Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

צרלטון וערוץ הספורט הגישו תביעות נגד האתר הפיראטי mygol | תביעה דומה הסתיימה בעבר בפסיקה נגד בעלי זכויות השידור | במקום לשנות את היחס לצופה, ערוצי הספורט בתשלום מעדיפים מלחמות אבודות

מיהו גולן גורליק מירושלים, מפעיל אתר mygol.net, שנגדו הוגשו בחודשיים האחרונים שתי תביעות על 100 אלף שקל כל אחת וצווים נגד המשך פעילותו? mygol הוא מפלטם של אלפי צופי ספורט שאינם מחוברים לערוצים בתשלום. דרכו הם יכולים לצפות חינם בשידורי משחקים חיים בצרלטון, בערוץ 5 פלוס לייב ועוד. מי שלא משלם בגלל חסרון כיס, קמצנות או סתם חוסר רצון להעשיר ערוצי טלוויזיה בתשלום, יכול לעקוף אותם באמצעות האינטרנט ולהגיע אל הארץ המובטחת. הצפייה במשחקים באינטרנט אינה נוחה. האיכות לגמרי לא HD, השידור חורק, לפעמים נתקע, לפעמים נקטע, אבל כשאין תקלות, זהו המעוז האולטימטיבי של סרבני ההתקשרות עם ערוצי השנור, אלופי הפטנטים בגריפת כספים. בצעד נדיר נרקם באחרונה סוג של שיתוף פעולה בין הערוצים היריבים צרלטון וערוץ הספורט בניסיון להתחקות אחר גורליק. שתי חברות הטלוויזיה הגישו את תביעותיהן באמצעות אותו משרד עורכי-דין, כצנלסון את להב. שני כתבי התביעה מנוסחים באופן כמעט זהה. לטענתן, mygol גונב את זכויותיהן ופוגע בהן כספית. "את המוצר שמייצרת התובעת בעמל וממון רב מציע הנתבע ללקוחותיו חינם אין כסף, תוך שהוא מרוויח משטחי הפרסום שהוא מוכר באתר האינטרנט לחברות מסחריות שונות", נכתב בכתבי התביעות. "היקף הנזק הנגרם לתובעת על-ידי העמדת המוצר שלה באתר האינטרנט בחינם אינו ניתן להערכה. לא ניתן לדעת כמה לקוחות בכוח בחרו שלא לרכוש מנוי לערוצי התובעת, שעה שהם גילו שהם יכולים לצפות בערוציה ללא תשלום. אין לדעת עוד כמה ממנוייה של התובעת בחרו שלא לחדש את המנוי שלהם לערוציה שעה שהם גילו שהם יכולים לצפות באותם ערוצים ממש ללא כל תשלום באתר האינטרנט". mygol פועל זה כשנתיים. רשומים בו כ-16 אלף איש, ובערב שידורים מחוברים אליו כמה מאות. שיא הצפייה נרשם לפני כחודש, ב-20 באפריל – 5,325 איש. באותו יום שודרו הדרבי החיפאי בכדורגל בגביע המדינה בערוץ 5 פלוס לייב, חצי גמר הגביע האיטלקי בצרלטון, הגמר בספרד בין ברצלונה לריאל מדריד (ערוץ 9) ועוד. צרלטון וערוץ הספורט דרשו וקיבלו צו מניעה האוסר על גישה או צפייה ב-mygol, אבל האתר ממשיך לפעול. בשבועות האחרונים ניכרת ירידה בפעילותו ואי-אפשר למצוא בו את ההיצע הרגיל. האתר רשום על-שם גולן גורליק מרח נרקיס 6 בירושלים, אבל חיפוש אחריו במאגרי מידע שונים הוביל למסקנה שאין חיה כזו. כאילו כדי להוכיח זאת, בכתב התביעה לא מופיע מספר תעודת הזהות שלו. שני הערוצים מגששים אחריו באפלה. הם לא הצליחו לאתר את הנתבע ולמסור לידיו את כתב התביעה. בית-המשפט התיר להם "תחליף המצאה", משמע לתלות את התביעה על דלת דירתו, או בחדר המדרגות. אבל גולן גורליק לא הגיש כתב הגנה וממשיך להפעיל את האתר. או שהוא לא יודע על התביעות נגדו, או שהוא מצפצף. צרלטון וערוץ הספורט רודפים אחרי רוח רפאים ביותר ממובן אחד. הם מנסים לתפוס את זה ששבר חלון, כשמסביב נשרפת העיר. mygol הוא חלק מתעשייה משגשגת הקוראת תיגר על זכויות שידור שהאזרח משלם עבורן לעתים ביוקר ולא תמיד בצדק. זוהי תנועה נגדית לקפיטליזציה המטורפת שנכנסת לכיסי הצופים וגובה מהם תעריף פר-ערוץ, פר-משחק, פר-מסירה, פר-נשימה. על הרקע זה, גורליק הוא אחד מהרובין הודים שגונבים עבור הציבור לחם וחלב. נציג החינמיות הטוטאלית שמציע האינטרנט. mygol מעניק לצופיו ספורט ייחודי: להיות שותפים לשוד קל מהסופרמרקטים של בעלי הון, בלי להותיר עקבות. התביעה טוענת כי גורליק מתגורר בירושלים. מקובל לתבוע בעירו של הנתבע, אבל צרלטון וערוץ הספורט בחרו את בית-משפט השלום בפתח-תקווה. אולי משום שהבינו שדמות פיקטיבית יכולה להיות בכל רגע נתון בכל מקום בארץ. על בית-משפט השלום בתל-אביב הם ויתרו, אולי מפני שהמקום כבר הכשיר את שידורי הטלוויזיה באינטרנט. לפני שנתיים פסקה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, כי בשידורי ספורט באינטרנט אין הפרת זכויות יוצרים. זה קרה בתביעה של הפרמייר-ליג האנגלי נגד רוח הרפאים "פלוני". בתביעת הליגה האנגלית נטען כי אותו פלוני מפעיל דרך שרתים מישראל את אתר livefooty, המשדר משחקים שלא כדין, ותבעה לחשוף אותו כדי שתוכל להיפרע ממנו. השופטת קבעה כי עידוד השיח הציבורי (האזנה, קריאה וצפייה בצורות שונות) מחייב שיטוט חופשי באינטרנט. "לתרבות הספורט תרומה חברתית חשובה, ויש לאפשר לרבים לצפות במשחקי ספורט לאומיים וגלובליים". עוד קבעה בפסיקתה התקדימית והמעניינת: "בהחלט ניתן לומר כי מי שאין ידו משגת, או אינו מעוניין בספורט מספיק בכדי לשלם, ויצפה במשחקים באינטרנט, הוא אינו צופה פוטנציאלי שהיה משלם עבור צפייה בטלוויזיה. ומכל מקום הערך החברתי של הנגשת משחקי הספורט לציבור גובר, מבלי שהוכחה פגיעה משמעותית במבקשת. על כן גם מבחן זה מטה את הכף לכיוון השימוש ההוגן". חברות צרלטון וערוץ הספורט שילמו עבור זכויות השידור, ורוצות להרוויח מהן מה שיותר. הן כפו על הציבור את שיטתן וממשיכות לשכלל את שיטות הגבייה. אין דון-קישוטים שיילחמו בחמדנות שלהן. הסיכוי לנצח אותן דרך בית-משפט או תלונה אצל הרגולטור קלוש עד אפסי. יש כרגע רק דרך אחת להילחם בהן: אותם אתרים שמשדרים את תכניהם חינם אין כסף. זהו הניצחון הקטן של מי שמתעב עריצי ספורט מזליגי תכנים. אני בעד גולן גורליק וכל האתרים האנרכיסטיים המציעים סחורה דומה. את הדרבי התל-אביבי בכדורגל, ששודר בשבת בצרלטון, ראיתי באתר רוזדירקטה, הפועל מחו"ל (מצורף צילום מסך). ככה זה ברשת. תוריד אחד, יצוצו שניים אחרים. רובם יושבים על שרתים מחו"ל, ולך תאתר אותם או תרדוף אחריהם בבתי-משפט בעולם. במקום לבזבז אנרגיות על מלחמה אבודה, או להסתכן בפסיקת שופט שתכשיר את השרץ, כדאי שערוצי הספורט בתשלום ישלפו את ידם ממעמקי הכיס של אוהבי הספורט וימצאו דרכים אחרות למלא את כיסיהם שלהם. שום החלטת שופט לא תמגר את התופעה שסימנו כאויב. משדרים מהשטח. ערנות של שדרי צרלטון במגרשים היתה המקור לשתי הידיעות החמות ביותר של מחזור השבת בליגת-העל. השדר בטדי גילה כי שחקן בית"ר ירושלים שנכנס כמחליף לא היה רשום בטופס המשחק, הסב את תשומת לבו של השופט הרביעי וגרם להוצאת השחקן בתוך זמן קצר. במקרה השני קלט השדר בבלומפילד התבטאות של המאמן אלי גוטמן כלפי הקשר ערן זהבי, שהוחלף. גוטמן האשים אותו בכך שהקבוצה ספגה שער, דבר שעורר סערה בכל מדורי הספורט. לכל איש יש שם. ב"מעריב" דיווחו על מעצרו של אוהד הפועל פתח-תקווה, החשוד בתקיפת עיתונאי המסקר את הקבוצה. עם עוד מאמץ קל יכלו לציין שמדובר בכתב "ידיעות אחרונות". לספורט "מעריב" אין בדרך כלל בעיות עצירות בנוגע לציון שמו של המתחרה שלהם. אז מדוע לא עכשיו? צופה בדרבי התל-אביבי בבלומפילד שלח את התמונה הזו, שאותה צילם בעצמו, ובה נראים שלושה אנשים בצהוב יושבים בלב יציע העיתונאים. וכך כתב: "שלושה אוהדי מכבי עם חולצות של הקבוצה ישבו בשורה הראשונה, לא הפסיקו לעודד, לקלל ולדחוף את הקבוצה, כאילו הם ביציע האוהדים. לא הצלחתי לברר מי הם בדיוק, אבל זה פשוט נראה רע". לתשומת לב העיתונאים ודובר הפועל תל-אביב.

"מיזנטרופים צריכים להימנע מבחירה במקצוע העיתונות. מיזנטרופים לא יכולים לחוש במתח הזה בין הקרבה האנושית לריחוק העיתונאי, אין הם יכולים לפתח את המעורבות המאוזנת עם בני אדם. כל מה שיש להם זה ריחוק". תומאס פרידמן על תכונות שעושות עיתונאי למוצלח

הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין נשאל לעיתים קרובות במה הוא מתרכז כשהוא שומע סטודנט צעיר לפסנתר. "אני מחפש אצלו", ענה רובינשטיין, "את מה שאי אפשר ללמד". תמיד אהבתי תשובה זו. נדמה לי שהיא תקפה גם בתחום העיתונות. הרבה אנשים צעירים באים אלי ואומרים: "גם אני רוצה להיות עיתונאי, מה עלי לדעת?". "עליך לדעת", אני עונה להם, "להשתמש במכונת כתיבה (מחשב), לשלוט בשפה האנגלית, לדעת קצת כלכלה, קצת מדע המדינה, קצת מדעי הטבע. אבל בעצם יש רק דבר אחד שבלעדיו לא יכול אדם להיות עיתונאי טוב, גם אם הוא או היא כותבים יפה. זה משהו שאי אפשר ללמד: אהבת הבריות. עליך להיות מסוגל פשוט ליהנות מלהתערב בין בני האדם, להקשיב למה שהם אומרים ועושים. ככל שיש בך יותר מאהבת הבריות כן תגלה שבני האדם יפתחו בפניך את סגור לבם ויחלקו עימך את המוסיקה של חייהם. אם אינך יכול לשמוע את המוסיקה הזאת, יש לך בעיה". אני תמיד נדהם לגלות כמה עיתונאים שאני מכיר חסרים את הממד האנושי הזה, עד כמה הם לא אוהבים בני-אדם ומנסים לחפות על כך בכתיבה מבריקה. מיזנטרופים צריכים להימנע מבחירה במקצוע העיתונות. מיזנטרופים לא יכולים לחוש במתח הזה בין הקרבה האנושית לריחוק העיתונאי, אין הם יכולים לפתח את המעורבות המאוזנת עם בני אדם. כל מה שיש להם זה ריחוק. במידה מסוימת, העיתונאי הוא כמו זמר שיכולתו תלויה בטווח של קולו. יש היכולים לשיר רק אלט או רק סופראן; מעטים יכולים לשיר את היצירות שנכתבו גם לאלט וגם לסופראן. לטובים ביותר יש רפרטואר רחב יותר. מאחר שהעיתונאי הוא מכשיר לקליטה ולביטוי של התרשמויות מן העולם, ככל שהוא עשיר יותר בנפשו וככל שהיקף הרגישויות שלו גדול יותר כאדם, כך הוא נותן לנו ייצוג עשיר יותר של המציאות, של אירועים ואנשים. השטחיים שבעיתונאים יציגו לנו תמיד גרסאות חד-ממדיות של אישים ואירועים. מסיבה זו אני תמיד ספקן ביחס לבתי הספר לתקשורת. הללו נוטים לצמצם את תפיסת המקצוע למיומנויות טכניות צרות. עדיף שהשואף להיות עיתונאי יעשיר את עולמו בלימודי מוסיקה, תרבות, שפות, קולנוע, היסטוריה וכו. הללו יעשוהו לעיתונאי טוב יותר, למתווך משוכלל ורב-ממדי יותר בין החוויה לבין קוראיו או צופיו. עיתונאי כזה מביא עמו משהו שלא ניתן ללמד או ללמוד בבית הספר או באוניברסיטה, משהו שנותן את ההיקף והעומק לעבודתו העיתונאית, אהבה לאדם ומעורבות רב מימדית בין הבריות. אף פעם אל תשכח/י להבחין בין ציניות לספקנות. זה לקח שאנו נוטים לשכוח. ספקנות פירושה חקרנות: לשאול שאלות ולא להיות נחמד. עיתונאי הנוקט גישה צינית, לעומת זאת, מתנהג כאילו כל התשובות ידועות לו מראש. יש כאן גם קורטוב של התנשאות. הספקן אומר לעצמו: "אני לא חושב שזה כך, לכן אבדוק זאת". הציניקן אומר לעצמו: "אני יודע שזה לא יכול להיות נכון. אדם זה לא יכול היה לעשות מעשה זה מהסיבות האלה, ולכן אמוטט אותו". יש כאן קו עדין בין השניים, וכדאי להתעכב עליו לרגע. לדעתי, ספקנות היא מתודה חיונית לעבודתו של כל עיתונאי. ציניות, לעומת זאת, היא בריחה מעבודה קשה. ציניות מובילה לעיתונאות המתחזה כאינטלקטואלית, אך כל מה שהיא אומרת הוא שכל הגרסאות של המציאות אינן אמינות, שכולן שקריות. לכן העיתונאים הציניקנים שהכרתי היו תמיד העצלנים ביותר, השטחיים ביותר ונעדרי הביטחון ביותר בקהילת העיתונאים. ציניות היא אמצעי התגוננות של עיתונאים שאין להם האומץ והעומק להביא עמם אל העולם נקודת מבט כלשהי. לכן הם נוטים לדחות את הכל. ספקנות פירושה התחייבות לעבודה קשה, להשוואה מייגעת בין גרסאות, להבחנה בין המעשי והחשוב לבין החיצוני והטפל, ולבחירת הטובה, הסבירה והמבוססת ביותר מבין האפשרויות. כאוריינטציה עיתונאית, ספקנות היא עבודה קשה. הספקן כל הזמן מחפש פרספקטיבה, מגשש אחר מקורות אינפורמציה, משווה ובודק מחדש. בסופו של דבר, אין לו לספקן שאינו ציניקן מפלט מהצורך לאמץ פרספקטיבה או להציג עמדה; אך את זאת הוא יעשה לעולם לאחר העבודה הקשה, ולא לפניה! מתוך ספר בכתובים של תומאס פרידמן, איש ה"ניו-יורק טיימס", מיוחד ל"העין השביעית" גיליון 1, ינואר 1996

המחקר המקיף ביותר שנערך בנוגע לקשר בין טלפונים סלולריים לסרטן התקבל באופנים הפוכים בקהילה המדעית ובזו העיתונאית. בעוד המדענים הסיקו כי דרוש מחקר נוסף, העיתונאים קבעו כי נמצאו הוכחות חותכות

חוקרים וקובעי מדיניות בתחום הבריאות הציבורית ברחבי העולם המתינו בקוצר רוח לפרסום תוצאות המחקר המקיף המכונה "אינטרפון", שיזמה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC) ושנועד לקבוע אם יש קשר סיבתי בין השימוש בטלפונים ניידים (סלולריים) לגידולים במוח. ממצאי המחקר, שנערך ב-16 מדינות (ובהן גם ישראל) ושכלל כ-10,500 נבדקים, פורסמו לאחרונה בכתב-העת הרפואי המוביל "International Journal of Epidemiology", אלא שלאכזבתם הרבה של רבים, הממצאים לא הניבו כל מסקנות חד-משמעיות: החוקרים לא הצליחו להוכיח את קיומו של קשר בין השימוש בטלפונים סלולריים להופעתם של גידולים מסוג מנינגיומה וגליומה, שהם הסוגים הנפוצים ביותר של גידולים במוח (שאינם ממאירים בהכרח). יתרה מזו, החוקרים עצמם הצביעו על כמה כשלים והטיות מחקריות שבעטיים התקבלו ממצאים סותרים שכמה מהם אינם עולים בקנה אחד עם הידע שכבר נצבר בתחום עד כה. כך, למשל, נמצא כי שימוש מתון בטלפונים סלולריים מפחית(!) את הסיכוי ללקות בגידולים במוח. החוקרים הניחו כי ממצא זה, שאין לו כל הסבר מדעי מניח את הדעת, הוא לפיכך שקרי, וכי הוא נגרם כתוצאה משגיאות בהליך המחקרי (בין היתר, דיווחיהם העצמיים של הנבדקים לקו כנראה באי-דיוקים חריפים). עם זאת, עלו גם כמה ממצאים שהצביעו על חשד להופעתם של גידולים כתוצאה משימוש ניכר בטלפונים סלולריים. גם כאן אין כל ודאות בממצאים, משום שדיווחי הנבדקים היו בחלקם בלתי אמינים בעליל. כך למשל היו שדיווחו כי הם מדברים בטלפון הנייד במשך כ-12 שעות ביממה. כתב-העת שבו פורסם המחקר פירסם גם מאמר פרשנות (commentary) של שני אפידמיולוגים בכירים מאיטליה ומארצות-הברית, שניתחו בפרוטרוט את מגבלותיו של המחקר וסקרו את האופנים שבהם ניתן וראוי לפרש את ממצאיו. בין היתר הצביעו הפרשנים על כך שהחוקרים עקבו אחר הנבדקים במשך עשר שנים בלבד, שהן פרק זמן קצר מכדי שניתן יהיה להסיק על-פיו מסקנות ברורות (גם כדי להוכיח קשר בין עישון ובין סרטן ריאות נדרש פרק זמן ארוך בהרבה). בסופו של דבר המסקנה הוודאית היחידה העולה מהמחקר היא כי "דרושים מחקרים נוספים", וכי השאלה בדבר הקשר שבין טלפונים סלולריים ובין גידולי מוח נותרה פתוחה. העיתונות העולמית עטה בהתלהבות על ה"אינטרפון", אבל דומה שהמבוכה שאחזה בקהילה המדעית לנוכח הממצאים המבלבלים לא השפיעה באותה עוצמה על העיתונאים. אחרי הכל, עיתונאים אינם נוטים לאהוד מצבים מסובכים ומעדיפים לעסוק בנושאים שהם שחור או לבן, כאלו שמייצרים כותרות חד-משמעיות ככל האפשר. הדבר בולט במיוחד כשמדובר בנושאים מדעיים, שכן לרוב העורכים והכתבים אין שום יכולת לפרש את הממצאים המורכבים בכוחות עצמם. רבים מהעיתונים שדיווחו על הפרשה העדיפו – לפחות ככל שהדבר נוגע לכותרת הידיעה – להתעלם ממורכבותו של המצב, ולהכריז על מסקנות ברורות וחד-משמעיות. כך היו שדיווחו כי מ"אינטרפון" עולה שהשימוש בטלפונים סלולריים גורם לסרטן – בעוד שאחרים דיווחו ההפך הגמור, והכריזו כי הקשר בין שני המשתנים הללו הופרך מן היסוד. כאמור, שתי המסקנות הללו שקריות במידה שווה, וכל מי שקרא את המסקנות שפירסמו החוקרים עצמם הבין זאת היטב. להיטותם המופרזת של עיתונאים לדווח על המחקר הובילה אף להפרתו של האמברגו שהוטל על הפרסום. "אמברגו על פרסום" הוא הסכם וולונטרי שבמסגרתו מושא הסיקור מוסר לכלי התקשורת השונים מידע על אודות הנושא המסוקר כדי שהללו יוכלו להיערך לקראת הפרסום, שיתבצע סימולטנית במועד שנקבע מראש. במקורו, האמברגו אמור היה להיות מוסר ביום שני (ה-17.5.10), אבל כבר בסוף-השבוע היו עיתונים אנגליים שפירסמו את דבר המחקר, ובעקבותיהם הוסר האמברגו מוקדם מהמתוכנן. ייתכן כי אלמלא המירוץ לפרסום שנוצר בעקבות שבירת האמברגו, הדיווח שהופיע בעיתונים המובילים היה מפורט ומעמיק יותר, ושלפחות כמה מההצהרות הגורפות (והשקריות) שהופיעו בכותרות העיתונים לא היו באות לעולם. מה עוד שנראה כי בפרסום המוקדם היה מעורב לובי של חברות הסלולר, שגם תרם כסף למחקר. ראוי לציין כי ההודעה הרשמית לעיתונות שניסחה הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן היתה זהירה והוגנת, ולא ניתן לקבל ממנה את הרושם כי המחקר מורה על מסקנות ברורות לכיוון זה או אחר. בישראל נקטו העיתונים גישה דומה לזו של העיתונות העולמית, וגם כאן העדיפו הכותרות להכריז על מסקנות גורפות: שלושה עיתונים גדולים ("הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום") סיקרו את המחקר בהרחבה, וסיפרו (למשל) על "סכנת הסלולר", או כי "משתמשים כבדים בסלולרי בסיכון מוגבר לסרטן". ואולם, הכותרת המסקרנת והמשונה ביותר היתה דווקא הכותרת שלא היתה: בעיתון "ידיעות אחרונות" החליטו משום מה להתעלם כליל מהמחקר ולא דיווחו עליו ולו בחצי מלה. ביום חמישי (20.5.10), למחרת הפרסום הראשון בעיתונים האחרים (בגלל חג השבועות, העיתונים בישראל דיווחו על המחקר באיחור), נדרש לנושא הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר. במוסף "ממון" פורסם מאמר דעה בחתימתו ובו הסבר מדוע אין צורך כי העיתונות תתייחס למחקר או תעסוק בתוצאותיו. פלוצקר קבע כי אין מדובר בעצם ב"מחקר ביולוגי או רפואי", אלא ב"סקר משתמשים" בלבד – וכי מסיבה זו (ככל הנראה) החליטו ב"ידיעות אחרונות" שאין לכבד את העניין בהתייחסות. מדבריו של פלוצקר משתמע כי ההחלטה להתעלם מהמחקר היא ביטוי של רצינות מדעית ושל אחריות עיתונאית: "קשה לי להבין למה מכל כלי התקשורת בעולם דווקא התקשורת הישראלית צריכה לסלף, להשתגע ולעורר פאניקה שקרית". יש בדבריו של פלוצקר היגיון מסוים, בייחוד אל מול האופן המביש שבו טיפלו רבים מהעיתונים, בארץ ובעולם, בממצאי המחקר בכותרותיהם. כאמור, המחקר עצמו אינו חף משגיאות (מהן חמורות), ופלוצקר הצביע על כמה מהן. עם זאת, קשה מאוד לקבל את הסבריו להתעלמותו של "ידיעות" ממחקר ה"אינטרפון". ראשית, ההבחנה שעורך פלוצקר בין "מחקרים" מזה ובין "סקרים" מזה מצוצה מן האצבע. מחקרים אפידמיולוגיים מסוגו של "אינטרפון" (המכונים בעגה המקצועית "case-control studies") הם מחקרים לכל דבר. המתודולוגיה שלהם עשויה להיות טובה או גרועה, אבל אם היא אמנם טובה, אין להטיל ספקות בעצם "מדעיותם". ומלבד זאת, גם אם נניח שיש הבדל עקרוני בין "מחקר" ל"סקר" – ממתי נמנע "ידיעות" מלפרסם את תוצאותיהם של סקרים? "ידיעות אחרונות" דיווח בעבר על אינספור מחקרים, שרבים מהם מפוקפקים הרבה יותר מ"אינטרפון", ולעתים קרובות לא נמנע גם מלשבש את ממצאיהם ולהציגם בצורה מוטעית לחלוטין – ראו למשל: "ילדים עניים חושבים באופן שונה מילדים עשירים" – כשם שקרה בעיתונים אחרים בפרסום הכותרות על אודות ה"אינטרפון". על רקע זה, התקף האחריות הפתאומי של עורכי העיתון הנפוץ במדינה אינו נראה משכנע ביותר. ובכל מקרה, ושוב בהנחה שפלוצקר אמנם מייצג את דעתם של עורכי "ידיעות אחרונות", יש בגישתו של העיתון כדי לקומם כל אדם בר-דעת: הדרך לעסוק בממצאי מחקר שאינם חד-משמעיים היא לדווח עליהם בהגינות ובזהירות הנדרשות (ולהימנע מכותרות שקריות ומ"פאניקה שקרית", כדבריו של פלוצקר), אבל אין לעיתון גדול את הפריבילגיה להתעלם לחלוטין ממחקר בסדר הגודל של "אינטרפון" (המקיף ביותר שנערך עד כה), בייחוד לאור העניין העצום שיש לציבור בנושא הקרינה הסלולרית. אם אמנם בחרו ב"ידיעות אחרונות" שלא לדווח על המחקר משום שלא עלו ממנו מסקנות ברורות, יש בכך כדי להעיד על הזלזול הרב של עורכי העיתון בציבור הקוראים, שאינו מסוגל, לדעתם, להתמודד עם נושאים מוקשים ומורכבים, או להבין עניינים מסובכים כ"הטיות" ו"בעיות מתודולוגיות". עורכי "ידיעות", שלהם עצמם אין כנראה הכשרה מדעית מינימלית או חשק לעסוק בנושאים מדעיים, סבורים ככל הנראה שמדע הוא עניין קשה או משעמם מדי עבור ה"קורא הממוצע", ושמסיבה זו אפשר ואף ראוי להתעלם ממנו. מלבד הביקורת שמותח פלוצקר בטורו על המתחרים, הוא כותב גם כי מן המחקר עולה שאין קשר בין סלולר לסרטן. רק אירוני הוא שכשב"ידיעות אחרונות" כבר פורסמה, באיחור, התייחסות למחקר, היא הציגה עמדה הפוכה לזו של עיתונים אחרים, ושגויה באותה מידה.

"ישראל היום" מחביא החלטה ימנית של נתניהו | "ידיעות אחרונות" מפרסם ביקורת על משפחת עופר | "מעריב" מפרסם תחקיר של קלמן ליבסקינד

"גון קרי שיגר מסר לחמאס: נעודד השקעות בעזה תמורת התמתנות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" (פזית רבינא). "ישראל מקדמת גל בנייה בשטחים; האיחוד-האירופי מאיים בסנקציות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בתגובה לצעד מתגרה במיוחד של הרשות הפלשתינית, עשתה ממשלת נתניהו מה שהיא אמורה לעשות ללא שום קשר למצב מדיני ובטחוני כזה או אחר: לשווק או להפשיר תכנון של אלפי יחידות דיור בירושלים וביו"ש", כותב חגי סגל בטור המתפרסם בשער "מקור ראשון", ולפיו "היתרי הבנייה שפורסמו אתמול שמים קץ לתקופת הקפאה בלתי רשמית". "בנייה על הנייר" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לניגוח ההצהרה של ממשלת ישראל והעומד בראשה, אחד בנימין נתניהו. "בלוף המכרזים בשטחים", נכתב בסטמפה צהובה מעל לכותרת המשנה: "השר אורי אריאל מיהר לשלוף תגובה ציונית הולמת לאיחוד הפלסטיני: 1,500 דירות בהתנחלויות. הוא שכח לספר שרוב המכרזים בשטחים לא יצאו אל הפועל". הכותרת מסתיימת בהערה כי יש, בכל זאת, מבוגר אחראי בממשלה – בעל טור לשעבר באחד העיתונים. "אתמול התברר", נכתב שם, כי "לפיד הורה להעביר לרשות את כספי המסים, ובכך מנע סנקציות כלכליות" (דני רובינשטיין, הכותב ב"כלכליסט" טור על הכלכלה הפלסטינית, תיאר לפחות פעם אחת כיצד האיומים הישראליים הנשנים בסנקציות כלכליות על הרשות הם איומים ריקים). הכותרת הראשית ב"ישראל היום" עוסקת בטרגדיה אישית של שתי משפחות אנונימיות, שילדותיהן נהרגו בתאונה במהלך בילוי בבריכה. אף לא כותרת אחת בשער העיתון עוסקת בנושא הטעון של מכרזי הבנייה, הקולע את נתניהו בין הפטיש הימני לסדן האמריקאי ומקים עליו תלונות מכל כיוון פוליטי. "הגיע הזמן להפסיק להתנצל" היא כותרת טור של דרור אידר המודפס בכפולת העמודים 4–5, מתחת לדיווח על יחסי ישראל-ארה"ב, ובתוכו כמה מלים על הבנייה ביישובים. "מתי הפכה בנייה בירושלים ובגושי התיישבות עניין שנוי במחלוקת?", תוהה פובליציסט הבית של העיתון שבוחר להחביא היום את הספין התורני של ממשלת נתניהו בנושאי הבנייה בירושלים ובגושי התיישבות. המוספים המדיניים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מגישים שער עם תוכן זהה: הפניה לכתבות שבמסגרתן עונים ששת המועמדים לנשיאות המדינה על שאלון זהה. אותו רעיון מנחה גם טקסט המתפרסם ב"מקור ראשון". כל הכבוד לעיתונים שמתעסקים גם בתוכן ולא רק בצורה, חבל רק שלפי התדמית הציבורית העכשווית של לפחות כמה מהמועמדים, אפשר היה להחליף את הפרויקט העיתונאי הזה במשאל קצר שיכוון לציבור הקוראים כולו, ולא רק לשישה מתוכו: מאילו מבין המועמדים לנשיאות מדינת ישראל הייתם קונים מכונית משומשת. קלמן ליבסקינד עוסק ב"מעריב השבוע" בהתנהלותו של מנכ"ל הליכוד לשעבר, אריק ברמי, כראש עיריית טייבה הלא נבחר. "כיצד הצליח יו"ר הוועדה הממונה בטייבה, אריק ברמי, לאשר בתוך פחות משבע דקות ובלי מסמכים הקצאת 11 דונם לפרויקט בנייה של עמותה בראשות ח"כ אחמד טיבי", שואלת כותרת המשנה לתחקיר, "ואיך קורה שעו"ד גלית לוי ובני משפחתה מככבים בתפקידים בכירים בכל רשות מקומית שברמי מגיע אליה?". "סיפורים מהסוג הזה לא תמצאו, על פי רוב, בתל-אביב או בחיפה. הם שמורים כמעט תמיד לרשויות קטנות יותר, רחוקות מן העין הציבורית, כאלה שאפשר לעשות בהן מה שרוצים ושהסיכוי שמישהו ישאל שאלות נמוך למדי", פותח ליבסקינד. "הרשויות המקומיות הערביות, חייבים להודות, נופלות כמעט תמיד בתוך ההגדרות הללו. זה נכון כשבראשן עומד נציג חמולה מקומית, זה נכון לא פחות כשיהודי מבחוץ נשלח ללמד את המקומיים איך צריך לעבוד" . "כשההתנהלות החלה להדיף ריח לא טוב, הלך אחד מחברי המועצה לחפש ברשם העמותות את העמותה המדוברת של טיבי, זו שהמועצה אישרה להעביר לה את הקרקע, וגילה לתדהמתו שאין שום עמותה כזו", נכתב באחד הקטעים בתחקיר המודגשים על-ידי העורך. "גלית לוי מעולם לא היתה בת-זוג שלי, טען ברמי. זו טענה שקרית, הגיבה גם לוי. ברמי נשבע שלוי הגישה תצהיר לבית-המשפט שבו העידה כי מעולם לא היתה בת-זוגו. כשביקשתי לראות את התצהיר, הודה ברמי כי אינו קיים", נכתב בקטע אחר. כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון" נפתחת בהודעה כי התחקיר שהיה אמור להתפרסם במקומה נגנז בשל צו איסור פרסום שהוצא "בעקבות דרישה בהולה של השב"כ". "אבל פטור בלא כלום אי-אפשר", כותב חור אוריאל נזרי, "ולכן פנינו לעסוק בפרשה שלנו מזווית אחרת, רחבה יותר. כל שמותר לספר הוא שמדובר על זכויות בסיסיות ביותר שנשללות מחשודים בביצוע עבירה. מסירת פרטים מעבר לכך כבר תסבך אותנו בדין הפלילי, אבל מסתבר שגם בנושא הכללי הזה יש לא מעט מה לספר". לצד התחקיר של "צדק" שלא התפרסם, התחקיר של ליבסקינד הוא היחיד המתפרסם היום בעיתונות הישראלית הכללית. סבר פלוצקר עושה אתנחתא מדברור בנקאים ואנשי עסקים ומראיין את אחד מעורכי-הדין שייצגו את המדינה בבוררות מול חברת כיל (כימיקלים-לישראל, משפחת עופר) בנוגע לדרישת המדינה לקבל תמלוגים על מחצבים שכרתה החברה מים המלח. "הבוררים לא רק קיבלו את דרישות המדינה, אלא גם דחו בכעס את כל הטענות של כיל, המהותיות והטכניות כאחת, בזכות עבודת השכנוע יוצאת הדופן של השניים", כותב פלוצקר ומצטט מכתב הבוררות: "הטענות של מפעלי ים-המלח אינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר, ההיגיון המשפטי, ההיגיון הכלכלי, לשון הזיכיון ותכלית הזיכיון". "לנגד עיני הבוררים", אומר לפלוצקר עו"ד ד"ר גיל אוריון, "עמדה גם תמצית הדו"חות הכספיים שערכו לבקשתנו הפרופסורים בן-שחר ובלס: מ-2000 [אז הופרטה החברה במלואה] עד 2010 משכו בעלי המניות הפרטיים מכיל דיבידנדים בסך 3.8 מיליארד דולר. באותו פרק זמן שילמה החברה למדינה תמלוגים בסכום כולל של 390 מיליון דולר, וניתנו לה גם הטבות שונות מתוקף החוק לעידוד השקעות. מותר להניח שהניגוד הזה צרם לחבר הבוררים כפי שצרם לנו". ליתר ביטחון, וכדי להוציא מכלל ספק, שואל פלוצקר: "ראיתם את עצמכם כמגויסים למלחמה בטייקונים?", כדי לקבל תשובה שלילית ("כל השיח הפופוליסטי הזה רחוק מתפיסותינו"). "משרד החינוך הודיע על מכסה מגבילה המבקשת למנוע מ-4,000 תלמידות ללמוד הוראה בסמינרים של בית-יעקב", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "המודיע", בטאון פלגים באגודת-ישראל, ששניים מחברי-הכנסת שלה (יעקב ליצמן ומשה גפני) השתתפו ב"כנס החירום" נגד "הגזירה הקשה והחמורה". "מסתבר שאין גבול לעוינות וליצר ההרס בהם נתון משרד החינוך בממשלת נתניהו", נכתב בפתח מאמר המערכת. "המודיע", יש מקום לציין, נחשב לסולידי מבין העיתונים החרדיים. מאמר המערכת של "הפלס", עיתון הפלג החרדי הקנאי (שאינו אנטי-ציוני במובהק), מוקדש ל"חששות המקננים בקרב כל זרועות המודיעין מפני התלקחות בלתי חזויה ובלתי מבוקרת, העלולה להיות תוצאה של אי-היציבות הכללית באזור", כפי שנחשף ב"כתבה שהתפרסמה השבוע בעיתונות". כותב המאמר, שעיתונו הוקם על רקע המאבק בנסיונות עכשוויים לגיוס צעירים חרדים, מצטט עוד מ"המגזין הצבאי מערכות" וכותב: "יהודים מאמינים בני מאמינים יודעים כי בכל עת צרה וצוקה אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, אך קברניטי המדינה סבורים שהפתרון למצוקה הקיומית של עם ישראל יימצא אך ורק בהשתדלות בטחונית ומדינית גרידא, וזו, כידוע, אינה מניבה את התוצאות המיוחלות. "אכן", מסכם המאמר, "באם היו אותם פורקי עול מבינים כי ישועתו של עם ישראל תלויה אך ורק במישור הרוחני ובקיום התורה, היו חוסכים מיושבי ארץ הקודש את סאת הצרות והשכול המלווה את מדינת ישראל מאז הקמתה". הכותב האנונימי אינו מתייחס לסאת הצרות והשכול שפקדו את עם ישראל לפני שהקים מדינה ופרק עול תורה ומצוות. נטע אלכסנדר מראיינת במוסף "הארץ" את נועם יורן לרגל צאת ספרו החדש (באנגלית) "מה הכסף רוצה: כלכלה של תשוקה". "ספרו של יורן מיטיב לאתר ולמפות את נקודות העיוורון של הכלכלה המודרנית", כותבת אלכסנדר. "איך ייתכן, למשל, שתיק פנדי מזויף שווה פחות מתיק פנדי אמיתי (שמחירו עומד על כ-3,000 דולר) על אף שמבחינה חומרית מדובר באובייקטים זהים? איך ניתן להסביר את העובדה שאנו נוטים להתייחס בסלחנות לעובד שגנב פריטים משרדיים כמו עפרונות או דיו למדפסת ממקום עבודתו, אבל נתקשה מאוד לסלוח לעובד שגנב כסף מזומן באותו ערך? מדוע גם מיליארדרים כמו ביל גייטס עדיין מעוניינים להמשיך ולצבור כסף, על אף שאין להם שום צורך בכסף נוסף למימוש כל צרכיהם החומריים? מדוע צבירת נעליים או פריטי לבוש – כמו במקרה של האוסף השערורייתי של אימלדה מרקוס הפיליפינית – נתפסת כמחלה נפשית או כפתולוגיה, בעוד שצבירה אינסופית של כסף נתפסת כהתנהגות הגיונית ומובנת מאליה?". מוספי הטבלואידים מתכוננים לתחרות הכדורגל העולמית שתיפתח בקרוב בברזיל. כתבת השער של גיא אביעזר ב"מעריב המוסף" עוסקת ב"סיפורי הילדות הקשים של כוכבי נבחרת ברזיל". הכותרת מבטיחה כי הסיפורים "נחשפים" וכי הטקסט "מיוחד למוסף", אך הכתבה עצמה היא, כצפוי, אוסף אקלקטי של פכים ורכילויות שפורסמו בכלי תקשורת אחרים. גם כתבת השער של המוסף "שישבת" של "ישראל היום" מוקדשת למונדיאל, אולם אין שום קשר בינה לבין כדורגל, ספורט או עיתונות: ניר וולף מגיש טקסט שהתואר "אוסף אקלקטי של פכים ורכילויות שפורסמו בכלי תקשורת אחרים" יכול להתאים לו רק כי אין לי סבלנות למצוא תיאור הולם ומעליב יותר. העילה האמיתית – והמוצהרת – של הכתבה היא פרסום תמונותיהן של נשים יפות מראה הנשואות לכדורגלנים. ולחשוב שב"ישראל היום" מתרגזים כשקוראים להם "חינמון". כתבת השער המונדיאלית ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת דווקא במוסף הכלכלי "ממון", המציע לקוראיו את "המספרים הכי מעניינים במונדיאל". למשל: כוס בירה במגרש תעלה 15 שקל. נדמה לי שנמצאה הכתבה המשעממת ביותר על המונדיאל עוד לפני שזה החל. כתבת המונדיאל ב"7 ימים" מקבלת רק הפניה קטנת ממדים מתחתית עמוד השער. תוכנה – שחקן כדורגל ישראלי מנפק קביעות ואבחנות ביחס לשחקנים הטובים בעולם – הוא סיכום תמציתי יפה של תקשורת הספורט הישראלית. ב"מקור ראשון" ו"הארץ" לא מתפרסמות כתבות לקראת המונדיאל (עדכון: עורך מוסף הצעירים של "מקור ראשון", אריאל שנבל, מוסר כי בגיליון זה, כמו בגיליון ששי שעבר, התפרסמה כתבה בקשר למונדיאל). הקמפיין של "ישראל היום" נגד חוק "ישראל היום" ממשיך להראות סימני גמגום, אולי על רקע המעבר לקמפיין נכלים סמוי ברשת. במקום קמפיין נגד החוק מגיש היום העיתון המשך של הקמפיין בעד שרה נתניהו. "אב הבית לשעבר התנהג באלימות", נכתב בכותרת על השער, המתייחסת לאחד מעובדי בית ראש הממשלה שתבע את משפחת נתניהו. מנגד, ב"ידיעות אחרונות" מראיינים את אורית גלילי-צוקר, מי שהיתה "יועצת לתקשורת פוליטית של ראש הממשלה" במשך תקופה וכעת מתישה את העורכים ב"ידיעות אחרונות" בניסיון לנקז מעט רעל מהמלל החלבי שהיא מגישה להם. "נתניהו הציב לפלסטינים תנאים מוקדמים כדי להוביל את המו"מ לשום מקום, הוא פועל משיקולים של הישרדות פוליטית" הוא הגילוי המדהים שנבחר לכותרת הראיון. "נתניהו בחר לא ללכת למהלכים היסטוריים גדולים, אלא לעסוק בתחזוקה שלטונית. לכן הוא לא בשורה אחת עם בן-גוריון ובגין מבחינת המורשת שישאיר אחריו" היא האבחנה החדשנית שנבחרה לכותרת המשנה. הציטוט הסוגר את הכותרת, מיד לאחר שלמדנו שנתניהו אינו בן-גוריון, קובע כי שרה נתניהו אינה מישל אובמה: "היא חסרה את היכולת לבנות את עצמה כדמות עצמאית, שלא כמו מישל אובמה, קרלה ברוני או שרי בלייר". אחרי שמהפרסומים ב"ידיעות אחרונות" ובכתבי בית-דין שונים בשנים האחרונות הצטיירה נתניהו כמטורפת מתעללת, מדובר בכלל במחמאה. אגב, בתוך הכתבה שתול מה שנראה כמסר לעורכים מהמראיינת, אמירה לם: "ד"ר גלילי-צוקר (58) מתנסחת בזהירות. מתניידת בין הצורך לשפוך אור על מנהיגותו [של נתניהו], ובין הצורך שלא לפגוע במי שעבדה איתו". פולמוס. את הטור השבועי של גיא רולניק המתפרסם היום ב"מרקר ויק" אפשר לקרוא כתגובה (לא ישירה, וחבל) למאמר הביקורתי של דני גוטווין ב"המקום הכי חם בגיהנום" (אולי תקצרו את השם ל"המקום"? אנחנו נשקול לקצר ל"העין"). "בחודש שעבר נפרד דיסקונט מהעובד היקר ביותר בתולדות המערכת הבנקאית הישראלית: בית-הדין לעבודה בתל-אביב אישר לבנק להיפרד סופית מ[יו"ר הוועד ריקי] בכר, לאחר 30 שנה שבהן מילא את התפקיד. כאשר הואיל בסופו של דבר לצאת לפנסיה בגיל 69, בעידודו הנמרץ של בית-הדין, הוא לקח איתו את קופת הגמל שלו, שבה הצטבר סכום נאה של 12 מיליון שקל. הוא השאיר בבנק כ-20, אולי יותר, בני משפחה קרובים ורחוקים – תופעה מקובלת בבנק שבו מאות עובדים הם בני משפחה של חברי הוועד ועובדים מקורבים לכוח", כותב רולניק. "לבכר לא היה תפקיד בבנק. הוא שימש יו"ר הוועד במשרה מלאה בעלות שכר של כ-170 אלף שקל בחודש. לשם השוואה, שכר הבסיס (ללא בונוסים) של יו"ר דירקטוריון הבנק יוסי בכר (אין קשר משפחתי) דומה לזה של יו"ר ועד העובדים היוצא. אם הם היו שני העובדים היחידים בבנק – אפשר היה לדבר על מערכת שוויונית וסוציאליסטית. "[...] כמו במרבית הוועדים החזקים שמהם שאב עופר עיני את כוחו, כך בוועד דיסקונט הכוח משרת בעיקר קבוצה קטנה של ותיקים ומקורבים. במקרה של דיסקונט מדובר ב-10% מעובדי הבנק, כ-450 איש, עם עלות שכר של 100–150 אלף שקל בחודש, שיחד נוגסים בכ-800 מיליון שקל בשנה – כ-28% מעלות השכר הכוללת בבנק. מתחתיו נמצאים העשירון התשיעי והשמיני בדיסקונט עם עלות שכר של 30–100 אלף שקל בחודש ועם קביעות לכל החיים – חלקם בתפקידים זוטרים. לא מדובר כמובן בחברי ההנהלה, שלהם יש חוזים אישיים ושאפשר לפטר בכל רגע, אלא בעובדים עם קביעות עד גיל פרישה. "מול העשירון העליון בעולמם של ריקי בכר ויוסי בכר, עם עלות שכר ממוצעת של כ-130 אלף שקל בחודש, נמצאים שלושת העשירונים התחתונים של העובדים – 1,500 עובדים ללא קביעות, אלה שמקבלים את פניכם בסניפים בבוקר, בצהריים ובערב. עלות השכר הממוצעת שלהם היא כ-5,000 שקל בחודש. כאשר אנחנו יוצאים לחפש את מקורות האי-שוויון במשק כדאי לעבור דרך החצר הקדמית והאחורית של הוועדים הגדולים, שמהם שואבת ההסתדרות את כוחה ואת דמי החבר שלה. היחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון של העובדים בדיסקונט דומה מאוד ליחס בין העשירון העליון לעשירון התחתון במשק כולו". ערוץ 2. דני קושמרו הוא "מגיש החדשות הבולט בישראל", קובע עינב שיף במוסף הבידור "7 לילות". "אופן הביטוי והטון של קושמרו, בעיקר באולפן שישי, מסמלים את הלאומן הישראלי, הגבר-גבר, זה שעוטף בקלישאות את הקונסנזוס וישתדל לא רק שלא לעצבן את הרוב שקובע, אלא לחבק, לצפח ולחגוג אותו. [...] בסקר שנערך לאחרונה לקראת פסטיבל שובר מסך, 61% מהנשאלים, רק יהודים כמובן, אמרו כי חדשות ערוץ 2 הם אלה שקובעים את סדר היום מבין המהדורות. קושמרו הוא הפרונט האמיתי שלהם – אם לא בכמות השידורים, אז במהות, בגישה. השאלה היא מה זה אומר על הפרצוף שמשתקף מהמראה הזאת". "אני לא יודע מי העורך של חדשות ערוץ 2, וגם לא אכפת לי לצורך העניין, אני רוצה לומר לו משהו בעניין הכתבה על הילדה עדי ביטי", כותב נתן זהבי בטורו המשודר במוסף "מעריב השבוע" (חלק מתאגיד התקשורת של אלי עזור, המחזיק גם בתחנת הרדיו המשדרת את התוכנית והמונית "זהבי עצבני"), על ילדה שהוצגה כ"סמל סקס" במהדורת החדשות, "אדוני, עורך חדשות ערוץ 2, יש שלוש אפשרויות – או שאתה מטומטם, או שאתה לא מבין בחדשות, או שחס וחלילה, ואני לא מאמין כמובן שזה יכול לקרות, קיבלת כסף מהמשפחה של הילדה כדי לשדר את הכתבה המושקעת הזאת". ערוץ 10. יהודה נוריאל מראיין ב"7 לילות" את מוטי קירשנבאום, מגיש התוכנית "לונדון וקירשנבאום" וחבר דירקטוריון ערוץ 10. השנה הבאה, כותב נוריאל, תהיה "השנה הגורלית" שבמהלכה ייקבע "האם יינתן רישיון לערוץ 10 לפעול כערוץ השני לצד ערוץ 2. מה שנדרש לצורך זה, לפי ההערכה, הוא 100 מיליון שקל פלוס, לכיסוי חובות העבר ולתכנון העונה הראשונה". קירשנבאום משבח את גולן יוכפז, העורך הנכנס של חדשות ערוץ 10, על שהחליף את הכתבות על "מלון לוטראקי ומלון כזה ומלון אחר" בתחקירים עיתונאיים, ומנגד מודה, כשהוא מתייחס לראיון ששודר באותה מהדורה עם קורבן אונס בת 12, כי "התרומה שלנו בתקשורת לניפוח הוולגריות בחברה הישראלית היא עצומה. חלק מזה נובע מרדיפה אחרי אותו רייטינג. אנחנו נגררים לצהוב, לפעמים כבר בלי להרגיש. אנחנו בתוכו, אז בוא נחפור עוד קצת, בוא נתפלש. ואין שום ספק שאנחנו עושים את זה ואחר-כך מעמידים פני צדיקים". קירשנבאום מתייחס גם ל"אותו רייטינג", קובע כי שיטת המדידה אינה אמינה ("אני לא מאמין לרייטינג") ואומר כי המליץ כבר לפני שנים להחליף את ועדת המדרוג בגוף ציבורי אחר. ספרות. מדור הספרות הקטן הנדפס בזנבו של מוסף הבידור "7 לילות" מציע היום, בכתבה היחידה המתפרסמת בו, כמה טקסטים קצרים ובהם כותבים מציינים "מה חסר להם בספרות הישראלית". כך גדי טאוב מתלונן על העדרה של עלילה, אריק גלסנר על העדרם של "גברים-גברים" ("בעשור וחצי האחרון, היחיד כמעט שחתום על יצירה גברית משמעותית הוא גדי טאוב"), העורכת הראשית של הוצאת כתר מתלוננת על חסרונו של "הומור" (איזו זכות יש לעורכת של הוצאת ספרים גדולה להתלונן על חוסר זה או אחר בספרות הישראלית?), נציג הימין מלין על העדרן של "מסות אישיות", נציגת השמאל על "התבגרות מינית במאה ה-21", בתו של אהוד אולמרט על העדרה של "התנגדות" ("זה תפקידה של הספרות, להתבונן באפלת זמנה למרות הפחד"), ונעה ידלין מזכירה את העדרם של "פקידי שומה ושמאי מקרקעין". "איזו ישראל זאת: כולם הוגים, כולן אמניות", היא כותבת. אבולוציה. "זה אולי נשמע מפחיד, אבל אם להיות ישרים, אין בחשש הזה שום ממש", כותבת עורכת מוסף "דיוקן" של "מקור ראשון", אורלי גולדקלנג, בטור הפותח את הגיליון ומתייחס בין היתר לתורת האבולוציה שתתחיל להילמד, לפי החשש, בבתי-הספר הישראליים – אלא שכאמור, אין חשש, כי הרי גם בבתי-הספר החילוניים מלמדים שיעורי תורה ובכל זאת הם נשארים חילוניים. חוץ מזה, "אי-ידיעת תורת האבולוציה היא חור בהשכלה שהוא מסוכן בהרבה מלמידת החומר עצמו. בסופו של דבר התלמידים יגדלו וייאלצו לדעת קצת יותר מאשר נו, התיאוריה הזו שאומרת שמוצא האדם מהקוף", מסכמת גולדקלנג, שבזמן שהיתה תלמידה לא לימדו שהתיאוריה דווקא אינה קובעת שמוצא האדם מן הקוף. שפה. ברוך רון, עורך המוסף השבועי של "ישראל היום", בחר לכלול בכותרת השער את הסופרלטיב "מהממות" בהקשר לא אירוני ושאינו קשור למחקר של משלבים לשוניים. כנראה שככה זה כשכתבת השער שלך מוקדשת למראה החיצוני של נשים ("מהממות") שבחרו להינשא לכדורגלנים. עיצוב. השטח שתופס הטקסט בעמוד הפותח של "גלריה" (הגיג של ניב הדס) קטן יותר מהאיור שמפנה אליו ונפרש לכל אורך ורוחב השער. "גלריה", גם במתכונתו המורחבת ביום שישי, אינו מוסף מגזיני. אין בו כמעט כתבות והוא בנוי ברובו מאוסף טורים ומדורים. הניסיון לעצב לו בכוח שער מגזיני מייצר פעם אחר פעם ניפוח תמוה של טקסט זה או אחר ברחבי המוסף, שבדרך כלל אין לו עדיפות מיוחדת על רעיו ושכניו, לפעמים הוא אפילו נופל מהם ובכל מקרה אינו בעל נפח מצטבר הנדרש ל"כתבת שער", גם כשהוא נמדד לפי קנה-המידה של המוסף עצמו. גם אם לבחירה בעיצוב שער כזה יש יתרון בדמות פיתיון לקוראים (אם בכלל), הרי ששכרו יוצא בהפסדו כשהפיתיון מתברר ככזה. ובעצם, למה לפתות אותם? הם כבר קנו את העיתון. יש אפשרויות אחרות (למשל זו שמשתמש בה המעצב של "גלריה" בימות השבוע), וחבל שלא בוחרים באחת מהן. תיקון. בסוף טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מגיש נחום ברנע שני תיקונים: הוא בילבל בין יהושע פרץ לעמיר פרץ, וכתב כי שמו הישראלי של טנק הפאטון היה מג"ח, בעוד שהשם הוא "מגח" ללא ראשי תיבות. האמת היא שלמיטב זכרוני בזרגון הצה"לי יש שימוש לשם מג"ח גם כראשי-תיבות, המתפענחים למלים "מוביל גופות חרוכות".

מועצת העיתונות תשקול לקבל לשורותיה גם מי שאינם עיתונאים מקצועיים; בשל מצוקה תקציבית יופסק תמלול הישיבות. החיסכון: כ-3% מהתקציב

מועצת העיתונות תחדל לתמלל את ישיבותיה, כך הוחלט בתחילת החודש. עד לאחרונה פעלה המועצה בשקיפות יוצאת מגדר הרגיל. ישיבות מליאת ונשיאות המועצה הוקלטו, תומללו והתפרסמו באתר מועצת העיתונות. כך, כל חבר מועצה, וגם סתם אזרח מן השורה, היה יכול לעיין בדיונים שקדמו להחלטות המועצה. בישיבת מליאת מועצת העיתונות האחרונה, שהתקיימה בתחילת החודש, הודיע מזכ"ל המועצה אריק בכר כי נשיאות מועצת העיתונות החליטה על ביטול התמלול, למעט פרוטוקולים הדרושים לדיווח לרשם העמותות. השינוי, כך מסבירים במועצה, נועד לחסוך כסף. לבאי ישיבת מועצת העיתונות האחרונה חולק דו"ח פעילות המועצה בשנת 2014, כולל מאזני כספים לשנים 2013–2015. מהמאזנים עולה כי בשנה שעברה הוציאה מועצת העיתונות בסך-הכל כ-673 אלף שקל, ומהם 3,367 שקל עבור תמלול הישיבות. גם בשנה הנוכחית התכוונה המועצה להוציא כ-3,400 שקל עבור תמלול ישיבותיה, מתוך הוצאות של כ-526 אלף שקל, אך הסכום קוצץ לאלף שקל בלבד, וזאת במסגרת תוכנית קיצוצים שהעמידה את סך ההוצאות על כ-473 אלף שקל. בשנת 2015 לא צפויה המועצה להוציא שקל אחד על תמלול הישיבות, כך לפי דפי המאזנים שחולקו בישיבה. כמה חודשים לפני ההחלטה על הפסקת תמלול ופרסום ישיבות המועצה, דנה ועדת הכספים של המועצה בהצעת התקציב לשנת 2014. הוועדה, בראשות עמוס שפירא ובהשתתפות יחיאל לימור, ענת פלג, עמוס שוקן ויובל יועז, המליצה לאשר את הצעת התקציב שהונחה בפניה, אך הוסיפה הערה: "נוכח היקף ההכנסות של המועצה בשנים האחרונות, והצורך להקצות משאבים להרחבת פעילותה המקצועית והציבורית, וככל שלא יחול שיפור משמעותי בהיקף הכנסותיה של המועצה, הוועדה סבורה כי אין מנוס מהפחתה משמעותית בעלויות השכר". עיון במאזני המועצה מעלה כי הכנסותיה מדמי חבר בשנת 2013 עמדו על כ-473 אלף שקל, כאשר בעיקר העול נשאו "הארץ", "ישראל היום" ורשות השידור, ששילמו 90 אלף שקל כל אחד עבור חברות במועצה. אתר "וואלה" שילם 40 אלף שקל, חדשות ערוץ 2 סכום דומה וארגון העיתונים והאגודה הירושלמית הוסיפו עוד 30 אלף שקל כל אחד. כמה כלי תקשורת נוספים תרמו את יתר ההכנסות. ההכנסות בשנת 2014 היו דומות. עלות שכר עובדי המועצה בשנת 2013 עמדה על קרוב ל-400 אלף שקל. לפי מסמך שהוגש לרשם העמותות, במועצה מועסקים שניים, מזכ"ל ומזכירה, כאשר מרבית עלות השכר נועדה למשכורתו של המזכ"ל. עלות שכר עובדי המועצה לשנת 2014 נועדה להיות זהה, אלא שהסכום תוקן והופחת לכ-367 אלף שקל. סכום דומה אמורה המועצה להוציא עבור עלויות שכר בשנת 2015. בשיחה עם "העין השביעית" הסביר מזכ"ל המועצה בכר כי עלות תמלול הישיבות גבוהה מהמוזכר במאזנים הכספיים, שכן יש להוסיף גם את עלות הקלטת הישיבות טרם התמלול. סך החיסכון, לדבריו, צפוי לעמוד על כ-10,000 שקל בשנה. במקום מערכת הקלטה מורכבת ויקרה, הסביר בכר, יקליטו מעתה את ישיבות המועצה באמצעות טייפ מנהלים קטן. לדבריו, הקלטות יישמרו במשרדי המועצה, אך לא יועלו לאתרה. עוד ציין בכר כי הנוהג שקיימה המועצה עד היום, וכלל את פרסום תמלילי כל ישיבותיה, היה חריג. בכר הציע כי להבא, אם עיתונאי אינו מגיע לישיבת המועצה אך מעוניין לדעת מה נאמר בה, הוא יוכל להתקשר אליו ולשמוע במה דנו. "אין פה עניין של שקיפות", אומר בכר. "אם מועצת העיתונות לא תהיה פתוחה, אז מי כן? הנושא הזה הוא לחלוטין טכני וכלכלי. אם היתה לי אפשרות להמשיך, זה היה נמשך, אבל זו באמת עלות רצינית, כל הנושא של חברת הפרוטוקולים וחברת ההקלטה. אם אני מצליח להגיע לחיסכון של 10,000, אולי אפילו 12 אלף שקל בשנה, זה נהדר". נוסף לכך, במהלך ישיבת מליאת מועצת העיתונות האחרונה הוחלט להתחיל בהליך שעשוי לשנות את הרכב מועצת העיתונות בעתיד. היוזמה, בהובלת חיליק לימור ויובל יועז, נועדה לאפשר גם לאנשים פרטיים להצטרף למועצה, ולא רק לכלי תקשורת ועיתונאים מקצועיים. נשיאת מועצת העיתונות, השופטת (בדימוס) דליה דורנר, תיארה את היוזמה כ"הצעה מדהימה, שיכולה לשנות את פני המועצה ולתת שירות טוב יותר וגם להיות מקור הכנסה". להורדת הקובץ (DOC, 27KB) לפי הצעתם של לימור ויועז, תקנון המועצה ישונה כך שגם "מי שעוסק במעשה עיתונאי" יוכל להתקבל כחבר בעמותה. השניים מציעים כי לתקנון תתווסף גם פסקה שלפיה תוקם ועדת חברות ש"תדון בבקשות להתקבל כחברים בעמותה, שיוגשו על-ידי העוסקים במעשה עיתונאי". "על מועצת העיתונות לאמץ דפוס התייחסות חדש לשאלה מי ראוי להימנות עם חבריה, ולאמץ גישה ולפיה לצד כלי תקשורת, נציגי ציבור, מוציאים לאור, עורכים ועיתונאים העוסקים בעבודה עיתונאית כמקצוע עיקרי, יש לצרף לשורותיה גם מי שעוסקים במעשה עיתונאי", כתבו לימור ויועז בדברי ההסבר להצעתם. "זאת, בלא צורך להגדירם דווקא כעיתונאים, מונח המרמז על כך שהעבודה העיתונאית משמשת בעבורם עיסוק עיקרי וכן מקור פרנסה. "טיבו של המעשה העיתונאי והשאלה אם המעשה העיתונאי מיוצר על-ידי אדם המבקש להצטרף לשורות המועצה יתבהרו בהדרגה על בסיס הניסיון שיצטבר, ושיבהיר מהם הקריטריונים שלפיהם יש לקבוע אם אדם המבקש להצטרף למועצה אכן עוסק במעשה עיתונאי באופן המצדיק את קבלתו". בשבוע שעבר מינתה דורנר רשמית ועדה שתבדוק את השלכות ההצעה, לקראת יישומה.

הסרט הדוקומנטרי "שיטת השקשוקה" אינו מחדש הרבה באשר להתנהלות העסקית של משפחת עופר, אולי משום שהוא עוסק חלק גדול מהזמן בהצגת מאבקו של יוצר הסרט, מיקי רוזנטל, בנסיונותיה של המשפחה לסתום את פיו

סרטם של העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי, "שיטת השקשוקה", מורכב משני סרטים שונים שמצאו את עצמם תחת קורת גג אחת. הסרט הראשון, זה שרוזנטל יצא לעשות מלכתחילה, עוסק בהסכמים מעוררי הפולמוס שביצעה מדינת ישראל עם האחים סמי ויולי עופר והחברות המסחריות שבבעלותם. סרט זה מתמצת עבור הצופה הנבער, ששואב את הידע שלו על הנעשה בעולם הכלכלה הישראלי מצפייה בפינות יחצניות של בנקים המופיעות בסיומן של מהדורות חדשות הלילה, את סיפור התעשרותה המדהים של משפחת עופר בעשורים האחרונים, ומפנה אצבע מאשימה בעיקר למדינת ישראל ולפקידיה הבכירים, אשר לטענת הסרט, מכרו את נכסי הציבור תמורת נזיד עדשים (ותקווה לקבל מינוי אישי באחת מחברות האחים עופר). הסרט הראשון, שבמרכזו התחקיר על התעשרות האחים עופר, הוא סרט נגיש יחסית לחומר הכלכלי והמשפטי המורכב שבו הוא עוסק, והוא מתהדר במימד ויזואלי קורץ ובעריכה קצבית. מובן שסרט תיעודי, ארוך ומקיף ככל שיהיה, אינו מסוגל לרדת לעומקו של נושא כה סבוך כמו נסיקת הונה של משפחת אנשי עסקים ממולחת בעידן הקפיטליזם המאוחר. רוזנטל ועבודי מספיקים רק לרפרף מעל כמה שיאים בולטים בשרשרת של מעשים חוקיים אך מעוררי פולמוס שביצעו האחים עופר לאורך השנים ובעוד כמה חשדות לעבירות לכאורה על החוק – בלי שאף אחד מהם זוכה לעיסוק המעמיק שהוא ראוי לו. יתר על כן, הסרט (הראשון) אינו מחדש הרבה – ודומה שגם אינו מתיימר לחדש הרבה – באשר לעסקאות שהוא מתאר. בעצם הריכוז והתמצות של העסקאות של מדינת ישראל עם האחים עופר יש חשיבות, כמובן. אך אפילו הסקופ הבודד שהתגלה לרוזנטל ועבודי במהלך עשיית הסרט (לגבי עסקה שבה, לפי יוצרי הסרט, גרפו האחים עופר לכיסם יותר משהיו אמורים), הודלף על-ידי רוזנטל עצמו והופיע כבר מזמן בשער אחד המוספים הכלכליים, כפי שניתן ללמוד מסצינה המוצגות לראווה ב"שיטת השקשוקה". הסרט השני, החי לצד הראשון בסימביוזה לאו דווקא הדדית, עוסק בעיתונאי מיקי רוזנטל ובנסיונו להכין את הסרט על האחים עופר. סרט זה הוא מלודרמה על האזרח הקטן הנלחם בכוחות הגדולים ממנו פי כמה ומאיימים לחסל את פרנסתו, לפורר את התא המשפחתי שבנה ולגרום לכך שהסרט הראשון, זה שעניינו עסקאות האחים עופר, לא ייצא לאור. המלודרמה עשויה היטב, ומחולקת יפה-יפה בין טובים המקריבים את חייהם מתוך גדלות לב ותחושת שליחות לרעים המקריבים את חייהם של אחרים מתוך תאוות בצע. בסרט זה ראוי שיצפו כל חובבי המלודרמות בישראל, אך בפועל נאלץ לצפות בו גם מי שסקרן ללמוד עוד על קשרי הון ושלטון במדינה. האיומים שסופג רוזנטל מבאי-כוחם של האחים עופר משתלבים היטב בתימה המרכזית שהוא טווה על כוחם העולה של בעלי ההון בישראל; אך דקות כה רבות מ"שיטת השקשוקה" מוקדשות למלודרמה זו, עד שבסופו של דבר היא מונעת מאיחוד שני הסרטים להיות כל מה שהיו יכולים להיות. נראה כי רוזנטל, שיודע דבר או שניים על התנהלותה של התקשורת, בחר להדגיש את המימד המלודרמטי כדי שהחלקים התחקיריים של סרטו יוכלו לרכוב עליו ולהגיע באופן זה לצופים רבים ככל האפשר. נכון לעכשיו, עם כל הרעש התקשורתי שהתעורר עקב פסילת הסרט על-ידי חברת יס, האסטרטגיה הזו פועלת לא רע (וכאן המקום לציין שרוזנטל חייב תודה גדולה להחלטתם של האחים עופר לנסות באופן גלוי לסגור את פיו). אך ככל שצופים בסרט עולה התחושה כי הדגשת המלודרמה באה גם כדי לכסות על חולשותיו. חולשת התחקיר, שבוחר בריכוז המידע הידוע על פני חשיפת מידע חדש; ולצדה חולשתו של רוזנטל דווקא בתפקיד שהוא אמור לגלם, כדוקומנטריסט בן דמותו של מייקל מור. כשלקראת סוף הסרט עולה הסצינה שבה רוזנטל פוגש בסמי עופר על רחבת מוזיאון תל-אביב, הלב מתחיל לדפוק בקצב מואץ. אך למרות ההזדמנות הנדירה שמוגשת לו, רוזנטל לא מצליח להפנות לעופר ולו שאלה אחת נוקבת, ומסתפק בכך שהוא אומר לו כי יש לו הרבה שאלות שהיה רוצה לשאול. לא קל לגלות פרטים חדשים על עסקיה של משפחת עופר, במיוחד כשכל הנוגעים בדבר ממלאים פיהם מים, וקשה עוד יותר לתמצת תחקיר של שנים לשאלה אחת ברגע האמת, אך מצד אחר, לא נעים להיוותר בסופו של סרט כה מדובר עם התחושה כי הישגו העיתונאי הגדול ביותר של רוזנטל הוא שניסו לסתום לו את הפה.

לצד תהליך של הרחבת המערכת, השקיעו ב"וואלה" מאמצים מיוחדים גם בתהליך החדרתם של תכנים שיווקיים לאגפי התוכן • אתר החדשות, מהפופולריים ברשת העברית, חולק את החטיבה התחתונה של דירוג הפרסום הסמוי עם שני אתרים אחרים

האתר "וואלה", שהמערכת שלו שרויה בשנים האחרונות בתהליך התרחבות שנועד להציבה בשורה אחת עם המתחרים ynet ו-mako, עשה צעדים גדולים להדבקת מתחריו גם במאמצי ההחדרה של פרסום לזירות התוכן שהוא מציע לגולשיו. הניקוד הגרוע שקיבל האתר מציב אותו בתחתית דירוג הפרסום הסמוי ברשת, שם הוא חולק את המקומות השישי, החמישי והרביעי עם האתרים mako ו"גלובס". באתר "וואלה" אין סימון שיטתי וברור של תוכן מסחרי, כך שקשה מאוד לגולשים להבחין בין תוכן מערכתי לפרסום סמוי שמאחוריו עומדת עסקה כלכלית. הקושי בזיהוי נובע, בין השאר, מכך שכתבות רבות ב"וואלה" כלל אינן חתומות על-ידי כותביהן, אלא מתפרסמות בחתימת "מערכת וואלה", ואילו רבות אחרות מופיעות כ"מאמר אורח", ללא כל גילוי נאות שיסביר לגולשים אם מדובר בדיל מסחרי או בבחירה מערכתית. הצמדתם של הקרדיטים "מערכת וואלה" ו"מאמר אורח" לתוכן פרסומי מטעה את הקורא לחשוב שאכן מאחורי התכנים עומדים המערכת העיתונאית או בעל דעה מזדמן – כשלמעשה לא תמיד זה אכן כך. בכמה מהמקרים ההטעיה הזו מצטמצמת במידת-מה כשבתחתית הכתבה מופיע גילוי נאות שממנו משתמע הקשר העסקי שמאחורי פרסומה. כך למשל, בכתבה שהתפרסמה ב"וואלה" בחתימת ד"ר בני שכטר, שהוקדשה לצעדים שיש לנקוט כשמתכננים הריון (צעדים שאחד מהם הוא נטילת תוסף המכיל חומצה פולית), מצוין בתחתית העמוד כי בין שלל עיסוקיו כרופא נשים, שכטר גם עובד עבור חברת התרופות כצט בחיזוק המודעות לנטילת חומצה פולית לקראת הריון – מוצר שכמותו משווקת במקרה החברה המעסיקה את הכותב. במקרים אחרים מצוין בקרדיט הניתן לכתבות כי הן מתפרסמות במסגרת "שיתוף פעולה" עם גורם מסחרי. כך למשל נעשה בשורה של כתבות על עור ואסתטיקה שנעשו עם חברה בשם פיור-לייזר (בכתבה "איך מעלימים צלקות אקנה", למשל, מופיע הקרדיט "מערכת וואלה בשיתוף עם פיור לייזר"). עורך באתר "וואלה" מסביר כי אין באתר כללי אסור ומותר ברורים בנוגע להפרדה בין תוכן מערכתי ופרסומי וסימונם. ההתנהלות, לפיכך, נקבעת תוך כדי תנועה, לעתים גם על-ידי עורכים בדרגים נמוכים. האתר, מסביר אותו עורך, נמצא בתהליך של צמיחה והוספה של ערוצי תוכן, תהליך המביא את העורכים להזמין מאמרים רבים שנכתבו על-ידי כותבים מבחוץ ("מאמרי אורח"), שרובם כפי הנראה מתפרסמים ללא תשלום. מתכונת זו מאפשרת לגורמים חיצוניים לשלב בחלקים המערכתיים של האתר תכנים שיווקיים, שיתוף פעולה הנעשה כמובן בתשלום. כמו בכל האתרים הנסקרים כאן, דף הבית של "וואלה" כולל הפניות לתכנים שניתן להגדירם כפרסום סמוי. כך למשל התפרסמה בדף הבית של "וואלה" הפניה לכתבה במדור הורות שעניינה מניעת פליטה אצל תינוקות, ובה מרואיינת מנהלת בחברת אבוט, יצרנית סימילאק, המעניקה "טיפים" לגולשים. חברת סימילאק נותנת חסות לערוצי הורות וילדים ב"וואלה" ואותה מנהלת, רונית דוייב, מופיעה בכמה כתבות, כולל "מאמר אורח" פרי עטה שמציג "כללים להאכלת תינוק מבקבוק". עורך באתר ששוחח עם "העין השביעית" מתאר את היחסים בין עורכי האתר לאנשי המחלקה המסחרית כ"יחסים טובים" של קשר שגרתי, שבמסגרתו מגיעות בקשות להצגת תוכן פרסומי ככתבות מערכתיות בדף הבית. "הם שולחים נציג לקומה שלנו להגיד – אנחנו צריכים מקום למשך שעתיים בדף הבית למשהו, ואז אנחנו מפנים להם", הוא אומר. בחלקו החדשותי של האתר לא נהוג לשלב פרסום סמוי. התכנים המסחריים של "וואלה" מופיעים בעיקר בערוצים מערכתיים המוקדשים לנושאים "רכים" הקשורים לסגנון חיים, למשל בריאות, אופנה, אוכל, בית, הורות או יחסים. המודל השכיח של שילוב פרסום סמוי ב"וואלה" דומה לזה ששוכלל באתר ynet: מותג מסחרי המעניק חסות לערוץ תוכן מסוים וזוכה בו לנוכחות בשלל אמצעים, המשלבים פרסום גלוי (באנרים) ותוכן שיווקי הנחזה לתוכן עיתונאי. כך למשל הערוצים העוסקים בהריון ולידה, כמו גם אלה העוסקים בהורות ובילדים, מכילים מינון גבוה של פרסום גלוי של חברת סימילאק; במקביל, מסריה של יצרנית המזון לתינוקות ונציגיה מקבלים ייצוג בכתבות המתפרסמות בערוצים אלו. בערוץ הבריאות של "וואלה" מופיעים שני תתי-ערוצים העוסקים באסתטיקה ובעור, שבהם מקבלת חברת פיור-לייזר נוכחות דומיננטית כשותפה בכתיבת כתבות רבות, המתפרסמות תחת כותרות שיווקיות באופיין דוגמת "האם אפשר להעלים סימני מתיחה?" ו"איך אפשר להעלים את השנים מעור הפנים?". ערוץ הדייטינג ב"וואלה" פועל תחת חסות מסחרית של אתר ההיכרויות JDate, וכתבות רבות בו מתפרסמות בשיתוף עם אותו אתר וכוללות מידע שנאסף על-ידי אנשיו (1, 2). כתבה אחרת שהופיעה בערוץ בעת הבדיקה נכתבה על-ידי נעמי נפתלי, שזוהתה כחלק מ"צוות המומחים של JDate". הסכם חסות אחר, המתקיים כבר זמן רב, הוא זה של חברת סנו לערוץ הבית והעיצוב של "וואלה", ובאופן ספציפי לתת-הערוץ העוסק בניקיון ובארגון הבית. אנשי מערכת האתר "בראו" דמות פיקטיבית, בעלת מימד סאטירי, הכותבת טורים על נקיון הבית – סאני סופט, שהטורים בחתימתה התפרסמו תחת הכותרת "סיקור מיוחד: טור אישי של חולת ניקיון". בשלב מסוים הוחלפה "סאני סופט" בדמות פיקטיבית חדשה – "אניטה קאלק", החתומה על הטור "אניטה מבריקה". עורכת לשעבר ב"וואלה" מספרת כי הופעתו של טור זה לא היתה החלטה מערכתית, כי אם חלק מהסכם מסחרי עם חברת סנו. ככל שצוללים פנימה לתתי-הערוצים במדור הבית והעיצוב, החומר פרסומי יותר. כך למשל תת-הערוץ "מדריך הניקיון", המסתתר בפנים, הוא למעשה ערוץ של סרטוני פרסומת של חברת סנו, המציגים מוצרים של החברה ומדריכים את הגולשים לקנות אותם בשל יתרונותיהם. האירוניה היא שלפני אותם סרטוני פרסומת, הלובשים צורה של הדרכה ועצה מפי מומחי ניקיון, מופיעות עוד פרסומות קצרות של סנו, על תקן קדימונים. לפי גורם ב"וואלה", עלות של ערוץ תוכן מסחרי היא כ-10,000 שקל לחודש אם הערוץ דורש עורך משל עצמו, ופחות מכך אם מדובר בערוץ נטול עורך. "נהגנו לשבת איתם פעם ברבעון ולדבר על מה יעלה ומתי", מספר אותו גורם. "היינו עושים כמות מסוימת של כתבות, כשחלק מהן קשורות למי שנותן חסות. למשל, היה הסכם עם האגיס בזמנו, אז אם עשינו 20 כתבות בחודש על גידול ילדים, ארבע היו קשורות לחיתולים והחתלה". אותו גורם מוסיף כי הכניסה של אתר mako לשוק הגבירה מאוד את התחרות בתחום הפרסום הסמוי והביאה לפריצת קווים אדומים. "כשהתחלתי לעבוד במקום, אנשים רצו לעשות עיתונות, אבל מאז הכל השתנה והצד המסחרי נעשה חזק יותר. התחרות נהייתה מטורפת, והכוח פשוט עבר לכסף. mako לקחו תקציבים לוואלה ול-ynet. יש להם גם טלוויזיה, והם עושים עסקאות שקשה להתחרות בהן". הסכמי החסות לערוצי התוכן ב"וואלה" כוללים, באופן שכיח, פרסום גלוי לנותן החסות, המשובץ מסביב לתוכן, לצד עיצוב של הערוץ עצמו ברוח המותג המפרסם – למשל דרך שימוש בצבעים, לוגו או פונטים המזוהים עם נותן החסות, אם כי באופן פחוּת בהשוואה ל-ynet. במובן זה, ניתן להניח שאתר "וואלה" יוצר אצל הגולשים רושם של אתר פחות ממוסחר; עם זאת, ובאופן מעט פרדוקסלי, ככל שהמאפיינים הגרפיים המזוהים עם המפרסמים מוצנעים, כך גם מצטמצמת יכולתו של הגולש לזהות את אופיו המסחרי של התוכן המוגש לו. המחשה לכך, על דרך ההיפוך, ניתן לקבל מערוץ "ניקיון וארגון הבית" בחסות חברת סנו. תכניו של ערוץ זה מוצגים כתוכן רגיל של "וואלה", אך המרחב מסביבם נכבש כולו על-ידי פרסום של סנו: באנרים, חלון ובו עדכונים מדף הפייסבוק של סנו והפניה לסרטוני פרסומת של סנו. בסך-הכל נספרו בעת הבדיקה לא פחות משבעה קישורים פרסומיים לסנו, סביב תוכן שכלל גם הוא, באופן מוסווה, תכנים המקדמים את מטרותיה של סנו. במקרים מסוימים מקבלים נותני חסות אפילו יותר – תמונת רקע, המכונה בפי אנשי האתר "טפט", שנפרשת מאחורי הכתבות ומבליטה את נוכחותו של המותג. "לקוחות אוהבים את זה", מציין איש התוכן השיווקי. כך למשל מתחבא ב"וואלה" ערוץ המכונה "Baby Care", המוקדש כולו לכביסת בגדי תינוקות ברוח מותג עם שם זהה מבית סנו. הכתבות בו, שכמה מהן פרסומיות ואחרות מערכתיות, מופיעות על רקע תינוקות מציצים מתחת אריג רך בצבע שמנת, דימוי המזוהה עם מרכך הכביסה של סנו. לכך נוסף באותו ערוץ מבצע פרסים של סנו, שבמסגרתו מוזמנים הגולשים לשלוח טיפים ומידע על עצמם לצד קישור לדף הפייסבוק של החברה. הלכה למעשה, ערוץ זה הוא מרחב פרסומי לגמרי, שמשולבות בו גם כתבות מערכתיות של "וואלה". הגזרה שבה קיבל "וואלה" את הניקוד הנמוך ביותר היא גזרת העיצוב, שבה זכה ל-2.8 נקודות בלבד מ-7 אפשריות – הניקוד הגרוע ביותר מבין האתרים שנבדקו, למעט ynet. בגזרת הגילוי הנאות קיבל האתר ניקוד מעט יותר טוב, אך עדיין גרוע – 3.25. בגזרת התוכן קיבל האתר ניקוד כמעט זהה, 3.3. הניקוד המשוקלל: 3.2.

חלק לא מבוטל מהשיווק במדיה החדשה נראה כמו הפעלות בתנועת נוער, כשרוב המשתתפים אינם קיימים במציאות והקשר בין המשימות האוויליות למותג הוא לעתים מקרי לחלוטין

ברגעים אלו ממש מסתובבים בישראל מאות, אם לא אלפי אנשים, שטוענים שהם יכולים לשווק את העסק שלך, כן, שלך, בפייסבוק. הם יודעים מה זה פרסום ויראלי, שיווק גרילה ומיתוג גודזילה. הם פתחו חברה, ובחברה מועסקים עובדים, ולעובדים האלו יש ניסיון של לפחות חודשיים בביצוע אינגייגינג שלאחריו מגיע מוניטייזיג לקונברסיישן שנוצר בין הברנד ליוזרס. עזבו. יותר פשוט שנדגים. הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר בתחום מגיעה מבית Replay, מותג איטלקי שהשיק באחרונה בושם שהוא מכנה Replay Your Fragrance ("שדר מחדש את הניחוח שלך" או משהו מעין זה). פעילות הפייסבוק של הבושם בישראל היא אות ומופת לסוג הגונגל השיווקי שמתקיים ברשת. כל שצריך לעשות כדי להתבשם מהפיאסקו הוא להיכנס לקיר של הקבוצה הזו, שמנוהל על-ידי חברת וובסנס. "למה עוד לא קיבלתי את הבושם שלי", שואלת מיה, והמגיבה אִינה מוסיפה שגם היא לא קיבלה. אופיר מתלונן ששלחו לו בושם לבן והיא בכלל בת. ריפליי לא ממש טורח לענות, אבל יש תחרות. התחרות: על המשתתפים להצטלם לצד 12 מקורות מים לפחות הקרובים למקום מגוריהם, לערוך את התמונה באמצעות היישום של ריפליי, לפתוח אלבום שאליו יועלו התמונות, לפרסם את האלבום, ואז לשכנע משתמשים אחרים לתת להם מה שיותר לייקים. הממממ, מה?! מאיה מנסה להסביר שהיא כבר לא גרה בארץ כנען ואין לה באזור 12 מקורות מים. בעיה. מאיה דורי כותבת על הקיר שמי שרוצה ממנה לייק שיכנס לקישור ויעשה לה לייק כי היא בכלל באה מתחרות אחרת. מי שנכנס לקישור שלה מגלה משחטה של לייקים. "עשיתי תעשי לי חזרה", "תחזירי לי לייק", "החזרתי", "להחזיר בבקשה", "החזרתי!!!", "תעשי לי לייק בחזרה אם לא אני מוחקת", "הצבעתי לך ואני ישמח אם תפרגני לי חזרה". אותה מאיה דורי עמדה קודם לכן במרכזה של שערוריית זיוף בסדר גודל של ווטרגייט לאחר שהואשמה בזיוף פרופילים של משתמשים שטענו שהגיעו לקבוצה של הבושם דרכה. למה עשתה זאת? כדי שתוכל לזכות בתחרות, כמובן. ואולי אין בכלל מאיה דורי. כל התחרויות האלו מייצרות אינסוף פרופילים שאין מאחוריהם אנשים אמיתיים כדי שאלו יעשו "לייק" לאנשים עם הפרופילים האמיתיים שמנסים לזכות בפרסים, כמה מהם אמיתיים. אין פלא אפוא שיש שמעריכים שיותר מרבע מכלל הפרופילים בפייסבוק, כלומר משהו כמו 100 מיליון פרופילים (פלוס מינוס כמה מיליונים), הם וירטואליים לחלוטין ונוצרו כדי לזכות בתחרויות. ולמשלוח פרסומות זבל. ולרישום לקבוצות זבל. ולפארמוויל. ולצחוקים. אני בכלל לא רוצה לחשוב על מספר הפרופילים המזויפים שנוצרים על-ידי חברות השיווק עצמן בניסיון להראות ללקוח שלהן את האפקטיביות המדהימה של הפעילות שלהן בפייסבוק. מדובר במספרים עצומים. ובחזרה לבושם. "המגיב ה-50 לסטטוס זה יזכה בפרס", מודיע המותג, ו-148 תגובות נרשמות, כולן טוענות שהן המגיב ה-50. "כבר צהריים והשעה כמעט שלוש בא לי איזה שיר צהריים, אז קבלוווווווו", מכריז המותג שבהדרגה מתגלה כמדריך ערס שעובד בבריכה במלון אילתי רע במיוחד. הלאה, עוד קצת תחרויות. "המשימה שלכם להערב היא: מי שיגיב אחרון על ההודעה הזאת עד לשעה 22:22 יזכה בבושם. גם מי שיגיב אחרון ב-23:23 יזכה בבושם. הבנתם?". הבנתם? כך עושים שיווק בישראל 2010. הנה עוד תחרות, הפעם מבית פיצה-מעדנות. "בכמה אריזות מתוך ששת האריזות של פיצה איטליאנו, הדמויות מחזיקות משולש פיצה ביד? ואיזה אריזות אלו? זה קל נכון...?! אז ככה יש תוספת. האחרון שיענה נכונה בשעה 18:00 בדיוק וגם יצרף להודעה תמונה של גונדולה, יזכה בפרס! בהצלחה!!!!". זה, כאילו, מגניב? אני שואל כי אולי אני לא מעודכן, אבל שאלה על אריזה שעליה צריך לענות בדיוק בשעה שש אחר הצהריים בצירוף תמונה של גונדולה, זו הגנבה שכזו? זו הבשורה הגדולה של המדיה החברתית? פיצה-האט דרשה מהמשתתפים בתחרות שלה להסביר למה קוראים להם איך שקוראים להם (לי קוראים "יובל" כי אמא שלי אוהבת שמות שנגמרים בלמ"ד). ההסבר הכי מוצלח, הסבירה הפיצה החטטנית, יזכה את המשיב בפרס! נו, מה לא עושים בשביל פרס. עשרות אנשים כתבו הסברים מופלאים שהבהירו למה קוראים להם כמו שקוראים להם, ולבסוף נבחרה אתי (ראשי תיבות "את תמיד ילדתי"). או אז נחשף הפרס במלוא תפארתו: פיצה משפחתית. "חלש ביותר.. תפעילו יותר שיקול דעת פעם הבאה", כתב מתן המאוכזב. גורם המעורה בשוק התוסס של שיווק במדיה חברתית אמר ל"עין השביעית" שלהערכתו כמאה עמודי מותגים ישראלים בפייסבוק נראים כך ונוהגים בדיוק כך. לטענתו, הדבר נובע מפאניקה של אנשי הפרסום שהבינו שפייסבוק אינו טרנד חולף, אך אין להם מושג מה לעשות בו. לכן חלק לא מבוטל מהשיווק במדיה החדשה נראה כמו הפעלות בתנועת נוער ממש מחורבנת, משימות אוויליות שהקשר בינן ובין המותג הוא לעתים מקרי לחלוטין, ושהדרך לזכות במשהו עוברת במסלול של אי-הבנות, תלונות וזיופים. איפה גן הילדים המבורדק והחובבני הזה ואיפה Old Spice, שהפך לסרגל המידה שאליו ישוו כעת כל הצלחה במדיה החדשה? עוד קצת שיווק ישראלי מהסוג הזה והמותגים, שיתחילו להבין שהתועלת מהקשקוש שמתקיים בין פרופילים מזויפים קרובה לאפס (שלא לדבר על נזק של ממש), יחזרו לפרסם באמצעי התקשורת המסורתיים. אני כמובן מתלוצץ. זה לא יקרה. היכונו לעידן השיווק המטומטם. אגב, מי שייכנס לעמוד "העין השביעית" בפייסבוק ויסביר מדוע לדעתו קוראים ל"עין השביעית" "העין השביעית" ולא "גק ולנטינו", ויפרסם את ההסבר שלו בשעה 3 ו-17 דקות (לפנות בוקר) כשהוא מצולם מחזיק גיליון של ה"ניו-יורק טיימס" מה-18 במרץ 1941 מול מגדל אייפל שנמצא ליד מלון פריז בבלאס-וגאס, יזכה במנוי מהודר, חינם, לניוזלטר שלנו. לייקו!!!

"הארץ" מחליף עיתונאים בסופרים | ומזכיר אגב כך את הקשר בין אליטיזם לעממיות | ובן כספית עונה למכחישיו

בשלהי שנת 1897, כשהפך לינקולן סטפנס לעורכו של העיתון "New York Commercial Advertiser", הוא החליט לנקוט גישה חדשנית. עם הגעתו למערכת העיתון, נפטר מחלק ניכר מהעיתונאים הוותיקים והמנוסים שעבדו שם ושכר תחתם כותבים טריים, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות, בעלי כשרון כתיבה, אך ללא כל רקע עיתונאי. הוא ביקש לגייס לעיתון, על-פי האוטוביוגרפיה שכתב, כל מי שחושק להיות "משורר, סופר או מחבר מסות". אחר-כך שלח אותם אל העיר בדרישה לנצל את שאיפותיהם וכשרונם כדי להביא סיפורים על המתרחש. אפשר לקרוא פרטים נוספים על המיזם החלוצי של סטפנס בספרו של גוזף קמפבל "The Year That Defined American Journalism". בקיצור נציין כי העורך הראשי ביקש מכתביו החדשים שיעזרו לקוראים ללמוד על העיר מתוך סיפורים קצרים ולא מתוך ידיעות עיתונאיות. מכתב/סופר אחד שלו ביקש לדווח על רצח של בעל את אשתו, אך ביקש ממנו להבין ולהסביר כיצד ייתכן שאדם שהתחתן עם אשה הפך ברבות הימים לרוצחה. מכתב/סופר אחר ביקש לכתוב על ההבדלים בין רחוב אחד בעיר למשנהו. הניסוי המעניין של סטפנס מעולם לא השתלט על כל עמודי העיתון, ובכל מקרה שרד שנים אחדות בלבד, אך בשנים שבהן פעל יצר לא רק סיפורים קצרים על הנעשה בעיר, אלא גם שיחות במערכת העיתון על החיים, על אמנות ועל כתיבה. הקו האנטי-עיתונאי של סטפנס נבע, בין היתר, ממיאוס בסגנון הכתיבה שהלך והשתלט על עיתוני התקופה והפך את מרבית הכתבות לדומות זו לזו. למה דווקא אז השתלט סגנון כתיבה אחיד על העיתונות? אולי היתה זו תוצאה של ההתמסחרות הגוברת בענף והתלות ההולכת וגדלה במפרסמים. סטפנס, מכל מקום, נשבע כי אם שני עיתונאים שלו יכתבו בסגנון דומה, אחד מהם ייאלץ לעזוב את עיתונו. לרגל פתיחת שבוע הספר העברי החליפו 31 סופרים ישראלים את עיתונאי "הארץ" ליום אחד. הם יצאו לשטח וחזרו עם התרשמויותיהם. קונטרס החדשות הבוקר מלא, מתחילתו ועד סופו, בכתביהם. סמי מיכאל מבקש להסביר במאמר הקדמה המופיע בראש עמ 2 של העיתון מדוע הוא ואחרים בחרו, ליום אחד, "לשמש רפורטרים ולבחון את הקשר העמוק בין העמל לשירה, בין מציאות לדמיון [...] לתעד את ההווה בכלים המוחשיים ביותר, תחת הדדליין הדוחק ביותר. וכל זה מבלי להחסיר גרם אחד של השראה". תמצית ההסבר מצויה במלה האחרונה. הקלישאות העיתונאיות, השטאנצים המוכרים עד לעייפה, המשרתים היטב הן את העיתונאים, הן את מקורותיהם והן את הקוראים בימים כתיקונם, כמו מזמינים טלטול מרענן. עיתונאים שכותבים מדי יום עשויים ליצור לצורך הנוחות נוסחאות לשוניות קבועות ולשנות בהן רק את, ובכן, המשתנים. אותם המשתנים הם, כמובן, "החדשות", אך מי שקצה סבלנותו בניסוחים העיתונאיים הרגילים לא יטרח לקרוא מעבר לכותרת. המהלך של "הארץ" מחלץ את הכתבות המופיעות בו היום מהדפוסים הרגילים של הכתיבה העיתונאית, גם אם הוא מציע במקומם דפוסים מוכרים של כתיבה ספרותית. זהו גימיק, ללא ספק, עם כל המטען הנלווה לגימיק (נועד בראש ובראשונה למשוך תשומת לב, עשוי להתקלקל ולקלקל אם יחדל מחד-פעמיותו, ממותג – "הארץ של הסופרים"), אבל זהו גימיק מלא חדווה. לא הכל רציני כל-כך כפי שהעיתונים מבקשים מאיתנו לחשוב, וכפי שאנחנו נהנים לפעמים לחשוב. מותר גם להשתעשע. המשפט הפותח בידיעה הראשית של העיתון, ראיון עם שר הביטחון אהוד ברק, הוא "מה שיפה בבנייני אשכולות פיס זה שכולם נראים אותו דבר" [אתגר קרת]. אחרי קריאת משפט כזה, גם אם בחיים לא קראתם ספר אחד של קרת שאהבתם, נוצרת סקרנות לפחות לבדוק מה כתוב בידיעות האחרות, שחיברו סופרים אחרים. ולא רק מה כתוב בכותרת ובמשנה, אלא גם במשפטים המרכיבים את הידיעה. רוב הכתבות המתפרסמות הבוקר ב"הארץ" התרשמותיות בעיקרן, אבל יש גם תגליות בעלות ערך חדשותי. עיתונאים וסופרים, יש לזכור, מתחלפים תדיר. כמה מהעיתונאים ליום של "הארץ" הועסקו בעבר כעיתונאים, גם אחרי שהמלה "סופר" נעלמה משורת הקרדיט של הידיעות. חיים באר הוא דוגמה אחת לכך. הבוקר מתפרסמת בשער "הארץ" ידיעה שכתב ובה דיווח על מה שנותר מהפסיפס שיצר נחום גוטמן עבור כיכר ביאליק בתל-אביב. באר מדווח כי לאחר שהעירייה החליטה לשפץ את הכיכר ולהעביר את הפסיפס ממקומו, הוא מצא את חלקיו מפוזרים בחניון מכוניות הזבל של מחלקת התברואה העירונית, "שעונים על גבי חומת בלוקים סתמית". ואם היה מתרחש פיגוע? אבל לא התרחש. כך שאפשר לקרוא בנחת את דיווחו של אברי הרלינג על שערי הנאסד"ק עם סגירתם ("הכל בסדר. הכל כרגיל. גם אמש הסתיים המסחר"). לאור המיזם המרשים של "הארץ" קל ללעוג ל"ידיעות אחרונות" על האופן שבו הוא בוחר לחגוג בעושרו את פתיחת שבוע הספר – הפניה לכתבה תחת הכותרת "איפה קונים רבי-מכר בזול" – אבל דווקא אחרי עלעול בעמודי החדשות הספרותיים של "הארץ", גם קריאה ב"ידיעות אחרונות" מותירה רושם שונה מהרגיל. לפתע גם ידיעה מאת מתן צורי על שוטרי תחנת שדרות שבאו להלווייתה של קשישה ערירית כיוון שלא נמצא איש שיאמר עליה קדיש, או הסיפור המודפס בכפולה המרכזית של העיתון [אדוה כהן] על אשה בת 76 החיה לבדה במרכז קליטה ענק ושומם מאדם בערד, נראים כאילו נכתבו על-ידי סופרים ולא כתבים מן השורה. בעצם, יש כאן תזכורת לכך שהאליטיסטי והעממי אינם תמיד הפכים מנוגדים. על כשרון כתיבה ניתן להתווכח, אבל יש להודות כי המיזם של "הארץ" ניפק בעיקר מה שנהוג לכנות בימים כתיקונם, בנימה מזלזלת, "סיפורי צבע אנושיים". הרי זה מה שמעניין את הקוראים, לא? ומה עוד בעיתון "ידיעות אחרונות"? הכותרת הראשית קוראת, "ארה"ב מציעה: ועידה בינלאומית". גם פרשן "ישראל היום" דן מרגלית מתייחס לאפשרות זו במאמרו הבוקר – "בדרך למדריד ב", כותרתו – ומציע כפשרה בין ישראל לארה"ב הכרזה על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות. "מעריב", לעומת זאת, ממשיך במדיניות המבורכת שקבע לעצמו בימים האחרונים ומדווח בהרחבה יחסית על בחירות המתרחשות במדינות האזור. לאחר לבנון מגיע תורה של איראן, והפעם השער והכפולה הראשונה של העיתון מוקדשים לדיווח על הבחירות שייערכו שם בעוד יומיים. יש בכך כדי להבהיר כי הדגש על סיקור המתרחש בלבנון לא היה תוצאה מקרית של מחסור זמני בסיפורי פנים, אלא החלטה עקרונית. שם העורך המופיע הבוקר ברשימת הקרדיטים של העיתון הוא יואב צור. יעבור עוד זמן מה עד שניווכח לאן יחתור העיתון בניצוחו. עמיתי שוקי טאוסיג כתב במדור זה אתמול על ההכחשה הנמרצת שיצאה מכיוונו של שליח הנשיא אובמה למזרח התיכון, גורג מיטשל. מיטשל התייחס לפרסום מאת בן כספית שהפך לכותרת הראשית של "מעריב" ביום חמישי האחרון, ולפיו בפגישה בניו-יורק עם מנהיג יהודי בולט אמר כי "הישראלים שיקרו לנו כל השנים. זה נגמר". אתמול פורסם כי דובר שגרירות ארה"ב מסר בשמו של מיטשל כי ציטוט זה היה פברוק מוחלט. גם המנהיג היהודי הצטרף להכחשה. העובדה שהפעם, ציין טאוסיג, להבדיל ממקרים דומים מהעבר הקרוב, כספית לא הגיב מעל דפי העיתון להכחשת הסיפור הבלעדי שסיפק, מחשידה. הבוקר כספית מגיב. "האמת של גורג מיטשל, והאמת", קוראת ההפניה על השער, ובעמ 5 מוצגת ההוכחה של כספית ו"מעריב" – מברק רשמי, שאגב, הוזכר אתמול בתגובה שמסר העיתון לידיעה על ההכחשה ב"ישראל היום". המברק, ששוגר מארה"ב לארץ, נושא את הכותרת "פגישת סנטור מיטשל עם בכיר יהודי", ומדווח על עיקריה. הוא אינו כולל את הציטוט שהופיע ככותרת ראשית, "הישראלים שיקרו לנו כל השנים", אבל כתוב בו במפורש כי לדעת מיטשל, "ישראל רימתה את ארה"ב", ומובא בו ציטוט ישיר מפיו כמי שאומר, "ימי הקריצות הסתיימו". הוכחה משכנעת. כספית מציין הבוקר כי מלים דומות נשמעו בשיחות בלונדון לפני כשבועיים, כפי שרמז שלום ירושלמי בעיתונו וכפי שדיווח אתמול רביב דרוקר בערוץ 10, ומוסיף כי שלושה אנשים ששוחחו עם "המנהיג היהודי" (לאורך כל הידיעה כספית אינו מציין כי זהו מורט צוקרמן, אולי נעלב מהתקפלותו) מאשרים כי עדותו תואמת את הנכתב במברק. ואולי בלי כל קשר, הבוקר מתפרסמת ב"מעריב" גם ידיעה התוקפת ולא רק מתגוננת בקרב הבלתי נגמר בין עיתון זה למתחרה הוותיק שלו. "כתב מעריב" מדווח בתחתית עמ 13 על הכחשה שהוציאה משטרת ישראל לכמה מהפרסומים בפרשת דודו טופז. "כותרת בולטת ולא אחראית באחד מכלי התקשורת אתמול הכריזה על מטען נפץ שבעזרתו תיכנן הבדרן דודו טופז לחסל את גרושתו רוני חן, אולם עכשיו מתברר: מדובר בפברוק", נכתב בידיעה. כלי התקשורת ששמו לא מצוין הוא, איך לא, "ידיעות אחרונות". בכל העיתונים מדווחים על התפטרותו של יו"ר רשות השידור משה גביש. כלומר, בערך. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" אין זכר לכך, גם לא במוסף היומי או בידיעות המתפרסמות במוסף הכלכלי "ממון". רק במדור הרכילות של "ממון" נמצא מקום לדיווח על ההתפטרות. זו החלטה תמוהה. למוסף "עסקים" של "מעריב" אומר גביש כי עזב משום שהרגיש שהפך בעצמו לנטל על הרפורמה, שכן נוכחותו ברשות גורמת לממשלה לחוש שהמצב תחת שליטה, בעוד שההפך הוא הנכון. את הציטוט הזה מביא לי-אור אברבך, שגם תורם טור פרשנות: "נדמה שעזיבתו סוגרת את פרק הרפורמה ושולחת אותה אל סל המחזור עם ערימת רפורמות, דו"חות ותוכניות של יושבי-ראש קודמים", הוא כותב. מיקי רוזנטל מתראיין למגזין "רייטינג" [ירון טן-ברינק], ולאחר שהוא מסביר כי עיתונות טובה אינה יכולה להתקיים במדיום הטלוויזיוני, הוא מכה על חטא בשם דור שלם של עיתונאי דפוס שעשה את המעבר למדיום הוויזואלי. "יכול להיות שעשינו הרבה טעויות", אומר רוזנטל, "יכול להיות שלא היינו צריכים לעבור לטלוויזיה בשם העיתונות".

"חדשות" לא היה העיתון הראשון ששילב עיתונות ביקורתית עם עיתונות צהובה. כמו קודמיו, גם הוא הצליח להנחיל הלאה בעיקר אחת מן השתיים. רשמים מצפייה בסדרה "תקוות גדולות"

צפיתי בעניין רב בטרילוגיה של דוד דרעי, "תקוות גדולות". הסדרה, המגוללת את חייו ומותו של עיתון "חדשות" (ועוד כמה התפתחויות שאירעו מאז בעיתונות הישראלית), סובלת אמנם מכמה ליקויים קשים, ובעיקר מחוסר מיקוד כרוני (שעליו הצביע מורן שריר במאמר ביקורת ב"הארץ"), אבל בסופו של דבר היא עשויה היטב ומעניינת מאוד. ב"תקוות גדולות" משרטט דרעי את דיוקנה של העיתונות הישראלית למן עלייתו של "חדשות" ועד ימינו, ובאמצעות ראיונות עם כמה אישי מפתח (ובהם רינו צרור, ראודור בנזימן ויגאל סרנה) הוא מצביע גם על כמה מהגורמים העיקריים להידרדרותו של מקצוע העיתונאות ולירידה המתמשכת במעמדו של העיתונאי הישראלי. על-פי התמונה שמצייר דרעי, "חדשות" היה עיתון ייחודי בנוף התקשורת הישראלית. מייסדיו לא היו חלק מה"ממסד", אלא צעירים (על-פי רוב) שביקשו למתוח ביקורת נוקבת על החברה ועל הפוליטיקה הישראלית בכלים עיתונאיים. עם זאת, העיתון נוסד במיטב המסורת של העיתונות הטבלואידית, ה"צהובה" (על-פי המודל האנגלי), והתפאר בכותרות ענק צעקניות, תמונות גדולות וצבעוניות (שנועדו להשפיע על רגשות הקוראים), כתבות בעלות "עניין אנושי", מדור רכילות וולגרי, וכן, כמובן, גם לא מעט פורנוגרפיה רכה (כלומר: "ציצים"). השילוב הזה, בין עיתונות צהובה לתחקירים כבדי ראש, הוא שהפך את "חדשות" לעיתון חשוב, שהצליח – לפחות בטווח הקצר – להשפיע הן על מאפייניה העיצוביים, ה"חיצוניים" של העיתונות בישראל, והן על תכניה ה"פנימיים". רבים מהמרואיינים המופיעים בסדרה של דרעי הביעו אי-שביעות רצון מהיבטיו הצהובים של "חדשות". כך למשל עירית לינור, שהיתה מכותבי מדור הרכילות השערורייתי "ציפורה", מבקשת להתנער ככל יכולתה ממעורבותה במפעל זה, שסייע להצהיב את העיתונות הישראלית כולה, מאז ועד היום. גם שמעון זנדהאוז, המעצב שהיה אחראי על מאפייניו הגרפיים של "חדשות", מלקה את עצמו ואת יתר חבריו למערכת על חלקם בוולגריזציה של העיתונות בישראל. "חדשות", כך עולה מהסדרה, היה העיתון הראשון ששילב בין הנמוך לגבוה, בין הרציני למטופש, במטרה לפנות לקהל קוראים גדול ומגוון ככל הניתן. אבל "חדשות" לא היה היחיד וגם לא הראשון שהכיר את ישראל לעיתונות צהובה. מי שצופה בקביעות בתוכניות התעודה שהופקו בשנים האחרונות על התקשורת הישראלית אינו יכול שלא להיתקף בתחושת דזה-וו עזה: יש כאן מוטיב חוזר, העולה שוב ושוב בתוכניות מסוג זה. כך, בסדרה אחרת של דרעי, "הרצל פינת רפאלי", העוסקת בתולדות "עולם הזוהר" הישראלי (והמשודרת מדי פעם בערוץ הבידור הישראלי של הוט), מסופר בין היתר על השבועון "העולם הזה", שאף הוא לקה באותה דו-פרצופיות שאיפיינה את "חדשות". השבועון, בעריכתו של אורי אבנרי, התפאר בתחקירים חשובים וביקורתיים, אך גם בפורנוגרפיה (רכה יותר או פחות). גם "העולם הזה" ביקש לפתות את קוראיו בעזרת עירום ושערוריות כדי שיישארו ויקראו את התחקירים והמאמרים. גם בסרטו התיעודי של רון מיברג, "מות האדמו"ר", המגולל את סיפור חייו של העיתונאי אדם ברוך (ששודר בערוץ 8), עולה מוטיב דומה, בעיקר במה שנוגע לירחון "מוניטין", שברוך היה עורכו הראשון. גם "מוניטין" התגאה במדור רכילות מפואר, בתמונות צבע של נערות מעורטלות ובמידה לא מעטה של גסות רוח, לצד הקפדה רבה ומעוררת השתאות על העיצוב ועל רמת הכתיבה. מתברר אפוא כי "חדשות" אינו ייחודי כל-כך בנוף התקשורת הישראלית: במובן מסוים, הוא היה חלק ממסורת עשירה שהחלה זמן רב קודם לכן, ומבחינה זו לא נכון יהיה לראות בו פורץ דרך של ממש. סיפורו של "חדשות" דומה דמיון רב לסיפוריהם של "העולם הזה" ושל "מוניטין", וגם הלקח העולה מסיפור זה דומה ללקח העולה מסיפורי קודמיו: ראשית, העיתונאים הביקורתיים (הנחשבים "רציניים", בראש וראשונה בעיני עצמם) אינם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם בכל הנוגע למצבה המעורער של העיתונות הישראלית בימינו, ויש להם מניות רבות ומשמעותיות מאוד במצב זה. האחריות להידרדרותו של השיח הציבורי בישראל מוטלת גם כתפיהם של עיתונאים אלו, שלא בחלו באמצעים כדי למשוך את הקוראים. למרות שהיו להם ודאי גם כוונות טובות, העיתונאים הללו הפכו את העיתונות הישראלית לגסה, מרודדת ושוביניסטית יותר ויותר. הסקסיזם הבוטה של העיתונים הללו, שתפסו נשים ככלי שיווקי ותו לא, הוא ככל הנראה מורשתם המבישה והבלתי נסבלת ביותר. שנית, הנסיונות הללו, החוזרים שוב ושוב בתולדות העיתונות הישראלית, היו כולם, ברמה זו או אחרת, נסיונות נפל: "העולם הזה" לא הצליח להדביק את הפופולריות של העיתונים שבהם התחרה, החליף ידיים, ובתום תהליך גסיסה לא נאה נפח את נשמתו; "מוניטין" הלך גם הוא בדרך כל בשר, ו"חדשות" החזיק מעמד כעשר שנים לפני שמת ונקבר גם הוא. הקורא הישראלי, עם כל החרמנות שיוחסה לו, לא השיב לעיתונים הללו את הגמול שציפו לו ולא רכש גליונות בכמויות מספקות. במידה רבה, הדבר נכון גם ביחס לערוץ 10, שהקים מערכת חדשות טובה ורצינית, ושניסה (ועודנו מנסה) למשוך אליו צופים בעזרת תוכניות זבל מסוגן של "היפה והחנון" ו"הכפר". זה לא עבד ל"חדשות", וזה גם לא ממש עובד לערוץ 10, אבל נדמה שהלקח עדיין לא נלמד. בסופו של דבר, השפעתו המתמשכת של "חדשות", כמו השפעתם של שני קודמיו ("העולם הזה" ו"מוניטין"), היתה בעיקר ברובד השטחי, הצהוב והוולגרי: לא הרבה נשאר מרוח הנעורים הביקורתית שלו; הציצים, לעומת זאת, עדיין איתנו.

עיתון אחד חייב עשרות מיליונים לבנק, אחר קיבל עשרות מיליונים מאותו הבנק – סיקור פרשת בנק הפועלים נגוע באינטרסים ושמועות על אינטרסים. בדיקה מעלה שלפעמים האתרוג לא נמצא מתחת לפנס

"תמיד צריך לחפש את האינטרס", הסביר לאילנה דיין יהודה שרוני, כתב הבנקאות של "מעריב", בעת שהתראיין ביום חמישי האחרון לתוכניתה בגלי-צה"ל. השיחה ביניהם עסקה בנושא שמרעיש את העולם העסקי בישראל זה כמה שבועות – דרישת בנק ישראל להעביר מתפקידו את דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, אבל האינטרס שעליו דיבר שרוני לא היה רק האינטרס של בנק ישראל או בנק הפועלים, אלא האינטרס של אמצעי התקשורת המסקרים את הפרשה. בשלהי מרץ הודיע מנכ"ל בנק הפועלים צבי זיו על התפטרותו, ומאז העיתונות הכלכלית גועשת במידה יוצאת דופן. המהומה גברה מרגע שנגיד בנק ישראל סטנלי פישר והמפקח על הבנקים רוני חזקיהו דרשו מבעלת השליטה בבנק הפועלים, שרי אריסון, להעביר מתפקידו את יו"ר הבנק. מדי יום מתפרסמות ידיעות, פרשנויות חריפות וחשיפות אישיות על הנוגעים בדבר, תוך שהעיתונים מתחרים זה בזה בעיקשות. להבדיל ממקרים אחרים, התחרות אינה עוסקת רק בראשוניות ובבלעדיות, אלא גם בנסיונות שכנוע. המתרס נקבע כבר עם פרוץ הפרשה, ומשני צדיו התייצבו עיתונים המחזיקים בעמדות הפוכות, עד כדי כך שהקורא מקבל לעתים תשקיף מראה בין הדיווח בעיתון אחד לזה של האחר. בשיחות עם "העין השביעית" מציירים עורכים ופרשנים כלכליים בכירים מהעיתונים היומיים והכלכליים תמונה הצבועה בצבעים עזים ומנוגדים: בצד אחד של המתרס נמצא "דה-מרקר", התומך באופן עקבי בעמדת בנק ישראל, תוך שהוא תוקף את יו"ר הפועלים דנקנר באופן אישי, את אריסון ואת דירקטוריון הבנק כולו. מצדו האחר של המתרס נמצאים "מעריב" ו"גלובס", המעניקים לבנק הפועלים יחס מוטה לטובה. בחירה בעמדה בסכסוך אינה דבר של מה בכך. מאחורי העימות בין אריסון ובנק הפועלים לפישר וחזקיהו עומדים כוחות מהחזקים במשק. בנק הפועלים הוא גוף פיננסי עצום ורב זרועות, הנשלט על-ידי אחת מנשות העסקים הבולטות והמשפיעות בישראל, ואשר בראשו עומד בן למשפחה שלה היקף עצום של פעילות עסקית בארץ. אלה נתמכים על-ידי חבריהם לאליטה העסקית, אילי הון ונדל"ן. יציאה של כלי תקשורת נגדם עלולה להוביל לחרמות ונקמות מצד המפרסמים הגדולים של המשק, וזאת בתקופה שתקציבי הפרסום מצומצמים ממילא באופן יחסי. מן העבר השני ניצבים הנגיד והמפקח על הבנקים, שמשימתם היא לשמור על יציבות המערכת הבנקאית בישראל לטובת כלל הציבור. לפי ידיעה שפורסמה ב"דה-מרקר", "רבים במערכת הבנקאות, האקדמיה ועולם העסקים הביעו בימים האחרונים תמיכה בעמדת בנק ישראל ואמרו שדנקנר צריך לפרוש מיד. ואולם נסיונות TheMarker לראיין אותם עלו בתוהו. החשש מבנק הפועלים והגורמים העסקיים המקורבים לו חזק יותר". העמדה שנוקט "דה-מרקר" במקרה זה, לטובת הרגולטור ונגד בעלת השליטה בבנק הפועלים, אינה צריכה להפתיע. גיא רולניק, העורך הראשי, מביע באופן מסורתי תמיכה ברגולטורים במאמרים השבועיים שהוא כותב. לפני כמה שבועות, כשאילי נדל"ן שנקלעו לחובות החלו לגשש לגבי האפשרות שהון ציבורי יוזרם לעזרתם, יצא "דה-מרקר" בקמפיין חד-משמעי נגד הושטת סיוע לטייקונים, קמפיין שנכון לעכשיו צלח. מנגד עמד עיתון "גלובס" עם קמפיין משלו, שקרא לסייע ללווים הגדולים של המשק. "דה-מרקר" מפרסם בשבועות האחרונים ידיעות ביקורתיות כלפי דנקנר, פעם אחר פעם. עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי פורסמו ידיעות נגד דנקנר, מגמה שהגיעה לשיאה בפרסום כתבה ביקורתית ביותר. העמדה כה בולטת עד שדנקנר עצמו, בנאום שנשא בפני ועידת שוק ההון של עיתון "גלובס" (13.5.09), תקף באופן ישיר את "דה-מרקר" כשאמר: "כלי תקשורת מאוד מסוים, שפעם העיד על עצמו שהוא מיועד לאנשים חושבים [...], הסתער באותה חמת זעם ונחישות על יעד אחר. הפעם נפלה הזכות הזו בחלקי". אל מול אולם מלא בבכירים משוק ההון קרא דנקנר: "אני מאמין ללא פשרות בתחרות ובסחר חופשי בדעות ואמונות. אבל מה בין חופש זה לבין השיטה שאנו רואים – הנכונות להתגייסות המוחלטת והמגמתית של הדיווח, תחושת המיסיונריות העולה מכתיבת הפרשנויות ומאמרי המערכת. כשאני רואה את אלה, אינני יכול שלא לתהות ביני לביני מה האגנדה שלהם". גם בעבר נטה "דה-מרקר" לתמוך בעמדת חזקיהו מול דנקנר. כך, למשל, בכל הנוגע לזהות האחראי להחלטה להיפטר מניירות ערך מגובי משכנתאות, שחסכה לבנק הפסדים עצומים (גם כך הפסיד הבנק כמיליארד שקל עד למכירה). "דה-מרקר" הדגיש כי היה זה המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו. ב"גלובס", לעומת זאת, היו מקרים שבהם שמו של חזקיהו נשמט, והקרדיט למהלך הוענק לדנקנר. גם בהקשר לשאלה מי אחראי על השקעות כושלות במכשיר הפיננסי המכונה SIV ניכרו חילוקי דעות בין שני העיתונים. סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", קבע כי האשמה אינה רק של היו"ר הקודם, שלמה נחמה, ואילו העמדה שהביא עירן פאר ב"גלובס" היתה הפוכה. מבחינה זו אולי אין זה מפתיע למצוא את העיתונים הללו שוב משני צדי המתרס. גם עמדתו של "מעריב" אמורה להיות צפויה. "לחפש את האינטרס", נזכיר, ממליץ יהודה שרוני בבואנו לבחון את סיקור הפרשה, והאינטרסים במקרה זה שונים ומגוונים. רבים מהם מתוארים בשיחות שלא לציטוט ועוסקים ברכילויות אישיות מן הסוג הנלוז ביותר על דמויות מרכזיות משני המחנות. מדאיג לחשוב שכוחות כה כבירים במשק הישראלי פועלים ממניעים כה זרים. מכל האינטרסים, האינטרס המיוחד של עיתונו של שרוני הוא היחיד הגלוי והידוע לכל, וזאת משום ש"מעריב" היא חברה ציבורית החייבת בשקיפות, להבדיל מכל יתר כלי התקשורת השומרים על חשאיות המידע העסקי הנוגע להם. "מעריב", כזכור, קיבל לפני כשלושה חודשים אשראי חדש מבנק הפועלים בסך 50 מיליון שקל. כמה ימים אחר-כך חשף פרשן "דה-מרקר" יורם גביזון כי הריבית שגבה בנק הפועלים מ"מעריב" על ההלוואה עמדה על פריים + 2.5% בלבד. אלה תנאים נוחים במידה חריגה, במיוחד בתקופה של משבר אשראי עולמי. בתחילת אפריל, במסגרת סקירת הדו"ח לבורסה של "מעריב", תהה גביזון מעל דפי "דה-מרקר" על פשר תנאי האשראי לעיתון. "קריאת הדו"ח מעלה סימני שאלה בנוגע לסיכוייה של מעריב לעמוד באמות המידה הפיננסיות שקבע בנק הפועלים ובנוגע לשאלה מדוע בחר בנק הפועלים להעמיד אשראי נוסף של 50 מיליון שקל למעריב בריבית נוחה של פריים +2.5%", כתב. מאז, החל גם בנק ישראל לתהות, כך נראה, באשר לתנאי ההלוואה שהוענקו ל"מעריב", עד כדי כך שהחליט לבקש מבנק הפועלים מסמכים הנוגעים להלוואה זו ולהלוואות שניתנו לקבוצת "הארץ". מצבו הקשה של "מעריב", שרק החריף השבוע עם התפטרות שני עורכיו, הביא לכך שקיומו תלוי במידה רבה ברצון הטוב של בנק הפועלים. בשל כך, טענו באוזני "העין השביעית" כמה גורמים, שרויים כתביו ועורכיו הכלכליים בדילמה קשה באופן יומיומי. במסגרת הראיון לאילנה דיין הודה שרוני כי נעשו פניות מטעם בנק הפועלים בקשר לסיקור המשבר בינו לבנק ישראל. "יש כל הזמן [...] לא הייתי מגדיר את זה כלחצים, אלא בקשות, רמיזות, הצעות וכדומה", אמר שרוני. אך סקירת הדיווחים הגלויים על הפרשה מאז פרצה מעלה תמונה מעט שונה מהצפוי (לקריאת הסקירה המלאה של דיווחי העיתונים על פרשיית בנק הפועלים, לחצו כאן). "דה-מרקר" אכן תומך באופן עקבי בעמדת בנק ישראל, אך "גלובס" ו"עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", מציגים את טענות שני הצדדים, גם אם תוך נטייה לתמוך בעמדת בנק הפועלים יותר מאשר בעמדת פישר וחזקיהו. לעומת זאת, דווקא "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", מתגלה כמי שמעניק את הגיבוי הרב ביותר לעמדת בנק הפועלים (יש לציין כי יש כמה הבדלים עקרוניים בין כלי התקשורת: מוסף "עסקים" של "מעריב" מצומצם בהיקפו במידה ניכרת לעומת שלושת העיתונים היומיים, כמו כן "גלובס" ו"כלכליסט" יוצאים לאור חמישה ימים בשבוע, בעוד ש"דה-מרקר" רואה אור שישה ימים). בהתחשב בעוצמת ניגוד העניינים שבו נמצא "מעריב", הסיקור בו מאוזן יחסית. אמנם פה ושם מתפרסמות ידיעות מטעם דירקרטוריון בנק הפועלים, וכמו כן יש מקרים שבהם אין כל אזכור לפרשה במוסף העסקי בעוד שאצל המתחרים מדווחים על התפתחויות, אבל עצם העובדה כי "כלכליסט" בולט יותר בתמיכתו בבנק הפועלים במשבר זה עומדת מלכתחילה לזכות "מעריב". יתר על כן, מידע ביקורתי על הבנק וראשיו מגיע לקוראים, גם אם לעתים הוא מופיע באופן מוצנע. ב-27.4.09, למשל, חשף יהודה שרוני בעמודי החדשות של "מעריב" את תמצית טיוטת דו"ח הביקורת של בנק ישראל על החלפת המנכ"לים בבנק הפועלים. יחד עם זאת, על אף ההישג העיתונאי, המשפט "טיוטת הביקורת של בנק ישראל: החלפת המנכ"ל – בניגוד לנהלים" שימש כותרת הגג לידיעה, בעוד שתחתיו הופיעה כותרת גדולה בהרבה שהדגישה את עמדת הפועלים: "דירקטוריון הפועלים התכנס: הביע אמון ביו"ר דני דנקנר". גם בידיעה עצמה הודגשה קודם כל התמיכה ביו"ר, ורק אחר-כך הובא המידע הבלעדי של כתב העיתון על תוכן טיוטת הדו"ח, הפוך מסדר הדברים ההגיוני מבחינה עיתונאית, והפוך גם מהסדר בידיעה שהופיעה באתר nrg. ב-3.5.09 חשף שרוני במוסף "עסקים" כי בעלה לשעבר של אריסון, עופר גלזר, קיבל מבנק הפועלים הלוואה לרכישת קרקע. מידע זה הופיע בידיעה קטנה בתחתית עמ 3. כמה ימים אחר-כך, ב-11.5.09, התפרסמה הפניה צנועה בעמוד השער של "עסקים" לראיון עם דב ויסגלס, שמביע תמיכה בנגיד פישר. יום קודם לכן זכתה התבטאות של הנגיד לשעבר דוד קליין, שהביע עמדה הפוכה, להגיע עד לכותרת הראשית של המוסף. אף ש"מעריב" אינו מתפקד ככלי שרת בידי בנק הפועלים, ספק אם מרבית קוראיו מודעים למידה שבה הוא תלוי בבנק. עד היום לא פורסם באף כתבה על בנק הפועלים גילוי נאות בעניין. לטענת העיתונאי יואב יצחק, גם ברקע הסיקור של "דה-מרקר" את הפרשה יש ניגוד עניינים. הוא מזכיר שקבוצת "הארץ" חייבת לבנק הפועלים עשרות מיליוני שקלים, ומציין שלאחרונה נדחתה בקשת הקבוצה לקבלת אשראי נוסף ומחזור הלוואות. לדברי יצחק, עובדה זו אינה מוצגת לקוראי העיתון. במאמר שפירסם באתרו הציג יצחק תיאוריה שלפיה הסיקור הביקורתי נגד דנקנר וקינן ב"דה-מרקר" נועד לסלקם מהבנק מתוך תקווה כי "המנהלים החדשים יהיו, מן הסתם, יותר נחמדים כלפי קבוצת שוקן". זו, יש להדגיש, תיאוריה קלושה למדי. יכול להיות שגישתם התוקפנית של העיתון ועורכיו הביאה לתגובה כזו, אך ניתן בקלות לדמיין מצב עניינים שבו עיתון שאינו זוכה למִחזור הלוואותיו בוחר דווקא לסקר באופן אוהד את הבנק, מתוך תקווה לשנות את עמדתו. נוסף על כך, סילוק דנקנר וקינן כלל אינו ערובה לכך שמחליפיהם לא יסרבו במידה זהה להגדלת האשראי לעיתון, ואולי אף ינקטו גישה מחמירה עוד יותר, בגלל גישתו הביקורתית כלפי הבנק. יצוין גם שהסיקור ב"דה-מרקר" לא היה חד-צדדי באופן מוחלט. עם התפטרות זיו ציין פרץ כי מחליפו, קינן, "נחשב מנהל מוכשר ובנקאי מנוסה". זאת ועוד, העיתון היה הראשון לדווח על כך שעמדת הבנק נתמכת בחוות דעת מטעם פרופ אריה בבצוק, אף כי מידע זה הופיע בטור צד צר. כמו כן העניק העיתון פתחון פה נרחב יחסית לפרופ אוריאל פרוקציה, שאף הוא הגן על בנק הפועלים ותקף את בנק ישראל, גם אם הראיון עימו הופיע בעמ 19 בלבד, כשעל שער הגיליון הפניה קטנה בלבד. הגילוי המפתיע יותר נוגע לעמדה שנוקט "כלכליסט", היוצא נגד בנק ישראל ותומך בראשי בנק הפועלים כמעט ללא סייג, בידיעות וכתבות פרופיל. בראיון שהעניק לירון דקל ברשת ב, אמר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן: "לא מתקבל על הדעת שאנחנו רואים בתקשורת התגייסות נגד הרגולטור, שמייצג את האינטרס הציבורי, ובעד בעלי הון ובעלי כוח במשק". ואמנם, על פניו נראה כי במאבק בין הרגולטור לבעלי ההון, "כלכליסט" בחר לוותר על תפקידו כמשרת הציבור הרחב ולהפוך לפה לעמדות האוליגרכיה הישראלית. עדות לכך היא העובדה שהעיתון מצניע באופן יחסי את עצם המשבר, ועד היום לא הקדיש לו אפילו כותרת ראשית אחת. כשבכל זאת הופיעו על שער העיתון התייחסויות ישירות למשבר, אלה התבטאו בידיעה קצרה על תמיכה בעמדת בנק הפועלים, הפניות לכתבות או תמצית של מאמרים התומכים בעמדת בנק הפועלים. בכירי העיתון, המו"ל יואל אסתרון, העורכת גלית חמי, סגן העורכת עידן גרינבאום וראש דסק חדשות באתר סופי שולמן, כתבו כולם מאמרים בגנות המהלך של בנק ישראל. אצל אסתרון וחמי, יש לציין, היתה זו התבטאות נדירה; השניים ממעטים מאוד לתרום מאמרים פרי עטם לעיתון. גישה זו מפתיעה עוד יותר לנוכח העובדה כי להבדיל מ"דה-מרקר" ומ"גלובס", שרק לאחרונה עמדו משני צדי המתרס במחלוקת על בקשת הטייקונים לסיוע ממשלתי, "כלכליסט" אינו ידוע ככלי תקשורת הנוקט ומוביל עמדה ויוצא למסעות שכנוע. הכתבה הביקורתית הבולטת שפירסם נגד ראשי בנק הפועלים עד היום עסקה לא בהתנהלות העסקית של הבנק, אלא באחד המורים הרוחניים של אריסון. זאת ועוד, "כלכליסט", להבדיל מ"מעריב", נהנה מהגב האיתן של קבוצת "ידיעות אחרונות", שככל הידוע נמצאת במצב כלכלי טוב לאין ערוך מאשר קבוצת "מעריב". "כלכליסט" ובנק הפועלים שיתפו פעולה בעבר מבחינה עסקית, וזאת במסגרת ועידה לתכנון פיננסי שנערכה מטעם הבנק, שבה לקחו חלק בכירי העיתון. סיבה גלויה נוספת לתמיכה בעמדת בנק הפועלים עשויה להיות התלות של העיתונות בבכירי המשק, שהם המפרסמים הגדולים, ורובם ככולם תומכים בעמדת הבנק. "דה-מרקר", למשל, כבר סבל בעבר מתת-פרסום מטעם בנקים שנבע מעמדות שנקט. שוקן התייחס לכך בראיון שהעניק לרשת ב כשאמר כי "במשך חודשים ארוכים, עוד הרבה לפני שבנק ישראל התחיל לפעול בעניין, בנק הפועלים החרים את הארץ בפרסום. [בעיני דנקנר] המרקר מספיק חשוב כדי שאני אדבר עליו בכנס, אבל הוא כנראה לא מספיק חשוב כדי שהקוראים שלו יראו את המודעות של בנק הפועלים". יחד עם זאת, מודעת הקמפיין האחרון של בנק הפועלים הופיעה השבוע בין עמודי "דה-מרקר". "כמי שמסתכל על הפרשה הזו ומרותק אליה", אומר עיתונאי כלכלי, שכמו רוב עמיתיו העדיף להישאר בעילום שם, "מדהים לראות איך כל אחד לקח כיוון אחר. הטייקונים ואנשי העסקים הישראלים מתייצבים לטובת בנק הפועלים במקרה הזה, וזה לא מקרי. אבל מבחינת העיתונים יש מספיק נימוקים אמיתיים לנקוט כל אחת מהעמדות שננקטות". מה ההסבר שלך לעמדה של "כלכליסט"? "אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים. מצד שני, אולי דה-מרקר יודעים משהו שאנחנו לא יודעים".

פרנקל פורש ומאשים את התקשורת, התקשורת מפרסמת ולוקחת קרדיט | ב"ישראל היום" קובלים על אווירת ההשמצה | וגם: לקט תוכן שיווקי פרי עטם של משתתפי מחנה הקיץ של קוקה-קולה

עורך השערים של "ידיעות אחרונות", אדם חסר פנים וכבד אצבעות, הנדרש מדי ערב לנפק אמירה כל-ישראלית שתשקף גם את החדשות, גם את הפרשנות הרצויה להן וגם את הלכי הרוח שהוא מייחס לקהל קוראיו, הישראלים, מצליח לחלץ הבוקר אמיתה פשוטה ולהציבה במרכז השער: "סוף למבוכה", נכתב בגדול מעל דיוקנו של הכלכלן פרופ יעקב פרנקל, שהודיע אתמול כי החליט לוותר על תפקיד נגיד בנק ישראל. את החלטתו ייחס פרנקל בעיקר לאופן הלוחמני שבו סוקרה בכלי התקשורת תקרית נשכחת שאליה נקלע ב-2006, אז ביקר בהונג-קונג ויצא מחנות כשבידיו תיק חליפות שעליו לא שילם, נתפס, עוכב ונאלץ לשכור את שירותיה של עורכת-דין מקומית שתחלצו. זמן קצר לאחר ההודעה על מינויו הצפוי נחשפה התקרית על-ידי כתב "הארץ" אמיר אורן (גרסה מוקדמת, לא מדויקת, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" לפני שבע שנים), וכבשה במהרה את כותרות העיתונים ואתרי החדשות. "חרצו את דיני והכפישו אותי בלי עובדות" הוא הציטוט מפי פרנקל שעורכי "ידיעות אחרונות" בחרו להצמיד לכותרת על החלטתו. "מעלים אדם למוקד" הוא הציטוט מפיו שהוצמד לדיווח ב"מעריב". "פגעו בשמי המקצועי וביושרתי" הוא הציטוט שבחרו עורכי "הארץ". מי שצרך אמש והבוקר חדשות קיבל את הרושם שהסיבה להודעת הפרישה היא הלך רוח שנעשה נפוץ בדיווחיהם של כלי התקשורת. ברוך קרא, בטור המתפרסם בכפולה הפותחת של "מעריב", מספק אפשרות אחרת. על-פי מקורביו של פרופ פרנקל, שאת דבריהם מביא קרא, "הסיבה היחידה להודעתו אתמול היא החלטת היועץ המשפטי יהודה וינשטיין לחפור ולהעמיק בנסיבות האירוע המביך שהתרחש בהונג-קונג ב-2006". היועץ המשפטי לממשלה, יש להניח, אינו עוסק בהיבטים התקשורתיים של הפרשה, אלא בהיבטיה המשפטיים; הפרשנות של קרא, הגם שזכתה לכותרת "פרישה היא לא בהכרח אשמה", מעידה כי ייתכן שנוסף למחלוקת של פרנקל עם עיתונאי ישראל, התגלעה בשבועות האחרונים גם מחלוקת שקטה אך עיקשת בינו לבין יהודה וינשטיין וחברי הוועדה שבחנה את מועמדותו, שביקשו ממנו מסמכים שיאמתו את גרסתו לתקרית בהונג-קונג. וזו כבר מחלוקת על עובדות, ולא על אופן אריזתן ועצם אזכורן. בשער "הארץ", בידיעה המרכזית, מזכיר הכתב מוטי בסוק כי פרישתו של פרנקל מגיעה "בעקבות חשיפת הארץ לפני למעלה מחודש". בצד הדיווח רווי הגאווה משולבת הפניה למאמר מאת נחמיה שטרסלר, הקובע כי "המשק הישראלי הפסיד אדם טוב, אדם מקצועי, אדם שהוא הכי מתאים לתפקיד נגיד בנק ישראל בעת הזאת". שטרסלר חוזר גם על התעמולה הממשלתית, שאומצה על-ידי פרנקל, ולפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך לחזר אחריו כדי שיסכים להתמנות לתפקיד הבכיר ועתיר היוקרה. חושף הפרשה, אמיר אורן, מנצל את המומנטום כדי להבהיר שכוונתו העיקרית היתה להתריע מפני כשל מערכתי. "הבעיה, כרגיל, אינה כל-כך במתמנה, אלא במי שממנים אותו ובמנגנון המינוי", הוא כותב, "פרנקל הלך הביתה, אבל השרלטנים שחוללו את הפרשה עודם כאן, זחוחים כתמיד, מגלים מזימות מדומות ומאשימים את הזולת בטעויותיהם היקרות". למי שאינו מאומן בקריאה בין השורות מבהיר אורן כי ב"שרלטנים" הוא מתכוון לראש הממשלה נתניהו ולשר האוצר יאיר לפיד. "אין בישראל אדם אחד, צוות אחד, שתפקידו לחטט בארונותיהם של המועמדים לתפקידים בכירים ולנענע אותם, שמא יישמע קרקוש שלד או שניים", מוסיף אורן. "פרשת פרנקל צריכה להילמד בהשתלמויות לפוליטיקאים, למנכ"לים ולדוברים: איך לא לנהל משבר. פרנקל חטא בכל שגיאה אפשרית בספר, מאותו יום בהונג-קונג ולאורך שלושת השבועות של גלגול הבדיקה. יועצי התקשורת שלו החמירו, או לא הצליחו לרכך, את התנהגותו המקוממת. ושני הפוליטיקאים היומרניים שגרמו לו להתפתות להיכנס לעניין אבוד לא ידעו לחלץ אותו בזמן, במראית-עין של הדרת כבוד". ב"ישראל היום", שופרו של ראש ממשלת ישראל, נזכרים הבוקר להעלות אל ראש סדר היום את הפרשה המביכה שעליה בקושי דיווחו עד כה. כל עוד מועמדותו של הנגיד המועדף על נתניהו עדיין עמדה על הפרק, הקפידו עורכי "ישראל היום" להצניע את הפרשה ככל הניתן, וכשלא היה ניתן להצניע עוד – הבליטו את גרסתו של פרנקל, שהופרכה שוב ושוב בכלי התקשורת האחרים. הודעת הפרישה הפומבית של פרנקל איפשרה לעורכי העיתון-מטעם סוף-סוף להציב את הפרשה במרכז השער – דקה אחרי שהסתיימה. "פרנקל: מסיר את מועמדותי", קוראת הכותרת הראשית על שער החינמון. על השער נמצא גם מקום לדחייה של ספקולציה מתבקשת בנוגע לפרישתו של פרנקל, ולפיה "מקור משפטי בכיר" המעורה היטב בעבודת היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות סיפר ל"ישראל היום" כי "אף אחד מטעמנו לא אמר לפרנקל או רמז לו שיוותר על התפקיד". חלק אחר בשער מפנה למאמר המשתלח בעיתונאים שאינם מועסקים ב"ישראל היום". "אחת התופעות החמורות סביב המינוי היתה התנהלותה של התקשורת", כותב ד"ר חיים שיין במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת של החינמון. ד"ר שיין מודה כי לא נחשף למסמכים שהגיש פרנקל לוועדת טירקל, ומעלה את האפשרות כי העיסוק בו נועד בכלל לפגוע בראש הממשלה ובשר האוצר (שמם אינם מוזכר). את הכותרת הראשית ממסגרת הפרשנות הראויה, לדעת העורכים, להתפתחות המצערת: ציטוט משותף מפי נתניהו ולפיד, הקובלים על "אווירת ההשמצה" שהנחילה לממלכה אובדן של "אדם שהיה מביא לתועלת גדולה". בתוככי העיתון מיוחסת לשניים מנטרה שגורה בקרב פוליטיקאים ממפלגות השלטון לדורותיהן, ולפיה דבר מה המכונה "האווירה הקיימת" גורם לכך ש"איננו רחוקים מהיום שבו איש לא ירצה להתקרב לחיים הציבוריים". נתניהו ולפיד גורסים גם כי פרנקל הושמץ בלי שניתנה לו הזדמנות לשטוח את גרסתו; הטענה הזאת מעידה על ניתוק. עיתונאים שסיקרו את הפרשה בשבועות האחרונים פנו שוב ושוב לנגיד המיועד ולדובר שמינה לעצמו לאחר ההסתבכות, אך זכו במקרה הטוב להכחשות נטולות סימוכין ובמקרה האחר להתעלמות. גם אתמול, כשהתייצב פרנקל לראיון המביך שהעניק לחדשות ערוץ 2, נמנע שוב ושוב מלהשיב לשאלות שהפנו אליו המראיינים, דני קושמרו וקרן מרציאנו, שביקשו ממנו בנימוס מופלג, ולאחר מכן בחוסר סבלנות מעורב בתמיהה, לשטוח סוף-סוף את גרסתו לאירועים (לבסוף נעתר פרנקל לבקשותיהם, אך מסר גרסה חלקית). כשנדרש להסביר מיהו זה שלדעתו מנהל נגדו קמפיין, העדיף הפרופסור להחריש. אם מישהו נזקק להוכחה נוספת לכך שהפרשה אכן חשפה דפוס התנהלות מוזר ועכור (במובן של ההפך משקוף) אצל הנגיד המיועד, הרי שההוכחה התקבלה אתמול. אדם אחר שככל הנראה קיבל אתמול הוכחה לחשיבותה של הפרשה הוא מרדכי גילת, ראש תא התחקירנים המוכמן של "ישראל היום", המצטרף באיחור לעדר המכים בפרנקל. העיתונאי הבכיר והוותיק מנפק הבוקר טור פרשנות על האיש שבו נהנה לחבוט לפני עשור, כשעוד כתב ביומון המתחרה "ידיעות אחרונות". הטור של גילת (כותרת: "הבריחה של פרנקל"), המוקדש בעיקר להופעתו הטלוויזיונית של הכלכלן ולפרשות העבר שלו, אינו פגום בשום מובן, מלבד עיתוי פרסומו. "ישראל היום" מחזיק מחלקת תחקירים מכובדת אך רדומה, העוסקת בעיקר בפרשות ביורוקרטיות אפרוריות מהשוליים הצדדיים של המערכות הציבוריות בישראל. התחקירן הראשי, גילת, אינו פרש בודד – תחתיו פועלים תחקירנים נוספים, המשתפים עימו פעולה בכתבותיו. פרשות מסוגה של פרשת פרנקל, שבה רבו הדיווחים החלקיים, שינויי הגרסאות ומאבקי האינטרסים, משוועות לבדיקה מעמיקה מהסוג שגילת ותחקירניו אוהבים ויודעים לערוך לעסקנים קטנים ובינוניים בשירות הציבורי. העדרה של בדיקה מסוג זה, במיוחד על רקע הטור המאוחר שצץ הבוקר, ממחיש את הסתירה המובנית בקיומה של מחלקת תחקירים בעיתון שכל תכליתו, המוצהרת והסמויה, היא שמירה על הסדר הקיים. כל העיתונים מדווחים כי הכנסת היתה צפויה לאשר הלילה בקריאה שנייה ושלישית את תקציב המדינה לשנים 2013–2014. אתרי האינטרנט של העיתונים מדווחים כי התקציב אושר מעט לאחר השעה שלוש בלילה, אחרי שכל העיתונים כבר ירדו לדפוס. כל העיתונים מדווחים גם על פתיחת המגעים בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית, שהחלו אמש ונכון לאמש טרם נשאו פרי. "הרופא המפורסם בארה"ב, מבקר בישראל" (פרט מתוך מלל קצרצר המוצמד לתמונה של שלושה גברים על רקע מתחם מערת המכפלה בחברון, שער "ישראל היום"). חפץ. במדור הספורט של "ישראל היום" מדווחים אביתר לנג וליאב נחמני כי ניר חפץ יסיים טרם זמנו את כהונתו כאיש האמון על הקמת מינהלת ליגת הכדורגל הישראלית והיו"ר הזמני שלה (ובשפתם, "ניר חפץ בדרך החוצה מהמינהלת"). חפץ, לשעבר עורך בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות", דוברו של בנימין נתניהו והעורך הראשי של "מעריב" בתקופה שבה הוחזק בידי נוחי דנקנר (מעסיקו הנוכחי), סירב להגיב בנושא או להתראיין ל"ישראל היום". רשות השידור. כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לאגף הגבייה של רשות השידור כפי שהוא מצטייר בדו"ח נציב קבילות הציבור בגוף הציבורי המסואב. "התנהלות בריונית, דרישה לתשלום כפול, תרגילים ספק-חוקיים וחוסר מענה. מה שמרגישים רבים מאזרחי ישראל בשנים האחרונות כלפי רשות השידור הופך כעת לעובדה ברורה ולכתב אישום חריף", כותב יהודה שוחט בפתח הכתבה. אורן פרסיקו הרחיב על הדו"ח אתמול, כאן. ידיעות אחרונות מהקמפיין של קוקה-קולה. היום לא מתפרסמות במוסף "24 שעות" רשימות של צעירים שפקדו את אירוע הקיץ של ענקית המשקאות קוקה-קולה ונהנו כהוגן. כשירות לקוראי "העין השביעית" מוגש לקט מהרשימות שפורסמו בגיליון של אתמול: "עצמו את העיניים ודמיינו עולם: עולם אדום, עולם מלא בטעם, מלא במוזיקה, בחברים הכי טובים. מלא באהבה. עולם מלא בשירים, בריקודים, בשמש ובאינסוף חוויות... כשהערב יורד על גני חוגה, האנרגיות רק עולות לקראת לילה מלא בפעילויות... חוויה של פעם בחיים... דמיינו אתכם שם, הולכים מאוהל לאוהל, מדוכן לדוכן, ולא מפסיקים לחייך. מצליחים לדמיין? כנראה שהשתתפתם במחזור השלישי של קוקה-קולה סאמר לאב 2013".

לא רק גישה הומאנית נשגבת מניעה מו"לים ועורכים בארצות-הברית לפתוח את דלתות המערכות לבני מיעוטים. הירידה בתפוצה הופכת את הצורך להתאים את המוצר לקהל לשיקול קריטי

האם מערכת עיתון המורכבת מכתבים ועורכים שעיקר עניינם הוא אופרה מסוגלת לסקר כיאות קהילה של שחקני כדורסל? אם תשאלו את בובי באומן, עיתונאית לשעבר ב"וושינגטון פוסט", זו תהיה משימה קשה עבורם. "אינך יכול לסקר קהילה, אלא אם אתה נראה כמוה", קובעת באומן, המשמשת עתה "יועצת לעניין גיוון" באגודה האמריקאית של עורכי עיתונים. באוקטובר האחרון, בכנס הארצי של האגודה האמריקאית לעיתונאות מקוונת, התרשמה באומן מן הפער הניכר בין קהל העיתונאים שהשתתפו באירוע ובין ההרכב האתני של צרכני התקשורת. רוב הנוכחים בכנס היו לבנים, בשעה שהסטטיסטיקה מצביעה על גידול ניכר בשיעור בני המיעוטים בקרב בני הנוער. על-פי נתונים שפורסמו אשתקד, 70% מכלל הסטודנטים בקליפורניה אינם לבנים, אלא לטינוס (היספנים), שחורים, אסיאתים ואמריקאים-ילידים. בטקסס הצטמצם שיעור הלבנים ל-40% מכלל התלמידים. ומי שמבקש לראות את תרומתם החיובית והמרשימה של מהגרים ובני מהגרים להישגיה של אמריקה יוכל לקרוא על כך בטור של תומס פרידמן על "נבחרת החלומות" של אמריקה. האם שחורים, לטינוס, אסיאתים ואמריקאים-ילידים ייתנו אמון בסיקור קהילותיהם על-ידי תקשורת מקוונת שרובה לבנה? שאלה באומן. תשובתה חד-משמעית: לא. "חברי האגודה לעיתונאות מקוונת חייבים להבין זאת, או שהם יחזרו על הטעות העצומה שעשתה תקשורת המיינסטרים כאשר חשבה שעורכים שהם גברים לבנים יכולים להחליט מה הן החדשות עבור מיעוטים ועבור נשים". בארגוני תקשורת ותיקים אכן ממשיכים להתחבט בבעיה הזו. נציב הקבילות (האומבודסמן) של ה"וושינגטון פוסט", אנדרו אלכסנדר, התריע בראשית השבוע כי העיתון מתקשה לצמצם את הפער בין הגידול במספר התושבים מקבוצות אתניות שונות באזור הבירה ובין ההרכב האנושי של המערכת. 43% מן הציבור במרחב התפוצה של המהדורה המודפסת של העיתון הם בני מיעוטים אתניים שונים, בשעה שרק 24% מן העיתונאים במערכת הם לא-לבנים. בתחום המגדרי, שבעבר נחשב גם הוא לחלק חשוב משאלת המגוון האנושי במערכות ארגוני תקשורת, ה"פוסט" דווקא בסדר. כמו ברוב העיתונים, תהליך עקבי של פמיניזציה הביא להחלפת רבים מן הגברים הלבנים בנשים, כעורכות וככתבות, וצמרת ה"פוסט" מחולקת כמעט שווה בשווה בין גברים לנשים. בתחום האתני הבעיה מורכבת יותר: בין העורכים הבכירים יש כמה אפריקאים-אמריקאים, וכן אמריקאים ממוצא אסיאתי והיספני, אבל השעון הדמוגרפי ממשיך לתקתק. האתגר האתני אינו חדש: כבר לפני כמה עשורים נטבע בארצות-הברית המונח "גיוון המערכת" (Newsroom Diversity), כשם קוד לניסיון לשנות את מציאות שבה רוב הכתבים והעורכים בעיתוני אמריקה הם גברים לבנים. לפני 32 שנה הוסיפה האגודה האמריקאית של עורכי עיתונים (ASNE) יעד חדש לרשימת מטרותיה: לעודד מגוון אנושי במערכות העיתונים. מאז 1978 עורכת האגודה "מפקד אוכלוסין" במערכות עיתונים, בעיקר כדי לבחון כיצד מושגים היעדים בתחום זה. הדו"ח על המפקד ב-2009, על רקע המשבר הכלכלי וגל הפיטורים הנרחב, מצביע על כך שבין המפוטרים היו, כצפוי, גם בני מיעוטים רבים. אובדן עיתונאים הוא אובדן לדמוקרטיה, אמרה נשיאת האגודה שרלוט האל, אבל הדגישה כי העובדה שצבעונים (הכינוי באנגלית-אמריקאית לבני מיעוטים לא לבנים הוא עדיין "people of color") נאלצים לעזוב מערכות עיתונים מטריד במיוחד, "משום שעתידנו תלוי ביכולתנו לשרת קהלים רב-תרבותיים". האל חשפה בכך את המציאות שבה לא רק צדק חברתי וגישה הומאנית נשגבת מניעים את הרצון לפתוח את הדלת לבני מיעוטים, אלא גם החיפוש המתמיד אחרי קהלי יעד. זה היה נכון תמיד, אבל בשנים האחרונות, נוכח הירידה בתפוצה, הצורך להתאים את המוצר לקהל הוא קריטי. ממצאי המפקד האחרון מצביעים על כך ש-13.41% מכלל העיתונאים בעיתונים יומיים ברחבי ארצות-הברית הם בני מיעוטים אתניים. הנתון הזה רחוק מן היעד שהציבה לעצמה האגודה: להגיע ב-2009 לנוכחות של 21.5% מיעוטים בעיתונים. רק 111 עיתונים, רובם קטנים יחסית, הצליחו להגיע ליעד אחר: שוויון בין החתך הדמוגרפי של העיתונאים ובין זה של תושבי אזור היעד של העיתון. לעומת זאת, ב-458 עיתונים לא מועסקים כלל עיתונאים שאינם לבנים או לבנות. ה"פוסט" נמצא אפוא מעל הממוצע הארצי בשיעור בני המיעוטים במערכת, אך הדרך ליעד האחר עדיין רחוקה. לפני שנתיים הזהיר מילטון קולמן, אחד העורכים הבכירים ב"וושינגטון פוסט", כי אם לא יואץ תהליך הגיוון האנושי, "יישא העיתון בתוצאות". העורך הראשי של העיתון, מרקוס בראוצלי, מודע לבעיה ואף שיגר על כך חוזר לעובדי העיתון, שבו הדגיש את הצורך לפעול בעקביות לגיוס העיתונאים הטובים ביותר בקרב בני המיעוטים. בפועל, על-פי אלכסנדר, בין העיתונאים הלא רבים שהתקבלו לעבודה בעיתון בתקופה האחרונה, במקביל לגלי הפיטורים וההוצאה לפנסיה מוקדמת, היו רק בני מיעוטים אחדים. "ככל שאתה יותר רלבנטי לקהילה שלך, כך תצליח יותר", אמר העורך בראוצלי בשיחה עם האומבודסמן אלכסנדר, "זו אקסיומה". וכדי להבטיח את הרלבנטיות הזו חשוב שיהיו יותר כתבים בני הקהילות של קוראי העיתונים, כמו גם עורכים שיקבלו החלטות מבעד לעיני קבוצות אלו. במציאות, בוושינגטון ובפרבריה חל בשנים האחרונות גידול משמעותי במספר התושבים ההיספנים, אך במערכת העיתון יש רק שמונה כתבים וארבעה עורכים בני קבוצה אתנית זו. ובשעה ש-48% מהתושבים הם שחורים – רק 12% מהעיתונאים הם בני קהילה זו. כמו העיתונאית (השחורה) באומן, כך גם העורך (הלבן) בראוצלי מוטרד לא רק מקהל קוראי הפרינט, אלא גם מהדור שצורך ויצרוך את החדשות באמצעים דיגיטליים. ב"פוסט" בודקים עכשיו את הרגלי הצריכה התקשורתיים של קהילות מיעוטים שונות ואת הדרכים להתחבר אליהן בצורה הטובה ביותר באמצעים החדשים ועם תכניים רלבנטיים. אף שטרם גובשה אסטרטגיה חדשה בעניין זה, לצמרת העיתון ברור שאמינות ורלבנטיות הן קריטיות, וזהותם האישית של העוסקים במלאכה עשויה לתרום להצלחה. אם נחזור למטפורה של באומן שבה פתחנו, חובבי אופרה משובעים, לא משנה מאיזו עדה, יכולים אולי גם לסקר קהילה של כדורסלנים, אבל במציאות האמריקאית קשה לעיתונאי לבן להיכנס לתוככי קהילה שחורה. בספרו האוטוביוגרפי תיאר מקס פרנקל, מי שהיה העורך הראשי של ה"ניו-יורק טיימס", אירוע ששיקף את המתח בין קהל הקוראים למערכת: כתב (לבן) נשלח ב-1989 לסיקור הלווייתו של הצעיר (השחור) יוסוף הוקינס, שהוכה למוות בברוקלין על-ידי כנופיה (של לבנים). בריונים (שחורים) מנעו מהכתב להיכנס לכנסייה שבה נערך הטקס, ולאחר שפירסם העיתון ידיעה על ההלוויה, הציפו קוראים רבים (בעיקר שחורים) את המערכת במכתבים: הם קבלו על כך שהעיתון נכשל בזיהוי התחושות והרגשות של בני הקהילה ובהבנתן. פרנקל סירב להתנצל, בטענה שהכתב לא הצליח להיכנס לכנסייה, אבל סביר להניח שגם הוא יודע שזו לא היתה הבעיה היחידה בסיקור האירוע. אלא שצבע העור אינו משפיע רק על היחסים בין העיתון לקהילות קוראיו. לא פחות רגישים הם יחסי הגומלין בתוך המערכות. האומבודסמן אלכסנדר עסק בסוגיה זו בבלוג שלו, שבו הביא כמה מהדברים ששמע מפי כתבים ועורכים בני מיעוטים. הם מהווים אמנם כרבע מכלל העיתונאים (מנקודת מבטם, רק רבע), והם חשים לא פעם את "פער הגיוון". מפי בובי באומן שמע אלכסנדר על תחושות קשות, על כך שעורכים לבנים אינם קשובים להם ומתייחסים בביטול להצעות באשר לנושאי סיקור ראויים. כמה מהעורכים הלבנים עדיין נוקטים, לטענתה, גישה של "אם זה לא קרה לי, זה לא סיפור", ומתקשים לאמץ הגדרות שונות לשאלה "מהו סיפור טוב". על סוגיה זו כתב כבר לפני שנים מקס פרנקל. בעיניו, המאמץ לגיוון המערכת יוכתר בהצלחה רק כאשר תיווצר בעיתון מאסה קריטית של עיתונאים שחורים (או בני מיעוטים אחרים). וזה המבחן: ברגע שאפשר יהיה לפטר עובד לא מוצלח בלי שהעיתון יואשם ביחס מפלה כלפי קהילה זו, כתב פרנקל, נדע שהגענו ליעד האמיתי.

הגג במדבר שכבר 30 שנה מייתר כמעט לחלוטין את השימוש במזגן, והבריכה לאגירת מי גשם ששוקמה והפכה לגן אקולוגי. בישראל יש לא מעט ארגונים, אנשים וחברות שמנצלים את שטח הגג שלהם למטרות מועילות לסביבה, לכלכלה ולבני האדם • והאם בקרוב ייקחו רשויות מקומיות את המושכות לידיים ויקבעו תקנות שיחייבו אותנו לנצל כמעט כל מטר למטרות טובות?

נניח שנעלת כפכפים ויצאת עכשיו מהבית. עלית כמה קומות, או אפילו נעזרת בסולם. מה יחכה לך על הגג? ניחוש ראשון: אין לך בכלל גישה לשם. ניחוש שני: אפשר למצוא בו עזובה מוזנחת, אפורה ומבוזבזת למדי. ניחוש שלישי: יש לך דוד שמש. ככה נראים רוב הגגות בעיר – שטח נדל"ני שנזרק לפח. אבל במקומות רבים בארץ כבר התחילו להבין את הפוטנציאל העצום שנמצא מעל הראשים. הגגות ה"מועילים", כך קוראים לזה, הם לא רק תשובה לצפיפות ולמחסור בחללים עירוניים – אלא גם יכולים למנוע הצפות, להיות מקור לאנרגיית השמש ולהרחיב את הריאה הירוקה של העיר. אבל הרשויות המקומיות עדיין לא השכילו לממש את הפוטנציאל. תל אביב עשויה להיות החלוצה – ולחייב כל בניין חדש לנצל לפחות 80% משטח הגג. "כמו שבירושלים יש הנחיות שמחייבות לחפות כל בניין באבן ירושלמית, אצלנו בניינים לא יקבלו היתר ללא גג מועיל", אומר ד"ר בעז קידר, מנהל מחלקת תכנון בר קיימא ואנרגיה בעיריה. ״כפי שכל בניין מחוייב בעמידה בתקני נגישות או כיבוי אש, בניינים בעיר יחוייבו ביישום גג מועיל כדי לקבל היתר בנייה", מוסיף קידר. "גג מועיל הוא כזה שיניב תועלת סביבתית, אקלימית או חברתית, כגון גג סולארי, גג ירוק, גג כחול לריסון מי נגר או גג פעיל לרווחת משתמשי הבניין". ועד שכל זה יקרה – הנה ארבעה גגות מעוררי השראה בארץ. זר שייקלע לגג בניין כלל בירושלים יגלה שם עולם מופלא ומפתיע. הדרך לגג רצופה חנויות נטושות ותפאורה שנראה שלא התחדשה מאז שנות ה-80, של מרכז מסחרי שלא צלח. לפני כשש שנים מתן ישראלי הביט בעזובה במקום והחליט יחד עם שותפיו להפוך את הכישלון המסחרי למנוע לצמיחה חברתית ואקולוגית, שער לעולם חדש של אפשרויות. ביחד הם העבירו לגג את פעילות ארגון מוסללה שבניהולו, מעבדה לחקר עירוניות יצירתית ובת-קיימא, והפכו אותו לפארק, "נווה מדבר עירוני" כהגדרתו. המקום מציע מרחב למפגש והאב עבודה, גלרייה, ספרייה, סטודיו לאומנים וסדנאות, מטבחון משותף, מרכז דבוראות עירוני, מרחב תצוגה של חקלאות עירונית ואפילו אתר קמפינג בהקמה. "הבנו שבשימוש נכון נוכל לייצר תנופת התחדשות למרכז שהספידו", הוא מספר. לדבריו, רבים ניסו לחדש את המקום אולם זה לא קרה. "הבנו שהדרך למשוך אנשים היא להקים פארק על הגג". בעקבות ההצלחה, הוא מספר, נחתה ההכרה שזה אפשרי גם בכל מקום אחר. לדבריו, 90% מהגגות בארץ אינם מנוצלים. "לגגות יש פוטנציאל מטורף. אם זה היה שטח בר, נדל"ניסטים היו ממהרים להסתער עליו", הוא אומר. "זו נקודת עיוורון של האוכלוסייה – אלה מרחבים ירוקים שבהם אנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו". לפני כשנה, בעקבות הצלחת המיזם, הקימו ישראלי ושותפיו את "ארגון גג" לקידום תרבות גגות חדשה. הם קיימו ימי עיון בנושא ואף סדנאות ל"חלוצי הגגות", שמטרתן לייצר דור המשך ולהרחיב את בשורת הגגות לשאר השכונות בירושלים. החלומות שלו הולכים אפילו רחוק יותר, ומציירים עתיד שבו יום אחד יקומו גשרים בין הגגות ונוכל לטייל ביניהם ללא מכוניות וכבישים. הגג של בניין המנהלה במכונים לחקר המדבר במדרשת שדה בוקר הוא כבר בן שלושים שנה. השטח שגודלו כ-500 מטר מרובע הוא בין הגגות ה"מועילים" הראשונים בארץ, אם לא הראשון שבהם. אמנם לפני כ-15 שנה הוא שופץ, אך הטכנולוגיות המרכזיות שלו שמקררות את המקום בקיץ ומחממות אותו בחודשי החורף, לא השתנו והן עומדות במבחן הזמן. כך למשל בחורף, הגג שכולו עשוי לוחות זכוכית, מתפקד כחממה. חללי המבנה פונים לחצר מרכזית שהיא לב הבניין ובתוכה צומחת גינה ירוקה בזכות האור והחום שהגג מספק. כדי לחמם את המבנה במהלך חודשי החורף, אין צורך כמעט בחשמל: האוויר החם שמצטבר בחלקו העליון של החצר מוזרם בצינורות ומפוחים לתוך החדרים ומחמם אותם. כמה מחמם? האוויר שמוזרם מחלקה העליון של החצר, יכול להגיע עד לטמפרטורה של 30 מעלות, וכשבחוץ 16 מעלות ובלילה קרוב לאפס, הטמפרטורה בחדרים נותרת קבועה, כ-20 מעלות. השיטה חוסכת אמצעי חימום לאוניברסיטה ומוזילה משמעותית את צריכת החשמל. למעשה, האנרגיה שמושקעת כל חודשי החורף בחימום חדר אחד שווה לאנרגיה שצורכת נורת חשמל בודדת ופשוטה במשך שש שעות, זה הכל. ואיך נערכים לקיץ? פרופ אביתר אראל, מומחה לבנייה ירוקה שהיה חלק מהצוות שתכנן את הבניין, מספר שכדי לקרר את הבניין יצרו מערכת מבנית מיוחדת: פתחים בדפנות לשחרור האוויר החם, הצללה, ושימוש בחומר בוהק שמחזיר קרינה. התכנון מביא בשורה אופטימית לאור הקיצים הלוהטים של השנים האחרונות: תכנון ארובה מיוחדת על הגג הצליח להביא את טמפרטורת הגג בנקודות מסוימות ל-22 מעלות, כשבחוץ יש לא פחות ל-40 מעלות. ללא מזגן כמובן – אלא רק באמצעות הכנסת אוויר חם ויבש לארובה, שעליו מותזות טיפות מים קטנות שמקררות אותו ומוציאות בחלקה התחתון אוויר קריר יותר. כמובן שעדיין יש צורך באמצעי קירור נוספים, הן בשל הלחות הרבה וכן כדי לפזר את האוויר הקר לכל חלקי המבנה, אך עדיין הטכנולוגיה חוסכת כסף רב. "מדובר בבניין שהיה חלוץ בארץ" מתגאה פרופ אראל. "בין הבניינים הראשונים ששולבו בהם אפשרויות מתקדמות של בקרת אקלים בחלל פנימי גדול מאוד". לפני כמעט מאה שנה הוקמה בכפר סבא בריכה לאגירת גשמים. הבריכה פעלה בערך עד לשנות ה-60, אז היא נסגרה לשימוש ונותרה נטושה ושוממת. שילוב של יוזמה עירונית ותרומה פרטית הפיח חיים במקום ונוסד שם מרכז "ארט קיימא" – מרכז חינוכי שמשלב פעילות לילדים תוך חשיפה לאמנות, מדע וקיימות. מתוקף כך, הותאם לו מבנה מיוחד עם גג אקולוגי ומקום לפעילות קהילתית. מיכל איידוקובסקי שהיתה שותפה להקמת המקום מספרת שהבריכה הייתה נטועה על גבעה ללא תמיכה, "כמו ספל על הגבעה לגובה 70 מטר". אחרי תהליך ביורוקרטי סבוך שארך כשלוש שנים, נפתח המקום – שמציין ארבע שנים להקמתו. האדריכל יגאל שרייבמן, שבריכת הגשמים היתה חלק מנוף ילדותו, לקח על עצמו את הפרויקט. הוא חפר החוצה את הגבעה והפך את עמודי התמיכה לקומה שלמה סביבה. את הגג האלכסוני הוא כיסה באדמה וצמחים והעניק למקום מראה של גבעה שמשתלב עם הנוף. "על הגג יש גינה אקולוגית לפי עונות השנה ודשא שעליו אנחנו עושים אירועים", מספרת איידוקובסקי ומוסיפה שבין הצמחים יש שבילי הליכה ועל קירות הבריכה הוקרנו מיצגים ויזואליים שונים. "הצמחייה מזמנת פרחים וציפורים והגג יוצר מראה טבעי שמשתלב עם הקרקע". דיה בונהרדי עבדה עד לא מזמן בהייטק. נסיבות החיים הובילו אותה לפני חמש שנים לשכור דירה מוזנחת בדרום תל אביב שצמודה לשטח גג עצום בגודלו על בניין מסחרי שמיועד להריסה. יחד עם שותפים לדרך היא שיפצה את הדירה, והחלה להחיות את הגג הנטוש שמשתרע על פני דונם בשלושה מפלסים שונים. אט אט היא הפכה אותו לא רק למקום למפגש קהילתי – אלא לביתה שלה: את חדרי הדירה היא השכירה למגורים ועל הגג היא קבעה את מקום מגוריה, בתוך אוהל שסגור בחורף ופתוח בקיץ. בכלים שלמדה בקורס חקלאות בת קיימא (פארמקאלצר) החלה לגדל יחד עם חבריה ירקות ועלים למאכל מיבולים שונים. "אני זורעת כרגע לחורף, אבל חלק מהתוצרים נזרעו מעצמם ויש לנו עדיין שאריות מהקיץ", היא מספרת. חומרי הגינה ממוחזרים: האדמה משומשת ומגיעה מספק גינון עירוני והאדניות נוצרו מכלים שהיו מיועדים לאשפה. היוזמה הפכה לקהילה של ממש בשם "משק גג" (Roof Farm) וכך בין היתר מתארח שם קורס יוגה, מפגשים חברתיים ומקום לסדנאות ליקוט של בונהרדי בין צמחי הבר שגדלים על הגג ובסביבה. החלום היה ליצור שם מרכז אקולוגי שכונתי, מפעל מחזור פלסטיק, מפעל ייצור אדניות מפלסטיק ממוחזר וכמובן להקיף את כל הגג בגינה ירוקה בשילוב מערכת למחזור מים אפורים. רק שבינתיים זמנה של הקהילה הזו קצוב. "הבניין מיועד להריסה, כך שכל פעם אנחנו מקבלים עוד זמן בהתראה קצרה", היא מספרת. הפעם הם אמורים לפנות את הכול בחודש מרץ הקרוב, אז היזם מתכנן להקים שם בית מלון ומגדל מגורים. "בינתיים אני מנצלת את הזמן", היא אומרת. גם בשוק הפרטי מתחילות לצוץ יוזמות של גגות מועילים. בדרך כלל מדובר בבניינים חדשים ובניסיון לשדרג את תו התקן של הבניין כולו כדי למשוך חברות להשכיר חללים במבנה, או עובדים. כך למשל לפני כשנה וחצי מיקרוסופט חנכה בניין חדש בהרצליה. מדובר בבניין המשרדים הראשון בישראל שזכה לדירוג V4 GOLD במסגרת התקן האמריקאי לבנייה ירוקה. כחלק מהעמידה בתנאי התקן, הבניין מחזיק בין היתר בגג עשיר בצמחייה, פאנלים סולאריים וטכנולוגיות מתקדמות. עופר ניר, מנהל הנכסים של מיקרוסופט בישראל, מספר כי למשל הותקנה על הגג מערכת בשם ווטרגן, שמייצרת מהלחות שבאוויר מים טובים לשתייה. ברחבי הבניין מותקנות נקודות שתייה מהמים המקומיים. עוד הוא מספר כי על הגג הם מטפחים גינה קהילתית. מעבר לעבודה המשותפת של העובדים בטיפוחה של הגינה והערך האקולגי שבצמחייה, העובדים יכולים לקטוף ירקות ועלים ולהכין לעצמם אוכל מהגינה. עובדי החברה אחראים על הגינון והחברה דואגת לדישון והשקייה ככל שאלה נדרשים. את כל תוצרי המזון של הבניין, גם אלה שממקור חיצוני, דואגים למחזר במערכת קומפוסטרים גדולה שיושבת על הגג. ניר מציין שבמהלך הבנייה מצאו פתרון גם לפאנלים הסולאריים. ברחבי הגג מפוזרים 800 מטרים של פרגולות שמעניקות צל למי שמבקש לנוח על הגג. מטרת הפרגולה, מעבר למקום מוצל, היא להיות לאכסניה לפאנלים הסולאריים ולהרחיק אותם ממבקרי הגג, כפי שהתקנות מחייבות. ניר מבקש לציין שגם הקרקע ממנה עשוי הגג מותאמת לסביבה ועשויה כולה מבמבוק שנותן מראה של דק עץ, "כזה שלא נכרתו עבורו יערות". וכמובן, "יש גם פחי מחזור, לכל סוג של פסולת".

"מי שיזם והוביל לכיוון השיחות בעלות הגוון המיני הוא המשיב ולא אף אחד אחר. מרבית תגובותיה של התחקירנית הן תגובות סתמיות, שאין בהן משום אמירה כלשהי. וגם כאשר היא אומרת מילים כאלה ואחרות, אין במילים אלה משום עידוד, בוודאי אינן יכולות להיחשב כשידול או הדחה"

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 28059-03-10 בפני: כב הנשיאה דבורה ברלינר – אב"ד כב השופט גורג קרא כב השופטת תחיה שפירא המערערת: מדינת ישראל ע"י עוה"ד אייל כהן ואריאלה בן אהרון מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי) נגד המשיב: ....... (אסור בפרסום), ע"י ב"כ עו"ד זוהר ברזילי האישום 1. בחודשים נובמבר – דצמבר 2007 החליט ערוץ 10 להכין תכנית טלוויזיה, במהלכה יאותרו גברים מבוגרים – פדופילים, אשר מנצלים אתרי–אינטרנט ליצירת קשר מיני עם קטינים. אתרי האינטרנט שמדובר בהם מצויים באיזורים הקרויים "צאט". באתרים אלה יכולים גולשים להתכתב זה עם זה, להעביר מסרים או להתכתב בקבוצה. הצאט מחולק לחדרים, לפי נושאים כגון: לובי, מוזיקה, סקס וכיו"ב. הצאט מחולק גם לפי גיל הגולשים, מבוגרים 30+, 40+. כל גולש יכול לבחור להיכן להיכנס, בהתאם לתחומי התעניינותו ומטרותיו. גולשים יכולים גם לעבור, בשלב מסויים, לשיחה פרטית האחד עם האחר. 2. כדי לקדם את תכנית הטלוויזיה שהוזכרה לעיל, הונחו ארבעה תחקירנים להיכנס לחדרי הלובי בצאטים, להציג עצמם כילדה בת 13 ולנהל בשמה, כביכול, צאטים עם הפונים אליה. ההנחייה היתה, להיכנס לחדרי הלובי בלבד ולא לחדרים ספציפיים, כמוסבר לעיל. 3. בכתב-אישום שהוגש נגד המשיב שבפנינו (להלן: "י.ק." או "המשיב") נטען כי המשיב יצר קשר אינטרנטי בצאט עם אחת התחקירניות, שהציגה עצמה כ"סיוונוש 13" (להלן: "סיוון", "הקטינה" או "התחקירנית"). המשיב הציג עצמו בשם בדוי כזה או אחר, אם כי מסר פרטים ביוגרפיים אמיתיים. סיוון הבהירה לו כבר בתחילת הקשר, כך על-פי הנטען, כי היא בת 13 ושלחה לו תמונה שבה היא נראית כילדה. אין צורך לומר, כי בפועל מדובר בתחקירנית שאיננה ילדה. במהלך הקשר ניהל המשיב, כך על-פי הנטען, שיחות בעלות תכנים מיניים בוטים עם סיוון. כתב האישום מצטט דוגמא לשיחה כזו, שאכן כוללת התבטאויות ותכנים מיניים. המשיב גם שלח לסיוון תמונות של גבר עירום, כאשר אשה בועטת לכיוון איבר המין שלו ואמר לה כי זה מגרה אותו. 4. בתאריך 12.12.07 הגיע המשיב לפגוש את סיוון, לאחר שנדברו מבעוד מועד להיפגש בביתה בתל-אביב. הוריה, כך על-פי המצג שהציגה לו, נמצאים בחו"ל והבית עומד לרשותה. בפועל המתינה למשיב בבית אליו הגיע, שחקנית כבת 18, אשר נראתה כילדה צעירה והציגה עצמה כסיוון. השניים החלו לדבר. השחקנית יצאה מהחדר והמפגש הופסק. המדינה טענה, כי בהתנהלותו של המשיב, החל מהצאטים שניהל, הדברים שאמר ולרבות המפגש המתואר לעיל בתאריך 12.12.07, עבר המשיב עבירה של ניסיון לביצוע מעשה מגונה, עבירה על סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן ניסיון להטרדה מינית, עבירה על סעיפים 3(א)(6)(א) ביחד עם סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. ההליך בבית-משפט קמא 5. בבית-משפט קמא הגיעו הצדדים לכלל הסדר דיוני, מכוחו הוגש לבית המשפט כל חומר הראיות בהסכמה, ללא שמיעתם של העדים שצויינו בכתב האישום. המשיב עצמו העיד ונחקר, והוא למעשה היה העד היחיד שנשמע. בפסק-דין מנומק וארוך, המשתרע על עמודים רבים, זיכה בית-משפט קמא (כב השופט ד מור) את המשיב מכל העבירות שיוחסו לו. [...] 6. על הכרעת הדין המזכה מערערת המדינה בפנינו. [...] דיון [...] נראה לנו, כי פסק-דינו של בית המשפט קמא נופל לגידרם של אותם מקרים חריגים, במיוחד לנוכח העובדה שהעד היחיד שנשמע הוא המשיב. בהתייחסו למשיב אמר בית המשפט מה שאמר, גם לאור התרשמותו, ולכך נתייחס בהמשך. באשר לשאר העדויות, מסקנותיו של בית-משפט קמא התבססו אך ורק על חומר הראיות הכתוב או המוקלט שהונח בפניו, ועל-פני הדברים אין מדובר בממצאי-מהימנות. 9. דעתנו היא, שיש ממש בערעור זה וכי שגה בית-משפט קמא בקביעותיו בכל אחד מהנדבכים שצויינו לעיל. נקדים עוד ונאמר, כי מדובר, לשיטתנו, בתיק שהוא עובדתי במידה רבה, וחלק מקביעותיו הכלליות של בית-משפט קמא לא נדרשו לצורך הקביעה הקונקרטית, האם עבר המשיב את העבירות המיוחסות לו. נלך אף אנו בדרכם של הצדדים ונתייחס לנדבכי פסק הדין, בהתאם לסדר שהיתווה בית-משפט קמא. הילכת "הפח היקוש" (סוכן מדיח) [...] דעתנו היא, כי שגה בית-משפט קמא בפרשנות המשפטית שנקט בה, ובכך שנטל חירות לעצמו לסטות מן ההלכה המחייבת. [...] מעבר לכך ולגופו של ענין, נראה לנו כי הנסיבות והעובדות שהוכחו בתיק זה, מצביעות על-כך שהמשיב לא הודח, לא פותה ולא שודל. עיון בתמלילי-שיחות הטלפון, בשיחות הצאט שהתנהלו בין המשיב לקטינה, מצביעות על-כך שהמשיב הוא שהכניס את ההיבט המיני לשיחות, מבלי שקדמה לכך הדחה מצד התחקירנית. כפי שצויין לעיל, התחקירניות כולן, לרבות סיוון, נכנסו רק ל"לובי" ואת הכיוון בהמשך היתווה המשיב. אנו מדגישים, כי את הממצאים בשאלה, האם המשיב הודח אם לאו, ניתן וצריך ללמוד מתוכן השיחות שהתנהלו בינו לבין סיוון. להנחיות שקיבלה התחקירנית, אין כל קשר לענין זה, כמו גם לחילופי הדברים בין הגורמים השונים בערוץ 10 וכיו"ב. ההדחה צריכה להיבחן, כאמור, רק בפריזמה של השיחות שנוהלו בפועל בין הקטינה למשיב. אין גם כל חשיבות לשאלה, אם המשיב הוא פדופיל או לא. כתב האישום מתייחס לעובדות קונקרטיות, למעשים קונקרטיים ולא לתיוג כללי של המשיב כפדופיל או אדם נורמטיבי. כל הדיון סביב נטייתו המינית של המשיב, לשיטתנו, איננו רלבנטי ולא אמור היה להיות נושא להכרעתו של בית המשפט. גם מטרתו הכללית של ערוץ 10 ותכליתו של התחקיר (לאתר פדופילים ברשת) אינם מענייננו. על הפרק עומדת רק שאלת התנהגותו של המשיב והאם היא מקיימת את רכיבי העבירות שיוחסו לו. לפיכך, לא ברור לנו מה ראה בית-משפט קמא לקבוע כי "לא אנשי ערוץ 10 ולא אנשי המשטרה בחרו את ההגדרה והתאמת החשוד כמי שמתאים לעמוד בגידרה" (הכוונה להגדרתו כפדופיל). 11. לצורך בחינת השאלה האם המשיב יזם או הודח, יש לבחון את מכלול הראיות שהיו בפני בית-משפט קמא. עיון בפסק הדין מצביע על-כך שבית-משפט התייחס למספר מצומצם ונבחר של התבטאויות מפי המשיב בהבדל מהתמונה הכוללת, ובכך, לדעתנו, שגה. [...] 12. מעיון בחומר הראיות מצטיירת התמונה כדלקמן: א. המשיב הוא שפנה לסיוון בראשית ההתקשרות, תוך ידיעה ברורה כי מדובר בילדה בת 13. כך אישר המשיב. וראה לענין זה עמ 21, 27 לפרוטוקול. ב. המשיב היה היוזם, גם בהמשך הדרך. כך, למשל, הוא שיזם את השיחות הטלפוניות (וראה לענין זה עמ 40 לפרוטוקול). ג. המשיב גם הכתיב את תוכן השיחות. למשיב, לשיטתו, יש "פטיש" שעניינו "העצמה נשית" שביטויו הקונקרטי הוא נשים המכות גברים באיזור החלציים. מ"פטיש" זה מפיק המשיב הנאה מינית (וזאת גם לדבריו). ד. המשיב ניתב את השיחות לאורך כל הדרך, לעיסוק באותו "פטיש", תוך פירוט גרפי כמעט באשר לאברי המין הגבריים. אנו מפנים לענין זה לתמלילי שיחות הצאט ת/15, ת/16. המשיב אף שלח לסיוון תמונות של איבר המין הגברי והסביר לה בפירוט רב את האנטומיה שלו. ה. גם כאשר עוסק המשיב בשיחות עם סיוון, לכאורה, בהגנה עצמית, ההגנה העצמית מתמקדת באותו נושא, קרי - ה"העצמה הנשית" כפי שהמשיב מגדיר אותה, ובמילים פשוטות יותר, מכות באיבר המין הגברי שניתנו על-ידי אשה. נעצור כאן כדי להעיר, בית-משפט קמא סבר, כי שיחות אלה אינן בעלות אופי מיני, והמעט שנוכל לומר הוא, כי המסקנה אינה מקובלת עלינו והיא תלושה מן המציאות. השיחות הן שיחות מיניות מובהקות, על גבול הפורנוגרפיה. גם אם הן מוגדרות כ"הדרכה", "עצות להגנה עצמית", "העצמה נשית" או כל ביטוי דומה, הסמנטיקה איננה יכולה לשלול מן השיחות את משמעותן האמיתית, דהיינו – שיחות מיניות שמנהל המשיב עם ילדה בת 13, לרבות שליחת תמונות. די לנו להפנות לתוכן הבוטה של השיחה, המצוטטת בסעיף 3 לכתב האישום. 13. שיחות הטלפון מסלימות והתכנים המיניים הופכים להיות בוטים וברורים יותר ככל שחולף הזמן. כך למשל, בשיחות מיום 3.12.07 מדבר המשיב עם הקטינה על פנטזיות מיניות, מסביר לה הסברים שונים על איבר המין הנשי, מלמד אותה על גירוי בין גבר לאשה, מבקש ממנה כי תלבש חצאית ונעלי בובה, מסביר לה מהי אורגזמה. וגם את ה"היסטוריה" הפרטית שלו, ולפיה אחותו בעטה בו בהיותו קטן באיבר המין, וכך גילה את התענוג שבענין. בשלב הנוסף כבר מדבר המשיב במפורש על קיום יחסי-מין וחדירות, ומתכנן כי במפגש ביניהם הם ישפשפו את איבר מינם זה בזה. איננו רואים להמשיך בפירוט. המסקנה, כפי שאמרנו לעיל, מדובר בשיחות מיניות מובהקות, אותם יוזם המשיב. 14. בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, התמונה הכוללת המצטיירת מעיון בשפע תמלילי השיחות ודינמיקת התפתחות השיח בין המשיב לסיוון, מובילה בהכרח למסקנה אחת ויחידה, כי מי שיזם והוביל לכיוון השיחות בעלות הגוון המיני הוא המשיב ולא אף אחד אחר. מרבית תגובותיה של התחקירנית הן תגובות סתמיות, שאין בהן משום אמירה כלשהי. וגם כאשר היא אומרת מילים כאלה ואחרות, אין במילים אלה משום עידוד, בוודאי אינן יכולות להיחשב כשידול או הדחה. לפיכך, גם בפן העובדתי, ואפילו היינו יוצאים מנקודת הנחה ולפיה ניתן לזכות על בסיס הילכת הפח היקוש, מסקנתו המשפטית של בית-משפט קמא איננה נשענת על העובדות שהוכחו. ידיעת המשיב על גילה של סיוון [...] 16. מסקנותיו של בית-משפט קמא בהקשר זה, על כל רכיביהן, אינן מקובלות עלינו. בפן העובדתי, המשיב אישר פעמים רבות כי הוא ידע את גילה של הקטינה. די לנו אם נפנה לענין זה לאמירותיו, כי הוא ידע שהכינוי "סיוונוש 13" מעיד על גילה. [...] עבירת הנסיון למעשה מגונה [...] 19. קביעותיו של בית-משפט קמא אינן מקובלות עלינו, ונפרט: א. משקבענו כי עובר למפגש האמור המשיב ידע, בידיעה של ממש, כי הוא משוחח בצאט עם קטינה כבת 13, הרי שעם ידיעה זו הגיע המשיב על-מנת לקיים את המפגש עם סיוון. הטענה כי הוא לא ידע מי יפתח לו את הדלת ברגע שינקוש עליה, אין לה אחיזה ועוגן בחומר הראיות שהיה בפני בית-משפט קמא, שכן, על-פי השיחה שהתקיימה בינו לבין סיוון, בה נקבעו להיפגש ב"דירת הוריה" של סיוון, היא היתה אמורה להיות בגפה, שהרי הוריה "נסעו לחו"ל". אמרנו ונחזור ונזכיר, כי המשיב הקפיד לאורך כל הדרך לשוחח עם סיוון בין בצאט ובין בטלפון, כאשר הוא יודע, על-פי המיצג שהוצג לו על-ידי התחקירנית, כי הוריה אינם בבית. הגיון הדברים, שמידת ההסתרה והזהירות שבהם נקט המשיב בכלל שיחותיו עם סיוון, המשיכו להדריך את מעשיו גם בנסיבותיו של המפגש אליו הגיע. ומכאן, שהמשיב ידע כי הוא מגיע לדירה בה מצוייה אך ורק ילדה בת 13, אותה סיוון שעימה שוחח בצאט, ושעימה התכוון למצער לבצע תרגילי-בעיטות לכיוון איבר מינו (בדיעבד הודה המשיב, כי התכוון לבצע גם מעשים מיניים נוספים, כפי שיובהר בהמשך); על מיניותו של המעשה והכוונה שעומדת מאחוריו לשם גירויו וסיפוקו המיני של המשיב עמדנו זה מכבר. [...] 20. סיכום הדברים לענין הניסיון הינו, איפוא, כדלקמן: המשיב עשה את הדרך לביתה של הקטינה בידיעה כי בדירה נמצאת אך ורק הקטינה. בניגוד לקביעתו של בית-משפט קמא, המשיב ידע כי מדובר בילדה בת 13, היה לו גם תכנון מפורט ומדוייק מה בדעתו לעשות עם הקטינה, ומדובר במעשים מיניים מובהקים וחד-משמעיים. כל שנותר לעשות הוא, להוציא את המעשה מן הכוח אל הפועל, והדעת נותנת כי אלמלא יציאתה של התחקירנית מן החדר, המעשה היה מושלם. אם לזאת לא יקרא ניסיון, שוב איננו יודעים ניסיון מהו. סוף דבר [...] התוצאה היא, כי אנו מקבלים את הערעור ומרשיעים את המשיב בעבירות שיוחסו לו. 22. קבלת הערעור והרשעתו של המשיב מחייבים, מטבע הדברים, החזרת הדיון לבית-משפט קמא, לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר-דין. עיון בפרוטוקול הביא אותנו לכלל מסקנה, כי לא יהיה מן הראוי במקרה זה להחזיר את הדיון למותב אשר דן בתיק בשלב הראשון. הרושם העולה, הן מהפרוטוקול והן מהכרעת הדין, הוא כי דעתו של בית המשפט ננעלה. במצב זה, מן הראוי הוא כי הדיון בשאלת העונש ייעשה בפני מותב אחר. לקריאת פסק הדין המלא

"ישראל היום" מדווח על קרבות ומלחמה במקום על זירת ההכרעה | "הארץ" תומך בעמדת האוצר | "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" נותנים הד לקריאות נגד התקפה ישראלית באיראן

"מקצצים את דו"ח טרכטנברג" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". מתחת לה מצוטטים "גורמים באוצר", ולפיהם "בגלל המשבר באירופה והצרכים הבטחוניים, נדחה יישום חלק מהמסקנות ואף נשקול לבטל סעיפים מסוימים". למרבה ההפתעה, נראה כי זו הזדמנות נדירה שבה אפשר להאשים כותרת ב"ידיעות" באיפוק יתר. לפי המידע המצטבר מידיעות בעיתונים השונים בימים האחרונים, המלצות דו"ח טרכטנברג, למעט אולי אלו הנוגעות למיסוי, כלל לא ייושמו. לפי פרסום אתמול ב"ישראל היום", מקור אמין בכל הנוגע לדיוור מידע על כוונות נתניהו, הקיצוץ בתקציב הביטחון – המקור למימון המלצות טרכטנברג – יבוטל. תקציב הביטחון הוא כרגע הזירה המרכזית בנוגע ליישומה של מדיניות כלכלית שונה. בעוד ש"ידיעות אחרונות" והמוסף הכלכלי שלו "ממון" מציגים בשער את עמדתם של גורמים באוצר, מוסף "עסקים" של "מעריב" מגיש את זו של שר הביטחון (גם ב"מעריב" הכותרת במוסף הכלכלי זוכה להפניה בשער, אולם לא לכותרת ראשית). "ברק: האוצר מסב למדינה נזק עצום", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים". כותרת המשנה ב"עסקים" מפרטת חילופי האשמות בוטים למדי, הגם שמדובר בפוליטיקאים ופקידים ממשלתיים: "שר הביטחון אהוד ברק בדיונים סגורים: משרד האוצר מניפולטיבי ופועל בחוסר שקיפות, ואילו משרד הביטחון נמצא בתת-תקצוב. האוצר בתגובה: משרד הביטחון עובר על החוק". הסיקור עצמו, בכפולה הפותחת של המוסף, ביקורתי כלפי שר הביטחון, או לפחות גם כלפי שר הביטחון. את "משנתו הכלכלית שעיקרה פריצת מסגרת התקציב" מכנה יהודה שרוני "קוריוז". "אבל גם את טיעוני האוצר ניתן לדקלם מתוך שינה", הוא מוסיף. "צריך לתמוך בתוכנית הקיצוצים שמגבש האוצר, שרוצה לקזז את החריגות שנוצרו בתקציב 2012 כתוצאה מהחלטות ממשלה נדיבות וחקיקה פרטית בכנסת", קובע מאמר המערכת של "הארץ". הקיצוץ ייתקל באופן טבעי בהתנגדויות רבות [...] אבל אין ברירה". באותה נשימה קובע המאמר כי "חשוב לבצע גם את הקיצוץ בתקציב הביטחון, כדי שיהיה אפשר לממן את המלצות ועדת טרכטנברג". באופן מסורתי, נוטה "הארץ" (כלומר "דה-מרקר") להביע את עמדות משרד האוצר. היום הכותרת על שערו היא "נתניהו: נעבור טלטלה כלכלית". "ברק: טענות האוצר על תקציב הביטחון – מסע של קינות. שטייניץ: אנחנו נמצאים בקרב הגנה קשה על כלכלת ישראל", לשון הכותרת הראשית של "גלובס", שמפגין פעמים רבות עמדה הפוכה, נגד האוצר. "ברור שמי שיכריע זה נתניהו, רק הוא. לא ממשלה, לא שביעייה, לא שמינייה ולא כנסת. הוא יכריע בין חברו ומפקדו מהסיירת לבין נאמנו הפוליטי", כותבת סטלה קורין-ליבר בטור המרכזי ב"גלובס". "משרד הביטחון מסיר את הכפפות ודורש תוספת: האוצר לא מבין את המציאות וזורה חול בעיני הציבור. השר שטייניץ: בקרה ושקיפות יחסכו שני מיליארד שקלים בשנה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". הכותרת הראשית היא "הקרב על תקציב הביטחון" וכותרת הכפולה הפותחת היא "בביטחון ייצאו למלחמה". "משרדי האוצר והביטחון: מלחמה", הכריזה הכותרת הראשית של העיתון ב-15 בספטמבר. מה אפשר ללמוד משתי הכותרות הללו, לבד מכך שחל שיפור מסוים ביכולות ניסוח הכותרות ב"ישראל היום"? שלא מדובר במלחמה או בקרב אלא בהצגה, או ביתר דיוק: בקרב שתוצאתו, ככל הנראה, ידועה מראש. "הממשלה היתה אמורה לאשר את מסקנות ועדת טרכטנברג בישיבתה הקרובה ב-4 בדצמבר, אולם כבר עתה ברור כי הדיון לא יתקיים במועד זה", מוסר זאב קליין בטור צד בעמוד. "בממשלה מחכים להכרעת רה"מ בנימין נתניהו בעניין הקיצוץ בתקציב הביטחון. בלי קיצוץ תקציב הביטחון של 2.5 מיליארד שקל ב-2012 ו-3 מיליארד שקל בשנה החל מ-2013, לא יהיו מקורות למימון מסקנות טרכטנברג. גם כך אישים בצמרת האוצר סבורים כי לאור המשבר הכלכלי העולמי והירידה בהכנסות ממסים, יש לדחות את היישום של חלק מההמלצות למועד בלתי ידוע". "תדרוך כתבי הכלכלה שערך אתמול שר הביטחון אהוד ברק הוא המשך ישיר לפלירטוט הכלכלי הסוער שמנהל ברק בשבועות האחרונים. האם הוא חושק בתפקיד שר האוצר בממשלת נתניהו הבאה?", כותב עוד שרוני ומספק תיאוריה: הפנייה הישירה של ברק לעיתוני הכלכלה באה לבקשתו של נתניהו, שאינו רוצה באמת לקצץ בביטחון, אולם מעדיף שלא להחצין זאת מחשש שיספוג ביקורת ציבורית. "הרי ברור שבסופו של דבר נתניהו ייכנע ותקציב הביטחון לא יקוצץ". למעשה, חוזה שרוני, תקציב הביטחון אף יגדל מעבר לנתח שהוקצב לו בתקציב הדו-שנתי של שטייניץ. ב"הארץ" לא מטפלים היום בקרב על תקציב הביטחון, אלא בכמה מההשלכות המשתמעות שלו. "לפחות אחת מחמש משפחות בישראל חוששת מרעב", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בעמוד הפותח של העיתון. "סקר שערך המוסד לביטוח לאומי חושף כי 19% מהמשפחות בישראל סובלות מחוסר ביטחון תזונתי. קצבאות הקיום אינן מספיקות לקיום בכבוד ומביאות בעקיפין להגברת הביקוש לתרומות. בארגוני הסיוע מזהירים מהחרפה בשנת 2012", נכתב בכותרת המשנה. "במוסד לביטוח לאומי", כותבת דנה ויילר-פולק, "הבהירו כי נתוני הסקר עולים בקנה אחד עם דיווחי עמותות המזון, שלפיהם קיימת בישראל בעיה של ביטחון תזונתי". בטור נפרד מזכירים (גילי כהן) את דו"ח העוני שהונפק לא מזמן, ולפיו "למעלה ממחצית המשפחות העניות בישראל עובדות". על שער העיתון מדווח כתב הבריאות דן אבן כי "ישראל בתחתית שיעור האחיות במערב", כך לפי דו"ח של משרד הבריאות. עוד בעמ 2: דיווח של דפנה ארד על ערב "טעימות מהמטבח המולקולרי האופנתי בעולם" ל"בכירי תעשיית המזון (רמי לוי, תנובה, מלונאות, אוסם, טמפו). הכתבת מלגלגת על המנכ"לים המיליונרים שהפגינו עממיות, מעושה או אמיתית, והצהירו כי הם מעדיפים שווארמה, אולם העורכת הגר מזרחי מדברת אל הקוראים מעל לראשה: תמהיל הכותרות בעמוד הוא כדלהלן: "לפחות אחת מחמש משפחות בישראל חוששת מרעב; לא סוגרים את החודש: החלום – כרטיס אשראי; שבע מנות, שני כוכבי מישלן – 100 אלף שקלים; תושבי מודיעין נאבקים בהעסקה של עובדי קבלן במוסדות ציבוריים בעיר". שער "מוסף ההשקעות" של "כלכליסט" מעוצב באופן דרמטי: צבוע כולו בצבע אחיד (ומכוער. עובש? חלודה?), המזדהר אל אמצע העמוד, שם כתובה בפונט קטן מלה אחת: "אבודים". בתחתית העמוד, באותיות זעירות, נכתב: "משבר החוב מתעצם, האבטלה מאיימת, פצצת הפנסיה מתקתקת ולמומחים אין מושג. כך מתמודדים עם עולם פיננסי ללא עתיד – גליון התפכחות". העיצוב המאלף כאילו זועק (או בעצם לוחש) כי "אין מדברים על חבל בבית התלוי". בלי קשר לתוכן המוסף, יש להוריד את הכובע בפני עורכיו על האומץ להגיש אוסף המלצות השקעה תחת הכותרת "אין לנו מושג". בעוד המשבר הכלכלי הוא פצצה הממשיכה להתפוצץ כבר ארבע שנים, הנושא האחר העומד לפרקים קבועים בראש סדר היום של העיתונות הישראלית הוא פצצה שעוד לא חומשה. "ידלין: ישראל לא צריכה להוביל את המערכה נגד איראן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". מי שהיה ראש אגף המודיעין בצה"ל מצוטט כך בכותרת המשנה: "מי ששם את ישראל בחזית טעה". על שער "ידיעות אחרונות" מצוטט בכיר אחר מקבוצת ראשי מערכת הביטחון שהוחלפה בתקופת השלטון הנוכחי, ומי שנחשב לראש החץ של התנגדותה של הקבוצה להתקפה ישראלית באיראן, לפחות מבחינת ההובלה של הדיון הציבורי בנושא. "אותי לא ישתיקו", נכתב מתחת לתמונת פניו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. ההפניה היא ל"ראיון מקיף" עם איתן הבר במוסף היומי. מדוע הראיון עם דגן אינו זוכה לכותרת הראשית של "ידיעות"? אולי מפני שדגן התראיין גם לאילנה דיין ב"עובדה", וציטוטים מהראיון, שישודר הערב, ניתנו לעמוס הראל, המביא אותם על שער "הארץ". כותרת הידיעה היא "דגן: תקיפה באיראן תוביל לאסון אזורי". התמונה המרכזית על שער "הארץ" היא של "סטודנטים איראנים פורצים לשגרירות בריטניה בטהרן, אתמול". תמונות דומות, מוצלחות יותר מבחינה ויזואלית, הן גם התמונות המרכזיות על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ב"ישראל היום" מוותרים משום מה על ההזדמנות להראות המון מוסלמי צמא דם. "תקיפת השגרירות מזכירה מאוד את השתלטות צעירי המהפכה האסלאמית ב-1979 על שגרירות ארה"ב בטהרן", כותב יוסי מלמן ב"הארץ". "נראה כי פעולה זו באה לאותת למערב כי איראן לא תבליג על צעדי הענישה המתגברים נגדה". "בדרך להנפקה בשמן סיפר הרמטכ"ל לשעבר מדוע בחר בתחום הנפט: אנחנו על המפה בענף האנרגיה", נכתב בכותרת על שער המוסף "עסקים. "החברה תנסה לגייס היום 120 מיליון שקל בהנפקת מניות", מפרטת כותרת המשנה בעמ 4. מה שהזכיר לי מיד את הטור הזה של אמיר זיו ב"כלכליסט" (אשכנזי: "זה בדיוק מה שלא הבנתי עד עכשיו. מה בעצם אנחנו עושים בשבילם?". קראדי: "רפיוטיישן". אשכנזי: "רפיו... מה?". קראדי: "השם הטוב שלנו. אנחנו מוכרים אותו ב־100 אלף בחודש"). "צה"ל גנז המלצות לשוויון בין נשים וגברים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "חוק חסינות מפני שירת נשים", לשון כותרת אחרת על שער העיתון. "לובי של רבנים וקצינים טירפד את היישום של ממצאי דו"ח שקרא לפתוח בפני נשים את כל התפקידים בצה"ל", מוסר עמוס הראל, ואילו לשונה של ההפניה לידיעה של יהונתן ליס ואופיר בר-זהר נדמית שאולה מעולם תוכניות הריאליטי: "חיילים דתיים יקבלו חסינות מהדחה אם יסרבו להשתתף בטקס עם שירת נשים – כך קובעת הצעת חוק שהגישו ח"כים מהימין". "ועדת בדיקה שמינה ברק ממליצה לעגן בחוק את שידור החסויות בגלי-צה"ל", לשון כותרת בעמוד חדשות התרבות והבידור ב"הארץ". "שר הביטחון מינה אתמול את קצין החינוך הראשי למפקד התחנה הזמני במקום יצחק טוניק שהודח, עד שהוא יבחר מפקד חדש לתחנה", מספרת עוד כותרת המשנה, לדיווח של גילי איזיקוביץ. "הטוקבקיסטים זועמים על אישור החוק לחשיפתם", כותרת דיווח של רויטל בלומנפלד ויהונתן ליס ב"הארץ". דברים שאמרה ח"כ שלי יחימוביץ, המתנגדת לחוק, ניתן לקרוא כאן. את דברי ההסבר לחוק עצמו ניתן לקרוא כאן. מתי גולן בעד, כמובן. באיחור אופנתי מדווח היום "הארץ" על בדיחת המשולשים של נתניהו. באיחור אופנתי משחזר שי גולדן במדור הדעות של "מעריב" טור של יובל דרור בדבר העוול הזועק מהניסיון של ההנהלה הנוכחית של רשות השידור לרסק את עיתונאיה הטובים ביותר באמתלות מוזרות. "גים שכטר, סגן עורך הניו-יורק טיימס, מה יעלה בגורל הפרינט? מי יודע?!, זו התשובה הברורה והמיידית שמספק שכטר על השאלה הראשונה שחשוב לשאול אותו", פותח לי-אור אברבך ראיון ב"גלובס" עם סגן עורך "הניו-יורק טיימס". "רק בדיקטטורה המשטר שולט", כותרת מאמר של יהודה בן-מאיר במדור הדעות של "הארץ", היוצא נגד האידיאולוגיה מאחורי "צונמי" של חוקים של "חברי-כנסת מהימין הקיצוני". "הוא היה מוכן להיות בלתי מובן", נכתב בסיום חלק מהספדה של מונה סימפסון על אחיה, סטיב גובס, המודפס היום במוסף "ספרים" של "הארץ". "טבלואידים אינם דמוקרטיות, הם דיקטטורות", מזכיר רוי גרינסלייד.

מרגישים שההליכה הקצרה לסופר השכונתי במרכז העיר היא בלתי נסבלת? נקלעתם כנראה לאי חום • נטיעת עצים יכולה לשפר את חיי התושבים - בלי לחכות לתוכניות הגדולות להתמודדות עם משבר האקלים • רק כדאי שהם יהיו מהסוג הנכון

אמצע יוני בכניסה לקופת חולים מרכזית בעיר בית שאן. הקיץ כבר נוכח, הלחות מטפסת ועומס החום בלתי נסבל. ברחבה קטנה בכניסה למבנה מקדמים את הנכנסים עצי דקל נמוכים. גובהם כשל אדם והם אינם נותנים צל. לא רחוק משם, מעבר לרחוב, שני עצי צאלון בודדים. הם לא מפותחים עדיין והצל שלהם דל. כשיגדלו, הם יעניקו נחמה להולכי הרגל ויהפכו את ההליכה ברחוב לאפשרית לפחות במקטע מצומצם. • להצטלם עם זפת זה קל – האם הח"כים יילחמו בצינור הנפט הבא?• הח"כים מסכימים שיש להגביל שימוש בכלים חד-פעמיים – יהדות התורה ממסמסת את ההחלטה• תחפושת או מהפך: האם משרד האנרגיה הצטרף למאבק במשבר האקלים? עצי הדקל, שדיוקנם טבוע בסמלה של העיר, הם אולי קישוט נאה שמעניק לעיר מראה אקזוטי – אך לא מעניקים אפילו גרם של צל. בפועל הם אינם משרתים את התושבים ואף מזיקים להם. אם במקום עצי הדקל הרבים היו נטועים עוד עצי צאלון בוגרים, בצפיפות גבוהה, התחושות ברחוב היו שונות לחלוטין. אחרי הכול, ביוני האחרון הטמפרטורות בעיר טיפסו ל-35 מעלות בנקודת השיא ובאוגוסט לתושבים היה חם הרבה יותר, כמעט 40. בית שאן איננה היחידה שנוטעת עצים מבלי לחשוב על הצל. היא אולי סמל לעיר חמה במיוחד בשל מיקומה הגיאוגרפי, אבל היא חלק מרשימה ארוכה של ערים רבות ברחבי הארץ ושכונות חדשות, שבוחרות לקשט את הרחובות בעצי דקל במקרה הטוב, או כלל לא לנטוע עצים ולא לדאוג לצל. "עצי פיקוס יכולים להוריד את הטמפרטורות בעד 4 מעלות בעיר כמו תל אביב ובאילת – אפילו עד 5.5 מעלות", אומר פרופסור עודד פוצטר מאוניברסיטת תל אביב ומכללת בית ברל. שינויי האקלים מנבאים עלייה משמעותית במעלות החום, בייחוד בתוך הערים. בזמן שמשרדי הממשלה מתעכבים עם תוכנית לאומית – נטיעת עצים היא פתרון פשוט שיכול להתבצע כבר מחר. במקום להשקיע מאות שקלים ברכישת עץ דקל בוגר ונטיעתו, יכולות הרשויות להחליף את תוכניות הנטיעה שלה בעצים שיגנו על התושבים מפני השמש הקופחת. אם הרגשתם שהליכה ברחובות העיר בחודש אוגוסט היא משימה בלתי אפשרית – דעו שנקלעתם למה שמכונה כיום "איי חום". בהיעדר פתרון מיידי, בעתיד העירוני הלא רחוק ואפילו כבר בגל החום הקשה הבא, זה יפגע בכולנו: מסע קניות בין חנויות הרחוב, טיול אופניים ספונטני או הליכה קצרה למכולת ולרחוב סמוך, יהפכו להיות מעיקים וכמעט בלתי אפשריים. ככל שמשבר האקלים יכה בתחזיות – המצב רק יחריף. "אי חום עירוני נוצר בעקבות הפרש הטמפרטורה בין זו שנמדדת במרכז העיר וזו שנמדדת בסביבה הכפרית הקרובה לעיר", מסביר את התופעה פרופ פוצטר, שחוקר את הנושא במעבדה לקלימטולוגיה עירונית וביוקלימטולוגיה. במחקריו הוא מציג פער שיכול להגיע עד שש מעלות בין המרחב העירוני לכפרי, גם אם מדובר בסביבה זהה לחלוטין מבחינת האקלים. לדבריו, לפי תחזיות פסימיות, אם משבר האקלים ימשיך במגמה הנוכחית, הטמפרטורה הממוצעת בעיר תעלה עד סוף המאה הנוכחית בחמש מעלות. "בסביבה העירונית נקבל עוד שמונה מעלות לפחות אם לא יינקטו צעדים משמעותיים", הוא מנבא בחשש. למה חם יותר בעיר? הסיבות טמונות בכמה מרכיבים עיקריים: תכנון הרחוב הלקוי שאינו מתחשב בכיווני הרוח והשמש, מערכות מיזוג מסיביות לצינון משרדים ובתים במקום תכנון בנייה מאווררת, שימוש בחומרי בנייה שאינם מתחשבים בסביבה וכמובן היעדר צמחייה ועצים שיורידו את הטמפרטורות לצד מחסור בהצללה מלאכותית שעשויים להקל על הולכי הרגל. "פסלנו את שתילת הדקלים. אנחנו לא צריכים אסתטיקה, אלא קירור של המרחב וספיחה של זיהום אוויר. זה לא דורש כסף, אלא חשיבה מראש" (מנהל הרשות לאיכות הסביבה בעיריית ת"א) אי החום מזין את עצמו כמו כדור לבה: היעדר צל מהמרחב הציבורי גורם להולכי הרגל להימלט מהאספלט ולבחור להשתמש ברכבים פרטיים, שתורמים בתורם לזיהום. מדובר בערים רבות ברחבי הארץ ובעיקר בשכונות חדשות, שבהן הצל אינו רציף והרחובות הופכים ללא מותאמים להולכי רגל. "שילוב של עצים מתאימים במרחב העירוני יורידו את הטמפרטורות" הוא מבהיר. לדבריו, "כל רשות מקומית יכולה לעשות שינוי כבר עכשיו", אך הבעיה אינה תקציבית, אלא תפיסתית. היעדר הידע הוא שתורם בין היתר להתחממות. "ב-30 השנים האחרונות דיברתי לא מעט עם אדריכלים, והם אינם מוכנים לקחת בחשבון אילוצי אקלים", הוא מספר. "אני מייעץ להוסיף מתקנים אקלימיים כמו הצללות ומשברי רוחות, או לפתוח חלונות לכיוונים מתאימים, לצבוע חזית בצבע בהיר כדי שהבניין לא יקלוט חום, להסיר רעפים כי הם תורמים להתחממות או לבנות לכיוון מסוים. והתגובה היא שזה פוגע באומנות של הבניין או האזור". בינתיים, לנוכח התחזיות האפוקליפטיות, יש מי שהתחילו לקדם מדיניות אחרת. "שינינו את התפיסה", אומר מנהל הרשות לאיכות הסביבה בעיריית תל אביב, איתן בן עמי. "למעשה עץ הוא חלק מתשתיות העיר, כמו עמוד חשמל וכמו רמזור. ובעץ צריך להשקיע, הוא צריך להיות בגודל מינימלי – לא קטן מדי כי הוא עלול להיהרס ולא גדול מדי כדי שייקלט". בן עמי מדגיש שעיקר ההשקעה אינו מתבטא בתקציב. כך למשל, הסירו את עץ הדקל מרשימת העצים לשתילה בעיר. "החברה המבצעת סיפקה רשימה של עצים חלופיים לשתילה והיו שם הרבה דקלים. אך העירייה פסלה אותם", הוא אומר. "אמרנו שאנחנו לא צריכים אסתטיקה, אלא קירור של המרחב וספיחה של זיהום אוויר. זה לא דורש כסף, אלא חשיבה מראש, וכמובן דרוש שמישהו שיגיד שזה חשוב". ככלל, עיריית תל אביב היא בין הרשויות החלוציות הבודדות שנערכות להתמודד עם משבר האקלים ובפרט עם איי החום. תוכנית תקדימית שהפיקה העירייה בשנה שעברה מציגה מיפוי של השפעות שינויי האקלים על הרבדים השונים בחיי העיר. בנוסף, העירייה התקינה שורת תקנות שנוגעות לעצים. כך למשל, כל בניין חדש שייבנה צריך לקחת בחשבון את מרחק החניון במרווח של לפחות 1.5 מטר כדי שהעץ יוכל להתפתח ויצל על המדרכה. בשלושת החודשים הראשונים של השנה ניטעו בתל אביב 2,000 עצים במרחב הציבורי. לפרויקט הוקצבו 21 מיליון שקל לשנת 2021, שכוללים פיתוח בית הגידול, תשתיות סביב העץ, השקיה וכמובן רכישת העץ עצמו. במסגרת הפרויקט העירייה הקצתה תקנים של אגרונומים ואקולוגים כדי למנוע מצב שבו עצים לא מצליחים להיקלט וכן כדי להתאים את היצע העצים למקום הגידול שלהם. מחירו של עץ נע בין מאות בודדות של שקלים לשתיל בגובה שני מטר ועד ל-12 אלף שקל לעץ בוגר ומפותח. עד סוף העשור העירייה התחייבה באמנה בינלאומית לשתול עוד 100 אלף עצים, נוסף ל-250 אלף שכבר נטועים בעיר. תל אביב היא אמנם עירייה עשירה למדי – אך לא מדובר בעניין תקציבי. לכן, בעיני חוקר איי החום פוצטר, האחריות לביצוע מוטלת כעת על הרשויות המקומיות, כי להן, ולא למדינה, יש את היכולת לפעול במהירות ובאופן מותאם. "אנחנו לא יכולים לחכות למדינה", הוא סיכם. נבחרי הציבור, לדבריו – לא דואגים אפילו לעצמם. במסגרת עבודתו הוא ביקר במשכן הכנסת ונדהם – התברר לו שרחבת הכנסת היא אי חום ללא צל. "ההליכה מהשער הראשי אל הכנסת, כמעט 150 מטר, נעשית בשמש", הוא אומר. "אין אפשרות בצד לשביל צל? אין סיבה לא לטעת שם עצים". לצד יוזמה וולנטרית כמו של תל אביב, משרד האנרגיה יזם תוכנית בשיתוף המשרד להגנת הסביבה ומשרד הפנים, שתאפשר ל-12 רשויות נבחרות לקבל ייעוץ כיצד להתמודד עם משבר האקלים בעירן. המשרד להגנת הסביבה מממן את הפרויקט ומקצה לו שני מיליון שקלים. לדברי אורלי רונן, יועצת התוכנית של עיריית תל אביב, התמיכה בשלב הזה מיועדת לייעוץ בלבד ולא לתקנים ברשויות או למשאבים ממשיים. "המטרה של המאיץ, שרשויות מקומיות יפתחו הנחיות ותוכניות שמכירות במשבר האקלים". אין לדעת אילו פירות תישא התוכנית – אך העצה הפשוטה ביותר לכל רשות מקומית כבר ידועה: כשאתם בוחרים עצים לשדרה הראשית, תבחרו את העץ הנכון. תגובת עיריית בית שאן: "אנו נמצאים בתחילתו של תהליך משמעותי לשדרוג מערך הגינון וחזות העיר. אנו עובדים מול חברת ייעוץ מובילה בתחום ואכן, נושא ההצללה הטבעית ופתרונות אחרים בעיר חמה כמו בית שאן קיבל סדר עדיפות בולט. עד כה נשתלו קרוב ל-30,000 מ"ר של דשא טבעי שהחליפו בחלק מהמקומות כרי דשא סינתטי שידועים כפולטי חום. התחלנו בנטיעת עצים ברחבי העיר אך כאמור, אנו רק בראשיתו של תהליך שיהפוך את בית שאן לעיר נקייה, ירוקה ונעימה יותר לתושבים ולמבקרים בה, גם בחודשי הקיץ".

ב-ynet החליטו לכבד את בקשת משפחות הילדות שמתו בבריכה בסביון לא לפרסם את שמותיהן, אבל פרסמו אותם

ב-ynet מדווחים על מותן שטרם פוענח של שתי בנות 12 בבריכה בסביון. "שתי המשפחות ביקשו לא לפרסם את שמן ותמונתן ו-ynet מכבד את בקשתן", נכתב באותיות מודגשות בכתבה (5.6.2014), בדיוק מעל תמונה של נרות נשמה שהונחו בצורת שמותיהן של של הילדות. בהמשך נחתכה התמונה כך שתסתיר את השמות.

במקום לנדות את מרגלית צנעני, התקשורת מחזרת אחריה. עיתונאים ועורכים נוהגים כך גם בפוליטיקאים עבריינים, ואחר-כך מתלוננים על הידרדרותה המוסרית של החברה הישראלית

ביום שלישי השבוע הפציע "ידיעות אחרונות" עם כתבה בולטת בעמודי החדשות: מרגלית צנעני "פורשת כנפיים"; בעוד חודש היא צפויה לחזור לבמה. בנימה אוהדת בלתי מוסתרת מדווח הכתב רז שכניק שהזמרת נערכת לסיבוב הופעות חדש, שיכלול את להיטיה וגם את "השירים החדשים מהאלבום המתקרב". הכתב והעיתון נותנים, ללא כל סייג, בימה לזמרת לחזר אחר הקהל ולעורר בו אהדה כלפיה. "אני בהחלט שמחה לצאת ולהופיע שוב", מצוטטת צנעני, "אני מחכה בקוצר רוח לפגוש את הקהל האוהב והמחבק". כאילו אין מדובר בעבריינית שיצאה בשן ועין מעבירות חמורות שיוחסו לה; שחתמה על עסקת טיעון שבה הודתה בסחיטה באיומים של אמרגנה; שנחשפה בקשרים מפוקפקים עם אנשי העולם התחתון; שניצלה לרעה את מעמדה כשופטת בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "כוכב נולד". כאילו דבר מכל זה לא קרה. המסר העולה מהדיווח ב"ידיעות אחרונות" הוא שצנעני חוותה בחודשים האחרונים אי-נעימות כלשהי ("הודבקו לה הרבה כינויים: חשודה, נאשמת ואפילו עבריינית מסוכנת", בלשונו של העיתון), אבל עתה "הכל מאחוריה" ופניה לחידוש הקריירה האמנותית שלה. לידיעה הזו יש ריח לא של דיווח עיתונאי חסר פניות, אלא של הודעה יחצנית שבאה לשרת את עניינה של הזמרת להפוך מחדש, במהירות המרבית, לידוענית לגיטימית. "ידיעות אחרונות" נותן יד, בדיווח הבולט הזה, למגמתה השקופה של הזמרת להפוך דף, להתנער מהריח הרע שדבק בה, ולשכנע את הציבור שיש לעבור לסדר היום ולאפשר לה לכבוש מחדש את לבו. הגישה הזו אינה מובנת מאליה. הסתבכותה של צנעני בפלילים והחצר האחורית האפלה של תעשיית הבידור שנחשפה בחקירתה אינן בהכרח דגם התנהגות ראוי לחיקוי; בוודאי שאינן תופעות שראוי להתעלם מהן. תקשורת הגונה אינה אמורה להשתתף בחגיגות שובה של צנעני לבימה. תקשורת הגונה אמורה להסתייג מהתנהגותה, להציג אותה כדמות שיש להוקיע את התנהלותה ולא לחבק אותה. במקום זאת, נוהג "ידיעות אחרונות" כפי שנוהגת הקהילה הפוליטית בישראל וכפי שנוהג הממסד הישראלי בכללו: הם מקבלים לחיקם ידוענים שהורשעו בעבירות, מהן חמורות, לאחר שריצו את עונשם (אריה דרעי, שמעון שבס, השחקן יובל זמיר). הם אינם מטילים עליהם חרם חברתי. הם אינם מחילים עליהם סנקציות מוסריות. הם מגלים סלחנות גדולה כלפי האנשים המפורסמים הללו, שהם בשר מבשרה של האליטה שעימה הם נמנים. ועם זה מקוננים הכל על השחתת המידות בחברה הישראלית. במקום להיחשב למצורעת, ולו לזמן מה, הופכת מרגלית צנעני, בסיוע התקשורת, למושא חיזור. אני שומע שכבר עתה מתנהלת תחרות בין כלי תקשורת על הראיון הראשון איתה. האם הכתבה המפרגנת ב"ידיעות" היא בבחינת מקדמה? המרדף אחר מוצא פיה של מי שחתמה אך לפני שבועיים על עסקת טיעון בגין סחיטה באיומים הוא דוגמה מובהקת להבחנה שעל התקשורת לעשות בין אירוע שיש בו עניין לציבור לאירוע שיש בו עניין ציבורי. פרשת חקירתה ומעצרה של צנעני היתה, כמובן, נושא חדשותי שיש בו עניין ציבורי ברור מאליו. כלי התקשורת סיקרו אותה בהרחבה ובפירוט – כל אחד לפי סגנונו וטעמו. עתה, משהתבהרו ממדיה של ההתרחשות הזו, לטוב ולרע מנקודת מבטה של הזמרת המורשעת, העניין הציבורי שהיה בה דוהה והולך מטבע הדברים. את מקומה מבקשים כלי התקשורת למלא בעניין שיש בה לציבור. במלים אחרות, העניין הציבורי האמיתי שנחשף בהתחככותה של הזמרת עם העולם התחתון ובמעורבותם של עבריינים בעסקי הבידור בישראל מפנה מקום לרעב אחר מידע העוסק ברגשותיה וברשמיה האישיים של צנעני. ואם הרעב הזה רדום, נמצאים די כלי תקשורת כדי לעורר אותו ולגרות את חושיו של הציבור. המניע של כלי התקשורת ברור אף הוא: רייטינג – העלאת אחוזי הצפייה וההאזנה, והגדלת מספר גליונות העיתון המודפסים. לכן מחזרים עתה כלי תקשורת אחרי הזמרת ומשתדלים לרצות אותה. זו תחרות מקובלת. מרדף אחר מרואיינים שיש לציבור עניין בהם (גם אם אין בהם עניין ציבורי) הוא לחם חוקה של התקשורת. פחות מובן מאליו שההתנהלות הזו לגיטימית כשהיא מוחלת על מרואיינים עבריינים. "העין השביעית" עסק לא פעם בעבר בתופעה הזו והצביע על הכשל העקרוני הגלום בה ועל הגבולות שיש לשים לה. הסלחנות כלפי מרגול והחיזור אחר מוצא פיה הם גילוי נוסף לוויתור התקשורת על ערכים מוסריים וחברתיים ראויים למען הפקת רווח.

כ-2.3 מיליון דפים נצפו באתר "העין השביעית" במהלך 2012. אלה הכתבות והמאמרים שעוררו את מירב העניין

1. סדום ב"מעריב" הכתבה הפופולרית ביותר באתר ב-2012 עסקה ב"מעריב". גם הכתבה האחרונה של שנת 2012 שפורסמה באתר "העין השביעית" עסקה ב"מעריב": אורן פרסיקו הגיש לגולשים תמצית מבקשה יוצאת דופן בחומרתה ובהיקפה שהוגשה לבית-המשפט לפירוקים, המפקח על הקפאת ההליכים של החברה בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, שהחזיקה עד לא מזמן בעיתון "מעריב". לפי מגיש הבקשה, עו"ד אלעד מן, "שורה ארוכה של עניינים, ראיות ופרשיות מביאה למסקנה כי לאורך זמן ארוך של שנים וחודשים לא התקיימה למעשה עבודת מערכת חופשית, מקצועית, עניינית ובלתי תלויה, אלא שבוצעו לגביה התערבויות בוטות והטיות ברורות לטובת בעלי השליטה בקבוצת החברות, כמו גם לטובת מקורבים אחרים לנושאי משרה ולעורך חפץ עצמו, אשר פעל באופן שיטתי בניגוד לטובתה של קבוצת החברות ומתוך שיקולים זרים ובלתי ענייניים". קריסתו המתמשכת של "מעריב" היתה, אולי, האירוע הבולט ביותר בעולם העיתונות הישראלי השנה, אולם נידונה בעיקר מן הזווית של יחסי העבודה והדרישה להתערבות ממשלתית. שתי הכתבות ב"העין השביעית", זו המסכמת את השנה וזו הפופולרית ביותר, מציגות פן אחר, מטריד יותר ואולי גם עקרוני יותר, של סיפור "מעריב" כראי של המשבר העיתונאי הכללי. לשרת ולרצות / שלמה מן הצצה לאופן ההתנהלות של "מעריב" בתקופת העורך הראשי ניר חפץ והבעלים נוחי דנקנר 2. גיבור בעל כורחנו "גל פשע", תופעה עיתונאית יותר מחברתית, מופיע בדרך כלל בקיץ, כשהיצרים חמים והחדשות בחופשה. אחד הגיבורים הבולטים של "גל הפשע" של קיץ 2012 היה קורבן הרצח גדי ויכמן, שנדקר אחרי שהעיר לחבורת צעירים חמומי מוח שהשתוללו מתחת לחלון ביתו. או כך לפחות דיווחו העיתונאים. שני גברים אלימים / איתמר ב"ז הערה על גל הפשיעה ועל האופן שבו עיתונאים אורזים גיבורים 3. מעשי נסים רינה מצליח הביאה בערוץ 2 את סיפורם של המחזאית ענת גוב, שנפטרה בינתיים, ושל ראש העיר אריאל רון נחמן, חולי סרטן, כשהפעם נסוב הסיפור על תרופת פלא צמחית. "כתבתה של מצליח היא אחת הדוגמאות המבישות ביותר לחוסר אחריות עיתונאית, וקשה להבין איך נמצא עורך בחברת החדשות של ערוץ 2 שאישר את שידורה", כתב יקי מנשנפרוינד על האופן הנלוז שבו עיתונאים משתמשים בהבטחות פלאים מפוקפקות כדי למכור אייטם משומש. גם הטקסט האחרון השנה במדורו של מנשנפרוינד, "שלא נדע", עסק בטיפול עיתונאי קלוקל בסוגיית הסרטן. שיטת מצליח / יקי מנשנפרוינד בחדשות ערוץ 2 מצאו את התרופה לסרטן ואת ההוכחה לכך שעיתונאים לא לומדים מהניסיון 4. לאיפה נעלם רון קופמן המקום הרביעי והחמישי ברשימת הטקסטים הפופולריים באתר "העין השביעית" במהלך 2012 עוסקים שניהם ברון קופמן ובמה שהביא להיעלמות מתמשכת של עיתונאי הספורט הפופולרי מהתוכנית בערוץ הספורט ומתוכנית הרדיו שלו. הוא עוד יחזור, גם בהמשך רשימה זו. החטא ועונשו, גרסת ערוץ הספורט / שלמה מן השעייתו של רון קופמן המגדף נראית כמס שפתיים ששילם ערוץ הספורט לאייל ברקוביץ, לא לצופים 5. אז לאן נעלם רון קופמן? מלכוד קופמן / שלמה מן רון קופמן נעלם הרבה לפני שדמותו התאדתה בפתאומיות וללא הסבר מעל המסך ומגלי האתר 6. שיטת הפטרייה הכתבה של אורן הוברמן במוסף "כלכליסט" על אודות תבונתן המופלאה של פטריות משכה תשומת לב רבה, נפוצה ברשתות החברתיות (כפטריות אחרי הגשם), היתה לטקסט הפופולרי ביותר של אתר "כלכליסט" וגם ספגה ביקורת לא מעטה בשל האופן שבו הציגה את המחקרים המדעיים שבהם עסקה. יקי מנשנפרוינד בדק את הכתבה, וכתבות דומות אחרות במוסף, ומצא כי מדובר בשיטה. מדעיסט / יקי מנשנפרוינד פטריות נבונות. עונג נצחי. רז הנישואים המושלמים. סוד האושר. חיי נצח. מוסף "כלכליסט" משיב את הקסם לעולם 7. המלה האחרונה אורן פרסיקו מגיש באתר "העין השביעית" כיסוי מקיף של ההתרחשויות המשפטיות הקשורות לעולם העיתונות, ממשפט הפיטורים היצרי באתר ynet, דרך פסק הדין התקדימי בעניינם של היחצנים מוטי מורל ורונן צור, ועד לגזר דינו של רמי יצהר. רבים מהמשפטים המסוקרים הם, מטבע הדברים, תולדה של תביעות דיבה. אחד מהם הגיע למקום השביעי ברשימה זו. ענייני מגעילות / אורן פרסיקו גלי-צה"ל והתוכנית "המלה האחרונה" שילמו עשרות אלפי שקלים והתנצלו בפני אורטל בן-דיין, שהמגישה עירית לינור גידפה וכינתה "זונה" 8. מסיבת עיתונאים מייקל פלפס ויוסיאן בולט שמעו שמחפשים אותם מ"ידיעות אחרונות", מיהרו להתפנות מכל עיסוקיהם והעניקו לכתב העיתון ראיונות חגיגיים. או שלא? ראיונות המוצגים כבלעדיים יהיו עניינה של כתבה נוספת ברשימה זו. הראיון נבט במוחו / שלמה מן כתב "ידיעות אחרונות" יניב חלילי השיג ראיונות בלעדיים עם שני הכוכבים הגדולים של אולימפיאדת לונדון 2012. ניסיון להבין את פשר הצלחתו מותיר יותר שאלות מתשובות 9. מודל עסקי ענת באלינט, שטקסט פרי עטה מופיע בהמשך רשימה זו, פירסמה בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (בין השאר, מו"ל "העין השביעית") מחקר מקיף הממפה לראשונה את התופעה הממאירה של פרסום סמוי בטלוויזיה בישראל. אורן פרסיקו, שסיפק כמה חשיפות משל עצמו בנושא המשווע להסדרה, סקר כאן את המחקר. "כמה פעמים יגידו זה טעים" / אורן פרסיקו מחקר על פרסום סמוי חושף את תעשיית ההתחזות בתוכניות הבידור והתעודה בטלוויזיה המסחרית בישראל: "אם לא היה פיקוח בכלל, היינו עושים סדרות שקוראים להן ביסלי ובמבה" 10. "מעריב" כמשל בתוך הסיפור הגדול של "מעריב" התמקד איתמר ב"ז בקורותיו של מוסף התרבות גבה המצח וקצר הימים של העיתון, "זורנל", פיסת עיתונות איכותית שנולדה מתה. ניו-זורנליזם / איתמר ב"ז עלייתו ונפילתו של מוסף התרבות "זורנל" מבית "מעריב": הסיפור העצוב של העיתונות הישראלית בקפסולה מזוקקת 11. בדה לי כתבה את עשרת המקומות הבאים ברשימת 20 הכתבות הנקראות באתר "העין השביעית" ב-2012 פותחת כתבה העוסקת בתופעה מתפשטת בתחום עיתונות לאו דווקא מרכזי, זה של כתבי הקולנוע. לצד הגילויים של שלמה מן על אודות הראיונות עם כוכבי הספורט ב"ידיעות אחרונות" (שנזכרו לעיל), ושל יקי מנשנפרוינד על אודות מעשי פלגיאט ב"הארץ" ובאתר "הארץ", נראה שאפשר לקבוע כי סממן של משבר העיתונות הוא הכרסום בגבול בינו לבין עולם הכתיבה הבדיונית. יש לך הודעה / איתמר ב"ז מה עומד מאחורי ההצהרות על ראיונות נוצצים עם כוכבנים הוליוודיים, והאם כתבי הקולנוע הפכו לפועלי אריזה בשירות תעשיית הסרטים 12. גליץ מופע נוסף של טור הספורט של שלמה מן, "עומד בשער", ברשימה זו. הפעם: מבט לדרך הפעולה של האתר one, המוביל את תרבות הספורט בתקשורת בישראל. בריונות / שלמה מן עזיבתם השבוע של שני כתבים חושפת במלוא העוצמה את הדנ"א של אתר one 13. הילדה היא הכותרת ynet, אתר החדשות הפופולרי בישראל, עובר תהליך שינוי מתמשך, ולא לטובה, כפי שנחשף בין היתר במשפט הפיטורים שנסקר בפירוט ב"העין השביעית". יובל דרור מדגים. גרפי, פורנוגרפי / יובל דרור הבעיה עם הפורנוגרפיה של ynet אינה בתמונות או בסיפורים הסליזיים, אלא שכאשר היא הופכת לערך, גם סיפורים חדשותיים מתחילים לספר את עצמם דרך הפריזמה הפורנוגרפית 14. ושוב, רון קופמן הוא עוד ישוב / שלמה מן רון קופמן, המאושפז במוסד שיקומי, יחזור לכתוב ולשדר במהלך חודש מרץ 15. אולי תפתחו מחדש? למקום ה-15 ברשימת הטקסטים הפופולריים באתר "העין השביעית" ב-2012 הגיעה ידיעה קצרה על אודות סגירתן של שתי רשתות חברתיות הפונות לבני נוער, "שוקס" של "מעריב" ולפניה "בואנה" של ynet. אותה ידיעה הגיעה למקום החמישי ברשימה של 2011, והיא פורסמה בכלל ב-2010. בשנה שעברה כתבתי כאן כי הידיעה היא "תזכורת להשפעה האימתנית של אתר אחד, פייסבוק, על מפת התקשורת העולמית, גם בישראל". העובדה שאנו נתקלים באותה ידיעה גם ברשימה השנה מלמדת דווקא על כוחו של ענק אינטרנט אחר, גוגל. שוקס על ירך / עידו קינן עוד קורבן של פייסבוק? ב-nrgמעריב סגרו את הרשת החברתית לצעירים SHOX 16. ברוך הבא הטור הראשון של חנוך מרמרי כעורך הראשי של "העין השביעית" עסק בדמותו העיתונאית של עיתונאי "הארץ" גדעון לוי. ידעוני הרגע / חנוך מרמרי הקצף העליון של המתהווה, בין המבזקים של גלי-צה"ל להבהרות של "הארץ" 17. נטול יחצ השבוע חזר בו בית-הדין של מועצת העיתונות וקבע כי "כלכליסט" לא עבר על כללי האתיקה כשהפר אמברגו של דוברות בנק ישראל. כתבה של עידו קינן על אודות יוזמה אחרת של העיתון הכלכלי במאמץ להחזיר את הכוח מידיהם של היחצנים אל העיתונאים נמצאת במקום ה-17 ברשימה זו. חזרה למקורות / עידו קינן ב"כלכליסט" החליטו על יוזמה יוצאת דופן להתמודדות עם נגע עיתונאי ידוע והכריזו על ימי רביעי כעל "יום ללא יחצנים". "המטרה היא לשנות את הנורמות בכל ימות השבוע", אומרת העורכת גלית חמי 18. הסיפור המוזר של סיוון כהן אחת הפדיחות המרעישות של השנה, שלא קטעה את הקריירה המבטיחה של שדרנית הטלוויזיה ששידרה אותה בזמן צפיית שיא. סיפור ילדים / אורי ברקוביץ כך הגיעה אגדה אורבנית על אודות ילדה שנחטפה בפארק השעשועים דיסניוורלד לככב במהדורת הפרידה של יעקב אילון מחדשות 10 19. פרה-היסטוריה פרויקט מפת הבעלויות, שעליו חתום הח"מ, נוצר ב-2006 ולא התעדכן מאז. למרות זאת, הוא ממשיך להיות גם השנה אחד האייטמים הפופולריים באתר. עם פרוס השנה החדשה נגיש כאן באתר "העין השביעית", סוף-סוף, מפה מעודכנת. אנחנו מקווים שהיא תוצג באתר חדש ונוצץ (כן, יהיו גם טוקבקים). מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית / שוקי טאוסיג "העין השביעית" מגיש לקוראיו תרשים זה כדי שישמש מפה לארץ הלא מספיק ידועה עדיין של התקשורת במדינת ישראל 20. איפה הרגולטור הרשות השנייה, שבדרך כלל מוכיחה אוזלת יד (גם) בטיפול בפרסום הסמוי הפושה בערוצי הטלוויזיה, סיפקה באמצע השנה הבלחה של רגולציה אקטיבית ותקיפה. למרות זאת, גניבת הדעת ממשיכה לחגוג, גם מעל המקפצה. על תוכניות בישול ופרסומאים גרגרנים / ענת באלינט הרשות השנייה לא צריכה משרד חקירות: הודעה לעיתונות ששלחה יחצנית של חברה מסחרית חושפת פרטים מעסקת פרסום סמוי בסך 1.4 מיליון שקל בתוכניות בערוצים 2 ו-10 כפי שכתבתי כאן גם בשנה שעברה: במדדי פופולריות יש עניין, גם לציבור הקוראים וגם לכותבים, אולם הם ודאי אינם קריטריון יחיד, או אפילו ראשון במעלה, לחשיבותם ואיכותם של טקסטים עיתונאיים (או בכלל). ברשימת 20 הטקסטים הפופולריים המפורטת לעיל יש, אם כן, עניין, והיא משקפת חלק ניכר מהעשייה במהלך השנה באתר "העין השביעית", אולם היא ודאי אינה משקפת את כולה. למעשה, עצם שיטת המדידה של מנוע הסטטיסטיקות שלנו אינה חד-משמעית (בשל הגיוון באופני הגלישה לדף ספציפי והאופנים השונים של כתיב הכתובת שלו), ולפי ספירה אחרת היו יכולים להיכנס לרשימת 20 הטקסטים החשיפה של אורן פרסיקו על אודות ההתערבות הביזארית של עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון ברשימת זמרים במוסף הבידור של העיתון, או הטקסט העוקצני של יובל דרור על ההתערבות הביזארית לא פחות של מנהל קול-ישראל מיקי מירו בתוכניתה של קרן נויבך "סדר יום". ובחשבון מצטבר, הטקסטים הנקראים ביותר באתר הם כנראה סקירות העיתונות היומיות. רשימה אלטרנטיבית היתה יכולה לכלול את התחקירים, הכתבות והידיעות הרבות של אורן פרסיקו ביחס להתנהלות שלא תיאמן של הנהלת רשות השידור: חשיפת הפרוטוקולים של מליאת הרשות, הטיפול בדרכי העקלקלות של ראשי הרשותֿ, סיקור המחאה הציבורית נגד אותה הנהלה ועוד ועוד, כיד ה(עולה על כל)דמיון. גם סיקור התנהלות מוסדותיה הישנים של העיתונות המאורגנת ראוי לציון, כמו גם סיפור פריחתם של החדשים. פרסיקו כיסה טווח רחב של נושאים, מפרשת אורי בלאו, דרך המשבר העובר על עיתון "הארץ" ועד לשאלות של דיני מלחמה שהפכו אקטואליות השנה באזורנו אחרי שצה"ל הפגיז עיתונאים עזתים במסגרת מבצע "עמוד ענן" (גם המבצע עצמו, מהיבטיו התקשורתיים, זכה כאן לכיסוי נרחב). הדרמה של "מעריב" סוקרה על-ידיו בהרחבה, גם מעבר לכתבות שנכללו ברשימה לעיל. כך דיווח מהפגנות העיתונאים הסוערות שליוו את קריסת שליטתו של נוחי דנקנר בעיתון ומהדיונים בבתי-המשפט. בשנה זו נפרדנו מעוזי בנזימן כעורך הראשי (והמייסד) של "העין השביעית", והוא ממשיך לכתוב כאן מדי שבוע, על הטיות פוליטיות, התקרנפות העיתונאים, שקר הסקרים ועוד. במדור הראיונות שלנו סיפר נחום ברנע, פרשן "ידיעות אחרונות" וממייסדי "העין השביעית", על חשיבותה של נגישות; המבקר והעורך מאיר שניצר סיכם קריירה ענפה; הבלוגר אישתון סיפק את דעתו על העיתונות הישראלית, דורון צברי שוחח על נושא שהוא מבין בו היטב: השידור הציבורי בישראל, ועוד ועוד דמויות רבות ושונות. מדורים אחרים הזוכים לפופולריות הם מדור חדשות החוץ "עין בינלאומית", שכותב רפי מן, דף הציטטות "אז אמרו" ומדור "הספרייה", המרכז טקסטים ספרותיים בנושאי עיתונות ותקשורת. בחלק האתר המוקדש לספרות בנושאי עיתונות, ראוי לציון ספרה של עדי מרקוזה-הס על "ידיעות אחרונות", כמו גם הכתבה המונומנטלית שהובאה כאן מארכיבו של רן אדליסט. גולשים רבים אוהדים גם את דף המדור המרכז את סרטוני תוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" מבית הטלוויזיה החינוכית. לבד מאלו התפרסמו באתר "העין השביעית" כתבות נוספות שלא התיישנו גם עם תום השנה, ובחזית המאמרים יש טקסטים ראויים רבים מכדי שאפשר יהיה למנות אותם במסגרת זו (בכל זאת נוסיף הפניה גם לכתבת התחקיר המורכבת של איתמר ב"ז על אודות הבעלים המסתוריים של קבוצת התקשורת של ערוץ 7). 123 גולשים הגיעו לאתר "העין השביעית" במהלך 2012 אחרי שחיפשו בגוגל את המלה "רכילות". זו ירידה דרמטית של 83% מן השנה שעברה. נתייחס לכך כאל קריאת כיוון ל-2013. לרשימת הכתבות הפופולריות של 2011 >>

"הידברות ביחס למינוי של קצין זה או אחר בצה"ל לא היתה חריגה במערכת היחסים שניהל הרמטכ"ל לשעבר עימי כעיתונאי", כותב אמיר אורן בתצהיר משפטי ומוסיף כי יעלון "שאל אותי כיצד הייתי מגיב אילו הציע לי להיות דובר צה"ל"

במהלך כהונתו כרמטכ"ל נהג משה (בוגי) יעלון להתייעץ עם פרשן "הארץ" אמיר אורן באשר למינוים של קצינים בכירים, ואף הציע לו את תפקיד דובר צה"ל. כך טוען אורן בתצהיר משפטי שהגיש לאחרונה. התצהיר הוגש במסגרת תביעת דיבה שהוא מנהל נגד מדינת ישראל, "מעריב", העורך הראשי לשעבר של העיתון אמנון דנקנר ויניב זך, שהיה כתב בעיתון. עילת התביעה היא פרסום שבו נטען כי אורן איים על יעלון לבל ימנה את אלוף אלעזר שטרן לראש אכ"א (להרחבה על הנחשף בתצהירי התביעה: הכתבה "על מי איימת היום?"). בתצהיר כותב אורן על שיחות שקיים עם יעלון בעת שזה כיהן כרמטכ"ל, תוך שימת דגש על שיחה אחת שהתקיימה באביב 2002, מעט לפני כניסתו של יעלון לתפקיד. לפי תצהירו של אורן, בשיחה זו שאל אורן את יעלון באשר למינויו האפשרי של האלוף אלעזר שטרן לתפקיד ראש אכ"א. "שוחחתי עם יעלון על יחסו לשטרן, ושאלתיו מדוע מינה את שטרן לראש אחת הוועדות שעסקה בהכנת יעלון לתפקידו כרמטכ"ל", כותב אורן בתצהירו ובהמשך מוסיף: "ציינתי בפני יעלון כי שטרן עקף את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ראש אכ"א, אלוף יהודה שגב, והפצ"ר תא"ל אורי שהם, בעניין גיוסו של אבי בניהו לצה"ל לאחר שעסק בפוליטיקה כדוברו של המועמד לראשות הממשלה, יצחק מרדכי. המשכתי ושאלתי האם בדעתו למנות את שטרן לראש אכ"א. כתגובה לשאלתי, עשה יעלון תנועה של ביטול בידו ואמר כי הנושא אינו עומד על הפרק כרגע. בכך הסתיים הדיון בעניין זה והמשכנו לשוחח בנעימות בנושאים רבים אחרים". בהמשך תצהירו מציין אורן כך: "שיחה מעין זו, בה עולה הידברות ביחס למינוי של קצין זה או אחר בצה"ל, לא היתה חריגה במערכת היחסים שניהל הרמטכ"ל לשעבר עימי כעיתונאי. יעלון שוחח עימי מיוזמתו על מינויים של קצינים בכירים, יעלון שאל אותי לא פעם את דעתי על מינוי כזה או אחר, יעלון לא הסתיר ממני את דעתו האישית על קצינים בכירים, והשיחות בינינו היו פתוחות למדי. היחסים ביני לבין יעלון היו ידידותיים ולא פעם שוחחנו בנושאים כגון אלה ואני אמרתי את דעתי הכנה. "באחת משיחותינו הגדיל יעלון עשות ואף שאל אותי כיצד הייתי מגיב אילו הציע לי להיות דובר צה"ל. אני נדהמתי מהשאלה, אך מיד התעשתי וסירבתי בנימוס, תוך מתן נימוק, והשיחה המשיכה באופן ידידותי ונעים. על אף האמור לעיל, אבהיר כי אני מעולם לא ביקשתי השפעה על מינוי זה או אחר ובוודאי שלא דרשתי מינוי של קצין זה או אחר, וממילא גם לא איימתי על אף אדם לבל ימנה קצין זה או אחר לתפקיד מסוים בצה"ל".

התגובות לדו"ח ועדת פלד, או בשמה המלא והמדויק, "הוועדה להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור", מעוררות תהיות קשות על תרבות השיג-ושיח הציבורי בישראל

התגובות לדו"ח ועדת פלד, או בשמה המלא והמדויק, "הוועדה להרחבה ולארגון מחדש של מערך השידורים לציבור", מעוררות תהיות קשות על תרבות השיג-ושיח הציבורי בישראל, לא רק בשל הסגנון הרווח כיום ("פופוליטיקה"), אלא בעיקר בשל רדידות התוכן, ולא רק בשל טיעונים מתלהמים של לאומנים קנאים, אלא בעיקר בשל מנהגם של שוחרי פתיחות ודמוקרטיה באקדמיה ובתקשורת להקדים דעה לידיעה. כמי שהיה אחראי על כתיבת כל טיוטות הדו"ח ועל עריכת נוסחו הסופי אני מבקש לקבוע, כאן ועכשיו, כי איש מבין המגיבים, בעל-פה ובכתב, על דו"ח ועדת פלד לא עיין בו, ואולי אף לא החזיקו בין ידיו. אני יודע שזו אמירה קשה, בעיקר כלפי כמה מידידי האישיים ועמיתי למקצוע. אבל צר לי להביכם בעובדות, אף שדעתם על הדו"ח נחרצה עוד בטרם פורסם. בגיליון האחרון של "העין השביעית" (יוני 1997) נדרשו גם ארנון צוקרמן וירון אזרחי להמלצות ועדת פלד. ידידי ארנון צוקרמן טוען ברשימתו כי "שידור אינו סתם סחורה", ואי-אפשר שלא להסכים איתו; אלא שבקריאה רצופה של דו"ח הוועדה – המבחין בין עקרונות של מדיניות ובין "תקופת הסדרה" של חמש שנים, הנחוצה למעבר נכון מן המצב הנוכחי למצב הרצוי (לדעת הוועדה) – היה ארנון צוקרמן מסכים עימי שאין בדו"ח שום סתירה פנימית וכי לרוב הבחנותיו ניתן מענה ברור בהמלצות. פרופ ירון אזרחי מבקש לומר אמירה פוליטית כלשהי, הנתלית משום-מה בדו"ח ועדת פלד ("חיסול רשות הרבים"), ועל כן הוא פוסק ש"בטווח הארוך ייתכן שלמפת התקשורת מבית-מדרשם של נתניהו, לבנת ופלד תהיה השפעה לא פחות מכרעת על דמותה של ישראל ממפת ההסדר הסופי עם הפלסטינים". איך אפשר להתווכח עם טענה מלומדת ומנומקת כל-כך? אכן דלנו מאוד, כמאמר המשורר. פרופ אזרחי אינו מכיר אותי, אבל עמיתי למקצוע מכירים אותי יותר מ-35 שנה. הם יודעים שלא באתי "מבית-מדרשם של נתניהו ולימור לבנת", לא מבחינה פוליטית ולא מכל בחינה אחרת. איש לא הנחה אותי, או את חברי לוועדה, לכאן או לשם, לפני או אחרי. ועדת פלד הכינה היטב את שיעורי הבית שלה. לא כך עשו כמה מן המגיבים על הדו"ח. דו"ח ועדת פלד הוא ניסיון ראשון שנעשה מאז ומעולם בישראל להציג ראייה כוללת של מפת התקשורת העתידית. 12 ועדות ציבוריות קדמו לוועדה זו, מאז 1965, וכולן עסקו בסוגיות, או במקטעים מסוימים של התקשורת האלקטרונית, בלי שום זיקה לצורך המובהק, המוכר בכל מדינה מתוקנת, להציג תפיסה כוללת של מדיניות תקשורת, העומדת לוויכוח ציבורי. הרי זה אתגר אדיר לאקדמיה שלנו. מדוע לא הופיע עד כה חיבור שכזה על מדף הספרים הישראלי? אני עוקב מקרוב אחר פרסומי האקדמיה בתחום התקשורת, ומשום-מה הם מזכירים לי את הנושאים והזאנרים האזוטריים של הפקות הקולנוע הישראלי. כמעט שום דבר אינו מעודן בשאלות שבמהות, בחיים עצמם, בעבר הייחודי העשיר של חיינו בארץ הזאת, בהווה הסבוך כל-כך ובעתיד, המציב לנו סימני שאלה כה רבים. אימתי הציעה לנו האקדמיה, לפחות זו העוסקת בתקשורת, "ניתוח של הקשרים הדינמיים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה", כדבריו של פרופ אזרחי? כדאי להשוות בין הביבליוגרפיה העולמית בתחום התקשורת ובין ארון הספרים הישראלי, ולא מבחינה כמותית דווקא (כשם שכדאי היה להשוות, פעם, בין הנושאים שהם לחם חוקה של הספרות והמחזאות המקורית בישראל ובין הנושאים שבהם עוסק הקולנוע הישראלי, או מה שקרוי אצלנו "דרמה" טלוויזיונית). תרבות הוויכוח הישראלית מתאפיינת בהתבכיינות ובאגרסיביות ("יורים ובוכים"), גם כשהיא מתכסה באצטלה של למדנות, משופעת במטאפורות, כמו "משרד התקשורת גנב להם את העם". מאז שניטלה הנבואה מישראל בטל גם הצורך לבסס אמירה, זו או אחרת, על מסכת של עובדות או על שורת ההיגיון. לעתים די באפוריזם שנון ונחרץ כדי להציג עמדה, ואם אפשר, כדאי תמיד להתקשט בדימויים שהתנתקו זה מכבר משורש צמיחתם, כמו לוויין דומם שסיים את חייו בחלל (זו תרומתי לשיח המטאפורי). כך, למשל, נדרש ארנון צוקרמן, כדרך אגב, ל"כפר הגלובלי" של מרשל מקלוהאן. יותר מ-35 שנים חלפו מאז טבע מקלוהאן את המושג, ועדיין רודפת המטאפורה אחר המציאות המשתנה. מקלוהאן לא חווה, ואף לא חזה בשעתו, את תקשורת הלוויינים, את נפלאות האינטרנט ואת השידור-לפי-דרישה, במתכונת של מו"לות אלקטרונית; דימוי של הגלובוס המתכווץ לממדים של כפר שבטי באפריקה נכון כיום רק מבחינה טכנולוגית ולא מבחינת התוכן ה"אוניברסלי" שאליו התכוון בשעתו "הנביא" מקלוהאן. מה שקרה בשלושת העשורים האחרונים בתחום התקשורת הוא היפוכו של "הכפר הגלובלי". מקלוהאן ראה בתקשורת ההמונים האלקטרונית גורם מלכד, אך רגרסיבי, המכווץ את העולם לממדים של כפר אחד ומחזיר את האדם המודרני לחיקו של השבט הקדמון. אז, בראשית שנות השישים, סבר מקלוהאן כי מדיום הדפוס נסוג מפני השפעת התוכן האוניברסלי של הרדיו, החוצה יבשות וימים ("שלום לגוטנברג"), ואילו המדיום הטלוויזיוני ("הענק המהוסס") עתיד היה, לפי מקלוהאן, להיות המסר הגלובלי בפני עצמו. מאז שחזה מקלוהאן את קצה של תרבות הדפוס, בגין עלייתה של תקשורת ההמונים האלקטרונית, הגיעה מו"לות הדפוס לשיאים שלא היו כמותם בתולדות האנושות. מדי שנה יוצאים לאור ברחבי העולם מיליון כותרים חדשים, ובישראל לבדה יוצאים לאור מאתיים כותרים חדשים בשנה (אחד ל-43 שעות). ומה קרה ל"כפר הגלובלי"? כיום, אחרי מאה שנות רדיו ויותר מחמישים שנות טלוויזיה, כאשר אנו עומדים בפתחו של העידן הדיגיטלי (המתרחש עכשיו), אפשר כבר לקבוע, כי חזונו של מקלוהאן מתגשם במהופך. איש הכפר הנידח ביותר בערבות קמצטקה יכול כיום לתקשר עם מאגרי הידע העשירים בעולם, בכתב, בצליל ובתמונה, אם רק ניתן בידיו מחשב המחובר ללוויין תקשורת. אבל בישראל עדיין מזינים את "מדורת השבט". זו מטאפורה הנזכרת אצלנו חדשות לבקרים, כל אימת שעולה לדיון סוגיית "השידור הציבורי". שוב באים ואומרים לנו, כי "השידור הציבורי" הוא מדורת השבט שסביבה אמורים להתכנס, שבת אחים גם יחד, נערים וזקנים, דתיים וחילונים, עולים שזה מקרוב באו עם ילידי הארץ (מרמת-אביב ג ונתיבות), גברים מזוקנים ועוטי שחורים עם נשים ("קול באשה ערווה"). מה טוב ומה נעים. האם מישהו ראה אי-פעם "מדורה" כזו? אם נוסיף להיות שבויים מרצון בקסמה של המטאפורה ונשוב לעידן השידור הציבורי המונופוליסטי, מה אז? הרי סביב אותה מדורה יושבים במעגלים. המעגל הראשון הוא זה שזוכה בתפוחי-האדמה הקלויים ובספלי הקפה הריחניים, אבל מה עם היושבים (או העומדים) במעגל השני, השלישי והרביעי? נכון. משם רואים את הבהובי המדורה ומצטנפים בגלל הקור. האם לא זה מה שאירע כאשר היה לנו שידור ציבורי מונופוליסטי? אם להידרש לדימויים מהבהבים, מדוע לא נאמץ, למשל, את מדורות ל"ג בעומר במקום מדורה שבטית אחת (לא, אינני חוזר בתשובה)? מדוע לא נחשוב על מציאות רבת-ערוצים (מדורות רבות) שיעבירו מסרים משותפים בסגנונות שונים ובצורות שונות? הגיעה העת להתמודד באומץ לב אזרחי וביושר אינטלקטואלי עם השאלה, "מהו שידור ציבורי?", האם מדובר בשידור-לכל-על-הכל בנוסח התפיסה הקלאסית של מה שקרוי Broadcasting, למעט האינטרס המסחרי להרוויח כסף? האם אפשר בכלל להציע לציבור לוח שידורים, העונה על כל הצרכים ועל כל הציפיות של כל יחידי הציבור? מסתבר שמעולם לא היתה "חיה" כזו, כשם שאין ספר, או עיתון, או תיאטרון או מוזיאון השווים לכל נפש. מה שהיה הוא שהמדינה החזיקה בידיה את המונופול על השידורים, משום שעד לפני כשלושה עשורים היו אמצעי ההולכה (מרחב התדרים) בגדר משאב שבמחסור (Scarce Resource) ולא בשל שום סיבה אחרת. לא היה אפשר להתיר לכל אחד לשדר, כשם שמותר לכל אחד, בחברה דמוקרטית, להוציא לאור עיתון או ספר, שאמצעי הייצור וההפצה שלהם זמינים לכל. האנגלים, שהם בעלי זכויות היוצרים על השידור הציבורי הטוב בעולם, לטעמי ולטעמם של רבים, אינם חדלים, לפחות זה שלושים שנה, להתמודד עם הסוגיה הזו (ר הביבליוגרפיה העשירה על ה-BBC). מכל החיבורים שנכתבו על ה-BBC מצטטים שם עד היום את דו"ח ועדת פיקוק משנת 1986, שהוא המסמך היחיד שבחן לעומק את הגדרתו של "השידור הציבורי". ועדת פיקוק הציעה הגדרה הפוכה באופן קוטבי ל"מדורת השבט", שאותה מוסיף לטפח עד היום מורי וידידי פרופ אליהוא כ"ץ. השידור הציבורי, לפי פיקוק, הוא מוצר אליטיסטי לעילא, כמו ספרות מעולה, תיאטרון רפרטוארי או מוזיאון עתיר רבדים, אך נועז בחדשנותו. במלים אחרות, שידור ציבורי הוא מוצר תרבות המחויב רק לאמות מידה של איכות ומצוינות, ומשום כך גם מובטח לו "כשל שוק" מסחרי. זה הרציונל היחיד לקיומו. השידור הציבורי אינו מחויב, לפי פיקוק, לאמות מידה של "רייטינג", ועל כן אין הוא חייב להציע "מדורה לשבט" כולו, אלא רק למי שרוצה באמת לצפות בו; בדיוק כשם שאי-אפשר להכריח את כל האזרחים ללכת לתיאטרון רפרטוארי, או לקרוא ספרות יפה, או לבקר במוזיאון. טעם קיומו של השידור הציבורי טמון בהיותו אופציה זמינה לכל מי שחפץ בה, ומכאן נגזרת המסקנה שהציבור חייב לממן אותה, גם אם לא כל "השבט" נצרך לזה. ומדוע זה כך? מאותו הטעם שהמדינה מממנת (או חייבת לממן) באמצעות כספו של משלם המסים מוצרי תרבות, כמו תיאטרון רפרטוארי, מוזיאונים וכו. ועדת פיקוק אף הרחיקה מעבר לכך, ושאלה מדוע חייב משלם המסים לממן מוצר תרבות הנצרך בעיקר על-ידי האליטות? על כך השיבה הוועדה שתי תשובות. האחת: מדובר בשידור ציבורי החייב להתקיים כאופציה זמינה לכל מי שרוצה בה כ"סמן תרבות"; והשנייה: מי שרוצה בה שישלם תמורתה, כמו שהוא רוכש כרטיס למוזיאון, או לתיאטרון, על אף המימון הציבורי. בשנת 1986 חזתה ועדת פיקוק את מה שצפוי לקרות ב-BBC אחרי שנת אלפיים (כאשר תיבחן פעם נוספת שאלת המימון של שירות השידור הבריטי), ואת מה שמסרבים להבין אצלנו, כאשר רשות-השידור פועלת עדיין לפי חוק ארכאי משנת 1965, שנתפר לפי המודל של ה-BBC, אף שמאז שונה ה"צארטר" של ה-BBC שלוש פעמים. לפי ועדת פיקוק, עתידו של השידור הציבורי טמון בהפיכתו למוצר נדרש, בשיטה של צפייה-לפי-דרישה. ועדת פלד לא עסקה בשאלת השידור הציבורי בישראל, משום שנתבקשה במפורש שלא להתייחס לסוגיה, הנדונה עתה בוועדה שבראשה עומד ארנון צוקרמן. אבל הוועדה לא התחמקה מן השאלה העקרונית. בהצבעה פנימית תמכו כל חברי הוועדה, פה אחד, בקיומו של שידור ציבורי בישראל, כאופציה זמינה לצד השידור המסחרי לצורותיו השונות. ועדת פלד הניחה הנחת יסוד, המקובלת כיום בכל חברה דמוקרטית בעולם: אם אין מניעה הנובעת ממחסור במשאב של הולכה (מרחב תדרים, כבלים ולוויינים), אין שום סיבה המצדיקה את התערבות המדינה בתחום המו"לות האלקטרונית, כפי שמקובל על הכל שהמדינה אינה רשאית להתערב בתחום מו"לות הדפוס. אבל נראה שהנחה כה בסיסית אינה מקובלת על פרופ אזרחי, הקובל ש"לציבור בארץ יש כבר ניסיון מר בתחום התקשורת הכתובה. התחרות החופשית חיסלה עיתונים כמו חדשות ויצרה שני עיתונים המשתמשים באותה נוסחה". האם הכותב הנכבד אמנם מצפה שהמדינה (המחוקק) תתערב כדי לקבוע את אופי התחרות בתקשורת הכתובה? ומי קבע את גורלו של "חדשות" אם לא הציבור? האם מישהו כבר חקר את סיבות היעלמותה של העיתונות המפלגתית החילונית בישראל? ומדוע רק העיתונות הדתית עולה כפורחת (לרבות "הצופה", ששרד אחרי "הבוקר", "חירות", "על המשמר" ו"דבר", וכיצד מתקיימים מאות עיתונים מקומיים בישראל, לרבות שתי רשתות ארציות של מקומונים? וכיצד קרה שעיתון כלכלי כמו "גלובס" התבסס היטב בנישה שלו? ומדוע יש מקום בישראל הקטנה לעיתונות מגזינית ייעודית, ה"מפולחת" לנושאים ולקהלי יעד ספציפיים? ואיך קרה שעולי ברית-המועצות לשעבר מקיימים בישראל ארבעה עיתונים יומיים, המתקיימים כעסק כלכלי לכל דבר? פרופ אזרחי מצר על התפרקותה של ישראל לתת-קהילות בתחום התקשורת הכתובה, אבל אין הוא יכול לעשות דבר נגד התופעה. לעומת זאת, אם יוצע לעולים דוברי רוסית ערוץ ישראלי רלבנטי, הדובר בשפתם, יש סכנה שהם יחדלו לצפות בשלושת ערוצי הטלוויזיה המועברים אליהם באמצעות הכבלים, היישר מרוסיה, אל בתיהם ברחבי ישראל (לפי נתוני חברות הכבלים בישראל כתשעים אחוז מעולי רוסיה נמנים עם מנויי הכבלים בארץ בגלל העברת ערוצי השידור מרוסיה). על-פי הגיונו של פרופ אזרחי, גם אין טעם להתיר פתיחת ערוץ רדיו, או ערוץ טלוויזיה מסורתי-דתי, אף על פי שערוץ 7 משדר בלי רישיון (בדיוק כמו קול השלום של אייבי נתן), וש"ס הפכה זה כבר לחברת תקשורת לוויינית. ובכן, מי מפרק את החברה הישראלית לתת-קהילות? האם לא רצוי יותר לאפשר לכל אלה קיום במסגרת החוק, כדי שניתן יהיה גם לקיים פיקוח אלמנטרי בתחום האתיקה, או לפחות לאפשר למי שנפגע משידוריהם לתבוע אותם לדין? בישראל עדיין רווחת התפיסה האנכרוניסטית, שלפיה מי שעוסק בתכנים חייב להתנזר מן "הגועל נפש" עצמו, כלומר מכל מה שמריח טכנולוגיה שטנית המשתלטת על חיינו. מצד אחד, הממשלה, כל ממשלה, מתערבת ומשתלטת על חיינו, אבל מצד שני סבור פרופ אזרחי, וכמוהו גם ארנון צוקרמן, כי המדינה חייבת להתערב, למנוע וכו. ובכן, איך מרבעים את המעגל? התשובה אינה טמונה בחזיון תעתועים עתידני, אלא בשינוי מוחלט בצריכת התקשורת האלקטרונית, או ליתר דיוק בהשוואת מעמדה של המו"לות האלקטרונית למו"לות הדפוס. לא עוד "האח הגדול" המשדר אלינו. לא עוד יחסים בין משדר אקטיבי לקולט פסיבי. השידור הדיגיטלי הרב-ערוצי, הקיים עכשיו בשידור המסחרי הציבורי בארה"ב ובאירופה, בתחום הטרסטריאלי (הקרקעי), בכבלים ובאמצעות לוויינים, עתיד להוביל אותנו, בתוך שנים אחדות, ל"חנות ספרים" וירטואלית, שבאמצעותה נצרוך תוכניות לפי דרישה (לא ערוצי שידור). השידור הפתוח לכל, במתכונת ערוצי ה-Broadcasting, יוסיף להתקיים כפי שהרכבת מוסיפה להתקיים בצד המכונית, כפי שהספנות עתיקת היומין מוסיפה לשוט בימים בצד מטוסי הסילון. אבל אנו נצרוך תקשורת טקסטואלית, צלילית וויזואלית בצורה אחרת, סלקטיבית יותר ונבונה יותר. העתיד הלא עתידני הזה מונח כאן, לפנינו. האקדמיה הישראלית מוזמנת אפוא למלא את "החלל המחשבתי", המאפיין לדעת פרופ אזרחי את מפת התקשורת של ועדת פלד. כדאי מאוד להציע ניתוח של "הקשרים הסבוכים בין תקשורת, תרבות, חברה ודמוקרטיה" עכשיו ולא בדיעבד. אשרי המאמין. לי ולאחדים מעמיתי, העוסקים בתקשורת כתובה ואלקטרונית יותר משלושים שנה, יש תחושה מוזרה שאנשי האקדמיה עדיין מחפשים את המטבע האבודה מתחת לפנס הרחוב היחיד בכפר הגלובלי של מקלוהאן. הכותב היה מרכז ועדת פלד גיליון 10, אוגוסט 1997

הביקורת שנמתחת על השתתפותו של עבריין מין בתוכנית ריאליטי בערוץ 10 מאמצת את ההיגיון המתנשא של הטלוויזיה המסחרית

העובדה שבתוכנית הריאליטי החדשה של ערוץ 10 משתתף אדם שהורשע בבעילת קטינה עוררה בימים האחרונים מורת רוח לא קטנה. גינויים נכתבו, עצומות נוסחו. המרחב המקומי התברך בעוד "סערה ציבורית" – אותה מכניקה מדהימה ביעילותה שכמו פועלת מאליה, ושכל משתתף בה ממלא בלהיטות תפקיד שנדמה כי נכתב עבורו מראש. אולי זו גם הסיבה שבעטיה המתנגדים להופעתו של דודו דגמי ב"הכפר" לא שמו לב לכך שבעצם התנגדותם הם דווקא מסייעים לבצר את מעמדו; כלומר, את המעמד העקרוני של משתתף הריאליטי. אין כאן שום כוונה להמעיט בחומרת המעשים של דגמי. גם לא פורמליזם נוסח "מה רוצים ממנו, הוא כבר שילם את חובו לחברה". ובכל זאת, אף אחד הרי לא חושב לאסור על עבריין מין שריצה את עונשו להתהלך ברחוב – אז מדוע לאסור עליו את ההופעה בתוכנית טלוויזיה? אם כבר, ברחוב מתקיימים יותר תנאים המאפשרים לו לשחזר את פשעיו. התשובה היא שמתחת להתנגדות להשתתפותו של דגמי ב"הכפר" מובלעת ההנחה שלפיה שחקן ריאליטי הוא ישות עם מימד חינוכי; אחרת לא היתה שום סיבה לדרוש לאסור את הופעתו. ההנחה הזאת חיה בינינו כבר זמן-מה. שאבו ממנה גם סערות קודמות, שנבעו מאמירות פוגעניות אלו או אחרות של משתתפי ריאליטי אלה או אחרים. כאז כן עכשיו, לא מעט אנשים ביימו זעם ותדהמה כלפי תכנים שהופרחו לחלל האולפן, תכנים שלו היו נאמרים לידם באוטובוס, ספק אם היו בכלל מתעכבים עליהם. אז מה פשר ההילולה הנוצרת כשהם מושמעים בתוכניות ריאליטי? ההבדל, יטענו הטוענים, הוא שלדברים שנאמרים בטלוויזיה יש יותר כוח – הם נוכחים בכל מקום ולכן מהדהדים. אבל, האם אין משמעות לשאלה מי אמר אותם? האם אין משמעות להקשר? ובקיצור: מה מקור הסמכות שהאמירות הללו טוענות לה? הפרדיגמה של הטלוויזיה המסחרית גורסת שכוכבי ריאליטי הם אוטוריטות מעצם היותם כוכבי ריאליטי, ולכן מה שיש להם לומר לנו חשוב. הבעיה מתחילה כאשר גם התקשורת נופלת למעגליות הזאת. ברוב המקרים היא עושה זאת מסיבות תועלתניות; שערוריות מלאכותיות מעין אלו – הנובעות בדרך כלל מ"ניצול לרעה" של הסמכות – הרי מפרנסות אותה יפה. ואולם, לא תמיד המניע יצוק מציניות טהורה. בשל הכוח המונוליטי העצום שמפעילה מכונת הריאליטי – מפרסמים, זכיינים, מערך תקשורתי שלם – יש וגם מבקרי התרבות שעוד נותרה בהם ביקורתיות מאמצים מבלי דעת את הנחות המוצא שלה. קחו לדוגמה את אריאנה מלמד. במאמר ביקורתי שיצא חוצץ נגד שילובו של דגמי בתוכנית כתבה מבקרת הטלוויזיה של ynet כי דגמי יהפוך באופן בלתי נמנע למודל הערצה, זאת משום שלכל כוכב ריאליטי נודעת השפעה עצומה רק מעצם היותו "סלב", ושבתוך תוכניות הריאליטי באשר הן "נוצרים גבולות הבסדר החברתי הישראלי". אפילו מתוך עמדתה האופוזיציונית, הסולדת סלידת אמת מריאליטי לסוגיו, מאמצת מלמד את ההיגיון הטלוויזיוני, פעמיים: פעם אחת באותה הטענה המעגלית שכוכבי ריאליטי חשובים משום שהם "סלבס" – מושג שבעיני מלמד טעון במשמעות מיתית כמעט – ותוך התעלמות מוחלטת משאלות כגון "האם העובדה שהם סלבס משמעותה שכל הצופים בהכרח רואים בהם אוטוריטות?" או "כיצד אנשים שונים קוראים סלבס שונים?"; ופעם שנייה, כאשר היא גורסת שתוכנית הריאליטי היא הזירה שבה נקבעת הנורמה החברתית הישראלית ואין בלתה, ויתרה מכך, שגבולות הנורמה נקבעים ללא משא-ומתן וללא התערבות של גורמים חיצוניים כלשהם. הטלוויזיה נושפת בחליל, כולנו רוקדים לצליליו. מלמד, כפי שניתן להיווכח, אימצה אלמנטים מתוך הפרדיגמה הארכי-מתנשאת של הטלוויזיה המסחרית: הצופים עשויים מקשה אחת, אין להם יכולת להעניק משמעות שונה לסיפורים שונים, הראייה שלהם בכל סלב סוג ד כאוטוריטה היא עניין נתון, וכל מה שהם רואים בטלוויזיה הופך אוטומטית לחלק מעולמם. אגב, הראשונה להודות בכך היא מלמד עצמה, שכותבת: "המשותף לו [לקהל] הוא אותו עיסוק פסיבי ומתמשך והמוני בצפייה בתכנים הללו". המשפט הזה נכתב מתוך עמדה ביקורתית, אבל אין שום תועלת בביקורת שבהינף סכין אחד חותכת גם את הטלוויזיה וגם את צופיה. באופן פרדוקסלי, הגם שמטרתה לבקר את המצב הקיים, היא מסייעת בשימורו לא פחות מאשר עוד תוכנית ריאליטי. מדוע? משום שהיא מעצימה את התחושה הדטרמיניסטית שהכל כבר ידוע והרשות התייתרה. לאן שלא תפנה – לטלוויזיה, לביקורת – תיתקל באותה חומה; זו המקיפה את ארץ הסלבס. אמירה ביקורתית אפקטיבית בעניין דודו דגמי היתה עשויה להיות הענקת משמעות אמיתית ליכולת הבחירה של הצופים, ובד בבד, חידוד הבחירה של ערוץ 10 במשתתף עם עבר של עבירות מין ואלימות ככזו שנובעת מתוך ההיגיון הפנימי של הריאליטי, ושיש בה כדי לשרטט את האופק המוסרי שלו. אך טבעי הרי שתוכניות שמוציאות את פרנסתן מהשפלת אנשים לא יראו בעיה במשתתף שנהג כך בחייו הפרטיים. הרי מה ההבדל?

במאמץ להסתגל למציאות המשתנה, ניפץ השבוע "הניו-יורק טיימס" את אחד מעקרונות היסוד שלו, והסיר את חומת ההפרדה בין דעות לידיעות במדור הפוליטי השבועי

"הן על אדוני להבין", כתב לפני שנים רבות מנוי ותיק לעורך "הארץ" גרשום שוקן, "שארבע המלים המפחידות ביותר בשפה העברית הן צפויים שינויים בעמודי הארץ". את המכתב ציטט בדצמבר 2008 דב אלפון, עורכו הנוכחי של "הארץ", כשביקש לבשר לקוראיו על השינויים שהוכנסו בעיתון. אין מדובר רק בגחמה שמרנית של היקים הוותיקים, נאמני "הארץ" הישן והטוב. גם בעידן שבו חדשנות היא כביכול נוסחת הקסם להצלחה, יש אנשים שמתמלאים חרדה כל אימת שמישהו מזיז את הגבינה שלהם, או מטלטל את עמודי העיתון ומבקש להכניס חידושים. שהרי עיתון, כפי שהסביר פעם דב יודקובסקי, צריך להיות ממש כמו נעל בית ישנה. כזו שאתה יודע בדיוק איפה נוחתת כל אצבע כשאתה תוחב את הרגל לתוכה. כי כשאתה מחפש את תחזית מזג האוויר, את ביקורת האופרה את יואל מרקוס או את מאיר שלו, אינך מבקש להיות מופתע. אתה רוצה להרגיש בבית. גם במערכת "הניו-יורק טיימס" מודעים היטב לחרדת השינויים. במצבים כאלה יש סיכוי, אבל גם סכנה. קל יותר להפסיד קוראים ותיקים שאינם מתחברים לשינוי מאשר לגייס חדשים. משום כך לפני כשבועיים נשר מבין דפי מהדורת העיתון שחולקה למנויים מכתב מודפס מהעורך הראשי, ביל קלר. המכתב נשלח כדי לנסות להבטיח שהקוראים הנאמנים, אלה שטרם נפרדו מהעיתון, לא ייתקפו ב-26 ביוני בהלה או כעס. קלר ביקש לעדכן אותם מראש על המהפך הצפוי באחד המדורים המרכזיים בעיתון יום ראשון כבד המשקל ועתיר הטקסטים. המדור, שנקרא עד לאחרונה "Week In Review", דומה במידה מסוימת למוספים הפוליטיים של סוף-השבוע בעיתונים בישראל, בעיקר לזה של "הארץ". עד השבוע שעבר כלל המדור בחלקו הקדמי ניתוחים ופרשנויות על אירועי השבוע מאת כתבי העיתון. בעמודיו האחוריים נכללו מאמרים וטורים של אנשי המערכת וכותבים חיצוניים. כדי להפיג מעט את כובדו של המדור הופיעו בו בשנים האחרונות גם קריקטורות בנושאים אקטואליים, שלוקטו מעיתונים אחרים בארצות-הברית, חידון טריוויה וציטוטים קצרים מהמונולוגים השנונים של מגישי טלוויזיה כגיי לנו, דייוויד לטרמן וקונאן אובריאן. כשדיפדפו בעיתון ימים אחדים לאחר קבלת מכתב העורך, מצאו הקוראים גם טור בחתימתו של קלר, שסקר את ההיסטוריה של המדור מאז ראה אור לראשונה בינואר 1935. היו אלה ימי השפל הכלכלי הגדול. הטקסט הראשון, צפוף ואפור כמו יתר עמודי ה"טיימס", עסק בעימות בין הבית הלבן לקונגרס על אישור חבילת הסיוע בהיקף 4.8 מיליארד דולר שיזם הנשיא רוזבלט. מאז שינה המדור את שמו ועיצובו כמה פעמים, שולבו בו תצלומים וקריקטורות, אבל כהגדרתו של קלר, "הוא היה ונשאר המקום שבו יכול כותב לעשות משהו שונה מן הדיווח החדשותי היומי". קלר, שבספטמבר יעביר את שרביט העורך הראשי לידי גיל אברמסון, הסתייע במאמרו בכמה מעורכי העבר של המדור שניסו לנתח את אופיו ואת תרומתו למוצר הכולל המוגש לקוראים. אחד מהם, גונתן לנדמן, ערך השוואה בין חלקי העיתון. הטקסטים החדשותיים, הסביר, נועדו לספק מידע בתקווה להפיק מפי הקורא הדמיוני את הקריאה "לא ידעתי את זה!". כותבי המאמרים בעיתון, לעומת זאת, מבקשים לשכנע, כדי שבסיום הקריאה תבקע מהצד השני הבשורה: "כן, אני רואה את האור!". ואילו ה"Review", הסקירה השבועית, מנסה לבחון את הדברים בכיוונים חדשים, בלתי צפויים. כאן התגובה המתבקשת: "אף פעם לא חשבתי על זה כך!". אורך הנשימה היחסי שמאפשרת הכתיבה לגליון סוף-השבוע מעניק לטקסטים מימד עמוק יותר מאשר של אלה הנכללים בדיווחים היומיים. כלשונו של העורך הנוכחי של המדור, דן סמית, במסגרת זו יש אפשרות לרדת לעומק הרקע ההיסטורי של האירועים, כמו גם אפשרות להעריך תהליכים עתידיים. וניתן גם לטפל בנושאים רחבים יותר, החורגים מן האירועים השוטפים. מהי, למשל, הדרך האפקטיבית שבה כדאי לפוליטיקאים שחורים לפנות לציבור הלבן. או, האם ניתן להשוות את מעמדה של ארצות-הברית בראשית המאה ה-21 לזה של האימפריה הרומית בשלביה המאוחרים. בתוככי "הטיימס", המתויג כליברלי בעמדותיו אך שמרני בתפיסותיו המקצועיות, נתפס לעתים ה"Review" השבועי כמשוחרר יחסית מכמה מכבלי הסגנון הנוקשים. שם זכה הכתב גפרי שמאלז ב-1992 לפרסם לראשונה כתבה בגוף ראשון ("אני", ולא "כתב זה", כמקובל) על מאבקו האישי באיידס, בעודו מסקר את המאבק בנגיף ובדעות הקדומות ביחס לנפגעיו, שרווחו גם בתוככי בניין "הטיימס". הפתיחות שגילה העיתון כלפי שמאלז לאחר שהתמוטט בדסק החדשות ואושפז לאחר שנים ארוכות שבהן הסתיר את היותו הומוסקסואל ואת מחלתו נחשבה אז לפריצת דרך בעיתונות הממוסדת. לדברי קלר, בדפי ה"Review" התפתח אמנם סגנון שאיפשר לכתבים לפרום מעט את העניבה ההדוקה של דיווחי החדשות, אבל עדיין היה עליהם להימנע מלחצות את הקו המפריד בין פרשנות למאמר. הבעת הדעה החד-משמעית ונקיטת העמדה בפולמוסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים נותרה, כמקובל ב"טיימס", נחלתם הבלעדית של בעלי הטורים וכותבי המאמרים, בעמודיו האחרונים של המדור השבועי. עכשיו המדור משתנה. שמו הוחלף ל"Sunday Review", וכמה ממרכיביו קיבלו חזות חדשה. מי שאינו קורא בעיון את הטקסטים עלול להחמיץ לרגע את השינוי המהותי: בפעם הראשונה סולקה ההפרדה המוחלטת בין הפרשנויות והניתוחים ובין מקבץ המאמרים והטורים. העובדה שמאמרי דעה יודפסו לצד פרשנויות וכתבות רקע היא לא פחות ממהפך במושגי "הטיימס". זו סטייה מן הקוד המקצועי של העיתון, שחרת על דגלו שאין לערב בין ידיעה לדעה, הפרדה שהיא מרכיב מרכזי בתפיסת "העיתונאות האובייקטיבית". התפיסה שניתן בכלל לקיים "עיתונאות אובייקטיבית" נפסלה זה מכבר על-ידי חוקרי תקשורת. לטענתם, תהליכים פסיכולוגיים, סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים מונעים אפשרות של כתיבה עיתונאית נטולת הטיה כלשהי. כל דיווח על אירוע הוא לדידם מהלך של "הבניית מציאות", תולדה של נקודת מבט ספציפית של הכותב או הכותבת. אבל ביל קלר טען בכל כינוס שבו עלה הנושא לדיון, שגם אם מבחינה פילוסופית לא ניתן להגיע לאובייקטיביות, הרי שאסור לוותר על השאיפה לכך כאתוס מקצועי. זו היתה אחת מעשר הדיברות, אם לא הראשונה שבהן, שמלווה את מערכת "הטיימס" כבר יותר ממאה שנה. על-פי כללי "הטיימס", אין למהול ידיעה ודעה לא בטקסט עצמו ולא במיקומם של הטקסטים בעיתון. מאמרי דעה מתפרסמים בעמודי המאמרים ואינם משולבים בעמודי החדשות, כפי שקורה כמעט מדי יום בעיתונים בישראל ובמדינות רבות אחרות. בעל הטור גף ברקוביצי השווה השבוע באתר "פורבס" את "הניו-יורק טיימס" ליצרן ממתקים שמתעקש כבר שנים "לשמור על ההפרדה בין השוקולד של הדעות לבין חמאת הבוטנים של הדיווח האובייקטיבי". זאת בשעה שהצרכנים דווקא משתוקקים למשהו בדמות המעדן הפופולרי של הרשי, שבו השוקולד ממולא בחמאת בוטנים. עכשיו, כתב בעל הטור, "הניו-יורק טיימס" סוף-סוף נותן לקוראים את מבוקשם. לדבריו, גם ב"טיימס" היו מודעים לכך שחוקי ההפרדה הנוקשים יצרו לא פעם מצב אבסורדי, שבו מאמר על אירוע מסוים הופיע שבעה עמודים אחרי כתבת הפרשנות על אותו נושא בדיוק, בלא שתהיה הפניה הדדית ביניהם. "אני לא רוצה לדמיין מה הקוראים חשבו על זה", הודה אנדרו רוזנטל, עורך עמוד מאמרי המערכת, כאשר הציג לפני ימים אחדים את הפורמט החדש. כשסיפר לקוראים על השינוי במדור, לא המעיט העורך קלר במשמעותו. "נפרצה חומת ההפרדה", כתב. מעתה, כך הסביר, יוכל הטיעון, שיסומן בצורה ברורה כ"דעה", להופיע לצדו של ההסבר, שיוגדר כ"פרשנות" (המונח המקובל באנגלית הוא News Analysis). יש מידה של אירוניה בכך שאחד ממהלכיו האחרונים של קלר כעורך ראשי של "הטיימס" הוא ניפוץ אחד מסמליה של "העיתונאות האובייקטיבית", תפיסה שהוא היה אחד מפרקליטיה הבולטים בעשורים האחרונים. השיח המתנהל בשבועות אלה על השינוי ב"Review" בין דפי "הטיימס", כמו גם במדורי תקשורת ובלוגים, מאפשר הצצה לכובד הראש שבו מתייחסים אנשי "הליידי האפורה" לעיתונם, לעבודתם וגם אל עצמם. אפשר להתייחס בסלחנות לעודף הרצינות העצמית המושקע בכמה מן הטקסטים שליוו את השינוי במדור, אך באותה מידה גם לחוש הערכה לדרך שבה מתייחסים עורכי "הטיימס" למלאכתם, כמו גם לצורך להסביר את מהלכיהם לקוראים ולהתמודד עם החששות מן השינוי. ואולי כל אלה הם מהלכים שיווקיים כמעט נואשים, מסימני הזמן? במשך המאה ה-20 נהנה "הטיימס" מבדידות מזהרת בפסגת העיתונות העולמית. אין ראש ממשלה או שר חוץ בשום מדינה ברחבי העולם שאינו מבקש מדי בוקר לדעת מה נכתב בעיתון על ארצו ועל שכנותיה. שום מקבל החלטות או מעצב דעת קהל לא היה יכול להתעלם מהעיתון. כל במאי קולנוע או תיאטרון עצר את נשימתו כאשר פורסמה הביקורת על יצירתו ב"טיימס". אבל הימים הללו חלפו: התפוצה ירדה, ההכנסות התכווצו, העולם התמלא במתחרים. מבית מותקף "הטיימס" על-ידי ה"וול-סטריט גורנל", שבבעלות רופרט מרדוק, המבקש לכבוש את הבכורה בניו-יורק ואולי בארצות-הברית כולה. "הטיימס" מנהל מלחמה קשה גם בשדה המערכה של האינטרנט. רק באחרונה הכריז תאגיד התקשורת בלומברג על כוונה להרחיב את אספקת המאמרים ללקוחותיו. לשם כך גייס לשורותיו את דיוויד שיפלי, סגן עורך עמוד מאמרי המערכת ב"טיימס", שנטל עימו עוד שני עורכים בכירים מהעיתון. ומה אומרים הקוראים? "העורך הציבורי", נציב קבילות הציבור של העיתון, ארתור בריסביין, לא המתין הפעם לפניות הקוראים, אלא קרא להם בצעד יוצא דופן להביע את דעתם על השינוי. התגובות הראשונות מעורבות, אבל הנפוצה שבהם היא דווקא הביקורת על השמטת הקריקטורות והחלפתן בקומיקס. "כאשר הטיימס בישר על השינוי המתקרב במדור, בני משפחתי החליפו בעצבנות מיילים בציפייה לשינויים", כתב קורא מאילינוי. "הדבר האחד שהסכמנו עליו היה שכולנו מקווים שהקריקטורות וקטעי ההומור הקצרים לא ישתנו. אנא, החזירו אותם! גם יתר חלקי המדור החדש מאכזבים. זה מעייף לעבור על כל העמודים, בעוד שבעבר זה היה החלק המועדף עלי בעיתון יום ראשון. היה הרבה יותר היגיון בריכוז כל המאמרים יחד במקום לפזר אותם". משהו זז בנעל הבית הישנה, קשה להתרגל.

עשר סיבות מדוע חוק המאגר הביומטרי רע לקופת המדינה, רע לזכויות הפרט, רע לאזרחים, רע לביטחון ורע לדמוקרטיה

דברים אלו נכתבים לפני ההצבעה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת על הצעת חוק המאגר הביומטרי (ובשמו הרשמי: "חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע"). בתמצית – מדובר בהצעת חוק המעגנת את ההסדרים שיאפשרו זיהוי ואימות זהות של תושבים באמצעות דרכונים ותעודות זהות חדשניות שיכללו נתונים ביומטריים. כמו כן כולל החוק הקמת מאגר שיכיל נתונים ביומטריים של כלל תושבי מדינת ישראל. בנתונים ביומטריים הכוונה היא לנתונים שנלקחים מגופו של אדם, כגון מקרנית העין, מקצות האצבעות, מתווי הפנים, מהקול וכיוצא בזה. החוק מתייחס לשני נתונים ביומטריים: טביעת אצבעות ותצלום של תווי הפנים. ערוצי התקשורת המסורתית כמעט שלא סיקרו את הנושא, ולכן לא התעוררה חזית התנגדות סוחפת מצד רבים ליוזמה הממשלתית בענין זה. אם תשאל את האדם ברחוב, הוא יאמר לך שאין הוא יודע במה מדובר, או שאין זה מעניינו. עיקר ההתנגדות לחוק הגיעה דווקא מתקשורת האינטרנט, מאנשי טכנולוגיה, בלוגרים וגולשים רבים. אלא שהנושא נוגע לכל תושב בישראל, ולאו דווקא לפעילים בעולם האינטרנט. תוצאות יישומו של החוק יפגעו בכולנו. אגירת נתונים במאגר מידע ביומטרי תביא לנזק חברתי, אישי, בטחוני ומדיני שיהיה גדול לאין שיעור מהתועלת שיביא במניעת פשיעה וזיופי זהות ובחשיפת פשעים. זאת, להבדיל מהנפקת תעודות זהות חכמות שיכללו נתונים ביומטריים, שלה מתנגדים מעטים. מדוע ייגרם נזק כה גדול? ראשית כל, כולנו נוחזק כחשודים. המאגר משמש בין היתר לזיהוי – כלומר המערכת מחפשת התאמה בין הנתונים הביומטריים שלנו ובין אלו השמורים במאגר. המערכות הללו אינן מדויקות, ועל כן לכל טביעת אצבע יש סיכוי שיהיו טביעות אחרות הדומות לה. תארו לעצמכם שתובאו לתחנת המשטרה יחד עם מאות אחרים חפים מפשע רק כיוון שטביעת אצבעותיכם היו "דומות" לאלו שזוהו למטרה פלילית? עצם העובדה שכל ישראלי יוחזק כחשוד אמורה לייצר אי-נוחות גדולה. שנית, בניגוד למה שנהוג לחשוב, המאגר לא יעזור בצורה משמעותית לפתרון פשעים. מעולם לא הובאו לדיונים על החוק בוועדת המדע והטכנולוגיה נתונים או הערכות על היקף הפשעים שייחשפו כתוצאה מקיומו של המאגר הביומטרי. וזאת כשלמשטרה כבר יש ממילא מאגר של טביעות אצבע של מי שנקשרו במעשים פליליים ("המאגר הפלילי"). נוסף לכך, מאגר ביומטרי עלול להביא לפגיעה באנשי החוק והביטחון, שכן הוא יכול לגרום לזיהוי של סוכנים משטרתיים או חשאיים. שלישית, מאגר כזה – שילוב של טביעות האצבע והתמונה של כלל התושבים, הזמינים לכל-כך הרבה גורמי ממשל – לא קיים באף מדינה. מדוע אנו צריכים להיות אור לגויים דווקא בדבר כל-כך שנוי במחלוקת? ומדוע מדינת ישראל צריכה לתפוס את המקום הראשון כמדינת מעקב ומשטרה? רביעית, ישראל היא מדינה קטנה, ולכן הסכנה להגנה על הפרטיות גדולה ממילא. מי ערב לנו שהאנשים הרבים כל-כך שלהם גישה למאגר המידע לא ישתמשו בו לצרכים אחרים? רק לאחרונה שמענו על שוטרים שנחשדו בחדירה למאגר הנתונים המשטרתי כדי להשתמש בו לצרכים של האוליגרך שהעסיק אחד מהם, וידועה הקלות שבה דולף מאגר הנתונים של משרד הפנים, הזמין לכל מי שברשותו תוכנה לשיתוף קבצים. חמישית, עלויות הפעלת המאגר ותחזוקו הן מיליוני שקלים לשנה, ותפעולו יצריך הקמת רשות מיוחדת. שישית, תיאוריות פוליטיות של מדע המדינה והמשפטים טוענות כי עצם קיומו של מאגר כזה מביא לפגיעה בהרגשת הפרטיות של תושבי ישראל, זאת ללא קשר אם אותו מאגר מוחזק במקום מוגן אם לאו. שביעית, בניגוד למה שאומרים לנו נציגי משרד הפנים, ניתן לאמת זהות גם ללא מאגר ביומטרי. ממילא האימות הראשוני של התושבים לצורך הקמת המאגר יהיה ללא שימוש במאגר (שהרי הוא איננו קיים). ובאשר למי מי שיש בידיו תעודת זהות דיגיטלית, ברגע שתיושם בישראל תעודת זהות חכמה, יהיה ניתן לבטל אוטומטית את הכרטיס אם יתברר שמדובר בתרמית. שמינית, במקרה של דליפת נתונים או פריצה למאגר, יחל מסחר בטביעות אצבעות שיגרום לפגיעה קשה בפרטיותם של אנשים, ולא רק בפרטיותם. תארו לכם מצב שבו עיתונאים, בלשים פרטיים או אנשי העולם התחתון שיחזיקו במאגר ישתמשו בו כדי לנסות לאתר מושאי סיקור, בעלים בוגדים או עבריינים יריבים. תשיעית, כי לא נבדקו אלטרנטיבות. לא נעשתה בדיקה מקצועית מקפת של הנושא ולא תחקיר באשר לפתרונות טכנולוגיים אלטרנטיביים. אם בוחנים את הדיונים בוועדת המדע של הכנסת, האחראית על חקיקת החוק או דחייתו, ניתן לראות כי המומחים הטכנולוגיים הבלתי תלויים שנכחו בוועדה (כמו פרופ אלי ביהם, דורון שקמוני, דורון אופק והחתומה מטה) דווקא כן מאמינים כי ניתן להשיג את המטרות שלשמן נחקקה הצעת החוק בלי ליצר את המאגר. עשירית ואחרונה, הליך החקיקה לא היה שקוף דיו, ולא הוקדש די זמן לבירור כל האלטרנטיבות הראויות להקמתו של מאגר ביומטרי. על הסיבה העשירית לעיל ראוי להתעכב. אין ספק כי נעשתה עבודה מרובה בקידום החוק, בעיקר של ח"כ מאיר שטרית (ראו את הצהרתו על עבודה מאומצת של שעות על גבי שעות בכל יום). אולם מהלך החקיקה היה דורסני, מהיר ודחוס בזמן, ללא מתן אפשרות להצגת אלטרנטיבות למהלך החקיקתי. חברי-הכנסת החברים בוועדת המדע לא היו נוכחים כמעט באף אחד מהדיונים, וכך אושרה הצעת החוק בוועדה כהכנה לקריאה שנייה ושלישית ברוב קולות של חבר-כנסת אחד בלבד (שטרית) מול אפס (אף אחד מחברי הוועדה). נוסף לכך, הדיון במאגר הביומטרי שולב ללא הצדקה בנושא אחר, תעודות הזהות החכמות, שלגביו, כאמור, שררה הסכמה. היה ברור למי שהריצו את הצעת החוק כי השילוב בין הנושאים באותו דיון יעלה את הסיכוי לאישורו של החוק הביומטרי, הנתון לביקורת רבה. בעיה אחרת היא האתיות בתהליכי החקיקה וניגוד אינטרסים ציבורי. ח"כ שטרית הוביל את הצעת החוק בעת שהיה שר הפנים בממשלה הקודמת, ולכן לא ראוי היה כי ימשיך לעסוק בנושא זה בתפקידו החדש כיו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת. תפקידו של המחוקק בכנסת הוא לאזן אינטרסים שלטוניים עם שמירה על זכויות הפרט. כאשר הכנסת מיוצגת בהליך חקיקה על-ידי מי שכיהן כשר הממונה, מופר האיזון בין הרשות המבצעת למחוקקת. במקרה זה, צורכי משרד הפנים הועדפו על הזכות לפרטיות. הליך החקיקה התאפיין גם בהעדר נתונים בסיסיים חיוניים. למשל, גם משרד הפנים וגם המשטרה לא הצליחו להביא לדיון נתונים מדויקים שיכולים להצדיק את הקמתו של המאגר הביומטרי. הנתון היחיד שחזר והופיע היו 350 אלף תעודות זהות מזויפות בישראל. כל המומחים הבלתי תלויים בוועדה העידו כי בעיה זו ניתנת לפתרון אופטימלי גם ללא מאגר ביומטרי. ולסיום, העובדה כי מיטב אנשי האקדמיה, כתבי העיתונות ומומחי האינטרנט התגייסו למאבק נגד המאגר הביומטרי יכולה ללמד אותנו שלפנינו בעיה אמיתית של פגיעה בזכויות אדם. זוהי שעתה של הכנסת לחשבון נפש; זוהי שעתה של מדינת ישראל להגן על עצמה כדמוקרטיה. מה חבל שהתקשורת המסורתית, רובה לפחות, אינה שותפה לדאגה הזו ואפילו אינה מגלה בה עניין ממשי. ד"ר קרין ברזילי-נהון היא ראש המרכז למידע ולחברה באוניברסיטת וושינגטון

"הארץ" ישלם לעמותה חינוכית פיצוי בגין לשון הרע בשל תצלום שצורף לכתבה על הפרטת גנים במגזר הערבי

כעשור לאחר פרסום כתבה על גני ילדים במגזר הערבי, החליט בית-המשפט כי עיתון "הארץ" יפצה עמותה המפעילה גני ילדים בכפר כאבול בעשרות אלפי שקלים בגין הוצאת לשון הרע. בספטמבר 2005 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה מאת יולי חרומצנקו על הפרטת גני ילדים במגזר הערבי, וזאת תחת הכותרת "הדרך הקלה לרווח במגזר הערבי: הקמת גן ילדים". לצד הכתבה פורסם תצלום של מוסד לימודי שעליו הופיע בעברית ובערבית שמה של עמותת אלזירה. כיתוב התצלום קרא: "גן פרטי בכפר קאבול, שלשום. ועדת המעקב: ההפרטה היא דבר מסוכן מאוד לחינוך". עמותת אלזירה ואחד ממייסדיה הגישו תביעה נגד "הארץ", עורכו דאז דוד לנדאו, הכתבת חרומצנקו ומי שכיהן כמנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית כאבול, נזאר עיד. באמצעות עו"ד פאהד שיח מוחמד דרשה העמותה פיצוי בסך מיליון שקל בטענה שהכתבה כללה לשון הרע וכי התצלום צורף לה במטרה להשחיר את שמה. העיתון, עורכו והכתבת טענו, באמצעות עו"ד ירון חנין, כי נקלעו לסכסוך מתמשך בין העמותה למנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית, וכי צירוף התצלום אינו מעיד כי הביקורת המוזכרת בכתבה מופנית דווקא למוסדות הלימוד שמנהלת העמותה. כמו כן טענו כי אין בפרסום משום לשון הרע על התובעים וכי מנהל מחלקת החינוך הוא שהפנה את צלם העיתון לצילום גני העמותה הזו דווקא. לפני מעט יותר משנתיים קבעה השופטת שושנה פיינסוד-כהן מבית-משפט השלום בעכו כי תוכן הכתבה הוא אכן בבחינת לשון הרע וכי ההגנות בחוק אינן עומדות במקרה זה, בין היתר משום שלא הוכחה אמיתות הפרסום בנוגע לתובעת. עם זאת, השופטת פטרה את הכתבת חרומצנקו מאחריות, שכן העידה בעדות מהימנה כי אין לה קשר לכיתוב התצלום או לבחירת התצלום שנלווה לכתבה. "הארץ" ועורכו בזמן פרסום הכתבה נמצאו אחראים להוצאת לשון הרע. בשבוע שעבר נתנה השופטת פיינסוד-כהן פסק דין משלים, ובו קבעה את גובה הפיצוי. העמותה אמנם דרשה במקור פיצוי בסך מיליון שקל, בטענה כי פרסום הידיעה הוביל לירידה במספר התלמידים במוסדות הלימוד שהיא מנהלת, אולם השופטת פיינסוד-כהן לא מצאה כי טענה זו הוכחה. במקום זאת נפסק כי העיתון יפצה את העמותה ב-40 אלף שקל, לא כולל הוצאות משפט בסך 2,000 שקל ועוד 10,000 שקל הוצאות שכר טרחת עורכי-דין. ת"א 3918-06

"ברור לחלוטין כי מודעות אלה מציעות שימוש בגוף האדם (אישה), לשם סיפוק תאווה מינית, תמורת תשלום"

בית משפט השלום תל אביב-יפו פ 003635/02 בפני: כב השופט דניאל בארי תאריך: 14/09/2004 בעניין: מדינת ישראל המאשימה נ ג ד 1 . רשת שוקן בע"מ 2 . ורשבסקי יוסף 3 . גילת גיל 4 . "מעריב" הוצאת מודיעין בע"מ 5 . קלינפלד רון 6 . אלכסנדר דורון 7 . ידיעות אחרונות בע"מ 8 . שפירא רונן הנאשם/ים נוכחים: ב"כ התביעה: עו"ד יהודה בלבן נאשמים 1,2,3,7,8 ע"י עו"ד פז מוזר ו- עו"ד שירה בריק נאשמים 4,5,6 על ידי עו"ד ארדינסט ו- עו"ד יהודית אגטשטין [...] 3. כתב האישום מייחס לכל הנאשמים עבירה של פרסום מתן שרותי זנות בניגוד לסעיף 205 ג (א) לחוק. נאשמים 1,2,3 מואשמים כי החל מ 26/10/00 ובכל שבוע שלאחריו עד 10/6/01 פרסמו בעיתון העיר פרסומים בדבר מתן שירותי זנות. התביעה טוענת כי מדובר ב "כ 30 אישומים". נאשמים 4,5, ו - 6 מואשמים כי בכ "250" הזדמנויות בין מאי 1999 ועד 20/7/00 (נאשם 6 עד יוני 2000) פרסמו מידי יום בעיתון מעריב, פרסומים בדבר מתן שרותי זנות. נאשמים 7 ו - 8 הואשמו כי בכ - "500" הזדמנויות בין 1999 ל - 27/1/02 פרסמו מידי יום בעיתון ידיעות אחרונות הכולל את לוח ידיעות אחרונות מודעות בדבר מתן שרותי זנות. 4. כל הנאשמים כפרו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. [...] 54. בהקלטה שנערכה ביום 6.6.01 (ת/6 ו- ת/6א) למספרי טלפונים שהופיעו במודעות "לוח העיר" מיום 18.1.01 עלה כי בשתי שיחות שנענו הוצעו לשוטרים תמורת כסף שרותי זנות מלאים. 55. מזיכרון דברים שערך החוקר רס"ר קובי בסון עולה כי הוא התקשר למספרי טלפון שהופיעו במדור נשוא הדיון בעיתון ידיעות אחרונות ביום 19.1.00. בשתי שיחות הוצעו לו שירותי זנות תמורת 200 ₪. כשהחוקר הציג עצמו כאיש משטרה הדוברים בצד השני של הקו לא שיתפו פעולה וניתקו את השיחות. 56. מתמלול קלטת מיום 6.11.01 (ת/13) עולה כי בשתי שיחות שקוימו למספרי טלפון שהופיעו האחד בידיעות אחרונות והשני במעריב, הוצעו לשוטר שירותי זנות תמורת כסף. [...] מר פישלר צירף לתלונתו את עיתוני העיר מתאריכים 13.9.01, 20.9.01, 11.2.01, 2.11.00 ו- 26.10.00. ביום 13.9.01 הופיעו מודעות רבות בנוסח דומה לאלה המפורטים להלן: "ישראלית מדהימה מארחת ברמה" "מלכה חתיכה מארחת בדירתה" "קוקסינלית מיוחדת ויפה בדיסקרטיות מוחלטת". ביום 20.9.01 פורסמו מודעות באותו עיתון בדומה לאלה המפורטים להלן: "אורנה דוגמנית יפיפייה מארחת" "צעירה יפיפייה מארחת בדיסקרטיות + סרטים בדירתה" "מדהימה מארחת בדירת סטודיו" "ישראלית מדהימה מארחת ברמה". גם במועדים האחרים פורסמו מודעות דומות או זהות לאלה שצוינו לעיל. [...] ביום 3.3.02 צולמו בבית אריאלה העמודים הרלוונטיים של שלושה עיתוני ידיעות ושל חמישה עיתוני מעריב (ת/8). גיליונות ידיעות אחרונות הם מ- 19.1.2000, 31.1.2000 ו- 1.2.2000. גיליונות מעריב הם מ- 26,27,31.1.00 ו- 5,11.11.01. לדוגמא ממודעות בידיעות אציין: "אמיתי פצצה חלומית! נועזת וחושנית מארחת + סרטים"; "מארחת באהבה כשתראה תסתנוור כשתחוש תסתחרר"; "שוברת הלבבות מארחת באקסקלוסיביות". דוגמאות מעיתון מעריב: "טובות השתיים מהאחת לאירוח דאבל מרגש"; "חדש לאירוח מיוחד ומושלם ללא אכזבות בדיסקרטיות"; "דוגמנית יפהפייה ברמה בינלאומית לעיסוי משגע". [...] גרסאות הנאשמים 73. בהודעתו במשטרה מיום 17.6.2001 (ת/4) מסר נאשם מס 2 יוסף ורשבסקי את הפרטים הבאים: הנאשם ציין כי הוא מנהל רשת שוקן קרוב ל- 7 שנים וממונה על גיל גילת שהוא מנהל עיתון העיר. העד הוסיף כי הוא אינו יודע פרטים על המודעות המתפרסמות בעיתון והוסיף: "... מה שידוע לי שאנחנו עובדים בגבול החוק ואנחנו לא מפרסמים דבר לא חוקי...". העד גם מסר כי לא ידוע לו שניתן להזמין שירותי מין דרך מודעות אלה. 74. בעדותו בבית המשפט מסר נאשם זה את הפרטים הבאים: א. העד מסר כי היה מנכ"ל שוקן וכן מקומוני שוקן בשנים 2000-1999העד ציין כי הוא אינו אחראי על התכנים של המודעות. ב. בהמשך מסר העד: "לא ידעתי על התיקון בחוק ועל עבודת ועדת החוקה של הכנסת... אני ממש לא זוכר אם הגיע לידיעתי שסוג מסוים של מודעות צריך להפיץ בנפרד אני לא ידעתי שחוק כזה עבר...". ג. בהמשך הוסיף נאשם 2: "... אני לא יודע שהיו מפרסמים שירותי מין. אין אצלנו שירותי זנות. כשאני מקבל מסמך על חוק כזה או אחר אני מעביר למנהלים ודורש לעבוד לפי החוק... אני מניח שגם במקרה זה פעלתי כך...". ד. לשאלת התובע מסר העד כי לא ידע שהעיתון מפרסם שירותי ליווי ולא ידע שבעיתונים יש מודעות על שירותי ליווי. בהמשך שוב לשאלת התובע מסר העד: "... זמן קצר לפני החקירה קבלתי איזה מכתב בהקשר לחוק והעברתי למנהלים ובקשתי מהם לעבוד לפי החוק. למיטב ידיעתי זה היה מכתב מהיועץ המשפטי של הרשת...". בהמשך לא שלל העד כי המכתב הגיע אליו בשנת 1998 אך טען כי אינו זוכר את תוכנו. ה. העד נשאל ע"י התובע מדוע מסר במשטרה כי מודעות כאלה קיימות בעיתון 7-8 שנים, והשיב כי בתשובתו לחוקר לא התכוון למודעות ליווי אלא למדור "תן וקח". [...] בעדותו בבית המשפט מסר נאשם 5 את הפרטים הבאים: א. הנאשם ציין כי כיהן תחילה כמשנה למנכ"ל ובשנת 2000 מונה למנכ"ל משותף של עיתון מעריב. בתקופה ששימש כמשנה למנכ"ל מחלקת המודעות היתה כפופה לו. ב. לעניין המודעות נשוא תיק זה מסר העד: "...לגבי מודעות עם גוון מיני, אספנו את כל אנשי המכירות לתדריך אצל היוהמ"ש. אני לא הייתי נוכח בפגישה. מדובר ב- 5000 עובדים, שהיו כפופים אלי... היוהמ"ש תדרך את מנהל מחלקת המודעות עם העובדים שלו, אנחנו נתבקשנו ע"י העורך לוודא עם מנהלי המחלקות שכולם יהיו נוכחים...". ג. בהמשך לשאלה אם היה מודע למדיניות השיב העד: "ישבתי עם בלייך (היועץ המשפטי – ד.ב.) ומר ארז על מנת להחליט על מדיניות שארז הנחה, שבלייך ייתן תדריך לאנשי המכירות, ושעובד בכיר יעשה הגהה למודעות. אני לא הייתי מודע ולא התעמקתי בנושא, לא הייתי מודע לויכוחים, הייתי מודע לזה שמר בלייך חושב שההנחיות הם לא ברורות ולא ברור לו מה מותר ומה אסור. הוא מפרש את הדברים כפי שהוא פירש. סיכמנו בישיבה כי מר בלייך יפנה ליועמ"ש על מנת שיעביר לו את הפרשנות שלו...". ד. בחקירה נגדית מסר העד כי ההכנסות ממודעות אלה זניחות וכי היו מפסיקים לפרסמן לו ידעו שהן בניגוד לחוק. לשאלת התובע ציין העד כי היועץ המשפטי הוציא חוות דעת בעניין מודעות אלה והם פעלו בהתאם לחוות הדעת. העד חזר וציין כי הוא לא עסק בתוכן המודעות. [...] לאור הדברים שכתבתי עד עתה, השאלה שיש להשיב עליה הינה האם יש במודעות שפורסמו ע"י הנאשמות 1, 4 ו- 7, משום פרסום של שרותי זנות: "אהבה בשלושה, החתיכונת מפנקת והפצצונת מלטפת" "... מוכנות להתארח בביתך 24 שעות או במלון 24 שעות ביום, נועזות ומגשימות פנטזיות". "חדש בגן עדן לאירוח בלתי נשכח" "אירוח קסום ברמה גבוהה + מיקום" "כושית אמריקאית שמנה מארחת + מיקום" "לבנה, ברזילאית, כושית, רקדנית חמודה מארחת בדירתה המפוארת" "ונוס דו מינית מארחת" ניתן להרבות בדוגמאות משלושת העיתונים, כמעט אין קץ, אך אין תועלת בכך. השאלה היא אם עולה ממודעות אלה, כי הן מציעות שירותי זנות. מסקנתי בעניין זה הינה, שברור לחלוטין כי מודעות אלה מציעות שימוש בגוף האדם (אישה), לשם סיפוק תאווה מינית, תמורת תשלום. כאין המקום לציין כי, לא מצאתי שהמודעות בענין שיחות אירוטיות הן מודעות המציעות שירותי זנות. שירותי זנות מחייבות מגע פיזי כלשהו ואלמנט זה אינו קיים בשיחות אלו. 143. שימוש בשמות קוד במקום השם המפורש של זנות, נעשה לאורך שנים והדברים אף מצאו ביטויים בפסיקה וכן במאמרים ובספרים שנכתבו. הזנות לבשה ופשטה צורות. היא הפכה ל"מכון עיסוי", ל"ליווי" ל"אירוח", ויש להניח שימצאו קודים נוספים. 144. מקומן של המודעות בעיתונים, בצמוד לשיחות ארוטיות, תוך ציון שזה "למבוגרים בלבד", ואף הוספת הערה כי לא יתקבלו מודעות המציעות שירותי זנות, כל אלה מצביעים על מודעות לגבי מהותן האמיתית של המודעות, והטענה כי לא מוזכרות במודעות באופן מפורש מתן שרותי זנות תמורת אתנן, אינה יכולה לסייע. [...] לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי התביעה הוכיחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי את העבירות המיוחסות לנאשמים 1, 2, 3, 4, 5, 7, ו- 8 והנני מרשיע אותם בעבירות אלה. ניתן היום כ"ט באלול, תשס"ד (14 בספטמבר 2004) במעמד הצדדים. דניאל בארי, שופט לקריאת פסק הדין המלא

ניתוח סטטיסטי ראשון מסוגו חושף את היד הנעלמה של העריכה המוזיקלית ברדיו הישראלי • הרבה פופ ורוק, מעט היפ-הופ ומוזיקה מזרחית • אריק איינשטיין ושלמה ארצי שולטים • כאן 88 מצטיינת בגיוון, ואחריה 103FM וגלגלצ • כאן גימל ואקו 99 בולטות לרעה

באוגוסט 1981 עלה לאוויר ערוץ הטלוויזיה MTV עם להיטה של להקת הבאגלס "Video Killed the Radio Star". הבחירה כמובן לא היתה מקרית, ושיקפה את המטרה השאפתנית של קברניטי MTV: החלפת הרדיו בתור המדיום המרכזי שדרכו צורכים מוזיקה. יותר מארבעים שנה אחר-כך אפשר לקבוע שההצהרה הבומבסטית לא היתה רק שאפתנית, אלא גם יומרנית למדי. למעשה, מנקודת מבט עכשווית מתברר שהרדיו שרד את מבחן הזמן הרבה יותר טוב מאשר MTV, שבעשור האחרון איבדה כמעט לחלוטין את הרלבנטיות שלה. ההתרחשות הזו מלמדת אותנו הרבה על כוחו של הרדיו, מדיום פשוט כביכול אך רב עוצמה, שהצליח להתאים את עצמו לנסיבות המשתנות וממשיך לשמור על רלבנטיות חרף עלייתם של כוחות השואפים להחליפו: פעם ערוצי המוזיקה בטלוויזיה, והיום תעשיית הסטרימינג. בהתאם למעמד ולכוח של הרדיו, יש עניין רב בנתונים על השירים המושמעים בו, שמשקפים ומעצבים את ההעדפות של המאזינים. למרבה הצער, בישראל הנתונים האלה לא מונגשים דרך אף מאגר ציבורי, ולכן הדיון בסוגיה מתמצה בכתבות בסגנון "10 השירים המושמעים בשנה האחרונה", ולא הרבה מעבר לכך. וכאן אני נכנס. לאורך השנה החולפת, 2022, אספתי באופן שוטף נתונים על חמש מתחנות הרדיו הגדולות במדינה: גלגלצ, כאן 88, כאן גימל, אקו 99 ו-103FM. הנתונים הבסיסיים כללו כמובן את שמות השירים והאמנים המבצעים, אך הועשרו בנתונים רבים נוספים, כגון שנת היציאה של השיר, אורכו, הזאנר שאליו הוא משויך ועוד. הנתונים הללו מאפשרים את הניתוח המפורט שהוא עניינו של טור זה, שמציג תמונת מצב כללית של הרדיו הישראלי (עד כמה שאפשר לדבר על "הרדיו הישראלי" כישות אחת) ואת ההבדלים בין התחנות כפי שהם באים לידי ביטוי בעריכה המוזיקלית. מיד אגש לעיקרי הדברים, כלומר לניתוח הנתונים, אך קודם חשוב להבהיר כיצד הם נאספו. עבור כל אחת מהתחנות שהוזכרו לעיל קיימת בספוטיפיי רשימת השמעה עם מאה השירים האחרונים שהושמעו בה, שמתעדכנת באופן שוטף. כאן, למשל, תוכלו למצוא את רשימת מאה השירים האחרונים שהושמעו בגלגלצ. רשימות ההשמעה הללו אינן רשמיות, ולמעשה גם לי אין מושג מי עומד מאחוריהן. נראה שהן מופעלות באמצעות מנגנון אוטומטי דוגמת אפליקציית שאזאם, שמאזין לרדיו באופן קבוע, מזהה בכל רגע נתון את השיר שמתנגן ומעדכן את הרשימה. קיומן של רשימות ההשמעה הללו הקל על המלאכה שלי מאוד, ולמעשה כל מה שנותר לי לעשות כדי לייצר את מסד הנתונים הכללי הוא לגשת אליהן ולאסוף את השירים באופן קבוע. האיסוף נעשה באמצעות ה-API של ספוטיפיי. עבור אלו שאינם עוסקים בנתונים או בתִכנות אסביר שה-API הוא ממשק שמנגישה חברת ספוטיפיי עבור כל מי שמעוניין בכך, שמגדיר דרכים שבהן ניתן לקבל מידע עבור כל שיר, אמן, אלבום או רשימת השמעה, ואת הפורמט שבו המידע הזה מונגש. עבור מי שמיומן בכך, הממשק הזה מקל מאוד על איסוף הנתונים, ומאפשר לאסוף את הנתונים הנוספים שהזכרתי קודם (שנת יציאה, זאנר וכו), ששייכים לספוטיפיי ואינם זמינים עבור תחנות הרדיו. שיטת איסוף הנתונים הזו פשוטה ועוצמתית, אך טומנת בחובה גם כמה חסרונות. כמה מהחסרונות יוצגו בהמשך הטור, אך את החיסרון המרכזי אני רואה לנכון להזכיר כבר בפתח הדברים. כאמור, איסוף הנתונים דרש פעולה מתוזמנת שניגשת לרשימות ההשמעה כל כמה שעות ואוספת את השירים המופיעים בהן. בהתאם, בכל רגע שבו הפעולה המתוזמנת לא פעלה מסיבות שונות (לדוגמה, עקב נפילת אינטרנט), איסוף הנתונים לא התבצע ולא ניתן היה להשלים בדיעבד את הנתונים החסרים. כמו כן, משום שהאיסוף הסתמך לחלוטין על המידע שמופיע הן ברשימות ההשמעה האוטומטיות והן בספוטיפיי, כל חוסר דיוק באחד משני המקורות הללו ישתקף גם בנתונים שיוצגו מיד לפניכם. וכעת, לאחר הקדמה ארוכה למדי זו, ניגש לניתוח עצמו. כשמדברים על השירים שמושמעים ברדיו, הנתון המעניין ביותר הוא באופן טבעי מה היו השירים המושמעים ביותר בשנה החולפת. תשובה לתהייה הזאת ניתן למצוא בתרשים 1, שבו מוצגים 25 השירים המושמעים ביותר בשנה האחרונה. גובהה של כל עמודה מציין את מספר הפעמים שהושמע כל שיר בכלל התחנות, ואילו הצבעים בתוך כל עמודה מציינים את אחוז ההשמעות של השיר בכל תחנה. כך למשל 39% מהפעמים ש"סתלבט בקיבוץ" של להקת Full Trunk הושמע השנה ברדיו היו בגלגלצ. באופן לא מפתיע, רוב השירים שמופיעים ברשימה זו הם שירי פופ שיצאו בשנה האחרונה, ובשני המקומות הראשונים מופיעים השירים שזכו במקום הראשון במצעד השנתי הישראלי ("סתלבט בקיבוץ") והלועזי ("As it Was") של גלגלצ. בין לבין מופיעות ברשימה קלאסיקות ישראליות מפתיעות למדי, כגון "שיר של יום חולין" של אילנית ו"משירי ארץ אהבתי" בביצוע חוה אלברשטיין. אם אתן מעוניינות לחפור בנתונים קצת יותר לעומק ולעיין בשירים שמופיעים בהמשך הרשימה תוכלו לעשות זאת בדאשבורד הבא, שפתוח לכולם, ובו מופיעים גם כל הנתונים שיופיעו בהמשך טור זה. בהמשך לסייגים שהוצגו לעיל לגבי טיב הנתונים, בתרשים 1 ניתן להבחין היטב בבעיה נוספת שנובעת מאיסוף נתונים אוטומטי: השיר "Riders on the Storm" של להקת הדורז, שיצא בשנת 1971, היה השיר הרביעי המושמע ביותר ברדיו בשנה החולפת, וכמעט 80% מהשמעותיו היו בתחנת כאן 88. ואולם, מתברר שהשיר משמש כפתיח של תוכנית הרדיו היומית "לילה של אלבומים", ולכן איסוף הנתונים האוטומטי זיהה אותו כשיר והוסיף אותו לרשימה – אף שמושמעות ממנו שניות בודדות בלבד. עם זאת, סטיות כאלו הן ככל הנראה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. באופן דומה, מעניין להתבונן בכמות ההשמעות של אמנים שונים (בניגוד לכמות ההשמעות של שירים ספציפיים). ניתוח זה מופיע בתרשים 2, הזהה במבנהו לתרשים 1. הניגוד בין התוצאות המוצגות כאן לאלו של תרשים 1 מעניין מאוד: בעוד תרשים 1 מציג כאמור בעיקר להיטי פופ עכשוויים, תרשים 2 מציג דומיננטיות כמעט מוחלטת של אמנים ישראלים ותיקים, כשבפסגה נמצאים, בפער אדיר מהשאר, אריק איינשטיין ושלמה ארצי. ניתוח ההבדל המעניין הזה דורש עבודה נוספת, אך ההשערה שלי היא שאמנם כל שיר של האמנים המופיעים ברשימה אינו מושמע הרבה בפני עצמו, אך רוחב היריעה העצום של הדיסקוגרפיה שלהם מביא לכך שבמצטבר השירים שלהם מושמעים הרבה מאוד. עם זאת, יש לציין שכמות ההשמעות של כמה מהאמנים מוטה כלפי מטה כתוצאה מפערים בנתונים של ספוטיפיי, שלא תמיד מקפיד לתייג את כל השירים של אותו אמן תחת אותו שם, במיוחד כשמדובר באמנים ישראלים. כך, לדוגמה, כמה מהשירים של שלישיית גשר הירקון מוצגים תחת השם Shlishiyat Gesher Hayarkon, ואחרים תחת השם Yarkon Bridge Trio. גורם נוסף שמסביר את הדומיננטיות של אמנים ישראלים הוא קיומן של תחנות רדיו שמתמקדות רק – או כמעט ורק – בהשמעת שירים ישראליים. בהקשר זה מעניין לבחון את שיעור השירים הישראליים שהושמעו בכל תחנה מתוך כלל השירים שהושמעו בה. נתון זה מוצג בתרשים 3. כפי שניתן לראות, התחנה שמשמיעה הכי הרבה שירים ישראליים היא כאן גימל, נתון צפוי בהתחשב בכך שתחנה זו משמיעה בהגדרה אך ורק שירים ישראליים (אם כי כפי שניתן לראות בתרשים גם כאן קיים מרווח טעות, ולא כל השירים סווגו כך). גם 103FM מתמקדת כמעט לחלוטין בשירים ישראליים – רק שיר אחד מתוך חמישה שמושמעים בה הוא שיר לועזי. מנגד, בתחנת כאן 88 משמיעים הכי מעט שירים ישראליים. כאן היחס הפוך: רק שיר אחד מתוך כל חמישה שהושמעו בה היה ישראלי. ניתוח נוסף הוא של שנות היציאה של השירים. תרשים 4 מציג את התפלגות שנות יציאת השירים לפי עשורים בכלל תחנות הרדיו, ותרשים 5 מציג את ההתפלגות בכל תחנה בנפרד. מתרשימים אלו ניתן ללמוד ששירים חדשים זוכים בדרך כלל ליותר השמעות משירים ישנים, ושכמות ההשמעות של שירים מעשורים שונים משתנה מאוד בין תחנה לתחנה. כך, לדוגמה, בקצה אחד של הסקאלה נמצאת גלגלצ, שבה אחד מכל שלושה שירים שהושמעו בשנה החולפת יצא בעשור הנוכחי, כלומר בשלוש השנים האחרונות. בקצה השני נמצאת 103FM, שבה יש קשר שלילי בין שנת היציאה לכמות ההשמעות. אחת הביקורות הנפוצות ביותר על הרדיו נוגעת לגיוון, וליתר דיוק להיעדרו. לטענת המבקרים, במקום להשמיע מוזיקה מגוונת, לפתוח את הראש למאזינים ולסייע לאמנים צעירים ופחות מוכרים להתפרסם, תחנות הרדיו בוחרות להנציח את המצב הקיים ולהשמיע שוב ושוב את אותם שירים ואמנים. הנתונים שבידינו מסייעים לנו לבדוק כמה מן האמת יש בביקורת זו. לצורך בדיקה זו בחנתי מהו שיעור השירים השונים שהושמעו בכל תחנת רדיו ביחס לכלל השירים שהושמעו בה. לצורך הבנת מדד זה נניח שבתחנה מסוימת הושמעו בשנה החולפת שני שירים בלבד: "סתלבט בקיבוץ" של פול טראנק, שהושמע שמונה פעמים, ו"היי בייב" של טונה, שהושמע פעמיים. במצב כזה, ערכו של המדד יהיה 20%, שכן הושמעו שני שירים שונים מתוך עשר השמעות בסך הכל. את אותו תרגיל ניתן כמובן לבצע כדי לבדוק את פילוח האמנים. תרשימים 6 ו-7 מציגים את מדד ההשמעות הייחודיות עבור שירים ואמנים בהתאמה. המספרים המוצגים בשני התרשימים שונים, אך התמונה הכללית שעולה מהם זהה. תחנת כאן 88 בולטת לטובה בשני התרשימים, עם כמעט 30% השמעות ייחודיות של שירים ו-10% השמעות ייחודיות של אמנים. החישוב מעט מורכב יותר מההסבר שהצגתי, אך בפשטות ניתן לומר שמשמעות הדבר היא שכמעט אחד מכל שלושה שירים ואחד מכל עשרה אמנים שהושמעו בכאן 88 לא הושמע מוקדם יותר במהלך השנה – נתון מרשים למדי. מנגד, תחנת אקו 99 מתבלטת לרעה במדד זה, עם כ-12% שירים ייחודים ו-5% אמנים ייחודיים בלבד. באופן מפתיע, דווקא גלגלצ, ששיטת הפלייליסט שלה הפכה לשם נרדף של בעיית הגיוון ברדיו, נמצאת במקום טוב בשני המדדים, במיוחד בהתחשב בכך שהיא משמיעה כמות שירים גבוהה בהרבה מתחנת 103FM, שמקדימה אותה במעט. ומה לגבי זאנרים מוזיקליים? את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בתרשים 8, המתבסס כאמור על נתוני ספוטיפיי (חשוב לציין שספוטיפיי מתייגת כל שיר לפי כמה זאנרים מוזיקליים, והסיווג לזאנר מוזיקלי ראשי הוא פרי עיבוד שלי). כפי שניתן לראות, כאן הביקורות נראות מוצדקות יותר. בכל התחנות יותר מ-65% מכלל השירים שהושמעו ב-2022 מייצגים שני זאנרים בלבד – פופ ורוק – כשבחלק מהתחנות שיעורם של שני הזאנרים הללו מגיע כמעט עד 80%. התחנה היחידה שבה הזאנר המושמע ביותר אינו פופ היא כאן 88, שבה 42% מהשירים מסווגים כשירי רוק. כמו כן, ניתן לראות בזנב הארוך מצד ימין שבאף אחת מהתחנות, כמעט אף זאנר אחר לא גורף יותר מ-5% מההשמעות – ושכמה מהזאנרים, למשל מוזיקה מזרחית, אינם מושמעים כלל בכמה מהתחנות חרף הפופולריות הגבוהה שלהם. מפתיעה לרעה גם כמות ההשמעות הנמוכה של שירי היפ-הופ, מהזאנרים הפופולריים בעולם כיום. בהמשך לכך, תרשים 9 מציג את שיעור ההשמעות של שירים על-פי אורכם בדקות. כפי שניתן לראות, כאן ההתפלגות כמעט זהה בין התחנות: בכולן אורך השירים הממוצע הוא שלוש דקות וחצי, וכ-90% מהשירים הם באורך הלא מאתגר במיוחד של שתיים וחצי עד חמש דקות. לאפוסים המונומנטליים של להקות רוק מתקדם דוגמת פינק פלויד וקינג קרימזון, ואפילו לסתם שירים מעט ארוכים שהצליחו להפוך ללהיטים (למשל "סטן" של אמינם), לא נותר הרבה מקום.

"הארץ" מלגלג על ספין שקוף של נתניהו | "ישראל היום" מתמסר לו | "ידיעות אחרונות" בוחר בזכות השתיקה

"אנחנו עומדים בפני הקטע המעצבן, שאופייני לכל פוסט מערכת בחירות. זהו שלב המשא-ומתן בין המפלגות. משלחות של עסקנים סוג ב ועורכי-דין שקופצים על הזדמנות צילום מגיעים לכפר-המכבייה ויושבים בכובד ראש על דפים וניסוחים והסכמים, כאילו שמישהו מתייחס לניירות הללו אחר-כך", כותב שלום ירושלמי במדור הדעות של "מעריב". "באמצע הדרך יש גם הופעות מיותרות של נציגי המפלגות, ספינים למיניהם, נסיונות פתטיים להעלות מחיר ולהוריד מחיר, הצהרות פרישה והצגות ברוגז. בפועל העניינים נסגרים הרחק משולחנות המשא-ומתן הללו, בשיחות טלפון ובפגישות בין ראשי המפלגות, שייתכן שכבר סגרו ביניהם מזמן את קווי היסוד". "חשש: נשק כימי יגיע לחיזבאללה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "דאגה בישראל: משטר אסד קורס, חשש שהנשק הכימי וטילים יזלגו לידי חיזבאללה ולגורמי טרור נוסח אל-קאעידה", נכתב בכותרת עילגת על שער "ישראל היום" מעל לכותרת הראשית "הסכנה והכוננות". גם הכותרת הראשית של "מקור ראשון" עוסקת בנושא. "ישראל לרוסיה: למנוע העברת נשק כימי סורי לארגוני טרור", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המדווחת על פגישה צפויה של ראש המטה לביטחון לאומי, יעקב עמידרור, עם "מקבילו הרוסי ועם שר החוץ לברוב". "חשש בישראל מזליגת נשק כימי ללבנון; כיפת-ברזל הוצבה בחיפה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". על עלייתו של הנושא הסורי לראש סדר היום של כלל העיתונים אחראי ראש הממשלה, שהציב את הדיון בנושא בראש סדר היום של הממשלה. העיתונים עוסקים כולם במשמעויות הבטחוניות והמדיניות של הימצאותם של מצבורי נשק כימי ברודנות מתפוררת שכנה, כפי שכבר עשו בעבר בכמה הזדמנויות. הפעם, בשניים מהעיתונים, נוסף לדיון גם ההיבט הפוליטי. "ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אתמול בישיבת הממשלה כי הוא מודאג לגבי נשק קטלני שנמצא בסוריה, שהולכת ומתבקעת", נפתח הידיעה הראשית של "הארץ" מאת ברק רביד ועמוס הראל. "הדברים באים על רקע סדרה של דיונים קדחתניים שקיים לאחרונה בסוגיית הנשק הכימי בסוריה", ממשיכה הידיעה ומצטטת מדברי נתניהו: "יש פה צבר של איומים, והמציאות ממשיכה להתפתח ככל שהשטח רוגש, ואנחנו צריכים להיות ערוכים וחזקים מול כל התפתחות. לצורך זה אשאף להקים את הממשלה הרחבה והיציבה ביותר שניתן להקים על מנת לענות קודם כל על האיומים הבטחוניים". בעוד שב"מעריב" וב"מקור ראשון" מתעלמים מההקשר הפוליטי שמספק ראש הממשלה עצמו ומסתפקים במלל בטחוניסטי מוכר ונדוש, ב"הארץ" מגיבים להרמה להנחתה של נתניהו: "אפשר לראות את הצהרת נתניהו אתמול כתשובה כפולה, הן לאסד והן ללפיד: רק ממשלה רחבה היא תשובה למצב הבטחוני הרגיש", כותב הראל בטור פרשנות. "עם 15 שרים לליכוד-ביתנו, כולל יולי אדלשטיין ולימור לבנת, איש מאויבינו לא יעז להתחכם איתנו", הוא מלגלג ומאשים את נתניהו ב"ניצול התפתחות בטחונית לצרכים פוליטיים". הקישור הבוטה שעושה ראש הממשלה – בתקופת משא-ומתן קואליציוני עם מפלגה שהכריזה כי חרתה על דגלה ממשלה צרה – בין איומי הנשק הכימי מסוריה לבין גודל הממשלה אכן מגוחך, וב"הארץ" מלגלגים עליו בצדק. ב"ישראל היום", כרגיל, הספין של נתניהו מובא כלשונו, תוך התמסרות מלאה. "נתניהו: המזה"ת לא ממתין להרכבת הקואליציה בישראל; סוריה מתבקעת", נכתב בכותרת המשנה לראשית, ושתי הכפולות הפותחות ממצבות את הנעשה בסוריה כאיום קיומי חריף ומיידי על מדינת ישראל ו"עילה למלחמה". הידיעה הראשית מודיעה כי נתניהו קשר בדבריו את האיומים הבטחוניים לא לתכך פוליטי, אלא "ליום השואה הבינלאומי". על רקע כל זה, אפשר היה לצפות שב"ידיעות אחרונות" תתפרסם כותרת ראשית המאשימה את נתניהו בהאשמות דומות לאלו של הראל, אלא שבכפולה הפותחת של העיתון – הכוללת ידיעה חדשותית של יוסי יהושוע, טור פרשנות של אלכס פישמן וידיעה של דניאל בטיני כי "די ולט" הגרמני פירסם גם הוא את הידיעה הלא מאומתת על פיצוץ במתקני הגרעין באיראן – אין ולו מלה, ודאי שלא מלת ביקורת, על ההקשר הפוליטי של הדברים. האם מרגע ששותפו הטבעי הטרי של נתניהו הוא בכיר בניו של "ידיעות אחרונות" תירשם הפסקת אש או לפחות רגיעה ביחסו של העיתון לראש הממשלה? נחכה ונראה. בינתיים אפשר לציין כי הידיעה על עליית בנזין 95 אוקטן ביותר מ-20 אגורות לליטר מופיעה רק בעמ 8 של העיתון, ללא הפניה בשער ובלי לוגו או כותרת גג בסגנון "הגזירות מתחילות". ואולי במלים "ממשלה רחבה" התכוון נתניהו לא להכנה מגושמת של הקרקע לניסיון לשמור על מספר שרים מנופח בניגוד למצעה של מפלגת יש-עתיד – אלא לגודלה של הקואליציה ולמספר החברות בה? זו, כמובן, פרשנות מקלה שאינה נתמכת בעובדות (נתניהו אמר "ממשלה"), אולם כך או כך, העיתונים מרבים לעסוק במלאכת הרכבת הקואליציה, עם דגש על שאלת מיקומה של מפלגת הבית-היהודי בראשותו של נפתלי בנט. אתמול פירסם "הארץ" בכותרתו הראשית ידיעת רכילות אופיינית לתקופת משא-ומתן והתמחרות (מהסוג שהיה נפוץ פעם רק בעיתונות הספורט), ולפיה שרים אלמונים בליכוד מעידים כי נתניהו מתכוון לנסות להרכיב קואליציה ללא הבית-היהודי. זאת, עקב איבה ישנה של הזוג נתניהו לבנט, שהיה ראש לשכת נתניהו, ומואשם על-ידיהם בהדלפות. היום מגיבים העיתונים לשמועה שפירסם "הארץ" בשמועות משלהם. "בכירים בליכוד מנסים לסכסך בין נתניהו לבנט", מדווחים סופיה רון-מוריה ואוריאל כהנא ב"מקור ראשון". הכתבים נסמכים על "גורמים בבית-היהודי". "בנט יהיה בממשלה" היא כותרת כפולת העמודים 7–6 ב"ישראל היום". "למרות משקעי העבר, בכירים בליכוד מעריכים כי יו"ר הבית-היהודי יצורף לקואליציה", מוסרת כותרת המשנה לדיווח של מתי טוכפלד. "מסתמן: נתניהו לא יוכל לוותר על בנט", קובעת גם כותרת טורה של לילך ויסמן ב"גלובס". ויסמן נשענת על "הערכות במערכת הפוליטית". ובמדור הדעות של "הארץ" כותב אלוף בן, עורך העיתון, על הידיעה שפורסמה בעיתונו ככותרת ראשית כהדלפה, מוטלת בספק, למטרות ספין – ומחזק את תדמיתו כאופורטוניסט-אקטואליה (ההכחשות החריפות היום לידיעה של "הארץ" מוסיפות לכך נופך אירוני). על שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת תמונה ישנה של לפיד ובנט אוחזים זה בזה בידידות. "לפיד ובנט: גישושים לתיאום עמדות", נכתב בכותרת. בין הדיווחים על המשא-ומתן הקואליציוני מתפרסמת גם ידיעה על מחאה נגד מעורבותו של נתן אשל, ראש סגל לשכת ראש הממשלה, שהודח בשל "התנהלות לא הולמת כלפי עובדת". רק "הארץ" מפרסם הפניה לידיעה בשער. עוד על המערכת הפוליטית: "מגעים בין לפיד ומופז על איחוד", מדווח זאב קם ב"מעריב" וב"מקור ראשון". בשולי הדיווחים הפוליטיים מדווחים העיתונים על שינוי אפשרי במצבו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, הנתון בתרדמת זה שבע שנים. "אובחנה פעילות משמעותית במוחו של שרון בתגובה לתמונות של בני משפחתו", נכתב בכותרת דיווח של דן אבן, כתב הבריאות של "הארץ", בעמ 9 של העיתון (בעמוד השער הכותרת מופיעה בקיצור הרה אסון: "זוהתה פעילות במוחו של אריאל שרון"). תוצאות הבדיקה שנערכה בסורוקה, כך הרופאים, "מדגימות קיומו של עיבוד חושי במוח". מבית-החולים שיבא, שם שרון מאושפז, מסרו כי "שרון לא אובחן מעולם כסובל מתרדמת", אלא כמי שנמצא ב"רמת הכרה נמוכה". ב"מעריב" כותבים ארי גלהר ואורי בינדר כי "הוויכוח בין בתי-החולים נובע מנסיונות לקדם את המכשור הרפואי השונה הנמצא בכל אחת מהמחלקות". באופן מוזר, ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של גלעד שרון ואוהד של משפחת שרון באופן כללי (אחרי עיקורו של המוסף "7 ימים" מעיתונות פוליטית חוקרת), לא מופיעה הפניה בשער לידיעה בעניין – המופיעה רק בעמ 22 (תחת הכותרת האופיינית "שרון שמע את הקול של גלעד, והגיב"). העיתון מוסר את גרסת שיבא, שלפיה אין שינוי במצבו של שרון, העובר ממילא בדיקות דומות במכשיר אחר, ומתמסר בהנאה לתצוגות התכלית של החוקרים המשווקים את מכשירי הסריקה השונים בכתבת השער של המוסף היומי. העיתונים ממשיכים לסקר את המהומות הקטלניות במצרים. "מורסי עשוי להחזיק מעמד בשלטון – ועשוי גם ליפול", אומר פרופ עוזי רבי, ראש מרכז דיין לענייני המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב, למשה רונן בראיון קצר המתפרסם בפתח המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". עיתוני הכלכלה מגישים מגוון כותרות היום. "כך הצטמק מעמד הביניים: שכרם של המזרחים טיפס, ומצבם של הערבים הורע", מדווחת הכותרת הראשית הלא מספיק מובנת של "דה-מרקר". כותרת הביניים חושפת כי מדובר בעוד דו"ח של מרכז אדווה, ש"חושף כמה מהתהליכים שהעמיקו את האי-שוויון בישראל. מעמד הביניים איבד בשני העשורים האחרונים משקי בית במגזר הערבי, שהכנסותיהם ירדו, אבל גם מזרחים ועולים מבריה"מ לשעבר, שהצליחו להתבסס כלכלית. מחברות הדו"ח: מעמד הביניים בישראל אינו מורכב ממשפחות שגרות בפרברים עם שתי מכוניות ובית יפה. עבודה כבר אינה מבטיחה מחיה בכבוד" (הילה ויסברג). "מעמד הביניים בישראל הוא מעמד פועלים, יאיר לפיד דיבר על המעמד הגבוה", היא כותרת הכתבה עצמה. "18 ודי" היא כותרתו הראשית של "כלכליסט", תחת כותרת הגג "מקטינים את הממשלה, מפסיקים את הבזבוז". "למה שמשרד האנרגיה והמים לא ישולב בתוך המשרד להגנת הסביבה?", שואלת כותרת המשנה, "מדוע לא להכפיף את משרד השיכון לראש הממשלה? ואיך ממשלת נתניהו הראשונה הסתדרה עם 18 שרים בלבד? הממשלה היוצאת היתה מנופחת במיוחד, עם לא פחות מ-32 שרים וסגני שרים. אפשר להסתדר עם הרבה פחות" (שאול אמסטרדמסקי ותומר אביטל). עוד בעיתון: "נציגות אי.די.בי פיתוח מתנגדת למכירת כלל-ביטוח לכור", מדווחים גולן חזני ורחלי בינדמן. ב"גלובס" מסתכלים מעבר לים: "כך הפכה אפל לקורבן של הצלחתה", מבטיחה הכותרת הראשית. "אפל הגיעה לשלב שבו כל החדשות הן חדשות רעות, תיאר אחד האנליסטים בדרך הטובה יותר את מצב החברה: מכירות גבוהות יוצרות חשש מפני רוויה בשוק, ואילו מכירות נמוכות יוצרות חשש מאובדן צמיחה", נכתב בכותרת המשנה, המגלמת בלי משים את הפרדוקס של הקפיטליזם הצרכני. "מנהיגי דאבוס, אנחנו לא סומכים עליכם", נכתב בכותרת דיווח מה"פייננשל טיימס" המופיע בעמ 16 של העיתון, ולפיו "סקר של מכון אדלמן שהוצג בכנס של הפורום הכלכלי העולמי מציג תמונה מפכחת על אמון הציבור באליטה החברתית". ואילו ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כותרת צבעונית במיוחד: "למה המדינה מחביאה את האבנים האלו מעובדי הנמלים", נכתב באותיות צהובות על גבי תמונה של – ובכן – אבנים. "בשקט-בשקט, המדינה חוצבת סלעים לבניית נמל חדש – ומאחסנת אותם הרחק מעיני העובדים הכי עצבניים במדינה", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לידיעה של עופר פטרסבורג. עוד בגיליון: "מס עשירים" בגובה 2% נוספים על משכורות גבוהות מ-800 אלף שקל בשנה יוחל בחלקו כבר מהחודש. "מכלול היצירה של במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו מורכב משרשרת של חוליות קולנועיות שמטרתה ליצור שיח קולנועי שהולך ומתפתח. אין זה אומר בהכרח שכל חוליה נוספת בשרשרת הזאת טובה מקודמתה, אך עצם האופן שבו טרנטינו מעצב ומקדם את יצירתו מעניק לאותה יצירה ייחוד במציאות הקולנועית האמריקאית העכשווית, וזאת בנוסף לייחוד התסריטאי והסגנוני שלה", כותב אורי קליין על סרטו החדש של טרנטינו, "גאנגו ללא מעצורים" (השם שנתן לו המפיץ הישראלי), בכתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". בהמשך ביקורתו כותב קליין: "אין ספק שסרטו החדש של טרנטינו הוא יצירה שראוי לצפות בה ומעניין לדון בה, אך יש גם משהו שכבר קצת מעייף באופן שבו טרנטינו מעצב את כל המציאות של סרטו מהתייחסויות קולנועיות". נתי טוקר מצא מתאם בין מספר צופיו של יאיר לפיד כשהגיש את מהדורת שישי של חדשות ערוץ 2 (528 אלף ב-2011, לפי נתוני הרייטינג) לבין מספר המצביעים לו בבחירות האחרונות (543 אלף). עוד הוא מדווח ב"דה-מרקר" כי גולן יוכפז, עורך אותה תוכנית, יעבור להיות מנכ"ל חדשות ערוץ 10 המתחרה, זאת לאחר שרפי גינת עבר להיות מנכ"ל הערוץ. מינויו של גינת הוא נושא כתבת השער של "גלובס הערב". "אחרי שיאיר לפיד, האיש של מו"ל ידיעות אחרונות נוני מוזס, החליש את בנימין נתניהו, האיש של שלדון אדלסון – נראה כי מוזס ממשיך להעמיק אחיזה במדיה עם מינוי רפי גינת, מי שהיה עורך ידיעות אחרונות, לתפקיד מנכ"ל ערוץ 10. כיצד נולד הקשר בין הערוץ לקבוצת התוכן של מוזס ומדוע אסור להוריד את העיניים מרביב דרוקר ומגיא פינס", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של לי-אור אברבך, הכותב על גינת כמי ש"אין עוררין על סגולותיו" כ"איש תקשורת בעל שיעור קומה, מיצוב ונוכחות ברורים". המועמדים בבחירות הכלליות בארה"ב שבהם תמך המילארדר שלדון אדלסון נכשלו רובם, המתמודד להיות מועמד הרפובליקאים לנשיאות שבו תמך כשל גם הוא, המועמד הסופי שגם בו תמך כשל גם הוא, המועמד לראשות המממשלה בישראל שבו תמך עיתונו (הנתמך על-ידיו) יהיה ראש ממשלה, אולם מפלגתו איבדה חלק ניכר מכוחה. אבל אדלסון, כך נראה, אינו מתייאש מבחישה פוליטית. "אדלסון מנסה למנוע את מינויו של הייגל", נכתב בכותרת דיווח של צח יוקד ב"מעריב". "איל הקזינו היהודי מוביל את מאמצי הרפובליקאים נגד מועמדו של אובמה לתפקיד מזכיר ההגנה". הידיעה הראשית בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" (לצד דיווח על מזג האוויר) היא אייטם רכילות מורחב (מאת ראובן וייס) על אדם שמצא כלב ("שוויו כ-5,000 שקלים") והחזיר אותו לבעליו, המיליונר אילן בן-דב, בעליה הכושל של חברת סלולר, שהעניק למוצא הישר מתנה: טלפון סלולרי. וייס מוסר כי בן-דב אמר למוצא אחרי שהלה השיב לו באיזה מכשיר סלולרי הוא אוחז, "כנראה שלא תמשיך לסבול עוד הרבה זמן". עוד הוא מוסר מפיו של אותו אזרח, אחרי שקיבל את הטלפון החדש, כי "זה לא בדיוק שדרוג לעומת המכשיר שהיה לי, אבל זה בהחלט נחמד מאוד מצדו". אייטם רכילות? שיעור בסוציולוגיה! העשיר משכנע את אחד העם כי חייו אינם חיים (הוא "סובל") ללא הסחורה שברשות העשיר; אחד העם מקבל את הסחורה ומגלה כי חייו לא השתנו וכי אין בסחורה חידוש; אחד העם מודה לעשיר שזה עתה החזיר לו "סחורה" יקרה הרבה יותר; עיתון ההמונים מנציח את המעמד תחת הכותרת "האו פון", תצלומים של אחד העם מציג לראווה את הסחורה שקיבל מהעשיר, של הסחורה שהוחזרה לעשיר ושל העשיר עם אשתו הדוגמנית. "בוגרי תוכניות ריאליטי רבות יתמודדו בקדם-אירוויזיון", מדווחת גילי איזיקוביץ ב"גלריה". אם כן, הרמוניה. מדור הרכילות של המוסף "ממון" מדווח כי שר הפנים לשעבר אופיר פינס יהפוך ליחצן (באותו משרד שאליו עבר מי שהיה, משום מה, עורכו הראשי של "מעריב", יואב צור).

איתן הבר נגד העולם | "הארץ" מדווח על יצחק לאור | ותשקיף הכשרת-היישוב חושף את דרכי הקיצוץ ב"מעריב"

השלכות חיסולו של מחמוד אל-מבחוח נותרות בכותרות הראשיות גם בעיתוני הבוקר הזה. לאחר התדהמה והלעג, מגיע תורו של "משבר דיפלומטי". "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ" מדווחים בכותרת הראשית כי שגרירי ישראל בבריטניה ואירלנד זומנו לשיחות בירור על רקע זיוף דרכוני המדינות האלו לצורך מבצע החיסול. יש מי שכותב בכותרת המשנה לראשית כי המבצע "ממשיך להסתבך, והופך לתקרית בינלאומית"; יש מי שמזהיר בכותרת המשנה לראשית כי היחסים בין ישראל לבריטניה "ייכנסו להקפאה עמוקה"; ויש מי שבוחר בגישה שונה. כבר קרו מקרים כאלה [נטילת זהות תושבי ישראל לצורך פעולות חיסול] בעבר, גם עם תושבים זרים בארצות חוץ, והסיפורים הללו ירדו מהכותרות בדרך כלל בתוך יום-יומיים, מרגיע איתן הבר במאמר המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות", מאמר שכולו הצדעה לממסד ואמונה מוחלטת בשליחיו. "באשר לאי-נעימות עם ממשלות", מוסיף הבר, "תנוח דעתנו. הן אמרו מה שאמרו אתמול, וכנראה לא יוסיפו. הן יודעות למה". לגבי כל יתר העיתונים בישראל, בריטניה ואירלנד, ניאלץ להמתין עוד יום-יומיים כדי לראות אם סיפור אחר אכן יתפוס את מקום זיופי הדרכונים וחיסולו של אל-מבחוח. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הנבואה של הבר מגשימה את עצמה כבר הבוקר, וזאת בעזרתו האדיבה של הבר עצמו. במקום כותרת ראשית על זיוף זהותם של תושבי ישראל או שיחות הבירור שיזמו הממשלות הזרות, מופיע המאמר של הבר בראש עמוד השער של העיתון, כשכותרתו מכריזה "מבחן התוצאה". התוצאה שלפיה יש לבחון אם המבצע נחל הצלחה או כישלון, על-פי הבר, היא עצם מותו של אל-מבחוח ולא, נניח, ההשלכות של מותו על יחסי ממשלת ישראל עם ממשלות זרות שדרכוניהן זויפו או ההשפעה שתהיה למותו על הארגון שבו פעל. לאורך כל מאמרו יוצא הבר להגנתם של המוסד והעומד בראשו. "זה לא מחדל, זה הישג מרשים", קוראת כותרת המשנה מעל גוף הטקסט, ומסבירה: "האויב המר מחמוד מבחוח חוסל, ואיש ממבצעי המשימה לא נתפס". במאמר מסביר הבר כי "הפשלה אינה כה גדולה, והשמחה הגדולה, הלא היא השמחה לאיד, מיותרת לחלוטין. אני שמח הרבה יותר מכך שנפטרנו מאויב קשה ואכזרי, האדון מבחוח, שבמשך הרבה שנים חיפשנו את ראשו עד שנדם". אחת לאחת מעלה הבר טענות ביקורתיות שהושמעו מאז נחשפו מבצעי החיסול, ומבטלן. האם היה כדאי להסתבך דיפלומטית עם מדינות זרות בעבור חיסולו של מבחוח? מבחינת הבר התשובה חיובית. הוא מזכיר את האמירה "אין אנשים שאין להם תחליף" רק כדי לשלול אותה. "אין זה נכון במקרה של מבחוח", מסביר הבר. מדוע אין זה נכון? מדוע אין לאיש תחליף? משום שהוא היה, על-פי הבר, "הרוח החיה, מאכער גדול בעולם הטרוריסטי, האיש שידו בכל ויד כל לא בו". ב"מעריב" מופיעה ידיעה תחת הכותרת: "עיתון בריטי: המבצע שרף שליש מכידון" (כידון – יחידת העילית של המוסד). הבר מסרב להתרגש מהמחיר. "כבר נחשפו חוליות של המוסד בעבר [...] ושום דבר לא קרה. הסוכנים עברו מתפקידי לחימה לתפקידי מטה, ובמקומם באו חדשים". ב"הארץ" מדווחים גקי חורי ואבי יששכרוף, בעקבות סוכנות הידיעות מען, כי "דובאי מחזיקה בטביעות רשתית העין של המבוקשים ובכוונתה להפיץ אותן ברחבי העולם באמצעות האינטרפול". את הבר זה לא מטריד. "נכון שמלאכת הזיהוי תהיה קלה יותר אם יונהגו אמצעי זיהוי ביומטריים", הוא כותב, "אבל אם לסמוך על המוח היהודי, גם לצרה הזו יימצא פתרון". על הפרשנים הקובעים כי מדובר במחדל רציני של המוסד כותב הבר כי יש להם "חשבונות זרים ומוזרים" עם "הרודפים מבין אנשי הדממה". את טורו הוא מסיים בברכה "ינוח האדון מבחוח על משכבו, ואנחנו נאמר שלום ותודה לאנשי הסוד והחידה". לתהייה אחת לא מתייחס הבר במאמרו – האם ראוי בכלל שמדינה, המתיימרת להיות מדינת חוק דמוקרטית, תפעיל יחידת חיסול בינלאומית? תהייה זו עולה בעמוד המאמרים של "הארץ", שם קובל גדעון לוי: "הוויכוח היחידי המתפתח אחרי דובאי הוא רק סביב הפשלה, היתה או לא היתה. אבל הפשלה הגדולה באמת היא שהחיסולים הפכו מזמן לנשק לגיטימי, בלי ספקות, בלי שאלות, אפילו בלי לקרוא לילד בשמו – הוצאה להורג". לדעת לוי, אפשר "להסכים לכך שאל-מבחוח היה בן מוות. אפשר גם להבין את יצר הנקם והענישה ואת הצורך להילחם בהברחות הנשק לעזה. [...] אבל אחרי שאל-מבחוח נהרג באמצעות כרית, נותרנו במדינה שלא רק מחסלים מטעמה, אפילו לא מעלים בה כל שאלה בעקבות זאת". הבר, כאמור, לא מסביר במאמרו מדוע יש צורך למדינת חוק להפעיל יחידת הוצאה להורג. כיוון שלא מעלים במדינה שלו כל שאלה מהסוג הזה, מובן מאליו כי אין צורך לענות עליה. גם זו דרך למנוע מהסוגיה העקרונית להגיע לדיון ציבורי. לא רק הבר מתעלם מהשאלה הזו. זאב סגל, הפרשן המשפטי של "הארץ", מפרסם הבוקר טור בעקבות מבצע החיסול. אף הוא לא נדרש לסוגיה המשפטית של הפעלת יחידת חיסול. טורו מוקדש להיבטים המשפטיים של זיוף הדרכונים. בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", מפרסם טור משלו המתייחס גם הוא לזיוף הדרכונים ולא לעצם קיומה של יחידת חיסול. ליאת עזר, כתבת "ישראל היום" לענייני חינוך, מדווחת הבוקר כי לטענת חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שאלות הנוגעות לאלימות מינית הושמטו משאלוני מחקר שהועברו לבתי-ספר ממלכתיים-דתיים. "ההסבר היה שזה עלול להביא רעיונות לילדים", מצוטט מנחה המחקר, ד"ר תום גומפל. ההתעלמות מהמציאות וההשתקה, כביכול מתוך רצון להגן על הקהילה, עולות גם בפרשת הרב מוטי אלון, שבה החליט לפני כשלוש שנים פורום תקנה לטפל בלא פרסום פומבי, מתוך תקווה שהרב ילמד את הלקח ויימנע מלחזור על המעשים המיוחסים לו. "מי שחושב שצריך היה מהרגע הראשון לנהל תחקיר פתוח של המשטרה והפרקליטות לא מבין עד כמה השבר הזה הוא גדול", טוען יועז הנדל ב"ידיעות אחרונות". "איש מהמחנה שאליו [הרב אלון] משתייך לא היה מאמין לתחקיר עיתונאי מעמיק, לעוד הדלפה משטרתית על עבירה מהסוג הזה". מבחר ציטוטים "מתוך פורומים באינטרנט" המלווים את הדיווח על הפרשה ב"ידיעות אחרונות" מדגימים את מה שמוגדר בעיתון כ"הלם בציבור הדתי". הנדל מסביר בטורו כי רוב חובשי הכיפה הסרוגה משלימים כעת עם המציאות לאור העובדה שההאשמות יצאו לא מהעיתונות החילונית, אלא מטעם פורום תקנה. אך כרגיל במקרים של האשמות כלפי מנהיג דת כריזמטי, קיים גם הגרעין הקשה, שנאמנותו רק מתחזקת כתוצאה מההאשמות. הבוקר מתפרסמים דיווחים כי אחד מחברי פורום תקנה קיבל איומים. בעיתון "הארץ" מצמידים לדיווח על הרב אלון דיווח על ההאשמות כי יצחק לאור, הכותב באופן קבוע מאמרים פובליציסטיים לעיתון ורשימות ביקורת למוסף "תרבות וספרות", הטריד מינית נשים במשך שנים. בידיעה מאת ליאל קייזר מסוכמות העדויות שנכללו בתחקיר ששודר אמש בתוכנית "המקור" של ערוץ 10. הידיעה עושה הנחה מסוימת לעובד הקבוע של העיתון. ההאשמה באונס אינה מופיעה בכותרתה או בכותרת המשנה, אלא רק בגוף הטקסט. שטח נרחב מוקדש לתגובת עורכי-דינו של לאור והגופים שבהם הועסק בשנים האחרונות, כולל עיתון "הארץ". יחד עם זאת, ההנחה קטנה למדי. הידיעה אינה מוצנעת (הפרסום, בגודל ראוי, מופיע בראש עמ 5 של העיתון), ועיקר החשדות כלול בה, גם כמה מן המעשים שבוצעו כביכול בדסק החדשות של העיתון. סביר להניח כי עיתון אחר שהיה נקלע למצב דומה היה מנסה להתעלם מהפרשה לחלוטין, להצניע אותה מאוד, או יוצא דווקא בקמפיין הגנתי נלהב. עיתון "הארץ", המתהדר בסטנדרטים מקצועיים גבוהים, לא יכול להרשות זאת לעצמו. אך דווקא בשל הסטנדרטים הגבוהים, הביקורת על התנהלות העיתון בפרשה זו חריפה. בטור ביקורת הטלוויזיה היומי מתייחס לכך אלון עידן. "כיצד יכולים מעוזי נאורות, כגון סם שפיגל והארץ, להעסיק אדם כה חשוך במעשיו", מסכם עידן את השאלה שבפי כל, ומסביר כי "במציאות, שמאלנות אינה ערובה לטוהר מידות, כמו שכתיבת שירים אינה סותרת פוטנציאל להטרדות מיניות [...] חארות יש מכל הסוגים, מכל המינים ובכל המקומות". חארות, כמובן, יש למכביר. אבל עידן עושה לעצמו (ולעיתון) עבודה קלה. השאלה שעולה בהקשרו של "הארץ" אינה כיצד ייתכן שנתגלתה חתיכת חרא בארגון המטיף לערכים הומאניים, אלא כיצד ייתכן שחרא שכזה, לאחר שהתגלה, לא הועף מהארגון בתוך זמן קצר. מצד אחר, אם יעיפו מכלי התקשורת את כל הבכירים שמשפילים את העובדים הזוטרים באופן קבוע כחלק משעשועי האגו שלהם, את כל הגברים השוביניסטים שמעירים הערות מיניות בוטות לנשים שעובדות לצדן, את כל העורכים מהדרגים הגבוהים שמקיימים יחסים רומנטיים עם צעירות המועסקות במערכת – לא יוותר מי שידווח לציבור על מקרים של תקיפה מינית ואונס. ב"גלובס" התפרסמה אתמול ידיעה מאת עירית אבישר, אביב לוי ורון שטיין, שכותרתה: "קרנות המנוף ייתנו להכשרת-היישוב לתמוך בתשלום אג"ח מעריב". החדשות הטובות, מבחינת "מעריב", הן שבשל כך תוכל כנראה החברה לשלם בעוד כשבועיים למחזיקי אגרות החוב שלה כ-30 מיליון שקל, חרף העובדה ש"נכון לסוף הרבעון השלישי היו בקופת החברה 2.1 מיליון שקל בלבד". החדשות הטובות פחות הן כי בעתיד לא תוכל הכשרת-היישוב להזרים עוד מיליונים רבים לחברת-הבת "מעריב". "גם לאחר תשלום האג"ח", מזכירים הכותבים, "יישארו למעריב לא מעט חובות. נכון לסוף ספטמבר 2009 עמד סך חובותיה לבנקים על 166 מיליון שקל, נוסף לחובות לחברה-האם בסך של 28.9 מיליון שקל". בהמשך הידיעה מפורטים כמה ממהלכי הקיצוץ שעברו על "מעריב" בתקופה האחרונה. הוצאות השכר, כך מדווח, ירדו בשנה האחרונה ב-39 מיליון שקל, כ-16%. התוצאה המרשימה הזו (מבחינת רואי-החשבון, לא מקבלי השכר) התאפשרה הודות לירידה של 18% במספר העובדים, אבל גם הודות למעבר של עובדים רבים מהעסקה במשכורת קבועה, עם תנאים סוציאליים, לתשלום על-פי שעות בלבד. "אם בדצמבר 2007 הועסקו 1,143 עובדי קבוצת "מעריב" במשכורת קבועה, הרי שבספטמבר 2009 ישנם רק 343 עובדים כאלה. ואם בסוף שנת 2007 רק 57% היו עובדים לפי שעות, הרי שבסוף ספטמבר חלקם מתוך סך העובדים כבר הגיע ל-84%", נכתב בידיעה. עוד מצוין כי שכרה של מנכ"ל "מעריב", אווה מדזיבוז, עומד על 60 אלף שקל בחצי הראשונה לכהונתה בתפקיד. "החל מאפריל הקרוב יועלה שכרה החודשי של מדזיבוז ב-16.5% ל-70 אלף שקל, וזאת נוסף לתנאים הסוציאליים, שווי שימוש ברכב והחזר הוצאות להם היא זכאית". בשער "כלכליסט" מתפרסם הבוקר טור מאת יואל אסתרון וגלית חמי, המו"ל והעורכת של העיתון, לרגל מלאת שנתיים להוצאת הגיליון הראשון. "בגיליון מס 1 של כלכליסט, ב-18 בפברואר 2008, היום לפני שנתיים, הבטחנו לחבר את ישראל לכלכלה", מזכירים ראשי העיתון ומגדירים את העיקרון המוביל אותם: "התוכן הוא המלך. והמלך חייב להיות חכם ופשוט, נגיש וידידותי [...] הבטחנו להביא לכם תועלת ממשית בעיתון מאיר עיניים, ועשינו כמיטב יכולתנו לא לאכזב אתכם". טורי סיכום שכאלה נפוצים בעיתונות. פחות נפוצים מיזמים כמו זה שמתפרסם הבוקר בעמודים 21–30 ב"כלכליסט". העיתון מקדיש עשרה עמודים למפגן כוח עצמי, המלקט את מיטב התוצרת מתריסר החודשים שחלפו מאז חגיגות השנה לעיתון הכלכלי. נורית רוט מדווחת ב"דה-מרקר" כי השופט בדימוס אליהו וינוגרד קבע אתמול כי עיתון "הארץ" יוכל למכור את מניותיו בחברת וואלה בלא אישור מבזק-בינלאומי, המחזיקה אף היא במניות החברה. במדור הרכילת של ליאורה גולדנברג-שטרן במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווח כי סולימן א-שאפעי, הכתב המפוטר של חדשות ערוץ 2, מנהל מגעים עם חברת החדשות של ערוץ 10. במלאת חמש שנים למותו של דודו גבע, מבחר מיצירותיו מתפרסמות מחדש בין עמודי עיתון "העיר".

הסעיף שיחייב את חשיפת מממני הקמפיינים אושר פה אחד • יו"ר ועדת החוקה גלעד קריב, שיזם את המהלך: השינוי ימנע פייק ניוז, בפעם שעברה נתניהו תקע את המהלך • הסנקציות למי שיפר את החוק: עד חצי שנת מאסר וקנס כספי

ברקס קטן לקמפיינים האנונימיים ולבוטים? רגע לפני פיזור הכנסת הצליח יו"ר ועדת החוקה של הכנסת ח"כ גלעד קריב (עבודה) לאשר בקריאה שנייה ושלישית את התיקון החשוב לחוק התעמולה, שיחייב את חשיפת הפרטים של מי שיממנו מודעות בכל אמצעי תקשורת, כולל הרשתות החברתיות. לדברי קריב, התיקון הזה עבר הודות לחוסר העירנות של מי שניסה לתקוע אותו בעבר – ראש האופוזיציה בנימין נתניהו. חוק דרכי תעמולה שנדון בחודשים האחרונים בכנסת נראה תקוע בהילוך סרק. אבל בצמוד לתיקוני החקיקה הנוגעים לוועדת הבחירות המרכזית, הצליח קריב להכניס את התיקון החשוב שיחייב כל משפיען רשת מטעם מפלגה לחשוף אם הוא מקבל כסף. זהו חוק תקדימי שיחייב שקיפות בתעמולה בכל מדיום קיים או כזה שטרם נברא. קריב מסר ל"שקוף" כי "החוק החדש בולם תעמולת בחירות לא שקופה, הפצת פייק ניוז על ידי מפלגות בסתר ומתקפות בוטים ממומנות". בחודשים האחרונים נראה כי זה די חסר סיכוי. שאלנו את קריב כיצד זה קרה? "גיבשנו קודם הסכמה מקיר לקיר בקואליציה, וכן גם עם המשותפת, ודאגנו לכרוך את העניין בתוך חקיקת הבחירות הכללית, שהיה ברור שצריך לסיים אותה עוד באותו היום", אמר. "לשמחתי, בניגוד לשנת 2018, נתניהו היה פחות ערני ומיודע לעניין – משום שלפני כארבע שנים הוא זה שמנע את קידום השקיפות בתעמולת הבחירות". "מדובר בשינוי חשוב בדיני הבחירות, שימנע תופעות מסוכנות של הפצת פייק ניוז, של שימוש בבוטים ושל הטיה של הבחירות באמצעות כסף, שרובו הוא כסף מקופת הציבור", אמר קריב כשהציג את החוק במליאה. "הכנסת ה-20 עסקה בזה, אבל העיגון בחוק נמנע ברגע האחרון ממש על ידי גורמים בבית הזה שביקשו ככל הנראה לנצל את החוקים הפסולים והמסוכנים האלה". למה הוא התכוון? ב-2018 נתניהו הורה למי שהייתה אז שרת המשפטים, איילת שקד, וליו"ר ועדת החוקה דאז ניסן סלומיאנסקי, לעצור את קידום הרפורמה, בטענה שהוא רוצה ללמוד את הנושא. אך ההערכה הייתה שהוא חושש מהפגיעה של הרפורמה בקמפיין שהוא ביקש לנהל. בנוסף לסעיף השקיפות שנוסף, באותו מהלך בשבוע שעבר בוטלה גם חקיקה ארכאית שאוסרת על שימוש בכלי טיס בתעמולת הבחירות, והגבלות על גודל המודעות. התיקון עבר פה אחד במליאה. האם יש ענישה בחוק החדש שתרתיע את המפלגות ואת מפיצי הקמפיינים? "כן", מספר לנו קריב. "החוק מסמיך את ועדת הבחירות לצווי מניעה ויש שם גם סנקציות פליליות של עד שישה חודשי מאסר או קנס של עד 29,200 שקלים". הסעיף שאושר יחייב כל מפיץ בתשלום של מודעה לשאת את שמו ומענו של האדם שהזמין אותה וגם את מי שהוא פועל מטעמו. קיבלת כסף או שילמו לך? חשוף זאת. הסעיף מנסה לכסות את כל האופציות, גם אלה שטרם נולדו – הגדרת המילה מודעה אמורה לכלול כל סוג של מסר בכל פלטפורמה – סרטון, מסרון או פוסט. האם שרשרת ענברים מאיימת על נתניהו במירוץ לראשות הליכוד? בקבוצת אמהות אחת ברמת גן והסביבה עשרות תגובות קוראות לשרשרת ענברים לעמוד בראשות הליכוד.זה מה שקרה שם: pic.twitter.com/qiAX2n3SrQ חוק הבחירות (דרכי תעמולה) בישראל נחקק בשנת 1959, ועבר שינויים קטנים בלבד לאורך השנים. בשנים האחרונות נוצר מצב מסוכן שבו הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר, אך החקיקה תקועה. בשטח נוצר ואקום שמאפשר לכל אחד לעשות כרצונו, ללא השלכות. נשיא המדינה הקודם ראובן ריבלין יחד עם יו"ר ועדת הבחירות הקימו בשנת 2017 את ועדת בייניש שנועדה להמליץ על תיקונים לחוק כדי להתמודד עם האתגרים שמציבה בפנינו ההתפתחות הטכנולוגית. אחת ההמלצות העיקריות של הוועדה הייתה להגביר את השקיפות כדי לצמצם את ניסיונות המניפולציה שמפעילים עלינו ברשתות החברתיות. ההבנה הייתה שהרגולציה העצמית של פייסבוק לא מספיקה ואפשר לעקוף אותה בקלות יחסית. בזכות התיקון שעבר ממש ברגע האחרון, אפשר לקוות שמערכת הבחירות הקרובה תהיה מעט נקייה ושקופה יותר. נמשיך לעקוב.

עונת הכדורגל נפתחה ומוספי הספורט מתעוררים | "הארץ" מחדש, "מעריב" משמר, "ידיעות" צולע, "ישראל היום" נכה | והערוץ הראשון לא מסכים לטפל בנקודת התורפה של נבחרת השדרים שלו

פתיחתה של עונת הכדורגל מתאפיינת במדורי ספורט הרעבים להתחדש. את הגלגל כבר המציאו, עכשיו עובדים על שדרוגים. אלא שיום ראשון השבוע לא הביא בשורות גדולות. הסיקור נותר כבעונות קודמות. "הארץ" חידש קצת, "מעריב" המשיך באותו קו, ב"ידיעות אחרונות" שינו בשוליים, אבל רשמו פתיחה די צולעת. זה החל בשער אנמי. למרות הכותרת המבטיחה, "פתיחה סוערת", דרמה לא נראתה שם: תצלום משעמם ולא מפוקס של כוכב המחזור, המאמן אלי גוטמן. פספוס גדול של צלם המשחק, שהשפיע גם על העריכה. שני השערים האחרים היו טובים בהרבה: ב"הארץ" הלכו על תקריב של איתי שכטר אוחז ברגלו הפגועה עם כותרת טובה, "שוק על ירך", שכוונה גם להפסד של הפועל תל-אביב. שער "מעריב" היה הטוב והחד מהשלושה: צילום של גוטמן ושכטר לאחר פציעת השחקן, כשהתסכול נשקף מפניהם. הכותרת "זו מתיחה?" היתה דו-משמעית גם כאן: מתיחת השריר וההפסד המפתיע. ב"ידיעות" התאוששו מהשער הסתמי בעמודים 3-2. בכפולה הפותחת בלט איור של ליאו אטלמן: תחרות ריצה שבה אלי גוטמן מפגר אחרי מאמני מכבי חיפה ותל-אביב, שמדרבנים את עצמם ב"זה הצאנס שלנו". אני חסיד של איורים כהבעת דעה משעשעת. האיור ב"ידיעות" היה תיאור של תמונת מצב וחסר היה הוויץ הממזרי שיעניק גם אמירה. היו גם נתונים סטטיסטיים בעזרת אינפוגרפיקה, יומן אירועי השבוע וטורים של הפרשנים המובילים, עמיר פלג ואמיר אפרת. כפולה מעניינת, למרות טעות של פלג, שכתב כי ואליד באדיר לא יוכל לשחק בגומלין של הפועל תל-אביב מול זלצבורג, ועל סמך הטעות תקף את גוטמן על ששיתף את "הקשיש". ב"מעריב" המשיכה הכפולה הפותחת באותו עיצוב ותוכן מהשנים האחרונות: שני טורי דעה, תצלום השבת, סטטיסטיקות, ציטוטים בולטים ותוכניות היום בטלוויזיה. החידוש הבולט: אל טבלת הליגה צירפו את מצב הנקודות אחרי הקיזוז בסיום העונה. כאוהד הפועל רמת-גן, שפתחה במינוס שבע נקודות בגלל עבירות תקציב, העניקה התוספת פרופורציה לעונש: הפער לאחר המחזור הראשון בינה ובין חוף מבטחים הוא שלוש נקודות בלבד. אחרי דרמת הקיזוז של העונה שעברה, איך לא חשבו על זה בעיתונים האחרים? ב"מעריב" המשיכו גם עם טעות משנים קודמות: מיהרו לפרסם את נבחרת המחזור, אף ששני משחקים התקיימו בימים ראשון ושני, אחד מהם המשחק המרכזי. נבחרת כזו מסורסת מראש ואין לה ערך. אם כבר, שישנו את הכותרת ל"נבחרת השבת". הכפולה הפותחת ב"הארץ" סיקרה את ההפסד המפתיע של הפועל תל-אביב והצליחה לעורר עניין: סיפור המשחק, הידיעה החדשותית, טור דעה, תצלום אקשן גדול, טבלה, קצת סטטיסטיקה, וגם "משפט שדה": טור עם חמש קטנות על המחזור. "הארץ" הציג כמה חידושונים. המעניין ביותר הוא הוויתור על ציונים לשחקנים. הענקת הציונים שנויה במחלוקת זה שנים רבות. לא מעט כתבים המסקרים קבוצות מצפרים את השחקנים המשתפים איתם פעולה ומחמירים עם היתר. ב"הארץ" קיבלו החלטה עקרונית אמיצה, עם מחיר לצדה: ללא ציונים הופכת טבלת ההרכב למשעממת. ב"הארץ" ניסו לרכך בעזרת קטיגוריות נוספות למשחק - האירועים הבולטים, "הטוב" ו"הרע", בדומה ל"מעריב". ב"ידיעות" ויתרו על "דבר האוהד" בסיום משחק והגדילו את בוקסת הציונים. נוסף לציון זכה כל שחקן למשפט קצר שסיכם את יכולתו. קצת מופרך, מאחר שאף עיתונאי אינו מסוגל לזכור מה עשו 22 שחקנים במשחק. בעונה שעברה נתקלתי לא פעם ב"ידיעות" בחוות דעת של הכתב שסתרה את הציון. כך גם השבוע: על שלו מנשה מבני-יהודה נכתב, "הוא שיחק בכלל?". חוות דעת כזו אמורה להעניק לשחקן ציון 4 ומטה, אלא שמנשה קיבל 5. ב"ידיעות" המשיכו את ביקורת הפתע מהעונה שעברה, סוג של מדור צרכני. הפעם התלבשו על מחירי הכרטיסים המופקעים בנתניה. זו יוזמה חשובה, וחבל שב"ידיעות" לא הרבו לפרסם אותה במהלך העונה שעברה. הנפילות במחזור הפתיחה ב"ידיעות" היו משמעותיות. טבלאות של ליגות הן קודש הקודשים. אסור לטעות בהן. כמעט בכל מערכת יש מגיה מיוחד לכך. נראה שב"ידיעות" ויתרו עליו הפעם. בטבלת ליגת הנוער היו הפרשי השערים הפוכים, ובטבלת הליגה הלאומית לא היה זכר להפחתת תשע הנקודות מאחי-נצרת. על טבלת הליגה האנגלית הם ויתרו משום מה. עריכה רשלנית של עמוד הידיעות העיקרי (הפועל תל-אביב, בית"ר ירושלים, הפועל חיפה ועוד) הותירה טעויות הגהה ושכתוב מחפירות. בכותרת המשנה אפילו לא טרחו לציין את התקרית בין גוטמן לשחקן דני בונדר, אף שזו הופיעה בגוף הידיעה. הסיפור הפך במהלך יום ראשון לזירת התנגחות חמה בין האתרים. ביום שני הדגישו ב"ידיעות" שהסיפור פורסם קודם אצלם, אבל עובדה שהם לא הבליטו את התקרית. מלבד זאת, כותרות למשחקים כמו "עלו והצליחו", "טעם של החמצה" או "מכת פתיחה" משומשות כמו הנעליים של השחקן הוותיק בליגה. הגיע הזמן ליותר יצירתיות ברחוב מוזס, למרות הטירוף של מוצ"ש. טיפים אפשר לקבל מהקולגות בקרליבך. מ"הארץ" אפשר לצפות ליותר יצירתיות בכתיבת המשחקים (לא כולל ניר צדוק בסיקור המשחק בין מכבי תל-אביב למכבי חיפה ביום שני). משונה לקרוא טקסטים שבלוניים במקום שמתנהל ברוח שונה מהיתר. מצער לסיים השוואה נוספת בין העיתונים עם התלונה הרגילה על "ישראל היום". בעיתון שמתגאה בחיבוק שהוא מקבל מהמדינה ממשיכים לא לספור את אוהדי הספורט. ביום שאחרי פתיחת העונה זרקו לבן החורג שלהם חמישה עמודים ורבע, שניים מהם הוקצו לסיקור משחקי השבת ועוד שלושת רבעי עמוד לקראת המשחק המרכזי (לפחות סיפור טוב; ראיון עם אלירן עטר ממכבי תל-אביב). פחות ממחצית הכמות לעומת "הארץ", פחות משליש לעומת "ידיעות" ו"מעריב". הביזיון נמשך. העונה החדשה יצאה לדרך גם בשידור המשחק המרכזי בערוץ הראשון. "הרכב מנצח לא מחליפים", נכתב בהודעה לעיתונות מטעם רשות השידור. בידיעה נאמר כי הנהלת רשות השידור החליטה כי הנבחרת שהובילה בהצלחה את שידורי המונדיאל תוביל גם את המשחק המרכזי. החידוש לעומת העונה שעברה הוא שילובו של השדר מאיר איינשטיין ביותר משחקים, במקביל לשדר הבית עמית הורסקי. נוסף לכך רועננו עמדות הפרשנים שלפני המשחק ובמחצית. אל אבי רצון אמור להצטרף אביעד פוהורילס, ובמשחק השבוע פירשנו מוטי איווניר ואלון מזרחי. רק עמדה אחת לא רועננה: פרשן המשחק. מאות טוקבקים מוחים ומגדפים, פקסים, טלפונים ומסרונים לערוץ הראשון ולמנהליו לא הצליחו לגרום לרענון העמדה החלשה ביותר של אותו הרכב מנצח. קבלו את דני נוימן, הבאנקר של רוממה. הצופים מאיימים להפעיל העונה את ה-mute מדי שבוע לשעה וחצי. לחברים של נוימן, אותם פוליטיקאים קטנים שמתעקשים לקבוע לערוץ הממלכתי מי יהיה פרשן הבית, זה לא מזיז. עוד באותו נושא – דוד רוזנטל בוואלה. בוואלה פירסמו כתבה על מיכאל באלאק, תוך הדגשה שהוא נואף עם נשות חבריו. לא ברור למה השתמשו בלשון רבות, אם בכתבה הזכירו רק מקרה אחד. למה ב-nrg ממליצים לקוראים לעבור לבלוג של רון עמיקם, אם הוא לא פעיל כבר שלושה חודשים וחצי?

איזה עיתון ניצח בקרב הפרסום הראשון של זהות מאמן הנבחרת? אף אחד מהם. יש רק מפסיד ברור: הקורא, שנחשף בעל-כורחו לקרבות אגו טיפשיים, ולא זכה להתנצלות על כל המידע המוטעה שהוזן בו

בשעה טובה יש מאמן לנבחרת ישראל: לואיס פרננדס. בורסת השמות מתפוגגת, התגרנים מקפלים את השלטים, ובשטח נשארים שני ניצים שמתעקשים להכריז שהם הזוכים בכל הקופה. קבלו את "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בקרב הקלאסי: למי יש ראשון יותר. מאז החלה עיתונות הספורט בארץ, לפני למעלה מחצי שנה, במסע הבחישות לתפקיד, פורסמו בתקשורת עשרות שמות של מועמדים. רבים מהפרסומים היו תוצאה של ספקולציות של מקורבים ואינטרסנטים. מרגש לראות איך עיתונות הספורט מלבלבת במצבים כאלה. כאן כולם מכירים את כולם, כולם חברים של כולם, וכולם חותרים תחת כולם. בעיתונות תגרנית שנעה בין קונספירציות להפרחת הבטחות מדומות, במצב שבו פיקציות הופכות לניוז בלי שום היסוס, במטווח של ירי אוטומטי שבו גם צלפים עיוורים מרגישים שווים בין שווים, במציאות כזו – להכריז בסופו של יום על ניצחון, כמוהו כהכרזה על נצחון פירוס. ובכל זאת, "ידיעות אחרונות" בחר לעטות על עצמו משום מה את גלימת המנצחים: ביום שני פורסמו בשער מדור הספורט צילומים גדולים במיוחד של השער ושל הכותרת שבישרו על פרננדס כמועמד הוודאי. כותרת המשנה בשער יום שני טפחה על החזה במקצב עליז: "לפני שבועיים נחשף בידיעות אחרונות כי לואיס פרננדס יהיה המאמן של נבחרת ישראל. אתמול הוא נחת בארץ והמינוי סוכם". זר נרקיסים ענק ל"ידיעות אחרונות" על מפגן הנרקיסיזם, עם סקופ שלא באמת הפיל מישהו מהכיסא. יש רק שתי בעיות עם הכרזת הניצחון: 1. "מעריב" הקדים אותם בשבועיים. 2. לאן נעלמו המועמדים האחרים שכתבי "ידיעות" בישרו עליהם לאורך התקופה? תזכורת: בראשית הדרך המליץ אמיר אפרת, פרשן "ידיעות אחרונות", על אייל ברקוביץ לתפקיד המאמן. ב"ידיעות" הריצו את השם הנוצץ כמה ימים, מה שלא הפריע השבוע לאפרת לכתוב על פרננדס: "האיש הנכון במקום הנכון". ומה עם ברקוביץ, הוא הפסיק להיות נכון? זה אותו "ידיעות אחרונות" שבספטמבר 2009 שמח לבשר, בלעדית כמובן, כי אברם גרנט סיכם על אימון הנבחרת בתום חוזהו של קשטן. בתור כיסוי תחת פירסמו באותיות הקטנות שזה תלוי בכל מיני דברים, אבל הכותרת נוסחה כך שבבוא היום תוכל להתפרסם תחת החותמת "אנחנו היינו קודם!". השבוע, יום לאחר מינויו של פרננדס, פירסמו ב"ידיעות" את השמות שהתחרו בבורסת המועמדים בחצי השנה האחרונה. ברקוביץ, משום מה, נפקד. מדוע? הוא לא היה שם בולט בבורסה? הוא לא כינס מסיבת עיתונאים שגרמה לסערה? הוא לא היה המינוי ש"ידיעות אחרונות" ניסה להריץ? הלאה: בעיצומה של ההתלהבות סביב מועמדותו של ברקוביץ, הגיע ספורט "הארץ" ושפך מים על המדורה לאחר שפירסם ב-12.10.09 כי יו"ר ההתאחדות החליט על מינויו של מאמן זר. באשר לפרננדס, "מעריב" היה למעשה הראשון שפירסם ב-23.2.10 את מועמדותו של המאמן הצרפתי. "ידיעות" צץ שבועיים אחר-כך (7.3.10) בכותרת חד-משמעית על פרננדס. "מעריב", בתגובה, פירסם מיד שהוא היה קודם. כותרת המשנה של אותה ידיעה ב"מעריב" אמרה: "פרננדס יחליף את קשטן בנבחרת הלאומית, במידה שייענה בחיוב לחוזה שיוצע לו. גלגולו של מינוי: מהפרסום במעריב ועד להבנות בין חברי ועדת האיתור [...]". שימו לב לניסוח המשונה: התהליך החל קודם ב"מעריב", ורק אז נכנסו בהתאחדות לפעולה. ברור. השורה התחתונה היא שאין מי שפירסם ראשון את הסקופ הלא באמת מרעיש. מרגע ש"הארץ" הודיעו שיש מאמן זר על הכוונת, ריחף באוויר גם שמו של הצרפתי, שמכיר את הכדורגל הישראלי מהתקופה שבה אימן את בית"ר ירושלים לפני כשלוש שנים. מבחינתי, אחוזי הראשוניות צריכים להתחלק כך: "הארץ" 15, "ידיעות אחרונות" 40, "מעריב" 45. אף אחד לא עובר את אחוז החסימה, ו"ידיעות" מוזמן לפרסם תיקון לשער: "לפני שבועיים נחשף חלקית עד חלקית מאוד בידיעות". אגב, כדאי לשים לב שרק העיתונים מתחלקים בעוגה. כל אתרי ה"פרסום ראשון" נותרו מאחור וברווזים דלוחים בידיהם. המירוץ להצלחות מפוקפקות כמו פרסום ראשון בדבר זהותו של מאמן הנבחרת נע בין מגוחך לעצוב. מגוחך, כי לזרוק עשרים שמות לאוויר ואחר-כך להתהדר בשם שעלה בגורל זו חוכמה קטנה. מדוע העיתון שהכתיר את עצמו לא הזכיר את הפלופים שלו עם כל השמות האחרים שפירסם? ועצוב, כי לחגוג עם "כפי שפורסם אצלנו" בגודל השמור לאירוע של הפלת ממשלה זה עניין שמעסיק שני אנשים וחצי במערכת אחת, שמשחקים בגינוני כבוד מול שני אנשים וחצי במערכת מתחרה. למי מהקוראים באמת אכפת איפה זה פורסם קודם? מי מהקוראים הכי נאמנים זוכר איזה עיתון פירסם בזמנו ראשון את מינויו של דרור קשטן למאמן הלאומי? מי פירסם ראשון את המינוי של אברם גרנט, של ריצרד נילסן או של שלמה שרף? למה ענייני אגו של עיתון, שירה באפלה ופגע בטעות אחרי שרשרת החטאות, צריכים להיות חלק מרכזי של האייטם עצמו? להערכתי, קוראים רבים היו מתרשמים הרבה יותר ממדור ספורט שלצד ההצלחות היה מפרסם גם את הנפילות שלו, למשל צילומי כותרות עם השמות שלא הפכו למאמן הלאומי, תחת לוגו אדום "לא כפי שפורסם בעיתוננו", בתוספת התנצלות על ההטעיה. תראו למשל את ההתנצלות הזו, שפורסמה על שער העיתון "Star Press" אחרי שנפלה טעות והעיתון התבלבל בין שני מועמדים בעלי אותו שם – טום קולינס – שהתמודדו על תפקיד מנהל האתלטיקה של קולג ביוטה. ההתנצלות עצמה ארוכה מאוד, הנה תמצית: "פישלנו. ולטום קולינס – אנחנו מצטערים. מה שדווח אתמול בעיתון ובאתר שלנו היה טעות. [...] יותר משזו התנצלות, זהו הסבר, מאחר שזהו העיתון שלך, ואנו חייבים לך הסבר [כאן בא הסבר ארוך ומפורט על העבודה העיתונאית שנעשתה ושהובילה לבסוף, בכל זאת, לפרסום טעות]. בשורה התחתונה: היינו צריכים להתקשר לטום קולינס מלכתחילה כאשר שמענו את השמועה הראשונה. היינו צריכים להיזהר יותר בדיווח שלנו [...] לא ההתנצלות הזאת ולא ההסבר יכולים למחול על הטעות". בתקשורת הספורט הישראלית היהירה אין מצב להתנצלות כל-כך גורפת וכנועה. אצלנו זה נגמר ב"הבהרה" צנועה בתחתית עמ 10, ליד מודעת אבל ומתחת לאייטם על ענף זניח, מיקום שעליו מרבית הקוראים מדלגים ביעף. ב-14.2.10 הוקדש שער מדור הספורט ב"ידיעות אחרונות" לטור של עמיר פלג, שליגלג על כל שמות המועמדים שהתפרסמו, וסיים בשיר מאת עלי מוהר "ואלה שמות", כשהוא מזכיר שלושים שמות של ברווזים ומלפפונים. והנה בסוף, ברווז אחד נפל וצלף חצי עיוור בעיתון של המדינה מיהר לנפנף בו לעיני כל: "יש, פגעתי!".

מאז הקמת המדינה ועד 1999 נסגרו בישראל 44 יומונים, מהם 33 בעברית ו-11 בלועזית; מאות, אם לא למעלה מכך, שבועונים, ירחונים וכתבי-עת שבקו חיים. על העיתונים של המדינה שלא זכו להגיע לחגיגות שנות ה-60

עצוב לקרוא את הגיליון האחרון של עיתון שנסגר. מחר יכסה האבק את כתמי הקפה בדסק, מכונת הדפוס תיעצר, והקוראים המעטים שעוד שרדו לא ימצאו את העיתון שלהם בתיבת הדואר או בקיוסק. בינתיים עוד מתקתקים במערכת שורות אחרונות. במרץ 1995, רגע לפני שהלך לעולמו "על המשמר", שבראש עמודו הראשון הופיע הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות העמים", פירסם המוסף השבועי שלו, "חותם", גליון פרידה. "השאירו חותם", היתה הכותרת. זה היה כמו קיבוץ קטן, הספיד אלכס פישמן, שהספיק מאז להיות ב"חדשות" (ולעזוב אותו טרם סגירתו), ב"מעריב" ועכשיו ב"ידיעות אחרונות". עמוס אילון, לימים איש "הארץ", כתב: "היו בו חדשנות טכנית, חריצות ונקיון כפיים שקשה למצוא בעיתונים אחרים". "על המשמר", העיתון שביכה את שקיעת "שמש העמים" כשסטלין מת ב-1953 ושימש במשך שנים ערוץ הזנה יומי כמעט בלעדי לאנשי הקיבוץ-הארצי של רוח התנועה ודוגמות "הקולקטיביות הרעיונית", עורר בנשימותיו האחרונות גם שורה של מטאפורות בטחוניות. "למרבית אנשי הדור שלי שעסקו בפובליציסטיקה היה על המשמר נושאת המטוסים שממנה המראנו כולנו", כתבה הסופרת שולמית הר-אבן ז"ל. אמנון אברמוביץ השווה את העיתון ל"בסיס הטירונים" של רבים מכתבי העיתונות הישראלית. אלא שככל שהתרבו יוצאי העיתון בעיתונים אחרים, התכווץ בהתמדה מספר הקוראים. ערב סגירתו היו ל"על המשמר" כ-10,900 מנויים ביום, מהם 6,500 בעיר ו-4,400 בקיבוצים. איך סוגר עיתון את עצמו? "ניסינו", כתב רון בן-ישי ב-21 במאי 1996 בגיליון האחרון של "דבר ראשון", פרפור הגסיסה האחרון של יומונה המפואר של ההסתדרות, ששרד מאז 1925 פילוגים ומלחמות, מאורעות ומהפכים. החלום הגדול של ברל כצלנסון, העיתון שמעל דפיו נעץ דוד בן-גוריון את שיניו הפובליציסטיות בכל יריביו מימין ובעיקר משמאל, לא הצליח לתעד עבור קוראיו את ראשיתו של האלף השלישי. הקוראים הזדקנו והלכו לעולמם, הלהט הפולמוסי דעך, התפוצה ירדה, המודעות התכווצו, הבנקים לחצו. "דבר ראשון", הגרסה המחודשת של עיתון ההסתדרות, נסגר חצי שנה אחרי שירש את "דבר" הוותיק. "בחברה הישראלית של שלהי שנות התשעים, ערכים זה טור הזכות במאזן הרווח וההפסד של חברה הנסחרת בבורסה", כתב בן-ישי, "ציונות כבר מזמן אינה סחורה". בימי השיא, באמצע שנות החמישים, הגיעה תפוצת "דבר" לכ-38 אלף עותקים ביום, מספר דומה לעותקי "ידיעות אחרונות" שנמכרו באמצע השבוע, כמחצית מתפוצת "מעריב" באותם ימים. בן-ישי כתב בדברי הפרידה שבפברואר 1996, חודשים אחדים לפני היעלמו של "דבר ראשון", הגיע מספר המנויים ל-12 אלף, אבל ככל שתכפו הדיבורים בצמרת ההסתדרות על סגירתו הסופית, נמלטו ממנו אלפי מנויים. "כמו עץ גדול שמילא את הנוף, ופתאום נכרת ומקומו נשאר ריק", כתב יזהר סמילנסקי (ס יזהר) באותו גיליון האחרון של "דבר ראשון". "עצוב שהנה נסגר דבר, עצוב שאין לו מקום ואין חפץ לאופן דיבורו. ואין מנוס כנראה לראות שפני הדור כפני דברו". מפא"י, המפלגה שהובילה את המאבקים להקמת המדינה ולביסוסה, ונשארה בשלטון ברציפות עד 1977, היתה עתירת ניסיון בפרידה מקוראים. ב-1948 נאלצה לסגור את עיתון הערב שלה "חדשות הערב" לאחר שנתיים בלבד, בשל העדר קוראים ומקורות הכנסה. במקומו הקימה את "הדור", שאמור היה להסתער על הרחוב להתחרות בעיתוני הערב של אותם ימים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אלא שאחרי שבע שנים של משברים, חילופי עורכים, בעיות תקציביות ועימותים בחזית הרגישה שבין דרישות מנגנון המפלגה לאתוס המקצועי של מערכת העיתון, נסגר גם הוא ב-1955. בפרידה מן הקוראים הוסברו הקשיים הכספיים והובעה תקווה שהפסקת הופעת העיתון היא אולי "לתקופת זמן מסוימת", פסק זמן להתארגנות מחדש על הספסל, אבל מאז נותרה המפלגה ללא עיתון משלה. ב-31 בדצמבר 1965, כשהופיע הגיליון האחרון של "הבוקר", יומון מפלגת הציונים הכלליים, שהיתה אז חלק מהמפלגה הליברלית, כתב העורך גבריאל צפרוני: "הבוקר היה חייל בשדות הקטל הרעיוניים של אחת התקופות הנאדרות והאיומות בעמנו ובארצנו. כוחו לא עמד – ונפל. אנו נפרדים בתודה על האמון שהוענק לנו כל השנים. אנו נועלים את שערנו באמונה שקורבננו נרצה ויירצה. שלום!". "הבוקר" אמנם נחשב לעיתונם של אנשי עסקים ובני המעמד הבינוני הגבוה, והוקם ב-1935 על-ידי "החוגים האזרחיים" כדי להתמודד מול כוחו התקשורתי של השמאל, שהתבטא בעיקר ב"דבר", אבל הוא עצמו לא חדל להיאבק על קיומו. העיתון, כך כתב חוקר התקשורת ד"ר מרדכי נאור, שתיעד את תולדות העיתון במאמר בכתב-העת לתולדות העיתונות "קשר" (שממשיך, אגב, להופיע), סבל רוב שנותיו מהעדר בסיס כלכלי איתן, ולא אחת עמד בפני סגירה מסיבות כלכליות. באותו בוקר שבו נפרד "הבוקר" מקוראיו נעצרו גם מכונות הדפוס של עיתון מפלגתי אחר, "חרות", יומון תנועת החירות, שראה אור מאז 1948, בליווי הסיסמה "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחירות האדם". "אין שום חרפה להודות כי בטאונה של מפלגה מפסיק את הופעתו מחמת קשיים כלכליים", כתב מנחם בגין בדברי הפרידה. שני העיתונים נסגרו לאחר התגבשות גח"ל – גוש חירות ליברלים (לימים הליכוד) – והגוש החדש הביא לעולם עיתון יומי משלו, "היום". זה היה סוג ייחודי של הכלאה בין עסק פרטי לביטאון תנועתי, אלא שגם הוא לא האריך ימים ונסגר ב-1969. כל העיתונים הללו נמנו עם הזן שהלך ונעלם: העיתונות המפלגתית. "מפלגה ללא עיתון היא כמפלגה אילמת", אמר פעם עורך ה"צופה" שבתאי דניאל. "הצופה" נאלץ להיבלע בתוככי "מקור ראשון", אבל ניצל מגורלם של כל העיתונים האחרים מסוג זה, למעט עיתוני המפלגות החרדיות. על מותם של עיתוני המפלגות כתב פרופ יורם פרי, בעצמו עורך "דבר" לשעבר, כי כשבגרה החברה וישראל חדלה להיות "מדינת מפלגות", השתנתה התרבות הפוליטית, ובהעדר קהילות פוליטיות לא היה עוד צורך בדף קשר פנימי, והמידע המפלגתי החל זורם לכלי התקשורת ההמוניים האחרים. "למרחב" של מפלגת אחדות-העבודה היה בדיוק כזה, עיתון שנולד מן הפוליטיקה המפלגתית ומת אל תוכה. הוא הוקם ב-1954, כאשר לאנשי הקיבוץ-המאוחד נמאס מן הצנזורה של אנשי השומר-הצעיר ב"על המשמר" בימי מפ"ם המאוחדת (1954–1948), עת מאמרים של יצחק טבנקין וישראל גלילי נפסלו לפרסום. הקמת "למרחב" היתה תוצאה של המשבר הפנימי במפלגה המאוחדת ובאותה עת החריפה אותו, עד ששתי המפלגות נפרדו והעיתון החדש היה לבטאון המפלגה העצמאית החדשה-ישנה, אחדות-העבודה. הוא התקיים 17 שנה, שבהן מילא תפקיד עיתונאי, פוליטי ואף תרבותי חשוב, הודות למוסף הספרותי שלו "משא", שבו כתבו מהבולטים בסופרים הצעירים של ישראל. סופו של "למרחב" שהתמזג ב-1971 לתוככי "דבר", שנים אחדות לאחר שמפא"י, אחדות-העבודה ורפ"י התאחדו למפלגת העבודה. לעיתון המפלגתי, כתב תום שגב כשנפרד מ"על המשמר", אין עוד הצדקה, שכן הוא מוצא את זכות קיומו באידיאולוגיה שהוא מייצג ולא בשירות שהוא נותן לקורא. "הקורא של היום מתייחס לעיתון כאל מצרך, והעיתון אמור להתייחס אל הקורא כאל צרכן. ואם לא, אחת גורלו למות", אמר שגב, שהיה גם "שותף אמוציונלי", כלשונו, לסגירת עיתון אחר, "כותרת ראשית", שבועון החדשות שהקים עם נחום ברנע ב-1982 וערך יחד עימו בשנים הראשונות לפעולתו. בין הישגי "כותרת ראשית": הגיליון המיוחד "הזמן הצהוב", שכתב דויד גרוסמן ושהיה אחר-כך לספר. ההישגים העיתונאיים של "כותרת ראשית", כמו של רוב העיתונים המופיעים בכתבה זו, היו מרשימים. ברנע ושגב גם גידלו דור של עיתונאים שפרחו אחר-כך בעיתונים אחרים. אלא שעם תחקיר משובח, אפילו כזה שמרעיד את הממשלה, אי-אפשר לשלם לספקי הנייר. לא רק עיתוני מפלגות, ובהם גם "קול העם" של מק"י, שהופיע בין 1947 ל-1969, ו"זמנים" של המפלגה הפרוגרסיבית, שהחזיק מעמד שנתיים, מ-1953 עד 1955, הלכו לעולמם; ולא כולם גם זכו להספדים עצמיים או להיפרד מקוראיהם. יש כאלה שעורכיהם ביקשו להסתיר את הסתלקותם הצפויה מן הקוראים והעובדים עד אחרי הרגע האחרון, או שקיוו לישועה גם כשהחבל כבר התהדק על הצוואר. כזה היה "חדשות", שנולד במרץ 1984 ונפטר בכ"ט בנובמבר 1993 (עם טעות ברישום החודש בראש העמוד הראשון של הגיליון האחרון). "חדשות" בא לעולם כניסיון של משפחת שוקן להרחיב את נוכחותה העיתונאית מ"הארץ" כבד הראש גם לעולם הטבלואידים הסנסציוניים. הוא היה חדשני לא רק בנסיונו להקליל את הסגנון העיתונאי שרווח עד אז ולהכנסת צבע לא רק למלים אלא גם לתצלומים, אלא גם בדרך שבה התקשר עם עובדיו. "חדשות" היה אבי החוזים האישיים, שהחליפו את ההסכמים הקיבוציים בעיתונות הישראלית, והביא לתחילת חיסולם ההדרגתי של ועדי העובדים ולנגיסה קטלנית בכוחם המלוכד של העיתונאים מול בעלי הבית. כשהתפשט נגיף החוזים האישיים לכל העיתונות, התחלקו העיתונאים לשני מחנות: הטאלנטים עם השכר הגבוה, והפרולטריון עם משכורות על גבול שכר המינימום. "חדשות" עבר טלטלות רבות בעשר שנות קיומו – מכותרות סנסציונית, שספק אם אפילו היום היו מתפרסמות באותיות ענק ב"ידיעות אחרונות" או "מעריב" (למשל, על סימני זרע שנמצאו על גופתה של נערה נרצחה), ועד לסגירתו בצו שר הביטחון בשל פרסום תמונת המחבלים מקו 300 שנאסרה לפרסום על-ידי הצנזורה. בגלגולו האחרון צורפה ללוגו שלו התיבה "חדש", כמו על קפה נמס משופר, והוא ביקש למצב עצמו כעיתון רציני יותר. אבל גם זה לא סייע. ביום השנה לסגירת "חדשות" כתב דורון רוזנבלום ב"העיר" שהעיתון נסגר לא משום שהיה טוב מדי, אלא משום שהיה ישר מדי עם עצמו מכדי להיות עיתון להמונים. "אם היתה בחדשות רוח אחת עקיבה, היתה זו רוח כמעט מעצבנת של דמוקרטיה וענווה אנטי-אליטיסטית: כולם שווים, אבל אף אחד (חוץ אולי מפוליקר) לא שווה מי-יודע-מה. כמה ממשתתפיו ראו בו מעין פאב או מועדון שהסטוץ שלו זה להוציא עיתון; כותבים המציאו בו את עצמם מחדש ועשו בו כבתוך שלהם; שטויות מתוקות ופרויקטים פנימיים התנהלו בו מעל ראשי הקוראים; בורות (האופרה גונו מאת פאוסט) נחשבה לקול; טקסטים אינסופיים השתפכו מהקלידים בלי מעצור ובקרה וזלגו היישר למסדרה כמו גלי ירוק". הקשיים הכלכליים – קרי העדר פרסומות בהיקף מספיק לפרנס את המערכת, ההדפסה וההפצה – הכריעו לא רק את "חדשות". אפילו עיתונים כלכליים, שהיו אמורים להבין באיזו צד מרוחה החמאה, לא תמיד הצליחו לשרוד. קחו למשל את "טלגרף", שביקש להתחרות ב"גלובס" (את ההבדלים ביניהם ניסה למצות בסיסמה "אל תדבר גלובלית – טלגרף!") והצליח להתקיים רק בשנים 1993–1996. כך הצטרף לעיתונים כלכליים ותיקים יותר שנמוגו כ"שער" (1964–1990), "מבט" (1971–1995) ו"כספים ומסחר" (1966–1969). מחקר שערך לפני כעשור פרופ יחיאל לימור ("קשר", גיליון מס 25) העלה כי מאז הקמת המדינה ועד 1999 נסגרו בישראל 44 יומונים, מהם 33 בעברית ו-11 בלועזית. היו בהם עיתונים רבים שנועדו לספק את צרכיהם של עולים חדשים, כדוגמת "לעצטע נייעס", עיתון ביידיש, שהוקם ב-1949 עם גלי העלייה מאירופה אחרי הקמת המדינה ושיגשג בשנות החמישים, נרכש לימים על-ידי מפא"י ונסגר ב-1994; וכן "נוביני קורייר" בפולנית, שהוקם ב-1958 על-ידי מפא"י למען העולים מפולין, וחדל להופיע ב-1994. על-פי המחקר, עשרה מהעיתונים שנסגרו באותן שנים לא הצליחו לשרוד יותר משנה אחת. אחד מאלה היה "היום הזה", היומון שייסד איש הפרסום אליעזר זורבין בספטמבר 1976, שעורכו הראשי היה לא אחר מאשר משה דיין, שקיווה אולי בדרך זו לשקם את מעמדו הציבורי, שנפגע קשות בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההצלחה לא האירה לו פנים: אחרי שלושה חודשים נסגר העיתון. בחלוף פחות משנה חזר דיין לעשות כותרות, הפעם כשר החוץ בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. אלא שיומונים הם רק חלק מהסיפור. את רשימת השבועונים והירחונים שראו אור בישראל ולא זכו להגיע לחגיגות שנת השישים לא נוכל לסקור כאן, הם רבים מספור. מדובר במאות, אולי אפילו יותר. חלקם היו מפלגתיים וממסדיים במובהק, אחרים הניפו את דגל האנטי-ממסדיות. בין הפוליטיים – "הפועל הצעיר", שבועון פוליטי אידיאולוגי שהוקם ב-1907, היה ב-1930 לשבועון מפא"י והחזיק מעמד עד 1970, כאשר במרוצת 63 שנות קיומו היו לו שלושה עורכים ראשיים בלבד, יוסף אהרונוביץ, יצחק לופבן וישראל כהן; "דבר הפועלת", שהוקם ב-1934 כמוסף ל"דבר" והיה אחר-כך לכתב-עת נפרד, שינה שמו ל"נעמ"ת" ונסגר ב-1996; "בטרם", כתב-עת עצמאי (1942–1960) שערך אליעזר לבנה, שנהנה מתמיכת פעילים במפא"י אך הפך באמצע שנות החמישים לנוקב בביקורתו על הממסד; "מולד", ירחון מדיני וספרותי שפעל בחסות מפא"י בשנים 1948–1967, ואחר-כך המשיך להתפרסם באופן עצמאי. שבועון קצר-מועד שזוהה עם הליכוד היה "יומן השבוע" (1983–1982), שעורכו הראשי היה רוני מילוא. המניף הבולט ביותר של הדגל האנטי-ממסדי היה השבועון "העולם הזה", שקם ב-1937 בשם "תשע בערב", ונמכר על-ידי מייסדו אורי קיסרי לאורי אבנרי, שצירף אליו ב-1950 את המוטו "בלי מורא, בלי משוא פנים". אבנרי כתב לימים כי ביקש לחדש את שפת העיתונות הישראלית, שהיתה באותם ימים "כבדה, מיושנת וחנוטה", ומרוב העיתונים נדף "ריח של עובש ושעמום". השבועון משך רבים מקוראיו לתכניו הפוליטיים והחברתיים הודות לשער האחורי שלו, שבו כיכבו לעתים קרובות דוגמניות חשופות חזה. הסתערותו של "העולם הזה" על הממסד של מפא"י ועסקניו, התחקירים על הנעשה ב"חושיסטאן" של אבא חושי בחיפה, הביקורת שהטיח בתפיסת הבטחוניזם וקריאתו להקים מטכ"ל לבן של שלום ולהשתלב במרחב השמי עוררו את חמתם של בן-גוריון ובכירי מפא"י. למתקפת הנגד מולו הקים "הממונה על שירותי הביטחון", ראש המוסד והשב"כ באותם ימים, איסר הראל, את השבועון המתחרה "רימון", שאימץ את הסגנון והגרפיקה של "העולם הזה", אבל מסריו היו הפוכים. את השער האחורי של "העולם הזה" הפך השבועון "בול" ב-1965 לשער קדמי, ובמשך שנים אחדות הופץ ונמכר כשבועון רכילות ומין, עד שנסגר ב-1989. שני עורכיו, מקסים גילן ושמואל מור, בילו ארבעה וחצי חודשים בכלא, לא בגלל חשיפת יתר של נשים, אלא בעקבות פרסום ללא אישור הצנזורה של ידיעה על מעורבות המוסד בחיסולו בפריז של בכיר אופוזיציה מרוקאי, מהדי בן-ברקה, בשנת 1965. ב-1978, שנים רבות אחרי הולדת "העולם הזה", הקים אדם ברוך את "מוניטין", ירחון עם מסר חדשני מסוג אחר, שהתאפיין בכתיבה ובעריכה מגזינית בנוסח אמריקאי על נייר כרומו, עסק בפוליטיקה ובתרבות כאחד והפיץ את בשורת הניו-גורנליזם. הוא שרד עד 1994, ורבים מהמגזינים שהופיעו בעקבותיו אימצו מרכיבים שונים מן הנוסח שעיצב ברוך. ברשימת כתבי-העת שראויים לאזכור נמצאים גם "מחשבות", בעריכת צבי ינאי ובהוצאת חברת המחשבים י.ב.מ, שהביא במשך קרוב לעשרים שנה מאמרים וכתבות בנושאי הגות ומדע, עד שנסגר ב-1990. ועוד לא אמרנו מלה על שלל עיתוני הילדים שנעלמו, ובהם "הארץ שלנו", "דבר לילדים" ו"משמר לילדים", האבות החינוכיים והמשכילים של ערוצי הילדים למיניהם, שהתאחדו בנסיון הישרדות אחרון ב-1985 לעיתון משותף "כולנו", שהחזיק מעמד עד 2000. גם הם, כמו כל יתר אלה שהוזכרו כאן ורבים אחרים, מעלים עכשיו אבק בכרכים ישנים במרתפי ספריות. ומה קורה כשעיתון או כתב-עת נסגרים? "רואים ספינה נוסעת בים ופתאום היא טובעת. אחר-כך אתה רואה את הים, ללא שום עקבות. כמו בועת סבון שהתפוצצה באוויר", ציטט רינו צרור בספר השנה של העיתונאים את המו"ל עמוס שוקן בסימפוזיון על מות "חדשות". ולילד שבכל זאת מייבב על הבועה שהתפוצצה, או קשיש ממנו השוקע בגעגועי נוסטלגיה לימים רחוקים וטובים יותר, ראוי להזכיר את המלים שנבלעו בדברי הפרידה של יזהר סמילנסקי מ"דבר". "נשתנו הזמנים, לא כדאי לגנוח", כתב, "מטבע הדברים הכל הולך ומשתנה".

העיתונים מדווחים על גל טרור, ותוהים אם מדובר בגל טרור | מדווחים על הסלמה, ותוהים אם תהיה הסלמה | ונוחי דנקנר שוב בכותרות

"הטרור חזר", קובעות הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית של "הארץ" מספקת את המידע: "הרוגה ו-50 פצועים בפיגוע במרכז ירושלים; מתקפת פצצות מרגמה וגראדים על באר-שבע". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מוסרת את דבר השלטון: "נחזיר את השקט" ("מתחייבים נתניהו וברק"). האם הטרור באמת "חזר", או שמדובר בצירוף אירועים שאינו מעיד על הפסקת הרגיעה היחסית בהתקפות טרור על אדמת ישראל? "לא גל טרור חדש", קובעת כותרת מאמר של יואב לימור על שער "ישראל היום", "אין קשר בין האירועים בדרום לפיגוע בירושלים". "השקט הבטחוני היחסי, שממנו נהנתה ישראל בשנתיים האחרונות, הגיע לקצו", נקבע בפתח מאמר המערכת של "הארץ". האם כעת צפויה "הסלמה"? "שרים בימין תובעים: חיסולים ופעולה נרחבת ברצועה כדי להחזיר ההרתעה. גורמים מדיניים: פעולה צבאית חריגה – לא על הפרק", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". "ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך להרגיע את ההסלמה, במקום להיגרר למבצע חדש בעזה". כותרת המאמר: "לא לעופרת-יצוקה 2". "השרים ליברמן, ישי ושלום לוחצים להגיב בתקיפות בפעולה שתהיה מעין עופרת-יצוקה 2", נכתב בכותרת משנה לידיעה ב"ידיעות אחרונות". "הצבא דוחף להסלמה", קובע אלכס פישמן, הפרשן הצבאי הבכיר של "ידיעות אחרונות", שמציין כי בדיון שקדם לפיגוע "הקרין הצבא גישה מאוד לוחמנית", ומוסיף כי אותו צבא מעדיף לחזור ל"עידן הסיכול הממוקד של ההנהגה החמאסית והגיהאדית". פישמן מזכיר גם כי אתמול "חישק" ברק את נתניהו כששיחרר "הצהרות מתלהמות" אחרי הפיגוע בירושלים. זהו המשך לטור ביקורתי על התנהלות הצבא שכתב פישמן אתמול ב"ידיעות". לכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מצורף "יומן ההסלמה", מצוינים בו שבעה אירועים שהתחוללו ב-30 הימים האחרונים – גראד בבאר-שבע, ספינת נשק, טבח באיתמר, פיגוע בירושלים, התקפת טילים ומטח פצמ"רים ועוד טילים. אין ב"יומן" אזכור לפעולות של צבא הגנה לישראל, או אפילו לעצם קיומו. שלשום הרג ופצע צה"ל אזרחים ערבים ברצועה, ביניהם ילדים. אירוע זה ואחרים אינם נכללים ביומן של "ידיעות אחרונות". מדובר, כנראה, ביומן אישי, שנכתב מנקודת הראות של ילד (לפני שלב התפתחותו של סופר-אגו). "אתמול לפנות בוקר, קצת אחרי חצות, העבירו גורמים בחמאס [מסר] לרוברט סרי, נציג האו"ם במזרח התיכון. אנחנו פועלים למנוע הסלמה, אמרו אנשי החמאס וביקשו זמן להרגיע את הרוחות", כותב עמית כהן ב"מעריב". "שעות ספורות לאחר מכן נורה הגראד הראשון לעבר באר-שבע. לאחר מכן נורה גראד נוסף. הפיגוע בירושלים, לאחר תקופה ארוכה של שקט, העצים את התחושה של מתקפת טרור מכוונת. הסתירה הזו, בין המסר החמאסי לבין המציאות בשטח, מראה עד כמה קשה לדעת בבירור האם החמאס חותר להסלמה". ואם תהיה "הסלמה"? "יום אחד של עופרת-יצוקה הסב נזק לישראל יותר מכל ההרצאות האנטי-ישראליות כולן; וחוק הנכבה הבאיש את ריחה יותר מכל העצומות", קובע גדעון לוי במאמר במדור הדעות של "הארץ". ואילו ארי שביט פותח את טורו ב"הארץ" בקריאה "תגידו יפה שלום לשלום עם סוריה". זאת, משום ש"כאשר המהפכה הערבית הגדולה מאיימת על שלטונו, אין שום סיכוי שבשאר אל-אסד יבחר בשלום". בהמשך הטור מבקש שביט להגיד (יפה) שלום לשלום עם הפלסטינים ("כאשר המהפכה הערבית הגדולה סוחפת את אבו-מאזן, אין שום סיכוי שישלם את מחיר השלום") ולשקט ("במוקדם או במאוחר המהפכה הערבית תגיע לשטחים"). הטור מסתיים בקביעה כי נשיא ארה"ב ברק אובמה טעה בהתנהלותו במזרח התיכון, וכי עליו "להתוות בדחיפות דרך שלישית". לנוחותו של אובמה, משרטט שביט את עיקרה: "תהליך מדיני מסוג חדש, שיהיה מבוסס על נסיגה ישראלית חלקית ועל העצמתו של פיאד". "מאחורי מכבסת המלים נפעל בתקיפות, באחריות ובתבונה, שבהן בחר נתניהו לתאר את ההנחיות שנתן למערכת הביטחון, מסתתרת העובדה הבאה", כותב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות": "ישראל לא נהנית כיום מתמיכה בינלאומית נוכח הקיפאון בתהליך המדיני, ולכן ידיה קשורות בכל מה שקשור לפעילות צבאית שעלולה לגרום גם להרג אזרחים". "ההתנהלות של ישראל מול החמאס אינה פשוטה", כותב עוד עמית כהן ב"מעריב". "למעשה מדובר במלכוד. אם תגיב ישראל בכוח נגד בעל הבית, כלומר החמאס, ישתנה מאזן הכוחות בתוך הארגון לטובת מצדדי ההסלמה. אך אם ישראל תנהג באיפוק, יפרש זאת חמאס כחולשה. ואכן, נסיון העבר מלמד כי החמאס רואה בהעדר תגובה הססנות ישראלית". "מתקפת החוקים הלילית של ליברמן", נכתב בכותרת ידיעה ב"ידיעות אחרונות": "הכנסת אישרה חוקים המעוררים את זעם השמאל והערבים", נכתב בכותרת המשנה. "חוק ועדות הקבלה אושר בכנסת ב-3 לפנות בוקר; יותר מ-60 ח"כים נעדרו", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "הנראטיב הפלסטיני ניצח", קובע עודה בשאראת בטור על "חוק הנכבה" ("בכל זאת, יש גם משהו טוב במהומה הזאת: לפחות אין הכחשה של הנכבה. אין מי שטוען שכל העניין הוא עלילה") במדור הדעות של "הארץ". "הנראטיב הפלסטיני, שב-48 גורש עם, בכוח, ממולדתו, נצרב בתודעה הישראלית והעולמית. בפלסטין היה עם תוסס ושוקק חיים, ומעשה אכזרי גדע שגרת חייהם של מאות אלפים, שהושלכו בברוטליות, בלי רחמים ובלי חמלה, אל מדבר השכחה והאבדון". "אלכס מילר, מדוע ציון הנכבה הוא הסתה בעיניך?", שואלת כותרת המדור "שיחת היום" ב"הארץ", שבמסגרתו מראיינת מרב מיכאלי את הח"כ מישראל-ביתנו. "קודם כל", משיב מילר, "בחוק לא כתובה המלה נכבה, כתוב ציון יום העצמאות כיום אבל. אני רואה ביום העצמאות סמל של המדינה, וכבר מגיל צעיר מלמדים אזרחים של מדינת ישראל שזה צריך להיות מבחינתם יום אבל! אז או שאנחנו רוצים חינוך לדו-קיום ולשלום, או שאנחנו רוצים שכבר מגיל צעיר תהיה שטיפת מוח לתלמידים שמסיתים אותם נגד אזרחים בתוך המדינה שלהם". "תיקון עוול שיחזיר את אמון הציבור", קוראת הכותרת הראשית עטופת המרכאות של "כלכליסט", ציטוט של שר האוצר יובל שטייניץ "בסוף דיוני ששינסקי בוועדת הכספים". "הטבות לחברות הגז אושרו ברגע האחרון בוועדת הכספים", קובעת הכותרת הראשית של "דה-מרקר" (תחת כותרת הגג: "הקרב על ששינסקי"). "דיוני ששינסקי הגיעו אתמול לנקודת הסיום בוועדת הכספים. יובל שטייניץ בירך את הח"כים על תיקון תקלה חמורה שנעשתה לפני תשע שנים כשהלחצים טרפדו את מיסוי הגז. שטייניץ התחייב: המיסוי החדש לא ישתנה, ועד סוף 2011 תוגש הצעת חוק להקמת קרן מהכנסות הגז", לשון כותרת המשנה לראשית על שער "כלכליסט". "לאחר מסע לחצים חסר תקדים שהופעל על-ידי חברות הגז על הממשלה והכנסת: ועדת הכספים אישרה את חוק ששינסקי – אך בתוספת של 14 שינויים שונים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "דה-מרקר". "משרד האוצר טוען: שווי ההקלות – כמה מיליונים. הכנסת צפויה להצביע על אישור החוק בשבוע הבא". כותרת ידיעה בעמ 3 של העיתון: "ששינסקי אמש: אי-אפשר להגיד שיש ויתור כספי". אתמול העריך אבי בר-אלי ב"דה-מרקר" כי השינויים ייטיבו עם חברות הגז במאות מיליוני שקלים. היום לא מוזכרת ההערכה הזו. "ברגע אחד חזרה ירושלים לימים הנוראים ההם", נכתב בפתח הידיעה המרכזית ב"ידיעות אחרונות" על פיגוע הטרור הקטלני אתמול בירושלים. "אני מצטער יקירתי, לא הקשבתי", אומר גבר מצויר לאשה מצוירת בקריקטורה מה"ניו-יורקר" המופיעה בשער האחורי של מוסף "גלריה", "את יכולה בבקשה לחזור על כל מה שאמרת מאז שהתחתנו?". "דנקנר מציל את מעריב", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". בכפולה הפותחת מדווח לי-אור אברבך על ההתפתחויות (דנקנר מציע 140 מיליון שקל עבור שליטה בעיתון). בטור אחד הוא מלמד כי משפחתו של דנקנר היתה מעורבת בעבר (הרחוק) ב"מעריב" ומתאר כיצד התקשורת הישראלית עתידה להשתנות לבלי הכר בשנים הקרובות. "לא מן הנמנע כי בקרוב מאוד נראה את מעריב מתמזג או לפחות אוחז חזק ידיים עם גופי תוכן נוספים, כך שיוכל לתת חוויית תוכן איתנה ומבוססת שתצוץ מכל מסך או צינור שניתקל בהם ביומיום שלנו, ואלה הולכים ומתרבים", מסכם אברבך ומנבא כי IDB שבשליטת דנקנר תרכוש כלי תקשורת נוספים. בטור אחר מדווח אברבך כי המשא-ומתן בין דנקנר ל"מעריב" סיכל משא-ומתן למיזוג בין "מעריב" ובין "הארץ". אגב, בדיווח ב"גלובס" נכתב גם כי "לאחר בדיקה של הנתונים והאפשרויות האסטרטגיות החליטו בחברה להאיץ את המגעים, ולאחר הפרסום בגלובס אתמול (ד), הוחלט להוציא מוקדם יותר היום הודעה לבורסה", אלא שהפרסום המקורי ב"גלובס" נשא את הכותרת "נוחי דנקנר ניהל בימים האחרונים מגעים לקראת כניסה כמשקיע למעריב – אך חזר בו לבסוף", כותרת ששונתה בינתיים באתר העיתון. "עסקת מעריב עלתה וירדה משולחנו של נוחי דנקנר מספר פעמים במחצית העשור האחרון. בכל פעם שמצבו של מעריב הגיע לשפל חדש, חזר עופר נמרודי לחברו דנקנר וניסה לשכנע אותו לשחרר אותו מהנכס הבעייתי הזה", כתב אתמול אמיר טייג ב"דה-מרקר". "בכל פעם מחדש נשלחה עסקת מעריב לעמי אראל, נשיא דסק"ש ומנהל העסקים המוערך של דנקנר, שהמליץ נגדה באופן עקבי". כעת, כתב טייג, הצטרפו שיקולים חדשים, לא כאלה הקשורים לשוויו הכספי של "מעריב" אלא להיותו "מכפיל כוח" לעסקיו הרבים של דנקנר, "מכפיל כוח שרק באחרונה מנע מינוי רמטכ"ל בישראל". "יידרש רגולטור אמיץ מאוד, או טיפש, כדי לנסות לנטרל את השווקים הלא תחרותיים שבהם פועל דנקנר. האם שר התקשורת, משה כחלון, היה מעז לצאת במהלך אדיר של הגברת התחרות בשוק הסלולר, אם דנקנר היה מחזיק במעריב? האם הממונה על ההגבלים העסקיים היתה מונעת מדנקנר לקנות את בנק לאומי או את HOT?", שואל טייג ומנבא כי "מעריב ייהפך לגוף תקשורת שצבוע באינטרסים הרבים מדי של בעל השליטה שלו". בטקסט אחר שהתפרסם אתמול ב"דה-מרקר", מראיינת אורה קורן בנושא דנקנר ו"מעריב" את מי שהיתה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה וקידמה את חוק הבעלויות הצולבות בכלי התקשורת, דידי לחמן-מסר, שקוראת לחוקק חוק שיגביל את "כוחו של אדם בשליטה בענפי משק מרכזיים בתחומי החברה הישראלית". "מעריב יהפוך את דנקנר לבעיה כלל-משקית", קובע טייג בטורו. לפי "דה-מרקר", דנקנר לא צריך לקנות את "מעריב" כדי להיות בעיה כלל-משקית. אפשר לנחש שההכרזה הזו של "דה-מרקר" והאופן שבו העיתון הזה נותן לה פומבי הם מרכיב חשוב בדלק שמניע את רצונו של דנקנר להיות בעליו של עיתון. "כניסה של נוחי דנקנר, בעל השליטה בדסק"ש, לשליטה במעריב יכולה להעניק לעיתון מיכל חדש ומלא בדלק כדי לצאת לדרך חדשה", כותב היום חגי עמית בשער האחורי של "דה-מרקר". "הסיבה לכך היא השרשרת הארוכה של המפרסמים הגדולים במשק הנמצאים בשליטת דנקנר. הפיכת מעריב לחברה אחות בקבוצת אי.די.בי יכולה להיות זרז להפניית תקציבי פרסום רבים לעיתון". עמית קובע כי ההשקעה הצפויה של דנקנר ב"מעריב" היא מ"מניעים אידיאולוגיים" בלבד, ומשווה אותו לאיל ההון שלדון אלדסון, שהקים את "ישראל היום", ולדודי ויסמן, שהקים את החינמון "ישראל פוסט". כותרת הטור, "בסוף הציבור יציל את מעריב", היא סיכום הפואנטה של עמית: בניגוד להון שרכש את החינמונים הנ"ל, הכסף של דנקנר מגיע מחברות ציבוריות (הנמצאות בשליטתו), מ"גברת כהן מחדרה". הביקורת הזו של עמית היא, בקליפת אגוז קשיו מהודר, הביקורת של "דה-מרקר" נגד נוחי דנקנר, המייצג הבכיר של פירמידות האחזקה וריכוזיות ההון במשק הישראלי. ב"גלובס" כותב אברבך על רצונו של דנקנר לרכוש מחצית מהאחזקות ב"מעריב": "המעשה שהוא עושה בראש ובראשונה הוא הצלה ערכית ואפילו פטריוטית, במחילה על הפומפוזיות, של חופש העיתונות הישראלי, שעשוי היה לאבד את אחד ממגיניו החשובים ביותר". כך או כך, על-פי הדיווחים, מהלך הפיטורים של 400 עובדי "מעריב" (כחמישית מהעובדים בעיתון) צפוי להימשך כמתוכנן. "חגיגת הנסיעות של ביבי ושרה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "תחקיר המקור של ערוץ 10: כך מימנו גורמים פרטיים סדרת חופשות בחו"ל לנתניהו ורעייתו, כשהיה חבר-כנסת, שר אוצר ויו"ר אופוזיציה", נכתב בכותרת המשנה. לרגל האירוע זונחים גם ב"ידיעות אחרונות" את האיבה לרביב דרוקר, המתגמדת מול האיבה לנתניהו, ומקדישים לחשיפה מקום נכבד על השער תחת הכותרת "פרשת ביבי-טורס": "כך מימנו מיליונרים את הנסיעות של הזוג נתניהו", נכתב בכותרת הגג, וכותרת המשנה מפרטת: "חופשות פאר לכל המשפחה בפריז, בלונדון, בבלגיה ובארצות-הברית; סוויטות מפנקות, טירות מפוארות, מטוסים פרטיים וגם ניקוי יבש וטיפולי פנים לשרה; ומי שילם? ערוץ 10 הציג את רשימת המיליונרים, שלחלקם יש אינטרסים בישראל; בפנקסו נהג נתניהו לדרג אותם לפי רמת העושר שלהם; חלק מהנסיעות: כשהיה שר אוצר, בניגוד לכללים, לכאורה". מעניין להשוות את נפח הסיקור ואת הבולטות שלו ב"ידיעות אחרונות" (הפניה בולטת בשער וכפולת עמודים) לזה שניתן לפרשה עם שם דומה, "ראשונטורס", שבמסגרתה נחשד ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט (שהיחס אליו ב"ידיעות אחרונות" מזכיר את זה שמקבל נתניהו ב"ישראל היום"), בעניינים עוד יותר חמורים: לא מימון מעשירים לטיסות, אלא הוצאת כספים מארגונים בדרכי הטעיה כדי לממן אותן. כידוע, אולמרט נשפט כעת (גם) בשל חשדות אלה. ב"ישראל היום", כמובן, סיקור התחקיר של ערוץ 10 היה צנוע בהרבה: ב"ישראל היום" לא סיקרו את התחקיר של ערוץ 10. "ראיון ראשון", "ענת קם מדברת", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", בהפניה לעמ 14, שם מובא חלק מראיון שיתפרסם מחר ב"מוסף לשבת" של העיתון. "לא היו לי מניעים, פשוט לא חשבתי" היא כותרת הידיעה, אולם בתוכה מצוטטת קם כאומרת גם: "המחשבה של להוציא מסמכים מלכתחילה היתה שיום אחד יהיה לי מה לעשות עם זה, כי הייתי בלב מרכז העצבים של הנוכחות הישראלית ביו"ש, שבעיני היא אסורה ולקויה מהיסוד". באותו עמוד נכתב בכותרת, תחת המלים "בכפוף לשימוע": "הפרקליטות צפויה להגיש כתב אישום נגד אורי בלאו". הפעם הדגישה הפרקליטות כי בלאו לא חשוד ב"ריגול חמור" (כותרת הסעיף שבו נחשד בלאו ב"החזקת ידיעה סודית"), והעיתונים לא ממהרים לפרסם כותרות שמנות על "העיתונאי המרגל", כשם שעשו במקרה של ענת קם ("החיילת המרגלת"). עוד פרטים, כאן אצלנו ב"העין השביעית": "אורי בלאו לשימוע" (מאת הח"מ) ו"קלון למדינה" (מאת עוזי בנזימן). תחת הכותרת "ישראל בלי דיסידנטים" מתייחס גדעון לוי לפרסום ב"ידיעות אחרונות" שהוקיע אותו על דברים שאמר בגנות ישראל בכנס באנגליה. לוי טוען כי הדברים הועברו לעיתון על-ידי שגרירות ישראל במקום, ששלחה "מרגל" שרשם את הדברים. בגליון "טיים אאוט" החדש כותב גל אוחובסקי על סגירתו הצפויה של המוסף "תרבות מעריב", שהוא היה עורכו הראשון באמצע שנות ה-90 (ונוזף באמנון דנקנר, העורך הראשי של "מעריב" שבתקופתו שינה שי גולדן את שם המוסף מ"תרבות" ל"פרומו"). "האם יש עוד מקום למוספי תרבות בעיתונות?", שואל אוחובסקי ועונה: "ברור שיש. גלריה ו7 לילות, כל אחד על-פי דרכו, הם מוספים מלאי חיות, אינטנסיביים ומעוררי הד [...] אז תרבות מעריב מת, אז מה? יהי זכרו ברוך". כתבה אחרת בגיליון עוסקת בצרות המתרגשות על העיתונות. "השנה נשיק מהדורה דיגיטלית לאייפד ולטאבלטים אחרים של המהדורה האנגלית של הארץ", מצוטט דב אלפון, העורך הראשי של "הארץ", "מתוך מחשבה שיש בארצות-הברית למעלה מתריסר מיליון מכשירים ושיש לנו שם מאות אלפי קוראים באינטרנט. במקביל אנחנו מתכוננים להשקת מהדורה בעברית, אבל אין לנו ביטחון מלא שהישראלים אכן ישלמו על תוכן באייפד". עוד בכתבה, הכתב מונה מיני רעות חולות של העיתונות ומזכיר את פרשת הדיווח של nrg על איקאה כדוגמה מייצגת. ברשימת הרעות החולות של העיתונות שב"טיים אאוט" לא מוזכר אי-מתן קרדיט לעבודה עיתונאית של עמיתים למקצוע כאחת מהרעות החולות של העיתונות.

נתניהו לא מחרב את המסיבה, "מעריב" כן | "ידיעות אחרונות" מקדם את תוכנית הטלוויזיה "הכפר" | "ישראל היום" נמנע מלדווח על הפסד בתביעת דיבה של שלדון אדלסון

פגישת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא ארה"ב ברק אובמה תופסת באופן טבעי את הכותרות הראשיות בשערי כל העיתונים. כמו אתמול, גם הבוקר בולטים "מעריב" ושליחו אלי ברדנשטיין בסיקור ביקורתי יחסית. בעוד ששער "ידיעות אחרונות" דומה הבוקר להפליא לשער "ישראל היום", ועיתון "הארץ" שומר על נימה אופטימית, הכותרת הראשית של "מעריב" קוראת: "מאחורי החיוכים ומפגן האחדות: פערים מהותיים בין נתניהו לאובמה". ברדנשטיין מדווח בכפולה הפותחת על "פערים מהותיים בנוגע לאופן הטיפול הנדרש בסוגיית הגרעין האיראני" וטוען כי "נתניהו נמצא במלכוד" כיוון שהוא "מבין היטב כי הוא מוכרח לפחות להיראות כמי שנותן סיכוי למהלך הדיפלומטי". ב"ישראל היום" מבליטים כמובן את הישגיו של ראש הממשלה. הכתב המדיני שלמה צזנה מדווח על ההסכמה העקרונית בין שני המנהיגים – "אין לאפשר לאיראן להגיע לפצצה גרעינית" – ומביא באריכות את עיקרי הדברים של השניים בתום הפגישה. בטור נפרד מספק צזנה פרשנות להצהרות וגם חולק את חוויותיו מהביקור בחדר הסגלגל של הבית-הלבן. "בכל פעם שנפתחות דלתות החדר הסגלגל, משתלטת אותה הבנה: זוהי לשכתו של מנכ"ל העולם", הוא כותב. שני טורי הפרשנות המרכזיים, מאת דן מרגלית (צופה נאמן בערוץ 1) ובועז ביסמוט, מבליטים את החיובי. ביסמוט מדמה את יחסי ארה"ב-ישראל ליחסים מבוססים של זוג נשוי, בעוד שאת יחסי ארה"ב-איראן הוא מגדיר "סתם רומן של סוף קיץ". נראה כי לפי עולם הערכים של עורך חדשות החוץ בעיתון, יש לסלוח לאדם נשוי על בגידתו, במיוחד אם עשה זאת בשלהי הקיץ. העיקר שחזר הביתה. "אובמה ונתניהו נראו בסיום הפגישה מחויכים ושידרו לנוכחים מסרים של הסכמה ותיאום", מדווח ברק רביד בשער "הארץ". טור פרשנות פרי עטו נושא את הכותרת "קיבל את מבוקשו", ומכוון לנתניהו. ב"ידיעות אחרונות" מובלט שינוי הטון שניכר בדברי ראש ממשלת ישראל. אורלי אזולאי מדגישה זאת בדיווחה ("מול המצלמות לפחות הוא נשמע כמי שהבין כי עתה הוא זמן הדיפלומטיה") וכן בטור פרשנות ("במקום לחרב את המסיבה, הוא הצטרף אליה"). לצד זאת מבהירה אזולאי כי "ראש הממשלה מצדו לא יכול היה לצפות לדברים ברורים יותר מאלו ששמע מפי אובמה בסוף הפגישה". צביקה ברוט מוסיף כי "בפמלייתו של נתניהו הביעו אמש שביעות רצון מהפגישה". לידיעה נלווית טבלה תחת הכותרת "מתואמים, אבל", המסכמת את "ההסכמות" ו"המחלוקות" בין ישראל לארה"ב, אולם הטון הכללי חיובי, וכולל כותרות על רקע כחול ותצלומים של לחיצות ידיים. נגדיר זאת כך, כדי שגם קוראי "מקור ראשון" יבינו: לו מזדמן הבוקר למרגל האיראני לראות את סיקור פגישת נתניהו-אובמה ב"ידיעות אחרונות", בוודאי מתעוררת בו "חלחלה אירוטית". כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בהשתתפותו של עבריין מין מורשע בתוכנית הטלוויזיה החדשה של ערוץ 10, "הכפר". העיתון, שאין לו שום בעיה לקדם באופן עקבי את האינטרסים הפוליטיים של איש ציבור שהורשע בעבירות שוחד, מעורר בקוראיו זעזוע לנוכח העובדה שאחד ממשתתפי התוכנית הורשע בעבירת מין. בשבוע שעבר פירסם "ידיעות אחרונות" כי המשתתף דודו דיגמי הורשע בעבר בבעילת קטינה בהסכמה, מעשה נפשע ללא כל ספק. הפרסום בעיתון עורר הד ניכר ובוודאי יתרום לשיעור הצפייה בתוכנית. במקביל, יש לציין, התפרסמו בשער "ידיעות אחרונות" בימים האחרונים מודעות מטעם ערוץ 10 המקדמות את התוכנית, כולל מודעה גדולה שפורסמה בשער גליון יום שישי האחרון. ערוץ 10 מנוהל כיום על-ידי מי שערך בעבר את "ידיעות אחרונות", רפי גינת, שנחשב למקורבו של העורך האחראי ומנהל העסקים הכללי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס. הבוקר, יום לפני עליית תוכנית הטלוויזיה "הכפר", שוב מתפרסמת בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מודעה המקדמת את השידור. בחלק העליון של השער מתפרסמת הפניה לכתבת השער של המוסף "24 שעות" בדבר העבריין שמשתתף בה. ברור כי המודעה לא תעורר עניין בתוכנית כמו ההפניה ("חשיפת ידיעות אחרונות – סערה בריאליטי"). "האם אדם שהורשע בעבירת מין ובתקיפה יכול לככב בטלוויזיה?", תוהה כותרת בשער המוסף "24 שעות". בהמשכה מובטחים גילויים חדשים על עבריינותו של דודו דגמי. שני כתבים חוקרים של העיתון, שחר גינוסר וגיא ליברמן, בחיזוק כתב הבידור הבכיר רז שכניק, חתומים על הכתבה. היא מלאה כל טוב: קורבן התקיפה המינית, שהיתה בת 13 וחצי בעת האירוע, "מדברת כעת לראשונה" ומספרת על החוויות הקשות שעברה מאז; מנכ"ל הרשות השנייה מבטיח לבחון את המסר שעולה מהתוכנית; ערוץ 10 מספק את עמדתו העקרונית; דגמי עצמו מצוטט על סמך דברים שאמר אתמול בתוכנית חדשות הבידור של גיא פינס (אף היא משודרת בערוץ 10); בוקי נאה, ממשתתפי התוכנית, משוחח עם כתבי "ידיעות אחרונות" בעקבות סטטוס מעורר מחלוקת שכתב על הפרשה בפייסבוק; יו"רית ומנכ"לית משותפת במרכז נגה לנפגעי עבירה מביעה את עמדתה; וכמובטח – כתבי "ידיעות אחרונות" חושפים שרק לאחרונה הוגש נגד דגמי כתב אישום נוסף, הפעם בעקבות סכסוך שהיה מעורב בו (כשהוא חמוש בסכין) עם אדם שבא לעקל את רכבו. בסך-הכל כתבה מקיפה ומושקעת העוסקת בתוכנית מציאות, אבל לאו דווקא במציאות עצמה. "אנשים שואלים אותי אם דודו דגמי זה דודו דגמי. כלומר, אם דגמי מהריאליטי הכפר, שמשודר בערוץ 10, זה אותו דגמי שכתבתי עליו סדרת תחקירים", כותבת הבוקר שרון שפורר במדור הדעות של "הארץ". "התשובה היא לא. לצערי, זה לא אותו דודו דגמי. דגמי מסדרת התחקירים לא הורשע בבעילה אסורה בהסכמה של קטינה כמו דגמי מהריאליטי, הוא בסך-הכל סירסר במאות נשים, היכה כמה מהן, שבר כוסות זכוכית על ראש של ברמן, והיום הוא סוחט באיומים אנשים שמפריעים לפרויקטי הנדל"ן הענקיים שלו ושל שותפיו. "[...] מעולם לא הוגש נגד דגמי כתב אישום. הוא נהפך לעד מדינה והסגיר את רשת הסחר בנשים שבה היה הדמות הבכירה. תמורת סגירת 24 תיקים חמורים שנפתחו נגדו במשטרה, העיד נגד שותפיו, שקיבלו עונשים של בין שלוש ל-18 שנות מאסר. אלא שהוא לא עזב את עולם הפשע. תוך כדי המשפט הצטברו נגדו עוד תלונות על סחיטה באיומים, אבל רובן נסגרו. גם את עולם הזנות לא זנח. "[...] אבל דגמי הזה לא משתתף בשום תוכנית ריאליטי, ולכן הוא לא מעניין אף אחד. החסות המוזרה שדגמי מקבל מהמשטרה, מהפרקליטות ומרשות המסים (שאינה תוהה כיצד נהפך בן-לילה מסוחר נשים לאיל נדל"ן) לא הולידה שום עצומה ולא הטרידה כמעט איש. אפילו לא את ארגוני הנשים. אבל אולי זה יקרה יום אחד, אם הוא יגיע לפריים-טיים של אחד מערוצי הטלוויזיה". הכפולה הפותחת של "גלובס" הוקדשה אמש ל"קרב על תקציב הביטחון". בערבו של יום שנפתח עם כותרת מאיימת ב"מעריב" על קיצוץ בתקציב מערך ההגנה נגד טילים של צה"ל, דיווח אדריאן פילוט כי "תקציב הביטחון נפתח שוב לדיון, ונראה כי הקיצוץ המתוכנן בסך 3 מיליארד שקל לא ייצא לפועל". במערכת הביטחון דורשים תוספת של 4–4.5 מיליארד שקל. סטלה קורין-ליבר מגדירה בטור פרשנות נלווה את העימות על תקציב הביטחון כ"מבחן האמיתי הראשון של יאיר לפיד" ומאתגרת את שר האוצר. לדבריה, "זו הפעם הראשונה שלפיד נתקל בגוף חזק מאוד, החזק במדינה [...] ללפיד יש הזדמנות נדירה להוביל שינוי מיוחל. הזדמנות אחת בדורות רבים, ומי יודע – אולי גם יחידה לכמה וכמה שנים בעתיד. הוא יכול לקחת כעת את המערבולת המכוונת הזו, ולעשות בה סדר. סדר הוגן ונכון לטובת איכותו של צה"ל, לטובת הכלכלה והחברה". גם ב"ידיעות אחרונות", שבו משמש שר האוצר הנוכחי ובעל הטור לשעבר דוגמן הבית של הפוליטיקה הישראלית, קיים "מבחן לפיד" – האם ניתן לפרסם ידיעה על התפתחות חיובית בכלכלה הישראלית בלי להצמיד לה תצלום של שר האוצר או ידיעה על התפתחות שלילית עם תצלומו. הבוקר נכשל העיתון במבחן. ידיעה במוסף "ממון", המתפרסמת תחת הכותרת "הפתעה טובה: האבטלה בירידה", מלווה בתצלום של לפיד. כיתוב התצלום: "בניגוד למגמה העולמית. שר האוצר יאיר לפיד". ב"ישראל היום", אגב, המבחן הפוך – וגם הם נכשלים. ידיעה על ירידה באבטלה, שבעבר היתה בוודאי מלווה בתצלום של חביב העיתון שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ, מתפרסמת הבוקר בליווי תצלום של לשכת תעסוקה. ב"מעריב" מדווחים אריק בנדר ודליה מזורי כי שר האוצר צפוי לנאום היום בפני הפרלמנט ההונגרי. העיתונאים מביאים את עיקר הנאום שיישא לפיד, אולם אינם מסתפקים במידע על העתיד לבוא, אלא חוזים כי מעל דוכן הנואמים שר האוצר "יעלה בהתרגשות" את זכרו של אביו, יוסף (טומי) לפיד. גם בכותרת המשנה של הידיעה מודגש כי השר יספר היום על אביו "בהתרגשות". יש עתיד, והוא ידוע לכתבי "מעריב". דוד ניצח באוגוסט 2012, בעקבות עדות של עובד לשעבר בחברת ההימורים של שלדון אדלסון לאס-וגאס סנדס כי איש העסקים האמריקאי אישר מתן שירותי זנות במתחמי ההימורים שבבעלותו, פירסמו שני ארגונים דמוקרטיים בארה"ב הודעות גינוי. אדלסון הכחיש את טענת עובד החברה ואיים בתביעות ענק נגד שני הארגונים. הארגון הראשון, הוועדה הדמוקרטית לקמפיין בקונגרס, התנצל בפני אדלסון. ב"ישראל היום" פורסמה על כך ידיעה בולטת, בראש עמ 11, תחת הכותרת "המפלגה הדמוקרטית פירסמה התנצלות בפני שלדון אדלסון". הארגון השני, המועצה היהודית הדמוקרטית הלאומית, סירב להיכנע לדרישות אדלסון ולא הביע התנצלות. גם על כך פורסמה ידיעה בולטת ב"ישראל היום", בראש עמ 13. תחת הכותרת "סירוב היהודים הדמוקרטים להתנצל בפני אדלסון – חרפה", הביא עורך חדשות החוץ של העיתון, בועז ביסמוט, את עמדת עורך-הדין הדמוקרטי פרופ אלן דרשוביץ. "מדובר בלשון הרע מהחמורות ביותר", התבטא אז הפרקליט. אדלסון עצמו הגיש תביעת דיבה בסך 60 מיליון דולר נגד הארגון. לשני הדיווחים של "ישראל היום" צורף גילוי נאות על הקשר בין אדלסון לעיתון. אתמול דחה בית-המשפט בניו-יורק את התביעה. ב"ישראל היום" אין לכך הבוקר כל זכר. לא כותרת ענק ולא ידיעה קצרה בטור צד, לא ציטוט של פרקליט בכיר ולא גילוי נאות. דממה. "אינך יכול להתנהג כבריון באמצעות כספך", אמר לרויטרס יו"ר הארגון מארק סטנלי בעקבות פסיקת בית-המשפט, והוסיף: "דוד ניצח את גוליית". "ידיעות אחרונות" הקדיש אתמול כותרת בעמוד השער ואת כל עמ 10 לסיקור תאונת דרכים קטלנית שבה דרסה משאית סמיטריילר ילד בן 10 שרכב על אופניו. מסגור הידיעה, מאת ירון דורון, הפנה אצבע מאשימה כלפי נהג המשאית. "ילד בן 10 נדרס למוות במעבר חציה בירושלים", סיפרה כותרת הגג. "לא היה לו סיכוי", קראה הכותרת. "במשטרה מעריכים: הנהג לא נתן זכות קדימה", נכתב בכותרת המשנה. את הכתבה ליוו תצלום תקריב של הילד שנהרג ותצלום נוסף של זירת התאונה, שבו ניתן לראות אופניים מעוקמים על רקע משאית גדולה. אולם מתקנות התעבורה עולה כי רכיבת אופניים "על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד" אסורה. מאחורי התקנה עומדת ההנחה כי רוכב אופניים נע במהירות רבה יותר מהולך רגל, ועל כן יהיה קשה יותר להבחין בו ולתת לו זכות קדימה כשהוא מבקש לחצות מעבר חציה. ב"ידיעות אחרונות" דווח אתמול כי רשיונו של הנהג נשלל ל-90 יום ובתום חקירה יוחלט אם להגיש נגדו כתב אישום. יש לקוות שהחוקרים יבססו את מסקנתם על ממצאי חקירתם ולא על הסיקור הרגשני והחד-צדדי של "ידיעות אחרונות". "ישראל היום" ראוי לשבח על ההתעניינות שהוא מגלה היום בקורבנות משולי החברה בישראל. תחת הכותרת "נשים ערביות הפגינו בצפון: די לרצח נשים וילדים", מדווח דני ברנר כי כ-50 נשים הפגינו אתמול מול בנייני התביעה הכללית בנצרת-עילית במחאה על "הרשלנות שמגלים מוסדות אכיפת החוק בכל הקשור לטיפול בנושאי אלימות במשפחה ופענוח מקרי רצח במגזר הערבי". סמאח סלאימה, חברת הוועד למאבק ברצח נשים ערביות, מצוטטת: "קל לרצוח נשים, בייחוד אם הן ערביות. אנחנו דורשות בתוקף מהממסד המשפטי ומרשויות אכיפת החוק לקבל אחריות ולהפסיק את הזלזול הבלתי נסבל בתלונות ובפניות של נשים ערביות, שחשות איום ממשי על חייהן". לידיעה, המתפרסמת בטור צד בעמ 9, נלווה תצלום מההפגנה. באף עיתון אחר לא דווח עליה. לעומת זאת, מאכזב לראות כי גם העיתון בעל הגב הכלכלי החזק ביותר בישראל מסכים לשתף פעולה עם יוזמות יחצניות ולפרסם ידיעות שיווקיות שאין בהן כל עניין לציבור. בתחתית עמ 21 של "ישראל היום", תחת הכותרת "אמנות בולגרית בבנק דיסקונט", מדווח "כתב ישראל היום" כי "בסניף בת-ים של בנק דיסקונט חגגו אמש את פתיחת התערוכה של האמנית הבולגרית סולטנה סורגון, שבה הוצג מגוון נרחב של יצירותיה השונות". לדיווח נלווה תצלום שבו ניתן לראות, בין היתר, את יו"ר דירקטוריון הבנק ד"ר יוסי בכר וראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני. ענייני תקשורת לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" ששלמה בן-צבי החליט שב"מעריב" לא תתקיים עוד עבודה בשבתות, ש"ישראל היום" ביטל לעובדיו את המנויים ל"ידיעות אחרונות", ושמנכ"ל הרשות השנייה חתם על מגבלה שלפיה לא יוכל לעסוק בזכיינית רשת, שכן בעבר עבד בחברה שבבעלות משפחת עופר, המחזיקה במניות הזכיינית. תוקף המגבלה, ציין אברבך, יפוג בעוד כחודש. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי רשות השידור תקיים אירוע להשקת לוח שידורים חדש, שכלל לא אושר. לפי מדור הרכילות של "גלובס" (מיכל גלנטי), בין האורחים בחתונת בנו של העיתונאי מנחם הורוביץ היו היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו, השרים יצחק אהרונוביץ וסילבן שלום, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ואיש העסקים מוטי זיסר.

יש מקום לבדוק אם העיתונים אינם מגזימים בגודש שהם מרעיפים על הקורא בכל אחד מתחומי הסיקור

לפעמים עולה הרהור, האם מצב כלי התקשורת היום אינו מזכיר את מצב הבנקים לפני 16 שנה. במלים אחרות: האם איננו נמצאים בתוך מציאות של ויסות הידיעות, שדומה למצב ויסות המניות, שהוביל, למי ששכח, להתמוטטות הבורסה ולמשבר אמון גדול של קהל הלקוחות? הכוונה, בראש ובראשונה, לנפח של כלי התקשורת: כל עיתון מציע לקורא מדי יום חבילה עבה של דפים ובהם אינספור מוספים, מדורים ופינות. מי מסוגל להשתלט על שפע המידע הזה? גם כאשר מניחים שהקורא צורך את העיתון באופן סלקטיבי, יש מקום לבדוק אם העיתונים אינם מגזימים בגודש שהם מרעיפים עליו בכל אחד מתחומי הסיקור. קל וחומר אמורים הדברים בכלי התקשורת האלקטרוניים: ברדיו מוגשות חדשות 24 שעות ביממה, תוכניות אקטואליה משודרות בזו אחר זו, ערוצי הטלוויזיה מכבירים על הצופה יבול עצום של תוכניות מלל וענייני היום. האם אין מקום להיעצר לרגע ולבחון את ההצדקה וההיגיון של העומס הזה? החזות השופעת אינה מלמדת בהכרח על בריאות. המסגרות האינסופיות שיצרה העיתונות הישראלית (בעקבות העיתונות העולמית) להספקת מידע מאלצות אותה למלא אותן בתכנים. אורבת לה סכנה של ניפוח מלאכותי ושל מילוי משבצות בכל מחיר. התהליך הזה כרוך מטבע הדברים בירידת רמה ובהתפשרויות מקצועיות. פרשת מוניקה לוינסקי והמשבר בעיראק המחישו בחודש שחלף את תוקפה של התופעה: בארה"ב הכו כלי התקשורת על חטאי סיקורם את פרשת האהבהבים של נשיאם, ובישראל שאלו עיתונאים את עצמם אם תפקדו כהלכה בדיווחיהם על המתיחות במפרץ: האם, למשל, נהג ערוץ 2 נכון כאשר המחיש את זוועות הנשק הלא קונבנציונלי בהקרנת תמונות ממלחמת עיראק-איראן? האם לא ליבה באופן מחושב את חרדות הציבור במאמציו להעלות את שיעורי הצפייה במהדורות החדשות שלו? כלי התקשורת בשתי המדינות נדרשו למלא ללא הפסק את מסגרות הדיווח שהועמדו לרשותם. האילוץ הזה הכתיב, לא פעם, דיווחים פזיזים, הסתמכות על מקורות לא מהימנים, ניחושים וספקולציות. הנוכחות הטוטאלית של התקשורת 24 שעות ביממה יוצרת סוג של שטיפת מוח, אם לא של רודנות, שאין בצדה שובר מחייב מספיק של נשיאה בעול האחריות הציבורית במובנה המקורי. העיתונות היום מתאימה את עצמה, אם לא משתעבדת, לכללי המשחק של השוק, כשהיא מתרחקת מתפקידה הקלאסי - להיות גורם שיש לו שליחות חברתית חשובה. מאחורי כל זה מבצבצת, כמובן, תחרות מסחרית לגיטימית בהחלט; צריך רק להיזהר שהיא לא תתפתח לסחרור שיפיל את התקשורת לקרשים שעליהם התרסקו הבנקים ב-1982. גיליון 13, פברואר 1998

הארגון עיתונאים-ללא-גבולות: בניגוד לפרסומים בעיתונות בארץ ובעולם, אין לנו שום קשר למשט הפלסטיני המתוכנן לעזה

הארגון הצרפתי עיתונאים-ללא-גבולות מכחיש כל קשר לתכנון וביצוע מסעה של הספינה נאגי אל-עלי מלבנון אל עבר רצועת עזה. בניגוד לפרסומים בעיתונים ברחבי העולם ובישראל כאילו הארגון, הדואג לחופש העיתונות ברחבי העולם, חבר לארגון פלסטין-החופשית בהפקת המסע, בארגון עצמו טוענים כי מדובר בטעות. "היתה אי-הבנה", מסרה ל"עין השביעית" סואזיג דולה, ראש דסק המזרח התיכון בארגון. לדבריה, הטעות החלה בעיתון הבריטי "גרדיאן", שבילבל בדיווחו בין שמות שני ארגונים שונים: הארגון הצרפתי Reporters Without Borders והארגון הלבנוני Reporters Without Bounds. בעקבות הטעות הופיעו בעיתונים שונים ברחבי העולם פרסומים שקשרו בין הארגון הצרפתי ובין מסע הספינה לעזה. גם בישראל הופיעו דיווחים שלא הבדילו בין שני הארגונים. עמית כהן, למשל, דיווח הבוקר ב"מעריב" כי "מאחורי הספינה עומד ארגון פלסטין-החופשית, של איש העסקים הפלסטיני יאסר קשלק, וארגון עיתונאים-ללא-גבולות". בידיעה הבוקר ב"ישראל היום", שעליה חתומים שלמה צזנה, דניאל סיריוטי וגדעון אלון, דווח כי מאחורי המשט עומדים "פעילי הארגונים פלסטין-החופשית ועיתונאים-ללא-גבולות". יש לציין כי לפני כמה ימים דווח ב"ישראל היום" כי הארגונים העומדים מאחורי הספינה הם פלסטין-החופשית והארגון "התאחדות עיתונאים ללא גבולות". לדברי דולה, לארגון שבו היא עובדת "אין שום קשר עם המבצע הזה". היא מדגישה כי "מעולם לא עשינו דבר כזה ולעולם לא נעשה דבר כזה". לדבריה, הכחשה רשמית הוצאה אתמול לעיתון ה"גרדיאן" ובמקביל הופצה לכתבים ברחבי העולם. עיתונאים-ללא-גבולות עלה לכותרות בעיתונות הישראלית באוקטובר האחרון, בעקבות הירידה החדה של ישראל במדד חופש העיתונות שמפרסם הארגון. בשיחה עם דולה רמזה ראש דסק המזרח התיכון כי בשל היחס שבו נתקלו עיתונאים על המשט האחרון שניסה להגיע לרצועת עזה, גם השנה מעמדה של ישראל יהיה כנראה נמוך במיוחד.

"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס: השידור הציבורי, שלדון אדלסון, ענת גורן, גון אוליבר ואתר "מידה"

בפתח התוכנית החמישית של "קול העין", מגזין הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס בהנחיית אורן פרסיקו ואביעד טובי, מותחת ח"כ קארין אלהרר (יש-עתיד) ביקורת על ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו. לדבריה, נתניהו הוא האחראי למצב הביש שרשות השידור נקלעה אליו. "יש פה יד מכוונת", היא אומרת. אלהרר, שעמדה בראש ועדת הכנסת המיוחדת שהכינה את הצעת חוק תאגיד השידור הציבורי החדש, טוענת כי לה עצמה אין אחריות למצבה של הרשות. בהמשך התוכנית מספר אבנר הופשטיין על דמותו של שלדון אדלסון בעיני הציבור האמריקאי, לנוכח התערבותו בפוליטיקה והתביעה שטוענת כי עסקיו במקאו נגועים בשחיתות. ענת גורן, יוצרת הסרט "הרצוג", מספרת על התגובות שקיבלה ומה היה חלקו של ספי רכלבסקי בקמפיין המחנה-הציוני. רותה קופפר, כתבת הטלוויזיה של "הארץ", דנה בסוגה המיוחדת של סאטירה עיתונאית, שגון אוליבר הוא נציגה הבולט. לסיום מספר עקיבא ביגמן, עורך האתר "מידה", על האתר ומטרותיו. קול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, ואתר "העין השביעית" החלו בשידור תוכנית חדשה שתעסוק בביקורת תקשורת. התוכנית, "קול העין", משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע, בימי שלישי ב-12:00, וזמינה לקהל המאזינים באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". את התוכנית הפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל.

עובדי עירייה בכירים ברחובות משתתפים באופן פומבי באירועי בחירות של ראש העיר המכהן, לכאורה בניגוד לחוק • ועדת הבחירות המרכזית שאמורה לטפל ולאכוף הפרות של חוקי הבחירות תתערב רק במידה שתוגש עתירה • כמה זמן ייקח לדון בעתירה? "זה תלוי בהרבה גורמים, מה החומר שמונח לפני השופט, דחיפות הטיפול, ועוד"

לפני כשבוע וחצי, ברחוב הרצל 149 ברחובות, נפתח מטה הבחירות של ראש העיר רחמים מלול, שמתמודד על כהונה נוספת בבחירות הקרובות. המקום קושט בשלטי בחירות ובכניסה הוצבה שרשרת בלונים בצבעי כחול לבן. בפנים, הרימו הנוכחים כוסית לקראת השנה החדשה. בין החוגגים ניתן היה לראות גם עובדי עירייה בכירים שהגיעו לתמוך בראש העיר המכהן, חלקם אף נמצאים בעמדות מפתח בעירייה ובמוקד קבלת החלטות שעשויות להשפיע גם על מהלך הבחירות הקרבות. באחת מהתמונות שצולמו באירוע ניתן לראות כי עובדי עירייה רבים אף לא היססו להצטלם לצידו של מלול ולהפגין בו תמיכה פומבית, כך, מאחורי הפרצופים המחוייכים תלוי היה שלט בחירות גדול ובו הופיע הכיתוב הבא: מצביעים אחדות בוחרים לחיות ביחד. התמונה הופצה ברשתות החברתיות באין מפריע. אף אחד לא סבר שהתמונה מתעדת את השתתפותם של עובדי העירייה באירוע פוליטי של ראש עירייה מכהן – בניגוד לחוק. "הם חיילים של מי שמינה אותם, בחשיבה שלהם, לפני שהם עובדים בעירייה הם קודם כל שייכים לסיעה שאיתה הם מזוהים, במקרה של רבים מהם, הליכוד", מספר מקור בעיריית רחובות בשיחה עם״ שקוף״. לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2021, על עובד הרשות המקומית לשמור בעיני הציבור על תדמית נייטרלית שאינה משועבדת להשקפה פוליטית מוגדרת. בין היתר, ישנו איסור פלילי על עובד רשות מקומית, שהוא בעל סמכות מינהלית או תפקיד שכרוך בו מגע עם קהל, לקחת חלק בתעמולת בחירות. המקור מסביר כי "ככה ראשי עיר משיגים את הכוח וההשפעה שלהם על עובדי עירייה״. במקרה הספציפי של רחובות, ״מרגע שמלול מינה עובד בעירייה לתפקיד שלו, אותו אדם מרגיש מחוייב למי שמינה אותו". המעורבות של עובדי העירייה בקמפיין הבחירות של מלול מצטרפת לתמונה שרצה ברשתות החברתיות בשבועות האחרונים, בהם נצפית משאית גיזום ירוקה שעליה מוטבעת חותמת של עיריית רחובות, תולה שלטי בחירות של ראש העיר המכהן. "לעובדי עירייה אסור באופן מוחלט להגיע לאירועי בחירות של המתמודדים" אומר עו"ד רשף חן, בעל משרד שעוסק בין היתר בייעוץ משפטי בענייני רשויות מקומיות, לשעבר יועץ משפטי של עיריית חיפה וחבר בכנסת ה-16 מטעם סיעת שינוי: "לעובדי עירייה בכירים יש איסור שמופיע בחוק, ועם השנים האיסור הורחב לכל עובדי העירייה בכל דרגה שהיא, כלומר, אפילו למנקה אסור לקחת חלק בבחירות של אף מועמד". עו״ד חן מסביר, שהחשש שהוביל לחקיקת החוק נועד למנוע בדיוק מקרים מסוג אלו שאירעו במטה הבחירות של מלול – תמיכה פומבית של עובדי עירייה בפעילויות מפלגתיות של מועמד שמכהן באותו הזמן כראש העיר. ומה אם הגיעו לשם במקרה בשביל הכיבוד? או רק כדי לתמוך באופן חברי?, עו"ד רשף מבהיר: "לעובדי העירייה אסור להגיע לפעילויות של המועמדים באופן גורף". במקרה של משאית העירייה שתולה שלטי בחירות, גם כאן, "ככל שאכן נעשה שימוש ברכב עירייה, מדובר בעבירה על החוק" קובע עו"ד רשף "אסור להשתמש בכל נכס של העירייה, מוחשי או לא, בהקשר עם תעמולת בחירות". במידה ולכאורה נעשו עבירות, כמה גופים מוסמכים לטפל ולבצע אכיפה בנושא תעמולה כדי למנוע פגיעה בטוהר הבחירות – ועדת הבחירות המרכזית, המשטרה והרשות המקומית. אלא שפנייה של ״שקוף״ לגופים השונים מעלה תמונה עגומה ביותר. ועדת הבחירות המרכזית הפנתה אותנו בתחילה למשרד הפנים שבתורו הפנה אותנו למשרד "יחסי ציבור" לתקשורת משולבת. ממשרד יחסי הציבור נמסר: "כל עניין הקשור בתעמולת בחירות אינו בסמכות משרד הפנים או הפיקוח על הבחירות, אלא נתון – ע"פ חוק, לסמכותו הבלעדית של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת." כאשר פנינו בשנית לוועדת הבחירות היא מצידה הבהירה, כי סמכויותיה הן סמכויות שיפוטיות, ולכן הדרך היחידה שבה היא תתערב בנושא תהיה רק במידה ותוגש עתירה מסודרת, ולאחר שהשופט המוסמך לדון בעתירה יקבל החלטה בנושא. "עתירות יכול להגיש כל אזרח. מדובר בהליך משפטי לכל דבר״, מבהירים מוועדת הבחירות בשיחת טלפון, והם אינם מתחייבים על זמן המענה לעתירה. "זה תלוי בהרבה גורמים, מה החומר שמונח לפני השופט, דחיפות הטיפול, ועוד". כמו כן צויין שעד עתה לא הוגשה כל עתירה בעניין הבחירות ברחובות. בהמשך הפנתה הועדה את האחריות לגוף נוסף – היועצת המשפטית של העירייה: "נעיר כי ככלל, היועץ המשפטי לעירייה אמון על שמירת משאבי העירייה ואכיפת הדין אל מול עובדי עירייה ומשאביה, גם בראי סעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) – האוסר על שימוש במשאבי ציבור לצרכי בחירות, וסעיף 75 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), האוסר על עובדי רשות מקומית לקחת חלק בתעמולת בחירות ברשות". מעיריית רחובות נמסר: לצערנו קיבלנו תלונות על נוכחות של עובדי עירייה ומעורבות של עובדים בנושא הבחירות לכאורה. מנכ"ל העירייה הקדיש ישיבה מיוחדת לנושא, והפיץ הנחיות רלוונטיות לכלל העובדים. כמו כן ההנחיות בנושא חודדו מול מנהלים ועובדים והם הוזהרו שלא לקחת חלק בתעמולת בחירות. תלונות ספציפיות על נוכחות עובדים – תיבדקנה. בנושא משאית הגיזום ליד שלט הבחירות: הטענה אינה נכונה. השלט נתלה ע"י חברת שילוט במסגרת הקמפיין. המשאית לא עסקה בתליית שלט הבחירות – הטענה אינה אפשרית גם מבחינה טכנית כיוון שכל ייעודה הוא איסוף גזם.

יום לפני הבחירות, העיתונאים מחמיצים פנים | אפקט ליברמן מתחרה באפקט ביבי | ומי זוכר את הסיפור ההוא, של הטילים בדרום

אתמול נפלו קסאם בקיבוץ ניר-עם וגראד באשקלון. ידיעה על כך מופיעה בכיתוב תמונה בתחתית עמ 11 ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הנפילות זוכות לאזכור זעיר ואגבי על השער. ב"מעריב" תמונה ואזכור בידיעה בעמ 11. ב"ישראל היום", חיפשתי ולא מצאתי. יום לפני הבחירות, והפרשנים בעיתונים מגבירים עוד יותר את עוויתות החמיצות שהמערכה הזו מעוררת בהם. "יהיו תוצאות הבחירות מחר מה שיהיו, ברור שהמערכת הפוליטית לא עונה יותר על הצרכים של המדינה ושל החברה", כותב נחום ברנע בפתח טורו המופיע היום על שער "ידיעות אחרונות". "זה גדול עליה, אמר הליכוד על לבני; באותה מידה של שכנוע אפשר היה לומר את המשפט הזה על נתניהו, על ברק או על ליברמן". סימה קדמון, שכנתו לשער, כותבת: "לא מתוך אהבה נבוא מחר אל הקלפיות. גם לא מתוך הערכה [...] נדמה שלא היתה מערכת בחירות שבה יממה לפני ההליכה לקלפיות, ועדיין כל-כך הרבה אנשים מודים שהם עוד לא לגמרי סגורים". על הרקע הזה, המשמעות השנייה של הכותרת הרצה בעמודים הפותחים של "ידיעות אחרונות" ("היממה האחרונה של ליבני", "היממה האחרונה של נתניהו", "היממה האחרונה של ליברמן" וכן הלאה) נקראת כאיחול וכמשאלת לב של עורכי העיתונים כולם. אבל לא הוגן להאשים את כל העיתונאים בחמיצות. כך למשל כותב היום נדב איל ב"מעריב" על השינוי שחל במערכת הבחירות מ"משעממות, מיותרות וטרחניות" ל"משעממות פחות", בגלל המלחמה, עלייתו של ליברמן, אי-התרסקותה של קדימה, ובעיקר הבהלה שפשטה פתאום בליכוד מהצטמקות כוחו בסקרים. וכן, בניגוד לרפיון שאוחז בכמה מהכותבים היום בעיתונים, יש מי שדווקא מתנער ואפילו מוכן להמליץ כיצד להצביע. "אז מה צריך לעשות בבחירות הקרובות מצביע אינטליגנטי?", שואל משה ארנס במדור הדעות של "הארץ". "אם אינו חש קרבה לאחת המפלגות הקטנות, המתיימרות לייצג את האינטרסים של המגזר שלו, ואם הוא מעדיף יציבות, עליו להצביע לאחת המפלגות הגדולות, ליכוד או עבודה". המסקנה העיקרית, כמובן: לא להצביע לקדימה. מסקנה דומה גם לדן מרגלית, שקורא ב"ישראל היום" שלא להצביע למפלגות הקטנות (חוץ מהחרדיות והערביות. להן הוא לא מתערב), ולא לקדימה. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" עומד אליקים העצני על העובדה שממשלת שמאל ניהלה את שתי המלחמות האחרונות, התכופות והברוטליות, וקורא לאנשי השמאל להצביע לימין (או לפחות לא להצביע לשמאל): "ההבטחה השגרתית של השמאל כי מי שיתקוף אותנו אחרי הנסיגות יוכה ללא רחמים קוימה במלואה בעזה, אך תוצאותיה עגומות: מפלה מוסרית ודיפלומטית ואפס הישגים. הלקח המתבקש הוא שאינך יכול להיות גם בעד נסיגה וגם נגד כוחנות, כי מי שחסר שולי ביטחון וגבו אל הקיר נידון לחיות לנצח על חרבו. לכן אין זה מקרה ששתי המלחמות האחרונות, שבהן הואשמה ישראל באכזריות, נוהלו ונגרמו על-ידי ממשלת שמאל. הומניסטים – חפשו לכם בית אידיאולוגי אחר". באותו מדור כותב עלי זחאלקה, מנהל בית-ספר יסודי בכפר קרע, נגד המפלגות הערביות ("המנהיגות שלנו, שבמשך שנים מובילה אותנו להצטייר כאויבי מדינת ישראל, אבל לא טיפלה באף אחד מהצרכים האמיתיים של תושבי ישראל הערבים [...] אנחנו מעניינים אותה בערך כמו שאוכלוסיית עזה מעניינת את החמאס. אנחנו עבור המנהיגות הזאת רק אמצעי פוליטי להשמיע את קולה, המזיק לנו, עוד קדנציה ועוד קדנציה"), ועל רקע עלייתו של ליברמן ("הצלחנו להשניא את עצמנו על הציבור היהודי עד כדי כך שרבים מוכנים לתמוך במפלגה גזענית") קורא לא לשקוע באדישות ולהצביע "לא למפלגות הערביות הקיצוניות", אלא למפלגות מתונות "שיחלישו את כוחו של ליברמן". "גם טור זה נחפז להכריז על מערכת הבחירות הזאת כעל מערכת רדודה, שהתקשתה למקד את אלומת האור בנושאים החשובים באמת; וגם הטור לקה בשטחיות, במחילה", מכה היום יוסי שריד על חטא בטור ב"הארץ". שריד כותב כי הבחירות הללו מסמנות חילופי משמרות, שבהן ישראל-ביתנו על האידיאולוגיה הגזענית שלה מחליפה את תנועת העבודה, שהיא עצמה "מעלה באמונו של מחנה השלום", שמתפנה עכשיו להנהגה אחרת. "אז מי היה יכול לומר, באיוולתו, שזאת מערכת בחירות חסרת חשיבות; לא היתה חשובה ומשמעותית ממנה", מסכם שריד. ב"דה-מרקר" כותבים היום על "אפקט ביבי" בשווקים (שמזניק בדרך כלל את הבורסה, אולם כעת לא ברור "לאיזה כיוון ישפיע"), אבל בעיתונים האחרים ממשיכים לסקר דווקא את אפקט ליברמן על ביבי. "נתניהו שובר ימינה במאמץ להחזיר בוחרים", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות" (הכותרת הראשית התפלה היא "מי יהיה מספר 1"). יובל קרני כותב כי דן מרידור נעלם מהשלטים, סילבן שלום מוצנע, ואפי איתם צורף לפמליה המלווה את נתניהו. תובנות דומות מספק גם "הארץ", שמצרף גם הצהרות של נתניהו נגד נסיגות (אף שהצהרות כאלה כבר נאמרו על-ידיו בשבועות קודמים). ב"מעריב" מספקים המחשה קונקרטית יותר לאותה הצהרה: "נתניהו לא פוסל את ליברמן לביטחון" (במלים "המחשה" ו"קונקרטית" אין הכוונה לומר שכתבות "מעריב", מרב דוד ומיה בנגל, סיפקו שם מאחורי הציטוט שהביאו, שנותר מיוחס לבכיר אנונימי בליכוד, ושבידיעה עצמה נוספה לפניו ההסתייגות "סברה"). "ליברמן לא הודיע על מי הוא ימליץ בפני הנשיא להרכיב את הממשלה הבאה", נכתב ב"מעריב". בכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדש טור ל"המועמדים האנונימיים של איווט". הטור עוסק במועמדים במקומות 19-10, כאילו אלה שבמקומות לפניהם מוכרים היטב לציבור. לכל מועמד מוקצות בערך שמונה מלים. "מעט מדי ומאוחר מדי" יהיה כאן אנדרסטייטמנט מהדהד. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מסכם היטב ירון לונדון את האפקט: "במבחן הזה, מבחן המטען [הערכי], נכשלו שלושת המתמודדים הראשיים. ערוותם נחשפה לעין השמש רק בקטע האחרון של הנתיב הארוך והפתלתל, ואז הובהר כי איש מהם אינו מחונן בתכונותיו של קברניט אמיץ. בהיתקלם בשרטון ליברמן נבהלו ביבי, ציפי ואודי כמלחים טירונים, וכדי להקל על משקל ספינתם השליכו את ערכיהם למצולות". חבל שהטור הזה אינו זמין לקריאה ברשת ואי-אפשר להביא אליו קישור, משום שהוא מסכם יפה את הפנים המכוערות של הבחירות הללו. הפרשנים דנו רבות באיזון הצפוי שעתיד לשתק את המפלגות בכנסת הבאה ולהפוך את ישראל-ביתנו ללשון מאזניים. פחות – אם בכלל – נכתב על לשון מאזניים אחרת: הנשיא שמעון פרס, מי שאמור להטיל על אחד מראשי המפלגות את הקמת הממשלה. יובל קרני כותב היום ב"ידיעות אחרונות" טור קצרצר על הנושא, ומזכיר כי במקרה של רוב ברור לאחת המפלגות, תפקידו של הנשיא הופך פורמלי בלבד, אולם במקרה של תוצאות צמודות, כמו אלו שצפויות (כרגע) בבחירות הנוכחיות, בחירתו של הנשיא הופכת לקריטית. מה שקרני אינו מדגיש הוא ההשתייכות הפוליטית של פרס, שהגיע אל כס הנשיאות ממפלגת קדימה. פרופ סוזי נבות, שמקבלת מקום מרכזי מעט יותר כדי לכתוב על אותו נושא בדיוק ב"מעריב", מתקרבת לכדי רמיזה לאפשרות של הטיה פוליטית בבחירתו העתידית של פרס. תשדירי הבחירות עוררו גל של לעג וביקורת בעיתונים, שטענו כי הם טיפשיים, מגוחכים ואינם תורמים למשחק הדמוקרטי. ידיעה קטנה של רז שכניק, המסתתרת היום בתחתית עמ 6 ב"ידיעות אחרונות", מגלה את מה שמי שקורא טבלאות רייטינג כבר יודע: התקשורת מנותקת מהעם, שדווקא אוהב את תשדירי הבחירות. 321 אלף איש צפו בתשדירים, יותר מאשר במערכת הבחירות הקודמת, וזאת אף שאז הן שובצו בשעות פופולריות יותר. שלום ירושלמי מביא נתון שהוא קורא לו בצדק "מדהים", ושמגיע לשער "מעריב": "הסקרים הפנימיים של נתניהו מלמדים ש-15 אחוז ממצביעי הימין משוכנעים כי ההצבעה היא בשני פתקים, ולכן ההצבעה לליברמן או לש"ס מסדרת גם את נתניהו". בעיתונים היום לא מתפרסמים סקרים. אסור. כבר אתמול לא התפרסמו. זו עבירה לפרסם סקרים. סקרים הם הדרך הבעייתית, הלא אמינה, המושמצת – והיחידה – לקבל מושג רציני על הלך הרוח בקרב המצביעים. כל זה אינו מפריע ל"ישראל היום" לפרסם בכותרת הגג לראשית על השער כי "הימין מוביל". יש גם עיתונאים שחושבים שלא מדובר במערכת בחירות מנומנמת, אלא להפך. "על דבר אחד כולם מסכימים", מכריזה כותרת המשנה לכתבה של לי-אור אברבך במוסף "המגזין" של "מעריב", המראיין את מגישי מהדורות החדשות בשלושת ערוצי הטלוויזיה: "זה יהיה ערב דרמטי הרבה יותר ממה שכולם מצפים". בגלל המשבר הכלכלי, כותב אברבך, "השנה הכל הולך להיות צנוע יותר" מבחינת "להטוטי אריזה וטכנולוגיה", לכן "אפקט הפיתוי מונח בעיקר על כתפי המגישים המרכזיים, צוותי הכתבים ועומקם של הפרשנים". נו, טוב שיש משבר כלכלי. אברבך חתום גם על כתבת השער של המוסף "עסקים", ואף זוכה לסטמפה "חשיפת עסקים". הכותרת היא "דרישות הרשות השנייה – גזר דין מוות לערוץ 2", הדובר הוא יו"ר דירקטוריון רשת יוסי רוזן, והדברים הם המשך לראיון שנתן בשבוע שעבר מוזי ורטהיים (הבעלים של קשת) לרז שכניק מ"ידיעות אחרונות" ולמאבק המסלים של זכייניות הטלוויזיה המסחרית ברגולטור. המאבק של ערוץ 10, שהגיע לשיא גרוטסקי במחטף בוועדת הכלכלה שבו הוחלט באופן פתאומי (ומוצדק) לבטל את זכיונו, התיר את הרסן בערוץ 2. הדרישה של ורטהיים בשבוע שעבר היתה להכיר ב"ארץ נהדרת" כ"סוגה עילית" (וכך לוותר לקשת על כ-20 מיליון שקל ממחויבויותיה לתוכני איכות), והשבוע הדרישה של רוזן, במכתב ששלח ליו"ר הרשות השנייה, מקצינה עד כדי "לחדול מפעילות רגולטורית ב-2009 ולבטל את חילוט הערבויות לערוץ". באותו עמוד מדווח אברבך על מאות אלפי שקלים שהרשות השנייה החזירה לכמה מתחנות הרדיו האזוריות. מדובר בכספי ערבות ששולמו כ"ערבות הקמת תחנה". כעת, ולאחר ש"כמעט לכל הזוכות כבר יש תחנה מוקמת", החליטו ברשות להחזיר את הכספים. אברבך רואה בכך "[אולי] סנונית ראשונה לקראת ביטול או הפחתה" של דמי הזיכיון בערוצים המסחריים. מדוע החזרה של דמי ערבות שמטרתם התממשה נחשבת מעשה של לפנים משורת הדין? ומדוע החזרה של דמי ערבות היא סנונית לביטולם של דמי זיכיון? בידיעה אין לכך כל הסבר. איתמר אייכנר, בדיווח על ביתו החדש הנוסף של אהוד אולמרט (חווילה בשווי מיליון דולר בפאתי ירושלים, שתתווסף לדירה בתל-אביב ולחווילה במושבה הגרמנית בירושלים), נותן קרדיט ל"דה-מרקר" על הפרסום הראשון של הרכישה.

תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה הגישה מכתב של מנכ"ל הרשות השנייה כחלק מקו ההגנה שלה מול תביעה ייצוגית בשל הדרת נשים

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו אישרה את לוח השידורים של תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה וקבעה כללים שנועדו למנוע הדרת נשים מהשידורים, כך עולה מהודעת עדכון שמסרה התחנה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. להודעת העדכון צורף מכתב ששלח מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד אל צבי עמר, יו"ר דירקטוריון קול-ברמה, ובו הוא מודיע כי בשידורי התחנה לא תהיה עוד מגבלה על השמעת נשים, למעט "שעת שידורים אחת ביום שתיוחד לדרשות ושיחות מאזינים עם רבנים, אשר בה יותר לתחנה שלא להשמיע נשים". באב"ד כותב כי לדעת ועדת הרדיו של הרשות, "אישור היקף מצומצם זה בו לא תושמענה נשים נותן מענה גם לציבור המאזינים האדוק יותר של התחנה והוא סביר ומידתי". כמו כן מנחה מנכ"ל הרשות את התחנה "לבצע פעולות יזומות לעידוד השמעת נשים בשידוריה, לרבות נשות ציבור ונשים מומחיות בתחומים שונים". הרשות מדגישה כי על התחנה "להקפיד ולנהוג לפי דין, לרבות לעניין העסקת נשים בתחנה". "הוועדה [ועדת הרדיו ברשות השנייה] מציינת בסיפוק את סיומו של הליך רגולטורי ארוך שהחל על-ידיה עוד בשנת 2011, ואשר הביא להפנמה אמיתית של המחויבויות הנדרשות מן התחנה ולקיום הוראות הדין והזיכיון הנדרשות", כותב באב"ד לעמר, ומסיים באיחולי הצלחה ו"המשך שידורים פורה". מכתבו של מנכ"ל הרשות הוגש מטעם קול-ברמה במענה לתביעה ייצוגית שהגישה עמותת קולך בטענה להדרת נשים אסורה בשידורי התחנה. בעוד שמבדיקת חברת יפעת את שידורי התחנה בשבוע אחד בחודש נובמבר האחרון עלה כי רק ב-5% מזמן השידורים בתחנה הושמע קולן של נשים, באב"ד מציין במכתבו כי ועדת הרדיו של הרשות השנייה עיינה, נוסף לממצאי יפעת הנקודתיים, גם בדו"ח האזנות מאפריל 2012 ועד נובמבר 2013 שבוצע על-ידי תחום רדיו ברשות. קול-ברמה התנגדה להגשת בדיקת חברת יפעת לבית-המשפט, וכעת מחזקת את עמדתה זו לאור החלטת הרשות השנייה. "הבקשה לצירוף ראיה שהוגשה מטעם המבקשים ואשר כוללת האזנה נקודתית בלבד לשידורי המשיבה במהלך שבוע ימים בלבד אינה רלבנטית מכיוון שהיא אינה יכולה לשקף את הליך הסדרת שידורי הנשים בתחנה במלואו", כתב בא-כוח התחנה, עו"ד מוטי ארד. 23955-08-12

הכתבים הצבאיים מצפים לרגע השבירה של עזה | ב"ישראל היום" מאשימים את משפחות החטופים בסיוע לאויב | הפריבילגיה של החללים המיוחסים | רן ברץ משרטט קונספירציה מופרעת במיוחד | איש "הקול היהודי" מתגאה בשת"פ עם קרן נויבך | והכתבים הפוליטיים כבר מתחילים לבחוש בבחירות

בשלושת הטבלואידים מדפיסים הבוקר בשער את תמונתו של גדי איזנקוט, שר בלי תיק וחבר קבינט המלחמה, עם בנו גל. זו תמונה שסיפק דובר צה"ל, שצולמה כשאיזנקוט כיהן כרמטכ"ל. הוא מחייך בה חיוך גדול ושולח יד כדי לחבק את בנו, חייל במדים, שמחייך גם הוא. "חמישה חיילים ובהם בנו של איזנקוט נהרגו ברצועה, אזרח נהרג ליד גבול לבנון", מוסרת ביובש הכותרת הראשית של "הארץ", היומון היחיד שלא מפרסם את התצלום בשערו. "גל איזנקוט, בן 25 במותו, נהרג במהלך סריקות בגבליה, ככל הנראה כתוצאה מפיר ממולכד שהתפוצץ. הוא פונה במצב אנוש לבית-החולים אסותא באשדוד ומותו נקבע במקום", מדווחת לילך שובל, הכתבת הצבאית של "ישראל היום". בשער "מעריב" מציינים שאיזנקוט קיבל את ההודעה על נפילת בנו בעת ש"צפה בניהול התקרית מחפ"ק האוגדה". בדי-אן-איי של הטבלואיד הישראלי יש שני אלמנטים שבדרך כלל לא מתנגשים זה בזה: עיסוק יתר בידוענים וכיו"ב דמויות ציבוריות, ודבקות בפטריוטיזם אינסטרומנטלי, כזה שלא בהכרח משרת את טובת המדינה אלא בעיקר מקדש את סמליה. הכותרות של היום זימנו לעורכי השערים אתגר: איך לדווח על מות בנו של הרמטכ"ל לשעבר בלי להפלות בין דם לדם, כלומר בלי להוזיל את זכר חבריו? מתחילת המלחמה, העיתונים מדווחים על ההרוגים לפי תבניות קבועות. למעט מקרים חריגים, כל הרוג מקבל תמונה בגודל זהה ומלל באורך דומה. נסיבות הנפילה מוזכרות, וגם הרקע האישי, אבל המסגור הכללי לא מבדיל בין מי שנהרג בקרב, בעורף או בתאונה. ב"ישראל היום", למשל, מדביקים לקבוצת החללים של היום את הכינוי הקולקטיבי "הקדושים והטהורים". בימים קודמים השתמשו שם בכותרות כמו "מאריות גברו", "על במותיך חלל", "גיבורי התהילה" ואפילו "בת ציון בוכייה". כפי שניתן להתרשם מהזרגון המליצי, "ישראל היום" הוא עיתון בלי קלאסה. עיתון של איפור מרוח ודיו שפוך. אין אפורים. לא סומכים על הקוראים שיחושו צער, ולכן דוחפים להם את הצער בגרון. בהתאם לכך, שם גם לא מעמידים פנים שכל החללים שווים זה לזה, ופשוט מדפיסים את הכותרת הראשית "מורשת קרב" על גבי התמונה של האב עם בנו המת. ב"ידיעות אחרונות" מצאו דרך יותר אלגנטית לעסוק בהרחבה בטרגדיה של השר הבכיר. שם, הכותרת הראשית הבוקר היא "הבנים שלא ישובו". לא הבן, הבנים. ב"ידיעות אחרונות", גל איזנקוט הוא סמל לכך שכל חלל הוא בן של מישהו – ומשום שהוא בן של מישהו מפורסם, אפשר לחשוב עליו ולבכות על כולם. לכן הוא מככב בטורים של סימה קדמון ויוסי יהושוע, מקבל ידיעת הספד מורחבת שנדפסת מעל אלו של שאר הנופלים – וגם טור של חנוך דאום שנדפס בשער במלואו. "הכאב שלך, גדי, הכאב של כולנו", נמסר בכותרת הטור. "אויבינו אולי ירצו להשתמש במות בנך ולהופכו להישג מוראלי שלהם, אבל מותו הכואב כל-כך במערכה על המולדת הוא אות של כבוד עבורך ועבור המדינה הזו", כותב דאום. "אצל אויבינו המפקדים מתחבאים בבונקר – אצלנו, המפקדים נמצאים בחזית. אצל אויבינו המנהיגים שוהים עם משפחתם במלונות בקטאר – אצלנו בניהם נשלחים יחד עם כולם לעומק השטח. לוחמים שם כתף אל כתף, כולם, כל בנינו האהובים, מן העיר ומן הספר, מימין ומשמאל". זו הפריבילגיה של המתים בעלי הייחוס: בזמן שרוב ההרוגים יישכחו, הם יהפכו לסמל. זה לא קשור לנסיבות המוות, לאישיותו של המת, לתפקיד שמילא בשדה הקרב או לכישוריו. הרפלקס הקבוע של העיתונות הוא לשדר שלכל הרוג יש משמעות, וששמותיהם ייחקקו לעד. אבל כמו שיודעים חבריהם ובני משפחותיהם של הרוגי המבצעים הקודמים ופיגועי הטרור, וכמו שמתחילים להבין גם קרוביהם של נרצחי 7 באוקטובר, אחרי חמשת שלבי האבל הקולקטיביים יגיע גם שלב שישי: השיכחה. כולם לוחמים כתף אל כתף, כמו שכותב דאום, אבל רק מיעוט מקרבם יזכה לכך שהעיתונות תצמיד למותו משמעות ציבורית. מחיקתם הבלתי נמנעת של כל היתר היא עוד אחת מהתוצאות הבלתי אנושיות של המלחמה. הפרשנים הצבאיים מספקים היום תיאורים תמימי דעים על כך שבחשבון כולל, התקדמות התמרון הקרקעי ברצועת עזה נוחלת הצלחה. כתבים צבאיים שהתלוו לכוחות מביאים קולות לוחמניים מפי חיילים, שמבטיחים שלא יפסיקו להתקדם עד חיסול חמאס. יוצא דופן אחד הוא חייל ששוחח עם יניב קובוביץ מ"הארץ", "אלכס מאשדוד", שאומר לו שהוא התעייף מהלחימה ומהקשיים הכלכליים בבית, ומתכוון לפרוש משירות מילואים בתום המלחמה. "המהלך הקרקעי מוכיח את עצמו", כותב אבי יששכרוף ב"ידיעות אחרונות". "חמאס ניגף בסופו של דבר בכל מקום שהוא פוגש את כוחות צה"ל, אם בצפון הרצועה וכעת גם בדרומה. התמונות הלא פחות ממדהימות שהגיעו אתמול מעזה של עשרות ואולי מאות גברים פלסטינים קשורים ורק בגדים תחתונים לגופם לאחר שנכנעו בפני חיילי צה"ל – מספרות היטב על המתרחש בלחימה. "חמאס הימר, כנראה, שהפעולה הקרקעית הישראלית תהיה מוגבלת מחשש מפני פגיעה בחיי חיילים וגם בגלל הלחץ הבינלאומי. אולם הצורה האגרסיבית כל-כך שבה פועל צה"ל מוכיחה את עצמה עד כה ומובילה להתפוררות צבאית של חמאס במקומות שבהם הוא פוגש את הכוחות הישראליים. [...] המרכז השלטוני של חמאס, כלומר מרכז עזה ואזור חאן-יונס, מתמוטט, וכל המזרח התיכון צופה בכך ומבין את המסר". "איך מפרקים משטר, שמעשית כבר ויתר על שלטונו האזרחי בצפון הרצועה, ומאבד במודע שליטה על חלק מהמתרחש בדרומה?", תוהה עמוס הראל ב"הארץ". "ערוצי הטלוויזיה הישראליים מגוננים על הציבור מפני רוב מראות ההרס והסבל ברצועה. זו טעות קשה, משום שהיא פוגעת בגיבוש הפרספקטיבה בדבר המצב האמיתי שם". הראל מתאר את המצב במקומם: "מאז כניסת צה"ל לחאן-יונס, כשבדרום מצטופפים קרוב לשני מיליון אזרחים פלסטינים – כמחציתם פליטים שדחקה ישראל מן הצפון – מחריף הכאוס באזור. ישנם יותר אירועים שבהם תושבים מתעמתים בגלוי עם אנשי חמאס, מאשימים אותם בשמירת הסיוע ההומניטרי לעצמם או בוזזים מחסנים של ארגונים בינלאומיים, בניסיון נואש להישרד. "חלק מן הזעם הזה יוצא, עדיין תוך חשש רב, כלפי סינוואר ואנשיו. גם ישראל ומצרים עשויות להיפגע ממנו במקרה של אסון הומניטרי חריף יותר. אי-אפשר לשלול תרחיש שבו המוני אזרחים פלסטינים רצים אל הגבול, הישראלי או המצרי, בדרישה לקבל מזון ותרופות או מחסה מההפצצות. מסיבה זו בדיוק מצרים מקימה בימים אלה סוללות עפר שמטרתן להקשות על המעבר לסיני דרך ציר פילדלפי". יששכרוף מצטרף לניתוח: "אט-אט, לעתים בלחישות אך לעתים גם בגלוי ובצעקות, גוברת הביקורת מתוך עזה נגד חמאס. נכון, מדובר בניצנים של מחאה, נכון, הרוב הגדול של תושבי הרצועה עדיין תומך בארגון והפופולריות שלו בגדה המערבית נמצאת עדיין בנסיקה. אך כבר לא ניתן להתעלם מכך שבקרב הפלסטינים בעזה ישנה מורת רוח מההתנהלות של חמאס, בעיקר בכל הקשור לשחיתות הארגונית. כלומר השתלטות על משאיות סיוע של האו"ם, השתלטות על הדלקים שמועברים לרצועת עזה ובעיקר ההסתתרות של כל צמרת חמאס ורבים מהבכירים במנהרות. "עזה קורסת, ואין מילה אחרת לתאר זאת. כאשר בימים הראשונים נכתב כאן שעזה עומדת בפני נכבה – אסון שיזכיר את זה של 1948 – בחמאס עוד זִלזלו בכך. אולם הרצועה עומדת בפני אסון קשה, ורבים מתושביה לא רק שנאלצו לנטוש את בתיהם, אלא שאין להם בתים לחזור אליהם. כ-70% מהבתים בצפון הרצועה אינם ראויים למגורי אדם, וכעת גם בתים רבים בחאן-יונס, דיר אל-בלח ורפיח מצטרפים לסטטוס הזה. [...] הנכבה החדשה הותירה מספר נפגעים חסר תקדים ברצועה ותושביה, בחלקם, מבינים שחמאס, ובראשו יחיא סינוואר, הם אלה שאחראים למצבם". הכתב הצבאי יוסי יהושוע, שבמערכה הזאת מסתמן כמיליטנטי יותר מרוב עמיתיו, גורס שעוד חזון למועד. "הרצועה עברה חורבן מוחלט, שכבר מעורר ביקורת פנימית כנגד הנהגת הארגון הרצחני, שבגלל המתקפה שלו ב-7 באוקטובר נהרגו עשרות אלפי עזתים ומאות אלפים נפצעו. ועדיין חשוב לומר: ישראל לא השיגה את השבירה, את הקנאק של חמאס", הוא כותב היום ב"ידיעות אחרונות" ברשימה שנושאת את הכותרת "מחפשים נקודת שבירה". "זה היה יכול להיות חיסול של סינוואר, מוחמד דף או מרואן עיסא, מה שלא קרה עדיין. משימה זו מוטלת בעיקר על שב"כ, ועד שתגיע ההזדמנות, צה"ל חייב להשיג נקודת שבירה בקרב בחאן-יונס. רק לחץ כזה יכול להביא את חמאס לעסקה נוספת לשחרור חטופים וחטופות. אם נשמע את הקנאק, הקערה תתהפך, אומר בכיר במטכ"ל". גם רון בן-ישי הוותיק נדרש לכך. "עד כמה חמאס קרוב לנקודת השבירה? קשה לומר. אבל כשראיתי השבוע את תמונות הביזה של מחסן אונר"א בחאן-יונס נזכרתי באותם מחזות בדיוק שראיתי לנגד עיני ב-2003, בערים תיכרית ומוסול שבעיראק. זה היה הסימן הראשון לכך שמשטרו של סדאם חוסיין עומד בפני קריסה", הוא כותב ב"ידיעות אחרונות". ב"גלובס", יואב קרני חתום השבוע על טור שמנוסח כשיחה עם מזכיר המדינה האמריקאי. המוטיב המרכזי הוא החרדה הקיומית שמניעה את מלחמת עזה. "כלי התקשורת שלנו נמנעים באופן שיטתי מלדווח על היקף הטרגדיה הפלסטינית בעזה", כותב קרני. "איננו מעזים להראות את הילדים מכוסי הכוויות בזרועות אמותיהם. איננו נוקבים במספרי מתיהם. מאשימים אותנו שקלים חייהם בעינינו. ואמנם יש בינינו לא מעטים המוכנים לרוקן את עזה מפלסטינאיה. אבל זו אינה הסיבה שאנחנו נמנעים מלהראות ומלנקוב. "אנחנו עושים כן כדי שלא להתמלא ייאוש. אם נדע מה קורה שם, אולי יתמעט רצוננו לעמוד במשימה. האין זו הודאה איומה? האין אנחנו משילים חד-משמעית כל התיימרות לפן מוסרי? ייתכן מאוד. "אדוני מזכיר המדינה, אנחנו איננו מנהלים מלחמת נקם. אנחנו מנהלים מלחמת חרדה. בסופה, אם נגיע אל סופה, על הררי גוויות פלסטיניות, יהיה קשה למצוא יותר מקומץ אנשים עלי אדמות שלא ירחשו לנו טינה עמוקה. מה איומה היא הבחירה שלפניכם, אדוני המזכיר: התניחו לנו להציל את עצמנו, או התצילו את עזה מידינו? ייתכן מאוד שזו תהיה בחירה בלתי חוזרת. ייתכן מאוד שאי-אפשר להציל גם אותנו וגם את עזה". אפיק הפעולה המקביל שמעסיק את העיתונות הוא זה של החטופים, שלמעלה ממאה מהם עדיין מוחזקים בעזה. "אנחנו חזרנו. הם עדיין בסכנה", נכתב בכותרת גדולה בראש שער "הארץ". הדוברות: חן ואגם גולדשטיין-אלמוג מכפר-עזה, ששוחררו מהשבי וחולקות את עדותן עם הכתב רן שמעוני. תמונתן היא האלמנט הגרפי הבולט ביותר בעמוד השער. "הראיון הזה הוא לא בשבילן כמו שהוא עבור 138 החטופים שנותרו בעזה – נשים, גברים וילדים", כותב שמעוני. "למענם הן רוצות לדבר כעת על שבעת השבועות שלהן ברצועת עזה: על השקט הנורא ברגע החטיפה, על הימים הארוכים שם תחת איום ההפצצות של צה"ל, על הזוועות ששמעו מחטופים אחרים שפגשו". "רצחו את ההורים שלי, פישלתם בענק, לפחות תחזירו את אח שלי", זועקת הכותרת הראשית של "גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", שמפנה את הקוראים לראיון עם האמנית מרב סבירסקי, בת קיבוץ בארי. בשער המוסף המגזיני של "מעריב", במרכז, נדפסות שתי מילים: "לבד בעזה". מסביבן שובצו 24 תצלומים של גברים צעירים ומבוגרים. "הנשים, הילדים והאמהות שלהם שוחררו, אבל הם עדיין שם", נכתב שם. חמישה מבני משפחותיהם מתראיינים וקוראים לשחרורם. "סופרת הילדים המיתולוגית גלילה רון-פדר-עמית גייסה את הגיבור הכי מוכר שלה, גינגי, למאבק למען שחרור החטופים", מבשרים בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". כתבת השער של "7 ימים" היא "יומן השבי של מיאה ובלה". מיאה ליימברג ואמה גבריאלה (ולא הכלבה בלה) משחזרות בה את תקופת השבי וההמתנה ומדברות על "המשימה שהן חייבות להשלים לפני שהן חוזרות לאנונימיות" – השבת שני בני משפחתן שעדיין חטופים. בכתבה אחרת מתראיינות ארבע אמהות שבעליהן עדיין בעזה. ב"ישראל היום" מסתייגים מהכתבות האלה, ואף טוענים שהן מחזקות את האויב. "שום דבר אינו מקרי בקמפיין העוצמתי שנועד לכופף את הממשלה להיכנע לחמאס ללא תנאי. כל ראיון של בן משפחה בתקשורת, כל כותרת בעיתון – הכל תוצר של מסע מתוחכם שמשחזר את הדינמיקה שהובילה ב-2011 את ההנהגה החלשה, בראשות נתניהו, להיכנע ולשחרר את סינוואר וחבר מרעיו", טוען נדב העצני. "זהו מהלך שקורע את הלב ומשחק לידיים של האויב", הוא מוסיף, ונוקב בשמו של רונן צור, אסטרטג ומומחה ללכלוך שמנהל את הקמפיין הציבורי של מטה משפחות החטופים. העצני ודאי יודע שמשפחות החטופים זועקות לא רק כדי להחזיר את ישראל לשולחן המשא-ומתן, אלא משום שההפצצות מסכנות את יקיריהן ועל-פי עדויות כבר המיתו שבויים. ובכל זאת, הוא שולף איש קש ומפנה אליו את הביקורת: "הסיסמה כולם תמורת כולם היא לא פחות ממתכון לחיסול המדינה. שלא לדבר על הדרישה לעצור את הלחימה ולאפשר למפלצות להיחלץ ממלתעותינו". העסקה שאליה חותרים בישראל מורכבת יותר. "לפי האסטרטגיה של הנהגת המדינה, חידוש הפעילות המבצעית של צה"ל ברצועה יעלה את הסיכויים לשחרור יתר החטופים והחטופות", מציין שמעוני ב"הארץ". "כפי שלאחר 51 ימי לחימה אינטנסיבית החל רצף של שחרור יותר מ-80 נשים וילדים – כך יהיה גם כעת עם יתר החטופים, בהם חיילי צה"ל". "התקפות חיל האוויר גמרו עלינו, זה היה קשה ביותר, משהו שהוא פיזי ללב, לנשמה, ממש לתוך הגוף", אומרת לו חן גולדשטיין-אלמוג. "כשהיינו שומעות ברדיו איך הלחימה מעמיקה, זה היה מייאש אותנו. לא הבנו איך אנחנו שם ואפשר להעמיק את הלחימה. היו מצבים שהגענו לסכנה ממש קיומית, בגלל ההדף של ההפצצות". שמעוני מוסיף: "האפשרות המבעיתה ביותר בעיניהן היתה מבצע מיוחד שינסה לשחרר אותן בכוח. הם (המחבלים) היו צמודים אלינו, ממש באותו חדר כל הזמן, מסבירה חן, אמרנו לעצמנו שכל פעולת חילוץ תעמיד אותנו בסיכון. מאוד דאגנו מזה". ביקום הביביסטי יש מי שרואה בקמפיין החטופים חלק מקנוניה זדונית. "בכתבה על פעילי השמאל בישראל ששודרה ב-CNN נטען שמשפחות החטופים, ועכשיו גם חלק מהחטופים עצמם, הפכו תוך כדי המלחמה לתנועה פוליטית. אבל כפי שהצטייר השבוע – זו לא תנועת שלום, אלא בבירור תנועה שאלמנטים שונים בתוכה גויסו להפלת ראש הממשלה בנימין נתניהו", כותב אמנון לורד בפתח המוסף הפוליטי של "ישראל היום". "איך קרה שחלק ממשפחות החטופים הפכו לכלי בידי האסטרטגים הציניים של השמאל האנטי-ביביסטי – קשה להבין", הוא כותב, ומזייף מעט אנושיות: "אי-אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם. אבל יש שני גורמים שיש להם עניין, כמטרה אסטרטגית, לפצל את הנהגת המלחמה בישראל. אחד זה הממשל האמריקאי, שהחל לכוון לעבר ישראל את הלהביורים של התעמולה האנטי-ישראלית; המטרה היא להכתיב לישראל את הטקטיקה המלחמתית כדי להפוך את המלחמה לכואבת יותר ולא כדאית. הגורם השני זה האויב – חמאס". בתרגום מלורדית: אי-אפשר לשפוט חטופים ואת בני משפחותיהם, אבל בכל זאת שפטתי והגעתי למסקנה שיש שתי אפשרויות. או שהם משרתים של השטן הקטן (חמאס), או שהם משרתים את השטן הגדול (אמריקה). הראשון רוצה להשמיד אותנו, ולשני לא אכפת אם ישראל תנצח או תובס במלחמה – העיקר שנתניהו יודח מהשלטון. ניכר שמהאפשרות הזאת לורד חושש יותר מכל. לורד או המשכתב שהוטל עליו להתקין את הטור מפגינים זהירות. הטקסט מדבר על "חלק מהחטופים", על תנועה שרק "אלמנטים" מתוכה גויסו למשימה הזדונית של הפלת נתניהו. מרוב מאמצים לסייג את ההאשמות החמורות, חמקה לה אל הדף (שוב) ההזיה הגדולה שעומדת בבסיס ההיגיון של הכותב: שארצות-הברית, שמחמשת ומממנת את צה"ל במיליארדי דולרים ומעניקה לישראל גב דיפלומטי וצבאי רחב, רוצה בעצם שנפסיד במלחמה. ב"מקור ראשון", שכמו "ישראל היום" שייך לטייקונית מרים אדלסון, מתפרסמת תיאוריית קשר אחרת ממשפחת קנוניות מדינת העומק. היא קצת שונה במהות שלה, אבל כמו אצל לורד – התכלית שלה היא ניקוי נתניהו מאשמה והטלת הקלון על סובביו. רן ברץ, יועץ לשעבר של נתניהו שבשבוע הבא יתייצב להעיד במשפטו, מאשים בטבח את ההפיכה המשטרית. אבל לא ההפיכה המשטרית המגולמת ברפורמה המשפטית שפילגה את החברה הישראלית – אלא זו שקדמה לה, שלטענתו הושלמה. לפי תפיסת המציאות של ברץ, הדרג המקצועי – במקרה זה הבטחוני – השלים כבר את ההתנתקות שלו מהדרג הפוליטי והפסיק לקבל ממנו פקודות או לשתף אותו בניהול ענייני הביטחון של מדינת ישראל. ברץ לא נוקב במונח "מדינת העומק" (חסידי התיאוריה מעדיפים את המונח הלועזי, "דיפ סטייט"), אבל הוא גם לא צריך. "אירועי אותו לילה מר ב-7 באוקטובר מוכיחים שטעה מי שחשש שאנחנו לקראת פוטש של ראשי מוסדות המדינה הלא נבחרים", כותב ברץ. "טעה, משום שהפוטש כבר התרחש בפועל. מבחינת צמרת הביטחון, היא זו שהיתה בקוקפיט. הדרג המדיני היה בקושי נוסע, שאין צורך אפילו לעדכן". ליתר ביטחון – מי יודע מה תגלה ועדת החקירה? – ברץ מקפיד לציין שגם אם היו מעדכנים את נתניהו ואת שר הביטחון, יואב גלנט, זה כנראה לא היה מונע את הטבח אלא רק מצמצם את ממדיו. ובכל מקרה, הוא מוסיף, גם אם נתניהו היה מקבל התרעה, זה לא בהכרח היה עוזר. לטענת ברץ, גם אם ראש הממשלה היה מכריז על יציאה למבצע מקדים לסיכול המתקפה של חמאס, הוא היה נכשל. "עצם הניסיון היה מוביל כנראה להדחתו המשפטית כלא כשיר, בגיבוי ראשי המערכות", גורס הפובליציסט. "הסרבנים, בלי יוצא מן הכלל, לא היו מתייצבים לשירות" ו"המשפטנים היו אוסרים על ההתקפה" – וזה עוד לפני שמדברים על "ראשי מערכת הביטחון", ש"היו מבהירים שאם המשפטנים יודיעו שזו נקודת הנבצרות [של נתניהו], הם יודעים מה לעשות". ראוי לחזור על המסר המופרע הזה בניכוי הפירוטכניקה המילולית. לפי התסריט של ברץ, אם במערכת הביטחון היו משכילים לגלות את התוכנית של חמאס ולהציע מכה מקדימה שתסכל אותה, בישראל היתה מתרחשת שרשרת אירועים חסרת תקדים: החיילים כלל לא היו מתייצבים, וגם אם היו מתייצבים – מערכת המשפט היתה מונעת את המבצע מכוח יכולותיה המיסטיות. בתוך כך, המשפטנים היו מכריזים שנתניהו לא כשיר לתפקידו, והצבא היה מדיח אותו – וכל זה כשכולם יודעים שבקרוב עומד להתחולל טבח המוני ביישובי הדרום. מחשבה עצובה: אף חבר או קולגה לא היה שם ליד ברץ כדי להגיד לו לשתות מים, להניח את המקלדת, להתרחק מהמחשב ולא לשלוח את הטור לעיתון. מחשבה עוד יותר עצובה: הגיוני יותר שמי שהיה לידו דווקא עודד אותו. בשולי העיסוק במלחמה בעזה רוחש העיסוק בהכנות הלא רשמיות לבחירות שיגיעו אחריה. "התרחישים במסדרונות הכנסת צופים שני אירועים משמעותיים שיכולים להוביל לבחירות: פרישת גנץ בינואר ובחירות באפריל-מאי, או לחלופין ההצבעה על תקציב 2024 במרץ ובחירות בקיץ", כותבת שירית אביטן-כהן ב"ישראל היום". בכל העיתונים מדווחים על הודעת הפרישה של מרב מיכאלי, שלא תתמודד שוב בפריימריז של מה שנותר ממפלגת העבודה. "פרישת מיכאלי היא חלק מסיפור גדול יותר: תפיסות השמאל קרסו", קובע יהודה שלזינגר בשער "ישראל היום". ב"הארץ", רוית הכט קובעת שפרישת מיכאלי "תיתן דחיפה הכרחית לתהליך הבנייה הפוליטי של השמאל", ומסמנת את המנהיג המיועד: יאיר גולן. גולן, פוליטיקאי כושל שלא שרד את האינטריגות הפנימיות במפלגת מרצ הזעירה, קיבל הזדמנות שנייה כתקווה החדשה של השמאל עקב גבורה יוצאת דופן שהפגין ב-7 באוקטובר. היום הוא מקבל גם את כתבת השער של "מוסף הארץ". "מי שיסתובב עם גולן בימים אלה יתקשה להאמין שמדובר בפוליטיקאי שנדחק ממפלגה שלא צלחה את אחוז החסימה", כותב הילו גלזר, שהתלווה אליו. "בצעדה למען החזרת החטופים בירושלים, בבית-קפה בתל-אביב ובקיבוצי העוטף התגובות אליו נעות בין אנחנו מאחוריך לבין ראש הממשלה הבא. התכונה סביבו ניכרת גם בקרב עסקני המחנה. יש ציפייה אדירה כלפיו וסנטימנט חזק של איך פיספסנו את האיש הזה, אומר יועץ פוליטי שמסייע לו באופן מזדמן, מין הכאה על חטא שהחמצנו כלפיו פנים – כי נמאס לנו מגנרלים, כי צריך מזרחי – ולא הבנו שיש לנו אס בשרוול". גם בליכוד כבר מתכוננים לבאות. "אלי כהן הורה להנפיק דרכון דיפלומטי לחברי ליכוד וליאיר נתניהו", מדווח גידי וייץ בשער "הארץ". לפי הדיווח, ההוראות של שר החוץ כהן ניתנו בניגוד לעמדת הדרג המקצועי במשרד. וייץ שוחח עם "אדם המתמצא בנעשה בשירות החוץ", כהגדרתו, שמתאר זאת כ"חלוקת גסטות למי שישפיעו על עתידו הפוליטי" של כהן. אסף משניות, ב"בשבע", מראיין את אביגדור ליברמן ומקבל ממנו הכחשה של שמועה על חידוש היחסים בינו לבין אריה דרעי. "זו כותרת שנולדה מכלום", טוען ליברמן. "אני בכלל קיבלתי הודעה לפלאפון והתחלתי לקרוא אותה. פתאום עודד פורר (מספר 2 בישראל-ביתנו, א"מ) נותן לי מרפק ואומר שיש לי אורח. האורח היה דרעי. אני יכול לא להגיד לו שלום כשהוא מגיע לכיסא שלי? כל האירוע לקח פחות מדקה אבל הפך לכותרות. אתה יודע איך זה עובד. זה מאוד קל לצלם משם סרטון קצר ולגרום לו להפוך לכותרות מנופחות". העיתונות הפוליטית בישראל התרגלה לחפש מתחת לפנס, לקבל תדרוכים מאותם פוליטיקאים ולדמיין עוד ועוד תרחישים שהכוכבים שלהם הם אלו שבמקרה כבר נמצאים על המפה. בבוא הרגע, בעלי הטור והמגישים יקפידו להזדעזע כששחקן קיקיוני כמו איתמר בן-גביר מתגלה כמתוחכם יותר מהם ותופס מקום של כבוד בצמרת השלטון בזכות ניצול המחלות הכרוניות של התקשורת, שהפכו אותו לכוכב. העיתונאים יודעים שהבחירות הבאות יהיו שונות, ובכל זאת ממשיכים לעסוק ב"מתח" בין בעלי הברית הוותיקים ליברמן ודרעי, בשאלה אם רשימת השמאל החדשה תעשה בחוכמה כשתאמץ את המותגים הגוססים "מרצ" ו"העבודה" ובאפשרות שגדעון סער יתפצל מבני גנץ. בשלב הזה אין להם תשובה אינטליגנטית לאף אחת מהתהיות הלא מאוד קריטיות האלה, ובכל זאת – הם ממשיכים לעסוק בהן כאילו זה מה שיקבע את גורל המדינה. גישות אחרות אפשר למצוא בעיקר בשוליים של השיח הפוליטי. "בגדול, אני מזהה שני דברים מרכזיים שאנשים הבינו. שני סוגים של התפכחות", כותב היום חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". "הסוג הראשון, אנשי שמאל, גם מהשמאל העמוק, שאומרים לי שהם אכן סירבו להאמין שיש כל-כך הרבה אנשים בצד השני שמה שמעניין אותם זה לרצוח. "התנגדנו לטרור כמובן, הם מסבירים לי, אבל חשבנו שהתכלית שלו היא להשיג באמצעותו מטרות לגיטימיות. כעת אנחנו מבינים שהטרור הוא התכלית שלהם. הוא המטרה. הם לא אנסו לנו את הבנות כדי שיהיה להם נמל בעזה. זו תובנה חשובה. "הסוג השני, אנשי ימין, מודים שהנציגים שלהם, בחלקם הגדול, פשוט חדלי אישים. בסוף, כל הפוליטיקאים שהם בחרו בהם, הימין מלא-מלא, אלה שבירברו והאשימו את בנט ולפיד בכך שבגלל רפיסותם האויב מכה בנו, במשמרת שלהם קרה הפוגרום הגדול ביותר שידע העם היהודי מזמן השואה". דאום רואה את שתי ההתפכחויות האלה משתלבות זו בזו: "אנשי שמאל יביאו לישראל החדשה את ההבנה שהטרור אינו תוצאה של מה שאנחנו עושים או לא, מדובר בשנאה טהורה לעצם קיומנו. אנשי ימין יביאו את ההבנה שזה נגמר. זהו, עידן נתניהו חייב להסתיים. צריך דם חדש. רוח חדשה. יש לו זכויות, יש לו חובות, אבל ישראל צריכה אתחול חדש". החזון של דאום אופטימי, לפחות בעיניו, אבל מפספס קבוצה פוליטית שעבורה 7 באוקטובר לא היה רגע של התפכחות, אלא הוכחה לצדקת דרכה: הימין הפונדמנטליסטי, זה שעבורו הברית עם נתניהו היתה אינסטרומנטלית בלבד. ב"בשבע" מתראיין השבוע נציג שלה, אלחנן גרונר מאתר החדשות הימני קיצוני "הקול היהודי". גרונר מספר למראיינת, הדס צורי, שהוא לא מגדיר את עצמו כ"ציוני דתי". כאדם דתי, ברור שהבעיה שלו אינה עם הדת אלא עם הציונות. לפי התיאור שמופיע בכתבה, המאורע המכונן בחייו הוא ההתנתקות: הוא נאבק בתוכנית לגירוש התושבים הישראלים מרצועת עזה, נעצר, ולאחר מכן – לטענתו – לא גויס משום שהוגדר כ"מסוכן לבטחון המדינה". גרונר מתאר את עצמו כמקור עיתונאי של קרן נויבך, שעמה היה לו לדבריו "שיתוף פעולה", וגם של עמית סגל – שלדבריו קיבל ממנו את הסיפור על הפיצרייה בחווארה שהשתמשה באופן ציני בתצלום של ישראלית שהוחזקה על-ידי מחבלים לקידום מכירות, ונהרסה על-ידי צה"ל. היחס שלו למערכת הביטחון חצוי. לטענתו, "דרגים בכירים מאוד" במערכת מגדירים אותו כגורם שמתסיס את האווירה בשטחים, אבל מצד שני יש גם "קצינים בכירים ממערכות הביטחון השונות" שעומדים איתו בקשר יומיומי לצורך קבלת "מידע קריטי" על ערבים. "השב"כ פועל נגדכם?", שואלת המראיינת. "ברור", משיב גרונר. "למה אריאל דנינו, שישב לצדי מתחילת המלחמה ואסף מידע מרשתות ערביות, נמצא במעצר מינהלי? אני יכול להגיד לך שכשאריאל דנינו נעצר, פנו אלי גורמי מודיעין ושאלו אותי למה הפסיק להגיע אליהם מידע מאיתנו. אמרתי להם שזה בגלל שאריאל נעצר והם היו בהלם. הדרג הטקטי מקבל מאיתנו מידע, אבל בדרג האסטרטגי נאחזים בקונספציה". המראיינת שואלת אותו אם הוא אופטימי לגבי "הניצחון של עם ישראל". גרונר משיב בחיוב. "העם עובר שינויים מהותיים, והעם הוא בריא. הרב יצחק גינזבורג מסביר שנוצר פה אין מאוד גדול. לא היתה מדינה ב-7 באוקטובר. לתוך הריק הזה צריך להכניס הרבה יש. אנחנו צריכים להביא דברים חדשים לגמרי, להכניס כמה שיותר תוכן חדש לעם ישראל ולחיים הציבוריים". כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מקבצת יחד שש נשים של מילואימניקים שמתמודדות עם קשיי הפרנסה שהביאה המלחמה. "העסקים שלהן קורסים, השכירות נאלצות לצאת לחל"ת או לרדת לחצי משרה, וגם המשכורות של הבעלים, שעזבו הכל והתגייסו, לא תמיד נכנסות", מוסבר לקוראים. הפרוסה השנייה בסנדוויץ החובות של "ידיעות אחרונות" היא כתבה שנרכשה על-ידי בנק הפועלים, הספונסר הוותיק של המערכת ועד לא מזמן גם שותף עסקי של המו"ל, נוני מוזס. "איך מתמודדים עם המשבר ויוצאים ממנו מחוזקים? לאופיר אוחנה, מנהל האגף הקמעונאי בבנק הפועלים, יש שורה של טיפים חשובים", מבטיחה פיסת התוכן השיווקי שסוגרת את המוסף. כצפוי, הטיפ אינו באמת טיפ אלא עידוד לקחת עוד הלוואות, שיפרנסו את הבנק ויעמיקו את הבור הכלכלי של בעלי העסקים. בירכתי הטקסט שובץ הדיסקליימר הקבוע של פרסומות להלוואות: "אי-עמידה בפרעון ההלוואה עלול לגרור חיוב בריבית פיגורים והליכי הוצאה לפועל".

אי-הנכונות, ואולי אי-היכולת, של העיתונות להתמודד עם נתונים מספריים מנעה את האפשרות לנהל דיון ציבורי ענייני בנושאים החשובים שבהם עסקה ועדת יצחקי, שבחנה את מדדי העוני

אלמלא היה הנושא חשוב כל-כך, כמעט שניתן היה לחייך למראה העיסוק התקשורתי בדו"ח ועדת יצחקי לבחינת מדדי העוני. הסיקור התקשורתי של דו"ח הוועדה לקה בכל הרעות החולות שבהן יכול ללקות סיקור תקשורתי - החל מבורות משוועת בנושא המסוקר, דרך הוצאת דברים מהקשרם, וכלה בסילוף של ממש. יהודה טלמון למשל כתב ב-Ynet ב-25 בפברואר מאמר תחת הכותרת "שוב העניים אשמים", וטען כי ועדת יצחקי תולה את הגידול בעוני בישראל בעניים עצמם. זוהי טענה חסרת שחר, ולו בשל הסיבה שוועדת יצחקי לא עסקה כלל בסיבות לעוני. הוועדה, שבראשה עמד פרופ שלמה יצחקי מהאוניברסיטה העברית, הוקמה כדי לבחון את מדדי העוני הנוהגים כיום בישראל ולהציע דרכים לשיפור מדידת העוני. הא ותו לא. הוועדה לא עסקה בסיבות לעוני ולא באמצעי מדיניות לשיפור המצב. טלמון ואחרים, כמו שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס" (19.2.08), נתלו בציטוט מתוך הערת שוליים מס 53 באחד הנספחים לדו"ח, שבו מוסבר מדוע החליטה הוועדה שלא להשתמש במה שקרוי "מדד הוויתור". הציטוט שכיכב בסיקור התקשורתי נועד להמחיש את העובדה שוויתור על מוצרים מסוימים עלול להיות תוצאה של החלטות גרועות. וזו לשונו: "למעשה, מרבית האוכלוסייה מוותרת יום-יום על מה שהיו רוצים לקבל בהעדר מגבלת תקציב. יש מי שמוותר על מצרכי מזון על מנת לשתות משקה חריף, אחר מוותר על מזון כי הוא רוצה להמר, והשלישי כי הוא רוצה לממן נסיעה לחו"ל". טלמון וניב נתלו בציטוט זה כדי לטעון שוועדת יצחקי גורסת כי העניים הם שיכורים ומהמרים. ההוצאה מההקשר של ציטוט זה כל-כך גסה, שאין לראות בה אלא סילוף מוחלט של הדברים. אך הכותבים לא הסתפקו בכך. טלמון מביא בתוך גרשיים ציטוט-לכאורה מדברי הוועדה: "העניים מתגרשים יותר מדי, מקבלים החלטות כלכליות שגויות ורצים אחרי מותרות". אין שום ציטוט כזה או הערה דומה ברוחה בדו"ח הוועדה. זאב קליין מ"גלובס" טוען כי "החידוש בהמלצות של ועדת יצחקי הוא הניסיון לאתר את העניים באמת ולסנן את המתחזים שמצליחים להיכנס לרשימה וליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי בגלל הקריטריונים המקלים", ושהוועדה ממליצה "לפרסם את רשימת העניים שהוצאותיהם הכספיות עולות על הכנסתם; יישום ההמלצה ימנע מעצמאים או שהכנסותיהם נובעות מהשקעות בשוקי ההון והמט"ח להיכלל ברשימת העניים של המוסד לביטוח לאומי וליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי". לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שהוועדה לא המליצה שום דבר שדומה לכך, אלא שקליין מפגין פה אי-הבנה כאשר הוא מבלבל בין המדידה הסטטיסטית של העוני ובין הקביעה הנקודתית בנוגע לזכאותו של פרט כלשהו להטבות. גם האגודה לזכויות האזרח הצטרפה למקהלה ופירסמה הודעה לעיתונות שלפיה "האגודה לזכויות האזרח רואה בחומרה רבה את מסקנות ועדת יצחקי ואת הטענה הכוללנית כאילו העניים הם אלו אשר אשמים בעוניים [...] רעיון העוועים של פרסום רשימת העניים אשר הוצאותיהם עולות על הכנסותיהם נראה כלקוח מחזון טוטליטרי עתידני, ויש בו כדי ללמד על נקודת המוצא של הוועדה, שמסמנת את העניים כאשמים העיקריים בקיומו של העוני, כאשר אפילו זכותם לפרטיות הפכה הפקר". לא פחות. מדאיג שגוף כזה מפרסם הודעות כל-כך חסרות אחריות (להגנת האגודה ייאמר כי לשון ההודעה מסתמכת על הידיעה שפורסמה ב"גלובס"). הסיבות לטיפול התקשורתי הלקוי בדו"ח הוועדה מגוונות, וכמה מהן אינן מיוחדות לוועדת יצחקי. דו"ח זה איננו הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שהוצג בתקשורת בצורה חלקית במקרה הטוב, ומסולפת במקרה הפחות טוב. ובכל זאת, הסיקור של דו"ח ועדת יצחקי מלמד משהו על אחת מנקודות התורפה של התקשורת בישראל - החשש מעיסוק בנתונים מספריים. קשה להבין מהו בדיוק קו העוני. כדי לעשות זאת יש להידרש למונחים טכניים כמו "נפש סטנדרטית" ו"הכנסה חציונית". קשה עוד יותר לנהל דיון ביתרונותיו ובחסרונותיו של המושג הזה. בדיוק משום כך יוצא דו"ח הוועדה מגדרו כדי לפשט את הדיון ומרבה בדוגמאות פשוטות ובהסברים המכוונים באופן ברור להדיוטות. הנימוקים המופיעים בדו"ח מסבירים בלשון פשוטה את היתרונות והחסרונות בכל מדד עוני, כיצד יש להעריך מדדי עוני וכיצד להתמודד עם הבעייתיות של כל אחד מהם. למרות מאמציהם הגלויים, לא הצליחו מחברי הדו"ח להביא לכך שהדיון הציבורי בנושא יהיה ענייני. עם כמות כזאת של טיעונים מתימטיים ונתונים מספריים, לא היה להם שום סיכוי. ניתן לשער מדוע עיתונאים בישראל חוששים כל-כך משימוש בהגדרות מתימטיות ובנתונים מספריים. ב-19 בדצמבר 2007 כתבה עיתונאית "הארץ" רותי סיני בבלוג שלה, בהקשר אחר, את הדברים הבאים: בהתעלמות מהשוביניזם הגס בסיפור, זהו טיעון נפוץ. מספרים, כך מקובל לטעון, אינם יכולים לסייע לנו להבין את המציאות. נתונים אינם אלא כלי רטורי, שכל הרוצה יכול להטות אותם כך שיצדיקו את השקפת עולמו. אלא שטיעון זה שוגה פעמיים. ראשית, הטיעון פשוט איננו נכון. לא כל טענה ניתן לתמוך בנתונים מספריים. שנית, העובדה כי ניתן להביא נתונים שונים כדי לחזק טענות שונות, ולפעמים מנוגדות, איננה סיבה לזלזל בחשיבות השימוש בהם. דיון רציני, בוודאי דיון כלכלי, חייב להתבסס על נתונים. כפי שכתב צרלס וילן בספרו "כלכלה עירומה": "אולי קל לשקר עם מספרים, אבל קל הרבה יותר לשקר בלעדיהם". אי-הנכונות, ואולי אי-היכולת, להתמודד עם נתונים מספריים מנעה את האפשרות לניהול דיון ציבורי ענייני בנושאים החשובים שבהם עסקה ועדת יצחקי, ולכן אין להתפלא שהכתיבה בנושא היתה, במקרה הטוב, לא עניינית. קל הרבה יותר לטעון שחברי הוועדה מאשימים את העניים בעוניים מאשר להתמודד עם המורכבות של מדידת העוני, שעליה מצביעה הוועדה. ועדת יצחקי עשתה עבודה חשובה של ניסוח כלים שיאפשרו להבין טוב יותר את תופעת העוני. יישום המלצות הוועדה הוא נדבך חשוב בהתמודדות עם בעיית העוני, שהיא ללא ספק אחד האתגרים הכלכליים והחברתיים החשובים ביותר הניצבים בפני החברה בישראל, אם לא החשוב שבהם. אלא שללא נכונות לעשות שימוש נרחב יותר בנתונים מספריים, ימשיך השיח הציבורי בעוני להיות בעיקר חילופי האשמות סיסמתיים, ובמקום לסייע בפתרון הבעיה הוא עלול רק להקשות עליו. כדי לנהל דיון כזה בצורה מושכלת אין מנוס משימוש בנתונים מספריים. בלעדיהם לא יתנהל דיון אמיתי.

שלושת העיתונאים שחשפו שחיתות ממשלתית נעצרו בחיפה על סמך חוק מנדטורי, שבוטל בבריטניה ושהבריטים לא העזו לאכוף אפילו בפלשתינה: האיסור על עיתונאי להחזיק במסמכים סודיים. השנה: 1952

זו לא היתה פרשה בטחונית מסעירה, ושום מידע שעלול לשמש את אויבי המדינה לא דלף לציבור. ובכל זאת, במאי 1952 זומנו שלושה עיתונאים לתחנת משטרה בחיפה ונדרשו לגלות, כל אחד בנפרד, מי היה המקור שמסר להם ללא אישור "מסמכים ממשלתיים פנימיים". זמן קצר אחר-כך אמנם שוחררו השלושה בערבות עצמית של 50 לירות, אולם התנהגות המשטרה בפרשה עוררה גל של ביקורת חריפה מצד עיתונאים ופוליטיקאים. שלושת העצורים היו כתב "מעריב" בחיפה, ראובן בן-צבי; הכתב החיפאי של "הבוקר", עיתון מפלגת הציונים-הכלליים, מ כהן; וכן ירמיהו שמואלי, קיבוצניק מעברון שהוגדר ב"על המשמר", יומון מפ"ם, ככתב בגליל המערבי ו"כתבנו המשוטט". המסמכים הרשמיים הסודיים, שהחזקתם בידי העיתונאים היתה עילת המהלך יוצא הדופן, נגעו לפרשה מביכה בשירות הממשלתי: ניסיון של הנהלת משרד התחבורה לכפות על מנהל הרכבת למנות למנהל מחלקה עובד שהודח מתפקידו במשרד ממשלתי אחר. בעיני שלושת העיתונאים, וגם בעיני עורכיהם, לא היה שום דבר בלתי חוקי או לא ראוי בדרך העבודה שלהם, כמו גם במידע שפירסמו. להפך: כולם סברו, ובצדק, שהם ממלאים את שליחותם הציבורית. העובדה ששניים מארגוני התקשורת המעורבים, "על המשמר" ו"הבוקר", היו עיתונים של מפלגות אופוזיציה לא הפחיתה במאום מהלגיטימיות ומהחשיבות של פרסום הידיעות. זו לא היתה קריאת תיגר פובליציסטית על מדיניות הממשלה, אלא חשיפת מידע מהימן על הדרך שבה התנהלו הדברים בתוככי השירות הממשלתי. באוגוסט 1951 פורסמה ידיעה קצרה ב"מעריב" על כך שמנכ"ל רכבת ישראל משה פייקוביץ פורש מתפקידו. פייקוביץ, אחיו של מפקד הפלמ"ח לשעבר יגאל אלון, עבד ברכבת עשרות שנים תחת שלטון המנדט, וקודם לתפקידו הבכיר לאחר הקמת המדינה. "מוסרים כי להתפטרות גרם הריב בין המנהל הכללי לבין שר התחבורה והתת-שר בקשר לחילופי מנהל מחלקה ברכבת", נאמר בידיעה. שר התחבורה באותם ימים היה דב יוסף, שמונה לתפקידו חודשים אחדים, לאחר שכיהן כשר האספקה והקיצוב בימי הצנע. ימים אחדים קודם לכן חשף "מעריב", בידיעה נרחבת מאת ראובן בן-צבי, את עיקרה של המחלוקת שהביאה לפרישת פייקוביץ. הכתב החיפאי דיווח על התנגדותם התקיפה של עובדי מחלקת הטלגרף והאיתות ברכבת בחיפה בתוקף למינויו של מנהל חדש למחלקתם. המנהל המיועד, נ בן-דב, הועסק קודם לכן כמנהל בית-המלאכה של הדואר בחיפה. הוא אולץ לעזוב את בית-המלאכה לאחר שחקירה גילתה כי תחת ניהולו ביצעו העובדים עבודות פרטיות, בין היתר בבתיהם של פקידי ממשלה בכירים. מישהו בצמרת הפוליטית החליט כנראה לדאוג לפרנסתו של בן-דב, ואולי ביקש להבטיח שהמנהל שהודח לא יחשוף עוד פרטים על מי שנהנו משירותיו של בית-המלאכה. מסיבה זו הוחלט לא להדיחו, אלא להצניח אותו לרכבת ישראל, על אף שלא היה לו כל ניסיון בתחום הטלגרף והאיתות. הכתב בן-צבי, ובמקביל לו גם עמיתיו מ"הבוקר" ו"על המשמר", קיבלו ופירסמו מידע פנימי על המחלוקת, ובעיקר על כך שמנכ"ל הרכבת פייקוביץ התייצב לצד העובדים, והתנגד בתוקף לבואו של המנהל החדש. שבועות אחדים אחר-כך נחשפה המחלוקת במלואה: תחת הכותרת "מדוע התפטר מנהל הרכבות" הביא "מעריב" את חילופי המכתבים הנוגעים למינוי השנוי במחלוקת של בן-דב. בין היתר פורסם מכתבו של פייקוביץ לשר יוסף שבו הסביר בלשון חד-משמעית מדוע המינוי אינו ראוי: "מר בן-דב אינו מהנדס סיגנליזציה (איתות) ואין לו שום הבנה בזאת [...] אין אנו מחפשים אדם שעלינו ללמדו את המקצוע, אלא מחפשים מהנדס שהוא יכול ללמד אותנו". פייקוביץ כתב עוד כי הוא יקבל את החלטת השר, אולם עליו להתריע שמדובר במינוי שיפגע ביעילותה של עבודת הרכבת. ראובן שרי, שכיהן באותה עת כסגן שר התחבורה, ניסה להרגיע את פייקוביץ והרעיף שבחים על כישוריו של בן-דב. "ידיעותיו ונסיונו יעמדו לו להיות בתקופה הקצרה ביותר אחד העובדים היעילים של הרכבת", הבטיח שרי. פייקוביץ לא השתכנע. הוא הריח עסקה שנרקמה מאחורי גבו, והתקומם על כך שאין מקבלים את חוות דעתו על מינוי בלתי ראוי מבחינה מקצועית. "אבצע את ההוראה מיד", כתב לסגן השר, והוסיף: "אני רק מרשה לעצמי לאמור כי באופן זה לא תבנו את הרכבת כי אם תהרסוה". סגן השר שרי נזף בפייקוביץ על סגנונו, ולמחרת הצטרף אליו גם השר יוסף, ששיגר למנהל הרכבת מכתב אישי זועם. "אינני רוצה לקבל מכתבים בנוסח זה [...] קשה לי להבין איך יכול היה אדם רציני להוציא מתחת קולמוסו מלים כאלה", רתח יוסף. פייקוביץ לא נותר חייב, וכתב לשרי כי לא ייתכן להטיל עליו את האחריות על הרכבות, ובו בזמן לאלץ אותו לקבל לארגון אנשים ללא ידע וניסיון בתחומי הפעולה הרלבנטיים. עלי לקבל את סמכותם והחלטותיהם של הממונים עלי, כתב, אך במקביל "זוהי חובתי המשקית, הציבורית והאזרחית כאחד להזהיר את הממונים עלי מתוצאות הרות אסון שינבעו מביצוע הוראות אלה". אחרי מכתב כזה ברור היה שפייקוביץ לא יוכל להמשיך בתפקידו. במאבק האישי נמהלו גם שיקולים פוליטיים. ההסתדרות בחשה בעניין ומינתה ועדה שבחנה את הטענות נגד בן-דב. ממצאי הוועדה ביקשו למזער את חטאיו, אבל עובדים ברכבת ידעו לספר שהופעל לחץ על עובדים בדואר לא לדבר. ברם, מה שבאמת הרתיח את ראשי משרד התחבורה היה החשיפה בעיתונות. פרסום הידיעות החושפות את כל פרטי הפרשה, ובעיקר הנוסח המדויק של המכתבים, הציג את דב יוסף וראובן שרי כפוליטיקאים שמבקשים לסייע לעובד שסרח ולכפות על הנהלת הרכבת מינוי לא מקצועי. גם "על המשמר" פירסם את עיקרי הדברים בעמודו הראשון. "כתבנו המיוחד" (לימים זוהה כירמיהו שמואלי) ציטט עובדי רכבת המבקשים לדעת "עד מתי יימשך הנוהג שתופש משרה בממשלה, שמודח בגלל כישלון זה או אחר מתפקיד אחד, עולה בדרגה ועובר לתפקיד אחר". פייקוביץ נאלץ לפרוש, אבל בכך לא תמה הפרשה. מבחינת יחסי השלטון והעיתונות היא רק החלה. השר דב יוסף התייחס לפרסום כאילו מדובר היה בתאונת רכבות, ובאמצע ספטמבר 1951 מינה ועדת חקירה. המשימה: "לבדוק את המקרה הראשון של פרסום מסמכים ממשלתיים פנימיים ללא נטילת רשות מאת הממונים על-ידי עובדי הרכבת". היומון "חירות" דיווח כי לשלושת "הפקידים הגבוהים" ממשרד התחבורה שמונו לוועדה הוענקו "סמכויות של ועדת חקירה ממשלתית". הוועדה יצאה לדרך, אלא שחבריה לא הצליחו, למגינת לבו של השר, ללכוד את המדליפים. הנושא הועבר אפוא לחקירה משטרתית. קצין ממטה המשטרה בתל-אביב שוגר לחיפה לחקור את ההדלפה. מהרכבת לא הצליח להשיג כמעט מידע, ועל כן פנה אל העיתונאים ודרש מהם למסור את שמות האנשים שהעבירו להם את המסמכים. שמואלי מ"על המשמר" שיחזר אחר-כך בעיתונו את הפגישה, שבה העניק לקצין המשטרה שיעור בסיסי בהלכות עבודה עיתונאית במדינה דמוקרטית: "תהיה זו מעילה באמון כל המוסרים לעיתונאי ידיעות כלשהן אם לאחר מכן יגלה העיתונאי את מקור ידיעותיו". אבל הקצין לא ויתר. בראשית מאי 1952 זימן את שמואלי, בן-צבי וכהן והודיע להם שהם עצורים משום שלא שיתפו פעולה עם המשטרה בחקירה ולא חשפו את מקורותיהם. הקצין הציג להם את סעיף 142 בחוק הפלילי, הקובע כי "אי-ציות לחובה שעל-פי חוק" הוא עבירה. השלושה שוחררו, לא הועמדו לדין, ושום צעדים אחרים לא ננקטו נגדם על-ידי רשויות אכיפת החוק. אבל הביקורת התקשורתית והפוליטית נמשכה עוד זמן מה. עיתונאי חיפה שיגרו מחאה אל משה פרלמן, שנשא אז בתואר "ראש שירותי המודיעין", הכינוי שישראל ירשה מממשלת המנדט לגוף הממשלתי שכלל את גופי ההסברה הממשלתיים, ובהם קול-ישראל ולשכת העיתונות הממשלתית. ח"כ אליעזר פרי ממפ"ם הגיש שאילתה לשר המשטרה בכור שטרית, שבה קבע כי המעצר הוא "התנקשות חמורה בחופש העיתונות". הוא תבע לדעת אם השר ייתן הוראה להפסיק פעולות מסוג זה ויבטיח כי בעתיד לא יישנו התערבויות כאלה בפעולותיה של העיתונות. במאמר מקיף, תחת הכותרת "בית-סוהר לעיתונאים", תיאר ב"מעריב" משה ז"ק את פרשת המעצר, שלשמו הסתמכה המשטרה על "פקודת הסודות הרשמיים" שחוקק שלטון המנדט בפלשתינה-א"י בשנת 1932. פקודה זו הועתקה מחוק בריטי דומה, שמרבית סעיפיו נועדו למניעת ריגול לטובת מדינות אחרות, איסוף מידע על מתקנים צבאים וכדומה. אחד מסעיפי החוק הבריטי גם מגדיר כעבירה החזקת מסמך על-ידי מי שלא הוסמך לכך. הממשלה בלונדון ניסתה לעתים להיתלות בסעיף זה כדי לאלץ עיתונאים לחשוף מקורות שמסרו לידיהם מסמכים רשמיים. בשנת 1937 התעורר ויכוח ציבורי בבריטניה לאחר שהמשטרה תבעה מעיתונאי לגלות מי מסר לידיו דו"ח חקירה שעל בסיסו פירסם ידיעה על מעילה. העיתונאי סירב, הועמד לדין ונידון לקנס של חמש ליש"ט, כתב ז"ק, אבל הביקורת החריפה הביאה לשינוי כללי המשחק. שר הפנים הודיע בפרלמנט כי הסעיף לא ישמש נגד עיתונאים, וב-1939 שונה הסעיף בחוק ונקבע כי חקירת עיתונאי על מקורותיו באשר ל"מסמך רשמי" תתאפשר רק במקרה של חשד שמדובר בריגול. החוק שונה בלונדון, אבל לא בגרסתו הארץ-ישראלית, כתב ז"ק, "כי היה כאן שלטון זר שרצה לדכא את העיתונות. ואילו ממשלת ישראל, שירשה את החוקים ממשלת המנדט, לא טרחה לתקנם". יחד עם זאת, גם ממשלת המנדט לא עשתה שימוש בסעיף זה, בין היתר משום שגם לשליט הזר היה מובן כי "כשם שאין לחקור עורך-דין אילו סודות גילה לו הלקוח שלו, שאיתו התייעץ, אף אם הלקוח נאשם ברצח או בגניבה, כך אין לחקור עיתונאי על מקורות האינפורמציה שלו". מה נשתנה בחלוף 60 שנה? לא הרבה. ולא רק משום שרכבת ישראל עדיין מקרטעת בשל ניהול בעייתי. בישראל של שנת 2012 עדיין אין חופש העיתונות מעוגן בחוק, גם לא זכותם של עיתונאים לשמור על חסיון מקורותיהם. השלטון, כמו כל שלטון, עודו מתקשה להתמודד עם חשיפות מביכות בתקשורת. וממש כמו אז, הוא עדיין מבקש להפעיל את המשטרה ואת רשויות החוק במצוד אחר מקורות ומסמכים.

יום חג לאוהבי ולשונאי שרה נתניהו | פילוסוף צרפתי חולל מלחמה | נוחי דנקנר מתכנן לעבות את עיתון "מעריב"

"היא היתה דיילת אוויר באל-על, בתחילת שנות ה-30 לחייה", כותב אמיר אורן בכפולה הפותחת של "הארץ". "הוא – פוליטיקאי מתחיל אך מבטיח, מבוגר ממנה בעשור, גרוש בשנית, באחד ממסעותיו התכופים לחו"ל. אגדת העם מספרת שהאהבה ביניהם ניצתה בשחקים. מאז אותו רגע מכונן בזוגיותם, הם מתאמצים לשחזר אותו שוב ושוב – בטיסות במחלקות העילית, ובאחרונה אף כמי שבאדיבות הממלכה חולקים מיטה מעופפת, וברגע הנחיתה – במלונות המשובחים ביותר, יעלו כמה שיעלו (לזולת)". בני הזוג בנימין ושרה נתניהו, ראש ממשלת ישראל ורעייתו, אינם מותירים אפשרות גם הבוקר לאף סיפור אחר לדחוק את מקומם מהכותרות הראשיות של כל העיתונים. תורמת לכך העובדה שהרעיה העניקה אתמול ראיון לעיתונאית סיון רהב-מאיר, מחברת החדשות של ערוץ 2. דבריה מצוטטים בהבלטה בכל העיתונים. "יש אינטרס להפיל את בעלי", מצוטטת שרה נתניהו בכותרת הראשית של כל 350 אלף גליונות "ישראל היום", המחולקים הבוקר חינם לכל דורש. העובדה כי מבקר המדינה הצהיר פומבית (סוף-סוף, כשבוע אחרי שהעיתונאים הצהירו בשמו) כי יחקור את מה שמכונה פרשת "ביבי-טורס" מוזכרת בקצרה בכותרת הגג לראשית. מבט בשער העיתון מעלה את התחושה ששלוש וחצי שנות קיומו של העיתון היו רק הכנה לבוקר הזה, שבו ציטוט מפי רעיית ראש הממשלה, המגוננת על בן זוגה וטוענת כי הביקורת המופנית כלפיו נובעת ממניעים זרים, יהפוך לכותרת הראשית. נתניהו מצוטטת בהרחבה בכפולה הפותחת של כל העיתונים. ב"ישראל היום" מוענק הקרדיט על הציטוט לכתב המדיני של העיתון, שלמה צזנה. "יש כאן כוונת מכוון לפגוע בראש הממשלה ולפגוע בו דרכי, כי זה הכי קל לפגוע דרכי. אני החוליה החלשה", אמרה נתניהו. "זאת רכילות מרושעת שהופכת לטקס קבוע", הוסיפה. "החלטתי לדבר כי אני מרגישה שאין לי כבר כוח לעוד מתקפה", הסבירה. "אשת ראש הממשלה היא בן-אדם אמיתי", הצהירה ("בהתרגשות", מציין צזנה). "לא היתה שום עבירה על החוק", טענה. "בעיתון הזה ובערוץ הזה רצו שיראו משהו מסוים. יש דברים שהם לא רוצים שהאזרח יראה, אז הוא לא רואה, ומבחינתו זה לא קיים", מחתה, ובהקשר זה האשימה כי "יש אנשים שלא רוצים שבעלי יהיה ראש ממשלה. זה אינטרסים ברורים, ולא רק של שמאל או ימין, אלא גם של כסף וכוח, אינטרסים כלכליים". כמה מהציטוטים הבולטים של הגברת נתניהו מודגשים בטור נפרד בצד כפולת העמודים הפותחת. ציטוטים דומים מופיעים בכפולה הפותחת של "מעריב", עם קרדיט ל"כתב מעריב". בעיתון זה כמה מהם מודגשים ברקע צהוב, והקורא מוזמן לעיין בהרחבות שהעיתון מספק למושגים שונים שבהם עשתה רעיית ראש הממשלה שימוש. כמה מההרחבות שמספק העיתון מציינות כי דברי נתניהו הרעיה הם חזרה מדויקת על טענות נתניהו הבעל יום קודם לכן. גם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" ציטוטים נרחבים מדברי נתניהו הרעיה [איתמר אייכנר]. גם בעיתון זה כמה מהם מודגשים ברקע צהוב. אך במקום להסתפק בהרחבות לדבריה, העיתון מסמן תשע טענות של שרה נתניהו ומסב את תשומת לב הקוראים לעובדות המפריכות אותן. פירוק טענותיו של איש ציבור והעמדתן לבחינת מחלקת בידוק עובדות חרוצה הם פעולות מבורכות, וכך ראוי שיתייחס עיתון לכל ראיון מרכזי שמעניק בכיר. חבל ש"ידיעות אחרונות" (כמו יתר העיתונים) נוהג כך רק לעתים רחוקות. בשער "ידיעות אחרונות" מופיעה תמצית משני טקסטים המתפרסמים ב"מוסף לשבת" של העיתון. "מדהים לחשוב איך אשה שגדלה בבית רגיל מתנהגת כאילו הכל מגיע לה", כותבת סימה קדמון, תחת הכותרת "מגיע לי". "אם הוא חושב שהוא מנהיג – שינהיג, שייקח אחריות על מעשיו, שלא יתבכיין כמו ילד שלקחו לו צעצוע", כותב נחום ברנע על ראש ממשלת ישראל תחת הכותרת "נגמר בבכי". בשער "המוסף לשבת" איור [איתמר דאובה] המציג את ראש ממשלת ישראל ורעייתו כקיסר רומא ורעייתו. כותרת נוספת בשער "ידיעות אחרונות" ("מופע הדמעות של שרה") מפנה את הקוראים לטור מאת רענן שקד, המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. "אמש ראינו אשה מדושנת, ילדותית, מלאכותית, המדברת בטון בכייני ומלא פתוס. בלטה בהעדרה: מודעות עצמית", כותב שקד. "היא הותירה רושם של אדם מעט רדוף, שזקוק להרבה תשומת לב", כותב אביעד פוהורילס בטור ביקורת טלוויזיה של "מעריב", המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של העיתון. "לא ברור מי קיבל את ההחלטה, אבל הוא צריך ללכת הביתה", טוען מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ". "מי ששלח את שרה נתניהו אל המצלמות לא צייד אותה בתיעוד סניגורי, אלא רק בנימה מתגוננת. [...] הסגנון שלה, טון הדיבור ושפת הגוף זעקו מתח, לחץ עצום ונוירוטיות מהסוג שמשעשע לראות בסיטקומים, לא במעון ראש הממשלה. תהיתי אם הגברת נתניהו, קרייריסטית מסורה שתפקידה להשרות יציבות ורוגע על מטופליה, אולי נמצאת בצד הלא נכון של הספה". אתמול עסקו כל טורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונות, למעט הטור ב"ישראל היום", בראיון המיוחד שהעניק ראש הממשלה לחברת החדשות של ערוץ 2. הבוקר, למזלו של מבקר הטלוויזיה של "ישראל היום", לא מתפרסם טור ביקורת. יחד עם זאת, בסיום טור פרשנות מאת דן מרגלית על החלטת המבקר ("הזדמנות לקבוע סטנדרטים חדשים"), מעיר הפרשן הבכיר של העיתון כך: "אף שמהראיון שהעניקה שרה נתניהו אתמול לא נעדרו כמה רכיבים רגשניים, עלה בידה לקלוע למטרה ולהגיע לקהל הרחב שאליו כיוונה את דבריה. לא פחות, ואולי אפילו יותר, מבעלה שהתראיין יממה לפניה אצל דנה וייס". "בחוגיו של נתניהו מבינים שמדובר ביותר מאדם אחד. שבפרשה הזאת מעורבים כמה וכמה מקורבים בדימוס, שתרמו מידע קטלני", כותב יוסי ורטר במדורו שבמוסף "השבוע" של "הארץ", ביחס למדליפי הנתונים על נסיעותיהם של נתניהו ורעייתו. "זה מחייב את נתניהו לחשבון נפש: מדוע אנשים שהיו חלק מסביבתו האינטימית במשך שנים הופכים עם עזיבתם למרי לב, לנוטרי טינה, לנקמנים. מדוע קשה לאתר עוזרים לשעבר של נתניהו שמוכנים לפרגן לו ולהגן עליו? "[...] יותר משנחשפה הנהנתנות של נתניהו, שאינה חדשה לכל מי שחי כאן בשנים האחרונות, נחשפה בדידותו של ראש הממשלה. זהו האיש שאין לו חברים. זהו האיש שמשתמש וזורק, שמשאיר מאחוריו בכל תחנות חייו גשרים אנושיים שרופים, עלבונות צורבים והמון רגשות נקם. בסוף, זה נגמר בתחקיר". "נתניהו צודק בעניין אחד לפחות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "הוא עשה את מה שעשו אחרים". "מי שמכיר את הפרטים, יודע שפרשת ביביטורס קשה וחמורה בהרבה מפרשת ראשונטורס", קובע בן כספית, בכיר פרשני "מעריב", במדורו הקבוע בכפולה הפותחת של "מוספשבת". "בהשוואה לעלילות נתניהו ורעייתו במחלקות הראשונות, בטירות ובווילות, עם מזוודות הניקוי היבש ועם מסעדות הפאר, אהוד אולמרט נראה כמו צליין איטלקי קשיש שנדחק לטיסת שכר זולה מנאפולי לארץ הקודש, שבה יתגורר במלון פשפשים זול באלנבי, בטרם הטיפוס לנצרת באוטובוס נושן ומקרקש. כן, עד כדי כך". בהמשך טורו מסביר כספית כי פרשת "ביבי-טורס" חמורה פי כמה מ"ראשונטורס" משום ש"אהוד אולמרט מעולם לא ביקש להופיע או להרצות [...] הוא מעולם לא פנה ביוזמתו". סיבה נוספת, על-פי כספית, היא ש"אצל אולמרט זה בדרך כלל לא היה בחופשות באתרי נופש יוקרתיים [...] אולמרט לא היה בא עם עוזר [...] הוא לא נשאר לנפוש, הוא לא קיבל לימוזינות ונהג פרטי צמוד". כספית, בעבר מבקר חריף ביותר של אולמרט על אותן נסיעות ממש, כותב הבוקר: "יכול להיות שאולמרט הוא עבריין, בית-המשפט יקבע, אבל היה לו מנהג מוזר והוא מדי פעם שלף ארנק ושילם משהו. כשיצא להרצות בשליחות ארגונים שונים, הוא יצא לעבודה. לא לחופשה". כן, עד כדי כך. "מכיוון שהכל מסביב שקט, ואף אחד לא שומע, תנו לי לשאול משהו שאולי בסיטואציה אחרת לא היה נעים כל-כך לשאול: האם ייתכן שהתקשורת אוהבת לחפש את ביבי?", תוהה לילך סיגן בפתח טורה השבועי ב"גלובס", וכרגיל מצליחה לנסח בשפה המובנת לכל תלמיד כיתה א את הסוגיה התקשורתית המרכזית שעומדת על סדר היום. בכפולה הפותחת של "ישראל היום", לצד הציטוטים של רעיית ראש הממשלה, מתפרסם טור דעה מאת דרור אידר. לדעת אידר, המידע שחשף דרוקר זכה בכלי התקשורת לתהודה "בלתי פרופורציונלית בעליל". אידר טוען כי "מי שצרך השבוע רק את ידיעות אחרונות עלול היה לחשוב שפוקושימה זה פה ושלא המזרח התיכון בוער, אלא ישראל", ומחרה מחזיק אחר דברי רעיית ראש הממשלה כשהוא מוסיף כי בקדנציה הנוכחית של נתניהו כראש ממשלה "נוספו לאויבים הישנים גם הטייקונים, אוליגרכיית ההון, שנתניהו הוא היחיד שמעז לעמוד מולם, לשבור מונופולים, לבזר את ההון ולהעביר כמה שיותר רווחים לאזרחי ישראל". "מי שמספר שאין בעיתונות הישראלית אגנדה נגד נתניהו – אינו אומר את האמת", נכתב בכותרת המשנה למדורו של גונן גינת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "הייתי שם, ואני זוכר את הבכי של עורכי החדשות והכתבים כאשר הודיעו שנתניהו ניצח בבחירות". בטור עצמו מוסיף גינת: "לחלק ניכר מהעיתונאים בישראל יש אגנדה ברורה נגד נתניהו. תמצאו סיבה אחרת לכך שסיפורים עבשים מהעבר ממוחזרים שוב ושוב". "על איזו רדיפה הוא מדבר, למען השם", שואל בן כספית את קוראיו, ביחס לטענת ראש ממשלת ישראל כי הוא סובל מתקשורת עוינת. כספית משווה בטורו את רביב דרוקר, חושף הפרשה הנוכחית, לכלב ש"כל מה שרץ הוא רודף אחריו", ומסביר כך: "זהו, חברים יקרים בישראל היום, בדיוק התפקיד של עיתונאי במדינה דמוקרטית. כלב שמירה מול השלטון" (אגב הערתו של גינת על מחזור חומרים, חלק מרכזי בטורו של כספית מוקדש לתיאור נסיעה אחת של בני הזוג נתניהו בסוכות 2004. מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה כי "הדברים הם מחזור של פרטים שפורסמו כבר לפני מספר שנים בעיתון ידיעות אחרונות"). "תשעה ימים חלפו מאז ששודר התחקיר על נסיעותיהם של ביבי ושרה נתניהו בתוכנית המקור בערוץ 10", מזכיר יוסי ורטר בטורו שבמוסף "השבוע" של "הארץ". "מאז לא חלף יום בלי שאיזשהו כלי תקשורת, לרוב יותר מאחד, עסק בפרשה במגוון דרכים [...] בערב שידור התחקיר, ביום רביעי שעבר, המריאו בני הזוג נתניהו לביקור קצרצר ברוסיה. לקראת צאתו העריך נתניהו שהסיפור לא יתרומם. היו לו סיבות טובות לחשוב כך: באותו יום אירע הפיגוע בירושלים. על אשקלון ובאר-שבע נפלו טילים. "[...] אבל ההערכות האחרות התבדו והתקוות התנפצו. הסיפור חי ונושם ומייצר עוד ועוד התפתחויות. אומרים שלכל סיפור עיתונאי יש תוחלת חיים מוגבלת, שימיו על המדף ספורים, עד שיוחלף בפרשה חדשה. נראה שפרשת ביבי-טורס תישאר עימנו תקופה ארוכה. מבקר המדינה כבר בתמונה, ולא איש כמיכה לינדנשטראוס ישמוט מידיו סוכרייה כזאת". "לא יזיק גם לתקשורת להיכנס לפרופורציות", כותב נחום ברנע במדורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "בקדנציה הראשונה של נתניהו הוא הסתבך בשורה של האשמות על לקיחת מתנות ותשלומים בגין העברת דירה. הקמפיין נוהל ביד רמה על-ידי מרדכי גילת ומיכל גרייבסקי, אז בידיעות אחרונות (גרייבסקי עובדת עכשיו אצל לאודר, ידידו של נתניהו, וגילת עובד אצל אדלסון, ידיד אחר). אני חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שבמדינה בריאה בנפשה לא מדיחים ראש ממשלה בגלל תשלום לחברת הובלה". היכן גילת השבוע? מדורו הקבוע ב"ישראל השבוע" יצא לחופשה בת כמה שבועות, כך צוין בשבוע שעבר. עובדה זו מונעת ממנו ומעיתון "ישראל היום" את האפשרות להוכיח כי טענותיהם בדבר חופש עיתונאי מלא אינן מן השפה ולחוץ. "האם המלחמה הזו מוצדקת", שואל ברנאר אנרי-לוי לגבי המלחמה בלוב, בפתח רשימה המתפרסמת במוסף "השבוע" של "הארץ". אנרי-לוי משיב: "המלחמה בלתי נמנעת [...] לנוכח רודן חסר שליטה, שהחליף את זכות העמים לריבונות על עצמם בזכות הרודן לריבונות על עמו; רודן הטוען לעקרון הריבונות הכפולה (בעלים ושליט בביתו – מה שקורה בתחומי הוא ענייני וענייני בלבד), ולשוויון המדינות מול החוק (מהפכן מטורף, פושע במקצוע, שווה לדמוקרט, ודבר לא יוכל לעצור את הדחף הרגעי-הרצחני) – לנוכח רודן כזה, חוק המוסר קובע, אכן, שיש לפעול לעוצרו. זה מה שקרה בלוב. זה מה שהוסכם, פה אחד, בהחלטה 1973 של מועצת הביטחון. הקהילה הבינלאומית דורבנה בידי הליגה-הערבית וצרפת". כשאנרי-לוי תוהה עוד "מדוע לוב?" ולא, נניח, בחריין או סוריה או סעודיה, הוא כותב כי יחסוך מהקוראים את התשובה המתבקשת – "משום שהיינו שם, ולא במקום אחר". אך יכול להיות שיש בתשובה זו יותר אמת ממה שנדמה במבט ראשון. אסף אוני כותב במוסף "G" של "גלובס" כי אנרי-לוי "סיפר בימים האחרונים כי היה זה שיזם את התמיכה החד-משמעית של צרפת במורדים נגד קדאפי" ומוסיף כי "מקורות בארמון האליזה אישרו את גרסתו". על-פי גרסה זו, "הפילוסוף הצרפתי נכח בישיבות של המועצה העומדת בראש המורדים והתרגש כל-כך מדבריהם של הנוכחים, ומהאיום של קדאפי נגדם, שהחליט להרים טלפון לנשיא הרפובליקה ניקולא סרקוזי. הנשיא הצרפתי נמצא בצד הפוליטי ההפוך לזה של לוי, אבל הוא ידע היטב לזהות את ההזדמנות להעלות את קרנו בעיני הציבור. לוי ידע את זה וגייס את כל הכישרון הרטורי שלו כדי לספר לסרקוזי שדגלי צרפת מתנופפים בבנגאזי, וכי מרחץ הדמים הצפוי בעיר יכתים בדם את דגל הטריקולור. "זה היה מספיק בשביל הנשיא הצרפתי. הוא קיבל אליו משלחת מורדים שאורגנה בחופזה (בסיוע לוי בעצמו, שגם השתתף בטקס) ומיהר להכיר בהם כממשלה על מדרגות ארמון האליזה. בצעד זה הציב הנשיא הצרפתי את כל הזיטונים על יכולת המורדים לנצח את כוחות קדאפי, ועל נכונותם לאמץ ערכים דמוקרטיים. תוך כדי, הוא גם סתם את הגולל על הסיכויים לדיאלוג עתידי בין המורדים לבין קדאפי". "מתנגדיו של שליט לוב מועמר קדאפי נהדפו אתמול, זה היום השלישי ברציפות, על-ידי חיילי הממשלה", מדווח בפתח ידיעה המתפרסמת ב"הארץ" מאת דנה הרמן, נטשה מוזגוביה וסוכנויות הידיעות. "במערב גוברים החששות שבין המורדים, הזוכים לסיוע אדיר במאבקם, נמצאים גם פעילי טרור", נכתב בהמשך. "עלייה בפעילות המשק", קוראת הכותרת בראש מדור הכלכלה של "ישראל היום". תחתיה מתפרסם תצלום של שר האוצר יובל שטייניץ ומזכ"ל ה-OECD לוחצים ידיים ומחייכים. שלמה צזנה וזאב קליין מדווחים כי "שנתיים לכהונת הממשלה, והנתונים הכלכליים בחודשים דצמבר עד פברואר מצביעים על עלייה בכל פעילויות המשק [...] במשרד רה"מ הפיקו מצגת המבליטה לציבור את ההישגים בכל תחומי הפעילות, ובראש ההישגים: הכלכלה והצמיחה הכלכלית המרשימה, מהגבוהות בעולם המפותח". גליון "דה-מרקר" מוקדש הבוקר לצבירת ההון ההולכת וגדלה של מיעוט קטן בישראל על חשבון ההמונים. "מנהל אחד מרוויח כמו 170 עובדים", לשון הכותרת הראשית של העיתון בבוקר זה. "עשרת שיאני השכר של 2010 השתכרו יחד 174 מיליון שקל בשנה – עלייה של 17% לעומת 2009". פרט לטבלת 100 שיאני השכר המתפרסמת בעיתון, מגיש סמי פרץ לקוראיו "10 בעיות בשכר של 2 מיליון שקל בחודש". חגי עמית תוהה "מה יכולים העובדים הסוציאליים ללמוד מטבלאות השכר?", ואילו יורם גביזון מסביר כי "בעלי השליטה בחברות הגדולות במשק יודעים שהן מושכות אש, אז הם מעדיפים למשוף משכורות נמוכות יחסית – ולגרוף הון מעסקות בעלי עניין מסובכות שבהן הציבור פחות מתעמק, או לסדר תפקידי מפתח למקורבים". בעמ 14 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה לא-חתומה שלפיה "היום מגיע לחנויות מגזין חד-פעמי של משחקי מחשב [...] ששייך לקבוצת ידיעות אחרונות". עוד מדווח כי "מדובר במיזם ראשון מסוגו בארץ". בעמ 15 של אותו עיתון מדווח "כתב ידיעות אחרונות" על "מבצע מיוחד של ספרייט". על-פי הידיעה, "חברת קוקה-קולה ישראל תרענן את 11 הסמלים הכי ישראלים. במסגרת מהפכת הרעננות של ספרייט בחרו הגולשים בפייסבוק את עשרה מהסמלים [כך], קוראי ידיעות אחרונות מוזמנים לבחור את הסמל ה-11 [...] ההצעה המקורית והטובה ביותר תזכה קורא אחד בחופשה זוגית מרעננת באחד ממלונות רשת Club Med". הילה גור, מנהלת שיווק בחברת קוקה-קולה ישראל, מצוטטת בידיעה כאומרת כך: "אנחנו שמחים שידיעות אחרונות בחר לקחת חלק במהפכת הרעננות של ספרייט [...] ספרייט מאתגר את הציבור להשתחרר, לחשוב בצורה מרעננת ולצאת מהקיבעון". בעמ 16 של העיתון מתפרסמת מודעה גדולה על המבצע של חברת קוקה-קולה ישראל. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר כי "אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון – הילד מוישי הולצברג (4), שניצל בפיגוע בבית חב"ד במומבאי לפני כשנתיים וחצי, ידליק עם סבו שמעון רוזנברג משואה בטקס הפותח את אירועי יום העצמאות". בעמוד 4 של "מעריב" מדווח אחיקם משה דוד כי הרמטכ"ל בני גנץ נפגש אתמול עם חבריו למחזור ס"ח של בני המשקים. "אני באמת לא חושב שהייתי חייל טוב בטירונות", מצוטט גנץ. חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי "הכפר בית-אומר בסגר מאז ירה מתנחל בשני תושבים". על-פי הדיווח, המקרה היה ביום שני, לפני שבוע וחצי. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסמת כתבה מעניינת מאת חן שליטא ולי-אור אברבך על אחורי הקלעים של העסקה לרכישת "מעריב" על-ידי נוחי דנקנר, ועל העתיד הצפוי לעיתון זה. על-פי הכתבה, דנקנר "מעוניין בחיזוק המהדורה המודפסת ובהרחבתה". אין הכוונה רק במהדורת סוף-השבוע המוגדלת, שהיום רואה אור לראשונה, אלא גם ב"עיבוי של העיתון היומי". כמו כן נכתב כי "רכיב, יו"ר הדירקטוריון הנוכחי, שיפרוש מתפקידו עם כניסתו הסופית של דנקנר, העריך בשיחה עם בכיר בעיתון כי המנכ"ל והעורך הראשי יהיו הראשונים שיוחלפו". אתמול דיווח אמיר אורן ב"הארץ" כי ראש ממשלת ישראל הפר לכאורה את צו איסור הפרסום בפרשת המהנדס הפלסטיני החטוף דיראר אבו-סיסי. הבוקר מדווח יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" כי שר הביטחון אהוד ברק ביצע לכאורה עבירה דומה כשהתייחס בראיון רדיופוני לקשר בין אבו-סיסי לגלעד שליט וטען כי "לא מדובר על קשר ישיר". מדור הספרות של "מעריב", שאיבד את ביתו עם סגירת מוסף "תרבות" בעיתון, מתפרסם הבוקר ככפולת עמודים בסוף "מוספשבת" של העיתון. את מקומו של מבקר הספרות הקבוע, אריק גלסנר, תופסת השבוע נועה אסטרייכר.

הח"כ מהליכוד לא מגיע לדיונים בוועדות, לא מגיש שאילתות או הצעות חוק והעלה רק שני נושאים לסדר היום של הכנסת • אחרי שיולי אדלשטיין, שגם הוא כמעט לא פעיל בבית המחוקקים, ניצל פרצה בחוק כדי לקבל עוזר רביעי, החלטנו לעקוב מקרוב - מצעד הח"כים הנעלמים

אחרי שהראינו איך ניצל ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד) פרצה בחוק כדי לדרוש עוזר פרלמנטרי נוסף, כדאי לדבר על עוד כמה נבחרי ציבור שלא ממש ממלאים את חובתם לציבור. מבדיקת "שקוף" עולה שח"כ יואב גלנט (ליכוד) לא השתתף באף דיון בוועדות הכנסת, לא יזם אף הצעת חוק וכמעט ולא השתמש בשום כלי פרלמנטרי אחר שעומד לרשותו כדי לבצע את עבודתו. עלות ההעסקה של חברי הכנסת – משכורת, שלושה יועצים ורכב צמוד – היא כ-100 אלף שקלים בחודש. משלמים להם ונותנים להם את הכלים כדי לייצג את הציבור, אך כמה מהם, כך נראה, בוחרים במודע שלא לעשות זאת. ט״ו בשבט הגיע, הרותם כבר פורח ברחבי הארץ. חג שמח🌷🌳 pic.twitter.com/9xyB32TslI אז עבודה פרלמנטרית – אין. בהיעדר יומנו של חבר הכנסת, בדקנו מה עשה ועם מי נפגש גלנט בשבועיים האחרונים, דרך הרשתות החברתיות. בט"ו בשבט הוא הצטלם עם צמח הרותם; יום לפני כן הוא השתתף בחתונת בנו של חבר מועצת העיר אלעד; ב-14 בינואר (שישי בצהריים) טייל על חוף הים; ב-12 בינואר התראיין לאולפן YNET; ב-10 בינואר ביקר במתחם בדיקות קורונה בכיכר הבימה – נציין שזה דווקא רלוונטי, אבל אם זה לא מתורגם לעשייה פרלמנטרית אז זה די חסר ערך. וזהו – כל השאר הם מיני ציוציי גינויים לממשלה, ניחומי אבלים וכדומה. חשוב, אבל בשביל זה לא צריך לתפוס מקום של חבר כנסת. לחוסר המעש של חברי כנסת יש השפעה לא רק על הציבור שסובל מחוסר ייצוג האינטרס שלו. גם שאר חברי הכנסת, שכן בוחרים להתייצב במקום עבודתם באופן קבוע ולקחת חלק פעיל בשלטון, נפגעים. כך, למשל, הח"כים שלמה קרעי ואופיר כץ מהליכוד "סוחבים" על גבם את שאר חברי הסיעה שממעטים להגיע לחדרי הוועדות. חלקים אחרים באופוזיציה אולי מחרימים עדיין את הוועדות באופן רשמי ולא רשומים בהן, אבל לא מוותרים על חובתם הציבורית להשמיע את קולם בדיוני התקציב והחקיקה. מלשכתו של גלנט לא נמסרה תגובה.

הטהרנים והמתירנים רבים ביניהם על אודות דמותה של השפה העברית. לפי עמוס גורן, האמת אינה נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע. תגובה

העברית חולה, חולה מאוד. שתי קבוצות של רופאים עומדות משני צדי מיטתה ומתווכחות. הטהרנים אומרים: כאשר לשון שמית כמו העברית מאבדת בתוך זמן קצר הרבה מלים וביטויים לטובת האנגלית האמריקאית, מדובר בסימפטום מדאיג. הדיאגנוזה שלנו: העברית הופכת משפה שמית עתיקה, שהוחייתה בדיבור לפני מאה שנה, לזרגון. היא יורדת ממעמדה, הדקדוק שלה נעלם בהדרגה, וגם מי שיודע אותו לא רואה חובה לעצמו להשתמש בו או אפילו מתבייש להשתמש בו. מנהיגי הציבור אינם מדברים עברית בחוץ-לארץ ומשתמשים רק באנגלית. יש היום בעולם אנשים לא מעטים החושבים שאנגלית היא שפתם של הישראלים. גם כאן, בישראל, דיבר הנשיא אל האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI באנגלית ולא בשפה המקורית של ספר הספרים, המוכר לאפיפיור היטב בגרסתו הלטינית. הפרוגנוזה שלנו היא: בלי טיפול, בתסריט של המשך תהליכים קיימים, תגיע העברית למצב שבו נמצאת כעת היידיש; היא לא תהיה השפה הייצוגית המכובדת של הישראלים. הם ידברו אותה רק בינם לבין עצמם ולא בנוכחות מי שאינם יהודים, וידברו אותה בלי שום תחושה של מחויבות לתקן לשוני, לצורה מחייבת ולסגנון. הטיפול המומלץ: טיפוח הלשון, השקעה בלימודה בבתי-הספר, ביקורת ציבורית על פוליטיקאים ואנשי תקשורת עילגים ואכיפת החוק האוסר שלטים של בתי-עסק הכתובים רק באנגלית. על טענות אלו עונים המתירנים: העברית הישראלית היא בסדר גמור, היא התבגרה ועכשיו היא יכולה ללכת על רגליה באופן חופשי, בלי הקביים של מורים טרחניים לדקדוק ובלי הקפדה על כל זרבובית של קומקום. שלב החייאת הלשון נגמר, ועכשיו היא פשוט שפה חיה. תנו לעברית לחיות בשקט ותפסיקו לומר כל הזמן: "אין אומרים כך, אומרים כך". מספיק עם משטרת הלשון שלכם, מספיק עם מכבסות המלים. הדובר הילידי אינו יכול לטעות. כל מה שהוא אומר הוא עברית ישראלית, והאקדמיה ללשון העברית ממילא מכשירה הכל בסופו של דבר. אגב, האם המלה אקדמיה עצמה מופיעה בתנ"ך? חדירת מלים אנגליות-אמריקאיות היא חלק מהגלובליזציה ואין מה לעשות. הגרמנים אומרים היום sorry ולא bitte um Verzeihung, הרוסית פחות סלאבית מאי-פעם, הצרפתית הרבה פחות רומאנית משהיתה וכך גם האיטלקית והספרדית. יותר בני-אדם מדברים היום עברית מאשר אי-פעם במהלך אלפיים השנה האחרונות, והמספר רק הולך וגדל. העברית אינה צריכה לטיפול שאתם, הטהרנים, ממליצים עליו. תנו ל"חולה" לקום מן המיטה ולצאת לרחוב, תפסיקו להאכיל אותה בתרופות והתעסקו לכם להנאתכם בחקר הפיוט או העברית הקראית. בשלב זה היה יכול להיות נוח מאוד לכתוב את המשפט הכל-כך שימושי: האמת נמצאת באיזה שהוא מקום באמצע. אז זהו, שהיא לא. העברית מוצפת בעת האחרונה מלים וביטויים זרים במספר כה רב, שקיומה כשפה בעלת תקן וכללי דיבור עומד בסכנה. ההצפה נעשית דרך שלושה צינורות: שאילת מלים, תרגומי שאילה ופגיעה באותיות העבריות. הנה כמה דוגמאות בעניין האותיות: IDesign העניקה לנו לכבוד יום העצמאות תשס"ט הנחה גדולה על כל רהיט שני במבצע SUMMER שלה ונתנה לנו הזדמנות לציין את תקומתנו בקניית כיסא נדנדה זוגיCedar או שולחן אוכל עגול + הארכהIron Wood או ספת מרבpatio ; סופר-פארם הזמינה אותנו לחגוג את החיים הטובים ב-Good Life Sale חגיגי ולקנות בהזדמנות פריכיות אורז Life או מצנם קופץ Kennedy; קריסטל outlet יוצא בפסח בסיסמה המתוחכמת "מעבדות לחנות!" ומזמין אותנו לקנות לזכר שחרורנו הלאומי מוצרי Tadiran אוAEG (עם קמץ מתחת ל-A, סגול מתחת ל-E וצירה מתחת לG-, שיא של ערבוב וולגרי). מי מאיתנו שעבר בחג ב"קניון M הדרך" (לשעבר הפנקייק של כפר ויתקין) היה יכול להתרשם בגדול מן התופעה הגראפית-לשונית המכוערת הזאת: חברה ישראלית גדולה שבחרה לעצמה שם עברי נאה, בזק, לקחה לה כסמל גראפי דווקא אות B כחולה ענקית המתנוססת על כל תיבת מיתוג בכל רחוב. זהו אותו סוג של טמטום שבגללו התנוסס שנים רבות השם ה"לועזי" המטופש NATBAG על כביש מס 1 בדרך לנמל התעופה. חלפו ימי יצהר, עסיס, מיץ-פז, תסס, יכין, עשות, היוצק, קצף ובתי-הקפה שלג-הלבנון, חרמון, ואביב (במרכז רמת-גן), וכל הכבוד לטעמון, שאותו החזיק בגבורה שנים ארוכות אדון קופ ברחוב המלך גורג החמישי בירושלים. אשר לשאילת מלים: כל מי שמאזין לרדיו בשעות הבוקר ושומע פרשנים פוליטיים, סופג מנה גדושה של "נתניהו צריך לעשות דליט על הכל, לעשות ריסטרט ולקחת החלטות חדשות", או "תפסיק להסתכל על הטקסט ותתחיל להסתכל על הסבטקסט". בידי מאות דוגמאות, שמהן אביא כאן רק שלוש: אגנדה (אהרן ברק על פרופ רות גביזון: "יש לה אגנדה". מונח טעון. לו אמר שיש לה סדר יום היינו מבינים שהיא סתם אשה מסודרת). אודישן (אודישונים), אקשן. והנה, מתחום תרגומי השאילה, רק דוגמאות אחדות: "זה לא עושה שכל", "זה עושה את כל ההבדל", "תראה אם זה מרגיש לך בסדר", "ברצלונה חייבת לנצח את המשחק", "לוקח את בעיטת העונשין","לוקחת את ההובלה", "יש לו את זה", "איבדתי אותך, תגיד את זה שוב פעם", "בסופו של יום", "כתף קרה", "ישראל גוררת את רגליה", "זה לא מחזיק מים", "אהיה שם בשבילך" ו"דם רע". דוחה? מעצבן? אני מתעצבן עוד יותר מן המלה "אנד" שנמצאת בתוך שמו של משרד הפרסום אדלר חומסקי אנד ורשבסקי. זה כבר באמת חולני. עמוס גורן הוא סופר ועיתונאי ירושלמי

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מתייצבים בעמדות לקראת עונת הקמפיינים | "הארץ" נגד כולם | עיתוני הכלכלה מציגים את הנזק הישיר והמיידי בהודעה על הליכה לבחירות

תחת הכותרת "השיטה צורחת שוב" כותב נדב פרי בעמוד הדעות ב"גלובס": "בואו נדבר רגע על הכנסת הבאה, מהיוצאת כבר ממילא שמענו די והותר. הכנסת הבאה תהיה מלאה במפלגות בינוניות. יהיה כאלה שיהיו בינוניות גדולות וכאלה שיהיו בינוניות קטנות, אבל מפלגה גדולה לא תהיה שם. מה אתם יודעים, קמפיין גרוע של הליכוד (וכבר היו תקדימים, ואפילו לא מזמן), ונמצא את עצמנו בלי אף מפלגה עם הספרה 2 בקידומת. "זה אומר שבכל מקרה הקואליציה הבאה תמנה חמש סיעות לכל הפחות. היה ונתניהו ירכיב אותה, קיים סיכוי סביר שהיא תהיה הרמונית ותפקודית כמו הקואליציה היוצאת. דמיינו: כחלון ונתניהו, ליברמן ונתניהו, דרעי ונתניהו – בכל הצמדים האלה בנפרד קיימים מאגרי חשדנות ואיבה שלא נופלים בכלום מאלה שפירנסו את כולנו במשבר המתמשך של הצמד לפיד ונתניהו. "אז הרבה מפלגות יהיו גם בקואליציה הבאה, דם רע יהיה גם יהיה – אז מה בעצם אנחנו עושים כאן? מה זה כבר משנה אם המשבר הקואליציוני על התקציב הוא בין ביבי לבין יאיר או בין ביבי לכחלון? "אגב, האפשרות שנתניהו לא ירכיב את הקואליציה הבאה לא תייצב את העסק. נהפוך הוא. כדי להדיח את נתניהו יהיה צורך בקואליציה משולשת או מרובעת של מפלגות בגודל דומה. לכו תכריעו עכשיו מי ינהיג, מי ינווט ומי יוביל. אולי רוטציה. נו, זה מרשם בדוק להגברת המשילות. "הפוליטיקה הישראלית איבדה את האקסיומות. האקסיומה שבמרכז המפה נמצאות שתי מפלגות גדולות, ליכוד ועבודה – קרסה מזמן; האקסיומה שמפלגה חדשה לא יכולה לפרוץ לפתע ולהפוך למפלגת שלטון – קרסה כשקדימה הוקמה, וזו שטענה שמפלגה גדולה לא יכולה להיעלם בן-רגע – קרסה כשקדימה התפוגגה. מה זה אומר: שרבים בלי כללים. מה הופך את הרצוג למועמד לראשות ממשלה יותר מכחלון? מה גורם לחשוב שהליכוד בהכרח יהיה המפלגה הגדולה ביותר, ולא הבית-היהודי? כבר הוכח במערכות הבחירות האחרונות שמומנטום טוב בשבוע האחרון של הקמפיין יכול לעתים להיות שווה גם עשרה מנדטים. "שום פוליטיקה חדשה לא ניצחה בבחירות הקודמות. פוליטיקאים חדשים כן, פוליטיקה למרבה הצער – לא. כל זמן שהשלטון בישראל נגזר ממערכת סבוכה של הסכמים משפטיים בין ארבעה, חמישה או שישה גופים יריבים, שעל הדרך גם מתחרים זה בזה – אין סיכוי להגיע ליציבות שלטונית, פסגת האולימפוס הנכספת של הפוליטיקאים", מסכם נדב פרי. יש לציין כי מאמרו של פרי פורסם במהדורה המודפסת של "גלובס" שהופצה לפני מסיבת העיתונאים של נתניהו ששודרה במהדורות המרכזיות של שלושת הערוצים. מתברר כי ראש הממשלה שותף לניתוחו של פרי ותמים דעים עם מסקנותיו: "חשוב לתת כוח למפלגת השלטון", אמר נתניהו בנאומו. "כאשר יוצאים עם הרבה מפלגות בינוניות, קשה להנהיג. צריך לבחור מפלגת שלטון גדולה. כדי שלראש ממשלה יהיה מנדט מהציבור, הוא צריך מנדטים". גילוי נאות: תיקון שיטת הממשל ועידוד יצירת גושים פוליטיים גדולים עמדו בראש סדר יומה של עמותה שבפעילותה נטלתי חלק. העמותה הציגה תוכנית תיקון מקיפה, מבוססת מחקר, ופעלה לקידומה בתקופת כהונתה של הכנסת הקודמת. רק מקצת מהצעות התיקון לשיטה, שגובשה על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה) – ולא החשובות בהן – יושמו ביוזמת יש-עתיד בחוק המשילות שעבר בכנסת הנוכחית, במרץ 2014. אין בכוחה של שום שיטת ממשל למנוע "דם רע". להימנע מכך אמורים הנבחרים עצמם, לא חשוב מאיזו מפלגה – ובראשם הנבחר מס 1. הדם הרע אינו זורם רק בעורקיהם של הנבחרים, הוא זורם בין מחנותיהם בתקשורת. התיעוב ההדדי, היוהרה, ההתחסדות, השאפתנות האישית, הפופוליזם הזול, העמדת הפנים, השקר וההסתרה – כל אלה אינם נחלתם הבלעדית של עושי המדינאות ושחקני הפוליטיקה. העיתונים לא רק משקפים את המחלה, אלא גם נגועים בה. "בנימין נתניהו בא לפוצץ. לא פיוס היה באגנדה שלו, אלא פיצוץ. הוא מפוצץ את הממשלה שלו על כל חוק שבו תמך ולמענו הצביע. חוק שאמור לתת לזוגות צעירים הנחה גדולה ברכישת דירה ראשונה. מי האמין שבסוף נלך על המע"מ 0 לבחירות", כותב בן כספית בעמודו הראשון של "מעריב", לכאורה העיתון הפלורליסטי ביותר במדינה, מתוקף הנסיבות. "חמישה תנאים הציג נתניהו בפני לפיד, חלק מהם משפילים ממש. ביבי רוצה בחירות עכשיו. יש סימנים מובהקים לכך שמה שפורסם אתמול (שלישי) בעמודים אלה נכון ויציב. לנתניהו יש סיכום עם החרדים. לא רק על אי-הפלתו עכשיו, אלא גם על המלצה עליו אחר-כך. "ישראל הולכת עכשיו לבחירות על שטויות. כבר שבועות שראש הממשלה לא עושה שום דבר חוץ מקמפיין בחירות והפרחת ספינים שבועיים אלקטורליים. כל זה כשלפנינו אתגרים דחופים ובוערים", כותב כספית. בשתי שורות מסודרות הקבוצות, ורק שירת ההמנון (ברגש) חסרה: חיים שיין, שלמה צזנה, דן מרגלית ומתי טוכפלד – מול נחום ברנע, סימה קדמון, סבר פלוצקר ותמי ארד. חיים שיין במדי "ישראל היום" פותח ושר ברגש את ההמנון שלו: "השאלה מי אשם בהקדמת הבחירות אינה רלבנטית. עלות הבחירות קטנה בהרבה מהנזק הכלכלי שיכול היה להיגרם אם יאיר לפיד היה ממשיך בתפקידו כשר אוצר, ומהנזק הבטחוני-מדיני אם ציפי לבני היתה ממשיכה בחיזוריה אחרי אבו-מאזן ובנסיונותיה לשאת חן בעיני הממשל האמריקני. לשמוע את ציפי לבני מגדירה את עצמה ציונית ואת אנשי הימין מגשימי החזון הציוני קיצונים יכול לעורר גיחוך. הייתי מוכן לשלם הון כדי לראות את שליחיו של יאיר לפיד מחזרים אחרי חברי-הכנסת של הסיעות החרדיות ומבטיחים להם אי-שוויון בנטל. כך חולפת תהילת שעה של הבטחות גדולות שהכזיבו. לתנועה יש-עתיד אבד המצפן המוסרי והערכי. "הגיעה העת, לאחר קרוב ל-70 שנות עצמאות, שאזרחי המדינה יכריעו בשאלות היסוד באשר לחזונה, לדרכה ולעתידה של המדינה. בכל מערכות הבחירות, עד עתה, הדיון המהותי נדחה מפני סוגיות שבצדי הדרכים. הוויכוח האמיתי הוא בין הימין לבין השמאל. כל אותם אלה שמצויים במרכז משולים לנוסעי מכונית תקועה בצומת ומסרבים לקבל החלטה באשר להמשך המסע. "בבחירות הקרובות יקבעו אזרחי ישראל אם מדינתם היא מדינת הלאום של העם היהודי או עוד מדינה ככל המדינות. אם ירושלים תישאר מאוחדת בריבונות ישראל או שתשמש בירת מדינה פלשתינית, סניף של החליפות האסלאמית המתעצמת, ואם הציונות הגיעה לסוף דרכה על-פי חזון השמאל, או שיש להמשיך ולבנות את ארץ ישראל ברוח חזונו של הימין. ההתמודדות עם מחירי הדיור ויוקר המחיה יכולה להתבצע בהחלטות שלטוניות לא מסובכות, אם יש אחריות משותפת של כלל השרים", מסכם שיין את חזונו. נחום ברנע דווקא סבור כי השאלה "מי אשם?" היא בהחלט רלבנטית. הכותרת לטורו היא "העם אשם", והוא מזכיר לקוראים הצעירים מי היה האיש שלנעליו נכנס אמש בנימין נתניהו. "העם אשם, אמר למעשה יצחק בן-אהרון, מראשי מפלגת העבודה, כאשר הבוחרים הפנו ב-1977 עורף למפלגתו ובחרו ממשלה בראשות מנחם בגין. דבריו של בן-אהרון שימשו במשך שנים דוגמה ליוהרה, לאטימות ולניכור של מפלגת העבודה". ברנע הודף את הכדור למגרשו של נתניהו ומציע שני לקחים מן המופע הטלוויזיוני של ראש הממשלה בשלוש המהדורות המרכזיות: "הלקח הראשון הוא שממשלות אינן תוכנית ריאליטי. לא בוחרים ממשלות, מנהלים ממשלות. אם מי שעומד בראשן לא מסוגל להנהיג אותן, הן מתפרקות; הלקח השני הוא שהסדקים בתפקודה של הקואליציה מתחילים לא מהשותפים, אלא ממפלגת השלטון. "את ההצדקה לפיטורי השניים", כותב ברנע על פיטורי לפיד ולבני בידי נתניהו, "צריך למצוא בהווה, לא בעבר. במצב שנוצר המשך הישיבה שלהם ושל שריהם סביב שולחן הממשלה היה עלבון למעמד ראש הממשלה, עלבון להם ועלבון למערכת הפוליטית. הגיע הזמן לחתוך. אבל התיאור שלהם בפי נתניהו היה מגוחך. הוא ניפח את חטאיהם כביכול לממדים מפלצתיים. הגרעין האיראני, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש, אובמה, לבני ולפיד: כולם קשרו קשר להשמיד את הלאום היהודי, ובראשו את נציגו הנבחר. רק אדם עם נפש מאוד נסערת, מאוד מוטרדת, יכול לנפח את יריביו לממדים כאלה". "פוטש בננה" היא הכותרת לטורה של סימה קדמון: "בושה גדולה וגרוע מזה – מבוכה – אלה התחושות שעוררו דבריו של ראש הממשלה במסיבת העיתונאים ההזויה שקיים אמש [...] מסיבת העיתונאים המבוהלת הזכירה את נתניהו הישן, זה שהיה אץ-רץ לאולפנים כדי להסביר משהו שמוטב היה אילו היה סופר קודם עד עשר. זה היה נתניהו האימפולסיבי, הנלחץ, המזיע, שמאמין שהמלים שלו יכולות לשנות מציאות. התיאור הדרמטי של שר אוצר החובר במחשכים לשרת המשפטים כדי להדיח ראש ממשלה מדאיג אפילו מהבחינה הקלינית". איתמר אייכנר הביא על פני כפולת 6–7 ב"ידיעות" את נאום ראש הממשלה במהדורה מוערת. שבעה קטעים בנאום צבועים וממוספרים, כאשר הערות השוליים בשורה התחתונה מודגשות וממוספרות אף הן – פורמט מאיר עיניים לממהרים ולקוראי הכותרות. לדוגמה: כותרת הערה מס 7 היא "תמך אבל תוקף: נתניהו מאשים את לפיד בכישלון שהוא עצמו תמך בו: חוק מע"מ אפס אשר אושר בממשלה ונתניהו הצביע בעד החוק". דברי נתניהו המסומנים בנאום (מס 7): "זה לא היה לרוחי. החוק לא יוריד את מחירי הדיור ואני חושב שמה שיקרה זה להפך. יורידו המע"מ, אבל הקבלנים יעלו המחירים ויהיו קומבינות, ולכן אני לא מסכים עם זה". העימות החזיתי בין שני הטבלואידים רבי-התפוצה מציג בפני הציבור שני נארטיבים מקבילים, שלעולם לא ייפגשו. אפשר להתייחס לכך בסלחנות ולומר: כמו בבית-המשפט, כל חומרי התביעה וההגנה מונחים על השולחן. לציבור נותר רק לשמש שופט ולבחור מהי הגרסה הקבילה בעיניו. כותרת מאמרה של תמי ארד בעמוד הדעות של "ידיעות" שואלת "מי ינצח בבחירות". אחת התשובות בגוף המאמר היא "מי שיצליח לגרום לציבור האדיש בדרך כלל להשתכנע שהבחירות האלה הן לא רק כלכלה מול ביטחון". נכון הוא שהציבור אדיש בדרך כלל ושיעורי ההצבעה נמוכים מכפי שצריכים להיות. אלא שהבעיה אינה אדישות, הבעיה היא המיאוס. הנזק האגבי מן ההתגוששות המכוערת בין הטבלואידים עלול להחריף את תחושת המיאוס שהציבור רוחש למערכת הפוליטית, תחושה שעלולה לגרום לו להסתגר בבית, להיכנס לממ"ד ולא להצביע כלל. וזאת אל מול ההצבעה המובטחת של החיילים הנאמנים במפלגות המגזריות, שייצאו להצביע בהמוניהם. הפעם, בגלל אחוז החסימה הגבוה, יש אפשרות שאזרחי ישראל הערבים ייצאו להצביע יותר מבעבר, כדי לתמוך ברשימה המשותפת שמתחילה להתגבש בימים אלה. "כ-ו-ל-ם נגדו. השרים עלבו בו, שותפיו קשרו נגדו, ורק ברירה אחת הותירו לו. נתניהו פתח אמש בקמפיין והתרפק על זכרונותיו מממשלה שכבר לא תהיה לו. לפחות תיאום עם החרדים עדיין יש". אלו הן הכותרת וכותרת המשנה לטורו של יוסי ורטר הבוקר. "בהתחשב במצב, מה שהיה לראש הממשלה להציע לציבור אמש אלה זכרונות מממשלתו הקודמת ברוכת ההישגים. ואכן, אין להכחיש כי היו בה לא מעט אישים איכותיים, מנוסים, יעילים. אהוד ברק, דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, גדעון סער, משה כחלון. מלבד האחרון, שמתכוון לחזור בראש סיעה עצמאית, איש מהגנטלמנים האלה לא יהיה בממשלה הבאה, אם נתניהו יקים אותה, מן הסיבות הידועות. מי שכן יהיו בה, בבסיסה, הם אנשי הבית-היהודי והחרדים". אגב חרדים, ורטר מביא אנקדוטה "שמספרת את הסיפור כולו": "בעוד המערכת הפוליטית מתמרקת לקראת פגישת נתניהו-לפיד בערב, שוחח מי ששוחח בכנסת עם חרדי רב-השפעה ביהדות-התורה. היה לו ניחוש מלומד: ביבי יגיד ליאיר, בוא נקפיא את חוק מע"מ אפס, ואת הכסף שנחסוך, כ-3 מיליארד שקלים, ננצל למטרות יעילות יותר, כמו הפחתת המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים. כמה שעות אחרי, הנוסח הזה, מלה במלה, הופיע בהודעה הקרבית ששיגרה לשכת רה"מ לתקשורת, דקה לאחר סיום פגישת הפיצוץ בין השניים. כלומר: החרדים, שרמת התיאום בינם לבין נתניהו משתווה רק לזו של שיתוף הפעולה הבטחוני בין ישראל לארה"ב, ידעו מראש כיצד תסתיים סאגת המשבר הקואליציוני. הם היו עמוק בלופ. מנטלית, הם כבר לגמרי בקואליציה הבאה". את לפיד מתאר ורטר כמי שהפגין "חובבנות לתפארת". "כל סימני האזהרה והנורות האדומות שהיבהבו בחוזקה מתחילת השבוע (הצהרותיו הלוחמניות של נתניהו בסיעה, ההדלפות מחוגי רוה"מ על סבירות נמוכה להצלחת המפגש, אמירתו המפורשת כי לא יתמוך בחוק מע"מ אפס, בבת עינו של לפיד, ועוד ועוד) לא הפילו את האסימון לשר האוצר. הוא צעד בעיניים פקוחות, כטירון בן יומו בבה"ד 4, אל תוך האמבוש שנתניהו טמן לו רק כדי להינזף שם ולחטוף את הטקסט המעליב טרם צאתו מהמשרד", כותב ורטר. אלוף בן, עורך "הארץ", במאמר פרשנות פוליטי, רואה בבחירות הקרובות לכנסת ה-20 "משאל עם על המשך שלטונו של נתניהו": "האם הציבור הישראלי רוצה בו לתקופת כהונה רביעית או מעדיף להיפרד ממנו ולשלוח אותו לביתו בקיסריה". "זה כל הסיפור", כותב בן. "האם נתניהו ישמור על מעמדו כפוליטיקאי היחיד שיכול להרכיב קואליציה, כמו שעשה בשתי מערכות הבחירות הקודמות – או שיריביו יצליחו הפעם לאחד כוחות נגדו ולהשאירו בחוץ". יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט", כותב טור דעה קצר בעמ 2 של עיתונו. הוא משווה בין הדיכאון הקליני של מנחם בגין לבין הפרנויה של בנימין נתניהו וטוען: נתניהו לא יתנדב להגיד "אינני יכול עוד". רק הציבור יוכל לשלוח אותו הביתה בבחירות הקרובות. "את הפרנויה של ביבי אף אחד לא מנסה להחביא. היא ניבטת מכל הצהרה שלו. יועציו ומלחכי פנכתו מטפחים אותה ומשווקים אותה בלי בושה. ביבי טוב ליהודים? פרנויה זה טוב ליהודים. עוד יעשו מזה סיסמת בחירות". בעוד שמוסף "ממון" מביא בשערו ובכפולתו הפותחת את סיפורם האישי של שלושה זוגות – אלה שחיכו להטבת המע"מ ("חבל שחיכינו"), אלה שלא חיכו להטבה ("קנינו והרווחנו") ואלה שקנו אתמול דירה ("העיכוב עלה לנו הרבה כסף") – שלושת הכלכלונים עוקבים אחר המשבר בהיבט המערכתי ומנסים לאמוד את נזקיו. שלושת העיתונים מקדישים את רוב עמודיהם לרפורמות ולפרויקטים שנתקעו. אפשר לראות בכך הצהרת כוונות לאסטרטגיה המערכתית של עיתוני הכלכלה, שהפכו בשנים האחרונות לעיתוני החברה האזרחית. עד כמה גדולה תהיה השפעתם על החלטת האזרח במי לבחור – לא ברור, אבל יותר מבכל מערכת בחירות קודמת, הפעם לא יוכלו הבוחרים לטעון "לא ידענו". ב"גלובס" מדווח עמירם ברקת כי החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי בויאנגו, תתפוס את מקומו של ראש הממשלה החל ב-1 בינואר 2015 כממונה על ביצוע התקציב, בהנחה שהתקציב לא יאושר עד אז. מאותו רגע יתנהל תקציב המדינה בהצמדה לתקציב 2014 לפי מנגנון הקבוע בחוק. על-פי נתון זה צפויה מערכת הביטחון לקבל רק 1.7 מיליארד שקל מ-6 המיליארד שהובטחו לה. ב"כלכליסט", תחת הבאנר "שנתיים של עבודה נזרקות לפח", מובאות 30 רפורמות תקועות, ומולן רק שש רפורמות שצלחו בשלום ובעוד מועד את הליכי החקיקה, ואלו הן: מתן יתר עצמאות לוועדות הבנייה המקומיות; חיזוק התחרות בשוק המזון; יישור קו עם תקינה בינלאומית והסרת המחסום הביורוקרטי; שמים פתוחים; הקמת שני הנמלים החדשים בחיפה ובאשדוד; חקיקת סגירת רשות השידור והעברת חוק השידור הציבורי (מימוש שני ההליכים יתעכב לפחות עד הקמת הממשלה הבאה). הנה מקצת מן הרפורמות שנתקעו: רפורמה בשירותי הבריאות, בכספי קק"ל, במיסוי משאבי טבע, בהנפקת החברות הממשלתיות; יישום רפורמת הסדרי החוב; הגבלת שכר הבכירים; רפורמה בתקשורת הקווית; הבראת הדואר; 0% מע"מ ברכישת דירה ראשונה; חוק השכירות ההוגנת; רפורמה בדיני המשפחה; רפורמה בסדר הדין האזרחי; יישום המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני; רפורמות בחברת חשמל, בתחבורה ציבורית, במטרופולינים ובתאגידי המים. נתי טוקר ואמיר טייג מונים ב"דה-מרקר" שבעה רפורמות וחוקים הנוגעים לשוק התקשורת שנתקעו וסיכויי מימושם ירדו בעקבות פיזור הכנסת. הנה מצבם של חמישה מהם הנוגעים לתשתיות לשידורי תוכן ולעיתונות הכתובה: 1. פירוק רשות השידור מתבצע, אבל חוק השידור הציבורי מדשדש. הקמת התאגיד תוקפא כנראה, בעיקר בגלל העדר יכולת לבצע מינויים לתאגיד ולמועצה הציבורית. 2. הליכי החקיקה לקידום "חוק ישראל היום", שעבר קריאה טרומית, ייעצרו ולא חל עליהם רצף לכנסת הבאה, כך שמי שירצה להגיש בה את הצעת החוק מחדש, ייאלץ להתחיל מהתחלה. 3. חוק פיצול ערוץ 2 בין הזכייניות רשת וקשת ב-2015 לא עלה אפילו לקריאה טרומית וסיכוייו נמוכים. 4. חוק המאפשר קיום מכרז לערוצי טלוויזיה חדשים ושידור באינטרנט לא יקודם. 5. אין הליכי חקיקה להארכת זכיונו של ערוץ 10, המסיים את זכיונו בסוף השנה. עוד כמה תמונות של נבחרינו כשהם עוטים מדי נאצים, ונתקשה לזהות אותם באזרחי. הפעם הולך "מעריב", הסולידי לכאורה, בעקבות "וואלה" (ביום ראשון), ונענע 10, "הארץ", "ישראל היום" ו"ידיעות" (ביום שני), ומפרסם את רצף התמונות, תוך מתן קרדיט חמור סבר או מבודח: "צילום: מתוך פייסבוק". מפיץ תמונות בכירי המדינה במדי נאצים, כהניסט בן 25 המתקרא "נתן זועבי", מכריז "זו לא הסתה", ומספק לעיתון כותרת המשתרעת על פני עמוד שלם בנוגע לתוצרתו הגרפית. "אני רוצה שיכאב להם (לפוליטיקאים) כמו שכואב לי על מה שקורה בארץ וכל זה שהפוליטיקאים מפקירים את יהודי ארץ ישראל". דברים זהים לחלוטין אמר האיש לנענע 10 שלשום, כך שאין בנושא בלעדיות או חידוש. הבלטת השיח הפייסבוקי הסוציופתי בעיתונות הכתובה (הדיגיטלית והמודפסת) היא עוד הוכחה לשקיעתה המהירה. קשה להתרגל לקרוא את נחום ברנע כשהוא (כלומר, הטקסט שלו) מופיע בגופן מעוצב, צאצאו של ה"נרקיס" הקלאסי, שעיצב חתן פרס ישראל צבי נרקיס, וקרוב משפחה של משפחת ה"נרקיסים", הגרסה הדיגיטלית המוטמעת במעבדי הטקסט של מיקרוסופט. מערכת "ידיעות" משתדלת, כך נראה, לבדל את הטקסט של מאמרי הפרשנות המיוחדים מן המאמרים המופיעים בעמודי הדעות שבסוף קונטרס החדשות, כמארחת המוציאה במקרים מיוחדים את סט כלי הכסף מהמזנון. מוזר לקרוא את ברנע, ההוגה הוותיק שכל יצירתו על תפארת הפרנק-ריהל (הוותיק והקריא ממנו), מתקשר עם קהלו בגופן החיוור שמשמש בדרך כלל לטקסטים מעוצבים – קטלוגים למשל. הנה ניחוש: העיתון, שעדיין שרוי בסביבה העיצובית של שנות ה-70, יזנח את ההרפתקה הקטנה ויחזור למראהו הרגיל, הנוח לקריאה והיעיל יותר. בעיה נוספת הנגזרת מן השינוי היא טשטוש הבידול שהשתרש בין גופן המאפיין טקסט עיתונאי לגופן המיועד לתוכן שיווקי. עד כה ניסו התכנים המסחריים לחקות את האות המערכתית. הייתכן כי תכנים מערכתיים מבקשים לחקות את האות המסחרית? שלמה נחמה ואילן שילוח בוחנים השקעה בערוץ 10. הם אמורים לקבל שליטה במקום יוסי מימן, אך טרם נחתם הסכם כלשהו. נחמה מתכוון להזרים יותר מ-100 מיליון שקל לכיסוי חובותיו המיידיים של הערוץ, מדווחים אמיר טייג ונתי טוקר ב"דה-מרקר".

יצאנו מגל הקורונה הראשון, סיימנו שלושה גלי בחירות - אבל בכנסת ישראל עדיין לא יצאה החלטה רשמית על ביטול פגרת הקיץ ● מה עושים פרלמנטים אחרים בעולם עם פגרת הקיץ במדינתם, שמגיעה אחרי חודשים של שיתוק?

| בשמת בר-עקיבא | משבר הקורונה שתקף אותנו השנה ושיבש את שגרת החיים של כל המערכות במדינה לא יכול היה להגיע בעיתוי גרוע יותר מהנוכחי. המערכת השלטונית הייתה מושבתת כתוצאה מקיומן של שלוש מערכות בחירות וכעת המגיפה טרפה שוב את הקלפים. בתוך שנה ללא הקמת ממשלה, לא היו קואליציה ואופוזיציה ולא מונו בעלי תפקידים הנגזרים מכך וכן לא הוקמו ועדות קבועות. פעילות החקיקה נבלמה כמעט לחלוטין, ורוב התקופה הזאת שהתה הכנסת בפגרת בחירות. האם תצא שוב לפגרת קיץ של שלושה חודשים?לפי פרסום "מקור ראשון", יו"ר הכנסת יריב לוין מתכנן לבטל את הפגרה על מנת להעביר את התקציב עד לתאריך ה-24 לספטמבר. העברת התקציב קריטית לא רק לניהול המשבר הכלכלי, אלא משום שהיא תנאי לקיום ההסכם הקואליציוני. אם לא יעבור התקציב, הכנסת עלולה להתפזר. אך תפקידה של הכנסת משמעותי במיוחד בתקופה זו, לא רק בגלל התקציב. לממשלה ישנן סמכויות מרחיקות לכת מכוח חוק הקורונה ותקנות החירום. האם הכנסת תעבוד במתכונת מצומצמת רק כדי לאשר את התקציב – אך תפקיר את הפיקוח על הממשלה, שהפך מצומצם ממילא? ההשבתה בפעילות הפרלמנט אינה ייחודית לישראל. אצלנו הבעיה אולי הייתה חמורה במיוחד וההשבתה ארוכה במיוחד, אך ברחבי העולם נאלצו בתי נבחרים להתמודד עם מגיפת הקורונה ובעקבותיה צמצמו פעילות, הפחיתו דיונים והאריכו פגרות חג. כעת, כשברחבי העולם רק מתחילים לצאת מהגל הראשון של המגפה, לחזור לשגרה ולנסות לגשר על הזמן האבוד – מגיע הקיץ ואיתו השאלה: מה עושים עם פגרת הקיץ הזאת שמופיעה בלוח השנה? בריטניה: הפגרה נחתכה כמעט בחצי בית הנבחרים הבריטי, שבו הוארכה פגרת חג הפסחא כמעט לחודש שלם בשל מגפת הקורונה, החליט לקצר את פגרת הקיץ משבעה שבועות לארבעה. הפגרה תחל רק בסוף יולי, תשעה ימים אחרי המועד המקורי, ותסתיים עם סיומו של אוגוסט. אז יחל מושב שיימשך עד דצמבר, מועד היציאה לפגרת חג המולד. בריטניה היא אחת המדינות שספגו את המכה הקשה ביותר מווירוס הקורונה, לאחר שנקטה תחילה גישה של הגבלות חלקיות בלבד. הכניסה להסגר מלא במדינה קרתה מאוחר יותר מאצל שכנותיה באירופה וכך גם היציאה ממנו. כשהפרלמנט הבריטי חזר לפעול ב-21 באפריל הוטמעה מערכת שאפשרה לחלק מחבריו להשתתף בדיונים באמצעות וידאו ולהצביע אלקטרונית מרחוק, בשעה שבמליאה הוגבל מספר השוהים בה בו-זמנית. מאז כבר חזר הפרלמנט לפעול כרגיל וחבריו מחויבים בהגעה כדי להשתתף בדיונים ולהצביע. דרום אפריקה: הפגרה צפויה להתבטל או להידחות כדי להעביר תקציבבקייפטאון הגיש יו"ר הפרלמנט הצעה שלפיה הפגרה הקבועה בת החודש, שנפרשת על פני כל חודש יולי, צריכה להיבחן מחדש ויש לדחות, לקצר או לבטל אותה כדי לאפשר לוועדות לפעול. המטרה היא שהפרלמנט יעבוד במהלך יולי כדי שיוכל לאשר עד לסוף החודש תקציב חירום לימי הקורונה, שהוגש רק כשבוע לפני מועד היציאה לפגרה המתוכנן, ואת החקיקה הנלווית לו.הפרלמנט הדרום אפריקני המשיך לפעול במהלך ימי המגפה בעיקר במתכונת של פגישות וידאו, שגם שודרו בשידור חי בטלוויזיה וברשתות החברתיות כמו יוטיוב וטוויטר. יפן: הפגרה מתקיימת כרגיל אך נערכים כינוסים על פי הצורךביפן התחוללה דרמה פוליטית רצינית סביב שאלת ביטול הפגרה. האופוזיצה נלחמה לדלג על חופשת הקיץ ולהאריך את המושב עד סוף דצמבר. חבריה אף איימו בהצבעת אי אמון על ממשלתו של אבה שינזו. לבסוף, שני הצדדים סיכמו על יציאה לפגרה תוך קיום ועדות הנוגעות לטיפול בנושא הקורונה בלבד. באמצע חודש יוני נגמר המושב והדרמה הגיעה לסיומה.המושב שהסתיים נפתח בינואר, עוד בטרם דווחה הדבקה ראשונה בנגיף ביפן. עם התפשטות המגפה העביר הפרלמנט שני תקציבי חירום שנועדו לסייע לאזרחים נוכח המשבר הכלכלי. קנדה: הפגרה מתקיימת כרגיל עם ארבעה ימי כינוס שנקבעו מראשהמצב בקנדה, אולי תופתעו, לא טוב יותר משלנו. בדומה לישראל, נערכו במדינה הצפונית בחירות במהלך השנה האחרונה. כתוצאה מכך, עוד לפני פרוץ הקורונה סבל הפרלמנט ממחסור בימי פעילות, והמגפה רק החמירה את המצב. מאז שיצאו לפגרת הקיץ הקודמת ביוני שעבר ועד לסיום המושב ביוני השנה, פעל הפרלמנט רק 40 ימים. עם פרוץ המגפה, בחודשים מרץ, אפריל ומאי הפרלמנט הקנדי החליט, בכל חודש מחדש, להשעות את הפעילות הסדירה. בדומה לישראל, החלטות אלו התקבלו תחת מחאת האופוזיציה שטענה כי עצירת הפעילות היא דרכה של הממשלה לסכל את הפיקוח עליה. במהלך כל התקופה פעלה ועדת קורונה מיוחדת שהתפזרה ביוני. לאחר יום התכנסות אחד, לאישור ההוצאה הממשלתית ב-17 ביוני, יצא הפרלמנט הקנדי לפגרת קיץ עד ספטמבר. פרט לארבעה ימי פעילות, חברי הפרלמנט הקנדי יוצאים שוב לחופש.בינתיים, בוחנים שם לקראת החזרה מהפגרה אמצעים להתנהלות מרחוק, כמו הצבעות בשיחות וידאו או באמצעות אדם אחר שנוכח במליאה. אם במושב הבא אכן תהיה חזרה מוחלטת לשגרה והפרלמנט יפעל כמתוכנן, הוא צפוי לסיים את שנת 2020 עם 86 ימי פעילות בלבד בשנה הקלנדרית (בהשוואה ל-122 יום בשנה רגילה). בעשור האחרון צצו בישראל יוזמות רבות לקיצור או לביטול פגרת הקיץ. ב-2011, למשל, פנו ח"כים מסיעות שונות ליו"ר הכנסת בבקשה לבטל את הפגרה על רקע המחאה החברתית והצורך לטפל ביוקר המחיה ובמחירי הדיור. ב-2013 קרא ארגון "המשמר החברתי" לחברי הכנסת לקצר את הפגרה על רקע פיזור הכנסת שנה לפני כן והעבודה הלא סדירה שלה בשנה של מערכת בחירות. ב-2014 יוזמה בשם "צו 8 לכנסת" דרשה את ביטול הפגרה על רקע מבצע צוק איתן. בכל המקרים האלה לא נענו הקריאות והפגרה ארכה כמתוכנן. במהלך פגרות הח"כים לא אמורים להיות חסרי מעש, ולדבריהם הם עובדים קשה ומצדיקים את המשכורת שלהם בהכנת הצעות חוק, בפעילות מפלגתית ובפניות הציבור. אלא שלנו כציבור אין דרך לעקוב אחר הפעילות שלהם בימי פגרה, והם לא רואים את עצמם מחויבים לדווח על הפעילות. מה שכן ידוע הוא שאלה ימים שבהם אין פיקוח על הממשלה, לא מתקיימת פעילות חקיקה, לא מוגשות שאילתות, ורפורמות לטובת הציבור לא מיושמות. כשפנינו לקראת פגרת הקיץ הקודמת לח"כים וניסינו לברר במה הם עוסקים בפגרה רובם לא טרחו להשיב. למרות זאת, אנחנו יודעים שפעילות פופולרית במיוחד בקרבם בזמן פגרה היא נסיעות לחו"ל: לפי בדיקה שערכנו על כשני שלישים מהח"כים, הם נסעו 219 פעמים לחופשות פרטיות בחו"ל במהלך ימי הפגרה של 2019. האפשרות הזאת, כרגע, אינה מונחת לפתחם. יש לציין שגם במהלך פגרה ניתן לכנס את המליאה ואת ועדותיה לישיבות מיוחדות. ועדת הכנסת מוסמכת לאשר דיונים נוספים. כך למשל בקיץ 2006, שבו התרחשה מלחמת לבנון השנייה, ובקיץ 2014 שבו נערך מבצע צוק איתן לא קוצרה פגרת הכנסת אולם התקיימו כינוסי חירום בנושאים ביטחוניים. גם במרבית המדינות שבהן לא בוטלה פגרת הקיץ השנה בשל הקורונה יתקיימו במהלך חודשי הקיץ דיונים בנושא ופעילות בוועדות ככל שיידרש.

ב"ידיעות אחרונות" מציעים סיפורים אנושיים | ב"מעריב" כותבים על עידן הנישול הגדול בהיסטוריה הישראלית | ב"הארץ" מוותרים על התחתונים

דמותה של צעירה נאה מעטרת היום את שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות". "רוצה לחיות בישראל", נכתב בכותרת הראשית של המוסף סמוך לתמונתה, כשהיא במיטת בית-חולים ואינפוזיה מחוברת לזרועה. "בזמן שטטיאנה דוקה בת ה-18 עדיין ניסתה לעכל את העובדה שהיא מיועדת לגירוש מביתה בישראל, נפלה עליה המכה הקשה: הרופאים בישרו לה שהיא חולה בסרטן. אני מרגישה חלק מהמדינה, תנו לי להישאר כאן. אני מפחדת לחזור למולדובה, לא יודעים שם לטפל במחלה שלי", נכתב בכותרת המשנה. לקראת סופה של הכתבה של ירון קלנר, בעמודים 4–5 של המוסף, נכתב כי "פרט לחברים מלווים אותה גם אנשי סוכנות הדוגמנות TLV מודלס, שהחלה לייצג אותה לפני מספר חודשים", ובהמשך מצורף גם מספר חשבון בנק של הסוכנות, לגיוס כספים "עבור טטיאנה". טטיאנה דוקה אינה מקרה יחיד או מיוחד, כמותה יש רבים שהמדינה אינה מעוניינת לאפשר את שהותם כאן. האם גם הם יזכו לסיקור נרחב בעיתון נפוץ, סיקור שייתכן בהחלט שיביא לכך שהרשויות יחריגו אותם ויאפשרו להם להישאר בארץ? ודאי שלא. הם רבים מכדי שאפשר יהיה להקדיש סיקור פרטני לכל אחד מהם. מה גם שאם סיקור היפותטי כזה אכן היה יכול להתרחש, הרי שמשרד הפנים לא היה יכול להחריג את כל השוהים הלא חוקיים מהחוק ו"ידיעות" לא היה יכול לפרסם ידיעת מעקב עם תמונתו של גדעון סער אוחז בכתפו של גיבור הסיקור. אם כן, האם טטיאנה דוקה נבחרה לשער "24 שעות" משום שפניה יפות ומשום שסיפורה האישי נוגע ללב באופן מיוחד? אפשר להניח שכן. ואם כך, האם "ידיעות אחרונות" הופך את הסוגיה האנושית והחברתית החשובה והכואבת של ההגירה לקולב, סוגיה-דוגמנית לתלות עליה את מה שמעניין אותו באמת – פנים יפות וסנסציה? באופן יוצא דופן, ב"ידיעות אחרונות" מנסים להתמודד היום עם השאלות הללו. במסגרת הכתבה מתפרסמת מסגרת ובה תצלומי חמישה שערים של "24 שעות" מהשנה האחרונה שעסקו בסיפורים אישיים של בני-אדם המועמדים לגירוש (שתי נשים יפות מראה, שני ילדים וזוג מעורב – שחור ולבנה). "בשנה האחרונה פירסמנו במוסף זה לא מעט מקרים מקוממים של אזרחים זרים שעמדו בפני גירוש", נכתב בכיתוב לצד התצלומים, "מהילדה העיוורת שנולדה בארץ למשפחה פיליפינית, דרך הנערה שחיה פה כל חייה וחלמה להתגייס ועד בני השנתיים שהושלכו למעצר של חודשים בתנאים קשים. אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים". המסגרת הזו, התצלומים הללו והכיתוב הזה אומרים למבקרים: לא, איננו ציניים ב"ידיעות אחרונות". הטיפול שלנו בסוגיית הזרים הוא עקבי ומטרותיו טהורות. איננו מנצלים מציאות חברתית כאובה לצורכי פרסום סנסציות, דרמות וטרגדיות שיגבירו את מכירות העיתון. אכפת לנו. באמת. הלחישה-זעקה הזו של עורכים ב"ידיעות אחרונות" יכולה להיות אותנטית. ייתכן בהחלט שלפחות כמה מהאחראים למוצר "ידיעות אחרונות" אכן מתכוונים לטוב. שכשהם ממיינים את הסיפורים הכואבים המגיעים לפתחם ובוררים מתוכם את הדוגמניות חולות הסרטן והילדים העיוורים הם אומרים לעצמם שרק כך יוכלו למשוך את תשומת לב הקוראים לסוגיה חשובה. אך מה שנראה ודאי הוא שאותם אנשים ב"ידיעות אחרונות" לא מודעים, או בוחרים להיות לא מודעים, לעקרות הפעולה העיתונאית שלהם. המשפט "אולי הגיע הזמן להתחיל לראות את האנשים שמאחורי המספרים והנהלים" מכוון לכאורה כטרוניה כלפי החוק, אולם הוא מסגיר את תפיסת העולם של העורכים. ההתמקדות באנשים שמאחורי המספרים והנהלים היא מתכון לקיבועו של המצב הנוכחי. חוקים מבוססים על היגיון כללי – מעוות או ישר – ולא על סיפורים אנושיים. חוקים המבוססים על סיפורים אנושיים הם חוקי סדום, וסיפורים אנושיים אינם משנים חוקים. מחוקקים משנים חוקים. כשעיתון בוחר לטפל בתופעה באמצעות סיפורים אנושיים בעלי מקדם סנסציה גבוה הוא אינו מכופף את ידו של המחוקק, אלא מעניק לו מתנה נפלאה. במקום עדכון החוק והסתכנות בתשלום מחיר פוליטי, הפוליטיקאי יכול להסתפק בכיפופו של החוק ובפוטו-אופ. "ידיעות אחרונות" יוכל להמשיך לפרסם שערים בכיכובן של צעירות נאות ולמחות על האטימות – אטימות של מי, בעצם? אף אחת מהמלים במסגרת המצוטטת לעיל אינו מזכיר שם כלשהו שיכול להיקשר למקורה של אותה אטימות. התאווה של "ידיעות אחרונות" לסיפורים אנושיים, פנים ושמות נעצרת בפתח לשכות השרים. "מחצית מהישראלים הרוויחו ב-2012 פחות מ-6,541 שקלים בחודש", נכתב בכותרת על שער "מעריב" המבוססת על נתוני השכר במשק שפירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. העיתון מציע שני טורי פרשנות, של אדריאן פילוט מ"גלובס" (המופיע בין עמודי העיתון עצמו, ולא במוסף "גלובס על הבוקר") ושל נדב איל. כרגיל אצל איל, פרשן סולידי בדרך כלל, כשהוא כותב על הסוגיה הכללית של יוקר המחיה הוא ממלכד את כפתור הווליום. לפי איל, "אנחנו חיים כעת בעידן הנישול הגדול ביותר בהיסטוריה הישראלית. הנישול מתרחש לנגד עינינו. הוא בוטה, הוא גס והוא חסר בושה לגמרי". למרות הנימה ההיסטרית, גם הטור הזה מעניין לקריאה. "הבוקר יוכרע דינו של אביגדור ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הבוקר: ההכרעה במשפט ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "יום הדין של ליברמן", נכתב בזו של "ידיעות אחרונות" ו"ליברמן: ההכרעה" ב"ישראל היום". פסק הדין: ב-ynet העלו את הידיעה על זיכויו של ליברמן לפני אתר "הארץ". בלפחות כמה מדפי הפרשנויות המתפרסמות היום בעיתונים אפשר, כמאמר המכתם, לעטוף דגים. למעשה כמה מהכותבים ישמחו לרוץ ולעשות זאת בעצמם. ככה זה כשתכתיב אופנתי גורם לעיתונאים להכריח את עצמם להקדיח עוד ועוד מלים על ביצה שלא נולדה. בכל זאת, מעניין לקרוא את טורו של גידי וייץ, מאחרוני תחקירני ההון-שלטון בעיתונות הישראלית, אם לא האחרון שבהם. אחרי המתקפה החזיתית שלו על היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, כאילו הלה סגר את התיק המרכזי נגד ליברמן ממניעים פסולים לכאורה, מגיע היום טור מרוכך ("אחרי ארבע שנים, וינשטיין הפך מסניגור לתובע"), המייחס לווינשטיין תום לב ("אני אגיע לאותה תוצאה – הרשעה עם קלון – בדרך מהירה ואפקטיבית יותר, מבלי להסתבך בתיק מלא חורים שעלול להסתיים בהתרסקות, ביום כיפורים של התביעה"). אלא שלוח המטרות של וייץ לא נותר ריק: "איש בסביבתו של היועץ לא היה מוכן להמר על תוצאת המשפט – למרות השכנוע הפנימי בכורח להרשיע את ליברמן בפרשה החמורה. הכרעות הדין בענייניהם של צחי הנגבי ואהוד אולמרט – הזיכויים החלקיים ומעוררי ההשתאות – לימדו את אנשי משרד המשפטים, כמו גם אותנו, כי בישראל 2013 גורלם המשפטי של פוליטיקאים בכירים הוא פלואידי, מתעתע ונתון לעתים לשיקולים פנימיים נסתרים, שלא קשורים בהכרח לניתוח משפטי צונן ומרוחק של הראיות", כותב וייץ. אם כן, המהפך הושלם. ב"הארץ" סבורים כעת כי מערכת המשפט היא-היא המושחתת. "היו"ר עיני פורש מההסתדרות: מיציתי", נכתב באותיות שמנות על שער "ידיעות אחרונות". "בחודשים האחרונים הרגשתי שהגעתי לשיא ואני לא יכול להעניק עוד את כל מה שהתפקיד דורש, אמר אתמול עיני. מייעד את אבי ניסנקורן להחליפו. ח"כ כבל, שהתמודד נגד עיני: לקיים בחירות חדשות", נכתב בכותרת המשנה לצד תצלום של עיני בחיבוק עם "בת זוגו רוית דום, אתמול". "אני חוזר למשפחתי", נכתב עוד בכיתוב התמונה. בכלכלונים הפרישה הלא מוסברת תופסת את הכותרות הראשיות: "אני רוצה להשקיע יותר זמן בבילוי עם זוגתי שעושה לי הכי טוב בעולם ועם ילדי" הוא הציטוט העילג שנבחר לכותרת הראשית המתחנפת של "גלובס". "עיני פורש – ומנסה למנות את יורשו בהסתדרות" היא הכותרת הלוחמנית יותר של "דה-מרקר". ב"כלכליסט" הכותרת המגזינית חסרת הביסוס היא "יו"ר ההסתדרות הדומיננטי האחרון הולך הביתה". באופן כמעט מוזר, למרות הסיקור הענף של הודעת הפרישה, העיתונים כמעט שאינם מנסים לפענח את העומד מאחוריה ("בסביבתו של עיני דווקא הצביעו אתמול על שיקול אסטרטגי נוסף שייתכן שעמד מאחורי ההודעה המפתיעה: הרצון לפרוש בשיא", נכתב בטקסט בחתימת עופר פטרסבורג ונועם ברקן ב"ידיעות אחרונות"). כבר התרגלנו לכך שהעיתונים דולקים אחרי המציאות בלשון משתרבבת במקום לבשר לקוראים על ההתרחשויות בחדרי חדרים לפני שהן הופכות להודעות לעיתונות, אבל לפחות אחרי ההפתעה ניתן לצפות למנה הגונה של ספקנות וסקרנות שתגרור בעקבותיה ניסיון לברר מה באמת התרחש. נחכה לספרי הזכרונות. "בתחילת המאה ה-20 נפוץ בארצות-הברית זאנר ספרותי חדש ומקורי: ספרי עזרה עצמית (Self Help). ספרים אלה הציעו לקוראים מגוון ססגוני של עצות שימושיות, והתוו דרכים לקצירת הישגים בשדה מסוים שבדרך כלל היה מוזכר בכותרתם. המפורסם בספרים אלה הוא ספרו של דייל קרנגי כיצד תרכוש ידידים והשפעה, שנמכר עד היום ביותר מ-15 מיליון עותקים והוליד חיקויים רבים, מוצלחים ומצליחים יותר ופחות", פותח תומר פרסיקו את סקירתו בראש מוסף "ספרים" של "הארץ", על אודות שלושה ספרי "עזרה עצמית" המציגים עצמם כקשורים ליהדות. "חלק לא מבוטל מהכותרים הללו, שעד היום מככבים ברשימות רבי-המכר, עוסק בעצות כלכליות, אבל אין צורך בפנייה לאלה כדי להבין שההיגיון הקפיטליסטי, התועלתני, הוא הרוח הנושבת בזאנר כולו", ממשיך פרסיקו, "[...] באופן בלתי נמנע, ספרי עזרה עצמית התחילו להיכתב גם בתחום הדתי-הרוחני. בתחום הזה לא מדובר רק בהוראות שיטתיות של הדרכים היעילות ביותר לקשירת קשר עם העולמות העליונים, אלא פעמים רבות בעצות שמתבססות על מקורות דתיים ומסורתיים ואמורות לעזור לנו דווקא בתחומי החולין. "[...] הכל, כידוע, מגיע אלינו באיחור, אולם החדשות הטובות הן שלא רק שלא אלמן ישראל, אלא שבת זוגו ירשה הון תועפות. בשנים האחרונות נראה שהיהדות הישראלית הצטרפה סוף-סוף למגמה, וספרי עזרה עצמית המבוססים על חוכמת המסורת היהודית ממלאים את מדפי חנויות הספרים. הוצאת ידיעות-ספרים מובילה בפלח זה של השוק בצורה ברורה, דבר שמשתלב במאמציה הכלליים, והראויים לכל שבח, להעשרת ארון הספרים היהודי בכותרים רבים ומגוונים. כבר לפני שנתיים פורסם במסגרתה ספר שתת-הכותרת שלו אינה משאירה מקום לספק באשר לחלקו בזאנר המדובר: פעם בשבוע: תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע, מאת אהרוני ברנשטיין. מאז רק הלכו ורבו הדרכים לשאוב תובנות והעצמה אישית מפרשת השבוע". ידיעה של איתמר אייכנר, ולפיה "עובדת קשת יום יוצאת אתיופיה, אם לארבעה, טוענת ששרה נתניהו פיטרה אותה מעבודתה בבית רה"מ בגלל זכוכית שהתגלתה בסלט", מוגלית לעמ 13 ללא הפניה בשער. נראה שבאימפריית הרשע שברחוב מוזס די מפחדים מאימפריית הרשע שביד-אליהו. "איך מצליחה חברת ויקטוריהס סיקרטס להישאר בצמרת למרות התחרות? התשובה לא מתחילה בחזיות הסקסיות, אלא במלאכיות – אותן דוגמניות-על שטקס החניכה שלהן הוא התצוגה השנתית, שתתקיים בסוף-השבוע הקרוב", שואלת ועונה כתבה המתפרשת על פני כפולת עמודים במוסף "גלריה" של "הארץ" ומציגה גם אינפוגרפיקה של "המלאכיות של ויקטוריהס סיקרטס", המתוארות כ"יחידת העילית המסייעת למותג הלנזרי לשמור על מקומו". כשעיתון מתגייס לטובת חברה מסחרית, מעניק לה מקום נכבד בעמודי המערכת, מאמץ את הזרגון השיווקי של החברה ועושה כל זאת בתירוץ עיתונאי קלוש ביותר (חברת בגדים משתמשת בדוגמניות כאמצעי שיווק!), מתבקש לנסח את הכותרת מעט אחרת: "איך מצליחה חברת ויקטוריהס סיקרטס להישאר בצמרת למרות התחרות? התשובה לא מתחילה בחנפנות עיתונאית, אבל זה בהחלט עוזר". "סדרות הרצח האמריקאיות התרבו כל-כך, עד שהן הצמיחו גם תת-זאנר של סדרות רצח לגיל הנעורים", כותבת רותה קופפר באותו מוסף. "השלב הבא יהיה כנראה מותחני רצח לגיל הרך. הפרדוקס הפוריטני של הטלוויזיה הממסדית האמריקאית קובע שגוף מרוטש, מבותר ואפילו עירום מותר להצגה על המסך הקטן אם הוא מת, אבל סצינת מין שגרתית של אדם בריא ונושם אסורה בתוקף".

מחקר שנערך באוניברסיטת בר-אילן בדק את המידה שבה התקשורת הפלסטינית והישראלית מעכלות ומציגות את הנראטיב של הצד האחר. הממצאים: העיתונות הערבית היא ברמת הטוקבקים הישראליים. "אפשר להסביר את זה על רקע חוסר הסימטריה בין ישראל לפלסטינים", אומרות החוקרות

בשנת 2004 פירסם גוש-שלום חוברת שכותרתה "אמת מול אמת". היה זה ניסיון נוסף של הארגון להציג בפני הציבור הישראלי את האופן שבו רואה הצד האחר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לפי ד"ר יהודית אורבך מהמגמה לתקשורת ציבורית במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן, אף שבעיתונות הישראלית הנראטיב הפלסטיני אינו מוצג באופן ברור כפי שהופיע בחוברת של גוש-שלום, ניכר בה הרצון שלא להתחפר בנראטיב הישראלי בלבד ולהתחשב גם בנקודת המבט של הצד האחר. מתוך בחינת נסיונות פיוס שרווחו בעולם בשנים האחרונות, כגון ועדות אמת ופיוס תוך נכונות להביע התנצלות על עוולות מן העבר, בנתה אורבך מודל שהיא מכנה "פירמידה של פיוס". פירמידה זו כוללת את הצעדים הנדרשים משני צדדים הנתונים בסכסוך ממושך ומבקשים להתפייס. "לא לפתרון ההסדר וחלוקה מחדש של משאבים הנתונים במחלוקת", היא מדגישה, "אלא להתפייסות במובן הפסיכולוגי, לשינוי עמדות והכשרת הלבבות". הצעד הראשון במסע הארוך אל עבר הפיוס, לפי מודל זה, הוא התוודעות לנראטיב של הצד האחר. לתקשורת ההמונים חלק מכריע במשימה, מן הסתם. בכנס של אגודת התקשורת, שהתקיים בתחילת החודש במכללה האקדמית עמק יזרעאל, הציגה אורבך עבודה שביצעה יחד עם הילה לווינשטיין, אף היא מהמגמה לתקשורת ציבורית באוניברסיטת בר-אילן, הבוחנת את המקרה הנודע של מות הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה בתחילת האינתיפאדה השנייה. לשיטתה של אורבך, זהו נראטיב אחד, כלומר סיפור אחד, במטה-נראטיב (סיפור-העל) שבו מחזיק כל צד. הממצאים של אורבך ולווינשטיין מחמיאים למדי לעיתונות הישראלית, וביקורתיים ביותר כלפי העיתונות הפלסטינית. במסגרת המחקר בחנו השתיים את כל הידיעות והכתבות החדשותיות שנגעו למות א-דורה מספטמבר 2000 ועד לאחרונה בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ובאתרים וואלה ו-ynet; את הטוקבקים לידיעות בשני אתרי החדשות הישראליים, וכן את הידיעות והכתבות בשלושה עיתונים פלסטיניים – "אל-קודס", "אל-איאם" ו"אל-חיאת אל-גדידה". המסקנה היא כי אין כמעט השקה בין הנראטיבים השונים, אפילו לא בשאלות בסיסיות ביותר. על-פי הנראטיב שהוצג באופן גורף ומוחלט בעיתונות הפלסטינית, אומרת אורבך, א-דורה נרצח בכוונה תחילה על-ידי חיילי צה"ל, שרדפו אותו אף שנקלע למקום במקרה, וזאת משום שהרצחנות אינהרנטית לעם הישראלי, המבקש להכחיד את העם הפלסטיני. הנראטיב שהופיע בטוקבקים של אתרי החדשות הישראליים היה הפוך. לפי נראטיב זה, אומרת אורבך, האירוע בוים על-ידי הפלסטינים לכדי עלילת דם, כחלק ממסורת של עלילות דם כלפי יהודים. נראטיב זה, מדגישה אורבך, החל לעלות רק לאחר שהופיעו ממצאי התחקירים שביצעה אסתר שפירא בטלוויזיה הגרמנית והבדיקה העצמאית של הצרפתי פיליפ קרסנטי. אבל אורבך ולווינשטיין מצאו גם נראטיב שלישי, זה שהופיע בעיתונות הישראלית. לדברי אורבך, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"הארץ" נמצאה נכונות להציג בד בבד גם את הנראטיב של הצד האחר. "גם כשהתחילו כבר לצאת הממצאים התומכים במטא-נראטיב הישראלי של שפירא וקרסנטי, שאנחנו הצודקים והם הרעים, ממצאים שיכולים לעזור לנו להתחפר באגו הלאומי שלנו, העיתונים עדיין דיווחו על האירוע מתוך חמלה". אורבך מוסיפה שהיו גם מקרים של מתן פתחון פה ישיר לצד האחר. סמדר פרי מ"ידיעות אחרונות", למשל, ריאיינה את אביו של א-דורה, ובמקרה אחר גם ניסתה להפגיש בינו ובין הורים שכולים ישראלים. "זה ניסיון להראות שיש זהות חדשה. לא פלסטינים מול ישראלים, אלא הורים שכולים משני הצדדים, שיכולים להזדהות", מסבירה אורבך. לדבריה, היה הבדל מסוים בין המסגור ב"ידיעות אחרונות" ובין זה הפשרני מעט יותר של "הארץ", בעיקר בשלב שבו החלו לצוץ עדויות הסותרות את ההאשמה המקורית בדבר אשמת כוחות צה"ל, אך הבדלים אלה היו שוליים, כהגדרתה. למעשה, מהמחקר שלכן עולה שהעיתונות הערבית היא ברמת הטוקבקים הישראליים. "כן, הפלסטינים ברמה מאוד מתלהמת, ברמה של טוקבקים, עם ביטויים מתלהמים, רגשיים מאוד, לא רציונליים, ולא מוכנים להקשיב אפילו לאפשרות שאולי הם טועים, ואולי יש משהו בנראטיב של הצד השני. אלה הממצאים, ואפשר להסביר את זה על רקע חוסר הסימטריה בין ישראל לפלסטינים; מי החזק ומי החלש, איפה נמצאים הפלסטינים ואיפה אנחנו מבחינת בניית האומה והזהות הלאומית שלנו".

"מעריב" כותב על "מעריב" | "דה-מרקר" מפרגן ל"ישראל היום" | ורק "הארץ" כותב בהבלטה על חידוש ציד האדם ברחובות תל-אביב

הכותרות הראשיות בעיתונים שוב נפוצו לכל עבר, ממתינות לאסון שיקבץ אותן יחדיו. "הארץ" בוחר לכותרת ראשית אמירה מעוררת מחלוקת של הרב הצבאי הראשי, שלפיה נשים אינן צריכות לשרת בצה"ל [אנשיל פפר]; "ידיעות אחרונות" בוחר אמירה של ראש ממשלת ישראל שלפיה "ישראלים לא מוכנים להיות פראיירים" [שמעון שיפר]; "ישראל היום" בוחר לדווח בכותרתו הראשית על "שריפות והצתות ביום החם בשנה" [דני ברנר ודן לויה]; ואילו הכותרת הראשית ב"מעריב" היא של בן כספית, המדווח כי במשך שלושה חודשים מנע שר הביטחון פגישה בין ראש הממשלה לרמטכ"ל. חציו התחתון של שער "מעריב" עוסק ב"מעריב". העיתון מתגאה היום בהשפעה על המציאות – פעמיים; פרס ספיר בוטל בעקבות תחקיר שפירסם העיתון [גלי גינת], ויו"ר הכנסת ראובן ריבלין התנצל בפני ראש הממשלה לאחר שהתבטאויותיו בראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב" הגיעו לאוזני נתניהו. על ההתנצלות של ריבלין, תוך מתן קרדיט ראוי, מדווח גם ב"ישראל היום". הידיעה על ביטול הפרס היא בלעדית ל"מעריב". עיון בעיתון "מעריב" פנימה מלמד שסדר הידיעות בשער הועמד על ראשו. הכותרת של כספית על יחסי שר הביטחון וראש הממשלה אמנם נבחרה לראשית, אבל הידיעה עצמה מופיעה רק בעמ 5. הכפולה הפותחת ב"מעריב" מוקדשת לפרשת פרס ספיר. האם סערה בעולם הספרות, גדולה ככל שתהיה, מצדיקה את הכפולה הפותחת בעיתון יומי? אולי אם היה ל"מעריב" מוסף ספרות קבוע, היה קל יותר לקבל את הסיקור המקיף לפרס ספיר בלא התחושה כי בעצם העיתון כותב כאן על עצמו. אגב, אף שהעיתון מדגיש בכותרת הגג בשער, בסטמפה על הכפולה הפותחת, בכותרת המשנה לכתבה ובמשפט הפותח אותה כי פסילת הפרס באה בעקבות תחקיר "מעריב", חלק נכבד מהעדויות שהעלה העיתון על ניגוד העניינים בהכרעת השופטים הופיע כבר קודם לכן, למשל בכתבה מאת עינב שיף באתר וואלה. מכל מקום, גלי גינת מדווחת הבוקר על ההתפתחות הדרמטית: הפרס בוטל. לפי הדיווח, מנכ"ל מפעל הפיס, שאול סוטניק, כינס את דירקטוריון קרן ספיר, שם הוחלט לבטל את החלטת השופטים על זוכה הפרס ועל המועמדים הסופיים לו ולפתוח בהליך בחירה חדש. לצד הידיעה על הביטול מתפרסמים שני טורי רקע על הספר ועל פרס ספיר וטור דעה נוקב במיוחד מאת בן-דרור ימיני, שכותרתו במהדורה המודפסת, "ייקוב הדין את שריד", היא פרפרזה על פרפרזה. בשבוע שעבר כתב שריד ב"הארץ" מאמר בעקבות הענשתם של השרים לשעבר שלמה בניזרי ואברהם הירשזון, תחת הכותרת "ייקוב הדין את השר". ימיני משווה את התגובה של שריד להאשמתו בניגוד עניינים לטענות שהשמיעו שני השרים המורשעים, ובהמשך משווה ימיני את מעשיו של שריד לעבירות של אריה דרעי ולחשדות כלפי אולמרט. ימיני רואה במקרה של שריד דוגמה ייצוגית לשלטון האליטה (הישנה), המרשה לעצמה לפעול באופן לקוי תוך מתיחת ביקורת על אחרים. הוא לועג לכל "מחלקת כוחות האור", כפי שהוא מכנה אותה, דורש כי תיפתח חקירת משטרה בעניין ומעניק צל"ש למפעל הפיס על התנהלותו הזריזה בפרשה. החשד כי מקורן של השריפות שפרצו אתמול הוא הצתות על רקע לאומני מובלט יחסית בדיווחים של "ישראל היום" הבוקר. לא רק שהידיעה היא, כאמור, הכותרת הראשית של העיתון, אלא שגם בכותרת המשנה לידיעה צוין החשד שלעיל. דני ברנר, דניאל סיריוטי ודן לביא מדווחים על "שני בני-אדם" שנעצרו בחשד להצתה. ב"ידיעות אחרונות" תופס תצלום מרהיב של להבות אש [אביהו שפירא] מחצית משער העיתון, ודיווח על השריפות ממלא את כל הכפולה הפותחת. אך המניע להצתות לפי עיתון זה הוא אחר. "החשד: חלק מהשריפות הוצתו על-ידי פירומן, חלק על-ידי ילדים משועממים וחלק על רקע לאומני או סכסוך עם הרשויות", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת אשרת נגר-לויט, ליאור אל-חי וישראל מושקוביץ. המקור להערכות אלו, על-פי הידיעה, הוא כבאים שעימם שוחחו הכתבים. יש גם פרטים מזהים על שני העצורים – האחד מצפת, האחר מדליית אל-כרמל. בידיעה בעמ 17 ב"מעריב" [עדי חשמונאי, אלי לוי ויונתן הללי] מופיעה ההערכה כי המציתים הם "אנשים שמבקשים להתנקם ביד הקשה שמפעילים נגדם הפקחים ביערות, כיוון שהם אינם מאפשרים כריתת עצים". ב"הארץ" מדווחים אלי אשכנזי וגקי חורי על מטייל בנחל עמוד שסיפר כי הדליק נייר טואלט וכך הביא לפריצת שריפה באזור, שכילתה מאות דונמים. אין אזכור לאפשרות של רקע לאומני. הערב ייערך מופע המחווה שמארגן "ישראל היום" לזמר אריק איינשטיין, ורצועה רחבה בראש השער מזמינה את הקוראים לאירוע גם הבוקר. נוסף על כך, כמו בימים קודמים, גם הבוקר מופיעה ידיעה נרחבת על המופע במדור התרבות של העיתון. איינשטיין אמנם הודיע כי לא יגיע למופע, אבל הטון הנושב מ"ישראל היום" בימים האחרונים דווקא אופטימי. "יהודה עדר אמר לי שהוא מאמין שאריק יגיע בסוף. מה אתה חושב?", שואלת מאיה כהן את יואב קוטנר, עורך המופע ובעל טור בעיתון. אף שקוטנר עונה באלגנטיות כי הוא מאמין ביהודה, אבל סבור שאיינשטיין אינו רוצה לבוא, המסר שחוזר ועולה מהדיווחים בעיתון הוא שכדאי להגיע לפארק למקרה שתהיה זו הזדמנות נדירה (ואולי אחרונה?) לראות הופעה פומבית של איינשטיין. העיתון משקיע בימים האחרונים מאמצים ניכרים כדי שהמופע בארגונו יצליח. מדי פעם הוא נעזר גם באחרים. ידיעה במדור הרכילות של העיתון "דה-מרקר" [אופיר בר-זהר] נוגעת אף היא לאפשרות שאישיות בכירה תגיע למופע. "האם אדלסון יצדיע לאריק איינשטיין?", שואלת הכותרת לידיעה הראשונה במדור שהוא בוודאי אחד הפופולריים ב"דה-מרקר". אם להמוני בית ישראל מציעים הזדמנות תיאורטית להתחכך עם אריק איינשטיין, לדה-מרקריסטים מציעים הזדמנות תיאורטית להתחכך בשלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אף שבשני המקרים סביר יותר שהחיכוך לא יתממש. לפי הידיעה ב"דה-מרקר", אדלסון נמצא בישראל, ביקר במשרדי העיתון, ו"עשוי להגיע למופע". זה המקום לציין כי בין "הארץ" ל"ישראל היום" קשרים עסקיים. עותקים רבים של החינמון מודפסים בבית-הדפוס של "הארץ", ו"ישראל היום" אף מחולק באזורים נרחבים באמצעות שירות ההפצה של "הארץ". נוסף על כך, קבוצת "הארץ", כך דווח, רכשה כרטיסים למופע המיוחד שייערך הערב. רק ב"הארץ" ידיעה מובלטת, בחלקו העליון של שער העיתון, על שובו של ציד האדם לרחובות ישראל. דנה ויילר-פולק ונועה קושרק מדווחות כי יחידת עוז, יחידת האכיפה החדשה של רשות ההגירה, החלה אתמול לפעול ועצרה כ-300 מהגרי עבודה בתל-אביב ("עובדים זרים", לפי נוסח העיתון). ב"מעריב" יש רק ידיעה קצרצרה בטור הצד של עמ 19 [מיכל שפירא ונתיב נחמני]. בעיתונים האחרים אפילו זה לא. שני הדיווחים מכנים את חברי היחידה החדשה בתואר "פקחים", אף כי אתמול הם עצרו מאות בני-אדם. בבלוג "רשימות מהחצר האחורית", העוסק בקורות מהגרי העבודה בישראל, תוהה רן כהן מדוע אנשי היחידה מכונים "פקחים" אם במקום לרשום דו"חות הם מצוידים באזיקים, אקדחים וסמכויות מעצר. "צצה לנו יחידת משטרה שלישית מתחת לאף", כותב כהן, ומזהיר מפני הידרדרות למצב שבו לכל משרד ממשלתי תהיה משטרה משלו. בוועידת "תקשורת ונתח שוק" של העיתון "גלובס", שתתכנס בעוד כעשרה ימים, יתארח דייוויד פלאף, מנהל מסע הבחירות של ברק אובמה. "גלובס" אף הקדיש ידיעה שלמה כדי להתגאות בכך שהצליח להביא את האורח המכובד לוועידה. הבוקר מופיע תצלום של פלאף על שער המוסף "מרקר ויק" של המתחרה "דה-מרקר". בגיליון עצמו מתפרסם דיווח מקיף על דברים שאמר פלאף במהלך פסטיבל פרסום ושיווק שנערך לאחרונה בקאן [איילה צורף]. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" על החלטת משרד האוצר להקפיא את המשא ומתן על הרפורמה ברשות השידור. לפי הדיווח, ברק שטרוזברג, סגן הממונה על השכר באוצר, שלח להסתדרות ולוועד העיתונאים מכתב שבו הודיע על סירובו להאריך את המשא ומתן. ב"מעריב" מראיין לי-אור אברבך את שטרוזברג, האומר לו, "אני מבחינתי לא יודע להתקדם [ברפורמה]". הדיווח של איזיקוביץ מסויג יותר. "בכירים בשוק התקשורת העריכו אמש שמדובר במהלך לקידום המשא ומתן", היא כותבת. עיתון "העיר" יוצא במהדורה חגיגית לרגל הגיליון ה-1,500 שלו. העיתון כולל לקט של מיטב הטקסטים שהופיעו בו בעבר, ובכלל זה טור של עלי מוהר מ-1996, מדור חדשות המוקדש לסיכום מיטב הסכסוכים והסיפורים מאחורי הקלעים של העיתון לאורך שנותיו, הדפסה מחודשת של כתבות מגזין מהעבר, לקט נרחב של ידיעות רכילות שהתפרסמו במדור "ציפורה", ולקט נטול קרדיט של קטעים מ"השער האחורי". הערה: בתחתית הטור של מוהר נכתב בטעות כי "עלי מוהר כתב את הטור מהנעשה בעירנו בעיתון העיר בשנים 1994-1984". "דה-מרקר" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי חברת גאנט, המוציאה לאור בין היתר את העיתון "USA טודיי", תפטר יותר מ-1,000 עובדים.

משרד הבריאות פרסם טיוטה לרפורמה הצפויה להוביל להוזלה של בשמים, קרמים ומוצרי קוסמטיקה לכולנו. הרפורמה תכלול שורת הקלות על ייבוא מקביל, תגביר את התחרות, ותוזיל מחירים בצורה משמעותית. נציג הייבואים הרשמיים: "ישראל תהפוך לפח זבל של מוצרים מכל העולם" / טור דעה אורח

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה | לפני שבועיים, משרד הבריאות פרסם טיוטה המגדירה מחדש את הרגולציה הנדרשת לייבוא מקביל של תמרוקים (בשפה פשוטה: בשמים, קרמים וקוסמטיקה). החלק החשוב במסמך, הוא המעבר למדיניות של בקרה עצמית, שמחד מקלה על היבואנים להשיג אישור למכירת תמרוקים, ומאידך מטילה יותר אחריות על נזק ורשלנות. על פי הטיוטה לרפורמה החדשה שפורסמה לציבור, במקום שמשרד הבריאות יבדוק ויאשר כל בושם שנכנס לישראל, כל עסק יוכל להפוך ליבואן מקביל ולייבא בקלות תמרוקים, בתנאי שהם עומדים בתקינה ונמכרים באיחוד האירופאי, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, שוויץ, נורבגיה, איסלנד, יפן או ישראל. במקביל, יבואן שיהיה הראשון לייבא מוצר חדש, יצטרך לייצר תיק לכל תמרוק שאותו הם רוצים למכור אך גם במקרה זה, במידה וקיים תיק כזה במדינה אחרת וניתן להוכיח שהוא עומד בתקינה, היצרן יהיה פטור מהצורך לייצר את התיק בעצמו. המשמעות של הרפורמה עצומה – לראשונה ניתן יהיה לפתוח את השוק לתחרות בזכות יבוא מקביל. בנוסף, משרד הבריאות יפסיק להיות צוואר הבקבוק, והחברות יוכלו להתמקד בפעילות העסקית שלהם, זאת שבזכותה אנחנו נקבל מגוון רחב יותר של מוצרים במחיר נמוך יותר. במילים אחרות, במקום שחברות יצטרכו לרדוף אחרי נציגי משרד הבריאות, להמתין לאישורים ולהשהות את כל הפעילות העסקית עד אשר יקבלו אישור מפורש, כעת – כל עוד שהחברה עומדת בדרישות מוגדרות מראש – היא יכולה להתחיל לפעול. חשוב להדגיש שהרפורמה לא מבטלת את הרגולציה, אלא הופכת אותה לחכמה יותר. משרד הבריאות עדיין מנסה לאזן בין שמירה על בטחון הציבור ומניעה של נזק אל מול השבתה של פעילות עסקית שיוצרת מחירים גבוהים הפוגעים בצרכנים. "ישראל תהפוך לפח זבל של מוצרים מכל העולם" במקביל לפרסום הטיוטה של משרד הבריאות, כתבה מאת אורנה יפת בכלכליסט הציגה גם את עמדת נציג היבואנים הרשמיים באיגוד לשכות הסחר, ראובן בילט. על פי בילט, אנו צפויים לעמוד מול קטסטרופה: "לפי התקנות החדשות של הרפורמה, יהיה מותר להביא מוצרי קוסמטיקה וטואלטיקה מכל מקום בעולם. אז המחירים יהיו נמוכים, אבל בחסות שר הכלכלה תהפוך ישראל לפח הזבל של מוצרים מכל העולם. אם חושבים שאין סכנה לבריאות במוצרים מיבוא מקביל, אז שלא ידרשו מאיתנו את כל המסמכים ומידע על הנוסחאות. אם נקבל פטור — המחירים יירדו". קשה להתעלם מהדמגוגיה בדבריו של בילט: האם הוא רוצה לטעון שכל מדינות אירופה מייבאות מוצרים נחותים המסכנות את ציבור אזרחיהן? בעיניי, אמירה זו, לצד אמירות נוספות בכתבה, ממחישות בצורה נהדרת איך במקרים רבים רגולציה שנוצרת מכוונות טובות – משרתת את העסקים הגדולים והחזקים בשוק ומצמצמת תחרות. במקום לעזור לצרכנים, היא דווקא יוצרת הגנה בצורה של חסמי כניסה, המונעת מחברות קטנות להתחרות בגדולות. לצד זאת, היבואנים מעלים נקודה חשובה: משרד הבריאות שומר על אגרה גבוהה עבור טיפול בתיק של כל תמרוק. בהתחשב בכך שלא כל תמרוק דורש בדיקה מעמיקה ואישורים פרטניים, במיוחד כשיש כבר אישור מכירה ממדינות מקובלות, יכול להיות שיש מקום להקל במחיר האגרה ולא להמשיך לדרוש סכומים גבוהים לאישור כל מוצר חדש. טענה נוספת שבילט מעלה, נוגעת לפער המיסוי במע"מ שמעניק פטור להזמנת מוצרים באינטרנט עד 75 דולר, אבל דורש מס מלא מהעסקים בישראל מהשקל הראשון. מצד אחד, אין ספק שהפטור תורם לצרכנים הישראלים ומוזיל את המוצרים שאנחנו מזמינים באינטרנט. מצד שני, הוא אכן מקשה על יבואנים מקומיים להתחרות במחירים בחו"ל. בניהול של מערכות מס, יש חשיבות גדולה למדיניות מס שוויונית שלא יוצרת עיוותים ואין ספק שבמצב הנוכחי, מצב שבו כולנו כבר רגילים לקנות באינטרנט, לפער במע"מ יש משמעות שלילית על העסקים המקומיים ונקודת הפתיחה שלהם פחות טובה מזו של מקביליהם בחו"ל. עם זאת, חשוב לזכור שבכל הנוגע לקוסמטיקה ובשמים, לחוויית הקניות הפיזית יש יתרונות בולטים – אפשר להריח את הבושם, לנסות את האיפור או למדוד את הבגדים. בנוסף, לקניה מיידית ללא המתנה של מספר שבועות יש יתרונות משלה. קשה לומר אם היתרונות מצמצמים לחלוטין את הנזק מפער המע"מ. בהתחשב בכך שהרבה לקוחות ממשיכים לקנות איפור ובשמים בארץ, לדעתי, לא מדובר בפער ששובר את השוק הישראלי וסביר להניח שביטול הפטור ממע"מ ישפיע לרעה על הצרכנים. עם זאת, בהסתכלות על העיוות שנוצר כלפי עסקים מקומיים, היה עדיף מלכתחילה לא לייצר את פער המיסוי ולהקל במע"מ באופן אחיד. בשורה התחתונה, נראה שהרפורמה החדשה של משרד הבריאות צפויה לעשות עבודה מצוינת וחשובה. התכנית החדשה מאזנת בין שמירה על בריאות הציבור לבין הורדת יוקר המחיה והגברת התחרות בשוק. ועדין,חשוב לזכור: כל עוד אין כנסת מתפקדת, הוועדות לא מתכנסות, וכך גם הוועדה שתפקידה לדון ברפורמה. עד שלא תוקם ממשלה, הרפורמה לא תתקדם, וגם לא ניתן להבטיח שהיא בכלל תקודם על ידי הממשלה הבאה. טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

"אנשים שמחוץ למקצוע סבורים כי חופש העיתונות ניתן לכל אדם. ובכן, לא בדיוק. חופש העיתונות ניתן לארגון העיתונאי, וזה שמגלם את חופש הביטוי והזכות לדעת הוא, על-פי הפסיקה, המוציא לאור". תגובה לדברים שאמרה אילנה דיין

הסכנה הגדולה ביותר לחופש העיתונות, על-פי אילנה דיין, טמונה בכניעה מראש ובצנזורה פנימית. "תחשבו על עצמכם בצומת הזה. זה צומת הספין או צומת הרייטינג, או לחץ המו"ל או התכתיב של הזכיין", אמרה דיין לתלמידי תקשורת במכללת אורנים בהרצאה שנשאה לרגל זכייתה בפרס "העיתונאי האקטיביסט" של השנה. "תחשבו על הצמתים האלה ועל המפגש האמיתי שהם יזמנו לכם בשנים הקרובות עם עצמכם, עם המצפון המקצועי שלכם, עם האמת הפנימית שלכם. כי בכל צומת כזה, האויב האמיתי הוא לא באמת המו"ל או הצנזור או הזכיין או בעל ההון. האויב האמיתי הוא עצמנו, כי ב-90%, אם לא למעלה מזה, כל-כך קל פשוט להגיד לא. זה כל-כך קל. זה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה". אילנה דיין מציגה את המצפון העיתונאי כנתון במאבק איתנים בין האמת הפנימית המבקשת להבקיע ובין הצנזורה הפנימית המבקשת לכסות ולהניח בצד. אלא שלעוסקים בעיתונות מזומן בעיקר מסע בתחומים אפורים. אמת פנימית הוא מושג השאול מתחום היצירה האמנותית המוצגת לראווה; זה היוצר וזו תוצרתו, וכך בחר לבטא את עצמו וזו האמת הפנימית שלו, נשגבת או עלובה. וצריך לזכור שהאמת הפנימית של האמן חשופה לחלוטין לביקורת הצופה ואין בה כשלעצמה כדי לומר דבר על ערך היצירה. מי שיחפש הגדרה ראויה לאמת פנימית, יתאכזב. האינטרנט מציע, בעברית ובאנגלית, טקסטים שבהם הצירוף הזה מופיע בעיקר בהקשרים רוחניים. בהשאלה לעיתונות, אמת פנימית היא הגדרה חמקמקה שעלולה בעיקר לשמש מעין תו תקן המחפה על כל מיני סוגים של בלבול. וכיוון שהעיסוק העיתונאי בנוי ממערכת כללים חברתיים שנוצרו מתוך צרכים ואיזונים, על האמת העיתונאית להיות אמת מוסכמת, מקובלת, המבוססת על סולם ערכים ברור ומערכת כללים קשיחה של הגינות ומקצועיות. אמת שמשמעה יושרה פנימית לא רק כלפי ערכי המקצוע והארגון העיתונאי, אלא בעיקר יושר כלפי המשתמשים בתוצרתו, צופים, קוראים מאזינים. מי שנוהג בציניות כלפי אלה, לא יוכל להסתתר מאחורי שום אמת, פנימית או אחרת. אנשים שמחוץ לעולם העיתונות נוטים לבלבל בין המושגים "עריכה" ו"צִנזוּר". הקו המפריד בין זה לזה הוא לכאורה חד וברור: כל מעשיו של העורך הם מעשי עריכה, ואילו כל המעשים הנכפים על העורך על-ידי גורם אחר – בית-המשפט, המחוקק, הצנזור, המנכ"ל, הזכיין או הבעלים – הם צנזורה. אלא שהחיים מורכבים יותר, ובכל ארגון עיתונות, ובוודאי בארגון גדול כמו עיתון יומי, מוותר כל אחד מן העורכים על חלק מן החירות המוחלטת – "האמת הפנימית", אם תתעקשו – כדי לקחת חלק ביצירה הקולקטיבית. האם בכך הוא מפעיל "צנזורה עצמית"? בכל מערכת עיתונאית מתפתחת תרבות ארגונית שנגזרת מרוח הבעלים ומחלחלת כלפי מטה. אני מעדיף לכנותה "אִוושה ארגונית". לרוב זו תורה שבעל-פה, שמשתמעת מן הנאמר בישיבות המערכת ובמקביל מזדמזמת בשיחות המסדרון. המו"לים לומדים להבין כי מרחב פעולה וביטוי הוא תנאי הכרחי לעיסוק העיתונאי, שמוּנע בין היתר מתחושת שליחות, כפי שגם הצוות העיתונאי שנשכר על-ידיהם מבין שכדי לשרוד אין הכרח להסתער דווקא על ציפורי נפשו של בעל הבית – בין אם בהשתלחות באינטרסים חיצוניים כלשהם ובין אם בקריאת תיגר על אופן ההתנהלות בתוך העיתון. גם בימיה הטובים של העיתונות נהנה העורך העיתונאי ממוטת פעולה שממדיה הם כמרחב שהגדיר המעסיק בעבורו. למעשה כל שרשרת הגיבוי במערכת ראשיתה במו"ל וכל הפירמידה המערכתית, מן העורך הראשי ועד אחרון הכתבים, שואבת את בטחונה ממנו. בלי הגב הארגוני הזה, עיתונאי הוא ברווז מרוט נוצות. אנשים שמחוץ למקצוע סבורים כי חופש העיתונות ניתן לכל אדם. ובכן, לא בדיוק. חופש העיתונות ניתן לארגון העיתונאי, וזה שמגלם את חופש הביטוי והזכות לדעת הוא, על-פי הפסיקה, המוציא לאור. כשהמו"ל לוחמני, קל לעיתונאי להיות כזה (כל עוד אינו מבקש לעמוד בדרכו). כשהמו"ל מבקש לרצות גורם זה או אחר, עיתונאי בוודאי יתקשה לעמוד בדרכו. מסורת השפיטה הקיימת מעדיפה את זכות הקניין של הבעלים על "האמת הפנימית" של העיתונאי. לא שעיתונאי אינו רשאי לדבוק באמת משל עצמו, אלא שאין לו שום סמכות לכפות אותה על הבעלים. עיתונאי רשאי מן הסתם להחזיק בכל אמת שיחפוץ, אבל במקרה שזו תתנגש עם האמת הפנימית של המו"ל, תהיה לו רק דרך אחת: להתפטר (ולחפש לעצמו מו"ל מתאים יותר, או פשוט לפתוח בלוג). הפסיקה מכירה בהתפטרות כזאת כמקרה המזכה בפיצויי פיטורים – אך איננה מכירה בזכותו לפעול לאור האמת הזאת בתוך הארגון (ראו הפסיקה התקדימית שניתנה בתביעת גואנה יחיאל נגד ה"גרוזלם פוסט"). מקובלת ההנחה שעיתונאי שעיסוקו מוגן בהסכם קיבוצי יכול לכאורה לזקוף ראש, אפילו נגד מעסיקו (ו"האמת הפנימית" שלו), אבל בפועל זה לא קורה. במקרה הטוב, ותחת לחץ משפטי כבד, יוכל, אולי, העיתונאי למנוע את פיטוריו, אבל סביר שהדבר יקרה במחיר של ריסונו על-ידי המעביד, או נטרולו. הסכם קיבוצי המגונן על עיתונאי מכל איום בפיטורים עלול לייצר דווקא תוצאה הפוכה. עיתונאי הנהנה מביטחון תעסוקתי בזכות הסינדיקט עלול דווקא להירדם על משמרתו. לפתח שגרה אדישה הגרועה לא פחות ממה שאילנה דיין מגדירה "כניעה מראש". מוניטין ומעמד מקצועי מאפשרים לעיתונאי בכיר מרחב ביטוי שגבולותיו גמישים יותר. מו"ל לא ימהר לפטר את כוכביו גם אם ישמיעו ביקורת נסבלת נגד הארגון או האינטרסים שלו. ובכל זאת אני מתקשה להיזכר במקרים רבים שבהם יצא עיתונאי חוצץ נגד הקו שהוביל הבעלים. מי שמבקש המחשה לכך יראה כיצד הסתדרו כל מערכות העיתונים על-פי חבילות האינטרסים של המו"לים שלהם בעימותים הגדולים האחרונים. כאשר אילנה דיין מכוונת בדבריה למצב שבו עיתונאי או עורך פועלים תחת צנזורה פנימית, היא מתכוונת, אני מניח, ליכולת להתייצב נגד רוח הארגון – לחרוג ממרחב הפעולה שהבעלים או ההנהלה מקצים לעיתונאי. כמה עיתונאים יכולים לעמוד איתן מול רוח כזו? האם מערכת תחקירים מפוארת כמו זו של "עובדה" יכולה? אילנה דיין היא דמות יוצאת דופן במפת העיתונות, כמו התוכנית המצוינת "עובדה", שנולדה לפני 16 שנה. דיין היא בת הדור שגדל על ברכי העיתונות האמריקאית הגדולה של שנות השבעים והשמונים ובהשראתה. אלה היו הימים שבהם כל אמריקה צפתה ב"60 דקות", וה"וושינגטון פוסט" הביא להדחת נשיא מכהן. כך הצטייר אז מודל העיתונות המושלמת, שמשך את טובי הנוער אל המקצוע. מו"ל אמיצה כקתרין גרהם, עורך ללא חת כבן בראדלי, כתבים צעירים, חדורי שליחות, המודעים לאחריות האדירה שניחתה על כתפיהם, וציבור שבשמו ולטובתו הם פעלו – ואשר גמל להם בהוקרה ובנאמנות. כשדיין מדברת על "אמת פנימית" היא בוודאי מתכוונת לרוח שפיעמה באנשים מסוגם שלוודוורד וברנסטין. היום מטפסים אחרוני בני הדור הזה על צמרות העצים באיים המתכסים בזה אחר זה במי הקרחון הנמס ששמו "שליחות עיתונאית". החשש הוא שאחרי נחום ברנע לא יהיה עוד ברנע, ואחרי דיין לא תהיה דיין. התחקיר העיתונאי שהיה לב לבה של העיתונות ההיא מופרט, מצטמק ומאבד משקל. השוק השתנה, התקשורת עברה מהפכה, וצעירים "עם אמת פנימית" מחפשים היום את עתידם במקומות אחרים. במקום תחקיר מושקע אפשר לייצר סיפור מגזיני מרגש, אסי דיין למשל, ברבע מחיר ולקבל עליו פי שניים צפייה. ואפשר גם לוותר עליו לגמרי ולהסתפק בריאליטי לסוגיו. דיין מונה את אויביו של העיתונאי, "הספין, הרייטינג, לחץ המו"ל ותכתיב הזכיין". את כל אלה אפשר לשקלל לכלל טבלה אחת קטנה, זו שדיין קוראת לה "הגרף", ולפעולה אחת קטנה שמבצע מנכ"ל הזכיינית בפגישתו עם דיין, "להראות את הגרף". דיין, בצדק, לא רוצה לראות את הגרף – וזה שהיא יכולה להרצות על כך זה בסדר גמור. דיין היא הכוכבת הגדולה והשורדת האחרונה, אולי האחרונה שהאמת הפנימית שלה תואמת את המקצוע ההולך ונעלם. לשורדים הבאים כבר קוראים אלין או אלירז.

שרה העצני כהן הסבירה במקור ראשון מדוע אינם מצטרפים להפגנות של השחיתות. תומר אביטל מפרק את הנימוקים שלהם בתגובה ומסביר מדוע אין בהם ממש

ידידתי שרה העצני-כהן קבעה בעיתון "מקור ראשון" כיצד "בלוף המאבק בשחיתות נחשף". אחרי שליגלגה על הסולחה בין אהוד ברק המסואב לחושף השחיתויות" אלדד יניב, תקפה העצני-כהן: "…הטחתם בנו כל השנים – איך יכול להיות שהימין שותק? שחיתות היא לא עניין של ימין ושמאל, זעקתם, מפצירים בנו להצטרף, ואם לא – תוכלו להטיל בנו עוד קצת בוץ מוסרי קדוש". (לטור המלא) העצני השתמשה בכך כדי לנמק מדוע אנשי הימין מעדיפים לשבת על הספסל בכל הקשור למחאות נגד שחיתות: "למה לא הצטרפנו? כי החושים המחודדים שלנו, הניסיון הכואב והפצע הפתוח משנת 2005, לימדו אותנו שהכול פוליטי. שלא השחיתות מעניינת אתכם, אלא הנתניהו". העצני כתבה לשמחתי כי אמנם כואב גם לה סרטן השחיתות אך מיהרה להבהיר שאין טעם להצטרף מאחר ו"בסתר ליבנו זכרנו את ההתנתקות וזכרנו את האִתרוג של אריאל שרון שנעשה בקול תרועה רמה, באולפני הטלוויזיה ובכנסים על דמוקרטיה במכון ון־ליר. בכוונה השתקתם את פרשות השחיתות שהיו תלויות נגד שרון, כדי שישלים את מלאכת גירוש המתיישבים מרצועת עזה וצפון השומרון. לא סמכנו על התקשורת כי ראינו שאפשר להכשיר כל דבר אם הוא מתיישר לפי האידיאולוגיה ה"נכונה". ובסתר ליבנו אנחנו גם יודעים שאם יום אחד נתניהו יחליט חלילה לפנות יישובים, שום שחיתות לא תעניין". הטור הזה הרתיח את דמי. העצני בחרה למעשה כמה דוגמאות כדי לבצע שטיפת מצפון רטרואקטיבית. והקלישאות האלו לא מתיישרות עם המציאות: אם להעצני חשוב יותר שאנשים מסוימים יחזיקו ברסן השלטון מאשר למגר את השחיתות – זו לדעתי בעיה חמורה של סדר עדיפויות – אבל זו החלטה שלה. רק בבקשה, שרה היקרה, אל תמרקי את המצפון שלך על הגב של אנשים שמייצגים רק את עצמם. בנמצא אינספור אנשי ימין שגם מחזיקים באידיאולוגיה דומה לשל העצני, וגם ללא רבב. אדגיש: הימין לא חייב לוותר על השלטון. הוא רק חייב לוותר על מנהיגים שסרחו, דוגמת נתניהו. מנהיגים שהצליחו לדרדר את העם לתחתית תהום הפילוג – וכל זה כשעל השולחן אין הסכם נפיץ/מסירת שטחים. כלום. מלבד הישרדותם. אפשר לשלוט מבלי לשדוד מאזרחי ישראל מיליארדי שקלים. שחיתות. אפשר? התבלבלתי. זה חובה. זה ציווי מהתורה. הפנס היהודי שמאיר לנו את הדרך עמוס, ראשית כל, באזהרות כנגד שליטים מסואבים. איך ניתן לשכוח זאת? אני מחבב מאוד את העצני עוד מהתקופה בה גרנו בשכנות בירושלים, ומשוכנע שיבוא יום שתשרת את הציבור מהכנסת. אולם אני מקווה שקודם תצא מהפוזיציה ותראה ששני הצדדים חטאו בעיתונות מגויסת. לכן, לבעלי מצפון פנימי, זו איננה תירוץ לישיבה על הספסל. ארחיב. אכן, עיתונאים חטאו באתרוג שרון. אבל מה קורה בימים אלו? כלי תקשורת המזוהים עם הימין מאתרגים באם-כל האתרוגים את נתניהו על שלושת כתבי האישום המצפים לו, לצד התעלמות מביכה מכ-ל-ל פרשיות בהן מסתבכים נבחרים מהימין. יותר ויותר "עיתונאים" מבקרים אך ורק את השמאל, ומעלימים בשיטתיות עין ממחדלים שצווחים לשמיים במחנה שלהם. אראל סגל, למשל, נדבק (בצדק) למיליונים שקיבל ברק מקרן וקסנר כשלא היה איש ציבור (פרשה שבכלל נחשפה על-ידי אורי בלאו ואנוכי). באותה נשימה סגל לא אמר מילה על כך שנתניהו, כראש אופוזיציה, סחר בסתר במיליונים בבורסה. סגל מעולם לא דרש מידע על עסקאות המניות הנוספות והסודיות שלו. זה נשמע לכם הגיוני? או קחו למשל את שמעון ריקלין וינון מגל. השניים מבקרים בבמות הרבות שלהם ל ל א ה ר ף את "התקשורת". לשניהם, כך נראה, ראייה ביקורתית מחודדת. אז איך זה שלעולם לא שומעים אותם מתלוננים על תורים למיון. על תחב"צ קורסת, על הגירעון האסטרונומי בתקציב שנשלם עליו דורות קדימה, ועל עוולות אינספור אחרות? יש עדיין חלקים בתקשורת שמשחקים בהגינות ומבקרים את כולם (ולשמחתי גם "שקוף", כלי התקשורת הציבורי שייסדנו יחד אתכם אשתקד). נכון, התמונה שהם נותנים לעתים מעוותת. נכון, לחלקם יש אינטרסים סמויים. אלא שהם עדיין מבקרים את שני הצדדים. אצלנו, בשקוף, כבר הבנו שכדי לבנות כלי תקשורת שישמש כלב שמירה דמוקרטי אמיתי, עלינו לתקוף ולפרגן לכל מי שמגיע, לפי אותה זכוכית מגדלת, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. אלו ימתחו ביקורת מזערית על השלטון, בעיקר סביב סוגיות של בנייה באיו"ש ו…זהו. האם הגיוני לקבוע שוב ושוב שהשלטון חף מפגמים ושרוב הרע במדינה מגיע מהצד השני? לא. זה לא הגיוני – ובטח שזה לא עיתונאי. נתניהו קידם שלל מהלכים ראויים שסייעו לעם ישראל, אבל הוא בשר ודם (ולא "שליח השם" כפי שכינו אותו עיתונאי ימין). ואם כולנו עושים טעויות, אז לבטח מי שמחזיק ברסן השלטוני למעלה מעשור ימעד. לפי היועמ"ש והמפכ"ל הקודם, אנשים שנתניהו עצמו מינה, רה"מ מעד בצורה חמורה במיוחד כמה וכמה פעמים. אז מי כיום המאתרג?

האם האינטרנט מצליח לממש רעיונות דמוקרטיים קלאסיים על דו-שיח שוטף בין הבוחר לנבחר? הבי.בי.סי וגורמים אחרים מנסים, אבל התוצאה, לפי שעה, מאכזבת

במבט ראשון קשה למצוא קשר בין הדמוקרטיה של כיכר העיר ביוון העתיקה, בדמות חבורת גברים נשואי פנים בגלימות לבנות, המנהלים דיונים פילוסופיים על העיר והמדינה, ובין ההמולה התקשורתית חובקת העולם של עידן האינטרנט בפתח המאה ה-21. ובכל זאת יש מי שמשוכנע כי יש קשר הדוק בין השניים, וכי לצד שלל מונחי האינטרנט, אי-מייל (דואר אלקטרוני, או בקיצור העברי המעודכן דואל), אי-קומרס (מסחר אלקטרוני) וכו אפשר לדבר כמעט באותה נשימה גם על אי-דימוקרסי – דמוקרטיה אלקטרונית, מונח חדש יחסית בעולם הווירטואלי. קברניטי הבי.בי.סי, חברת השידור הציבורי בבריטניה, יחד עם חוקרים מן האקדמיה בתחומי מדע המדינה והתקשורת, כמו גם מומחי טכנולוגיה, מעלים את הסברה כי יש קשר הדוק בין הרעיונות הקדומים של הדמוקרטיה נוסח יוון ובין האינטרנט. שיתוף פעולה בין גורמים אלה הוליד את אתר האינטרנט BBC Talking Point, שהוא חלק מן האתר הנרחב של הבי.בי.סי, אחד הגדולים שבין האתרים באירופה. הבי.בי.סי לא הסתפק בהקמת אתר תקשורת רגיל באינטרנט, כפי שעושים מאז אמצע שנות התשעים מרבית ארגוני התקשורת הגדולים בעולם. מתכנני האתר הבריטי ביקשו לשים דגש מיוחד על הקשר הדו-סטרי בין האתר ובין צרכני התקשורת: הגולשים לא רק מקבלים מידע, אלא גם מוזמנים לספק אותו. הם מוזמנים להביע את דעתם בכל נושא ולהעלות נושאים על סדר-היום. לצד הבי.בי.סי יש עוד שורה של אתרי תקשורת גדולים, כדוגמת זה של רשת הטלוויזיה האמריקאית בכבלים סי.אן.אן, המבקשים לנצל את היכולת לקיים קשר הדדי, אינטראקטיבי בין האתר לגולשים. האם יש קשר בין הדרך שבה מיישמים באתר הבי.בי.סי ובאתרים אחרים את טכנולוגיות התקשורת החדישות ובין הרעיונות הקלאסיים של הדמוקרטיה? חלוציו של המדיום החדש טוענים בהחלטיות שאכן קיים קשר הדוק בין השניים. בבסיסה של הדמוקרטיה המודרנית, הם מסבירים, עומדים היחסים המורכבים בין הציבור, המצביע ובוחר את נציגיו, ובין הנציגים או המייצגים – שהם האליטה השלטת. מידת הצלחתם או כשלונם של יחסים אלה תלויה בקיום זרימה הדדית מתמדת של מידע: המייצגים הנבחרים חייבים לדעת מה חושבים האזרחים, מה מעסיק ומטריד אותם, כדי שיוכלו לענות על צורכי הציבור; האזרחים, מצדם, זקוקים למידע על מעשיהם של הנבחרים ועל הדרך שבה פעולות הנבחרים משפיעות על חיי הציבור. זרימה סדירה מעין זו של מידע אפשרית רק בתנאים שבהם קיימים ערוצי תקשורת דו-סטריים בין נבחרים לבוחרים, בין מייצגים למיוצגים. אמצעי התקשורת המסורתיים מתאפיינים בעיקרם בקשר חד-סטרי בין האליטה השלטת ובין ציבור הבוחרים. סדר-היום הפוליטי נקבע במידה רבה על-ידי קבוצה קטנה ומצומצמת, המורכבת מפוליטיקאים ועיתונאים, שיש ביניהם תלות הדדית. התפתחותן המהירה של טכנולוגיות המחשב השפיעה לא מעט על המערכת הפוליטית בעולם המערבי. כבר בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים החלו מפלגות וגופים פוליטיים שונים להשתמש במאגרי מידע ממוחשבים, בין היתר כדי לדלות מידע דמוגרפי על ציבור הבוחרים, לאתר מצביעים נאמנים, "קולות צפים" וכדומה. אך זו היתה רק ההתחלה. בעשור האחרון של המאה העשרים נכנס לתמונה גורם חדש – האינטרנט. סטיבן קולמן, חוקר באוניברסיטת לונדון ויועץ לבית-הנבחרים הבריטי ולבי.בי.סי בנושא הדמוקרטיה האלקטרונית, סבור שחשיבותו של האינטרנט לפוליטיקה של שנות התשעים דומה לזו של הטלוויזיה בשנות השישים. קולמן מדגיש כי האינטרנט, בהיותו אמצעי אינטראקטיבי המאפשר קבלת מידע והעברתו ללא צורך במיומנויות מיוחדות ובמשאבים כלכליים גדולים, יכול להשפיע הרבה יותר מהעיתונות המסורתית, הכתובה והאלקטרונית, על הדמוקרטיזציה של התהליכים הפוליטיים. האינטרנט מאפשר לאזרחים לקבל מידע על-פי בחירתם ולהגיב למידע המתקבל ללא הגבלת זמן וללא תלות במקום. בכך מתאפשר קיומו של מרחב ציבורי, שעד לכניסת האינטרנט התקיים בתיאוריה בלבד. החוקר הבריטי שותף לתקוותם של חלוצי המדיום החדש, הסבורים שהטכנולוגיה הממוחשבת תפיח חיים חדשים בעקרונות הדמוקרטיה המוקדמים. הוא מזהיר, עם זאת, כי הטכנולוגיה עצמה איננה יכולה לשמש תחליף למהות, וכי מימוש התחזיות האופטימיות מותנה בקיומם של לפחות שני גורמים חשובים. הראשון הוא עקרון הנגישות. לפי שעה רק מיעוטם של אזרחי העולם מחוברים לאינטרנט. משמעות הדבר היא שהשליטה על המידע, גם ברשת החדישה, נמצאת כפי שהיה בעבר בידי מיעוט, זה המסוגל לרכוש מחשב ומיומן דיו כדי לעשות בו שימוש. במצב הדברים הנוכחי רוב הצרכנים עדיין נשארים פסיבים: הם מקבלים אמנם מידע, אך אינם מסוגלים לשלוט על תוכנו. הגורם השני קשור לאנרכיה המאפיינת את אוטוסטרדת המידע. המדיום החדש, בניגוד למדיה המסורתיים, מתאפיין בהעדר שליטה ופיקוח. בשנים האחרונות נוצר הרושם שהמצב עשוי להשתנות. מהתבוננות בהיסטוריה של אמצעי התקשורת ניתן להצביע על מגמה שבה כל מדיום חדש שואל מאפיינים ומבנים מאלה שקדמו לו: בעיתונים הראשונים פורסמו בעיקר נאומים שנישאו בכינוסים פוליטיים, שידוריהם הראשונים של הרדיו ושל הטלוויזיה דמו מאוד למגזינים מודפסים ולהצגות תיאטרון. היום אתרי החדשות הפופולריים ביותר הם אלו הנראים ומתפקדים כמו עיתונים, תחנות רדיו ורשתות טלוויזיה. במקביל יש אתרים המספקים חדשות בנושאים פוליטיים, כדוגמת האתר של הבי.בי.סי, ומנוהלים על-ידי גופי שידור גדולים ומערכות עיתונים מבוססות. במקרים רבים משמשים אתרים אלה גם "פחי זבל וירטואליים", שאליהם נזרקים חומרים שברוב המקרים אינם ראויים לשידור או להדפסה. בתנאים הקיימים נשאלת השאלה, אם תרומתו של המדיום החדש לשיח הפוליטי-דמוקרטי אכן גדול כל-כך כפי שצפו קולמן וחוקרים אחרים. מהתבוננות במתפרסם באתר החדש של הבי.בי.סי מתחזקת התחושה שהתשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית. האתר אמנם מזמין את הגולש להעלות נושאים לסדר-היום ולהגיב על המידע המפורסם, אך ההודעות המגיעות מן הציבור ממוינות בקפידה – על-ידי אותה קבוצת עיתונאים מסורתית, האחראית גם על שידורי הרדיו והטלוויזיה של הרשת. כך, למשל, הודעות או תגובות המנוסחות בשפה גסה או מעליבה נמחקות מהרשת ואינן מתפרסמות באתר. אך תהליך הסינון איננו מתמקד רק בסגנון, אלא גם בתכנים. לא כל מה שמבקשים האזרחים לומר זוכה להפצה: מסרים הנתפסים כבעלי אופי גזעני או נחשדים ככאלה נמחקים מיד. המצב באתרים האינטראקטיביים האחרים, כמו למשל באתר של סי.אן.אן, אינו שונה בהרבה. טכנולוגיה אינטראקטיבית מאפשרת אמנם לקיים דו-שיח פוליטי רב-צדדי, אך אינה מייצרת אותו. שיח דמוקרטי כזה מתקיים כחלק מתרבות פוליטית. המדיום החדש אמנם מציע מרחב ציבורי וירטואלי הנחוץ ומתאים לקיומו של שיח כזה, אבל בניגוד לתוכנות המאפשרות את המדיום החדש, תרבות אינה ניתנת לרכישה. וכך, מהתבוננות בנעשה בענף בשנה הראשונה של האלף השלישי נוצר הרושם שהמדיום החדש אינו שונה בהרבה מהישן: אתרי החדשות הפופולריים יותר הם אלו המנוהלים על-ידי גופי תקשורת ותיקים, רובם אינם אינטראקטיביים, והבודדים שכן עונים על הגדרה זו מציגים אך ורק מידע שעובד וסונן בידי קבוצת עיתונאים מצומצמת. נכון לעכשיו ניתן להעריך שאם לא תשתנה מגמה זו, יהיה אמצעי התקשורת החדש, למרות התקוות הרבות שתלו בו, דומה לישנים: תקשורת להמונים ולא תקשורת המונים. תמר אשורי כותבת את הדוקטורט שלה ב-London School of Economics גיליון 26, מאי 2000

איזו חשיבות עיתונאית יש לידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" על אשה מהשרון שבנתה חומה בתוך ביתה? בעיקר זו: היא חושפת, בין השורות, את האינטרסים הצרים המניעים פעמים רבות מדי את העיתונאים

ביום שישי האחרון כתב כאן עמיתי אורן פרסיקו על טקסט יוצא דופן של יובל גורן ב"הארץ", שמשרטט את דיוקנאותיהם של פרקליטי החשודים בפרשת דודו טופז. לטקסט של גורן אף הוצמד מקרא מצולם שמבאר את הקשר בין עורכי-הדין ללקוחות שלהם. קשה להאמין שיש מישהו ב"הארץ" שחושב שיש מישהו מבין הקוראים שבאמת מעניין אותו את מי מייצג עו"ד זאב וישניה (את משה אוחנה) או על מי מגן עו"ד אבראהים כנעאנה (על איימן זבידאת). אגב, התרומה היחידה של כנעאנה לטקסט של גורן התמצתה במשפט: "מרשי כופר שהיה בזירה". ברצינות?! עצרו את מכונות הדפוס. יש להניח שגם עורכי-הדין שבהם מדובר מבינים שהסיבה היחידה ש"הארץ" מספק את הסקירה המופרכת הזו היא להחניף להם. כתבה כזו מבוססת על ההנחה שיום אחד הפרקליטים הללו יתקשרו לכתב וילחשו לו פרט עסיסי מהחומר שנמצא ברשותם. מצד שני, בואו לא ניתמם. סיפור טופז הוא הסיפור התקשורתי הגדול ביותר של השנה, סיפור שהצליח לחלץ מ"ידיעות אחרונות" טיפול השמור בדרך כלל למלחמות אזוריות, אסונות טבע בינוניים, פיגוע רב-נפגעים או הופעה של מדונה. אין להתפלא לכן שאמצעי התקשורת יוצאים מגדרם כדי לחזר אחר עורכי-הדין, ובעולם התקשורת חיזור משמעותו חשיפה. הדבר היחיד שעיתונאי יכול לתת בתמורה לנדיבותו של עורך-הדין הוא אינצים (בעיתונות מודפסת) או זמן שידור (בעיתונות האלקטרונית). העובדה שהאינצים ניתנים בנדיבות חסרת פרופורציה עוד לפני שניתנה תמורה כלשהי היא שגורמת לתחושת אי-הנחת, אבל מילא. בואו נניח רגע בצד את מקרה טופז, שממנו קשה להקיש משהו על דבר כלשהו, ונעבור למקרה ארצי יותר. אשה בת 58 מאזור השרון ביקשה להתגרש מבעלה. קורה. לפני שבע שנים עבר הבעל להתגורר ביחידת דיור הנמצאת בשטח הבית, בעוד האשה נשארה בבית. רשויות החוק אסרו על הבעל להיכנס לבית, אך בית-הדין הרבני קבע שבני הזוג גרים בכפיפה אחת. לפיכך ביקשה האשה להקים גדר הפרדה בין יחידת הדיור ובין הבית שלה. הגדר הוקמה, וכעת תוכל האשה לקבל את הגט המיוחל. איך אני יודע על הסיפור המשונה הזה, שאין לו כל נגיעה לחיי, אין לו כל חשיבות או השפעה על המשך היום שלי, על המשך החיים שלי? התשובה פשוטה: קראתי אותו בידיעה של ערן נבון ביום שלישי האחרון ב"ידיעות אחרונות". איך הגיעה הידיעה לערן נבון? האם האשה או בעלה הם קרובי משפחתו? האם הוא עשה תחקיר, יצא אל השטח לחפש סיפורים חשובים (שהרי אין מחלוקת שסיפור על אשה וגבר מהוד-השרון שמתגרשים הוא סיפור חשוב)? התשובה טמונה בצילומים. אל הידיעה, שתופסת את חלקו העליון של העמוד, מתלווה תצלום של חומה. זוהי אינה אילוסטרציה. שלחו צלם כדי לצלם קיר אבנים. הישג עיתונאי מהמדרגה הראשונה. מתחת לתצלום הקיר מופיעים שני תצלומים בגודל תמונת פספורט, של עו"ד ענבר שמואלי ושל עו"ד גיא דנה. עכשיו הסיקור העיתונאי הזה ברור יותר. עורכי-הדין שמואלי ודנה הם פרקליטי האשה. שמותיהם מוזכרים בטקסט, תמונותיהם מופיעות בגאון, ציטוט שלהם חותם את הידיעה. הסיפור מסופר מנקודת ראותם, כלומר מנקודת ראותה של הלקוחה, ולכן אין פלא שבדיווח מוצג הבעל כמתעלל, פיזית ונפשית. אין בסיפור תגובה של הבעל, כי זה לא סיפור; זהו קומוניקט, עסקת מכר בין קונים ומוכרים. העיתון קונה סיפור פיקנטי שאנשים יזכירו בתור לקופה בקולנוע ("שמעת על ההיא שבנתה חומה באמצע הבית שלה? ענק!"). עורכי-הדין מוכרים את הסיפור של הלקוחה, ובתמורה מקבלים אזכור ותמונה. התקשרתי לעו"ד גיא דנה, ובמהלך השיחה הוא הבהיר לי עד כמה גבולות האינטרסים מתוחים. ראשית, הוא הדגיש, כללי האתיקה מחייבים את אישור הלקוחה לפני הפנייה לתקשורת, ואישור שכזה ניתן. אך חשוב מזה, לטענתו, פעמים רבות הלקוחות הם אלה שדוחפים לפרסום, וזאת משלוש סיבות: ניסיון להרתיע את הצד השני (שכן עכשיו הם מפורסמים), השגת יתרון במגעיהם עם הרשויות (שכן עכשיו הם מפורסמים), או הרצון להיות מפורסמים – ולמה לא עכשיו. דנה סיפר כי במקרה הנדון, הוציא משרד עורכי-הדין שלו, שמואלי, דנה ושות, הודעה לעיתונות באמצעות משרד יחסי-הציבור שלו. ערן נבון מ"ידיעות אחרונות" קיבל אותה, יצר קשר, ולאחר מכן פירסם אותה. גם כלי תקשורת אחרים פירסמו את הידיעה, ובהם כמה מקומונים בשרון, וכן מהדורות החדשות בתחנות הרדיו והתוכנית "מה קורה" בערוץ 2, שלהן ניתנה בלעדיות עד השעה שבע בערב. לטענתו, במערכת "מה קורה" אפילו חילצו תגובה מעורך-הדין של הבעל, מה שלא נעשה ב"ידיעות אחרונות". כולם מנצלים את כולם. הלקוחות רוצים להתפרסם כדי שיהיה להם קל יותר מול בית-המשפט (גם השופטים קוראים עיתונים). עורכי-הדין רוצים להתפרסם כי כך ייחשפו בפני לקוחות פוטנציאליים חדשים (גם הלקוחות קוראים עיתונים). העיתון רוצה לפרסם כי זה מה שעיתון עושה – מפרסם. אז אין בעיה; זו מערכת יחסים ללא נפגעים. האומנם? האם הקורא קיבל את מה שהוא רוצה? האם הוא יצא נשכר לאחר שרכש בבוקר את העיתון רק כדי לגלות שדחפו לו סיפור שנוסח על-ידי משרד יחסי-ציבור ושמאחוריו אינסוף אינטרסים שבינם ובין חשיבות ציבורית אין דבר? והנה עוד שאלה. האם אנו רוצים שקונטרס החדשות יתנהל על-פי קודים של תן וקח, של אינטרסים של עורכי-דין, של לקוחות שרוצים להפחיד לקוחות של עורכי-דין אחרים, כשברקע מפעפעת כל העת תאוות המציצנות של העיתון? מה קרה לסיפורים החשובים, המעניינים, אלה שנוגעים לחיינו באיזושהי דרך? נראה, אם כן, שהסיפור על החומה שמפרידה בין הגבר לאשה הוא סיפור גדול בהרבה. הוא מספר את סיפורה של חומה אחרת, דקיקה ומתפוררת, שמפרידה בין עיתון לצהובון.

המיזוג בין IOL לוואלה השבית את השמחה בפורומים התוססים של IOL וגרם לסגירת חלק מהם. הוא עורר את השאלה מהו מעמדן של זכויות היוצרים של המשתתפים בשיח המתנהל ברשת

"בצער רב וביגון קודר", כתב הגולש המכונה נור בפורום שכול ואובדן בוואלה-IOL המיועד לאנשים שיקיריהם נפטרו, "אחרי נסיונות כושלים של טיפול נמרץ והנשמה מלאכותית ,ברצוני להודיע על מותו בטרם עת של ידידנו יואל ז"ל"... מבקר מזדמן היה מתרגש לראות כי חברי הקהילה הווירטואלית ליוו במשך חודשים חבר קהילה שבן משפחתו גסס. הגולשת מצדה, למשל, כתבה: "אינני מכירה אותך, נור, אך אני משתתפת בצערכם". אלא שאז נשלחה ההודעה הבאה מהגולש בני: "אלו בדיוק, נור, המלים שחיפשתי לחתונת העוולה ויואל. בצער רב וביגון קודר יואל ועוולה התחתנו - סופית. "קצת משונה, אלא שבני מרחיב בהודעה הבאה: "היה לנו מקום מפגש. יואל היה בעל הבית. יואל ועוולה התחתנו. חתונה אמורה להיות דבר משמח - חתונתם של יואל ועוולה אינה כזו". חילופי הדברים האלה הם רק כמה טיפות בים המלים שנשפכו בשבועות האחרונים בפורומים השונים ברשת הישראלית (המתנהלים בוואלה, תפוז, רשת אורט, YNET ואחרים), בעקבות המיזוג בין שני הפורטלים הגדולים בישראל, IOL ו-וואלה. מי שהרבה לגלוש בפורומים בעברית מבין כל מלה שכתבו אנשי פורום שכול ואובדן, מי שלא - דרוש לו הסבר. "יואל "הוא, בפי הגולשים, IOL ,הפורטל מקבוצת "הארץ" שרכש לעצמו, עד המיזוג, מוניטין כאתר המוביל בארץ לפורומים וקהילות. הכינוי שלו מעיד על כך שהפך עבור הגולשים שלו לדמות וירטואלית אמנם, אבל בעלת ערך רגשי רב, שייצגה עבורם בית שבו יכלו למצוא חברים, שותפים לגורל או שותפים לתחום עניין. "עוולה", הלא היא חברת וואלה, כיום הפורטל הגדול בישראל, היא זו שגזלה מגולשי "יואל" את הבית. המיזוג בין שתי החברות, שהתרחש בחודשים האחרונים, הביא, באורח מפתיע, להתפוררות הפורומים שטיפחו ב-IOL מאז הקמתה ב-95 ולהיעלמותה של מרבית ה"היסטוריה" של הפורומים עד המיזוג, כלומר הדברים שהחליפו ביניהם הגולשים וחומרים שאספו בתחומי העניין שלהם. הסערה הזאת התחוללה בעיקר בעולם הווירטואלי, הרחק מתשומת לבו של כל מי שאינו מרבה לגלוש באינטרנט לצורכי שיחה, החלפת דעות ויצירת קשר. אלא שהדברים שהביעו הגולשים במהלכה העידו עד כמה קיומו של כלי התקשורת הזה הוא חזק ואמיתי בעולמם ולבבותיהם של המשתמשים בו. המתבונן מבחוץ יתקשה להבין על מה בכלל הסערה ואיך אפשר להיקשר באופן עמוק כל-כך לשיחות דרך המחשב. מי שהיה בפנים לא יבין איך אפשר שלא להבין. כ-250 פורומים (אתרים המאפשרים לגולשים לנהל רב-שיח סביב נושא מסוים על-ידי השארת הודעות וקריאת הודעות של אחרים) פעלו ב-IOL במגוון רב של נושאים (רפואה, עזרה הדדית, תרבות, אמנות, בידור, מחשבים, אינטרנט, רוחניות, כלכלה, עסקים, מדע, אהבה, ספורט וכושר וכו). סביב חלק מהפורומים פעלו קהילות שהרחיבו את המידע בנושא הנדון (בקהילה ניתן למצוא מאמרים, פרסומות והפניות לקישורים רלבנטיים ברשת). הפורומים נחשבו אחד הנכסים הבולטים של IOL, שקנה לעצמו שם של "אתר הקהילות". וואלה, לעומת זאת, נודע כפורטל הישראלי החזק ביותר, שהצטיין במערכת חדשות המתעדכנת תדירות ובמספר רב של גולשים. המיזוג הכלכלי של שני הפורטלים הגדולים (אך הלא-רווחיים) היה אמור לשלב את היתרונות של כל אחד מהם, אלא שלא כך קרה בפועל. מדיניות תמוהה וכוחנית שנקטה חברת וואלה במהלך המיזוג הביאה לירידה חדה בפעילות הכללית בפורומים, ולמעשה להרס התשתית שנבנתה בעמל במשך השנים על-ידי IOL והאנשים שמינתה לניהול הפורומים. מממוצע של כ-14 אלף הודעות ביום בכל הפורומים של IOL ירד מספר ההודעות לאלפים בודדים בפורומים של וואלה-IOL לאחר המיזוג (ביום כתיבת הכתבה, למשל, כ-5,500 הודעות ביממה). על-פי החלטה, עברו הפורומים להתנהל בתוכנה של חברת וואלה, שנחשבת מיושנת ופחות ידידותית למשתמשים. כשלושים מנהלי פורומים, רובם בולטים ומעורבים, פוטרו, אחרים עזבו מרצונם ורבים מהפורומים עברו, בהחלטת חבריהם, לפורטלים אחרים. (תפקיד מנהל הפורום להעלות שאלות, לתת תשובות או להפנות למקורות בנושאים העולים לדיון בפורום. כמו כן עליו לשמור על נאותות השיח, בהתאם לכללי השימוש באתר. במסגרת זו הוא יכול למחוק הודעות). המדיניות שנקטה וואלה הותירה מנהלים של פורומים רבים המומים ופגועים, וכן גולשים מבולבלים וזועמים שביטאו את דעתם בעשרות הודעות בכל פורום אפשרי. חלקם הודיעו על חרם צרכנים נגד וואלה. איתן גולדברג ניהל פורום ייחודי שיועד למשפחות שילדיהן התאבדו. הוא אב לבת שהתאבדה, ולאחר שראה כי ב-IOL מזמינים אנשים לפתוח פורומים בנושאים שונים, הציע את הנושא ונענה בחיוב. "לקח הרבה זמן עד שהצלחתי לבנות את הפורום ולייצבו עם משתתפים קבועים. מראש היה ברור שזהו פורום שלא יפנה לקהל רחב, ולא בכך חשיבותו. זה היה מקום ביטוי לאנשים שחוו טרגדיה ובחיים לא יפנו לפסיכיאטר". יום אחד קיבל גולדברג טלפון מניר רפואה (אחד משני מנהלי הקהילות בוואלה-IOL) והתבשר על סגירת הפורום שלו ביום שלמחרת משום שאינו מלווה באיש מקצוע. "אמרתי לו, אתה רוצה לסגור בפנים את הפורום לאנשים שעברו חוויות כל-כך קשות ושוב להפוך אותם ללא לגיטימיים?. ביקשתי שלפחות ייתן לי חודש כדי להוציא את כל החומרים מהאתר, אבל כלום לא עזר. הגיליוטינה ירדה והפורום נסגר". גולדברג השיג פסיכיאטר שהסכים להיות יועץ מקצועי בהתנדבות, אלא שבוואלה האריכו את תהליך האישור, הפנו את גולדברג שוב ליועץ המשפטי, ואז העלבון כבר היה עמוק מדי. גולדברג פתח את הפורום מחדש בתפוז, אלא שכל החומר שאסף עבור חברי הקהילה, מאמרים וקישורים, וכן חילופי הדברים בין החברים בפורום, כל זה נותר על השרת של וואלה ואינו נגיש לו. בפורום המיועד לנפגעי תקיפה מינית עלו דימויים אחרים כדי לתאר את הפגיעה. אילנה סובול, מנהלת הפורום, השאירה מכתב התפטרות פומבי לחברי הפורום שלה, ובו נכתב בין השאר: "אנו חשים באובדן של ממשק שהיה נוח ומעולה, של הקהילה עם התכנים, של אפשרות החיפוש, של הודעות מאז הקמת הפורום שהלכו לאיבוד, של הבהירות והידידותיות של הממשק הישן... מעל לכל כואבת הרגשת הכפייה, ובקהילה כשלנו למלה כפייה יש משמעות כואבת וכבדה". מיכל, מנהלת הפורום שעסק באימוץ, פוטרה מיד לאחר המיזוג. היא אם לשתי ילדות מאומצות והקדישה לילות ארוכים לבניית הפורום, שהיה ייחודי וראשוני בישראל. הוא אפשר שיח אנונימי בין ילדים מאומצים, הורים מאמצים והורים ביולוגיים, דבר שאינו מתאפשר בשום כלי תקשורת אחר. אב מאמץ שניהל דיאלוג מרגש עם בתו המאומצת בלי שידע שזוהי בתו עד שהזדהתה בפניו, ילד מאומץ שאיתר את אמו הביולוגית דרך הפורום - אלו היו רק כמה מהחוויות שעברו יחד המשתתפים בפורום בשלוש שנות קיומו. מיכל: "קיבלתי עשרות אי-מיילים שסיפרו לי איזה חלק תפס הפורום בחייהם, זה ממש קרע לי את הלב, אבל גם דרבן אותי לקחת את חברי הפורום ולמצוא להם בית חדש באתר קהילות אחר". חוויות דומות חזרו על עצמן בפורומים אחרים. הקהילות והפורומים של IOL היוו דגם מוצלח במיוחד לסוג חדש של תקשורת שמאפשרת רשת האינטרנט, תקשורת שמביאה למימוש ערכים דמוקרטיים יותר מכלי התקשורת המסורתיים. אם כלי התקשורת המוכרים יוצרים אבחנה ברורה בין יוצרי התוכן ובין צרכניו, הרי שקיומם של פורומים וקהילות משנה את המאזן הזה ומאפשר לכל אזרח להיות יוצר תוכן וצרכן שלו בעת ובעונה אחת. עו"ד נמרוד קוזלובסקי, מומחה לדיני אינטרנט: "השופט חשין, בפסק-דין שכתב בנוגע לעתירה שהגישו אנשי ש"ס במטרה למנוע מאופיר פינס לערוך צאט במהלך מערכת הבחירות, עמד על הייחוד של המדיום הזה. כצרכן תקשורת אתה לא יכול להשפיע מעבר לזפזופ. פה, בפעם הראשונה, אנשים מעורבים באמת. אתה מאזין ומשתתף. כוחו של היחיד עולה בצורה משמעותית. זה לא רק חופש הבחירה בכלי התקשורת שלי, אלא גם יכולת להתבטא באופן יצירתי בכר הביטוי שבחרתי לי". הדרך שבה בחרו אנשי וואלה לנהוג בנכס שקיבלו מ-IOL עומדת בניגוד מוחלט לגישה הזו. מנהלי הקהילות ניהלו את הדיונים בפורום באופן שוטף, לפעמים יומיומי, ממחשביהם האישיים, בהתנדבות (מלבד כיסוי הוצאות ההתחברות לרשת ומתנות שהיו מקבלים מדי פעם מהחברה), בדרך-כלל מתוך עניין בנושא הנדון. ב-IOL שמרו על קשר רצוף עם כ-250 מנהלי הפורומים, הקשיבו לצורכיהם והגיבו על הצעותיהם. בוואלה שלאחר המיזוג התקבלה המעורבות של מנהלי הקהילות כבלתי לגיטימית ומאיימת על דרג הניהול הבכיר. מנהלי פורומים שניסו לתת עצות ולהשפיע על גורל הקהילות פוטרו באחת. פרופ עזי ברק, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה, המתמחה בפסיכולוגיה של האינטרנט, ניהל פורום בשם "אדם ואינטרנט" ב-IOL. "לאחר המיזוג לא הודיעו למנהלים שום דבר, לא ביקשו להכיר אותנו ולא הציגו את תוכניותיהם לגבי הפורומים. התחילו לרוץ שמועות על שינויים שיחולו בפורומים, והגולשים נכנסו ממש לחרדה והיסטריה". פרופ ברק ניסה להציע את עזרתו לאחראים החדשים על ניהול הקהילות, אירית רגב וניר רפואה, נסיונות שהסתיימו בפיטורים פתאומיים. זמן קצר אחר-כך פוטר גיל צפניק, רופא צעיר שניהל פורום פעיל ומוצלח במיוחד שעסק במכשיר הפאלם-פיילוט ומשך חברות טכנולוגיה לפרסם באתר. צפניק התקשר לשאול שאלה, ומצא את עצמו מפוטר. ארז פילוסוף, ממקימי הפורטל וואלה וכיום סמנכ"ל וואלה-IOL, אומר כי תהליך המיזוג נעשה בדיוק לפי התוכניות של החברה. לדבריו, "כל המהומה היא תוצר של פעילות של מנהלי פורומים שיש להם דלת פתוחה לתקשורת והקשיבו להם. זו סערה בכוס קפה בתוך הברנזה של המיץ של הזבל". עוד הוא מסביר: "האסטרטגיה של וואלה שונה מזו של IOL. אנחנו פונים להמוני בני-אדם. אנחנו רוצים פורומים שהרבה אנשים יוכלו להשתתף בהם, ולא שיהיו קליקות סגורות שבהם אנשים נכנסים ואומרים הי ומה נשמע ומדברים רק אחד עם השני. ב-IOL הנאמנות היתה למנהל הקהילה, ואנחנו לא רוצים את זה. הנאמנות צריכה להיות לסביבת הקהילות הכללית של וואלה". כלומר, סגרתם את בית-הקפה השכונתי ואתם מצפים שהגולשים יקדמו בברכה את סניף מקדונלדס החדש. אין מה לעשות, זה נכון. וואלה היא מקדונלדס ו-IOL היתה דוכן שווארמה שכונתי. מי שלא יכול להסתגל לשינוי לא יהיה איתנו. הצעקה קמה בעיקר מכיוונם של מנהלים ממורמרים. לא שמענו תלונות של גולשים בקו הפתוח שהעמדנו לרשותם, רק שאלות טכניות. אנחנו ארגון מקצועי שפועל לפי סטנדרטים בינלאומיים, לא ישראליים. גם פילוסוף וגם אירית רגב, האחראית על הקהילות מטעם וואלה, מכחישים כי המיזוג הביא לעזיבה המונית של גולשים. רגב: "הפורומים לא עברו שינוי מסיבי, והרייטינג שלנו עלה. התנועה בפורומים לא ירדה". לטענתה, וכך גם לטענת פילוסוף, מספר ההודעות אינו מדד נכון לבדיקת הפופולריות של הפורומים, אלא מספר ה"משתמשים הייחודיים", כלומר מספר המחשבים השונים שמתחברים לאתר. פילוסוף: "לנו יש יותר משתמשים, שכותבים פחות הודעות. הרבה פורומים ב-IOL היו קליקות סגורות שדיברו כל היום ביניהם. זוהי דינמיקה שלא מעניינת אותנו". הנתונים שמסרו מנהלי הפורומים ב-IOL מציירים תמונה שונה. נורית גזית, מי שניהלה את קהילות IOL עד יציאתה לחופשת לידה, אומרת כי ב-IOL הגיע מספר המשתמשים הייחודיים בפורומים ל-120 אלף בחודש. לפי הנתונים של פילוסוף, מספר המשתמשים הייחודיים בפורומים של וואלה-IOL עומד כעת על שישים אלף בחודש בלבד. האובדן המשמעותי ביותר שהתרחש עם המיזוג הוא זה של ההיסטוריה של מרבית הפורומים. חומרים רבים שיצרו הגולשים בקהילות נעלמו עם המיזוג ואין להם יותר גישה אליהם, גם לא לצורכי שמירת החומר במקום חלופי. מדיניותה של וואלה-IOL כלפי מה שיצרו הגולשים בפורומים מעלה שאלות עקרוניות לגבי מהות היחסים בין הגולשים ובין מעניקי שירות התקשורת: למי הזכות על מה שנכתב בפורומים ומהי המחויבות של חברת אינטרנט המקצה מקום על השרתים שלה לגולשים ולחומר שהם יצרו והפקידו אצלה למשמרת? החברה היא זו שמקצה את המקום הווירטואלי, כלומר מקום לאינפורמציה דיגיטלית על השרת שלה, אבל את התוכן, הנכס העיקרי של האתר, זה שיוצר את העניין ומושך את הגולשים לבקר שוב ושוב, יוצרים הגולשים עצמם. הגולשים אינם חשים בעלות על המקום הווירטואלי, למעשה לא אכפת להם היכן הוא באמת (ואכן רבים מהפורומים עברו בקלות יחסית לפורטלים אחרים), אבל יש להם תחושת בעלות על היצירה; על הדברים שכתבו והגוף החברתי שיצרו בעצם נוכחותם. הם מצפים מהחברה שמאחסנת את התוכן שיצרו, כך עולה מתגובותיהם במשבר הנוכחי, שתשמור עליו ותכיר בערכו, ולא תגרום להיעלמותו. עו"ד קוזלובסקי: "למעשה הגולש טוען, אני הסכמתי ליצור תכנים בהנחה שימשיכו לשמש אותי ואת האחרים. אין לזה עיגון בחוזה ההתקשרות, מה שמצמצם טענה משפטית, אבל ניתן לטעון למה שמכונה זכות מוסרית, המעוגנת בחוק זכויות יוצרים וקובעת שאין לעשות שינוי, סילוף, פגימה או הורדת ערך ביצירה. אלא שפירוש כזה מחייב את החברה להמשיך להחזיק את הפורום באוויר, וזה לא נשמע לי הגיוני. אולי אפשר לבקש מהחברה שתיידע באופן מסודר על השינוי ותאפשר גישה אל החומרים לפני כן, אבל אי-אפשר להכריח אותה להמשיך לנהל את הפורום". חברת וואלה-IOL, כמו חברות אינטרנט אחרות, אכן דאגה להגן על עצמה בהתקשרותה עם הגולשים. תנאי השימוש באתר קובעים כי זכויות היוצרים והקניין הרוחני על כל מה שמופיע באתר הן של החברה. סעיף אחר קובע כי החברה רשאית להפסיק את השירות ואת הגישה לתוכני האתר ללא כל הודעה מראש. עו"ד חיים רביה, המייעץ לאתרי תוכן ופורטלים (אך לא לוואלה-IOL), מסביר: "זכות היוצרים הראשונה שייכת כמובן ליוצר עצמו, דהיינו לגולש, והוא, בעצם הסכמתו לתנאי הפורום, נותן לבעלי האתר רשיון שימוש בדברים שכתב. היצירה שלו מתפרסמת ומופצת בכל העולם. החוק אינו מתייחס למחיקה, אבל זה נכתב במפורש בתנאי השימוש בפורום וגם משתמע מעצם טיבו של המדיום. אתה מקבל שירות חינם מאתר, אתה לא יכול לצפות שהיצירה שהשארת שם תתקיים לנצח". בעולם אין תקדים לתביעה של גולשים נגד אתר שהעלים את מה שכתבו בו, אולי משום שרוב התביעות עוסקות דווקא בהפצה של יצירות ולא בהעלמתן, ומשום שבכל מקרה המונח "גולשים" לא מתאר גוף מאורגן, אלא המוני פרטים שהתחברו לרגע ונפרדו אחר-כך. פילוסוף מבטיח להשיב את הגישה לחומרים הישנים בעוד שלושה חודשים, אבל לא ברור מדוע נעלמו מלכתחילה, ומדוע לא קיבלו הגולשים עד עתה הודעה על כך. המקרה של וואלה-IOL הוא בעל חשיבות משום שהוא ראשון מסוגו, ולכן מכריע בעיצוב תרבות הרשת הישראלית גם בעתיד. ככזה הוא סמן רע. חברת וואלה-IOL נהגה ביהירות ובזלזול, לא כחברה שהיא בראש ובראשונה מעניקת שירות. מנהליה התעלמו מן האספקטים החשובים ביותר של שימוש ברשת, אלו הרגשיים והחברתיים. הם בחרו להתעלם מהמרקם האנושי הייחודי שנוצר בגוף שקיבלו לידיהם, וצעד כזה נתפש בעיני הגולשים כבגידה באמון. ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית גיליון 34, ספטמבר 2001

ב"ישראל היום" חוגגים את החלטת הממשלה | ב"ידיעות אחרונות" חוגגים את הצלחת המשטרה | וב"כלכליסט" חוגגים את טרנד חוות הבריאות העולמי

העיתונים כולם מדווחים הבוקר בעמודיהם הראשונים על ההתפתחות האחרונה בפרשת רמון (הוחלט להעביר את הבדיקה בעניין האזנות הסתר למבקר המדינה, ולא להקים ועדת חקירה), אבל רק ב"ישראל היום" עושים מזה כותרת ראשית: "שר המשפטים קיבל שיעור בשלטון החוק". אם לא די בכך, העיתון גם מקדיש את שתי הכפולות הפותחות לחגיגת ניצחון. לפי כתב העיתון, שלמה צזנה, מדובר ב"תבוסה קשה" למחנה רמון. לפי מרדכי גילת: "זו היתה סטירת לחי מצלצלת שכבר מזמן לא נשמעה כמוה ברחבי המדינה". בהמשך מציין גילת כי זו היתה "סטירה סטירה", וכמו כן, לדבריו, היתה זו סטירה "כפולה ומכופלת". דן מרגלית קובע כי "הממשלה באה לקלל ויצאה מברכת", ומציין במאמרו, במיקום בולט, כי "הנקמה מתוקה". מנגד, כותרת הגג לידיעה ב"ידיעות אחרונות", העוסקת גם היא בפרשה, מספקת פרשנות אחרת לתוצאות הדיון אתמול בממשלה: "גם השר פרידמן וגם היועץ מזוז טוענים: ניצחנו" [טובה צימוקי]. טור פרשנות של בעז אוקון מוכתר במלים "נצחון פירוס", ובו הוא מסביר כי "מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה גומד". בעמוד הדעות של העיתון כותב נחום ברנע כי "הממשלה עשתה נכון כשקברה את הוועדה קבורת-חמור". לעמדה זו מסכימים, בנוסח מעודן יותר, גם בעיתונים אחרים. אמנון אברמוביץ כותב ב"גלובס" כי "בדיקת מבקר המדינה היא פתרון מאוזן ופשרה הוגנת למדי", ולפי מאמר המערכת של "הארץ", ההחלטה שהתקבלה אתמול היא "החלטה טובה". יתר היומונים מייחדים את כותרותיהם לנושאים אחרים. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" הכותרת עוסקת בעסקת השבויים המתממשת והולכת. הכותרת הראשית ב"הארץ" [עמוס הראל] עוסקת בנסיונותיו של צה"ל למוטט את הרשת האזרחית של חמאס בגדה. לפי הדיווח, הצבא מחרים רכוש וסוגר מפעלים בגדה המערבית, כדי לפגוע בהכנסות התנועה וכן בפופולריות שלה בקרב האוכלוסייה. יחסם של הצהובונים לסמים אסורים היה ונותר אמביוואלנטי. מחד גיסא, הם מתריעים בקול גדול מפני הצרה הטמונה בהם. מאידך גיסא, הם מתמלאים בחשק יוצא דופן בכל פעם שהנושא מונח לפתחם. "הן עומדות זו על גבי זו, מסודרות בשורות ארוכות ארוכות. עשרות חבילות דחוסות עד כמעט התפוצצות באבקה לבנה". כך נפתח ב"ידיעות אחרונות" הדיווח של ליאור אל-חי על סיכול "הברחת הסמים הגדולה בישראל", 104 ק"ג של קוקאין שנתפסו על-ידי המשטרה במכולה שהגיעה לנמל חיפה. ממה מתפעל הכותב, מתפיסת הסם או מהסם עצמו? נראה כי משניהם גם יחד. בהמשך הידיעה מודגש כי "מדובר בקוקאין קולומביאני טהור באיכות מעולה", וכי "תרגיל עוקץ מבריק של שוטרי היחידה המרכזית של מרחב חוף הביא גם לאיתור החשודים ולמעצרם". לגבי איכותו יוצאת הדופן של הסם, יהיה עלינו להסתמך על דבריו של הכתב. גם על צדקת התיאור "תרגיל העוקץ המבריק" נוכל להסתמך רק על דברי הכתב, שסותר בעצמו את ההגדרה שהוא מעניק לפעולה המשטרתית. לפי הדיווח, לאחר שנמצאו הסמים במכולה, התברר כי היא שייכת לחברה לייבוא קפה מאום אל-פחם. "במקום למהר למשרדי החברה ולעצור את בעליה, החליטו השוטרים להמתין ולראות מי יבוא לאסוף את המכולה". קלטתם את הטריק? לפול ניומן ורוברט רדפורד יש עוד מה ללמוד. אלא שבכך לא מסתיים הדיווח. בהמשך מתברר כי לאחר שקפצו השוטרים על היבואנים שאספו את המכולה ועצרו אותם, הם גם שיחררו אותם: "בסיום החקירה שוחררו החשודים [...] מכיוון שלמרות מיטב המאמצים, לא נמצאו ראיות שקושרות אותם לסמים". ב"מעריב" האירוע נסקר בידיעה קטנטונת [אלי לוי ויונתן הללי], ובה מודגש כי "למרות הפרסומים, לא מדובר בתפיסת הסמים הגדולה בתולדות המדינה. לפני שנתיים וחצי תפסה אותה יחידת משטרה, באותו המקום, משלוח קוקאין במשקל של 137 קילוגרם". אל עמודי החדשות של "ישראל היום" השתרבבה הבוקר ידיעת התצלום המוזרה ביותר שנראתה בעיתונות הישראלית זה זמן רב. בעמ 7, המוקדש ללקחי מלחמת לבנון השנייה במלאות שנתיים לפריצתה, מופיעה הכותרת "מלבנון לפינלנד", והיא מתייחסת לשני תצלומים יוצאי דופן. התצלום הראשון הוא אולי התצלום המזוהה ביותר עם מלחמת לבנון השנייה, ובו נראה החייל הפצוע תומר בוהדנה מובל לטיפול כשהוא מסמן V בידו [איי.פי]. בתצלום השני [האנו קרנן] נראה בוהדנה כשהוא משתתף בתחרות, לרגליו מכנסי ספורט צמודים ועל חולצתו מסומן מספר גדול. על כתפיו אדם אחר, ונראה כי הוא נושא אותו במין מירוץ של סחיבה אנושית. את ההסבר לתצלום, שנכתב על-ידי אנונימי, מן הראוי להביא במלואו: "תומר בוהדנה, הפצוע המפורסם של המלחמה, השתתף אתמול באחת מהתחרויות המוזרות ביותר: נשיאת נשים במסלול. אנחנו אוהבים לעשות דברים מחוץ לקופסה, אמר בוהדנה, שזכה במקום ה-12". בתחתית השער האחורי של "כלכליסט" מופיעה פרסומת עצמית לעיתון. נראה בה גיליון של "כלכליסט" מגולגל כך שכל מה שרואים ממנו הוא שמו והמוטו שתחתיו. המוטו, יש להזכיר, הוא "ישראל מתחברת לכלכלה". כזכור, העיתון הבטיח לשנות את כללי הסיקור הכלכלי בישראל, לפנות לקוראים מכל שדרות העם ולדבר אליהם בגובה העיניים. ההבטחה הזו נראית נלעגת במיוחד אם מרימים מעט את המבט ובוחנים את מה שהודפס על יתר השער האחורי של העיתון. במדור "2008 צרכנות למתקדמים" החליטו היום לבחון למען הקוראים "איפה נמצאות חוות הבריאות הטובות בארץ ובעולם" [תמר וילרפורט ורונית צין-קרסנטי]. הכותבות מציינות כי "נופש בחוות בריאות מתאים הן לאנשים חולים שזקוקים להתאוששות, והן למי שמותש ממירוץ החיים וזקוק להתחדשות", ובין היתר הן מציעות לקוראים לבחון את האפשרות לפנק את עצמם באמבטיית חלב מול נופי תאילנד (47,040 דולר לחבילה של 28 ימים) או בספא מתחת למים באיים המלדיביים (1,400–7,500 דולר ללילה). לצד הנופשים בחו"ל, המיועדים לעשירים מאוד, מוצגות גם אפשרויות לנופש בריאות בארץ, בעלות של כמה אלפי שקלים בלבד. הנה הצעה לנופש בריאות לקוראי "כלכליסט" – לא לקרוא מדורי צרכנות המוקדשים למנהגיו של האלפיון העליון. אלה עלולים להוציא לכם את העיניים. לפי "ישראל היום", עיריית ירושלים ביקשה להרוס את ביתו של מפגע הטרקטור כבר ב-2004, משום שנבנה בניגוד לחוק, אך ההריסה נדחית בכל פעם מחדש [יורי ילון, אפרת פורשר וגדעון אלון]. לפי "מעריב", התמונה סבוכה עוד יותר. כותרת הגג לידיעה שמביא אמיר בוחבוט קובעת כי "בגלל האזרחים החולים: בית המחבל ימשיך לעמוד על תלו". מיהם "האזרחים החולים"? שכנים הסובלים מאסטמה ועלולים לחטוף התקף אם יהפוך הבית לענן אבק? לא. "הסיבה היא שבבית מתגוררות שתי משפחות ובהן אזרחים חולים", ומשום כך, לפי כותרת הידיעה, "מסתמן: ביתו של מחבל הטרקטור ייאטם ולא ייהרס". מה הקשר? כיצד יחיו בנחת שתי המשפחות ובהן האזרחים החולים בבית אטום? לא ברור. מה שעוד לא ברור הוא הגורם המונע את הרס הבית. לפי כותרת הגג, כאמור, מדובר באזרחים חולים. לפי כותרת המשנה, "הסיבה: בג"ץ לא יאשר את ההריסה". מדוע שבג"ץ לא יאשר הריסה של הבית? לא כתוב. אבל בוחבוט כן כותב כי צה"ל נמנע זה כמה שנים מהריסת בתי מחבלים כיוון שפעולה כזו "עלולה לגרור תגובות קשות בעולם". יש להרחיק עד לעמוד הדעות של "מעריב" (ובעיתון זה עדיין קיים מרחק רב בין הידיעות לדעות) כדי ללמוד על סיבה נוספת לאי-הריסת בית המחבל. ליאב אורגד מזכיר שם כי "בדיון שהתקיים בפברואר 2005 בנושא הריסת בתים בשטחי הרשות הפלסטינית, הסביר הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אבי מנדלבליט: הסיבה העיקרית להפסקת הריסת בתי מחבלים נבעה מחוסר אפקטיביות של ההריסה". בטורו שבמוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתייחס סבר פלוצקר לכתבת הפרופיל שהקדיש ה"ניו-יורקר" לאיל ההימורים שלדון אדלסון. לאחר שפלוצקר מעיר כי בכתבה לא היה כל אזכור לראיון היחיד שהעניק אדלסון לעיתונות הישראלית (במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות") ולעמדות המדיניות שהציג בו, הוא טוען כי אדלסון כבר מזמן אינו אחד משלושת עשירי ארה"ב וגם לא היהודי העשיר בעולם. מניותיו של אדלסון איבדו בשמונה החודשים האחרונים 73% מערכן. עידו קינן מביא במדורו "קטנוניסט", שמופיע ב"כלכליסט", את התרשמותו מאתר מפלגת צדק-חברתי. לדבריו, האתר "נראה כמו שלד שהוקם בחופזה ומתמלא בתוכן אד-הוק". חזונה של המפלגה, לפי האתר, מסתכם במלה אחת: "חיעיעיעכיעכע". במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח ערן סוויסה כי העיתונאי ניב רסקין הוא המועמד המוביל להגיש את התוכנית "נכון להבוקר" בגלי צה"ל במקומו של רפי רשף. עוד במוסף, לי-אור אברבך מדווח כי בשל הקיצוצים ברשות השידור, תצא תוכנית ביקורת התקשורת "מקורות יודעי דבר" ל"פגרה לזמן בלתי מוגבל". ובמוסף "עסקים" של "מעריב" מדווח אברבך כי חלה התקדמות בניסוח הסכם הפרישה של עובדי רשות השידור. לפי ההסכם המתגבש, לכל עובד יינתנו מקסימום 17 חודשי הסתגלות לאחר עזיבתו את הרשות, וכן יינתן מענק חד-פעמי לפורשים.

שאילתות הן כלי שעומד לרשות חברי הכנסת במטרה לפקח על הממשלה ביעילות. האם חברי הכנסת משתמשים בכלי הזה כראוי? קשה לבדוק. אתר הכנסת לא מדווח על כל השאילתות - וכאן אתם נכנסים לתמונה. כתבה ראשונה בסדרת "עיתונות הפתרונות" של שקוף

כתבה זו היא ראשונה בסדרה, בהן הטקסטים שלנו ילוו במשימה פשוטה שתאפשר לכם, הקוראים, לשפר את המציאות. למה? כי אנחנו שואפים לייצר "עיתונות פתרונות" – כזו שלא רק מציפה בעיות, אלא גם נותנת את הכלים והדרך לפתרונן. כחלק מתחקיר שערכנו בעבור כתבה לפני מספר חודשים, בדקנו (באמצעות הנתונים באתר הכנסת) מי מחברי האופוזיציה משתמש בכלי השאילתות. כך לדוגמא, ראינו כי שלי יחימוביץ (המחנה הציוני) הגישה שתי שאילתות רגילות בלבד. המידע היה מפתיע, שכן יחימוביץ ידועה כח"כית חרוצה – ואכן, במערכת "סנהדרין" הפנימית של הכנסת (אליה אין לנו גישה, אלא רק לח"כים ויועציהם), ניתן לראות שהיא הגישה בפועל לא פחות מ- 30 שאילתות. בדיקה קצרה העלתה כי אתר הכנסת פשוט לא מדווח כלל על שאילתות ישירות (ראו הסבר על סוגי שאילתות בתיבה למטה). זה מוזר במיוחד בהתחשב בכך שהשאילתות מהסוג "הישיר" הן דיגיטליות והיה מצופה שיהיה קל במיוחד להשקיף אותן. יחד נפעל להנגיש באתר הכנסת את השאילתות שמגישים חברי הכנסת ואת התשובות שהם מקבלים – לרווחת הציבור הרחב. לכנסת שני תפקידים מרכזיים – לחוקק ולפקח על הממשלה. אחד הכלים האפקטיביים בביצוע התפקיד השני, הפיקוח, נקרא שאילתות – חבר כנסת שפונה לשר עם שאלה בתחום משרדו, והשר מחויב להשיב לה. שאילתות הן כלי מצוין לפיקוח על הממשלה שכן הן מאפשרות להבין את הנעשה במשרדים השונים ולקבל מידע מהימן וממוסמך לטובת הציבור (השרים חייבים לספק תשובות מפורטות ולעמוד מאחוריהן). הלוואי וכולנו היינו יכולים לשאול את השרים שאלות ישירות ואשכרה לקבל תשובה – אבל הזכות הנהדרת הזאת ניתנה רק לח"כים. בקיצור, אין שום סיבה בעולם שהשאילתות הישירות (וכמובן התשובות להן) יישארו בעלטה. המנגנון הנוכחי לא שקוף, ולכן לא מספק לנו תמונה אמיתית על הנעשה בכנסת. התכנית הייתה לבקש מכם, הציבור, לפנות למנכ"ל הכנסת בבקשה להורות על השקפת השאילתות הישירות באתר הייעודי – ככל שאילתא אחרת. אך דבר ראשון פנינו ישירות לגורמים האמורים ומבקשים שישפרו את המצב, עוד לפני שהלחץ הציבורי מופעל. ויש אור בקצה השאילתה. הנושאים בטיפול. נמשיך לעקוב – ונעדכן אתכם. הצטרפו עכשיו לסיירת השקיפות, השתתפו במשימות הבאות בן נתקן כשל קטן בכל פעם. שווה להשקיע שתי דקות בשבוע כדי להשפיע על המציאות בקביעות! יש לכם רעיון לשינוי קטן שיכול לשפר את חיינו? כתבו לנו!

היחס בין כוכבות לאינטרסים זרים, הקפיצה הדעתנית של עיתונאי הספורט והקיפוח המובנה בסיקור: לא מעט אמירות נוקבות ייזכרו מכנס תקשורת הספורט בהרצליה

בסופו של יום אתמול, אחרי שהנחתה פאנל בנושא "האחר" בכנס תקשורת הספורט של המרכז הבינתחומי, התייצבה מירי נבו בראש אולפן ליגת האלופות כדי להנחות אותו במקומו של מודי בר-און. התחושה היתה שהנה בכל זאת זז כאן משהו, לפחות בתחום הנוכחות הנשית בעיתונות הספורט. אם נבו מספיק מקצועית כדי להנחות את הפאנל הגברי, ולא שובצה אליו רק בגלל הגסטה המלאכותית של יום האשה הבינלאומי, אולי לא רחוק היום שלראשונה בישראל תהיה גם שדרית כדורגל. למשל הדס גרינברג, שדרית הקווים הרהוטה של ערוץ 1 ובצרלטון. סוגיית הנשים בספורט ובעיתונות הספורט היתה אחד הנושאים שנידונו השבוע באירוע "כשהאקדמיה פוגשת פרקטיקה" – כנס תקשורת הספורט שהפך למסוקר ביותר שהיה כאן, בשל העובדה ששודר ישירות בערוץ הספורט במהלך רוב שבע השעות שבהן התקיים. הכנס, שאירגן והנחה ד"ר יאיר גלילי, חוקר תקשורת ספורט מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, היה בחלקים רבים טעון ומאשים כלפי עיתונות הספורט. זו הוצגה במרבית כשליה ומערומיה: אינטרסנטית ואגרסיבית, חמדנית ופופוליסטית. לא מעט אמירות נוקבות ייזכרו מהיום הזה. כך דבריו של הפרשן מוטי איוניר כי מאמן כדורגל שאינו משתף פעולה עם עיתונאי סופו שיתנקמו בו, אמירותיו של רון קופמן שיש לנו יותר רכילות ספורט מעיתונות ספורט, הקביעה של המאמן עודד קטש שיש כתבי כדורסל שכלל אינם מחוברים לענף, והביקורת של משה שלונסקי כלפי תופעת סוכני שחקנים שמשמשים פרשנים במשחקים. נושא הפרשנים האינטרסנטים בכלל, וזה של סוכן השחקנים אבי נימני בפרט, הועלה על-ידי שלונסקי במושב הראשון של הכנס וזכה לתשובה מקיפה רק כעבור כמה שעות, בפאנל אחר שבו השתתף אבי ברזילי, עורך "יציע העיתונות". שלונסקי אמר: "לי אין בעיה שמישהו אוהד קבוצה, ואומר את זה וחי את זה. הבעיה שיש מעבר של עיתונאים לתחום הכסף: אם סוכן שחקנים יושב בשידור – זה לא עובר. תקופה ארוכה עקבתי אחרי נימני בשידור שלו. כשחקן עבר שמשדר – אין לי בעיה. אבל כשהוא סוכן שחקנים ומעורב כלכלית, זה לא יכול להיות. לא צריך לתת לאנשים האלה את המיקרופון, זה גדול ממנו". בפאנל "אתיקה ותקשורת הספורט", שנערך מאוחר יותר בהנחיית ד"ר יובל קרניאל, התבקש ברזילי להגיב לדברים הללו ואמר: "זו שאלה מרכזית, יש לי עליה תשובות טובות, וזה נובע מזה שחציתי את גיל 60 וערכתי כל מה שזז בעיתונות הישראלית והאלקטרונית [...] הייתי עורך לילה בידיעות אחרונות שש שנים, ואין ידיעה בידיעות אחרונות, שלא לדבר על הביביתון [ישראל היום], שאין בה סוג של אינטרס. האינטרס הבסיסי זה בין עיתונאי למקור. לאריק שרון המנוח היתה להקה של עיתונאים, שגם אם היו תופסים אותו באמצע היום גונב כסף מקופה בסופר, הם היו כותבים שהוא חילק סוכריות לקופאיות. אינטרסים יש לכולם. כתבי ספורט מחלקים ציונים גבוהים לשחקנים שמגיע להם ציון נמוך, כי המדד הוא כמה אני צריך ללקק לו כדי שייתן את הראיון הבלעדי לי ולא לאופירה. זה חלק מהנורמה. ניגודי אינטרסים ובלגנים יש לכולם, זה חלק מכללי המשחק". ברזילי ציין כי נימני הובא לתוכנית כדי למלא חלל שנוצר בעקבות היעדרותו של רון קופמן מסיבות אישיות. מצד שני הודה: "קפצתי על נימני כמוצא שלל רב, לא רק כי אני אוהד כדורגל, אלא כי הוא פירמה. העובדה שהוא פירמה חשובה ליציע העיתונות, שהטעות היחידה בה היא ברמת המיתוג בשם של התוכנית, שלא הייתי שותף לו. אם היו קוראים לזה היציע, או היציע של הסלבריטאים, זה היה פחות חמור. הדיסוננס הוא שקוראים לזה יציע העיתונות. "עמדה בפני האפשרות להתעלם ולהסתיר, שזו בעיה חמורה. במקומות שערכתי דברים חשובים יותר מספורט היו אינטרסים שהייתי חייב להסתיר כי לא יכולתי להילחם במו"ל. ואם תשימו לב, אני עשיתי ביציע מהלך של אאוטינג. אם אבי נימני מדבר על שחקן, אני לוחש למאיר איינשטיין – תשאל אותו אם הוא מייצג את דסה. ואז נמני אומר שהוא מייצג את דסה. אני לוקח בחשבון שמי שרואה את נימני יודע שהוא מייצג בערך 250 שחקנים. זה כמו ישראל היום. ברגע שאתה יודע שהוא עובד בשביל ביבי ומכור לביבי וקוראים לו ביביתון, אתה מספיק אינטליגנטי להבין את הדברים". ברזילי אמר כי לא היה מוותר על נמני. "יש פה 500 איש הרבה יותר מוכשרים מנימני והרבה יותר ורבליים מנימני, אבל אף אחד לא כוכב כמוהו. אנחנו בתוכנית חושפים את האינטרסים. כל הטהרנים יבואו ויגידו, איזה גועל נפש, אבל נימני טוב לי לתוכנית". שלונסקי קונן על "פני העיתונאים כפני הדור, ולא לטובה. היום אין הבדל בין רפורטר לזורנליסט. היום עיתונאי, אחרי שהוא כותב שני משחקים בליגה ג, כבר רוצה לכתוב פרשנות". לדבריו, עירוב התחומים נובע מהחולשה הכלכלית של העיתונות וירידה ברמת העריכה, במיוחד בעיתונות האלקטרונית. מצד שני ציין שלונסקי כי עיתונאים וכותבים אינטליגנטים רבים נכנסו לענף: "פעם רוב כתבי הספורט היו התחתית של התחתית". קופמן פסק כי תקשורת הספורט אינה משקפת את האירועים, אלא בעיקר מעצבת אותם. "נער הייתי וגם זקנתי, אני בן 56, עיתונאי ספורט מ-1981, והתאפשר לי לצקת מים על גדולי הדור בעיתונות הכתובה – יחיאל ארזי, מייק קרנון ויהושע שגיא. לפני שכתבתי דעה, כתבתי ידיעה. המאמר הראשון שלי היה כשהייתי בן 32, זה קרה 11 שנה אחרי שנכנסתי למקצוע. היום כל ילד בן 19 כבר כותב על הוועד האולימפי בלוזאן, אפילו שהוא לא יודע איפה זה, אבל יש לו דעה והקטע מאוד-מאוד פרוץ". וגם: "תקשורת הספורט מאוד ייצרית. אין ספורט בישראל, יש כאן תקשורת ספורט, או זכייניות ספורט". ואם כבר הועלה עניין הזכייניות ששולטות בספורט, לאוריאל דסקל מ"כלכליסט" היה משהו חשוב לומר בנושא כשהתראיין מחוץ לכנס באולפן הפתוח של ערוץ הספורט, שהוצב בקפטריה של הבינתחומי: "הספורט הישראלי הוא נישה מאוד חמימה ונעימה, וכולם מכירים בו את כולם, אבל הנישה הזו הופכת לבצה, וצריך להרחיב את הספורט לכמה שיותר אנשים שיעסקו בזה ויצפו בזה ויאהבו את זה. וכשיש לך יותר ערוצי פיי מאשר אנשים שמוכנים לשלם על זה – זו אחת הבעיות. מנסים להרוויח כסף לפני שיש את ההמונים". עקיצה לצרלטון ולערוץ הספורט. אביב לביא דיבר על העיתונאי-האוהד. "עיתונאי טוב הוא עיתונאי שיודע להכניס את הרגשות שלו למשטור. שיזכור שהוא קודם כל עיתונאי ואחר-כך אוהד. ההבדל הוא לפעמים מאוד-מאוד דק, אבל מהותי. השאלה האם אתה נצמד ככל יכולתך לעובדות, או לתחושות הבטן שלך, ופה עובר הקו שלפעמים נפרץ, אבל בעיני צריך להיות עבה ומוגדר". דבריו של לביא זכו להדגמה התורנית השבוע על-ידי דורון בן-דור, כתב one לענייני מכבי חיפה. בן-דור נסע למשחקה של חיפה בקריית-שמונה, ולאחר נצחונה הדרמטי בדקות הסיום משער שכבש יוסי בניון, הוא חגג בצילום משותף עם הטאלנט. בדף הפייסבוק שלו כתב בגאווה: "היה שווה לעשות את כל הדרך לק"ש. יש !!!". לפחות אחרי הצהרת נאמנות כזו, קל לזהות כתב חצר ואוהד. מירי נבו, המגישה הבכירה של ערוץ הספורט, הנחתה את המושב "נוכחים/נפקדים – האחר בתקשורת הספורט", שעסק בנשים ובענפים נידחים. היא הביאה לדוגמה את הישגה השבוע של האתלטית הישראלית חנה קנייזבה באליפות אירופה. "זו אשה שזכתה בארד באתלטיקה, היא גם עולה חדשה, עוד לא יודעים את השם שלה, וישבו ביציע העיתונות ודיברו עליה והרימו שם גבה: היא לא משלנו, היא רק עולה חדשה, מי בכלל יודע מי היא וזו בסך-הכל אתלטיקה. אלי סהר סירב לקבל אותה כספורטאית ישראלית כי היא לא גדלה פה, ובאופן טבעי יצא לי עשן מהאוזניים מהשיחות האלה". נבו גם סיפרה כי פעמים רבות היא נתקלת בערוץ הספורט בהתנגדות לשדר ענף נידח – כי "זה לא מספיק ברמה". במלים אחרות, אין לזה רייטינג. נבו: "אם אתה לא משדר, זה מקבל פחות חשיפה, פחות ילדות מגיעות ופחות ספונסרים רוצים לממן, זה המעגל הבעייתי בסיפור הזה". היא ציינה כי בערוץ הספורט משדרים בהיקף מלא התעמלות וגודו, וקצת אתלטיקה, אבל באותה הזדמנות הזכיר לה גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי, כי תוכניתה השבועית על ספורט אולימפי ירדה מהמסך, ובכך הועלמו הענפים הקטנים, כולל הסיכוי שלהם לזכות בחשיפה ובמימון כלשהו. העיקר שאבי נימני מביא רייטינג לתוכניות שחשובות באמת.

מדוע מדווחת התקשורת בנימה לעגנית על פסקי-דין בענייני הלכה ועד כמה היא ממלאת בכך את תפקידה החברתי המוטל עליה

המאבק בסוגיית הזהות הקולקטיבית בישראל מלווה את החברה הישראלית מראשיתה. יחסי דת ומדינה במישור הפוליטי ויחסי דתיים וחילוניים במישור החברתי הם מהבולטים שבוויכוח הכולל בסוגיה טעונה ורגישה זו. על רקע התמורות הפוליטיות בדור האחרון ניכרת עלייה משמעותית בהיקף הסיקור התקשורתי של המחנה הדתי בכלל, והמחנה החרדי בפרט. מפלגות המחנה החרדי חזרו להיות שותפות לקואליציות לאחר שנים רבות, מעמדן כלשון מאזניים הפך לעובדה שאין עליה עוררין ומעורבותן הגוברת בפוליטיקה הישראלית בכללותה הפכה לתופעה של קבע. מכאן ברורים הסקרנות והעניין הגוברים ביחס למתרחש במחנה זה. בתחום תקשורת ההמונים מקובל לראות את דגם האחריות החברתית כאופייני לדמוקרטיות מערביות. התמורות בתפקוד אמצעי התקשורת בישראל מתוארות בדרך-כלל כמעבר הדרגתי מהדגם המגויס לדגם האחריות החברתית. דגם זה, כפי שמעיד עליו שמו, מניח שעל אמצעי התקשורת לגלות אחריות חברתית ולתפקד מתוך מודעות ונכונות להתחשב בכמה קוים אדומים ולהימנע מחצייתם העלולה לפגוע באינטרסים חברתיים חיוניים. בהקשר לחברה הישראלית, ניתן להניח שיישום עקרונות הדגם ינחה את אמצעי התקשורת שלא להחריף ולהקצין עימותים המתקיימים על רקעו של שסע חברתי-פוליטי עמוק ורגיש במיוחד. יש להדגיש שבעקרונות האחריות החברתית אין משום דרישה להעלמת מידע חשוב ורלוונטי הנוגע למחלוקת המפלגת את החברה. כמו כן, אין בהם כדי לתבוע מהעיתונות לגווניה שלא לספק את הסקרנות הטבעית ביחס למחנות ולמפלגות, שהשפעתם הולכת וגדלה. דרישה כזו תפגע, כמובן, במהות תפקידה של התקשורת ובזכות הציבור לדעת. יש להבחין בין סיקור ענייני ולגיטימי של נושאים שונים, הקשורים במחנה החרדי לבין סיקור שיש בו משום חוסר אחריות חברתית. אחד התחומים המשמשים דוגמא לכך הוא הדיווחים על פסקי הלכה של רבנים, תופעה תקשורתית חדשה יחסית הזוכה לאחרונה לפריחה. יש להדגיש מיד שלא בכל הדיווחים מסוג זה יש משום חוסר אחריות חברתית. במקרים מסוימים יש בהם ערך חדשותי רב ועניין ציבורי משמעותי. דוגמא לכך היא הדיווח על פסק הלכה של הרב הראשי, ישראל לאו, המתיר מכירת איברים לצורך השתלות, פרסום שהוכחש בסופו של דבר. פסק הלכה זה נוגע, כמובן, בבעיה חברתית ומוסרית שראויה לדיון. אולם לאיזו קטגוריה ייכנס הדיווח על פסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף, האוסר לחטט באף בשבת? או פסק ההלכה שלו האוסר לעבור בין שתי נשים? או זה של הרב שך הקובע הגבלה על מספר הפגישות במהלך השידוך בין בני-זוג? קשה להניח שהדברים פורסמו משיקולים של ערך חדשותי ועניין לציבור, או כחלק מזכות הציבור לדעת על אירועים ותהליכים, שיש להם השלכות לגביו. צורת הדיווחים, כפי שנראה להלן, אינה יכולה גם להיכלל במסגרת הניסיונות הענייניים והלגיטימיים להביא לידיעת הציבור מידע שירחיב את היכרותו עם המחנה החרדי. סביר יותר להניח כי מדובר באותה מערכת שיקולים צהובה, שתכליתה העיקרית היא למכור את העיתון באמצעות הרחבתם של דיווחים בידוריים על מוזרויות שונות ומשונות, קוריוזים, עב"מים ושאר ירקות. שיקולים אלה אינם קריטיים כל עוד מדובר בסיקור תופעות ומקרים ניטרליים, המנותקים מהסוגיות החברתיות והפוליטיות הבוערות. דיווחים אלה מעוררים שאלות אחרות, הקשורות לטיב טעמם ולריחם של אמצעי תקשורת מסוימים אך אין בהם כדי להפוך אותה לחסרת אחריות חברתית באופן משמעותי. לעומת זאת, הדיווח על פסק ההלכה האוסר לחטט באף בשבת הוא בהחלט חסר אחריות. פסק הלכה של הרב עובדיה יוסף לא יכול אף פעם להיות מנותק מההקשר הכולל של מעמדו החברתי, הדתי והפוליטי ושל המאבק בין דתיים לחילוניים בסוגיית הזהות הקולקטיבית. מדובר במנהיג דתי הנערץ על מאות אלפי אנשים. עצם הסיקור של פסק הלכה שלו כקוריוז בידורי מהווה פגיעה בציבור רחב שלא לצורך. העימות המתגבר בסוגיה זו רגיש וטעון במידה רבה גם ללא עזרתם של אמצעי התקשורת. בהתייחס לאופן הדיווח הרי יש בו, במידה לא מעטה, משום הוצאת דברים מהקשרם. סביר להניח שהרב עובדיה יוסף לא קיים שיעור בהלכה שהתרכז בנושא, כפי שהיו עשויים להבין חלק מהקוראים. בדומה לכל רב במעמדו, הוא עונה לשאלות הלכתיות המופנות אליו. נראה יותר שבמסגרת בירור הלכתי כולל בסוגיה מסוימת הנוגעת לשמירת השבת עלה, כבדרך אגב, גם הנושא הזה. דווקא הדיווח המנותק מהקשרו הרחב וסיקורו הממוקד כאילו היה עניין הלכתי מהותי הופך את העניין לקוריוזי ומוזר ומדגיש במכוון את מה שנראה נלעג ומטופש. בתוך כך הופכת ההלכה היהודית עצמה, שבמהותה יורדת לפרטים, לנלעגת במיוחד. חוסר האחריות החברתית ניכר אם בוחנים לאן התגלגלו וכיצד התפתחו הדברים באירוע תקשורתי זה. מדורי הסאטירה בעיתונות הכתובה, מ"דבר אחר" ועד ל"דרך אל האושר", קפצו על המציאה שסופקה להם. בשני ערוצי הטלוויזיה היו אלו "החרצופים" ו"בנות פסיה" שהדגימו שוב ושוב ואריאציות שונות של אותו פסק הלכה והפכו אותו באופן חזותי וגרוטסקי במיוחד לנחלתם של כלל בית ישראל. תוכניות סאטירה אלו, יש לזכור, זוכות לאחוזי צפייה המשתווים בערך למעמד הר סיני. בתוך כך נקשר פסק ההלכה למאבק העכשווי בנושאי דת ומדינה. דוגמא לכך היא הסאטירה, שבה הוצע להשתמש בדרוזים כגויים של שבת, שיחטטו ליהודים באף במקום שיעשו זאת בעצמם. הרקע לכך הוא השימוש בפקחים דרוזים לרישום דו"חות לבעלי עסקים הפועלים בשבת, פעילות המתבצעת בהנחיית שר העבודה והרווחה, אלי ישי מש"ס. פסק הלכה שהחל בדיווח קוריוזי קטן הפך לנשק במאבקי השבת האחרונים. כך התנהלו הדברים במשך כשבועיים, מה שבוודאי העצים את הפגיעה ברגשותיו של ציבור רחב והוסיף שמן למדורה, הבוערת היטב גם בלעדיהם. על רקע העימותים בין דתיים לחילונים יש בדיווחים מסוג זה משום אמירה חברתית-פוליטית, סמויה ובלתי מוצהרת, בעלת השלכות אפשריות על העמקת המחלוקת הקיימת ממילא. הם מזמינים את הקורא להסיק את המסקנות בכל הנוגע למידת קירבתם וזהותם של הרב עובדיה יוסף ופסק ההלכה שלו עם תקופת האבן/חשכת ימי הביניים /טמטום /טיפשות/ אידיוטיות /פיגור/ עב"מיות/פרימיטיביות (הקורא מוזמן כמובן למחוק או להוסיף כהנה וכהנה ביטויים כראות עיניו). גם אם לא מדובר במדיניות מכוונת, הרי אמצעי תקשורת אחראיים היו צריכים להבין את ההקשר הכולל ולגלות רגישות כחלק מהקודים המקובלים בדגם האחריות החברתית. אולם אם מדובר במדיניות מכוונת הרי יש לנו עניין עם דגם ממשי של חוסר אחריות חברתית. השפעת דיווח כזה על הוויכוח ניכרת בכך שהוא לא נותר בתחום הסאטירה והבידור. על המציאה היקרה מפז קפצו גם פוליטיקאים. באחד ממוקדי החיכוך בין דתיים לחילונים נאם יוסי שריד, מנהיג מרצ, בפני קהל המפגינים. במהלך הדברים, שאף שודרו ברדיו, הוא הציע להגיע לפשרה עם החרדים: "אנחנו נפסיק לחטט באף בשבת והם יפסיקו לדחוף את האף לחיים שלנו". אין כאן משום ניסיון לערער על זכותו של שריד להפגין ולהביע עמדה לגיטימית נגד מה שנתפס בעיניו ככפייה דתית. אולם נוסח הדברים מעורר מחשבות נוגות ביחס לשיח הציבורי והתקשורתי בכלל, ולעימות בין חילוניים לדתיים בפרט. עתה כבר אין מסתפקים בניהולו של הוויכוח באמצעות הצגת עמדות ענייניות ולגיטימיות סתם כך. יש לעשות זאת תוך כדי ניגוח לשמו והבעת לעג ובוז ליריב ככל שרק ניתן. וכשהתקשורת נותנת - הפוליטיקאים לוקחים. ייאמר מיד שתופעות דומות ואף חמורות מזה קיימות בעיתונות החרדית. אמירות וביטויים קשים כלפי החילונים והשקפותיהם תופסים מקום נכבד בעיתונות זו. אולם אמצעי תקשורת אלה כלל לא מתיימרים לפעול על-פי הקודים של דגם האחריות החברתית או כל קוד אחר, הקשור בעיתונות חופשית. יהיה זה לא רציני לטעון שהעיתונות הרגילה מחזירה לחרדים באותה המטבע. פירושה של אחריות חברתית הוא, בין היתר, לפעול בעקביות על-פי קני מידה הולמים של עיתונות אחראית במדינה דמוקרטית. השסע החברתי-פוליטי בין חילונים לדתיים נראה כיום כחבית חומר נפץ שפתילי הצתה יוצאים ממנה לכל עבר. בשטח הלא סטרילי הזה כבר מסתובבים גורמים מסוימים, המחפשים במודע להצית את האש שתביא לפיצוץ הגדול. אחרים עלולים לגרום לכך שלא במתכוון. לאמצעי תקשורת, שדגם האחריות החברתית הוא נר לרגליהם, ראוי שלא לשחק שלא לצורך בגפרורים. ד"ר אשר כהן הוא חוקר במחלקה למדעי המדינה וביחידה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן גיליון 13, פברואר 1998

הערוץ הראשון מתעשת ומשדר את קריית-שמונה | ב"ידיעות אחרונות" ובערוץ הספורט הכסף מדבר | וב"הארץ" דווקא לא הלכו לישון מוקדם

סיבוב משחקי ליגה כמעט שלם צריך היה לעבור עד שבערוץ הראשון יחליטו שגם המובילה עירוני קריית-שמונה ראויה להיות משודרת תחת הכותרת "המשחק המרכזי". יופי רוממה. ביום שני הקרוב תזכה גם הפריפריה הצפונית לשידור בפריים-טיים ובחינם, מול פריפריה מקופחת אחרת – הפועל באר-שבע. ולא שקריית-שמונה הצטרפה לצמרת לפני שבוע. העולה החדשה לליגת-העל נמצאת שם החל מפתיחת העונה, ובכל זאת מקבלי ההחלטות במחלקת הספורט לא ספרו אותה מקילומטר. אם היה מדובר באחד מהערוצים המסחריים או בערוצי הגזל למיניהם, שמשדרים באופן מוצהר רק משחק שבו מעורבת אחת מארבע הקבוצות הגדולות, לא היה צורך להידרש לעוול הזה. אלא שמדובר בערוץ ציבורי, שכבר הוכיח לא פעם שהרייטינג עבורו אינו חזות הכל. רק לפני שבועיים שידרו בערוץ הראשון משחק נשים בכדורסל במקביל לשידור משחקה של מכבי תל-אביב ביורוליג בערוץ 10. כך גם השבוע, כשהלכו ראש בראש מול מסי ורונאלדו ושידרו את מכבי נתניה נגד מכבי תל-אביב. בערוץ הראשון יכלו להקדים את המשחק ליום ראשון, אבל החליטו להיצמד ללוח המשדרים הרגיל, או שסתם האמינו במוצר שנקרא כדורגל ישראלי. הרייטינג, כצפוי, צנח במחצית השנייה (שבה החל המשחק בברצלונה) לשפל של 4.7% לעומת 7.5% במחצית הראשונה. לפני שבועיים טעו בערוץ הראשון כשלא שידרו את משחקה של קריית-שמונה בבלומפילד מול מכבי תל-אביב (רציתם קבוצה גדולה? הנה, קיבלתם). תחת זאת הם העדיפו את הדרבי החיפאי. קריית-שמונה אירחה עד כה בביתה רק קבוצות "קטנות" (אשקלון, מכבי נתניה, מכבי פתח-תקווה ועוד), ולא נראה היה שמישהו יטרח להגיע אליה. לצרלטון, המשדרים בשבת וביום ראשון שלושה משחקים בליגת-העל, יש אינטרס מסחרי ברור נוסף לשיקולי מרחק ועלויות. אבל מה הסיפור של הערוץ הראשון? לפני שנים, כשהערוץ הראשון וערוץ הספורט שידרו ברוטציה את המשחק המרכזי בליגת-העל בכדורסל, הערוץ הממלכתי היה נלחם כדי לשדר את משחקי הפועל גליל-עליון. הוא עשה את זה בעיקר להצדקת האמירה: אנחנו נגיע לכל מקום בארץ, מאצבע הגליל ועד לפאתי הנגב, כדי לחבר את הפריפריות הנידחות אל המרכז. זהו תפקיד מובהק של ערוץ ציבורי. הטלוויזיה רוצה לייצר רייטינג, אבל יש רגעים שהיא צריכה להעדיף ערכים אחרים. בשלושת החודשים האחרונים מעל הערוץ הראשון בשליחות הזו לטובת הרייטינג. בערוץ הראשון מתקנים כעת, באיחור ניכר, את העיוות גם בגלל תלונות מצד אנשי קריית-שמונה. נראה שעורכי ומנהלי הערוץ הממלכתי שרויים עדיין באופוריה מחודש המונדיאל המופלא, שהחזיר אותם לתודעה והעמיד אותם לכמה רגעים באותו מגרש עם הערוצים המסחריים. הגיע הזמן שיתחברו מחדש אל כלל צופיהם. העם, כידוע, לא מתגורר רק בתל-אביב, ירושלים וחיפה. ממסמסים. יום המשחק של מכבי תל-אביב מול זלגיריס ביורוליג לימד שיעור בסדרי העדיפויות של העיתונים: ספורט "הארץ" – פריביו בחצי התחתון של עמ 3, כשמעליו ידיעה על נצחון הפועל תל-אביב בליגה השנייה. "מעריב" – כפולת אמצע. "ידיעות": עמודים 2–3, כולל חצי עמוד על מבצע בחירת השחקן הגדול של מכבי בכל הזמנים. ונא לא לשכוח לשלוח את הבחירה שלכם ב-SMS שעלותו שקל. על החתום: רפאל נאה. לוזרים. הטוטו מזרים בשנים האחרונות תקציבי ענק לפרסום הווינר. מדורים ופינות מטעם המערכות שעסקו בהימורים ובניחושים ("מעריב", "ידיעות אחרונות", וואלה ועוד) נפתחו ונסגרו לסירוגין. הטרנד האחרון הוא "החיים על פי שוקו" – סדרת וידיאו סאטירית, הזוכה למקום בולט באתר ערוץ הספורט. מי שירצה לצפות יגיע לאזור המציע שלל המלצות וטיפים למהמרים. אלא שהפרסומת מזדחלת גם לתוכני מערכת – כמו כאן, ב"פליי ביי פליי" מהליגה האנגלית. מישהו מתאר לעצמו שבטור מהלכי המשחק ב"מעריב" תופיע פתאום השורה "ראיתם כבר את המודעה בעמ 13"? שוקעים. מייל מקורא: "אני פשוט לא מבין את אתרי הספורט. נבחרת ישראל בשחייה חזרה השבוע מאליפות אירופה מאוד מוצלחת. למרות זאת, אף גוף תקשורת לא חשב לשלוח צוות וידיאו לפגוש את הספורטאים שהביאו כבוד למדינה. זאת בשעה שלכל האתרים היה וידיאו מנחיתתו של מייסיאו באסטון, שנחת שעות בודדות לפני כן. אותי אישית זה מקומם. העיקר שבוואלה חשבו שיש מקום לידיעת סנוקר, ובערוץ הספורט לידיעת אִגרוף. שחייה? ישראלית? נו באמת". תלושים. בטור הקודם תקפתי את עיתון "הארץ" על כך שבכמה מהגליונות שהדפיס ביום שישי לא הודפס העדכון על משחקה של מכבי תל-אביב ביורוליג, וייחסתי זאת לסגירה מוקדמת של העיתון, שלא חיכה לתוצאות המשחק. אחרי פרסום הטור נמסר מ"הארץ" כי הסיבה למידע החסר לא היתה סגירה מוקדמת, אלא תקלה שמנסים לאתרה. הנה ההסבר המלא של "הארץ": העיתון נסגר כרגיל והודפס עם סיקור המשחק, אלא שמודעה שכיסתה בחלקה את השער הראשי של העיתון נתלשה בגליונות רבים ולקחה ביחד עימה גם את השער האחורי ואת עמ 25, שבו הודפס סיקור המשחק. כך הפך עמ 24 (העמוד הימני בספורט, שמוקם בכפולה הסוגרת) לשער אחורי, מה שגרם להסיק בטעות שהנהלת העיתון שוב לא ספרה את קוראי הספורט. באתר ONE איסלמו את אברם גרנט. ניגודים בוואלה: במדור הספורט האמינו ביכולתה של גלבוע/גליל לנצח במשחקה במסגרת האירופית (בצילום העליון), אבל בדף הבית בחרו להתחכם. ב"ישראל היום" שוב פישלו עם הטבלה. בסיקור נצחונה המפתיע של אשדוד על הפועל תל-אביב נותרו השתיים עם משחק אחד פחות.

נושא השתלות האיברים מוסדר בשתי הצעות חוק | פרשת ריגול וסחר בסמים נחשפת בצפון | מתעללים בילדים לא יורדים מסדר היום

החוקים החדשים הנוגעים לתרומת איברים תופסים את שערי "הארץ" ו"ישראל היום". מדובר במהפכה: "מהפכת ההשתלות" הוא הלוגו של "הארץ", והכותרת של "ישראל היום" היא: "מהפכה בהשתלות: מוות מוחי הוא מוות". מה הסיפור? שני חוקים עברו אתמול בכנסת, הראשון מסדיר את שיתוף הרבנים והרופאים בקביעת רגע המוות, וכך מאפשר להסיר את חומת החשד של תורמים פוטנציאליים מהמגזר הדתי. החוק השני מסדיר את נושא השתלות האיברים, קובע סכום של עד 18 אלף שקל שיינתנו לתורם איברים על-ידי גוף ממשלתי (ויוגדרו כ"החזר הוצאות") ואוסר על סחר באיברים (למשל: תיווך בסחר איברים מוגדר כעבירה פלילית שעונשה עד שלוש שנות מאסר). בחוק הראשון תומכים כרגע בעיקר רבנים ספרדים. מבחנו, כך לפי "הארץ", יהיה בגיוס תמיכתם של הרבנים האשכנזים ובתמיכה פעילה של הספרדים. לפי שחר אילן ב"הארץ", "מתוך 145 משפחות שהתבקשו ב-2007 לתרום איברים ענו רק 61 בחיוב. איבריהם של 61 ההרוגים האלה הושתלו ב-231 איש, כלומר כל תורם מציל בממוצע ארבעה אנשים". מלבד ידיעת השער, תופס עניין ההשתלות את רוב הכפולה הראשונה של שני העיתונים. ב"מעריב" כותבים אריק בנדר, דן אבן ואלה הר-נוי כי הרופאים מתנגדים לחוק הראשון בטענה שהוא מטיל מגבלות קשות מדי על קביעת מוות מוחי. ב"ידיעות אחרונות" הסתפקו בידיעה קטנה בעניין בעמ 31. השער של "הארץ" שוב נמכר בחציו למודעת פרסומת. בפעם הבאה זה כבר לא ייראה מוזר, ועל הפרסומאים של "הארץ" יהיה לחשוב על פתרון מעצבן אחר ללכידת תשומת הלב הצרכנית שלכם ומכירתה למפרסמים. הכותרת של "מעריב" היום קובעת כי "העבודה על סף פיצוץ". מי שעיצב את השער עשה זאת בהנאה מרובה, כך נראה. עמיר פרץ ואהוד ברק עומדים משני צדיה של הכותרת, ידיו של פרץ משולבות בתנוחה המשדרת התרסה ועיקשות; ברק נראה כהרגלו. מעליהם, כמו שני הזקנים של החבובות, משקיפים אולמרט ונתניהו, אולמרט מחייך ועיניו פקוחות כאילו הוא צופה במירוץ סוסים שלא הניח בו אף הימור, ונתניהו צופה בעין אחת באולמרט ובעין השנייה בשתי הצילבות שלמטה. הידיעה עצמה, של בן כספית, תופסת את מחצית עמ 8 ועוסקת ביציאה של עמיר פרץ ושל נאמנו, יורם מרציאנו, מישיבת סיעת העבודה אתמול לאחר שברק "אמר כי חילוקי דעות זה דבר לגיטימי, אך כשמחליטים צריך לפעול כאיש אחד. מי שמפריע, נראה לו את הדלת החוצה". כך מתאר כספית את מה שקרה באותה ישיבה, ומפרשן, בשם עצמו ובשם מיני מקורבים, כי קרוב היום שבו פרץ יעזוב את מפלגת העבודה, כנראה לקדימה. עוד מוסיף כספית ומספר על פגישה שהתקיימה בין נתניהו למרציאנו, שבה הוצע לנתניהו שיתוף פעולה בין אנשי פרץ בבחירות המקומיות לאנשי הליכוד. כנראה ששיתוף הפעולה עם גאידמק לא הבשיל. יואב שטרן מדווח על שער "הארץ" כי "מחצית מהמנהיגים לא ישתתפו בפסגת הליגה הערבית בדמשק". כותרת הגג היא: "קרע בעולם הערבי". החשוד בריגול מהצפון מגיע לשער של "מעריב", שם מכריזה הכותרת: "הותר לפרסום לבקשת מעריב: נגד בן 35 מהצפון חשוד במסירת מידע בטחוני" (אושרת נגר-לויט). עוד נחשד הנגד בשותפות בהברחת סמים מלבנון. עורך-הדין של החשוד: "על פניו נראה כי מדובר בעלילה שנופחה". אותו חשוד מופיע גם בשער "ידיעות אחרונות", אולם הוא מוצנע בכותרת הראשית: "מזימת נסראללה: להציף את הארץ בסמים". יוסי יהושוע ועידן אבני כותבים כי זוהי התבטאות של "גורמי ביטחון" לאחר לכידת הנגד ושותפיו להברחת הסמים. "בעצם, בכל שנה כמעט יש פיצוח של רשת ריגול כזו או אחרת הקשורה בסמים ומעורבים בה בני מיעוטים ישראלים", כותב אלכס פישמן. גם הכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדשת לפעולותיו של החיזבאללה בעולם. אמיר בוחבוט מביא דברים מתוך "תמליל של דיון מיוחד בקונגרס האמריקאי", שלפיו ארגון הטרור עוסק בהברחות וסחר בסמים בדרום אמריקה, בסחר ביהלומים באפריקה ובגיוס תרומות בארצות-הברית. כותרת הדיון היתה: "ההישגים הגלובליים של חיזבאללה", והאמריקאים הביעו בו חשש מהקשרים ההולכים ומתחזקים של הארגון עם השלטון הוונצואלי. אלוף אלעזר שטרן מגיע לשער "ידיעות אחרונות", שוב בשל התבטאויותיו נגד משתמטים. הפעם הוא יוצא נגד בית-הספר תלמה ילין, ואומר כי 11% מבוגרות המוסד מצהירות שהן דתיות כדי לא להתגייס. שטרן "השווה את השחרור מצה"ל באמצעות הצהרת דת לזיוף יצירת אמנות" (יוסי יהושוע). ומה עם פיגוע ע"ש מורנייה? לא היה אתמול, טפו טפו טפו. רק נסראללה התפאר בנאומו כי "ארגונו הצליח באיומי הנקמה שלו להטיל אימה בישראלים" (גקי חוגי, "מעריב"). הוא לא היה מצליח לעשות זאת ללא עזרתה של התקשורת הישראלית, שפימפמה את החששות האלה שוב ושוב ושוב. והנה בצדה השני של הכפולה שבה מובאים דברי ההתפארות של נסראללה מופיע טור של עמיר רפפורט, "בהמתנה לפיגוע" שמו. החיזבאללה מתכונן ל"פיגוע מהדהד" וזה צריך להדיר שינה מעינינו, כותב רפפורט. אחרי נסראללה ושאר הטרוריסטים השורצים באזורנו, חבל שגם "מעריב" מתגייס להפריע לנו לישון בלילה. ואם אתם כבר לא נרדמים, גקי חוגי מדווח ב"מעריב" כי איחוד האמירויות, מדינה ערבית במפרץ הפרסי, הודיעה על חנוכת תוכנית גרעין לצורכי שלום. אבי אשכנזי, יובל גורן ומיכל שפירא מדווחים ב"מעריב" כי התינוק שעבר התעללות קשה ומאושפז בבית החולים תל-השומר חזר אתמול להכרתו. עדיין לא ברור אם נגרמו לו נזקים מוחיים. ב"ידיעות אחרונות" חוזרים לסיפור התעללות אחר מהתקופה האחרונה, במשפחה חרדית: "אביהם של שני הילדים מירושלים שעברו התעללות קשה: אנחנו לא שייכים לכת, אבל יום אחד אשתי התחילה להתנהג באופן מוזר" (ירון דורון). ב"ידיעות אחרונות" מעניקים מקום נרחב בשער למאבק משמורת בין הורים ביולוגיים, עובדים זרים, ובין הזוג שגידל את בתם. ואילו ב"מעריב" מדווחת מרב דוד על שינוי שמתכנן משרד הרווחה בטיפול בענייני משמורת. עד כה היו פקידי סעד הפוסקים האחרונים בסכסוכים על החזקת ילדים בין בני זוג שהתגרשו, כעת מתוכננת הקמת ועדות ערר. עוד מספרת דוד כי מדו"ח שפירסם משרד הרווחה עולה כי ב-2007 חלה עלייה של 18% במספר הזוגות המתגרשים שנזקקו להתערבות של פקיד סעד. ידיעת שער ב"הארץ" של עפרי אילני: "מחקרים מראים שגם מערכות יחסים של מתבגרים יכולות להיות רציניות". האם נזכה לראות כאן נישואים של ילדים בגיל תיכון? זו אחת המסקנות שאפשר להגיע אליהן מקריאת הידיעה, אולם היא אינה מופיעה במפורש. אנה דוקלסקי, שהרגה את בעלה בזריקת אגרטל על ראשו לפני שנתיים, תרצה את עונשה בעבודות שירות בלבד. השופט אילן שיף מבית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את דוקלסקי בגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה, והתייחס בפסק הדין להתעללות הקשה והממושכת שעברה מידי הבעל (אלי לוי ואלעד הופר ב"מעריב"). אלי ברנדשטיין מדווח ב"מעריב" על ירידה של 42% בעלייה מצרפת לישראל ומייחס אותה לשלטון סרקוזי, "המשרה תחושת ביטחון" על יהודי צרפת. מעניין מה תהיה ההשפעה של סרקוזי על שוק הנדל"ן כאן. דורית גבאי ואלי לוי מדווחים ב"מעריב" על התפתחות בפרשת "השוטרים הנוקמים" בנהריה. אחד השוטרים הנאשמים מוכן, כנראה, להפוך לעד מדינה. הנאשמים מכחישים את העבירות המיוחסות להם. ידיעה שמגיעה לשער של "מעריב" עוסקת ברומן בין מנהל בכיר בבנק הבינלאומי ובין מאבטח בבנק. כותרת הגג של הידיעה היא "פרשת המין שמסעירה את עולם הבנקאות". הרומן, שעליו כותבים אבי אשכנזי ויובל גורן, הגיע לעיתון אחרי שהבכיר הגיש תלונה נגד המאבטח על הטרדה טלפונית. המאבטח טוען כי הבכיר התעלל בו מינית. עכשיו תחליפו את המלים "בכיר" ו"מאבטח" ב"בעל חנות מכשירי חשמל" ו"פקיד שומה"; האם ידיעה כזו היתה מתפרסמת? ועוד פיקנטריה מבית-היוצר של אבי אשכנזי ויובל גורן: נהג שראה את סגן-ניצב אפרים ארליך חוצה את הכביש צפר לו ובירך אותו לשלום. ארליך החזיר ברכה, אולם אז נזכר כי רשיונו של הנהג, "המעורב בשורה של אירועים פליליים", נשלל. ארליך החל במרדף אחרי המכונית, והנהג נתפס ונשלח למעצר בית. ואני שואל, אם אתה כבר נוהג בשלילה, למה לצפור לשוטרים? באמת שאני לא מבין. הידיעה על הריבית הנמוכה מופיעה על שערי כל העיתונים. ב"מעריב" מתמקדים בסנסציה שבעניין: "הריבית הנמוכה בהיסטוריה" היא כותרת השער (בעמ 10 של "מעריב" כותרת המשנה היא: "יחד עם הודעתו על הפחתת הריבית ל-3.25 אחוזים - הנמוכה ביותר בהיסטוריה הישראלית - אמר הנגיד פישר כי המהלך יסייע לעצור את גלי המיתון המגיעים מארה"ב. הדולר התחזק ושערו נקבע על 3.52"). ב"ידיעות אחרונות" מתמקדים בהשלכות: "הריבית הנמוכה והכיס שלנו" היא כותרת השער. עמ 4 מוקדש לירידות בתשלומי המשכנתאות, בעמ 6 מגיש גדעון עשת מדריך לאזרח. השורה התחתונה שלו היא שהוא לא מוכן להתחייב באשר לדרכי פעולה בענייני השקעות למיניהן. בעמוד האחורי של "דה-מרקר" יש הפניה לידיעה על טענה של חברת ההשקעות פריזמה לרשות השנייה על כי גבי גזית פעל תוך ניגוד עניינים. קיצור המעשה: גזית התלונן בתוכניתו ברדיו 103FM על אי-הסדרים שהתגלו בפריזמה ועל השירות הטלפוני שלהם. לא נראה שיש בעיה חוקית כלשהי של הוצאת דיבה בדברים שאמר, אבל רון לובש, יו"ר פריזמה, פנה לרשות השנייה וטען כי מאחר שגזית מקריין פרסומות לבית-השקעות מתחרה, הרי שהוא נגוע בניגוד עניינים. הידיעה מתפרשת על פני עמוד שלם, שרובו מוקדש לתמלול הדברים שאמר גזית נגד פריזמה. הדברים של גזית נאמרו בתוכנית בוקר בתחנת רדיו אזורית; הפנייה של פריזמה העניקה להם חשיפה גדולה בעיתון ארצי. כותרת השער האחורי של "מעריב" (אותו נושא תופס גם את השער האחורי של "ידיעות אחרונות"): "פרידה מהפנים של רסק העגבניות". עכשיו תדמיינו את הידיעה עצמה. מצמרר.

ראש עיריית חיפה יונה יהב הצליח להחריג את תחנת הרדיו האזורי של מקורבו הפוליטי דני נישליס מחוק הצינון, כך שיהיה אפשר להזרים אליה תקציבי פרסום של עד רבע מיליון שקל

כשבועיים אחרי שדני נישליס, בעליו של רדיו חיפה, אולץ להתפטר מתפקידו כיו"ר תאגיד התרבות והספורט של עיריית חיפה (אתו"ס) על רקע טענות מתמשכות בדבר ניגודי עניינים, מיהר השבוע ראש העירייה יונה יהב להביא לאישור מועצת העיר בהצבעה חוזרת את חידוש חוזה הפרסום של העירייה עם תחנת הרדיו, בגובה של עד רבע מיליון שקל בשנה. הדיון וההצבעה על חידוש חוזי הפרסום ברדיו נדרשו בעקבות הוראת חוק האוסרת על עירייה לפרסם בתאגיד שבבעלות חבר מועצה, גם במשך 18 חודשים אחרי שזה עזב את המועצה. נישליס אולץ להתפטר ממועצת עיריית חיפה לפני כחצי שנה, בעקבות אולטימטום של הרשות השנייה ואחרי שלא ויתר כחוק על אחזקותיו ברדיו. זאת הפעם השנייה בתוך חודשיים שיהב מביא להצבעה את ההחרגה של רדיו חיפה מהחוק, וזאת לאחר שבהצבעה הקודמת בספטמבר האחרון ההצעה לא קיבלה את הרוב הנדרש של שני שלישים מחברי המועצה. חוות דעתו של היועץ המשפטי לעירייה, עו"ד רשף חן, שניתנה לקראת ההצבעה הראשונה, עוררה כמה תמיהות וטענות לאי-דיוקים, אשר בישיבה הסוערת בשבוע החולף (2.12.14) ניסו חברי האופוזיציה להבהיר. חבר המועצה ירון חנן ביקש לברר מדוע הכריז היועץ המשפטי לעירייה על הפסקת ההתקשרות בין הרדיו של נישליס לבין העירייה רק באפריל 2014, חצי שנה אחרי שנישליס נבחר לעירייה, ולא מיד עם היבחרו כפי שהחוק דורש. "פניתי לרשף חן והוא סירב לענות לי בכל מיני תירוצים", אמר חנן ליהב בישיבה. "ניסיתי לשאול אותו גם היום שאלה ואתה לא נתת לי. האם אנחנו באים לטהר בדיעבד התקשרות בלתי חוקית? כי יש סתירה בין הדברים". תגובתו של יהב היתה: "או.קיי, שמענו אותך". גם הוא סירב לענות על השאלה. חברת המועצה טלי משולם-איטח דיברה אחרי חנן ותהתה: "באמת, איך פתאום באפריל הפסיקו את כל ההתקשרות? הרי ידעתם שהוא רץ בבחירות וראיתם את התוצאות, ובכל זאת החלטתם רק אחרי זה להפסיק. מעניין". על עצם החוזה עם רדיו חיפה, שבמסגרתו, כאמור, צפוי הרדיו לזכות בהכנסות של עד 250 אלף שקל בשנה, אמרה חברת המועצה: "מר נישליס עצמו, כשכיהן כיו"ר ועדת התרבות, אמר שבזמנים קשים הציבור צריך לדעת לשלם על תרבות [...] אנחנו בתקופה שצריך לדעת להדק את החגורה, העירייה מקצצת בתקציבים כמו שיכון ורווחה. אני בטוחה שחיפה תשרוד גם בלי פרסום לרדיו חיפה לאור כל השירותים הפרסומיים העומדים לרשותה". חברת המועצה עינת קליש-רותם הצביעה על נתוני ההאזנה המטעים שעליהם הסתמך היועץ המשפטי חן. כפי שפורסם כאן לאחר הישיבה הקודמת, שבה ניסה יהב לאשר את הפרסום ברדיו חיפה, התייחס חן לעלייה בהאזנה לרדיו חיפה בסקר ה-TGI של ינואר 2014, אך התעלם מהירידה בסקר שנערך לאחר מכן, ביולי באותה השנה. "נכנסתי לסקר של TGI ביולי 2014, ולמעשה לפי הסקר האחרון, שנעשה לפני ארבעה-חמישה חודשים, החשיפה לרדיו חיפה נחלשה ב-20%", אמרה קליש-רותם (בפועל הירידה היתה גדולה אף יותר). "בסך-הכל מדובר באחוזי חשיפה שבין 3.5% לבין 4.4%, שהם בין נמוך מאוד לקצת פחות נמוך [...] העיתונות המקומית מלאה בפרסומים, יש ניוזלטר מרשים, יש רבבות שמחוברים לפייסבוק, יש בין חמש לעשר תחנות רדיו מקומיות אחרות, ויש תחנות ארציות עם האזנה גבוהה הרבה יותר". ראש העיר יהב ניסה לגונן על הכוונה להעביר תקציבי פרסום עירוניים לכלי התקשורת של מקורבו הפוליטי כשאמר בתגובה: "רק נזכיר לך שבחצי השנה שהיתה ירידה היה מבצע צוק איתן, וכל המדינה שמעה ערוצים בינלאומיים לא מקומיים". גם תגובתו זו של יהב מטעה: הסקר שהתפרסם ביולי מתייחס להאזנה במחצית הראשונה של 2014, לפני שמבצע "צוק איתן" החל. על השאלה מדוע נדרשת העירייה לאשר את ההתקשרות המדוברת ענה צחי טרנו, ראש אגף הדוברות: "מועצת העיר לא אמורה לדון מה תמהיל הפרסום של עיריית חיפה. פה עולה הנושא הזה מכיוון שאחד הבעלים ברדיו נבחר למועצת העיר. הצורך לפרסם ברדיו עלה עם פתיחתו של איצטדיון סמי עופר, והצורך לנתב אנשים באמצעות הרדיו איך להיכנס ואיך לצאת מהאצטדיון. ויש בכך לרדיו חיפה יתרון". הנימוק הזה מעורר חיוך לנוכח טרוניות של חיפאים בספטמבר האחרון, אחרי המשחק הראשון באצטדיון סמי עופר, ולפיהן נישליס עצמו דיווח בתום השידור על תנועה שזורמת באזור האצטדיון, בעוד שמאות כלי רכב עמדו בפקק גדול ביציאה מהחניון קרוב לשעה וחצי. באשר לצורך לפרסם בסכומים גדולים דווקא ברדיו חיפה ענה טרנו: "עדיין רדיו חיפה זכתה במכרז לתחנת הרדיו האזורי באזור חיפה [...] רדיו החירום של מנהרות הכרמל הוא רדיו חיפה. כשתהיה מלחמה במדינת ישראל, ישמיעו אזעקה ברדיו חיפה [...] לכן לרדיו יש בנסיבות הקיימות יתרון [...] אני יכול להגיד שבתמהיל הפרסום המקומי היה תמיד לרדיו חיפה נתח קטן יותר". בתום הדיון נערכה הצבעה וההצעה אושרה ברוב של 22 חברי הקואליציה. 3 התנגדו ואחד נמנע. במקביל לאישור ההסכמים החדשים עם הרדיו, אישרה המועצה גם את מינויו של יהב עצמו למחליפו של נישליס בתפקיד יו"ר אתו"ס. לראשונה זה שנה מונתה גם מנכ"לית קבועה לארגון – עו"ד ענבל ריבלין. דובר עיריית חיפה עידו מינקובסקי בחר למסור בתגובה את הדברים הבאים: "העין השביעית הפך מזמן מכלי תקשורת מקצועי וענייני לשופר של קולות מקומיים לא חשובים וקיצוניים, שעניינם הוא לא פיתוח חיפה והצלחתה, אלא עיסוק בזוטות ורדיפה אישית וסהרורית של אנשי ציבור. אנו מצרים על הטעיית מאות אלפי ואולי מיליוני הקוראים, וכיוון שאין אנו סומכים על העין השביעית שתעביר את טענותינו בצורה עניינית על-פי פרסומי העבר, אנו מבקשים מכל אחד שדורש הסבר ישיר וללא מתווכים להפנות ישירות את השאילתא לעירייה, ונשמח לענות".

השוואה בין נתוני הדירוג האחרונים של אתר "וואלה" עם נתונים פנימיים עדכניים מצביעה על כך שרק חלק קטן מהתנועה באתר הוא לערוצי התוכן שלו

מספר הדפים הנצפים מדי חודש בערוצי התוכן המרכזיים של אתר "וואלה" נמוך משמעותית ממה שניתן היה להסיק מדיווחים שפורסמו עד כה על תנועת הגולשים באתר. כך עולה מנתוני גלישה פנימיים שהגיעו לידי "העין השביעית". לפי הנתונים האחרונים שפירסמה ועדת המדרוג באינטרנט, טרם פרישת "וואלה" מהוועדה והפסקת פעילותה, ביולי האחרון נצפו בכל אתר "וואלה" כ-401 מיליון דפים. מספר זה הציב את האתר במקום הראשון בדירוג הוועדה, עם מספר כפול של דפים נצפים מהאתר שבמקום השני – ynet. נתונים אלה היו עקביים, עם עליות וירידות מתונות, לאורך כל תקופת פעילות הוועדה. אולם מנתונים פנימיים של אתר "וואלה" עולה כי מספר הדפים הנצפים בערוצי התוכן המרכזיים של האתר (חדשות, ספורט, סלבס, עסקים, תרבות, אוכל, בית, ברנזה, רכב, אופנה, גבר, יהדות, מגזין, טק, תיירות, זון ו"המהדורה") נמוך במידה משמעותית מ-401 מיליון. בפברואר האחרון נצפו בערוצי התוכן הללו כ-60 מיליון דפים בלבד. כ-23 מיליון דפים מהם נצפו בערוץ החדשות של האתר, כ-16 מיליון בערוץ הספורט וכ-6 מיליון דפים נצפים בערוץ הרכילות. עוד עולה מהנתונים כי במהדורת החדשות של "וואלה", מיזם הדגל של האתר, שבו מושקעים תקציבים ומאמצים רבים, צופים גולשים מעטים ביחס לערוצים אחרים. מדור "המהדורה" באתר "וואלה" זכה לכ-980 אלף דפים נצפים בחודש שעבר ומספר צפיות הווידיאו במדור עמד על כ-328 אלף בלבד לאורך החודש כולו. בסך-הכל נרשמו בחודש פברואר כ-7.5 מיליון צפיות וידיאו בערוצי התוכן של "וואלה", כ-4.4 מיליון מהן צפיות בסרטונים שהוטמעו בערוץ החדשות. לשם השוואה, לפי נתוני ועדת המדרוג, בחודש יולי האחרון נרשמו בכל אתר "וואלה" כ-12.1 מיליון צפיות בווידיאו. יש להדגיש כי ככל הנראה, נתונים אלה מתבססים על מערכת פנימית שפותחה ב"וואלה" לפני שנים. מערכת זו אינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית ואינה מנטרת גלישה ממכשירים סלולריים, המגלמת לטענת "וואלה" כ-40% מסך התעבורה באתר. בשל כך, ייתכן שהמספרים שהיא מספקת נמוכים לעומת מערכות אחרות שמנטרות את הגלישה באתר, דוגמת זו שהפעילה ועדת המדרוג או תוכנת אנליטיקס של גוגל. עם זאת, גם אם לוקחים בחשבון כי הנתונים של המערכת הפנימית שהגיעו לידי "העין השביעית" נמוכים בעשרות אחוזים מנתונים שמספקות מערכות אחרות, עדיין בולט פער גדול בין סך הגלישה לערוצי התוכן של אתר "וואלה" לבין סך הגלישה לכלל האתר. את הפער הזה ניתן להסביר בכך ששיעור ניכר מהדפים הנצפים ב"וואלה" נובע משימוש הגולשים בשירותים נלווים שמציע הפורטל, בעיקר שירותי הדואר האלקטרוני, שנחשב למצליח מאוד. בראיון שהעניק לאתר זה אמר המנכ"ל אילן ישועה שמספר המשתמשים הפעילים בדואר האלקטרוני של "וואלה" הוא 2.5–3 מיליון. הצפייה בעמודים של השירותים הנלווים של "וואלה" נלקחה בחשבון על-ידי ועדת המדרוג לאינטרנט, שכן גם הם, כמו ערוצי התוכן, חוסים תחת הדומיין walla.co.il. אתר ynet, לעומת זאת, נכשל בניסיון להשיק דואר אלקטרוני משלו, וכיום אינו מציע שירות זה לגולשיו. אשר על כן ניתן להעריך אחרת את מיקומו של "וואלה" במקום הראשון של האתרים הישראליים הפופולריים ביותר, לפי ועדת המדרוג. אפשר כי התמקדות במספר הדפים הנצפים שאינם כוללים שירותים נלווים כמו דואר אלקטרוני תעלה את אתר ynet לדרגת האתר הישראלי הנצפה ביותר. טענה דומה העלה לפני שנים אחדות אתר ynet עצמו, שהדגיש בפני מפרסמים כי למעלה מ-40% מהדפים הנצפים ב"וואלה" נובעים משירותי הדואר האלקטרוני שהוא מציע. הנתונים הפנימיים של "וואלה" מאששים טענה זו. מיד אחרי שלושת הערוצים הבולטים של "וואלה" שנמנו לעיל, הנתונים הפנימיים של האתר לחודש פברואר מדרגים במקום הרביעי את ערוץ העסקים, עם כ-2.3 מיליון דפים נצפים, ואחריו ערוצי האוכל והתרבות, שזכו כל אחד לכ-2.1 מיליון דפים נצפים בחודש זה. ערוץ הברנזה של האתר זכה בפברואר האחרון לכ-593 אלף דפים נצפים. עוד עולה מהנתונים הפנימיים כי מגזין סוף-השבוע של האתר, שהחל להתפרסם ביוני האחרון, זוכה להצלחה יחסית. בחודש שעבר זכה עמוד המגזין לכ-127 אלף עמודים נצפים במהלך סוף-השבוע שבו ראה אור גיליון מס 30, כ-150 אלף עמודים בסוף-השבוע שבו פורסם גיליון 31 וכ-112 אלף עמודים נצפים בסוף-השבוע האחרון בחודש, שבו ראה אור גיליון 32. שי מגל, המשנה למנכ"ל "וואלה", מסר בתגובה: "הנתונים בידיעה לא נכונים ומבוססים על אקסל חלקי, שכולל רק חלק מנתוני הטרפיק שנמדדים במערכת מדידה ישנה פנימית בת יותר מ-15 שנה ואשר יוצאת בימים אלו משימוש. "נתוני האמת (על-פי מערכות מעודכנות כמו גוגל אנליטיקס) גבוהים בעשרות עד מאות אחוזים. כך לדוגמה מספר הדפים הנצפים באתר הוא 587 מיליון ולא 400 מיליון כפי שמופיע אצלכם. הניסיון שלכם לקבוע מגמות על-פי הטבלה החלקית הזו מגוחך ומעיד על חוסר הבנה מוחלט של תחום המדידה או מגמתיות. "וואלה! היתה ונשארה האתר הישראלי המוביל בכל הפרמטרים. עובדה זו הוכחה במשך כל התקופה שבה פעלה ועדת המדרוג, כאשר גם אז הנתונים של המערכת הפנימית לא היו רלבנטיים ולו היו מגיעים אליכם הייתם מסיקים מהם מסקנות מוטעות".

רק ל"הארץ" דיווחים מאת כתבים בלוב וקהיר | הזווית הישראלית בולטת בדיווחים על ניו-זילנד | שרה נתניהו היא האופרה וינפרי של "ישראל היום"

הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר נחלקות בין ההתקוממות העממית בלוב ובין רעידת האדמה בניו-זילנד. "קדאפי: לא אעזוב את לוב, המפגינים נגדי ראויים למוות", מצטטת הכותרת הראשית של "הארץ" את דברי שליט המדינה, הקולונל מועמר אל-קדאפי, בנאום שנשא אתמול. אבי יששכרוף מתאר את הנאום כ"מופע אימים של עריץ שמשטרו עומד לקראת סופו", ומדגיש את החשש ממרחץ דמים. לדברי שליט לוב, כך מדווח, המפגינים נגדו "הם קבוצה קטנה של צעירים שלקחו סמים ותקפו תחנות משטרה כמו עכברים מסוממים". יששכרוף מציין כי קדאפי "נשמע מבולבל וזועם, ונאם שלא מן הדף כאשר דבריו חסרי היגיון או תוכן של ממש", מה שרק מגביר את החשש ממעשיו. "אתמול", נכתב עוד, "התקבלו עוד ועוד דיווחים מלוב על מעשי טבח של כוחות הביטחון במדינה במפגינים". שכונות שלמות, כך נמסר, הופצצו ממטוסים ומאוניות. קדאפי הבטיח שעוד לא ראינו כלום. קשה לדווח בימים אלה על הנעשה בלוב, בין היתר מפני שרשת האינטרנט במדינה משותקת והכניסה לעיתונאים זרים מוגבלת. "גופי התקשורת המערביים לא מתקשים לשלוח נציגים לבירה", מדווח יששכרוף, אך יש להניח שהשלילה השתרבבה למשפט זה בטעות. רק ביומיים האחרונים החלו לחדור עיתונאים זרים ללוב, בעיקר מהגבול עם מצרים אל מזרח המדינה, הנשלט על-ידי המורדים בקדאפי, ועדיין לא שיגרו דיווחים מטריפולי. אחד העיתונאים המערביים הראשונים שחדר ללוב הוא כארים פאהים, שליח ה"ניו-יורק טיימס", שדיווח מתורגם פרי עטו מתפרסם הבוקר בעמ 2 של "הארץ", לצד דיווחו של יששכרוף. פאהים מדווח מטוברוק, הסמוכה לגבול עם מצרים, כי "אנשי הביטחון של הרודן חסמו את הדרכים המובילות לטריפולי ומנעו מאנשים מחוץ לעיר לבוא אליה ולהצטרף למורדים". על-פי פאהים, בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב, שנמצאת בשליטת המורדים, החנויות היו פתוחות אתמול. "שיתוף הפעולה בין האנשים היום בעיר יוצא דופן", אומר לו מחמוד עבד אל-רחמן, תושב העיר, בן 42. ב"ידיעות אחרונות" מספקת סמדר פרי שלוש רשימות על המתרחש בלוב. הכותרת המרכזית בעמוד היא "הטירוף", שמיוחס לקדאפי עצמו כמובן. פרי מספרת על "דיווחים לא רשמיים" שלפיהם מספר ההרוגים במדינה הוא למעלה מאלף ומסתמכת על דיווחי רשתות זרות כדי לקבוע ש"שלושה רבעים משטחה של לוב לא נמצאים בשליטת קדאפי". על-פי דיווח נוסף, שר הפנים של לוב, שהתפטר אתמול, נורה לאחר מכן "באמצע הרחוב". ב"מעריב" מדווח יוסי בר, שליח העיתון לרומא, כי איטליה נמצאת "בכוננות ספיגת מהגרים" והציבה על גבולותיה כוחות צבא מחשש שכשני מיליון פליטים מלוב ינסו להגיע אליה. הכותרת המרכזית בעיתון זה המתייחסת לקדאפי קוראת "על הטירוף". ב"ישראל היום" משווה בועז ביסמוט (שאתמול נזכר כיצד לחץ את היד לקדאפי) את שליט לוב לאדולף היטלר. שלמה צזנה מדווח באותו עיתון כי הרשות הפלסטינית פנתה לישראל בבקשה לאפשר לפליטים פלסטינים מלוב למצוא מקלט בשטחה, או כפי שצזנה מנסח זאת – "למצוא מקלט ביהודה ושומרון". אדם המוגדר כ"בכיר מדיני" מבשר לצזנה כי "הנושא נבחן". "הנפט מתקרב ל-100 ד לחבית; הדלק בישראל יתייקר מחדש", קראה אמש הכותרת הראשית של העיתון "גלובס". גם יתר עיתוני ומוספי הכלכלה מבשרים הבוקר על עליית מחירי הדלק הצפויה לאור המצב ביצרנית הנפט לוב, וזאת ימים אחדים לאחר שממשלת ישראל נענתה ללחץ הציבור והורתה על ביטול העלאת הבלו ומחירי הדלק. "ההשפעה של השווקים הבינלאומיים על סכום הגיהוץ בכרטיס האשראי דומיננטית הרבה יותר מאשר גחמה של שר אוצר כזה או אחר", מציין יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב" וממליץ להפחית את מרווח השיווק של חברות הדלק, כך שהמחיר הנמוך, שמוענק לחברים במועדוני לקוחות שונים ומסובסד על-ידי יתר הציבור, יעלה. "רק שזה לא יגיע לסעודיה", קוראת כותרת טור פרשנות מאת חזי שטרנליכט ב"ישראל היום". "אם אפקט הדומינו יגיע למקומות כמו סעודיה", הוא כותב, "המשבר של 2008 ייראה כמו מנת הפתיחה". מה לגבי זכותם של תושבי סעודיה לחיות במדינה חופשית וליהנות מהחירויות של אזרחים בעולם המערבי? כל זה בטל, ככל הנראה, לעומת מחיר הדלק עבור הצרכן הישראלי, וזאת מפי פרשן שבתחילת טורו מותח ביקורת על מנהיגי העולם החופשי הנמנעים מלגנות את מעשי הטבח של קדאפי בבני עמו. "ראש ממשלת בריטניה היכה על חטא התמיכה ברודנים", מדווחים נטשה מוזגוביה ורויטרס בכפולה הפותחת של "הארץ". על-פי הדיווח, דייוויד קמרון אמר אתמול בנאום שנשא בפני הפרלמנט הכווייתי כי המערב טעה כשתמך במשטרים הדיקטטוריים במדינות ערב, והוסיף כי הדעה שלפיה הדמוקרטיה אינה מתאימה לערבים "גובלת בגזענות". עוד בדיווח, ציטוט גינויים למעשי שליט לוב מפי שרת החוץ האמריקאית, שרת החוץ של האיחוד-האירופי ויו"ר ועדת החוץ של הסנאט בארה"ב. בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" דיווח מאת בנימין טוביאס על כך שרודן סוריה, בשאר אסד, הצטלם לבוש בגינס לגליון מרץ של המגזין האמריקאי "ווג", וזאת במסגרת כתבה על אשתו אסמא. דיווח נרחב על הכתבה מתפרסם במוסף "24 שעות" של העיתון, שם מוזכר כי הכתבה, שנערכה ככל הנראה לפני פרוץ גל המהומות ברחבי המזרח התיכון, אינה נוגעת בסוגיות פוליטיות. "מרבית הראיון", כך מצוין, "מוקדשת לפעילותה ההומניטרית הענפה של אסמא וכן ליופיה". שעה שכל יתר העיתונים נטשו את הדיווח על הנעשה במצרים, ב"הארץ" מוקדש עמ 3 כולו לרשימה מאת עמירה הס, שליחת העיתון לקהיר, המדווחת על "האינטנסיביות הפוליטית-מהפכנית", כהגדרתה, שהשתלטה על המדינה מאז הדחתו של הנשיא חוסני מובארכ. ההתרגשות של הס לנוכח האירועים בקהיר ניכרת גם מבעד ללשון המאופקת של רשימתה, המוקדשת ברובה לסקירת הפגנות, שביתות ומחאות אזרחיות שונות ברחבי העיר. "אפשר ממש למשש את היעלמותו של הפחד מהרחובות, מהחנויות, מבתי-הקפה, מהמוניות, מדפי העיתונים ומתוכניות הטלוויזיה", היא כותבת. "אמנם הצבא הודיע כמה פעמים שהשביתות פוגעות בכלכלה הלאומית וחייבות להיפסק, וביקש להפסיקן. יש שהסיקו שהצבא, כמו צבא, איים. אבל כל יום מדווח על שביתה או מחאה במקום עבודה – והצבא, כך מסתבר, אינו מעז להפעיל כוח. זהו מסר חשוב לרואי השחורות, שמראש קבעו כי הצבא חולל פוטש ואין מה לעשות, המהפכה נגנבה". לקראת סיום רשימתה היא כותבת: "כמעט שבועיים אחרי שהצליחו לסלק את מובארכ, המצרים ממשיכים לבחון מדי יום את הכוח שבידי כל אחד מהם בנפרד, ובקבוצה. [...] הם יודעים שהמהפכה לא הסתיימה, אבל מדי רגע הם מרחיבים את גבולות הדמוקרטיה האזרחית שלהם". בורכו קוראי "הארץ" שעיתונם החליט לשלוח לשכנתה הגדולה והחשובה של ישראל עיתונאית לצורך סיקור מקרוב של התהליכים ההיסטוריים העוברים על המדינה. בדיוק בשל ההתעקשות על דיווחים כאלה זכה העיתון לכתבה מחמיאה מאת עורך ה"ניו-יורקר". "כשהאדמה רעדה בקצה העולם", כך מנוסחת הכותרת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", המתייחסת לרעש האדמה שפקד אתמול את ניו-זילנד. מה קורה כשהאדמה רועדת בקצה העולם? ובכן, ישראלים שנקלעים למקום נפגעים. ניצה לואנסטין (הכותבת מאוסטרליה) ואיתמר אייכנר מדווחים לקוראי "ידיעות אחרונות" על נזקי הרעש ופותחים בסיפורו של יוסי שטיינר, אחד מ-150 ישראלים ששהו אתמול בעיר כרייסטצרץ, שעה שהאדמה תחתיה רעדה. בהמשך הרשימה, דיווח לגבי לא-ישראלים. כך, למשל, מוזכר גון קיי, המכהן כראש הממשלה, שאמר אתמול כי "זהו היום השחור בתולדות ניו-זילנד". גם סיפורה של אזרחית שנקלעה לרעש ונלכדה בין ההריסות מובא בהרחבה. בעמ 4 מדווחים כתבי העיתון על הזווית הישראלית בלבד – אדם ששהה באזור, נלכד ברכב תחת הריסות, ויש חשש ממשי לחייו. אייכנר מוסיף דיווח על קריסת בית חב"ד בעיר (המלה "נס" אינה מוזכרת, ולעומת זאת מצוין כי הניצולים "סיפרו כי המזל הוא שהאסון אירע כאשר המקום ריק, ולא בערב שבת"). ב"מעריב" מצטמצם הדיווח על רעש האדמה בניו-זילנד לעמוד אחד שרובו אינו טקסט. ידיעה מאת כתבי העיתון מוקדשת כמעט כולה לישראלי הנעדר ולמצבו של בית חב"ד בעיר. רק שתי הפסקאות החותמות את הידיעה נוגעות בגורלם של הלא-ישראלים בניו-זילנד, אשר לצד הכבשים הרבות, הם רוב במדינה ("עשרות בני-אדם עדיין לכודים מתחת להריסות בעיר וממתינים לחילוץ"). ב"הארץ" נדחק הדיווח למדור חדשות החוץ, ומופיע תחת הכותרת "65 הרוגים ומאות נעדרים ברעידת אדמה בניו-זילנד". דיווח נפרד, קצר יותר, מוקדש לגורל הישראלי הנעדר וישראלים אחרים ששהו באזור הרעש. הבוקר מתפרסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מאמר מאת גלעד שרון, שלאחרונה דווח עליו בעמודי החדשות בנוגע לשני עניינים. ראשית, בנו של ראש ממשלת ישראל לשעבר התפקד לסיעת קדימה. שנית, משטרת ישראל קבעה כי יש תשתית ראייתית להעמדתו לדין בחשד לפלילים. רשימתו של שרון, הכותב במדור באופן קבוע, מוקדשת הפעם לחייל הישראלי גלעד שליט, השבוי בידי חמאס, ולחוסר יכולתה של ממשלת ישראל להביא לשחרורו. שרון מזכיר כיצד אביו סייע בשנות ה-50 לשחרורו של סמל יצחק גיבלי מהשבי הירדני, וכותב: "הרעיון שמדינת טרור כמו עזה – שתלויה בישראל בצרכיה הבסיסיים ביותר – סוחטת אותנו, מתעללת בשליט ובמשפחתו וחושפת את השבר באמונה, שישראל תעשה באמת הכל בשביל להחזיר את בניה הביתה, הרעיון הזה מעצבן ולא מוצדק". לשרון יש רעיון משלו כיצד לאלץ את חמאס לשחרר את שליט. הוא ממליץ על הקשחה רבה של תנאי המאסר של אנשי חמאס בישראל, לכידת פעילי חמאס נוספים, וחניקת עזה על-ידי צמצום אספקת חשמל ודלק. "סל הצריכה של משפחה דלת אמצעים עלה ב-50 שקלים", מדווח רותם סלע במוסף "עסקים" של "מעריב". על-פי הדיווח, בדיקת איגוד לשכות המסחר העלתה נתון זה, כשהסיבה לו היא "התייקרות מחירי המזון בשנה החולפת" ובעיקר מוצרים בסיסיים כגון ירקות ולחם. עוד מדווח כי "ההכנסה החודשית הממוצעת לנפש בחמישון התחתון מגיעה ל-4,000 שקל לעומת הכנסה של 30 אלף שקל לנפש בחמישון העליון". "בעזרת המילקי", קוראת כותרת בשער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", המפנה את הקוראים לדיווח מאת אלי שמעוני המתפרסם בעמ 4 וממנו עולה כי עלות שכרו של מנכ"ל קבוצת שטראוס, גדי לסין, עמדה על 7.4 מיליון שקל בשלושת הרבעונים הראשונים של שנת 2010. "חישוב מהיר", כותב שמעוני, "מעלה כי עלות שכרו החודשית, ללא הפרשה למענק ואופציות, הסתכמה בכ-150 אלף שקל בחודש". ב"כלכליסט" מדווח גיל קליאן על עלות שכרו החודשית של לסין, כולל הפרשה למענק ואופציות – 822 אלף שקל לחודש. במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווחת מיכל פלטי על הארוחות שמוצעות לעובדי מסעדות היוקרה. "יש פער גדול בין מנות התפריט לארוחת העובדים", היא כותבת, מסבירה מדוע (הארוחה מגולמת בתלוש המשכורת ומחויבת במס, ועלות מוצריה גבוהה) ומספקת דוגמאות. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "הפיה הטובה של השישייה", דיווח מאת סוכנויות הידיעות על תרומתה של כוכבת הטלוויזיה האמריקאית אופרה וינפרי לזוג שנעשו לאחרונה הורים לשישייה – תווי קנייה בסכום של 250 אלף דולר לרשת וולמארט. "זה יומכם המאושר", מצוטטת וינפרי, שתצלומה מתפרסם לצד הידיעה. בעמ 21 של "ישראל היום", תחת הכותרת "שרה נתניהו יזמה סיוע לקשיש שביתו נהרס ואשתו נהרגה", מדווח שלמה צזנה כי רעיית ראש הממשלה הביאה לכך שקרן היסוד והקרן לידידות בראשות הרב יחיאל אקשטיין יעבירו סיוע מיידי ליעקב תירם בן ה-81, שביתו נהרס מפיצוץ בלון גז בסוף השבוע שעבר – שכר דירה למשך שלושה חודשים הקרובים, עד שיימצא פתרון קבע. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשבילו", מצוטטת נתניהו, שתצלומה מתפרסם לצד הידיעה. דני אדינו אבבה מדווח בעמ 26 של "ידיעות אחרונות" כי אם ובנה בדרכם לישראל מאתיופיה לאחר שהוחזקו במשך שבע שנים בידי "מכשף". בכפולה המרכזית של "מעריב" דיווח מאת עדי חשמונאי על מותם המסתורי של שלושה נשרים בגולן. על-פי הדיווח, חוקרי המוות מצאו בשבוע שעבר שלוש גופות של נשרים שגודלו בשבי ושוחררו לאחרונה, אך טרם גילו את סיבת המוות. חיים לוינסון מדווח בתחתית עמ 4 של "הארץ" כי שופט צבאי שלח למעצר בית עד תום ההליכים פלסטיני בן 20, מוראד חליל, שהואשם ביידוי אבנים ומרפקו הימני רוסק מירי מתנחלים. על-פי השופט, המעצר נחוץ משום שהצעיר עלול להמשיך ליידות אבנים גם עם ידו השמאלית הבריאה, ועל כן הוא בבחינת סכנה לציבור. "אחרי תהליך של שלוש שנים: הושלם הצעד הראשון ברפורמה של רשות השידור", קוראת כותרת לידיעה מאת גילי איזיקוביץ ב"הארץ". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" על מחאת ערוץ המוזיקה מול המהלכים האחרונים של חברת הוט וערוץ MTV הישראלי. במדור המכתבים למוסף "ספרים" של "הארץ" נמשך הפולמוס על דמותו של אורי אבנרי. השבוע – חיים ברעם משיב למכתבו של אמנון לורד.

"מעריב" ו"הארץ" מייצרים משב רוח קליל אך נעים באווירה התחרותית, השוטמת | עונת הפרסומים הראשונים בעיצומה | ב-one מדווחים על נעליים

לא היריבות העסקית על גבול הנקמנות בין "מעריב" ל"הארץ" ולא היריבות האידיאולוגית בין "ישראל היום" ל"הארץ" הצליחו להעיב על גילוי סולידריות קטן ומפתיע בין מערכות הספורט של העיתונים האלה. כמו להתריס אל מול הקרבות בצמרת, הופיע ביום ראשון כיתוב קטן בשער ספורט "מעריב": "באדיבות הארץ". האדיבות של אנשי רחוב שוקן התבטאה בתצלום שהעביר ל"מעריב" צלם "הארץ", ניר קידר, שהיה מעורב במוצ"ש במיני-תקרית עם אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל. דחיפה קטנה של לוזון, עימות קצרצר עם הצלם שהתקרב אליו יותר מדי לטעמו של היו"ר, ראיון תוקפני לאחר מכן – וב"מעריב" הרימו טלפון למדור הספורט של "הארץ" וביקשו בנימוס את תצלומי האירוע מהזווית של המותקף. פנייה דומה הגיעה גם מספורט "ישראל היום". שתי הבקשות נענו בחפץ לב. התוצאה המפתיעה היתה שקידר, שמצלם למדור ספורט שאין לו שער, זכה לתצלום שער דווקא בעיתון מתחרה. העורכים פעלו כפי שפעלו לטובת ידיעה עיתונאית נטו. צלם עיתונות הותקף, או חצי הותקף, או סתם נדחף, אבל היה כאן סיפור עיתונאי מובהק, משום שהאיש האלים הוא בעל תפקיד ציבורי, אבי לוזון, שעומד בחודש האחרון בקו האש של התקשורת. החצי דחיפה הזו, בתוספת נאום מתקצף על רקע ירידת ליגה של קבוצתו האהודה, מכבי פתח-תקווה, היתה הסיפור הכי חם שמערכות הספורט קיבלו היישר אל הדדליין. אז מה היה לנו שם? עורך צילצל לבקש טובה, הקולגה שבצד השני הסכים. לא יותר מאנקדוטה חביבה. אבל בימים שנוחי דנקנר שואף לראות את "הארץ" על הקרשים, ואולי גם להפך, בדרג השני או השלישי של המערכות הולכים נגד כיוון התנועה. את מקומם של הניכור והעוינות החליפו הגסטה והסולידריות. שני עורכי מדורים פעלו מעל ראשיהם של בעלי העיתונים, ובלי שהתכוונו יצרו מעין מציאות חדשה ומעניינת ביחסים שבין שני הגופים. משב רוח קליל אך נעים באווירה התחרותית, השוטמת, בין עיתוני הספורט. מהגסטה הזו, תצלום מטושטש שצילם הצלם שנדחף, יצרו ב"מעריב" שער דרמטי, שהפך את התקרית לרגע שיא, או שפל, תלוי איך מסתכלים, והוציא את לוזון כאדם כוחני וכיו"ר שאיבד את עשתונותיו. כותרת משנה פופוליסטית הכתירה את התקרית כ"מופע אימים" של לוזון. להגדיר ראיון מתלהם וכעוס כ"מופע אימים" הוא מופע אימים עיתונאי כשלעצמו, שמייצג את אחת הרעות החולות של עיתונות הספורט: זילות השפה והעדר חוש מידה, שמייצרים תמונת מציאות היסטרית, מתפלצת-בכוח ולכן בלתי אמינה במקרים רבים. דבריו של לוזון, שחלק מהם פורסמו בתחתית השער, ראויים היו לתיאור ענייני יותר ממחיקתם בביטוי שחוק, אוטומטי, שצריך להישמר רק למקרים מחרידים באמת. סיום עונת הכדורגל הזניק רשמית את תחרות הפרסומים הראשונים. מאבק פרוע ונטול אתיקה, שברוב המקרים מזכיר קטטות קטנות וקטנוניות על מקום בתור במרכול. התחרות כל-כך גסה ומגוחכת, עד שה"פרסום ראשון" הפך לא פעם לציון לשבח לזה שלחץ ראשון על כפתור ה"אנטר". אז הנה הקיץ כבר כאן, ואיתו ההתקוטטות המתרחשת כמעט על בסיס יומיומי. דוגמה טרייה מהשבוע: ערוץ הספורט פירסם אתמול (15.5.12) שדני קליין, יו"ר הפועל ירושלים בכדורסל, הגיש את התפטרותו. "רעידת אדמה במלחה", בישרה הכותרת, והלוגו הכריז על הסקופ המנצח. אלא שהפרסום הזה לא הרעיד את האדמה שעליה דורכים אוהדי הקבוצה. הללו נחשפו לאפשרות הזו בידיעה שהתפרסמה ערב קודם לכן ב"וואלה" והובלטה למחרת ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום". ערוץ הספורט היה רק הראשון לדווח כעובדה את מה שכבר פורסם כאפשרות ברמת סבירות גבוהה. בכך הפך ערוץ הספורט את הפולו-אפ, ידיעת המעקב, ל"פרסום ראשון". ב"וואלה", כצפוי, נעלבו בשל ההשתלטות על הסקופ שלהם, עד שטרחו לציין פעמיים – בתחילת המשנה ובסופו – שדווקא הם היו הראשונים. נראה שאף פעם לא מיותר להזכיר לעורכי העיתונים והאתרים שהראשונים שנפגעים מהשיגור הפזיז של חותמת ה"פרסום ראשון" אלה הם עצמם. הקפיצה בראש הזאת מכרסמת באמינות כלי התקשורת שלהם. בדיוק כמו הכתרה של מונולוג מר נפש של יו"ר התאחדות במלים "מופע אימים", כך גם "פרסום ראשון" כדאי שיופיע כשההצדקה לו אינה טכנית בלבד, לצורכי פומפוזיה תוקפנית, אלא מהותית. הדבר חמור יותר כש"פרסום ראשון" מוצמד לידיעת מעקב, שניזונה מפרסום ראשון באמת של כלי תקשורת אחר. כשמגביהים מצח ומקוננים על "אובדן ערכים" בספורט הישראלי, כדאי להתחיל מהבית: לנהוג כבוד במקצוע, בקולגות, בקוראים, בשפה. בעיקר בעצמם. ציון דרך. הסערה שהתעוררה סביב כשירות המשחק שבו הביסה לוד את אחי-נצרת 0:6 גרמה ל"מעריב" לקבל החלטה מעניינת: הכתב גדעון אברהם לא העניק ציונים לשחקני שתי הקבוצות, כמקובל. "הפעם לכולם מגיע אפס", הסביר. צודק וחכם. שירותיות. עוד נקודת זכות ל"מעריב", הפעם על פרסום תחקיר צרכני (מאת אורן יוספוביץ) שבדק את תלאות אוהדי הכדורגל בדרך לרכישה מוקדמת של כרטיסים, ופירט את העמלות הרצחניות שגובים משרדי הכרטיסים. עיתון בשירות הקוראים. ללא קרדיט. בספורט "ידיעות אחרונות" התפרסמו לאחרונה שני טקסטים שעניינם שיווק מיזם "נבחרת החלומות" של קוראי העיתון. שלא כבעבר, הפעם ה"מוכרחונים" הללו היו ללא קרדיט. סוף-סוף הבינו שם שחתימה על ידיעות פרסומיות מבזה את החתום. ב-ynet סיכמו את העונה, ולכתב משה מרקוס היתה קביעה מעניינת: את הרימונים שהושלכו על ביתו של טביב, כך כתב, זרקו אוהדי הפועל תל-אביב. במשטרה, שם טרם פיענחו את האירועים הללו, בוודאי מודים לכתב הבלש. מערכת one חתומה על ידיעה שמכתירה את נעל הריצה הכי טובה לשנת 2012. איך קבעו זאת אם עד לסיום השנה נותרו שבעה חודשים? כבוד לתחקיר העיתונאי האמיץ, והס מלהזכיר אייטם שיווקי בחתימת עיתונאים עלומי שם.

זכייתו של מדען ישראלי בפרס נובל מאלצת את הטבלואידים להתמודד עם סיקור נושא מעולם המדע | "ידיעות אחרונות" מותח ביקורת על המתמחים | "ישראל היום" מדווח על עבריין מין סדרתי

"חתן פרס נובל לכימיה: פרופ שכטמן מהטכניון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", וכותרת הגג מדגישה: "נובל עשירי לישראל". "המוח הישראלי" היא הכותרת השוביניסטית של "ידיעות אחרונות", וב"ישראל היום" האינפנטיליות מתגשמת, כרגיל, ללא שום מעצורים של סובלימציה: "כבוד" היא הכותרת הראשית (כותרת הגג מכתירה את זוכי פרס נובל כמשתייכים ל"מועדון יוקרתי", כנראה סוג של קאנטרי-קלאב). אין, כמובן, רע בכך שעיתונים ישראליים מדגישים את עובדת היותו של זוכה פרס נובל ישראלי. לא רק שאין בכך רע, עובדת היותו של שכטמן ישראלי מעוררת גאווה לאומית, וזו הדגשה מתבקשת והכרחית. יש רע, או יותר נכון, סימנים להפרעה נפשית קולקטיבית, באופן שבו העובדה הזו בביוגרפיה של פרופ שכטמן מודגשת – או ליתר דיוק, באופן שבו בעיקר העובדה הזו מודגשת. הרי ה"כבוד" הוא החלק הכי חיצוני בזכייה הזו, החוגגת הישגים ממשיים של הרוח והתבונה האנושית. כך גם זכייתו של שכטמן בנובל ניתנה בהחלט למוח ישראלי, אבל לא למוח הישראלי, והגביש הוא לא שלנו – בניגוד לכותרת הכפולה הפותחת של "מעריב" ושל "ידיעות". עם כל הכבוד (ה"כבוד"), לא אני ולא אתם קיבלנו את פרס נובל, וגם לא העורכים ב"ידיעות אחרונות" (במיוחד לא העורכים ב"ידיעות אחרונות"). אחרי הכבוד והמוח הישראלי, הזווית שבאמצעותה בוחרים הטבלואידים לסקר את הזכייה היא זו של המלחמה בעולם המדע. "גדולי המוחות לעגו לו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". "נובל, כנגד כולם" היא כותרת הכפולה הפותחת של העיתון. "החוקרים בעולם ביטלו את ממצאיו וכינו אותו כמו מדען. אתמול הקהילה המדעית נפלה לרגליו", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות". זו של "מעריב" דומה, בניסוח מעט שונה. מדוע "כבוד" הוא מה שנשלף מסל התגובות האפשריות לזכייה של שכטמן? מדוע התגוששות בין מדענים היא הפרט המודגש בסיקור הזכייה? "כולם עומדים עכשיו ומשתאים, אבל האמת היא שאין להם מושג ירוק במה שזיכה את שכטמן בפרס", מצטטת טליה נשר את פרופ אהוד קינן, מנהל ועדת מקצוע הכימיה במשרד החינוך ונשיא החברה הישראלית לכימיה. תאמרו: ודאי שאין לנו מושג בגבישים קוואזי-מחזוריים ומה זה קריסטלוגרפים, אנחנו לא יודעים אפילו אין לבטא את זה, ואיך אפשר לצפות מעיתון שיסקר דבר כזה? זו, כמובן, שטות. הנה "הארץ" פירסם במרץ האחרון כתבה נרחבת של אסף שטול-טראורינג, שהוקדשה כולה למחקרו פורץ הדרך של שכטמן, והנהירה אותו בשפה מובנת לקורא הסביר (הנה, למשל, ציטוט נפלא מהכתבה: "בכינוסים היינו אוכלים ארוחת ערב, ואנשים היו מחכים למכות. אבל פולינג הפגין חיבה. הוא היה יליד ניו-יורק עם נימוסים דרומיים. היינו יושבים ומדברים שעות על דברים שעליהם הסכמנו. הוא היה למשל תומך נלהב של ויטמין סי, וגם אני כזה. הסכמנו על כל דבר, אבל על קוואזי-גבישים נחלקו דעותינו"). לכן אין זה פלא שהכותרת הראשית של "הארץ" היא "בזכות האמונה" (לדברים שכתב שכטמן עצמו) וכותרת מאמר המערכת שלו היא "רגע של התעלות". רק עיתון שמקדיש כל השנה תשומת לב ומשאבים לסיקור ההתרחשויות בחלל התבונה האנושית מסוגל להתעלות ולהצביע על הערכים שבבסיס אירוע הזכייה בפרס, ולא להישאר סרוח במים הרדודים של בריכת הכבוד והגאווה. רק מי שעולם הרוח והמדע נמצא באופק תפיסת עולמו יכול להתייחס אליו לא כמו אל עצם זר שחודר מדי פעם לחשכת קיומו וממילא רק הוא רשאי לנכס אותו במשהו לעצמו – וכמובן שאותו מי שלא יהיה, אם עולם הרוח והמדע אכן נכללים בטווח תפיסתו, יוותר ממילא על הניכוס הילדותי הזה. "בניגוד למצב הרוח שמשתקף מהמחאה, מהקיפאון המדיני ומהפערים החברתיים, מתברר שישראל היא מדינה ברוכת הישגים. איזה פער מדהים בין התדמית שלנו על עצמנו, כמדינה נחשלת, לבין המיקום המדהים שלנו בצמרת ההון האנושי", כותב בן-דרור ימיני היום, והדברים מודפסים על שער "מעריב", צמוד לכותרת הראשית של העיתון. מעניין לשים לב לקביעה הזו של ימיני, כי היא מסמלת נזק נוסף של הסיקור השטחי והרדוד שמעניקה התקשורת הישראלית לנושאים לא פופולריים כמו מדע: היא מאפשרת לקוראים, ומסתבר שגם לעיתונאים, לחיות בתוך עולם של דמיון, עולם צר שגבולותיו עשויים נחמה ורצפתו מרופדת חנופה. הרי פרסי נובל ניתנים עבור מפעל חיים של מדענים ותיקים, שנים אחרי שמחקריהם פרצו את הדרך שעשתה אותם לייחודיים. העדות הקולקטיבית שזכייה בפרס נובל מעידה נוגעת לאותן שנים, בהחלט לא להווה. הנה, תשאלו את המדענים, למשל אחד שזכה בפרס נובל: "זוכה פרס נובל פרופ הרשקו: אם נמשיך ככה, לא יהיו עוד זוכים", כותרת ידיעה בעמ 3 של "הארץ". כותרת הגג היא "אנשי מדע מתריעים מפני הידרדרות מעמד המדעים בישראל". אבל הרי – הו, האירוניה – מי שחוגג את היותנו מעצמה אינטלקטואלית לא קורא "הארץ". אם הגישה הטופחת על שכם הקונסנזוס בכל מחיר תנצח את זו הביקורתית, הרי שיש לקוות רק שגם בוועדת פרס נובל ישכילו לגשר על הפער ולפתוח קטיגוריה מיוחדת, פרס נובל לשוגים באשליות ("הארץ", אגב, הוא גם מי שבמאמר המערכת טורח ומפנה את הזרקור גם אל מה שכן עושה הממשלה כדי להפוך את הכיוון השלילי של החינוך וההשכלה בישראל). ועוד דבר: כל מי שמתהדר היום בהשלמת מניין של זוכי הנובל הישראלים ("הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל", פותח דן מרגלית את טורו ב"ישראל היום") צריך לזכור ששלושה מן הזוכים קיבלו את הפרס על הישגיהם בהשכנת שלום בין ישראל לפלסטינים ולמצרים. הישגים שאחד מהם נדמה היום מעורער מתמיד והאחר מעולם לא התממש. בעוד הזכייה המרגשת של פרופסור ישראלי בפרס נובל מזכירה לנו את היכולות הטמונות באומה ובמדינה שלנו ומועדת לסחרר את ראשיהם של מי שראשם סחרחר עליהם ממילא, הרי שהנושא האחר העומד היום בראש סדר היום של העיתונים כאילו נמצא שם כדי לספק קריאת השכמה: "בית-הדין לעבודה מנע את התפטרות הרופאים המתמחים", נכתב בכותרת על שער "הארץ", ועל שער "ישראל היום" מודפסת כותרת דומה: "בית-הדין למתמחים: אסור לכם להתפטר – עד הדיון". "הבוקר: שיבושים בבתי-החולים", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "דיונים ליליים בניסיון לפתור את המשבר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ 6 ב"ידיעות". רן רזניק מתמיד בקו הפרשני שלו ב"ישראל היום", מבקר בחריפות את המתמחים ומאשים אותם באנרכיזם ושכרון כוח. ב"מעריב" לא מספקים היום טור פרשנות, אולם הדיווח החדשותי הנפרש על פני כפולת עמודים מעניק פתחון פה נרחב למתמחים ולהם בלבד. זו גם תמונת המצב ב"הארץ", אם כי, כמצופה, באופן מתון יותר. לעומתם, "ידיעות אחרונות" מראה סימנים להיפוך הקו הנוקשה שהפגין מאז פרץ סכסוך העבודה במערכת הרפואית. "מתמחים, הגזמתם" היא כותרת טור של שרית רוזנבלום. "המתמחים סגרו אתמול בטריקה גסה חלון הזדמנויות צר שנפתח בפניהם. ברגע אחד של שכרון כוח הם שכחו את המטרה שלשמה הם נלחמים, שיפור תנאי העסקתם, ונופפו לביבי, שהיה כנראה תקוותם היחידה והאחרונה לפתרון המשבר, אצבע משולשת פומבית ומבזה". ובכל זאת, "ידיעות אחרונות" לא יכול להיגמל מההרגל לטפל בכל נושא מהזווית האישית והסנסציונית, ומקדיש היום ידיעה, כולל הפניה בשער, לסיפורם של זוג מתמחים, גבר ואשה, המתפטרים שניהם במחאה על תנאי עבודתם ("טיפול זוגי" היא הכותרת. חה חה חה). טוב, מה רציתם, סיפור אישי ממשרד האוצר? משהו על הכלב של הממונה על השכר? ובמדור הדעות של העיתון כותב מי שמשמש בו פרשן בכיר לענייני רפואה, פרופ מוטי רביד: "רוב הכותבים בנושא זה בימים האחרונים התבטאו מתוך הפוזיציה: כל אחד מנקודת השקפה הנגזרת ממקומו במערכת". רביד, לצד היותו פרשן עיתונאי בלתי תלוי, הוא גם מנהל של בית-חולים פרטי. "משבר חריף עם דרום-קוריאה: מאיימת לבטל את כל העסקאות הבטחוניות עם ישראל", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "רכש מטוס האימונים הבא של צה"ל יוצר סבך דיפלומטי", נכתב בכותרת הגג. עמוס הראל כותב כי הקוריאנים מוחים בכך על מכרז מכור, לדעתם, לטובת החברה האיטלקית המייצרת מטוסי אימון ואפליה לרעה של החברה הקוריאנית. "החקלאי שעמד במרכז העימות בענתות: עבריין מין סדרתי", דבר כותרת ידיעה בעמ 13 של "ישראל היום". "יאסין רפעאי, שעליו גוננו פעילי זכויות אדם, הורשע כמה פעמים בעבירות מין וריצה תקופות מאסר", נכתב בכותרת המשנה. עבירות המין: אונס של שלוש תיירות, מדווח יורי ילון, "כתבנו בירושלים". "בעוד פעילי השמאל טוענים כי בענתות מונעים באופן קבוע מהחקלאי להיכנס ולעבד את אדמתו שנמצאת בתוך מובלעת קרקעות, טוענים בענתות כי מקור הסכסוך עימו הוא בהטרדות חוזרות ונשנות מצדו כלפי התושבים, ובעיקר ילדים. בחודשים האחרונים אף הוגשו כמה תלונות במשטרה בהן נטען כי רפעאי מצלם ילדים ומיידה לעברם אבנים". ילון מדווח עוד כי רפעאי נשוי ליהודייה וכי הוא תושב עזה לשעבר שקיבל אזרחות ישראלית אחרי ששיתף פעולה עם ישראל. ילון מביא גם את תגובתו של רפעאי: "הכל שקר וכזב". ברם, אלא אם כן ב"ישראל היום" פישלו בגדול, שלוש הרשעות במעשים של אונס ושל מעשה מגונה וגזרי דין מצטברים של 18 שנות מאסר אינם עובדות הניתנות לפרשנות רחבה מדי. "בצל הצתת המסגד בטובא-זנגרייה הוגש אתמול כתב אישום נגד שלושה תושבי יהודה ושומרון שנעצרו – לטענת התביעה – בעת שהיו בדרכם לביצוע פעולת תג מחיר", מדווח ירון דורון בידיעה בעמ 19 של "ידיעות אחרונות", עמוד מודעות האבל. השלושה, קטינים בני 16 ו-17, נעצרו ברכב עם פחי דלק ותרסיסי צבע. לוחית הרישוי של הרכב שונתה. "במשטרה מעריכים שהם היו בדרכם להצית מסגד", כותב דורון. "תוכנית רדיו לרב פינטו", מודיעה כותרת ידיעה של יואב בירנברג במדור "שעות אחרונות" שבמוסף היומי של "ידיעות". "אנשי עסקים ופוליטיקאים מובילים מתייעצים איתו, ועכשיו יוכל כל עם ישראל להאזין לתוכנית שבועית של הרב יאשיהו פינטו, נכדו של הבאבא סאלי", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה עצמה מפרטת באיזו תחנת רדיו מדובר – קול-ברמה, ובאילו אנשי עסקים ופוליטיקאים – אילן בן-דב, נוחי דנקנר, יעקב נאמן ועוד. ואם כבר: בשבוע שעבר הודיע חבר-הכנסת והעיתונאי לשעבר אורי אורבך: "כל עוד עומדת בעינה החלטתם המחוצפת והשוביניסטית שנשים לא עולות לשידור בתחנה, גם קולי שלי לא יישמע שם". ב"ישראל היום" כותב שלמה צזנה כי העיתונאי שאיתו דיבר סגן השגריר בארה"ב דן ארבל, שיחה שעלתה לו במשרתו, הוא עיתונאי "הארץ". בעמ 17 של העיתון מתפרסמת ידיעה של איציק סבן וערן סויסה שכותרתה "המפכ"ל לשוטרים: מעריב פירסם כתבה כוזבת נגדנו". "מלחמה בין המשטרה לעיתון מעריב", נכתב בכותרת המשנה. ה"מלחמה" נסובה על הפרסום של אבי אשכנזי והמסגור האדיוטי שהעניקו לו עורכי "מעריב", בדבר בילוי כביכול של צמרת המשטרה בזמן שבישראל מתרחשים אירועים הדורשים את תשומת לבה של המשטרה (כן, זה מה שזה היה. הפרטים כאן). "ספטמבר הוא לא תאריך", קובע ארי שביט במדור הדעות של "הארץ" כדי להסביר את הכישלון הפרשני שחזה "צונמי מדיני" ועוד רעות חולות ממין זה בספטמבר של הכרזת האו"ם על מדינה פלסטינית, כביכול. אם כן, רשמו לפניכם ביומנים: ספטמבר הוא לא תאריך. היכן ביומן? מה זה בעצם משנה. "מהפך רפובליקאי", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "מיט רומני בקאמבק מפתיע מוביל בסקרים. מתחריו עושים לו חיים קלים: פרי צונח, בקמן נעלמת, פיילין שותקת וכריסטי פורש". כריסטי פורש? The Colbert Report Get More: Colbert Report Full Episodes,Political Humor & Satire Blog,Video Archive

"ידיעות אחרונות" ו-ynet פירסמו תמונה שמציגה את בגין ישן במטוס וסגרו חשבון עם שני יריבים: בנימין נתניהו ו"מעריב"

הדיווחים על התקנת המיטה הזוגית במטוס שלקח את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה להלוויה של מרגרט תאצר הזכירו לצלם הוותיק דוד רובינגר ימים אחרים. "כנראה שמנחם בגין היה טיפש. לא ידע מה מגיע לראש ממשלה אמיתי. 12 שעות לארצות-הברית בלי מיטה זוגית", כתב אתמול בפייסבוק וצירף תמונה שצילם, של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין בטיסה, ישן בישיבה על שני כסאות נוסעים. "ידיעות אחרונות", ששוטם את נתניהו, לא החמיץ את ההזדמנות, ופירסם את התמונה היום (14.5.13) בשער העיתון, עם הכיתוב "בעוד נתניהו צריך מיטה מעופפת בחצי מיליון שקל: כך נהג לטוס רה"מ לשעבר מנחם בגין". התמונה פורסמה מעל הכותרת "קיצוצים? לא אצל נתניהו", שעוסקת בגידול בהוצאות בית ראש הממשלה שנחשפו אתמול. הקורא עדי הרבסטמן ודף הפייסבוק "עיתון לכל מועד" הבחינו בהבדל בין התצלום המקורי של רובינגר לזה שפורסם ב"ידיעות" – באחרון נחתכה רצועה צרה מהתחתית, וראו זה פלא: גליון "מעריב" שהופיע בתמונה למרגלותיו של ראש הממשלה המנוח – נעלם. גם ב-ynet, אתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות", קיצצו היום את "מעריב" מהתמונה, כפי שדווח ב"וואלה". ב"אוזן" של התצלום ב"ידיעות" קורא העיתון לנתניהו "ללמוד מבגין" – על אורח חיים צנוע, מן הסתם. העיתון יכול גם הוא ללמוד מבגין משהו על גנטלמניות והגינות.

בית-המשפט המחוזי דחה משלל סיבות תביעה נגד נוחי דנקנר וחברות שהיו תחת שליטתו בשל חרם מודעות שהטילו כביכול על קבוצת "הארץ"; התובע: נערער

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו סילק היום על הסף את תביעתו של עו"ד שחר בן-מאיר נגד נוחי דנקנר והחברות סלקום, שופרסל וכלל, שהיו בעבר תחת שליטתו. עו"ד בן-מאיר טען, באמצעות בא-כוחו עו"ד יצחק אבירם, כי דנקנר והחברות שבשליטתו הטילו חרם מודעות על עיתון "הארץ" באופן שפגע בחופש הביטוי שלו כמנוי העיתון ואזרח במדינה דמוקרטית שבה העיתונות חייבת להיות, כלשונו, "חופשית מפני דעת החזק (והעשיר)". לטענת עו"ד בן-מאיר, הביקורת המתמדת של "דה-מרקר" ו"הארץ" על דנקנר הביאה את איש העסקים להורות לחברות שבשליטתו לחדול מלרכוש פרסום בעיתון ובמוספו הכלכלי. עו"ד בן-מאיר אף סיפק נתונים מחברת בקרת הפרסום יפעת שחיזקו, לדבריו, את טענתו. דנקנר והחברות שהיו בשליטתו טענו להגנתם, באמצעות באי-כוחם עורכי-הדין צבי בר-נתן, מרב ברוך ומאיה נוסבאום-רפפורט, כי איש העסקים עצמו הוא הקורבן בפרשה, שכן נרדף על-ידי "הארץ" ו"דה-מרקר" לאורך תקופה ארוכה, עד שראה את האימפריה הכלכלית שלו מתמוטטת לנגד עיניו. עוד טען דנקנר כי כלל לא קיימת עיתונות חופשית בעולם ומי שחושב אחרת אינו אלא תמים. עוד טענו דנקנר והחברות שבשליטתו כי כלל לא הוטל חרם מודעות על "הארץ", והביאו אף הם נתונים מבדיקה שערכה חברת בקרת הפרסום יפעת וחיזקו, לדבריהם, את עמדתם. עם זאת, לצורך בקשתם לסילוק התביעה על הסף, הסכימו הנתבעים להניח שכל טענות התובע נכונות. גם במצב זה, כך טענו, אין יריבות אישית בינם לבין התובע, ועל כן יש למחוק את התביעה. השופטת ברון קיבלה את עמדת דנקנר והחברות שהיו בשליטתו. בן-מאיר מסר כי הוא מכבד את פסק הדין, אך חולק עליו מכל וכל וכי בכוונתו להגיש ערעור. "במוקד הדיון ניצבת השאלה: בהנחה שגוף מסחרי-פרטי הטיל חרם מודעות על עיתון – קרי: נמנע במכוון מלפרסם את עסקו או מרכולתו דווקא בעיתון מסוים – האם קמה לתובע שהוא קורא אותו עיתון ואף מנוי עליו עילה ויריבות עם הגוף המסחרי; וזאת בטענה שבביצוע חרם מודעות כלפי העיתון גרם הגוף המסחרי לפגיעה בזכות החוקתית של התובע לחופש הביטוי", כתבה השופטת ענת ברון בפסק דינה. לפי השופטת ברון, זכותו של עו"ד בן-מאיר לחופש ביטוי אינה מוטלת בספק ועל העיתונות בהחלט לפעול בלא שתהא מושפעת מגורמים חיצוניים, "אלא שדומה כי טיעונו של התובע מתעלם מהיותו של עיתון נשלט על-ידי גורמים פרטיים. אלה משקיעים בו ממון רב ומונחים, לכל הפחות בין יתר שיקוליהם, על-ידי אינטרסים כספיים ושיקולי רווחיות. התעלמות ממצב דברים זה היא בגדר היתממות המנותקת מן המציאות, ולכל היותר משאלת לב". השופטת מוסיפה כי גם אם מקבלים את טענת עו"ד בן-מאיר כי העיתון הוא גוף "דו-מהותי", פרטי וציבורי יחדיו, "לא ניתן להסיק מכך על חובות של גופים פרטיים אחרים, ובענייננו – הנתבעות, שהממשק שלהם עם העיתון הוא אך בהיותם מי שרוכשים בו שטחי פרסום. לשון אחר – החובות, ככל שקיימות, הן של העיתון; ולא ניתן להטיל מכוחן חובות על הנתבעות, שלגישת התובע אף מצמיחות לו זכות תביעה נגדן". לדברי השופטת ברון, "התובע טוען לפגיעה של גורם פרטי אחד, הן הנתבעות, בזכות חוקתית לחופש הביטוי של גורם פרטי אחר – הוא התובע. אלא שהפגיעה הנטענת אינה מבוצעת באופן ישיר, כי אם באמצעות גורם שלישי הנמצא בתווך – הוא העיתון. [...] בענייננו עומדות זו מול זו זכויותיו הנטענות של התובע אל מול חובותיהן הנטענות של הנתבעות, ואין כל נקודת מפגש ביניהן. לשון אחר – לתובע אין זכות חוקתית לחופש ביטוי דווקא מהנתבעות, ואילו לנתבעות אין חובה לשמור על הזכות החוקתית של התובע לחופש ביטוי. "גם אם כתוצאה מהתנהלות הנתבעות חלה פגיעה כלכלית בעיתון וכתולדה מכך אף פגיעה בתכנים – קיים ריחוק עובדתי ומשפטי כאחד בין התובע לנתבעות. הקונסטרוקציה שבונה התובע בדבר קיומו של קשר כזה – עקב היותו קורא ומנוי של העיתון שבו הנתבעות בחרו בעבר לפרסם ולאחר מכן בחרו שלא לפרסם – היא מלאכותית ונעדרת כל מקור חוקי". בהמשך פסק הדין קובעת השופטת ברון כי גם אם ניתן לראות ב"חרם מודעות" פגיעה בזכות לחופש הביטוי של עו"ד בן-מאיר, הרי שזכות זו אינה בלתי מוגבלת ויש לאזן בינה לבין ערכים אחרים. "לטעמי", היא כותבת, "לדברים יש משנה תוקף בנסיבות המקרה, שהרי אם נציב את זכויות התובע אל מול זכויות הנתבעות – לנתבעות כמו לתובע קיימת הזכות לחופש הביטוי, ואם הן בוחרות שלא להתבטא בעיתון ספציפי, מדוע תיגרע זכותן מזו של התובע; ומתווספת לכך גם זכותן של הנתבעות לחופש התקשרות ולחופש העיסוק. [...] זכותו של התובע, כזכותו של הציבור כולו לעיתונות חופשית, אינה מקימה לו זכות לצרוך עיתון מסוים, אף לא זכות לדרוש שזה יתאים להשקפת עולמו. "אל מול זכותו של התובע ניצבת זכותן של הנתבעות, שהן גופים פרטיים, לבחור היכן לפרסם מודעות והיכן לא [...] וחרם בצורותיו השונות, גם אם ניתן לראות בו אקט כוחני, הוא חלק מחופש הביטוי. על פניו, הטענה כי חופש ההתקשרות, חופש הביטוי וחופש העיסוק של הנתבעות כפופים לחופש הביטוי של התובע בקבלת מידע מעיתון אחד ומסוים – היא מרחיקת לכת ואינה יכולה להתקבל על הדעת. לא רק זאת, הפגיעה שהתובע טוען לה בחופש הביטוי שלו, שאותו הוא מבקש לממש דווקא באמצעות עיתון הארץ, היא פגיעה ערטילאית ונעדרת כל ביסוס". בהמשך פסק דינה מטילה השופטת ברון "ספק רב" בטענת עו"ד בן-מאיר כי חופש הביטוי שלו נפגע כתוצאה מחרם המודעות. "טענתו כי חרם מודעות של הנתבעות כלפי הארץ מסכן את עצם קיום זכותו של התובע לחופש הביטוי היא מוקשית עד מאוד", היא כותבת. "כך מקום שקיים מגוון של אמצעי תקשורת, וביניהם עיתונים אחרים, המשמשים במה לריבוי דעות ודרכם יכול התובע לממש את חופש הביטוי שלו. ואם הוא מחליט לממשו בקריאת עיתון הארץ דווקא, זו בחירה שלו, ואגב כך אין הוא יכול לבחור עבור הנתבעות היכן יפרסמו את עסקיהן ומרכולתן והיכן לא; כפי שאף אינו יכול להורות להן מה לפרסם, קרי: את תוכני הפרסום. זכותן של הנתבעות להתקשר או לא להתקשר עם עיתון זה או אחר. הטענה כי בעשותן כן הן פוגעות בזכות חוקתית של התובע לחופש הביטוי היא רחוקה עד מאוד, אינה מידתית ואינה סבירה". עוד מבהירה השופטת ברון כי "הסעד הממשי שהתובע עותר לו הוא מתן צו עשה המורה לנתבעות לחדול מהטלת חרם מודעות, ומשמע מתן הוראה לנתבעות לפרסם בעיתון הארץ. התובע מבקש למעשה כי בית-המשפט יפקח ויתערב בשיקולים של גוף פרטי אם והיכן לפרסם את עסקו, וליתן סעד בהתאם. "סעד מסוג זה, לו ניתן, מהווה על פניו התערבות שיפוטית בהתנהלות העסקית של גוף כזה ללא כל עיגון בדין ובהלכה הפסוקה. זהו סעד קיצוני ומרחיק לכת עד מאוד, ואינו מתקבל על הדעת. השלכותיה של התערבות כזו אף מסוכנות, הן מבחינת הפגיעה באינטרסים של גופים פרטיים ביחסיהם עם העיתונות, והן מבחינת פתיחת פתח ומתן הכשר לכל קורא של עיתון לדרוש כי זה יפרסם או לא יפרסם מודעות כאלה או אחרות. דומני כי דווקא בכך יש משום סכנה לפגיעה בחופש העיתונות והביטוי, ולא כצעקתו של התובע". השופטת ברון חייבה את עו"ד בן-מאיר לשלם לנתבעים הוצאות בסך 30 אלף שקל. 1905-04-13

אולמרט עדיין ראש ממשלה, אבל העיתונאים החוקרים כבר מחלקים מחמאות זה לזה על חלקם בחשיפת פרשיות השחיתות-לכאורה שלו. טוב, לא כולם. יואב יצחק, למשל, שכתב דברים בוטים במיוחד על מתחריו ב"ישראל היום" וב"הארץ". יצאנו לבדוק את ההאשמות

יום שישי ה-9 במאי היה יום של אירועים עיתונאיים יוצאים מגדר הרגיל: התפרצות וולקנית של כותרות העיתונים, שהורשו לשחרר סוף-סוף את קיטור המידע שנחסם על-ידי צו איסור הפרסום בפרשת אולמרט החדשה; מהדורת יום שישי הראשונה אי-פעם של החינמון "ישראל היום"; והאירוע הנדיר מכולם: פרגון הדדי של עיתונאים מתחרים משני צדי המתרס, מוטי גילת מ"ישראל היום" וגידי וייץ ואמיר אורן מ"הארץ", שחלקו זה לזה שבחים על חלקם בחשיפת פרשת השוחד החדשה המיוחסת לראש הממשלה אהוד אולמרט, וזו שגרמה גם לנלהבים שבתומכיו לבלוע רוק. היה גם מי שחשב שהפרגון אינו במקום. למחרת היום, בשבת, פירסם העיתונאי יואב יצחק באתר שלו, "מחלקה ראשונה", מאמר תוקפני תחת הכותרת "גנבי הקרדיטים". בשפה בוטה במיוחד טען יצחק כי מרדכי גילת, אמיר אורן וגידי וייץ לוקחים קרדיט לא להם על חשיפת הפרשיות השונות שבהן מסובך ראש הממשלה. לפי יצחק, הקרדיט על החשיפות הנ"ל מגיע למבקר המדינה ולרשויות החוק, וכתרי התהילה על נדנוד כסאו של אולמרט מגיעים לו עצמו ולפרסומים שהופיעו באתר "מחלקה ראשונה". בלי להפחית מערך ההישג העיתונאי המרשים שבחשיפת הפרשה, התחרות על הקרדיט מציגה חזיון קטנוני. אפשר להבין את הלהיטות לזכות בתהילה – מווטרגייט ועד לחשבון הדולרים, חשיפת פרשת שחיתות שיכולה להפיל ראש ממשלה היא ללא ספק חלומם הרטוב של עיתונאים – אבל האם לא נכון ומכובד יותר להמתין לתוצאות החקירה המשטרתית והבדיקה המשפטית לפני שמתקשטים בזרי דפנה? בזירת המתגוששים נמצאים אפוא שלושה: וייץ וגילת (שמקבלים סיוע מאורן) ויצחק. באופן מפתיע, מדובר במשולש שווה צלעות: וייץ וגילת מדברים בשפה דומה, ואילו יואב יצחק קורא תיגר על גרסתם, והוא עושה זאת באופן משולח רסן ואף מחשיד את וייץ בעבירה על החוק. ההתרסה של יצחק נסבה על לוח הזמנים של הפרסומים הנוגעים לחשיפת התנהלותו של אהוד אולמרט במרכז ההשקעות. מבקר המדינה פירסם דו"ח באפריל 2007 והצביע על חשדות לניגוד עניינים מצד אולמרט: בין סמכותו לאשר מענקים לחברת סיליטק ובין העובדה שחברו הקרוב, אורי מסר, ייצג את החברה בדיוניה עם משרדו. שמונה חודשים קודם לכן, באוגוסט 2006, פירסמו גידי וייץ ואורי בלאו כתבת תחקיר במוסף "הארץ" שחשפה את התנהגותו הבעייתית של אולמרט במרכז ההשקעות. יצחק טוען שקודם לפרסום התחקיר נכתבה טיוטה של דו"ח המבקר, "שהגיעה לכמה עיתונאים", וכי לדעתו יש חשד כי התחקיר נשאב מטיוטת הדו"ח. יצחק מוסיף גם כי הסתמכות על טיוטת דו"חות המבקר אסורה על-פי החוק. כיצד הגיע יצחק למסקנה זו? ובכן, במאמר שפירסם באתרו הוא מצטט מהדו"ח הסופי של מבקר המדינה בפרשת מרכז ההשקעות את השורות הבאות: "בחודשים מאי-יולי 2006 בדק משרד מבקר המדינה את הליך מתן כתב האישור למפעל בבעלות החברה, הטבות שונות שניתנו לה, הקלות בתנאי כתב האישור שהכניסו בו מִנהלת מרכז ההשקעות והשר ואת מעורבות השר בפעולות אלו". על כך מוסיף יצחק כי "זמן קצר לאחר מכן הוציא המבקר, כפי שמחייב החוק, טיוטת דו"ח לתגובת המבוקרים". מתי נשלחה הטיוטה ממשרד המבקר? שלמה רז, דובר משרד מבקר המדינה, מסרב להשיב ישירות לשאלה ואומר: "דו"ח ביקורת על ניגוד עניינים בפעולות שר התמ"ת-חברת ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ, שהתפרסם ב-25.4.2007, מציין בעמ 5 כי בחודשים מאי-יולי 2006 בדק משרד מבקר המדינה את הנושא. מעבר לכך גזרנו על עצמנו שתיקה עד לסיום הפרשה". ליצחק עצמו יש דווקא תשובה פסקנית. אף שהוא מודה כי בכתבת התחקיר של וייץ ובלאו נכללו פרטים רבים שלא הופיעו בטיוטת הדו"ח, בשיחה עם "העין השביעית" השבוע הוא טוען כי "טיוטת הדו"ח יצאה בתחילת אוגוסט 2006”. אלא שלפי הצהרת המבקר עצמו, סדר העניינים היה שונה ממה שמתאר יצחק. ב-6.3.07, בעת שמבקר המדינה מסר בישיבתה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה את ממצאי הביניים על מחדלי העורף בעת מלחמת לבנון השנייה, הוא התייחס גם לבדיקה שערך במרכז ההשקעות ואמר, לפי פרוטוקול הישיבה: "לגבי מרכז ההשקעות, יצאה טיוטת דו"ח לקבלת תגובה. גם בעניין הזה אני לא יכול לומר שאני שבע רצון. מצבי מבחינה זו כדלקמן: נשלחה טיוטת דו"ח לפני כארבעה חודשים, אבל עדיין אנחנו מצפים לתשובה של המבוקר, של ראש הממשלה". כלומר, מדבריו של המבקר עולה כי הטיוטה נשלחה למבוקרים בסביבות דצמבר 2006, כארבעה חודשים לאחר פרסום הכתבה של וייץ ובלאו, כך שהשניים לא יכלו לכלול בכתבתם ממצאים ממנה. בכנס "סקופ" לעיתונות אזרחית, שנערך אתמול (יום רביעי) בבית-סוקולוב שבתל-אביב, דיבר וייץ על עבודתו כתחקירן. בתשובה לשאלה, אמר ביחס להאשמה זו של יצחק: "אם היה לי זמן ולאמיר אורן ולמוטי גילת, אז היינו תובעים אותו, אבל זה נראה לי השחתת זמן". בהמשך הוסיף: "אם אני יכול באוגוסט 2006 לעבוד על משהו שיוצא בדצמבר, אז יש לי יכולות מאגיות". בכך לא מסתיימת המלחמה על הקרדיטים. יואב יצחק קורא תיגר גם על פרסומים ב"הארץ" מהימים האחרונים העוסקים באותה שאלה: מי ומה הניע את החקירה על התנהלות אולמרט במרכז ההשקעות. גידי וייץ כתב ביום שישי האחרון: "בעקבות פרסום התחקיר [הכוונה לתחקיר על מרכז ההשקעות; א"פ], פתח משרד מבקר המדינה בחקירה לבדיקת החשדות שעלו בו". אמיר אורן הוסיף באותו יום: "בעקבות התחקיר של וייץ בדק משרדו של המבקר, מיכה לינדנשטראוס, את קשריו של אולמרט עם מסר". כיצד, שואל יצחק, ייתכן כי המבקר בדק פרשה זו "בעקבות התחקיר" של "הארץ", אם בדו"ח הסופי הוא עצמו מציין כי "בחודשים מאי-יולי 2006 בדק משרד מבקר המדינה" וכו, בעוד שהתחקיר פורסם באוגוסט? נראה כי טענה זו של יצחק עומדת על בסיס איתן יותר מקודמתה, שכן המבקר עצמו כותב כי חקר בנושא לפני פרסום הכתבה. מובן שבאותה מידה ייתכן כי המבקר החל לחקור לפני פרסום הכתבה, ואחרי הפרסום החל לבדוק גילויים שהופיעו בכתבה של וייץ ובלאו ולא נכללו בחקירתו. דובר המבקר, כאמור, גזר על עצמו שתיקה, אך מכל מקום ברור כי לתחקיר של וייץ ובלאו היה משקל של ממש בהחלטה של היועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לפתוח בחקירה בעניין התנהלות אולמרט במרכז ההשקעות. עובדה היא כי באוקטובר 2007, כשהחלטת היועץ המשפטי פורסמה, ניתן בהצהרת משרד המשפטים קרדיט יוצא דופן לעיתונאי "הארץ": “במהלך החודשים האחרונים נבחנו בפרקליטות ואצל היועץ המשפטי ממצאי הדו"ח, והחומרים השונים שהיוו בסיס לו, וכן התגובות שהתקבלו כאמור. בנוסף לכך נבחנו חומרים נוספים שהתקבלו ממקורות אחרים ביחס לפעילות אולמרט וגורמים בלשכתו במרכז ההשקעות, וכן ממצאי תחקיר שנערך על-ידי העיתונאי גידי וייץ בעיתון הארץ, בו הוצגו טענות על מקרים נוספים בהם היה מעורב אולמרט בקידום פרויקטים שיוצגו על-ידי עו"ד מסר מול מרכז ההשקעות”. ניצב (בדימוס) יעקב בורובסקי, שהיה באותה עת אחראי על חקירות שחיתות במשרד מבקר המדינה, מציע גרסת פשרה: "בבדיקת פוליגרף אתה יכול לקחת שתי גרסאות סותרות, וכל אחד יוצא אמת. זה עניין סובייקטיבי. אם עיתונאי כתב את הדברים, וכתב ראשון, אז הוא בטוח שעצם כתיבתו העלתה את הדברים; אם קדם לכך מהלך חקירתי והעיתונאי לא יודע עליו, או לא אמור לדעת עליו, אז שתי הגרסאות נכונות. האם מבקר המדינה פעל בעקבות גידי וייץ או גידי וייץ פעל בעקבות המבקר? האמת הטהורה היא שזה נעשה במקביל". המערכה השלישית במלחמה על הקרדיט עוסקת בשאלה מה היה חלקה של התקשורת בהתנעת החקירה שהובילה לחשיפת פרשת השוחד החדשה המיוחסת לאולמרט. גם בסיבוב זה ניצב יואב יצחק מול וייץ וגילת (הנתמכים על-ידי אמיר אורן), וכופר בתרומתם העיתונאית לחשיפת המקרה. יצחק טוען שלא נכונה הגרסה שמציעים גילת ואורן, שלפיה שני פרסומים של גילת ב"ישראל היום" וסדרת שאלות מטעם וייץ למשטרה הם שהובילו את החוקרים לנתונים המחשידים את אולמרט בקבלת שוחד. גילת כתב ב-9.5 כי "שתי כותרות ראשיות בישראל היום שפורסמו כאן לפני כחודש – כהפניה לממצאי בדיקה שפירסמתי במדורי הקבוע בפרשה הזאת – הן שהניבו את המפנה הדרמטי בחקירה המתנהלת נגד ראש הממשלה", וכי "עיתון הארץ וכתביו גידי וייץ ואורי בלאו תרמו תרומה חשובה להארת האמת על מעללי ראש הממשלה". אורן ייחס את פריצת הדרך בחקירה ל"שני אירועים עיתונאיים: כתבה ביקורתית שפירסם מרדכי גילת בישראל היום והשאלות שהעביר וייץ לגורמים במערכת אכיפת החוק". בכתבות של גילת נטען כי מסמכים מסוימים לא הועברו מפרקליטות המדינה לצוות החוקרים המשטרתי, שאינם פועלים כראוי בחקירה. לפי גרסתו, רק לאחר פרסום הדברים הועברו המסמכים האמורים לידי צוות החוקרים, שהחלו לחקור את המקרה ברצינות. לדברי יצחק, לעומת זאת, המסמכים החסויים האלה היו למעשה בידי השוטרים כבר מנובמבר. היצרים האופפים את ההתכתשות אינם מקלים על המאמץ לרדת לחקר האמת. העיתונאים הנוגעים בדבר, מלבד יצחק, אינם מעוניינים להתראיין; תת-ניצב שלומי איילון, מפקד יאח"ה, סירב להתראיין וביקש להפנות כל שאלה לדובר המשטרה בלבד; ואילו מדוברות המשטרה סירבו להגיב על שאלות מפורטות. יעקב בורובסקי שוב מציע מעין פשרה: "המסמכים היו בידי החוקרים תקופה ארוכה, אבל אני בטוח שכשמוטי גילת כותב את הדברים, הוא כותב אותם מתוך מקום של כנות עיתונאית, וטוב שהוא כתב אותם. אין פה מישהו, אני חושב, שמנסה להתהדר בנוצות לא לו". גידי וייץ בתגובה: “העניין לא ראוי להתייחסות". אמיר אורן סירב להתייחס לדברים. את תגובתו של גילת לא ניתן היה להשיג עד לרגע זה.

"ידיעות אחרונות" לא קיבל כסף ממינהלת הליגה עבור סיקור הפיינל-פור. מינהלת הליגה לא שילמה ל"ידיעות אחרונות" עבור הסיקור

את חטאי אני מונה היום, או לפחות חטא אחד באשר לטור האחרון, שבו טענתי כי ספורט "ידיעות אחרונות" העניק קידום מוגזם לפיינל-פור הישראלי בכדורסל תמורת כסף ממינהלת הליגה. הקביעה הזו נכתבה בלי שווידאתי את נכונותה. לאחר הפרסום הבהירו "ידיעות אחרונות" ומינהלת הליגה כי לא היו דברים מעולם. המינהלת לא שילמה, העיתון לא קיבל כסף, והסיקור הענק היה על דעתם של עורכי מדור הספורט בלבד. זו תחושה קשה לעיתונאי לדעת שנכשל במילוי תפקידו, ובמיוחד כשלא עמד בחוק הראשון של המקצוע: היצמדות לעובדות ולאמת. זו מכה קשה עוד יותר למי שעוקב יום-יום אחרי התקשורת ומבקר אותה בטור שבועי, לפעמים בשצף קצף. מתברר שמי שמטיף לאחרים לנהוג במשנה זהירות עלול גם הוא ליפול באותה מלכודת שהוא מתריע מפניה. כתבתי מה שכתבתי על סמך מספר העמודים הבלתי שגרתי שהקדיש "ידיעות" לנושא, ושוכנעתי עוד יותר לנוכח לוגו הפיינל-פור מטעם המינהלת שהתנוסס מעליהם. הייתי משוכנע שלפניי מוסף פרסומי לכל דבר, באיצטלה עיתונאית. מה שחיזק את דעתי היה העובדה ש"מעריב", מנגד, הקדיש לנושא כמחצית ממספר העמודים ש"ידיעות" הקדיש לו, ונמנע מהצגת הלוגו. בירור טלפוני אחד כדי לוודא אם חשדי מוצדק היה מונע את הטעות, ועל כך אני מצר מאוד. אני מתנצל בפני "ידיעות אחרונות" ועורכי מדור הספורט של העיתון על שייחסתי להם בגידה באמון הקוראים והתנהלות לא ראויה ובפני מינהלת הליגה על שייחסתי גם להם התנהלות לא ראויה, ואני מתנצל בפני הקוראים על שהטעיתי אותם. מערכת "העין השביעית" מתנצלת אף היא על הטעות ומודיעה שהסירה את הקטע השגוי מהאתר.

"ידיעות אחרונות" מזכה את הזוג נתניהו בתצלום חגיגי | "הארץ" אינו מדווח על הפגנה באום אל-פחם | "ישראל היום" מגייס קורבן של אירוע פלילי

הכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לסיקור ביקוריהם של פוליטיקאים שונים בחגיגות המימונה. שמונה תצלומים משובצים בכפולת העמודים המרכזית, אחד של ילדים בלבוש חג המגישים מנות מסורתיות, וכל היתר של פוליטיקאים שהתארחו אמש בחגיגות (התצלום המעניין ביותר, של מוטי קמחי, הוא זה שבו נראה שר הביטחון משה יעלון בבית משפחת קסלסי במודיעין. לצד ראשו של השר מוחזקים שני עלי חסה. כיתוב התצלום מסביר כי נפנוף עלים ירוקים הוא ברכה מסורתית לאריכות ימים). לכאורה, לכבוד החג יצאה החשבונאות לחופשה והעיתון מפרסם, זה לצד זה, תצלום חגיגי של השר בנט, שנחשב לחביב העיתון, ותצלום חגיגי של בנימין נתניהו ורעייתו שרה, שאינם מלקקים דבש מ"ידיעות אחרונות", אם להשתמש בדימוי המתאים לחג. בפועל, העורכים אינם מוותרים על הבהרת עמדת המערכת כלפי החוגגים. על התצלום של בנט מופיעה הסטמפה המלבבת "הבית המרוקאי" וכיתוב התצלום קורא: "השר נפתלי בנט עזר במטבח של משפחת מלכה ביבנה". על התצלום של בני הזוג נתניהו מופיעה הסטמפה המוזרה "טועמים עדינים". כיתוב התצלום מבהיר: "אולי כדי להוכיח שגם אירופאים עדינים (כפי ששרה נתניהו העידה על עצמה בתביעה שהגיש אב הבית) אוהבים אוכל מרוקאי, ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו התכבדו בהנאה מהעוגיות שהוגשו להם במימונה באור-עקיבא". התזכורת הבלתי מחמיאה להתבטאות הנטענת של הגברת נתניהו מופיעה גם בידיעה שבמרכז כפולת העמודים. למקרה שמישהו יטרח לקרוא בה. תצלום של בני הזוג נתניהו בחגיגות המימונה מתפרסם גם בשער "ישראל היום". עמ 13 בעיתון מוקדש למיזם עיתונאי דומה, ובכל זאת מעט שונה. שישה תצלומי פוליטיקאים במימונה משובצים בעמוד זה. כולם מלווים בכיתוב לקוני ("השרה לימור לבנת חוגגת עם משפחת אטיח ביבנה", לדוגמה). בין המצולמים מופיע גם מי שהוא לכאורה היריב הפוליטי המרכזי של נתניהו, יו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג. מי שמתפקד הלכה למעשה כיריב המסוכן ביותר של נתניהו בתקופה האחרונה, השר נפתלי בנט, נעדר כליל מהסיקור ב"ישראל היום". ב"הארץ" אין דיווח על חגיגות המימונה. אירוע נוסף שנעדר הבוקר מעמודי החדשות של "הארץ" הוא התגובה של תושבי אום אל-פחם והסביבה לריסוס כתובת נאצה על מסגד בעיר והצתת דלת המבנה. כן מדווח ב"הארץ" על מגמה בבתי-הקפה בווינה לדרוש תשלום עבור מי ברז, על מיקומה הגבוה של תל-אביב ברשימת ערים שבהן נעשה שימוש באופניים, על התרבות העולה של גרפיטי מחאה באתונה, על הפגנה למען לגליזציה של מריחואנה ועל סגירת מסעדת רפאל בחשד למעילה. בשני העיתונים האחרים מדווחים על ההפגנה שנערכה אתמול בתגובה לריסוס כתובת נאצה במסגד וניסיון להצתתו, אולם באופן מוצנע ומוגבל. "ידיעות אחרונות" משבץ בעמ 17, לצד מודעות האבל, ידיעה מאת ישראל מושקוביץ וגואל בנו תחת הכותרת "מחאת האלף". בתצלום הנלווה נראים "מפגינים בצומת, אתמול", הנושאים את דגלי הרשות הפלסטינית. בכותרת המשנה נכתב כי "אלף תושבים בוואדי ערה ומאום אל-פחם הפגינו אתמול בעקבות גל אירועי תג מחיר שהופנו כלפיהם בתקופה האחרונה". בכותרת המשנה לא מפורט מה בדיוק קרה לאחרונה שהוביל להפגנה. באופן תמוה, גם בידיעה עצמה אין פרטים על המעשים. דיווח על האירוע ב"ישראל היום" נכלל בידיעה מאת שלמה צזנה ודני ברנר, בראש עמ 9. כותרת הידיעה היא ציטוט מפי שר החוץ אביגדור ליברמן: "אום אל-פחם תהיה חלק מהמדינה הפלשתינית". שלוש הפסקאות הראשונות בידיעה מוקדשות לדיווח על סטטוס שפירסם השר ליברמן בחשבון הפייסבוק שלו, ובו "האשים את השיח ראאד סלאח ואת ח"כ גמאל זחאלקה על כך שהסיתו את הציבור הערבי-ישראלי בעקבות אירועי תג מחיר בעיר". רק בהמשך הידיעה, אחרי ציטוט ארוך מהסטטוס של שר החוץ, מופיע הסבר לעצם קיומה של ההפגנה ונכתב במפורש כי במהלך השבת האחרונה "ריססו שלושה אלמונים כתובת גרפיטי ערבים החוצה על קיר מסגד באום אל-פחם והציתו את דלת הכניסה". הכותרות הראשיות של שני הטבלואידים הנפוצים מוקדשות גם הבוקר לאירוע פלילי – רציחתו של אדם, יפתח גריידי בן ה-18, במהלך בילוי במועדון לילה. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "יפתח נרצח במועדון", נקראת כמו טוויסט ביזארי לכותרת פרק עגום במיוחד בסדרת ספרי ילדים על אודות הרפתקאותיו של יפתח. אין זה מקרה שהכותרת הראשית של העיתון הנמכר בישראל עושה שימוש בתחביר ילדותי. עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" פונים פעמים רבות לקוראים ילדותיים, בעלי השכלה ורמת רגישות של ילדי גן. לצד הכותרת הבוקר, הישג עיתונאי במונחי הצהובון, מתפרסם תצלום של המנוח וחבריו בדרכם למקום שבו נרצח ("הסלפי האחרון", מכריזה סטמפה צהובה). הכותרת הראשית של "ישראל היום", "החופשה מהצבא הסתיימה ברצח", מדגישה את עובדת היותו של הנרצח חייל בצבא ההגנה לישראל. בכותרת המשנה מוזכר כי המנוח היה לוחם גולני, ובהמשך כותרת המשנה הוא מכונה בפשטות "החייל", על אף שבעת שנרצח לא עסק בפעילות מבצעית, לא נהרג בקרב ולא נפל מירי אויבי המדינה, אלא שהה בחופשה, בלי מדים ובלי נשק. למעשה אין כל קשר בין המעשה הפלילי שהסתיים במותו של גריידי לעובדת היותו חייל בשירות סדיר בצבא הישראלי. כל מטרת ההדגשה הזו היא להעצים את הזדהות הקורא עם הקורבן. "צעיר נדקר למוות בקטטה מחוץ למועדון ברעננה", נכתב בכותרת קטנה בתחתית עמוד השער של "הארץ". בראש עמ 6 של העיתון מאמץ "הארץ" את ההיגיון של "ישראל היום" (ו"ידיעות אחרונות", שאף הוא מדגיש את שירותו הצבאי של הנרצח) ומדווח על האירוע תחת הכותרת "חייל בן 19 נדקר למוות מחוץ למועדון ברעננה". הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לאזהרה ששיגרה ארה"ב ליו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לבל יפרק את הרשות. ברק רביד מדווח כי דוברת משרד החוץ הבהירה כי למהלך כזה יהיו "השלכות חמורות" על הסיוע הכלכלי של המעצמה לפלסטינים. דיווחים דומים מופיעים בראש שערי הטבלואידים, כשב"ידיעות אחרונות" לא שוכחים לקחת קרדיט על הפרסום מלפני כמה ימים על אודות האיום הפלסטיני. "האיום הפלסטיני לבטל את הסכמי אוסלו אינו עושה רושם רב מדי בירושלים", כותב איתן הבר בטור דעה המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "איומי הבאסטה בשוק של אבו-מאזן הם בעיקרם מהלכי סרק", מעריך דן מרגלית ב"ישראל היום". "הם באמת חושבים על ביצוע צעדים קיצוניים. בניגוד לעבר אנחנו כבר לא מזלזלים בהכרזות הפלסטיניות על החזרת המפתחות", מצטט ברק רביד ב"הארץ" "פקיד ישראל בכיר". במדור הכלכלי המצומצם של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מעודדת מאת זאב קליין תחת הכותרת "הלמ"ס: התוצר לנפש ב-2013 – לשיא של 37.3 אלף דולרים". בכותרת המשנה נכתב: "עוד נתונים מעודדים: רמת החיים עלתה ב־1.8% והצריכה הפרטית ב־3.7%". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת לידיעה מדכאת – "תשואה גבוהה לבעלי הון בלבד: כך מגדילה הריבית הנמוכה את האי-שוויון". איתן אבריאל מסביר בכפולה הפותחת, על סמך הכלכלן תומס פיקטי, מדוע שוק שבו הריבית נמוכה מסייע לעשירים להיות עשירים יותר ומקשה על מרבית הציבור לצמצם את הפערים. בכותרת המשנה מוזכר כי "לכל אורך ההיסטוריה בעלי נכסים נהנו מתשואות גבוהות יותר מאלה של שאר הציבור". "כדי לעצור את המגמה, צריך לעשות דברים שונים לחלוטין", מסכם אבריאל את רשימתו, "ולפחות על-פי פיקטי, הדרך ליעד הזה עוברת דרך יצירת מערכת מיסוי גלובלית חדשה על ההכנסות ועל ההון של העשירים". כתבת השער של המוסף "ממון" מוקדשת לכישלון המסתמן במיזם הרכב החדש של עידן עופר. אודי עציון מדווח כי למרות תחזיות לייצור כ-80 אלף מכוניות השנה, מפעל קורוס בסין צפוי למכור 10,000 רכבים בלבד. בראש העמוד מובלטים הפערים בין הצהרותיו של עופר מהשנה שעברה לבין המציאות מתחילת השנה הנוכחית. תהא הסיבה אשר תהא, נראה כי בעיתון לא יחזרו הפעם על הסיקור המגמתי שלהם של כשלון מיזם הרכב הקודם של החברה לישראל. ב"כלכליסט" מתפרסמת ידיעה שהופיעה באתר העיתון בגרסה דלה יותר לפני כמה ימים. יואב בורנשטיין מדווח הבוקר כי בעיתון הבריטי "דיילי מייל" התפרסמה כתבה "המתארת את המיליארדר הישראלי טדי שגיא כמי שעומד מאחורי מכונות הימורים ממכרות הפועלות בבריטניה". לפי בורנשטיין, "הכתבה היא חלק מקמפיין שמטרתו להוציא את המכונות הללו מחוץ לחוק, או לפחות להגביל אותן". ב"דיילי מייל" נכתב כי שגיא "צריך להיות פחות גאה בכך שעשה חלק גדול מהונו העצום על-ידי ניצול של האנשים העניים והחלשים ביותר במדינה". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי הממונה על ההגבלים העסקיים צפוי לאשר את רכישת "מקור ראשון" על-ידי שלדון אדלסון, אולם להציב תנאי ולפיו ייאסר על אדלסון להתערב ברמה המסחרית ובתוכן המערכתי של העיתון. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי העיתונאי שרון גל, שפרש מהגשת התוכנית "לילה כלכלי" בערוץ 10 על רקע טענות בנוגע להתנהגותו כלפי עמיתיו לעבודה, ופצח מאז בקריירה חדשה בתחום הנדל"ן, צפוי לשוב ולהגיש תוכנית כלכלית בשם "לילה כלכלי", הפעם בערוץ המורשת הישראלית, ערוץ 20. "אני שמח לחזור לכור מחצבתי ולהוביל את הרצועה הכלכלית בערוץ 20. אני מודה לראשי הערוץ על ההזדמנות לעשות זאת בפלטפורמה ערכית. אני מקווה שבעזרת השם הקהל הרחב יהיה איתנו", מצוטט גל בידיעה. לפי שכניק, גל לא יחדל מעיסוקו בתחום הנדל"ן, אלא "יקדים גילוי נאות בכל פעם שיעסוק בענייני נדל"ן בתוכניתו החדשה". מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, מציין הבוקר כי במהדורת החדשות המרכזית ששודרה אמש בערוץ 2 שובצה כתבה מאת אילן לוקץ, ששודרה לראשונה באוגוסט האחרון. "אין להשלים עם מניעת מפגש עם עורך-דין. כל מטרתו של צעד הזה היא לשרת את החוקרים, החותרים לשבור את רוחו של העצור ולהאיץ את התהליך של חילוץ הודאה ממנו", כותבת עו"ד עביר בכּר במדור הדעות של "הארץ", על רקע מעצרו של העיתונאי מגד כיאל. "[...] הגיעה העת שאחריותנו שלנו, עורכי-הדין, כלפי החשודים שאנו מייצגים תעלה מדרגה מבחינה ערכית. יש לכבד את לקוחותינו ולהחרים כל דיון שבו אדם מנוע מלהיפגש עם עורך-דינו".

אף שמסכי הסרטונים הקצרצרים המשובצים בגליונות העיתונות המקוונת כבר מזמן אינם בגדר חידוש, קשה להתכחש לקסם הצפון במדיום זה

אף שמסכי הסרטונים הקצרצרים המשובצים בגליונות העיתונות המקוונת כבר מזמן אינם בגדר חידוש, קשה להתכחש לקסם הצפון במדיום זה. דרדקי הדור הרביעי לסלולריים, מי שנולדו עם מצלמת הטלפון בידם המסמסת, מן הסתם לא יבינו על מה אני שחה ומה פה מעורר ריגוש, אך בשביל בני דורי, שנסערו מ"חדשות" בפול־פרוצס, המדיום החדש מזכיר תחיית מתים. הרעיון של גיליון הניעוֹר בלחיצת כפתור, והופך בן־רגע מעיתון לטלוויזיה, שעד לפני כמה שנים הכרנו כטריק קולנועי – כניסת המצלמה אל תוך תצלום והתעוררותו – מסעיר את הדמיון בהיותו כמו פתח־מנהרה־סודית שדרכו אפשר לחדור אל תוך המציאות המתווכת על־ידי הטקסט המילולי, להיות זבוב־על־קירה, לצפות, כביכול, ב"מה שבאמת קרה", לשמוע, להתרשם באופן "אובייקטיבי" ממה שהמצלמה מראה לנו, מקום או הבעות פנים, רצף של הבעות פנים, לא הבעה אחת שמישהו – הצלם או העורך – בחר, ואת השאר אף פעם לא נדע. אבל כמו התמונות, גם סרטוני הווידיאו משקרים. גם הם מראים פיסה קטנה של מציאות נבחרת – ובכל זאת, אולי מפני שהפיסה הזאת גדולה יותר ומכילה תנועה וקול, אצורים בה, לפחות בפוטנציה, מידע רב יותר, וגם אשליה גדולה יותר. מבין שלושת העיתונים המקוונים הגדולים (מעריב-Ynet ,nrg והארץ-online), רק ב־Ynet ניתן למצוא שימוש רחב יחסית במדיום, עובדה שיש לה השפעה ניכרת גם על העיצוב הגרפי (בהארץ-online אין כלל סרטוני וידיאו, וב־nrg יש מעט מאוד, בעיקר בתחום הרכילות). בסקירה אקראית, ברגע נתון אחד, ביום רגוע למדי (קסאמים עם שחר ובלי נפגעים), נספרו ב־Ynet שבע כתבות מצולמות שהפניותיהן בעמוד השער. לא במקרה, שלוש מאלה הן כתבות ספורט (התחום הנפוץ ביותר על מסכי הווידיאו של Ynet), אחת היא מתחום הבישול ("איך מכינים גפילטע־פיש"), אחת מתחום התיירות, אחת מתחום החברה ("דו־קיום בנגב"), ואחת אנציקלופדית באופיה ("הידעת? קנגורו מקפץ במהירות חמישים קמ"ש!"). כתבות רבות אחרות מבליחות בשכבות המוקדשות לתחומים השונים המסוקרים ב־Ynet. ככלל, גם בימים סוערים יותר מספר הסרטונים בתחום האקטואליה נמוך מאוד ביחס למספרם בתחומים פוטוגניים כבידור, רכילות ("יומולדת למנחם הורוביץ"), ובראש ובראשונה בתחום הלכאורה־פוטוגני־ביותר – ספורט. לכאורה. בפועל, ברוב הסרטונים של Ynet מככבים חדרי הלבשה חשוכים ומיוזעים – רקע הולם לתירוצי המרואיינים, מפסידי המשחק ולפעמים מנצחיו. מן המשחק עצמו יזכה הקורא־צופה (הוא בן־הכלאיים שהולידה העיתונות המקוונת) לראות־לשמוע רק שניות מעטות: שער ניצחון, קריאות ניצחון או בוז, או – בהילוך אטי – איזו עבירה שעל רקעה מציעה לו הכותרת לראות ולשפוט בעצמו את שופט הדרבי, כמו גם להצביע בסקר המצורף, מדיום אינטרנטי נוסף המעניק למשתמש אשליה של שליטה והשתתפות פעילה בעיצוב המציאות. אשר לעצם השימוש בראיון־בזק בסרטונים – החל בתחום הספורט וכלה בתחומים "רציניים" יותר, כמו חדשות, תרבות וחברה – שוב, לכאורה, זהו שימוש מתבקש וטלוויזיוני, אך בפועל, ואולי משום שמדובר לא בראיון של ממש אלא ברדוקציה של ראיון, ולמעשה במעין דקלום קצרצר, על־פי רוב התוצאה נופלת בהרבה מראיון בכתב. הבעיה אינה רק אי־העמקה; הרי ברור שאיש אינו מצפה לראיון עומק של דקה וחצי. הבעיה היא השיממון שבצפייה באדם – לחוץ ביודעו שלרשותו עומדות רק דקה וחצי – ניצב קפוא מול מצלמה ומדקלם טקסט. אחת הדוגמאות המעציבות היא הראיונות – למה ראיונות? אלה מונולוגים! – עם פעילים חברתיים, המוגשים ב־Ynet בחסות acTV (מיזם אינטרנט חברתי). מדובר במונולוגים בלתי טלוויזיוניים, לעתים מביכים ומגומגמים (דבר נסלח ואנושי במונולוג ארוך, ונלעג בזה הקצרצר), שבפירוש מחייבים צופה סבלני (כלומר, אנטי־צופה־אינטרנטי). בעיה נוספת: לא פעם, כדי לצפות בסרטון המצולם נאלץ הקורא־צופה (שמא נקרא לו הקורץ? שהרי הוא קורא־גם־צופה בעין אחת) לעבור מעל משוכת סרטון הפרסומת המקדים, המתקרב באורכו לסרטון התוכן ומשמש לו לא אחת קונטרפונקט בוטה. כך, למשל, את המונולוגים של הפעילים החברתיים, מוקיעי העוולות והעוני, מקדימה פרסומת שורצת דוגמניות ודוגמנים באי־גן־עדן (לבושֶם, כמדומני). ואותו גן־עדן (פרסומת השעה/היום/השבוע) מקדים גם את הסרטון שבו נראה המון גברים אבל ומתלהם בעזה, חמוש בחלקו, מלווה שתי אלונקות עם חללים שנפגעו מפגזי צה"ל, אשר נורו בתגובה לירי הקסאמים. אך לשניוּת זו כבר הרגיל אותנו העולם הצרכני. וכבר למדנו להפריד – במבטנו כמו גם בתודעתנו – בין מסרים פרסומיים לבין התוכן שאליו הם מסתפחים. קשה יותר, לעומת זאת, ליישב את הנתק שבין הכותרת "תושבים בצפון הרצועה: אנחנו חיים במטווח" ואת דבריו של אוסמה אלבידן, תושב בית־להיא, המספר על החיים בצל פגזי צה"ל – "אנחנו חיים בסרט אימה" – עם הסרטון שבצל הכותרות הללו, שבו נראה המון גברי־ערבי חמוש בחלקו, מתלהם, נושא שתי אלונקות עם חללים. והרי אין ספק שזה איננו סרט האימה שאליו נתכוון אלבידן. גיליון 62, מאי 2006

הכירו נבחר ציבור שפועל בסדרתיות נגד הציבור: דוד אמסלם. אשמח שלא רק תכירו, אלא תזכירו לו זאת- ללא הרף

רקע: מאחורי חוקים מזוויעים במיוחד עומד שוב ושוב אותו ח"כ: דוד אמסלם (ליכוד). בפרונט, אמסלם מקדם חוקים שיאפשרו לראשי ממשלה רישיון לגנוב, ולקבל פטור מחקירות. מאחורי הקלעים? הוא עובד לא פחות קשה בלדרדר את המדינה. דוגמאות? חוק שהוא מקדם במרץ יעניק חנינה מראש לעשרות מושחתים ברשויות המקומיות. רבים ליכודניקים. החוק ינטרל את "הוועדה לחיוב אישי" שיכולה לקנוס ראשי ערים שהוציאו כספינו בניגוד לתקנות. אמסלם מוביל כעת חוק שיעניק תקציב מכיסנו לח"כים לפרסם עצמם בפריימריס. חוק מבורך בעיקרו, אבל בנוסח של אמסלם יסייע רק למכהנים ועשירים- מה שישאיר דם חדש בחוץ. הממשלה אישרה כעת גם חוק מאת אמסלם לפיו מי שירצה לעבור קופת חולים לא יוכל לעשות זאת באינטרנט, אלא ללכת לדואר. את החוק מי ניסח? בכירי לאומית – הקופה הננטשת ביותר. החוק אושר למרות התנגדות האחראית על תחרות. אה ואמסלם בכלל עומד בראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. אך שמעתם אותו אי פעם מוחה על סיאוב בעיריות או על הזרמת שפכים לנחלים? לא. רק היום התברר שישתמש בוועדה לסגור חשבונות עם בכירי המשטרה שמבקשים לשמור על עצמאות חקירות. מה אני מציע? ברור שכדאי להילחם בחוקים האלו, ונילחם. אבל מעבר לכך: בואו נבאס את אמסלם. בואו נעשה לו את מה שעשינו למיקי זוהר שניצל את הכנסת לטובת העלאת הערך של בתיו המרובים (וכיום מעטים לא משייכים את זוהר לפעילות אינטרסנטית). הגיע הזמן שאמסלם יזוהה עם חקיקה מזוויעה. ————————— (מה עושים כדי שיתוקן) שתפו כדי שכולם יידעו איך אמסלם מבזבז את המנדט והכספים שלנו. כתבו לו על הוול/בטוויטר/ספרו עליו בארוחת ששי. מומלץ לבחור חוק שמעצבן אתכם: הגנה לרה"מ גם אם מושחת/ביטול קנסות לראשי ערים שחטאו/ביטול תחרות בין קופ"ח/עיוות מימון הפריימריס. כתבו לאמסלם עצמו בפייס/בטוויטר. הודעה שכולם יראו ותדגישו כמה שהוא מבייש אתכם – כליכודניקים/אזרחים/ציוניים – מה שלא תהיו. אל תתביישו. הוא לא מתבייש להפוך את ישראל לגן עדן לעבריינים נ.ב מוזמנים להצטרף לסיירת השקיפות- כדי לעזור לבייש את החצופים האלו בקביעות (מקווה שבהמשך גם נצא לבאס אותם בשטח)

עיתונאית. היתה כתבת בוושינגטון של סוכנות איי.פי ועורכת ב"הארץ". מ-2001 שימשה ככתבת העבודה והרווחה של "הארץ" וסיקרה את התחום מנקודת מבטם של העובדים והנצרכים

בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ולימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בעיתונות באוניברסיטת קולומביה. ב-1987 החלה לעבוד ככתבת של סוכנות איי.פי, תחילה בניו-יורק ובישראל ובמשך שבע שנים בוושינגטון, שם סיקרה את מחלקת המדינה, הבית הלבן וקהילת המודיעין. ב-1996 הצטרפה לעיתון "הארץ", כתבה בנושאי חברה, ערכה את המוסף "בריאות" ושימשה ממלאת-מקום של עורך חלק ב. ב-2001 החלה לסקר באופן קבוע את נושאי העבודה והרווחה בעיתון "הארץ". כתיבתה התמקדתה בהשלכות החברתיות של היחלשות מדינת הרווחה והתרופפות זכויות העובדים בישראל. כתבה רבות על פערי השכר והאי-שוויון, האבטלה, שכר המינימום, זכויותיהם של עובדי הקבלן, מצבן של האמהות החד-הוריות ועוד נושאים. בין היתר ביקרה את המדיניות הכלכלית שהנהיג שר האוצר בנימין נתניהו ואת תוכנית ויסקונסין להשמת מובטלים. אמנם ב-2008 החלה לכתוב סדרת כתבות בהן הביאה דוגמאות להצלחת התוכנית. לקראת הבחירות לכנסת ב-2006 עברה לגור בירוחם בשליחות "הארץ", ובמשך חודשיים כתבה על הלכי הרוח בעיר. במהלך מלחמת לבנון השנייה עברה לצפון וסיקרה משם את החיים בעורף המופגז. ב-2006 קיבלה את אות עמותת אומ"ץ על פועלה בתחום החברתי, ואת פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה על "תרומתה הייחודית להעלאה של סוגיות הנוגעת לקבוצות חלשות בחברה הישראלית על סדר היום הציבורי". ב-2007 נבחרה לראש ועד העובדים של עיתון "הארץ", שנוסד באותה שנה למורת רוחו של המו"ל, עמוס שוקן. ביוני 2008 זומנה לשימוע לפני פיטורים לאחר שהביעה ביקורת פומבית על האופן בו "הארץ" מסקר את נושאי החברה והרווחה, אך לבסוף לא פוטרה. בינואר 2009 פוטרה מתפקידה. מרצה במכללה החברתית-כלכלית. שאלות ותשובות עם רותי סיני, באתר "הארץ" "לחם עבודה", הבלוג של רותי סיני באתר "קפה דה-מרקר"

תיקון 160: עיבוד מחשב הומוריסטי הסתנן לדיווח על גלעד שליט בנענע10. וזאת לא הפעם הראשונה

כתבה על ראש הממשלה וגלעד שליט (נענע10, 23.10.11) לוותה בתצלום מיום השחרור של החייל השבוי. אלא שבמקום להשתמש בתצלום שסיפקה לשכת העיתונות הממשלתית, בחרו בנענע בעיבוד מחשב של כותב שורות אלו, שבו נראה בנימין נתניהו צופה בנתניהו צופה בנועם שליט מחבק את גלעד שליט. ערוץ 10, השותף בנענע10, נפל בפח דומה לפני כשנה: בכתבה על החיילת עדן אברגיל, שהעלתה לפייסבוק תמונות שלה עם עצירים כפותים, הוצג עיבוד מחשב ששתל בתמונה את השחקן קיאנו ריבס. תודה, ערן כ"ץ. נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

פולמוס חגי מטר: לא הייתי מעסיק אדם שנוטל חלק במאבקים שמייצרים אלימות נגד חיילי צה"ל (מכל צד) או אדם שקורא לחרם כלכלי על מדינת ישראל. לא בגלל דעותיו. בגלל מעשיו. תגובה ליובל גורן

כשקראתי את ההשוואה שערך עמיתי, יובל גורן, ביני לבין ילדה בת 17 שעובדת כמלצרית במקדונלדס וגילתה אומץ גדול והעזה להיאבק מול הבעלים עמרי פדן, קיבלתי את ההוכחה לדאגה שהבענו יותר מפעם אחת, עובדים רבים ואני, בנוגע לאנשי הוועד ב"מעריב". הוועד היה אחראי להרבה פעולות טובות למענם של העובדים במהלך השנה האחרונה, אבל הוא סבל כל העת מבעיה אחת גדולה: הוא היה מורכב מצעירים תל-אביבים רווקים שלא הביאו ילד לעולם ושלא לקחו משכנתא. לרבים בעיתון היתה יותר מפעם אחת הרגשה שהמציאות הזו מביאה את החברים בוועד להיות מהירים מדי, תזזיתיים מדי וששים מדי אלי קרב. פעמיים נאלצנו, כמה עיתונאים ותיקים, לאנוס אותם לבטל השבתה או סכסוך עבודה, כשהיה ברור לנו שהם אינם מבינים את ההשלכות שיכולות להיות להחלטה כזו על עתידנו שלנו ועל עתידם של עובדים שיש להם בחיים מחויבויות מעט יותר גדולות משלהם. לא אכביר מלים על התמיהה של גורן הכיצד לא יצאתי למאבק מול בעל הבית שלי למענו של חגי מטר. במשך שנים פוטרו אינספור עיתונאים בישראל, ועשרות או מאות הליכים התנהלו בבתי-דין לעבודה בין כלי תקשורת לעובדיהם. מי שיקרא את גורן עלול לסבור בטעות שכל מכתב פיטורים בודד של כל עובד בכל עיתון גרר אחריו מאבק גלוי של עיתונאים אחרים למענו. זה לא קרה ב"ידיעות אחרונות", זה לא קרה ב"הארץ" וגם לא בערוץ 10. אם לגורן נעים להידבק דווקא לצוואר שלי, שיבושם לו. ובכל זאת, משהו בהתנפלות שלו עורר אצלי שאלה קטנה. ב"מעריב" יש מאות עובדים. מהם ותיקים ממני וצעירים ממני, בכירים ממני וזוטרים ממני. תמהתי, ביני לבין עצמי, מדוע גורן מצפה ממני, מאראל סג"ל ומבן-דרור ימיני לעשות מה שהוא לא דורש מכל השאר. אתם יכולים לנחש לבד. אתם הרי יודעים מה מחבר בין ימיני ובין סג"ל לביני, נכון? האם יכול להיות שמאחרי ההערות האלה יש בכלל עניין פוליטי? יובל גורן יודע היטב שחגי מטר לא פוטר בגלל היותו חבר ועד. גורן עצמו הוא ההוכחה לכך. הוא ושאר חברי הוועד שבן-צבי לקח ל"מעריב" החדש. אחוז חברי הוועד שנשארו בעיתון עם המעבר לבעלותו של בן-צבי היה גבוה מאחוז עובדי העיתון שנשארו בסך-הכל. ועד העובדים היה המחלקה ששרדה הכי טוב את המעבר לבן-צבי. ואולי בכלל זו הזדמנות מצוינת לספר משהו על הזמן שהושקע באותו לילה אחרון של מו"מ שהתנהל על רכישת "מעריב", כדי לשריין בעבודה מה שיותר מעובדי הוועד. ואולי גם אפשר לנסות לשאול אם לא היו עובדים שנאלצו ללכת הביתה כדי שההסתדרות תבוא על סיפוקה בהשארת אותם חברי ועד. נסו להיזכר בכל אחד מאלה שלא זכו להישאר בעיתון. האם יכול להיות שאלמלא ההתעקשות הזו של ההסתדרות, מישהו מהם היה עדיין מתפרנס איתנו? על שאלה אחת אני צריך בכל זאת להשיב. האם יכול להיות שאני מוכן לשבות רק כשפוגעים בי ולא מוכן להושיט יד כשפוגעים במישהו שלצדי? נשמע אגואיסטי. ובכן, יובל, אם תיגש להנהלה יוכלו לספר לך שם על כמה עובדים מוחלשים שנמצאים היום בעיתון גם בזכות פניות שלי. בלי הפגנות, בלי מחאה קולנית, בלי מאמרים ב"העין השביעית". עכשיו תשאל אותי, אם כך, למה אני לא עושה את זה עבור חגי מטר? פשוט מאוד. משום שאם היה לי עסק משלי – עיתון, חנות נעליים או דוכן פלאפל – לא הייתי מעסיק אדם שנוטל חלק במאבקים שמייצרים אלימות נגד חיילי צה"ל (מכל צד) או אדם שקורא לחרם כלכלי על מדינת ישראל. לא בגלל דעותיו. בגלל מעשיו. הייתי מעסיק את השמאל הכי קיצוני בעולם והייתי מעסיק ערבים והייתי מעסיק מי שאינם ציונים ומי שחושבים ההפך הגמור ממני. עם זה אין לי בעיה. לא הייתי מעסיק מי שמקדיש את עתותיו למלחמה נגד מדינת ישראל, כלכלתה וחייליה. כזה אני. אני יודע שבקרב חלק גדול מהברנזה שלנו זו לא עמדה מאוד פופולרית, אבל אני לא מתבייש בה אפילו לרגע.

"ידיעות אחרונות" מתאהב בגרסתו למניע הרצח בבר-נוער | פרשני הימין קוראים לאיפוק | יהודה יפרח נזעק להגנתו של השופט בדימוס נסים ישעיה

"בישראל היום, ובמידה פחותה בידיעות אחרונות, ובמידה פחותה עוד יותר במעריב, הכותרת הראשית כבר קובעת מסמרות לגבי אופיין של הרציחות. הכותרת של ידיעות אחרונות: טרור נגד הקהילה הגאה. הכותרת של מעריב: טבח הנוער הגאה. בישראל היום: פשע של שנאה: מרחץ דמים במרכז ההומו-לסבי. מה אומרת המשטרה? לאחר חצות נבדקו בעיקר שני כיווני חקירה: הראשון – ירי על רקע שנאה לציבור החד-מיני; השני – על רקע נקמה בתוך הקהילה ההומו-לסבית עצמה (ישראל היום). אם הכיוון השני יתברר כנכון, מה יעשו ישראל היום, מעריב וידיעות אחרונות עם הכותרות שלהם? מי זוכר בכלל את הכותרות שלהם" (מתוך סקירת העיתונות של ה-2.8.09, יום לאחר הרצח הכפול בבר-נוער, מקום מפגש של הומואים ולסביות בתל-אביב). גם אחרי היום שאחרי המשיכו כמה מהעיתונים לתת במה נרחבת פחות או יותר לטענה כי מדובר ב"פיגוע שנאה" ולהפניית האצבע המאשימה מצד חברי הקהילה הגאה לעבר הסתה הומופובית – בעיקר של חברי-הכנסת של ש"ס. זאת, חרף העובדה שבאותם עמודים ממש ציינו כתבי הפלילים כי, כאמור, המשטרה בודקת אפשרויות שונות, ולא רק זו של רצח על רקע נטייתם המינית של הנרצחים. בעוד שעצם הטענות על יחס מפלה או שנאה להומואים הן ודאי נכוחות, במידה זו או אחרת, כעת מסתמן כי הקישור שלהן למקרה הרצח אינו מוצדק. "המשטרה: הרצח בבר-נוער הוא מסע נקמה", נכתב בכותרתו הראשית של "מעריב", שכמו ביתר העיתונים המרכזיים, מוקדשת ללכידת חשודים במעשה. "שלושה נעצרו בחשד למעורבות ברצח בבר-נוער", נכתב בזו של "הארץ"; "המשטרה עצרה שלושה חשודים במעורבות ברצח הכפול בבר-נוער", נכתב בזו של "מקור ראשון"; וב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הכותרות הן, בהתאמה, "לכדנו את הרוצחים" ו"פוענח הרצח בבר-נוער". "פרטי החקירה והמניע אסורים בפרסום", נטען בסוף כותרת המשנה לראשית של "ישראל היום", אולם בין השיטין – כפי שמצהירה כותרתו הראשית של "מעריב" – נחשף כי המניע לרצח היה "קשר אישי" של הרוצח או אחד משותפיו עם מי שהיו, או היו צריכים להיות, נוכחים במועדון שבו אירעו הרציחות. "במשטרה שללו את האפשרות שמדובר בפשע שנאה", כותבים יניב קובוביץ ואילן ליאור ב"הארץ" . מעניין להבחין כי כדי לשלול את ההסבר שלפיו היה מדובר ברצח "על רקע לאומני", או אולי כחלק מהניסיון למסור לקוראים מה שיותר פרטים מותרים בפרסום, מציינים כמה מהעיתונים באופן מובחן ומעט מגוחך שהעצורים הם "יהודים". ב"מעריב" מוסר אבי אשכנזי את הפרטים הרבים ביותר על זהות החשודים, ולמעשה מספק למי שבידו גישה לאינטרנט ולמנוע החיפוש גוגל את המפתחות לחשיפת שמותיהם. ב"ישראל היום", כבדרך כלל, הדיווח הקמצני ביותר, והשמירה על צו איסור הפרסום – אדוקה. בסיומו של טור הלל למשטרה מאת כתב המשטרה אבי כהן, שנדפס בכפולה הפותחת המוקדשת כולה לנושא, רומז הכתב באופן מגושם כי הסיבה לרצח לא היתה הומופוביה וכי על מי שהתבטא אז בתקשורת נגד אנשי ש"ס ואחרים – להתנצל: "יהיו גם מי שיצטרכו למצוא את הדרך להתנצל בפני גורמים שבמשך תקופה ארוכה הוכפשו והושמעו נגדם האשמות, ואף הסיתו נגדם ואילצו אותם להתגונן. כמו שזה נראה כעת, זה היה על לא עוול בכפם". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, לא מוכנים להרפות מהאפשרות כי בכל זאת מדובר ב"פיגוע שנאה" – כניסוחו של הלוגו שהדפיסו יומיים לאחר הרצח. כותרת המשנה לראשית מבשרת על ביצוע "פשע שנאה", ובגוף הידיעה מאת אדוה כהן וראובן וייס נכתב: "החשד העיקרי לאורך השנים היה שמדובר ברצח על רקע שנאת הקהילה הגאה, אולם יחד עם זאת נבדקו כל כיווני החקירה. על-פי גורם בכיר במשטרה, מדובר ברקע נקמני, אולם עדיין לא ברור אם המעשה התבצע בשל סכסוך אישי או שנאת אנשי הקהילה". האם ייתכן כי מדובר בעלילה פתלתלה המערבת בתוכה סיפור נקמה עם שנאת הומואים? בהחלט כן, אולם גם במקרה כזה יוסר מהמציאות הישראלית כתם של טבח אנונימי בנערים רק בשל נטייתם המינית. כרגיל, ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים את המציאות כפי שהיא נשקפת מחלונות בניין המערכת ופנימה במקום להסתכן ולהסתנוור. בשערי העיתונים החרדיים "המבשר", "המודיע", "יתד נאמן" ו"הפלס" לא מוזכר פענוח הרצח במועדון ההומואים. גם לא בשבועון החרד"לי "בשבע" היוצא היום. "ישראל נערכת לקראת אפשרות של מתקפה דיפלומטית של הפלסטינים בארגונים בינלאומיים", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון". "אירופה לישראל: אם תכשילו את המו"מ, נתמוך בפלסטינים בהאג", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "נתניהו פנה מעל דוכן הכנסת לאבו-מאזן: תן הזדמנות לשלום", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של אלי ברדנשטיין. משום מה, קריאתו (הנרגשת?) של ראש הממשלה אינה זוכה להבלטה גדולה, לא ב"מעריב", לא בעיתונים האחרים, וגם לא ב"ישראל היום". בעמ 5 של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת הכתב בארה"ב צח יוקד ולפיה "שגרירת ארה"ב הבאה באו"ם הציעה להפסיק את הסיוע לישראל". "עוד מינוי בכיר של אובמה מעורר חששות בקרב תומכי ישראל", מוסרת כותרת הגג לידיעה על מינויה של סמנתה פאוור. "בתפקיד השגרירה באו"ם: האשה שקראה לפלוש לישראל", נכתב בכותרת ידיעה דומה ב"ידיעות אחרונות". "הניצחון של אובמה: מי שלא רצה את סוזן רייס בתפקיד מזכירת המדינה, יקבל אותה כיועצת לביטחון לאומי", נכתב בכותרת ידיעה אחרת באותו עמוד. "גון קרי הוא אידיאליסט", קובע ישראל הראל בעמוד הדעות של "הארץ", "הוא בלא ספק חפץ ביקרה של ישראל. אסור שהגישה כלפיו תהיה צינית", אולם גישתו לסכסוך הישראלי-פלסטיני תוביל לכך ש"אל-קאעידה ויתר ארגוני הטרור יתמקמו לאורך הקו הירוק". ברוח דומה כותב בן-דרור ימיני ב"מעריב" על מינוי פאוור. "46 שנה של לא" היא כותרת טור של המזרחן גיא בכור במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" (כותרת הגג: "סרבני שלום"). "ועדת צמח אישרה לתשובה לייצא יותר גז מכפי שדרש", מודיעה כותרת ידיעה של אבי בר-אלי על שער "הארץ". "עשרות שנים הוא שירת בנאמנות והקיז מדמו באחת המשרות הציבוריות התובעניות ביותר, אבל כשהוא מעד לרגע, שום דבר לא יכל לעזור לו", מתפייט ב"מעריב" עורך המוסף "משפט" של "מקור ראשון" יהודה יפרח. "התנינים בבצה הסתערו בחמת זעם, קורעים את גופו לגזרים; הכרישים הריחו דם והצטרפו לסעודה; העופות הדורסים חגו מעל, ממתינים לשאריות". הסיבה לחגיגת הדימויים הקרניבוריים: ההודעה כי שופט שנתפס בהתבטאות אומללה יפרוש מתפקידו. ואולם, השופט נסים ישעיה, שאמר בעת דיון בוועדת ערר של הביטוח הלאומי (בעניינה של צעירה שנאנסה על-ידי פלסטינים וביקשה לקבל פיצויים כנפגעת פעולות איבה) כי "יש בנות שנהנות להיאנס", הוא בכלל פנסיונר, ובכל זאת מתגולל יפרח על מבקריו, תחת הכותרת – לא פחות – "סיכול ממוקד". משל כיוון מישהו חרטום של פצצה חכמה לעבר חלון ביתו של השופט. "פסקי הדין בתיקי אונס שוודאי כתב נסים ישעיה בשנות כהונתו הארוכות לא יעמדו לצדו היום. גם לא כל מורשתו השיפוטית והציבורית", מוסיף יפרח לכתוב. להוותו, באותו עיתון שבו דבריו מתפרסמים היה מי שפישפש במורשתו של השופט ישעיה, ונמצא גם מי שהדפיס את הדברים באותו עמוד ממש. "זו אינה הסערה הראשונה המלווה את ישעיה לאורך הקריירה המקצועית שלו", כותב אבי אשכנזי בידיעה המרכזית בעמוד. "בשנת 99 קבע השופט כי יש להקל בעונשו של אב שאנס את בתו בת החמש וחצי, בין היתר משום שמדובר במספר מועט יחסית של מקרים, ומכיוון שלא נגרמו לה נזקים פיזיים". לידיעה מצורף תצלום של גזיר עיתון של "מעריב" מ-1999 ובו ידיעה על פסק דינו של ישעיה. אגב, לפי "מעריב", האשה שעניינה הובא כעת לפני ישעיה היתה בת 13 בעת שאירע האונס. על שער "מעריב", העיתון שעד לא מזמן היה שייך לאחת מחברות האחזקה שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, העיתון שהסב לאותה חברה הפסד עצום של 300 מיליון שקל בתוך כשנה וחצי, והעיתון שדנקנר דירדר לרמת השחתה עיתונאית אולי חסרת תקדים, מופיעה הבוקר כותרת המודיעה על "רגע האמת של נוחי". "יום של הכרעה לאימפריית החובות של אי.די.בי", סונטת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". כותרת מדור שוק ההון של "גלובס" מכריזה על "ההצגה הכי טובה בעיר". "בית-המשפט צפוי להכריע אם דנקנר יוכל להמשיך לשלוט על קבוצת אי.די.בי". "יום הדין של נוחי" היא גם הכותרת על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", העיתון שנותר נאמן לטייקון, הגם שזה מעולם לא היה בעליו. "דנקנר קיבל חיזוק לקראת הדיון הבוקר", מספרת כותרת המשנה על שער המוסף. בעמ 6 של "הארץ" נכתב בכותרת ידיעה של רויטל חובל: "וינשטיין רצה להגביל תרומות של טייקונים לרשויות המקומיות – לפיד התנגד לכך". לצד תמונותיהם של דנקנר ושל לפיד נכתב בכותרת המשנה: "שר האוצר אמר את הדברים לפני כשנתיים, והצדיק בין היתר תרומה של אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר לרשויות המקומיות". ב"כלכליסט" חושפת רחלי בינדמן כי אבי בניהו, שהצהיר כי הוא עובד כיועץ התקשורת הטרי של דנקנר "מתוך תחושת שליחות" ועבור שכר נמוך, הציע קודם את שירותיו לבעלי האג"ח המנסים לתפוס את השליטה בתאגיד. בינתיים נדחתה ההחלטה בעניין העברת השליטה באי.די.בי ליום ראשון. "דו"ח חמור נגד רשת החינוך התורני של ש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". תומר אביטל מדווח על "הפעלת בתי-ספר ללא רישיון משרד החינוך, לעתים למרות צו סגירה; תשלומי שכר פיקטיביים לעובדים שאינם קיימים; העסקת בני זוג, קרובי משפחה ומקורבים; הפעלת כיתות עם 10 תלמידים או פחות; משרדים ורכבים שעומדים ללא שימוש; ניסיון להעלמת מידע ותיקון קבצים; גירעון של 140 מיליון שקל ב-2012 שכוסה במלואו מתקציב המדינה". "התריע על אי-סדרים, ופוטר מתפקידו", נכתב מעל לכותרת על שער "מעריב" המפנה לכתבה של קלמן ליבסקינד. "יחימוביץ הדיחה את יו"ר קרן כצנלסון לאחר שבדו"ח שהגיש נטען כי המפלגה מנסה להשתמש בכספים בניגוד לחוק. העבודה: אין יסוד להאשמות", נכתב בהפניה. "חיזבאללה מביא לתפנית בסוריה", נכתב בכותרת הגג לכותרת בראש שער "הארץ": "אסד כבש עיר מפתח לקראת מתקפה בחאלב". על כיבושה של קוסייר שבסוריה ועל "המהומות בטורקיה, הרחק מעיני המצלמות" מדווח אנשיל פפר, "שליח הארץ בגבול טורקיה-סוריה". "אם באיסטנבול השוטרים אוחזים באלות בלבד, באזורי הספר נפוץ גם תת-מקלע", כותב פפר על הנעשה בטורקיה. "הרוג שלישי מאז תחילת המהומות", מדווחת טולין דאלוגלו ב"ידיעות אחרונות". העיתונים מדווחים גם על הפגנות מחאה באיראן, לקראת הבחירות שם. כותרת הידיעה על סוריה ב"ידיעות אחרונות" היא "המהפך של אסד". כותרת טור הפרשנות של אלכס פישמן היא "על החתום: חיזבאללה". ל"מעריב" מצורף היום מוסף צרכנות בשם "ברקוד" ("סורקים את השוק בשבילך"). כותרת המוסף היא "מר צרכנות" והיא מודפסת על גבי דמותו של מנחם הורוביץ. הבחירה הזו היא הצהרת כוונות מחשידה ומעוררת תוגה. ב"מעריב" מוקדש עמוד של מדור חדשות החוץ לדיווח על משפטו של טוראי ראשון ברדלי מנינג, מדליף מברקי "ויקיליקס". לפי הכותרת, קו ההגנה הוא "למדליף היו כוונות טובות". ב"ידיעות אחרונות" מוקדש דף לכתבת השער של "כלכליסט".

שליחי העיתונים מדווחים על ההכנות לבחירות בארה"ב | משה כחלון מגיע סוף-סוף לכותרת הראשית של "ישראל היום" | עיתונאי יווני מזהיר מפני השתעבדות התקשורת לבעלי ההון

בעוד יומיים יתקיימו הבחירות לנשיאות ארה"ב, וכל עיתוני הבוקר כוללים דיווחים מה"שטח". המירוץ צמוד, איש אינו יודע מה תהא בסופו של דבר השפעת הסופה "סנדי" על תוצאות הבחירות, כך שכל הפרשנים זהירים. בולטת הבוקר הנטייה של שני עיתונים מגויסים במיוחד בבחירות האלה ("ידיעות אחרונות" לטובת ברק אובמה ו"ישראל היום" לטובת מיט רומני) להימנע מלחזות ניצחון למועמד המועדף עליהם, ואפילו לפזר רמזים על אפשרות להפסדו. על פני כל הכפולה הרביעית של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע על התרשמותו משני אירועי בחירות שהתקיימו בימים האחרונים באוהיו, מדינת מפתח בבחירות לנשיאות. את עיקר טורו מקדיש ברנע לאירוע שקיימו הרפובליקאים בווסט-צסטר, אוהיו: הוא נחרד מהפונדמנטליזם הדתי; מפגין חמלה כלפי אמריקה הלבנה, שמאבדת את אחיזתה במדינה; ומתרשם לטובה מההתלהבות של התומכים. בסיום הטור (ברנע כותב יפה, כרגיל, רמה אחת מעל יתר שליחי העיתונים לארה"ב) מוקדשות כמה פסקאות לאירוע בחירות שקיימו הדמוקרטים בהילארד, אוהיו. דומה כי האווירה פחות נלהבת מאשר במחנה הרפובליקאי. למרות ההטיה של "ידיעות אחרונות" לטובת אובמה, הקורא את טורו של ברנע יכול להתרשם כי המומנטום נמצא דווקא עם רומני. שמואל רוזנר, שליח "מעריב" לסיקור הבחירות בארה"ב, מדווח גם הוא מאוהיו, ומנסה לעמוד בעצמו על מצב המומנטום. הקורא את טורו לומד שהנסיקה של רומני נעצרה, והוא החל להידרדר שוב במעמדו. רוזנר מדווח בעיקר מאירוע הבחירות שקיימו הדמוקרטים במדינה, ומדגיש את הפער כלפי חוץ בין שני המועמדים: אובמה נראה כמועמד הבטוח בנצחונו, רומני נאבק מול הזרם. עיתון "הארץ" מדווח בכותרתו הראשית על "יתרון קטן אך יציב לאובמה במדינות המפתח". נטשה מוזגוביה, כמו ברנע ורוזנר, נשלחה לאוהיו כדי להביא את רשמיה מהמדינה שעשויה להכריע את הבחירות. בשונה מהם נותנת מוזגוביה פתחון פה לתושבי האזור שלא טרחו להגיע אל אירועי הבחירות המרכזיים. אמליה דרייבר, בת 53, דיירת בשכונת קרוואנים, תצביע לאובמה ("בוש חיסל לי את החשק להצביע לרפובליקאים)". גורג אוגלטרי, תושב אפרו-אמריקאי משכונת עוני של העיר דייטון, מתלבט בין שני המועמדים ("אובמה עדיף לחלשים, רומני ליזמים"). הוא עצמו חלש, אבל רוצה להיות יזם. היש דימוי מדויק יותר למצב החלום האמריקאי בשנים האחרונות? בהמשך טורה סוקרת מוזגוביה שני אירועי בחירות, אחד של כל מפלגה, ובזה של הרפובליקאים היא מוצאת תומכת ברומני שמספקת לה ציטוט. הפעם מזוהה הבוחרת לעתיד בשם פרטי בלבד, טרי. "היו לו ארבע שנים, די והותר לשנות דברים, אבל שום דבר לא השתנה", אומרת טרי ומסבירה שבעיקר היתה רוצה שהבחירות תחלופנה. נמאס לה כבר ממבול התשדירים. לצד דיווחה של מוזגוביה מתפרסם טור מאת חמי שלו, הכותב מניו-יורק על מצב הסקרים ופרשניהם. אובמה עתיד לנצח, הוא כותב, ובמפלגה הרפובליקאית מפנטזים על מה שמכונה בישראל "יום כיפורים של הסוקרים". "ישראל היום", העיתון שממומן על-ידי המממן הראשי של קמפיין רומני, ליווה את ההתמודדות על הנשיאות כאילו ישראל ולא אוהיו היא מדינת המפתח במירוץ. הבוקר, על רקע התוצאה הצמודה והיתרון הקל בסקרים לאובמה, מתמקדת הכותרת בראש השער בעובדה שעליה אין מחלוקת, מספר השעות שנותרו עד לפתיחת הקלפיות ("48 שעות"). כותרת המשנה שתחתיה מסתיימת בציטוט מדף המסרים העדכני של רומני ("אובמה קרא לתומכיו להצביע מתוך נקמה, רומני – מתוך אהבה"). לא נכתב שם כמובן שזהו ציטוט מדף המסרים, אבל מי שיקרא בפנים העיתון יגלה זאת. בעמ 9 מדווח שליח "ישראל היום" בועז ביסמוט מהעיר בוסטון, שם נמצא מטה הבחירות המרכזי של רומני. "ראיתי אתמול במטה של מיט רומני בקומרשיאל סטריט 585 עשרות מתנדבים מגיעים כדי לסייע למועמד שלהם להיבחר. ראיתי גם עשרות שסיפרו לי כיצד הם מתכוונים להמשיך להעניק לנשיא אובמה אמון. מה שלא ראיתי בשני המחנות זה הרבה התלהבות", הוא כותב. ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדווח על יהודי שנדקר בגבו בליל שבת במזרח ירושלים ונפצע באורח בינוני. ב"הארץ" וב"מעריב" אין מדווח על כך. בכפולה המרכזית של "מעריב" מדווח עמרי מניב על ממצאי מחקר חדש שנערך בהזמנת הקרן החדשה לישראל, שממנו עולה כי כשליש מהפוסטים בנושאים פוליטיים וחברתיים שהועלו לרשת הישראלית בחצי השנה האחרונה היו "אלימים וגזעניים". לפי המחקר, ערבים סופגים את רוב ההשמצות; אחריהם, בסדר יורד, שמאלנים, פליטים ומסתננים, מתנחלים, חרדים ואנשי אקדמיה. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים תלם יהב ואדוה כהן כי שר הפנים אלי ישי הורה לראשי הרשויות המקומיות לאכוף את החוק נגד מבקשי מקלט המפעילים בתי-עסק ללא רישיון, גם אם יש להם אישור שהייה בישראל. העובר על החוק, כך מוזכר, צפוי לקנס ואף מאסר. "הימנעות מאכיפת חוק רישוי עסקים דווקא כלפי מסתננים המפעילים עסק ללא רישיון, בשונה מאכיפתו כלפי אדם אחר [...] יוצרת תחושה קשה של חוסר שוויון", כתב לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. "היום זה חנויות, מחר יאסרו עלינו לנשום. יש כאלה שאם לא ייתנו להם לעבוד, פשוט יפנו לפשע", מצוטט מבקש מקלט מסודאן ששמו אינו מוזכר. בשבוע שעבר סערו המערכת הפוליטית בישראל והתקשורת המכסה אותה בהתלהבות לאור האפשרות שמשה כחלון ירוץ בבחירות הקרובות מול הליכוד-ביתנו. "מקורבי שר התקשורת והרווחה: הוא קיבל החלטה חד-משמעית להתמודד בראשות מפלגה חברתית חדשה", נכתב בכותרת הגג לראשית של גליון "גלובס" ביום חמישי האחרון. "הוא שלם עם ההחלטה להוביל את סדר היום החברתי של ישראל. זה בוער בעצמותיו", צוטטו אותם גורמים בכותרת המשנה לראשית. הראשית של עיתון "גלובס" באותו יום קראה בפשטות: "מחכים לכחלון". הכותרת הראשית של "מקור ראשון" בבוקר יום חמישי האחרון קבעה כך: "קיבל החלטה: השר כחלון יודיע על הקמת מפלגה חדשה". באתר NEWS1 התנוססה כותרת ראשית מדוקדקת עוד יותר: "כחלון ירוץ במפלגתו של ח"כ אמסלם", ומעליה הובהר כי "ההחלטה הפוליטית התקבלה". אמש, במוצ"ש, הודיע כחלון כי לא יתמודד בבחירות הקרובות. "ישראל היום", שלא הקדיש ולו פעם אחת את הכותרת הראשית בעמוד השער לאפשרות שכחלון יתמודד בנפרד, מקדיש הבוקר את הכותרת המרכזית בשערו להודעתו של כחלון כי הוא חוזר בו. "כחלון: אני לא רץ", נכתב בגופן לבן על רקע כחול במרכז השער (מתחת לכותרת זו מדווח על "חשש ממחסור בביצים", כפי שהבחין הקומיקאי גורי אלפי). "ישראל היום", שאיים בימים האחרונים בנידוי שר התקשורת והרווחה, מזדרז להתגייס לרהביליטציה. "אפעל לנצחון הליכוד", מצוטט כחלון בכותרת הידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת. "יצא מהטראומה מבוגר ומפוכח יותר", נכתב בכותרת טור פרשנות מאת דן מרגלית. גם הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" מצטטת את כחלון, אך לא כחלון הפומבי, שהביע אמון מחודש בליכוד, אלא כחלון של המקורבים ו"השיחות הסגורות". "לא מאמין לנתניהו", נכתב בין מרכאות בראש שער עיתון זה, גם כן בגופן לבן על רקע כחול. "מאוכזב מביבי, אך לא אפגע בליכוד", מודגש בכותרת הגג לראשית. בכל עיתון נותר זכר למה שהופך בעיתון המתחרה לכותרת הראשית. כתבי "ידיעות אחרונות", יובל קרני ודני אדינו אבבה, מזכירים בידיעתם את ההודעה הרשמית של כחלון על כך שיפעל לנצחון הליכוד, אבל הדגש נותר על המרמור והביקורת שהביע באופן בלתי רשמי. מתי טוכפלד, כתב "ישראל היום", מזכיר את הרחש הביקורתי שנשמע בשיחות סגורות, אבל הדגש ניתן לגרסה הרשמית, הממלכתית. שלא תגידו שלא אמרנו לכם, אי-שם בעומק הפסקה השישית של גוף הידיעה. "אולמרט בדק את הפופולריות של חולדאי ופרופ טרכטנברג", נכתב בכותרת ידיעה מאת מזל מועלם ב"מעריב". בגוף הידיעה מדווח כי אולמרט סקר לאחרונה את דעת הקהל בנוגע לכמה דמויות בולטות, ובין היתר נבדקו גם גבי אשכנזי, דניאל גילרמן וחברי-כנסת מסיעת קדימה. המטרה, כותבת מועלם, "לגבש רשימה אטרקטיבית". לא מדווח אם אולמרט בדק גם מה הדעות הפופולריות בקרב ציבור הבוחרים, כדי להתאים את עמדותיו אליהם. "אולמרט ממתין להחלטה הסופית של לבני ולתוצאות הבחירות בארה"ב", מוסיפה מועלם. אם הנשיא אובמה יזכה בקדנציה שנייה, ירבו הסיכויים שראש הממשלה לשעבר, שהרשע לאחרונה בהפרת אמונים, יחליט לרוץ לבחירות. "המדינה תערער השבוע על הכרעת הדין של אולמרט", מדווחים עדנה אדטו ושלמה צזנה ב"ישראל היום". לפי דיווחם, מסתמן כי הערעור יוגש לבית-המשפט העליון ביום חמישי הקרוב. אילן ליאור מדווח ב"הארץ" כי ישיבת מועצת חד"ש בנצרת החליטה להבטיח ייצוג נשי ברשימה שתתמודד לבחירות הקרובות. המועמדת המובילה, כך נכתב, היא עאידה תומא-סולימאן, העורכת הראשית של יומון המפלגה הקומוניסטית הישראלית "אל-אתיחאד". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" על הצעת משרד האוצר להסדר החוב של ערוץ 10. "מדובר בתנאים מרחיקי לכת, שספק רב אם הערוץ יוכל לעמוד בהם", מציין טוקר. בידיעה נפרדת כותב טוקר כי על רקע מאבק עם נציגי בעלי המניות, הודיע ביום שישי האחרון מ"מ מנכ"ל חדשות ערוץ 10, אורי רוזן, על התפטרותו. ב"כלכליסט" מדווחת שלי פריצקר על תוואי ההסדר שגיבש משרד האוצר. בידיעה נפרדת, המוקדשת להתפטרות רוזן, נכתב כי המנהל המתפטר מכחיש "את השמועות על כך שהתערבות בתכנים היא שהביאה להתפטרותו". המדינה נשלטת על-ידי קליקה של פוליטיקאים מושחתים, עושי דברם של אנשי עסקים ובעלי הון ששולטים בכלי התקשורת ומשתיקים אותם, טוען קוסטס וקסבניס, עורך מגזין התחקירים היווני "HOT DOC". וקסבניס נעצר בשבוע שעבר בעקבות פרסום רשימה של בעלי חשבונות חסויים בשווייץ, הועמד לדין בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות וזוכה. ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מאת הלנה סמית, כתבת ה"גרדיאן". "המצב טרגי", אמר וקסבניס ביחס לתרומתה של התקשורת היוונית לכרסום הדמוקרטיה. "העם היווני מוצף בחצאי אמיתות, וזה גרוע יותר משקרים, משום שהן יוצרות רושם משכנע". מדור "היום לפני", המתפרסם מדי בוקר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", נכתב באופן קבוע על-ידי איתן הבר. הבוקר, ה-4 בנובמבר 2012, מוקדש המדור לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהבר היה ראש לשכתו. שמו של יגאל עמיר אינו מוזכר בטקסט של הבר; במקום זאת נכתב רק "הרוצח". "אף אחד לא כתב על אוכל כמותו", מספידה ב"ישראל היום" הילה אלפרט את המסעדן ומבקר האוכל שאול אברון. אברון מת ביום שישי, וייקבר היום בשעה 12:00 בקריית-שאול.

"ממון" מצא את יאיר לפיד במחלקת התיירים | "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מדווחים על הצעת משה דיין להפעיל נשק גרעיני במלחמת יום-הכיפורים | "המודיע" מתריע מפני פגעי הטכנולוגיה

רונית פורת, מנכ"לית חברת הייזום אוניל-בנייה, שבבעלות אליעזר פישמן, משווקת בימים אלה דירה במתחם רובע לב-העיר בתל-אביב–יפו: פנטהאוז בקומה ה-25 בשטח של 314 מ"ר נטו עם שני מטבחים, "אחד לאירוח ואחד ליחידה הנפרדת שבתוך הדירה, עלייה לגג עם אופציה עתידית לבריכה פרטית, מרתף יין, בריכה חצי אולימפית, ספא ועוד שלל פינוקים". המחיר המבוקש: 47 מיליון שקל. "למי הפנטהאוז משווק?", שואלת הדס שפר, כתבת "כלכליסט". "זה לא מיועד למישהו ספציפי", משיבה פורת. "זה פרויקט של old money. הוא משדר צניעות אף שהביצוע מאוד יוקרתי. נכנסים כאן לדירות, יש יצירות אמנות מקוריות, יש כאן תרבות. זה לא פרויקט לכאלה שצריכים להראות שהם עשו עכשיו הרבה כסף. זה לא מתאים להם. זה לא מספיק נוצץ". האם אין חשש שמיזמי היוקרה והמגדלים יהפכו את תל-אביב לעיר של עשירים? מתעניינת שפר. "לדעתי זה תורם לעיר", משיבה פורת. "זה הופך אותה לעיר בינלאומית, מגיע קהל זר וזה נותן צבע אחר. אנשים מחו"ל אוהבים את העיר הזאת". בהמשך הראיון טוענת פורת כי עליית המחירים בשנים האחרונות היא "תיקון לזה שהרבה שנים המחירים לא עלו", וחוזה כי "באזורי המרכז אין מצב שהמחירים יירדו, אלא אם כן ישווקו קרקעות במחירים סמליים". למרות זאת מספרת פורת כי בתה, שהתחתנה באחרונה, תחפש קרוב לוודאי דירה לרכישה ולא תסתפק בשכירות. "זה לא כמו בחו"ל, עם שכירות לטווח ארוך, כשאתה יכול לסמוך על זה שמחירי השכירות לא יעלו". שר האוצר יאיר לפיד הציג לאחרונה תוכנית לבניית 150 אלף דירות להשכרה לטווח ארוך. אתמול הפנה אליו משרד מבקר המדינה שאלות נוקבות על התוכנית. "מבקר המדינה דורש הסברים", נכתב בכותרת ידיעה מאת אלה לוי-וינרב ואורי חודי ב"גלובס". "האם נערכה עבודת מטה מוקדמת שהוכיחה את ההיתכנות והכדאיות הכלכלית של פרויקטים מסוג השכרה לטווח ארוך, ואם כן, מהם התנאים שבמסגרתם יש להפעילם", תוהה המבקר יוסף שפירא. "האם נבחנו חלופות לפתרון שנבחר – בניית דירות להשכרה לטווח ארוך, שייתנו פתרון לצורך בדיור בר-השגה. אם כן, מה היו המשמעויות הכלכליות והחברתיות של החלופות ומהו היתרון בחלופה שנבחרה; והאם נעשה אומדן של ההשקעה הציבורית בפרויקטים כאלה ומה השפעתה על הירידה בהכנסות המדינה". בטור פרשנות נלווה הסבירה לוי-וינרב כי "שפירא לכאורה מבקש תשובות לשאלות על הליך קבלת ההחלטות והרפורמה שלפיד מתכנן, אך בפועל השאלות האלה הן חוברת הפעלה ללפיד איך צריך להתנהל ההליך". "כלכליסט" מקדיש לפניית המבקר את כפולת העמודים השנייה בעיתון, תחת כותרת הגג "מבקר המדינה מוטרד מהתוכנית החדשה לדירות להשכרה". גם ב"דה-מרקר" מוקדשת הכפולה השנייה לענייני נדל"ן, כולל ידיעה על הערות המבקר ללפיד (בהמשך מתפרסמת ידיעה מאת אריק מירובסקי ולפיה במיזם לנוקס-נחמני בתל-אביב נמכרה דירת פנטהאוז במחיר של 79.4 מיליון שקל. לא מצוין אם הרוכש הוא בעל כסף ישן או חדש). "לפיד? אנחנו לא מדברים", מצוטט שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ בכותרת ראיון שהעניק לכתב "דה-מרקר" מוטי בסוק. "ניתן היה לצפות למעט קולגיאליות במקום יריקה לבאר", אומר שטייניץ על היחס שקיבל ממחליפו בתפקיד. "ניתן היה לצפות למידה מסוימת של יושרה, של חברות [...] במלה אחת, התאכזבתי". ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מתפרסמת ידיעה קצרה מאת עופר פטרסבורג תחת הכותרת "המבקר בודר את תוכנית ההשכרה". לידיעה לא נלווה תצלום של שר האוצר יאיר לפיד. תצלום כזה ניתן למצוא בעמוד הסוגר של המוסף, בראש מדור הרכילות "בועות", שם מדווח כי שר האוצר נצפה אתמול כשהוא שב מהונגריה, יושב במחלקת התיירים של טיסה מבודפשט לתל-אביב וצופה בסדרה "שובר שורות" במחשב הנייד שלו. "הנוסעים ביקשו גם תמונות משותפות, ולפיד נענה לכולם", מצוין. כתבת השער של מוסף "כלכליסט", מאת אורי פסובסקי ומיקי פלד, מוקדשת לפער ההולך וגדל בין "צמיחת המשק" לשכר העובדים. "עשר שנים, אפילו יותר, הכלכלה צומחת והשכר הריאלי (כלומר בקיזוז האינפלציה) עומד במקום", הם כותבים. "פעם זה לא היה ככה. פעם התהליכים התנהלו במקביל, שכר העובדים צמח בקצב שבו צמח התוצר שהם מייצרים. זה לא קורה עוד". הכסף, כך עולה מכתבתם המקיפה, הולך לבעלי ההון. הסיבות: עליית כוחם של הפיננסיירים, ריכוזיות גוברת על חשבון התחרותיות, היחלשות העבודה המאורגנת והשפעות הגלובליזציה. התחזית לעתיד פסימית (או אופטימית, אם אתה פיננסייר בעל הון) – המצב ככל הנראה אינו עתיד להשתנות. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מוקדשת כמחצית העמוד לסיקור ביקורה של שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה, באקדמיה הצבאית האמריקאית וסט-פוינט. שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום", מספק הבוקר סקופ נוסף עם דיווח בלעדי ולפיו נתניהו סיירה באקדמיה, ראתה צלחת מהווילה של סדאם חוסיין, ביקרה בבית-הכנסת במקום ואף פגשה באקראי בן-דוד של ראש הממשלה, הלומד שם. לדיווח נלווים שני (2) תצלומים של נתניהו, המקבלים את הקרדיט "לשכת רה"מ". משום מה לטקסט העיתונאי מצורף הקרדיט "שלמה צזנה, ניו-יורק", ולא "שלמה צזנה, לשכת רה"מ". בהמשך העיתון מתפרסמת ידיעת תצלום מאת הכתבת הצבאית לילך שובל על אליפות צה"ל למפקדים. התצלום, שבו נראה הרמטכ"ל בני גנץ מוביל קבוצת רצים (הרמטכ"ל בכושר! כך שהקוראים יכולים להרגיש בטוחים), התקבל מדובר צה"ל, וכך גם המידע שבידיעה. האליפות, כך מדווח, "התקיימה אתמול במתכונת מצומצמת מהרגיל [...] לאור המציאות התקציבית". הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, מדווח אף הוא על האליפות, אך ללא תצלום של הרמטכ"ל ומזווית ביקורתית. "הקצינים עשו ספורט – הנהגים חיכו להם באוטו עם מזגן דולק", לשון הכותרת. לעומת זאת, בתחתית עמ 6 של העיתון מדווח יהושוע על ביקורו של שר הביטחון משה יעלון בתרגיל של הצנחנים. לפי דיווחו של יהושוע, שר הביטחון "טיפס עם הנעליים החצאיות במהירות במעלה ההר כדי לפגוש את מח"ט הצנחנים" ו"אנשי הפמליה ניסו להדביק את צעדיו" (שר הביטחון בכושר! כך שהקוראים יכולים להרגיש בטוחים). יהושוע, שלפי דיווחו לא הסתפק בסיקור מרחוק באמצעות הודעה לתקשורת, אלא נכח בביקור, מצטט מדברי שר הביטחון, שאמר בין היתר כי "צריך לעצור בכל דרך את תוכנית הגרעין האיראנית". ודוק: "צריך לעצור" ולא "צה"ל צריך לעצור". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "קוצצו המענקים לרופאים מתמחים", מפנה לכתבה מסדרת כתבות על משבר הרפואה הציבורית, מיזם נאה. שרית רוזנבלום מדווחת בכפולה הפותחת כי שנתיים לאחר שביתת הרופאים הגדולה, ירד לטמיון חלק ניכר מהישגי הרופאים, כולל מענקים לרופאים שיתמחו במקצועות נדרשים או יעבדו בפריפריה. "במשרד האוצר הוחלט בחודש מאי האחרון כי המענקים שהובטחו יצומצמו החל מ-2013", נכתב, בלי להזכיר את זהות שר האוצר שכיהן כבר אז במשרד. הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת לדיווח של ה"טלגרף" הבריטי על חיסול מפקד המטה ללוחמת הסייבר של איראן, מוגטאבה אחמדי. "שני גברים על אופנוע היו מעורבים בחיסול", מדווח, ובהמשך מוזכר כי "האיראנים האשימו בעבר את המוסד הישראלי וגורמי ביון מערביים במעורבות בחיסולם של מדעני גרעין איראנים". רק השבוע הסבירו לנו פרשני מערכת הביטחון כי העובדה שהאיראנים שלחו מרגל שהסתובב בתל-אביב וצילם את השגרירות האמריקאית מחדרו שבמלון מעידה על תחכום אדיר מצדם. ככל הידוע, האיראנים טרם חיסלו ולו מדען גרעין ישראלי אחד. אגב גרעין ישראלי, הכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות" מדווחת במפורש מה שעד כה היה ניתן רק לרמוז עליו: בזמן מלחמת יום-הכיפורים הציע שר הביטחון משה דיין לחברי הקבינט להכין "אופציה גרעינית". רונן ברגמן מדווח כי ביום השני למלחמה אמר דיין: "חשבתי שמכיוון שהמצב רע מאוד... כדאי שנכין להפגנה גם אופציה גרעינית". כך לפחות מעיד ארנן עזריהו, עוזרו של השר ישראל גלילי, בראיון שהעניק לחוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן. לפי העדות, השרים גלילי ויגאל אלון נזעקו, וראש הממשלה גולדה מאיר אמר לדיין: "תשכח מזה". "עד היום פורסמו בתקשורת הזרה עדויות עקיפות על הזווית הגרעינית של המלחמה הקשה ההיא, אך לראשונה מתפרסמת עדות מקיפה, לציטוט, המובאת מתוך ראיון מוסרט בווידיאו, של אישיות בכירה שהיתה עדה לקבלת ההחלטות באותם ימים", כותב ברגמן. "בשל העובדה שהעדות מתפרסמת בארה"ב, הצנזורה הצבאית מנועה מלעצור את הפרסום". ב"הארץ" מדווח על כך אמיר אורן. לדבריו, הראיון עם עזריהו נערך "בעשור שעבר" וחשיבותו "בהצלחתו לחמוק מתחת למכ"ם של מלמ"ב, הממונה על הביטחון במערכת הביטחון, הקנאי להשתקת כל מי שהיו מעורבים בתוכניות אסטרטגיות בישראל. ההנחה היא שלא דומה גרסתו של תחקירן באקדמיה או בעיתונות לזו של מי שהיה שם בעצמו, שמע וראה ועשה. לאלה עלולים בחוץ לייחס אמינות, והאמינות היא האויבת של העמימות". הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת לפסיקת בית-המשפט העליון, שדחה אתמול את הדרישה של קבוצת אזרחים לשנות את פרטי הלאום במרשם האוכלוסין מ"יהודי" ל"ישראלי". "לא הוכח שמשפטית קיים לאום ישראלי", קבע בית-המשפט לפני כ-40 שנה, ושופטי העליון הנוכחיים אימצו קביעה זו. רויטל חובל מדווחת בהרחבה על הפסיקה ומצטטת, בין השאר, את קביעת השופט חנן מלצר: "לעת הזו עדיין אזרחות לחוד ולאום לחוד. ככל שמדובר בבני הלאומים השונים החיים בישראל – בשלב זה אין מקום לאחד את הלאומים הנפרדים ולקבצם משפטית בלאום ישראלי חדש וכוללני, שכן הדבר נוגד הן את אופייה היהודי של המדינה והן את אופייה הדמוקרטי (לגבי כל הלאומים המצויים בארצנו, לרבות הלאום היהודי)". בטור פרשנות נלווה כותב אייל גרוס: "אף כי מלצר מדגיש כי אין בקביעתו כדי לגרוע מחובת המדינה להעניק שוויון לכל אזרחיה, תושביה והנתונים לשליטתה, בלי הבדל לאום, גזע, דת ומין, הרי שבישראל משמעות הבחירה בלאומיות האתנית וההפרדה בין יסודות האזרחות והלאומיות היא קיבוע תפיסה שביסודה חוסר שוויון [...] ההפרדה בין יסוד האזרחות ליסוד הלאומיות, בשילוב הגדרת המדינה שמזוהה עם לאום אחד, יוצרת מצב של היררכיה והדרה, שמתבטא לא רק ברמת הסמלים וההצהרות, אלא גם ברמת הקצאת המשאבים, הכוח השלטוני, המשרות, באפליה – פורמלית ולא פורמלית – ובצורך, שפסק הדין דן בו, לסמן במרשם האוכלוסין מי יהודי ומי לא. ההפרדה בין אזרחות ללאומיות נותנת לאפליה ולהדרה הצדקה כביכול ורציונליזציה". בעוד ש"הארץ" מקדיש לפסיקת בית-המשפט העליון את הכותרת בראש השער ואת כל עמ 3, העיתונים האחרים מתעלמים ממנה, למעט "ישראל היום", המספק דיווח תמציתי מאוד. טל ניב, שחתומה הבוקר על טור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ", מוצאת בו הזדמנות לדיון על לאומיות ואזרחות. לדבריה, תוכנית "הכפר" שעלתה אתמול לשידור בערוץ 10 היא "ביטוי מדהים למדי בפשטותו של לאומנות ושוביניזם עמוקים ועגומים". ניב כותבת כי "תחת הדגל המתנפנף ברוח [...] מטיף ערוץ 10 לצופיו כי ישראל שייכת ליהודיה (בניגוד לאזרחיה) ואולי אף יותר לאזרחיה המזרחים – אבל כפי שהם מגולמים על-ידי משפחת אזולאי, הנורא-נורא מצחיקה ומרגשת". מבקרי הטלוויזיה בעיתונים האחרים שמתייחסים הבוקר ל"הכפר" מתמקדים בפגמים אחרים. עינב שיף כותב ב"ידיעות אחרונות" כי התוכנית היא "מוצר מחפיר" ו"מזריקה לווריד מנת יתר של הישראלי המכוער". אלקנה שור דווקא חושב שמדובר ב"כור היתוך סינתטי, נפיץ ומוצלח במיוחד", אך בהמשך מדמה אותה ל"פוקושימה גזענית עם דליפה קשה". שיר זיו כותבת ב"ישראל היום" על פרק הסיום של "שובר שורות". היא אהבה. בכל כלי התקשורת מדווח על שיפור במצבו של הרב עובדיה יוסף, המאושפז בימים האחרונים בבית-החולים הדסה עין-כרם. ב"ידיעות אחרונות" השיפור מוגדר "שיפור משמעותי". עקיבא נוביק מדווח כי בני משפחתו של הרב "הניחו לו תפילין בבוקר". "הוא לא יכול לדבר משום שהצינור הזה תקוע בגרון שלו", מצוטט אחד מילדיו, "אבל הוא ממלמל בשפתיים וקשה להבין, אבל מבחינתנו אפשר לומר שהוא קורא פרקי תהילים. זה ברור". גם "ישראל היום" מגדיר את השיפור במצב הרב "משמעותי", ובכותרת המשנה לידיעה מאת יהודה שלזינגר מצוטט ח"כ אלי ישי, שקבע: "יש כאן נסים ונפלאות". ב"מעריב" מוגדר השיפור במצב הרב "דרמטי". ארי גלהר מביא ציטוט מדברי ח"כ אריה דרעי, שאמר: "התפילות עוזרות, אך אין מקום לשאננות. המצב עדיין קשה ואנו מבקשים מכל עם ישראל להמשיך ולהתפלל". כותרת הגג לידיעה זו תוהה: "בזכות התפילות?". ב"המודיע" התשובה לשאלה זו חיובית. העיתון קורא לקוראיו "להמשיך לעורר רחמי שמים". יעקב רייניץ מדווח על שיפור במצב הרב ומסכם את הידיעה במשפט "הציבור נקרא להמשיך ולהעתיר רחמי שמים מרובים עבור מרן רבי חיים עובדיה יוסף בן גורגיה לרפואה שלמה בתוך שאר חוליי ישראל". בעיתונים "הפלס" ו"המבשר" אין דיווח על שיפור במצבו של הרב יוסף. ב"הארץ" מתפרסם דיווח צנוע, בתחתית עמ 6. יאיר אטינגר אינו מזכיר את התפילות הרבות שנישאו בימים האחרונים למען רפואת הרב ומסתפק בהסברים פרוזאיים יותר. הכתב מצטט את פרופ דן גילון, שמדבר על הטיפול הרפואי שמוענק לרב, ולא על חסדי שמים. יחד עם זאת, מכותרת המשנה לידיעה ("רופאו של הרב הדגיש כי הוא עדיין מונשם ומצוי בסיכון גבוה. הוא מבין מה מתרחש סביבו ואף בירך על התפילין") ניתן להבין כאילו רופאו של הרב מעיד שבירך על התפילין. ולא היא. בידיעה עצמה כתוב: "מקורביו מסרו כי הרב בירך בעצמו על התפילין בטרם כרכו אותן סביב ידו וראשו". כפי שניתן ללמוד מהדיווח ב"ידיעות אחרונות", הברכה היא מלמול בלתי ניתן לפענוח, שמבחינת מקורביו זוהה כפרקי "תהילים". בשער "המודיע" מדווח כי הערב יתקיימו ברחבי המדינה, או כפי שהיא מכונה בעיתון זה "הארץ", "תפילות להינצל מפגעי הטכנולוגיה". העיתון החרדי מדווח כי השבוע נערך כינוס שבו "הושמע קול שוועת ההורים, המחנכים, מנהלי המוסדות ובתי-החינוך לבנות, על החורבן הנורא שמביאים הכלים הטכנולוגיים ומוצרי התקשורת למיניהם". לפי דיווחו של "סופר המודיע", "בסוף הכינוס קיבלו כל המשתתפים על עצמם עול מלכות שמים, וברגעים מרוממים אלו קיבלו וקיימו עליהם ועל זרעם להתרחק במסירות נפש מכל קשר שהוא לכלי הטכנולוגיה, ולהרבות תפילה אל אבינו שבשמים שנזכה לעמוד בנסיון הדור האחרון ולהינצל מן הפיתויים הנוראיים של היצה"ר [יצר הרע]". בדיווח, יש לציין, מוזכר כי מותר להשתמש בכלי הטכנולוגיה שקיבלו את ההכשר של "ועדת הרבנים לענייני תקשורת". "גלריה", מוסף "הארץ", מדווח על פנייה של ח"כ מיכל רוזין לוועדה לענייני תקשורת של הציבור החילוני, הלוא היא הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. רוזין דורשת מהרשות לגבש נוהל לבחירה במשתתפי תוכניות ריאליטי, וזאת על רקע השתתפותו של העבריין דודו דיגמי בתוכנית החדשה של ערוץ 10, "הכפר". גילי איזיקוביץ מדווחת כי בעקבות הפנייה נמסר מהרשות השנייה כי היא "תבחן גיבוש כללים בנוגע להשתתפות מתמודדים בתוכניות ריאליטי בהקשרים פליליים". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי העיתון "גלובס" מסר לבית-המשפט את תשובתו לתביעת הדיבה שהגישו נגדו הלל קוברינסקי ויורם באומן. אבי בר-אלי מדווח ב"דה-מרקר" כי מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, שכיהן קודם לכן כמנהל בכיר בחברת הספנות צים, הגיש לשרי הממשלה נייר עמדה ולפיו יש לסגת מהרפורמה בנמלים. במוסף "שישבת" של "ישראל היום", הזמין כבר היום לקריאה, מתפרסם ראיון שערכה שיר זיו עם זאב אנגלמאיר. המאייר מספר על העבודה הראשונה שיצר בתשלום, בגיל 24, עבור אדם שהזמין "100 ציורים של פופאי, עם הפרדה לארבעה צבעים". לדברי אנגלמאיר, "הוא היה מאוד חשאי, לא נתן מידע על עצמו, ואמר לי רק שהוא ישתמש בהן כמדבקות [...] כמה חודשים אחר-כך, חברה ללימודים נסעה לטיול והשאירה לי את הדירה שלה. בפריזר שלה גיליתי טריפים של LSD עטופים בציורי הפופאי שלי".

רדיו 102 עם ברקוביץ ואסייג פותח חזית מול רדיו 103 | אבל לא ממש נותן פייט | ONE, בכל מקרה, כמרקחה

אופירה אסייג: "איזה התרגשות. ברוכים הבאים לתוכנית הספורט שלנו ברדיו 102". אייל ברקוביץ: "מה קרה לקול שלך?". אסייג: "מה העניינים, אייל ברקוביץ?". ברקוביץ: "לאן נעלמת לכל-כך הרבה זמן?". אסייג: "הייתי בחופשת לידה". ברקוביץ: "חשבתי במספרה". אסייג (צחוק פרוע): "זהו, נגמרו החופשות" [...] ברקוביץ: "התגעגעת אלי?". אסייג: "מאוד". ברקוביץ: "אני לא..." (צחוקים). אסייג: "מה, לא התגעגעת קצת?". ברקוביץ: "כל יום אני רואה אותך". * * * התחרות בין תוכניות הספורט בתחנות הרדיו המקומיות עולה מדרגה: מצד אחד, התוכנית של רדיו ללא הפסקה (103) עם רון קופמן, מאיר איינשטיין, צביקה שרף ומשה פרימו. מנגד – התוכנית של רדיו תל-אביב (102), עם אופירה אסייג, אייל ברקוביץ, פיני גרשון, חיים רביבו ודורון גמצי. הצוות של 103 רץ בהצלחה זה כחודש. הצמד של 102 (לתוכנית הבכורה ביום ראשון התייצבו מכל החמישה רק אסייג וברקוביץ) חזר השבוע לנוסחה הישנה והמוכרת, אחרי הפסקה של כמה חודשים. לא רק הטאלנטים החליפו בחודש האחרון תחנות, גם מלחמת השלטים ביניהם השתלטה בשבועיים האחרונים על תל-אביב רבתי. "כשכל הכוכבים באותה קבוצה", זועקות המודעות של 102, "זה לא כוחות". סלוגן שיכול בקלות להיות גול עצמי, ובינתיים גם מבקיע. עבור אסייג וברקוביץ זו תחנה שלישית בארבע השנים האחרונות. בתחילת הדרך, ברדיו 99 של גאידמק, הם היו להיט בזכות הציוות של כוכב העבר עם הפה הגדול לצדה של השדרנית הפרובוקטיבית. תחנתם הבאה היתה רדיו ללא הפסקה, שם שידרו במשך שנה וחצי. לפני כמה חודשים החליטו בתחנה, בצעד מפתיע, להפסיק את ההתקשרות. דרכם חזרה לרדיו נסללה לפני כחודש, לאחר שרון קופמן פוטר על-ידי 102, גם במפתיע. קופמן מצא במהירות את הדרך ל-103, בעוד ש-102 הלכה על אסייג וברקוביץ, שהביאו איתם עוד שלושה חברים. כסאות מוזיקליים ספורטיביים סביב רצועת השעות 18:00–20:00. תחנת 103 מציגה נבחרת עיתונאים נשכנית, 102 מביאה טאלנטים, ושתיהן משודרות במקביל בתחנות נוספות בארץ. השבוע, לקראת שידור תוכנית הבכורה ב-102, גויס גם ONE לטובת יחסי-הציבור. בידיעה שמוקמה בצמרת האתר צוין כי "עולם הספורט כמרקחה" – לכבוד מכתבים אישיים שיקריאו אסייג וברקוביץ בשעה 19:00 ומיועדים לבכירים בספורט. לפעמים הבדיחות הכי טובות על חשבון ONE וצאצאיו נכתבות על-ידי מושאי הלעג עצמם. התוכנית של 103 (שסוקרה כאן לפני כחודש) מנוהלת על-ידי שלושה עיתונאים מנוסים, ידענים, המשחרים לטרף ולא מניחים לשום עניין לחמוק משיניהם. אפשר להתלונן על האגרסיביות של קופמן, על ההתלהמות הילדותית של פרימו ועל האגו של כולם ביחד, אבל זו תוכנית רדיו שמעניקה שואו בכל רגע נתון, ששואלת את השאלות הנכונות ובועטת מכל מצב. השעתיים של 102 מכוונות הרבה יותר נמוך. אסייג וברקוביץ הם קודם כל טאלנטים, הרבה לפני שהם עיתונאים. בעוד ששלישיית 103 בתוספת צביקה שרף מתפקדים ככלבי שמירה עצבניים של עולם הספורט, לצמד המוביל של 102 אין די עומק, דחף או סקרנות לדחוק מרואיין לפינה. עולם הספורט הוא החצר האחורית בשכונה שהם גרים בה, התוכנית שלהם היא סוג של ישיבה על הברזילים לעת ערב, מול החומוסייה המקומית. הם מרבים בדאחקות פרטיות ובפרצי צחוק כמעט בכל רגע נתון. בכל סיום אייטם התחושה היא שהם הצליחו להעביר בשלום עוד רבע שעה קלילה בלי הרבה עיתונות. הסוכרייה שהם שלפו לתוכנית הבכורה שלהם – ראיון עם גאידמק – היתה תפלה ומשומשת, כזו שהיתה צריכה לבוא עם אזהרת "גילוי נאות" שתזכיר שארקדי גאידמק היה המעסיק הנדיב שלהם ברדיו 99. על רקע בעיות הבעלות בבית"ר ירושלים, גאידמק עשוי להיות מרואיין מבטיח. אלא שבשיחה הוא נשמע רדום, מרוחק ולא מפוקס, נוסף לאיכות הקו הירודה. בסיום הראיון הודה ברקוביץ שלא הצליח להבין מה גאידמק רוצה בדיוק. נדרשה שיחת טלפון נוספת של אסייג לנדיב הידוע בדימוס, בזמן הפרסומות, כדי להבהיר כמה דברים. המרואיין הבא היה דוד אמסלם, מאמן בית"ר ירושלים, פצצת שעמום בזכות עצמו. השעה הראשונה הוקדשה כמעט כולה לענייני בית"ר ירושלים, ולכן לא היתה מאוזנת ולא סיפקה עניין למאזיני התחנה התל-אביבית, שהם קהל היעד העיקרי. באותה שעה טחנו קופמן, איינשטיין ופרימו את יעקב שחר, הבעלים של מכבי חיפה. היה זה ראיון משובח של חצי שעה, שסחט משחר כמה ציטוטים שהפכו לכותרת בכמה אתרים: "לשום קבוצה ישראלית לא מגיע להיות בליגת האלופות, גם לא למכבי חיפה". המרואיין הבא שלהם היה עופר אורליצקי, יו"ר בקרת התקציבים של ההתאחדות לכדורגל. ב-102 הבטיחו שאורליצקי ידבר אצלם, אלא שהנ"ל הבריז למתחרים. טוב שכך. ב-103 קיבלו המאזינים ראיון שעשה לאורליצקי חיים קשים, במיוחד מצדו של קופמן, הבקיא בחומר. ב-102 לא הבליגו על העלבון והחליטו לוותר על המרואיין המובטח. פשלה של ההפקה שלא דאגה להבטיח את הבלעדיות. המכתבים המובטחים של ברקוביץ ואסייג לבכירי הספורט (אלה שהובטח שבגללם "עולם הספורט כמרקחה") התגלו כטורי דעה בנאליים. ברקוביץ דרש מאבי לוזון חשיבה אסטרטגית על הכדורגל הישראלי, ואגב כך גם סגר חשבון קטן על שלא מונה למנהל בית הנבחרות. אסייג נזפה במאמן מכבי תל-אביב שמתעלל ביקיר ONE, מאור בוזגלו, ולא נותן לו לשחק ("מה עובר עליך, איוניר? תדאג לילד כי הוא ילד טוב"). גולת הכותרת של התוכנית היתה ראיון עם אברם גרנט, שהיה מבודח לכל אורכו ולא הניב שום הצהרה מעניינת. הפואנטה היתה סגירת מעגל משעשעת, בלשון אופיינית למשבצת השידור הזאת, בין המאמן לשחקן העבר. ברקוביץ: "אתה יודע שאני אוהב אותך, אבל לעולם לא אשכח לך שניפית אותי מהנבחרת, תתנצל עכשיו". גרנט: "אייל יודע כמה אהבתי אותו"... ברקוביץ: "תתנצל". כשב-103 יצרו עניין עם אוהדי כדורגל שמשתתפים במחאה החברתית (קופמן: "אל תקנו כרטיסים למשחקים, עושקים אתכם") ולאחר מכן שוחחו עם השחיין גיא ברנע מאליפות העולם בסין, ב-102 מרחו את הזמן עם הקראת קטעי רכילות סתמיים ושבחים תכופים לנותנת החסות, רשת המבורגרים שסיפקה תקרובת לצוות באולפן ואפילו למרואיינים. לאתיקה העיתונאית בספורט של 102 יש טעם של קציצה. העובדה שמכל חמשת חברי הנבחרת המובטחים של הפאנל פתחו רק שניים פעלה לרעת התוכנית. אגב, לא כל החמישייה של 102 מורכבת מ"טאלנטים" תקשורתיים. גמצי ורביבו היו כוכבי-על בספורט הישראלי, אבל ברדיו הם דמויות קרטון, נעדרי חוש הומור וכריזמה רדיופונית. פיני גרשון הוא היחיד שיכול לתת פייט למתחרים הרציניים, וטעות היתה לא לכלול אותו בתוכנית הבכורה. בתוכנית השנייה שבה השתתף, ביום שני, לצדה של אסייג, הוא סיפק ערך מוסף והוריד משמעותית את מפלס השטויות. השילוב של אסייג וברקוביץ, שניצח לפני ארבע שנים ברדיו 99, מאבד גובה כשמהתחנה המתחרה בוקעים ברקים ורעמים. תוכנית הנשענת על שניהם היא אופרת סבון: משועשעת מדי, מלאה מעצמה, לא מחכימה, לא מעמיקה, תוכנית ספורט לא באמת חשובה. נהגי מוניות יכולים להקשיב לה בחצי אוזן במקביל לדיווחי הסדרן, ולא לדעת יותר ממה שידעו לפני שהחלה. אפשר לוותר עליה אפילו לטובת הממלכתיות הארכנית של דני דבורין או בני פייסיק בשעה המקבילה ברשת ב. האס שיכול להציל את המצב הוא פיני גרשון, שחייב להיות בכל תוכנית, כדי לתת את העומק והרצינות. בלעדיו, זו תוכנית חלשה שמעבירה שעתיים בסתלבט. עד שזה יקרה, הקרב בין שתי תוכניות הספורט הוא באמת לא כוחות. ספיח למלחמת הרדיו: אהבה גדולה אין בין רון קופמן לאופירה אסייג. פרסומים בעבר ב-ONE על קופמן גלשו כמעט לתביעות הדדיות. ביום שלישי השבוע (2.8.11) פורסם ב"מעריב" כי בנק דיסקונט מבקש להכריז על פרשן הספורט הבכיר כעל פושט רגל. ב-ONE מיהרו לצטט את "מעריב" ולמקם את הידיעה כשלישית בחשיבותה. באותו יום פורסם בספורט "מעריב" כי תמיר כהן עשוי לעבור למכבי חיפה – סקופ ש-ONE התעלמו ממנו. סגירת חשבונות אישיים היתה ונשארה אחד הצדדים החזקים שלהם. אין פתח תקווה. אתר ערוץ הספורט היה היחיד ביום ראשון בצהריים שלא מיקם בכותרת ראשית את הישגו של גיא ברנע באליפות העולם בסין (מקום שישי בגמר 50 מ גב). מה היה חשוב להם יותר מהישג ספורטיבי נטו בזירה הבינלאומית? ידיעת פח מנבכי הבצה המקומית – הפועל פתח-תקווה קיבלה ארכה לערער על ירידתה לליגה הלאומית. ככה ערוץ הספורט מקדם את הספורט בישראל. הרוסים הרוסים. רון עמיקם כתב ביום ראשון ב"מעריב" כי שער ניצחון של עומר גולן במדי נבחרת ישראל מנע מנבחרת רוסיה השתתפות ביורו 2008 – טעות שהובלטה גם בכותרת המשנה. רוסיה שיחקה ביורו, אחרי שבמחזור האחרון של משחקי המוקדמות היא ניצחה את אנדורה, ואנגליה נוצחה 3:2 על-ידי קרואטיה. זכותם. איזה פרץ נדיבות גרם לערוץ הספורט לשדר ביום ראשון את משחק הידידות בין סלטיק הסקוטית לכוכבי אירלנד? ערוץ ONE מחזיק בזכויות הליגה הסקוטית ומשדר מדי שבוע משחק או שניים. בסלטיק משחק הישראלי בירם כיאל, מה שגורם להתעניינות בקבוצה ובליגה (אגב, כיאל לא שותף במשחק השבוע). השידור המפתיע אותת שערוץ הספורט עושה הכל כדי לתקוע מקל בעיני יריבו. ציון לגנאי. "מעריב" לא שלח כתב עם מכבי תל-אביב לבוסניה, למשחק החוץ מול זלזניצאר, ביום חמישי האחרון. כמו כולם, גם ב"מעריב" ראו את המשחק בערוץ הספורט ואפילו קיבלו תצלום מהאתר הרשמי של המועדון. קלי קלות ובחינם. אבל מכולם, הם היחידים שלא התביישו לתת ציונים לשחקני שתי הקבוצות – בצפייה בטלוויזיה, מהסלון בבית.

"ידיעות אחרונות" מנצל את מזג האוויר | העיתונים מדווחים על גניזת מתווה פראוור | ב"גלריה" מתחבטים בשאלות של זהות | ב"מעריב לילדים" מפליגים בדמיונות

הכותרת במעלה שער המקומון "ידיעות בת-ים" אינה משתמעת לשתי פנים: "סיוט על ארבע" לשונה. "חבורת כלבי פרא מטילה אימה על תושבי דרום העיר ותוקפת חיות מחמד", מבארת כותרת המשנה, ואת הכתבה מלווה תצלום גדול ממדים של כלב מפחיד פוער מלתעות. התמונה עצמה לא צולמה, כמובן, בבת-ים, אלא נלקחה ממאגר תמונות בינלאומי ל"המחשה" בלבד, וה"סיוט" מסתכם, נכון לעכשיו, בתקיפה של חמישה חתולים וצעירה שנמלטה מן הרחוב לחדר מדרגות. קל לגחך על לשון הגוזמה של מקומון פריפריאלי, אולם זו בסך-הכל מהדהדת אותה רוח מינכהאוזית של הצהובונים המרכזיים והנפוצים. "העיר הנצורה", נכתב בכותרת הגג לראשית של החינמון "ישראל היום". "ירושלים נצורה", נכתב בכותרת הגג לראשית על שער עיתון-האם של "ידיעות בת-ים", "ידיעות אחרונות". "קשה להכיר: עיר הבירה עטופה בשלג", נכתב על גבי תצלום המכסה את רוב עמוד השער של נוף ירושלמי מושלג, דומה מאוד לזה שנדפס באותו עיתון בחורף הקודם. נראה שהעורכים לא נולדו אז. "ירושלים של זהב? קבלו עדכון: מאתמול יותר מדויק לקרוא לה ירושלים של לבן", נפתחת אחת הידיעות בכפולת העמודים הפותחת. ארבעה עמודי ברודשיט (כשמונה עמודי "ידיעות" של יום חול) מוקדשים היום למזג האוויר ב"ידיעות אחרונות", אולם בין טורי ההתרגשות מהשלג מעטות בהן הידיעות האחרונות. למעשה, רק ידיעה קצרצרה אחת מתמצתת את נזקי הסופה ונפגעיה, אלה שב"מעריב", "הארץ" ו"מקור ראשון" תופסים גם היום את מרכז הסיקור האקלימי. רובו של שאר הסיקור תועלתני באופן מובהק: תועלת לקוראים (מתכון, מסלול טיול, טבלת בתי-ספר סגורים), תועלת לעורך (ידיעה המטווחת את החזאי דני רופ, שהעז למתוח ביקורת על "ידיעות" בדף הפייסבוק שלו), ותועלת למו"ל (תחרות "איש השלג של המדינה" לקידום מכירות; ידיעה העוסקת בשר הרווחה מאיר כהן, ממפלגתו של יאיר לפיד, שבמשרדו "תשומת הלב מופנית בעיקר לקשישים ולדרי רחוב"). "נתניהו הורה לגנוז את הצעת החוק להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ההתנגדות הגורפת מימין ומשמאל, הלחץ הציבורי בארץ ובחו"ל וההפגנות הסוערות של הבדואים עשו את שלהם: אף שעבר בקריאה ראשונה, מתווה פראוור לא יהפוך לחוק. בני בגין: עשינו כמיטב יכולתנו, אך לפעמים צריך להכיר במציאות". כותרת דומה מופיעה גם בשולי שער "ישראל היום", עם ציטוט חיובי ("נמשיך לפעול") של "לשכת רה"מ" במקום זה המודה בתבוסה של בגין. "בהנהגת הבדואים ובימין בירכו על החלטת נתניהו להסיר את החוק במתכונתו הנוכחית", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בנושא על שער "הארץ". בשער "ידיעות אחרונות", שחלקו המערכתי תפוס כמעט כולו בתמונות של שלג, אין כותרת בנוגע לפראוור. לפי זאב קם במוסף "צדק" של "מקור ראשון" (מדוע הטור הפרלמנטרי המעניין והמהודק נדחק למוסף המשפטי ולא מופיע במוסף הפוליטי של העיתון?), מטרת הסיכום בין מפלגות יש-עתיד והבית-היהודי להכשלת מתווה פראוור "היא להביא לאישור הכנסת חוק חדש, נדיב הרבה פחות כלפי הבדואים" (קם כותב גם כי בגין כן אמר שיש הסכמה בקרב הבדואים לתוכניתו, למרות הצהרתו כעת כי מעולם לא אמר כדברים הללו. בן-דרור ימיני כותב כי פשר הסתירה הוא בכך שבגין התייחס להצעת החוק המתוקנת). ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, בידיעה הקצרה המוקדשת לנושא, נטען כי "בימין כבר מגבשים מתווה חדש שלדבריהם יצמצם אף יותר את התמורה לבדואים", על אף שמציטוט חבר יש-עתיד השר מאיר כהן נראה כי עמדתו בסוגיה אינה שונה. הבדואים המצוטטים ב"הארץ", הפונה גם לבדואים שיחוו את דעתם, מודעים לכך שטרפוד התוכנית עלול אכן להביא לתוצאה גרועה יותר מבחינתם. "מדובר בהישג חשוב למאבק הציבורי, אבל צריכים להיות זהירים לקראת הבאות", אומר חבר ועדת ההיגוי העליונה של ערביי הנגב, עו"ד שחאדה בן-ברי. "הימין רוצה לנשל את הבדואים מאדמותיהם, ולכן היתה מצדו התנגדות עזה לחוק. עכשיו הממשלה צריכה להכריע, או לפנות להידברות והכרה בכפרים, או ליזום צעדים יותר דרקוניים שעלולים להוביל לעימות". "אירופה מציעה: חבילת תמריצים תמורת שלום", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "שרי החוץ של האיחוד מבטיחים סיוע חסר תקדים לישראל ולפלסטינים אם יחתמו על הסדר קבע", מוסרת כותרת המשנה לידיעה של ברק רביד. "והמקל", נכתב בכותרת בתחתית הידיעה בעמוד השער, "אם יתפוצץ המו"מ, טפטוף החרמות על ישראל וההתנחלויות במדינות המערב עלול להפוך למבול". כותרת ידיעה נוספת של רביד בעמוד הפנימי (שלא לגמרי ברור מדוע הופרדה מרעותה) היא "טפטוף החרמות מאיים להפוך למבול". כותרות טורו של חמי שלו בעמוד העוקב הן "ישראל מתקרבת לנקודת המפנה" ו"היעדרות נתניהו מהלווייתו של נלסון מנדלה הסבה את תשומת הלב לבידוד הגובר של ישראל בעולם. רק תוכנית השלום של גון קרי מונעת הידרדרות למצב דרום-אפריקה בימי האפרטהייד". "הפלשתינים מזהירים: הסכם המסגרת שמציע קרי יוביל לפיצוץ השיחות", נכתב בכותרת ידיעה של אסף גבור ואריאל כהנא ב"מקור ראשון". "על-פי טיוטת ההסכם, ישראל תמשיך להחזיק כוחות צבאיים במרבית היישובים ובבקעת הירדן ב-15 השנים הקרובות. גורמים פלשתיניים טוענים שהאמריקאים הם מתווכים לא הוגנים ומבקשים לערב את רוסיה ואת האיחוד-האירופי", נכתב בכותרת המשנה. ח"כ איילת שקד זוכה, משום מה, לשער ה"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". הפרלמנטרית הצעירה זוכה לחשיפה בשל התנגדותה להצעת חוק שתעניק הקלות במס להורים חד-מיניים. "איילת קרבית" היא כותרת המוסף, ושקד מוצגת בשער, בכותרות ובכתבה עצמה כקורבן להתנפלות של "הקהילה ההומו-לסבית". הכתבה אף נפתחת בתיאור "בכי מכמיר לב" של הח"כית בשל ההתקפות (המילוליות) עליה. "הח"כים מישראל הם אטרקציה בעבור המארחים האמריקאים, וגם בעבור חברי המשלחות מאירופה. כל נאום שלהם נשמע כאן בשקיקה ובשימת לב מיוחדת, אף שהדברים שנאמרים בו טריוויאלים למדי", כותב אריאל שנבל ב"דיוקן" על חוויותיו מכנס בוושינגטון של ארגון ה-IAF ("קרן בעלי-בריתה של ישראל"), המאגד נוצרים אוונגליסטים אוהדי ישראל מרחבי העולם. "בתוך השבלונה הטקסית הזו מצליח משפט אחד של איילת שקד לעשות את ההבדל, ולהוכיח עד כמה שונה הקהל הנוכחי מזה שבו מורגל ח"כ ישראלי. תוך שהיא מדברת על הבעייתיות הרבה שיש בהפחתת הסנקציות על איראן, אומרת שקד: אין מישהו שרוצה למנוע מלחמה יותר ממני. בעלי הוא טייס קרב, והדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא ייצא למלחמה. אני מעדיפה שיישאר בבית. אמרתם לנוצרים אוהבי ישראל טייס קרב ישראלי – הרווחתם אותם לנצח. שקד, במחי משפט אחד, הפכה למוקד ההתעניינות בשעות שלאחר מכן". "כשחזרה מוושינגטון נפגשנו בדירה שלה בצפון תל-אביב", כותבת נחמה דואק בפתח הכתבה ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מיד לאחר תיאור סצינת הבכי של שקד. "זה הבית שבו גדלה. היא ובעלה, טייס קרב, מתכננים לעשות בקיץ שיפוץ יסודי". אחת ההתרחשויות הפוליטיות הבולטות של השבוע היתה המתיחות בין המפלגות יש-עתיד והבית-היהודי, וביתר דיוק – בין העומדים בראשן, יאיר לפיד ונפתלי בנט. המתיחות, על רקע יחסם המנוגד באופן מוצהר של שני האישים לשיחות השלום, מעיבה על אופק קיומה של קואליציה יציבה וכזו הקורצת ימינה ושמאלה וממילא אינה נוחה לראש הממשלה בנימין נתניהו ולתמרוניו בנוגע לאותן שיחות עצמן. ממילא התגייס "ישראל היום" לספר לקוראיו כי מדובר במתיחות מבוימת שנועדה לצרכים תועלתניים של השניים מול קהל בוחריהם. הפרשנים בעיתונים שאינם "ישראל היום" נטו להתייחס יותר ברצינות אל הצהרותיהם הלוחמניות של בנט ולפיד, גם אם – בצדק – הוסיפו להן גרגרי מלח. היום כותב זאב קם כי כבר לפני שבועיים, כש"העימות היה עדיין בחיתוליו", העביר בנט לנתניהו "את המסר הדרמטי הבא: צרף בבקשה את המפלגות החרדיות לממשלה. אל תחשוש מפרידת לפיד בתגובה, מכיוון שאנחנו – הבית-היהודי – נישאר איתך ולא נפרוש בעקבותיו. מסר זה מסיים באופן רשמי את הברית בין בנט לבין יאיר לפיד". ב"מקור ראשון" כותב גם עמית סגל כי אין מדובר במתיחות מתוסרטת. הראיה שמצא לכך היא ההפתעה שבה התקבלה הצהרתו העוינת של לפיד אצל חברת-הכנסת מן הבית היהודי איילת שקד. "האדמה רעדה, הרשת סערה והתקשורת המקומית נכנסה לתזזית כשנודע שגל גדות, שנסיונה הקולנועי מסתכם בהופעה בשלושת הסרטים האחרונים בסדרה המצליחה מהיר ועצבני, תגלם את דמותה של וונדרוומן בבאטמן נגד סופרמן. זהו התפקיד הגדול והחשוב ביותר שהוענק אי-פעם לישראלית בהוליווד, זעקה התקשורת המקומית. יש בכך אמת, כיוון שזהו סרט מהסוג שתעשיית הקולנוע האמריקאית מסתמכת עליו מבחינה כלכלית, וכל החנונים של העולם כבר מתרגשים לקראתו ומדמיינים את היממה שהם יבלו בתור מחוץ לקולנוע כדי לצפות בהקרנתו הלילית הראשונה, אבל יש כאן גם הגזמה", קובע אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ" (עורכת: ליסה פרץ). בכל זאת, דיוקנה של גדות מעטר את שער המוסף, המפנה לשלושה טקסטים העוסקים בה או בסרט בכיכובה. הנימוקים שקליין מעניק לקביעה כי מדובר בהגזמה – פרוזאיים. זהו סרט שהצלחתו בקופות מובטחת ללא קשר לביקורות שיקבל או להופעתה של גדות, "כי אין חובב גיבורי-על שלא ירצה לצפות בסרט, ששלושה מהנציגים הנודעים והאהודים ביותר בזאנר מתעמתים בו", ובכלל, גדות אינה השחקנית הישראלית הראשונה המככבת "בסרט הוליוודי יוקרתי". אבל אלו, כפי שקליין עצמו יודע אבל אולי מנוע מלכתוב, אינן הסיבות האמיתיות לכך שהעיסוק התקשורתי בתפקיד של גדות ב"באטמן נגד סופרמן" הוא מוגזם. הסיבה הישירה והפשוטה היא כי מדובר בשחקנית לא חשובה ולא מעניינת ובסרט שיהיה, ככל הנראה, סרט מתכונת חלול ואינפנטילי. להתעניינות התקשורתית עצמה, מוגזמת או לא, אין דבר עם תרבות או קולנוע, ומדובר רק במוטציה רדודה של לוקל-פטריוטיות ומציצנות פשוטה. השער של "גלריה" מנסה להיות קאמפי ומודע לעצמו, אבל הוא מה שהוא – שער עם כוסית. הדי.אן.איי של "גלריה" עוד דוחה את העיסוק התקשורתי בקריירה ההוליוודית של כוסית ישראלית, וה"פרויקט" מורכב מטורי פרשנות (נטע אלכסנדר ואורי קליין) המנסים למצוא זווית עקרונית להביט דרכה על הסוגיה הבוערת, אבל הם מוגשים כספיחים לדבר האמיתי ואינם עומדים בפני עצמם. גם הכתבה המרכזית, של אליחי וידל, מנסה להתחפש לניתוח מלומד של דפוסים בתעשיית הקולנוע האמריקאי, אבל עריכה קלה היתה מתאימה אותה גם ל"שישבת" של "ישראל היום" או "7 לילות" של "ידיעות אחרונות". שני המוצרים העיתונאיים שהוזכרו במשפט הקודם אינם מתחפשים למוספי תרבות. מלבד איים בודדים (ומשחקי תדמיות של עורכים הנערכים מחוץ לדפי העיתון), הם מוקדשים לטראש, רכילות וקידום מכירות (ב"7 לילות" מתגאים היום שדיווחו על הקידום בקריירה של גדות לפני כולם). גם ל"גלריה" יש אישיות עיתונאית מובחנת – כזו שבשנים האחרונות, ב"הארץ החדש", עומדת למבחן ומושלכת לזירה עם "כוחות השוק" ו"טעם הקהל" כפי שהם מדומיינים על-ידי עורכים מתחלפים. זה אינו דבר רע. להפך, התמודדות כזו יכולה למנוע את תהליך ההפיכה של אליטיזם לסנוביזם מנותק ולסכל קפיאה והתאבנות. אבל הנסיונות, הבולטים בתקופה האחרונה בבחירת כתבות השער, ליישר קו עם איזה הלך רוח פופולרי, אך באופן מחוכם ומודע לעצמו, מצליחים לקלוע לרווח שבין קהל המתעניינים בקולנוע, היסטוריה וייצוגים נשיים לבין קהל המתעניינים בגזרתה של גדות ("אתלטית, אבל לא שרירית דיה", מצטט וידל "מעריצי קומיקס מכל העולם"). אבל מי נמצא שם, ברווח? ואגב התעניינות תקשורתית מוגזמת: בין השחקניות הישראליות שקדמו לגדות בכיכוב ב"סרט הוליוודי יוקרתי" מונה קליין את חיה הררית ("בן-חור"), חנה עדן ("Wind Across the Everglades"), דליה לביא ("שבועיים בעיר זרה") וגילה גולן ("ספינת השוטים"). זוכרים אותן? "ספרות בלשית לא יכולה להיות מעניינת בחברות טוטליטריות, כיוון שהן טוענות תמיד שמתקיימת בהן הרמוניה", אומר במוסף "הארץ" הסופר גריגורי חארטישווילי (הידוע יותר בשם העט שלו בוריס אקונין) לדרור משעני. "יש פשעים, כמובן, אבל העיתונים לא כותבים עליהם וסופרים לא מעיזים לכתוב ספרות בדיונית על פושעים כשרוניים – ואם הם עושים זאת, הרומנים שלהם לא יראו אור. זה רע לערכים החברתיים, זה דקדנטי וזה עלול לגרום לאנשים לפקפק ביעילות המשטרה. אני חושב שכאשר נקרא רומן בלשי מעניין מצפון-קוריאה נדע בוודאות שהדיקטטורה שם נעלמה. אבל בשבילי ספרות פשע היא משחק. וכדי לשחק בו אני צריך מרחק. לכן בחרתי לכתוב רומנים בלשיים היסטוריים". "גון לה-קארה מעיד על עצמו שהיה מרגל זוטר במשך שנים ספורות בשירות החשאי הבריטי. כסופר הגיע, לעומת זאת, לפסגות רבות, גם אם לאורך השנים רבו כשלונותיו, שגם אותם אני מעדיף לעתים על פני הצלחות של סופרי ריגול אחרים", כותב יונתן דה-שליט במוספי "שבת" ו"ערב שבת" ("מקור ראשון" ו"מעריב") על הוצאתו מחדש של התרגום הישן של "המרגל שחזר מן הכפור", "על עלילת המרגל שחזר מהכפור הוא אומר (בהקדמה לספר) שהיא בדיחה מוחלטת מתחילתו ועד סופו (אם כי אני רואה את לשונו בלחיו, כמאמר הביטוי האנגלי הידוע). מעלתו של הרומן… או העלבון הטמון בו, ממשיך לה-קארה, לא נעוצה בכך שהיה אותנטי, אלא בכך שהיה אמין". "מבקר המדינה מוצא לנכון לנצל את משאביה של החטיבה לביקורת מערכת הביטחון במשרדו כדי לחשוף הדלפות נגדו שפורסמו מעל דפים אלה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של גידי וייץ ורויטל חובל במוסף "הארץ". "הוא עושה זאת אף על פי שלכתבה שפורסמה במוסף הארץ לפני כשלושה חודשים לא היתה כל נגיעה למערכת הביטחון". לפי וייץ וחובל, "מבקר המדינה, יוסף שפירא, הורה לפני כמה שבועות לאחראי על מערכת הביטחון במשרדו, תא"ל ‏(מיל) יוסי ביינהורן, לנהל חקירה פנימית שמטרתה לבדוק מי מעובדי המשרד הדליף להארץ מידע ביקורתי נגד שפירא. זהו צעד חסר תקדים, שבאמצעותו ביקש למעשה מבקר המדינה לנצל את כלי החקירה שהעמיד לרשותו המחוקק, כדי לנסות לפתור עניין שהוא על פניו בלתי ממלכתי בעליל. "אדם הבקיא בפרטים, שמכיר היטב את משרד מבקר המדינה, אמר השבוע להארץ כי מעולם בעבר לא נעשה מעשה כזה. מפליא ומדאיג שתא"ל ביינהורן, המופקד על חקירות בגופי הביטחון הרגישים ביותר במדינה, הסכים לנהל חקירה כזו, אף על פי שהיא לא בסמכותו – בעיקר מאחר שבכתבה שפורסמה על מבקר המדינה לא נכלל כל חומר בטחוני רגיש". הכתבה, מזכירים השניים, "סיכמה את השנתיים שבהן מכהן שפירא בתפקיד. בין השאר תואר בכתבה האופן שבו פורש שפירא מטרייה אווירית מעל ראשיהם של ראשי המערכת הפוליטית שהריצו אותו לתפקיד הרם ונחשף אופן מינוי מקורביו לתפקידי מפתח בארגון". ב"ישראל היום" מצרפים לידיעה של חזי שטרנליכט על ירידה קטנה במחירי המים (בעלת הכותרת המגוחכת "זרמים של שמחה: מחיר המים יירד בינואר ב-5%") גזיר עיתון מאוקטובר שבו דיווח אותו שטרנליכט כי צפויה הוזלה של המים "לראשונה זה שנים". באותה מידה היו יכולים לצרף את שער העיתון מהחורף שעבר שהוקדש בין היתר להבטחת ראש הממשלה נתניהו להוזלת מחירי המים. שנאמר: הבטחנו, אבל לא אמרנו מתי נקיים. "דיווח: מפקד צבא סוריה החופשית נמלט מהמדינה", נכתב בכותרת ידיעה של אסף גבור ב"מעריב". "אחרי יממה של אי-בהירות, הכחיש מפקד צבא סוריה החופשי את הדיווחים על בריחתו מהמדינה", נכתב בכותרת ידיעה של גקי חורי ב"הארץ". "כל סיפור הנערות במצוקה, שמנסים למכור לנו עכשיו, הוא בסך-הכל מפלט שהעיתון מפרגן לבורגני", כותבת נעמית מור-חיים בחלק ב של מדור הדעות של "הארץ". "[ארקדי] דוכין ו[אייל] גולן, כל אחד והתירוץ שלו, משתמשים בכישרון שלהם כתחליף למסיבת עיתונאים, הודעה לתקשורת או סתם תגובה בטוויטר ובפייסבוק", כותב עינב שיף ב"7 לילות". "הבעיה היא שמוזיקה לא דומה לאף אחת מהפעולות האלה. אנחנו, המאזינים, תופסים אותה כיצירה מורכבת ורצינית, בוודאי אם היא מתיימרת להביע מסר אישי או לאומי". "ערב קיץ אחד בשנת 1977, גרי אהמן, מתנדב במכון לחיפוש חיים תבוניים בחלל, שישב בארה"ב, הפך כנראה לאדם הראשון אי-פעם לקבל הודעה מעולם זר", נפתח דבר המערכת במוסף "מעריב לילדים", הממשיך לתאר אותו אירוע. למעשה מקורו של האות שקלט אהמן מעולם לא הוכח, ואהמן עצמו מעולם לא טען שמדובר באות שנשלח מתרבות תבונית מחוץ לכדור הארץ. נראה של"מעריב לילדים" יש מקורות בחלל החיצון. על שער המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מודפס תצלום נפלא ("באדיבות ארכיון בית ביאליק") ובו שלושת נציגי אצולת הספר העברית בהנחת אבן-הפינה לעיתון "הארץ": אז"ר במשקפי שמש עגולים וחיוך ממזרי, ביאליק מישיר מבט נוכח ואחד-העם מהורהר, טרוד. שני האחרונים אוחזים ציגרלה וכולם לבושים כמו באירופה. בעמ 18 ב"הארץ", למטה, מתפרסמת מודעה של רשות השידור תחת הכותרת "פנייה לאיתור מועמדים/ות למילוי משרת מנהל/ת הטלוויזיה הישראלית". איפה ביסמוט? (עדכון).

לא פשוט לכלי תקשורת ישראלי להשיג ראיון עם בסאם קונטאר, אחיו של המרצח סמיר קונטאר. בערוץ 10 הצליחו. איך? לפי קונטאר, הכתב שדיבר איתו התחזה למישהו אחר. הערוץ מכחיש מכל וכל

כמו כלי תקשורת רבים בישראל, גם ברדיו א-שאמס ביקשו לראיין את בסאם קונטאר, אחיו של המחבל סמיר קונטאר, כדי לשמוע ממנו על עסקת החילופין המתגבשת. אלא שהערב, כשסוף-סוף העלו אותו לשידור במסגרת יומן החדשות של התחנה, הופתעו לשמוע ממנו כי החליט שלא להתראיין יותר אצל אף עיתונאי ישראלי, גם לא לערבים שביניהם, וזאת משום שיום קודם לכן שודר בערוץ 10 ראיון עימו שהושג, לדבריו, במרמה. לדברי קונטאר, התקשר אליו עיתונאי שהציג את עצמו ככתב "אל-איתיחאד", העיתון הישראלי הקומוניסטי הוותיק בשפה הערבית, וביקש לשוחח עימו. קונטאר ניאות להתראיין, לדבריו, רק מפני שסבר שמדובר בראיון ל"אל-איתיחאד", ודיבר מעט על אחיו. לדברי קונטאר, הוא הופתע מאוד לגלות כי הראיון שמסר לעיתונאי ששוחח איתו שודר בסופו של דבר בערוץ 10, בתוכנית האקטואליה "לונדון את קירשנבאום", במסגרת פינת חדשות העולם הערבי שמגיש צבי יחזקאלי. הכתב שריאיין את קונטאר בפועל, אמר יחזקאלי בשידור, היה איש הדסק הערבי חזי סימנטוב. "זהו מעשה מחפיר", אמר ל"העין השביעית" סוהיל כראם, מנכ"ל רדיו א-שאמס, הרדיו הישראלי האזורי בשפה הערבית. "זה דפיקת התדמית של העיתונות הישראלית. אני לא מבין למה לעשות את זה. זה באמת מרגיז, אני רותח מזה. יש גבול לאתיקה, יש גבול גם לשקר הלבן, וזה עבר כל גבול. כשאתה טוען שאתה נציג של מדיה מסוימת כדי לקבל ראיון, זה כבר עובר כל גבול". לדברי כראם, כעסו אינו אישי, אלא נובע מהחשש כי אירוע זה יזיק ליכולתה של תחנת הרדיו א-שאמס, כמו גם ליכולתם של כלי תקשורת אחרים, להשיג ראיונות עם אישים מהעולם הערבי. "אני מאוד דואג שהשקר הזה ישפיע על קשרים עיתונאיים שנחוצים מאוד לכל המדיה הישראלית". ואמנם, רדיו א-שאמס כבר הפסיד מרואיין אחד. קונטאר, שבעבר התראיין לתחנה, הסכים לעלות היום לשידור רק כדי להתלונן על ההתנהגות שהוא מייחס למחלקת החדשות של ערוץ 10, ולא הסכים להגיד מלה על אחיו. יש לציין כי בפינה ששודרה בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" הביע ירון לונדון פליאה על כך שקונטאר התראיין לערוץ 10 ושאל את יחזקאלי: "והאח ניאות לשוחח עם טלוויזיה ישראלית?”. על כך השיב לו יחזקאלי: "הוא... יודע שאנחנו ישראלים. אנחנו לא מתחזים. לא, אנחנו לא מתחזים, אנחנו לא מתחזים לחייזרים. הוא בודק, הוא יודע. לפני שבוע הוא לא רצה לדבר, והיום הוא מדבר". מדוברות ערוץ 10 נמסר: "בערוץ 10 דוחים בתוקף את הטענה כאילו כתב הערוץ התחזה לכתב של עיתון אל-איתיחאד או של כל כלי תקשורת אחר. מבדיקה חוזרת של השיחה בין הכתב לקונטאר עולה כי הכתב הציג את עצמו לקונטאר כעיתונאי מישראל בגבולות הקו הירוק, ביטוי מקובל בערבית שאין בו שום הטעיה". עוד נמסר מדוברות הערוץ כי "גורם בערוץ העלה את ההשערה שקונטאר מתחרט על הראיונות שנתן ביום שני לערוצים 10 ו-2, מחשש לפגיעה בעסקת חילופי השבויים המתהווה, ומעדיף להפיל את האשמה על כלי התקשורת הישראלים". יש לציין כי לדברי כראם, קונטאר התלונן רק על ראיון ששודר בערוץ 10, ולא הזכיר ראיון איתו בערוץ 2.

האיום האיראני כובש את הכותרות | ב"הארץ" מדברים על שלום | ב"ידיעות אחרונות" על יאיר לפיד

אחרי הדרת הנשים שסולקה אט-אט מהדפים הראשיים, חוזרת היום כמעט במלוא העוצמה הסוגיה האיראנית. בזמנו (לפני שבוע-שבועיים, כן?) הועלו האשמות בסדרי גודל משתנים באשר למידת מעורבותו של יאיר לפיד (שהכרזתו כי ירוץ לכנסת היא אחד הנושאים העיתונאיים הבולטים של הימים האחרונים) בהשפעה על הזירה התקשורתית והפיכת האפליה המגדרית החרדית לנושא לוהט. אווירה אנטי-חרדית, נטען, היא הרקע המתאים עבור לפיד הפוליטיקאי. חובבי תיאוריות הקונספירציה מהצד השני יכולים, אם כן, למצוא היום עדנה. אין ספק שביבי עומד מאחורי הפיכת האיום האיראני לכותרת ראשית של ארבעה מבין חמישה עיתונים (חדשות: מהשבוע נתייחס גם, במידת האפשר, למהדורת סוף-השבוע של "מקור ראשון"). תתי-הנושאים: מגוונים. איומים מכיוון הנשיא האיראני, דברי תוכחה של הנשיא האמריקאי, נושאות מטוסים חמושות משייטות במימי המפרץ, חששות מפיגועים, אפשרות של מלחמה, ראש ממשלת ישראל מקשיב לשיחת טלפון. "טהרן מאיימת: נגיב על החיסול", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", "עיתון ישראלי לאומי" ("בעקבות ההתנקשות שלשום במדען הגרעין הבכיר"). בחירת התמונה מעניינת: "מקור ראשון" הוא היחיד המשתמש בתמונה אקטואלית ולא באילוסטרציה: נשיא איראן אחמדינגאד נראה בה כשהוא סוקר משמר כבוד בהוואנה לצדו של ראול קסטרו, אתמול. פניו של אחמדינגאד נוקשות, ידיו קפוצות, גביניו מכווצים: האם האיום על ישראל מתגלגל בדיוק כעת במחילות מוחו? "איראן מאיימת לנקום בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי. "גורם בטחוני בטהרן: התגובה לחיסול מדען הגרעין תהיה חוצת גבולות, איש מהאחראים לא ירגיש בטוח", נכתב בכותרת המשנה. התמונה המלווה, המרכזית על השער, היא דווקא של חיילים אמריקאים מתעללים בגופות אנשי טליבאן באפגניסטן ("הסרטון שמביך את ארה"ב"). הסרטון "הופץ אתמול באינטרנט", נכתב בכיתוב התמונה. אתמול החלה להיות ויראלית (דהיינו, להתפשט ברשת) תמונה צבאית אחרת: של חיילות צה"ל שהצטלמו עטויות מדים וחשופות חזה. מאחר שב"מעריב" גולשים בפייסבוק, יש לברך אותם על שהחליטו בכל זאת לבחור בתמונה הוויראלית-מעוררת-הצקצוק הרצינית יותר. ב"ישראל היום", עיתון ישראלי, לאומי, ציוני ופטריוטי, לא מסתפקים באיום האיראני, או בשיחת הטלפון אתמול בין נשיא ארה"ב אובמה לראש הממשלה נתניהו, לכותרת הראשית של העיתון. זו עוסקת במצב במבט רחב יותר ועם דגש על איומים קונקרטיים יותר: "גובר המתח: ספינות ארה"ב נכנסות למפרץ". "2012 נראית כמו השנה שבה העולם הבין כי הגרעין האיראני מהווה איום אמיתי", כותב בועז ביסמוט בטור פרשנות ומונה כמה אירועים מהשבוע האחרון: נושאות מטוסים אמריקאיות סמוך לחופי איראן, מדען גרעין חוסל, יפן מצטרפת לחרם הנפט ורוסיה מזהירה את טהרן מפני העשרת אורניום. גם בטבלואיד "ידיעות אחרונות" איראן מגיעה לכותרת הראשית, המשונה. "איראן על הקו", נכתב בה, ומתחת לה שתי תמונות ארכיון גדולות ממדים: קלוז-אפ של נתניהו משוחח בטלפון, ועוד קלוז-אפ, של אובמה משוחח בטלפון. רק משום שהתמונות אינן מצוירות אי-אפשר להגיד ש"ידיעות אחרונות" הפך לעיתון קומיקס (כמו כן, ייתכן כי קיימים עיתוני קומיקס רציניים הדוגלים בעיתונות איכות, כך שממילא קביעה כזו עלולה להיות נמהרת). "בעוד חמינאי מאשים את המוסד בחיסול מדען הגרעין בטהרן ומאיים בנקמה, טילפן נשיא ארה"ב לראש הממשלה", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו: בטחון אזרחי ישראל מחייב שאיראן לא תהיה גרעינית. אובמה: אני מחויב לבטחונכם". התמונות, כאמור, אינן חדשות. נראה שצלמי ראש הממשלה החליטו להפסיק לשחק אותה פיט סוזה (וכמובן, אותן תמונות עצמן מופיעות גם בעמ 2 של "מעריב"). זה המקום לחזור לטור של ביסמוט ב"ישראל היום". "2012 נראית כמו השנה שבה העולם הבין כי הגרעין האיראני מהווה איום אמיתי", הוא כותב, כאמור, ובהמשך מסביר מי גרם לעולם להבין (ביבי): "ישראל הצליחה להפוך את זה לעימות בין איראן לקהילה הבינלאומית, ולא עימות ישראלי-איראני כפי שזה היה בעבר. ישראל, יחד עם הקונגרס האמריקאי, הצליחה לגרום לממשל אובמה לפעול סוף-סוף נגד איראן, אמר לי אתמול גורם דיפלומטי מערבי בכיר. הבית הלבן לא רצה להיגרר לעימות בשנת בחירות. הוא יותר מדי חושש מעלייה מטורפת של חבית הנפט. בשביל זה מונעים מהאיראנים את סגירת מיצרי הורמוז. בשביל זה יש נושאות מטוסים". הטיעון נדמה מעגלי משהו: ממשלת ישראל וחברי קונגרס ימניים הביאו את ממשל אובמה לנקוט צעדים תקיפים יותר נגד איראן, אולם הצעד של הכנסת ספינות למפרץ הוא תגובה של הממשל האמריקאי לאיום מצד איראן. הטור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" מספק פרשנות אחרת. הממשל האמריקאי בראשות אובמה אינו מעוניין בפתרון צבאי של סוגיית הגרעין האיראני, אלא בפתרון מדיני תוך רתימת הסינים והרוסים, ובכלל, הוא נושא עיניו להחלפת השלטון האיראני כולו. ההתנהלות התוקפנית של ישראל היא לצנינים בעיניו, ההתנקשויות במדענים גורמות לו מבוכה ומסכלות את תוכניותיו, והסתברות של מלחמה ממש, ההופכת אפשרית יותר ויותר, היא תסריט שהוא סולד ממנו. הטור של פישמן מציע פחות סתירות פנימיות מזה של ביסמוט, אולם תעיד המציאות עצמה כי אין בכך ראיה דווקא לאמינותו. ב"הארץ" אין איראן על השער. ידיעה ראשונה בנושאי גרעין מופיעה בעמ 6 וכותרתה: "מומחים מערביים: מספיק בקושי לישראל בבטיחות גרעינית". ידיעה סמוכה עוסקת בסוגיה שהגיעה לכותרת הראשית של כל שאר העיתונים, אולם מדגישה את פריט המידע שאינו מובלט באף אחד מהם: "טהרן מסכימה לדון בהאשמה שהיא מפתחת נשק גרעיני בחשאי". ובכל זאת, כותרת נחבאת על השער מפנה לעמ 9: "אובמה שוחח בטלפון עם נתניהו בניסיון למנוע את קריסת השיחות בין ישראל לפלסטינים". באותו עמ 9 מדווח ברק רביד כי במקביל נערכה גם שיחה בין שרת החוץ קלינטון ליו"ר הרשות עבאס, וכי השיחה עם אובמה נערכה "לקראת הגעתו של המלך עבדאללה לוושינגטון" (ירדן, כזכור, שואפת להיות המתווכת התורנית בין ישראל לפלסטינים). מה עם איראן? בידיעה הקודמת ב"הארץ" שהזכרנו כותבת נטשה מוזגוביה כי ההתנקשות באיראן כנראה לא נידונה בין אובמה לנתניהו. הנושא האיראני אמנם נידון, אולם בכל העיתונים מובאים אותם שני משפטים שנאמרו בעניין, מה שמעיד על ציטוט מאותו דף מסרים או שיחת תדרוך של לשכת ראש הממשלה. אם כן: שיחה ראויה לציון בין מנהיגי ארה"ב וישראל נערכת על רקע נסיונות לחידוש שיחות שלום ותזוזות בסוגיה האיראנית. כל העיתונים למעט "הארץ" מתארים את השיחה כמחווה של אובמה המעודדת את המדיניות ההתקפית של נתניהו (למרות הגינוי התקיף של ארה"ב את ההתנקשות עצמה) – תיאור העולה בקנה אחד עם עמדתה של לשכת ראש הממשלה. רק "הארץ" בוחר למסגר את השיחה כמהלך בתוך הניסיון להתניע מחדש את המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. האם זהו דיווח אמין יותר או ש"הארץ", בניגוד לעיתונים הלאומיים, הציוניים והפטריוטיים, פשוט מעדיף לדברר את הלשכה של המנהיג הלא יהודי? ביום ראשון נעסוק כנראה, ממילא, בעניינים אחרים. ובחזרה לתיאוריה שהוזכרה בראשית הפסקה הקודמת: המחשבה שיאיר לפיד קבע במו ידיו את הנושא התקשורתי החם של ישראל בזמן זה או אחר יכולה לנבוע, כמובן, רק ממוחות רופפים משהו (או מכאן). גם את הקביעה הנחרצת של אנשי מהדורת שישי של ערוץ 2 (שכתבה ששודרה בה על תקיפת ילדה בבית-שמש על-ידי חרדים היתה ציון דרך בטיפוס הנושא אל ראש סדר היום), כי ללפיד (שהגיש את המהדורה עד לשבוע שעבר) אין יד ורגל בקביעת התכנים, אין סיבה שלא לקבל כפשוטה. ובכל זאת, יש זירה תקשורתית משמעותית שבה הטענות כאילו סדר היום מתיישר באורח פלא עם האספירציות הפוליטיות של לפיד אינן נדמות תמוהות מדי. הכוונה, כמובן, ל"ידיעות אחרונות". "למה לי פוליטיקה", לשון הפניה עתירת ממדים בראש שער העיתון, מעליה תמונת פניו המחייכות של לפיד (עטוי שרשר תמוה), מתחת לה ציטוט מ"הטור הכי מדובר השבוע – רק ב7 ימים": "היה לי הכל, כולל השפעה וכסף, והחלטתי לוותר על כל זה בשביל משהו שאני מאמין בו. כמה מחברי הטובים ביותר חושבים שזה מעשה משוגע. יכול להיות שהם צודקים. מן הראוי שאסביר מה קרה: למה החלטתי לרוץ לכנסת". אם כן: לפיד כקורבן, או ביתר דיוק: הנושא את חטאינו עבורנו, ובקיצור: לפיד גיזוס. ועוד אומרים שהוא אנטי-דתי. שער מוסף "7 ימים" מקדיש גם הוא את חלקו העליון להפניה שמנה ומדושנת לטור של לפיד, המשתמשת באותו ציטוט מן הטור ומוסיפה משפט אחד מוסגר: "השבוע נדמה לי שמן הראוי – באופן חד-פעמי – שאסביר מה קרה: אז למה אני הולך לפוליטיקה". כלומר, המוסף מתנצל, במובלע, ומבטיח שרק השבוע יעניק את החשיפה הגדולה ביותר שהוא מסוגל לה באופן הבוטה ביותר האפשרי לתעמולת בחירות של מועמד פוליטי, בעוד שבאותה הבלעה הוא מודיע גם כי ימשיך לאפשר לאותו מועמד לנצל אותה במה לקידום של, ובכן, עצמו. המוסף הפוליטי של "ידיעות", שברוב השבועות, לטעמי, הוא המוסף המעניין ביותר מבין מתחריו, היה יכול להיכתב השבוע על-ידי יועצי התקשורת של לפיד (ואולי...?). על השער נראית דמותו המצוירת של לפיד כשהוא מלהטט בראשיהם של כל ראשי המפלגות האחרות (פלוס: נועם שליט ואריה דרעי. חסר: משה מזרחי). "המתאגרף לשעבר יאיר לפיד עובר לזירה הפוליטית. כולם בכוננות ספיגה", נכתב בכותרת המשנה, שהודפסה כנראה בעזרת טכנולוגיה מתוחכמת ההופכת ריריות מהלשון לאותיות דפוס. סימה קדמון, שאם היתה בת 16 היתה כנראה אוספת חתימות של לפיד, מקדישה לו טור – כמדומני השלישי השבוע – נוטף דבש וקינמון. קדמון אינה כותבת על לפיד, היא כותבת ללפיד. הסימביוזה המביכה עם מושא הכתיבה מומחשת באופן הגס ביותר כשקדמון בוחרת לפתוח את הטור בשיחה של פלוני אלמוני עם לפיד בשירותים ציבוריים. המקור לשיחה, עולה מן הסיפור עצמו (פאנץ הומוריסטי מזרח-אירופי שסבא שלי היה נהנה ממנו), הוא לפיד ולא בן-שיחו האנונימי. קדמון מתקדמת עוד צעד לקראת זניחת תפקיד הפרשנית וכניסה לתפקיד היועצת הפוליטית כשהיא מפנטזת על הקמת מפלגה משותפת של הפייבוריטים החדש והישנה שלה: לפיד וציפי לבני. אפילו נחום ברנע מקדיש טור מלא שבחים ללפיד ("כוכב אחד מעז" היא כותרת המדור כולו), הודף את הביקורות השונות המופנות כלפיו ומזהיר רק מ"נקמת האלים במצליחים תמיד" (אגב, ברנע פותח בכך שהוא מונה את הסיבות שבשלן לפיד שונה מידוענים אחרים שהפכו פוליטיקאים, כמו אביו יוסף לפיד וכמו יחימוביץ, שנואת נפשו של ברנע. הוא כותב כי בניגוד אליהם, לפיד "לא מתכוון להתעטף במסגרת קיימת, אלא להקים רשימה משלו". יש לציין כי הדבר עומד בניגוד להערכות הרווחות שלפיהן לפיד ישתמש במפלגת חץ של אברהם פורז כדי לרוץ לכנסת). ידידיה מאיר, עורך המדור הסאטירי ובעלה של סיון רהב-מאיר, בעלת טור במוסף, נדד עד ל"בשבע" הדתי-ימני כדי לכתוב משהו ביקורתי על לפיד הפוליטיקאי (בלי קשר, הטור מומלץ לקריאה). ובקיצור, לפי הימים האחרונים לפיד הוא לא האולמרט החדש של "ידיעות אחרונות", אלא משהו אחר, משודרג, ליגה משלו. "ואני מפציר בכם, אגב, לא להחמיץ את האירוניה: בדיוק אותם אנשים שטענו בשבוע שעבר בלהט שזה לא בסדר שאני מקדם את העמדות שלי דרך הטלוויזיה טענו השבוע בלא פחות להט שאין לי עמדות בכלל", כותב לפיד בטורו (המדובר!). האירוניה, כמובן, עובדת לשני הצדדים: אם לפיד כן השתמש בחשיפתו התקשורתית כדי לקדם את דעותיו, אזי הביקורת על כך שרירה וקיימת. כך או כך, העובדה שללפיד ניתנה במה לפרוש את משנתו בענייני חינוך או דת ומדינה בעוד הוא רוקם בסתר את ריצתו לכנסת אינה הבעיה. הבעיה היא שבעיתוי כזה ללפיד ניתנה במה לקדם את עצמו – ו"עצמו" הוא הדבר שלפיד מקדם לקראת ריצה לכנסת. לא דעותיו בנושאי דיור ציבורי או שיטת המשטר. כפי שכתבה כאן ענת באלינט, אם התובנה הזו הצליחה לחמוק מלפיד, ייתכן שייגרם לו מפח נפש גדול ברגע האמת. ובסופו של דבר, מה הן באמת דעותיו של לפיד? לפיד עונה תשובה ניצחת: די לתיוג הישן, הוא כותב. די לחפש אם מישהו הוא "שמאלני" או "ימני", "שונא חרדים" או "פשרן", "סוציאליסט" או "קפיטליסט". זו, אכן, תשובה ניצחת, משום שהיא ברורה, חד-משמעית, כזו שניתן להסכים איתה או לפטור אותה בזלזול. אלא שמיד אחרי שהוא קובע שאי-אפשר לסכם אותו "במלה או שתיים", מסכם לפיד את עצמו בארבע (כנראה ששתי מלים עושות את ההבדל): "פטריוט ישראלי, יהודי וציוני".

האם גדעון לוי הוא "ברון תעשיית השקרים"? האם רוני דניאל הוא דובר צה"ל? ומה מסתתר בראשו של צביקה יחזקאלי? תוכנית מיוחדת של "תיק תקשורת" מכנס אילת לעיתונות

בפתח התוכנית "תיק תקשורת", שמתארחת הפעם בכנס אילת לעיתונות, מסכם המנחה עמנואל רוזן את אירועי התקשורת בשנת 2010. "זו היתה שנה שבה הסיפור הכי לוהט והכי חשוב בעצם בתקשורת היה סכסוך משפחתי זניח של תסריטאי שרובנו לא הכרנו אותו ואת שמו, הוא פשוט הסכים לנו לאפשר להציץ לו ולראות הכול", הוא קובע ומכוון לרומן המתוקשר של רן שריג ועיתונאית "ידיעות אחרונות" דנה ספקטור. לאחר אות הפתיחה מקיים רוזן רב-שיח על האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את הסכסוך הישראלי-ערבי. רוזן מארח את גדעון לוי, עיתונאי "הארץ"; את בן דרור ימיני, עיתונאי "מעריב"; את צביקה יחזקאלי, כתב "חדשות 10"; ואת רוני דניאל, פרשן "חדשות 2". "הסיפור הוא סיפור של עובדות, אמת ושקר", טוען ימיני ואומר כי תדמיתה השלילית של ישראל בעולם נובעת מהפצת שקרים, וכי האחראים לכך הם עיתונאים ישראלים כמו לוי. "אני מאוד גאה שיש לי אגנדה", אומר לוי, אבל מדגיש כי הוא "עומד בקריטריונים של עובדות". הוא מוסיף וטוען: "מעולם לא מעדתי בשקרים". "אני קורא אותך באופן קבוע ואחר-כך אני הולך לבדוק עובדות", אומר דניאל ללוי, "זה לא יוצא לי תמיד טוב. לא תמיד הדברים האלה שאתה כותב קרו אכן באמת". דניאל אף מספק דוגמה למקרה כזה. "התקשורת שלנו במלכוד כפול", אומר יחזקאלי. לדבריו, העולם הערבי אינו מתעניין בפלסטינים והסכסוך המרכזי בעולם הערבי הוא זה שבין שיעים לסונים. יחזקאלי מוסיף בהמשך כי "כשלכל ארגון טרור יש טלוויזיה, כן צריך להיות מאחורי המוח שאני בסופו של דבר ישראלי, אני יהודי, ואני חייב לדעת שכל מה שאני אומר עכשיו, חיזבאללה וחמאס ישתמשו בזה". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

עיתון יומי שיצא לאור על-ידי התנועה הרביזיוניסטית. נוסד ב-1939 והחליף את עיתון "הירדן". רוב העיתונאים המקימים היו חסרי ניסיון, אולם במהלך הזמן הצטרפו אליהם כותבים מנוסים, ובסופו של דבר יצאו מן העיתון עיתונאים בעלי שם. סבל מקשיים כלכליים במשך כל שנות קיומו, ואף נסגר תכופות. במאי 1949 נסגר סופית

עיתון יומי בפורמט בינוני (5–6 טורים לעמוד), שיצא לאור על-ידי התנועה הרביזיוניסטית במטרה להיות תחליף ל"הירדן". ב-20 בדצמבר 1938 החלו להתפרסם גליונות ניסיון של העיתון, ומה-27 בינואר 1939 יצא לאור "המשקיף", "עיתון יומי לאומי – בהשתתפותו הקבועה של זאב זבוטינסקי", כבטאונה הרשמי של המפלגה הרביזיוניסטית בארץ-ישראל. סיסמתו: "שתי גדות הירדן". המערכת שכנה ברח הרכבת 14 בתל-אביב, ובהמשך עברה לרח צלנוב 2 בעיר. לרשותה עמדו סניפים בחיפה וירושלים. במאמר המערכת של הגיליון הראשון נכתב כי העיתון אינו "בהשתתפותו הקבועה של זבוטינסקי" בלבד, כפי שהיה מצוין בכותרת "הירדן", אלא "עיתונו ובטאונו של ז. זבוטינסקי ותנועתו בארץ". בגליון הבכורה הופיע פיליטון מאת יוסף וינצקי תחת הכותרת: "אנו עוברים את הירדן". פיליטון אחר שהופיע באותו גיליון, בשם "כולו שלי", נחתם בשם ש. י-ן וסיפק הגדרה נאמנה של העיתון החדש: "היום מופיע העיתון שהוא כולו שלי. אולי דל, קטן, אבל כולו שלי. רכוש העיתון שלי אינו מורכב מכסף ועובדים פרופסיונליסטים. רכושו הוא הרצון הקולקטיבי, ההתלהבות והנכונות להקרבה של המערכת, ההנהלה וכל עובדיו. זהו רכושו וגם העירבון להצלחתו". לעורכו הראשון התמנה יצחק גוריון, עורך "הירדן", וזה שימש בתפקיד שבועיים בלבד עד שהחליפו יעקב רובין. המערכת כללה אנשים צעירים ולא מנוסים, מפני שהעיתונאים הרביזיוניסטים הבכירים בארץ-ישראל, כגון אב"א אחימאיר ויהושע ייבין, דגלו בקו מקסימליסטי וסירבו לשתף פעולה עם ההנהגה המקומית של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח). ייבין הוזמן לשמש עורך העיתון, וסירב. אחימאיר טען כי העיתון נוצר בקלות ראש וללא הכנה רצינית. לדבריו, המערכת הורכבה "לא רק מחדלי אישים, אלא גם מגרוסמניסטים ומאנשי מפאי"י תכלת-לבן", כלומר רביזיוניסטים מתונים בדעותיהם. ההנחה של המו"לים היתה שחברי המערכת מעוטי הניסיון העיתונאי ילמדו את המלאכה תוך כדי עבודתם. או כפי שכתבו לנשיאות התנועה בלונדון יומיים לאחר צאת הגיליון הראשון: כשנה לאחר צאתו ניאות אחימאיר להצטרף למערכת העיתון, ומנובמבר 1939 כתב בו טור פוליטי תחת הכותרת "אנטי-מא", כלומר, אנטי-מארקס. בשנים שלאחר מכן יכתוב את הטורים "רקב ביעקב", "שם, חם ויפת", "עין הקורא" ו"עם קריאת הגבר". העיתון כלל בעיקר חדשות שוטפות ומאמרי פובליציסטיקה, לצד ידיעות חוץ, ספורט, לוח שידורי רדיו וקולנוע וקריקטורות שסיפק יהושע אדרי. בשנים 1944–1948 כלל גם מוסף ספורט מיוחד בשם "המשקיף הספורטיבי". מראשיתו סבל מקשיים כלכליים. תפוצתו ב-1939 עמדה על כ-2,000 גליונות בלבד. בראשית פברואר 1939 נקראו חברי המפלגה וידידי התנועה לעזור לעיתון, לדאוג למנויים ולתרום לו מכספם. ביולי אותה שנה חויבו כל חברי התנועה שהשתכרו שמונה לירות ויותר להימנות על העיתון כדי לתמוך בקיומו. במהלך חודש מרץ אסרו השלטונות הבריטיים על הוצאתו, ובין ה-1 ל-14 במרץ יצא במקומו העיתון "היום". ב-6 באוגוסט 1939 שוב נסגר העיתון בהוראת הבריטים למשך חודש. במהלך תקופה זו כתב ע. פרניק, בשם ההנהגה המקומית של התנועה, לנשיאות הצ"ח בלונדון: "ב-5 בספטמבר צריך לחדש את הופעת המשקיף. אולם המצב הכספי של העיתון הוא כל-כך חמור, שאין אנו יודעים אם נצליח להוציאו לאור אחרי גמר תקופת איסורו". ואמנם, הוא חודש ב-11 בספטמבר, אך כעבור יומיים נסגר שוב, בשל בעיות כספיות. בתוך פחות משנה צבר "המשקיף" הפסדים בסך 916 לירות וקיומו התבסס על אשראי שקיבל מבית-הדפוס ובתי-המסחר לנייר. כאשר הנהלתו לא יכלה עוד לעמוד בגירעון השוטף, ובעל בית-הדפוס וסוחרי הנייר סירבו לתת עוד אשראי, נאלצה המערכת לסוגרו לתקופה ממושכת. בשל כך לא יצא "המשקיף" בשבועות הקריטיים של פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורק לאחר מאמצים קדחתניים הופץ מחדש ב-1 בנובמבר 1939. עם שובו התפרסם בו מאמר הומוריסטי מאת י. נץ (יוסף ויניצקי) בשם "אנו ממשיכים להשקיף", ובו נטען כי סגירתו של "המשקיף" בעת כה מכרעת היא דווקא "אצבע אלוקים", שכן לולא כן היה העיתון מפרסם ידיעות שגויות כפי שעשו מתחריו. במשך כל שנות המלחמה עמד העיתון על סף סגירה מפאת מצוקה כלכלית ומינהלית. באפריל 1940 הפסיק ועד המורשים של הצ"ח את ההקצבה לעיתון. חודש לאחר מכן, בעקבות שינויים פרסונליים בהנהלת העיתון, כתב יוסף ויניצקי ליו"ר ועד המורשים של הצ"ח כי "העיתון אינו זקוק עתה לגאונים פיננסיים לשם המשכתו – הוא זקוק אך ורק לבעל-בתיות – לאדם שישגיח על הדברים הפעוטים לכאורה, המצטרפים בסופו של דבר לחשבון גדול כגון: הופעה מוקדמת של העיתון בכל הנקודות (ולא בשעה 10...), פיקוח על בזבוז נייר, הגדלת מספר מנויים וכדומה". בהמשך המכתב הציע את אחיו כמנהל. ההקצבה לא חודשה, והעיתון נסגר ב-15 ביוני. רק ב-9 באוגוסט, לאחר שהסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל) קיבלה עליה את האחריות למימונו, חודש. נסיבות אלה הביאו לכך שהעיתון לא יכול היה להביא לקוראיו את הידיעה על מות זבוטינסקי (4.8.1940) אלא באיחור של חמישה ימים. כששב להתפרסם, במהדורת אבל מיוחדת, הופיע הכיתוב "בהשתתפותו הקבועה של זבוטינסקי" במסגרת שחורה. כיתוב זה ימשיך להופיע במסגרת שחורה עד לסגירת העיתון, כמעט עשור מאוחר יותר. ב-1940 קיבל לידיו אייזיק רמבה את עריכת העיתון, משרה שבה יתמיד עד מרץ 1946. יעקב רובין כיהן כסגנו, ושלום רוזנפלד כיהן כמזכיר המערכת. מצבו הכלכלי של העיתון המשיך להיות רעוע, ובדצמבר 1940 התלונן מנהלו, זלמן לוינגר, כי הגירעון החודשי עומד על 50 לירות. חצי שנה מאוחר יותר יתלונן שנית על המשבר הכלכלי שבו נתונה המערכת, אשר אינה יכולה לשלם כראוי לעובדיה. לדבריו, המגיה וכותב התשבצים הלל הר-שושנים השתכר שש לירות, ואילו הוא עצמו השתכר שבע לירות בלבד. במהלך שנות הארבעים הידרדרה תפוצתו של העיתון מתחת ל-1,000 עותקים (ב-1944 עמד הגירעון החודשי על 200 לירות), ומשום כך פחתה מכסת הנייר שקיבל מלשכת המודיעין הממשלתית עד כדי כך שמנהלו חשש לעצם קיומו. עם פרישת ה"פלג" מהאצ"ל והקמת הלח"י, נשאר העיתון נאמן להנהגה הישנה, פירסם את מודעת המבוקש של הממשלה הבריטית על אודות אברהם שטרן, ודיווח בלקוניות על הירצחו. לאחר המלחמה, עם שובו של האצ"ל לפעולות אלימות נגד השלטון הבריטי, אסרה המשטרה הבריטית שבעה מחברי המערכת: רמבה, רוזנפלד, האחים יוסף וברוך ויניצקי, ד"ר וולפגאנג פון-וייזל, יוחנן בדר, קלמן כצנלסון ושבתאי פורטנוי. ב-24 באוגוסט 1947 נכתב במאמר הראשי של העיתון: "עם מאסרם של שניים מחברי מערכת עיתוננו ביום ו מגיע מספר העצורים מבין חברי ועובדי מערכת המשקיף לשבעה [...] אולם גם במסיבות האלה, של מצור ורדיפות מבית ומחוץ, לא נפסיק להילחם למען האמת הציונית שלנו – עד קצה גבול יכולתנו הפיסית, ובאותם האמצעים העומדים לרשותנו – במלה הנדפסת, הכנה והאמיצה". הוצאתו של העיתון הופסקה שוב בשלהי 1948, לאחר שרבים מחברי המערכת פרשו והקימו את "חירות", עיתון תנועת חירות החדשה. בתחילת ינואר 1949 הופסקה הוצאת "המשקיף", וחודשה בסוף פברואר במתכונת מצומצמת. במשך כמה חודשים יצאו שני העיתונים במקביל, כש"המשקיף" יוצא לאור כבטאון ברית הצה"ר, המפלגה הרביזיוניסטית שבראשה עמד ד"ר א אלטמן. בבחירות לכנסת הראשונה לא עברה מפלגת הצה"ר את אחוז החסימה, וב-25 במאי 1949 נסגר העיתון סופית. יצחק גוריון 1939 יעקב רובין 1939 אייזיק רמבה 1940–1946 משה ז”ק 1946–1949 • אברהם אברהמס • אב"א אחימאיר • אלכסנדר אכר • ישראל אלדד • בנימין אקצין • יוחנן בדר • אביעזר גולן • יצחק גוריון • שלמה גפשטיין • גרשון הנדל • הלל הר-שושנים • זאב זבוטינסקי • משה ז"ק • ברוך ויניצקי • יוסף ויניצקי • בן ישראל • קלמן כצנלסון • בנימין לובוצקי • יוסף מלחי • יוסף נדבה • דניאל סירקיס • וולפגאנג פון וייזל • שבתאי פורטנוי • יעקב רובין • שלום רוזנפלד (מזכיר המערכת) • אייזיק רמבה • אליעזר שוסטק • שמואל שניצר • אהרן קלאוס י. קורלנד, זלמן לוינברג, זלמן לוינגר, יוסף ויניצקי "סוגיות בתולדות התנועה הרביזיוניסטית בחיפה", תמליל הרצאתו של עוזי אלידע מתוך יום העיון שנערך ב-26.10.2006 על-ידי מוסד הרצל לחקר הציונות ולימודה, אוניברסיטת חיפה, בשיתוף מכון זבוטינסקי "עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה", מינה גראור, מכון זבוטינסקי, תשס"ב "העיתונות הרביזיוניסטית בתקופת המאנדאט – קווים לדמותה (ב)", חיים מילקוב, "האומה", גיליון מס 69 (נובמבר 1982) "300 שנה לעיתונות היהודית בעולם, 1675–1975", קובץ מאמרים, ההסתדרות הציונית העולמית, משרד החוץ, הקונגרס היהודי העולמי, האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים, ירושלים, 1975 "בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב, פרסום לאור, תל-אביב ארכיון מכון זבוטינסקי, תיק ג10א – 3/ 18/ 4

מאמרו של עוזי בנזימן מביע דעה לגיטימית שצריך וחשוב להתווכח איתה, לא להגיש בגינה מכתבי איום בתביעה. תגובה

מאמרו המצוין של עוזי בנזימן, "איפה הילד", שפורסם בסוף-השבוע ב"העין השביעית", תפס אותי בדיוק מתכתב עם אישיות פוליטית מסוימת שעדיין מתלבטת בעיבוי המערך האסטרטגי התקשורתי שלה לקראת הבחירות. כיוון שהמו"מ טרם הסתיים, היה לי זמן לקרוא את מאמרו של העיתונאי הוותיק והמוערך, שבו השווה בין יועצי התדמית של הפוליטיקאים לחייטים הנוכלים מ"בגדי המלך החדשים" של אנדרסן. אפילו התכוונתי לענות לו במאמר תגובה, עד שלפני שעה קלה התברר לי שעמיתי למקצוע, איגוד יועצי התקשורת ויחסי-הציבור בישראל, שלחו לבנזימן מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים בטענה שהכותב והאכסניה הוציאו את דיבתם של העוסקים במקצוע. ועוד למי – לעיתון שעוסק כולו בביקורת התקשורת. כיוון שאני חבר הנהלה באיגוד ותוכן המכתב המאיים לא הובא לידיעתי, כפי שמתבקש בארגונים מסודרים, ועל המכתב נודע לי לראשונה מקריאה ב"וואלה" ברנזה, אומר מיד וללא היסוס – לא הייתי נותן את הסכמתי למשלוח מכתב התראה מסוג זה לעיתונאי, וודאי שלא לפתיחה בהליכים כלשהם, שהם גם מיותרים, גם לא נכונים מכל בחינה שהיא וגם עולים כסף. אסביר: מאמרו של בנזימן מביע דעה לגיטימית שצריך וחשוב להתווכח איתה. אני, למשל, חושב שהוא טועה. לדעתי, היועץ האסטרטגי-תקשורתי דומה מבחינת השירות שהוא נותן לעורך-הדין של הלקוח. עורכי-הדין של אהוד אולמרט, לדוגמה, בנו יחד איתו את גרסת ההגנה שלו. אין לי מושג מה נאמר בחדריהם של עורכי-הדין אלי זוהר, רועי בלכר ונבות תל-צור, אבל ברור לגמרי, בעקבות פרסום הקלטות של שולה זקן, שגרסת אולמרט היתה מלאכת מחשבת של הטעיה. האם מישהו יבוא חשבון עם עורכי-הדין הללו, על-פי המודל שבנזימן מציע לנקוט ביחס ליועצים האסטרטגיים? ודאי שלא. עורך-הדין מתרגם את דברי הלקוח שלו לשפת בית-המשפט, השפה שבה מדברים באולמו של השופט. היועץ האסטרטגי-תקשורתי מתרגם את המעשים, הכוונות והשאיפות של הלקוח שלו לשפה שהתקשורת מסוגלת לעכל ולפרסם. אנחנו לא נוכלים ואי-אפשר לייחס לנו פעילות בלתי מוסרית. בנזימן מרחיק לכת עם החובה המוסרית שהוא מטיל עלינו להסביר לציבור כאילו אנחנו הטענו אותו, ולא הייתי מרחיק לכת כמותו ודורש ממני ומעמיתי לתת דין-וחשבון (איפה ובפני מי) על התנהלותנו. אבל כאמור, זהו מאמר דעה ואפשר להתווכח איתו. אבל לאיים בהגשת תביעת דיבה נגד עיתונאי וכלי תקשורת בגין פרסום מאמר דעה כוללני? הרי אנחנו, כמומחים לתקשורת, תמיד מזהירים את הלקוחות שלנו מפני הטעות הקלאסית של איום בתביעת דיבה על כלי תקשורת ובוודאי בהגשת תביעה נגד כלי תקשורת ועיתונאים. זה אינו נכון מקצועית ועלול להוביל את הלקוח למחוזות שמלכתחילה לא התכוון להגיע אליהם. אתה יודע איך אתה נכנס לבית-המשפט, אבל אתה לעולם לא יודע בוודאות איך תצא משם. ובכמה וכמה מקרים ידועים שבהם הלקוחות קלי הדעת ושטופי הכעס תבעו את התקשורת, בתי-המשפט העמידו אותם על מקומם באופן לא מחמיא. כאמור, אני, כחבר הנהלת האיגוד, לא נשאלתי ולא התבקשתי להביע דעה. לו נשאלתי, הייתי מוסיף עוד שני טעמים מדוע יש להימנע מאיום בתביעת דיבה, קל וחומר להגיש אותה בפועל. התקשורת מצויה עתה במשבר קשה – כלכלי ותדמיתי. אנחנו, הרואים עצמנו חלק מעולם התקשורת, אל לנו לתת ידנו לפגיעה בתקשורת, גם אם ידיעה או מאמר דעה מרגיזים אותנו ומלבינים לכאורה את פנינו. יש די והותר גורמים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שמבקשים לבוא חשבון עם התקשורת, ואנחנו לא צריכים להצטרף אליהם. והכי חשוב – הייתי אומר לעמיתי, אם בנזימן שרד תביעת דיבה שהגיש נגדו בזמנו אריק שרון, אז מי אנחנו ומה אנחנו וכמה שווה האיום שלנו? בן-ציון ציטרין הוא יועץ אסטרטגי-תקשורתי המתמחה בניהול משברים, עיתונאי לשעבר

אז מתי יינתן פרס על עבודה עיתונאית לעיתונאי הפועל ברשת? התשובה השטחית לכך היא כי עיתונות הרשת עדיין לא חוגגת בר-מצווה. תשובה מעמיקה יותר תצטרך לפתוח בדיון שיטבע הגדרות חדשות לשאלה מה זאת עיתונות רשת – ובדיון הבלתי נמנע בשאלה מהי עיתונות בכלל

פרס פוליצר לעיתונות נפתח, החל מהשנה, גם ל"ארגוני עיתונות מקוונת בלבד, העוסקים בעיקר בדיווח חדשותי ובכיסוי אקטואליה". ארגוני עיתונות אמריקאיים העונים להגדרה הזו יכלו להגיש מועמדות מטעמם (המועמד עצמו יכול להיות בן כל לאום) בכל אחת מ-14 הקטיגוריות של הפרס הגדול לעיתונות. ואכן, 65 מועמדויות הוצגו השנה על-ידי גורמים העומדים בקריטריונים הללו. אחד המועמדים שהגיע לרשימה הסופית בקטיגוריית "קריקטורה מערכתית" הוא מאט וורקר, קריקטוריסט הבית של אתר החדשות הוושינגטוני "פוליטיקו". וורקר הוא קריקטוריסט קלאסי, שלמדיום שבו עבודותיו מתפרסמות אין לכאורה משמעות מעבר לעובדה ש"פוליטיקו" הוא ביסודו עיתון און-ליין (אם כי יש לו גם מהדורה מודפסת ומהדורות משודרות). גם הנימוקים להעלאת וורקר לגמר אינם מיוחדים לעולם המקוון: "על יכולתו לשלב אמנות ברעיונות, שתוצאתה קריקטורות חכמות, משכנעות יותר מאשר בוטות, תוך שימוש באנימציה לעתים, כדי להרחיב את טווח הביטוי". האנימציה היא העניין, גם אם אופן הופעתה באתר בסיסית, סתמית ונטולת חדשנות. העובדה שוורקר נבדל מעט מעמיתיו, הקריקטוריסטים שעבודותיהם מודפסות בלבד, רק בזכות ניצול יכולת ההנעה שמאפשר העולם המקוון מעידה על הבעייתיות שבקטיגוריה "ארגוני עיתונות מקוונת". צבי גיל ודני בלוך (המנוח) עמדו על הקושי בהרחבה הזאת של הפוליצר. הם מצטטים את דבריו של סיג גיסלר, ראש המינהל לפרסי פוליצר, שאמר בדצמבר 2008: "זו הרחבה מתבקשת של המטרה ההיסטורית של פרסי פוליצר. אנו ממשיכים לעקוב אחר השינויים במדיה ומנסים להתאים את עצמנו לשינויים האלה". גיל ובלוך ראו בכך בשורה חשובה לעיתונות המקוונת, אבל הדגישו שההרחבה, לצערם, כך משתמע מהדברים, עדיין אינה נוגעת לבלוגרים ולכותבים עצמאיים. בדף הנתונים על אודות פוליצר 2009 מצוין כי תוכן מקוון היה כרבע מכלל החומר שהוגש, ומילא תפקיד בשבע מן הזכיות – בקטיגוריות שירות ציבורי, תחקיר עיתונאי, פריצה חדשותית, דיווח מקומי וארצי, כמו גם פריצה חדשותית בצילום, וצילום כתבות. רוב התוכן המקוון הוגש על-ידי אתרי העיתונות המודפסת. אז מה עם פרס סוקולוב, נשאלת מדי שנה השאלה, לאחר שחתני הפרס כולם מתבררים ככותבים בגילדת העיתונות המודפסת והמשודרת, ובכיסם, בין הוויזה לרשיון הנהיגה, מונחת לוחית הקסם המכונה "תעודת עיתונאי", בחתימת מזכיר האגודה או פקיד בלשכת העיתונות הממשלתית. אז מתי יינתן פרס על עבודה עיתונאית לעיתונאי הפועל ברשת? עניין של זמן, יש להניח. פרס סוקולוב מוגדר אמנם כפרס לעיתונות הכתובה, אבל גם לאחר שינויי התקנון משנת 2005, זהו פרס לעיתונות המודפסת ולארגוני העיתונות המודפסת. על-פי הגדרתו, "הפרס נועד לציין את הגילויים החיוניים שבעיתונות הישראלית הכתובה בעברית, הראויים לשמש מופת תקשורתי וציבורי". מטרתו הראשונה היא "לעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם העיתונאית והטביעו את חותמם על העיתונות הכתובה" (המטרה השנייה היא לציין הישגים בולטים בתחום התחקיר העיתונאי). קצב ההסתגלות של פרס סוקולוב למציאות היה אטי מיום היווסדו. בראשיתו הוצע הפרס לעיתונאים מתחום העיתונות הכתובה בלבד (זאת, אף שעיתונות רדיופונית היתה מדיום דומיננטי כבר כשהפרס נוסד). התקשורת האלקטרונית – כלומר המשדרת – צורפה רק בשנת 1981, יותר מעשור לאחר שהחלו שידורי הטלוויזיה הסדירים. בקצב הזה עשויות לחלוף שנים עד שהעיתונות המקוונת תזכה להציג מועמדות לפרס, וזמן רב עוד יותר עד שעיתונאים שאינם משתייכים לארגוני תקשורת יוכלו להגיש מועמדות לפרס, ואף לזכות בו. שמרנות היא תכונה המאפיינת תקנוני פרסים. ועדת פרס שבוחנת מפעלות חיים עוסקת מעצם הגדרתה בבחינה שהיא מעבר למיידי. וככל שמתארכת רשימת הזוכים, שנה אחר שנה, כך נבנה למעשה אופיו של הפרס. ברור איך הפרופילים של שני הזוכים השנה בקטיגוריית "העיתונות הכתובה", יוסי מלמן וצבי בראל, תואמים את אלה של זוכי השנים הקודמות: ותק, ידע, ניסיון, התמדה, הישגים מצטברים. קשה לראות איך ייטמע באלה עיתונאי רשת, גם אם "הצטיין בעבודתו העיתונאית והטביע את חותמו על העיתונות הכתובה", כדרישת התקנון. התשובה השטחית לכך היא כי עיתונות הרשת עדיין לא חוגגת בר-מצווה. תשובה מעמיקה יותר תצטרך לפתוח בדיון שיטבע הגדרות חדשות לשאלה מה זאת עיתונות רשת – ולדיון הבלתי נמנע בשאלה מהי עיתונות בכלל. לפני כשנה עירער אילן יצחייק, מי שהיה המשנה לעורך הראשי של ynet, על אי-זכייתו בפרס סוקולוב לשנת 2008. יצחייק הגיש את עצמו כמועמד לפרס על פרויקט שיזם, ערך והפעיל, "היומן האופטימי של יורם פורת". היומן ליווה את פורת, חולה במחלה הניוונית ALS, משנת 2003 באתר, ולימים היה לספר. בערעורו, שהופנה לראש העיר תל-אביב, המעניקה את הפרס, ציין יצחייק כי הסדרה "זכתה לתהודה רבה בארץ ובעולם, העניקה השראה לאלפי קוראים, סייעה לעשרות חולים ולבני משפחותיהם להתמודד עם המחלה". הוא גם ציין כי הספר שמתבסס על הסדרה הוא "הספר הראשון בישראל שמקורו כסדרת כתבות באינטרנט, וגם הספר הראשון והיחיד עד כה שמציג התרחשות אינטראקטיבית במבנה מורכב וייחודי, שממחיש את ההעצמה שלה זכתה העיתונות הכתובה עם כניסתה למדיום האינטרנטי". "הסדרה הוגשה כמועמדת לפרס סוקולוב לעיתונות הכתובה – בהעדר כל קטיגוריה אחרת המוקדשת לעיתונות המקוונת (כשם שיש קטיגוריה ייחודית לעיתונות המשודרת). בכל היבט שהוא – אתרי התוכן והחדשות באינטרנט נחשבים עיתונות כתובה לכל דבר ועניין, ועומדים בכל קריטריון מחמיר של העיתונות הכתובה", ובדרישות שמעמיד תקנון הפרס לעיתונות הכתובה. יצחייק טען כי מהחלטת חברי הוועדה עולה הרושם כאילו מועמדותה של הסדרה "נפסלה על הסף אך ורק בגין פרסומה באינטרנט, ולא בעיתונות המודפסת המסורתית [...]. "יש בי רצון ותקווה, הוסיף, "ש[הערעור] ישמש בסיס להחלטה פורצת דרך של ראש העיר תל-אביב–יפו להביא לתיקון בתקנון הפרס העירוני, ולהנחות שבעתיד יתייחס הפרס בקטיגוריית העיתונות הכתובה גם לפעילות שמקורה באתרי החדשות והתוכן באינטרנט (העיתונות המקוונת)". "בשנים האחרונות עברה העיתונות המקוונת שינויים מהותיים", כתב יצחייק, "וכבר אין לה צורך להצטדק בפני הציבור או הממסד על ערכה המקצועי העצום. מדובר בקטיגוריה עיתונאית רצינית, חשובה ופופולרית מאוד. באתרי התוכן באינטרנט נחשפו פרשיות רבות, האתרים הגדולים מפעילים מערכות גדולות, אמינות ומקצועיות, ובין כתבי האינטרנט נמנים כותבים ועיתונאים מן השורה הראשונה בישראל". יצחייק פעל בערעורו כדי להניע לפעולה בכיוון שבו הלכו מחלקי הפוליצר. הוא ביקש להרחיב את המושג "העיתונות הכתובה" המופיע בתקנון הפרס כך שיכלול גם את עיתונות הרשת, ואותו עצמו. יש בגישה הזאת היגיון מעשי. המהדורה המודפסת והמהדורה האינטרנטית של עיתון הן שתי שלוחות מקבילות של העיתונות הכתובה, ועל כן ההפרדה הנובעת מן המדיום המוליך את התוכן היא שרירותית ומלאכותית. ערעורו של יצחייק עשוי להראות כדרישה רפורמיסטית, אבל למעשה זוהי הרחבה של הגישה השמרנית, הגילדאית, אל תוך הרשת. אלא שכאן יש קושי מהותי: קו ההפרדה הקיים היום אינו בין הרשת ובין מה שאינו רשת, אלא בין ארגוני העיתונות המוסדיים הפועלים ברשת ובין היחידים והקבוצות הפועלים ברשת באופן עצמאי ומחפשים לעצמם כיווני התפתחות. מי שלא יסתפק בהגדרה "עיתונאי הוא מי שיש לו תעודת עיתונאי", לא יוכל שלא להיכנס לדיון המהותי בשאלה, "מיהו עיתונאי?". לפני כשנתיים עתר אתר חדשות הגולשים "סקופ" לבג"ץ בדרישה לחייב את לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) להכיר בו כאמצעי תקשורת ולהעניק לכתביו תעודת עיתונאי. מעצם העתירה ברור כי האתר מכיר בסמכותה של הלשכה הממשלתית, והוא דורש להרחיב את הגדרותיה כך שתכלול אתרים מסוגו. האם יגיע הרגע שבו עיתונאי באתר חדשות גולשים יעתור לבג"ץ בדרישה לדון בפועלו בוועדת פרס סוקולוב? ישנם שומרי החותם שטוענים כי הרשת אינה יכולה ליהנות מכל העולמות: גם להיות פטורה ממגבלות שונות שהעיתונות השמרנית מטילה על עצמה, וגם לדרוש לעצמה מעמד דומה. אני נוטה להצטרף לאלה, אם כי מהכיוון ההפוך, ולטעון כי עיתונות הרשת אינה צריכה להחזיק בכיס תעודה ולא לצפות לפרסים המיועדים לעיתונות השמרנית. הדרישה של בלוגרים ואתרי חדשות ברשת למעמד רשמי, כמו הכמיהה לתעודת עיתונאי ולפרסי עיתונות, נוגדת, לכאורה, את תרבות הבלוגינג. אבל תרבות הבלוגינג היא תוצאה של נסיבות צמיחתה. ועדיין, לא מעט בלוגרים חולמים לקבל הצעת עבודה מהעולם השמרני, בסגנון "קח אותי, סוקולוב". השאלה אם בלוגר העוסק בעיתונות הוא עיתונאי, היא ותיקה כימי הדיווחים של מאט דראג על מוניקה לווינסקי – 11 שנה, אם לא יותר – ואין צורך להכריע בה תקנונית או משפטית דווקא עכשיו, כשהשינוי בתקשורת העיתונאית הוא כה דינמי. בין אם הבלוגינג הוא שיצמיח את עיתונות החדשה, פשוט מפני שהקיבולת של הרשת היא אינסופית ומפני שיש בה עדיין רעב לחידושים, ובין אם העיתונות השמרנית תיאלץ להשתנות כדי לשרוד, ותפנים לתוכה ערכים של עיתונות הרשת – ברור שהמושג "עיתונאי" לא יוכל להישאר עוד זמן רב בהגדרתו המצומצמת, המקובלת היום. לשם הגדרה חדשה של המושג "עיתונאי" יהיה הכרח להתנתק לא רק מן השאלה באיזה מדיום התוצר העיתונאי מופץ, אלא גם מכל הגדרה ארגונית, כזו המאפשרת הנפקת תעודות והגשת מועמדויות לפרסים. "עיתונאי", כבר היום, הוא כל אחד, ואף אחד. עיתונאי אינו אדם ואף לא מקצוע. עיתונאי הוא מעמד, רגעי או מתמשך. כל אדם יכול להימצא ב"מעמד עיתונאי" לצורך מסוים או כמקצוע לחיים. תלמיד כיתה א המראיין את המנהלת לאתר בית-הספר או בעל טור עטור פרסים המראיין את ראש המדינה – שניהם נמצאים במהלך הראיון במעמד עיתונאי זהה. "המעמד העיתונאי" הוא מצב שבו אדם אוסף מידע בעל ערך עיתונאי ומעבדו מתוך כוונה מוצהרת לפרסמו ברבים. המעמד העיתונאי אינו תלוי בגודל הארגון ולא בהיקף התפוצה (או בנפח תנועת הגולשים). הוא יכול להיווצר לצרכים מסחריים או חברתיים; עם או בלי תעודה בכיס. ככל שתתפתח חברת המידע, יהיו האנשים שעוסקים בהפצת מידע ועיבודו מגוונים יותר. לא צריך לצפות מן העיתונות המוסדית שתרחיב את עצמה עד שתכיל את הקצוות הרחוקים של המעמד העיתונאי, אבל יש טעם במאמץ לדחוף את קו הגבול של העיתונות רחוק ככל שניתן. התקווה היא שיצמחו עיתונאי רשת וארגוני עיתונות רשת עצמאיים שיפתחו סדרי יום חדשים וצורות עיתונאיות חדשות - בינתיים, בלי תעודה ובלי פרסים. סתם, מפני שאפשר, ובעיקר כי יש מה לומר. ואם אפשר יהיה לעשות מזה כסף, למה לא?

"האפקטים שחוללה התפתחות הטלוויזיה בשדה העיתונות, ובאמצעותו בכל שאר שדות הייצור התרבותי, נרחבים לאין ערוך מבחינת האינטנסיביות שלהם והיקפם, מהאפקטים שחוללה הופעת הספרות התעשייתית, עם עיתונות-ההמונים והרומנים-בהמשכים, שעוררו בקרב הסופרים תגובות של שאט-נפש והתמרדות, אשר הניבו, לדברי ריימונד ויליאמס, את ההגדרות המודרניות לתרבות"

הנושא כאן איננו "העוצמה של העיתונאים", ועוד פחות מזה העיתונות כ"מעצמה השביעית", אלא שליטתם של המנגנונים של שדה עיתונות – המשתעבד והולך לתביעות השוק (שוק הקוראים ושוק המפרסמים) – בראש ובראשונה בעיתונאים (ובאינטלקטואלים-עיתונאים), ואחר כך, ובמידת-מה באמצעותם, בשדות השונים של הייצור התרבותי: שדה המשפטים, שדה הספרות, שדה האמנות, שדה המדע. המטרה היא לבחון כיצד האילוץ המבני שמפעיל שדה זה, שהוא עצמו כפוף לאילוצי השוק, מביא לתמורות, עמוקות בדרך כלל, ביחסי הכוחות בתוך השדות השונים, כיצד הוא משפיע על הנעשה בשדות אלה ועל המיוצר בהם, וכיצד הוא מחולל תופעות דומות מאוד בתחומים הללו, שלמראית עין הם שונים בתכלית זה מזה. זאת מבלי להיכשל בשתי הטעויות המנוגדות, אשליית הלראשונה ב- ואשליית המה שהיה הוא מה שיהיה. השליטה שמפעיל היגיון השוק, באמצעות שליטתו בשדה העיתונות, על שדות ייצור התרבות, אפילו האוטונומיים ביותר, אין בה שום חידוש קיצוני: אפשר ללא כל קושי להרכיב בעזרת טקסטים שנלקחו בהשאלה מסופרי המאה ה-19, תמונה מציאותית לגמרי של האפקטים הכלליים שהיא מחוללת בתוך העולמות המוגנים הללו[1]. אולם יש להיזהר ולא להתעלם מהייחודיות של המצב הנוכחי אשר, מעבר לקווי הדמיון, הוא בעל מאפיינים חסרי תקדים באופן יחסי: האפקטים שחוללה התפתחות הטלוויזיה בשדה העיתונות, ובאמצעותו בכל שאר שדות הייצור התרבותי, נרחבים לאין ערוך מבחינת האינטנסיביות שלהם והיקפם, מהאפקטים שחוללה הופעת הספרות התעשייתית, עם עיתונות-ההמונים והרומנים-בהמשכים, שעוררו בקרב הסופרים תגובות של שאט-נפש והתמרדות, אשר הניבו, לדברי ריימונד ויליאמס, את ההגדרות המודרניות ל"תרבות". שדה העיתונות מעיק על שדות הייצור התרבותי למיניהם במיכלול תופעות הקשורות, מבחינת הצורה והיעילות, לעצם המיבנה שלו, כלומר להתפלגותם של עיתונים ועיתונאים שונים על-פי מידת האוטונומיה שלהם ביחס לכוחות חיצוניים, ביחס לכוחות שוק הקוראים ולכוחות שוק המפרסמים, דרגת האוטונומיה של אמצעי תקשורת נמדדת ללא ספק בשיעור ההכנסות שיש לו מפירסומות ומתקציב המדינה (בצורת תשדירי שירות וסובסידיות) וגם בדרגת הריכוז של המפרסמים. אשר לדרגת האוטונומיה של עיתונאי ספציפי, זו תלויה בראש ובראשונה בדרגת הריכוזיות של אמצעֵי התקשורת (ככל שמספר המעסיקים הפוטנציאליים קטן, כך גדל חוסר הביטחון בתעסוקה); אחר כך במעמד שתופס העיתון שלו בתוך מרחב העיתונים, כלומר באיזו מידה הוא קרוב לקוטב ה"אינטלקטואלי" או לקוטב ה"מסחרי"; אחר כך בעמדתו בתוך העיתון או אמצעי התקשורת (בעל טור, כתב זוטר וכדומה), שמגדירה את הערבויות המעמדיות השונות (הקשורות בעיקר למוניטין שלו), וכן את משכורתו (גורם המצמצם את פגיעותו ללחץ "רך" של יחצ"נות ומפחית את תלותו בחלטורות, שבאמצעותן יכולים בעלי ממון להשפיע עליו); ולבסוף, במידת יכולת הייצור האוטונומי של מידע שלו (ישנם עיתונאים, כמו פופולריזטורים של מדע וכתבים כלכליים, שתלותם גדולה במיוחד). ואמנם ברור שהכוחות השונים, ובעיקר רשויות הממשלה, פועלים לא רק באמצעות האילוצים הכלכליים שביכולתם לעשות בהם שימוש, אלא גם באמצעות כל סוגי הלחצים שמתאפשרים על-ידי המונופול שלהם על המידע הלגיטימי – בעיקר המקורות הרשמיים; מונופול זה מעניק קודם כל לרשויות הממשלה ולמינהל הציבורי, המשטרה למשל, אבל גם לרשויות המשפט, המדע וכו, כלי-נשק במאבקם נגד העיתונאים. במאבק זה הן משתדלות לעשות מניפולציות במידע או בסוכנים הממונים על העברתו, בעוד התקשורת מצידה משתדלת לעשות מניפולציות במחזיקי המידע כדי להשיגו ולהבטיח לעצמה בלעדיות. אסור לשכוח גם את הכוח הסימלי האדיר שיש לרשויות המדינה הבכירות להגדיר, במעשיהן, בהחלטותיהן ובהתערבויותיהן בשדה העיתונות (ראיונות, מסיבות עיתונאים וכן הלאה), את סדר היום הציבורי ואת סדר החשיבות של האירועים הנכפים על העיתונים. כדי להבין כיצד בכל השדות מחזק שדה העיתונות את הפן ה"מסחרי" על חשבון הפן ה"טהור", את היצרנים הרגישים לכוחות הכלכליים והפוליטיים על חשבון אלה שמתעקשים יותר להגן על עקרונות וערכי ה"מקצוע", יש לשים לב לשני דברים: שדה העיתונות מתארגן במיבנה דומה למיבנה של שאר השדות, אבל משקל ה"מסחרי" שבו גדול באופן יחסי. שדה העיתונות התגבש ככזה במאה ה-19 סביב היריבות בין עיתונים שהגישו לקוראיהם בעיקר "חדשות", עם עדיפות לחדשות מרעישות, או, מוטב לומר, סנסציות, ובין עיתונאים שהגישו לקוראיהם ניתוחים או "פרשנויות" והדגישו את ההבדל בינם לבין הסוג הראשון בכך שדגלו בגאווה בערכים של "אובייקטיביות"[2]; שדה העיתונות הוא אתר של התנגשות בין שני עקרונות של לגיטימיציה: ההכרה מצד העמיתים הניתנת לאלה המתמצאים ב"ערכים" או בעקרונות הפנימיים, ולעומתה ההכרה של הציבור הרחב, המתבטאת בגובה ההכנסות, בכמות הקוראים, המאזינים או הצופים, כלומר במחזור המכירות (בסט-סלרים) ורווח המתבטא בכסף, כך שבמקרה זה הכרעת מישאל-העם ופסק דינו של השוק חד הם. כמו שדה הספרות או שדה האמנות, שדה העיתונות הוא אם כן זירה שבה שולט היגיון ספציפי, תלוי-תרבות, הנאכף על העיתונאים באמצעות האילוצים ואמצעי-הבקרה המוצלבים שהם מפעילים זה על זה, ושהכבוד אליהם (המתואר לפעמים כקוד מוסרי) מייסד את המוניטין והכבוד המקצועי. למעשה, חוץ מה"ציטוטים" (take-off), שערכם ומשמעותם תלויים בעצמם בעמדה שתופסים בשדה האנשים המצטטים והאנשים המצוטטים, יש מעט גמולים חיוביים שאינם שנויים במחלוקת; אשר לסנקציות השליליות נגד מי שאינו מפרט מה מקורותיו, למשל, הללו אינן קיימות כמעט – עד כדי כך שיש נטייה לאזכר מקור עיתונאי, בייחוד כשמדובר באמצעי תקשורת זוטרים, רק כדי להתנער מאחריות. אולם, כמו השדה הפוליטי והשדה הכלכלי, והרבה יותר מאשר השדה המדעי, האמנותי, הספרותי ואפילו המשפטי, שדה העיתונות לעולם הוא כפוף לפסק דינו של השוק, באמצעות הסנקציה הישירה של קהל הלקוחות, או באמצעות הסנקציה העקיפה של הרייטינג (גם אם סיוע מהמדינה יכול להבטיח מידה מסוימת של עצמאות מהאילוצים המיידיים של השוק). נטייתם של העיתונאים לאמץ את "קריטריון הרייטינג" תוך כדי תהליך הייצור ("לקצר", "לפשט", וכן הלאה) או תוך כדי הערכה של מוצרים ויצרנים ("עובר יפה בטלוויזיה", "נמכר היטב", וכדומה), גוברת ככל שהם תופסים עמדה בכירה יותר (מנהלי ערוצים, עורכים ראשיים וכו) וככל שהגוף התקשורתי שהם מופקדים עליו תלוי באופן ישיר יותר בשוק (ערוץ טלוויזיה מסחרי לעומת ערוץ תרבותי וכדומה); לעומתם, הכתבים הצעירים יותר והמבוססים פחות נוטים להציב את עקרונות "המקצוע" וערכיו כנגד תביעותיהם, הריאליסטיות יותר או הציניות, של "הוותיקים"[3]. בהיגיון האופייני לשדה בעל אוריינטציה לייצור "חדשות", שהן מוצר המתכלה במהירות, נוטה התחרות על הלקוחות ללבוש צורה של תחרות על קדימות, כלומר על החדשות הכי חדשות (הסקופ). נטייה זו גוברת, כמובן, ככל שקרובים יותר לקוטב המסחרי. אילוצי השוק אינם מופעלים אלא בתיווך אפקט השדה: ואמנם, רבים מהסקופים הללו, המבוקשים כל כך והנחשבים ליתרון גדול כל כך בכיבוש קהל הלקוחות, סופם שאינם מגיעים כלל לידיעת הקוראים או הצופים, והיחידים שיבחינו בהם יהיו המתחרים (מאחר והעיתונאים הם היחידים שקוראים את כל העיתונים...). התחרות על הקדימות המקובעת במיבנה השדה ומנגנוניו, מעודדת ומזמינה את הגופים שנטיותיהם המקצועיות דוחפות אותם להעמיד את כל העבודה העיתונאית בסימן המהירות (והפזיזות) וההתחדשות המתמדת[4]. נטיות אלה מקבלות ללא הרף חיזוק מהזמניות של עבודת העיתונות עצמה, שבאלצה לחיות ולחשוב מיום ליום ולהעריך מידע לאור האקטואליות שלו (זהו קיבעון האקטואליה של יומני החדשות בטלוויזיה), מעודדת סוג של אמנזיה מתמדת, שהיא היפוכה השלילי של ההתלהבות מחדשנות, וגם נטייה לשפוט את היצרנים ואת המוצרים לאור הניגוד בין "חדש" לבין "מיושן"[5]. אפקט אחר של השדה, פרדוקסלי לחלוטין, ושאינו מסייע כהוא-זה לחיזוק האוטונומיה הקיבוצית או האישית: התחרות מעודדת מעקב בלתי פוסק (שיכול להגיע עד כדי ריגול הדדי) אחרי פעילויות המתחרים, כדי להפיק תועלת מכישלונותיהם, להימנע מהטעויות שלהם, ולסכל את הצלחותיהם על-ידי הניסיון להשתמש בכלים המשוערים להצלחתם – נושאים של גיליונות מיוחדים שהם מרגישים מחויבים להתייחס אליהם, ספרים שהאחרים כתבו עליהם ביקורת וש"אי אפשר לא לדבר עליהם", מוזמנים שיש להשיג, נושאים שצריך "לכסות" מפני שהאחרים גילו אותם, ואפילו עיתונאים שראוי להתקוטט עליהם, הן כדי למנוע מהמתחרים לקבל אותם והן מתוך רצון אמיתי להעסיק אותם. וכך קורה שבתחום זה, כמו בתחומים אחרים, התחרות אינה משמשת אוטומטית כמעוררת מקוריות וגיוון, אלא נוטה דווקא לתמוך באחידות ההיצע, כפי שאפשר להשתכנע בקלות כאשר משווים את התכנים של השבועונים רבי-התפוצה, או של ערוצי הרדיו והטלוויזיה המיועדים לקהלים גדולים. בנוסף לכך, המנגנון החזק הזה כופה בעורמה על השדה כולו "בחירה" במכשירי התקשורת הכפופים לתכתיבי השוק בצורה הישירה והמוחלטת ביותר, כמו הטלוויזיה, מה שתורם לכך שכל הייצור מכוון לשימור הערכים המקובלים. על כך מעידה למשל העובדה שברשימות-המנצחים התקופתיות, שבעזרתן משתדלים האינטלקטואלים-עיתונאים לאכוף את ראיית השדה שלהם (ובזכות ה"שמור לי ואשמור לך", גם את ההערכה כלפי הדומים להם...), נכללים כמעט תמיד יוצרים של מוצרי תרבות מתכלים ביותר, המיועדים להחזיק מעמד שבועות ספורים, עם התמיכה שהם זוכים לה ברשימת הבסט-סלרים, בצד סופרים שזכו לגושפנקא, שמהווים גם "ערך בטוח", ואישור לטעמם הטוב של אלה שהעניקו את הגושפנקא, וגם, בהפיכתם לקלאסיקה, הם בסט-סלרים לטווח ארוך. במילים אחרות, גם אם יעילות המנגנונים שמשפיעים על שדה העיתונות נקבעת באמצעות פעילותם של יחידי סגולה, העוצמה והמגמה של פעילותם וגם התופעות שהם מחוללים בשאר השדות נקבעות על ידי המיבנה שמאפיין אותם. השפעתו המוחלטת של שדה העיתונות נוטה לחזק בכל השדות את הסוכנים והמוסדות שממוקמים בסמוך לקוטב הכפוף ביותר להשפעת הגודל והשוק; תופעה זו מתגברת ככל שהשדות שבהם היא מתרחשת כפופים יותר, מבחינה מיבנית, להיגיון השוק, וככל ששדה העיתונות, המפעיל אותה, נכנע בעצמו, בכוח הנסיבות, להיגיון הזה, לתכתיבים החיצוניים, אשר, מבחינה מיבנית, משפיעים עליו יותר מאשר על שדות הייצור התרבותי. יתר על כן, מבחינים לדוגמה שהסנקציות הפנימיות נוטות לאבד מכוחן הסימלי, ושהעיתונאים "הרציניים" מאבדים את הילתם שלהם ונאלצים בעצמם להיכנע להיגיון השוק והמרקטינג שהוחדר על ידי הטלוויזיה המסחרית, ולעיקרון החדש של הלגיטימיות, בדמות הגושפנקא של הכמות ושל "הניראות התקשורתית" שרק הם מסוגלים להעניק למוצרים מסוימים (תרבותיים ואף פוליטיים) או ל"יצרנים" מסוימים תחליף דמוקרטי-כביכול לסנקציות המיוחדות שנקבעות על-ידי השדה הספציפי. "ניתוחים" מסוימים של הטלוויזיה חייבים את הצלחתם לעיתונאים, בעקר לאלה הרגישים ביותר לאפקט הרייטינג, כיוון שהם מעניקים לגיטימיות דמוקרטית להיגיון המסחרי כשהם מציגים במושגים פוליטיים, כלומר במושגים של משאל-עם, בעיה שבמהותה היא עניין של ייצור והפצה תרבותית[6]. וכך קורה שחיזוק שליטתו של שדה עיתונות, שבעצמו כפוף יותר ויותר לשליטה ישירה או עקיפה של ההיגיון המסחרי, נוטה לאיים על האוטונומיה של השדות השונים בתחום הייצור התרבותי, על ידי כך שהוא מטפח, בתוך כל אחד מהם, את הסוכנים והגופים בעלי הנטייה החזקה ביותר להיכנע לפיתויי הרווחים ה"חיצוניים" מפני שהם פחות עשירים בהון ספציפי (מדעי, ספרותי וכדומה) ופחות בטוחים ברווחים הספציפיים שיעניק להם השדה בטווח מיידי ולטווח הבינוני והארוך. שליטת שדה העיתונות בשדות הייצור התרבותי (בעיקר בתחומי הפילוסופיה ומדעי החברה) מופעלת בעיקר באמצעות התערבותם של יצרני תרבות שממוקמים בנקודה לא-מוגדרת בין שדה העיתונות לשדה המתמחה (ספרות, פילוסופיה וכדומה). אלה הם ה"אינטלקטואלים-עיתונאים"[7] אשר עושים שימוש בשייכותם הכפולה כדי להשתמט מהתביעות הספציפיות של שני העולמות וכדי לייבא לכל עולם סמכויות שנרכשו במידה מסוימת בעולם השני, והם מסוגלים לחולל שתי תופעות עיקריות: מצד אחד, להכניס צורות חדשות של ייצור תרבותי, הממוקמות באזור-דימדומים עמום בין האזוטריות האקדמית לבין האקזוטריות העיתונאית; מצד שני, לאכוף, בעיקר באמצעות הביקורת שהם מותחים, עקרונות להערכת מוצרי תרבות אשר מאצילים מראית-עין של סמכות אינטלקטואלית על פסק-דינו של השוק ומחזקים את הנטייה הטבעית של סוגי צרכנים מסוימים לבלבל ביניהם, ובכך לחזק את השפעת הרייטינג ורשימת הבסט-סלרים על קבלת הפנים שזוכים לה מוצרי התרבות וגם, בעקיפין ולאורך זמן, על הייצור, על-ידי הכוונת הבחירה (של העורכים למשל) לכיוון של העדפת מוצרים תובעניים פחות וקלים יותר לשיווק. הם יכולים לסמוך על תמיכתם של אלה אשר, מתוך התפישה ש"אובייקטיביות" היא מעין גירסה של הליכות ונימוסים בחברה טובה והפגנת יחס של נייטרליות אקלקטית כלפי כל הצדדים המעורבים, מחשיבים בטעות מוצרי תרבות בינוניים ליצירות אוונגארד, או מתייחסים בבוז לחיפוש אחר האוונגארד (ולא רק בתחום האמנות) בשם ערכי השכל הישר[8]; ואולם אלה האחרונים, יכולים בתורם לסמוך על ההוקרה ואף על השותפות-לדבר-עברה מצד כל הצרכנים אשר, כמותם, נוטים לבלבול מושגים בשל ריחוקם מ"מוקד ערכי התרבות" ובגלל האינטרס שיש להם להשכיח מליבם את העובדה שיכולת התפישה שלהם מוגבלת – לפי עיקרון ההונאה העצמית המתגלה למשל בנוסחה החביבה על קוראי כתבי-העת הפופולריזטורים: "זהו כתב-עת מדעי ברמה גבוהה מאוד ונגיש לכל". וכך מרחפת סכנה על כל הנכסים שנרכשו בזכות האוטונומיה של השדה ובזכות יכולתו להתנגד לתביעות הרגע, שכיום מסמל אותן הרייטינג, ושהסופרים של המאה שעברה ראו אותה בפירוש לנגד עיניהם כאשר התקוממו נגד הרעיון שאפשר לשעבד את האמנות (וזה נכון גם לגבי המדע) לפסק-הדין של הבחירות הכלליות, נוכח האיום הזה ניתן לנקוט שתי אסטרטגיות, ואכן משתמשים בהן בשדות השונים על-פי דרגת האוטונומיה שלהם: לסמן בבירור את גבולות השדה ולנסות לשקם את הגדרות שנפרצו כתוצאה מפלישת צורת החשיבה והפעולה העיתונאית; או לצאת ממגדל השן (לפי המודל שיסד אמיל זולא) כדי לכפות על החברה ערכים שמוצאם ממגדל השן, ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים, בתוך השדה המתמחה ומחוצה לו, וגם בתוך שדה העיתונות עצמו, כדי לנסות לכפות על החוץ את הערכים והנכסים שהאוטונומיה איפשרה. קיימים תנאים כלכליים ותרבותיים לגישה לשיפוט מדעי נאור, ואי אפשר לדרוש מהבחירות הכלליות (או מהסקרים) להכריע בסוגיות של מדע (על אף שעושים זאת לפעמים, בעקיפין, ובלי דעת) מבלי להביא כליה על עצם התנאים המאפשרים ייצור מדעי, על המחסום שמגן על הכניסה לקריית המדע (או האמנות) מפני פלישות הרסניות של עקרונות חיצוניים של ייצור והערכה, שהם בלתי הולמים ושלא זה מקומם. אולם אין להסיק מכך, שאי אפשר לפרוץ את המחסום הזה בכיוון ההפוך ושמטבע הדברים אי אפשר לעבוד על חלוקה חדשה, דמוקרטית, של הנכסים שהתאפשרו באמצעות האוטונומיה. זאת בתנאי שנבחין בבהירות שכל פעולה, שכוונתה לגלות ברבים את הנכסים הנדירים ביותר של המחקר המדעי והאמנותי המתקדם ביותר, חייבת לצאת מנקודת הנחה של הטלת ספק במונופול אמצעי ההפצה של המידע הזה (מדעי או אמנותי) הנתון למעשה בידי שדה העיתונות, ושל ביקורת הייצוג של ציפיות הציבור הרחב, שאותן בונה הדמגוגיה המסחרית של אלה שיש להם האמצעים להידחק בין יצרני התרבות (שעימם נמנים, במקרה הזה, הפוליטיקאים) לבין ההמון הגדול של הצרכנים. המרחק בין היצרנים המקצועיים (או מוצריהם) ובין הצרכנים הפשוטים (קוראים, מאזינים, צופים וגם בוחרים), שמיוסד על האוטונומיה של שדות הייצור המתמחה, גדל או קטן, נעשה קשה יותר או קל יותר לגישור, יותר או פחות בלתי-קביל, מנקודת המבט של העיקרון הדמוקרטי, בהתאם לשדות השונים. בניגוד למראית העין, ניתן לראות מרחק זה גם במישור הפוליטיקה, על אף שהוא סותר את עקרונותיה המוצהרים. אמנם הגורמים המעורבים בשדה העיתונות ובשדה הפוליטיקה מקיימים ביניהם יחסי תחרות ומאבק מתמידים; ואמנם, שדה העיתונות, מבחינה מסוימת, מכותר על-ידי שדה הפוליטיקה שבתוכו הוא מחולל תופעות רבות עוצמה, אבל לשני השדות הללו יש מכנה משותף – הם נתונים באופן ישיר מאוד והדוק מאוד למישטר הסנקציה של השוק ושל מישאל העם. כתוצאה מכך, עריצותו של שדה העיתונות מחזקת את נטיית הגורמים הפועלים בשדה הפוליטי להיכנע ללחץ הציפיות והתביעות של הקהל הרחב, שלפעמים הן רגשניות וחסרות-דעה, ושלעיתים קרובות מגויסות רק כתוצאה מהביטוי שהן מקבלות בתקשורת. חוץ מכאשר היא עושה שימוש ביכולות הביקורתיות שמבטיחה לה האוטונומיה, התקשורת, בעיקר הטלוויזיונית (והמסחרית), פועלת אותה פעולה כמו הסקרים, שבהם היא עצמה חייבת להתחשב: על אף שהסקר יכול לשמש גם כמכשיר לדמגוגיה רציונלית במגמה לחזק את ההסתגרות בשדה הפוליטיקה, הוא יוצר עם הבוחרים יחסים ישירים, בלי תיווך, המוציאים מהמשחק את כל הסוכנים, האישיים או הקיבוציים (כמו מפלגות ואיגודים מקצועיים) שקיבלו מנדט חברתי לעבד ולהציע דעות מגובשות; הוא מנשל את כל מיופי-הכוח ואת כל הדוברים מיומרתם (המשותפת לבעלי הטורים הגדולים של העבר) להיות בעלי מונופול על ההבעה הלגיטימית של "דעת הקהל", ובאותה הזדמנות גוזל מהם גם את יכולתם לנתח בצורה ביקורתית (ולפעמים קולקטיבית, כמו באסיפות המחוקקות) את הדעות האמיתיות או המשוערות של מרשיהם. כתוצאה מכל זה מתגברת ללא הרף שליטתו של שדה העיתונות, שהוא עצמו נתון לשליטה מתעצמת של ההיגיון המסחרי, על שדה הפוליטיקה, שרדוף תמיד על-ידי פיתוי הדמגוגיה (בעיקר ברגע שבו הסקר מציע לו את האמצעי להפעיל דמגוגיה בצורה מושכלת), מצב זה תורם להחלשת האוטונומיה של שדה הפוליטיקה, ובעת ובעונה אחת גם את היכולת שניתנה לנציגי העם (פוליטיקאים ואחרים) לטעון לכישוריהם כמומחים ולסמכותם כשומרים על ערכי הכלל. ולסיום, איך לא נזכיר את מקרה המשפטנים אשר, במחיר "צביעות מתחסדת", מצליחים לשכנע את הציבור שפסקי-הדין שלהם מיוסדים לא על אילוצים חיצוניים, כלכליים בעיקר, אלא על נורמות טרנסצנדנטיות שהם מופקדים עליהן? שדה המשפט איננו, כפי שנדמה, עולם נקי מכל התפשרות עם אילוצי הפוליטיקה או הכלכלה. אבל העובדה שהוא מצליח לשמור על תדמית שכזאת תורמת ליצירת אפקטים חברתיים מציאותיים לגמרי, ובראש ובראשונה משפיעה על אלה שעיסוקם הוא עשיית צדק. אבל מה יהיה על המשפטנים, התגלמות כנה בדרך כלל של הצביעות הקולקטיבית, אם מרגע שהם משיגים מכובדות ציבורית, ושבמקום לציית לאמיתות ולערכים טרנסצנדנטיים ואוניברסליים, נאלצים להבקיע להם דרך, כמו כל יתר הסוכנים החברתיים, מבעד לאילוצים כמו אלה שמפעילים עליהם, תוך זריעת תוהו ובוהו בהליכים ובהירארכיות, לחצי הצורך הכלכלי או פיתויי ההצלחה העיתונאית? גילוי האילוצים הנסתרים, שרובצים על העיתונאים, ושאותם הם מפעילים בתורם על כל יצרני התרבות, אין פירושו – נכון שאין צורך לומר? – גינוי האחראים, הפניית אצבע מאשימה כלפי אשמים[9]. פירושו לנסות להציע לאלה כמו לאחרים, אפשרות להשתחרר, על ידי הפעלת המודעות, מלפיתתם של המנגנונים, ולהציע אולי תוכנית לפעולה מרוכזת בין האמנים, הסופרים, המדענים והעיתונאים, המחזיקים בידיהם כמעט את כל המונופול על אמצעי ההפצה. רק שיתוף פעולה כזה יאפשר לפעול ביעילות להפצת הנכסים האוניברסליים ביותר של המחקר וגם במידת מה, לאוניברסליזציה הלכה למעשה של תנאי הכניסה לאוניברסלי. "שליטת העיתונות" הוא נספח לספר "על הטלוויזיה", שיצא לאור ב-1996. תורגם מצרפתית על-ידי נרי גבריאל-סבניה ויצא לאור בתל אביב ב-1999 בהוצאת בבל [1] אפשר למשל להשתכנע בכך כשקוראים את ספרם של זאן-מארי גולמו (Goulemot) ודניאל אוסטר (Oster), "אנשי ספר, סופרים בוהמיינים", שם ניתן למצוא דוגמאות רבות מאוד של תצפיות ורשימות שהיו הבסיס לסוציולוגיה הספונטנית של עולם הספרות, שאותה מייצרים הסופרים – בלי להבין את העיקרון שלה – בעיקר כאשר הם מכוונים חיציהם כנגד יריבים או נגד מיכלול הדברים שאינם מוצאים חן בעיניהם בעולם הספרות (J.M Goulemot et D. Oster, Gens de Lettres, Ecrivains et Bohemes, פאריז, הוצאת Minerve, 1992). אבל מי שיש לו נטייה לחפש קווי-הדמיון יכול גם לקרוא בין השורות, ומתוך ניתוח אופני התיפקוד של שדה הספרות במאה הקודמת לגלות את תיאור אופני התיפקוד הסמויים של שדה הספרות בימינו (כפי שעשה פיליפ מריי בספרו "על כללי האמנות מאחורי הקלעים של מצוקתה" (Philippe Murray, "Des regles de lart aux coulisse de sa miseres", Art Press, 186 יוני 1993, עמ 55-67). [2] על הופעת רעיון ה"אובייקטיביות" בעיתונות האמריקנית כמוצר של מאמצי העיתונים, שביקשו לעצמם מעמד של כבוד, על מנת להבדיל בין המידע לבין סיפור פשוט שמגישה העיתונות העממית, ראה מ.שדסון, "לגלות את החדשות", M Schudsun, Discovering the news, New York, Basic Books, 1978. על הניגוד בין העיתונאים הנוטים לשדה הספרות ומקפידים על הכתיבה לבין העיתונאים הקרובים לשדה הפוליטיקה, ועל התרומה שתרם ניגוד זה בצרפת לתהליך הבידול ולהמצאת "מקצוע" חדש (ה"כתב" למשל), אפשר לקרוא אצל ט.פרנצי, "המצאת העיתונות בצרפת: הולדת העיתונות המודרנית בסוף המאה ה-19", T. Ferenezi, Linvention du journalisme en Franc: naissnace de la presse moderne la fin du XIX siecle, הוצאת Plon, 1993. על הצורה שלבשה יריבות זו בשדה העיתונים והשבועונים הצרפתיים ועל יחסיו של שדה זה עם סוגים שונים של קריאה וקוראים, ראה פ. בורדייה, "הבידול, ביקורת חברתית על הטעם", P. Bourdieux, La Distinction, Critique socalie du jugement de gout, פאריז, הוצאת Edition de Minui, 1979, עמ 517-526. [3] כמו בשדה הספרות, ההירארכיה על-פי הקריטריון – החיצוני – של הצלחה במכירות היא בערך היפוכה של ההירארכיה על-פי הקריטריון הפנימי, ה"רצינות" העיתונאית. והמורכבות של ההקבלה ההפוכה הזו (הקיימת גם בשדה הספרות, האמנות או המשפט) מוכפלת בגלל העובדה שמוצאים, בתוך כל גוף תקשורת, כתובה, רדיופונית או טלוויזיונית, כשהוא מתפקד כתת-שדה, את הניגוד בין קוטב "תרבותי" לבין קוטב "מסחרי" המארגן את מכלול השדה, כך שיש לנו עסק עם שרשרת של מיבנים בצורת "בבושקה" (מטיפוס a:b:(:b1):b2). [4] אילוצי הזמן, שלעיתים תכופות אוכפים אותם בצורה שרירותית לגמרי, הם האמצעי להפעלת הצנזורה המבנית, שקשה מאוד להבחין בה, והיא רובצת על דבריהם של המוזמנים להופיע בטלוויזיה. [5] אם הקביעה "אבד עליו הכלח" יכולה להחליף בימינו לעיתים קרובות כל כך, ולא רק בשדה העיתונות, את כל הטיעונים הביקורתיים, הרי זה גם משום שללחוצים-כביכול יש אינטרס ברור להפעיל עקרון הערכה זה, שמעניק יתרון שאינו מוטל בספק לאחרון המגיעים, כלומר לצעיר ביותר, והאפשרות לצמצם אותו לניגוד הריקני כמעט בין ה"לפני" ל"אחרי", פוטר אותם מלהוכיח את ערכם. [6] לשם כך די להצביע על בעיותיו של העיתונאי (כמו הבחירה בין TF1 לבין Arte) בלשון שנראית כמו לשון עיתונאית: "התרבות והטלוויזיה: בין דו-קיום לאפרטהייד" (ד. וולטון, "הלל לקהל הרחב", D. Wolton, Eloge du grand public, פאריז, פלמאריון, 1990, עמ 163). דרך אגב, כדי לנסות ולהצדיק את האופי מרובה-החתחתים, ואף המפרך, של הניתוח המדעי, כדאי להסביר עד כמה יש הכרח להינתק מהמיבנים המובלעים ומההנחות המוקדמות של השפה הרגילה, ובעיקר השפה העיתונאית, כתנאי לבנייה הולמת של הנושא. [7] בתוך הקטגוריה הזאת, בעלת הגבולות המטושטשים, יש לשים בצד את יצרני התרבות אשר, בהתאם למסורת שהתמסדה מאז הופעת הייצור ה"תעשייתי" בתחום התרבות, מבקשים ממקצועות העיתונות רק אמצעי מחיה ולא סמכויות (בעיקר סמכויות בקרה וגושפנקא) שעלולות להשפיע על השדות המתמחים (אפקט זדאנוב). [8] כמה מן ההתרסות האחרונות נגד האמנות המודרנית אינן נבדלות בשום דבר, להוציא יומרנות הציפיות, מההשקפות שהיינו מקבלים אילו העמדנו את אמנות האוונגארד למישאל-עם, או, באותה המידה, לסקר דעת-קהל. [9] כדי להימנע מליצור את אפקט ה"סימון" או הקריקטורה, שבו אנו מסתכנים כאשר אנו מפרסמים כלשונם דברים שהוקלטו או טקסטים שהודפסו, נאלצנו אין-ספור פעמים לוותר על הצגת מסמכים שהיו מעניקים משנה תוקף לטענותינו ושהיו, בנוסף לכך, מזכירים לקורא, בעזרת הפן השני של המטבע שכאשר מראים אותו יוצר דה-בנאליזציה על-ידי ניתוק מההקשר המוכר, את כל הדוגמאות המקבילות ששיגרת המבט מניחה להן לחמוק באין רואה.

אזרחים ערבים מפגינים באלימות | "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עוסקים בשחיתות של פוליטיקאים לשעבר שאינם חביבים עליהם | הפוליטיקאים הנוכחיים בקרב מתחדש על דעת הקהל לקראת הבחירות

"ברק נגד אולמרט: עבריין מורשע; שיפנה למשטרה", נכתב בכותרת ידיעה ב"ישראל היום", עיתון הנוטה חסד לברק ואינו נוטה חסד לאולמרט. "הערכה: וינשטיין יבדוק האם ברק לקח שוחד", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", עיתון שאינו נוטה חסד לאהוד ברק. הרקע: הקלטות של אולמרט שחשף ערוץ 10 ובהן הוא טוען שברק לקח שוחד במיליונים באישור עסקאות נשק. חופש העיתונות בישראל: החופש של כל עיתון לבחור בעד איזה מושחת הוא. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" יוצא נחום ברנע נגד הכוונה לחקור ולהגנתו של ברק. כלומר, לא של ברק, "אם נגזר עליו לפתוח את הספרים, שיפתח אותם", אבל להגנתם של ערכים נעלים: ההבדל בין שמועה לעובדה, בין רכילות לראיה, הזכות לפרטיות. "יש משהו לא הוגן" בכך שמישהו ייחקר בגלל משהו שמישהו אמר למישהו אחר. ואם המישהו הראשון הוא שר ביטחון והשני הוא ראש ממשלה? "הקלטות מאלצות את כולנו להסתכל במראה", מסכם ברנע. אולי פעם יכתבו אנשי "ידיעות אחרונות" מה הם רואים שם, באותה מראה. "מחאת האבנים" היא הכותרת הראשית המכובסת של "ידיעות אחרונות", החוטאת לאמת הרבה יותר מזו של "ישראל היום" – "כמעט לינץ בטייבה". בעוד שב"ישראל היום" מתמקדים במקרה קיצון ומגזימים בתיאורו, ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים לאלימות המונית של הציבור הערבי בישראל כאל הפנינג דמוקרטי. התיאור "גל מהומות והצתות במגזר הערבי" על שער "ישראל היום" מדויק הרבה יותר מ"ממחאת אבנים" הלא מזדהה. אבל האם היחס לערביי ישראל ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" באמת כל-כך שונה? כן, הוא שונה. שונה אבל דומה. הוא שונה משום שעבור "ישראל היום" הערבים אינם ישראלים. הוא דומה משום שעבור "ידיעות אחרונות" הם ישראלים, אבל לא באמת. באופן אירוני, היום הדבר נחשף דווקא על רקע פרויקט עיתונאי מגוון ומכבד המתפרסם במוסף היומי של העיתון. אנשי המוסף, תחת הכותרת "לקחת אחריות", אספו קולות מגוונים, יהודיים וערביים, שיכתבו "איך עוצרים את ההידרדרות". אבל עורכי העיתון בחרו לקדם על השער, עם הפניה המתייחסת ל"דו-קיום", ידיעה על ערבי שמוכר גלידה יחד עם יהודי, או בעל בית-קפה ערבי עם מלצרים יהודים. העורכים הבכירים של "ידיעות" מעדיפים סטריאוטיפ על פני דיון אמיתי וכואב, ובעצם – אפשר להגיד שגם בזאת הם אינם מפלים את קוראיהם הערבים על פני אלו היהודים. בתוך כך העיתונים ממשיכים לדווח על המקרה שהביא להסלמת ההתפרעויות הערביות – הריגתו של צעיר ערבי בידי שוטרים שאת הניידת שלהם תקף. "השוטר היורה: פעלתי כפי שלמדתי, היתה סכנת חיים", נכתב בכותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "השוטר שירה בצעיר הערבי: לא התכוונתי להרוג", נכתב בכותרת בולטת על שער "הארץ". "מח"ש סגרה תיק על הרג בן 16 מטירה בלי לתשאל את השוטר שירה", נכתב בהפניה אחרת על השער. "סדקים בקואליציה: פרץ התפטר, נתניהו במתקפה על לפיד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". מבעד לסדקים ומאחורי הכותרות הבטחוניות, נוזל ומתפשט שיח כלכלי-חברתי. "דריכות בכנסת לקראת קרב התקציב", נכתב על שער "ישראל היום". "רגע לפני הגשת תקציב 2015: מחלוקת סביב קק"ל וחוק ההסדרים. נתניהו: להוריד מכסים ממאות מוצרי מזון. השר פרץ התפטר: לבני ביקשה לשמור את התיק לח"כ מהתנועה". העיתונות הכלכלית מספקת תיאור מפורט יותר: "נתניהו דוחק בלפיד: הפחת את המכס על מזון – והטל מס על בעלי שלוש דירות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "ערב ההצבעה בקריאה ראשונה על התקציב, מחריפים החיכוכים בקואליציה: השר פרץ התפטר, גורמים בבית-היהודי איימו לטרפד את חוק מע"מ 0%, ונתניהו קרא לשקול את המס על ריבוי דירות, שאותו פסל לפיד", נכתב בכותרת המשנה. "שר הרווחה מתכנן חלוקת תלושי מזון", נכתב בכותרת "כלכליסט". "ריח בחירות באוויר: אחרי ששר האוצר ביקש לפקח על עוד מוצרים, וראש הממשלה ניסה לעקוץ אותו וקרא להפחית מכס על מזון ולהטיל מס על דירה שלישית, צפוי שר הרווחה להציג תוכנית משלו: תמיכה בנזקקים באמצעות תלושי מזון או חלוקת חבילות מזון ל-110 אלף בתי-אב שעומדים בקריטריונים". "תקציב המדינה וחוק ההסדרים הנלווה אליו אושרו בממשלה ב-8 באוקטובר, לפני מעט יותר מחודש בסך-הכל. התקציב עבר בממשלה ברוב גדול. כל שרי הממשלה, למעט השר המתפטר עמיר פרץ, תמכו בו. כולם. גם אביגדור ליברמן, גם נפתלי בנט, גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מעט יותר מחודש חלף, ופתאום התמונה משתנה לחלוטין. למה? כי בחודש שחלף בעלי האינטרס עבדו במרץ בשביל לפרק ולפורר את תקציב המדינה, ובעיקר בשביל לטרפד את הסעיפים בחוק ההסדרים שיכולים לפגוע במקורות מהם הם שואבים את כוחם. ובלשון פחות עמומה: בחודש האחרון בעלי האינטרס פעלו ללא הרף בשביל שהכוח שיש להם על הפוליטיקאים – כוח שמתגלה בימים אלה בשיאו – ימשיך להתקיים", כתב אתמול שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "למה מתנגדת ישראל-ביתנו? למה מתנגד אביגדור ליברמן? לכמה סעיפים עיקריים, שמטרתם להסדיר פעילות שמתבצעת היום ללא פיקוח, הרחק מהעין הציבורית. הסעיף העיקרי הוא זה שנוגע לקק"ל. המדינה רוצה לשים סוף לכספים שקק"ל מזרימה באין מפריע לפוליטיקאים מקורבים. מדובר בהמון כסף. מיליונים שזורמים לאורך השנים מבלי שאף אחד יודע על כך אל החצרות הפוליטיות האחוריות, באין מפריע. [...] בין סעיף קק"ל לבין סעיפים אחרים שנמצאים במחלוקת עובר חוט מקשר אחד – כוח ושליטה". "משרד השיכון הוא חולה במצב לא פשוט בכלל", כותב דרור מרמור, עורך הנדל"ן של "גלובס", בפתח מוסף הנדל"ן. "אף אחד לא התפלא כאשר קבינט הדיור הוקם לפני שנה וחצי כשבראשו הועמד שר האוצר, ולא מי שאמור להיות אחראי על הדיור בתוך הממשלה". שער המוסף" מעוטר בשתי תמונות. האחת עדכנית, השנייה מתוארכת לשנה שעברה. בשתיהן רואים את שר השיכון (ומהיום: שר הבינוי) אורי אריאל כשהוא רוכן ובידו מרית מלט בתנוחת פוטו-אופ ידועה. "לפני שנה הצפין שר השיכון לקריית-שמונה כדי לחגוג הנחת אבן פינה לשכונה חדשה של 910 דירות. לפני מספר ימים הוא הניח עוד אבן פינה, הפעם לשכונה חדשה של 400 דירות חדשות; ואם תהיתם: שום מכרז לא פורסם, אף שכונה לא נבנתה ואף דירה לא נמכרה", נכתב לצד התמונות, בהפניה לכתבה של שלומית צור. "כשיצאנו לברר מדוע קריית-שמונה זוכה בטקסים חגיגיים, אך שיווקי הקרקע מתמהמהים, קיבלנו תשובה עגומה", כותבת צור. "רשות מקרקעי ישראל עדיין מנהלת מגעים עם חקלאי מטולה על הפיצוי תמורת שחרור הקרקע". אגב, בכתבה קודמת במוסף, של רפי רייש, על העיר ערד, נכתב: "תושביה של ערד לא היו עולים חדשים עניים ומבולבלים, אלא ותיקי היישוב מהשדרה המרכזית של מפא"י. למרות זאת, השילוב של מיקום פריפריאלי ותכנון עירוני דפוק היה חזק מכל סובסידיה". יש גם עיתונים שנוטים חסד למשרד השיכון-בינוי, ואף מעניקים את זכות הפרשנות לשר עצמו, אורי אריאל, שבין שאר מפעלותיו הפרלמנטריים הוא גם המתנגד הבולט במפלגת הבית-היהודי ל"חוק ישראל היום". הנה כמה מהדברים שכותב השר, תחת הכותרת "מחיר המטרה: כדי שלא תשלמו יותר": "לפני כשנה וחצי נכנסתי למשרד הבינוי כדי להוריד את מחירי הדיור. זו המטרה שלי – חד וחלק. מאז הקמת הממשלה פעלתי עם אנשי להגדיל את השיווקים בכל רחבי הארץ במטרה להוריד את המחירים"; "לראשונה, ממשלת ישראל מכניסה את היד לכיס ושמה על השולחן סכום של 4 מיליארד שקלים בשנה על מנת להוריד את מחירי הדיור. זו המטרה שלנו ונעשה זאת"; "תוכנית מחיר מטרה, שאותה אני מוביל עם משרד הבינוי, יוצאת לדרך בחודש הקרוב. שוק הדיור מתחיל לשנות כיוון"; "אני יכול להבטיח לכם עוד דבר אחד. לצד הפעלת התוכניות הממשלתיות, אמשיך ואעשה את הדבר החשוב ביותר: נשווק, נשווק ושוב נשווק". משורש נחש יוצא צפע, והחוק הפסול נגד "ישראל היום" ממשיך להניב מפגני צביעות בחינמון עצמו. בעמ 5 של העיתון היום כותבים עדנה אדטו וגדעון אלון על אישור ועדת השרים הצעת חוק של הבית-היהודי ולפיה החוק הישראלי יחול גם על השטחים המשוחררים. הידיעה – קצרה, תמציתית ועניינית – ממוסגרת באופן רגיל, כידיעה חדשותית מן המניין. בתוככי הידיעה מצוין בחצי משפט ש"גם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין התנגד". לפני שבוע בדיוק דיווחו ב"ישראל היום" על הצעת חוק אחרת שהיועץ המשפטי לממשלה התנגד לה. אלא שאז הדיווח הגיע לכותרת הראשית, ולווה במתקפה על חברי-הכנסת שיצביעו אולי בניגוד לדעתו של היועץ – "בושה לשלטון החוק", קבעו העורכים. ההצעה היתה כמובן זו שנועדה להגביל את הפצתו בחינם של העיתון. כי יש חוק ויש חוק. התנגדות היועץ מככבת גם באחת המודעות שמעטרות את עמודי החינמון ומופיעות גם בעיתונים הכלכליים, כחלק מהקמפיין שלו נגד הצעת החוק. באופן אירוני, האופן שבו מתואר החוק במודעות מדויק יותר מהאופן שבו הוא מתואר בתוכן העיתונאי. בעוד הכתבלבים של "ישראל היום" חוזרים שוב ושוב על השקר שלפיו החוק יורה לסגור את החינמון, הקופירייטר מדייק ועל המודעות נכתב על "החקיקה שתפסיק את הפצתו בחינם של ישראל היום". רוממות החוק, הדמוקרטיה וחופש הביטוי עולה מגרונם של אנשיו של אדלסון גם בידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר", ולפיה אנשיו של אדלסון מתלוננים כי פסילת תשדיר פרסומת שלהם במסגרת אותו קמפיין היא "סתימת פיות". "כל עוד נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית ונמצא בשלבי חקיקה בכנסת, הפלטפורמה לקיימו היא בסיקור חדשותי אקטואלי ואינה יכולה להיות בתשדירים או פרסומות, שהן משאב מוגבל הנקנה בכסף על-ידי צד בעל עניין" היא תשובתו הלאו דווקא משכנעת של שי באב"ד, מנכ"ל הרשות השנייה. גם היום מוקדשת לקמפיין, מחוץ לעמודי המודעות, כפולת עמודי מערכת. לדגל היומי נקרא חיים שיין, אחד מארבעה או חמישה כותבים שהם שדרת הפוליטרוקים של העיתון. כמו בכל סרט מצויר, לשיין יש כוח-על מיוחד המבדיל אותו מחבריו. אם אידר מסוגל לכתוב ללא הגבלה, גינת ממחזר בדיחות שאף פעם לא הצחיקו ורגב מספק רפרנסים מאזורי החפיפה של ההיסטוריה הצבאית הימית והמדע הבדיוני – הרי ששיין הוא אלוף הפתוס החלול: "יש ימים שבהם מוצבת מראה אל מול פני האומה", הוא פותח, בקטנה. "מראה העוסקת בלב הקיום המדיני-חברתי. עקיבא ארנסט סימון כתב ספר שכותרתו האם עדיין יהודים אנחנו?. בעקבות הצעת החוק יש לשאול אם מדינת ישראל תמשיך להיות יהודית ודמוקרטית". גם המשך המאמר מעלה על נס את הדמוקרטיה ומהלל אותה, וקובל ומוחה על פגיעה אפשרית בה. אז הנה, להשכלתו של שיין, מה שחושב הבוס שלו על דמוקרטיה. באדיבות אתר "הארץ", שהשבוע פתוח לקריאה גם למי שלא רוצה לרכוש מנוי. אדלסון עלה אתמול על הבמה עם חיים סבן, מיליארדר יהודי-אמריקאי אחר, "שמאלי": "לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, כי זה לא כתוב בתנ"ך", קבע אדלסון, שאמר עוד כי הוא "שונא את העיתונות". "אדלסון אמר זאת בתגובה לדברי כתב הערוץ הראשון נתן גוטמן על כך שתפקידו לחשוף פגמים", נכתב בדיווח ב"הארץ". "הוא אמר שהגישה הזו משקפת את נטיית העיתונות לחפש את חצי הכוס הריק, שאותה כינה לא מקצועית ואף מטורפת". גם אם שיין לא יגלוש לאתר "הארץ", הוא אמור להכיר את האירוע שבמסגרתו דיבר אדלסון – מדווח עליו היום בעמ 15 של "ישראל היום", בליווי תמונת יחצנות של אדלסון, מחייך ומפגין עור פנים מושלם. הדיווח, של יוני הרש, לא כולל את הדברים שצוטטו לעיל מפיו של אדלסון. ייתכן שהרש בדיוק יצא לשירותים. אגב, כותרת מאמרו של שיין היא "במלה אחת: בושה". סהר שלו כותב בשער "גלריה" של "הארץ" על מחקר "שממשיך את ההתעסקות העכשווית במותו של ההיפסטר, דמותו של העירוני הטרנדי והמודע לעצמו שצמח בעשור הראשון של האלף הנוכחי". "המחקר מציע ניתוח של התנהגויות של אנשים – היפסטרים, סוחרי מניות או כל קבוצה שמנסה ללכת נגד הרוב ולהיות שונה – ומסביר כיצד קורה שבסוף הם מתנהגים באופן זהה: הסיבה היא שדרוש זמן לאינדיבידואלים לזהות החלטות של אנשים אחרים, כי אי-אפשר להיות מודע להחלטות של אנשים בזמן אמת. היפסטר אמיתי, לפחות במובן של ממציא או מזהה טרנדים מהיר, חייב להיות בתנועה מתמדת כדי לשמור על אותנטיות, ולכן להיות היפסטר אמיתי זה כמעט בלתי אפשרי". אגב, כבר לפני ארבע שנים התפרסמה ב"הארץ" כתבה (דנה שוופי) תחת הכותרת "עד שהתרגלנו למושג הזה, היפסטר, כבר צריך להיפרד": "ההיפסטר [...] ראה בעצמו אדם שבלתי אפשרי לתייג. הוא חשב שהוא ישות חד-פעמית, אנטי-קונפורמיסטית, שתחומי העניין, המראה ואופן ההתנהלות שלו הם תוצר של אישיותו הייחודית. אלא שבהדרגה, אותם מאפיינים השתכפלו אל צעירים מסביב לעולם, והייחוד הפך לנורמה. בהדרגה הפכו ההיפסטרים לצבא, עם מראה מובחן, קוד התנהגות ברור והרגלי צריכה תרבותית מוכתבים מראש. וכמו שקרה עם כל תנועת צעירים בעבר, ברגע שהתופעה הגיעה להיקפים בעלי משמעות כלכלית, גורמים מסחריים הפכו אותה לפס ייצור המוני". "סיינפלד: אני סובל מאוטיזם" (כותרת על שער "ידיעות אחרונות"). נעם בן-זאב כותב ב"גלריה" על "הזכות להישכח" ו"מקומה של ביקורת התרבות בעידן הדיגיטלי", על רקע דרישתו של פסנתרן מה"וושינגטון פוסט" להסיר מהרשת "ביקורת ארסית" עליו. נתי טוקר כותב ב"דה-מרקר" כי מיקי חיימוביץ "מובילה את העונה השנייה של תוכנית התחקירים המערכת בערוץ 2 ובמקביל משתתפת בתשדיר רדיו לביטוח-ישיר, למרות שבעבר הובטח כי לא תהיה חפיפה בין שני כובעיה". גם ב"ישראל היום" מכסים את חשיפת התנועה לחופש המידע את לוחות הזמנים של שרי הממשלה: "יומני השרים נחשפים: לפיד מקדיש זמן רב לפגישות עם עיתונאים".

בכנס אילת של אגודת העיתונאים שואלים איך עיתונאי יכול לגמור את החודש, ומציעים תשובה לפחות לחודש הנוכחי

במסגרת כנס אילת לעיתונות שנפתח אתמול, יתקיים הערב מושב תחת הכותרת "מעמד העיתונאי – המקצוע הגרוע ביותר בעולם". כמעט כל שנה מוקדש אחד המושבים בכנס של אגודת העיתונאים לשכר הנשחק ולתנאי התעסוקה הירודים של העיתונאים. באחד הכנסים הקודמים היתה כותרת המושב הזה "איך גומרים את החודש לעזאזל?", והשאלה שבה דנו העיתונאים היתה: "האם העיתונאי מסוגל להיות אפקטיבי כשעליו לדאוג להשלמת הכנסה". עיתונאי ממוצע, מן השורה, שחשקה נפשו להיות נוכח בדיון הזה, צריך היה להירשם לכנס. התשלום על חדר בתנאי חצי פנסיון באחד מארבעת המלונות המארחים את באי הכנס עמד השנה על 3,200 שקל בממוצע לשלושת לילות, או 2,700 שקל בממוצע לשני לילות. עיתונאי שחבר באגודת העיתונאים של תל-אביב, ומשלם 500 שקל דמי חבר שנתיים, זכאי להנחה של 750 שקל על האירוח המלא, ועדיין הוא נדרש לשלם 2,000 שקל לשני לילות בלבד, בתנאים של חצי פנסיון. נניח לרגע שעיתונאי לא רוצה ללון באחד מארבעת המלונות המארחים את באי הכנס, אלא מעדיף למצוא לעצמו פתרונות לינה ואוכל זולים יותר, ולהגיע רק למושבי הכנס. עיתונאי כזה נדרש לשלם "רק" 1,100 שקל. על מה? על ההשתתפות בדיונים בלבד, ללא לינה, ללא ארוחות, וכמובן ללא דמי נסיעות לאילת. השורה התחתונה היא שכדי לזכות ולהיות נוכח אפילו רק בדיון על מצבו הכלכלי הרעוע של העיתונאי בישראל, וכדי לזכות להתבכיין על הקושי לגמור את החודש, צריכים העיתונאים לשלם למעלה מ-1,000 שקל, איך שלא מחשבים את זה. ולכן אחת התשובות שלי לשאלת אגודת העיתונאים, "איך גומרים את החודש?", היא מאוד פשוטה: חוסכים, ולא משתתפים בכנס העיתונאים באילת. אלישיב רייכנר הוא עיתונאי "מקור ראשון"

"מעריב" מקרצף את מצפון קוראיו | הצנזורה מרפה מעט מאחיזתה בגרונות העיתונאים | "הארץ" נגד הטרדה מינית

"בשש השנים האחרונות נהרגו בהפגנות מול הגדר 21 פלסטינים, ובהם 10 קטינים", מציין הבוקר רוני שקד ב"ידיעות אחרונות", כחלק מדיווחו על מותה של גוואהר אבו-רחמה, שהפגינה שלשום נגד מכשול ההפרדה שהקימה מדינת ישראל סמוך לכפר בילעין, ומתה אתמול בבוקר, ככל הנראה כתוצאה משאיפת כמויות גדולות של גז מדמיע. כדי שכוחות של צבא כובש יוכלו להמשיך להרוג מפגינים באין מפריע, כולל נשים וקטינים, יש צורך במערכת נרחבת של הדחקה והצדקה. לתקשורת הפונה אל אזרחי המדינה הכובשת חלק מכריע בשימור מערכת זו. הדבר נכון בשגרת הדיווחים היומית של הנעשה בשטח הכבוש (נכון יותר לומר, שגרת האי-דיווחים), ונכון שבעתיים בעת שנהרגת מפגינה לא אלימה תוך כדי מחאה נגד גזל קרקעות שאפילו בית-המשפט העליון של המדינה הכובשת קבע כי הוא פסול ובלתי חוקי. כדי להוסיף קושי למבוכתה של התקשורת של המדינה הכובשת, במקרה זה עליה להתמודד עם הרג מפגינה עם סיפור אנושי חריג בעוצמתו: אחיה האחד נהרג בעת הפגנה דומה, כתוצאה מקליע גז מדמיע שנורה על-ידי חייל צה"ל ופגע היישר בחזהו (האירוע צולם), ואילו אחיה האחר נורה על-ידי חייל צה"ל ברגלו בעודו כפות (האירוע צולם). לא נעים. לא נורא, אם אתם קוראי "מעריב". אמנם ידיעה על מות המפגינה מופיעה בעיתון, אך רק בעמ 13 וללא כל אזכור בשער. חשוב מכך – המסגור של הידיעה, מאת עמית כהן, מקרצף את מצפון הקוראים. "ההפגנות האלימות בבילעין נגד הגדר גובות קורבנות", נכתב בכותרת הגג, מה שעשוי לעורר הבנה בקרב הקורא להרג מפגינה, גם אם בגוף הידיעה אין כל עדות או אף טענה כי המפגינה ההרוגה סיכנה בדרך כלשהי חיי חיילים או פעלה באלימות. עצם המחאה שלה נגד הגדר הבלתי חוקית היא אלימות לשמה, שבגינה נהרגה. כותרת הידיעה ב"מעריב" קוראת, "מות המפגינה: מלחמת גרסאות", וכותרת המשנה מנוסחת כך: "מה גרם למותה של גוואהר אבו-רחמה? הפלסטינים טוענים: כתוצאה משאיפת גז מדמיע שירו חיילים בבילעין. צה"ל טוען: היא שוחררה לביתה מבית-החולים במצב טוב. הפלסטינים מסרבים להעביר את הדו"ח הרפואי, כנראה שיש להם מה להסתיר". מבחינת העיתון, הרג המפגינה הוא חדשות האתמול. העניין המהותי שעליו יש מקום לדווח הוא מלחמת גרסאות בין שני הצדדים בנוגע לנסיבות האירוע. הקורא מוזמן להחליט למי עליו להאמין, לפלסטינים או לצה"ל. ניחוש: רוב קוראי "מעריב" יסתפקו בקריאת הכותרת וכותרת המשנה ויעדיפו את גרסת צה"ל. אלה מביניהם שיטרחו לקרוא את גוף הידיעה יגלו כי גרסת צה"ל כפי שהיא מופיעה בכותרת המשנה שגויה, שלא לומר מטעה. כהן מדווח בידיעה על טענות שני הצדדים. תחילה הוא מביא את גרסת הפלסטינים ("נפגעה קשה משאיפת הגז שירו החיילים [...] איבדה את הכרתה משום ששאפה כמות גדולה של גז מדמיע, נקלעה למצוקה נשימתית ופונתה במצב קשה מאוד לבית-החולים ברמאללה [...] ניתן לה טיפול אינטנסיבי, אולם כל הנסיונות להציל את חייה עלו בתוהו"); בסיום הידיעה הוא מביא את גרסת צה"ל – לא תגובה רשמית של דובר צה"ל, אלא ציטוט ללא ייחוס ברור: "שמענו את הדיווחים הסותרים בכלי התקשורת הפלסטיניים על אודות האירוע [...] היו שטענו כי האשה מתה בביתה, והיו שטענו כי מתה בבית-החולים ברמאללה. פנינו לגורמי הרפואה לקבל דו"ח רפואי, והם סירבו. זה לא קורה בדרך כלל, וכנראה שיש להם מה להסתיר". כלומר, בניגוד לנכתב בכותרת המשנה, צה"ל אינו טוען כי המפגינה שנהרגה "שוחררה לביתה מבית-החולים במצב טוב", אלא גורמים בצה"ל מזכירים כי הופיע דיווח כזה בתקשורת הפלסטינית, וזאת במטרה לקעקע את אמינות הטענה האחרת של הפלסטינים, כאילו המפגינה מתה משאיפת יתר של גז מדמיע. המסגור שבחר "מעריב" לדיווח על מות המפגינה מוטה יותר מהדיווח של שבתי גרברציק שמופיע הבוקר בתחתית הכפולה הפותחת של "מקור ראשון", הנחשב לעיתון ימני מובהק. הדיווח ב"מעריב" מתחרה במידת ההטיה רק בדיווח מאת עוזי ברוך שהופיע אמש באתר ערוץ 7 תחת הכותרת "מפגינה נפצעה קל ומתה בביתה", שם מוגדרת אבו-רחמה "המפגינה האלימה". על האמינות של הדיווח ב"מעריב" תעיד העובדה כי בפסקת הפתיחה שלו נכתב כי "בניגוד לימי שישי בחודשים האחרונים, שלשום התייצב מול חיילי צה"ל המאבטחים את המקום מספר גדול במיוחד של מפגינים, הנאמד ב-250 אלף". הרוגה אחת מתוך 250 אלף מפגינים? זו סטטיסטיקה שאינה יכולה לבייש גם צבא מוסרי פחות מזה המגן על מדינת ישראל. "הפלסטינים מאשימים: אשה מתה מגז בהפגנה בבילעין", קוראת הכותרת של "ישראל היום" לידיעה על מות אבו-רחמה, המופיעה בראש עמ 9. בגוף הידיעה מצטטים דניאל סיריוטי ולילך שובל "גורם צבאי" שאומר להם: "צריך לקחת את הדיווחים הפלסטיניים בעירבון מאוד מוגבל [...] פתאום הם שינו גרסה, הם מסרבים לאפשר לנו לעיין בתיק הרפואי שלה ולא קיבלנו מהם אישור לנהל חקירה משותפת. הם טענו שההפגנה לא היתה אלימה, אבל לנו יש צילומים של השלכת בקבוקי תבערה לעבר צה"ל". אגב, בהקשר לטענת צה"ל כי הושלכו בקבוקי תבערה במהלך ההפגנה, ראוי לציין כי על-פי עדותו של העיתונאי הישראלי נועם שיזף, שנכח בהפגנה שלשום, "ירי הגז מדמיע בבילעין החל לפני שתהלוכת המפגינים התקרבה לגדר או לפני שנזרקו אבנים". מכל מקום, בדיווח ב"ישראל היום", מאת שני עיתונאים שככל הנראה לא נכחו במקום, מופיע גם משפט של דובר צה"ל, שאומר: "נסיבות מותה של הפלסטינית עדיין בבדיקה". לזכותו של "ישראל היום" ייאמר כי בעיתון זה מתפרסם צמוד לידיעה על מות המפגינה מאמר פרשנות מאת דן מרגלית, המזכיר את העובדה הפשוטה (אך הקלה להדחקה) כי ההפגנה מוחה נגד מדיניות בלתי חוקית של מדינת ישראל. "גדר ההפרדה בבילעין מתוחה לאורך תוואי אסור", כותב מרגלית. "בג"ץ הורה למערכת הביטחון לשנותו. החלטות בג"ץ אינן בגדר המלצה בלבד. חלפו שנים, ואהוד ברק לא ביצע. לפיכך יש שם הפגנות בלתי פוסקות, שלעתים מסתיימות בטרגדיה". על-פי מרגלית, "חיילים רשאים להגן על עצמם מפני יידוי אבנים. גם בגז מדמיע. רק שבבילעין אין לכך הצדקה, שכן היה על ישראל לקבוע תוואי חדש. אי-אפשר להתגדר (בצדק) בשלטון החוק כפי שזהר בפסק הדין נגד משה קצב, ולהתעלם ממחדלי שתי ממשלות ביחסן לבג"ץ". בהמשך מאמרו משנה מרגלית כיוון, תוקף את הרטוריקה של הפלסטינים שהגדירו את האירוע כ"פשע מלחמה", מבקר את העמדה הפלסטינית הדורשת "זכות שיבה" לצאצאי פליטי 48, ומזהיר מפני הידרדרות לאינתיפאדה שלישית. ב"ידיעות אחרונות" מדווח רוני שקד על מות אבו-רחמה על פני כל עמ 6, וזאת תחת הכותרת "הטרגדיה המשולשת". על-פי דיווחו, לא 250 אלף מפגינים עמדו מול כוחות צה"ל ביום שישי האחרון ליד בילעין, אלא כאלף בלבד. הוא מדווח עוד כי אבו-רחמה "נלכדה בתוך ענן גז, איבדה את הכרתה ופונתה לבית-החולים ברמאללה", ומייחס את הקביעה כי מתה כתוצאה מהרעלת גז ל"רופאים" בבית-החולים ברמאללה, לא ל"פלסטינים". "הארץ" הוא העיתון היחיד הבוקר שמפנה מקום בשערו לכותרת על מות המפגינה. על פני מרבית עמ 2 מדווחים אבי יששכרוף, עמירה הס ואנשיל פפר על האירוע. בידיעה מדווח כי על-פי "גורמים פלסטיניים", אבו-רחמה לא היתה מעורבת פעילה בהפגנה, "אלא עמדה עם נשים נוספות במרחק כמה עשרות מטרים מהמפגינים". בידיעה ניתן פתחון פה נרחב גם לעמדת צה"ל, הרשמית והבלתי רשמית. ידיעה נפרדת, מאת אבי יששכרוף ועמירה הס, מתפרסמת באותו עמוד תחת הכותרת "המשפחה: אין לנו רצון בנקמה, אנחנו רק רוצים שהילדה שלנו תלך לגן עדן". בידיעה זו מצוטטים בני משפחת ההרוגה, ומשורטט פרופיל אנושי שלה. הכתבים משוחחים עם דודה של ההרוגה ומספרים מעט על חייה. האנשה של מפגינה הרוגה, במיוחד מפגינה בעלת סיפור חיים טראגי כמו זה של אבו-רחמה, היא מעשה עיתונאי מתבקש. "הארץ" הוא העיתון היחיד שמפרסם הבוקר ידיעה נפרדת על חייה של אבו-רחמה. ידיעה אחרת ב"הארץ", מאת אנשיל פפר, מזכירה כי השבוע אמור להיגזר דינם של סא"ל עמרי בורברג וליאונרדו קוראה, המג"ד והחייל שהיו מעורבים בירי על אחיה של ההרוגה, בעודו כפות. הראשון הורשע באיומים והתנהגות שאינה הולמת קצין, ואילו האחר הורשע בשימוש בלתי חוקי בנשק. ידיעה קצרה בתחתית העמוד, אף היא מאת פפר, מדווחת כי הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף אביחי מנדלבליט, סגר את תיק החקירה נגד אל"מ איתי וירוב, שבמהלך עדות שמסר במשפטו של סגן אדם מלול, שהואשם בתקיפת פלסטיני, אמר: "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה, היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה [...] לפעמים יש צעקה והצמדה לקיר, לפעמים אין מנוס מלטלטל, להצמיד, לדחוף – כשהדבר מחייב. [...] הפעלת אלימות ואגרסיביות שתמנע הסלמת מצב וצורך להשתמש באלימות יותר גדולה היא לא רק מותרת, היא לעתים חובה. מכה, דחיפה, גם כשהאנשים אינם מעורבים בסיטואציה מבצעית במידה שיכולה לקדם את ביצוע המשימה, היא בהחלט דבר אפשרי". על-פי הידיעה של פפר, בהחלטה שקיבלה לאחרונה הפרקליטות הצבאית נכתב כי "מעדותו של אל"מ וירוב במשפטו של סגן מלול לא עולה כי כוונתו היתה להתיר הפעלת אלימות לשמה". ב"מעריב" מופיעה הבוקר ידיעה מאת עמית כהן וגדעון קוץ תחת הכותרת "איראן לאו"ם: לחקור לאן נעלם הגנרל עסכרי". על-פי הדיווח, "איראן פנתה לאו"ם בדרישה לברר מה עלה בגורלו של סגן שר ההגנה האיראני, עלי רזא עסכרי [...] כלי תקשורת מערביים וערביים דיווחו כי ערק לארצות-הברית מרצונו, אולם איראן התעקשה כי נחטף". מיד בהמשך הידיעה מדווח על פרסום בשבועון הצרפתי "לה-קנאר אנשנה", על אודות חבלות שביצע לכאורה המוסד הישראלי בתוכנית הגרעין של איראן. ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מעט ברורה יותר מאת יוסי מלמן תחת הכותרת "איראן מאשימה את ישראל בחיסול סגן שר ההגנה שלה". על-פי ידיעה זו, "שר ההגנה של איראן, אחמד וואהידי, וסגן שר החוץ של איראן, מוחמד ראוף שייבני, אמרו כי הם מודאגים מהדיווחים לפיהם עסכרי נחטף בסיוע ארה"ב וחוסל בישראל [...] ההתבטאויות והקריאות של בכירי המשטר האיראני באות על רקע גל של שמועות לפיהן עסכרי הובא לישראל ושם חוסל". שתי הידיעות הללו מעידות כי בצנזורה הצבאית החליטו בימים האחרונים להרפות מעט מהאחיזה בגרונות העיתונאים הישראלים, שזה זמן אסורים בדיווח חופשי על "גל השמועות" הנוגע לגורלו של עסכרי. זו התפתחות מבורכת, אך היא עדיין אינה מבטלת את האבסורד שבבסיס האיסור. ביום שישי האחרון הזכירו יאיר לפיד ב"אולפן שישי" של ערוץ 2 ואילה חסון במהדורת "יומן" של ערוץ 1 פרט שאינו מופיע בפרסומים הבוקר בעיתונים. אזרחי ישראל בעלי חיבור לאינטרנט יכולים לבדוק זאת באתרי שני הערוצים (ובאותה הזדמנות לגלוש לאתרים שאינם כפופים כלל לצנזורה הצבאית בישראל). גורלו של הנשיא לשעבר משה קצב, שהורשע ביום חמישי האחרון בשני מקרי אונס, ממשיך להעסיק את העיתונים. "בדרך לכלא", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יורם ירקוני מדווח בעמ 4 של העיתון כי הנשיא לשעבר צפוי להיכנס לכלא מיד לאחר מתן גזר הדין, או ימים אחדים לאחריו, ובכל מקרה לפני שיישמע ערעורו. במוסף "המגזין" של "מעריב" מתאר אבי אשכנזי את הצפוי לקצב אם וכאשר ייכנס לכלא. בכותרת המשנה נכתב שקצב "יקבל אותה ארוחת בוקר ואותם תנאים כמו שאר האסירים. לכל היותר הוא יזכה להטבה וישובץ לעבוד בספרייה". כותרת הכתבה: "שלוש פרוסות לחם, כוס תה ודייסה". "זהו יומו היפה של שלטון החוק, שאינו מפלה בין שוע לבין דל", נכתב במאמר המערכת של "הארץ". "כשנשיא עומד לדין זוהי חגיגה לדמוקרטיה. וכאן טמון הכשל", כותב צבי בראל במאמר המתפרסם הבוקר במדור הדעות של "הארץ". "ככל שגדול הסיפוק מן ההרשעה, כך הוא מעיד על חוסר האמון של הציבור באפשרות שבית-משפט בישראל יעז בכלל להרשיע ראש מדינה. [...] זאת אינה תפיסה המאפיינת דמוקרטיה אמיתית, אלא מדינת עולם שלישי. היא מזכירה את הפליאה וההערצה שמעורר בית-משפט בבוליביה כשהוא מרשיע ברון סמים. במדינות דמוקרטיות לא מתעוררת כל תמיהה על כך שבית-משפט מעז להרשיע ראשי מדינה. במדינות כאלה מנהיגים חשודים נוהגים להתפטר עוד לפני שעמדו לדין. עצם החשד הוא עלבון גדול לציבור". ועוד נכתב במאמר המערכת של עיתון "הארץ": "משפט קצב מבטא את השינוי החברתי ביחסים בין גברים לנשים, שביסודו ההכרה בזכותה של האשה לומר לא גם למעסיק שלה, לממונה עליה, למפקדה בצבא או לאדם בכיר וסמכותי אחר שמנסה לכפות עליה יחסי מין. נקודת המפנה היתה בקבלת החוק נגד הטרדה מינית ב-1998, שאמר לא לנורמות מעוותות שהיו מושרשות במקומות עבודה רבים. בחברה מיליטריסטית ומסורתית, שראתה בנשים ובגופן קניין גברי מובהק, החוק שינה, צעד אחר צעד, את הנורמות שהיו מושרשות גם בצמרת השלטון". מאז פרסום עדויות נשים בתחקיר התוכנית "המקור", שלפיהן נהג יצחק לאור להשפיל ולהטריד אותן מינית, בין היתר בעת עבודתו במערכת עיתון "הארץ", בכל פעם שנושא התקיפה המינית של נשים עולה לדיון ציבורי, עומד עיתון "הארץ" למבחן. המדיניות הקבועה, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם הבוקר, היא התעלמות מהטענות שהופנו כלפי העיתון עצמו ומי שעדיין כותב בו באופן קבוע, והתייחסות לכל הפרשה כאילו חל עליה דין התיישנות. בפרפרזה על מאמרו של בראל המצוטט לעיל, זו אינה תפיסה המאפיינת עיתון ליברלי אמיתי. "לא טעיתי, עליתי מטהיטי", קוראת כותרת ידיעה חדשותית המופיעה בעיתון "ישראל היום". יורי ילון מדווח כי יורם זקרי, בן 35, הוא העולה היחיד שהגיע לישראל בשנה החולפת מהאי טהיטי. לידיעה מתלווה תצלום [דודי ועקנין] של זקרי, מניף דגל ישראל. "עלייה וגוב בה", קוראת כותרת ידיעה חדשותית המופיעה ב"ידיעות אחרונות". דני אדינו אבבה מדווח כי ארבעה יהלומנים מבלגיה "החליטו לעלות לישראל למרות נסיונות המעביד שלהם לשכנע אותם להישאר". לידיעה מתלווה תצלום [חיים צח] של שניים מהיהלומנים – אחד עטוף בדגל ישראל ושני מניף אגודלו כלפי המצלמה. "הכניעה לאדידס", קוראת כותרת ידיעה חדשותית ב"מעריב". יוסי אלי מדווח כי עיריית ירושלים החליטה לשנות את תוואי המסלול של מרתון ירושלים הבינלאומי הראשון, וזאת ככל הנראה בעקבות לחץ של נותנת החסות המרכזית – חברת אדידס. במקום ריצה בשיח גראח, פסגת-זאב וארמון-הנציב, שונה המסלול כך ש"משתתפי המרתון ירוצו את רוב הדרך בשכונות מערב העיר ורק חלק קטן ממנו מעבר לקו הירוק". ליאור אל-חי מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי שלשום הוגש כתב אישום בגין תקיפת צלם עיתונות נגד אורן קורידו, החשוד בעבירות מין נגד קטינים.

על אחת המיומנויות היותר מפוקפקות של שדרי משחקים – להפוך דרמה למלודרמה • לפעמים יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא רק תירוץ? • מבחינת one, נראה היה שעדיף שנוכל ירכוש את מכבי נתניה

כשיורם ארבל קובע ש"לכדור הזה אלבס לא יכול להגיע בחיים" (ערוץ one), ואלבס כן מגיע אליו ואפילו נשאר בחיים, ועוד מצליח ליצור מסירה שהופכת לשער יפה לברצלונה – הצופה בבית תוהה למה נחפז כל-כך השדר לקבוע את העובדה שמתפוגגת רגע לאחר מכן. כשעמיחי שפיגלר (ערוץ 1) אומר בדקה ה-92 ש"יותר דרמטי מזה לא יכול להיות אם באר-שבע מבקיעה", ואחרי דקה הוא צורח בהיסטריה "לא יאומן" כי חיפה היא זו שכובשת וטורפת מחדש את מאבק האליפות – ומתברר שדרמטי מזה כן יכול להיות – אפשר לתהות מה עבר בראשו כשסיגנן את הקביעה שנשמעה אוטומטית, אולי במטרה להאיץ את קצב הלב של הצופים. כשאורי לוי (ערוץ 1) מהגג שהאווירה באולם בנס-ציונה היא כזו שבה הכל יכול לקרות, יהיו צופים שייקלעו לשאלות קיומיות. מה הכוונה ב"הכל יכול לקרות"? זה או שירושלים תנצח, או שנס-ציונה תנצח, או שייגמר בשוויון, או שאולי צפו לחרקירי של המאמן כי הקבוצה שלו עומדת לרדת ליגה. היגד פילוסופי טעון, ובעיקר חלול. בסך-הכל מדובר באחת המיומנויות היותר מפוקפקות של שדרי משחקים – להפוך דרמה למלודרמה. להטביע רגע סתמי במשחק באיזו אמירה כאילו משמעותית וכבדת משקל. העיקר לוודא שגודל הרגע נהיר לצופה ולקוות שלא ינסה להבין מה שמע, אלא רק יישמע לפקודת הריגוש בכל מחיר שקיבל. כבר התרגלנו לנימה היסטרית, או לטיפוס הקול לאוקטבות שלא מביישות זמרות אופרה מדופלמות. כך הם זיופי האורגזמה בעת הבקעת שער. השדרים הוותיקים מצטיינים בזה עד לדרגת אמנות, לעומת השדרים החדשים יחסית מערוץ הספורט, שבתקצירי משחקים מעבירים כיבוש שער בצעקות צורמות, חסרות קלאסה. כי כל הצועק חזק יותר, הרי זה משובח. כדי ששדר יהפוך לאגדה, לקאלט או למושא של פרודיות, הוא צריך להפגין סגנון אישי כובש. רוב השדרים שהמסכים שלנו מלאים בהם אינם כאלה. רבים מהם מקוששים הבלים מן היקב ומן הגורן, כאילו תפקידם עלי אדמות הוא להכשיר כל בעיטה, כמו גם כל רגע מת, לפנתיאון הנצח. בכך הם הופכים את קולם, לא פעם, לרעש לבן, רע הכרחי, והופכים את הצופים לקורבן לרפיון האסוציאטיבי שלהם. כששדר מרפד את תיאור המשחק בתובנות מופרכות או בתיאורים פומפוזיים חסרי קשר למציאות, ההרגשה היא שהמשחק עצמו, על כל ההתרחשויות הקטנות שהוא מלא בהם, לא הכי מעניין אותו. הוא לא באמת מתבונן במתרחש בשבע עיניים כדי להעביר לצופה כל בדל מידע משמעותי, אלא עסוק בייצור מציאות מקבילה, מופרכת או סתמית, שככל שהוא טורח על ניפוחה, כך היא מתגמדת לעומת המתרחש בפועל. הבעיה האלמנטרית הזאת צריכה להיכלל בשיעור הראשון של כל קורס שדרים בסיסי. בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל הורידו גם אתרי הספורט את דגלם לאמצע התורן, וכתבו על ספורטאים שנפלו או על אוהד הפועל ירושלים בכדורסל שנרצח בפיגוע בדיזנגוף בתל-אביב. והיתה כתבה נוספת, קצת מוזרה ובעיקר לא שייכת, באתר ערוץ הספורט, על הסוהרת איילה יפרח שנספתה באסון הכרמל. לכל מי שתהה מה הקשר של יפרח ז"ל לספורט, התברר מיד שהקשר הוא חברתה הטובה, סוכנת שחקני הכדורגל ויקי וקנין. עבור ערוץ הספורט והכתב תומר לוי זה בהחלט הספיק. הקוראת מורן להב קראה והתרתחה. "עם חברות כאלה, מי צריך אסונות?", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה. "כך (לכאורה ולדעתי) דרכו ערוץ הספורט וסוכנת שחקנים אנונימית הזקוקה לכתבת יח"צ על גופתה של איילה יפרח ז"ל". להב הגדירה את הכתבה כ"כשל מוסרי", ופירטה: "בכל פעם שבה אני סמוכה ובטוחה שתקשורת הספורט בישראל נמצאת בשפל המדרגה, אני נדהמת לגלות שתמיד יש יותר נמוך [...]. מלבד מספר שורות המספרות על יפרח ז"ל, הכתבה כולה היא יחסי-ציבור פרופר לגברת וקנין: הייתי עם אלון חרזי ואשתו בקניון חיפה (כמובן שהניים-דרופינג הוא הכרחי לסיפור המעשה, שכן וקנין חשה צורך לציין שהיא מסתובבת עם שחקן עבר בקניון. הרי אם היה זה סתם אדם שמו לא היה מוזכר), כשברקע בחדשות החלו לדווח על עשן שעופף (כן כן, כך נכתב במקור, נשבעת) את כל הכרמל עקב שריפה ענקית. הכתבה ממשיכה, וסיפורה של יפרח ז"ל זז הצדה, כי היא לא באמת הנושא כאן, אלא וקנין: המוות של איילה נפל על וקנין בחופשת מולדת, כשזו חזרה מלונדון שם ניסתה למנף את עסקיה כסוכנת. שמעתם, חברים? יש לה ניסיון אירופאי!". כל מלה בסלע. בנוסף, כתבת יחסי-הציבור לסוכנת השחקנים היתה ערוכה ברישול. לא זו בלבד שהיתה מלאה שגיאות הגהה בסיסיות ("עפוף", "כשאוטובוס הסוהרים בה נסעה", "מספר וקנין וחוזרת לאותם רגעים") – לא ניתן לזהות בצילומים בכתבה מי המנוחה ומי הסוכנת. לכתבה נלוו שני תצלומים. האחד קבוצתי של שש בנות (למרות שבכתבה נכתב שהן היו חבורה של חמש) תחת הכיתוב הסתמי "חברות שלא נפרדו". השני היה תצלום של שתי נשים עם הכיתוב "יפרח ז"ל עם וקנין", בלי לציין מי היא מי. הספד כזה מוביל לכך שאם תומר לוי יפציץ בקיץ עם מבחר פרסומים ראשונים על התעניינות של אחת מכמה הקבוצות שהוא מסקר באיזה קשר אחורי נמרץ מקבוצה זו וזו, יתעורר הצורך לברר אם חברתה הטובה של הסוהרת ז"ל קשורה לאותו שחקן. בערוץ הספורט התגאו בשבוע שעבר (10.5) בחשיפה יפה: הרוכש המיועד של מכבי נתניה הוא נוכל שהוצא נגדו צו איסור יציאה מהארץ. רוב אתרי הספורט הצטרפו במהרה לסיפור המפתיע, מלבד one שהציב אופוזיציה עם דיווחים הפוכים. ראשת העירייה, מרים פיירברג, כך פורסם שם, משוכנעת שהעסקה תיסגר. חיזוק לדברים הביאו ב-one כעבור שעות אחדות בראיון קצר עם הרוכש אליהו אברהם ארז, שהודיע: "באתי לקנות קבוצת כדורגל". בערוץ הספורט דבקו בגרסתם ופרסמו בערב גרסה מתקדמת: "סיפורו של הנוכל אליהו שכמעט עקץ את מכבי נתניה". כלומר, הם כבר קבעו שהעסקה נפלה. בוואלה וב-ynet לא פיגרו והוסיפו דיווחים נוספים על האיש. ב-one ראו בעיניים כלות איך ערוץ הספורט חוגג על הסקופ, בעוד שהם בכלל בכיוון ההפוך. בניסיון למזער נזקים פרסמו ב-one בשעות הערב של אותו יום את "בנתניה מחכים לראות אם הרוכש יעמוד במילתו". המילה "רוכש" עוטרה במרכאות, רמז ברור לכך שגם שם הבינו סוף-סוף שהניסיון לייצר מציאות של עסקים כרגיל בנתניה כבר הפך למגוחך. שבוע לאחר מכן, היום (18.5) בשעות הבוקר, פרסמו אתרי הספורט בכותרת הראשית כי הנוכל שניסה לעקוץ את מכבי נתניה נעצר על-ידי המשטרה. ב-one הסתפקו בפרסום הזה כידיעה שלישית בדף הבית, כשגם זו התנדפה משם תוך זמן קצר וירדה לכיוון תחתית הדף. כמו העונה הסופר-כושלת של מכבי נתניה (ירדה ליגה עם 12 נק וניצחון אחד בלבד), כך גם הסיקור התקשורתי של one את הקבוצה העונה: עיתונות חצר ליו"ר ויקיר המערכת, דורון אוסידון, שאף הציע לאיציק זוהר, פרשן one, לשמש מנגר, הסתיימה בניסיון האחרון לקעקע סקופ שהיה מנת חלקם של המתחרים. מבחינת one, נראה כאילו עדיף היה שנוכל ירכוש את מכבי נתניה.

חדשות 12 מציגים: כך מסיטים את האש מיצרניות המזון ועוזרים לבעל השליטה • השיטה: שיסוי המחאה ברשתות השיווק, בלבול הצופים ופיזור אבקת "כולם חזירים"

"גל עליות מחירים", הכריזה כותרת המהדורה המרכזית של חדשות 12 אתמול (31.1). לממשלה אין כדורים במחסנית, והיא בונה על מחאת צרכנים, הודיעה הכתבת עמליה דואק. הכתבה הראשונה נפתחה בצילומים מהסופר, אזרחים זועמים ואפילו אזכור של מונופולי המזון ואסם בראשם. לרגע היה נדמה שבחברת החדשות הפופולרית בישראל התגייסו ל"מחאת הפסטה". אבל אז קפצו להם הפתיתים. "איפה מתחבאים מנהלי רשתות השיווק", העירה המגישה קרן מרציאנו, ובהמשך סיכמה את הטייק שלה על מחאת יוקר המחיה עם "כולם בחגיגה על חשבוננו", בכתבה שנראתה כמו עוד מוצר יקר ודל בערכים תזונתיים של אסם – הפעם על המדף של חדשות 12. זה אולי מוכר לכם מהעונות הקודמות: "כולם מושחתים", הדרך המתוחכמת להוביל את האזרח לייאוש אטומי שמנרמל את הפשע. כי אם כולם מושחתים, אז אף אחד לא מושחת. הנה, הפעם "כולם מתייקרים", כולם מתחזרים עלינו. אז מה תעשי, לא תקני כלום? אין צורך לפתוח במחאות צרכנים, נא להתפזר. בחדשות 12 – השייכת לקשת, שנשלטת בידי אחת מיצרניות המזון הגדולות בארץ, מונופול קוקה קולה ישראל – התחילו אתמול להסיט את האש לכיוון רשתות השיווק. "אם חשבנו שההתייקרות היא רק במותגים המוכרים, גם המחירים במותגים הפרטיים מתייקרים", פתחה ואמרה מרציאנו. "בכל יום אנחנו מגלים כיצד ספקים מעלים מחירים", המשיכה הכתבת אברמוביץ. על רקע מחאה עממית נגד עליית המחירים של יצרניות המזון, כתבה במהדורה המרכזית של חדשות 12 על עליית מחירים בחברות השיווק, 31.1.22 (צילום מסך) הכתבה התבססה על מציאות אמיתית וכואבת: רשתות השיווק, שמתיימרות להציע ב"מותגים הפרטיים" שלהן חלופות זולות למוצרים של המונופולים הגדולים בתחום המזון ("המותגים המוכרים"), אכן מתחזרות גם הן ומעלות מחירים. בשנה האחרונה אכן עלה מחירם של מוצרים רבים השייכים למותגים הפרטיים, הזדמנות להציג אינפוגרפיקות עם אחוזים לכל מוצר בודד שהתייקר ולראיין עוברי אורח בסופר שמגלים לראשונה מה הקטע עם עדשים ירוקות של רמי לוי. נכון, גם שוק המרכולים ריכוזי ושופרסל ושות הן אכן בעלות כוח בלתי פרופורציונלי הפוגע בנו, הצרכנים. אך במקרה הזה ההירתמות של חדשות 12 לשירות הבעלים היה כה בוטה, שנותר רק לשפשף את העיניים. את תפקיד המומחה התורן מילא בשמחה דוקטור חזי גור-מזרחי מהמכון לחקר הקמעונאות, שהסתובב בסופר והסביר למצלמה כיצד התייקרו הפתיתים. למעשה, הוא קיבל זמן מסך כה רב עד שנראה היה שהוא עצמו העיתונאי. שיטוט בלתי-מלומד באתר האינטרנט שלו מעלה כי לא מדובר במכון מחקר בלתי תלוי אלא בחברה המספקת שירותי שיווק ופרסום. באתרי החדשות ניתן למצוא פרסומים של גור-מזרחי בהם הוא משווה מחירים ומעודד לצרכנות נבונה. אבל בחדשות 12 השתמשו בכל זה רק כמסך עשן כדי לדכא את התעוררות הצרכנים. "חייבים להבהיר – לרוב המותג הפרטי יתן אלטרנטיבה זולה ותחרותית יותר", סימנה אברמוביץ וי על "צרכנות נבונה" במשפט שהמילה החשובה בו היא כמובן ה"אבל" שבא מיד אחריו. כי מה בעצם "חייבים להבהיר"? שסימנתם את המטרה הלא נכונה? שבלבלתם את הצופים עם מגמה שנתית של התייקרויות רגע לפני שמתחוללת העלאת מחירים נקודתית ולא מוצדקת? הדיסקליימר הקטן של כתבת חדשות 12 הרגיש כמעט כמו "וי" מדומיין שהיא מסמנת לעצמה על המצפון, כדי להתמודד עם רגשות האשם על מה שעשוי להיות התחלת דיכוי מרד הצרכנים. כמעט. כי למעשה היה לו תפקיד בהצגה הקטנה שארגנה מהדורת החדשות, הצגת המציאות העגומה של יוקר המחיה כגזירת גורל. כי בערוץ 12 הנשלט על ידי קוקה קולה-טרה-משק צוריאל-קרלסברג-נביעות-פריגת-יקב תבור – האשמים במחירים ההולכים ותופחים אינן יצרניות המזון. גם לא פוליטיקאים חלשים או רגולטורים נרפים שרק מחכים לדלת המסתובבת שתנחית אותם בתפקיד בכיר בגופים שרק לפני רגע פיקחו עליהם בכאילו. בערוץ 12 לא דורשים משר האוצר תשובות אמיתיות על שינוי המבנה החולה של שוק המזון ולא משדרים כתבה נוקבת על הכוח הרב מדי של היצרניות. גם לא מדברים על פתרון לשיטה המקולקלת שמאפשרת לתאגידי המזון לקנות עוד ועוד חברות ומותגים, ביניהם המותג הכי חשוב: כלי תקשורת שיעבוד עבורם בכל מחיר.

פרופ תמר ליבס היתה בין הישראלים הראשונים שניתצו הבחנות מקובעות בין מדעי הרוח לבין מדעי החברה, בין אליטיזם לתרבות פופולרית ובין מבקרים מומחים לבין הדיוטות

לא קל לשחות נגד הזרם. לא קל לעשות זאת בדיון הציבורי, וגם לא בעולם האקדמי. תמר ליבס, שהלכה לעולמה השבוע, היתה אחת מאותם אלו שלוקחים את הסיכונים הללו. היא התמחתה בשחייה נגד זרמים הן בדיון הציבורי והן בזה האקדמי, ושימשה פרקליטה לעמדות שכמה מהן אינן פופולריות. לצד חיים פרטיים שהמוטו שלהם היה שאין לוותר על מלחמות כדי להשיג דברים ראויים, גם חייה המקצועיים כללו מאבק במוסכמות. המקרים הם רבים, ואציג כאן שלושה מהם. תמר ליבס היתה בין הישראלים הראשונים שניתצו הבחנות מקובעות בין מדעי הרוח לבין מדעי החברה, בין אליטיזם לתרבות פופולרית ובין מבקרים מומחים לבין הדיוטות. עבודת הדוקטורט שלה בהנחיית אליהוא כ"ץ, על סדרת הטלוויזיה "דאלאס" וצופיה ברחבי העולם, עובדה לאחד הספרים המשפיעים במחקר התרבות העולמי, "ייצוא המשמעויות". בעבודה זו הדגימה ליבס ניתוח מופתי של סדרת טלוויזיה כיצירה ספרותית ומיקמה את הצופים לא כחסידים שוטים, כפי שנהוג להגדירם בשיח הפופולרי, אלא כאנשים בעלי מטען ורקע תרבותי, ידע מצטבר בצפייה בטלוויזיה ולעתים גם אגנדה פוליטית, המוטלים, כפי שהדגימה, על תוכן פופולרי. בנקודה זו התוותה ליבס דרך לאחרים. על-פי מה ששמעתי ממנה, אישורה של עבודת הדוקטורט הלא-שגרתית לא היה פשוט. עבודות כאלו היו נדירות מאוד לפניה, אך רבות מספור באו אחריה. ליבס אמנם תמכה בדמוקרטיה ובפלורליזם רעיוני, אך קשה למצוא בין חוקרי התקשורת מתנגדת חריפה ממנה לרב-תרבותיות. במהלך השנים, כאשר כתבי-העת כללו מאמרים שביקרו את הלאומיות הישראלית, דנו בעוולות העבר וצידדו בפרקטיקות של התנגדות למשותף על רקע אתני ואידיאולוגי, היתה ליבס חסידת המאחד. בשל אמונתה זו ומתוקף עבודתה ברשות השידור, האמינה ליבס כי שידור ציבורי יכול לתפקד כראוי וכי עליו להיות גוף שיש לטפחו ולא ללעוג לו. בשידור זה צריך, לשיטתה, להיות מקום לכל מי שמוכן לעבוד עם אחרים ושונים ממנו בדעה למען מימוש ערכים דמוקרטיים. היא תמכה ברעיון של שידור הממומן על-ידי אגרה הכולל מספר מצומצם של ערוצים שמנוהלים על-ידי עורכים מקצועיים שהציבור נותן בהם אמון. היא הראתה, לפחות במחקר אחד, כיצד יכולים עיתונאים העובדים בגוף שכזה לצאת חוצץ כנגד בעלי כוח. בעשור האחרון היתה ליבס אחת מאלו שסירבו להתפעם מאמצעי התקשורת החדשים. את השפעותיה של הטכנולוגיה, סברה, ניתן לראות רק בחתך ארוך זמן. כאשר אליזבת אייזנשטיין כתבה את ספרה על התפתחות הדפוס, היתה הטכנולוגיה כבר בת 500 שנים. אין לנו הפרספקטיבה, טענה ליבס, כדי לאמוד את השפעתן של טכנולוגיות דוגמת הרשתות החברתיות. הטעות בקשירת הכתרים לפעולת פייסבוק כמקדמת תהליכים של דמוקרטיזציה בעולם הערבי הוכיחה כי לא טעתה. ברוח זו שימשתי בשנה האחרונה כשותפה למסע אל עולמות קמאיים במטרה לחשוף את החשיבה הטכנולוגית המצויה בכתובים קדומים ולמקם אותה יחסית למציאות בת-זמננו. כמי שהונחה על-ידיה בעבודת ה-MA והדוקטורט ובשנים האחרונות, כאמור, כתב איתה במשותף, תמר ליבס היתה עבורי חברותא אידיאלית. לאורך השנים מצאתי את עצמי, תוך כדי דיבור וגם בדיעבד, מסכים או מתווכח איתה. היא איתגרה את מחשבתי כמו גם את זו של כל מי שבא איתה במגע אינטלקטואלי. זה לא היה פשוט, אבל תמיד היה מרתק. יהי זכרה ברוך.

"כלכליסט" מעניק הסבר לאנומליה מקרו-כלכלית | "ישראל היום" מפרסם תמונתו של אנס | "ידיעות אחרונות" מתעלם מקרי | "מעריב" מראיין את ח"כ טופורובסקי

"ממצאי הסקר פותרים תהייה גדולה שעולה מהסטטיסטיקה הרשמית", כותבת קרן צוריאל-הררי בכתבת השער של מוסף "כלכליסט". "מהנתונים שבה מצטייר פער מעמיק והולך בין המשכורות שלא עולות למחירים המאמירים. לפי נתוני הלמ"ס, ב-2011 סל התצרוכת הממוצע של משק בית ישראלי, כולל הוצאות רכב ודיור, היה גבוה ב־1,622 שקל מההכנסה הממוצעת נטו של משק הבית. ובכל זאת, רוב מעמד הביניים מחזיק מעמד. הסטטיסטיקה מסוגלת להציג את הפער, אבל לא להסביר אותו, לא להסביר איך הוא אינו גורם לקריסה רחבת היקף של עוד ועוד משפחות. את התשובה לכך אפשר למצוא בסקר הזה: את הפערים סוגרים ההורים". הסקר המדובר, שהזמין "כלכליסט", קובע כי "רוב מוחלט של הישראלים לא גומר את החודש בלי סיוע כספי שוטף מההורים". הנה קישור לכתבה, שמככבת גם בכותרת הראשית של העיתון עצמו ("87% מההורים מסייעים כלכלית לילדיהם הבוגרים"). כעת נותר לדמיין מה יקרה כשהנכדים יגדלו. אחרי שאתמול התאחדו העיתונים כולם והקדישו את הכותרת הראשית להוראה של בית-המשפט העליון כי על עיריית תל-אביב לאכוף את התקנות שלה עצמה, מתפזר היום סדר היום לכמה כיוונים. שני הצהובונים הנפוצים, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מקדישים את הכותרת הראשית לגזר דין חמור של אנס באונס מתוקשר (למרבה הזוועה, יש בעיתונות הישראלית אונסים מתוקשרים). "הארץ" ו"מקור ראשון" עוקבים בכותרת הראשית אחרי המשחק המקדים המקרטע של שיחות השלום הישראליות-ערביות, שיהיו או לא יהיו. "מעריב" ממקד את הזרקור בסוגיה אזרחית: קבורת חיילים גויים. "השרים צפויים לאשר: חללים לא יהודים ייקברו לצד יהודים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "מסתמן: סוף לקבורה מחוץ לגדר בצה"ל", מסמנת כותרת הגג. "הצעת החוק שיזם ח"כ אלעזר שטרן תידון ביום ראשון בוועדת השרים לענייני חקיקה וצפוי לה רוב. החרדים מתנגדים", נכתב בכותרת המשנה. "היוזמה להצעת החוק", כותב זאב קם בידיעה הצנועה המוקדשת לעניין בעמ 4 של העיתון, "הגיעה בעקבות הסערה שקמה ביום הזיכרון האחרון, כשהרמטכ"ל בני גנץ הניח דגלון על קברו של החלל האחרון של צה"ל, על-פי נוהג שקיים בצבא. [...] רק לאחר מכן התברר כי החלל האחרון הוא יבגני טולוצקו, שאינו יהודי". "שר בליכוד: עבור ביטחון, נתניהו ייסוג מרוב הגדה", מייחלת הכותרת הראשית של "הארץ. "ערב ביקור קרי, בכיר במפלגה אומר כי ראש הממשלה יהיה מוכן לפנות התנחלויות בתמורה לסידורי ביטחון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של ברק רביד. "קרי בכוויית: יש לחדש את תהליך השלום עוד לפני חודש ספטמבר", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "בגלל מדיניות אובמה וקרי, אין מדינאי אמריקאי בכיר שיכול להניח את כף רגלו בבירה ערבית. בכל מקום אחר זורקים נעליים, רק בירושלים קרי יכול להיראות ולהתקבל במלוא הכבוד", טוען אמנון לורד ב"מעריב". בתמונה הראשית של "מקור ראשון" נראה שר החוץ האמריקאי בכוויית בלוויית אישים מקומיים (העיתון אינו טורח לציין את שמם בכיתוב התמונה, ולא ניתן לראות אם הם נועלים נעליים). "השר הבכיר בליכוד ציין כי נתניהו מאוד רוצה לחדש את המשא-ומתן עם הפלסטינים, אולם הוא אינו משוכנע שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס רוצה זאת באותה מידה", כותב רביד ב"הארץ". כותרות שתי הידיעות בכפולה הפותחת של "מעריב" הן: "ליברמן: אבו-מאזן לא נערך לשלום אלא להסתה נגד ישראל" ו"נתניהו בתרגיל בגולן: צריך להחדיר באויב פחד מוות". "אל תאיים, תירה" היא כותרת ידיעה בעמ 12 של "ידיעות אחרונות". "נתניהו שלח מסר תקיף לאסד, מאיר דגן ענה לו". מתחת לתמונתו של דגן, חביבו של "ידיעות אחרונות", נכתב "מזהיר", מתחת לתמונתם של נתניהו ויעלון נכתב "מאיימים" ("ידיעות" מעולם לא פחד להידמות לעיתון ילדים, גם לא להתחפש למקומון). אין ב"ידיעות אחרונות" דיווח על המאמצים הדיפלומטיים לחדש את שיחות השלום. ב"ישראל היום" האזכור לכך על השער מגיע בסופה של כותרת משנה: "מזכיר המדינה קרי ינחת הערב בישראל וינסה לחדש את המו"מ: חייבים להתקדם". הכותרת עצמה מפנה ל"מאמר מיוחד" של ראש עיריית אריאל: "החרם של מקדונלדס מעליב אותנו – ואת הפלסטינים". "לדעתך יש סיכוי להתקדמות בתהליך?", נשאל רביד בחשבון הטוויטר שלו, בתגובה לציוץ המפנה לידיעה הראשית של "הארץ" בחתימתו. "50/50", הוא השיב. על ניסיון של צייצן אחר לנחש את זהותו של המקור של רביד הגיב אלון פנקס: "מה זה חשוב בכלל מי השר הבכיר. מדובר בשטויות והבלים שנועדו למרוח את קרי". "המאה ה-20 גילתה מחדש את הקלרינט" (כותרת משנה במוסף "גלריה"). "תזמורת הבארוק תקיים את קונצרט אתנחתא גם בלי תמיכת רשות השידור", מדווח חגי חיטרון ב"גלריה". הקונצרט יתקיים "אף שרשות השידור – המממנת את קונצרטי אתנחתא, שהם אירוע שבועי ותיק בהפקת קול-המוזיקה (בעריכת חיותה דביר ובהגשתה) – הודיעה לתזמורת במפתיע על ביטול הקונצרט. בהודעה של תזמורת הבארוק בניהולו של דוד שמר (אשר גם ינצח על הקונצרט) נאמר כי התזמורת השיגה לאירוע זה מימון מקרן ירושלים, מימון שיאפשר את התשלום לנגנים ואת שכירת האולם. עצם קיומו של הקונצרט, גם אם לא ישודר ברדיו, מבטא אפוא גם מחאה על הכוונה לכאורה של רשות השידור לבטל אירוע קבוע, חינמי ובעל חשיבות רבה בסצינת התרבות בירושלים. "עורכת אתנחתא חיותה דביר סירבה להתייחס לקונצרט זה ולהקשר ביטולו על-ידי רשות השידור וקול-המוזיקה", כותב חיטרון. על מצבה הנוכחי של קול-המוזיקה, במסגרת ההתפוררות הכללית של השידור הציבורי, מומלץ לקרוא בכתבת התחקיר של אייל הראובני שהתפרסמה כאן. במוסף "המגזין" של "מעריב" מגיב ח"כ בועז טופורובסקי לכתבה בעניינו שהתפרסמה כאן: "עורך מגזין הסטודנטים תזה מאשים את המו"ל מטעם אגודת אוניברסיטת תל-אביב כי פסל כתבה על ח"כ בועז טופורובסקי, יו"ר האגודה לשעבר, מסיבות לא ענייניות; המו"ל מכחיש. מערכת המגזין התפטרה במחאה". טופורובסקי, שרוב הראיון שעורך עימו אריק בנדר מוקדש לתמונה של עצמו שהעלה לפייסבוק (ושעוררה, משום מה, שערורייה זוטא), אומר: "לא הייתי מעורב בפרשה ואני לא רוצה שיתפסו עלי טרמפ בגלל עניינים פנימיים באגודה". זאת, על אף ששלח מכתב איום חריף מאין כמותו לצעירים העובדים בעיתון הסטודנטים, ואף נפגש עם הכתב. חבל שכתב "מעריב" לא מצא לנכון לשאול את הח"כ הטרי כיצד נראות פרשות שהוא כן מעורב בהן. “ישראל היום”, המקפיד הקפדה יתרה על צנזור ופקסול תמונות כל אימת שיש אבק חשש לעבירה על חוק או הוראה לאיסור פרסום זה או אחר, הוא העיתון היחיד המפרסם היום על שערו את תמונת פניו הגלויים של “האנס מגן העיר”, אחמד ג’אבר.

כתבה של הסופר דויד גרוסמן, שעסקה בהשלכות של השליטה בשטחים שנכבשו ב-1967 דרך רשמי מסע בגדה המערבית. התפרסמה לראשונה על פני גיליון שלם של המגזין "כותרת ראשית" ב-1987 ועוררה תהודה גדולה, במיוחד לאחר שבסופה של אותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה. מאוחר יותר נוספו לכתבה פרקים שנערכו כספר. "הזמן הצהוב" תורגם לשפות רבות וזכה להצלחה גדולה.

נחום ברנע על "הזמן הצהוב": "התכוננו לקראת שנת ה-20 לכיבוש. רצינו להקדים. הכתבה התפרסמה לבסוף בגליון יום-העצמאות 1987. חשבנו איך לעשות את זה אחרת. עלה רעיון בישיבת מערכת למסור חוברת שלמה לכותב אחד איכותי, ועלה השם של גרוסמן. הוא לא היה אז מאוד מוכר, נדמה לי שרק כתב את חיוך הגדי. זה היה שילוב מעניין של מה שיכול לתת אינדיבידואל ומה שיכול לתת קולקטיב. גרוסמן פשוט עשה עבודת רפורטזה איכותית מאין כמוה. הוא גם הפגין אמינות גבוהה, חריצות, ותהליך העבודה היה פשוט נהדר. כולנו התגייסנו, התלהבנו. היתה השקעה גדולה בתצלומים, בכיתובי התמונה, ניסיון להפוך את העיתון לאלבום. החשיבות בכתבה היתה, לדעתי, שהיא גילתה בפעם הראשונה לרוב הישראלים שהם עם כובש. לא היו אז מחסומים כמו היום, אבל היה מחסום שקוף, וגרוסמן בא והפך אותו למוחשי, בא ואמר, ככה זה לא ילך. הוא שם את האצבע על התופעה שעומדת לפתחנו, שעומד לבוא איזה ענן. כולם ראו ענני כבש, והוא ראה ענני גשם. "לזמן הצהוב היתה השפעה אדירה, גם מחוץ לגבולות ישראל. אני חושב שהוא תורגם ל-20 שפות. מה שהאריך את חייו של העיתון ["כותרת ראשית"] בכמה חודשים היו התמלוגים שקיבלנו מה"ניו-יורקר", שפירסם אצלו את הזמן הצהוב. תפוצת העיתון עמדה בדרך כלל על כ-14 אלף עותקים, והגיעה לעתים ל-20 אלף. גליון הזמן הצהוב הופץ ב-40 אלף עותקים". (מתוך ראיון ל"לקסיקון העין השביעית")