summary
stringlengths 67
615
| article
stringlengths 215
141k
|
|---|---|
האם ראוי לראיין הורים שכולים בימי השבעה? מה יעלה בגורל הסרט שהכין חיים אתגר על בר רפאלי? ואיך ערן סויסה משתלב בסיפור? | בפתח התוכנית "תיק תקשורת" מתייחס המנחה עמנואל רוזן לראיון שהעניק זאב אבן-חן, אביה השכול של טופז אבן-חן, ליאיר לפיד בתוכנית "אולפן שישי". לדעתו, לא היה זה "ראיון של שכול", אלא "ראיון פוליטי חשוב" שמעיד על המחסור הבעייתי בראיונות דומים עם אנשים שלא סבלו מאסון פרטי בחייהם. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם יעל דן מגלי צה"ל, עם דוד איינהורן ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, ועם דוד ויצטום מרשות השידור, על אותו ראיון עם ניצב בדימוס אבן-חן. "דבר כזה לא יתכן בשידור, זו לא עיתונות", טוען ויצטום, שאומר כי בעקבות ניסיון אישי הוא משתדל להימנע מראיונות מסוג זה עם בני משפחות שכולות. "איבדנו את הבושה, את המבוכה, את השתיקה, את הדומיה, את הגבולות", הוא טוען. "לא כל אחד יכול לראיין הורים שכולים", אומרת דן, שלדבריה מבינה ומכבדת את עמדת ויצטום אך יחד עם זאת סבורה כי חובת העיתונאים להקשיב להורים שכולים המעוניינים לדבר. איינהורן, שמשתתף כיום במאבק נגד חזרתו של דן חלוץ לחיים הציבוריים, אומר כי "הציבור נוטה לשכוח" את מה שההורים השכולים זוכרים כל חייהם. לדבריו, החשיבות של ראיונות כאלה היא כשהם מצליחים להשפיע על הציבוריות. בהמשך התוכנית מראיין רוזן את חיים אתגר, מגיש תוכנית הבוקר בערוץ 10, ואת כתבת ynet לענייני בידור ורכילות סמדר שילוני, אודות סרט שהכין אתגר על בר רפאלי ונכון לעכשיו שידורו נמנע. לדברי אתגר, משפחתה של רפאלי מאיימת בתביעה אם סרטו ישודר. לאחר שמוקרן קטע מסרטו, המוקדש למי שמוגדר כ"עיתונאי החצר" של רפאלי, ערן סויסה, אתגר מספר כיצד בוטל ראיון שביקש לערוך עם הכוכבת בעקבות התעקשותו להפנות אליה שאלות קשות. שילוני אומרת שלדעתה לגיטימי להגביל את השאלות שניתן להפנות לכוכבת כמו רפאלי וכי המצב אינו חד משמעי כפי שאתגר מתאר. לסיום מאזין רוזן ללקט הערות של יאיר גרבוז: על טוקבקיסטים, מכתב הרבנים, הבניה בהתנחלויות, השריפה בכרמל והגמד שלוהק לתוכנית "האח הגדול". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית |
התנועה לזכויות דיגיטליות: הפרסומת למאגר הביומטרי מטעם משרד הפנים מפרה את תקנות השידור הציבורי והמסחרי | תשדיר פרסומת מטעם משרד הפנים, הקורא לאזרחי ישראל למסור את פרטיהם למאגר הביומטרי, משודר בערוצי הטלוויזיה תוך הפרה של כללי רשות השידור והרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – כך נטען בפנייה שנשלחה לשני הגופים הרגולטוריים מטעם התנועה לזכויות דיגיטליות. סרטון הפרסומת, שבו נראה גבר המלין על גניבת זהותו וכספו משום שאין ברשותו תעודת זהות ביומטרית, משודר בימים האחרונים בערוץ 2, בערוץ 10 ובערוץ 1. על-פי פנייתה של העמותה, שידור סרטון הפרסומת מפר את כללי רשות השידור והרשות השנייה, האוסרים על פרסום תשדיר פוליטי או כלכלי שתוכנו שנוי במחלוקת. נציג התנועה לזכויות דיגיטליות, עו"ד יהונתן קלינגר, כותב במכתבו כי היות שהמאגר הביומטרי פועל כיום במסגרת תקופת מבחן שבסופה ייקבע עתידו, תכניו של התשדיר הם בגדר טענות שנויות במחלוקת. "פרסומת אשר מעודדת אזרחים להנפיק תעודות זהות חכמות אשר מחייבות הצטרפות למאגר הביומטרי מהווה שימוש פסול בהון על מנת לקדם מטרות פוליטיות", כתב עו"ד קלינגר. להורדת הקובץ (PDF, 331KB) להורדת הקובץ (PDF, 331KB) עוד טוענים בעמותה כי הפרסומת במתכונתה הנוכחית עלולה להטעות את ציבור הצופים, שכן לא מובהר בה כי קבלת "תעודת זהות חכמה" כרוכה בנידוב טביעות אצבע ותצלום פנים למאגר הביומטרי, וכי מרגע שאדם מסכים למסור את נתוניו, אין לו אפשרות להסירם מהמאגר. על-פי המכתב, הפרסומת אינה מבהירה לצופה כי הוא רשאי שלא למסור את פרטיו, "והיא אינה מזהירה אותו מהסכנות המפורטות בטופס ההסכמה". מצב זה, כותב עו"ד קלינגר, עומד בסתירה לכללי רשות השידור והרשות השנייה, האוסרים על פרסומות שקריות או מסלפות. נוסף לכך טוענים בעמותה כי "בפרסומת יש בכדי להפחיד ולעורר פחד בציבור", וזאת ללא בסיס עובדתי – דבר העומד גם הוא בסתירה לכללי רשות השידור והרשות השנייה, האוסרים על שידור פרסומות העלולות לעורר פחד ואימה בקרב הצופים. על כן דורשים בעמותה מרשות השידור ומהרשות השנייה להפסיק את שידור הפרסומת בתוך 48 שעות. אם לא יעשו כן, כותב עו"ד קלינגר במכתבו, תעתור התנועה לבית-המשפט בדרישה לפרסם צווים זמניים וצווי מניעה נגד שידור הפרסומת. עד כה, אומר עו"ד קלינגר בשיחה עימו, הספיקה הרשות השנייה להעביר את הפנייה לזכייניות לצורך קבלת תגובתן לטענות. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מהרשות השנייה כי הנושא בבדיקה. ברשות השידור, אומר עו"ד קלינגר, טרם הגיבו לפנייה. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מרשות השידור כי הנושא בבדיקה. |
ערב הספורט המרכזי של ערוץ 1 נראה כמו הערוץ כולו: כגודל הפוטנציאל, גודל הבזבוז | עמית הורסקי שוב נחתך, ונוכחותו המשמימה של דני נוימן נותרת אי היציבות היחיד | כחודשיים שהספינה הטרופה של ערוץ 1 נאבקת על חייה בעזרת הקנה הרצוץ שהוא ערב הספורט המרכזי. בחודשיים הללו עבר הערב טלטלות רבות, כמה מהן דרמטיות, כולל שערורייה באי-שידור המשחק בין הפועל תל-אביב למכבי חיפה. בעוד שהמוצר עצמו – המשחקים המרכזיים בכדורסל ובכדורגל – מטיל ביצי רייטינג נדירות, המעטפת רחוקה מלהיות סבירה. לאחרונה גם העמיסו על תרנגולת הזהב הזאת טרמפיסט תמהוני משהו – תוכנית דיבורים שנועדה לסגור את הערב, ובפועל מתגלה כבעיטת דרדלה שמדשדשת רחוק מהשער. משדר הספורט המרכזי הפך לעוגן השידורים של ערוץ 1. הוא זה שמציל את שאריות כבודו הרמוס מול הערוצים המסחריים ומצליח לייצר נתוני צפייה שמתקרבים למספר דו-ספרתי, ובמקרה של משחק טוב במיוחד אפילו יותר מ-10%. אלא שכמה מהרעות החולות של הערוץ מתגלמות בערב שידורים כזה. זה החל בפיטורים של יורם ארבל לאחר שמשרד האוצר עלה על ההתקשרות הכספית הבעייתית עימו ושם לה סוף. במקומו הובא מאיר איינשטיין המנוסה והטוב. ארבל הנעלב כבר הספיק להגיש תביעה מתוקשרת נגד האוצר, ואץ-רץ לתחנה הבאה שלו, צרלטון, שם קיבל את תיק המשחק המרכזי. על רקע החלפת השדרים הבכירים, ניפקה מחלקת הספורט של רוממה רעש משני: מישהו החליט להפסיק את הרוטציה בין אורי לוי לעמית הורסקי בשידור משחקי הכדורסל. הורסקי נחתך בפעם השנייה בתוך שנה וחצי, ומשחק הכדורסל הופקד בלעדית בידיו של לוי. מדוע נשלח הורסקי להתייבש בערבות רוממה? הסיבה אינה ברורה. גמגומים נרשמו גם במועדי השידור. ערב הספורט, שנקבע לימי שני, נאלץ השבוע לנדוד ליום ראשון כדי לא להפסיד את המשחק הטעון בין בית"ר ירושלים למכבי תל-אביב. המשחק הוקדם בגלל השבוע האירופי של הקבוצות הישראליות. לפני שבועיים חששו בערוץ 1 להזיז את שידורי הספורט ערב אחד לאחור, אולי כדי לא לבלבל את הצופים. התוצאה היתה ויתור בלתי נסלח על משחק מרכזי מדרגה ראשונה (כאמור, הפועל תל-אביב מול מכבי חיפה). רק בעקבות לחץ של ועדת התוכן של רשות השידור ומכתב תקיף של היו"ר אמיר גילת, התעשתו מקבלי ההחלטות ברוממה. ערב הספורט החל באוקטובר עם משחק כדורסל בשעה 19:00, אלא שאיחור ניכר בסיומו הביא מאז להקדמתו ל-18:45. גם המהלך הזה לא מצליח למנוע חפיפה מסוכנת עם תחילת משחק הכדורגל. הדבר עלול להיות בעייתי מאוד במקרה של הארכה; מדובר בסמיכות זמנים שגורמת למשחק הכדורסל להינעל בחיפזון רב, בלי סיכומים וראיונות, ובלי הרבה כבוד. הדבר בלט במיוחד בשבוע שעבר, במשחק ההפסד הדרמטי של מכבי תל-אביב להפועל ירושלים, שכלל שערוריית שיפוט. במקום להתעכב עוד חמש דקות במלחה, הוקפץ השידור לבלומפילד כדי שהצופים יכירו טוב יותר את ההרכב של הפועל רעננה. אפשר להתנחם בכך שהדבר היציב היחיד בהמולה הזאת הוא גם הדבר היציב היחיד שאין צופה כמעט שאינו מייחל למיגורו: נוכחותו המשמימה, המוכרת עד לזרא, של יקיר הפוליטיקאים וחברם של בכירי הרשות, הפרשן ועוגן השידורים דני נוימן. התוספת האחרונה, תוכנית הדיבורים "פסק זמן", שהועמסה בשבוע שעבר על ירכתי הסיפון המטולטל, חותמת חמש שעות של שידורי ספורט. מדובר בגרסה חיוורת של "בועטים" מהעונה שעברה. "בועטים" נבעטה לבסוף החוצה על-ידי ועדת התוכן, שדרשה תחתיה תוכנית שתפנה גם לפריפריה ותהיה קלילה יותר. "פסק זמן", שמוגדרת במלים "פאנל פריפריה המתכתב עם ערב הספורט המרכזי", אמורה לענות על הדרישות הללו, אבל בינתיים שמה אותן ללעג. בפאנל התוכנית השבוע נכחו אבי רצון, המלחין יוסי גיספן, עו"ד יעל מרגלית, שהיא גם כתבת ספורט לשעבר, ואדם נוסף, שהאוזן לא הספיקה לקלוט את שמו ובהמשך אפילו לא קיבל כתובית כדי שהצופים יבינו במי מדובר. המגישה שרון פרי אפילו לא טרחה להסביר מי הוא ומה תפקידו, מה הקשר שלו לספורט וכיצד נקלע לאולפן. כך גם יעל מרגלית. העיקר שמשרד עורכי-הדין שבו היא עובדת זכה לקרדיט. זו היתה חצי שעה של קשקושים מנותקים והזויים, שכל מטרתה להמשיך להניע את כדור הארץ בכוח שאריות הרייטינג של המשחק המרכזי. דיברו שם על היריבויות בין הקבוצות הגדולות, דשו בסוגיית שחקנים ערבים בבית"ר ירושלים, טחנו מה גורם לאנשי עסקים להיות בעלים של קבוצות ופיזרו כמה משפטים על קבוצות המנוהלות על-ידי אוהדים. שום דבר שלא נכתב, שודר ופוטפט אינספור פעמים בשנים האחרונות. לקראת סיום סיפקו את מס השפתיים הנדרש. שרון פרי גאה להציג: "איך מייצרים את האלוף הבא באגרוף? בקצרין מצאו את הפטנט". סגנית ראש העירייה ניפקה את הנוסחה המהממת: "אנחנו רואים בכל ילד כמיוחד, בכל ילד כעיקר". אחרי כתבה של שלוש דקות על נערי האגרוף מרמת-הגולן, נערך דיון חפוז בשאלה, תחזיקו חזק, איך מאתרים כשרונות מיישובים נידחים. בסך-הכל 20% פריפריה מזמן התוכנית. עלה תאנה מתפורר על ערוות "פאנל פריפריה" ועוד ניסיון נואל למרוח את ועדת התוכן, ואותנו הצופים. לא ברור למי "פסק זמן" פונה. צופי הכדורגל שטופי האדרנלין מהמשחק שהסתיים ינטשו אותה כמעט מיד, אחרים יעדיפו להירדם, ועם הספורטאים הצעירים מדימונה ומקצרין הסליחה. נכון לעכשיו, ערב הספורט המרכזי של ערוץ 1 נראה כמו הערוץ כולו: פוטנציאל גדול, ועדיין מבוזבז. לוז התוכנית ראוי ומציע שני משחקים בזה אחר זה בערוץ אחד. האריזה סדוקה, לעתים מרושלת, והקינוח תפל. חמש שעות של ספורט טלוויזיוני יכולות להיות ממתק אמיתי והזדמנות לערוץ הציבורי להוכיח שהוא בליגה של הגדולים, לא רק בזכויות שידור. one. אלי כהן, המאמן המפוטר של בית"ר ירושלים, שלח מכתב התראה לפני תביעה לחיים רביבו בשל דברים שאמר עליו בראיון ב-one. כהן דורש 450 אלף שקל והתנצלות, או שהם ייפגשו בבית-המשפט. כלי התקשורת היחיד שחשב שמדובר בידיעה שאינה שווה פרסום הוא one. עכשיו לך תשבור את הראש איזה אינטרס ומאיזה סוג מסתתר מאחורי ההחלטה לא לדווח לקוראים את האמת. ynet. כבוד לכתב בחיפה, שקשריו הטובים איפשרו לו השבוע לחלץ מידע שלפיו האצטדיון החדש לא ייפתח העונה. האם השורה "ל-ynet נודע" מקורה בהדלפה נועזת של חומר חסוי מלשכת ראש העיר, או שהכתב קרא את ספורט "ישראל היום" ב-11 בנובמבר 2013, שם פורסמה הידיעה לראשונה? ועוד ynet. אם ב"וואלה" פירסמו בשעה 21:53 שיוסי בניון חתם בק.פ.ר, איך ייתכן "פרסום ראשון" בשעה 22:12? ההשקעה בטבלה ב-ynet לקראת הגרלת הבתים במונדיאל הולידה בוקה ומבולקה. הקוראים הופתעו לראות שבלגיה ושווייץ שובצו באותו דרג עם ספרד וברזיל, שאיראן וארה"ב בקבוצת איכות גבוהה יותר מאנגליה ואיטליה ושאת חוף-השנהב ייצגו שתי נבחרות. מימין פסקה מתוך ידיעה ב"וואלה" על הסכם השיווק לליגת-העל בכדורגל. משמאל אותה פסקה בדיוק כפי שהתפרסמה לאחר מכן באתר "ידיעות אחרונות". |
האייפאד יציל את העיתונים? הגולשים ישלמו כסף? בפיליפינים ימשיכו לחסל עיתונאים? בסין ימשיכו לצנזר את האינטרנט? ועוד שאלות בנושאי תקשורת מהרשת העולמית | לא יודע אם שמתם לב, אבל אפל השיקה בשבוע שעבר מוצר חדש שאמור לשנות את החיים שלכם מקצה לקצה. בעוד שיש מי שסבור שמחשב הלוח החדש, iPad, יציל את ענף העיתונות, ניתן גם לאתר קולות סקפטיים יותר. כך או כך, דומה שדווקא אלה שניצלו את ההייפ התקשורתי הלחלוטין מוגזם כדי להשתעשע על חשבונם של סטיב גובס וחבורתו יצאו כאשר ידם על העליונה. ההשוואה בין ה-iPad לטמפון, למשל, משעשעת מאוד. וגם התעלול של יזם רשת בשם גייסון קלקניס, ששיכנע את קוראי הטוויטר שיש בידיו גרסת בטא של המכשיר המדובר, ושגרם ללא מעט כלי תקשורת (ביניהם ה"ניו-יורק טיימס" ורויטרס) לכתוב שטויות בלתי מבוססות, בהחלט היה מוצלח. הסופר גיי.די סלינגר מת. מגזין הסאטירה "The Onion" אמנם הצליח להגיד כל מה שיש להגיד על המאורע באמצעות כותרת של שש מלים, ובכל זאת, עוד כמה מלים: כאן תוכלו לקרוא את 13 הסיפורים הקצרים שפירסם סלינגר במהלך השנים ב"ניו-יורקר". כאן תוכלו לקרוא מאמר מה"ניו-יורקר" שפורסם ב-2001 לכבוד חגיגות החמישים ל"תפסן בשדה השיפון". כאן תוכלו להיזכר בנסיונו הכושל של כתב ה"אסקווייר" לראיין את סלינגר, ב-1997. כאן תוכלו לראות תצלום לוויין של החווה המבודדת בניו-המפשיר שבה בילה סלינגר את מרבית שנותיו. ואילו כאן ינסו להסביר לכם מדוע סלינגר כבר אינו רלבנטי. אתם לא מוכרחים להשתכנע. נמאס לכם לקרוא עיתונים? אז אולי באמת הגיע הזמן להתחיל ללבוש אותם. כיצד מכינים כתבה למהדורת החדשות? העיתונאי והקומיקאי הבריטי צרלי ברוקר מדגים. מדויק ומצחיק. "חינם זה כל-כך 2009", אמרה בשבוע שעבר אליזבת מרדוק (הבת של רופרט) במהלך כנס שבו ניסתה לשכנע את מאזיניה שרשתות חברתיות הן כלי השיווק של העתיד. שכן, איפה עוד תוכלו למצוא קבוצת מיקוד פרסומית גדולה, חברותית ונעדרת מודעות שכזאת? מחקר חדש שפורסם בשבוע שעבר מעריך שתעשיית המגזינים האמריקאית תאבד 35% נוספים משוויה עד 2014. כמה אתרי חדשות צרפתיים מרכזיים, שהחליטו ללכת בעקבות ה"ניו-יורק טיימס", הודיעו השבוע שיתחילו לגבות תשלום עבור צפייה בתכנים שהם מציעים לגולשים. מנגד, אלן רוסברידגר, עורך ה"גרדיאן", מסביר מדוע העיתון שלו ימשיך לספק תוכן בחינם. כאן תוכלו לקרוא את הפרשנות של מייקל וולף מ"ניוזר" למהלך הדווקאי של ה"גרדיאן". ובידיעה משעשעת שקשורה לנושא הקודם: "ניוזדיי", שהתחיל כבר לגבות תשלום עבור תכניו, עושה כמיטב יכולתו להסביר מדוע התוכנית שלו מצליחה, חרף העובדה שהתנועה באתר שלו צנחה ב-50% בחודשים האחרונים, ואף שעד עתה נרשמו לשירות המנויים רק 35 פראיירים. התקשורת הזרה, תמיד בעקבות האקשן, נוטשת את יפן לטובת סין. ואם כבר סין, רשתות פרטיות מאפשרות ליותר ויותר גולשי אינטרנט סינים לעקוף את הצנזורה המקומית ולגשת לאתרים "אסורים", דוגמת יוטיוב ופייסבוק. בית-משפט בפיליפינים אסר בשבוע שעבר את רוצחו של עיתונאי רדיו מקומי. זוהי בסך-הכל ההרשעה השישית מתוך כמאה מקרי רצח של עיתונאים במדינה זו מאז שנת 2001. אייפאד, שמייפאד. כלי התקשורת הפופולרי ביותר בפינלנד הוא עדיין הרדיו. |
מיהו המשקיע המסתורי המשתלט על עוד ועוד תאגידי עיתונות בארה"ב, והאם יזנח את האסטרטגיה של קניית חברות במצוקה ומכירתן ברווח כדי להיות לאיל תקשורת מתוקשר? | בזמן שישנתם, חברת ההשקעות הבינלאומית אלדן-גלובל-קפיטל הפכה לשחקן משמעותי בתעשיית התקשורת בארצות-הברית. בבעלותה של אלדן נמצא החלק הגדול ביותר של מניות מדיה-ניוז, תאגיד העיתונים השני בגודלו במדינה מבחינת תפוצה, ואחזקות משמעותיות בפילדלפיה-מדיה-נטוורק. החודש השלימה אלדן את רכישת גורנל-רגיסטר, שבבעלותה כ-300 יומונים ושבועונים, היא שולטת בחברת התקשורת פרידום-קומיוניקיישנז ועתידה לרכוש את חברת טריביון. אלדן, שבניינה שוכן במנהטן, נוסדה ב-2007, ואף שהיא משקיעה גם בחברות פיננסים כמו סיטי-גרופ, חברות תקשורת ועיתונים הם חלק הארי של רכישותיה. אלדן מתמחה ברכישת עיתונים וחברות תקשורת בתקופות שפל, "ייעול" שלהם ומכירתם ברווח כמה שנים לאחר מכן. "השם המדובר ביותר בקרב מוציאים לאור הוא שמה של אלדן-גלובל-קפיטל", כתב עליה קן דוקטור, חוקר תקשורת ומחבר ספר על עתיד תעשיית החדשות. אך התעלומה הכרוכה באלדן אינה דווקא צמיחתה המהירה, אלא העובדה שהמנהל שעומד בראשה, רנדל סמית, נותר כמעט אלמוני, כותב ריק אדמונדס, חוקר תקשורת במכון פוינטר. אז מיהו רנדל סמית? לא ניתן למצוא ראיונות או תמונות שלו ברשת. גם הגישה אל אתר האינטרנט של אלדן מותרת אך ורק ללקוחות החברה. על-פי מעט המידע הזמין ברשת על אודותיו, סמית הוא בוגר אוניברסיטת קורנל, החל את דרכו המקצועית בבר-סטרנס ב-1967 ופתח חברה לראשונה ב-1985. השקעתו הראשונה בתחום העיתונות היתה כשהקים יחד עם אחיו הצעיר ראס ושותפים אחרים את "הניו-יורק פרס" ב-1988. ה"פרס" החינמי התחרה בעוצמה ב"Village Voice" המפורסם יותר, שבזמנו נמכר בתשלום (גם ה"Voice" הפך לחינמון ב-1996). בשיאה של היריבות פירסמה כתבת ה"Voice" סינתיה קוטס כתבת פרופיל קטלנית על האחים סמית, תחת הכותרת "עיתונות של עופות דורסים". הכתבה הסתיימה בציטוט מפי מכר של האחים, שאמר: "רנדי כל-כך עשיר, שמדי כמה שנים הוא משתחרר מהשקעות כדי לא להיכנס לרשימות של עשירי העולם". אחיו של רנדל, ראס סמית, כתב במשך 20 שנה טור בשם "השודד", שאורכו עלה לעתים על 10,000 מלה. בנסיבות אלו ניתן רק לנחש מה מושך את אלדן בתעשיית החדשות ומה עשויים להיות צעדיו הבאים. רמז אחד ניתן היה למצוא בעדכון החודשי ששלחה אלדן ללקוחותיה באפריל 2010 ומצא את דרכו לרשת. דברי ההסבר מתמקדים בחשיבותן של "תמות תעשייתיות" בתיק ההשקעות של אלדן, "כיוון שחברות יחידות באותה תעשייה בדרך כלל מתמודדות עם כוחות עם מניעים כלכליים דומים". כאמור, התמה העכשווית השלטת באסטרטגיה של אלדן היא זו של עסקי העיתונות. כאשר אנליסטים ומשקיעים מואסים בתעשייה מסוימת בשל ביצועיה הפיננסיים החלשים, ממשיך ההסבר, "הטיה זו יכול לייצר הזדמנויות רכישה יפות, ולכן אנו מחפשים אותה בקרב התעשיות שעל רדאר המצוקה שלנו". תורת ההשקעה הזו עשויה להסביר גם את אחזקותיה הרבות האחרות של אלדן בשוק התקשורת: מניות בשווי של 143 מיליון דולר בגאנט, ואחזקות קטנות יותר במדיה-גנרל, במקקאלצי ובתאגידי עיתונות אחרים. בעבר השקיעה הקבוצה ב-Sinclair Broadcasting, LIN TV, NextStar, ובחברה הקנדית Postmedia. דין סינגלטון, המנכ"ל והיו"ר הוותיק של מדיה-ניוז, שעליה השתלטה אלדן חלקית בינואר 2011, נותר בתפקידו, בעוד הדירקטוריון החדש מחפש מנכ"ל חדש; כאשר יימצא, יהפוך סינגלטון ליו"ר המייעץ לחברה בענייני אסטרטגיה. בשיחה עם אדמונדס סירב סינגלטון להכביר מלים על הבכירים באלדן או להעריך אם תנסה לאחד את אחזקותיה בתחום העיתונות. סינגלטון, שבנה את החברה שלו במשך עשרות שנים באמצעות רכישות, אמר כי לדעתו "הריכוז ישחק תפקיד חשוב" בתחייתה של התעשייה. בכל פעם ששתי חברות מתאחדות, סיפר לאדמונדס, ניתן לייעל את הניהול, ו"אם הן נמצאות באותו אזור גיאוגרפי, יש הזדמנות להשתתף בעלויות התפעול וכך לייצר ערך". ואכן, מדיה-ניוז היא אחת המקדמות הראשונות והגדולות של שיטת הצבר העיתונים (newspaper clustering). לאחרונה היתה החברה אחת הראשונות להציב מו"ל ועורך אחד בראש כמה עיתונים, להתייחס לקבוצת עיתונים כיחידה אחת לצורך בקרה על המחזור הכולל, ולהשתמש בשירותי הגהה ועיצוב מאוחדים או ממוקרי-חוץ. לדברי סינגלטון, הקורא בקונטרה-קוסטה שבקליפורניה אדיש למקום הדפסתו של העיתון, לזהות השליח המביא אותו לדלתו בחמש בבוקר ולשאלה אם ייצור הפרסומות נעשה בקונטרה-קוסטה או בהודו. סינגלטון גם חש בנוח, לאורך השנים, לשתף פעולה עם גאנט וחברות אחרות. במשך זמן מה ניהל כמה עיתונים עבור הרסט, שגם היא השקיעה כספים רבים במדיה-ניוז. עובדות אלה מובילות למסקנה כי אם אלדן תחליט לרכז את אחזקותיה בשוק, מדיה-ניוז יכולה לשמש מטרייה נוחה לשם כך. אך אלדן גם עשויה להחליט פשוט להמשיך להחזיק בהשקעות שהיא מאמינה שערכן יעלה, כדי למכור אותן אחר-כך. אדמונדס מנחש כי החיפוש אחר מנכ"ל למדיה-ניוז יגיע לדלתו של מנכ"ל גורנל-רגיסטר גון פאטון, בעל ניסיון בבנקאות השקעות. פאטון כונן ברגיסטר מדיניות של העדפת פלטפורמות רשת, בדומה לכיוון שמדיה-ניוז פונה אליו. ייתכן שרגיסטר תאוחד עם מדיה-ניוז ואולי גם עם פרידום, אך אז עלול סמית להיתקל בלחץ להגביר את השקיפות, של החברה ושלו עצמו. יש גם לקחת בחשבון שמומחי השקעות מסוגו של סמית מחבבים עמדות סיכון שרוב המשקיעים בורחים מהן כמו מאש, וסיכונים אלו מתממשים לעתים: אלדן, למשל, הציגה עליית ערך של 187% בשנה אחת ושל 3% בלבד בלבד בשנה שלאחריה, על-פי דיווחי "הניו-יורק טיימס". זאת, לאחר כישלון יחסי בהימור על מוסדות פיננסיים במצוקה. חיזורה של אלדן אחר תעשיית העיתונות אמנם מחמיא, ורוב הסיכויים שהוא יימשך; אך העיתונים גם עלולים להינטש לאנחות. לרנדל סמית יש תוכניות, אבל הוא לא מספר. |
מלחמת ערוצי התשלום: בעלי ערוץ one מנהלים מערכה בכיינית וצבועה במדורי המאמרים במקום להכניס את היד לכיס ולקנות זכויות, כשבינתיים ערוץ הספורט מרוקן את המדף. ואיפה אופירה אסייג? | קולו הדרמטי משהו של אבי מלר בערוץ הספורט היה הדבר היחיד שטרד את אחר הצהריים המנומנמים של השבת שעברה. בשעה 15:00 הוא החל לשדר את משחק החוץ של סלטיק מול קוטלת הקנים קילמרנוק. כיוון שבהרכב סלטיק לא שיחק הישראלי בירם כיאל, היחיד שהיה יכול לעורר עניין מפוהק במשחק הזה, לא נגזים אם נעריך שמלר נותר עם ששת צופיו. לזכותו ייאמר שהתייחס למשחק כמו היו אלו צלסי מול יונייטד. אמנם מדובר בסך-הכל בכדורגל מסקוטלנד הזניחה, אבל עבור ערוץ הספורט זה שווה יותר וגם מתוק יותר. הליגה הסקוטית היתה מזוהה עם ערוץ one מאז שעלה לאוויר בינואר 2011. "יש למה לצפות", הבטיח אז המנכ"ל אודי מילנר. עכשיו בא ערוץ הספורט וכמו גזל מהם את כבשת הרש. נכון להשבוע, מהשחקן החדש בזירת הספורט הטלוויזיונית לא נותר הרבה. את הפער העצום בין שני הערוצים אפשר היה לראות בשבת שעברה (28.9): ערוץ הספורט הציע שפע שידורים ישירים של כדורגל, כדורעף, כדורסל וגודו. one הריצו במקביל שפע של שידורים חוזרים ומסיבות עיתונאים מלפני ימים ושבועות. גם בשבת הקרובה צפוי מאזן אימה דומה: מול 17 שידורים ישירים של משחקים ותוכניות בערוץ הספורט (כולל 5 פלוס ו-5 פלוס לייב), יציג ערוץ one מספר דומה של תוכניות בשידור חוזר. עד לפני זמן לא רב הציג one כדורסל נשים, ליגה לאומית בכדורסל, את הליגה הסקוטית, הליגה הקפריסאית, ליגת המכללות בארה"ב ותוכניות אישיות לטאלנטים אייל ברקוביץ ופיני גרשון. לאלה נוספה לפני כמה חודשים סוכרייה נוצצת בדמות הליגה הצרפתית. על הדרך ליקט one משחקים של קבוצות ישראליות באירופה ואפילו משחק ידידות של הנבחרת. מכל אלה נותרה הליגה הקפריסאית בפסגת השידורים של הערוץ. אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות ביום ראשון הקרוב (ה-6.10.13), אתם מוזמנים לצפות אחר הצהריים במשחק בין קוקליה לבין אנורתוסיס. בתחילה היה נראה שבערוץ הספורט מתייחסים בביטול לערוץ one, אלא שבשנה וחצי האחרונות חל שינוי אסטרטגי דרמטי: ברקוביץ ופיני גרשון נחטפו מהמתחרים, ורשימת התכנים שנוספו הלכה ותפחה: הליגה הפולנית, המקסיקאית, השווייצרית, הסקוטית ובקרוב אפילו הצרפתית. ואם זה לא מספיק, אפילו כדורסל הנשים בדרך חזרה לערוץ הספורט, אותו ערוץ שלפני שלוש שנים השליך את הכדורסלניות ממנו והלאה בנימוק של חוסר עניין. גם הליגה הלאומית בכדורסל גברים, שהיתה נחלת one, תשודר כנראה העונה בערוץ הספורט. אין דרך להסביר את מה שמתחולל על המסך בשבועות האחרונים מלבד מהלך תוקפני של ערוץ הספורט. הוא לא רק רוכש זכויות כמעט מכל הבא ליד, אלא גם מרוקן את one מתכניו. השבוע עלו באתר one שני טורים ראשיים מאת העורך גידי ליפקין, שתקף את שר התקשורת גלעד ארדן. הסאבטקסט הריח מבכי ונהי על אומללותו של ערוץ one. ליפקין טען כלפי ארדן שאינו אוכף את החלטת מועצת הכבלים והלוויין, ולפיה משחקי הקבוצות הישראליות בכדורגל בשלב הבתים באירופה ישודרו בערוצים פתוחים. זעקת צופי הכדורגל כנגד עושק ערוצי התשלום עלתה בשנים האחרונות בכלי תקשורת רבים, בכלל זה ב"העין השביעית". מפרט השידורים שקבעה המועצה לשידורי כבלים ולוויין אינו עונה על דרישות הקהל באופן מושלם, אבל עשה סדר בגונגל זליגת התכנים. כיוון שזכויות המשחקים של הקבוצות הישראליות באירופה שייכות לצרלטון, המפעיל שני ערוצים בתשלום, הוא מחויב למכור אותן לכל ערוץ פתוח שירצה בכך. את התעריף קובעת מועצת הכבלים והלוויין, והוא מוערך ב-150 אלף שקל וצפונה עבור משחק. בצרלטון טוענים שמוכרים אותם בזול, בערוצי הבסיס צועקים שהמחיר יקר. המועצה קבעה כי אם לא יהיה ערוץ בסיס שירכוש את המשחקים, רשאית צרלטון לשדר אותם אצלה, אחרת ייווצר מצב פרדוקסלי שבו משחק שהזכויות שולמו עליו אינו משודר כלל. אם ערוץ one לקח על עצמו להילחם את מלחמתם של הצופים, אדרבא, שישלם עבור הזכויות וישדר את המשחקים בערוץ הפתוח שלו. בדיוק כמו שנכתב בתגובת משרד התקשורת לטענות כלפי השר. אלא שמי שפתח השבוע את הכיס היה ערוץ הספורט, ששידר את משחק החוץ של מכבי חיפה מול שחטאר קרגנדי. המשחק של מכבי תל-אביב מול בורדו שודר בצרלטון. למה? פשוט, שום ערוץ פתוח, ובכלל זה one, לא חפץ בו. הטורים האחרונים ב-one, יותר משהם מבטאים את זעקת האוהדים, כמו מנסים לגרום להורדת מחירי השידורים. רק כך אפשר להסביר את הדאגה ההולכת וגוברת של one לכיסו של הציבור. לפני כחודשיים יצאו באתר בתקיפות רבה נגד ההתאחדות לכדורגל על הניסיון למכור בתוך שבוע את זכויות השידור של ליגת-העל לשנים 2015–2018. גם כאן אפשר היה להתרשם שמדובר בדאגה לשלום האינטרסים שלהם מאשר לרווחת הקהל. האופן שבו רותם one את האתר שלו ומגייס את בכירי אנשיו לטובת האינטרסים המסחריים אינו מפתיע עבור מי שמכיר את האתיקה המהוללת שלהם. כדאי גם להציץ בתגובות לאותם טורים בכייניים: אלו מציגות חזית אחידה כביכול של צופים המצדדים כמעט מקיר לקיר בקו שנוקט one. שני קוראים התלוננו השבוע במייל ל"העין השביעית" כי טוקבקים שכתבו בתגובה לאותם טורים, ובהם כתבו ל-one שהוא צבוע בהתחשב בכך שהוא עצמו הגיש בקשה לערוץ בתשלום, לא פורסמו. על רקע מצבו העגום, עולה השאלה מה בדיוק המודל הכלכלי של ערוץ one. דומה שהעסק הספורטיבי הצדדי של נוני מוזס תקוע. נחמד שיש אולפן נוצץ עם נוף לצפון תל-אביב, אבל כשעיקר השידורים הישירים הופכים להיות מסיבות עיתונאים של קבוצות, אירוע שעבורו אין צורך לשלם זכויות ושהפקתו מינימלית ביותר, המסר הוא שהבעלים של one מסתפקים בקיים ולמטה מכך, בעוד שהערוץ המתחרה ממשיך להתעצם. כדי להשתלב כשחקן לגיטימי בשוק שידורי הספורט הרווי צריך להכניס את היד עמוק לכיס. זכויות הליגה מהאי השכן לא יובילו רחוק. ייתכן שמוזס השקיע את המינימום ההכרחי כדי שיוכל להגיש בקשה לערוץ תשלום, ורק לאחר שיאושר יתמודד ברצינות על זכויות אטרקטיביות כמו ליגת-העל הישראלית. אלא שהבקשה תקועה עמוק במועצת הכבלים והלוויין. סל התכנים הנוכחי שיש לערוץ one לא מצדיק אפילו ערוץ פתוח. בטורים השבוע ב-one נגד שר התקשורת אפשר היה להבחין גם בביקורת כלפי צרלטון. בעבר היו שני גופי התקשורת ביחסים טובים – one אף קידם שידורי משחקים של צרלטון, הגם שמדובר בערוץ תשלום שהוא לצנינים בעיני האוהדים. אלא שבשנתיים האחרונות השתנתה מפת היחסים. ערוץ הספורט וצרלטון, שפעם היו יריבים מרים, מנהלים סוג של שיתוף פעולה, שעיקרו שמירת סטטוס-קוו של זכויות: אתה לא תיגש למכרז על הליגה האנגלית (המשודרת בצרלטון), ואני לא אתעסק עם ליגת האלופות (ערוץ הספורט). עניין ששווה בדיקה של רשות ההגבלים העסקיים. על רקע השממון הנוכחי של ערוץ one, קשה שלא לתהות מדוע למשל לא נעשה שימוש בטאלנט הכי גדול שברשותם – אופירה אסייג. מהיום שעלה לאוויר לא נראתה אסייג על מסך הטלוויזיה של הגוף שעימו היא מזוהה. אסייג מספיק אטרקטיבית כדי להיות מוזמנת מדי פעם לתוכניות בידור בערוצים 2 ו-10. השבוע כיכבה בתוכנית המתיחות החדשה בהגשת עופר שכטר בערוץ 10, שבה נמתח פיני גרשון. בעבר שודרו בערוצים המסחריים תוכניות דוקומנטריות שערכה (ראיון עם חיים רביבו ו"מה הרג את מוני פנאן"), ובהן הבליטה את נוכחותה. אסייג היא הטאלנט היחיד ב-one שאין חשש שערוץ הספורט יצליח לגנוב. מדוע ערוץ one נמנע מלהשתמש בסלבריטיותה כדי לשפר מעט את מצב פרומיל הרייטינג שלו, או לחילופין, מדוע אסייג לא מסדרת לעצמה תוכנית אישית בערוץ? כל מה שעליה לעשות הוא לבקש זאת מבעלה, גיל מנקין, שהוא אחד מבעלי הערוץ. האם ייתכן שעל אסייג קפצה ענוותנות והיא מסתפקת בתפקידיה כעורכת הראשית של האתר ובהגשת תוכנית רדיו? או שאולי זו החלטה של נוני מוזס, שלא רוצה של-one ייצא מוניטין של ערוץ רכילויות ושערוריות, מה שעלול לפגוע בסיכוייו להיות פעם ערוץ הספורט של הכבלים? מה שבטוח, מצב העניינים הנוכחי מוזר עד מופרך: מצד אחד, נמנע ערוץ one מלהילחם על הלחם ומאבד יותר ויותר תכנים לטובת המתחרים כמעט בלי מאבק, לפחות ככל שנראה לעין. מצד שני, באתר הערוץ הוא מנהל מערכה בכיינית על אותה תבוסתנות עצמה; ביד אחת זועק את זעקת הצרכנים שאינם יכולים להרשות לעצמם יותר מערוצי בסיס, וביד השנייה רוצה להפוך בעצמו לערוץ בתשלום. מול אוזלת היד והמסרים הכפולים הללו, מסע הכיבוש ההיסטרי של ערוץ הספורט נראה כמו ניסיון להרוג זבוב באמצעות טנק. הסבר אפשרי לאסטרטגיה התוקפנית הזו היא התכוננות לטווח הרחוק, כש-one יקבלו אישור לערוץ בתשלום וישלפו פתאום ארגז של מזומנים. מצדם של הצופים, ערוץ הספורט רושם בינתיים ניצחון מתוק: נכון להיום הוא מציע חגיגה של אפשרויות. הערוץ הדל של one ממשיך, בגיבוי האתר, לנסות לגנוב דעת כתפרן שהמערכת כולה עושה לו – ולצופים כמובן – עוול משווע. דובי פיק, כתב one, טס לאילת (על חשבון מי?) כדי לסקר את טורניר פתאל בכדורסל. בסיומו הודה בהתרגשות בדף הפייסבוק שלו לבכירי הפועל אילת שהיטיבו איתו, כולל הספונסר דוד פתאל ("חשוב לי לציין"), בעל רשת בתי-מלון. נותר לקוות שבסטטוס הבא ישתף פיק את קוראיו בטיב ה"פינוקים האינסופיים" שלהם זכה ממושאי הסיקור שלו. |
ח"כים לשעבר הפועלים כשדלנים עבור אילי הון נכנסים לכנסת ללא תיעוד - אך בקרוב הנוהל עשוי להשתנות. הנהלת המשכן הבטיחה במכתב תגובה לפעיל השקיפות שי גליק כי תבחן את הפרצה שתוארה ב"שקוף" ותגיש המלצותיה ליו"ר הכנסת. גליק: "לא ייתכן שח"כים בדימוס ינצלו את הכובע הזה כדי לעזור לטייקונים לפגוע באזרחי ישראל" | מנכ"ל הכנסת יבחן את הפתרונות לקיומה של פרצה שמאפשרת לח"כים בדימוס להיכנס לכנסת ללא הגבלה וללא תיעוד – גם כאשר הם משמשים בפועל כלוביסטים המייצגים בעלי אינטרסים. לאור הדיווח ב"שקוף" בנושא, ציין כי ישקול להמליץ ליו"ר הכנסת על שינויים בנוהל שיגנו על הציבור מפני השפעה של שדלנים ללא שקיפות. לפני שלושה שבועות דיווחנו על בקשה במסגרת חוק חופש המידע, לקבל את רשימת חברי הכנסת בדימוס שנכנסו למשכן בכנסת ה-24. זכינו לתגובה מפתיעה לפיה "חברי כנסת לשעבר אינם נדרשים להעביר את תעודות חבר הכנסת שברשותם בכניסות לכנסת, ולכן אין במערכות המידע של הכנסת מידע מסוג זה". מדובר במדיניות תמוהה הגורמת בפועל להסתרת פעילות חברי כנסת לשעבר המגיעים לכנסת על תקן לוביסטים צד-שלישי או לוביסטים ביתיים, שלקוחותיהם או מעסיקיהם משלמים להם להגיע לכנסת לקדם אינטרסים עבורם. לאור החשיפה פנה שי גליק, מנכ"ל עמותת "בצלמו", ליו"ר הכנסת ולמנכ"ל בבקשה להתייחס ללקונה שאותרה בנהלים ולהורות על חובת רישום כניסת חברי כנסת לשעבר למשכן, כפי שמתועדת כניסת כל גורם אחר. "המצב בו לוביסט נכנס לכנסת במחשכים ופועל ללא רישום רק בגלל שהיה חבר כנסת בעבר איננו תקין כלל, פוגע בשקיפות ופוגע בסופו של דבר באזרחי ישראל", טען גליק בפנייתו. אתמול התקבלה תגובת גיל סגל, מנכ"ל הכנסת, שהשיב לפנייה בתיאום עם היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק. סגל אישר את הממצא שפורסם ב"שקוף" לפיו חברי הכנסת לשעבר אינם נדרשים להעביר את התעודה שברשותם בעת כניסתם למשכן, ולכן אין במערכות המידע של הכנסת כל מידע ביחס למועדי הכניסה ולתדירות. "לאור הנקודות שהועלו בכתבתו של מר גטניו, ועל אף היעדר הנתונים כאמור – הגורמים הרלוונטיים בכנסת, בשיתוף עם קצין הכנסת ואנוכי, יבדקו את העניין ויבחנו את האפשרויות הקיימות. אם יימצא כי נדרש שינוי, הנושא יוצג ליושב ראש הכנסת", השיב במכתב. בתגובה לתשובת מנכ"ל הכנסת גליק הוסיף כי "הכנסת היא הבית של כלל אזרחי ישראל ובתוכם כמובן גם חבר הכנסת לשעבר. יחד עם זאת לא ייתכן שהם ינצלו את הכובע הזה לשמש כשדלנים ולעזור לטייקונים לפגוע באזרחי ישראל. לכן כל ח"כ שנהפך לשדלן עליו לדעת שמאותו הרגע כל מעשה שלו חייב להיות שקוף ומתועד". |
בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים של ערוץ 20 – ערוץ המורשת הישראלי | מהו מדור "הגנזך" הקוד האתי של ערוץ 20 רשיון השידורים של ערוץ 20 נספח ג לרשיון השידורים: מתכונת ואפיון הערוץ נספח ד1 לרשיון השידורים: הפרדה מבנית ועסקית נספח ד2 לרשיון השידורים: אתיקה | לעיון בקובץ נספח ט לרשיון השידורים: התחייבות בעלי עניין רשימת דירקטורים, 29.8.12 רשימת דירקטורים, 5.9.12 רשימת בעלי המניות, 5.9.12 דו"ח שנתי: בעלי מניות ודירקטוריון, 24.12.13 דו"ח שנתי: בעלי מניות ודירקטוריון, 30.12.14 דו"ח שנתי: בעלי מניות ודירקטוריון, 24.11.15 דו"ח שנתי: בעלי מניות ודירקטוריון, 20.11.16 הודעה על שינויים בהרכב הדירקטוריון: עזיבת יהורם גאון, 16.8.17 הודעה בדבר הרכב הדירקטוריון, 17.8.17 הודעה על שינויים בהרכב הדירקטוריון: עזיבת מרדכי שקלאר ושלמה קליש, 6.12.17 הודעה בדבר הרכב הדירקטוריון, 8.1.18 בקשה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון: עזיבת יצחק מירון, 15.1.18 הודעה בדבר הרכב הדירקטוריון, 15.1.18 הודעה בדבר הרכב הדירקטוריון, 1.4.18 בקשה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון: מינוי יחזקאל פורטוביץ וניר אלכס גל-און, 1.4.18 בקשה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון: עזיבת ישראל זעירא, יצחק דוד גרוסמן, רחל ליסטנברג ושאול מיזליש, 1.4.18 בקשה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון: מינוי איתי חורב ואורן בכור, עזיבת אבי בר, 13.5.18 הודעה בדבר הרכב הדירקטוריון, 13.5.18 נסחי חברה, ערוץ יהודי ישראלי בע"מ: 9.2.16 | 22.4.18 | 11.3.21 נסח חברה: כיתעים ריאל אסטייט אינווסטמנטס לימיטד: 9.2.16 | 22.4.18 | 20.3.21 נסח חברה: ערוץ לשידורי הכנסת בע"מ, 12.7.17 נסחי חברה, עופרים השקעות ואחזקות (א.י 2014) בע"מ: 12.7.17 | 20.3.21 המכרז להקמת ערוץ המורשת, 2012 תקנון חברת ערוץ יהודי-ישראלי בע"מ, 2012 תיק חברה: ערוץ יהודי-ישראלי בע"מ, 30.5.18 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected] |
כש"הארץ", או עיתון אחר, מפרסם ככתבם מסמכים סודיים שהודלפו לו, הוא מבצע חיסול ממוקד של המקור. מקור, גם אם הרקע למעשהו הוא טובת הציבור, לא יזכה ליחס מועדף לעומת אלה שמוציאים מסמכים סודיים כדי לפאר את שמם | בשבת, ה-26 בדצמבר 2009, לפנות בוקר, הקיפו חיילי דובדבן שלוש דירות בשכם. בדירות שהו שלושה מבוקשים שהיו מעורבים, לפי מידע מודיעיני, בפיגוע הירי שבמהלכו נהרג יומיים קודם לכן מאיר חי משבי-שומרון. בשלוש הזירות סירבו המבוקשים לצאת מהבית, ונורו למוות. בידיהם נמצא נשק, אך הם לא פתחו באש. האירוע הביא לתגובה פלסטינית חריפה ולטענה כי השלושה הוצאו, למעשה, להורג. אתר "הארץ" הביא את דבריו של "גורם בכיר בצה"ל", שהכחיש כי מדובר בהוצאות להורג ואמר כי יש הוראות פתיחה באש המיוחדות למבצע שבו פועלים מול מחבל כאשר יש מידע מודיעיני מבוסס שהוא חמוש. כשמבוקש כזה אינו מסגיר את עצמו ואינו נכנע, אמר הגורם הבכיר, "הכוח רשאי לפגוע ולנטרל את האיום על כוחותינו במהלך המעצר, וזה מה שנעשה בהתאם לנוהלי הקרב של היחידה". השאלה אם צה"ל נוקט מדיניות של חיסול חשודים בפיגועים אינה חדשה. כבר שנתיים וחצי קודם לכן, ב-20 ביוני 2007, פורסמה הודעת דובר צה"ל שלפיה שני מחבלים חמושים, שהשתייכו לגיהאד-האסלאמי, נהרגו בפעילות משותפת של צה"ל ומשמר-הגבול באזור גנין. השניים פתחו באש לעבר הכוח בזמן הפעולה, ובתגובה ירה הכוח לעברם והרגם. השניים היו מעורבים, לטענת צה"ל, בתכנון פיגועי התאבדות בישראל. אחד מהשניים היה זיאד מלאישה, שנחשב אז למבוקש בכיר. 17 חודשים לאחר מכן, ב-28 בנובמבר 2008, פירסם מוסף "הארץ" כתבה מאת אורי בלאו, שהתייחסה לאירוע שבו נהרג מלאישה, ובכותרתה הוכרז: "מסמכים סודיים שהגיעו לידי מוסף הארץ חושפים: צה"ל נתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כשלכאורה ניתן היה לעצור אותם". ואכן בכתבה, שהופצה הן במהדורה המודפסת והן באתר "הארץ", הוצגו צילומים של שני מסמכים, שעל כל אחד מהם הופיע בבירור הסיווג "סודי ביותר". במסמך אחד, שמקורו בפיקוד המרכז, הבליטה מערכת העיתון קטע שממנו משתמע כי במקרה שבמהלך מבצע מזוהה המבוקש זיאד מלאישה, יש לכוח אישור "לבצע יירוט" על-פי הערכת מצב במהלך המשימה. התאריך שעל המסמך מחוק, אך בגוף הכתבה נכתב התאריך המדויק שבו התקיים הדיון המתועד במסמך: כשלושה חודשים לפני החיסול. המסמך השני שהוצג בכתבה, מקורו בלשכת הרמטכ"ל. התאריך שעליו אינו מחוק, והודגש קטע שבו הרמטכ"ל מורה לשקול מחדש את מועד הביצוע, בגלל הפגישות המדיניות שהיו צפויות להתקיים באותו שבוע. החומר הזה, כמו חומרים אחרים שנאספו לצורך התחקיר, שימש בסיס לשאלות שהוצגו לפני פרשן משפטי ושני משפטנים, שתגובותיהם הובאו בכתבה. למחרת פרסום הכתבה, בשבת ה-29 בנובמבר 2008, הופיע באתר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מאמר מאת יהונתן דחוח-הלוי, שכותרתו: "ההדלפות מתוך מערכת הביטחון סכנה חמורה לביטחון הלאומי". במאמרו (או שמא מדובר בפוסט, שכן הוא נכתב ב"בלוג הפורום האסטרטגי" שבאתר המרכז) מציין הכותב כי מסמכים סודיים ביותר פורסמו לאחרונה בעיתונות, ובהם שני המסמכים הללו. המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מוסד מחקר עצמאי ללא כוונת רווח, הפועל משנת 1976 ועוסק בחקר מדיניות ובנושאים מרכזיים העומדים על סדר יומם של מדינת ישראל והעם היהודי. נשיא המרכז הוא ד"ר דורי גולד. יהונתן דחוח-הלוי הוא עמית מחקר במרכז, סא"ל (מיל) בחיל המודיעין ולשעבר יועץ במשרד החוץ וראש אגף המידע בדובר צה"ל. דחוח-הלוי מחמיא לאורי בלאו, ש"עושה את עבודתו העיתונאית, השיג מסמכים מקוריים והצליח לעורר דיון ציבורי בנושאים עקרוניים", ומציין כי הצלחתו המרשימה של בלאו היא כשלונו המוחלט של צה"ל בתחום אבטחת המידע. כאיש מודיעין לשעבר, דחוח-הלוי מנתח את המסמכים שפירסם "הארץ" ומעריך כי "הגרון העמוק" שעליו נשען הכתב "נמצא בסבירות גבוהה במפקדת פיקוד המרכז, ולו (או לה) גישה ללשכת מפקד פיקוד המרכז או הרשאה למערכת המחשב של הלשכה". "המכנה המשותף של המסמכים שחשף אורי בלאו הינו פיקוד המרכז", כותב דחוח-הלוי. "שניים מהם נכתבו במפקדת פיקוד המרכז ואחד נשלח למפקד פיקוד המרכז. לשכת מפקד פיקוד המרכז הינה הגורם היחיד שקיבל את כל שלושת המסמכים". דחוח-הלוי גם מנתח את צילום המסמכים המופיעים בכתבת המוסף. הוא לומד ממראם כי "אין מדובר בעותק המקורי שנשלח בדואר מלשכת הרמטכ"ל למפקד פיקוד המרכז, או בעותק הדואר האלקטרוני שתויק בלשכת פיקוד המרכז, שכן על המסמכים אין סימני סיכות שידוך או חירור ואין מופיעה חותמת המציינת את מועד קבלת המסמך". הוא אף מניח ש"הארץ" לא מחק סימנים אלה מתוך כוונה לשמור על אותנטיות המסמך. "במקומות אחרים בהם רצה להסתיר את המקור בחר עיתון הארץ למחוק בצבע שחור את הכתוב ולא להעלימו בכלים גרפיים של תוכנת מחשב". הנחה הגיונית כשלעצמה, אלא אם המקור הוא שמחק את התאריך. דחוח-הלוי מעריך כי אופי המסמכים שפירסם בלאו עשוי לשפוך אור על המניע של הגרון העמוק הפועל ככל הנראה במפקדת פיקוד המרכז. "סביר להניח כי הגרון העמוק מעוניין באמצעות המסמכים לקדם אגנדה פוליטית ולעורר ביקורת ציבורית נרחבת בישראל ובעולם נגד מדיניות הסיכול הממוקד של צה"ל נגד פעילי טרור". היחסים בין העיתונות לצבא הם הדוקים מטבעם. גם כאשר העיתונות הצייתנית והמדובררת של ראשית ימי המדינה הפכה לעיתונות ביקורתית וחושפנית, מרקם הקשרים בין צה"ל לעיתונות נשאר רחב, עמוק ולעתים אינטימי. אני מנחש כי גם ברגע זה מצויים העתקים של חומר מסווג – וחומר רגיש בכלל – בידי עיתונאים פעילים. החומר הזה נמסר לידיהם מן הסתם על-ידי גורמים בכירים (ובכירים פחות) בצה"ל ובמערכת הביטחון, מתוך אמון שייעשה בו שימוש זהיר ונבון. לעתים נמסר חומר מסווג לעיון העיתונאים כדי לשרת עניין שמערכת הביטחון מבקשת לקדם לצורכי פנים או חוץ, ולעתים נמסר חומר מסווג על-ידי גורם יחיד במערכת כדי לקדם את עמדותיו, השקפותיו, ביקורתו – או אפילו את קשריו הטובים עם העיתונאי. רבים מן הליקויים שחשפה העיתונות בצה"ל ובמערכת הביטחון נחשפו בדרך זו. מקובל להניח כי עיתונאי שמקבל הדלפות מתוך המערכת יעשה בהן שימוש זהיר. משום כך המדליפים בררנים בדרך כלל כשהם מעבירים חומר לעיתונאי. במקרה של יחסים בין מקור צבאי לעיתונאי, האמון נבנה לרוב בהדרגה. מעטים המקרים שבהם נמסר חומר לוהט לידיו של עיתונאי שאין עימו מערכת יחסים ארוכת טווח. החובה הראשונה של עיתונאי היא לא לחשוף את המקור ולהגן על שלומו. גורם שמדליף חומר מסווג מתוך מערכת הביטחון לוקח על עצמו סיכון אישי עצום. העיתונאי, מצדו, חייב לטשטש לחלוטין את זהות המקור ולמחות כל רמז שעלול להוביל אליו; לא רק למנוע זיהוי אפשרי של המקור ברבים, אלא גם לגונן עליו מאפשרות שתיערך נגדו חקירה פנימית על-ידי גורמים מקצועיים בעלי סמכויות חקירה רחבות ומשוכללות. מסמך לוהט הוא חרב פיפיות. עיתונאי מנוסה יודע להיזהר ממנו ולהשתמש בו כקצה חוט לחקירה עצמאית, שתלבין את המידע תוך שימוש במקורות אחרים, גם אם בכך תביא לפרסום פסקני פחות. יש אינספור דרכים להלבין מידע ולטשטש מקורות. אחת הידועות שבהן היא להציג את גרעין המידע בפני כל אחד משותפי הסוד ולקבל את תגובתם. כל תגובה שהיא פחות מ"לא היה ולא נברא" תשמש נדבך בחשיפת המידע ("אם אינך יכול, אל תאמר לי שום דבר שאינך יכול", יאמר הכתב למגיב, "רק תציל אותי אם אני הולך לכתוב שטויות"; או "כבר קיבלתי למעשה אישור לכך, ורק רציתי לוודא שאני מדייק"...). לפעמים די בשתיקה של הצד שמעבר לקו כדי שהכתב יוכל לעבור בבטחה למגיב הבא. אזכור קיומם של מסמכים סודיים בידי הכתב היא טעות קשה. על-פי החוק, אסור לשום אדם שאינו מוסמך להחזיק מסמכים, אפילו הוא עיתונאי. צה"ל יכול להשתגע ולתבוע עיתונאי שמסתמך על מסמכים סודיים. וכבר קרה מקרה, בנובמבר 1993, שגורם בכיר בחיל האוויר הגיש תלונה פלילית נגד הפרשן הצבאי ראובן פדהצור, על הפצת מידע שמקורו במסמכים סודיים. פדהצור הציג אז בראיון לתוכנית הטלוויזיה "רשת חוקרת" נתונים לא מחמיאים על ביצועי טיל הפטריוט במלחמת המפרץ (שאגב, עברו צנזורה). פדהצור נחקר ביחידה הארצית לחקירת פשעים, ורק כעבור שנה של התדיינות נמרצת בין בא-כוחו עו"ד גלעד שר לפרקליטות המחוז, נסגר התיק נגדו מחוסר עניין לציבור. אין לי ספק כי ניתן היה לספר את הסיפור שהתפרסם במוסף "הארץ" ללא כל אזכור של המסמכים. אבל גם אם היה הצורך לאזכרם, ניתן היה לעשות זאת באופן שהמערכת הצבאית לא תדע שמישהו עיין בהם, ובוודאי לא שמישהו מחזיק בהם. במובן הזה, פרסום המסמכים המצולמים היה טעות משוועת, שמשמעותה הראשונה והכמעט ודאית – חיסול ממוקד של המקור. הכתב היה חייב לעמוד על כך שלא לפרסם אף אחד מן המסמכים שבידיו, ובוודאי שכך חייבים היו לנהוג עורכי המוסף והעיתון. כלל יסוד בעבודת עיתונאי ועיתון הוא הימנעות מפרסום מידע רגיש שפרסומו עלול לפגוע בוודאות קרובה במקור, יהיו מניעיו אשר יהיו ותהיה התנהגותו אשר תהא. מבחינת ערכי זכות הציבור לדעת, המרחק בינינו ובין אמריקה גדול הרבה יותר מרוחבו של האוקיאנוס. אילו דניאל אלסברג, האיש שהעביר את מסמכי הפנטגון ל"ניו-יורק טיימס" ב-1971, היה עושה דבר דומה בישראל, הוא היה מן הסתם נמק בכלא, גם אם גילו מתקרב היום ל-80. כאן אין חוקה ואין אפילו חוק יסוד שיאפשר להביא לידיעת הציבור מידע חיוני. בוודאי לא משהו הדומה לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שעל-פיו ניתן לפרסם מידע החשוב לציבור כדי להבין את מדיניות ממשלתו. כך שגם פרסום מידע מאלף על מדיניות קלוקלת שהצבא נוקט לא יפטור מקור מעונש. אלופי הוצאת המסמכים המסווגים מן המערכת הם אלופי המערכת. הם הראשונים שלוקחים מהמשרד עותקי מסמכים מסווגים, עוד הרבה לפני שהתיישנו דיים כדי להיפתח לציבור, ומבקשים בבוא הרגע להביאם לפרסום, במסגרת ההבאה לדפוס של זכרונותיהם. קל למצוא בממוּארים של ראשי המערכות – מאלופים ועד רמטכ"לים דרך ראשי אמ"ן, שב"כ ומוסד למיניהם – עקבות של קלסרי מסמכים מסווגים, גם אם הזכרונות הללו עברו צנזורה. אין קריטריון ברור לסיווג מסמכים צבאיים, כך שאין גם דרגות שונות של חומרה בענישה על פרסום מסמכים על-פי סיווגם. נראה שגם לא תהיינה במקרה של משפט שום נסיבות מקלות למקור שמבקש להביא מידע לטובת הציבור לעומת מקור שחושף מסמכים כדי לפאר את שמו. |
תחקירני "ידיעות אחרונות" התחזו רק כדי להביא כמה ציטוטים לא נעימים ממנהלי קבוצות | כעת הם צריכים להשלים את התחקיר ולרדת כשהם מחופשים לקומה של מערכת הספורט | ועוד על טעויות חישוב ושגיאות דפוס | במסווה של עוזר אישי לאיש עסקים אמיד שמבקש להיות בעלים של קבוצת כדורגל בליגת-העל, יצא כתב "העין השביעית" לבדוק מה מוכן מדור ספורט לעשות כדי לצאת בפרסום ראשון ובלעדי על מיליארדר פיקטיבי. התוצאות צפויות או מדהימות, תשפטו בעצמכם. צילצלתי לכתב בכיר בעיתון יומי והצגתי את עצמי כיועץ אסטרטגי של איל פלדה רוסי בשם איגור דושבסקי, הסוחר גם בנדל"ן בקנדה. "הבוס שלי מחפש קבוצה שבה יוכל להתפרסם, חשוב לו שתהיה עם הרבה אוהדים ועם רייטינג גבוה. מה אתה יכול להציע לי?". הכתב הנרגש: "דיברת עם עוד עיתון?". היועץ: "עדיין לא, אבל התכוונתי לצלצל ל..." (נקבתי בשם העיתון המתחרה). הכתב: "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, אל תצלצל אליהם. אין תחרות לתפוצה שלנו. בוא ניפגש, יש לי הרבה מה להציע". היועץ: "אני מקשיב". הכתב: "אם תיתנו לי בלעדיות, תקבלו שער ואת כל עמ 3 עם תצלום מחמיא של הבוס. תהיה גם הפניה בעמוד הראשי של העיתון". היועץ: "זהו? זה הכל?". הכתב: "תן לי לסיים. זה רק ביום הראשון. למחרת אפרסם על הבוס שלך כתבה יפה של שני עמודים. הוא בטח אחד שתורם קצת לבתי-יתומים וכאלה, נכון?". היועץ: "בתי-יתומים, בתי-תמחוי, עמותות צדקה, בתי-חולים לילדים מוכי שחפת". עיתונאי: "מצוין, העורך שלי יאהב את זה. כמובן בכל מהלך העונה הוא יזכה אצלנו לאזכורים חיוביים על בסיס דו-שבועי". היועץ: "הו, עכשיו אתה מתחיל לדבר". הכתב: "נוכל לסדר גם ראיון חגיגי במוסף יום שישי. חשיפה של מיליוני קוראים, כולל מבצעי חלוקה חינם בתחנות דלק". היועץ: "מצוין". הכתב: "אבל זה כמובן בתנאי שאתם מתראיינים רק אצלי ומעבירים לי קבוע חומרים מהקבוצה, כולל שמות של שחקני רכש חדשים". היועץ: "ברור, איזו שאלה". הכתב: "נהדר, אז מה אתה רוצה שאכתוב מחר?". השיחה הזו, הפיקטיבית כמו האוליגרך, נערכה בהשראת הכתבה במוסף "7 ימים" מיום שישי האחרון: כתבי "ידיעות אחרונות" התחזו לנציגיו של אוליגרך מסתורי, נפגשו עם אנשי הנהלות קבוצות והתעניינו ברכישתם. בדרך זו ביקשו ב"ידיעות אחרונות" לתעד את המתרחש מאחורי הקלעים באותם רגעים אינטימיים. מעבר למציצנות לשמה, אין בכתבה הזו שום שליחות עיתונאית אמיתית; עוד פרק בטרנד העכשווי של עיתונאים מתחזים לצורך כתבת צבע/רכילות, גלגולה המביש של מה שהיתה פעם עיתונות חוקרת. מזכיר את הפרסום ב"כלכליסט" בפברואר השנה, שבו התחזה כתב העיתון למיליונר קרואטי במטרה להבין איך פועל שוק התיווך של האלפיון העליון. בהקדמה לסיפור ב"7 ימים" נכתב כי המניע לרכישת קבוצות הוא בין היתר הפרסום האדיר והמהיר שהרוכש זוכה לו: "ממעמד של אלמוניות טוטאלית מזנק הרוכש בן-לילה אל האולימפוס שבו יושבים בעלי ההון המשפיעים והנחשקים ביותר". מה שלא נכתב הוא מי בדיוק מספק את המקפצה לאולימפוס. ביום חמישי שעבר פירסם מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" קדימון לקראת הכתבה: רוב השער בתוספת חצי עמוד. בספורט "ידיעות" היו כנראה מרוצים מממצאי ה"תחקיר" של עמיתיהם, שחשף כמה התבטאויות לא ראויות של ראשי קבוצות. אם לשים בצד את הרכילות, ספורט "ידיעות אחרונות", כמו גם מדורי ספורט אחרים בעיתונים ובאתרים, הוא מרכיב עיקרי בתעשייה משומנת המעניקה לבעלי הון את הפרסום הקל והמחמיא שהם חפצים בו. בעשור האחרון, מאז כניסת האוליגרכים לכדורגל הישראלי, נראית תקשורת הספורט כמו נערת פיתוי שפורשת שטיח ורוד למתעשרים החדשים ומלווה אותם בחנופה דביקה. כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך זה מכבר לכלב מזחלות. הדו-שיח בתחילת הטור הזה הוא אמנם פיקטיבי, אבל לא תלוש מהמציאות. כך גם נשמעים ונראים יחסי הקח-תן בין עיתונאים לאוליגרכים, ובעצם עם רוב מושאי הסיקור. ואם ב"7 ימים" ירצו לעשות חלק ב של סיפור האוליגרך, הפעם על חלקה של התקשורת, כל שעליהם לעשות הוא לשלוח את הצוות שלהם למחלקת הספורט בקומה שלמטה, ולהביא את התמליל המלא, איך הצלחנו להשיג שער וכפולת אמצע לאוליגרך שלא היה ולא נברא. הצלחה מובטחת. בקושי הסתיימו שידורי המונדיאל חינם אין כסף, וכבר חזרה שגרת המציאות המדכאת. ערוץ הספורט שוב מעביר משחקים בינלאומיים בחמש פלוס לייב באישור איזה סעיף דחוק במפרט השידורים. הטוקבקיסטים משיבים מלחמה, והפלא ופלא, באתר ערוץ הספורט לא צינזרו תגובה שהטילה ספק ביושרם ובצדקת דרכם של הבעלים. גם זה משהו. שבוע אחרי שלאחד העורכים בספורט "ידיעות אחרונות" הזכירה הקופצת לגובה מעיין פורמן את כוכבת "הישרדות", בא יואב זיו ממכבי תל-אביב והזכיר למישהו משהו אחר. במחשבון של ONE שש לחלק לשמונה הם 80%. מחשבון בלעדי בשוק. |
בשל הפרדת פסולת לקוייה, מפעלי המחזור נדרשים לייבא פלסטיק נוסף • מדובר בכ-20 אחוז מסך פסולת הפלסטיק הממוחזרת, בזמן שהאזרח הישראלי נמצא במקום השישי בעולם בייצור אותה הפסולת • אף שהמשרד להגנת הסביבה מסכים שיש "עדיפות סביבתית לשימוש בפסולת המקומית", הוא מודה: "לא נעשה חישוב בנוגע לטביעת הרגל הסביבתית של ייבוא פסולת" • וגם: מי מרוויח מהשקר על כלכלה מעגלית? | ביולי 2021 בצהרי היום הושלכה אריזת פלסטיק משומשת לפח ציבורי בעיר הנמל הגרמנית המבורג. האריזה, יחד עם יתר הפסולת באותו הפח, נאספה למחרת בשעות הבוקר על ידי משאית פינוי זבל. כשהמשאית סיימה את מסלול האיסוף שלה, היא פרקה את התכולה במתקן מיון פסולת גדול בפאתי העיר. אותה אריזת פלסטיק נאספה מהמסוע והצטרפה לערימת פלסטיק אדירה שנדחסה למכולה. המכולה הועמסה על אוניית משא בנמל. לאחר כמה שבועות של מסע במים הבינלאומיים ועצירה במספר תחנות, עגנה האונייה בנמל חיפה, שם נאספה המכולה, ובה אריזת הפלסטיק המשומשת, והובלה כלאחר כבוד למפעל מחזור בצפון הארץ. בתוככי המפעל כבר אבדה הקליטה של מכשיר הג׳יפיאס שהוצמד לאריזה על ידי תחקירני גרינפיס גרמניה. סיפור המסע המוזר של אריזת הפלסטיק שהיגרה כל הדרך מגרמניה רק כדי לעבור מחזור מכני בישראל, חושף עולם נסתר של מסחר רווחי בפלסטיק מזהם. הוא מדגיש את הכזב שבבסיס הקמפיינים שמוכרים לנו בנוגע ל"כלכלה מעגלית" ומעלה שאלות קשות בנוגע למנגנון שמעודד אותנו לצרוך כמויות פלסטיק בלי הגבלה, תחת ההבטחה שמוצרי הפלסטיק ימוחזרו בסופו של דבר. סחר בינלאומי הוא תופעה רווחת, אך לא הרבה יודעים שהוא מתקיים גם בשוק הפסולת. בצד האחד מדינות, בדרך כלל מפותחות, שמייצרות הרבה פסולת וצריכות להיפתר ממנה, ובצד השני מדינות, בדרך כלל עניות, שמוכנות לקבל את הפסולת תמורת תשלום. בשנת 1989 נחתמה אמנת בזל, שנועדה להסדיר את הסחר בפסולת מסוכנת שעד אז הועברה ללא פיקוח למדינות עניות באפריקה, אסיה, והקריביים. שלוש שנים לאחר מכן החלו המדינות המפותחות להעביר את פסולת הפלסטיק שלהן בעיקר לסין, שהייתה אחראית בשנת 2016 לכ-50% מייבוא פסולת הפלסטיק העולמית. באותה השנה החליטה המדינה לסגור את שעריה לייבוא הפסולת, כתוצאה מהנזקים הבריאותיים והסביבתיים שייבוא זה גורם, דבר שהכניס את השוק כולו לבעיה. את מקומה של סין תפסו מדינות אחרות, המובילות בהן הן טורקיה, הולנד, מלזיה, ארה"ב, וייטנאם, הונג קונג, ואוסטריה. ייבוא וייצוא פסולת פלסטיק גורם לנזקים חמורים לסביבה ולבריאות הציבור. זאת, נוסף על תרומתו של פלסטיק למשבר האקלים. תעשיית הפלסטיק אחראית ל-3.4% מפליטות גזי החממה העולמיות, כאשר 90% מפליטות אלו מקורן בתהליך הייצור עצמו. אך מדינות לא רק משלמות כסף כדי לייצא זבל החוצה. לעיתים הן משלמות כדי לייבא אותו לשטחן. מדוע שמדינה כמו ישראל, שטובעת בערימות פלסטיק, תרכוש פלסטיק נוסף? כדי להבין את הסיבה צריך להכנס למפעלי המחזור. מחזור פלסטיק דורש הפרדה קפדנית בין פלסטיק לחומרים אחרים. אם זו לא נעשית – לא ניתן למחזר את הפלסטיק. אלא שתהליך ההפרדה והמיון בישראל לוקה בחסר. המשמעות היא שמפעלי המחזור בארץ לא מקבלים פלסטיק באיכות טובה דיה. "ככל שאתה לוקח את החומר ומלכלך אותו עם חומרים אחרים אתה מסבך את תהליך המחזור שלו", אומר ירון מזרחי, מנכ"ל אביב תעשיות מחזור. "בפלסטיק למשל, אם הוא מעורבב במיץ של הזבל ויש שמן שנשפך עליו, או אוכל, חלקם נספג בפלסטיק, מה שמצריך תהליך ניקוי אינטנסיבי יותר. לפעמים זה מגיע למצב שלא ניתן למחזר, וזה מוביל לייקור עלויות הטיפול. אם לא עושים את ההפרדה במקום, אז לפעמים כל החומר כולו הופך לזבל". מכאן נגזר המצב האבסורדי הבא: למרות כמויות הפלסטיק האדירות שנוצרות בשוק המקומי, הצורך בפסולת "נקייה", כלומר פסולת המופרדת ברמה גבוהה, מביא לכך שמדינת ישראל צריכה לייבא פלסטיק מחו"ל. לפי נתונים שהגיעו לידי "זיקוק" ו"שקוף" מרשות המיסים, בין 2017-2021 מדינת ישראל ייבאה כ-13 אלף טון פסולת פלסטיק מחו"ל, בשווי של כ-10 מיליון דולר. מדובר בכמעט 20% מסך פסולת הפלסטיק ההמוחזרת בארץ. המדינות העיקריות מהן מייבאת ישראל הן ברזיל, טורקיה, איחוד האמירויות, גרמניה, ובריטניה. לדברי מזרחי, הליך המחזור המוגבל בארץ מביא לכך שמפעלים בישראל מייבאים פסולת פלסטיק שעברה תהליך מחזור בחו"ל. "הם משתמשים בו לייצור צנרת חשמל למשל", אומר מזרחי. אם הייתה הפרדה טובה במקור, היה ניתן למחזר יותר חומרים ולא היה צורך בייבוא המדובר. כפי שכבר צויין, ייבוא פסולת פלסטיק הוא לא תופעה ייחודית לישראל. על פי נתוני הבנק העולמי, ישראל לא נכנסת אפילו ל-30 המדינות הראשונות בייבוא פסולת פלסטיק לנפש. אך נתון זה לא מספר את התמונה המלאה. אם נסתכל על הולנד למשל, נראה כי היא נמצאת במקום הראשון בעולם בייבוא פסולת פלסטיק לנפש. אך שיעור מחזור פסולת הפלסטיק במדינה עומד על 54% – בעוד שבישראל מדובר רק ב-7%. כלומר, ישראל מייבאת פסולת פלסטיק בשביל מחזור, בעוד ששיעורי המחזור שלה נמוכים למדי ביחס למדינות אירופה, שם הוא עומד על כ-40%. "ככל שאתה לוקח את החומר ומלכלך אותו עם חומרים אחרים אתה מסבך את תהליך המחזור שלו. אם לא עושים את ההפרדה במקום – כל החומר כולו הופך לזבל" כמו כן, ייצור פסולת הפלסטיק בישראל מוערך ב-900 אלף עד מיליון טון בשנה, והאזרח הישראלי מייצר לפי הערכות כ-55 ק"ג פלסטיק בשנה – מקום שישי בעולם. במשרד להגנת הסביבה מסרו כי "לא נעשה חישוב בנוגע לטביעת הרגל הסביבתית של ייבוא פסולת פלסטיק מחו"ל" וכן כי "מוסכם שיש עדיפות סביבתית וכלכלית לשימוש בפסולת המקומית, והמשרד אכן מקדם פעולות לחיזוק תעשיית המחזור בארץ ולשיפור איכות חומר הגלם. כך, הנהלת קרן הניקיון אישרה באחרונה תקציב בסך 400 מיליון שקל להקמה ולשדרוג של מפעלי מחזור, במסגרת פרויקט משותף למשרד ולרשות ההשקעות במשרד הכלכלה". עוד הוסיפו במשרד כי חלק מהפועלות שננקטות לצמצום הפלסטיק במקור הן המס על כלים חד פעמיים וכן חוק הפיקדונות. נכון להיום, 95% מאיכות החומר במוצרי הפלסטיק הסינטטי הולכת לאיבוד לאחר שימוש אחד בלבד. מכיוון שרק אחוז קטן ממוצרי הפלסטיק ניתן למחזור בפועל, אם נמשיך לצרוך פלסטיק במצב הקיים כמויות פסולת הפלסטיק בעולם יוכפלו עד ל-2040. בים המצב יהיה חמור אף יותר: לפי ההערכות, עד 2,040 כמויות הפלסטיק המזהם והמסכן את הים יהיו גדולות פי שלוש. ההערכה כיום היא שאם לא ננקוט בצעדים מידיים להקטנת צריכת הפלסטיק, מעל ל-600 מיליון טון פסולת פלסטיק יצטבר במקורות המים והים בתוך פחות מ-20 שנה. לא מדובר רק בסכנה לחיים הימיים, אלא גם בפגיעה ממשית ביכולת שלנו להסתמך על מקורות מים נקיים לשתייה. מדוע אם כן, התפיסה הרווחת היא שהפלסטיק שאנחנו צורכים ממוחזר? תאגידי הנפט ותעשיית מוצרי הפלסטיק הסינתטי מקדמים זה עשרות שנים, באמצעות קמפיינים עתירי ממון, תודעה מוטעית שקיים פתרון ירוק לזיהום הבלתי נתפס. ברגע שהתודעה הזו השתרשה, הצרכן יכול להמשיך לצרוך פלסטיק ללא רגשות אשם, והשוק יכול להמשיך ולגדול. כשליש מפעילות תעשיית הדלקים הפוסיליים, הזיקוק ומוצרי ההמשך מבוסס על ייצור פלסטיק. בתעשייה מודעים היטב לכך שהעולם חייב להיגמל מהתלות בדלקים, ושהשוק שלהם הולך ומצטמצם. לכן, הם פועלים בצורה אגרסיבית לפתח אפיקי רווחים חדשים ולהגדיל את השליטה שלהם בשוק מוצרי הפולימרים. הם עושים זאת על ידי השקעות עתק בתשתיות ייצור מזהמות, ושיווק שלהן כתשתיות ירוקות המספקות פתרונות, כביכול. אלא שהמציאות האלטרנטיבית שתאגידי הנפט פועלים למכור לנו לא יכולה להיות רחוקה יותר מהמצב בשטח. לייצור הפלסטיק יש השלכות בלתי נתפסות על הסביבה והבריאות שלנו. בארה"ב למשל, פליטות הפחמן והזיהום הנגרמים מתעשיית ייצור הפלסטיק, צפויות לעקוף את כלל הפליטות של מתקני האנרגיה הפחמיים במדינה עד לשנת 2030. כמו כן, לצד הרעלים במוצרים עצמם, כל שרשרת החיים של הפלסטיק – ממתקני הייצור התעשייתיים, ועד למתקני השריפה והמחזור – פולטת לאוויר כמויות משמעותיות של מזהמים המסכנים את בריאות הציבור. בשנים האחרונות מחקרים מקיפים חושפים סכנת זיהום חדשה בהיקפים מפחידים של ממש, כתוצאה מפיזור של חלקיקי מיקרו פלסטיק לאוויר, לים ולאדמה, שלבסוף גם חודרים לגוף האדם. תהליכי המחזור הקיימים מתמקדים ב"מחזור מכני". סוג המחזור הזה, שגם טביעת הרגל הסביבתית שלו בעייתית, מאפשר מחזור של פולימרים תרמופלסטים בלבד. אלא שהפולימר עובר שינויים כימיים, המשפיעים על תכונותיו ופוגמים ביכולות שלו לשמש מקור פלסטיק איכותי. לכן, מדובר רק בדחיית הקץ. מה הכוונה? במקום שפסולת הפלסטיק תיזרק לאחר שימוש יחיד, המחזור המכני מאפשר להשתמש באותו מוצר פלסטיק רק שתיים עד שלוש פעמים נוספות. לאחר מכן לא ניתן להשתמש בו יותר. במקרה הרע, אותו פלסטיק ימצא את דרכו למטמנה או יישרף. במקרה הרע יותר: הוא ייזרק בשטחים פתוחים ויגיע למקורות המים שלנו. אם לא די בכך, גם בפעמים המוגבלות שבהן מתבצע הליך מחזור פלסטיק, ההליך דורש הוספת חומרים נוספים – פלסטיק חדש מדלקים פוסיליים – כדי לשפר את יציבות החומר. המשמעות: מחזור פלסטיק כרוך בהוספת פלסטיק חדש. הכמות שמוסיפים משתנה על פי איכות הפלסטיק אותו רוצים למחזר, אך עבור סוגים מסוימים של פלסטיק כמו פוליאתילן טרפתאלט – אחד הסוגים הנפוצים ביותר ממנו עשויים בקבוקי שתייה ואריזות אוכל – החומר החדש שצריך להוסיף עומד על כ-30% מהפלסטיק אותו רוצים למחזר. בשורה התחתונה: שיטת המחזור הנוכחית והאופן שבו היא משווקת משרישה את התפיסה המעודדת המשך צריכה גדלה של פלסטיק, במקום צמצום במקור, ואין לה שום קשר לכלכלה מעגלית שמתבססת על שימוש אינסופי באותו חומר הגלם. מזהמת הפלסטיק הגדולה בעולם תהיה נותנת החסות הראשית לועידת האקלים הקרובה במצרים. קוקה-קולה מייצרת 120 מיליארד בקבוקי פלסטיק חד-פעמיים בשנה – פלסטיק שמיוצר מדלקים פוסיליים, מחריף את משבר האקלים וחונק את האוקיינוסים והטבע שלנו. זהו ללא ספק הגרינווש המושלם.בושה וחרפה. pic.twitter.com/YWWEof0yph בחזרה לאריזת הפלסטיק שעשתה את דרכה מגרמניה עד למפעל בצפון הארץ. המפעל – VPM פלסט שבקיבוץ יסעור – נקנה באפריל השנה על ידי חברת הנפט שבשליטתו של הטייקון עידן עופר – בז"ן. המהלך של החברה מתיישב עם הקו של התאגידים המזהמים הגדולים בעולם: השתלטות על תשתיות המחזור ומיתוג התעשייה כ"כלכלה מעגלית". מהלך זו נועד לאפשר להם להגדיל את הרווח מתעשיית הדלקים המזוקקים. אלא שלהובלה של פסולת פלסטיק ממדינות רחוקות ויצירת שרשרת אספקה של משאיות וספינות מזהמות שישנעו אותו למפעל המקומי, רק כדי לייצר ממנו פלסטיק נוסף מאיכות פחותה יותר, אין שום קשר לכלכלה מעגלית או לפתרון בר קיימא. המערך המעוות המתאפשר כיום, בסיוע של הגופים הרגולטורים, מקבע מצב אבסורדי המסבסד את הגדלת הייצור של תעשיית הדלקים הפוסיליים, ואיתו את רמות פליטות גזי החממה והזיהום, על חשבון האינטרס הציבורי ועתידו הסביבתי של כדור הארץ. הידיעה נכתבה יחד עם יחידת התחקירים "זיקוק" של גרינפיס |
"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ממשיכים בקמפיין | גדעון סער מככב | "דה-מרקר" מדווח על תקדים | איציק סבן מחליף את דרור אידר | "זהירות, ימין קיצוני", קוראת כותרת מאמר המערכת של "הארץ", המוקדש למתקפה על מצעה של מפלגת הבית-היהודי. גם שני הטבלואידים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מסלימים עוד ועוד את ההתקפות העיתונאיות שהם מפרסמים. ואולם, בשני העיתונים הנפוצים בישראל ההתגייסות הפוליטית אינה מוגבלת למאמר המערכת, אלא משתלטת על החדשות והכותרות הראשיות. היום אלו מציגות תמונה מראה. מה שנשקף ממנה הוא בעיקר הדמיון הגובר והולך בין שני מוצרי הדפוס הללו, ההולכים ונשחתים. "מסמך דיסקין", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה מציגה תמצית של הביקורת שמטיח דיסקין בראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק. ליתר דיוק: תמצית של הרגשות שהתעוררו בו בעקבות היחשפות להתנהלותם ("הוא מזועזע ומודאג"). דיסקין "לא יכול לשתוק יותר", חותמת כותרת המשנה. הכותרת, המודפסת על רקע אדום דרמטי ("דרמטי") ומפקיעה חצי מעמוד השער, מפנה לא לפנים העיתון, אלא ללוח השנה: הראיון עצמו יתפרסם רק מחר, ב"מוסף לשבת" של העיתון. המראיין אינו איש "ידיעות אחרונות" אלא דרור מורה, במאי הסרט התיעודי "שומרי הסף", המתעד מונולוגים של שישה ראשי שב"כ ומוסד, כך מצוין בהפניה. הדבר מעורר שאלה: האם מדובר בפרויקט עיתונאי של "ידיעות אחרונות", או שהעיתון קיבל לידיו את חומרי הגלם של הסרט ומשתמש בהם כעת לצורך מאבקו העיקש באויבי ישראל (נתניהו)? גם ב"ישראל היום" תעמולת הבחירות המופיעה בכותרת הראשית אינה מנסה להסוות את עצמה. "הליכוד תוקף: הבית-היהודי נגד נשים", נכתב בה. "השר סער: הרב בן דהן קורא לביטול הוועדה למעמד האשה, ומוטי יוגב הוביל הפרדה מגדרית בבני-עקיבא. הבית-היהודי: אצלנו יש 3 נשים במקומות הראשונים, ובליכוד – אשה אחת". מעל לכותרות הללו מופיעה שורה ובה תוצאות סקר שערך העיתון, והיא מסתיימת במלים "43%: נתניהו – המתאים ביותר להיות רה"מ". את הידיעה הראשית, המוקדשת לניתוח תוצאות הסקר, פותח מתי טוכפלד בזריקת עידוד לקוראים: "ייתכן שמגמת הירידה של המפלגה נבלמה, לפחות לעת עתה. למרות הירידה, גם לפי הסקר הזה נתניהו הוא ראש הממשלה הבא". בכפולה הפותחת מתפרסם מה שהופך להיות ריטואל יומי – טור פובליציסטי התוקף את "ידיעות אחרונות". הפעם חתום עליו איציק סבן, כתב פלילים לשעבר ב"ידיעות", שעבר ל"ישראל היום" ומאז חותמו לא ניכר בתחום סיקור הפלילים, אולם הוא תורם מדי פעם מפרי עטו למתקפות על העיתון בבעלות משפחת מוזס. "אתמול, למשל, ביקשו בידיעות אחרונות לקלל ויצאו מברכים", הוא כותב. "הכותרת הראשית של העיתון צעקה שבכירים בליכוד עוקפים את נתניהו מימין, בניסיון להראות שלנתניהו יש מפלגה של משוגעים שאותם הליכוד מנסה להסתיר. פייגלין, כמובן, כיכב בכותרת. בפועל, מי שטוענים שלנתניהו יש משוגעים מימין – רק עוזרים לו. זאת משום שהקרב הגדול כעת של נתניהו הוא לא נגד השמאל, אלא נגד הימין". מה אתם יודעים! אז זה הקרב הגדול של נתניהו. ואנחנו לא הבנו מדוע ב"ישראל היום" מקדישים כותרת ראשית אחרי כותרת ראשית לתקיפת מפלגת הבית-היהודי, כולל באותו גיליון שבו מתפרסם הניתוח המבריק של כתב הפלילים של העיתון. "ואם מישהו טוען שהליכוד מסתיר משוגעים, אז כמה מטורפים וסרבנים מסתירה מפלגת הבית-היהודי, חביבת ידיעות אחרונות באחרונה?", ממשיך הטור העילג של סבן. "הרי סוד גלוי הוא שרק משום סלידתם מנתניהו, בוחרים בידיעות אחרונות להסתיר מקוראיהם את איבתם הבסיסית לבית-היהודי, שלמזלה, מאתגרת עתה את ראש הממשלה מימין". ובחזרה ל"ידיעות אחרונות": "המועמדים שלא הכרתם ברשימת הבית-היהודי", נכתב בכותרת הגג לידיעת עמוד המתפרסמת בעיתון היום ואפילו לא מנסה להתחפש לדיווח ענייני, עם הכותרת "הקיצוניים של בנט" וטקסט המציג את חברי הרשימה כסהרורים (או מה שבעיני עורכי העיתון ואיציק סבן נתפס כסהרורי). חותם סימבולי הולם לגישה העיתונאית הזו הוא העובדה שלצד פרטיו של אחד מהמועמדים ש"ידיעות אחרונות" מזמין אותנו להכיר, תושב חברון הלל הורוביץ, מודפסת תמונתו של תושב חברון אחר, אשר הורוביץ. יהודים, קשה להבדיל ביניהם. הון סימבולי דומה אוצרת בתוכה העובדה שהמאמר של זיאד אבו-חבלה, הצופה היענות נמוכה להצבעה בבחירות מצד ערביי ישראל, מופיע היום, בגרסאות שונות, גם במדור הדעות של "הארץ" וגם בזה של "דה-מרקר". "האו"ם: 60 אלף הרוגים מאז פרוץ המרד בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "גורמי מודיעין: יכולת התגובה האיראנית נחלשה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", זאת בעיקר בשל המאורעות בסוריה. "גוזר קופון" היא כותרת המודפסת על תצלום קטן, לצד התצלומים המרכזיים על שער "מעריב". בתצלום נראה שר החינוך גדעון סער לצד פעילים של הליכוד. "טקס ההכרה באריאל כאוניברסיטה, שיזם השר מהליכוד גדעון סער, הפך לכנס בחירות", נכתב בכיתוב התמונה. "פעילים התרוצצו בחולצות הליכוד-ביתנו ויו"ר אגודת הסטודנטים רמז מהבמה למי כדאי להצביע". "שר הנשיקות", נכתב בכותרת כיתוב תמונה המודפסת בפרישה רחבה על גבי השער האחורי של "ידיעות אחרונות". "עד לאחרונה הם הסתתרו", נכתב בכיתוב עצמו, "אבל בשבועות האחרונים שר החינוך גדעון סער ואשת הטלוויזיה גאולה אבן כבר לא מתביישים להראות לעולם את הזוגיות הפורחת שלהם. בתמונות נראים האוהבים ביציאה ממסעדה בתל-אביב, צמודים ומתנשקים". את האייטם המביך הזה ראוי היה לגנוז לצד הפרסומים ההזויים האחרונים מבית-מדרשו של "ידיעות אחרונות". האם הצלם החתום על התמונות, גקי יעקב, עבר במקרה ליד מסעדה וקלט בעדשתו את הזוג? נו, באמת. האם התצלומים היו רואים אור יום מעל דפי "ידיעות אחרונות" שלא בברכתו של סער עצמו? נו, באמת. סער הוא אחד הפוליטיקאים המוגנים בתקשורת הישראלית, וגם ענן השמועות המטרידות סביבו לא מצליח לחדור את השריון שמעניקים לו ב"ידיעות" ושהעניק לו ב"מעריב" ידידו ניר חפץ כשהיה העורך הראשי ("ישראל היום" ממילא לא יגרום אי-נחת לחבר מפלגה). גם בלי להזדקק לשמועות, ידוע כי סער היה עד לאחרונה אדם נשוי שהשתמש לא אחת במשפחתו להופעותיו התקשורתיות ולמיצוב דמותו הציבורית. העיתונות הישראלית לא חקרה ודרשה מדוע זה פסקה לפתע הזוגיות המתוקשרת ההיא, ואם יש בכך עניין לציבור הנדרש לבחור אם להצביע עבור מי שמשמש כיום שר החינוך האחראי על ילדי ישראל, מדבר גבוהה-גבוהה על מוסר וערכים ואף תוקף מפלגות אחרות על יחסן לנשים. העיתונאים השתקנים יכלו לטעון בצדק כי מדובר בנושאים שאין להסיג את גבולם, כי זו רכילות וחדירה לפרטיות. אולם מרגע ש"מעריב" פירסם במדור הרכילות שלו כי סער נפרד מאשתו (ללא שסיפק את פרטי המקרה), ועד לרגע ש"ידיעות אחרונות" מפרסם בהבלטה תמונות "פפרצי" של השר מנשק ידועה בציבור, ההסבר הזה הופך לתירוץ מגוחך. גדעון סער גוזר קופון, "ידיעות" מדפיס אותו (ומה זה אומר על גאולה אבן, זה כבר נושא אחר). "בתמיכת סער, מרכז שלם זכה בהכרה אקדמית", נכתב בכותרת על שער "הארץ". לפי טלילה נשר, "מליאת המועצה להשכלה גבוהה החליטה שלשום להפוך את מרכז שלם בירושלים למוסד אקדמי. את המרכז ייסד מקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו". נשר לא מדווחת אם ייערך טקס הכרה במרכז כמוסד אקדמי, והדיווח אינו מלווה בתצלום של סער או של בנות זוגו בעבר או בהווה. ניתן להניח בוודאות רבה כי מבין קהל קוראי העיתונים הכלכליים, קבוצת השכירים והמנהלים גדולה הרבה יותר מסך קבוצות יזמי ההייטק ובוחרי ש"ס גם יחד. בכל זאת, אלו הן הכותרות הראשיות של עיתוני הכלכלה היום: "אפל מציעה לרכוש את waze ב-400 מיליון דולר", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת ההפניה לטור הפרשנות, של מאיר אורבך, היא "לא תודה". אורבך טוען כי בשל "מצבה של אפל בתחום המיפוי", שאינו משופר, על וייז לדחות את ההצעה. שני הכלכלונים המתחרים מקדישים את כותרותיהם לעניינים כלליים יותר, ואינם מבליטים עצות ליזמים של חברת הניווט הישראלית. "גלובס", כהרגלו להתייחס לעצמו כאל עיתון כללי, מקדיש את כותרתו הראשית גם היום לענייני הבחירות, לאו דווקא מן הזווית הכלכלית. "הליכוד מחזיק כמה עלי תאנה מזרחיים לקישוט" היא הכותרת המיותרת, ציטוט – עוד ציטוט – של פוליטיקאי ממפלגת ש"ס (השר אריאל אטיאס), המדקלם את השורות הריקות שבראש דף המסרים הבלה של המפלגה. כמה חברים ממוצא מזרחי ברשימת הליכוד? האם הם משמשים קישוט? האם השיח העדתי בהקשר זה הוא בעל משמעות כלשהי? ניכר בעורכים שלא הטריחו עצמם בשאלות הללו. כותרת המשנה, הנפתחת בהבטחה כי אטיאס "יורה לכל הכיוונים", מעלה את המחשבה כי עורכים כלל לא היו מעורבים בתהליך. ב"דה-מרקר" מגיע מאבק העובדים הסוער בפלאפון לכותרת הראשית: "בית-הדין מגדיר מחדש את זכויות ההתארגנות של העובדים", נכתב בה. "פסק דין תקדימי של בית-הדין הארצי לעבודה אסר על הנהלת פלאפון להתערב בהתאגדות עובדיה", נכתב בכותרת המשנה. "בית-הדין פירט שורה של פעולות שאסורות על מעסיק שעובדיו מנסים להתארגן, כמו ניהול רשימות מעקב ואיום שהפעילות תזיק לעובדים או לחברה. פרקליטה של פלאפון: בית-המשפט העליון מתיר להשמיע דעות פוליטיות שאפילו מעוררות סלידה, ובית-הדין לעבודה אוסר על מעסיק להתבטא". "אתמול נוצרה תשתית משפטית להקמת ועדי עובדים בכל העסקים שעדיין אינם מאורגנים בישראל", נכתב בתמצית טור הפרשנות של עידו באום על שער העיתון. "בית-הדין הכריע כי חופש הביטוי של בעל השליטה בפלאפון, שאול אלוביץ, ושל ההנהלה – נסוג מפני זכות העובדים להקים ארגון יציג". לפי באום, התוצאה היא "פסק דין שהוא לא פחות ממתנה של עוצמה פוליטית מאלוביץ [בעל השליטה הנוכחי בבזק, המחזיקה בפלאפון] ליו"ר ההסתדרות עופר עיני". "כחלון מסרב לקיים דיון בדו"ח ביקורת על המחלקה המשפטית", זו היתה כותרת דיווח של גד פרץ באתר "גלובס", שנגנז ואינו מופיע מחוץ לזיכרון של מנועי החיפוש. גם בגיליון המודפס אין זכר לידיעה, המותחת ביקורת על מנכ"ל משרד התקשורת עדן בר-טל, אולם ניתן לקרוא אותה באתר דה.קום. |
חשוב שכלי תקשורת בישראל יאמצו מנגנוני איזון, בדיקה ובקרה, כדי למנוע ככל שניתן הישנות מקרים מביכים כמו זה של האגדה האורבנית בחדשות ערוץ 10 | השעייתה של כתבת חדשות 10, סיון כהן, בשל פרסום הסיפור על אודות ילדה שנחטפה כביכול בדיסני-וורלד, עניין שהתגלה לבסוף כברווז עיתונאי השאוב מאגדה אורבנית ותיקה, הובילה לפולמוס נרחב באשר לאופן ולהיקף הבדיקות הנעשות על-ידי עיתונאים לפני פרסום ידיעות. כהן, כך נטען בפרסומים שונים, אמנם שוחחה עם אדם שטען שהוא אחד ההורים של הילדה "החטופה", אך לא הועברו לידיה מסמכים, תמונות או ראיות התומכות בסיפור מלבד עדותו של אותו אב, אמיתי או בדוי. בחיפוש אחרי סטנדרטים מקצועיים מחייבים בעבודה עיתונאית אחראית, כדאי לעיין שוב בפסק דינו של בית-המשפט העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר. שם, אגב הדיון בהגנת תום הלב והחובה המוסרית או החברתית לפרסם דבר שיש בו עניין ציבורי משמעותי, שירטט בית-המשפט גם את קווי המתאר המגדירים לטעמו עיתונות אחראית. בית-המשפט סבר כי ביטוי לסטנדרטים מקצועיים אחראיים מגולם בנקיטת אמצעים סבירים לאימות העובדות והסתמכות על מקורות מהימנים. קיומם של מרכיבים אלו משפיע גם על קביעות הנוגעות להענקת הגנות מתאימות לכלי התקשורת ולעיתונאים המעורבים בנוגע לפרסומים (כמו הגנת "אמת לשעתה" למשל). הגנות אלו אינן נמצאות רק במישור היחסים שבין המפרסם לנשואי הפרסום, אלא גם במישור הצרכני שבין כלי התקשורת לקהל קוראיו וכלל הציבור. אם נקבע כי חובת הפרסום המוסרית או החברתית קיימת בקשר לפרסומים שהם תוצר של עבודה עיתונאית זהירה ואחראית, הרי שניתן להסיק מכך שיש חובה שלא לפרסם ידיעות שאינן עומדות בסטנדרט הזה, בשל פוטנציאל הנזק הציבורי שלהן והשפעתן השלילית על תדמיתו, אמינותו והמוניטין של כלי התקשורת המפרסם. גם בית-המשפט העליון בפרשת דיין סבר כי אם מדובר בפרסום פזיז, בלתי מבוסס ומוּטה, ניתן לטעון כי לציבור אין "עניין" לגיטימי בפרסום מעין זה. בית-המשפט העליון הפנה גם למה שכינה "אבן יסוד של העבודה העיתונאית", כאמור בסעיף 2 לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, שם נקבע: "עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת בהגישם לציבור שירות מקצועי ובפרסום מדויק, הוגן ואחראי של ידיעות ודעות". בהמשך פסק הדין ניסו שופטי העליון להציב קווים מנחים גם לאפיון האחריות הנדרשת במישור הפרקטי. כך למשל קבעו השופטים כי יש לבחון אם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים ורציניים. לדעת העליון, פרסום שהתבסס על מקורות שבעיני עיתונאי סביר בנקודת הזמן הרלבנטית היו נתפסים כבלתי מהימנים לא יעמוד, ככלל, בסטנדרט של "עיתונות אחראית". העליון הוסיף וקבע כי ככל שמדובר במקורות רבים יותר ובלתי תלויים זה במשנהו, תגבר אמינות המצג העולה מהם. עוד נקבע שם כי יש להתייחס גם לתהליך של אימות העובדות הנוגעות לידיעה קודם למועד הפרסום. שופטי העליון גרסו כי יש לבחון אם המערכת נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות המופיעות בפרסום. גם בהקשר זה הסתמכו השופטים על הקריטריונים שנקבעו בתקנון האתיקה (סעיף 5), שם נקבע כי "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין". כעת, לאחר שהפרשה כבר מאחורינו, חשוב שכלי תקשורת בישראל יאמצו מנגנוני איזון, בדיקה ובקרה, כדי למנוע ככל שניתן הישנות מקרים מביכים כאלה. בין אם הכתבת סיון כהן אשמה במחדל העיתונאי הזה יותר או פחות, ברור כי היא אינה האשמה היחידה. שרשרת הפיקוד של שידורי החדשות כוללת חוליות נוספות שבדיקות מתאימות מצדן היו אמורות לגלות את התקלה לפני שידורה. לפעמים נהלים ורשימות תיוג עשויים לסייע בעמידה ובשמירה על סטנדרטים מקצועיים מהותיים. לא רק במקצוע העיתונות הופנם הלקח הזה. בשנת 2009 הנפיק משרד הבריאות נוהל שחייב כל מוסד רפואי שבו מתבצעים ניתוחים להתקין נהלים פנימיים הנוגעים לאימות נתונים ומידע בקשר למטופלים לפני כניסתם לניתוח. ההליך המבוצע על-ידי אנשי הצוות הרפואי המעורבים בניתוח, ובהם המנתח, המרדים ואחיות חדר הניתוח, בא לוודא את זהות החולה, סוג הניתוח והאיבר המנותח, ויורד עד לפרטים כמו מיקומו של האיבר בגוף (באיזה צד הוא ממוקם) ולחומרים ולתרופות שהחולה רגיש להם, כמו גם לציוד הספציפי הנדרש לביצוע הניתוח. הנהלים הללו נקבעו לאחר שורה ארוכה של מקרי מוות מיותרים בשל טעויות רפואיות שנבעו מאי-הצלבת נתונים ואימותם. הטלת חובה על כלי תקשורת לקבוע נהלים פנימיים דומים על-ידי גופים מפקחים כמו הרשות השנייה היא אולי צעד מתבקש לנוכח הירידה ברמת ההתנהלות המקצועית בעיתונות בשנים האחרונות. |
משה בוקר מדווח על עיתונאים מאיימים, אבל מסרב להסגיר שמות | אלי אוחנה ממשיך במשחק הכובעים, רון קופמן כובען | האתרים מתחרים על רכישת הפועל תל-אביב | סקופ מדהים מסתובב בימים האחרונים בתקשורת הספורט. הוא גלוי, ידוע, עיקריו כבר פורסמו בתוכנית רדיו פופולרית, אבל העיתונאי שחשף את הסיפור ויתר העיתונאים אינם ממהרים לפרסם את פרטיו. המדובר באיומים, לחצים והפחדות המכוונים כלפי מאמן ושחקני נבחרת ישראל בכדורגל מצד עיתונאים בכירים. לא פחות. ואולי הרבה פחות, עד כדי לא כלום ממש. מי שחשף את עצם קיומו של הסיפור, שהיה או לא היה, בתוכנית הספורט ברדיו-ללא-הפסקה הוא משה בוקר, כתב "הארץ", שהתלווה לנבחרת לקראת משחקה מול גרמניה ביום חמישי האחרון. ביום שלישי שעבר עלה בוקר לשידור בתוכנית הספורט. בתום דקות ארוכות של ויכוח אינפנטילי בדציבלים בלתי נסבלים בין מאיר איינשטיין למשה פרימו בנוגע לקפטן יוסי בניון, הצליח לבסוף גם בוקר להשתחל ולחשוף את הסקופ שלו. לדבריו, מאמן הנבחרת אלי גוטמן קיבל שיחות מעיתונאים "בכירים מאוד", שלחצו עליו שלא לזמן את בניון לנבחרת, ואף הודיעו לו כי ייתנו לו גב. לפאנל הספקני באולפן בתל-אביב אמר בוקר: "מה שאני אומר זה עובדות". העובדות, אם אכן קרו, המשיכו לזרום מפי בוקר. זה לא רק גוטמן, המשיך, אלא גם שחקני נבחרת ש"מקבלים טלפונים מעיתונאים שאם לא ידליפו להם, הם יפרקו אותם". אנחנו רוצים שמות, תבעו באולפן של 103. ובוקר הוסיף: "שחקנים בנבחרת דיברו על פחד (מהעיתונאים)". גם למחרת באותה תוכנית נמשך הדיון סביב מסע האיומים המוזר שהיה או לא היה. יוני הללי, שליח "מעריב" לגרמניה, הודיע כי ערך בירורים עם הנוגעים בדבר וכי גוטמן אמר לו כי אף עיתונאי לא לחץ עליו. בוקר, שהתבקש שוב להביא שמות, ידע לספר כי יש שחקן אחד שצריך לפתוח את הפה: "זה שחקן שאני מנסה לשכנע לדבר על איומי העיתונאים שידליף להם". אלו העובדות, עם או בלי מרכאות, הידועות כעת לכל. הסקופ מחכה לעיתונאי שיגלה דרך מקורותיו בנבחרת אם מדובר בעורבא פרח או בסיפור שהיה, ואם כן, באילו קולגות בכירים מדובר, אם הם מעיתון או מאתר אינטרנט, מה בדיוק הם אמרו לשחקנים שגרם להם לרעוד מפחד ואיך מטפלת בזה ההתאחדות. יותר מכך: מדוע בנבחרת לא מפוצצים את הסיפור הזה, מפרסמים את שמות העיתונאים ואולי מחסלים על הדרך תופעה רווחת בעיתונות הספורט של תדליף לי ואשמור עליך? על פניו, קשה להאמין שיש עיתונאים שאיימו במפורש על שחקנים ש"יפרקו אותם", כפי שסיפר בוקר. התיאור הזה נשמע כמו סצינה מופרכת מסרט הזוי, וחובת הגילוי על מי שהביא את הסיפור. עד שיגיעו השמות, יש כמה עיתונאים שמסתובבים בינינו כשעל מצחם אות קין של חשד באיומים ובהפחדות. אגב, בכל הדיווחים שהעביר בוקר לספורט "הארץ" לא היה זכר לדברים הקשים שסיפר ברדיו. נראה כאילו ב"הארץ" העדיפו שלא להתעסק בתככי התקשורת, והעבירו את הנושא לטיפול בית-דין שדה במסגרת תוכנית הרדיו המתלהמת, שעל ידה מחווירה גם "גבעת הצעקות" שמול מגדל-שמס. "צא לפנסיה" היא פינת הפיטורים הקבועה ב"יציע העיתונות", שממנה שולחים חברי הצוות לכל הרוחות את אלה שסרחו ומעלו. לדעתם, כמובן. התוכנית מטיפה להתנהלות נקייה והגונה, אבל אנשיה מתקשים לעשות זאת בעצמם. הם, ואנשי ערוץ הספורט המשדרים אותם. לפני שבועיים היה זה צביקה שרף, בשבוע שעבר אלי אוחנה. שני חברי הפאנל של "יציע העיתונות" נקלעו ללב סערונת הקשורה בהם גם כדמויות פעילות בעולם שהם מבקרים. הבעייתיות של משחק הכובעים הכפול שאוחנה משתתף בו – היותו איש תקשורת, פרשן, מבקר ודעתן, לצד התנהלותו כאיש מקצוע בכדורגל – הודגמה גם על-ידי עמיתיו. בשבוע שעבר הובסה נבחרת הנוער שמאמן אוחנה 7:1 לפורטוגל. בערוץ הספורט קברו את הידיעה על תבוסת הנבחרת בתחתית מהדורת החדשות. רון קופמן, הקולגה של אוחנה ב"יציע העיתונות", הודיע בתוכנית הרדיו 103 שאין לו הרבה מה לומר – "התוצאה היא ביזיון, אבל אני פסול לעדות כי אוחנה הוא חבר שלי". לפחות אלי סהר, איש צוות ב"יציע העיתונות", ביקר באותו ערב את אוחנה: "אי-אפשר להיות מושפלים בצורה הזאת בה הושפלנו". בראיון זועף ב"ידיעות אחרונות", שפורסם גם ב-ynet, תקף אוחנה את מבקריו הרבים, שלא שכחו להזכיר לו את היותו מבקר בעצמו בתוכניות ערוץ הספורט: "הביקורת היא אישית עלי [...] המבקרים יכולים לקפוץ לי [...] אני לא חושב להתפטר [...] דעה זה כמו רקטום, לכל אחד יש. אז מבקרי ימשיכו לבקר, ואני אמשיך להשמיע את דעותי". לפני חצי שנה עמד אוחנה בפני גל ביקורת דומה, לאחר שנבחרת הנוער שבניהולו המקצועי הובסה 6:3 על-ידי יפן בטורניר ידידות בארץ. גם אז הוא הועלה על המוקד בעיתונים ובאתרים. במקביל נמתחה באותה תקופה ביקורת על שלמה שרף, גם הוא חבר בפאנל ה"יציע", על ההגנה שהוא מספק למאמן בית"ר ירושלים, שהוא גם קרוב משפחתו. רון קופמן התנדב אז בשם התוכנית להגיב, ותקף את אלון עידן מ"הארץ" ואת עמיר פלג מ"ידיעות אחרונות". גם ביום חמישי האחרון היה זה קופמן שתבע את עלבונו של הפאנל. הוא הודה לאריה מליניאק ולעמיר פלג מ"ידיעות" על שהם צופים באדיקות בתוכנית ואיחל להם שרק ימשיכו ככה. בטורים הבאים שלהם, מליניאק ופלג עתידים להודות לחברי ה"יציע" על כך שהם קוראים אותם. הבעיה תישאר בעינה. לפני כשנתיים הודיעה ההתאחדות לכדורגל כי היא אוסרת על עובדיה לשמש פרשנים בתקשורת. הכוונה היתה בעיקר למאמנים שהיא מעסיקה. ההוראה הזו לא החזיקה מים. אוחנה, אלון חזן, ובזמנו גם בוני גינצבורג, המשיכו בפרשנות ובהנחיה, וקיבלו שכר מכאן ומשם. כדאי גם לערוץ הספורט להוציא הוראה דומה לטאלנטים שלו, ולדאוג שהיא תיושם: או שאתה פרשן או שאתה מאמן, או שאתה דעתן או שאתה עסקן. אין כפל תפקידים, אין ניגודי אינטרסים. אם הם לא מסוגלים לעמוד בזה – שערוץ הספורט יוציא אותם לפנסיה. הידיעה הלוהטת של הקיץ עד כה היא המשא-ומתן המתנהל לקניית הפועל תל-אביב מידי אלי טביב. "ידיעות אחרונות" פירסם לראשונה ביום שני ("מו"מ חשאי עם איש עסקים ידוע המתגורר בלונדון"), ו-one היה הראשון שפירסם שמדובר בקבוצת רכישה שבראשה עומד שמעון שבס. באשר להתרחשות מכאן ואילך הדעות חלוקות. ynet ו-one, שדאגו להזכיר שוב ושוב שהם היו הראשונים (ynet מייצג את מדור הספורט של העיתון), העניקו תמיכה גורפת למהלך בתקווה שיתגשם וישמח אותם על ההישג. בערוץ הספורט עסקו בעיקר בפרסומים על המכשולים הצפויים, מתוך אינטרס ברור שהעסקה תיפול והמתחרים לא יחגגו חס ושלום על אחד הסקופים הגדולים של הפגרה. כך זה נראה במשך יומיים: ערוץ הספורט תוקע מקלות, one שולף פתרון קסם וב-ynet מוצאים תפנית חיובית שתציל את העסקה, סליחה, את הפרסום הבלעדי שלהם. נכון להיום (6.6.12), בכמה אתרי ספורט לא נשארו הרבה ציפורניים שלמות. |
גיא ואדליסט בוחרים בדרך הקלה – להתעלם או להילחם בכל האמצעים באלה שאינם מתאימים להשקפת עולמם | במאמר המערכת של "העין השביעית" מספטמבר 2000 הזמין העורך דיון על התפיסה העיתונאית שהוצגה בגיליון במאמרים נפרדים על-ידי שני עיתונאים ותיקים, כרמית גיא ורן אדליסט. כל אחד מהם בדרכו מציע לנטוש עקרונות עיתונאיים קלאסיים ולהפוך את העט לחרב. המשותף לשניהם הוא השימוש בדוגמאות של התקופה האחרונה: גיא בפולמוס הציבורי סביב התבטאויותיו של הרב עובדיה יוסף, ואדליסט סביב תפקיד התקשורת בבחירות האחרונות לנשיא המדינה. הם מציעים, כלקח מאירועים אלה, גישה עיתונאית-ערכית חדשה. שניהם כועסים מאוד ושניהם קוראים לעמיתיהם לנקוט דרך פעולה. כרמית גיא מציעה, פשוטו כמשמעו, להתעלם מדברי הרב עובדיה יוסף, לא לשדרם ולא לפרשם. היא מציעה להתעלם מדברי מנהיגם הרוחני-פוליטי של מאות אלפי אנשים בישראל ושל 17 חברי-כנסת שנבחרו בבחירות חופשיות ודמוקרטיות. גיא באה בעניין זה בטענות קשות לחבריה העיתונאים. היא מאשימה אותם בצירוף של "בורות וקיבעון מחשבתי" כאלה, עד אשר אפילו אם הם רוצים לשנות את סדר-היום הציבורי הם נשאבים לתוך המערבולת ומדברים ומדברים. הם נסחפים למה שמוכתב להם מבחוץ "בתגובה פאבלובית", כדבריה, ואינם קובעים את סדר-היום הציבורי כפי שאולי מתבקש. הקריאה להתעלם מדבריו של הרב יוסף, גם אם רק מאלה הנאמרים בבית-הכנסת של היזדים ובאמצעות הלוויין, היא מסוכנת כאשר היא נשמעת מפי עיתונאית של רשות שידור ציבורית הפועלת על-פי חוק. אחד מעקרונותיו הבסיסיים של השידור הציבורי הוא שאין לו עמדת מערכת, ותפקידו לאפשר לשיח הציבורי להתנהל על כל גווניו והשקפותיו באופן חופשי. אגב, בראיון לאדם ברוך ב"מעריב" אומר הרב שהוא עצמו צריך לשקול אם נכון להוציא את דרשותיו מחוץ לבית-הכנסת. כן, גם ובעיקר בשל ההבדלים בדימויי השפה שגיא כל-כך מזלזלת בהם. כרמית גיא בוודאי תתקומם, ובצדק, אם הוועד המנהל של רשות-השידור יחליט שאסור להביא בשידור את דבריו של מנהיג החיזבאללה, השיח נאסראללה, או את דבריו של מנהיג החמאס השיח יאסין, ואת הפרשנות עליהם. גבי בוטבול, חבר הוועד המנהל של רשות השידור, כבר דרש להשעות את שדרי הרדיו חיים זיסוביץ ואריה גולן על שראיינו את מפקד הפתח בירושלים, ודרש שלא לראיין יותר את חבר-הכנסת עבד אלמאלכ דהאמשה בשל דעותיו ("תיק תקשורת", 7.10.2000). אבל אלה רק הקצוות. האם תסכים כרמית גיא שכל עיתונאי יחליט על-פי גחמותיו האישיות, אהבותיו או שנאותיו, את קולו של מי ישמיע ואת קולו של מי לא? אם יימאס לאחד לשמוע את הפרשנות של דברי בנימין נתניהו, לא תינתן לו יותר במה, ואם "נקעה נפשו" מיוסי שריד לא יינתן לו להשמיע את דעותיו כל יום אלא רק אחת לשבועיים? יכולתה של התקשורת לעצב סדר-יום היא אולי מיתולוגית, יכולתה להשפיע על סדר-היום הציבורי איננה מיתולוגית, וכאשר היא במיטבה היא עושה זאת. דיון רציני ומעמיק בסוגיות מרכזיות ומהותיות של חיינו דורש מאמץ מצד העיתונאים. קשה להכין דיון כזה שיהיה מרתק, מושך ובעל אתגר מחשבתי, והוא דוחה את העיתונאים על הסף ולו רק מהיותו, כמעט על-פי הגדרה, דל רייטינג. וכך נסחפת התקשורת לחוסר פרופורציה מוגזם כאשר היא מעבירה בשידור חי את הובלתו לכלא של אריה דרעי, עניין צבעוני וקל לביצוע, אבל שוכחת, מעומס הקדושה הבידורית של ראש השנה, לדווח לנו בשידור חי על מה שקרה מכבישי ישראל בצומת פרדיס ובצומת נצרים ובצומת כפר-קאסם. ▪ ▪ ▪ רן אדליסט מאשים את עמיתיו העיתונאים בכשלונו של שמעון פרס להיבחר לנשיא, הוא אומר: "זה קרה משום שהחבורה המשוטטת בעמודי החדשות ועל מסכי הטלוויזיה מסרבת (שוב ושוב) להבין, שאי-אפשר באמצעות מקצועיות ואובייקטיביות לגשר על הפער בין שני הצדדים במאבק על דמות המדינה". ומכאן הוא מגיע למסקנה גורפת וקובע: "ערכיה הבסיסיים של התקשורת בכלל, ושל כל עיתונאי מן השורה, מכתיבים, לדעתי, מאבק חסר פשרות מול אלה המייצגים כיום בכנסת את האגף הימני-נצי-חרדי-דתי-מזרחי של החברה הישראלית...". אלה רעיונות מעניינים, ואמנם ידוע בין המודלים של תקשורת ההמונים המודל הסובייטי-קומוניסטי. על-פי המודל הזה, התקשורת מגויסת לתמיכה בשלטון, להפצת ערכי המפלגה השלטת ולגיוס כל המשאבים לשמירת המטרה האחת של קיום השלטון והשלטת האידיאולוגיה שלו. אחדות המחשבה היא הדגל. בדגם הזה אין מקצועיות ואין יושרה ואין אובייקטיביות ויש מאבק חסר פשרות באויב שהשלטון מחליט עליו מעת לעת. אדליסט בוודאי ימחה על המסקנה הזאת, כי הרי עיתונאים מצווים לפעול על-פי הצעתו מאחר ש"הערכים שהעיתונאים מחויבים להם הם שקיפות, הפרדת הדת מן המדינה, שלטון החוק וכללי דיווח ופרשנות בהתאם לדגם של הליברליזם המערבי". בתקשורת מערבית פתוחה כל אחד יכול להיות עיתונאי. עיתונאות איננה מקצוע במובן המקובל כמו רופא או עורך-דין או מהנדס; כל אחד יכול לקרוא לעצמו עיתונאי, החל מאלה הכותבים באחרוני המקומונים וכלה באלה הכותבים את מאמרי הדעה בעיתונים הנפוצים. ויחד עם זאת, אין לו לעיתונאי אלא המקצועיות המבוססת על הידע והניסיון המצטבר של הצפנים המקצועיים והאתיים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית בעולם המערבי בעשרות השנים האחרונות. אם אדליסט היה טורח ומעיין בכמה מהעקרונות החוזרים על עצמם בכל הקודקסים האתיים של העיתונים ושל תחנות השידור החשובות בעולם המערבי, היה מוצא את המלים: אחריות, עצמאות, דיוק ואמת, הבחנה בין חדשות לדעות, הגינות, וכן, גם אובייקטיביות ויושרה מקצועית. יש לו, כמובן, לעיתונאי השקפת עולם משלו והוא רשאי במאמרי הדעה והפובליציסטיקה להביע אותה ככל שירצה. תפקידו של העיתונאי להאיר ולנתח בעבור הקורא את העולם הסובב אותו. הקורא יגבש את דעותיו ויביע אותן ביום הבחירות מתוך התבוננות וניתוח השיח התקשורתי. ▪ ▪ ▪ אני מבין את כאבם של גיא ושל אדליסט. אני מכיר אותם שנים רבות ומעריך מאוד את עבודתם העיתונאית ואת רצינותם המקצועית. זו האמת שלהם וכאן גם הקושי. הם בוחרים בדרך הקלה, להתעלם או להילחם בכל האמצעים באלה שאינם מתאימים להשקפת עולמם. תקשורת בדגם הליברלי המערבי במיטבה פועלת אחרת, למיטב הבנתי. "העין השביעית" משמש לאלפי סטודנטים לתקשורת מקור להסתמך עליו, סטודנטים שמשתדלים בכל זאת להקנות להם קודים מקצועיים שיהיו אמונים על אתיקה ואסתטיקה, ושיהיה להם מצפן בעולם המורכב והמסוכסך שהם אמורים לסקר ולנתח עבורנו, אני מקווה, באחריות מקצועית, באמינות ובאינטגריטי. להם מוקדשת תגובתי. פרופ ארנון צוקרמן הוא דיקן בית-הספר החדש לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למינהל גיליון 29, נובמבר 2000 |
מבדיקת "שקוף" עולה ששורה ארוכה של ח"כים, ח"כים לשעבר, מתמודדים בולטים בפריימריז ויועצים פרלמנטריים תרמו לח"כ הנאשם בעבירות שחיתות חמורות • התרומות ניתנו כחוק - אך גויסו בעוד ביטן ממשיך לכהן בתפקיד בכיר במפלגה • גורמים במפלגה: יועציו סיפרו שהוא צריך כסף • ח"כ לשעבר פטין מולא: "תרמתי בלי לשאול יותר מדי, כפי שאני תורם לאחרים" | ח"כ דוד אמסלם, ח"כ לשעבר פטין מולא ויו"ר ההסתדרות הציונית העולמית יעקב חגואל – אלה רק הבולטים ביותר בשורה ארוכה של שמות התורמים להגנתו המשפטית של ח"כ דוד ביטן מהליכוד, רבים מהם משורות המפלגה. כך עולה מבדיקת "שקוף". כל התרומות אמנם מתבצעות לפי החוק והנהלים, אך ראוי להתעכב על העובדה כי גיוס הכספים הללו נעשה בעוד ביטן ממשיך לכהן כח"כ בולט במפלגה הגדולה ביותר בכנסת. באוגוסט 2021 הגישה הפרקליטות כתב אישום חמור נגד ביטן. הוא כלל שורה של עבירות שחיתות בהן נאשם שעזר לקבלנים ואנשי עסקים שונים בתמורה לכסף. חלק מהעבירות נעשו מכנסת ישראל בזמן שהיה יו"ר הקואליציה. המשפט החל השנה, וכבר עכשיו חברת "חצי חינם", שגם היא מהנאשמים בתיק, הודתה במסגרת הסדר טיעון כי שיחדה את ביטן כדי שיסייע לה מתוקף תפקידו כחבר מועצה בעיריית ראשון לציון. במקביל לכל זה ולאחר שקיבל אישור מוועדת האתיקה של הכנסת, ביטן גייס כספים למימון הגנתו המשפטית. עד היום הוא גייס יותר מ-435 אלף שקלים מ-127 תורמים שונים. למעשה גיוס הכסף החל לפני כמעט ארבע שנים – עוד בשלהי שנת 2018 (הכנסת ה-20). הגיוס של הכסף שקוף ונעשה כחוק. מבדיקת "שקוף" עולה שחלק גדול מהתורמים שלו הם חברי מפלגה, ביניהם חברי כנסת, פעילי מפלגה ואפילו מי שנעשו לימים מועמדים בפריימריז של המפלגה – חלקם ניצחו וצפויים להיכנס לכנסת הבאה. איך הצליח ביטן לגייס סכום שכזה? פרסם מודעה, קיים כנסים? אנשים שונים במפלגה מספרים כי יועציו של הח"כ סיפרו שהוא צריך כסף. "בדקתי שזה חוקי ותרמתי", סיפר לנו אדם אחד. מולא אמר ל"שקוף" ש"ביטן עצמו לא פנה אבל האנשים בסביבתו סיפרו שהוא צריך את הכסף. אז תרמתי בלי לשאול יותר מדי שאלות כפי שאני תורם במקרים אחרים". מי הם התורמים? ח"כ דוד אמסלם תרם סכום של 5,000 שקלים וח"כ פטין מולא תרם חצי מהסכום – 2,500 שקלים. עוד שם בולט הוא יעקב חגואל, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית (כן, אותו ארגון שבראשו עמד פעם בנימין זאב הרצל), שתרם 1,000 שקלים לביטן. בסמוך לאותה תרומה ביטן נלחם לטובתו של חגואל בקרב על תפקיד יו"ר הליכוד העולמי. עוד כמה שמות מעניינים ברשימה: רועי קאשי (תרם 2,500 שקלים) שהתמודד בפריימריז במחוז ת"א והפסיד; פלר חסן נחם, המשנה לראש עיריית ירושלים שהתמודדה במשבצת האישה החדשה והפסידה (5,000 שקלים); אחיה של ח"כ גילה גמליאל, יואל (5,000 שקלים); דורון רצון, מועמד מחוז דן (5,000 שקלים) שהפסיד; אסתר דלל, אשתו של אלי דלל, מועמד מישור החוף שניצח וצפוי להיות ח"כ (4,000 שקלים). ויש גם פעילי מפלגה שעובדים או עבדו כיועצים פרלמנטריים וגם הם הוסיפו את תרומתם לביטן: חנה מטלובסקי (5,000 שקלים) היא יועצת ומקורבת לח"כ לשעבר ניסים ואטורי, שצפוי להיכנס לכנסת הבאה לאחר שניצח במחוז גליל ועמקים. זו תרומה מעניינת במכיוון שוואטורי מציג את עצמו כמקורב מאד לביטן. לפני כשנתיים, כשמונה ביטן לרגע לשר החקלאות, הוא כתב עליו: "אחי הגדול הוא שר החקלאות ח"כ דוד ביטן, אנחנו יחד כבר יותר מ-40 שנה, עוד כשהייתי החניך שלו בתנועת הנוער הלאומי בראשון לציון. תמיד עזר לנזקקים ולאנשים קשי יום, הוציא תמיד מכיסו למען אחרים". לרשימת התורמים המלאה של ביטן – לחצו כאן ביטן מסר בתגובה כי לא ידע על התרומות של אמסלם ומולא. הוא הוסיף ופירט כי לא תמך בקאשי בפריימריז. "רצון הגיש מועמדות וביטל אחרי שהודעתי לו שאני לא תומך בו", אמר. "אסתר דלל היא ידידה שלי ללא קשר לבעלה במשך שנים. היא גיסתו של חבר שלי. יואל גמליאל חבר שלי במשך שנים". עוד אמר ביטן כי רוב התורמים "לא ידעו שבכלל יהיו מועמדים (במועד התרומה, ע.ב) ומכל מקום אפילו לא קיבלו תמיכה". מהשמות ששלחנו לביטן הוא אומר כי "מדובר באחוז מאוד קטן של תורמים" וכי "ועדת האתיקה אישרה לי לגייס תרומות והם מדוווחות לכנסת כל 3 חודשים". על אמסלם וגמליאל אמר שהם לא היו צריכים את תמיכתו כדי להיבחר. שאלנו את ואטורי אם ביטן פנה גם אליו באופן אישי. הוא ענה שאכן שמע שביטן צריך כסף, אבל לא היה יכול לתרום לו ולא הכיר את התרומה של מטלובסקי. "יפה מצידה", אמר. ולסיום, עוד כמה שמות: מיכאל יצחקוב, היועץ הפרלמנטרי של חיים כץ (2,000 שקלים); יקיר דבול שהיה יועצו של המועמד זיו אגמון שהתמודד בפריימריז (5,000 שקלים); וגם סגן ראש עיריית מודיעין גיא יפרח, ראש סניף הליכוד בעיר, שתרם 5,000 שקלים. על רקע הדברים האלה חשוב להזכיר שני מהלכים פרלמנטריים חשובים מתקופת כהונתו של ביטן כיו"ר הקואליציה. בסוף דצמבר 2017 התרחש אחד המאבקים הקשים בכנסת ישראל. הקואליציה שאותה ניהל ביטן העבירה את מה שנקרא "חוק ההמלצות". החוק אסר על המשטרה לכתוב המלצה לפרקליטות בחקירות שיש בהן פרקליט מלווה – כלומר בעבירות פדופיליה וחקירות שחיתות של נבחרי ציבור. היא יכולה היום להעביר את המלצתה רק אם ביקש זאת היועמ"ש. אמסלם קידם בהמשך חוק שיאסור על הפרקליטות לציין את עילת סגירת התיק, דבר שיכול להעיד אם האדם נוקה מכל חשד או שרק אין מספיק ראיות להעמיד אותו לדין פלילי. גם הצעת חוק זו קודמה בזמן שהיה ח"כ דוד ביטן יו"ר הקואליציה. ככל הידוע לנו, היחידי שבאמת נהנה מהחוק הזה עד היום הוא ח"כ לשעבר איתן כבל (העבודה). אלו שני חוקים שצריכים להימחק מספר החוקים לא רק משום שהם בעייתיים אלא בגלל שהם קודמו תחת ידו של אדם שעומד היום למשפט בעבירות שחיתות חמורות, שחלקן בוצעו לכאורה בזמן היותו בתפקיד. לצערנו, הקואליציה הנוכחית, למרות התנגדות של חלק גדול מחבריה לחקיקה, לא ביטלה את אותם החוקים. *** העובדה שח"כ מכהן מגייס ממקום מושבו בכנסת כסף למימון ההגנה המשפטית שלו על עבירות שחיתות חמורות שביצע לכאורה בזמן היותו בתפקיד ציבורי היא אמנם כשרה מבחינה משפטית – אבל מריחה רע מבחינה ציבורית. יכול להיות שצריך לבטל את האפשרות החוקית לכך. אגב, אם לביטן אין מספיק כסף כדי לממן עורכי דין פרטיים הוא יכול על פי החוק להיעזר בסנגוריה הציבורית, כמו כל אזרח שנאשם בפלילים. ואם הסנגוריה הציבורית לא מספיק טובה – שיואילו חברי הכנסת לחזק אותה. פנינו לביטן בשאלה איך הצליח לגייס את הסכום הזה, כיצד פנה לחברי המפלגה והאם נכון כי היועצים שלו סייעו לגיוס הכסף? מביטן לא נמסרה תגובה. |
מיזם חדש - "נקי כפיים", מתמודד ביצירתיות עם ההשלכות של מודל העסקת עובדי קבלן בתחום הניקיון. מקים המיזם מלמד עובדים כיצד להקים עסק בעצמם - וכך מעביר אותם להעסקה ישירה.בשלוש השנים האחרונות הוא פועל להכפיל את השכר של עובדי ניקיון | עבודה באמצעות חברת קבלן הפכה לאחד מהתחלואות המרכזיות של עובדים ממשקים מגוונים ברחבי הארץ. על פי הערכת הקואליציה הארצית להעסקה ישירה, מועסקים בישראל מעל 400,000 עובדות ועובדי קבלן כח אדם / מספקי שירותים במגזר הציבורי בלבד. בעוד התופעה חוצה מגזרים ומשלחי יד, יש ייצוג מובהק לקבוצות מוחלשות ביניהן נשים, עולים, ערבים. דו"ח מבקר המדינה משנת 2015, ציין את מודל העסקה הקבלנית כאחד הגורמים המרכזים לתופעת עובדים עניים בישראל. העסקה קבלנית במגזר הציבורי מתבססת על הצורך לעמוד בשיאי תקינה, ונובעת מהרצון להימנע מיחסי עובד מעביד ומניהול עובדים, בגלל צורך ב"גמישות ניהולית". הנתון המפתיע הוא שדווקא המדינה היא המעסיק המרכזי של עבודת הקבלן בישראל. העסקה קבלנית אמנם מתקיימת גם בארצות אחרות החברות ברשימת ה-OECD רק שבישראל היא מתקיימת בהיקף נרחב ובאופן שמקבע את מעמדם. עובדי הניקיון בישראל הם אוכלוסיית העובדים המוחלשת ביותר ואחת המרכזיות בתחום העסקה קבלנית. אמנם מאות עובדי ניקיון נקלטו להעסקה ישירה בעקבות הסכם של האוצר וההסתדרות מיולי 2016, ובתי חולים החלו להעסיק עובדים באופן ישיר, אבל אוכלוסיית העובדים בישראל גדלה, וההערכה היא שכיום מועסקים כ- 100 אלף עובדי ניקיון במגזר הציבורי, לא כולל הסקטור הפרטי ובחברות הבת העירוניות. מנחם (מני) עוז, הקים את מיזם "נקי כפיים" לפני כשלוש שנים. המיזם מתווך בין עשרות משרדים לעובדים ועובדות בתחום הניקיון. עוז, 36, בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה, התגלגל לשוק הביטוח הפנסיוני, וכדרך להשלים הכנסה ולסגור את החודש, החל לנקות משרדים בערב. "פעמיים בשבוע ניקיתי משרדים, כעוסק מורשה וככה החזקתי במשך כמה שנים", הוא מספר. אימו, שעבדה בשירות הציבורי בתחום הניקיון במשך שנים רבות, ביקשה ממנו יום אחד לעזור למכר להשיג עבודה בתחום. "מדובר בעובד ותיק מברית המועצות, איש מבוגר בן 65. הוא עבד ברעננה בשכר זעום, שבתות וחגים, והרוויח קצת מעל לחמשת אלפים שקל. הצעתי לו לפתוח תיק עצמאי כעוסק זעיר ועזרתי לו למצוא משרדים". לדבריו, "לאחר תקופה של עבודה קשה ראיתי שיש הצלחות, והצלחתי לגייס עבודה עבורו במחיר של 60 שקל לשעה פלוס נסיעות. הוא הרוויח כפול, וגם ירד מהעבודה בשבתות. המשרדים היו מרוצים, למרות הקושי בשפה וגילו, ובשלב מסוים הוא הגיע כמעט לתקרת העוסק הפטור. אז הבנתי שאם זה עובד עבורו, ככל הנראה יש פה אפשרות לעזור גם לאחרים", נזכר עוז. "בתוך תוכי, קודם כל אימא שלי, שכל חייה עבדה בניקיון כעובדת מדינה, מתוכם 30 שנה בבית החולים הלל יפה בחדרה. מהכסף הזה היא מימנה את הלימודים שלי, משהו שלא הייתה יכולה לעשות במידה והייתה עובדת קבלן, ואני מניח שהחיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי. העבודה היציבה שלה כעובדת מדינה, עם כל התנאים והזכויות הסוציאליות נתנו לה יציבות בתחום שנחשב לתחום הנמוך ביותר בשוק התעסוקה בישראל. אלו הנימים שבהם המיזם הזה נוגע בי, ומפה מגיע הרצון לעזור לאותם עובדי ועובדות קבלן, שממשיכים לעבוד בתנאים קשים". בשלוש השנים האחרונות הצליח לגייס למיזם עשרות עסקים. הוא מבקש מהמשרדים עבור המנקים שכר שעתי של 60 שקל לא כולל נסיעות וחומרי הניקיון. חברות הניקיון גובות ברף המינימלי 55 שקל לשעה ללא נסיעות, ויש כאלה שגובות יותר. עלות התיווך של עוז היא משכורת חודש אחת, המתפרשת על שנתיים ימים. באופן זה יוצא שהמשרד משלם מעט יותר כסף בתמורה לעובד עצמאי, או כזה המועסק ישירות כעובד בעל תקן. עד כה העביר עוז 19 מנקים להעסקה ישירה, אך רק עשרה החזיקו מעמד. השאר פרשו עקב אי התאמה או חוסר רצון. המודל מבוסס על שתי צורות העסקה מרכזיות. הראשונה, העסקה ישירה הכוללת תקן מלא במקום העבודה, והנפוצה יותר, פתיחה של עוסק זעיר מורשה, והצמדת העובד לכמה משרדים. "המשרדים הקטנים, שהם הרוב במיזם שלי", מדגיש עוז, "לא משתלם להם להעסיק עובד בשביל פעם פעמיים בשבוע לשעתיים ביום. לכן הפתרון של חברות ניקיון נראה על פניו כפתרון במסגרת הרע במיעוטו, אבל כשאני מציג להם את היוזמה, מבחינתם היא עונה על כל הצרכים". מיכל שי-אל לויט, 61, גרושה פלוס שלושה ילדים, עוסקת בתחום הניקיון מזה 20 שנה. לויט, התגלגלה לניקיון לאחר שהחנות שלה בחדרה נשרפה בעקבות פיגוע מכונית תופת שהתפוצצה בחנות ב- 1984. "החנות הלכה, מהנקודה הזו לא הייתה לי ברירה אלא לחפש כל עבודה אפשרית, אין תחום ואין חברה קבלנית שלא עבדתי בה, עסקתי בניקיון, בסיעוד, באריזה במפעלים, בניקיון בתי חולים, כל מה שבא ליד", נזכרת לויט. מה היה הקושי המרכזי כעובדת קבלן? "אומרים שאנחנו, עובדי הקבלן, הם העובדים השקופים, וזו בדיוק התחושה. עבדתי לרוב 12 שעות ביום, כולל שבתות וחגים, ללא שעות נוספות, כי מבחינת החברה הקבלנית, בגלל שהם שולחים אותך ממקום למקום, גם אם את עובדת שעות רצוף, מבחינתם נסעת למקום העבודה הבא, והם לא מחשיבים לך את זה. מצד שני, לא חסרות עבודות, העבודות זמינות כל הזמן, למרות שהם משתנות, ואין אפשרות להחזיק במקום עבודה אחד לאורך זמן, את מקבלת את המינימום של המינימום, בשכר שעתי. אני התחלתי ב- 22.70 לשעה, היום אחרי ההפגנות וכל זה, הגענו ל- 29. לכן הפתרון היה לעבוד בסופי השבוע ובחגים כדי להרוויח את ה 150 אחוז, אבל אז כדי שלא יצא שאת עובדת שבעה ימים בשבוע, הכריחו אותי לקחת יום חופש באמצע השבוע, בניגוד לרצוני". מהו השכר הגבוה ביותר שקיבלת כעובדת קבלן? הצלחתי לגרד בקושי את ה- 6,000 שקל, משכורת לא טובה לבית, לקחתי הלוואות כדי לסגור את החודש. אם היו מבקשים ממני שאמשוך ואעבוד עוד, גם אם לא רציתי הייתי נשארת, עשיתי הכל כדי להחזיק את מקום העבודה, ותמיד הייתי עם היד על הדופק, בודקת עוד אפשרויות תעסוקה, העיקר שיהיה לי פתח מילוט במידה וירצו לפטר אותי". ואיך היה היחס בינך לבין המעסיקים שלך? "המשכורת תמיד נחתה בזמן. עם זה הם לא רוצים להסתבך, אבל לפעמים יש טעויות בחישוב של השעות, אז הבנתי בשלב מסוים שאני חייבת לרשום, כי אם יש טעות זה סיפור לתקן, כי אז את צריכה לפעול מול המפקח, והוא מעביר את זה למעסיק. התחושה הכללית היא זלזול, כי את לא באמת העובדת של המקום, את צריכה לרצות את כולם, את המפקח, את המעסיק, ואם מתלוננים עליך, אין לך גב, הקבלן תמיד יצדד במעסיק, והוא מרשה לעצמו לפטר אותך אם הם לא מרוצים. אני זוכרת פעם אחת שניקיתי קומת משרדים שלמה, צחצחתי אותה, ישבתי לנוח לשתות קפה, המנהל ניגש אלי, אמר לי אני מחשיב לך את זה כהפסקה, בזמן הזה יכולת לנקות יותר משרדים, הרגשתי מושפלת". לויט מספרת על המעבר מעבודת הקבלן לעובדת עצמאית. "ראיתי מודעה קטנה, שם הציעו לפתוח תיק במס הכנסה. הרבה עובדים בתחום הופכים חשדנים, בגלל שיש הרבה שרלטנים בשוק הקבלן וזה היה הפחד שלי. הבנתי שאני לוקחת סיכון, מצד שני זה לא שאני הולכת לפתוח עסק במיליונים, וגם ככה אני במילא מפסידה, אז אמרתי לעצמי לכי על זה תנסי, מקסימום ינצלו אותך חודש ימים". על פניו, לאור העובדה שתנאי השכר משתפרים, לא ברור למה לא כל עובדי הניקיון נוהרים למיזם "זה לא פשוט המעבר הזה. חבל לי שפגשתי את מנחם דווקא עכשיו. הקבלן הוא כמו נהג שיש לו רישיונות לכל הרכבים בשוק, הוא יכול לספק לך כל עבודה. אבל העבודה הזו הפכה אותי לקשת יום, הקמטים על הפנים שיש לי מהקושי הרב שהיה לי לספק לילדים שלי את כל מה שהם צריכים. התחושה הזו שלא משנה כמה את רודפת אחרי עבודות, את מספקת את המינימום של המינימום". היא לא היחידה. רות אבו מזעול, 33, נשואה טרייה ליוסי, שהיה מפקח הניקיון שלה, עובדת יחד איתו במיזם מתחילתו. במשך שנתיים עבדה כעובדת קבלן בתחום הניקיון בבית החולים תל השומר. "עבדנו שם שמונה שעות על שכר שעתי של 26 ואז 28 שקל לשעה. קיבלתי את ארבע וחצי, בקושי חמשת אלפים שקל למשרה מלאה, כולל שבתות וסופי שבוע. אני ויוסי עזבנו יחד, ומצאנו באינטרנט את המודעה של מנחם, וכל החיים שלנו השתנו מאז". כמה את מרוויחה היום? "היום אני עוסק מורשה, אני מקבלת 16 אלף שקל בחודש, עובדת כל יום מחמש בבוקר עד 22:00 בלילה. היום אני עושה מה שאני רוצה, ואני יכולה לעזור לאימא שלי כלכלית, ולתמוך במשפחה שלי". מה השתנה באופי העבודה פרט לשכר? "התחושה הייתה שאף אחד לא צריך אותך, אף אחד לא מגן עליך, אם עושים לך טעויות בשכר, ועשו לא מעט, את נשארת לבד". יוסי, בעלה, מנהל פיקוח לשעבר, ומי שפיקח על תחום הניקיון בתל השומר מספר: "עובדי הקבלן מנוצלים. זה שוק עבדים, אני מכיר את זה כי הייתי מפקח על עובדים, לאף אחד אין מוטיבציה, מטרטרים אותך ממקום למקום, ולאנשים האלה אין ברירה אלא לקחת את העבודה. ואין להם אופקים להתקדם קדימה. הכסף הזעום שהעובדים האלה מקבלים, והעובדה שהם מתחלפים ולא מרגישים שייכים למקום, כל אלה הופכים אותם ובצדק, לחסרי מוטיבציה". אחד הקשיים המרכזיים הוא החשש של העובדים להפוך לעצמאיים "זה נכון. אין מי שידריך אותם, זו אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי נמוך, רובם ערבים או אתיופים, מהגרים. אין להם את השפה, אז המחשבה על לפתוח תיק מפחידה אותם. יש אנשים גם שמסובכים, שלא יכולים לפתוח תיק, ואז עבודות הקבלן נראות כאופציה הטובה ביותר. אבל המעסיקים, גם בשירות הציבורי מתחילים להבין שזו לא הדרך. בתל השומר סיימו עם חברות הקבלן, היום כולם עובדי מדינה". אז מה בעצם הפתרון? "צריך עוד מתווכים לעצמאות כמו מנחם, שישברו את תקרת הזכוכית הזו, צריך עוד אנשים שידריכו את העובדים האלה, כי אנשים פוחדים לאבד את העבודות שהקבלן מספק, הם מסתמכים עליהן וחוששים שאם יעזבו לא יהיה להם לאן לחזור. איך אמר לי אחד מעובדי הניקיון ברכבת הווסט הצהוב הזה שאנחנו לובשים, זה הלחם שלנו, וזה ממש כך". גלית לביא, מנהלת אדמיניסטרטיבית במשרד רואי חשבון בתל אביב, החליטה להעסיק עובדים במיזם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים עם חברות ניקיון קבלניות. "מצד אחד יש נוחות מסוימת. אם עובד לא מגיע, תמיד יהיה מישהו שיחליף אותו, רק שזה היתרון היחיד כי העובדים מתחלפים כל הזמן, הרמה של הניקיון נמוכה, רובם לא דוברי שפה, ויוצא שאין לך תקשורת, וזה קשה". את משלמת יותר עכשיו? "אני משלמת מעט יותר, אבל זה משתלם כי אני מקבלת עובדת שאני רואה כל יום. היא חלק מאיתנו, היא עובדת לכל דבר ועניין. זו הרגשה אחרת לגמרי. מדובר ביחסי גומלין משני הצדדים. אני משלמת עשרה אחוז יותר ממה ששילמתי בעבר, אבל האקסטרא שאני מקבלת ואיכות העבודה, כל אלה עושים את ההבדל". מה החיסרון? "העובדת שלי, נישאה לא מזמן, אז יצא שנעדרה לשבוע. אבל גם אז, פניתי לחברה קבלנית, ולהם ממש לא היה אכפת לספק לי עובדים מתחלפים לשבוע ימים. השורה התחתונה זה שאת מרגישה כמעסיקה שיש לך עם מי לדבר. חברות קבלן מרחו אותי לא אחת, אם הייתי מתלוננת כשמישהי לא עבדה כמו שצריך, היא המשיכה להגיע, ולא נוצרו יחסי אמון כי העובדים כל הזמן התחלפו. במשרד ציוד מאוד יקר, ואת לא יכולה להיות רגועה". שני מזרחי, מנהלת משרד בחברה לפתרונות הדפסה בתחום ההייטק, בשונה מהעסק של לביא, זקוקה לעובדת פעמיים בשבוע בלבד. "בהתחלה ניקיתי את המשרד בעצמי. אנחנו לא צריכים ניקיון על בסיס יומיומי ויש עניינים של סודיות ואי אפשר להשאיר מפתח למנקה מטעם חברת קבלן. היה קשה מאוד למצוא מענה דרך חברות הניקיון, בשלב מסוים התחילה העסקה של פליטים ונדחקו הצידה כל העובדים הישראליים, והגיעו רק עובדים מזדמנים שבקושי דיברו את השפה. הייתה תקופה שבה הצלחתי למצוא עובדת ישראלית, אבל הניקיון היה ירוד". לא חשבת על תחליף לחברות הניקיון עד למיזם? "תראי, קל למצוא מפה לאוזן מישהו עם המלצות ולשלם מזומן, אבל כעוסק מורשה אני מחויבת בחשבונית כנגד התשלום, ולכן לא הייתה לי שום אופציה אלא לשלם לחברה קבלנית. פתיחת תיק ניכויים הוא פתרון מצוין, של אנשים שיכולים לתת שירות איכותי במינימום התעסקות, והם חתומים על חוזה התקשרות, כמו כל ספק אחר. להעסיק מישהו עם תלוש עבור פעמיים בשבוע זה ממש לא ריאלי. היום עובדת איתי מיכל, כבר כמה חודשים, בהתקשרות ישירה, אם צריך להזיז או לשנות יש מענה, ויוצא שאני משלמת אפילו פחות ממה ששילמתי לחברה הקבלנית. אמנם היא מקבלת הרבה יותר, אבל לי כעסק, זה יוצא זול יותר. מצד שני, היא זו שמוציאה את הקבלה בסוף החודש וכל מה שהיא מכניסה מגיע ישירות לכיס שלה". ובכל זאת, לא נוהרים אלפי עובדי ניקיון "זו יוזמה מבורכת, ונכון, היא לא תוקפת את השוק כמו שהייתי מצפה שיקרה. אני הגעתי אליו דרך פלאייר. והפתרון הזה גאוני בוודאי עבור עסקים קטנים, והוא חשוב לא פחות לאוכלוסייה של העובדים האלה, שלרוב הם אנשים מבוגרים שעובדים בתנאים זעומים. אני חושבת שחייבים לתת פוש רציני עם זה ולספר על היוזמה הזו בכל מקום". אמנם נראה שהמיזם תפוס לעסקים קטנים וגדולים כאחד, ויכולת ההשתכרות של העובדים גדלה פי שתיים, ועם זאת פתרון הזול והבטוח של חברות הקבלן בתחום הוא הפתרון הנפוץ ביותר. "מבחינת העובד יש פה הזדמנות פז לשבור את תקרת הזכוכית מבחינה כלכלית. כעובד קבלן אתה לא חייב להגיע לעבודה אם לא בא לך, ותמיד יהיה לך מחליף, העבודה אינה מחייבת. אתה יכול להופיע, אתה יכול שלא, ואף אחד לא ירגיש בחסרונך, וזה משפיע על התפיסה שלך את עצמך. במעבר כעובד עצמאי, חסרונך מורגש. אם זאת, יש אחריות ויש תגמול כספי ורגשי שמשחק תפקיד", מציין עוז. העובדים חשדניים? "כן. 99 אחוז מהעובדים שאני מדבר איתם טלפונית בכלל לא מגיעים לראיון הראשוני, זה נופל בשיחה. אני מרגיש שאני בעצם צריך להעביר אותם תהליך חינוכי לכל דבר ועניין. כיום אני מורה לאזרחות ומחנך בבית הספר תיכון חדש בת"א, והתהליך של העצמה שאני עובר עם העובדים לא שונה כל כך מהעבודה שלי כמחנך, וכמורה דרך". מה דורש שיפור? "בהתחלה חשבתי שהמודל של עסק חברתי יהיה גם מודל כלכלי, רק שהוא מצומצם. מכל הסיפור הזה יוצא לי בערך הכנסה של 1000 שקל בחודש מסך התשלומים החד-פעמיים. זה לא בר קיימא. בימים אלה אני שוקל להפוך את המיזם לעמותה רשומה ולגייס משאבים מתורמים". שי לעדן מהקואליציה הארצית להעסקה ישירה, מברכת על היוזמה ומתארת את המודל לחיוב. "זו השמה ותיווך, בניגוד לקבלן עצמו שהוא מעסיק לכל דבר ועניין. המיזם קודם כל פותר את הבעיה עבור המשרדים הקטנים, שלא זקוקים לעובד במשרה מלאה, ואז הציוות לכמה משרדים ופתיחת התיק במס הכנסה מאפשרים לעובד להתפרנס בכבוד, ולמשרדים עצמם לפתח קשר ישיר ואישי עם עובד קבוע שעליו הם סומכים. יש מכשול אחד וזה במקרה שבו עובד לא מגיע. אבל ככל שיהיו יותר עובדי ניקיון שיהיו פרילאנסרים אפשר יהיה פשוט להחליף בשכר חד פעמי בתמורה להוצאת חשבונית". היו ניסיונות לייצר מיזמים מסוג זה בעבר? "לפני הקמת הקואליציה היה ניסיון לייצר קואופרטיב של עובדי ניקיון. יש קניונים וחברות גדולות במגזר הפרטי שעברו להעסקה ישירה, למשל הנהלת דיזינגוף סנטר שעברה להעסקה ישירה של עובדי הניקיון והמאבטחים, והם חברים כיום בקואליציה. גם האוניברסיטאות עברו תהליך דומה". מדו"ח המבקר בנושא עולה כי מרבית חברות הקבלן/שירותים רומסות תדיר את זכויות העובדים תוך שימוש באמתלות שונות, בכלל זה איומים בפיטורים. וכמובן שעובדי הניקיון הם רק טיפה בים. אחד מכל שלושה עובדים במגזר הציבורי – עובד קבלן. על אף הפעילות הענפה בשטח כנגד העסקה קבלנית, אחת הבעיות המרכזיות היא ידע חלקי על מימדי התופעה ואי בהירות כללית ביחס להגדרה – מי הוא עובד הקבלן. "בכל מקום שבו קיים גורם שלישי שמכתיב את העבודה ומספק את התקציב, מדובר בהעסקה שאינה ישירה, ואנחנו מכלילים גם את עובדי התאגידים העירוניים, המשמשים כחברות קבלן עירוניות לכל דבר ועניין", לדן מבהירה. רוצים עוד חדשות טובות? עקבו אחרי "הסרגל" |
דובר ועד מתיישבי בנימין מאשים: וואלה ו-ynet מסקרים בהבלטה אלימות של מתנחלים, ומתעלמים מאלימות נגד מתנחלים. וואלה: שיקולי עריכה לגיטימיים | במוצאי שבת ה-30.1.10 נפגע בראשו הילד סיני גלעדי מאבנים שזרקו פלסטינים על רכב שבו נסעו יהודים מההתנחלות דולב. המקרה זכה מיד לדיווח קצר במבזקי החדשות של האתרים וואלה ו-ynet. יגאל אמיתי, דובר ממשרד יחסי-הציבור זליגר-שומרון-תקשורת, המייצג את ועד מתיישבי בנימין, הפיץ למחרת היום בקרב הכתבים המסקרים את האזור פרטים על המקרה, תצלום של הילד הפצוע ואת מספר הטלפון של בני המשפחה שהביעו נכונות לספר על המקרה. ההיענות מצד הכתבים היתה אפסית. "ניסינו כל אותו היום לשכנע את הכתבים לכתוב על זה. חשבנו שזה סיפור אנושי מספיק", הוא אומר, אך באתרי החדשות הגדולים לא התפרסמה אף ידיעה בעניין. לדברי אמיתי, כשפנה באופן אישי לכתב וואלה יהושע בריינר ושאל מדוע לא פורסמה ידיעה בעניין, אמר לו הכתב כי האירוע כבר אינו רלבנטי משום שהתרחש יום קודם לכן. כמה ימים אחר-כך, מספר אמיתי, שם לב כי אותו כתב פירסם ידיעה על רכב של מח"ט שנרגם על-ידי מתנחלים באבנים ונורות צבע, אף שבמקרה זה חלפו 24 שעות מרגע התקרית ואיש לא נפצע במהלכה. הידיעה אף הופיעה ככותרת ראשית באתר למשך שעות ארוכות. התנהלות דומה היתה באתר ynet. גם שם המידע שהפיץ אמיתי על פציעת הילד לא תורגם לידיעה חדשותית, ואילו על רגימת רכבו של המח"ט פורסמה ידיעה בערוץ החדשות של האתר. אמיתי רואה בכך עדות ליחס של איפה ואיפה מצד התקשורת כלפי המתרחש בשטחים שמעבר לקו הירוק: מאלימות כלפי היהודים המתנחלים היא מתעלמת, ואילו אלימות של מתנחלים מסוקרת בהבלטה יתרה. לדבריו, פנה לרועי כ"ץ, ראש מערכת החדשות בוואלה, ושאל מדוע אירוע אחד לא סוקר ואילו אחר הפך לכותרת ראשית, אך זה הסתפק בקביעה כי "יש לנו שיקולי עריכה" וסירב לפרטם בפניו. לדעת אמיתי, הבדלי הסיקור נובעים מהאגנדה הפוליטית שבה מחזיקים העיתונאים במערכות החדשות. "יש ילדים ששווים יותר ויש ילדים ששווים פחות. כמו שהרגישו הכושים במיסיסיפי בשנות החמישים. אסור היה להרוג כושי, אבל המשטרה לא יצאה מגדרה כשלבן הרג כושי". הנמשל הוא שהמתנחלים הם הכושים והמשטרה היא התקשורת? "כן. התקשורת לא מתרגשת ממה שקורה למתנחלים. הם לא נתפסים בעיניה כבני-אדם נורמטיביים. היא תתעניין בהם, בחלקה, רק כשהיא צריכה את ההתייחסות שלהם לטענות של פלסטינים. אם פלסטיני מתלונן שעקרו לו עצי זית או שפגעו לו בבית, יבקשו תגובה ממתנחל, אבל אם מתנחל מתלונן ששרפו לו שדות חיטה, מתעלמים". לטענתו, האתרים וואלה ו-ynet בולטים בהטייתם נגד המתנחלים. "עבדתי גם מול אל-גזירה", הוא אומר, "והגעתי למסקנה שבמובנים מסוימים היא פחות פרו-פלסטינית מוואלה ו-ynet. היא לא מקבלת אוטומטית את הגרסה הפלסטינית. הכי מקומם אותי מה שמעלימים. סיפור כזה יש כל שבוע, ממש כל שבוע יש ילד [יהודי] שחוטף אבן לראש, אבל הוא נולד לאמא הלא נכונה". כתב שמסקר את התחום דוחה את הביקורת של אמיתי, אך מסכים לפחות עם נתון אחד הכלול בה. "האירוע, לצערנו, הוא שגרתי", הוא אומר ביחס לפציעת הילד היהודי מאבני פלסטינים. דווקא משום השגרתיות, אין לדעתו מקום להפוך כל מקרה כזה לידיעה חדשותית נרחבת, ובוודאי שלא "לידיעה בסדר גודל של התקפה על מח"ט". "אמנם גם במקרה של הילד מדולב מדובר באירוע מצער ואלים", הוא מסביר, "אבל אי-אפשר להוציא מהקשר את האישיות שהותקפה, מעמדה ודרגתה, ואת זהות המתקיפים. העובדה שמדובר בישראלים שתקפו באלימות קצין בכיר בצה"ל היא עילה יותר מהגיונית לידיעה מובלטת". הכתב מזכיר גם כי מידע על האירוע שבמהלכו נרגם רכב המח"ט באבנים לא הועבר לכלי התקשורת על-ידי דובר צה"ל, אלא נחשף באופן עצמאי, הצדקה נוספת לבולטות הידיעה. באשר לטענה הבסיסית של איפה ואיפה, הכתב טוען כי אין בה ממש. "מערכות התקשורת סיקרו לא אחת אירועים שבהם נפגעו מתנחלים הן על-ידי פלסטינים והן על-ידי כוחות הביטחון", הוא אומר. "לטעמי אין אפליה". יהושע בריינר ואפרת וייס סירבו להגיב. מאתר וואלה נמסר בתגובה כי "מערכת וואלה! חדשות אינה נוהגת לשתף גורמים חיצוניים בשיקולי עריכה, וכך ננהג גם הפעם". מאתר ynet טרם נמסרה תגובה. עדכון, 25.2: גורם במערכת ynet מסר בתגובה כי "מבלי להתייחס לשיקולי עריכה במקרה זה או אחר, מערכת ynet מקפידה לבדוק כל דיווח, להצליב ולאשר, ובהחלט לא מפלה אף צד בסכסוך. לייחס לה אגנדות או מניעים בלתי עיתונאיים לכאורה, יהיה דבר מופרך. על כך תעיד בין השאר העובדה, שטענות על חוסר איזון או נטייה לטובת צד אחד - נשמעות לעתים גם מהמחנה השני...". |
חשדות וספקות באשר לטוהר כפיו של החשוד • החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את "תיק ליברמן" בשל העדר ראיות מספיקות: סיכום, תמצית והדו"ח המלא • מסמך | להלן הפרק "נעילה", עמודים 94–95 מדו"ח "החלטת היועץ המשפטי לממשלה בפרשת אביגדור ליברמן", שהתפרסם בדצמבר 2012 על-ידי היועץ עו"ד יהודה וינשטיין. בהמשך מצורף הדו"ח המלא ותקציר הדו"ח, לתועלת הציבור. === לסיום, אבקש להודות לכל חוקרי המשטרה והפרקליטים שעסקו בתיק זה וליווהו לכל אורכו במסירות ובנאמנות. כן אבקש להוסיף מספר מילים בנימה אישית. בסופו של יום, נותר התובע אל מול המסכת הראייתית. עליו לבחון מסכת זו במבט קר, בחינה מדוקדקת ומקיפה. עליו לבחון את מהימנותן של הראיות ולאמוד את סיכוייהן להיכנס בשערי בית המשפט. האחריות להכרעה אם מתקיים סיכוי סביר להרשעה לעולם מצויה על כתפיו של התובע ואין הוא רשאי לגלגל אחריות זו לחצרו של בית המשפט. מטבע הדברים, לנגד עיני הציבור עומדת "השורה התחתונה" ותו לא. על-כן, במקרה דוגמת זה שלפנינו, מתעורר באופן טבעי החשש בדבר מסר מוטעה העלול להתקבל בציבור, לפיו אין התביעה חדורה רוח קרב במלחמתה בשחיתות. חשש זה מדיר שינה מעיני. ברם, חשש זה זר בתכלית למלאכת בחינת הראיות. הפסיקה ציוותה את התביעה הכללית כי "מבחן הסיכוי הסביר להרשעה" ינחה את התובע בבחינת דיות הראיות. על סמך מבחן זה, ולאורו בלבד, בחנתי את הראיות שהונחו בפני בתיק זה. בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה כי לא הונחה בפני תשתית ראייתית מספקת לכך כי טביעות אצבעותיו של ליברמן בחברות, לאחר תחילת מועד כהונתו כשר, כפי שפורטו בהחלטה, יהיה בהן כדי להוכיח, ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי לליברמן נותרה זיקה אסורה לחברות. התשתית הראייתית שנפרשה בפניי, אינה רציפה, קוהרנטית וברורה דיה כדי לבסס מסקנה אחת ויחידה, לפיה עסקינן בזיקת בעלים מהותית או בזיקה אסורה אחרת לחברות, אותה דאג ליברמן להסתיר מעיני הציבור, המקימה עבירות פליליות של מרמה והפרת אמונים וקבלת דבר במרמה. בהתחשב בכל אלה, הנני סבור כי לא מתקיים בתיק זה סיכוי סביר להרשעה בעבירות בהן נחשד ליברמן ויש על כן לסגור את התיק. זאת, למעט בפרשת מינוי השגריר, לגביה החלטתי להגיש כתב אישום. אשר על כן, החלטתי לסגור את התיק בעילה של העדר ראיות מספיקות. כעולה מפירוש הדברים בהחלטה, נותרו שאלות ותמיהות לא מבוטלות נוכח ראיות שהצביעו לכאורה על מעורבותו של ליברמן בחברות ועל זיקה פסולה שלו אליהן. למותר להדגיש, כי סגירת תיק פלילי מחוסר ראיות מספיקות, אינה מהווה "תעודת הכשר" ציבורית ואין בה כדי למחוק כליל רישומן של תמיהות אלו. ברם, החלטה זו עוסקת בהיבטים הפליליים של הפרשה. בהעברת מסכת אירועים דרך המסגרת הפלילית של בחינת ושקילת ראיות ועדויות, קורה לא אחת שנותרים חשדות וספקות באשר לטוהר כפיו של החשוד. אלא שאין באלה כדי להוות תחליף לתשתית ראייתית המקימה את "האפשרות הסבירה להרשעה", כנדרש לשם הגשת כתב אישום. כך אירע במקרה דנן ועל כן הוחלט, כאמור, לסגור את התיק. זוהי איפוא ההחלטה בתחום הפלילי, הנתון לסמכותי. ביחס לתחומים האחרים – יקרא הציבור וישפוט. החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את "תיק ליברמן", 13.12.12 להורדת הקובץ (PDF, 3.14MB) תקציר ההחלטה להורדת הקובץ (PDF, 171KB) לקריאה נוספת: פרק מתוך הספר "תיק ליברמן" |
פרוטוקולים של ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה שחשפה עמותת "הצלחה" מגלים: ראשי הרשות מתפקדים כסניגורים של הזכייניות שעליהן הם מפקחים, חברי מועצה מזדעזעים מהיחס הסלחני – ומצביעים בעדו, והכל באווירת חלטורה מבודחת | פרוטוקולים של שתי ישיבות ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה משנת 2012, שהועברו לרשות עמותת "הצלחה" בעקבות עתירה מינהלית לבית-המשפט, פותחים צוהר לעבודת הרשות. זו הפעם הראשונה שפרוטוקולים מלאים של הגוף הרגולטורי נחשפים, שכן להבדיל מישיבות מליאת רשות השידור, ישיבות מועצת הרשות השנייה אינן פתוחות לציבור, בין היתר בשל העיסוק בתכנים מסחריים. הרשות השנייה היא הגוף המפקח על הטלוויזיה והרדיו המסחריים במדינת ישראל. חברי ההנהלה והמועצה ברשות הם שליחי הציבור הישראלי לקביעת דמותם של השידורים בכלי התקשורת האלקטרוניים מהנפוצים במדינה, כך שיעלו בקנה אחד עם הוראות המחוקק ועם הדרישות השונות לתמהיל מגוון שיציע גם תכנים איכותיים ובעלי חשיבות חברתית. מעבר לעדות על הדיון הלוקה בחסר בנסיבות הורדת המגזין "השבוע", אפשר ללמוד מהפרוטוקולים גם על סדרי העבודה ברשות, יחסי הכוחות והאווירה שבה נערכות הישיבות. כך, לדוגמה, מקריאת פרוטוקול ישיבת הוועדה מפברואר 2012 עולה כי הרשות השנייה לעולם אינה צופה מראש בתכנים שעליהם היא מפקחת, גם אם יש חשש כי הם מפירים את התקנות או בלתי ראויים מסיבה אחרת. בישיבה הציגה אילת מצגר, כיום המשנה למנכ"ל הרשות, את החשש כי הסדרה "אלנבי" תכלול תכנים שאינם הולמים שעת שידור מוקדמת. ד"ר מירב אלוש-לברון העלתה את האפשרות לצפות מראש בכמה פרקים כדי לעמוד על תוכני הסדרה, אולם מצגר והמנכ"ל דאז מנשה סמירה הבהירו: "אנחנו אף פעם לא צופים מראש". "גם כשאתם יודעים מראש שיכולה להיות בעיה?", שאלה אלוש-לברון. "האחריות היא של הזכיין", הסבירה מצגר. "אנחנו אומרים לזכיין, יש פה סדרה שאנחנו רוצים לשאול לגביה [...] אנחנו נקבל ממנו דיווח והם מבינים שהאחריות הזו היא עליהם". אותה ישיבה הוקדשה רובה ככולה ללוח השידורים של ערוץ 10. המנכ"ל דאז סמירה (כיום מכהן שי באב"ד בתפקיד המנכ"ל) הודיע כי בחברת החדשות של ערוץ 10 החלו לשדר מירושלים ועתידים להשלים את המעבר ולשדר את מלוא המהדורה מבירת ישראל עד לסוף מרץ אותה שנה, 2012. בפועל החלה מהדורת החדשות של ערוץ 10 להיות משודרת מירושלים רק בספטמבר 2013. חבר המועצה אייל מלובן תמה: "אנשים לא משלמים כסף, אנשים לא עוברים בזמן לירושלים, אנשים לא עושים שום דבר וכאילו, הכל בסדר. [...] למה אנחנו צריכים למחול להם על זה? הם לא עברו לירושלים כי הם [...] בתרגיל העסקי שלהם, כדי לדחות את החובות, לא לשלם, עשו תרגילים עסקיים". בהמשך הישיבה ביקש סמירה להסביר את חומרת מצבו של ערוץ 10: "אתה מכיר מישהו שאין לו כלום בכיס ותנער? לא תוכל להוציא מהם עכשיו, אין להם מה לשים על המסך. אין אין. בחודש-חודשיים הקרובים אין להם סוגה עילית שאפשר להקרין". יו"ר ועדת הטלוויזיה, יעקב שחם, העריך כי המצב מעט שונה. "אני מתאר לעצמי שיש להם", אמר. "אני מתאר לעצמי שטקטית, שמע לי, אני מתאר לעצמי שטקטית הם מסמנים את מועד המלחמה. מועד המלחמה הוא לא בפברואר, הוא לא במרץ והוא לא באפריל. מועד המלחמה, אני אומר לך, זה מאי-יוני-יולי, שם יהיה העימות הקשה בין ערוץ 10 לבין רשת. כאשר ערוץ 10 עולה עם הישרדות ועם חנון, ורשת אין לו כבר שלאגרים מסוג זה, ואז הם ירצו להיות שני, ושם הם ישקיעו". "אני מסכים איתך", אמר לו סמירה. להורדת הקובץ (PDF, 3.15MB) באותה ישיבה התנהל דיון ארוך בסוגיית תוכניות "דעת ותרבות" של ערוץ 10. כללי הרשות השנייה מחייבים כל זכיין לשדר מכסה מסוימת של שעות "דעת ותרבות" בשנה. תוכנית "דעת ותרבות" מוגדרת כ"תוכנית מהפקה מקומית המיועדת להעשיר, להרחיב ולהעמיק ידע והבנה בתחומי דעת ותרבות שונים, ואשר אינה תוכנית בידור ואינה תוכנית פנאי והדרכה". בערוץ 10 ביקשו להכיר, בין היתר, בתוכניות "לילה כלכלי" ו"נערות הפיתוי" כתוכניות "דעת ותרבות". עוד לפני שהחל הדיון בנושא התברר כי לא כל חברי המועצה הכירו את הכלל והסיווג. "שאני אבין מה זה הדעת פה?", שאלה ד"ר דליה זליקוביץ כשהוצגה בפניהם בקשת ערוץ 10. "כן", הוסיפה ד"ר אלוש-לברון. "לא ברור לי מה זה הדעת ותרבות, כמו לילה כלכלי". בהמשך הביעו כמה מחברי המועצה התנגדות לסיווג התוכניות האלה כ"דעת ותרבות". "יש פה איזושהי זילות של, אני חושב, של הכללים של המועצה, שבאמת כוללים נערות פיתוי או לילה כלכלי בתוכניות של דעת ותרבות", העיר ד"ר אילן אבישר, יו"ר מועצת הרשות השנייה. "אני ממש לא מסכים עם הטרמינולוגיה שאילן נקט בה", אמר מנגד המנכ"ל סמירה. "[...] אנחנו לא יכולים לפסול על סמך דברים עתידיים, כי יכול להיות שהשם לא מוצא חן בעינייך, נערות הפיתוי, אבל יסתבר שזה תוכנית מהממת, ויסתבר שהיא איכותית ותרבותית וכולנו נגיד ואללה, שפתים יישקו". "ובקול ברמה אפשר יהיה לשדר את זה", העירה בהומור זליקוביץ. "להגיד זילות על דבר שעוד לא ראינו, אילן", אמר סמירה, "זה קצת נראה לי פוגעני". "תשמע", השיב אבישר, "אני מוטרד מלילה כלכלי וכאן גרים בכיף. הנערות פיתוי אני מוכן להסכים איתך, לא ראינו, נחכה ונראה [...] אבל לילה כלכלי וכאן גרים בכיף, נראה לי על פניו כדבר שאפשר להסתייג ממנו. [...] הזילות היא בדיוק שאנחנו לא מוכנים אפילו לשקול את זה, כי ברור לנו שלילה כלכלי [...] ברגע שאתה מעמיד את זה לדיון בוועדה ובמועצה, במסגרת כזאת, ומוכן לשקול את זה, יש לי עם זה בעיה". אבישר טען כי אם המועצה לא תאשר את "לילה כלכלי" כתוכנית דעת ותרבות, יידרש הזכיין להקפיד שיתר התוכניות שיקבלו את אישור המועצה להיכלל בקטיגוריה זו ישמרו על רף איכות גבוה. סמירה עמד על דעתו. "לילה כלכלי נתן מענה, זה נותן מענה לתוכניות דעת ותרבות בהגדרתן הקיימת", אמר. שחם הסכים: "כן, זה כן". "לא בטוח שזו העמדה של חברי המועצה", אמר אבישר. "לא, זו לא העמדה שלנו", העירה אלוש-לברון. "לילה כלכלי לטעמי", התעקש סמירה, "אני אומר את זה עכשיו עם כל ה...הפרשנות המרחיבה, היא בהחלט תוכנית שמרחיבה דעת, ונותנת, תהיו איתי, למה אתם זה...". מנגד, גם אבישר עמד על דעתו. "אולי מלה קצת חריפה, אבל אני חוזר למושג הזילות, כי אם אנחנו באמת מכירים בלילה כלכלי כתוכנית של דעת ותרבות, אז זה מרוקן מתוכן את המשמעות של תוכניות דעת ותרבות, כי אז כל תוכנית היא דעת ותרבות". מצגר תפסה את עמדת המנכ"ל. "אני מאמינה שבתוך המכלול של תוכניות לילה כלכלי יש תוכניות שונות", אמרה. "ברור", השיב אבישר, "זה לא משנה, גם תוכנית חדשות היא תוכנית דעת ותרבות מהבחינה הזאת". "לא", טענה מצגר, "זה לא חדשות". "למה?", שאל אבישר, ומצגר השיבה: "זו תוכנית שמחדשת בענייני כלכלה, אבל זה לא חדשות. זה סוג של מגזין בנושא כלכלה". "גיא פינס מחדש כמו לילה כלכלי מהבחינה הזאת", העיר אבישר. "זו תוכנית דעת ותרבות והוא הרבה יותר קשור לתרבות מאשר לילה כלכלי, דרך אגב". מצגר ניסתה שוב. "אני לא חושבת שאני יכולה להגיד באופן מוחלט שלילה כלכלי זו תוכנית שלא עונה", אמרה. "יכול להיות שמה שצריך לעשות זה לראות איזה תוכניות מתוך לילה כלכלי הזכיין מבקש שיוכרו להם". בהמשך הדיון הוסיף סמירה וטען כך על "לילה כלכלי": "לטעמי מגזין שהוא בהחלט, מגזין שיש בו הרחבת דעת, בהקשר, גם אם בהקשר אקטואלי. זה לא סוגה עילית [...] אבל מגזין שמרחיב דעת בהיבטים כלכליים, וכן יש לו תרומה של מעבר לסתם תוכנית חדשות [...] אני חושב שאפשר לראות אותו כתוכנית שמרחיבה דעת [...] לגבי גיא פינס, אני רוצה להגיד לך, אני לא יודע, למה הם לא מאתגרים אותנו, ואני אומר לך שזה נוח מאוד. אם אני הייתי עכשיו סמנכ"ל הרגולציה שלהם, אני הייתי מתעקש לומר שגיא פינס זה בהחלט מרחיב דעת". "מרחיב דעת?", תהה שחם, ואלוש-לברון הוסיפה: "אה, כל הרכילות שלהם? על בר רפאלי... זה דעת ותרבות? אלוהים ישמור לאן הגענו". "היא תוכנית מעניינת, אבל את לא יכולה לשבץ אותה בתור דעת ותרבות", קבע שחם. "מי אמר תרבות", השיב סמירה. "דעת". "אז כל תוכנית יכולה להיות דעת", ענה שחם, ואלוש-לברון החרתה החזיקה אחריו: "מה זה דעת? כל דבר זה דעת, כל דבר". "גם סרט פורנו יכול להיות דעת", נתן יו"ר הוועדה שחם דוגמה משלו. "למה לא? למה לא? למה לא?". מנכ"ל הרשות השנייה סמירה ביקש בכל זאת להגן על עמדת הזכיין המסחרי. "לא להסיק מסקנות שיש כאן זילות, וכל המלים האלה שלצערי הרב, זה לא פייר להאשים את הזכיין", אמר. "זילות זה לא זלזול", ניסה אבישר לטעון, אולם סמירה טען כי "זילות זה פגיעה בערך [...] אני חושב שהגישה שלהם היתה, שאנחנו רוצים לעמוד במכסה". חברת המועצה רונית אנטלר הסכימה כי "לילה כלכלי" ראויה להיחשב כתוכנית "דעת ותרבות" גם אם היא אינה מבטאת לחלוטין את כוונת המחוקק. "מה תרבות שם?", הקשתה זליקוביץ, ואנטלר השיבה: "[אם] לילה כלכלי עם הפרשנות הכלכלית של שלמה מעוז, ושל ספורטא, היא לא דעת, אז מה זה דעת? את מדברת איתי על תוכנית כלכלית שבה שני אנשים, גם שלמה מעוז וגם ספורטא, וגם השני עם המשקפים, הזה, קורמן, בורמן, לא זוכרת איך קוראים לו, אם הפרשנות שלהם אינה דעת, אז מה זה דעת?". המנכ"ל סמירה ביקש להחליט לחיוב. "ההמלצה שלנו, המקצועית, על סמך המצב הקיים", אמר, "[...] שתוכנית לילה כלכלי כן נופלת במסגרת של הרחבת דעת, מגזין שמרחיב דעת בתחום הכלכלי שהוא תחום מקצועי חשוב [...] תוכנית שכן ראוי שישקיעו בה, אחרת בשביל מה לעשות תוכנית כזאת?". "מה עם היושרה שלנו?", שאלה אלוש-לברון. "היושרה שלנו אומרת שאם אישרנו את זה ואנחנו רוצים לעודד אותם להשקיע במגזין כזה שתורם", אמר סמירה. "[...] אני חושב שכאן, זה להעביר להם מסר שגוי. אנחנו לא נקבל את התוכנית הזאת, לא חבל?? מה אתם רוצים לקבל בערב, עוד איזה סדרה?". בשלב זה ניגשו חברי ועדת הטלוויזיה להצבעה והכרעה. בהצבעה הראשונה רק חבר מועצה אחד התנגד להגדרת "לילה כלכלי" כתוכנית "דעת ותרבות", אולם אלוש-לברון העירה כי חברת המועצה זליקוביץ לא נכחה בהצבעה. "היתה עסוקה ב-sms", הסבירה. "תן לאנשים לחזור", ביקש אבישר, אך יו"ר הוועדה שחם אמר: "מי זה אנשים? היא יכולה לדבר שעה בטלפון עכשיו. מי מצביע בעד להכיר בתוכניות האלה כדעת ותרבות? 4, 3, 2, 1". ארבעה חברי מועצה הצביעו בעד סיווג "לילה כלכלי" כתוכנית "דעת ותרבות". "רגע, אתם בעד להכיר בזה כדעת ותרבות?", התפלא אבישר. "דעת, לא תרבות", דייק סמירה. "בשבילי היא דעת", אמרה אלוש-לברון. חברת המועצה יוכי פלר טענה: "זו אחת התוכניות המעולות בטלוויזיה. תוריד את היפה והחנון, אבל את זה?". בשלב זה ביקשה אלוש-לברון להבהיר לה כי הדיון כלל אינו על הורדת תוכנית מלוח שידורים, אלא על סיווג תוכניות. עם חזרתה של זליקוביץ לישיבה פנה אליה יו"ר הוועדה שחם: "דליה, רק לשם הפרוטוקול, העלינו להצבעה הכרה בתוכניות כדעת ותרבות, את בעד או נגד?". "מה הצביעו?", שאלה זליקוביץ. "לא יודע מה הצביעו", השיב שחם, ועל-פי הפרוטוקול, תשובה זו עוררה צחוק בקרב משתתפי הישיבה. "אני רוצה לדעת מה הצביעו", התעקשה זליקוביץ, אולם שחם חזר ואמר: "לא יודע מה הצביעו". זליקוביץ ביקשה לפחות לדעת אם היא לשון המאזניים, ולאחר שנענתה בשלילה אמרה שהיא נגד סיווג "לילה כלכלי" כתוכנית "דעת ותרבות". בהמשך הישיבה נערכה הצבעה חוזרת שבה נוצר שוויון בין הקולות, אולם שחם ניצל את זכותו לשבור את השוויון והכריע כי התוכנית "לילה כלכלי" תסווג כתוכנית "דעת ותרבות", וכך אכן הוחלט. "התוכנית הזאת היא לא תוכנית דעת ותרבות", אמרה אלוש-לברון לאחר שההחלטה כבר התקבלה. "היא תוכנית שיש בה הרבה מאוד אייטמים שהם יחצניים, של כתבות יחסי-ציבור, 20 אלף Press Release יש שם, כל התוכנית הזאת היא תוכנית של יחסי-ציבור, והמטרה שלה להאכיל אותנו ולקנות ולצרוך ולשמוע וזה לא נותן לנו שום דעת ותרבות". יחד עם זאת, בהמשך הדיון הוסיפה אלוש-לברון: "אני מתה על התוכנית הזאת". להורדת הקובץ (PDF, 2.37MB) נושא אחר שהעסיק את חברי הוועדה באותה ישיבה היה סיווג סרט תיעודי על גלעד שליט כ"תוכנית מורשת ותרבות יהודית". "למה גלעד שליט זה תרבות יהודית?", שאלה אלוש-לברון, והיו"ר שחם ציין: "שאלות יפות". "אני לא חושבת שגלעד שליט קשור למורשת ולתרבות יהודית", הוסיפה אלוש-לברון בהמשך הדיון. "[...] גלעד שליט בעיני זה זהות ישראלית, זה לא זהות יהודית. זה לא תרבות יהודית, זה לא תכנים יהודיים". המנכ"ל סמירה ביקש להבהיר: "אנחנו טענו ואנחנו עדיין טוענים שישראליות היא חלק מהזהות ומהמורשת היהודית. וגלעד שליט, וסיפורו של גלעד שליט, חידד את הסוגיה של זהות ישראלית יהודית". "יש הרבה יהודים שהם לא ישראלים", טענה אלוש-לברון, אולם סמירה התעקש. "גלעד שליט זה חלק מהזהות הישראלית, זהות ישראלית וישראליות זה חלק ממרכיב ביהדות", אמר. "הניתוק הזה הוא בעיני מלאכותי. הוא בא מאגנדות". יו"ר הוועדה שחם טען כי "שליט לא יכול להיות חלק מהמורשת היהודית", אך סמירה חזר ואמר: "הסרט עוסק בסוגיה של הישראליות, של הסולידריות הישראלית [...] סוגיות פדיון השבויים היא עניין שבמורשת היהודית לדורותיה. [...] גלעד שליט זה פדיון שבויים". באותה הישיבה הקדישה ועדת הטלוויזיה חלק מזמנה לדיון גם בסיווג משדרים כ"תוכנית פריפריה". אחת התוכניות שהתבקשה לאשר בסיווג זה היתה המשדר "מופע החתולים הגדולים", סרט תעודה שהכין מוטי קירשנבאום על חיות באפריקה. חברת המועצה אלוש-לברון התפלאה על סיווג תוכנית זו כפריפריה. גם אבישר טען כי "החתולים של אפריקה בטח לא קשורים" לסיווג כזה. "למה", תהה יו"ר הוועדה שחם. "הם חתולים שחורים". חברת המועצה רונית אנטלר תרמה את שלה לדיון. "לפי התנ"ך אנחנו מגיעים עד הפרת והחידקל", הזכירה. "אנחנו לא יכולים להגיע לאפריקה?". יהודית לויט, שמכהנת כיום כמ"מ סמנכ"ל הטלוויזיה ברשות, ציינה כי בנוגע לחתולים, "תלוי אם הם באים כעובדים זרים לישראל, כי יש חתולים שבאים להיות חתולים זרים". פרוטוקול הדיון מציין כי הנוכחים צחקו. |
העיתונים מלהגים על עניינים צבאיים | "ידיעות אחרונות" מתכונן למלחמה עם איראן | "ישראל היום" ממשיך לנסות להילחם ב"ידיעות אחרונות" | כתבת השער ב"24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", עוסקת ב"חייל הדרוזי הבודד הראשון בתולדות צה"ל". שערי הטבלואידים עוסקים כולם במינוי, שכבר בושר עליו לעייפה, של מפקד חדש לחיל האוויר. "המוביל" היא הכותרת הראשית הדביקה של "ישראל היום", "השמים שלו" היא הכותרת העוד יותר דביקה במעלה שער "ידיעות אחרונות", "המפקד החדש של חיל האוויר: מודע לגודל האחריות" הוא הציטוט מההודעה לעיתונות שנבחר לכותרת הראשית של "מעריב". מדוע מדווחים העיתונים בבולטות כזו על מינוי מפקד לאחד מחילות צה"ל? התשובה שיהיה מי שייחפז להשיב, כי ישראל היא מדינת צבא שעיתוניה משועבדים לסדר יום מיליטריסטי, אינה נכונה. עובדה: מינויים דומים לא זכו לסיקור מקיף כזה. העניין הבולט במינוי הנוכחי נבע מהעניין העיתונאי במתח שיש, או אין, בין מפקד הצבא לשר הביטחון (על רקע העניין העיתונאי העצום שעוררה מערכת היחסים בין השר למפקד הצבא הקודם), באפשרות שראש הממשלה יבחש במינוי (על רקע מועמדותו של מזכירו הצבאי של נתניהו), ובמידה מרובה עוד יותר – מהעניין העיתונאי באפשרות של תקיפה צבאית באיראן, תקיפה שתתבצע מן הסתם, לפחות ברובה הגדול, על-ידי חיל האוויר. ואכן, תשומת הלב בדיווחים על מינויו של האלוף אמיר אשל למפקד החיל מתמקדת בהיבט האיראני. "ובינתיים: איום איראני (נתקוף ראשונים) ואיום פקיסטני (אם טהרן תותקף, נגיב)", נכתב בסיומת כותרת הביניים לראשית של "ישראל היום". "גנץ וברק הכריעו: האלוף אמיר אשל יוביל את החיל בתקופה שבה עשויה להתקבל החלטה על תקיפה באיראן", נכתב בזו של "מעריב". וב"ידיעות אחרונות": "אם תחליט ישראל לתקוף באיראן, תונח המשימה על כתפיו" (הכותרת מסתיימת כך: "אתמול צילצל לאמו ובישר: בעוד כמה דקות יתפרסם המינוי שלי". לא נמסר מה עוד עשה אשל אתמול). ואמנם, מלבד עצם הקישור בין המינוי לסוגיה האיראנית, לא מוסיפים העיתונים שום מידע ממשי. טורי הפרשנות הרבים המתפרסמים היום בעיתונים נחלקים לאלו המתמקדים בשבחים, חנופה ורכילות מינויים שמעניינת רק כתבים צבאיים (יואב לימור ב"ישראל היום", אליעזר שקדי ואיתן הבר בטור מבולבל במיוחד ב"ידיעות אחרונות"), ואלו, כמו עפר שלח ב"מעריב" ודן מרגלית ב"ישראל היום", הטוענים כי מדובר במהומה על לא מאומה: העניין המוגבר במינוי נבע מאינסטינקטים עיתונאיים שגויים באשר לכוונותיהם של נתניהו וברק, התנהלותו של אשל בנוגע לסוגיה האיראנית תהיה כמו זו של מפקד מקצועי. מה זאת אומרת? זאת אומרת שתפקידו להעריך את הסיכויים והסיכונים ולעשות מה שאומרים לו. למה, אם כן, צריך לסקר את המינוי בכזו אריכות? לא צריך. הדיווח של "הארץ" על המינוי (ידיעה לא ארוכה של גילי כהן בעמ 5, ללא פרשנות) מזכיר כי לפני כשבועיים טרח הרמטכ"ל גנץ להתייחס באופן ספציפי למינוי הצפוי של מפקד חיל האוויר ולהזהיר מפני התערבות חיצונית בשיקוליו כמפקד הצבא. לאינסטינקטים העיתונאיים, אם כן, היה על מה לסמוך. גם באשר למשמעותו של המינוי ביחס לסוגיה האיראנית יש המביעים עמדה אחרת, כזו שהולמת יותר את תשומת הלב העיתונאית: "כאשר לגנץ יהיה מה לומר, אשל כנראה יצטרף אליו", טוען חנן גרינברג ב"מעריב". "יחדיו הם יכולים ללא ספק להיות משקל נגד במקרה והדרג המדיני ירצה לצאת לפעולה מורכבת ובעלת השלכות כבדות משקל". אם כך, מה חושב אשל על האפשרות של תקיפה באיראן? על כך לא כותב אף אחד מהפרשנים הצבאיים המדופלמים. היחידה שמעניקה מידע רלבנטי היא כהן, הכתבת הצבאית החדשה של "הארץ". "הוא ממעט להתראיין", היא כותבת על אשל, "אף שבמהלך תדרוך לכתבים זרים לפני כחודש פירט את דעותיו ביחס לשתי סוגיות מרכזיות בסדר היום הצה"לי: איראן וסוריה. לדבריו, איראן גרעינית תיצור גונגל גרעיני גלובלי, דבר שמחד יגדיל את מירוץ ההתחמשות באזור, אך גם יגביל את דרכי הפעולה הישראליות". "כך נערכת המדינה לקראת האיום הבא", נכתב מעל הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המכריזה: "מאיימים על איראן, מקצצים בעורף". "בארבע השנים האחרונות קיצצה הממשלה 27 מיליון שקל – רבע מתקציב העורף", מוסרת כותרת המשנה. "אלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג מזהיר במכתב לרמטכ"ל: הכנת האוכלוסייה למצב חירום נפגעה. השר וילנאי: המצב בשטח חמור עוד יותר". התקציב המקוצץ, אגב, עומד על כ-80 מיליון שקל. "אובמה: ישראל עוד לא החליטה אם לתקוף", נכתב מתחת לכותרת הראשית של "ידיעות". "אובמה: ישראל טרם החליטה לתקוף באיראן", נכתב בכותרת על שער "הארץ", מתחת לכותרת "נפעל בתיאום", המובאת במרכאות. הדברים לקוחים מראיון שהעניק הנשיא האמריקאי לרשת NBC. "אובמה גם הדגיש כי יש לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות, אך ציין כי איננו שולל שום אפשרות: אנו נעשה הכל כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני וליצור מירוץ חימוש גרעיני באזור נפיץ", נכתב בדיווח מרויטרס ב"הארץ". האם אובמה זכה לתדרוך מאשל? "נתניהו הורה לשרים: תפסיקו כבר לפטפט", לשון ידיעה של אלי ברדנשטיין בעמ 5 ב"מעריב". "גורמים מדיניים: הפטפטת הבלתי נשלטת של אנשי צבא ושרי ממשלה בנושא איראן תגרום לכך שישראל תיתפס כמי שגררה את ארה"ב למלחמה". "בכיר בטהרן קורא להנחית מכת מנע על ישראל", נכתב בכותרת דיווח של עמית כהן וסוכנויות הידיעות בעמ 6. "תהיה מלחמה. צריך לקרות נס כדי שלא תהיה", פותח סבר פלוצקר את טורו במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", העוסק במתח שבין ישראל לאיראן. "לפעמים כדורון שלג קטן שהתחיל להתגלגל במורד ההר הופך לכדור ענק, סוחף כל, שלא ניתן לעצור אותו", כותב אסף ל. מרעננה במדור המכתבים של "ידיעות אחרונות". "כך נראה לי שפועלים הפרסומים לגבי תקיפה באיראן. בסוף זו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, בלי כל קשר לאיכות התוכן שלה". "חמאס משקם את פעילות הארגון בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". לפי עמוס הראל, "לאחר עסקת שליט מתחזק מעמד הארגון בגדה. צה"ל והשב"כ תפסו באחרונה סכומי כסף שפעילי הארגון ניסו להבריח ממדינות ערב". הכותרת הסמוכה מבשרת כי "המערב מגבש חזית נגד אסד שתעקוף את האו"ם". לא ברור מהדיווח מהי בדיוק אותה חזית ואם תפעל להחמיר את הסנקציות הכלכליות על המשטר הרצחני בסוריה או תנסה להניע מהלך צבאי. "היטלר מת בגרמניה, אך קם לתחייה בסוריה", מצטט דן בילסקי ב"הארץ" סורי שנולד בגרמניה, חזר לסוריה, היה לחייל בצבא אסד וערק אחרי שחווה ירי על מפגינים ועינוי עצירים. אותה חזית ש"הארץ" מדווח עליה באה, כמובן, על רקע הטרפוד של רוסיה וסין את נסיונה של מועצת הביטחון לגנות את סוריה. עד כה רצח משטר אסד כ-7,000 אזרחים. "במאמר מרק לווינסקי (ידיעות אחרונות, 5.2) הובעה ביקורת על התנהלות עיריית תל-אביב והעומד בראשה בכל הקשור לאפריקאים בגינת לווינסקי", כותב גיל חריש, יו"ר עמותת לשובע, במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "בעניין זה, ומידיעה אישית", הוא ממשיך, "אבקש להביא כמה עובדות שאינן ידועות לציבור: העירייה יזמה את הגשת המרק והתה לאפריקאים בגינת לוינסקי; העירייה מחלקת שמיכות לאפריקאים הלנים בגינה; העירייה הציבה בגינה מכולה המשמשת כשירות חינם לשמירת חפצים". "גל הקור הקיצוני שפוקד את מזרח אירופה בימים האחרונים, ומתפשט כעת בהדרגה גם למדינות מערב היבשת, הותיר אחריו לא רק מאות הרוגים, אלא גם כאוס ובהלה", כותב ניסן צור בכתבת השער של המוסף היומי של "מעריב". "עד למועד כתיבת שורות אלו נמנו 260 הרוגים ברחבי היבשת", הוא כותב עוד. במסגרת נפרדת כותבת עדי חשמונאי על החודש שעבר שהיה, באופן לגמרי בלתי צפוי, בעל "צפיפות הגשם" הגבוהה ביותר מאז קום המדינה. "קשה עדיין לקבוע בוודאות אם הקיצוניות שלה אנחנו עדים בשנים האחרונות היא חלק ממגמה גלובלית ונגרמת עקב התחממות כדור הארץ", אומר לה ד"ר עמיר גבעתי מרשות המים, "אבל זהו בהחלט הכיוון עליו מצביעים המודלים האקלימיים: נטייה לקיצוניות". "נתן אשל האריך את חופשתו כדי לאפשר מיצוי החקירה", מדווח נועם שרביט ב"מעריב". "נתן אשל האריך את חופשתו הכפויה בעוד עשרה ימים", מדווח תומר זרחין ב"הארץ". "המצחיק הוא שדן עמל כל חייו לנפץ מסגרות והיה מרדן וחתרן גדול, גם בעניין המין והדיבור הפתוח – ודווקא הוא חוסל על-ידי המרדנות המינית", אומר מוטי קירשנבאום ליגאל סרנה לקראת סופה של סקירה מוכרת אך כתובה היטב על אודות דן בן-אמוץ במוסף היומי של "ידיעות", סקירה שהלייטמוטיב המוכר לא פחות שלה הוא "עלייתו ונפילתו" – עלייתו כאייקון תרבות ונפילתו כבועל קטינות. "על זה היתה תהילתו, ופתאום העניין הזה נפל עליו ומחץ אותו". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מתפרסמים שני תצלומים של שערי עיתון: האחד שער של גיליון "ישראל היום" מה-26 בינואר, והאחר שער גליון "ידיעות אחרונות" שהתפרסם ב-31 בינואר. שני השערים מבשרים בכותרותיהם הראשיות על מינויו הצפוי של אשל למפקד חיל האוויר. הכיתוב מדגיש: הפרסום ב"ישראל היום" היה "פרסום ראשון", זה ב"ידיעות אחרונות" – לא. בכך מוכיחים ב"ישראל היום" כמה דברים: עיסוק בשטויות עומד בראש סדר היום של עורכי העיתון, המדידה של הישגים עיתונאיים ב"ישראל היום" נעשית על-פי הנהוג באתרי ספורט צהובים (אגב, גם שם מוביל "ידיעות אחרונות"), ב"ישראל היום" יודעים מה משמעותו של "פרסום ראשון" אבל עוד לא למדו מה הם "סטייל" ו"פסון". אגב, ב-26 בינואר, היום שבו בישר "ישראל היום" לראשונה ובהבלטה יתרה את המידע בעל הערך העיתונאי הנמוך הזה (שהיה נחשף, כמובן, ממילא), עסקו כל העיתונים בפרשה שהסעירה את התקשורת הישראלית כולה: זו של נתן אשל, ראש לשכת ראש הממשלה. הכותרת הראשית של "ישראל היום" שעסקה באשל הלא נכון היתה מופת מגוחך במיוחד לפמפלטיות הביביסטית של העיתון, לא לסקופרים ש(לא) מועסקים בו. כל העיתונים מדווחים כי ירון דקל, עיתונאי רשות השידור, מונה למפקד גלי צה"ל. דקל הוא עיתונאי מוערך, זוכה פרס סוקולוב, והחל את דרכו בתחנה הצבאית, מציינים הדיווחים. "מינויו של דקל לתפקיד התקבל בהפתעה, כיוון שהוא חסר ניסיון ניהולי", כותבת אמילי גרינצווייג ב"הארץ". הבחירה "הפתיעה רבים", כותבת מיה מנע ב"מעריב" לפני שהיא מזכירה כי ברק הדיח את המפקד הקודם, יצחק טוניק. בדיווחים שהתפרסמו אז נטען כי ברק מנסה לסרס את האפשרות של ביקורת עליו מצד התחנה. "עיתונאי דעתן", נכתב היום מתחת לתצלום של דקל ב"מעריב". גם היום מכריז "הארץ" בשערו על המתכונת החדשה של העיתון. טיבם של שינויים הוא כי הם צורמים את העין ואחר-כך נעשים הרגל. כך יהיה מן הסתם גם עם השינוי הזה, שנבדק כנהוג לפי הכלים המקובלים היום. בכל זאת, כל עוד יש בכך חידוש, יש להעיר כי היה עדיף שלא לפתוח את העיתון (עמ 2) עם העמוד שפעמים רבות הוא החלש ביותר בעיתון, מדור הדעות, עם הכותבים הקבועים שדעת רובם ידועה מראש ועם מאמר המערכת הטרחני ("הזירה", המאכלס כותבים אורחים, הוא פעמים רבות מעניין יותר). כמו כן, ההחלטה לפתוח את החלק החדשותי (עמ 3) עם כתבה היא מעניינת, אלא שביומיים האחרונים מודפסת שם ידיעה (ראויה בפני עצמה) כמו ידיעות אחרות במתכונת "הישנה". הניסיון לשוות לידיעה אופי של "כתבה" מכתיב הגדלה של פונט הכותרות, צביעה באדום של כמה מהמלים וריווח של העיצוב (בעיקר: חללים לבנים סביב הצילום). אם הכוונה היתה לשוות לקונטרס החדשות אופי רציני ומכובד יותר, "מגזיני", הרי שהתוצאה בפועל הפוכה. ואגב, המרקור של קטעים מהטקסט – אולי תוסיפו גם קישוטים בשוליים? אני מציע פרחים במדור החוץ, פרפרים בבידור ופיות בספורט. |
תצהיר: המנכ"ל ומבעלי one גיל מנקין פיטר עובד שהוביל התארגנות עובדים, ואחר-כך ניסה לחבל בהעסקתו במקום עבודה אחר. טרם הוגש תצהיר מטעם one | גיל מנקין, מנכ"ל ומבעלי אתר וערוץ one, פנה אל מנהלי ערוץ i24news ואמר להם כי אור זילברמן, ממובילי התארגנות העובדים ב-one, העובד גם בערוץ i24news, הוא עובד "בעייתי". כך טוען זילברמן בתצהיר שהגיש היום לבית-הדין לעבודה בתל-אביב–יפו. טענה זו הועלתה בעבר על-ידי ארגון העיתונאים, המייצג את ועד הפעולה הזמני באתר one, במסגרת בקשה שהוגשה לבית-הדין לפני כחודשיים, אולם בתצהירו החדש מוסיף זילברמן פרטים על האירוע. "ב-14.10.13 עליתי עם מר מנקין במעלית בית-הדין", מצהיר זילברמן. "בזמן זה הספיק מר מנקין לזרוק לעברי כי חבל על עבודתך ב-i24news. נאלמתי, לא ידעתי איך אני אמור להגיב על כך. לאחר הדיון התברר לי כי דבריו של מר מנקין לא היו בעלמא, וכי הוא פנה אל מנהלי i24news ואמר להם שאני עובד בעייתי. הדברים נאמרו לי על-ידי המנהל הישיר שלי ב-i24news וביוזמתו. באותה נשימה אמר לי האחרון שאין לי מה לדאוג, שהוא למד להכיר אותי וכי אין לי ממה לחשוש". תצהירו של זילברמן הוגש לבית-הדין במסגרת פנייה שיזם ארגון העיתונאים של ההסתדרות, באמצעות עורכות-הדין חגית רימון ושירי לב-רן. הארגון ביקש מבית-הדין שיאסור על פגיעה בהתארגנות העובדים באתר one, יורה ביטול קבוע של פיטורי של זילברמן ויחייב את האתר בפיצוי עבורו בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. לטענת הארגון, פיטוריו בוצעו שלא כדין, ובמטרה לפגוע בהתארגנות העובדים. אתר one, באמצעות עו"ד שי אליאס, הכחיש כל פגם בהליך הפיטורים של זילברמן, אולם בדיון שנערך בנוגע לבקשה לקבלת צו זמני קיבל בית-הדין את גרסת העובד וארגון העיתונאים, וביטל את פיטורי זילברמן. למרות זאת ניסה האתר לפטר שנית את זילברמן, ורק פנייה נוספת של הארגון לבית-הדין מנעה זאת. בשבועות הקרובים, על רקע צעדי מחאה מתוכננים של עובדי one, אמור בית-הדין לקיים דיון בבקשה העיקרית של ארגון העיתונאים, לקבלת סעדי הגנה קבועים לזילברמן ולהתארגנות. 17962-10-13 |
המלצות הוועדה לבדיקת התנהלות התקשורת בימי מלחמת לבנון השנייה לא צפויות להנהיג חידושים מפליגים בכללי האתיקה. עם זאת תיקרא העיתונות לגלות יתר אחריות בהתחשב בתפקיד שהיא ממלאה בתהליכי קבלת ההחלטות | חברי ועדת מועצת העיתונות לקביעת כללי אתיקה בימי לחימה עמלים בימים אלה על קריאת שמונה חוברות - הפרוטוקולים של העדויות שהושמעו בפניה, ובחודש הקרוב הם צפויים לגבש המלצות. הפרוטוקולים של דברי כעשרים עדים - עיתונאים, אנשי צבא (שעדותם חסויה) ובעלי תפקידים אזרחיים - הם מסמך מרתק, ובעיקר ניכרים בהם הפערים בין הביקורת הציבורית לעובדות מצד אחד, ובין התפיסה שהעיתונות "דרסה" את כללי האתיקה לנכונות של העיתונאים לציית להם, מצד שני. בכוונת הוועדה לבדוק את האפשרות להוסיף פרק מיוחד לימי לחימה לתקנון האתיקה של המועצה ולהעלות על סדר־היום המקצועי שאלות וקביעות שיוצאו לאור בדו"ח מיוחד, לאחר אישורו בנשיאות המועצה. אף שחברי הוועדה טרם סיכמו את דעותיהם לכדי עמדה אחידה, וטרם הכריעו בדבר הכללים החדשים (נכון לזמן כתיבת הכתבה), ניתן כבר להשוות בין התלונות הקשות שנשמעו במהלך המתקפה הציבורית על העיתונות לאחר המלחמה, ובין העדויות ועיקרי המסקנות, או הנושאים, שדו"ח הוועדה יעסוק בהם. השוואה כזו מעלה כי כתב־האישום הציבורי יסתיים, בסופו של דבר, ב"נזיפה קלה", ובהוראות מכוונות לעתיד. במלים אחרות, התקשורת, בסך־הכל, מילאה את תפקידה, ובצורה לא רעה בכלל. טענה עיקרית שעלתה בציבור ובתקשורת עצמה היתה שהתקשורת פגעה בבטחון המדינה, כפי שעולה, בין השאר, מעדותו בפני הוועדה של הכתב הצבאי בערוץ הראשון, יואב לימור. "הביקורת הכי קשה שהיתה עלינו במלחמה זה על ציון מקום הנפילה של קטיושות. אנחנו שידרנו מקרב האזרחים שישבו במקלטים ויצאו אלינו ואמרו, אתם מסכנים אותנו, והתחושה הקשה הזאת והידיעה שאני נמצא לידם, ותחושתם חשובה לי, אמרתי אני מוכן לוותר על זה, למרות שאין בזה כלום. אני וכמוני עמיתי". כוונתו של לימור היא שכפי שכולם יודעים כעת, את הקטיושות אי־אפשר לטווח, והדבר היחיד שביקשה הצנזורה למנוע היה גילוי נפילה של רקטות בים, הוראה שהתקשורת עמדה בה במלואה. מדיוני הוועדה ניתן להתרשם כי למרות ה"אמבוש הציבורי" לאחר המלחמה, למעשה אין כל עדות לכך שהעיתונות פגעה בבטחון המדינה בדיווחיה, למעט טעויות אחדות של כתבים, שגם הן נעשו שלא במתכוון. "הן האלוף אייזנקוט והן דוברת צה"ל העידו שהאשמת התקשורת בעניין זה היתה לא במקומה", אומרת השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות ויו"ר הוועדה. "התקשורת הכפיפה עצמה לכללי הצנזורה, ואם היתה זליגה של ידיעות, אני מתרשמת שאחראי לכך הצבא. האלוף אייזנקוט אמר, אנחנו אחראים. תחושתי היא שהאשמת התקשורת היא במידה רבה פרי של התוצאות המאכזבות של המלחמה". חברי הוועדה, כאמור, טרם דנו בכך, אך ייתכן שאחד הכללים החדשים שיצורפו לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות יהיה חיוב העיתונאי לחזור ולהתייעץ עם הצנזורה, אם נראה לו שקיבל אישור לדווח פריט מידע שפרסומו יהיה בלתי אחראי או עלול לפגוע בכוחותינו. "מהעיתונאי", מוסיפה דורנר, "נדרשת האחריות למרות שבעצם הרבה מהאחריות מוטלת על הצבא - ההדלפות הרי מגיעות ממנו. צבא צריך שיהיה לו בטחון שדה, והוא יכול למנוע את ההדלפות, אבל עד שנזכרו להילחם בכך, הסוסים כבר יצאו מהאורווה. אני לא יכולה למנוע מעיתונאים לקבל הדלפות מאלופים, אבל בכל זאת, על העיתונות מוטל להיות אחראית, לברר ולהתייעץ. התקשורת במלחמה לא זלזלה בצנזורה ולא עשתה עבירות במודע. אולי הצנזורה עצמה לא היתה די מוכנה". שאלת מעורבות הצנזורה עלתה ביתר שאת ביחס לשידורים החיים במלחמה. מאות שעות שידור בכלי התקשורת האלקטרוניים הוגשו ברובן באופן ישיר. אחד השידורים שגררו עשרות תלונות היה זה של הכתב הצבאי של ערוץ 2, רוני דניאל, שסיפר מגבול הצפון על כניסת כוחות לקראת מבצע, ולטענת המתלוננים - שהופרכה על־ידי הצבא מאוחר יותר - גרם לביטולו. "אני חושב ששגיתי באותו ערב באופן אישי ועשיתי מעשה... שהייתי יכול להימנע ממנו", אמר דניאל לוועדה. לשאלת הוועדה על יכולתה של הצנזורה להכריע במקרה של עבירה בשידור חי ענה דניאל, כי הצנזור יושב אמנם במערכת, אך אין ביכולתו למנוע את השידור. "הצנזור לא יודע כשאני עומד בעמדת השידור שלי, בכלל אין לו מושג מה אני הולך לדבר". בניסיון למנוע מצבים דומים הועלתה בוועדה האפשרות לייצר שהות מכוונת, delay, בשידורים החיים, כדי למנוע עבירות צנזורה. "התקשורת מתנגדת, אנחנו נבדוק את זה, אך אם הצבא היה קובע באמצעות הצנזורה דיליי, יש לו כוח, יש לו הסמכות. אצלנו יש חוקים שמגבילים את חופש הביטוי מפה ועד להודעה חדשה. בית־המשפט העליון הוא שריכך את השימוש בהם", אומרת דורנר. "דבר נוסף שאני חושבת שצריך יהיה לעשות הוא סינכרוניזציה בין הוראות הצבא להוראות תקנון האתיקה, כך שלא יהיה צורך לחכות לנקיטת צעדים על־ידי המועצה. בסינכרוניזציה מתאימה, הצבא ימנע הפרות והוא ינקוט את הצעדים הדרושים, שכן לו נתונה סמכות ענישה. אם תהיה הסכמה בינינו ובין הצבא, זה יאפשר שמירה על כללי האתיקה בעת מלחמה. העיתונאי באופן עקרוני מעוניין להכפיף את עצמו לצנזורה בעת מלחמה, אך הוא אינו רוצה להיות פראייר, לאמור, שאחר יפרסם משהו שהוא לא פרסם, לכן צריך כללים ברורים שכולם מקבלים אותם עליהם". בעקבות תלונות חוזרות ונשנות של הציבור, עלתה לדיון שאלת המחויבות של התקשורת למוראל הלאומי. בין העדים ששמעה הוועדה היו עובדי ציבור כמו ראש עיריית קריית־שמונה, חיים ברביבאי, והפסיכולוג ד"ר יהודה שחם מהמרכז לשעת חירום בקריית־שמונה, שטענו שעל התקשורת היה לעסוק יותר בהתמודדות העורף עם קשיי המלחמה ובסיפורים אנושיים חיוביים. על אלה, אומרת השופטת דורנר, אי־אפשר להחיל כללי אתיקה. "עלו טענות שהעיתונאים התמקדו בגאידמק. זו עיתונות לא טובה, לסקר רק את הגימיקים, אבל אי־אפשר לקבוע בשביל התקשורת כמה כתבות צבע לעשות ועל איזה נושא". במקביל נדונה השאלה, אם היה על התקשורת לחשוף את הסיפורים הקשים שהגיעו מן החזית ולבקר את ביצועי צה"ל. במסגרת אחד הדיונים סיפר חבר הוועדה ועיתונאי "הארץ" זאב שיף כי "ראש מחלקת בטחון מידע אל"מ רם דור... היה לו ויכוח עם הצנזורית, משום שהוא תבע ממנה... לאסור את פרסום הידיעה על מחסור במים... היא סירבה. היא נתנה את ההיתר לפרסם את זה, אז הוויכוח לא היה רק בינו ובין העיתונות". על כך אומרת יו"ר הוועדה, כי המוראל היה ירוד כיוון שהתוצאות היו גרועות. "אם מח"טים אומרים שקיבלו 14 פקודות שונות והם לא ידעו מה לעשות, צריך לכתוב את זה, אולי מישהו יקלוט וישנה משהו. ממילא אי־אפשר להסתיר דברים כאלה - זו מדינה כל־כך קטנה. בוודאי לא נקבע נהלים לכך. העיתונות לא אחראית על המוראל אבל היא צריכה לקחת בחשבון את המוראל הלאומי, ולא צריכה לעשות בכוונת מכוון דברים כדי לקבל רייטינג. היא צריכה לגלות אחריות. יש דרך לשדר כל דבר, ואפשר לשדר בצורה שפוגעת במוראל או בצורה אובייקטיבית", אומרת דורנר. אופן סיקור שייתכן מאוד שייקבעו לגביו כללים מחייבים הוא צילום פצועים. "כל צילומי התקריב בעל־כורחם של פצועים מובלים לבתי־החולים, זה לא סימפטי שעטים עליך וחוזרים על הצילום שוב ושוב. זו חדירה לצנעת הפרט", אומר אבי בניהו, מפקד גל"צ וחבר הוועדה. "האם צריך לצלם אדם בתחתונים ופניו דואבות? אני לא חושבת שזו עיתונות טובה", סבורה דורנר. "העיתונאי רוצה תמונה טובה, אבל אני חושבת שבתי־החולים לא צריכים לאפשר לצלם כל־כך מקרוב". נוהג הדיווח על נפגעים בכלל יעלה גם הוא בסיכומי הוועדה, שתחליט אם לקבוע בתחום זה כללים מחייבים. ברור שאי־אפשר, בזירה התקשורתית של היום, לדחות את הדיווח על נפילתם של חיילים בקרב עד לסוף המלחמה, או לסוף כל שבוע של לחימה כפי שהיה בעבר; אולם דיוני הוועדה כבר פתחו פתח לאפשרות להפסיק את השימוש ברמזים העבים שנזרקים לאוויר כיום - בנוסח "קרב קשה" או "חילופי אש כבדים" - ומכווצים את לבבותיהם של הורי החיילים. "העיתונאים עצמם הציעו שהתקשורת תפסיק להשתמש במלות הקוד האלה, ואמרו שאם כל אמצעי התקשורת יחדלו, ניתן יהיה לעמוד בכך. הציבור מכיר את הקודים וכל עם ישראל נכנס ללחץ מזה", מספרת דורנר. "הקודים האלה הם לא הישג עיתונאי", קובל בניהו. "צריך לראות איך נעשה זאת, ושהתקשורת תקבל על עצמה את המחווה ההומנית הזאת. יכול להיות שזה יעבוד שנתיים ואחר־כך שוב נצטרך לפעול בעניין. אני חושב שכאן, מה שנצליח להרוויח, זה בונוס". ▪ ▪ ▪ כאמור, הוועדה טרם גיבשה את המלצותיה, אך הנוגעים בדבר משוכנעים בחשיבות הקמתה. מעבר לעובדה שזו פעולתה הראשונה של מועצת העיתונות לאחר שיתוק של שלוש שנים, ולכך שהוועדה הצליחה לעורר את התעניינות העיתונות והציבור גם יחד, יש בפעולתה מטרה ציבורית נוספת. "נוצרה אווירה של שנאה לתקשורת, וזה מדאיג, כי דעת קהל עוינת לתקשורת פוגעת בחופש הביטוי לא פחות מחוקים מגבילים", אומרת השופטת דורנר. "פנינו לעתיד, ואנחנו רוצים למנוע הישנות של דעת קהל כזו". מסר נוסף שאמור לעבור בדו"ח הוועדה הוא האחריות הגדולה, וההשפעה הרבה שיש לתקשורת, לא רק על דעת הקהל, אלא על תהליך קבלת ההחלטות. "התקשורת כבר אינה מתווכת, אלא שחקן מרכזי שחדר לכל תחום. השדות האחרים איבדו את האוטונומיה שלהם", אומר פרופ יורם פרי, ראש בית־הספר לתקשורת באוניברסיטת תל־אביב וחבר הוועדה. "אי־אפשר לעשות שינוי רדיקלי בכללי האתיקה המקצועית. בתודעה של העיתונאים צריכה להתפתח ההבנה שמשקלם והשפעתם שונים מבעבר ועליהם לנהוג באחריות גדולה יותר. כל העקרונות האתיים הבסיסיים שנחלשו צריכים כעת להתחזק". גיליון 67, מרץ 2007 |
רבים מדוברי הרשויות המקומיות בישראל מקדישים את רוב זמנם לפעילות יחצנית אישית עבור ראש העיר או העירייה, על חשבון הציבור | כמעט בכל אחת מכ-250 הרשויות המקומיות בישראל יש דובר, שתפקידו הוא ניהול הקשר השוטף עם התקשורת, ייזום פעולות הסברה ומסירת מידע חיוני שוטף לתושבי העיר. במסגרת תפקידו נאלץ הדובר מצד אחד להיות נאמן לעירייה ולשרת את העומד בראשה, ומצד שני חייב לנהוג ביושרה ובאמינות כלפי ציבור התושבים ולפעול למען רווחתם. והדברים לא תמיד עולים בקנה אחד. כך, לדוגמה, אם לדובר רשות מקומית מגיע מידע על דו"ח פנימי המגלה ליקויים בתפקוד העירייה או העומד בראשה, כיצד עליו לנהוג? האם עליו לדווח על כך לציבור ולאמצעי התקשורת ובכך לשרת את האינטרסים של ציבור התושבים, או להשתיק את הדברים כדי לא לפגוע בתדמית ראש העיר, המבקש מן הסתם להיבחר לקדנציה נוספת? דוגמה נוספת: ראש עיר לוחץ על הדובר לנסות לפרסם בעיתונות כתבות תדמית חיוביות המפארות אותו, על חשבון תקציב הדוברות המיועד לפרסום מידע חשוב לתושבים. כיצד על דובר רשות מקומית האחראי לדוברות לנהוג במקרה זה? האם עליו להיענות לראש העיר או לשמור על האינטרסים של התושבים? למרבה הצער, רבים מדוברי הרשויות המקומיות בישראל בוחרים להיות נאמנים יותר לראש העיר מאשר לתושבים, ורוב זמנם מוקדש לפעילות יחצנית אישית עבור ראש העיר או העירייה, על חשבון הציבור. פעילות יחצנית זו במקרים רבים מתנגשת עם האינטרסים של תושבי הרשות המקומית, שהם מי שמממנים בכספם את תשלום משכורתו של הדובר. לא מעט דוברים יסתירו מידע, כולל מידע חשוב וחיוני לתושבים, אם הוא עלול לפגוע בתדמית ראש העיר או העירייה, תוך פגיעה בזכות התושבים למידע ושקיפות. דוברים רבים גם לא יהססו לפטם את התקשורת במידע חיובי על ראש העיר והישגיו, גם אם מדובר במידע כוזב. בחירתם של דוברי רשויות מקומיות רבים להעדיף את נאמנותם לראש הרשות על נאמנותם לתושבים יכולה להיות מוסברת בכך שאחרי הכל, ראש הרשות הוא מי שמינה אותם ומי שיכול גם לפטרם. לא רבים מהדוברים יעמידו בסכנה את משרתם, שבצדה משכורת מכובדת ועמדת השפעה, כשמגיעה שעת מבחן. דוברים שאינם מיישרים קו עם ראש העירייה ועם הנהלתה אלא מגלים עצמאות ואחריות ליידע את הציבור במידע חשוב וחיוני שפוגע בתדמית ראש העיר והעירייה – צפויים ללחצים, מידור ממידע חשוב, התנכלויות ואף פיטורים. כדי למנוע מצב זה, יש לחזק את מעמדו של דובר הרשות, כך שיוכל למלא תפקידו ללא תלות בלחצים, וקודם כל למען האינטרסים של הציבור. הנה כמה צעדים שניתן לנקוט למטרה זו: על דובר הרשות להיות ממונה על-ידי ועדה חיצונית לעירייה, ורק היא זו שתוכל לפטרו ולא ראש העיר; הדובר יהיה מחויב בחוק לדווח לתושבים על כל מידע חשוב, שיוגדר בצורה מפורטת; כתנאי לקבלתו לתפקיד יהיה על הדובר לעבור מבחני אישיות קפדניים, שיבדקו את יושרו ואת כשירותו לשמש בתפקיד. אין לי ספק שיישום המלצות אלה ישפר את תפקודו של דובר העירייה, יגביר את השקיפות ויאפשר לתושבים לקבל מידע אמין ומפורט יותר על הנעשה בין כותלי העירייה. יש להניח כי ראשי ערים רבים יתנגדו להמלצות אלה ויפעלו לאי-קבלתן. אפשר להבין למה. |
תגידו שלום ל"דלק קידוחים", ברוכה הבאה "NewMed Energy" • בחברה המזהמת מאמינים שמיתוג ירוק יכסה את כתמי הנפט והגז השחורים • תשובה לא לבד: קוקה-קולה, כי"ל וחברות אחרות מתיירקקות במקום להפסיק לזהם, והתקשורת הממוסדת משתפת פעולה | בעלים של חברה מזהמת המרעילה את המים, האוויר והאדמה? הפעילות שלה הרסה שמורות טבע שלמות? אתה מוביל קידוחי נפט בשנת 2022, תוך החרפת המשבר החמור ביותר של האנושות? אחראי להצפה של העולם בפסולת פלסטיק? חושש שהביקורת הציבורית תאלץ אותך להכניס את היד לכיס כדי לשנות כיוון ולעצור את הזיהום? יש לנו פיתרון פשוט וזול בשבילך. עקוב אחרי מספר שלבים פשוטים: שנה את שם החברה (עדיף לאנגלית), כך שימחק כל קשר לפעילות האמיתית שלך. מתג עצמך בתור מגן הסביבה ומי שעסוק בעיקר בדאגה לקהילה, הצנע כל סממן לניצול משאבי טבע וקנה מודעות ותוכן שיווקי בכלי התקשורת הגדולים. הם כבר יעשו בשבילך את השאר. "דלק קידוחים" היא אחת מאותן חברות שמבינות את הא-ב של הגרינווש. ביום שלישי האחרון ארגנה החברה אירוע מיוחד שבו פרסה את התוכנית האסטרטגית שלה והכריזה גם על שינוי השם. אמרו שלום ל"דלק קידוחים", ברוכה הבאה "NewMed Energy". מנכ"ל חברת הנפט והגז יוסי אבו התגאה בכנס בכך שדלק קידוחים, כלומר, ניו-מד-אנרגי, "שואפת להיות גוף מוביל בתחום האנרגיות האלטרנטיביות שבמרכזן הפקת מימן כחול מגז טבעי בנוסף ללכידת פחמן, וכניסה לאנרגיות מתחדשות". מימן כחול ולכידת פחמן שייכים כרגע יותר לתחום העובדות האלטרנטיביות מלזה של האנרגיות האלטרנטיביות, ובוודאי שלא מדובר ב"אנרגיות מתחדשות". אבל אל דאגה, החברה דאגה להרגיע את מי שחשש שיש בה משהו ירוק חוץ מהשם, והכריזה על מגעים לחיפוש נפט במרוקו. שמעתן נכון – שנת 2022, מאגר נפט חדש. כאילו אין משבר אקלים שנגרם בדיוק בעקבות השימוש בדלקים אלו, כאילו אין דרישה עולמית לחדול משימוש בדלקים פוסיליים כדי להימנע מאסונות בקנה מידה תנ"כיים. דלק של תשובה לא לבד. בתחום חברות הנפט והגז מצטרפות אליה Reindeer Energy, שהאתר שלה נראה כמו אתר של משתלה ולא של חברת דלקים פוסיליים, וגם בשם שלה – בטעות כנראה – אין תיאור של מה היא באמת עושה. גם בחברת "אלון גז" שינו את השם בשנה החולפת, ל"אלון גז פיתוח אנרגיות", ומדגישים באתר שהחברה נכנסת לתחום האנרגיות המתחדשות. כמובן מבלי לזנוח חיפושי נפט וגז. חוץ מחברות הדלקים הפוסיליים, גם חברת כי"ל מראה יכולות מרשימות בכל הקשור להתיירקקות. "שיטוט אקראי באתר הישראלי של חברת כי"ל עלול ליצור את הרושם שמדובר בארגון חדש שכל ייעודו שמירה על הסביבה", כתבה עיתונאית "שקוף" יעל געתון בכתבה שמפרטת את מאמצי החברות "לטשטש ולשטוף בירוק את תרומתן לזיהום הכדור" (ומציעה גם לכם לנסות להבדיל בין ציטוטי חברות מזהמות ובין ארגוני סביבה). וכמובן שגם כי"ל כבר לא נקראת "כי"ל", ראשי תיבות של "כימיקלים לישראל", אלא ICL. כפי שטען לא מזמן המנכ"ל צולר: החברה שלו כבר לא חברה שמנצלת עד תום משאבי טבע, אלא "חברה שמפיקה מינרלים ועושה בהם השימוש הטוב ביותר כדי להתמודד עם אתגרי הקיימות של העולם". שם שונה, אבל אותה חברה שמתחמקת מלשלם על הנזקים האדירים שגרמה לנחל צין, או מקדמת פרויקט שיכניס לה מיליארדים ויעלה בחייהם של התושבים (על-פי הערכות משרד הבריאות). כי"ל לא מסתפקת רק בשינוי השם ומקפידה לקיים את כל שלבי הגרינווש. היא ממתגת עצמה כעוזרת לקהילה שבה היא פועלת ותורמת עשרות מיליוני שקלים מרווחי הפעילות המזהמת שלה לעיריות, בתי חולים, עמותות, בתי ספר ועוד. היא רק לא ששה לספר שהתרומות עלולות להפסיק ברגע שמתנגדים לאינטרס העסקי שלה. באתר "וואלה" נתנו במה מכובדת לכנס המדובר של דלק. שם החברה החדש הוזכר בכתבה לא פחות מ-23 פעמים. ב"מעריב" נתנו במה נדיבה לחברה הנדיבה קוקה-קולה, במסגרת כתבה על "5 מיזמים חברתיים של חברות ישראליות". בכתבה המפרגנת, שנראה כאילו נכתבה על ידי מנכ"ל קוקה-קולה עצמו, נכתב ש"עובדי החברה מתנדבים דרך קבע לאורך השנה בעשרות מיזמים ברחבי הארץ […] לוקחים חלק באימוץ תלמידי פנימיות הפועלות בסמוך לאתרי הייצור של החברה, סיוע למסגרות נוער בסיכון, וכן התנדבות בעמותות רבות המסייעות לקהילה". כך חברה שזכתה במקום הראשון של תאגידי הפלסטיק המזהמים ביותר בעולם מקבלת הזדמנות להציג עצמה כמי שדואגת לעולם. חברה שאחראית במידה ניכרת להתמכרות של אוכלוסיות מחתך סוציואקונומי נמוך למשקאות מזיקים לבריאות, יכולה להציג את עצמה כמי שמסייעת לאותן אוכלוסיות. לצד קוקה-קולה גם שותפות מאגר הגז המזהם "לווייתן" קיבלו במה בכתבה לטובת העשייה החברתית שלהן. "איך נבחרו דווקא חמשת המיזמים החברתיים והסביבתיים של התאגידים האלה, בהם תאגידים מזהמים כמו חברת האנרגיה לווייתן ויבואנית הרכב יוניון-מוטורס, או תאגידים שעיקר רווחיהם נובעים ממכירת מוצרים שמזיקים לבריאות, כמו קוקה-קולה?", שאל אורן פרסיקו באתר "העין השביעית". "אפשר להניח שיש לכך קשר למודעות הגלויות מטעם אותן החברות שנדפסות בעמודים אחרים של מעריב". וכמובן, "וואלה" ו"מעריב" הם כלי תקשורת בשליטתו של טייקון הגז אלי עזור, שמחזיק יחד עם חברת "דלק קידוחים" ("NewMed Energy") במאגר הגז "תמר". מעגל ההון-עיתון נסגר. בעולם שבו המילים "קיימות", "משבר אקלים", ו"דאגה לסביבה" תופסות יותר ויותר מקום, החברות המזהמות מבינות שהן לא יכולות להישאר מאחור. הן חייבות להציג עצמן כחלק מהפיתרון ולא כחלק מהבעיה. הדרך האמיתית לעשות זאת היא השקעה באנרגיות מתחדשות והפחתת פליטות. הדרך המזוייפת היא להמשיך ולגרום סבל והרס לטבע, לסביבה ולאנשים שחיים בה, ובמקביל להשקיע בשינוי התדמית ולשכנע את עצמן שהפעילות שלהן מניבה בעיקר טוב. החברות הללו חייבות להבין ששם חדש וכסף ירוק לא מכסה את הכתמים השחורים שהן משאירות מאחוריהן. |
הסכנה שאלפי העובדים בערוץ 10 יאבדו את פרנסתם היא אמיתית וכואבת, אך אינה רלבנטית לדיון במחויבותו של הערוץ לציבור. המאבק של כמה מאנשי התקשורת בסגירתו חושף את ההערכה הנמוכה שלהם לציבור הצופים | מפתיע עד כמה הנימוקים של מגישים, כתבים ועורכים המתגייסים לטובת חבריהם בערוץ 10, הנמצא בסכנת סגירה, אינם ממין העניין ואינם מתמודדים עם הסוגיה שעל הפרק, שיש לה חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה. כמו בכל איגוד מקצועי, העיתונאים מתגייסים לטובת עצמם או לטובת חבריהם שסכנת פיטורים מרחפת מעל ראשם, ומוכיחים שהם אינם שונים מכל אותם אנשי מקצוע ופוליטיקאים שהם תוקפים בקלות (לעתים בלתי נסבלת) ולעתים קרובות אינם מאפשרים להם להתגונן כראוי (מאחר ש"זמננו תם"). אכן, הסכנה שאלפי משפחות יאבדו את פרנסתם, המשותפת למועסקים במדיה ולמועסקים במגזרים אחרים, היא אמיתית וכואבת, אך אינה רלבנטית לדיון במחויבותו של ערוץ 10 לציבור. יש בין אנשי התקשורת כאלה התוקפים את עצם הדרישות של המחוקק מהערוץ להפיק סוגות שהציבור, לטענתם, אינו מעוניין בהן, ותוך כדי כך חושפים עד היכן מגיעה הערכתם לציבור הצופים. דוגמה בוטה לכך היא דבריו של משה שלונסקי, עיתונאי מוערך ומנהל גלי-צה"ל לשעבר, שתקף בתוכניתו הבוקר בתחנה הצבאית את עצם דרישת החוק מערוץ 10 להפיק מכסה מסוימת של מה שנקרא "סוגות עילית" – בעיקר הפקת דרמה מקורית ותוכניות דוקומנטריות. "מה לעשות", הסביר שלונסקי לסחבק שלו בתוכנית, "אנשים לא רוצים לראות דברים כמו דרמה, דוקומנטציה... הם מתאימים לערוץ נישה, לא לערוצים לציבור הרחב". להזכירך, שלונסקי, הערוצים הנקראים אצלנו "מסחריים" הוקמו גם הם כערוצים שיש עליהם פיקוח ציבורי. ההבדל היחיד בין השניים הוא במקור המימון: המימון של ערוץ 2 ו-10 בא מהמפרסמים, ולא מכיסם של משלמי האגרה (הציבור). כלומר, גם על הערוצים הנקראים מסחריים יש פיקוח המיועד לדאוג לכך שהמטרה הבלעדית של הזכיין לא תהיה להגיע לאחוזי הצפייה הגבוהים ביותר. עליו גם לתת הזדמנות לצופים להיחשף לתוכניות שלא בהכרח יסחפו אחוזי שידור מרביים. וגם, אסור לנו לשכוח שהמשמעות של 6% צפייה בתוכנית היא סדר גודל של מאות אלפי צופים, מספרים שאף הצגת תיאטרון מצליחה או רומן רב-מכר לא יגיעו אליהם. האמת, יש הרבה התנשאות בהתבטאויותיך, שלונסקי. אם יקבלו המחוקקים את דעתך, הרי שלא יהיה כל סיכוי לצופי ערוץ 2 ו-10 להיחשף ל"סוגות עילית", ולכן גם לא יהיה להם מושג מה הם מפסידים. למה לא לתת להם צאנס לגלות סוגה חדשה? מדוע שייחשפו לסוגות הללו רק צופי ה"נישה"? דוגמה מפורסמת לכך שהצופים אכן מגלים עניין בסוגות "עילית" כשניתנת להם ההזדמנות לכך היא הרייטינג המפתיע של סדרה דוקומנטרית על מלחמת האזרחים ששודרה בערוץ הציבורי בארה"ב, המורגל לרייטינג של 2%. הסדרה, שהתבססה כולה על צילומי סטילס (מטבע העניין), זכתה לשיעור צפייה של 12%. לא פחות חשוב, ללא השקעה של הזכיינים תדעך התעשייה המתפתחת של יוצרים ישראלים המגלים כישרון יוצא דופן ושתרומתם לתרבות הישראלית ולייצוגה בעולם היא קריטית. פרופ תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת ולעיתונאות באוניברסיטה העברית |
מגישי "המלה האחרונה" תמיד מוכנים לעזור: לטייקונים, למקבלי הפנסיה התקציבית, לצבא, למשטרה ולכל קבוצת כוח אחרת | סערת הרפורמה ברשות השידור מציפה שוב ושוב על פני המים הקוצפים את צמד המלים "שידור ציבורי", הזדמנות להיזכר במטרתו ובמשמעותו. אחת המטרות העיקריות, ללא ספק, היא שמירה על הדמוקרטיה באמצעות ביקורת על הממסד. המדינה מממנת ומקיימת כלי בקרה וביקורת שיבצע בדק בית מתמיד על עצמה ועל משרתיה, שיחשוף את עוולותיה וייצג את קולם של האחר, החלש והמנודה מול קבוצות כוח הקיימות במדינה. הרדיו של הצבא הוא רדיו ציבורי, וככזה נושא גם הוא במשימה זו. אחד המודלים החביבים על גל"צ הוא תוכניות בשניים – צמד מגישים המנהלים שיחה ביניהם. תוכנית הדגל של תוכניות הצמד היא כמובן "המלה האחרונה", השולטת על זמן שידור של ארבע שעות בשבוע, בפריים-טיים רדיופוני, ולה קהל מאזינים גדול ונאמן. לעומת תוכנית צמד כמו "חותרים למגע", שבה המגישים, המוכשרים בטירוף, עמלים מראש לייצר סאטירה, הגשת "המלה האחרונה" היא כנראה העבודה הכי קלה בעולם – לשבת מול מיקרופון פתוח, ללהג ולהגג, בלי להזדקק למטען ידע מיוחד, למאמצי תחקיר, לכישרון אמנותי או להפגנת הצטיינות בכל תחום שהוא. רק על עצמנו לספר ידענו, ואצל פסיכולוג היה עולה יותר. אגב, ארבעת מגישי התוכנית – עירית לינור, אברי גלעד, גקי לוי וקובי אריאלי – הם בעלי כשרונות יצירתיים מוכחים, אבל לרדיו של הצבא הם באים בשביל לנוח. גם את הפאנצים הם מלקטים מהמאזינים באמצעות שלל משחקי חברה. למעשה מדובר בטור דעה ארוך ומתמשך, עם קצת פכים קטנים מהחיים, ומי כמוני יודע כמה קל לכתוב טור דעה אישי. להג כבר אמרנו? בחלוף השנים הרבות, כמו בנישואים ארוכים, יצרו ארבעת המגישים פרופיל דעות די אחיד ומערכת יחסים שניתן להגדירה כאהבה-שנאה: אהבה עצמית ושנאה לשמאל הרדיקלי בכלל ולעיתון "הארץ" בפרט. דעותיהם הן תמיד ממסדיות. הם בדרך כלל מחזקים את החזקים, ורואים בכך חתרנות, כאילו בהפוך על הפוך, בלי להבין שחיזוק החזק הוא תמיד מעשה של חנופה ופחדנות. ניקח לדוגמה התייצבות להגנה על העשירים, כפי שנעשה בתוכנית לא פעם על-ידי כמה מהמגישים. הרי עשיר פצוע אינו זקוק להגנתו של איש תקשורת. יש לו די כוח וכסף לרפא את פצעיו, האמיתיים והמדומים. אך מגישי "המלה האחרונה" תמיד מוכנים לעזור: לטייקונים, למקבלי הפנסיה התקציבית, לצבא, למשטרה ולכל קבוצת כוח אחרת. הארבעה מתאפיינים בקו פטריוטי נוקשה. כל ביקורת על מדינת ישראל נתפסת כאקט של שנאה עצמית בואכה בגידה. שיטותיהם לביזוי השמאל מגוונות. אהובה עליהם במיוחד טקטיקת "תחזיק אותי באמשך" – הפסבדו-שמאלן תוקף את המחנה "שלו" עצמו, בעוד הימני מחזיק אותו. שניהם יוצאים נהדר, לפחות בעיני עצמם. לנוכח הגנתם הנלהבת של הארבעה על חוסנה של ישראל, נראה שהמשכורת שלהם היא מן המוצדקות בהוצאות מערכת הביטחון, וכל פקפוק בנחיצותו של רדיו לבטחון המדינה מתבטל מיד. חוץ משכר על הגשת התוכנית, אין להניח שהמגישים מקבלים תשלום נוסף כלשהו מגורם כלשהו, אך ברור שבעיסוקיהם האחרים הם קוצרים את פירות התוכנית, הן בשל הפרסום שהיא מביאה והן בשל העמדות המובעות בה: איזה ועד עובדים יזמין אותך להופיע בפני נשותיו, איזו תוכנית תרצה אותך כמנחה, איזו חברת סלולר, בנק או רשת מרכולים ישכרו את שירותיך כפרזנטור אם תביע דעות מחוץ לקונסנזוס. נסה למשל להזכיר את חנין זועבי בלי לגדף. גם אם הסוכן שלך הוא הכי חרוץ בעולם, הוא לא יוכל להשיג לך קמפיין, חוץ אולי מקמפיין לטחורים. ואכן, זועבי יכולה לשמש מקרה מבחן. בסערת זועבי האחרונה הודיעו גלעד ולוי שהם פשוט יחרימו אותה ולא יתייחסו אליה יותר. אי-אפשר להכתיב לאנשי "המלה האחרונה" מה לומר, או להיכנס ללב מניעיהם, אבל קברניטי גל"צ צריכים לשאול את עצמם אם אין בהחרמתה של זועבי, שמייצגת קול אחר ושנוי במחלוקת, בידי מגישים בתחנה משום שימוש לרעה במשאב הציבורי שהופקד בידיהם, והאם מילוי משבצת שידור כה משמעותית על-ידי מקהלה של קול אחד אין בה מעילה במשימותיו של השידור הציבורי. את המגישים עצמם אפשר לשאול משהו על יושרה ואומץ, אבל חבל על האנרגיה. נילי אושרוב משתתפת בקביעות כסטיריקנית בפינה ברשת ב |
"הארץ" ו"מעריב" מביאים פרטים נוספים בפרשת אולמרט-טלנסקי | "ידיעות אחרונות" משחק בקקי | נפתח משפטו של הירשזון | ולכינרת יש קו שחור | "הארץ" ו"מעריב" חוזרים היום לפרשת אולמרט-טלנסקי עם גילויים חדשים. "ידיעות אחרונות" מפספס את המעטפה הזו ובוחר להתרכז בעניינים מייאשים אחרים: תמי ארד המבקשת למצות את האפשרות לקבל מידע מהחיזבאללה על רון ארד במסגרת עסקת השבויים; והעיסוק הבא של משה קצב: עסקאות נדל"ן במזרח אירופה. "המשטרה חקרה בניו-יורק מקורבת לאולמרט על מעטפות הדולרים" – זו הכותרת הראשית של "הארץ" היום. יהונתן ליס מציג את שרון צור, "דמות מפתח" בפרשה, כפי שנכתב בכיתוב תצלומה ומי שהעיתונים רמזו על דבר קיומה שוב ושוב כמי שהתניעה את חשיפת הפרשה, אך נמנעו מלחשוף אותה. לפי ליס, צור, בת 36 ונכדתו של הרביזיוניסט צבי רוזנבלט, היא "מקורבת לראש הממשלה אהוד אולמרט ופעילת ליכוד לשעבר", וייסדה את הארגון MediaWatch International, "שמקדם עמדות פרו-ישראליות בתקשורת האמריקאית". המשטרה חקרה את צור, לפי ליס, כדי לאשש את גרסת טלנסקי, אחרי שהעיד כי צור היתה נוכחת כשהעביר כסף לאולמרט. כמו כן כותב ליס כי צור מימנה את שהותם של בני הזוג אולמרט בחו"ל, אולם לא ברור אם מדובר במימון בעייתי: במשבצת החתומה על-ידי "כתב הארץ" נכתב כי הארגון שהקימה צור מימן לא פעם את שהותם בחו"ל של אולמרט ושל אישי ציבור אחרים, ביניהם פרס ונתניהו. עוד כותב ליס כי חוקרי המשטרה מצאו חומרים חדשים בארצות-הברית, והוא מסיים את הידיעה כך: "החוקרים צפויים לעמת את אולמרט עם ראיות לכאורה שנאספו לאחרונה ולפיהן, למרות שטען בנאומו לציבור כי לא נטל אגורה לכיסו, אולמרט עשה, לכאורה, שימוש פרטי בכסף שהעביר לידיו טלנסקי". היכן שמסיים "הארץ", מתחיל "מעריב": בתוכן המעטפה והשימוש שנעשה בו. הכותרת הראשית של "מעריב" היום היא: "אולמרט הודה בחקירה: קיבלתי מטלנסקי מעטפות, אבל רק עם מאות דולרים". כותרת המשנה של הידיעה שמביא עמי בן-דוד היא: "רה"מ לחוקרים: בשתי פגישות עם טלנסקי קיבלתי ממנו כסף – ובמעטפות. למרות פערי הסכומים, במשטרה משוכנעים: זו הודאה של אולמרט בשיטה. אבל רה"מ מסביר: מדובר באש"ל, במימון ההוצאות בחו"ל. אולמרט ייחקר שוב ביום ו". אבישי בן-חיים, ובטור נפרד גם בן כספית, כותבים מה צפוי בשבועות הקרובים: "מסע השחרה" של טלנסקי בתקשורת. כספית כותב בטור, שחלקו מופיע על שער "מעריב", כי גרסת אולמרט היא שקיבל כסף "בין פעם אחת לשלוש", ואילו בידיעה הראשית של העיתון נכתב "בשתי פגישות". האם כספית פשוט רצה ללכת על בטוח? ועוד על כספית: ליס מביא ב"הארץ" את דבריו של "גורם אכיפה": "אין לנו ספק שבימים הקרובים יפורסמו ספינים לכאן ולכאן בפרשה הזאת, אבל צריך שיהיה ברור: עבודת החוקרים מתקדמת כמו שצריך. אי-אפשר, בשלב הזה, לטעון שהחשדות נגד אולמרט הופרכו". יש מי שקונה את הספינים, ואפילו לא מתבייש להודות בכך: "על-פי טפטוף חומרים שמגיעים לאנשיו של אולמרט, חיקור הדין הנעשה כעת בארצות-הברית לא מאשש את גרסת טלנסקי. אולי אפילו להפך. על פי המידע הזה, שאינו בדוק או מוצלב, הפרקילטות תהיה זו שתנסה, אולי, לדחות את החקירה הנגדית של טלנסקי". כך כספית. כדי לפרסם ש"אנשיו" של אולמרט סבורים כי אין חומרים נגדו בלי לנסות לבדוק את אמיתות המידע, לא דרוש עיתונאי. מספיק דובר. בשולי הכפולה ב"מעריב" העוסקת בפרשה מדווחים מרב דוד ודן אבן על מינויו הצפוי של יעקב אדרי, ממקורבי אולמרט ומי שהיה שותף בניהול הכספי של הקמפיינים שלו, ליו"ר קופת-חולים לאומית. היו"ר הקודם, שפוטר/התפטר, היה איש של אברהם הירשזון, המואשם בגניבת מיליונים. "זה לא תיק מסובך", כך אתמול אמרה (לפי גלעד גרוסמן מ"מעריב") השופטת במשפט הירשזון, ברכה אופיר-תום, בדיון המקדמי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הדברים נועדו לדרבן את הצדדים להגיע לעסקת טיעון. ב"הארץ" מביאים עפרה אידלמן ותומר זרחין את תגובת עורך-דינו של הירשזון: "אין מקום לפשרה ולהסדר טיעון בתיק". הירשזון, כזכור, מואשם בגניבת מיליונים מהסתדרות העובדים הלאומית. ומה עם המכונית, הלשכה, הנהג, העוזרים וכל הגאז הזה שביקש קצב לקבל מהמדינה? אתמול אישר מזוז את כל הבקשות. זוכרים את פרשת הנסיעה ללונדון של נתניהו? היום קיבל נתניהו הערה מוועדת האתיקה של הכנסת על כך שלא קיבל אישור לצירוף אשתו לנסיעה. הערה, מציינים אריק בנדר ב"מעריב" ושחר אילן ב"הארץ", היא העונש הקל ביותר במדרג העונשים של הוועדה. את הקו האדום כולנו מכירים. ב"מעריב" מכירים לנו היום את הקו השחור. דליה מזורי כותבת כי "מצב משק המים בישראל הוא החמור זה 76 שנה", וכי עד סוף הקיץ הכינרת אמורה להגיע ל"קו השחור" של 214.87 מטר מתחת לפני הים. אתמול פורסמו ב"הארץ" נתונים דומים, אם כי עם הרבה פחות פסימיות והו-הא של הפחדה. ייתכן ש"מעריב" נרתם בהתלהבות גדולה מדי לקמפיין של רשות המים שמטרתו הסופית היא העלאת מחירי המים? אולי. אבל היום "הארץ" עושה אותו דבר, ועמירם כהן עולה אפילו על מזורי כשהוא כותב כי "זה המשבר החריף ביותר מאז שהתחילו למדוד את כמויות המים לפני 80 שנה". כידוע, הדבר היחיד שאדם בדרך-כלל ורוב הזמן אינו רואה הוא עצמו. בהשאלה, עיתונאים, שיום-יום משפיעים על המציאות ומעצבים את תפיסות עולם, מתייחסים לעצמם כאל אחד הקוראים שלהם. למה אני מתכוון? למשל למה שכותבת היום אריאלה רינגל-הופמן בטור בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". הכפולה מוקדשת כולה להתבטאות גסה ("אני מנקה את הזבל והחרא שהשארת לי", לפי גרסה אחת; "חתיכת חרא, חתיכת זבל", לפי גרסה שנייה) של שרת החינוך יולי תמיר, שכוונה לח"כ רונית תירוש, שהיתה בעבר מנכ"לית משרד החינוך. הסיפור המטופש הזה נמרח, כאמור, על שני העמודים של הכפולה הפותחת (ב"מעריב" הוא מקבל חצי מעמ 16; ב"הארץ" חמישית מעמ 13): כתבת החינוך של "ידיעות אחרונות", תמר טרבלסי-חדד, כותבת על העימות בין השתיים ידיעה ארוכה (אחת הארוכות בגיליון), טור פרשנות ("מאחורי הקלעים") המציג בעיקר את גרסתה של תמיר, טור "דבר התלמיד" והטור של רינגל-הופמן ("נו, אז מה?"). רינגל-הופמן מהגגת על השימוש במלים גסות, כותבת שאין תחליף למלה "חרא", מלמדת אותנו משהו על רשג"דיות בצופים (אם מישהו הבין על מה היא מדברת, שישלח לנו אימייל) ומסכמת: "ומי שדחוף לו, והוא מוכרח, יכול לצקצק בלשונו, להרים גבה... אבל האמת, למי יש כוח לזה בעיצומו של החמסין, במדינה שעל שולחנה מונחים נושאים הרבה יותר דחופים, הרבה יותר קשים, כמו למשל הרפורמה עצמה שבשלה התכנסה הוועדה, ושבלהט החרא שגלש פתאום לתוך סדר היום נדחקה לגמרי לשוליים". במקום לצקצק או להרים גבה חזרתי לתחילת הטור של רינגל-הופמן, וקראתי אותו שוב. מצאתי שם דיון על מלים גסות, כל מיני מלים נרדפות להפרשות הגוף, משהו על רשג"דיות בצופים (באמת, אם מישהו הבין על מה לעזאזל היא מדברת, שישלח אימייל ויסביר) – ואף מלה על רפורמת "אופק חדש". שמעון איפרגן מדווח ב"מעריב" על חברת הלוויין יס, שבית-המשפט חייב אותה לממן טיפול פסיכולוגי לילד בן 10 שצפה בערוץ פורנוגרפי שעקב תקלה שודר ללא קוד חסימה. כמו כן חויבה החברה לפצות את המשפחה בשנת צפייה חינם. זה רק אני, או שגם אתם חושבים שיש סתירה בין שני חלקי העונש שהטיל בית-המשפט? |
עיתונות הספורט חוגגת את כשלונו הפוליטי של גאידמק, חוץ מאתר אחד | בערוץ הספורט לא יודעים לסתום פרצות שדרכן זולגים תכנים לערוצים בתשלום, אבל כן יודעים לסתום פיות | פני העיתונות כפני הגיפ של אייל ברקוביץ | ובלוג חדש | הסיפור הגדול בבחירות לרשויות המקומיות השבוע היה התבוסה המעליבה שנחל ארקדי גאידמק בירושלים. הכישלון הזה מצטרף לשרשרת הסתבכויותיו העסקיות, והעלה שוב את שאלת עתידו בבית"ר ירושלים. רוב מדורי הספורט עסקו בכך, ואי-אפשר היה שלא לחוש אצל מרביתם את השמחה לאידו, ובמיוחד לאידם של אלה הסובבים אותו. החצים שדקרו את גאידמק נועדו לפגוע גם באתר ONE ובמנהלת התוכן שלו, אופירה אסייג, שמאז שנחת הגביר בארץ ורכש את בית"ר, האדירו במודע ובלי בושה את שמו ואת פועלו וייחצנו את יועצו, יוסי מילשטיין. שלומי ברזל, סגן עורך ספורט "הארץ", כתב טור שכותרתו "אפילו לא לוועד הבית", ובו אמר בין היתר: "רוב אוהדי בית"ר נקמו בו על השימוש הציני בקבוצה למטרות פוליטיות, הם נגעלו מעדת הלקקנים שמקיפה אותו, הם לעגו לאתר ONE ולקמפיין שניהלו עבורו הגברת אסייג והאדונים ברקוביץ ומילשטיין, הם הציעו לו להסתפק בתואר הכי מכובד מבחינתם – הבעלים של בית"ר ירושלים". רון קופמן, "ישראל היום", נגח אף הוא באסייג ובמילשטיין: "האסטרטגיה של גאידמק, שכללה חדירה לתודעה, בין השאר באמצעות סנגר צמוד ורכילאית כנ"ל, פשטה את הרגל". אשר גולדברג באתר "טלספורט" ידע לספר שגאידמק ייפרד בקרוב ממילשטיין. אתר ערוץ הספורט, היריב הגדול של ONE, העלה במהלך היממה שחלפה מפרסום תוצאות המדגם בירושלים ארבע ידיעות שעסקו בכשלונו של גאידמק ובעתידו המעורפל בבית"ר. הידיעה האחרונה הובלטה עם הכותרת: "מקורבי גאידמק: יועציו הוליכו אותו שולל, הוא מאוכזב מהם". באתר הבית של גאידמק אפשר היה לקרוא לא יותר מדיווח לקוני על ההפסד שלו בבחירות. שום כתבה לא עסקה לעומק וברצינות בהשלכות הצפויות על עסקי בית"ר. ל-ONE בער יותר לנקום בערוץ הספורט שנכנס בהם וביקיריהם, ובצהרי יום חמישי דאגו להעלות כידיעה ראשית אייטם המכוון ישירות נגד המתחרים: "רגע האמת מתקרב – זליגת שידורים, לחצים כבדים לפני ההכרעה", תוך שהם מאיצים בקוראים לכתוב מיילים לחברי מועצת הכבלים והלוויין. כל-כך פתטי. פרק עלוב נוסף בסאגת מלחמת אתרי הספורט. בשבוע שעבר כתבתי על החלטת ערוץ הספורט להעביר את שידורו של מירוץ סיום העונה של פורמולה 1 לערוץ בתשלום – חמש פלוס לייב. הסיבה לכך היתה שבמקביל למירוץ התקיימו משחקי כדורגל וכדורסל. בערוץ החליטו שמי שיאכל אותה הם חובבי הפורמולה, מהלך שהעלה כמובן את חמתם. רוני אהרנוביץ, עורך האתר "נטקאר", אף הגיש צו מניעה לבית-המשפט (שנדחה), ובין היתר כתב בנימוקיו לבקשה: "התניית מירוץ הגמר בתשלום נוסף מזכירה התנהגות של סוחר סמים שכונתי. את כל העונה מקבלים הלקוחות ללא תשלום – אבל על המנה הזאת הם נדרשים לשלם אקסטרה". על הדברים האלה חזר גם בראיון ברדיו. השבוע הופתע אהרנוביץ לקבל מערוץ הספורט מכתב הדורש ממנו להתנצל ולשלם להם חצי מיליון שקל על דבריו, שגרמו להם "נזק עצום", אחרת ייתבע בבית-המשפט. לא ברור מה הקפיץ את ערוץ הספורט. אהרנוביץ היה אמנם בוטה, אבל דבריו נבעו מאכפתיות וממצוקה וביטאו תחושה של אלפי צופים שכבר שנים מתהלכים עם בטן מלאה על התנהלות ערוץ הספורט. קשה להאמין שבערוץ אכן יתבעו את אהרנוביץ. עליהם לקחת בחשבון שגם התנהגותם עשויה להתברר בבית-המשפט. מכתב האיום שלהם נראה לי יותר כניסיון לסתימת פיות. לפני כשבועיים התפרסמה גניבת הגיפ היוקרתי שרכש אייל ברקוביץ עוד לפני שהספיק לעשות עליו ביטוח. ביום רביעי התברר שהגיפ הוחזר לו בדרך מסתורית. גם המשטרה מעוניינת לשמוע איך זה קרה בדיוק, אחרי שהשקיעה מאמצים ואמצעים באיתור השודדים. אולי בסוף עוד יתברר שהמקרה הזה דומה לסיפור גניבת מכשיר הסלולר של ברקוביץ לפני חודשיים, שהתגלה בדיעבד כגימיק פרסומי. אותי הרגיז שהסיפור הזה קיבל ביום חמישי בספורט "ידיעות אחרונות" כותרת פותחת גדולה בעמ 5. ב"מעריב" הקצו לסיפור מקום בשער האחורי בחלק החדשותי, שם באמת מקומו. ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים להצדיק את המוניטין שיצאו להם כמדור ספורט צהוב ורכילותי. שלומי ברזל, סגן עורך ספורט "הארץ", פתח בלוג ספורטיבי למהדרין ב"קפה דה-מרקר" ("דינוזאור ברשת"). כדאי לקפוץ. לתגובות והערות: [email protected] |
כיצד מתמודדים ב"ידיעות אחרונות" עם התחרות מצד "ישראל היום", שהחל להוציא מהדורת סוף-שבוע? גורמים בעולם הפרסום מדווחים מהחזית | ביום שישי שעבר, אחרי חודשים ארוכים של הכנות, יצא לאור גליון סוף-השבוע הראשון של "ישראל היום". גם אם מבחינה עיתונאית לא הביא עימו בשורה חדשה, עצם קיומו של גליון סוף-שבוע בעל מוספי בידור ופוליטיקה מאיים לערער, לראשונה זה שנים, על מעמדו הדומיננטי של "ידיעות אחרונות" בתחום העיתונות המודפסת, וממילא על מעמדו הדומיננטי בתחום הפרסום בעיתונות המודפסת. "המהלך הזה מאוד מלחיץ את ידיעות אחרונות", אומר בשיחה עם "העין השביעית" גורם בכיר באחד ממשרדי הפרסום בישראל, שכמו מרואיינים אחרים לכתבה זו, ביקש להישאר בעילום שם כדי שלא לפגוע ביחסים השוטפים עם שני העיתונים המתחרים. לדבריו, ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים ברצינות רבה לאיום החדש מצד "ישראל היום" ונערכים להתמודדות עם האתגר. לאחרונה למשל, הוא מספר, ערכו נציגי "העיתון של המדינה" "שיחות נזיפה" עם משרדי פרסום שהגדילו את נתח הפרסום ב"ישראל היום" על חשבון "ידיעות אחרונות". שילה דה-בר, עורך "ידיעות אחרונות", וציון פרץ, סמנכ"ל העיתון, סירבו להשיב לפניית "העין השביעית" בעניין זה, או באשר לכל נושא אחר המוזכר בכתבה זו. הפרסומות בגליונות סוף-השבוע, יש לזכור, הן נתח מכריע מסך ההכנסות מפרסום בעיתונות המודפסת. אותו גורם מסביר את המציאות בשוק בלשון ציורית. "עיתון", הוא אומר, "המנויים לא מעניינים לו את התחת. מעניין אותו כמה הוא גובה ממודעות. כמובן שאם יהיו לו הרבה מנויים הוא יוכל לגבות הרבה כסף, אבל מה שמעניין אותו בסוף זה בכמה הוא מוכר עמוד. זה מה שנוני מוזס סופר. כמה עמודים, מה המחיר הממוצע לעמוד, הוא מכפיל ואומר – זה מה ששווה העיתון שלי". אם לשפוט על-פי גליון סוף-השבוע הראשון של "ישראל היום", למתחרים אין עדיין סיבה לחרדה: מוספיו כללו מעט פרסומות יחסית, ולדברי גורמים בשוק הפרסום, העיתון פירסם אותן חינם אין כסף. אך לדברי איש שיחנו, אין לראות בכך סימן לבאות. הוא מזכיר שטקטיקה דומה ננקטה עם השקת גליונות ימי החול של "ישראל היום", ורק לאחר כמה שבועות החלו לגבות תשלום עבור המודעות, בתעריף שהלך והאמיר ככל שהעיתון הלך ונהיה נפוץ. בישיבות שמקיימים לאחרונה אנשי "ידיעות אחרונות" עם בכירים בתחום הפרסום, מוסר אותו מקור, נעשה שימוש בדימוי המשווה את חלוקת "ישראל היום" לחלוקת חטיפי במבה חינם, דימוי שצוטט ב"דה-מרקר" על-ידי אופיר בר-זהר כעמדת "בכיר בקבוצת ידיעות אחרונות". לדבריו, נציגי "ידיעות אחרונות" טוענים כי "בשלב מסוים לישראל היום ייגמר הכסף", משום שאין לו מודל עסקי, זאת בניסיון לשכנע את הפרסומאים לשמור דווקא עם "ידיעות אחרונות" על קשר טוב. הגורם מוסיף וטוען כי אנשי ההנהלה המסחרית של "ידיעות אחרונות" מציעים למפרסמים עסקאות שנתיות במטרה לחסום את המתחרים, תוך דרישה לבלעדיות או לנתח מסוים מתקציב העיתונות של המפרסם. לדבריו, הסכמים המעגנים נתח מסוים מעוגת הפרסום במדיה מקובלים בערוצי הטלוויזיה, שם מתחרות ביניהן הזכייניות מתוך יחסי כוחות שווים, ולא בשוק העיתונות המודפסת. "ידיעות", הוא אומר, "היה עד עכשיו המלך הבודד, ועכשיו הוא יצטרך לחיות בדואופול". אותו גורם מוסיף כי חל שינוי בטווח המחירים שמציעים למפרסמים ב"ידיעות אחרונות". "בידיעות מוכנים להתגמש היום יותר מפעם כדי להתחרות במחירים של ישראל היום. אם פעם היה מאוד קשה לנהל משא-ומתן בידיעות אחרונות, היום יותר קל". גורם אחר, בעל עמדה בכירה באחת מחברות רכש המדיה, טוען לעומת זאת כי אין שינוי ממשי בתעריפים שגובים ב"ידיעות אחרונות". "אני לא הרגשתי שיש שם התרגשות", הוא אומר. "נכון שבידיעות אחרונות מתייחסים לישראל היום. זה לא שהוא לא שחקן מבחינתם, אבל אני לא מרגיש שבגללו משפרים מחירים או נעשים יותר גמישים. יחסית לתפוצה שלו, כפי שהיא משתקפת בסקר TGI, המחירים של ישראל היום מאוד נמוכים, כך שיש פה סוג של סכנה לידיעות אחרונות, אבל לקוחות שמפרסמים באופן קבוע בידיעות אחרונות ויודעים מה זה עושה להם בקופה לא יוותרו על הפרסום". לדבריו, המפרסמים הקבועים ב"ידיעות אחרונות" יכולים להרשות לעצמם לפרסם מדי פעם מודעה גם ב"ישראל היום" כדי לבדוק את התגובה בשוק, וזאת משום שהמחירים הנמוכים של הפרסום בעיתון זה אינם גורעים מתקציבי הפרסום שלהם במידה משמעותית. "אף אחד עוד לא עשה עדיין תפנית חדה", הוא קובע. לדברי אותו גורם, גמישות יחסית שבכל זאת ניכרת במחירי הפרסום ב"ידיעות אחרונות" אינה מגמה חדשה מהשבועות האחרונים, אלא תופעה שצצה בשנים האחרונות, ונובעת מהתמודדויות מול זירות פרסום חדשות ולא מהשקת גליון סוף-השבוע של "ישראל היום". "פעם מחיר המחירון היה המחיר", הוא אומר, אך בשנים האחרונות העיתון פתוח יותר למשא-ומתן. עבור כמה מהמפרסמים, מסביר בכיר אחר מעולם הפרסום המקומי, "ישראל היום" אינו יכול להיות תחליף ל"ידיעות אחרונות", וזאת בגלל קהל היעד ותדמית העיתון, שאינם חופפים בשני העיתונים. "מי שרוצה לפרסם בעיתונות, ויש לו כסף, עדיין ילך קודם כל לידיעות אחרונות". לדבריו, יש להבדיל בין קמפיינים של מכירה של נופשונים או משקאות קלים, למשל, ובין קמפיינים תדמיתיים למוצרי יוקרה כגון מכוניות. בעוד שהראשונים עשויים להשתלב בהצלחה ב"ישראל היום", האחרונים אינם מתאימים לפרסום בו. "בגלל זה אני לא רואה את ישראל היום כמהפכה", הוא מסביר. "זו אולי מהפכה לקהלים מסוימים – לסטודנטים או למסעודה מבאר-שבע או לנהגי מוניות שמקבלים את זה חינם וזה חוסך להם כמה גרושים". אז ב"ידיעות אחרונות" יכולים להמשיך בעסקים כרגיל? "ראית שנוני מוזס נבחר למס 2 ברשימה של מגזין פירמה לאנשי התקשורת החזקים? זה לא סתם שהוא מס 2. הוא מס 2 כי הוא יודע לקרוא מהלכים בשוק, ובלשון שפת הרחוב, הוא לא פראייר. בוודאי שבידיעות אחרונות לא יושבים עם רגליים למעלה על השולחן ושותים סנגריה. אתה יכול להיות בטוח שהאנשים האלה עסוקים בזה לא מאתמול וגם לא משלשום. הם עסוקים בנושא החינמונים עוד לפני שהושק חינמון בארץ, כי אלה אנשים שנמצאים בעובי הקורה ורואים מה קורה בעולם והם תמיד כמה שנים קדימה. אם הם לא עושים מהלך, זה לא כי הם לא יכולים או שהם לא יודעים, אלא כי הם יודעים ויכולים והחליטו לא לעשות את זה בינתיים". מה "ידיעות אחרונות" יכולים לעשות כדי להתמודד עם האתגר החדש? "הם יכולים לעשות הכל, במסגרת החוק. צריך לזכור גם שבשוק שלנו יש חשיבות מאוד גדולה לצוות המסחרי של גופי המדיה. יש בסך-הכל חמש חברות מדיה גדולות בארץ. זה שוק די ריכוזי והקשרים בו נעשו לאורך זמן. ידיעות אחרונות נמצא פה כבר עשרות שנים ויש קשרים מורכבים, לחיוב דווקא, בין חברות המדיה לידיעות". אנשי הפרסום אולי חלוקים באשר למידת הפאניקה בחדרי הישיבות של הנהלת "ידיעות אחרונות", אולם כולם מסכימים כי המנהלים אכן אינם יושבים "עם הרגליים על השולחן". למעשה ההיערכות של קבוצת "ידיעות אחרונות" החלה כבר לפני שנים, גם אם הוכחשה על-ידי העומדים בראשה. ב-2007, שבועות אחדים לאחר הופעת הבכורה של "ישראל היום", סיכמה תמר גוטמן עבור "העין השביעית" את התחושה בבית "ידיעות אחרונות" כלפי המתחרה החדש כ"ההר הוליד עכבר". "מאז יציאתו לאור של החינמון ישראל היום", כתבה, "מקפידים בכירי העיתון ידיעות אחרונות לשדר מסר שתמציתו היא אנחת רווחה". באותה הזדמנות ציטטה גוטמן את ערן טיפנברון, מהבכירים במערכת "ידיעות אחרונות", שאמר לה: "נכון שהיתה אווירה של דריכות לקראת מועד ההשקה שלו, אבל היא התפוגגה תוך מספר ימים. התחושה היא שבסוף כלום לא קרה, וישראל היום לא מהווה איום על ידיעות". כיום ברור לכל כי גם כלפי חוץ שינו ב"ידיעות אחרונות" את הטון. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בטענה הפומבית למשחק לא הוגן שמטיח "ידיעות" ב"ישראל היום", אלא גם בשינויים שחלו בעיתון עצמו. לאחר פרסום תוצאות סקר TGI האחרון, שבהן ניכרה צמיחה נוספת בתפוצת "ישראל היום", החל "ידיעות אחרונות" לפרסם מדי יום רצועה על שערו ובה הפניות למבחר כתבות במוספיו היומיים – נקודת יתרון שלו על פני "ישראל היום" חסר החלק המגזיני ובעל מדורי ספורט ופנאי מצומצמים. לאחרונה, עוד בטרם ראה אור גליון סוף-השבוע הראשון של "ישראל היום", נקט "ידיעות" פרסום עצמי תקדימי של מהדורת סוף-השבוע שלו באמצעות באנר בראש אתר ynet. מהלך נוסף שנועד, ככל הנראה, לחזק את מעמדו של "ידיעות" בעת מבחן זו הוא היציאה במבצע נושא פרסים רחב היקף. ביום שישי האחרון השיק "ידיעות אחרונות" את מבצע "שגעון המיליון". הפניה בולטת בשער ומודעה על פני עמוד שלם של קונטרס החדשות בישרו על המבצע, שיימשך שלושה שבועות ויציע הזדמנות לזכות בפרס בסך מיליון שקל לאחד מקוראי העיתון, כמו גם פרסים יומיים בסך 10,000 שקל. מאז השקתו מופיעה מדי יום הפניה למבצע בראש שער העיתון, מודעות על פני עמוד שלם מעודדות את ההשתתפות בו, וידיעות חדשותיות על הזוכים בו משולבות בדפי העיתון. זו אמנם אינה הפעם הראשונה שהעיתון יוצא במבצע כזה, אך להבדיל מפעמים קודמות, הפעם כולל המבצע שיתוף פעולה עם תוכנית הרדיו של דידי הררי, שם ניתן לזכות בפרס של עד 300 אלף שקל נוספים. נוסף על כך, קשה להתעלם מהעובדה שהמבצע הושק בדיוק ביום שבו יצא גליון סוף-השבוע הראשון של "ישראל היום". "העיתוי של המבצע הוא לא מקרי", מעריך אחד מאנשי הפרסום ששוחח עם "העין השביעית". נראה שלא מקרי גם עיתוי מבצעי החלוקה של העיתון, שדיילים מציעים אותו למכירה במקומות ציבוריים במחיר של שני שקלים בלבד. בתחום התוכן טרם ניכר שינוי בגליונות סוף השבוע של "ידיעות אחרונות". בעיתון "גלובס" נכתב לפני כחודש על כוונה לפצל את המוסף "7 ימים", אך מהלך זה טרם יצא אל הפועל. בינתיים נוקט העיתון מדיניות אגרסיבית כלפי שיתופי פעולה של אנשי יחסי-ציבור עם "ישראל היום", ומחרים אותם כאמצעי ענישה – כך, לפחות, לפי דיווח באתר "וואלה". "גם לידיעות אחרונות יש הרבה שומן", מזכיר אחד מאנשי הפרסום שהסכים להתראיין לכתבה זו כשהוא נשאל על אפשרויות התגובה של "ידיעות אחרונות" למהלך של "ישראל היום". "אם הוא רוצה, הוא יכול להשיק חינמון, ברצינות, לא כמו בפעם הקודמת [הכוונה ל"24 דקות"], ואז הוא בהחלט יכול לתת פייט במגרש של ישראל היום". |
כתבי הטלוויזיה בישראל הפנו את גבם לקולנוע ואימצו בחדווה את הרדיו המצולם, אך לא ויתרו על מוסד הכוכבות | בשנת 1975, כשהתחלתי להכין כתבות בחדשות ערוץ 1, היו עורכי "מבט" נוזפים בנו באירוניה: "אל תעשו לנו פליני בכתבה". כוונתם היתה: אל תנסו להידמות לבמאי האיטלקי הגאון, אל תנסו לעשות קולנוע! אבל אנחנו שאפנו בכל כתבה בחדשות ליצור פנינה קולנועית מבחינת הצילום, העריכה והמוזיקה. סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שבו הקריינות היא החלק הפחות מודגש, והכתב עצמו אינו מופיע כלל בכתבה. צריך לזכור שבשנות ה-70 היתה הטלוויזיה הבת החורגת של הקולנוע, והשפה היתה זו הקולנועית, גם אם התוצאה היתה מוקרנת בשחור-לבן על מסך מלבני קטן בסלון ולא על מסך הכסף. לנו, הכתבים, היה בסתר לב חלום להיות פעם בעתיד "פלינים", במאים של הדבר האמיתי, הקולנוע, ולא להסתפק במעמד שנחשב אז פחות, של כתבי חדשות בטלוויזיה. היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו. המלל תפס את מקום התמונה, וכל המרבה הרי זה משובח. התמונה העיקרית שרואים בחדשות היא תמונתו של הכתב, מאופר ומסורק למשעי באולפן, או בשידור חי מהשטח, כשמאחוריו בדרך כלל תמונה חסרת משמעות כמו משרד ראש הממשלה, גבול הצפון בלילה או מחסום כיסופים בעזה (ואין רואים שום התרחשות, שהרי ההפגזה הסתיימה כבר מזמן). כדי לשלם מס שפתיים ל"תמונה" מריצים לעתים דימויים על המסך (פעם קראו להם "טפטים"). הכתב לא רואה כלל את התמונות הרצות ולא מתייחס אליהן בדברים שהוא אומר למצלמה. התמונות מצולמות בדרך כלל על-ידי צוות הצילום של ניידת השידור ונערכות במהירות, רק כדי לשמש רקע. לעתים קרובות מאוד כשהכתב יושב באולפן, מריצים שוב ושוב ברקע אותן תמונות ארכיון שנשחקו מרוב שימוש. במקום השאיפה להיות פליני הפנו כתבי הטלוויזיה בישראל את גבם לקולנוע ואימצו בחדווה את הרדיו המצולם, אך לא ויתרו על מוסד הכוכבות מעולם הקולנוע, ולא במקרה, כי "הכוכבים" הם הרי הם עצמם. הם יעדיפו שידור ישיר, גם אם הסיפור העיתונאי דורש דווקא לצאת עם צוות צילום ולנוע ממקום למקום, לצלם את אשר יראו בשטח, לראיין אנשים הרלבנטיים לכתבה, להיכנס לחדר העריכה, לכתוב ולהקליט קריינות שמתייחסת לתמונה, לבצע מיקס של הקולות מהשטח או להוסיף מוזיקה אם צריך, ולהפיק כתבה המשתמשת בכל אוצר המלים של השפה הקולנועית. הכתבה ירדה מגדולתה, ואת מקומה תופס יותר ויותר השידור הישיר. במקרים של פיגועים או אירועים שמתרחשים בזמן מהדורת החדשות או סמוך לה, השידור החי כמובן חיוני, אלא שמקרים אלה אינם עניין של יום-יום, והשימוש בשידור ישיר הוא כן יומיומי, בכל ערוצי החדשות, ללא הצדקה. כתבי הטלוויזיה התאהבו בשידור הישיר. ראשית, הציבור רואה את פניהם שוב ושוב, הם הופכים לכוכבים מפורסמים, זה טוב לאגו וגם לתלוש השכר. שנית, הרבה יותר קל לשדר מלהתרוצץ יום שלם עם צלם ומקליט, שלא תמיד קל להסתדר איתם, לחזור למערכת, לערוך כתבה, ובסוף אפילו לא רואים את פרצופך. ויעידו עורכי מהדורות החדשות בטלוויזיה עד כמה קל יותר לגייס כתב לשידור ישיר או לדווח מהאולפן מאשר למצוא כתב שייצא להכין כתבת שטח. הייתי עד למקרה קיצוני המדגים את חומרת התופעה, ביום שבו נהרגו 12 חיילי מילואים בקרב במחנה הפליטים בגנין במבצע "חומת מגן". הכתב הצבאי הופיע במחסום סאלם על הקו הירוק, הוציא את ערכת האיפור האישית, הקדיש זמן רב לאיפור והמתין להיכנס לשידור. באותו זמן ממש התרחשו במקום דרמות שראוי היה לצלמן, הגופות הוצאו מהשטח, הרבנות הצבאית נערכה, כוחות רבים נערכו במקום כדי להיכנס כתגבורת והדחפורים הענקיים הגיעו. אחר-כך התברר שהם היו הסיפור החשוב ביותר, הם שהכריעו את הקרב במחנה הפליטים. מה ראו הצופים בבית? רק קלוז-אפ של הכתב שמרצה באריכות את מה ששמע מדובר צה"ל. הכתב הצבאי שבו מדובר הגיע לטלוויזיה מהרדיו, וכנראה מעולם לא חלם להיות פליני, אלא דווקא מסטרויאני, השחקן יפה התואר ששיחק במרבית סרטיו. הסבר אחר לתופעה הנפוצה הוא השפעת CNN ורשתות החדשות העולמיות שעלו לאוויר בעקבותיה. ברשתות אלו המיידיות בעלייה לשידור היא החשובה ביותר; גם אם רואים רק את הכתב בשידור חי, התמונות יכולות להמתין. הכי חשובה היא ההצהרה: אנחנו כאן ראשונים! אין ספק שההשפעות הללו של התקשורת העולמית התחרותית חדרו במלוא עוזן לתקשורת האלקטרונית הישראלית. אין המחשה טובה יותר לירידת קרנה של הכתבה הטלוויזיונית מזו שמספקות תוכניות החדשות בליל שבת. ביומן הוותיק של ערוץ 1 שודרו ארבע או חמש כתבות באורך ממוצע של עשר דקות כל אחת. מתכונת זו נשמרה למעלה מ-40 שנה וזכתה ביוקרה רבה. כשעלה לאוויר ערוץ 2, עלתה גם תוכנית מקבילה – "אולפן שישי", שהורכבה מפורום כתבים (מדיני, צבאי, המזרח התיכון) שמדברים באולפן בתוספת שתיים או שלוש כתבות. יש אומרים כי החלטה זו התקבלה בשל אילוצים כספיים והפקתיים של הערוץ החדש, ולאו דווקא בשל רצון להקטין את מספר הכתבות בתוכנית. היומן של ערוץ 1 בחר גם הוא לנטוש את המסורת הארוכה והמצליחה ולחקות את ערוץ 2. הוא הכניס הרבה מאוד כתבים ופוליטיקאים לאולפן, כשהמנחה איילה חסון מתמרנת ביניהם. הכתבות הטלוויזיוניות נדחקו לסוף המהדורה. גם בתוכנית שירדה לאחרונה מלוח השידורים של ערוץ 2, "העולם הלילה", המנחה יעקב אילון ישב באולפן ופנה לארבעה כתבים שנמצאים בבירות שונות בעולם, ואלה הופיעו בריבועים קטנים על המסך. את הדיווח הזה היה ניתן להעביר גם ברדיו, מאחר שהכתבים לא טרחו לצאת, לצלם ולערוך כתבה טלוויזיונית. הכנת כתבה דורשת זמן, כסף ויצירתיות. עלות של שידור ישיר של כתב מהכיכר בלונדון, פריז או סידני היא זניחה. הערך המוסף העיקרי של עיתונאות מהסוג הזה הוא תגבור ה"שואו" באולפנו של יעקב אילון. אם נשווה את "העולם הלילה" לתוכנית של יעקב אחר, יעקב אחימאיר, שמנחה ועורך בערוץ 1 את "רואים עולם", תוכנית שאין בה שידורים ישירים מחו"ל אלא רק כתבות טלוויזיוניות מעמיקות מהנעשה בעולם, לא קשה להחליט אחרי איזה "יעקב" היה כדאי לעקוב כדי לדעת מה באמת קורה בעולם. העתיד אינו צופן בשורות טובות. השכלולים בציוד שהופך קטן ונייד והוזלה בעלות השידור הישיר יביאו לכך שנצחונה של מורשת הרדיו על מורשת הקולנוע במדיום הטלוויזיוני יושלם במלואו. בקרוב מאוד תובל השאיפה "לעשות פליני" לקבורה, בשידור חי כמובן, עם קלוז-אפ של הכתב, שידבר וידבר וידבר, עד שייגמרו לו המלים. מנחם הדר פרש לאחרונה מרשות השידור לאחר שהיה כתב שטח במשך 38 שנה |
בין "הנשים שמעצבות את פניה של ישראל" בחרו בעיתון בעו"ד קורל אבירם - הלוביסטית של פיליפ מוריס • 8,000 בני אדם מתים בישראל בשנה כתוצאה מעישון • לצד הלוביסטית ישתתפו רעיית הנשיא והשרה פנינה תמנו שטה • פרופ חגי לוין: "מקורו של קשר זה הוא בכסף מזוהם לפרסומות. מעשנים עלינו מהמקפצה" | בין נשות חינוך, מנכ"ליות של עמותות, שרה בממשלה ואף רעיית הנשיא – "ידיעות אחרונות" ו"לאשה" החליטו להזמין לכנס "הנשים של המדינה" את עו"ד קורל אבירם, הלוביסטית הביתית של חברת הטבק "פיליפ מוריס". יממה אחרי שהכנסת התקפלה מול בעלי העיתונים וחברות הטבק, מדובר בהוכחה לקשר ההדוק בין ידיעות אחרונות לחברת הסיגריות, שידועה גם כמפרסמת גדולה בעיתון. עו"ד אבירם עובדת בפיליפ מוריס משנת 2016 ובעברה עבדה עם ח"כ חיים כץ. בתפקידה הנוכחי היא מייצגת את האינטרסים של יצרנית הסיגריות מול בכירים בממשלה ובכנסת, המנסה להגדיל את רווחיה ולמנוע רגולציה שתפגע בה. השתתפות נציגת חברות טבק בכנס מסוג כזה היא חריגה. נציגי חברות טבק מוחרמים בכנסים הנוגעים לנושאי בריאות וזכויות אדם בשל העובדה הפשוטה שהן אחראיות למותם של 8,000 אזרחים ואזרחיות בשנה רק בישראל. או כפי שנכתב ב-ynet בתיאור הכנס: "הנשים שמעצבות את פניה של ישראל". A post shared by Ran Melamed (@ran.melamed61) "יום אחרי שהכנסת פעלה לפשרה עקב לחץ של ידיעות אחרונות ודחתה את ביטול החרגת העיתונות מאיסור פרסום מוצרי טבק, מפורסם באותו עיתון כי אחת מנבחרות "הנשים של המדינה" היא עובדת של חברת הטבק פיליפ מוריס. יש יותר ציניות מזה?" זעמה ד"ר יעל בר-זאב, יו"ר החברה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון. פרופ חגי לוין יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור מסר ל"שקוף" כי "הזמנת נציגת חברת טבק כדמות להשראה לוועידה לרגל יום האישה הבינלאומי מבהירה כי מעשנים עלינו מהמקפצה. ליקוי המאורות מעיד על הקשר החולני והמסוכן בין העיתונות לחברות הטבק בישראל. מקורו של קשר זה הוא בכסף מזוהם לפרסומות ולחסויות הקונה את בעלי העיתונים". חברת פיליפ מוריס איננה מקדמת זכויות נשים, אלא אחראית למותם של עשרות, אם לא מאות אלפי נשים בישראל מאז שנכנסה לשוק הישראלי בשנות ה-80. כניסת דוברת בשמם לכנס של ידיעות אחרונות מהווה הוכחה ניצחת למה שטענתי אתמול כלפי המו"ל נוני מוזס וההנהלה שתחתיו: תקציבי הפרסום של חברות הטבק מנעו לאורך 30 השנים האחרונות את קיומו של קמפיין אמיתי, מתמשך ועמוק נגד אויב בריאות הציבור המר ביותר של אזרחיות ואזרחי ישראל – חברות הטבק. העובדה ש"ידיעות אחרונות" הזמינו לוועידת הנשים כדוברת את מנהלת הרגולציה בחברת פיליפ מוריס, חברה האחראית למוות של מליוני אנשים מזעזעת.העובדה שהם מפרסמים את זה במודעה חמורה יותר.פניתי ל"ידיעות אחרונות" לבטל את השתתפותה ואת הפירסום.אני קורא למשתתפות ולכל הנשים להחרים את הוועידה. לעת עתה לא ידוע אם מי מהמוזמנות לכנס מיודעות לגבי הגעת הדוברת מחברת פיליפ מוריס. אך לפי הפרסום ישתתפו לצדה אשת נשיא המדינה מיכל הרצוג. נזכיר כי דודתו של הרצוכ סוזי אבן ז"ל היא הנשיאה המייסדת של האגודה למלחמה בסרטן, מי שרתמה את את כל נשיאי ישראל למבצע "הקש בדלת". עוד משתתפת היא שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה. יצויין כי ב"העין השביעית" פורסם באוגוסט האחרון כי משרד הקליטה והסוכנות היהודית יממנו כנס של "ידיעות אחרונות" בחצי מיליון שקל. עוד מששתפות: עיתונאית דמורקTV לוסי אהריש, יו"ר נעמת חגית פאר, תמר שוורץ מעמותת "רוח נשית", מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דוד ועוד. בכנס הקודם בחרה קבוצת "ידיעות אחרונות" לקרוא לראיון עם אחת המשתתפות בכנס לכבוד יום האישה בשם "המצילה", פארמדיקיות של מד"א שסיפרה כיצד פועלה הציל חיים. בהשוואה לכך, מעניין יהיה לדמיין איזו כותרת היו מעניקים לראיון עם מי שמקדמת בכל כוחה עישון סיגריות בישראל. מפיליפ מוריס נמסר בתגובה: "עו"ד קורל אבירם היא מנהלת הרגולציה והאחריות התאגידית של חברת פיליפ מוריס, המדובר בתפקיד חשוב הנושא עימו אחריות רבה. לצערינו בחרת לתקוף את עו"ד קורל אבירם באופן אישי, זאת ככל הנראה מתוך כוונה לאיים עליה ולפגוע בה כאישה, ובכך לגרום לה לסגת מכוונתה להציג את הפעולות החשובות שעושה פיליפ מוריס בתחום השיוויון המגדרי. אנו דוחים בשאת נפש את ההתנהגות המיזוגנית שהפגנת ודורשים ממך להסיר מיידית כל ביטוי הפוגע בעו"ד קורל אבירם". |
ירון לונדון ומוטי קירשנבאום משוחחים עם שוקי טאוסיג על קמפיין גיוס הכספים להצלת אתר "העין השביעית", וקוראים לציבור הרחב לתת כתף | ירון לונדון ומוטי קירשנבאום אירחו בתוכניתם בערוץ 10 את עורך אתר "העין השביעית", שוקי טאוסיג, לשיחה על צאתו של האתר לדרך עצמאית ועל קמפיין מימון ההמונים שנועד לסייע בכך. "המפעל החשוב הזה, לעיתונות ובעקיפין גם לכל אזרח ישראלי, בסכנת סגירה מפני שהתקציבים אזלו, ואנחנו עושים מאמץ כדי לאושש אותו", אמר לונדון בפתח השיחה, שנערכה בשבוע שעבר (20.4.15). עמיתו קירשנבאום הוסיף: "אני רוצה שנעביר את המסר, כי הוא חשוב: אל"ף, זה שהאתר הזה חשוב, אני חושב שבקרב העיתונאים יש הסכמה אדירה, באמת קונסנזוס, זה אתר חשוב מאוד כאתר ביקורתי על העבודה שלנו ‒ לא תמיד אתם צודקים, בעיקר כשכותבים על ירון ועלי ‒ אבל האתר הזה באמת יש לו חשיבות עצומה". בפנייה לטאוסיג הוסיף: "מה אתם מבקשים עכשיו, כיוון שהאתר עומד בסכנת סגירה?". טאוסיג: "אנחנו מנסים לגייס תקציב. עד עכשיו היינו בתוך המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובגלל קיצוצים תקציביים יצאנו לדרך עצמאית. אנחנו פונים לגולשים, אפשר להיכנס לאתר ‒ העין השביעית בגוגל ‒ הכל מוסבר שם". בתשובה להערה של לונדון שלפיה היה ראוי שציבור העיתונאים יתגייס לתמוך בפעילות האתר, השיב טאוסיג: "התקשורת נמצאת במצב בעייתי, מרוסק, מוחלש, מכל הבחינות ‒ ודווקא בגלל זה צריך מישהו שיפקח על הכלי הזה, שהוא אולי המרכזי והכי משפיע במדינת ישראל". |
בואו נהיה כנים: כמה מאיתנו שאינם אנשי עסקים, בעיקר מתחומי הנדל"ן, הפרסום והתקשורת, קוראים את המדור הכלכלי בעיתון? | בואו נהיה כנים: כמה מאיתנו שאינם אנשי עסקים, בעיקר מתחומי הנדל"ן, הפרסום והתקשורת, קוראים את המדור הכלכלי בעיתון? מאז שהתחילו ב"הארץ" להפיץ את מוסף הכלכלה החדש, The Marker, אני מקפידה לקרוא אותו בעיון. אמנם גם אחרי השדרוג שעבר, המדור הכלכלי צבעוני פחות מ"גלריה" ומגוון פחות מחלק ב, אבל כאזרחית המתיימרת להיות מעורה בענייני היום, אני כבר יודעת שהכל זה כסף, ושהגיע הזמן שאבין את זה. קריאה שוטפת במוסף הכלכלי מעלה תהיות לגבי מדיניות העריכה של העיתונים, המבוססת על התמחות ופיצול. ניקח, לדוגמה, ידיעה שהופיעה בעמוד 2 של The Marker ב–27 במרץ 2005, שסיפרה שהשב"כ יציב משקיפים בדירקטוריונים של חברות הסלולר. לפי הידיעה, מאת הדר חורש, היועץ המשפטי של השב"כ התנה את הסכמתו להפרטת "בזק" (מי שידע שבסמכות השב"כ להכשיל את הפרטת "בזק" - שיצביע) בהצבת משקיף מטעם השב"כ בישיבות הדירקטוריון של חברות התקשורת הקוויות והסלולריות ובמינוי ועדת דירקטוריון מיוחדת, שאנשיה יאושרו על–ידי השב"כ, לדיון בנושאים בעלי השלכות בטחוניות. הסדרים אלה, שיאכוף משרד התקשורת, נועדו להקל על שירותי הביטחון לשלוט במערכות ובהסדרים המאפשרים האזנות סתר על–פי הכללים שקובע החוק. הוועדה המיוחדת של הדירקטוריון אמורה לדון ברכישה והתקנה של מערכות המאפשרות לעקוב אחרי תוכני קול וטקסט שמועברים ברשת (כמה נוח לשב"כ, שיוכל להיעזר באנשי המקצוע הטובים ביותר בתחום התקשורת, חינם אין כסף, כאשר הוא בוחן כלקוח את שוק מערכות ההאזנה). הדר חורש עשה עבודה טובה מאוד כשהשקיע בקריאת התשקיף שפרסמה חברת "פרטנר" לרגל גיוס הון, ודג משם את הידיעה. העורכים שלו קצת פחות. עריכה טובה יותר היתה מזהה את חשיבות הידיעה, החורגת מהתחום הכלכלי גרידא, ודנה בשאלות שהיא מעלה על גבולות זכויות הפרט בישראל ובסכנות שבחילופי מידע בין חברות התקשורת לשב"כ. מסתבר שהתמחות מביאה אולי להתמקצעות, אבל לפעמים היא מונעת מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. עורכי The Marker צריכים להבין שהביטוי השיווקי השחוק כבר, "הכל זה כסף", הוא ביטוי מחייב, שיכול להתפרש בשתי דרכים. הכל אולי מתחיל ומושפע מ"כסף" או מאינטרסים כלכליים, אבל לא נגמר שם. את התוצאות אנחנו, שאיננו מושקעים בשוק ההון, מרגישים בכל תחומי החיים: בריאות, חינוך וזכויות הפרט. רק עבודת עריכה שלוקחת בחשבון את המקום המרכזי של הכלכלה בחיי היום–יום שלנו, שמצליבה נקודות מבט של כותבים מתחומים שונים לכדי הצגת פרספקטיבה מלאה יותר, תרחיב את קהל הקוראים של המוסף הכלכלי ותהפוך אותו לגורם משמעותי ורלבנטי גם מחוץ לקהילת העסקים המצומצמת. רלוקה גנאה היא סטודנטית לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א גיליון 56, מאי 2005 |
התלונה שהוגשה נגד ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג מצטטת עשרות התבטאויות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואחרים, הקוראות במפורש או במשתמע לבצע רצח-עם ברצועת עזה • החלק הנרחב שתופסות ההתבטאויות בתלונה ממחיש את הנזק הביטחוני שהן גורמות, מעבר לתרומתן להתבהמות של החברה הישראלית | בתלונה שהגישה ממשלת דרום אפריקה לבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק בהאג נגד ישראל בטענה לביצוע רצח עם בעזה, ישנה התייחסות נרחבת להתבטאויות פומביות של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואנשי ציבור הקוראות, במפורש או במשתמע, לביצוע פשעי מלחמה ברצועת עזה. התלונה מפרטת עשרות התבטאויות שנאמרו על-ידי קשת של דוברים, מראש הממשלה בנימין נתניהו ועד לזמר אייל גולן, מנשיא המדינה יצחק הרצוג ועד לכוכב ערוץ 14 ינון מגל, מהאלוף בדימוס גיורא איילנד ועד לפרשן הפונדמנטליסט אליהו יוסיאן. החלק הנרחב שתופסות התבטאויות כאלו בתלונה הדרום-אפריקאית ממחיש את הנזק הביטחוני שהן גורמות, מעבר לתרומתן להתבהמות של החברה הישראלית. דרום אפריקה הגישה בשבוע שעבר (29.12.23) לבית הדין תלונה נגד ממשלת ישראל בטענה כי זו מבצעת רצח עם (Genocide) באוכלוסיה הפלסטינית ברצועת עזה. התלונה מתייחסת לפעולה הצבאית הנרחבת ברצועה, במהלכה נהרגו, גם לפי דוברים ישראלים רשמיים, אלפי אזרחים, בהם נשים וילדים רבים. אולם התלונה מקדישה מקום נרחב גם להתבטאויות פומביות של ישראלים. בתלונה מפורטות עשרות התבטאויות של נבחרי ציבור, עיתונאים ודמויות ציבוריות, בכלי התקשורת וברשתות החברתיות. ההתבטאויות נעות על הקשת שבין קריאות פשוטות וברורות לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם ועד לאמירות כלליות המתירות את דמם של כלל תושבי רצועת עזה. רובם של הציטוטים המובאים בתלונה עוסקים בשיח הציבורי המתייג את כלל אוכלוסיית עזה כמחבלים ומתייחס לאזרחים כבני מוות. לטענת ממשלת דרום אפריקה, העובדה שהתבטאויות כאלו נאמרות על ידי בכירים בממשלה, נפוצות בשיח האזרחי ומשודרות בתקשורת הישראלית שוב ושוב ללא גינוי או בקרה, מגבירה את החשש מהשפעתן על החיילים בשטח ועל ההתנהלות הישראלית ברצועה, והן מבטאות את כוונתה האמיתית של ממשלת ישראל בנוגע לתושבי הרצועה. "הצהרות הכוונות הללו - כשהן משולבות עם עוצמת ההרג, העקירה וההרס בשטח, יחד עם המצור על עזה - מעידות על ביצוע פשע של רצח עם", נכתב בתלונה. ישראל טרם הגיבה באופן רשמי לתלונה, אולם היא מתכוונת להתייצב לדיון בשבוע הבא ולהתמודד עם ההאשמות. משרד החוץ מסר לעיתונות כי מדובר ב"עלילת דם משוללת יסוד עובדתי ומשפטי ומהווה ניצול שפל וזילות של בית הדין", הזכיר כי ארגון הטרור חמאס ניסה לבצע רצח עם ב-7 באוקטובר והצהיר כי "ישראל מחויבת לדין הבינלאומי ופועלת לפיו, ומכוונת את מאמציה הצבאיים נגד ארגון הטרור חמאס וארגוני הטרור המשתפים עימו פעולה ורק נגדם" וכי "ישראל הבהירה כי תושבי רצועת עזה אינם האויב ועושה מאמצים לצמצום הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר כניסת סיוע הומניטרי לרצועה". גם לכל לאורך התקופה מאז טבח חמאס ב-7 באוקטובר עמדתה הרשמית של ישראל היתה כי היא פועלת לפי הדין הבינלאומי ונזהרת מפגיעה מיותרת באזרחים, אולם התבטאויות של שרים, חברי כנסת, אנשי תקשורת ואחרים, שקראו באופן מפורש או עמום לביצוע פשעי מלחמה ברצועה, יקשו כעת על ישראל להתמודד עם התלונה. במקרה שבית הדין יקבל את התלונה, יקבע כי ישראל מבצעת רצח עם ויוציא צו המורה לה להפסיק את הלחימה, יהיו לכך השלכות, בין אם ישראל תקבל את הפסיקה ובין אם לאו. פסיקה כזו עלולה להוביל לחקירה של בית הדין הפלילי בהאג, לסנקציות כלכליות על ישראל ועל חברות ישראליות ולבידוד מדיני של ישראל. הדבר יקשה גם על המשך התמיכה האמריקאית בפעולות ישראל, וזאת בזמן שצה"ל תלוי באופן מוחלט באספקת תחמושת וחלפים מארה"ב על מנת שיוכל להילחם. האוסף הנכבד של ההתבטאויות המובא בתלונה ממחיש את ההקצנה בשיח הציבורי בישראל, שמובילים נבחרי ציבור, בעיקר מסיעות הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית. עוד ממחישה התלונה את החלק המשמעותי שתופס ערוץ 14 בשיח הגנוסייד הישראלי. מבין כלי התקשורת המצוטטים בתלונה, ערוץ 14 תופס את מספר הציטוטים הגדול ביותר: שישה ציטוטים (שניים של ח"כ קטי שטרית וציוץ של אחד מהם, אחד של אליהו יוסיאן, אחד של ראש המנהל האזרחי ואחד של הזמר אייל גולן) וציוץ של מגיש "הפטריוטים" ינון מגל. לשם השוואה, ynet מופיע כמקור לארבעה ציטוטים; כאן 11, חדשות 12, "ידיעות אחרונות" ואתר "כיפה" כמקור לשני ציטוטים כל אחד (אחד הציטוטים של כאן 11 הוא למעשה ציטוט של השר עמיחי אליהו מראיון ברדיו קול-ברמה); ואתר mako, ה"גרוסלם פוסט" (שפירסם ראיון שניתן ברדיו 103FM) ותחנת הרדיו גלי-ישראל כמקור לציטוט אחד כל אחד. רוב הציטוטים בכלי תקשורת אלו הם של פוליטיקאים. תחת האמנה למניעת רצח עם אותה ישראל אישררה ב-1950, ואף במסגרת החוק הישראלי למניעת רצח עם מ-1949, מוגדרת "השמדת עם" כ"אחד המעשים המפורטים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים: הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; גרימת נזק גופני או רוחני חמור לאנשים הנמנים עם הקיבוץ; העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא להשמדתו הגופנית, כולו או מקצתו; קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ; העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה". הקריאות של שרים וחברי כנסת למחוק את עזה או ההצהרות כי כל עזתי באשר הוא דינו מוות - מחזקות את הטענה לרצח עם, נטען בתלונה, שכן קריאה להרג או עקירה כפויה של קבוצת אנשים רק בשל מוצאם משמעותה רצח עם. בנוסף, קריאות אלו גם מהוות הסתה ישירה, פומבית וברורה לביצוע רצח עם, ללא ביקורת או ענישה. לפי התלונה, התקשורת הישראלית נתנה במה פתוחה ללא צנזורה או סנקציות, לאמירות הקוראות לביצוע פשעי מלחמה ורצח עם. שידור של קריאות לביצוע פשעי מלחמה עלול לחשוף גם את כלי התקשורת והעיתונאים מבחינה משפטית. החוק קובע במפורש כי "הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת עם" היא עצמה פשע של השמדת עם. בדין הבינלאומי אף קיים תקדים של אנשי תקשורת שהואשמו והורשעו בהסתה לרצח עם. שלושת אנשי "הרדיו החופשי של אלף הגבעות" הורשעו בהסתה לרצח העם ברואנדה ונשפטו לעונשי מאסר כבדים. במקרה שהתלונה תוביל לחקירה שתקבע כי ישראל אכן אשמה בפשעי מלחמה, התקשורת הישראלית עשויה להיות חשופה גם היא לתביעות. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האישיות הממשלתית הבכירה ביותר המככבת בתלונה, המצטטת שורת ציוצים והודעות לעיתונות שלו כראיות לכך שהאמירות הרשמיות בדבר מדיניות הלחימה ועמידתה בדין הבינלאומי הינן כוזבות. "אני מתחייב לפעול בכל הכוח בכל מקום", אמר נתניהו במסיבת עיתונאים לפי התלונה, ולאחר תקיפה אווירית נרחבת בה נהרגו 2,670 פלסטינים וביניהם 724 ילדים, הצהיר נתניהו כי "החיילים מבינים את היקף המשימה שלנו ועומדים מוכנים להביס את המפלצות צמאות הדם שיצאו להשמידנו". בתלונה נטען גם כי הרטוריקה העקבית של רה"מ נתניהו, בגרסאות שונות, לפיה המלחמה נגד חמאס היא "מלחמה של בני האור מול בני החושך" מביאה לדה-הומניזציה של הפלסטינים בעזה. מוטיב נוסף אליו התייחסו בתלונה הוא השימוש של נתניהו במונח "עמלק" בהזדמנויות שונות, כגון: "התנ"ך אומר שאל לנו לשכוח מה עמלק עשו לנו, ואנחנו לא שוכחים". בתלונה מצטטים מהתנ"ך את הציווי בעניין עמלק לפיו יש להרוג את כל אנשיו, גברים נשים וילדים, ולא לחוס אף על אחד מהם. התלונה מצטטת גם את נשיא המדינה יצחק הרצוג כאומר: "זו אומה שלמה שם שאחראית. השיח על אזרחים לא מודעים ולא מעורבים הוא לא נכון, זה פשוט לא נכון". יצוין כי ממשלת דרום אפריקה אינה מציינת בתלונה כי הרצוג אמר את הדברים בצמוד לאמירה כי ישראל מתנהלת ברצועה לפי הדין הבינלאומי (בראיון ל-ITV). הרצוג גם מצוין בתלונה כ"אחד מבין ישראלים רבים שכתב מסר על טיל המיועד להפציץ את עזה". שר הביטחון יואב גלנט מצוטט גם הוא באומרו כי יש לכפות מצור מלא על הרצועה, בלי חשמל, מים, מזון או דלק. "אנחנו נלחמים בחיות אדם ואנחנו מתנהגים בהתאם לכך". התבטאויות נוספות המצוטטות בתלונה הן קריאות ברורות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות כמו קריאתו של שר המורשת עמיחי אליהו (עוצמה יהודית) ברדיו "קול ברמה" להטיל פצצת אטום על עזה וציוץ של חבר הכנסת מהליכוד ניסים ואטורי "עכשיו כולנו במטרה אחת משותפת - מחיקת רצועת עזה מעל פני האדמה. מי שלא מסוגל יוחלף". עוד מצטטת התלונה את שר האוצר בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתית) שצייץ: "אסור לרחם על אכזרים, אין מקום לשום מחווה הומניטרית - יש למחות את זכר עמלק!". ציטוט זכור נוסף שמופיע בתלונה הוא של שר החקלאות אבי דיכטר (הליכוד), שאמר בתוכנית "פגוש את העיתונות" בחדשות 12, לעיתונאים בן כספית ועמית סגל, כי צה"ל מבצע בעזה "נכבה" וכי זו "נכבת 2023". כספית וסגל ראיינו גם את השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר (עוצמה יהודית) ב"פגוש את העיתונות", שם אמר: "כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים להשמיד את חמאס, אנחנו מתכוונים גם לאלו שחגגו, תמכו וחילקו ממתקים - הם כולם טרוריסטים וגם אותם צריך להשמיד". התלונה הדרום-אפריקאית מציינת גם את תרומתה של חברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן, שרת ההסברה לשעבר, להסברה הישראלית. דיסטל-אטבריאן צייצה לאחר הצפייה ב"סרטון הזוועות" מה-7 באוקטובר: "תשקיעו את האנרגיה הזאת בדבר אחד; מחיקת כל עזה מעל פני האדמה. שהמפלצות העזתיות יטוסו אל הגדר הדרומית וינוסו לתוך שטח מצריים. או שימותו. ושימותו ברע. עזה צריכה להמחק. ואש ותמרות עשן על ראשם של הנאצים ביהודה ושומרון. חרון אף יהודי שירעיד את אדמת העולם. דרוש כאן צה"ל נוקם ואכזר. כל דבר פחות מזה הוא לא מוסרי". אריאל קלנר, חבר כנסת מטעם הליכוד, צייץ ב-8.10: "נכְּבָּה לאויב עכשיו! היום הזה הוא פרל הארבור שלנו. את הלקחים עוד נפיק. כרגע, מטרה אחת: נַכְּבָּה! נַכְּבָּה שתאפיל על הנַכְּבָּה של 48. נַכְּבָּה בעזה ונַכְּבָּה לכל מי שיעז להצטרף! נַכְּבָּה שלהם, כי כמו אז ב-48, האלטרנטיבה ברורה". חבר הכנסת מהליכוד בועז ביסמוט, לשעבר עורך העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", צייץ: "אסור לשכוח שגם האזרחים התמימים- האכזריים והמפלצתיים מעזה לקחו חלק פעיל בפוגרום בתוך יישובי ישראל, ברצח השיטתי של יהודים ושפיכת דמם, בחטיפת ילדים, קשישים, ואמהות ובכפיתת תינוקות ושריפתם חיים! אסור לרחם על אכזרים, אין מקום לשום מחווה הומניטרית - יש למחות את זכר עמלק!". חברת הכנסת מהליכוד קטי שטרית אמרה בערוץ 14: "אם אתה שואל אותי ברמה האישית - אני משטחת את עזה, אין לי סנטימנטים. כי אין להפריד בין הרוצחים של הנשים והילדים לבין אזרחי עזה". חברתה למפלגה, ח"כ טלי גוטליב, צייצה: "אין בלתי מעורבים לא בחאן יונס לא בסגעייה. כולם שם בני מוות. זו הנחת העבודה שחייבת להיות. להפגיז ללא רחם מהאוויר! תימרון קרקעי רק אחרי שיטוח בניינים. כל עזתי שלא שעה לבקשת צהל לעזוב הוא סייען טרור. ואם לביידן או לכל יפה נפש יש בעיה עם הנחת העבודה הזו הוא מוזמן להיכנס בעצמו לעזה". בציוץ אחר הסבירה חברת הכנסת את משמעות השיר "שישרף לכם הכפר": "שישרף לכם הכפר !! כן כן מבחינתי אחלה מורל לאחל לעזה להימחק ולהעלות באש. אמרתי לא פעם נקמה היא ערך. כמעט כבשו את קיבוצי הדרום שחטו אנסו ערפו ראשים ועקרו עיניים, כמעט 1400 נרצחים בשבת אחת. אז שישרף להם הכפר. ואם לה פמיליה שרים את זה זה כי הם מבינים שהאוייב מבין רק כח! ועוד כח". התלונה מצטטת גם חברי כנסת מהאופוזיציה: חברת הכנסת מירב בן-ארי (יש עתיד) שאמרה במליאת הכנסת כי "הילדים בעזה הביאו את זה על עצמם" והציוץ הפשוט והישיר של אביגדור ליברמן, יו"ר מפלגת ישראל-ביתנו: "אין חפים מפשע בעזה". התלונה לבית הדין בהאג כוללת, כאמור, לא רק אמירות של נבחרי ציבור אלא גם של דמויות ציבוריות. התלונה מונה מספר התבטאויות של האלוף בדימוס גיורא איילנד, כמו טור פרשנות שפורסם ב-N12 תחת הכותרת: "מדינת עזה פתחה במלחמה נגד ישראל - ואיתה צריך להילחם בהתאם. שלושה מעגלים של פעילות צה"ל מצטיירים כרגע ככישלון צורב • התוצאה ההכרחית של פעולה חמאס היא אחת - תגובה בסדר גודל שלא נראה כמותו, והבאת עזה למצב של סף חוסר תפקוד". בכאן 11 אירחו את איילנד שאמר כי "לישראל אין אינטרס שרצועת עזה תשוקם וזו נקודה חשובה שצריך להבהיר לאמריקנים" והציע להפוך את עזה לסומליה. מאתר "גלובס" באנגלית מצוטטת עמדתו של איילנד לפיה "ישראל חייבת ליצור משבר הומניטרי בעזה". עדויות נוספות לתפקידה של התקשורת שהובאו בתלונה כוללות את רדיו 103FM שראיין את ראש עיריית מטולה דוד אזולאי שקרא למחוק את עזה ולהפוך אותה למוזיאון כפי שעשו במחנה הריכוז אושוויץ וציטוט של הדברים ב"גרוסלם פוסט", ועיתונאי "וואלה" דוד ורטהיים שצוטט מצייץ: "ואחרי שדיברתי על אחדות, עקרון אחד שצריך לזנוח היום: מידתיות. צריך תגובה לא מידתית. שישראל תראה מה היא מחביאה במרתף. אם לא מחזירים במיידי את כל השבויים, להפוך את הרצועה למשחטה". ערוץ 14 מככב, כאמור, בתלונה, עם המספר הגדול ביותר של התבטאויות, ביניהן ראיון עם אייל גולן בו קרא כוכב הפופ הים-תיכוני "למחוק את עזה, לא להשאיר שם בן אדם אחד", ראיון עם אליהו יוסיאן בו הסביר לצופים ש"אין אוכלוסייה בעזה, יש 2.5 מיליון טרוריסטים - לכן אין משמעות להקש בגג", וגם שיר שצייץ כוכב הערוץ, ינון מגל: "את עזה אני בא לכבוש ולחיזבאללה נותן בראש / ובמצווה אחת דבק למחות את זרע עמלק / את הבית השארתי מאחור ועד הניצחון אנלא אחזור / את הססמה שלנו מכירים אין בלתי מעורבים". להורדת הקובץ (PDF, 1.19MB) |
תמונת המצב שמצטיירת מהליכי החקיקה המזורזים שמבצעת הממשלה בחסות מצב החירום של המלחמה היא מדאיגה • על פי הסכמי ממשלת החירום אסור לקדם מהלכים ללא הסכמת המחנה הממלכתי, שם אומרים: "נתמוך רק במהלכים שתומכים במאמץ המלחמתי ויקבלו את גיבוי גורמי המקצוע" | בחסות המלחמה, הממשלה מקדמת בימים אלו חוק דרקוני נוסף – שרים יוכלו לשלול אזרחות ממי שהורשע בגילוי "הזדהות" עם ארגון טרור בזמן החירום. מה נחשב כ"גילוי הזדהות"? לייק לפוסט, למשל. יחד עם כמה חוקים ותקנות נוספים שמקודמים או כבר אושרו בתקופה האחרונה מתגבשת תמונת מצב מבהילה שכמעט ואיננה מסוקרת בערוצי החדשות. שלילת אזרחות היא אקט קיצוני במיוחד. לפי החוק החדש, שר הפנים ושר המשפטים יוכלו להחליט בעצמם מי יהפוך לחסר אזרחות, בלי קריטריונים ברורים ותחת המעטה של "מצב חירום". כלומר גורמים פוליטיים שמושפעים בין היתר מהבייס שלהם, מיו"ר המפלגה וכו – יקבלו את ההחלטה. עכשיו דמיינו נער שכותב שטויות בגלל לחץ חברתי וכתוצאה מכך מאבד את האזרחות שלו. דמוקרטיה נמדדת בימי משבר ופה המדרון חלקלק ומסוכן במיוחד. היום זה ערבים, מחר זה שמאלנים. הליך לשלילת אזרחות חייב לכלול מנגנוני פיקוח רציניים ולא להיות נתון לגחמותיו של שר כזה או אחר. חוק נוסף, שכבר אושר בשבוע שעבר בקריאה שנייה ושלישית ונכנס לספר החוקים, אף שטרם ברור כיצד ייאכף, קובע כי צריכה שיטתית של פרסומי טרור (גם בלי לסמן לייק) – עשויה להיחשב לעבירה שעונשה שנת מאסר. החוקים האלה לא מקודמים בחלל ריק, וברקע מתרחשים תהליכים מדאיגים נוספים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מחלק נשק כמעט לכל דורש, בהליך מזורז. לא מעט ממי שמתבטא נגד המלחמה ונגד פגיעה בחפים מפשע – נרדף ונעצר במעצר שווא. ח"כ צבי סוכות, יעד של השב"כ, מקבל סמכות פיקוח על הפעילות הביטחונית בשטחים. ואם זה לא מספיק, חוק טרי שפורסם ביום שלישי יאפשר לצה"ל ולשב"כ לחדור למצלמות אבטחה פרטיות – גם ללא הסכמת בעליהן, מבלי שיידעו על כך ובפיקוח מינימלי. וכך נוצר המצב האבסורדי שבו בזמן שיקירינו נלחמים בעזה או בחזית הצפון, אנחנו נאלצים להילחם גם בממשלה. ההיסטוריה מלמדת שגורמים קיצוניים עלולים לנצל שעות משבר ואת ערפל המלחמה כדי לקדם מהלכים אנטי דמוקרטיים. חייבים לעצור את הטירוף לפני שיהיה מאוחר מדי. הכוח בידינו. זכרו: כבר בלמנו יחד לא מעט צעדים כמו ביטול השקיפות, הסלמת נהלי פתיחת אש, ואפילו את הרפורמה המשפטית שהייתה מחלישה אנושות את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה שלנו. אז מה אפשר לעשות? לכתוב באתר משרד המשפטים הסתייגות לחוק לשלילת האזרחות. איך? נכנסים לכאן ואם מכלול המהלכים הזה מדאיג אתכם – ידעו בכך את נבחרי הציבור. בחרו שר אחד – וכתבו לו משהו אישי. עדיף איכות על כמות. ציינו שהמלחמה היא לא תירוץ לרדיפת חפים מפשע. קישור לשליחת הודעות בווטסאפ ונוסחים אפשריים להודעה תמצאו כאן. חשוב לציין כי לפי הסכמי ממשלת החירום, אסור לקדם חוקים ללא הסכמת שרי המחנה הממלכתי. במפלגה בראשות בני גנץ ביקשו עוד פרטים בנושאים אלו, ואמרו ל"שקוף" כי "נתמוך רק במהלכים שתומכים במאמץ המלחמתי ויקבלו את גיבוי גורמי המקצוע. מעבר לזה, כל החלטה נבחנת לגופו של עניין". למפלגה לא נותר זמן רב עד שיבחנו את העניין הספציפי הזה לגופו – תזכיר החוק נסגר להערות הציבור ב-23 בנובמבר, ואם לשפוט לפי כמה מהחוקים הקודמים שקידמה הממשלה, גם חוק זה יאושר בהליך מזורז. כולנו רוצים להבטיח את ביטחון ישראל. העמקת המתח הפנימי בין יהודים וערבים ומעקב אחר אזרחים שומרי חוק – הם לא הדרך. – בקישור נמצא גם נוסח החוק. מתחברים לפורטל הממשלתי (אפשר דרך חשבון גוגל), נכנסים מחדש לקישור וכותבים הערה. הערה לדוגמה תמצאו כאן. |
יום חמישי, ה-5 באוגוסט, 10 בבוקר. ליד שולחן אליפטי נפתחת ישיבת המערכת של חדשות ערוץ 10. בעוד עשר שעות תשודר המהדורה המרכזית. כך זה מתבשל | יום חמישי ה־-5 באוגוסט היה אחד מאותם ימים שאנשי חדשות מתעבים. שום דבר לא קרה ביום המלפפוני הזה. צה"ל אמנם בג’בליה, אבל, מעשה שטן, לא נרשמו שם באותו היום אירועים חריגים. המו"מ הקואליציוני תקוע, הכנסת בפגרה, אין פיגועים, אין אסונות, אין עם מה לעבוד. אבל במערכת המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 10 מבינים שכך או כך, בשעה שמונה בערב בדיוק תתחיל התוכנית שלהם, היא תארך שעה תמימה והיא חייבת להיות קצבית, תוססת ומעניינת ככל האפשר. זה המוצר שמכינים ומוכרים מדי ערב אנשיהם של רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10, ושילה דה־בר, ראש מערכת החדשות. העבודה על המהדורה מתחילה בשעות אחר הצהריים יום קודם לכן. עורך המהדורה שלמחרת מגיע לכמה שעות למערכת ויוצר קשר עם הכתבים, העסוקים באותה עת בהשלמת כתבותיהם למהדורת אותו יום, לברר מה התכנונים, ההצעות והציפיות למחר. לחומר שהתקבל מהכתבים מוסיפים רכזי הכתבים את הפקסים, ההודעות לעיתונות והודעות הדובר שהתקבלו במערכת. גם אתרי החדשות באינטרנט הם מקור לרעיונות נוספים. מכל החומר שנאסף נבנים "לוח אירועים" ו"מצבת כתבים" יומיים. שני המסמכים האלה הם הבסיס הראשוני לעבודה שתתקיים למחרת בבוקר, למרות שלמהדורת הערב נכנסו בסופו של דבר חמישה עד עשרה אחוזים בלבד מחומר הגלם שנאסף. תשע וחצי בבוקר. העורך מגיע למערכת: גיא סודרי, בוגר גל"צ בן 27, שהספיק לערוך במהלך שירותו את תוכניותיהם של יעל דן ורזי ברקאי. גילו הצעיר לא ניכר כלל באופן שבו הוא מנהל את הצוות הגדול סביבו, שחלק מחבריו יכולים היו להיות על נקלה הוריו. לאחר שקרא את "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" בבית, הוא משלים בזריזות דפדוף ב"מעריב" וגלישה חפוזה ב־Ynet, מתעדכן במצבת הכתבים ובלוח האירועים היומיים, מספיק להרים עוד טלפון קצר לכתב הפוליטי רביב דרוקר, מכוכבי המערכת, ולברר מה מכל הכתוב "מחזיק" למהדורה. השעה עשר. ישיבת בוקר. סביב שולחן אליפטי בקצה אולם הדסק יושבים דה־בר, ראש מערכת החדשות, סגנית העורך של תוכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, המשודרת בשעה שלפני המהדורה, קשב מדסק חדשות החוץ, קשב מדסק הערבים, אנשי ההפקה ורכזי הכתבים. החלל הפתוח הנראה מאחורי המגישים באולפן מכיל עמדות עבודה הבנויות באופן שחושף כל עובד לשכניו ואינו מאפשר פרטיות. המלה "מחזיק" עוד תחזור ותישמע רבות בישיבה ובמהלך כל היום. "מחזיק" זה סיפור, שנוסף על כל הסגולות העיתונאיות שלו, אמור גם להחזיק את תשומת לבו של הצופה. עשר שעות לפני תחילת המהדורה המרכזית אין לסודרי, חיית חדשות שבקיאה בכל הפרטים בנושאים שעל סדר־היום, אלא לדבר בקווים כלליים ביותר. כמנהגם של נשואים טריים, הוא לא נותן מנוחה לטבעת החדשה שעל קמיצתו ומסובב אותה באגודלו ככל שעולה מפלס הלחץ והאדרנלין. הוא מפרט את הנושאים שעל הפרק ושומע את הצעותיהם של המשתתפים האחרים, למרות שברור לכולם שהחומר הקיים אינו אלא בסיס לשינויים. סודרי מהרהר בקול רם אם סיפור על כליה שתרמה תושבת שכונת־התקווה לשכנתה לבלוק עונה על הקריטריונים היוקרתיים של "סיפור ישראלי", הרחבה מגזינית ייחודית המשולבת במהדורה. ישיבת הבוקר, האמורפית ונטולת ההחלטות, מתפזרת לאחר רבע שעה, וסודרי מתפנה לסבב טלפונים לכתבים. שעות הבוקר והצהריים עוברות בעצלתיים. רק המבזקן המאופר והלבוש חליפה, הנמצא בכוננות מתמדת להגשת מבזק חדשות בלתי צפוי, מזכיר את הלחץ העצום שאליו עלולה המערכת להיקלע בכל רגע. כמה מהכתבים, שאין להם סיפור משל עצמם ולא צוותו לסיקור סיפור אחר, נמצאים עד הצהריים בבתיהם, ממתינים להוראות. גם הליין־אפ, רשימת השידור הראשונית, המורכב ב־11.30, אינו אלא בסיס לשינויים. לרשות המערכת עומד מספר נתון של צוותי צילום במוקדים שונים ברחבי הארץ, ומכיוון שכך, נאלץ העורך להכריע במשך כל היום לאילו סיפורים יש סיכוי טוב להגיע למהדורה, ולהקצות להם את צוותי הצילום העומדים לרשותו. גוש החדשות הרציניות, שאמור להחזיק את המהדורה עד ליציאה הראשונה לפרסומות כעבור 23-17 דקות, עדיין ריק בליין־אפ שבמחשבו של סודרי. שלומי אלדר, הכתב בשטחים, אומר שאין מה לבנות על הצבא, כי עד לרגע זה לא קורה כלום. מתעוררת תקווה שרביב דרוקר יצליח להביא משהו מהתכנסות מועצת שינוי, האמורה לדון בישיבה בקואליציה עם החרדים. זה הזמן לעסוק בכתבות הרכות יותר, בחלקה השני של המהדורה. כתב הספורט שרון נסים, שהכין כתבה על נציגת ישראל בטניס שולחן לאולימפיאדה, נשלח לתקן גוון קל באינטונציה של הקריינות המלווה את הכתבה ולקצר אותה במקומות שסודרי מסמן. במדור "דעת יחיד", גם הוא מוצר ייחודי ל"חדשות 10", היום תורו של האלוף במיל’ יעקב עמידרור, והוא מוזמן למערכת בצהריים להקליט את שתי הדקות שלו. לפני בואו הוא שולח את דבריו, כמו כל משתתפי הפינה, בדואר אלקטרוני, כדי שיועלו על הטלפרומטר (אותה מכונה מעל המצלמה הקדמית, שממנה קוראים המגישים את דבריהם בשידור) וכדי שסודרי יעבור עליהם ויאשר שאין בהם אמירה בעייתית מבחינת הערוץ. החזאית נעמה אייזנברוך עוברת במחשבה האישי על נתוני מזג האוויר. גם היא תקליט את התחזית שעות אחדות לפני שידור המהדורה, פרט לדברים שהיא מחליפה עם המגישים בשידור חי. שתיים וחצי. חמש שעות וחצי לפני אות הפתיחה. חדרי העריכה עדיין ריקים, ולאחר גלישה כפייתית ומעגלית בין הארץ און־ליין ל־Ynet, משם ל־nrg מעריב ומשם לאתר גלובס, זה הזמן להזמין אוכל. עם החזרה מן המטבח אל הדסק, תפנה בהדרגה האווירה העצלה את מקומה לאינטנסיביות מתגברת, וגם טבעת הנישואים החדשה של העורך תדע פחות ופחות מנוחה. כשהוא חוזר מארוחת הצהריים מחליט סודרי סופית שתרומת הכליה מתאימה ל"סיפור ישראלי". הפינה היא דוגמה תמציתית טובה לאופן שבו שואף ערוץ 10 להתאפיין. מאחר שבטלוויזיה כבר משודרות מדי ערב שתי מהדורות חדשות, מסחרית וציבורית, אחת מהן ממש מול זו של ערוץ 10, נזקקת "חדשות 10" לבשורה, למשהו שייחד אותה. המערכת מבקשת להדגיש איזו נימה ישראלית משותפת, זו החסרה מעט, לתחושת מנהליה, אצל המתחרים. המלה "שלנו" בהקשר של עם ישראל לשבטיו מופיעה שוב ושוב כשאנשי החדשות של ערוץ 10 מתארים את המהדורה שלהם. השאיפה לייצג את הפרברים ואת מגזרי הפריפריה ייצוג הולם מוגדרת כיעד מרכזי, למרות שמשרות רבות בחברה מאוישות על־ידי בוגרי ובוגרות גל"צ או תואמיהם: צעירים, חילונים, אשכנזים, תושבי המרכז, זהובי ומוזהבי שיער. את הרושם הזה מתקשות להקהות הכתבת האתיופית, הכתב הדתי או הכתבת המתנחלת. ההתייחסות אל "סיפור ישראלי" כאל כתבת מגזין מועדפת ומושקעת המשולבת במהדורה, ובלבד שתישא סממנים ישראליים חיוביים, מזכירה את יעדה המרכזי של התחנה - להיות "של כולנו". "סיפור ישראלי" נחשב צימוק. הכתבה ארוכה מן המקובל, והמגיש נוטש את השולחן ועומד ליד המסך הגדול. סודרי מבקש להיות מעורב בעריכה לצד הכתבת, ענת גורן. אלא שהעבודה על הכתבות, שישודרו בחלקה השני של המהדורה, אינה משכיחה את הבעיה הבוערת יותר: השעה כבר אחרי שלוש, ואין עדיין כתבה חדשותית עם בשר לפתיחת המהדורה. סודרי מטלפן שוב לכתב הפוליטי דרוקר כדי להחליט אם שידור ישיר מישיבת מועצת שינוי, תוך הגברת הדרמה סביבו, הוא מעשה אחראי או ניפוח מלאכותי. השניים מתלבטים ממושכות. האם ההתכנסות של מועצת שינוי נחשבת בסדר־היום הפוליטי לאירוע חשוב ודרמטי? מצד אחד, צפויה התקפה של חברים על היו"ר לפיד על שהסכים לשבת עם החרדים, אבל מצד שני, זו רק מועצת שינוי, ובכל מקרה לא תתקבל בה שום החלטה. ברור שביום אחר היתה ידיעה בעניין נדחקת לאחור, וספק אם היתה מלווה בשידור חי. התשובה אפוא גבולית, והתקווה הכמוסה היא שגם המתחרים מתלבטים באותה בעיה ולא מחזיקים שפן דרמטי ובלעדי בכובע. דרוקר וסודרי נפרדים בינתיים ללא החלטה. ההכרעה נופלת בשעה חמש לערך: סיפור חדש, המצטלם ברגעים אלה, על הזנחת מסמכי צבא מסווגים במשרדים נטושים של פיקוד העורף ליד רחוב שינקין בתל־אביב. אלא שגם ההחלטה לפתוח את המהדורה בסיפור הזה אינה מתקבלת בלב שלם, והיא גורמת אי־נוחות קלה: סודרי חושש מניפוח מיותר של מחדל לא באמת חמור, שמטפס לראש המהדורה רק משום שהוא בלעדי ומשום שאין חדשות אחרות. לבסוף הוא מתרצה, אך מסרב להוסיף עליו כתבת ארכיון על חשיפות קודמות של חדשות 10 בנושאי בטחון שדה, משום שקשה להגדיר את המשרדים כבסיס, קשה לזהות במסמכים חומר עם איכות מודיעינית אמיתית וקשה להשוות את סיפור הקיץ הזה להישגיו האמיתיים של הערוץ בחשיפות דומות קודמות. רם לנדס, המנכ"ל, מגיע למערכת ודן עם העורך בפרטי הכתבות ובליין־אפ. גם המגישים יעקב אילון ומיקי חיימוביץ’ הגיעו והם מתעדכנים בפרטים. אילון, המצטרף מיד לגלישה הכפייתית בלולאת אתרי החדשות באינטרנט, מתגלה כשותף פעיל בקבלת החלטות העריכה. הוא טוען שסיפור המסמכים המסווגים מספיק מעצבן, בהיותו דפוס התנהגות חוזר של הצבא, והמלצתו להוסיף את כתבת הארכיון על החשיפות הקודמות מתקבלת בסופו של דבר. "ההבדל הגדול בין מדיום כתוב למדיום טלוויזיוני", אומר לנדס, שעבר לטלוויזיה אחרי שנים רבות בעיתונות הכתובה, "הוא בתלות המוחלטת שיש לכל אחד מהמעורבים בהכנת הכתבה באנשי המקצוע שעובדים איתו". כשברקע מתגברת התכונה באזור חדרי העריכה, מסביר לנדס כי "כתבה יכולה להיות טובה מאוד, אבל מספיק שאיש הסאונד לא ימלא את תפקידו כהלכה, וכל הכתבה תיכשל, שלא כמו בעיתון, שם אם אחת הפונקציות מתרשלת, הנזק הנגרם לא נוח, אבל מצטמצם לתחום שלה. בשידור החי חייבים בעלי מקצועות רבים לתפקד בתיאום, בטווחי זמן קצרים ותוך תגובה מיידית למצבים משתנים. לכן צריכים להתקיים בין אנשי החדשות של הטלוויזיה סולידריות ואמון מלאים, שפחות נראים בעיתונות". לנדס מוסיף עוד את הקושי הגדול שבמציאת עיתונאי טלוויזיה טובים. "חייבות להתקיים בהם כל התכונות שמתקיימות בכל עיתונאי אחר, אבל הם גם חייבים, במקביל, להיות בעלי תכונות הכרחיות נוספות, כמו הופעה ודיקציה שמתאימות לטלוויזיה. לא פשוט למצוא אנשים כאלה". האם מהסיבה הזו נוח לו למלא את המערכת בבוגרי פס הייצור ההומוגני של גל"צ במקום לשאת בעלות ההכשרה של נציגים אחרים של ה"אנחנו" הרחב שאליו הוא שואף לפנות? הוא בוודאי ישוב ויצביע על הדתי, המתנחלת, רינו צרור והאתיופית, אבל שותפותם, ככל שהיא תקדימית ואף סוחפת אחריה את המתחרים, עדיין אינה בעלת משקל עצמאי מול המאסה הבלונדינית. מעתה ואילך מתפצלת העבודה. סודרי ממשיך לערוך את הכתבות, בעוד אילון וחיימוביץ’, יחד עם עורכת המשנה, כותבים את הפתיחים לכתבות, תוך התייעצות עם הכתבים, ומחלקים ביניהם באופן שרירותי את ההגשות. רק אז הם מתפנים להחליף בגדים ולהתאפר. מעט אחרי שבע בערב. פחות משעה לאות הפתיחה, סוף־סוף הליין־אפ מתגבש, אך גם הוא, תיאורטית, אינו אלא בסיס לשינויים. סודרי עובר בחדרי העריכה בין הכתבים וממתין לגרסאות הסופיות במחשבו האישי. הטבעת עולה ויורדת מן האצבע. רבע שעה לפני המהדורה, מגיעים החומרים המצולמים האחרונים ומוזנים למחשב. 19.50. התאורן מעמעם את התאורה בדסק כדי שיהווה רקע מתאים למגישים, והאזור מתרוקן אט־אט מיושביו, שעוברים לעמדותיהם בקונטרול. חמש דקות לפני השידור נכנסים המגישים לאולפן, מלווים במאפרות. שני שעוני עצר גדולים, אחד אדום ואחד ירוק, סופרים לאחור בקונטרול. השעון הירוק סופר את השניות לסיום הכתבה, מלווה בהקראה בקול רם של השניות האחרונות במיקרופון הפנימי של האולפן, כדי שהמגישים לא ייתפסו בלתי מוכנים. השעון האדום סופר לאחור שעה בדיוק לסיום המהדורה, והוא מטריד את סודרי לא פחות. הוא מתיישב מול שני מוניטורים, אחד של ערוץ 10 ואחד של ערוץ 2, וצופה בשתי המהדורות סימולטנית, להגיב במקרה הצורך על שידור מפתיע של המתחרים. שידור כל כתבה מוקדש להתייעצויות נוספות בין העורך למגישים בנוגע לחריגות בלוח הזמנים ולשינויים המתחייבים. כך עפות מהליין־אפ במהלך המהדורה שתי כתבות, שישודרו בימים הבאים, והעורך עוד מספיק לקצץ במהלך השידור עצמו קטעים מכתבות כדי לעמוד במסגרת הזמן. בסופו של דבר המהדורה מסתיימת בחריגה של דקה. לא נעים, אבל גם לא נורא. המפיק עוד מספיק להוציא דו"ח תקלות שגרתי, אבל ריח הפיצה שעולה מהמטבח חזק ממנו, ובתוך דקות אחדות נעלמים כולם במטבח ובמעלית. לעובדה שכל המאמץ המשותף והמרוכז של יום העבודה הזה היה למען אחוזי רייטינג בודדים אין זכר. גיליון 52, ספטמבר 2004 |
כמה מהעיתונים משתפים פעולה עם הפרובוקציה של חמאס | אחרים מנסים לדווח אם מלחמה מתקרבת | ומה חדש בחינוך | עצרת חמאס בעזה זוכה היום לכותרות ראשיות בכל העיתונים. העיתונים נבדלים באופן שבו הם ממסגרים את הדיווח על העצרת, ועל מוקד הסיקור נאבקים מצד אחד ההצהרות הלוחמניות והתגובות להן במערכת הפוליטית שלנו, ומנגד המופע הגרוטסקי שהעלה חמאס על במת העצרת, שבו גילם שחקן את דמותו של החייל החטוף גלעד שליט. אופי המסגור משתנה: מכניעה מוחלטת לחמאס ומיקוד תשומת הלב בפרובוקציה האכזרית, ועד להתמקדות בסוגיות העקרוניות והגורליות שעוררה העצרת. הכותרת של "ישראל היום" היא "מופע האימים של חמאס", שגם מקדיש לאירוע את כותרת המשנה כולה: "לאכזריות אין גבול: מול יותר מ-100 אלף תומכים בעזה העלה הארגון מיצג ראווה לגלגני על גלעד שליט. הקהל הריע". גם טור הדעה הצמוד לכותרת הראשית עוסק באותו עניין. יעקב אביטן, אביו של החייל עדי אביטן, שנחטף ונרצח על-ידי חיזבאללה, תוהה: "מה היה אילו שיחקנו אנחנו בכלים שלהם". את הדיווח החדשותי על ההצהרות המדיניות שומרים ב"ישראל היום" לעמודים הפנימיים. אחרי "ישראל היום" ניצב "ידיעות אחרונות". גם בעיתון זה הכותרת מוקדשת לגרוטסקה "חמאס מציג: מופע אימים". כותרת הגג קובעת: "גלעד שליט הפך להצגה בעזה", ואילו כותרת המשנה מוצאת רק בסופה מקום גם לדיווח על עניינים של מלחמה ושלום: "שחקן שמגלם את גלעד מתחנן לשוב הביתה, שואל מדוע מפקירים אותו – והקהל מתפקע מצחוק. משפחת שליט: לא נרד לרמה הזאת. צה"ל מאיץ ההיערכות לפעולה. חמאס: לא נחדש התהדייה". ב"מעריב" מקדישים כמעט את השער כולו לצילום מתוך מופע האימים, אבל הכיתוב מציע סדר עדיפויות אחר. הכותרת קוראת: "משותקים", כותרת הגג מכריזה: "אולמרט, לבני ורמון רוצים להגיב. ברק בולם", וכותרת המשנה היא: "המשחק הציני בדמותו של גלעד שליט (בתמונה) לא הצליח להסתיר את חילוקי הדעות בתוך הארגון. משעל הודיע על סוף הרגיעה, אבל האגף המתון בעזה חושב אחרת. אלא שגם בממשלת ישראל לא מסוגלים להחליט. השרים מתקוטטים, מחכים שהמצרים יתערבו, ובעיקר רוצים לעבור את הבחירות בשלום". ב"הארץ" התמונה המרכזית מראה דווקא את קהל הצופים בעצרת: נחיל עצום המשתרע עד מעבר לאופק. בעוד תמונות מהמיצג שערך חמאס מעוררות תגובות רגשיות ופיזיות של תיעוב ובחילה, התמונה ב"הארץ" היא תמונה מרשימה שממחישה היטב את האיום החמאסי ופונה גם לרציונל. הכותרת הראשית עוסקת בצד המדיני: "ציפי לבני: ישראל לא תוכל להשאיר את עזה לשלטון החמאס", וכותרת המשנה כורכת את שני העניינים: "מאות אלפים בעצרת החמאס בעזה לציון 21 שנים להקמתו. באירוע גילם פעיל הארגון את גלעד שליט מתגעגע להוריו". אם מנפים את הפרובוקציה החמאסית מהדיווחים, מהי תמונת המצב המצטיירת? רגיעה, הסלמה, מלחמה? העובדות כדלהלן: ב-19 בחודש, יום שישי הקרוב, יסתיים רשמית הסכם הרגיעה בין חמאס לישראל. חאלד משעל, בכיר חמאס, הצהיר במשדר טלוויזיה בדמשק כי הארגון אינו מעוניין להמשיך את השקט. בעצרת בעזה השמיעו בכירי הארגון הצהרות מתונות יותר, אם כי לא ברור לגמרי מה הן. בצד שלנו, שרת החוץ מתבטאת בתקיפות נגד הסכם הרגיעה (אם כי בעמימות המאפיינת את הצהרותיה), כך גם ראש הממשלה והמשנה חיים רמון (שניהם דמויות פוליטיות שנחשבות לסוסים מתים, אולם מחזיקים עדיין בעמדות כוח). לעומתם, הרמטכ"ל ושר הביטחון מעוניינים להמשיך את הרגיעה. לפי עמוס הראל ואבי יששכרוף, שטור הפרשנות שלהם הוא הידיעה הראשית על שער "הארץ" (נוהג שכבר הפך להרגל), "מבול ההכרזות אינו מבהיר את המצב, אלא בעיקר מערפל אותו", ובכל מקרה, "במערכת הביטחון בישראל אומרים שההכרזות הסותרות משקפות מחלוקת אמיתית בחמאס". הראל ויששכרוף מזכירים לקוראים כי למרות הצהרתה של שרת החוץ לבני כי "אין רגיעה שמשמעותה ירי לעברנו", הרי שירי הקסאם לעבר יישובי הדרום נמשך כבר יותר מחודש, ועל צה"ל נאסר להגיב. את הטור חותמים השניים בכמה שורות תיעוב כלפי חמאס, "שאינו מצליח להציע לפלסטינים הרבה, מלבד מקום טוב יותר בעולם הבא". גם ב"מעריב" מדווחים על חילוקי דעות בחמאס. כותרת ידיעה בעמ 3: "גם בחמאס: מאבק פנימי על הרגיעה". ה"גם" שבכותרת מכוון לידיעה של בן כספית בעמ 2, על המחלוקת בין המנהיגים אצלנו. כספית מונה מחדש את העמדות הידועות של הפוליטיקאים, אולם כותב שעמדת הצבא אינה ידועה. ראשי הצבא אינם מדברים עם התקשורת, לפי כספית, מאחר שראש הממשלה אהוד אולמרט הורה לחקור קצינים רבים במכונות אמת על הדלפה של חומר בטחוני רגיש מישיבת קבינט. "ייתכן שזה משרת את האינטרסים של המדינה", כותב כספית, "אבל גם מונע מהציבור מידע חשוב". ייתכן שכספית דוגל בפילוסופיה המדינית המבדילה הבדל חד וברור בין העם למדינה, וייתכן שלפנינו עוד סתירה פנימית כספיתית אופיינית. ובכל זאת, כספית קובע כי כמה מ"הקצינים הבכירים" בעד פעולה צבאית, ואילו דעתו של הרמטכ"ל אינה ברורה. עמ 3 ו-4 של "מעריב" מוקדשים לשאלה "איך ערוכים הצדדים לאפשרות של הסלמה", תחת הכותרת "סוף הרגיעה?". מיה בנגל כותבת על מרכיב נוסף במשוואה העזתית: האמריקאים. לפי בנגל, "עיקר החשש המדיני [בישראל] במקרה של הסלמה מגיע מוושינגטון". אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" דווקא אינו חושב שבצבא שותקים, ומביא בפתח טורו, המודפס על שער העיתון, את "מסקנת מערכת הביטחון בישראל נכון לאמש", ש"הסכם התהדייה בין ישראל לחמאס גוסס ושני הצדדים מתקדמים בצעדי ענק ללחימה בהיקף רחב". "שוב, ציון נכשל", מודיעה כותרת קטנטנה על שער "מעריב", צמוד לתמונתה של שרת החינוך יולי תמיר. הכותרת מפנה לידיעה של אפרת זמר בעמ 12, המספרת כי "אחרי התוצאות המביכות מאוד של תלמידי ישראל בבחינות המיצ"ב, מתכוונים היום במשרד החינוך לחשוף נתונים לפיהם ההשקעה בכל תלמיד בישראל נמוכה בצורה מדאיגה ביחס לנעשה באירופה". בשעת משבר עמוק, אנשים רבים נמשכים לפתרונות כוחניים; "מנהיג חזק", "אפס סובלנות", "יד ברזל". פשיזם נולד על רקע של מצוקה, ולא מתוך שובה ונחת. כך אפשר למצוא במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" "כתבות-חיים-הכט" כמו זו של בועז ארד, המדווח מבייגינג ומציע לקוראים פתרון להישגים הגרועים של תלמידי ישראל במתימטיקה: המודל הטייוואני. טייוואן זכתה במקום הראשון בדירוג ה-TIMMS. מה הסוד שלה? "למורים בטייוואן מובטחת משרה לכל החיים, הם פטורים ממסים, התלמידים מצדיעים למוריהם, הלימודים נמשכים עד 22:00, ואת המשמעת אוכפים קציני צבא". מזל שבסוף הכתבה מצוטט בלוגר מטייוואן, שמעיד כי זו "מערכת החינוך הכי ברוטלית בעולם", שמטרתה להכשיר חיילים לקראת גיוס החובה, שמקפחת נשים ואוכלוסיות חלשות, שמאמנת תלמידים לעבור בחינות ואינה מחנכת אותם, ושגם הישגיה בבחינות מפוקפקים: הנהלות בתי-הספר מחלקות את טופסי הבחינה רק לכיתות החזקות בכל בית-ספר. מוסף "המגזין" של "מעריב" מגיש היום לקוראיו מבחן טעימה (לא מקצועי) של 25 סוגי בירות. "מומחה לבירה, חובב בירה, בחורה שמסוגלת לשתות בירה, עלמה שלא ממש אוהבת בירה ואחד שבחיים לא שתה בירה" שתו ודירגו. התוצאות: גולדסטאר מקום ראשון. או כמו שנכתב בכותרת המשנה: "מסתבר שדווקא הבירות השגרתיות הן האהובות ביותר". כל העיתונים מדווחים על כך שהממשלה אישרה אתמול את "רשת הביטחון", תוכנית החירום הכלכלית השנויה במחלוקת שאמורה להחזיר לכמה מהפנסיונרים חלק מהפסדיהם בעקבות המפולת הבורסאית. התוכנית אושרה למרות התנגדותו של שר האוצר רוני בר-און. ישיבת הממשלה שבה אושרה התוכנית הסתיימה בחילופי דברים חריפים בין ראש הממשלה לשר האוצר, שהעיתונים ששים להעלות לכותרות הדיווחים בעניין. ערן סוויסה מראיין ב"המגזין" של "מעריב" את הצמד ירון לונדון ומוטי קירשנבאום, שיגישו החל מהשבוע תוכנית ראיונות שבועית לקראת הבחירות, "המועמד" שמה. בכל תוכנית ירואיין פוליטיקאי אחד. "אנחנו מעוניינים במובילי הרשימות, אבל לא רק בהם, שהרי יש אנשים שנמצאים במפלגות קטנות יותר, אבל הם מציגים דעות אחרות וגישות מעניינות, ושווה לראיין גם אותם", אומר קירשנבאום (את מה שצריך להיות מובן מאליו), ומבטיח "לנסות להוציא אותם מהמירוץ המטורף לשיחת עומק". בינתיים, מגלה לונדון, הם כבר קיבלו סירוב אחד, ודווקא ממי שאינו מוביל מפלגה, גדולה או קטנה: ראש הממשלה אהוד אולמרט. ובאותו מוסף חושף לי-אור אברבך טיוטת מסמך משטרתי להתנהלות מול התקשורת, "המכונה עקרונות למתן מענה משטרתי לתוכניות תחקיר החושפות עבירות חמורות". הכנת המסמך החלה בעקבות "תחקיר הפדופילים" של דב גילהר בערוץ 10, שבמהלכו התחזו תחקירנים לילדות, פלירטטו עם גולשים בצאטים אנונימיים ברשת וקבעו פגישה שמטרתה לכאורה קיום יחסי מין. עם הגיע בני שיחם למקום המפגש, הופיע בפניהם איש הטלוויזיה גילהר, ומיד אחריו אנשי המשטרה. אברבך מצטט מהמסמך כמה סעיפים המנסים לשרטט גבולות קשיחים בין העבודה העיתונאית לזו המשטרתית ולאסור על הערבוב ביניהן. לקח אחר נוגע לאופן מעורר המחלוקת שבו נעצרו החשודים בתוכניות הללו: "המשטרה תימנע מפעולות ראוותניות אשר יש בהן כדי ליצור השפעה שאינה הוגנת על תוצאות התהליך הפלילי. לפיכך, ככל שיוחלט על-ידי המשטרה לבצע עיכוב או מעצר של חשודים, יש להימנע ככל הניתן מתיעודו ושידורו כחלק מהפקת התוכנית ומתיעוד שיש בו משום ביזוי והשפלת החשוד". חבל שלידיעה המרתקת והחשובה הזו לא ניתן מקום נרחב יותר במוסף. כל העיתונים מדווחים על התקרית בבגדאד שבעיראק, שבמהלכה זרק עיתונאי עיראקי זוג נעליים על נשיא ארה"ב גורג בוש במהלך מסיבת עיתונאים. בוש הפגין אינסטינקטים משובחים, התכופף וחמק מהמתקפה. ב"הארץ" הכתירו את הדיווח על השער בכותרת "בוש גילה גמישות בעיראק". הנה כך מתפתחת הטבלואידיזציה ב"הארץ", תחילה בכותרות, אחרינו המבול. |
נבצרות ראש הממשלה, מכל סיבה שהיא, עשויה להכניס את המערכת הפוליטית לסחרור של ימים, ואולי שבועות, בהם לא תיוודע זהות ממלא מקום ראש הממשלה. למרות זאת, נתניהו לא ממנה ממלא מקום ובכך לא מונע מראש טלטלה שעלולה לעבור על המדינה. בנוסף, היעדר שקיפות של נתניהו לגבי מצבו הבריאותי, כפי שמחייב נוהל מ-2007, תורם לאי הוודאות | אשפוזו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפונה לבית החולים שיבא ועבר צנתור, הציף שתי סוגיות בעייתיות בהתנהלותו שעלולות בעתיד להוביל לחוסר יציבות שלטוני במקרה שבו יידרש להימצא לו מחליף. האחת היא עבירה על נוהל לפיו החל משנת 2007 ראשי ממשלה בישראל מחויבים לביצוע בדיקות רפואיות אחת לשנה ולפרסום דוח רפואי על מצבם, והשנייה היא מינויו של ממלא מקום, שעל פי החוק אמור להיכנס לתפקיד רה"מ מיד כשנבצר מראש הממשלה המכהן לבצע את תפקידו. סעיף 16 (ב) בחוק יסוד הממשלה קובע כי אם נבצר מראש הממשלה זמנית למלא את תפקידו, ימלא את מקומו ממלא מקום ראש הממשלה, ובמידה שלא יחזור לתפקידו במאה הימים לאחר מכן, יראו בו כמי שנבצר ממנו למלא את התפקיד באופן קבוע. הסעיף הופעל למעשה פעם אחת בהיסטוריה, כשראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נכנס לתרדמת ולתפקידו נכנס ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט. לפי סעיף 16 (ג) בחוק יסוד הממשלה אם לא היה ממלא מקום לראש הממשלה, תקבע הממשלה שר אחר, שהוא חבר כנסת, למלא את התפקיד. ראש הממשלה לשעבר שרון מינה ב-2003 את אולמרט לממלא מקומו וכשנכנס לתרדמת, העברת המושכות לידי אולמרט הייתה חלקה ולא הצריכה הצבעת ממשלה כיוון שהייתה מעוגנת בחוק. תודה רבה לכולכם! ❤️ pic.twitter.com/idRD1xiqRx נבצרות נתניהו, מכל סיבה שהיא, עשויה במצב הנוכחי להוביל לכאוס. נתניהו מקפיד שלא לסמן יורש ולמנות מ"מ, ואין להוציא מהאפשרות של פיצול הליכוד לאחר נבצרותו, או כל תסריט אחר. המערכת הפוליטית עשויה במצב כזה להיכנס לסחרור של ימים, ואולי שבועות, בהם לא תיוודע זהות ממלא מקום ראש הממשלה ואם הצליח לייצב את ממשלתו נוכח הטלטלה. נתניהו איננו עובר על החוק כשלא ממנה ראש ממשלה ממלא מקום, אך מתוך דאגה ליציבות המדינה היה עליו לעשות זאת. נבצרות ראש ממשלה מלבצע את תפקידו, מכל סיבה שלא תהיה, היא אירוע טראומתי במשטר דמוקרטי. כשמקרה קיצון שכזה מתרחש, עדיפה הוודאות על חוסר הוודאות. דוגמה לכך ניתן היה לראות במקרה שרון וההחלפה המיידית שלו על ידי ממלא מקומו אולמרט, שכעבור 100 ימים הפכה להחלפה קבועה. בכל שנות כהונתו מסרב רה"מ נתניהו למנות ממלא מקום. אם חלילה ייבצר ממנו למלא את תפקידו, מכל סיבה שהיא, הפוליטיקה הישראלית תמצא עצמה נגררת למאבקי כוח פנימיים בתנועת הליכוד, ובקרב שרי הממשלה. המצב שונה בתכלית מהמצב ברצח רה"מ יצחק רבין כיוון שבזמנו היה ברור לכל כי שר החוץ שמעון פרס, שלא מילא תפקיד ממלא-מקום, עתיד למלא את מקומו של רבין כראש ממשלה, וזאת לנוכח מעמדו מפלגת העבודה ובציבור. בימנו נתניהו מקפיד במשך עשורים שלא לרמוז לגבי מי הוא רואה כיורשו, ועל כן יתכן ומצב של נבצרות פתאומית שלו תגרור את ישראל לחוסר ודאות וכאוס פוליטי. לאור מצב בריאותו של רה"מ לשעבר שרון, התעוררה ביקורת לגבי יידוע הציבור בדבר מצבו הבריאותי של ראש ממשלה בישראל. לאור הביקורת פורסם בשנת 2007 כי לשכת ראש הממשל אהוד אולמרט החלה לפעול על פי נוהל. לפי בקשת התנועה לחופש המידע, פורסם בשנת 2010 הנוהל הנוגע לבריאות ראש ממשלה בישראל, כאשר סעיף 6.2 קובע כי ראשי ממשלה יפרסמו מידי שנה דוח על מצבו הרפואי. הדוח יחובר על ידי ראש הצוות הרפואי של רה"מ, ויפרט את כשירותו מבחינה בריאותית. היקף הדוח ייקבע על ידי ראש הצוות הרפואי יחד עם לשכת רה"מ והלשכה המשפטית במשרד רה"מ. למרות החובה השנתית, נתניהו פרסם דוח בריאות אחרון בשנת 2016. ב"מקום הכי חם בגיהנום" ערכו מעקב אחר דוחות הבריאות של נתניהו, ופנו ללשכתו כמה פעמים בבקשה לפרסם דוח בריאות נוסף. לעומתו, רה"מ לשעבר יאיר לפיד שכיהן כראש ממשלת מעבר לתקופה מוגבלת של חודשים ספורים, פרסם ב-2022 את דוח הבריאות שלו, אולם יש לציין כי בניגוד לדוח שפורסם על בריאות נתניהו ב-2016, הדוח של לפיד היה בן שורה וחסר פירוט לחלוטין לגבי הבדיקות אותן עבר לפיד. היעדר שקיפות נתניהו לגבי מצבו הבריאותי, בצירוף העובדה שלא סימן לעצמו יורש ולא מינה ממלא מקום, עשוי להיות צרוף "לא בריא" לדמוקרטיה הישראלית. במשטר דמוקרטי תקין הציבור אמור להיות מיודע, כל תקופה קבועה, על מצבו הבריאותי של ראש הממשלה. עדיף היה שייקבעו פרמטרים קבועים לכל ראשי הממשלה, עליהם הם מחויבים לדווח מה מצבם כל שנה. המצב בו כל הנושא נתון להחלטת ראש הצוות הרפואי של ראש הממשלה, ללשכתו ולייעוץ המשפטי של משרד ראש הממשלה, הוא מצב שעשוי לייצר מיסוך של נתונים חשובים שיוסתרו מהציבור. ממשרד ראש הממשלה טרם התקבלה תגובה. |
העיתון "מקור ראשון" פרסם ידיעה דרמטית: "סתיו שפיר נכחה רק ב- 22 ישיבות ועדת הכספים ב- 2018, מתוך כ־300 דיונים בסך הכול". הבעיה? שפיר בכלל איננה חברה בוועדה | "אתה יכול להתראיין מחר לתוכנית רדיו?", שאלה אותי תחקירנית. "באיזה נושא?" שאלתי חזרה. "הנוכחות של סתיו שפיר בוועדת הכספים, ואם יש לך דוגמאות לעוד שערוריות כאלו של חוסר נוכחות בוועדות נשמח שתספר". "בטח – התעסקנו המון בנוכחות והיעדרות מוועדות. אבל שפיר כלל לא חברה בוועדת כספים. לא אוכל לבקר אותה על זה שלא באה לוועדה שהיא לא חברה בה". "אהה.. באמת?", נשמעה אנחה מהצד השני של הקו. החליטו לדלג עליי כמרואיין. בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב"מקור ראשון" נחשף נתון שהוא עובדתית כנראה נכון (לא בדקנו בעצמנו): סתיו שפיר (העבודה) הגיעה ל- 22 דיונים בלבד של ועדת הכספים בשנת 2018. בכותרת המשנה של הכתבה נכתב: "את מאבקי האופוזיציה בוועדה הובילו בפועל חברי הכנסת מוסי רז, מיקי לוי ואיתן ברושי". הכתבה עוררה סערה לא קטנה, ורבים שאלו אותנו מה אנו חושבים על כך. אז ראשית, אנחנו רוצים לפרגן למקור ראשון על בדיקת הנתונים (זו משימה מייגעת למדי, מניסיון) – הבעיה היא כאמור, שהם פשוט לא רלוונטיים. רק בתוככי הכתבה מתגלה האמת: שפיר היא "ממלאת מקום" ולא חברה מן המניין בוועדה. במילים אחרות: אם מישהו ממפלגתה לא מגיע – היא יכולה להצביע במקומו. אגב, תפקיד "ממלא המקום" הוא למעשה חסר משמעות, שכן על-פי הכללים כל ח"כ יכול להחליף חבר סיעתו בהצבעה בוועדה, כאשר זה נעדר ממנה. תפקיד ממלא המקום, אם משתמשים בו, רק נותן קדימות בהחלפה. מה מזכיר לי הסיפור הזה? פעם ניקיתי (עידן) את חדר המדרגות בבניין שבו אני מתגורר, לאחר שהמנקה הקבועה לא הגיע במשך חודש. אישה שעברה במקום העירה לי שפספסתי נקודה. וכך גם הכתבה של מקור ראשון הלינה על אדם שלא ביצע תפקיד – שלא היה שלו לבצע מלכתחילה. יש לציין גם כי מבין הח"כים המוזכרים בכתבה, שפיר היא היחידה שמנהלת ועדה אחרת: ועדת השקיפות – שקיימה מעל ל- 150 דיונים מעמיקים בכנסת הזו – מה שמגביר את הבעייתיות בטענה כלפי אי-הגעתה לוועדת הכספים, שהיא כאמור אינה חברה בה. גם על הנתונים עצמם ישנה אי-הסכמה, או לפחות טענות למגמתיות בהצגתם. בתגובתה המסודרת (גם אם מעט מתלהמת) ששלחה למקור ראשון ובפוסט בעמוד הפייסבוק שלה, טענה שפיר כי הגיעה "למאות דיונים" בוועדת הכספים. במקור ראשון תקפו חזרה ושמו בפני הקוראים את הדילמה הבאה: "הנתונים אומרים 22 פגישות, היא אמרה מאות. למי אתם מאמינים?". אז נכון, שבהתלבטות בין התקשורת הישראלית הקורסת לאמירה של פוליטיקאי – קשה להכריע. האמת נמצאת כנראה באמצע: בשנת 2018 שפיר אכן הגיעה ל- 22 ישיבות בוועדת הכספים, אך כפי שפרסם נתי טוקר, משנת 2014 היא השתתפה במאות ישיבות. גם נתון זה לא מציג את האמת בשלמותה, מאחר והוא כולל בתוכו גם ישיבות מהכנסת הקודמת, אז שפיר הייתה חברה מלאה בוועדה (הכנסת הנוכחית החלה לכהן במרץ 2015). כשפנינו לקבל תגובה מהכתבת, שירית כהן אביטן, היא מסרה לנו שמתחילת הכנסת ה- 20 שפיר השתתפה לאורך כל הקדנציה (ארבע שנות כהונה) בכ- 160 ישיבות. כלומר: הנתון של שפיר שמדבר על "מאות ישיבות" מתייחס גם לכנסת הקודמת ולא רק לנוכחית. אין לנו כל עניין להגן על שפיר. רק לפני כשבועיים פרסמנו כתבה שטוענת כי היא פרסמה עובדות לא נכונות על הפריימריז במפלגת העבודה. וגם נכון לציין שכאשר שפיר מגיעה לוועדת הכספים, היא דואגת לעיתים לפרסם זאת ברעש רב, מה שעלול להיות מעצבן. אבל זה לא משנה את העובדה שהכתבה של מקור ראשון הייתה מגמתית ומהווה דוגמא לסכנה שבשימוש לא מדויק בעיתונות מבוססת נתונים. * |
בעשרות דיונים ודוחות בשנים האחרונות הוצג הכשל השלטוני בכל הקשור ליישובי הנגב המערבי: תקציבים שהובטחו שוב ושוב תחת סעיפים שונים, חלק גדול מהם כלל לא הועברו; חוסר מקצועיות או שימוש מושחת בתקציב; ייבוש כיתות הכוננות, פירוקן מנשק והיעדר אימונים; תשתיות הרוסות של דרכי הגישה; מאבקי כוח בין גופים שונים ועוד. כרוניקה של מחדלים מופקרים - תחקיר מיוחד | באוגוסט 2022, יום לפני מבצע "עלות השחר" בעזה, צייץ ח"כ איתמר בן גביר, שהיום מכהן כשר לביטחון פנים: "בדרכי כעת לעבר עוטף עזה, כבר שלושה ימים שהתושבים שם שוהים שם סביב מרחבים מוגנים כי ממשלת החליפי לפיד לא יכולה להקנות להם ביטחון. לא אפקיר את האחים שלי". בן גביר עשה סיבוב יחסי ציבור ביישובי הנגב המערבי, ואז, מן הסתם, חזר הביתה. כדרכו של בן גביר, מעבר לעובדה שההגעה המתריסה שלו גרמה להסטת כוחות ביטחון מהעיסוק השוטף שלהם לטובת שמירה על בטחונו, גם במקרה הזה הוא עיוות את המציאות לצרכיו שלו. תושבי הנגב המערבי אכן הופקרו במשך שנים, אבל האחראיות העיקריות למחדל היו דווקא ממשלות נתניהו לדורותיהן, כולל זו הנוכחית, שבן גביר מכהן בה כשר עם אחריות ישירה לביטחון הפנים. עם מינויו של בן גביר, שב-2022 מיהר לאזור כדי לזכות ביחסי ציבור והבטיח שלא יפקיר את "אחיו" תושבי הדרום, לשר לביטחון לאומי נפלה לידיו ההזדמנות לסייע לתושבי מערב הנגב. באפריל האחרון, מיד לאחר ישיבה מיוחדת של הממשלה בשדרות, צייץ כי "אישרנו היום בישיבת ממשלה מיוחדת בשדרות, תקציב של 99 מיליון שקל לחיזוק הביטחון הלאומי ביישובי עוטף עזה ושדרות רבתי, כולל אשכול, חוף אשקלון, שדות נגב ושער הנגב". בדיקה של סעיפי התקציב המלאים מהחלטת הממשלה באותה ישיבה בשדרות, מעלה שהמשרד בראשותו של בן גביר מצהיר כי יקציב כ-14 מיליון שקל (הכוללים שלושה תקני אבטחה ניידת, הרחבת התכנית למניעת אלימות ומימון חלקי של פקחים מקומיים). גם אם מחשבים את כל הסעיפים שעוסקים בביטחון בהחלטה, מגיעים לכ-60 מיליון שקל. כיצד, אם כן, הגיע השר לתקציב של 99 מיליון שקל, שאותו פרסם? לא ברור, מכיוון שהמשרד לביטחון פנים ודוברו של השר מסרבים לענות לשאלות שנשלחו אליהם בנושא. מאחורי הקלעים, חברי המועצות האזוריות בעוטף עזה לא היו מרוצים מהתנהלות הממשלה. "אני חייב להגיד שהמשרדים עצמם, אנחנו לא מרגישים שיש שיתוף פעולה חזק איתם", הסביר אחד מראשי המועצות בעוטף עזה כחודש לפני שהממשלה ירדה לפוטו-אופ בשדרות, שם הכריזו על ההחלטה להקצות כספים ליישובי העוטף. "אנחנו הולכים סחור סחור, קדימה אחורה, אני מקווה שבסוף תהיה תוכנית טובה. חוץ מזה, אנחנו מנסים גם עם המשרדים, וגם עם האחרים, להבין איפה התקציבים אמורים להיות". אנשי העוטף הם לא היחידים שניסו להבין היכן התקציבים אמורים להיות. ב-2022 פרסם מבקר המדינה כי למרות שהוקצו 54 מיליון שקל עבור השלמת ציוד ותשתיות הביטחון לעוטף עזה ויישובי הצפון, פיקוד העורף קיבל בפועל רק 34 מיליון שקל. המבקר מציין שנדרשים לפחות עוד 110 מיליון שקלים כדי להשלים את הציוד החסר, אבל הם לא נמצאו בתקציב. שיטת העבודה של הדרג המדיני מתנהלת במשך עשרות שנים תחת התפיסה שהכרזות על הקצאת כספים לא עולות כסף אבל שוות ממון ברמת יחסי הציבור. כך, בנובמבר 2020 הצהירה ממשלת נתניהו על תכנית לחיזוק החוסן האזרחי בשדרות וביישובי "עוטף רצועת עזה" לשנים 2021-2022 בעלות של כ-1.1 מיליארד שקלים. בשדרות חגגו את "הבשורה" וציינו כי "בין הבשורות לעיר שדרות, כתוצאה מהחלטת הממשלה: הודעת משרד הבריאות כי יפעל לקידום מוקד רפואי מתקדם בשדרות בשיתוף בית חולים כללי והצבת שתי ניידות טיפול נמרץ בשדרות". שיטת העבודה של הדרג המדיני מתנהלת במשך עשרות שנים תחת התפיסה שהכרזות על הקצאת כספים לא עולות כסף אבל שוות ממון ברמת יחסי הציבור. אבל שנתיים וחצי עברו, ובאורח פלא אותו הסעיף בדיוק הופיע בהחלטת הממשלה באפריל אותה חגג בן גביר, לחיזוק החוסן האזרחי ביישובי הנגב המערבי לשנים 2023-2024. נכון להיום, התקציב לסעיף לא הועבר. הניידות לא הוצבו ומוקד רפואי מתקדם עדיין לא הוקם. כך גם במקרה של ההחלטה מאותה ישיבת ממשלה בשדרות השנה. "לקידום ופיתוח מוכנות הרשויות המקומיות לחירום, בהתאם לתכנית עבודה שתגובש בתוך 60 יום מאישור ההחלטה", שמועתקת מילה במילה בהחלטת הממשלה לחיזוק החוסן האזרחי בשדרות וביישובי "עוטף רצועת עזה" מ-2020. פריסת התקציב על פני סעיפים רבים שחלקם כלל לא מתוקצבים, יחד עם חוסר שקיפות ומחסור בדיווח על ביצוע של חלק נכבד מההחלטות, מאפשרים לממשלה במשך שנים לזכות בעוד ועוד כותרות על תקציבי ענק שהם יעבירו לנושאים שונים, כשבפועל הכספים לא מועברים, ההתחייבויות לא מבוצעות והממשלה "חוסכת" מאות או מיליארדי שקלים שהיא יכולה להסיט למקומות אחרים. גם במקרה שההתחיבויות מבוצעות, חלקית או אפילו באופן מלא, חוסר המקצועיות בתהליכי קבלת ההחלטות והפיקוח גורם לאובדן תקציבי עצום במקרה של עבודה שלא פוקחה כראוי, ולהטיית מכרזים ושחיתות במקרים אחרים. ביישובי הנגב המערבי מורגלים בהתנהלות הזו. באוגוסט 2022, בדיון בוועדת המשנה לענייני העורף שהתקיים בזמן מבצע "מגן וחץ", ביקש גדי ירקוני, ראש מועצה אזורית אשכול להבהיר כי יש "דברים מובהקים שחייבים לתת עליהם תשובה מחר בבוקר, ולא עוד שבועיים… הדרכים הצדדיות והכבישים שמובילים, בייחוד במועצה אזורית אשכול". מדובר בהשקעה של מיליונים בודדים לשיקום הצירים שיכלו לשמש גם לכניסה של כוחות הביטחון במידת הצורך, וגם לפינוי חירום של האוכלוסייה. ועדיין, באוגוסט האחרון, התברר שוב הפער בין ההכרזות על השקעה בצירים ותשתיות הדרכים לבין מה שמתרחש בשטח. בדיון פנימי של המועצה האזורית אשכול הזהיר אחד מחברי המועצה רק לפני שלושה חודשים כי "את הבורות הענקיים שהיו באמצע הכביש" של אחד מצירי החירום, "פשוט מילאו בכורכר. זה עניין של ימים עד שיש שם בור ענק, עם משאיות שממשיכות לנסוע, וזו פשוט סכנת נפשות. ואם אנחנו נגיע עוד פעם למצב של חירום פה, של מבצע צבאי כזה או אחר, ונצטרך להשתמש בדרך הזאתי, זה נוראי. התיקון שעשו, עשה יותר נזק מתועלת". באותו דיון חירום בוועדת המשנה הזמנית לענייני העורף שבו דיבר ירקוני באוגוסט שנה שעברה, נכחו רק שלושה ח"כים מ"יש עתיד". יושבי ראש הוועדה, רם בן ברק ונירה שפק (חברת כפר עזה ששרדה ב-7 באוקטובר את הטבח בקיבוץ) וח"כ ולדימיר בליאק. כתושבת הקיבוץ, ובתפקידה כיו"ר השדולה לחיזוק עוטף עזה ליוותה שפק את נושאי ביטחון יישובי העוטף מיום כניסתה לכנסת. "חשוב לי להגיד כמה דברים", אמרה שפק בתחילת הדיון, "כשמוניתי להיות חברת כנסת, היה לי ברור דבר אחד – המשימה שלי היא מוכנות העורף. לכן ביקשתי להוביל את ועדת המשנה למוכנות העורף. ידעתי שזו לא ועדה סקסית, ולא כולם יבואו וישבו בה, ויצאו ממנה כותרות. אבל הבנתי שזו הליבה שלנו, זה החוסן של המדינה שלנו". שפק התבדחה ש"ישבה על הוריד" לרם בן ברק, יו"ר ועדת החוץ והביטחון. "כל פעם הסברתי לו למה הוועדה שלי יותר דחופה, ולמה אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, ולמה אנחנו על שעון חול ובכל דקה הוא יכול להתנפץ. ולכן כמה שנספיק יותר, זה מה שחשוב, ואנחנו נציל חיי אדם. ואני חייבת להגיד שקיבלתי שיתוף פעולה מדהים". שפק ידעה על מה היא מדברת. "לצערי", אמרה, "בשומר החומות גילינו שמה שנכתב באוגוסט 2020 בדוח מבקר המדינה שאני מחזיקה פה, נשאר כפער וככשל במאי 2021. וזה לא התחיל באוגוסט 2020. יש לנו דוחות מ-2006, מ-2007, ולאורך כל השנים, שמתריעים, מבקרים במשרדים, מבקר המדינה, על כשלים שצריך לטפל בהם. בשומר החומות ראינו שרובם לא טופלו. וזאת הייתה המשימה שלנו כאן בוועדה, לעבור נושא-נושא, לקחת אותו ולטפל בו". "יש לנו דוחות מ-2006, מ-2007, ולאורך כל השנים, שמתריעים, מבקרים במשרדים, מבקר המדינה, על כשלים שצריך לטפל בהם" דוח מבקר המדינה עליו מדברת שפק התפרסם באוגוסט 2020 ומצא ליקויים חמורים בהיערכות להגנת העורף, בדגש על מיגון יישובי הצפון. הדוח מ-2020 היה בכלל דוח מעקב והקדים לו פרסום מדצמבר 2016 שהתריע על הליקויים, ולמרות זאת, רק ביולי 2018 טרח להכריז הקבינט המדיני-ביטחוני בראשות נתניהו על תוכנית רב-שנתית עד 2030 למיגון העורף. התוכנית נקראה "מגן לצפון" והממשלה התחייבה שהיא תתוקצב ב-5 מיליארד שקלים, אלא שהכסף פשוט לא הגיע. שלוש שנים עברו בלי שהושקע שקל, ודווקא הממשלה בראשותו של בנט הייתה זו שהעבירה לראשונה 100 מיליון שקלים בשנת 2021 לטובת התוכנית. 250 מיליון שקלים תוכננו להיות מושקעים בפרויקט בתקציב 2022, ו-500 מיליון שקלים בשנת 2023. אלא שהשנה, בעקבות חילופי השלטון, ממשלת נתניהו הנוכחית שוב קיצצה בתקציב והחליטה להעביר רק 100 מיליון. אבל לא מדובר רק בתקצוב עבור מיגון, ממשלות נתניהו לדורותיהן גררו רגליים במשך שנים. הן לא פעלו להסדיר בחוק את סמכויות ומנגנון החירום לטיפול בעורף, לא תיקנו ליקויים, לא תמכו בהתמקצעות הגופים השונים האחראים ולא הבהירו את חלוקת הסמכויות בין רשות החירום הלאומית (רח"ל), פיקוד העורף וצה"ל, אגף חירום במשרד לביטחון פנים, המל"ל (המטה לבטחון לאומי) והמשטרה. במחקר שהתפרסם באוניברסיטת חיפה בפברואר 2022 בנושא ניהול מצבי חירום בישראל, שאלת המחקר המרכזית איתה יצאו לדרך החוקרים (פרופסור עלי זלצברגר וד"ר רוברט נוייפלד) הייתה "איך ייתכן שעניין כה מרכזי, החיוני להבטחת קיומה של המדינה, ושידוע לכל העוסקים בו כי קיימים בו פערים מהותיים אינו זוכה למענה ראוי? האם קיומם של הפערים בתחום ההיערכות לחירום, הישנותם של ליקויים, השינויים הארגוניים התכופים, וקיומם של פערים רגולטוריים משקף למעשה כשל עמוק יותר בהתנהלות השלטונית בישראל?". הקריאה בדוח (שהתבסס על סדרת ראיונות עם בכירים בתחום המענה לחירום בישראל, קריאת הדוחות בנושא ומחקר השוואתי על הנעשה במדינות אחרות), בוודאי בהקשר הנוכחי, מטלטלת. התשובה איתה חוזרים החוקרים ברורה: ישנו כשל עמוק בהתנהלות השלטונית בישראל. הדוח מפרט ומצביע לכל אורכו על הפערים בין ההכרזות למציאות בשטח, על הלחצים הפוליטיים, הבריחה מאחריות ומאבקי הכוחות בין הגופים השונים. "אחד הפערים המשמעותיים שבא לידי ביטוי במסגרת הראיונות השונים", מדגישים בדוח, "הוא סוגיית ההקצאה הכספית הנדרשת להיערכות לחירום. הדבר עלה בשני היבטים משלימים; ראשית, הוצג כי אחד הפערים בהיערכות לחירום נובעת מכך שהגופים הרלוונטיים אינם מחויבים בהקצאה כספית כלשהי לתחום ההיערכות לחירום… שנית, אחד הכלים המשמעותיים הוא הקצאה כספית; השתתפות במימון פרויקטים שונים הכרוכים בהיערכות לחירום כקטליזטור לקידום תחום החירום". "אחד הפערים בהיערכות לחירום נובעת מכך שהגופים הרלוונטיים אינם מחויבים בהקצאה כספית כלשהי לתחום ההיערכות לחירום" בין היתר מדגישים המומחים איתם דיברו החוקרים את "הנתק בין דיוני הממשלה לנעשה בפועל" ואת הטענה כי כי גורמים פוליטיים, "המונעים מהצורך להציג הישגים ציבוריים בכדי לזכות באמון הציבור ולהיבחר בשנית, מעדיפים לגלגל את האחריות על גורמים בירוקרטיים או נוטים להעריך את הסיכוי להתרחשות מקרה חירום במהלך כהונתם כנמוך… באופן שהשקעה בתחום החירום ביחס לתחומים אחרים לא תשפר את סיכויי ההיבחרות שלהם". שבוע אחרי הטבח, קשה להאמין עד כמה הכשל השלטוני בכל הקשור ליישובי הנגב המערבי היה נראה לעין, ועדיין, שום דבר לא נעשה. בפברואר 2017 פרסם מבקר המדינה דוח שעסק בתהליכי קבלת ההחלטות במבצע "צוק איתן" וההתמודדות עם איום המנהרות. לצד ביקורת חריפה על התנהלות גופי הביטחון, שרי הקבינט וראש הממשלה, צוין בדוח כי "אין לפטור גם את המטכ"ל והעומדים בראשו מאחריות למצב שבו הגיע צה"ל בהיבטי בניין הכוח והפעלתו למבצע צוק איתן. בביקורת נמצא כי לא רק שמרכיבי הביטחון ביישובי עוטף עזה לא חוזקו בשנים שקדמו למבצע צוק איתן, אלא אף קוצצו עבורם התקציבים, והיקף הכוחות להגנת היישובים בעוטף עזה בתקופה זאת צומצם". באוגוסט 2019, יום לאחר שראשי הרשויות בנגב המערבי שלחו מכתב לראש הממשלה שמוחה על הפגיעה בסמכויות רשות החירום הלאומית (רח"ל) והעברתן לפיקוד העורף, התראיין תמיר עידאן, ראש מועצת שדות נגב ואיש ליכוד, ברדיו דרום. "לא הבנתי שיש מלחמת עולם בין רח"ל לפיקוד העורף", הוא הסביר וסיפר כי כבר לפני כמה חודשים שלח מכתב תלונה למנכ"ל משרד הביטחון על התנהלות פיקוד העורף. מה שהתרחש לאחר מכן נשמע בלתי נתפס. "אלוף פיקוד העורף (תמיר ידעי – נ.ח.) העביר אלי מסר שכל הפרויקטים אצלי במועצה מוקפאים והם אכן מוקפאים, בגלל שתמכתי ברח"ל. אף פרויקט לא מקודם, אף אחד לא עונה לי", אמר, "אני לא אהיה מוכן לסבול את הדברים האלה כשראש הממשלה הוא שר הביטחון (ראש הממשלה נתניהו כיהן באותו תקופה גם כשר הביטחון – נ.ח.) דיברתי עם סגן הרמטכ"ל, כולם מכירים ובסוף מה קורה? מקבלים החלטה להעביר את האחריות לפיקוד העורף. "אלוף פיקוד העורף העביר אלי מסר שכל הפרויקטים אצלי במועצה מוקפאים בגלל שתמכתי ברח״ל. אף פרויקט לא מקודם, אף אחד לא עונה לי" "אנחנו נמצאים במצב שבו ראשי רשויות צועקים שפיקוד העורף יורה בנו, הוא לא מטפל בנו כמו שצריך. ופתאום מקבלים החלטה הפוכה, במקום לעצור רגע ולהעמיד את פיקוד העורף במקומו, אז מעבירים אליו סמכויות? אי אפשר לעבוד בלי רח"ל. זה מזעזע". למרות הביקורת, ממשלת נתניהו הרביעית, שכיהנה במשך חמש שנים, מ-2015 ועד 2020, ממשלת "ימין מלא", המשיכה לפרק ולהחליש את מי שאמונים על המענה הביטחוני הראשוני בכל מקרה של חדירה, כיתות הכוננות ביישובים והרבש"צים (רכזי הביטחון השוטף), ולא מצאה לנכון להסדיר בחקיקה את ההיערכות וניהול מצבי החירום במדינת ישראל. במקביל למלחמת העולם בין הגופים שאמורים לתפעל בתיאום מלא כל מצב חירום במדינה, ספגו כיתות הכוננות ביישובים מכה קשה, כשקציני ורכזי ביטחון יישוביים קיבלו הודעה חד-צדדית על פירוק כיתות כוננות והחלטה לאסוף נשקים מיישובים, שלא הוגדרו ככאלה ה"דורשים מחלקה", כשרכזי הביטחון ישארו לבדם, עד להגעת כוחות הצבא. המצב הלך והחמיר, ובשנת 2022, בזמן ממשלת בנט ולפיד, החליטה ועדת החוץ והביטחון, שח"כ שפק "ישבה לה על הוריד", לעסוק בנושא מספר פעמים. בינואר שנה שעברה ערכה הועדה דיון בנושא "מוכנות כיתות הכוננות" כשרק היא, היו"ר ח"כ בן ברק וח"כ צבי האוזר התייצבו לדיון מבין חברי הכנסת. עמירם מלכה, ראש זרוע העורף באגף המבצעים, הסביר כי "תפקיד כיתת הכוננות, ולזה מכשירים אותה, הוא לתת מענה לאירוע חדירה ביישוב ולתגבר הגנה ביישוב על פי הערכת מצב מרחבית. הסיווג מול יישובים קדמיים או חריגים בין יישוב סמוך גדר לבין יישוב עורפי מגדיר איזה גודל של כיתת כוננות יש ומה האמצעים שניתנים לה, כמובן, על פי הערכת מצב… סדר העדיפות נקבע על ידי רמ"ח מבצעים… יש לנו תוכנית רב-שנתית להשלים ציוד נוסף שחסר. ח"כ צבי האוזר, שניסה להבין האם וכמה כיתות כוננות פורקו בשנים האחרונות הצהיר כי הוא "מרים דגל אדום – יש כיתות כוננות שהיו ואינן או מתפרקות על ידי תהליכים, שלפני שנתיים אמרתם שאתם עוצרים אותם עד שאתם משלימים את עבודת המטה. ההנחייה הזאת, לעצור את התהליכים, לא ירדה לשטח…אני מבקש לדעת איפה פירקתם את כיתת הכוננות. עכשיו נתחיל להבין מה המשמעויות האלה, האם פירקתם בשני יישובים, ב-20 יישובים, ב-200 יישובים…סיכמתם איתנו והבנו שאתם עוצרים את תהליכי הפירוק ומסיימים לארגן את המחשבה ואת תורת הלחימה הזאת. לא הסתיים העניין והמשיכו פירוק, זה אני לא מוכן לקבל". "סיכמתם איתנו שאתם עוצרים את תהליכי הפירוק (של כיתות הכוננות) ומסיימים לארגן את המחשבה ואת תורת הלחימה. לא הסתיים העניין והמשיכו פירוק, זה אני לא מוכן לקבל" שפק גיבתה את הביקורת של האוזר. "אני מחוברת לשטח", אמרה, "עשינו סיור, ובואו נגיד את הדברים הנכונים. יישובים בקו התפר – סגרו להם את כיתות הכוננות, יש לנו את המידע הזה, אנחנו מקבלים תלונות. השארתם – אני אומרת השארתם באופן כללי, לא מל"ל – רבש"צ וסגן עם נשקים, במקומות אחרים כיתות הכוננות צומצמו בטענה שלא ניתן להחזיק נשק בבית בכספת ויש סכנה שהנשקים ייגנבו. גם בצפון העוטף אספו מיישובים". ח"כ שפק, שהשתחררה בדרגת אלוף משנה מצה"ל, חידדה שוב את התפיסה של חברי ועדת החוץ והביטחון, "אנחנו אומרים שכיתת הכוננות היא לבנת יסוד. אני מזכירה שזה לוחמים. בתפיסה שלי אני מפרידה בין פלוגות מג"ב לבין כיתות הכוננות מהסיבה הפשוטה שזה סד"כ, לתפיסתי, להתערבות וזה סד"כ שנמצא ביישוב בטווח אפס, שמכיר את השבילים. פלוגת מג"ב שמגיעה ליישוב – ואנחנו מכירים את זה מניווטים, כולל תרגילים של יחידות מיוחדות – לא יודעת ללכת עם התצ"אות והיישוב יודע איך להגיע לאיזה בית, מי נמצא, איך למגן, איך לבודד את המרחב והכול. אז בואו נזכור מה היא המהות ובוא ניתן מענה… ולערב את כלל הגופים, לא למדר חלק מהגופים". עמרי גלבוע, רבש"צ קיבוץ מגל שנכח בדיון, ביקש להציג את המצב בשטח. "הגעתי לוועדה הזו כבר לפני ארבע-חמש שנים, כשהייתה כוונה לפרק כיתות כוננות בקו התפר", אמר. "זה התחיל מכאן, המשיך לעוטף ירושלים, לרמת הגולן ולעוטף עזה. כרגע המצב מבחינתנו, הרבש"צים, הוא מצב קטסטרופלי…יש כיתות כוננות שכבר בוטלו וצומצמו, ברמת הגולן, בגליל העליון ובקו התפר וגם בעוטף עזה ובעוטף ירושלים…וכל הזמן מרחפת מעלינו החרב הזו, שכנראה שמחר או בעוד שבוע או בעוד שבועיים יצמצמו את כיתות הכוננות ויבטלו אותן. בחלק מהיישובים השאירו רבש"צ וסגן". גלבוע פנה לעמירם מלכה, "אני רוצה שהוא יסביר לי איך רבש"צ או סגן יכולים לנהל אירוע בתוך יישוב כשהם נמצאים לבד. מי יעזור להם לסרוק את אותו יישוב ולנטרל את האיום? כיתות הכוננות הן כלי, בדיוק כפי שיש לרבש"צים את מרכיבי הביטחון, יש להם את הנשקים, כיתת הכוננות היא אמצעי שצריך לשמר אותו. במבצע שומר חומות, כיתות הכוננות הן הכוח שעמד על הגדרות 24/7. לא ראינו פה, בקושי את הצבא, וגם לא את המשטרה, לצערי". "אני רוצה שהוא (ראש זרוע העורף באגף מבצעים) יסביר לי איך רבש"צ או סגן יכולים לנהל אירוע בתוך יישוב כשהם נמצאים לבד. מי יעזור להם לסרוק את אותו יישוב ולנטרל את האיום?" הוא הזהיר כי "לצמצם ולהשאיר שלושה-ארבעה חברי כיתת כוננות זה לא רלוונטי. חברי כיתת כוננות גם לא נמצאים לאורך כל שעות היום ביישובים…היום זמן התגובה של הצבא, לצערי, בחלק גדול מהגזרות הוארך לזמנים שקשה מאוד לדבר עליהם במושגים של לוחמה. לדוגמה, כשאני מקפיץ כוח צבאי היום, לוקח לו סדר גודל של עד שעה עד שהוא מגיע אליי לגזרה". "יחד עם זאת דורשים מאתנו לקחת חלק באימונים ולשפר את כיתות הכוננות – גם הנושא הזה צומצם. אין מספיק אימונים…כשאתם מדברים על מכלול הדברים אז, בבקשה, תסתכלו גם על הנושא של אימונים, להשאיר מחלקות עם נשקים שתואמים את גודל היישוב, לאורך הגדר שיש ליישוב, למספר התושבים. יש פה הרבה נתונים". מנהל הקהילה ביישוב בני יהודה, שנשקי כיתת הכוננות נלקחו ממנו הסביר כי "בלי נשקים אין כיתות כוננות בישובים. חייבים להבין את זה, זו נקודה שחייבת להיות על השולחן. אין מה לעשות עם כיתת כוננות אם אין לה נשקים, ובמקרה שיש באמת אירוע חירום אנחנו מצפים מהרבש"צ לנסוע מרחק של שעה נסיעה עד לבסיס, יחד עם כל הרבש"צים של הגולן, להילחם על מי יקבל את הנשקים ראשון, לחזור חזרה ליישוב ואולי שלוש שעות אחרי תחילת האירוע יהיו נשקים ביישוב. אז כולנו מבינים שלמעשה כיתת הכוננות לא שווה שום דבר". חן לוי, רבש"צ נוסף שקיבל את רשות הדיבור הבהיר גם את הסכנות שבפירוק כיתות הכוננות בהתאם להערכת מצב זמנית. "כיתת כוננות שפורקה, ייקח לה בין שנתיים לשלוש להגיע לכשירות מבצעית מחודשת. אז כשאנחנו מדברים בהינף יד בהערכת מצב חודשית או חצי שנתית לפרק כיתות כוננות, צריך להתאים את זה למצב בשטח. אם היינו מפרקים כיתת כוננות בכל פעם שהיה שקט היינו נשארים בלי כיתות כוננות ובלי מענה ראוי". לשאלת שפק, בנוגע לתדירות האימונים ענה לוי כי "בדרך כלל אנחנו מתאמנים אימון צבאי אחד בשנה, וכל השאר זה על בסיס התנדבות, אם בכלל. רוב המקומות היום, בגלל שזו מסגרת צבאית, מעדיפים לא להתאמן כי אין כיסוי ביטוחי לעניין הזה". שפק פנתה להאוזר. "צבי, דיברנו על זה אתמול בלילה", אמרה, "כמות האימונים שהם עושים היא לא על פי המפתח. גם הגזרה, גם החטיבה לפעמים וגם החלפת קו מבקשים מהם אימונים, הם מתנדבים. חלקם הפסיקו להתנדב כי חס וחלילה יקרה משהו… אם אני נפגע, שאלוהים יעזור לנו". "כל האירוע נראה דיון כאילו אחרי שקרה משהו", ענה האוזר לה ולשאר הנוכחים בחדר, "אני מבקש לקיים את הדיון לפני שקורה משהו, כי אחרי שקרה משהו אז אומרים: זה לא היה בסדר, זה לא היה בסדר וכולם היו מיד מתכנסים ואומרים שהייתה ועדת חקירה שהפיקה את הלקחים והיה דוח של הפקת לקחים. אני פשוט לא מסכים להמתין שיקרה משהו. הסיפור הזה הוא חצי מראית – אני אומר אולי אמירה מאוד מאוד קשה וקצת פופוליסטית – מה שאתה רואה זה לא מה שקיים באמת". ״אני מבקש לקיים את הדיון לפני שקורה משהו, כי אחרי שקרה משהו אז אומרים: זה לא היה בסדר, זה לא היה בסדר וכולם היו מיד מתכנסים ואומרים שהייתה ועדת חקירה שהפיקה את הלקחים" "אמרת שמה שקרה כאן עכשיו, עם התיאור האבסורדי של הנתונים והאיסוף, זה כאילו אירוע שבקלות אפשר לדמיין אותו אחרי אסון, שזה התחקיר", סיכמה שפק. "ההוא אמר לזה, ההוא בדק, זו לא אחריות שלי, אני עונה אבל זו לא אחריות שלי. אנחנו כאן באירוע של כמעט נפגע. תמיד אמרו לנו, בטח בגופים הביטחוניים, שבין כמעט ונפגע לנפגע זו הסתברות, ואסור לנו לעשות את זה. אני רואה כאן משהו לא טוב". למרות הבטחות נציגי המל"ל והצבא שנכחו בדיון, שיחזרו עם לוח זמנים ברור להחזרת הנשקים לכיתות הכוננות והקפאת הפירוק, חודש מאוחר יותר, בדיון בוועדה בנושא אבטחה בעוטף ירושלים, שגם בו התייצבה ח"כ שפק היא הבהירה כי דבר לא השתנה. "אי-אפשר לנתק רק את עוטף ירושלים מעוטף עזה", הבהירה לנציגי הצבא, "בטח לא כשאני מחזיקה ביד מכתב מה-10 בפברואר 2022, שמועצה אזורית בעוטף עזה, שדות נגב, מקבלת מפיקוד העורף ומשרד הביטחון הודעה שמקצצים תקנים, מורידים תקני רבש"צים, מורידים מרכיבי ביטחון…לצערי, למרות מה שנאמר על ידי המל"ל…אני בודקת במבחן התוצאה ורואה שזה נשאר בדיוק כמו שאמרנו בדיון הקודם. דיברנו על כיתות הכוננות, מרכיבי ביטחון והרבש"צים, ואין שום אמירה ושום התקדמות בנושא. "אנחנו רואים את תרחיש הייחוס לעורף – לא אדבר עליו כאן, אבל כולנו מבינים את המשמעויות שלו בעיבוי, איך אנחנו במצב של נסיגה. דוח מבקר המדינה מיוני 2019 התייחס בדיוק לכשירות המבצעית… בסוף האורגן צריך להיות שלם, זאת אומרת, אם המעברים יעשו כמו שצריך ואם הקורסים הפיקודיים – יהיה באמת פיקוד, אולי אפשר לעשות מארג. אי אפשר שכל שאר הדברים שהמבקר מדבר עליהם לא מקודמים ורק קיצוץ מבוצע". חברי הוועדה הבטיחו שימשיכו לעקוב ויקיימו ישיבות נוספות, אלא שביוני 2022 פוזרה הכנסת והדיון במוכנות העורף בשעת חירום התפוגג. ועדת חוץ וביטחון סירבה לענות לשאלות "המקום הכי חם" האם ועדת המשנה למוכנות העורף התכנסה מאז כינון הממשלה החדשה, ובמידה שהתכנסה, במה דנה הוועדה. בוועדת חוץ ובטחון מסרבים להגיב האם קיימו דיונים על מוכנות צה"ל והעורף ועדת השרים לענייני "מוכנות הזירה האזרחית למצבי חירום" בראשות ראש הממשלה נתניהו התכנסה רק פעם אחת מאז הקמת הממשלה, באוגוסט האחרון, ודנה בנושא מוכנות ישראל לרעידות אדמה. ורעידת אדמה אכן התרחשה, כזו שממשלת ישראל לא הייתה מוכנה לה. המתקפה הרצחנית בבוקר שבת ה-7 לאוקטובר, הפכה את האירוע המדומיין עליו התריעו חברי הכנסת האוזר ושפק למציאות מחרידה. עוד ועוד עדויות של חברי כיתות כוננות ורבש"צים זרמו לתקשורת בימים הראשונים שאחרי תחילת המלחמה. ממחסור חמור בנשקים ועד גילוי בזמן אמת שהנשקים שסופקו להם, תקולים ואין בהם שימוש. כיתות הכוננות, שנאלצו לנסות ולהדוף את המחבלים במשך שעות לבדן, הופקרו לגורלן. כבר במתקפה הראשונית נהרגו ראש מועצה האזורית שער הנגב, אופיר ליבשטיין, שיצא להגן על היישוב, הרבש"צים של בארי, עין השלושה, כיסופים, מפתחים, ניר יצחק, חולית, ורבים מחברי כיתות הכוננות נפצעו ונהרגו במהלך השעות הראשונות. במקביל, העובדה שישנו ואקום ניהולי מוחלט הפכה לברורה והכאוס גבר ככל שחלפו השעות. באין ברירה, מאות אזרחים לקחו על עצמם להגיע לשטח, לתמוך, לסייע ולהוציא מבצעי חילוץ. כששום גורם רשמי לא יוצא עם הנחיות ברורות לניהול האירוע, ואין מי שמרכז ומתאם את פינוי התושבים ביישובים. גם תושבים ההמומים והמפוחדים שנותרו נצורים בבתיהם בערי הדרום המופגזות ללא מים ומזון לא קיבלו מענה חירום רשמי. רק בשעה 16:00 אחרי הצהריים של שבת, כ-8 שעות לאחר תחילת המתקפה מדווח כי איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, חתם על צו אירוע חירום אזרחי בשטח מדינת ישראל כולה. זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל ששר לביטחון פנים מבצע מהלך כזה, ולא ברור כיצד התקבלה ההחלטה, על ידי מי, ומדוע באירוע בטחוני בסדר גודל שכזה, ניהול אירוע החירום לא הוכרז על ידי שר הביטחון, שכבר בשמונה בבוקר הכריז על מצב חירום מיוחד בשטח עוטף עזה. בשבע בערב, מעל 12 שעות מתחילת האירועים, התכנסה הממשלה לראשונה. כעת, כשתפיסת הקונספציה אותה כינה ח"כ האוזר כ"מה שאתה רואה זה לא מה שקיים באמת", נחשפת לעיני כל, התברר עד כמה הפער בין המציאות בשטח לבין הצהרות הפוליטיקאים, בלתי ניתן לגישור. בכל פעם שהכריזו שהם מביאים בשורה ליישובי העוטף, בפועל, ההצהרות נותרו ללא כיסוי והקריסה לא איחרה לבוא. בדיון בוועדת המשנה למוכנות העורף באוגוסט 2022 אותו ניהלה ח"כ שפק, הזהיר תומר גלאם, ראש עיריית אשקלון, "לא יכול להיות שהמציאות הזאת נכפתה עלינו, ואני מתמודד פה כמעט לבד. עוד מהמבצע הקודם 7.5 מיליון שקלים הוצאתי כסף רשות של התושבים שלי. לא קיבלתי שקל. שקל. ביקשתי עכשיו מזגנים תוך כדי הלחימה. לא קיבלתי כלום". "תגידו לי, מה זה? זה הגיוני?", הוא שאל, "אנחנו יכולים לשבת ב-700 ועדות. אבל ברגע שתפנימו שצריך לטפל בדבר, ולקיים דיון דחוף רק על אשקלון, כי בעוטף אנחנו יודעים מה הפערים, ויש טיוטה מסודרת והחלטה מסודרת שצריך לתגבר אותה ולחזק אותה, ולהעביר אותה עוד לפני ראש השנה. אבל אתם לא יכולים להסתכל ל-164 אלף תושבים בעיניים, ולומר להם, חברה, אתם סופגים, אנחנו יודעים. זה מה שאמר לי שר האוצר אתמול. אנחנו יודעים שאתה סובל. תודה רבה". "אתם לא יכולים להסתכל ל-164 אלף תושבים בעיניים, ולומר להם, חברה, אתם סופגים, אנחנו יודעים" גם יורם לרדן, ראש הרשות הלאומית לחירום השתתף בדיון, "לרח"ל יש תפקיד מרכזי בלחימה, היא המתאם של הרציפות התפקודית הלאומית. ולמעשה, כל משרדי הממשלה פותחים את חמ"לי החירום שלהם… אנחנו מביאים את תמונת המצב המשקית של משרדי הממשלה והרשויות הייעודיות, ובצורה הזאת אנחנו מנטרים ומשפיעים, ומנחים ומתעדפים, את כל הרציפות התפקודית הלאומית. זה המנגנון. הוא נבנה בשנה האחרונה עם פיקוד העורף. ולהבנתנו, זה המודל שבמלחמה בהיקף רב-זירתי או אחר, כשהשיבושים במשק יהיו משמעותיים, אז זה המודל שיעבוד ויפעיל את המשק בשעת חירום לאספקת השירותים והמוצרים האחרים. אני חושב שמה שהתהווה בין פיקוד העורף לרח"ל הוא מודל שלא היה". כעת, עשרה ימים אל תוך שעת חירום שישראל לא ידעה כמותה, אפשר לבחון האם ה"מודל שלא היה" אכן קיים. תכנית הפינוי קורסת לתוך כאוס מוחלט ולתושבים המפונים אין מענה. יוזמות אזרחיות נכנסו מיד אל הואקום שנוצר ובמשך ימים מנהלות מבצעי חילוץ אזרחים ובעלי חיים, אספקת מזון, מגורים, אירועים לילדים ומשפחות, תמיכה נפשית ועוד ועוד. את שדרות החליטה המדינה לפנות רק עשרה ימים לאחר תחילת הלחימה, כשבמהלך הימים הראשונים מאות אזרחים הגיעו ופינו רבים מתושבי העיר בצורה עצמאית. לאשקלון, למרות הדרישות והתחנונים של ראש העיר במשך שנים, לא הוכנה תוכנית פינוי עד היום וכ-40 אלף מהתושבים נמצאים ללא מקלטים או ממ"דים. על פי רשות החירום הלאומית, כמה אלפים מתושבי אשקלון "יצאו להתרעננות לשבוע", אבל פתרון ארוך טווח יותר לא נראה באופק. שלשום התרוצץ ראש עיריית אשקלון בין ישיבות הוועדות בכנסת בזעם, "אני צועק כבר שבע שנים ולא סיפקו את הסחורה", אמר בוועדת הפנים, "אחרי שהכל ייגמר נבוא חשבון עם מי שצריך. העיר אשקלון היא המטווחת ביותר, יש לנו הרוגים, פצועים ואלפי נפגעי חרדה. המדינה רק עכשיו מתחילה להבין את האירוע. הוצאנו כבר 20 מיליון שקלים על אפודים לחיילים שלא נתתם, על גנרטורים". אחר כך צעק על מנכ"ל משרד האוצר, שלומי הייזלר, שהשתתף בדיון, "תבוא ותהיה גיבור ותצא לשטח ותראה, אני במלחמה. מה שאתם נותנים זה כסף מהחלטות ממשלה בעבר ועכשיו אם אני אקבל עשרה מיליון שקל לשיפוץ מקלטים, מי ישפץ לי אותם". נירה שפק, שכבר לא מכהנת כחברת כנסת, ונמצאת בבית מלון באילת, השתתפה גם היא בדיון של ועדת הכספים. "לפני עשרה ימים נכנסו אלינו מחבלים, וכל מה שקרה מהרגע הזה חייב טיפול במיידי", אמרה לחברי הוועדה, "אני רוצה לנצל את זה שהייתי בפנים ואת ההיכרות שלי איתכם כדי לדבר על מספר דברים שלא מדברים עליהם… בין השאר צריך להפסיק להשתמש במכבסת המילים…לא יצאנו להפוגה ולא להתרעננות, אין לנו לאן לחזור. אני מבקשת לא להשתמש במילים האלה… יש לנו לקבור 60 חברים מכפר עזה, עד עכשיו קברנו חמישה. יש בעיית ציוד, יש בעיית זיהוי. תתעסקו בנו עכשיו ופחות ביתר, יש אנשים בלי משכורות, האנשים שהיו צריכים להכין את המשכורות מתו. תכניסו כסף לאנשים. אנחנו לא בוכים, נמשיך להגן על עצמנו, אבל תתחילו לטפל בנו". ח"כ גפני, יו"ר הוועדה, קטע אותה, "אם אפשר רק לסיים. השר תיכף יוצא", אמר לה, כשמישהי העירה לו ש"אולי השר צריך לשבת ולהקשיב לאנשים", ענה גפני, "בסדר. אז הוא יושב, ריבונו של עולם, מה". שפק, שרק לפני שנה עוד ישבה בעצמה כיו"ר ועדה בכנסת, איפשרה לאורחי הוועדה, אם מדובר בראשי הרשויות בדרום, או רבש"צים של יישובים, לסיים את דבריהם בדיונים שניהלה. את הדיון האחרון שניהלה לפני כשנה בנושא מוכנות העורף חתמה בדברים הבאים, "אני חייבת לומר אמירה אישית. כשנכנסתי לכאן כחברת כנסת, לוועדת המשנה למוכנות העורף, הייתה לי בטן מלאה מניסיון העבר שלי… בואו נעצור רגע ונחשוב. על מה אנחנו מחמיאים לעצמנו? על מה שמצופה מאיתנו לעשות בשגרה ובחירום". היא פנתה לכל נציגי המשרדים שנכחו בדיון, "תכלס, זו המשימה. בשביל זה יש אותנו פה" אמרה להם, "אז אין כאן מחמאות. יש כאן לממש את התפקיד שלנו. כמו שהחייל נלחם, וכמו שכל אחד, זה התפקיד שלנו כאן. ולכן, בתכלס, זה מה שאנחנו צריכים לעשות". את רוח הדברים האלה ניסתה להעביר גם בשיחה אתמול. הפעם כאזרחית, ניצולה של טבח נוראי שאיבדה את ביתה ואת הקהילה שלה. גם הפעם לא היה מי שיקשיב. |
כיצד פותחים העיתונים את העשור החדש | המקומונים הרלבנטיים מטפלים בפרשת לחיאני | ולפיד כותב על לפיד, ובעצם על כולנו. כן, גם עליך שם בפינה | "מעריב" מכסה את רוב השער שלו בצילום של זיקוקים מאוסטרליה. במקום המוביל על השער: בן כספית כותב טור של יאיר לפיד. ברצועה התחתונה נדחסות הפניות לידיעה מתחנפת על מסיימי קורס טיס ודיווח על נפילת טיל גראד בנתיבות. הרצועה העליונה מוקדשת, כנהוג, להפניות למוספים. הסופרלטיב המוצמד לכתבה הסטנדרטית, שהופיעה בכל העיתונים אתמול ומופיעה בהם גם היום, וכוללת ציטוטים מחומרי החקירה של יעקב טייטל, הוא "מסמך נדיר". לא ברור אם הסופרלטיב הזה מופרך יותר מהכותרת שניתנה להפניה אחרת, העוסקת ב"כוכבי הסטנד-אפ הגדולים של ישראל": "העולם מצחיק". ב"ידיעות אחרונות" אותו תמהיל טבלואידי על השער, רק מדויק יותר, עם כמויות נכונות יותר של קטשופ וחרדל מבקבוקי פלסטיק ורוטב אלף האיים משקית: הראשית על 2010 מוקטנת לגודל סביר (במקום שמתפנה: המוני מודעות), מתלווים לה ארבעה טורים (רענן שקד, סבר פלוצקר, איתן הבר והופעת אורח של עדה יונת), הגראד מקבל מקום מכובד יותר, ובמקום קורס טיס אנחנו מקבלים ידיעה של יוסי יהושוע על "יוזמה: הכלא הפרטי שבוטל יעבור לידי צה"ל". ברצועת הטיזרים בראש הדף: ריאן אוניל (במקום רוברט דה-נירו ב"מעריב"), יעל ושוש פוליאקוב (במקום מרינה מקסימילאן בלומין וחיים כהן), ושלומי לחיאני (במקום יעקב טייטל). מול הסטנדאפיסטים של "מעריב" מציב "ידיעות אחרונות" את משפחת לפיד. "הארץ" ו"ישראל היום" מתרגשים פחות מ-2010. "הארץ" מפני שהוא רגשני פחות, "ישראל היום" – אולי כי מדובר, אחרי הכל, בחג של הגויים. ב"ישראל היום" הראשית מוקדשת לגראד בנתיבות ("סמוך לנתיבות", מדייקים, ובצדק, ב"ישראל היום"). "זהו אירוע הירי הראשון לעבר נתיבות מאז מבצע עופרת יצוקה", נכתב בכותרת המשנה, "גדודי חללי אל-אקצא קיבלו אחריות לירי. מקורות בירושלים: לא ישוחררו סמלי טרור במסגרת עסקת שליט. מצרים וארה"ב לוחצות על הפלסטינים לחדש המו"מ המדיני". אם "ישראל היום" אכן מקבל הוראות מלשכת ראש הממשלה (ועוד לא ראינו לכך הוכחות מלבד ראיות נסיבתיות הגלויות לכל מי שפותח את העיתון), הרי שהעלאת הגראד לסדר היום יכולה להתפרש על-ידי מישהו כסימן לכך שבלשכת נתניהו מכינים את הקרקע לביטול העסקה לשחרור שליט. עוד על שער העיתון: "גובר הזעם בכנסת על העלאת תעריפי המים", "כתב אישום חמור נגד פרקליט הצמרת יעקב וינרוט" ("יוצא לקרב חייו" היא כותרת טור הפרשנות של מרדכי גילת), ובמסגרת שחורה הידיעה שהיתה המבזק שפתח את 2010 לפחות באתר אינטרנט אחד: "אב חשוד שהיכה את בתו התינוקת למוות". מי מככב בסטריפ הטיזרים? קתי פרימן (מי זאת? לא יודע. כנראה ספורטאית), רץ מרתון שהיה צנחן פצוע, הארי פוטר, ברק אובמה (איש העשור של "ישראל היום") ויעלה אביטל ("זמרת סופרן בין קלאסי לרוק"). תמהיל מרתק של השולי, הפטריוטי והלעוס עד זרא. ב"הארץ" הכותרת הראשית חדשותית לעילא, למרות הנטייה לעסוק בעבר עם פרוץ שנה חדשה: "בדיקת הארץ: למרות ההקפאה, מאות בתים נבנים בהתנחלויות המבודדות". טור פרשנות של אבי יששכרוף ועמוס הראל חוזר לחיסול המחבלים מהשומרון: "כך הפך מעצר המבוקשים בשכם למבצע חיסול". דן אבן מביא את דבריו של שר (סגן שר) הבריאות יעקב ליצמן: "אפעל לסגור יחידות כושלות להפריה חוץ-גופית". עוד דיווחים: "משרד החינוך יוזם: הכשרת בזק של סטודנטים מצטיינים למורים" (אור קשתי) ו"שוטרים גרמנים סמויים מאבטחים את הטיסות לישראל" (עופר אדרת). עוד הפניות: פרויקט מיוחד לרגל מלאות 50 שנה למותו של אלבר קאמי, מופז במוסף "הארץ" ומוסף מיוחד לסיכום העשור. כן, עוד מוסף. לא נרשמו על השער שחקניות, ספורטאים, צנחנים פצועים או מי מבני משפחת לפיד. נחום ברנע, כמובן, אלא מי, ישב עם הדמות המתוקשרת של השבוע, שלמה לחיאני, בבית חמותו של לחיאני, היכן שהוא נתון במעצר בית. ברנע מקדיש לראש עיריית בת-ים, הנחשד בפלילים, כשליש מהטור השבועי שלו. אחד מתנאי השחרור למעצר בית היו איסור לדבר על פרטי החקירה. לחיאני אינו מדבר עם ברנע על פרטי החקירה, או לפחות ברנע לא כותב עליהם לנו, הקוראים. מה שנשאר הוא פטפטת סתמית ותיאורים הכתובים בסגנון שזיכה את ברנע בפרס ישראל לעיתונות. זהו סגנון מעט מעורפל, רומזני מאוד, שרק לפעמים קופצת ממנו אמירה בוטה, ושבמקרה הזה ניתן להבין ממנו כי ברנע חושב שאין תוכו של לחיאני כברו, וכי הוא מנסה להציג כאילו הוא חזק ובטוח בעצמו הגם שהוא בעצם לא. לא באתי על סיפוקי אחרי קריאת הטור. להפך, הערפל רק גבר. מטבע הדברים, שער המקומונים היוצאים לאור בבת-ים (ומשותפים גם לעיר חולון) מקדישים את שעריהם לפרשת לחיאני. ההבדל ביניהם ביחסם לפרשה בולט. הכותרת הראשית של "ידיעות בת-ים" היא "רעידת אדמה" וכותרת המשנה מקוננת: "יום שני, שעת בוקר מוקדמת, רח העצמאות 6, בת-ים התעוררה לסרט רע. ראש העירייה שלומי לחיאני נעצר. ההלם, התגובות ומה הלאה? פרויקט מיוחד". ואילו ב"זמן חולון בת-ים" הכותרת הראשית היא "משפט שלמה", וכותרת המשנה מתריסה: "לפני שנים הזהירו יריביו הפוליטיים של שלומי לחיאני כי הוא חייב מיליונים. הציבור לא התרגש, ובחר אותו לראש העירייה. האם תצליח המשטרה להוכיח כי מדובר באיש מושחת?". (זה לא יפה לצחוק על מקומונים פריפריאליים, אבל בכל זאת: בכותרת המשנה לכתבה הראשית ב"ידיעות בת-ים" נכתב על "סטירת הלחי שגרמה לרעידת אדמה בעיר", ואילו בטור צד המוקדש לציטוטים מהארכיון נכתב בכותרת המשנה: "ללא קשר לחשדות שהועלו השבוע נגדו, זכה לחיאני לעלות לכותרות, שחלקן נחשף כאן לראשונה"). בכתבה הפותחת את "זמן חולון בת-ים" נכתב: "תושבים רבים בבת-ים הופתעו השבוע כאשר לחיאני נעצר ונחקר במשטרה. רבים הגיעו אל בניין העירייה. אחד מהם, קובי אטיאס, אמר: כולם ידעו שככה זה ייגמר [...]". בסוף הכתבה הפותחת את "ידיעות בת-ים" מופיע ציטוט מסכם של "אזרח נרגש": "הוא איש טוב שעושה טוב. מי במדינה הזו לא גונב?". רוב השער של המוסף "7 ימים" תפוס על-ידי עניין אחר, הקשור למשפחת לפיד, יאיר לפיד, אולם נשארה רצועה צרה בקצהו העליון של העמוד, שנצבעה באדום ונכתב בה: "תחקיר – כנופיות מפליטי דארפור משליטות טרור ופשע בלב תל-אביב" (אמיר זוהר). בעמ 22 נכתב בכותרת המשנה: "רצח, אונס, זנות, סחר בסמים ובנשק, גניבות ומעשי שוד אלימים. חבורות של פליטים מסודן ומאריתריאה השתלטו על אזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב והפכו אותה למוקד של פשע. הצד האפל של ההגירה ההומניטרית מגבול מצרים". לא נתעכב על המופרכות במשפט שמופיעות בו המלים "הפכו את התחנה המרכזית הישנה למוקד של פשע" (כן, עד אז היו שם חממות של פרחים שנשתלו כדי לחלקם לאלמנות וליתומים), ונמשיך בתיאור הכפולה הפותחת של הכתבה: הכותרת הראשית שלה היא "כנופיות התחנה" והתצלום המרכזי, הנפרש על פני כפולת העמודים כולה, מראה שלושה אנשים עומדים ברחוב כשפניהם מטושטשות. מי הם האנשים האלה? ראשי כנופיות? ארכי-סרסורים? אולי בריונים להשכיר? לא. סתם אנשים. רק מה – כושים. הטשטוש למה? כי הם אינם קשורים לכתבה. אז למה הם מופיעים בתצלום המרכזי שלה? כי זו כתבה על כושים אלימים, אז צריך תמונה של כושים אלימים. איך יודעים שהם מסוכנים, הכושים? עובדה, הפנים שלהם מטושטשות. באמצע מסגרת בתוך הכתבה, המוקדשת לתגובת "גורמי הרווחה", מצוטט יוהנס באיו, מהגר אתיופי נוצרי המנהל את המרכז לקידום פליטים אפריקאים. דבריו נפתחים כך: "גם ישראלים שודדים וגנבים". האם יכול אדם לכתוב את הביוגרפה של אדם אחר? ודאי. ישנם אנשים שזהו עיסוקם בחיים, הם מכונים "ביוגרפים", והם אינם נחשבים דווקא לדמויות ציבוריות בעלות סקס-אפיל גבוה. האם יכול אדם לכתוב את האוטוביוגרפיה של אדם אחר? ובכן, יאיר לפיד יכול. שער "7 ימים" מוקדש ל"נושא הלפיד", לשון הכותרת הראשית. היא מודפסת על גבי תמונתם של טומי לפיד ובנו, יאיר לפיד, ומפנה ל"שני פרקים מתוך האוטוביוגרפיה החדשה של יוסף (טומי) לפיד, זכרונות אחרי מותי (הוצאת כתר), כפי שנכתבה בגוף ראשון לאחר מותו, על-ידי בנו, יאיר לפיד". נושא הלפיד הוא, אם כן, יאיר לפיד, שכעת מסתבר שלקח על עצמו, לצד כתיבת האוטוביוגרפיה שלנו, הישראלים, גם את כתיבת האוטוביוגרפיה של אביו. בשני המקרים לא ברור אם הכותב קיבל רשות לכך ממושאי כתיבתו. אתמול צורף למנויי "הארץ" באזור בת-ים–חולון פתק ועליו הודעה כי מעתה ואילך לא יחולק למנויים המקומון "העיר" ("העיר תל-אביב", בשמו הנוכחי). במקומו יחולק למנויים – ובכן – לא יחולק כלום. אם כן, הרי הודעה למנהלי "הארץ": מעתה ואילך לא אקרא יותר את "העיר" (שדווקא התחיל להשתפר בזמן האחרון). "ובסופו של דבר, טלוויזיה, כמו כל אמנות, נבחנת ביכולתה לרגש", קובע רז שכניק, הכתב לענייני בידור ולעניינים מיוחדים של "ידיעות אחרונות", במסגרת כתבה שבה הוא ועמיתיו מדברים על העדפותיהם האישיות בתחומים שונים (המוסף "ממון"). "תרבות מעריב" ממשיך בפרויקט השערים שלו: שחקניות מוכרות למחצה שמוכתרות בתואר הדבר הבא. מדובר בקונספט שחוק כמו סוליה של שחקנית מוכרת מאוד. החידוש הוא בהתמדה: שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע. הפעם מכריזה כותרת המשנה על השער: "השחקנית ריימונד אמסלם השקיעה הרבה מאמצים כדי לא להפוך לכוכבת. עושה רושם שבשנה הקרובה, שום דבר כבר לא יעזור לה". הכותרת, אגב, היא "הפנים של 2010", כך שנראה כי מדובר בפרויקט רב-שנתי, שסיום העשור אינו מסמן את סיומו. להפך. אחרי "ידיעות אחרונות", היום מופיעה גם ב"הארץ" וב"דה-מרקר" הודעה בנוסח מתחסד ומתייפייף כי למרות הפחתת המע"מ, העיתונים אינם מתכוונים להוזיל את מחירם "עקב הצורך להתאים את מבנה הכנסות העיתון לעלויות הייצור". כלומר: אתם משלמים, לא? אז למה לתקן מה שלא מקולקל? |
אפשר היה לצפות מהעיתונאים ששוגרו לדובאי לתמורה נכבדה יותר. בכל זאת, שלושה עיתונאים מנוסים מיששו את פסגת רעיון העושר האנושי. את הלקח האישי נצטרך להפיק בכוחות עצמנו – ואת זה ניתן לעשות גם בלי להיות שם | לפחות שלושה עיתונאים יצאו בשליחותי אל הדיסנילנד המדברי שנקלע למצוקת הון. מסע מוזר המשלב השתאות וחרדה, עונג וסיכון. נתן ליפסון, סוכן "דה-מרקר" כפול-הדרכון, יצא לארץ האויב והריץ לעצמו בראש את "אקספרס של חצות", כשהוא בדמות הגיבור הראשי. מלותיו האחרונות מן השטח, כפי שפורסמו בעיתון, היו: "אני כותב את הטקסט הזה בלילה האחרון שלי כאן. עוד לא חזרתי הביתה. אני מקווה שלא נסחפתי ומחר בבוקר יבואו שלטונות בטחון הפנים של דובאי, יעצרו אותי, יענו אותי, ישליכו אותי לים ואף אחד לא יידע מה קרה איתי. אז אני שולח את הקטע הזה במייל כבר עכשיו. מה שבטוח בטוח". זה היה ביום חמישי. ביום ראשון ליפסון כבר פירשן מהבית, בריא ושלם, את שערוריית קרן מרקסטון. תודה לאל. לעיתונאי שיצא לשם וחזר בשלום, דובאי היא חלום רטוב. מדינת אלף לילה ולילה שמקפיצה את המושג "מסריח מעושר" לשיאים שגובהם כגובה מגדליה. ההוכחה החיה לכך שכסף קונה הכל. יזמות, טכנולוגיה, אורבניזם, תרבות, אמנות, הערצה ובוודאי גם אהבה. השילוב המפואר ביותר, והמכוער בהתאם, של חמדנות ושמרנות. מונרכיית נובוריש מנותקת מכל הקשר. לא ברור מה מעורר בנו פליאה עזה יותר; אתר הסקי הסהרורי בעולם, או האיים המלאכותיים המעטרים את החוף כתחרה של מפית שולחן. או שזהו מכלול הדקדנס המוטרף, שאיכשהו מעורר כאן הערצה, קנאה וכמיהה. אם כבר השקענו ושיגרנו עיתונאים, כמו ליפסון, גד ליאור מ"ידיעות אחרונות" וציקו מנשה מערוץ 10, אפשר היה לצפות לתמורה נכבדה יותר מטור "היה שם" מורחב. הרי אלף פעם כבר נשמטה לסתנו, אם כי מרחוק, למראה נפלאותיו של פארק השעשועים המדברי. פארק שאת היסוד המגלומני שבו חווינו באינספור דיווחי התפעלות קודמים ממיזמי איחוד-הנסיכויות. לשווא חיפשתי תובנה חדשה או חוויה מאלפת שאינה קשורה בגודל או במחיר, והתקשיתי למצוא אפילו הרהור קטן שיתעלה מעל כרוניקת הדיווח מן השטח הגדול. בכל זאת, שלושה עיתונאים מנוסים נגעו, ולרגע מיששו, את פסגת העושר העולמי. וליתר דיוק, את פסגת רעיון העושר האנושי. ליפסון, חייל נאמן, עסק בחומרים שמהם עשויה העיתונות הכלכלית. כלכלנים, בנקאים, קבלנים, יועצים, שווקים, חובות, נושים, מיסוי, משקיעים, נדל"ן, שליטה, שווי, פרויקט, מיליארד, קריסה, פריסה. נוסף לכך סיפק סיקור קורקטי הכולל סיור היכרות עם מכמני העיר, משהו על משפחת היזמים ועל הרקע לפלא, ושיחות מזדמנות עם זרים ומקומיים שהמאפיין אותם הוא היותם בעלי שם פרטי בלבד, שגם הוא בדוי. גון, מארק, סטיבן. גד ליאור, שליח מיוחד כפול-דרכון ומנוסה גם במסעות למדינות ערב, חותך את הנסיכות מגובה המדרכה ומשוחח עם העוברים ושבים. ניכר בו שהוא מדובב מיומן. גם הוא נתקל בבעלי שמות פרטיים, אסמאעיל, אבראהים, אבל לכמה מבני שיחו יש אפילו שמות מלאים. ליאור אינו מחמיץ את הבחור מהבנק, את פקיד הקבלה, את נהג המונית האדיב, ואפילו את איש משרד התרבות שליווה מופע לחג שנערך בקניון הגדול. ליאור סר לבית-קפה והחליף מלים עם כמה מיושביו, מה שאמור לשקף הלכי רוח, ואפילו העז להחליף משפט או שניים עם אשה מקומית – דבר שאינו מקובל במדינה כדובאי - בתור לקופה בחנות הממתקים. זה המקור לשורה שתפחה לכלל כותרת פנימית מודגשת: "באנגלית רהוטה [מה הפלא? הרי זו שפת המקום] היא אמרה לי: במקום לקנות נעליים, בעלי ביקש שנקנה ממתקים לילדים". הנה לכם: מסימני המשבר. חייו של ציקו מנשה, הכתב המדיני של חדשות 10, נוחים יותר. המצלמה שעימו נושאת בחלק נכבד מנטל שיקוף הפאר המועצם של הנסיכות. גם מנשה מעמיד מול המצלמה (בכתבתו הראשונה, משתיים) שלושה "תושבי דובאי" המשמיעים כל אחד משפט סתמי, ומביא חוות דעת אופטימית מפי מנכ"ל חברת השקעות זרה, שפניו גלויים, וחוות דעת פסימית מפי נציג חברה זרה המקורב לשליט, האומר, בגבו למצלמה, כי נגרם נזק משמעותי לתדמית המצליחנות של הנסיכות. לזכותו של מנשה אפשר לציין ניואנסים של ביקורת בקולו המלווה את השיטוט בארץ הפלאות. הוא נותן להבין כי התושבים מבולבלים, שכן החיים בבועה (מה ממחיש זאת טוב יותר מאתר הסקי?) וההתפתחות "המוטרפת", כדבריו, עלולים לגרום לאיבוד פרופורציות. מנשה גם אינו שוכח לציין כי מדובר כאן בדיקטטורה, גם אם נאורה. ואני מוסיף, נאורה לכאורה. מנשה משלם שווה ערך ל-330 שקל תמורת קנקן "אפטרנון טי" ומבחר עוגיות, בבר שליד מסעדת הקומה העליונה במלון בורג אל-ערב בן שבעת הכוכבים, וכל זה כדי להשקיף מגובה 200 מטר על האי המלאכותי בצורת הדקל, לקול הפסנתר המוכסף המנגן את "אי-שם מעבר לקשת". שלושת השליחים, כתב כלכלי, כתב משימתי וכתב מדיני עם מצלמה, עשו את המוטל עליהם. משלוש הכתבות ניתן היה להרכיב כתבה אחת, שלמה מעט יותר, שגם היא מציעה לא יותר מתמונה שטוחה של המציאות. היה מי שמצא כי ליפסון וליאור הוציאו מאותו ביקור מסקנות הפוכות זה מזה. אין להתפלא על כך. הרי אין סיכוי שאורח לרגע יוכל להכיל את המקום שבו הוא מתארח ולהפיק מכך תובנות. תשאלו את הכתב הוותיק (סר) מארק טאלי, ראש המשרד של ה-BBC בדלהי, שפרש אחרי שלושים שנות כיסוי הודו ואמר, "ככל שאני יושב כאן יותר, כך מתברר לי עד כמה מעט מושג יש לי". אבל אנו, הקוראים והצופים, לא באמת מעוניינים לרדת לחקר המציאות (אף שציקו מנשה הכריז בראשית דיווחו: "יצאנו לדובאי כדי להבין מה בדיוק קרה שם"). אנחנו לא מעוניינים לדעת בדיוק מה קורה שם, בחדרים שבהם מסתגרים נציגי המשקיעים, הנושים, הבנקאים והשליטים. אנחנו מבינים באופן עמום את מה שעורכי "דה-מרקר" העניקו ככותרת לכתבתו של ליפסון: "מחיר המגלומניה", אבל כל עוד היא אינה מזעזעת את רחוב אחד-העם, אנחנו בטוחים שזו מגלומניה של משוגעים אחרים. התקשורת המסחרית, כמעט מעצם הגדרתה, נמנעת מנקיטת עמדה. היא בנויה היום לפעולה על פס אחד בלבד: להעביר את אפקט הוואו. וואו, איזה גודל, איזה גובה, איזו נסיקה, איזו התרסקות. את הלקח האישי נצטרך להפיק בכוחות עצמנו – ואת זה ניתן לעשות גם בלי להיות שם. אחד הלקחים שכדאי להפנים הוא שככל שאתה מיליארדר כבד יותר, תמיד יימצא מישהו כבד ממך. תשאלו את וורן באפט, שהבין שמיטתו אינה מיועדת להכיל גוף הגדול ממידותיו שלו. במובן הזה אין כתבינו בעלי השם שונים מן המרואיינים נטולי השמות שצצים מרשימתם. אנו, ששקועים ברכבת הקלה המדשדשת, בוחנים בעיניים כלות את פסגות העושר, ועם זאת רק נשמח לראות את כנפיהם של אלה שהמריאו גבוה מדי אל השמש מתמוססות בחוּמה ולמלא את חיינו באושר קטן למקרא סיפורי נפילה נוספים. למחרת (ואפילו היום, בעמודים הסמוכים) נחזור להעריץ, לפרכס, להלל ולקנא במגלומנים שלנו, בצפייה להתרסקותם. אם יש גן עדן, הרי הוא מגרש הטניס/מנחת המסוקים המרחף בקצהו של מגדל מלון בורג אל-ערב. מפלצת הנדסית ותרבותית שאין כמותה (בעיני, לשמצה). ואם יש לקח, הרי הוא שככל שמגביהים מפני האדמה, גן העדן הופך מדבר שממה שרובצים בו אידיוטים עם כרטיסי אשראי מוזהבים. |
ההנחה המובלעת בכל המוספים האלה היא, שחוכמה וכסף הולכים יחד. מי שיש לו כסף חייב להיות משופע בחוכמה ובמעלות נוספות, שראוי לחלוק אותן עם החלק הפחות חכם, ולכן גם עני יותר, באוכלוסייה. ההנחה הזאת לא רק מקוממת מבחינה מוסרית, היא גם מופרכת לחלוטין | בראשית המאה ה־18 חיו בגרמניה שני אחים, ושמותיהם יעקב ווילהלם גרים. הם נדדו מכפר לכפר, ליקטו מעשיות עממיות והעלו אותן על הכתב. העלילות היו מפחידות, כבדות במעשים אכזריים, באמהות חורגות ובאי־הבנות טרגיות. אבל הסוף היה טוב: היה נסיך; היתה חתונה; וכולם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אנחנו העיתונאים מתיימרים להיות ספקי חדשות, חושפי אמיתות, מבקרי מדינה, כלבי שמירה חדי שיניים, אבל עמוק בלבנו אנחנו שיבוט של האחים גרים. במיוחד בחגים. בחגים אנחנו מספרים סיפורי פיות, פיירי־טיילז. בהיעדר אצולה מסודרת אנחנו מתרכזים באלה שבעינינו הם הקרובים למעלת אצילים: נסיכי הכסף. כל חג טובלים העיתונים בסיפוריהם האישיים נוטפי הדבש והדמעות של בעלי הממון, בצאצאיהם, במזונם, במלתחות הבגדים שלהם. השנה זה הגיע לממדים של התמכרות. מוסף "הארץ" הסניף ראשון. הראיון שערך שחר אלתרמן עם תמי מוזס־בורוביץ השתרע, נוסף לשער העיתון, על 8 עמודים, והכיל, בהערכה זהירה, בין 6,000 ל־7,000 מלים. לא מעט למרואיינת שמעידה על עצמה, במידה רבה של צדק, "אני כלום. באמת". מוזס־בורוביץ זכתה לכבוד הזה בגלל שלושה טעמים: היא אחותו של מו"ל העיתון "ידיעות אחרונות"; היא אחותה של אשת שר החוץ; והיא בעלים לשעבר ברשת מרכולים שקרסה וברשת של עיתוני נישה שהחליפה ידיים. בחייה היא לא עשתה מעשה אחד שהיא יכולה להתפאר בו: לא הצילה חיים; לא הקימה מפעל; לא המציאה המצאה; לא כתבה שורה שראוי לזכור אותה. על־פי עדותה, היא לא ביקרה מימיה במוזיאון; לא שמעה אופרה; נכחה רק בהצגת תיאטרון אחת, מיוזיקל, וגם זה בחו"ל; ואת קריאת הספרים היא משאירה לאחותה גודי, שקוראת, לדבריה, "ספר אחד ביום". כאשר אדם סביר מחליט לחלוק את חייו עם קוראי עיתון הוא עושה בדרך־כלל את חשבון הרווח וההפסד שלו. אני מניח שגם מוזס־בורוביץ עשתה את חשבונה. כמו הרבה אנשי עסקים שנקלעו לצרות לפניה, היא ביקשה לעורר את רחמי הציבור. כשבאו לגולדה מאיר בטענות על מחדל יום כיפור היא לא הבינה מה רוצים ממנה. היא בסך־הכל אשה. מהראיון עם מוזס־בורוביץ עולה תמיהה דומה: מה אתם רוצים ממני, אני סתם פרחה. רחמים, אמר גורג קונסטנצה ב"סיינפלד", הם נכס שממעיטים מדי בערכו. הנה אמת אחת שכדי לדעת אותה לא צריך לבקר במוזיאון. בתור אנתרופולוגיה מוזס־בורוביץ שווה 2,000 מלה. בתור סיפור פיות היא שווה 7,000. עובדה. לרגל ראש השנה הוציא "מעריב" מוסף מיוחד, עטוף בכרומו, ובו מאה האנשים שהעיתון מדרג אותם כעשירים בישראל. מוסף נוסף של העיתון ראיין חלק מאותם בעלי ממון, תחת הכותרת "השנה שלי". מוסף החג של "ממון" ("ידיעות אחרונות") הציג אותם כאות וכמופת, תחת הכותרת "במו ידי". מוסף נוסף של העיתון, בערב יום כיפור, הציג אותם שוב כאות וכמופת, תחת הכותרת "דברים שלמדתי מאבא". ההנחה המובלעת בכל המוספים האלה היא, שחוכמה וכסף הולכים יחד. מי שיש לו כסף חייב להיות משופע בחוכמה ובמעלות נוספות, שראוי לחלוק אותן עם החלק הפחות חכם, ולכן גם עני יותר, באוכלוסייה. ההנחה הזאת לא רק מקוממת מבחינה מוסרית, היא גם מופרכת לחלוטין, כפי שמוכיח המקרה המצער של מס 1 ברשימת עשירי ישראל, שרי אריסון. תאמרו: אריסון ירשה את הבנק שלה מאביה. לרשת זה לא חוכמה, אבל מי שעשה את כספו בעצמו, במו ידיו, חייב להיות חכם מופלג. לא בהכרח. כפי שמוכיח המקרה של אליעזר פישמן. פישמן, שקיבל בדירוג העשירים של "מעריב" את מספר המזל 69, העביר בשנים האחרונות חלק גדול מעסקיו לחו"ל. רבים נהגו כך, כשם שרבים נהגו להפך. זאת מהותו של המשק החופשי: כל אחד רשאי לחפש את עושרו במקום שנראה לו. רק אליעזר פישמן הפך את החלטתו העסקית הלגיטימית לסדרת תלונות של אמא פולנייה. המדינה אשמה לו. הוא עשה כמה החלטות עסקיות לא מוצלחות, נתקל בקשיחותם של שני רגולטורים, והחליט לשרוף את המועדון. "זו מדינה נוראה", התאונן בראיון בגליון ראש השנה של מעריב. "כל אחד שם את ידיו בתוך הכיס שלי". הוא הביע תקווה שילדיו ילכו לחו"ל בעקבותיו וניבא, כמעט ייחל, שאנשי עסקים שמשקיעים היום בארץ יעזבו גם הם. לפישמן יש מעמד של כבוד בעולם העסקים הישראלי. הוא זכה בו ביושר: בתחילת שנות השמונים, כאשר קרן "רונית" שניהל התמוטטה, התעקש פישמן להחזיר למשקיעים את הכסף. על ההתנהגות המופתית שלו אז הוא קיבל הרבה אשראי, גם בציבור, גם בבנקים. את האשראי הזה הוא מבזבז עכשיו. השאלה איננה מי צדק, הוא או הפקידים. ייתכן שהצדק היה אתו. אבל כאשר הוא מאיים על מדינת ישראל בגירושין הוא מבייש רק את עצמו. יש דרכים להיאבק נגד המדינה, אבל אף אחד לא יכול לאיים עליה, לא מועצת יש"ע (שבכל זאת, נאבקה בעניין משמעותי יותר מעסקי הכבלים), לא רבנים למיניהם, ולא אליעזר פישמן. כאשר רכש יצחק תשובה את מלון "פלאזה" בניו־יורק התעללו בו הצהובונים הניו־יורקיים, התעללו האיגודים המקצועיים, התעללו הרגולטורים. סחטו אותו. ניצלו לרעה את העובדה שהוא זר. מה שעוללו לו ספק אם היו מעזים לעולל לדונאלד טראמפ. אף על פי כן, תשובה לא יילל שארצות־הברית היא מדינה נוראה, אוכלת יושביה, שהיא מדינה שטובה בשביל להתחיל בה, לא בשביל להמשיך, והוא עוזב. תשובה ידע, מן הסתם, איזו כותרת תתנוסס על העמוד הראשון של "ניו־יורק פוסט" אם יודיע שהוא הולך: "לך!!!!". אבל מה הם מבינים, האמריקאים. ▪ ▪ ▪ פרשת מאסרה של כתבת ה"ניו־יורק טיימס" גודי מילר, שסוקרה בהרחבה מעל דפי "העין השביעית", ממשיכה להעסיק את התקשורת האמריקאית, והדרמה מרתקת. 85 יום ישבה מילר בכלא, ואז קיבלה את התנאים שהציב לה החוקר המיוחד, השתחררה ומסרה עדות לחבר המושבעים הגדול. בנקודה הזאת התפצל הסיפור לשתי סערות־הוריקאן נפרדות. אחת היכתה בבית הלבן. החוקר (למעשה, התובע) המיוחד, פטריק פיצגרלד, החליט להגיש כתב־אישום נגד לואיס ("סקוטר") ליבי, ראש המטה של סגן־הנשיא והמקור של מילר. הוא מואשם בשלב זה לא בהדלפת שם הסוכנת, אלא בשיבוש הליכי חקירה ובעדות־שקר. הוא אולץ להתפטר ממשרתו. החקירה נגד הבכיר השני בבית הלבן שהסתבך, יועץ הנשיא קארל רוב, תימשך. זוהי מכה קשה ומשפילה לנשיא ולסגנו. עיתונאים מפוררים, לפעמים אפילו מפילים, ממשלות. זה תפקידם, וזה אחד השיאים הגדולים בקריירה של כל אחד מהם. לא הפעם. הפעם המידע שסדק את ממשלו של בוש הוצא מהעיתונאים בכוח. איש לא יקבל פרס פוליצר על חלקו בסיפור. להיפך: העיתונאים שהסתבכו בו נאבקים עכשיו על הצלת שארית הקריירה שלהם. רק עיתונאי אחד פירסם את שמה של הסוכנת: רוברט נובאק, בעל־טור מקורב לממשל (ואגב, אחד משונאיה הגדולים של ישראל בתקשורת האמריקנית). נובאק מסר הצהרות סותרות על חלקו בפרשה. עד עכשיו הצליח להסתתר מאחורי העצה שקיבל מעורכי־דינו, לדבר מה שפחות. הוא לא יוכל להמשיך לשתוק. בינתיים, הסערה מתמקדת ב"ניו־יורק טיימס", החשוב בעיתוני תבל. מילר הובילה את התקשורת האמריקאית בגילויים על הנשק הלא קונבנציונלי שמצוי בידי סדאם חוסיין. בעיני הקוראים הליברלים של העיתון, זהו חטא חמור הרבה יותר מהכתבות המפוברקות שפרסם בעיתון גייסון בלייר. ההמצאות של בלייר לא הזיקו לאיש. הגילויים של מילר, שהסתמכו על מקורות בממשל ובקרב גולים עיראקים, דחפו את אמריקה למלחמה בתואנות שווא. גם עמיתיה העיתונאים לא סלחו. הם שאלו את כל השאלות הקשות: מדוע העדיפה להיכנס לכלא ולא להגיע להבנה עם התובע, כפי שהגיעו כל עמיתיה. ואם נכנסה מטעמים עקרוניים לכלא, מדוע נכנעה. התשובות שלה זיכו אותה בקיתונות של לעג. ה"ניו־יורק טיימס", אכול אשמה עוד מפרשת בלייר, הוציא החוצה, אל דפי העיתון ואל האינטרנט, את כל המריבות הפנימיות. העורך וסגניתו הציגו את מילר כשקרנית. האומבודסמן של העיתון הצטרף אליהם. שלושתם הציעו למילר, בפומבי, לא לחזור לעבודה. את השיא סיפקה מורין דאוד, בעלת הטור הנשכנית של העיתון. WMD הם ראשי־התיבות של "נשק להשמדה המונית". דאוד החליפה מלה אחת. היא כינתה את מילר "אשה להשמדה המונית". מילר דבקה בגרסתה. המו"ל, ידיד אישי של מילר, שחרר הצהרות מגומגמות. בארץ אני יכול לחשוב על עיתון אחד שמסוגל לקפוץ ראש לתוך בצה כזאת, אמנם מטעמים אחרים, אבל ב"ניו־יורק טיימס" המכובד זהו ציון דרך היסטורי. מילר העלתה שתי טענות מקצועיות שמעסיקות תדיר עיתונאים כאן. האחת, אני לא יכולה להיות טובה יותר מהמקורות שלי. אם הם הטעו אותי, הם אשמים, לא אני; השנייה, עיתונאי חייב לשמור על חסיון המקור שלו בכל מחיר. גם כאשר המקור משחרר אותו (כפי שליבי שחרר את מילר) מחובת החיסיון, עד שלא השתכנע שהשחרור נובע מרצון חופשי, אסור לו לחשוף את המקור. לא דובים ולא זבובים, אמרו עמיתיה. היית צריכה לבדוק את מקורותיך בשבע עיניים, ועוד יותר כאשר הם חסויים. עורך העיתון, ביל קלר, לקח חלק מהאשמה על עצמו. לא בדקתי אותה די, כתב. הוא הדין בשאלת החיסיון. חובתו הראשונה של עיתונאי, כתבו מבקריה של מילר, איננה למקורותיו אלא לקוראיו. אם המקור משחרר אותו מחובת החיסיון, הוא צריך לומר תודה ולמהר לפרסם את שמו ברבים. עיתונאים לא נועדו להיות שותפי סוד של פקידים ופוליטיקאים. שליחותם היחידה היא לפרסם את כל העובדות שהגיעו לידיהם. יש בטענה הזאת הרבה אמת. עיתונאים, גם החתום מעלה, נוטים להתאהב בחשאיות המקורות שלהם. הם שומרים עליהם לא רק מפני הקורא, אלא גם מפני המתחרים. בהדלפה כמו באהבה: הם משלים את עצמם שכך המקור יהיה שלהם, ורק שלהם, לעולם ועד. גיליון 59, נובמבר 2005 |
נציג ציבור שלא באמת מייצג את האינטרס הציבורי, פרופסורים שמאשרים את הניסויים של חבריהם, או של הממונים עליהם, ואישור לניסויים במייל - הוועדות הפנימיות שמאשרות ניסויים בבעלי חיים פועלות ללא שקיפות וללא פיקוח מספק • גם דיון מיוחד בוועדה בכנסת לא הביא לשינוי במצב | אי שם ב-2007, נחשף תיעוד קשה של שני ניסויים שבוצעו במחלקה לנוירו-ביולוגיה במכון ויצמן. חתולים וקופים הוחזקו בתנאים איומים, ובוצעו בהם הליכים פולשניים ומכאיבים, בניסוי שהוגדר כבסיסי – כלומר לא הביא לבסוף להכנסת תרופה או טיפול חדשים שיסייעו לאנושות. מדי שנה מאות אלפי בעלי חיים משמשים לניסויים בחברות מסחריות, מוסדות אקדמיים ומשרדי ממשלה שונים. כל מי שמבצע ניסוי כזה כפוף לחוק צער בעלי חיים, המחייב לבצע רק ניסויים שתכליתם חשובה מספיק כדי לפגוע בבעלי החיים שיקחו בהם חלק, ולצמצם את הסבל שנגרם במהלכן. אבל מי אחראי לפקח על החוקרים ולדאוג שיפעלו על פי החוק? במוסדות האקדמיים, הוועדה שמאשרת או פוסלת את הניסויים, מורכבת ברובה מחוקרים המבצעים בעצמם ניסויים באותה האוניברסיטה. מדוע שחוקר יפסול ניסוי של מי שבידיו הכוח להכריע לגבי קידומו, או של חברו הקרוב לעבודה? הבעייתיות של המנגנון הזה הגיעה בין היתר גם לפתחה של הכנסת, שקיימה דיון מיוחד בנושא לפני כשנה, אך צעדים ממשיים או קידום חקיקה לא יצאו ממנו. בינתיים, ההחלטות על גורלם של מאות אלפי בעלי חיים מתקבלות ללא פיקוח מספק, ותוך כדי ניגודי עניינים ברורים של מקבליהן. כבר ב-2004 וב-2011 דוחות מבקר המדינה הצביעו על כשלים במנגנון הפיקוח, שחלקם לא תוקנו עד היום. בין היתר נמצא שהמועצה לניסויים בבעלי חיים לא מפקחת על פעילות הוועדות הפנימיות, לא פועלת להרחבת השימוש בחלופות לניסויים בבעלי חיים או אפילו מוודאת שבכל הצבעה של המועצה לא יהיה רוב של חברים המבצעים בעצמם ניסויים בבעלי חיים. על פי מכתב ששלח משרד הבריאות ל"העמותה למען מדע מוסרי", עמותה הפועלת לצמצום הניסויים בבעלי חיים, חברי הוועדה הפנימית באוניברסיטאות "בוחנים ניסויים של חוקרים עמיתים במוסד ומחוצה לו, ויש גם מקרים שבהם חבר הוועדה אף כפוף למגיש הבקשה לניסוי או תלוי בחוות דעתו בעניין אחר". כלומר, ייתכן שחבר הוועדה יידרש להחליט האם לאשר ניסוי של חברו הטוב או של הפרופסורית שאחראית על קידומו. לא קשה לנחש מה תהיה נטייתו בבואו לקבל החלטה. "בשום תחום אחר אנחנו אפילו לא מעלים בדעתנו לתת לאדם או חברה להפעיל את הסמכות השלטונית על עצמו", אמר ל"שקוף" גלעד הלר, היועץ המשפטי של "מדע מוסרי". "אנחנו לא נותנים לחברה קבלנית לדון בבקשה שלה על היתר בנייה, אדם לא בוחר את הבוחן שלו בטסט ולא את פקיד השומה שלו. זה פשוט לא יעלה על הדעת, זה מגוחך. בתחום הניסויים בבעלי החיים, לצערנו, זו המציאות". אך לטענת פרופסור יורם גוטפרוינד מהוועדה בטכניון, אין שום בעיה. לדבריו, אם מוגשת לוועדה בקשה של חוקר שיש לו קשר לאחד מחבריה, הוא אינו משתתף בדיון. "אין לנו הרבה ניגודי עניינים, כי האינטרס של כולנו כאן זהה", הוא אומר. "גם אם אני קורא בקשה של מישהו שאני מכיר, המטרה שלי היא לשפר את המחקר שלו ולשפר את המצב של החיות בניסוי. אין לי אינטרס לעשות לו חיים קלים ואני חושב שזה עובד טוב". במשרד הבריאות מסרו כי "לא אמורה להיות תלות ישירה בין בודקי הבקשה לחוקר. בכל מקרה שיש בו חשש לניגוד עניינים, חבר הוועדה שעשוי להימצא בניגוד עניינים לא ישתתף בהערכת הבקשה ובדיון האם לאשרה. השימוש במינוח חוקרים עמיתים הוא במובנו הרחב ביותר ואין בו כדי להעיד על קשר ישיר כלשהו בין מגיש הבקשה וחברי הוועדה, בעת הדיון בבקשה לעריכת ניסויים בבעלי חיים". לפני כשנה, בעקבות דיון משותף של ועדת הפנים והגנת הסביבה ושל ועדת החינוך בכנסת, החלה המועצה לניסויים בבעלי חיים למנות נציג ציבור בוועדות המפקחות. נציג ציבור נועד להיות קול בלתי תלוי וללא ניגודי אינטרסים. אך במקרים רבים הוא הופך לחותמת גומי – כיוון שהגוף עצמו ממנה אותו. כיום המוסד ממנה את נציג הציבור על פי קריטריונים לא מחייבים של המועצה, והיא עוברת בדיעבד על המינויים ומאשרת אותם. על פי טענת הארגונים לזכויות בעלי החיים, העובדה שתפקיד נציג הציבור מתבצע בהתנדבות וכי המוסד עצמו ממנה את נציג הציבור שלו לא מאפשרת פיקוח כנדרש. עו"ד הלר מדגים את טענתו בסיפור: "יום אחד, חברת טבע פרסמה שהיא מחפשת נציג ציבור לוועדת ההיתרים הפנימית שלה. אז פנה אליה עו"ד ליויאן סגל, אחד הנציגים שלנו במועצה, בבקשה לאייש את התפקיד. את חושבת שמישהו דיבר איתו? ברור שלא יפנו אליו. "אם אני מנכ"ל אוניברסיטת תל אביב, ויש לי מישהו שהוא משלנו, גם אם אין לו אינטרס כלכלי ישיר, והאפשרות השנייה היא אדם רציני שיכול להעביר המון ביקורת ולעשות לי חיים קשים באישור הניסויים, את מי אני אבחר?" עו"ד סגל עצמו הציג סיפור דומה בדיון בכנסת: "פעם ניסו למנות נציגת ציבור באחת החברות. בבדיקה שלי התברר שהגברת היא אשתו של מנכ"ל החברה. אף אחד במועצה לא טרח לבדוק". במשרד הבריאות טוענים כי "נציגי הציבור בוועדות ההיתרים הם נציגים ראויים שמונו על פי המלצת המועצה ולאחר בדיקת קורות חיים כך שהם לא עסקו בניסויים וללא זיקה כלכלית או משפחתית להנהלת המוסד או חברי הוועדה". בעיה נוספת נוצרת כשנציג הציבור מגיע מעולם תוכן אחר ולכן אינו מסוגל לבקר באופן איכותי את הנעשה בוועדה. בטכניון, לדוגמה, הוועדה המוסדית מורכבת מארבעה חוקרים מפקולטות שונות, וטרינר, חבר סגל שאינו מבצע ניסויים ושופט בדימוס המכהן כנציג הציבור שלה. הוועדה בטכניון מתכנסת בזום אחת לשבוע, ונציג הציבור לא חייב להיות נוכח בכל הישיבות. "הרבה פעמים הנציג די תלוש בדיונים המקצועיים, זה משעמם אותו", מסביר פרופ גוטפרוינד. "תפקידו לפקח על כך שמנגנון האישור עובד כשורה, אבל הוא לא מבין בעולם התוכן המקצועי של הניסויים". יש ועדות שבהן גורלם של בעלי החיים בניסוי אפילו לא נקבע בדיון, אלא נחרץ בהודעת מייל: במכון וולקני בקשות לאישור היתרים לניסויים בבעלי חיים מועברות לחברי הוועדה בדואר אלקטרוני, לרוב במייל "קיבוצי". כל חבר ועדה יכול להשיב ישירות למזכירות הוועדה עם תגובתו, או לכלל חברי הוועדה. המידע התגלה בעקבות עתירת "תנו לחיות לחיות". איך יכול להתבצע דיון מעמיק על האם ואיך יש לבצע ניסוי שנוגע לעשרות או מאות בעלי חיים בדואר האלקטרוני? ל"שקוף" נודע כי גם בטכניון הניסויים אושרו בעבר באמצעות המייל. במשרד הבריאות מסרו כי "המועצה לניסויים בבעלי חיים איננה מתערבת בנהלי העבודה הפנימיים של המוסדות, ככל שהם עומדים בכללים לעריכת ניסויים בבעלי חיים. קיימות מגוון דעות ודרכי פעולה, ולכול מוסד נהלי עבודה פנימיים משלו. מה שחשוב הוא התוצר של פעולת הוועדה ועמידתה של הבקשה בשורת אמות מידה אובייקטיביות שהוגדרו ע"י המועצה, למילוי טופס הבקשה לעריכת הניסויים ולאישורה או פסילתה של הבקשה. אמות מידה אלו תואמות את אמות המידה הבינלאומיות המקובלות. במערכת המחשב החדשה של משרד הבריאות בנושא הניסויים בבעלי חיים ישנה אפשרות לקיים תהליך ממוחשב מלא". מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב האבסורדי הזה? פתרון אפשרי אחד יכול להסתיים בחתימה אחת של יו"ר המועצה לניסויים בבעלי חיים, פרופסור יעקב גופס. מתוקף סמכותו הוא יכול להורות על אכיפת כללים חדשים למינוי נציג ציבור בוועדות ההיתרים הפנימיות. אך לא נראה שהוא ממהר לעשות זאת: במהלך הדיון בכנסת, הציע גופס שגם לאחר שינוי מנגנון המינוי, המוסד עדיין יוכל להציע נציג ציבור שאינו חלק מהמאגר. ההצעה הזו מעקרת מתוכן את השינוי. על פי עו"ד הלר, קשה להתעלם מהקשר בין התנגדות יו"ר המועצה למהלך לבין העובדה שהוא בעצמו מבצע ניסויים בבעלי חיים. "אי אפשר לתת לחתול לשמור על השמנת", אומר יו"ר ועדת החינוך לשעבר ח"כ רם שפע. "המנגנונים שבהם הם ממנים את מי שאמור להיות הנציג של הציבור שאחראי לוודא שהניסויים מתנהלים כמו שצריך, זה דבר שצריך לעשות אותו במנגנונים מבוקרים שבאמת יאפשרו לציבור לפקח על מה שקורה שם". דרך שנייה וסבוכה יותר לתקן את המצב תהיה דרך חקיקה. "שורש הבעיה הוא בחוק מ-1994", מסביר הלר. "מי שיזם אותו אז, ח"כ אברהם פורז, אמר לי כבר אז שהוא יודע שהוא בעייתי ומותיר פתח רב לניגודי עניינים, אבל לא הייתה לו ברירה. זה היה הוא נגד הלובי החזק של התעשיינים והאוניברסיטאות, ולכן הוא התפשר על הניסוח הנוכחי". הכנסת יכולה לבצע תיקון בחוק, כמו שכמעט קרה בעבר בממשלת לפיד-נתניהו, ולתקן את המנגנון. "אני חושבת שצריך לשנות את החוק, והדברים האלה צריכים להיות ברורים כדי שלא יהיה פה מקום לשיקול דעת מופרז, ולא יכול להיות שמי שמייצג את הציבור הוא מי שיש לו זיקה למוסד עצמו", אומרת יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה לשעבר מיקי חיימוביץ. "המוסד לא צריך להיות מעורב בבחירה של נציג הציבור". אבל אולי בממשלה הנוכחית יש סיבה לתקווה – שר הבריאות ניצן הורוביץ ממרצ העביר בעבר יחד עם איתן כבל ויואל חסון הצעת חוק לאיסור יבוא מוצרי קוסמטיקה שנוסו על בעלי חיים, גדעון סער העביר חוק האוסר על ביצוע ניסויים הנוגעים לתעשיית הקוסמטיקה והניקוי ותמר זנדברג יזמה יחד עם איתן כבל הצעה לתיקון חוק צער בעלי חיים שמטרתה להגביר את הפיקוח על הניסויים. להורוביץ, לדוגמה, יש את הכוח לעסוק בנושא ולשפר את הפיקוח במנגנון שקובע את גורלם של מאות אלפי בעלי חיים בשנה. ממכון וולקני נמסר בתגובה: "במכון הוולקני ועדה עצמאית לניסויים בעלי חיים, הפועלת תחת חוק צער בעלי חיים ומפוקחת על ידי משרד הבריאות". באוניברסיטה העברית בחרו שלא להגיב. (איך זה משפיע עליך) האינטרס לצמצם את הסבל של בעלי החיים במהלך הניסויים, ולהמעיט עד כמה שניתן את השימוש בבעלי חיים בניסויים הוא אינטרס ציבורי. גם אם החלטנו שהפגיעה בבעלי חיים מצדיקה במקרים מסוימים את התפתחות המדע, עלינו לוודא שיהיה מנגנון פיקוח תקין ואמיתי שידאג לממש את חוק צער בעלי חיים. (מה עושים כדי שיתוקן) שר הבריאות ניצן הורוביץ יכול לפנות למועצה לניסויים בבעלי חיים הנמצאת תחתיו, ולדאוג שתתקן את הכשלים במנגנון הפיקוח הנוכחי. בנוסף, הוא יכול לדחוף להעביר תיקון לחוק צער בעלי חיים המגדיר באופן בהיר יותר מנגנון פיקוח תקין. |
"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" בשקר חיצוני שגרתי | עורך ותיק משיב לעורך "הארץ" | ב"מעריב" מדווחים על מהומה | "גם למשמש הכי מתולע – יש את העיוור שיאכל אותו", ציטט כתב מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", צחי כהן, את "סבתא תפאחה" בסיומה של כתבתו על "פאטמה ווארדי מכפר יוסיף, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה". תפאחה, וגם ווארדי עצמה, התברר לאימתם של הכתב והעורכים, הן פרי דמיונה של הקומיקאית גילה צימרמן מרמת-גן, שגם המופרכת בקלישאות שיידתה בעיתונאי "ידיעות אחרונות" לא הצליחה לסדוק את חומת הבטון של תפיסת העולם הסטריאוטיפית שלהם. אורן מאיירס, שכתב כאן אתמול על הפרשה המביכה, חילק את השקרים העיתונאיים לשלושה: אלה שבהם העיתונאי עצמו משקר לעורכיו ולקוראיו, אלה שבהם מושא הכתבה מהתל בכתב ובעורכים, ואלה שבהם המערכת העיתונאית משתפת פעולה עם מושא הסיקור בשקרים שהוא מספר לקוראים. בעוד שגיבוריו של השקר מהסוג השני הם לרוב דמויות שוליים המשחקות אל הדעות הקדומות של המערכת העיתונאית, גיבוריו של השקר מהסוג השלישי הם מערכות שלטון ותאגידים הסומכים על הדעות הקדומות של הקוראים. "ידיעות אחרונות" סיפק ביום שישי מיצג לפנתיאון שקרי ההתחזות, הנדירים יחסית. היום מצטרף אליו "ישראל היום" לעוד הפלגה בים הרחב של שקרים-מהסוג-השלישי. "חילוץ בלב ים", נכתב בכותרת הראשית של שני הצהובונים, המדווחים על התרסקות מטוס קרב של חיל האוויר "גבוה מעל לים ממערב לעזה". התמונה המובילה היא זו שסיפק דובר צה"ל והיא מככבת גם על שער "מעריב", אולם ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" דובר צה"ל מספק גם את הטקסט: "גנץ נותן יד", נכתב בעיגול אדום על שער "ידיעות אחרונות", בצירוף קו מקווקוו המצביע על הרמטכ"ל, פן יחמיץ אותו אחד הקוראים כשהוא מושה מן הים (משה רבנו?) בזרוע איתנה כנף מטוס. אותו עיגול אדום מככב גם במרכז שער "ישראל היום", ובו הכיתוב "הרמטכ"ל בא לעזור". העיתונים במדינת ישראל שאינם "הארץ" כוללים באופן תדיר ידיעות קש על צבא ההגנה לישראל. אין בכך פסול מיוחד; העיתונים במדינת ישראל כוללים באופן תדיר ידיעות קש בכל נושא ונושא. ידיעות קש חסרות ערך חדשותי על צבא ההגנה לישראל משרתות לפחות איזה רגש לאומי ומסבות נחת רוח לפחות לכמה מהקוראים. תמונת התעמולה שמספקים היום "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לרמטכ"ל בני גנץ שייכת לזאנר אחר, זה שמאיירס כינה "השקר החיצוני השגרתי". "הכוונה כאן אינה לשקרים פנטסטיים שטווים בעמל אמני שוליים צמאי פרסום, אלא דווקא לשקרים הקטנים, היומיומיים, שמפריחים מי שיש להם גישה כמעט בלתי מוגבלת לכלי התקשורת", כתב מאיירס. "ראש הממשלה המדווח על שיחות מצוינות עם הנשיא האמריקאי, שר האוצר המכריז בלי למצמץ כי לא יהיה פיחות, הרמטכ"ל הפורש המצהיר כי אין לו כל כוונה להיכנס לפוליטיקה, ושחקן הקולנוע המתפייט על אודות העבודה הנפלאה על סט הצילומים, בחברת אנסמבל שחקנים נטולי אגו. "בניגוד למקרים הקודמים, כאן אמירת השקר אינה נתפסת כשבירה של הכלים, אלא דווקא כחלק אינטגרלי מכללי המשחק. במקרים שכאלה, חשיפת האמירה כשקר בוטה (הנשיא האמריקאי מסנן את ראש הממשלה וניאץ אותו בפייסבוק, הפיחות אכל את החסכונות, הרמטכ"ל נסע מהבקו"ם לפריימריז וחילוקי הדעות על הסט הסתיימו בחדר מיון) לא תביא לניתוק היחסים בין המערכת העיתונאית לבין השקרן, כמו שקורה בדרך כלל במקרים הקודמים. אין ניתוק קשר משום ששקרים מן הסוג הזה נתפסים כחלק מהרוטינה". זו שגרה נפשעת ("מנוע אחד, ברירה אחת" היא הכותרת על שער "ישראל היום" לטור פרשנות של היחצן שהיה לעורך אהרון לפידות), שמשתתפים בה גם העיתונים, שאמורים לעבוד בשביל הקוראים שלהם, וגם דובר צה"ל, שאמור לעבוד בשביל צה"ל ולא בשביל הבוס שלו. במסגרת השגרה הזאת מנצלים את הרגשות החמים והאותנטיים שרוב אזרחי ישראל חשים כלפי החיילים המגינים עליהם לצרכים חיצוניים כגון קידום תדמיתו הפרטית של קצין בכיר ומכירת גליונות עיתון. הקוראים, במקרים התדירים הללו, משמשים על תקן עיוורים, העיתונאים והדוברים בתפקיד התולעים, אבל מה שמטריד יותר הוא הליהוק של צבא ההגנה לישראל לתפקיד המשמש המרקיב. הרמטכ"ל גנץ אמנם היה על ספינה במרחק 50 ק"מ מעזה, אולם לא ניצל את ההזדמנות להפנות את החרטום לקהיר, להציל את הדמוקרטיה בפוטו-אופ מרהיב ולסיים עוד יום עבודה מוצלח בהשקת כוסית עם הדובר התורן. צה"ל, על כל מקרה, טרוד מאוד בנעשה בגבול הדרום. "בעקבות ההפיכה במצרים: חשש בישראל מפיגועים ומרקטות בדרום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "צבא מצרים יתקשה לבלום את ארגוני הטרור בסיני", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמוס הראל. "ללא חסות שלטון האחים-המוסלמים, גם חמאס עשוי לחדש את התקיפות". ב"מעריב" הכותרת הראשית מבשרת על "עשרות הרוגים בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו". בהתחשב בעוצמת ההתנגשויות בין הנהלת העיתון לעובדיו ובינם לבין עצמם, מאלף להיווכח כי נותרה בהם רוח לדווח על מצבם העגום של המצרים. "מהמרים רבים מכירים היטב את התרחיש הבא בקזינו", נכתב בידיעת פקק לא חתומה בשער האחורי של "הארץ": "דוחפים מטבעות למכונת המזל, ובלי קשר לתוצאה על צג מכונת המזל, נהנים מאוד מהתחושה של רווח – גם אם ההפסד כבד". לפי הידיעה, "חוקרים מצאו" כי תחושת האופוריה הכוזבת מקורה, בין השאר, ב"מוזיקה של מכונות המזל ובפעלולי הקול שהן מפיקות". "זה לא הפרטים, זו המדיניות", נכתב בכותרת מאמר של דורון גלעזר במדור הדעות של "הארץ". גלעזר, מבכירי העורכים בעיתונות הישראלית ומי שנעלם מהקוקפיט שלה בשנים האחרונות, מגיב למאמר של אלוף בן, עורך "הארץ" ובן לדור צעיר יותר של עיתונאים, המאיישים כעת את עמדות המפתח בתחום. "ההסתבכויות הציבוריות של שר האוצר יאיר לפיד נובעות משליטה לקויה בפרטים. לפיד בשיאו כשהוא מתבונן ביער, אבל הולך לאיבוד ונחבל בטיילו בין העצים", כתב בן בתחילת החודש. "לפיד שואל בצדק איפה הכסף, ואז מתקשה לשלוט במכניזם של התקציב, בתקנות ובסעיפים הקטנים – ונופל בהבטחות שווא", כתב עוד. "שר האוצר מותקף כל היום בנתונים, באקסלים, בסעיפים קטנים. [...] זה לא קל, אפילו למי שאוהב לקרוא ספרי טלפונים ודו"חות סטטיסטיים", הוסיף. לבן גם היה פתרון: "יש פתרון למצוקה של לפיד. כדאי לו לקרוא את מאמרו של גורו-הניהול האמריקאי פיטר דרוקר, ניהול עצמי. [...] מנהל או פוליטיקאי שמבין את יכולותיו צריך צוות עוזרים שיפצה על מגבלותיו. לפיד זקוק למישהו שיידע לקרוא את טורי המספרים ולתרגם אותם לסיפור. [...] עליו לשדרג את הצוות שלו". היום עונה לו גלעזר: "דווקא מפני שבן מקל ראש בלפיד, מתייחס אליו בפטרנליזם (יאיר לא מבין), ואפילו בסלחנות, הוא מכשיר, שלא בטובתו, את הדעות ואת ההתנהגות של מי שהתיימר להיות פוליטיקאי אחר, ככל שהמלה הזאת היתה שווה אי-פעם משהו. ההסתבכויות התכופות של לפיד אינן נובעות, כטענת בן, מחובבנות. הן נובעות מהפער המובנה בין התפיסות הכלכליות השמרניות של לפיד לבין נטייתו, שאיפיינה גם את עבודתו העיתונאית, לקלוע לטעם של כולם, כל הזמן. העמעום המכוון של הדעות האלה במהלך מערכת הבחירות הוא המביא אותו עכשיו להתעמת עם ציבור גדול, שאך לפני חודשים ספורים ראה בו, בטעות, את מושיעו. "הגיע הזמן להפנים: בשביל להוביל את מדיניות האוצר של מדינת ישראל לא צריך לדעת לקרוא מספרים. לשם כך יש לגבש מדיניות תקציבית, מרחיבה או מצמצמת, לקבל החלטה ממי לקחת יותר מסים, לקבוע סדרי עדיפויות בתוך ההוצאה הציבורית, ולהנחות את פקידי האוצר בהתאם. לשם כך נדרשים רק שכל ישר ותפיסת עולם כלכלית-חברתית. [...] אין לטעות בלפיד. יש לו תפיסת עולם. אלא שהיא דווקא שמרנית לעילא. [...] אין לזלזל בלפיד – כי הזלזול בו הוא הצד השני של הסלחנות כלפיו. אסור להיות סלחן כלפי לפיד מפני שקמפיין הבחירות שניהל היה אחד ממעשי ההונאה הגדולים שנעשו פה בשנים האחרונות. לפיד ידע מה בוחרי המחאה החברתית מצפים ממנו. וכיוון שבתחום המיתוג אין שני לו, כפי שכותב בן, הוא ידע איזה סיסמאות, או קלישאות, להנפיק בעבורם". גלעזר, כעורך "7 ימים" (כן, לא תמיד "מוסף הדגל" של "ידיעות אחרונות" ניפנף בראיונות עם מרגלית צנעני וקומיקאיות בדואיות) ו"עובדה", מזוהה עם עיתונות תחקירים נוקבת, נוקשה, תוקפנית. אולד-סקול. בן הביא איתו למשרה הרמה הנוכחית רזומה של פרשן פשרן, איש "הארץ" שיודע גם להחמיא לביבי, עיתונאי שלא חושב שכל מושאי הסיקור שלו הם מסמרים. כעורך "הארץ", להוציא ההתנגשויות היזומות עם צורכי ההסברה של מערכת הביטחון והפנאטיות המסורתית של מאמרי המערכת, ממשיך בן באותה רוח פרגמטית, נינוחה משהו, במיוחד בטוריו הפוליטיים. ההתנגשות היום בין שני העיתונאים הללו, והזאנרים שהם מייצגים (בדמיוני הקודח, לפחות), המחישה אצלי את הרתיעה המסוימת מסגנון ההייטק של עורך "הארץ". "10.3 מיליארד שקל", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". הסכום הנ"ל מתאר את הגירעון המצטבר בתקציב המדינה מתחילת השנה, כפי שמדווח אמנון אטד. "הגזירות הכלכליות והעדרו של תקציב מאושר היו אמורים לרסן את הגירעון, אך נתוני האוצר מראים שבפועל הגירעון המצטבר בששת החודשים הראשונים של 2013 קטן רק ב-800 מיליון שקל מהבור הגדול שנוצר במחצית הראשונה של 2012". "נסיון האוצר להצדיק מס משפרי דיור לא עומד במבחן המציאות", נכתב בכותרת אחרת, לכתבה שלפיה "בדיקת כלכליסט מראה שדווקא מי שעוברים לדירות קטנות יותר הם המפסידים העיקריים ובעלי דירות היוקרה נפגעים פחות". בידיעה נוספת בעיתון, של חן פונדק ומיקי פלד, נכתב כי "מרכז המחקר והמידע של הכנסת טען שתחזית האוצר להכנסות ממסים ב-2013 גבוהה מדי ב-2 מיליארד שקל". בסופו של דבר, גם המספרים מדביקים את המציאות. "אסטרונאוטים חווים קשיי הסתגלות כשהם חוזרים לארץ", כותבת דפנה ארד בכתבה מעניינת במוסף "גלריה" על בישול לחלל. "גף הופמן מספר שכשהוא חזר הביתה ושתה קפה, הוא היה רגיל לעזוב את הכוס בלי שתיפול, ופתאום הוא מצא את עצמו מוקף בשברי זכוכית". "סיום מהיר לתביעת הדיבה של משפחת לבנת", נכתב במוסף "ממון": צבי לבנת, שמשפחתו היא הבעלים של מונופול המלט נשר, האשים איש עסקים בשם שמעון יקירה כי הוא ובתו הפיצו בזמן המחאה החברתית עלונים שהאשימו אותו בשחיתות ("משפחת לבנת והחברות בשליטתה שלחו זרועות לעבר מוקדי שלטון שונים לאורך השנים, עד כדי יכולת השפעה על יוקר המחיה בישראל"). לבנת טען כי יקירה רודף אותו בשל סכסוך עסקי. כעת הושגה פשרה שלפיה לבנת לא יתבע ויקירה יכתוב מכתב התנצלות ("אנו בטוחים שאין בפרסומים אמת") ויתרום למוסד רפואי. אולם אל הכותרות מגיע דווקא סיום מהיר אחר של בני משפחת לבנת, שיחד עם משפחת מנור הותירו את דנקנר לבדו והגיעו לפשרה עם תובעים ייצוגיים שדרשו מהם להחזיר 1.8 מיליארד שקל שמשכו מאי.די.בי בזמן שזו היתה, לכאורה, חדלת פירעון. "לבנת ומנור קונים פטור מתביעה באי.די.בי תמורת 74 מיליון שקל", נכתב בכותרת מוסף "גלובס על הבוקר". על שער "גלובס" שיצא אתמול מודיעה הכותרת על כופר של 73 מיליון שקל שיחזירו המשפחות לתאגיד. בכותרת הראשית של "כלכליסט", המדויקת יותר, הסכום יורד ל-40 מיליון שקל (יתרת הכסף תועבר במניות, שלנוכח מצבו של התאגיד, שוויין מוטל בספק). "תביעה שהוגשה נגד בעלי השליטה באי.די.בי אחזקות להשבת דיבידנדים בהיקף של 1.8 מיליארד שקל מהשנים 2008–2010 מסתיימת בפשרה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "כלכליסט". "משפחות מנור ולבנת יחזירו 10% מהכספים שמשכו כדיבידנדים. הפשרה עשויה לדרבן משקיעים אחרים לתבוע חברות שהגיעו לחדלות פירעון, אך חילקו דיבידנדים נדיבים". ברקע, מזכיר אלי שמעוני בטור פרשנות ב"כלכליסט", מתנהלות כמה תביעות ייצוגיות אחרות נגד אי.די.בי, וגם האקלים השתנה: "אם בעבר השוק התאגידי בישראל היה נחשב פרוץ, הרי שכיום מבינים בעלי השליטה והדירקטורים שהרוח הציבורית נושבת בכיוון השני". את הטור פותח שמעוני בקביעה כי "השותפים השקטים של נוחי דנקנר, משפחות לבנת ומנור, עשו אתמול את הצעד האחרון לקראת התנערות סופית מאחת ההשקעות הגרועות שביצעו – קבוצת אי.די.בי". על שער "גלובס" מכונה המתווה החדש של דנקנר "קרקס". כבר תקופה ארוכה מאוד שבעולם העסקים וב"דה-מרקר" מדברים על הצרות הכלכליות של התאגיד ושל העומד בראשו, אולם רק לאחרונה הצטרפה אליהם העיתונות הכלכלית, הסופרלטיבים פינו מקומם לתיאורי קרקס וגביע "התאגיד הגדול במדינה" התחלף בתואר ההשקעה הכלכלית הגרועה. בסופו של דבר, גם המספרים מדביקים את המציאות. "דנקנר לא ידע דבר. נודע לו שלבנת ומנור חתמו על פשרה רק אתמול", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר". "הענקנו לדנקנר אופציה שתקפה ל-120 יום להצטרף להסדר הפשרה. אם יצטרף, הוא יצטרך לשלם לאי.די.בי אחזקות במזומן ובמניות שווי של 220 מיליון שקל. לא בטוח שהוא ירצה להצטרף. במקרה כזה התביעה נגדו תימשך, והטיעונים נגדו יהיו חזקים יותר מכוח הסכם הפשרה", אומר לעיתון עו"ד אופיר נאור, המייצג את התובע הייצוגי. התמונה המלווה את הידיעה היא עוד חץ לעינו של דנקנר: נראים בה נוחי דנקנר ואברהם לבנת (אביו של צבי) כשהם לוחצים ידיים ומישירים מבט וחיוך בוטחים. "דרושים: 800 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", לצד תמונה לא מחמיאה של נוחי דנקנר, הנראה בה נבוך ומחפש דבר מה; 800 מיליון שקל? דלת היציאה מאולם בית-המשפט? או אולי את האוזן של סבר פלוצקר? כמו משפחות לבנת ומנור, נראה כאילו גם "ממון", מעריצו המסור של דנקנר, החליט כי מדובר במניה מפסידה וקפץ אחרון מהעגלה. "רוצים לראות את הכסף" היא כותרת הסיקור בעמ 3; כותרת הכתבה בעמוד הצמוד היא "הוא אמר שהכסף יצמח". היא עוסקת בנוכל שרימה משקיעים, ובהם גם קרובי משפחתו. ב"דה-מרקר", שדנקנר עצמו תיאר כמי ש"ידו על העליונה" במאבק הציבורי שניטש ביניהם (ברם, רק חלקו של העיתון במאבק היה גלוי ולא נעשה במחשכים), חוגגים היום הצלחה בקמפיין ציבורי אחר: "לאחר שריסקה את מחירי הסלולר – גולן-טלקום בדרך לשוק האינטרנט והטלפון הקווי", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. לצד עלילותיהם של בני משפחת לבנת, גם הנושא המרכזי הנוסף שעומד בראש סדר היום של העיתונות הכלכלית צבוע צבעים של ויתור ופשרה. ואולם, כאן קשה יותר להבחין אם אלה באים בעיקר על חשבון הציבור, שהוא שותף סביל עוד יותר מאשר בסיפור הקודם. "נתניהו ועיני: יורדים מהעץ?", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", ומתחת לה: "עיני תיכנן לפתוח חזית מול נתניהו ולטעון שממשלתו מנהלת קמפיין נגד העבודה המאורגנת בישראל", ומעל לה: "ראש הממשלה התקשר, יו"ר ההסתדרות ביטל מסיבת עיתונאים שנקבעה להיום". "מה עופר עיני רוצה להשיג מראש הממשלה", נכתב בכותרת נטולת סימן שאלה על שער "כלכליסט". "יו"ר ההסתדרות גילה שבזמן האחרון הממשלה עושה והוא רק מגיב. זה לא מתאים לו. לכן הוא תיכנן מסיבת עיתונאים אתמול, אך גנז אותה ברגע האחרון לאחר שסיכם להיפגש עם ראש הממשלה. המטרות: שימור זכות השביתה וחיזוק כוח הוועדים בשירות המדינה". "עיני לא יוצא לשום מאבק בלי לרשום את המספר או הסעיף שמגדיר את ההישג שהוא חותר אליו בתום משא-ומתן. צריך לומר בכנות שלרוב הוא גם מגיע אליו", כותב מיקי פלד בטור פרשנות ב"כלכליסט". "עיתונאי טוב ממני היה מצליח לגלות את המספר הזה או לפחות לדעת מה באמת קורה שם מאחורי הקלעים [...] איש אינו יודע מה באמת הבטיח עיני לנתניהו בתמורה לפגישה שביטלה את מסיבת העיתונאים אתמול ומה הבטיח נתניהו בפגישה עצמה". בהמשך הטור טוען פלד כי כל העניין הוא תרגיל של עיני, שנתניהו משתתף בו על תקן המתורגל. "ההסתדרות תשקיע מיליונים בקמפיין לשיפור התדמית", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר וחיים ביאור ב"דה-מרקר". כותרת המשנה מנוסחת כך: "צופית גרנט תהיה הפרזנטורית של ההסתדרות. עיני ביטל אתמול את מסיבת העיתונאים שבה תיכנן להודיע על סכסוך עבודה במשק". ב"ידיעות אחרונות" מוכתרת ידיעה בנושא במלים "סכסוך העבודה במשק נדחה". נלווה לה תצלום נחוש של עיני, מישיר מבט אל אותו עתיד דחוי. "חרף הכשלים, המאגר הביומטרי יוצא לדרך", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "מעריב". אחרי כמה חודשים של מתח ואי-יציבות, חוזר "מעריב" למציאות יציבה של קריסה והתמוטטות. "בן-צבי לעובדי מעריב: המשך קיומו של העיתון מוטל בספק גדול", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר, המדווח גם כי "גלובס" תובע מ"מעריב" חוב של 1.4 מיליון שקל עבור שירותי הדפסה ותוכן (המוסף "גלובס על הבוקר"). "ישראל היום". דסק התחקירים של "ישראל היום", בראשות תחקירן העבר מוטי גילת ואנשי הצוות עוזי דיין ומיכל שבת, מקבל היום מקום בולט בשער לקידום עוד תחקיר עיתונאי מבית-היוצר שלהם: כפל משכורות למנכ"ל חברה-קדישא בעיר רעננה. מי אמר שאין סאטירה בימין. היום לא התפרסם ב"ישראל היום" המדור "אימפריית הרשע של נוני מוזס". כתבי המדיה בעיתונות החופשית לא סיפקו לגונן גינת וחבורתו אף אייטם שיוכלו למחזר באופן עילג. "ידיעות אחרונות". "מישהו כבר הבין מה הקומבינה של ידיעות אחרונות עם עיריית חיפה?", שאל אותנו קורא אלמוני בספטמבר האחרון, "זה התחיל בראיון נהדר עם יונה יהב בחג הראשון. אחר-כך הפניה צבעונית כמו פרסומת בעמוד הראשון של העיתון לחצי גיליון של 24 שעות על כמה חיפה נפלאה. ואז גיליון פרסומי לכל דבר של 24 שעות על חיפה הנהדרת. כמה כסף קיבל ידיעות על הדיל הזה מעיריית חיפה ישירות או בצורת מודעות? האם זה קשור ליחצנים החדשים והפעלתנים שיהב שכר לאחרונה?". האם ב"ידיעות אחרונות" מספסרים באייטמים מערכתיים תמורת קמפיינים פרסומיים? מאחר שמדובר בעיתון אמין וזהיר, אפשר להניח שמדובר בצירוף מקרים בלבד, וכי בין המערכת העיתונאית לזו המסחרית מתוחה, כרגיל, חומה מתוצרת סין. כך או כך, אותו צירוף מקרים מתרגש עלינו שוב גם היום, סמוך לבחירות המקומיות בחיפה – "מסלול", מוסף של "ידיעות אחרונות", מוקדש כולו לפרגון לוקאל-פטריוטי של הכתבים לעיר חיפה ומכיל כמעט אך ורק מודעות במימון עיריית חיפה (לא פחות מ-15 עמודי מודעה). צירוף המקרים נמשך גם בעמודי החדשות של "ידיעות", שם מתפרסמת ידיעה על אצטדיון, "המשוכלל בישראל", שמתוכנן בעיר. הידיעה מלווה בתצלום מחייך של יונה יהב, ראש העיר הנוכחי, המקווה להיות גם ראש העיר הבא. ועוד ב"ממון: "תיקון", נכתב בשולי עמ 4 של המוסף. "בכתבת מבחן הטונה שפורסמה ביום שישי האחרון נפלו מספר שיבושים". השיבושים: "ידיעות אחרונות" שכח להזכיר שמות מומחים ומוסדות שתרמו מזמנם ומכשרונם לכתבה. תיקון לפשלה המרהיבה של כתבת "הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה", שהתפרסמה בהרחבה באותו יום עצמו, לא ניתן למצוא היום בעיתון. אם ללמוד מהעובדה שביממה האחרונה מסרה צימרמן תגובה לתקשורת באמצעות עורך-דין, לא מן הנמנע ששוב הולכים לדפוק את הבדואים. |
נאום מובארכ תופס את הכותרות הראשיות | נתניהו מתלונן על רדיפה תקשורתית מתוזמרת | והעיתונים שאינם "ישראל היום" נפרדים מהרמטכ"ל, מהם בהתרגשות | הודעתו אתמול של נשיא מצרים חוסני מובארכ כי יעביר את סמכויותיו לסגנו (שאותו מינה בלחץ ההמונים) כובשת את הכותרות הראשיות בכל העיתונים ומעניקה לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ הפוגה מהלחץ התקשורתי של הימים האחרונים. ההודעה של מובארכ, שכולם ציפו כי יתפטר אתמול, היתה חלולה ומאכזבת מבחינה תקשורתית, ובכל זאת זכתה לסיקור נרחב, כאילו העיתונים הכינו עימוד דרמטי ולא רצו לשנותו ברגע האחרון רק מפני שהמציאות סירבה להתרחש כפי שתיכננו. "מובארכ העביר את סמכויותיו; המונים בקהיר דורשים את סילוקו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", והכותרת בעמ 5 היא "המפגינים שלא הסכימו להתפשר שברו את גב הרודן"; "מובארכ: מעביר סמכויות לסולימאן – אבל לא מתפטר", נכתב בזו של "ישראל היום", שמוסיף גם כי מובארכ הודיע על ביטול חוקי החירום; "נאחז בכיסא" היא הכותרת של "מעריב", ואילו ב"ידיעות אחרונות" היא "לקראת הסוף". כותרת המשנה של "ידיעות" מוסיפה ציטוט של הרמטכ"ל אשכנזי: "במזרח התיכון עדיפה יציבות על דמוקרטיה". ההעדפה הזו ממשיכה גם בכפולה הפותחת, שם מוקדשת ידיעה לשיחה ידידותית בין ח"כ בנימין בן-אליעזר למובארכ ("מצאתי אדם אמיץ, חזק ונחוש") וטור של איתן הבר מוכתר בכותרת "שלום לאיש השלום" ומובעת בו הערצה כמעט מביכה לנשיא המצרי (ש"אולי היה רע לבני עמו, שמספרם רב כחול על שפת הים"). בעמוד העוקב כותב אלכס פישמן כי צעד הנסיגה של מובארכ בא אחרי פגישה עם שליחו של הנשיא אובמה, שהבהיר לו כי הוא דורש שיפרוש. ב"גלובס" כותב יואב קרני: "השבוע למדנו כי תנועת הדמוקרטיה במצרים אינה מעשה ידי האחים-המוסלמים או אל-קעידה. זה התברר ביום שלישי, כאשר תווי פניו של ואהל ענאיים הוצגו סוף-סוף לפני ההמון בכיכר תחריר. ובכן, החדשות המפתיעות הן שאת המהפכה המצרית התחיל חנון. ככה אומרים בעברית מודרנית, הלא כן?". הנה הקישור לטור המלא, כולל תיאוריית הקונספירציה המוזכרת בו. אבי יששכרוף מזכיר ב"הארץ" כי ההמונים שהביאו לכך שנשיא המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר באזור סולק מתפקידו עשו זאת "כמעט ללא אלימות [...] אלא באמצעים הדמוקרטיים ביותר שיכולים להיות: הפגנות רחוב, שביתות, ובסופו של דבר, שיתוקה של מצרים, שעורר חשש לנזק כלכלי קשה מנשוא למדינה". בעיתונים מודפסים עוד אלפים רבים של מלים העוסקות בדיווח ובפרשנות של המהפכה המתמשכת במצרים, שעיתוני ישראל דחקו השבוע את סיקורה לפינה. טור הפרשנות של יששכרוף ב"הארץ" נפתח כך: "ספק אם ניתן בשלב זה אפילו להתחיל להעריך את ההשלכות של אירוע ענק זה בהיסטוריה של המזרח התיכון". "נתניהו ביטל את ייקור הדלק והמים: אנחנו עדים לסממנים של משבר נוסף", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "ייקור המס על הדלק יבוטל, שכר המינימום למי שלא נהנה מתוספות יועלה ב-450 שקל, תעריפי המים יופחתו – ככל הנראה בכ-10%, תעריפי הנסיעה הציבורית בפריפריה יוזלו בכ-10%", נכתב בידיעה עצמה. "נתניהו לא עמד בלחץ", קובע נחמיה שטרסלר, המציין כי שר האוצר התנגד לשינוי התקציב. "על מסלול התנגשות", קוראת הכותרת הראשית של "גלובס", המכוונת לנתניהו וליו"ר ההסתדרות עופר עיני. "ביקשנו להקים ועדה משותפת שתבחן איך מצליחים להוריד את מחירי הדיור ואת מחירי שכר הדירה. אחרי שקראנו שיש כוונה לעשות זאת באמצעות קיצוץ רוחבי בתקציב משרדי הממשלה, הבהרנו לרה"מ שאנחנו מתנגדים – לא ניתן שיוזילו מחירים אבל יפגעו בבריאות, בחינוך וברווחה", מצטט שי ניב דברים שאמר עיני, במטרה להוכיח כי עיני "שינה גישה" מתפיסה של ההסתדרות כאיגוד מקצועי להיותה תנועה חברתית. הסיבה, לפי ניב, היא "בגידתם" של נתניהו וברק, שיזמו את פרישת האחרון מהעבודה. "ובכל זאת, אפשר גם להסתכל על הדברים מנקודה קצת פחות צינית", מוסיף ניב. "שכר המינימום יעלה – והחינוך והרווחה יקוצצו", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הלחץ הציבורי גרם לראש הממשלה ולשר האוצר לפתוח מחדש את התקציב: קיצוץ של 2% בחינוך, בבריאות וברווחה". "הקואליציה הפופוליסטית שמאיימת בשביתה והפגנות עלולה לפגוע בשכבות החלשות, בחינוך, ברווחה ובבריאות", נכתב בכותרת המשנה לתמצית טורו של סמי פרץ המודפסת על השער. האם הקואליציה הפופוליסטית תסתפק בהקלות שעליהן הכריז נתניהו? העיתונים מוסרים גרסה מעורפלת בקשר לכך. על סיומו של המשבר לא מכריז אף אחד. "ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ הודו אמש ברוב הטעויות שעשו בהכנת התקציב, טעויות שנמנו כאן, בידיעות אחרונות, אחת לאחת", מתפאר סבר פלוצקר בתמצית טורו על שער "ידיעות אחרונות". הטור מסתיים במחמאות לנתניהו ושטייניץ, שעשו "אקט נדיר. אקט אמיץ. לכן: מודה ועוזב ירוחם". פלוצקר הוא אולי פרשנו הכלכלי הבכיר של העיתון, אבל באגנדה של "ידיעות אחרונות" כלפי נתניהו לא נכללים רחמים. הכותרת השנייה בגודלה על השער היא "מיני הקלות" ובכותרת המשנה נכתב כי נתניהו "נכנע ללחץ הציבורי". כותרת הדיווח בעמ 4 היא "מעט מדי, מאוחר מדי". "פתרון חברתי, שקול ואחראי" מכריזה כותרת הידיעה הראשית על הצעד של נתניהו ב"ישראל היום", עיתון הוגן ומאוזן. "נצחון ההיגיון", לשון כותרת טורו של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט. "עיני, ברוש ובוחבוט – שלושת הצבועים", כותרת טורו של הפרשן הכללי דרור אידר. "נתניהו: יש קמפיין מתוזמר ומאורגן לפגוע בממשלה", נכתב בכותרת על שער העיתון. "רה"מ לישראל היום: המהלך – בסיוע גורמים מסוימים בתקשורת. לא ניכנע לפופוליזם". באופן אירוני, העדרם של תזמור וארגון הוא הטענה העיקרית המוטחת בנתניהו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב". וב"הארץ", העיתון היחיד מלבד "ישראל היום" שאינו אוטומטי בשלילתו את ראש הממשלה, מאשימים היום את נתניהו, כאמור, בכניעה לפופוליזם. "הצדעה אחרונה", נכתב בכותרת במעלה שער "ידיעות אחרונות", המפנה ל"פרויקט מיוחד" ב"מוסף לשבת" של העיתון: "שיקום הצבא, ההצלחות המבצעיות והמחשבות על התפטרות בשיאה של המלחמה שהכריז עליה ברק". כותרת ההפניה לטורו של נחום ברנע באותו מוסף היא "קנאת ברק". בסך-הכל נראה שלא את הפרידה מאשכנזי מציינים ב"ידיעות", אלא את ההזדמנות להיפרע מברק. "רות, סוף", נכתב בכותרת המפנה ל"מוספשבת" ומודפסת במעלה שער "מעריב", לצד תמונת קלוז-אפ מעט גרוטסקית (המאפילה בגודלה אפילו על ראשו של מובארכ בתצלום הצרוב בגסות מתחתיה). צמוד לאוזנו של אשכנזי נכתב: "רוצים לכתוב לרמטכ"ל? קוראי מעריב וגולשי nrg שולחים מכתבי פרידה לגבי אשכנזי. המכתבים המרגשים יפורסמו כאן". כן, כך באמת כתוב ב"מעריב", זו אינה פארודיה. בשנת 2011, עיתון בישראל קורא לאזרחים לשלוח מכתבי פרידה לראש הצבא היוצא, ואף דוחק בהם לכתוב מכתבים "מרגשים". מה בדיוק עובר במוחותיהם של עורכי "מעריב"? האם הם רואים בדמיונם נשים בשלות בקומבניזון תחרה כשהן אוחזות קסת ונוצה רוטטת? או ילדים עטויי חאקי שכותבים בעיפרון לא מחודד על שולחן שעליו מפוזרים דגמי מטוסים ושפופרות דבק פלסטי? מהיכן מגיע הפטריוטיזם הדביק הזה, בעיתון שאך לפני רגע הוביל מתקפה אגרסיבית, פרועה ומשתלחת בקצין בכיר אחר, והביא בסופו של דבר לביטול מינויו לרמטכ"ל? הרי האופן שבו טיפל "מעריב" ביואב גלנט הוכיח שיראת הצבא נוסח שנות ה-50 אינה נחלתו של העיתון. אין מנוס מלאבחן כי "מעריב" אינו אוהב את הצבא, שונא את הצבא או מפחד מהצבא. "מעריב" אוהב את הסנסציה, שונא את שיקול הדעת ופוחד מהטעם הטוב. על שער "ישראל היום" אין זכר לאשכנזי. אחרי הכל, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד מבין היומונים שאהדתו נתונה לברק, שותפו הקואליציוני הקרוב של נתניהו ויריבו העיקש עד כדי תמיהה של אשכנזי. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שסיקר את פרשת קרקעות גלנט בנימה התומכת בגלנט (ובפטרונו אהוד ברק), ושפרשנו הבכיר, דן מרגלית, עסוק בכתיבת ספר ביקורתי על אשכנזי. אבל "ישראל היום" הוא גם עיתון פטריוטי, שאף פעם אינו שוכח שהוא ישראלי (למרות היותו מודפס במכונות הדפוס הליברליות של "הארץ"). אל דאגה, ישראלים, לכל יש פתרון: במקום להיפרד מראש הצבא היוצא, נברך את זה הנכנס, שעדיין לא נקשר במחנה זו או אחר. "ועדת טירקל אישרה מינוי גנץ לרמטכ"ל", מכריזה כותרת על שער "ישראל היום", "הוועדה קבעה: מועמד ראוי מאוד". לא כמו הזה. על שער "הארץ" מודפסת ההפניה "גבי אשכנזי, ימים אחרונים". "המונחים השגורים בפרשת גלנט, שיש לקוות כי תסתיים ביום שני הקרוב בהשבעתו של האלוף בני גנץ לרמטכ"ל ה-20, לקוחים היישר מסרט טורקי סוחט דמעות", כותב עמוס הראל במוסף "השבוע", "זה סיפור על כבוד וחוסר כבוד, המלווה בהטחה הדדית של טענות על עוול, השפלה ועלבון. הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי נעלב מההשפלות שספג משר הביטחון אהוד ברק; ברק נפגע מחוסר הכבוד שמפגינים הרמטכ"ל וקצינים נוספים כלפי הדרג הממונה; כבודו של האלוף יואב גלנט נרמס בתקשורת. העדה הפולנית, מתברר, עדיין שולטת בכללי ההתנהגות כאן, גם אם חלקה היחסי באוכלוסייה הצטמצם לאורך השנים". "השאלה שצריכה להישאל היא איך תשפיע הרכישה על החדשות, והתוכן בכלל, באינטרנט. התשובה, לצערי, היא: כנראה שלא לטובה", כותב דרור פויר על רכישתו של האתר "הפינגטון פוסט" ב-315 מיליון דולר על ידי AOL. "אתרי האינטרנט הגדולים מעדיפים באופן מובהק כמות על איכות, מהטעם הפשוט שככה קל יותר לתפוס מקום גבוה בדירוג של גוגל ולמכור יותר פרסומות. הדבר הוביל ליצירתם של מה שמכונה חוות תוכן, אתרים המייצרים אלפי מאמרים גרועים ביום. התוצאה: המשתמש מוצף בזבל וקשה לו הרבה יותר למצוא את מה שהוא מחפש. שתי החברות, הפינגטון ו-AOL, הפכו את הצפת התכנים הזו לאומנותם העיקרית. הן עדיין לא חוות תוכן, אבל הן לא רחוקות מכך", כותב פויר. "העיקר ליצור גודש, העיקר להביא עוד ועוד גולשים שילחצו על עוד ועוד לינקים וייצרו לאתרים עוד ועוד מזומנים. כך, אגב, עובדים גם רוב האתרים האחרים שרכשה AOL. רובם, כמו הפינגטון, התחילו כאתרי בוטיק והפכו עם הזמן והמזומנים לשוק. העסקה של AOL והאפינגטון, אם כך, סוחבת את האינטרנט למקום לא טוב. AOL צריכה למכור עוד ועוד פרסומות על מנת להמשיך ולגדול, זה נכון, אבל מה שהמשתמשים באמת צריכים הוא תוכן אמין המיוצר בקפידה". |
"ידיעות אחרונות" מצטט ירדנים | "24 שעות" מוגש לכם בחסות | ב"גלובס" ממליצים לרכוש מעתה איים רק באמצעות האינטרנט | מסע יחסי-הציבור הישראלי שנולד בעקבות השתלטות כוחות צה"ל על ספינה נושאת נשק איראני בדרכה לעזה בא אתמול לסיומו בנמל אילת, עם הצגת הנשק לראווה. "כחלק ממסע ההסברה, לשכת רה"מ חכרה מטוס שבו הטיסה ממרכז הארץ 50 עיתונאים מהתקשורת הזרה לסקר את האירוע", מדווח מאיר תורגמן ב"ידיעות אחרונות". "הצגת מצבור הנשק שנתפס היתה תצוגת תכלית של מערכת הביטחון וההסברה הישראלית", כותבת לילך שובל ב"ישראל היום", אך בהמשך מציינת כי "הצגת התחמושת קיבלה תהודה מועטה בארה"ב". בטורו שב"הארץ" מבקש עמוס הראל להפריד בין חלקה של מערכת הביטחון לחלקה של מערכת ההסברה. "בתוך המטה הכללי מתרבים הקולות הסבורים שגם הצבא הפריז, והיה עליו לרסן את הפרסומים היזומים בכלי התקשורת אחרי יירוט הספינה עוד בשלב מוקדם יותר", כותב הראל. "קצינים בכירים אמרו בימים האחרונים להארץ שהמבצע, שצה"ל כינה בשם חשיפה מלאה, היה הצלחה מודיעינית ומבצעית יפה, אבל מה ששווק לציבור ולתקשורת, ככל שהתרחקנו מהפעולה עצמה, נופח מעבר לפרופורציה הרצויה. הרושם הזה התחזק אתמול, כשהעניינים עברו סופית מידי צה"ל ללשכת נתניהו". בהמשך הטור מוסיף הראל: "ישראל מתאמצת מאוד לבדל את עצמה מהתרבות הפוליטית במדינות השכנות. לאורחים מבחוץ, טקס ממלכתי על רקע ספינות חיל הים המתנדנדות על הגלים לא בהכרח סייע לחדד את ההבדלים הללו". "אני מוכן לקבל את הביקורת על עודף הסיקור שכלי התקשורת האלקטרוניים העתירו עלינו", כותב דרור אידר ב"ישראל היום" (ודוק: אידר כותב על עודף הסיקור, לא על עודף השיווק). "עם זאת, איני זוכר שמישהו מחבורת הנרגנים התלונן על שטיפת המוח בזמן הסכמי אוסלו או ההתנתקות. כשהבליץ התקשורתי שירת את מטרות החבורה – חורבן ההתיישבות וקריעת חלקים מארץ חיינו – היא הִינהנה בשביעות רצון ולא השמיעה קולות אחרים. עכשיו, כשהתמונות אינן משרתות את מגמת התבוסה הנפשית שהיא מבקשת להדביק בה אותנו – נשמעות זעקות שבר. אינכם חייבים לצפות". בהמשך טורו מבקר אידר בחריפות את האופן שבו סיקר "ידיעות אחרונות" את תפיסת האונייה. הבוקר, בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", מתפרסם טור נרחב מאת נחום ברנע, שנכח במסיבת העיתונאים באילת. ברנע מציג מצב ביש: חרף כל מאמצי נתניהו (וקצת באחריותו שלו), העולם אינו מאזין לאזהרותיו מפני איראן. "באין תכלית", כותב ברנע, "מנאום לנאום הוא [נתניהו] הופך ליותר ויותר שטייניץ. חופר וחופר, טוחן וטוחן, צודק וצודק, והצדק מסרב להופיע". למרות הביקורת המצוטטת לעיל, "ידיעות אחרונות" מתייחס הבוקר לראש הממשלה נתניהו בכבוד. התצלום בלב עמוד השער נראה כאילו נלקח היישר ממחסני מטה ההסברה של לשכת נתניהו, וטור הפרשנות הביקורתי יותר, זה שנכתב על-ידי שמעון שיפר, נדחק למדור הדעות. בטור ביקורת הטלוויזיה של "ישראל היום" מקדיש אהרון לפידות, ברגיל סגן עורך העיתון ולעתים גם ממלא-מקום מבקרת הטלוויזיה הקבועה, כמה מלים על מה שהוא מכנה "קללת המרכאות": "כל הכיסוי הבינלאומי של תפיסת הקלוס-סי עמד בצל המרכאות הללו. אליבא ד-BBC ,CNN ועוד ערוצים, על הספינה האיראנית היו טילים שהיו מיועדים לחמאס. לא אמרנו כלום, רק ציטטנו דוברים צבאיים ישראלים. גם הכיסוי הישראלי נדבק בקללת המרכאות. החל מהפשיטה שעיתויה הועמד בספק כמבצע יחצני של רוה"מ לטובת ביקורו באמריקה. עבור דרך מה כבר משנים 40 טילים כש-200 אלף טילים מאיימים על ישראל, וכלה בכיסוי מסיבת העיתונאים, שהצטיין בציניות גלויה: בשביל מה נחוץ הפסטיבל הזה. אני משוכנע שכל אחד מטובי שדרינו היה מעדיף שרקטה איראנית תיפול על ראשו, ורק שלא ייאלץ לצפות בפסטיבל". החלק האחרון בטקסט של לפידות מדביק באופן שגוי את התקשורת הישראלית ב"קללת המרכאות". בניגוד למה שכותב סגן עורך "ישראל היום", טענות כמו אלו שהוא שם בפי אנשי תקשורת ישראלים בין מרכאות לא פורסמו במקור בין מרכאות ובוודאי לא נועדו לרמוז כי יש לקרוא אותן עם גרגר של מלח. ההפך הוא הנכון. חבל שסגן עורך של העיתון הנפוץ ביותר בישראל נכשל במבחן פשוט של הבנת הנקרא. אין להבין מכך שהעיתונות הישראלית נקייה מ"קללת המרכאות". קללת המרכאות הפרטית של "ישראל היום" היא המחויבות לפרסם באופן קבוע כותרות ראשיות בין מרכאות, המצטטות את ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעתים אפילו לא בשמו. אולם לא אחת עושים עיתונאים ישראלים שימוש במרכאות לערעור האמינות של דיווחים על אירועים שאינם נוחים לישראל. הנה כך, לדוגמה, מנוסחת הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כותרת על תקרית שאירעה אתמול במוסף הגבול שבגשר אלנבי: "זעם בירדן: ישראל הרגה שופט". לפי הידיעה, מאת סמדר פרי, ישראל אכן הרגה שופט. כלומר, חייל צה"ל ירה אתמול והרג את ראאד זועייתר, פלסטיני אזרח ירדן שמכהן כשופט. אם כך, מדוע למקם את הטענה הזו בין מרכאות? רק כדי להטעות את הקוראים ולגרום להם לפקפק בה. מדוע הכותרת מדגישה את הזעם של הירדנים ולא את ההרג של השופט? כדי להדגיש כי הירדנים הם התוקפנים, לא ישראל. זו גם הסיבה שלצד הכותרת מתפרסם תצלום של שריפת דגל ישראל, ולא, נניח, תצלום של גופת הירדני. בכותרת המשנה של הידיעה בולטת היעדרותן של מרכאות. "שופט שלום ירדני נורה ונהרג במסוף אלנבי לאחר שניסה לחנוק חייל ולחטוף את נשקו", נכתב כעובדה גמורה. בידיעה עצמה מדווח כי "מתחקיר שערך צה"ל עולה כי אחד הנוסעים [...] התנפל על חייל צה"ל וניסה לחנוק אותו ולחטוף את נשקו. כשהחייל הרגיש שחייו נמצאים בסכנה, הוא פתח באש לעבר התוקף והרג אותו". אפשר שזה מה שאכן התרחש, אולם בשלב זה ראוי היה להבהיר גם בכותרת המשנה כי מדובר בגרסה של צד אחד בתקרית – צה"ל. הגרסה של הצד האחר, אגב, כלל אינה מובאת בידיעה הקצרה שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות". בשער "ישראל היום" מופיעה הפניה לידיעה על התקרית אמש במעבר אלנבי, אם כי גם כאן הכותרת מדגישה את התגובה (זעם בירדן) ולא את המעשה. לידיעה עצמה נבחרה כותרת פסיבית למחצה: "שופט ירדני נהרג במסוף אלנבי – מהומות בעמאן". כיצד נהרג? נהרג ודי. עם זאת, בעיתון מקפידים שלא לקבל את גרסת צה"ל לאירוע כאמת מוכחת. דניאל סיריוטי ולילך שובל מדווחים כי "אזרח ירדן נהרג לאחר שכנראה ניסה לחטוף נשק מחייל צה"ל", ובכותרת המשנה לידיעה מובהר באופן ראוי כי זו גרסת צה"ל. את הדיווח הנרחב והמעמיק ביותר ניתן למצוא ב"הארץ" (גקי חורי, ברק רביד, חיים לוינסון וגילי כהן). הכותרת עובדתית ובלתי מתחכמת: "שופט ירדני ממוצא פלסטיני נורה למוות בידי חיילים במעבר אלנבי". בדיווח עצמו מופיעים פרטים על נסיבות האירוע: "מתחקור עדי הראייה במקום עולה כי זעיתר נורה למוות לאחר שניסה לקחת מהחיילים מוט עם מראה המשמש לבידוק תחתית האוטובוס – ולתקוף אותם". עוד מדווח בידיעה כי מצלמות האבטחה במעבר אלנבי לא פעלו בזמן האירוע וכי בני משפחתו של ההרוג מפקפקים בגרסה הצבאית. א. המגזין היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", מחזיק הבוקר 24 עמודים. עמוד אחד מוקדש לשער, שני עמודים מוקדשים למדריך שידורי הטלוויזיה וסרטי הקולנוע, שני עמודים מוקדשים למדור החידונים והשעשועים, ושלושה עמודים תפוסים על-ידי מודעות. עורך "24 שעות", מאיר אברגיל, נותר עם 16 עמודים. לא רע בכלל עבור מגזין יומי של עיתון מודפס באמצע השבוע, לנוכח מצבה של העיתונות המודפסת. אולם בפועל מספר העמודים העומדים לרשות העורך נמוך יותר, בשל מחויבויות מסחריות ושיתופי פעולה של העיתון עם שלל גורמים חיצוניים. עמוד אחד במוסף מוקדש למיזם "גיבורי הסביבה" שעורך העיתון בשיתוף קק"ל. עמוד אחר מוקדש למיזם "חיים בריאים", שרואה אור בשיתוף פעולה עם חברת אוסם. בכפולה הפותחת מוקדש כרגיל טור צד לפינה בחסות הקרן-לידידות. גם בין העמודים הנראים חופשיים מכבלי ההסכמים המסחריים מתפרסם תוכן שמקורו בארגונים חיצוניים. עמוד אחד מוקדש לתחרות מדע שנערכת בחסות משרד החינוך וחברת אינטל, עמוד אחר מסקר אירוע שעורך הערב ארגון ידידי צה"ל בארה"ב, וכפולת עמודים מוקדשת למיזם צילומים שנערך במרכז על-שם מיטשל לאזרחים ותיקים בתל-אביב. בניכוי מדורי התוכן הקבועים (רכילות, חדשות הבידור, ידיעות מטופשות מהעולם וכו), נותרנו עם ארבעה עמודים. שניים מהם (עמודים 4–5) מוקדשים לכתבה מאת ראובן וייס, המעניקה הד לטענות בני משפחת זורבינסקי נגד צה"ל, שמסרב זה שלוש שנים להציג בפניהם את תחקיר האירוע שבו מת אבי המשפחה דמיטרי. כדי שאפשר יהיה להדפיס שני עמודים כאלו, כך נראה, יש צורך בעוד כ-20 העמודים שמסביב. ב. אחרי המאמר שנראה כפרסומת ושלל האייטמים החדשותיים ששובצו ב"גלובס" בשבועות האחרונים ועסקו במועצה המקומית נאות-חובב, מתקרב סוף-סוף מועד פתיחת ועידת הנדל"ן של העיתון בחסות (בין היתר) המועצה. אמש, יומיים לפני פתיחת הוועידה, קיבלו מנויי "גלובס" מוסף פרסומי בן 40 עמודים שכולו נאות-חובב. א. היום ייערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית בית-שמש. העיתונות החרדית מדווחת על האירוע בכותרות הראשיות תוך קריאה לגיוס כללי. בעיתונות החילונית מתפרסים דיווחים קצרים בעמודים הפנימיים. ב. הכותרת הראשית של "גלובס" הוקדשה אמש לנושא צרכני: "רכישות הישראלים באינטרנט: כ-4 מיליארד שקל". בטור שפורסם בשער העיתון קרא סגן העורך אלי ציפורי לקוראים לנצל את היתרונות שבהזמנת מוצרים מחו"ל באינטרנט. "בכל התנסות חדשה, יש גם שכר לימוד. שלמו אותו, התגברו עליו, שברו את המחסום הפסיכולוגי", כתב ציפורי. "הכוח שנמצא בידיים שלכם הוא הכוח להעניש את כל מי שמצפצף עליכם ומוכר לכם מוצרים במחירים מנופחים". בעומק "גלובס" התפרסמה כתבה מתורגמת מה"פייננשל טיימס" תחת הכותרת "אי בהזדמנות". "מאז המשבר הפיננסי, המחירים שנדרשים תמורת איים פרטיים שאפשר להתגורר בהם חזרו לרמות ההגיוניות של לפני 2003", נכתב בכותרת המשנה. "הריגוש של קניית אי פרטי מחלחל למעמדות הנמוכים", נכתב בכיתוב התצלום, וכן בידיעה עצמה. מהם "המעמדות הנמוכים"? לא המעמד הראשון עד החמישי, גם לא המעמד השישי עד התשיעי. למעשה, ספק אם לרבים מבני המעמד העליון בישראל יש יכולת לרכוש אי פרטי, גם אם מחירו חזר "לרמות ההגיוניות של לפני 2003". לפי הכתבה עצמה, "איים פרטיים אינם עניין לחלושי לב וכיס". עלות האי הזול ביותר יכולה אמנם לעמוד על כ-50 אלף דולר, אך לכך יש להוסיף עלות פיתוח, תחזוקה וכמובן תחבורה אל האי וממנו. סוכן תיווך איים שמצוטט בכתבה מציע "לשכור אי, עם התשתיות וצוות העובדים, ב-7,000 עד 150,000 דולר לשבוע". לדבריו, "לעתים זה זול יותר משהייה במלון". אולי כדאי לנסות לרכוש אי באינטרנט ובכך להימנע ממחירים מנופחים. אגב, הביטוי האנגלי בכתבה המקורית לא היה "המעמדות הנמוכים" אלא "lesser mortals". כדאי להקפיד על תרגום מדויק, במיוחד כשהכתבה מתפרסמת במדינה שבה השכר החציוני עומד על פחות מ-7,000 שקל בחודש. אילן גורן כותב ל"הארץ" על רשמיו מביקור באולפני ערוץ הטלוויזיה הפרו-קרמליני RT. למנויי "מעריב" אין בינתיים יכולת להתרשם מהעיתון בגלגולו החדש, כעיתון ערב חינמי. הוא לא מגיע לבית המנוי ואינו מופיע באתר nrgמעריב. |
250 אלף צכים יצאו לרחובות ביוני 2019 כדי לדרוש את התפטרותו של אנדריי באביש - המיליארדר הפופוליסט ששלט בתאגיד ענק ושני כלי תקשורת - והגיע לעמדת ראש הממשלה. "התרחבות המחאה לערים הקטנות בצכיה הייתה קריטית להצלחת המאבק", אומרת ד"ר פטרה גאוסטי מאוני צארלס שבפראג. הלקח שלה למאבק בישראל: "כדי לנצח בקלפי, צריך להיכנס לסירה עם אנשים שאתה לא אוהב" | מהפכת הקטיפה בצכיה של 1989 הצליחה להדיח את השלטון הקומוניסטי על ידי מאות אלפי אזרחים. 30 שנה בדיוק לאחר מכן, ביוני 2019, התאספו מאות אלפי אזרחים צכים להפגנה הגדולה ביותר מאז אותה מהפכה, וקראו לראש הממשלה אנדריי באביש – המיליארדר הפופוליסט ששלט בתאגיד ענק ושני כלי תקשורת – להתפטר. בבחירות 2021 כבר הפסיד לטובת קואליציה של מפלגות ליברליות-שמרניות ומפלגות מרכז-שמאל שרקמו קשרים בזמן מחאות הענק. מה אפשר ללמוד מהמאבק האזרחי שלקח חלק מרכזי בהחלפתו של באביש? פרויקט החירות של "שקוף" לפסח מביא את התובנות המרכזיות מהמאבק האזרחי העיקש.לעוד כתבות בפרויקט החירות: 105 שבועות של הפגנות: המחאה שהובילה לנפילת ראש הממשלה הפופוליסט בסלובניה איך מחלימים מפילוג והסתה? כך נפל הפופוליזם הקיצוני של נשיא ברזיל הנשיא המפלג בתולדות ארה"ב הצליח לעורר נגדו גם את הרדומים פוליטית אנדרי באביש, איש עסקים מיליארדר עם הון מוערך של כארבעה מיליארד דולר, ואחד האנשים השנויים במחלוקת והמשפיעים ביותר בצכיה. הוא שולט בתאגיד ענק בשם "אגרופרט", אותו הקים כבר בשנות התשעים, החולש על כ-250 חברות בת בתעשיות החקלאות, המזון, הכימיקלים, הבנייה, הלוגיסטיקה, האנרגיה, ולבסוף – התקשורת. באביש החל את דרכו הפוליטית ב-2011, אז הקים את מפלגת "האזרחים הלא מרוצים" (ANO), מפלגת "מרכז". שנתיים לאחר מכן, קנה באמצעות התאגיד שבשליטתו את חברת התקשורת "מרפה", המוציאה לאור של של העיתונים הגדולים במדינה, שמחזיקים בנתח קהל של 33% מהמדינה. בבחירות של אותה השנה זכתה מפלגתו בכמות קולות שהפכו אותה למפלגה השנייה בגודלה, ובאביש מונה לתפקיד שר האוצר – במקביל לשליטתו בנתח אדיר מהשוק דרך אגרופרט. ב-2017 נכנס לתפקיד ראש הממשלה, כשהקואליציה נתמכת גם על ידי המפלגה הקומוניסטית, שקיבלה לראשונה כוח מאז שסולקה מהשלטון. פחות משנה לתוך כהונתו, הנציבות האירופית פתחה בחקירה נגדו בנוגע לקבלת מיליוני יורו בסובסידיות מהאיחוד האירופי בטענות לניגוד עניינים בין תפקידו הפוליטי לבעלות שלו בתאגיד. באביש דחה את ההאשמות וטען שמדובר בציד מכשפות ממניעים פוליטיים. חקירת האיחוד תדלקה את המחאות שפרצו נגדו ב-2019. בינואר השנה הוא זוכה בבית המשפט. הפוליטיקאי המיליארדר נקשר גם לפרשת מסמכי פנדורה שעסקה בהעלמות כספים, הרבה להתבטא נגד מהגרים, ואף כונה כ"טראמפ הצכי". ב-2018, הציבור הצכי בחר את הנשיא הגזען האנטי-מוסלמי, פרו-רוסי, מילוש זמן. הנשיא הפך לתומך נלהב בראש הממשלה באביש ובמדיניות שלו להעברת שליטה במוסדות המדינה, וקידם שיח שנאה נגד מהגרים. באותה השנה עמדותיו של הציבור הצכי נמצאו כקיצוניות ביותר ביחס למוסלמים מבין מדינות האיחוד האירופי. ארגון המחאה המרכזי שהוביל את ההפגנות נקרא "One Million Moments for Democracy", המגדיר עצמו כ"ארגון אזרחי של אנשים, שגם אם דעותיהם הפוליטיות שונות, הם מכילים דבר אחד במשותף: הם דמוקרטיים בליבם". המפגינים מחו על השחיתות של באביש וניגודי העניינים שלו, וטענו שאף ניסה לחבל בעצמאות מערכת המשפט, כאשר מינה שרת משפטים שעשויה להיטיב עמו סביב החקירה שהתנהלה נגדו. בחודש יוני הצליח ארגון המחאה להוביל 250,000 אזרחים למחאה נגד הממשלה. "התרחבות המחאה לערים הקטנות בצכיה הייתה קריטית להצלחת המאבק", השיבה לשאלת "שקוף" ד"ר פטרה גואסטי, מהפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת צארלס שבפארג. השיחה עמה התקיימה כחלק ממפגש של מכון מתווים בשיתוף והמכון ליחסים בינלאומיים בפראג. "לערים הקטנות יש חשיבות גדולה, כיוון שהערים הגדולות אינן דומות מבחינה דמוגרפית לאזורים הפריפריאליים יותר. כדי שהמחאה תעבוד, צריך להביא את התפיסה הדמוקרטית לקונצנזוס רחב", היא מסבירה. "אנחנו לא צריכים להסכים על מדיניות, אבל אנחנו צריכים להסכים שנלחם לפי הכללים הדמוקרטיים". "המנהיגים הפופוליסטים לא רוצים בהכרח להרוס את הדמוקרטיה, אבל הם מחפשים להרוס את הדמוקרטיה הליברלית. הם נגד הגנת מיעוטים, נגד פלורליזם. הם מנסים לכונן שלטון רוב, עם דמוקרטיה ישירה, כי זה משרת אותם. בדמוקרטיה ישירה בניגוד לדמוקרטיה ליברלית, הרוב מנצח והמיעוט מפסיד", אומרת גואסטי. היא מדגישה שאחת הדרכים המרכזיות בהן משתמשים היא הפילוג, חלוקה ל"אנחנו" ו"הם". "כשאנחנו מפולגים אנחנו נופלים. המטרה של המנהיגים הפופוליסטים היא לגרום לנו לשכוח שלמרות המחלוקות, יש לנו מטרה משותפת והיא דמוקרטיה ליברלית, שהמדינה מעל למפלגה", מסבירה החוקרת הצכית. המחאה נתפסה כאתגר משמעותי לממשלת באביש, שכבר ספגה ביקורת על טיפולה במגפת הקורונה. באביש ניסה להפחית את משמעות המחאה, וטען כי להגזמה במספר המשתתפים, וכן האשים את האופוזיציה בשימוש במחאה ככלי פוליטי. PHOTO Thousands of demonstrators gather to protest against Czech Prime Minister Andrej Babis and new minister of justice, in the one of the biggest political demonstration against the government since the fall of communism in 1989 during Velvet Revolution, in Prague. @epaphotos pic.twitter.com/5pcG9wQWNQ אך למרות התנגדותו, המחאה עוררה את הציבור. ד"ר גואסטי מזכירה בעניין זה את הבחירות בארצות הברית: "הדרך שבה גו ביידן הצליח לנצח בבחירות לנשיאות הייתה לקלף קבוצה קטנה אך משמעותית של רפובליקנים… אתה לא צריך את כולם, אתה צריך לשכנע רק כמה אחוזים שהמדינה היא מעל המפלגה". ואכן בבחירות 2021 בצכיה, מפלגתו של באביש נחלה מפלה, ופינתה את מקומה לקואליציה של מפלגות ליברליות-שמרניות ומפלגות מרכז-שמאל, כאשר פטר פיאלה עומד בראשה. "מחאה לבדה לא מספיקה – אתה חייב לייצר אלטרנטיבות. זה המסר שלי לישראל. אם אתה רוצה לנצח בקלפי, תצטרך לעשות פשרות שיהפכו את הבטן שלך" למרות הסימנים האופטמיים והצלחת המאבק הצכי, הממשלה הנוכחית מתמודדת עם קשיים רבים – האינפלציה במדינה זינקה בתוך שנה משיעור של כ-3.8% ל-15.7%, ומחירי האנרגיה התייקרו במאות אחוזים ביחס לשנת 2021. מפלגות ימניות ומפלגות קומוניסטיות מארגנות מחאות של עשרות אלפי משתתפים, ודורשות מהממשלה להביע נייטרליות בנוגע למלחמת רוסיה-אוקראינה, ולהבטיח חוזים ישירים מול רוסיה לאספקת גז. אחד המהלכים החשובים ביותר של תנועת המחאה, לדבריה של ד"ר גואסטי, הוא בניית האלטרנטיבה. ארגון המחאה המרכזי פנה לדבריה לחמש מפלגות אופוזיציה במטרה להידברות והשגת הסכמות רחבות, במחשבה על היום שאחרי. "מחאה לבדה לא מספיקה – אתה חייב לייצר אלטרנטיבות", היא אומרת. "זה המסר שלי לישראל. אם אתה רוצה לנצח בקלפי, תצטרך לעשות פשרות, וההתפשרויות האלה יהפכו את הבטן שלך. אתה לא תאהב אותם. תצטרך להיכנס לסירה עם אנשים שאתה לא אוהב. אבל זו גם הדמוקרטיה. אתה צריך זה ליצור אוהל רחב יותר, ולהגיד שמה שאנחנו יכולים להסכים עליו זה שניגשים זה לזה בכבוד, ושאם אתה רוצה להיות חלק מהפרויקט הזה של ישראל הדמוקרטית, יש לך מקום איתנו במחנה הזה". היא מזכירה בעניין זה את הצהרתו של שר הביטחון גלנט, שלא יתמוך בחקיקה. "הוא שם את המדינה מעל המפלגה", היא מסכמת. |
מינויו של שילה דה-בר, מי שהיה העורך הראשי של העיתון של קבוצת "ידיעות אחרונות", למנהל התוכן של הזרוע הטכנולוגית של הקבוצה הוא עריכת הכלים לתחרות העיתונאית של השנים הבאות | בדרך כלל כאשר אדם מתמנה לתפקיד בכיר במקום כלשהו, הסיפור מתמקד בו. אבל הידיעה על אודות המעבר של שילה דה-בר, מי שכיהן כעורך "ידיעות אחרונות", לתפקיד יו"ר ידיעות-טכנולוגיות לתחום התוכן, היא בראש וראשונה סיפורה של ידיעות-טכנולוגיות ולא סיפורו של דה-בר. ובכל זאת, נתחיל בדה-בר. דה-בר השלים קדנציה מרשימה בת כמעט ארבע שנים כעורך הראשי של אחד מגופי התקשורת החשובים במדינה. דה-בר צמח ב"ידיעות אחרונות", וגם כאשר עזב את העיתון נשמר קשר הדוק בינו ובין המו"ל, נוני מוזס. בתקופה האחרונה הסתובבו בשוק התקשורת שמועות על ריחוק שנרשם בינו ובין מוזס. גם אם השמועות נכונות, הריחוק לא הפך לקרע, ומוזס חיפש לדה-בר תפקיד ראוי. אלא שיש בעיה. תפקיד העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" נמצא בראש הפירמידה העיתונאית של הקבוצה. איך משלבים אדם כזה בתפקיד אחר שיהיה מתאים לו? כאן בדיוק נכנסת לתמונה ידיעות-טכנולוגיות, חברה-בת של קבוצת "ידיעות אחרונות" שאמונה על פיתוח המרכיבים הטכנולוגיים בקבוצה. ידיעות-טכנולוגיות אחראית בשנים האחרונות על אחד המיזמים המוצלחים ביותר של הקבוצה, אתר ynet, ועמלה על פיתוח והתאמת הטכנולוגיות שיהיו התשתית של הקבוצה כולה ליום שאחרי הדפוס. הפרויקט הגדול האחרון של ידיעות-טכנולוגיות שראה אור היה קורא הספרים האלקטרוני של הקבוצה, "עברית". ידיעות-טכנולוגיות היתה זו שהתאימה את המכשיר לשפה העברית וביצעה את הפיתוחים שקשורים בו. בחודשים האחרונים טוענים גורמים בשוק התקשורת שלקבוצת "ידיעות אחרונות" פתרונות מתקדמים במיוחד בכל הקשור להכנת הקבוצה לעידן הדיגיטלי. פתרונות אלה מבוססים, בין השאר אבל לא רק, על האייפאד, ועל-פי כמה מההערכות, בתוך כמה חודשים תהיה הקבוצה מוכנה להשיק מהדורת אייפאד של העיתון. המשמעות של פיתוחים אלה, ורבים אחרים, שהקבוצה שומרת עליהם בסוד, היא אחת: חברת ידיעות-טכנולוגיות הפכה לאחת הזרועות החשובות בקבוצה כולה, אם לא החשובה שבהן. למעשה זו לא תהיה הגזמה לטעון שידיעות-טכנולוגיות אחראית על עתיד הקבוצה. למרות זאת, ידיעות-טכנולוגיות היא במהותה חברה טכנולוגית, ולא חברת תוכן. לחלל הזה נכנס דה-בר. שימו לב לתואר שקיבל דה-בר בתפקידו החדש: הוא לא מונה להיות יו"ר החברה, אלא "יו"ר החברה לתחום התוכן". דה-בר הוא החוליה שהיתה חסרה לקבוצת "ידיעות אחרונות" בתוך ידיעות-טכנולוגיה. עם כל הכבוד לטכנולוגיה שמפתחת החברה, קבוצת "ידיעות אחרונות" היא קבוצת תוכן. היא מוציאה לאור ספרים, מגזינים ועיתונים (גם "כלכליסט" הוא עיתון מבית "ידיעות אחרונות"). דה-בר הוא איש התוכן המרכזי והראשי בקבוצת "ידיעות אחרונות". העובדה שמוזס מינה אותו לעמוד בראש "תחום התוכן" בתוך ידיעות-טכנולוגיות מלמדת על החשיבות שרואה המו"ל בחיבור (שככל הנראה היה חסר) בין הטכנולוגיות שמפתחת החברה ובין התוכן שמייצרת הקבוצה, כמו גם על העוצמה שצברה ידיעות-טכנולוגיות, שמצדיקה מינוי של איש התוכן הבכיר ביותר בקבוצה כולה. כעת אנו ניצבים בפני משחק שחמט קלאסי. זכי רכיב, הבעלים החדש של "מעריב" (יחד עם נמרודי ובעלי המניות האחרים), מינה לאחרונה את אבי משולם לעורך הראשי של "מעריב". מוזס מינה את העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" לעמוד בראש תחום התוכן של גוף הטכנולוגיות של קבוצת "ידיעות אחרונות", שאמון על התאמת הקבוצה והכנתה לעידן הדיגיטלי. הכלים ערוכים. במהלך 2011 נקבל תשובה על השאלה "מי ישלוף קודם". נראה ששנים אחדות יהיו מספיקות כדי שנגלה מי ניצח בקרב. |
מדוע עיתון "מעריב" מנהל קמפיין למען שחרור גלעד שליט? האם התקשורת הישראלית גזענית? ואיך יודעים שהקיץ הגיע? | בפתח התוכנית טוען המנחה עמנואל רוזן כי התגייסות התקשורת למען שחרור החייל השבוי גלעד שליט ממלאת את הוואקום שהותירו בני משפחתו המאופקים. תפקיד התקשורת במסע לשחרור שליט הוא נושא הדיון הראשון, בהשתתפות רוני דניאל, הפרשן הביטחוני של ערוץ 2; חן קוטס-בר, כתבת "מעריב", ויעל דן, שדרנית גלי צה"ל. דניאל טוען כי הקמפיין התקשורתי ה"ברוטלי", כהגדרתו, מתעלם מהאחריות ליום שאחרי החזרתו של שליט במחיר שחרור מחבלים. דן טוענת כי הקמפיין שמנהל "מעריב", שלדעתה אינו דומה לעיתונות אלא למדור פרסומי, מטעה את הציבור משום שהוא מפעיל לחץ לפתרון מסוים מאוד של בעיית שליט. קוטס-בר טוענת כי הקמפיין שמנהל העיתון שבו היא כותבת הוא לגיטימי. "הגיע הזמן לעשות משהו", אומרת קוטס-בר ומדגישה כי המניע אינו כלכלי. לדבריה, ההכנסות שמתקבלות מהחברות המסחריות הלוקחות חלק בקמפיין נועדו לממן את מבצע חלוקת הסרטים הצהובים לקוראי העיתון, "שום דבר מזה לא למעריב", היא אומרת. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם מרב בטיטו, עיתונאית "ידיעות אחרונות" ועם לינוי בר-גפן, מגישת התוכנית "מה קורה" ב"קשת", על הגזענות במערכות התקשורת בישראל, וזאת בעקבות מאמר שפרסם העיתונאי אמנון לוי. לדברי בטיטו, גזענות קיימת, ועל אדם ממוצא מזרחי לעבוד קשה יותר כדי להתקבל ולהתקדם במערכות התקשורת. לדברי בר-גפן, הבעיה המרכזית אינה מוצא אנשי התקשורת אלא המיקום הגיאוגרפי ממנו הם באים והשפה בה הם נוקטים לאחר שהצליחו לחדור למערכות החדשות. לסיום מגיש יאיר גרבוז לקט הערות על ענייני היום. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית |
נתניהו דורש לא לקוות | ב"גלובס" וב"דה-מרקר" מסכימים שאלון חסן הוא לא הסיפור, אבל לא מצליחים להסכים מהו | ויש גם עיתון לשושלות העושר | "חסן השעה את עצמו; דו"ח ממשלתי חמור על עסקיו", נכתב בכותרת הידיעה הראשית בכפולה הפותחת של "דה-מרקר". "ישראל כץ: נמל אשדוד סוחט את המדינה וחסן סוחט את הנמל", נכתב בכותרת ידיעה נוספת באותו עמוד. "ההתנהלות בנמל אשדוד היתה ידועה כבר שנים, מדוע דווקא עכשיו המתקפה הכוללת על אלון חסן?", שואל אשר שכטר בטור המתפרסם באותו עמוד. "האם זה כיוון שבסוף-השבוע מעלליו כיכבו בערוץ 2, או שיש סיבה אחרת, מורכבת יותר? ולמה כולנו כל-כך ממוקדים בחסן האיש, ולא בשיטה המושחתת שסביבו?". על השאלות שמעלה שכטר עונה אבי בר-אלי בטור פרשנות התופס את העמוד האחר בכפולה הפותחת (ומקבל הפניה שמנה מהשער). "כשעיני ניצב ערב פתיחת משא-ומתן קרדינלי על עתיד הענף הנמלי, משא-ומתן שלו נודעות השלכות רוחב ישירות על המגעים שבקנה מול ועדי יתר המונופולים – ובראשם חברת החשמל – אין מקום לטעויות וגם לא לסוסי פרא", כותב בר-אלי אחרי שהוא מתאר כיצד אלון חסן, ראש ועד עובדי נמל אשדוד, התנהל בצורה עצמאית, במנותק מארגון האם שלו, ההסתדרות. לפי בר-אלי, חסן תמך בהפרטת הנמל, שיישאר מונופול וכך יוכל לשמור על מעמדו כראש הוועד. עיני, לעומתו, תמך בהקמת נמל מתחרה, שיוסיף עובדים מאוגדים להסתדרות. בר-אלי ממשיך בשרטוט של עולם פוליטי ציני, שאין בו מקום לשיקולים ענייניים או ציבוריים והוא מורכב כולו מתאוות בצע ושררה וחישובי תועלת אנוכיים: עיני חבר לשר התחבורה ישראל כץ, שהיה מעוניין להיפרע כביכול מחסן לאחר שזה סירב לשורת מינויים פוליטיים שהשר ביקש לבצע בנמל ואף הדליף את דבר הניסיון לתקשורת. בין עיני לבין כץ, כך בר-אלי, נוצר קשר עוד קודם לכן על רקע הטיפול במשבר ברכבת ישראל – לפי בר-אלי, עיני הדיח את יו"ר הוועד הלוחמנית גילה אדרעי תמורת סילוקו של יו"ר הרכבת הלוחמני אורי יוגב על-ידי כץ. "נפגעי חסן שילבו לפיכך ידיים, ומכאן תיקתקו העניינים במקצועיות ראויה לציון", מתאר בר-אלי. "חיש קל נשלף מארכיון הנמל דו"ח הביקורת הפנימי על עסקיו הפרטיים של חסן, שהוכן בעקבות תחקיר מוסף הארץ ונקבר מאז. עליו נוספו כמה עדכונים אקטואליים ועדויות עובדים ונהגי משאיות שגויסו למשימה. הבימה שנבחרה – מדורת השבט בפריים-טיים של ערוץ 2 בשישי. המועד: שבועיים לפני המועד שקבע כץ לפרסום המכרזים להקמת הרציפים החדשים". אתמול הלין כאן אורן פרסיקו על כך שבחדשות ערוץ 2, שם שודר תחקיר על חסן, לא ניתן קרדיט לעיתונאית "הארץ–דה-מרקר" שרון שפורר, החושפת את תחלואי העבודה המאורגנת בנמל אשדוד זה כשנתיים (קרדיט שנותן היום שי ניב במתחרה המר "גלובס"). מניתוחים כמו זה של בר-אלי אפשר להסיק כי בערוץ 2 לא סובלים מהעדר קולגיאליות. בתמונת העולם שהוא מצייר, עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 2 כלל אינם מודעים לתחקיר "הארץ", שלא לומר זרים לעבודה עיתונאית עצמאית; הם פשוט צינור המעביר לציבור את החומרים שמספקים לו אנשי השררה במערכת הפוליטית וההסתדרותית כשאלה מחליטים שבשלו התנאים להיפרע מאחד מחבריהם. "המועדון החליט להקריב את חסן", מנסחת זאת אחת ההפניות על שער "דה-מרקר". "הלקח הנלמד מתיאור אחורי הקלעים של הסיכול הממוקד", מסכם בר-אלי, "הוא שההיפרעות הפומבית מחסן, במהלך ציני ומתוכנן של 24 שעות בלבד – רחוקה מללמד על שינוי תודעתי בקרב קברניטי המשק. זו בסך-הכל סגירת חשבונות אישית, שנועדה לסלק מפגע נקודתי בדרך לעסקת חבילה נקודתית – ולא תפיסה רומנטית חדשה לגבי מערכת יחסי העבודה. [...] הדחת חסן מתפקידו, אם בכלל תמומש – ואם תאזור היום הנהלת הנמל אומץ לשבץ אותו למשמרת ולקחת מידיו את הרכב הצמוד – לא תשנה במאום את המציאות. הרגולציה על המונופולים הממשלתיים תמשיך להיות רקובה, השבת הכוח הצפויה למרכזי המפלגות רק תעצים את הבחישה הפוליטית בניהולם, הניהול השוטף יוסיף להיות בלתי אפשרי, הכניעה לוועדים תהיה בלתי נמנעת – ואם יימצא בין הוועדים עוד יו"ר חצוף, גם הוא יידע לעשות מזה כסף". אלא שהתמונה מורכבת עוד יותר, כפי שמעיר ניב ב"גלובס". כמו עיתונאי "דה-מרקר", גם ניב סונט ביו"ר מפלגת העבודה ושותפתו של עיני, שלי יחימוביץ, שהתעוררה שלשום וגילתה כי ועד העובדים בנמל אשדוד מתנהל בצורה מחפירה ומשחיתה, וגם "פוגע בעבודה המאורגנת". "בעצם השימוש שיחימוביץ עושה בחסן כדי לשרת את עצמה ואת התיקון התדמיתי שהיא מנסה לייצר כנראה בימים אלה", כותב ניב, "היא מחמשת עוד יותר את אלה שמבקשים לפגוע בעבודה המאורגנת. הנה, הבוקר (א) נפתח קמפיין חסר תקדים מצד אחד העיתונים הכלכליים כנגד בתי-הדין לעבודה שמעניקים גיבוי עיוור, לטענת הכותבים, לכל אותם ועדים חזקים. עסקיו הפרטיים של חסן הרי מעולם לא עמדו למבחן בבית-הדין לעבודה, אבל זה כמובן לא מעניין את אלה שמנהלים מסע הסתה נגד העבודה המאורגנת ומוכנים להכפיש את המערכת המשפטית בדרך אל המטרה", הוא מוסיף – ומכוון כמובן ל"דה-מרקר". ואכן, גם היום ב"דה-מרקר" הכותרת הראשית מלווה בתמונתו של חסן, אולם מכוונת גבוה ורחב ממנו: "נתניהו: יש להגביל בחוק שביתות בשירותים חיוניים", נכתב בה. "ראש הממשלה: יש למנוע מצב שבו גם בנמלים החדשים יעשו שימוש לא ראוי בזכות השביתה", מסיימת כותרת המשנה, לאחר שהיא מתייחסת למעלליו של ראש ועד אחד בשירות חיוני אחד (אלון חסן). "תמיד מדהים לגלות בכל פעם מחדש כיצד סיפור על התנהלות בעייתית מצד יו"ר ועד עובדים מקבל חשיפה הרבה יותר גדולה מסיפור על התנהלות בעייתית לא פחות (לפעמים הרבה יותר) מצד ראשי ההנהלה", כותב עוד ניב. "גלובס חשף בפברואר האחרון כיצד יו"ר דירקטוריון נמל אשדוד, גדעון סיטרמן, עשה שמיניות כדי לקלוט בנמל פעילת ליכוד שמקורבת לאיש ליכוד אחר, שאף זכה בעבר לתרומה כספית מצד סיטרמן עבור התמודדותו בפריימריז. סיטרמן ניסה הכל, אפילו ביקר באותה וילה מפורסמת של אלון חסן. דווקא חסן הוא שהתנגד למינוי, וכך נחסכה מהנמל נוכחותה של מלוות אח"מים – התפקיד החדש והמיותר שיועד לאותה פעילה. "התקשורת", חותם ניב, "צריכה לשאול את עצמה מה השתנה מאז התחקיר ההוא של הארץ מלפני כשנתיים זולת העובדה שממשלת ישראל החליטה להקים עכשיו נמל חדש ופרטי סמוך לנמל הקיים. התקשורת צריכה לשאול את עצמה איזה אינטרס היא משרתת, ואיך קורה שהיא נבהלת מיו"ר ועד שיש לו גם בריכה פרטית בבית. איך זה שבאותו תחקיר בהארץ היה חשוב לספר לנו על תמונות של רבנים במשרדו של חסן או על העובדה שמשה פרץ וליאור נרקיס הגיעו לשיר באירוע משפחתי שערך. רוצים לומר: הוא לא הטעם שלנו, האיש הזה". לא מהמועדון. "הבית-הלבן על רוחאני: סימן אפשרי לפיוס עם העולם", מתפייסת הכותרת הראשית של "מעריב". "הבית-הלבן: בחירתו של רוחאני היא סימן אפשרי לתקווה", מעודדת מעט פחות הכותרת הראשית של "מקור ראשון". "ארה"ב: בחירת רוחאני נותנת תקווה; נתניהו: אסור למערב להשלות עצמו", נכתב בכותרת הראשית הדו-קוטבית של "הארץ". "ארה"ב: רוחאני יקבל צאנס", מנדבת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אבל ראש הממשלה נתניהו מפקפק", ממשיכה מיד כותרת המשנה, "הנשיא האיראני החדש כינה בעבר את ישראל שטן, צריך לבחון אותו רק על-פי מעשיו". אם יש מנהיג שעלינו לבחון רק על-פי מעשיו, מדוע שנעניק משמעות כה גדולה לדברים שאמר? זו השקפת עולם שלפיה לדיבורים יש ערך שקול למעשים. "וושינגטון: אם רוחאני יעמוד בהבטחותיו, הוא ימצא בנו פרטנר", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום", העיתון היחיד שאינו מצטט בכותרתו הראשית את המסר האופטימי האמריקאי, ומאזכר אותו באופן מסויג ותלוי. הכותרת הראשית עצמה היא זו: "רה"מ למערב: בלי אשליות". "הפתרון הטוב ביותר מבחינת ישראל הוא הסכם בין איראן למערב", נכתב בפתח תמצית טורו של נחום ברנע על שער "ידיעות אחרונות". "עמדתה הפומבית של ישראל, לפיה לתוצאות הבחירות באיראן אין משמעות, מציבה אותה לבד מול האופטימיות הזהירה של העולם". "הבדלי הגישה בין ישראל לארה"ב לגבי השלכות הבחירות באיראן הם בראש ובראשונה עניין של היסטוריה ואופי", כותב חמי שלו ב"הארץ". "ישראל איבדה אתמול את אחד מנכסיה האסטרטגיים החשובים ביותר", קובע אורי אליצור ב"מקור ראשון". אם לדיבורים יש ערך שקול למעשים, אזי הקריאה לבחון מאן דהו על-פי מעשיו אינה יכולה להיות מכוונת להוציא מן הכלל את הדברים שהוא אומר. אם כן, אם ההצהרות של המנהיג האיראני הנבחר רוחאני שקולות למעשיו, על סמך מה אסור לנו, הציבור הישראלי, לשפוט אותו, אליבא דנתניהו? התשובה חייבת להיות: על סמך התקווה שמעשיו ודבריו יהיו שונים מאלו של קודמיו. לכן הכותרת של "ישראל היום" מדויקת כל-כך: נתניהו אינו מעוניין במעשיו, או בהצהרותיו, של רוחאני, משום שהמחשבה שאלה יהיו בעלי משמעות היא אשליה. "הוא קורא לנו השטן הציוני", נכתב לרוחב כפולת העמודים הפותחת את גליון "ישראל היום". "נתניהו למערב", נכתב בכותרת המשנה, "אסור להתפתות למשאלות לב – ככל שהלחץ יגבר, כך יגדל הסיכוי לעצור את הגרעין". "ארגון צהר לעובדיה: חזור בתשובה ובקש מחילה מהרב סתיו" היא הכותרת המפגיעה על שער "מעריב", המחלקת תואר "רב" לחביביה ושוללת אותו ממי שאינם. "נערים תקפו את הרב סתיו", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "אחרי שהרב יוסף כינה אותו רשע: מועמד הציונות הדתית לרב ראשי ספג דחיפות וקללות". רועי לחמנוביץ, לעולם "לשעבר דובר ש"ס", כותב ב"מעריב" כי "מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס עשה בדרשתו השבועית במוצאי-שבת שירות יחצני עצום ליו"ר ארגון רבני צהר ורב היישוב שלהם, הרב דוד סתיו, והפך אותו מרב חשוב בציונות הדתית לאחד ממנהיגיה הרוחניים". האם כעת גם הרב סתיו יתחיל לקלל בפומבי? ב"גלובס" מתפרסמת מודעת עמוד למגזין "Family Wealth", העוסק, כך לשון המודעה, ב"Family Office", ולמי שאינם מבינים נוסף גם תיאור עברי: "ניהול עושר ועסקים משפחתיים". זהו "המגזין היחיד בישראל", מתפארת המודעה, "העוסק באתגרים המהותיים ביותר העומדים בפני בעלי עסקים משפחתיים". את רוב שטח המודעה תופסים איורים של עו"ד רם כספי והיזם יוסי ורדי: "האם השושלות הקיימות בענף המשפטי יאפיינו גם את הטכנולוגיה?", שואלת המודעה שנוסחה, עוצבה, נמכרה, הובאה לדפוס ופורסמה על-ידי אנשים שספק אם יוכלו להוריש לילדיהם דירה, שלא לדבר על "עושר". מתברר כי בישראל, בעלת עיתונות המונים מתרדדת והולכת, נעלמת והולכת, יש שוק למגזין מיוחד לבעלי הון הזקוקים ל"ניהול העושר" של ה"שושלת" שלהם. אם מגמת הפער החברתי תימשך, מה ייוותר מן ההבדל בין החברה המודרנית והנאורה שלנו לבין תקופות אפלות של המון נבער הנשלט על-ידי קומץ עשירים מופלגים? ובכן, בימינו, אפשר למכור להם מגזין. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", אחרי שהוא מזכיר את קלישאת הכותרות הישראלית האולטימטיבית ("העולם כמרקחה"), בסופו של הטור השבועי, מייחל נחום ברנע לכך שברברה סטרייסנד "בת ה-71" תופיע במסיבת יום-ההולדת ה-90 של הנשיא שמעון פרס "עטופה בפרווה לבנה ומחשוף עמוק, ושרה לאט-לאט, בקול מתפנק: יום הולדת שמח מיסטר פרזידנט". |
המשותף לדיבור המתחנף והמתנחמד של אנשי שירות הלקוחות ולבילוש של חברות מסחריות ברשתות חברתיות: הפחד מהרמת מסך הוורדרדות מעל המגעים בין הצרכן לחברה שמתעמרת בו | תשמעו סיפור: לפני כמה ימים כתבתי בבלוג שלי על שיחה עם נציגת שירות לקוחות של ספק אינטרנט. אני ביקשתי להתנתק מהשירות כיוון שעברתי לספק אחר. הנציגה שהעבירו אותי אליה דיברה איתי ארוכות, בניסוחים שנראו לי אישיים מדי, ורק לאחר 22 דקות שיחה התברר לי שבכלל אין לה סמכות להורות על ניתוק השירות. לאחר כמה שעות התקשר נציג נוסף לשיחה של עשר דקות, שבמהלכן הוא עתר לנאמנותי לשירות, שאליה הוא התייחס במונחים של חברות אמיצה (מתברר שכבר עשר שנים אני אצלם). גם הפעם, רק לאחר עשר דקות של שיחה אמר הטלפן שבעצם אין לו סמכות להורות על ניתוק ושהוא יעביר את הבקשה הלאה. בסך-הכל: 32 דקות שיחה בסלולרי, ועדיין לא הגעתי לאיש הנכון. על כל זה כתבתי בבלוג. אבל הדבר המוזר הוא מה שקרה אחר-כך. תוך כשעה מפרסום הדברים התקשרה אלי נציגה מהחברה וביקשה לדבר איתי על מה שכתבתי. היא שאלה מה הפריע לי בשיחות הקודמות, ניסתה לראות אם אסכים בכל זאת להישאר בחברה, וכשאמרתי שכל מה שאני רוצה הוא להתנתק, היא אמרה שהיא תדאג לזה. אני מניח שהיא לא נתקלה בבלוג שלי במקרה, אלא שהחברה שלה מפעילה איזשהו מעקב אוטומטי על אזכורים שלה בבלוגים וברשתות חברתיות, שנועד לצמצם אזכורים שליליים. בכל אופן, זה די מוזר: כולם מכירים את המהלך מורט העצבים בדרך לאיש הנכון (כלומר, כאשר אנחנו לא רוצים לקנות כלום, אלא רק להתלונן, לבקש משהו או להתנתק), וכל הזמן הזה לא ידענו שמספיק שנפנה את הראש אל הקיר הסמוך ונצעק: "הלו, נטוויזן!", והם כבר יגיעו אלינו. כמובן, לא רק בנטוויזן מדובר. עידו קינן כותב ב"פירמה" שחברות רבות אחרות מפעילות, כנראה, מנגנוני מעקב דומים. מעקב והחשש של ארגונים מפני הבעת אי-שביעות רצון פומבית משירותיהם וממוצריהם אינם הקו האורווליאני היחיד בסיפור הזה. הקו המטריד יותר הוא האופן שכל אנשי השירות החדשים מדברים בו, שהוא המקבילה העכשווית למה שאורוול כינה "שיחדש" (newspeak): שפה שלמה שלכאורה זהה לשפתנו, אבל למעשה היא מצויה במרחק קבוע ממנה. שפה שיש בה מענה לכל קובלנה שלנו, עם נהלים לתקשורת, וביטויים ותשובות מוכנות מראש, שכל מטרתם לצבוע את המציאות בגוון ורדרד. נדמה לי שהביטוי שמגלם בצורה הטובה ביותר את השפה החדשה הוא אותה ברכת "יום מקסים", שהפכה להיות מזוהה עם יחצנים ומתפשטת כמו מגפה (יחד עם אחיותיה הצורמות-עילגות: "המשך יום נעים" ו"סוף שבוע נפלא"). למה בחרתי דווקא בביטוי הזה? ברכת "יום מקסים" מקפלת בתוכה בדיוק אותו כפל פנים של חביבות מעושה ותוקפנות שמאפיין את מנגנוני השירות החדשים. לכאורה, יש בה רק רצון טוב, אבל למעשה יש משהו קצת תוקפני, ובוודאי מסיג גבול, באמירת "יום מקסים" למי שהוא בעצם זר מוחלט לך. אם אתה מתייחס בכך למצבך שלך, אתה אומר לי כאן יותר מדי על עצמך. אם אתה מתייחס בכך אלי, אתה מתערב קצת יותר מדי בענייני, חורג ממידת האדישות המכבדת את האחר, שהיא חלק הכרחי של נימוס אמיתי. כן, זה פשוט לא מנומס לומר למישהו "יום מקסים" (בין השאר – הרי זה כמו לומר לו שכל דבר פחות ממקסים, למשל, סתם יום נעים, או טוב, יתקבל באכזבה). ומדוע אני מאריך בכתיבה על כך? נדמה לי שיש משהו משותף בין לשון "היום המקסים" ובין המעקב של ארגונים אחרי בלוגים ורשתות חברתיות. את שניהם מניעה החרדה מפגיעה במראית העין או בהצגה. כולם יודעים שהמגע עם מערכות השירות החדשות, ובעיקר אלו של חברות התקשורת, הוא עיסוק מפרך. אבל המעקב שהן מפעילות מעיד כמה הן חרדות מפני כל גילוי פומבי של הידיעה הזאת. משהו דומה עומד בבסיס ברכת "יום מקסים": הרי היא בעצם אזהרה, שמא תעז להרים את מסך הוורדרדות מעל המגעים בינינו. אפשר אולי לומר זאת כך: אם החוזה העומד ביסוד הנימוס הוא זה: "לשנינו לא באמת אכפת זה מזה, ובכל זאת אנחנו באופן בסיסי דורשים זה את טובתו של זה", אזי החוזה שמנסה לקבוע ברכת "יום מקסים" הוא זה: "שנינו יודעים שהמגע בינינו לא נעים, אולי אפילו שאנחנו נמצאים משני צדי המתרס, אבל חלילה אם מישהו מאיתנו יודה בכך". אבל נחזור לשיחות עם נציגי השירות. מה שמשך את תשומת לבי בשיחה עם הנציגה של ספק האינטרנט היה משפט שהוא כנראה די שגור בשיחות עם המבקשים להתנתק. היא חזרה עליו כמה פעמים: "אני לא רוצה לוותר עליך בגלל מחיר". אם קצת חושבים עליו, זה משפט נורא. בשביל להשאיר עוד לקוח כועס מבקשים מהעובדת להשתמש בלשון שאנשים בדרך כלל שומרים לשיחות עם חברים ואהובים. יש מידה של השפלה של העובד הנדרש להגיד משפט כזה. העובדה שהוא שגור לגמרי מעידה אולי עד כמה מובנה במערכות שירות הלקוחות זלזול בעובד. לנציגה השנייה, זאת שהתקשרה אלי בעקבות פרסום הדברים בבלוג, היה הסבר אחר לניסוח הזה. "זאת בסך-הכל צורת התבטאות אישית שלה", היא אמרה, וגם הסבירה שזה נובע מכך ש"כולנו לויאלים לחברה". ל"שיחדש", כאמור, יש מענה ורדרד מוכן מראש לכל מצב. כאשר היא שאלה אותי למה אני מתנתק, עניתי שאם מורידים לי את המחיר לחצי רק משום שהודעתי על ניתוק, זה נחשב בעיני להתנהלות חסרת יושר. ועל כך היא ענתה: "בשביל שתישאר אצלנו אנחנו מוכנים לוותר על כמה שקלים". (שימו לב: התרגלנו, ביחסינו עם החברות הגדולות והנוצצות במשק, לסטנדרטים שהיו מעלים את חמת זעמנו אילו היו ננקטים על-ידי בעל המכולת השכונתית. הרעיון המרכזי הוא "מכל אחד לפי יכולתו": אם, למשל, אתה פזור דעת ולא אוהב לבדוק ולהתווכח – תשלם כפול. אבל במה זה שונה מלגלות שהמכולתניק לקח מהילד שלך מחיר כפול?) בין התגובות לדברים שפירסמתי בבלוג היתה אחת חשובה. אני מצטט אותה במלואה, משום שהיא מטילה אור על הכלכלה של ההשפלה והזלזול בעובד: "גם אני יושבת ליד הטלפון ואומרת ללקוחות פוטנציאליים משפטים כמו אני לא רוצה לוותר עליך בגלל מחיר. מוצר אחר אמנם, אבל הארץ מלאה מוקדי שירות ומכירות, וכולם אותו הדבר. אם היא היתה מצליחה לא לוותר עליך, קרוב לוודאי שעוד 20 שקלים, או סכום דומה, היו מתווספים למשכורת המינימום-לשעה שלה. אפשר להעביר ככה את הלימודים לתואר ראשון ולחיות-בקושי מהמשכורת אפילו כשזו רק חצי משרה (מחצי משרה של מינימום בלי בונוסים אפשר בעיקר לא-לחיות-בכלל). וכשכל-כך זול להחזיק סוללות של אנשים שלא רוצים לוותר עליך בגלל מחיר, לטרטר לקוחות עצבניים עד שהם יוותרו על המאמץ זה עסק מאוד משתלם". שימו לב למערכות השיקולים הכלכליים המתוארים כאן. ראשית, השיקול הכלכלי שמוביל להצקה המתמשכת ללקוחות ולציבור, המסתתרת תחת השם האירוני "שירות לקוחות". כדאי להעסיק עובדים שכל מטרתם להטריד, להשהות, לנדנד, לעגל פינות, אולי גם לשקר לפעמים – זה זול, וזה עובד בצורה סטטיסטית. אם זה לא משאיר את הלקוח הזה בחברה, זה מרתיע את הלקוח הבא מלהתקשר. הסוציולוג האמריקאי גורג ריצר טבע את המונח מקדונלדיזציה לתיאור התופעה שבה חברות מעבירות ללקוחות חלק מתהליך העבודה (להגיש לעצמך במקדונלדס או לעבור בעצמך בין תפריטים טלפוניים עד שתמצא את מבוקשך). אולי צריך להשתמש במונח הזה גם כאן: כאשר אנחנו מוצקים ומוטרדים אנחנו בעצם עובדים בשבילן. אבל יש עוד כלכלה, נבזית יותר, שמתגלה בדברים האלה. כיצד קונים את נאמנות העובד? בכך שמשלמים לו מעט. דווקא כיוון שהמשכורת היא משכורת מינימום, העובד נדרש לתת מעצמו יותר, כמו למשל לדבר אל הלקוחות בלשון שמדברים לחברים ואהובים. רווח כפול לחברה. זאת כלכלה, כלומר זה לא אישי. אל תקחו ללב את השיחות עם נציגי שירות הלקוחות. זה לגמרי לא אישי מצדם. מה שהם אומרים הוא רק הביטוי האישי, המקומי, של מערכות שתאוות בצע חסרת גבול טבועה בהן באופן מבני. מה שמסמל יותר מכל את הכלכלה הנבזית של עולם "היום המקסים" אלו הפרסומות היפהפיות של פלאפון. זה קו שלם של פרסומות שמציגות עולמות קסומים ובלתי אפשריים בצבעוניות עזה, עם סביבות שנראות כמו שילוב של משחק ילדים ואגדה שקמו לתחייה. מקסים. כמובן, צריך לחשוב על כל הקסם הזה בהקשר למגעים הממשיים של החברות האלה עם הציבור. זאת כלכלה: כיוון שהן משקיעות כל-כך הרבה ביצירת תדמית קסומה, זה יהיה פשוט בזבוז מצדן להשקיע בשירות שבאמת מיועד לעזור ללקוח. בדיוק כמו באותה ברכת "יום מקסים", הקסם הוא הצד השני של המטרד. |
השרות גידפו, הח"כים דחפו - והתקשורת סיפקה הדגמה מושלמת לאופן בו היא מרעילה את הפוליטיקה • מי שמפסיד מכל זה הם אנחנו | איזו עיתונות. איזו מקצוענות. שלל אתרי חדשות הזדרזו לדווח היום (שלישי) על מריבה (שכעת כבר אפשר לכנותה "מריבה מתוקשרת") בין שתי שרות, והקפידו לכבד כל אחת באותה המידה, בלי להפלות. התמונה שליוותה את האייטמים החדשותיים חולקה לחצאים שווים: חצי פנינה תמנו-שטה (עלייה וקליטה), חצי אורית פרקש-הכהן (מדע). גם בכותרות נעשה צדק – גידופיה של האחת מופיעים מבלי לגרוע מגידופיה של השניה. על מה התקוטטו שתי השרות? למי מגיע הקרדיט בהודעת דוברות על מהלך שקידמו. מה המהלך? מי יודע. כלי תקשורת אחד, "דה מרקר", עסק בדבר עצמו, המהלך שקידמו השרות: "משרד העלייה והסוכנות איתרו עובדי טכנולוגיה והנדסה יהודים מ–49 מדינות, שהתעניינו בעלייה אך חוששים מאבטלה", הסבירה כותרת הכתבה של אבי בר-אלי. "הממשלה תכונן היום מנגנון שיחבר אותם לחברות המשוועות לעובדים מקצועיים". רגע אבל באיזו קללה השתמשה שרת הקליטה נגד שרת המדע? את זה בר-אלי לא ידע לספר. בושה. עיתונאי פח. ועכשיו ברצינות: יש פה רגע שחבל להחמיץ. הדגמה מושלמת של האופן בו התקשורת מרעילה את הפוליטיקה, ושל הנזק שנגרם לנו, הציבור. כלי התקשורת נותנים כותרות לצהוב ולנמוך, הפוליטיקאים מבינים שזו הסחורה שצריך לספק, ואף אחד כבר לא זוכר לשם מה בכלל התכנסנו כאן, בכנסת. הדבר הזה, שעורכי הדסק פוחדים שישעמם אותך ויבריח את אצבעך המקליקה לאתר המתחרה. "קליטת עולים מהנדסים לעבודה ברחבי הארץ". כמה? מי? למה? איך זה ישפיע עליך? באייטמים על הריב המתוקשר אין תשובות. דחיפות בין הח"כים עודה ובן גביר ליד חדרו של אסיר חמאס בביה"ח קפלן | תיעוד@hadasgrinberg pic.twitter.com/h99Jpk8Rco למרבה האבסורד, המריבה שתפסה כותרות היתה בעצמה מאבק על עיצוב הסיקור התקשורתי של המהלך שכעת איש אינו יודע מהו בדיוק. השרות הנכבדות רבו על פיצ המכירות היח"צני שיוגש לכלי התקשורת. לא על תקציבים או מהות, אלא על פרסום ותדמית. ואלו מעוררים אמוציות כה עזות כי בקרב הזה אסור לפוליטיקאית להפסיד. כדי להתקדם במפלגה ולצבור עוד ועוד כוח, הציבור צריך להכיר את הפרצוף שלך. אין לך ברירה אחרת. ולמה לצבור עוד כוח? כדי שתוכלי לקדם את המדיניות שלך, אבל למי יש זמן למדיניות כשהתקשורת מסקרת אותך רק כשאת מחליפה עלבונות עם הקולגות? לא מדובר באפיזודה. למעשה, עוד היום, לצערן של שתי השרות, גנב את ההצגה צמד אחר של פוליטיקאים מתגוששים: חברי הכנסת איימן עודה ואיתמר בן גביר. כי עם כל הכבוד, לצעוק "את גנבת" ו"יא הזיה" לא שווה כמו ללכת מכות מול המצלמה, או כפי שמערכת תאגיד השידור הציבורי שכולנו מממנים ניסחה זאת בציוץ: "דחיפות בין הח"כים | תיעוד". הדבר החשוב ביותר על סדר היום התקשורתי, זה שמקבל את מירב תשומת הלב, הוא העימות הצהוב והמכוער. זה בדיוק המסר הרעיל שעיצב את הפוליטיקה הישראלית: קידמת מהלך מדיני חשוב עם שרה ממפלגה אחרת? לא מעניין. קיללת אותה? זכית בכותרת מפנקת ותמונה, או לפחות חצי תמונה. דחפת חבר כנסת מול מצלמה שלופה? כנס למתחם ה-VIP של עמוד החדשות. עם המידע הזה בראש, נסו לרגע לנחש: מי הדליף את הריב המכוער לתקשורת? אם חשבתם שמדובר ביריבים פוליטיים שניסו לפגוע באחת מהשרות, אתם כנראה טועים. ההימור שלי הוא שמדובר דווקא בדוברת של אחת מהן. במציאות העצובה שאנחנו חיים בה, לא אתפלא אם השרה שיבחה אותה על עבודתה המצוינת. זה אולי קצת מביך, לא מאוד נעים, אבל חשוב לקריירה. המלחמה באלמוניות קשה מאוד, ויום כזה הוא סיבה לחגיגה. גם בלשכות של הצמד המתחרה בן גביר-עודה בטח פותחים שמפניות. יותר מזה, לא מופרך ששני העימותים הללו היו מבוימים מלכתחילה כדי לקבל כותרת. לאחרונה התקיים דיון בכנסת על השיח הירוד במשכן, שבו ח"כ איתן גינזבורג (כחול לבן) הודה: ח"כים ממחנות נגדיים מתאמים מראש עימותים בוועדות הכנסת כדי לתפוס את תשומת הלב התקשורתית. זו הצגה נוחה לכולם. האם עודה היה דוחף את בן גביר אם לא היו שם מצלמות הקרובות מאוד לפרצופו? כלל לא בטוח. המחולל של כל הריקבון המתואר הוא ההעדפה של כלי התקשורת את האינטרס המסחרי שלהם, על פני מילוי תפקידם המקצועי והציבורי. במקום לחשוב איך לסקר אירועים, הם חושבים איך למכור אותם. איך להבטיח שכמה שיותר אצבעות ילחצו על הכותרת בלהט, משום שלצד הדרמה המרתקת מופיעה פרסומת וכל זוג עיניים שחולף על פניה משלשל מטבע לעסקי החדשות. כותרות כמו "יא הזיה – קרב צעקות בין שרות כחול לבן" או "אלימות הח"כים תועדה: עודה דחף את בן גביר לעיני המצלמה", מפעילות אצלנו דחף בלתי נשלט. זו כמעט לא בחירה, זו משיכה חייתית לאלימות, לדרמה, לקילוף הדמויות המעונבות וחשיפתן כבני אנוש המתגוששים בבוץ. האם עורכים ועורכות בדסק יודעים מה חלקם בהרעלת המערכת הפוליטית? האם הם מבינים שכותרת כזו היא חלק ממערכת שגורמת לנבחרי הציבור שלנו לספק תמונות אימה במקום לעבוד? האם מתקיימים ויכוחים ב"וואלה", N12, ynet, או תאגיד "כאן", על המיקום שניתן לידיעות הללו בדף הבית, או אפילו על עצם קיומן? בזמן שאנחנו מתרוצצים בין חדרי וועדות הכנסת ומקדמים חקיקה במגוון תחומים למען אזרחי ישראל, אני שומע כי עודה ובן גביר מתקוטטים בבית החולים, מחוץ לחדרו של אסיר חמאס המאושפז.מה לכל הרוחות אתם עושים שם ולמה אתם לא עובדים? כנראה שלא הרבה. טיעונים כאלה ודאי יזכו לבוז ציני, עורכת שתתקומם תזכה בתדמית של דון קישוטית תמימה וילדותית. מאבקים קטנים בדסק חשובים בעיני. אבל כדי להוריד את השאלטר של הנתיב המורעל, כלי התקשורת המתחרים צריכים לקבל החלטה משותפת לשנות את הסיקור הפוליטי. הם אמנם גופים מתחרים, אבל רק לאחרונה גילינו, בעדויות משפט המו"לים ב"תיק 4000", שהם יודעים היטב לשתף פעולה. |
חשוב שלימודי תקשורת יטפחו קודם כול את ההבנה שעיתונות, על אף כל חסרונותיה, היא ההגנה היחידה שיש לנו כאזרחים מול כוחו העצום של השלטון | הוראת התקשורת הפכה בשנים האחרונות ללהיט. הודעת מנכ"ל משרד החינוך והתרבות שתקשורת תילמד כמקצוע חובה בבתי-הספר היא רגע מתאים להצביע על הבעייתיות של הוראת התקשורת בבתי-הספר, ואף במוסדות להשכלה גבוהה. הניסיון מלמד שקיימת סכנה ממשית לכך שלימודי תקשורת יפעלו כבומרנג מבחינת פיתוח הבנה בקרב התלמידים והסטודנטים לתפקידה של התקשורת בחברה הדמוקרטית. נראה ששורש הבעיה הוא בכך שלימודי תקשורת במערכת החינוך מעוגנים בשני הקשרים: בהקשר החווייתי - בפיתוח היצירתיות של התלמידים, ובהקשר התיאורטי - ב"חיסון" נגד השפעותיה המזיקות של התקשורת. לעומת זאת, כמעט שאין מלמדים אצלנו תקשורת כחלק מלימודי האזרחות. כתוצאה מכך, המושג "דמוקרטיה" כמעט שאינו מופיע בהוראת התקשורת בבתי-הספר, ו"תקשורת" כמעט שאינה מופיעה בחינוך לדמוקרטיה. אולי הרעיון שאין משמעות לדמוקרטיה בלי מימוש של חופש הביטוי נתפס בתחילה כמובן מאליו, ואחר-כך כמעט נשכח. סביר יותר להניח שהסיבה היא במיקום הבירוקרטי של שני הנושאים. לדמוקרטיה יש ותק רב יותר בבית-הספר, ומלמדים אותה בשיעורי אזרחות. הכללים של דיון ציבורי מתורגלים במישור התלמידים בכיתה, כאילו הדמוקרטיה העכשווית עודנה מתנהלת בפורום של אתונה העתיקה. כך מחמיצים את ההזדמנות לדון בתפקידה של התקשורת ההמונית ביצירת אלטרנטיבה למרחב ציבורי בדמוקרטיות המודרניות. מבחינה פדגוגית אף נשמטת ההזדמנות לעניין את התלמידים בדמוקרטיה (שלפי עדותם של מורים אינה פופולרית במיוחד בבית-הספר) דרך העיסוק בתקשורת (שהתלמידים דווקא נמשכים אליו). נכון לעכשיו לימודי התקשורת הם, בהיבט המעשי, הקסם שבהתנסות העצמית של התלמידים בהפקה, ובהיבט העיוני, חינוך ל"אוריינות תקשורת" או ל"צפייה ביקורתית". כאן מתמקדים בעולם הבדיוני של הטלוויזיה, וההוראה באופן טיפוסי מכוונת להגן על התלמידים מפני המניפולציה של התקשורת, כלומר, להראות איך התקשורת "עובדת עלינו". בהקשר הזה מצביעים על הדרך שהזאנרים הדרמטיים במדיה שוטפים אותנו במסרים אידיאולוגיים סמויים או בסטריאוטיפים מיניים, או עדתיים, או "כאילו" שוויוניים. אגב, העיקרון שבשמו תוקפים את הייצוג של קבוצות חברתיות בזאנרים הטלוויזיוניים השונים הוא גמיש, וניתן להתאמה לתוכנית הטלוויזיה שבה עוסקים. ביקורת על כך שאין די ייצוג טלוויזיוני של נשים או שחורים במקצועות בכירים מסתמכת במובלע על התפיסה שייצוג טלוויזיוני "אמיתי" פועל להנצחת מעמדן הנמוך של קבוצות חברתיות. לחלופין, מבקרים ייצוג "מתקן" בשם התפיסה שהוא מטייח את המציאות האמיתית. כך, למשל, סדרת הפריים-טיים "משפחת קוסבי", הנטועה היטב במעמד הבינוני הגבוה, אמורה לטאטא את בעיית נחיתותם החברתית והכלכלית של השחורים בארה"ב אל מתחת לשטיח. מסתבר שקל לנתח "מסרים סמויים" בטלוויזיה. קשה יותר לתת את הדעת לבעיה (הסבוכה) של הבהרת הציפיות שיש לנו ממנה. האם תפקידה לייצג את המציאות ה"אמיתית", על אי-השוויון שבה, או שעליה לנסות להציג לנו עולם משופץ ומשופר כדי לספק מודלים חיוביים לחיקוי, ואולי לשנות את המציאות. התפקיד העיתונאי של התקשורת, אם כן, נותר מוזנח בצל הזוהר של הקולנוע והדרמה בטלוויזיה. קיימת גם אי-נוחות לגבי עיסוק בחדשות שכן הן קרובות מדי לפוליטיקה. כשבכל זאת מתייחסים ישירות לעיתונות האלקטרונית, הנטייה היא ללכת גם כאן בכיוון של חשיפת המניפולציה, וכך להגביר את החשדנות, לעתים העוינות, של התלמידים כלפי התקשורת. אין קל מלבקר את חולשותיה של העיתונות האלקטרונית (והעיתונות הפופולרית בעקבותיה), על שטחיותה, חוסר הדיוק שלה, על הטשטוש שבין מידע לבידור, על חדירתה לרשות הפרט, ובמיוחד על כך שהיא עוסקת בגיבורים ובאירועים ולא בסוגיות ובתהליכים חברתיים ופוליטיים. מאז הפרטת התקשורת - עם בריחתם של צופים מהחדשות לערוצי הבידור, עם המאבק המחריף על רייטינג, התלות של חדשות הערוץ השני במפרסמים, ושל הערוץ הראשון באחוזי צפייה שיאפשרו לו להיאבק על הישרדותו - כל הבעיות הללו, כידוע, הולכות ומחמירות. גם הגישות האקדמיות מעודדות ספקנות כלפי התפקיד העיתונאי של התקשורת. קודם כול, נזנחה ההפרדה המוצקה כל-כך בין הזאנרים ה"רציניים", העוסקים במציאות והמשרתים את הפונקציה של מתן מידע, לבין הזאנרים בתחום הפנטזיה, המסייעים לצופים לברוח מהמציאות. החדשות הן זאנר נוסף של סיפור סיפורים. תפקידן אינו לדווח על מה שקורה אלא ללכד את החברה סביב המיתוסים שלה, או בגרסה ביקורתית יותר, סביב האידיאולוגיה של האליטות. יתרה מזאת, חוקרים העוסקים בנורמות העיתונאיות תורמים לערעור מעמדה של העיתונות, בכך שהם מכריזים על פשיטת רגל של עיקרון שאומץ על-ידה כערובה למקצועיות. בשם האובייקטיביות, כך טוענים המבקרים, העיתונאים מגבילים את עצמם לדיווח "טכני" במישור של אסטרטגיה פוליטית, ולמעשה מתחמקים מדיון במישור הערכי של המטרות הלאומיות. למרות שלפי תפישה זו נותר לעיתונאים תפקיד מרכזי בהעשרת הדיון הציבורי, בעיקר בקולות שיש בהם ביקורת כלפי הממסד, הכפירה בבסיס המקצועי של העיתונאות, והקושי להגדיר את תפקידם של העיתונאים, מערער את מעמדה של הפרופסיה, ומשחק לידי מי שמעוניינים בהחלשתה. מכה נוספת למודל האובייקטיביות מונחתת מכיוון התפישות העכשוויות בתחומי ההיסטוריה והסוציולוגיה. הערעור על האפשרות לתיאור אובייקטיבי כלשהו תורם אף הוא לספקנות כלפי התיאור העיתונאי. התפישה שכל דיווח על "עובדות" בהכרח כולל כבר את פרשנותן, משמעותה שההבחנה בין דיווח לפרשנות איננה רלבנטית עוד. כל דיווח בוחר בין מלים שכל אחת מהן טעונה בשלל קונוטציות. כך נופלת האובייקטיביות קורבן לנקודת המבט של הכותב, שבחירתו, למשל, בין הכינויים "יהודה ושומרון", "האוטונומיה" או "פלסטין" היא אידיאולוגית. ניתוח ביקורתי מתוחכם של העיתונות הוא חשוב, אולם ללא הפנמה של עקרון החשיבות הקריטית של קיומם עיתונות (כתובה ומשודרת) עצמאית וביקורתית מול הממסד השלטוני, טמונה בו סכנה. החשש הוא שהוראת תקשורת המתמקדת בחיסול האפשרות של אובייקטיביות, והדגמת חוסר היכולת להבחין בין מציאות לסיפור בדיוני, ובין עובדות ופרשנות, תחזק את התפישות שחדשות - בייחוד חדשות ביקורתיות כלפי הממסד - אכן אינן משקפות מציאות, שהן מבטאות את דעותיהם של הכתבים בלבד, ושהתקשורת, בשל נטיותיה הסנסציוניות, מחפשת לה חדשות רעות ומתעלמת מן החיוב. בסדנה ניסויית להוראת החיוניות של תקשורת ביקורתית בחברה דמוקרטית, שנערכה בכיתות י"א בכמה בתי-ספר תיכוניים, התגלה שבעוד שהתלמידים מבינים היטב את חשיבותה של ביקורת פומבית לתיקון מחדלים בסביבה הבית-ספרית המוכרת להם - הרי שכשמדובר בלגיטימיות של ביקורת כלפי הממשלה, הם חשים מאוימים, ומתקשים הרבה יותר לקבל את אותו עיקרון. המתח לקראת הגיוס אף מגביר את הנטייה לסמוך על המנהיגות ולהירתע מלדעת את האמת. ממצאים אלה מחזקים את הטענה שחשוב שלימודי תקשורת יטפחו קודם כול את ההבנה שעיתונות, על אף כל חסרונותיה, היא ההגנה היחידה שיש לנו כאזרחים מול כוחו העצום של השלטון. לשם כך יש לחזור ולמקם את הוראת התקשורת בהקשר של לימודי האזרחות, ולעגן אותה בתפיסה שלעיתונות חזקה ועצמאית אין תחליף בחברה פלורליסטית ודמוקרטית. בהקשר זה ניתן להבחין בין שלילת האפשרות של דיווח אובייקטיבי במובן העקרוני-הפילוסופי, לבין ההכרה בחיוניות של סיפוק מידע לציבור על-ידי מקור שאינו בשליטת הממשלה, בעיקר כשמדובר במידע שהממשלה אינה מעוניינת בפרסומו. זוהי גם התשובה לכל המלינים על כך שהתקשורת מספקת יותר מדי "חדשות רעות". יהיה כבר מי שידאג לפרסום החדשות הטובות. תמר ליבס היא פרופסור חבר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים גיליון 16, ספטמבר 1998 |
"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מגבים את מתקפת עוזי ארד | "ישראל היום" מגיב לה | "מעריב" מעדיף לטמון ראשו בחול | הדי הראיון שהעניק עוזי ארד לנחום ברנע ושמעון שיפר נשמעים בבירור מרוב עיתוני הבוקר. "ידיעות אחרונות", העיתון שמעל דפיו גולל ארד את גרסתו להתנהלות בלשכת ראש הממשלה, מציב בראש שערו כותרת משומשת ("סערת ארד"), המפנה לעמ 6 בעיתון – כולו מוקדש להמשך סיקור דבריו של ארד. "הדברים שחשף עוזי ארד עוררו תגובות מכל קצות הקשת הפוליטית", נכתב מעל ידיעה מאת איתמר אייכנר ויובל קרני. מקריאת גוף הידיעה עולה כי לקשת הפוליטית בישראל שני צבעים: קדימה והליכוד. בידיעה ציטוט מזועזע מפי יו"ר האופוזיציה ציפי לבני (קדימה), ומיד לאחר מכן ציטוט מזועזע מאת ח"כ יוחנן פלסנר (קדימה). בהמשך מצוטט נתניהו, שהגיב לדברי ארד במשפט "לא תופסים אדם בשעת צערו". "אדם נתפס על חולשת אופיו, על הבהלה שאוחזת בו כל פעם שרעייתו יוצאת מגדרה, על העדר מנהיגות, על צביעות וחוסר אמינות", מחדד ברנע את דברי התגובה של ראש הממשלה ומפנה אותם חזרה אליו ברשימה התופסת את מרבית עמ 6. ברנע חוזר על כמה מהטענות שהשמיע ארד בראיון, מדגיש את הבעייתיות ביחס בני הזוג נתניהו לחקירות מבקר המדינה, ומסיים בהודאה רפה בחולשותיו של ארד, ההופכת מיד לביקורת נוספת על ראש הממשלה: "עוזי ארד איננו אדם מושלם, זה בטוח. אבל נתניהו מינה אותו שלוש פעמים ליועצו ואיש סודו [...] הוא הילל ושיבח אותו כגיבור ישראל ומושיעה. ראש הממשלה יכול לעשות הרבה דברים, אבל הוא לא יכול לבלוע את המלים שאמר". "ישראל היום", העיתון שמוציא לאור פטרונו של ראש הממשלה, אינו עומד מנגד. "ארד התנהג כאילו נתניהו כפוף אליו", מצוטטים "בכירים בלשכת נתניהו" בתחתית שער העיתון. כל עמ 7 מוקדש לידיעה מאת שלמה צזנה, שמדווח מפמליית ראש הממשלה בקנדה על תגובות אנשי לשכתו. אותם "בכירים" מהשער, שבכתבה עצמה הופכים ל"בכיר" אחד, מתארים את ההתנהגות הקלוקלת של ארד דווקא, הן בתקופת היותו היועץ לביטחון לאומי של נתניהו והן לאחר שהופרש מתפקידו. "ארד התנהג כמי שמבקש לנהל את כל הנושאים הבטחוניים מתוקף חוק המל"ל, והתנהג כאילו נתניהו כפוף אליו", נטען. בהמשך נכתב כי מרוב תסכול על אי-קיום חוק המל"ל (כפי שהוא הבין זאת, מודגש), פנה ארד לאנשי מבקר המדינה "ומסר להם דו"ח בלי לעדכן את נתניהו". בעקבות פתיחת חקירה של המבקר, נדרש ארד עצמו, שבשלב זה כבר לא כיהן בלשכה, להשיב לשאלות. "ארד סיפק תשובות", נכתב, "אלא שבמשרד רה"מ נדהמו. חלקן היו מקצועיות, אך באחרות היו קטעים שלא היה אפשר להטמיע בשום אופן. לדברי אותו בכיר, היתה שם השתלחות ישירה ברה"מ וביועציו ובבכירים נוספים במערכת הביטחון, והשמצות כלפי גורמים שונים ללא כל בסיס". לארד ניתנת זכות התגובה למתקפת הנגד של לשכת ראש הממשלה. באמצעות הדוברת תמי שינקמן הוא אומר ל"ישראל היום": "מבייש מאוד כי הדברים יצאו מפי דוברי משרד רה"מ. רמתם הנמוכה ואי-הבנתם את הנושאים המדוברים מגיעה לרמות שפל, שמשרד רה"מ חייב להתבייש בהם". ידיעה נוספת בעמוד, אף היא מאת צזנה, מוקדשת לקביעה של לשכת ראש הממשלה כי בניגוד לטענות ארד, יש "שיתוף פעולה מלא" עם חקירות מבקר המדינה. עם או בלי קשר לכך, כמה עמודים בהמשך העיתון, עבור מי שפיספס את המסר, מופיעה ידיעה מאת עדנה אדטו ושלמה צזנה, הנושאת את הכותרת "נתניהו השיב לכל שאלות המבקר בנוגע לנסיעותיו לחו"ל". "הארץ" מתעלם מארד בשערו, אך עמ 3 בעיתון מוקדש כולו לסיקור הפרשה, שאך שלשום פרצה אל העולם בלבושה הנוכחי. "בחודשים האחרונים חלק ארד עם עיתונאים את רשמיו השליליים לידיעה, אך עדיין לא לפרסום, נוצר את צרורות העוזי למועד הולם", כותב אמיר אורן. חלק נכבד מרשימתו של אורן מוקדש לניתוח הרקע האישי והמוסדי לקרע בין ארד לנתניהו. את השוליים הוא מתבל בפלפולי לשון מוצלחים יותר ("מקורתיזם", מכנה אורן את התופעה של לחיפוש מקורות לידיעות עיתונאיות) ומוצלחים פחות (הביקורת על ארד בלשכת ראש הממשלה, כותב אורן, הפכה "סופר-טנקר לסופר-שטינקר"). בתחתית העמוד מדווח ברק רביד כי ארד מאיים לתבוע את המדינה אם לא יקבל התנצלות רשמית מראש ממשלת ישראל על העוול שנגרם לו. רביד, שלאחר פרסום הראיון המקיף עם ארד ב"ידיעות אחרונות" הביע את תסכולוב חשבון הטוויטר הפרטי שלו, נותן קרדיט לעיתון המתחרה ומצרף כמה ציטוטים שהעניק לו ארד בסוף השבוע ("אני לא מתכוון להרפות עד שהדברים יובהרו", לדוגמה). חלק מדיווחו של רביד מוקדש לשינוי מגמה בתגובה של לשכת נתניהו למתקפה עליה. לפי הידיעה שלו, בלשכה החליטו להימנע מהסלמת העימות עם ארד, מחשש שיחריף את ביקורתו ויחשוף מידע מביך (עוד יותר) על בני הזוג נתניהו. תחילה הציגו את ארד כמי שהחליט "לשרוף את המועדון", כותב רביד על לשכת נתניהו. בהמשך הוחלט לפעול לכיוון "הפסקת אש". אם הלשכה מנמיכה את הלהבות, רביד מעצים אותן. בניגוד לתיאור המעודן יחסית של ברנע ושיפר את ארד, מרשה לעצמו רביד, שהפסיד את הראיון הנוקב, לתאר את ארד באור ביקורתי הרבה יותר. "ארד אינו טלית שכולה תכלת", כותב רביד. "חלק גדול מהבור אליו נפל הוא חפר בשתי ידיו. מה שנתפס אצלו כמלחמה על הצדק הפך אותו בעיני רבים במערכת הביטחון [...] לאיש ריב ומדון. מי שמנסה כיום לצייר עצמו כדרייפוס מודרני התנהל לעתים בשנותיו בלשכת ראש הממשלה כשהיד או טייס קמיקזה. מרוב רצון להראות שהוא הכי צודק (הוא לפעמים צדק), הכי חכם (ארד הוא אדם מבריק לכל הדעות), הכי מעודכן והכי בשליטה – הוא פשוט שרף את המועדון". הנה, על אף נסיגת אנשי נתניהו מההאשמה, בסופו של דבר לא רק שהמועדון נשרף, ידו של ארד נמצאה אוחזת בגפרור. את היחס המוזר ביותר לראיון של ברנע ושיפר עם ארד מציע עיתון "מעריב" – התעלמות כמעט גמורה. העיתון, שעורכו ניר חפץ היה קודם לכן הדובר הראשי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מתייחס לדברי ארד, לתגובת לשכת ראש הממשלה ולסערה שהתחוללה בעקבות זאת במערכת הפוליטית (על שני גווניה) בידיעה קצרה בראש עמ 3 בעיתון, שנושאת את הכותרת "החודש יפורסמו דו"חות המבקר על המרמרה והמל"ל". אריק בנדר מדווח על תגובות ח"כ איתן כבל וח"כ ציפי לבני לדברי ארד ומביא בקיצור נמרץ את טענותיו של ארד ואת תגובתו של ראש הממשלה. פסקת הסיום בידיעה הקצרה סוגרת מעגל עקום עם הכותרת שלה ומוקדשת גם היא לכך שבמהלך החודש הקרוב יפרסם המבקר את הדו"חות על המרמרה והמל"ל. כותרת הגג "סערת עוזי ארד" נראית כמעט תלושה. אין טור פרשנות קרקסי מאת בן כספית; אין סיכום ראוי של האשמות ארד והשלכותיהן; אלי ברדנשטיין, המתלווה לפמליית ראש הממשלה בחו"ל ומספק בכפולה הפותחת ידיעה נרחבת על נתניהו, אינו מתייחס כלל לפרשה. לו היה "מעריב" העיתון הנפוץ במדינה, אפשר היה לתרץ את ההתעלמות הזו בניסיון לא ראוי לשמור על מעמדו. כיוון שהעיתון כבר מזמן אינו כה נפוץ, ובעבר נהג לספק כיסוי המשך מקיף לדיווחים של כלי תקשורת אחרים על הנעשה בלשכת נתניהו ("ביביטורס" היא הדוגמה הבולטת, כמובן), התעלמות כמעט מוחלטת מהאשמותיו של ארד מדגישה את הפוטנציאל הבעייתי שבמינוי דוברו הראשי של ראש הממשלה לעורך עיתון יומי. ברנע ואורן, שני הפרשנים הבכירים שמתייחסים הבוקר להאשמות ארד, עומדים על החשיבות של דבריו ביחס לסוגיית איראן. "במהלך העבודה על הראיון המקיף עם ד"ר עוזי ארד [...] הטרידה את עמיתי שמעון שיפר ואותי בעיקר שאלה אחת", פותח ברנע את רשימתו. "האם נתניהו, כפי שהוא נחשף בראיון הזה, הוא האיש שבידיו יכולים הישראלים להפקיד את ההחלטה – האם לתקוף את איראן או לא לתקוף". לפי אורן, הראיון עם ארד מעלה שתי סוגיות מהותיות: "קבלת ההחלטות בנושאים בטחוניים גורליים – ובראשם מבצע צבאי אפשרי נגד איראן – וחקירות הדלפות ביוזמת ראשי ממשלה ובביצוע השב"כ". מדברי ארד, מתריע אורן, עולה כי מדינת ישראל "נמצאת בידיים שאין לבטוח בהן". הכותרת הראשית של "ישראל היום" מעלה את השאלה אם ניתן לבטוח בידיים של עורכי העיתון הנפוץ ביותר בישראל. "שיפסיקו, או שיותקפו", נכתב הבוקר במרכז שער "ישראל היום". מתחת לכותרת מוסבר כי "זה המסר העיקרי שמבקש נתניהו לסכם עם הנשיא האמריקאי בפגישתם המכרעת בנושא האיראני". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מנסח שלמה צנזה את המסר העיקרי שנתניהו מבקש להעביר לנשיא ארה"ב באופן שנשמע פחות כמו טרוניותיו של ילד בגנון. "נתניהו יציע לאובמה להעמיד את האיראנים בפני החלטה", כותב צזנה, "ולקבוע כי אם לא יעשו כן ובתוך זמן קצוב – תופעל האופציה הצבאית". ידיעה נפרדת בכפולה הפותחת נושאת את הכותרת "רה"מ ורעייתו ציינו 21 שנות נישואים". צזנה מדווח כי "כבר במטוס הפתיע אותם צוות הדיילים בעוגה". עוד מדווח בידיעה כי נתניהו העניק לראש ממשלת קנדה, סטיב הארפר, "הגדה של פסח מאת הצייר היהודי-אמריקאי ארתור שיק, שנמלט לארה"ב מפולין והפך לאמן נודע שנלחם בפשיזם ובהיטלר". רעייתו של נתניהו, שרה, העניקה לרעייתו של הארפר, לוריין, "זוג עגילים הדומים לאלה שנמצאו בחפירות בעיר-דוד". הארפר, לעומת זאת, "העניק לנתניהו זוג משוטים". בעוד המתנות של בני הזוג נתניהו עמוסות מטען היסטורי, אין כל פירוט בידיעה בנוגע לסימבוליקה של השי שהעניק ראש ממשלת קנדה לראש ממשלת ישראל. אולי באמת אין צורך בכך. די לדעת שמי שעומד בראש מדינת ישראל, ואמור לקבל בקרוב הכרעה גורלית מאין כמותה, קיבל לידיו זוג כלים שמאפשרים לו לחתור בניגוד לכיוון הרוח. הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"מעריב" מוקדשות להמשך הזוועות המתרחשות בסוריה, ולתגובה האדישה של העולם המערבי ("אסד כבש את מעוז המורדים בחומס; עדויות על רצח המוני של אזרחים", ו"והעולם שותק"). ידיעה נרחבת, הנשענת על תרגומים מדיווחי "הגרדיאן" וסוכנויות הידיעות, פותחת את "הארץ". עולה ממנה כי למעלה מ-60 איש נהרגו אתמול בסוריה; למעלה מ-700 נהרגו בעיר חומס מתחילת החודש שעבר; מתרבים הדיווחים על "מעשי רצח, חטיפות ועינויים של אזרחים"; כל הנערים מעל גיל 11 בעיר חומס נעצרו ונלקחו למתקן חקירות; הפסקות חשמל תכופות ומחסור חריף במזון, במים וטיפול רפואי דנים את תושבי העיר למחלות ולמוות; כוחות אסד מנעו משיירה הומניטרית להגיע לנזקקים. פול קונרוי, צלם העיתונות שנפצע בסוריה ונחלץ משם אך בקושי, מצוטט ב"הארץ", על סמך ראיון שהעניק לרשת סקיי הבריטית. "טבח מעל ומעבר לכל פרופורציה", אמר קונרוי. "אני לא יודע איך אנחנו מסוגלים לעמוד מהצד ולראות את זה. [...] אנחנו עוד נתבייש על ששוב ישבנו בחוסר מעש, כמו בסרברניצה, כמו ברואנדה. עדיין לא מאוחר מדי, אבל צריך שמישהו יתעשת". "מעריב" מציע הבוקר את הסיקור הנרחב ביותר לנעשה בסוריה: כפולה אחת מוקדשת לדיווח מאת עמית כהן על ההתפתחויות האחרונות, וכן שני טורי דעה, מאת נדב איל ורפיק חלבי. איל מאשים את העולם המערבי בצביעות וחמדנות. "הטבח בסוריה הגיע מזמן לממדים של פשעים נגד האנושות", הוא כותב. "[...] דרוש מנהיג שישבור את שתיקת הלילה וישבור את הבגידה של שתיקותיו שלו. [...] בגידתו של המערב תתנקם בו. [...] שוב ושוב ישאלו את מה שראוי להישאל כבר כעת: מדוע לוב זכתה במבצע צבאי מפואר שריסק את קדאפי – אביר זכויות האזרח לעומת אסד – בעוד הסורים נזרקים לגורלם האפל? רק מלה אחת תהדהד בתשובה אחרי כל ההסברים המנומקים על זכות הווטו של רוסיה – נפט. ושוב: נפט". על פני שתי כפולות עמודים נוספות מתארת מרגרט דריסקול, כתבת "הסנדיי טיימס", את מסע התלאות של הצלם קונרוי אל מחוץ לסוריה. הכתבה מתמקדת בקונרוי, אך ניתן לקבל ממנה תמונה על מצבם של מי שאינם יכולים להיחלץ מהמדינה. ההחלטה להקדיש שתי כפולות בעיתון יומי לכתבת מגזין מפורטת (תוך הדגשה של כמה ממשפטי המפתח, בצורה אלגנטית יותר מזו שנוקט לאחרונה "הארץ") היא החלטה חריגה, אך במקרה הזה משתלמת. ב"ישראל היום" ידיעה קצרה מאת דניאל סיריוטי על הנעשה בסוריה, לצד תצלום של שער מוסף "ישראל השבוע" משלשום. "אמש ציטט אתר האינטרנט של העיתון אל-קודס אל-ערבי דברים שאמר בכיר בצבא סוריה החופשית בראיון לבועז ביסמוט למוסף ישראל השבוע שהתפרסם ביום שישי האחרון, ולפיהם גורלו של אסד תלוי בישראל", מוסבר בידיעה. יוסי אלי מדווח ב"מעריב" על תוכנית להפוך את ירושלים "לבירת הספורט של המזרח התיכון". על-פי אלי, יש כוונה להקים מגרש להוקי קרח, היכל כדורסל וקומפלקס שחייה אולימפי ולהרחיב את אצטדיון טדי. עוד מדווח כי עיריית ירושלים מכנה את התוכנית "הכפר האולימפי", והיא "חלק מחזונו של ראש העייריה ניר ברקת, לאירוח קבוע של המכבייה בירושלים בשכונת מלחה". שני עמודים אחר-כך מתפרסם ראיון שערך אלי עם ברקת, במסגרת המדור "הראיון היומי". יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" כי הוצאת הספרים החרדית הגדולה ביותר, פלדהיים, עומדת בפני פשיטת רגל. לפי דיווחו, ההוצאה וחברת ההפצה שלה נקלעו לחובות של כ-70 מיליון שקל. צביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" על יוזמה חדשה של ח"כ דני דנון להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת התנהגותם של חברי-הכנסת מהסיעות הערביות. לפי הדיווח, "מטרת הוועדה היא לחקור את נסיעות הח"כים למדינות ערב, את התבטאויותיהם בנושאים שונים ואת החלטותיה של מערכת המשפט נגדם לאחר הגשת תלונה או כתב אישום". מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי חבר הוועד המנהל ברשות השידור יעקב בורובסקי מתח ביקורת על מתווה הרפורמה ברשות, טען כי היא אושרה שלא כחוק והזהיר מפני התרסקות כלכלית בעקבות מכירת הנדל"ן של הרשות. אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" על שינויים הצפויים בקרוב בלוח המשדרים של ערוץ 1. לפי דיווחה, נבחנת האפשרות לבטל את התוכניות המקדימות למהדורת החדשות המרכזית ולהחליפן ברצועת אקטואליה יומית שתשודר בין השעות חמש וחצי עד שבע. "מבט" תעבור לשעה שמונה. בהמשך מצוין כי המועמדת המועדפת להחלפת המגישים ינון מגל ומירב מילר היא גאולה אבן. אלון מזר, היום עורך "פוליטיקה", יתמנה לתפקיד חדש במהדורה – עורך ראשי. אריק בנדר ועמרי מניב מדווחים ב"מעריב" כי מחר תובא לקריאה שנייה ושלישית הצעת החוק שתאסור על דוגמנים ודוגמניות בתת-משקל להופיע בפרסומת, ותחייב מפרסמים שעשו שימוש בתוכנת עריכה דיגיטלית לצורך הצרת ממדי גופה של דוגמנית לצרף כתובית המעידה על כך. משה גורלי מביא ב"כלכליסט" את דבריהם של משתתפי כנס שנערך לרגל השקת ספרו של עו"ד דן חי, "נתוני תקשורת בישראל". מוסף הספורט היומי של "ידיעות אחרונות" מגיע היום לסיומו בכתבה בת שני עמודים על אקדמיה לכדורגל בחולון. על הכתבה חתום עמוס שביט, שעזב לאחרונה את העיתון, הפך לדוברו של שר התחבורה, ולאחר שבוע בלבד פוטר. |
סקר שהופץ בקבוצות מורים מבקש לדעת על עמדות בנוגע לזכויות להט"ב, נשים ומיעוטים • הסקר מוגדר כאנונימי אך אוסף כתובות מייל • מפיץ הסקר הצהיר כי מקורו במגזין "עכשיו 14" • במגזין ובערוץ מסרבים להגיב | ערוץ 14 מסרב למסור אם הוא עומד מאחורי סקר שהופץ בקרב מורים במערכת החינוך, במטרה לאסוף מידע על מורים המחזיקים בעמדות ליברליות. למרות הצהרה כי הסקר אנונימי, המשיבים נדרשים לחשוף את כתובת האימייל שלהם כחלק מהמענה על השאלון. מורה שהפיץ את הסקר בקבוצות מורים מסר כי מקורו במגזין המודפס של ערוץ 14, המנהל בין השאר קמפיין הסתה ושנאה נגד להט"ב. עורך המגזין, רועי אהרוני, סירב להשיב לפניית "שקוף" וכך גם דובר ערוץ 14. השניים לא הכחישו את הקשר של הערוץ לסקר. לחצו כאן לסקר שהופץ בקבוצת המורים השאלות בסקר עוסקות בסוגיות המאפיינות את שיח הקיטוב וההסתה בימין האמריקאי, שערוץ 14 הוא מהגופים הראשיים המייבאים אותו לישראל. רבות מהן סובבות סביב נושאים של זכויות להט"ב, נשים ומיעוטים. שאלות לדוגמה: "האם לממן לזוגות להטב"ים תהליכי פונדקאות לאור אי היכולת ללדת באופן טבעי?", "האם בנים על פי טבעם יותר אלימים מבנות?", "האם בבית הספר צריכים לקדם בנות וללמדן לשבור את תקרת הזכוכית?", "האם ראוי לאפשר לאנשים לשנות את מינם?". לפי מפיץ הסקר, הוא מיועד "למורים חילוניים בלבד". כבר בשתי השאלות הראשונות נשאלים המורים האם הם "משתדלים ליישם את עמדותיהם החברתיות מול התלמידים" והאם לדעתם "הם מצליחים להטמיע את עמדותיהם מול התלמידים". האם מחברי הסקר מעוניינים לדעת על מורים חילוניים המפיצים בקרב תלמידים עמדות ליברליות? כאמור, כבר בתחילת הסקר מודגש: "נבהיר כי הסקר אנונימי לחלוטין", אולם מיד לאחר מכן מופיע שדה חובה בו נדרשים המשיבים לכתוב את כתובת האימייל שלהם. צעד זה יכול לשמש לבקרה על מילוי הטופס, אך גם לחשיפת זהות מי שממלאים אותו. סימון מורים המביעים עמדות פוליטיות מזכיר קמפיינים מקארתיסטיים כמו אלו של תנועת הימין הקיצוני אם-תרצו, שפעלה על מנת להגביל את חופש הביטוי של מרצים באוניברסיטאות. ניסוח השאלות והמונחים בהם משתמשים עורכי הסקר מצביעים על כך שמאחוריו מצוי גורם שאיננו בקיא במונחים וההגדרות השגורות בקרב ארגוני להט"ב כמו גם בתקשורת הכללית. כאמור, בערוץ 14 סירבו למסור אם הם אכן עומדים מאחורי הסקר, אולם במידה ואכן המגזין הוא יוזם הסקר לא תהיה זו הפתעה. מאז הקמתו עוסק מגזין "עכשיו 14" במאבק נגד קידום שוויון זכויות ללהט"ב – מתיאורים דמוניים של ארגוני הקהילה והגופים המסייעים ללהט"ב ועד הפחדת הורים משירותי בריאות מפוקחים ומוסדרים המוענקים לפי דרישה. במאי 2022, לרגל פתיחת אירוע הגאווה, פרסם המגזין על השער בגדול את הכותרת "להט"ביסטאן" עם תמונת עגל הזהב בצבעי הגאווה, והכריז כי "כך משליטים ארגוני שמאל רדיקלי את דת הלהט"ב על מדינת ישראל". נתונים עדכניים משנת 2023 מצביעים על כך שאלימות כלפי להט"ב בכל רחבי ישראל נמצאת במגמת עלייה ולהט"בים מותקפים על בסיס יום-יומי ברחוב ובבתי הספר. באותו חודש בו פורסמו הנתונים, הוקדש שער מגזין "עכשיו 14" למתקפה על קהילת הטרנסגנדרים, תחת הכותרת "התעללות בקטינים". |
שנת 2017 שמחה, תומכות ותומכים יקרים! פעלנו בחודשים האחרונים בשלל מישורים. הדקו חגורות, נצא ישר לדרך: נתחיל בחשיפותחדשותמאז הניוזלטרהאחרון! // כך עברו כחצי מיליון שקל ממרצ לאחיו של ח״כ עיסווי פריג דווקא מרצ הסכימה לפניית מאה ימים של שקיפות וחשפה את הדוחות הכספיים שלה, בניגוד לשאר המפלגות שפנינו אליהן. מפחיד לחשוב מה מסתתר בדו"חות האלה, […] | שנת 2017 שמחה, תומכות ותומכים יקרים! פעלנו בחודשים האחרונים בשלל מישורים. הדקו חגורות, נצא ישר לדרך: נתחיל בחשיפות חדשות מאז הניוזלטר האחרון! // המשרה שהתפנתה בכנסת ומסבירה היטב את תחולאי השירות הציבורי שינוי מציאות: מנגישים נושאים סבוכים כסף – איכס רק בחודש האחרון פרסמנו את הסיפורים האלו ונוספים בחדשות 10, Jpost, רשת ב, מעריב, חדשות 2, דהמרקר, גלי ישראל, מידה, ערוץ הכנסת, המקום הכי חם, ערוץ 1, רדיו תל אביב, וכמובן המון בפייסבוק ובטוויטר. זה ממש לא קל או משתלם – אבל אני מת על זה! כעיתונאי עצמאי אין לי מו"ל שילחץ עלי, קו של עיתון שצריך להתיישר לפיו, מפרסמים או שיקולי רייטינג שצריך להתחשב בהם. יש במה לכל ממצא. בית לכל תת-מיזם משוגע. אבל אני רוצה לעשות עוד. אז מהחודש אעסיק אדם נוסף, מוכשר ומבריק – גיא מרגלית. אני זקוק לכם כדי שנוכל לשלם גם לו משכורת! מה גם שבחשבון המיזם נשארו פחות מ-10,000 שקלים (נעלה לאתר את מסמכי התקציב השלמים לאחר שנסיים לסכם את השנה). אזכיר לכם שבזכותכם חלק מהשרים מפרסמים כיצד הצביעו בוועדת השרים לחקיקה, וכחצי מנבחרי הציבור חושפים את נכסיהם. הצלחנו, בין השאר, לפתוח לציבור את "המעטפה" – אתר קבלת ההחלטות הסודי של הממשלה. לחשוף את רשימת הזכאים להיכנס למשכן ולבטל אישורי כניסה לעסקנים. להוביל 15 נבחרי ציבור לפרסם את יומניהם. לחשוף אינספור ממצאים וניגודי עניינים. כל זה יפה אך לא מספק. לשחיתות אין בית אידאולוגי. היא תשגשג בכל מקום שבו לא תהיה שקיפות. נבחרים ופקידי ציבור יושבים בכל זרועות השלטון ורואים היטב את משפחת ראש הממשלה ואת ראש המוסד, מי שאמורים לסמל את טוהר השלטון – מקבלים מתנות מאנשי עסקים. רואים את רה"מ מטביע עצמו במנגדי עניינים. את הצמרת מלגלגת על תחקירים ויוצאת בלי שריטה. יש ביקורת? תוקפים את המבקרים. יש סנקציות? ההפך. בסקרים רואים יותר מנדטים. אז מדוע שהם – ברחבי השלטון – לא ינהגו בצורה דומה? תמיכתכם מאפשרת קונטרה לכוחות העצומים האלו שמחבלים במדינה שלנו. תודה! חדשות שקופות אפליקציה למיזם! הפודקאסט שקוף! אגב, עשיתם מנוי לפודקאסט? שקיפות עצמית פעם אחר פעם כיבינו את חוש השיפוטיות, והפלגנו למחוזות נטולי צבע פוליטי. קשקשנו על יומני נבחרים. על הדרכים שבהן נכסים ומניות משפיעים על החלטותיהם. על ניגודי עניינים. אף חוק שנפל, שום בזבוז של כספי ציבור לא היה קטן מדי. בזכות קלמן, אינספור מאזינים נחשפו למודל שבו שקיפות היא תרופה לשחיתות. לסוגיות שהתקשורת הממוסדת מעדיפה להתעלם מהן. תודה לקלמן ובהצלחה בדרכו החדשה. שנה טובה לכולכן! בשקיפות ובכנות, תומר |
כמו בעיתונים אחרים, גם ב"הארץ" מתפרסמות ידיעות משוכתבות המועתקות ממקורות זרים ומלוות בחתימה אנונימית. אלא שב"הארץ" גם מכריחים את העורכים בדסק החדשות לחתום על הידיעות. שיהיה מכובד | לפי מנוע החיפוש גוגל-ניוז, הכתבה הראשונה על מחקרו של הפסיכולוג כריסטופר נייב מאוניברסיטת קליפורניה על אודות עיצוב האישיות בגיל הילדות התפרסמה ב"מילר מקקון" ב-21.7.10. מאז היא הופיעה שוב בפרסומים שונים ברחבי העולם ("יו.פי.איי", "טיימס אוף אינדיה" ועוד) בנוסחים דומים, ובכמה מהמקרים עם ציטוטים זהים של נייב. אתמול התפרסמה ידיעה על המחקר של נייב בראש השער האחורי של "הארץ". "השנים חולפות, אך האישיות נשארת", בישרה הכותרת, ומתחתיה דווח כי "לפי מחקר חדש שנערך באוניברסיטת קליפורניה, אישיותנו אינה משתנה משמעותית לאורך חיינו, מהילדות המוקדמת ועד לסוף הדרך". בידיעה לא צוין המקור, אך כן נכללו בה אותם ציטוטים של נייב שהופיעו בידיעות שפורסמו ברחבי העולם. הם נקראים כאילו נאמרו ל"הארץ". הידיעה אינה חתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות", הנוסח המקובל בתקשורת הישראלית כדי להסוות תכנים שהועתקו ותורגמו מכלי תקשורת אחרים, אלא חתומה על-ידי אודי צחור. צחור אינו כתב אלא עורך, החתום גם על עריכת העמוד כולו. זו אינה הפעם הראשונה שב"הארץ" מפרסמים בעמוד האחורי ידיעה מהסוג הזה החתומה על-ידי עורך דסק "הארץ". לדברי עובדת לשעבר בעיתון, שביקשה שלא לפרסם את שמה, מדובר בתוצאה של החלטה שהתקבלה בעקבות כניסתו של אבי זילברברג לתפקיד ראש מערכת החדשות ב"הארץ". לא תתפרסמנה עוד ידיעות עם קרדיט בנוסח "שירות הארץ", נאמר לעורכים בדסק החדשות, וזאת משום ש"זה לא מכובד". ההוראה לא שינתה את אופן ההכנה של הידיעות הללו לפרסום: הטקסט תורגם על-ידי צוות מתרגמי העיתון, ועל העורך הוטלה האחריות לשכתב אותו כך שהפרסום לא יהיה בבחינת הפרה של זכויות היוצרים. כמה מהעורכים מקפידים על כך יותר, אחרים פחות, אך עצם הוספת שמם לידיעה שינתה את יחסם למשימה. תחילה שמחו כמה מהעורכים לשמוע כי שמם יופיע בעיתון (ההוראה ניתנה לפני שהוחלט כי בתחתית כל עמוד יצוין שם עורך העמוד), אך עד מהרה הגיעו למסקנה כי להחלטה זו גם צד שלילי. "מנצלים את העורכים", אומרת העובדת לשעבר. "זה לא עיתונאי ולא אתי. הם בעצם מעתיקים כתבה שאדם אחר עבד עליה ומוצאים את עצמם חתומים על ידיעה שאין להם מושג אם היא נכונה או לא. לפעמים היא מטופשת לגמרי. לפעמים זה מביך. הם לא רוצים שידיעה כלשהי תרדוף אותם אחר-כך כשיחפשו את שמם באינטרנט". יש גם, כמובן, דרך אחרת מהעתקה ושכתוב כדי למלא את העמוד האחורי של העיתון, מקומן המסורתי של הידיעות הקלילות יותר (בעיתוני הטבלואיד אלו בדרך כלל ידיעות רכילות או בידור; ב"הארץ" הפיקנטריה מגיעה מתחומים גבוהי מצח יותר). "הארץ" מעסיק כתב לענייני מדע, אסף שטול-טראורינג. להבדיל מעורכי העמודים, שפעמים רבות נדרשים לערוך למעלה מעמוד אחד במשמרת, שטול-טראורינג מצויד גם בהיכרות עם כיסוי תחום המדע וביכולתו להפיק ידיעות מקוריות או עם ערך מוסף לידיעות שמקורן בסוכנויות ידיעות. מטבע הדברים, שטול-טראורינג וכתבים אחרים שהיו אולי יכולים לספק ידיעות פיקנטיות לעמוד האחורי אינם זמינים תמיד לביצוע המשימה. לדברי העובדת לשעבר בעיתון, כמה מן העורכים התקוממו נגד הגזירה וביקשו לבטלה. הנושא עלה בכמה ישיבות בהשתתפות זילברברג, אך הדרישה נדחתה על-ידיו בטענות כגון "מי שלא מסוגל לעשות את זה אז כנראה שדרכינו ייפרדו", או "אלו הדרישות החדשות, כנראה שאני יותר מחמיר מקודמי". במלים אחרות, הובהר לעורכים כי מי שלא יקבל את הדרישה, ייאלץ לעזוב את עבודתו. העובדת לשעבר מוסיפה כי אף עורך או עורכת לא עזבו את דסק "הארץ" בשל כך, אך הדרישה גרמה להתמרמרות בדסק, שנותרה בעינה גם כיום. את הדברים האלה מחזקים גורמים אחרים המכירים את העניין מקרוב. אבי זילברברג, כיום סגן עורך "הארץ", מסר בתגובה: "הארץ מחזיק ארבעה כתבים במשרה מלאה בחו"ל, ונסמך על כתבי פרילנס בארבע מדינות נוספות. כאשר עיתונים במדינות אלה מפרסמים ידיעות בלעדיות, הכתב המוצב שם הוא שבדרך כלל מדווח על הידיעה. אם הוא עסוק במשימה אחרת, או אם הפרסום נולד במדינה שבה להארץ אין כתב, עורך בדסק החדשות הוא שמסכם את המידע. הנוהל הזה מתקיים בעיתוננו מאז ייסודו, כפי שהוא מתקיים בעיתונים רבים נוספים. מובן שבכל המקרים האלה, מאז ומעולם, ניתן קרדיט למקור הידיעה ומובאת תמצית עיתונאית הוגנת, על-פי כללי fair use. "לפני כעשר שנים, בעקבות המעבר מעורכי חדשות מקצועיים לסטודנטים המשתכרים על-פי משמרות, הוחלט לחתום על ידיעות אלה בכינוי הבלתי מחייב שירות הארץ. בשנה האחרונה אנחנו משתדלים, תוך השקעה כספית ניכרת, להחזיר עטרה ליושנה ולהשעין את דסק הארץ על בסיס מקצועי יציב, בין השאר באמצעות שכירת עורכי חדשות טובים יותר ומעבר למשכורות גלובליות. "כחלק מהשינוי, נזנח הכינוי המעורפל שירות הארץ לטובת שמו האמיתי של הכותב. חלק מהכותבים הם מתרגמים, חלק כתבים וחלק עורכים; בכל מקרה, הם חותמים כמובן רק על טקסטים שהם שלמים איתם, ובכל מקרה, כאמור, מקור הידיעה מופיע בהבלטה ומובאת ממנו (ולרוב גם ממקורות נוספים) תמצית הוגנת. אכן, עם הכנסת השינוי היו עורכים ומתרגמים אשר נבהלו מהנוהל החדש, אבל בעקבות פגישות הבהרה איתי ועם עורך הארץ, רוב העורכים בדסק דווקא תומכים בו עכשיו". |
המפלגות שלנו מעדיפות פוליטיקת זהויות וקשרי הון-שלטון, ומזניחות באופן פושע את המשבר האקולוגי-אקלימי • הגיע הזמן לפוליטיקאים שיבחרו בנו. דעה | בפעם הבאה שתשמעו על זיהום אוויר בישראל, תזכרו שכמעט כל הפוליטיקאים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, לא עשו דבר כדי למנוע את הזיהום ואת התחלואה והתמותה שהוא גורם. כך גם לגבי פגיעה בשטחים הפתוחים ובמגוון הביולוגי המקומי. וכשהקיץ יביא איתו עוד גלי חום ושריפות, והחורף ילווה ביותר סופות והצפות, כדאי שתזכרו שכל המפלגות בישראל לא עשו מספיק, כמעט כלום, כדי להיערך לשינויי האקלים. איכות הסביבה לא מבדילה בין דת, גזע, מין ומגדר. זו כנראה הסיבה שיש ברוב המפלגות בישראל קונצנזוס שחשוב לשמור על הסביבה הטבעית ועל בריאות הציבור, אבל למרבה האסון, זו גם כנראה הסיבה שרוב המפלגות דוחקות את ההגנה על הסביבה ואת המשבר האקולוגי-אקלימי לתחתית סדר העדיפויות שלהן, אם הם בכלל נמצאים שם. המשבר הסביבתי קשור כמעט בכל היבט של חיינו, מביטחון לאומי ותזונתי ועד בריאות הציבור ויוקר המחיה, אבל המפלגות והפוליטיקאים מחפשים נושאים מפלגים, משסעים, פוליטיקת זהויות ומלחמות תרבות. וכשהמשבר נגרר למקומות האלה, הוא רק מחריף. ויש עוד סיבה: בכל הנושאים הללו, מאנרגיה ותחבורה ועד תכנון ובינוי ותרבות הצריכה, מרבית הפוליטיקאים והמפלגות כבולים בקשרים סבוכים של הון-שלטון. הם לא מעוניינים להתעסק עם תאגידים מזהמים, חברות אנרגיה מזהמת, יבואני רכב, תעשיית המזון או חברת החשמל. מאבקים כאלה גם לא בהכרח מביאים בוחרים, כי התקשורת כבולה גם היא באותם קשרים בדיוק. לכן מי שמנצח בכל מערכת בחירות, ללא קשר לזהות המפלגות והפוליטיקאים שמרכיבים את הממשלה, הם המזהמים ופולטי גזי החממה. לפני הבחירות האחרונות, מיזם "לבחור ירוק" – התארגנות אזרחית ללא שיוך פוליטי, שריכזה אזרחים, חברות פרטיות, ארגונים וגופי סביבה – רתם "מתנדבים, יועצים מקצועיים, ואנשי מפתח במגזר הפרטי לעבודה משותפת ליצירת לחץ ציבורי לקראת מערכת הבחירות, להגברת השיח בקרב נבחרי ציבור ויצירת מנופי לחץ על פוליטיקאים להתחייב לפעולה דחופה בנושא הסביבה ומשבר האקלים". אחת מגולות הכותרת של המיזם היה "המדד הירוק" של המפלגות, ששקלל ניתוח של מצעי המפלגות ומיפוי של הצהרות פומביות ופעילות פרלמנטרית של נציגי המפלגות בעשרה נושאים סביבתיים נבחרים. בטח לא תתפלאו לשמוע שמרבית מפלגות הקואליציה המתפרקת כיכבו בחלק העליון של המדד, ואם תשאלו את הפוליטיקאים הם יאמרו שקידמו את התחום כפי שלא קודם מעולם. אבל לצערנו הגדול, מדובר בעיקר בהתקדמות בתחום הכותרות וההצהרות, והרבה הרבה פחות בתחום המעשים. כך, לדוגמה, הממשלה היוצאת אמנם קידמה חוק אקלים ואיתו גם תקציבים ותקנים להתמודדות עם משבר האקלים, ופה ושם גם כמה חוקים בנושא שקיות, בקבוקי פלסטיק וכיוצא בזה. אבל חוק האקלים שהוצג בסופו של דבר הוא חוק מחורר מאוד עם יעדים וכלים מועטים מדי נוכח האיום הגדול, כשהנושא לא מוטמע במוסדות התכנון והבנייה בישראל או בתהליכים הממשלתיים בתחום הביטחון, בחקלאות ועוד. הממשלה גם הזניחה לגמרי את המאבק במזהמים הגדולים, כלומר את המאבק בזיהום האוויר, הקרקע ומקורות המים, ואפילו שהמשיכה לקדם את פינוי התעשייה המזהמת במפרץ חיפה, היא לא עיגנה אותו בלוחות זמנים ותקציבים בפועל. לכן עכשיו, לקראת הבחירות לכנסת ה-25, אי אפשר להסתפק בהצהרות ובמצעי מפלגות שסופגים הכל, צריך להתמקד בפעילות בשטח. אז מה חייבים חברי הכנסת העתידיים והמפלגות השונות לעשות בנושאי סביבה ואקלים? אמנם האתגרים גדולים אבל ההזדמנויות רבות. ותתפלאו – בניגוד למה שעלה ממדיניות הממשלה, אפשר ואפילו מתבקש לקדם בו זמנית גם הפחתה של פליטת מזהמי אוויר וגם הפחתה של פליטות גזי חממה. למשל קידום של הסבה מיידית של שוק הרכב לחשמל, ומעבר מסיבי מתחבורה פרטית לציבורית. שימוש ברכבים פרטיים מונעי דלקים מאובנים הוא הגורם המרכזי לזיהום האוויר בערים, בגובה הרחוב, והוא כרוך גם בפליטות גזי חממה. תחבורה ציבורית היא גם כלי מרכזי לחיבור בין פריפריה למרכז ולנגישות חברתית ושוויון. לשם כך יש להאיץ את פיתוח וחישמול הרכבות בין הערים ואת הרכבות הקלות בתוכן, לדאוג להעדפה של תחבורה ציבורית ולחיבוריות בין אמצעי התחבורה השונים ולשים במרכז את התנועתיות בתוך העיר בהליכה ובאופניים. בתוך כך יש להחליט ומיד על סגירת התחנה המרכזית בתל אביב, שהיא מוקד זיהום מסוכן. במגזר האנרגיה חייבים לקדם ייצור חשמל מאנרגיית שמש, ובעיקר על גגות וקירות של מבנים ותשתיות ובדו-שימוש באזורים חקלאיים. עד עתה, בשנת 2022, אנחנו עם פחות מ-10% מייצור החשמל מאנרגיות מתחדשות. בד בבד יש להיערך לאגירת אנרגיה בטכנולוגיות שונות. לצד אלה יש לקדם סופית את סגירת תחנות הכוח הפחמיות ולתכנן מערכות של מיקרו-גריד בערים הגדולות ובאזורים כפריים. גם מגזר הפסולת, שאחראית לפליטה רבה של גז החממה האגרסיבי מתאן ואיתו מזהמי אוויר רבים, מחייב טיפול מהיר ומעבר מהטמנה להפחתה במקור, מיחזור ועיכול אנארובי ליצירת ביו-גז. בתוך כך, הממשלה חייבת להילחם עד חורמה בהשלכת פסולת בשטחים הפתוחים ובעיקר בשריפה של פסולת שבגינה אזרחים רבים במדינה נאלצים להיות כלואים יומם וליל בבתים ולנשום זיהום ברמות גבוהות. לבסוף, ראוי לפעול גם להפחתת פליטות וזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים במגזר החקלאות, ולהיאבק בפגיעה בבעלי חיים במשלוחים חיים, בציד בטבע ועוד ועוד. במקביל לפעולות הללו, ונוכח שינויי האקלים שפוקדים את העולם כולו וגם את ישראל, צריך לפעול גם לביסוס של חוסן אקלימי בישראל, כלומר להבטיח את היכולת שלנו לספק ביטחון אישי ולאומי נוכח השינויים, ההפרעות והלחצים שמפעילים שינויי האקלים. על פי דו"חות מדעיים ומקצועיים שונים, משבר האקלים יכה בישראל ביתר שאת, בעיקר בגלי חום, שמשמעם תמותה ותחלואה ואובדן פריון במשק; בהתייבשות של שטחים חקלאיים, כלומר בביטחון המזון שלנו, על היבטיו השונים, וגם באיום בטחוני, בעיקר נוכח הפער הגדול בינינו לבין אויבינו במזרח התיכון. המשבר האקולוגי-אקלימי מושפע ומשפיע על כל הפעולות הכלכליות והחברתיות שלנו, והשפעה זו תלך ותתעצם בשנים הקרובות. אנחנו לא יכולים יותר להרשות לעצמנו להתעלם מכך, לעסוק רק בסוגיות נקודתיות כמו מיחזור בקבוקי פלסטיק. אנחנו לא יכולים לתת לחברות הגדולות במשק להכתיב את המציאות המקומית ולמקסם את רווחיהן על חשבון איכות החיים ואיכות הסביבה שלנו ושל ילדינו. בבחירות הבאות אנחנו מחויבים לשים את המשבר האקולוגי-אקלימי בראש סדר העדיפויות ולפעול יחד לטובת טוב משותף. אולי כך, נציל את עצמנו מעצמנו, לא רק בכך שלא נעסוק רק בריב, במדון ובפילוג אלא שנמצא את המאחד והמחבר בינינו. עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016) |
"ידיעות אחרונות" מדפיס תמונת נערה מתה בביקיני | "הארץ" חוגג תצלום עירום המוני | "מעריב" מתלווה לאהוד ברק | ב"מעריב" ממחזרים כותרת של "ישראל היום", ועוד כותרת ראשית, מה שצריך להדליק נורת אזהרה רצינית בבניין ברחוב קרליבך. "ברק: שטייניץ יביא עלינו תקלה כלכלית חמורה", לשון הכותרת הראשית היום ב"מעריב". "משרדי האוצר והביטחון: מלחמה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" ביום חמישי האחרון. כבר לפני יום חמישי עברה האחריות להחלטה על קיצוץ בתקציב הביטחון ממשרד האוצר למשרד ראש הממשלה, וממילא ההתמקדות בתלונות של משרד הביטחון על משרד האוצר נראתה אנכרוניסטית. מן הסתם, המצב היום לא השתנה, ונתניהו הוא עדיין הכתובת לעניין הקיצוץ. אולם שר הביטחון ברק, שעל הראיון של מזל מועלם איתו מבוססת הכותרת של "מעריב", מזמר היום זמירות אחרות: הוא אינו מבקש כעת שלא לקצץ בתקציב הביטחון, אלא דורש משר האוצר לפרוץ את מסגרת התקציב כדי "לשנות את סדר העדיפויות ולסגור פערים בחברה" בעקבות "המחאה המרגשת". במלותיה של מועלם: ברק לא תוקף את האוצר בשל תקציב הביטחון, אלא "במקביל למלחמה שמנהל שר הביטחון לשמירה על תקציב משרדו". האם מועלם ו"מעריב" משתפים כאן פעולה ביודעין עם ספין רעוע של ברק ומצטרפים אליו למתקפת המקבילית? על פניו, לא: "ברק גם הבטיח: בכל תוכנית כלכלית משרד הביטחון ישלם את חלקו", נכתב בסופה של כותרת המשנה לידיעה של מועלם בעמ 4 ובתמצית הידיעה על השער. כלומר, אין מדובר בהתגייסות צינית של ברק לשבירת תקציב המדינה כדי להציל את תקציב משרדו, אלא אכן בשינוי עמדה. ובכל זאת כדאי לקרוא את הציטוט המלא של ברק: "בכל תוכנית כוללת שתוגש מול המחאה, משרד הביטחון ייתן את חלקו. כדי לתת מענה למחאה הזו יש הרבה דברים לעשות, וזה יעלה מיליארדים רבים. על האוצר קודם כל לבצע את סיכומי העבר עם משרד הביטחון, שהוא אינו עומד בהם ושבחלק מהם גם ראש הממשלה היה מעורב, אחרת לא יהיה למשרד הביטחון מאיפה לתת את הכסף". ובקיצור: לפי ברק, משרד האוצר צריך להעביר תקציבים למשרד הביטחון כדי שמשרד הביטחון יוכל להשתתף בקיצוצים בתקציב. לעורכים ב"מעריב" זה נשמע הגיוני, ומתאים להיות המסר הראשי של העיתון לקוראיו. עד עכשיו, העיתונאי המרכזי ב"מעריב" שהיה חתום על כותרות ראשיות פוליטיות היה בן כספית. היום מוזכר שמו בתחתית שער הגיליון בהפניה לטור במדור הדעה על זמר מ"כוכב נולד". אם כספית היה נדרש לספק את הכותרת שהביאה מועלם, הוא היה מן הסתם נכשל: כספית אינו רצוי במגדלי אקירוב. הכותרת הראשית ש"מעריב" העניק לברק היא, אם כן, ניסיון לתקן את הנתק משר הביטחון שגזרה עובדת היותו של כספית העיתונאי הפוליטי הבכיר בעיתון. או שלא. לא חייבת להיות סיבה לכל דבר. מה יחליט נתניהו? לפי הכותרת שמדפיס היום "הארץ" על השער, לברק יש סיבה לדאגה: "נתניהו ושטייניץ מתנגדים להעלאת מס החברות ולהטלת מס מיוחד על עשירים", נכתב שם. לפי מוטי בסוק, ראש הממשלה ושר האוצר אינם מסכימים עם המלצת ועדת טרכטנברג. הדיווח המלא מודפס ב"דה-מרקר", תחת הכותרת הראשית של העיתון: "תוכנית טרכטנברג: למנוע מבכירים לחמוק ממס על שער גבוה". מובן שוועדת טרכטנברג טרם המליצה דבר, והדיווחים בדבר המלצותיה הם לכן בגדר דיווחים על מה שטרם אירע; זוהי סוגת דיווח רעועה עוד יותר מזו של דיווחים על מה שכן אירע. ממילא הדיווחים על תגובות למה שלא אירע שייכים גם הם לעולם הארעי והמשתנה תדיר של העתיד. השם הקצר והקליט של הזאנר הוא "בלוני ניסוי". "בוועדת טרכטנברג חושדים באנשי האוצר ושותלים המלצות דמה", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "מאז אמצע השבוע שעבר מתקיימים דיוני ועדת טרכטנברג בעיקר באמצעות תכתובות בדואר אלקטרוני. חברי הצוותים השונים מחליפים ביניהם את טיוטות המסקנות הסופיות, מוסיפים עליהן ומשנים אותן. בערב יום רביעי שעבר הופתעו חברי הוועדה נוכח הדלפות לתקשורת של חלקים מהתכתובות הללו ושל מה שמסתמן כחלק מהמסקנות הסופיות של הוועדה", כותבת נעמה סיקולר. "חלק מהחברים הפנו אצבע מאשימה כלפי לשכת שר האוצר כמי שאחראית להדלפות, על בסיס פרטים שהגיעו מנציגי האוצר היושבים בצוותי ועדת טרכטנברג", ממשיכה הידיעה, המודפסת במלואה על שער העיתון. "זעמם של חברי הוועדה היה על הדלפות מגמתיות, לטענתם, בניסיון לחבל בעבודת הוועדה בדרך של הנמכת הציפיות ממנה והפיכתה ללא רלבנטית. כדי לבלבל את האויב ולנסות להתחקות אחר מקור ההדלפות, החלו חלק מחברי הוועדה לשתול בהתכתבויות ביניהם פרטי דמה של המלצות, אשר לא באמת ייכללו בדו"ח הסופי של טרכטנברג". ב"מעריב" מודפס דיווח של סוכנויות הידיעות על אודות מחקר של אוניברסיטת שיקגו בנודע למידת שביעות הרצון של בעלי מקצועות שונים. "אנשי מחשבים ומכירות הם האומללים ביותר", קובע הדיווח. "מאמצים מדיניים והיערכות צבאית", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "מנהיג בורח מפשרה" ו"אבו-מאזן לא לומד" הן שתי ההפניות מן השער לטורי פרשנות (בועז ביסמוט ודן מרגלית), שניהם ממוענים למנהיג הפלסטיני, לא הישראלי. "אבו-מאזן הוא סרבן שלום עקבי", קובע מרגלית. "לאבו-מאזן יש בעיית כריזמה", קובע ביסמוט. ביסמוט מתייחס לדברים שאמר אבו-מאזן בנאום שלשום על הגעתו של ערפאת לאו"ם "עם ענף של זית", וכותב: "אנחנו דווקא זוכרים את האקדח, שאמנם נותר בנרתיק" (במלים "אנחנו" ביסמוט מתכוון, מן הסתם, לעצמו). גם ב"מעריב" מקדישים את הכותרת בעניין על השער למנהיג מן הצד השני: "אבו-מאזן: נבקש הכרה במועצת הביטחון". כותרת המשנה מדווחת כי נתניהו ואובמה ייפגשו ביום רביעי. כותרת הידיעה בעמ 8, של עמית כהן, היא "רמאללה אמרה לא להפגנות". "הרחוב הפלסטיני לא תולה תקוות בהצבעה באו"ם", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "עשרות משתתפים בלבד באירועי המחאה שאירגנה אתמול הרשות הפלסטינית נגד ישראל לקראת הפנייה לאו"ם. מנהיגי הרשות מנסים להנמיך ציפיות בשל החשש כי מפח הנפש של הציבור יופנה בראש ובראשונה נגדם". ב"ידיעות אחרונות" לא מתמקדים בתעמולה או בדיווח חדשות, אלא בריאליטי: "הספירה לאחור" היא הכותרת. משני צדיה מודפסים דיוקנותיהם של המנהיג הישראלי והמנהיג הפלסטיני. "שבוע מדיני דרמטי", מכריזה כותרת המשנה. הכו בתופים! ב"הארץ" לא מתמקדים במנהיגים או במאמצים המדיניים, אלא בהיערכות הצבאית. "תקנות חירום חדשות יפגעו בזכויות עצורים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "שוטרים יוכלו להפעיל כוח נגד מעוכבים ולא רק עצורים. עצורים יפגשו עורכי-דין ויובאו בפני שופט רק אחרי 48 שעות. חשודים ייחקרו במקומות כינוס המוניים ולא בתחנות". ובכל זאת, המאמצים המדיניים מדווחים בהרחבה גם ב"הארץ". עמ 2 תפוס ברובו על-ידי ידיעה בנושא, תחת הכותרת "ארה"ב מגייסת רוב במועצת הביטחון נגד הפלסטינים". לפי נטשה מוזגוביה, "הלובי הפלסטיני בארה"ב מסתייג מהפנייה לאו"ם". בטור פרשנות כותב אבי יששכרוף כי "ספק אם בזמן הקצר שנותר יימצא סולם הקסם שיוריד את יו"ר הרשות, מחמוד עבאס (אבו-מאזן), מהעץ הגבוה שטיפס עליו שלשום: הוא הודיע בשידור חי בטלוויזיה הפלסטינית, ולנוכח כל צמרת הפתח ואש"ף, שיפנה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לחברות מלאה של פלסטין בארגון". התמונה המרכזית בעמוד היא של עבאס נואם שלשום ברמאללה. מתחת לה נדפס ציטוט מנאומו: "בשום אופן איננו הולכים לשים סימן שאלה על הלגיטימיות של מדינת ישראל. אנו באים עם ענף זית, אותו ענף שאיתו בא ערפאת". כותרת מאמר המערכת היא "יש (עדיין) פרטנר". "בשעה שבכירים בישראל מתחרים איש ברעהו בהמצאת עונשים שיוטלו על הציבור הפלסטיני בעקבות הפנייה לאו"ם, או בזריעת אימה בקרב הציבור הישראלי מפני חידוש מעשי האיבה, יצא ביום שישי מרמאללה קול של שלום ופיוס". כל העיתונים מקדישים מקום בשעריהם לתאונת דרכים קטלנית שאירעה בבוקר יום שישי. "ידיעות אחרונות" מגדיל לעשות ומקדיש לה את הכותרת הראשית, "הארץ" נשאר נאמן לגישתו ומעניק לאירוע הפלילי את המקום הצנוע ביותר מבין כל העיתונים. ברם, עדיין מדובר במקום נכבד ביחס למה שהיה אולי נהוג ב"הארץ" בעבר. את שערי כל העיתונים מעטרות תמונות בולטות של ההרוגה: צעירה יפת עיניים. "ידיעות אחרונות" מגדיל לעשות ומפרסם גם תמונה שלה בביקיני. כל העיתונים מדגישים בכותרותיהם פריט אחד בנוגע לתאונה הטרגית (שכמותה רבות מאוד, וחמורות ממנה אירעו אפילו אתמול), שהגורמים לה היו כנראה תחת השפעת אלכוהול (כפי שקורה פעמים רבות) ו"פגעו וברחו" (שוב, לא אירוע נדיר): הדורסים ברחו מהארץ. וביתר דיוק: הדורסים הם זרים ("צרפתים", וב"הארץ": "אזרחים צרפתים"). "דרסו למוות צעירה בתל-אביב, וברחו לצרפת" ("הארץ"), "הדורסים ברחו לפריז" ("מעריב"), "הנהג שדרס למוות את לי אותר בצרפת" ("ישראל היום"), "פגע וברח לפריז" (ידיעות אחרונות"). גם ב"מעריב" וגם ב"ידיעות אחרונות", למרות המקום המרכזי שניתן לדיווח על התאונה בשערים, לא מוזכר במלה התאריך שבו אירעה. אין מדובר ברשלנות של ממש בסיקור העיתונאי (העובדה הנ"ל מודפסת מרחק דפדוף של דף אחד מן השער בשני העיתונים), אלא ברמז דק לעצם מהותו של הסיקור. ה"מתי" הוא הרי אחד מאבני היסוד של כרוניקה חדשותית (לצד ה"מי", ה"מה" וה"איפה"), והעדרו מציע כי אכן אין מדובר כאן בדיווח על חדשות, אלא בגירוי החושים; לא סיפורה של תאונת דרכים קטלנית, אלא סיפורם של זרים שדרסו יפהפייה ישראלית ונמלטו בחופזה מעבר לים. כל העיתונים מקדישים מקום בשעריהם לאירוע המוני שהתרחש בשבת בים-המלח: כ-1,200 איש ואשה הצטלמו שם כשהם עירומים. "הארץ" מדפיס תמונה מן האירוע כתמונה המרכזית על השער ומעניק לה כותרת בולטת "מעל לקפל": "יפים ועירומים, במקום הנמוך בעולם". העיתונים האחרים מסתפקים בתמונה ומיקום בולטים פחות (עורך החדשות ב"ישראל היום", שגם ביום רגיל מתמחה בניסוח כותרות מביכות, מצליח להתעלות על עצמו עם הכותרת חסרת המשמעות "המלח הוא עירום", המודפסת על השער. ב"מעריב" זו כותרת הידיעה עצמה). מדוע? מן הסתם משום שהם מכוונים למכנה משותף רחב, הכולל בתוכו ציבורים רבים שרואים בתצלומי עירום פגיעה ועלבון. מדוע "הארץ", שהתאפק מלהעלות לראש עצבונו את סיקור התאונה הקטלנית, מסקר את צילום העירום ההמוני בהבלטה? מדוע עדיפה סנסציה אחת (מין) על פני סנסציה אחרת (מוות)? משום שזו הראשונה עטויה באצטלה של אמנות (ספנסר טוניק, הצלם, צבר מוניטין בצילומי העירום ההמוניים שלו) ואקולוגיה (הצילום נועד "לעורר מודעות למצבו העגום של ים המלח") ונאורות ("כולם היו יפים"). והמקטרגים בוודאי יאמרו "אמנות" ו"אקולוגיה" ו"נאורות". אבל גם אם אין בסיפור העיתונאי הזה כלום מלבד כמה ישבנים עירומים, בהנחה ששני האירועים, תאונת הדרכים וצילום העירום, מסוקרים ממילא וכי בשער תודפס סנסציה כלשהי, הרי שעדיף שתהיה זו רגשת איברים חשופים מלאי חיים ולא התרגשות של שנאה ושל יופי שנדרס. ביום שישי נדפסה במוסף "הארץ" כתבה שהתפרסה על פני כמה עמודים, בכיכובו של הגיאוגרף שלמה חסון, שהוכתר שם על-ידי הכתבת אסתי אהרונוביץ ועורכי המוסף כפרשן מדופלם לענייני הסכסוך עם הפלסטינים ולאביר הצדק החברתי. לא כל כתבה צריכה סיבה או עיתוי, אולם מה שמצריך הסבר הוא מדוע ב"הארץ" לא הזכירו ולא במלה את הטענות הקשות נגד חסון, שהיה ממובילי ההתנגדות הציבורית לפרויקט הולילנד הידוע לשמצה, טענות ש"הארץ" עצמו חשף (בכתבה של ניר חסון). "ברגע הקריטי ביותר של המאבק, לפני הדיון הדרמטי בוועדה המחוזית, נטש, לטענת הפעילים, פרופ חסון את המערכה. [...] חסון הסביר להארץ כי בשלב זה הוא נואש מן המאבק, שכן לא היה סיכוי לשנות את דעת חברי הוועדה המחוזית. לכן הוא ופעילים אחרים בוועד השיגו הסכם עם היזמים לפיו בתמורה להפסקת ההתנגדות ויתרו היזמים על קומה במבנה והקימו פארק ומגרש חניה. בדיון החוזר אושרה התוכנית, שלדברי וייל, גרועה בהרבה מהתוכנית המקורית. כמה פעילים טוענים בלהט עד היום כי מאחורי פרישתם של חסון והקבלן יש גם הסכמי פיצויים פרטיים עם היזמים. חסון, שמכחיש קיומו של הסכם כזה, עזב את השכונה. "התחושה הרעה של הפעילים גברה לאחר שנים מספר, כאשר פרופ חסון נרתם לסייע ליזמי הולילנד בפרויקט אחר שלהם, שגם הוא נמצא בחקירה - פרויקט חברת הזרע בפארק איילון. שם הגיש חסון חוות דעת שתומכת בעמדת היזמים. פרופ חסון מסר עוד בתגובתו: לאחר שהפסדנו בכל ועדות התכנון, הגיע הוועד למסקנה כי לא נותר אלא להגיע לפשרה. על הפשרה חתמו כל חברי הוועד. פרישתי לא הובילה לקריסת המאבק. בנוגע לחוות דעתו בפרויקט הזרע, מסר חסון כי זו חוות דעת מקצועית". בעמ 16 של "מעריב", עיתונו של נוחי דנקנר, נדפסת ידיעת תצלום יחצנית המדווחת על אירוע פילנתרופי של בנק הפועלים. בתמונה נראים יו"ר ומנכ"ל הבנק (האחרון חשוד בעבירות פליליות) עם תלמידות אתיופיות. בעמ 17 של העיתון מודפסת ידיעה על שיקוי צמחי המוברח מסוריה ופותר בעיות אין-אונות. |
התא"ל המתפטר כובש את הכותרות | הדיווחים בעניין שליט ממשיכים | ש"ס וצה"ל על הכוונת | תא"ל עימאד פארס, המפקד היוצא של עוצבת הגליל (אוגדה 91), פרש אתמול במפתיע מצה"ל לאחר שהודה בדיווח שקר על תאונת דרכים שגרמה אשתו עת נהגה ברכב צבאי שלא כדין. דבר ההתפטרות מופיע בחלק העליון של שער "הארץ", כובש את הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", וכמעט את כל שער "מעריב". הכותרות: "ישראל היום": "שיקר – והתפטר"; "ידיעות אחרונות": "שיקר והתפטר"; "מעריב": "האלוף, שיקרתי לך" (המרכאות במקור); וב"הארץ": "תא"ל עימאד פארס הודיע לרמטכ"ל: שיקרתי, ולכן אני פורש מצה"ל". בכל העיתונים מזכירים פרשיות טריות קודמות שבהן נתפסו קצינים בכירים בשקר בנוגע למעשה מביך, אזרחי, שביצעו: תא"ל ציקו תמיר, ששיקר בנוגע לתאונת דרכים שגרם בנו הקטין עם טרקטורון צבאי (באופן אירוני, פארס היה אמור להחליף את תמיר בתפקידו), ומפקד חיל הים, אליעזר (צייני) מרום, ששיקר בנוגע לביקוריו במועדון חשפניות. "הפסדנו אבל גם הרווחנו", כותב על ההתפטרות בן כספית ב"מעריב" בסגנונו האופייני (סגנון ה"גם וגם"). בצדה השני של הכפולה הפותחת כותב עפר שלח שיכול להיות שבכל זאת הפסדנו יותר משהרווחנו: "לכאורה, התפטרותו של פארס מאששת את ערך אמירת האמת בצבא [...] אבל ספק אם תיתפס כטיהור השורות. סביר יותר שתחריף את הדימוי שיש לפיקוד הנוכחי של הצבא כחבורה של שורדים. תמיר ופארס, איש בדרכו השונה מאוד מרעהו, היו שניים ממפקדי השדה הבולטים של הצבא בשנים האחרונות. הם לקחו סיכונים והשיגו הצלחות בקרב, והיו שניים מאחרוני הקצינים הבכירים שאפשר לכנות אותם צבעוניים [...] עכשיו אחד מהם בחוץ, ועזיבתו מקשה עוד יותר על המערכת לחרוג מקפאונה כדי שהשני ישרוד. ומי נשאר, ממתין עד בוש שאשכנזי יקבל כבר החלטות על סבב המינויים הלא נגמר? מי שאיכשהו הצליח לא להסתבך". הדיווח החדשותי בעניין ב"מעריב" שוב מטה את הכף לכיוון ה"הרווחנו": אמיר בוחבוט מונה את שורת ההסתבכויות הקודמות של פארס, ובהן קטטה עם שוטרים בעכו. ב"ישראל היום" כותב אביעד הכהן בחמת זעם קדושה טור שתמציתו מופיעה על שער העיתון. לדידו, לא רק ש"הרווחנו" מההתפטרות, אלא שייתכן שכבר הפסדנו במלחמה כולה. "לשקר אין רגליים. אבל יש לו ברזלים על הכתף, ונהג בוס ופקידה פלוגתית. מקרהו של תא"ל פארס מצטרף לאוגדת הטיח והשפריץ, ההולכת ותופסת חלק גדל והולך בתרבות הישראבלוף של צה"ל. תעשייה של רמייה, כחש וכזב, שעשויה להחריב כל מערכת מבפנים". אוּ הה. מה יעשה אביעד הכהן כשקצין בצה"ל יבצע פשע חמור באמת? יקיז דם וישתמש בו כדיו לכתיבת הטור שלו? "שוברים ימינה" היא כותרת עמ 8 ב"מעריב". בידיעה עצמה מביאים כתבי "מעריב" שורה של הוכחות לכך: "השר ישי נגד ארה"ב: נבנה במעלה-אדומים למרות התנגדותה. יו"ר הכנסת ריבלין נגד האמריקאים: להציב מולם עמדה בלתי מתפשרת. השר ליברמן נגד הפלסטינים: מצע הפת"ח קובר כל אפשרות להסדר. ונתניהו נגד החמאס: לכל ירי טילים יהיה מענה" (מתוך כותרת המשנה). "שוברים ימינה" היא כותרת הידיעה של ארבעה כתבי "ידיעות אחרונות" בעמ 3 של העיתון. כותרת המשנה: "ליברמן קובע שהפלסטינים קברו כל סיכוי לשלום, וישי דורש לבנות בשטח במחלוקת בין ירושלים למעלה-אדומים". השערים של מוספי הכלכלה "עסקים" ו"ממון" הציגו שלשום אותה תמונה ליד הכותרות הראשיות שלהם ("האם ארה"ב יצאה מהמיתון?" ו"אמריקה בשיא", בהתאמה): סוחר מניות מחייך בבורסה של ניו-יורק (AP). היום על השער של "עסקים" – נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. הוא לא מחייך. הכותרת: "שער עצמי"; "הנגיד פישר מאוד רוצה לחזק את הדולר – אך מרוב הצהרות הוא דווקא מפיל אותו". אחת הכותרות על שער "כלכליסט" מכה גם היא בפישר: "פישר ברח, הדולר צנח"; "בנק ישראל שינה כיוון והחליט להפסיק את רכישות הדולר היומיות: נפעל רק במקרה של תנודות חריגות או כשהשוק לא מתפקד. השער צנח ל-3.87 שקלים". "דה-מרקר" מקדיש את השער לשר השיכון אריאל אטיאס. "היעד של שר הבינוי והשיכון – להוריד את מחירי הדירות בישראל". האמצעי, בכותרת הראשית: "נשפוך לשוק קרקעות לעשרות אלפי דירות". הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא פשוט "ציון קינן מנכ"ל בנק הפועלים". אורלי טייץ היא מנהיגת תנועת ה"לידניים" (Birthers), שמסעירה עכשיו את השוליים הרדומים של האקטואליה החדשותית בארצות-הברית ("כל בר-דעת יודע כי אוגוסט הוא חודש חלש לחדשות, ולכן כאילו נתפר במיוחד לתנועת הלידניים, משוגעים שהגיעו במשלוח מיוחד לתקשורת בשעת צרתה, כמו דגים בחבית שיורים בעצמם", נכתב ב"הפינגטון פוסט"). טייץ טוענת שבידה תעודה המוכיחה כי הנשיא ברק אובמה כלל לא נולד בארה"ב אלא בקניה, ולכן הוא פסול מלכהן כנשיא. התקשורת האמריקאית נוטה לפטור את טייץ וגרוריה כסהרורים. הנה הופעה סהרורית לדוגמה ב-MSNBC, שעליה נכתב ב"סלון" (אלכס קופלמן): "אני בדרך כלל אוהד את הטיעון לפיו אנשים כמו טייץ לא צריכים לקבל זמן שידור, כמו כל מי שמקדם תיאוריות קונספירציה מופרכות אך פופולריות באופן מטריד (מתי בפעם האחרונה שמעתם ב-MSNBC מישהו הטוען כי לא נחתנו על הירח?), אבל במקרה הזה נדמה לי שהראיון הניב תועלת, משום שלטייץ נגרם נזק רב, שנעשה בידיה שלה. כל מי שעדיין ישב על הגדר וראה את הראיון, חייב כעת להודות כי טייץ אינה אמינה". הראיון ב-MSNBC התקיים כשהמרואיינת שוהה בתל-אביב. טייץ היא ילידת מולדוביה, עלתה ארצה בגיל 21, ואחרי חמש שנים וחתונה היגרה לארה"ב. כעת היא שוהה כאן לביקור אצל הוריה. כתבת "מעריב" גלי גינת יירטה אותה וריאיינה אותה. בראיון, המופיע ככתבת השער של "המגזין", משתדלת גינת לסייג את דבריה של טייץ ומוסרת לקוראים כי היא "שילוב בין אניטה פללי לעוזי משולם". היא גם מדגישה כי טייץ אמרה את המלה "כושים" (למה הכוונה? Niggers ?Colored? לא ברור), מידע שחוזר גם בכיתוב התמונה. אבל יש להסתייג גם מהכתבה ומהמסגור שלה. בסוף השבוע שעבר כתב כאן עוזי בנזימן על האופן הפסול שבו עיתונאים פוסעים במשעול הניטרליות ומציגים גרסאות אמינות והזויות בלי הבחנה. "הסיוט הגדול ביותר של ברק אובמה", מוגדרת טייץ על שער המוסף, בהפניה שמסתיימת בשאלה, "קוריוז או איום אסטרטגי". מאחר שלפי הכתבה עצמה נראה כי עיתונאי "מעריב" בטוחים בתשובה לשאלה ששאלו (קוריוז, לא איום אסטרטגי ולא הסיוט הגדול ביותר של אובמה), אולי כדאי היה שלא לשאול אותה מלכתחילה, להגיש את הכתבה עם דגש במקום עם סימני שאלה – ומאחר שזה המצב, אולי גם לא לתת לה מקום כה מכובד. אתמול דיווחו כל העיתונים בשעריהם (כותרת ראשית ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות") על התקדמות בעסקה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט. המקור לידיעה: אתר חדשות פלסטיני, כנראה של הגיהאד-האסלאמי. היום ב"ידיעות אחרונות" כותבים שמעון שיפר, איתמר אייכנר ורוני שקד כי "מתרבים הסימנים להתפתחות במגעים". הסימנים: אמש הגיע לקהיר היועץ לביטחון לאומי, עוזי ארד; המתווך חגי הדס בדרכו לקהיר; וראש הממשלה שוחח בטלפון עם הנשיא מובארכ. לשכת נתניהו לא אישרה את הידיעה שלפיה שוחחו השניים על שליט. הלשכה גם מסרה שביקורו של ארד אינו קשור לשליט. גם חמאס מכחיש שמשלחת מטעמו יוצאת לקהיר. ומהיכן ל"ידיעות אחרונות" שהדס בדרכו לקהיר? כך נכתב בחינמון המזרח-ירושלמי "אל-מנאר". אם כך, ה"סימנים" של "ידיעות" נראים די רעועים, לא? ב"ידיעות" מתמודדים עם העניין כך: "למרות ההכחשות, גורמים פלסטיניים ממשיכים לדווח על עסקה הקרובה לסיום [...] בהמשך לפרסום אתמול של אתר החדשות הפלסטיני פלטודאי". גם "ישראל היום" מקדיש חלק נכבד מהשער ואת הכפולה הפותחת שלו להתקדמות לכאורה בעסקת שליט. הדיווח בחינמון הישראלי זהה לזה שבמתחרהו שבתשלום, וכמוהו שאוב מהחינמון הפלסטיני (שאמנם לפי דניאל סיריוטי ושלמה צזנה, יוצא לאור ברמאללה ולא במזרח ירושלים). לאתר "פלטודאי" קוראים ב"ישראל היום" "פלשתין טודיי", וכותבים גם כי "אל-מנאר" "מקורב לרשות" הפלסטינית. הכותרת מדגישה את הדדליין לשחרור שליט, לפי כלי התקשורת הפלסטיני: "עד סוף ספטמבר". כתוספת מתפרסם מאמר קיטשי של העורך הראשי עמוס רגב, שהמסקנה הלא ברורה שלו היא קריאה לקיומה של עסקת חילופי שבויים. ב"מעריב" מפרסמים רק ידיעה קצרה בעמ 9, שלפיה "העיתון הערבי א-שארק אל-אווסט פירסם אתמול דיווחים סותרים על מטרת נסיעתם של שישה מבכירי החמאס לקהיר". שאר פרטי המידע שב"ישראל היום" ו"ידיעות" מובאים בקיצור. הקורא לא חסר דבר מהתמצות הזה (וכפי שייווכח להלן, אולי גם הרוויח). ומה ב"הארץ"? שם לא מובאים רק הכחשות ישראליות ומידע פלסטיני מפוקפק. עמוס הראל, ברק רביד, גקי חורי ואבי יששכרוף מדווחים כי "גורמי ביטחון בכירים הביעו ספק אם ניתן יהיה להשלים את המו"מ בחודשים הקרובים. לדבריהם, השינוי שחל הוא במידת האינטנסיביות של המגעים, אך מוקדם לדבר על פריצת דרך שתוביל לסיכום העסקה. עם זאת, הם אישרו כי ראש הממשלה [...] מעורב מקרוב במו"מ", ויש גם מחמאות לחגי הדס. עוד נכתב ב"הארץ" כי "בתוך כך מתברר כי הדיווח באתר האינטרנט של הגיהאד-האסלאמי בדבר התקדמות משמעותית במגעים לשחרורו של שליט, בהתבסס על פרשן ישראלי, נלקח מתוך אתר אינטרנט ישראלי ותורגם לערבית". פריט המידע האחרון מוצנע בתוך הידיעה ואינו זוכה להדגשה בליד, בכותרת המשנה או בכותרת הראשית. הוא אינו מופיע באף אחד מהעיתונים האחרים. האם האתר הפלסטיני קיבל את המידע מעיתונאי ישראלי יודע דבר שניסה כך "להלבין" מידע שהצנזורה אסרה לפרסם? כלי התקשורת הישראלי שהקדים את כולם בפרסום הידיעה היה חדשות ערוץ 2, עם אהוד יערי ואמנון אברמוביץ. האם אחד מהם הדליף מידע לאתר של הגיהאד-האסלאמי? קשה לי להאמין. אם זה אינו ההסבר, הרי שמדובר בפיאסקו שהיה מצחיק אם לא היה עצוב: מישהו באתר חדשות של ארגון טרור פלסטיני קורא דברים שפורסמו בטור פרשנות באתר ישראלי קיקיוני במיוחד (אולי "תיק דבקה"?), מפרסם אותם אצלו ומיד מצוטט בשערי כל העיתונים הישראליים, שרק באחד מהם נזכרים לתהות על שורשי הידיעה, וגם זה באיחור (אגב, הכותרת של הכתבה בעניין ב"ידיעות אחרונות" היא "בונים ציפיות"). אתמול פורסם כי יו"ר תנועת ש"ס, שר הפנים וסגן ראש הממשלה אלי ישי, פנה לנשיא המדינה שמעון פרס בבקשה שיחון את ח"כ שלמה בניזרי, שהורשע בעבירות שוחד שונות ונגזרו עליו כמה שנות מאסר. אני פונה אליך "כאיש ציבור, כבן עדות המזרח וכסגן ראש הממשלה", כתב ישי בבקשתו. "אינני חפץ להזכיר את הרגשת האיפה ואיפה, את ישראל השנייה, את תחושת הרדיפה ואת הפצע החברתי המדמם". יובל דרור כבר כתב על כך פרודיה בבלוג שלו (אתם מוזמנים להוסיף משלכם), והיום ב"מעריב" מתייחס לכך בן דרור ימיני במאמר בעמוד הדעות: "התנועה שמתיימרת לשאת את הדגל המזרחי היא לא יותר ממפגע פוליטי לרוב המזרחים". הכותרת של מאמר המערכת של "הארץ" היא "בקשה שערורייתית", ומוזכרת בו הזדמנות אחרת שבה רתם ישי את מעמדו לטובת עבריין, בפרשת האברך הדורס. בשבוע שעבר דיווח "ידיעות אחרונות" בהרחבה על דו"ח המתגייסים של צה"ל, שדירג בתי-ספר תיכוניים לפי שיעור המתגייסים מתוכם ליחידות קרביות (ראו סקירת העיתונים מיום שישי). הפרסום עורר תגובות רבות. אתמול כתב על כך גדעון לוי במדור הדעות של "הארץ" ("השירות בצה"ל הוא הכרח. בינו לבין חינוך אין הרבה"). חנוך מרמרי כתב כאן על הדו"ח ("דו"ח המוטיבציה וההשתמטות איננו דו"ח להפנמה ולהרהור. זהו דו"ח שמטרתו בוטה: הפיכת השירות הצבאי לערך עליון שממנו נגזר מי יגיע לבמת המנצחים ומי לעמוד הקלון"). היום כותב על הדו"ח עפר שלח במדור הדעות של "מעריב". שלח אינו יוצא נגד הדו"ח בשצף קצף, אולם טוען כי "הנתונים שפירסם הצבא הם חלק קטן של התמונה האמיתית", משום שההגדרה "שירות קרבי" היא בעייתית. לפי שלח, ה"תל-אביבים" מתגייסים לקרבי, אבל רק ליחידות מובחרות ולא ליחידות השדה ה"רגילות". מה שנקרא "סיירת או ניירת". זאת, לדעתו, משום שהם אינם מעוניינים בשירות ביחידות המשרתות במחנות הפליטים ומתחככות באוכלוסייה ערבית, אלא ביחידות קרביות "ממש", המתכוננות למלחמה ולא לבט"ש. מה הפתרון אם כן, לפי שלח, לירידה במוטיבציה להתגייסות לקרבי כפי שהיא עולה מהדו"ח? לצאת מהשטחים. זהבה פישר, חברת מינהלת הר-נוף בירושלים לפי התואר שניתן לה ב"הארץ", כותבת בחלק ב של העיתון על הוועדה שהקים משרד התחבורה לבדיקת סוגיית "קווי מהדרין", שבהם הונהגה הפרדה בין נשים לגברים. הוועדה אמורה להגיש בימים אלה את מסקנותיה לבג"ץ. "בית-המשפט הורה להקים את הוועדה בעקבות עתירה של נשים שנפגעו מההפרדה ודרשו לבטלה", כותבת פישר. "תמוה הוא שעל-פי הדיווחים, רק מיעוט קטן מפניות הציבור לוועדה היו של מתנגדים למדיניות ההפרדה. דומה שיש צורך להסביר במה דברים אמורים, ומדוע יש להתנגד להפרדה בכל התוקף. "מה ייעשה בזקן העולה לאוטובוס ונתמך בידי בתו?", מוסיפה פישר. "מה ייעשה באם היוצאת עם ילדיה משני המינים וכולם זקוקים להשגחתה? מה ייעשה בנשים בהריון שאינן מוצאות מקום ישיבה בחלק האחורי של האוטובוס, בעוד בחלקו הקדמי יש שפע של מקומות? ומה ייעשה בסתם שני בני-אדם משני המינים הרוצים לשבת ביחד? האם כל אחד מהמקרים האלה יזכה לסעיף נפרד בתקנון האוטובוס? ואולי יהיה צורך לבקש אישורים מיוחדים כדי לקיים את מה שהוא עכשיו מובן מאליו: יחסים אנושיים בין בני-אדם, בלא קשר למינם?". כדי להרחיב את היריעה, שימו ידיכם על הגיליון האחרון של המגזין "ארץ אחרת" ("כפייה – בין רמות בית-שמש לקאבול"), וקראו את הסיפור המקומם, שלא זכה לתהודה הראויה, על המכות וההשפלה שספגה אוריה פרדהיים מידי עשרות חרדים לאחר שישבה בכיסא הלא נכון באחד מ"קווי המהדרין". רז שכניק מדווח ב"24 שעות" כי אנשיה של המיליארדרית שרי אריסון, ש"הסכימה להפקיר שבוע מחייה לטובת ערוץ 10" (כך בידיעה), דרשו לערוך שינויים בפרומואים לסרט על אודותיה ("סרט הריאליטי", לפי שכניק): "אנשיה של אריסון לא אהבו את אחד הקדימונים, המכנה אותה האשה העשירה בישראל, וגורס שאין לאריסון על מי לסמוך. אחרי דין ודברים הסכימו בערוץ לתקן את הפרומו, כך שבמקום אין לה על מי לסמוך יובהר שהיא סומכת רק על עצמה". נראה, אם כן, שאריסון מצליחה להפעיל לחץ על התקשורת גם בלי רני רהב. נראה גם שאם רהב היה עדיין בסביבתה, היא כלל לא היתה נקלעת להופעות ציבוריות מביכות כמו שקורה לה בזמן האחרון. |
חוות-דעת: לתקן את חוק ההגבלים כך שיהיה אפשר לפעול נגד "ישראל היום" גם בלי להכריז עליו כמונופול | במסגרת בקשת חופש המידע שהגישה עמותת "הצלחה" לרשות ההגבלים העסקיים, נוסף לתרשומות ומסמכים הקשורים להחלטה על אישור המיזוג בין החברות ישראל-היום ומקור-ראשון, התבקשה הרשות להשיב על כמה שאלות. בין היתר נשאלה הרשות אם ניהלה אי-פעם חקירה נגד ישראל-היום בחשד להפרת הוראות חוק ההגבלים העסקיים, והשיבה: "לא התקיימה חקירה בעניינה של ישראל-היום". בכך היא מאשררת את הפרסום של איתמר ב"ז כאן באתר, בדצמבר 2014, ולפיו ב"ישראל היום" הטעו את קוראיהם כשפירסמו כאילו קיבלו "הכשר" מהממונה על ההגבלים. שאלה נפרדת שהופנתה לרשות תהתה אם נבחנה אי-פעם האפשרות להכריז על ישראל-היום כמונופול, וזאת על סמך סעיף 46(ג) לחוק ההגבלים העסקיים, המורה: משמעות הסעיף היא כי במקרה של העיתונות המודפסת, לדוגמה, בתנאים מסוימים אפשר להכריז על גוף כ"ישראל היום" כבעל מונופולין בתחום, על אף שאינו שולט בלמעלה ממחצית השוק. עו"ד צחי ברקוביץ, מהמחלקה המשפטית של הרשות, השיב לשאלה זו כך: "עובר לכתיבת מכתבי זה לא נשקלה האפשרות להכריז על ישראל-היום כעל בעלת מונופולין בשוק מוצר כלשהו". עם זאת, לפני כחודשיים, במועד שלאחר כתיבת התשובה מטעם הרשות, הופץ תזכיר חוק המגביר את כוחו של הממונה להכריז על חברות חזקות כמונופול גם אם אינן שולטות במחצית מהשוק. על-פי הצעת ההחלטה, חוקי המונופולים "יחולו גם על אדם שיש לו כוח שוק, ושהממונה על הגבלים עסקיים קבע כי הוא בעל מונופולין, אף אם אותו אדם אינו מחזיק בריכוז של למעלה ממחצית מכלל אספקת נכסים או שירותים או מרכישתם". בדברי ההסבר להצעה נכתב כי שינוי זה נועד לממש את כוונת הדין הקיים, ריסון שימוש לרעה בכוח שוק משמעותי. "יש לציין כי באירופה, ממנה שאב החוק הישראלי את האיסורים הסטטוטוריים על ניצול מעמד מונופוליסטי לרעה, הבסיס לתחולת האיסורים הוא קיומה של עמדה דומיננטית בשוק (dominant position), ולא נתח שוק קבוע כזה או אחר", נכתב עוד בדברי ההסבר. חוות דעת שחיבר עו"ד צחי יגור לבקשת עמותת "הצלחה" מציעה אף היא לתקן את החוק להגבלים עסקיים, אם כי באופן אחר. יגור, מומחה להגבלים עסקיים, התבקש להשיב על השאלה אם יש בכוחו של חוק ההגבלים העסקיים כפי שהוא מנוסח כיום כדי לטפל באיום התחרותי לכאורה על שוק העיתונות בישראל מצד העיתון "ישראל היום", נוכח הפרקטיקה הנקוטה על-ידיו של אספקה ושיווק של העיתון בחינם. להורדת הקובץ (PDF, 152KB) יגור מציין מיד בפתח חוות דעתו כי לעיתון "ישראל היום" אין מחצית ומעלה משוק העיתונות המודפסת, ולכן אינו נחשב למונופול. "פרקטיקת השיווק של ישראל היום, לפיה מדובר בעיתון המחולק חינם לכל דורש, יכולה להצטייר כסוג של פרקטיקה אנטי-תחרותית, כזו המזכירה לעתים מדיניות טורפנית, שמטרתה לחסל מתחרים על מנת להגדיל נתח-שוק, כדי להגיע לשליטה בו", מוסיף עו"ד יגור. "לכאורה מדובר בתחרות מובהקת במיטבה, אך מאחוריה מסתתר מניע של דחיקת מתחרים. תמחור טורפני מהווה חזקה לניצול מעמד מונופולי בשוק [...] אך, כאמור, לחוק בנוסחו כיום אין כלים לטפל בפרקטיקת החלוקה בחינם של העיתון, שכן העיתון אינו מחזיק למעלה מ-50% משוק העיתונות הכתובה ועל כן איננו בעל מונופולין כמשמעו בחוק". עם זאת, לדעת יגור, "ניתן לנסות למצוא מזור משפטי לחששות התחרותיים שמעלה חלוקת העיתון בחינם, והשלכותיהם על השוק כולו, באמצעות היקש מדיני ההגבלים העסקיים (ה-antitrust) האמריקאיים". החוק האמריקאי, כותב יגור, מכיר במצב שבו יש ניסיון לייצר מונופולין בשוק מסוים על-ידי גוף שאינו בעל מונופולין. במקרה כזה, כאשר יש "ודאות קרובה" ליצירת מונופולין תוך ריסוק מתחרים והעלמתם מהשוק, יש מקום לפעולה רגולטורית נגד החברה. לאחר סקירת פסקי דין עקרוניים שניתנו בבתי-המשפט בארה"ב, מסכם יגור: "מכל האמור לעיל עולה כי כדי להחיל אפשרות של פיקוח הגבלי על פרקטיקת החינמון של ישראל היום, יש צורך לתקן את חוק ההגבלים העסקיים בישראל, ולכלול בו איסור על ניסיון למונופוליזציה של השוק, כפי הקיים בדיני האנטיטרסט בארה"ב. אם כך ייעשה, יהא ניתן עקרונית להחיל איסורים מכוח דיני ההגבלים העסקיים בכלל, ודיני המונופולין בפרט, על החינמון". בסיום חוות דעתו עומד יגור על הקשיים שבפני החלת איסור "ניסיון לעשות מונופולין" על "ישראל היום". נוסף לעובדה שהעיתון אינו מתקרב עדיין למחצית מהשוק, העילה שהוכרה על-פי הפסיקה האמריקאית מחייבת הוכחה של פעולות אנטי-תחרותיות או טורפניות מתואמות, כלומר בין יותר מגוף עסקי אחד. "יהיה זה נכון יותר לקבוע במפורש", כותב בהקשר זה יגור, כי סעיף זה בחוק יחול גם על פעולות חד-צדדיות של גוף עסקי, "כך שיובהר שאם אין עיגון רציונלי-כלכלי לפעילות העסקית של התאגיד, חזקה היא שמדובר בפעילות הנובעת מרצון להשיג אינטרסים אנטי-תחרותיים". |
"ישראל היום" מתמקד בתוכנית יאיר לפיד לטיפול בעשירים | "דה-מרקר" מראיין את יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים | "ידיעות אחרונות" ממשיך לקדם את התדמית של קוקה-קולה ישראל | שר האוצר יאיר לפיד השווה את עצמו למשה רבנו והבטיח לעשות את הדבר הנכון והלא פופולרי, מדווחת הכותרת הראשית בעיתון "גלובס". זו כותרת כל-כך מדהימה, שאין טעם להתעכב עליה. מי שמצליח להתמודד עם העובדה שיאיר לפיד הוא שר האוצר ומסוגל לקרוא ברצף את המשפט שלעיל גם אחרי ארבע המלים הראשונות, שלא יתפלא לנוכח ההשוואה למשה רבנו וההבטחה להוציא את עם ישראל פעם נוספת מעבדות לחירות. צמוד לכותרת הראשית של "גלובס" מתפרסם תצלום של שר האוצר יאיר לפיד מבסוט מהחיים [פלאש 90]. הוא לבוש חליפה ועניבה, מחייך למצלמה חיוך רחב, ובידו מזוודה שחורה. בתוכה, יש לשער, מצויה התורה שקיבל בסיני - התוכנית לקיצוצים במשק שחיכתה לו במשרד האוצר. בכפולה הפותחת של "גלובס" מצטטת לילך ויסמן מברכת החג שהעלה לפיד לאתר פייסבוק. כל כולה ססמאות וחנופה, ללא בדל מידע, אולם ב"גלובס" מדווחים כי בדברי לפיד על "הדבר הנכון" כוונתו לתוכנית גזירות זהה לזו שהציג משרד האוצר טרם הבחירות. עיקרה: קיצוצים במשרד הביטחון וקצבאות הילדים, הקפאת תוספת השכר במגזר הציבורי, ובמקביל העלאת המע"מ ומס ההכנסה והטלת מסים על פירות וירקות וקרנות ההשתלמות. אבי טמקין טוען בטור פרשנות נלווה כי ההדלפות האחרונות ממשרד האוצר באשר לצעדים המתוכננים לא נועדו לציבור הכללי, "אלא למערכת הפוליטית, ולאותן קבוצות וגופים אשר הסכמתם חיונית לאישור תוכניות האוצר". מי יסכים ומי יעמוד בהתנגדותו? טמקין מעריך כי בסופו של דבר תקציב הביטחון לא יספוג כל קיצוץ, העלאות השכר במגזר הציבורי אכן יוקפאו, המע"מ יעלה ובקצבאות הילדים יתבצעו "צעדים סמליים". בעיתון שבו כתב עד לאחרונה יאיר לפיד מוזכרים הצעדים הלא סמליים שמתכנן משרד האוצר, אולם ידיעה מאת גד ליאור, המתפרסמת בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", מתמקדת בשני צעדים סמליים שכלל אינם נוגעים לקהל היעד של העיתון. מחד, מדווח ליאור, לפיד יפעל להכנסת 50 אלף חרדים וערבים למעגל העבודה (על-ידי הקטנת תשלומי הביטוח הלאומי והקשחת התנאים לקבלת הבטחת הכנסה ודמי אבטלה). מנגד, ממשיך ליאור, "לפיד הורה לאנשי רשות המסים לנקוט צעדים נמרצים נגד תכנוני המס, בעיקר של האלפיון העליון, שנועדו להפחית את תשלום המס". איכשהו, מתוך רשימת הצעדים הארוכה שמתכנן שר האוצר ואשר עתידים להשפיע על כל אזרחי מדינת ישראל, הדרישה להעמיק את גביית החובות באלפיון העליון הצליחה להגיע לכותרת ידיעה במדור הכלכלי של "ישראל היום" ולהפניה בראש עמוד השער של העיתון. "שר האוצר הורה אתמול לראשי רשות המסים לנקוט פעולות נמרצות נגד תכנוני המס האגרסיביים", מדווח זאב קליין. במקביל, נמצא בידיעה מקום למידת רחמים כלפי שר האוצר ואנשי משרדו ("בזמן שמרבית עם ישראל מבלים בחול-המועד תחת השמש בשמורות הטבע, בכירי האוצר ספונים לאור הניאון ומקיימים מרתון דיונים בניסיון לסכם את חבילת הגזירות והקיצוצים לנוכח הגירעון העצום בתקציב"). אגב, לפי דיווחים בעיתונות האמריקאית, הבעלים של "ישראל היום", איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, נהנה אף הוא לאחרונה מתכנון מס מפוכח. חברת לאס-וגאס סאנדס שבשליטתו הזדרזה לחלק לבעלי המניות שלה דיבידנד מיוחד לפני תום שנת 2012, אז נכנסנו לתוקפן תקנות מס חדשות. כתוצאה מהדיבידנד גרף לכיסו אדלסון, בעל המניות הגדול בחברה, 1.2 מיליארד דולר. "כלכליסט" ו"גלובס" מתמקדים הבוקר באפשרות שלפיד יחליט להוציא אל הפועל את הקיצוץ בקצבאות הילדים. מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" בהרחבה על ממצאי מחקר חדש, מאת ד"ר אלמה כהן מאוניברסיטת תל-אביב, ד"ר דמיטרי רומנוב מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וד"ר רגיב דהגיה מאוניברסיטת ניו-יורק, וממנו עולה כי יש קשר ישיר בין גובה קצבת הילדים לסיכוי שבני זוג יחליטו להביא ילד לעולם, למעט בקרב בני זוג חרדים (השפעה ניכרת נמצאה בקרב משפחות ערביות). שי ניב מדווח ב"גלובס" על שני מחקרים אחרים, האחד מאת אסתר טולידנו וד"ר דניאל גוטליב מהמוסד לביטוח לאומי ונעם זוסמן ורוני פריש מבנק ישראל, והאחר מאת חוקרי בנק ישראל ניצה קסיר וערן ישיב. לפי המחקרים הללו, קיצוץ חד בקצבאות הוביל בעבר לירידה קלה בילודה (והשפיע עוד פחות בקרב חרדים). הן פלד והן ניב מזכירים כי שר הרווחה לשעבר, יצחק הרצוג, הוביל תוכנית לביטול קצבאות הילדים לטובת חיסכון ארוך טווח שישמש את הילדים בבגרותם. התוכנית נגנזה. הכותרת הראשית ב"דה-מרקר", "מדינת ישראל איבדה את הכלים לסייע לחלשים", מובילה לראיון שערך חיים ביאור עם צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים. דוויק מתנגדת נחרצות לקיצוץ הצפוי בקצבאות הילדים ומתחייבת להילחם על תנאי השכר של העובדים הסוציאליים. לפי תיאורו של ביאור, דוויק נבחרה לתפקיד אחרי שקוֹדמה בתפקיד, איציק פרי, שנחשב לנציגו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, חטף ביקורת קשה מהעובדים בעקבות הסכם השכר האחרון, שלא שיפר את מצבם די הצורך. יחד עם זאת, מצוין, דוויק לא מיצבה את עצמה כאופוזיציונית גמורה לעיני כמו יריבתה במירוץ. "לכן", כותב ביאור, "נצחונה הברור של דוויק [...] יצר תחושת הקלה בסביבתו של עיני". בידיעה נפרדת ב"דה-מרקר" מדווח ביאור כי הסתדרות העובדים בראשות עופר עיני "לא תצא למאבק בעניין פגיעה בסעיפים חברתיים שונים, כמו קיצוץ בקצבאות הילדים, אלא תתמקד במאמץ לבלום פגיעה אפשרית בשכרם של 750 אלף העובדים [במגזר הציבורי]". לפי ביאור, לפיד צפוי להיפגש בקרוב עם עיני בניסיון להגיע להבנות. עמיתו לעיתון, מוטי בסוק, ממליץ ללפיד לפעול לקיצוץ תקציב הביטחון ב"מסלול עוקף נתניהו". אחרת, הוא מתריע, הקיצוץ לא ייצא אל הפועל. תקציב הביטחון בשנת 2012, מזכיר בסוק, עמד על למעלה מ-60 מיליארד שקל. ידיעה אחת מקדיש בסוק לקיצוץ ב-60 המיליארד. ידיעה אחרת מקדיש בסוק לטיסה בשמי הארץ, שלפי דיווחו עלתה 6,000 שקל. "שר הביטחון טס במסוק צה"לי לחתונת בתו בעלות של אלפי שקלים - על חשבון הציבור", לשון הכותרת. בשער העיתון נכתב בגופן אדום: "במשרד הביטחון דווקא יש כסף". לפי הידיעה של בסוק, יעלון היה עסוק במשך יום חמישי האחרון "בדיונים מבצעיים והערכות מצב דחופות", ועל כן נדרש לשימוש במסוק כדי להגיע בזמן לחתונת בתו, שנערכה בקיבוץ גרופית שליד אילת. "המסוק הוטס על-ידי אנשי מילואים במסגרת שעות האימון השבועיות שלהם", מדווח בסוק. "[...] הטיסה לחתונת הבת, בנסיבות המיוחדות של המקרה [...], נראית לגורמים המכירים היטב את הנהלים תקינה". בניגוד לחלק מהמידע שבגוף הידיעה, כותרת הידיעה וההפניה מעמוד השער מציגים את הטיסה כמהלך בלתי תקין בעליל, על סף המושחת. לפי דיווח מאת לילך ויסמן בשער האחורי של "גלובס", עלות שעת טיסה במסוק עומדת על כ-20 אלף שקל, ועלות הטסת השר יעלון לחתונת בתו עמדה על כ-100 אלף שקל. אנשים המכונים "גורמים במערכת ביטחון" הגדירו באוזניה את הטיסה כ"שערורייה". "השר יעלון הוטס במסוק לחתונת בתו מחוסר ברירה" היא הכותרת האפולוגטית שנבחרה להתנוסס מעל ידיעה המתפרסמת ב"ישראל היום". כמו רבות מהידיעות בעיתון זה, גם ידיעה זו היא "ידיעות תגובה", שעיקרה צמצום נזקים שנגרמו ליחסי-הציבור של הממשלה ונציגיה הבכירים בשל דיווחי כלי התקשורת העוינים. רובה ככולה מוקדשת לעמדת "גורמים בסביבתו של השר", שמסבירים מדוע הטיסה היתה נחוצה, סבירה ובלתי חריגה. ב"ידיעות אחרונות" הצליחו לנסח כותרת הנשמעת כמעט כמו משולש רומנטי: "בוגי, החתונה וסערת המסוק". ראובן וייס ודני שדה מדווחים על המחלוקת, ומתחת לידיעה מתפרסמים שני טורי דעה. חנוך דאום חושב שהמבקרים את יעלון הם צדקנים כפויי טובה, ואילו אודי עציון חושב שיעלון יכול היה לעלות על טיסה מסחרית רגילה ולחסוך כסף רב. שניהם מסכימים שלא ממש משנה אם הטיסה עלתה 6,000 שקל או יותר. העיקרון הוא מה שחשוב. במדור הדעות של "ישראל היום" מקדיש הפרשן הכלכלי של העיתון, חזי שטרנליכט, 535 מלים למזג האוויר. הכותרות הראשיות ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" עוסקות במותם של שבעה בני-אדם מתאונות דרכים ביממה האחרונה. "חג קטלני בדרכים", נכתב בשער "ישראל היום", ובכותרת שמתנוססת לרוחב הכפולה הפותחת מצאו את הדרך לקשר בין המוות לחג: "המכה ה-11 - תאונות". ב"ידיעות אחרונות" הופכים את הסטטיסטיקה לאסון אישי. "טרגדיה של שתי אמהות", נכתב בעמוד השער, מתחת לתצלומיהן של שתיים מקורבנות אחת התאונות. בכפולה הפותחת מנסחת הפואטיקה של הטבלואיד את מטבע הלשון "תאונת האמהות". "ישראל הקימה בית-חולים שדה בגולן, 11 סורים טופלו בארץ בחודש האחרון", נכתב בכותרת הראשית האינפורמטיבית של "מעריב" [אחיקם משה דוד ועדי חשמונאי]. "0.7% מאדמות המדינה בגדה הוקצו לפלסטינים", נכתב בזו של "הארץ" [חיים לוינסון]. כפולת האמצע ב"מעריב" עוסקת הבוקר בשואת יהודי אירופה, שהיום הרשמי לזכרה יצוין בישראל בעוד פחות משבועיים. אלכס דורון ודליה מזורי מדווחים על מותו של הרב הרשל שכטר, מהראשונים שנכנסו למחנה הריכוז בוכנוואלד עם שחרורו. הרב ישראל מאיר לאו כותב טור פרידה מיוחד משכטר, שאותו פגש במחנה לפני קרוב ל-70 שנה. יובל גורן מדווח בידיעה נפרדת על ישראלי המתנדב לסייע לניצולי שואה לקבל פיצויים מגרמניה. כפולת העמודים השלישית ב"ידיעות אחרונות" עוסקת בתקומת העם היהודי. "לראשונה מאז קום המדינה, יותר משישה מיליון יהודים, המספר הכל-כך סמלי, חיים בישראל", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת גד ליאור, תלם יהב ודני אדינו אבבה. הנתונים שמתפרסמים בידיעה, ובעוגה אינפוגרפית צמודה, מערבבים משום-מה בין גזע לדת: בישראל 6 מיליון יהודים, כ-1.6 מיליון ערבים, וכ-350 נוצרים שאינם ערבים וחסרי דת. אם שמים את האינטגריטי העיתונאי של עורכי "ידיעות אחרונות" בכוס של קוקה-קולה, הוא נמס ונעלם תוך 7 שניות. גם הבוקר מקדם העיתון את מיזם המחזור החגיגי שיזמה חברת קוקה-קולה ישראל. זו הפעם הרביעית בימים האחרונים שמתפרסם תוכן מערכתי כביכול על מפעל המחזור שהקימה החברה לרגל חג הפסח. הפעם מדובר בידיעת תצלום לא חתומה שמתפרסמת בתחתית עמ 26 של העיתון ובמרכזה פסלון עשוי פחיות קוקה-קולה. באותה מידה אפשר היה לתת דוגמה אישית ולמחזר את אחת הידיעות הקודמות על מפעל המחזור שראו אור בעיתון. ממילא כל הידיעות הן בעלות ערך אפסי זהה לקורא, כולן קידמו כניסה למיזם אחרי שכל הכרטיסים לו אזלו, וכולן ביטאו קודם כל את שיתוף הפעולה בין כלי תקשורת גדול לחברה מסחרית ומפרסמת גדולה, ורק אחר-כך את האגנדה הסביבתית של מוזי ורטהיים והחברה שבשליטתו. ענייני תקשורת נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי ארגון העיתונאים בישראל הקים ועד באתר נענע10. ב"מעריב" מדווח יובל גורן כי עמיתתו לעיתון, ליאת שלזינגר, זכתה בפרס פראט לתקשורת סביבתית. בידיעה לא מצוין כי לצד שלזינגר זכו השנה בפרס גם כתב ynet ארז ארליכמן ואתר "בידיים". ברק רביד מדווח ב"הארץ" כי סגן שר החוץ זאב אלקין דורש לחקור הדלפה של מברקים דיפלומטיים מהמשרד, על אף שלא היו מסווגים. "יש תחושה שאלקין ממשיך את מורשת ליברמן: ציד מכשפות של כל מי שדיבר אי-פעם עם עיתונאים", אמר לרביד מקור במשרד החוץ. עקיבא נוביק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי העיתון החרדי "בקהילה" טישטש את פניהן של נשים שהופיעו בתצלום הנודע מגטו ורשה שבו נראה ילד יהודי מרים ידיו. "הנשים לא היו הפוקוס בכתבה, ולכן טושטשו", הסביר לו עורך "בקהילה", אברהם גרינבוים. שני מאמרים במדור הדעות של "דה-מרקר" עוסקים בשקיפות ובחופש המידע. ח"כ זהבה גלאון כותבת על החשאיות שמאפיינת את דיוני ועדת הריכוזיות. מנכ"לית התנועה לחפש המידע, אלונה וינוגרד, כותבת על חשיבות חשיפתם של הפרוטוקולים מדיוני ועדת טרכטנברג. בשער המוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם ראיון שערך יובל סער עם פיטר אוֹרנטוֹפט, המגדיר את עצמו "עיתונאי חזותי". |
בית המשפט העליון נענה לבקשת "העין השביעית", "הצלחה", "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" • בקשה נוספת הוגשה לשידור הדיון בביטול עילת הסבירות | בית המשפט העליון נענה אמש (רביעי) לבקשת "העין השביעית", "הצלחה", "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" לשדר בשידור חי את הדיון בעתירת התנועה לאיכות השלטון בעניין כינוס הוועדה לבחירת שופטים. העמותות מיוצגות בידי עורך הדין אלעד מן. הדיון יתקיים ב-7 לספטמבר, וכמה ימים לאחר מכן, ב-12 לספטמבר, ידון העליון בהרכב חריג של 15 שופטים בעתירה נגד ביטול עילת הסבירות. גם עבור דיון זה הוגשה בקשה לשדרו בשידור חי. ההכרעה בשתי העתירות הללו נמצאת בלב הוויכוח הציבורי בישראל בימים אלו. בבקשות לשידור החי נכתב: "מדובר בעתירות העוסקות בליבת הנושאים הנמצאים על סדר היום הציבורי במדינת ישראל נכון לעת הזו והנמצאים בלב מחלוקות ופולמוס, ועל כן אין ספק שמדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית גדולה. הוא נוגע לאזרחי ישראל, רובם ככולם, וקשור לנורמות הנוגעות למינויים, לרשות השופטת והמבנה המשטרי בישראל ובהוראות חוק מרכזיות אחרות". ב-24.7 אישרה מליאת הכנסת ברוב של 64 חברי כנסת את התיקון לחוק יסוד: השפיטה בקריאה שנייה ושלישית. התיקון מבטל את השימוש בעילת הסבירות בהחלטות שיפוטיות בנוגע להחלטות ממשלה ושרים. זהו החוק הראשון שעובר במסגרת חוקי ההפיכה המשטרית שמקדמת ממשלת נתניהו. שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים כך שתישלט בידי הממשלה הוא נדבך נוסף של חוקי ההפיכה. עד שתצליח בכך, מסרב שר המשפטים יריב לוין לכנסה. בתנועה לאיכות השלטון עתרו נגד לוין ונגד הממשלה בדרישה שיכנסו את הוועדה. לטענת התנועה, אי כינוס הוועדה חרף המחסור החמור בשופטים יש בו משום הפרת החוק בידי שר המשפטים. עוד טוענת התנועה בעתירה, כי יש חשש שאי כינוסה של הוועדה "נגוע בחוסר תום לב ובשיקולים זרים" וכי הדבר "אינו מידתי ובלתי סביר בצורה קיצונית ופוגע באופן ישיר באזרחי המדינה וברשות השופטת". בית המשפט העליון החל לפני כשלוש שנים בפרויקט ניסיוני לשידור דיונים נבחרים. בחלקו הראשון שודרו 12 דיונים בשידור ישיר בעתירות ובהליכים בעלי חשיבות ציבורית, במהלך השנה הנוכחית הוחלט על הרחבת הפרויקט. הדיון האחרון ששודר עסק בעתירה נגד "חוק טבריה", שנועד להיטיב ישירות עם מקורב של אריה דרעי שרצה להתמודד על ראשות העיר. ההחלטה אילו דיונים לשדר נסמכת על סעיף 7 לנוהל השידורים, בו נכתב כי "אמת המידה המרכזית להמלצה על שידורו של דיון היא קיומו של עניין ציבורי בהעברת הדיון בשידור ישיר. לצד זאת ייבחנו שיקולים נוספים, לרבות: טיבו ומהותו של ההליך וכן ההשלכות שיהיו להעברת הדיון בשידור ישיר על זכויותיהם של בעלי הדין ושל צדדים נוספים, ובהן הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב". בבקשות נכתב כי "חשיבותו של התיק האמור לציבור גדולה וראוי כי בית המשפט הנכבד ישקול את אפשרות שידורו נוכח מאפייניו, ובשל כך שהוא נוגע לציבור רחב, בסוגיות ליבה". עוד קודם לשתי העתירות המדוברות שודר הדיון בבג"ץ בעתירה נגד חוק הנבצרות, תיקון לחוק יסוד שלפיו בג"ץ לא יהיה מוסמך לדון בנבצרות של ראש ממשלה, וכל החלטה או צו בנושא יהיו נעדרי תוקף. על פי נוסח הצעת החוק, נבצרות של ראש ממשלה תוכל להתרחש רק בשל אי מסוגלות פיזית או נפשית של ראש הממשלה למלא את מקומו. הסמכות להכריז על נבצרות תהיה של ראש הממשלה עצמו, או בניגוד לדעתו אם הממשלה הצביעה על כך ברוב של שלושה רבעים מחבריה, ולאחר מכן גם הכנסת הצביעה על כך ברוב של 90 ח"כים. החוק התקבל למרות הטענות כי מדובר בחקיקה פרסונלית שנועדה לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו באופן אישי, ובפרט להתגבר על חוות הדעת של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה באשר לניגוד העניינים שבו נמצא נתניהו, הנאשם בשלושה תיקים פליליים, בעיסוקו בחוקי המהפכה המשפטית. בחוות דעת חריפה קבעה בהרב-מיארה שיש לבטל את החוק שכן מדובר בשימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת, ובשימוש בהליך חקיקה מואץ כדי לעצב הסדר נבצרות לראש הממשלה באופן שיאפשר לו להתערב ב"קידום חקיקה שיש בה כדי להיטיב באופן אישי את מצבו המשפטי". כמה ימים לאחר הדיון הוציא בג"ץ צו על תנאי והרחיב את הדיון בעתירה ל-11 שופטים. כעת על המדינה לנמק מדוע לא להקפיא את החוק. |
בפני רשות השידור עומדות שלוש אפשרויות: גסיסה אטית, המתת חסד או ניתוח חירום והשתלה. אם ועדי העובדים יעמדו על שלהם, תנוע הרשות במסלול הראשון; אם יו"ר הרשות יממש את איומיו, יבוא הקץ על קיומה; דרך שלישית אפשרית, אך היא כרוכה בסגירה של הרשות | ברשות השידור, השקועה בגירעון מתמשך, שוב הכריזו על צעדי חירום. הוועד המנהל קיבל את המלצות הנהלת הרשות לשורה של צעדי התייעלות וקיצוצים בהיקף של כ-40 מיליון שקל עד סוף השנה. משמעות הדבר: צמצום בכוח האדם בטלוויזיה, ברדיו ובמינהל, חופשות יזומות, סגירת אולפנים, השבתת ניידות גדולות, עצירת הרכש וההפקות החיצוניות, הפסקת נסיעות לחו"ל ועוד. המשמעות המעשית של הצעדים הללו היא שערוץ 1 ישדר רק את "מבט", "יומן", "רואים עולם" ושידורים חוזרים בשידור מעגלי בלתי נגמר. "יומן" ו"רואים עולם", שמשודרות בימי שישי ושבת, לא ישודרו בשידור חי, והתוכניות האחרות, ובהן "פוליטיקה", "מבט שני", "הסיפור האמיתי", "מקורות יודעי דבר" ו"זמן אוויר", יירדו מהמסך לפרק זמן בלתי ידוע. היה מי שהגיב, בהומור מקאברי הראוי למצב, כי אם צופי ערוץ 1 יראו בעיקר שידורים חוזרים, כדאי שישלמו לרשות השידור בצילום תשלום האגרה האחרון בחזקת תשלומים חוזרים עבור שידורים חוזרים. אבל המצב רחוק מלהיות מצחיק: זוהי שקיעה נוספת של ספינת רשות השידור אל המצולות. הנהלת הרשות כשלה במשא-ומתן מתיש עם ועדי העובדים ולא הצליחה להגיע איתם להסכמה. התוצאה היא כשלון תוכנית הרפורמה שביקשה ליישם בתיאום עם העובדים. החלת הרפורמה היתה כרוכה בפיטורי מאות עובדים, קיצוצים ושינויים מינהליים ותפעוליים, ולאלה התנגדו ועדי העובדים. עתה, כשהרפורמה תקועה, משרד האוצר דורש מהרשות להחזיר לו מענק בגובה עשרות מיליוני שקלים שהעברתו הותנתה בהתקדמות בהפעלת הרפורמה. משה גביש, יו"ר הוועד המנהל של רשות השידור, מאשים את העובדים באחריות לגירעון וטוען כי "במשך שנה ניסיתי לבצע רפורמה ללא משבר, על אף שבמדינת ישראל הניסיון מראה שללא משבר לא מגיעים אף פעם להסכמה. לצערי הרב נכשלתי, והמשבר הגיע בדמות הגירעון. אנחנו פועלים בהתאם, אבל אני עדיין מאמין שיכולה להיות התעשתות של כל הגורמים – הרשות, העובדים והאוצר – שתעצור את ההידרדרות במדרון". חשוב להבין כי ההידרדרות לא החלה עתה, המשבר אינו בשל גירעון עכשווי ורשות השידור קורסת כבר זמן ארוך, מאבדת צופים ומאזינים והופכת להיות שולית, זניחה וחסרת תרומה לשיח הציבורי, לתרבות הישראלית ולסדר היום הישראלי. הרבה ועדות בדיקה קמו והלכו, מותירות דו"חות שהצהיבו במגירות מאובקות. ממצאיהן היו כמעט זהים: הם הצביעו על הצורך בניתוק רשות השידור מהפוליטיקאים, בפירוק מערכת הסכמי השכר עם רוב ועדי העובדים המגזריים ברשות, בייעול הניהול וההפקה, בפיטורי עובדים מיותרים לאור האבטלה המאוד לא סמויה ברשות וכדומה. שלושה תסריטים אפשריים עומדים עתה בפני רשות השידור, ולכל אחד מהם מחיר ברור. המסלול הראשון הוא של גסיסה אטית. היתרון הברור לבחירה במסלול זה: הוא מוכר היטב וגם אחריתו ידועה. הרשות תמשיך לשקוע, הפתרונות הזמניים של פשרות והזרמות כספיות קצובות לא יביאו להבראה והתאוששות. הטלוויזיה הישראלית תהיה לערוץ של שידורי ארכיון ותאבד את מעט הצופים שעוד נותרו לה. רשות השידור החולה תהיה לסופנית ואנו, מקורביה, יקיריה, אוהביה ושונאיה, נוכל להתקבץ ליד מיטתה (היקרה מאוד, תקציב שנתי של כ-750 מיליון שקל) ולצפות בדעיכתה. יהיו לנו כמה רגעי נוסטלגיה דביקה והספדים מרגשים ליד הקבר, שבו נטמון את השרידים הלא-מכובדים של השידור הציבורי בישראל וניזכר בימים יפים של פעם. נזיל דמעה לזכר "מבט לחדשות", פסטיבלי הזמר, האירוויזיון בירושלים, "ניקוי ראש", חיים יבין, "מוקד" ועוד. ואז נלך לנו הביתה, לעולם שבו אין שידור ציבורי, רק תעשיות הרייטינג נמוכות המצח של ערוץ 2 וערוץ 10. התסריט השני הנרקם ממש מול עינינו הוא של המתת חסד. ציבור משלמי האגרה שקץ במצב שבו אין הוא מקבל תמורה לאגרה, יחד עם עיקשות ועדי העובדים, הנחרצות של משה גביש וחוסר המנהיגות של קברניטי המדינה יביאו לסיומה המהיר של שקיעת הרשות על-ידי סגירתה הסופית. על ההספדים, דמעות התנין, הנוסטלגיה – ראו נא בתסריט "הגסיסה האטית". זה רק יהיה מהיר יותר, מביש פחות וזול מאוד בהשוואה לצורך לקיים חולה סופני בעירויים תקציביים יקרים. משה גביש, כך אני מתרשם מהיכרות אישית, אינו אדם החושש ללכת "עד הסוף". מי שגדל במס-הכנסה ואחר כך בחברת חשמל אינו מפחד מאיומים ואינו מתפתה להבטחות סרק. אני מאמין להצהרה שלו כי יש אפשרות של "הפניית כל כספי הציבור הללו [תמיכה ציבורית ברשות השידור והאגרה] לצרכים אחרים, למשל לסל התרופות או לשיפור החינוך, והותרת השידור בארץ בידי הערוצים המסחריים בלבד. אין חלופה שלפיה הרשות תמשיך לקבל 750 מיליון שקל כל שנה ותמשיך להתנהל כפי שהיא מתנהלת כיום". גביש יעדיף לסגור את רשות השידור בהמתת חסד מאשר להמשיך להתבזות בקריסת הרשות, חיזור אחרי הקצבות סיוע ומסעי חנופה אחר פוליטיקאים. אבל יש גם תסריט אחר: גם חולים אנושים זוכים לעתים לנס של החייאה ושיקום. גם בפני רשות השידור עומדת, לדעתי, אפשרות של מסלול החייאה, אך לא יהיה זה מסלול קל וגם ההצלחה לא מובטחת. נדרשים לו מעוף, אומץ, נחישות וגם נטילת סיכונים, ממש כמו בכל פרוצדורה רפואית מסוכנת. למהלך זה, כמו בניתוח לב מסובך, הכרחיים ניתוק מערכות, סטריליזציה מוחלטת, השתלת מערכות חדשות והתאוששות מבוקרת. במלים אחרות: יש לסגור את רשות השידור כי לא ניתן להמשיך במצב הנוכחי, שבו הכל כבול ומסובך ברשת הסכמי עבודה ארכאיים, שבו הגוף סובל מכיבים מדממים של אבטלה וייאוש. אולם, כמו בניתוח חירום שבו מנותקות מערכות חיוניות, תופעל החייאה: הקמה מחודשת של רשות השידור. ישובו אליה עובדים רבים מהמוכשרים שיש בה כיום ואליהם יצטרפו כוחות חדשים, רעננים ורעבים להצלחה. בכך יישמרו הכוחות החיוניים מהגוף הקיים בצד השתלת איברים חדשים. כל זאת, כמו בניתוח אמיתי, חייב להתבצע בסביבה סטרילית, כלומר תוך התנתקות מעסקנים פוליטיים שתמיד ניהלו או התערבו ברשות השידור. ההתאוששות, אם אכן תגיע, לא תהיה מהירה: גם בבריטניה הצליח ה-BBC למצב את עצמו מחדש רק בתהליך אטי של התמודדות עם ערוצים מסחריים מסנוורים בפירוטכניקה של שעשועונים, פרסים, ריאליטי וחיזור חנפני אחרי קהלים. ה-BBC נזקק לתהליך ארוך של בנייה מחדש ומיצוב משודרג. בימים אלה הגיעה רשות השידור, מוכת זקנה, חולי ושיתוק מערכות, אל חדר המיון של עתידה הציבורי. מקצועני התקשורת יציבו בפני המשפחה הממתינה בחוץ את שלוש האופציות: המתת חסד, גסיסה אטית וכואבת או ניסיון להחייאה תוך התערבות חודרנית בגוף החולה. ההחלטה היא בידי רבים – הציבור הישראלי, מנהלי רשות השידור ועובדיה, השרים הנוגעים לעניין וחברי-הכנסת. ואני? אני יושב לי בחדר ההמתנה, דאוג ומכוסס ציפורניים, כי איני רוצה לקום מחר בבוקר ולמצוא שאין לנו שידור ציבורי, לגלות שנותרנו רק עם ה"טאלנטים" הזחוחים והרדודים של הערוצים המסחריים. אני מקווה ומייחל שיהיו מי שיעזו לנסות את מהלך ההחייאה וההתאוששות, למרות הסיכון והכאבים הצפויים, כי אני מעדיף סיכוי כלשהו של החלמה על פני קבורתו של השידור הציבורי בישראל. |
הציפייה לסיקור שמספק תמונה מלאה ומורכבת לא יכולה להתממש באף כלי תקשורת מקומי, אלא בתקשורת האיכות העולמית | מסעותי ברחבי תבל ככתב זר הביאה אותי למסקנה שתפתיע רבים בישראל, מדינה קצת סכיזופרנית שנוטה בפראיות בין האדרה להלקאה עצמית: התקשורת בארץ, בסופו של דבר, טובה יחסית. אבל במסגרת הסיוט העכשווי, אולפני החדשות ותאי הכתבים הפכו במידה רבה ללהקת מעודדים. זה די מובן בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, כמובן. רוב כלי התקשורת בישראל הם עסקים מסחריים שחייבים לקחת בחשבון את רצון הלקוחות, ולקהל בישראל אין כרגע סבלנות לשום דבר מלבד נרטיב הקורבן. אבל התוצאה היא שרוב הישראלים לא זוכים לדיון חשוב על ההשלכות ההרסניות של תגובת ישראל לטבח: פלישה קרקעית לחצי הצפוני של רצועת עזה ומסע הפצצות מסיבי. למטרת ה"תמרון" יש תמיכה רחבה בעולם, אבל לא לתוצאה: אלפים רבים של אזרחים פלסטינים הרוגים. לאופן בו ישראל מנהלת את המלחמה ישנם היבטים מוסריים, אסטרטגיים ופוליטיים, כולל החשש המעשי שלחץ עולמי מסיבי עלול לגרום לעצירת המאמץ המלחמתי כשחמאס עדיין על כנו. במקום לעסוק בכך, רוב כלי התקשורת מתמסרים רוב הזמן למלודרמה של שחרור בני הערובה, שמציעה סצנות מדהימות של תינוקות, ילדים, זקנים ועובדים תאילנדים ופיליפינים עושים את דרכם חזרה לישראל. מה שנזנח לחלוטין הוא הדיון על האופן שבו הטרגדיה הנוכחית קשורה לעשרות שנות דיכוי הפלסטינים בידי ישראל - בעיקר בגדה המערבית, שנותרה כבושה עם איים של אוטונומיה מוגבלת לרשות הפלסטינית. בישראל לא כיהנה ממשלה שמוכנה לשאת ולתת על הסכם שלום אמיתי מאז 2009. היא המשיכה להתנחל בשטח, והממשלה האולטרה-לאומנית של בנימין נתניהו אף אפשרה למתנחלים קנאים ואלימים להשתולל, כשהתוצאות לעיתים קטלניות. חמאס הוא סיוט גיהאדיסטי שפל שקורבנותיו העיקריים הם הפלסטינים עצמם; הוא מחויב להשמדת ישראל ולמניעת הסכם שלום, ולא ניתן עוד לצפות שישראל תסבול את קיומו בשלטון מעבר לאיזו גדר. אבל יש לו תמיכה רחבה, ויש סיבה לכך. לא צריך להיות אפולוגיסט של החמאס כדי לתהות אם אחיזתו בדעת הקהל, ממנה הוא שואב לפחות חלק מהתעוזה שלו, קשורה לייאושם של הפלסטינים. יש יוצאי דופן, כמובן. "הארץ" הוא נס קטן של הגינות, עומק ותחכום, בעברית ובאנגלית. אבל הוא חסום למי שאינם מנויים, כך שהמתונים והליברלים היותר מבוססים כלכלית הם שקוראים אותו - ולא ההמונים הזקוקים לתמונת המורכבת שהוא מספק. התקשורת הערבית היא כמובן תמונת מראה לסוג העיתונות שמציע "הארץ". למרות שמנהיגי האזור מתעבים את חמאס, הסיקור במדינותיהם מתמקד כמעט אך ורק בסבלם של הפלסטינים, ונוטה להגזים בנזק שגרמה ישראל. "אל-גזירה", המתונה יחסית לערוצים אחרים, מאפשרת לדוברים בה לקבוע ללא עוררים שישראל מבצעת רצח עם וכי היא זו שפתחה במלחמה. כמובן שאין תזכורת לכך שבלי חמאס לא היה מצור על עזה או שהרשות הפלסטינית הצליחה לבזבז הצעות רציניות להקמת מדינה עצמאית, ב-2001 ו-2008. מכיוון שהעולם הערבי אינו דמוקרטי, חוסר הרצינות של התקשורת הערבית לא מפתיע. מהעיתונאים הישראלים אפשר היה לצפות להתנהלות אחרת, הם הרי מתנהלים לפי סטנדרטים מערביים. אף על פי שאף כתב בשום מקום לא יכול לטעון שהוא אובייקטיבי לחלוטין, זה בהחלט כישלון להיות סובייקטיבי לחלוטין. כמובן שבכל מדינה, התקשורת המקומית הופכת פרובינציאלית בזמנים של טראומה לאומית. לאחר ה-11 בספטמבר הייתה מעט מאוד סבלנות בתקשורת בארה"ב, הפרובינציאלית ממילא, לשום דבר מלבד סיפורים על המתקפה. הציפייה לסיקור שמספק תמונה מלאה ומורכבת לא יכולה להתממש באף כלי תקשורת מקומי, אלא בתקשורת האיכות העולמית. רק שם אפשר לקבל באמת את שני הצדדים של הסיפור, ולפעמים גם יותר משניים. קיימת רשימת קצרה להחריד של כלי תקשורת שממלאים כמה תנאים קריטיים: הקהל שלהם גלובלי ולכן תחום הכיסוי שלהם הוא העולם, ולא איזור מסויים; הם נמצאים היכן שמתרחשות חדשות או מגיעים לשם כשצריך; אין להם אגנדה אידיאולוגית או גיאופוליטית גלויה; יש להם סטנדרטים גבוהים, כך שהמידע עומד בסף מינימלי של אמינות. על התנאים הללו עונים הסוכנויות רויטרס ו-AP ( שם עבדתי שנים ארוכות), "בלומברג ניוז" (ששמה דגש על חדשות כלכליות), CNN, BBC, AFP, ה"ניו יורק טיימס" וה"אקונומיסט" (שמתמקד בפרשנות ובעל גישה ליברלית, אבל מבריק ומשופע בסטייל). אם רוצים לרפד את הרשימה, אפשר לכלול את EFE שמשרת את העולם הספרדי. וישנם גם גופי תקשורת כמו Die Welt הגרמני ו-Le Monde הצרפתי שמחזיקים פרילנסרים ברחבי העולם. כמובן שהייתי משאיר מחוץ לרשימה כלי תקשורת שמשרתים דיקטטורות, כמו הסוכנות הסינית שינחואה. ארגוני החדשות הבינלאומיים הללו נראים ונקראים במדינות שנמצאות במלחמה כמו אוקראינה ורוסיה, אזרבייגן וארמניה, וכמובן באיזורנו. הדיווחים שלהם מתקבלים לפעמים בזעם, לפעמים בצדק. זה בסדר, אי אפשר לרצות את כולם כל הזמן, תמיד אפשר להשתפר, יש אילוצים ואלה הם החיים. אף אחד מהארגונים שהזכרתי אינו מושלם. אבל הם מתנה לכל מי שמתעניין בטיוטה הראשונית של ההיסטוריה, והם מציעים שירות חשוב במיוחד לאלה שבמקרה נמצאים במקום שבו אותה היסטוריה מתרחשת. דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון ויו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל, כיום שותף מנהל של חברת יחסי הציבור Thunder11 |
המאבק על היציגות בקבוצת "ידיעות אחרונות": ארגון העיתונאים מפסיק את הליך הגישור מול אגודת העיתונאים תל-אביב. האגודה: "אנחנו מתנהלים בכבוד ובממלכתיות, בלי ליזום מלחמות מיותרות עם הבעלים" | נסיונו של ארגון העיתונאים בישראל לארגן את עיתונאי קבוצת "ידיעות אחרונות" ממשיך להיתקל בקשיים מצד הנהלת גוף התקשורת ואגודת העיתונאים בתל-אביב. נשיאת בית-הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, התבקשה לאחרונה על-ידי ארגון העיתונאים, השייך להסתדרות, להכריע כי הוא ארגון העבודה היציג בקבוצת "ידיעות אחרונות", ולא אגודת העיתונאים תל-אביב. טרם הדיון בסוגיה הפנתה ארד את הצדדים לגישור אצל שופט בית-המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר. לפני כשבועיים הודיע זמיר כי התקיימו שתי פגישות טרום-גישור עם הצדדים ואף הוצע להם נוסח של הסכם גישור, אולם בעוד שנציגי אגודת העיתונאים בתל-אביב הודיעו כי הסכם הגישור שהציע מקובל על האגודה, מטעם בא-כוחו של ארגון העיתונאים בישראל נמסר כי "ההסתדרות החליטה שלא להמשיך את הגישור בעניין הסכסוך הבינארגוני מול האגודה". ארגון העיתונאים טען בפני הנשיאה ארד כי הגישור מול האגודה לא צלח, בין היתר "עקב חוסר תום לבה של האגודה". לטענת באי-כוחו של הארגון, עורכי-הדין מורן סבוראי, אמיר בשה וענת גוטמן-מרום, לאחר שבית-הדין הפנה את הצדדים לגישור, שלחה האגודה לכל עובדי "ידיעות אחרונות", באמצעות המייל של המעסיק, הודעה ובה התייחסות לדיון שהתקיים בבית-הדין לעבודה בצירוף טופס הצטרפות לאגודה והזמנה למלאו. "נסיון האגודה לפנות כך לעובדים, במהלכו של הליך משפטי ולאחר שהצדדים הופנו לגישור, כאמור, תוך שימוש בתיבת הדוא"ל של המעסיקה ומעל לראשו של הארגון, מהווה שבירת כלים", נטען מטעם הארגון. "[...] בנסיבות עגומות אלה, בעת שאין פרטנר אמיתי וענייני להליך גישור, נאלצה המבקשת להודיע כי היא חוזרת בה מנסיון הליך הגישור". נראה כי לנשיאה ארד לא תהיה ברירה אלא להכריע בסוגיית היציגות ב"ידיעות אחרונות". בינתיים צפה ועלתה על פני השטח שאלת היציגות גם ב-ynet, אתר החדשות מבית "ידיעות אחרונות". ארגון העיתונאים הכריז כי הצליח להשיג את חתימותיהם של שליש מהעיתונאים באתר, אולם שוב נתקל בקשיים. תחילה סירבה ההנהלה להכיר בו כארגון יציג, כעת טוענות הנהלת ynet ואגודת העיתונאים כי האגודה היא הארגון היציג גם באתר. לפני כשבועיים, ובעקבות הערת השופט דורי ספיבק מבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, הגישו באי-כוחו של הארגון בקשה מתוקנת להכרה בארגון כבעל היציגות באתר. לבקשה זו צורף התקנון הרשמי של ארגון העיתונאים, שעד היום לא נחשף בפומבי. להורדת הקובץ (PDF, 547KB) הנהלת האתר, באמצעות עורכי-הדין אריאל שמר וענת בש, טענה כי יש לדחות את בקשת הארגון בין היתר משום שארגון העיתונאים הוא גוף ריק מתוכן וחסר חברים. לטענתה, כיוון שהארגון אינו דורש דמי חבר ממי שאינו מועסק בהסכם קיבוצי, העיתונאים שחברים בו למעשה אינם חברים בו. עוד נטען כי תקנון הארגון מאפשר צירוף של עובדים שאינם עיתונאים וכי כמה מטופסי ההצטרפות שהציג הארגון פסולים מסיבות שונות. כמו כן טענה הנהלת ynet כי הארגון הרשמי לעיתונאים בישראל הוא אגודת העיתונאים, ועל כן ראוי היה להודיע לו על טענת יציגות מטעם הארגון ולנהל את הדיון בבית-הדין הארצי, כסכסוך בין שני ארגוני עבודה. אגודת העיתונאים בתל-אביב הגישה תגובה דומה לבית-הדין, וטענה בין היתר, באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, כי היא "ארגון העובדים הפרופסיונלי היציג בכל מערכות העיתונים בישראל", לרבות באתר ynet. "האגודה נושאת בתפקיד של ארגון עובדים יציג בענף העיתונות, וככזו היא מתנהלת בכבוד ובממלכתיות", נטען מטעם האגודה. "[...] על רקע דברים אלה, מוצאת לנכון האגודה להגיע להסכמות עם הבעלים של העיתונים ואמצעי התקשורת, ולא ליזום מלחמות מיותרות עימם. זאת, בניגוד מצער למבקש [ארגון העיתונאים], אשר רואה את ההצדקה העיקרית לקיומו בחתירה לחתימה על הסכמים קיבוציים אינסטנט, אשר אינם מביאים (לפחות במבחן התוצאה!) דבר וחצי דבר לעיתונאים". עוד טענה האגודה כי היא "מתנהלת כארגון עובדים דמוקרטי המחויב לתקנון שלו ומקפיד מאוד לקיימו, ככתבו וכלשונו", בעוד שארגון העיתונאים פועל באופן לקוי, תוך "העדר מוחלט של הליכים דמוקרטיים פנימיים", כגון בחירות פנימיות ומוסדות מסודרים. כמו הנהלת האתר, כך גם האגודה מבקשת מבית-הדין האזורי להעביר את הדיון לבית-הדין הארצי, לצורך הכרעה שם בסוגיית היציגות. 22825-08-13 44297-08-13 |
גדעון לוי מתעקש על הקו הירוק, גם בבקעת הירדן | "ישראל היום" מסמן את יאיר לפיד כ"דבר הבא" | "מעריב" כותב על מצוקה בחברה הערבית | בדיוק לפני שבוע דיווחו העיתונים כי ילדה בת תשע נפצעה באירוע שהתרחש בפסגות, ככל הנראה בפיגוע על רקע לאומני. כמה מהעיתונים כינו את המקום, הנמצא מעבר לקו הירוק, סמוך לרמאללה, "התנחלות". אחרים כינו אותו "יישוב". הבוקר מדווחים כל העיתונים על רצח אל"מ (מיל) שריה עופר, שהתגורר בברוש-הבקעה. גם כאן נבדק החשד כי הרצח, במוטות ברזל וגרזינים, בוצע על רקע לאומני. אף עיתון אינו מכנה את המקום "התנחלות", על אף שגם הוא נמצא מעבר לקו הירוק, בבקעת הירדן. ביתו של עופר מוגדר "כפר נופש". "אף שבקעת הירדן נמצאת מעבר לקו הירוק, מרבית תושבי הבקעה אינם מתיישבים עם סטריאוטיפ המתנחל הקלאסי", כותב ב"ידיעות אחרונות" עקיבא נוביק, במסגרת טור רקע קצר על האזור שבו נרצח עופר. "הבקעה", מסביר נוביק, "מאוכלסת בעיקר בחילונים ובמצביעי שמאל רבים, והעדר חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית מונע מהבקעה להפוך אזור מחלוקת". תחת הכותרת "האיש מן הבקעה" מתארים ב"ידיעות אחרונות" אתי אברמוב, עקיבא נוביק ואיתן גליקמן את דמותו של שריה (יא-יא) עופר. "קצין בסיירת חרוב, אח שכול ממלחמת יום-כיפור, אחיין של יולי וסמי עופר, לוחם וחולם", מתמצתת כותרת המשנה את סיפור חייו. "שריה התגייס לצנחנים והגיע לסיירת חרוב ב-1970", הם כותבים, "היחידה עסקה בפעילות מבצעית בבקעת הירדן, שכונתה אז ארץ המרדפים", וביהודה ושומרון [...] ב-1989 החליט לקשור את חייו לבקעת הירדן, שם החל את דרכו כקצין צעיר". "ברוש-הבקעה היה בעבר בסיס ירדני, ועם כיבוש הבקעה במלחמת ששת-הימים הוסב המקום להיאחזות נח"ל", כותבים אפרת פורשר ודני ברנר ב"ישראל היום". "במשך שנים נעשו כמה נסיונות ליישב את המקום, אשר נמצא במיקום אסטרטגי חשוב – על כביש 90, חמישה קילומטרים מדרום להתנחלות שדמות-מחולה שבבקעה, אך הנסיונות כשלו. בסוף שנות ה-90 ייסד עופר במקום את כפר הנופש, אך הוא נכשל כלכלית והוא נאלץ לסגור אותו כמה פעמים. לפני שנים מספר פתח אותו שוב, לסירוגין, והתגורר שם עם רעייתו השנייה, מוניק". "יאיא הלך לברוש בתנאים לא תנאים והשקיע בין 2 ל-4 מיליון שקל מכיסו", מצוטט ב"ידיעות אחרונות" ראש המועצה האזורית בקעת הירדן דוד אלחיאני. "הוא ויתר על חיי נוחות במרכז הארץ ובחר לגור לבד בחום 51 מעלות כדי להפריח את הארץ שלנו". "רצתי יחפה, בפיגמה, על קוצים. צעקתי: תצילו אותו", קוראת הכותרת הראשית הדרמטית של "ידיעות אחרונות", ציטוט מפי מוניק, אשתו של עופר, שהיתה עדה לרצח, נמלטה מהמקום והצליחה (פצועה, זוחלת) להגיע למקום מבטחים. "אני לא מעכלת את זה", היא מצוטטת ב"ישראל היום". "זה לא קורה. גרנו בבקעת הירדן. לצדנו יש יישובים אחרים. זו התיישבות של בודדים כמו שיש במקומות אחרים. אחרי שאיבדנו אדם יקר כזה, אנחנו כמדינה חייבים לפעול נכון ולעשות הכל כדי שהדברים יתוקנו וכדי שאנשים יוכלו לחיות בשקט ובשלווה". ב"הארץ" נכתב כי בתשובה לשאלה אם תחזור לגור בכפר הנופש השיבה מוניק: "כרגע אני לא חושבת לחזור לגור באותו מקום, אבל אסור לנו לוותר, אנחנו חיים במדינה שלנו וצריכים להמשיך לעשות מה שאנחנו עושים בלי שאף אחד ירשה לעצמו לבוא ולקחת חיים. זו אדמה שלנו, צריך להמשיך ולחיות באזור הזה. זו מדינת ישראל וצריך להישאר שם". "בלב מחוז האפרטהייד הישראלי נרצח שלשום חוואי", פותח גדעון לוי את טורו במדור הדעות של "הארץ". לוי טוען כי "דין ברוש-הבקעה כדין אש-התורה, מעלה-אפרים כמעלה-אדומים, מחולה כעפרה. כולן התנחלויות, כולן מאחזים של הכיבוש הישראלי, כולן קולוניות". לדבריו, "בבקעה הכל-ישראלית כביכול, בקעת הקונסנזוס, נמצאים העושק והדיכוי במתכונתם החריפה והמפורשת ביותר". זהו טור חריג ביותר, שאינו מחלחל אף לטרמינולוגיה של הדיווח החדשותי בעיתון שבו הוא מתפרסם. בידיעה מאת גילי כהן, חיים לוינסון ואלי אשכנזי פסגות היא "התנחלות" ורצח באזור קלקיליה התרחש "בגדה המערבית", אולם ברוש-הבקעה מתואר פשוט כ"כפר נופש". כל יתר טורי הפרשנות הנלווים לסיקור הרצח עוסקים בשאלה אם לפנינו תחילתה של אינתיפאדה שלישית. בהם אין בידול בין האירוע בבקעת הירדן לאירועים אחרים שהתרחשו לאחרונה בשטחים. "צה"ל: העלייה באלימות מוגבלת, זו לא אינתיפאדה", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ", שמובילה לטור מאת עמוס הראל. הראל מדגיש בטורו (כמו פרשנים אחרים בעיתונים האחרים) כי מכנה משותף לכמה ממעשי הרצח של ישראלים השנה בשטחים הוא האפשרות כי המניע למעשים היה פלילי ולאו דווקא לאומני. "בניגוד לעבר", הוא כותב, "סדרת הפיגועים אינה באה על רקע הצטברות מזוהה מראש של תסכול יוצא דופן בשטח ואינה משתלבת בהפגנות המוניות או ברמיזות ואיומים לשימוש בטרור מצד בכירי הרשות הפלסטינית. לכן, למרות העלייה במספר התקריות וההרוגים, ההסלמה לא מתוארת בשלב זה כאינתיפאדה – וישראל נראית כמי שעדיין מגששת את דרכה באשר לדרך התגובה הנכונה לפיגועים האחרונים". "באין מודיעין ובאין הסבר אינטליגנטי הנשען על נתונים מהשטח", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", "המסקנה המיידית היא אחת: שרשרת האירועים האחרונה היא תוצאה של היחלשות ההרתעה של כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים מול האוכלוסייה הפלסטינית בגדה – המחבלים והעבריינים הריחו חולשה ואיבדו את הפחד". יוחאי עופר ב"מעריב" כותב על "ראשיתה של אינתיפאדה עממית", להבדיל מ"גל של אירועי טרור מאורגנים המגובים מגבוה בידי ראשי הארגונים". לעומת זאת, במאמר המערכת של "מקור ראשון" קובע אמנון לורד כי "התיזה שמדובר בטרור עממי נשענת על מחשבה שמצבם של הפלשתינים הורע מאיזו סיבה והם מתקוממים". לדבריו, "זהו טיעון שקרי". לורד טוען כי "לפלשתינים המפוצלים בתוך עצמם תמיד תהיה סיבה כלשהי, שאיננה מובנת עד הסוף לישראלים, לפתוח במתקפת טרור", וקורא להגביר את העבודה המודיעינית באזור. הוא מוסיף כך: "למרות הכאב על הפגיעה בנו, צריך להימנע מפעולות שיטור גורפות שיפגעו באוכלוסיות רחבות". "ישראל היום", העיתון המזוהה עם בנימין ושרה נתניהו, מקדיש היום ידיעה קצרה לשבחי שר האוצר יאיר לפיד. תחת הכותרת "מקורבי לפיד: בארה"ב נתנו לו להבין שהוא הדבר הבא", מביאים מתי טוכפלד ושלמה צזנה את ההתרשמות של "מקורבי לפיד" מביקורו האחרון בארצות-הברית. לטענתם, שר האוצר הישראלי התקבל "בכבוד ובסקרנות, ונתנו לו להבין שהוא הדבר הבא". לפי הידיעה, בכל מקום שהגיע לנאום האולמות היו מלאים [...] פגישה שקיים עם סגן הנשיא גו ביידן, שתוכננה להימשך 40 דקות, התארכה לשעה וחצי, וכן חברי קונגרס רבים ביקשו להיפגש עימו. [...] גם התקשורת האמריקאית ליוותה את ביקורו של לפיד באהדה גדולה". זו ידיעה בעלת ערך למסוקר בלבד. היא אינה תורמת לקוראי העיתון מאומה, מלבד התובנה כי שר האוצר הוא "הדבר הבא". לפיד, כך דיווחה מזל מועלם בחודש מאי השנה, נפגש עם איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון, שהקים את "ישראל היום". בחודש שעבר, כך דווח ב"גלובס", ביקר שר האוצר במערכת העיתון. על אף הקריצה לדבר הבא, "ישראל היום" מתמקד בעיקר ב"דבר הנוכחי", ראש הממשלה בנימין נתניהו. בראש שער העיתון מוקדשת כותרת לדברי נתניהו, שקרא לצרפת ולבריטניה להמשיך בסנקציות על איראן. ידיעה בפנים העיתון מזכירה בקיצור נמרץ כתבה על נתניהו שפורסמה בגליון סוף-השבוע של ה"ניו-יורק טיימס". "ביום חמישי קיבל נתניהו את צוות הניו-יורק טיימס לשיחה ולראיון, למרות היחסים המתוחים עם העיתון", מדווחים יוני הרש, שלמה צזנה ודן לביא. "[...] ראש הממשלה מתואר בכתבה כמאמין גדול בהיסטוריה, כמי שמתלונן רבות בפני סביבתו כי לאנשים יש זיכרון היסטורי שמגיע עד ארוחת הבוקר. אלא שבטיימס לא תמיד מתחברים לגישה זו. המנהיג הישראלי מסתכן בלהיתפס כמי שקפוא בעבר, בשעה שמסביבו הנוף הגיאו-פוליטי משתנה, טוענים בעיתון". "הראיון שנתניהו ירצה לשכוח" היא הכותרת שבחרו עורכי "ידיעות אחרונות" לידיעה מאת איתמר אייכנר, המתמצתת את הפרסום בארה"ב. "הניו-יורק טיימס נגד נתניהו: מבודד בעולם, תקוע בעבר", נכתב בכותרת הגג. לידיעה נלווים שני תצלומים: האחד של נתניהו, מביט הצדה ולמעלה במבט מעט אומלל. השני של סיגר. מתחת לסיגר הכיתוב: "נתניהו מעדיף סיגרים קובניים מסוג פרטגס מספר 2, נטען בכתבה. מחיר הסיגרים בארץ: עד 120 שקל ליחידה". "לתיאורו של בנימין נתניהו בניו-יורק טיימס כמנהיג המסתכן בבדידות מדינית ראוי להוסיף הודעת גילוי נאות: לעיתון האמריקאי החשוב יש חשבון ארוך עם ראש הממשלה", כותב דן מרגלית בטור פרשנות המתפרסם בעיתון שאת מעשיו שום גילוי נאות אינו יכול להכשיר. "80% מהסטודנטים זקוקים לסיוע מההורים", מבשרת הכותרת הראשית של "כלכליסט" הבוקר, וזאת לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית. הנתון נובע מסקר שנערך עבור העיתון, ועליו מדווחת נעמה סיקולר. תוצאת ה-80% נובעת משאלה על "סיוע כלשהו" שמקבל הסטודנט מהוריו, כולל מגורים בביתם או קניות. בתשובה לשאלה על סיוע כספי בלבד השיבו 64% מהסטודנטים כי הם מקבלים סיוע כזה מהוריהם. הסכום המתקבל, בממוצע, הוא 886 שקל לחודש, או מעט יותר מ-10,000 שקל בשנה. סקר דומה, שנערך על-ידי התאחדות הסטודנטים הארצית, מצא כי 55% מהלומדים מקבלים סיוע כלכלי מהוריהם, כשהכוונה ככל הנראה לסיוע כספי בלבד. על תוצאות סקר זה מדווחת בקצרה ירדן סקופ ב"הארץ". כתבה מאת איריס ליפשיץ-קליגר, המתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", מבקשת לענות על השאלה כמה עולה תואר ראשון בישראל. התשובה, לאחר חישוב שכר לימוד, שכר דירה, ספרים, דלק ואוכל – 200–250 אלף שקל. גם הכתבת ליפשיץ-קליגר ביצעה סקר משלה, מצומצם ובלתי מייצג, כדי להבין כיצד הסטודנטים מממנים את לימודיהם. "משיחות שערכתי לצורך הכתבה עם עשרות סטודנטים שפותחים היום את שנת הלימודים עולה תמונה ברורה: אין כמעט סטודנט בישראל – גם מקרב אלו שעובדים במהלך הלימודים – שמצליח לעמוד על הרגליים ללא עזרה כספית ולוגיסטית משמעותית מצד ההורים". הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת אף היא לפתיחת שנת הלימודים האקדמית, אך נראית כאילו היא מיועדת לילדים בבית-הספר היסודי. תחת הכותרת "שלום כיתה א" (בגופן המדמה כתב יד) ועל רקע הנראה כמו מחברת שורות צהובה, משובצים שלל תצלומים וטקסטים לרגל פתיחת שנת הלימודים, כולל "טיפ של אלופים" מפרופ אריה ורשל, זוכה פרס נובל בכימיה. בידיעה קצרה המשולבת בכפולה מדווחים תלם יהב ואיתן גליקמן כי בעוד שמדעי החברה הם הפופולריים ביותר בקרב הסטודנטים לתואר ראשון, "השחיקה בלימודי מדעי הרוח נמשכת גם השנה. רק 7.5% יתחילו השנה תואר בתחום, לעומת יותר מ-18% שעשו זאת ב-1997". "במלחמה להצלת מדעי הרוח, שיווק זו כבר לא מלה גסה", נכתב בכותרת המתפרסמת בתחתית שער "הארץ" ומפנה לכתבה מאת ירדן סקופ. "עד לפני שנה היו קולות אנשים שאמרו שזה מתחת לכבודם – לשווק", מצוטט עובד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. כעת, כך מדווח, המצב השתנה. דיקן הפקולטה ראובן עמיתי מוסיף: "במקום לקרוא לזה שיווק אני מדבר על גיוס סטודנטים ראויים". "גם את האידיאולוגיה משווקים", אמר מו"ל הארץ עמוס שוקן לעורך "מעריב" לשעבר דורון גלעזר בישיבה האחרונה של מועצת העיתונות. "אתה נבהל", הוסיף שוקן, "שיווק זה לא רק מה שאתה חושב". ידיעת תצלום המתפרסמת ב"ישראל היום" מוקדשת למירוץ אופניים שנערך בעיר ירושלים. יורי ילון מדווח כי "כ-2,000 רוכבי אופניים השתתפו שלשום בירושלים במירוץ האופניים הבינלאומי היוקרתי גראן פונדו גירו דאיטליה, המירוץ השני בחשיבותו בעולם, שהגיע לראשונה לישראל". ילון ככל הנראה אינו מבדיל בין מירוץ הגירו האיטלקי, שהוא אכן השני בחשיבותו בעולם לאחר הטור הצרפתי, לבין המירוץ "גראן פונדו גירו דאיטליה", אירוע שמאורגן על-ידי החברה שמארגנת גם את הגירו, אולם אינו אלא גרסה עממית של המירוץ, הנערכת ברחבי העולם ופתוחה לציבור הרחב. מכל מקום, מיד אחר-כך כותב ילון: "הרוכבים, בראשותו של ראש העיר ירושלים ניר ברקת [...]". ראש העירייה ברקת מוזכר גם בהמשך העיתון, בידיעה מאת מתי טוכפלד וילון, המקבלת את הכותרת "מחריף הקרב על ירושלים". בכותרת המשנה מוזכר כי ראש הממשלה לא הביע תמיכה בליאון, להבדיל מיתר מועמדי הליכוד בבחירות המקומיות. הליד בידיעה הוא ציטוט מאת ברקת: "ליברמן ודרעי בחרו בליאון כדי להשתלט על ירושלים לצרכיהם, אבל הם טועים. הירושלמים יצביעו למה שטוב לירושלים". ב"מעריב" מדווחת יעל פרידסון כי שני המועמדים לראשות העירייה ביקרו במאפייה מפגש-השיח, וזאת בעקבות הודאתו של ליאון בראיון עיתונאי כי אינו מכיר אותה. בשולי החברה בעוד שהכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" היא עדות לזלזול המתמשך של עורכיו באינטליגנציה של הקוראים, הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות של "מעריב" מעידה על החופש המערכתי שממנו נהנים העובדים בעיתון זה בתקופת העורך הנוכחי שלמה בן-צבי. כל הכפולה מוקדשת לכתבה, שנייה בסדרה, על ערביי ישראל. כתבה זו, מאת יובל גורן, עוסקת באי-השוויון בתקציבי הרווחה. על סמך דו"ח של עמותת סיכוי, מדווח גורן כי 4% מהסניפים הראשיים של המוסד לביטוח לאומי שוכנים ביישובים ערביים, על אף ששיעור העוני בקרב משפחות ערביות עומד על 53.5%, וכי כל עובד סוציאלי במגזר הערבי מטפל ב-350 תיקים, לעומת 180 בלבד בחברה היהודית. באום אל-פחם, עיר המונה 48 אלף תושבים, קיים אשנב של הביטוח הלאומי "ובו פקיד בודד אשר רק מקבל פניות ומעביר אותן הלאה. זאת, לעומת ערים קטנות יותר כמו קריית-גת (47 אלף תושבים), אילת (46 אלף), עכו (46 אלף) ונצרת-עילית (40 אלף), שבהן קיים זה שנים סניף משנה של הביטוח הלאומי המספק שירותים מגוונים". בהמשך מסביר גורן מדוע מדיניות משרדי הממשלה מקשה על המצב במקום להקל עליו. |
יוזמה חדשה בעיתון "דאלאס מורנינג ניוז": עורכי מדורי הספורט והבידור יהיו כפופים למנהלי מכירות. האם הגיע קצה של "החומה הסינית" שנועדה להגן על עצמאות העיתונאים? | עד היום היתה עצם המחשבה מעבירה צמרמורת בגופו של כל עיתונאי. מהלך כזה מנוגד לכללי היסוד של העיתונות בארצות-הברית, ולא רק שם. אבל עכשיו, בימי המשבר, כאשר האינטרנט נוגס מימין, החינמונים משמאל, הקוראים בורחים, המפרסמים נמוגים והעיתונים ממשיכים לגלוש לבור שאין לו תחתית, זה קורה. מרחוק אפשר לשמוע כיצד הסדקים ב"חומה הסינית", שהוקמה במערכות עיתונים לפני שנים, מתרחבים מיום ליום, עד שנדמה כי עוד רגע היא קורסת. הסדק האחרון בחומה התגלה ביום רביעי האחרון בדאלאס שבטקסס: העיתונאים ביומון "דאלאס מורנינג ניוז" קיבלו הנחיה חדשה, חסרת תקדים: עורכי מדורי הספורט והבידור בעיתון יהיו כפופים מעתה למנהלים העסקיים של כל אחד מהמדורים. הסמכות הבכירה במדורים אלה לא תהיה עוד עורך המדור, אלא "מנכ"ל מדור הספורט" ו"מנכ"ל מדור הבידור". במזכר, שפורסם במלואו בעיתון המקוון "דאלאס אובזרבר", מצוין אמנם כי העורכים ישמרו על "יחסי דיווח חזקים" עם עורך העיתון וסגנו, אבל אין במשפט זה כדי לטשטש את המשמעות האמיתית של המהלך: ניפוץ חומת המגן שהיתה אמורה עד היום להפריד בין הצד המערכתי לצד העסקי בארגונים עיתונאיים, והכפפת העורכים לאנשי המכירות. הצעד החדש, כך הוסבר במזכר שהופץ לעובדים, חיוני משום שהעיתון, שעומד לחגוג בשנה הבאה 125 שנה להקמתו, נמצא ב"צומת דרכים קריטי", ויש צורך ביישום "אסטרטגיות נועזות". בראיון ל"דאלאס אובזרבר" הסביר העורך, בוב מונג, כי עיקרו של המהלך הוא ארגון מחדש של מחלקת המודעות בדומה למערכת העיתונאית, באופן שיאפשר לאנשי המכירות להתמקד בצורה טובה יותר בצרכים של כל אחד מחלקי העיתון. כאשר עלו רעיונות דומים בעבר, דיברו יועצי ניהול בשבח הסינרגיה שבין מחלקות העיתון, אבל עיתונאים הביעו חשש בעיקר מנפילת החומה. "החומה הסינית" היתה מטפורה שגורה במערכות עיתונים ומגזינים במשך עשרות שנים, כביטוי למאמץ התפיסתי והארגוני שנועד להבטיח את האוטונומיה של המערכת מלחצים עסקיים, בעיקר של מפרסמים. כששירטט בשנת 1904 את חזונו להקמת בית-הספר לעיתונות באוניברסיטת קולומביה, תיאר גוזף פוליצר את העיתונאי כצופה על סיפונה של ספינה, הבוחן את האופק ומתריע על סכנות מתקרבות, ובאותה נשימה הדגיש: "אל לו לחשוב על השכר שלו וגם לא על הרווחים של הבעלים. הוא שם כדי לשמור על שלומם של האזרחים שנותנים בו את אמונם". הכתבים והעורכים, על-פי תפיסה זו, צריכים לעסוק במלאכתם העיתונאית, בלי להיות מעורבים כלל בשיקולים העסקיים של העיתון. מחלקות המודעות, המנויים וההפצה אמורות לדאוג להכנסות, שיממנו את המערכת, "החלק הבזבזני" של העיתון. המאמץ לשמור על עצמאותם של הכתבים והעורכים היה לחלק מהאתוס המקצועי של ארגוני תקשורת. ויליאם שואון, שערך את השבועון "ניו-יורקר" במשך רבע מאה עד 1987, אסר לחלוטין על אנשי מחלקת המודעות להיכנס לקומת המערכת. אפילו מסיבות חג-המולד – האירוע החברתי החשוב ביותר בכל ארגון אמריקאי, שבו מתחככים בדרך כלל בכירים וזוטרים, נהגים ומנהלי חשבונות – נערכו בנפרד, כדי שהעיתונאים ואנשי המודעות לא ייפגשו. שואון ועורכים אחרים ידעו שקשרים הדוקים מדי עלולים לסייע למפרסמים, בסיועם הפעיל של אנשי מחלקת המודעות, לנסות להשפיע על תוכני העיתון. הסדקים המשמעותיים ב"חומה הסינית" התגלו כבר לפני עשור. ב-2000 התחוללה סערה ב"לוס-אנגלס טיימס" כאשר התברר שהפקת מוסף מסחרי מיוחד לרגל חנוכת אולם הספורט והכינוסים סטייפלס לוותה בשיתוף פעולה הדוק מדי בין מחלקת המודעות למדור הספורט של העיתון. הגילוי על העסקה הצית כמעט מרד: 300 כתבים ועורכים חתמו על מכתב זועם לעורך, ותבעו ממנו לחקור ביסודיות כיצד אירע שמוסד עיתונאי מכובד נתן ידו לעסקה הפוגעת בכללים יסודיים של הפרדה בין הצד המערכתי-עיתונאי ובין המנגנון המסחרי של העיתון. אלה היו הימים של טרם המשבר הגדול שדירדר את ה"לוס-אנגלס טיימס". אז דובר בעיקר על לחצים של הבעלים, שרצו להגדיל את הרווחיות. בשנים שחלפו מאז נערך מאמץ לעצור את הדימום הנמשך של אובדן קוראים והכנסות. בשנות המשבר החלו נשמעים קולות חדשים בכמה מעיתוני אמריקה: כאשר הספינה מאיימת לטבוע, גם הצופה הנאמן שהציב פוליצר על הסיפון מתחיל להתעניין במה שקורה בחדר המכונות, ובעיקר כמה דלק נשאר לאונייה. בכמה עיתונים פתחו חרכים קטנים בחומה, כדי לאפשר ישיבות תיאום בין עורכים, כתבים ואנשי מודעות, בניסיון לגבש קווי פעולה משותפים, כדוגמת הרחבה או שינוי של נושאי סיקור, שיהיה בהם עניין לקוראים ולמפרסמים כאחד. ה"דאלאס מורנינג דיילי" אינו מסתפק בכך. הוא מעביר את האחריות הפיקודית על מדורי הבידור והספורט לאנשים שבהכשרתם אינם עיתונאים, אלא מנהלים ואנשי שיווק. הם מכירים, מן הסתם, את הערך של מוצר עיתונאי ראוי שכדאי לקרוא, אבל אחריותם היא למכור, למכור, למכור. אני בטוח שהעורכים יעמדו על המשמר, אמר העורך מונג ל"ניו-יורק טיימס", והם ישיבו מלחמה אם ירגישו שדורשים מהם לנהוג בדרכים שאינן אתיות. בראיון נרחב ל"דאלאס אובזרבר" סיפר מונג כי ערך סמינרים בעיתונות לאנשי המחלקות המסחריות, שבהם הובהר כי יש להדגיש באוזני המפרסמים כי התוכן המערכתי, בניגוד למודעות, איננו נרכש בתשלום. "יש קו מאוד ברור: בין אם מדובר בעיתון המודפס או בעיתון המקוון, הלקוח חייב לדעת אם מדובר בתוכן חדשותי, בתוכן בידורי או בתוכן פרסומי. זה חייב להיות ברור", אמר מונג. במזכר לעיתונאים, שעליו חתומים העורך מונג ולצדו סינדי קאר, סגנית נשיא החברה למכירות, מצוין כי מנגנונים דומים להגברת שיתוף הפעולה יופעלו גם במדורים אחרים – ובהם בריאות, חינוך, תיירות, רכב ועוד, אם כי לא באותה כפיפות ישירה כמו בספורט ובבידור. מונג טען בראיון כי היוזמה באה דווקא מצד אנשי מערכת הספורט, שהביעו תרעומת על כך שאיש במחלקת המודעות לא גילה עניין במוסף הספורט המקוון של העיתון. העיתונאים הבינו כנראה שללא מודעות, המוסף לא יחזיק מעמד לאורך זמן. גם עורך הספורט וגם עורכת האמנות והבידור צוטטו במזכר כתומכים במהלך. "כעיתונאית שהשתתפה בהשקה של מוצרים חדשים רבים, אני נרגשת מהאפשרות לעבוד עם שותף עסקי על מדור האמנות והבידור. התוכן האיכותי והאמין שלנו יגיע לקהלים חדשים במגוון של פורמטים", אמרה עורכת המדור, ליסה קרסל. בינתיים, הבטיח מונג, אין תוכנית להרחיב את המבנה החדש למדורים נוספים בעיתון. אולי לא בדאלאס, אבל בעיתונים אחרים עלולים להיות בעלים וחברי דירקטוריון שיראו בכך אור ירוק להפרת האיזון בין האגפים המסחריים של העיתונים למערכות העיתונאיות. |
מדוע התקשורת רודפת את אלי ישי? האם היא עוסקת בעריפת ראשים? ומה מידת אחריותה לאיכות שירותי הכיבוי בישראל? | בפתח התוכנית "תיק תקשורת" מבקר המנחה עמנואל רוזן את הסיקור המוטה של "ישראל היום" לטובת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ביחס למחדל השריפה בכרמל. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם אושרת קוטלר מערוץ 10, עם רועי לחמנוביץ, דוברו של השר אלי ישי, ועם חנוך דאום, עיתונאי "ידיעות אחרונות", על הזווית הפוליטית של סיקור הדליקה בצפון. "ממתי הטלת אחריות על פוליטיקאי האמון על נושא מסוים הפכה להיות עריפת ראשים?", תוהה קוטלר. דוברו של השר ישי טוען כי הסיקור לקה בשגגות וברדידות וכי השר נרדף בגלל דעותיו בנושאים אחרים. לדעתו של דאום, אין קשר בין מות עשרות הסוהרים בשריפה ובין מחדלי שירותי הכבאות בישראל. בתגובה לכך אומרת קוטלר: "לא מתאים לך להיות דובר הספינים של ראש הממשלה". דאום מוסיף וטוען כי הכנסת מצלמות התקשורת למטוס ששימש את ראש הממשלה היה מעשה "יפה", אך אומר כי לדעתו התקשורת באופן כללי היתה "אסתמתית" ו"היסטרית" והעדיפה לא לבדוק את עצמה. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם אביב לביא, כתב "מעריב", עם מיכה פרידמן מגלי-צה"ל ועם איש יחסי-הציבור נסים דואק, שייצג את הכבאים במאבקם הציבורי, על חלקה של התקשורת במחדל הכיבוי. "כשהכבאים באו ואמרו, אין כבאיות, אין כבאים, אין סולמות, אין מטוסים, אין כלום, זה לא עיניין אף אחד", אומר דואק. פרידמן טוען כי עצם הדיון על אשמת התקשורת משרת את ראש ממשלת ישראל וכי אשמת התקשורת פחותה לעומת אשמת הרשויות. לביא מתבקש להכריע מי מהשניים צודק ואומר: "גם וגם". לדעת לביא, אין קשר בין הסיקור הלקוי של התקשורת ובין מחדלי הממשלה. "התקשורת הישראלית היא במידה רבה תקשורת קומוניקטים", אומר לביא, "ואם אלי ישי או נתניהו היו מחוללים משבר קואליציוני על העניין הזה של הכבאים, אין עיתונאי ואין כלי תקשורת שלא היה עושה מזה סיפור גדול". לסיום מתאר ב. מיכאל את מברקי מחלקת המדינה שפורסמו על-ידי ויקיליקס כ"הרבה פטרוזיליה, מעט בשר". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית |
הם מודעים לחשיבות הרשת ככלי פוליטי, אולם מזניחים את קידום האתרים שהקימו ולא משכילים להשתמש בהם ככלי להנעת פעילים וגיוס תרומות. סקירה של הפעילות המקוונת של שרי קדימה לפני הבחירות המקדימות | קדימה היא כנראה המפלגה הישראלית המזוהה ביותר עם השימוש באינטרנט לצורכי ארגון, הפצת מסרים והנעת בוחרים. ערן ארדן, מנכ"ל משותף במשרד הפרסום גריי-אינטראקטיב, היה מנהל הקמפיין האינטרנטי של קדימה בבחירות 2006, וזמן קצר לאחריהן הוציא את ספרו "קדימה תקליק", שבו הוא עומד על החשיבות הרבה של השימוש באינטרנט, ובמיוחד השימוש האינטראקטיבי בו, לגופים פוליטיים. ארדן מונה באריכות את היתרונות של עידוד תוכן גולשים על-ידי מפלגות. כך ניתן להגיע למידע מהשטח שאינו קיים בידי הצוות המקצועי של הקמפיין. נוסף לכך, הצוות המקצועי אולי מייצר תכנים רהוטים ומשויפים יותר, אך ייתכן שדווקא התכנים ה"מחוספסים" והמופקים בחובבנות על-ידי הגולשים הם אלה שיקנו את לבו וקולו של קהל היעד. ארדן מסביר גם כי מעורבות יוצרת מחויבות ומעורבות נוספת, וכן תחושת גאווה על תכנים שנוצרו ונכונות להעבירם הלאה ולדבר עליהם. גולשים נוטים להפיץ תכנים שהם יצרו יותר מאשר תכנים מקצועיים שנוצרו על-ידי צוות הקמפיין, ולכן תוכן-גולשים עשוי לעבור כאש בשדה קוצים וליצור תהודה ועניין. ההסתמכות על האינטרנט לצורכי תקשורת וארגון נחוצה במיוחד למפלגות שלד כמו קדימה, שקמה יש מאין, ללא קאדר מבוסס של פעילים, ללא סניפים בשטח, ובהיוותר זמן מועט בלבד לפני הבחירות הכלליות. גם לאחר הבחירות המשיכה קדימה לשים דגש על האינטרנט, והפעילות הערה באתר המפלגה ובאתר הפעילים "יאללה קדימה" הפכה במידה רבה לדבק שחיבר את חלקי המפלגה. במשך זמן רב נסמכה המפלגה על סניפים "וירטואליים" באינטרנט במקום סניפים בשטח, ו"בתי קדימה" קמו טיפין-טיפין ולאורך זמן. ב-21 ביולי 2008 החליטה מועצת קדימה על הקדמת הבחירות להנהגת התנועה לאמצע ספטמבר, וכמה ימים אחר-כך הודיע ראש הממשלה אהוד אולמרט כין אין בכוונתו להתמודד בפריימריז וכי יתפטר מראשות הממשלה לאחר בחירת יו"ר חדש למפלגה. הפריימריז לבחירת יו"ר חדש למפלגה נערכו ב-17 בספטמבר, ובהם זכתה, כידוע, ציפי לבני. בהתחשב בזמן הקצר שחלף בין החלטת מועצת קדימה ובין מועד הפריימריז, ועל רקע מרכזיות האינטרנט בתנועה, מתבקש היה כי המועמדים ישתמשו באינטרנט באינטנסיביות. זאת ועוד: על רקע הצהרת אולמרט הפכו הבחירות מהתמודדות תוך-מפלגתית להצבעה שתקבע את זהותו של המנהיג אשר בסבירות גבוהה יתבקש להרכיב את הממשלה הבאה. כאשר התפזר ערפל הסקרים ותם יום הבחירות, התברר כי הפער בין המנצחת ציפי לבני, שרת החוץ וממלאת-מקום ראש הממשלה, לשר התחבורה וסגן ראש הממשלה שאול מופז עמד על 431 קולות בלבד (1.1% מקולותיהם של 55% ממתפקדי מפלגת קדימה שהגיעו לקלפיות). לבני זכתה ב-16,936 קולות, שהם 43.1% מקולות המצביעים; מופז קיבל 16,505 קולות, שהם 42%; מאיר שטרית, סגן ראש הממשלה ושר הפנים, קיבל 3,327 קולות, שהם 8.5%, והשר לבטחון פנים אבי דיכטר קיבל 2,563 קולות, שהם 6% מקולות המצביעים. ההתמודדות היתה צמודה, וכמו שאכן התגלה בסופו של יום, כל קול קבע – סיטואציה שבה יש חשיבות יתרה לשימוש בכל אמצעי כדי להביא לקלפיות מצביעים רבים ככל האפשר. השימוש באינטרנט בקמפיינים פוליטיים הפך באחרונה לנושא חם, בין היתר ובעיקר בשל קמפיין הבחירות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ברק אובמה, שבו היתה הרשת נדבך מרכזי במערכה. הקמפיין של אובמה מדגים את מעלותיה האינטראקטיביות של הרשת ומפגין נוכחות מרשימה בכל מרחב וירטואלי מרכזי – רשתות חברתיות, בלוגים וקהילות, עולמות וירטואלים ועוד ועוד – במטרה לעורר גולשים ולסחוף אותם במגוון דרכים. אובמה גם השכיל להשתמש ברשת כדי לגרוף כספים בשיטה הסינית (עוד אגורה ועוד אגורה ועוד אגורה, שמתווספות לקופה גדולה) ולגייס ולהפעיל מתנדבים "בשטח" בדרכים שעוד יילמדו במקומותינו ותהיה להן השפעה רבה על מימון וניהול קמפיינים בעתיד הקרוב[i]. עם חדירתו המסיבית של האינטרנט בפס רחב למקומותינו, בשיעורים גבוהים יותר אף מאשר בארצות-הברית, מחלחלת ההכרה כי שימוש מושכל במדיום זה עשוי להיות "מכפיל כוח" בידי מועמדים. כך, למשל, קורה במערכת הבחירות לעיריית ירושלים. למועמד המוביל ניר ברקת, שהגיע לעשייה פוליטית לאחר שנים בתעשיית ההייטק, נהירים רזי הווב 2.0 והוא משתמש באתרו לא רק כאתר תדמית אינפורמטיבי, אלא גם כמרכז מידע וגיוס לתומכים ומתעניינים. הקמפיין שלו שם דגש על תוכן גולשים ועל אינטראקטיביות באמצעות בלוגים, פורומים ונוכחות ברשתות חברתיות. כמו כן מתכנן ברקת להשתמש באתרו כקרש קפיצה לגיוס בוחרים והפעלת מטה יום הבחירות. בעקבות ברקת בחר ח"כ מאיר פרוש, המתמודד על אותו תפקיד מטעם שלומי אמונים ויהדות התורה המאוחדת, להודיע רשמית על מועמדותו במסיבת עיתונאים ששודרה באינטרנט, ומעט לאחר מכן פתח פרופיל ב"קפה דה-מרקר" ואתר אינטראקטיבי. גם אריה דרעי, שביקש גם הוא להתמודד על ראשות העירייה, הודיע כי אם יוכל לרוץ הוא יממן את מסע הבחירות בשיטות של ברק אובמה, כלומר, יפנה באמצעות האינטרנט למצביעים פוטנציאליים ויבקש מהם לתרום תרומות קטנות לצורך מימון הקמפיין (המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", 19.9.2008, עמ 25-24). ברוח האינטרנטית המרחפת מעל קדימה הקימה המפלגה מיני-סייט בתוך אתרה הרשמי, שהוקדש לפריימריז. המיני-סייט איפשר למצביעים להיחשף למידע על המועמדים, למצוא מספרי קשר, לבדוק אם שמם מופיע בספר מתפקדי המפלגה והיכן עליהם להצביע. כמו כן פתח מטה הפריימריז קבוצות בפייסבוק לכל אחד מהמתמודדים (אם כי כמעט שלא נעשה שימוש בכלי זה במהלך הקמפיינים), והאתר הכיל הפניות לאתרי המועמדים. אולם, כיצד השתמשו המועמדים עצמם באינטרנט? נפתח בשרים מאיר שטרית ואבי דיכטר. ניתן היה לצפות כי דווקא מועמדים שזכו בכל הסקרים שלפני הפריימריז באחוזי תמיכה חד-ספרתיים ישימו דגש על האינטרנט כאפיק תעמולה המאפשר להגיע לתומכים פוטנציאליים ביעילות ובעלות נמוכה. אולם לא כך היה המצב. המועמד בעל הנוכחות החלשה ביותר באינטרנט היה ללא ספק שר הפנים מאיר שטרית. לא רק ששטרית לא הקים אתר, אלא שבמיני-סייט של הפריימריז בקדימה אפילו לא הופיע קישור למטה המתנדבים שלו, אלא ללשכת השר. יועץ השר, אילן מרסיאנו, מסביר כי לא הוקם אתר בשל פרק הזמן הקצר שבין החלטת השר להתמודד ובין הפריימריז, וכן כיוון שהאינטרנט אינו אפקטיבי בפריימריז. כאשר קהל היעד מאוד מוגדר ומונה כמה עשרות אלפים בלבד (כמו עיר בינונית), הדרך האפקטיבית להגיע לבוחרים, לטענת מרסיאנו, היא באמצעים פחות "מתווכים", כגון דיוור ישיר וטלפונים. דווקא בבחירות הכלליות, בפנייה לקהל יותר גדול ופחות מפולח, האינטרנט עשוי להיות יותר יעיל. אולם מרסיאנו סבור כי אם היה לשטרית זמן רב יותר להתארגן, היה מוקם אתר אינטרנט והיה מושם דגש רב יותר על הפעלת הציבור באמצעותו. המצב היה מעט, אבל רק מעט, מעודכן יותר בגזרת אבי דיכטר. אתר הפריימריז בקדימה הכיל אמנם את מספר הטלפון של מנהלת מטה המתנדבים שלו, אולם לא כלל הפניה לאתר שלו. בשיחה עם האחראי על הקמפיין האינטרנטי של אבי דיכטר, איתי בן-חורין ממשרד IBH פיתוח אסטרטגיה תקשורתית, מסתבר כי האתר עלה לאוויר רק עשרה ימים לפני הבחירות ולא קודם במנועי חיפוש. אפילו לא ניתנה הנחיה למוקדנים הטלפוניים במטה דיכטר להפנות את הפונים אל האתר לצורך קבלת מידע. כאמור, כתובת האתר אפילו לא הופיעה במיני-סייט של הפריימריז בקדימה. עם זאת, הוכנסו קישורים המובילים לתת-האתר של דיכטר באתר הפעילים "יאללה קדימה", ואף לערך על אודותיו בוויקיפדיה. למרות העיצוב הנעים, האתר כלל אינו מכיל פיצרים אינטראקטיביים אלא מהווה, לדברי בן-חורין, "תעודת זהות מורחבת" הכוללת נאומים, עמדות השר בנושאים ציבוריים מרכזיים, חדשות וכיוצא באלו. כמו כן נעשה שימוש במערכת מבוססת-אינטרנט לניהול קמפיין יום הבחירות. אולם לדברי בן-חורין, בשל משכו הקצר של קמפיין הבחירות והצורך להקים מערכת ארגונית יש מאין, לא נתפס האינטרנט כמרכיב מרכזי בקמפיין (אף שהוא נתפס ככלי מרכזי בקמפיינים אחרים של המשרד). בן-חורין ואנשיו לא שקלו להשתמש בשיטות של גרילה ויצירת באז ברשת סביב מועמדות דיכטר, לדבריהם, כיוון שמדובר בשר ודמות מרכזית בציבוריות הישראלית, ששיטות שיווק כאלה אינן עולות בקנה אחד עם תדמיתו ומעמדו הציבוריים. עוד בשנת 2007, שנה לפני הפריימריז, הקים שאול מופז אתר, שאליו הוביל יותר מאוחר לינק מהמיני-סייט באתר קדימה. האתר עשיר בטקסטים ובתמונות, ואף מכיל מידע בכמה שפות: עברית, אנגלית, רוסית, צרפתית ואף ערבית (אף שתומכיו הערבים הרבים של מופז התאכזבו לגלות כי האתר בערבית נותר בבנייה עד ליום הפריימריז). התוכן שונה בכל אחת מהשפות; לא מדובר בתרגום מדויק, אלא בטקסטים שונים הפונים לקהלי יעד מובחנים. על הקמת האתר הוציא השר מופז למעלה מ-30 אלף שקל מסעיף ההוצאות קשר עם הציבור. אתרו של מופז היכה גלים באינטרנט לאחר שעידו קינן ושאול אמסטרדמסקי, כתבים ופעילי אינטרנט (עם עוד שניים מחבריהם), הגיעו למסקנה כי מדובר בסכום כסף עצום לאתר בסדר הגודל האמור, אשר אפילו לא קודם כראוי במנועי החיפוש. לטענתם, בניית אתר ללא קידומו משולה לבזבוז כספי ציבור, כאשר המטרה המקורית שלשמה הוצא הכסף – יצירת קשר עם הציבור – הוחטאה לחלוטין. כדי להראות כיצד ניתן להקים אתר קטן ופונקציונלי בלי להשית על קופת המדינה הוצאות כלכליות בלתי נחוצות, הקימו השניים אתר משלהם לשאול מופז – "מופזבלוג". לאחר קידום בסיסי בגוגל, הופיע האתר בעשר התוצאות הראשונות בגוגל בשבוע שלפני הפריימריז. לאחר שהשניים פירסמו את עלילותיהם ב"כלכליסט", קודם גם האתר הרשמי של מופז ועלה לרשימת עשר התוצאות הראשונות בגוגל, ועם זאת, עד ליום הפריימריז היה ה"מופזבלוג" פופולרי יותר מאתרו הרשמי של מופז. התוצאה הראשונה שעלתה עם כתיבת השאילתא "שאול מופז" היתה הערך שנכתב עליו בוויקיפדיה, כאשר גם ה"מופזבלוג" וגם העמוד באתר האקטיביזם "עבודה שחורה", הסוקר באופן ביקורתי במיוחד את פועלו ומשנתו של מופז, עקפו את האתר הרשמי בתוצאות החיפוש בגוגל. משיחה עם טליה סומך, עוזרת השר, המעורה בפרטי הקמפיין, עולה תמונה מעט יותר מורכבת. לדבריה, האתר היה אמור לפעול במתכונת הרבה יותר עשירה ואינטראקטיבית מכפי שהתרחש בדיעבד ולשמש פלטפורמה לניהול פעילים ולהעברת מידע (אכן הלינק לפורטל הכניסה השומם לפעילים עדיין ממוקם בזמן הכתיבה באתר הבית של מופז). למזלו הביש של מופז, המערכת האינטראקטיבית לא הופעלה מהרגע הראשון בשל תקלות טכניות וחששות מפריצת האקרים, וכאמור, האתר לא קודם כיאות על-ידי החברה שהקימה אותו. סומך מודעת לכך שבאין קשר מתמשך באמצעות האתר בין מופז וצוות הקמפיין לפעילים ובהעדר אינטראקטיביות, לא היתה כל סיבה לפעילים להיכנס באופן מתמשך לאתר ולא היתה שום אפשרות שהאתר יהפוך למרכז ארגוני שוקק פעילות. אמנם אנשים הופנו אל האתר מן המוקד הטלפוני כדי לקבל מידע ולמלא טופסי התנדבות, אולם סומך מכירה בכך שהאתר מילא תפקיד זעום בלבד בקמפיין ואומרת שבדיעבד, לאור מתכונתו הסופית, לא היה שום משקל לקיומו או לאי-קיומו. תמונה מעניינת מתגלה בגזרת ציפי לבני, המנצחת בפריימריז. אמנם ללבני נבנה אתר, המציג אותה מביטה קדימה אל האופק ומכיל מידע בסיסי על השקפת עולמה ופעילותה, אולם מדובר באתר תדמית פשוט שהיה רדום לחלוטין, לא עודכן באופן תדיר וגרוע מכך, לא קודם כלל במנועי חיפוש, וכמו במקרה של דיכטר, אפילו לא היה לינק שהוביל אליו מהאתר הרשמי של קדימה. כתוצאה מכך, חיפושים חוזרים ונשנים בימים שלפני הבחירות לא העלו את האתר בעשרת העמודים הראשונים בגוגל. אולם נדמה כי הזירה באתר תפוז, שהוקמה על-ידי תומכי לבני, הפכה להיות אתר הפעילות המרכזי של הקמפיין שלה ברשת, ולשם אף הוביל הלינק מהמיני-סייט של הפריימריז בקדימה. ניתן היה למצוא את הזירה בתפוז בתחתית דף התוצאות הראשון בגוגל. כך היה מופז למועמד היחיד שקישור לאתרו הרשמי הופיע במיני-סייט של קדימה (עם זאת, הופיע קישור לאתר הרשמי של לבני בזירה בתפוז). הזירה בתפוז הכילה את הפרטים הבסיסיים – קורות חיים, משנה מדינית וחזון, וכן מידע ברוסית – והתעדכנה לעתים קרובות. ביום הבחירות נשלח מייל למכותבים לזירה וגם פורסמה הודעה באתר שקראה לאנשים לצאת להצביע ולדרבן את חבריהם לעשות כן, אולם פרט לכך לא נעשתה שום פעולה באמצעות האתר שנועדה להפעיל פעילים ותומכים ולהביאם לקלפי. הזירה של לבני בתפוז היתה העשירה ביותר מבין אתרי המועמדים מבחינת סממני ווב 2.0. למשל, בפעם הראשונה בארץ שודרו דרך האתר שלושה חוגי בית וניתן היה לדון בתכנים המשודרים. אולם לטענת משה קונפורטי, ראש מטה ההסברה של לבני, לא היתה התעניינות רבה בשידורים. הזירה גם הכילה פורום פתוח. הבעייתיות המאפיינת אתרים השתתפותיים – מציאת שביל הזהב בין פתיחות ובין פיקוח – נכחה גם כאן. קונפורטי טוען כי נעשה סינון תכנים, אך ברמה בסיסית ביותר, והערות ביקורתיות לא צונזרו. כך, למשל, ניתן למצוא בדף הראשי של הזירה של לבני את ההערה "רק מופז טוב לראשות קדימה!". כאשר שאלתי את קונפורטי לשם מה הוקמה הזירה בתפוז ומה מטרותיה, הוא ענה כי כיום שום מערכת בחירות אינה שלמה בלי אתר אינטרנט, ו"אם אתה לא שם, אתה לא קיים". האתר איפשר להגיע ביעילות למספר רב יחסית של אנשים, תרם לחיסכון כספי, וכן שימש במה שבה אנשים יכלו להתבטא. עם זאת, לדברי קונפורטי, האתר לא היה לב השיח בקמפיין ולא היווה זירה פעילה למתפקדי קדימה או אמצעי זמין לתקשורת עם לבני וצוות הקמפיין. גם קונפורטי טוען כי תרומת האינטרנט עשויה להיות משמעותית יותר בבחירות הכלליות, בפנייה לקהלים גדולים, מאשר בבחירות פנימיות, שבהן יש פילוח מדויק למדי של הבוחרים. לטענת קונפורטי, צוות הקמפיין עשה מעל ומעבר למה שניתן לעשות בפריימריז מפלגתיים באינטרנט; אין ספק, לדעתו, כי בבחירות הכלליות ייעשה שימוש הרבה יותר נרחב ויצירתי ברשת. לסיכום, ניתן לציין חמש נקודות. ראשית, האינטרנט נתפס לעתים כמפלטו של החלש, כזירה ידידותית במיוחד לגופים מעוטי תקציב ומנגנון – מתנועות חברתיות חדשות ועד מועמדים ומפלגות חלשים ולא מקושרים. ולהמחשה: עלות ההקמה והקידום של אתר כמו ה"מופזבלוג" נאמדת על-ידי קינן ואמסטרדמסקי בפחות מ-2,000 שקל. אולם, בבחירות בקדימה השימושים המקיפים והמתוחכמים יותר נעשו דווקא על-ידי המועמדים הכבדים והחזקים יותר. קשה להכליל בסוגיה זו, ומעניין לבדוק אותה במחקרים עתידיים. שנית, לא מצאנו כלל שימושים ברשת לצרכים אקוטיים לכל קמפיין – גיוס תרומות והנעת פעילים ותומכים ביום הבחירות. אמנם הנעת מצביעים כרוכה בעבודת רגליים, אולם ניתן להשתמש באינטרנט כדי לייעל את המאמץ הארגוני הנדרש לציוות אנשים לצורכי שכנוע והבאת מצביעים לקלפיות; למשל, לייעל באמצעות האינטרנט את היכולת להגיע ולדפוק על דלתות רבות כדי לנסות להשפיע פנים אל פנים[ii]. לגבי גיוס תרומות – נראה שיכולת השימוש באינטרנט כדי לגייס מתורמים רבים סכומים קטנים שמצטברים לסכומים נאים היא עדיין מלאכה שעל הקמפיינרים המקומיים ללמוד. שלישית, מלאכה נוספת שבה עדיין יש צורך להתמקצע היא קידום אתרי המועמדים. מדובר באתגר במיוחד במקרים של פוליטיקאים מוכרים ברמה הלאומית, שגוררים איתם רזומה של שלל אזכורים באינטרנט. אי-קידום האתרים – תופעה שמצאנו אצל כל המועמדים בקדימה – תמוהה במיוחד; הרי לא יעלה על הדעת, להבדיל, שמפרסמים ואנשי שיווק יעצבו ויפיקו שלטי פרסומת אטרקטיביים למועמדים רק כדי לתלות אותם בסמטאות חשוכות שבהן לא ייחשפו בפני איש. רביעית, חרף כל זאת, נראה שהמודעות לחשיבות האינטרנט ויכולותיו לא פסחה על אף אחד מהמועמדים ואנשי התקשורת שלהם. גם במקומות שבהם לא נעשה שימוש מקיף או חדשני ברשת, טרחו אנשי התקשורת להסביר לנו כי ההתנהלות הזו היא תוצאה של הנסיבות המיוחדות ואופיים החפוז יחסית של הפריימריז. חמישית, נראה כי המודעות ליכולות האינטרנט אינה מסתכמת ביכולת להקים "פליירים" תדמיתיים אונליין, וכי יועצי התקשורת מכירים בכך כי אתרי תדמית ומידע סטטיים, עשירים בתוכן ככל שיהיו, רחוקים מלמצות את ארגז הכלים שהאינטרנט מציע להם כיום, ללא מאמץ תכנוני ותכנותי כביר וללא הוצאות ענק. ניכר כי קדחת פייסבוק, הבלוגים והקהילות אינה זרה לאנשי התקשורת של המועמדים. אפשר להמר שבעתיד הקרוב נראה יותר שימושים השתתפותיים של יותר מועמדים המכירים במעלות הרשת. ד"ר לב-און הוא ראש מסלול מדיה חדשה ודיגיטלית בבית-הספר לתקשורת באריאל. תודה לערן ארדן, פרופ סם ליימן-וילציג, יניב סבן, ליאור ליוואק, יעל גורן וחן סבג על הערותיהם והארותיהם [i] ראו למשל: Hindman, Matthew. 2005. The real lessons of Howard Dean: Reflections on the first digital campaign. Perspectives on Politics 3(1): 121-128. Hasen, Richard L. 2008. Political Equality, the Internet, and Campaign Finance Regulation. The Forum 6: 1, article 7. www.bepress.com/forum/vol6/iss1/art7 McCain vs. Obama on the Web. Pew Research Centers Project of Excellence in Journalism. journalism.org/node/12772 ובלשון הקודש: רפי מן. המועמד הדיגיטלי. מתוך: "העין השביעית". [ii] על שימושי אובמה באינטרנט ברוח זו ראו: Kevin Allison and Richard Waters. Hot-button election: How the internet drives the US campaign. Financial Times, published September 11, 2008. www.ft.com/cms/s/0/da465824-802b-11dd-99a9-000077b07658.html |
"ידיעות אחרונות" מסקר את נתניהו בעירבון מוגבל | "ישראל היום" מדווח על פרשת הולילנד מהכורסה | ו"ארץ נהדרת" מציגה סאטירה | אתמול התקיימה ההצבעה בין חברי מרכז הליכוד על שינוי החוקה, כך הבחירות הפנימיות יתאחרו ולא יתקיימו במועדן. בנימין נתניהו, ראש המפלגה, היה מעוניין בשינוי החוקה, לפי הפרשנים – כדי לדחות ככל האפשר את העיסוק בפוליטיקה מפלגתית ואת הזעזועים והוויתורים הנגזרים ממנו. בימי טרום-הוועידה הפעיל נתניהו את מלוא כוחו והקדיש זמן רב כדי להשפיע על חברי המרכז, על השרים ועל התקשורת כך שההצבעה תהיה בעד הדחייה. נתניהו סימן את משה פייגלין, מנהיג אחת הסיעות בליכוד, המזוהה כסמן הימני של המפלגה, כיריבו העיקרי ותקף אותו, אישית ורעיונית, באופן ישיר ועקיף. נתניהו ספג את החבטות הרגילות משלושת העיתונים המרכזיים שאינם "ישראל היום": נטען שהוא נלחם נגד ההליך הדמוקרטי, כי העצים את דמותו של פייגלין כתכסיס ערמומי, ובעיקר – כי בדרך אל היעד שהציב לעצמו, ניצחון ברוב של שני שלישים, הוא "נלחץ, נבהל, מזיע, ולעתים אפילו מאבד עשתונות", כניסוחו של יוסי ורטר היום ב"הארץ". האם עמד נתניהו ביעד? הנתון המספרי היבש, שאליו אף עיתון אינו יכול להתכחש, מעיד כי אכן כן, כן רבתי: נתניהו ניצח ברוב של 76%, עשרה אחוזים יותר מהשיעור ששאף אליו. אולם באיזה סוג של ניצחון מדובר? בעניין זה הדעות חלוקות. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מבריקה כמו פניו המחייכות של נתניהו המודפסות לצדה: "ניצחון מוחץ לנתניהו בליכוד". ב"הארץ" אין תמונה של נתניהו על השער, והזרגון אינו לקוח ממוספי הכדורגל, אולם המסר דומה: "ניצחון סוחף לנתניהו בהצבעה על שינוי חוקת הליכוד: יזכה לשקט במרכז המפלגה עד 2012". לפני כמה חודשים נחלקה העיתונות המודפסת בישראל לשני מחנות: מצד אחד "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שגייסו את עיתונאיהם הבכירים והפקיעו עמודי מערכת כדי לתקוף את החינמון "ישראל היום", וגם את "הארץ" שבבית-הדפוס שלו מודפס החינמון. לא רק את העיתונאים גייסו המו"לים של שני הטבלואידים הוותיקים, אלא גם לוביסטים, שניסו להעביר בכנסת חוק שיאסור על שלדון אדלסון להחזיק ב"ישראל היום" משום שהוא בעל אזרחות זרה. "ישראל היום" לא היסס להשיב אש. עורכיו הבכירים, ובמיוחד העורך הראשי עמוס רגב, פירסמו פעם אחר פעם טקסטים שתקפו בחריפות את המתחרים, ובמיוחד את מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. בדיוק כמו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" לא בחלו בפרסום ידיעות חדשותיות, עיתונאיות לכאורה, שכל מטרתן היתה תקיפת העיתונים האחרים. בכל הזמן הזה השתדל "הארץ" לא להכניס את עיתונאיו לקלחת וקיים סיקור הוגן, ולו רק למראית עין. מי שעמד, בטובתו או שלא בטובתו, במרכז היריבות העזה בין הטבלואידים לחינמון הוא פוליטיקאי אחד, המכהן כיום כראש ממשלה. למעשה היריבות הפכה גלויה ממש רק אחרי פרסום בולט בצורה מוגזמת ב"ידיעות אחרונות" של תביעה משפטית שהגישה עוזרת בית נגד אשתו, שרה נתניהו. לצד הערכים המקצועיים וחוסנה הדמוקרטי של מדינת ישראל, הנפגע העיקרי מהפיכתה של היריבות לגלויה היה נתניהו: אל העיתון המכסה אותו בצורה מוטה לחיוב הצטרף עיתון המסקר אותו בצורה מוטה לשלילה. כך, מול הכותרת הראשית שהעניק הבוקר "ישראל היום" למה שהוא אחרי הכל עניין מפלגתי פנימי, ומול ההתפעמות ממחץ הניצחון, ממוקם נתניהו מתחת לקפל של שער שישי של "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת הראשית "הודח" (תא"ל עימאר פארס) ולצד הכותרת הגדולה יותר: "מי שמר על בת 14: רוצח פדופיל". והניצחון? "ניצחון בערבון מוגבל", דבר הכותרת. ומה ב"מעריב"? כיצד הוא מסקר את ראש הממשלה נתניהו? לעומת "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שם ההטיה ברורה, בשנה האחרונה אין ב"מעריב" קו מערכתי חד-משמעי ובוטה. לא רק בנושא נתניהו, אלא גם בנושאים האחרים שבהם העיתונות הישראלית נחלקת למחנות, למעט כמובן קידום ענייניו הכלכליים של בעל הבית עופר נמרודי. טענתו של בן כספית ולפיה "מעריב" הוא העיתון הפלורליסטי ביותר בישראל אינה רחוקה מן האמת, בעיקר בגלל מנגנון עריכה דל ומדולדל וכאוס מסוים, שעל הצד החיובי מאפשרים לכתבים חופש יחסי מכפייה מגבוה. כך, אחרי ההתקפות הפרועות של פרשני העיתון על נתניהו, באו גם ימים של סיקור פרשני ענייני, ואילו בעמודי החדשות הובאו גם ידיעות המציגות את נתניהו באור חיובי (ובמלים אחרות: "מעריב" התנהל כמו עיתון, דבר שאינו מובן מאליו, לצערנו, במציאות התקשורתית הנוכחית). הכותרת היום על שער "מעריב", מתחת לכותרת ראשית העוסקת בתקיפה אפשרית באיראן, היא "הניצחון של נתניהו", והיא מודפסת על רקע תצלום שלו יוצא מן הקלפי. הכותרת בעמ 5 היא "ניצח בגדול". "המספרים מדברים בעד עצמם", נכתב בכותרת המשנה, מה שנכון. אולם האם המספרים מספרים את הסיפור כולו? לא באמת, ולכן טוב שהעיתונאים נותנים גם למלים לספר את הסיפור, למשל זה שמאחורי תמונתו של נתניהו מצביע, שמככבת בעיתונים לצד תמונתו של פייגלין כשהוא מתייפח (פייגלין פרץ בבכי מול המצלמות בעת שדיבר על כך שההצבעה היא "הצבעה על ירושלים"). "על-פי יום הבחירות אתמול", כותבת מיה בנגל ב"מעריב", "נראה כי טענותיהם של אנשי פייגלין [כי גנבו להם את הבחירות] אינן משוללות בסיס לחלוטין. כך, למשל, הזמינה תנועת הליכוד כתבים וצלמים לפוטואופ (הזדמנות צילום) של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהוא מצביע בקלפי במצודת זאב בתל-אביב. מנגד, הצלמים שביקשו לצלם את פייגלין מצביע לא הורשו להיכנס לקלפי לעשות זאת". בנגל מספרת על עוד ועוד התנהלויות כאלו, המעידות כי המנגנון המפלגתי עבד למענו של ראש המפלגה ולא למען קיום ההליך הדמוקרטי. כך כותבים גם יהונתן ליס ופאדי עיאדאת ב"הארץ" ("הקלפי בירושלים: ויכוח על נקיון כפיו של נתניהו"), ואפילו ב"ישראל היום" ניתן פתחון פה מסוים לטענות, המובאות כציטוט קצר מפיו של פייגלין (על-ידי מתי טוכפלד). העיתון היחיד שאינו עוסק כמעט בסוגיה הוא "ידיעות אחרונות", שכתבו, יובל קרני, מגיש את הסיקור החדשותי העלוב ביותר של ההצבעה. עם כל הכבוד למרכז הליכוד (צחוק מוקלט), מה חדש בפרשת הולילנד? "הארץ" מקדיש לה את הכותרת הראשית: "המשטרה חושדת שכספי שוחד בפרשות הנדל"ן מוסתרים בבנקים בחו"ל"; "החוקרים יבקשו סיוע מרשויות מס וגורמים פיננסיים בעולם כדי להתחקות אחר כספי השוחד. החשד: הכסף הועבר לחשבונות פרטיים ולחשבונות של חברות קש". לפי תומר זרחין, "בשלב זה של החקירה יושם דגש גם על עבירות כלכליות" (העלמת מסים והלבנת הון). ב"מעריב" מקבל אבי אשכנזי את תחתיתו של עמ 4. "המאכער לא לבד: ניסיון לגייס עד מדינה נוסף"; "יממה לאחר שנחשף במעריב כי המשטרה מנסה לגרום למאיר רבין להיות עד מדינה, נודע כי עוד אחד מהחשודים נמצא על הכוונת. גורם במשטרה: שולה זקן מדברת". אשכנזי מצטט "גורם משטרתי" שלפיו לא נעשה ניסיון, מצד המשטרה או מצד זקן, להפוך את זקן לעדת מדינה. במוסף לשבת כותב שלום ירושלמי מפי "אחד מחבריה הקרובים" של זקן: "אולמרט בגד בה ברגע האמת [...] למרות הכל אין מצב שהיא תעיד נגדו, זו נאמנות עיוורת". אולמרט לא יכול לישון בשקט, כותב בכל זאת ירושלמי, ומוסיף גם שהשניים "הפכו לישות נהנתנית אחת". גם "ישראל היום" מביא מידע חדש בפרשה: על שער העיתון, תחת הכותרת "אצלו הכל בסדר", מודפס תצלום של אהוד אולמרט ומאבטח צועדים ברחוב. התחקיר העיתונאי קצר הפעם ומצומצם כולו לכיתוב תמונה בן משפט אחד: "רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שאמור להיחקר בפרשת הולילנד, ביקר אתמול במסעדת היוקרה מסה בתל-אביב". משום מה, איש אינו חתום על התחקיר. יש עוד חדש ב"ישראל היום". בעמ 11 מדווח איציק סבן כי מפקד יאח"ה, תנ"צ שלומי איילון ("אימת הפוליטיקאים"), העביר את הפיקוד לזיוה אגמי-כהן (לה טרם נמצא כינוי). הלוגו המעטר את הדיווח הוא "שחיתות מן היסוד", אלא שטיפול עיתונאי כזה רחוק מלהיות יסודי, וקרוב יותר למחזור חומרים שנחשפו בכלי תקשורת אחרים. בשביל זה מספיק קשב. גם מרדכי גילת, שכותב על הפרשה במוסף "ישראל השבוע", אינו מביא פרטים חדשים על ענייני הולילנד ושות. הכותרת שלו היא "לפני הולילנד", והדברים נקראים כפרק בספר זכרונות שגילת אולי עמל עליו, על חשיפותיו בפרשות עבר כמו תיק דרעי. גילת מביא סיפורון אחד מ"כל העיר" של 1993 (שביקש מאולמרט לחשוף כמה שילם, אם בכלל, לעו"ד אורי מסר בעבור עבודה שזה עשה לפי הזמנת העירייה), ובעיקר מעלה על המוקד את עוזי וכסלר, לשעבר גזבר עיריית ירושלים ומנהל מינהל המקרקעין, שאותו הוא מאשים ב"מעורבות בשחיתות ציבורית". מה הקשר לפרשת הולילנד? בשביל זה לא צריך קשב, אלא תחקירן. "ההזמנה הנאה שנחתה בשבוע האחרון על שולחנם של כמה מקובעי המדיניות שלנו גרמה לאי אילו גבות להתרומם קמעה; במלאת שנתיים לפטירתו של איש העסקים בני גאון הם הוזמנו לאירוע לזכרו, שיתקיים בעוד כעשרה ימים. האירוע ייערך במסגרת הפורום הכלכלי חברתי שהקים בנו, הפרסומאי משה גאון. נושא הכנס הוא הציונות החדשה, כמצוין בהזמנה. יחולקו בו מלגות לסטודנטים מצטיינים במינהל עסקים ויתקיים פאנל של מנכ"לים בכירים בהנחיית אילנה דיין. הנואם המרכזי בכנס הוא אהוד אולמרט, ראש ממשלה לשעבר ואיש עסקים בהווה" (יוסי ורטר, מוסף "השבוע" של "הארץ"). "גם אם רק חלק מהחשדות הללו יוכחו, מדובר בפרשת השחיתות הגדולה בתולדות המדינה. אבל ישראל לא באמת גועשת", כותב אמיר זיו, עורך המוסף "כלכליסט", בטורו האישי. "ערימות הרפש שנחשפות מדי יום נענות בעיקר בהמהום ציבורי. קשה למצוא זעם אמיתי, בלתי אפשרי לפגוש ברחוב מחאת המונים. אין כזו. הפרשה האדירה הזו אכן מעוררת סקרנות, אין מה לומר, לעתים השמות שנקשרים בה אפילו סוחטים מאיתנו כעס או ספיקת כפיים מופתעת. אבל ההתעניינות דומה לזו שאנו מגלים בעת צפייה בריאליטי מבוים היטב". מי אשם בכך שהיחס של הציבור הישראלי אל פרשות השחיתות הוא כאל תוכניות ריאליטי (אם הוא אכן כזה)? זיו מתאפק ולא מפנה אצבע מאשימה, אולם אפשר בהחלט ללהק, כמו תמיד, את התקשורת כשחקנית מרכזית על ספסל הנאשמים. כך עורך שמדפיס את תמונתו של אולמרט על השער תחת הכותרת "אצלו הכל בסדר" אינו מגיש סיקור עיתונאי, אלא מביים תעמולה. לא רק ב"ישראל היום", גם ב"מעריב" מביימים את ריאליטי הולילנד. "האם שולה זקן תבגוד הפעם בבוס לשעבר אהוד אולמרט?", שואלת הפניה בראש שער העיתון. אם כן: שמות הגיבורים, בגידה ו"בוס". כל המרכיבים כבר כאן. העיתונאים עמלים להשיג תכנים עיתונאיים, העורכים עובדים בכלל בשביל ההפקה. תא"ל עימאד פארס הודח על-ידי הרמטכ"ל משום ששיקר כשאמר שלא נתן לאשתו לנהוג ברכב הצבאי. ההדחה מגיעה לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("הודח"), ולשערים של "מעריב" ("נבעט") ושל "ישראל היום" ("אשכנזי הדיח את תא"ל פארס מצה"ל"). פארס יעתור לבג"ץ ויערער בפני שר הביטחון. הדיווח ב"מעריב", של אמיר בוחבוט, כמו גם המסגור הכללי של הסיפור, הוא האמפתי ביותר לפארס. בוחבוט הוא מי שהביא השבוע ב"מעריב" מסמך המעיד לכאורה כי פארס דווקא לא שיקר, אלא מסר כראוי את המידע בדבר נהיגתה הלא תקנית של אשתו ברכב הצבאי. גם יוסף נונו מגיע לשערי העיתונים. נונו, בן 70, רוצח ועבריין מין סדרתי, הועסק בחברת כוח האדם מטב. במסגרת עבודתו הוצב לשמור על נערה אובדנית בת 14 בבית-החולים מאיר בכפר-סבא. מנהל המחלקה תפס אותו כשהוא "מעסה בשמנים את הנערה" ("הארץ"), והוא מואשם כעת בביצוע מעשים מגונים. ב"ישראל היום" נכתב בכותרת המשנה בעמ 9 כי "הגורמים השונים מטילים אחריות זה על זה", והכתבת נצחיה יעקב, שדיווחה נפתח במלים "המציאות עולה על כל דמיון", מביאה את גרסאות הגורמים (בית-החולים, חברת כוח האדם, המשטרה). ב"הארץ" חתומים על הידיעה שלושה כתבים, וגם בה מובאות גרסאות הגורמים, אלא ששם הן גם מעומתות עם המציאות העובדתית: "מעסיקיו של האיש במטב [...] טענו כי החוק אינו מאפשר להם לבקש תעודת יושר מהמשטרה על המועמדים לעבודה. טענתם עומדת בניגוד ללשון החוק שחוקק בשנת 2001, שלפיו אנשים שהורשעו בביצוע עבירת מין בהיותם בגירים אינם רשאים לעבוד בשורה ארוכה של מקומות, שבהם ישנה גישה לקטינים". עוד על סדר היום: "רוצה לעלות לארץ? הצג תעודת יושר", נכתב על שער "מעריב". אלי ברדנשטיין מדווח על הנחיה חדשה של משרד הפנים, ש"מנסה להילחם בגל מעשי הרצח שביצעו עולים". הפרטים במוסף לשבת של "מעריב" וכאן. דן לביא מדווח ב"ישראל היום" כי כוכבי תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת" חתמו כולם על "מכתב לחברי ועדת השרים לחקיקה, בקריאה לתמוך ביום ראשון בהצעת חוק נגד ניסויים אכזריים שנערכים במאות קופים במעבדות" (האם ההצעה אכן מתייחסת רק לניסויים אכזריים? או שמישהו העתיק קומוניקט?). החתימה באה אחרי שאחד הכוכבים, השחקן אלי פיניש, פעיל בעמותה נגד ניסויים בבעלי חיים, שיכנע את חבריו לחרוג ממנהגם ולגלות, כולם, מעורבות פוליטית. אם היתה בארץ תוכנית סאטירה, אפשר היה לעשות מזה מערכון. הכותרת על השער של כתבת השער של מוסף "הארץ" היא "זה מדים!", וכותרת המשנה היא: "אנשים במדים, מחווה מיוחדת לאחד במאי". כתבת השער עצמה אינה בדיוק כתבה, אלא "פרויקט מיוחד" שעורכי המוסף יזמו כדי לטפל ב-1 במאי מזווית חדשנית ומרעננת ובלי להתייחס בצורה לעוסה לרעיונות, לערכים ולהיסטוריה שהתאריך מגלם בתוכו, ולמעשה בלי להתייחס אליהם כלל. ועל זה סבתא שלי היתה אומרת: אם אין לך מה להגיד, עדיף שתשתוק. |
תיק התנתקות | התקשורת הישראלית ("ברובה" ראוי להוסיף - כדי להימנע מהכללות לא הוגנות) כבר מזמן איננה מסוג התקשורות הנרתמות להשקפות עולם. זו תקשורת משרתת ולא תקשורת מרדנית. תקשורת מחניפה ולא תקשורת מתסיסה. תקשורת מובלת ולא תקשורת מובילה | יותר ויותר מוטחת בתקשורת הטענה כאילו מאז שבאה "תוכנית ההתנתקות" לעולם, היא רתמה עצמה, על קִרבה, כרעיה, עורכיה וכותביה, למשימת קידום התוכנית, ולהצנעת, ולעתים אף להשתקת, מתנגדיה. אין הרבה ממש בטרוניה הזאת. ראשית, ראוי להבחין בין חלקיה הפובליציסטיים של התקשורת לבין חלקיה החדשותיים. דומה כי איש לא יחלוק על כך שבמרחב הפובליציסטי מקפידים כמעט כל אמצעי התקשורת הגדולים, פרטיים וציבוריים כאחד, על חזות שמאוזנת בקפידה בין תומכי התוכנית לבין מתנגדיה. ישראל אלדד, נדב שרגאי, אליקים העצני, ישראל הראל, אורי אליצור, נדב העצני, הרבנית אלון, ועוד כהנה וכהנה דעתנים ימנים, אינם יכולים להתלונן ברצינות שזמרת מקהלתם אינה מושמעת באורח סדיר ועקבי. הם כולם זוכים לנוכחות בולטת, קבועה, מכובדת וחופשית. וספירה מדויקת של כל מביעי הדעות בעיתונות כולה תעלה כי מספר אנשי הימין שביניהם, דהיינו מספר מתנגדי ההתפנות - גדול בהרבה ממספר תומכיה. ובכלל, אם יש כלי תקשורת הרתומים ומגויסים, במלוא מובנן של המלים הללו, למשימת שיווקה של דעה אחת, הרי אלה דווקא עיתונים וערוצי רדיו ימניים, חרדיים וחרד"ליים. אלה, משוחררים מכל תחושת חובה להצטייר כמאוזנים, כלל לא מעלים בדעתם - וזו, אגב, זכותם המלאה והבלתי מעורערת - להעניק במה לדעות אחרות. ואם בתחום הדעתני זוכות שתי העמדות לביטוי וייצוג, הרי בעמודי החדשות והכתבות זוכים דווקא מתנגדי ההתפנות לסיוע מסיבי. לעתים מגיעים הדברים עד כדי משדרי שירות של ממש: מאמרי שמאלץ, לעתים על סף הגיחוך, שמתארים באבחות מכחול עזות צבע את סבלם העתידי של המתפנים. נהי קורע לב על האושר והעושר שצפויים לכליה. ראיונות מטפטפים עם "דור שני למפוני ימית". התנבאויות מזעזעות של עובדים סוציאליים על גלי הדיכאון הצפויים. כתבות צבע על חממות ריקות מתאילנדים, על אמהות בשביסים המלבות בשקידה את ההיסטריה של ילדיהם, וכמובן - על משפחות שקברו בן משפחה ברצועה, ומספרות במלים יוקדות מה יעשו אם חלילה ישלח קלגס יהודי את ידו אל הקבר. דומה כי הדוגמה הגרוטסקית ביותר לזן הזה של ארטילריה תקשורתית מסייעת היא אותה כתבה על תושבת גוש–קטיף, מנוחתה עדן, אשר נפטרה בגיל צעיר יחסית מהתקף לב. כמותה יש, אללי, עוד עשרות מדי שנה בכל רחבי הארץ. אך הכתבה בעיתון לא האשימה במוות את עורקיה הכליליים של המנוחה, אלא את ההתנתקות. "לבה נשבר", בישר העיתון לקוראיו. ללמדנו כי גם מבחינה קרדיולוגית מסכנת ההתנתקות את העם היהודי. באותה מידה של היגיון אפשר היה למצוא בגוש–קטיף מישהו אשר החלים ממחלה כלשהי - מותר להניח ולקוות שיש שם גם כאלה - ולתלות את החלמתו בהתנתקות (כותרת מוצעת: "השחרור מן התופת העניק חיים חדשים"). כל הכתבות הללו, כל דיווחי הצבע והפיקנטריה הללו, בין שנעשו בכוונה לסייע ובין שהודפסו רק מתוך חדוות רייטינג ואמונה יוקדת כי זאת הסחורה שלה מייחלים הקוראים, הם ללא כל ספק "רוח גבית" מועילה וחשובה למתנגדי ההתנתקות. זווית "הסבל האנושי" היא הרי סחורתם העיקרית. גם באגף החדשותי ממש, זה האמור להתעסק בעובדות צוננות ובדיווחים יבשים, המצב אינו שונה בהרבה. וליתר דיוק - הוא מגוחך עוד יותר. רוב הידיעות החדשותיות העוסקות בהתנתקות הן דיווחים עתידיים מוזרים, חלקם נלעגים ממש, על היערכות הצבא, שיטות הפינוי, מספר המשאיות שינועו בכבישים, פירוט תוכניות בתי–הכלא, ספקולציות מדע–בדיוניות על מערך לוויינים ומזל"טים שילווה ממעל, וניידות השיפוט המהיר אשר יסתערו מתחת. וכמובן, האסופה היומית של נבואות–זעם, אזהרות שב"כ, איומי בן–גביר, תרחישי דיכטר, הערכות אמ"ן והבלי–ברק. אוסף ספקולטיבי, מהדהד וסנסציוני של בוקי–סריקי צהבהב ושערורייתי, רובו ככולו כתוב בלשון עתיד דלת אחיזה במציאות. הכותבים והעורכים מבקשים אולי להעניק לקוראיהם ריגושים מהירים ומספקים ותו–לא, אך בסופו של דבר גם הם מסייעים בידי מתנגדי ההתנתקות. שהרי גם לאלה יש אינטרס מוצהר לשוות לעניין אופי דרמטי ככל האפשר, מאיים ככל האפשר, מסובך ומסוכן ככל האפשר. ואם מכל האמור לעיל משתמעת לכאורה הטענה ש"התקשורת" רתומה דווקא לעגלתם של מתנגדי ההתנגדות, ראוי להבהיר שלא לכך הכוונה. כי לכל הרשום לעיל צריך לצרף עוד נתון אחד: התקשורת הישראלית ("ברובה" ראוי להוסיף - כדי להימנע מהכללות לא הוגנות) כבר מזמן איננה מסוג התקשורות הנרתמות להשקפות עולם. זו תקשורת משרתת ולא תקשורת מרדנית. תקשורת מחניפה ולא תקשורת מתסיסה. תקשורת מובלת ולא תקשורת מובילה. זו תקשורת שאת עיקר חושיה וכישוריה היא מקדישה לניסיון לפענח "מה רוצים הקוראים", ולמאמץ למהר ולספק את רצונו. ולכן אפשר לומר בביטחון די מוחלט, כי התקשורת לא מגויסת לתמיכה בתוכנית ההתנתקות, ולא רתומה להתנגדות לתוכנית ההתנתקות, אלא רתומה ומגויסת כל–כולה למשימה אחת בלבד: לעשות את רצון קוניה. גיליון 56, מאי 2005 |
עסקת השבויים: ב"הארץ" אופטימיים, ב"מעריב" לא | א מבית הנשיא מבלבלת את הכתבים המשפטיים | גאידמק מחנך אותנו | והכינרת מתאדה | הכותרת הראשית של "הארץ" מבשרת כי עסקת השבויים עם חיזבאללה נחתמה, ו"בירושלים מקווים" כי תושלם עד ה-18 ביולי. לפי כותרת המשנה, שליח ראש הממשלה, עופר דקל, חתם אתמול על ההסכם באירופה, שם נפגש עם המתווך הגרמני גרהרד קונרד. רק בתוך הידיעה, שכתבו עמוס הראל, ברק רביד ויואב שטרן, נכתב כי "יישום העסקה עדיין תלוי בכך שישראל תסכים לקבל את הדו"ח בעניינו של הנווט השבוי רון ארד". ב"הארץ" החליטו כנראה ללכת על קו אופטימי וחיובי, כי העובדה האחרונה הזו, על אודות הדו"ח שלא התקבל, משמשת את "מעריב" למסגור שונה בתכלית של העניין. הכותרת הראשית של העיתון היום היא: "הממשלה תידרש לאשר שוב את העסקה". כותרת המשנה היא: "דקל חתם על עסקת השבויים, אבל חזר לארץ בלי מידע של חיזבאללה בנוגע לגורלו של הנווט השבוי. לשכת רה"מ: רק לאחר שיגיע הדו"ח המתוקן, הממשלה תתכנס כדי להכריע אם לתת אור ירוק לעסקה". אגב חיזבאללה, מה קורה עם איראן? איזה בכיר התבטא היום בנוגע לתקיפה של מתקני הגרעין? ובכן, היום (כלומר אתמול) היה זה פרופ אנטוני קורדסמן, לשעבר בכיר בפנטגון וכיום פרשן ברשת הטלוויזיה איי.בי.סי. עמיר רפפורט מדווח ב"מעריב" כי קורדסמן נאם במפגש עם חוקרים ישראלים בכירים של המכון למחקרי ביטחון לאומי, ואמר כי ארצות-הברית לא נתנה לישראל אור ירוק לתקיפה באיראן. אלי אשכנזי מדווח ב"הארץ" שהכינרת הגיעה לקו האדום התחתון. אשכנזי ביקר בכינרת יחד עם שולי חן, מנהל האזור ברשות המים והאחראי על מדידת עומק המים בימה. חן מדד גובה של 213 מטר מתחת לפני הים. "כשהכינרת מגיעה לקו האדום התחתון כבר בתחילת יולי, וכששיאו של הקיץ עוד לפנינו, לחן יש סיבה טובה לדאגה", כותב אשכנזי, "ולא רק לו". אבל יכול להיות גרוע יותר: לפני שבע שנים נמדד בסוף הקיץ עומק של 214.87 מטר מתחת לפני הים. העשיר ארקדי גאידמק לא ידוע בזכות מזגו הטוב. הוא כבר נתפס בעדשת המצלמה בעבר כשהוא מקלל ומגדף את בני שיחו, עיתונאים ושאינם עיתונאים. אתמול היה זה סטודנט, שבמסגרת מפגש סטודנטים באוניברסיטת תל-אביב הוציא את גאידמק מכליו כששאל אותו על עסקיו באנגולה. העיתונים מצטטים היום את הקללות שהטיח גאידמק בסטודנט (בטלוויזיה המעמד נראה הרבה יותר מאיים, ולרגע היה נדמה כי גאידמק, המתקרב מאוד לסטודנט ומניף את המיקרופון, הולך להוסיף גם איזו מהלומה פיזית למתקפה המילולית). היחצנים של גאידמק טוענים שהסטודנט היה פרובוקטור שבא להרוס את המפגש של תנועת צדק-חברתי של גאידמק. אבל מעניינת במיוחד התגובה שהם מוסרים לאפרת זמר ב"מעריב": "ארקדי רואה בסטודנטים ציבור חשוב שיש להשקיע בו, ואסור שפרובוקטור אחד ימשיך עד שפוקעת הסבלנות, ובסוף זו תהיה הכותרת". הבנתם את זה? "אסור", מצווים הדוברים של גאידמק. אסור לסטודנטים לשאול שאלות שמעצבנות את הגביר, אסור לעיתונאים לעשות מזה כותרת. רק דבר אחד מותר: למר גאידמק להתעצבן, לקלל ולאיים. שני דברים (קשה לקרוא להם "התפתחויות" או "אירועים") הקשורים לפרשת קצב פתחו אתמול את מהדורות החדשות, ומופיעים היום על שערי העיתונים: התנאים התעסוקתיים של קצב ובדיקת הפוליגרף העצמאית שערכה "א מבית הנשיא", ובה נקבע כי היא דוברת אמת בעניין קיום יחסי מין מלאים עם הנשיא לשעבר משה קצב. כותרת שער "ידיעות אחרונות" בעניין היא: "יחסי מין היו, אבל מה עם שאלת האונס?". "מעריב" בוחר להדגיש את הנושא השני, וכותרת השער שלו היא: "יש לו חוצפה", "רגע לפני כתב האישום: קצב דורש מהמדינה לשכה מפוארת ומכונית ב-300 אלף שקל". על בדיקת הפוליגרף של א כתב אתמול רביב דרוקר בבלוג שלו: "כלי התקשורת מספרים בכותרות אדירות על הפוליגרף שעברה א, המתלוננת הראשונה נגד משה קצב [...] ובכן, זה לא סיפור. בלשון המעטה. א עברה בדיקת פוליגרף בתחילת הפרשה [...] תוצאות הבדיקה (דוברת אמת) דווחו לפני שנתיים [...] [הפוליגרף] לא מסוגל לענות, ולא מתיימר אפילו, אם היתה או לא היתה הסכמה ליחסי המין [...] מיותר לציין שזו השאלה היחידה שבאמת משנה". אתמול בערב טענה לינוי בר-גפן בתוכנית הסמי-אקטואלית "מה קורה" (נועם יורן כתב עליה ביקורת מעמיקה) כי זו דווקא לא השאלה היחידה שבאמת משנה, משום שגם בעילה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות היא עבירה. אלא שכמו שדרוקר כותב, בדיקת פוליגרף יכולה לקבוע, וגם זאת באופן מוגבל, כי היו יחסי מין. היא לא יכולה לקבוע אם היה או לא היה ניצול. כך שלכאורה, הדבר היחיד שהבדיקה מוכיחה הוא שקצב שיקר כשאמר שלא קיים יחסי מין עם עובדת לשכתו. איך מטפלים היום העיתונים בפרשה? יובל יועז מ"ידיעות אחרונות" מתייחס לבדיקה שעברה א לפני שנתיים, ומציין כי "לא התקבלו תשובות חד-משמעיות בנוגע לשאלה אם גרסתה שלפיה קיימה יחסי מין מלאים עם הנשיא היא אכן אמת". ומה העיתוי לבדיקה? יועז מדווח כי הבדיקה נערכה במסגרת הכנות לתביעה אזרחית שא מתכוונת להגיש נגד קצב, והיא הוגשה אתמול לבג"ץ כחלק מעתירה שהגישה א מבית הנשיא נגד היועץ המשפטי לממשלה, בדרישה שהמשטרה תערוך עימות בינה לבין קצב לפני החלטה סופית בעניין כתב האישום. ב"מעריב" מדווחת על העניין דורית גבאי, מספקת מידע מועט ומתרכזת בעיקר בחזרה על השאלה מדוע לא כללה א בבדיקה גם את השאלה אם אכן נאנסה. גם תומר זרחין ועפרה אידלמן מסתפקים בתיאור רזה ב"הארץ", ונותנים את הבמה בעיקר לבאי-כוחם של הצדדים, המדקלמים שוב את גרסאותיהם. ב"ישראל היום" מציעה עדנה אדטו גרסה רזה אף יותר, כמעט אבסטרקטית, של הסיפור. בקיצור, סיפור הפוליגרף של א מדגים כיצד הכתבים המשפטיים של "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" מדווחים על סוגיה משפטית בלי לדון בכלל בפן המשפטי שלה. אחרי הפוליגרף (ובמקרה של "מעריב", לפני), מה שמעניין את העיתונים היום בפרשת קצב הוא התנאים שהלה דורש מהמדינה. דיונים ארוכים בעניין התנהלו בעבר בתקשורת וגם בכנסת. לפני שוויתר קצב במפתיע על עסקת הטיעון, חיכו כולם להכרזת בית-המשפט על העסקה כדי לדעת אם יש בה קלון, ואז תיפתר שאלת ההטבות ומקצב יישללו ממילא התנאים המופלגים שלהם הוא זכאי כנשיא לשעבר. עכשיו, כשאין עסקת טיעון ומי יודע מתי יתחיל ומתי יסתיים המשפט, השאלה נותרה פתוחה והתקשורת נדרשת לה עכשיו בעקבות בקשות שהגיש קצב לקבלת מימון לאחזקת לשכת שרד, רכב שרד ועוד מיני הוצאות. האם אין כאן היטפלות חסרת פרופורציות לנשיא לשעבר, שלא הוכח משפטית כי הוא אנס שפל שביצע מעשים מגונים בעובדות לשכתו? ובכן, לפי "מעריב", קצב אשם לפחות בחמדנות: נשיא בדימוס זכאי לתקציב הוצאות שנתי בסך מיליון שקל ומשכורת של 45 אלף שקל בחודש. הדרישות של קצב גבוהות בכחמישים אחוז גם מהסכום הזה. אגב, בתגובת מקורבי קצב כלול פרט מעניין. הם מפנים את העיתון לבדוק את חשבון ההוצאות וההטבות של השר לשעבר אברהם הירשזון, המואשם בגניבת מיליונים (היום נפתח משפטו של הירשזון, מדווחת עפרה אילדמן ב"הארץ"). לפי "מעריב", בין הדרישות של קצב ניתן למצוא גם "מזכירה". קצב אינו היחיד הסוחט את הקופה הציבורית. תרעומת על אנשי ציבור עם עיניים גדולות מובעת היום ב"מעריב" וב"הארץ". ב"מעריב" מדווחת לירן דנש שהכנסת אישרה מינוי של סגן שמיני ליו"ר הכנסת דליה איציק. למינוי אין משמעות גדולה מבחינת סמכויות, אבל הוא מקנה לבעל התפקיד העלאה נאה במשכורת וזכות לצוות עוזרים מוגדל, על חשבון הציבור. ב"הארץ" מדווח יהונתן ליס על "נוהל שנוי במחלוקת" שנוצל על-ידי המפכ"ל הפורש משה קראדי, כדי לשפר את תנאי פרישתו. ב-2 במאי דיווחו כל כתבי הפלילים על דיון במשפטו של יניב זגורי, המואשם בסדרה של פשעים כראש כנופיית פושעים בדרום. בסקירת העיתונות כתבנו אז כך: "אדוה כהן מדווחת בידיעות אחרונות, שמעון איפרגן במעריב ומיכל גרינברג בהארץ על משפטם של יניב זגורי ושל מקורביו, עבריינים מהנגב. בין השאר, הם חשודים בזריקת רימון על ביתו של ארצי חלפון, כתב פלילי באחד המקומונים בבאר-שבע. בהארץ הדיווח יבש. בידיעות אחרונות יודעים לספר על עד מדינה. במעריב עיקר הדיווח הוא על טקס שחור שהעבריינים ביצעו בבית-המשפט". היום ממשיכה אדוה כהן בשיטת הסיקור התמוהה הזו. בידיעה, תחת הכותרת "על שופטים וכישופים", היא מספרת שהשופטת במשפט זגורי שברה את רגלה, וכותבת כמעט במפורש כי התאונה אירעה כתוצאה מהקללה ("שחור") שהטילו עליה אנשי זגורי. חוץ מדברור של פושעים נאלחים, ואמונה שלמה בהבלי מיסטיקה מטופשים, כהן טועה אפילו בתאריכים שהיא מציינת ב"ידיעה" שלה (הדיון המדובר היה לפני כחודשיים ולא לפני כחודש). אולי כמה טיפות מה"שחור" עפו ברוח ועשו לה קללה. |
ראש הממשלה נתניהו תוקף את הצנזורה הצבאית כחלק מניסיון ציני לסמן את האשמים במחדל אוקטובר: צה"ל והעיתונות • במכונת הרעל כבר עובדים במרץ על סימון האשמים הנוספים: מערכת המשפט ומשפחות החטופים, ש"נחטפו" על-ידי השמאל | מיכאל שמש, הכתב הפוליטי של תאגיד השידור הציבורי, הגיש אתמול דיווח שנבלע בשטף חדשות המלחמה: ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מבקש לחוקק חוק שיגביל את הצנזורה הצבאית ויאפשר לדרג הפוליטי – כלומר לעצמו – להדק את השליטה על האופן שבו העיתונות מסקרת את המערכה בעזה. "נתניהו מתוסכל ומותח ביקורת חריפה על ההתנהלות של הצנזורה במהלך המלחמה", דיווח שמש. לדבריו, נתניהו סבור שהצנזורה נוהגת בעיתונאים ביד רכה מדי, ומאפשרת להם לפרסם מידע שפוגע בבטחון המדינה. פירוט נוסף לגבי הטענה החמורה הזאת לא נמסר. בחודש שעבר דיווח ירון אברהם, כתב חדשות 12, שנתניהו מנע ברגע האחרון "פעולה משמעותית" שעשויה היתה "להטות את יחסי הכוחות אחרי המחדל הצבאי והמודיעיני של יום שבת השחור". לפי הדיווח, מערכת הביטחון כולה תמכה בפעולה – ובכל זאת, נתניהו הטיל וטו. גורם אנונימי שצוטט בידיעה טען שהיתה זו "הזדמנות שלא בטוח שתחזור". אברהם לא מסר מידע נוסף, למעט העובדה שהצנזורה התירה לפרסם את הדברים. כעבור שלושה ימים דרש נתניהו מהצנזור הראשי, קובי מנדלבליט, להטיל חיסיון גורף על הדיונים שמתקיימים במהלך המלחמה בקבינט – הפורום שדן באותה "פעולה משמעותית". בהמשך דיווח גידי וייץ ב"הארץ" שבלשכת נתניהו "רותחים" על הצנזור משום שלא מנע את פרסום הדיווחים שלפיהם הוא ואשתו שרה עברו לגור בבית של משפחת אחד מתורמיו המיליארדרים, סיימון פאליק. אפשר להסתכן ולנחש שה"חוק" של נתניהו לא ייכנס לספר החוקים. הצנזורה הצבאית היא מנגנון ייחודי ועדין, כזה שקשה להאמין שממשיך להתקיים במדינה דמוקרטית בלי שהעיתונות תתמרד. הציות להוראות הצנזורה נובע לא רק מהסנקציות הפליליות שמרחפות מעליהן – שרק לעתים נדירות מופעלות – אלא מהאמונה של העיתונאים שזהו גוף מקצועי וא-פוליטי שניתן לעבוד מולו על בסיס ענייני, ללא שיקולים יחצניים זרים. נתניהו היה רוצה לתאר את העיתונאים כאנרכיסטים, אבל הם בעיקר קונפורמיסטים. כתבים שעובדים מול הצנזורה נוטים להאמין שכשפוסלים להם דיווח, זה נעשה מסיבות של שמירה על הביטחון. כל פוליטיזציה של מנגנון הצנזורה תפר את האיזון הזה, ותפורר את שיתוף הפעולה. ההשתלחות של נתניהו בצנזורה לא נועדה להגן על בטחון המדינה. הדרך הנכונה לפרש אותה היא כחלק משרשרת של צעדים שתכליתם לנקות את עצמו מהאשמה למחדל הצבאי והמדיני שאִפשר את טבח 7 באוקטובר. אחד הצעדים האלה, שנתניהו מכחיש, הוא ליקוט מסמכים סודיים שלשיטתו אמורים להוכיח את חפותו ולהטיל את האחריות על מערכת הביטחון. אמצעי אחר הוא ככל הנראה, למרבה האירוניה, הדלפות מאותו פורום שהוא מבקש לאסור על פרסום הדלפות ממנו: בשבוע שעבר דיווח ירון אברהם כי הרמטכ"ל הרצי הלוי הטיח בפני נתניהו וחברי הקבינט כי מהדיונים מודלפים פרטים שנועדו לשמש כ"השמצות נגד צה"ל". בנאומים, במסיבות העיתונאים ובראיונות (שבינתיים ניתנים רק לתקשורת הזרה) נתניהו נזהר לא למתוח ביקורת ישירה על הדרג הצבאי שמנהל בשמו את המלחמה. מי שעושה זאת עבורו היא מכונת הרעל. ב-29 באוקטובר פִרסם נתניהו בטוויטר ציוץ ובו התנער במפורש מאחריות למחדל והטיל אותה על גורמי הביטחון. כעבור כמה שעות מחק את הציוץ, אולם קריאת הכיוון נקלטה היטב. בזמן שראש הממשלה נרתע ממפגשים מתוקשרים עם משפחות החטופים וחיילי מילואים, ומצטלם עם חיילי סדיר בניסיון לקושש אהדה, עדר הצייצנים, היחצנים והתועמלנים בתשלום שמרכיב את מכונת הרעל מטפטף שישנם בעצם שני צה"ל: צה"ל של הגנרלים שנטלו אחריות למחדל ושל ה"סרבנים" מהשמאל – ומנגד, צה"ל של הלוחמים הצעירים שמסכנים את חייהם בשטחי הקרבות. האלוף בדימוס יצחק בריק, שמרבה למתוח ביקורת על צה"ל, הפך למרואיין מבוקש ב"ערוץ טוב", בתחנת הרדיו "גלי ישראל" ובערוץ 14. ראש אמ"ן אהרון חליוה מטורגט באופן מיוחד במכונת הרעל, בפרסומים ב"ערוץ טוב" ובקמפיין מקוון שקורא לשלוח אותו לכלא. יאיר נתניהו, בורג גדול במיוחד במכונה, שיתף באופן חריג כתבה של חדשות 12 – "אל-גזירה 12", בזרגון של מכונת הרעל – על התצפיתניות שהתריעו בפני המפקדים אך נדחו בהתנשאות שוביניסטית. הכתבה הודהדה גם בחלקים אחרים של המכונה. בזמן שנתניהו מקפיא את ההפיכה המשטרית וקונה לעצמו זמן מול הציבור שמחה נגד הפוליטיזציה של מערכת המשפט – מכונת הרעל ממטירה על בג"ץ האשמות שקריות על פגיעה ביכולות ההתקפיות של הצבא. בזמן שנתניהו מנסה לשדר אמפתיה כלפי משפחות החטופים, המכונה כבר דוחפת בכל הכוח את המסר שלפיו "השמאל" ומפגיני קפלן חטפו את המאבק והפכו אותו לפוליטי. זה טריק ותיק של נתניהו: לדגמן ממלכתיות און רקורד – ואוף רקורד להחריב את הממלכה. המהלך הנוכחי, שמפליל את הצנזורה הצבאית בפגיעה בקודש הקודשים של החברה הישראלית, מאפשר לנתניהו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. ביד אחת הוא מכה את צה"ל המקצועי והממוסד, שאותו מייצגת כאן הצנזורה – וביד השנייה הוא צובט את התקשורת, האויב הוותיק והמר. המסר ברור: הם אלה שפוגעים בביטחון – אני, מגן ישראל, נאבק כדי שזה ייפסק. בהקשר הזה חשוב להזכיר את ההיסטוריה האישית של נתניהו: לאורך השנים, עיתונאים ויריבים פוליטיים האשימו אותו בהדלפת מידע בטחוני למטרות פוליטיות – כולל מצגת סודית שמתארת את ההשלכות של מבצע לכיבוש רצועת עזה, שנתניהו לכאורה הדליף כדי שיוכל להימנע מהתמרון הקרקעי. גם כעת, כאמור, מאשימים בצה"ל את נתניהו בהדלפות מהקבינט. סוגיית וההדלפות הגיעה לשיא קומי בדיווח נוסף של מיכאל שמש, שלפיו נתניהו מעוניין להעביר חוק שיחייב את כל משתתפי ישיבות הקבינט לעבור בדיקות פוליגרף – כולם, חוץ ממנו. התירוץ: בגופו מושתל קוצב לב. ביום שתיגמר המלחמה ותקום ועדת החקירה, הפרקליטים של נתניהו יניחו בפניה הר של קלסרים שיזעק את חפותו. פרקליטים אחרים יניחו הר של קלסרים שילחש את ההפך. אבל החקירה לעולם לא תהיה שלמה אם היא לא תעסוק גם במערך התעמולה הפיראטי שנבנה לאורך הקדנציה הבלתי נגמרת של נתניהו. בעלי ההון שהקימו עבורו גופי תקשורת מגויסים, היחצנים הנוחים להשחתה שמשגשגים סביבו, השופרות שלא היו מביישים את רוסיה של פוטין, הבן והרעיה והאידיוטים השימושיים שמתגודדים סביבם. וכמובן, המו"לים שרקמו איתו יחסי שוחד. בימים הראשונים של המלחמה, נתניהו התאמץ לשדר שכל זה מאחוריו עכשיו. שעכשיו חייבים להיות מאוחדים ולהתרכז במטרה הלאומית. אבל כרגיל, נתניהו שיקר. |
על מה בדיוק הצביע הפרלמנט האירופי? | ב"ישראל היום" מסתירים את התבוסה באמריקה | מירי רגב באור הזרקור | האם חקלאים מהצפון מוכרים אדמות למדינות ערב? | מרקוס ממחזר | ולמאור זגורי יש טור חדש | "נתניהו: יש לנו זיכרון היסטורי לסימון יהודים" היא הכותרת הראשית של מהדורת סוף-השבוע של "ישראל היום", המוקדשת להחלטת הפרלמנט האירופי שלפיה ראוי לסמן באופן מיוחד מוצרים של חברות ישראליות הפועלות בגדה המערבית וברמת הגולן. "לא נקבל מדיניות סלקטיבית אנטי-ישראלית", מצטט את נתניהו שלמה צזנה, השוהה עם הפמליה בלונדון, וחוזר על הציטוט מהכותרת, המהדהד כמובן את השואה. מי שיקרא את הדיווחים על ההחלטה ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" יתרשם שנתניהו היה בוטה פחות. לפי הדיווחים הללו, נתניהו לא דיבר על "סימון יהודים", אלא על סימון "מוצרים של יהודים". על-פי דיווחו של ברק רביד ב"הארץ", ההחלטה התומכת בסימון מוצרים (שאינה מחייבת בשלב זה) באה לצד החלטה על "הבחנה בין יחס האיחוד לישראל לבין יחסו להתנחלויות", כלשונו. "הפרלמנט האירופי מקדם בברכה את מחויבות האיחוד-האירופי – ברוח ההבחנה בין ישראל לבין פעולותיה בשטחים הפלסטיניים הכבושים – להבטיח שכל ההסכמים בין האיחוד-האירופי לבין ישראל חייבים לכלול סעיף שמבהיר שאינם חלים על השטחים שכבשה ישראל ב-1967", מצטט רביד מתוך ההחלטה. ב"ישראל היום", כמו בשאר העיתונים שאינם "הארץ", לא מזכירים את החלק הזה בהחלטה. הדיווח של רביד ב"הארץ" נבדל ממקביליו גם באופן שבו הוא ממסגר את ההחלטה הנוגעת לסימון המוצרים. "הפרלמנט האירופי רושם לפניו את המכתב ששלחו שרי החוץ של 16 מדינות לשרת החוץ של האיחוד-האירופי, פדריקה מוגריני, ובו עודדו אותה להשלים את העבודה של פרסום הנחיות לכל חברות האיחוד-האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות", מוסיף רביד ומצטט. האם כעת, בעקבות ההחלטה, אכן יתחילו האירופים לסמן מוצרים? אף אחד מהכתבים המדווחים על ההחלטה ב"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"מקור ראשון" אינו טורח להתחייב. רוב הדיווחים בנושא כוללים קביעה כללית בנוגע להחלטה שקיבל הפרלמנט האירופי (מה זה, בעצם?) ושלל התבטאויות לוחמניות מפי פוליטיקאים ישראלים, הטוענים כי מדובר בשערורייה (דן מרגלית, בטור פרשנות הנדפס ב"ישראל היום", מאמץ את הזרגון השואתי של נתניהו ומכנה את סימון המוצרים "טלאי צהוב גרסת 2015", אך מעיר כי "לא מדובר עדיין בהחלטה לביצוע"). לטענת רביד, את החלק המעשי של הליך סימון המוצרים מקדם בכלל גוף אחר, "הנציבות האירופית" (שהיא, לדבריו, "הזרוע המבצעת של האיחוד-האירופי") – הנמצאת בעיצומו של דין ודברים עם נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל. בדיווח המתפרסם בעמודי החדשות של "מקור ראשון" מסבך אריאל כהנא את הסוגיה אף יותר בגורסו כי לצד הצעדים הלא-נוחים מבחינת ממשלת נתניהו, יש גם קרן אור: הפרלמנט האירופי גם החליט להגביל את המימון ל"ארגוני זכויות אדם החותרים להשמדת ישראל". "נסתם הגולל רשמית על נסיונם של הרפובליקאים ושל ישראל לבלום את הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס", מדווח ב"ידיעות אחרונות" עיתונאי אנונימי המכונה "כתבנו בוושינגטון". "הסנאט האמריקאי דחה אתמול את הדרישה להביא את ההסכם להצבעה, ובכך מנע אפשרות לקדם את ההחלטה המחייבת את ביטול ההסכם. 42 סנטורים דמוקרטים הצביעו בעד המשך הפיליבסטר כדי למנוע הצבעה, ואילו 58 רפובליקאים הצביעו בעד, אולם רוב זה לא הספיק מכיוון שיש צורך ב-60 סנטורים כדי לחייב הצבעה". [עדכון: הקורא יובל פינטר מציין כי ב"ידיעות אחרונות" שגו, וכי בסנאט כלל אין 58 סנטורים רפובליקאים; ארבעה ממתנגדי ההסכם הם סנטורים מהמפלגה הדמוקרטית. גם בסקירה של שלשום הצביע פינטר על שגיאה בסיקור ההצבעה, לנוכח דיווח ב"מעריב" שגרס כי לתומכי ההסכם יש "רוב מוחלט", אף שלא היה להם רוב כלל, כי אם גוש חוסם.] ב"ישראל היום", העיתון שיחד עם ראש ממשלת ישראל הפך את הדיון הפנים-אמריקאי בנוגע לאשרור ההסכם למסע צלב, חוסכים מהקוראים את החדשות העגומות על הגולל שנסתם רשמית (לפי "ידיעות אחרונות"). ארז לין ושלמה צזנה, החתומים על ידיעת עדכונים קצרה המתפרסמת בכפולת העמודים הפותחת של החינמון, מכנים את ההצבעה אתמול "ניצחון פרוצדורלי מסתמן". עד כמה מסתמן? "בהצבעה הפרוצדורלית, שהיתה סוללת את הדרך להצבעה על ההסכם, תמכו רק 58 סנטורים, מתחת לסף הדרוש של 60, ולכן ההסכם לא יעלה להצבעה עד להודעה חדשה", כותבים לין וצזנה. העובדה כי אתמול נערכה הצבעה כלשהי בנושא, לא כל שכן הצבעה חשובה, כלל אינה מוזכרת בכותרותיה של הידיעה. הכותרת עצמה, שנוסחה באופן מטעה העשוי לגרום לקוראיה להאמין כי לקמפיין עוד יש סיכוי, מוקדשת כבר למזעור הנזקים: "למרות הקרב על ההסכם: הדמוקרטים מחבקים את היהודים ואת ישראל" (בהתאם לדף המסרים הממשלתי שחולק שלשום). א. "חשיפה: המו"מ שנכשל", מכריז שער "מעריב". "נתניהו הציע להרצוג את החוץ, הביטחון והמשפטים", נכתב בכותרת הראשית, שעליה חתום בן כספית. לפי כספית, הצעתו של נתניהו ליו"ר האופוזיציה הוגשה לפני שבועות אחדים, ונלוותה לה הבטחה לחדש את התהליך המדיני ו"התחייבות למו"מ אמיתי". "הבעיה: הרצוג לא יכול היה לספק את הסחורה שנתניהו צריך – הבטחה לקדנציה מלאה [שלו] בראשות העבודה", נכתב בכותרת המשנה. בטור עצמו מספק כספית פרשנות ציורית לקביעה זו: "על עכוזו של בוזי מוטבעת חותמת פג תוקף". ב. "ראש הממשלה יוזם איחוד במרכז-ימין", קוראת כותרת בולטת בשער "הארץ", המבוססת על טורו השבועי של יוסי ורטר. "בשבועות האחרונים, ואף קודם לכן, הוא נוהג להעלות ביוזמתו, בשיחות עם ראשי מפלגות הקואליציה, את התסריט המכונה בחוגיו המפלגה הרפובליקאית. דהיינו: הקמת גוש אחד גדול, ימני-מרכזי, שיתמודד בבחירות הבאות ברשימה אחת", כותב ורטר. "רק כך אפשר יהיה לשלוט, הוא אומר באותן שיחות, כמו באמריקה: שתי מפלגות, שני גושים, ימין ושמאל". בהמשך הטור נדרש ורטר לספקולציות בנוגע לאפשרות ששרה נתניהו תתמודד על מקום בכנסת, אך ממהר לבטל אותן – ומיד טוען, ליתר ביטחון: אולי בכל זאת יש בזה משהו. ג. "החיוך הרחב שנמתח על פניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר שהוקראו תוצאות ההצבעה בכנסת על מתווה הגז שיקף בעיקר הוצאת קיטור", כותב זאב קם ב"מקור ראשון", בכתבה העוסקת בנסיונו הכושל של נתניהו לגייס קולות משורות האופוזיציה לצורך ההצבעה המשמעותית יותר, על העברת הסמכויות לעקיפת הממונה על ההגבלים משר הכלכלה לממשלה – הצבעה שנדחתה. "זו היתה לא יותר מהתקדמות קטנה, אפילו פצפונת, בסוגיה שהפכה לכבדה ביותר מאז שהוקמה הממשלה שלו. לאישור המתווה בכנסת אין שום משמעות מעשית, אבל מבחינת נתניהו זו תמונת הניצחון שהוא חיפש כבר הרבה מאוד זמן בנושא הזה. סוג של מראית עין, לא יותר". "תחקיר בארה"ב: כך שינו שלדון אדלסון ותורמים יהודים את המפלגה הרפובליקאית", מודיעה כותרת המתפרסמת בעמודי החדשות של "הארץ", מעל תמצית מתורגמת של התחקיר, שהתפרסם ב"ניו-יורק מגזין" תחת הכותרת "שלדון אדלסון מוכן לקנות את הנשיאות – הוא רק לא החליט עדיין באיזה מועמד לתמוך". הנה קישור לגרסה המלאה. "זה כלל ידוע בהומור: כשאנשי צבא צוחקים על עצמם, זה הווי. כשאחרים עושים את זה, זאת הסתה", כותב סמי פרץ ב"דה-מרקר", בעוד טור המוקדש לדיון ביקורתי בתקציב הביטחון הנעזר במערכון המופתי של "ארץ נהדרת" על אגף הייעול והקיצוץ בצה"ל. "משום מה, קצינים לוחמים, אנשים שבילו במנהרות בעזה, לחמו בלבנון ומבלים מדי לילה בערי הגדה, נפגעים מהמערכון הזה – אף שהוא כלל לא לועג לדרג הלוחם", כותב פרץ. "יש מן הסתם משהו טקטי בהיעלבות הזאת, אבל גם משהו אמיתי, כי המערכון הזה לא עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מביקורת ציבורית ותקשורתית על מערכת הביטחון: על תנאי הפרישה והפנסיה, על חוסר היעילות, על האיומים להפסיק אימונים כי אין כסף, על חוסר השקיפות ועל תקציב הביטחון שתמיד חורג מהתקציב המקורי בכמה מיליארדי שקלים, אבל בעיקר על היהירות. "וזה מביא אותנו לאשם השני, העיקרי, בכך שאנשי הצבא טעונים. שר הביטחון מדבר באחרונה בכל הזדמנות על מה שמעוללים לאנשי מערכת הביטחון. השבוע נאם בפני אזרחים עובדי צה"ל בהיכל-התרבות. בין סטנד-אפ של ישראל קטורזה להופעה של יהודה פוליקר, הוא תיאר את מה שעוברים אנשי הצבא כמסע הסתה חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו כלפיהם, באופן שכבר מוביל, ואף עלול להוביל ביתר שאת, לעזיבה המונית של אנשים החשים מבוזים ומושפלים. נו, אם המפקד העליון אומר שיש מסע הסתה, ברור שכל הדרגים שמתחתיו יאמצו את הזרגון". לדברי פרץ, השר יעלון תופס כהסתה לא רק סרטונים מצחיקים מהסוג שהוזכר לעיל, כי אם גם מאמרים ב"דה-מרקר" המתיימרים לאתגר את עמדותיו בנוגע לגודלו ואופן חלוקתו של תקציב הביטחון. מי שחושב שפרץ מגזים כשהוא מייחס לעיתון שהוא עורך כוח השפעה על מקבלי ההחלטות הבכירים במדינת ישראל, מוזמן להניח מידיו את "דה-מרקר" ולהרים את מהדורת סוף-השבוע של "גלובס". אחת הכתבות המרכזיות של "גלובס" בסוף-שבוע זה היא ראיון שערכו העיתונאיות סטלה קורין-ליבר ולילך ויסמן עם יובל שטייניץ, שר האנרגיה, בעקבות אישור מתווה הגז במליאת הכנסת, הליך הצהרתי שכאמור, החלק האופרטיבי שאמור היה להיכרך בו – העברת הסמכות לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים מידיו של שר הכלכלה לידי הממשלה – כלל לא עלה להצבעה, לאחר שהתברר כי לא יזכה ברוב קולות. נסיונה של הממשלה לעקוף את רשות ההגבלים העסקיים נובע מסירובו של הממונה הפורש, דייוויד גילה, לאשר את העסקה שגובשה בין הממשלה למונופול הגז. "מה שעשה הממונה זאת טעות חמורה. יכול להיות שהוא נכנע ללחץ ציבורי ותקשורתי, כי הרי לאורך זמן הוא הגן על הצו המוסכם, על המתווה שלו, הוא הגן עליו בהצהרות פומביות. ויום אחד, יכול להיות שתחת לחץ של כמה כתבים, הוא הודיע שהוא חוזר בו", אומר שטייניץ למראיינות שלו. "אני חושב שהעובדה שהוא נכנס [כך במקור] ללחץ תקשורתי, שחלקו פופוליסטי אבל לא חשוב, ואחרי שנתיים שכולם התעכבו וחיכו רק לו והוא הפך את עמדתו ופתח בהליך חדש – זו בעיה", הוא מוסיף. מה ששטייניץ מכנה "לחץ ותקשורתי" הוא, לפי גילה, חלק מהליך מוסדר שבסופו קיבל על עצמו החלטה מקצועית ועניינית – אם כי כזו שאכן קשורה באופן ישיר לשיח הציבורי שהתפתח סביב המשא-ומתן עם חברות הגז. "כמה מלים על טיוטת הצו המוסכם שהחלטנו בדצמבר לא להגיש לבית-הדין להגבלים עסקיים", אמר גילה בכנס שנערך לפני כארבעה חודשים, יממה לאחר שהודיע על התפטרותו. "יש הטוענים שאנחנו נסוגנו מהסכם. רציתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להבהיר שזה לא המצב: עשיתי מאמצים מאוד גדולים להגיע להסדר מחוץ לבית-המשפט, על מנת למצוא מתווה שגם ייצור תחרות בשוק וגם ימנע את האיום של שותפות הגז שאם יהיה הליך שיפוטי, הן לא יפתחו את לווייתן. "המחוקק מצווה עלי כך", ציטט אותו כתב "כלכליסט" תומר גנון, "קודם תבדוק עם אלה שהפרו לכאורה את החוק, האם הם מסכימים למתווה שאתה שוקל לאמץ. אם הם מסכימים למתווה, תגיש את המתווה להערות הציבור. אחרי הערות הציבור, תלמד את ההערות הללו, ותחשוב טוב-טוב, לפי כל הנתונים העדכניים שיש לך באותו הרגע, אם ראוי להגיש את המתווה לאישור בית-הדין. אני אמור להגיש את המתווה לאישור בית-הדין רק אם אני משוכנע שטיוטת ההסדר משיגה את המטרה ששם לי החוק: למנוע פגיעה בתחרות למען הציבור. "צריך להדגיש שמדובר במקרה חריג, שהחשיבות שלו לתחרות במשק היא חסרת תקדים, ומדובר בכמות יוצאת דופן של הערות מהציבור שקיבלנו. אכן, ברגע האמת, אחרי שלמדתי את כל הערות הציבור, ואת כל הנתונים העדכניים שהצטברו אצלי, הגעתי למסקנה שהאחריות המוטלת עלי בחוק לא מאפשרת לי לחתום על טיוטת הצו המוסכם, ולא מאפשרת לי לבוא ולשכנע את בית-הדין לסמוך ידיו על הפתרון הזה". בהמשך הראיון ב"גלובס" קובל שטייניץ על כך שרגולטורים כמו גילה, "שאמורים להיות עצמאיים ומקצועיים", מתנהגים לעתים כמו "פוליטיקאים שנוטים לפעמים לפזול לתקשורת ולשקול מה התדמית שלהם". שטייניץ, כפי שעולה מהראיון עימו, אינו תופס עצמו כפוליטיקאי מסוג זה, ולכן מוזר שאת התהליך המשפטי והביורוקרטי שתיאר גילה באריכות – תהליך שמן הסתם ידוע היטב לשר האנרגיה והתשתיות של מדינת ישראל – הוא מגדיר ככניעה ל"לחץ תקשורתי". אם ניסו ב"גלובס" להקשות על השר ולפרק לגורמים את קביעתו הפופוליסטית, אין לכך זכר בנוסח הראיון המוגש לקוראים. טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר", המוקדש גם היום לריקוד מעורר העניין של הממשלה ומונופול הגז, נפתח בתיאור של ישיבת הממשלה שנערכה בבוקר ובה אישרו השרים את המתווה. "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פיסקליים וכלכליים, אבי ליכט, לא העביר חוות דעת משפטית כתובה בבוקר ישיבת הממשלה שבה אושר מתווה הגז", כותב רולניק. "משיקוליו שלו הוא בחר לתת אותה בעל-פה. איש מהשרים לא מחה על העדרה של חוות דעת משפטית כתובה לפני ההצבעה על אחת העסקות הכלכליות הגדולות בתולדות המשק. כולם ידעו שהם חותמת גומי. הבוס הגדול דאג להבהיר שבנושא הזה אין שיקול דעת ואין דיון. אבל ליכט, שרוצה להגיע רחוק – לבית-המשפט העליון או לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – ידע שהמתווה שכופה ראש הממשלה בנימין נתניהו על ממשלת ישראל הוא חומר נפץ משפטי. "סעיף הוודאות הרגולטורית (התחייבות של הממשלה למנוע כל שינויי חקיקה בנושא משק הגז ב-10 השנים הקרובות; ג"ר) הוא חריג בהיקפו ובזמן, הוא הזהיר בנחרצות. בדרך כלל, הסביר ליכט, אנחנו נותנים למשקיע שיפוי שנפצה אותו אם נבצע שינוי. כאן אנחנו נותנים לו ודאות רגולטורית. הסעיף הזה יאפשר לנובל לתבוע אותנו במיליארדי דולרים במידה שנשנה את הרגולציה. "ליכט עצר לרגע והביט סביב שולחן הממשלה, וכאשר ראה שדבריו לא עוררו תגובה מיוחדת המשיך: אני לא אומר לכם סתם, נובל כבר עושים כנראה הכנות לעניין הזה. הם פתחו חברה-בת בקפריסין והעבירו אליה את הפעילות, כנראה כדי להשתמש בעת הצורך בהסכם הבילטרלי שיש לישראל עם קפריסין – מה שיאפשר להם בוררות חובה בינלאומית במידה שנעשה שינוי ברגולציה". בהמשך הטור חולק רולניק עם הקוראים גם את פרשנותו האישית להתחייבות יוצאת הדופן שכללה הממשלה בהסכם שגיבשה עם המונופול. "סעיף ההגנה מרגולציה שמעניק נתניהו לחברות הגז לא רק נוטל את הריבונות מכל המוסדות הדמוקרטיים בישראל – הוא גם חושף באופן חריג את משלמי המסים לתביעות משפטיות חסרות תקדים בהיקפן", כותב רולניק. "זאת כנראה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שהמדינה מעניקה שיפוי שכזה, שלא מגודר בשום סכום, בשום תקרה, לחברה מסחרית", הוא מוסיף. "ליכט ושותפו להכשרה המשפטית של כל מהלך מתווה הגז, יהודה וינשטיין, יודעים היטב שהסעיף הזה חסר תקדים, חריג ומסוכן. "הם גם מניחים שבג"ץ עשוי להתערב ולמנוע את אישורו. אבל כמו כל השרים, הם הבינו שכאשר התהלוכה המשותפת של ראש ממשלה עם שתיים מהחברות החזקות ביותר שפעלו אי-פעם בישראל דוהרת קדימה – אסור להיכנס לה לפני הגלגלים. היא לא תעצור, היא לא תהסס. כאשר אני רוצה משהו, אני משיג אותו, אמר ראש הממשלה לאחר אישור המתווה בכנסת, ושלח מסר לכל כלבי השמירה בדמוקרטיה הישראלית: זוזו מדרכי, אחרת תידרסו". "זו היתה שנה קשה לרגולטורים: שומרי הסף הניצבים בתווך הסוער שבין אזרחים וצרכנים לבין אנשי עסקים תאבי בצע ופוליטיקאים רודפי פשרה ושררה", כותב ב"מעריב" הדר חורש, בטור הנושא את הכותרת "קריסת הרגולטורים". "בשנה האחרונה התברר שלמרות הנסיונות לעגן בחוק את מעמדם של הרגולטורים העצמאיים, הצליחו הפוליטיקאים ובעלי האינטרסים לערער את מעמדם. תהליכים אלה אינם מנותקים מהחולשה הניכרת של מנגנון שירות המדינה, שהולך ומאבד את כוחו ואת שיקול הדעת העצמאי שלו". "מדובר כבר בתופעה של ממש: חקלאים רבים במטולה, ביסוד-המעלה ובראש-פינה נאלצים להפסיק לעבד את המטעים והשדות שלהם בגלל בעיות כלכליות. חלקם אף נאלצו למכור את אדמתם לאזרחים ממדינות ערב, המשלמים עליה סכומי עתק", כותב יאיר קראוס בעמודי החדשות של "מקור ראשון", בכתבה הנושאת את הכותרת "חקלאים בצפון מוכרים את שדותיהם לערבים ומפסיקים לעבד אותם בגלל קשיים כלכליים". חרף הכותרת המבטיחה והקביעה העובדתית הנלווית לה, קראוס אינו מפרט ולו מקרה אחד של חקלאי ישראלי שנאלץ למכור את אדמתו לערבי כלשהו, ישראלי או לא. גם האנשים המצוטטים בכתבה אינם מתייחסים כלל לתיאוריה הזאת, המופיעה סתם כך, כעובדה שצמחה לה מבין השורות. במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון רחב יריעה שערכה נעמה לנסקי עם מירי רגב, שרת התרבות והספורט. הראיון המעניין מאפשר הצצה אל נבכי נפשה של הפוליטיקאית ואשת ההסברה לשעבר, ובכלל זה אל המנגנונים הפסיכולוגיים המפעילים אותה והאופן שבו היא מפרשת את חוקי המדינה ואת תכליתם. "אני, מירי רגב-סיבוני מקריית-גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צכוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לגו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית. אתם לא תכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון", קוראת הכותרת הארוכה, שהדברים המצוטטים בה זוכים לפירוט נרחב בראיון. בפתח הכתבה מעמתת המראיינת את השרה עם ממצאי תחקיר חדשות ערוץ 10, שהתבסס על הקלטה מביכה של שיחה שקיימה רגב עם אנשי משרדה. "מי הדליף את הקלטות?", שואלת לנסקי את רגב. "כשאדע בוודאות, אטפל בו, ובמלוא החומרה", משיבה השרה. "אין לי בעיה עם הדלפות שמטרתן למנוע שחיתות. אבל פה נעשה דבר מאוד מכוער, כי מי שהדליף ידע שמדובר בסימולציה. ברור לי שמי שהפעיל את המדליף הוא מחברה מתחרה לרמי יהושע, שלא קיבלה את הקמפיין הזה". בחלק אחר של הראיון מזכירה לנסקי קריטריונים שגיבשה רגב לאחרונה, שאי-עמידה בהם תמנע לטענתה ממוסדות תרבות נתמכים לקבל תקציבים מהמשרד. "בין הקריטריונים: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור, תמיכה במעשה טרור, ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, והשחתה או ביזוי הדגל או סמל המדינה", מזכירה לנסקי, ומציינת כי היוזמה נתפסת כ"התערבות בתכנים התרבותיים ופגיעה בחופש הביטוי". "כרגיל, לא דייקו בהצגת הדברים. אבל למה לבדוק את העובדות", אומרת לה רגב בהקשר זה. "אלה סעיפים שקיימים בתקציב כבר שנים. לא אני הכנסתי אותם. אני הזכרתי אותם ואת העובדה שהמדינה יכולה לשלול או להפחית מימון אם לא יעמדו בהם. בחוק התקציב כתוב כי שר האוצר, בהמלצת השר הרלבנטי, יכול לפגוע בתקציב של מוסד נתמך אם לא יעמוד בקריטריונים. "הכל למעשה קיים בחקיקה: חוק החרם, חוק נגד הסתה, חוק הנכבה, חוק נגד ביזוי הדגל וסמלי המדינה. למשל, אם שורפים את הדגל באמצע הצגה, זה עובר להליך פלילי. אבל אני לא רוצה לחכות שנתיים עד שיסתיים ההליך הפלילי, ובזמן הזה להמשיך לתמוך במוסד. נו וויי. אני רוצה לשלול או להפחית תמיכה מיד. אני רוצה להעביר חקיקה נפרדת, ראשית, שלפיה מוסד שמקבל תמיכה מהמדינה בכל תחום שהוא – תרבות, מדע, חינוך או חלל – חייב לעמוד בחקיקה הזאת, כמו כל אזרח במדינת ישראל". "זאת התערבות בתוכן", מעירה באוזניה לנסקי. "הדבר היחיד שמעניין אותי בתוכן הוא שלא יעברו על החוקים האלה. לפעול ולדבר נגד אושיות המדינה היהודית-דמוקרטית? מה פתאום. הרי אלה חוקים קיימים במדינה, למה כולם קופצים? אף אחד לא מעל לחוק, גם לא מוסדות התרבות". "הקריטריונים האלה לא נאכפו עד עכשיו?", שואלת הכתבת. "למיטב ידיעתי לא, כי חופש הביטוי תמיד יותר חשוב מכל דבר אחר. אז בסדר, יש חופש ביטוי וחופש מימון. שכולם יעשו מה שהם רוצים. שיתקפו את חיילי צה"ל, יסיתו לטרור וישרפו את הדגל. יטפל מי שיטפל בהליך הפלילי. אבל המימון יישלל. זאת חובתה של הממשלה לתמרץ ולקדם מדיניות שהיא מאמינה בה. חופש הביטוי הוא לכולם, אבל חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה. אני לא אירה לעצמנו ברגל". "היועץ המשפטי לממשלה הבהיר שאין להתנות תמיכה במוסדות על-פי תוכן היצירות", מקשה לנסקי. "אז מבחינתי, בשנת 2016 אף אחד לא יקבל אגורה. הכספים שהשגתי לתקציב התרבות ילכו לאמהות חד-הוריות. אני לא אתן שקל לתרבות אם לא אצליח להביא לידי ביטוי את המדיניות שלי. או שאני נבחרת ציבור, או שהיועמ"ש הוא נבחר ציבור. חד וחלק. אני מממשת מדיניות, אני לא פקידה. ואני מאוד מכבדת את וינשטיין. נראה אותו מתנגד לחקיקה שקיימת בארה"ב". "זה יעבור בג"ץ לדעתך?", נשאלת רגב. "לא מעניין אותי. שבג"ץ יפסול, בואי נראה. שבג"ץ יגיד לי, תעבירי כסף למי שמסית נגד מדינת ישראל". הראיון נחתם בשאלה הכורכת יחד את האישי עם הפוליטי. "היית יכולה לחיות עם גבר שמשתייך לשמאל הפוליטי?", שואלת לנסקי. "לא", משיבה רגב, "משפחתו של בעלי מצביעה לשמאל, אבל אני רוצה שבעלי יהיה שותף לתפיסת העולם שלי. אגב, דרור הצביע במשך שנים למערך, אבל מאז הוא התפקד והצביע לליכוד, גם כדי לעזור לי". חלקים אחרים ונרחבים למדי בראיון שערכה לנסקי עם רגב מוקדשים לתיוגה כאשה עממית המאמינה בכוחותיהם המוחשיים של נרות, כזו ש"מחבקת ומנשקת, נוגעת וצוחקת, מפליגה בסיפורים על הפסטלים והדגים החריפים שמכינה אמא שלה". מי שירצה להשלים את החלקים החסרים בדיוקן יוכל לעשות זאת באמצעות כתבת השער של גליון סוף השבוע של "דה-מרקר", המשרטטת פרופיל עכשווי של הפוליטיקאית הנוסקת. "מירי רגב יודעת להוליך שולל את התקשורת. אנשים זוכרים את הדיבורים שלה על הסודאנים והאמנים, ולא את ההצבעות שלה בכנסת", נכתב בגדול בכותרת הכתבה, בציטוט מפי "אדם שעבד איתה בעבר". "מה מסתתר מאחורי הדמות הצעקנית, המתריסה, הפרובוקטיבית והמסתחבקת של שרת התרבות והספורט?", תוהה כותרת המשנה של כתבת הפרופיל הביקורתית. מחבר הכתבה, שוקי שדה, מונה כמה מקרים שבהם כביכול פעלה רגב בניגוד לאינטרס של מצביעיה, מציף מחדש טענות על שקרים שהפיצה כביכול במהלך שירותה בדובר צה"ל, מזכיר את נסיונה להרחיב את סמכויות הצנזורה הצבאית בעת שעמדה בראש גוף זה, משרטט את רשת קשריה עם קבלנים ותורמים ומעלה טענות שלפיהן היא מקורבת לחיים רוזנברג, סמנכ"ל בקבוצת "ידיעות אחרונות" ואיש אמונו של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס. "ב-2010 רגב גם היתה חתומה על אחת מהצעות החוק שנועדו לטרפד את עיתון ישראל היום", מציין שדה, וטוען (בין היתר בהתבסס על פוסט שפירסם בעבר גונן גינת מ"ישראל היום") כי אופן סיקורה ב"ידיעות אחרונות" מתאפיין על-פי רוב בפרגון. תגובתה של רגב לדברים היא זו: "בנוגע לקשר עם ידיעות או עם אנשים אחרים – אין בכוונתי לפרט את מערכות היחסים שלי". כתבת השער של "מוסף הארץ" היא ראיון מעניין שערך גידי וייץ עם אריה דרעי, שר הכלכלה ויו"ר ש"ס, ששב השנה לכנסת לאחר שהורחק ממנה בגין הרשעתו בלקיחת שוחד ועבירות נוספות מתחום השחיתות. הראיון, שמתפרסם ב"מוסף הארץ", נפתח באפיזודה שבה דרעי מסרב לדון במקורות הונו, כולל השאלה הרטורית (כפי שמגדיר זאת וייץ) "אני גנבתי ממישהו כסף?". חרף הרתיעה הראשונית, השר נעתר לספק מעט פרטים. "יולי 2008. גלעד שליט יושב בשבי חמאס כבר יותר משנתיים. החברים שלו באו לעשות טופס טיולים בתל-השומר. חלקם, שכבר היו על אזרחי, צעדו במחאה משערי הבקו"ם אל הקריה בתל-אביב. ליד הש"ג, מאחורי הצועדים המתארגנים, חנתה מכונית פזו אפורה וחבוטה. מישהו שהציץ פנימה הבחין בתקליטור שעליו כתוב בטוש עבה: יריחו 4 ‒ משופר גרעיני. מישהו לחש משהו למישהו, וסביב המכונית התפתחה תכונה: מצלמות צילמו, עיתונאים התקשרו למשרד הביטחון. כבר שנים שמסתובבות שמועות ואגדות על יריחו, ואם לשפוט מהפרסומים הזרים, שמו של הטיל הזה התקשר כמעט תמיד עם נשק יום הדין של ישראל. "נציגי הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב) – האגף שאמון על שמירת הסודות הבטחוניים הכמוסים ביותר של המדינה – איתרו במהירות את בעלי הפזו: אחות צעירה שעובדת בבית-החולים שיבא ואביה, שיפוצניק מהמרכז. הם הוזמנו לפגישה במקום כלשהו במרכז הארץ, יחד עם הדיסק בעל המידע הרגיש. "נציג המלמ"ב לקח את התקליטור, הכניס אותו לנגן – והנה, רצועה אחר רצועה, נשמעה מוזיקה ים-תיכונית, קצת שירים דרום-אמריקאיים והרבה צלילים שמחים שצרב אחד מידידיה של האחות. אחרי שכל השמח הזה הסתיים להתנגן, נציגי המדינה קמו והסתלקו – ולקחו איתם את הדיסק" (יובל אזולאי, כתבה על תעשיית הטילים הישראלית, מוסף "G", "גלובס"). "כשהם נשאלים על מערכת יריחו, המומחים מגיבים באופן דומה: הרציתי פעם בכנס מקצועי שהתקיים בחו"ל ועסק בטילים, מספר מומחה טילים ותיק בעל שם עולמי. מישהו מהקהל פנה, תספר לנו על יריחו. סיפרתי שיריחו היא עיר שנמצאת בשפך הירדן, נחפרה בשנות ה-20 ואחר-כך גם בשנות ה-50 ונמצאו בה שמונה שכבות. יריחו 8 היא עיר מאוד עתיקה. אמרתי שהם יכולים לחפור, קרוב לוודאי שימצאו שם עוד דברים מעניינים. מומחה טילים אחר ניפק את התגובה הבאה: יריחו? היו שם פעם קזינו ועוד כל מיני דברים, לא?" (שם, שם). כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" מדווחים על מעצרו של מרדכי ואנונו, חושף סודות האטום של מדינת ישראל, בעקבות ראיון שהעניק בשבוע שעבר ל"אולפן שישי". "מי שאחראי לנושא הפיקוח על ואנונו הוא שירות הביטחון הכללי. לאחר שהתראיין לערוץ 2, הורה השב"כ למשטרת ירושלים לזמן את ואנונו לחקירה בחשד להפרת המגבלות שהוטלו עליו, וכאמור, אתמול בבוקר הוא נעצר ונלקח לחקירה", כותבת ב"ישראל היום" אפרת פורשר. נועם אמיר מציין ב"מעריב" כי ואנונו ישהה במעצר בית במשך שבוע וכי נאסר עליו להתראיין, לגלוש באינטרנט ולשוחח עם "אנשים שאינם אזרחים ישראלים". אמיר, שכמו פורשר מכנה את ואנונו "מרגל האטום", מוסיף כי "כבר בצאתו מבית-המשפט" הפר ואנונו את ההוראה, "כשנעצר לשוחח עם העיתונאים שהמתינו מחוץ לאולם". על-פי הדיווחים, ואנונו האשים את מדינת ישראל בהתעללות וביחס נקמני. "עכשיו אני מדבר איתכם בניגוד להחלטת השופט. שיעצרו אותי", מצטטת אותו פורשר ב"ישראל היום". מדורו של ניר גונטז במוסף "הארץ" מוקדש השבוע לראיון בהפתעה שקיים עם ח"כ מאיר כהן מסיעת יש-עתיד, בעקבות פוסט פייסבוק שבו מתח כהן ביקורת על "תחושת הפטרונות שמשדר חלק מהשמאל הישראלי כלפי ערבים". "תשמע רגע, יש מצב שטעיתי בך בגלל הפוסט המאשים הזה, ויש מצב שאתה עצמך ממש בסדר – אני אומר את זה בצניעות – אבל המפלגה שאתה יושב בתוכה יש בה כמה מהטיפוסים הכי יהירים ושחצנים שיש בכנסת", אומר לו גונטז לקראת סוף השיחה. "מתי לאחרונה דיברת עם יאיר?", שואל אותו כהן בתגובה. "יאיר לא מוכן לדבר איתי. הוא מתעלם, ופעם אחת לחצנו ידיים בכנסת, ואז הוא הבין שזה אני ודפק ריצה", מזכיר גונטז. "תן לי להיות המגשר", מציע כהן. "מי שלקח את כל עדות המזרח, על גוניהן ושונותן – והתיך אותן למקשה אחת, שלא יתפלא כשאותו כור היתוך ימס גם את תרבות אשכנז לגוש אפרפר אחיד", מצהירה כותרת המשנה של טורו החדש של מאור זגורי, המתפרש על פני כפולת עמודים במוסף "7 ימים". כפי שעשה בסדרת הטלוויזיה שיצר, "זגורי אימפריה", גם בטורו הראשון ב"ידיעות אחרונות" מצליח זגורי לאחוז בסוגיה העדתית ולהפוך אותה שוב ושוב על ראשה, באופן שנועד ומן הסתם גם יצליח לטרוד את מנוחתם של קוראים משלל מוצאים, עדות ותפיסות מציאות. "הקאנטרי-קלאב הלבן פושט את הרגל ואו-טו-טו גם אתם תהיו חייבים לקום ולהילחם על זכותכם להגדרה מדויקת", כותב זגורי בפנייה לקוראיו המזהים עצמם כאשכנזים. "כי לומר את האמת – גם אתכם שמו בסל קלוע מנצרים. בסל הזה שמו גם את הפולנים, ההולנדים, השבדים, הרומנים, ההונגרים, הבולגרים, הליטאים, הגרמנים והאנגלים. "פגשתי השבוע מישהו שאמר לי שהוא נשוי לרוסייה. שאלתי מאיפה היא, והוא ענה: ממולדובה. אז היא מולדובנית, אמרתי. כן, הוא השיב, אבל אתה יודע... פה היא רוסייה. הוא גם הסביר לי שאשכנז זה בכלל רק מזרח אירופה, וחשבתי שזה מצחיק שאיכשהו גם אתם מזרחים. כי מה שזה אומר, אגב, זה שאתם לא יכולים יותר לנכס לעצמכם את פינטר ואת שייקספיר ואפילו לא את ברכט וגתה. אני יודע שעד היום חשבתם שהם משלכם, אבל הם לא. סורי. אך אל תצטערו – אירופה התנהגה ליהודים הרבה יותר רע מאשר אפריקה ואסיה. הפסדתם. זו אמנם לא תחרות, אבל זה כן. "ואני פונה לא רק למזרחי-אירופה, אני פונה גם אל בני עדתי שנטשו אותה – כל אלה שאגודים איתי בסל הקלוע – אלה ששומעים מלה במרוקאית, ניגון בעיראקית או סלסול בפרסית ומתכווצים במקומם מבושה. נגמר. לא עוד. "אני פונה לכל מי שטען שהתרבות שלנו פחותה. שהמוזיקה, השירה, האמנות, הפילוסופיה, הרוח והנפש שלנו הן פחות נעלות. הפסדתם. כי הרנסנס שלנו רק התחיל והוא לא מתכוון להסתיים. הפסדתם, אך בעיני בעצם הרווחתם. הרווחתם עוד עולם שלם ליהנות ממנו, במקום להמשיך לנסח לעצמכם ללא הרף מה ראוי ומה לא. הקשיבו לי – קומו ובקשו שידייקו גם בכם. כי לא עוד הרבה זמן תהיו עלולים גם אתם להתחיל להאשים את האליטות החדשות בשתו לי אכלו לי, ותאמינו לי – בכיינות לא תועיל לכם. מניסיון". כמו בימים האחרונים, גם היום מקצים העיתונים אינצים רבים לסיכום השנה היהודית – תהליך שיגיע לשיאו מחרתיים, בערב ראש השנה. כמו אחרים, גם יואל מרקוס, הפובליציסט הוותיק של "הארץ", מקדיש את טורו לסיכומים ולהכתרות, וחולק עם הקוראים גם סיפור אישי. "מאז הנהיג השבועון האמריקאי טיים את גימיק איש השנה, לפני עשרות שנים, נדבקה התקשורת העולמית במחלה. המדובר באיש או אשה שהמערכת מכירה בגדולתם. הגימיק הזה מפיל לא פעם עיתונים בפח, בגלל יוהרה או הערכה מוטעית. ובכל מקרה, מדובר פה בפטנט משומש", כותב מרקוס. "כמדינה שלא חסרים בה חגים ומועדים, גם ישראל מחפשת את איש השנה שלה עד לעייפה. אחד המחפשים הקדחתניים היה החת"מ, שבמקום לנבא מי יהיה איש השנה, בחר לסכם באחד מראשי השנה את עברו של מנהיג רם, שנבחר לנשיא, ולהסביר מדוע לדעתו הוא ראוי להיכנס לספרי ההיסטוריה. זאת עשיתי כששיבחתי את שמעון פרס כמי שבנה את ההתנחלות הראשונה, הלא היא סבסטיה. "למחרת, השכם בבוקר, העיר אותי מזכיר הנשיא משינה עמוקה: הנשיא רוצה לדבר איתך. הייתי משוכנע שפרס, המרבה לשבח את עצמו, רוצה להודות לי על הקטע שכתבתי עליו. אמרתי לו בעליצות: בוקר טוב, שמעון. פרס התפרץ עלי בקול ניחר: אני בניתי את ההתנחלות הראשונה? זה מה שעשיתי? מי בנה את הכור האטומי? מי רכש את המטוסים מצרפת? מנוול שכמוך – וטרק את הטלפון. מאז לא דיבר איתי. כך קיבלתי עונש כפול – גם קללה וגם חרם. כל שנה והאיש הראוי לה". חרף דברי הביקורת הנכוחים של מרקוס (שאינם מונעים ממנו להכתיר כעת איש שנה חדש), קדחת הסיכומים הפילה הפעם גם אותו. את הסיפור הצבעוני על פרס, סבסטיה ושיחת הטלפון הנזעמת חלק הפובליציסט עם קוראי "הארץ" לפחות עוד פעמיים בעבר – פעם אחת ב-2011 ופעם נוספת ב-2013. ניפגש שוב ב-2017. קבוצת מוזס. אתמול דיווח לי-אור אברבך באתר "גלובס" כי קבוצת "ידיעות אחרונות" רכשה את השליטה בפורטל התוכן בשפה הרוסית Izrus. האתר, הזכיר אברבך, "עלה לכותרות בתחילת השנה במסגרת פרשת השחיתות במגזר הציבורי, והוא נקלע אז למצוקה כלכלית בשל חקירת המשטרה נגדו והקפאת חשבונות הבנק של האתר". אחד החשדות שעלו במהלך חקירת פרשת ישראל-ביתנו היה שמפלגתו של אביגדור ליברמן העבירה למפעילי האתר כספים אסורים וזכתה בתמורה בסיקור אוהד שהוכתב על-ידי יו"ר מטה המפלגה דאוד גודובסקי, מחשודי הפרשה. לאחרונה, בעקבות החקירה, דווח כי האתר נקלע למצוקה כספית אקוטית, והיה גם מי שטען כי כבר מיום היווסדו שימש בימת תעמולה קבועה של ישראל-ביתנו. אם הדברים מדויקים, עולה מאליה שאלה מתבקשת: מדוע רוכשת משפחת מוזס אתר כושל שנקשר בפלילים, ושהואשם בהפצה סדרתית של פרופגנדה מפלגתית? העובדה שמהלך הרכש הזה של מוזס נעשה דווקא בתקופה שבה קבוצת התקשורת עוברת הליך של התכנסות כלכלית ופיטורים רחבי היקף היא פרט נוסף הראוי לתשומת לב. מציאות. במוסף ראש-השנה של "גלובס" מראיין אברבך את ד"ר נועה לביא, שערכה מחקר מקיף על תוכניות ריאליטי. "טרנד הריאליטי בסופו. אני יכולה לזהות את המים הרדודים של תחילת הסוף", היא אומרת בציטוט המשמש כותרת. החלקים המעניינים בכתבה הם אלה שבהם מובאים ציטוטים מפי עורכים בתוכניות ריאליטי המתוודים על מעשים פסולים שעשו למתמודדים בשם הרדיפה אחר הרייטינג. תיקון. בעמוד המערכתי האחרון של "דה-מרקר", בפינה התחתונה, מתפרסמת הודעת תיקון השוללת מידע שהתפרסם במדור המדיה של העיתון בנוגע לפרויקט "לא לדאוגוסט" של שרת התרבות רגב. הדיווח המוכחש, שעליו חתום כתב התקשורת נתי טוקר, התבסס על נתונים שסיפקה חברת יפעת בקרת פרסום. על בסיסם הסיקו ב"דה-מרקר" כי מתקציב הפרסום של הפרויקט "נעלמו" 1.1 מיליון שקל. "לאחר פרסום הכתבה הציג יהושע-TBWA [משרד הפרסום של הפרויקט] את פריסת התקציב, שכללה עלויות נוספות שלא הובאו בחשבון בחישוב הראשוני של דה-מרקר, ובהן מע"מ ורכש מוצרי פרסום, ולפיכך החוסר בתקציב אינו כפי שדווח", נכתב בהודעת התיקון. פרסום עצמי. מחצית מעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לקידום כתבה שתתפרסם בגליון ראש השנה, בעוד יומיים. מי שיהפוך את הגיליון יגלה שכל החלק המערכתי בשער האחורי (למעט התחזית) הופקע לטובת שתי פרסומות עצמיות נוספות: עוד פרסומת לגליון ראש השנה, וידיעה בלתי חתומה על "הפייסבוק של המדינה", כלומר של "ידיעות אחרונות". שירה. בשער האחורי של המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם שיר מאת רחל פרץ, עורכת הלשון של "העין השביעית", מתוך ספר חדש פרי עטה. מזון וכתיבה. רונית ורד, בעלת טור הקולינריה של "מוסף הארץ", משיבה השבוע לטור שפירסם מעל אותה בימה עפרי אילני בגיליון הקודם. ורד, כנראה הכותבת הישראלית המעניינת ביותר בתחום כיום, מפריכה כמה מקביעותיו הביקורתיות של אילני בנוגע למקומו המוגזם של האוכל בתרבות הישראלית העכשווית, ונדרשת גם לקביעתו שלפיה "זה זמן-מה הישראליות זנחה כמעט לגמרי את טיפוח הטעם האמנותי או המוזיקלי, והתמסרה לאוכל באופן בלעדי". על-פי ורד, עיסוק בריא במזון דווקא מעיד על שאיפה לנורמליות והכרה בחשיבותה של הנאה שאינה תמיד מחוברת לנימוק פילוסופי. "אין הרבה דברים ששנואים עלי יותר מאשר דיבור נבוב או כתיבה מלאת פתוס על אוכל", היא כותבת. "גם אני נבוכה כשאני שומעת חלק מהשטויות שפולטים מתחרים ושופטים בתחרויות ריאליטי של בישול; ומצער אותי שחלק גדול מאמצעי התקשורת ומקהל הצרכנים בוחר להתעסק בצדו השטוח והרדוד של השיח על אוכל. וולגריזציה ונטייה לפופוליזם קיימים בכל התחומים, נחמה פורתא. אבל יותר מאלה מפליאים אותי טקסטים שמבכים את מותה של התרבות על מזבח הסגידה לאוכל", מוסיפה ורד בטורה, הנפתח בתזכורת שלפיה אוכל הוא דבר שמחרבנים אותו. שבת שלום, שנה טובה ובתיאבון. |
"לא רציתי שהספוגים היעילים הללו, מוחותיהם של ילדי, יתמלאו בכל אותם דברי הבל. ומצד שני, לא יכולתי לשאת את התנשאותי, את הצורך שלי להפטיר את דעתי בכל אחת מן הפעמים שעברתי על יד הצג. פער דורות שכמותך, גערתי בעצמי". אמא סמיט נחשפת לפייסבוק | "בשביל מה בדיוק זה טוב?", זכור לי ששאלתי את בתי, בת 12 וחצי, אי-אז לפני אי-אלו חודשים, כשבישרה לי שפתחה עמוד בפייסבוק. "כדי לצטט עם חברות", אמרה, ואני דווקא שמחתי. בתי לומדת בבית-ספר מרוחק, כל חברותיה נטועות אי-שם בכל מיני שכונות ירקרקות בצפון העיר – אדרבה, שתצטט לה כאוות נפשה, אמרתי לעצמי בשמץ של קורת רוח, והרי גם ציטוט הוא סוג של שיחה. עם זאת, כאשר הציעה לי לפתוח עמוד משלי ולהיות חברתה, סירבתי בנימוס. "אני מעדיפה אותך בגרסתך הבלתי מקוונת", הסברתי, ובחמיצות מה הוספתי: "וחוץ מזה, אין לי חשק וזמן להיות מותקפת בהצעות לחברות מצד מיליון בנות 12". לא חלפו ימים רבים וכבר סיפרה לי ברוב גאווה על הישגיה החברתיים: "יש לי כבר 47 חברים בפייסבוק!". "אני רק מקווה שאת לא עונה לזרים...", אמרתי, וכבר פצחתי בהרצאה שכבר מזמן שאלתי את עצמי מתי לשאת, על סכנות האינטרנט – "ברור שלא", הרגיעה אותי, ואף התנדבה לספר לי מי הם חבריה. מלבד חברותיה וחבריה לכיתה היו בין חבריה המקוונים גם לא מעט מבוגרים שנענו להצעתה: בן-דוד בוגר, בת-דודה, דודה מאמריקה ואביה רך הלב, שלא היה מסוגל להשיב את פני בתו ריקם. "אבל...", שמעתי את אחיה הצעיר, בן תשע וחצי, מקשה בקול קטן, כשהתרברבה באוזניו שכבר יש לה 60 חברים, "בשביל מה בעצם את צריכה את כל החברים האלה?". "זה כיף!" אמרה ולא יספה. למחרת נולד לפייסבוק משתמש חדש. ואני עדיין הסתכלתי על צדו הטוב של המטבע: הילד יתנסה בכתיבה ובניסוח, בארגון דף מקוון, ישכלל את כישוריו התקשורתיים... "טוב, טוב", הייתי מפטירה כעת אל מול "אבל אני באמצע צט!", ומוותרת ונותנת עוד חצי שעה ודי. מפטירה משהו בדבר התצלומים שעל המסך – כל מיני אלילי נוער וכוכבים נולדים – שחקני קולנוע, מוצרים. "למה יש כאן תצלום של דוריטוס?". "אה, זה כי עניתי על חידון איזה חטיף אתה הכי אוהב. יובל שלח לי. הוא הכי אוהב...". לא רציתי לשמוע איזה חטיף יובל הכי אוהב, או באיזה מקום מ-1 עד 5 בריטני ספירס מדורגת אצל אביגיל. לא רציתי שהספוגים היעילים הללו, מוחותיהם של ילדי, יתמלאו בכל אותם דברי הבל. ומצד שני, לא יכולתי לשאת את התנשאותי, את הצורך שלי להפטיר את דעתי בכל אחת מן הפעמים שעברתי על יד הצג. פער דורות שכמותך, גערתי בעצמי. שבתי והסברתי לעצמי את מה שאני שבה ואומרת להורי, שהעולם השתנה, שצריך להכיר בכך. כל פסיכולוג מתחיל, הטפתי לעצמי, יגיד לך שזהו מתכון להרס יחסים, שאם אינך רוצה לאבד את ילדייך עלייך לעשות מאמץ, למצוא עניין במה שמעניין אותם, לתת להם להוביל אותך אל עולמם... אמש ניצלתי את ההזדמנות וכשבני הזמין אותי לראות את התמונות החדשות שלו בפייסבוק (על סקייטבורד בתנוחת בארט סימפסון, אחותו צילמה), ביקשתי, אם אפשר, אם אין בכך פגיעה בפרטיות, סיור מודרך בפייסבוק. ילדי נענו בשמחה. ואני רציתי לאחוז ברגע הזה, קצר המועד, שבו הם עדיין נותנים בי אמון, עדיין משתפים אותי בחייהם. והרי זה חשוב יותר מכל השטויות הניבטות אלי מן הצג, חשבתי, מול חזהו השרירי של טיילור סוויפט, מול הגביעים של דנה שהשיגה שיא ב"קומבו-משחק מלחמתי מדליק", מול הפרסומות, ובעיקר מול מסרים עילגים – "איך הסרט?". "קורע!!!!!!!!". "ראית את הגול הענק של הזה החדש?". "ענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!". "מי זה הזה החדש?", התעניינתי, "אין לו שם ספציפי?", החמיצות הסתננה שוב אל קולי. "לא זוכרת...". "קוראים לו דרשוולי", הפתיע בני ושלף את השם. ושוב הפתיע כשענה לשאלת אחד, נדב, שהתעניין "מה המצב?" בתשובת המדף "בסדר. מה קורה?". "קורה שמישהו כותב יותר משתי מלים?", חקרתי, לאחר עיון ביבול תגובות למסר "אני נוסעת לים המלח": "תבלי", "תכייפי", "כיף לך...". "מה זה נותן לכם, תשובה כזאת?". "זה כיף שמישהו מגיב. זה מראה שמתייחסים אליך". "למה כל החידונים והדירוגים פה הם רק על זמרים?". "יש גם על סרטים ותוכניות". "ונניח שתרצו לדרג ספרים? זה אפשרי?". "כן, אבל אף אחד עוד לא עשה את זה, אז זה קצת מסובך. אין לזה פורמט מוכן". "ולמה שלא תכתבו על ספרים שאהבתם? הרי אתם אוהבים לקרוא...". "אמא, אף אחד לא יגיב לזה". "שווה לנסות...". "אני לא מנסה". בשלב זה צץ רעיון חתרני במוחי. "מה דעתכם", הצעתי, "מה דעתכם שאני אכתוב המלצה, למשל על הספר הזה שקראנו עכשיו וכל-כך נהנינו...". "על ולאד הערפד? בחיים לא!". "אבל שניכם חשבתם שזה ספר מצוין, מצחיק...". "אמא! בדף שלי את לא כותבת על ספרים!". "רגע, תהיי פתוחה, זה רק תרגיל. אם יהיו תגובות קשות נסביר להם שזה היה תרגיל. בשביל העבודה שלי, להעין השביעית...". "לא! לא אצלי בדף! וגם לא אצלו! אל תיתן לה! יגידו שאתה חננה!". "ומה אתה אומר?". "אהה...". |
"התיקונים" 48: עיתון הכלכלה והעסקים של ישו, ראש הממשלה יצחק בן-גוריון, ח"כ יריב לנין ועוד טיפוסים מהעיתונות העברית (וקפיצה לווירגיניה) | השתלבות במרחב מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה מנסה להפחיד אותנו עם תוכנת תרגום גרועה (דרך אתר "ישראל און ליין"). אבל הוא לא היחיד שלא ממש סגור על שמו של ראש הממשלה הראשון של ישראל. למשל: ynet (2.3.10). ומאידך, המטה ללוחמה בטרור שלנו יתקשה לטעת אימה בלבבות הטרוריסטים אם ימשיך להציג באתרו באנגלית מפת עולם הפוכה, כמעט שנתיים אחרי שקיבל על כך אזהרת מסע. לפי אתר "הארץ" (3.3.10): "אנשי הסי-אי-איי [...] הבטיחו [לראש ארגון גונדאללה, עבד אל-מאליכ ריגי] כי יסייעו לו להקים בסיס אימונים ופעולה בשטחה של קירגיזסטן סמוך לגבול איראן". ובכן, ריגי, הם עבדו עליך. תסתכל במפה. ב"חדשות מחלקה ראשונה" (19.2.10), אל-מבחוח מנסה להסתתר מהמחסלים של המוסד ומחליף את שמו לאל-מבבוח ולאל-ממבוח. סופר אופס הניצחון המפתיע של ניו-אורלינס סיינטס על אינדיאנפוליס קולטס בסופרבול האחרון המם את עורכי ה"וירגיניאן פיילוט", שדיווחו למחרת על תוצאה הפוכה בשער מוסף הספורט ובידיעה בעמ 9. העורך, דניס פינלי, פירסם למחרת טור התנצלות לכל אורכו של העמוד הראשון, ובו ביקש את סליחת הקוראים על "השגיאה האיומה" (horrible error). קרייג סילברמן, כותב בלוג התיקונים "Regret The Error", העיר על כך: "זה איום כשאתה מאשים מישהו בטעות במעשה שפוגע במוניטין שלו, או מבלבל בין קורבן לרוצח, או… ובכן, אפשר להמשיך את הרשימה. טעות בניקוד בסופרבול היא מביכה – אבל היא לא איומה. קצת פרספקטיבה, בבקשה". ועוד במספרים: שמוליק ליברמן מהבלוג "תבוא מחר" מנסה להבין כמה אנשים נהרגו באוגנדה לפי אתר "הארץ". תזכיר לי מי אתה בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען (3.3.10) מינו צאצא של לנין לחבר-כנסת. סגן נשיא ארה"ב גו ביידן הפך ב"ידיעות אחרונות" (26.2.10) לסגן נשיא ארה"ב לשעבר דיק צייני. (דרך לאטמה) אשרי העשירים, כי הם יירשו את הארץ "דה-מרקר" (19.11.09), העיתון של מייסד הנצרות. גואל רצון ושתי נשותיו ("העיר", 19.2.10) • מונוגמיסט: נשוי לאדם אחד. • ביגמיסט: נשוי לשני אנשים. • פוליגמיסט: נשוי לשלושה אנשים ויותר. אם זה בחינם אני רוצה שניים הטור של נתן זהבי היה כל-כך מוצלח, שב"זמן השרון" (12.2.10) פירסמו אותו פעמיים באותו גיליון. הסברה ב-ynet מדווחים על מדליות שגויות באתר "מסבירים" של משרד ההסברה. גם אנשי ויקיפדיה העברית חפרו ומצאו שם שגיאות מביכות. ב"תיקונים" 21 (20.8.09) התרענו על כתבה במדור הצרכנות של ynet, שחשפה בטעות זהות של מתלונן בתלונה צרכנית. ב"תיקונים" 29 (15.10.09) דיווחנו שהם עשו זאת שוב. ועכשיו – בפעם השלישית (ynet, 18.2.10) – פרטיו של המתלונן ב מופיעים במלואם בקרדיט הצילום (שמחקנו בשביל ynet, כי הם לא הצליחו). מה יהיה? תודה לסייענים עופר ב., שלי אלעזר, צארלס אפל, אמנון שדה, יובל אדם, מיכל רשף, איתמר ב"ז, אורי ברייטמן, איציק אדרי, מתי מישל, ל. ואורן פרסיקו. מפת העולם: הממשל הפדרלי של ארה"ב (נחלת הכלל); מפת קירגיזסטן ואיראן: Rei-artur (cc-by-sa) נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט. |
גלעד שליט והסכסוך הישראלי-ערבי חוזרים לסדר היום | "ידיעות אחרונות" מפרש אחרת צו איסור פרסום | ופישר מביא גאווה לכלכלונים | זו הכותרת השנייה בחשיבותה היום על שער "הארץ". מדובר בהמשך המעקב של אור קשתי אחר גילויי גזענות נגד העולים מאתיופיה. גל האלימות שהמציאו הטבלואידים, הסקנדל השבדי שהציתו אותם טבלואידים וליבו הפירומנים מהממשלה, אקורד הסיום לסאגת דודו טופז – כל אלה דחו מראש סדר היום את הסכסוך הישראלי-ערבי ואת המאמצים לפותרו. השבוע, יחד עם הצהרות על התנעה מחודשת של המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים, הסכסוך מזדחל חזרה לכיוונן של הכותרות הראשיות. בדרך הוא משאיר עקבות שחורים. כך, למשל, כותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" היא "פסימיות זהירה"; כותרת הגג: "ראש הממשלה נחת אתמול בבריטניה. מקורביו מנמיכים ציפיות וטוענים: אין סיכוי לפריצת דרך". פסימיות היא תמיד הדרך הבטוחה יותר לחזות את העתיד. יש דברים שלא צריך חזאי בשבילם, למשל ש"ידיעות אחרונות" יגיע יום אחד למצב שבו דיווח בשער שלו על פציעת חייל צה"ל כתוצאה מתקרית אש בגבול הדרומי ילווה בתצלום חתיכה בביקיני. היום הזה הגיע הבוקר. ב"מעריב" גם האמריקאים, שב"ידיעות אחרונות" מביעים אופטימיות זהירה, פסימיים. "אמש גם האמריקאים הודו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של מיה בנגל, "לא צפויה פריצת דרך, אבל הפערים מצטמצמים". כפי שנכתב בקרדיט לבנגל, היא נמצאת כעת על המטוס יחד עם פמליית ראש הממשלה. האם המקורות שלה בארה"ב נמצאים איתה בקשר גם שם? אולי. ב"ישראל היום" מקדישים לביקור הממלכתי את הכותרת הראשית: "נתניהו: לא נקבל מגבלה על ירושלים"; "לקראת פגישת רה"מ עם השליח מיטשל מחר בלונדון: ארה"ב הודיעה על הסכמה קרובה לחידוש המו"מ עם הפלסטינים". לעומת הסכסוך, סוגיית שליט נמצאת בכותרות כבר שבועות ארוכים, בגלל רמזים שונים לחידושו והתקדמותו של המשא-ומתן לשחרורו ובגלל המשך פעילותם של המשפחה ושל גופים אחרים המעוניינים לקדם את עסקת חילופי השבויים. הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא "עסקת שליט: סיכוי להתגמשות בעמדות החמאס". העיתונים מדווחים על ביטול ביקורי משפחותיהם של האסירים הבטחוניים בבתי-הכלא הדרים ושקמה. לפי אלי לוי ב"מעריב", הסיבה לביטול אינה החלטת ממשלה (שטרם נקבעה, למרות כל המלל שנשפך בעניין), אלא החלטה נקודתית של השב"ס, שהעדיף שלא להתעמת עם מאות פעילים למען שחרור שליט שאיימו לבוא ולחסום בגופם את האוטובוסים של קרובי המשפחה. לפי דני ברנר ב"ישראל היום", שב"ס דווקא כן יבטל ביקורים בכלל בתי-הסוהר. כלומר, ברנר אינו כותב כך בידיעה הקטנטונת שהוא חתום עליה בעמ 3, אלא כך נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה בשער העיתון. יכול להיות שיש כאן השלכה של דעתם של העורכים ב"ישראל היום" בנוגע לסוגיית הביקורים. לא שצריך פליטות פרוידיאניות; הכותרת לידיעה של ברנר היא "בזכות מחאת שליט: בוטלו ביקורי אסירים פלסטינים ליום אחד". האם במערכת "ישראל היום" מכינים סולמות להסתערות על בתי-הסוהר הבטחוניים? הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "השופט הנמלט נעצר בפרו" – המביאה את דבר מעצרו של השופט לשעבר דן כהן, היא סקופ בלעדי: "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד המפרסם את דבר המעצר. "מעריב" רק רומז עליו ("פרשת השופט הנמלט דן כהן: התפתחות לילית", כותרת ידיעה קצרה בעמ 8, שאינה מפרטת מהי ההתפתחות הלילית), ו"הארץ", שרק באחרונה פירסם כתבה נרחבת על מעללי השופט (שנחשד בעבירות חמורות של שוחד), אינו מציין במפורש את דבר המעצר, אלא מספק כותרת קטנה על השער: "התפתחות דרמטית בפרשת השופט בדימוס דן כהן". מה קורה כאן? כיצד היכו העורכים האמיצים של "ידיעות אחרונות" את עמיתיהם שוק על ירך? התשובה טמונה בדיווחים ב"הארץ" וב"מעריב", המזכירים כי "הפרקליטות צפויה לבקש היום להתיר פרסום פרטים חדשים בפרשה" ("הארץ"). כלומר, "ידיעות אחרונות" הפר לכאורה צו איסור פרסום שהיה מוטל על דבר המעצר. אם כך, "ידיעות אחרונות" לא היה הראשון להפר את הצו. קדם לו יואב יצחק, שפירסם את דבר המעצר עוד אתמול בלילה (במדור "סדום ועמורה"). אתר "גלובס" מיהר לצטט את אתר news1 ("מחלקה ראשונה") של יצחק. הצו הוסר רק היום בבוקר, אחרי השעה תשע. האם אכן מדובר בהפרת צו איסור פרסום? מסתבר שלאו דווקא. הצו, שניתן על-ידי השופט חאלד כבוב, תלוי ועומד עוד מסוף 2008. הצו אינו חל על דבר המעצר (שממילא לא יצא אז אל הפועל), אלא על דבר בקשת ההסגרה. ואכן, ב"ידיעות אחרונות", בכותרת על השער ובידיעה בעמ 6, אין מזכירים את בקשת ההסגרה, אלא את דבר המעצר (על-ידי האינטרפול). מדוע בחרו בעיתונים האחרים לפרש בצורה מחמירה את הצו? אתמול ב-23:10 נשלח הצו ממשרד המשפטים למערכות העיתונים. ייתכן שהמשלוח בילבל את העורכים – בעוד שהמשרד ביקש, כנראה, להבהיר כי עניין ההסגרה עודנו אסור לפרסום, העורכים הבינו שמדובר באיסור גם על דבר המעצר, אף שבמסמך שנשלח לא היה כתוב כך. מדוע ב"ידיעות אחרונות" לא פירשו את הצו לחומרה כמו בשאר המערכות? אולי בגלל האגנדה שלהם בדבר הבלותם של צווי איסור הפרסום. הפרשן המשפטי שלהם וידידו של המו"ל, בעז אוקון, כתב לא פעם על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת צווים ועל האופן שבו הם משמשים לכיסוי מחדלים במקום לשמירה על אינטרסים נחוצים. הוא חזר על כך רק לאחרונה, סביב צו איסור הפרסום על הגניבה מלשכתו של הרמטכ"ל. בינתיים הוסר הצו כליל. משנעצר כהן, הרי אין משמעות לאיסור פרסום על בקשת ההסגרה. הסרת הצו אם כן היא טריוויאלית, ואכן נעשתה הבוקר במהירות. מה הלקח? שאגנדה לוחמנית טובה לעיתונים. החלטתו של נגיד בנק ישראל להעלות את הריבית ברבע אחוז היא החדשה הכלכלית של עיתוני היום. ההתלהבות הגדולה של העיתונים היא סביב העובדה שסטנלי פישר הכריז על ההעלאה לפני עמיתיו ברחבי העולם. "חלוץ הריבית" היא הכותרת הראשית של המוסף "עסקים" של "מעריב" ("בנק ישראל לא מחכה לעמיתיו מעבר לים"); "הראשון בעולם" היא זו של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ("אחרי התלבטות קשה החליט פישר להיות הנגיד הראשון שמעלה את הריבית"); "פישר הקדים את ברננקי" ב"כלכליסט" ("בנק ישראל הוא הראשון בעולם שהעלה את הריבית מאז המשבר"); "פישר לפני כולם: העלה את הריבית ל-0.75%" ב"דה-מרקר" של "הארץ". זהו עניין קל ערך, אולם בכל זאת כדאי להתעכב עליו לרגע. מהיכן יודעים כל הכתבים הכלכליים כי בנק ישראל הוא הבנק הראשון להודיע על העלאת ריבית אחרי המשבר? האם כולם כאחד יצאו ובדקו את פעילותו של כל בנק מרכזי בעולם? ייתכן. זה אינו דבר מופרך. ההודעה הרשמית לעיתונות של בנק ישראל לא הבליטה או הזכירה באופן מפורש את עניין הראשוניות. האם נוסף לכך יצאה הודעה בנוסח אחר? גם זו אפשרות סבירה. אבל גם אם הדיווח על ראשוניות המהלך נשען על מידע בדוק ומאומת, ואינו רק שעתוק של קומוניקט, וגם אם נזכור שלעצם העלאת הריבית יש חשיבות הצהרתית בכך שהיא מצביעה על התאוששות מהמשבר, האם הראשוניות של המהלך, ולא ההשלכות שלו, היא פיסת האינפורמציה החשובה ביותר הקשורה למהלך של בנק ישראל? הנה למשל "מעריב", היחיד מארבעת היומונים המקדיש את כותרתו הראשית לריבית, בוחר לשים דגש דווקא על תוצאות המהלך: "המשכנתא מזנקת" היא הכותרת שלו. גם המובילים בעיתוני העולם מספקים כותרות מזן אחר. "ישראל מעלה את שערי הריבית בצעד מפתיע" ("פייננשל טיימס") או "בנק ישראל מעלה את שערי הריבית" ("ניו-יורק טיימס"). אפשר מן הסתם למצוא גם דוגמאות אחרות. למשל הכותרת של ה"אל.איי טיימס": "קדימון למהלכי הפד [הבנק המרכזי האמריקאי] ב-2010? בנק ישראל מעלה שערי הריבית". אולם בהקשר האמריקאי עניין הראשוניות משמעותי, משום שהעיתון האמריקאי אינו מתעניין דווקא בכלכלת ישראל, אלא במשמעות המהלך עבור כלכלת ארה"ב. בקיצור, נדמה שהבחירה של כל העורכים כמעט להתמקד בפרט המסוים הזה, שיש בו אלמנט של תחרות, ועוד תחרות שבה ניצחנו את הגויים (את כולם!), מלמדת משהו על העיתונות כאן. מה היא מלמדת? אולי שערכי עיתונות הספורט גוברים יותר ויותר וכובשים את העיתונות הכללית, וכמובן את זו הכלכלית. מה הן בכל זאת המשמעויות של העלאת הריבית? "פישר מישראל מעלה את הריבית, מסכן ההתאוששות תלוית הייצוא", נכתב בכותרת שנותן "בלומברג" לעניין. ואכן, ב"הארץ" נכתב: "ההודעה התקבלה בזעם במגזר העסקי. נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, אמר כי הנגיד היה צריך לקבל החלטה שתביא בחשבון את האינטרס של כל הציבור. העלאת ריבית, כשישראל הראשונה לבצעה, עלולה לפגוע באופן בלתי מידתי בייצוא" (והנה שיעור חשוב שלמדנו ממר לין: "היצואנים" = "כל הציבור". נדמה לי שלפחות היבואנים לא יסכימו למשוואה הזו). אתמול כתב כאן אורן פרסיקו על האופן שבו מיסגר "הארץ" את ההחלטות שנפלו לאחרונה במינויי שופטים לעליון ולבית-הדין לעבודה. "הארץ" הביא את דעת שני הצדדים – נשיאת בית-המשפט ביניש מצד אחד ושר המשפטים נאמן מהצד השני, המייצגים שני זרמים ביחס למערכת המשפט, שכל אחד מהם סבור כי ההחלטה היא ניצחון שלו – וקבע כי מדובר בפשרה. "נראה, אם כן", כתב פרסיקו, "כי עצם המסגור של הפרשה בהארץ כפשרה הוא פשרה בפני עצמה". היום נראה ש"הארץ" נוטה פחות להתפשר. ההפסד, קובעים שם, הוא של שני הצדדים. כותרת על שער העיתון פוסקת: "המסורת שנשברה: מבחן הכוח של ביניש והמירוץ לנשיאות העליון"; "מינוים של השופטים עמית והנדל לבית-המשפט העליון היישר מבית-המשפט המחוזי מסמל את היחלשות מעמדם של ביניש ושר המשפטים". מה עם הסקנדל השבדי? "ידיעות אחרונות" מקדיש לסוגיה ידיעת שלהוב יצרים קצרה בעמ 2. רוני שקד חוזר מהשומרון ומדווח על קבוצת מילואימניקים שהודיעה כי בכוונתה להגיש תביעת דיבה נגד "אפטון בלאדט". כפי שנכתב כאן, כתבת השטנה של דניאל בוסטרום כתובה כך שלא תהיה חשופה לתביעת דיבה. למשל, בניגוד למה שנאמר שוב ושוב – גם על-ידי סגן שר החוץ שלנו דני איילון, מהפירומנים הראשיים של התבערה הזו – הכתבה כן כוללת תגובה של צה"ל. הבלוג "חיי עם הבלונדה בצפון הרחוק" מציע תרגום מלא של הכתבה, כפי שהתפרסמה ב-17 באוגוסט ב"אפטון בלאדט". מי שמעוניין מוזמן לקרוא ולשפוט בעצמו. בעמ 6 ב"מעריב" מובא מידע מעניין ביותר הנוגע לסכסוך שיצרה ישראל עם שבדיה. מסתבר שהביקור המתוכנן של שר החוץ השבדי – זה שהעיתונים טענו כי שר החוץ ליברמן מאיים לבטלו, ולשכת שר החוץ הוציאה מכתב זועם שטען כי להד"ם – בכלל לא היה מתוכנן. כך לפחות טוענים במשרד החוץ השבדי. בעמוד הדעות של "הארץ" מובאת קריקטורה של עמוס בידרמן שבה נראה שר החוץ שלנו כשהוא אוחז בידו פטיש גדול ואומר, "לא ביטלתי את ביקורו של שר החוץ השבדי!! להפך, שיבוא!!". עוד מצטטים ב"מעריב" את לנה מלין, כתבת בכירה ב"אפטון בלאדט", שכתבה: "אינני מאמינה שבנימין נתניהו קורא את העיתון [...] להתקפה הישראלית על שבדיה יש כנראה סיבות אחרות מהמאמר, אולי קשורות לכך ששבדיה היא הנשיאה התורנית של האיחוד-האירופי". משה ארנס מגיב בעמוד הדעות של "הארץ" למתקפה התקשורתית על משה יעלון. "כעת, לאחר תום חגיגת הנזיפות והגינויים בתקשורת בעקבות דבריו של משה יעלון בכינוס של תומכי פייגלין, הגיעה השעה לבחון ברצינות את התקרית שגרמה למהומה כה גדולה בזירה הפוליטית [...] בעוד שרבים אולי לא יאהבו את הכינוי שהצמיד יעלון לשלום-עכשיו, אין כל הפתעה בדבריו. הליכוד והנהגתו מתנגדים לתנועה זו, בדיוק כשם שתנועה זו מתנגדת לליכוד. זאת ועוד, הריגול של שלום-עכשיו אחר תנועת ההתנחלות והעברת המידע שהיא מלקטת לידידים ולאויבים בחו"ל מעוררים סלידה. והעובדה שהיא זוכה במימון לפעולות אלה מארגונים זרים גובלת בחוסר לגיטימיות. לכן, אל יתפלאו חברי שלום-עכשיו אם הליכוד סבור שפעולותיהם אינן משרתות את האינטרסים של ישראל". וב"גלובס" מתייחס עודד טירה לכינוי "דגנרל" שסימה קדמון זיכתה בו את יעלון. "הקביעה באם פוליטיקאי הוא דגנרט, שוטה או לא חכם לא נכללת בסמכות העיתונאי והעורך", כותב טירה. "הם יכולים להביא את אמירת הפוליטיקאי ולתקוף אותה עניינית, אבל לא לנהוג כמנהג האליטות המזויפות הקובעות את מצבו הנפשי או את רמת האיי.קיו שלו. אף אחד לא מושלם ומטבע הדברים גם בוגי אינו מושלם, אבל בוגי הוא אדם הנושא באמתחתו תעודות ובהן עמידתו האיתנה למען המדינה שבה העיתונאי והעורך פועלים בחופשיות". "רשימות מהסוג הזה מתפרסמות בדרך כלל בגליון יום כיפור", כותב היום בן שלו ב"גלריה". "המבקר מודה שטעה בביקורתו על אלבום זה או אחר, או מתנצל על שלא שם לב ליצירות שהיה ראוי לשים אליהן לב, ומקווה שקוראיו ימחלו לו. אבל האימייל שהתקבל לאחרונה מחובבת שרופה של מוזיקה ישראלית מחייב להקדים את ההכאה על חטא בכמה שבועות". "אל תשברו את המראה", מבקש יואל מרקוס בטור ב"הארץ" שעוסק בהאשמות האחרונות נגד התקשורת (אשמה בפשעיהם של בניזרי, טופז). מרקוס עומד על נקודה מעניינת: "שימו לב שעבריינים מקצועיים, חברי כנופיות אלימים ורוצחים, לא מאשימים את התקשורת. הם מספיק הגונים לדעת מי עשה מה". "הרגולציה בישראל היא כמו רולטה", טוענת כותרת ב"גלובס". גד פרץ מתייחס להחלטה האחרונה בדבר מניעת המיזוג בין בזק לחברת הלוויין. "חוסר הוודאות שיוצרת ההחלטה מקשה על ניתוח המהלכים הצפויים של השחקנים המעורבים". ועוד מ"גלובס", כתבה של ספיר פרץ על "בלוגרים בשירות מנהלי שיווק": "תרבות הבלוגרים המשגשגת אותרה על-ידי החברות המסחריות, והפכה במהרה לאחת הפלטפורמות המובילות להעברת מסרים שיווקיים. כל זאת במסווה של מתנסים תמימים המעבירים את חווייתם האישית והבלתי אמצעית לחבריהם הגולשים. איך פועלת תעשיית הבלוגרים, כיצד מאתרות החברות את הבלוגרים המתאימים, ומה התמורה לחוות דעת אוהדת". |
שגרירות ספרד בישראל מאשרת: "לא קיימת רשימה רשמית של שמות שפורסמה על-ידי ממשלת ספרד". הפרסומים בתקשורת הישראלית הם ברווז עיתונאי | האפשרות שמיליוני יהודים ברחבי העולם יזכו לקבל אזרחות אירופית בגין נשיאת שם משפחה המזוהה עם יהדות ספרד, שדווחה אתמול (9.2.14) בהרחבה בכלי התקשורת בישראל, גרמה לשורה של מערכות עיתונאיות לוותר על בדיקה עיתונאית בסיסית ולהתייחס למסמך שמצאו ברשת כאל פרסום רשמי של ממשלת ספרד. על-פי הדיווחים, חוק חדש בספרד קובע כי יהודים שיוכיחו כי הם נצר למשפחות שגורשו מהמדינה האירופית בשל יהדותן בשלהי המאה ה-15 יוכלו לקבל אזרחות ספרדית, וזאת כפוף למבחן פשוט, ואפילו פשוט מדי במושגים ביורוקרטיים: כל שיהיה עליהם לעשות הוא להוכיח כי שם משפחתם נכלל ברשימה של 5,220 שמות משפחה המזוהים עם יהדות ספרד. הפשטנות יוצאת הדופן שבה תואר הליך החקיקה הספרדי (שלמעשה כלל לא הושלם), בצד ההזדמנות לשלוח את הקוראים לברר אם שמם מופיע ברשימה, הציתה את דמיונם של רבים מכלי התקשורת בישראל. ב"ידיעות אחרונות" דווח על ההתפתחות בכפולת האמצע של קונטרס החדשות, תחת הכותרת "החלום הספרדי"; עורכי העיתון הנמכר בישראל הבהירו לקוראיהם כי "הרשויות בספרד פירסמו רשימה ארוכה ומפורטת של השמות", וצירפו תמצית מתוכה. בעיתון "מעריב", שמיסגר את ההתפתחות כ"תיקון היסטורי" וכ"פיצוי מאוחר על אחד הפרקים האפלים בתולדות ספרד", נכתב כי רשימת השמות (שפורסמה במלואה באתר nrg) היא "הרשימה הרשמית של ממשלת ספרד". באתרי האינטרנט ynet, mako, "וואלה", נענע10 ואחרים, שגם בהם הובאה הרשימה במלואה ובצירוף סופרלטיבים המעידים על מהימנותה, הוצג המסמך ככזה שניתן להסתמך עליו לצורך קבלת אזרחות ספרדית. אלא שכבר למחרת התברר שלא כך. עדות ראשונית לאופייה הלא רשמי והבלתי מחייב של הרשימה פורסמה הבוקר בבלוג "מד בן" של בן סויסה, שביקש הבהרה מאדם המוזכר בשמו כאחד ממחברי הרשימה. "לא קיימת רשימה רשמית של שמות שפורסמה על-ידי ממשלת ספרד", אמר לסויסה אותו אדם. פנייה לשגרירות ספרד מטעם "העין השביעית" אישררה את הדברים. "אין שום רשימה רשמית, הרשימה הזו לא פורסמה על-ידי הממשלה הספרדית או על-ידי מוסד ספרדי רשמי כלשהו", נמסר מהשגרירות הספרדית בתל-אביב בתשובה לפניית "העין השביעית". "מה שפורסם בינתיים לא שווה שום דבר, כיוון שהפרלמנט הספרדי לא חתם על החוק הזה", הוסיף גורם בשגרירות בשיחה עם "העין השביעית". "כשהפרלמנט יחתום על החוק הזה – אז נוכל לדבר. בינתיים אין שום דבר. מי שהמציא את השמות האלה זו הפדרציה של יהדות ספרד, ולא הממשל הספרדי. המסמך הזה הוא לא מסמך רשמי של ממשלת ספרד, והוא למעשה לא מייצג כלום". למעשה, כדי לקבל מושג מדויק באשר לטיבה של הרשימה היה די לעיין בהקדמה קצרה בשפה הספרדית המופיעה בראשה, ולפיה מדובר במסמך שתכליתו קיבוץ של שמות משפחה המזוהים עם צאצאי יהדות ספרד. בשום מקום בהקדמה לא נכתב כי מדובר במסמך רשמי של ממשלת ספרד או בכזה שיש כוונה להופכו לרשמי, ואף מובהר כי מחבר הרשימה הוא פעיל בקהילה היהודית בברצלונה, שאיגד כמה רשימות שמצא באתרי אינטרנט של הקהילה. כל שהיה על כלי התקשורת לעשות הוא לתרגם את ההקדמה הקצרה ולקבל מושג בנוגע למשמעותו של המסמך שעליו ביססו את דיווחיהם המפליגים. |
פרסום סמוי באתר ynet מבית "ידיעות אחרונות" לקראת תום השנה הראשונה לכהונת ערן טיפנברון בתפקיד העורך הראשי – תמונת מצב: חברות מסחריות, מוסדות ללא כוונת רווח ומוסדות ממשלתיים נפגשים על התפר שבין עיתונות לשיווק. התוצאה חסרת תקדים | "ynet הוא חיה שועטת", אמר לפני שנים אחדות העורך הראשי הקודם של אתר החדשות מבית "ידיעות אחרונות", יון פדר, בראיון שהעניק ל"העין השביעית" לרגל יום-ההולדת העשירי של האתר. "כמו שדהרנו בתחום המערכתי, אנחנו דוהרים דהירה אינטנסיבית בזירות המסחריות", הסביר. "זו נגזרת טבעית של הפיכתנו לאתר מוביל, אבל אין פירוש הדבר סטייה מהאיזונים המסורתיים שבין מערכת למסחר". בשנים שחלפו מאז אותו ראיון הלכו והצטברו עוד ועוד ראיות שהצביעו על כך שהאתר שבראשו עומד פדר נוטה להתמסר יותר ויותר לשיקולים מסחריים. העורך הראשי של ynet, שבעצמו מצא עצמו סוטה ממה שעיתונאים אחרים אולי יכנו איזונים מסורתיים, פינה את מקומו לפני שנה לטובת ערן טיפנברון, לאחר 12 שנים בתפקיד. טיפנברון, עיתונאי ותיק בקבוצת התקשורת, המשנה לעורך ynet ומי שעמד בעבר בראש חינמון נחות וכושל שהקימה, תואר כאן בעבר, על-ידי עובד לשעבר, כמי שהפך את ynet ממערכת עיתונאית למוקד טלמרקטינג. תחקיר שפירסם באתר זה אורן פרסיקו לפני כשנה סיפק הצצה לממשק ההולך ומתעבה שבין מנהלי ynet ועובדי המחלקה המסחרית באתר, האחראים על שיתופי הפעולה המסחריים, לבין עובדי המחלקות העיתונאיות, שעליהם מוטלת מלאכת הפרסום והקידום של התכנים השיווקיים. סריקה עכשווית של אתר ynet, לצד נתונים חדשים המובאים כאן לראשונה, ממחישה עד כמה התרחבה בשנה האחרונה מכונת התוכן השיווקי של האתר מבית "ידיעות אחרונות" ועד כמה הופרו "האיזונים המסורתיים" שעליהם דיבר העורך הקודם. ynet, מהאתרים הפופולריים בישראל וככל הנראה מקור החדשות המקוון הראשי עבור הגולש העברי, מאפשר לראשיו פריבילגיה שרק אתרים מסחריים מעטים בישראל מרשים לעצמם: פיתוח חזון ותכנון ארוך טווח החורג מהתפעול היומיומי. לכן, לתמונת המצב המוגשת כאן ניתן להתייחס כאל הצצה לעתידה המסתמן של העיתונות המקוונת המסחרית בישראל; עיתונות שאמורה לרשת את זו המודפסת, הנמצאת על ערש דווי, וכזו הנוטלת לעצמה חירויות גדולות והולכות בתעתועים שהיא מתעתעת בקוראיה. מדור הכלכלה של ynet, שלפני כחמש שנים קוצץ לטובת הקמת "כלכליסט", הפך בשנים האחרונות לאחד ממוקדי הפרסום הסמוי המרכזיים של אתר החדשות. לעתים קרובות, התכנים הפרסומיים משולבים בחומרים המערכתיים של הערוץ ללא גילוי נאות בנוגע לאופיים. כזה הוא תת-מדור בשם "השקעות וחסכונות", שתכניו מתפרסמים תחת מדור הכלכלה. תת-המדור כולל שיעור גבוה של תכנים שיווקיים המקדמים את בית-ההשקעות פסגות, ובכלל זה אירוע משותף של האתר והמוסד הפיננסי שהתקיים בחודש ינואר. לצד ידיעות שרוב מרואייניהן הם עובדי פסגות, הממליצים לגולשים להשקיע את כספם באפיקים מהסוג שמציע בית-ההשקעות, מופיעים בתת-המדור שורה של סרטונים שיווקיים שהופקו מטעם פסגות (1, 2, 3, 4) לצד טורים מאת עובדי המוסד הפיננסי. תת-מדור כלכלי אחר ב-ynet מוקדש כולו לשיתוף פעולה פרסומי עם מיזם מסחרי של קבוצת "ידיעות אחרונות" (ומשקיעים נוספים) – "המקצוענים", מדריך פרסומי מודפס ומקוון למציאת בעלי מקצוע מומלצים בתחומים שונים, המתבסס על גביית תשלום ממשתתפיו. המדור "בעלי מקצוע" באתר ynet מתבסס בחלקו הגדול על טיפים שמעניקים בעלי מקצוע ששילמו למדריך "המקצוענים", והללו מרכיבים כתבות בנושאים כלליים דוגמת "המלצות איך לשדרג את הבית" ו"משפצים לקראת פסח? כך תעשו זאת נכון". בניגוד למדיניות קבועה של ynet, שבמסגרתה ממעטים עורכי האתר בשילוב קישורים לאתרים חיצוניים, לצד כל טיפ שמעניק מומחה ממדריך "המקצוענים" משולב קישור לעמוד הפרסומי שלו באתר מבית "ידיעות אחרונות". בתחתית כל אחת מהידיעות הללו משובץ אלמנט פרסומי המפנה את הגולשים למחלקות שונות באתר "המקצוענים". האופן שבו משבצות פרסום דומות נמכרות לעורכי-דין, בתיווך צד שלישי, מתואר בכתבה בנושא מאת אורן פרסיקו המתפרסמת במקביל לסקירה זו. ארבעה תתי-מדורים אחרים החוסים תחת ערוץ הכלכלה מוגשים לגולשים בשיתוף חברות שבשליטת שרי אריסון: ערוץ "אטרקציות לפסח בחינם", המקדם מבצע פילנתרופיה ארצי של בנק הפועלים; ערוץ "כלכלה ירוקה וקיימות", שתכניו מתפרסמים בחסות חברת שיכון-ובינוי (בעבר העניקה חסות לערוץ חברת Veolia); ערוץ "כסף עולמי", המבליט את עצותיהם של "מומחים" מטעם חברת ההשקעות פעילים מבית בנק הפועלים; וערוץ "עסקים קטנים", שתכניו נוצרו במסגרת שיתוף פעולה מסחרי של בנק הפועלים וקבוצת "ידיעות אחרונות". בארבעת תתי-המדורים טרחו עורכי ynet לציין כי התכנים מובאים בחסות החברות מקבוצת אריסון, אך לא מובהר מהו טיב שיתוף הפעולה בין הצדדים ומה עלותו לחברות המפרסמות ומידת השפעתן על התכנים. שיתוף הפעולה בין קבוצת אריסון לקבוצת "ידיעות אחרונות" אינו מוגבל לאתר האינטרנט של הקבוצה: בשנים האחרונות כבשו המבצעים המשותפים עם בנק הפועלים את עמודי המוסף הכלכלי "ממון", ובאתר "כלכליסט", העורך ועידות בחסות בנק הפועלים, יש אגפים שלמים המוקדשים לשיתוף פעולה תוכני עם הבנק. תת-מדור כלכלי אחר ב-ynet, "עובדים בתיירות", מוגש לגולשים בחסות Alljobs, אתר הדרושים של קבוצת "ידיעות אחרונות". בשנתיים האחרונות התפרסמו בתת-מדור זה, תחת הכותרת "עובדים בתיירות", ידיעות המקדמות קמפיין ארוך טווח של משרד התיירות שנועד לעודד ישראלים להשתתף בתוכניות הכשרה למקצועות התיירות (1, 2, 3, 4, 5). האם קיבלה קבוצת "ידיעות אחרונות" תשלום עבור פרסום הידיעות בעלות האופי השיווקי? במסמך פנימי שפורסם באתר האינטרנט של משרד התיירות נכתב כי שיתוף הפעולה עם קבוצת התקשורת כלל פרסום של "מספר כתבות", לצד "מודעות שונות" (על שיתוף פעולה דומה, נכתב במסמך, סוכם עם אתר mako ו"אתרי אינטרנט ומגזינים רלבנטיים"). שיתוף הפעולה של קבוצת "ידיעות אחרונות" ומשרד התיירות מוזכר גם במגזין לשכת הפרסום הממשלתית, הגוף הרוכש עבור משרדי הממשלה משבצות פרסום, שם נכתב כי "הקמפיין מלווה במודעות וכתבות תוכן בעיתון וכן באתר ynet". עם זאת, בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר ממשרד התיירות כי חלה הפרדה ברורה בין הקמפיין הפרסומי (שבמסגרתו שולם כסף לקבוצת "ידיעות אחרונות") והקמפיין היחצני (שעימו שיתפו העיתונאים פעולה מתוך שיקולים מקצועיים בלבד, לטענת גורמים במשרד). "משרד התיירות, באמצעות לפ"מ, רוכש מדיה מעת לעת, בתמהילים משתנים, בכל אמצעי התקשורת במסגרת קמפיינים כלליים בנושאים שונים", מסרה דוברת משרד התיירות ענת שיחור-אהרונסון. "אין כאן שיתופי פעולה רב-שנתיים, ולמשרד אין תקצוב מיוחד לידיעות אחרונות או לכל כלי תקשורת אחר. פריסת המדיה הינה תוצר של שיקול דעת נקודתי מקצועי גרידא המבוסס על קהלי היעד שאליהם פונה הקמפיין. בשנתיים האחרונות נרכשה מידיעות אחרונות מדיה בעלות של 1.1 מיליון שקל". ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא להכחיש או לאשר את האפשרות שלפיה משרד התיירות שילם לקבוצת התקשורת עבור פרסום ידיעות המתחזות למערכתיות. אזור אחר באתר, "ערוץ המדע", מוקדש לשיתוף פעולה בין קבוצת "ידיעות אחרונות" למשרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, שנועד לקדם את אירועי "יום המדע" – מיזם חינוכי-הסברתי של המשרד, שהשנה צוין בווליום גבוה מבעבר. במסגרת שיתוף הפעולה המוצהר פורסמו ב-ynet ידיעות שיווקיות (1, 2, 3) שהוקדשו לאירועי יום המדע, לצד סרטון תדמית בהשתתפות השר יעקב פרי (יש-עתיד) ובהנחיית אלכסנדרה לוקש, המנחה מטעם אתר החדשות מקבוצת "ידיעות אחרונות" גם סרטוני תוכן שיווקי אחרים. "המדע מתקרב לקהל הרחב בשלל אירועים שיתקיימו מצפון ועד דרום בכל רחבי הארץ ואתם מוזמנים להגיע!", הפצירו עורכי האתר בגולשים באחת מהידיעות שהוקדשו ליום המדע ונחתמו בקרדיט הכללי "ynet". במקביל עלה לרשת גם אתר ייעודי ובו מידע על האירועים הנכללים במיזם הממשלתי, שכמה מהם שודרו ב-ynet מתוקף ההסכמות המקדימות עם המשרד. דוברת משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, ליבי עוז, סירבה למסור כמה כסף שולם לקבוצת "ידיעות אחרונות" במסגרת ההתקשרות ומה כלל שיתוף הפעולה בין הצדדים, וזאת חרף העובדה שהכסף ששולם עבור קידום התכנים הוא כסף ציבורי שנלקח מתקציבו של משרד ממשלתי שמטבעו מחויב בשקיפות. "יום המדע הישראלי כלל מאות אירועים ברחבי הארץ וקמפיין פרסומי ב-ynet, בגלי-צה"ל ובתחנות רדיו אזוריות, במטרה להנגיש את המדע לציבור הרחב ולקדם את המדע בישראל", מסרה הדוברת. "המשרד נתן חסות, אשר אושרה בהליכים מוסדרים, על ועידה אינטרנטית של אתר ynet לרגל יום המדע, כפי שנוהגים משרדי הממשלה רבים לתת חסויות בוועידות של כלי תקשורת שונים", הוסיפה. פנייה ללשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ), המופקדת על הליכי רכישת המדיה עבור משרדים ממשלתיים, הניבה את התגובה הבאה: "לפ"מ רכשו מדיה עבור משרד המדע, הן ב-ynet והן בגל"צ/גלגל"צ. הלפ"מ אינה אחראית על החלטות מערכתיות של גופי התקשורת השונים, במידה ואלה בחרו ובוחרים לסקר את מה שהם חושבים ראוי לסקירה. לפ"מ רכשה מדיה עבור קמפיין משרד המדע בסך של מיליון שקל, הכוללים אינטרנט ורדיו". כיצד התחלק סכום זה בין "ידיעות אחרונות" לגלי-צה"ל, והאם שולם סכום נוסף עבור מתן החסות ושיתוף הפעולה התוכני? ד"ר יחיאל שבי, דובר משרד התקשורת, המייצג את לפ"מ, מסר כי אלו שאלות שיש להפנות למשרד המדע. פנייה חוזרת לדוברת משרד המדע לא נענתה. גם ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet סירבו להתייחס לדברים. גוף ממשלתי נוסף שזכה לאחרונה לבימה שיווקית באתר ynet הוא רשות הטבע והגנים, שתכניה ממלאים ערוץ בשם "צולטבע" וערוץ נוסף בשם "אורחן לילה", המקדם תוכנית ממשלתית שמובילה הרשות. הידיעות שיווקיות באופיין, ומקדמות את אתרי התיירות הפועלים בחסות הגוף הממשלתי: "לא צריך לשבור את החסכונות בשביל פסח משפחתי מושקע ומהנה. רשות הטבע והגנים מציעה מגוון גדול של פעילויות מיוחדות בגנים הלאומיים ושמורות הטבע", נכתב בפתיח של אחת מהן, שבה מומלץ לגולשים לרכוש מנוי לאתרי הרשות. זה אינו שיתוף הפעולה היחיד של רשות הטבע והגנים עם קבוצת התקשורת; לפני קרוב לשנה אושר לגוף הממשלתי לחתום על הסכם התקשרות בהיקף של כ-1.9 מיליון שקל עם "ידיעות אחרונות", לשם "הפקת מגזין תיירות" בשיתוף עם מערכת המוסף "מסלול". פנייה לרשות הטבע והגנים העלתה כי שיתוף הפעולה עם אתר ynet צנוע יותר בהיקפו הכספי. "שיתוף הפעולה עם ynet משלב באנרים לקידום פעילויות הרשות במסגרת חג הפסח בהיקף של 30 אלף שקל בלבד. ההתקשרות עם ynet נקודתית לחג דרך משרד הפרסום, והתכנים הם תוצאה של שת"פ בין רשות הטבע והגנים לעורכי ynet", מסרה דוברת הרשות, טלי טננבוים. ערוץ שיווקי נוסף הפועל תחת מדור התיירות של ynet, "מסע שטח נשי", מקדם טיולים מאורגנים לנשים מטעם חברה מסחרית המתמחה בנישה זו. באמצעות אתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" משווקת החברה טיולים מאורגנים בעלות של כ-10,000 שקל למשתתפת. המדור "צימרים ונופש בארץ", שבו משווקים חבילות נופש לצד המלצות כמו-מערכתיות על צימרים, מתבסס גם הוא על תכנים פרסומיים מטעם גורמים חיצוניים, ללא גילוי נאות באשר לאופיו המסחרי של המידע. המדור "מדריך סקי" של ynet מכיל מינון גבוה של תכנים מטעם חברה המשווקת חבילות נופש לאתרים מושלגים; המדור, שעוסק בנישה שבעבר עוררה עניין אישי מתמשך מצד בכירי האתר, כמעט שאינו מתעדכן יותר. מסיבה כלשהי, ידיעות חדשות על תחום הסקי מתפרסמות כיום בחלקיו האחרים של האתר. בשנים האחרונות, במסגרת תהליך הסתעפותה של הזרוע המקוונת של "ידיעות אחרונות", התרבו זירות המסחר שמפעילה קבוצת התקשורת. בין מיזם לשיווק יצירות אמנות לחנות נעליים מקוונת, בחסות מדור איכות הסביבה של ynet ("ירוק") הוקצה תת-מדור לשיתוף פעולה תוכני ומסחרי עם מיזם שיווק מקוון נוסף שבו שותפה קבוצת התקשורת. תת-המדור, העוסק בחיות מחמד, מוגש לגולשים בחסות ypets – חנות מזון וציוד לבעלי-חיים הממותגת כחלק אינטגרלי מהאתר, אך מופעלת על-ידי חברה חיצונית. הפרסומות הגלויות לרכישת צורכי חיות מובאות צמוד לכתבות וטורים המוגשים כתכנים מערכתיים, אך משמשים למעשה כר פרסומי למוצריה של יבואנית מותג מזון לבעלי-חיים הנמכר, לצד מותגים אחרים, גם בחנות המקוונת. המותג, רויאל-קאנין, מיוצר על-ידי חברה-בת של תאגיד Mars האמריקאי ומזוהה בישראל בעיקר עם מזון לכלבים. בחודשים האחרונים, בסיוע אתר ynet, מצליחה היבואנית ליידע את הציבור בכך שהמותג כולל גם מוצרי מזון לחתולים. כך למשל, בתוך כתבה על בעיות בריאותיות של חתולים, הומלץ לבעלים כמה פעמים לעבור למזון מתוצרת רויאל-קאנין (המחבר, צוין בתחתית הכתבה, הוא "מדריך לתזונה של כלבים וחתולים" מטעם רויאל-קאנין). בתחתית הכתבה הפרסומית, כמו ברשימות אחרות בתת-המדור, שובץ קישור לרכישת מזון לחתולים מתוצרת רויאל-קאנין בחנות המקוונת שלה שיתוף פעולה עם ynet. ב-30.3.14 פורסם בתת-מדור זה הפרק הראשון במדריך לגידול חתולים, בחתימת "רויאל קאנין"; גם כאן, בתחתית הפרק, שובץ קישור לרכישת מוצרי המותג. טור שאלות הקוראים ("מומחי ypets משיבים") מהחודש שלפני כן כולל ארבע המלצות נפרדות על ארבעה סוגי מזון מתוצרת רויאל-קאנין; בתחתית הטור מובהר כי מדובר למעשה במלל שיווקי: "התשובות באדיבות מגזין חיות הבית, בית-ארז [מפיצת רויאל-קאנין בישראל] ורויאל-קנין ישראל". ידיעה אחרת, המוקדשת למחלות של כלבים, כוללת המלצות חוזרות ונשנות על חיסון "יעיל ובטוח", המשווק גם הוא על-ידי מפיצת רויאל-קאנין בישראל. שיתוף פעולה דומה, אם כי בוטה מעט פחות, ניתן למצוא במדור האוכל לבני-אדם, שבו מופעלים ערוצים בשיתוף יצרניות מזון שבתמורה להענקת החסות ולפרסום הגלוי הנלווה לה מקבלות גם אזכורים של מוצריהן בתוך המתכונים. אחד משיתופי הפעולה הללו החל לפני כחודשיים, בערוץ הפועל בחסות מאפיית ברמן. בערוץ מוגשים לגולשים מתכונים שכמה מחומרי הגלם שלהם הם לחמים – של ברמן, כמובן. השימוש בחומרי הגלם הממותגים נדמה לעתים מאולץ, באופן המעלה תהייה שמא שיתוף הפעולה המסחרי הוא הסיבה היחידה לשילוב הלחמים בכמה מהמתכונים: כך קורה למשל במתכון לעוגת שכבות עם קצפת, שבה נעשה שימוש בפרוסות לחם דגנים מתוצרת ברמן, ובמתכון לשקשוקה המוגשת, משום מה, על גבי פיתות מרובעות מתוצרת אותה מאפייה. תת-מדור מתכונים נוסף המוגש לגולשים בחסות מסחרית הוא ערוץ "עוגה לשבת", שבו הובאו לאורך 2013 עשרות מתכונים למאפים שבהם שולבו מוצרי המותג עץ-הזית של חברת שמן-תעשיות. בערוץ חדש בשם "בריאות ויותר", הממותג כשיתוף פעולה עם קפה עלית של חברת שטראוס, כותבים המוצגים כמומחי תזונה מבקשים לשכנע את הגולשים כי קפה שחור מועיל לבריאות ואף מסייע להרזיה. "כדאי מאוד לשתות קפה טורקי ויותר גם כדי לשמור על הבריאות, וגם כדי לשמור על איכות חיים גבוהה", נכתב בכתבה שיווקית לא-חתומה שהתפרסמה ב-ynet, שכמו דומותיה, לא נשאה גילוי נאות כלשהו. מסרים דומים השמיע טכנולוג מזון מטעם חברת שטראוס שהתארח לאחרונה בפורום "רפואה משלימה" ב-ynet. ערוץ ממותג אחר הוא "פארם-נט", המוצג ככזה המופעל בחסות סופר-פארם, וכולל בעיקר המלצות על תכשירים הנמכרים ברשת בתי-המרקחת; במדור זה דווקא נמצא מקום להתריע מפני השפעותיהם המזיקות של משקאות עתירי קפאין. כמו במקרה של שטראוס, שיתוף הפעולה של ynet עם סופר-פארם חורג מזירות התוכן הכמו-מערכתיות ופולש גם לתחום תוכן הגולשים: שלושה רוקחים מטעם סופר-פארם משמשים בשנים האחרונות כמנהלי פורום "תרופות ותכשירים" באתר, ומתוקף זה ממליצים לגולשים על מוצרים שמשווקת רשת בתי-המרקחת. ערוץ שיווקי אחר במדור האוכל של ynet מוגש לקוראים בחסות טחינה בארכה. במחצית השנייה של שנת 2013, לאחר שידור תחקיר הטחינה של "כלבוטק", שבו זכתה הטחינה של בארכה לתוצאות בינוניות, יצאה היצרנית בקמפיין שנועד לאושש את תדמיתו החבולה של המותג. במסגרת הקמפיין, שכלל גם תוכן שיווקי מוצהר, הוקם הערוץ הממותג ב-ynet, שבו מככבים מתכונים המכילים אזכורים מפורשים של המותג. מלל שיווקי נוסף, המוגש לקוראי ynet ללא הסבר נאות בנוגע לאופיו, הוא כתבה פרסומית בחתימת "גד בירון" – דמות פיקטיבית שהומצאה במשרד פרסום ומוכרת לקורא עיתוני הדפוס הישראליים בעשורים האחרונים – המהללת את המוצר ומעניקה למייסד המפעל ולשניים מיועציו המדעיים בימה להציג את יתרונותיה של הטחינה מתוצרתם. בניגוד לאופן שבו מתפרסמות ידיעות פרסומיות בחתימת גד בירון בעיתוני הדפוס, ב-ynet מעוצבת הפרסומת המילולית ככתבה עיתונאית לכל דבר; הרמז היחיד לכך שזה לא כך נדחק לתחתית הכתבה, היכן שמפורטות תגיותיה, שם נכתב בפונט זעיר ותכלכל: "תוכן שיווקי". גוף אחר מתחום ייצור המזון, מרכזי הרבה יותר במשק הישראלי, הוא החברה המרכזית למשקאות, יצרנית קוקה-קולה בישראל. החברה, שלה שיתוף פעולה מסחרי מתמשך וארוך שנים עם קבוצת "ידיעות אחרונות", מקבלת מ-ynet בימה נרחבת לקידום מוצריה ופעילויותיה – באמצעות ידיעות המבוססות על הודעות לעיתונות, אך גם באמצעות מלל שיווקי מטעם נציגי קוקה-קולה עצמם, תוך הצנעת מקור המידע. לצד פרסום ידיעות חיוביות על מוצרים חדשים שחברת המשקאות מנסה להחדיר לשוק הישראלי ודיווחים כמו-עיתונאיים מאירועי הקיץ של החברה, בשילוב קישורים לאתריה המסחריים, דאגו ב-ynet לפרסם ידיעות שיווקיות ששירתו גם את הנסיונות למתג את מוצרי קוקה-קולה ככאלה שאינם פוגעים בסביבה. באתר טרחו אפילו להגיש לגולשים "סיקור" של מסע פרסום שהשיקה החברה, בשילוב סרטונים פרסומיים מטעמה. שיתוף פעולה מסחרי נוסף בין הצדדים בא לידי ביטוי בערוץ ("בלוג") שפעל ב-ynet עד שלהי 2013, והוקדש למבצע שנועד לקדם את תת-המותג הדיאטתי של החברה, קוקה-קולה זירו. לחיצה על התגית "תוכן שיווקי" חושפת לקוחות נוספים של האתר, שלעתים קרובות אינם חתומים על המידע המובא לשם קידום צורכיהם; במקום לציין מטעם מי מוגש המידע, בידיעות השיווקיות מסוג זה מרבים עורכי האתר להסתפק בקרדיט המטעה "ynet". באופן זה מוצגות כתבות המקדמות מסרים פרסומיים מטעם חברת אוסם, בנק לאומי, מיזם ייעוץ לארגון הבית והמשרד, וודקה אבסולוט, המכללה למינהל, חומוס צבר, יצרנית התרופות טבע, מכשיר להחרשת נחירות, עדשות מגע, רויאל-קאנין ורבים אחרים, ובהם שורה של יצרני מזון וכלי מטבח העושים שימוש בשירותיו של השף ישראל אהרוני, בעל טור ותיק ב"ידיעות אחרונות" (1, 2, 3, 4, 5, 6, 7). דוגמה מובהקת לטבען המתעתע של ידיעות פרסומיות ניתן למצוא במדור "לימודים" של ynet, שבו פועל אגף שכותרתו "אנציקלופדיית הלימודים", הכולל סרטוני תדמית שבהם מנהלים במוסדות אקדמיים שונים משווקים את מרכולתם. "התכנים במדור זה מוגשים בשיתוף עם המוסדות האקדמיים המציגים", מציינים עורכי ynet בתוככי הידיעות. גם כאן לא מובהר מה פירוש המלה "בשיתוף", ולא מוסבר לגולשים כי הם למעשה צופים בפרסומות. את הסרטונים מנחה אדם בשם דורון כהן, מנכ"ל משותף בחברה העוסקת ב"ייעוץ למכללות". חרף אופיים הפרסומי של הסרטונים, כהן מוצג כמנחה מטעם אתר ynet. באתר החברה של כהן נמנה ynet בין הלקוחות הרוכשים ממנה שירותי "ייעוץ עסקי". התעתוע באגף זה חורג מתחום הטענות המובאות בידיעות השיווקיות: השימוש במונח "אנציקלופדיה" מעניק תחושה כי נוסף למהימנות התכנים, מובאת כאן גם סקירה מקיפה של הגורמים בתחום, כזו שאדם המתלבט היכן ללמוד יכול לעשות בה שימוש ללא חשש מפני הטעיה. כשניגשים לבחון את רשימת הגורמים האקדמיים שבחרו לרכוש פרסום ב"אנציקלופדיית הלימודים", עולה כי גם קרוב לשנה לאחר השקתה, לגולשים לא מוצג לגולשים ולו סרטון אחד מטעם אוניברסיטה כלשהי; כל המוסדות שבחרו לשווק עצמם באמצעות הערוץ הפרסומי הם מכללות – 15 במספר, מבין כ-60 הפועלות כיום בישראל. גם בערוץ היהדות של ynet פועל תת-מדור שתכניו מתפרסמים תמורת תשלום: "ערוץ אורות", שבו מוצגים תכנים שעל הפקתם אמונה עמותה בשם ראש-יהודי, העוסקת ב"העמקת זהות יהודית בכלל הציבור". תוכני העמותה זוכים למשבצת קבועה גם בדף הבית של ynet, גם שם ללא הסבר שלפיו מדובר בתוכן ממומן. על-פי דו"חות העמותה מהשנים 2011–2012, בשנתיים הללו שולם סכום כולל של כ-261 אלף שקל במסגרת שיתוף הפעולה עם ynet (נתוני 2013 של העמותה טרם פורסמו). עמותות אחרות שערוצים מטעמן פועלים ב-ynet הן צו-פיוס ואור-ירוק. יוזמה אחרת המוצגת כניסיון להשפיע לטובה על החברה הישראלית תוך אי-ציון העובדה שמאחוריה עומדים הסכמים מסחריים היא זו של חברת אוסם. באחרונה הגיע לשיאו מבצע "שולחן משפחתי" של חברת אוסם, בתום כחצי שנה שבה מילאו תוצריו את החלקים המערכתיים והמסחריים של כלי תקשורת מקבוצת "ידיעות אחרונות". המבצע, שנועד לקדם את מיתוגה של חברת אוסם ככזו הקשורה לערכי משפחה ובריאות, זכה גם לערוץ ייעודי ב-ynet, כמו גם באתר אחר של קבוצת התקשורת, xnet. בעיתון-האב, "ידיעות אחרונות", פירנס שיתוף הפעולה המסחרי עם אוסם ידיעות שיווקיות רבות בחתימת כתבים מן השורה, ובשיאו כבש כליל את המוסף המגזיני היומי "24 שעות". באתר ynet ציינו את שיאו של המבצע באמצעות יום שידורים מיוחד שבו שולבו שידורים ישירים ממוקדים שונים בארץ, שבהם צולמו ורואיינו בני משפחות בעת שהכינו וסעדו ארוחות ערב. בערוץ הייעודי ב-ynet פורסמו עד תום המבצע קרוב ל-80 ידיעות שעסקו בו ובתכניו; בתוך הידיעות, במקום לציין כי מדובר בקמפיין פרסומי שלשם קיומו שולם לקבוצת התקשורת כסף, לגולשים הוסבר כי מדובר ב"פרויקט משותף" של יצרנית המזון, "ידיעות אחרונות" ו-ynet, שנועד "ליצור שינוי באורח החיים של המשפחה הישראלית ולעודד ארוחת ערב משותפת באמצע השבוע". חטיבה שיווקית נוספת המתפרסמת ב-ynet תחת אצטלה עיתונאית היא הערוץ "בריאות השן", המוצג כחלק אינטגרלי ממדור הבריאות של האתר. נותנת החסות לערוץ היא חברת פרוקטר-אנד-גמבל, משווקת מותג היגיינת השיניים Oral B. סמליל המותג מתנוסס בראש המדור ובראש כל אחת מהידיעות המופיעות במסגרתו, לצד המלה "בשיתוף". יבול הידיעות של הערוץ בחודש מרץ כלל בין היתר רשימה מאת רופאת שיניים שהוקדשה לנזקים שאכילה מוגזמת של ממתקים עלולה להסב לילדים; בראשה של הידיעה שובץ סרטון בנושא זה מטעם פרוקטר-אנד-גמבל, ובסופה הומלץ לקוראים על מברשת שיניים ייעודית לפעוטות מתוצרת החברה. בידיעה פרסומית אחרת, שפורסמה בחתימת "ynet", הוגשו לקוראים עצות מפי רופא שיניים ספרדי שהגיע לישראל לשם השתתפות בכנס שנערך בחסות פרוקטר-אנד-גמבל. ידיעה אחרת בחתימת "ynet", שהוקדשה לבעיות חניכיים, הציגה כפתרון לבעיות מסוג זה שימוש במברשת שיניים מתוצרת פרוקטר-אנד-גמבל ובמשחת שיניים מתוצרת אותה חברה. "כיום ניתן למצוא בשוק טכנולוגיות צחצוח חדשניות, כגון הטכנולוגיה החשמלית התלת-ממדית של Oral-B, שמתאפיינת ביעילות רבה יותר בהסרת הפלאק לעומת מברשות ידניות", נכתב באחד הסופרלטיבים למוצרי החברה הכלולים בידיעה הפרסומית. מוצרים של יצרנים שאינם פרוקטר-אנד-גמבל בדרך כלל אינם מאוזכרים בערוץ; לפחות במקרה אחד, מידע שקידם יצרן מתחרה נמחק מהאתר. ב-31.3.14 התפרסמה במדור ידיעה בחתימת כתבת ynet רות נווה, המבוססת על מידע שיווקי מטעם המותג ליסטרין של חברת גונסון-אנד-גונסון, מתחרה ישירה של נותנת החסות פרוקטר-אנד-גמבל. "מומחי ליסטרין", נכתב בידיעה, הם שערכו את הסקר שעליו מבוסס המידע שהוגש לגולשים. פחות מ-48 שעות לאחר מכן נמחקה הידיעה מהאתר. מדוע הוסרה הידיעה, והאם היה לכך קשר לקמפיין התוכן השיווקי של החברה המתחרה? השאלה הופנתה ל-ynet, אך נותרה בלא מענה. אם ניתן להשפיע בתשלום, ישירות או בעקיפין, על התכנים המוצגים כמערכתיים באתר החדשות הפופולרי בישראל, היכן מותחים מפעילי האתר את הקו? חדירת הפרסום הסמוי אל תוככי החומר המוצג כמערכתי ב-ynet החלה כבר בשנותיו הראשונות של האתר, באמצעות קידום זרועות אחרות של קבוצת התקשורת – נוהג נפוץ בכלי תקשורת רבים ב-2014, שלפני עשור וחצי תואר ב"העין השביעית" כ"טשטוש בין התוכן העיתונאי למסחר". משנחצה המחסום הפסיכולוגי שבשילוב פרסומות סמויות עצמיות, ניתן להתקדם לשילוב תוכן שיווקי במדורים ה"רכים", הפריפריאליים, שהסטנדרטים המקצועיים הנהוגים בהם נוטים להיות גמישים יותר מבמחלקות הקשיחות יותר, כחדשות וכלכלה. מדור הכלכלה של ynet, המספק כיום בימה מבוקשת לשיתופי פעולה מסוג זה, אירח תכנים פרסומיים סמויים כבר ב-2008. שנתיים לאחר מכן כבר הוגדר יחס הכוחות בין המחלקה המסחרית למחלקה המערכתית ככזה השרוי ב"שינוי זוחל". כעבור שנתיים כבר דווח על עורכים במדורים מערכתיים שנדרשו לקחת חלק פעיל ביצירת וקידום תכנים פרסומיים, מציאת שיתופי פעולה מסחריים ומימון ישיר של פעילות הערוצים באמצעות שילוב תוכן שיווקי. "אני מאפשר מימונים בכל הערוצים האפשריים, חוץ מהחדשות", צוטט ערן טיפנברון, המשנה לעורך הראשי דאז. כעבור שנה מונה לתפקיד העורך הראשי. תחת כהונתו הגיעה תופעת התוכן השיווקי ב-ynet לשגשוג בממדים שלא נצפו באתר בעבר, וספק אם אי-פעם נצפו באתר ישראלי מרכזי כלשהו. העורך הראשי של ynet, ערן טיפנברון, בחר שלא להתייחס לדברים המובאים בכתבה זו, ומסר בתגובה: "לא נגיב". |
לפני שלוש שנים מכרו צמד העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין לאוניברסיטת טקסס את כל הרישומים והמסמכים ששמרו ברשותם על פרשת ווטרגייט | לפני שלוש שנים מכרו צמד העיתונאים בוב וודוורד וקרל ברנשטיין לאוניברסיטת טקסס את כל הרישומים והמסמכים ששמרו ברשותם על פרשת ווטרגייט. בתמורה קיבלו חמישה מיליון דולר, ועכשיו גם ספר המתעד את עבודתם המשותפת, לעתים גם בעין ביקורתית, בהסתמך על המסמכים הללו. העיתונאית והמרצה לתקשורת אליסיה שפרד, שהיתה אחת הראשונות שהסתערו על 75 הארגזים המלאים בחומר הארכיוני הוציאה לאור בימים אלה ביוגרפיה משותפת של שני הכתבים שעמדו מאחורי אחד הסיפורים העיתונאים החשובים ביותר של המאה ה־20. הספר "וודוורד וברנשטיין: החיים בצל ווטרגייט" מחזק את הטענה כי במציאות תרומתם של השניים להתפטרותו של הנשיא ריצארד ניקסון היתה שולית יחסית, ואלמלא הספר והסרט "כל אנשי הנשיא" ספק אם חלקם בפרשה היה זוכה כלל להכרה. הספר עוסק גם באיש שנדחק לשוליים למרות תפקידו המרכזי בסיקור הפרשה, אחד מעורכי העיתון בארי סוסמן. הוא אמור היה להשתתף בכתיבת הספר, אך בסופו של דבר החליטו וודוורד וברנשטיין ש"זה סיפור של כתבים" והחליטו להנציח את הפרשה ואת עצמם לבד. הספר מציג את הקריירה העיתונאית המשותפת שלהם מאז גילוי הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט ביוני 1972 ועד חשיפת זהותו של "גרון עמוק" – איש האף־בי־אי מארק פלט – בשנה שעברה. גיליון 65, נובמבר 2006 |
המערכת השלטונית שלנו כיום מעודדת שחיתות. חוסר שקיפות בתיבול תמריצים גרועים מעודדים את אנשי הציבור שלנו לא לשרת את הציבור | הציבור בישראל מתעורר שוב למציאות בה ראש ממשלה חשוד בפלילים. מדכא. מזוויע. אבל לא מפתיע. אז הפעם ב"פינת הטרחנות" (מה שכולכם מרגישים שלא בסדר – ובאמת כך אבל ממשיכים כאילו אין דין וחשבון ולכן אחפור עד שישתנו): חוקי שקיפות. אבל רגע, למה לטרוח על זה? הרי לפינה כזו לא יהיו לייקים. איבדתי כבר 90% מכם כי זה לא פרסונלי. אבל זה הרבה יותר חשוב מלדרוש דין וחשבון ממושחת זה או אחר. זה דין וחשבון מהשיטה. וזה קריטי כי המערכת השלטונית שלנו כיום מעודדת שחיתות. חוסר שקיפות בתיבול תמריצים גרועים מעודדים את אנשי הציבור שלנו לא לשרת את הציבור. אז הנה אני מטרחן אחת ולתמיד על שורת חוקים שיכלו לא רק לשנות את התפאורה והשחקנים, אלא את ההצגה כולה והסוף העצוב הרפטטיבי: תבינו, כמעט כל פרשייה שאנו רואים – יכולה הייתה להימנע. כאדם שמכיר את המערכת, העובדה שכמעט כל מה שציינתי למעלה כבר הוצע כחוק – וטורפד – מעציב אותי יותר מכל דבר אחר. לקוות שראש הממשלה הבא יהיה נקי מבלי לשנות את הכללים -זו בדיחה. אין לאף נבחר ציבור כיום – מלבד לצדיק גמור – תמריץ לעבוד בשבילנו. כן יש לו אינטרס להתפרסם בתקשורת, לסייע לחברי מרכז, להגן על ראש המפלגה, להירתם למען לוביסטים וטייקונים בשביל הגוב ביום שאחרי, לעשות לביתו איפה שהכללים רופפים, לעזור לתורמים ועוד ועוד. ואנחנו? במקום האחרון בסדר העדיפויות. הרי הציבור, בחלקו הלא קטן, גם ככה יצביע מהבטן, לפי החינוך וסטטוסים שהנבחרים כתבו בפייסבוק. אז למה שישרת ואותנו? בגלל זה חייבים לשנות את הכללים. לקוות שמשהו ישתנה רק כי טופלה עוד פרשה- זה יותר תמים מלחשוב שגון סנואו לא ימות שוב. אסביר: בכביש מסוכן ועתיר מהמורות – לא יעזור להוריד נהג גרוע מהכביש. עד שלא נתקן הכביש- כל נהג עלול להתהפך. לכן יש להכריז עכשיו, ממש עכשיו וחרף הפגרה (עוד שחיתות ממוסדת) על מצב חירום ולהקים נציבות למניעת שחיתויות. ברור שהשקיפות לא תיצור גן עדן, שחייבים במקביל לקבע נורמות אנטי שחיתות, ושזו רק ההתחלה. מי שישאף לבזוז את הקופה הציבורית- עדיין עלול להצליח. אבל זו התחלה. חשוב לי להדגיש: שקיפות היא כלי, לא מטרה. כלי שמסייע לנבחרי הציבור (כן, לנבחרי הציבור) להתחבר לציבור הרחב ולשרתו. זה פשוט: בזכות השקיפות, נבחרים יידעו שמסתכלים על פעילותם ולכן יפעלו נקי יותר. הם ידללו פעילויות, פגישות ומהלכים שהם מתביישים בהם. שלא לדבר על מעשים פליליים וניגודי העניינים שמסאבים את הליך קבלת ההחלטות ויעופו מהחלון. לכן זה אינטרס של הליכוד ושל העבודה. של הבית היהודי ושל מרצ. של כל מי שחולם על מדינה של אזרחיה. של כל מי שיש לו ילדים/אחיינים/סתם רוצה לחיות סבבה. וזה אפשרי. מה שהיה בגדר חלום – בשנתיים האחרונות מתממש למציאות, ואך ורק בזכותכם. זה בחיים לא יגיע מהנבחרים עצמם. וזה לא אשמתם – אתם הייתם מגבילים את עצמכם? סביר להניח שלא. בגלל זה אנחנו חייבים להגביר את הלחץ. עובדה: בעקבות הפעילות 3 שרים פרסמו הצבעותיהם. רבע מהנבחרים פרסמו יומן. יותר מחצי – את מצבת נכסיהם. עבר חוק להגברת שקיפות הלוביסטים וקביעת צינון ליועצים פרלמנטאריים. הצלחנו להשקיף את אתר "המעטפה" הסודי לקבלת החלטות ממשלתיות. בדרך לקביעת נורמות בדפי הפייסבוק של הנבחרים. זה תמיד נראה בלתי אפשרי- עד שזה אפשרי. במיוחד אם מטרחנים על זה. |
פענוח רצח משפחת פוגל תופס את הכותרות | "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" קוראים לעונש מוות | "מעריב" מפרסם לא-ראיון עם הניצב לשעבר אורי בר-לב | שערי העיתונים היום מקדישים מקום נכבד להצגת מרכולת מוספי החג שלהם. נוהל שישי, רק עייף יותר. בעוד שבוע, אחרי עוד יום שישי, תחלחל אפיסת הכוחות האמיתית. גיבורי העיתונים, השחקנים הראשיים וגם מספר נכבד משחקני המשנה מוצגים לראווה "מעל לקפל". כל עיתון וגיבוריו. כל עיתון והשחקנים ששמר במחסן לתקופת החגים. ואלה השמות, מהקל לכבד: "ישראל היום": אהוד בנאי (זמר), גאיה טראוב (שחקנית), דריק שארפ (כדורסלן), הילה אלפרט (אוכל, כתבת העיתון), בועז ביסמוט (יהודים במצרים, עוד כתב בעיתון), "ויליאם וקייט" (סלבריטאים), פרנסיס פוקויאמה (היסטוריון) ומאיר שמגר (שופט בדימוס). מקודמים בקיצור: "יום בגבול הרצועה" (ביטחון), אליקו (פופ) ופרק מספר של אשכול נבו (קידום מכירות). "מעריב": "האמא שילדה שמינייה" (?), קישקשתא ועוזה (בובות לבד), שמואל הולנדר (פקיד ממשלתי), שרית חדד (זמרת). מקודמים בקיצור: יוני רוט (צה"ל), הנסיכה קייט (סלבריטאית), "המוסד במרוקו" (ציונות), "וגם מוסף תשבצים" (פנאי). בכותרת הראשית: ראיון עם ניצב לשעבר אורי בר-לב. "ידיעות אחרונות": יוסף שילוח (בורקס), גדי לסין (עסקים), תמר פוגל (זוועה), ארקדי גאידמק (בדיחה), אסתי גינזבורג (דוגמנית), אביבה שליט (גלעד). שליט מקבלת משבצת משל עצמה ("ליל סדר חמישי בלי גלעד"), מתחת לתמונתה, הבולטת יותר, של גינזבורג (מראה להשכיר). מקודמים בקצרה: איזי אזגי (צה"ל), מסע במצרים (אקטואליה), המלצות לטיולים (פרקטיקה), ועצם העובדה של"ידיעות" מצורפים ארבעה מוספים ("4 מוספים"). "הארץ": אהוד אולמרט (נוסטלגיה, פלילים), נינט (זמרת), סיגלית לנדאו (אמנית), אהרון אפלפלד (סופר), זוכי תחרות הסיפור הקצר (תחרות). מקודמים בקצרה: טקסטים בנושא הכללי של "מהפכות" (מחאה, הייטק, חרדים) והעובדה של"הארץ" מצורפים שישה מוספים (כולל "גיליון מוגדל". ככלל, נדמה לי שאפשר לוותר על השימוש במלה "מוגדל" בהקשרים של שיווק מכירות). האם אפשר לגזור מהנתונים שנבחרו להיות מובלטים על השערים באופן אינדוקטיבי ביחס לאופיים הכללי של העיתונים? בוודאי. ענייני התרבות והבידור נחלקים בין העיתונים כך: "הארץ" מגיש תשעה קבין תרבות ואחד בידור (ומתנצל בצורה מביכה: "ראיון רציני לשם שינוי", נכתב ליד תמונתה של נינט. עם זאת, מאחר שהמראיין הוא בן שלו המצוין, חזקה על הראיון שהוא אכן רציני). העיתונים האחרים מגישים תשעה קבין בידור, דוגמניות וסלבריטאים (ובובות לילדים) וחצי קב תשבצים (תשבץ ההיגיון של "הארץ" בלתי פתיר, ומהווה עדות ניצחת לכך שפלצנות מושלמת אכן קיימת). בחצי הקב האחרון מצטופפים פוקויאמה ובנאי – היסטוריון שנבואותיו נכזבו וזמר נשמה. בגזרת האקטואליה "הארץ" מעדיף מבט כללי ושחיתות שלטונית, העיתונים האחרים – צבע ("מסע במצרים", "יום ברצועה", סיפורי ריגול, ניצולת טבח, גלעד). מחדש ממש רק "מעריב", עם הראיון עם ניצב בר-לב. אמנם ההישג העיתונאי כאן מסתכם בעיקר בעצם השגת הראיון (שקדם לו סיקור שנטה באופן בוטה לטובתו של בר-לב מצדו של המראיין, בן כספית). רוב תכניו צפויים מראש והובאו כבר בעיתונות על-ידי תומכיו של בר-לב בזמן אמת. מה אפשר ללמוד מכך? שהזורע תמיכה קוצר ראיון. אולם זה אינו מיוחד, כמובן, ל"מעריב". גם לא העובדה שה"ראיון" כלל אינו ראיון, כפי שמדגיש כספית, אלא "דברים שנאמרו בפורומים פרטיים שונים במהלך הפרשה". נו, באמת. בגזרת הפטריוטיות "הארץ" לא משתתף כלל במקצה. "מעריב" ו"ידיעות" מגיעים ביחד למקום הראשון עם פצועי צה"ל שהשתקמו וחזרו לשדה המערכה. "ישראל היום" מציג את יעקב אחימאיר (מראיין שדרן רדיו מזרחי). האם עיכב הממסד את ההודעה על תפיסת רוצחיה של משפחת פוגל כדי לתפוס את כותרות החג? אם כן, הרי שההצלחה כמעט מושלמת. למעט "מעריב", שמעדיף ככותרת ראשית את הלא-ראיון עם בר-לב, מקדישים כל העיתונים את כותרותיהם הראשיות להתפתחות הזאת. "צה"ל עצר שני חשודים ברצח בני משפחת פוגל" ("הארץ", שמקפיד על התואר "חשודים"), "באנו לאיתמר לרצוח יהודים" ("ישראל היום"), "פני הרוע" ("ידיעות אחרונות"), וב"מעריב" הכותרת היא "חיות אדם". הפרטים: אמגד עוואד וחכים עוואד, סטודנט (19) ותלמיד תיכון (18) מהכפר עוורתא הסמוך לאיתמר, חדרו ליישוב ורצחו את רוב בני משפחת פוגל. כפי הנראה, לא קיבלו סיוע מארגון טרור, אלא פעלו על דעת עצמם. אולם שערי העיתונים אינם עוסקים בפרטי המקרה, אלא בעניינים אחרים: רגשות פלצות, נקם ושנאה וזריעת ספק ("הארץ"). העיתון הנחות ביותר הוא "מעריב", שכותרת המשנה שלו היא "קודם הם רצחו את הילדים יואב ואלעד, אחר-כך את ההורים אודי ורותי. ובסוף גם את התינוקת הדס, רק בגלל שבכתה. תלמיד תיכון וסטודנט מעוורתא הם שביצעו את טבח משפחת פוגל מאיתמר". ניתן היה לחשוב שרצח משפחה על טפה הוא עניין מזעזע דיו בפני עצמו, אולם ב"מעריב" מרגישים צורך להעצים את הזוועה עוד ועוד, בדחף שראוי לתסריטאים של סרטי אימה, לא לעיתונאים. ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים על השער בכך שהרוצחים לא הביעו חרטה; ב"ישראל היום" מדגישים זאת ומוסיפים גם ציטוט סתמי של אחד, נתניהו, והסתה נגד השמאל הקיצוני ("זעזוע מפעילות ארגוני שמאל קיצוני שבאו לעוורתא כדי למחות נגד התנהגות צה"ל בעת המעצרים"). האם הציטוט לעיל עולה לגדר "הסתה"? ברגיל, לא. אולם לאור המוטיב הנוסף המתלווה לדיווח על שער "ישראל היום" (וגם זה של "ידיעות אחרונות") – הקריאה להטיל עונש מוות על הרוצחים – ניתן לדמיין בקלות כיצד הגרדום יצמא גם לצווארם של אותם פעילים פוליטיים, שאולי לא רצחו תינוקת, אבל הם נורא-נורא מעצבנים. ובעצם, מי צריך גרדום? ניתן לשאול מערוץ 2 את מערכת האסמסים מ"האח הגדול" ולהצמיד אותה למטען נפץ שיוצמד לצווארם של שנואי העם ויתפוצץ בהתאם לרצון הקהל. לתשומת לבם של העיתונאים: יש סיכוי גדול שהם יהיו בין המועמדים הראשונים לניסוי החדשני במדעי זעם ההמון. "הכפר [עוורתא] הושם בעוצר מיד לאחר הרצח ומאות מבין 8,000 תושביו נעצרו ונחקרו. דובר הממשלה הפלסטינית: אין לנו אמון בחקירה הישראלית", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". הניסוח הניטרלי משונה, כיוון שהטור של אבי יששכרוף, שממנו הכותרת נשאבת, מתייחס אל ההודעה הפלסטינית בביקורתיות, כורך אותה עם תיאוריות קונספירציה הזויות (עד כדי הכחשת עצם הרצח) וכותב כי "מהרשות הפלסטינית ניתן היה לצפות לגינוי, לאמירה עם משמעות נגד המעשים". יששכרוף מפרט את האופי הקונספירטיבי והמתחמק של תגובות בכירי הרשות, קובע כי לא ניתן להטיל את האחריות לרצח על הרשות ומאשש את טענת ראש הממשלה נתניהו מיד לאחר הרצח, בדבר "ממדי ההסתה נגד ישראל והיהודים, דווקא בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות, ודווקא על-ידי בכירים פלסטינים שנחשבים מתונים". גם אנשיל פפר, שכותב על המניע לרצח, מתייחס ב"הארץ" להסתה האנטישמית והאנטי-ישראלית בשטחי הרשות. "מלבד רצון בסיסי לרצוח יהודים, לגנוב נשק כדי לבצע פיגועים נוספים והנכונות להפוך לשהידים, לא הצליחו חוקרי השב"כ שחקרו את חכים עוואד ואמגד עוואד לבודד מניע ברור למעשה". לפי פפר, "בשב"כ מציינים את האווירה האידיאולוגית והאלימה בה גדלו", את העובדה ששניהם גדלו במשפחות המזוהות עם ארגון הטרור החזית-העממית (שנציג שלה סירב לסייע לשניים לפני הרצח), את הרקע הפלילי של חכים ("היה מעורב בקטטת דקירות עם צעירים בעוורתא לפני כמה חודשים"), של אביו ("ישב בכלא בסוף שנות ה-90 לאחר שלקח חלק ברציחתה של בת דודו ושריפת גופתה על הרקע המכונה חילול כבוד המשפחה"), ולבסוף את העובדה שאחד מדודיו של חכים היה מעורב ברצח משפחה אחרת באיתמר, ב-2002, ונהרג מאוחר יותר על-ידי צה"ל. "אנו שומעים הרבה בשנים האחרונות על השיפור הבטחוני הגדול בגדה", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "ועדיין, הרצח מעיד על קיומה של מוטיבציה גבוהה למעשי טרור, גם אצל פלסטינים ששגרת חייהם השתפרה ללא הכר עם צמצום מספר המחסומים והמעצרים. זו סכנה משמעותית, המתחדדת לקראת החמרה אפשרית במתיחות על רקע הכרזת העצמאות הפלסטינית שאולי תבוא בספטמבר". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מראיין סבר פלוצקר את חיים כצמן, "ישראלי החולש על אימפריית נדל"ן בינלאומית", "מסייר איתו בין מרכזי הקניות שלו באירופה" ושומע ממנו תלונות על כך שבישראל שונאים אנשי עסקים: "אנשי עסקים מצליחים הם מיעוט נרדף בישראל". לפי כצמן, ההתייחסות אל העשירים בשיח הציבורי היא "שלילית ואפילו מבזה. אין הערכה למעשיהם, ליוזמותיהם, להישגיהם. [...] הם אויבי העם". עוד לפי כצמן, הדבר מאפיין רק את ישראל, בעוד שבשאר העולם המערבי אילי ההון (שלעולם אינם נקראים כך, משום שזהו תואר מזלזל) הם "מודל לחיקוי". אם שמו של כצמן נשמע לכם מוכר, אולי זה משום שהוא מככב תדיר ברשימת שיאני השכר, ובשנה שעברה השתכר 11.5 מיליון שקל – ירידה של 40% לעומת השנה שעברה. אל מול ההתחזרות הזו ניתן אולי לציין סיבה למציאות הציבורית שמתאר כצמן: בריאות נפשית. "חשבתי שאני קשוח, אדוני הנשיא, אבל כמי שראה אותך, אני רוצה להודות לך על כך שאתה המנהיג הקשוח ביותר שמדינה יכולה לבקש לעצמה", מצטט נדב איל את עמנואל רם בטקס הפרידה מהבית הלבן ("מנסח את מה שנראית בעיניו המחמאה האולטימטיבית לאובמה"), בכתבת דיוקן המוקדשת לראש המטה של אובמה, שנבחר לראשות עיריית שיקגו. רענן שקד מדווח במוסף של "ידיעות אחרונות" על ניסוי שערכו אנשי העיתון, שהציבו מכוניות עם סטיקרים "שמאלניים" בהתנחלות אלקנה ובאצטדיון טדי בירושלים, ומכונית עם סטיקרים "יהודיים חרדיים" ביפו ובלוד. התוצאה: ביפו ובאלקנה לא נגעו במכוניות (למעט קללה כתובה באבק על המכונית באלקנה), בטדי שברו את המראה וחרטו כתובות על הפח, בלוד גנבו את המכונית. בן כספית (החרוץ) מראיין את נציב שירות המדינה הנצחי לשעבר, שמואל הולנדר, על פני חמישה עמודים, בלי לעמת אותו עם הטענות הקשות שהועלו נגדו במהלך השנים בעיתונות ושמבקר המדינה הקדיש להן דו"ח. "באזור הדרום", מדווחים "כתבי הארץ", "ינשבו רוחות שיגרמו לאובך – בשורה לא מעודדת למי שניקה את ביתו לקראת החג". עם זאת, אף שבמשך היום ישרור שרב כבד, "לקראת הערב, בזמן שרבים יישבו סביב שולחן ליל הסדר, תורגש הקלה מסוימת וירידה בטמפרטורות". הקלה נעימה וחג שמח. |
כיצד הגיעו שתי תוכניות תחקיר למסקנות הפוכות ביחס לרצח תאיר ראדה? האם צוות "מבט שני" נפל קורבן לנוכל? ומדוע הסכימה עיתונאית להשתתף בתוכנית "האח הגדול"? | בפתח התוכנית "תיק תקשורת" משיב המנחה עמנואל רוזן לתלונה שהעלה ראש הממשלה בנימין נתניהו השבוע, בפני שריו, בסוגיית תדמיתה של ממשלת ישראל בתקשורת. לדבריו, במקום להתלונן ולחשוש מחשיפה אישית, על נתניהו להיות נגיש יותר לנציגי התקשורת הישראלית. לאחר אות הפתיחה מתדיינים מיקי רוזנטל מתוכנית התחקירים "המקור" של ערוץ 10 ומיכל קפרא מתוכנית התחקירים "מבט שני" של הערוץ הראשון על אודות הרשעתו של רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה, וזאת לאור המשדרים שהקדישו התוכניות הללו לסוגיה. "הם באו ונתנו את המסך שלהם, במשך שתיים וחצי תוכניות, לאדם שהוא שקרן, נוכל ורמאי", אומר רוזנטל על אנשי "מבט שני" ועל המומחה מטעם ההגנה במשפט, חיים סדובסקי. "אתם שידרתם שקרים של סדובסקי בלי לעשות עליו ביקורת עיתונאית", הוא אומר. "זו שטות מוחלטת", טוענת קפרא. לדבריה, צוות התוכנית מלווה את הסיפור זה זמן רב, ולאחר מתן פסק הדין היא עצמה הבחינה כי שאלות רבות שעלו לאורך השנים נותרו פתוחות. "באתי", היא משחזרת, "ואמרתי לאיתי [לנדסברג, עורך התוכנית]: תקשיב, חייבים להביא את זה לידיעת הציבור". לאחר שרוזנטל מפקפק שוב באמינותו ומומחיותו של סדובסקי, קפרא פונה אליו ומבקשת, "אל תהיה יהיר ואל תזלזל". בהמשך היא מוסיפה: "זה מוציא אותי מדעתי שאתה מניח שאני או מבט שני או הערוץ הראשון הם חבורת פתאים". לדבריה, היא בחנה את גרסתו של סדובסקי במשך ימים ארוכים. רוזנטל טוען שאנשי "מבט שני" לוקים ב"אובססיה" לסיפור, כי הגיעו למסקנה מזכה לפני שנים והם דבקים בה חרף פסיקת בית-המשפט. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם מרב בטיטו ויהודה נוריאל, עיתונאים ב"ידיעות אחרונות", על השתתפותה של בטיטו בתוכנית "האח הגדול". בטיטו מסבירה שהשתתפה בתוכנית מפני שרצתה "להבין מה מרתק מאות אלפי אנשים למסך [...] רציתי להרגיש, רציתי להבין, ונמאס לי לעמוד בצד ולצעוק נגד הריאליטי וכמה שזה מקלקל את הילדים שלנו וכמה שזה דופק את התרבות שלנו". "מרב היא עיתונאית מעולה", אומר נוריאל, אך מוסיף כי הסבריה על רצונה להשתתף בתוכנית מזכירים לו את הסבריו של גילי ארגוב, בנו של הזמר זהר ארגוב, לשימוש בסמים: "רציתי להבין מה עבר על אבא". בהמשך הדיון משווה בטיטו את פרק הזמן שבילתה בבית "האח הגדול" לשליחויותיו העיתונאיות מסכנות החיים של איתי אנגל באזורי קרב. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית |
מנכ"ל רדיו תל-אביב אבי משולם מאשים את השדרנים המפוטרים סלוצקי ודומינגז כי השתמשו בשידור כדי לחבל במשא-ומתן עם מפרסם פוטנציאלי | פרישתו של צמד השדרנים הראל סלוצקי ועופר דומינגז מתחנת רדיו תל-אביב באה לאחר שהפרו את החוזה עימם, כך טוענת חברת רדיו 89 בע"מ, מפעילת התחנה, בתגובה שהגישה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו. סלוצקי ודומינגז, שמסיימים בימים אלה את שידורי תוכניתם ברדיו תל-אביב, ביקשו מבית-הדין שיחייב את התחנה לפצותם. לטענתם, בינם לבין התחנה התקיימו יחסי עובד-מעביד, והחוזה עימם, שחייב התראה מראש של 90 יום, לא כובד. ברדיו תל-אביב, לעומת זאת, טוענים כי לא התקיימו כל יחסי עובד-מעביד עם השדרנים. בין היתר מצרפים באי-כוחה של התחנה, עורכי-הדין אילן בומבך ומיכאל ניצן, העתק מדואר אלקטרוני ששיגר בשנה שעברה סוכנם של השדרנים, יוני דותן מסוכנות ADD, לקראת חידוש החוזה עם התחנה. בין היתר דרש דותן עבור לקוחותיו "עלייה בשכר החודשי של כל אחד מהם", כשהוא מוסיף: "אנו חושבים שלאור הצלחת התוכנית וריבוי המפרסמים, חשוב לנו שכל אחד מהם יקבל כ-35 אלף שקל לחודש (כנגד חשבונית כמובן)". ההערה בדבר החשבונית, טוענים בתחנה, מעידה כי גם מצד סוכנם לא היתה כוונה להגדיר יחסי עובד-מעביד בין השדרנים לתחנה. עדות נוספת להיותם ספקי שירות ולא עובדים מצאו באי-כוחה של התחנה בסעיף החוזה שמקנה לשני השדרנים נתח ברווחים מתוך הפרסום הסמוי שמשולב בתוכניתם, או כפי שהוא מכונה בחוזה, "שיתוף פעולה מסחרי". לפי תגובת התחנה, העובדה ש"שכרם של המבקשים תלוי בפרי הצלחתם וברייטינג של התוכנית" מחזקת את העמדה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינם לבין רדיו תל-אביב. זאת ועוד, לטענת התחנה, השדרנים הפרו את החוזה עימם בין היתר משום שנעדרו ימים רבים מעל למוסכם לצורך צילומי תוכנית הטלוויזיה "גולסטאר". מנכ"ל התחנה, אבי משולם, הצהיר בפני בית-הדין כי "[דומינגז] מסר לי מספר פעמים כי בתקופת הצילומים התוכנית תשודר מאולפן שידור באתר הצילומים. דא עקא, התברר שבועיים לפני הצילומים כי לא יעלה בידי המבקשים לשדר יותר מ-10 תוכניות (במקום כ-25 תוכניות)". נוסף לכך, פינות מטעם מפעל הפיס, ששובצו דרך קבע בתוכנית, לא נכללו בה בתקופה שבה השתתפו השניים בצילומים. "בהקשר זה בלבד נגרמו למשיבה [תחנת הרדיו] נזקים כבדים", נטען בתגובת התחנה. בעקבות היעדרותם לצורך הצילומים נשלח לשדרנים מכתב חריף מצד עו"ד שי רובינשטיין. "מרשתי מבקשת להביא לידיעתכם כי היא רואה בכם כמי שפעלו בחוסר תום לב ובשיטתיות על מנת להפר באופן יסודי את ההסכם, מתוך מודעות מלאה לכך שהתנהלות זאת תגרום למרשתי לנזקים כבדים", כתב להם. אולם לדברי הנהלת התחנה, הנזק החמור יותר שהסבו השדרנים לתחנה התבצע אחרי שהמנכ"ל משולם הודיע לסוכנם על הפסקת עבודתם, בדברים שאמרו על מפרסם פוטנציאלי במהלך התוכנית. ב-14.5.14, שלושה ימים לאחר ההודעה על הפסקת העבודה, "המבקשים ניהלו דיון על גבינה צהובה בשם נועם (השייכת לחברת טרה שבבעלות החברה המרכזית למשקאות. החברה המרכזית למשקאות הינה מהמפרסמים היותר חשובים בתחנה, והיא אף רכשה מראש חסות על תוכניתם של המבקשים בשבוע האחרון לשידורים), אשר הייחוד שלה הוא כי היא ללא חומרים משמרים". לפי תמליל השידור שצורף לתגובה, סלוצקי ודומינגז אמרו על הגבינה: "כעבור יומיים הכל ירוק", "אתמול החתולה לא רצתה לאכול את זה אפילו", "אפילו החתולה נגד נועם", "גועל נפש, היית צריך לראות את הפרצוף של החתולה כשנתתי לה את זה". "בשל אותם דברים משולחי רסן וחסרי בסיס עובדתי שנאמרו בתוכנית, ובגלל שנאמרו ללא בקשת תגובה, ומחשש להיות חשופים לתביעת דיבה, נאלצה המשיבה לפצות אותו מפרסם גדול (החברה המייצרת ומשווקת את גבינת נועם) בפיצוי שווה ערך לעשרות אלפי שקלים", נטען בכתב התגובה. בשל כך, ומסיבות אחרות, דורשים באי-כוחה של תחנת הרדיו מבית-הדין לדחות את הבקשה. 45606-05-14 |
ערוץ 24 החדש ויתר על כל יומרה תרבותית, אמנותית או ערכית, ובנה לוח שידורים שיש לו קריטריון אחד בלבד: מוזיקה שמכניסה כסף | עם ייסודו, עורר ערוץ 24 תקוות שיסייע בשגשוג המוזיקה העברית, שיעניק במה ויזואלית ליוצרים חדשים כוותיקים ויקרב אותם בעיקר למאזינים הצעירים. ניתן להתווכח על אופי פעילותו של הערוץ בשש שנותיו הראשונות, אולם קהל היעד הצעיר, ואף הבוגר יותר, נהנה ממגוון קליפים של אמנים ישראלים. באוקטובר 2007 התפטר עורך הערוץ וממייסדיו, יואב קוטנר, אחד מעורכי המוזיקה המובילים בארץ. בספטמבר 2008 רכשה זכיינית השידור קשת 45% ממניות הערוץ (עם אופציה לשלוש שנים לרכישת 89% מהמניות ממימד). בעקבות הרכישה מונה צביקה ליבליך, סמנכ"ל השידור של קשת, למנכ"ל הערוץ. מאותה שעה השתנה אופיו של ערוץ המוזיקה הישראלית הייעודי, והוא הפך לבמה יחצנית לתוכני הזכיינית; החל מפרויקט "האולפן השקוף", שבו התארחו רבים מהטאלנטים של קשת, דרך שידורים ממושכים של קליפים של משתתפי תוכנית הריאליטי של קשת, "האח הגדול", וכלה בשידורים חיים וחוזרים מאולפני החזרות של תוכנית אחרת של קשת, "כוכב נולד", וכן תוכנית שבועית שבה קיבלו המודחים מהתוכנית "הזדמנות שנייה". פרויקט "מצעד העשור", בהנחיית גל אוחובסקי, משופטי "כוכב נולד", מילא חודש וחצי של שידורים בערוץ 24. אלו הסתיימו במופע ענק בבריכת הסולטן בכיכוב הזוכים הגדולים: אייל גולן, שרית חדד, קובי פרץ ומשה פרץ. עם תום הפרויקט הכריז הערוץ על לוח שידורים חדש. מי בוחן את לוח השידורים יבחין ללא קושי בדומיננטיות של המוזיקה הים-תיכונית (ובראשה זוכי המצעד) ובדחיקת סגנונות המוזיקה האחרים לשוליים. מי שסבר שיוכל ליהנות מרצף של קליפים לשירים חדשים שהופקו לאחרונה, עתיד להתאכזב מרה. לוח השידורים רצוף בתוכניות ריאליטי העוסקות בזמר הים-התיכוני, ביוצר סרטי המחתרת אבי ביטר וכן באבי גואטה, אמרגן אמני הזמר הים-תיכוני (ובראשם שרית חדד). גם "חוזרים לשכונה", התוכנית שמגיש דידי הררי, הרכש החדש של הערוץ, מתמקדת בדמויות מאותו זאנר מוזיקלי, ביניהם מושיק עפיה וקובי פרץ. בין התוכניות הללו ניתן לצפות בהופעות חיות של שלומי סרנגה, עופר לוי ואיך לא, אייל גולן. האם הצלחתם המסחרית הגדולה של האמנים הללו, בעיקר בתחום הרינגטונים וההורדות בסלולר (אתר מקו דיווח כי הלהיט האחרון של אייל גולן ושרית חדד זכה ל-80 אלף הורדות בשבוע. אותו אתר מדווח כי תקליטו האחרון של גולן זכה ל-600 אלף הורדות נכון לאוגוסט השנה. "מבחינתי כמות ההורדות והשימושים בסלולר הם המדד האמיתי לכמות המכירות של השירים שלי", מצוטט הזמר בידיעה), מקנה להם זכות ראשונים בערוץ המוזיקה היחיד בישראל? האם לא מגיע לבני הנוער להיחשף גם לסגנונות מוזיקה מאתגרים יותר? האם לאמנים ששיריהם אינם מורדים מאות אלפי פעמים לטלפונים הניידים, כמו אביתר בנאי, רונה קינן, יהודית רביץ, אביב גפן, הדג-נחש ואחרים, שיוצרים רוק, פופ או היפ-הופ, אין מקום לחשיפה כמו זו שיש לעמיתיהם המוזיקאים הים-תיכוניים בערוץ 24? מדוע לא מוקדשות להם תוכניות או משודרות הופעות שלהם? אמנם כמה מהזאנרים האחרים הם לעתים מורכבים יותר וקליטים פחות מהמוזיקה הים-תיכונית, אך המורכבות הזו אינה צריכה לפסול את השמעתם בערוץ. גם המוזיקה המזרחית האותנטית סובלת מהעדפת המוזיקה הים-תיכונית. מוזיקה מזרחית שיש בה מורכבות, בין אם בטקסטים ובין אם בלחנים, של יוצרים עכשוויים כמו עמיר בניון ודקלה, נדחקת לטובת שירים ים-תיכוניים הנשמעים בדיוק אותו דבר, כאילו הלחנים (המושפעים בדרך כלל מלחנים יווניים או טורקיים) והטקסטים הבנאליים הופקו בפס ייצור. זו המוזיקה ששולטת כעת בערוץ 24, ואלו הטענות נגדה, שנשמעו גם מפי אמני הזמר המזרחי הוותיקים, ביניהם אהובה עוזרי או אביהו מדינה, בסדרת התעודה "ממזרח תזרח השמש", ששודרה בערוץ הראשון לאחרונה. אלא שאת פרנסי ערוץ 24 איכות המוזיקה אינה מעניינת. הם מנצלים את ההצלחה המסחרית האדירה של המוזיקה הפופולרית כדי לשלשל לקופותיהם עוד כסף, ואינם נוטלים על עצמם מחויבות לאמנים, לקהל או לגיוון התרבותי. משיחות עם ילדים בסביבתי עולה שגדל כאן דור חדש שלא יודע מי הם יהודה פוליקר, קורין אלאל, אהוד בנאי, ערן צור, אתי אנקרי, ארקדי דוכין, רונה קינן או ברי סחרוף. לא רק אמנים ותיקים נזנחים, גם לחדשים לא ניתנת במה טלוויזיונית בערוץ המוזיקה הייעודי. למעשה, ב"ערוץ הקליפים" כמעט שאין משודרים קליפים. אין פרופורציה בין היקף החשיפה בערוץ 24 לזמר משה פרץ ובין עומק יצירתו וחשיבותה המוזיקלית, מה גם שהוא וחבריו זוכים ממילא לחשיפה גדולה בערוצים המרכזיים (כך, למשל, משה פרץ כיכב בתוכנית "יום בחיי" בערוץ 2, רואיין בתוכנית האירוח של אברי גלעד באותו ערוץ, ומופיע בתוכנית "רוקדים עם כוכבים", גם היא בערוץ 2). נכון אמנם שבדו"ח ועדת פלד, שהחליטה על נחיצותו של ערוץ מוזיקה ייעודי, נכללה המוזיקה הים-תיכונית, ואין ספק שיש לתת לה מקום בלוח השידורים, אך לא להקדיש לה את כולו. אין לי התנגדות לקיומו של הזאנר המוזיקלי הזה; אני מתריע על הקשר הישיר בין הצלחה מסחרית לדומיננטיות תרבותית. כדי שהערוץ ימלא את תפקידו הייעודי יש לקרוא להתערבות הרגולטור – הכנסת שאישרה את הקמתו של הערוץ או מועצת הכבלים המפקחת עליו – לשמור על האינטרס של הצופים ושל האמנים. אנחנו, הצופים וילדינו, זכאים ליהנות מערוץ מוזיקה המשקף את תרבות המוזיקה על כל גוניה, ואינו מונע מאינטרסים מסחריים בלבד. יואב קניאס הוא חוקר ומרצה לתקשורת |
משה פרימו התעורר מתרדמת הקשקשת לבלהות ניגוד העניינים, וללא שמץ של מודעות עצמית הדגים את פשיטת הרגל המוחלטת של הגילוי הנאות | קורה שבדרכו של מבקר תקשורת נקרים אייטמים שמופרכותם הופכת את הביקורת עליהם למעשה כמעט פתטי. המבקר שוקל להתעלם מהם ולו כדי להימנע מלומר את המובן מאליו. ויכוח מתלהם, כמעט שגרתי, בין משה פרימו למאיר איינשטיין ברדיו 103, היה בדיוק מהסוג הזה. שיחה סתמית, שהמאזין יכול לנצל בלי נקיפות מצפון כדי לפרוש לרגע לענייניו, שוב הידרדרה – באופן שרק מומחים לבריאות הנפש יכולים להסביר – להתפרצות געשית שלא רק סימנה שוב את הפער הבלתי נתפס בין משה פרימו למקצוע העיתונאות, אלא גם חשפה את מאחורי הקלעים של יחסי עיתונאים-קבוצות. אלה הם יחסים שפרימו אינו היחיד ששותף להם, אבל דומה שהוא כמעט היחיד שאינו תופס כמה הם נגועים, לא אתיים, אסורים ומוציאים שם רע למקצוע. לצורך האייטם, שהעילה לו היתה גמר גביע המדינה שעמד להיפתח בעוד כשעתיים, הועלו על הקו האחים עודד וגדי מכנס, מאושיות מכבי נתניה ההיסטורית. השיחה איתם התנהלה על מי הדאחקות והמנוחות, עד שעודד מכנס העיר שחבל לו שאחד משחקני העבר של הקבוצה לא קיבל מהמועדון כרטיס למשחק, כמו כולם. פרימו התעורר מתרדמת הקשקשת לבלהות ניגוד העניינים, וללא שמץ של מודעות עצמית אמר שמה פתאום, זה לא יכול להיות, כל שחקני העבר קיבלו הזמנות. מכנס התעקש ואמר ששחקן שזכה עם הקבוצה באליפות ב-1971 ביקש לבוא למשחק, אבל לא סידרו לו כרטיס. כשפרימו המשיך להטיל ספק בנכונות הדבר, יצא לפתע איינשטיין מגדרו ושאל את פרימו בצעקה אם הוא מתפקד כדובר המועדון. פרימו השיב בצעקות, כן, אני דובר המועדון ואני יודע, ואיינשטיין הנדהם שאל-צעק חזרה אם הוא יושב במשרדים של ההנהלה יום-יום ומי הסמיך אותו לדבר בשם המועדון. פרימו התעקש, גם הוא בצעקות, שההנהלה הוציאה הודעה שכל שחקני העבר יקבלו כרטיסים והוא מצוי היטב בהחלטות ובביצוען. איינשטיין חזר וצעק "מי הסמיך אותך לדבר בשם המועדון", ופרימו בשלו: "אין שחקן עבר שלא קיבל כרטיס, ואם יש שחקן שלא קיבל כרטיס שיבוא ויגיד, ואני יגיד לו שהוא שקרן, ואני הייתי שם". בשלב זה העביר עודד מכנס את הטלפון לשחקן העבר אלברט גזל, שסיפר כי ביקש מהמועדון כרטיס עבור בלם העבר שרגא טופולנסקי, ונענה בשלילה. פרימו ענה לו: "מעכשיו לעכשיו הייתי מביא לו כרטיס לטופולנסקי, אני מסביר לך, נתנו הוראה להביא לכל שחקני העבר, אין אחד שלא קיבל". איינשטיין צעק שעובדה שיש אחד שלא קיבל, ופרימו המשיך להגן בלהט על שמה הטוב של הקבוצה שהוא אוהד: "מינו את הבן של קליימן (עוזר הדובר) לצלצל אחד-אחד ולדאוג לשחקני העבר". לקינוח גם נזף בדוברים על עצם העלאת הנושא לשיחה: "אתם מתעסקים בקטנות, בדקה נותנים לו כרטיס, בדקה, יש כמה נעלבים תמיד". הסאגה נמשכה: פרימו החל לחקור את גזל מי זה שסירב לתת כרטיס. גזל אמר שהמזכירה לא רצתה לתת מפני שטופולנסקי לא הופיע ברשימה. פרימו קבע שהפקידה כנראה לא יודעת מי זה טופולנסקי. איינשטיין תהה אם היא לא קיבלה רשימת שמות וקבע שזו התנהלות בושה וחרפה, ופרימו צעק חזרה שזו בסך-הכל טעות של המזכירה, שהוא יגונן על מכבי נתניה, שזה המועדון הכי מסודר בארץ, וגם שלח נזיפה למכנס: "עודד, איזה שטויות אתה עושה, זה הכל בגלל טעות, עזוב אותך מהשטויות, עשרה כרטיסים טופולנסקי היה מקבל", ומיד הוסיף: "חבל שהוא לא צילצל אלי, הייתי מסדר לו בדקה". איינשטיין תהה למה שיצלצל אליו, מי הוא, ופרימו ענה, למה לא, והמשיך לדבר על הנעלבים, על הפקידה שלא מכירה את טופולנסקי ו"שזה המועדון הכי מסודר בארץ". לעצמו עשה פרימו שירות רע מאוד בשפך המלל המביך הזה. למאזינים הערניים אולי דווקא הועיל: הוא חשף את טיבו הבעייתי, בלשון המעטה, של קשר בין עיתונאי לקבוצה שהוא אוהד, קשר שחורג מכל קריטריונים של היות "מקורב". באותה הזדמנות הוא גם חשף טפח מעולם טובות ההנאה הכרוכות בסוג הקשר הנואל הזה: לא זו בלבד שהעיתונאי ממליץ לשחקן עבר לפנות אליו כדי לזכות בכרטיס למשחק של הקבוצה הקרובה ללבו, הוא גם מצהיר בשידור ש"בתוך דקה" הוא יכול "לסדר" כרטיס, ולא רק כרטיס אחד – אלא עשרה. המאזין אינו יכול שלא לתהות איזו תמורה מקבלת הנהלת קבוצה שמעניקה לעיתונאי "עשרה כרטיסים בתוך דקה". לרגע אפשר לחשוב שגילוי הלב חסר המעצורים הזה ראוי לפחות לבדל הערכה, אלא שדווקא בו טמונה בעיה מהותית: פרימו, מן הסתם, אינו סבור שמשהו פגום בהתנהלותו, ובוודאי לא בשיטה כולה, שכאמור, שותפים לה רבים. אין הסבר אחר לקלות שבה הוא חושף אותה, ובוודאי לא להתעקשות לנהל את עסקי הקח-ותן שלו על ראש הגבעה, לאוזני כל. הראיון הזה הוא דוגמה מובהקת לזילות הנוראית של הביטוי "גילוי נאות", שהולך והופך לאוקסימורון. אין שום דבר נאות בגילוי של פרימו, והוא כבר מזמן חף מהתנצלות. זו היתה תצוגת תכלית של עיתונאי שהוא גם דובר, גם מאכער, וגם משרת בריש גלי ובגסות רוח את האינטרסים של שולחיו, ושכולם יקפצו לו. עובדה: הוא ממשיך לשדר ברדיו, לפרשן בטלוויזיה, לכתוב באתר, להיות מוזמן להרצאות, והכלבים יכולים להמשיך לנבוח. עיתונאים בתחילת דרכם מקבלים שבוע אחר שבוע שיעור חינם בעולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של ניגודי האינטרסים והפוטנציאל הכלכלי, הכוחני והתדמיתי שטמון בו. שחקני עבר ונזקקים אחרים מוזמנים לפשוט יד. העיתונות א-לה פרימו ודומיו כבר מזמן פושטת רגל. נא להכין שיעורי בית. יורם ארבל מתכונן למונדיאל, שם הוא מקווה כנראה לפגוש את דלה איינוגבה, שוער בני-יהודה, במדי נבחרת ניגריה. במשחק המרכזי ששידר במוצ"ש בערוץ 1 מסר ארבל לצופים כי איינוגבה הוא שוער המשנה של נבחרת ניגריה. אלא ששוער בני-יהודה כלל אינו מופיע בסגל ניגריה למונדיאל שפורסם השבוע, על אף שהוא כולל ארבעה שוערים. |
"מעריב" עושה עוד צעד לקראת הפיכתו לעיתון מגזרי | "הסינים" צובאים על הגדרות | וב"ידיעות אחרונות" לא מבדילים בין פנטום לפלקון | בכמה הזדמנויות בחודשים האחרונים הצהיר המו"ל והעורך הראשי של העיתונים "מעריב" ו"מקור ראשון", שלמה בן-צבי, כי הגיע למסקנה שלפיה אין מנוס מלאחד את שני המוצרים העיתונאיים היומיים שמוציאה קבוצת התקשורת בראשותו לכדי מוצר עיתונאי אחד. בחודש שעבר, בעקבות פרסומם של נתוני חשיפה עגומים במיוחד, הוציא בן-צבי הודעה ובה נקב ב-6 בפברואר כמועד שבו סוף-סוף יאוחדו היומונים. מועד זה חלף זה מכבר – נכון להבוקר "מעריב" ו"מקור ראשון" עדיין מופצים בנפרד – אך מי שייקח לידו היום את צמד היומונים ימצא, שלא כבדרך כלל, כי עורכיו של היומון הכללי ועורכיו של היומון המגזרי תמימי דעים בנוגע לנושא הבוער שעל הפרק. "דריכות בכנסת לקראת הדיון היום על מימוש הריבונות הישראלית בהר-הבית", קוראת הכותרת הראשית של היומון המגזרי "מקור ראשון". הכתב הפרלמנטרי הוותיק של "מעריב", אריק בנדר, חתום על ידיעת השער, שממנה ניתן ללמוד כי היום יתקיים בכנסת דיון שבסופו ייתכן (אך לא בטוח) שיצביעו הח"כים על "הצעה לסיכום הדיון". הדיון, כותב בנדר, ייערך לבקשתו של ח"כ משה פייגלין, מי שעומד בראש פלג משיחי סורר במפלגת השלטון, קבוצה אידיאולוגית שבה היה חבר בעבר גם המו"ל והעורך הראשי בן-צבי. הסוגיה שהעלה ח"כ פייגלין לדיון קרובה במיוחד ללבו של בן-צבי. מוקדם יותר החודש, בטור חגיגי למקרא שפירסם ב"מקור ראשון", קבע כי בית-המקדש הוא "הנקודה הסגולית של העם". מתחם התפילה הקדמוני, כתב בן-צבי, "מסמל באופן מוגשם וחי את הברית הנצחית בינינו ובין הקדוש-ברוך-הוא", והוא אף עשוי להיות המפתח לפתרון שאלת "מיהו יהודי?" (יהודי, פסק בן-צבי, אינו בהכרח אדם המקיים את מצוות היהדות, אלא "מי שהמקדש הוא מוקד חייו, חייו הלאומיים"). "הכנסת תדון היום לראשונה בשאלת הריבונות הישראלית על הר-הבית", מודיעה הכותרת הראשית בשער "מעריב", שרובו מופקע הבוקר לצורך הדיווח (שלום ירושלמי) על הדיון שייערך היום בכנסת ועל הרקע לקיומו (דיווח המופיע במלואו על השער, ושוב – גם כן במלואו – בכפולה הפותחת). במרכז השער של "מעריב" נדפס תצלום שנמסר מידי "המטה המשותף של תנועות המקדש", ובו נראה ח"כ פייגלין בפוזיציה סמכותית, מוקף בגברים חובשי כיפה, כשמאחור כיפת הזהב. בטור נלווה מטעם הארגון הקיקיוני, המתפרסם במקביל בשני העיתונים, מגויסים שיח הזכויות החביב על פעילי שמאל וגם כמה אמרות ציוניות היסטוריות למלאכת חיזוק האחיזה הישראלית באתר הפולחן שבו ניצבים כיום שני מסגדים. "הסטטוס-קוו בהר-הבית, שנחשב מקודש כל-כך, הוא אפליה בוטה, מקוממת, בסגנון האפרטהייד הדרום-אפריקני", כותב ארנון סגל, "חבר במטה המשותף לתנועות המקדש", בכפולה הפותחת של "מעריב" ועל שער "מקור ראשון". היוזמה של ח"כ פייגלין, הוא כותב, נועדה ליצוק תוכן בהכרזה "הר-הבית בידינו", שמאז מלחמת ששת-הימים הפכה ל"סוג של תפילה", לטענתו. "ואם תרצו, אין זו אגדה", מוסיף הכותב במשפט החותם את הטור. בדיווחו של ירושלמי יש גיבור: בשבוע שעבר, הוא כותב, עלה ח"כ פייגלין להר-הבית וסייר במקום במשך חצי שעה. "הקטע המעניין התרחש בסמוך למדרגות שעולות לעבר כיפת הסלע. מוסלמי שעבר לידו החליט להתפלל לידו ממש. האיש כרע על ברכיו, ובתמונה [שאותה צילם מיכאל פואה, מאנשי פייגלין, ושאינה נדפסת בעיתון] זה נראה כאילו המוסלמי משתחווה לפייגלין". לדברי ירושלמי, בשבועות האחרונים, לאחר שנקבע מועד לדיון שיזם פייגלין, "סערו הרוחות", כהגדרתו. "נתניהו מגלה בשנה האחרונה רגישות רבה לנושא. אנחנו באמצע משא-ומתן, וכל אירוע עלול לזעזע את העסק", כותב ירושלמי, ומזכיר כי בחודש אפריל האחרון אסר נתניהו על פייגלין להיכנס למתחם הפולחני. בהמשך מציין ירושלמי כי סוגיית הריבונות על הר-הבית היא "אחד הנושאים הלאומיים החשובים והמדוברים ביותר", ומבטיח כי "כל החלטה שתתקבל [בדיון שייערך היום בכנסת] תיבחן בשבע עיניים". העיסוק בסוגיית הריבונות על הר-הבית אינו לגמרי חסר ערך. ירושלמי לא כתב זאת בטורו, אך ההוראה לאסור על ח"כ פייגלין את הכניסה להר-הבית ניתנה בנימוק שלפיו חבר-הכנסת הרדיקלי עשוי לחולל פרובוקציה שתעורר מהומות שיפגעו בבטחון המדינה. הבוקר התברר כי גם בלי לעלות להר-הבית מסוגל האיש לעורר מהומות בקרב נאמני ההר (המוסלמים, במקרה זה). ההדים שעורר הדיון במדינות ערב, לצד האפשרות שהסוגיה תפגום במשא-ומתן המדיני, גם הם מידע חדשותי בעל ערך. אף על פי כן, בדיווחים המובאים הבוקר לקוראי "מעריב" ו"מקור ראשון" בחרו העורכים להצניע את ההיבטים הללו. תחת זאת מבליט הסיקור את החשיבות הסמלית, הלאומית והדתית, המיוחסת לאתר הקדוש בעיני המו"ל. בעיתון מגזרי דוגמת "מקור ראשון", המיועד לקהל קוראים דתי, ייתכן שמדובר בהחלטה סבירה. בעיתון כללי כמו "מעריב", שקהל היעד שלו הוא באופן מסורתי קוראים חילונים, קשה למצוא צידוק של ממש להחלטה העריכתית התמוהה שתוצאותיה נפרשות הבוקר לאורכם ולרוחבם של העמודים הראשונים. בעיתונים שאינם "מעריב" או "מקור ראשון" לא מוזכר הבוקר הדיון שיזם ח"כ פייגלין. ב"הארץ" מוקדשת הכותרת הראשית להתפתחות אחרת בנוגע לשליטה באגן הקדוש. "המדינה תעניק שליטה בחלקים מהכותל לעמותת הימין אלע"ד – ללא מכרז", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" (ניר חסון). "עמותת אלע"ד עומדת לקבל לידיה את הניהול של הגן הארכיאולוגי ירושלים, הידוע גם כמרכז דוידסון", כותב חסון בידיעה, שראשיתה מתפרסמת על השער. "הגן הארכיאולוגי ירושלים, שנמצא מדרום לרחבת הכותל, כולל בתוכו את רוב שטחו החשוף של הכותל המערבי (כשני שלישים), כמה מהאתרים הארכיאולוגיים החשובים שיש בירושלים, בהם קשת רובינסון, אבני החורבן, הרחוב ההרודיאני, בית התקיעה (פינת בית-המקדש שעליה עמד התוקע בחצוצרות בימי בית-המקדש), וכן שרידים של מבנים מהתקופה המוסלמית". בהמשך דיווחו כותב חסון על הרקע למסירת השליטה במתחם לעמותה: לפני כמה חודשים הורה בית-המשפט להעביר את הגן לחזקתה של החברה לפיתוח הרובע היהודי, השרויה בחובות. בעמותת אלע"ד, כותב חסון, הציעו לחברה לכסות את חובותיה בתמורה לקבלת השליטה על הגן הארכיאולוגי. "מקורות המעורבים בנושא הצביעו על מעורבות שרי הבית-היהודי נפתלי בנט, שמחזיק בתיק לענייני ירושלים, ושר השיכון אורי אריאל, ששולט בחברה לפיתוח הרובע היהודי", כותב חסון. בנט ואריאל, הוא מציין, מכחישים. כותרותיהם הראשיות של שני הטבלואידים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מוקדשות לידיעה מזן שאהוב על עורכיהם במיוחד: דיווח על תקיפה ישראלית סודית במדינת אויב, שביצועה אינו מוכחש ואינו מאושר במישרין מפי גורמים ישראליים רשמיים. "צה"ל תקף בלבנון", מרעימה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנתונה במרכאות כפולות ("המטרה: שיירת נשק", מודיעה סטמפה צהובה). "חיל האוויר תקף מטרות של חיזבאללה", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", הנתונה גם היא במרכאות. כשירות לאלה מבין הקוראים המתקשים בפענוח הזרגון הקבוע, מצרפים עורכי "ישראל היום" תצלום המחשה שבו נראה מטוס קרב צה"לי שצולם בזווית המבליטה את סמלי חיל האוויר הישראלי שעל כנפיו. תצלום נוסף של מטוס קרב מצורף לדיווח עצמו, המתפרסם באחד העמודים הראשונים של החינמון. האם כוחות ישראליים אכן תקפו אתמול בשטח לבנון? "בישראל סירבו להתייחס לדיווחים", מדגישים כתבי "הארץ" עמוס הראל, גילי כהן וגקי חורי בפתיח דיווחם, הנדפס על שער העיתון. "בצה"ל סירבו להתייחס לדיווח ומסרו כי אינם מתייחסים לפרסומים זרים", נכתב לקראת סופו של דיווח קצר מאת אסף גבור, אלישע קאהן ויוחאי עופר, המתפרסם בשולי כפולת הר-הבית של "מעריב". כתבי "ישראל היום" דניאל סיריוטי ושלומי דיאז מטפלים בעמימות האופיינית לצבא הישראלי באופן רך יותר, ומציינים כי בצה"ל "בחרו" שלא להתייחס למידע המתוקשר. בדיווח המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" מצליחה סמדר פרי להיות רכה אף יותר מעיתונאי הממסדון המתחרה, ונמנעת מלהזכיר הכחשה ישראלית כלשהי, לרבות הימנעותם של גורמים מדיניים וצבאיים ממסירה יזומה של תגובה או הסבר רשמי לפעולות שכביכול ביצעו בשם הציבור. זהו גם הדיווח היחיד הבוקר שבו לא מוזכרת רמיזה שהשמיע לפני יומיים הרמטכ"ל, בני גנץ, ולפיה ישראל עוקבת מקרוב אחר העברת אמצעי לחימה במדינות השכנות. במקום זה משובצות בידיעה של פרי שלל עובדות המיוחסות ל"מקורות זרים", וגם ידיעת תצלום תלושה וכמעט נטולת תוכן שבה נראים ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, רעייתו שרה וקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל. שמותיהם של בני הזוג נתניהו אינם מוזכרים במלל הקצרצר המצורף לתצלום (איתמר אייכנר), המוקדש לארוחת ערב שקיימו השלושה במעון ראש הממשלה בירושלים. ממעל מתנוססת הכותרת הציזית "מגרמניה באהבה". ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום אחר של השלישייה, על השער. "לא רק נתניהו: גם הבונדס פעל באמצעות חברה הרשומה במקלט מס", בישר גליון אמש של "גלובס" בשערו (אלה לוי-וינרב ואדריאן פילוט). "הבונדס הציוני רשום באחד ממקלטי המס הגדולים בעולם", מדווחת כותרתה של ידיעה שהתפרסמה אתמול באתר "דה-מרקר" ומתפרסמת היום גם במהדורה המודפסת (מוטי בסוק). "לא רק ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחבב מקלטי מס באיים בריטיים (האי גרזי שבתעלת למאנש): גם הבונדס, המנוהל בשנים האחרונות בידי אנשי ליכוד (גדעון פת, יהושע מצא וכעת איזי תפוחי), מעדיף מקלטי מס באיים בריטיים אקזוטיים. ב-20 השנים האחרונות רשום הבונדס באיי הבתולה הבריטיים, ממקלטי המס הגדולים והמובהקים בעולם – בלי שהדבר יבוא לידי ביטוי בפרסומיו באנגלית או בעברית", כותב בסוק. בבוקסה קטנה המתפרסמת לצד דיוקנו של תפוחי מוסבר לקוראים כי הארגון הציוני מאוגד כחברה ללא מטרות רווח, ופועל "בחסות משרד האוצר" לשם "גיוס כספים מיהדות התפוצות באמצעות הנפקת אג"ח של מדינת ישראל". "אם תבדקו את הדו"חות של חברת החשמל, תגלו שגם חברת החשמל הקימה חברות במקלטי מס; ויש עוד כמה חברות ממשלתיות, גם בשליטת משרד הביטחון, שהקימו מטעמי נוחות, סודיות או אי-שקיפות חברות במקלטי מס", אמר לכתבי "גלובס" ד"ר אבי נוב, מומחה למיסוי. בתגובה שנמסרה ל"גלובס" ול"דה-מרקר" נמנעו במשרד האוצר מלהסביר מדוע הוחלט לרשום את החברה במקלט מס. ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים גם היום לתת במה לקמפיין נגד מכירת חברת המזון תנובה לידי "הסינים". במוסף "ממון" מתפרסמת הבוקר ידיעה על הפגנה שקיימו אתמול בתל-אביב "60 קיבוצים" ו"התעשיינים" בתל-אביב. "אנחנו פונים לממשלה שתתערב למען בטחון המזון בישראל", מצוטט חבר-הכנסת לשעבר אבשלום (אבו) וילן, מזכ"ל התאחדות החקלאים. זהו היום השלישי ברציפות שעורכי "ידיעות אחרונות" מקצים מקום לא מבוטל לצורך קידום מאבק ציבורי זה, מהמאבקים הציבוריים המעטים הזוכים לרוח גבית מהעיתון, הנוטה בדרך כלל לקדם אינטרסים של בעלי הון. "האם הענק הסיני באמת מפחיד יותר מהדוד מאמריקה", נכתב בגדול במרכזה של הכפולה השנייה של היומון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", "כלכליסט". בכתבה נרחבת מאת קרן צוריאל-הררי מובאות רכישות בולטות שערכו "הסינים" ברחבי העולם, לצד כמה פרויקטים שבהם הם מעורבים או עלולים להיות מעורבים בישראל. בכותרת המשנה מובהר לקוראים כי "הסינים" שונים מרוכשים בינלאומיים אחרים, וכי השתלטותם על "נכסים אסטרטגיים" צריכה לעורר דאגה. אדוארד דוקס ויאיר נבות, כתבי "ידיעות אחרונות" המדווחים הבוקר על ההתפתחויות באוקראינה, יודעים לספר לקוראיהם כי הנשיא המודח ויקטור ינוקוביץ ניסה להימלט מהמדינה "במטוס פנטום מלא באנשי אבטחה". לקוראים לא מוסבר כיצד נמצא מקום לטייס, לנווט, לנשיא הנמלט ולשלל המאבטחים במטוס הקרב הדו-מושבי, שבו ככל הנראה לא נעשה שימוש במסגרת נסיון ההימלטות. בעיתונים "גלובס" ו"דה-מרקר" מדווחים על המלצות שתגיש בקרוב הוועדה לבחינת עתיד השידור הציבורי בראשות רם לנדס, הכוללות סעיף שיורה על סגירתה של רשות השידור ועל הקמתו של מבנה ארגוני חדש שיחליף אותה (ב"כלכליסט" התפרסם הדיווח באתר האינטרנט). ההמלצות ייכנסו לתוקפן, אם בכלל, לאחר שיאושרו על-ידי שר התקשורת והממשלה, יוגשו לכנסת כהצעת חוק ויעברו ברוב קולות. ב"דה-מרקר" מתפרסם ראיון שערך נתי טוקר עם אלדד קובלנץ, מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. "יכול להיות שמנכ"ל מקצועי וטוב ברשות השידור היה יכול לעשות משהו חדש וטוב יותר?", שואל אותו טוקר. "אני חושב שלא", משיב קובלנץ. "במצב הנוכחי של הרשות אין אדם אחד שהיית מביא לשם והיה מצליח לייצר את הנס הזה". ב"ישראל היום" מוכיחים כי ההחלטה להדיר מעל דפי העיתון את הציבור הלא-יהודי בישראל שרירה גם בנוגע לנושאים שאינם נתונים במחלוקת פוליטית. בעמ 27 של החינמון, תחת הכותרת "סקר: בת-ים – בירת הסוכרת של ישראל", מובאים היום ממצאים בנוגע לשיעורי הסוכרת ביישובים שונים בישראל (מיטל יסעור-בית-אור). הסקר, נכתב בידיעה, נערך עבור "הפורום הישראלי לאורח חיים בריא" ובוצע בקרב אלף משקי בית יהודיים. בידיעה לא מוזכר כי שיעורי הסוכרת בקרב הציבור הערבי בישראל גבוהים בהרבה. בסקרי דעת קהל שעורך "ישראל היום" סביב נושאים אקטואליים מקפידים בעיתון שלא לשאול לדעתם של מגזרים המתויגים בידי הסוקרים כ"לא-יהודים". כעת מתברר כי לפי עורכיו של העיתון הנפוץ, המזוהה עם ראש ממשלת ישראל, לא די במחיקת עמדותיהם של אזרחי ישראל הלא-יהודים – כך יש לעשות גם לנתונים יבשים על מצבם הבריאותי. |
מכתבת ביומון המנוקד לעולה, הפכה ניצולת השואה לעורכת "דבר" ומקורבת להנהגת המדינה. חנה זמר: הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית | במשך שנים רבות היתה חנה זמר (2003-1924) "הגברת הראשונה של העיתונות הישראלית". היא ערכה את העיתון "דבר" במשך 20 שנה (1990-1970), שימשה יו"ר ועדת העורכים, ערכה והגישה תוכניות רדיו וטלוויזיה בקול-ישראל, גלי-צה"ל והטלוויזיה הישראלית, והיתה מקורבת, עוד מתחילת עבודתה העיתונאית, לראשי המדינה. חנה זמר (במקור הברפלד) נולדה למשפחה חרדית בסלובקיה. במלחמת העולם השנייה נכלאה במחנה הריכוז ראוונסברוק – ושרדה. אחרי המלחמה עבדה בעיתון ציוני. ב-1950 עלתה ארצה, וזמן קצר שימשה מורה ביישוב העולים אזור. שליטתה בשפות אירופיות הביאה אותה לעריכת לילה בעיתון בשפה הגרמנית "ידיעות היום", וממנו הגיעה בתחילת 1951 לעיתון "דבר". כתבתה הראשונה ב"דבר" פורסמה ב-6 באפריל 1951, תחת הכותרת "בית פלאים". בכתבה זו סיפרה זמר על בית-הספר לפעילי ההסתדרות באזור ריק למדי (אז) בצפון תל-אביב, סמוך לרחוב ארלוזורוב, שאליו הגיעו מאות חברי הסתדרות, ותיקים ועולים חדשים, לקורסי העשרה שנמשכו כמה ימים או שבועות. אחת העולות החדשות היתה חנה זמר עצמה. את חוויותיה בסיום הקורס סיכמה במלים הבאות: "הצברים נעשו ציונים. העולים החדשים הכריזו שהמרגש בסדר, והוותיקים האמינו כי גם העלייה של ימינו חלוצית היא". ביולי 1951 החל להופיע היומון המנוקד "אֹמֶר", מבית "דבר", וזמר נמנתה עם צוות העורכים והכתבים הראשון שלו. לא עבר זמן רב והיא החלה לטפס בסולם התפקידים העיתונאיים: כתבת "אומר" בכנסת, ולאחר מכן כתבת פרלמנטרית וכתבת מדינית של "דבר". היו אלה ימי הזוהר של שלטון מפא"י, וזמר היתה מקורבת לראשי המפלגה והממשלה, ביניהם משה שרת, לוי אשכול ופנחס ספיר, והשיגה מהם, וגם מראשי האופוזיציה, ידיעות בלעדיות. איש לא התפלא, לפיכך, שב-1957 נשלחה הכתבת התוססת בת ה-33 לארצות-הברית, לשמש שליחת העיתון בבירה האמריקאית ובמוסדות האו"ם בניו-יורק. זמר סיקרה, בהרחבה יתרה, את תקופת כהונתו השנייה של הנשיא אייזנהאואר ואת ראשית תקופת הנשיא קנדי, ובשובה מוושינגטון, בקיץ 1961, התמנתה לראש סניף "דבר" בירושלים. ב-1967, בעת שיהודה גוטהלף כיהן כעורך "דבר", מונתה זמר למשנה לעורך, תפקיד שמילאה שלוש שנים. ב-1970 היא מונתה לעורכת ראשית של "דבר", והיתה זו הפעם הראשונה שאשה מילאה תפקיד זה ביומון ישראלי מרכזי (קדמה לה ד"ר גיזלה מרטון, אך הדבר היה בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט"). שנות ה-60 לא היו שנים טובות ל"דבר" ולעיתונות האידיאולוגית כולה. בעוד העיתונות הפרטית מתרחבת ומצליחה, העיתונות הציבורית התכווצה: בשנים 1969-1965 נסגרו העיתונים "הבוקר" ו"חירות"; "היום", שהחליף אותם, שרד רק ארבע שנים; "קול העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), הפך מיומון לשבועון (ונסגר סופית לאחר כמה שנים). העיתונים הציבוריים האחרים – "דבר", "על המשמר", "למרחב" ו"הצופה" – סבלו מירידה בתפוצה ומהתמעטות המודעות. "דבר" היה זקוק לטלטלה, וזמר ביצעה אותה, וכדרכה – בתנופה רבה. ביולי 1970 הוכנסו שינויים בתבנית העיתון, במדוריו ואפילו בלוגו שלו. לא הכל אהבו את השינויים שלה. האמן דני קרמן, שהיה אחראי על שינויי העיצוב יחד עם בן-דודו אריק קרמן, סיפר כי באחד הימים שמע שיחה ביידיש בין שני פועלי דפוס, שהתייחסו לאחד מחידושיה של זמר: מתיחת שני פסים אדומים לרוחב העמוד הראשון, מתחת ללוגו. "זה שאשה היא העורכת הראשית לא מרשה לה לצבוע את העמוד הראשון בליפסטיק...", אמרו. שנה לאחר כניסתה לתפקיד קיבל "דבר" בהנהגתה זריקת מרץ משמעותית: העיתון "למרחב", כלי הביטוי של הקיבוץ-המאוחד ומפלגת אחדות-העבודה – פועלי-ציון, נסגר, ומנוייו הועברו ל"דבר". כן הצטרפו לסגל המערכת של העיתון כ-20 מעובדי "למרחב", וביניהם העורך דוד פדהצור (שמונה לסגנה של זמר) והמשורר חיים גורי. זמר ניהלה את העיתון ביד רמה, ובתחילת שנות ה-70 נראה היה שהעיתון הוותיק, שהיו שכבר הספידו אותו, מחדש את ימיו. היא גייסה כותבים חדשים וביניהם הסופרים ס. יזהר, עמוס עוז וחיים באר. עוז סבב בארץ, משני צדיו של "הקו הירוק", והביא "כתבות שטח" שהופיעו לאחר כמה שנים בספר "פה ושם בארץ-ישראל". חיים באר כתב ב"דבר השבוע" את "מרשימותיה של תולעת ספרים" – מסעות ספרותיים בעקבות סופרים וספרים, בארץ ומחוצה לה. נעמי שמר כתבה מדור קבוע בשם "שבשבת". "דבר" של חנה זמר היה עיתון לוחם, שלא חשש לצאת נגד גדולים ותקיפים. ב-1977, בעקבות המהפך הפוליטי, הפך העיתון הממסדי ביותר בארץ לעיתון אופוזיציוני. לכך יש להוסיף את תמיכתה של זמר במוסף הסאטירי שצורף לעיתון, "דבר אחר", שהיה נשכני במיוחד, תקף על ימין ועל שמאל (בעיקר בצד ימין), ולא אחת נאלצה זמר להתנצל בשל פרסומיו, אך בה בעת גוננה עליו. ב"דבר" היא כתבה רבים ממאמרי המערכת – ללא חתימה, ומאמרים פובליציסטיים בחתימתה. בדצמבר 1984, למשל, היא כתבה מאמר בשם "חברה בלי אמצע", שבו הביעה את החשש שישראל צועדת לקראת חברה שיהיו בה עשירים מעטים מחד, עניים רבים מאידך, ובתווך מעמד בינוני מרושש. הדברים נכתבו לא ב-2012, אלא 28 שנה קודם לכן. הצלחותיו העיתונאיות של "דבר" בתקופתה לא לוו בהצלחה כלכלית. להפך. מצבת המנויים של העיתון הצטמקה והלכה. לאחר הצטרפות מנויי "למרחב" היו ל"דבר" 40 אלף מנויים. ב-1990 ירד מספרם ל-18 אלף בלבד. גרמה לכך, בראש וראשונה, ההידרדרות במצב ההסתדרות, משק העובדים וההתיישבות העובדת. לכך יש להוסיף את המשבר הישראלי והעולמי של העיתונות הכתובה, שפגע גם ברוב העיתונים הישראליים, לרבות הפרטיים. אף הניהול הכספי הלקוי של "דבר" ושמרנותם של ראשי הסתדרות העובדים בשלהי שנות ה-70 ובשנות ה-80, שראו בכל חידוש בעיתון סיכון, תרמו לערעורו. שנים רבות שימשה זמר יו"ר ועדת העורכים, ובעת המפגש המסורתי של הוועדה עם ראש הממשלה, מדי שנה ב-29 בנובמבר, היתה שמורה לה זכות השאלה הראשונה אף כשלא שימשה יו"ר. ב-1990 סיימה את תפקידה ב"דבר" והתרכזה בכתיבה ובמתן הרצאות על עיתונות ותקשורת באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בר-אילן. ב-1995 הופיע ספרה "אלוהים לא גר שם יותר", בעקבות מסע מצמרר שערכה אל מחוזות הילדות שלה, שהיו גדושים ביהודים וביהדות, ולאחר השואה לא נותר בהם כמעט דבר מהם. במהלך שנותיה ב"דבר", ולאחר מכן, קשרה זמר קשרים אמיצים עם אישים רבים בעולם, ביניהם נשיא ארצות-הברית לשעבר גימי קרטר, ראש ממשלת גרמניה הלמוט שמידט והנשיא המצרי אנואר סאדאת. בפגישות עם אישים אלה היא היתה שגרירה של ישראל, ללא מינוי. חנה זמר היתה בימים שלאחר "דבר" "פרסונה גראטה" באירועים חברתיים ופוליטיים. אף שלא היתה עורכת של עיתון, נמשכו קשריה הטובים עם אישים בולטים בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, התקשורת והתרבות. היא גם עסקה בקירוב בני נוער אירופים, בעיקר גרמנים, לישראל. דווקא היא, ניצולת השואה, ביקשה לחזק את הקשר בין גרמניה לישראל, לשם חיזוקה של מדינת ישראל. בתחילת 2003 נערך בבית השגריר הגרמני בהרצליה טקס שבו הוענק לזמר אות הערכה גרמני גבוה על עידוד הקשרים עם בני נוער גרמנים. שמעון פרס הפליג בדברי שבח לכלת הערב, וזמר הפסיקה אותו ובהומור הידוע שלה אמרה: "שמעון יקירי, השאר משהו גם להספד". שבועות מספר לאחר מכן היא הלכה לעולמה. עמיתה לעריכת עיתונים, דב יודקובסקי, ראה בה עיתונאית ועורכת מזן מיוחד, נעלה ביותר: "חנה נמנתה עם אותו זן נדיר של עורכים שיודעים לבנות עיתונים, וכמו ברנבוים ומנוחין, אותם יחידי סגולה, היא ניצחה על התזמורת, ואם רצתה – היתה סוליסטית, ובזמן הצורך – אפילו נגן מן השורה". |
עמותת "הצלחה" משכה את עתירתה לבג"ץ נגד חדשות ערוץ 10 והרשות השנייה בגין "פרשת ההתנצלות" בפני שלדון אדלסון. הנשיא גרוניס: "זו לא עתירה מתאימה לטיפול על-ידי בית-המשפט העליון". נמשך המאבק לחשיפת פרוטוקול הדיון ברשות | עמותת "הצלחה" משכה אתמול את העתירה שהגישה לבג"ץ לפני כשנה וחצי בעניין התנצלות חדשות ערוץ 10 בפני איל ההון שלדון אדלסון, וזאת בשל המלצת נשיא בית-המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. בעתירה, שהוגשה באמצעות עורכי-הדין אלעד מן ודב גלעד-כהן, התבקש בג"ץ להורות לרשות השנייה ולחברת החדשות של ערוץ 10 להבהיר כי אין כל תוקף משפטי מחייב להודעת ההתנצלות כלפי שלדון אדלסון, בשל האופן שבו הוחלט עליה. כמו כן התבקש בית-המשפט להורות לרשות לקיים שנית את הליכי השימוע לפרשת ההתנצלות ולחייב את דירקטוריון חברת החדשות לקיים דיון מחודש בסוגיה. "אם ישנו רגע שבשבילו קיימת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הוא הרגע של הצורך במניעת מעשה שבו אולצו בכירי חברת החדשות להתנצל התנצלות פגומה ועקומה", פתח וטען עו"ד מן בפני בג"ץ, "ובדיוק ברגע הזה, בדיוק ברגע הזה, הרשות נטשה את משמרתה". אולם כבר בתחילת הדיון, שנערך בפני הרכב שכלל לצד השופט גרוניס את השופטים ניל הנדל ועוזי פוגלמן, הועלה ספק באשר למקומו של בג"ץ להכריע בסוגיה. "אני לא מבין מה אתה מבקש", אמר השופט הנדל. "מה אם בפעם הבאה אדוני יחשוב, בצדק או שלא בצדק, שההתנצלות לא במקומה. אנו נצטרך להיכנס לזה?". השופט פוגלמן הבהיר כי לטעמו הסעד השני שביקשה עמותת "הצלחה", זה שנגע לרשות השנייה, אכן מתאים לדיון בבג"ץ, אך תהה: "מה לא היה תקין בהליכים של הרשות השנייה?". עו"ד מן טען לפגם יסודי בעבודת הרשות, בין היתר בשל העובדה שלא כל המעורבים בפרשה העידו בפני הרשות וכן שהדיון ברשות נותר חסוי מעיני הציבור. לעניין אחרון זה התייחס בסופו של דבר בית-המשפט. אולם קודם לכן הקשו השופטים על עו"ד מן. "בוא נהיה כנים", אמר לו השופט הנדל. "לא מפריע לך שלא פעלו לפי סדרי דין. גם אם היו פועלים לפי סדרי דין, אדוני מוחה על עצם ההחלטה להתנצל". עו"ד מן הכחיש זאת וטען כי עמותת "הצלחה" מתמקדת בשמירה על עקרונות הממשל התאגידי התקין. "ככל שאני שומע יותר ויותר", העיר בשלב זה השופט גרוניס, "אני משתכנע שאין שום בסיס לעתירה הזו". השופט הנדל הצטרף לגישה זו. "כל פעם שמישהו מתנצל חייבים לבדוק שהשיקולים שלו לא היו כלכליים, זה הנושא שאנחנו ניכנס אליו?", תהה. "אני לא מבין את הקריטריונים שאנחנו צריכים להחליט לפיהם מתי מותר למישהו להתנצל או לא". עו"ד מן המשיך לטעון כי על שופטי בג"ץ לבחון מה עשתה הרשות, מתוקף היותה הגוף המפקח, ועל בסיסי איזו תשתית עובדתית קיבלה הרשות את החלטותיה. "זהו תיק בעל עניין ציבורי כל-כך חשוב", אמר עו"ד מן. "אין תיקים כאלה במדינת ישראל ששורשם יורד עד לעומק חופש העיתונות. אז כשעניין כזה חמור מגיע לדיון במועצת הרשות השנייה, לא כדאי למצות את הדיון עד תום? שכל העדים יופיעו, שכל המסמכים יהיו, שהדיון יהיה פתוח? מה יחשוב העיתונאי הבא כשהוא יעמוד בפני מי שכופה עליו להתנצל?". העיתונאי אבנר הופשטיין, שהכין את הכתבה על אדלסון, ביקש את רשות הדיבור ואמר לבית-המשפט כי החליט להצטרף לעתירה מרגע שלמד שחברת החדשות של ערוץ 10 סיפקה לרשות השנייה ולבית-המשפט "תשובות שקריות", כהגדרתו, באשר לעמדתו ולעמדת עמיתיו העיתונאים בחברת החדשות של הערוץ. מנגד טען עו"ד יאיר עשהאל, בא-כוחה של הרשות השנייה, כי לא נפל כל פגם בהתנהלותה בפרשה. עו"ד עשהאל התייחס לדברי ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות לשעבר, ששוחח עם הופשטיין וסיפר לו על הלחצים שהפעילו עליו נציגיו של רון לאודר כדי שההתנצלות תשודר. לדברי עו"ד עשהאל, אין בטענות בנזימן כל חידוש, שכן הוא התייצב בעבר בפני מועצת הרשות השנייה והציג שם את עמדתו. "בוא נחזיר את הדיון לפרופורציה", ביקש עו"ד עשהאל. "אם יש התערבות של בעל מניות בשידור עצמו, אם הוא אומר, אני לא רוצה שישודר תחקיר על חברה זו וזו כי יש לי שם עסקים או חברים, זה דבר חמור. אבל לא על זה מדברים כאן". לדבריו, במקרה של הכתבה על אדלסון היתה "פשלה", שכן בתחקיר נכללו "דברים נגד מר אדלסון שלא היה להם יסוד". על כן, טען, בפני חברת החדשות הועמדה הבחירה: לא להתנצל ולהתמודד עם תביעה, או להסכים לשידור נוסח ההתנצלות שעליו אמר עו"ד עשהאל "[נוסח] לא נוראי בעיני". לדבריו, טוב עשתה החברה שבחרה בהתנצלות. עוד הדגיש עו"ד עשהאל כי הרשות השנייה ביקרה את חדשות 10 על דרך קבלת ההחלטה וקבעה לה הפרה. עו"ד יורם בונן, בא-כוחה של חברת החדשות של ערוץ 10, העלה את השאלה מי היה נושא בעלות התביעה אילו חברת החדשות היתה מחליטה שלא להתנצל, בהתחשב בכך שהערוץ גרעוני ושורד רק הודות להזרמת כספים של בעלי המניות. "באמת שקלתי לשאול את עו"ד מן אם הוא מוכן לתת ערבות, הוא והעותרת, שהיה ואם תוגש תביעת לשון הרע, הוא ייתן שיפוי", העיר נשיא בית-המשפט העליון השופט גרוניס. עו"ד בונן הכחיש את דברי הופשטיין כאילו הטעו את הרשות ואת בית-המשפט. "בזמן אמת, בתהליך קבלת ההחלטות, לא היתה מחלוקת בין דרגי מקבלי ההחלטות בחברת החדשות לגבי עצם הצורך לפרסם תיקון, הבהרה, התנצלות, כל אחד קרא לזה אחרת, ביחס לכתבה", אמר. לדבריו, הוא בכוונה "הולך בין הטיפות", שכן "כדי להסביר באופן מלא מה היתה מערכת השיקולים אנחנו אמורים להסביר מה היו הבעיות בשלב עריכת הכתבה". עו"ד מן עוד הספיק לטעון טענות נוספות בדבר חשיבות חופש העיתונות, אולם בשלב זה כבר החל השופט גרוניס להתלחשש עם עמיתיו, וכשסיים עו"ד מן את דבריו הודיע: "אנחנו מציעים שתחזרו בכם מהעתירה. פשוט מאוד, זו לא עתירה מתאימה לטיפול על-ידי בית-המשפט העליון. אולי היתה בעיה, אני לא מביע שום דבר, אבל יש יותר מדי פגמים בעתירה". לאחר הפסקה קלה להתייעצות ביקש עו"ד מן להעניק את רשות הדיבור לעיתונאי הופשטיין ולעורכת התוכנית לשעבר, רותי יובל, שבעקבות הדרישה לשידור ההתנצלות התפטרה מתפקידה. הופשטיין האשים את עורכי-הדין של הרשות וערוץ 10 באמירת דברי שקר, כשטענו בפני בית-המשפט כי העיתונאים בחברת החדשות הסכימו לסוג כלשהו של התנצלות. יובל טענה כי האיום בתביעה היה בסך-הכל איום בתביעה, ולא היה עתיד להתממש, שכן הכתבה היתה מבוססת ובדוקה. "אם יש הצדקה לקיומו של רגולטור לחברת חדשות זה בדיוק במקרים מהסוג הזה", אמרה יובל, "כשחברה משדרת לציבור דברי שקר כתוצאה מלחץ של אדם שיש לו כוח וכסף, ואין שום קשר בין האמת לבין מה ששודר". לפני שמשך את העתירה, הפנה עו"ד מן בקשה נוספת לבית-המשפט: שיתייחס בהחלטתו לדרישת עמותת "הצלחה" להעניק פומבי לפרוטוקול הדיון שנערך ברשות השנייה על פרשת ההתנצלות. עו"ד עשהאל התנגד לכך נמרצות וטען כי חשיפה כזו עלולה לפגוע בזכיין. "אי-אפשר להציג פרוטוקול ערוך, שיימחקו הקטעים שלהשקפתכם אי-אפשר לחשוף?", שאל השופט פוגלמן. "אני לא מוכן לנהל על זה משא-מתן", השיב עו"ד עשהאל. בהמשך הוסיף: "אני מאוד מבקש שבית-המשפט לא יכתוב על זה דבר בהחלטה". כמו כן ביקשו באי-כוחם של הרשות השנייה וערוץ 10 לחייב את עמותת "הצלחה" בהוצאות, לנוכח הפניות הרבות שמשגר עו"ד מן מטעם עמותת "הצלחה". בסופו של דבר מצא בית-המשפט לנכון להתייחס לסוגיית הפרוטוקול של הרשות השנייה, ולא לחייב את עמותת "הצלחה" בהוצאות. "נראה לנו כי ראוי שהמשיבה 1 [הרשות השנייה] תשקול פרסום של פרוטוקול הדיון מחודש נובמבר 2011, ולוּ לאחר השחרה של דברים מסוימים, ככל שתהא הצדקה לכך", כתבו השופטים בפסק הדין. כעת צפויה עמותת "הצלחה" לנהל מאבק לקבלת הפרוטוקול, כדי להבין טוב יותר מה אירע בדיון שנערך ברשות השנייה. בג"ץ 4965/12 |
עיתונות 2010 | זאת תמימות לחשוב שהטירוף של דודו טופז נגמר במסך או נשאר מאחורי הקלעים – הטירוף היה תמיד חלק מהמופע, חלק מוצהר אפילו, וצריך משום כך לחשוב באיזה אופן הוא היה גם חלק מהסלון | אני מבקש את סליחתכם על שאני טורד, שוב, את דעתכם בעניין דודו טופז. אבל הפרשה שהסתיימה בהתאבדותו היא רגע חשוב בתרבות הישראלית העכשווית. בעצם, זה הדבר הראשון שיש לומר על הפרשה – שהיא מזכירה לנו כמה רציני הוא בעצם העניין הזה של הטלוויזיה, ויותר מכך, כמה הוא רציני דווקא ברגעים הקלים לכאורה, הבידוריים, שלו. ואולי באמת צריך תזכורת לזה, כי בנקל אפשר שלא להבחין ברצינות הזאת מבעד לגעיות של הצחוק המוקלט, ושל הצחוק של הקהל באולפן ושל הבדרנים שצוחקים זה מהבדיחות של זה. דודו טופז הזכיר לנו שכל זה הוא עניין גדוש ביצרים ובכוח, ולפעמים גם באלימות ובטירוף. השאלה החשובה היא עד היכן מגיע הטירוף. זאת טעות לחשוב שטופז השתגע משום שאיבד את אהדת הקהל – הרי הרבה יותר חשוב להבין את הטירוף שהיה כרוך דווקא בהצלחה שלו, שהיה חלק מהעבודה הטלוויזיונית שלו. זאת תמימות לחשוב שרק טופז האיש היה כאן מטורף – הטירוף שלו היה מגויס לחלוטין לשירותה של המערכת, ובמובן מסוים לא היה אלא טירופה של המערכת עצמה. זאת תמימות לחשוב שהטירוף נגמר במסך או נשאר מאחורי הקלעים – הטירוף היה תמיד חלק מהמופע, חלק מוצהר אפילו, וצריך משום כך לחשוב באיזה אופן הוא היה גם חלק מהסלון. צריך לחשוב באיזה מובן היה לו אופי של טירוף קולקטיבי. וזאת תמימות לחשוב שהטירוף הזה הוא נחלת העבר, מאפיין של הפרה-היסטוריה הפרועה של הטלוויזיה המסחרית הישראלית, שמאז התבגרה והפכה למקצועית ורצינית. נכון, במחשבה עליהן, או בצפייה בקטעים מהן, התוכניות של דודו טופז נראות מרוחקות מאוד, עידן ועידנים, מימינו. אבל המרחק הזה אינו תוצאה של מהפכה שעברה הטלוויזיה. הן נראות מרוחקות כמו שכל סוג של טירוף שאנחנו גולשים לתוכו נראה לנו מרוחק מיד ברגע שאנחנו משתחררים ממנו. ובכל אופן, את הטירוף של טופז צריך להבין היום גם כטירופו של חוזה: הטירוף שלו היה חלק מחזון של טלוויזיה טוטאלית, שהיום, בתוכניות הריאליטי, הטלוויזיה מגשימה אותו בצורה שפויה, מתוכננת וקרת רוח. בכל אופן, הטירוף הוא העוקץ של הסיפור. פתאום התברר בצורה גלויה לחלוטין שהאיש, שהיה בשלב מסוים הדמות הדומיננטית ביותר בתרבות הפופולרית בישראל, הוא סוג של מטורף. היכן היה הטירוף שלו אז? היכן הוא היה אצלנו? היכן הוא היום? והאם לא הגיע הזמן שנמצא דרכים יעילות יותר להגן על עצמנו מפני הטירוף הזה? תמונה אחת חזרה כנראה בכל הכתבות והתוכניות המיוחדות על טופז, לאחר מותו: מתחרה בתוכנית של טופז מנסה לקלוע כדורי שוקולד לפיה הפתוח של חלי, אשה שמנה מאוד שטופז צירף אליו באחת העונות. היא יושבת על הכיסא, הבחור עומד במרחק כמה מטרים וזורק את כדורי השוקולד. הם פוגעים לה בפנים, אבל לא נכנסים לפיה. געיות של צחוק. החזרה הזאת שוב ושוב אל אותו רגע טלוויזיוני, רגע קצר אחד מתוך מיליונים, שנצרב בתודעה – את החזרה הזאת אפשר להבין כחזרה אל רגע של חטא ראשוני, רגע של חציית גבול ושל שותפות לדבר עבירה. כולנו היינו שם. כולנו נהנינו. נהנינו גם אם ציקצקנו בלשוננו והבענו שאט נפש. היום אפשר לומר: אם צפינו – סימן שנהנינו. והיום אפשר גם לומר שכולנו צפינו. ואולי, סלחו לי על הפתוס, משהו קטן בעולם השתנה באותו רגע. הרי מאותו רגע ידענו: גם את זה אפשר לעשות בטלוויזיה, גם את זה הטלוויזיה יכולה לעשות. וידיעה היא הרי אחד הדברים שאי-אפשר להחזיר לאחור. מה היה בו ברגע הזה שגרם לו להיחרת בעוצמה כזאת בזכרוננו? זאת לא רק עוצמתה של הגסות. ללא ספק היה זה גם המערך שנפרש שם: האשה השמנה – קורבן כפול, גם אשה וגם שמנה להחריד, לגמרי לא נשית – מול קבוצת הגברים ומול הקהל. והיתה זאת ההצהרה: כאן אפשר לעשות הכל, גם את הביזוי הגדול ביותר של הקורבן. למען השעשוע שלנו אפשר לעשות כאן הכל, גם את מה שלא יעלה על הדעת לעשות. כלומר, הצחוק לא היה תגובה לאופי קומי מיוחד של הסצינה. הצחוק היה תגובה לתעוזה, לחוצפה שבעצם ביצוע הסצינה. במובן הזה, הצחוק היה אישור, או יותר נכון תעודת השתתפות בחגיגה. כל מי שצחק בביתו בסלון השתתף באותו רגע במעשה הזה של זריקת כדורי שוקולד אל פניה של אשה שמנה מאוד. ובדיעבד נאמר: גם מי שלא צחק אלא ציקצק בלשונו והביע שאט נפש – גם הוא השתתף (הרי לטלוויזיה לא באמת משנה אם אתה צופה וצוחק או אם אתה צופה ומביע שאט נפש. מסקנה: אם כבר צפית – עדיף מכל בחינה שתגיד שנהנית). הנושא של הרגע הזה, כמו של הרבה רגעים שיצר דודו טופז, היה, בין השאר, הטלוויזיה עצמה. כלומר, הנושא לא היה רק נשים וגברים ומעשים אסורים, אלא גם הדרך שבה הטלוויזיה מאפשרת לעשות הכל. הטלוויזיה יכולה להגשים את הסצינה הגסה ביותר שעולה על דעתכם. כמובן, בעיסוק הזה של הטלוויזיה בעצמה אנחנו רואים את טופז כמטרים את זמננו. זאנר הריאליטי כולו עומד על אותו סוג של רפלקסיביות. גם בריאליטי עוּבְדַת הטלוויזיה, העובדה שהכל קורה מול מצלמות הטלוויזיה או בגללן, היא תמיד חלק מהנושא. למה, למשל, ה"משימות" ב"הישרדות" כל-כך מופרכות ומלאכותיות? הן נועדו להזכיר לנו שכל מה שקורה שם, קורה בגלל הטלוויזיה – שזה משהו שהטלוויזיה עושה. המלאכותיות נועדה להזכיר לנו שיש שם מצלמות אף על פי שלעולם לא נראה אותן, כלומר, אף על פי שהן מסוגלות להעלים את עצמן. הן נועדו להזכיר שהרעב בזירה הזאת – רעב בלתי אפשרי בתקופתנו המפוטמת – הוא תוצר מלאכותי שמוחזק על-ידי המצלמה. אבל אם אני מנסה לחשוב על הד ברור יותר לסצינה של חלי, זוהי מן הסתם סדרת הווידיאו שיצרה חברת סלקום, "מגודלים" שמה, שעל-פי הפרסומות היתה "ריאליטי השליטה הגדול בישראל". לא צפיתי בסדרה הזאת. יש, לטעמי, דברים שבן תרבות לא יכול להרשות לעצמו לראות. כלומר, אם אומרים לי שמבטי הוא זה שיגרום לאיזו אשה עטויה בבגד גוף חייזרי לאכול איזו איכסה או לעשות איזה מעשה מגעיל או מכאיב – אז אני בוחר שלא להביט וגם לא להציץ כדי לראות מהו הדבר הזה שאחרים רואים. את פיסת הכיעור הזאת לא יצר מטורף הוזה ובעל השראה הזקוק באופן פתולוגי לאהבת הקהל, אלא צוות אנונימי של אנשי שיווק, שהובילו עד הקצה כמה הגיונות שטבועים היום בשוק הטלוויזיה. אבל במבט לאחור אפשר לומר גם שהעקרונות שהם פיתחו החלו לבצבץ עוד אצל טופז, אלא שאז הם הופיעו בצורה של שיגעון. מה שהם פיתחו הוא הרעיון המטורף הזה שמבטו של הצופה יכול לפעול במציאות דרך הטלוויזיה: שהמבט שלנו, כמו מבט של חוקר או שוטר, יכול למצוא לו קורבן, להשפיל אותו, להכאיב לו. השיגעון של טופז היה השיגעון של המערכת. הרי השיגעון שלו היה הניסיון להגשים את מה שהיום, בדיעבד, אפשר לכנות "טלוויזיה טוטאלית": טלוויזיה ששואפת לבלוע הכל, לחדור לכל מקום, לחצות כל גבול. תוכנית "האח הגדול" מגשימה היום את החזון הזה במרחב מוגבל של מיקרוקוסמוס חברתי שבו הכל ניתן לצפייה, מרחב שפועל בו חוק קפריזי ושאפשר לעשות לתושביו הכל – להציק, להטיל דרישות משונות, לשלוט דרך התקציב והתזונה. דודו טופז ניסה להגשים רעיון דומה במרחב הממשי, בתוכניות שבהן חצה בהמון דרכים את גבול המסך: הוא הפתיע משפחות בסלון הבית שלהן, יחד עם צוות צילום, בדיוק בשעה שהן צופות בתוכנית שלו; הוא צילם במצלמה נסתרת, ושידר בשידור חי, בחורה בשעה שהחבר שלה מציע לה נישואים מתוך מסך הטלוויזיה; הוא שלח אנשים לצלם אסקימואי שאומר, "אני רואה את התוכנית של דודו טופז". אבל מה שמדגים הכי טוב את שגעון הטלוויזיה הטוטאלית של טופז הוא דווקא קטע משלהי הקריירה הטלוויזיונית שלו, שנפוץ באינטרנט מיד לאחר התאבדותו. בתוכניות שלו בערוץ 10 ניהל טופז דיאלוג תוקפני עם מבקר הטלוויזיה רענן שקד, שכתב על תיעובו את התוכנית. בשיא התהליך הוא בא ללא התראה עם צלם אל ביתו של שקד, זימזם באינטרקום והזמין אותו לרדת למטה לשיחה. שקד כמובן סירב. טופז הבטיח שלא ירביץ לו, וזימזם שוב ושוב. בסוף פנה למצלמה ואמר משהו מזלזל על פחדנותו של שקד. צריך לראות את הרגע המסוים הזה כדי להבין כיצד חיוך יכול להיות מתקתק ואלים בו בזמן. שוב חציית הגבול, הפלישה אל הסלון ושבירת המוסכמות של הטלוויזיה הטוטאלית. אבל מה שהתגלה כאן בצורה נואשת נוסף לכל אלה הוא הדחף של הטלוויזיה לבלוע גם את הצופה: להקיף את החלל של הצופים ולא להשאיר אף פתח להתנגדות או לביקורת. זה היה השיגעון של טופז. אבל האין זה ברור שזה גם השיגעון של הטלוויזיה עצמה? טופז רק אמר כאן, בדרכו הגסה והמכוערת, את מה שהטלוויזיה מנסה לומר כל הזמן: כאן חייבים ליהנות, תצחקו או שתחטפו מכות, תצחקו או שתושפלו, תיהנו או שתישארו לבדכם, נצורים בבית שלכם. עניין משונה: עם כל עוצמתה של הטלוויזיה היום, היא אינה מסוגלת לסבול את המחשבה שמישהו לא נהנה. האם אפשר לראות את אחד ממפגעי הצחוק הטלוויזיוניים הרווחים כיום בלי להיזכר ברגע העקום הזה של טופז? הבדחנות האובססיבית, הקולות הצווחניים והמטרידים, געיות הצחוק, וגם האלימות הסמלית שמקופלת בחיקויים הלעגניים (הפרחה המטומטמת, הערבי הדביל, הפקידה האנטיפטית, וגם איזו דמות נשית שמסיבה כלשהי מתרוממת שוב ושוב, מפתלת את גופה וצועקת "כנס בי... כנס בי" – כל-כך הרבה שנאת נשים שמופעלת על-ידי נשים) – האין כל אלה דרכה של הטלוויזיה היום לומר: "תצחקו או שתחטפו"? הקולניות המטרידה של ההומור הזה מעידה לבדה על אותה אימה של הטלוויזיה שמא מישהו מהצופים אינו רוצה להשתתף בחגיגה. והאין זאת גם הסצינה שעומדת ביסוד תוכנית כמו "כוכב נולד"? הריגוש האינסופי של השופטים בתוכנית – "התרגשתי", "היום לא התרגשתי כמו שהתרגשתי אתמול", ואפילו שמעתי את מרגול אומרת, "לא נשארו לי איברים בגוף מרוב ריגוש", בחיי ששמעתי – הרי גם הריגוש הזה הוא סוג של מעשה תוקפני כלפי הצופה, שלכל היותר רואה בביתו שירים נחמדים יותר או פחות. הפיקוח על הטלוויזיה המסחרית בישראל מתנהל היום בעיקר סביב כסף וסביב איכות. אלה לפחות ההקשרים ששומעים עליהם כאשר הנושא מגיע לתודעה הציבורית: כך וכך השקעה שהרשות השנייה דורשת בזאנרים איכותיים. מה רגולציה כזאת יכולה להשיג? היא יכולה להבטיח את מה שקשור לכסף ולאיכות. כלומר, להגן על תעשיית טלוויזיה – להבטיח שאנשים מקצועיים שלמדו ויודעים לעשות, נאמר, דרמות טלוויזיה יוכלו לעשות אותן ולהתפרנס מזה. זה כמובן לא מעט. אבל האם זה מה שעורר, ומוסיף לעורר, את החשש מפני הטלוויזיה? במבט לאחור, אל רגעי השיא של דודו טופז, נדמה שהסכנה החברתית שטמונה בטלוויזיה אדישה לחלוטין לשאלה של האיכות. מה שבאמת נראה מסוכן הוא אותם רגעים שאי-אפשר אלא לחשוב עליהם כרגעים של טירוף קולקטיבי. מה שנראה מסוכן הוא האופי האלים שהתגלה בהם ל"כולם" ול"יחד" הטלוויזיוניים: "כולם" ו"יחד" שקשורים באופן פנימי לאלימות, שמתאחדים סביב אלימות. המחשבה במונחים של איכות אינה יכולה להשיג את הסכנה הזאת. היא לא יכולה משום ששיפוטי "איכות", אם בכלל יש בהם טעם, מתייחסים למוצר המוגמר, כאילו הוא באמת נמצא שם על המסך, ונפרד מאיתנו שעל הספה. ואילו הטירוף הטלוויזיוני נמצא בכורח לחצות את המרחק הזה, לצמצם אותו: בכורח של הטלוויזיה לגייס את הצופה, להכליל אותו בתהליך. במלים אחרות, הטירוף בכלל לא נמצא בתוכן שעל המסך, אלא בצורת הפנייה של המסך אלינו. למעשה, הטירוף הזה הוא כמעט הכרחי: מצד אחד, יש כאן מערכת מורכבת עם כסף גדול שעומד על הכף; מצד שני, זאת מערכת שמדידת התוצאה שלה, הרייטינג, היא מיידית. כיצד בכלל אפשר לעמוד במצב כזה ולהישאר שפוי? בוודאי אי-אפשר לעמוד בו על-ידי התמקדות ב"תוכן" – נעשה תוכן כזה או תוכן אחר (מעניין, סנסציוני, חשוב, ירוד) ונסמוך על זה ש"כולם" יגיעו. כולם לא יגיעו בלי שיכריחו אותם, בלי שיפנו אליהם ישירות, ואולי, אם נסתמך על טופז, גם בלי שיפנו אליהם ויכריחו אותם בצורה אלימה. אולי משום כך תוכניות התחקירים היום שואפות להפוך את הצופה למציצן: אתה תראה כיצד נראה בית-זונות, כיצד נראה הפשע, כיצד נראית הטרדה מינית. המציצן הוא הרי מי שמוכרע על-ידי המראה, מי שניצב חסר אונים מול המראה. הטירוף של הטלוויזיה טמון כבר בהתמודדות הישירה והמיידית עם הרייטינג. אם נרצה שהפיקוח על הטלוויזיה יגיע לאיום האמיתי שיש בה לחברה, הוא חייב לפנות אל הקשר הזה, אל המיידיות של הרייטינג. כמובן, אי-אפשר לעשות היום טלוויזיה בלי שיקולי רייטינג. יש שיאמרו שאי-אפשר לעשות שום דבר היום, אפילו לא מחקר אקדמי, בלי שיקולי רייטינג – אבל זה אולי רק סימן לשליטתה של הטלוויזיה על חיינו ועל עולם הדימויים שלנו. אולי מה שצריך לשאוף אליו הם עקרונות מבניים שיאפשרו איזו הרפיה חלקית של הקשר בין רייטינג לבין יצירה, איזו הגדלה עקבית של המרחק ביניהם. נועם יורן הוא ד"ר לפילוסופיה ומבקר טלוויזיה המאמר "החוזה" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל |
בעיצומו של משבר הקורונה הצליח ראש הממשלה נתניהו, באמצעות יד ימינו ח״כ מיקי זוהר, לסדר לעצמו הטבות מס רטרואקטיביות. לא רק על הוצאותיו במסגרת תפקידו, אלא גם על הפרטיות. כמו למשל הבריכה בוילה בקיסריה ● זוהר טען שהוא בסך הכל משווה בין התנאים של רה״מ לאלו שמקבל הנשיא ● יצאנו לבדוק האם הוא צודק | ביוני האחרון, בעיצומו של משבר הקורונה, אישרה ועדת הכספים, ברוב קולות, את בקשתו של ראש הממשלה נתניהו שלא לגבות ממנו את המס שנדרש לשלם בין השנים 2010 -2017. מי שדחף את הפטור, כך שיחול לא רק על ענייניו הציבוריים של נתניהו, אלא גם על הוצאות פרטיות – כמו על הבריכה בוילה הפרטית בקיסריה – היה ח״כ מיקי זוהר, יד ימינו של רה״מ. זוהר אז כי "הם רוצים להפוך את רה"מ לנכה כלכלי, הוא צריך לתפקד בלי לחשוב איך יגמור את החודש". זה היה השלב האחרון במהלך שהחל כבר ביולי 2018, אז ביקש ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) להעניק לרה"מ, בנימין נתניהו פטור ממס לכל ההוצאות הנלוות שלו בבית הפרטי. כשעבר אז החוק, אמר זוהר במליאת הכנסת כי: "ראש הממשלה, יש לו בית בקיסריה במקרה הזה, שבסופו של דבר אין ביכולתו הכלכלית, יחסית לשכר שהוא מקבל, להחזיק את הבית הזה". האמת היא שפרט לוילה בקיסריה, ולמעון הרשמי בו מתגורר נתניהו אבל נמצא בבעלות המדינה – לנתניהו יש עוד שתי דירות בירושלים, פטרון שממן אותו בקיסריה ואת דירת השגריר שעדיין רשומה על שמו במנהטן – דירה שמסיבה לא ברורה, 35 שנה אחרי שנרכשה ונרשמה על שמו של נתניהו, עדיין לא עברה לבעלות המדינה. גם לאחר שהחוק שונה ב-2018, ופטר את רה״מ באופן חוקי מתשלום מס על כל ההטבות שלו, לנתניהו זה לא הספיק. הוא ביקש פטור ממס על ההוצאות שלו – גם רטרואקטיבית. עד אז היה אמור נתניהו לשלם מס אך במשרד רה"מ לא דאגו לעשות זאת, עד שבג״ץ קבע, בעקבות עתירה שהגיש עו"ד שחר בן מאיר, כי על המשרד לפעול לפי החוק. החוק תוקן אבל רשות המיסים הנפיקה לנתניהו שומת מס שהגיעה לכמיליון שקל על שמונה השנים שקדמו לתיקון. אם חובת המס עצמה היא בגובה שכזה, ניתן רק לדמיין את גובה ההוצאות שהעמיס נתניהו על הציבור. המשבר הכלכלי ומאות אלפי המובטלים לא גרמו לנתניהו למצמץ כששיגר את ממלא מקום מקום מנכ"ל משרד רה"מ, רונן צור, לדרוש את תיקון החוק ואת ביטול חוב המס שלו. חלק מהחוב אכן היה בשל הוצאות ושידרוגי אבטחה, ולכן ביטולו דווקא ראוי, אבל חלקו, כן, היה גם על המים בבריכה. וכך, בשיטת הערבוב של האישי עם הציבורי פטרה ועדת הכספים את נתניהו ממס על ההוצאות האישיות. פטור שהוערך בוועדה בכ-600 אלף שקל. הנימוק המרכזי של זוהר, שחזר על עצמו לאורך השנים האחרונות, הוא שכוונתו היא רק להשוות את התנאים של ראש הממשלה לנשיא. לכן, רגע לפני סיום חג סוכות, חג המעונות הזמניים, וארבעה חודשים מאז החלטת ועדת הכספים בנושא חזרנו שישים שנה אחורה במנהרת הזמן – נברנו בארכיון כדי לגלות איך התגלגל הפטור ממס לנשיא מאז ועד היום. בדרך גילינו שפעם גם המשכורת של הנשיא היתה פטורה ממס, אבל אז עוד אף אחד לא דמיין לעצמו ראשי ממשלה שמחזיקים וילה בקיסריה ודירות נוספות, והנשיא התגורר בביתו הפרטי ולא ב״משכן״. אבל קודם דיסקליימר: למרות שחלקנו היינו מעדיפים לשלם על הארוחות שלנו מכספנו, זה אך הגיוני שהמדינה תממן את הוצאות רה"מ במעון הרשמי. יותר מכך, אם ראש הממשלה מעוניין לבלות את סופי השבוע בביתו הפרטי, במקרה הזה בקיסריה, טוב שהמדינה תתאים ותממן סידורי אבטחה לבית ואולי אפילו תשלם הוצאות מסויימות הנגזרות מהיותו רה"מ. הבעיה שנתניהו דרש (וקיבל) שהציבור יממן לו את כלל ההוצאות, ללא הפרדה בין הוצאות פרטיות לאלו הציבוריות שנגזרות מתפקידו. כך יוצא שבמשך שנים אנו סופגים על חשבוננו גם את הוצאות הבריכה בקיסריה, שיפוצים שונים בבית הפרטי ומי יודע מה עוד. הטענה של נתניהו, באמצעות שלוחיו, היא ש"ככה זה אצל הנשיא". הוא צודק. ההבדל הוא שבית הנשיא מוכן לפרסם את המידע על ההוצאות הפרטיות בעוד לשכת רה"מ מסתירה, במכוון, את הנתונים מהציבור. המקור לפטור שקיבל הנשיא ממס הכנסה מעוגן בפקודת המיסים (חלק ג). נכון להיום, הנשיא פטור מ"תשלומים, שירותים וטובות הנאה המשתלמים או הניתנים מאוצר המדינה לנשיא או לנשיא לשעבר או לשאיריו בקשר למילוי תפקידו כנשיא, למעט משכורת וקצבה". אבל לא תמיד זה היה כך. 1961 – האיזכור הראשון שמצאנו לפטור ממס שניתן לנשיא המדינה היה בפקודת המיסים משנת 1961. שם נכתב כי משכורתו של נשיא המדינה פטורה ממס. ומה לגבי ההטבות והשירותים שמקבל הנשיא? מן הדיונים במליאה משנת 1988 (אליהם נגיע בהמשך) אפשר ללמוד כי גם השירותים וההטבות היו פטורים ממס, אבל יש הבדל אחד: הנשיאים הראשונים המשיכו להתגורר בבתיהם הפרטיים גם כשכיהנו בתפקיד. הנשיא הראשון, חיים ויצמן המשיך להתגורר בביתו ברחובות והמדינה חייבה אותו לקבל משכורת סמלית. כך גם הנשיא השני יצחק בן צבי שביקש להמשיך להתגורר בביתו אליו הוסיפה המדינה שני צריפים כדי שניתן יהיה לקיים במקום את פעילותו הציבורית. לפני כשבע שנים פורסמו מסמכים מהם עולה כי במשך עשור סרב בן צבי לכל העלאה בשכרו. 1967 – לקראת מועד ההצבעה בכנסת האם להאריך את כהונתו של הנשיא השלישי זלמן שזר בתפקיד, עלתה לדיון סוגיית הפנסיה של הנשיא. הכנסת בקשה לפטור גם את הפנסיה של הנשיא ממס, וההצעה התקבלה. עד אז זה כנראה לא הטריד אף אחד מאחר ושני הנשיאים הראשונים, הרצוג ובן צבי, נפטרו במהלך כהונתם. במהלך הדיון על הצעת החוק במליאת הכנסת אמר ח״כ ישראל קרגמן (המערך): "פקודת מס הכנסה פוטרת את משכורתו של נשיא המדינה ממס הכנסה, ובהתחשב בכך נקבע גם שיעור משכורתו של הנשיא. והנה בבואה, לאחרונה, לקבוע גמלאות לנשיא ולשאיריו, נתנה ועדת הכספים דעתה לעובדה כי פקודת מס הכנסה אמנם פוטרת ממס את משכורת הנשיא, אך אינה דנה כלל בגמלה. מאחר שהגמלה היא פונקציה של המשכורת, יש צורך להחיל גם עליה את הפטור הקיים". השינוי עבר ללא התנגדות בקריאה הטרומית ובקריאה הראשונה, ופה אחד בקריאה השניה והשלישית. 1988 – הנשיא השישי חיים הרצוג ביקש לשלם מיסים אבל גם העלאת שכר. "על דעת כל חברי ועדת הכספים אנחנו מציעים לבטל את הפטור ממס הכנסה לנשיא המדינה", אמר חיים רמון (המערך) במליאה, בדצמבר 1987 כשעלתה ההצעה בקריאה הטרומית. יו״ר המליאה, ח״כ אליעזר שוסטק, שאל האם זה מקובל גם על הנשיא? ורמון השיב לו כי "דבר זה נעשה אחרי התייעצות עם הנשיא. על דעתו, ומתוך מחשבה שאין איש במדינת ישראל. שיש מקום לפטור אותו ממס הכנסה. הנשיא עצמו מבקש לשמש דוגמה בעניין זה, בעיקר כאשר אנחנו שומעים על התחמקויות מתשלום מס, על העלמות מס ועל התרבות ההון השחור. אנחנו מבקשים לבטל את הפטור הזה והנשיא ישלם מס הכנסה משכרו. אשר ישולם לו על פי החלטת ועדת הכספים". כשהגיע החוק לקריאה ראשונה, הציגה ח״כ עדנה סולדר (המערך) את נוסח התיקון לפטור ממס לנשיא, שנמצא בתוקף עד היום: "תשלומים, שירותים וטובות הנאה המשתלמים או הניתנים מאוצר המדינה לנשיא או לנשיא לשעבר או לשאיריו בקשר למילוי תפקידו כנשיא, למעט משכורת וקצבה". עד אז לנשיא היה פטור גורף ממס, כולל ההטבות והשכר, ועל פי ההצעה של סולדר הפטור יחול רק על ההטבות והשירותים. באותה נשימה סולדר ביקשה גם להעלות את שכרו של הנשיא. היא הציעה שהוועדה תקבע כי משכורתו של הנשיא תהיה גבוהה בשקל אחד ממשכורתו של נשיא בית המשפט העליון. המשמעות: העלאת השכר תהיה גבוהה יותר מאשר המס שעל הנשיא לשלם. אז עלה אל הדוכן ח״כ דן תיכון (הליכוד) ואמר את מה שיהדהד כיום גם חבר הכנסת מיקי זוהר: למה רק הוא? תיכון הזהיר כי אחרי שיבואו ויעלו את השכר לנשיא יבוא גם נשיא בית המשפט העליון ויבקש להשוות את התנאים: "מעתה ואילך נפתחת כנראה תיבת פנדורה, וכשהנשיא יפרוש הוא יקבל פנסיה של 100% בסך של 5,579 ש"ח (כ-29 אלף שקל במחירים של היום, ע.ב.), ואילו נשיא בית המשפט העליון יקבל רק פנסיה בשיעור של כ-70%. אני לא צריך לומר לכם שקרוב לוודאי שנשיא בית המשפט העליון יפנה בעתיד הקרוב, ואולי כבר פנה אתמול או היום, ויבקש להשוות את תנאי הפנסיה שלו לתנאי נשיא המדינה… אחריו יבקשו זאת כל חברי בית המשפט העליון. ובזאת תיפתח בעיה שלא נוכל לעמוד מולה. אני תומך בעשיית צדק לנשיא. אבל אני גם תומך בסגירה הרמטית של העניין: אין יוצא ואין נכנס, מדובר רק בנשיא המדינה. עם כל הכבוד לנשיא בית המשפט העליון. הוא לא יוכל להיכלל באותה קטגוריה. יש לי ספק האם נהיה די חזקים לענות בשלילה לנשיא בית המשפט העליון". בדיון שהתקיים אז בוועדה, התגלעה מחלוקת על גובה השכר אך בגלל חשש לפתוח את הסוגיה בפורום רחב, סגרו את הנושא בין ראשי הסיעות: הנשיא ישלם מס אך שכרו יהיה גבוה בשקל משכר נשיא ביהמ"ש והפנסיה שלו תגיע ל 70% ולא ל-100%. הצעת החוק עברה פה אחד. ומאז ועד היום המצב נשאר זהה. (רוצה להרחיב? כאן ניתן למצוא את הליך החקיקה המלא) * זה הגיוני וראוי שהנשיא וראש הממשלה יהיו פטורים מתשלום מס על זכויות שהם מקבלים בעת מילוי תפקידם. אבל לא ייתכן שכל הנושא הזה יתנהל בחוסר שקיפות תוך ערבוב העניינים הפרטיים של נבחרי הציבור הרמים ביותר במדינה עם תפקידם הציבורי. אם מחר יחליט טייקון בעל נכסים, דירות ובניינים בכל הארץ להתמודד בבחירות – האם עלינו לממן את הוצאות מעונותיו הפרטיים? |
שליח "ידיעות אחרונות" מחלץ את שליח "מעריב" | ב"הארץ" ניתן למצוא עמדה אנטי-גיאורגית | ו"מעריב" מספר על פרשה חדשה של התעללות, שבמרכזה המתעללים | המלחמה בקווקז ממשיכה לספק את הכותרות הראשיות לכל העיתונים. אור הלר, שליח "מעריב" וערוץ 10 לאזור הקרבות, מביא הבוקר שתי כתבות על המערכה. הראשונה עוסקת בהתקדמות הרוסים ונפתחת בשורה "גורי נפלה! גורי נפלה!, אומרים לנו בבהלה חיילים גיאורגים מובסים", ואילו השנייה עוסקת במנוסת הפליטים ונפתחת במלים "הרוסים באים! הרוסים באים! כולם להסתלק מכאן, הצעקות של הצלם הבלגי נשמעו משכנעות מאוד". נראה כי יש תבנית בסיסית לדיווח מאזור קרבות, שגם אם אינה רשמית ומוחלטת, קשה עד מאוד להימלט ממנה – פתיחה בציטוט צעקות, כולל סימני קריאה, ואחר-כך תיאור מראה עיניים ומעבר לדיווח ממקורות חיצוניים. עובדה היא כי גם צדוק יחזקאלי, שליח "ידיעות אחרונות" לאזור, פותח את כתבתו כך: "מאיה, מאיה – צעק האיש הישיש ששערותיו הלבינו ואחז בראשו כשנשמע הפיצוץ מדירתו בקומה השלישית". אבל נראה כי זה אינו הקשר היחיד בין שני העיתונאים הישראלים בגיאורגיה. לאחר שהלר מביא "ממראות הטלוויזיה, מהקולות ברחוב ומהתחושות באוויר ההרים הקווקזי אתמול בלילה", ומתאר את נפלאות מכוניות הלאדה הנושאות על מושביהן את הפליטים ("עד שלא ראיתם מנוסה שכזאת, לא הייתם מאמינים למהירות שאליה יכולה להגיע הגרוטאה הישנה הזאת"), הוא מספר על בריחתו האישית מהעיר. "הרוסים בדרך, וכבר לא נותר כיצד להימלט לטביליסי – כל המכוניות כבר הסתלקו מזמן. בכיכר העירייה אני פוגש במקרה קולגה ישראלי. המרצדס השחורה שלו מתגלה כנכס אסטרטגי". הדבר לא נאמר במפורש, אך נראה כי העמית אינו אלא יחזקאלי, שליח "ידיעות אחרונות", המדווח בעיתונו כי בשעה חמש וחצי בבוקר "התעוררתי בבהלה במושב האחורי של המרצדס ולקח לי כמה שניות להבין שהפיצוץ שייך לפצצה שהטיל מיג רוסי כמה מאות מטרים מאיתנו". יחזקאלי אינו מאזכר את הלר, אבל מציין כי לפי הדיווחים ששמע מאנשי צבא גיאורגים, "החניכים של הישראלים לוחמים נפלא". בהקשר זה כדאי לציין כי כמה עמודים בהמשך העיתון, במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", כותב הבוקר ב. מיכאל על כך שישראל ואזרחיה צריכים להתמלא בושה ולא גאווה על ש"המדינה הופכת ליצואן מצטיין של שכירי חרב". לדבריו, "הכלימה צריכה לכסות את פנינו כאשר הצבא המשתבח בהיותו צבא הגנה עממי, שרק הנסיבות האכזריות כפו עליו לאחוז בנשק ולהרוג [...], נעשה לתשלובת מקצועית קרה ומסחרית, המייצאת מקצועני קטילה, מומחי שיטור חשאי ואומני מלחמה – לכל מי שידו משגת לשכור את שירותיהם". גם העיתונים האחרים מדווחים בהרחבה על הקרבות בגיאורגיה, הגם שלא שלחו לשם נציגים רשמיים. ב"ישראל היום" הופכים את ח"כ ליאון ליטינצקי, שנסע לגורי כדי לסייע בפינוי משפחות של ישראלים ויהודים, לכתב שטח, והוא מספק טור על חוויותיו האישיות. ואילו ב"הארץ" מביא עידן רינג עדויות מהאזור כשהוא מראיין, בין היתר, את יורי מחיטוב, צלם מטביליסי האומר, "מעולם לא היה מצבנו גרוע כל-כך", ואת קטי קחידזה, עורכת ה"גיאורגיאן טיימס", עיתון בשפה האנגלית המופץ בעיר, האומרת, "אי-אפשר לדעת איך זה ייגמר". אלי שווידלר מדווח ב"הארץ" כי "העיתונות הרוסית בישראל דווקא פרו-גיאורגית". לפי דיווחו, ההפגנה של יוצאי גיאורגיה מול השגרירות הרוסית זוכה לסיקור חיובי מעל דפי היומון בשפה הרוסית "וסטי", ובשבועון "גלובוס" נכתב כי כלי התקשורת הרוסיים אינם אלא אמצעי תעמולה המסקרים את האירועים באופן חד-צדדי ומעוות. כבר צוין במדור זה כי העיתונות הישראלית פרו-גיאורגית, והנה הבוקר ניתן למצוא ב"הארץ" גם דעה הפוכה יוצאת דופן , במאמר מתורגם של מארק אלמונד מה"גרדיאן". אלמונד מזכיר את העובדה שגיאורגיה שלחה כוחות לאפגניסטן ולעיראק בניסיון להתחבב על המערב, וכותב כי "מדינה הטוענת למעמד של קורבן עשויה להיות מרושעת באותה המידה כלפי מדינות קטנות ממנה". יודע כל עורך טוב את סוד הצמצום. כותרת הגג ב"ישראל היום" קוראת הבוקר: "אחרי חצות: נשיא ארה"ב באזהרה חריפה לפוטין", ואילו כותרת המשנה מביאה את הציטוט המדויק של הנשיא: "פעולות רוסיה בלתי מקובלות במאה ה-21, הן מסכנות את יחסיה עם המערב". ומהי הכותרת הראשית עצמה? "בוש לרוסיה: די!". אפשר אולי היה לוותר גם על הפתיחה ("בוש לרוסיה:") ולהסתפק במלה אחת ("די!"), כפי שעשו ב"מעריב" לפני כמה ימים בהקשר שונה לחלוטין. הרי ברור כי זה בוש שאומר "די!" וברור כי הנמענת היא רוסיה. במקרה הגרוע ביותר, הקוראים יתבלבלו וישייכו את הקריאה (המוצדקת תמיד, יש לומר) לסכסוך ההולם את דעתם. גם בכך אין כל רע. ל"מעריב" יש כתב בעזה, שמו ספואת כחלות. במלאת שלוש שנים לנסיגה מהרצועה הוא מדווח (יחד עם עמית כהן) על הנעשה בצד האחר של העולם, כלומר ממש פה, לידנו. ככה זה, במציאות חיינו "מעריב" מסוגל להכניס את אור הלר לגיאורגיה, אבל לא לעזה, ונאלץ להסתפק בדיווח של כתב מקומי. מכל מקום, כותרת הידיעה היא "גוש קטיף: 3 שנים אחרי", ובכותרת המשנה נכתב: "מהחלומות הרבים של העזתים על פינוי ישראלי נותרו בעיקר חוף ים וערימות זבל [...] ומי אשם? לפי התושבים, הסגר הישראלי". מה זאת אומרת "לפי התושבים, הסגר הישראלי"? אחד התושבים בעזה הוא הרי הכתב, ואמנם, המסקנה כי הסגר הישראלי אשם בחוסר היכולת של העזתים לממש את חלומות השיקום של הרצועה נובעת מהדיווח העיתונאי עצמו ולא רק מציטוטים שמלקט כחלות מעוברי אורח. הנה: "בעקבות המתיחות עם ישראל נסגרו המעברים לתקופה ממושכת, והפרויקט [הקמת שכונה חדשה] נעצר", נכתב בידיעה. וזו רק דוגמה אחת. מדוע לייחס בכותרת המשנה את האשמה הישראלית ל"תושבים"? כדי לקעקע את אמינותה. אמיר בוחבוט מדווח בעמ 17 של "מעריב" על "עוד מקרה התעללות בפלסטיני בחטיבת כפיר". לפי הידיעה, "לוחמי גדוד חרוב עצרו פלסטיני שמכר את מרכולתו בצד הכביש, כפתו אותו והשליכו אותו בצד הדרך". כל הכבוד על החשיפה, שאינה הראשונה של בוחבוט ו"מעריב" בנושא הזה. יחד עם זאת, יש לציין את נקודת המבט הישראלית של הדיווח. "הפרשה", כותב בוחבוט, "החלה כאשר פלסטיני מאזור אל-חדר, מערבית לבית-לחם, התלונן במשטרת עציון כי לפני כעשרה ימים היכו אותו לוחמי חטיבת כפיר, כפתו אותו באזיקים השליכו אותו בצד הדרך ונמלטו". כלומר, מנקודת מבטו של העיתונאי, הפרשה לא החלה עם מעשה ההתעללות, אלא עם הדיווח עליו. מדוע? משום שהפרשה האמיתית אינה ההתעללות בפלסטיני הכפות, אלא התלונה נגד החיילים. אגב, לפי גרסת הצבא, החיילים לא השליכו את הפלסטיני בצד הדרך, אלא רק "הניחו אותו בתחנת מוניות באזור ונסעו". אלוף בן מפרסם הבוקר ב"הארץ" את "טיוטת אולמרט להסכם מדף עם הפלסטינים". למה "מדף"? כי ההסכם יונח על "המדף" "עד שהרשות הפלסטינית תהיה מסוגלת לכך". מסוגלת למה? לביצועו. מה עם היכולת של ישראל לבצע הסכם שלום? היא אינה עומדת למבחן. ידינו הרי מושטת וגו. מכל מקום, לפי ההסכם החדש/ישן, 93% משטחי הגדה יועברו לידי הפלסטינים תוך חילופי שטחים של 5.5% מהאדמות. לא צריך להיות גאון מתימטי כדי לעלות על כך שחסרים עוד אחוז וחצי של שטח כדי להפוך את ההסכם לשוויוני. לפי הדיווח, שטח זה מתגלם במעבר חופשי מרצועת עזה לגדה המערבית, שיהיה, כהגדרת ישראל, "שטח איכותי". בדיווח לא מפורט מה בדיוק קובע ההסכם לגבי חזרת פליטים, אך נכתב שההצעה "שוללת את זכות השיבה". עוד עולה כי הדיון על ירושלים יידחה לשלב מאוחר יותר. האמריקאים כבר תומכים, ועכשיו נותר לראות אם גם הפלסטינים יסכימו לנוסח, הרחוק מאוד מדרישותיהם לאורך השנים. לי-אור אברבך מדווח ב"מעריב" על תוכנית רדיו חדשה בקול-ישראל בשם "מוצילרים", שתקשר בין הורים לילדיהם המטיילים ברחבי העולם; ובמוסף "המגזין" מדווח אברבך כי ערוץ 1 והעיתונאי מנשה רז יוזמים עימות בין ארבעת המועמדים לראשות מפלגת קדימה, אשר יוצע לשידור לערוצים המסחריים. מיכל גרינברג מדווחת ב"הארץ" כי בראש רשימת מרצ למועצה העירונית בבאר-שבע יעמוד משה פריאל, לשעבר כתב ב"הצופה", ערוץ 7 ו-nrg. בעיתון "גלובס" מדווחת יעל גאוני כי עו"ד סיגלית שאלתיאל תמונה לחברת מועצת הרשות השנייה, ובכך יושלם הרכב המועצה לאחר שלוש שנים שבהן היה הרכבה חסר. |
התאגיד העמיד לתרבות הישראלית גוף יצירה מפואר • אם יסגרו אותו, האזרחים יאבדו יצירה מקורית בעברית ואלפי עצמאים יאבדו את פרנסתם | אני מצלם בערך 20 שנה, ואני מתפרנס משלל הערוצים בישראל. אני לא נהנה מביטחון תעסוקתי - כי אני עצמאי וככה זה אצל עצמאיים – אבל אני אוהב מאוד את העבודה שלי. עשיתי בטלוויזיה הכל. באמת הכל. ריאליטי, דוקומנטרי, תוכניות, סדרות ומה לא. בשנים האחרונות, חלק יפה מהפרויקטים שאני עובד בהם נעשו עבור התאגיד. כולם פרויקטים שהצליחו מאוד: "זמן אמת", "קופה ראשית", "מעברות", "המנדט", "פגישה עם רוני קובן", "כראמל" ועוד. אף לא אחד מהם היה יקר במיוחד - וכולם נעשו במיקור חוץ. בתיאוריה, את כולם יכלו גם לעשות בערוצים המסחריים. באופן מעשי, הפרויקטים לא נעשו בערוצים המסחריים. כי זו תמצית ההבדל בין התאוריה לבין המציאות. רק מהרגע שהתאגיד התחיל לשדר, התחילו לייצר היקף יצירה כזה גדול בישראל. בחמש שנות קיומו, העמיד התאגיד גוף יצירה מפואר לתרבות הישראלית שאין כדוגמתו. ואם אנחנו מדברים על רייטינג, אז כמעט כל פרויקט שהייתי חלק ממנו חצה את רף מיליוני הצפיות ברשת. חלקם קיבלו מעמד של קאלט בתרבות הישראלית. "כאן" יוצרים את התרבות הישראלית. בלעדיהם, נמשיך לקבל עוד מאותו הדבר שקיבלנו לפני "כאן": אנשים יושבים באולפן ומדברים על אקטואליה, אנשים מבשלים, אנשים שרים, אנשים רוקדים, אנשים רבים בתוך בית סגור, מסביב לעולם ועל אי בודד ואנשים מנסים למצוא אהבה אינסטנט - זה אחלה ויש לזה מקום, אבל מ"כאן" קיבלנו גם דברים אחרים. תוכן אחר. ויש עוד עניין. בפחות כסף ממה שעלתה רשות השידור, התאגיד מזרים כסף במיקור חוץ להרבה יותר אנשים ומפרנס אלפי עצמאים. כותבים, במאים, צלמים, עורכים, אנשי צוות, נהגי מוניות וגם אנשי קייטרינג. תעשייה שלמה של עצמאים, ציבור שלם שאין לו שום ביטחון תעסוקתי, ועכשיו גם מאיימים עם חרב מעל צוואר הפרנסה שלהם. אם יסגרו את התאגיד, אזרחי המדינה יישארו בלי יצירה מקורית בעברית - ואלפי עצמאים מוכשרים מאוד יישארו בלי פרנסה. זה לא צחוק. אלירן קנולר הוא צלם ויוצר, יוצר הסרט "הטקס" |
8 שאלות שיעזרו לכם למצוא את המועמד שהכי מתאים לכם. ביקשנו מהמועמדים והמועמדות לכנסת ה-21 לענות על שמונה שאלות זהות שהציעו העוקבים של שקוף. עכשיו תורך לבדוק - מי חושב כמוך ומי רחוק מדעתך? | | יעל פינקלשטיין, אסף נתיב | לקראת הבחירות פנינו לעוקבי ועוקבות שקוף בשאלה: מה אתם הייתם רוצים לשאול את המועמדים לכנסת? קיבלנו מאות שאלות נהדרות בתחומי שקיפות, מנהל תקין ודמוקרטיה – וסיננו את אלה הנפוצות ביותר לשמונה שאלות נבחרות. בשבועות האחרונים שלחנו את השאלות למרבית המועמדים והמועמדות לכנסת – 51 מהם (נכון לרגע זה) בחרו לענות לשאלותינו. ועכשיו תורכם לבדוק: מי המועמד שהכי דומה לכם בעמדותיו! פנינו למרבית המועמדים והמועמדות לכנסת באמצעים שונים, לעיתים ישירות ולעיתים דרך הדובר או היועץ. כאמור, 52 מהם ענו לשאלותינו. עם זאת, מועמדי מפלגות העבודה ומרצ הביעו נכונה גבוהה יותר להשתתף, בעוד שאלה מהליכוד, ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו ואיחוד מפלגות הימין הגיבו במשורה. המפלגה היחידה שסירבה באופן גורף לענות לשאלותינו, בלא יוצא מן הכלל: הימין החדש. כמו כן, לצערנו ועל אף ניסיונות מאומצים – לא הצלחנו להגיע לחברי בל"ד ולקבל את תשובותיהם. מה עמדתך על המצב הנוכחי בו חברי הכנסת יכולים לקבוע לעצמם את השכר? האם את מתחייבת להשקיף את יומנך אם תבחרי (להוציא פגישות פרטיות, מקרי רווחה ומקרים פוליטיים רגישים)? האם תתחייבי לפרסם כללים לחסימות של אזרחים בדפים הרשתות החברתיות שלך? האם לדעתך יש להשקיף את ההצבעות והפרוטוקולים של ועדת השרים לענייני חקיקה? מה עמדתך בנוגע לקנאביס? אם את תומכת בחקיקה שתקדם שקיפות שלטונית (לדוגמא: שחברי כנסת יחשפו את מצבת הנכסים שלהם, שקיפות בקיזוזים מהמליאה וכו)? במצב דמיוני שבו חס וחלילה יוגש נגדך כתב אישום – האם בכוונתך להתפטר מתפקידך? מה עמדתך בנוגע לתחבורה ציבורית בשבת? לכל המועמדים והמועמדות ניתנה גם האפשרות לנמק או להעיר על התשובות בשדה חופשי בסוף השאלון. *מכאן והילך הניסוח הוא בלשון זכר, אך מתייחס לכל המינים בהתבסס על התשובות שקיבלנו, יש בסיס להאמין שהכנסת הבאה תהיה שקופה יותר! מבחינת שכר חברי הכנסת: כיום, הח"כים הם שקובעים את השכר של עצמם. אמנם קיימת ועדה עצמאית המייעצת – אך ההחלטה הסופית נותרה בידי חברי הכנסת. 94% מהמשיבים לשאלון תומכים בהקמת ועדה שתקבע באופן עצמאי את שכר הח"כים. להסכמה הזו שותפים מכל קצוות הקשת הפוליטית: החל מאיתמר בן גביר דרך צחי הנגבי, אבי גבאי, עופר כסיף ואיימן עודה. נושא נוסף בו הסכימו המועמדים באופן גורף, (92%) היא השקפת ההצבעות והפרוטוקולים של ועדת שרים לענייני חקיקה. ועדה זו הופכת את הכנסת שלנו לתיאטרון – במקום שההחלטות על הצבעות יתקבלו על ידי חברי הכנסת, הוועדה קובעת בפועל מה יקרה במשכן באמצעות הטלת משמעת קואליציונית. יתרה מכך – הליך קבלת ההחלטות בוועדה – מהדיונים ועד ההצבעות – לא שקופות לציבור, ואפילו לא לחברי הכנסת. השאלה הבאה עסקה ביומני חברי הכנסת. חשוב להדגיש: חשיפת יומן היא דרך מצוינת בעבור הח"כים להראות לציבור, שמשלם את משכורתם, שהם עובדים בשבילו. וגם חשוב לומר: אנו תמיד מדגישים כי בשלושה מקרים אין צורך להכליל את פירוט הפגישות ביומן השקוף: אירועים ופגישות אישיות (אלא אם הפגישות הללו מובילות לניגוד אינטרסים, כי החבר הכי טוב שלך הוא טייקון גז), מקרי רווחה (מספיק לרשום בכותרת "מקרה רווחה") ופגישות פוליטיות רגישות, שהן כורח המציאות. וגם כאן הייתה הסכמה רחבה: 94% שהתחייבו לחשוף את יומנם בתנאים הללו לעומת 6% שהודיעו כי לא יעשו כן / נמנעו מלענות על התשובה. בשאלה "במצב דמיוני שבו חס וחלילה יוגש נגדך כתב אישום – האם בכוונתך להתפטר מתפקידך?" ראינו פערים מעניינים. ראשית, 6 מהמועמדים בחרו שלא לענות על השאלה כלל – ביניהם סגן השר יעקב ליצמן, הנמצא בחקירת משטרה בימים אלה, וכן סתיו שפיר ואבי גבאי (העבודה), שטענו כי מדובר במצב בלתי סביר לחלוטין לגביהם. בשאלה זו נתקלנו גם בהבדל מגדרי מעניין. המועמדות לכנסת שהשיבו התחלקו לשתיים: כמעט מחציתן הודיעו שיתפטרו לאחר המלצת המשטרה על כתב אישום וכמעט מחציתן לאחר הגשת החלטת פרקליטות על כתב אישום אך לפני שימוע. יוצאת דופן היא ח"כ שרן השכל שהודיעה שתתפטר לאחר שימוע (והוסיפה בהערה: "בעיניי ראוי להתפטר בכפוף לפרטי המקרה ורק כאשר היועמ"ש מגיש את כתב האישום לבית המשפט, וזאת כאשר מדובר בעבירה חמורה"). בקרב המועמדים לכנסת, ראינו הבדלים גדולים יותר: 35% יתפטרו עם המלצת המשטרה, 21% לאחר הגשת כתב אישום, 26% לאחר השימוע ו-18% (!) הודיעו שיתפטרו רק לאחר פסק דין חלוט (בצלאל סמוטריץ, איתמר בן גביר, מיקי זוהר, גלעד אלפר, משה אבוטבול וצחי הנגבי שהעיר: "החוק בעניין זה מאוזן וראוי: שר מתפטר מיידית מהממשלה. ח"כ מתפטר משנמצא כי נפל קלון בהתנהלותו"). לסיום גם נציין כי 60% מהמועמדים והמועמדות תומכים בלגליזציה של קנאביס, בעוד ש-38% תומכים אך ורק בהקלות לקנאביס רפואי – ביניהם סגן שר הבריאות ליצמן. רק מועמד אחד השיב שהוא תומך במצב הקיים: ח"כ יעקב מרגי. |
"הארץ" מתמקד במזרח ירושלים | "מעריב" מציג מדורים חדשים | נחום ברנע מסביר את האיבה של הלן תומס לישראל | במזרח ירושלים מופץ סם חדש הגורם לפרנויות קשות, מדווח עוז רוזנברג בתחתית עמ 21 של "הארץ". ר, בן 19, סטודנט שנה א בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, תושב הכפר צור-באהר, ניסה לשרוף את ביתו. ע, בן 18, תושב שיח גראח, התנפל על מנהלת היחידה למלחמה בסמים של העירייה במזרח ירושלים משום שחשד כי היא גנבה מראשו את כרטיס ה-SIM. א, בן 17 מהכפר ענתא, תקף בני משפחה, התפשט ונמלט מביתו. "בכל המקרים", מציין רוזנברג, "מדובר בצעירים נורמטיביים, כולם תלמידי בית-ספר או אוניברסיטה, ללא עבר ידוע של שימוש בסמים". "העובדה שחדירת הסם החדש מתרחשת דווקא במזרח ירושלים אינה מפתיעה את הד"ר ואליד חדד מהרשות הלאומית למלחמה בסמים", מוסיף רוזנברג. חדד אומר לו כי ברשות מודעים לכך שיש במזרח העיר מעבדות פיראטיות לייצור סמים. "יש הרבה מובטלים עם תעודת רוקחות או כימאי שהסוחרים מנצלים את הידע שלהם כדי להפיק סם מסוג חדש", הוא מסביר. "לוקחים כל מיני סמים שאפשר להשיג בקלות, כמו חגיגת וכאלה, מוסיפים להם אמפטמינים וחומרים ממריצים". העובדה שאדם סובל מדלוזיות פרנואידיות אין משמעה כי לא רודפים אחריו, כמובן. רוכלי רחוב פלסטינים במזרח ירושלים, המוכרים בלא רישיון בייגלה, פלאפל, תירס או את משקה התמרהינדי, סופגים מהעירייה קנסות, צוברים חובות ולעתים מקבלים עונשי מאסר, מדווח ניר חסון בתחתית עמ 14 של "הארץ". חובו של הרוכל זכי סבאח משער יפו, למשל, עומד על 330 אלף שקל. בעבר ריצה שנת מאסר בגין אי-תשלום חובות. "לרוכלי העיר העתיקה אין למעשה ברירה", כותב חסון, "שכן בשלוש השנים האחרונות לא ניתן להוציא רישיון לרוכלות, בשל הנחיה של היועץ המשפטי של העירייה". "בתקופה הקרובה צפוי להיערך פיילוט אשר לאחריו יתקבלו החלטות כוללות לגבי תחום הרוכלות בבירה", נמסר בתגובה מעיריית ירושלים. "מחסום קלנדיה הוא גבב עגלות לממכר מיץ תמרהינדי, לצד דיסקים מזויפים ומוכרי ממחטות", כותב רועי ציקי ארד בכפולה הפותחת של "הארץ". ארד התלווה לנסיעה של קבוצת ילדים מכפר עקב, השייך לתחום המוניציפלי של ירושלים, אך נמצא מעבר לחומת ההפרדה, בדרכם אל טורניר הכדורגל של שכונות העיר. "הילדים אוחזים בתעודות לידה תכולות מנוילנות, מציצים זה בתעודת הלידה של זה ומתבדחים, כאילו היה זה משחק. זה לא משחק", כותב ארד. "אנחנו בני ירושלים, אנחנו רגילים לירושלים, אם יקרה מצב כזה, כולם ירצו לעבור לתוך ירושלים, אנשים יגורו גם בכביש", אומר חלמי ברק, מנהל בית-חולים ליולדות בשכונת כפר עקב, לניר חסון וברק רביד. "מצב כזה", שעליו מדבר מנהל בית-החולים, הוא שינוי בגבולות המוניציפליים של עיר הבירה. חסון ורביד מדווחים בכפולה הפותחת של "הארץ" כי ראש העירייה ניר ברקת גיבש באחרונה תוכנית "להחלפת האחריות למתן השירותים לתושבים בין העירייה למינהל האזרחי, בתפר בין גדר הביטחון לגבול המוניציפלי". במלים אחרות, ברקת מעוניין לוותר על השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר/חומה/מכשול החוצה את עיר הבירה לשניים. ב"ישראל היום" מדווחת עדנה אדטו כי ועדת השרים לענייני חקיקה תדון ביום ראשון הקרוב בהצעת חוק פרטית שיזם ח"כ אריה אלדד ונועדה להכריז על ירושלים כבירת ישראל והעם היהודי. "הרקע להצעת החוק הוא הנסיונות הבלתי פוסקים שהחלו בהחלטת החלוקה של ארץ ישראל, שניסתה לגזול את ירושלים מידיו של העם היהודי, וכלה בהצעות הפוליטיות האחרונות לחלוקת ירושלים או למתן סמכויות בינלאומיות לגופים שונים בתחומי ירושלים", מסר אלדד ל"ישראל היום". "רק לאחרונה היינו עדים להתערבות אמריקאית בירושלים בנושא הבנייה". לא רק האמריקאים מתערבים. לפי הכותרת הראשית של "הארץ", "אירופה מזהירה את ישראל שלא ליצור רצף בין ירושלים למעלה-אדומים". חסון ורביד מדווחים כי "שגריר האיחוד-האירופי בישראל, אנדרו סטנדלי, הגיש אתמול למשרד החוץ מחאה רשמית על פינוי תושבים בדואים והריסת בתי פלסטינים בשטח אי-1, אזור שבו ישראל מתכננת להקים בעתיד שכונה שתיצור רצף טריטוריאלי בין ירושלים למעלה-אדומים". רביד וחסון משוחחים עם אל"מ במיל שאול אריאלי, איש המועצה לשלום ולביטחון וממובילי יוזמת זנבה, ועם אחמד אבו-לאבן, איש עמותת עיר-עמים, ומבינים מהם כי "מתרבים הסימנים לכך שישראל מכשירה את התנאים לבנייה בשטחי אי-1. עיקר הסימנים עולים מעבודות במערכת הכבישים הסבוכה שמתפתחת במזרח ירושלים והסביבה. [...] הסימנים מתחברים לכדי מהלך שיאפשר מערכת כבישים נפרדת לישראלים ולפלסטינים: מערכת אחת לישראלים שנוסעים ממערב למזרח, מירושלים למעלה-אדומים, ומצפון לדרום, מההתנחלויות בשומרון לבירה; ומערכת שנייה לפלסטינים, מצפון לדרום, מרמאללה לכיוון בית-לחם, ובעתיד גם ממערב למזרח, מהפרברים הדרומיים של ירושלים לכיוון יריחו ובקעת הירדן, בציר שיעקוף את מעלה-אדומים". לידיעה מצורפת מפה של אזור המריבה החדש/ישן. "הקו הירוק", קו הפסקת האש שנפרץ בשנת 1967, לא נראה במפה. טוריהם הקבועים של דאה הדר ואביעד קיסוס נעדרים הבוקר ממוסף "הארץ". במוסף "סופשבוע" של "מעריב", לעומת זאת, טור אישי חדש ללילך סיגן, לשעבר עורכת בכירה ב"גלובס". "תראו למשל את ביבי ואבו-מאזן", היא כותבת בטור הבכורה, "תכלס, שניהם מתנהגים כמו כוסיות". "לפני חצי שנה עתר גוש-שלום לבג"ץ נגד החוק האוסר חרם על מוצרי ההתנחלויות", נכתב במודעה הקבועה של התנועה בכפולה הפותחת בגליון יום שישי של "הארץ". "פרקליטות המדינה מתקשה להגן על החוק שהיא עצמה ניסתה למנוע את חקיקתו. השבוע היא ביקשה משופטי בג"ץ להעניק לה ארכה נוספת". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" כותב נדב שרגאי על מחקר מקיף שערכו עדי ארבל ויואל גולובנסקי עבור המכון לאסטרטגיה ציונית, שבמסגרתו נבדקו מקורות המימון של מאות עתירות לבג"ץ שהוגשו על-ידי "ארגוני השמאל" בשנים 2009-2000. לפי הממצאים, ממשלות זרות מעורבות בעתירות ומממנות את הגופים שפונים לבג"ץ. "לא תמיד העותרים זוכים", מדגיש שרגאי, "למען האמת – בחלק ניכר מהעתירות הם מפסידים, אבל בכל המקרים מדינת ישראל מוצאת עצמה בעמדת הנאשם והמתגונן. מרבית הפניות הללו לבג"ץ כשלעצמן יוצרות שיח תקשורתי וציבורי, שבו המדינה מוצגת כאויב חסר חמלה של זכויות האדם והפרט". כדוגמה מציין שרגאי את העתירה שהגיש הוועד הציבורי נגד עינויים נגד הסיכולים הממוקדים. הוועד קיבל מאות אלפי שקלים מבריטניה ומהאיחוד-האירופי, ובעזרת מימון זה עתר בטענה כי "פעולת חיסולו של אדם בשעה שאינו מהווה סכנה מיידית לאדם אחר היא הוצאה להורג ללא משפט". בג"ץ אמנם פסק שאין לקבוע בצורה גורפת שכל סיכול ממוקד הוא אסור כשם שאין לקבוע שכל סיכול ממוקד הוא מותר, אך "בפועל השפיעה העתירה, שהגיש ארגון ישראלי הממומן על-ידי כסף אירופי, על המדיניות המבצעית והפוליטית של ישראל". "אין זה מן הנמנע שעצם הדיון בעתירה נגד הסיכולים הממוקדים יצר חשש בקרב חיילי ומפקדי צה"ל מהעמדה לדין, ומנעה את ביצועם", טוענים ארבל וגולובנסקי. דוגמה נוספת שמציין שרגאי נוגעת ל"סוגיית אספקת דלקים ומוצרים לעזה". על-פי שרגאי, על אף שהעתירות בעניין זה נדחו, הארגונים "הצליחו להפוך את בית-המשפט העליון לכלי שרת בידי המערכה הפוליטית שניהלו. כלי התקשורת הציגו בהרחבה את עתירותיהם לבג"ץ; צה"ל אולץ לפעול עם יועץ משפטי צמוד במהלך תכנון עופרת-יצוקה, ובמערכה הציבורית של הארגונים סביב המצור על עזה חבשה ישראל את ספסל הנאשמים כאחראית לענישה קולקטיבית כלפי אזרחי עזה, פגיעה באזרחים ותגובות צבאיות ללא פרופורציה". במוסף "הארץ" כותב אורי בלאו על גידול בהיקף התרומות לעמותת אם-תרצו. בשנת 2010 קיבלה התנועה תרומות בסך 1.66 מיליון שקל, כמעט פי ארבעה מהשנה הקודמת. בין התורמים קבוצת עזריאלי, שהעבירה 30 אלף שקל לתנועה; יצואנית היהלומים ליאו שכטר, שתרמה כ-74 אלף שקל; קרן סגל לישראל, עמותה בראשות איש העסקים יותם בר-חמא, שתרמה כ-77 אלף שקל; וידידי הציונות הדתית, עמותה בראשות צבי צויבל, שתרמה כ-74 אלף שקל. כמו כן קיבלה אם-תרצו 95 אלף שקל מהארגון האמריקאי הקרן המרכזית לישראל. בלאו מבקש תגובות מהתורמים, אך נענה בשלילה (למעט עמותת ידידי הציונות הדתית, שמסרה כי היא "פועלת להגשמת מטרותיה שנקבעו לפי כל דין, ובדעתה להמשיך לעשות כן גם בעתיד"). בלאו ועורכיו ב"הארץ" מרימים תרומה משל עצמם לתרבות הדיון בישראל ומעניקים קרדיט מלא לעיתונאי שחר גינוסר מהעיתון המתחרה "ידיעות אחרונות", שבשבוע שעבר חשף פרטים אחרים על התרומות לאם-תרצו. במדור "ספרות" שבמוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ההבהרה הבאה: "מהצילום של הגר ינאי שהתפרסם בגיליון הקודם נשמט קרדיט לH&M ולקסארה". כמה מהעיתונים מדווחים בבולטות על החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין לסגור את התיק נגד ח"כ חנין זועבי וישראלים אחרים שלקחו חלק במשט פרו-פלסטיני לעזה. בשער "ידיעות אחרונות" כותרת שנונה: "חנינה לחנין: לא תועמד לדין". אמנם חנינה ניתן להעניק רק למי שהורשע, ואילו חנין כלל לא הועמדה לדין, אך גם כבוד היועץ וינשטיין לא יוכל להכחיש שהאותיות ח, נ ועוד נ אחת משותפות לשתי המלים. בראש הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על ההחלטה שלא להעמיד את חנין לדין תחת עוד כותרת טבלואידית מפגרת, במובן הפעיל של הביטוי. הכותרת, "היתה, ראתה ולא תואשם", מסתירה את העובדות הרלבנטיות בידיעה במקום לחשוף אותן, ובכך הופכת את קוראיה למפגרים יותר. כלל לא נשקל להעמיד את חנין, וישראלים אחרים, לדין על אי-מניעת פשע, כפי שניתן להבין מהכותרת. בידיעה מאת טובה צימוקי, יובל קרני וצביקה ברוט נכתב במפורש שזועבי והישראלים האחרים שהשתתפו במשט לא נחשדו בתקיפת חיילים, וכי השאלה שעמדה בפני היועץ וינשטיין נגעה להעמדה לדין בחשד לעבירה של ניסיון להיכנס לשטח עזה שלא כדין. הכותרת המזועזעת היתה יכולה להתפרסם לפני חודשים, לאחר סיכום החקירה והעברת הממצאים לפרקליטות, לא כעת. בטור פרשנות נלווה מסבירה צימוקי כי "העבירות-לכאורה שבהן ניתן היה להאשים את זועבי נעשו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל", ועל כן התעוררו קשיים משפטיים. כל המידע הזה היה מונח בפני העורך, ובכל זאת הוא בחר לפנות לקיבתם של הקוראים ולא אל שכלם. "זעם על סגירת התיק נגד זועבי", לשון הכותרת ב"ישראל היום", שמתמקדת בתגובות המערכת הפוליטית בישראל, ובעצם תורמת להתעוררות תגובות דומות גם בקרב הקוראים. לידיעה נלווים שני טורי פרשנות. דרור אידר חושב שפעולותיה של חנין חוסות תחת חופש הביטוי המוענק לחברי-כנסת, אך קורא להעמיד לדין את יתר הישראלים שלקחו חלק במשט ואינם בעלי חסינות. ד"ר אביעד הכהן, הפרשן המשפטי של העיתון, כותב כי "בהעדר הנמקה ראויה ומפורטת, לא ניתן לשבח את ההחלטה או לבקרה". "מה בדיוק היו העבירות שבהן נחשדו ח"כ זועבי ועמיתיה לספינת השלום ושמהן זוכו?", תוהה הכהן. "תקיפה? עבירות נגד בטחון המדינה? נגד חיי אזרחים ישראלים? כניסה לשטח צבאי סגור? וממה בדיוק נבעו הקשיים הראייתיים? האם ח"כ זועבי טענה שלא היא היתה על הספינה, אלא כפילה שלה?". כאמור, תשובות לכל השאלות האלה מצויות בסיקור של "ידיעות אחרונות", ובאופן תמציתי יותר גם בסיקור של "ישראל היום". בכל העיתונים, למעט "הארץ", דיווחים בעקבות העובדה שחמש חיילות סיימו את קורס הטיס האחרון בצבא ההגנה לישראל. "הטובות לטיס", לשון כותרת תכולה על רקע לבן בשער "ידיעות אחרונות", מעל תצלום [דובר צה"ל] של חמש נשים בסרבלים וקסדות טיס, עומדות חבוקות לצד מטוס של חיל האוויר. על פני כל עמ 3 של "ידיעות אחרונות", אחת הפלטפורמות הנחשקות ביותר במדיה הישראלית, מדווח יוסי יהושוע על חמש הטייסות החדשות. כמחצית העמוד מוקדשת לתצלום נוסף שלהן [דובר צה"ל]. ידיעה דומה [אחיקם משה דוד] ותצלום זהה [דובר צה"ל] מתפרסמים בעמ 15 של "מעריב". "החמישייה הסודית", מוגדרות הטייסות החדשות בשער "ישראל היום", מעל אותו תצלום [דובר צה"ל]. מרבית עמ 13 בעיתון מוקדש לסיקור [לילך שובל] סיום הקורס של הטייסות. לסיקור נלווה גזיר מעיתון "ישראל היום" של ה-24.10.11, אז נחשפה העובדה כי לראשונה בתולדות הצבא, תסיימנה חמש צוערות את קורס הטיס. מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, מצוטט בידיעה כאומר: "שילוב נשים אצלנו הוא כבר לא עניין מיוחד. יש בחיל האוויר נשים כמעט בכל תחום, והן מאיישות גם תפקידי פיקוד". ב"הארץ" אכן לא רואים בכך עניין מיוחד. העיתון נמנע מלשתף פעולה עם מחלקת יחסי-הציבור של צה"ל ולא מפרסם הבוקר מלה על הטייסות החדשות. "המבקר כבר יודע מה קרה בפרשת הרפז", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף במדורם הקבוע שבמוסף "הארץ השבוע" של "הארץ". "[...] נדמה שגם אשכנזי, ששב והעיד באחרונה בפני המבקר, כבר יודע כי הוא הנפגע העיקרי מן הדו"ח". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", מקדיש את זנב מדורו הקבוע במוסף "ממון שישי" לפינלנד. "שוב מדברים על פינלנד, בהקשרים של חינוך ומדינת רווחה", כותב פלוצקר, בעקבות המוסף המיוחד של "דה-מרקר" שיצא אתמול לאור והוקדש כולו למודלים הכלכליים של מדינות סקנדינביה. פלוצקר לא מתרגש ונכנס לעמדת Been there done that, או כפי שהוא עצמו כותב, "הייתי שם, כתבתי משם". פלוצקר מזכיר את המועקה הקשה של הפינים: עליית מפלגה ניאו-פשיסטית, שקיעתה של נוקיה, 75% מהעובדים חברים באיגודים מקצועיים עם עבר קומוניסטי והסכמים קיבוציים, ומשק יותר ריכוזי מזה של מדינת ישראל. "עתידנו קודר, הם אמרו לי, והסתכלו עלי בקנאה", מסכם פלוצקר. את מדורו פותח פלוצקר בדיון על האחראים האמיתיים להפקרת כספי החסכונות של הציבור. לפי פלוצקר, ממשלות ישראל האחרונות נושאות באחריות, משום שהן העבירו "שורה של חוקים חדשים ששלחו את החיסכון הפנסיוני של הציבור לגונגל של שוק ההון החוץ בנקאי" (ועדת בכר ומהלכי חקיקה נוספים). כדוגמה לאגרות חוב מסוכנות ששאבו את חסכונות הציבור נותן פלוצקר את אלה שהנפיקה חברת אמפל שבשליטת יוסי מימן. האגרות נקנו בהמוניהן על-ידי מנהלי הקופות והקרנות, וכעת אין למימן כסף להחזיר. "במה ניתן להאשים את מימן?", שואל פלוצקר. "שמכר את מניותיו בחברת הגז לאמפל במחיר מנופח? נכון, אבל מיד אחר-כך קנו את המניות של אותה חברת הגז משקיעי חוץ מנוסים מאמריקה ומתאילנד במחיר אפילו יותר גבוה; ששילם לעצמו שכר והטבות בנדיבות מופלגת? נכון, אבל במציאות הישראלית המעוותת, שכר של 2 מיליון דולר לשנה לא נתפס כחריג, מה גם שהאופציות שקיבל ירדו לטמיון; שהזרים לערוץ 10 כ-700 מיליון שקל? נכון, אבל בכך הציל את הערוץ מקריסה – בלי שראה או יראה גרוש אחד בחזרה מהשקעה שהפכה לפילנתרופיה". גם אלי ציפורי מקדיש את מדורו השבועי הקבוע ב"גלובס" למימן וקשייו, אך מסקנותיו פחות סלחניות, אף שהוא מבקר קבוע וחריף של אותה שורה של חוקים שנגדם יוצא גם פלוצקר. ציפורי מזכיר כי בשנים 2005–2010 עמדה עלות השכר של מימן, מנכ"ל ויו"ר אמפל, ושל אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של החברה, על כ-80 מיליון שקל. "עלות השכר המנופחת הזאת מנותקת לחלוטין מהביצועים הכספיים העגומים של אמפל ומביצועי המניות בשוק ההון שהתרסקו בעשרות אחוזים" (רווח נקי של החברה בשנים הללו: 327.8- מיליון שקל). "אין לנו בעיה עם מנהלים שגורפים הון", מדגיש ציפורי, "ובלבד שייצרו הון לאורך שנים גם לבעלי המניות. המקרה של אמפל, מימן ואילוז הוא המקרה השכיח: בעלי המניות מתרוששים, המנהלים מתעשרים". בהמשך מצטט ציפורי מראיון שהעניקה באפריל 2009 אילוז למוסף "ליידי גלובס". כשנשאלה אז על שכרה השיבה: "ביקורת של אנשים אחרים פחות מעניינת אותי מסיבה פשוטה, יש לי ביקורת עצמית כל-כך עמוקה ונוקבת, כל-כך קשה, שאין כמעט סיכוי שאדם אחר יהיה יותר קשה איתי ממה שאני עם עצמי. יוסי מימן הוא זה שעבורו אני עושה את העבודה, והוא – ולא אף אחד אחר – יודע בדיוק מה אני עושה. הוא הבוס שלי והבנאדם היחיד שדעתו ברמה המקצועית חשובה לי". ועוד אמרה אילוז: "שכר הוא לא מתנה. הוא תמורה בגין אחריות ומקצוענות. הכל נמדד לפי הביצועים שלך, וביצועים צריכים להימדד לפי סוג העסק". הנה תמצית התרגום של ציפורי לדבריה: "הציבור, בעצם, יכול לקפוץ לי וליוסי". בכל העיתונים דיווחים על עשרות ההרוגים משורה של פיגועים בעיראק, ימים אחדים לאחר צאת כוחות הצבא האמריקאי מהמדינה. ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מסתפקים בידיעה קצרה. "הארץ" ו"מעריב" מציעים לקוראיהם גם טור פרשנות נלווה. "קצרה הדרך למלחמת אזרחים", היא כותרת רשימת הפרשנות של צבי בראל ב"הארץ". לעיתון "גלובס" צורף השבוע המגזין "פירמה", אשר הכיל שוב שלל כתבות בנושאי תקשורת [עורך: לי-אור אברבך]. בכתבה מאת אברבך וענת ביין-לובוביץ, על השלכות סגירת ערוץ 10, מצוטט דוד אוחיון, מנהל מינהל ומשאבי אנוש בערוץ 10. "מספר העובדים בערוץ 10 ובחדשות 10 עומד על 450. [...] רובנו המכריע הוא בעלי משפחות עם 3-2 ילדים. אני בן 47 עם 3 ילדים, הקטן בן 3 חודשים והגדול בן 10, ואני מדגם מייצג של רוב עובדי הערוץ. אנשים פה התחילו רווקים, התחתנו, הקימו משפחות, לקחו משכנתאות. זו מערכת של 450 מפרנסים. [...] אף אחד לא יחכה לי בחוץ. אני אמצא עבודה כפשרה. אחלק עיתונים בלילה אם צריך, לא אשאר מובטל. אבל בגילי המתקדם, אני לא רואה שמישהו קופץ עלי מחר. זה ההארד-קור של מעמד הביניים. השוק ייחתך בחצי. וכולם מזכירים לנו את עובדי טלעד לשעבר, שחלק מכריע מהם עדיין נהגי מוניות". ליאת רון מראיינת את רותי סיני ודוד רגב, כתבי רווחה שעזבו לאחרונה, מרצון או באי-רצון, את עיתוניהם. "העורך החדש לא התעניין במחאה", אומרת סיני על ניר חפץ וטוענת כי בתקשורת הישראלית יש "מגמה לחסל את המקצועיות" של כתבי הרווחה. סיני חוזרת גם על הטענה שהשמיעה בפני יובל דרור ושפורסמה באתר זה, בדבר פסילת מאמרים שלה משיקולים לא ענייניים. "מעריב" מגיב ל"גלובס" ואומר: "הדברים אינם נכונים. סיני פירסמה מאמרים במגוון נושאים ללא הגבלה, בדיוק על-פי אותם שיקולי עריכה הנהוגים בכל כלי התקשורת. את ההוכחות לכך ניתן היה למצוא מדי שבוע בין עמודי מעריב". עוד ב"פירמה", ראיון של יובל אביבי עם אודטה שוורץ ("אנחנו עוברים למהדורת אינטרנט, לא יהיו יותר בעלי טור, הפורמט המודפס יהיה חדשות בלבד", אמר לה העורך לשעבר אבי משולם כשפיטר אותה מ"מעריב"); ראיון של יובל יועז עם משה נגבי ("היתה לי הארה מסוימת בעקבות פרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון", אומר נגבי. "היום במדינות דמוקרטיות האיום המרכזי על חופש העיתונות הם האינטרסים הכלכליים של בעלי כלי התקשורת עצמם. ובתי-המשפט לא יכולים להגן על העיתונאי מפני הבעלים, כי אתה לא יכול לחייב בעל עסק להפסיד"), וכתבה של יאיר טרציצקי על אתר "פרופבליקה" ("לפני שנתיים גייסנו תרומות מבודדים בסך מיליון דולר", אומר לו ריצרד טופל, מנכ"ל האתר. "השנה אנחנו כבר עומדים על 2.8 מיליון דולר, וזה רק בשמונה חודשים. הרוב מגיע בסוף השנה בגלל חוקי המס בארצות-הברית"). מיה מנע מדווחת הבוקר ב"מעריב" כי מועצת הרשות השנייה החליטה לחייב את תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה לשלב רצועת שידור בהשתתפות נשים. על-פי הידיעה, הרשות אישרה את לוח השידורים של התחנה לאחר ששולבה בו רצועת שידור יומית בהשתתפות נשים (לעידן יוסף מאתר NEWS1 פרשנות שונה להחלטות הרשות). עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" כי ענת קם, שהיתה מקור של העיתונאי אורי בלאו וכעת מרצה עונש מאסר בכלא נווה-תרצה, נפגשה בבית-הסוהר עם יסכה וייס, תושבת המאחז הבלתי חוקי רמת-מגרון, שעצורה בחשד להשחתת רכוש של פלסטינים. על-פי הדיווח, שלשום הגיע ח"כ מיכאל בן-ארי לבקר את וייס, ושמע ממנה "על השיחות הממושכות, על הוויכוחים האידיאולוגיים ואפילו על סימפטיה הדדית מסוימת שהתעוררה בין השתיים". אתמול הופיע לראשונה מדור תיקונים חדש ב"מעריב". זהו צעד מבורך וראוי לכל שבח. כה לחי. הלוואי שהעיתונים האחרים ילכו בעקבות "מעריב", וייחדו מדור לתיקון שגיאות שהובאו לתשומת לבם ולתיקון שגיאות שלא. הבוקר מצטרפים ל"מעריב" מדורים חדשים נוספים. מלבד המדור האישי החדש של לילך סיגן, שמוזכר לעיל, מופיע מדור איכות סביבה חדש מאת אביעד פוהורילס ועדי חשמונאי, במקום זה שכתב וערך עד לאחרונה אביב לביא, ומדור חדש לענייני מגדר, מאת בילי מוסקונה-לרמן. דבורית שרגל מדווחת הבוקר כי מיום ראשון יגדל מוסף "עסקים" של "מעריב" ל-24 עמודים (ביום ראשון שעבר החזיק 20 עמודים). כל אלה חדשות מבורכות ויש לקוות שלא רק מספר העמודים יגדל, אלא גם התוכן ישתפר. מנגד, גם השבוע נכללו בקונטרס החדשות של העיתון עמודים שהודפסו בשחור-לבן בלבד. משמוש העמודים בשני הגליונות האחרונים של המוסף "סגנון" מעלה כי הם מודפסים על נייר איכותי פחות מהרגיל. ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכו עדי גולד וטל מילר עם העיתונאית הוותיקה הלן תומס, שגורשה מהבית הלבן לאחר שאמרה כי על היהודים "לעוף לעזאזל מפלסטין, ולחזור לפולין, לגרמניה ולארה"ב". בראיון מוזכרים, בין היתר, שואת יהודי אירופה והשמדת האמריקאים את האוכלוסייה הילידית של צפון היבשת. לראיון מצורפת תיבה מאת נחום ברנע, שהכיר אותה באמצע שנות ה-70 וכותב כך: "רבות משאלותיה נגעו לישראל, בימים שישראל היתה בחדשות וגם בימים שלא היתה. הן סבלו מבורות, מסרבול ובעיקר מאיבה עזה לישראל ולכל מה שהיא מייצגת. אנחנו, העיתונאים הישראלים, נהגנו לייחס את האיבה שלה למוצאה הלבנוני. במבט לאחור נדמה לי שטעינו: יותר משהושפעה ממוצאה, הושפעה מהעבודה שהיתה מוקפת בעיתונאיות ועיתונאים יהודים, מוכשרים ממנה, זריזים ממנה, רהוטים ממנה. שנות ה-70 היו תור זהב ליהודים במרחב הציבורי האמריקאי, ולעיתונאים במיוחד. היא קינאה". |
"ידיעות אחרונות" פירסם מכתבים אינטימיים שכתבה גולדה מאיר למאהב נשוי. האם תיעוד דיסקרטי כזה הוא נחלת הציבור, והאם הנצחת זכרם של אישי ציבור כוללת פרסום מכתבים אישיים? | גולדה מאיר ודוד רמז היו דמויות חשובות במנהיגות הציונית במשך עשרות שנים. הוא מזכ"ל ההסתדרות, חבר-כנסת ושר; היא פעילה פוליטית ולימים ראש הממשלה הרביעי של ישראל, והאשה היחידה עד כה שמילאה תפקיד זה. מעבר לפעילותם הציבורית הענפה, לשניים היו גם חיים פרטיים, שלמשך זמן מה גם הצטלבו. חליפת מכתבים אינטימית בין שתי הדמויות ההיסטוריות פורסמה לאחרונה בכתבה נרחבת ב"ידיעות אחרונות" ("היודע אתה כמה יקרת לי", נחמה דואק, המוסף לחג, 25.4.08). "הם נפגשו ב-1924, ו-12 שנים הפרידו ביניהם. הוא היה אז מנהל סולל-בונה. היא פקידה במחלקת חשבונות. שניהם עוד יגיעו רחוק בפעילותם הציבורית, אבל בינתיים היה להם אחד את השני. הרומן בין דוד רמז, נשוי ואב לילדים, לגולדה מאיר (אז מאירסון), פרודה ואם לשניים, היה מלווה במכתבים רבים שכתבה מאיר לרמז. מכתבים שמתארים מערכת יחסים עמוקה ואינטימית, מנוסחים בקודים שלא יחשפו יותר מדי אם ייפלו לידי צד שלישי", כך נכתב בכתבה המעוררת לתחייה את מלות האהבה האישיות, 62 שנה לאחר כתיבתן. מעבר לעניין רכילותי והיסטורי, מעורר הפרסום כמה תהיות. האם כל מסמך שנמסר לארכיון המדינה דינו שווה, וגם תיעוד פרטי ודיסקרטי צריך להיות פתוח לעיונו של כל המעוניין? האם המדינה מקפידה על שמירת כבוד המת שהיה נבחר ציבור? וכיצד בכלל מתגלגלים מכתבים פרטיים ומוצאים דרכם אל ארכיון המדינה? עיון בחוק ההנצחה של ראשי ממשלה ונשיאי ישראל (1986) מעלה כי על מועצה מיוחדת, המורכבת מנציגי הממשלה ואנשי ציבור, לגבש תוכנית הנצחה לזכרו של כל מי שהיה נשיא המדינה או ראש ממשלה, "בשים לב לאישיותו, לפועלו ולשאר שיקולים הנוגעים לעניין". עד כמה פרסום מכתבים אישיים הוא חלק מההנצחה? על-פי גנז המדינה (מי שעומד בראש הגנזך ומערך ארכיוני ישראל), ד"ר יהושע פרוינדליך, במסגרת יישומו של חוק ההנצחה פורסמו כבר שישה ספרים המוצעים למכירה במשרדי הגנזך. השביעי במספר עומד לצאת בקרוב ויעסוק, כפי שאולי כבר ניחשתם גם אם לא קראתם את הכתבה ב"ידיעות אחרונות", בגולדה מאיר. למעשה, הכתבה האמורה היא פעולת קידום מכירות שיזמה הוצאת הספרים של הגנזך, המוציא את הכרכים לאור בשיתוף עם המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה במשרד ראש הממשלה. "אנו סבורים כי במסגרת הפרסום יש להביא לא רק תיעוד רשמי אלא גם תיעוד בעל אופי אישי, שנועד להאיר צדדים חשובים באישיותו של המנהיג. תיעוד שכזה הוא חלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי ההיסטורי", מגלה ד"ר פרוינדליך טפח מהגישה שמאחורי מפעל ההנצחה. "בשעה זו אנו מכינים את ספר ההנצחה לגולדה מאיר. התיעוד שקיבצנו לצורך הספר מגלה פנים חדשות ומפתיעות באישיותה של גולדה, ומאיר את דמותה באור שונה לחלוטין מן המקובל בדיון ההיסטורי והציבורי בישראל. חלק מאותו תיעוד הוא התכתבות עם דוד רמז. אנו סבורים שיש להביא תיעוד רחב ככל האפשר הקשור לחייה של גולדה מאיר, וזאת הסיבה להכללת חלק מאותם מסמכים בספר שייצא לאור. הפרסום בידיעות אחרונות נועד לקדם את הספר ולהפנות את תשומת לב הציבור לעבודתנו". בעוד שרה רחבי, בתה של גולדה מאיר, מסתפקת באמירה "לא קראתי את הכתבה, לא פנו אלי ואין לי עניין לדבר על כך", גדעון רמז, נכדו של דוד רמז, מרוצה מן הפרסום. "כמי שעוסק במחקר היסטורי לאחר פרישתי מעיתונאות", הוא אומר, "איני יכול אלא לברך על כל חשיפה של מסמכים בעלי ערך להבנה מלאה ומאוזנת יותר של ההיסטוריה, והוא הדין גם במסמכים אישיים. כאשר מדובר במספר גדול של אנשים מן השורה, שמכתביהם או מסמכיהם מובאים רק כדי להדגים תופעה חברתית כללית, יש מקום לחשוב על צנעת הפרט ולהסתייג מפרסום שמות או פרטים מזהים. אבל כאן מדובר בשתי דמויות שנשאו בתפקיד ציבורי מרכזי, ויש עניין ציבורי גם בחייהם הפרטיים, אפילו בשעת מעשה ובוודאי לשם שחזור ההיסטוריה והבנתה או כתיבת ביוגרפיות. לכן גם חשיפת קשר אישי ביניהם היא לגיטימית ואף חיונית. "לדוגמה: זמן קצר לפני פרסום הכתבה ראיתי כי בספרו של אבי בראלי, מפא"י בראשית העצמאות, מזכיר הכותב עניין פוליטי שגולדה ורמז היו מעורבים בו. לדבריו, בן-גוריון התכוון לא לכלול את רמז בהרכב הממשלה השנייה, ורק פנייתה של גולדה שינתה החלטה זו. אך הספר אינו מציין כל קשר אישי ביניהם, ותמהתי על כך. חשבתי שהפרט הרלבנטי והמשמעותי הזה חסר בהצגת האירוע ההיסטורי וסיבותיו. הרי בכתבה בידיעות אחרונות לא היתה תגלית באשר לעצם קיום הקשר בין גולדה מאיר לדוד רמז, כי זה היה הסוד הכי שמור אך גם הכי ידוע במדינה. כנכדו של דוד רמז מצאתי עניין בפרטי המכתבים ולא נפגעתי מפרסומם". האם אינך רואה בכל זאת טעם לפגם בחשיפת מכתבים אישיים? "בעיקרון, איני רואה בחשיפת מסמכים אישיים שכאלה פסול, וגם לא בפרסום תוכנם המילולי –בגבולות הטעם הטוב, שאיני חושב כי נחצה במקרה זה, אפילו אם המטרה העיתונאית היתה סיפוק יצר רכילותי. זאת, בפרט כאשר המעורבים כבר הלכו לעולמם ואין בפרסום כדי לפגוע בהם ברמה האישית. נראה לי שכוונת גנזך המדינה, המדווחת בכתבה, לכלול מכתבים כאלה בספר של מסמכי גולדה מייצגת שינוי לעומת הכרכים שיוחדו לראשי ממשלה קודמים, וכללו רק או בעיקר מסמכים ציבוריים כגון נאומים ואיגרות. איני בטוח אם זהו שינוי חיובי או לא כשמדובר במפעל הנצחה רשמי, אך הוא בוודאי אינו פסול". האם הופתעת מעצם הפרסום? "אף אחד לא פנה אלי, ובדין. גם אילו כותבת הכתבה, נחמה דואק, היתה פונה אלי, לא הייתי מוחה בידה כי לא היה לי מה להגיב. במסגרת המחקר ההיסטורי שאני עושה עם זוגתי איזבלה גינור בנושא המעורבות הצבאית הסובייטית במזרח התיכון, נתקלתי גם בדברים הנוגעים לאבותיהם של אנשים חיים. לא מצאתי הצדקה לפנות אל הבנים ולבקש מהם את תגובתם, שכן הם לא היו מעורבים ותגובתם לא מעלה ולא מורידה, אלא אם קיים חשד לגבי אמיתות המסמכים". מההיבט האנושי והערכי, האם רגשותיו וסודותיו האינטימיים של אדם שהלך לעולמו הם שטח הפקר שכל אחד יכול לפקוד? "כלל היסוד הוא לדאוג לכבודו של הנפטר, מה גם שאיננו פה ואינו יכול לענות", אומר ההיסטוריון והביוגרף פרופ אלי שאלתיאל. "אם ניתן לנמק ולהסביר את השימוש בחומרים האלה כמשרת מטרה היסטוריוגרפית-ביוגרפית כלשהי, השימוש בהם מותר". העניין הוא, כמובן, שנימוק כזה לא תמיד קיים. "אני לא בטוח שברוב המקרים לא משתלט עלינו יצר המציצנות והסנסציה וגובר על הערך ההיסטורי", אומר פרופ שאלתיאל. קריאה "סנסציונית" אינה המוקש היחיד הטמון בשימוש במסמכים אישיים: "גם קריאת יומנים או כתיבת מכתבים של הגיבור ההיסטורי חייבת להיות קריאה ביקורתית. הנטייה הרווחת היא לקבל כפשוטם דברים שאדם כותב על עצמו ביומניו או במכתביו, אולם זה דבר מסוכן. אדם הרי יכול לשקר לעצמו – בין במודע ובין אם לא במודע. ההיסטוריוגרף והביוגרף מוכרחים להפעיל את שיקוליהם המקצועיים לקבלת קנה-מידה הגון וראוי, ולהעריך את מה שהם קוראים ורק אז לתת לדברים פומבי או לא. אני כמעט בטוח שלא מקפידים לשמור על זה". בכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי העתקים מן המכתבים ששלחה גולדה מאיר לדוד רמז נמצאו בארכיון העבודה והועברו לגנזך המדינה, שם גילו את האוצר החבוי, אלא שלא מצוין היכן בדיוק. גדעון רמז מציין כי הוא תמה כיצד המסמכים הגיעו לגנזך המדינה, אך מברך על כך. כיצד, אם כן, התגלגלו המסמכים? על-פי ד"ר פרוינדליך, ההתכתבות בין רמז לגולדה מקורה במכון לבון, ארכיון תנועת העבודה, האוצר בתוכו כ-17 אלף תיקים המכילים חומר היסטורי על פועלן של דמויות בולטות בתנועת העבודה היהודית בארץ ובחו"ל. במכון לבון מספרים כי המכתבים אכן נמצאו בחטיבה האישית של רמז, הכוללת, פרט לתיעוד העוסק בענייני ציבור, גם חומר פרטי שהועבר לאחר מותו על-ידי בני משפחתו: כרטיסי ברכה וחליפת המכתבים האישית, העומדת זה מכבר לרשות הציבור. לדבריו של גדעון רמז, ככל שהשמירה על מסמכי המדינה קפדנית יותר וככל שחשיפתם של המסמכים בבוא העת שיטתית ומלאה יותר, כן ייטב לשחזור אירועי העבר: "בספרנו Foxbats over Dimona: The Soviets Nuclear Gamble in" the Six-Day War", שהופיע לפני שנה בהוצאת אוניברסיטת ייל, אנו עומדים בהרחבה על הבעיות הנוצרות בגלל הנוהג המקובל אצל היסטוריונים אקדמיים להישען בעיקר על מסמכים ארכיוניים. מצאנו כי מהלכים מרכזיים אינם תמיד מתועדים, ואם הם מתועדים הרי המסמכים מנוסחים לא אחת כדי לטשטש את העובדות ולא כדי להנציח אותן. "כמו כן עמדנו על כך שמסמכים מושמדים כאשר למי שמחזיק בהם אין עניין בשמירתם, ואותם מסמכים שבכל זאת שורדים משתחררים לעיון רק באופן סלקטיבי, אם בכלל. ומדובר לא רק במשטרים טוטליטריים כמו ברית-המועצות. לכן אם היסטוריונים ועיתונאים מתעקשים על מסמכים רשמיים בלבד, מקבלים את המסמכים אלה בערכם הנקוב ומוכנים לסמוך על השלטונות שיספקו אותם, הם מסתכנים בהשלמה או אף בשיתוף פעולה עם הסיוט האורווליאני של מחיקת פרקי היסטוריה או שכתובם. זה בדיוק מה שהסובייטים ניסו, ועד לאחרונה הצליחו, לעשות לגבי חלקם בייזום ובניהול של מלחמת ששת-הימים. ומדיניות הפרסום בישראל ובארה"ב, כל אחת ממניעיה, סייעה בידם". דבר אחד ברור: ספק אם פועלם הציבורי של גולדה מאיר ודוד רמז היה מוצא אכסניה עיתונאית בשנת 2008 אלמלא המכתבים. אולי דרך הדברים ה"אסורים" עולה ההיסטוריה וצפה. האם המשפט הידוע של גולדה, "אסור לאדם לנסות למחוק את העבר רק משום שהוא לא מתאים להווה", היה מתייחס גם לאינטימיים שבמכתביה? אולי. |
העיתונים מאוחדים בהתנגדות למתנחלי מגרון | מדווחים על עיצומים ברכבת ובתנובה | "ידיעות אחרונות" מדווח בהבלטה – תחזיקו חזק – על תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" | "סערת מגרון" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שנטל את המושכות מ"מעריב", שהרצין, וכעת מכנה כל התפתחות שהוא מסקר בשמה של התופעה המטיאורולוגית הזו. "בהחלטה דרמטית ומפתיעה דחה בג"ץ את הסכם הפשרה לפנות את המאחז בעוד שלוש שנים וחצי וקבע: מגרון יפונה עד ה-1 באוגוסט", נכתב בכותרת המשנה. "משך הזמן המבוקש הוא בלתי סביר בעליל, קבע ההרכב בראשות הנשיא גרוניס. בימין זועמים: החלטה שערורייתית. בלשכת רה"מ כבר עובדים על פשרה חדשה" (עדנה אדטו, שלמה צזנה ויורי ילון). שתי הפניות לטורי פרשנות מופיעות לצד הכותרות (על רקע תצלום של קרוואנים), של דן מרגלית ושל אורי אריאל. מרגלית לועג לאותו "ימין זועם" שבכותרת המשנה, "הימין הקיצוני" כהגדרתו, ש"אין לרובם את ביניש לחבוט בה" והם נאלצים להתמודד עם פסיקה שאינה נוחה להם שבאה מכסו של הנשיא החדש והשמרן. ח"כ אורי אריאל טוען בטורו כי דווקא לביניש, ולראש הממשלה נתניהו, יש אחריות להחלטת בג"ץ כעת, משום שבהשראת ביניש ונתניהו נדחו מהלכי חקיקה להסדרת מעמדו של היישוב ונבחרה דרך של הידברות – זו שאת מסקנותיה דחה כעת בג"ץ. טור נוסף ב"ישראל היום", של ד"ר אביעד הכהן, מחייב גם הוא את החלטת בית-המשפט, ובסך-הכל העיתון מציג גישה התומכת בבית-המשפט ותופסת את הצד הלעומתי לזה של המתנחלים. ברם, "ישראל היום" הוא העיתון היחיד המעניק להם בכל זאת פתחון פה מסוים בשערו. העיתונים האחרים, המדווחים בהרחבה (יחסית, לפחות) על סוגיית מגרון, מציגים על השער עמדה ברורה וחד-משמעית העוינת את המתנחלים, כזו הזכורה בדרך כלל מסיקור של רוצחים, גזענים ואויבי ישראל מובהקים (מחוץ לעיתון "הארץ" אולי). "בג"ץ פסל את הפשרה בין המדינה למתנחלי מגרון: פוגעת בשלטון החוק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת טור הפרשנות על השער, של אייל גרוס, היא "במגרון החלקלק". "בית-המשפט הגבוה לצדק, מעוז הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת מפני כוחות הקמים עליה מתוכה, הוכיח אתמול שוב את כוחו ואת חיוניותו", רועם בפתוס כמעט מגוחך מאמר המערכת של "הארץ", אותו עיתון שאך לפני זמן קצר השחיר את דמותו של השופט גרוניס, אותו גרוניס שלכבודו מכים עכשיו בתופים. ב"ידיעות אחרונות" ממילא חיבבו את גרוניס מלכתחילה, והשמחה לכן שלמה יותר: "בג"ץ פינה את מגרון", לשון הכותרת על שער העיתון, כותרת מוזרה וכמובן לא נכונה, שנכתבה על-ידי אוהדים, לא על-ידי עיתונאים. "נשיא בית-המשפט העליון, שמונה לתפקידו בזכות חקיקת אנשי ימין, התנגד אף הוא להסכם הפשרה בין המדינה למתנחלים", נכתב בכותרת המשנה שמעל לתמצית טורו של נחום ברנע ("לשופטים נמאס"). ברנע מכנה את המתנחלים "פולשים", את מגרון "חרפה" ואת מדיניות ההתנחלות כ"מלווה בצביעות ושקר". שני טורי הפרשנות בכפולה הפותחת, של טובה צימוקי ושל בעז אוקון, נכתבים ברוח דומה ("שלטון החוק ניצח את הפנאטיות", כותרת טורו של אוקון). גם אם מגרון לא תפונה, הרי שכבר הושג הישג ציבורי לא קטן: עיתונאי המשפט של "ידיעות" מהללים את בית-המשפט העליון. עמ 4 של העיתון מוקדש לפולשים. "היינו נאיביים" היא כותרת הדיווח של "עקיבא נוביק – תושבי מגרון", ובעמוד נדפס טור של חנוך דאום: "העם ימין, השופטים שמאל". וב"מעריב": "בג"ץ ביטל את הסכם מגרון", נכתב בכותרת מעל להפניות לטורים של בן כספית ובן-דרור ימיני, המשבחים שניהם את ההחלטה. "ושאלה קטנה לשלום-עכשיו", מסכם אריאל את טורו ב"ישראל היום", "מי הם אותם בעלים חוקיים שיזכו ליהנות מהקרקע אחרי שיגורשו המשפחות? הרי עד כה כל ערבי שניסה להוכיח בעלות בבית-המשפט נזרק בבושת פנים. אולי בשלוש שנים וחצי היו מוצאים. אבל רק אולי". "עובדי תנובה מחריפים את המאבק: המחסור ביופלה יורגש בימים הקרובים", נכתב בכותרת המתפרסמת בתחתית שער "עסקים", מוסף "מעריב". הכותרת המצחיקה ביותר המתפרסמת היום בשערי העיתונים הכלכליים. אמנם, התחרות אינה קשה. המציאות המסוקרת אינה אופטימית, והעורכים בעיתונים האחרים משכילים שלא להגחיך אותה שלא בכוונת מכוון. "מהיום שיבושים אזוריים באספקת כל מוצרי תנובה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "בתאגיד החלב הגדול בישראל מתרחבים הפערים בין העובדים להנהלה", מוסרת כותרת המשנה. "מהיום ישבשו עובדי דור ב של החברה את אספקת כל מוצרי החלב בצפון הארץ, ובהדרגה תשובש האספקה ביתר האזורים. ההנהלה: העובדים חיים באייטיז ומסרבים להבין את המציאות החדשה". מהי משמעותם של חיים באייטיז? "עיקר המחלוקת בין הצדדים היא על גובה העלאת השכר, כאשר העובדים ביקשו 7.5% בכל שנה, ניאותו לרדת ל-5%, ובהנהלה מסכימים לתוספת של 3%", כותבים אורנה יפת ומיקי פלד. "דרישה נוספת של העובדים היא על תנאי העבודה של עובדי דור ב, שהצטרפו לחברה ב-2005 בתנאי עבודה נחותים מאשר עובדי דור א, וכן הפרשה לפנסיה ממרכיבי שכר שלא שולמו עד היום". שני הצדדים טוענים כי הצד השני "אינו מוכן להידברות". אז מה זאת אומרת "חיים באייטיז"? ההנהלה, מוסרים יפת ופלד, "מתקשה להבין" את דרישת העובדים לגבי "דור ב". "ההנהלה הקודמת עשתה את ההסכם עם הוועד הנוכחי, ותמורתו קיבלו העובדים מיליוני שקלים, כעת הם אומרים טעינו". עורך-הדין של הוועד, בני כהן, מגיב: "למה נחתם הסכם דור ב ב-2005? כי הנהלת תנובה טענה שהמצב קשה באותם ימים, התחרות קשה, ולאור המצב הקשה של אותם ימים, חתמו על הסכם דור ב והחלו להעסיק בתנאי עבודה פחות טובים. היום, כשהחברה מרוויחה, אין סיבה לא להעביר דור עובדי דור ב לדור א". ו"גורם בתנובה" אומר: "הם חיים באייטיז ומסרבים להבין את המציאות החדשה. הם שוכחים שהנהלת תנובה משתנה, אבל הם פה לטווח ארוך. המלחמה שלהם היא על הקצפת. הם כבר קיבלו 3%, אז למה הם מתעקשים?". אז מה זה, לעזאזל, "חיים באייטיז"? "אי-אפשר לשתף אותנו רק בהפסדים, וכשיש רווחים לשכוח מהעובדים, אומרים בצד של הוועד". אם כן – אמור מעכשיו: "חי באייטיז": "עובד שאינו מוכן להיות שותף רק בהפסדים, אלא מתעקש ליטול חלק גם ברווחים". אותו "גורם בתנובה", שמשתכר מן הסתם בחודש כמו שמשתכרים במצטבר כמה עשרות עובדים בתנובה שאינם גורמים, יהיה (או היה) כוכב המדור הקבוע ב"כלכליסט", "תורת הפערים": "פי 20 מעלות שכרם הממוצעת של עובדי החברה", נכתב היום על שער "כלכליסט" בהפניה למדור: "באוסם אולי מתכננים להתאים את משכורות הבכירים לרוח המחאה, אבל בינתיים עלות שכרו של היו"ר דן פרופר היא 255 אלף שקל בחודש", מוסרת כותרת המשנה (ניר צליק). אגב, המתעניינים בסוגיית שכר הבכירים בעולם העיתונות עצמו ימצאו עניין בדו"ח האחרון של "מעריב". "מעמד הביניים יישא בעיקר הנטל" היא הכותרת הראשית של "עסקים" עצמו, ציטוט של "משרד האנרגיה", המתנגד לתוכנית ראש הממשלה להתמודדות עם עליית מחירי החשמל ב"תמחור באמצעות דירוג על-פי צריכה". "למרות המאמצים", מסתיימת כותרת המשנה, "גם מחירי הדלק צפויים לזנק במוצאי שבת" (יהודה שרוני, יעל דראל ומורן רייכמן). עם כל הכבוד ליופלה, העיצומים ברכבת ישראל תופסים תשומת לב תקשורתית גדולה הרבה יותר מאלו של עובדי תנובה. "מחר: שביתה כללית ברכבת", לשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הסכסוך הופך למלחמה: עוצרים את המדינה", נכתב בכותרת הגג. בעמ 14 מתפרסמות ידיעה קצרה והפניה למוסף "ממון". "לא נסבול יותר אלימות ברכבת", לשון הכותרת הראשית של "ממון", העיתון הכלכלי היחיד המקדיש כותרת ראשית לשביתה הצפויה ברכבת. הכותרת היא ציטוט של "הנהלת הרכבת" (ומכוונת כלפי גילה אדרעי, יו"ר ועד העובדים ברכבת, ונגד עובדים אחרים, שלכאורה נקטו לשון מאיימת כלפי אנשי ההנהלה ולכן זומנו לשימוע), וגם הכותרת הנוספת על השער, "הנזק מהעיצומים והשביתות של עובדי הרכבת: 22 מיליון שקל", מדבררת את עמדת ההנהלה. הסיקור עצמו בעמ 5 (עופר פטרסבורג) ממוסגר בצורה דומה. "במסלול התנגשות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בעקבות השעייתה של יו"ר ועד עובדי הרכבת, הכריז עיני על שביתה כללית ברכבת החל ממחר וללא הגבלת זמן. הצעד הבא: סכסוך בכל ענף התחבורה", נכתב בכותרת המשנה לצד תמונותיהם של עיני, אדרעי ושר התחבורה ישראל כץ. "עיני הבהיר כי אם לא יתקיים משא-ומתן על הנקודות שבמחלוקת, שעיקרן ההחלטה להפריט את תחזוקת הקרונות, יוכרז סכסוך עבודה בכל ענף התחבורה", כותב יובל גורן, "כך שגם ועדי העובדים בנמלי הים והאוויר ואגד ודן יוכלו לקחת חלק בעיצומים ולהביע תמיכה בעובדי הרכבת". גם ב"ישראל היום" כותרת על השער: "ממחר: שביתה כללית ברכבת ללא הגבלת זמן". טור הפרשנות של חזי שטרנליכט הוא כתב שטנה נגד העבודה המאורגנת ובעד עליונותם של המנהלים על העובדים, ונמצא בדף מקום גם לידיעה חשובה ורלבנטית של כתב הבידור ערן סויסה: "הבת של גילה אדרעי נבחנה לכוכב נולד". במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב אורי קליין על הסרט "משחקי הרעב", העוסק בתופעת הגלדיאטורים (שהפכה בתהליך סובלימציה היסטורי לתוכניות הריאליטי של היום): "עם סצינות אלימות אנמיות, סיפור אהבה חסר תשוקה וגיבורה בעלת הבעה אחת – יוצרי משחקי הרעב הצליחו ליצור מהחומרים הטעונים ביותר סרט חסר כל אמירה", מסכמת כותרת המשנה. "בפני יוצרי משחקי הרעב עמדה משימה לא קלה: כיצד ליצור סרט שמתאר כיצד 24 צעירים נשלחים להרוג זה את זה, עד שאחד מהם שורד כמנצח, ועם זאת ליצור סרט שיהיה מיועד לכל המשפחה", פותח קליין את הביקורת ומסכם את האפלולית היותר מעובה שבבסיס תוכניות טלוויזיה פשיסטיות בנות זמננו כמו "האח הגדול". "פרשיית האח הגדול ממשיכה במלוא הדרה", מתעלגת מיקי לוין במדור הרכילות של "המגזין", מוסף "מעריב". "דיירים מכל העונות מצאו הבוקר בתיבת הדואר שלהם מכתב מהרשות השנייה [...] בו הם מתבקשים למלא שאלון מפורט, אנונימי או עם ציון שם, אודות השתתפותם בתוכנית". בשאלון מופיעות שאלות על הפרה אפשרית של זכויות שונות ופגיעה פיזית ונפשית על-ידי הפקת "האח הגדול". אם כן, כך מטפל הרגולטור הישראלי בחשש להפרת זכויות ופגיעה פיזית ונפשית בתחומי אחריותו: הוא שולח שאלון בדואר לקורבנות הפוטנציאליים. על אותו משקל, את בקשות הקנס כנראה שולחים שם עם סעיף הסכום פתוח (תמלאו לבד, כמה שאתם יכולים). במדור "שעות אחרונות" שבכפולה הסוגרת של מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי מי ששלח מסרון שבו הביע את תמיכתו במשתתפת תוכנית הריאליטי "דה ווייס" יובל דיין (בת 17), יקבל בחזרה את כספו. זאת אחרי שדיין הודיעה כי היא פורשת מהתחרות. "והזוכה הוא: הקהל" היא הכותרת חסרת ההיגיון. בעיתונים האחרים מוצגת הידיעה באופן אחר לגמרי: "הרשות תבדוק פרישת יובל דיין מדה ווייס", לשון הכותרת לידיעה של אמילי גרינצווייג ב"הארץ". "בדיקת הרשות השנייה תתמקד בשאלה האם ברשת ידעו על כוונתה של דיין לפרוש לפני שהסתיימה הצבעת הצופים בבית". כמה טוב לרשת שיש את שכניק ואת "ידיעות אחרונות". כבכל יום כמעט בתקופת החודש האחרונה, העניין של "ידיעות אחרונות" בתוכניות ריאליטי אינו מוגבל למדור הסוגר את המוסף היומי, רגע לפני מדור הרכילות (שגם בו, כבדרך כלל, מככבים משתתפי ריאליטי), אלא תופס מקום בולט בעמוד השער הראשי. "הריאליטי חצה קווים אדומים", נכתב בכותרת על השער, כשהמלה "אדומים" צבועה אדום (זו שיטת המחשה מעניינת. האם מעכשיו כשתיכתב על שער "ידיעות" המלה "צביעות" יוצמד לה לוגו העיתון?). הכותרת היא חלק מציטוט הנמשך כך: "ראיתי חלומות מתרסקים ומשברים קשים, כשהמשתתף בריאליטי נותר לבדו לאחר שריצה את ההפקה ואת אלוהי הרייטינג. חשתי שאיני רוצה להיות שותף למשחק הדמים הזה", אומר הפסיכיאטר אילן רבינוביץ, שפרצופו העגלגל והמחייך מופיע לצד הציטוט. כותרת הגג היא "הפסיכיאטר של האח הגדול בפנייה דרמטית לכנסת", אבל הכנסת היא, כמובן, רק תירוץ. יותר משמדובר כאן בפוליטיקה, נתווים כאן קווי פעולה המזכירים התנהלות המוכרת בין עבריינים. רבינוביץ, בשר מבשרה של קשת ושל עולם הריאליטי ("רבינוביץ חושף: נתתי שירות גם להפקת כוכב נולד", לשון כותרת נוספת על שער העיתון), שעמד יחד עם אנשי קשת במוקד הזובור של "ידיעות אחרונות", מגיב לרוח התגובות של קשת, שהטיחה בו את האחריות למציאות שנחשפה ב"ידיעות" – ומפנה כעת את האשמה בחזרה לאנשי קשת (אחרי שהחליף יועצים). "כל האמיתות טמונות בכל הדברים", נפתח ציטוט משיר של וולט ויטמן (תרגום: עודד פלד) במדור הקטן והנפלא "שיר ביום" של המוסף "24 שעות" (המוקדש למלאות 120 שנה למותו של ויטמן). "שבריר והרף עין שלי מניחים את דעתי,/ אני מאמין שהרגבים הרטובים יהיו לאוהבים ומאורות,/ ותמצית התמציות היא בשר האיש או האשה,/ ושיא ופאר קיימים הם הרגש שירחשו/ זה לזה,/ ויסתעפו הם ללא גבול מתוך הלקח הזה עד עד/ היותו יוצר-כל,/ ועד שיענגו אותנו כולם באחד, ואנחנו אותם". "משחקי הרעב, המבוסס על-פי [כך במקור] הספר הראשון בסדרת רבי המכר של סוזן קולינס, הפך בסוף-שבוע בודד לאחת התופעות הקופתיות המדהימות בכל הזמנים", כותב דורון פישלר במדור "שוברי קופות" שבמוסף "זורנל" של "מעריב": "הסרט הכניס 68 מיליון דולר ביום שישי בלבד, ועל-פי הערכות יעמדו ההכנסות לאורך סוף-השבוע כולו על כ-150 מיליון דולר". "במלאות 33 שנה להסכם, האם השלום עם מצרים יחזיק מעמד בשנים הקרובות?", שואל מדור השאלה היומית במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". התשובות: "כן" ו"לא". "לאודר שילם את דמי הזיכיון של ערוץ 10 ל-2012", מדווחת מיה מנע ב"עסקים" של "מעריב". "פטריק דרהי מחפש שותף לשליטה בהוט", מדווח גולן חזני על שער "כלכליסט". "הרב נסים מלכה, ראש העיר המאושר של קריית-שמונה, לא מגיע למשחקי הקבוצה בשבת לפני שהוא מזהה שלושה כוכבים בשמים", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של "המגזין" של "מעריב". "בזכות האמונה שלו (ושל שאר תושבי העיר המסורתיים), קבוצת הכדורגל המקומית תזכה הערב, בע"ה, באליפות המדינה. לא שבטוח שזה ישכנע את ההתאחדות לקיים את משחקיה בימי חול, אבל כן בטוח שקריית-שמונה על המפה", מסתיימת הכותרת – שעטנז תמוה של זרגון דתי וטבלואידי. בתקופה האחרונה (כפי שהערתי כאן כמה פעמים) מציג המוסף הזה (עורך אחראי: יואב צור, לשעבר העורך הראשי של רשת המקומונים של "מעריב" ושל "מעריב" עצמו) כתבות מהסוג היחצני, כאלו שנראות כאילו נהגו על-ידי יועצי התקשורת של מושאיהם: כתבות מפרגנות, חיוביות, נוטפות מתק שפתיים. נדמה לי שהערבוביה של כתבת השער היום מפענחת את ההרגל המשתרש הזה: לא מדובר דווקא בעסקאות אפלות של פרסום סמוי, אלא בגישה עריכתית חד-ממדית, כזו הסולדת מביקורתיות סלידה לשמה, כזו שאינה רק מתמקדת בחיובי, אלא רואה בו חזות הכל. היה אפשר להגיד שלפנינו חידוש מרענן, אבל למעשה זו חזרה לזאנר נושן של עיתונות מפלגתית – הפעם ללא מפלגה. ובקיצור, יאיר לפיד יכול לחזור ל"מעריב". |
Subsets and Splits