Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

בית-הדין לעבודה קבע כי ארגון העיתונאים של ההסתדרות הוא המייצג את עובדי תכלת-תקשורת של משפחת בן-צבי

ארגון העיתונאים של ההסתדרות הוא הארגון היציג בתכלת-תקשורת בע"מ, חברת תקשורת בשליטת שרה גו בן-צבי, רעייתו של שלמה בן-צבי, המוציאה לאור בין היתר את המגזינים מבית "מעריב" לשעבר. השופט אורן שגב, מבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, קיבל אתמול את בקשת ההסתדרות להכיר בארגון העיתונאים כארגון היציג בחברה, תוך מתיחת ביקורת על הנהלת החברה בשל יחסה להתארגנות. כחלק ממאבקה בארגון העיתונאים טענה הנהלת תכלת כי בחברה קם ארגון עובדים נוסף, "ארגון עובדי תכלת", ועל כן יש לפתור קודם לכל את סוגיית היציגות בין שני הארגונים. "עשוי הקורא התמים לתמוה מה טעם מצאה המשיבה [חברת תכלת] לעוט על ארגון עובדי תכלת, שלכל היותר הנו ארגון בהקמה, כמוצאת שלל רב, ולשאת את דגלו כארגון העובדים המייצג, זאת שעה שהיא חתומה מול המבקשת [ההסתדרות] על הסכם קיבוצי מיוחד", כתב השופט שגב בפסק דינו. "הקורא התמים הנ"ל היה עשוי לתמוה שבעתיים מה טעם מצאה המשיבה להמשיך ולשאת את נס המרד של אותו ארגון חדש גם אחרי ששלוש העובדות שהתאגדו לכאורה במסגרתו הודיעו ביום 3.4..14 באמצעות באות-כוחן כי הן מבקשות למחוק את בקשתן להצטרף להליך זה. אלא שלמן מקרא התגובה הראשונה שהוגשה על-ידי המשיבה בהליך זה, היה מתחוור חיש קל לקוראנו הלא תמים כי הרקע לדברים הנו התייחסותה של המשיבה למבקשת". השופט שגב ציטט מהתגובה הראשונית של באי-כוחה של תכלת, עורכי-הדין יעל דולב וגיא גרשון, שהאשימו את ארגון העיתונאים באחריות לקריסת שתי החברות האחרות של בן-צבי, שהחזיקו בעיתונים "מקור ראשון" ו"מעריב", והבאתן למצב של הקפאת הליכים. בהמשך הבהיר השופט שגב כי כל עוד לא קם ארגון עובדים חדש של ממש בחברה, יש לראות בארגון העיתונאים של ההסתדרות את הארגון היציג. עם זאת, השופט לא קבע חד-משמעית כי הנהלת תכלת היא העומדת מאחורי "ארגון עובדי תכלת". "הגם שאנו סבורים כי המשיבה גילתה פעלתנות יתר והתערבות בנוגע להתארגנות העובדים, לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית מספקת, ממנה יהיה אפשר לקבוע בפסקנות כי היא זו אשר עומדת מאחורי ההתארגנות המכונה ארגון עובדי תכלת", כתב. לצד החלטות אלו, דחה השופט שגב את בקשת ארגון העיתונאים, שיוצג על-ידי עורכי הדין מורן סבוראי ואמיר בשה, וקבע כי לא הוכח שהנהלת תכלת הפרה את ההסכם הקיבוצי בכל הקשור לפיטורי עובדים. כמו כן קבע כי לא הוכח שהנהלת תכלת הפרה את חובתה לפי חוק הסכמים קיבוציים כשמנעה מנציגי ארגון העיתונאים להיכנס למערכת ולהיפגש עם העובדים, שכן לפחות במקרה אחד הורשו הנציגים להיכנס ולקיים פגישה עם העובדים. 36372-03-14

רשות ניירות ערך שכרה במאות אלפי שקלים את משרדי ייעוץ התקשורת בן-חורין-אלכסנדרוביץ ודן-אורן • שמייעצים במקביל לבתי השקעות וחברות המפוקחות ע"י הרשות • הרשות: החתמנו על הסדרי ניגוד עניינים • פרוייקט "הכוחות הסמויים"

פרויקט "הכוחות הסמויים" של "שקוף" – "העין השביעית" ועמותת "הצלחה" חושף ניגודי עניינים פוטנציאליים בוטים ברשות ניירות ערך: חברות ייעוץ תקשורתי מספקות במקביל שירותים לרשות ולגופים עליהם היא מפקחת. שתי החברות הן "בן חורין אלכסנדרוביץ" ו"אמיר דן עינת אורן ייעוץ תקשורת ואסטרטגיה בע"מ". רק השנה שילמה הרשות כרבע מיליון שקל לשתי החברות. "בן חורין אלכסנדרוביץ" מספקת במקביל שירותי ייעוץ לרשות ניירות ערך ולחברות המפוקחות ע"י הרשות כמו בתי ההשקעות אלטשולר שחם וקבוצת לפידות, חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה כמו טבע וחברת דירוג האשראי S&P. לפי אתר חברת "אמיר דן עינת אורן", גם היא מספקת במקביל שירותים לחברות עליהן הרשות מפקחת, כמו בתי ההשקעות אקסלנס נשואה, ישרס ועוד. "בן חורין אלכסנדרוביץ" סיפקה לרשות לניירות ערך שירותי ייעוץ אסטרטגי ותקשורת מזה מספר שנים, עבור מאות אלפי שקלים בשנה. לפני כשנה וחצי צומצמה ההתקשרות, ומאז החברה אחראית רק על הובלת קמפיין רשת לעידוד השקעות. הסיבה לצמצום ההתקשרות: הגבלות שהטילה הרשות על עבודתה של חברת היח"צ מול שוק ההון. בתגובה שמסרה הרשות נטען כי "הרשות מעוניינת לרכוש את שירותיהן של חברות בעלות יכולות וניסיון, על מנת שאלו יוכלו לספק עבורה את השירותים הרלוונטיים. לנוכח מוטת הפיקוח הרחבה של הרשות סביר להניח כי חברות אלה יהיו פעילות במידה זו או אחרת גם מול גופים בסקטור הפרטי המפוקחים על-ידי הרשות". לפי הרשות, "הדבר מובא בחשבון לפני ההתקשרות ובמהלכה" (התגובה המלאה בהמשך הכתבה). למרבה האירוניה, התגובה נמסרה ע"י מחלקת הדוברות של הרשות, בראשותה של הדר הורן. כמו כל גוף ציבורי גדול, גם ברשות פועלת מחלקה כזו, וממילא נשאלת השאלה מדוע יש צורך לשכור עוד ועוד יועצים חיצוניים לצרכים אלה בדיוק. רשות ניירות ערך היא גוף ציבורי שראשיו מתמנים ע"י שר האוצר, ותפקידו לשמור על האינטרסים של הציבור בחברות בורסאיות ובקרב יועצי השקעות. לרשות סמכויות ביקורת, חקירה ואכיפה והיא אמונה על שמירת החוק, התקנות והשקיפות בשוק ההון. פעילותו התקינה של שוק ההון משפיעה על כל אזרח ואזרח גם אם אינו עוסק באופן פרטי בהשקעות בבורסה: חלק גדול מהפעילות הכלכלית במשק מתרחשת בחברות ציבוריות (המגייסות כספים באמצעות הבורסה) וכספי הפנסיה וחסכונות אחרים מושקעים בחברות בורסאיות ומושפעים מפעילותן. לפעולתה של רשות ניירות ערך כשומר סף אחראי ונטול אינטרסים ישנה חשיבות משקית כמו גם משמעות ישירה לחסכונות הציבור. הפעילות התקשורתית והדוברותית של הרשות היא חלק בלתי נפרד מפעילותה, אולם כפי שאנחנו חושפים כאן היום, היא מתנהלת לכאורה בניגוד עניינים פוטנציאלי חריף. "ייעוץ חיצוני הוא בעל פוטנציאל נפיץ של ניגוד עניינים ולכן כדאי לעשות בו שימוש רק כשאין ברירה וגם אז לוודא שיש מנגנון פיקוח מוצלח לזיהוי ניגודי עניינים כאלה", אומר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה, "מצב שבו רגולטור מקבל ייעוץ מאותו גוף שמייעץ למפוקחים הוא דוגמה מצויינת לניגוד עניינים מובהק כזה". "ייעוץ חיצוני הוא בעל פוטנציאל נפיץ של ניגוד עניינים. מצב שבו רגולטור מקבל ייעוץ מאותו גוף שמייעץ למפוקחים הוא דוגמה מצויינת לניגוד עניינים מובהק כזה". החשש לניגוד העניינים אכן בולט: בעוד רשות ניירות ערך אמורה לשקול את טובת הציבור בלבד באופן בו היא מטפלת בחברות ובגופים עליהם היא מפקחת, גם במימד התקשורתי, הרי שהאינטרס המובהק של יועצי התקשורת של הגופים המפוקחים הוא לשמור על התדמית של אותם גופים. במקרה שמדובר באותה חברת ייעוץ, ואולי אף באותו יועץ ממש, ניגוד העניינים זועק ממש. כאמור, הפעילות התקשורתית של רשות ניירות ערך היא חלק בלתי נפרד מעבודת הפיקוח והבקרה שלה: "לא הכל זה צווים ובתי משפט, גם לראיון בעיתון יש השפעה", מסביר הראל פרימק מעמותת "צדק פיננסי", "אפילו רק הצהרה תקשורתית של הרשות לניירות ערך לגבי עסקת בעלי עניין כלשהי יכולה להפיל אותה. אם ענת גואטה, יו"ר הרשות לניירות ערך, תגיד לרמי לוי שעסקת בעלי העניין שלו היא על הפנים – יש סיכוי אמיתי שהיא תיפול". לא רק למעשים, גם למילים של רשות ניירות ערך יש ערך, אך באופן אבסורדי אותן חברות המייעצות לרשות לגבי ההתנהלות התקשורתית שלה, מחויבות במקביל גם לגופים עליהם היא מפקחת. שלמה קאשי, לוביסט ציבורי ב"לובי 99", מסביר גם הוא כי התנהלותה התקשורתית של הרשות היא חלק בלתי נפרד ממילוי תפקידה: "כשהרשות לניירות ערך נוקטת עמדה בנוגע לאירוע מסוים, יש לעמדה הזו משמעות. אם הרשות חושבת שחברה מסוימת צריכה לפרסם מידע או להתנהל אחרת בעסקה כלשהי, היא יכולה להצהיר מה לדעתה ההתנהלות הראויה כאן, ומניסיון של 12 שנה בשוק ההון – אני יכול להגיד לך שהיא מאוד מפחידה". עמותת "הצלחה" הגישה בדצמבר האחרון תלונה לרשות ניירות ערך נגד חברת "ארנה סטאר גרופ", לפיה החברה החזיקה בפרט מידע מהותי עליו דיווחה באיחור למשקיעים. העמותה דרשה כי הרשות תפתח בבדיקה. אחת מחברות הייעוץ של רשות ניירות ערך שימשה עד לא מזמן כחברת היח"צ של ארנה סטאר גרופ. אם מצב כזה יקרה עם חברה שאחת מיועצי הרשות עובד בשבילה, איך נוכל להיות בטוחים שפיקוח רשות ניירות ערך נקי מאינטרסים? במצב הנוכחי, בו אחד הרגולטורים החשובים במשק משתמש בשירותיהן של חברות ייעוץ המייעצות במקביל לגופים מפוקחים, לא נוכל להיות בטוחים שהפעילות התקשורתי של הרשות אינה מושפעת מאינטרסים חיצוניים של החברות המייעצות. "אם הרשות לניירות ערך חושבת שחברה מסוימת צריכה לפרסם מידע או להתנהל אחרת בעסקה כלשהי, היא יכולה להצהיר מה לדעתה ההתנהלות הראויה. מניסיון של 12 שנה בשוק ההון – אני יכול להגיד לך שהיא מאוד מפחידה" "22 שחקנים וכדור זה לא משחק כדורגל", אומר פרימק, "המשחק מתחיל כשיש שופט שקובע ואוכף את הכללים. הרשות לניירות ערך היא השופט של שוק ההון ושל כספי הפנסיה שלנו". ניתן לדמיין את צעקות השבר שהיו עולות מהיציע אם היינו מגלים שמאמן של אחת הקבוצות הוא גם מאמן הכושר של השופט. זה בדיוק מה שקורה בשנים האחרונות ברשות ניירות ערך. והיא לא אחראית על תוצאות משחק כדורגל – אלא על ניהול הוגן של הכסף שלנו. מהרשות לניירות ערך נמסר: "הרשות התקשרה באמצעות הליך מכרזי עם חברת דן אורן לצורך אספקת שירותי ייעוץ אסטרטגי – תקשורתי ויחסי ציבור בתאריך 31/01/2021. ההתקשרות עם משרד בן חורין אלכסנדרוביץ, אשר נעשתה אף היא בהליך מכרזי, בעניין שירותי ייעוץ אסטרטגי – תקשורתי, הסתיימה בתאריך 15/08/2020, וממועד זה המשרד נותן רק שירותים בסיסיים יותר, שעניינם סיוע לרשות בפעילותה ההסברתית לציבור המשקיעים הרחב ברשתות החברתיות. "מטבע הדברים, הרשות מעוניינת לרכוש את שירותיהן של חברות בעלות יכולות וניסיון, על מנת שאלו יוכלו לספק עבורה את השירותים הרלוונטיים. לנוכח מוטת הפיקוח הרחבה של הרשות סביר להניח כי חברות אלה יהיו פעילות במידה זו או אחרת גם מול גופים בסקטור הפרטי המפוקחים על-ידי הרשות. לאור האמור, הדבר מובא בחשבון לפני ההתקשרות ובמהלכה. "כך, בהסכמי ההתקשרות של הרשות עם יועציה השונים נכלל הסדר למניעת ניגוד עניינים, המותאם למאפייניו הספציפיים של היועץ עמו מתקשרים, בשים לב לעיסוקיו האחרים. "היה והיועץ אינו עומד בדרישות ניגוד העניינים שקבעה הרשות, הרשות ללא תתקשר עמו. בנוסף, הרשות מבצעת בקרה על מנת לוודא שהספקים פועלים על פי הסכמי ניגוד העניינים עליהם חתמו. במקרים בהם ראתה הרשות, במהלך התקשרות קיימת עם יועץ, שעלול להתהוות ניגוד עניינים ליועץ, בחרה הרשות לסיים את ההתקשרות עם הספק. "במידה וקיים נושא או עניין ברשות אשר היועץ או הספק מצוי בניגוד עניינים לגביו, אזי הוא מגודר מפניו והרשות לא תדון בו עם ספק השירותים תוך שמירה על הפרדה ברורה בין הספק לבין הטיפול בנושא". פרויקט "הכוחות הסמויים" של "שקוף" ו"העין השביעית" חושף את הקשרים בין יועצים אסטרטגיים, יועצות תקשורת ואנשי יח"צ לבין פוליטיקאים, רשויות וגופים ציבוריים

שיאני השכר מחליפים את העניים בכותרות העיתונים | אבי בר-אלי ממשיך להוביל את סיקור מונופול הגז | "ישראל היום" נגד קצא"א

ככל שהדבר נוגע לתקשורת, הסדרה "שיאני השכר במגזר הציבורי", או בשמה הרשמי "דו"ח הממונה על השכר במגזר הציבורי", היא בת הזוג וסדרת המשך ל"דו"ח העוני". זה שנים שבעיתונים מציגים את שכרם של כמה רופאים בכירים בסורוקה ושכרם של 16 הנתבים בנמל חיפה כדוגמה לאי-שוויון בישראל. אם דו"ח העוני השנתי נועד לטלטל ולייסר את המצפון הציבורי, דו"ח שיאני השכר בא לפרנס את צרות העין ולטפח את הזעם. בשני המקרים לא מתקבלת תמונת אמת של המציאות, אלא הצגת קצוות שמטרתה הגברת התהודה ויצירת ריגוש רגעי. ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר, התייחס אתמול בביקורתיות לאופן הצגת דו"ח העוני. "הכותרות השליליות שיצאו מדו"ח העוני היו פחות בולטות מהשנים הקודמות, כי הנתונים היו כל-כך חיוביים שהתקשורת לא יכלה להתעלם מהם. אבל אני הייתי מצפה לראות כותרת [כמו] הירידה החדה ביותר בעוני ב-20 השנים האחרונות, או קו העוני הוא הנמוך ביותר ב-10 השנים האחרונות". את דברי שראל מביא חזי שטרנליכט ב"ישראל היום": "בשנים הקודמות הדו"ח השנתי היה מראה על עלייה חדה בעוני של הילדים או הקשישים או האמהות החד-הוריות. זה היה נכון, אבל באותו זמן בשאר הקבוצות היתה ירידה בשיעור העוני. הכותרת לא היתה שקרית, אבל התמקדה במה שנוח לתקשורת. העובדות הן שמאז 2007 יש ירידה בשיעורי העוני בישראל". "התקשורת אוהבת להבליט את הדברים השליליים. הייתי אומר שחלק מהבעיה קשור בזה שהמוסד לביטוח לאומי הוא זה שמפרסם את דו"ח העוני. יש כאן ניגוד אינטרסים. המוסד מנסה להראות כמה צריך לדאוג לשכבות החלשות, ולכן הוא רוצה להגיד כמה המצב גרוע. יש לו אינטרס מובנה להבליט את העוני ואי-השוויון", אומר שראל. ומה באשר לדו"ח העושר? קורא עיתונים שמעוניין לדעת משהו שמעבר לשיחת קפה על עלות שכרו של המדליסט שבראש הפודיום – המנהל מרפאת מומחים של שירותי בריאות כללית בדרום הארץ – יצטרך לפשפש בממוצעים, בקווי המגמה, בהשוואות בין המגזרים השונים ובהבדלים בין שנת הדו"ח הנוכחית (2013) לקודמתה. שכרו החודשי של אותו מנהל מרפאה בדרום (152,576 שקל) נובע בין השאר, לטענת הכללית, מן המענק השנתי שנתן לו משרד הבריאות עבור מעבר לפריפריה ומענק נוסף עבור התמחות במקצוע מצוקה [שיש בו מחסור ברופאים], למשל הרדמה. מענקים אלה מגיעים ל-200 עד 300 אלף שקל בשנה. כך מדווח תומר גנון ב"כלכליסט". בעוד שהעוני הוא נגזרת של מדיניות ממשלתית, שכרם המהבהב של נתבי הנמלים (רבי-חובלים בעלי ותק וניסיון רב בניהוג ספינות), הגבוה כמעט כשכר הרמטכ"ל, הוא תוצאה של אי-יכולתה של המדינה להתמודד עם ועד עובדים חזק. חזי שטרנליכט, זאב קליין ושלומי דיאז מדווחים ב"ישראל היום" על נתוני הקצה: "כרגיל, גם עובדים בוועדים החזקים ביותר במשק מקבלים תלושים שמנים. בנמל חיפה השיאנים הם שלושה נתבים שמשתכרים 79.7, 78.7 ו-75.6 אלף שקל בחודש. גם בנמל אשדוד השיאן הוא נתב, שמשתכר 69 אלף שקל". כתבי "ישראל היום" מציינים כי "הדו"ח חשף פערי שכר עצומים בין עובדי קבלן במגזר הציבורי לבין עובדים קבועים שעובדים כתף אל כתף ועושים בדיוק את אותה עבודה. לפי האוצר, שכרם של עובדי קבלן זמניים במגזר הציבורי נמוך ב-30% [מזה של העובדים הקבועים] ועמד על 6,247 שקלים בחודש – 2,743 שקלים פחות מהממוצע בסך 8,990 שקלים בכלל המגזר הציבורי". לפי חיים ביאור ב"דה-מרקר", שכרם של עובדי הקבלן במגזר הציבורי נמוך מזה של כלל העובדים ב-20% עד 30%. שכרם של עובדי הקבלן במשרדי הממשלה נמוך ב-19.2% מזה של כלל העובדים באותם המשרדים. על בעיית עובדי הקבלן אפשר לקבל נתונים נוספים בכלכלונים, המעידים כי יש תחומים שטיפול יסודי בהם מניב הישגים: חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" כי מספר עובדי הקבלן בכלל הגופים הציבוריים ומשרדי הממשלה ירד ב-2013 ל-9,422, לעומת 10,634 ב-2012 – ירידה של 11%. "הירידה בהיקף ההעסקה הקבלנית נובעת ככל הנראה מהמאבק שניהלה ההסתדרות נגד תופעה זו ותיקוני החקיקה שנכנסו לתוקף בנובמבר 2013 וחייבו את הממשלה לקלוט כעובדים מן המניין את עובדי הקבלן המבצעים עבודה זהה לזו שמבצעים העובדים הקבועים". ואם עוסקים בשיאים – "שיאנית ההעסקה של עובדי הקבלן במגזר הציבורי והממשלתי היא חברת דואר ישראל, שב-2013 העסיקה 969 עובדי קבלן. עם זאת מדובר בירידה של 29% לעומת 2012, אז העסיקה דואר ישראל 1,362 עובדי קבלן". עיריית בני-ברק, לעומת זאת, הגדילה את מספר עובדי הקבלן המועסקים בה מ-638 ב-2012 ל-866 ב-2013. החשוב והמעניין בדו"ח הם החתכים השכבתיים שהוא מציע: נשים מרוויחות באופן עקבי פחות מגברים – במיוחד במועצות הדתיות ובחברות הממשלתיות. עם זאת, בחברות הממשלתיות משולם השכר הממוצע הגבוה במגזר הציבורי, 20,185 שקל לחודש ברוטו, מול המועצות הדתיות, שבהן השכר 7,556 שקל ברוטו בלבד. הלווייתן הלבן מגיח מן המים. נושא הצלצל ניצב בחרטום הסירה ומתכוון להטיל את נשקו. המטילן, העומד על שתי רגליו, אינו קפטן אחאב ולא קוויקווג הצלצלן, שזו מלאכתו. זהו דייוויד גילה הממונה, שנחלץ להיאבק במאגר הגז הסורר, שבצירוף מקרים שמו כשם היונק הימי הענק, לווייתן. כך מצייר יונתן וקסמן ב"כלכליסט". אמש התברר כי קפטן אחאב יצא סוף-סוף מתאו והחל לנהל את הציד. כמו הקריקטורה, גם כותרת הגג בעמודו הראשון של "כלכליסט" מתכתבת עם "מובי דיק": "הממונה על ההגבלים צד את הלווייתן, אבל המהומה רק מתחילה". אתמול עסקו העיתונים ב"קרב על הגז", ב"סערת הגז", ב"זיג זג הגז" – כל אלה בעקבות הודעת הממונה על ההגבלים העסקיים לראשי נובל-אנרגי ולבעל השליטה בדלק יצחק תשובה שבכוונתו לכפות עליהם את פיצול הבעלות על לווייתן ותמר, שני מאגרי הגז הגדולים ביותר. היום יוצא "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מעמדת המשקיף ומכריז: "שמו לגז ברקס". "המהומה" סביב מונופול הגז של תשובה ונובל-אנרגי, שעליה מצביע "כלכליסט", מתרחשת סביב סדרה של מחלוקות מהותיות: המשפטית, המדינית (נובל-אנרגי כאינטרס בינלאומי), הפוליטית והצרכנית. הציבור רוצה אנרגיה זולה ומיידית, שתוזיל עכשיו את יוקר המחיה. מנגד נטען שנקיטת הצעדים הרגולטוריים, שיכפו תחרות וימנעו מבעלי המונופול להכתיב את מחירי האנרגיה בישראל, תאריך משמעותית את משך ההמתנה לאספקת הגז למשק. ועל כל אלה נוספת מערכת הבחירות, שכל העיתונים מסתדרים לכבודה בעמדות קרב, והרבה לפני שתקום קואליציה פרלמנטרית, פועלות בשטח הקואליציות התקשורתיות. המתקפה על נתניהו בעניין דו"ח העוני ותגובת הנגד החריפה שלו, כמו גם העובדה שהתעורר רק ברגע האחרון לטפל במשבר קידוחי הגז, יוצרות רושם שגם הוא יפעל עכשיו כמועמד במערכת הבחירות ומעשיו והחלטותיו ייקבעו בהקשר זה. "דה-מרקר" חוגג בעמודו הראשון בכותרת: "תשובה נדחק לפינה. הציע לפצל את לווייתן בין דלק לשותפותיה". תשובה, שהגדיר עצמו בראיון לגל"צ במשפט "האם אני צריך להיות קורבן אחרי שסיכנתי כל-כך הרבה כסף?", מציע עכשיו לאמץ מודל "מֶכֶר בנפרד", שלפיו דלק תתחרה בנובל-אנרגי ורציו, שותפותיה בלווייתן. אבי בר-אלי, המוביל את סיקור הפרשה, מציין כי ד"ר גיא רוטקופף, מי שהיה עד לפני עשרה חודשים מנכ"ל משרד המשפטים, משמש יועץ חיצוני לרגולציה לקבוצת דלק. רוטקופף ניסה לשכנע את גילה לסגת מהמהלך הרגולטורי ורמז כי "גילה הושפע בהחלטתו המפתיעה מהשיח הציבורי הביקורתי כלפי ההסדר שהציע". המעניין הוא כי רוטקופף מתעמת בעקיפין עם איש משרדו לשעבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני כלכלה אבי ליכט. כזכור, ליכט הזהיר בשבוע שעבר מפני שליטת גורם יחיד במשק הגז: "אין עוד תחום של תשתית חיונית בישראל, בעל השפעה כזו, הנשלט בידי גורם פרטי יחיד", אמר והוסיף: "החשש חורג משאלות של מחיר ותחרות לעבר תחומים של יכולת השפעה על תהליך קבלת ההחלטות במשק". תרשים הצמוד לכתבתם של ליאור גוטמן ורוני זינגר ב"כלכליסט" בוחן שלוש חלופות לטיפול בנושא במקרה שהאחזקות של דלק ונובל-אנרגי יוכרזו כהסדר כובל: הסיכוי הנמוך ניתן לחלופה שבה דלק ונובל-אנרגי יחזיקו במניות מיעוט יחד עם גורם שלישי שיהיה בעל השליטה. לכאורה יהיה להן אינטרס להמשיך בפיתוח המאגר, אבל הדבר יכביד על בעל השליטה החדש, כי יש בידיהן אחזקות במאגר מתחרה. החלופה בעלת הסיכוי הגבוה היא שדלק ונובל-אנרגי יידרשו לבחור בין אחזקה בקידוח תמר לבין אחזקה בלווייתן. במקרה כזה תחרות עשויה להביא להורדת מחירים, אך החברה שתחזיק בלווייתן שבפיתוח תצטרך לוותר על מאגר תמר הפעיל. "כלכליסט" קובע בכותרתו הראשית כי הסיבות להתערבות נתניהו במשבר הן בהלתו מלחץ בינלאומי, ההשלכות על יצוא הנפט לרשות הפלסטינית, לירדן ולמצרים, והחשש כי איחור בפיתוח המאגרים יפגע בדירוג האשראי של ישראל. להתערבות נתניהו יהיה משקל, אף כי סמכויותיו מוגבלות, במיוחד במציאת הסדר פשרה בין בעלי השליטה בקידוחי הנפט לבין המדינה. סבר פלוצקר מציין ב"ממון" כי "עקרונית זכותה של מדינה לדרוש פירוק של מונופול אם הוא פוגע קשות ברווחת האזרחים. מעשית, תמוה מועד ההודעה: בעיצומה של מערכת בחירות, באין שר אוצר ובאין שר משפטים, כשהממשלה כולה היא ממשלת מעבר עם סמכויות מוגבלות". פלוצקר מציין כי ההודעה סותרת דברים שאמרו במהלך השנה פרופ גילה עצמו ואנשי משרד הממונה על ההגבלים, תוהה אם קודם להכרזה נעשה מחקר מקיף וממצה של עלות-תועלת, ומסכם: "ההחלטה של הממונה מחזירה את מחוגי השעון במגזר האנרגיה בישראל לפחות שלוש שנים לאחור". "ישראל היום" נראה עדיין כמשקיף המחכה להתבהרות עמדת ראש הממשלה. בינתיים כותב העיתון: "רה"מ הנחה את יועצו ללמוד את ההחלטה". יש לשער כי גם במערכת העיתון ילמדו אותה בקרוב. בנק לאומי הודה כי בתקופת המנכ"לית הקודמת, גליה מאור, סייע אקטיבית ללקוחות בארה"ב להתחמק מתשלומי מס. הבנק יעביר רשימה של 1,500 לקוחות לרשויות המס האמריקאיות – ובתמורה לא יוגשו כתבי אישום נגד הבנק ומנהליו לא יישאו באחריות אישית. הבנק ייקנס ב-1.44 מיליארד שקל. זהו הסדר הכופר הגדול בתולדות המשק. זוהי תמצית דיווחו של סיוון איזסקו ב"דה-מרקר". כך סייע לאומי ללקוחותיו להערים על הרשויות בארה"ב: בנקאים מלאומי שווייץ, לוקסמבורג וישראל נכנסו לארה"ב במסווה של חופשה – כשלמעשה באו לפגישה עם לקוחות; הפגישות התקיימו בחשאיות בחדרי מלון, על ספסלי פארקים ובבתי-קפה; הבנקאים הציגו ללקוחות את דפי החשבון בלי שצוין בהם שם בעל החשבון; לאומי הפנה את הלקוחות ליועצי מס שהדריכו אותם כיצד להקים חברות במקלטי מס; לאומי איפשר ללקוחות האמריקאים לפתוח חשבונות בשמות פיקטיביים; לאחר שבעל חשבון אישר את המספרים, הבנקאי השמיד את דפי החשבון; כשבנקים אחרים הסתבכו בפרשות סיוע ללקוחות בהעלמות מס, לאומי הסתער על לקוחותיהם בניסיון לגייסם; לאומי איפשר ללקוחות אמריקאים לקבל הלוואה פיקטיבית מבנק לאומי בארה"ב כנגד חשבונות סודיים שהוחזקו בבנק לאומי בישראל. תחת הכותרת "לפיד – שר האוצר הכושל בתולדות המדינה", מדווחים מתי טוכפלד ודניאל רוט ב"ישראל היום": "בעקבות הביקורת של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד, שטען כי העוני הוא תוצר הזנחה של נתניהו, נמסר מהליכוד: אף שממדי העוני והאבטלה ירדו בתקופת כהונת שתי ממשלות נתניהו האחרונות – לפיד מצטרף למתקפת ציפי, בוזי והשמאל בניסיון להעלות ממשלת שמאל. ברור כי בממשלת נתניהו הבאה, שר האוצר הכושל בתולדות המדינה, לפיד, לא יכהן בשום תפקיד". בדיווח מובאת תגובת יש-עתיד: "נתניהו בפאניקה, ויש לו סיבה טובה. הוא היה ראש ממשלה כושל, ואנחנו עושים הכל כדי שהוא לא יהיה ראש הממשלה הבא. את הקטסטרופה התקציבית הגדולה בדמות גירעון של 40 מיליארד שקלים שנתניהו השאיר, מי שתיקן היה לפיד, שבזכות מדיניותו ניתן היה לממן את צוק איתן ללא העלאת מסים על אזרחי ישראל, שנתניהו דחף לה ולפיד התעקש להימנע ממנה. רק אתמול התהדר נתניהו בנתוני האבטלה הנמוכים של חודש נובמבר, נתונים שהם תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית של לפיד". המגזין היומי של "מעריב" מקדיש כפולת עמודים לפרופ אורי מרינוב, מי שכיהן כמנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה, ולזכרונותיו מן ההיתקלויות הראשונות שלו עם קצא"א. מרינוב תקיף בעמדתו ביחס לפעילות החברה, ואף קובע מהו הרגע המתאים להפסקתה: "החיסיון והסודיות שהחברה מנסה לכאורה לשמר כבר אינם קיימים למעשה. החברה מחזיקה שטחי חוף יקרים שקיבלה ללא מכרז וללא תמורה. הפעילות שלה אינה חיונית למדינת ישראל. החברה לא מוכיחה כי היא ערה לצורכי הסביבה. באירוע הקשה האחרון החברה לא התנהגה כחברה אחראית ולא הפנימה את גודל האירוע. ייתכן שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על סיום פעילותה של החברה. הזיכיון שלה מסתיים ב-2017, וזה בדיוק הזמן לתכנן את המשך הדרך". "קצנו בקצא"א" היא הכותרת לרשימתו. סגן השר לאיכות הסביבה אופיר אקוניס עולה על גל דליפת הנפט מצינור קצא"א ומכריז: הגיע הזמן להחזיר לציבור הרחב את קטע החוף הצמוד לריף הדולפינים, הסגור מאז הקמת קצא"א. כך מדווחים דן לביא ורונית זילברשטיין ב"ישראל היום". "תושבי אילת והציבור כולו לא יוכלו לשוב ולטייל בקרוב בשמורת עברונה, שנפגעה בדליפת הנפט הגדולה, וזה רק טבעי שהם יוכלו ליהנות מחוף שמור היטב שכבר שנים לא נעשית בו שום פעילות נדרשת של החברה", אומר אקוניס. כיום יש ברשות קצא"א חוף עם שני מסופי דלק. בעוד שהאחד פעיל, השני נטוש זה שנים רבות. הלכה למעשה, החוף מגודר ומשמש בפועל רק את עובדי קצא"א המגיעים להתרחץ בו. "לא מדובר בניסיון ראשון לשחרר רצועת חוף שבחזקת קצא"א לטובת הציבור. ב-2008 ערכה הנהלת החברה טקס לחנוכת החוף האקולוגי בהשתתפות בכירי החברה ובכירי עיריית אילת. אלא שבפועל, חוף הרחצה מעולם לא נפתח לציבור. לדברי גורמים המכירים את הנושא, קיים תסקיר המצביע על כך שחוף הים קרוב מדי למסוף הדלק, ובמקרה של תאונה כמו התפוצצות מכלית, תישקף סכנה למתרחצים", כותבים לביא וזילברשטיין. "מרקר ויק" מביא במוספו השנתי רשימה של רעיונות שכדאי לאמץ מ-17 מדינות וערים בעולם. בין היתר: תודעת שירות, שכר מינימום מקסימלי, מיזמים צעירים שהותיר אחריו ענק שקרס, תוכנית מהפכנית לנשים, מע"מ 0 ליזמים צעירים, איך מלמדים אזרחים לחסוך, אלמנות נרצחים שיוצאות לעבודה. והנקודה הישראלית: יזמות ותעוזה – הדוגמה של קיבוץ סאסא. "כלכליסט", במוסף סוף השנה המקביל, מדרג את 50 המנהלים הטובים של 2014 ומכתיר את אייזק דבח, הבעלים והמנכ"ל של דלתא, כמנכ"ל השנה. הכתבה המרכזית והשער הם מחווה לאלי הררי, אבי זכרון הפלאש ומייסד סאנדיסק, המסכם 40 שנות ניהול. ערוץ 10. אף שביום רביעי הבא, ה-31.12.14, מסתיים הזיכיון של ערוץ 10, שום גורם אינו לוקח אחריות על מניעת סגירתו. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי משרדי האוצר, המשפטים והתקשורת (כולם ללא שרים ייעודיים) מגלגלים את האחריות לרשות השנייה, שמצדה טוענת כי רק הם יכולים ליזום שינוי חקיקה שיאפשר להנשים את הערוץ. בינתיים הודיעה מועצת הרשות השנייה כי בכוונתה לחלט את הערבויות שהעמיד בנק לאומי לערוץ בגלל חוב זיכיון של 36 מיליון שקל – דבר שעלול להביא לקריסתו הפיננסית. מופע האימים של ynet. איציק סבן כותב ב"ישראל היום": "במדינת ידיעות אחרונות ו-ynet של נוני מוזס, למי שלא שם לב, הכל רע ומר. מאז ההחלטה להקדים את הבחירות, יום-יום, שעה אחרי שעה, לעתים דקה אחרי דקה, עורכיו של האתר, ולצערי חלק מעמיתי העיתונאים (שאינם מסכימים עם חלק גדול מהנכתב, אך נאלצים לשתף פעולה), עסוקים בלמרוח כותרות מגוחכות בענק, שתכליתן אחת: עד כמה מייאש לחיות פה, במדינת ישראל האמיתית". מה שהעיתונות לא מספרת. כותב נדב העצני בעמוד הדעות ב"מעריב": "העיתונות הכתובה עברה שינוי לא קטן בעשור האחרון. לצד ידיעות אחרונות והארץ, שזנחו מזמן כל סטנדרט עיתונאי אלמנטרי, ישנם עיתונים עם מגמות אחרות ואפילו הפוכות. אבל העיתונות האלקטרונית, מי שאמורה להיות מקצועית, שלא לומר ממלכתית, היא ממש לא כזו. כל מובילי הפאנלים בתקשורת האלקטרונית, כמו גם מרבית המגישים והפרשנים, הם מאזור החיוג הרעיוני של לבני, הרצוג וגלאון. התופעה תמוהה במיוחד ברשות השידור וגלי-צה"ל, שם היינו מצפים לפלורליזם רעיוני שישקף את מגוון הדעות שבחברה". סוני מאיימת לתבוע את טוויטר. סוני מאיימת לפתוח בהליכים משפטיים נגד טוויטר, אם הרשת החברתית לא תחסום את חשבונו של משתמש שפירסם בשבוע האחרון כ-50 מסמכים שנגנבו ממנה (עומר כביר ב"כלכליסט"). טרוריסט שזכה בנובל. בפרק סיום העונה הרביעית של "הומלנד" הוזכר הפיגוע במלון המלך דוד ונערכה השוואה בין מנחם בגין לבין דמות הטרוריסט הבדיוני שבסדרה. בגין הוזכר כמי שביצע פעולות טרור ובכל זאת היה לראש ממשלה ולחתן פרס נובל לשלום (חן חדד ב"גלריה"). עוד קריקטורה. מראיין, על גבו מצלמת וידיאו כבדה ובידו מיקרופון, אומר למרואיינת בראיון חוצות: "למען האמת, אני עובד בעיתון. אבל אנשים לא מוכנים להתראיין אם לא מצלמים אותם" (פט ביירנס ל"ניו-יורקר", מוגש ב"גלריה").

רשת מקומוני שוקן ממשיכה את מהלך "המיתוג מחדש": דרגי עריכה, גרפיקה והגהה בכל המקומונים יבוטלו, ותוקם מערכת מרכזית בתל-אביב שתכונה "נבחרת החלומות". האם צפויים פיטורים של עשרות עובדים? "מי שטוב לא צריך לדאוג", אומר העורך הראשי

ישראל גולדשטיין, מנכ"ל רשת מקומוני שוקן, ואבי סולומון, עורכה הראשי, קיימו השבוע (ג) סדרת מפגשים עם עובדי הרשת במערכות המקומונים ברחבי הארץ. העובדים הוזמנו, ללא התרעה מוקדמת, למפגש שבו תימסר להם, כך נאמר, הודעה "חשובה מאוד". בכל מפגש חזרו גולדשטיין וסולומון על אותה בשורה: בתוך כשלושה חודשים, לכשיסתיימו ההיערכויות הטכניות, תצומצם הרשת באופן משמעותי. המסגרות הכוללות את העורך הראשי, צוות ההגהה, הגרפיקה וההפקה בכל אחד מהמקומונים יפורקו. כתחליף יוקם בגוש דן מרכז אחד שבו יבוצעו כל שלבי העריכה, הגרפיקה, ההגהה וההפקה של כלל המקומונים. מחלקות המכירות בעיתונים השונים - יישארו במקומן. השיחות היו קצרות. בסיומן אמנם ניתנה אפשרות להציג שאלות, אך לדברי כמה מהנוכחים, הן לא נענו בתשובות של ממש. "הם לא ממש הסבירו בפירוט מה יהיה", אומרת אחת העובדות, "ובנושאים האקוטיים הם התחמקו מלתת תשובות". עובד ותיק ברשת מספר שבפגישה שבה נכח, שארכה כרבע שעה בלבד, העובדים כמעט שלא קיבלו מידע. "מה שהופיע באתרי האינטרנט שדיווחו על הפגישות היה יותר ממה שסיפרו לנו פנים אל פנים", הוא אומר. משיחות עם עובדים מכמה מקומונים ברשת, שנכחו בפגישות השונות וביקשו להישאר בעילום שם מחשש שיפוטרו, עולה התמונה הבאה: במערך העריכה החדש, שיוקם באזור המרכז אך לאו דווקא באתר שבו שוכנת כיום מערכת העיתון "העיר – תל-אביב", יבוטלו למעשה משרות העורכים בעיתונים. תחת זאת יתמנו עורך ספורט רשתי, עורך תרבות רשתי, עורך מגזין רשתי, עורך מדורים רשתי וכן הלאה. אלה יעבדו "בצורה רוחבית" ויערכו את כל עיתוני הרשת. כך למשל העורך הראשי של החדשות ברשת יקבע את תוכני מדור החדשות בעיתון המתפרסם בתל-אביב, וגם בזה של באר-שבע, מודיעין, חיפה ושאר מקומוני הרשת. לפי הנאמר בפגישות, תחת כל עורך רשתי יעבדו סגני עורכים שאמורים להכיר את הסביבה שבה מופץ כל עיתון, היכרות עמוקה די הצורך כדי לתקן עובדות שגויות העלולות להשתרבב לדיווחים ולפסול סיפורים שכבר ראו אור במקומונים אחרים. אלא שגם הסגנים יישבו דרך קבע בתל‌-אביב, וישמרו על קשר יומיומי עם הכתבים בפריפריה באמצעות דואר אלקטרוני וטלפונים וכן באמצעות מערכת מקוונת חדשה, דמוית תוכנת מסנגר. הסגנים גם יגיעו מדי פעם לישיבות עם הכתבים שייוותרו בערים שבהן מופצים העיתונים, ישכתבו את הידיעות שיקבלו מהם ויציגו בפני העורך הרשתי את הנושאים המיועדים לפרסום, אך יותירו לו את ההכרעה מה יתפרסם ומה לא. גולדשטיין וסולומון הציגו במפגשים עם העובדים את השינויים האלה כמהלך הממשיך את תהליך ה"מיתוג" של הרשת, שהחל בינואר 2007. אז שונו שמות העיתונים כולם ל"העיר" ונבחר מוטו אחיד – "כל עיר והעיר שלה" – כדי להדגיש את "כוח המקומיות והייחוד של כל מקום" (כך לפי "ספר המותג" של הרשת). לדברי עובדים שנכחו בפגישות, ראשי הרשת הציגו את המהלך ככזה שנועד "לשדרג את העבודה ולמקצע אותה, לשפר ולייעל אותה". לפחות באחת השיחות הם אף רמזו כי הצעד הוא, בין היתר, הכנה לקראת מעבר הרשת לאינטרנט. מסר שחזר על עצמו בשיחות, שהודגם בדימוי מעולם הספורט, היה כי העובדים הבכירים שירוכזו בתל-אביב יהיו "נבחרת חלומות". אחד העובדים מספר כי מנהלי הרשת אף הבטיחו שלאנשי "נבחרת החלומות" צפוי עתיד מזהיר לא רק ברשת שוקן, אלא בעולם התקשורת הישראלי בכלל. "אמרו לנו שבעוד שלוש-ארבע שנים אנשים לא יאמינו שכל אותם מוחות שהיום הם אנשי מפתח בתקשורת וראשי דסקים עבדו פעם במערכת אחת", הוא אומר. נכון לעכשיו, לא ברור מי מבין עובדי הרשת ימצאו את עצמם ב"נבחרת החלומות" (או "הגלקטיקוס", לפי התבטאות אחרת), אף שכמה מהנבחרים כבר יודעים על הצפוי להם. כמה מהעובדים שהתראיינו ל"העין השביעית" הזכירו כי בשיחות הללו נאמר שאחת ממטרות הקמת "נבחרת החלומות" היא ליצור מצב שבו כל מקומוני רשת שוקן ידברו ב"שפה אחידה". אך מה תהא אותה שפה אחידה? לפני כשנה וחצי, עת נערך המיתוג מחדש לרשת שוקן, צוטט גולדשטיין בהודעה שהועברה לעיתונות כאומר שהמיתוג החדש מבקש "ליצור ולהדגיש את החיבור בין העיתון המקומי לייחודיות של כל עיר ושל הקהילה החיה בה, על הקודים והשפה המקומית שלה. [...] הרעיון העומד מאחורי הקמפיין מבטא את המטרה העיקרית של עיתוני הרשת החדשים, שהיא ליצור חיבור אמיתי, ישיר ובלתי אמצעי של העיתון עם תושבי העיר, ולחזק ולהבליט את הקשר בין הקוראים לסביבת מגוריהם, בדגש על השוני והייחודיות של כל עיר ותושביה מהיבטים שונים כגון ההוויה והסלנג הייחודי המזוהה עם המקום". כעת, עם המעבר של "נבחרת החלומות" לתל-אביב, נותר לראות כיצד תשתלב "השפה האחידה" עם "הסלנג הייחודי" של כל עיר ועיר. לדברי אחד העובדים, העריכה מתל-אביב תגרום לא רק לכך שהסיקור יהיה מנותק מאזורי הפריפריה, אלא גם ייצא אל הפועל מתוך "מבט תל-אביבי על הדברים”. "זה לא נכון לערוך עיתון ממקום ריכוזי ומרכזי”, הוא אומר, ומוסיף כי הבחירה דווקא במרכז הארץ כמרכז פעילות הרשת עלולה להזיק לתדמית של רשת המקומונים, ולהפוך אותה לעוד יותר "תל-אביבית" ו"צפונית". נושא שלא עלה בדברים שאמרו גולדשטיין וסולומון לעובדים הוא הקיצוצים בכוח האדם, אף כי לכולם ברור שכחלק מהשינוי הצפוי יהיו עובדים שיהפכו למיותרים, וזאת בדומה למהלכים קודמים של איחודי מערכות ברשת. גם ההכנות למהלך ה"מיתוגי" הקודם לוו בפיטורים נרחבים. בסיום אחת הפגישות תומצתה סוגיית צמצום כוח האדם ברשת במשפט: "יהיו גם תופעות לוואי כמו עובדים שלא ירצו לבוא ממקומות אחרים בארץ לתל-אביב, ואז הם יעזבו". בשיחה אחרת, שבה הועלתה שאלה ישירה בנוגע לעתיד עובדי דרג הביניים של הרשת, נתבקשו העובדים להסתפק בתשובה קצרה מפי סולומון: "מי שטוב, לא צריך לדאוג". העובדים מספרים כי גולדשטיין וסולומון אף הדגישו כי המהלך "לא נועד לפטר עובדים”, וכי לרשת יש "המון כסף”, ומצבה לא היה כה טוב מאז שנת 2000. האווירה במערכות העיתונים לאחר הפגישות היתה קשה. "כולם היו בהלם", מתאר אחד העיתונאים, “ברור שעובדים ועובדות ותיקות ילכו הביתה, וזה מה שעשו במהלך הזה. עשו הרבה דברים ברשת כדי לצמצם עלויות, וזה כואב". לדברי עובד אחר, במערכת שבה הוא עובד שוררת אווירה של אי-ודאות, ואילו עובד אחר אומר: “האווירה במערכות על הפנים. אנשים חוששים למקום שלהם, אנשים כבר יודעים שהם לא ממשיכים. אלה מגיהים וגרפיקאים, אנשים מבוגרים שכבר הגיעו למנוחה ואין להם כוח או רצון לעבור לתל-אביב". לדברי אחת העובדות, עובדים במערכת שבה היא עובדת מפרשים את ההכרזות על "נבחרת חלומות" כ"דרך לעטוף באריזה יפה מהלך של צמצומים". היא מוסיפה: "הרבה אנשים לא קונים את איך שמציגים את זה”. בין עיתונאי הרשת רווחת סברה שכמה מהעובדים ינשרו ביוזמתם, משום שלא ירצו לעבור לעבוד בתל-אביב, ובצורה כזו תחסוך לעצמה ההנהלה את הצורך לשלם להם פיצויים. עובד אחד אמר: "הם בונים על נשירה טבעית של 15%–10% מהאנשים, ואם יהיה צורך, אז ייתנו לאנשים תפקידים שהם לא ירצו לעבוד בהם". נוסף לכך מצאו עובדי "העיר" בתאיהם מכתבים המבקשים מהם לציין אילו פריטי ציוד השייכים לעיתון נמצאים ברשותם. גם הפנייה הזו עוררה חשש בלבות העובדים כאילו היא מבשרת על פיטורים צפויים. מול הפסימיות שבה מקבלים את המהלך רבים מהעובדים, יש אחרים שהביעו באוזני "העין השביעית" אמונה ברשת שוקן וביכולתה להשתנות ולהתאים את עצמה לזמנים חדשים. יש גם עובדים המאמינים כי ייכללו ב"נבחרת החלומות" ואף רואים במהלך אפשרות טובה לקידום. עד לרגע פרסום הכתבה לא התקבלה תגובתו של ישראל גולדשטיין, מנכ"ל רשת "העיר". לידיעה בנושא באתר וואלה אמר: "מהלך זה מהווה נדבך נוסף בביסוס מותג העיר כמותג ארצי, שהתחלנו עימו בשנה שעברה. מהלך זה יאפשר לממש את חזון הרשת בצורה טובה יותר ויבסס את מותג העיר כמותג חזק בפרישה ארצית, תוך שמירת לוקאליות המקומונים באמצעות מערך כתבי השטח בערים. כמו כן, מהלך זה יאפשר לקהל הקוראים שלנו לקבל מוצר איכותי וחדשני יותר".

נספח ד1 לרשיון השידורים של ערוץ 20 • מתוך "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה"

1.1. בעל הרישיון יקיים הפרדה מלאה בין פעילותו העסקית לבין פעילות מערכת התוכניות שלו, כך שבין מערך התוכן של החברה ובין חטיבת השיווק והמכירות בחברה תהא הפרדה ארגונית ותפעולית. הפרדה מבנית זו תבטיח כי יישמרו האינטרסים של מחלקת התוכניות ותובטח עצמאותה המקצועית, באופן שתוכל לקבל החלטות נקיות משיקולים זרים, הן פנים-ארגוניים והן חוץ-ארגוניים. 1.2. מחלקת התוכניות תפעל באופן עצמאי ותכני הערוץ ואופן שיבוצם לא יושפעו משיקולים של שיווק ומכירת זמן פרסום. 2.1. בעל השליטה בבעל הרישיון [חברת ערוץ יהודי ישראלי בע"מ] לא ישמש בתפקיד במערכת התוכן של הערוץ, לרבות בתפקיד עורך תוכן. העורך הראשי ו/או מנהל התוכניות של הערוץ לא יהיו בעלי עניין בבעל הרישיון או בבעל שליטה בבעל הרישיון. 2.2. בעל הרישיון ישמור על הפרדה מלאה בין בעלי המניות לבין מחלקת התוכניות של הערוץ. בעלי המניות לא ישפיעו ולא ינסו להשפיע, במישרין או בעקיפין, על התכנים המשודרים בערוץ, אופן עריכתם, שיבוצם וכיו"ב. 2.3. מי שמועסק בפעילות עסקית על-ידי בעל הרישיון או על-ידי בעל עניין או בעל שליטה בו, בין בשכר ובין שלא בשכר, לא יועסק בדרך כלשהי במערכת. 2.4. בעל הרישיון לא יקדם בשידוריו אינטרסים מסחריים או אחרים של מנהליו או של בעלי עניין בו. 3.1. מערכת התוכן תפעל באופן נפרד ועצמאי ממחלקת השיווק והמכירות מבחינה ארגונית. עובדי כל מחלקה יהיו כפופים באופן ישיר למנהלי מחלקותיהם, אשר ידווחו ישירות למנכ"ל. 3.2. מנהל מערכת התוכן יפעל, ינחה וינהל את צוות עובדי המערכת באופן עצמאי, על-פי שיקול דעתו המקצועי. העובדים במחלקת התוכן של הערוץ לא יקבלו הנחיות והוראות, בין במישרין ובין בעקיפין, מגורמים האחראיים על התחומים המסחריים בחברה. 3.3. מי שמועסק במערכת התוכניות של הערוץ לא יעסוק בדרך כלשהי, במישרין או בעקיפין, בשכר או שלא בשכר, בשיווק זמן שידור המיועד לפרסומות, או בהפקתו של תשדיר פרסומת או תשדיר שירות המשודר בערוץ או בנושא עסקי כלשהו עבור בעל הרישיון. התחייבות להימנע מכל עיסוק כאמור תיכלל בהסכמי ההעסקה של עובדי מערכת התוכן, וכן בקובץ הנהלים האתיים של בעל הרישיון. 3.4. מי שמועסק במחלקת השיווק והמכירות של הערוץ ובמחלקת הכספים שלו, וכל עובד המועסק בפעילות עסקית מכל סוג שהוא עבור בעל הרישיון ו/או עבור בעלי עניין בו, לא יורשה לעסוק בתפקיד תוכן כלשהו בערוץ, בין בשכר ובין שלא בשכר. בעל הרישיון יפעיל את הערוץ במסגרת תקציב שנתי, אשר יאושר על-ידי הדירקטוריון ויכלול פירוט מסגרות תקציב שנתיות של כל מחלקה ומחלקה בו בנפרד מן המחלקות האחרות. 5.1. בעל הרישיון יבטיח קיומן בערוץ של הפונקציות המקצועיות המפורטות להלן: 5.1.1. מנכ"ל – נושא באחריות הכוללת להפעלת הערוץ בהיבט העסקי והמקצועי. בעל הסמכות העליונה בהפעלת היחידות הארגוניות השונות. אחראי לגיבוש המדיניות העסקית של הערוץ, והצגת תוכנית העבודה השנתית בפני הדירקטוריון לאישור. המנכ"ל הינו הדרג הבכיר ביותר בחברה בכפוף לדירקטוריון. 5.1.2. עורך ראשי – נושא באחריות הכוללת לתכנים המשודרים ובעל הסמכות העליונה בקביעת החומר שישודר. 5.1.3. מנהל התוכניות – נושא המשרה הבכיר במחלקת התוכן, כפוף למנכ"ל הערוץ. אחראי לאישור התכנים שיובאו לשידור ולבניית לוח השידורים של הערוץ. מנהל התוכניות יוודא כי שיקולים מסחריים לא ישפיעו על שיקולי התוכן של הערוץ. מנהל התוכניות יהיה אמון על אישור ההפקות המקומיות והקנויות, ובמסגרת זו יבדוק את מידת התאמתן של ההצעות להוראות הדין, לרבות כללי המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין. באחריות מנהל התוכניות לוודא כי בכל הסכמי ההתקשרות עם גופים חיצוניים וספקי תכנים ייכללו סעיפים המחייבים אותם ואת ההפקה לעמוד בכל הוראות הדין, לרבות חוק התקשורת, כללי התקשורת, כללי הפרסומת, כללי האתיקה, כללי המועצה ותנאי המכרז, כולל האיסור על פרסומת סמויה מכל סוג שהוא. מנהל התוכניות ינהל את עובדי מערכת התוכן וינחה אותם מבחינה מקצועית. 5.1.4. מנהל השיווק – אחראי על הפן השיווקי של הערוץ. במסגרת זו אחראי באופן אישי או באמצעות עובדי מחלקת השיווק של הערוץ על שיווק זמן המיועד לפרסומות. מנהל השיווק יימנע מלערב שיקולים מסחריים בשיקולים התוכניתיים של הערוץ. 5.2. יובהר כי אין בכל האמור לעיל כדי למנוע העסקת המנכ"ל גם בתפקיד העורך הראשי. 6.1. לא יתקיים קשר בין מערך התוכניות המשודרות ותוכניהן לבין הפרסומות באופן שישפיע על שיקולי הפקה ותוכן. עובדי מחלקת התוכן לא יתנו, ולא יסכימו לקבל תנאי כזה באם יוצב בפניהם, לפיו נדרש שילוב קטעים מסוימים בתוכניות, או שילוב תוכניות, משיקולים חוץ-מערכתיים ו/או משיקולים לא ענייניים, מכל טעם שהוא, ובפרט בעבור שילוב פרסומת או בעבור כל תמורה אחרת. 6.2. עובדי מחלקת השיווק והמכירות לא יבטיחו שיבוץ קטע או תוכנית במסגרת שידורי הערוץ מכל טעם שהוא, ובפרט בתמורה לרכישת זמן פרסומת. נספח זה יעודכן ככל שישודרו בערוץ שידורי חדשות על מנת להבטיח עצמאות המערכת העיתונאית. לעיון ברשיון השידורים של ערוץ 20 להורדת הקובץ (PDF, 430KB) להורדת הקובץ (PDF, 430KB)

בעלי תפקידים בכירים מסיימים את עבודתם הציבורית ועוברים לעבוד עבור התעשייה המזהמת עליה פיקחו | הידע והקשרים שנצברו בשירות המדינה יכולים כעת לשמש נשק במאבק ברגולציה ובביקורת הציבורית | המשרות המתגלמות מאותתות לבכירים שנותרו בתפקיד

המשרד לסידור עבודה או המשרד להגנת הסביבה? תחקיר שהציבור בחר. כתבה: ליאורה אמיתי | קרן התחקירים | 07.01.2018 רוברט ראובן כיהן כמנהל מחוז חיפה של המשרד להגנת הסביבה במשך 18 שנה. לפני שמונה שנים פרש לגימלאות. הריכוז של תעשייה כבדה ומזהמת במפרץ חיפה הופך את המחוז לאחד החשובים במשרד, ולטקס הפרידה מראובן התייצבו בכירי המשרד וגם השר דאז, גלעד ארדן. ראובן, כך דווח, אמר כי הוא מתכוון כעת "לבלות זמן איכות עם הנכדים". יתכן כי נכדיו של ראובן אכן זכו לקרבתו של הסב הפורש, אך הם לא היו לבד. קצת יותר משנה לאחר הטקס אפשר היה למצוא את המנהל הבכיר לשעבר מן הצד השני של המתרס, כמי שמייעץ ומסייע בתשלום, למפעלים המזהמים שעליהם הופקד אך לפני זמן קצר כמפקח. המעבר מהגנת הסביבה להגנת המזהמים לא היה צריך להפתיע את מי שנכח בטקס שנערך לכבודו של הפורש הבכיר. את השַׁיִט שעמד במרכז האירוע ארגנו איגוד הכימיה בהתאחדות התעשיינים ונציגי המפעלים במפרץ חיפה. השַׁיִט, אגב, נערך בקישון, אולי הסמל הישראלי המוכר ביותר לטרגדיה שיכולה לחולל התנהלות בלתי אחראית של תעשייה מזהמת. נציגי אותה תעשייה, כך דווח, הודו לראובן על 18 שנים של "פעילות משותפת". השותפות, כאמור, נמשכה גם אחרי הפרידה הזמנית. רוברט ראובן לא לבד. במהלך התחקיר שערכנו מצאנו כי לפחות 15 בעלי תפקידים, מהבכירים ביותר במשרד להגנת הסביבה, מצאו את דרכם במהלך השנים לעבודה אצל או עבור גופים שבעבר היו תחת פיקוחם. 13 מנכ"לים היו למשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו, לא פחות משמונה מהם עברו לצד השני של המתרס עם סיום עבודתם הציבורית. הנוהג הזה החל כבר אצל המנכ"ל הראשון של המשרד, פרופ אורי מרינוב, והמשיך עם שורה של מנכ"לים: נחמה רונן, רוני קומר, יצחק גורן​, שמואל הרשקוביץ, מיקי הרן, יוסי ענבר ואלונה שפר-קארו. לצידם ניתן למצוא גם מדענים בכירים של המשרד, כמו ד"ר אלי שטרן ופרופ ישעיהו בר אור, את המשנה למנכ"ל עמרם פרוזינין, ראש אגף איכות אוויר אבי מושל, היועץ הבכיר למנכ"ל עו"ד קובי בר לב ודובר המשרד יפתח קרמר. מדובר בתופעה מוכרת במגזר הציבורי: פקידים בכירים שעם תום עבודתם נוטלים את הידע, המוניטין והקשרים שצברו בשירות הציבור, ומוכרים אותם לבעלי ההון שעליהם פיקחו. בספרות המקצועית היא מכונה "דלת מסתובבת". כזו שמי שנכנס אליה כמשרת ציבור יוצא כמשרת של ההון. מעברה השני של הדלת המסתובבת מחכה הטייקון התורן כדי לקלוט למשרה מתגמלת את המפקח הפורש. העובד החדש מביא עימו היכרות אינטימית עם אופן הפיקוח על עסקיו של הטייקון ועם הפקידים המוציאים אותו לפועל. הוא מביא עימו גם תדמית ציבורית שיכולה לשמש את אותם עסקים מול הרגולציה ומול ביקורת ציבורית. חמור מכך, עצם העסקתו מהווה איתות עבור הבכירים שבתפקיד: ראו מה מחכה לכם בסוף הקדנציה. אולי כדאי לכם לשמור על יחסים טובים איתנו. "תופעת הדלת המסתובבת היא חמורה מאוד ובעייתית בכמה מישורים", אומר ח"כ דב חנין, יו"ר השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת, "ראשית, כשאנשים עושים את המעבר הזה מתעוררת השאלה – למי היתה הנאמנות שלהם נתונה כשהיו עדיין בתפקיד. שנית, קיימת כאן בעיה מבנית – האפשרות למעברים כאלה מייצרת אופק בעייתי: הרגולטורים יודעים שהם יכולים להתקדם כלכלית אם הם יעברו לעבוד אצל אלה שעליהם הם אמורים לבצע רגולציה. זה דבר חמור ומסוכן, במיוחד כשזה קורה ברגולטור כל כך משמעותי לחיים ולבריאות, כמו המשרד להגנת הסביבה. בעיה שלישית היא קשרי גומלין הקיימים בין אלה שהיו רגולטורים במשרד להגנת הסביבה ומשרתים היום את אדוניהם בצד המזהם, לבין חבריהם שממש לא מזמן היו עמיתים שלהם או כפופים להם". "מה שיותר חמור הוא שזה דו-כיווני וגם מי שעדיין עובד במשרד הממשלתי, מאמץ נורמות מסוימות שמקובלות על הצד החזק – התעשייה הגדולה – כדי שיהיו לו סיכויים להתקבל אצלו בבוא העת", מבהירה עו"ד גמילה הרדל ואכים, מנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה, "התוצאה היא שהמערכת כולה מתפקדת באופן מוטה לטובת הצד המפוקח, ולא משמשת כגוף אכיפה תקיף ונחרץ, אלא בתור גוף מייעץ, פריבילגיה שהאזרח למשל לא מקבל מהמשרד הממשלתי. התוצאה משתקפת בהתנהלות היומיומית של עובדי המשרד כבר שנים: מפעלים שעוברים על החוק מקבלים יחס מועדף אצל המשרד להגנת הסביבה וזמן עבודה יקר של עובדיו, הרבה יותר מאשר הציבור שפונה למשרד ועובדיו רואים בו מטרד". "מדובר ב- Greenwash", מוסיף מיקי מירו, עיתונאי רשות השידור לשעבר שכיסה במשך שנים ארוכות נושאים של חברה וסביבה, "איש עסקים לוקח לעבוד אצלו מישהו שמקורב לנושאי סביבה וכך הוא מנקה את עצמו מאשמה". הזיהום הורג: 1 מכל 4 מקרי מוות נגרם מזיהום סביבה תופעת הדלתות המסתובבות היא כמובן לא נוהג השמור רק למשרד להגנת הסביבה, אבל יתכן שהיא אופיינית במיוחד לתחום, והמשמעות שלהם כואבת לציבור במיוחד. "הדלתות המסתובבות הן תופעה שאנו רואים במשרדי ממשלה רבים ובתחומי המשק השונים, אבל ככל הנראה בתחום הסביבתי מדובר בתופעה מוגברת", אומרת ח"כ יעל כהן פארן, נציגת התנועה הירוקה בכנסת. "המשק הישראלי הוא משק קטן, מספר השחקנים מצומצם והעוסקים בתחום הסביבתי קטן במיוחד. היכרות אישית בין מפקחים ומפוקחים, מובילה ליחסים לא פורמליים שמשפיעים על יחס המפקח כלפי הגוף המפוקח. התופעה בעייתית גם מההיבט שעובדי המשרד, שמוגבלים באפשרויות הקידום שלהם בתוכו, עלולים למצוא את עצמם מול הגורמים עליהם הם מפקחים תוך כדי שהם חושבים על עתידם המקצועי, ומאחר שהאפשרויות לא רבות, אולי כדאי שלא להרגיז יותר מדי את הגורם המפוקח". בכל הנוגע למשרד להגנת הסביבה, נראה שגם פוטנציאל הנזק מוחשי יותר. זיהום אוויר וסביבה גובים מחיר יקר, גם באיכות החיים וגם בחיי אדם ממש, בתמותה ותחלואת היתר הגבוהות והעודפות שבאזורים הסמוכים למפעלים המזהמים. זאת מבלי לדבר על הנזקים הכוללים והעקיפים של הזיהום. בישראל מתים מדי שנה 2,200 בני אדם רק כתוצאה מחשיפה לזיהום אוויר. כך מעריך הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), בדו"ח שפרסם במרץ 2017 על היקף התמותה והנזקים הכלכליים מזיהום אוויר. על פי נתוני ה-OECD, זיהום האוויר עולה למשק הישראלי כ–7.7 מיליארדי דולרים בשנה. משרד מבקר המדינה הקדיש לנושא זיהום האוויר פרק מיוחד בדו"ח השנתי האחרון שפורסם באוקטובר: "זיהום האוויר בישראל הוא אחד המפגעים החמורים ביותר המשפיעים על בריאות הציבור בארץ, על איכות החיים ועל איכות הסביבה. משרד מבקר המדינה אמד את עלות זיהום האוויר בשנת 2015 עקב פליטת גזי חממה ופליטת מזהמים הפוגעים בבריאות מכלל המגזרים (חשמל, תחבורה ותעשייה), בהתבסס על העלויות החיצוניות שקבע המשרד להגנת הסביבה, בכ-16 מיליארד ש"ח; בשנת 2014 נאמדה העלות ב-15.9 מיליארד ש"ח". זיהום סביבתי הורג יותר בני אדם ברחבי העולם מדי שנה מאשר כל המלחמות, הרעב, אסונות הטבע והמחלות גם יחד, כך עולה ממחקר חדש שפורסם באוקטובר האחרון בכתב העת הרפואי The Lancet. לפי מחברי המחקר, בשנת 2015 אחד מכל שישה מקרי מוות בטרם עת – כתשעה מיליון – קשור בצורה כלשהי לזיהום סביבתי. אף שמדובר לדברי מחברי המחקר בהערכה מתונה, המספר גדול פי אחד וחצי ממספר מקרי המוות שקשורים לעישון, פי שלושה מאלו הקשורים לאיידס, ופי שישה מתאונות הדרכים. העלות השנתית של מקרי מוות וטיפול במחלות הנגרמות מזיהומים עומדת לפי המחקר על כ-4.6 טריליון דולר – כ-6.2% מהתוצר העולמי. מדי שנה מפרסם האו"ם דו"ח המתריע מפני סכנות הזיהום הסביבתי. הדו"חות האחרונים של האו"ם מגלים כי אחד מכל ארבעה מקרי מוות ברחבי העולם נגרם מזיהום האוויר, האדמה או המים, או מחשיפה לכימיקלים ולקרינה. מזכ"ל ארגון הבריאות העולמי ד"ר מרגרט צאן אמרה בהקשר הזה כי: "סביבה בריאה תורמת לאוכלוסיה בריאה. אם המדינות לא יטלו יוזמה להפיכת הסביבה לבריאה, מיליוני צעירים ימשיכו למות טרם זמנם". המשרד להגנת התעשייה הסכנה שבזיהום הסביבה היא אם כן ברורה ומוחשית, אבל בישראל, טענה ותיקה ושכיחה בקרב פעילי סביבה היא שהמשרד להגנת הסביבה מתפקד בפועל כארגון שעיקר העיסוק שלו הוא הגנה על התעשייה והתעסוקה. העמדה שההגנה על התעשיינים, על התעשייה ועל מקומות העבודה שהיא מייצרת, חשובה יותר מהגנה על הסביבה, ועל בריאות בני האדם החיים בה, היא עמדה שאפשר היה לצפות לה, גם אם לא להסכים עימה, מכיוונם של אנשי משרד הכלכלה או התשתיות. אך פעם אחר פעם היא נשמעת בשיחות עם בכירי המשרד להגנת הסביבה. האם הדבר קשור לכך שניתן למצוא אחר הפרישה חלק גדול מהם עובדים עבור אותה תעשייה, היודעת להציג תגמולים כספיים גבוהים פי כמה מאלו שבמגזר הממשלתי? באופן מעניין, יתכן שהביקורת החריפה הזו החלה, לפני שנים רבות, בתגובה ליוזמה של בכירי המשרד בשם האמנה עם התעשיינים – מערך וולונטרי, בחסות המשרד להגנת הסביבה, שהתיר לתעשייה לזהם את האוויר באופן חופשי, ואיפשר למשרד לא להתקין או לאכוף חוקים ותקנות של הגנה על איכות האוויר כמקובל בשאר מדינות העולם המפותחות. מי שמזוהה עם היוזמה הזו היא ד"ר מיקי הרן, מנכ"לית המשרד בשנים 2003-2006, ומי שעבדה במשרד בתפקידים בכירים החל מ-1996. בכל אותן השנים היתה האמנה עם התעשיינים נר לרגלי אנשי המשרד, שאמורים היו לאכוף את החוק על המפעלים המזהמים "באופן וולונטרי". פעילי סביבה שהתקוממו נגד השיטה טענו שהמשרד נותן למפעלים המזהמים "רישיון להרוג", וכי הדבר משול לכך שבמקום לחוקק ולאכוף חוקי תנועה, יחתימו נהגים על אמנה וולונטרית האוסרת על נהיגה בשכרות ובמהירות מופרזת. את קו המחשבה שמאחורי האמנה הזה המשיכה הרן גם בקריירה השנייה שלה, כבכירה בתוך התעשייה עליה פיקחה קודם, בין השאר כדירקטורית בכי"ל (כימיקלים לישראל בע"מ) החל משנת 2009. ח"כ חנין מסביר כי "בספרות ישנה טענה הפוכה", לפיה הדלת המסתובבת לא מעבירה לבעלי ההון ידע ומוניטין של הציבור כדי שיוכלו להשתמש בו נגד הציבור, אלא להיפך: "הרגולטור לשעבר מעביר לארגונים המפוקחים את אופן החשיבה הרגולטיבית ואת האידיאולוגיה שעליה הוא צמח". התפיסה הזו, מסביר חנין, "היא לדעתי נאיבית. מי שמעלה אותה לא מבין שהגופים המפוקחים הם גופים כלכליים עם אינטרסים פרטניים. לא מדובר בגופים נייטרליים של שיח אובייקטיבי וחילופי דעות וחשיבה פתוחה. לכן גם אם מישהו מביא חשיבה רגולטיבית, הוא מביא אותה לא ברמה הנורמטיבית של מה צריך לעשות, אלא ברמה האינסטרומנטאלית, של איך עושים את זה בצורה מוצלחת. ובמילים אחרות: מייעץ לחברות כיצד להתמודד עם הרגולציה הקיימת". ואולי בכל זאת, פקידי ציבור לשעבר כמו הרן מביאים לחברות שבשירותן הם פועלים ידע וערכים של הגנה על הסביבה ושמירה על חיי אדם? מספיק לבחון את הדברים באופן פשוט כדי להטיל בכך ספק. ראשית, יש לציין, הרן אינה פועלת רק מתוך דאגה לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. כך למשל על תפקידה בכי"ל היא מקבלת שכר שנתי של 365 אלף שקל, ועוד תשלום קבוע של כמה מאות דולרים על כל ישיבה. קל להבחין כי כי"ל אינה מתבלטת בערכים שהיתה אמורה להנחיל להם לכאורה הדירקטורית הירוקה. להיפך – החברה נמצאת בכל השנים הללו במקום גבוה בטבלת עשרת החברות המזהמות בישראל. כלומר, גם אם הרן לא מנצלת את הידע והכישורים שצברה בשירות הציבור כדי להעמידם לרשות החברה המזהמת, אלא מנסה לשפר אותה – היא ככל הנראה לא כל כך מצליחה במשימתה. כי"ל היא חברה בת של החברה לישראל (הנשלטת על ידי משפחת עופר) וחברת האם של חברות המייצרות אשלג ודשנים אחרים, בהן רותם אמפרט נגב. אחד האסונות הסביבתיים הגדולים שאירעו בישראל התרחש לאחרונה, בסוף יוני השנה, בנחל אשלים. על פי הערכת המשרד להגנת הסביבה דלפו כ-100 אלף קוב של מי גבס חומציים ממפעל רותם אמפרט נגב, שגרמו לזיהום חמור לאורכו של נחל אשלים במרחק של יותר מ-20 קילומטר. נחל אשלים הוא גם מוקד טיולים פופולרי, ורק בדרך מקרה לא נמצאו מאות מטיילים במקום בזמן שנשפכה החומצה הרעילה. הדירקטורית הירוקה לא עזרה לכך שלא יתקיים סיכון סביבתי בדמות מאגר גדול של חומר רעיל בסמיכות לריכוזי מטיילים וערכים סביבתיים. גם בחברות אחרות, פקידי ממשלה בכירים לשעבר לא הועילו למניעת אסונות דומים או התנהלות מזהמת שגרתית. לעומת זאת, בכי"ל, כמו גם בחברות אחרות, הצטיידו במי שיידעו כיצד להגן על החברה מפעולות של הממשלה או של הציבור בקשר לתקלות המסוכנות והזיהום החמור היומיומי שהיא גורמת. "מדובר באנשים שהם יוצאי המערכת, שהיו בפנים, ובמערכת יש בכירים שהם גידלו", מסביר עו"ד ד"ר ערן צין, מנהל הקליניקה לצדק סביבתי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. כך למשל, שולי נזר, סמנכ"לית תעשיות בכירה במשרד להגנת הסביבה והדמות הקובעת לגבי אופן הטיפול של המשרד במפעלים, עבדה תחת הרן. "אולי זה לגיטימי", מוסיף צין, "אבל אני צריך להוציא עשרה מכתבים והם יכולים לכאורה להרים טלפון אחד ולהשיג את מה שהם רוצים. הם מוכרים את הידע המקצועי שלהם וגם את זה שיש להם קשרים. השאלה היא מתי זה כבר לא לגיטימי". ד"ר הרן היא גם יועצת סביבתית של חברת קצא"א, מי שאחראית על דליפת הנפט העצומה וזיהום שמורת עברונה בדצמבר 2014. האירוע הוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה כאחד האסונות הסביבתיים החמורים שאירעו בישראל. עומר כרמון, כתב במקומון "ערב ערב" על היתקלות בין הרן לבין מירי רגב בעת סיור של ועדת הפנים של הכנסת בשמורת עברונה לאחר הדליפה: "כשביקשה ד"ר הרן את רשות הדיבור בדיון ועדת הכנסת בבאר אורה בנושא דליפת הדלק, הציגה עצמה כמנכ"לית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה. […] זאת בעיה שאנשים עוברים מהמשרד להגנת הסביבה לקצא"א. זה ניגוד אינטרסים בין והון ושלטון, הטיחה בה ח"כ רגב, צריכה להיות תקופת צינון לפקידים באוצר ובמשרדי ממשלה, לפני שהם עוברים לגורמים שהם אמורים לפקח עליהם". התקשרנו להרן, כדי לשאול אותה על בחירות הקריירה של בכירי המשרד להגנת הסביבה. האם לאחר הקדנציה הציבורית הם פונים לאקדמיה, לארגוני הסביבה, לתעשייה? "במקרה שלי אני עם כל השלושה", הסכימה הרן לומר, "מה שאני עושה זה לא סוד, אני גם באקדמיה, גם בארגונים ירוקים או לפחות סמי ירוקים, גם בהתנדבות פה ושם, גם בתעשייה וגם אפילו בממשלה אני פה ושם נוגעת. אבל לא, לא, אני לא מתראיינת – אני ממש לא אוהבת לראות את שמי בעיתונים משום כיוון שהוא". למרות דבריה, הרן מוצאת לנכון, פעם אחר פעם, להתבטא בפומבי ולהגן על התעשייה מפני הביקורת נגדה. כך למשל, בראשית השנה פרסמה טור ב"דה מרקר" שכותרתו "לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה". בטור אחר שלה כתבה כי "השיח הציבורי הסביבתי […] משרת אינטרסים מקומיים ואינו מתייחס בהכרח לטובת הציבור כולו" ויצאה להגנת מדיניות מוטת תעשייה של המשרד להגנת הסביבה, תחת הכותרת "להוריד את הלהבות בשיח על הסביבה". "מר איכות הסביבה" – סלל את הדרך לתופעה רבים וטובים בקרב שדרת הניהול הבכיר במשרדי הממשלה עושים את המעבר מעמדת הרגולטור לעבודה אצל הצד המפוקח. לעיתים במהירות מרשימה. כאמור, במשרד להגנת הסביבה תופעת הדלתות המסתובבות החלה ממש בראשית הדרך, לפני כ-25 שנה. פרופ אורי מרינוב היה המנכ"ל הראשון של המשרד, מ-1988. ב-1992 פרש וסמוך לאחר מכן עבר לעבוד כיועץ הסביבתי של חברת כביש חוצה ישראל, בימי המאבק הציבורי הגדול נגד כביש 6. "יזמי הכביש חששו שהמאבק עלול להזיק להם, ולפיכך נקטו מדיניות של קואופטציה, כלומר העבירו את היריב לצדם כדי לנטרלו", כותבים פרופ דני רבינוביץ ואיתי ורדי בספר "כוחות מניעים", "מלבד מסע הסברתי נרחב שנועד לשוות לכביש המזיק נופך ירוק (greenwash), החברות שכרו את שירותי הייעוץ של שני מומחי איכות סביבה בעלי שם: ד"ר אורי מרינוב, שכיהן בתפקיד המנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה וד"ר עמרם פרוזינין, לשעבר סגנו של מרינוב במשרד. פרוזינין אף מונה לראש תחום איכות סביבה בחברת דרך ארץ". חברת כביש חוצה ישראל מתהדרת במרינוב כמי שמלווה את פעילות החברה מיום הקמתה, כלומר ראשית שנת 1993. כשנשאל מרינוב בעבר מה גרם לדעתו לכך שהמאבק בכביש הפך להיות מאבק הדגל של התנועות הירוקות בישראל, הוא ציין: "זאת היתה תקופה בשנות ה-90 שגופים לא ממשלתיים התחילו לקבל תרומות מקרנות שונות, ובשביל לקבל תרומה צריך לעשות רעש". במצגת שהכין ופרסם כדי לסכם את הישגי חברת כביש חוצה ישראל הוא מסכם בשקופית האחרונה: "חשוב לזכור: הקיצוניות היא האויב הגדול ביותר של הסביבה" – עמדה שניתן למצוא גם במשרד להגנת הסביבה לפיה ארגונים ופעילי סביבה אינם רק חבורה של קיצוניים, הם אויבים ממש. מאז פרישתו, מספר מרינוב בשיחה איתו, הוא מחלק את זמנו בין הוראה לייעוץ. בקריירה האקדמית שלו היה ראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וחבר בצוות שהקים את בית הספר לקיימות בבינתחומי בהרצליה. כיועץ, הוא אומר, עבד עם עשרות גופים וארגונים לאורך השנים ("50 או 60"). כדוגמה מביא מרינוב את העבודה שעשה עבור מינהל מקרקעי ישראל בכל הנוגע לטיפול בקרקע מזוהמת של תע"ש ואת העבודה עבור חברת כביש חוצה ישראל. "כל הקשר בין החברה לבין המשרד להגנת הסביבה ומינהל התכנון – אלה היו הנושאים שלי", הוא מסביר. כמו הרן, גם מרינוב אוחז בהשקפת עולם מסויימת מאוד בנושאי סביבה. במקרה או שלא במקרה, מדובר בהשקפה שמתאימה היטב לגופים שלהם הוא משכיר את שירותיו. "מאז ועד היום", הוא קובע, ארגוני סביבה בישראל מקיימים מאבקים ציבוריים כדי לגייס תרומות, ולא להיפך. את המאבק הסביבתי בכביש 6 הוא מבטל: "בסופו של דבר הרוב המכריע של הנסיעות, נעשה ברכב הפרטי", הוא אומר ומוסיף "לידיעתך ליאורה, אין זיהום אוויר כל כך גדול במדינת ישראל". פרופ אורי מרינוב, המנכ"ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה (אורי מרינוב, צילום מסך מיוטיוב) כאמור, לא רק המנכ"ל הראשון של המשרד להגנת הסביבה הפך ליועץ פרטי, אלא גם המשנה שלו, ד"ר עמרם פרוזינין, שעבר לעבוד עבור חברת דרך ארץ, זכיינית כביש 6, ועבור חברות אחרות. "בואי אני אקצר לך את העניין", אומר פרוזינין בשיחה איתו, "מאז שעזבתי את המשרד להגנת הסביבה, התחלתי לתת ייעוץ לזכייני פרויקטים של תשתית, במיוחד תשתית תחבורתית ואני עובד עבור זכייני מכרזים שמוציאה נתיבי ישראל, שהיא חברה ממשלתית, של חברת כביש חוצה ישראל שהיא חברה ממשלתית, ואני עובד בשביל החברות הפרטיות שזוכות במכרזים. לא דלתות, ולא מסתובבות ולא נעולות…". עבדת בחברת דרך ארץ, שסללה את כביש חוצה ישראל, נכון? "כן. והיום אני עובד בחברת שפיר, שהיא זכיין של המדינה, למכרז שהוציאה חברת כביש חוצה ישראל על כביש שש צפון מיקנעם עד קרית אתא. אני יועץ איכות סביבה לחברות פרטיות, במיוחד בפרויקטים של תשתיות, תשתיות כבישים, רכבות וגם במשק האנרגיה". ואתה היית היועץ הסביבתי של חברת IEI, היזמית של פרויקט הניסוי לכריית פצלי השמן בחבל עדולם בשפלת יהודה? "IEI? כן. אני עובד עם יזמים פרטיים – חברת שיכון ובינוי, סולל ובונה, דניה סיבוס… אני יועץ שלהם. הפרויקט של חברת נתיבי ישראל, אבל אני לא עובד שלהם, אני נותן את העצות שלי לקבלן שזכה במכרז". אתה זוכר שהיה מאבק גדול נגד הפרויקט של פצלי השמן? "בואי נגיד ככה: אין שום פרויקט תשתית שאין נגדו התנגדויות". ישנה טענה בקשר לאנשים שעבדו במשרד להגנת הסביבה והיו אמורים להיות הרגולטורים של חברות – והיום עובדים עבורן, מה תגובתך? "תפקידי במשרד להגנת הסביבה לא היה לפקח על החברות. יש במשרד מבנה אדמניסטרטיבי מסויים, שבו יש הנהלת משרד, יש מחוזות של משרד. ואני הקמתי בין השאר יחידות סביבתיות ברשויות מקומיות ובאיגודי ערים. למשל ב-IEI – פצלי השמן, ביקשו היתר בניה לפיילוט על שלושה דונם ברמה המחוזית. אני במשרד להגנת הסביבה לא הייתי אחראי לא לוועדה המחוזית ולא ל-IEI ולא בשום דבר מהסוג הזה". כשאנו שואלים את פרוזינין האם הוא לא רואה בכך בכל זאת בעייה של ניגוד עניינים, הוא מגיב בכעס: "איזה ניגוד עניינים? איזה ניגוד עניינים? לא, אני לא מבין אפילו את הטענה". ובכל זאת, מיד לאחר כך, הוא מספר כך: "אני לוקח אותך רגע לכביש חוצה ישראל, היתה לו התנגדות ציבורית, המשרד להגנת הסביבה עם שלושה או ארבעה שרים, אחרי שבכלל עזבתי את המשרד, שנים אחרי, השרים ועמדת המשרד היתה – מתנגדים לכביש! אני לא רוצה לחזור על הטיעונים שלהם. "בנקודה מסויימת, המועצה הארצית לתכנון ובניה, שהיועץ הסביבתי שלה זה המשרד להגנת הסביבה, קיבלה החלטה שמאשרת את הפרויקט הזה, והטילה על חברת כביש חוצה ישראל להוציא את המכרזים ולנהל את ההקמה והפעלה של הכביש הזה. מי שזכה במכרז היתה חברת דרך ארץ. חברת דרך ארץ נדרשה להעסיק יועץ סביבתי שינחה אותה מה הם האמצעים למזער ולמנוע מפגעים סביבתיים. אני הועסקתי על ידי חברת כביש חוצה ישראל. איפה את רואה פה ניגוד עניינים?!". אגב, מול פרויקט כריית פצלי השמן בחבל עדולם נדרשו שנים ארוכות של מאבק עיקש של תושבים מקומיים, ארגוני הסביבה והמועצות האזוריות, כדי להצליח לדחות את התוכנית ולהצליח לשמור על הסביבה. אפי איתם, דירקטור ב-IEI, אמר במהלך דיון בנושא בכנסת: "רק בשביל הפרוטוקול – ד"ר עמרם פרוזינין, אחד ממייסדי וממקימי משרד איכות הסביבה. היה היועץ הסביבתי של כביש 6, בר סמכא. לכבודו, בגלל שהוא צנוע, אני שם את זה במקום". חרב להשכיר – רגל בעולם הסביבתי ורגל בעולם העסקי נחמה רונן היתה מנכ"לית המשרד להגנת הסביבה בשנים 1996-1999. אחר כך כיהנה כחברת כנסת (מטעם מפלגת "המרכז"). בתקופת המנכ"לות הסתבכה רונן בחשדות לפלילים, אחרי שקיבלה סכום כסף מהקבלן דוד אפל. פרקליטות המדינה סגרה את התיק ללא כתב אישום. זו לא היתה הפעם האחרונה ששמה של רונן נקשר בחשדות ממין זה. שמואל דכנר, עד המדינה שחשף את פרשיות השחיתות המוכרות בשם "פרשת הולילנד", טען כי שילם לה כדי שתסייע להפוך חלק מאדמת חירייה שיועד לפארק – לטובת מגדלי מגורים. רונן הכחישה את הדברים. "כשכיהנה כמנכ"לית המשרד, התרשמתי שהיא מנהלת אותו לפי סולם ערכי ברור של הגנה על הסביבה: תכליתית, ישירה וברורה", ציטטו ב"דה מרקר" מקור באחד ממשרדי הממשלה בתחילת העשור, "כשהיא נשכרה על ידי חברת הזרע, האכזבה היתה גדולה. היא, כמנכ"לית לשעבר, היתה אמורה לדעת שהרעיון של בנייה לצורך מימון הפארק לא עובד ולא מתיישב עם ערכים סביבתיים. עיריית תל אביב, לדוגמה, בנתה את פארק הירקון מבלי לבנות דירה אחת. חבל שרונן בחרה להיות חרב להשכיר". בתום כהונתה בכנסת, כארבע שנים לאחר סיום תפקידה כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, התמנתה רונן ליו"ר תאגיד המיחזור אל"ה. מלבד רונן, רוב בכירי אל"ה, אם לא כולם, קשורים לחברה המרכזית למשקאות, יצרנית המשקאות הקלים החולשת על השוק ובעלת המותג קוקה-קולה בישראל. בנוסף לתפקידה בתאגיד המחזור, היא משמשת יושבת-ראש דירקטוריון חברת האחזקות ממ"ן, חברה ממשלתית לשעבר הכוללת כיום מספר חברות בתחומי התעופה, המטענים והלוגיסטיקה. לרונן היכרות מוקדמת עם התחום: לפני שהגיעה לתפקידה כמנכ"ל משרד להגנת הסביבה עבדה בפרויקט נתב"ג 2000, שעורר התנגדות עזה מצד תושבים ופעילי סביבה. מלבד כל אלו היתה רונן דירקטורית בבנק הפועלים ולפני כן דירקטורית בבז"ן (בתי זיקוק לנפט), בחברת תעשיות מלח ובחברת שירותי הרפואה שח"ל. אז האם גם בתפקידה כמנכ"לית, וגם בתפקידה כיו"ר תאגיד המיחזור – הנותנים לה חזות ירוקה ואלגנטית, רונן מחוברת בפועל אל בעלי ההון ומקדמת מהלכים שמטרתם הסופית היא רווחים כלכליים? יש מי שסבור שלא. יפתח קרמר שעבד לצד רונן כדובר המשרד לאיכות הסביבה בעת כהונתה כמנכ"לית המשרד, מפרגן להצלחתה גם שנים לאחר מכן: "העולם הסביבתי צריך להתברך באנשים כמו רונן, שהוכיחה במשך השנים את יכולתה. יש לה רגל אחת בעולם הסביבתי ורגל אחת בעולם העסקי. זה מודל נכון ומוצלח. היכולת הזאת, לשנות דברים מבפנים, חשובה מאוד", אמר על רונן בכתבה עיתונאית. כיום, יש לציין, קרמר הוא יועץ תקשורת. משרדו עובד עבור המזהמים הגדולים, כמו בז"ן (בתי זיקוק חיפה) תש"ן (תשתיות נפט ואנרגיה), רותם אמפרט, מפעלי ים המלח ועוד. דמות נוספת שנשכרה על ידי בז"ן היא הד"ר ברננדה פליקשטיין, מי שכיהנה כסמנכ"ל איגוד ערים להגנת הסביבה חיפה בשנים 1994-2008. במסגרת תפקידה היתה אמונה פליקשטיין על המאבק בזיהום הכבד שגורמים בתי הזיקוק. לפני כשבע שנים עברה לעבוד בבתי הזיקוק, כיועצת עצמאית. הצלחת לשנות שם דברים לטובה? "לדעתי מאד תרמתי. אבל אני לא רוצה לדבר על בתי הזיקוק, זה לא הוגן". למה החלטת לעבוד בבתי הזיקוק? "קודם כל היה לי מעניין. רוב הזמן עבדתי בצד הרגולטורי והיה לי מעניין לראות את העולם מפרספקטיבה אחרת". בזמן שהיתה יועצת של בז"ן נתנה פליקשטיין חוות דעת במסגרת תביעה ייצוגית נגד קצא"א, היא מספרת, "כלומר, הייתי יועצת עבור שני הצדדים, למרות שאני לא אוהבת את ההגדרה, כי תמיד ראיתי את עובדי הרשויות ופעילי הארגונים הסביבתיים כקולגות, וגם אם היו לי מחלוקות איתם ראיתי אותם תמיד כקולגות". לאחרונה החליטה לפרוש מבז"ן. "אם אתם חשבתם שאני אדם מקצועי בנושאי הסביבה, מדוע שלא תשמחו שאדם כמוני מייעץ להם, זו העמדה שלי", היא אומרת כיום. אלא שהיכולת של הרגולטורים לשעבר לשנות דברים בבתי הזיקוק, לא הוכיחה את עצמה. כאמור, בתי הזיקוק נמצאים בראש טבלת המפעלים המזהמים בישראל. "הטענה תמיד היא שהמומחה עוזר למפעל לשפר את ההתנהלות שלו, אבל ברוב הדוגמאות שאני מכירה, לא ראיתי שיפור אמיתי בהתנהלות", אומרת הרדל-ואכים, מנהלת "אזרחים למען הסביבה", "מה שכן ראיתי הוא שיפור בתדמית של המפעל וביכולת שלו לייחצן את השיפורים שנעשים על ידו, גם כאשר אלה אינם אמיתיים או אינם רלוונטיים להשפעה הסביבתית בפועל של אותו המפעל. ברוב המקרים, פקידי הציבור שעברו אל המפעלים הופכים להיות חלק ממערך ההסברה או ההגנה של המפעל ולא משמשים כמומחים אובייקטיביים ובוודאי שלא מקדמים את ערך השקיפות כלפי הציבור, שזה המינימום שאפשר היה לצפות מהם". כמי שמנהלת ארגון חברתי הפועל בתחום הסביבה, הרדל-ואכים עומדת על פן בעייתי אחר של תופעת הדלתות המסתובבות: "כשמנסים לגייס מומחים מגלים שכל הבכירים לשעבר, מייצגים את המזהמים". ואכן, במהלך העבודה על התחקיר שוחחנו עם נציגי ארגונים המנסים לגייס מומחים לעזרת הציבור במאבק מול תעשייה מזהמת. אלו חזרו וסיפרו כיצד כשפנו לבכירים לשעבר במשרד להגנת הסביבה, נתקלו בסירוב: לא נוכל להשכיר את שירותינו לפעילות ציבורית כזאת או אחרת. הסיבה: ניגוד עניינים, בשל העבודה עבור החברות המזהמות. האם אפשרויות התעסוקה היחידות עבור מי שפועלים בתחום השמירה על הסביבה הוא דווקא אצל מי שאחראים לזיהום הגדול ביותר? תכירו את אלונה שפר קארו שהיתה מנכ"לית של המשרד להגנת הסביבה, כיום היא לא עובדת במפעלים שמייצרים זיהום אוויר, אלא דירקטורית בחברת אנרגיקס, העוסקת באנרגיות מתחדשות. לאחרונה כתבה בדף הפייסבוק שלה: "כשסיימתי את תפקידי במשרד, אמר לי מישהו בכיר מהעולם העסקי את המשפט המצמרר הבא: בעולם העסקי זוכרים את הרגולטורים שלא שיתפו פעולה ולפיכך יהיה לך קשה למצוא את דרכך. הוא התכוון להתנגדות שלי בוועדת צמח לייצוא גז בכמויות הזויות בהתאם לאינטרסים של תשובה. הייתי אז המתנגדת היחידה וכתבתי חוות דעת מיעוט חריפה להבדיל משאר נציגי הממשלה. בדיעבד מסתבר שחלקם היו נגועים בשחיתות. […] כשאתה מגן על האינטרס הציבורי אתה לבד לגמרי. תוך כדי וגם אחרי. אף אחד לא שומר עליך. זה לא היה פשוט לשלם מחירים אבל לפחות אני גאה לספר לילדים שלי ולישון טוב בלילה". הצטננות קלה וזה עובר בתגובה לטענה הכללית בדבר הבעייתיות שבמעבר של בכירי המשרד לעבודה אצל הגופים המפוקחים, נמסר מהמשרד להגנת הסביבה כך: "ככל עובדי השירות הציבורי, גם על עובדי המשרד להגנת הסביבה חלות הגבלות לאחר פרישה מתוקף חוק שירות הציבור והוראות התקשי"ר, במטרה למנוע חשש לפגיעה בטוהר המידות ולהבטיח את אמון הציבור בשירות הציבורי ובעובדיו. כך גם בכל הקשור לקליטת עובדים, הנעשית בהתאם להוראות התקשי"ר והנחיות שונות, המסדירות ניגודי עניינים במידת הצורך". ואכן, הקרוסלה המסתובבת של הפקידות הבכירה של משרדי הממשלה אמורה להיות מתוזמנת באמצעות "חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) (תיקון מס 4), התשע"ב–2012", הקובע תקופת צינון של שנה. מדובר בפרק זמן קצר, שאינו פותר את בעיית הידע הארגוני והקשרים הנרכשים, אבל גם עבורו ישנו מסלול עוקף: ועדה מיוחדת של בית המשפט המחוזי רשאית לקצר את תקופת הצינון לשלושה חודשים בלבד ובכך לעקרה למעשה גם מתוכנה הקלוש. "מתוך 85 בקשות שבית המשפט דן בהן בין 2013 ל-2016 – 80 בקשות אושרו, כלומר 80 צינונים התאיידו, רק 5 בקשות נדחו. זאת בדיחה, אין באמת צינון. ואם הם יודעים שאין באמת צינון, אז כבר בזמן שהם במגזר הציבורי, חושבים על השלב הבא", אומר העיתונאי העצמאי תומר אביטל (ממייסדי קרן התחקירים). "מצב הדברים בו משרתי ציבור מדלגים ממשרתם הציבורית לגופים פרטיים שהיו בפיקוחם ללא תקופות צינון ראויות פוגע בנו פעמיים", מסביר עו"ד אילן יונש, פעיל חברתי והיועץ המשפטי לקרן, "ראשית, בעצם השחתת השירות הציבורי (במיוחד בתפקידים רגולטוריים) מקום בו עובד הציבור יעדיף לשמור על קשריו עם גופים מפוקחים חלף ביצוע תפקידו הציבורי ללא מורא וללא משוא פנים. שנית, איוש החברות הפרטיות בעובדי ציבור רק בשל תפקידם הקודם מביא לתרבות שלטונית ועסקית מבוססת קשרים במקום כישורים ולהעמקת השחיתות השלטונית". ולמעשה, הבעייתיות שבתופעת הדלתות המסתובבות לא באמת יכולה להיפתר באמצעות חוקי צינון למיניהם. "גם אם זה יהיה שנה וגם אם זה יהיה חמש שנים", אומרת ד"ר אורלי רונן, ראש מסלול קיימות עירונית בבי"ס פורטר באוניברסיטת תל אביב ולשעבר מנכ"ל ארגון השל, "איך יכול להיות שעבדת במשרד להגנת הסביבה, כשומר הסביבה, ואחרי זה הלכת לעשות עבודה שהיא הפוכה לחלוטין. זו קודם כל שאלה מוסרית: האם אתה עוזר למישהו לשמור על החוק ולהגן על הסביבה או שאתה עוזר לו להפר את החוק ולהתחמק מעונש". === אז מה כן אפשר לעשות? לחשוף את האנשים עצמם ולהביא לביקורת ציבורית על מוסריות המעבר משמירה על הציבור ישר לזרועות החברות המזהמות. התחקיר מתמקד נקודתית בבכירי המשרד לשעבר ובעבודה שביצעו בעבור החברות שאך קודם היו אחראים לפקח עליהן. כתבה זו הופקה על-ידי קרן התחקירים, גוף תקשורת עצמאי הפועל במימון והכוונת הציבור. זהו התחקיר השני שמופק בידי הקרן ונושאו נבחר בהצבעה על-ידי ציבור התורמים. תחקיר וכתיבה: ליאורה אמיתי | עריכה: שוקי טאוסיג, תומר אביטל, ניר בן-צבי | ייעוץ משפטי: עו"ד אילן יונש | הפקה: גיא מרגלית וניר בן-צבי | חברי קרן התחקירים: מאה ימים של שקיפות | העין השביעית | צדק חברתי – חדר המצב | הכלכלה האמיתית | פואנטה בשבועות הקרובים יפורסם תחקיר שלישי של קרן התחקירים אודות עבודת הלוביסטים בכנסת. התחקיר הראשון של קרן התחקירים חשף מגעים חשאיים שקיימה מדינת ישראל להצטרפות להסכם הסחר הבינלאומי טיס"א ("ברוכים הבאים לשלטון התאגידים"). בעקבות התחקיר, קיימה ועדת הכלכלה של הכנסת דיון מיוחד בנושא, משרד הכלכלה שחרר עשרות מסמכים ששפכו אור על עמדות המשלחת הישראלית לדיונים ואף העיתונות הממוסדת החלה לסקר את ההסכם השנוי במחלוקת. בנוסף, מבצעת קרן התחקירים עבודה עיתונאית שוטפת, הכוללת הנגשת דו"חות מבקר המדינה, ניתוח תזכירי חוק ממשלתיים ופרסומים וחשיפות נוספים.

התקשורת הישראלית התרגשה מאוד מהעובדה שאברהם גרנט מאמן בגמר ליגת האלופות באירופה. אבל לשמחה על ההישג הגלובלי היו תוצאות פרובינציאליות

לרגעים ארוכים נדמה היה שזה עשוי לקרות. צלסי תזכה בגביע האלופות בכדורגל, וכל הכותרות שהוכנו מראש יוצאו מהמגירות: על דוד שניצח את גוליית, על בנו של ניצול השואה שהראה לגויים האנטישמים, ומה לא. הגביע לא יהיה של צלסי, גם לא של הבעלים רומן אברמוביץ, אלא של אברם. אברם שלנו. ההוא ממלבס. בסופו של דבר החמצה ועצירה סללו את הדרך לסיום אחר. וכך נחסכו מאיתנו הראיונות עם האשה צופית על כל הרשעים שמנסים להכשיל את אברם, או עם הבן שנורא גאה באבא. דגלי הכחול-לבן שמילאו את האיצטדיון במוסקבה היו דגלי צלסי, בלי מגן דוד, ובכיכר רבין אף אחד לא קפץ לבריכה. כן, גם ראש הממשלה לא טילפן לברך. ואם טילפן, דוברו החרוץ חסך מאיתנו את הבשורה. הוא היה עסוק בעניינים אחרים. הפרשנים מיהרו לומר שבמשחק עצמו (לפני בעיטות העונשין), צלסי – זאת אומרת אברם – היתה זו שניצחה, היא רק לא ידעה לתרגם את הניצחון הזה לשערים. אלה בוודאי רק הרהורים קטנוניים של מי שלא מבינה בכדורגל, אבל אילו היו אלה שתי קבוצות נטולות ישראלים, איש לא היה טורח להדגיש את התיאור הזה. אלא שהחגיגה בסוף היתה של האדומים דווקא, עם אחד, אלכס פרגוסון, סקוטי, והם לא נדרשו למיתוסים מן העבר הרחוק כדי להצדיק משהו. ובכל זאת, אף גוף תקשורת בארץ לא יכול היה לוותר הבוקר על הכותרות על ישראל שהגשימה חלום להשתתף בגמר גביע האלופות, ועוד במוסקבה, על אברם שהיה במרחק בעיטה מהפרס הגדול, על ההחמצה של אברם, על הכבוד הגדול שהוא זכה לו, וכך הלאה וכך הלאה. הדרמה של אברהם גרנט, שצמח בפתח-תקווה וכאשר היה מאמן נבחרת ישראל ספג קיתונות של בוז ולעג מכל מי שהחזיק עט או מקלדת בידו, אכן מרתקת. דווקא הוא, האלמוני בזירה הבינלאומית, נבחר על-ידי הבעלים של אימפריית הכדורגל הלונדונית להוביל את הקבוצה ולחלץ אותה ממשבר לא נעים. הבעלים רצה להוכיח שהוא הקובע, שאינו מחויב להתחשב בפרשנים או בדעת הקהל. העיתונות האנגלית, שממילא אינה ידועה ברמה, באמינות, ובעיקר בסגנון בדיווחי הספורט, עשתה לו את המוות. אפילו להישגים שלו התקשתה לפרגן. אבל צריך לומר: כמו מועדונים אחרים, צלסי היא אימפריית עסקים שבמקרה עיסוקה הוא כדורגל. את השאר, החלומות והפנטזיות, כאבי הלב והעצבים, אמור לספק קהל הצרכנים, ולקהל יש חוקים משלו. איך כל זה קשור אלינו? זהו, שלא. גרנט הגיע להישגיו לא כישראלי, אלא כאיש מקצוע המציע את כישוריו לכל דורש, ובמקרה נמצא מי שהאמין בהם. יש כמוהו, כידוע, הרבה מאוד בני המוצא הישראלי שעוסקים במקצועם בחוץ-לארץ, וגם מגיעים להישגים מרשימים. גם אם גרנט ניסה לפצות על העובדה שנאלץ לעבוד בערב יום השואה בעזרת ענידת סרט על השרוול, הוא לא שליח שלנו, לא נציג שלנו, לא של הישראלים ולא של העם היהודי. לא הכדורגל הישראלי הגיע להישג הזה. לכן לא היה שום צורך לצלם אותו נואם לפני נערים באושוויץ למחרת המשחק בלונדון, מספר שאביו, הניצול, עודד אותו לעבוד. גם כשיצחק תשובה בונה מלון גדול בניו-יורק או במיאמי, הוא לא עושה זאת בשם עולם העסקים או הבנייה של ישראל, אלא כדי למלא את קופותיו ולחזק את מעמדו כאיל הון עולמי. הוא ראוי לכל הכבוד האישי והעסקי, אבל לא הלאומי. רק התקשורת הישראלית לא יכולה להתאפק. אנחנו כל-כך רוצים להיות גלובליים, ויוצאים מה זה פרובינציאליים. אמנם זה איננו טור ביקורת טלוויזיה, אבל קשה להתעלם מהחיבור בין קיטש "פטריוטי" לתאוות בצע. ערוץ 2, שכעדות אחד מראשיו, כל תכליתו לעשות כסף ולמלא את המרווחים בין הפרסומות, הוא המקום האחרון שבו צריך לשדר דרמה כמו משחק גמר בינלאומי בסדר גודל כזה. החוויה האנושית, הדמעות, הפנים החתומים, דילוגי השמחה והחיבוקים חשובים לא פחות ממהלך המשחק עצמו, ובוודאי דוחים עוד מקבץ פרסומות שרק מעורר חמת זעם ולא חשק לקנות. כמאמר המשורר, מסכנים האוהדים שאוכלים להם את הלב.

ראש עיריית קריית גת אבירם דהרי הצהיר בישיבת המועצה ששיחרר את כל החסימות בעמוד הפייסבוק של העירייה. בעקבות פעילותנו דהרי גם קבע שלא ימחק תגובות והבטיח לפרסם את כל אירועי העירייה בפוסט שהעלנו למען התושבים

"מי שימחקו לו את התגובה שישלח אלי בווטאספ – תראו לי את המחיקה" כך התחייב למצלמה אבירם דהרי בישיבת המועצה שהתקיימה אמש. בדף קריית גת בפייסבוק מחקו פוסטים באופן גורף. חרף הכחשותיו של דהרי, יש בידינו עדויות רבות ודיווחים על כך. אז במהלך חריג פרסמנו אמש פוסט בעמוד שלנו כדי לפתוח לתושבי העיר כיכר עיר דיגיטלית בה יוכלו להתבטא בחופשיות. במקביל, חלק מסיירת השקיפות קיבלה משימה לפנות לדהרי בדרישה להפסיק עם המחיקות – וניצחנו! בקטע המאלף שלפניכם תוכלו לראות את דהרי בישיבת המועצה מספר שפנו אליו במהלך היום ושאלו אותו למה הוא מוחק תגובות. בהמשך התחייב ראש העיר שהסירו את כל החסימות מעמוד הפייסבוק וטען שלא מוחקים תגובות (מה שלא נכון): "כל תגובה שתימחק – שלחו אלי", הצהיר דהרי. בהמשך אף התחייב להעלות את כל פרסומי העירייה לפוסט שהעלנו. עכשיו נותר לוודא שהוא מקיים את הבטחתו. אז תושבים ותושבות יקרים: נמשיך לעקוב.

"מעריב" מדפיס מודעה במקום כותרת ראשית | מאיר גלבוע מצא את הזמן והמקום להגיב לדבריו של מבקר המדינה | ואם צניעות היתה כסף, העשירים בישראל היו עוד יותר עשירים

המודעה שתפסה אתמול את חלקו השמאלי של שער "מעריב" מופיעה הבוקר בחציו העליון, ככותרת ראשית, וקוראת: "למען גלעד". נוסחה המלא: "ביום שישי, רק במעריב: סרט המחאה הצהוב. למען גלעד. על היד. במכונית. במרפסת. כולם קושרים סרט צהוב. עד שגלעד יחזור". כמו אתמול, גם הבוקר הצירוף "למען גלעד" מעוצב כך שאת האות עי"ן מחליף סרט צהוב (ניחוש: באחד הימים הקרובים גם האות עי"ן שמופיעה בשם העיתון "מעריב" תוחלף בסרט צהוב). ובכל זאת יש הבוקר גם חידוש: הכיתוב בתחתית המודעה מלמד כי חברה מסחרית נוספת, סאני-תקשורת, הצטרפה לחברות רמי לוי שיווק השקמה ולחברת איתוראן במימון המיזם. הצטרפותה של מממנת שלישית למיזם מלמדת על שתי אפשרויות: א. נדרש צורך במימון נוסף לסרטים הצהובים, שכן הוחלט לייצר יותר סרטים לאור הביקוש הרב, או שאזל הצבע הצהוב בבית-החרושת לסרטים, או שהוחלט להקל על שתי החברות המסחריות שהתחייבו אתמול לממן את הסרטים ולהפחית את תרומתן. ב. החברה אינה מממנת את הסרטים באופן ישיר. למעשה היא מממנת את שטח הפרסום למיזם שמוגש הבוקר ככותרת הראשית של "מעריב". הכפולה הפותחת בעיתון מוקדשת כולה, כמובן, לדיווח על ההתפתחויות האחרונות. לא ההתפתחויות האחרונות במצב הגיאו-פוליטי שהביא את שליט לשבי כה ממושך, אלא להתפתחויות האחרונות במבצע קידום צעדת גלעד שליט. גם הבוקר "מעריב" מעדיף להגיש לקוראיו מנה גדושה של עיתונות מגויסת ומכוונת מטרה, במקום פסיפס מורכב של עובדות רלבנטיות שיעזרו להם להחליט בעצמם על מטרה שראוי לפעול למענה. אלי לוי, כתב "מעריב" המלווה את המיזם מקרוב, מדווח הבוקר כי צה"ל איפשר לאחותו של גלעד שליט להצטרף לצעדה, אך מוסיף כי היא טרם החליטה אם תממש את זכותה לעשות זאת. ועוד חדשות דמה המופיעות בדיווחו: שלטונות הצבא החליטו לאסור על חיילי חטיבה 188 וגדוד 71, שבהם שירת שליט, להשתתף בצעדה, והמארגנים זועמים על כך. שני הפרטים הללו מופיעים בכותרת המשנה לידיעה המרכזית בכפולה הפותחת בעיתון, אך אפילו מידע כה שולי נראה הרה גורל ביחס למידע שכללה הידיעה המרכזית על הצעדה שהודפסה ב"מעריב" אתמול. מטרתה היתה לערוך היכרות בין קוראי העיתון לצבע הצהוב, כאילו היו זאטוטים בגן ילדים (בתמצית: דגל חיזבאללה וטלאי עם הכיתוב JUDE לא הוזכרו בידיעה, צהוב כסמל לפדויי השבי דווקא כן). לצד הדיווח הלא עובדתי והלא יבש שבכפולה הפותחת מתפרסם רצף תצלומים של קבוצות מצטרפים לצעדה, ביניהם של "עובדי חברת איתוראן בקריית-שמונה", אותה חברה המממנת כמה מהסרטים. גם הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדשות למבצע ההסברה מטעם משפחת שליט ונראות כאילו הן שאובות ממארגניו. העיתון מתהדר ב"חשיפה" – מכתב שכתבו חבריו של יוני נתניהו ז"ל לאחיו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. במכתב מבקשים חבריו של יוני שנתניהו יפעל למען שחרורו של גלעד שליט. גואל בנו, המדווח על היוזמה, מציין כי בין יוזמיה גם דניאל ליטני, בעבר מחבריו של יוני נתניהו והיום "יועץ תקשורת". שישה מהחברים, ביניהם ח"כ נחמן שי, מצולמים צועדים יחדיו, כשכמה מהם לובשים חולצת "גלעד שליט חי". על-פי הדיווח, היתה דרמה מאחורי הקלעים כשכמה טענו שיש לנסח במכתב בקשה מנתניהו "לעשות הכל" ואילו אחרים העדיפו לבקש ממנו "לעשות ככל האפשר". לבסוף נבחר הנוסח השני. הן ב"מעריב" והן ב"ידיעות אחרונות" עושים בימים האחרונים "ככל האפשר" למען צעדת שליט. הבוקר, למשל, שני העיתונים מעדיפים להבליט בעמוד השער שלהם את שהוזכר לעיל על חשבון חדשות אחרות מענייני היום, ואף על חשבון חדשות אחרות, מהותיות יותר, מענייני שליט, כגון הפגישה שערך סבו צבי שליט עם ראש הממשלה נתניהו. הפגישה, אגב, התקיימה באיחור ניכר, והבוקר כותב איתן הבר טור המתפרסם בעמ 4 של "ידיעות אחרונות" ובו הוא מסביר מדוע אין ראוי לתת לאדם כשליט להמתין שעות ארוכות לפגישה עם ראש ממשלת ישראל. גם ב"ישראל היום" סדר עדיפויות דומה, אך המידה זהירה וההפרדה בין דעה לידיעה קלה יותר לזיהוי. בתחתית שער העיתון תיבה תחת הכותרת "ילדי ישראל מציירים לגלעד", המפנה לידיעה קצרה [דניאל סיריוטי] בכפולה השלישית ולפיה "משפחת שליט קיבלה אתמול ממערכת ישראל היום ספר ובו עשרות ציורים של ילדים עבור בנה גלעד". עוד באותו עמוד, מידע על הפגישה בין שליט הסב לראש הממשלה ("אחד ממקורבי" משפחת שליט מצוטט כאומר על האיחור בפגישה: "לאחר שחיכה כמעט שנה לפגישה הזו, המתנה של כמה שעות נוספות לא היתה עבורו בעיה"), וטור מאת אביעד הכהן, המצדד בעסקה לשחרורו של החייל. ל"הארץ" אין מבצע מיוחד שנערך מטעם העיתון למען משפחת שליט או סביב מסע השיווק למען שחרורו. זהו גם העיתון היחיד ששליט אינו מוזכר בשערו. בידיעה בינונית באורכה בראש עמ 4 מתמקדים גקי חורי, יהונתן ליס וברק רביד בפגישה שנערכה אתמול בין צבי שליט לנתניהו. ביום שישי לפני כשבוע וחצי (12.6.10) פורסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ראיון שערכו אמירה לם וטובה צימוקי עם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. המבקר, שבעבר הושמץ מעל דפי העיתון והוצג כרודף תקשורת סדרתי, קיבל הפעם יחס מחמיא בהרבה. בין היתר התייחס המבקר למי שעבד במשרדו כיועץ במאבק בשחיתות, מאיר גלבוע, ולעזיבתו את המשרד בעקבות קביעת המבקר כי דליה איציק פעלה ללא דופי בפרשת שיפוץ דירתה. על גלבוע האיש אמר המבקר: "גלבוע הגיע לסכסוכים קשים ביותר עם עובדים פה. יש לי גל של מכתבים מאנשים שאמרו: אנחנו לא מוכנים לעבוד איתו יותר. אבל הוא משמיץ אותנו בכל מקום והולך לעיתונים. גם בפרשה הזו הוא ניהל איזשהו דו-שיח מוזר עם דליה איציק. הוא טילפן אליה ושלח לה אס-אם-אסים ולא סיפר לנו. הוא גם נפגש איתה בנפרד ולא סיפר לנו, לא דיווח לנו שום דבר. מבחינתנו, לאורך כל הבדיקה הוא עשה דברים שמעוררים סימני שאלה, ואני מתבטא בעדינות ובזהירות". בתגובה לדברים אלה, ואחרים, מסר גלבוע ל"ידיעות אחרונות" כי ביקש לפרוש כבר בינואר 2009, לפני פרשת איציק, "לאחר שנוכחתי בפער העצום בין התדמית החיצונית לבין ההתנהלות הפנימית". הוא הוסיף כי "על שאר האמירות של לינדנשטראוס אגיב בצורה מלאה וכוללת במקום ובזמן שאמצא לנכון". המקום הוא עיתון "הארץ" והזמן הוא היום (וביתר הרחבה, ביום שישי). "המבקר לא טיפל בתלונות נגד צמרת המשטרה כדי לקדם את חקירות אולמרט", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "הארץ", שאותה מביא גידי וייץ מפיו של גלבוע. לדברי גלבוע, שראיון איתו עתיד להתפרסם ב"מוסף הארץ" הקרוב, "מבקר המדינה אמנם מדבר על המאבק בשחיתות, אבל העשייה שלו בתחום ירדה מאוד. למבקר אין יותר רצון לטפל בשחיתות הקשה". גלבוע מונה שתי פרשיות שבהן היו מעורבים שוטרים, שלטענתו חקירתן מוסמסה מחשש לפגיעה בחקירות אולמרט. "המבקר אמר לי בארבע עיניים שהוא עדיין צריך את משטרת ישראל כדי שתסיים כמו שצריך את התיקים בעניינו של אהוד אולמרט", אומר גלבוע. נוסף על כך, גלבוע מחזק את תדמית לינדנשטראוס כרודף פרסום. מבקר המדינה דוחה בתגובה ל"הארץ" את הטענה לעיכוב בחקירות שוטרים ובמיוחד את הקשר בין החקירות שלהם לחקירת אולמרט. אגב, יואב יצחק הקדים תגובה לפרסום וכבר אתמול העלה ידיעה באתרו המשיבה לגלבוע ותוקפת אותו. המחנאות, אם כן, חוגגת, ונערכת בצירופים חדשים. אם בעבר ניתן היה למנות את "ידיעות אחרונות" כבולט במבקרי לינדנשטראוס, ואת "הארץ", יואב יצחק, ו"ישראל היום" כנאמניו, נראה כי פרשת איציק עירבבה את המסקרים ויצרה פילוג במחנה המבקר. היכן נותר הקורא? כרגיל, מבולבל ביותר ונעזב להחליט בעצמו למי ולמה להאמין. "הרבה יותר מיליונרים בישראל", קראה אתמול שחור על גבי ורוד הכותרת הראשית בעיתון "גלובס", שהתבססה על "דו"ח העושר העולמי של מריל לינץ". על-פי הדו"ח, בשנת 2008 נמנו 5,900 מיליונרים בישראל, ואילו בשנת 2009 קפץ המספר בכ-42% לכדי 8,419 מיליונרים. "זהו הגידול החד ביותר אחרי הונג-קונג (104%) והודו (51%)", קראה כותרת המשנה לראשית, ואז הוסיפה: "הצד הפחות זוהר: ישראל מובילה גם באי-שוויון". המתח בין החגיגה בגין צבירת ההון ובין השלכות המצב הזה על הרוב המוחלט של האוכלוסייה בישראל בולט גם בידיעה מאת שי ניב. ניב דיווח על ממצאי הדו"ח אך הוסיף: "מנגד, ואת זה לא אומרים במריל לינץ, העובדה שהגידול העולמי במספר המיליונרים עומד על 17.1% בלבד ושישראל רשמה את הגידול החד ביותר אחרי הודו (51%) והונג-קונג (104%) מחזקת לא פחות את העובדה שישראל היא מובילה שלילית באי-שוויון בקרב המדינות המפותחות". ניב הדגיש כי "הזינוק הזה במספר המיליונרים נעשה בשנה שבה המשק המקומי היה מצוי עדיין במשבר (לפחות במחצית הראשונה), ורבים מהשכירים במשק עדיין סופגים קיצוצים בשכר ובתנאים". כל עיתון חסר פניות, ששם במרכזו את האדם ולא את ההון, היה צריך להבליט בדיווחיו על הזינוק העצום במספר בעלי ההון את הפערים בין עשירים לעניים בחברה בישראל. אך ברוב העיתונים לא מופיעים אפילו המשפטים היחידים שטרח ניב לשלב בדיווחו. ב"ישראל היום", "כלכליסט" ו"דה-מרקר" הדיווח על הדו"ח שפורסם אתמול הוא כשל קומוניקט שיצא ממשרדי מריל לינץ. בשער "הארץ" מצוין בכותרת המשנה ובכמה משפטים כי זינוק מספר העשירים עשוי להצביע על התרחבות בפערים החברתיים. יוצא דופן יחסית לטובה הוא "מעריב", שבכפולה האחרונה שלו מפרסם, לצד ידיעה מאת יהודה שרוני על דו"ח העושר של מריל לינץ, טור מאת רותי סיני, המזכירה כי "התוספת המרשימה למצבת המיליונרים פירושה גידול בפערים ובאי-השוויון". לדבריה, "קבוצה קטנה, יחסית, של כמה אלפי עשירים שולטת במחצית ההכנסות של החברות הישראליות. לשאר, יותר מ-7 מיליון אזרחים, לא נשאר הרבה. למעשה, אפשר לומר שלישראל יש לא רק בעיית עוני, אלא גם בעיית עושר". במוסף "עסקים" של "מעריב" אין לבעיית העושר כל זכר. כותרת על מולטי-מיליונרים חדשים מופיעה בשער העיתון על רקע יאכטה, שעון יוקרה וכוכבים נוצצים, כאילו לא חלפו כמה עשרות שנים מאז השיקה התוכנית "סגנון החיים של העשירים והמפורסמים" בהנחיית רובין ליץ את סוגת המציצנות לחייהם של בעלי ההון. בכפולה הפותחת ידיעה חגיגית על העשירים, אינפוגרפיקה נוצצת המפרטת את תחומי הבזבוז העיקריים שלהם, וטור קצר מאת יהודה שרוני, המספר על חבר, מולטי-מיליונר צנוע: "נכון, יש לו גינונים ופנטזיות שכסף גדול יכול לאפשר: חליפות מהודרות, גיפ משודרג, אחוזת מגורים חלומית עם בריכת שחייה, טיסות במחלקת עסקים ואוסף אמנות ישראלית מכובד. אבל זה הכל. מעבר לכך, אותו איש עסקים אינו חי בראוותנות [...] הדגם של אותו איש עסקים מאפיין, לדעתי, את מרבית המילונרים או המולטי-מיליונרים בישראל". עוד על צניעותם של מולטי-מיליונרים ניתן ללמוד מהמוסף "זמנים מודרניים", שצורף הבוקר לעיתון "ידיעות אחרונות". רז שכניק מראיין במוסף את יעל נזרי, בת 22, מלכת יופי לשעבר וכיום החברה של טדי שגיא, איל הימורים בן 38. בתשובה לשאלה "מה כבש אותך?" אומרת נזרי: "העובדה שבסופו של דבר הוא איש מאוד צנוע". בתשובה לשאלה מה בשגיא "קנה" אותה, אומרת נזרי: "מעל לכל זה שהוא צנוע למרות כל הכסף שיש לו". גם היא, אגב, צנועה למדי. "יש לי מחסום בנושא הכלכלי, בנושא החומרני", היא אומרת לשכניק, "ואני מנסה להתעלם מהצד הזה שקשור לטדי. כבר בהתחלה החלטתי שאני רוצה להכיר אותו כבן-אדם ולא את מה שמסביב. לא את הנוחיות שקשורה למצב הכספי שלו וגם לא את הכיף המתבקש מהעניין [...] אני די מתעלמת מזה. אני גם לא תמיד מבקשת או רוצה לטוס במטוס הפרטי שלו". "ארדואן רומז: ישראל עומדת מאחורי גל הפיגועים בטורקיה", קוראת כותרת במדור חדשות החוץ של "מעריב" [סוכנויות הידיעות]. "ארגון הפה-קה-קה הוא רק קבלן משנה", מצוטט בידיעה ראש ממשלת טורקיה, "ואנחנו יודעים עבור מי הוא עובד". ארדואן אמר את הדברים אתמול, בעקבות פיגוע נוסף של הארגון הכורדי, שגבה את חייהם של חמישה נוסעי אוטובוס באיסטנבול. לאחר מבצע ההשתלטות על המאבי-מרמרה, כתב בן כספית ב"מעריב": "אם אני בנימין נתניהו, אני לא מתנצל בפני טורקיה ולא ממצמץ. להפך. הם מחזירים את השגריר הביתה? נחזיר גם את השגריר שלנו. הייתי גם בודק את השהיית היחסים הצבאיים, בודק סיוע סמוי למורדים הכורדים שהרגו אתמול חיילים טורקים באיסקנדרון". במוסף "סגנון" של "מעריב" כותב איתי יעקב על "קשר השתיקה ארוך השנים בין תעשיית האופנה לסמים, מערכת יחסים שזוכה ליחס סלחני מאנשי התעשייה והתקשורת". יעקב כותב כי "מבחינתי, מספיק היה להשתתף לפני כחודש בלוויה של חבר קרוב מתחום האופנה שמת כתוצאה משילוב בין משככי כאבים לסמים, כדי להבין את המציאות שבה אנו חיים: דוגמניות, מעצבי אופנה, עיתונאים, בני משפחה וחברים התקבצו דומעים מעל קברו הטרי. בלילה, כמה שעות לאחר מכן, נעמדו בתור לשירותים באחד המועדונים בעיר כדי לתת באף". בין היתר מראיין יעקב את יחצנית האופנה שחף סגל-נייברוג שאומרת, "זה לא סוד שהסמים שרצים בתעשייה הזו – קוקאין והירואין בעיקר – נחשבים כסמים מרזים, שחביבים בעיקר על דוגמניות שמתחזקות את הרזון". עכשיו, אחרי שהפרלמנטרים הישראלים החליטו להוציא את הרזון המוגזם מחוץ לחוק, אולי יחליטו לאסור בחוק גם את השימוש בקוקאין והירואין. "מייסד אתר ויקיליקס יצא מהמסתור", מדווח במדור חדשות החוץ של "הארץ" [איאן טריינור], ומצוין כי האתר מתכוון לפרסם בקרוב סרטון המתעד "תקיפה אמריקאית באפגניסטן שבה נהרגו עשרות אזרחים". מייסד האתר, כזכור, ירד למחתרת לאחר שהתברר כי סוכנויות הביטחון של ארה"ב מבקשות לשוחח איתו על מידע רב שהגיע אליו. מדליף בולט לאתר, כך פורסם, הוא חייל זוטר יחסית שהתרברב באוזני האקר על מעשיו. למתעניינים בפרשה מומלץ לקרוא את דיווחו של גלן גרינוולד, התוהה על קנקנם של חושפי המדליף. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי אילן אבישר ימלא את מקומו של אמנון נדב בתפקיד יושב-ראש מועצת הרשות השנייה. ב"ישראל היום" מדווח דני ברנר כי המשטרה חושדת שמשרדי המקומון "קול הזמן" בטבריה הוצתו בכוונה תחילה. העובדה שהמקומון שייך לבניו של ראש העיר מצוינת בידיעה, אך לא באופן שמעלה טעם לפגם.

חשיפה: משרדי הממשלה משאירים בעלטה מידע שאזרחים ביקשו לקבל, בניגוד להנחיות הממשלתיות עצמן. בין השאלות שנותרו עלומות: מדוע עמותה להפצת שיעורי תורה מקבלת כסף מהמדינה, איך התנהל פסטיבל "כתר המזרח" ומה קרה בשריפה בבתי הזיקוק. שיאני הסתרת מידע: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ומשרד התרבות והספורט

לפני כמה שנים סבלו תושבי עפולה ממטרד ריח. תושב שביקש לברר את המקור לריח הרע פנה ב-2016 למשרד להגנת הסביבה. אלא שבניגוד לחוק, עד היום מסרב המשרד לחשוף מידע בנושא. ולא רק בנושא הזה: המשרד דחה בקשה למידע על מכרזים בתחום פסולת מסוכנת, ומסמס בקשה אחרת לחשיפת תאריכי הפגישות של בכירים במשרד עם נציגי תאגידי המחזור. מה שמיוחד בכל הבקשות האלה למידע שהגישו אזרחים ועיתונאים, הוא לא רק שנדחו במקור, אלא כי גם לאחר שהוגשה תלונה בגינן למשרד המשפטים – והוא מצא אותן מוצדקות והורה למשרד להגנת הסביבה להיענות להן – עדיין לא התקבלה תשובה בעניינן עד היום. בתחקיר של "שקוף" אנו חושפים שורה של בקשות לשקיפות ממשלתית, שהאזרחים זכאים לה לפי חוק חופש המידע – ואף על פי כן הבקשות סורבו. כאמור, המקרים האלה חמורים במיוחד מאחר שהסירובים נותרו בעינם למרות הנחיה ישירה של משרד המשפטים. המשרד להגנת הסביבה בניהולו של השר זאב אלקין, אומנם מוביל את רשימת סרבני חשיפת המידע, אך המצב בו השתפר ובשנים 2017 ו-2018 כבר לא הפר הנחיות ולא סווג כרשות מפרה. אבל המשרד להגנ"ס איננו לבד – ומשרדים אחרים עדיין מסתירים מידע מהציבור, בניגוד לחוק. מתי משרד ממשלתי הופך לרשות מפרה מה הקריטריון לכניסה לרשימה של רשות מפרה? כל אזרח ואזרחית זכאים להגיש בקשה לקבלת מידע מכל משרד ממשלתי או רשות ציבורית. אם הבקשה לא נענתה אפשר להגיש על כך תלונה. למי מגישים? ליחידה לחופש המידע במשרד המשפטים. אם התלונה נמצאת מוצדקת, הרשות נדרשה להשיב לפונה. אם גם אחרי פניית היחידה לחופש המידע למנכ"ל המשרד הממשלתי בנושא המתלוננים מעולם לא קיבלו תשובה – הרשות תיחשב למפרה. בקשה לשקיפות על פסטיבל "כתר המזרח" נדחתה עמותת "שתילי זיתים", המארגנת שיעורים להפצת דברי תורה, מקבלת תמיכה של מאות אלפי שקלים ממשרד התרבות והספורט. אזרח מודאג ביקש לקבל את מסמכי התמיכה שהגישה העמותה ואת המסמכים הנלווים, באמונה שזכות הציבור לדעת מדוע מקבלת העמותה את כספו – וכמה ממנו. אולם למרות הנחיה ברורה לענות לבקשה שהעביר משרד המשפטים למשרד התרבות והספורט, האמון על הנושא, המסמכים לא הועברו מעולם. שרת התרבות מירי רגב במשרד התרבות והספורט שללו גם בקשות לקבל נתונים על פסטיבל "כתר המזרח" ועל טקס לציון 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, הבקעה והגולן. היחידה לחופש המידע גערה בהם בתחילת 2018, אולם המידע עדיין טרם הועבר. ואם זה לא מספיק, בקשה לקבל את הקוד ששימש לבניית אתר מגילת העצמאות לא נענתה. בסך הכל דחו במשרדה של השרה מירי רגב שמונה הנחיות של עמיתיהם במשרד המשפטים להעביר לציבור מידע. נדגיש שוב: אלו בקשות למידע שהממשלה עצמה הכירה בלגיטימציה שלהן. מה הוחלט לגבי מיזמי הסעת המונים? אין לדעת משרד התחבורה, שבראשו עמד שנים רבות השר ישראל כץ (וכיום בצלאל סמוטריץ), התבקש לספק מידע על תוצריה של ועדת היגוי שהכינה תוכנית להקמת מערכות להסעת המונים בתחבורה ציבורית (החלטת ממשלה 2569). משרד המשפטים נזף בהם על ההתמהמהות בטיפול בבקשה כבר בדצמבר 2016, אך השתיקה נמשכה. גם בקשה למידע על מכרז של המשרד בעניין תחנות בדיקה להקמת מכוני רישוי לא נענתה, אף שמשרד המשפטים מצא אותה מוצדקת עוד במאי 2018. למרבה האירוניה, המשרד דחה גם בקשה לקבל רשימה של בקשות למידע שהטיפול בהן טרם הסתיים. בקשה זו נמצאה מוצדקת ביוני 2018 – ולמרות זאת משרד התחבורה התעלם ממנה. יומני ארי הרו וגיל שפר מוסתרים בניגוד לחוק ומה קורה במשרד של מקבל ההחלטות מספר אחת? משרד ראש הממשלה, בראשות בנימין נתניהו, מסרב לבקשת עמותת הצלחה לחשוף את יומני הבכירים לשעבר ארי הרו וגיל שפר. משרד המשפטים הורה להיענות לבקשה עוד בינואר 2018 – אך ללא הועיל. גם הרשות הארצית לכבאות והצלה, שבראשה עומד דדי שמחי, מעדיפה לשמור את הקלפים קרוב לחזה. הרשות התבקשה לענות על שאלות בנוגע לשריפה במתחם בתי הזיקוק ב-2017 וסירבה, בניגוד לחוק. משרד המשפטים הנחה את הרשות לפרסם את המידע ביוני 2018, אך הוא לא פורסם עד היום. המשרד שסירב לחשוף למי הוא עונה המשרד לשירותי דת גם הפר גם כמה וכמה הנחיות של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים – לשחרר מידע ששייך לציבור. במשרד, בראשות יצחק וקנין, הסתירו בין היתר את דו"ח התקשרויות המִנְהלת לזהות יהודית לשנת 2017. באופן אירוני, המשרד גם סירב להעלות לאתר חופש המידע תשובות שניתנו לאזרחים במסגרות בקשות למידע. אלא שבמשרד מסתמן שינוי כיוון. יום לאחר פנייתנו לתגובה הם העלו לרשת את הדו"חות חסרים. לגבי תשובות עבר, נמסר כי אי אפשר להעלותן, אולם כיום כלל התשובות מועלות לאתר חופש המידע. למרבה הצער, אלו לא הגופים היחידים שמסתירים מידע בניגוד לחוק. הנה הרשימה המלאה. היועץ המשפטי לממשלה גער במשרדים כפי שאפשר להבין מהתאריכים המוזכרים בכתבה, בכל המקרים האלה עמדו לרשות המשרדים שנים שלמות לענות לבקשות המידע. במשרד המשפטים מסרו לנו כי לאחרונה הוציא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מכתבים למנכ"לי המשרדים העומדים בראש טבלת הרשויות המפרות. לדברי המשרד, "המכתבים קוראים למשרדים לקיים את ההנחיה לתיקון ליקויים של היחידה הממשלתית לחופש המידע, ומורים למשרדים להודיע למשנה ליועץ המשפטי כיצד בכוונתם לפעול בנושא". היועמ"ש אביחי מנדלבליט מדריך להגשת בקשת חופש מידע רשויות מפרות ב-2017 תגובות מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה מפרסם מידע סביבתי רב באופן יזום ושוטף במגוון ערוצים, ופועל כל העת כדי לשפר את השקיפות. אי העמידה בלוחות הזמנים נובעת מעלייה של עשרות אחוזים במספר הבקשות בשנים האחרונות, כמו גם במורכבותן, בעוד שהמשרד שרוי במחסור של כוח אדם – ולא משום סיבה אחרת. אין אנו שבעי רצון מלוחות הזמנים הללו, ועושים כל שביכולתנו כדי לשפרם. נבקש להדגיש כי הנתונים שבידיך נכונים לשנת 2016, ומאז המשרד סיפק מענה למרבית הבקשות. על-פי הנתונים שבידינו, ועל אף עומס הבקשות במשרד, אין אנו מסווגים כרשות מפירה בגין נתוני 2017 או 2018". מרשות כבאות והצלה לישראל נמסר כי "הרשות זכתה השנה, ולא בפעם הראשונה, במקום הראשון – ומטפלת ב כ-10% (956 ויותר! מתוך 10,376) מסך כל הבקשות בישראל – לפי חוק חופש המידע! ויתרה מכך, אנו ניצבים במקום השני בעמידה בזמנים למתן מענה! (על פי הדו"ח השנתי בעניין חוק חופש המידע לשנת 2018, אשר הופץ ע"י היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים). לגופו של עניין, המקרה המדובר נכנס באותם מקרים חריגים שבהם לא ניתן להיענות לבקשה, ודאי לא במלואה וכלשונה, מאחר שהסוגיה כולה הייתה בחקירה פלילית וכעת נמצאת בדיון בפני ביהמ"ש. נבקש לדייק ולציין כי כב"ה לא סירבה להיענות (כלשונך), אלא שהיא נענתה לבקשה בהתאם למגבלות הקבועות בחוק חופש המידע. ההערה/ההנחיה של משרד המשפטים הייתה במהותה טכנית, לעניין משך הזמן עד להתייחסות, אולם ודאי לא הייתה "לפרסם את המידע", כפי שבטעות בוודאי ציינת". ממשרד התחבורה נמסר כי "משרד התחבורה סיפק את כל הנדרש בהתאם לחוק חופש המידע". מה הקריטריון לכניסה לרשימה של רשות מפרה? כל אזרח ואזרחית זכאים להגיש בקשה לקבלת מידע מכל משרד ממשלתי או רשות ציבורית. אם הבקשה לא נענתה אפשר להגיש על כך תלונה. למי מגישים? ליחידה לחופש המידע במשרד המשפטים. אם התלונה נמצאת מוצדקת, הרשות נדרשה להשיב לפונה. אם גם אחרי פניית היחידה לחופש המידע למנכ"ל המשרד הממשלתי בנושא המתלוננים מעולם לא קיבלו תשובה – הרשות תיחשב למפרה. עמותת "שתילי זיתים", המארגנת שיעורים להפצת דברי תורה, מקבלת תמיכה של מאות אלפי שקלים ממשרד התרבות והספורט. אזרח מודאג ביקש לקבל את מסמכי התמיכה שהגישה העמותה ואת המסמכים הנלווים, באמונה שזכות הציבור לדעת מדוע מקבלת העמותה את כספו – וכמה ממנו. אולם למרות הנחיה ברורה לענות לבקשה שהעביר משרד המשפטים למשרד התרבות והספורט, האמון על הנושא, המסמכים לא הועברו מעולם. במשרד התרבות והספורט שללו גם בקשות לקבל נתונים על פסטיבל "כתר המזרח" ועל טקס לציון 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, הבקעה והגולן. היחידה לחופש המידע גערה בהם בתחילת 2018, אולם המידע עדיין טרם הועבר. ואם זה לא מספיק, בקשה לקבל את הקוד ששימש לבניית אתר מגילת העצמאות לא נענתה. בסך הכל דחו במשרדה של השרה מירי רגב שמונה הנחיות של עמיתיהם במשרד המשפטים להעביר לציבור מידע. נדגיש שוב: אלו בקשות למידע שהממשלה עצמה הכירה בלגיטימציה שלהן. משרד התחבורה, שבראשו עמד שנים רבות השר ישראל כץ (וכיום בצלאל סמוטריץ), התבקש לספק מידע על תוצריה של ועדת היגוי שהכינה תוכנית להקמת מערכות להסעת המונים בתחבורה ציבורית (החלטת ממשלה 2569). משרד המשפטים נזף בהם על ההתמהמהות בטיפול בבקשה כבר בדצמבר 2016, אך השתיקה נמשכה. גם בקשה למידע על מכרז של המשרד בעניין תחנות בדיקה להקמת מכוני רישוי לא נענתה, אף שמשרד המשפטים מצא אותה מוצדקת עוד במאי 2018. למרבה האירוניה, המשרד דחה גם בקשה לקבל רשימה של בקשות למידע שהטיפול בהן טרם הסתיים. בקשה זו נמצאה מוצדקת ביוני 2018 – ולמרות זאת משרד התחבורה התעלם ממנה. ומה קורה במשרד של מקבל ההחלטות מספר אחת? משרד ראש הממשלה, בראשות בנימין נתניהו, מסרב לבקשת עמותת הצלחה לחשוף את יומני הבכירים לשעבר ארי הרו וגיל שפר. משרד המשפטים הורה להיענות לבקשה עוד בינואר 2018 – אך ללא הועיל. גם הרשות הארצית לכבאות והצלה, שבראשה עומד דדי שמחי, מעדיפה לשמור את הקלפים קרוב לחזה. הרשות התבקשה לענות על שאלות בנוגע לשריפה במתחם בתי הזיקוק ב-2017 וסירבה, בניגוד לחוק. משרד המשפטים הנחה את הרשות לפרסם את המידע ביוני 2018, אך הוא לא פורסם עד היום. המשרד לשירותי דת גם הפר גם כמה וכמה הנחיות של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים – לשחרר מידע ששייך לציבור. במשרד, בראשות יצחק וקנין, הסתירו בין היתר את דו"ח התקשרויות המִנְהלת לזהות יהודית לשנת 2017. באופן אירוני, המשרד גם סירב להעלות לאתר חופש המידע תשובות שניתנו לאזרחים במסגרות בקשות למידע. אלא שבמשרד מסתמן שינוי כיוון. יום לאחר פנייתנו לתגובה הם העלו לרשת את הדו"חות חסרים. לגבי תשובות עבר, נמסר כי אי אפשר להעלותן, אולם כיום כלל התשובות מועלות לאתר חופש המידע. למרבה הצער, אלו לא הגופים היחידים שמסתירים מידע בניגוד לחוק. הנה הרשימה המלאה. כפי שאפשר להבין מהתאריכים המוזכרים בכתבה, בכל המקרים האלה עמדו לרשות המשרדים שנים שלמות לענות לבקשות המידע. במשרד המשפטים מסרו לנו כי לאחרונה הוציא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מכתבים למנכ"לי המשרדים העומדים בראש טבלת הרשויות המפרות. לדברי המשרד, "המכתבים קוראים למשרדים לקיים את ההנחיה לתיקון ליקויים של היחידה הממשלתית לחופש המידע, ומורים למשרדים להודיע למשנה ליועץ המשפטי כיצד בכוונתם לפעול בנושא". תגובות מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה מפרסם מידע סביבתי רב באופן יזום ושוטף במגוון ערוצים, ופועל כל העת כדי לשפר את השקיפות. אי העמידה בלוחות הזמנים נובעת מעלייה של עשרות אחוזים במספר הבקשות בשנים האחרונות, כמו גם במורכבותן, בעוד שהמשרד שרוי במחסור של כוח אדם – ולא משום סיבה אחרת. אין אנו שבעי רצון מלוחות הזמנים הללו, ועושים כל שביכולתנו כדי לשפרם. נבקש להדגיש כי הנתונים שבידיך נכונים לשנת 2016, ומאז המשרד סיפק מענה למרבית הבקשות. על-פי הנתונים שבידינו, ועל אף עומס הבקשות במשרד, אין אנו מסווגים כרשות מפירה בגין נתוני 2017 או 2018". מרשות כבאות והצלה לישראל נמסר כי "הרשות זכתה השנה, ולא בפעם הראשונה, במקום הראשון – ומטפלת ב כ-10% (956 ויותר! מתוך 10,376) מסך כל הבקשות בישראל – לפי חוק חופש המידע! ויתרה מכך, אנו ניצבים במקום השני בעמידה בזמנים למתן מענה! (על פי הדו"ח השנתי בעניין חוק חופש המידע לשנת 2018, אשר הופץ ע"י היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים). לגופו של עניין, המקרה המדובר נכנס באותם מקרים חריגים שבהם לא ניתן להיענות לבקשה, ודאי לא במלואה וכלשונה, מאחר שהסוגיה כולה הייתה בחקירה פלילית וכעת נמצאת בדיון בפני ביהמ"ש. נבקש לדייק ולציין כי כב"ה לא סירבה להיענות (כלשונך), אלא שהיא נענתה לבקשה בהתאם למגבלות הקבועות בחוק חופש המידע. ההערה/ההנחיה של משרד המשפטים הייתה במהותה טכנית, לעניין משך הזמן עד להתייחסות, אולם ודאי לא הייתה "לפרסם את המידע", כפי שבטעות בוודאי ציינת". ממשרד התחבורה נמסר כי "משרד התחבורה סיפק את כל הנדרש בהתאם לחוק חופש המידע". (איך זה משפיע עליך) אם תדרשו מידע שקשור לחיי היום-יום שלכם, מנתוני קרינה סלולרית בשכונה ועד ההוצאות של ראש העיר שלכם – יכול להיות שלא תיענו, בניגוד לחוק. נוסף על כך, ממשלה שאינה חייבת דין וחשבון לאזרחיה עלולה לשרת אותם בצורה לא מיטבית. שרים, פקידים ונבחרי ציבור שיודעים כי פעולותיהם שקופות לציבור יתפקדו טוב יותר. (מה עושים כדי שיתוקן) מבקר המדינה מתח ביקורת על הרשויות המפרות אשתקד – ועליו להמשיך בכך. כולנו צריכים לגרום למשרדים האלו להתבייש. אך הפתרון איננו שיימינג מתמשך, אלא שינוי הכללים דרך חקיקה שתכלול, לדוגמא, סנקציות גד רשויות מפרות (כפי שהציעה בעבר ח"כ קרין אלהרר). נוסף על כך, יש להפוך את היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים – שהיא הגוף הממונה על השקיפות – לנציבות. פעולה כזו תהפוך את הממונים לעצמאיים ואת היחידה לגוף בעל שיניים, שיוכל להטיל בעצמו סנקציות על משרדי ממשלה סוררים. כיום הוא הוא יכול לכל היותר לנזוף בהם – גם נזיפות זה דבר חשוב, אבל מעשים עשויים להיות יעילים יותר.

הורדת דירוג האשראי של ארה"ב גונבת לראשונה זה שלושה שבועות את ההצגה מהמחאה החברתית | העיתונים מקבלים בקרירות את "ועדת ההידברות" | וליברמן מבקר במסעדה

היום הוא היום הראשון מאז חדרה המחאה החברתית בישראל לתודעה התקשורתית, שהכותרות הראשיות בעיתונים כולם מוקדשות לעניין מסוים אחר: הורדת דירוג האשראי של ארצות-הברית על-ידי אחת מחברות הדירוג הבינלאומיות. למעשה, גם זה אינו נכון: "הארץ" מדווח על ההורדה דרך הפריזמה של השפעתה על המחאה. לא מדובר בהתעלמות, אלא בהתמסדות: לפחות שני עיתונים התחילו לפרסם "יומן מחאה" המונה שלל אירועים הקשורים, באופן הדוק או רופף, לגל אי-הנחת השוטף את ישראל. הכוכב התורן של סיקור המחאה אינו אחד ממוביליה, וגם לא ראש הממשלה נתניהו, שהקים "ועדת הידברות" עם המוחים, אלא שר החוץ אביגדור ליברמן, שקולו כמעט לא נשמע עד עכשיו ביחס למחאה. ליברמן נצפה אתמול, כמו נוהגים לומר במדורי הרכילות, במסעדת יוקרה בתל-אביב, ולהגנתו אמר כי המסעדה היתה מלאה בצעירים, "לא בטייקונים", וכי מסעדות אחרות שאליהן צילצלו עבורו כדי להזמין מקום היו מלאות כולן. ליברמן לא פירט לאיזו קבוצה הוא משתייך, אולם ברור שהוא לא צעיר. באחד העיתונים נכתב כי חשבון הארוחה שאכל הגיע ל-1,000 שקל. דוברו לא הסכים להתייחס. "בשבוע שעבר אמנם פינתה משטרת מדריד את אחרוני המאהלים בעיר, אבל שלושה חודשים לאחר שהחל - גל המחאה העממי בספרד עדיין בכותרות, מכתיב את סדר היום הלאומי", כותבת מאיה מאהלר בכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "בהתחלה היתה תחושה מדהימה של מהפכה. היום, חודשיים וחצי אחרי, אנחנו כבר כוח שאי-אפשר להתעלם ממנו", אומר לה "מיגל, מי שהיה מהראשונים שתקעו יתד בכיכר במדריד". מיגל? מאהלר מסבירה כי פעילי המחאה הספרדים אינם מתראיינים בשמם המלא ואין להם מנהיגים. "אנחנו מאוכזבים מהמודל הנוכחי של המערכת ההייררכית ובטח לא נרצה להיות כמותו". "המחאה הישראלית הרבה יותר רצינית וייצוגית מבחינה סוציאלית", היא מצטטת את גואן קויה, היסטוריון ועיתונאי ספרדי ("אל-פאיס"), "פה ההתארגנות היא בעיקר של פעילים אנטי-ממסדיים [...] בישראל, ברור למפגינים שהדרך להוביל את המחאה היא באמצעות הפוליטיקה". "במאי התחתן הנסיך ויליאם עם קייט מידלטון", מספרת בלנקה, "מראשוני המפגינים". "כלי התקשורת בספרד היו עמוסים בידיעות על החתונה, אבל לנתון הקשה לפיו הגיע מספר המובטלים במדינה לחמישה מיליון הקדישו בקושי כמה שורות. זה קומם אותנו!". "האם המחאה הגיעה לשיאה ומעכשיו היא תדעך?", שואל המדור "ראש בראש" בפתח המוסף. "כן", עונה חנוך דאום, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, "ההפגנה במוצאי שבת היתה קודם כל תצוגת תכלית מדהימה של התקשורת הישראלית, אשר הוכיחה כי כאשר היא מתגייסת בקול אחד למען המחאה, היא יכולה להוציא מאות אלפים מבתיהם. [...] אבל למארגני המחאה כדאי לזכור כי לתקשורת יש סבלנות מוגבלת". גם לעם, מסתבר, יכולה להיות סבלנות מוגבלת. "44 מיליארד שקל נמחקו אתמול משוק ההון הישראלי", מבשרת כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "הבורסה צנחה ב-7% בהובלת הבנקים וחברות האחזקות", מדייקת כותרת העיתון עצמו. "מפולת", מבשרות בקיצור הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", וגם של "גלובס". "הבורסה צללה", מוסיפה הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי "ממון" ("ידיעות"). "60 מיליארד שקל התאדו", מעלה את הסכום כותרת "עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב". "מתנה מאמריקה", נכתב בבדיחות בכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת המשנה מפרטת: "אפקט הורדת הדירוג של ארצות-הברית היכה אתמול קשות בבורסה בתל-אביב. המדדים המובילים צללו בכ-7%, כאשר מניות חברות האחזקות של הטייקונים איבדו בתוך יום 10% מערכן ואף יותר. הירידה היומית שרשמה הבורסה נראתה לאחרונה רק לפני שלוש שנים, בקריסה של ליהמן ברדרס". לכתוב "לפני שלוש שנים, בקריסה של ליהמן ברדרס" בעיתון כלכלי זה כמו להזכיר מגפת עגבת בבית-בושת. האם המהלך הטכני של הורדת דירוג האשראי של ארצות-הברית על-ידי חברת הדירוג S&P, בעקבות מהלך טכני של העלאת תקרת החוב של ארצות-הברית, הוא סימן להתפרצותו המחודשת של המשבר הכלכלי העולמי של 2008? "יכול להיות מאוד שבעוד כמה ימים יתברר שחברת הדירוג המובילה בעולם מילאה בסיפור הזה רק את תפקיד הזנב שהחליט פתאום לכשכש בכלב. אם שתי חברות הדירוג הגדולות הנוספות, מודיס ופיץ, לא יורידו גם הן את דירוג האשראי של ארצות-הברית, סביר להניח ששוקי ההון בעולם ישמיעו צפירת הרגעה", כותב אמנון אטד. "אבל באותה מידה של סבירות אפשר להניח גם את התסריט ההפוך". "ההשלכות המיידיות על הבורסה הישראלית מהפחתת דירוג האשראי האמריקאי הן שוליות", כותב סבר פלוצקר בתמצית טור המתפרסמת על שער "ידיעות אחרונות". "בשוקי ניירות הערך ההיגיון יצא לחופשה ממושכת, ופינה מקום לרגש", הוא נוזף בבורסה היורדת. "זה מאפיין במיוחד את משקיעי החוץ בבורסה שלנו, הנוטים בקלות לאופוריה ולהיסטריה". "עם כל הכבוד למיני-מפולת שרשמה אתמול הבורסה בתל-אביב, המבחן האמיתי הוא מה שיתרחש היום אחר הצהריים בוול-סטריט", כותב יהודה שרוני ב"מעריב". "למרבה האירוניה, החוב התופח של כלכלת ארה"ב, שבגללו פגעה סוכנות הדירוג בדירוג המושלם, הוא תוצר של חוסר המקצועיות של S&P מלכתחילה", כותבת ב"כלכליסט" תמר טוניק, המרכזת את הבעות האמון של מחזיקות האג"ח של ארה"ב, יפן, בריטניה, צרפת ועוד, בכלכלה האמריקאית. טור הפרשנות הפותח את מוסף "השוק" של "כלכליסט" נפתח במשפט: "נסיון העבר מלמד שירידות חדות במדדי המניות עשויות להפוך להזדמנויות קנייה מצוינות". "אחרי המפולת: דריכות שיא", נכתב בכותרת הסתומה של "ישראל היום". "ראשי המפגינים: המשבר מנוצל לדיכוי המחאה", נכתב בזו של "הארץ". "אסור לתת לפאניקה השוררת בשווקים הפיננסיים להיראות כאילו היא הנושא הבוער", נכתב בתמצית טורה של גלית חמי, עורכת "כלכליסט", על שער העיתון. "הורדת הדירוג בארצות-הברית, בדומה למשבר הדיור בישראל, היא תולדה של ניהול תקציבי כושל, תזכורת מצוינת לכך שתקציב מחייב ניווט נכון של כספים ושימוש בהם למטרות ראויות, גם ארוכות טווח. לכן אסור לאפשר לברוקרים שמעבירים פקודות קנייה ומכירה לדחוק הצדה את הצעירים עם המגפונים שמנהלים מאבק על ניהול ראוי של תקציב, למען כולם". "ההפגנה בתל-אביב, מוצ"ש. הדרישה אינה הגדלת ההוצאות, אלא שינוי סדרי עדיפויות", נכתב בכיתוב אחד משני התצלומים המרכזיים בכפולת העמודים השנייה של "כלכליסט". נראה בו מפגין אוחז שלט שעליו נכתב: "כשהממשלה נגד העם - העם נגד הממשלה". "פרופ טרכטנברג: אין לנו ברירה אלא להצליח", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום". "מונה לראש ועדת ההידברות. מנהיגי המחאה: רוצים פתרון, לא ועדה", נכתב בכותרת המשנה. "שרים על הקמת צוות ההידברות: נתניהו ושטייניץ מנסים למשוך זמן", נכתב בכותרת כתבה של מוטי בסוק וליאור דטל ב"דה-מרקר". "הוועדה התנפחה", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", "19 שרים במקום 7". "ועדה? חצי ממשלה", נכתב בכותרת הכפולה השנייה. למעשה מדובר בשתי ועדות: אחת היא למעשה הקבינט החברתי-כלכלי כולו, עם נתניהו, שטייניץ והמוני שרים. צוות זה לא ידבר עם המפגינים, אלא עם ועדה אחרת, בראשותו של פרופ מנואל טרכטנברג, שכן תדבר עם המפגינים. "צדק חברתי הוא דרך אחרת לומר שצריך לקחת את השוק החופשי הפרוע צעד או שניים לאחור", כותבת חמי. "אלו שמצליחים לרוץ עם השוק החופשי עשויים להתנגד". "ד"ר מיכאל זכים מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב טוען כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה לתפוס טרמפ על המחאה של העם ולהלביש עליה עוד הפרטה", נכתב בכותרת המשנה לראיון ב"כלכליסט". "זיכרון הוא יצירה מחדש", מצטט מוסף "גלריה" את אלכסנדר המון בראיון ל"אינדיפנדנט", "החוכמה היא לומר את האמת על החיים האנושיים בשעה שאתה משקר". התשובה לשאלה אם שלהי 2011 יהיו שחזור של שלהי 2008 תצטרך עוד להתברר, בינתיים נראה כי לפחות מבחינה אחת העיתונות של סוף 2011 מחקה את זו של סוף 2008: תמונותיהם של אילן בן-דב, נוחי דנקנר, יצחק תשובה ועידן עופר מודפסות על שער "דה-מרקר" ולצדן מספרים אדומים ומינוס לצדם: אחוז הירידות שספגו מניות חברות האחזקות שלהם. המספרים כולם גדולים, בין 8 ל-13 מאתמול, בין 32 ל-54 מהשיא. "המינוף ממכר. מרגע שחוו את הקסם שלו, מעטים האנשים החוזרים להתנהל באופן שמרני. ההיסטוריה לימדה אותנו שלעתים קרובות המינוף מאפס את התוצאות שלך", מצטט איתן אבריאל את המשקיע האהוב על העיתונאים, וורן באפט, בפתח טורו שעל שער "דה-מרקר". "על-פי המסחר בבורסה, נראה שדבריו של באפט נאמרו תוך מחשבה ממוקדת על הטייקונים הישראלים", הוא כותב, למקרה שמישהו לא הבין את הרמז. "עשינו סיבוב בין בעלי הדירות בארץ כדי לגלות עד כמה המחאה משפיעה עליהם, ובעיקר האם יש סיכוי להוזלה במחירי הדירות", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "מעריב" (שהמעצב שלו מפגין היום אומץ ולא משתמש באחת מתמונות האילוסטרציה השמורות לכתבות נדל"ן מסוג זה). כותרת המשנה מסתיימת במלים: "רמז: הצחקתם אותם". "המחאה משפיעה עליו, הוא מודה", כותבת שרה ליבוביץ-דר על אחד מבעלי הבתים שאיתם דיברה, ירושלמי, וממשיכה בציטוט: "אבל בית-הכרם זה בית-הכרם, לא משנה כמה מחאות יהיו, הדברים בבית-הכרם לא ישתנו. המחאה היא לא לתושבי בית-הכרם, תנסי את גבעת-זאב". "במציאות אפשרית של בורסה שוקעת וריבית נמוכה מדי, אפשר להניח מבלי להסתכן יותר מדי שמחירי הדירות לא ממש ייבלמו בתקופה הקרובה", כותב אמנון אטד ב"כלכליסט". "מחיר החשמל מזנק: פחות, אבל עוד כואב", נכתב על שער "ידיעות אחרונות", "התעריף יעלה ב-10% במקום ב-20%". "תקציב הביטחון: מסלול עוקף קיצוץ", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "כך עובדת השיטה של משרד הביטחון", נכתב בכותרת המשנה, לטור של בן כספית, "נעתרים לקיצוץ בתקציב, ואז דורשים את הכסף בחזרה מהכנסת לטובת צרכים מיוחדים". במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב חגי חיטרון על אלכס רוס, מבקר המוזיקה של "הניו-יורקר", ועל ספרו עב הכרס (שיצא גם בתרגום לעברית) "וכל השאר רעש", הסוקר את המוזיקה של המאה ה-20. "מהו אפוא סיפורה של המוזיקה במאה ה-20?", שואל חיטרון. "בגדול, אפשר למנות בו ארבעה שלבים המציבים מתווה כללי, חלקי, שנוי במחלוקת: המוזיקה של המאה הזו יצאה לדרך ביצירות רומנטיות גדושות ועזות מבע כמו ליל זוך של שנברג, בתחכום רב-המצאות של ריכרד שטראוס ובסימפוניות האדירות של גוסטב מאהלר; ההמשך היה א-טונאליות (שוב שנברג) והקצנתה אל הנסיונות המכונים אוונגרדיים (בולז, שטוקהאוזן ושות), שהולידו ברובם מוזיקה סתומה שהתנכרה - במוצהר, בגאווה, באוטוריטטיביות - גם לקהל סקרן (ורובה נתפס כך עד היום); ההמשך, בחלקו, הוא מעין ריאקציה: מוזיקה פשוטה לכאורה, מידם של קומפוזיטורים מינימליסטיים; התחנה האחרונה במהלך היא זו השוררת בימינו: רב-גוניות פתוחה. "מארבעת השלבים האלה, השלב הא-טונאלי-אוונגרדי נתפס כאופייני למאה ה-20, סמל של מודרניות שנשארה חתומה וזרה לרוב הקהל. לפני עשרות שנים שמעתי את המלחין הישראלי יוסף טל, מודרניסט מושבע, מסביר כי התחברות למוזיקה עכשווית קשה דומה לגמרי לרכישת שפה חדשה: כמו שהקהל הרחב לא הבין את בטהובן בזמנו, כך אין מבינים את החדשנים המובהקים, פורצי הדרך, של אמצע המאה ה-20, אך בהדרגה יבינו אותם. תחזיתו של טל לא התממשה". חיטרון מביא כמה אנקדוטות מהספר, הנה אחת מהן: "ברג נעצב מהצלחתו: תיאודור אדורנו, תיאורטיקן חברתי ומוזיקאי, נכח ב-1925 בהצגה שבה הועלתה לראשונה האופרה ווייצק של ידידו אלבן ברג בבית-האופרה אונטר דן לינדן בברלין, והתקבלה בתשואות רמות. לימים כתב: הייתי במחיצתו של ברג עד שעה מאוחרת וניחמתי אותו, פשוטו כמשמעו, על הצלחתו. הוא לא היה מסוגל להבין איך יצירה שהלמה את אמות המידה שלו יכלה לשאת חן בעיני קהל של הצגות בכורה".

ברק אובמה ממשיך לאכזב את "ידיעות אחרונות" | "ישראל היום" ממשיך לשרת את נתניהו במקום את עם ישראל | רענן שקד שואל את יאיר לפיד את כל השאלות הקשות | "מקור ראשון" ממשיך לשתף פעולה עם מודעות עוקץ | ומי מסתתר מאחורי גלעד שליט ושלמה ארצי?

כרגיל בימים האחרונים, ימי מתיחות בטחונית, גם היום מתבדלים שני העיתונים הישראליים הנפוצים כמותית ונחותים איכותית מרעיהם המאופקים יותר. בעוד ש"הארץ", "מעריב" ו"מקור ראשון" מבליטים בשעריהם התייחסות עניינית לנעשה באזור, תוך התחשבות בכך שעניינם של עיתונים הוא פרסומן של חדשות, הרי ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ממשיכים למכור – או להעניק בחינם – אמוציות וסנסציה, וביתר פירוט: מתח ובהלה ("ידיעות אחרונות"), מצואיזם ובהלה ("ישראל היום"). כפי שמוכיח מקרה המבחן של "מעריב", בעל הגנים והפורמט הטבלואידיים, נמיכות מצח, סנסציונליזם ועיתונות צהובה אינם גזירת גורל. גם "ישראל היום" עצמו, בתחילת דרכו, הציע אותה פסבדו-עיתונות חלולה, אולם בלבוש, סגנון ועיצוב מאופקים וסולידיים. כיום מתקיים בין שני העיתונים, הנמצאים ביריבות לא-מקצועית עזה ומרה, היזון חוזר שבמסגרתו כל אחד מהם מאמץ את סגולותיו השליליות של רעהו – "ישראל היום" הולך ומצהיב ומצעיק, ואילו ב"ידיעות אחרונות" ההטיה וגניבת הדעת בוטות יותר ויותר. עורך "ידיעות אחרונות", ששלשום הבטיח תקיפה אמריקאית "כנראה כבר מחר בלילה", ואתמול הבטיח שהתקיפה תבוא "כל רגע", לא קיבל את המלחמה שהובטחה לו ושהבטיח לקוראיו, אולם הוא דואג לשמור על המתח ומדפיס היום את הכותרת "המתנה מתוחה". הפונט היום קטן יותר, וכנראה גם האמון של העורכים באיכות המקורות האמריקאיים של כתביו. גם ב"ישראל היום" ניכרת המתיחות – זו שבלשכת ראש הממשלה. המערכת המדינית מתחבטת בין הצורך לשמור על רגיעה מבית (בקרב האזרחים המודאגים) ומחוץ (בקרב רודנים ערבים המחזיקים בארסנל טילים ארוכי טווח) לבין הנטייה לשגר איומים כלפי אותם רודנים לתצרוכת של אותם אזרחים. כך בימים האחרונים, לצד ההדגשה של האיומים שהשמיעו נתניהו ובכירים ישראלים אחרים כלפי סוריה (ובכלל, כל מי שיעז למצמץ לכיוון שלנו!!!!!!), מגביר העיתון את הבלטתם של מסרים מרגיעים – גישה המתומצתת היום בכותרת הכפולה הפותחת: "הרתעה והרגעה". מה יותר, הרתעה או הרגעה? התשובה: הרתעה. כך הציטוט של הרמטכ"ל גנץ, "אם נותקף, הפסד האויב יהיה צורב וקשה", מגיע לכותרת הראשית, ואילו הציטוטים "אין צורך בשינוי שגרת החיים" ו"אפשר להמשיך להיערך לחגי תשרי" מגיעים רק לכותרת המשנה בעמוד הפנימי. האם הדבר מעיד כי לעמוס רגב, עורכו של החינמון, יש מידע מודיעיני חסוי שלפיו בשאר אסד קורא אך ורק כותרות, ולא מתעמק בהמשך הטקסט? או שאולי ה"הרתעה" ש"ישראל היום" מנפנף בה בעוז אינה מכוונת כלפי האויב הערבי, אלא דווקא כלפי אזרחי ישראל, אלו שנחשפים במציאות ל"ישראל היום". ואם התשובה היא חיובית, ו"ישראל היום" אכן נקרא יותר ברחובות ישראל ופחות במסדרונות השלטון בדמשק, נשאלת שאלה חדשה: מדוע יש לכוון מאמצי הרתעה יקרים כל-כך (איל הקזינו שלדון אדלסון הוציא עד כה, לפי הערכות, מאות מיליוני שקלים על העיתון) כלפי הציבור בישראל? זו שאלה נכבדה, ו"מעריב" מצרף לה תהיות נוספות: "ביקורת בירושלים: נתניהו טועה כשהוא מאיים על אסד – פעולת תגובה נגד סוריה מנוגדת לאינטרס הישראלי", נכתב על שער העיתון. "גורמים בירושלים: איומי נתניהו – טעות", נכתב בראש עמ 4. "בינתיים ממשיכים בישראל להיערך לאפשרות של תקיפה אמריקאית ולתרחיש של ירי סורי לכיוון ישראל. עבור נתניהו מדובר גם בהזדמנות להעביר מסרים שונים לציבור הישראלי, לאסד ולחיזבאללה וגם לבית-הלבן, ולמצב את עצמו מחדש כקינג ביבי – תדמית שנסדקה בחודשים האחרונים", כותב אלי ברדנשטיין. ב"הארץ" כותב יוסי ורטר דברים באותה רוח, אם כי בוטים הרבה יותר. כותרת המשנה ב"מעריב" מוסרת: "בממסד המדיני-בטחוני לא מרוצים מההצהרות הלוחמניות של רה"מ: תגובה צבאית מנוגדת לאינטרס הישראלי. סקר מעריב: 77% מהציבור נגד מעורבות ישראלית צבאית במתקפה על סוריה". ככה זה עם הרתעה, תמיד תוכל ליסוב ולנגוס באפו של שולחה. ולשאר החדשות: "אובמה מתקשה לגייס תמיכה למתקפה", מוסרת כותרתו הראשית של "מקור ראשון", המתייחסת לבעלי-הברית של ארה"ב באירופה, ואילו תאומו "מעריב" מגיש בכותרתו הראשית אותו מידע בנימה הפוכה: "למרות ההתנגדות באירופה, ארה"ב ממשיכה להיערך לתקיפה בסוריה". בפנים העיתון כותב צח יוקד כי בדיקת המודיעין האמריקאי לא העלתה הוכחות לכך שאסד הוא שהורה על השימוש בנשק כימי. הוא מצטט את "הבית-הלבן": "הנשיא שוקל מתקפה מהירה ומוגבלת, לא יציאה למלחמה. אין פתרון צבאי למה שקורה בסוריה". "פקחי האו"ם יוצאים מדמשק, התקשורת הסורית מבליטה את בהלת המסכות בישראל", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מקור ראשון". חומר פרסומי זדוני ומטעה, המכוון להונות את החלשים והנתונים במצוקה, מצורף היום ל"מקור ראשון": "תשכח מכל מה שהיה לך השנה, בשנה החדשה יהיה לך מזל", נכתב בגב החוברת הצבעונית והמעוצבת. "לראשונה בהיסטוריה! ערכת המזל וקמיע המזל הנדיר של הצדיק משטפנשט", נכתב עוד על השער האחורי, "מאמינים וזוכים", "הבטיחו לעצמכם שנה טובה עכשיו!". בפתח החוברת מודפסים המסרים הבאים: "למה אני?! למה כולם מסביבי מצליחים? כל הסודות לפתיחת המזל לשנה של הצלחה ואושר. מזל, או שאין לך או שיש לך. לא מתחילים את השנה בלי ערכת המזלות". פנים החוברת עמוס בסיפורי פלאות על מזלם הטוב של המחזיקים בקמיע. זו אינה הפעם הראשונה שחוברת מסוג זה מצורפת ל"מקור ראשון", גם לא השנייה או השלישית. בעבר כתבתי כאן על חוברות בעלות עיצוב דומה, המציעות הבטחות דומות ומוצגות בכל פעם כסוג אחר של קוסמות: "ישיבת קבר הרשב"י", "תיקון השופרות בעמוקה", "ישיבת קבר רחל הקדושה" ועוד כהנה וכהנה קמיעות, מזלות וסגולות. אז הובטח בחוברות כי פריט הוודו התורני יינתן חינם לכל דורש – ורק כשהתקשרתי למספר המצורף התברר כי "חינם" פירושו "תרומה" בצורת התחייבות חודשית העולה לסך של אלפי שקלים. במקרה של "הצדיק משטפנשט" גניבת הדעת בוטה פחות: הטלפנית ענתה הפעם ללא התחמקות לשאלה "כמה זה עולה". והתשובה: 2,730 שקל (ב-13 תשלומים). ל"מקור ראשון" מצורף היום גם מוצר פרסומי המשדל את הקוראים לתרום לישיבת מרכז-הרב, אולם על-ידי צירוף תשורה (לוח שנה ובו אמרות ותצלומים של הרבנים קוק) ולא על-ידי נסיונות כזב והולכת שולל. החוברות הפרסומיות האמורות ש"מקור ראשון" שולח למנוייו מעת לעת הן מצרך ארסי המכוון לפגוע בפגיעים ביותר. החוברות השונות מכוונות כל פעם לפלח אוכלוסייה אחר הנתון במצוקה: מי שאינם מצליחים למצוא בני זוג, מי שאינם מצליחים להוליד ילדים או מי שמרגישים ש"אין להם מזל" בעוד "כולם מסביבם מצליחים". יש כנראה דוגמאות נוספות. ניסיון לסחוט כספים ממי שדעתו חלשה עליו בשל מצוקה, בהבטחות שווא למזל טוב, בן זוג, ילדים או כל הבטחה אחרת שקיומה אינו בידי בן-אנוש, הוא על פניו פסול מוסרית, ונקיי הדעת יודו שאינו עולה בקנה אחד גם עם ערכי היהדות. כך למשל, באשר לקמיעות שטפנשט עצמן, מצטט האתר החרדי "כיכר השבת" את הרב בן-ציון מוצפי שהתבטא ואמר: "היזהרו מכל הפרסומים השונים, הם סוחטים את כספכם, ואין עליהם פיקוח כלל" (למרבה האירוניה, המלה "כלל" צבועה כחול ומכילה קישור לפרסומת לחברת הביטוח בשם זה). גם מי שבוחר להאמין בקמיעות, סגולות ומזלות יסכים בוודאי כי הכוחות שהוא מייחס להם לא נועדו להתפחת ארנקם של הסוחרים בהם. בעבר סירב "מקור ראשון" לפרסם מודעה של ארגון הומואים ולסביות, בטענה שזו תפגע ברגשותיהם של קוראיו. ב"מקור ראשון" אין חוששים מפגיעה ברגשות הקוראים שהם מדוורים אליהם מודעות בסגנון של עוקץ ניגרי. בית-המשפט דחה בזמנו את תביעת הארגון ואישר את פסילת המודעה. האם תביעה נגד "מקור ראשון" הנוגעת לחוברות הקמיעות תידחה גם היא? הקמפיינים האלה מכניסים כנראה ליוזמיהם ממון רב, הנגזל מחלשי הדעת ובעלי ייסורים: החוברות עבות ומעוצבות, הן נשלחות גם בדיוור ישיר, מלוות באתרים ובקמפיינים באינטרנט ומתחזקות מוקד טלפוני עצמאי. הן גם לובשות כל העת פנים חדשות – על אף שנראה שמדובר באותם אנשים בדיוק. כשהתקשרתי למספר המופיע בחוברת שצורפה היום ל"מקור ראשון" ענתה לי אשת המכירות במלה "שטפנשט", אולם קולה היה מוכר לי משיחות קודמות. כשביקשתי הנחה תמורת עסקת חבילה שבה אקנה "עשר חתיכות" מכל אחד מהקמיעות בפרסומים השונים הנזכרים לעיל, הודתה הטלפנית כי היא, אכן, משווקת את כולם. כלל לא ברור אם החוברות הפרסומיות, המציגות עצמן כקשורות למוסדות תורניים וחצרות חסידיות, אכן קשורות אליהם, או שעצם השימוש בשמם הוא מעשה נוכלות. למעשה העומדים מאחורי הקמפיינים הללו נקשרו בעבר לתחקיר עיתונאי שהאשים אותם בהונאת הציבור. ב"ידיעות העמק" בדקו ומצאו כי "ישיבת קבר הרשב"י" כלל אינה קיימת במירון, גם לא בשמותיה האחרים בקמפיינים הפרסומיים השונים. ביקור במקום הניב ממצאים מטרידים עוד יותר. עידו קינן ערך גם הוא בדיקה בעניינם של אותם אנשים. על פניו נראה שהקמפיינים ש"מקור ראשון" נותן להם במה אינם רק לא מוסריים, אלא יש חשש שהם גם מפירים כמה מחוקי מדינת ישראל (הטעיה צרכנית, קבלת דבר במרמה, תחבולה, כישוף ועוד), תוך כדי שהם שמים להם למטרה לבצוע בצע כסף מאנשים במצוקה. זה בוודאי יכול להיות נושא לחקירה משטרתית או לפחות לתחקיר עיתונאי. כמובן, לא נראה שתחקיר כזה יתפרסם ב"מקור ראשון" – גם אם העילה הפעם לא תהיה פגיעה ברגשותיהם של הקוראים. "[...] זוהי נפילה לא פשוטה עבור מי שהיה על גג העולם וניהל חצי משק מהקומה ה-44 במגדל עזריאלי, רק כמה רחובות מבית-המשפט", נכתב בכיתוב לתמונה הפותחת את מוסף "מרקר ויק", ובה נראה דנקנר, מוצלל, במסדרונות בית-המשפט. "לדנקנר יש עדיין מקורבים שתומכים בו, יועצי תקשורת ומשפחה שדואגת לשלוח נציג לדיונים, אך המשקפיים, החושך, סימני הגיל וכל שאר הפרטים בתמונה שתפס אמיר כהן במצלמתו ביום ראשון מבטאים את הבדידות של דנקנר בן ה-59, שניצב בפני שנים קשות של קריסה פיננסית עסקית ואישית, ואינספור דיונים משפטיים". על הטקסט חתום רותם שטרקמן. "אין סיבה לתת פטור מתביעות לאף אחד באי.די.בי – לא לאדון דנקנר, לא לדירקטורים ולא לנושאי משרה. כולם צריכים להיחשף למבחן שיפוטי", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב" ול"מקור ראשון" – ציטוט של עוזי דנינו, מנכ"ל אקסלנס (שלומית לן). "ועו"ד יובל לוין סיכם יפה את הנושא החם של היום", חותם ארי ליבסקר את טורו "הון אנושי" במוסף "כלכליסט", כשהוא מכוון למשפט על השליטה באי.די.בי, "מי שיירש את אי.די.בי יקבל מכרה זהב. לא משנה מי זה יהיה, הארגנטיני או הרוסי, הם יהיו המרוויחים האמיתיים, ומחזיקי האג"ח? ייתנו להם כמה פירורים, כמו שהם רגילים לקבל". "שאלתי את כל השאלות שכל אדם אחר היה שואל", "לעיתונאים כלכליים יש נטייה לא לשאול את כל השאלות. וגם, אצלי להתראיין זה כיף". "אני נחמד עם כולם, אבל זה לא הפריע לי לשאול את כל השאלות ולקבל את כל התשובות", "שאלתי אותו שאלות על כלכלה בהשראת סבר פלוצקר", "נתתי לו פייט שלא יבייש" (מתוך שיחת טלפון של "שי ודרור" עם בעל הטור ב"ידיעות אחרונות" רענן שקד, שראיון שלו עם בעל טור אחר לשעבר בעיתון, העובד כעת כשר האוצר, מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"). "מתי בכית בפעם האחרונה?", "לא בכית פעם אחת מאז תחילת הקריירה הפוליטית שלך?", "יאיר לפיד, מה ישראלי בעיניך?", "בעצם, מה שלומך?", "נראה לך שזה יעבור?" (חמש השאלות הראשונות המודפסות בראיון). "חמש הבטחות שאני מבטיח לעצמי, בידיעה מוחלטת שאני לא אקיים. כלומר, מתישהו בטח כן, אבל לא עכשיו. גם לא אחר-כך" (כותרת טורו הקבוע של שקד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"). "הצבעתי לפיד" (מתוך הראיון). עוד במוסף "7 ימים", ראיון עם החייל המשוחרר גלעד שליט. הכתבה, שכמובן אינה עוסקת בנסיבות נפילתו בשבי של שליט (סליחה, של גלעד), היא תוצר נוסף של מערכת היחסים בין "ידיעות" לסלב שאימץ (לצד שורה של סלבים אחרים משדות הזמר, הדוגמנות והפוליטיקה), שהניבה עד כה טור בעיתון ושיהיו לה מן הסתם תוצרים נוספים. הנה עיקר ממצאיה: שליט (כלומר גלעד) גר בהרצליה, מבלה בגנקי, לומד בבינתחומי ויש לו חברה מגבעתיים ("צעירונת יפה"). הכתבה גם מספקת תמצות נפלא, פואטי וכנראה מקרי של שורש הריקבון העיתונאי הזה של "ידיעות אחרונות", במיוחד בתקופת העורך הנוכחי: בתמונה המצורפת לראיון נראה שליט בהופעה של שלמה ארצי – בעל טור נוסף ב"ידיעות אחרונות" ואורח קבוע בעמודי ה"חדשות". מביניהם, מאחורי כתף אנונימית, מבצבץ פרצוף מוכר – הוא דומה באופן חשוד מאוד לאחד, רון ירון, שמחוץ לשעות הפנאי עובד כעורך הראשי של "ידיעות אחרונות". כדאי לקרוא את דבריו של שלום ירושלמי בפתח "מוספשבת" של "מעריב" על ההתמודדות לראשות עיריית ירושלים. המתעניינים בפרשת הרפז – אולי הפרשה העכשווית עם הפער הגדול ביותר בין העניין שהיא מעוררת בקרב כמה עיתונאים לבין העניין שהיא מעוררת בציבור – יתעניינו בראיון המעניין של נחום ברנע במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", עם יעקב (מנדי) אור, חוקר הפרשה מטעם משרד מבקר המדינה. במוסף "הארץ" מראיין נועם שיזף את העיתונאי גלן גרינוולד, חושף מסמכי סנודן. במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיין אלקנה שור את פרידה גאבר, "האשה החזקה בתקשורת הערבית בישראל", לפי כותרת המשנה, ו"האשה שמאחורי פורטל פאנט". לא ברור מהיכן שואב שור את המספר הפותח את הכתבה: "יותר ממיליון וחצי גולשים עוברים אצל פרידה גאבר-בראנסי. לא בחודש, ביום. הפופולריות של הפורטל פאנט והעיתון פנורמה הופכת את קבוצת פנורמה, שבראשה עומדת גאבר, לקבוצת התקשורת הערבית החזקה בארץ". כך או כך, הראיון מעניין, וחושף טפח מעולם קרוב שאינו מוכר כמעט לקוראי העיתונים בעברית. במוסף "ערב שבת" של "מעריב" מקדיש יאיר שלג את סוף טורו לאמנון דנקנר המנוח, כדי "להאיר פנים לא מוכרות של האיש". שלג מספר שבעקבות מאמר שכתב ובו הביע זעזוע משיר של ערן צור, התקשר איתו דנקנר והשניים הקימו חוג חילוני-דתי שנפגש אחת לכמה שבועות "לערב של לימוד מקורות יהודיים וכלליים". "בדיעבד", כותב שלג, "קשה לומר שהיתה לקבוצה השפעה ציבורית רבה [...] אולי הישג ציבורי עקיף אחד היה לקבוצה: כששרת התקשורת דאז שולמית אלוני ביקשה לסגור את ערוץ 7, היו אלה העיתונאים החילונים שבקבוצה שהיוו את הבסיס (לצדם של חותמים אחרים) למודעה של אנשי תקשורת שגינתה את הניסיון הזה, וכנראה גם תרמה לגניזתו באותו זמן (הוא מומש מאוחר יותר, אחרי רצח רבין)". עוד כותב שלג כי "באופן אישי, אותם ימים חשפו לפני את דנקנר הנדיב: לא רק שדאג שהוצאת כתר תזמין ממני ספר על החברה הדתית, אלא אף העמיד לרשותי את דירתו הירושלמית כדי שאוכל להתפנות בה לכתיבה שקטה". "מדי שבוע יש לי מדור אינפוגרפי קטן במוסף [כלכליסט]", צייץ אתמול שאול אמסטרדמסקי. "היום התפרסם המדור ה-51 במספר. לראשונה זה שנה, הנתונים שפירסמתי שגויים. טעיתי. אני מתנצל בפני הקוראים". כותרת המדור "סטטיסטיקה רטובה", שהתפרסם אתמול, היא "הרבה יותר חובות, קצת יותר שכר: השנה שבה הבור העמיק". "מה שנראה כמו ספטמבר 2012 התברר כדצמבר 2009", צייץ עוד אמסטרדמסקי. לא רק יאיר לפיד וגלעד שליט, גם חבר אחר של "ידיעות" מקבל היום פרגון באיכות גבוהה – החבר מההסתדרות. "גבירתי המנהלת", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "ממון", "רוית דום, מנכ"ל רשת בתי-הספר עמל ובת-הזוג הצמודה של עופר עיני, פותחת שנה", מוסרת כותרת המשנה האנמית. עמל שייכת להסתדרות, כמובן. שבת שלום.

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מצניעים דיווחים על סיום שביתה בחיפה-כימיקלים | "מעריב" תוהה מה הפלסטינים תרמו לאנושות | ל"זורנל" ייקח עוד זמן לגייס קוראים ומודעות

העיתונות המסחרית סיקרה בקיץ האחרון בהרחבה את תנועת המחאה למען צדק חברתי, אבל זה לא הפך אותה לעיתונות לא מסחרית. היא נותרה תלויה במודעות פרסום כדי להרוויח (או לפחות לצמצם הפסדים), ובגישה בסיסית הרואה בתאגידים עסקיים שותפים לדרך ולא ארגונים שמנצלים את מרבית כוח העבודה בישראל. השביתה הארוכה במפעל חיפה-כימיקלים, שהגיעה השבוע לסיומה, יכולה לשמש דוגמה. עובדי המפעל השביתו את הייצור ב-1 במאי 2011 בדרישה לתוספות שכר ושיפור תנאים, בעיקר לעובדים שנוספו בשנים האחרונות, שמכונים במפעל "עובדי דור ב". בחודשים האחרונים כמעט שלא היה ניתן לקרוא על השביתה. מדי פעם חיים ביאור דיווח באחד העמודים הפנימיים של "דה-מרקר" על מגעים שמקיימים העובדים עם ההנהלה לקראת פתרון אפשרי של המשבר. לא הרבה מעבר לכך. גם בתקופת השיא של מחאת הצדק החברתי קשה היה למצוא הפניות לידיעות על השביתה בעמודי השער של העיתונים, כתבות מגזין שמתארות איך מצליחים להמשיך להתקיים עובדים ששובתים חודשים ארוכים, או מאמרים נוקבים שקראו לעובדי מפעלים נוספים לנקוט שביתות הזדהות. העיתונות המסחרית העדיפה לדווח על צעירים חדורי תחושת שליחות המתגוררים באוהל במרכז תל-אביב או על יוקר הדגמים החדשים של עגלות התינוקות מאשר על פועלים ותיקים השובתים למען עמיתיהם לעבודה במפעל פריפריאלי. בצדק, כמובן. כך אמורה לפעול עיתונות מסחרית. חשוב רק לזכור זאת כשקוראים אותה. הבוקר, מכל מקום, מדווחים כל העיתונים על ההסכם שנחתם סוף-סוף בין עובדי המפעל להנהלה. אולי אין זה מקרה ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", שני העיתונים הנפוצים בישראל, מתחרים ביניהם על הסיקור המצומצם ביותר לסיום אחת השביתות הארוכות בתולדות המגזר הפרטי במדינה: ידיעונת מאת חזי שטרנליכט בטור צד בעמ 30 של "ישראל היום", וידיעונת מאת דוד רגב בטור צד בעמ 6 של "ממון", מוסף "ידיעות". באופן טבעי, שתי הידיעות הקצרות הללו שטחיות להחריד ומספקות תמונה חלקית. "העובדים הצביעו בעד קבלת ההסכם, שאמור להביא להשוואת תנאים בין עובדי דור א ועובדי דור ב", מדווח שטרנליכט. "גולת הכותרת של ההסכם: כניסת עובדי דור ב לטבלאות שכר של דור א וצמצום משמעותי של הפערים בין הדורות. כמו כן יושוו תנאי עובדי דור ב לאלו של דור א בנושאים כמו קריאה מיוחדת, עבודה ביום חופש, תוספת משמרת שנייה ושלישית ותוספות ותק. בעוד כעשור תיעלם החלוקה של עובדי הדורות". ב"ידיעות אחרונות" מספק רגב נתונים נוספים: תוספת שכר של 25% לעובדי דור ב בפריסה של חמש שנים ותוספת של 7.5% לעובדי דור א באותה תקופה, מגבלה של 50 עובדים בלבד שיועסקו בחוזים אישיים ומענק חתימה בסך 2,500 שקל לכל עובד. "זה יום חג עבור העובדים הצעירים", מצוטט יו"ר הוועד אלי אלבז. בעיתונים האחרים דיווח נרחב ומעמיק יותר. ב"מעריב" מקדישים לסיום השביתה כמחצית מעמ 21. תחת תצלום [מורן מעיין] של עובדי המפעל מניפים ידיים לאחר החתימה על ההסכם, מדווחים יונתן הללי ויובל גורן על עיקרי ההסכמות והתגובות הצוהלות של העובדים, אבל לא רק. "גורמים בכירים בשוק העבודה אמרו כי על אף תוספת השכר, ספק אם אלו יחזירו לעובדים את ההפסדים הכספיים הכבדים שספגו במהלך חצי השנה האחרונה", נכתב. עוד מדווח כי מטעם הנהלת החברה נמסר שההסכם "אינו שונה מהותית מהסכמים קודמים שנחתמו בחברה ב-20 השנים האחרונות". מרבית התוכן המערכתי בעמ 6 של "הארץ" מוקדש לסיקור סיום השביתה. מאמר פרשנות מאת אבירמה גולן מכתיר את הישגי השביתה כ"מהפכה של סולידריות". לדבריה, "זוהי מהפכה שתחולל שינוי תודעתי, ובעקבותיו מעשי, בשוק העבודה", בעיקר משום השוואת תנאי השכר של דור א ודור ב ושמירה על היקף העבודה המאורגנת במפעל. התמונה שעולה מהידיעה שלצדה מעט יותר פסימית. רויטל חובל וחיים ביאור מדווחים כי לצד ההישגים, "בפועל פערי השכר בין עובדי דור א לדור ב נשמרו". לפי דיווחם, "עובד דור א הרוויח בממוצע משכורת שעמדה על 14 אלף שקל, שתעלה הדרגתית במשך חמש שנים ל-19 אלף שקל. לעומתו, עובד דור ב הרוויח משכורת ממוצעת של 5,000 שקל, שתעלה ל-7,000. בנוסף, בניגוד לעובדי דור א, עובדי דור ב לא ייהנו מזחילת שכר טבעית בשנות ההסכם. מעבר לכך, ההסכם לא פתר את בעיית העסקת 150 עובדי הקבלן במפעל". ב"דה-מרקר" מוסיף ביאור כי "עובדי החברה השיגו הרבה פחות מכפי שציפו בתחילת המשא-ומתן" וטוען כי ההישג המשמעותי בשביתה הוא דווקא של הארגון כוח-לעובדים, שהצליח לראשונה להבטיח לעצמו דריסת רגל במפעל תעשייתי. בטור נלווה מתמקדת טלי חרותי-סובר בעובדי הקבלן במפעל, שנותרו מחוץ להסכם. "בחיפה-כימיקלים נעשה צעד אחד קדימה, ובאותה מידה גם צעד אחד לאחור", היא כותבת. קל להעביר ביקורת על השובתים לאחר חתימת הסכם העבודה החדש, אבל אולי עם קצת יותר תמיכה מצד התקשורת וגיוס של דעת הקהל בחודשים הארוכים של השביתה, היו מצליחים העובדים להשיג שיפור בתנאי ההעסקה גם למען עובדי הקבלן במפעל. לשם כך, כמובן, דרושה עיתונות בלתי מסחרית, או לכל הפחות עיתונות מסחרית בעלת כוח עובדים מאורגן ובעל תודעה מעמדית. שתי אפשרויות שנראות כיום דמיוניות לחלוטין. כשעיתונאים בכירים ומתוגמלים, המשתכרים יותר מפי עשרה מזוטרים, יפצחו בשביתת הזדהות למען שיפור תנאי עמיתיהם, אפשר יהיה להתחיל לדמיין את תרומתה של התקשורת למהפכה אמיתית של סולידריות בשוק העבודה בישראל. בינתיים, עיתון "כלכליסט" מנסה להסביר לכל מי שמבקש "מדינת רווחה" את משמעות הדבר – העלאה ניכרת במיסוי, ולא רק על העשירון העליון. ובמדור הרכילות של העיתון מדווח תומר אביטל כי לאחרונה הוחלט להעביר את דיוני ועדת הריכוזיות מירושלים לתל-אביב. בדיווח מצוטט "גורם בכיר באוצר" שמסביר את הרציונל מאחורי ההחלטה: "אילו השימועים היו נערכים בירושלים, הדבר היה מוביל לעלויות גבוהות במיוחד עבור הטייקונים. הרי כל אחד צפוי להגיע עם סוללת יועצים ועורכי-דין שכל שעת עבודה שלהם עולה הון תועפות". 58% ממשתתפי המשאל היומי של "ידיעות אחרונות" הצביעו בעד תקיפה ישראלית באיראן, כך עולה מהתוצאות המתפרסמות הבוקר במוסף "24 שעות" של העיתון. בקרב השרים הבכירים עדיין אין רוב דומה, מדווח ברק רביד בכותרת הראשית של "הארץ". נכון להיום, נתניהו, ברק וליברמן בעד. ישי, בגין, יעלון ומרידור נגד. "נראה שההחלטה הסופית בעניין טרם התקבלה", כותב עמוס הראל בטור פרשנות נלווה. "הפורום המוסמך לכך הוא הקבינט או הממשלה, לא השמינייה (חסרת המעמד הרשמי) – ושני הראשונים כלל לא דנו בכך". אחד המתנגדים בקבינט, השר דן מרידור, מספק ל"מעריב" את הכותרת הראשית, אך זו מוקדשת לדיון על התקפה אפשרית ולא להתקפה עצמה ("הדיבורים על תקיפה באיראן חמורים מההדלפות של ענת קם"). מזל מועלם שומעת ממרידור כך: "הגענו למצב מאוד חמור ולא ראוי. מתקיים פה דיון פומבי לא על הדלפה שהיתה בעבר, כמו במקרה של ענת קם, ולכן אני אומר שענת קם זה כלום לעומת מה שקורה כאן. זה לא נורמלי ממש. דיון פומבי בנושא כזה הוא לא פחות משערורייה. אני לא חושב שהיה אי-פעם דיון כזה. מדובר בפגיעה ביכולת הבסיסית של מדינה להתנהל. לא כל דבר צריך לעלות לדיון ציבורי". לאנשי "ישראל היום" אין ראיון בלעדי עם שר חבר הקבינט, אך יש להם את עורך העיתון עמוס רגב. מאמר ארוך פרי עטו תופס את כל הכפולה הפותחת של העיתון (ותמציתו מודפסת על השער). תחת הכותרת "דיון לא אחראי" אומר רגב פחות או יותר את מה שמרידור אומר, עם הקדמה של כמה מאות מלים על מלחמת העולם השנייה והתקפה ממוקדת על "ידיעות אחרונות", שעיקר טענתה כי הקמפיין הנוכחי של כלי התקשורת, כמו קודמיו, נועד למעשה להפיל את ממשלת נתניהו, ולא למען שום מטרה אחרת. הפרשנים בעיתונים אחרים מעלים סברות שונות למניעים מאחורי הרצון לתקוף איראן. הראל כותב ב"הארץ" על האפשרות "שמדובר עדיין בהפעלת לחץ ישראלית, מעין תרגיל של תחזיקו אותי, שמטרתו להחזיר לסדר היום את העיסוק באיום האיראני, שנדחק מראש האגנדה האמריקאית בשל תהפוכות האביב הערבי". ב"מעריב" כותב עפר שלח כי "לכל מה שאתם קוראים ושומעים על האפשרות של התקפה ישראלית באיראן יש בסיס פוליטי, אידיאולוגי או אישי. [...] הנושא עולה לכותרות לאו דווקא במועדים שקשורים להרעה אמיתית בעניין, אלא לדברים אחרים לגמרי". נראה שבינתיים, המסקנה היחידה שניתן לחלץ מהסיבוב הנוכחי היא ש"ידיעות אחרונות" הוא עדיין כלי התקשורת בעל היכולת הנכבדה ביותר להוביל את סדר היום הציבורי במדינת ישראל. אין להשוות את היחס של כלי התקשורת לסוגיה לפני הפרסום הבולט של רשימת נחום ברנע בשער גליון יום שישי האחרון לזה שלאחריה. הבוקר, דווקא "ידיעות אחרונות" משעה את הקמפיין בסוגיה. במקום באיראן, הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מתמקדת בפלסטין. "העונש: בנייה", נכתב. המענישה היא מדינת ישראל, והבנייה היא הקמת 2,000 דירות בהתנחלויות מעבר לקו הירוק. בכפולה הפותחת מדווחים איתמר אייכנר, עקיבא נוביק ורוני שקד על צעדי העונשין של ישראל לנוכח המאמצים הדיפלומטיים של הרשות הפלסטינית לזכות במעמד של מדינה עצמאית ובעיקר בעקבות קבלתה של הרשות כחברה באונסק"ו. "הצעד התקבל כדי להמחיש לקהילה הבינלאומית ולפלסטינים את החומרה שבה ישראל רואה את המהלך הדיפלומטי הפלסטיני", נכתב בידיעה. לבד מ-2,000 דירות "בעוטף ירושלים, בגוש עציון ובמעלה-אדומים", מדווח אייכנר כי ישראל החליטה להקפיא את העברת הכספים שהיא גובה עבור הפלסטינים וכבר מנעה העברת 100 מיליון דולר לרשות, מהלך שעתיד לפגוע ביכולתה לשלם משכורות לעובדיה. בין הצעדים הבאים: שלילת תעודות ה-VIP של בכירי הרשות והשעיית שיתוף הפעולה של ישראל עם אונסק"ו. ב"מעריב" [אלי ברדנשטיין, רימון מרגייה, אריק בנדר ועמית כהן] מצוטט "גורם שהיה מעורב בהחלטות השמינייה", שאומר כך: "העיקר היה לעשות לפלסטינים נו-נו-נו. הגזמתם. גם אנחנו יודעים להיות קטנוניים. אם תמשיכו עם הצעדים החד-צדדיים עוקפי המו"מ תוך תקיעת אצבע בעיניים של הקהילה הבינלאומית, יש לנו עוד כלים רבים להעניש אתכם". בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח רוני שקד כי הרשות הפלסטינית כלל אינה עומדת בתנאי הסף של אונסק"ו, כיוון שבספרי הלימוד שלה יש מסרים אנטישמיים ברורים. לפי דו"ח חדש של מכון אימפקט לחקר הסובלנות והשלום בחינוך, מדווח שקד, בספרי הלימוד הפלסטיניים נרמז כי היהודים הם נחשים פולשים, אין במפות המתפרסמות בהם אזכור למדינת ישראל ודווקא יש עיסוק רב בגיהאד ובהאדרת המוות, מעשי אלימות והתאבדות. אריק בנדר, המשוחח הבוקר ב"מעריב" עם ח"כ אחמד טיבי, פונה אליו בשאלה הבאה: "ישראלים רבים שואלים את עצמם מה יש לפלסטינים לחפש באונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם. מה תרמתם לאנושות בתחומים אלה?". "אחרי שפלסטין התקבלה לאונסק"ו, היא לא תהיה יותר לא-מדינה או פחות שטח כבוש ממה שהיא כיום", כותבת עמירה הס במדור הדעות של "הארץ". "אזרחיה לא יהיו פחות בלתי חופשיים ממה שהם היום, תחת עולו של המשטר הישראלי. אבל האי-ציות האזרחי למרותם של ישראל, ארצות-הברית והקוורטט מעלה את התקווה שהפלסטינים לא יחזרו לשולחן המו"מ. כי המו"מ הפך למכשול בתהליך הדה-קולוניזציה, התנאי ההכרחי לשלום". אגב, גם הס משתמשת בביטוי "נו-נו-נו" כדי לתאר את המהלכים נגד הפלסטינים. קצת יותר מחודש עבר מאז ראה אור לראשונה "זורנל", מוסף "מעריב". הבוקר מחזיק המוסף תריסר עמודים, ובהם עמוד אחד של מודעות "חוקי תכנון ובנייה", עמוד אחד (השער האחורי) עם מודעה מסחרית לחברת תעופה ועוד רבע עמוד עם מודעה מטעם תיאטרון. בעמוד השער של "מעריב" מופנים הקוראים דווקא למוסף "המגזין", שכמעט נעלם לטובת "זורנל", אך איכשהו שרד ומאז אף הצליח לתפוח מחדש. הבוקר מתפרסם בו מיזם מיוחד, ראשון מאז התהפוכות האחרונות שעבר. כתבי העיתון מדווחים על "מדינה אחרת", שנמצאת ממש מעבר לפינה – יישובי הדרום הנתונים תחת איום הרקטות העזתיות. המיזם נפרש על פני שתי כפולות עמודים ועוד מאמר אורח מאת פרופ חביבה פדיה, המודפס בשער המוסף. נוסף למיזם כולל "המגזין" מדריך שידורים, מדור תשבצים ומדור רכילות, שממלאים את תריסר עמודיו. ומודעות. כרבע מעמוד השער, עוד כפולה שלמה בפנים וכל השער האחורי. יותר מאשר "זורנל". חודש הימים שבו קיים "זורנל" דומה להרף עין בכל הקשור לבניית קהל קוראים חדש יש מאין. "מעריב", שהזניח בשנים האחרונות כמעט לחלוטין את האינטליגנציה, עשוי להזדקק לשנה-שנתיים כדי לשכנע אותה שיש טעם לקרוא בו. לשם כך יש להצטייד באורך רוח ומזומנים רבים. בינתיים "זורנל" מספק תוכן מעניין, ובימים האחרונים גם כמה מעמודי החדשות של העיתון מתחילים לתפוס צורה. אם לסמוך על הבטחות "מעריב" למחזיקי האג"ח שלו, יש לעיתון כוונה להמשיך להשקיע בתוכן איכותי. אם לשפוט לפי הניסיון, ולפי הצמצום שכבר פגע ב"זורנל", ייתכן שהמוסף לא יחזיק מעמד די זמן במתכונתו הנוכחית כדי להוכיח שהוא מסוגל לספק את הסחורה. גורלה של חברת החדשות של ערוץ 10, והערוץ כולו, עומד במרכז כמה כתבות בעיתונים. ב"גלובס" מדווח לי-אור אברבך על החשש בחברה מפני תיקון חוק שירחיב את מערך שידורי עידן+ ועלול להוביל לסגירתה. העיתון מספק תרשים שנועד לפשט את התרחישים האפשריים. ב"דה-מרקר" מדווחים אמיר טייג ונתי טוקר על העימות שמתנהל בימים אלה בין ערוץ 10 לזכיינית קשת, שעשוי לקבוע כיצד ייראו שידורי הטלוויזיה בישראל. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" על החודש הקשה שעבר על ערוץ 2. רועי ברק מוסיף דיווח משלו על פיטורים המוניים הצפויים בתעשיית הטלוויזיה ("חלק מבכירי התעשייה תולים את האשמה במחאה, שהבהילה את המפרסמים", נכתב בכותרת המשנה). עוד מדווח אברבך כי משרד האוצר אישר לטלוויזיה החינוכית לבטל את המכרזים המתוכננים למגישי התוכניות "תיק תקשורת" ו"חוצה ישראל". רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי במחלקת החדשות של ערוץ 1 טוענים שכתבם לשעבר, אוהד חמו, לקח עימו אל חברת החדשות של ערוץ 2 חומרים ארכיוניים של הרשות וכי נעשה בהם שימוש אסור במהדורה המתחרה. ברשות דורשים פיצוי כספי. גדעון קוץ מדווח ב"מעריב" כי שבועון סאטירי צרפתי בשם "שרלי הבדו" שינה אתמול באופן חד-פעמי את שמו ל"שריעה הבדו" והעניק את הקרדיט על עריכת הגיליון לנביא מוחמד, וזאת בעקבות נצחון המפלגה האסלאמית בבחירות בתוניסיה. בעיתון התפרסמו קריקטורות של העורך הזמני. בינתיים דווח שמשרדי השבועון הוצתו. משה רונן כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" בגנות הצעת החוק להחמרה בפיצויי הוצאת לשון הרע בלא הוכחת נזק. "החוק המוצע – כך מתעורר החשד – נועד להגן על פוליטיקאים ואנשי ציבור מפני העיתונות", כותב רונן. "הוא נועד לשנות את יחסי הכוחות בין הפוליטיקאים לעיתונאים [...] העיתונות תיאלץ להפסיק לפרסם חשיפות ולהתרכז בדיווחים לא מסוכנים על דוגמניות ובוגרי תוכניות ריאליטי".

ניתוח עומק מגלה כי ח"כ אלון טל מהמחנה הממלכתי וח"כ מוסי רז ממרצ הם היחידים שהפכו סוגיות אקלים וסביבה למרכז העיסוק שלהם • עוד 4 ח"כים עסקו בכך באופן חלקי, אך ראוי לציון • כל היתר הזניחו את משבר האקלים, זיהום האוויר והפגיעה בטבע • בניגוד לשנים קודמות, הכנסת לא העבירה אף לא חוק משמעותי אחד בתחום

העיסוק במשבר האקלים ובסוגיות סביבתיות עלה מדרגה בשנים האחרונות. המציאות האקלימית העולמית מכתיבה סדר יום ציבורי שכבר לא ניתן יותר להתעלם ממנו. עד כמה העיסוק הזה חלחל לכנסת ישראל? מי הם חברי הכנסת שהובילו את סדר היום הירוק ומי פעלו כדי לטרפד אותו? מדד הפיקוח הפלרמנטרי של "שקוף" מציג: הפרלמטר הסביבתי הראשון. התוצאות במדד היו מובהקות וחותכות: שניים מחברי הכנסת התגלו באופן מובהק כמי שמשבר האקלים והדאגה לסביבה נמצאים בראש סדרי העדיפויות שלהם – אלון טל (המחנה הממלכתי) ומוסי רז (מרצ). מעבר לכך, ח"כים בודדים עסקו בסביבה כחלק שולי מעבודתם, או נשאו דגל ספציפי בתוך התחום. רוב גדול מבין חברי הכנסת, 118 נבחרי ציבור, גילו מעורבות אפסית בתחום שמכתיב את האוויר שאנחנו נושמים, הבריאות שלנו, התנאים בהם נחיה כאשר יחריף משבר האקלים וישראל תתמודד עם גלי חום, שיטפונות והגירת פליטים מאסיבית. "נדמה לי שגם אני וגם חבריי לא הצלחנו להעביר אף חוק סביבתי משמעותי בכנסת הזו", אומר בכנות ח"כ רז, אחד משני מצטייני המדד. הוא מסייג לרגע את דבריו ומאוחר יותר יסביר בהרחבה על ההישג הכי משמעותי שלו. "זו היתה כנסת עם מודעות ודיונים, הצלחות משאילתות ומאבקים, אבל הכנסת לא העבירה חוק אחד סביבתי משמעותי ודרמטי וזה כישלון שלי ושל כולנו". רגע לפני התוצאות הרשמיות, כמה מילים על השיטה. מדד הפרלמטר הסביבתי מורכב משלושה עמודי תווך עיקריים: הראשון הוא הצעות לסדר שעסקו בסביבה ומשבר האקלים. הצעה לסדר היא כלי משמעותי בידי ח"כים ליזום דיון בנושא שחשוב להם, אפשרות שנתונה לרוב בידי יו"ר ועדה בלבד. השני הוא נוכחות בוועדות הכנסת שדנו בנושאים סביבתיים. הוועדות שנבדקו הן פנים והגנת הסביבה, הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל, ועדת משנה לעניין השפעת הסביבה והאקלים על בריאות הציבור, הוועדה לענייני התמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל והוועדה לפניות הציבור. עמוד התווך השלישי הוא הגשת שאילתות בנושאים סביבתיים, כלי פיקוח שמאפשר לח"כים לחלץ תשובות משרי ושרות הממשלה. בחנו גם קידום של הצעות חוק, וגילינו שכמעט שלא נכנסו חוקים חדשים לספר החוקים שעוסקים בסביבה, למעט תיקוני חקיקה ספורים, בטח שלא הצעות חוק פרטיות. כהונת הכנסת הקצרה אינה הסבר מספק: לא התגלו גם חוקים סביבתיים שקודמו ועברו קריאה ראשונה. כמו כן, בחרנו שלא להתייחס כלל להגשת הצעות חוק ללא הצלחה בקידומן – פעמים רבות הן מתגלות כ"הצהרות חוק", ומשמשות בעיקר ליחסי ציבור. המדד לעומת זאת, מודד פיקוח אחר הממשלה ועשייה פרלמנטרית בפועל. בניגוד למדד הפרלמטר הכללי של "שקוף", שמודד מבחינה כמותית את העשייה הפרלמנטרית, כאן אנחנו בוחנים את ליבת העיסוק של חברי הכנסת, האידיאולוגיה שהם משרתים ועד כמה הם נכונים לצלול לתוך העשייה הסביבתית והשפעותיה. עיסוק בנושאי סביבה משפיע על כמעט כל תחומי החיים. פעמים רבות נדרשנו להכריע האם שאילתא בנושא הסעות המונים היא סביבתית ומה דינו של דיון העוסק בציפוף עירוני. במקרים אלה בדרך כלל נדרשנו לבדיקת עומק ורק אם הנושא עסק באופן מובהק בתחום הסביבה והאקלים, חבר הכנסת שעסק בו קיבל ניקוד. לכן, מרבית הנושאים הקשורים לתחבורה ציבורית ובנייה לא נכנסו. לאחר ששקללנו את הציונים, ערכנו מחקר איכותני ובררנו החוצה חלק מהתוצאות. כך למשל, חבר כנסת שנכח בדיון העוסק בזיהום אוויר, אך הגיע רק כדי לטעון בעד הגורם המזהם, הוסר מהרשימה. בין הדוגמאות, ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) שבדיון בנושא המפעל המזהם "נשר" טען שהעיסוק בסביבה עלול להפוך "למשהו שכופה כפייה דתית של המאמינים בדת הזו", והתבטאויות נוספות שחוטאות באופן בוטה לעיסוק הסביבתי. בנוסף, החלטנו לא לתת ניקוד ליו"ר ועדת הפנים והסביבה, ח"כ וליד טאהא. מתוקף תפקידו ניהל דיונים רבים הנוגעים לסביבה, אך כמעט ולא השתמש בשלל הכלים האחרים שעמדו לרשותו. בסיום תהליך הסינון, חילקנו את רשימת חברי הכנסת לשלושה מעגלים עיקריים לפי מידת העשייה שלהם. מעגל ראשון, המצטיינים, אלו שני ח"כים שהעיסוק בסביבה הוא בליבת העשייה שלהם. במעגל השני נמצאים ארבעה חברי כנסת שהשתמשו בסט הכלים הפרלמנטריים מעת לעת כדי לקדם את התחום הסביבתי. במעגל השלישי נמצאים יתר חברי הכנסת – פרלמנטרים שכמעט מעולם לא עסקו בסביבה, בטח שלא באופן שוטף ומתוכנן כחלק מאגנדה סדורה. סייג אחרון לסיום: הפרלמטר של "שקוף" מודד הישגים על סמך כלים פרלמנטריים מסוימים, ועשוי להיות עיוור לעבודה מאחורי הקלעים. במציאות של בית הנבחרים הישראלי, חברי כנסת פועלים בשלל חזיתות שלעיתים לא יבואו לידי ביטוי במדד מסוג זה. יחד עם זאת, אנחנו מוצאים שכלים אלה, ושעות רבות שהושקעו בניתוח הנתונים, עדיין מצליחים לשקף באופן מהימן מי מנבחרי הציבור בחר להשקיע את מרצו בתחום הסביבה ומי זנח אותו לחלוטין. וכעת לתוצאות. במעגל הראשון בלטו שני חברי כנסת בלבד שקיבלו את הציון הגבוה ביותר ובפער משמעותי מהשאר: ח"כ מוסי רז (מרצ) וח"כ אלון טל (כחול לבן). נזכיר כי ח"כ רז שובץ במקום השני בבחירות הקרובות לכנסת ברשימתו, ואילו ח"כ טל נדחק למקום ה-24 ברשימת "המחנה הממלכתי", וסביר שלא נראה אותו בכנסת הבאה. מהנתונים שהגיעו לידי "שקוף" עולה כי עד למועד ההצבעה על פיזור הכנסת, ח"כ טל הגיש 19 הצעות סביבתיות לסדר, 20 שאילתות ונכח ב-46 דיונים שעסקו בסביבה. לצידו, ח"כ רז הגיש 12 שאילתות בנושאים סביבתיים, נכח ב-60 דיונים והוביל 12 הצעות לסדר. "חשוב להבין שחברה מוגדרת בסופו של דבר על ידי החוליה החלשה שלה", אמר טל בריאיון ל"שקוף". "אם אנחנו מוצאים בתחום הסביבתי אוכלוסיות חולות ופגיעות, אנחנו חייבים לתת להן לא רק תשומת לב, אלא לתעדף את הסיוע". ח"כ טל נכנס מלכתחילה על הטיקט הסביבתי, וארגוני הסביבה מכירים אותו היטב. הוא איש אקדמיה ואקטיביסט, הקים את ארגון אדם טבע ודין ואף כיהן כמנכלו. במסגרת עבודתו שם יזם מאבקים משפטיים למען הסביבה, כמו בין היתר תביעות על זיהום אוויר נגד מפעלים מזהמים ועתירות בנושאי תכנון ובנייה. הקים את המרכז לחינוך סביבתי "מכון הערבה ללימודי הסביבה", כיהן כיו"ר ארגון הגג של ארגוני הסביבה בישראל "חיים וסביבה" ונמנה על מקימי "צפוף – הפורום לאוכלוסייה סביבה וחברה". בכנסת הנוכחית הקים ועמד בראש ועדת משנה "השפעת הסביבה והאקלים על בריאות הציבור", אך בעיניו עיקר עשייתו התבטאה דווקא בפעילות מאחורי הקלעים ומחוץ לכנסת: בליווי מאבקים סביבתיים, השתתפות בוועדות תכנון, הגשת תובענות משפטיות, השתתפות בהפגנות ומכתבים לרשויות הרלוונטיות. עוד ציינו בלשכתו כי החלטת הממשלה בנושא פינוי מפרץ חיפה, שהגם שאינה חפה מבעיות, הושגה לא מעט בזכות לחץ פרלמנטרי של טל והשדולה להבראת מפרץ חיפה שהוביל. "זה מצער שאלון (ח"כ אלון טל י"ג) לא יהיה בכנסת הבאה", אמר שותפו לכס המצטיינים ח"כ רז בפתח השיחה עימו. הריאיון התקיים תוך שהוא נוסע בתחבורה הציבורית למחוז חפצו. לפני שפנה לדבר על הישגיו, הוא ביקש דווקא לציין את שותפו למאבק הסביבתי. "אני מכיר אותו 25 שנה, והוא כתב את אחד החוקים הכי חשובים שהעברתי, חוק ייצוג ארגוני הסביבה. זה שהוא לא יהיה בכנסת הבאה, זה הפסד גדול", אמר. "אני פועל כאיש סביבה כבר 40 שנה, אם זה באקדמיה, בחברה האזרחית ובפוליטיקה ואין לי שום כוונה לשנות את זה עכשיו", נמסר מלשכתו של טל. "איינשטיין כתב פעם: למי שיש את הפריבילגיה לדעת, יש גם את החובה לפעול. לצערי, לצד הישגים לא מבוטלים, אני יודע שיש נסיגה מדאיגה בהרבה חזיתות, וחלום הקיימות הולך ומתרחק. אני בטוח שאמצא מסגרת ראויה ואפעל כדי להשפיע על המדיניות הסביבתית והאקלימית של ישראל". ח"כ רז אינו חוסך בביקורת כלפי הקדנציה הזו, אך הוא יודע לציין גם שיאים. "ההישג הכי גדול שלי בכנסת הזו בעיני, ויש שיגידו שהוא לא סביבתי, זה החוק לאיסור פרסומת לסיגריות בעיתונות", הוא אומר. למי שאינו מכיר, כבר כיום לערוצי התקשורת אסור לפרסם מוצרי עישון על פי חוק שעבר ב-2019, אך העיתונות המודפסת הצליחה לחמוק בזמנו מהחקיקה. רז תיקן את העיוות – אך נאלץ להתפשר על כך שהחוק יחול על העיתונות המודפסת רק בעוד שבע שנים. "לא יתכן שזיהום מהתעשייה הורג 2,000 ישראלים בשנה וזה יחשב פוגע ואילו זיהום מסיגריות הורג 8,000 ולא יחשב כפגיעה בסביבה", הסביר. "אני מחשיב את ההחלטה הזו כחוק הכי חשוב וסביבתי, וודאי הכי חשוב שלי והכי חשוב מאז ייצוג בוועדות לפני עשרים שנה". עשייה נוספת שניתן לזקוף לזכותו, אותה סיקרנו מקרוב ב"שקוף", היא נוכחות עקבית בדיונים על הקמת רשות הרגולציה והכנסת ההיבט הסביבתי. יחד עם ח"כ גבי לסקי, השניים התעקשו לכלול בחוק התחשבות בשיקולי סביבה וחברה בכל החלטה על ביטול חוקים ורגולציות קיימות, על מנת שהשיקול הכלכלי לא יהיה היחיד. "אני רוצה שיהיה קל יותר להקים עסק בישראל, אבל אם זה פוגע בסביבה או בבריאות – אז לא", טען בזמנו באחד הדיונים. יו"ר ועדת החוקה דאז גלעד קריב קיבל את הדרישה והסייג נכנס לחוק. במקרה אחר קבע, בעקבות פרסומי "שקוף", שכספי הקרן לאזרחי ישראל שהגיעו כתוצאה מרווחי הגז, לא יושקעו בדלקים פוסיליים. ח"כ רז עצמו דווקא לא חוסך ביקורת מהכנסת הנוכחית, ומונה שורה של כשלונות באחריותו ובאחריות שותפיו לקואליציה. הוא מבין שלמרות שלראשונה מזה שנים מפלגתו היתה שותפה פעילה לממשלה ואף החזיקה בתיק הסביבה, הם לא הצליחו לקדם מהפכות של ממש, בטח לא כאלה שפעילי הסביבה בארץ ציפו להן. הוא מונה כדוגמה את החוקים האנטי סביבתיים שדווקא כן עברו והם לא הצליחו למנוע, כמו חוק הותמ"ל עליו כתבנו בהרחבה ב"שקוף" ואת ההחלטה להקים ישובים חדשים בדרום. "יש כאן כישלונות לצד ההצלחות", הוא מסייג. "היתה קדנציה מוצלחת בעיקר בגלל השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג", הוא מפרגן לראש סיעתו לשעבר, "אבל היו כנסות שהעבירו חוקים סביבתיים משמעותיים הרבה יותר". הוא נזכר ומציין כדוגמה את חוק "אוויר נקי" שעבר בכנסת ה-17 וחוק "שמירת הסביבה החופית", שעבר בכנסת ה-16. הפרדוקס אותו מציין רז, בין הכוונות הסביבתיות המוצהרות של חלק מחברי הכנסת המכהנים לבין מימושן, נתגלע באופן מובהק במאבק שטל הוביל נגד המפעל המזהם "נשר", בעקבות סדרת הכתבות של "שקוף". "רוב חברי הכנסת לא ערים לזה שיש מפעל סמוך לבתי תושבים ומה ההשלכות", טען טל בריאיון בנושא. "שמענו שנה שלמה, במיוחד מהליכוד ומהאופוזיציה שכל הזמן דיברו וביקרו את הקואליציה, אמרו תל אביביים צפונבונים שמתעלמים מצרכי הפריפריה. אבל אלו רק סיסמאות – לא נעשה כלום למען תושבי רמלה ולוד והמועצה אזורית גזר במשך שנים על שנים". בראש רשימת המעגל השני של חברי הכנסת שעוסקים בסביבה, ניצב ח"כ להב-הרצנו שזכה במקום השלישי בפרלמטר הסביבתי של "שקוף". הוא קידם חמש הצעות לסדר בנושאים סביבתיים, נכח ב-46 דיונים, אך הגיש שתי שאילתות בלבד שעסקו באופן מובהק בנושאים אלה. מבדיקה שערכנו עולה כי הוא עסק בעיקר בתחום השמירה על השטחים הפתוחים ובתחום הפסולת. להב-הרצנו סירב להתראיין בשל העומס. אחריו בהפרש ניכר ח"כ עופר כסיף (חד"ש) הגיש 15 שאילתות, הוביל חמש הצעות לסדר, אך נכח בשני דיונים סביבתיים בלבד. כסיף עסק רבות בזכויות בעלי החיים וכן בזיהום שיוצרת התחנה המרכזית בתל אביב. עוד במעגל השני, חברת הכנסת והשרה להגנת הסביבה לשעבר, גילה גמליאל (ליכוד). גמליאל עסקה בבעיות הסביבה המקומיות כגון רמת התחלואה בסרטן באשקלון והסכם קצא"א וזאת לצד סוגיית יעדי האקלים של ישראל. למרות קשת הנושאים הרחבה והעיסוק המובהק בתחום, העשייה הפרלמנטרית של גמליאל כללה שש הצעות לסדר, תשע שאילתות, והיא נכחה בשלושה דיונים סביבתיים בלבד לאורך הקדנציה כולה. מיד אחרי גמליאל, מדורג במעגל השני ח"כ ינון אזולאי (ש"ס). אזולאי הגיש תשע שאילתות, הוביל חמש הצעות לסדר ונכח בשלושה דיונים סך הכל בנושאי סביבה ומשבר האקלים. זה המקום לציין כי אזולאי דורג בפרלמטר הכללי של "שקוף" כאחד מחברי הכנסת המצטיינים במשכן. "אני תמיד מקשיב לאזרח", הסביר בשיחה עימו. "אני קורא את המיילים שאני מקבל, וכאשר מגיעה פניה ואני מבין שהאדם צודק אני נלחם, לא משנה מה יש על הקנה. יום אחד הנושא הסביבתי יהיה בשל כך במקום הראשון, כמו במאבק על פי גלילות, ויום אחד לא". לדבריו, למרות שהסביבה לא במרכז העיסוקים שלו, עדיין מדובר בערך שתואם את השקפת עולמו: "לשמור על ארץ ישראל נקייה זה חלק מהציווי וההליכות מהתורה והמקורות. זה קו תורני", הסביר. לדבריו, הציווי המוביל מבחינתו בעיסוק הסביבתי הוא "ונשמרתם לנפשותיכם": "אדם צריך לשמור על עצמו ועל הבריאות שלו וכשיש מזהמים, זה מזהם את האוויר והגוף ואנחנו רואים כל מיני מחלות שגורמות לתמותה. ערך האדם ובריאותו הם במקום הראשון". "לשמור על ארץ ישראל נקייה זה חלק מהציווי וההליכות מהתורה והמקורות. זה קו תורני" יחד עם זאת, באחד המאבקים הסביבתיים המשמעותיים בכנסת הוא דווקא עמד בקו הנגדי לארגונים הירוקים. בדיון על מיסוי הכלים החד פעמיים הוא חלק על הדרך שהממשלה בחרה לנקוט בה כדי לצמצם את השימוש בפלסטיק. "זה נושא שנוי במחלוקת", הבהיר. "אני אמנם מנסה לחנך את עצמי ולהשתמש בכלים רב פעמיים, אבל בכל דבר שנדרש לערוך בו שינוי, זה צריך להיות בחינוך ודרכי נועם ולא לעשוק את החלש". המעגל השלישי של חברי הכנסת משתרע על ספקטרום רחב של עשייה פרלמנטרית וקצוות שונים של הקשת הפוליטית. כך למשל ח"כ רם שפע (עבודה), ח"כ עמיחי שיקלי וחברת הכנסת יסמין סאקס-פרידמן (יש עתיד) גילו עשייה סביבתית מינורית, אך לא אפסית לחלוטין. הפעילות של סאקס-פרידמן הייתה ממוקדת בתחום זכויות בעלי החיים: "אני בכנסת קודם כול בשביל רווחת בעלי החיים", אמרה בראיון ל"שקוף". "אני לא מתכוונת לוותר. זו משימת חיי. זה בדם שלי, אני רוצה לשנות, שיקשיבו". היא קידמה הצעת חוק למניעת מה שמכונה "המשלוחים החיים" – העברת בהמות לשחיטה ממדינה למדינה באוניות מסע בתנאים קשים תוך גרימת סבל רב. "זו החקיקה שניהלתי עליה הכי הרבה דיונים ואין משרד שלא מעורב בה", אמרה בריאיון ל"שקוף". "החל ממשרד החוץ, משרד הכלכלה, החקלאות, הדתות. יש שתי סיבות מרכזיות לקידום הצעת החוק הזאת – הראשונה היא חמלה. מדובר בפרקטיקה אכזרית שיש לה שפע של תחליפים. אין סיבה להמשיך איתה. והשנייה היא ההשפעה הסביבתית של התעשייה הזו, שמזהמת כמו כל כלי הרכב". פרידמן מוסיפה שלצערה ההצעה נפלה ולא הספיקה לעבור בקריאה טרומית. יחד עם זאת, היא מדגישה שזו תהיה החקיקה הראשונה שתקדם בכנסת הבאה ביחד עם 13 הצעות חוק נוספות שהיא קידמה וממשיכה לקדם, כמו למשל פרויקט לצמצום זריקת מזון ומניעת סבל לבעלי החיים.

יפה ויגודסקי אחראית להתנהלות העקומה של קרן "מעגלים", שהייתה אמורה לעזור לעובדים אחרי העלאת גיל הפרישה, אך בפועל עזרה להכנסות של התאחדות התעשיינים וההסתדרות - על גב העובדים • לאחרונה ויגודסקי מונתה ליו"ר החברה לתיירות - בזכות השר ליברמן • ויגודסקי: "הניסיון שצברתי הכשיר אותי לתפקיד" • פינה חדשה ב"שקוף": זרקור על לשעברים שפגעו בציבור

אם יש ארגון שהמונח "פיאסקו" תפור עליו – יהיה זה קרן "מעגלים". קרן ממשלתית שמטרתה הייתה לעזור לעובדים קשי יום ושנסגרה לאחרונה לאחר ניהול כושל, שכלל תחלופת מנכ"לים בלתי פוסקת, הקצאת כספים ללא מכרזים להסתדרות ולהתאחדות התעשיינים, והתנהלות שזכתה לביקורת חריפה של מבקר המדינה. ואם כך, מדוע יו"ר הקרן לשעבר יפה ויגודסקי, מי שתחת ידה התנהל כל הבלאגן הזה על חשבון הציבור, לא הודחה או התפטרה? ולא רק זאת, אלא שעם סגירת הקרן זכתה ויגודסקי בעזרת למינוי חדש לתפקיד בכיר כיו"ר החברה לתיירות – בעזרת שר האוצר אביגדור ליברמן. מדובר חברה ממשלתית שמחזורה הכספי הוא כ-100 מיליון שקל בשנה. הממשלה הקימה בשנת 2011 את "מעגלים" – קרן בסך 600 מיליון שקלים לתמיכה בעובדים קשי יום לאחר העלאת גיל הפרישה שבע שנים קודם לכן. לפחות ככה היה נדמה. בפועל הקרן שירתה את הסתדרות העובדים ואת התאחדות התעשיינים. דוח מבקר המדינה שפורסם בשנת 2017 הצביע על כך שיש "ספק ניכר בנוגע לאפקטיביות של פעולות הקרן" (בתרגום חופשי – ישראבלוף); מצא ליקויים בסדרי ניהול הוצאותיה ונתוניה, וחוסר יכולת לנהל את הקרן כראוי בגלל תחלופה תדירה של מנכ"לים שהתנגשו עם ויגודסקי. חמישה מנכ"לים התחלפו לאורך חמש שנים. יו"ר הקרן עצמה, ויגודסקי, זכתה לשכר שנתי בעלות של 373 אלף שקלים על חצי משרה בעבור תפקידה כיו"ר. אחת הדוגמאות המקוממות להיעלמות הכסף היא בתחום פנסיות הגישור. מדובר בפנסיה שניתנת לעובדים שפוטרו בגיל מאוחר ומתקשים למצוא עבודה. כמה עובדים קיבלו את הפנסיה לאחר חמש שנים של פעילות הקרן? 5 בלבד. וכמה זה עלה לנו – 5.2 מיליון שקלים. אבל רק 200 אלף שקלים הגיעו לעובדים עצמם. שאר הכסף, לפי מבקר המדינה, כחמישה מיליון שקלים "שימשו להוצאות התקורה ולהוצאות השיווק של הקרן". הקרן חילקה כסף להתאחדות התעשיינים על ידי כך ששכרה ממנה משרדים ושירותים ללא מכרז. בשנת 2012 שכרה הקרן את משרדיה בבניין "בית התעשיינים". אף שמדובר בהתקשרות רחבת היקף ביחס להתקשרויות אחרות של הקרן, לא בחנה הקרן חלופות אחרות למשרדים אלה, וכן לא ביקשה הערכת שמאי עבור חוזה השכירות בנוגע לסבירות דמי השכירות. כך גם בשנת 2016 כאשר שכרה הקרן משרדים חדשים מהתאחדות התעשיינים, שהינו תאגיד קשור לקרן, המצויים אף הם בבית התעשיינים". כמה עובדים קיבלו את הפנסיה לאחר חמש שנים של פעילות הקרן? 5 בלבד. וכמה זה עלה לנו – 5.2 מיליון שקלים. אבל רק 200 אלף שקלים הגיעו לעובדים עצמם. תחת ידיה של ויגודסקי, הקרן חילקה גם כסף להסתדרות על ידי רכישת קורסים ממכללות בבעלותה. רשימת הקורסים שהציעה הקרן אכן הייתה ארוכה ומכובדת. חלקה הגדול לא רלוונטי כלל להסבה מקצועית. כך לדוגמה קורס שמלות כלה וערב מורחב – בהיקף 500 שעות אקדמיות בסכום של 25 אלף שקלים לתלמיד או תלמידה, כולו מכספי הציבור. דוגמה נוספת? קורס טיפוח היופי בסכום של 14 אלף שקלים לכל נרשמת, שמשלב בתוכו בניית ציפורניים ואיפור. ייתכן ובאמת הקרן הוציאה נשים בגילאי 60 פלוס לקורס שמלות כלה וערב והן פתחו פותח סטודיו? כמה אנשים נהנו מכך? אי אפשר לדעת – וזו הבעיה הכי גדולה של הקרן. היא לא בדקה אם מי שנרשמו לקורסים באמת הסבו את המקצוע שלהם או שרק נהנו מקורס העשרה. נראה שכוונת המדינה לעזור לעובדים לא התיישבה עם כוונות הקרן – שסייעה לתעשיינים. מי שהיה אז יו"ר התאחדות התעשיינים שרגא ברוש הסביר את הסתירה הזאת בדיון בוועדה לביקורת המדינה בראשות שלי יחימוביץ. הוא אמר אז כי ל"מעגלים" אין כל כוונה לשלב מחדש בעלי מקצועות שוחקים: "הכוונה הייתה לעזור למעסיקים", אמר. ואיך הסביר זאת? "המעסיקים התנגדו להעלאת גיל הפרישה ואמרו שזה מטיל עליהם עול כספי, כלומר להחזיק עובדים שהם עייפים, שקשה להם כבר להיות מועסקים ולכן זה עול כספי". גם בתשובת הקרן לדוח מבקר המדינה מסרה הקרן כי"היא לא נועדה לקדם מטרות ציבוריות או למצות את כספי הציבור באופן המיטבי, אלא לנהל כספים שנועדו לשמש את המעסיקים ואת העובדים, וזאת כדי להקל את עול הגזירה של חקיקת חוק גיל הפרישה. דרך מינסרה זו יש לבחון את מטרות הקרן ופעילותה". מבקר המדינה שלל את הטענה וכתב: "משרד מבקר המדינה שולל את תשובת הקרן מכל וכל. הקרן נשענת על כספי הציבור בהיקף של מאות מיליוני ש"ח. המדינה מקצה כספים אלו לקרן במטרה שתבצע תכניות לצורך הכשרה מקצועית, הסבה מקצועית ושדרוג מקצועי כמתחייב מההסכם". התאחדות התעשיינים שלטה כל כך חזק בקרן שרק עובדים במפעלים של התעשייה שמאוגדים בהתאחדות התעשיינים יכלו להנות מהשירותים שלה, כך עלה מדבריו של ברוש עצמו. הקרן גם לא ניהלה מעקב אחר אפקטיביות הקורסים שלה ולא הציבה מדדים. החלק החיובי הוא שלא כל הכסף יצא: מתוך 600 מיליון שהקצתה המדינה, התבזבזו כ-400 מיליון, כשחלק גדול מהסכום הגיע למנגנונים של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים. בקיצור – פיאסקו. מה קרה עם היו"ר של הקרן הכושלת, שכיהנה בעשור האחרון וחטפה ביקורת חריפה ממבקר המדינה. כשעמדה בראשות קרן שהזרימה כספים ליעדים שונים לחלוטין מאלו שנדרשה? בחודש מרץ האחרון, כחודשיים לאחר סגירת קרן "מעגלים", מונתה ויגודסקי לראשות חברה ממשלתית נוספת – החברה לתיירות. בתגובתה ציינה את תפקידיה הרבים ואת בחירתה על ידי הוועדה למינוי דירקטורים. נראה שהכישלון לא רק שלא דבק בה ככתם, אלא לא עיכב בעדה מלהמשיך ולהתקדם למשרות בכירות נוספות. מטעם ויגודסקי וקרן "מעגלים" נמסר בתגובה: "קרן מעגלים הצליחה בגדול: במהלך 10 שנות קיומה הקרן עבדה מול יותר מ-5,000 מעסיקים והכשירה יותר מ-40 אלף עובדים שחוקים בני 50 ומעלה שאף גוף אחר במדינה לא טיפל בהם. בזכותה הם הצליחו להישאר במעגל העבודה עד גיל הפנסיה ואף מעבר לכך. זוהי הצלחה ענקית הסותרת כל טענה שגויה אחרת. לאורך השנים ביצענו סקרי שביעות רצון של מעסיקים ועובדים והתגובות היו מצוינות. בנוסף, נדרשנו על ידי מבקר המדינה לבצע בדיקת אפקטיביות על ידי גוף חיצוני בלתי תלוי שנבחר על ידי נציגי המדינה והנהלת הקרן ולאורך השנים (השנים לאחר הדוח, ע.ב) ציון האפקטיביות היה מעל 90". בתגובה לשאלה מדוע לדעתה נבחרה לתפקיד החדש מסרה כי "נבחרתי לתפקיד על ידי הוועדה למינוי דירקטורים של המדינה (הייתי בין 50 הראשונים שנבחרו לנבחרת הדירקטורים) ובזכות שורת התפקידים הבכירים שמילאתי: שימשתי כדירקטורית במספר חברות ממשלתיות, ביניהן כדירקטורית בחברת החשמל במשך 11 שנה כיו"ר ועדת משאבי אנוש ומנהל וחמש ועדות נוספות במקביל, ובחברת מקורות גם כן כיו"ר ועדת משאבי אנוש ומנהל. "מעבר לכך ביצעתי שורה של תפקידים ניהוליים בכירים, ביניהם סמנכ"ל משרד החינוך במשך 10 שנים, מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית במהלך 3 קדנציות, סמנכ"ל המכללה למנהל, ודירקטורית במוסדות ציבוריים רבים עד היום. מגוון תפקידים אלו והניסיון שצברתי אין ספק כי הכשירו אותי גם לתפקיד הנוכחי שהוצע לי כיו"ר החברה הממשלתית לתיירות. אני מאמינה שבזכות הידע והניסיון שצברתי לאורך השנים אוכל לתרום רבות גם לארגון זה". פנינו ללשכת שר האוצר ליברמן שמינה אותה לתפקיד, בשאלה מדוע למרות כישלונה האחרון בחר למנות אותה. מלשכתו נמסר: "לאור המלצות שקיבל השר והיכרות מוקדמת עם פועלה החליט למנותה".

"הארץ" משך את עתירתו נגד החלטת משרד הפנים להוציאו מרשימת העיתונים שבהם מתפרסמות מודעות ממשלתיות • השר ידון מחדש בהחלטה להחליף את "הארץ" ב"ישראל פוסט" • "ידיעות אחרונות": להוציא חינמונים מהרשימה

דיון שהיה אמור להתקיים היום בבג"ץ על זהות שלושת העיתונים הנפוצים בישראל בוטל לאחר שהעותרת, חברת הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, הגיעה אתמול להסכמה עם משרד הפנים כי תקבל זכות שימוע בעל-פה בטרם יקבל שר הפנים החדש החלטה בסוגיה. עד להסכם הנוכחי בין הצדדים סירב משרד הפנים באופן עקבי לבקשת "הארץ" להעניק לעיתון את זכות השימוע בעל-פה. עוד קודם לכן הוגשו כתבי טענות מטעם העיתון ומתחריו, "ישראל פוסט", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", החושפים את עמדות הצדדים בנוגע לדרכי המדידה של תפוצת העיתונים המודפסים בישראל. טיעונים אלו צפויים לעלות מחדש במקרה ש"הארץ" שוב ימצא את עצמו מחוץ לרשימת שלושת העיתונים הנפוצים. לפני קרוב לשנה עתר עיתון "הארץ" לבג"ץ נגד החלטת משרד הפנים להוציאו מרשימת שלושת העיתונים הנפוצים ולהחליפו ב"ישראל פוסט". לשינוי משמעות כלכלית נכבדת, שכן רשימה זו קובעת היכן יפורסמו מודעות הנוגעות להליכי תכנון ובנייה, מודעות ששוויין עומד על עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. עיתון "הארץ" טען, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד ואלון נדב, כי ההחלטה של שר הפנים התקבלה בניגוד לדין, בלי שהתייעץ עם הגורמים המוסמכים, והינה בלתי סבירה. בין היתר טען העיתון כי "ישראל פוסט" אינו יכול להיחשב לעיתון יומי שכן הוא אינו מופץ בימי שישי, וכן כי על שר הפנים היה לבדוק את שיעור הפרסום בעיתונים השונים, ולא לסמוך על ממצאי סקרי TGI, כדי לעמוד על האפקטיביות של הפרסום ב"הארץ" לעומת "ישראל פוסט". באי-כוחו של "ישראל פוסט", עורכי-הדין מורן מאירי, מאיה צברי והילה סמורזיק, טענו בתגובה כי החינמון הוא אכן העיתון השלישי בתפוצתו בישראל, ועל כן יש להותיר אותו ברשימת העיתונים היומיים הנפוצים שבהם מופיעים פרסומים מנדטוריים בענייני תכנון ובנייה. "זוהי אפוא, ובכל הכבוד, עתירת שווא, שאין בבסיסה טענה כלשהי", טענו באי-כוחו של "ישראל פוסט" בתגובתם, "ושבוודאי אין בה כדי להעמיד תשתית כלשהי לסטייה מחזקת התקינות או להתערבות בהחלטת כבוד השר. [...] אם נבור את המוץ מהתבן נגלה שעניינה של העתירה בסברתה המוטעית של העותרת, על-פיה, כביכול, קמה לה זכות מוקנית להימנות עם רשימת העיתונים הנפוצים. זהו עניינה האמיתי של העתירה לשמר את מעמדה של העותרת, חרף העובדה שהארץ איננו אחד מבין 3 העיתונים הנפוצים בישראל". עוד טענו באי-כוחו של "ישראל פוסט" כי משרד הפנים פעל נכון כשהסתמך על ממצאי סקרי החשיפה של TGI וציינו כי הסקרים האחרונים מראים באופן עקבי ש"ישראל פוסט" הוא העיתון השלישי בתפוצתו בישראל (וכי הפער בינו לבין "הארץ" אף גדל מאז הגשת העתירה). כמו כן, לטענת "ישראל פוסט", ב"הארץ" לא יכולים מצד אחד לדרוש ממשרד הפנים לקבוע את רשימת העיתונים הנפוצים על סמך מספר הגליונות המופצים בפועל ולא על סמך מידת החשיפה, ומנגד לא לגלות כמה גליונות של "הארץ" מופצים מדי יום חול ובסופי-השבוע. ב"ישראל פוסט" ציינו כי כבר בפניות הראשונות למשרד הפנים בנוגע לרשימת העיתונים הנפוצים, הם הבהירו כי עיתונם מופץ מדי יום בכ-150 אלף עותקים בממוצע. "חזקה היא שבנסיבות אלה, שאילו היתה העותרת מעמידה נתונים בדבר תפוצתה בפני כבוד השר, אזי היו הנתונים שבים ומגלים כי הארץ אינו העיתון השלישי הנפוץ בישראל", כתבו באי-כוחו של "ישראל פוסט". את טענות "הארץ" בדבר שיעור הפרסום בעיתונים דחו באי-כוחו של "ישראל פוסט" מכל וכל. "מדוע ולמה יש להעדיף נתונים אלה, שאין בהם שמץ מידע אודות תפוצת עיתונים, על פני TGI", תהו. ב"ישראל פוסט" אף הדגישו כי בניגוד לטענת "הארץ" כאילו העיתון אינו יכול להיכלל ברשימה משום שהוא אינו מופץ בסופי-השבוע ולכן אינו יכול להיחשב ל"עיתון יומי", החל ממאי 2014 (אז רכש אלי עזור, הבעלים של "ישראל פוסט", את "מעריב") החינמון דווקא כן מופץ בימי שישי. "בכל הכבוד והיקר לעותרת", כותבים באי-כוחו של "ישראל פוסט", "תכליתו של סעיף 1א לחוק התכנון והבנייה איננה להעניק לעיתון פלוני או אלמוני טובת הנאה כלשהי. תכליתו היא להביא את המידע לציבור הרחב באופן המיטבי". בתשובת "הארץ" לטענות "ישראל פוסט" נטען, בין היתר, כי "ישראל פוסט" אינו מפיץ את גליונות יום שישי שלו באופן סדיר. באי-כוחו של "הארץ" כתבו בתשובתם כי במסגרת בדיקה עצמאית שערכו, הם בחנו 185 נקודות הפצה ברחבי הארץ שבהן ניתן להשיג את "ישראל פוסט" בימי חול ובדקו אם ניתן למצוא בהן את גליונות סוף-השבוע של החינמון. "רק ב-21 מבין 185 הנקודות הנ"ל מופץ עיתון ישראל פוסט גם ביום ו", הציגו באי-כוחו של "הארץ" את ממצאיהם. במקביל לחילופי הטענות בין "הארץ" ל"ישראל פוסט" הגישו גם "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", החולקים עם החינמון מבית עזור את רשימת שלושת העיתונים הנפוצים, את תגובתם לעתירה של "הארץ". ב"ידיעות אחרונות" תמכו בעתירת "הארץ" וביקרו את המתודולוגיה של סקרי TGI, שאינם מבדילים בין תפוצת חינמון לעיתון בתשלום. ב"ישראל היום" התנגדו לעתירה. "ככל שייקבע על-ידי בית-משפט נכבד זה כי שר הפנים רשאי היה לסמוך את החלטתו לעניין הרכב רשימת העיתונים הנפוצים על סקר TGI", כתבו עורכי-הדין חגי דורון ותומר שוירמן, באי-כוחו של "ידיעות אחרונות", "הרי שלא ניתן היה לסמוך על נתונים אלה על מנת לכלול ברשימה חינמונים". לטענת "ידיעות אחרונות", "נתוני החשיפה של עיתונים בתשלום משקפים נכוחה את מידת העניין הציבורי האמיתי בעיתון. אדם המשלם עבור רכישת העיתון מביע, בעצם נכונותו והסכמתו לשלם, את התעניינותו ורצונו לא רק לקבל לידיו את העיתון, אלא גם לקרוא בו ולעיין בו. מנגד, כשמוצר מתומחר מראש בעלות אפס, שיקוליו של הצרכן הסביר האם להושיט את ידו ולקחת את החינמון ללא עלות אינם משקפים את מידת רצונו לקרוא ולעיין בחינמון – ולמצער, בוודאי שאינם משקפים זאת באופן השווה לרכישת עיתון בתשלום". באי-כוחו של "ידיעות אחרונות" טענו לפיכך כי "נתוני חשיפה של עיתונים בתשלום אינם ברי השוואה (ולמצער, אינם ברי השוואה אחד לאחד) לנתוני החשיפה של חינמונים, ובמיוחד באותם חלקים שבהם מתפרסמות המודעות נשוא העתירה דנא. סקר TGI מבוסס על שאלה שאינה משקללת אבחנה זו. לפיכך לא ניתן להשתמש בתוצאותיו על מנת להוסיף לרשימת העיתונים הנפוצים גם חינמונים". ב"ישראל היום", לעומת זאת, ביקשו מבית-המשפט לדחות את עתירת "הארץ". באי-כוחו של העיתון, עורכי-הדין יורם בונן ונועה ברהום, טענו כי משרד הפנים פעל כראוי כשהתייעץ עם איגוד השיווק הישראלי בטרם ערך מחדש את רשימת העיתונים הנפוצים כך שתכלול גם את החינמונים "ישראל היום" ו"ישראל פוסט". אתמול הגישו בא-כוחו של "הארץ", עו"ד זאב ליאונד, ובא-כוחה של המדינה, עו"ד נחי בן-אור, הודעה משותפת ולפיה הגיעו להסדר המייתר את הדיון שהיה אמור להתקיים היום בעתירה. לפי ההסכם, שר הפנים החדש, יהא אשר יהא, ידון מחדש בשאלת שלושת העיתונים הנפוצים בישראל כמתחייב בחוק, אולם בטרם יפרסם את החלטתו לשנת 2015 תינתן לבאי-כוחו של "הארץ" זכות שימוע בעל-פה כדי להציג את עמדתם. יש לציין כי על אף שעל-פי חוק שר הפנים אמור לדון בהרכב הרשימה מדי שנה, בפועל לא התקיים דיון כזה כמה שנים לפני ההחלטה הנוכחית. "הסכמת המדינה למתן זכות שימוע בעל-פה לעותרת בטרם פרסום עדכון שר הפנים לשנת 2015 ניתנת על-ידיה, לפנים משורת הדין, מבלי שהדבר יהווה תקדים מחייב, ובין היתר עקב העדר האפשרות להגיש לבית-המשפט הנכבד את התגובה לעתירה שהוכנה בפרקליטות המדינה, בשל סכסוך העבודה שהכריז ארגון הפרקליטים", הוסבר בהודעה מטעם הצדדים. בהסכם אף מובהר כי ל"הארץ" שמורה הזכות להגיש מחדש את העתירה, לפי שיקול דעתו. בעקבות הודעת "הארץ" ומשרד הפנים, דרש "ישראל פוסט" כי תישמר גם לו הזכות לטיעון בעל-פה בפני המשרד טרם ההחלטה. במשרד הפנים הסכימו לכך, ובית-המשפט החליט להיענות להסדר ולמחוק את העתירה, ללא צו להוצאות. בג"ץ 4465/14

"הארץ" אינו חלק מרוסיה הסובייטית | נוחי דנקנר מברך לשלום את קוראי "מעריב" | ו"ישראל היום" בקמפיין קידום עצמי

כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "מעריב", מוקדשות לראש המוסד לשעבר מאיר דגן. "דגן חרד משיקול דעתו של נתניהו", לשון הכותרת הראשית של עיתון "הארץ", המתנוססת מעל מאמר מאת ארי שביט. כותרת נוספת שצמודה למאמר של שביט קוראת: "אזעקת אמת". בדומה לאזעקת אמת, עולה ויורדת בקצב קבוע גם האזהרה שמשגר שביט מפני הקטסטרופה המתרגשת על מדינת ישראל. זו ההזדמנות האחרונה; הקיץ הקרוב יהיה מכריע; הגענו לשעת האמת; היום או לעולם לא; התעוררו נא, קוראי "הארץ", כיוון שסוף העולם בפתח! אף הרשימה הנוכחית של שביט מסתיימת בקביעה כי "הדקה היא הדקה ה-90". כשתבוא סוף-סוף האפוקליפסה, אף אחד לא יוכל להגיד שארי שביט לא הזהיר מפניה. עד אז, ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר דגן מתאימות לו ככפפה ליד. "מה שמדאיג מאוד את מאיר דגן הוא ספטמבר 2011", כותב שביט, ומדגיש כי ראש המוסד לשעבר מודאג בעיקר מהמנהיגות הישראלית. שביט מחמיא לדגן ומסביר כך: "דגן הפתיע את שומעיו באוניברסיטת תל-אביב במשנה סדורה, בשפה רהוטה ובאומץ לב אזרחי נדיר. ברור לחלוטין שבימים רגילים חלק מהדברים שאמר לא היו אמורים להיאמר. ואולם דגן מעריך שהימים אינם רגילים". כאמור, "הדקה היא הדקה ה-90". לא רק על נתניהו וברק יש לשביט ביקורת, גם על התקשורת הישראלית. "כלי התקשורת הישראליים נהגו אתמול כמו האנציקלופדיה הסובייטית", הוא כותב ברשימתו. "הם הקדישו כותרות ענק, עמודים שלמים ושעות שידור רבות לנאום שאותו נשא מאיר דגן באוניברסיטת תל-אביב. אבל דגן לא נשא נאום. הוא העניק ראיון. ההבדל בין השניים הוא תהומי. בנאום הדובר שולט לחלוטין במלותיו, בעוד שבראיון דבריו הם תוצאה של הדינמיקה הנוצרת בינו לבין המראיין. מאיר דגן לא התכוון לומר את כל הדברים שאותם אמר ביום רביעי בערב. הם עלו מתוכו בזמן אמת בשל צורך עמוק ולא לגמרי נשלט לומר אמת". אם כבר מזכירים צורך עמוק ולא לגמרי נשלט לומר אמת, כדאי לציין כי לא כל כלי התקשורת בישראל יצאו אתמול בכותרות ענק בעקבות נאום דגן. "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" כן, אך "הארץ", שבו כותב שביט על הפספוס של כלי התקשורת הישראליים, דווקא לא. "הארץ" הצניע את דברי דגן בעמוד השער שלו אתמול. הכותרת הראשית עסקה בהוראת סמי עופר, שנפטר הבוקר לאחר מאבק ממושך במחלה קשה, להפסיק את כל ההפלגות של אוניותיו לאיראן (פטירתו מעלה כמובן את השאלה אם היה בכלל במצב שבו יכול היה לתת שלשום את ההוראה). דברי דגן הוזכרו בכותרת המשנה לראשית ובפסקה המסיימת את הדיווח של יוסי מלמן, ורק בהקשרו של עופר. בכפולה הפותחת לא דווח כלל על דברי דגן. בראש עמ 4 פורסמה ידיעה קצרה יחסית מאת יוסי מלמן וגילי כהן על ההתבטאויות של ראש המוסד לשעבר, שוב עם דגש על ענייני משפחת עופר. שביט מזכיר כאמור את נוהלי העבודה באימפריה של סטלין, אפשר להניח שברוסיה הסובייטית היו מבהירים לעורך כי כדאי לו לארוז את חפציו משום שממש עכשיו התפנתה משרה נחשקת ב"ידיעות ארכיפלג גולאג". למרבה המזל איננו חיים ברוסיה הסובייטית. ב"הארץ" מניחים כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, והבוקר כל הכפולה הפותחת מוקדשת לדברי דגן שלשום והתגובות להן. יהונתן ליס וגילי כהן מדווחים על "ביקורת חריפה במערכת הפוליטית", כשהחלק העיקרי בידיעה כולל את העמדות שהביע דגן, וזאת לטובת מנויי "הארץ", שאתמול נאלצו להסתפק בדיווח קצר וחלקי. בעוד "הארץ" עוסק בדברי דגן שלשום, ב"ידיעות אחרונות" נמצאים צעד (קטן) אחד קדימה. "אני, אשכנזי ודיסקין יכולנו לבלום כל הרפתקה מסוכנת של ביבי וברק. עכשיו אין מי שיעצור אותם", מצוטט דגן בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". על-פי העיתון, דגן אמר את הדברים "בשיחות סגורות". השיחות, מתברר, לא היו סגורות באופן הרמטי. איתמר אייכנר הוא העיתונאי שהצליח לשמוע את ההסבר של דגן ולדווח לקוראים. בעמ 3, תחת הכותרת "למה דיברתי", מביא אייכנר את הציטוט שמופיע בכותרת הראשית של העיתון, וזהו. כל יתר הידיעה מוקדשת לעמדות שהביע דגן שלשום ולתגובות במערכת הפוליטית. בטור פרשנות נלווה כותב נחום ברנע על הביקורות נגד נתניהו וברק שהשמיעו דגן, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין וראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין. "אין כאן חונטה צבאית שקשרה קשר נגד המנהיגות הנבחרת", קובע ברנע. "יש כאן אנשים שבתוקף תפקידיהם נחשפו לסודות הכמוסים ביותר של המדינה והשתתפו בדיונים החשאיים ביותר, האינטימיים ביותר, עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון. יותר משחשובה הדעה שלהם כאזרחים, חשובה העדות שלהם כמי שהיו שם. והעדות שלהם מטרידה". מדוע דיבר דגן כפי שדיבר, בעד האחים עופר ונגד נתניהו וברק? האם הוא בונה עם פרישתו מהמוסד על תפקיד באימפריה הכלכלית של משפחת עופר או על תפקיד במפלגת קדימה? בכפולה הפותחת של "הארץ" מתפרסם טור פרשנות שבו בוחר אלוף בן באפשרות השנייה ומאבחן כי מעמדו החדש של דגן הוא "ראש האופוזיציה". לדברי בן, "אחרי יותר משנתיים שבהן נתניהו שלט לחלוטין במסר המדיני שיצא מירושלים, נמצא סוף-סוף מי שיעמוד מולו ויזהיר את הציבור מהסכנות הטמונות במנהיגות חסרת חזון ואחריות". בהמשך טורו כותב בן על השלכות המשימה החדשה שלוקח על עצמו ראש המוסד לשעבר – התקפה מכיוונו של ראש ממשלת ישראל. "ברגע שזיהה [נתניהו] את דגן כאויבו, החל מסע החיסול הנגדי", כותב בן. "זה התחיל בטענות על פטפטנות שגורמת נזק למדינה [...] בהמשך, אם דגן לא ישתתק וימשיך לתקוף את נתניהו, ייעשה בוודאי שימוש באמצעים חריפים יותר: יודלפו פרטים מביכים על הרשלנות בחיסול איש החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי, שיוחס למוסד; מקורות זרים יספרו שתמיר פרדו, יורשו של דגן, גילה עם כניסתו לתפקיד שכל המבצעים נגד איראן היו בלוף ולא השיגו דבר; לעיתונאים המקורבים יסופר שנתניהו סילק את דגן הבלתי אחראי מכסאו; וכך הלאה". התבטאות דגן היא, אם כן, קו פרשת המים היומי בעיתונות. מצד אחד, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" ("מעריב" מקדיש הבוקר לדגן ידיעה קצרה [עדי חשמונאי ועמית כהן], המתפרסמת בראש עמ 7 ועוסקת בביקורת של נועם שליט על התבטאות אחת של ראש המוסד לשעבר). מן העבר האחר של המתרס – "ישראל היום". "יו"ר הכנסת: דגן מסכן את בטחון המדינה", לשון הכותרת הראשית של בוקר זה בחינמון מבית אדלסון. הכותרת בראש הכפולה הפותחת קוראת: "מאיר דגן גרם נזק אסטרטגי", ציטוט מפי "שר בכיר". שלמה צזנה וגדעון אלון מדווחים בהרחבה על התגובות הזועמות לדברי דגן, וצזנה מוסיף תיבת רקע שבה הוא פוסע בשביל שהתווה אלוף בן: צזנה כותב על ההחלטה להפסיק את כהונתו של דגן ומזכיר את חיסול אל-מבחוח. דעותיו של הפרשן דן מרגלית הולמות להפליא את האגנדה של "ישראל היום", ממש כפי שדעותיו של ברנע מתאימות יפה לאגנדה של "ידיעות אחרונות" (או מעצבות אותה). מרגלית כותב בטור נלווה, המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", בגנות ההתבטאויות של דגן. "גובר חששי כי משהו רע עובר על האיש הטוב הזה", הוא מסכם את רשימתו. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לראיון בלעדי שערך בן כספית עם שר החוץ אביגדור ליברמן. "לא אסכים ליישובים יהודיים בריבונות פלסטינית" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית, אך הראיון, שמתפרסם בעמודים הראשונים של "מוספשבת", נפתח דווקא בהתייחסות של ליברמן לטיוטת כתב האישום נגדו, שפורסמה השבוע על-ידי גידי וייץ ב"הארץ". "אין לי כוונה להתפלמס בנושא הזה, בטח לא בתקשורת", אומר ליברמן לכספית, "האסטרטגיה שלי היא לא לענות להדלפות ולקשקש, לא לקחת דוברים ולא אנשי יחסי-ציבור. אני לא מתכוון לנהל ויכוח פומבי או דין ודברים. את מה שיש לי, אציג ליועץ המשפטי בשימוע. אני בטוח שהעובדות ינצחו, הן חזקות ומדברות בעד עצמן". גם ליברמן חזק ומדבר בעד עצמו. מיד בהמשך הראיון הוא בכל זאת מגיב על כמה מהטענות נגדו. לגבי החברות שנפתחו בבעלות בתו, נזכר ליברמן כיצד מצא את עצמו, לאחר ההתנגדות לנסיגה מעזה, אזרח פרטי. "באותו זמן", הוא אומר, "הבת שלי, מיכל, השתחררה מהצבא. אמרתי לה, מיכל, בואי תקימי חברה, נתחיל לעבוד יחד. היה לי ברור שבתוך שנתיים, בבחירות שאחרי, אני חוזר למערכת הפוליטית, אבל בינתיים אני יכול לתת לה דחיפה והיא כבר תמשיך הלאה. לא הסתרתי את זה, אין כאן שום הסתרה, אין הלבנת הון, זה הכל שטויות". ליברמן מסביר גם מדוע חברה אחרת שמוזכרת בטיוטת כתב האישום נרשמה על שם נהגו ("בחור צעיר, נמרץ, שנון, פיקח"), טוען לקנאה וצרות עין מצד החוקרים אותו ותוקף ישירות את עיתון "הארץ": "אני הרבה שנים בפוליטיקה, אני יודע איך התקשורת עובדת. ברור לי שבמקרה הזה מדובר בהדלפה מכוונת שבאה מהפרקליטות, ולא משום גורם אחר. ברור לי שיש כאן קמפיין משותף לפרקליטות ולעיתון, שמטרתו דעת הקהל". ליברמן טוען כי מדובר ב"קמפיין מתוכנן" ושב להצהיר כי הוא " לא מתכוון להיגרר אליו ולנהל ויכוח פומבי". רשמו לפניכם, ליברמן אומר כך: "אני שמח בחלקי, מתעלם מהסיפור הזה, וזו פעם אחרונה שאני מדבר עליו בתקשורת". עוד בראיון של כספית עם ליברמן, המשפט: "צריך להשקיע לפחות 1.5 מיליארד שקל בשנה [בהסברה] כדי לתת פייט". האמירה: "מה שהח"כים הערבים עושים זו בגידה. בלי מרכאות". העצה "שיהיו חברי פרלמנט פלסטינים ברמאללה או בעזה. לא בכנסת ישראל". נוסף על כך ליברמן מזכיר בדבריו את "המסמכים שיצאו ממכון ון-ליר" יחד עם "חזון ועדת המעקב" ו"האינטלקטואלים הערבים", כשהוא מדבר על כך ש"דיבורים לפעמים מסוכנים יותר ממעשים". עוד בשער "מעריב", ידיעה מאת "כתב מעריב" תחת הכותרת "קבוצת IDB השלימה את רכישת מעריב". "עידן חדש במעריב", נכתב בפתח הידיעה, שמתפרסמת במלואה בשער ועיקרה נתונים פיננסיים. בסופה נכתב כך: "IDB מינתה מטעמה חמישה נציגים לדירקטוריון מעריב: יו"ר קבוצת IDB נוחי דנקנר, נשיא דסק"ש עמי אראל, מנכ"ל IDB אחזקות חיים גבריאלי, ארי ברונשטיין, סגן נשיא דסק"ש, ודני יעקבי, לשעבר מנכ"ל בחברות תקשורת ותעשייה". אראל, אגב, הוא מי שהציג לראשונה, לפני כשנה, את המצגת שבה נחשף המחקר שנעשה לבקשת IDB לבחינת סוגיית הריכוזיות במשק הישראלי, ואשר קבע כי "אין בעיה אמיתית של ריכוזיות בישראל". כיצד יסקר "מעריב" את סוגיית הריכוזיות? יכול להיות שרמז ראשון ניתן לקבל מהעדפת המונח "תחרותיות". בראש עמ 3 של "מעריב", בגופן מוגדל ועל רקע תכול, מתפרסמת רשימה מאת הבעלים החדש, נוחי דנקנר, וזאת תחת הכותרת "עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי". דנקנר מבטיח, בין היתר, עיתון שיקדם את ערך ה"תחרותיות". נוסף לכך מצטט דנקנר מכתבי בנימין זאב הרצל, דוד בן-גוריון וא"ד גורדון. רשימתו, שלשם פרסומה מופקעת כמעט מחצית מעמוד בכפולת הפתיחה של קונטרס החדשות, מזכירה מאוד את הבטחותיו של דנקנר בהכרזה עם כניסתו לעיתון. אז קבע דנקנר כך: "אנו נקפיד שהעיתון לא ישרת מטרות פוליטיות, או כלכליות, או עסקיות של אף אחד", והוסיף: "אני פונה כבר עכשיו, אף שטרם הושלמה העסקה, לכל עיתונאי ועיתונאית מעריב ומבקש: אנא, המשיכו לשמור על האינטגריטי, על המקצועיות ועל העצמאות וחופש הבעת הדעה – כולל סיקור ביקורתי על קבוצת IDB והחברות הבנות שלה ועל מנהליה ובכיריה, ואני בתוכם". הבוקר דנקנר מבטיח "לפתח את מעריב על כלל תכניו ולהופכו למגוון יותר ולאיכותי יותר", ומדגיש כי העיתון "יהיה עיתון ישראלי, ציוני ופטריוטי. עיתון נטול פניות שיתרום לאיכות השיח הציבורי. [...] עיתון שיתנהל בהגינות ובשקיפות וישמור על עצמאותם המחשבתית של העורכים ושל הכותבים בו. עיתון שיטפח חיים משותפים ודו-קיום ויוקיע גילויים של חוסר סבלנות וסובלנות. עיתון שיכבד את השונה ואף את מתחריו. עיתון שלא יהיה אדיש למצוקות הזולת ויפעל למען החלשים בחברה". הלוואי. יום עדותו השני של אהוד אולמרט במשפטו היה דרמטי בהרבה מהקודם, קובעים כל הדיווחים. ובכל זאת, במרבית העיתונים הסיקור אינו מובלט במיוחד. למעט "מעריב", אף עיתון אינו מצרף טור פרשנות לדיווח על עדות אולמרט. כולם מסתפקים בציטוט עיקרי דבריו. "מעריב", שמקדיש לעדות כפולת עמודים שלמה, מוצא מקום גם לטור מאת נועם שרביט, הקובע כי "אולמרט הצליח לעורר אמפתיה מסוימת בקרב שומעיו". לצד זאת, שרביט מדגיש כי "כל מה שאמר עד כה בעדתו לא כוון כלל לשופטים ואינו משנה כהוא זה מבחינתם. אולמרט נאבק על דעת הקהל". שני השופרים הבולטים במאבק על דעת הקהל לא ממלאים הבוקר את התפקיד המיועד להם. ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון על העדות בקיצור נמרץ, בלב עמ 11 של העיתון, ללא התפלמסות עם תוכנה (ואולי כך מנסה העיתון להפחית בחשיבותה). "ידיעות אחרונות" מקדיש את כל עמ 5 לעדות ראש הממשלה לשעבר, אך על פני מרבית העמוד מודפסים כותרת שמנה, תצלומים של אולמרט ומודעה גדולה למבצע של המשביר-לצרכן. הדיווח, מאת מיכל גולדברג, ענייני. ב"הארץ" מביא בהרחבה יחסית ניר חסון את עיקרי עדות אולמרט. במקום טור פרשנות מודפסת לצד הדיווח מבית-המשפט ידיעה מאת עמוס הראל תחת הכותרת "מחקר אמריקאי: הכישלון בלבנון השנייה – בעיקר בגלל הדרג המדיני". בראש עמ 4 של "הארץ" ידיעה מאת אנשיל פפר, אבי יששכרוף וברק רביד על הכנות צה"ל לקראת אפשרות שמפגינים ינסו לפרוץ את גבולות ישראל ביום ראשון, היום שבו מציינים הערבים את "יום הנכסה", תבוסתם במלחמת ששת-הימים. כותרת המשנה לידיעה מסתיימת במלים "נתניהו: הנחיתי את צה"ל לנהוג באיפוק ובנחישות". לרוחב עמ 2 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כותרת גדולה, ובוטה בהרבה – "ההוראה: לירות כדי לעצור". אלכס פישמן, יוסי יהושוע, איתמר אייכנר, רוני שקד וירון דורון מדווחים כי "כדי לא לחזור על האירועים שהיו במגדל-שמס ביום הנכבה, הגדיל הצבא את היקף הכוחות הנמצאים בכוננות והוסיף בפיקוד הצפון אמצעים רבים לפיזור הפגנות. הפקודה ברורה: מי שחוצה את גדר הגבול – יורים בו". אגב, גם בידיעה ב"הארץ" נכללת הפקודה, אך מדווח עליה כך: "הכוחות יצוידו באמצעים לפיזור הפגנות, אבל בפיקוד הצפון הדגישו שהמדיניות הקודמת, שלפיה חיילי צה"ל יפתחו בירי חי לעבר מסתננים – לאוויר ולאחר מכן לרגליים – נותרה על כנה". גם ב"מעריב" ו"ישראל היום" מדווח על הנוהל הצפוי לעצירת פולשים, אך כמו ב"הארץ", ובשונה מ"ידיעות אחרונות", פקודה זו אינה מובלטת, ובוודאי שלא הופכת לכותרת הידיעה. לילך ויסמן מספקת ב"גלובס" רקע על פרשת הפתק הצהוב של ח"כ כרמל שאמה-הכהן. "שאמה הוא אשף תקשורת", היא כותבת, "אלוף ביחסי-ציבור. הוא מזהה מטרה ומתביית עליה. [...] הדיון [בוועדת הכלכלה] נקבע לשעה 15:00. גורמים בכנסת שתהו באוזניו כיצד יספיק לסיים את הישיבה הרגישה עד לשעה 16:00, אז נפתחת מליאת הכנסת ודיוני הוועדות מופסקים, זכה לחיוך ציני. אל דאגה, אמר להם שאמה, הדיון יסתיים עוד הרבה קודם. בדיעבד, יש מי שרואים בכך רמז לכך שבטרם החל הדיון ידע שאמה מתי ואיך הוא יסתיים". "המדינה תקים יישוב יהודי על אדמות יישוב בדואי שיפונה", לשון כותרת בראש עמ 17 של "הארץ". לפי דיווחו של גקי חורי, "בשטחים של אחד היישובים המיועדים לפינוי מתוכנן יישוב יהודי חדש. זאת, למרות שבמשרד ראש הממשלה טענו כי החמולות שיפונו מתגוררות ביישובים שאינם נגישים לתשתיות ומבני ציבור או שאינם נכללים בתוכנית המתאר של מטרופולין באר-שבע". "הנגב נגד נתניהו", קוראת כותרת בראש עמ 9 של "מעריב". שמעון איפרגן מדווח כי "ראשי הרשויות בנגב יוצאים בקמפיין נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, המתכוון בימים הקרובים לאמץ את המלצות ועדה מטעם משרדו בנוגע לחלוקת האדמות לבדואים בנגב". לצד הדיווח, תצלום של פיני בדש, ראש מועצת עומר, המוביל את הקמפיין, כשהוא יושב במשרדו ואוחז במדבקות שקוראות "נתניהו יחלק את הנגב". "נתניהו יחלק את הנגב" היא הסיסמה שמתפרסמת גם ב"מוספשבת" של "מעריב", מעל כתבה מאת אראל סג"ל, שבילה השבוע בשטחי הנגב. סיסמה זו, סיסמת הקמפיין של פיני בדש נגד נתניהו, מופיעה שוב בכפולת העמודים הבאה של "מוספשבת", מעל רשימה של קלמן ליבסקינד בגנות התוכנית החדשה. עקיבא נוביק מדווח ב"ידיעות אחרונות", בעקבות האתר "בחדרי חרדים", כי בית-דין רבני בירושלים דן השבוע כלב לסקילה באבנים עד צאת נשמתו. על-פי דיווחו של נוביק, "הסיבה לפסק הדין האכזרי נעוצה בחשד שלפיו הכלב הוא גלגול של עורך-דין חילוני בכיר – שלפני חצי יובל העליב את דייני המקום ובראשם את הרב אברהם דב לוין". ב"מעריב" מתפרסמת רשימת ביקורת מאת אבי רצון על האופרה "אאידה" שמועלית בימים אלה למרגלות המצדה. "אאידה שוברת שיאים של מקצוענות וטוב טעם, ומצליחה להפוך את הבילוי האליטיסטי לטרנד להמונים", נכתב בכותרת המשנה. ב"הארץ" מדווחים חיים לוינסון ואנשיל פפר כי קצין בכיר במחוז ש"י טוען שמשטרת המחוז נמנעה מלעשות שימוש באמצעים לפיזור הפגנות בעת הריסת בית ליד ההתנחלות שילה בשל חשש "מלחץ של הפוליטיקאים". נטשה מוזגוביה מדווחת ב"הארץ" כי גיל אברמסון מונתה לתפקיד העורכת הראשית של "הניו-יורק טיימס". "אברמסון תהיה האשה הראשונה בתפקיד זה ב-160 שנות קיומו של העיתון", מציינת מוזגוביה. איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי משרד התקשורת השיב ל-BBC משדר שהחרים מהרשת בטענה כי שיבש את קשר הרדיו בנמל התעופה בן-גוריון. טורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש השבוע לטענה כי התקשורת שמאלנית. לילך סיגן, הפורשת מ"גלובס", כתבה טור פרידה מיוחד, שהוא בו בזמן גם רגיל לגמרי. בעקבות מבקר המסעדות של "הארץ", שגיא כהן, שהקדיש את פתח רשימת הביקורת שלו על יבנה-מונטיפיורי לדיאלוג שניהל עם השף יונתן רושפלד בעקבות ביקורות קודמות שכתב, מספר הבוקר מבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין על טענות ששמע מהבמאי יוסף סידר בעקבות ביקורות קודמות שכתב. בסוף הרשימה קליין מתפנה לבקר את סרטו החדש של סידר. על-פי קליין, במלה אחת – "החמצה". "אני חושב שזה לגמרי ייעלם", אומר עיתונאי "ידיעות אחרונות" גידי מרון כשהוא נשאל על עתידו של כתב השטח. לדבריו, "העורכים מעדיפים סקופים וראיונות בלעדיים". מרון שוחח עם עופר מתן, כתב המגזין "טיים אאוט – תל-אביב", כחלק מפרויקט לרגל השקת הסדרה הדוקומנטרית "העיתונאים", שאחד הפרקים (המעניינים והמצחיקים) בה מוקדש למרון ושותפו לעבודת השטח, עודד שלום. עוד במגזין, ראיון שקיים מתן עם במאית הסדרה, עידית אברהמי (עמ 54 בקישור שלעיל). עמיחי אתאלי מדווח ב"מעריב" כי במהלך פינוי המאחז הבלתי חוקי עלי-עין, נעצר, בין היתר, אלחנן גרונר, "כתב סוכנות הידיעות של השומרון הקול-היהודי". על פי אתאלי, השוטרים החרימו לגרונר שתי מצלמות, מחשב נייד ודיסק קשיח. בכפולת האמצע במוסף "ישראל שישבת" של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר מודעה לקידום העיתון [דרורי שלומי]. בשונה ממודעות קודמות של "ישראל היום", זו מלווה בתצלום גדול של משפחה כל-ישראלית מחזיקה בעיתון סביב שולחן ארוחת הבוקר. המודעה מזכירה מאוד מודעות מקמפיינים של "ידיעות אחרונות".

העיתונים מלווים את דודו טופז בדרכו האחרונה | מצפים להכרזותיו של שר האוצר | אבל על ראש שמחתם מעלים שטות שמתפתחת לתקרית בינלאומית

כותרת מאמר המערכת של עיתון "הארץ", "תגובה הזויה", מסכמת היטב את תגובתה של התקשורת הישראלית למאמר השטנה בעיתון השבדי "אפטון בלאדט". "הארץ" אמנם נאחז בנושא בעיקר כדי להתנגח עם הנמסיס שלו בחודשים האחרונים, שר החוץ אביגדור ליברמן, אבל תורף הדברים צודק וחד: "ישראל היתה צריכה להכחיש כמובן מכל וכל את מה שנאמר בכתבה, אבל להיזהר לא להפוך אותה לעניין מדיני. על ליברמן להבין שיש חופש עיתונות בשבדיה, עיתונות טובה וגרועה, הממשלה לא מכתיבה בה מה יתפרסם ומה לא, בדיוק כמו בישראל, ותפקידה אינו לגנות כתבות. ישראל צריכה היתה להוריד את הנושא במהירות מסדר היום. הכתב השבדי שהשליך אבן למים מעופשים השיג את יעדו: הוא לא רק הציג את עיתונו באור בעייתי, הוא עשה כן גם לגבי מדיניות החוץ של ישראל". העיתונות הישראלית אינה מקבלת את העצה הטובה שנותן "הארץ". למעשה ראש הממשלה הישראלי אינו מקבל את העצה הזו, ולכן קשה להלין על התקשורת שנגררת אחרי התבטאויותיו הפתטיות – שלא קשה להאמין שנולדו בגלל פרסומיה הפתטיים שלה עצמה. ובקיצור: אלו הכותרות הראשיות של העיתונים היום, ה-23 באוגוסט 2009: "השבדים חוצפנים" ("ידיעות אחרונות"); "המוסר הכפול של השבדים" ("מעריב"); "נתניהו דורש משבדיה לגנות את המאמר המסית" ("הארץ") ו"רה"מ לשבדיה: דורש גינוי למאמר ההשמצה" ("ישראל היום"). עם כל הכבוד, האם ראש הממשלה נתניהו קרא את המאמר המדובר? האם הוא מודע להקשרים התרבותיים והתקשורתיים של פרסומו? אם התשובה היא כן, הרי שבושה וחרפה שבזה מתעסק ראש הממשלה שלנו, ואם לא, הריני מפנה אותו לכתבה מאירת העיניים של לירן לוטקר שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר. "מעריב" מוביל את הסיקור הלוחמני ביותר של הפרשה, אולי בגלל השפעתו הגדלה של בן-דרור ימיני, שעניינים מהסוג הזה הם הלחם והמים שלו. היום נתפס "מעריב" ל"גילוי חדש" (המוכתר משום מה בתואר "גילויים חדשים"): "משרד החוץ השבדי מימן כבר ב-2001 את תחקיר גניבת האיברים". זו טענה לא מדויקת: משרד החוץ השבדי לא מימן את הספר (כלומר: תמך במודע בתכנים המובאים בו), אלא מימן את מסע המחקר של הכותב. יש בכל זאת הבדל. ובכלל – נניח שהכל נכון – מה יהיה עם נמיכות הקומה הזו שלנו? מדוע העיתונים הישראליים – כל פעם אחר – נזעקים כדי לגאול את כבודנו? מסתבר שאי-אפשר להוציא את הגלות מהעיתונים. ההתלהבות של "מעריב" מגיעה עד כדי כך שהוא קובע בכותרת משנה בעמ 3 כי "ביקורו של שר החוץ השבדי בישראל מוטל בספק". האמירה הזו מוכחשת בידיעה עצמה ("בישראל אומרים כי לא יבטלו את הביקור"), וביום שישי שעבר הוציא משרד החוץ הישראלי הודעת הכחשה גורפת לעניין, בעקבות פרסום דומה ב"הארץ". אם כן, כיצד מיישבים את הסתירה? פשוט: לא משרד החוץ הוא שמאיים לבטל את הביקור, אלא העורכים ב"מעריב". לפני כחצי שנה הביא כאן אורן פרסיקו מדבריו של פלמינג רוז, עורך בעיתון הדני "יילנדס פוסטן", שפירסם בעיתונו סדרת קריקטורות של הנביא מוחמד שהציתו מהומות ברחבי העולם המוסלמי. "בעולם שלנו אנו זקוקים לעור עבה יותר כדי ללמוד לחיות יחדיו", אמר רוז. "אנשים נוטים שלא לנצל את זכותם שלא להיפגע. במקום לשלוח מי שהתבטא באופן פוגעני ללימודי רגישות, יש לערוך קורסי לימוד לחוסר רגישות, שכן הזכות להיפגע מנוצלת בימינו לצורך צמצום חופש הביטוי". אולי זה מה שידבר אל לבם של עורכי העיתונים הפטריוטיים ואל ראש ממשלת הימין שלנו: אם יידעו שהם מאמצים אל חיקם ומתנהלים לפי פרקטיקות של השמאל הקיצוני, אולי ירפו מהנושא לפני שייגרם נזק אמיתי. עוד ב"מעריב": "בדיקת מעריב מגלה כי שבדיה התערבה בעבר בנושאים של חופש העיתונות, ואף סגרה אתר אינטרנט כשדובר על פגיעה ברגשות המוסלמים". ובכן, בדיקת "העין השביעית" מעלה כי "מעריב" כנראה שכח כיצד הסתיימה אותה פרשה: ב-2006 אולצה שרת החוץ השבדית להתפטר בשל מעורבותה בסגירת אותו אתר אינטרנט. מסתבר שלשבדים יש אולי עיתונים מזופתים, אבל גם אינטגריטי ציבורי. הסיקור שקיבל המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון ביום חמישי שעבר, בעקבות הדלפת דברים שאמר בכנס חטיבת מנהיגות-יהודית בליכוד, לא היה הגון. הפרשנים, ההגונים והרהוטים שביניהם (ויש לא מעט כאלה), קישרו התבטאויות אחרות להתבטאות הנוכחית, העניקו לקוראים סקירה מתומצתת של פועלו ואישיותו של יעלון עד כה, וגזרו מהם ביקורת מנומקת על המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר. עיקרה – יעלון הוא בור בהתנהלות תקשורתית, ויש הסבורים שגם בהתנהלות פוליטית אינו מוכשר. היו גם בעלי טורים אחרים, וזכור במיוחד הטור המגונה של סימה קדמון, שהציבה בחזיתו את הטענה המופלאה כי יעלון הוא פשוט "טיפש" (ניתן לדמיין איך היה נראה דיון פרשני בין שני עיתונאים דוגמת קדמון: "הוא טיפש", "אתה בעצמך טיפש", "לא נכון, אתה בעצמך", "הכל חוזר עליך", "תזכיר לי, על מה אנחנו מדברים?"). גם הטור של יוסי שריד ב"הארץ" היה קיצוני – כזה שרסיסי רוק נתלים לו על השפתיים. אמנם האוריינטציה הפוליטית והאידיאולוגית של שריד ידועה, והוא ממילא לעולם לא יתקבל כמשקיף בלתי תלוי על המאורעות (היום מצטרפת אליהם מ"מעריב" הפילוסופית יעל פז-מלמד, עד לא מזמן עורכת המוסף "בכיף", שכותבת על יעלון כי הפך "לתופעה ביזארית ושולית" המשמיעה "דברי הבל"). אבל המקומם לא היה הפרשנות, אלא הסיקור בעמודי החדשות. ההתבטאות של יעלון עמדה בראש סדר היום של הדיווחים החדשותיים של עיתוני יום חמישי, והדיווחים האלה היו צבועים בצבע אידיאולוגי בוהק. הוביל בכך "מעריב", שלפיו הדברים שאמר יעלון, ויעלון עצמו, נמצאים בקצה ההזוי של קשת הדעות הישראלית. יש בכך היסחפות מסוכנת של העיתונות; אם המשנה לראש הממשלה ורמטכ"ל לשעבר, המביע דעות שאינן גזעניות או בלתי חוקיות, ועוד כאלו שחלקים נרחבים מהעם אוחזים בהן, מוקע אל קיר הקלון על העמודים הראשיים של העיתונים – מה זה אומר על העיתונות שלנו? היכן היא ממקמת את עצמה על קשת הדעות? והאם היא בכלל צריכה למקם עצמה שם? ומדוע היא מדברת כבמקהלה? יהיה מי שיאמר כי ביטוי אחד מתוך דבריו של יעלון היה זה שהתיר לבצע בו סיכול ממוקד: "וירוס", שאותו הדביק לתנועת שלום-עכשיו (או "לאליטות ולתקשורת", תלוי לפי איזה ציטוט), ביטוי קשה וחולני, שהתיר את דמו הציבורי שלו עצמו. בהקשר לכך כתב ביום שישי חגי סגל ב"מקור ראשון" על ביטוי אחר, "סרטן", שהושמע כלפי ציבור המתנחלים. התקשורת לא מיהרה להוקיע אז את האומר. זו אינה הפעם הראשונה שסגל כותב על הנושא הזה. מדי פעם הוא שולף מהארכיון העשיר שלו התבטאות חריפה כזו או אחרת של אישיות ציבורית כזו או אחרת נגד המתנחלים (או ישות "ימנית" אחרת) – למשל, בטור מאוקטובר 2008 הוא מזכיר כיצד כתב יוסי שריד על המתנחלים "ארורים" ו"בני בליעל" וכיצד כינה אותם רן כהן "ערפדים" (ביטויים אחרים: "יתושי בצה", "סרטן ממאיר", "פורעים" ו"מאפיונרים אידיאולוגיים"). בכל המקרים ההתבטאות לא נתקלה בגינוי תקשורתי על שערי כל העיתונים היומיים. גם לא על שער של אחד מהם. פלא שישראל הראל כתב ב"הארץ" על המשבר בערוץ 10: "יש, כאמור, דרך להציל את הערוץ: לשנות את תכניו מהקצה אל הקצה. רק אנשים הבאים מעולם הפוך לחלוטין לעולם התכנים והערכים של הברנזה התל-אביבית יכולים לחולל את המהפך. המשקיעים – ואם לא הנוכחיים, הרי משקיעים חדשים – צריכים להפנים את העובדה שהצופים הישראלים אוהבים את ארצם, צבאם ומדינתם לא פחות מהצופים האמריקאים. אם יעזו, ערוץ 10 עשוי להיות הפוקס של ישראל". גם היום ממשיכים העיתונים לעסוק בדודו טופז, שהתאבד ביום חמישי בבוקר ונקבר ביום שישי בבית-העלמין ירקון. במדורי הדעות של "מעריב" מנפק יובל אלבשן את הטור המופרך היומי על אודות טופז. לפי אלבשן, הלקח העיקרי ממקרה טופז הוא: "התרבות הקפיטליסטית שאנו חיים בה, ושטופז ושירה מרגלית ואבי ניר הם מכוכביה הראשיים, היא שהופכת אנשים בשר ודם למצרכים, ובמסגרת מהפך זה מצמידה להם תאריך תפוגה ומונעת מהם כל חסד וליטוף אנושיים". כיצד הוא מגיע לתובנה הנכונה בחלקה אך בנאלית ושחוקה הזו? מכך שמדודו טופז נמנעה החזרה לפריים-טיים הטלוויזיוני, מכך שרגע אחד היה "מוצר מבוקש" ורגע אחר "נזרק לפח". הדברים האלה של אלבשן חוזרים בתקשורת בוואריציות מתחסדות שונות בנוגע לטופז. זאת הזדמנות להעמיד דברים על דיוקם: דודו טופז הורד מהפריים-טיים לקראת המכרז המחודש על ערוץ 2 משום שפרנסי הערוץ ידעו שהוולגריות הקיצונית שלו תזיק לסיכוייהם. במלים אחרות: לא דוגמה לפעילות הקפיטליזם והשוק החופשי יש כאן, אלא תוצאה של התערבות ממשלתית בעלת גוון סוציאליסטי מובהק. בהמשך, משחזר טופז למסך, ניתנו לו הזדמנויות רבות ומגוונות בכל תחנות הטלוויזיה בישראל, אולם הוא התעקש למכור אותה סחורה פגומה – ובדרך נס, הציבור, הבדרך כלל מטומטם, התעלה על עצמו ודחה את טופז מפניו. "למרות שהתאבד, טופז נקבר בתוך הגדר", כותב דני ספקטור ב"24 שעות". "את המחווה הקטנה הזאת החליטו לתת לו לזכר השנים היפות שלו". המשפט האגבי הזה, והמציאות המקוממת שהוא מתאר, מסכמים יפה חלק גדול מהסיקור התקשורתי של ההתאבדות, כמו גם את החולי החברתי של תופעת טופז עצמה. לכאורה, מי שמחליט מי ייקבר איפה הם אנשי חברה-קדישא, חבורה חרדית שעולה מדי פעם לכותרות בהקשרים לא מחמיאים ושאמורה להיות מנותקת לגמרי מעולם המפורסתמים. והנה, אפילו הם מאמצים את הקוד המקורנף של תרבות הסלב – אם אתה מפורסם ועשיר, נעקם בשבילך את החוקים (ולא משנה כרגע אם הם מטופשים או לא). והעיתונות? היא מוחאת כף מהיציע. "מחווה יפה". לא יפה בכלל, אלא מכוערת מאוד. ולבסוף – "השנים היפות". אילו שנים יפות היו לדודו טופז? התרומה התרבותית שלו נעה מהסתמי והלא חשוב (מערכונים) למזיק ולחולני (תוכניות הטלוויזיה שלו). אולי נזכור לו לטובה את "דודו מספר לגולו". חייו האישיים, כפי שנחשפו שוב ושוב בתקשורת, היו בלגן אגואיסטי דה-לוקס. "הבנים היו חשובים לו יותר מהרייטינג", מצוטט "חבר קרוב" בכתבה של ספקטור. עד כדי כך חשובים לו שניתק עצמו מאמהותיהם, עירב עצמו בפלילים ולבסוף נטש אותם והתאבד. את דודו טופז צריך לזכור כמצבת קלון ובושה לחברה שלנו, שהפכה אדם כמוהו לגיבורה. בין ההספדים המובאים היום בעיתונות מוזכרים גם "מעשיו הטובים" של טופז. הכוונה, כנראה, לעזרה שהעניק לנדכאים שונים תמורת הופעתם (ופעמים רבים – השפלתם) בתוכניתו. בעניין זה כדאי לצטט את מה שכותב היום ב"ידיעות אחרונות" מפיק אחת התוכניות שלו ("הכל זז"), ערן ב"י: "בשונה ממה שהרבה אנשים חושבים, הכסף שדודו נתן לא בא מכיסו או מתקציב התוכנית, אלא מתורמים פרטיים או מחברות מסחריות שבאו לשתף פעולה" (אגב, הסיפור המרכזי של ב"י בכתבה הוא כיצד דרש ממנו טופז לביים רצח בשידור חי, דרישה שבשלה התפטר ב"י). "התקשורת לא הרגה את דודו, היא הרגה את העם שלנו. הם מתנהלים יותר גרוע מאלה שיושבים בבתי-הסוהר", מצוטט מיקי גולדנברג, אחיו של דודו טופז, בדיווח על ההלוויה ב"ישראל היום". בבתי-הסוהר יושבים גנבים, אנסים ורוצחים, ורצח עם הוא העבירה המתועבת ביותר, כך שההאשמה של גולדנברג חריפה מאין כמותה. זו צביעות שאין כדוגמתה מצד מי שניזון מהתקשורת ומעולם הבידור, ומי שרק לאחרונה התראיין בהרחבה בשפתיים נוטפות דבש למוסף "סופשבוע" של "מעריב". אלון הדר סיכם את הלוויה היטב ב"מעריב": "זה לא היה מסע אחרון עם המת, זה היה לינץ. על התקשורת, על זכייניות ערוץ 2, על החברים ששכחו, על האמנים שהפנו את הגב. האירוע הפך להייד-פארק פרוע של רגשי נחיתות, קלישאות מופרכות, זעקה לחום, ייאוש ובלבול מול מורכבות נפש האדם". ולבסוף – הנה כיצד צובעת הטיה עיתונאית דיווח עובדתי: "מאות ליוו את דודו טופז למנוחות, ביניהם עשרות אמנים"; "מול המוני המעריצים נפרדו בניו של מלך הבידור מאביהם" ("ישראל היום"); "פרידה, בלי קהל", "דודו טופז, הבדרן של המדינה שהפך לעבריין מושמץ, נקבר בסוף השבוע כאחרון העצורים" ("מעריב"). כל העיתונים הכלכליים מדווחים על סקירה כלכלית של שר האוצר יובל שטייניץ שתינתן היום בישיבת הממשלה, ושבה יכריז שר האוצר על "נקודת מפנה" במשק הישראלי. תזכורת: רק לפני ימים אחדים, כשהתפרסמו נתוני הצמיחה האחרונים, החיוביים מהמצופה, הביע שטייניץ ספקנות וטען כי מוקדם לחגוג: "עדיין מוקדם להכריז על תום המשבר ועל היציאה מהמיתון". מה השתנה בינתיים? תוך שבוע ימים הסתיים המשבר ויצאנו מהמיתון? או אולי ההאשמות שהוטחו כאן בעיתונות הכלכלית – על שהיא מזגזגת בשאלת יש-מיתון-אין-מיתון עד כדי סחרחורת – היו בלתי מוצדקות; היא בסך-הכל מחקה את ההתנהלות של משרד האוצר. במוסף "המגזין" של "מעריב" מביא אלכס דורון סיפור מאלף: "דניאל בסר האוסטרלי כבר הפיל בפח עשרות קורבנות ברחבי העולם, שהעבירו לו מיליוני דולרים. השיטה: הוא מציג עצמו כמדען שעובד על פרויקט ירוק וסודי, וסוחף אחריו פרופסורים בעלי שם עולמי. אז מדוע איש אינו מתלונן?: בעיקר כי מדובר בפדיחה עולמית". עד כאן לשון כותרת המשנה, וקישור אין, יען כי הכתבה לא הועלתה (טרם הועלתה?) לרשת. כותרת כתבתו של אמיתי זיו בעמודים 12–13 ב"דה-מרקר", שואלת: "העליון שם את yes על המדף: האם בזק תייבש החברה?". כותרת המשנה: "בתום שנתיים של דיונים קבע בית-המשפט כי בזק לא תוכל להפוך לבעלת השליטה בחברת הלוויין yes, אף שהיא בעלת המניות הראשית בה. כעת מעריכים בשוק כי בזק תמכור את אחזקותיה בחברה. הרוכשים הפוטנציאליים: יורוקום של אלוביץ, אי.די.בי ופרטנר". ספרתי ב"דה-מרקר" שלושה עמודים ועוד כפולה – לפני האמצע – המוקדשים למודעות פרסומת עצמיות המהללות את העיתון. האם ב"דה-מרקר" לא מצליחים למכור מודעות, או שהמחלקה המסחרית נמצאת באוגוסט בחופשה מרוכזת? ועוד ב"דה-מרקר": כותרת עמ 18 היא ציטוט של אילן שילוח, יו"ר חברת הפרסום מקאן-אריקסון (שהיא גם חברת הפרסום של "דה-מרקר"): "סגירת ערוץ 10 תייקר את הפרסום בטלוויזיה ב-100%". על מודעות הענק המתפרסמות היום בכמה מן העיתונים, וקוראות לממשלה לפעול לכך שערוץ 10 לא ייסגר, חתום משרד הפרסום מקאן-אריקסון (לא כמי שעיצב את המודעה, אלא כמי שרכש אותה).

כמו עיתונים כלכליים בעולם, הקים גם "גלובס" מחלקת מחקרים המספקת מידע תמורת תשלום. במה שונה כתבת תחקיר המתפרסמת בעיתון מתחקירים של המחלקה החדשה?

"פורלוג צמתי מידע" הוא מאגר מידע שיתופי לאנשי עסקים. הפורטל־בלוג דולה עבור מנוייו ומבקריו המזדמנים פורומים מרכזיים לשאיבת מידע עסקי למינהו ומדווח להם על הצעקות האחרונות בתחום. אחד המדורים באתר נקרא "מודיעין תחרותי" – שירות המיועד כנראה למי שמעוניין לרחרח קצת אצל המתחרים, אבל נרתע מפנייה לחוות הסוסים הטרויאניים המקומית. שם, בינות לידיעה על חברה־בת המרחיבה את שירותיה וסקירה עדכנית של האמצעים בענף, מופיע קישור מעט חריג. "יחידת מחקר חדשה של קבוצת גלובס מתמחה במחקרים יישומיים עבור קהיליית העסקים של ישראל", מכריז האתר. הגבה מתרוממת קמעה מאליה, אבל מעברו השני של הלינק ממתינה תעודת הזהות המלאה של "גלובס מחקרים". "היחידה הוקמה בעקבות זיהוי צורך אמיתי בשוק למידע כלכלי אמין ולמחקרי עומק כלכליים־עסקיים", נכתב שם, "ובמטרה לספק את המידע המקצועי, האמין והרלבנטי ביותר בתחומי הכלכלה והעסקים, לשמש כלי עזר מחקרי־יישומי חיוני לאנשי העסקים בישראל, להוות את נקודת המפגש האולטימטיבית בין מידע כלכלי וניתוח, להיות הגוף המוביל בישראל ומהמתקדמים בעולם בתחומי המחקר והמידע הכלכלי ולהוות מוקד ידע לאומי ובינלאומי לקידום קהיליית העסקים". רשימה מכובדת של יעדים, בלי ספק. בעצם, עושה רושם שהמניפסט הזה היה יכול להיחשב, פחות או יותר כמות שהוא, גם כאני־מאמין של "גלובס"; בייחוד כשהפרסום משתבח ב"משאבים אנושיים ייחודיים – עורכים, מידענים, עיתונאים ופרשנים כלכליים מובילים". אז במה שונה כתבת תחקיר של העיתון "גלובס" מתחקיר של מחלקת המחקרים "גלובס"? לפחות בדבר אחד: הראשונה נהנית מאצטלה עיתונאית של חוסר פניות; השני עונה לשאלות של לקוח משלם. "המחלקה מבצעת מחקרים על־פי יוזמות שלהם, במחשבה שיהיו גופים מסחריים שיתעניינו בהם ויהיו מוכנים לשלם עבורם", אומר משה ליכטמן, עורך מוסף הנדל"ן של "גלובס". "אבל זה אחד הגופים עם ההכנסות הנמוכות בגלובס. הוא לא משמעותי מבחינה כלכלית". אלא שזה אולי עניין של זמן. המחלקה קיימת זמן קצר יחסית, ומפתחת שירותים מגוונים. "אנחנו פועלים כשנה וחצי", מספרת נגה שביט־רז, מקימת המחלקה שגם מנהלת אותה, עיתונאית ותיקה ופעילה ב"גלובס", שערכה בעבר את "גלובס הערב". "ביצענו מחקרים עצמאיים על שווקים וכלכלות בעולם, ושיתפנו פעולה עם משרד התעשייה והמסחר ועם מכון הייצוא. אחד האפיקים שלנו הוא מרכז מידע שאנחנו מפעילים, כמו כל עיתון כלכלי שמכבד את עצמו". ומה קורה כשאתם נדרשים לבצע מחקר שחורג מעבר לעבודת ארכיון? זאת בעצם הופכת להיות כתבה של "גלובס", לא? ממש לא. זו יחידה שלא קשורה לעיתון. את שירות המידע מתפעל מידען, ואני אחראית עליו. אנחנו מקבלים שאילתא ומבררים אם היא תואמת את מסגרת השירות שאנחנו מציעים. אם לא, אנחנו דוחים אותה. אבל השירות שלכם מבוסס על העבודה העיתונאית. אתם בעצם משכירים את המוניטין של העיתון. לחלוטין לא. אנחנו פועלים לפי הדגם של עיתונים גדולים בחו"ל. לא נתקלנו בשום בעיה כזו מצד הלקוחות שלנו עד היום. אני שלמה לגמרי עם הדרך שבה אנחנו פועלים. "השירות מכוון לחברות קטנות ובינוניות", מוסיף אבי טמקין, פרשן כלכלי ב"גלובס" ומנהל פיתוח המוצרים של המחלקה. "מדובר בעיקר בשירותי מידענות. בעיקרון, החברות בארץ עדיין לא פונות בבקשות שנבצע מחקרים בסדר־גודל שאנחנו מסוגלים לו עם היכולות שלנו. השאלות היום הן מצומצמות, תכליתיות: מה מספר המנכ"לים בתחום כלשהו; כמה ידיעות התפרסמו בנושא מסוים. מחקרי התוכן הם עבודה שנעשית על התפר בין מידענות ומחקר". ואם תפנה אליכם חברה בבקשה לתחקיר גדול יותר, זה אפשרי מבחינתכם? כן. זה לא עלול להעמיד את העיתון במצב בעייתי? הוא עוד עלול לחשוש לסקר באופן שלילי חברה ששוכרת את שירותי המחקר שלו. אל תמציא את הגלגל. שירותים כאלה מופעלים על־ידי העיתונים הכלכליים הרציניים בעולם. אז מה, גם הם לא בסדר? שירות המידענות הוא כזה, נקודה. עיתונאים, ובכללם אני, לא מתעסקים בזה. זה לא מעמיד את "גלובס" במצב בעייתי, לא יותר מאשר כל עיתון כלכלי אחר. ב"גלובס מחקרים" מתקיימת אפוא הפרדה בין מידענות לתחקירנות. את הפונקציה הראשונה, שנעשית על פי הזמנת הלקוח, ממלא איש מקצוע שאיננו עיתונאי; השירות השני, התחקירים שאותם יוזמת המחלקה, מונח על המדף ומוצע למכירה רק אחרי שהמלאכה עליהם נשלמת. "גלובס" לא המציא את השיטה. ה"אקונומיסט" הבריטי מחזיק יחידת סמך בשם Economist Intelligence Unit שמציעה שירותים דומים, וגם ל"פייננשל טיימס" יש מחלקת מחקר ותיקה. אבל אם ב"גלובס" מעוניינים ללמוד מהנעשה שם, יכול להיות שהם צריכים להכין את עצמם ללקח בעל אפקט אתי מצנן התלהבות. מסתבר שגם אצל וטראנים מדופלמים, מלאכת ההפרדה בין האינטרסים העסקיים המפותחים ובין העבודה העיתונאית גופא היא מלאכה עדינה. על מספר ניכר של מחקרים שה"פייננשל טיימס" מוכר לחברות מתנוסס שמם של כתבי העיתון. "המעורבות של עיתונאים בעבודות מחקר מעולם לא היוותה בעיה אתית", טוען דייב דיקסי, ראש יחידת המחקר ב"פייננשל טיימס". אבל הכתבים משתתפים ממש בכתיבת המחקרים שלכם. אתם לא חוששים שהם יהיו מושפעים מאינטרסים סותרים של העיתון? המעורבות של העיתונאים נעשית על בסיס התנדבותי שנתון לחלוטין לשיקול דעתם. זה לא חלק מהעבודה שלהם והעדיפות העליונה היא תמיד עבודתם בעיתון. כמו כן, אנחנו מקפידים שלא יהיה קשר ישיר בין העיתונאי ללקוח. הקשר הוא בין מחלקת המחקר לעיתונאי. אם יש חשש לבעיה אתית מסוימת, אנחנו לא מבקשים מהעיתונאי לקחת חלק בתחקיר או שאיננו חושפים את שם הלקוח בפניו, כפי שאנחנו עושים ברוב המקרים. נשמע מסובך, מועד לתקלות. הרבה תלוי בכך שכל אחד מהמשתתפים בוואלס המשולש הזה יישאר על המרצפת שלו, ויכול להיות שכאן דווקא טמון הלקח האמיתי שכדאי ל"גלובס" להפיק מהניסיון של האח הבוגר: אם בארזים מועדת ליפול שלהבת, לא ברור למה אזובי הקיר לוקחים סיכון. "הדוגמה הקלאסית היא האקונומיסט", אומר גדעון עשת מ"ידיעות אחרונות". "לשבועון הזה יש חברה־בת, EIU. שם ישנה הפרדה מוחלטת בין פעילות השבועון ובין פעילות חברת המחקר. אף עיתונאי אינו עובד בשניהם בעת ובעונה אחת. כאשר התחומים מטושטשים, הקליינט לעולם אינו יודע אם מדובר בפלוני מהעיתון או בפלוני מחברת המחקר. זה פתח לגילוי עריות. אגב, גם הפעילות של כמה כלי תקשורת בקיום כנסים מקצועיים (הארץ, גלובס ומעריב עסקים) אינה ראויה, לדעתי. אבל לעשות ביזנס, אפילו כלכלי, על־ידי עיתונאים כלכליים זה ממש לא לעניין. מה שמעלה את הצורך בחקיקה, ככל שזה לא נעים, של כללי אתיקה במקצוע". נגה שביט־רז חושבת אחרת. "אני לא מבינה מה הבעיה", אומרת מנהלת מחלקת המחקרים. "יש בגלובס הפרדה מלאה בין המערכת לצד העסקי. מה ההבדל בין זה ובין מודעות שמתפרסמות בעיתונים? המו"ל תלוי במפרסם, העיתונאים לא. אם גלובס מארגן כנס כלכלי וחברה כלשהי נותנת לו חסות – האם יש לעיתון בעיה לתקוף אותה אחר־כך?". אל הסימטה הצרה שבה נפגשים האינטרסים הכלכליים של העיתון עם היושרה המקצועית שלו לא נכנס "גלובס" לבדו, כמובן. הוא וְיתר העיתונים, ערוצי הטלוויזיה והרדיו, חונים שם דרך קבע. מודעות מתפרסמות בכל אחד מהם, ואף נוגסות בהתמדה בשטחי התוכן. במידה רבה הן טבועות במטען הגנטי של כלי התקשורת הפרטיים: בלעדיהן לא ישרדו. אבל דווקא השורשיות של הבעיה מעניקה להם חיסון מסוים מפניה. מערכת היחסים הדואלית עם המפרסם היא רבת שנים וחשופה לעין כל, והעיתונים למדו לחיות אתה. חזית חדשה של אינטרסים סותרים היא עוד כאב ראש שצריך ללמוד להתמודד אתו. "קסלמן פיננסים" שהיא חברה מסחרית לייעוץ עסקי, שותפה ל"גלובס מחקרים" בהצעת השירות ללקוחות. בתגובה הרשמית של "קסלמן פיננסים" נאמר ש"שיתוף הפעולה מאפשר לנו להעמיד לרשות לקוחותינו גוף ידע רחב מבעבר, ומאפשר לשני הגופים, באופן הדדי, להגיע לגופים רבים מגוונים מבעבר בעולם העסקים הישראלי". "גם כשהתחילו עם הפרסומות נשאלו שאלות של ניגוד עניינים", אומר כתב כלכלי ותיק. "אבל העיתונות הכלכלית משנה כיום את פניה. היא הופכת מספק תכנים עיתונאיים קלאסיים למקור מידע. העיתונים מחפשים אפיקי הכנסה חדשים, שלא מבוססים על תוכן רגיל: מידע גולמי, שירותים פיננסיים, טוקבקים וכו. אין להם ברירה. במסגרת הזאת הם צריכים לוודא שהמידע שהם מספקים אמין, אבל לא יותר מזה. העיתונאי לא בהכרח מתקרנף בעבודה הזאת. הוא לא רואה ממנה כסף ישירות. השאלה היא עד כמה טובה ההפרדה בין המערכת לצד העסקי. צריכים להיות איזונים ובלמים, כמובן. זאת החלטה אסטרטגית של העיתון". אחד העיתונאים שהיה מעורב בשירות המחקרים של "גלובס" תוהה אם הטענות על אפשרות קיומם של לחצים עסקיים אינן מתוארות באופן מוגזם. "אני אישית מעולם לא נתקלתי בלחץ", הוא מספר. "בני־אדם מסוגלים לבצע את ההפרדה בעצמם. גם שופטים לא פוסלים את עצמם על כל שטות של ניגוד עניינים אפשרי. האנשים הגונים ומבינים את חשיבות ההפרדה". את החשש האתי מהפעלת השירות החדש הוא פוטר כ"ניואנס מינורי של דילמת המודעה". בכלל, העיתונאים הכלכליים לא ממש מתרגשים מהמיזם החדש של "גלובס". מה גם שקשה להתרגש ממשהו שלא מכירים. "לא שמעתי על זה" היא התשובה הראשונית השגורה אצלם. "לא נראה לי שיש כאן סכנה אמיתית", מגיבים רובם לאחר שהם מתעדכנים. "זה לא מפיל אותי מהכיסא", מודה הדר חורש מ"הארץ־The Marker". "לכל עיתון יש פנים מסחריות ופנים מקצועיות. זו שאלה של מידתיות. חשוב רק שלא יהיה גילוי עריות – שלא יופיעו בעיתון כתבות שמקדמות את המחלקה, ולהפך. לבעלים של כל עיתון יש רשת שלמה של אינטרסים עסקיים, והרבה מהכתבים אפילו לא מודעים לזה". תופעה מהסוג שחורש מזהיר מפניה מבצבצת מעל דפי "גלובס": נתונים מתוך "מדד אמון הצרכנים" של מחלקת המחקרים, שהוא דו"ח הכולל ממצאים תקופתיים על הרגלי הצריכה החזויים של הציבור ומוצע למכירה במסגרת שירותי המחלקה, מקבלים חשיפה בולטת מעל דפי העיתון בסמוך ליציאתו לאור. "דווקא המודעות הן מקור קיצוני יותר לניגוד עניינים בעיני", אומר יהודה גולן, כתב "מעריב". "את המחקר שחברה מקבלת היא משאירה אצלה, מודעה מגיעה למאות אלפי קוראים. גם הסכומים שמעורבים במודעות הם גדולים הרבה יותר. אולי יש גבול אפור שצריך לבדוק – מה ההתחייבויות שהעיתון לקח על עצמו, והאם יש לו אמנה ברורה של הפרדה בין פעילות מחקר וסיקור עיתונאי. אבל איש עוד לא הוכיח שזו בעיה אמיתית. צריך לבחון את זה בממד הזמן, לראות אם חברות ששכרו את שירותי המחלקה זוכות לסיקור מוטה. לא מפריע לי גם שעיתונים עורכים קונגרסים. לא נתקלתי בכך שדמות מפתח בכנס קיבלה סיקור חיובי בעקבות השתתפותה. עד שנראה מוספים פרסומיים שמוחדרים בלי שנרגיש, אפשר לישון בשקט בלילה". יאיר לוי הוא סטודנט לכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב גיליון 58, ספטמבר 2005

דברי אובמה מלכדים את מחנות העיתונות בישראל | במוספים מרחיבים בנוגע ל"מחוסרי הרכב" | מדוע דווקא עכשיו מדווחים כאן על דו"ח בריטי בעניין מהגרים מאריתריאה שפורסם בחודש שעבר?

"מחזהו של האמריקאי גורג ברנט מקורקעת מתכתב – בלי להתכוון לכך, כמובן – עם מאמרו של גדעון לוי הרעים לטיס ועם העובדה שתצפיתניות בצה"ל נמצאו ראויות לצל"ש על שלא איבדו את עשתונותיהן (לפני שהנוסח שונה בעקבות מחאה מוצדקת)", כותב מיכאל הנדלזלץ ב"הארץ" על הצגת היחיד של קרן צור ("אנדה"), בבימוי סיני פתר, במסגרת "תיאטרונטו". "זהו מונולוג של טייסת קרב מצטיינת שמכורה לכחול השמים בצבא ארה"ב, שנכנסת להריון לא מתוכנן (מגבר שלא נבהל ואפילו מתגרה מהצד הגברי שלה) ומועברת להיות מפעילת כטב"מ (כלי טיס בלתי מאויש) מול מסך אפור כשהיא עוסקת בחיסול ממוקד כירורגי במדבר מזרח-תיכוני ביום, וחוזרת לבעלה ובתה במדבר של לאס-וגאס בלילה. "ההברקה של המחזה היא העברת המוקד הגברי כביכול של מלחמה-טיס-מוסר לנפשה וגופה של אשה, והאמירה שדווקא כשהחוויה היצרית של העיט הקרבי בשחקים עוברת למציאות מדומה של כאילו, וכשסכנת המוות מפסיקה לרחף מעל הטייסת, היא מתעמתת עם חוויית האלוהים-אח-גדול-מחסל במלוא העוצמה, וכשהיא צופה וצדה אחרים מרחוק, היא לוכדת ומרסקת את עצמה. "אבל כל זה היה נשאר מלים יפות אלמלא באה השחקנית קרן צור (הנראית בתצלומו של זראר אלון בסרבל טייסים) ותירגמה את המחזה לעברית, ומה שחשוב יותר ומרהיב יותר הוא שהיא גם מגלמת את התפקיד היחיד. דומה שיש לה יכולת פלאית להחליף פנים ורגש ודמות בהרף עין, וכך היא עוברת (ומעבירה את הצופה) בין שברי האישיות של הבוץ הפייטרית, והמקצוענית המתמסטלת משמים, והאשה המינית הבטוחה והבוטה, והאם האוהבת, ובת הזוג היודעת להכיר תודה ולאהוב את בעלה, הנותן לה חופש מלא להיות מה שהיא. היא מכוערת באופן יפה להפליא, אמינה לחלוטין בכל רגע, חשופה לגמרי רגשית וגם מעוררת התלהבות מהמושלמות הטכנית של מלאכת המשחק שלה. "מלת המפתח היא כאילו: רק כשהגיבורה חווה את המציאות כמדומה היא מתוודעת לאימתה. ורק כשזה מוצג בתיאטרון – בחוויה של אנשים שצופים באנשים אחרים במציאות מדומה של העמדת פנים – ניתן להעביר לצופה את החוויה שלפיה אנחנו לעולם אשמים, כי כשם שאנו צופים – ויכולים לחסל אחרים – כך אפשר לחסל אותנו". לראשונה זה זמן רב שהגליץ – או מחוות הכֵּנות – של הנשיא אובמה בראיון המפייס ל-NPR מלכד את מחנות העיתונות בישראל. "אחריו המבול", מכריז אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", ולמען הסר ספק מבהיר: "אני הולך לחתום הסכם עם איראן – ואחרי המבול. זה בעצם מה שאמר אתמול הנשיא אובמה ברדיו הציבורי האמריקאי". בועז ביסמוט ב"ישראל היום" לא יכול להסכים יותר: "אחרי המבול, אמר פעם מלך צרפת לואי ה-15. משום מה, הציטוט חזר כשצפיתי שלשום בראיון של הנשיא אובמה". דומה כי רק עכשיו מתפוגגים מסכי העשן. עכשיו, כשהבחירות הוכרעו, כשהדי נאום נתניהו בקונגרס שככו וכשהדיון על היחסים בין ישראל לארצות-הברית חוזר לפרופורציות, מתפנים העיתונים לעסוק בהסכם המתגבש ובמשמעותו. אך גם דיון זה נעשה באווירת חול-המועד. אפילו דיווחו של הכתב המדיני ברק רביד ב"הארץ" אתמול (שלישי), כי ישראל פועלת לקידום חקיקה בקונגרס שתקשה על אישור הסכם הגרעין עם איראן (הפיכתו לאמנה בינלאומית המחייבת אישור הסנאט), לא הידהד הבוקר אל ראש עמודיהם של שאר העיתונים. בן כספית מציין ב"מעריב" כי "ישראל מתכוונת להמשיך את הקמפיין נגד ההסכם בכל החזיתות", אך אינו מביא פרטים חדשים בנושא. "ידיעות" מזקק מן המחלוקת בין הצדדים בלוזאן את ההכרזה הטבלואידית: "גורמים מדיניים בירושלים: בתום ההסכם איראן תגיע לפצצה תוך שבועות". כל העיתונים העמידו את הדיווח על הראיון עם אובמה בעמודם הראשון, ובניסוח ביקורתי. "מעריב" מצטט בכותרתו הראשית גורמים בירושלים האומרים: "אנחנו מאמינים לאיראן", קרי מאמינים שהגרסה האיראנית משקפת נכון יותר את הסיכומים שהושגו. "הארץ" הביא את דיווחו הפרטני של הכתב המדיני ברק רביד על דברי הנשיא, בצירוף הביאורים הנדרשים להבדלים בין "זמן הפריצה" ואופן מדידתו לבין ייצור נשק גרעיני. ועם זאת, רביד נמנע מכל פרשנות פוליטית-מדינית. האם המערכת נמצאת בעיצומה של הדממת-חג, או שלא נמצא כותב שיסכים להתפתל בין ההזדמנות לביקורת על הנשיא האהוד על המערכת לבין צידוד רפה בעמדה שמייצג ראש הממשלה? כל העיתונים מדווחים על הכינוס הבינלאומי של האמנה למניעת ניסויים גרעיניים. גילי כהן כותבת ב"הארץ" כי במהלך האירוע תארח הוועדה לאנרגיה אטומית סדנה מקצועית של ועדה מטעם ארגון האמנה. במשך כחמישה ימים ישהו בישראל כ-100 נציגים זרים ויתמקדו בתהליך הפקת הלקחים מתרגיל שטח רחב היקף שערכה הוועדה בירדן בנובמבר האחרון. כהן מזכירה כי ישראל חתמה על האמנה בספטמבר 1996, אך לא אישררה אותה. האמנה עצמה טרם נכנסה לתוקף, כיוון שלא כל 44 המדינות הרשומות בנספח לאמנה אישררו אותה. שבע המדינות שטרם עשו כן, נוסף לישראל, הן סין, מצרים, ארצות-הברית, איראן, צפון-קוריאה, פקיסטן והודו. שלוש האחרונות כלל לא חתמו על האמנה. מה שהחל כאירוע פייסבוק ודווח אתמול בעמודים פנימיים מתגלגל להיות מחאת "מחוסרי הרכב" ומיד מגיע לשערי המוספים היומיים, למשאל "השאלה היומית" ב"ידיעות", למאמרי בעד ונגד ב"מעריב", ואפילו למאמר מערכת ב"הארץ". שר התחבורה ישראל כ"ץ תרם לכך תרומה משמעותית: לשונו המשתלחת הפיחה חיים בקריאה שתלה צעיר ירושלמי בדף הפייסבוק של השר: "בחמישי הקרוב אזרחי ישראל מחוסרי הרכב נכנסים לעוצר של שלושה ימים ללא תחבורה ציבורית. כדי שנוכל לתור את ארצנו היפה פתחנו לוח טרמפים בעמוד של ח"כ ישראל כ"ץ, שר התחבורה של ישראל" (אודי עציון ב"ידיעות", אתמול). בתשובתו הבהיר השר כי הסטטוס-קוו מעוגן בחקיקה ובהסכמים פוליטיים ואינו קשור למדיניות אישית של השר, אבל אמר הרבה יותר מזה: "מפגן הצביעות שלך ושל חבריך לשמאל מושכי המשכורות בעמותות למען התחבורה הציבורית הוכח בבחירות האחרונות וקיבל את התשובה ההולמת בקלפי". היום מקדיש "מעריב" לנושא את שער המוסף היומי, ומפנה לכתבתה של תמר דרסלר, שכותרתה "דרך ללא מוצא". שערו של "24 שעות" ב"ידיעות" נושא את הכותרת "מקורקעים בחג", ומפנה לכתבתה של איריס ליפשיץ-קליגר בעמודים 4–5. בכתבה זו נוגע העיתון בזכות לנוע בשבת בתחבורה ציבורית ומפנה לשאלת הסטטוס-קוו בין חילונים לדתיים, שבענייני תחבורה הפכה אנכרוניסטית: מאות אלפים נעים בכבישים ברכבם הפרטי בשבתות, אבל חסרי האמצעים, "מחוסרי הרכב", נשארים בבית. ב"ידיעות" מקפידים לפנות גם לכאלה שאינם חשודים כשמאלנים (כדי שהשר לא יפנה אותם לבוזי). אם אתמול גייסו לשם כך את איתי חיים, פעיל ליכוד וחניך בית"ר, שאמר כי דברי השר כץ "מביעים יוהרה ואטימות, זלזול ומעילה בתפקיד נבחר ציבור" – הרי שהיום מצאו את בועז, דתי מאזור השומרון, שאינו חושב שתחבורה ציבורית בשבת תהרוס את המרקם העדין בין דתיים לחילונים בישראל. "אני בטוח שאף אחד – כולל החילונים להכעיס – לא מתכונן להפעיל תחבורה ציבורית בתוך השכונות החרדיות או אצלי ביישוב", אומר בועז, "ועם כל הכבוד לשאיפה שלי או של חברי שתהיה כאן מדינה יהודית כהלכתה, כרגע זה לא המצב". אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי "תנועת ישראל חופשית" פיתחה ומפיצה משחק רשת שבו חיילים מנסים לתפוס את האוטובוס האחרון לפני כניסת השבת, אך נתקלים בדמותו של ישראל כ"ץ, החוסמת את דרכם. "מה שמתסכל מאוד, מתסכל ומעיק, בכתבה שפורסמה כאן אתמול זו התחושה שכבר קראנו את זה. לא פעם אחת, עשרות פעמים. אותם תיאורים, אותם ניסוחים. אותן תשובות של דרגי הפיקוד, ולא תמיד ברור אם מדובר בכיבוש העיר סואץ ביום האחרון של מלחמת יום-הכיפורים, בקרב בבינת-גבל במלחמת לבנון השנייה או באחד המבצעים שהיו בין לבין", כותבת אריאלה רינגל-הופמן בעמוד הדעות של "ידיעות". "קרב סגעיה ראוי לעיון מיוחד לא מפני שזה אירוע יוצא דופן. להפך, משום שהוא כל-כך סימפטומטי. משום שתדע כל אם עברייה הוא טקסט מחייב". הכותרת למאמרה של רינגל-הופמן היא: "תדאג כל אם עברייה". המאמר הזה, כמו הכותרת לו, מתחברים מאליהם לדיווחם של רותם אליזרע, ישראל מושקוביץ ואיתן גליקמן בעמ 6 של "ידיעות": "משפחות לוחמי גולני שנהרגו בסגעיה מבקשות מהצבא תשובות". על-פי הכתוב, בני המשפחות הופתעו מן הפרסום אתמול ב"ידיעות", ובו מוצגות עדויות שזוכות היום לסטמפה "בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות". שרשרת החשיפות על אודות הקרב בסגעיה יצרה אווירת קרב בין החושפים: אור הלר חשף ב"חדשות 10" את פרטי התחקיר הצבאי על הקרב. רותם אליזרע גבה את עדויות החיילים ב"ידיעות". תחקירו של עמרי אסנהיים ל"עובדה" יוקרן ביום ראשון הקרוב. אם לשפוט על-פי הישגיו עד כה – ובמיוחד בתחקיר על אסון צאלים ב – צריך לזכור להקליט ולצפות. עם זאת, ואולי דווקא בגלל תחקירו היסודי, הנושא כבר מונח על השולחן, והמתחרים כבר הניחו את אבני היסוד לדיון הציבורי הגדול הבא. חוקרים ישראלים השיגו פריצת דרך לקראת פיתוח חקלאי של כמהת-המדבר, זן כמהין המוכר בצפון אפריקה. ההישג עשוי להציב את ישראל בעתיד כמקום גידול חדש לפטריות היקרות המבוקשות. הזן המדברי נחשב נחות אמנם ביחס למקבילו האירופי, אבל לדברי חוקר הפטריות ד"ר ירון שטרית, "זה הדבר הכי טעים שיש". הן "ידיעות אחרונות" (דניאל בטיני) והן "ישראל היום" (יורי ילון) מבליטים דיווחים על דו"חות של משרד הפנים הבריטי, שלפיהם למהגרים מאריתריאה, שרבים מהם נחשבים עריקים מצבאם, לא נשקפת עוד סכנה בארצם, במידה כזו שתאפשר להם זכאות למעמד פליט. ההבדל בדיווחי שני העיתונים מתקיים הן ברובד הסגנוני והן בהרחבות המקומיות לדיווחים האוניברסליים. בעוד שב"ידיעות" נוקטים לשון זהירה (לפחות בכותרת הגג: "בריטניה שוקלת מדיניות חדשה כלפי מבקשי מקלט מאריתריאה"), ב"ישראל היום" מדברים על "מהפך בעמדת משרד הפנים". בעוד שב"ידיעות" טורחים להביא גם תמצית מעמדתם של ארגוני זכויות אדם וקהילות פליטים, ב"ישראל היום" מביאים את דברו של יונתן יעקובוביץ, ראש תחום הסברה במרכז למדיניות הגירה ישראלית: "מדובר בקריאת השכמה לכל הרשויות במדינת ישראל. על המדינה לאמץ את הדו"חות של ממשלות דנמרק ואנגליה ולבטל באופן מיידי את מדיניות ההגנה הקבוצתית ההרסנית שניתנת למסתננים מאריתריאה. יש לקצוב זמן לבדיקת בקשות מקלט של אלו החפצים בכך ולהתחיל בהרחקה אקטיבית של מרביתם המוחלטת של המסתננים שאינם זכאים למקלט". ב"ישראל היום" קובעים, אולי בהשראת אותו "תחום הסברה במרכז למדיניות הגירה": "מחלקת המחקר של משרד הפנים הבריטי נחשבת לאחת המובילות בעולם המערבי, ודו"חות המחקר של המשרד הנוגעים למדינות המוצא של מבקשי מקלט נחשבים לאמינים במיוחד. בשנים האחרונות המדיניות הרשמית קבעה כי אי-אפשר להשיב מהגרים מאריתריאה שערקו מהצבא או יצאו ממדינתם ללא רשות, בגלל האפשרות שנשקפת להם סכנה עם חזרתם לארצם. עמדה זו הובילה למדיניות ליברלית במיוחד של אנגליה כלפי מהגרים מאריתריאה, ולשיעורי הכרה גבוהים של בקשות מקלט בהשוואה למדינות אחרות, אך לצדה גם הרחקה אקטיבית של אריתריאים שבקשותיהם למקלט נדחו". ולמי שאינו יודע לעכל מידע חדשותי גולמי, ב"ישראל היום" מציגים את הקשר הישראלי: "לקביעת משרד הפנים הבריטי חשיבות רבה מאחר שכיום יש בישראל כ-34 אלף מהגרים מאריתריאה, הרוב המכריע של המהגרים שוהים בארץ בניגוד לחוק". ל"ידיעות", מנגד, יש פרשן לעניינים שכאלה. בן-דרור ימיני, שגם הוא מביא דברים מפי אותו יונתן יעקובוביץ, אבל מסקנתו מעודנת יותר. "בסופו של דבר הם בני-אדם, וגם אם מדובר במהגרי עבודה ולא בפליטים, צריך לשמור על כבודם. זה ציווי יהודי, ציוני, הומני ואוניברסלי. אבל זה לא פשוט: עשרות אלפי מסתננים שמרוכזים בשכונות מסוימות, בעיקר בדרום תל-אביב, הם מכה קשה מאוד לאותם תושבי שכונות, וגם הם בני-אדם". ימיני מציע אפשרות שהעלה בזמנו השר לשעבר מאיר שטרית: "לאפשר למסתננים, לא רק מאריתריאה, להתפרנס בכבוד וללא חשש ולהטיל מיסוי כבד על שכרם. המס יופקד בקרן שתישמר להם ביום העזיבה. כך תושג מטרה כפולה: גם עידוד חזרה מרצון וגם שמירה על כבוד האדם". הנה דיווח מלפני שישה ימים על מה שפורסם היום. על-פי דיווח זה, הדו"חות הנחגגים כאן פורסמו בחודש שעבר. מכאן אין ללמוד על טריותו של המידע, אבל אפשר ללמוד משהו על תזמון הפרסום בישראל. אין כמובן לדעת מהו המקור לידיעה שהופיעה בשני העיתונים ולא הופיעה באחרים; במיוחד בלט העדרה מ"הארץ". הייתכן שאותו יעקובוביץ הוא שהביא את המידע ושיתף בו נקודתית את אלה ולא את האחרים? השאלה הזאת חשובה, כי אם התשובה לה חיובית, מדובר במי שנראה כבעל עניין. ייתכן שהצלבת המידע עם מקורות נוספים היתה מביאה לתמונה שונה מכפי שמצטיירת כרגע. כתבה מתורגמת, היום ב"כלכליסט": "לא רק אצלנו: הזינוק במחירים גרם לצעירי בריטניה לוותר על חלום הדירה. סקר חדש מגלה שהשנה חלה ירידה של 6% במספר הבריטים שחוסכים לקראת רכישת בית משלהם. משך הזמן שנדרש כדי לחסוך הון עצמי מינימלי זינק ב-48% בשנתיים. הצלחת תוכנית סבסוד המשכנתאות הממשלתית נתפסת כחלקית בלבד. "מחירי הדיור הגבוהים והקיפאון בשכר הריאלי בבריטניה מביאים את צעיריה לוותר על חלום רכישת דירה – על כך דיווח אתמול הגרדיאן. לפי סקר שפירסם הבנק הבריטי האליפקס, שיעור הבריטים בגילי 20–45 שחוסכים כסף עבור הון עצמי ללקיחת משכנתא ירד בשנה האחרונה ב-6%, מ-49% ל-43%. בשלוש השנים שלפני כן לא חל כל שינוי בשיעור החוסכים. "מחברי הדו"ח מצביעים על כך שעוזרים לקנות – תוכנית המשכנתאות המסובסדות של הממשלה הבריטית שיצאה לדרך בשלהי 2013 – כשלה בשיכוך החששות של צעירים מכניסה לשוק הדיור בממלכה. לפיכך, המגמה של נטישת החלום לרכוש בית עשויה ליצור נורמה חדשה של שכירות לטווח ארוך, ושיעור בעלות נמוכה יחסית של דיירים על דירותיהם. "בהתאם, רק 8% מהמשתתפים בסקר העריכו כי לתוכנית עוזרים לקנות היתה השפעה חיובית מהותית על האפשרות לרכוש בית, בעוד 24% העריכו כי השפעתה החיובית של התוכנית היתה שולית בלבד. "נתון מדאיג נוסף שחושף הסקר הוא משך הזמן שנדרש כדי לחסוך הון עצמי ללקיחת משכנתא לשם רכישת דירה. בריטים שמתכננים לרכוש בית יידרשו ל-5.35 שנים בממוצע כדי להגיע להון עצמי שיאפשר להם לקבל משכנתא, לעומת 3.6 שנים של חיסכון שלהן נדרשו בריטים שרכשו דירה לפני העלייה החדה במחירים". ענקית בתי-הקפה האמריקאית סטארבקס הודיעה השבוע כי תציע לעובדיה מימון מלא של שכר הלימוד לארבע השנים הראשונות לתואר ראשון בתוכנית המקוונת של אוניברסיטת אריזונה. המדובר בכ-140 אלף עובדים, שהם כ-70% מכלל עובדי הרשת. עובדים שיתקבלו לתוכנית לא יהיו מחויבים לעבוד ברשת לאחר סיום הלימודים, אך ייאלצו להיות עובדיה במהלך לימודיהם. מי שיפוטר או יתפטר לפני סיום הלימודים יוכל להמשיך ללמוד על חשבונו (שירות "כלכליסט"). שער מוסף "כלכליסט" מוקדש לאבי נאור. גלית חמי ודיאנה בחור-ניר מראיינות את נאור, איש אמדוקס בעבר, חתן פרס ישראל והתורם הבולט בארץ. "הפילנתרופיה היא כלב השמירה של הממשלה" היא הכותרת לשיחה. "צריך גוף כמו אור-ירוק (לו תרם עד כה כ-80 מיליון דולר) שינשוף למדינה בעורף כל הזמן". כללים להצבת מצלמות. בקליניקה לזכויות בחינוך של המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן מגבשים עם שותפים נוספים עתירה לבג"ץ נגד משרד החינוך, בדרישה שיפעל מיידית לקביעת כללים והנחיות להצבת מצלמות בבתי-הספר. העתירה תוגש אחרי שנים של מאבק ציבורי בהבטחות סרק של משרד החינוך להסדיר את הנושא. "בתי-ספר עושים שימוש במצלמות לשם אכיפת המשמעת ומעקב אחר הברזות תלמידים, ויש בכך פגיעה קשה בפרטיותם", אמר עו"ד סאני כלב, העומד בראש הקליניקה. יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד, אמר: "לא ייתכן שבמשך שנים תשרור הפקרות בנושא כה רגיש של שמירה על פרטיות התלמידים והמורים, וכל בית-ספר יעשה דין לעצמו" (תמר טרבלסי-חדד, "ידיעות"). הפרינט עדיין כאן. העידן הדיגיטלי הוליד שינויים רבים באופן שבו אנו מתעדים את עצמנו, אבל עוד מוקדם להספיד את אלבומי התמונות: סקר חדש מגלה כי שליש מהישראלים עדיין מקפידים להעביר את מיטב יצירותיהם הדיגיטליות אל הנייר (עודד ירון, "גלריה"). סנודן, האנדרטה. פרוטומה (פסל ראש-כתפיים) של אדוארד סנודן הוצבה בפארק פורט-גרין בברוקלין על-ידי קבוצת אמנים לא מזוהה, והוסרה כעבור כמה שעות. הפסל הועמד על גבי עמוד אנדרטה לחללי מלחמת העצמאות האמריקאית. יוצרי הפסל מסרו שהם עידכנו את האנדרטה "כדי להדגיש את אלה שהקריבו את בטחונם במאבק נגד הרודנויות בנות זמננו" (אבנר שפירא וחן חדד, "גלריה"). נגד הכיבוש. המיצג "נגד הכיבוש", שמוצג במוזיאון תל-אביב לאמנות, מעורר זעם בקרב המבקרים, המוחים על עירוב בין פוליטיקה לאמנות. בתערוכה נראים מעין שלטי מחאה שעליהם נכתב "כיבוש זה לא חינוך", "כיבוש זה לא תרבות", "כיבוש זה לא ספורט". עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת-יש"ע, "יצא מזועזע" ואמר בין היתר: "התערוכה נראית תלושה ומחוץ להקשר". ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) אמר: "יש גבול להסתה". ממוזיאון תל-אביב נמסר: "ההנהלה והדוברת בחופשה עד אחרי החג" (אריק בנדר, "מעריב").

האם המו"לים של כלי התקשורת בארה"ב הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור, לדרוש תשלום עבור תוכן עיתונאי ברשת ולהישאר רלבנטיים?

עובדי ה"גלוב אנד מייל", אחד הבולטים שבעיתוני קנדה, קיבלו לפני ימים אחדים מהמו"ל, פיליפ קראולי, בקשה שקשה להתעלם ממנה: צאו לחופשות קיץ. אחר-כך התברר ל-800 העיתונאים, עובדי הדפוס והמינהלה, שאין מדובר בצופר קיצי נדיב של ההנהלה, אלא ההפך. החופשות יהיו ללא תשלום. היעד הוא צמצום ההוצאות של העיתון, לאחר שנרשמה ירידה נוספת בהכנסותיו מפרסום וממכירות. כדי להמתיק את הגלולה, וכחלק מהמאמץ להחזיר את העיתון למסלול רווחי שיאפשר לו לשרוד, הודיע המו"ל קראולי על צעד נוסף: בעוד חודשים אחדים יתחיל ה"גלוב אנד מייל" לגבות תשלום עבור הגישה הדיגיטלית לעיתון. בכך מתכוון ה"גלוב אנד מייל" להצטרף לשורה מתארכת של עיתונים שכבר הקימו "חומת תשלום" (PayWall) סביב המוצר העיתונאי שהם מגישים ברשת. האם "חומת התשלום" אכן תחזיר את הסומק ללחיי המו"לים שצפו בשנים האחרונות באימה בצניחה המתמשכת בהכנסות? עדיין מוקדם לחגוג. נתונים שהתפרסמו בצפון אמריקה מאז ראשית השנה מצביעים על כך שהמדרון עדיין תלול. אבל פה ושם נרשמת האטה בגלישה במורד, ויש מי שסבורים שנמצא סוף-סוף חבל ההצלה. גורדון קורביץ מחברת Press+, המייעצת לעיתונים במעבר לפלטפורמות הדיגיטליות, צוטט לאחרונה כמי שמשוכנע ש-2012 תהיה השנה שבה מו"לים שימשיכו להפיץ חינם את התכנים שלהם יהפכו למיעוט חריג. זהיר יותר בהערכותיו הוא קן דוקטור, מחבר הספר "Newsonomics", העוסק בכלכלת התקשורת הדיגיטלית. להערכתו, עד סוף השנה יקימו 20%–25% מהעיתונים בארצות-הברית חומות תשלום, או שיקבלו החלטה ללכת בדרך זו. חסידי המודל העסקי של תוכן עיתונאי בתשלום אינם חדלים להזכיר את מה שמתרחש מאז השנה שעברה ב"ניו-יורק טיימס". אחרי שנים של מהלכים מהוססים ונסיונות כושלים לגבות כסף מהגולשים, החלו מאמצי ה"טיימס" להניב פירות. תפוצת העיתון בימי חול, בדפוס וברשת, זינקה מהשנה שעברה ב-73% והגיעה בסוף מרץ האחרון ל-1,586,756 קוראים בתשלום. כחצי מיליון מהם מנויים שקוראים את המהדורה הדיגיטלית על צג המחשב, הטאבלט או הטלפון הסלולרי. יתר על כן: כיוון שמנויי המהדורה המודפסת נהנים גם מגישה חינם למוצר הדיגיטלי, מתברר כי בכל יום קוראים יותר אנשים את ה"טיימס" על גבי הצג מאשר בדפוס. שיטת הגבייה של ה"טיימס" היא זו הנפוצה ביותר בקרב עיתונים הדורשים תשלום עבור תוכן דיגיטלי: גולשים רשאים לקרוא חינם מספר מוגבל של כתבות, ידיעות או מאמרים (עשרה במספר אצל ה"טיימס"), אבל כשהם מבקשים להיחשף לטקסטים נוספים – עליהם לרכוש מנוי. במרץ 2011, עם תחילת הפעלתה של השיטה החדשה, נהנו גולשי ה"טיימס" מ-20 פריטי חינם, אך המכסה הזו קוצצה למחצית כאשר התברר שהגולשים מוכנים להוציא את הארנק. דייוויד קאר, בעל הטור לענייני מדיה ב"ניו-יורק טיימס", שיחזר לפני ימים אחדים את התחושות במערכת בעת שנודע לראשונה על גביית התשלום. "זה היה מפחיד", סיפר קאר ב"שבוע האינטרנט" שנערך בניו-יורק, כפי שדיווח מייק סמית ב"הפינגטון פוסט". "החזקנו ידיים זה לזה – וקפצנו מעבר לחומה". עם ההצלחה נמוגו הפחדים וגבר הביטחון בכך שנמצאה הדרך הנכונה. קאר רואה במי שמשלמים עבור המהדורה הדיגיטלית "קוראים אמיתיים", ממש כמו המנויים על מהדורה המודפסת, בניגוד לזוללי החינם. הוא קורא לעיתונאים בארגוני תקשורת לשתף פעולה עם מעסיקיהם, כדי להבטיח שהתכנים הטובים ביותר יישמרו לקוראים שמשלמים תמורת התוכן. "אנחנו דואגים לקוראים האמיתיים שלנו, וכך גם אנשי המכירות של המודעות שלנו, שחייבים לייצר את הרווחים", הסביר קאר. לדבריו, כשכתב בעבר שני טורים במקביל העדיף לפרסם את הטוב שבהם בעיתון המודפס. את השני, הפחות טוב, נהג לשגר למהדורת האינטרנט, משום שחש שהפצת הטקסט בחינם ברשת "קוברת את הסיפור שלך" ו"מוציאה ממנו את כל האוויר". מאז שהחל העיתון בגביית תשלום, קאר אינו מזלזל עוד ברשת. "עכשיו אני מעדיף לתת את הסיפור הטוב לאותו חלק שנמצא מעבר לחומת התשלום", סיפר קאר. דבריו משקפים לא רק את רצונו של עיתונאי להבטיח תשתית כלכלית ראויה למקום עבודתו, אלא גם תחושה הרווחת בקרב אנשי תקשורת: נכונות הקוראים לשלם מעידה על ערכו וחשיבותו של הטקסט העיתונאי. הרבה לפני ה"ניו-יורק טיימס" הציבו בהצלחה שני עיתונים חשובים אחרים קופות-תשלום בכניסה לעמודיהם ברשת. היו אלה "הוול-סטריט זורנל" האמריקאי וה"פייננשל טיימס" הבריטי, המופץ גם בארצות-הברית. ל"וול-סטריט זורנל", הנפוץ בעיתוני אמריקה עם כ-2.1 מיליון עותקים ביום, בדפוס ובמהדורה הדיגיטלית, היו בסוף השנה שעברה כ-537 אלף מנויים דיגיטליים. 80 אלף קראו את העיתון בגרסאות הייעודיות לטאבלט, לטלפון סלולרי או לקוראי ספרים אלקטרוניים. העיתון גובה תשלום ברשת כבר מאמצע שנות ה-90. ההנחה המקובלת היתה שהצלחת ה"זורנל" וה"פייננשל טיימס" בתחום זה, שבו נכשלו עיתונים רבים אחרים, נבעה מהתמחותם בשדה הכלכלי-עסקי. רבים מהמנויים שולמו על-ידי מקומות עבודה במגזר הפיננסי, או מכיסם של משתמשים שהבינו שהמידע הכלכלי המעודכן שווה כסף ומצדיק את ההוצאה. אבל הנתונים שפורסמו לאחרונה מעידים שלא מדובר רק בקהל מכור לעיתונים יוקרתיים או לתוכן מקצועי. מסתבר ש"תרבות החינם" שהשתלטה על הרשת לא הפכה את כל הקוראים לסרבני תשלום. בתקופה שבין אוקטובר 2011 למרץ 2012 תפוצת העיתונים המודפסים בארצות-הברית אמנם ירדה, אבל הודות להצלחת גביית התשלום ברשת, חלה עלייה של 1% בתפוצה הכוללת. המוסד לביקורת תפוצת העיתונים, ABC, מצא כי 14.2% מכלל התפוצה בתשלום של עיתוני אמריקה היו גולשים. מדובר בעלייה של 8.6% בהשוואה למחצית השנה שקדמה לה. אחד מהעיתונים שהצליחו בזירה החדשה הוא ה"בוסטון גלוב" (תפוצת דפוס: כ-200 אלף עותקים), שבבעלות ה"ניו-יורק טיימס". מאז הקמת חומת התשלום בנובמבר האחרון הצליח העיתון לגייס 16 אלף מנויים דיגיטליים, כ-8% מתפוצתו הכוללת. במיניאפוליס צבר ה"סטאר טריביון" באותה תקופה כ-14 אלף מנויים דיגיטליים, כ-5.7% מתפוצתו הכוללת. בכתבה ב"וול-סטריט זורנל" על סוגיית חומות התשלום, בחן ראסל אדמס את התחשיבים הכלכליים של ה"סטאר טריביון" בעקבות המעבר לגביית תשלום. 14 אלף מנויים, המשלמים כל אחד כ-100 דולר לשנה, מוסיפים לטור ההכנסות במאזן השנתי כ-1.4 מיליון דולר, תוך שנחסכות הוצאות רבות על הדפסה והפצה. אך המעבר לשיטה החדשה כרוך גם בהפסד מסוים. החשיפה לעמודי העיתון ברשת ירדה ב-12%, נתון המשפיע במידה מסוימת על ההכנסות מפרסום. למרות זאת, הסיכום חיובי: ההכנסות מהמנויים החדשים ברשת גדולות פי 15 משיעור הירידה בהכנסות ממודעות. אך האופטימיות בעולם התקשורת בארצות-הברית עדיין חלקית. מבחינתם של רוב בעלי העיתונים, גם חומת התשלום אינה נוסחת הקסם. לפי שעה, כלל לא ברור אם החומה תצליח להפוך את האסון הכלכלי שהמיט עליהם העידן הדיגיטלי להזדמנות לפריצה מחודשת. יש לספקות כמה סיבות: ראשית, לא כל העיתונים מצליחים להציג עלייה משמעותית בשיעור המנויים בתשלום ברשת. רבים מהם מקרטעים. כך למשל מדשדש ה"ניוזדיי", הנפוץ בפרברי ניו-יורק ובעיקר בלונג-איילנד, עם פחות מ-1,000 מנויים בתשלום, שנתיים לאחר שהפעיל את השיטה. שנית, המרת מנויי הדפוס באלה של הרשת אינה מפצה על אובדן ההכנסות העצום מן הירידה בתפוצה של העיתון הישן, שגוררת בעקבותיה גם צניחה בהיקף הפרסום. הסיבה: מחירי הפרסום ברשת עדיין נמוכים באופן משמעותי מאלה של העיתון המודפס. שלישית, יש סימנים להאטה בגידול, ואף לירידה, בהכנסות עיתונים מפרסום במהדורות הדיגיטליות שלהם. בדיקה שממצאיה פורסמו ב"גרדיאן" העלתה כי הכנסות ה"ניו-יורק טיימס" מפרסום דיגיטלי, שעלו ב-2010 ב-18% וב-2011 ב-10%, ירדו ברבעון הראשון השנה ב-2%. ההסבר לכך נעוץ בין היתר בהערכה כי בעיני המפרסמים, "סביבת חדשות" – בעיקר חדשות כבדות, רציניות ולעתים קשות – אינה מעודדת הקלקה על פרסומות. המפרסמים ברשת נוטים להעדיף אתרים עם תכנים רכים יותר, ואת המחיר עלולים לשלם דווקא עיתונים רציניים. ורביעית, תרבות החינם עדיין כאן, והיא מסרבת להיעלם. סקר שנערך באתר "digicareers" בקרב "200 אנשי מקצוע בתחום התקשורת" העלה כי 87% מהנשאלים מעדיפים להיכנס לאתרי חדשות שאינם גובים תשלום. 52% הצהירו שהם עוזבים אתר אינטרנט מיד כשהם נתקלים בדרישה לתשלום. סקר קודם, שנערך לפני כשנתיים על-ידי מכון PEW, העלה כי 82% מהנשאלים אמרו שיעזבו אתר חדשות הגובה תשלום עבור תכניו. רק 15% השיבו שיהיו מוכנים לשלם. ללמדך ש"תרבות החינם", שהיתה לאחד ממאפייניה המרכזיים של הזירה הדיגיטלית, עדיין ממאנת להיעלם.

עורך "מעריב" מסביר מדוע גייס את העיתון למען צעדת גלעד שליט | כתב "ידיעות אחרונות" נשלח אל לב התופת וחזר בשלום | "דה-מרקר" שוכח את הערבים

ההתגייסות המוחלטת של עיתון "מעריב" למען צעדת שליט נמשכת גם הבוקר. במובנים מסוימים היא מתמתנת מעט, אולי לקראת השיא הצפוי בגליון יום שישי ובגליונות השבוע הבא, כאשר האירוע שלמענו התגייס העיתון בשבוע האחרון יתרחש במציאות ולא רק מעל עמודיו. במובנים אחרים ההתגייסות מחריפה. חציו העליון של שער "מעריב" הבוקר הוא העתק כמעט זהה של גליון יום אתמול – שטח שמופקע ממערכת החדשות של העיתון לטובת מודעה שנועדה לקדם את צעדת המחאה, כולל חזרה מלה במלה על הכותרת הראשית "למען גלעד" והוראות ההפעלה ("על היד. במכונית. במרפסת. כולם קושרים סרט צהוב. עד שגלעד יחזור"). גם הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווח על ההכנות לאירוע. במקביל, העיתון מתחיל להסביר את צעדיו, לעובדיו ולציבור קוראיו. "קבוצת מעריב מתגייסת למען צעדת המחאה של משפחת שליט", קראה שורת הנושא בדואר אלקטרוני שנשלח אתמול לכל עובדי הקבוצה. "כפי שבוודאי קראתם ושמעתם", נכתב בהודעה, "קבוצת מעריב נרתמת ומתגייסת למען הצלחת מסע המחאה של משפחת שליט". במכתב שהגיע אל עובדי "מעריב" לא נכלל הסבר להתגייסות מקום עבודתם ל"צבא החברים של גלעד", ובכל זאת התבקשו לשתף עימו פעולה. "חשוב שכולנו, עובדי הקבוצה, נירתם לטובת המהלך החשוב", כתבו להם מנהליהם. "קיימים ברשותנו סרטים צהובים נוספים, אותם נשמח לחלק לכולכם – ניתן לקבלם בדלפק הקבלה בלובי הכניסה". ומי שיגיע לעבודה בלא סרט צהוב על ידו? האם התירוץ "תליתי במרפסת" יספק את הממונים עליו? ומי שמתנגד לצעדה? האם יוכל להביע אותה בקול? האם יוכל לתת לה ביטוי מעל דפי העיתון שבו הוא עובד? האם יוכל לדווח על אחרים החושבים כמותו? עורך "מעריב", יואב צור, משיב בחיוב. בטור שתמציתו מופיעה על שער העיתון וגרסתו המלאה בכפולה הפותחת מסביר צור את המניע להתגייסות העיתון לטובת המיזם ומבטיח חופש עיתונאי. "ההחלטה לרתום את עיתון מעריב למסע הצעדה למען שחרורו של גלעד שליט לא התקבלה בלב קל", כותב צור. "למשוואה הזו שני צדדים. הצד של שליט, והצד השני של הרוצחים עם הדם על הידיים, שאותם תיאלץ הממשלה לשחרר אם העסקה תצא אל הפועל". על-פי צור, "החלטנו במעריב להתגייס למען הצעדה והתביעה לשחרור שליט בשל ההבנה שהזמן כאן אינו פועל לטובתנו. פרטי העסקה ידועים פחות או יותר. הם לא יהיו טובים יותר בעתיד". נוסף על כך מצהיר צור כי "אנחנו במעריב לא מנסים להעלים את המחיר הכבד של השחרור. אנחנו רק אומרים שאין ברירה. שהגיע זמן ההחלטה הקשה". הצהרה אחרונה זו, על כך שהעיתון אינו מנסה להעלים את מחיר השחרור, מבורכת. אך יש לבחון אם היא מוצאת אל הפועל. הטור של צור, למשל, אינו פתוח לתגובות באתר nrgמעריב. מי שמתנגד לעמדה זו אינו יכול לצרף את דעתו לעמדת העורך הראשי של העיתון. נזכיר כי בתחילת הדרך, "מעריב" צירף לכיסוי השוטף של ההכנות לצעדה ציטוטי טוקבקים שהופיעו באתר nrgמעריב. מקצתם ביקרו את המהלך והזהירו מפניו. למחרת לא הופיעו עוד בעיתון ציטוטי הטוקבקים מהאתר. הבוקר, כאמור, גם באתר לא ניתן להגיב על הטור של צור. בשעת בוקר מוקדמת עוד ניתן היה להוסיף טוקבקים. אדם שחתם בכינוי "מחשבות" הביע בשעה 05:50 תהייה: "לפי הערכת מעריב, כמה יהודים יירצחו בעקבות שחרור המחבלים? "כתבת, אנחנו במעריב לא מנסים להעלים את המחיר הכבד של השחרור. ובכן עמוד בדיבורך, אל תעלים. תן לנו את ההערכה של העיתונאים המומחים שלכם, כמה יהודים יירצחו בעקבות חולשת הדעת? מה ההערכה הפסימית ומה האופטימית, האם מדובר בעשרות? במאות? אולי באלפים. האם אתם מבחינים בין דם לדם. בין דם של סלב שמאלני עתיר רייטינג לבין של סתם יהודי נטול תמיכת סרקוזי? קצת יושר בבקשה". הטוקבק הזה נמחק. בעיתון "ידיעות אחרונות", שאף הוא מקדם במרץ את הצעדה למען שחרור גלעד שליט, מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה בתחתית הכפולה הפותחת [צביקה ברוט ואתי אברמוב], ונותנת פתחון פה למתנגדי המהלך. בין המצוטטים בידיעה חברי-כנסת מן הימין ואנשים פרטיים. "הצעדה הזו היא מניפולציה ציבורית. זה לא הפתרון", מצוטט אדם בשם אדוארד שרמן מגני-אביב, למשל. ידיעה דומה אינה מופיעה ב"מעריב". ב"ישראל היום" מופיעה ידיעה קצרצרה מאת אפרת פורשר המדווחת כי הורים שכולים מהארגון אלמגור פנו לראש הממשלה בבקשה שלא להיכנע לקמפיין של משפחת שליט. עוד מדווח בידיעה כי הארגון פנה גם אל נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס דליה דורנר, במחאה על ההתגייסות התקשורתית למען צעדת שליט. "יישור קו של ערוצי התקשורת בישראל מעלה חשש כבד להטיה של דעת הקהל ולפגיעה חמורה בזכות הציבור לדעת", כתבו לדורנר, "תוך סכנה מוחשית להשתקה או להחלשה מודעת של העמדה האחרת". ידיעה דומה אינה מופיעה ב "מעריב". למשפחת שליט מלוא הזכות לפעול במרץ להשבת בנה, כמובן. גם לעיתון הזכות לנקוט עמדה מערכתית, אך יש לצפות מכלי תקשורת חופשי ועצמאי שיספק דיווח גם על בעלי עמדות מנוגדות. "מעריב", בינתיים, אינו עומד במשימה זו. ובכל זאת, נקודת אור מסוימת נמצאה באתר nrgמעריב, שבו עלה אתמול טור ביקורת התקשורת השבועי, "חמש שאלות לתקשורת העוינת", כשהשאלה הראשונה מופנית מעלה, אל ראשי "מעריב", ועוסקת בגיוס כלי התקשורת למען צעדת גלעד שליט. "למערכות העיתונים הגיעו בימים האחרונים כמה טלפונים זועמים של נפגעי טרור שמתנגדים לעסקת שליט ושל ארגונים שמנסים לעצור שחרור מחבלים", נכתב בטור (שאינו חתום על-ידי איש). "אף אחד מהם לא הצליח לצלוח את מזכירת המערכת. ככה זה, כשהתותחים רועמים למען שליט – קולות אחרים מושתקים. רבים תוהים אם מה שהם מקבלים בימים אלה ליד הוא עיתון או מודעת פרסום של המטה למען שליט. האיזון מת. אין נגד, יש רק בעד. כולנו כמובן רוצים לראות את גלעד בבית, השאלה היא מה המחיר. וכן, מותר גם להתנגד לעסקה. נראה שעוד מעט מחלקת המנויים גם תצלצל לכל מנוי לברר אם הוא יצא כבר לצעדה". נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הטור עודנו נגיש לכל גולש באתר של "מעריב". נקודת אור נוספת – מהמודעה שתופסת את חציו העליון של שער "מעריב" הוסרו שמות החברות שתורמות למיזם של העיתון, כך שנעלם מעט מהריח הממוסחר שעלה ממנה. כעת שמות החברות המסחריות מופיעים בתחתית הכפולה הפותחת (לשלוש החברות הצטרפה הבוקר חברה רביעית – דליקטס בע"מ). לעומת זאת, תצלום של רמי לוי, העומד בראש אחת החברות המממנות המקוריות, מופיע הבוקר בכפולה הפותחת של העיתון. הוא מצולם עם עובדיו, מניף שלט למען שליט. סרטים צהובים קשורים על פרק ידו ופרקי ידי הקופאיות שעומדות לצדו. ועוד בכפולה הפותחת: דיווח דמוי עיתונאי נוסף מאת אלי לוי, על ההכנות לצעדה (פעיל למען שליט העניק סרטים צהובים לסבו וסבתו של החייל השבוי; נועם שליט לא מפסיק לקבל שיחות טלפון והודעות טקסט מהציבור המבקש לחזק אותו; יותר מ-20 אלף איש כבר הבטיחו את השתתפותם בצעדה; תיתכן שביתת רעב של שליט כחלק מהמחאה הצפויה בירושלים). ניתן גם לסקר את פעילות משפחת שליט למען שחרור בנה מהשבי באופן אחר. בעיתון "הארץ" מתפרסם הבוקר ראיון קצר [גקי חורי] עם נועם שליט. בתשובה לשאלה, "אתה שומע כבר ביקורת מצד לשכת ראש הממשלה או מהמתווך חגי הדס שהפעולה שלכם תשרת את החמאס?", אומר שליט: "כרגע אין שום משא-ומתן שאנו יכולים לחבל בו". לדבריו, חגי הדס לא אמר לו דבר בקשר למאבק הציבורי שהוא מנהל. בגליון "ידיעות אחרונות" הבוקר דוגמה לאקטיביזם עיתונאי מסוג אחר. "מסמך", נכתב בהפניה שמופיעה על שער העיתון, "כתב ידיעות אחרונות שתה בירה וערק והתיישב ליד ההגה". מדובר בניסוי בלתי מדעי בעליל שלקח על עצמו עיתונאי "ידיעות אחרונות" אסף וייס, שביקש לשחזר את ערב הבילוי שעבר על החשוד בדריסת בנו של השופט בדימוס מישאל חשין. על שער העיתון מובלט ציטוט מפי העיתונאי – "אחרי 8 דרינקים אני מאבד שליטה". הכתבה, התופסת את מרבית הכפולה השנייה של העיתון, כוללת תיאור צבעוני של ערב השתייה, ושל הניסיון הכושל לנהוג עם תומו ("במגרש פרטי סגור, עם מורה נהיגה צמוד ששלט בברקסים"). עיתונאי הנשלח לביצוע משימה מסוכנת ראוי לכבוד, וכך גם העיתון שנוטל על עצמו את האחריות לחייו. העיתונאי עשוי להגיע למקומות שרגלם של הקוראים לעולם לא תדרוך בהם, ולהביא עימו עדויות בלעדיות, תובנות חדשות ומידע שהיה נמנע מהציבור אלמלא לקח על עצמו את הסיכון. אפשר לדמיין עיתון ששולח את אחד מכתביו לעזה, כדי להתרשם בעצמו אם יש או אין ברצועה מצוקה הומניטרית. אפשר לדמיין כלי תקשורת ששולח עיתונאי לגבול ישראל-מצרים, כדי לתעד את נסיונות ההסתננות של פליטים ומהגרי עבודה. אפשר לדמיין כתבה המספקת עדות בגוף ראשון מפינה נחבאת קרובה יותר, למשל שכונת עוני בלוד או התנחלות חרדית מבודדת. ניסוי השתייה של וייס ו"ידיעות אחרונות" הפוך בתכלית. אין צורך שעיתונאי ישתה בירות וערק ויעשה פרצופים של שיכור למצלמה כדי לדעת שצריכת אלכוהול מעבר לסף מסוים משפיעה על יכולת התגובה והנהיגה של בני-אדם. וייס ו"ידיעות אחרונות" אינם מגישים לקוראים כל תובנה חדשה. לכל היותר העיתון סיפק לקוראיו המחשה של הידוע. נכון, גם זה משהו, אבל זה מעט מאוד. ההבלטה של המעט כל-כך עם הכותרת "מסמך" רק מדגישה את הפער בין היומרה העיתונאית למציאות הטבלואידית (אגב, ציינו לעיל כי הניסוי אינו מדעי בעליל וזאת מפני שעל-פי הכתבה, וייס לא שיחזר את ערב הבילוי של החשוד בדריסה באופן מדויק. מריחואנה, למשל, הוא לא עישן לפני שהתיישב מאחורי ההגה, בניגוד למה שמיוחס לנהג). ארי שביט פונה הבוקר מעל עמודי מדור הדעות של "הארץ" אל המיליונרים של מדינת ישראל, בעקבות הדיווח כי מספרם גדל בשנה שעברה במידה משמעותית. "בעוד ש-8,419 מיליונרים עושים הון מההון האנושי הישראלי, הנדיר באיכותו, מיליוני ערבים ומוסלמים תוהים האם המדינה היהודית תאריך ימים", הוא כותב ובהמשך מוסיף: "הציבור בישראל לא ייצא לרחובות. הוא מותש ומבולבל ואכול ייאוש. ואולם האליטה הכלכלית יכולה לנהוג אחרת. 8,419 הישראלים שכל-כך התעשרו בשנה האחרונה יכולים לחולל את השינוי. אם בעלי המאה ובעלי הדעה יתבעו מנתניהו-ברק-לבני לשלב ידיים, טובים הסיכויים שיצליחו. הגיעה השעה שאלה שהחיים כאן כל-כך היטיבו עימם ייקחו אחריות. במצב הקשה שבו ישראל נתונה, ההון אינו רק זכות. ההון הוא גם חובה". בעוד שביט דורש מבעלי ההון להפעיל לחץ על הפוליטיקאים למען הקמת ממשלת אחדות, שי ניב כותב בטורו שב"גלובס" על הצביעות והכנות של חברת מריל לינץ, שהציגה השבוע את דו"ח העושר שלה. ניב הפנה לסיגל שפירא, מנהלת חטיבת הבנקאות הפרטית במריל לינץ ישראל, שאלה על הקשר בין גידול מספר המיליונרים לגידול הפערים בחברה והרחבת העוני. "הדו"ח לא עוסק בפערים חברתיים ועוני", השיבה לו. ניב לא הסתפק בכך. אי-שוויון, הוא מסביר, נמדד באמצעות מדד גיני, "מדד כלכלי מובהק, לא סיסמה בחוג לעבודה סוציאלית או בסדנה לחיבוק עצים". שפירא השיבה לו כי "אין למריל לינץ מה להגיד על זה". לדברי ניב, "ההתבטאות של שפירא אולי אינה תקינה פוליטית, אבל צריך להעריך לפחות את הכנות שלה. [...] הגישה של שפירא מבטאת את גישתם של רוב קובעי המדיניות הכלכלית: יש כלכלה, ויש חברה. לפעמים השתיים נפגשות, אבל הן בהחלט יכולות לחיות בנפרד. כל עוד יש צמיחה יפה, יחס סביר של חוב מול תוצר ושמירה על מסגרת התקציב, יש לנו כלכלה לתפארת. אבל אם בדרך, העוני והאי-שוויון בשיא – 30% מהעובדים משתכרים שכר מינימום ואכיפת חוקי העבודה היא סוג של בדיחה – אלה הן כבר בעיות חברתיות, לא כלכליות, חלילה". את חלקו השני של טורו מקדיש ניב לעיתון המתחרה, "דה-מרקר", בעקבות ידיעה [חיים ביאור] שהופיעה בו השבוע. "רוב הישראלים בטוחים: השכר לא יירד השנה", נכתב בכותרתה. ניב כותב כי תוצאות הסקר שעמד בבסיס הידיעה הגיעו ל"גלובס", אך העיתון בחר שלא לפרסמן משום שהסקר נעשה בקרב "מדגם אקראי מייצג של יהודים עובדים בני 18 ומעלה. "כלומר", מסביר ניב, "כשאתם קוראים ידיעה באותו עיתון כלכלי על כל עובד ישראלי שני, אתם צריכים לדעת שהכוונה למעשה לכל עובד יהודי שני. הערבים בישראל הם 20% מאזרחי המדינה, ולכן מקומם שמישהו החליט שאין צורך לכלול אותם בסקר. אבל עוד יותר מקומם שגוף תקשורת, דווקא כזה שהציג סדרת מאמרים על אפליית המגזר הערבי בשוק העבודה, מחליט לדלג על העובדה הקטנה הזו, שהערבים פשוט סוננו בסקר" [הקישורים אינם במקור]. ובינתיים, על שער עיתון "גלובס" מתפרסמת הכותרת "אין פסול בשכר גבוה". היא שאובה מרב-שיח שחלקו הראשון מתפרסם ככתבת השער במוסף היומי של העיתון, אף היא תחת כותרת בעלת רוח דומה ("בוודאי שאפשר לשלם למנהלים מיליון שקל בחודש, למה לא?"). הרב-שיח [אלה לוי-וינרב] הפגיש ארבעה מומחים לדיני תאגידים לשיחה על ענייני השעה, בין היתר שכר הבכירים. מומלץ לקרוא את הדיווח המלא, המציג תמונה מורכבת יותר מאשר הכותרות שצוטטו לעיל. עוד לפני האסון האקולוגי החמור ביותר שידעה ארה"ב, התנהל במדינה זו דיון ציבורי על קידוחי נפט בלב ים והסכנות שהם מציבים לסביבה. מאז שהנפט החל לזרום אל מי האוקיאנוס (לפני למעלה מחודשיים), הדיון בארה"ב רק מחריף. בישראל אפשר רק לקנא בשיח האמריקאי. אמנם עד היום לא היינו מעצמת אוצרות טבע, אך התגליות האחרונות בלב ים מעלות את האפשרות כי בעתיד הקרוב נוכל להפיק אנרגיה מקידוחים. דיון ציבורי על הסכנות של התהליך בקושי נשמע. "ועכשיו: תשובה יחפש גם נפט", מכריזה הכותרת הראשית במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". עמיר בן-דוד מדווח בכפולה הפותחת כי יצחק תשובה מתכנן לבצע קידוח לחיפוש נפט, וזאת במסגרת הקידוח לווייתן, שאמור לחלץ מן הקרקע גם כמויות גדולות של גז. על-פי הדיווח, השותפות בלווייתן "נמצאות במגעים מתקדמים להחכרת אסדה שמסוגלת לקדוח לעומקים של 7,000–8,000 מטר" מתחת לפני הים. בידיעה אין אף מלה על הסכנה לסביבה מקידוחים שכאלה. תיקון: יש משפט אחד בעניין. "כיום יש אסדות רבות פנויות בעקבות האיסור שהטיל הנשיא אובמה על קידוחים במפרץ מקסיקו לאחר הדליפה מהאסדה של BP". זהו. בכך מוצה הנושא. מה דולף? כמה דולף? למה גורמת הדליפה? נקווה שהעיתונות הישראלית לא תיאלץ להידרש לנושא רק בעקבות אסון. חוק לפיד עבר אתמול בקריאה טרומית בכנסת. דיווח מצומצם למדי ניתן למצוא ב"מעריב" וב"ישראל היום". "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מתעלמים. (תיקון: ב"הארץ" מתפרסמת על כך ידיעה). לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי אגרת הטלוויזיה צפויה להתייקר בשנתיים הקרובות ב-10% כל שנה. ב"הארץ" מדווחת נירית אנדרמן כי ניר טויב, במאי הסרט "ממלכת הסוד", צפוי להגיש ביום ראשון הקרוב עתירה לבג"ץ נגד החלטת הצנזורה הצבאית לאסור את הקרנת סרטו. "טויב טוען כי סרטו אינו חושף סודות של מערכת הביטחון או סודות המסכנים את בטחון המדינה", מדווחת אנדרמן. "פסילת הצנזורה, טוענים העותרים, נעשתה משיקולים לא ענייניים, בעקבות הביקורת שמותח הסרט על המלמ"ב". מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי "משרד האוצר שוקל להעניק תנאי פרישה מוקדמים לפנסיה לעובדי רשות השידור, גם לאלה שגילם מתקרב לגיל הפרישה במשק, 67". ב"העיר – תל-אביב" כותב חגי מטר על פקחי יחידת עוז. מטר, שהתלווה אליהם במהלך יום אחד, מציין בין היתר כי "כחלק מהנסיונות לשדרג את מערך היח"צ של עוז ולשוות לפעילותה צביון הומני יותר, קידמה סבין חדד, דוברת רשות האוכלוסין וההגירה, מהלך שבמסגרתו עיתונאים יקיימו סדנאות לאנשי סגל היחידה ויכשירו אותם להתמודד כראוי עם התקשורת. לצורך כך הוקצבו עשרות אלפי שקלים, שכר טרחה לעיתונאים". מטר מציין את שמותיהם של העיתונאים סמדר פלד, הדס שטייף, מירב בטיטו ואבי כהן וכותב כי על-פי בקשה (שאושרה) הוחלט להעביר לכל אחד מהם 10,000 שקל לפני מע"מ, נוסף לסכומים שכבר קיבלו בעבר, בעבור הרצאות שנשאו בפני אנשי היחידה. "מדובר במשרד שאינו נכלל בסיקור שלי", אמרה לו בתגובה כתבת הפלילים של "ישראל היום" וגלי-צה"ל. טענה דומה נשמעה גם מצד העיתונאים האחרים שהוזכרו. במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי דב יודקובסקי תרם מיליון וחצי שקל לבית סוקולוב, וקומה בבניין תישא את שמו.

עיתונות 2010 | הרגולציה הלקויה והבעיה המבנית בשוק הטלוויזיה לא צריכות להסיח את הדעת מכך שניהול בלתי מקצועי הוא הנורמה במדיה הישראלית, והמחלה המשותפת לכל גופי התקשורת הקורסים. ערוץ 10 כמשל

בפברואר 2002 נולד ערוץ 10. והוא נולד מת. בניתוח פתולוגי, לו היה נערך אז, ניתן היה לזהות מספר גורמים בין סיבות המוות: ניתוח שגוי של פקידי האוצר את פוטנציאל נתח הפרסום בטלוויזיה; מכרז פגום מראש מטעם הרשות השנייה שמיחזר את שגיאת הזכיינות הכפולה מערוץ 2; התפרקותה של הזכיינית "שידורי עדן" לאחר זכייתה במכרז ובליעתה על ידי "ישראל 10"; ואולי מעל הכל – לוח שידורים מופרך ובלתי אטרקטיבי שכלל עשר שעות שידור יומיות בלבד ושלל מיקרו-טאלנטים על סף האנונימיות המוחלטת. הנזק היה מיידי: בתוך שבועיים מתחילת שידוריו נרשמו לערוץ החדש הפסדים של שני מיליון דולר. לקראת סוף אותה שנה, זכה הערוץ להקלות ראשונות במחויבויותיו ולמחיקת חובות השקעה בסך 100 מיליון שקל. מאז תחילת 2003 מתבצעים בערוץ 10 מאמצי החייאה נואשים שכללו עד כה שלושה תיקוני חוק והקלות נוספות, משקיעים שונים ומשונים שהלכו כלעומת שבאו, 600 מיליון שקל שהתאדו מכיסו הפרטי של יוסי מימן, ניסיונות מיתוג מבולבלים שיצרו משבר זהות מתמשך, ולא פחות מארבעה מנכ"לים שהתחלפו בחמש קדנציות תוך פחות מעשור. במשך שמונה שנים פרפר וחרחר הערוץ, ניהל קרבות מאסף מול מועצת הרשות השנייה ומימן לובי מאסיבי בכנסת, ואז הגיע הקיץ האחרון ועימו דחייתה האינסופית של ההחלטה על עתידו. באחת מישיבות החירום של ועדת הכלכלה של הכנסת בעניינו של ערוץ 10, כך עולה מתוך הפרוטוקול, פרש מנכ"ל הרשות השנייה, מנשה סמירה, את שרשרת המשברים, ההקלות והתיקונים לחוק שסיבכו את המצב עד הלום. כמה מחברי הוועדה תהו אם בנוסף לכשלי השוק, המשבר הכלכלי הגלובלי והעובדה שהרגולציה תוקעת מקלות בגלגלים, יש גם לניהול הערוץ מאז הקמתו חלק במצבו העגום. מי שקפץ לגונן על הערוץ בגופו, באותו שלב בדיונים, היה דווקא אבי ניר, מנכ"ל "קשת", זכיינית ערוץ 2 המשגשגת יחסית, שידע ודאי כי כל הקלה בה יזכה ערוץ 10 תורעף אחר כך גם על זכייניות ערוץ 2. "אם מנשה מראה היסטוריה כל כך ארוכה, כל כך מרובת מעשים וניסיונות, זה אומר שהבעיה היא לא בעיה בניהול הערוץ", פסק ניר, "היא בעיה מבנית. כי אם ערוץ קיים כל כך הרבה שנים, עושה כל כך הרבה טעויות ומשקיע כל כך הרבה כסף..."; ובכן, לעולם לא נדע כיצד הסתיימו דבריו של האורקל מרחוב ולנברג, שכן כנהוג בכנסת הם נגדעו בצעקות, אך יתכן שמדובר כאן ברגע נדיר בתולדות הטלוויזיה המסחרית בישראל: רגע בו אבי ניר טועה. העובדה שקיימת בעיה מבנית אינה מבטלת את העובדה שניהול בלתי מקצועי הוא הנורמה במדיה הישראלית, והוא המחלה המשותפת לכל גופי התקשורת הקורסים. אכן, זו גם בעיה של רגולציה. לאורך שמונה שנותיו שימש סיפורו הבלתי-סביר של הערוץ מראה מדויקת לכל הפגום והרעוע ברגולציה של שוק התקשורת בישראל: רשלנות חובבנית בניסוח החקיקה ותנאי הזיכיון מצד אחד, אימפוטנציה קיצונית בכל הקשור לאכיפתם מצד שני, ובתווך הערכות מופרכות על פוטנציאל השוק וחוסר יכולת של כל הצדדים לעצור את המפולת בזמן ולהיערך מחדש נוכח הכישלון. ההחלטות האומללות של המחוקק והרשות השנייה בדרך אל המכרז ואחריו, במפגן מרשים של חוסר הבנה בטלוויזיה וקריאה שגויה של התנאים הכלכליים, התוו את דרכו האומללה של ערוץ 10 מיד עם הקמתו. זה התחיל עוד במכרז הראשוני, שיצא לדרך לקראת סוף העשור הקודם כשהוא סובל מפגמים מולדים ותוך התעלמות מקולות רבים שגרסו כי אין בארץ היתכנות כלכלית לערוץ שלישי (וביניהם גם אנשי טלוויזיה מנוסים כעוזי פלד ואביב גלעדי). עוד לפני השקתו הכושלת התברר שפיצול הזיכיון על הערוץ בין זכיינים מתחרים – כפי שכבר נוסה בחוסר הצלחה משווע בערוץ 2 – לא יסתיים בטוב ואף לא יתחיל בטוב: "שידורי עדן", שהיתה אמורה לחלוק עם "ישראל 10" את ימי השידור בערוץ החדש, התפרקה עוד לפני תחילת השידורים (וחסכה למשקיעיה בדיעבד מאות מיליוני שקלים). באותו שלב, לפי כל כללי המנהל התקין, היה על המחוקק (ועל הרגולטור שמינה) לעצור הכל, לגנוז את המכרז ולשוב אל שולחן השרטוטים. תחת זאת התקבלה החלטה לאפשר עלייה לאוויר בכל מחיר, כפי שדרשו אנשי "ישראל 10" שכבר בלעו לקירבם טאלנטים והפקות של "שידורי עדן" בהכנות החפוזות לקראת שידור של שבוע שלם במקום מחצית השבוע כפי שתוכנן. מראשיתו היה לוח התוכניות של "ישראל 10" רחוק שנות אור מכוונותיו המכרזיות של הרגולטור, אך איש לא ניסה לבלום את המוטציה החדשה. בתוך פחות משנה רשם הערוץ מינוס של 100 מיליון שקל במחויבויות תוכן. הממשלה מחקה אותן כלאחר יד, רגע לפני שיוסי מימן הכריז על הקפאת הליכים והכניס את הערוץ לתרדמת שנמשכה כמעט שנה נוספת. ומאז זה נמשך כך, כמו מחזור טבע בן ארבעה שלבים שניתן רק לצפות בו משתאים אך לא לעוצרו: 1. ערוץ 10 מקבל הקלות במחויבויות התוכן; 2. ערוץ 10 ממשיך להפסיד כסף; 3. ערוץ 10 שוב אינו עומד במחויבויות התוכן; 4. ערוץ 10 מקבל הקלות נוספות. עד כה חזו אזרחי ישראל בשלושה סיבובים כאלה, ואף על פי כן נותר הערוץ חייב ליוצרים ולצופיו עשרות מיליוני שקלים שהיו אמורים להיות מתורגמים לתוכן מקורי. במהלך הדיונים הנוכחיים על עתידו של הערוץ כמעט ולא עלתה הסוגיה הזו לדיון. הוויכוח התמקד בחובות תמלוגי הערוץ למדינה ולהשקעה בקולנוע. הרגולציה הסתפקה בהבטחתם של בעלי הערוץ להשלים את מחויבויות העבר שלהם מתישהו בעתיד, כאילו לא הפר הערוץ את אותה הבטחה עצמה במשך רוב שנות קיומו (פרט ל-2008, שהיתה גם השנה המוצלחת בתולדותיו). בכל הזמן הזה, בכל רגע נתון, היו יכולים משרדי התקשורת והאוצר על שלל ועדותיהם ומועצותיהם, לעצור את הפיאסקו. אי עמידתו של ערוץ 10 בתנאי המכרז היתה ברורה כבר מהשבועות הראשונים להפעלתו, והיעדר יכולתו לשרוד כלכלית היתה נהירה לכל תוך פחות משנה. עד מהרה התברר גם שלמועצת הרשות השנייה (המופקדת על האינטרס הציבורי, כזכור) כלל אין שיניים לאכוף את תנאי הזיכיון, ואילו הממשלה מעדיפה פתרונות טלאי-על-טלאי וקומבינות של לוביסטים, על פני חזון ארוך-טווח לרפורמה כוללת במדיה המשודרת והמקוונת. כך, במקום לבלום את הקטסטרופה באיבה, אפשרה התנהלות הממסד לכדור השלג להתגלגל ולתפוח - ואיתם הפסדיו של הערוץ. כעת השאלה היא כזאת: האם נכון – מוסרית אך גם כלכלית – להאריך זיכיון ואף לתת רישיון קבע לגוף שזכה במכרז ממשלתי אך לא עמד מעולם בתנאיו? נניח שהיה זה מכרז לקידוח נפט ולא תדר דמיוני כלשהו שהמדינה תובעת עליו בעלות, האם גם אז היתה מתקבלת הפרת ההתחייבויות בשלוות נפש כזו ומיטב פקידי האוצר היו מתגייסים כדי לחלץ את התאגיד הפרטי מהבוץ? האמת היא שאף אחד לא יכול להיות מופתע. אי אפשר להתעלם גם משאלת ההון-שלטון-זיכיון שאופפת את ערוץ 10 בהתחשב בכך ששניים מבעליו, ארנון מילצן ורון לאודר, מיודדים עם כל בכירי המערכת הפוליטית בישראל, ותורמים לקמפיינים שלהם ביד רחבה. צריך להיות שר אמיץ מאוד כדי לשלול זיכיון מטייקונים כאלה. ההשוואה לשווקי טלוויזיה דומים בגודלם באירופה מתבקשת, אך יש להכניס בה כמה סייגים: ראשית, בצפון-מערב אירופה תופסת הטלוויזיה מקום שולי יותר בתרבות היום-יום מאשר בישראל. השפעתה על המציאות, לפיכך, קטנה יותר. כתוצאה מכך, גם ההיצע הטלוויזיוני העומד לרשות הצופה מצומצם בהרבה. חברות הכבלים והלוויין עוסקות ברובן בחבילות טריפל-פליי ומשמשות צינורות להעברת ערוצים קיימים – בחינם ובתשלום – מבלי להפיק תוכן מקורי וערוצים משל עצמן. זה משאיר הרבה מקום לתחרות בין ערוצים מסחריים וציבוריים על תשומת לבו של הצופה. בהולנד, ליברליים כתמיד, התבצע מעבר הדרגתי לשיטת רישיונות, שאכן הוביל להקמתם של ערוצים מסחריים חדשים. מיעוטם שגשגו. רובם נסגרו ונמכרו אחרי שנה-שנתיים, או לכל הפחות מיתגו את עצמם מחדש תחת אותה בעלות. אחרי כמעט עשור של זעזועים תמידיים התייצבה הטלוויזיה המסחרית בהולנד על שמונה ערוצים מסחריים בבעלותם של שני תאגידי מדיה גדולים (תאגיד RTL הבינלאומי ותאגיד TMG ההולנדי, החולש גם על העיתון הנפוץ במדינה). כולם מפסידים. לפעמים גם בקרב על הרייטינג מול מערך השידור הציבורי המתוחכם שהתפתח בארץ זו. הפתרון למשבר הטלוויזיה המסחרית נמצא אולי באמצע: גם שוק הטלוויזיה הבריטי סובל מגלי ההדף של המשבר הכלכלי והפרדיגמות המשתנות, אך שם מתבצעת רגולציה בידי גוף אחד משותף לחברות השידור ולנציגים מקצועיים מטעם המדינה. בניגוד לתעשיות הטלוויזיה הצנועות והצחיחות יחסית של סקנדינביה ומדינות הבנלוקס, בריטניה היא מעצמת תוכן בפריחה שמייצאת את סחורתה לעולם כולו. יכול להיות שהאיכות המבוקשת הזאת לא קשורה כלל לשידור הציבורי המושקע, לרגולציה החזקה-אך-גמישה-כקפיץ, להשקה החלקה של השידור הדיגיטלי או להשתלטותו של רופרט מרדוק על העולם. יכול להיות שכל זה רק מקרה. ויכול להיות שהבריטים הבינו משהו חשוב ועקרוני. עם כל הרצון לבנות מודל אידיאלי של רגולציה לשידור המסחרי, יש מרכיב אחד בשוק הטלוויזיה שמוכרחים לקחת אותו בחשבון: זה לא שוק. זה לא מוצר. וכפי שאמר פעם מוני מושונוב בחוכמתו, זכייני הערוצים לא יכולים לצפות להרוויח מהם כמו מקוקה-קולה. ניסיון הזמן המצטבר מוכיח כמעט תמיד שהפתרון הטוב ביותר, זה שגובר על כל מכשולי הרגולציה והחקיקה, הוא פשוט - לעשות טלוויזיה מצוינת. מלוטשת. מקצועית. מגוונת. מושקעת. יצירתית. כזו שאנשים ירצו וישמחו לראות. המכנה המשותף למרבית גופי השידור הרווחיים בעולם הוא שהקהל שלהם אוהב אותם, או לפחות אוהב לשנוא אותם. הם הצליחו, אם באמצעות מספר תוכניות פופולריות ואם באמצעות מדיניות שידור ספציפית, לייצר הרגלי צפייה חזקים ותוכן אטרקטיבי רצוף מסביב לשנה. זו אינה עבודה לפקידי ממשל, מנהלי מוצר או מומחי מיתוג ואסטרטגיה. זה גוב למנהל תוכן מבריק עם חוש פרוגרמינג נבואי ומזג שיווקי טוב שצריך לעמוד בראש הפירמידה. לפעמים הוא ירוויח קצת, לפעמים הוא יפסיד קצת, אבל את פוטנציאל הנזק הוא תמיד מצמצם. כי טלוויזיה אינה מוצר. היא יצירה. ההיקש למתרחש בישראל ברור: המשותף לערוץ הראשון, רשת וערוץ 10 – שלושה גופי ברודקאסט שמנוהלים בתנאים שונים ותחת חוקים שונים – הוא שהקהל סולד מה"מוצר" שהן מנסות לספק לו. מנהלי התוכן שלהם ממוקמים נמוך יחסית בפירמידת ההחלטות, מקום ממנו הם יכולים לצפות מדי ערב במיטב כוונותיהם מתאיידות עקב ניהול תוכן לקוי בידי אנשים שמעולם לא עסקו בניהול תוכן אך התחבבו עד מאוד על בעלי ההון. הבעיה עם נזקים שמייצר ניהול כזה היא שלא ניתן לכמת אותם לדולרים. הם מחלחלים עמוק ולאט. הצופה מבחין לפתע בדוגמה קטנה, כמו זו שמספק אירוע מהעת האחרונה: פעלול עריכה שעבר ראיון של מיקי חיימוביץ עם זוכת פרס נובל עדה יונת, כדי להציגו כראיון שהוענק למנחי תוכנית הבוקר - סימפטום קטן, חמור וברור לניהול שאיבד את הצפון. תחת שרביט העריכה של נחושתן אוקון ורפי רשף - שכבר הפכו את "חמש עם" למעצמת עיתונות צהובה משודרת - הושמד הקונספט הקליל והאינטליגנטי ששגשג בתקופתם של אברי גלעד ולינוי בר-גפן כמגישים (והועתק עם מגישיו לערוץ המתחרה), והנה גם תוכנית הבוקר החביבה של ערוץ 10 היתה למוקד של גורנליזם סנסציוני וזול. על אפקט ההטעייה של אוקון ורשף האפילו רק הקרבות המתוחים מאחורי הקלעים בין המגישים חיים אתגר וטלי מורנו, שהסתיימו בהתפטרותה של האחרונה מהערוץ. ומורנו לא לבד. גם לינוי בר-גפן, תמר איש-שלום, הילה קורח, אלה הר-נוי ונעה קולפ נטשו את תפקידיהן בערוץ. מרביתן ערקו אל המתחרים בערוץ 2, בעוד נס-לי ברדה הומרה מכתבת פלילים מבטיחה למדקלמת טלפרומפטרים מהוקצעת. כך איבדה חברת החדשות של ערוץ 10 תוך שנים ספורות כמעט את כל עתודת הכישרונות הנשיים שלה, ומבלי משים ויתרה על עתידה כאלטרנטיבה לשידורי הטסטוסטרון של "חדשות 2". בכל המקרים, מיותר אולי לציין, מדובר בעיתונאיות שבהכשרה נכונה היו עשויות לתחזק ולשדרג את מערך האקטואליה של הערוץ לפחות עד תום העשור הבא. גם זו שאלה של ניהול. בשנתיים האחרונות הלכה ואיבדה גם המהדורה המרכזית של "חדשות 10" את יתרונה האיכותי, אותו אפיל עיתונאי שהקנה לה את חיבת הברנזה והמבקרים. הופעותיהם של ניצן הורוביץ, צבי יחזקאלי ורביב דרוקר – שלושת הריפורטרים-כוכבים שצמחו מתוך המהדורה – הלכו והתמעטו עד שהורוביץ נעלם בגבעת הפרלמנט, יחזקאלי התאדה תוך מלמולים על התחזקות רוחנית-דתית, ודרוקר התבצר עם "שישי" ו"המקור" בממלכה וליגה משלו. תחתם נותרו כתבים צעירים במשכורות נמוכות, חלקם מוכשרים ביותר, אך קשה היה להתעלם מתחושת ההחמצה: אחרי שבמשך חמש שנים נבנתה בבית הוורד חברת חדשות מפוארת, נראה היה כאילו התקבלה החלטה לפרק את העסק ולהתחיל מחדש. במקביל, נעלמו החדשות מ"חדשות 10". על מחציתה השנייה של המהדורה השתלט ה"פלאף" (Fluff), מעין מוך פלומתי של אייטמים צרכניים ויחצניים שמתפקדים אך בקושי כפסאודו-חדשות: מבדקי צימרים ומלונות הכל-כלול בטורקיה, דיווחים נרגשים בנוסח גיא פינס על עלילותיהם של סלבז בארץ ובעולם, רכילות ספורט ופתפותי יו-טיוב. בניגוד למהדורה של "חדשות 2" – שאף היא אינה בוחלת לפרקים בטראש-ניוז מהזן המיותר ביותר – בחרו קברניטי "חדשות 10" למתג את התוכן הנחות בפינות כמעט-יומיות קבועות. צעד זה הסיט את מרכז הכובד של המהדורה מכותרותיה (שמתחלפות מדי יום) אל עמודיה האחוריים (שמסודרים בדפוס והיררכיה קבועים, ולכן נותרים חקוקים בזיכרונו של הצופה בטווח הארוך). במדינה כמו ישראל, בה ניתן להתחיל למנות את הבעיות הדורשות טיפול אקטואלי כעת ולא לסיים עד 2018, הבחירה המודעת ב"פלאף" היא פשע עיתונאי. על משבר הניהול שעובר על "חדשות 10" ניתן ללמוד גם מהישגיו הזכורים ביותר בשנים האחרונות: שידור הקלטת של רון ארד, תחקיר הפדופיליה של דב גילהר, וכמה חשיפות חשובות של רביב דרוקר. בשני המקרים הראשונים לא היה לסקופ קשר רב לעיתונות. 180 אלף דולר ששילמו קברניטי חברת החדשות ליוצרי קופרודוקציה תיעודית על גורלו של הנווט השבוי הנחיתו בידיהם את הקלטת הנדירה, בעלת ערך רגשי-לאומי רב אך דלה באינפורמציה חדשותית אמיתית. סדרת מלכודות הפדופילים של גילהר הועתקה כמעט אחד לאחד מחדשות NBC האמריקאית, והסתכמה בסופו של דבר בהרשעה אחת מתוך 11 "תחקירים" ובנזיפה של השופט בערוץ 10 ש"יצר מציאות, חקר, הרשיע וגם דיווח". לא לאיכות הזאת פיללו צופיו המסורים, שראו בו, במשך מספר שנים, חלופה תבונית למהדורה הממלכתית-מיליטריסטית של ערוץ 2. בתוך כל זאת דעך לפרקים גם הרייטינג של מהדורת "חדשות 10" (אחרי שכבר כמעט התייצב על אחוזי צפייה דו-ספרתיים), ואיש כבר אינו נדהם כשלעיתים היא מנוצחת במצעדי המדרוג אפילו על ידי "מבט" המתחדשת של ערוץ 1. את הנסיגה הזאת אפשר לייחס לדעיכת הצפייה בערוץ כולו. בשיאה נתמכה המהדורה בשעות צפיית-שיא, שכללו הצלחות נאות כמו "מתי נתנשק", "המקום", "קרב סכינים" ו"לרדת בגדול", ואילו במהלך 2009 התמוטט הפריים-טיים של הערוץ והפיל איתו את המספרים של מיקי ויעקב. אלא שקל מדי להסתפק בהסבר הזה. מצבו העגום של הערוץ לא מנע מהכתבה הסנסציונית על גואל רצון ו-32 נשותיו להגיע ל-24.1 אחוזי צפייה במשקי הבית היהודיים, למשל, כפי שלא הפריע ל"חברים של נאור" ו"שומר מסך עם אמנון לוי" להשיג נתוני צפייה סבירים ומעלה במהלך השנה האחרונה. את הסיבות לדעיכת הרייטינג של מהדורת החדשות יש לחפש במהדורה עצמה. כתבים שעזבו את "חדשות 10" בשנתיים האחרונות – ולא חסרים כאלה – מציינים שתי סיבות עיקריות לאנחת הרווחה שפלטו ברגע בו החזירו את תגי העובד שלהם: הראשונה היא התגמול הכספי הנמוך שמקבלים מרבית הכתבים שאינם כוכבים. תמורת עבודה מאומצת מסביב לשעון, שישה ימים בשבוע, הם רואים בתלוש סכום של כ-5,000 עד 8,000 שקל לחודש (ברוטו, כמובן), סכום שבקושי מספיק להרגיע את עצביו של מנהל הבנק שלהם. השנייה, אקוטית יותר, היא הלחץ האדיר בו פועלת מערכת "חדשות 10" והשחיקה הנפשית שנלווית לו. שם אחד חוזר על עצמו בכל סיפור: טלי בן עובדיה. בן עובדיה, סמנכ"לית החדשות ועורכת המהדורה המרכזית של הערוץ, ידועה בתעשייה כעורכת מוכשרת, קשוחה ותאבת-סקופים. היא ידועה לא פחות בשל אופייה הנוקשה ומריבותיה המתוקשרות עם כתבים שמאסו בסגנון הניהול האגרסיבי שלה. זו אינה רק בעיה של יחסי-אנוש, כפי שתדמיתה הברנזאית הצטיירה כל השנים, אלא פגם ניהולי מהותי שהבריח מחברת החדשות לא מעט צעירים מוכשרים ואינטליגנטיים והשאיר בסביבתה כתבים נוחים לתמרון אך דלים ביכולות עיתונאיות. הכוכבים המשמעותיים ביותר שצמחו בקדנציה הנוכחית של בן עובדיה בתפקיד, הם חיים אתגר וסיוון כהן, ראש דסק התרבות ומגישת פינת הספורט. יתכן שמדובר במאורות גדולים בתחומם, אך לעורכת מהדורת חדשות זוהי תעודת עניות. תחת שלטונה של בן עובדיה, ובזמן שהיא רודה בעובדיה להביא סקופים, הצהיבה מהדורת החדשות של ערוץ 10 מבלי שיהיה לכך כל תגמול בתגובת הקהל. להיפך. ההמון, שכביכול מייחל לחדשות צהובות, אינו מתייצב מדי ערב מול אילון וחיימוביץ. הכשל הקונספטואלי הברור אינו מפריע ל"חדשות 10" להמשיך עם אותו ה"פלאף" ביתר שאת, לדרדר ולרדד את השיח האקטואלי (ולעיתים אף לצמצם אותו ל-20 דקות של הארד-ניוז בלבד), לאבד טאלנטים מאחורי הקלעים ולפני המצלמה, ולהפסיד בהדרגה את מאחזי האהדה וההזדהות שהיו למהדורה בקרב צופים עירוניים וליברליים. קל להאשים רק את טלי בן עובדיה, אבל לכישלון יש גם אבות אחרים. מעליה בהיררכיה הניהולית ניצב ראודור בנזימן, מנכ"ל חדשות 10 ואדם רב-זכויות בעיתונות הישראלית. הוא אינו יושב באותה קומה של חברת החדשות (כי אם בקומה מתחתיה המיועדת לשדרת הניהול ומחלקות התוכן) וממעט להתערב בענייניהן העיתונאיים של המהדורות והתוכניות שמופקות תחת סמכותו. בניהול תקין היה זה מתפקידו לאזן את בן עובדיה, להעניק לה את התמונה הרחבה, לרסן אותה במקרה הצורך, לכוון את ספינתה המשדרת אל חוף מבטחים. משלא עשה כך, ובהיעדר תוצאות חיוביות של ממש, היה על הבכירים ממנו לדחוף אותו בכיוון הנכון – או לפחות להעיר לו שהוא אינו נמצא על מסלול ההמראה. מעל כולם בספינה השוקעת ניצב יוסי מימן, בעל מניות הרוב בערוץ, שהקפיד לאורך כל הדרך על מינוי מנכ"לים שכל קשר בינם לבין הבנה עמוקה של מהות הטלוויזיה הוא מקרי בהחלט. התמונה מתבהרת. כך מנוהל ערוץ 10 כמעט מיום היווסדו: מתוך לחץ היסטרי שמשודר מלמעלה, ומנטאליות של כיבוי שריפות, ללא חזון מקצועי ארוך טווח, במטרה ברורה לצמצם הפסדים ולשרוד. הפאניקה מחלחלת אל כל המחלקות ומדביקה כמו וירוס את מרבית בעלי התפקידים. רגע אחד זה הערוץ המגניב שמביא לכם את דנה מודן, אסי כהן ואסף הראל, במשנהו הוא ערוץ ריאליטי שמתהדר בפורמטים מועתקים וקנויים כמו "הדוגמניות" ו"לרדת בגדול", כשלפתע מחליט המנכ"ל החדש-ישן, מודי פרידמן, להשליך עשרות מיליוני דולרים על שידורי ספורט ישירים ויקרים, שאמנם מייצרים בוננזת רייטינג חד-פעמית אך אינם משפיעים על הרגלי הצפייה הקבועים לאורך זמן. כן, אלה אותם אנשים ששקלו לשגר את "לונדון את קירשנבאום" - מעלי התאנה האחרונים של "חדשות 10" - לשעה מוקדמת יותר בלוח השידורים כדי לפנות מקום לטלנובלה "נשות הטייסים". מעט לפני כן הם החליטו שתוכנית הלילה המקרטעת של ליאור שליין מוצלחת מספיק כדי לעבור לפריים-טיים, אבל את פאנל הבחירות המוצלח שלו ("עד הבחירות זה יעבור") הם דווקא גנזו. את "שישי" האהובה של עפר שלח ורביב דרוקר, שהצליחה לייצר לראשונה עבור הערוץ משהו שנראה כמו פוטנציאל ללוח שידורים סביר לערב שבת, הם ביטלו לטובת המהדורה הדלה של דב גילהר ורייטינג ממוצע שנופל לפרקים אפילו מזה של ערוץ 9 הרוסי. זה נראה כמו סבוטאז עצמי. אבל זאת בדיוק הנקודה: אין "הם". לא קיימת קבוצת אנשים ששמה לעצמה מטרה לעשות את כל השגיאות האפשריות בערוץ 10. יש רק יחידים, לחוצים, מבוהלים וחרדים למקום עבודתם, שמקבלים החלטות מתוך מצוקה של כאוס ודלות תקציבית. חלקם מהטובים בתפקידם בתעשייה. חלקם גם הביאו אל המסך את האיכות החמקמקה לה צמאים צופי הטלוויזיה, חתומים על הצלחות מפתיעות כמו "היפה והחנון", וניסויים חתרניים כמו "מקום לדאגה", לא חוסכים בזיעה כדי לשלוף את הערוץ מהבוץ בו שקע. אלא שאתה לא יכול להוציא את עצמך מהביצה על ידי משיכת שיערך כלפי מעלה. גם הכוונות הטובות ביותר והיצירות המוצלחות ביותר בערוץ 10 מתרסקות כתוצאה מהסטרס הניהולי שפשה בו. דוגמאות לפער הזה, בין הבלחות האור לבין הוויית החושך, לא חסרות. מאז 2006 הצליחו להשתחל אל לוח השידורים של ערוץ 10 כמה מהפורמטים הקומיים הכי קיצוניים שראו מסך בישראל, אם להתמקד לרגע בהבט צר אחד של לוח השידורים, אבל בשל תכנון וניהול לקוי, איש לא שם לב לעובדה שזה קרה: - "קרוב לוודאי", התשובה המרירה-מתוקה של מאיר סוויסה ל"תרגיע" עם לארי דיוויד, סבלה משינויים בימי השידור ונעלמה מהמסך בשידור כפול של שני הפרקים האחרונים שלה, כמעט ללא פרומואים או הודעה מוקדמת. - "החיים האמיתיים של הסלבז", יצירתם המוקומנטרית הפרועה של רועי ארד, ארז הימן ושאול בצר, שודרה מתחת לראדאר וללא יחסי ציבור כלשהם ושלושת פרקיה נעלמו כלעומת שבאו ומבליחים לעיתים בשידורים חוזרים בשעות שונות ובעיקר משונות. - "מקום לדאגה", תוכנית המערכונים העצובים המהפכנית של ימי וייסלר, עודד סמו ורנן מוסינזון, שודרה אחרי הסדרה התיעודית המשובחת "בלדרים", הרחק מקהל היעד שלה, והחמיצה פוטנציאל קאלט ודאי. - "גם להם מגיע", פארודיית הפאנל המוטרפת של עוזי וייל, שודרה אחרי "הישרדות" במקום בלייט-לייט-נייט ועצבנה את הקונצנזוס עד להדחתה המהירה מהמרקע. וזה, כאמור, רק בתחום הקומדיה. כדי להצביע על הטעויות שנעשו בתחום הריאליטי ("דה שואו"), הדוקו (מאיפה להתחיל?) והדרמה (על קצה המזלג: מיסמוסן של "המקום 2" ו"לאהוב את אנה 2", פספוסה המוחלט של "חמישה גברים וחתונה", ואם הולכים עוד אחורה אז גם השתלת הטלנובלה "פיק-אפ" בפריים-טיים והוויתור על עונה שנייה ל"תיק סגור") - יש צורך במוסף נפרד. באוקטובר 2006, שנה וחצי לפני שעזב את תפקידו, טען מנכ"ל ערוץ 10 דאז, מודי פרידמן, שיביא את הבייבי דולף המזומנים של יוסי מימן לאיזון כלכלי מתישהו ב-2008 או ב-2009. הוא לא לקח בחשבון את המשבר הפיננסי העולמי, כמובן, אך מחליפו בתפקיד וידידו הטוב, יוסי ורשבסקי, קיבל לידיו ערוץ מחוסל שנאבק על נשימותיו האחרונות. היו אלה חילופי שלטון מעניינים: פרידמן עלה לגדולה כמנכ"ל כשהפך את רשת "ידיעות תקשורת" לרווחית. כוכבו של ורשבסקי דרך כשבלם את הפסדי רשת שוקן. יתכן שיחדיו הם הצילו את ענף המקומונים מאבדון כלכלי. המחיר היה קיצוץ תקציבי המערכת עד למינימום האפשרי, דבר שהפך את המקומונים לבלתי רלבנטיים מבחינה עיתונאית. אשפי הקיצוצים של שלהי שנות התשעים בפרינט הגיעו אל המסך. מי שהצליחו לייצר עיתונים ללא עיתונות, מתבקשים כעת לייצר טלוויזיה ללא טלוויזיה. באחד הספינים היותר מבדחים בסדרה "הישרדות: בית הוורד", הכריז ורשבסקי כי מעתה לא יתחרה ערוץ 10 בערוץ 2, אלא ימתג את עצמו כערוץ דוקו ותחקיר (כלומר, אופירה אסייג שומעת את "כל האמת" מחיים רביבו ואמנון לוי מתחקר את זה שב"חדשות 2" שוב שדדו לו סקופ). רק כמה חודשים קודם לכן, בראיון ל"פנאי פלוס", הבהירה ליאת פלדמן - סמנכ"לית התוכניות בערוץ, מהבכירים הבודדים ששרדו את התהפוכות בו ומי שאחראית למרבית הדברים החיוביים שבכל זאת קרו בלוח השידורים שלו - שערוץ 10 אינו יכול להיות אלטרנטיבה לערוץ 2 ועליו להילחם בו בכליו שלו. חודשים ספורים לפני כן, היא הסבירה ל"גלובס" ש"כדי להצליח מול הקהל צריך להביא משהו שאין בערוץ 2 וטוב לפחות כמו בערוץ 2". העיקר שכולם יודעים מה הם רוצים. הבלבול הזה בהחלט מובן אם מתרחקים לרגע משאון האפוקליפסה הבוקע מערוץ 10 ומביטים בכאוס הרוחש סביבו: עשרות פקידים במשרדי האוצר והתקשורת ואנשי הרשות השנייה מתרוצצים בבעתה, מחברים את הפציינט למכשירי החייאה בדמותם של מיני תקנות, ספינים, קומבינות, דחיית דד-ליינים ובסופו של דבר גם חקיקה מזורזת, עוקפת-חוק, שתבטל את ההכרח המשפטי לסיום הזיכיון הטבעי (בינואר 2010) וליציאה למכרז מחודש עקב אי עמידתה של "ישראל 10" במחויבויותיה למדינה, ליצירה ולצופים בבית. הם פועלים מתוך הנחת היסוד שערוץ מסחרי שני חיוני לדמוקרטיה, אקסיומה שכלל לא ברור מאין הונחתה ואם אכן עומדת מאחוריה היתכנות כלכלית כלשהי. הניהול הקלוקל ולעיתים החובבני שמאפיין את ערוץ 10 במיקרו, קיים גם במאקרו המשמעותי יותר של הממשלה ובדרך בה היא מווסתת ומסדירה את ענף הטלוויזיה המסחרית. את כל אותם כשלים ומחדלים שמאפיינים גופי תקשורת מפסידים, אפשר למצוא גם בטיפול הגס שמעניקה הפוליטיקה הישראלית לשוק התקשורת עצמו: חילופים תכופים של בעלי תפקידים בכירים, מינויים בלתי מקצועיים, היעדר חזון טכנולוגי ומסחרי ארוך טווח, הערכות שוק מופרכות באופטימיות הפיננסית שלהן, מדיניות כיבוי שריפות וסתימת נזילות, חוסר יכולת לבצע שינוי פרדיגמה כולל. לכאורה, זה מחזיר את הכדור שוב אל מגרשו של המחוקק, האשם המרכזי בכשלים ובמחדלים של השידור הציבורי-מסחרי (וזה עוד לפני שחזרנו לעסוק בשידור הציבורי-ממלכתי, החור השחור הגדול שבלב הבעיה). ושוב אפשר להאשים את כשל השוק ואת הרגולציה המקולקלת. אבל ההבדל המרכזי הוא שלתאגידי השידור המסחרי יש ברירה. הם יכולים למנות גם אנשים שבאים מתוך תעשיית הטלוויזיה. אנשים שנושמים טלוויזיה ואוהבים אותה ועושים את הטלוויזיה שהיו רוצים שילדיהם ומשפחתם ייצפו בה. ובסוף הם אולי גם יעשו מזה קצת כסף. תשאלו את אבי ניר. מחדשות 10 נמסר בתגובה לקביעות הפרסונליות בכתבה: "בדקנו ומצאנו כי לכותב אין את המידע, הרקע, הניסיון וההבנה הנדרשים בתחום. לפיכך אנחנו פטורים מלהתייחס לדבריו". ירון טן-ברינק הוא מבקר תקשורת ועורך שבועון הטלוויזיה "רייטינג" המאמר "מי נתן להם רישיון?" הוא חלק מסדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל

כתבה שפירסם העיתון החרדי, שהתחזתה לתחקיר עיתונאי נטול פניות, היתה בעיקר כתב קטרוג שנועד לשרת את הפלג הליטאי שבראשות הרב אלישיב

בסוף יוני פירסם העיתון החרדי "יתד נאמן" תחקיר שכותרתו: "מי נהנה מכספי ילדי הרווחה העניים?". התחקיר בדק מדוע משפחות ירושלמיות, רובן חרדיות, אינן מקבלות את ההחזרים המגיעים להן בגין תשלום לקייטנות. נראה היה שמדובר בתחקיר רציני שחשף את הממצאים הבאים: הורים ממשפחות מעוטות יכולת הלכו שולל אחרי הבטחות השלטון, מאות אלפי שקלים נעלמו בסבך הביורוקרטיה, אפליה מגמתית בין ילדים ממשפחות אמידות לילדים ממשפחות עניות, ואוכלוסיות חלשות העומדות חסרות אונים מול גחמות הרשויות. הסיפור בקצרה: כבר לפני שנתיים הבטיחה עיריית ירושלים החזר כספי לילדות שיירשמו לקייטנות שמאורגנות תנועות הנוער בעיר. הורים רבים שילמו את מלוא הסכום, בהנחה שיקבלו החזר של כ-50% מיד עם סיום הקייטנה. דווקא הילדות מהקייטנה של תנועת הנוער החרדית בנות בית-יעקב בתיה לא קיבלו את ההחזר המובטח, למרות פניות חוזורת ונשנות של הוריהן לעירייה. כעבור כמה חודשים, ובהתערבות העיתונות החרדית, נמצא כי החברה למתנ"סים, שדרכה עובר הכסף להורים, עיכבה אותו ללא הצדקה. הכתבה קבעה כי מגזרים חלשים נוספים הופלו לרעה, ובהם משפחות אתיופיות. לעומת זאת, כספים לתנועות נוער מבוססות, כמו הצופים, הועברו בזמן. "מישהו בחברה למתנ"סים ידע ממי יש לפחד ועל מי אפשר למתוח פס מזלזל", קבע העיתון. רק לאחר שהופעלו לחצים מצד ההורים, ולאחר עיכוב שנמשך חודשים, הועברו התשלומים למשפחות. לפני שנה הובטח שוב ההחזר, הפעם רק למשפחות מעוטות יכולת, אולם השערורייה חזרה על עצמה. לטענת כתבי "יתד נאמן", רק 30 מ-900 ההורים קיבלו את ההחזרים. מנהל אגף חברה בעירייה ירושלים, יוסי שרעבי, שהתראיין בהרחבה לעיתון, האשים גם הוא: "הסיבה נעוצה בחברה למתנ"סים". מקור אנונימי בעיריית ירושלים קבע גם הוא: "שוב, האיש הרע בסיפור הוא החברה למתנ"סים, שלא אוהבת יותר מדי את הילדים החרדים". הוא חזר על הטענה כי מדובר במשפחות מעוטות יכולת ועניות, שהחברה למתנ"סים מתעמרת בהן רק בגלל היותן חרדיות. "איך ייתכן שכספים של משפחות עניות, עניות מרודות, יתעכבו וינמנמו בגלל התנהלות שערורייתית של החברה למתנ"סים?". מערכת היחסים בין עיריית ירושלים לבין החברה הירושלמית למתנ"סים מורכבת, בלשון המעטה. בדו"ח הביקורת האחרון שלו על השלטון המקומי, שפורסם בחודש פברואר, עמד מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס על הפגיעה בתושבי ירושלים כתוצאה ממערכת היחסים המעורערת. על פי הדו"ח, דווקא העירייה היא הגורם בעל הכוח מבין השניים, והיא האחראית לפרוץ המשבר. המבקר האשים את העירייה בכך שלא גיבתה את טענותיה, וכי מסמכים אחרים שנמצאו במהלך הביקורת מציגים תמונה אחרת מזו שתארה העירייה. הדו"ח מתייחס למערכת היחסים שבין אגף חברה בעירייה, שבראשו עומד שרעבי שצוטט בהרחבה בכתבת התחקיר של "יתד נאמן", לבין המינהלים והחברה הירושלמית. לפי הדו"ח, הצעה לרפורמה שגיבש אגף חברה נועדה "לשים קץ למפעל המינהלים הקהילתיים". המבקר קבע כי ההצעה הוגשה ללא עבודת מטה רצינית. המבקר לא התייחס למניעים של עיריית ירושלים לחסל את המינהלים. ראש העיריה, אורי לופוליאנסקי, חושד כי המינהלים הקהילתיים סייעו ליו"ר האופוזיציה העירונית, ניר ברקת, בבחירות לראשות העירייה ב-2003. מאז, כך טוענים אנשיו של ברקת ואנשי החברה למתנ"סים, מתנכל לופוליאנסקי, גם באמצעות המנגנון העירוני, לפעילות החברה והמינהלים. בסיכום הדו"ח קבע מבקר המדינה "בהתנהלותה על פני השנים, ובייחוד בשנים האחרונות, הצרה העירייה צעדיהם של המינהלים הקהילתיים והערימה עליהם קשיים באופן שיטתי - התנהלות אשר פגעה בתפקודם ובמתן השירותים לתושבי העיר". בחזרה ל"יתד נאמן". הבחירה של כתבי העיתון ועורכיו להציג רק צד אחד בתחקיר אינה מקרית. "יתד נאמן" הוא שופרו של מנהיג הפלג החרדי-ליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. אלישיב הוא גם פטרונו הפוליטי של אורי לופולאינסקי. התחקיר משרת את צרכיו הפוליטיים של לופוליאנסקי. מצד אחד, הוא מנגח את החברה הירושלמית למתנ"סים ומאשים אותה בהעלמת כספים ובפגיעה באוכלוסיות חלשות; מצד שני, מציג העיתון את לופוליאנסקי כמי שדואג לציבור ששלח אותו לקלפי. זה מקרה מובהק שבו עסקנים חרדים מנצלים כלי דמוקרטי העומד לרשותם כדי להציג תמונה חד-צדדית, המשחררת אותם מלחצי הציבור. ההורים שלא קיבלו את ההחזרים הכספיים אינם מקבלים את התמונה המלאה, ותגובת החברה למתנ"סים, המינימום המקצועי המתבקש מתחקיר מהסוג הזה, אינה מוצגת בפני הקוראים. מדוברות עיריית ירושלים נמסר: "אין שחר לטענות כאילו ישנה כוונה של ראש העיר לסגור את המינהלים הקהילתיים. נהפוך הוא, הנחיית ראש העיר היתה לגבש תוכנית שתאפשר את חיזוק המינהלים הקהילתיים כגורם המאפשר דיאלוג בריא עם התושבים ומענה מהיר לצורכי התושב, כולל שירות עירוני נגיש, בעיקר בתחומי חברה ופנאי. דו"ח מבקר המדינה משבח את העירייה על מפעל המינהלים הקהילתיים ומכיר בסמכותה לנהל את השירות העירוני באופן מיטבי, בין השאר באמצעות המינהלים הקהילתיים. הטענה כאילו המינהלים הקהילתיים מזוהים עם מועמד פוליטי זה או אחר הינה בגדר הוצאת דיבה". מהחברה למרכזים ולמינהלים נמסר כי הם מתנצלים על העיכוב בתשלום יתרת הסבסוד למפעיל הקייטנות. "בחברה הירושלמית נוצרה בעיה של תזרים מזומנים עקב העובדה שעיריית ירושלים טרם העבירה לחברה את ההקצבה לשנת 2008. מינואר 2008 חלו שיבושים רבים בתשלומי משכורות, ספקים ועמידה בהתחייבויות כתוצאה מבעיות תזרים מזומנים. אנחנו תקווה שעד סוף אוגוסט 2008 נוכל להעביר את יתרת התשלומים למפעילי הקייטנות שטרם קיבלו את כספי הסבסוד, כפוף לקבלת התקציב השנתי מהעירייה". תגובת "יתד נאמן" לא התקבלה עד למועד פרסום הכתבה.

האם עבור הרשות השנייה, המפקחת על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בשם הציבור בישראל, שקיפות היא סיסמה וחוק חופש המידע הוא בגדר המלצה לא מחייבת?

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו נמנעת מלמסור מידע בנוגע להיקף ולאופן שבו אנשיה מיישמים את הוראות חוק חופש המידע. החוק, שנחקק ב-1998, קובע ומסדיר את זכותו של כל אזרח ותושב ישראלי לקבל מידע מרשות ציבורית. הרשות השנייה היא תאגיד ציבורי שתכליתו העיקרית פיקוח על גופי התקשורת הפרטיים הפועלים בחסותו, ערוץ 2, ערוץ 10 ותחנות הרדיו האזוריות. אתר "העין השביעית" פנה לרשות השנייה בבקשה לקבל פרטים על מספר הפניות שהגיעו לגוף זה בשנים 2012 ו-2013 לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע, על שיעור המגישים שבקשותיהם מולאו (ועל הנימוקים לסירוב, אם היו), וכך גם באשר למספר עתירות חופש המידע שהוגשו נגד הרשות השנייה לבתי-המשפט. כמו כן התבקשו אנשי הרשות השנייה להרחיב על נושאי הפניות וסוג המידע שביקשו הפונים לקבל. פניית "העין השביעית" הוגשה לדוברת הרשות השנייה, מיטל שגב, ב-1 ביולי 2013. מענה ראשוני הגיע יומיים לאחר מכן, בעקבות תזכורת, אך לא כלל את המידע המבוקש. פניות חוזרות ונשנות, בכתב ובעל-פה, העלו חרס. הדוברת גרסה כי חלק מהמידע ייכלל בדו"ח הרשות השנייה לשנת 2012, שייצא "בקרוב" (פניות חוזרות ונשנות לממונה על חופש המידע ברשות השנייה, היועצת המשפטית עו"ד הילה שמיר, לא נענו). חוק הרשות השנייה, שמתוקפו פועל גוף ציבורי זה, מחייב את ההנהלה לפרסם מדי שנה דו"ח על פעילויותיה; בדו"ח זה נכללת גם חטיבה קצרה ובה דיווח על היקף ואופי יישום חוק חופש המידע ברשות השנייה, כמו גם על עתירות שהוגשו נגדה בגין אי-מסירת מידע זה. חטיבה זו כוללת רק חלק מהמידע שביקשנו מהגוף הציבורי למסור. מעיון בדו"חות האחרונים שפירסמה הנהלת הרשות השנייה עולה כי מדי שנה מועברות לה פניות אחדות בלבד לקבלת מידע מכוח חוק חופש המידע – חמש בקשות ב-2011, שש ב-2010 ושמונה ב-2009. על-פי הרשות השנייה, בשנים אלו לא הוגשו נגדה עתירות מכוח חוק חופש המידע. פרטים על אופי הבקשות לחשיפת מידע אינם נכללים בדו"חות. התחמקות מפניות לקבלת מידע בנוגע לאופן התנהלותה של הרשות השנייה אינה פרקטיקה חדשה בקרב אנשיה. בחודש שעבר, בתגובה לפנייה של עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", התעקשו אנשיו של הגוף הציבורי שלא למסור מידע בסיסי על דיוני הוועדה המייעצת לבדיקת הכשל בשוק התקשורת בישראל ("ועדת שחם"). חודש לפני כן דווח כאן על סירובם של אנשי הרשות השנייה למסור מידע גם בנוגע לדיונים ברשות בפרשת התנצלותם הכפויה של עיתונאי חברת החדשות של ערוץ 10 בפני איל ההימורים שלדון אדלסון. המגעים עם הרשות השנייה סביב נושא זה, שנמשכו כמעט שנה, לא צלחו. בתחילת חודש זה, במסגרת עבודה על כתבה שפורסמה ב"העין השביעית", פנה העיתונאי אבנר הופשטיין לדוברות הרשות השנייה בבקשה לקבל לידיו את הנוהל הכתוב שלפיו פועל יו"ר מועצת הרשות השנייה (כיום, ד"ר אילן אבישר). זאת, לצורך בחינת שימוש יוצא דופן שעשה היו"ר בזכות ההצבעה שלו במסגרת נוהל טלפוני מזורז, שימוש שהיטה את הכף לטובת אישור לוחות השידורים של זכייניות ערוץ 2 וערוץ 10. ההחלטה לאשר את הלוחות באופן חפוז, וללא דיון נוסף, עוררה תרעומת קשה בקרב חברי ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה, שמחו על כך במכתבים רשמיים. דוברת הרשות השנייה, שקיבלה לידיה את הפנייה, שלחה להופשטיין בהודעת טקסט את הסעיף הרלבנטי שמכוחו פעל היו"ר, אך ללא אזכור מראה מקום. פנייה חוזרת לקבלת נוהל העבודה המלא נענתה בשלילה. לדברי הופשטיין, הדוברת הבהירה לו כי אם ירצה לעיין במסמך המלא – יצטרך לפנות אל האחראית על חופש המידע, עו"ד שמיר. פנייה ישירה לעו"ד שמיר, מוסיף הופשטיין, נענתה בהסבר מפיה שלפיו היא אינה יכולה למסור את הנוהל המלא "כיוון שסעיפים בנהלים משתנים מפעם לפעם". למרות הבטחה לציין עובדה זו בכל פרסום, עמדה עו"ד שמיר בסירובה, אך הבטיחה לשלוח את שלושת הסעיפים המלאים בנוהל הנוגעים ליו"ר הרשות. אף על-פי כן, גם אלה לא נמסרו עד כה. מדוע ממאנת הרשות הציבורית לחלוק עם הציבור מידע בסיסי על אופן התנהלותה, ומה מקור החיסיון הבלתי מוסבר על תוכנן של הבקשות לקבלת מידע מתוקף חוק חופש המידע? האם אנשיה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו פועלים להסתרת מידע על הנהלים שמתוקפם הם מפעילים את הגוף שאמור לפקח על שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל? בגוף הציבורי נמנעו מלהשיב.

תחנת רדיו מחתרתית, הראשונה בארץ-ישראל. הופעלה על-ידי ארגון האצ"ל ושידרה הודעות מטעמו, כמו גם חדשות מן הארץ והעולם שנפסלו על-ידי הצנזורה הבריטית. פעלה לסירוגין מ-1939, תוך כדי נסיונות חוזרים ונשנים של הבריטים לסוגרה. עם קום המדינה ב-1948 הפסיקה התחנה את שידוריה. במשך תקופה קצרה פעלה גם תחנת שידור של לח"י בשם זה

ב-15 במרץ 1939, לאחר כמה שידורי ניסיון, החלה התחנה לשדר בקביעות מתל-אביב. באוקטובר הופסקה פעילותה, בעיקר בשל הפילוג בין אצ"ל ללח"י, לאחר שאיש הארגון אליעזר סירקיס פרש ללח"י ולקח איתו את המשדר. מאמצע 1941 ועד תחילת 1942 הפעיל לח"י תחנת שידור באותו שם. בדצמבר 1942 התחדשו השידורים על-ידי אצ"ל, ונמשכו לסירוגין למרות נסיונות הבריטים להפסיקם, עד לתפיסת המשדר ב-2 במרץ 1944. לאחר שנתיים, ב-12 במרץ 1946, חודשו השידורים, ונמשכו בקביעות עד לקום המדינה. כינויה של התחנה בפי אנשי הארגון היה "הקונצרט". כל שידור החל בשריקת הנעימה "חיילים אלמונים", ולאחריו המלים "קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת, תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל". לאחר הפיצול בתנועה השתנתה נעימת הפתיחה לשריקת השורה "למות או לכבוש את ההר" מ"שיר בית"ר". העדות הכתובה הראשונה לפעילותה של התחנה נמצאת בדיווח ששלח יוסף גרביצקי ב-16 במרץ 1939 לחברי הנהלת הסוכנות היהודית. "אתמול בשעה תשע בערב", כתב, "שמעו במקומות שונים בארץ שידור בגלים קצרים מתחנת רדיו המכריזה על עצמה כעל רדיו הארגון הצבאי הלאומי [...] השידור החל בשירת התקווה ובהקראת כרוז: ברגע היסטורי זה מודיע הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל בשם העם כולו: לא נוותר על מולדתנו [...] התוכנית נגמרה בשירת התקווה ובהודעה על השידור הבא". את השידור הראשון קיריינה אסתר רזיאל. כעבור זמן תיארה את החוויה במלים הבאות: "הוטל עלי לבצע את תפקידי ללא כל הכשרה מוקדמת, ורק הניסיון והזמן מורַי. מוצפת התרגשות בל תתואר אחזתי בידי את קופסת המתכת, אותה קופסה שבאמצעותה הועבר דבר הארגון לאוזני העם [...] בסיום השידור היה כתוב השיר חיילים אלמונים. ההוראה היתה לקרוא אותו מן הכתב, אולם בשל ההתרגשות הרבה שאחזה בי, שרתי אותו. למחרת נודע לי כי רבים מחברי הארגון הכירו את קולי בשעת השירה, ונאסר עלי לחזור שנית על מעשה זה". התחנה מסרה בעיקר הודעות מטעם הארגון, כמו גם חדשות מהארץ והעולם. את החומר לשידור כתבו בתחילת הדרך אברהם שטרן, דוד רזיאל וד"ר י. ה. ייבין. מאוחר יותר תרם חומרים גם מנחם בגין. העיתונאי אריה זיו, שעבד בצנזורה הבריטית, היה מביא דרך קבע לרכז מערכת התחנה את הידיעות שנפסלו על-ידי הצנזורה. אחד השידורים הראשונים, ב-14 ביוני 1939, נפתח במלים: "הללו הללו קול ציון הלוחמת, הללו הללו קול ציון המשתחררת, רדיו של הארגון הצבאי הלאומי. נוער עברי, כולכם רואים עכשיו שהכוח היחיד בארץ-ישראל הפועל, הנלחם בחירוף נפש ובגבורה חשמונאית למען שחרור המולדת וכיבושה הוא הארגון הצבאי הלאומי [...] אסון העם ואסון ציון קורא אותך להצטרף לאלה הכותבים מחדש את דפי הגבורה של ההיסטוריה הישראלית החדשה [...] הצטרפו לשורותינו, לוחמי השחרור, הצטרפו לאלה שיניפו מחדש את נס יהודה המכבי ושמעון בר-כוכבא על הרי ציון ועמקיה – ובכוחות משותפים, אחים, נשחרר את המולדת". התחנה שידרה בגלים קצרים ובטכנולוגיה בסיסית ביותר, באמצעות משדר נייד בצורת מזוודה שבנה חבר הארגון מישה שלימק. המשדר טולטל ממקום מסתור אחד לאחר לפני כל שידור. תומכי הארגון נידבו למטרה זו את דירותיהם, וההכנות לשידור כללו את ריקון הדירה מיושביה, השגת אליבי מבוסס עבורם ו"פריצה" של השדרים לדירה כך שבעליה לא יואשמו בשיתוף פעולה גם אם הקריינים ייתפסו. צוות אבטחה פיטרל בסביבות מקום השידור, כדי להתריע מפני שוטרים וחיילים בריטים. על המועד המדויק של השידורים, כמו גם על עצם קיומה של התחנה, הודיעו באמצעות כרוזים. ב-1942, למשל, פורסמה ההודעה הבאה: "האזינו לקול תחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי בא"י, בשעות 21:00 – עברית; 21:10 – אנגלית; 21:20 – פולנית, לפי גל קצר 43-44". בספרו "המרד" כותב בגין: "אחד האמצעים החשובים בהסברתנו, בייחוד כלפי חוץ, היתה תחנת השידור שלנו [...] מתחילה לא שידרנו אלא חמש דקות. קראנו בספרות המחתרת האירופית כי הגרמנים, בהשתמשם במכונות-גילוי מיוחדות, היו מצליחים, תוך שש דקות, לגלות בדיוק את המקום ממנו נישא קול אויביהם הנסתרים. הנחנו כי אין לבריטים מכונות יותר טובות או יותר גרועות מאשר לגרמנים. לפיכך השארנו לנו דקה אחת לסילוק המשדר. אחר מכן נמאס לנו העניין [...] פירסמנו אזהרה כי אם הבריטים ינסו לגזול מאיתנו את תחנת השידור, ישלמו בעבור הניסיון בדם [...] התחלנו משדרים עשר, חמש-עשרה, עשרים דקות [...] בשידורים היו בדרך-כלל חדשות, אם בתיאור עובדות ואם בניתוח פוליטי. הם היו זוכים, כפי שלמדנו, לפרסום נרחב מאוד בעיתונות העולמית, ועד לסידני וסן-פרנסיסקו הגיעו". לאחר האיום שהוציא הארגון שינו הבריטים טקטיקה והקימו תחנות הפרעה שהשתלטו על התדרים שבהם שידרה התחנה. בתגובה הכשירו חברי הארגון משדר משוכלל שהיה קופץ מתדר לתדר, ובמודעות הפרסום של שידורי התחנה הודגש כי על המאזינים לחפש את צליליה בתדרים שונים מרגע התחלת ההפרעות. עם יציאתו ההדרגתית של הארגון מן המחתרת, התארכו שידורי התחנה ונעשו מגוונים יותר. בקיץ 1947 הוקמה לצד התחנה התל-אביבית תחנה ירושלמית בשם "קול ציון הלוחמת", ששידרה עד קום המדינה. בשנה האחרונה לקיומה נוספה לתחנה תוכנית מיוחדת לבני הנעורים, בעריכת שולמית כצנלסון – "קול ציון הלוחמת לנוער". התוכנית, שארכה כשעה, שודרה בימי שישי אחר-הצהריים וכללה חידונים, תסכיתים, מערכונים וחדשות. ב-14 במאי 1948 נערך השידור האחרון – נאום לאומה של מפקד הארגון מנחם בגין, שהודיע על פירוק ארגון המחתרת והפיכתו למפלגה פוליטית. בספרו "הקונצרט במחתרת" מתאר משה שטיין את המעמד: "המפקד נכנס לחדר שממנו יישא את דבריו והתיישב ליד השולחן שעליו ניצב המיקרופון. קמתי, פתחתי את מתג המיקרופון, השמעתי שלוש שריקות – אות הפתיחה של קול ציון הלוחמת – וקראתי למאזינים: האזינו לדברי המפקד של הארגון הצבאי הלאומי. פניתי לבגין ואמרתי: אדוני המפקד, המיקרופון לרשותך". בתום נאום היציאה מהמחתרת הפך שמה של התחנה ל"קול החירות", והיא המשיכה לשדר עוד כחודשיים. משה שטיין אסתר רזיאל-נאור שולמית כצנלסון שלום רוזנפלד שמואל שניצר דוד טהורי אריה זיו חיים לנדאו מרדכי אורנשטיין אליהו עמיקם הוראות קריינות בתחנה בספרו "הקונצרט במחתרת" מביא משה שטיין את ההוראות הקבועות שניתנו לקרייני התחנה: 1. עליך לקרוא היטב את החומר לפני שאתה בא להקריאו לפני האנשים. 2. עליך לקרוא בקול רם ובאטיות ובהפסקה קצרה בין משפט למשפט. 3. יש להפסיק רגע אחד בסוף כל מאמר לפני שתתחיל בהקראת המאמר השני. 4. את הידיעות שבעמוד השישי יש להקריא באטיות. לחזור על כל השמות הנזכרים שם פעמיים. זכרונותיה של שדרנית יהודה לפידות מביא בספרו "היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל", עדות על השידורים מפי אחת השדרניות, שולמית כצנלסון: "נכנסנו לחדר הקטן. התיישבנו על הספה, ושותפי פתח בהסבר קצר ותמציתי: תפתחי את התיק השחור ושם תמצאי כמה ניירות מודפסים. תקראי אותם פעם לעצמך בלחש, תחזרי שנית בקול יותר חזק ותמתיני עד לבואו של הטכנאי, אברהם היקה. הוא ידריך אותך כיצד לפתוח ולסגור את המיקרופון, ומתי להתחיל לקרוא את הטקסט. תשתדלי להקריא למיקרופון בזווית של 45 מעלות מלמעלה ולא קרוב מדי לפייה. עלייך לדלג על שיבושים ולא לחזור על הטקסט מחדש. לקרוא ללא התרגשות יתרה, בקול טבעי, בהגייה ברורה של כל מלה – ולשים לב לסימנים שלי. אבל הרי אינני יודעת בכלל להתייחס למיקרופון, מעולם לא החזקתי מכשיר כזה בידי, אולי אתבלבל. שמא תדגים לי כיצד מתחילים?. אין צורך בכך – השיב. הרי תמיד מתחילים בפעם ראשונה. תנסי, תרכשי ניסיון ותצליחי! זכרי: את משדרת בקול ציון הלוחמת, מדברת דברי-אמת לעם, לנוער, גם לאויב הבריטי ואף ליריבינו היהודים. דברי בתקיפות אך ללא התנשאות, בביטחון אך ללא יומרנות, בקצב אך ללא מונוטוניות, בהתלהבות אך ללא רגשנות. לא לבלוע מלים, אסור להוסיף או לגרוע מלה, פסיק או נקודה. ללא סימני קריאה. אין להשתעל. לשבת בנוחות, להקריא בקול צלול ולהמתין לסימן שאסמן בידי. היי מוכנה. לחדר נכנס הטכנאי – אברהם היקה. ללא היכרות אישית וללא גינוני נימוס ניגש למזוודה, הוריד את הרצועות, פתח והוציא את האביזרים הטמונים בה, הרכיבם, חיבר את השטקר לנקודת החשמל הקרובה, הציב את רגל המיקרופון על השולחן, חיבר את הפייה למוט ואמר: בעוד שמונה דקות יתחיל השידור. כשארים את כפתור המיקרופון ואסמן לך בשתי אצבעות, תתחילי לקרוא את שם התחנה. בהצלחה!". "עד כמה מוצדקות הטענות על "התקשורת השמאלית"", "העין השביעית" גיליון 40, יחיעם ויץ, 1.09.02 "הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל – אוסף מקורות ומסמכים", מכון זבוטינסקי, 1990 "הקונצרט במחתרת", משה (מוסקה) שטיין, הוצאת ברית חיילי הארגון הצבאי הלאומי, 1993 "המרד", מנחם בגין, אחיאסף, 1962 "לקסיקון לתקשורת", יחיאל לימור, חנה אדוני ורפי מן, הוצאת משכל של ידיעות-אחרונות וספרי חמד, 2007 "היום שרה הקטנה – סיפורן של לוחמות האצ"ל", יהודה לפידות, מפורסם באתר "דעת"

ארגוני עיתונאים בישראל ובעולם מתנגדים להחלטת היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו משום שהחזיק מסמכים סודיים. הפגנה נגד ההחלטה תתקיים מחר בירושלים

ארגוני העיתונאים בישראל פירסמו השבוע הודעות גינוי להחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, להעמיד לדין את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו בגין החזקת ידיעות סודיות בלא סמכות. מחר בשעה 12:00 יקיימו הארגונים הפגנה מול משרד המשפטים, ברח צלאח א-דין 29 בירושלים. הסעות מתל-אביב ייצאו בשעה 10:45 מתחנת הרכבת ארלוזורוב. אגודת העיתונאים בירושלים הודיעה כי החלטתו של היועץ המשפטי "מחזירה את ישראל שנות דור לאחור ומעמידה בספק את הגדרתה כמדינה דמוקרטית אמיתית". לדברי האגודה, "ההחלטה מצטרפת לשורת צעדי החקיקה שנועדו לפגוע במעמד העיתונות ובתפקידיה החיוניים לקיומו של כל משטר דמוקרטי. הפרסומים של אורי בלאו עברו צנזורה והעיתונאי מהארץ עשה מה שכל עיתונאי טוב צריך לעשות: לחשוף לעיני הציבור ולהביא לשיפוטו את מה שמנסים להסתיר מעיניו. מאכזב שהיועץ מצטרף בהחלטתו המבישה לפוגעים בחופש הביטוי, במקום להיות זה שמגן עליו מפני הגורמים השלטוניים המבקשים להצר את צעדיו". יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים דני זקן הודיע כי האגודה תפעל לביטול ההחלטה ותסייע בכלים העומדים לרשותה להגן על בלאו ועל העיתונות החופשית בישראל. ארגון העיתונאים פירסם הודעה שלפיה הוא "מוחה בתוקף על ההחלטה להגיש כתב אישום נגד העיתונאי אורי בלאו ורואה בה החלטה שמסכנת את חופש העיתונות, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה". לפי הארגון, "משמעות הגשת כתב האישום נגד בלאו היא אחת: סירוסה של העיתונות מהיכולת הבסיסית לסקר ולבקר את מערכת הביטחון שלא דרך סוכני המידע הרשמיים שלה, כגון דובר צה"ל או דוברים אחרים – גורמים בעלי אינטרס מובהק שלא לבקר את המערכת. מצב זה לא מתקבל על הדעת ואסור שיתקיים במדינה דמוקרטית בה חופש העיתונות הוא ערך עליון. על כתב האישום יופיע אמנם שמו של בלאו, אך ברור לחלוטין שזהו כתב אישום נגד כל עיתונאי שאי-פעם קיבל מפלוני מסמך רגיש בעל חשיבות ציבורית – מסמך שגורם כלשהו לא רצה שייוודע לציבור". אגודת העיתונאים בתל-אביב הצטרפה גם היא למגנים. לפי האגודה, החלטתו של היועץ המשפטי "משקפת התעלמות בוטה מחשיבות נגישותו של עיתונאי למידע. [...] החלטת היועמ"ש מעלה חשש כי היעד העיקרי הוא הטלת טרור ופחד על ציבור העיתונאים בישראל. בלאו יועמד לדין למען יראו וייראו עמיתיו המבקשים לעשות את עבודתם נאמנה ולהביא לקוראיהם את המידע מכלי ראשון. בתווך שבין דמוקרטיה וביטחון לאומי, נראה שווינשטיין ויתר על הגישה המאוזנת ונקט מדיניות של יד קשה כלפי עיתונאי שכל חטאו היה שקיבל לידיו מסמכים סודיים". עוד נכתב בהודעת האגודה כי "בהעמדתו לדין של עיתונאי בנסיבות אלה, מבקשת מערכת הביטחון שלא להסתפק בניטור המידע המיועד לפרסום בהתאם לחוק ולצנזורה הצבאית, אלא פולשת באמצעות היועמ"ש אל תוך קודש הקודשים של העיתונאי – ודורשת להטיל צנזורה הלכה למעשה על כל מידע שמגיע לרשותו". האגודה הודיעה כי תשקול "שימוש בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה על מנת למנוע את הפגיעה האנושה בעבודת העיתונאים ובחופש הביטוי". גם ארגוני עיתונאים בעולם הגיבו להחלטת היועץ המשפטי להעמיד לדין את בלאו. "סימן מדאיג עבור חופש העיתונות בישראל", הגדיר אותה הארגון עיתונאים ללא גבולות. "ההליכים האלה", נכתב בהודעה שהפיץ הארגון השבוע, "כמו הרשעתה של ענת קם באוקטובר 2011, הם אזהרה ברורה לכל העיתונאים המשתמשים במסמכים מסווגים כבסיס לעבודתם העיתונאית. [...] אנו שבים וקוראים לבטל את האישומים נגד בלאו". סואזיג דולה, ראש דסק המזרח התיכון בארגון, אמרה לסוכנות הידיעות מען כי אי שיתוף הפעולה של בלאו עם הרשויות אינו מן העניין, משום שהחזקת מסמכים מסווגים היא חלק מעבודתו העיתונאית. "אנו באמת מאמינים שראוי כי עיתונאים חוקרים יחזיקו מסמכים כאלה, כדי שיוכלו לתחקר מקרים שבהם מעורבות הרשויות", הסבירה סוכנות הידיעות הפלסטינית, "חשוב מאוד לחברה בישראל לדעת על התנהלות הצבא הישראלי". המכון הבינלאומי לעיתונות (IPI) גינה אף הוא את החלטת היועץ המשפטי. בהודעה שפירסם השבוע הביע המכון תמיכה איתנה בבלאו. "העמדתו לדין המתוכננת של אורי בלאו תיצור תקדים אומלל עבור חופש העיתונות והדמוקרטיה בישראל", אמר נציג המכון, אנתוני מילס. "לעיתונאים מגיעה הזכות להשתמש במסמכים מודלפים כמקורות לכתבותיהם, כאשר כתבות אלו משרתות את האינטרס הציבורי", הוסיף מילס. "אנו מודאגים ביותר מההשלכות של החלטה זו על זכותו של הציבור בישראל לקבל מידע על מהלכי מוסדות המדינה. אנו קוראים לרשויות בישראל לשקול מחדש ולבטל לאלתר את כל האישומים נגד מר בלאו".

דן מרגלית מכריז על ליל בדולח נוסף | "ישראל היום" מוסיף סוף-סוף מועמד לכנסת לרצועת דיוקנאות המועמדים בעיתון | "דה-מרקר" (ו"גלובס") מדווחים על אליעזר פישמן

"אחרי ההכרזה על הקדמת הבחירות לכנסת שיגרו דיפלומטים אירופים בישראל המלצה לממונים עליהם: תשקלו מלים בכל הנוגע לראש הממשלה הישראלי", כותב הבוקר שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות". "הסיבה לאזהרתם היתה ברורה. ביקורת פומבית רק תסייע לנתניהו בבחירות, כתבו. ראש הממשלה יגיב בתקיפות בניסיון להוכיח לבוחריו שהוא היחיד שעומד על שמירת האינטרסים החיוניים של ישראל מול העולם". האירופים קיבלו את השגר הדיפלומטי, אולם לא פעלו לפיו. נתניהו, מנגד, פועל בדיוק כפי שנחזה. "זעם בישראל: הם לא למדו דבר", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "ישראל היום". כשמדווחים ב"ישראל היום" על עמדת "ישראל", מתכוונים פעמים רבות לעמדת ראש ממשלת מדינת ישראל בנימין נתניהו. למעשה, לנוכח הסיקור הפוליטי של העיתון, אולי היה מדויק יותר לשנות את שמו, ובמקום "ישראל היום" לכנותו "בנימין נתניהו היום". גם הבוקר קיימת בעיתון זהות בין "ישראל" ל"נתניהו". "רה"מ נתניהו: באירופה נטבחו 6 מיליון יהודים; נגן על מדינתנו מפני הטרור והצביעות", נכתב בפתח כותרת המשנה לראשית. הסיבה לזעם של ישראל/נתניהו נעוצה בשתי החלטות שהתקבלו אתמול באירופה: הפרלמנט האירופי אישר החלטה התומכת "עקרונית" במדינה פלסטינית, ובית-הדין הגבוה לצדק של האיחוד-האירופי החליט להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור (מסיבה טכנית, עם עיכוב ביצוע, מדווח בעומק הידיעה). "בליץ אירופי אנטי-ישראלי", מוגדר המהלך בשער "ישראל היום", כמו היה האיחוד האירופי הצבא הנאצי. "אתמול היה ליל הבדולח השני באירופה", קובע הפובליציסט הבכיר ב"ישראל היום", דן מרגלית, וממשיך בכך את ההשראה של ראש הממשלה מעולם הדימויים של שואת יהודי אירופה. אגב, גם לפי הספירה של "ישראל היום", אין מדובר בליל בדולח שני. לכל הפחות שלישי. רק לפני שבועות אחדים כתבה אמילי עמרוסי ב"ישראל היום" על הדמיון בין נובמבר 1938, מועד ליל הבדולח הראשון, לנובמבר 2014. הידיעה המרכזית ב"ישראל היום" על ההחלטות באירופה מסתיימת בפסקה המוקדשת לסדרת גינויים מפי ציפי חוטובלי, גילה גמליאל ודני דנון. הידיעה נחתמת במלים: "לעומת זאת, ח"כ דב חנין (חד"ש) בירך על ההחלטה ואמר כי ההכרה הזו היא עוד צעד בדרך להסדר צודק המבוסס על עקרון שתי המדינות". כיוון שפסקת הגינויים הזו נפתחת בהתייחסות של חוטובלי ל"הודעה של האיחוד-האירופי כי חמאס אינו ארגון טרור", יש חשש כי קוראי "ישראל היום" עלולים לחשוב שח"כ חנין בירך על החלטה זו ולא על ההחלטה השנייה שהתקבלה אתמול באירופה, להכיר במדינה פלסטינית, שאליה התייחס בפועל. בלבול שכזה עלול להפוך את חבר-הכנסת מהמפלגה הערבית-יהודית למשתף פעולה עם האויב בעיניהם של קוראי "ישראל היום". "גם הפעם, בדיוק כמו במפלגה הנאצית, יש יהודונים הממריצים את שונאי ישראל. האיחוד-האירופי, שהעניק למדינת ישראל זמן של שתי שנים למימושה של ההכרזה שתי מדינות לשני עמים, הוזן והוסת על-ידי ישראלים", כותב הבוקר מ שלום ב"המודיע". "אין כל חדש תחת השמש. תמיד פעלו יהודים בוגדניים בשירותם של אויבי ישראל". "נתניהו אינו מבין את אירופה", כותב ברק רביד ב"הארץ". "גישתו למשבר המדיני עם מדינות כמו צרפת, בריטניה, גרמניה ומדינות נוספות ביבשת היא פשטנית. [...] לנתניהו אין באמת פתרון לבידוד המדיני העמוק אליו נקלעה ישראל תחת כהונתו כראש ממשלה. התגובה שלו להצטברות האירועים אתמול היתה לא פרופורציונלית ושידרה בעיקר היסטריה. אבל נראה שמה שהניע את נתניהו לצאת בהצהרות חריפות כאלה היא מערכת הבחירות. לצערו של נתניהו, מבצע צוק איתן ותוצאותיו הלא-מזהירות הפך את סיסמאות הבחירות של הקדנציות הקודמות ללא רלבנטיות. אם לא חזק מול החמאס, נתניהו יהיה לפחות חזק מול אירופה הקלאסית". "יידעו עמי אירופה שכל אזרחי ישראל, ללא הבדל מפלגה או שייכות פוליטית, לא יאפשרו לשום גורם בעולם לפגוע באינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר של ישראל", מצהיר חיים שיין, פובליציסט "ישראל היום", בכפולה הפותחת של העיתון. לדעת שיין, ההחלטה האירופית להסיר את חמאס מרשימת ארגוני הטרור היא "הוכחה מובהקת כי אירופה מודל 2014 אינה שונה בהרבה ממודל 1939". אולם, כאמור, שיין סמוך ובטוח כי "העם היושב בציון" יצלח את המאבק. "רצון היהודים להתקיים כבני-חורין חזק מכל ויכוח", הוא פוסק. הרטוריקה הנרגשת של שיין מכילה סתירה פנימית קטנה. מצד אחד כותב הפובליציסט על "כל אזרחי ישראל, ללא הבדל מפלגה או שייכות פוליטית"; מנגד הוא כותב על "העם היושב בציון" ו"רצון היהודים להתקיים". דומה כי איפשהו בדרך, בין "כל אזרחי ישראל" ל"רצון היהודים", נעלמו כחמישית מאזרחי המדינה, שאינם יהודים. הייתכן כי שיין עד כדי כך עיוור לקיומם של כ-1.7 מיליון מאזרחי המדינה היהודית, שהוא מסוגל לכתוב על "כל אזרחי ישראל" בלי לכלול אותם בספירה? אם כן, בוודאי תרם לכך יחסו העקבי של העיתון שבו כותב שיין לערבים, מוסלמים ונוצרים, בעלי תעודת זהות כחולה וזכות לבחור בבחירות לכנסת. בסקרי האפרטהייד של "ישראל היום" מתעלם העיתון באופן עקבי ממי שאינם יהודים. אלה אינם נדגמים, אינם נסקרים ואינם זוכים להשמיע את קולם מעל דפי העיתון בשאלות העומדות על סדר היום. לאחרונה, עם ההכרזה על פיזור הכנסת וההיערכות לבחירות חדשות, החל "ישראל היום" ללוות את העמודים המוקדשים לסיקור מערכת הבחירות ברצועה דקה הכוללת את דיוקנם של עשרה ממנהיגי המפלגות העתידות להיכלל בכנסת הבאה. גם מחלקת הגרפיקה של העיתון מיישמת אפרטהייד. משה כחלון נמצא ברשימה, אף שכעת אינו ח"כ מכהן. יעקב ליצמן נמצא ברשימה, אף שאינו ציוני. אולם חברי-הכנסת הערבים, מנהיגי המפלגות הלא-ציוניות שמשמאל, נעדרים. אפילו אחד מבין השלושה אינו נראה. ערבי הקורא את "ישראל היום", ורבים מהם קוראים בעיתון, אינו רואה את בן-דמותו נשקף ממרום עמודי החדשות המוקדשים לסיקור הבחירות. הייצוג של הערבים בכנסת, שבו מתהדר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל פעם שהוא נדרש להוכיח את עקרונות הדמוקרטיה בישראל, אינו מחלחל למערכת "ישראל היום". אחרי שבימים האחרונים פורסמה ביקורת חוזרת ונשנית באתר זה על הדרת ערבים מהרצועה הגרפית של "ישראל היום", הבוקר נראה סוף-סוף שינוי. במקום עשרה דיוקנאות של מנהיגי מפלגות הצפויות להיכלל בכנסת הבאה, נמצאה הדרך להוסיף דמות נוספת, והבוקר מתנוססים דיוקנותיהם של 11 מנהיגי מפלגות. עם זאת, לרשימה לא נוסף ערבי, אלא יהודי: ח"כ אלי ישי, שפרש מש"ס והכריז על הקמת מפלגה חדשה. דמותו של אלי ישי ניבטת גם משער "שישבת", המוסף השבועי של "ישראל היום", לרגל ראיון שהעניק לכתב העיתון יהודה שלזינגר. בעוד ש"ידיעות אחרונות" מקדם, גם במערכת הבחירות הנוכחית, את ח"כ אריה דרעי, "ישראל היום" מעניק במה נרחבת ואוהדת ליריבו, ח"כ ישי. לפי שלזינגר, ישי פרש אחרי שקיבל רשימת דרישות מדרעי שכללה, בין היתר, דרישה שלא יתראיין ולא יערוך פעילות תקשורתית ללא אישורו ושיפקיד מכתב התפטרות, שיופעל במקרה שלא יעמוד בתנאים. "על מה אתה הכי גאה בקריירה שלך?", שואל שלזינגר את ישי, וזה משיב: "במשרד העבודה והרווחה עשיתי הרבה דברים. פנסיה לכל עובד, מהפכה בשירות למפגר. אני חושב שהטיפול במסתננים, בניית הגדר ומתקני השהייה והוצאתם – זה אחד הדברים הגדולים שעשיתי למען עם ישראל. ידעתי שאני אותקף, הזהירו אותי, אבל צריך לשמור על הרוב היהודי. הם היו מתרבים והופכים למיליון איש [...] אני מצטער שלא נשארתי במשרד הפנים, כדי להוציא את כל המסתננים בחזרה לארצם. זו משימה בת-השגה. זה אחד הדברים החשובים שנעבוד עליהם". ישי, שהקים את המפלגה החדשה בצירוף ח"כ יוני שטבון מהבית-היהודי, מתראיין גם לשבועון המכוון לציבור הדתי-לאומי, "בשבע". בכפולת התוכן הראשונה של "בשבע" מוקדשת הכותרת המרכזית לישי ותיבה צדדית לשטבון. "איך מתיישבת ההחלטה [להצטרף למפלגת ישי] עם קריאותיך בעבר לאחדות ציונית-דתית?", נשאל ח"כ שטבון. "זו בדיוק האחדות המיוחלת", הוא משיב. "לאחר שמפלגת הבית-היהודי החליטה, בצורה לגיטימית, להפוך למפלגת ימין כללית ולא ציונית-דתית, מוכרחים להקים מפלגה דתית-לאומית עממית, חזקה ויעילה". ב"ישראל היום" שומרים אמונים ליו"ר הבית-היהודי ח"כ נפתלי בנט. מאז שהוא וחברי סיעתו בכנסת נמנעו מלהצביע על החוק להגבלת הפצת החינם של "ישראל היום", הפך בנט מח"כ אהוד ב"ידיעות אחרונות" לח"כ אהוד ב"ישראל היום". הבוקר מתפרסם ציטוט מפי בנט בכותרת המשנה לראשית, מיד לאחר ציטוט מפי נתניהו. שמו של שטבון, לעומת זאת, אינו מוזכר כלל בראיון הנרחב שערך שלזינגר עם ח"כ ישי. ארי שביט חושב שמערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות שלא היתה כמוה מאז 1992 של יצחק רבין ו-1999 של אהוד ברק. "בית-המשפט על המעצרים בלהב"ה: פעילות נגד התבוללות אינה עבירה", נכתב ב"הארץ" מעל דיווח מאת חיים לוינסון. "חלק הארי של חומר החקירה מתבסס על הנחת מוצא שספק רב אם ניתן להניח [שהיא] מקימה עבירה", כתב השופט רם וינוגרד מבית-המשפט המחוזי בירושלים. "לפחות חלק מהטענות נוגעות להנחה לפיה פרסומים נגד התבוללות הם בהכרח הסתה לגזענות. קביעה זו מעוררת שורה של סוגיות המצריכות דיון, אלא שעצם הקביעה נגד התבוללות בוודאי שאינה מקימה עבירה, אלא אם כן מתקיימת גם האפשרות הממשית שתביא למעשה אלימות". "במקום שמדינת ישראל תיתן לי פרס, היא מכניסה אותי לכלא", מצוטט בנצי גופשטיין, יו"ר להב"ה, ב"בשבע". "אני מחכה לממשלה עם עוצמה יהודית שתכניס את זועבי ואת טיבי לכלא. אי-אפשר לכבות את הלהבה". עו"ד איתמר בן-גביר, בא-כוחו של גופשטיין, מצוטט בהמשך הידיעה ב"בשבע" כאומר: "בנצי עושה עבודת קודש ומציל בנות יהודיות מנישואין לערבים. אז גם אם שי ניצן מתקומם, הוא צריך להבין שגופשטיין הוא הרבה יותר דמוקרטי מחנין זועבי". איש העסקים אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", תופס היום את המקום המרכזי בשער "דה-מרקר". "5 מיליארד שקל: החובות הפרטיים של פישמן מדאיגים את הבנקים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. מיכאל רוכוורגר מדווח כי היקף החשיפה של חברות פרטיות מקבוצת פישמן לבנק הפועלים ולבנק לאומי עומד על קרוב ל-2 מיליארד שקל כל אחד, ונוסף לכך קיים חוב של מאות מיליוני שקלים לבנקים דיסקונט, מזרחי-טפחות ואיגוד. רוכוורגר מזהיר מהשלכות ההידרדרות בכלכלה הרוסית על קבוצת פישמן, לנוכח פעילות הקבוצה במדינה. "בשל החשיפה הגבוהה של פישמן למערכת הבנקאות, הדבר עלול לגרום תגובת שרשרת שלילית מהחברות בתחתית הקבוצה לעבר אלה שנמצאות מעלה, כפי שקרה, למשל, אצל נוחי דנקנר, מוטי זיסר ויוסף גרינפלד", מוסיף רוכוורגר. "לפי הערכות, הפועלים, המנוהל בידי ציון קינן, נמצא במצב הכי מאתגר מבין הבנקים בכל הקשור לאיכות הבטחונות", כותב רוכוורגר בהמשך ומציין כי הבטחונות העיקריים שמחזיק הפועלים בהקשר זה הם אחזקות פישמן בקבוצת "ידיעות אחרונות", "שנכון להיום, בשל המשבר בענף העיתונות, לא ברור מה שוויין". אם יסכימו הבנקים, ובראשם בנק הפועלים, לוותר על חלק מהחובות של פישמן, אפשר לצפות שכמו במקרה של נוחי דנקנר ואנשי עסקים אחרים, "דה-מרקר" לא יעמוד מנגד. אם כך אכן יקרה, תפרוץ מלחמת עיתונים כלכליים שכמוה לא נראתה מאז ש"מעריב" היה בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, בשלהי ימיו כבעל השליטה באי.די.בי. בעיתון של פישמן שוב נקלעו השבוע לבעיה, כמו בכל פעם שאיל ההון שמסבסד את "גלובס" מגיע לכותרות שלא בהקשר חיובי. בגיליון שיצא לאור שלשום פורסם תצלום גדול של פישמן, אולם לא בשער העיתון, שהוקדש למפלה הכלכלית ברוסיה, ואף לא בשער מוסף "שוק ההון", שהוקדש אף הוא לנושא, אלא בכפולה הפותחת של המוסף. גם שמו של פישמן נדחק לעמודי הפנים. עם זאת, המידע על נפילת מניות החברות שבשליטת פישמן הוגש בבהירות. שונה מאוד מאיך שדיווח בעבר "מעריב" על נפילת המניות של בעל השליטה בעיתון דאז, דנקנר. בגליון "גלובס" שיצא אמש הוזכר שמו של פישמן בשער הראשי ("ני"ע של מירלנד בשליטת פישמן ממשיכים לצלול", קראה כותרת בצד עמוד השער). במוסף היומי של "מעריב" אפשר למצוא גם היום תוכן מעורר סקרנות. תמר דרסלר מראיינת את ערן ורד, פעיל חברתי בדימוס. 18 שנה נאבק במגוון חזיתות, עד שלאחרונה החליט לפרוש. "אין לי זוגיות בעיקר בגלל התחום שבו בחרתי לעסוק, שהוא הרבה מעבר לעבודה. הוא דרך חיים", מסביר ורד. "אין לי הכנסות קבועות, יש לי תדמית מסוימת של אקטיביסט פרובוקטיבי שלעתים מרתיעה אנשים מלעבוד איתי. נעצרתי לא מעט פעמים על-ידי המשטרה. הוחרם רכוש מביתי, נפצעתי כמה פעמים, שברו לי מצלמות וגם ויתרתי על רשיון נהיגה. זה מחיר שאני כבר לא מוכן לשלם, כי הוא פוגע בי נפשית, ולעומת זאת מרבית הציבור רואה בי בוגד בגלל מעשים שמכוונים בעצם לטובתו. אני רוצה חיים שקטים, לעשות לביתי, כמו שהפוליטיקאים נוהגים לומר". שי ניב מדווח ב"גלובס" על האופן שבו משווקים בחברת הנדל"ן ארזים וילות למגורים בהתנחלות אשכולות. "אנשי השיווק של ארזים בחרו למחוק כליל את הקיום של השכנים הכי צמודים לאשכולות, תושבי הכפר הפלסטיני ראמדין", כותב ניב. "במפה שמופיעה בסרטון של הפרויקט מסומנים יישובים מרוחקים יותר כמו מיתר, עומר, להבים, קיבוץ להב וההתנחלות סנסנה, אבל לראמדין אין זכר במפה [...] במפה מסומן בדיוק איפה עובר כל כביש, אבל לקו הירוק לא נמצא מקום. גם את גדר ההפרדה שחוצה את הכפר ראמדין וצמודה לאשכולות לא תמצאו במפה הזו". לפי ניב, כשדוחקים באיש המכירות של ארזים ומאלצים אותו להתייחס לכפר הפלסטיני הסמוך, הוא מנסה להבליט את היתרון השירותי הטמון בכך: "הכפר הזה כמו משפחה אחת גדולה... בכל בית פה יש מין פאטימה כזו שגם מנקה, גם מגהצת, גם עושה כביסות ב-50 שקל ליום". המוסף "פירמה" שצורף השבוע ל"גלובס" (עורך: לי-אור אברבך) היה מוצלח במיוחד. הוא נפתח בראיון שערך אברבך עם ישראל טויטו, העורך הראשי של מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 10 ("הראיון הראשון שלו אי-פעם"). טויטו מספר על הדרך שעשה מהילדות ברמלה, דרך העבודה כשוטר מג"ב ועד שהגיע לעיתונות. הוא מוצג כזן שונה מהעיתונאי הבכיר הממוצע בכלי תקשורת של הזרם המרכזי, ובצדק. הנה כך הוא משיב לשאלת אברבך כיצד ניתן לשמור על ראש צלול אל מול העוצמה והאחריות הגדולים שבידיו: "קמים בשש ורבע בבוקר, עוברים על כל העיתונים ואז מעירים את הילדים, מלבישים אותם לגן. אחרי ששמים אותם בגן, מתקלחים, מניחים תפילין, עושים את הדברים הרגילים". בהמשך "פירמה" מתפרסם ראיון של יונתן כיתאין עם צוות כתבי "עובדה", שמבקרים את התנהלות דובר צה"ל ("מונע מאיתנו לעשות את העבודה שלנו עד הסוף"); מעידים על נאמנותם למדינה ולזרועותיה ("זה קורה כמעט בכל סיפור שלנו שבו אנחנו מתעסקים בצבא או בשב"כ או בגוף אחר כזה. אנחנו מוצאים את עצמנו הרבה פעמים עסוקים בלשמור עליהם, יותר ממה שהם יודעים לשמור על עצמם"); וקובלים על קיצוצים בתקציב ("עד לעונה הזאת צוותי הצילום שלנו כללו תמיד שלושה אנשים, והחל מהעונה יש רק צלם ומקליט"). היחיד מבין עיתונאי "עובדה" שמתראיין בנפרד, איתי אנגל, הוא גם היחיד שמעז להשמיע ביקורת ישירה על הזכיינית קשת: "פעם היו משבצים את הפרסומות בין הכתבות, והיום, כדי להשאיר את הקהל, מכניסים את הפרסומות באמצע הכתבות, וזה הורג אותך, כי הכתבות האלה הן לא רק סיפור עיתונאי, זאת יצירה. אתה עושה כתבה על נשים שנאנסות בקונגו, ואתה נכנס לאזור הכי עצוב בכדור הארץ, ופתאום יש לך את הברייק הזה וכולו היסטריה שלמה ושמונה דקות צרחות, ואז את הפרומו לאח הגדול ולאחות הקטנה, וכשאתה חוזר לכתבה אתה כבר לא יודע איפה היית". עוד ב"פירמה", ראיון שערך יובל אביבי עם יועצת התקשורת אמילי מואטי, המדבררת בימים אלה את מפלגת בל"ד; ראיון שערך חן מענית עם רינת קליין, המנהלת ועורכת במקביל את ערוץ 8 וערוץ הוט בידור ישראלי, וראיון שערכה עינת טורס עם איתי סגל, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" לשעבר, שיצר סדרת דרמה לערוץ 1. שי באב"ד, עד לאחרונה מנכ"ל הרשות השנייה וכעת מועמד מסתמן לכנסת מטעם מפלגת כולנו, העניק ראיון קצר לנתי טוקר ואמיר טייג ב"דה-מרקר". בתשובה לשאלה מדוע התפטר אחרי שנה וחצי בלבד מקדנציה של חמש, משיב באב"ד: "הגעתי לקצה, הבנתי שזה הולך למקומות שאיני מאמין בהם". לפני ימים אחדים צייץ טוקר חליפת מסרים בינו לבין באב"ד, שבה הכחיש מנכ"ל הרשות השנייה נחרצות כי בכוונתו להצטרף לפוליטיקה במפלגתו של משה כחלון. "פאק באמינות", הגדיר זאת טוקר. הבוקר, בתשובה לשאלה "היית קשור כל הזמן לכחלון וכולם העריכו שתחבור אליו ברגע האמת. ידעת שהוא מקים מפלגה?", משיב באב"ד: "נפגשתי עם כחלון כמה פעמים במשך הכהונה והתייעצתי עימו בשיחות רבות על פיצול ערוץ 2. ידעתי שהוא מקים מפלגה, אבל לא הייתי מעורב בזה". במדור הרכילות של "גלובס" מדווח על אירוע טעימות קוניאק. לפי הדיווח, מחיר הבקבוק שממנו נמזגו טעימות למשתתפים באירוע עומד על 7,000 שקל ומחיר כל כוסית 466 שקל. באירוע הטעימות, כך מדווח, השתתף בין היתר חיים רמון. לא מדווח אם בת-זוגו, העורכת הבכירה ב"גלובס" ורד רמון-ריבלין, טעמה גם היא קוניאק יקר מדי. ב"ידיעות אחרונות" מצאו עיתונאי שיסכים ששמו יתנוסס מעל ידיעה על "גיליון ענק של העיתון וסטי", שרואה אור לרגל 25 שנה לעלייה מברית-המועצות: עורך "וסטי" דני ספקטור. ב"הארץ" מדווח כי פרקליטות המדינה הודיעה כי לא תיפתח חקירה נגד כתב העיתון גדעון לוי בעקבות מאמרו "הרעים לטיס". במדור הדעות של "הארץ" קורא יובל אלבשן להשיב את פרס לנדאו ליצחק לאור. נילי מירסקי מחרה-מחזיקה אחריו במדור המכתבים למערכת.

המוסף "ממון" וסבר פלוצקר סומכים על הזיכרון הקצר של קורא העיתונים | "ישראל היום" מצדד בהצעת "חוק הלאום", בניגוד לעמדת היועץ המשפטי | "דה-מרקר" מדווח בצנעה על אישור ההסדר שינציח את המונופול על עתודות הגז של ישראל

אתמול אחר הצהריים, אחרי שסוכנות דירוג האשראי הבינלאומית פיץ הורידה את תחזית דירוג האשראי של ישראל מ"חיובית" ל"יציבה", הצמידו הכותרות הראשיות של האתרים "ישראל היום" ו-ynet את הבשורה ליריבים הפוליטיים, בהתאמה. "ישראל היום" בישר על ההודעה על רקע תצלום של שר האוצר יאיר לפיד, מפנה מבטו לכיוון הרצפה. אתר ynet מבית "ידיעות אחרונות" דיווח על הבשורה לצד תצלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, חושק שפתיים ומביט מטה. pic.twitter.com/9t4rLlXtCb — Asaf Liberman (@asaf_lib) November 22, 2014 המהדורה המודפסת של "ישראל היום" ממשיכה בקו ששירטט אתמול אתר העיתון. "כרטיס צהוב ללפיד ולמשק", קוראת כותרת בשער "ישראל היום", לצד תצלום של לפיד. כותרת זהה ותצלום נוסף של לפיד מתפרסמים בכפולה החמישית של העיתון. הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט מאשים את המדיניות הכלכלית שמוביל שר האוצר לפיד בירידת תחזית הדירוג של ישראל. "אי-אפשר לנהל סוציאליזם פופוליסטי בלי לשלם את המחיר", כותב שטרנליכט. "אם שר האוצר לפיד לא יתפכח ומהר מחלק מהתוכניות המופקרות שהוא מוביל, נחטוף בהמשך הדרך גם הורדת דירוג. ושיהיה ברור: הורדת דירוג אשראי משמעותה עלייה במחירי גיוס החוב של הממשלה, ובמלים אחרות – כולנו נשלם יותר על הריבית". לדבריו, "לפידונומיקס, אם יש דבר כזה, כלומר השיטה הכלכלית של שר האוצר הנוכחי, מצטיירת כאסופה של החלטות רודפות כותרות. סדר יום תזזיתי שאינו מציג חזון אחיד. ניסיון נואש לחפש את הפופולרי ולנחות בכוכב הפופוליזם". ב"ידיעות אחרונות" נוקטים הבוקר גישה שונה מזו שבחר אתר האינטרנט של הקבוצה. במקום להתמקד בנתניהו ולנסות להצמיד לו את הכישלון, מפחיתים מחשיבות ההכרזה של סוכנות פיץ. "סבר פלוצקר: עד כמה באמת חמורה הורדת תחזית דירוג האשראי של ישראל?", נכתב בכותרת קטנה בשולי שער "ידיעות אחרונות", המפנה את הקוראים למוסף "ממון". תצלומים של שר האוצר לפיד מלווים את הדיווח ב"ידיעות אחרונות" על הורדת תחזית הדירוג, אולם פלוצקר מבקש להרגיע: "ספק אם אפשר להעלות בדמיון הודעה כלכלית פחות חשובה מזו. כל הסוכנויות לדירוג אשראי בינלאומי סובלות מאז המשבר הפיננסי ממוניטין אפסי, והיחס להודעותיהן בעולם נע בין זלזול לאדישות. אין לדירוגי האשראי שלהן השפעה על השווקים, קל וחומר לא לתחזיות לדירוג אשראי עתידי. בנוסף, חברת הדירוג פיץ היא הקטנה והחלשה מבין שלוש הסוכנויות (בהשוואה למודיס ו-S&P), ולחובתה רשימה די ארוכה ומייגעת של החמצות ופספוסים". לפי פלוצקר, "בדיוק לפני שנה פירסמה אותה פיץ הודעה מפורטת על העלאת תחזית דירוג האשראי העתידי של ישראל מיציב לחיובי. [...] כמו שלא היה מקום להתרגש מההודעה החיובית של פיץ מנובמבר 2013, כך אין מקום להתרגש מההודעה השלילית הנוכחית. בסך-הכל, פיץ מנסה כאן לתקן את הטעות של עצמה. זהו אירוע לא-כלכלי, שלא ראוי ליותר מאזכור בעיתונות ולבטח לא למסר ממשלתי דחוף בין שישי לשבת". אולם בשנה שעברה היו דווקא מי שהתרגשו למדי מההודעה ה"חיובית" של פיץ על דירוג האשראי בישראל, היו מי שחשבו שראוי להעניק לאירוע הלא-כלכלי הזה יותר מסתם אזכור בעיתונות. היו אלה מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" והפרשן הכלכלי הבכיר סבר פלוצקר. "הציון: A", קראה אז הכותרת הראשית של המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום גדול של שר האוצר לפיד. תמצית מאמר מאת פלוצקר הודפסה אז בשער המוסף תחת הכותרת "מגיע לנו יותר". "באביב השנה שקלו הסוכנויות לדירוג אשראי להוריד את הדירוג של ישראל, או לפחות לקבוע לו תחזית שלילית", כתב אז פלוצקר. "כוונותיהן הסתמכו בעיקר על אווירת הפניקה ששררה בממשלה החדשה סביב נושא הבור התקציבי. על רקע קריאות הבור! בור! (על משקל זאב! זאב!), שקלו גם הסוכנויות לדירוג האשראי לאמץ את הנארטיב של אסון תקציבי המתדפק על שעריה של הכלכלה הישראלית. בסוף-השבוע הזה תוקנה טעותן. אבל האמת היא כי לפי כל מבחן אובייקטיבי, דירוג האשראי של ישראל צריך להיות גבוה משמעותית מזה שמעניקות לו הסוכנויות". אם כן, מתי טעו הסוכנויות ומתי תיקנו את טעותן, ב-2013 או ב-2014? כשהעלו את הדירוג, או כשהורידו אותו? ואם קשה לחשוב על הודעה כלכלית חשובה פחות מזו המכריזה על שינוי בדירוג האשראי של ישראל, מדוע להבליט זאת על פני מרבית השער של המוסף הכלכלי של העיתון? לפני שנה, אגב, כש"ממון" חגג עם לפיד את הדירוג החיובי, ב"ישראל היום" דווח על כך בתחתית המדור הכלכלי בעמ 23. שר האוצר לפיד לא זכה לכך שתצלומו ילווה את הידיעה החיובית. הוא עצמו הוזכר רק בפסקה האחרונה שלה. הידיעה עצמה היתה קטנה, שולית, נטולת רגש, עונה להגדרה "אזכור בעיתונות". בדיוק לפי אמות המידה העדכניות של סבר פלוצקר. קל מאוד להבחין כי חיים שיין, פרשן בכיר ב"ישראל היום", תומך בהצעת החוק המכונה "חוק הלאום", שתובא היום לאישור הממשלה. מאמר מאת שיין, הרואה אור בכפולה הפותחת של "ישראל היום", נושא את הכותרת "להזכיר לכולם: מדינה יהודית" וכולל ביטויים כגון "אלפיים שנה", "התגשמות כל התקוות" ו"מהגלות לגאולה". העמדה המערכתית של "ישראל היום" גם היא תומכת בהצעת החוק, אם כי הסימנים לכך פחות מובהקים. בכל זאת, קשה לפספס. אם פובליציסט משתמש במלים מפורשות, מערכת עיתון משתמשת במסגור – ניסוח הכותרות, בחירת תצלומים, עיצוב ועימוד, הדגשות והצנעות. "מדינת הלאום של העם היהודי" היא הכותרת הראשית שנבחרה להידפס בלב שער העיתון, לבן על רקע כחול. "הגדרה לישראל" היא הכותרת שמתנוססת מעל הכפולה הפותחת. התצלום המלווה את הכותרת הראשית הוא של מתפרע מבעיר צמיגים ליד מחסום קלנדיה. התצלום המרכזי בכפולה הפותחת הוא של דוד בן-גוריון מכריז על הקמת המדינה. בתחילת החודש, כשהמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד אורית קורן, קבעה בנוגע ל"חוק ישראל היום" כי "לעת הזו לא נתגבשה תשתית המאפשרת לבסס את חוקתיות ההצעה", נופף בכך העיתון בכותרתו הראשית. "היועמ"ש: החוק נגד ישראל היום לא חוקתי", נכתב בה. כותרת המשנה נוסחה אז כך: "טוב, מה עוד הם רוצים? עכשיו זה רשמי – לחוק נגדנו אין הצדקה עניינית, והוא פוגע בזכויות יסוד חוקתיות". במהלך סוף-השבוע הנוכחי תקף היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין את הצעת חוק הלאום. לדברי וינשטיין, "ההצעה מעוררת קשיים של ממש", שכן "יש בהסדרים המסוימים המוצעים בהצעת החוק כדי לשנות שינוי של ממש את עקרונות היסוד של המשפט החוקתי, כפי שעוגנו במגילת העצמאות ובחוקי היסוד של הכנסת, ולרדד את המאפיין הדמוקרטי של המדינה". הבוקר מופיעה התנגדות היועץ המשפטי לממשלה לנוסח "חוק הלאום" בשולי הכותרת הראשית החגיגית של "ישראל היום" ובעומק הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת. תצלום של וינשטיין צמוד לגוף הידיעה על הצעת החוק, אולם לצדו, ולמעשה מעליו, מופיע תצלום של ח"כ יריב לוין, שתקף את היועץ המשפטי על עמדתו. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, נותנים ליועץ וינשטיין בלעדיות על כותרת הגג לראשית ("לא ראוי שהממשלה תתמוך בחוק הלאום") ומצרפים שחקן חיזוק – שר המשפטים לשעבר וממקורבי העיתון, פרופ דניאל פרידמן, שתמצית רשימתו מתפרסמת בלב השער תחת הכותרת "חוק מיותר בעיתוי נפיץ". "חוק הלאום לא יוסיף דבר ולא יפתור דבר", כותב פרידמן. "[...] במצב הנפיץ כיום הוא רק עלול לגרום נזק ולהחריף את יחסינו עם בני המיעוטים". הסיקור בכפולה הפותחת מפשיט מהצעת החוק את העקרונות הממלכתיים הנכבדים שמצמיד לה "ישראל היום" ומציג אותה כחלק מהעיסה הפוליטית של הכנסת הישראלית ("נתניהו מציג: תרגיל באזרחות", "הדיל שגיבש ראש הממשלה", "מחטף לצורכי פריימריז"). עיתון "הארץ", שמתנגד להצעת החוק באופן עקבי, מעניק לעמדת וינשטיין את הכותרת הראשית בעיתון. "החוק אינו רק מתעלם מעקרון השוויון, הוא עלול לבצר אפליה והדרה", מתמצתת כותרת על שער "הארץ" את מאמר הפרשנות של אייל גרוס. על ההבדל בין ההתנגדות של "ידיעות אחרונות" ל"חוק הלאום" לבין ההתנגדות של "הארץ" לחוק אפשר ללמוד גם מסיקור עניינים אחרים בעיתונים. א. בשער "ידיעות אחרונות" מובלטת ידיעה שלפיה פאב בכרמיאל לא איפשר לדרוזי שלחם בעזה במהלך מבצע "צוק איתן" להיכנס לתחומו. בכפולת האמצע של העיתון מודגש פעם נוספת הניסיון הקרבי של האזרח הדרוזי, ואף מצורף תצלום שלו במדי לוחם בזמן המבצע בעזה. הביקורת ב"ידיעות אחרונות" נגד בעל פאב שהפלה אזרח דרוזי שלחם כחייל מכשירה אפליית אזרחים ערבים שאינם משרתים בצה"ל. ב. השאלה היומית שמוצגת בפתח המוסף "24 שעות" היא "האם החלטת ראש עיריית אשקלון, איתמר שמעוני, להפסיק העסקת ערבים ליד גנים לגיטימית?". שני הטורים שמתחת לשאלה, זה שמשיב בחיוב וזה שמשיב בשלילה, מוצגים כלגיטימיים באותה המידה. ב"דה-מרקר" מופיעה ידיעה מאת אבי בר-אלי תחת הכותרת "סילבן שלום סלל את הדרך להסכם מעורר המחלוקת של תשובה ודייוויד גילה". לפי הדיווח, שר האנרגיה סילבן שלום "חתם בשבוע שעבר על תיקון גבולות רשיון הקידוח של תנין (אלון A) – חודשיים לאחר המלצת מועצת הנפט לעשות כן. בכך הוסר למעשה המכשול האחרון לפני הגשת הסדר הפשרה מעורר המחלוקת, שעליו סיכם הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ דייוויד גילה, עם קבוצת דלק ונובל-אנרגי". הסדר הפשרה, מזכיר בר-אלי, מאפשר לדלק ולנובל להמשיך להחזיק ב-85% ממאגר הגז הענק לווייתן. "ההסדר גרר ביקורת מחשש להנצחת מונופול דלק ונובל על עתודות הגז", מוסיף בר-אלי. "הוא הותנה בתיקון גבולות הרישיון של תנין, ולכן הגשתו לאישור בית-הדין להגבלים עוכבה עד לאישור מועצת הנפט וחתימת השר שלום". הידיעה כולה מחזיקה פחות מ-150 מלה. היא אינה מלווה בתצלום של השר שלום, בעל ההון תשובה או הרגולטור גילה. היא מתפרסמת באמצע טור צד בעמ 10 של "דה-מרקר". האם השר שלום היה חותם על תיקון הגבולות של מאגר תנין לו היה "דה-מרקר" פוצח בשבועות האחרונים בקמפיין אגרסיבי נגדו? האם היה הרגולטור גילה מאשר הסכם פשרה שמותיר את הבעלות על מאגר הענק לווייתן בידי דלק ונובל לו היה "דה-מרקר" מוביל מסע עיתונאי נחרץ נגד היוזמה? לעולם לא נדע. מאז שמייסד העיתון גיא רולניק יצא לחו"ל ואת תפקיד עורך "דה-מרקר" ממלא סמי פרץ, העיתון, לטוב ולרע, כבר לא מוביל קמפיינים שכאלה בעמודי החדשות שלו. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מתפרסם "תצלום" של "חייזר". בתחתית עמ 16 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תצלום של שר החינוך, שי פירון, משתתף במירוץ. בכל העיתונים מדווח על מותו של הסופר והעיתונאי ישראל זמיר, בנו של יצחק בשביס-זינגר. זמיר עבד שנים רבות ב"על המשמר", ערך את המוסף "חותם" ושימש עורך המשנה של העיתון. "ניצוץ מכשרונו הגדול של אביו היה בו, למרות הריחוק הרב ביניהם", מצטטת ב"מעריב" כרמית ספיר-ויץ מהספד שכתב אהוד בן-עזר. "אביו כתב על פולין, ורשה וניו-יורק, והוא כתב על ההוויה הישראלית של קיבוץ ומלחמות, כשנופים של ארה"ב משתלבים בסיפוריו המרתקים. למרבה הצער, הוא לא זכה להערכה הספרותית לה היה ראוי". הראל עילם מדווח ב"כלכליסט" כי האיחוד-האירופי שוקל לכפות על גוגל לפצל את עסקיה. רותי זוארץ מראיינת את כרמלה מנשה עבור המוסף היומי של "מעריב". "אני לא יושבת לקפה עם שר הביטחון או עם הרמטכ"ל, אני לא חייבת לאף אחד כלום", היא אומרת.

בנימין נתניהו הוא חייל קרבי האוהב את טעם הלוף | שרה נתניהו היא מכשפה המטילה כישוף על בעלה | ויאיר לפיד עושה עבודה עיתונאית

"להביא לארץ 50 יתומים", קראה ביום שני השבוע כותרת לידיעה שהתפרסמה בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר דיווח כי במשרד החוץ שוקלים לאמץ כ-50 ילדים שניצלו מרעש האדמה בהאיטי ונותרו יתומים. "בכיר במשרד החוץ אמר כי מדובר בסוגיה מורכבת מאוד ולא בטוח שהיא אפשרית מבחינה משפטית ומוסרית", נכתב בידיעה. סוגיה בלתי אפשרית מבחינה מוסרית? לידיעה לא נלווה טור פרשנות מאת אסא כשר, כך שהביטוי נותר סתום. מי שהוזכר בידיעה מאת אייכנר היה ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין, שהחליט לקלוט 179 ילדים וייטנמים שנמלטו ממדינתם. החלטה זו, החוזרת ומוזכרת במקרים שכאלה, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – מדינת ישראל מעודדת הגירה אליה של יהודים (ובעיקר לבנים) בלבד. גם ראש ממשלת ישראל הנוכחי הוזכר בידיעה. "אני חושב שהחובה שלנו כמדינת ישראל", צוטט בנימין נתניהו, "כמדינת העם היהודי שחווה אסונות, להתגייס מיד, וכך עשינו". נראה כי הגיוס הלאומי למען ניצולי האיטי כילה את מאגרי הרגישות לאסונות של אחרים. "נתניהו מכריז מלחמה על הפליטים: מאיימים על קיומה הלאומי והתרבותי של ישראל", קוראת הבוקר כותרת לידיעה בשער "הארץ" [אורה קורן, ברק רביד ודנה ויילר-פולק]. מדווח בה כי בעת סיור שערך אתמול בדרום הארץ, אמר נתניהו כי "חייבים להפוך את הגבול עם מצרים לגבול של ממש ולעצור את השיטפון של מסתננים לשטח ישראל [...] זה מערער את שוק העבודה ואת המשק, והמסתננים עלולים למשוך אותנו לעולם השלישי". ב"ידיעות אחרונות", המדווח על ההתבטאות הזו של נתניהו בצמצום, לא מועלית השאלה אם סגירת הגבול לפליטים ומהגרי עבודה ממצרים היא סוגיה אפשרית מבחינה מוסרית. רוב הדיווח של איתמר אייכנר על סיורו של נתניהו בגבול עם מצרים (הכותרת היא ציטוט מפי ראש ממשלת ישראל – "זה מרענן לראות לוחמות") מוקדש לפרטים שוליים כגון רצונו של ראש הממשלה לאכול לוף במטבח הצה"לי במקום "סטייק אנטריקוט משובח". למי ששכח נזכיר כי עד לפני כמה חודשים שימש כתב "ידיעות אחרונות", בין יתר תפקידיו, כתב לסיפורי זוטות מסיוריו של ראש ממשלת ישראל. הבוקר נכנס לנעליו הגדולות שלמה צזנה, כתב "ישראל היום", והוא ממלאן בכבוד. בתיבה המופיעה תחת הכותרת "נתניהו לטבח הצבאי: יש לך לוף?", מגולל צזנה את מעלליו השובבים של ראש הממשלה. טורו של צזנה הוא מופת של חנופה עיתונאית – מאזכור כושרו הגופני של ראש הממשלה ("נתניהו טיפס על פיסטין לכיוון חדר האוכל וויתר על כלי הרכב"), עבור בשילוב המסר שנתניהו ביקש להעביר בסיורו ("כשהגיע הטבח הצבאי הסבריו החזירו את המציאות העגומה לצלחת של נתניהו. הייתי שף בבית-מלון באילת ופוטרתי, סיפר, ככה זה כשהגבול פרוץ והעובדים הזרים הם טבחים בשכר נמוך") וכלה בהתפעלות מהעממיות החריגה של המנהיג הבכיר ("לוף יש לך?, שאל נתניהו, שנזכר בימיו בסיירת מטכ"ל. אחרי חיפוש ארוך במטבח, נמצאה קופסת הבשר המשומר. נתניהו זכר פירמה אחרת, של ריכרד לוי, נגס מהשמן והטעים הזה כהגדרתו, והפטיר: פעם לא היו רושמים על הקופסה את הערך הקלורי כמו עכשיו"). נותרה תעלומה אחת – מדוע צזנה מתאר בטורו את סלידתו של נתניהו ממנת סושי שהוגשה לו בחדר האוכל הצה"לי, בעוד אייכנר מדווח על סלידתו מסטייק? מישהו אמר "תוהו ובוהו בלשכת ראש הממשלה"? "הבוקר יפתחו בני הזוג נתניהו את עיתוני סוף-השבוע, וכמו תמיד הם יאשימו את כל העולם", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "את התקשורת ששותה את דמם, את היועצים, המקורבים ואנשי הלשכה שקצרה ידם מלהפוך את המגמה, את עורכי העמודים שבחרו בכוונה את הכותרות הכי מרושעות ואת הצילומים הכי אכזריים, את עורכי העיתונים, שלמרות כל הטלפונים, הבקשות והדרישות המפורשות – לא עצרו את מכונות הדפוס". אין לדעת אם בני הזוג נתניהו יגיבו לפרסומים הבוקר כפי שמתארת קדמון, אבל העיתונים בוודאי מספקים להם שלל סיבות לכעוס ולהאשים. דיוקנה של שרה נתניהו, רעיית ראש ממשלת ישראל, ניבט הבוקר משערי העיתונים כולם. זהו אינו דיוקן מחמיא. הפצצה שהטיל "ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר שולחת גל הדף בדמות רשימות דעה ופיסות רכילות, תזכורות מן העבר ותחזיות לעתיד. בשלושה עיתונים – "הארץ" ("פרשת חיי שרה"), "מעריב" ("סיפורי שרה") ו"ידיעות אחרונות" ("עלילות שרה") – כיסוי הפרשה מקבל את תו התקן "מיוחד". ב"ישראל היום" הכיסוי מיוחד רק בפועל, לא בשם. בהתאם לגרסת לשכת ראש הממשלה, מוכנס בעיתון זה שחקן נוסף לזירה ("פרשת שרה או פרשת ידיעות"). הכותרת "הגברת" מופיעה הבוקר יותר מפעם אחת מעל כתבות על אודות שרה נתניהו, בניגוד גמור לבקשת מקורביה לכנותה "רעיית ראש הממשלה" ("על שום הרעות השוררת בין בני הזוג", מצטטות ענת מידן ונחמה דואק ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את המבקשים בשמה). היחיד שמנסה לייצר ידיעה חדשותית בסבב הנוכחי הוא בן כספית, ב"מעריב". ביום ראשון השבוע פירסם מאמר חריף במידה חריגה נגד בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ורעייתו שרה. במאמר תקף כספית גם את התקשורת הישראלית. "בכל הזמן הזה אנחנו ידענו את האמת ושתקנו", כתב. "ידיעות אחרונות הוציא ביום שישי את אפס קצהו של בדל הקרחון, שמסתתר מתחת למה שמכונה כאן לשכת ראש הממשלה", הוסיף. הבוקר הוא מבקש להתחיל לפרוע את שטר ההתחייבות. בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות, תחת הכותרת "לא רק העוזרת", מדווח כספית על "הסיפורים שלא סופרו על שרה נתניהו, האשה שאיתו, לצדו ולפניו". מה הם הסיפורים? חליפה יוקרתית שבה צולם נתניהו לקמפיין בחירות, ורעייתו דרשה לא להחזירה לצוות ההפקה; הדחת אנשי משק מבית ראש הממשלה עם חילופי השלטון; ראש לשכה המדווח לרעיית ראש הממשלה על הנעשה בה באופן שוטף; ותעלול המאלץ את שיירת ראש הממשלה להגיע לביתו ולאסוף משם את רעייתו, בניגוד למקובל בעבר. הפכו בסיפורים האלה חזור והפוך, התבוננו בהם מכל כיוון שרק תרצו, הם עדיין לא יזכירו את סיפורי השחיתות שיוחסו לראשי ממשלה קודמים בישראל כגון אריאל שרון ואהוד אולמרט. אם לאמץ לרגע את לשון ההפרזה של כספית, הם לא משתווים אף ל"אפס קצהו של בדל הקרחון" של השחיתויות שיוחסו לראשי ממשלה קודמים. בכל זאת הכותרת "סיפורי שרה" תופסת כמחצית משער "מעריב", וכל שער "מוספשבת" מוקדש לאיור בלתי מחמיא של רעיית ראש הממשלה. במוסף פנימה מרחיב כספית את הסיפורים שלעיל, מצטט גם "אדם שעבד עם נתניהו צמוד וקרוב מאוד", שאומר לו "היא, בעצם, הבוס האמיתי", ומוסיף עוד כמה סיפורים מן העבר הרחוק והקרוב. בין היתר הוא מתאר "את הסיפור של עצמי. כי גם עיתונאים לא נמלטים מהגורל הזה". כספית מספר על יחסיו עם בנימין נתניהו כעיתונאי וכיצד הם עלו על שרטון לאחר שהרעיה למדה עליהם. "קל מאוד להתייחס אל עלילות שרה כאל סיפורי רכילות. כאל משהו שמבייש את העוסקים בו. אבל התנהגותה והתנהלותה של אשת ראש הממשלה והשפעתה על ענייני המדינה תובעות תחקיר רציני", מחרה מחזיקה סימה קדמון אחר כספית ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "הגיע הזמן, או שאולי מאוחר מדי, לבדוק מה עושה התנהגות כל-כך לא מאוזנת, אם לומר זאת בעדינות, של האדם הכי קרוב לראש הממשלה על תפקודו של האיש שהכי משפיע על חיינו", היא מוסיפה. בתפקיד התחקיר הרציני מגישות ענת מידן ונחמה דואק כתבה העוטפת את מאמרה של קדמון משני צדיו. הן סוקרות את אירועי השבוע האחרון, מוסיפות שני סיפורי רכילות למאגר סיפורי הרכילות על שרה נתניהו (דרשה מצוות המטוס שבו טסה עם פמליית ראש הממשלה שיותקן וילון הפרדה בין מושבה לבין מושבי יתר יושבי המטוס, למשל) ומגוללות מחדש פרשיות מן העבר. למעשה, נתח נכבד מכתבתן מוקדש לתולדות השערוריות של שרה נתניהו ותולדות הכתבות על שערוריות אלה, שפורסמו ב"ידיעות אחרונות". הצורך לצטט פרשיות מן הארכיון מצליח לגבור אפילו על החשבונאות הידועה לשמצה של "ידיעות אחרונות": שמו של מרדכי גילת, שמאשים בימים אלה את מו"ל "ידיעות אחרונות" בשורה של האשמות קשות, מוזכר כראוי בכתבתן של מידן ודואק כשהן נדרשות לתחקיר שפירסם יחד עם מיכל גרייבסקי ומלי קמפנר לגבי הקשרים בין בני הזוג נתניהו לאבנר עמדי. ב"הארץ" היחס לפרשת נתניהו האחרונה רגשי פחות, תוך ניסיון להתבונן על הסוגיה ממרחק. "עד כמה היא באמת משפיעה ומי משפיע עליה - זו גם הפיסה שתחסר להיסטוריון בבואו לתעד את תקופת נתניהו השני, כי תמלילי ישיבות הממשלה וההליכים המשפטיים עם המובילים והעוזרות אינם מציירים תמונה מלאה", כותב אמיר אורן במסגרת הפרויקט המיוחד שמתפרסם במוסף "השבוע" של "הארץ". "הסיפור האמיתי עטוף היטב, כמו כף פלסטיק בפוליאתילן בתוך קרטון אטום בהדבקה כפולה". יוסי ורטר, הכותב לצד אורן, מציין כי "עוד לא הוכח כי תפקודו של נתניהו וכשירותו לקבל החלטות, לנהל דיונים ולנווט מדיניות מושפעים לרעה מהתנהגותה של רעייתו". ורטר כותב גם כי "בקשתו מן התקשורת במסיבת העיתונאים לצדה של קנצלרית גרמניה: הפנו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי, נועדה יותר לצרכים פנימיים ולהפגנת רגישות. העובדה שנתניהו הזכיר, ביוזמתו, את ילדיו, לא היתה מקרית. הוא משוכנע שבנו הבכור יאיר, החייל, הוא הבא בתור. ששרה היא רק המנה הראשונה שהונחה על הגריל". לשלמה צזנה, כתב "ישראל היום", פרשנות שונה באשר להערה של נתניהו על ילדיו. "מבין השורות אפשר להבין שהוא מכוון לידיעות אחרונות, שכן מדוע הזכיר דווקא עכשיו את ילדיו? הרי לא הזכירו אותם בסיבוב הפרסומים הנוכחי. ההתייחסות הזאת נועדה להזכיר שתי פרשות שפורסמו על בנו החייל של ראש הממשלה, בהקשר לשירותו הצבאי. כך, למשל, במהלך הקורס שעבר, ביקרו החיילים גם במערת המכפלה בחברון, ולנתניהו הצעיר נלוו מאבטחים. נוהלי אבטחה לא קשורים להורים, אלא שכאן הוצגו הדברים על-ידי נחום ברנע בידיעות אחרונות כסיפור על כך שכולם במדים, אבל יש מי שמוגן יותר". הפרשנות הנוטה לראות בכל אחד מחלקי הפרשה השלכה של המאבק על השליטה בשוק העיתונות המודפסת מקבלת ביטוי נרחב בגליון "ישראל היום". "בתחושת חרדה כדאי למבקריו של העיתון להיכנס לכוננות ספיגה", כותב דן מרגלית בטורו השבועי. צזנה, כאמור לעיל, תורם את שלו. דרור אידר מקדיש עמוד שלם למניעיו של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, ועל הדרך מדברר את מניעיו של מו"ל "ישראל היום", שלדון אדלסון. "אני מאלה שגדלו על ידיעות אחרונות באופן לעומתי", כותב אידר. "כלומר, עוד בהיותי נער רך בשנים למדתי לקרוא את העיתון באופן חתרני, לזהות את המחבר המובלע, כלומר את האגנדה הפוליטית הנסתרת של העיתון. וכך, אט-אט גיליתי שרוב הציבור מודר מהעיתון כמו מרובה המוחלט של התקשורת הישראלית". בהמשך כותב אידר: "העיסוק באינטרסים הכלכליים של העיתונים היא החמצה של העיקר. נכון שהאינטרסים הכלכליים של ידיעות אחרונות נפגעים, אבל כאן אנחנו נוגעים בשאלה הפסיכו־פילוסופית שהאנושות דשה בה אלפי שנים: מה חשוב יותר לאדם: כסף או כוח? האם נוני מוזס צריך עוד כסף? אני משער שיש לו יותר משיש לרוב אזרחי ישראל. מה שנפגע כאן הוא הכוח, או יותר נכון תחושת האומניפוטנציה של מי שעד לא מזמן היה גוף התקשורת ההגמוני בשיח הציבורי. בהבל פיו, כך חשב, אני מניח, הוא יכול להשפיל מלכים עד עפר ולהגביה אחרים עד מרום. השליטה בפוליטיקה הישראלית לא שימשה רק אינטרסים כלכליים; היא השפיעה ישירות על סדר היום הפוליטי, וגם, חשוב לא פחות, על זה התרבותי. משום כך הדיונים על מלחמת העיתונים, וכמובן על זכויותיהן של עוזרות הבית, הם קצף על פני השטח. מתחת לפני השטח מורגשת רעידת אדמה תקשורתית ותרבותית, מהפכה שאחריה, יש לקוות, השיח התקשורתי יהיה מאוזן יותר". פרשן "הארץ" אמיר אורן אינו מתרשם מהתיאוריה על המניעים הכלכליים של פרסום הפרשה האחרונה. "במלחמת העיתונים הנפוצים יש משהו מגוחך", הוא כותב. "תמים מי שמאמין שהמתג של אדלסון מוחזק בידי נתניהו. מי שאינו מצליח לשלוט באשתו, בוודאי לא יוכל לשלוט במיליארדר עיקש ובטוח בדרכו. טיפשי גם לחשוב שחלוקת חינם של יומון התומך בנתניהו תשמר את שלטונו. אילו היה מתאם בין תמיכת העיתון הנפוץ ביותר לבין ייצוב כסאו של ראש הממשלה, יקיר ידיעות אחרונות, אהוד אולמרט, היה ראש הממשלה לכל ימי חייו". הכותרת בראש שער "ישראל היום" מוקדשת לגידול במספר העותקים של גליון סוף השבוע. היא תואמת להפליא את ההתבטלות של בועז ביסמוט בפני הבורג דובאי, המגדל הגבוה בעולם. בתצלום על שער "ישראל השבוע" נראה ביסמוט אוחז בגליון "ישראל היום" בעודו משקיף על דובאי ממרומי המגדל. זו בוודאי אינה הבשורה העיתונאית שדרור אידר מכוון אליה בכותבו על השינוי שאמור להביא עימו העיתון. מצד אחר, בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מופיע הבוקר דיווח מאת מתי טוכפלד כי יו"ר קדימה ציפי לבני מנהלת מגעים לצירופו של דן חלוץ למפלגה. זהו פרסום ראוי לציון ב"ישראל היום", שכן מדובר בדיווח בלעדי. העיתון ראוי לשבח על הסקופ, אבל עצם הציון לשבח על כך שהעיתון פועל כעיתון ומביא מידע בלעדי מעיד על השגרה האפרורית השולטת בו במרבית הימים. לפני שבועות אחדים נאם יואב קרני על עתיד החינוך בישראל במסגרת כנס של "גלובס". בכנס נשא דברים גם יאיר לפיד. כעת כותב קרני על לפיד, ועל מה שמכונה "חוק לפיד", במוסף "G" של "גלובס". "עיתונים היו מלכתחילה פמפלטים, קריאות רטוריות, הבעות קולניות של דעה. הם נולדו כדי לשרת עניינים פוליטיים. לא זו בלבד שלא היה גבול, דק או דקיק, אלא שהיתה דלת מסתובבת. פוליטיקאים היו עיתונאים כאשר לא יכלו להיות פוליטיקאים - והשתמשו בגלוי בעיתונאיותם, או בעיתוניהם, כדי לחזור אל הפוליטיקה. [...] זה לא היה זמן טוב. הסיכוי למצוא מידע ענייני היה קטן. אין צורך להתגעגע אל הזמן ההוא. חזרה אל הרגלים רעים היא רגרסיבית, היא צריכה לעורר התנגדות, בראש ובראשונה מצד עיתונאים". בהמשך מוסיף קרני: "האם יאיר לפיד עיתונאי? אינני יודע. אינני בטוח אפילו שהוא היה מתאר את עצמו כעיתונאי. עיתונאותו היא סדרה של קריאות ביניים. הוא מקניט, בהצלחה מעוררת הערצה. הוא נותן קול, צורה ואינטונציה לרחשי הלב הלא-תמיד-מלומדים של הרבה משומעיו". בתזמון מושלם מופיעה הבוקר כותרת בשער "ידיעות אחרונות" הקוראת כי "ישראל מימנה סרט שמשווה כיבוש בשטחים לשואה". הכותרת מפנה לטורו השבועי של יאיר לפיד במוסף "7 ימים". אריק בנדר מדווח ב"מעריב" כי "חוק לפיד צובר תאוצה". על-פי דיווחו, שישה חברי-כנסת צירפו אתמול את חתימותיהם להצעת החוק. אחת מהם, ח"כ ציפי חוטובלי, שימשה עד לא מזמן פרשנית בתוכנית אקטואליה. מתי גולן מקדיש את טורו לציטוט מחליפת מכתבים שניהל עם השופטת בדימוס ונשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר, בעקבות כוונתה לצרף את מועצת העיתונות לערעור על פסק הדין במשפט בין סרן ר לאילנה דיין. גולן מוצא אי-דיוקים בדברי דורנר וכותב: "היית מצפה שהיא תדייק בדבריה, שלא תציג דברים בצורה העלולה להטעות. אבל אולי הלהיטות לעזור לדיין היא שהכשילה את השופטת שבדורנר. הלוואי שהיתה מגלה, היא והמועצה, להיטות דומה במאבק נגד מוציאי דיבה, במקום בהגנה עליהם". יאיר טרציצקי מפרסם במוסף "G" של "גלובס" כתבה על המגזין "כביש 40", המקומון של מצפה רמון והסביבה. מיכאל בריזון, הוא ב. מיכאל, מתראיין לרועי בהריר במוסף "תרבות" של "מעריב", וזאת לרגל עליית מופע סאטירי שהוא נמנה עם כותביו.

מי שהניח את היסודות לתופעת ענבל אור היו כלי תקשורת מופקרים, תוכניות שמוכרות פרסום סמוי ועיתונאים שמקדמים עיתונות-ריאליטי

סיפור נפילתה של ענבל אור, חשיפת שיטת הפירמידה שבה פעלה וההחלטה לפרק את חברת הנדל"ן שלה "אור סיטי" עוררו בבת אחת שיח אינטנסיבי על "בועת הנדל"ן" והבעייתיות שבשיטת קבוצות הרכישה שפרחה בשנים האחרונות. פחות מכך דובר על הריקוד המושחת שניהלה אור עם התקשורת, החשיפה העצומה שקיבלה והדרכים המפוקפקות שבהן השיגה חלק ממנה: "תוכן שיווקי" בשלל תוכניות טלוויזיה, קרי – תשלום כסף עבור הופעה על תקן "מומחית". הפרטים החמורים שנחשפו לאחרונה על אודות התנהלותה של אור חושפים גם, ולא בפעם הראשונה, את מידת ההשחתה שהביאה עמה תופעת הפרסום הסמוי והאופן שבו היא משתקת את כלי התקשורת מניהול שיח ביקורתי מלא ומתן שירות הגון לציבור. עיתוני הכלכלה ומהדורות החדשות חובטים כעת בהנאה באור ובפרקטיקות הנפסדות שלה, אך המותג "ענבל אור" הוא יציר כפיה של אותה תקשורת: הוא פרח בתוכניות ה"לייף סטייל" וה"ריאליטי" הקלילות לכאורה, ואחר-כך שגשג בתוכניות הכלכלה בטלוויזיה, שמיצבו את אור כמומחית נדל"ן וכמרואיינת מבוקשת. ספק אם היתה לאחרונה עוד דמות שנהנתה כל-כך מאור הזרקורים של אולפני הטלוויזיה וכעת חשה את הצד הצורב של הפרסום שרכשה במו ידיה. אך אם נדרש חשבון נפש, הוא אינו רק של אור עצמה או של שוק הנדל"ן, אלא גם של כלי התקשורת, בעיקר ערוצי הטלוויזיה המסחרית. בערוץ 2 ובערוץ 10 סייעו לבנות את הדימוי המקצועי של אור למרות שלמערכות גופי התקשורת הגיעו עדויות חוזרות על התנהלותה הבעייתית. פה ושם חשפו עיתונאים טפח מאותה התנהלות, כמו למשל בכתבה של חדשות 10 מ-2011, ב"תוכנית חיסכון" ובחדשות 2 ב-2013 (שנה אחר-כך התפרסמה כתבה ביקורתית גם ב-mako), אך אלה טבעו בים החשיפה החיובית של היזמית, בעיקר בתוכניות ריאליטי וסגנון חיים. יתר על כן, גורמים בתחום התוכן השיווקי מעידים שהיתה מודעות מלאה לכך שמדובר בדמות שיש סימני שאלה לגבי התנהלותה הפיננסית, ולפיכך הקשר עמה מחייב זהירות רבה. כך למשל, יותר מגורם אחד טוען כעת כי לפחות בחלק מהזמן בזכייניות הטלוויזיה היתה הוראה לעבוד עם ענבל אור "במזומן בלבד", הנחיה השמורה בדרך כלל לגופים שאין ביטחון באמינותם או באיתנות הכלכלית שלהם. איש "תוכן שיווקי" מספר: "ידעתי שהיא מאכערית, כולם ידעו את זה. היו הוראות מפורשות מאוד איך להתנהל מולה, היתה הנחיה לקבל ממנה אך ורק מזומן. זה הגיע עם אזהרה אישית – אחרת לא תראה את הכסף". בערוץ 10 סירבו להגיב לטענה, או לכל טענה אחרת המובאת בכתבה זו. מרשת נמסר כי "הוראות מהסוג שציינת לא ניתנו מעולם". מקשת לא נמסרה תגובה. לצופי הטלוויזיה הוצגה תמונה אחרת לחלוטין, של אשת עסקים מצליחה ומרכזית, בת-סמכא בתחום הנדל"ן וקבוצות הרכישה. ענבל אור זכתה בחשיפה עצומה על המסך, בתחילה בתוכניות הנחשבות "קלילות" ו"בידוריות", שם ידוע כי שילמה שוב ושוב עבור השתתפותה, ובהמשך הפכה למרואיינת סדרתית בתוכניות עיתונאיות לכל דבר, כמו "לילה כלכלי" בערוץ 10 ו"תוכנית חיסכון" בערוץ 2. לצרכני התקשורת הישראלית, ובמיוחד למי שמתעניינים בתחום נדל"ני כזה או אחר, היה קשה להתחמק מדמותה הטלוויזיונית של אור. באמצעות סכומי עתק שמסתמן שהוציאה על פרסום רגיל וגלוי ועל פרסום סמוי, המציאה משבצת חדשה: ידוענית נדל"ן, מעין הכלאה בין דמות מתוכנית ריאליטי ואשת עסקים ממולחת, הנושאת בשורה למחפשים את הנחלה במדבר הדיור של ישראל. יוקר הדיור המאמיר והתאווה לדירה הולידו בשנים האחרונות בערוצים 2 ו-10 שלל תוכניות ייעודיות העוסקות בנדל"ן, שיפוצים ועיצוב הבית. זה לא מקרי: רבות מהתוכניות הללו מתבססות באופן בלעדי או כמעט בלעדי על פרסום סמוי ("תוכן שיווקי"), קרי – התוכן שלהן ממומן על-ידי גורמים בעלי עניין בשוק שבו הן עוסקות, וזאת אף שהדבר אסור על-פי כללי הרשות השנייה ועל-פי חוק הרשות השנייה. כשהפרקטיקה הפסולה הזו מיושמת, היא לעתים גלויה למחצה ולעתים נסתרת לגמרי: בחלק מהמקרים היא מוצגת כ"חסות" ולכאורה "מוכשרת" בדרך זו, אף שמעורבות של נותני חסות בתוכן אסורה בתכלית. במקרים אחרים החסות אינה מוצהרת בגלוי, ואז הכסף נותר לגמרי "מאחורי הקלעים", הרחק מהבנת הצופים. וענבל אור חרכה את המסכים: כמרואיינת תכופה ב"אודטה" (ערוץ 10), בתוכנית הבוקר עם דן שילון (קשת), ב"מדריך למיליון הראשון עם שרון גל" (ערוץ 10), ובתוכניות הריאליטי-שיפוצים "הבית שלך שווה יותר" (קשת), "אקסטרים מייק אובר" (ערוץ 10) ו"בא לחדש לכם" עם מושיק גלאמין (רשת). ברשת מוסרים כי "השתתפותה של ענבל אור בתוכנית נעשתה במסגרת פינת ייעוץ נדל"ן והענקת פרס, וזה נעשה בהתאם לכללי הרשות השנייה". בערוץ 10 סירבו להתייחס ומקשת לא נמסרה תגובה. אור גם קיבלה תוכנית משלה ב"רדיו ללא הפסקה", "עד הבית" שמה, שבה ענתה לשאלות של מאזינים בענייני נדל"ן (לאחרונה עלתה במסגרת הליך משפטי, שעדיין מתנהל, הטענה המוכחשת כי התחנה מוכרת תוכניות כאלו למגישים). ברדיו תל-אביב שידרה את "תוכנית הנדל"ן עם ענבל אור" (בהמשך, יחד עם עופר פטרסבורג), שספגה אזהרה מצידה של הרשות השנייה מיד עם עלייתה לאוויר. במקביל הוזמנה להתראיין שוב ושוב ב"לילה כלכלי" בערוץ 10 וב"תוכנית חיסכון" בערוץ 2, תוכניות עיתונאיות לכל דבר. ספק אם מישהו ממתחריה היה יכול להתחרות במידת החשיפה שהשיגה אור. נדמה שהפרויקט שבו היתה מושקעת יותר מכל לא היה מגדל כזה או אחר, אלא קידום עצמי של הפרסונה שבראה. כמובן שתדמיתה והילת הלגיטימיות שפרסום תקשורתי מעניק היו בתורם הסולם שעליו טיפסה כדי להשיג את אמון הלקוחות שהצטרפו לקבוצות הרכישה שלה. מי שעבד עמה מדבר על תאוות פרסום עצומה שהניעה אותה, אף יותר מתאוות כסף. קוריוז שנשלף בהקשר זה הוא הסיפור על מאפר מקצועי שהתייצב לאפר אותה מדי בוקר, גם אם כלל לא הופיעה בטלוויזיה באותו יום. "מסכנה", אומר אחד מאנשי ההפקה שעבד עמה, "היא בסך הכל רצתה להיות מפורסמת". הוא אינו היחיד שממשיך לדבר על אור באמפתיה רבה, למרות הנתונים המדהימים על התנהלותה העסקית שנחשפו בבית-המשפט. אשת תקשורת שהיתה מעורבת בשורה של תוכניות בתחום הנדל"ן מעידה: "היא קנתה אייטמים בכל תוכנית שעסקה בשיווק נדל"ן ועשתה זאת במחיר הגבוה ביותר. בכל התוכניות שבהן אני הייתי מעורבת, זה בוודאות היה הכל תוכן שיווקי. זה היה מגיע ממערכת התוכנית כאייטם לכל דבר, אבל ידענו שזה אייטם קנוי. היא ידעה לדבר לעניין, ידעה להסביר מה זה תמ"א 38 ומושגים אחרים, וכל מה שהיא רצתה זה שיהיה כתוב ענבל אור – מומחית נדל"ן". ואכן, הרשות השנייה נדרשה לשלל בדיקות בשנים האחרונות בעניינה של ענבל אור, שמתאימות לתיאור דלעיל: ב-2012 נקנס ערוץ 10 על-ידי הרשות השנייה (ניטלו ממנו 15 דקות פרסום) בשל לא פחות משש הופעות של ענבל אור בתוכנית "אודטה". עוד קודם, ב-2010, פתחה הרשות השנייה בבדיקה לגבי הופעתה של אור בתוכנית השיפוצים "הבית שלך שווה יותר" (בדיקה שלא הסתיימה במתן הפרה, כך עולה מדו"חות הרשות). בהמשך פורסם כי אור החליטה להעניק חסות בגובה 2.5 מיליון שקל לתוכנית "אקסטרים מייק אובר", שבה גם הופיעה, דבר האסור על-פי כללי הרשות השנייה. הרשות אכן פתחה בבדיקה וככל הנראה הסוגיה "נפתרה" על ידי הסרת הודעות החסות הגלויות, אך הופעתה של אור בתכנית נותרה על כנה כדמות מרכזית המסייעת למשתתפים בדרך למימוש החלום על דירה ראויה. הדימוי שביססה אור דרך ההופעות המשולמות בתכניות "הקלילות" – תוכניות סגנון חיים כמו "אודטה" או תוכניות מציאות כמו "אקסטרים מייק אובר", שנוטים משום מה לייחס להן חשיבות פחותה מבחינת האתיקה המחייבת אותן – הפך אותה במקביל גם לחביבתם של התחקירנים והעורכים בתוכניות הכלכלה בטלוויזיה, במות עיתונאיות לכל דבר. הקשר החיובי והתכוף עם אור של המערכות בתוכניות אלו, דוגמת "לילה כלכלי" בערוץ 10 ו"תוכנית חיסכון" בערוץ 2, מעיד עורך בכיר לשעבר באחת מהן, כמעט ושיתק את היכולת לעסוק באור באופן ביקורתי, למרות שהתלונות עליה זרמו למערכת. עדותו של העורך לשעבר היא לא פחות ממדהימה: "קיבלנו המון תלונות מלקוחות שלה על כל מיני עיכובים בפרויקטים, למשל, וזה לא התרומם לכתבה. היה נורא כיף לעבוד איתה, היא היתה מאוד זמינה, מחזיקה שידור, דמות צבעונית כזאת. זה הביא לכך שסיקרו אותה הרבה יותר ממארגני קבוצות רכישה אחרות. זה מה שחיפשו בשנים האלו בתוכניות הכלכליות: דמויות כלכלה עם מאפיינים של משתתפי ריאליטי. המקביל הגברי שלה היה רמי לוי. גם הוא היה זמין לתחקירנים, תמיד ענה כפרה, נשמה, מה אתה רוצה? רוצים לצלם בסניף? אין בעיה. נוצרת מערכת יחסים של לא בא לי לדפוק אותו, כי אתה מחבב את האנשים האלו והם עוזרים לך בעבודה כשאתה מרים להם טלפון. היו כל הזמן רחשי רקע לגבי ענבל אור, אבל היתה תחושה שאין בזה שום דבר חדש. ידעת שבמרחק טלפון יש לך מרואיינת שמחזיקה שידור ותעשה אקשן. אז כן – תלונות לא היו סיפור, והיא עצמה כן היתה אייטם". תכיפות הופעותיה של אור ב"לילה כלכלי" ו"תוכנית חיסכון" יצרה את הרושם כאילו לפחות מאחורי חלק מהן היה תשלום של ממש, אולם בנוגע ל"לילה כלכלי" עניין זה הוכחש נמרצות בעבר על-ידי הפקת התוכנית, וגם גורם שעבד ב"תוכנית חיסכון" טוען כי מעולם לא שילמה עבור הופעות בתוכנית, אלא הוזמנה משום שמערכת התוכנית מצאה אותה מתאימה ורלבנטית (בערוץ 10 לא היו מעוניינים כעת להגיב לדברים). ברשות השנייה, יש לציין, קנסו ב-2010 את ערוץ 10 בנטילת שבע וחצי דקות פרסום בשל "חשיפה פרסומית חורגת וממושכת מגבול הסביר" של ענבל אור בתוכנית "לילה כלכלי". לפי הרשות, בחודש אחד בלבד הופיעה אור ב"לילה כלכלי" לא פחות מחמש פעמים. ב-2012 קיבלה הזכיינית קשת התראה משום שאור רואיינה ב"תוכנית חיסכון", ובהפסקת הפרסומות שודרה פרסומת למיזם נדל"ן חדש ששיווקה, תוך הפרה של כללי הרשות השנייה. כאמור, גם אם בתוכניות אלו לא היו כרוכות ההופעות של אור בתשלום מצדה, ברור כיום כי מערכת היחסים שקיימה עם ערוצי הטלוויזיה המסחריים, שחלקה לפחות נעשתה בתשלום, הקשתה על היכולת להציג אותה באור ביקורתי ואפילו לבדוק תלונות עליה, וזאת אף שרבים מאלו שסללו את דרכה למסך ידעו על סימני השאלה המרחפים סביב פעילותה ונזהרו ממנה בעצמם. אחד מאנשי התוכן השיווקי מעיד: "אף אחד לא הבין איך בדיוק, אבל אין אחד במדיה שלא ידע שהיא עובדת באופן מפוקפק. היה ברור שזו מטחנת בשר של לקוחות פראיירים. הגופים המשדרים הלבינו אותה בסופו של דבר מול קהל הרוכשים הפוטנציאלי. היא מאוד רצתה לקחת חלק בהפקה שאני הייתי מעורב בה ולא הסכמתי בשום אופן. לא היו לי עובדות ביד, אבל הבנתי מה היא עושה, לא היה צריך להיות חכם גדול כדי לראות שהיא מסובכת מכל הכיוונים. מצד אחד היו במדורי הכלכלה כותרות על תביעות נגדה, ומהצד השני – על המסך כולם לקחו אותה כמומחית. דרך המסך היא דגה את הפראיירים הבאים". מחדשות ערוץ 2 נמסר בתגובה: "מעולם לא קיבלנו כל תשלום בעבור שילוב תכנים מסחריים או שיווקיים בתכניותינו. הדברים נכונים גם בפרט לגבי המגזין הכלכלי תכנית חיסכון בהקשר השתתפותה של ענבל אור כמרואיינת. נדגיש כי בחברת החדשות נעשים שיקולי עריכה עיתונאיים בלבד. באשר לטענות העלומות על התעלמות מהתנהלותה של ענבל אור הרי שמדובר על אמירות מופרכות מעיקרן. כך למשל בפברואר 2013 זומנה אור לראיון נוקב על תלונות רוכשים. בנובמבר 2014 שודרה בתכנית חיסכון כתבה מקיפה על העיכוב המתמשך בפרויקט מגדלי הצעירים של אור. לאחרונה שודר בתכנית חיסכון ראיון עיתונאי שפוצצה ענבל אור בזעם לאחר שנשאלה שאלות קשות והוצגו לה מסמכים המעידים על התנהלותה הבעייתית. מעולם לא נקטנו בסלחנות יתר כלפי ענבל אור. מערכת חדשות ערוץ 2 הפגינה מקצועיות והובילה שורת חשיפות משמעותיות בסיקור הסיפור הכלכלי הזה". בשיח המתקיים בישראל ובעולם על תופעת הפרסום הסמוי והדרכים להתמודד עמה נשמע לעתים תכופות הטיעון כי הפרסום הסמוי מזיק כאשר מדובר בתכנים עיתונאיים, אך בעייתי הרבה פחות כאשר מדובר בתוכניות בעלות אופי בידורי, שחשיבותן הציבורית אינה רבה ממילא. הסיפור של ענבל אור לא רק חושף את חולשתו של טיעון זה, אלא מוכיח כי המציאות הפוכה. תוכניות המציאות, כמו גם תוכניות האולפן הזולות העוסקות ב"סגנון חיים", הן פלטפורמה מצוינת ליצירת דימוי מזויף לכל המרבה במחיר. הרי מלכתחילה הן אינן עוסקות בבדיקת העובדות, בסך הכל מדובר ב"ריאליטי". אבל מכאן גם צומח פוטנציאל הנזק שלהן: ראשית, הצופים מייחסים אמינות למי שמוצג כמומחה, גם אם מדובר בתוכנית בעלת אופי בידורי או קליל. שנית, מנקודה זו מנגנון ההשחתה הכרוך בפרסום הסמוי מתגלגל הלאה, היישר אל המערכות העיתונאיות, ככדור שלג. מי שבורא עצמו כ"סלבריטי" בתוכניות בידור מסיים כ"מומחה" בתוכנית חדשות. זוהי תמונת מצב מטרידה ביותר, שלה שותפים ביודעין כל מי שעובדים בהפקות האלו. עולם התקשורת מתנהל למעשה באופן דו-צדדי – ישנם "מאחורי הקלעים", ישנו "המסך", וביניהם קיר אטום: בצד אחד העושים במלאכה מכירים היטב את הדמות ואת התנהלותה הבעייתית, ובצד השני הם מקדמים מול הצופים, עם מעט נקיפות מצפון, את הדימוי המכובס שאותו אדם קנה לעצמו בכסף. הדימוי השקרי משווק שוב ושוב למאות אלפי בתים מבלי שמישהו מתקומם או נושא באחריות לכך. קשה לחשוב על בגידה חמורה מזו בתפקיד הציבורי שאמור כלי תקשורת למלא מול הקהל שלו. האופן שבו קנתה ענבל אור את דרכה לתהילה אינו חריג. להפך, הוא חושף, ולא בפעם הראשונה, את השיטה בתמציתה: כיצד הפרסום הסמוי מזהם את השיח הציבורי ומשתק את היכולת של כלי התקשורת למלא את תפקידם הציבורי באופן הפשוט ביותר. כמה פשוט? למשל, להסתכל על מבול התלונות שמגיע למערכת ולשאול באופן אמיץ: מה לעזאזל קורה כאן עם המומחית הזאת לענייני נדל"ן שבדיוק יושבת באולפן ומייעצת לצופים שלנו? מענבל אור לא נמסרה תגובה.

אורן סימון שובת רעב מזה 10 ימים. הצענו לו לכתוב טור דעה שיסביר מדוע. חשוב להדגיש: הטור עבר עריכה אינטנסיבית, בדיקת מסמכים ועובדות, ופנייה לתגובות לכלל הגופים הרלוונטיים. כל אזרח שיפגין כחוק סביב סוגיות של דמוקרטיה וייתקל בהתנהלות שערורייתית שכזו מוזמן לכתוב לנו בהחלט טור דעה. כל אזרח. אם הטור שלו גם יימצא, כמו זה, ראוי לפרסום - בהחלט ניתן לו במה

שמי אורן סימון ואני אחד מוותיקי המחאה נגד השחיתות בכיכר גורן בפתח תקווה. אני בן 58, מהנדס אוירונאוטי בהכשרתי, מנהל חברה בין לאומית לפיתוח עסקי במיקור חוץ – ועובד מהמחשב שלי. יש לי ארבעה ילדים ואני חי עם רעייתי המופלאה מגי, בדירה קטנה ברמת גן. הצטרפתי למחאה מתוך הבנה של המחיר שכולנו משלמים על שחיתות שלטונית. בינואר 2017 השקתי משמרת מחאה עם חבר נוסף מול בית היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. החלטנו על מחאה ממושכת. קיימנו אותה ברציפות במשך 120 ימים, לא כולל סופי שבוע, לשעתיים בכל ערב. אט אט המשטרה דחקה אותנו – תחילה ל-120 מטר ולבסוף סיימנו בכיכר גורן – כ-400 מטרים מביתו של היועמ"ש. כל ערב החזקנו שלט ובו מצוטטים שלושת הפסוקים מישעיהו (פרק א): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. "כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם". במאי 2017 המשטרה עצרה אותי בטענה שאני עומד עם השלט בכיכר. נשמע הזוי? התרשמו בעצמכם: https://www.youtube.com/watch?v=BhSjT4I8MBI[/embed] המפקד התורן בתחנת פתח תקווה "שכח" להציע לי חלופת מעצר (הרחקה מהעיר וחתימה על ערבות), ובמקום זה החליט לשלוח אותי ללילה בכלא הדרים. הופשטתי, בדקו אותי במקומות מוצנעים. נכלאתי בחדר עם סוחר סמים, ועבריין שכלוא על תקיפה. לא ישנתי דקה. בבוקר הובאתי בפני שופט שהחליט להרחיק אותי לשבועיים מהכיכר אבל לא התייאשתי. הפגנות כיכר גורן גדלו מעשרות בודדות לאלפי אנשים. במקביל, הגשתי תלונה למח"ש. לא צלצלו אלי ולו לשיחה אחת, ולמיטב ידיעתי היא מעולם לא נבדקה. החלטתי לתבוע את המשטרה. הגשתי תביעת נזיקין על מעצר שווא – עובדה שדובר המשטרה הודה בה – על סך חצי מיליון שקל. למה כל כך הרבה? כדי שבפרקליטות ישימו לב לתביעה הזו ולא יטפלו בה כעוד מעצר שגוי. למה לא יותר? משיקולי אגרה, העומדת על 2.5% מסכום התביעה. זה עבד. פרקליטת מחוז ת"א אזרחי הציעה לי פשרה: סגירת התיק בהסכמה, וקבלת פיצוי על סך 3000 עד 5000 שקל. סירבתי. הצעתי חלופה: "תכניסו לבית הספר לקציני משטרה יום מיוחד לענייני מחאה – שהם ילמדו מהי הפגנה, מה מותר למפגינים לעשות, ומה תפקידה של המשטרה". נענתי בשלילה. עברתי לקרב אחר. היה לי חשוב, כאזרח, שייענש האדם האחראי, ולא קופת המדינה. לכן תבעתי את האחראי – המפקד התורן בתחנת פ"ת באותו ערב. אלא שהמדינה הזדרזה להיכנס בנעלי השוטר – והודיעו לי שהמפקד לא ישלם אגורה גם אם תביעתי תתקבל בבית המשפט. הוא קיבל חסינות על מה שעשה. רתחתי. בשבילי זו הייתה יריקה בפרצוף. רציתי שמישהו ישלם על כך שאזקו ועצרו אותי – ועוד על מה? על כך שהחזקתי שלט עם שלושה פסוקים מהתנ"ך. אז ערערתי על החסינות שקיבל. הפסדתי. הוטלו עלי הוצאות – 3,000 שקל. בכל מקרה, המדינה גוררת רגליים. הדיון העיקרי על המעצר ההוא – יתחיל רק במרץ הבא. ההפגנה בכיכר גורן – במוצ"ש האחרון בינתיים המשכתי להפגין מדי מוצ"ש חבריי ואני טענו כי היועמ"ש לא מנסה להגיע לחקר האמת בתיקי רה"מ, ולמעשה משרת את נתניהו, ולא את הציבור. ב-12 ביולי, שישי בערב, חמישה מחבריי למחאה עמדו בשקט, ללא שלטים, בדרכו של היועמ"ש לבית הכנסת. לפתע שוטר הגיע למקום וביקש מהם להזדהות. דקה לאחר מכן מנדלבליט הופיע, וחצה את הכביש לקראתם. היועמ"ש ניגש לשוטר ואמר שהם פוגעים בפרטיותו ומהווים מטרד. החמישה נעצרו בחשד לפגיעה בפרטיות היועמ"ש, הובלו לתחנת המשטרה וזומנו לבית המשפט ביום א בבוקר. בבוקר יום ראשון התייצבתי יחד איתם בבית המשפט. התובע המשטרתי דרש הטלת הגבלות והסביר שהמוחים הם פעילים שמאלנים – אני לא צוחק – זה בפרוטוקול. מהפרוטוקול אלא שהשופט לא הצליח למצוא סעיף מתאים בחוק לפיו פעולת המוחים עולה כדי פגיעה בפרטיות – הם הרי עומדים להם ברחוב. לבסוף שחרר את כולם בלא כלום. יצאתי מזועזע מהדיון בשישי שאחרי, מצויידים בפסק דין, רצינו לחזור על אותו המתווה – אבל המשטרה מנעה אותו – הודיעו לנו שמי שינסה יעצר. אמנם ניצחנו, אך העובדה שהמשטרה עוצרת מפגינים נגד היועמ"ש ללא עילה – מרתיחה. ישבתי בבית ונזכרתי בהפטרה המתקרבת של תשעה באב – בה קוראים את אותם הפסוקים מישעיהו שהובילו למעצרי חודשים רבים קודם לכן. פסוקים שמתארים את ההתנהגות המסואבת של השלטון שהביאו לחורבננו. התחלתי להכין את עצמי לסיבוב נוסף של מחאה יומית בודדת. החלטתי שאם הפעם יעצרו אותי ללא עילה – אשבות רעב עד שהאחראי יפוטר מהמשטרה. התנעתי את מחאת היחיד סבב שני – ביום ראשון בתחילת אוגוסט בארבעת הימים הראשונים המשטרה ליוותה אותי מדי פעם, אך לא הפריעה. ביום החמישי הם כבר לא טרחו להגיע. בערב היום השישי, דקה אחרי שהתייצבתי בכיכר למשמרת המחאה, הופיע שוטר. הוא הרחיק שניים מחבריי שצילמו אותי מהספסל שמעבר לכביש, ודרש שאסתלק מכיכר שנמצאת 140 מטר מבית היועמ"ש, כפליים ממה שהרשה לי בג"ץ. אורן סימון עם השלט הקבוע אותו הוא מחזיק בכל ההפגנות אמרתי לשוטר שאני לא עובר על שום חוק. זה לא עזר. השוטר החליט לעכב אותי. אמרתי לו "אין לך עילה". דקה מאוחר יותר הופיעה ניידת והודיעו לי שאני עצור, שוב. אני מזכיר – רק החזקתי שלט, עומד בדממה, כמו פסל. התיישבתי על הרצפה והודעתי שלא אתנגד, אך גם דאגתי ליידע את השוטרים כי הם מבצעים פעולה לא חוקית. השוטרים הרימו אותי, בעדינות – ייאמר לזכותם – ונסענו לתחנה. שחררו אותי לאחר שעה קלה עם הזמנה לחקירה ביום רביעי ב-9:30 בבוקר, בחשד להטרדה מאיימת. הלך עוד יום עבודה. כשיצאתי מהתחנה בתשעה באוגוסט, החלטתי שאני מתחיל בשביתת רעב באותו הרגע. בפי דרישה פשוטה: יש לפטר את האחראי על מעצרי משורות המשטרה. לתפיסתי, מי שעובר כך על החוק, פוגע בזכויות אזרח בסיסיות ומבזה החלטות בית משפט – לא ראוי להיות קצין משטרה. למה דווקא שביתת רעב? כי מח"ש – שותקים. כי המדינה – מעניקה חסינות לשוטרים שסרחו. ובית המשפט? נותן להם הגנה. בשביתת רעב – רק אני שולט. איך מרגישה שביתת רעב? ההתחלה איומה. ב-48 שעות הראשונות מרגישים נורא. הריקנות בבטן מכאיבה. אתה לא מפסיק לחשוב על אוכל. אתה מריח תבשיל כלשהו – וזה מטריף לך את השכל. אבל זה מתחיל להשתפר. אצלי הרעב נעלם. אמנם הראש קצת מסוחרר, ומתעייפים מהר, אך אני חזק ונחוש. אני מתכוון גם להחזיק מעמד כי סוף סוף גיליתי מי האחראי. מי נתן את ההוראה לעצור אותי: תנ"צ עו"ד אילת אלישר – יועמ"שית המשטרה. לפי מסמך שהראו לי, היא הסמיכה את השוטרים לבצע את הפקודה. מיקדתי את שביתת הרעב שלי בהתפטרותה. פניה מהמשטרה לאנשי המחאה החתומה ע"י עו"ד אילת אלישר *** פנינו לתגובת המשטרה, פרקליטות ת"א והיועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש ומשרד המשפטים מסרו בתגובה: פנו למשטרת ישראל. מהמשטרה לא נמסרה תגובה, וגם לא מהפרקליטות. המפקד התורן בתחנת פתח תקווה "שכח" להציע לי חלופת מעצר (הרחקה מהעיר וחתימה על ערבות), ובמקום זה החליט לשלוח אותי ללילה בכלא הדרים. הופשטתי, בדקו אותי במקומות מוצנעים. נכלאתי בחדר עם סוחר סמים, ועבריין שכלוא על תקיפה. לא ישנתי דקה. אבל לא התייאשתי. הפגנות כיכר גורן גדלו מעשרות בודדות לאלפי אנשים. במקביל, הגשתי תלונה למח"ש. לא צלצלו אלי ולו לשיחה אחת, ולמיטב ידיעתי היא מעולם לא נבדקה. החלטתי לתבוע את המשטרה. הגשתי תביעת נזיקין על מעצר שווא – עובדה שדובר המשטרה הודה בה – על סך חצי מיליון שקל. למה כל כך הרבה? כדי שבפרקליטות ישימו לב לתביעה הזו ולא יטפלו בה כעוד מעצר שגוי. למה לא יותר? משיקולי אגרה, העומדת על 2.5% מסכום התביעה. זה עבד. פרקליטת מחוז ת"א אזרחי הציעה לי פשרה: סגירת התיק בהסכמה, וקבלת פיצוי על סך 3000 עד 5000 שקל. סירבתי. הצעתי חלופה: "תכניסו לבית הספר לקציני משטרה יום מיוחד לענייני מחאה – שהם ילמדו מהי הפגנה, מה מותר למפגינים לעשות, ומה תפקידה של המשטרה". נענתי בשלילה. עברתי לקרב אחר. היה לי חשוב, כאזרח, שייענש האדם האחראי, ולא קופת המדינה. לכן תבעתי את האחראי – המפקד התורן בתחנת פ"ת באותו ערב. אלא שהמדינה הזדרזה להיכנס בנעלי השוטר – והודיעו לי שהמפקד לא ישלם אגורה גם אם תביעתי תתקבל בבית המשפט. הוא קיבל חסינות על מה שעשה. רתחתי. בשבילי זו הייתה יריקה בפרצוף. רציתי שמישהו ישלם על כך שאזקו ועצרו אותי – ועוד על מה? על כך שהחזקתי שלט עם שלושה פסוקים מהתנ"ך. אז ערערתי על החסינות שקיבל. הפסדתי. הוטלו עלי הוצאות – 3,000 שקל. בכל מקרה, המדינה גוררת רגליים. הדיון העיקרי על המעצר ההוא – יתחיל רק במרץ הבא. חבריי ואני טענו כי היועמ"ש לא מנסה להגיע לחקר האמת בתיקי רה"מ, ולמעשה משרת את נתניהו, ולא את הציבור. ב-12 ביולי, שישי בערב, חמישה מחבריי למחאה עמדו בשקט, ללא שלטים, בדרכו של היועמ"ש לבית הכנסת. לפתע שוטר הגיע למקום וביקש מהם להזדהות. דקה לאחר מכן מנדלבליט הופיע, וחצה את הכביש לקראתם. היועמ"ש ניגש לשוטר ואמר שהם פוגעים בפרטיותו ומהווים מטרד. החמישה נעצרו בחשד לפגיעה בפרטיות היועמ"ש, הובלו לתחנת המשטרה וזומנו לבית המשפט ביום א בבוקר. בבוקר יום ראשון התייצבתי יחד איתם בבית המשפט. התובע המשטרתי דרש הטלת הגבלות והסביר שהמוחים הם פעילים שמאלנים – אני לא צוחק – זה בפרוטוקול. אלא שהשופט לא הצליח למצוא סעיף מתאים בחוק לפיו פעולת המוחים עולה כדי פגיעה בפרטיות – הם הרי עומדים להם ברחוב. לבסוף שחרר את כולם בלא כלום. בשישי שאחרי, מצויידים בפסק דין, רצינו לחזור על אותו המתווה – אבל המשטרה מנעה אותו – הודיעו לנו שמי שינסה יעצר. אמנם ניצחנו, אך העובדה שהמשטרה עוצרת מפגינים נגד היועמ"ש ללא עילה – מרתיחה. ישבתי בבית ונזכרתי בהפטרה המתקרבת של תשעה באב – בה קוראים את אותם הפסוקים מישעיהו שהובילו למעצרי חודשים רבים קודם לכן. פסוקים שמתארים את ההתנהגות המסואבת של השלטון שהביאו לחורבננו. התחלתי להכין את עצמי לסיבוב נוסף של מחאה יומית בודדת. החלטתי שאם הפעם יעצרו אותי ללא עילה – אשבות רעב עד שהאחראי יפוטר מהמשטרה. בארבעת הימים הראשונים המשטרה ליוותה אותי מדי פעם, אך לא הפריעה. ביום החמישי הם כבר לא טרחו להגיע. בערב היום השישי, דקה אחרי שהתייצבתי בכיכר למשמרת המחאה, הופיע שוטר. הוא הרחיק שניים מחבריי שצילמו אותי מהספסל שמעבר לכביש, ודרש שאסתלק מכיכר שנמצאת 140 מטר מבית היועמ"ש, כפליים ממה שהרשה לי בג"ץ. אמרתי לשוטר שאני לא עובר על שום חוק. זה לא עזר. השוטר החליט לעכב אותי. אמרתי לו "אין לך עילה". דקה מאוחר יותר הופיעה ניידת והודיעו לי שאני עצור, שוב. אני מזכיר – רק החזקתי שלט, עומד בדממה, כמו פסל. התיישבתי על הרצפה והודעתי שלא אתנגד, אך גם דאגתי ליידע את השוטרים כי הם מבצעים פעולה לא חוקית. השוטרים הרימו אותי, בעדינות – ייאמר לזכותם – ונסענו לתחנה. שחררו אותי לאחר שעה קלה עם הזמנה לחקירה ביום רביעי ב-9:30 בבוקר, בחשד להטרדה מאיימת. הלך עוד יום עבודה. כשיצאתי מהתחנה בתשעה באוגוסט, החלטתי שאני מתחיל בשביתת רעב באותו הרגע. בפי דרישה פשוטה: יש לפטר את האחראי על מעצרי משורות המשטרה. לתפיסתי, מי שעובר כך על החוק, פוגע בזכויות אזרח בסיסיות ומבזה החלטות בית משפט – לא ראוי להיות קצין משטרה. כי מח"ש – שותקים. כי המדינה – מעניקה חסינות לשוטרים שסרחו. ובית המשפט? נותן להם הגנה. בשביתת רעב – רק אני שולט. איך מרגישה שביתת רעב? ההתחלה איומה. ב-48 שעות הראשונות מרגישים נורא. הריקנות בבטן מכאיבה. אתה לא מפסיק לחשוב על אוכל. אתה מריח תבשיל כלשהו – וזה מטריף לך את השכל. אבל זה מתחיל להשתפר. אצלי הרעב נעלם. אמנם הראש קצת מסוחרר, ומתעייפים מהר, אך אני חזק ונחוש. אני מתכוון גם להחזיק מעמד כי סוף סוף גיליתי מי האחראי. מי נתן את ההוראה לעצור אותי: תנ"צ עו"ד אילת אלישר – יועמ"שית המשטרה. לפי מסמך שהראו לי, היא הסמיכה את השוטרים לבצע את הפקודה. מיקדתי את שביתת הרעב שלי בהתפטרותה. *** פנינו לתגובת המשטרה, פרקליטות ת"א והיועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש ומשרד המשפטים מסרו בתגובה: פנו למשטרת ישראל. מהמשטרה לא נמסרה תגובה, וגם לא מהפרקליטות.

העיתונים מדווחים על תוצאות המשחק אתמול בכנסת | בעיתונים הכלליים לא השאירו את האורות דולקים לקראת תוצאות הבחירות בבית-שמש | באלו החרדים דווקא כן | "ישראל היום" לא מתפאר בקמפיין שלא היה

אחת הרעות החולות של העיתונות היא סיקור המעשה הפוליטי בסגנון מדורי הספורט. מאחר שהעיתונים הכלליים ויתרו על סיקור הכלכלה (שנמסר לעיתונים מקצועיים), ואינם מחזיקים קאדר כתבים או מנהיגים דיווח עקבי או מעניקים בולטות תדירה לסיקור מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה וכן הלאה – השדה הפוליטי נותר המרחב הציבורי היחיד שהעיתונות הכללית מתייחסת אליו ברצינות. דא עקא, שהרצינות היא זו של אוהד ביציע, המתעניין בעיקר בתוצאה, בדרמה, ביצרים וברכילות – ובצדק, מאחר שלמשחק שהוא צופה בו אין שום השלכה ממשית על חייו. מה שאין כן למשחק הפוליטי, כמובן. העיתונים מעמידים היום בראש עניינם את התוצאה, הדרמה והתככים הקשורים להצבעות שנערכו אתמול בכנסת. "0:67", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "שונאים, סיפור אהבה: סוף הברית בין נתניהו לחרדים", נכתב בכותרת על שער "הארץ" (המפנה לטור פרשנות מאת יוסי ורטר). "בין מריבות למחאות: חוק הגיוס – להצבעה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", שגם בקריאה שנייה ושלישית אני מתקשה להבין מה בדיוק היא מתכוונת למסור לקורא. ההפניה לטור הפרשנות (דן מרגלית) עוסקת, כמו בטור ב"הארץ", בתכך הפוליטי התורן ("בריתות זמניות"), אולם מתמקדת כמובן בבריתות שבאופוזיציה (כך גם הטור הנוסף בכפולה הפותחת, של מתי טוכפלד, העוסק ביחסו המשתנה של ח"כ הרצוג לחוק המשילות). אחד הנעלמים הגדולים, הן של העיתונות הישראלית והן של הפוליטיקה הישראלית, הוא דעתו של ראש הממשלה בנושאים שונים – מעתידה של רשות השידור ועד לגורלו של תהליך השלום. נתניהו אמנם מבצע פעולות ומוציא לפועל מהלכים מדי פעם בפעם, אולם דעותיו נותרות סודיות ומנותקות בדרך כלל מהאקט האקראי התורן. ובכל זאת, רמז לדבר קיים בפרסומים בביטאון הלא-רשמי. "רה"מ: מתרחקים מהסדר מדיני", נכתב בכותרת לא גדולה בעמ 7 של "ישראל היום". "נתניהו: לא אביא הסכם שאינו מבטל את זכות השיבה ואינו מכיל הכרה פלשתינית במדינה יהודית", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, מאת "שלמה צזנה, כתבנו המדיני". אתמול נערכו בבית-שמש בחירות עירוניות חוזרות לאחר שבית-המשפט פסל וחזר ופסל את תוצאות הבחירות הקודמות. העיתונים מדווחים על כך במשורה: על אף שבית-שמש היתה אחת הערים המעטות שזכו לתשומת לב בסיקור המנומנם והכמעט לא קיים של מערכת הבחירות לרשויות המקומיות, ועל אף שהעיתונים מיצבו אותה (כל אחד לפי סגנונו) כזירת עימות בין חרדים (או חרדים קיצוניים) לבין האוכלוסייה הכללית – למרות כל זאת החליטו במערכות שלא לחכות עד להיוודע התוצאות, וממילא לא היה על מה לדווח. "מבחן בית-שמש", נכתב במעלה שער "ישראל היום", העיתון המעניק לבחירות את הבולטות הרבה ביותר על שער העיתון. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת המתחכמת "נתנו את הקול", בליווי תמונות שני המועמדים משלשלים פתק לקלפי, מופיעה בחלק התחתון של עמוד השער. ב"הארץ" הכותרת בתחתית השער קטנה עוד יותר: "שיעור הצבעה גבוה בבחירות בבית-שמש, עצורים בנצרת", נכתב בה. לעומת זאת, בעיתונות החרדית, שהיה בה מי שהאשים את התקשורת הכללית שסיקורה את הבחירות בבית-שמש לקה ב"צביעות תקשורתית", בדיווח מוטה ובהסתה, שילמו את המחיר הנדרש להדפסת מהדורה מאוחרת (או נוספת) והמשיכו במפגן העיתונות המגויסת שאיפיין את סיקור הבחירות אצלם מתחילתו – ובעצם, את סיקורו של כל נושא. "הרב אבוטבול שב ונבחר בשנית לראשות עיריית בית-שמש; הסיעות החרדיות הגדילו כוחן ושבו עם מעמד איתן למועצת העיר", מודיעה כותרת "המודיע". "בית-שמש קידשה שם שמים", מבשרת כותרת המהדורה השנייה של "המבשר". הכותרת הראשית של "הפלס", עיתון החרדים היותר קנאים, מוקדשת לחוק הגיוס. הכותרת הבולטת הנוספת מכריזה: "עם סגירת הגיליון: ניצחון למועמד החרדי; רוב חרדי במועצת העיר בית-שמש". מועד הסגירה, מצוין, הוא 02:10 לפנות בוקר. "הפער בין שני המועמדים נשאר כפי שהיה בבחירות הקודמות, מה שמוכיח בעליל שלא היתה כל הצדקה לפסילת הבחירות ולהכפשת הציבור החרדי", נכתב בין השאר בכותרת המשנה לראשית של "המודיע". ב"ניצחון מזהיר", כותב יעקב א. לוסטיגמן בידיעה הראשית של "המבשר", "השיבה היהדות הנאמנה מנה אחת אפיים לשופטי בית-המשפט המחוזי ובית-המשפט העליון, אשר הרהיבו עוז להכריז על הציבור החרדי כציבור של עבריינים וזייפנים". כשהתברר "שאכן לא הצליחו לעשוק את ראשות העיר ידי המועמד החרדי – פרצו חגיגות שמחה בעיר בית-שמש, חגיגות שהיה בהן ביטוי לעצם ההצלחה, אך מעבר לכך, ביטוי לניצחון מול העוינים והמכפישים, אשר ביקשו בדרכים לא דרכים לפגוע בציבור החרדי", כותב יעקב רייניץ בידיעה הראשית של "המודיע". גם ב"המבשר" כותבים על "חגיגות שמחה סוערות באישון ליל במטות החרדיים תחת מטר של גשמי ברכה". שתי ההצהרות האחרונות ממחישות את הגטואיזציה וההיבריס של המגזר החרדי, לפחות כפי שהוא משתקף בעיתוניו. בבית-שמש מתגוררים אנשים רבים ושונים – כמה מהם ודאי חגגו עם היוודע תוצאות הבחירות, ובאותה רמה של ודאות ניתן לקבוע כי אחרים דווקא יצאו אבלים וחפויי ראש. הקביעה הגורפת של "המודיע" על חגיגות בבית-שמש היא עדות למבט עיתונאי שתום עין, שעבורו מי שאינו מאנ"ש אינו בן-אנוש. ב"המבשר" מדייקים וכותבים על חגיגה חרדית, ומצמידים לה גם חגיגה אלוהית. אלוהים אמנם התעקש להודיע כי ברא את האדם בצלם ולדבר אל כל עדת בני ישראל, אבל בעיתונים החרדיים רק לבני המגזר יש אלוהים. כל העיתונים מדווחים בשעריהם על פטירתו של שופט העליון בדימוס אדמונד לוי. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לכך רצועה צרה בתחתית השער. ב"הארץ" רצועה במעלה השער. ב"ישראל היום" כותרת בולטת המלווה בתמונה: "השופט אדמונד לוי, 1941–2014", נכתב בה. בכותרת המשנה הקצרה מוזכרים גילו של השופט, העובדה שעמד בראש ההרכב שהרשיע את יגאל עמיר, ונמצא מקום גם לדברי נתניהו על אודותיו ("חריף מחשבה וישר כסרגל"). "ישראל היום" מקדיש עמוד (כמעט) שלם ללוי, הכולל הספד ידעני ומעניין של פרופ אביעד הכהן וידיעת כרוניקה דלה (החתומה בידי לא פחות מארבעה כתבים), שעיקרה ציטוט מורחב יותר של נתניהו והתפארות של העיתון. במה? בכך שהשר לשעבר מאיר שטרית התראיין פעם בעיתון ("ראיון בלעדי", כי הרי ידוע שהתקשורת נלחמת על ראיון עם שטרית), וכי בעיתון התפרסמה פעם כותרת שעניינה פסיקה של לוי. ההתפארות אירונית לא רק בפני עצמה, אלא גם בהקשר שבו היא מודפסת. למעשה, הסיקור של "ישראל היום" את החותם המשפטי המשמעותי האחרון של לוי לפני שנפטר אינו עניין להתפארות של העיתון, אלא דווקא אחת הנקודות שבהן הומחש כי הוא אינו פרסום אידיאולוגי ימני, אלא ביטאון פוליטי פרסונלי. ארבעת כתבי "ישראל היום" מקדישים היום שורה אחת לוועדת לוי: "לאחר תום כהונתו, מונה על-ידי הממשלה ליו"ר הוועדה שעסקה בנושא היישובים הבלתי מורשים ביו"ש ועמד מאחורי דו"ח שגרס כי יש להכשיר את היישובים", סותמת הידיעה. העורכים אינם מזכירים כי נתניהו מיסמס את ההמלצות המפתיעות, שתאמו את הקו הימני הנוקשה שנתניהו ו"ישראל היום" מתיימרים לייצג, ואינם מצרפים לידיעה גזיר עיתון מהקמפיין העיתונאי – שמעולם לא התקיים כמובן – נגד היחס המזלזל של ראש הממשלה, שקבר את מסקנות ועדת לוי. כל העיתונים עוסקים במותו של השופט הישראלי, אך רק "הארץ" נדרש בבולטות למותו אתמול של שופט ירדני. בעוד שלוי נפטר מסיבות טבעיות, ראיד זעיתר מת כתוצאה מירי בידי חיילי צה"ל במעבר הגבול אלנבי. "ישראל הביעה צער בפני ירדן על הרג השופט בגבול", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" – ממש מעל הכותרת הקטנה יותר, המבשרת על פטירתו של לוי. "במטרה למנוע משבר דיפלומטי, משרד רה"מ שלח תנחומים על התקרית בגשר אלנבי והודיע על פתיחת חקירה", נכתב בכותרת המשנה (המסתיימת במשפט "צה"ל הרג 3 פעילי גיהאד-אסלאמי ברצועה"). אתמול דיווחו העיתונים על התקרית בקמצנות, וסיפקו – ברובם ללא פקפוק או ייחוס נאות – את גרסת דובר צה"ל שלפיה זעיתר תקף חייל והלה הרגו כאקט של הגנה עצמית. היום ב"ידיעות אחרונות" מוצאים מקום גם לגרסת עד ראייה מקרב נוסעי האוטובוס הירדני, ולפיו התפתחה תגרת מלים בינם לבין החיילים, שירו בשופט כתוצאה מכך. דובר צה"ל מודיע כי לפי החקירה הראשונית, זעיתר רץ לכיוון החייל וניסה לחטוף את נשקו, ואף ניסה להכותו במוט ברזל לאחר שנורה בפעם הראשונה. ב"ישראל היום" מצאו מקום רק לגרסת דובר צה"ל. "הארץ" הוא היחיד שמצרף לדיווח גם טור פרשנות, מאת הפרשן הצבאי עמוס הראל. "התקרית שבה נהרג אתמול השופט הירדני ראיד זעיתר מירי חיילי צה"ל בגשר אלנבי אינה חריגה במיוחד ביחס לאירועים אחרים שהסתיימו בהרג בשטחים, למעט עניין אחד – העובדה שהפלסטיני שנהרג הוא במקרה גם אזרח ירדן. [...] המחאה הירדנית החריפה שהוגשה לישראל, לצד הסערה הפוליטית שפרצה בממלכה, דירבנה את לשכת ראש הממשלה בירושלים לפעול באופן חריג. מעט יותר מ-24 שעות לאחר התקרית פירסמה לשכת נתניהו הבעת צער רשמית, שיגרה תנחומים לעם הירדני ולממשלת ירדן, מסרה דיווח על התחקיר הראשוני לירדנים ואף הודיעה על הקמת צוות חקירה משותף לשתי המדינות לבירור התקרית. אלה צעדים שישראל לא נקטה באף תקרית שבה נהרג אזרח פלסטיני לא חמוש בשנים האחרונות". את מהדורת הערב החינמית של "מעריב" ניתן לקרוא כאן. את המהדורה היומית (המופצת במספר מוגבל של עותקים) של "מקור ראשון" ניתן לקרוא כאן. שני העיתונים יצאו אתמול מחזקתו של שלמה בן-צבי (וליתר דיוק: מבעלותו של אבי אשתו, קונרד מוריס) והם מועמדים כעת למכירה. כאיש עסקים וכמעביד, בן-צבי לא הצטיין. אם גם שיקר ורימה, כפי שטוענים העובדים, נדע אולי בעתיד באופן מוסמך, אם הדברים יגיעו לערכאות. אולם כמו"ל ועורך, בן-צבי היה דווקא מוצלח, בוודאי בהשוואה לדמויות המפוקפקות שקדמו לו ב-20 השנים האחרונות ב"מעריב". האם יימצא קונה חדש ל"מעריב"? נראה שהסיכוי לתשובה חיובית גדול יותר מזה השלילי. האם יימצא קונה שהוא גם איש עסקים מוצלח ומעביד ישר וגם מו"ל ועורך הגון? נראה שהסיכוי לתשובה חיובית עבור השאלה הזו נמוך. אפילו נמוך מאוד. "נערים שקראו לשוטר הומו זוכו: זה לא עלבון", נכתב בכותרת דיווח של ישראל מושקוביץ במדור המשפטי השבועי במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "האמת, התגעגענו", נכתב בסופו של הטקסט ב"אייטם" המרכזי במדור הרכילות היומי של "ידיעות אחרונות" (צחי קומה), העוסק בחזרתו למסך של הקומיקאי ירון ברלד לאחר ש"הפסיק את הופעתו בתוכנית בעקבות הפרשייה שבה היה מעורב": נערה בת 17 טענה כי תקף אותה מינית.

אחרי שאיבדה לטובת ההסתדרות את היציגות ברוב שדרת התקשורת בישראל, התכנסה אגודת העיתונאים תל-אביב לדון במיצוי ערכו הנדל"ני של בית העיתונאים ההיסטורי

האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים בתל-אביב אישרה הערב את המלצתה של הנהלת האגודה לבטל את המשא-ומתן עם רשות מקרקעי ישראל ולהקים ועדה שתתקשר ישירות עם יזם חיצוני לצורך מיצוי זכויות הבנייה בשטח האגודה שברחוב קפלן בתל-אביב. ההחלטה על אימוץ עמדת ההנהלה והקמת הוועדה באה בסיומו של דיון ער, לעתים קולני וגס. הסוגיה הנדל"נית, ולא סוגיית זכויות העיתונאים וארגונם, היא שעמדה במוקד הדיון באסיפה הכללית של אגודת העיתונאים, כפי שניתן לצפות מגוף שאיבד לאורך השנים את היציגות בשלל כלי תקשורת ובשנה האחרונה נדחק גם מ"ידיעות אחרונות" ומ"הארץ". בין באי האסיפה התגלעו חילוקי דעות באשר לדרך שבה על האגודה לטפל בנכס הנדל"ני יקר הערך שבידיה. הנהלת האגודה הציעה למנות ועדה שתורכב מנציגי ההנהלה, כולל היו"ר רותם אברוצקי, אמנון נדב, יחזקאל אדירם, ליאורה עיני ויו"ר ועדת הביקורת שמואל בן-צבי, כשבראשה יעמוד שמוליק שם-טוב. האופוזיציה להנהלת אגודת העיתונאים קמה הפעם מצד עשרה מוותיקי האגודה, בהם אריה אבנרי, אריק בכר ושלמה נקדימון. הללו הביעו, איש-איש על פי סגנונו, אי-אמון בהנהלה הנוכחית וביקשו לשכנע את החברים למנות שופט מחוזי בדימוס לעמוד בראש הוועדה. בסופו של דיון, לאחר שרוב באי האסיפה תמכו בעמדת ההנהלה ומנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא, יצאו חברי האופוזיציה מן האולם בכעס. בר-מוחא, אדם חם מזג, הדגיש בפתח דבריו כי יש בקהל גורמים המבקשים להוציא אותו מכליו. "צר לי", הודיע, "לא ילך להם". לאורך האסיפה ניכר היה כי הוא משתדל מאוד לשמור על שלוותו, בין היתר בשל מצלמות ערוץ 1 שנשלחו לסקר את האסיפה. בפעם האחרונה שמצלמות רשות השידור תיעדו אותו מקרוב הוא נראה מתפרץ ומגדף, התנהגות ששירתה את הנהלת הרשות במאבקה מולו. הפעם ניכר שניסה לנהוג באיפוק יחסי. אחרי שהציג את תקציר הדו"ח הכספי של שנת 2013, החליט לשתף את החברים בסיפור מן העבר על הערה גזענית ששמע פעם במהלך אחד מדיוני בית-הדין של האגודה. סיפור זה נגע באופן עקיף לאריה אבנרי. ברגע ששמע אבנרי את בר-מוחא מזכיר את שמו, החל יו"ר עמותת אומ"ץ לנבל את הפה ולזלזל בכישורי הניהול של מנכ"ל אגודת העיתונאים. בר-מוחא התאפק ולא ענה בשפה דומה. לרגע היה נדמה כי המנכ"ל יצליח לשמור על מכובדות הדיון, אולם אז החליט שנכון יהיה להעיר לחבר אחר באופוזיציה הפנימית שקמה לו, מזכ"ל מועצת העיתונות אריק בכר, כי עליו להחזיר את הטלפון הציבורי שלקח מבית אגודת העיתונאים בלא רשות ותלה בביתו. בר-מוחא הלהיט את עצמו בסוגיה שולית זו עד כדי כך שחברו לאגודה יוסף גקסון ניגש אליו וביקש ממנו להירגע. גקסון, אגב, נבחר כרגיל בתחילת הערב ליו"ר האסיפה. וגם כרגיל, מי שניהל אותה בפועל היה בר-מוחא, שהורה לגקסון מה להגיד, מתי וכיצד, לעתים תוך הרמת קולו. בר-מוחא לא היה היחיד שניצל את זכות הדיבור שקיבל כדי לבוא חשבון עם יריביו. יו"ר האגודה רותם אברוצקי פתח את דבריו בתזכורת להרשעה המשמעתית של משה נסטלבאום, מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1. בשל כך, אוסף הפרוטוקולים של האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים בתל-אביב יכלול מעתה גם את הביטוי "אני אפתח לך מטרייה בתחת". בהמשך ביקר אברוצקי בחריפות את עבודת ההסתדרות, שתחת כנפיה קם ארגון העיתונאים, בכל הנוגע לטכנאי רשות השידור. לדבריו, ההסתדרות פועלת ברשות השידור לא רק בעד הטכנאים, אלא גם נגד העיתונאים. הנאום היחיד שהיה ענייני ברובו נישא על-ידי עו"ד שי סגל, המלווה את יוזמת הנדל"ן של האגודה. סגל פירט באוזני החברים את זכויות הבנייה בשטח שהאגודה חוכרת ותיאר בפרוטרוט את היתרונות והחסרונות בהצעה שהתקבלה מרשות מקרקעי ישראל לעומת זו שלדעת שמאי עצמאי תתקבל מהתקשרות ישירה עם יזם. הפער הכספי בין שתי ההצעות, לדבריו, עומד על כ-45% לטובת הערכת השמאי העצמאי. "פער כזה", אמר עו"ד סגל, "חייב היה לבוא קודם כל לידיעתכם". אחרי שחברי האגודה שמעו את דבריו, נותרו עשרת חברי האופוזיציה לבדם. האסיפה הכללית של אגודת העיתונאים בתל-אביב החליטה לאמץ את המלצת הנהלת האגודה ברוב של 40 תומכים לעומת 10 מתנגדים. באגודה, יש לציין, רשומים למעלה מאלף חברים.

ערב יום כיפור, והמוספים תופחים | העיתונים נוברים בעבר וחושפים עדויות ישנות, יומן חדש מדי, ודו"ח מסעיר אבל מפוקפק | תנובה תפצה, פישר הקפיץ וזקן מדברת

שלושה ימים של שגרה מו"לית נקטעו באיבם, ושוב תופחים היום העיתונים בהמוני מוספים שמנמנים. "ידיעות אחרונות", שהאתוס שלו – מאז שנזנח על-ידי עושיו לפני שישים שנה והושאר למות בצד הדרך – הוא להיות הכי גדול והכי חזק בשכונה, הופך את העניין לגרוטסקה: חצי העמוד (רבע בגרסת הסדין) העליון של שער העיתון מוקדש להפניות למוספים השונים (חמישה במספר), והגרפיקאי צופף שם כל-כך הרבה דמויות צרובות שנדמה שעוד רגע הן יקומו, יתלוננו על הדוחק ויעברו לעיתון המתחרה, או לפחות לקנות משהו קר בקיוסק. מי בשורה? לימור לבנת, אח של גלעד שליט, עופר דקל, שלישיית הגשש, נועה ירון, אלי אוחנה, עמיר בניון ונערות האוצר ("נחשפות"). "מעריב" – שמאז ש"ידיעות אחרונות" מימש את הקומפלס שלו להיות הכי גדול והכי חזק, בעיקר מנסה לאחוז בשולי גלימתו של העיתון המתחרה כדי לתפוס תנופה – מציע חלק-הפניות-עליון צפוף פחות ונעים לעין יותר. מי במשבצת? פפושדו גוניור (מי?), טל מן (מי??), דן חלוץ ועמיר פרץ ("תמלול השיחה המדהים"), שרה פיילין (קורצת) וגיבלי, מתנשא מעל כולם, פניו חרוצות קמטים, סטמפה של "בלעדי" מעוכה אל חזהו ודיין קטן מציץ מאחורי אוזנו השמאלית. ומה ב"הארץ"? שם חלק ההפניות מצומצם (בינתיים) לסטריפ קטן ליד הלוגו, עם הרבה טקסט ומעט תמונות (בינתיים). השמות היחידים המוזכרים הם של שמעון אדף, מאיה בזרנו ורוני סומק, ש"כותבים על כתיבה" במוסף הספרים. "החגים", במיוחד אם הם גם ימי זיכרון למלחמות ושאר אירועים לאומיים, ומוספי החגים הנלווים אליהם, הם הזמן האידיאלי להוצאת שלדים מהארון, רענונם ואוורורם. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים על השער את עניין תמלילי עדויות הגנרלים בועדת אגרנט שנחשפים כעת לאחר 35 שנה; "מעריב" את דו"ח חיזבאללה בעניין רון ארד שנמסר לישראל במסגרת עסקת השבויים האחרונה. הגילוי המרעיש בדו"ח חיזבאללה, שמביא בן כספית, הוא שארד ברח משוביו עוד ב-1988 ועקבותיו נעלמו, כנראה נהרג בנפילה או מפגיעת חיה. הדו"ח שולל את האפשרות כי ארד מוחזק בידי איראן, סוריה, ארגוני טרור אחרים או החיזבאללה עצמו. אלא שכספית מציין כי במערכת הביטחון מגדירים את הדו"ח "קשקוש מקושקש" וניסיון טיוח חובבני. גם ל"ידיעות אחרונות" יש סיפור הקשור לשבויים: קטעים מיומנו של עופר דקל, הממונה על המו"מ להחזרת השבויים גולדווסר, רגב ושליט מטעם ממשלת אולמרט. דקל כותב ספר המבוסס על יומנו יחד עם שמעון שיפר, איש "ידיעות אחרונות". בין הגילויים המעניינים: אולמרט הודה בישיבת הממשלה עם פתיחת המלחמה כי "המטרה הראשונה שקבעה הממשלה ביציאה למלחמה – השבתם של שני חיילי המילואים – היתה בעיקר הצהרה ולא באמת יעד בר מימוש". זה גילוי שמוציא את אולמרט רע, ואת דקל טוב. עוד גילוי, מזעזע כל-כך עד שנדמה שהוא מפוברק: אולמרט ידע על הדו"ח הקובע כי החיילים קרוב לודאי מתים – רק כשבועיים אחרי שהכריז על מלחמה להחזרתם (טוב, זו היתה רק הצהרה). בסך הכל, מהקטעים הקצרים המובאים בעיתון, עולה תמונה לא קלה של התנהלות הססנית מצד צוות המשא ומתן הפועל בסביבה פוליטית צינית וחסרת אחריות. רגע, אבל שליט עדיין בשבי, לא? מדוע הממונה על המו"מ להחזרתו יושב וכותב ספרים? זו תגובת "מעריב" (בקטע בעמוד 3 החתום על ידי "כתב מעריב") לסקופ של "ידיעות אחרונות". ומה עם עדויות ועדת אגרנט? מקבץ כותרות מ"הארץ": "שרון על המלחמה: המפקדים לא היו בשטח"; "הבכירים התנערו מחלקם במחדל"; "שתי מלחמות, אותה זחיחות". כותרת עמוד 4 ב"מעריב": "הנגיד האמריקני הזהיר מפני האטה – וגרם למפלה בוול סטריט", מולה כותרת עמוד 5: "הנגיד פישר הוריד ריבית – והקפיץ את אחד העם". וקצת פוליטיקה: כותרת על שער "הארץ": "משבר במגעים הקואליציוניים. העבודה: לא נהסס ללכת לבחירות". כנראה שהאפקט המלכד של המשבר הכלכלי העולמי על העולם הפוליטי הישראלי – פג. וקצת השכלה גבוהה: האוניברסיטאות הודיעו כי לא יפתחו את שנת הלימודים. שביתה. יש גם סתם חדשות בעיתונים היום. 13 שנה אחרי שהתגלה כי תנובה הוסיפה סיליקון לחלב העמיד, הסתיים המשפט בתביעה הייצוגית שהוגשה נגדה. בית-המשפט קבע כי תנובה תפצה את הלקוחות בסכום של 55 מיליון שקל, לפי מפתח של 250 שקלים ללקוח. תנובה נמצאה אשמה בהטעיה מכוונת של הצרכנים, ובכך שהשתמשה בסיליקון כדי לחסוך בעלות השיפור בקו הייצור. גם משרד הבריאות לא יוצא נקי מפסק הדין. אל תמהרו לשדרג את הארוחה המפסקת לאנטריקוט: סכום הפיצוי לא יגיע לכיסם של צרכנים ספציפיים, אלא ינוצל ל"מתן הטבות לצרכנים בהוזלת המוצר, או הגדלת תכולתו בלי להעלות את מחירו; העברת חלק מסכום הפיצוי לקרן מחקרים ומלגות; חלוקת חלב חינם לנזקקים". מי שלכיסיהם ייכנס כסף של ממש בגין ההליך המשפטי הזה הם עורכי-הדין שניהלו את התביעה הייצוגית (חצי מיליון שקל), המועצה לצרכנות (רבע מיליון) ויורשי התובע (150 אלף שקל). בתנובה הגדירו את סכום הפיצוי "מוגזם וחסר תקדים", כותבת עפרה אידלמן על שער "הארץ". ב"מעריב", שמביא גם הוא את הסיפור על השער, מדגישים כי הפרשה נחשפה לפני 13 שנה בעיתון. "ההונאה הגדולה והפיצוי הענק" היא כותרת הידיעה בעמ 8. "לא בגדתי". זו הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המפנה למוסף החג. זו גם הכותרת על שער המוסף, המודפסת באותיות גדולות על תמונתה של שולה זקן, המזכירה שהיתה לראש לשכתו של אולמרט שהיתה לחשודה בפרשיות שחיתות והשחתה חמורות. זהו ראיון שניתן לכנותו נדיר, במיוחד על רקע הפטפטת שמפגינים מנהלי צוותי משא-ומתן למיניהם. במי לא בגדה שולה זקן, במצפונה? בערכי היושר והמינהל התקין? בעם ישראל? לא. זקן לא בגדה בבוס שלה. אם היא והוא נקיים וזכים, אז במה יש לבגוד? מי שלא בגד, כנראה שיש לו מה לגלות. בקיצור, הראיון הזה מסריח כבר מהכותרת. "מדהים לראות כמה חברים רכשה לעצמה זקן במשך השנים", כותבת סימה קדמון כשהיא מתארת את הלוויית אביה של זקן, ואתה לא יודע אם לבכות או לבכות, "ביניהם פוליטיקאים, פעילי שטח, חברי מועצה ועובדי עיריית ירושלים, כדורגלנים והרבה מחברי הנהלת בית"ר לדורותיה". הרי זו בדיוק ההשחתה. יד רוחצת יד, וחבר מביא חבר, וקבלן קולות גורר מינוי פסול, וקבלן בניין מסדר פטור מחקירת מס. "כל מה שעשיתי היה לנסות לעזור לאנשים שמבקשים ממני. אני לא צריכה למנות אף אחד כדי שיעזור למישהו. פניתי בחיי להרבה גורמים במשרדים שונים וביקשתי שיעזרו לאנשים גם בלי שמיניתי אותם". קדמון מתגלה לפעמים כמראיינת נוחה. נוחה מדי. "עם דבר אחד קשה להתווכח: עם האמונה של זקן שכל מה שעשתה, עשתה מתוך רצון לעזור לאנשים, ללא שום כוונה פלילית. כזאת היא, כך היא אומרת, אוהבת בני-אדם. חשה אמפתיה לכל מי שנמצא במצוקה". הבית הגדול, המשכורות הגבוהות שהיו מנופחות עוד בימיה בעיריית ירושלים, החיים הטובים ומסיבות השחיתות המפוארות – כל אלה לא מוזכרים. אמנם לקראת סופו של הראיון מפסיקה קדמון להתנחמד ושואלת את השאלות הקשות. זקן טוענת כי אולמרט חף מפשע ומאשימה את המשטרה ברדיפה. גם היא חפה. "שילמתי מחיר לא על שמי, אלא על תואר תפקידי", מתלוננת זקן, שאת ה"עזרה לאנשים" שהיא מעידה עליה ביצעה לא מתוקף שמה, אלא מכוח תואר תפקידה.

כינוי לתיעוד אודיו-ויזואלי של אקט מיני שחשיפתו עלולה לגרום נזק או מבוכה למתועדים בו. "קלטת" מפורסמת כזו הביאה את ראש הממשלה התשיעי של ישראל, בנימין נתניהו, להתוודות בשידור חי על רומן שניהל מחוץ לנישואים

המונח השתרש בשיח הישראלי בהקשר לקלטת שדבר קיומה לא הוכח מעולם, שתיעדה כביכול רומן מחוץ לנישואים של בנימין נתניהו, אז חבר-כנסת מטעם הליכוד ומתמודד על ראשות המפלגה. נסיון סחיטה לכאורה על-ידי פרסום הקלטת הביא את נתניהו להתוודות בפומבי בחדשות "מבט" של הערוץ הראשון ב-14 בינואר 1993, ולטעון כי מנסים לחבל בסיכוייו לזכות במנהיגות המפלגה. מאז הופיע המונח בתקשורת מדי פעם, בעיקר ביחס לקלטות שתיעדו אקטים מיניים של כוכבניות ישראליות. באחד המקרים אף נעצרו שניים שהכריזו על כוונתם להוציא לאור שבועון רכילות בשם "גורה" ולפרסם בו תמונות מקלטת שהגיעה לידיהם ובה מתועדת אורגיה של ידוענים. בספרה "ביבי – מי אתה, אדוני ראש הממשלה?" מספרת העיתונאית רונית ורדי על גלגול נוסף של פרשת "הקלטת הלוהטת" של בנימין נתניהו: "כשבוע לפני הבחירות [ב-1996] התברר כי אחד מכלי התקשורת החשובים במדינה עומד לפרסם כתבת ענק על אודות פרשת הקלטת, כולל ראיון עם הגב רות בר. ביבי ביקש מיצחק מרדכי, ידידו של העורך הראשי, שינסה לדחות את מועד הפרסום. מרדכי ניסה, אך לא הצליח. רות בר נבהלה אף היא וביקשה מידידה, איתן הבר, שינסה לעצור את הפרסום. גם הבר ניסה, ונכשל. הקטסטרופה עמדה בפתח. קהל היעד הדתי-חרדי-מסורתי יכול היה, למקרא הדברים, לבצע פניית פרסה [...] נתניהו הפעיל את כל העולם [...] בין הטלפונים שהרים היה גם אחד לאריאל שרון, שהיה מיודד עם אחד מבעלי השליטה באותו כלי תקשורת. שרון הישן והטוב סיפק את הסחורה. הכתבה הוקפאה. אבל נתניהו המשיך לטעון כי התקשורת פועלת נגדו". "ביבי – מי אתה, אדוני ראש הממשלה?", רונית ורדי. כתר הוצאה-לאור, 1997 "לא יעלה על הדעת", רפי מן. הד-ארצי הוצאה-לאור, 1998

"מעריב" מסקר בהרחבה הרשעה של סוחר נשק | "הארץ" קורא לשינוי מדיניות צווי איסור הפרסום | וב"גלובס" חושפים את הכוונה שמאחורי "המחשה"

ארקדי גאידמק ידע ימים יפים מאלה בעיתונות הישראלית. פעם, די היה בשחרור הצהרה מגלומנית כדי להביאו לשער "ידיעות אחרונות". הבוקר, אין די גם בהרשעה בסחר בלתי חוקי בנשק וגזר דין של שש שנות מאסר על-ידי בית-משפט צרפתי. גאידמק, שהורשע אתמול בשל מעורבותו בפרשת "אנגולה-גייט", נדחק הבוקר משער העיתון הנפוץ בישראל לטובת גיבור אחר של טלנובלת האקטואליה הישראלית, אליאור חן, ששב הלילה מברזיל לישראל ("שובו של סדיסט", לשון הכותרת הראשית של העיתון). בצר לו מוזמן גאידמק, היושב ברוסיה בימים אלה, להתנחם ב"הארץ" וב"מעריב", שם הוא עדיין חומר לוהט דיו לשער וכותרת ראשית. "מערכת המשפט בצרפת זכתה בהישג מרשים", כותב יוסי מלמן ב"הארץ" בטור פרשנות על החלטת בית-הדין, ומסביר שקטן מאוד הסיכוי שגאידמק יבוא לישראל, בשל חששו שיוסגר לצרפת. מלמן מוסיף: "הפרשה הזו, הבאה אל סיומה, מעוררת כמה הרהורים נוגים על החברה בישראל ועל התקשורת, שהפכה עבריין נמלט, החשוד בעבירות קשות, לגיבור בינלאומי. שועי הארץ חיזרו אחריו, זכו ממנו להבטחות והתעלמו לחלוטין מהעובדות כפי שנוסחו באופן ברור מכתב האישום נגדו. גם כשנשמעו קולות שביקשו להצביע על כובד העבירות שיוחסו לו, העדיפו הרוב להתעלם מהן, אולי משום שבמדינת ישראל הסחר בנשק הפך למעין בון טון ולענף ייצוא מרכזי, עד שאיש אינו מתרגש מעבירות מסוג זה". ברוח דומה כותב יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ", ומזכיר כי לפני שנים אחדות הגיש גאידמק תביעה נגדו ונגד העיתון בעקבות מאמר שכתב. גם מלמן, אגב, נתבע בעבר על-ידי גאידמק בשל פרסומיו על אודותיו. כיצד מסוקרת הרשעתו של גאידמק בעיתון "מעריב", שאבי המוציא לאור שלו, יעקב נמרודי, התפרנס בעבר מסחר בנשק, ובין היתר שימש מתווך בעסקת "איראן-גייט", שבמהלכה נמכרו לאיראן כלי נשק תמורת שחרור בני-ערובה, שעה שמדינה זו היתה בעיצומה של מלחמה מרה עם עיראק? בהבלטה ובהרחבה, כראוי. כותרת ראשית ("אסיר נמלט"), ידיעה אינפורמטיבית [אלי ברדנשטיין ונדב איל] ותיבה נרחבת יחסית המפרטת את תולדותיה של פרשת "אנגולה-גייט" [אלי ברדנשטיין]. גם תוכניתה של אילנה דיין, "עובדה", עסקה אתמול בעסקאות נשק מפוקפקות, של ישראל בהודו. ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ", תוהה אם משמעות שמו של אתר האינטרנט "טהלקה", שבו מועסקת העיתונאית החוקרת שנפגשה עם דיין בהודו, היא "עובדה". התשובה שלילית. משמעות המלה טהלקה היא פלפל חריף, וגם סנסציה. שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", מדגישה כי מרבית הכתבה של דיין על שחיתויות בעסקי מכירת נשק ישראלי בהודו מסתמכת על חומרים שכבר פורסמו (חנוך מרמרי כותב על כך בטורו כאן, באתר "העין השביעית"). "האם תיפתח חקירה?", שואלת זיו, "והאם תזכה דיין בפולו-אפ? בלי אלה, הכלבים ינבחו או ישחדו או יקבלו גובים והשיירה תעבור, וגם דיין תעבור לתחקיר הבא". בינתיים, הפולו-אפים היחידים לכתבה בעיתונות המודפסת הם ביקורות הטלוויזיה. זוהר סוסנקו מדווח ב"מעריב" כי צו איסור פרסום חדש בא לעולם. הפעם עניינו חקירת מותו של ליאוניד קורלנד, שנהרג בסוף השבוע האחרון כתוצאה מנפילה לבור מים ליד נתניה. ראשית, מדווח סוסנקו, עלה חשד כי הנפילה לבור היתה תוצאה של טעות. "כעת, בעקבות התפתחויות בתיק", כותב סוסנקו, "בודקת המשטרה כיוונים נוספים שנאסרו לפרסום על-ידי צו בית-משפט". כל קורא אינטליגנטי יכול להבין כי ככל שהבור הולך ומתנקה מחשדות לגבי מניעיו, האשמה מנווטת אל גורמים אנושיים יותר. אם אחד הגורמים האלה הוא שהפגיש מלכתחילה את קורלנד והבור, ברור כעת גם לו כי הוא נמצא על הכוונת המשטרתית. אם כך, מה הטעם בצו איסור הפרסום? חנוך מרמרי עמד על האבסורד ההולך וגובר בצווי איסור פרסום בשני טורים שפירסם כאן לאחרונה. הבוקר, מאמר המערכת של "הארץ", המקבל הפניה בולטת משער העיתון, יוצא אף הוא נגד התרבות צווי איסור הפרסום ופגיעתם בזכות הציבור לדעת. "יד המשטרה המבקשת את הצווים וידי השופטים המאשרים אותם קלות מדי", נכתב במאמר, המזכיר את ביזוי בתי-המשפט באתרי אינטרנט המפירים את הצווים על ימין ועל שמאל, וקורא לשינוי עקרוני בהליכי הוצאתם: "ראוי להפקיד את הסמכות הגורפת לחיסיון בידי נשיאי בתי-המשפט המחוזיים וסגניהם, כשם שרק בידיהם נתונה הסמכות החוקית להתיר האזנות סתר. ראוי גם להעניק זכות עמידה לכלי התקשורת, כמו גם לארגונים חברתיים ונציגי ציבור אחרים המייצגים את הזכות לדעת, בטרם מתן איסור שיפוטי על פרסום". המדפדף בעיתוני הכלכלה הבוקר, בין אם מדובר ב"כלכליסט", "דה-מרקר" או מוסף "עסקים" של "מעריב", נתקל במודעה בולטת של גינדי-החזקות, חברה המשווקת את מיזם הבנייה החדש שלה בתל-אביב במלוא המרץ. מסע שיווק זה הוא מהבולטים בשבועות האחרונים, ואף השתלט בהזדמנות אחת על כל כפולת האמצע בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", פלטפורמה נכבדה לכל הדעות. גם בגליון "גלובס" שחולק אתמול למנויים מופיעה המודעה של גינדי-החזקות, אלא שבעיתון זה היא מופיעה פעמיים. הפעם השנייה היא במדור "בדק בית" של דרור מרמור. במקום לבדוק בית, בדק מרמור את המודעה של גינדי ומצא כי תצלום ההדמיה המוצג בה מטעה. בתצלום נראים שלושת מגדלי הדירות המשווקים לציבור כשסביבם מרחבים פתוחים. בפועל, דיירי המגדלים יחיו במיזם שסביבו מגדלי דירות נוספים. "ההדמיה הצבעונית של גינדי", כותב מרמור, "שוכחת את כל מפלצות הבטון שיקומו מסביב. אבא שלהם בעצמו, יגאל גינדי, זכה ביוני השנה במכרז לשני מגדלים בני 30 קומות במקום. אבא שלהם גם הודיע כי יתמודד במכרז על השוק הסיטונאי הסמוך, שיכלול 300 אלף מ"ר (בהם 1,800 דירות לפחות). מאחורה, אגב, כבר עומדים שלושה מגדלי משרדים – מגדלי פלטינום, מילניום והתיכון – שנעלמו באדיבות הפוטו-שופ". מרמור מדגיש כי ריטוש תמונות המחשה במודעות של מיזמי נדל"ן הוא תופעה ידועה ורחבת היקף. בתשובה לטענות על הדמיה מטעה, אומר למרמור שרון מומן, סמנכ"ל השיווק של גינדי-החזקות, כך: "אני יכול להראות רק את מה שאני בונה. כל מי שקנה מכיר את המקום בעל-פה, והוא לא שאל שום שאלה על התב"ע (תוכנית בניין עיר). מעבר לכך, יש הערה שאומרת שההדמיה להמחשה בלבד ושייתכן שייבנו מבנים נוספים על-פי התב"ע". טלו, אם יש ברשותכם, גיליון עיתון ומצאו את המודעה של גינדי. עכשיו חפשו את הערת ההמחשה. תמצאו אותה כתובה בגופן דק, על גבול השקיפות, וממוקמת בפינת המודעה, על צד ימין של העמוד, כשהיא כתובה מלמטה למעלה. מי שמוצא, וקורא, מוזמן לתהות מה הטעם בהערה כי "ההדמיה להמחשה" כשהמחשה אינה רק שגויה, אלא גם מטעה? איש העסקים אילן בן-דב, המתמודד בימים אלה על קניית חברת 012 סמייל מידיו של שאול אלוביץ, רכש כמה עמודים בעיתונות הכלכלית לצורך פרסום מודעת ברכה לאלוביץ, לרגל רכישתו את חברת בזק. מתן צורי מדווח בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" כי אמו של אפיק אוחיון, שנהרג לפני חמש שנים מפגיעת קסאם, ילדה בת. ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי עיריית מעלה-אדומים מעסיקה פלסטינים לפי חוקי העבודה הירדניים משנת 1965, מדיניות המאפשרת לה להתחמק מתשלום פנסיה ומתן זכויות סוציאליות בסיסיות. במאמר המתפרסם בעמודי החדשות של "מעריב" קורא הבוקר מנחם בן למדינת ישראל לפרוש מארגון האומות-המאוחדות. "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה", מסביר בן, ובאותה הזדמנות ממליץ לנתק גם את היחסים עם טורקיה. ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד מונה במאמר המתפרסם בעמודי הדעות של "מעריב" את נקודות הזכות של ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין מן הזווית הימנית. בין היתר מזכיר אקוניס כי "כסגן מפקד מבצע דני במלחמת העצמאות היה בין האחראים לגירושם של 60 אלף ערבים מאזור השפלה, מרמלה ולוד". אמיתי זיו מדווח ב"דה-מרקר" כי חברת פלאפון מנהלת מגעים עם "ידיעות אחרונות" לקראת השקת קורא ספרים דיגיטלי. צבי זרחיה מנסה להסביר באותו עיתון מדוע ישראל-ביתנו מתנגדת להארכת זכיונו של ערוץ 10. בין ההסברים – הכנת תחקיר בערוץ על ליברמן, הפעלת לחץ להכללת ערוץ 9 בחבילת השידורים הצרה, ופרסום תחקיר על עסקיו של לב לבייב, בעל השליטה בערוץ הרוסי. מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי הזוכה במכרז על ערוץ 10 יוכל לשמור על המותג "ערוץ 10". במדור חדשות החוץ של "הארץ" שתי כתבות מתורגמות מהעיתון "לה-מונד". האחת מדווחת כי העיתון הספרדי "אל-פאיס" נאסר להפצה במרוקו, לאחר שפורסמו בו קריקטורות ביקורתיות על בית המלוכה, צעד שננקט בשבוע שעבר גם נגד "לה-מונד". האחרת מדווחת כי שליחת "לה-מונד" לתוניסיה נתונה להתקפה ארסית בימים האחרונים מצד כלי התקשורת הממלכתיים במדינה, בעקבות סדרת כתבות על נשיאהּ. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח [דן לביא וסוכנויות הידיעות] כי שני תושבי שיקגו הואשמו כי תיכננו "לבצע פיגוע נגד העיתון הדני שפירסם את הקריקטורות נגד הנביא מוחמד". חגי חיטרון כותב במגזין "גלריה" החודשי על ההבדלים בין דיווח "הארץ" ו"על המשמר" על מות סטאלין. אגב, כעורכת המגזין הפעם שימשה ליסה פרץ לבדה, ללא שי גולדן, שותפה בעריכת הגליונות האחרונים, שהתמנה לאחרונה לעורך מוסף "הארץ". לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי מנהל התחנה 88FMהחליט להחרים את כנס אילת לעיתונות משום שמארגני הכנס לא הזמינו נציג מטעם התחנה להשתתף בדיון על מוזיקה ברדיו. העיתון "דה-מרקר" מקדם בהבלטה ראיון עם אריאנה הפינגטון, שאמור להתפרסם מחר. באופן סמלי, תצלומה של הפינגטון בעמ 4 מסתיר חלק מכותרת הידיעה החדשותית המופיעה בו. מוסף הספורט של "הארץ" כולל היום תריסר עמודים, פי שלושה מאשר בימים רגילים.

"ידיעות אחרונות" מדווח על מלחמה צפויה | "ישראל היום" נלחם בשר האוצר | קלמן ליבסקינד כותב על עמנואל רוזן

"דיווח בלבנון: צה"ל בדרך לפעולה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "בביירות טענו אמש: פעילות אינטנסיבית של חיל האוויר הישראלי. שגריר ישראל בארה"ב: העברת נשק כימי מסוריה לחיזבאללה – קו אדום, לא נישאר פסיביים". הכותרת הראשית תופסת חלק קטן מהשער. החלק הגדול ביותר ניתן להפניה לטקסטים העוסקים בפרשת עמנואל רוזן – זו שהעיתון דגר עליה שנים ו"הפסיד" לבסוף את ההבקעה ל"הארץ". "אחרי 14 שנה: הרב עובדיה הדיח את ישי. דרעי חוזר לראשות ש"ס", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". כותרת דומה היא גם הראשית של "מקור ראשון": "טלטלה בש"ס: ישי הודח, דרעי הומלך". "הערכה", נכתב בכותרת המשנה, "חילופי הגברי יחריפו את הטון האופוזיציוני של ש"ס וימשכו אותה שמאלה". הכותרת הראשית של "הארץ" עוסקת במפלגה אחרת: "שאלת אמינות", נכתב בה, ומתחת לה נכתב: "על אף מהלומות ועלבונות מצד ליברמן וסניגוריו, הצליח דני אילון לדבוק בעדותו המפלילה נגד שר החוץ לשעבר. כעת זו גרסתו מול גרסת הנאשם". ב"גלובס" נכתב בכותרת ידיעה של אדריאן פילוט על הגדלת הגירעון: "לפיד הציע, נתניהו ופישר לא עודכנו". כותרת דומה מופיעה גם על שער "מעריב". ב"ישראל היום" ההפתעה מגיעה לכותרת הראשית, במעמד צד אחד: "כרטיס צהוב ללפיד – ולמשק", נכתב בה. "הזגזוג והמחיר", נכתב בתוך עיגול אדום לצדה. "נתניהו ופישר מתנגדים להגדלת הגירעון מחשש ליציבות המשק – והם לא לבד". השבוע תהתה מזל מועלם באתר "אל מוניטור" אם הפגישה שחשפה בין לפיד לאדלסון מלמדת על שינוי ביחסו של "ישראל היום" לשר האוצר. ובכן, נדמה שאפשר לענות על השאלה בשלילה. במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיינת שרי מקובר-בליקוב שלושה עיתונאים חרדים, "מבכירי העיתונאים במגזר", ש"נקראו להשמיע את קולו של הציבור הכי מותקף בישראל". לפי אריה זיסמן מ"יתד נאמן", מנחם גשייד מ"המודיע" ואליעזר שולמן מ"משפחה", רוב הציבור החרדי עובד ומשלם מסים ואין צורך בלימודי ליבה: "ליאיר לפיד אין בגרות והוא שר אוצר", מצוטט אחד מהם בכותרת המשנה. הכתבה, המתפרסמת ככתבת השער הן של "סופשבוע" והן של "דיוקן" של "מקור ראשון", ממוענת כולה ללפיד, שאיור שלו בנאומו התוקפני כלפי החרדים מעטר את שער המוסף של "מעריב". "יאיר, תקשיב טוב", נפתחת הכותרת על השער, ומסתיימת בעקיצה נוספת ללפיד: "ההתנדבות שלנו בעזר-מציון יותר חשובה משירות בבמחנה". "איפה אתם מתחבאים, חרדים חדשים?", שואל חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים". "ולא, אל תמכרו לי עכשיו את זה שיש שינוי פנימי בחברה החרדית ושלאט-לאט מתגייסים יותר. אני מכיר את התופעה המבורכת הזו. היא מצומצמת מדי, ובעיקר – שקטה מדי". הטקסט המסכם באופן המדויק ביותר את פרשת עמנואל רוזן שייך לקלמן ליבסקינד, בטור ביקורת התקשורת שלו (השבוע – בלי שאככב בו) ב"מוספשבת" של "מעריב". תמצית הדברים: הפרשה שייכת למרחב הנורמטיבי, לא הפלילי. "את הטענה שלפיה נערך לעמנואל רוזן משפט שדה צריך להעיף ומהר מסדר היום, ותמוה שבין מי שמשמיעים אותה ישנם גם עיתונאים", הוא כותב. "עמוד התווך שמחזיק את כל הפרשה הזו הוא התחקיר שפירסמו שרון שפורר וגילי איזיקוביץ בהארץ. הן לא רמזו על חשדות, הן לא דיברו על רכילויות. הן אספו עשר עדויות של נשים שונות, מתקופות שונות וממקומות עבודה שונים, ופרסו אותן לעינינו. ומי שסבור שחשיפה שכזו והשיח שמתנהל בעקבותיה הם בית-דין שדה, קורא בעצם לסגור את העיתונות. משום שזו משמעותה המעשית של הטענה לפיה עלינו לשתוק כל עוד בית-משפט לא קבע בפסק דין חלוט שעמנואל רוזן הוא עבריין מין, כי אחרת מדובר בהוצאה להורג בכיכר העיר. "המחשבה שצריך לחכות להכרעה של מערכת אכיפת החוק, שמלוא כל העולם משפט ומה שלא פלילי הוא בסדר, היא מחשבה איומה", כותב עוד ליבסקינד. "ומה אם רוזן היה רק מסתובב במערכת, מקלל עובדות ללא הרף, יורק עליהן ומשפיל אותן עד עפר? האם מישהו היה חושב שאין בזה עניין רק משום שאין סעיף בחוק העונשין שאוסר את זה?". ועוד הוא מעיר כי "החשש הגדול שלי הוא מהאפשרות שבעוד כמה ימים יתברר שההליך הפלילי הוא בכלל קרש ההצלה של עמנואל רוזן", משום שרוזן עלול לצלוח אותו בשלום, ואז התנהגותו הנורמטיבית הפסולה תקבל הכשר. "רוזן ייצא באותו יום במחול הקורבן, כמו רבים שקדמו לו בסיטואציה כזו, והוא ומקורביו יסבירו לנו שלא רק שהוא יכול שוב לבוא בקהל, לחזור להתארח אצלנו על המסך ולהטיף לראש הממשלה ולשריו כיצד ראוי ונכון לנהוג, אלא שהחוויה הקשה שעבר עושה אותו אדם רגיש עוד הרבה יותר ממה שהיה קודם לכן. אותי", כותב ליבסקינד, "ההליך הפלילי כלל איננו מעניין. גם אם יתברר שבאף אחד מהסיפורים האיש לא חצה את הקו הפלילי ובסופו של יום נישאר עם עמנואל רוזן שהוא רק מי שהתנהג באופן מכוער ומשפיל לנשים ורק מי שהתלבש כל צעירה שעברה במערכת ורק מי שקילל ואיים, די לי בזה. יש אנשים שאנחנו יכולים לא לרצות לעבוד לצדם, גם אם אין להם תיק במשטרה". חבל רק שליבסקינד לא עומד על הקו המקשר בין המקרה של רוזן לבין המקרה של אמנון דנקנר. בעיתון האח של "מעריב", "מקור ראשון", כותב יהודה יפרח על פרשת רוזן במוסף המשפטי שהוא גם עורכו. "מבחינה הלכתית", הוא כותב, "חובת העיתונאי לפרסם תחקיר נגזרת מדבריו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל החפץ חיים, שדיבר על לשון הרע לצורך. העיתונאי מספר לשון הרע, אך עושה זאת לצורך. לא זו בלבד אלא שלעתים יש בדבר משום וביערת הרע מקרבך – הוראה המחייבת את הציבור להוקיע את שורשי הרע מתוכו". למרות זאת, כותב יפרח, "התחושה היא שמשהו בטוהר הנשק של אנשי התקשורת הופר" בכיסוי הטענות לעבירות מין כלפי רוזן (וכלפי גדעון סער, מוסיף יפרח). ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" תוקף מאיר שלו את צפי סער, שבטקסט שלה שפורסם ב"הארץ" התייחסה למי שהוצגו נגדו טענות דומות לאלו שבפרשת רוזן, ושעובד ב"הארץ". שלו מלין כי סער לא מפרשת את השם ובכך מחשידה את כל עובדי "הארץ". שלו הוא כותב מוכשר, אבל חי על הירח. מדובר, כמובן, ביצחק לאור, שכיכב בתחקיר "המקור" ועמד במרכזה של סערה תקשורתית קטנה מזו של רוזן, אבל גדולה בפני עצמה. אגב, מאמר של לאור (על ספר חדש של אורי מילשטיין) מתפרסם הבוקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". ולא, ההסברים של "הארץ", שמוביל את הסיקור בפרשת רוזן, לגבי המשך העסקתו של לאור אינם ממש מספקים. בעיתונות החרדית לא תמצאו זכר לפרשת עמנואל רוזן. אני משער שגם במערכות החרדיות יהיה קשה למצוא זכר לשכמותה: ההפרדה בין המינים והמוסכמות החברתיות לא היו מאפשרות היטפלות פומבית אובססיבית של גבר לעשרות ומאות נשים. מנגד, בהטרדות ובאינוסים שקורים גם קורים בחדרי חדרים (והציבור נחשף אליהם מעת לעת במקרה שהם מגיעים לטיפול המשטרה), הציבוריות החרדית לא יודעת לטפל. בכיכר העיר העיתונאית שלה אין גרדומים, אפילו לא פינות ליטוף, בטח בכל מה שמזכיר איכשהו משהו שקשור למיניות. הטיפול בסוטי ועברייני מין נעשה שם בחדרי חדרים, בפורומים סגורים ופעמים רבות על חשבון הקורבנות – אלו שהיו ואלו שיהיו. בקרב המגיבים (וכן, גם המגיבות) הרבים לפרשת רוזן בלטו, כרגיל, אנשי ה"כבר אסור להחמיא?", "מה יהיה עם הרומנטיקה" ו"מחזירים אותנו לעידן האבן". התגובות הללו לא רק מעידות על אומריהן כי הם אכן נשארו בתקופת האבן של מלחמת המינים ("אם לנסח זאת בהרחבה: זו לא מלחמת התשה בינינו לבינן. זה אמור להיות שיתוף פעולה", כותב רענן שקד בטור המוקדש לרוזן במוסף "7 ימים" של "ידיעות"), הן גם מעידות על היגיון פגום (מה הפלא, קשה לחרמנים לחשוב כל-כך הרבה). בשביל שתתקיים חברה ליברלית ופתוחה, בסוגיות מגדר כמו בענייני סקס, חייבות להתקיים נורמות חברתיות (לא פליליות, לא חוקיות) ברורות של ראוי ומקובל ושל פסול ודוחה. חברה שבה בוסים שמרגישים צורך עז להחמיא למזכירה הצעירה שלהם על החזה הזקוף שלה יידעו שמדובר בדחף לא מקובל – גם בלי לערב את המשטרה – היא חברה שתוכל להמשיך לקיים מסגרות מעורבות וחופשיות. דווקא חברה שלא תפנים כללים נורמטיביים נמצאת בסכנה להפוך לחברה סגורה ושמרנית. בוסים חרמנים וגברים שולחי ידיים אינם פרי של חברה פתוחה, אלא הזרע של חברה מהסוג החרדי. "הבעיה העיקרית ביחסה של חנה ארנדט למשפט אייכמן היתה הסטת הדיון מהרוצח לקורבן", נכתב בכותרת המשנה לטור הקבוע ("ערכים מלקסיקון יהודי") של שלום רוזנברג במוסף "שבת" של "מקור ראשון". "ייתכן שהיו יהודים שמכרו את נפשם לשטן, אולם במשפט אייכמן עמד לדין השטן". "וורן באפט בראיון לגלובס: הכסף הוא כמו אש – שימושי עבור אחד והרסני עבור אחר", נכתב באחת ההפניות על שער "גלובס על הבוקר". "באפט: כשנכנסתי להשקעה ידעתי שהתוצאות שלה יהיו טובות כי זה האנשים הנכונים, הביזנס הנכון והארץ הנכונה" היא המחמאה המתחנפת הפותחת את כותרת המשנה לראיון שערך שי שלו עם המיליארדר האמריקאי. ב"מרקר ויק" מקדיש סמי פרץ את טורו ל"הבדל בין ורטהיימר לדנקנר", הבדל החורז את הנארטיב שהתעצב ב"דה-מרקר" בשנים האחרונות, בין אנשי עסקים יצרניים העוסקים בתעשייה (עילית או תחתית) לבין אנשי עסקים טפיליים העוסקים בלופט געשעפט בורסאי ופיננסי. שער "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מוקדש לבאפט גם הוא. "24 שעות עם וורן באפט", נכתב בכותרת. רשמיו של עופר פטרסבורג מאותן 24 שעות – חיוביות להפליא. ואולם, עבודת היחצ של ורטהיימר ובאפט אינה מצליחה – כמו בפעם הקודמת שבה קנה באפט נתח מישקר – לכסות את כל הסדקים במעטה העיתונאי המבריק שלובשת העסקה הנוכחית. "עובד בישקר: באפט הבטיח שכל זמן שהוא חי נמשיך לפעול מישראל – אבל כמה זמן עוד נשאר לו?", לשון כותרת ידיעה של שי ניב ב"גלובס". זו אינה שאלה פרובוקטיבית וריקה. באפט הוא בן 83. ב"ידיעות אחרונות" ממשיך להפתיע סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הנוח והאופטימי, הנוהג להתאים עצמו תדיר לעמדותיהם של בעלי הכוח. "עסקת ישקר טובה רק למשפחה אחת", הוא קובע ("סבר פלוצקר לא מתלהב", נכתב בכותרת על שער "ממון"). "כשהחברה-לישראל שקלה למכור מחצית מהשליטה בכימיקלים-לישראל לפוטאש הקנדית, קמה זעקת שבר בארץ. גורמים רבים חברו בהתנגדותם למכירת אוצרות הטבע לזרים", כותב פלוצקר, "שר האוצר לפיד בלם את העסקה, לדעתי בצדק. מכירת השליטה המלאה בישקר לוורן באפט לא שונה מכך". האם פלוצקר זועם שלא ניתנה לו בלעדיות? אולי הוא מסתכל אחרת מאנשי "דה-מרקר" על ההבדל בין דנקנר לוורטהיימר? ואולי הוא פשוט מביע את דעתו האמיתית והבלתי משוחדת? כך או כך, בכל הנוגע לעסקת ישקר, הפרשן שאנשי "דה-מרקר" נוהגים לבוז לו ממלא היום את תפקיד העיתונאי הביקורתי והספקן, בעוד שהם לובשים את חצאית המעודדות. כתבת השער של "מרקר ויק", מאת הילה רז ושוקי שדה, מוקדשת לשופט שמילא את המקום השמור בדרך כלל לוורדה אלשייך ודן השבוע בדרישת בעלי האג"ח לטווח ארוך של אי.די.בי פיתוח לקבל לרשותם את השליטה בחברה מנוחי דנקנר בשל הספק שיוכל להחזיר להם את חובו. "לא רק קבוצת אי.די.בי ובראשה נוחי דנקנר צריכים לחשוש מאיתן אורנשטיין", נכתב בכותרת המשנה על השער, "השופט שמונה לטפל בקריסת הקונצרן הגדול במדינה לא מתכוון לעצור שם". "הסצינה התרבותית של ירושלים חיה ובועטת. הלקסיקון המלא", מבטיחה הפניה לאחת הכתבות במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון", המוקדש לעיר הבירה. כתבות "לקסיקון" הן פעמים רבות שם נרדף לחלטורה, והלקסיקון של "מוצ"ש" לא מאכזב. סצינת התרבות הירושלמית כל-כך חיה ובועטת שהאות ט בלקסיקון המוקדש לה היא "טלוויזיה", ג היא "גינות קהילתיות" והאות ו מוקדשת לגן הוורדים. לזכותם של מחברי הלקסיקון יש לומר שהמשימה שהטילו עליהם העורכים, למצוא סימני חיים בפגר שהתקרר מזמן, נידונה מראש לכישלון. המוסף "ערב שבת" ("ליהדות, חברה ויצירה") מציע לקוראי "מעריב" כתבות, מאמרים וביקורות בתחומי התרבות, שכמותם כמעט לא יעלה על הדעת לחפש בטבלואידים המתחרים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", ושב"הארץ" הם מתמעטים והולכים. כיצד קרה שעיסוק עיתונאי רציני ותדיר בתחומים שלמים, מהיסטוריה ועד שירה, הוא יוצא דופן באופן בולט כל-כך בנוף עיתונות ההמונים שלנו? והרי העיתונות העברית, מאז היווסדה, הובילה את השיח הציבורי בתחומי התרבות והחברה. והנה לפני שנים מעטות התחסלו, בזה אחר זה, מוספי התרבות ומדורי התרבות. לפחות מבחינה זו, התחלפות האליטות בישראל, שרכישתו של "מעריב" על-ידי תושב גוש-עציון חובש כיפה היא מסממניו, לא הגיעה מוקדם מדי. "חמישה מחברי מליאת רשות השידור: צריך לסגור את הרשות ולהקים חדשה", נכתב באחת הידיעות במדור החדשות ב"מרקר ויק". הידיעה, של נתי טוקר, ממוקמת באופן המקשה להעריך את חשיבות המאורע שהיא מדווחת עליו. מדובר בהתפרצות געשית באזור אסון, חשיפה של חומרים רעילים שעד עכשיו הגיעו לציבור רק מחורים שפערה העיתונות. כעת באים אנשים מפנים המערכת ומעידים: הכל בפנים רקוב. כדאי לקרוא את המכתב, צריך להריח את האדים.

הדרישה החדשה מ"עובדה" להפר את החיסיון העיתונאי מחדדת את ההכרח במנגנון שיאפשר לטעון בזמן אמת כנגד דרישת הרשויות להסגרת חומרים עיתונאיים

על-פי הדיווח באתר "העין השביעית", הבוקר התייצבו חוקרים של רשות המסים במערכת תוכנית התחקירים "עובדה" מבית קשת כשבידם צו שיפוטי המורה לאנשי התוכנית למסור לידיהם חומרים שנאספו במהלך התחקיר שנגע לפגעי תיירות המרפא בבית-החולים איכילוב והתמקד בפועלם של שלושה רופאים בכירים שם (גילוי נאות: גם אני הופעתי כמרואיין בתוכנית זו). זו הפעם השנייה בתקופה קצרה שמערכת "עובדה" נקלעת למוקד המתחים שבין העיתונות למשפט בסוגיית החיסיון העיתונאי. רק לפני שבועות מספר הורה בית-המשפט למערכת "עובדה" למסור תיעוד של ראיונות ושיחות הכנה שנאסף במסגרת תחקיר על המקרה של החשוד ברצח נשותיו שמעון קופר. שני המקרים מעוררים שאלת יסוד שבבסיס העיתונות בכלל והעיתונות החוקרת בפרט, בדבר חוסנו של החיסיון העיתונאי, שבמדינת ישראל אינו מעוגן בחוק. אנשי "עובדה" הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם הצו. למעשה הם בחרו להיאחז בכלל האתי הקבוע בסעיף 3ב לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, הקובע כי "הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור", וכן לכלל הקבוע בסעיף 22 שלפיו "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור". בניגוד לגישה היחסית והמוגבלת שעיצבו בתי-המשפט ביחס לחיסיון העיתונאי, שלפיו הוא חל רק על זהות המקור ולא על החומרים שמסר, אלא אם יש בהם לחשוף את זהותו – הכלל האתי קובע באופן גורף כי זהות המקור והחומרים שמסר חוסים שניהם תחת ההגנה המוחלטת המוענקת ביחסי עיתונאי-מקור. שיקול הדעת להסרת החיסיון נתון בידי המקור בלבד, וברצותו תישאר זהותו ויישארו חומרים בחושך מוחלט. המשפט, לעומת זאת, מעדיף לפעמים אינטרסים אחרים המתנגשים עם הצורך המקצועי להשרות ביטחון על המקור ולאפשר את ביצוע העבודה העיתונאית באופן יעיל והגון כלפי מוסרי המידע. המשפט מתיר להסיר את החיסיון ומחייב את העיתונאי למסור את זהות מוסר הידיעה. זאת, ככל שמדובר בעניין מהותי שזהות המקור רלבנטית לו, וכל עוד אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלא לדרוש את גילוי מקורות המידע (כאמור, את המסמכים מחויב העיתונאי למסור בכל מקרה). במבט ראשון קשה להשתכנע כי תנאיו של פסק דין ציטרין, שעיצב את גבולות החיסיון העיתונאי, נבחנו ויושמו על-ידי הרשויות במקרה זה – שלא לדבר על קיומה של הזדמנות מתאימה לטעון טענות בקשר אליהם. הצו השיפוטי ניתן במעמד צד אחד, ולכן לא היה ניתן לנסות להציג טיעוני נגד התומכים באי-מתן הצו ובשליחת חוקרי רשות המסים לבצע עבודת חקר עצמאית במקום להיתלות במאמצים העיתונאיים שהושקעו בהכנת התחקיר והסתיימו בכתבה משודרת ובחומרים שלא שודרו. צריך לחזור ולהזכיר ולהדגיש בכל פעם מחדש: יכולותיהן הלכאוריות של רשויות חקירה להגיע לעובדות, מסמכים וראיות היא טובה וגדולה יותר מאשר של כל עיתונאי. להם הזכות להיכנס לחצרים, לתפוס מחשבים ומסמכים, לחקור באזהרה חשודים ולגבות עדויות, להציב האזנות סתר ומעקבים – כלים שכל עיתונאי יכול רק לחלום לעשות בהם שימוש כדי להעמיד תחקיר ראוי על רגליו. במצב כזה, הסבירות שיתקיים התנאי השלישי שנקבע בפרשת ציטרין, שלפיו אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלא לדרוש את גילוי מקורות המידע, הוא קלוש ונדיר ביותר. יותר ויותר מתחדדת התובנה שלפיה התפיסה הלקויה של גורמי משפט ושל רשויות חקירה את הצורך בקיום יציב של מוסד החיסיון העיתונאי מחייבת מנגנון איזון שיאפשר לטעון בזמן אמת, בכל מקרה רלבנטי, טיעונים שיתמכו בהותרת החיסיון ואף ירחיבו את תחולתו על המסמכים והראיות עצמם, ולא יותירו אותו רק בקשר לזהות המקור. מנגנון כזה יכול להתקיים ככל שיהיה גורם ציבורי שיטען בשמו של האינטרס העיתונאי בדיונים על מתן הצו. גורם כזה יכול להיות מועצת העיתונות או ארגון אחר עם זיקה מובהקת לעיסוק העיתונאי, המסוגל להעמיד בזמן אמת טיעון סדור שישמש משקל נגד לרצונן של רשויות החקירה לזכות בשלל החומרים שנאספו על-ידי עיתונאים. אמנם במקרה הנוכחי קבע בית-המשפט במעמד צד אחד כי במקרה שמערכת "עובדה" תתנגד לצו, עליה להודיע לבית-המשפט ויתקיים דיון במעמד שני הצדדים, אך תמיד עדיף שזאת תהיה ברירת המחדל מראש. ב-2010 נתבשרנו כי מועצת העיתונות תוזמן לייצג את חופש העיתונות בדיונים על צווי איסור פרסום. הסיכום, כך דווח אז, היה פרי דיונים שארכו שנתיים בוועדה שמינה מפכ"ל המשטרה והיתה כפופה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. גם לשכת עורכי-הדין הצטרפה אז למיזם הזה, והעמידה כוח-אדם פוטנציאלי שיטען בשם האינטרס העיתונאי במקרים שהרשויות מבקשות צווי איסור פרסום שניתנו עד עתה במעמד צד אחד. בסופו של דבר לא יושם נוהל זה, ורק לאחרונה הפיצה המשטרה שוב מתווה בקשר לדיון בצווי איסור פרסום, שהתקבל ברגשות מעורבים אצל כלי התקשורת השונים וצימצם את היכולת לטעון באשר לכל צו מבוקש (בעיקר בכל הנוגע לחקירות סמויות). כיום, ולמרות סיכומי העבר, לא יושמה ההסכמה למתן ייצוג לאינטרס העיתונאי, על אף שהיה ראוי ליישם אותה ללא כל דיחוי נוסף – במיוחד לנוכח מספר צווי איסור הפרסום והבעייתיות שבהם בעידן המדיה החדשה. כפי שיש לעיתונות אינטרס לקבל ייצוג במקרים שבהם מבוקש צו איסור פרסום, יש לה אינטרס מובהק לא פחות להשתתף בדיון על הסרת חיסיון עיתונאי ומסירת חומרים לרשות חוקרת. העובדה כי הייצוג אינו נעשה על-ידי גוף התקשורת שממנו נדרשים החומרים, אלא על-ידי נאמן ציבורי עם זיקה לעיתונות, מעקר גם את החשש מהשמדת חומרים בשל הידיעה על הבקשה לצו. לכן היה ראוי להרחיב את מסגרת ההסדרים שגובשו ולא יושמו ולהחילם גם על המקרה המוזר של של החיסיון העיתונאי בישראל.

כחלק מן התקשורת המערבית, אנו מותנים להתלהב מכל מאבק לחירות. אבל במקרה האיראני התקשורת בישראל מגיבה בהתרגשות בלתי עיתונאית ומנכסת את המהפכה לעצמה ולערכיה

המהפכה האיראנית היא ילדת התקשורת, שגדלה והיתה לנערת התקשורת. היא נולדה לפני שלושים שנה לעיני המצלמות והמיקרופונים, וכפי שהדברים נראים היום, היא משתנה מול המקלדות והמסכים. המהפכה האיראנית היא המחשה לכך שהתקשורת המפותחת, הפתוחה, החילונית, הטכנולוגית, הדמוקרטית, המעודדת התנערות ממשטר עריצות, יכולה להיות כלי מכריע בשינויה של כל צורת שלטון ובכינונה של אחרת – לאו דווקא בדמותה, ברוחה או על-פי ערכיה. וכשאני מוקסם מהפגנות ההמונים בטהרן ומשתאה לנוכח הקילוח העצום של הטוויטרים הזורמים בזמן אמיתי, עשרות בדקה, אל הלפטופ שעל שולחני, אני לא יכול שלא להיזכר במסע שערכתי בשלג הדק של ערב השנה החדשה, שנת 1979, מעיר מגורי, פריז, אל עיירת הפרבר נוֹפְלְ לֶה-שאטוֹ (Neauphle le-Château), השוכנת כ-40 ק"מ ממערב לה. יצאתי לשם כמשקיף מטעם עצמו, כעֵד למהפכה האיראנית בהתהוותה. באוקטובר 1978 גירש סגן נשיא עיראק, סדאם חוסיין, את המנהיג האיראני הגולה האימאם רוחאללה חומייני, מנגף, עיר השיעים העיראקית שנתנה לו מקלט מרדיפות משטרת הביטחון של השאח. חומייני, בלוויית משפחתו ופמליית מאמינים, יצא לצרפת באשרת תייר, למצוא בה מקלט זמני. צרפת, הידועה כארץ מקלט לגולים מדיניים, היתה גם בת בריתו של השאח האיראני, וקיבלה את פניו של חומייני בזהירות. הוא הורשה לשהות בתחומי הרפובליקה, בתנאי שלא יעסוק בפעילות פוליטית נגד השאח ויימנע מכל מגע עם התקשורת. חומייני ומלוויו שכרו אפוא בית בעיירה השקטה, ובתוך זמן קצר הפך המקום אתר עלייה לרגל להמוני איראנים גולים. בשטחים הפתוחים שסביב בית הפרברים שבו התמקם המנהיג הגולה צצה מאליה עיר אוהלים, שביניהם חנו ניידות השידור של תחנות הרדיו וערוצי הטלוויזיה. חומייני הקפיד שלא לדבר אל התקשורת, אבל לא נמנע מלשגר את נאומיו המוקלטים (על קלטות אודיו; הווידיאו הביתי היה עדיין בחיתוליו) לאיראן, ואלה הושמעו, שודרו, הרטיטו את הלבבות בטהרן וחוללו בה הפגנות מחאה המוניות נגד המשטר. ככל שנמשך המצור התקשורתי העולמי סביב הבית, גברה הסקרנות כלפי המנהיג הגולה ועימה הרצון לפענחו. רק בערב חג המולד התרכך מעט חומייני ופנה באמצעות המוני המיקרופונים שהוצעו לו בדברי התנצלות כלפי שכניו הנוצרים על ההתקהלות המוסלמית השוטפת את עירם ביום חגם. במהלך 85 ימי שהותו בצרפת הפך חומייני ממורה הלכה אלמוני למנהיג נודע ונערץ, לא רק בעיני בני עמו, אלא בעולם כולו. שבועיים אחרי שהשאח ומשפחתו נאלצו לצאת לגלות, ב-1 בפברואר 1979, שב חומייני לארצו כמנהיג העליון והיחיד של הרפובליקה השיעית האיראנית. וכשאני צופה היום בנהר האדם השוטף את שדרות המהפכה בטהרן, אני לא יכול שלא להיזכר בקהל המיליונים שקיבל את פניו של המנהיג העליון בשובו בטיסת אייר-פראנס מן הגלות. למה יצאתי אז, לפני שלושים שנה, להידחק אל בין ההמונים שנקבצו בעיר האוהלים האיראנית שסביב נופל לה-שאטו? התשובה היחידה שבאה בחשבון היא סתם, מתוך סקרנות ורצון לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. לראות מהפכה בהתרחשותה. היה משהו סוחף במהפכה ההיא – כפי שיש כנראה בכל מהפכה. מה מסעיר יותר מלראות עם שלם המתנער מן הדיכוי שמפעילה עליו דיקטטורה מסואבת? היום, כצופה ותיק במהפכות, וכישראלי העוקב בתקווה ובדאגה אחר המתחולל באיראן, אני כבר לא משקיף תמים, אלא בעל עניין. בכל רגע של פליאה והשתאות עלי להזכיר לעצמי שזאת אולי מהפכה נהדרת, אבל היא אינה בהכרח המהפכה שלי. כשאני רואה שוב את התקשורת המערבית מתפעמת ונושאת לא רק את בשורת המחאה, אלא גם את התקווה למהפכה, אני לא מתאפק לתהות: בשם מי? למען מה? מה שנראה בהתחלה כביטוי לתסכול של הבורגנות העירונית מתוצאות הבחירות, מתגבש כעת למחאה גורפת. עכשיו עוסקת התקשורת העולמית לא רק בשאלה אם הבחירות זויפו, אלא במלחמת כוחות האור בכוחות השחור. במערכות העיתונים מחפשים בקדחתנות את המקבילה ההיסטורית: האם זו ברית-המועצות הקורסת? האם תיתכן באיראן מהפכת קטיפה בנוסח פראג 1989? או שזוהי התקוממות בנוסח פראג 1968, שתדוכא ביד קשה, כפי שנהג המשטר הסובייטי כלפי המורדים בו והמשטר הסיני כנגד הסטודנטים המוחים בכיכר טיאנאנמן? ושאלה שמעניינת אותנו באופן אישי: האם מוסאווי, המוכר מתקופת כהונתו הקודמת כמדינאי נוקשה בשירות האייתוללות, הוא גורבצוב החדש? כלומר, מנהיג שהתעצב בתוך המערכת וסולל דרך לשינוי ערכים בתוכה? האם יש באיראן כוחות אור וכוחות שחור? או שהכל אפור. כחלק מן התקשורת המערבית, אנו מותנים להתלהב מכל מאבק לחירות, ובמיוחד כשהוא מתרחש במקום אחר. אבל במקרה האיראני התקשורת בישראל מגיבה בהתרגשות בלתי עיתונאית. מונעת על-ידי רגשות תיעוב ופחד, לא רק כלפי משטר האייתוללות שהפך את ישראל לאויב מיום כינונו, אלא בעיקר כלפי הנשיא המכהן, אחמדינגאד, מכחיש שואה השולל קיומה של ישראל באופן בוטה ועקבי. כל עורך חדשות ישראלי ניגש אפוא לטפל באחמדינגאד וביריביו מן הבטן. כיוון שאויבו של אויבי הוא ידידי, נסחפת התקשורת בישראל אחרי מחנה מוסאווי, אף שהמדווחים אינם יכולים לשכנע כי הם מבינים את המחאה ויודעים לאן פניה. הייתי מוכן לקבל גישה הגורסת כי זעזוע שלטוני שמחליש את איראן ראוי לברכה. ובמנותק משאלת זיוף הבחירות, הייתי שמח על כל כמיהה לנורמליזציה של החיים, שאותה תובע הדור הצעיר בטהרן, בתקווה שיתפכח מחלומות הגדולה הצבאית של ארצו. אבל נראה כי רבים מן העורכים בעיתונים ובמהדורות הרשת והטלוויזיה חיים כאן בסרט. לרגעים נדמה כי כמה מהם, אולי תחת השפעת הקשר הטוויטרי, ניכסו את המהפכה לעצמם והם מפשילים שרוולים ופועלים לתיקון החברה האיראנית. הממסד הבטחוני והשמאל האופנתי מתייצבים על קו החזית, זה לצד זה. התל-אביבים רוצים לקיים, אם אפשר עוד היום, מופע הזדהות עם הידידים האמיצים משדרות המהפכה. הבטחוניסטים אומרים, הניחו, אין הרפורמיסט טוב מן השמרן, ולהפך, ככל שהשמרן קיצוני יותר, הוא טוב יותר בשבילנו. קחו לדוגמה את "ישראל היום" (17.6.09). לצד קביעתו של הפרשן הבכיר דן מרגלית כי "זה לא ענייננו", מוכתרת כפולת העמודים האיראנית של העיתון בכותרת "הדור הצעיר נגד המבוגר", ולמען הסר ספק מובא צילום של יאפית טהרנית המניפה שלט "איפה הקול שלי?". ישראל לומדת היום דבר חשוב על אויביה. היא מגלה שגם דיקטטורה דתית אינה עשויה מקשה אחת. שרבים מנתיני משטר האייתוללות מעורר החלחלה הם ציבור עירוני שאפשר להגדירו בשטחיות כ"כמוך וכמוני". שגם למשטרים אפלים יש תוחלת חיים נקובה, שגם בחברות מקובעות לכאורה מתחולל שינוי. זהו לקח חשוב במיוחד לחברה כמו שלנו, שתפיסות המציאות שלה הולכות ומתקבעות. המהפכה נערכת על המגרש שלנו. היא תקשורתית, טכנולוגית ומתקשרת בכל אמצעי. בעיקר באמצעות המחשבים והסלולריים, בעיקר דרך בלוגים וטוויטים – שהיו לכלי התקשורת העיקריים שלה: גם כלי ניהול לוגיסטי, גם במת מחאה, גם זירת הזדהות וגם מקור מידע שוטף על הנעשה כרגע. מידע ממשי או משוער, מידע חלקי או משורשר, אמת או סתם שמועות – לא ממש משנה. הנה הוכחה לכך שהרשת אינה מנותקת מן העולם האמיתי, שברגעים חשובים באמת, העולמות מתחברים – וכי העולם האמיתי יכול להתעצם תוך שימוש נכון ברשת. הרי לנו הוכחה כי קליקים ומסרונים הם לא רק אמצעי שיווקי, מכשיר לעידוד הצפייה או הצריכה, כלי שיפוט בתחרויות טראש. הרשת, בכל מה שקרה בה השבוע, הביסה את העיתונות המוסדית, הכתובה, המשודרת. המשתמשים בה העבירו מידע לעולם, תיקשרו ביניהם, בילבלו את השלטונות. האירועים הדרמטיים בטהרן מוכיחים שאפשר להעצים אירוע ברשת ולבנותו כמעשה קולקטיבי, מאורגן, ממשי. זאת, אם כי לא ברור מהי משמעותו של המעשה שנעשה. קשה להבין מה בדיוק קורה שם. כל המידע המתקבל הוא גולמי, מקומי, נטול הקשר, לא ערוך, מוטה לחלוטין לעניינם של אלה שמשגרים אותו, מכיל אינספור שמועות ונטול כל תג מהימנות. לכאורה אי-אפשר לבנות מכל השברים והרסיסים הללו תמונת מציאות. ובכל זאת, תמונה גדולה הולכת ונבנית, נדבך על גבי קודמו. המחווה המסעירה מכולן, לעת עתה, היא מחאת הסרטים הירוקים שעל זרועם של שחקני נבחרת הכדורגל של איראן, דבר שלא נראה כמוהו מאז הסתננות היחידים של ספורטאי ברית-המועצות לארצות החופש; מחווה שנעשית מתוך מודעות למעמדם המייצג של הכדורגלנים בארצם ובעולם, ומתוך לקיחת סיכון אישי גבוה. החשוב בכך הוא שזוהי מחווה אוניברסלית, והדימוי העולה ממנה ברור לכל אזרח בעולם. כדורגל כביטוי לחירות, להגשמה עצמית אישית, לגרימת הנאה והשראה לאחרים. הכדורגלנים האיראנים לא היו מעיזים להסתכן כך אלמלא ההשראה ששאבו ממראה חבריהם בהפגנות הרחוב ומדברי הביקורת הבוטים של חבריהם ברשת, וללא גילויי התמיכה וההזדהות שמרעיף עליהם העולם כולו. גם כעת, בתחושת האופוריה שאופפת אותי כרגע, אני מנסה להתעשת ולשאול: מה הם רוצים, תושבי טהרן? שסכסוך הבחירות שלהם ייפתר על הצד הטוב ביותר, שקולות הבוחרים ייספרו מחדש ואולי מוסאווי יזכה בהן ויהיה לנשיאם בשם מועצת שומרי החוקה שבראשה עומד המנהיג הרוחני עלי חמינאי, יורשו וממשיך דרכו של חומייני? או שהם רוצים עולם חדש, פתוח, חילוני, דמוקרטי, שותה בירה, אוכל ציפס, רואה כדורגל על הפלזמה ומעדכן בטוויטר את החברה?

ד"ר מרדכי נאור משחזר בספרו החדש "רדיו חזק" את שנותיו כמפקד גלי-צה"ל, שכללו לא רק את השקת "הטלפון האדום" ו"האוניברסיטה המשודרת", אלא גם מאבק חזיתי מול שר הביטחון

הסוציולוגית האמריקאית גיי טוכמן הגדירה לפני כמה עשורים את עבודת ארגוני התקשורת כתהליך שבו הופכים את הבלתי צפוי לעניין שבשגרה. זה תיאור מדויק של המציאות היומיומית בעיתונים ובתחנות שידור, שם טורפות במפתיע ידיעות דרמטיות על פיגועים, משברים מפלגתיים ודרמות אחרות את כל התוכניות שהוכנו והופקו מבעוד יום. בשנים האחרונות נוסף עוד מימד לאי-הוודאות המלווה את אנשי התקשורת – החשש מסגירה של הארגון שבו הם מועסקים או מפיטורים נרחבים. לפחות בארגון תקשורת אחד אין זו מציאות חדשה. עובדי גלי-צה"ל חשים את האיום הזה כבר עשרות שנים. מי שקמים על התחנה מפעם לפעם אינם אזרחים הקובלים על עצם קיומה של תחנת שידור צבאית המשדרת לאזרחים במדינה דמוקרטית, אלא בכירי מערכת הביטחון. היו אלה שרי הביטחון עזר וייצמן ומשה ארנס, רמטכ"לים כמשה לוי, אהוד ברק ואחרים, שביקשו, בתדירות כמעט קבועה, לקצץ את שידורי התחנה, לסגור אותה או להפריטה. "רדיו חזק", ספרו החדש של ד"ר מרדכי נאור (בהוצאת אבן-חושן), מתאר בין היתר את הדרך שבה הצליחה התחנה יותר מפעם אחת להתמודד עם האיומים על קיומה. נאור, מי שהיה מפקד גלי-צה"ל בשנים 1974–1978, משחזר, לדוגמה, את מתקפת הנגד שניהלה התחנה נגד תוכניתו של שר הביטחון וייצמן להשתיק את משדרי גל"צ או להחזיר אותה "למשבצת המצומצמת של ארבע-חמש שעות שידור בשבוע, לשמש לוח מודעות רדיופוני עם מעט ידיעות צבאיות המתובלות בשירים עבריים". בכירי התחנה לא רק ערכו שיחות עם אלופים במטכ"ל כדי לגייס אותם להצלת התחנה. נאור עצמו הגיע עד ללשכת ראש הממשלה ושוחח באופן דיסקרטי עם מנחם בגין. בחוגים מסוימים בצמרת מערכת הביטחון, כך אמר לבגין, "נושבת כלפינו רוח מקפיאה [...] רק רציתי שתדע שיש לנו בעיה קשה". דבר השיחה דלף רק לעיתון אחד, לשבועון "העולם הזה", שדיווח כי נאור הצביע בפני בגין על שידורים שונים שהיו לדברי נאור "ציוניים" ואשר שיבחו את ממשלת הליכוד והאיש העומד בראשה. שיא המערכה היה ב"קרב האחרון" בלשכת שר הביטחון. בדיון הזה הופתע וייצמן לגלות שרוב אלופי המטכ"ל תומכים בהמשך קיומה של התחנה. גם הרמטכ"ל מוטה גור חלק מחמאות לגל"צ כ"תחנה הטובה ביותר בארץ". וייצמן הבין שהרוח נושבת נגדו, אבל הבהיר שהחרב תמשיך להתנופף מעל ראשיהם של אנשי גל"צ. כך, על-פי עדות נאור, סיכם וייצמן את הדיון: "אם אתם חושבים שניצחתם אותי – אתם טועים. לא שיניתי את דעתי בעניין גלי-צה"ל. לדעתי צריך לצמצם את השידורים, לבטל את הפוליטיקה והטינופות האחרות, ולהשאיר רק מוזיקה והודעות לחיילים. אבל כיוון שאף אחד בחדר הזה אינו מסכים, כנראה, איתי, הנה ההחלטה שלי: תחנת גלי-צה"ל תמשיך לשדר במתכונת ששידרה עד עכשיו. אני לא מתערב, אבל אני מחכה לכם, אתם בתחנה, מעבר לפינה. פספוס אחד ואני סוגר אתכם. הישיבה הזו נעולה". לא רק מאבקים מול השר הממונה הם חלק מ"הסוד והקסם של גלי-צה"ל", כלשון כותרת המשנה של הספר. גם בעניינים אחרים, שבהם היוזמה והאלתור של אנשי התחנה חורגים מהכללים. נאור מתאר לפרטים כיצד באה לעולם הפרסומת הראשונה, ככל הידוע, ששודרה בגלי-צה"ל. היה זה בדצמבר 1977, כאשר משלחת ישראלית ראשונה יצאה לשיחות בקהיר, שבועות אחדים לאחר ביקור סאדאת בירושלים. זה היה, ללא מליצות, אירוע היסטורי: בפעם הראשונה נחתה משלחת ישראלית רשמית בקהיר כדי לנהל שיחות שלום. את ההיסטוריה הזו היו חייבים לשדר. אבל מחירו של קו שידור שיחבר את אולפני גל"צ ביפו אל מלון מינה-האוז, למרגלות הפירמידות בגיזה, שבו נערכו השיחות, עמד על 1,000 דולר. מערכת הביטחון לא הסכימה לשלם. בתחנה לא ויתרו. המפקד נאור יצא לקושש מימון. המטרה – לשדר – קידשה כמעט את כל האמצעים. בתיווכו של איש הפרסום אליעזר זורבין נוצר קשר עם בנק דיסקונט, שמנהליו הבינו את הפוטנציאל הפרסומי הטמון בקו השידור והסכימו לכסות את מלוא ההוצאה. המחיר שנדרש מגל"צ היה הודעת חסות בתום כל שידור. זה היה חידוש בתחנה הצבאית, שעד אז לא נשמעו בה תשדירים כאלה. אבל הפרויקט החלוצי הזה לא האריך ימים. למעשה הוא עבד כמה שעות בלבד, ונקטע בהוראה נזעמת מצה"ל, שציווה להפסיק את מתן הקרדיט לבנק. במערכת הביטחון הבינו שאי-אפשר שלא לשדר מקהיר, והסכימו לממן את קו השידור. אך במקביל מינה הרמטכ"ל קצין בודק לחקור את הקשר החריג עם הבנק. בסופו של דבר ספג נאור "נזיפה אדמיניסטרטיבית" מראש אגף כוח אדם על חריגה מסמכות וגם על "קבלת טובת הנאה ממוסד שאינו צבאי עבור יחידה צבאית". מבחינת נאור, היתה זו הצלחה: "הקו פועל, הכתבות מועברות מקהיר, ותחנת גלי-צה"ל יצאה שוב כשידה על העליונה". כאן מתבקש מה שקרוי גילוי נאות: כותב שורות אלה היה שליח גל"צ ששידר מקהיר באמצעות הקו בחסות הבנקאית. עבדתי בתחנה תחת פיקודו של נאור, כחייל וכאזרח. קראתי את הספר לבקשת המחבר עוד בשלב כתב היד; ביותר ממקום אחד בטקסט מוזכר שמי, וגם מצוטטים שני הספרים שבהם, יחד עם ציפי גון-גרוס, תיעדתי את תולדות התחנה. על כן השורות הללו אינן בחזקת ביקורת בלתי תלויה. אלו, אם תרצו, הערות של קורא שמכיר את המחבר ואת התחנה. סיפור הקו לקהיר הוא רק אחד מרצף אנקדוטות שמביא נאור מזכרונותיו מארבע שנים ורבע כמפקד, ועוד שלוש שנים כסגנו של קודמו בתפקיד, יצחק ליבני. זה אינו חיבור אקדמי בתחום חקר התקשורת, גם לא ספר היסטוריה. הוא שייך לסוגת הכתיבה המכונה "זכרונות מקצועיים" (professional memoirs). איכותו, כמו ספרים אחרים בזאנר הזה, נמדדת ביכולתו של הכותב בחיבור נקודות קטנות לקו אחד. ואולי להפך, בפירוק האמירות הכוללניות על התחנה הצבאית לפרטים הקטנים שמהם מורכב סיפורה של התחנה. אחרים כבר תיארו את השילוב בין אזרחים ותיקים ומנוסים לבין צעירים מלאי אנרגיה ויוזמה; את תהליכי המיון של התחנה (בכך עוסק הפרק מהספר המתפרסם כאן); את היכולת ליזום ולפעול במהירות, ללא ביורוקרטיה מסורבלת – כפי שבאו לעולם "הטלפון האדום", מבזקי החדשות, "האוניברסיטה המשודרת" ועוד תוכניות רבות אחרות שהקנו לתחנה יוקרה ורייטינג כאחד; את היד החופשית שניתנה לאנשי המקצוע כמעט ללא התערבות של הממונים בצה"ל בתכנים. נאור מציג בזכרונותיו את כל המרכיבים האלה לפרטיהם, ומוסיף לכך את נקודת המבט האישית של מי שהוטלה עליו האחריות לנווט את הספינה הזו ושעמד במוקד התהליכים הללו. האתגר שקיבל על עצמו נאור כמפקד גל"צ היה מורכב: לשמור על קיומה של התחנה ובה בעת לחדש ולפתח אותה. זו היתה משימה לא פשוטה, בעיקר אחרי קודמו בתפקיד יצחק לבני, שהזניק את התחנה משולי הסקאלה של הרדיו למרכז הזירה התקשורתית. אולי נאור מבקש בספר, בין שאר דברים, גם לקבע בזיכרון את חלקו בפיתוח התחנה, בין לבני שקדם לו, כאמור, לבין יורשו צבי שפירא וסגנו אלון שליו, שגם תקופתם זכורה כקפיצת מדרגה חשובה בדברי ימי התחנה. ד"ר נאור הוא היסטוריון פורה שכתב עשרות ספרים על תולדות ישראל, בהם ביוגרפיות של הרמטכ"לים חיים לסקוב ויעקב דורי, וזכה בשורה של פרסים. אחרי שהנציח אישים ואירועים רבים כל-כך, החליט שהגיעה העת לכתוב גם על חלקו שלו בהיסטוריה של התקשורת בישראל, והוא הראשון במפקדי התחנה שכותב ספר כזה. נאור מכיר את היתרונות של ספרי זכרונות מסוג זה, שלא רק מנציחים את הכותב ומעשיו, אלא גם משמשים מקור מידע לחוקרים שיעסקו בעתיד בתחנה ובתפקודה. גם לחסרונות הוא מודע. ייתכן שאחרים, כך כתב במבוא, זוכרים את הדברים אחרת. כמו בכל ארגון תקשורת, גם בגל"צ היו ויהיו מלחמות אגו ומאבקי כבוד בשאלות מי הציע, מי יזם ומי דחף לתוכניות מוצלחות. מן הסתם יהיה גם עכשיו מישהו שיחמיץ פנים למקרא תיאור כמה מהאירועים. אבל מי שמבקש להבין את דרך ההתנהלות של ארגון תקשורת, ובמיוחד כזה שעצם קיומו מוטל מדי פעם בספק, ימצא עניין בתיאור השגרה המטלטלת של ניהול גלי-צה"ל. כלשונו של נאור: "כמעט כל אחד מהימים היה סוער ומרתק. לא היה לנו בתחנה אף רגע אחד של שקט".

לפני שערוץ הספורט משדרג את עצמו לרף שידורים חדש, הוא חייב לספק רמת הפקה בסיסית | מיקי ברקוביץ שכח את הביקורת על מכבי תל-אביב בדרך ל"ידיעות אחרונות" | השעון ממשיך לרקוד בערוץ 1

יום ראשון בערוץ הספורט. האצבע עובדת שעות נוספות. שידורים ישירים ותוכניות אקטואליות בכל אשר תפנה. כשהיום העמוס הזה יסתיים, המאזן יעמוד על שלושה משחקי כדורגל מהליגה האיטלקית, שניים מהספרדית, אחד מהמקסיקאית, שני טורנירי טניס, פורמולה 1, כדורסל איטלקי, ארבעה משחקי כדורסל בו בזמן מהליגה הישראלית, שתי מהדורות חדשות, מגזין כדורגל חדש ("המשחק") ומהדורה יומית של אולפן פתוח. כל מי שפתח לאחרונה את ערוץ הספורט בכל זמן נתון קיבל ברוב ערוציו מנה גדולה של תוכן ועניין. ועוד לא דיברנו על רצועת הלילה החדשה, שנפרשת החל מהשבוע בשעות הקטנות, כולל פרומו מבטיח בסגנון "האחים בלוז" ל"מאיר ורוני", תוכנית אולפן בכיכובם של איינשטיין וקופמן. מעבר לצעקות שירוצו ביניהם, אפילו מבטיחים לנו שם תחקירים! על פניו, משהו נפלא קורה בערוץ הספורט. מתיחת הפנים שהובטחה מקיימת בגדול. אור רנסנסי שורה על הכחול העמוק של האולפן החדיש בהרצליה, וכבר נשלפת עוד בשורה: טאלנט חדש נחת בערוץ – טל ברמן, שמעביר בקלילות את "מגרש פתוח", שלוש שעות אולפן בשידור ישיר: דיבורים, סיכומים, ראיונות, דאחקות, עדכונים מהשטח. כמו ערוץ חדשות לכל דבר, כזה שהופך את מהדורת 19:00 לאטריות קרות. בערוץ הספורט מאמינים שהם עושים טלוויזיה בגרסת ESPN עם מאפיינים של CNN. ואז מגיעים איתותים אחרים, שרידים מגוף שידור מנופח ומסואב וערוץ שלא מכבד את המקצוע. "ערב הכדורסל של ישראל" ירד מעט מגדולתו אחרי שהמשחק המרכזי נחטף במפתיע לערוץ 1, אבל הוא עדיין חי ותוסס בגרסת המעבר המהיר בין האולמות. אלא שמשחק אחד לפחות משודר מדי שבוע באמצעות מצלמה אחת בלבד. וכשמאיה רונן, שמנווטת את המשדר מהאולפן, אומרת "מה קורה בנתניה? נתניה רק רוצה שזה ייגמר" (כי הרצליה מביסה אותה), כמו מתגנבת לנימת דבריה גם המשאלה הכמוסה של ערוץ הספורט. גם בערוץ רוצים להיפטר מהמשחק הזה, כי הוא הכבשה השחורה של ערב הכדורסל. מצלמה אחת, בלי שעון, בלי סטטיסטיקה, בלי הילוכים חוזרים. שבוע קודם, באותו משדר, היה אפשר להבין עד כמה החובבנות מולידה חוסר אונים. המצלמה במשחק הפגום התורן הולכת לפסק זמן מותח מאוד, ומאיה רונן משחררת מהאולפן משאלה: כמה היינו רוצים לדעת מה אומר ארז אדלשטיין לשחקנים שלו. אלא שלעולם לא נדע מה מאמן הפועל תל-אביב אמר באותו פסק זמן, מפני שערוץ הספורט שלח רק מצלמה אחת. וכשהשדר האומלל לא היה בטוח במשהו שראה וביקש מהפאנל באולפן שיגידו לו מה קרה במרחק עשרה מטרים ממנו, זו היתה עדות אותנטית בשידור חי וישיר לתנאים שבהם מתנהל ערוץ ספורט מתקדם: אולפן ה-CNN המודרני, המושקע והמפואר, הופך לתפאורה שמזכירה את תוכנית הספורט המיתולוגית בערבית בערוץ הראשון, עם מצלמה אחת, פרימיטיבית, מקוטעת, רועדת. 2013 שהיא כל-כך 1983. קשה להבין את ההתנהלות הזאת. הייתכן שעד כדי כך מזלזלים באינטליגנציה של הצופים, עד שבערוץ סבורים שהלם הפירוטכניקה וגודש ההפתעות יעלימו חפפנות, מיושנות ועליבות? או שהבעיה עמוקה יותר, ומנהלי הערוץ מפגרים אחרי חידושיהם-הם, ובעומק תפיסתם עדיין לגיטימית וקיימת אותה טלוויזיה ישנה, ענייה, שכונתית, קצרת ידיים ודעת? בעידן שבו ערוץ הספורט משדרג את עצמו לרף שידורים חדש, הוא חייב לספק רמת הפקה בסיסית. ואם במקרה אזלו המצלמות, רצוי לסור לאולפן של טל ברמן ולהפקיע משם את זו שמעניקה צילום פנורמי של העיתונאים שעובדים בדסק – מראית עין של מקצועיות והשקעה, שמתפוגגות כעבור שעה למראה שידור נכה של משחק. "קבוצה חדשה, התרגשות ישנה", היתה כותרת הטור בחתימת מיקי ברקוביץ שהופיע ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון לצד סיקור נצחונה של מכבי תל-אביב על הכוכב האדום בלגראד. עד עכשיו לא ברור אם זה היה טור פרשנות או טור התרגשות. ברקוביץ תפס למעשה את מקומם של הפרשנים הקבועים, אריה מליניאק ועידו אשד. במקום חוות דעת מקצועית קיבלו הקוראים טור דביק, רווי מחמאות וסופרלטיבים, עם שימוש מוגבר במלים מהשורש ר.ג.ש. בתצלום שהתלווה לטור נראה הכותב בטקס הצדעה לכוכבי העבר של הקבוצה, שהתקיים לפני המשחק. את מרבית הטור הקדיש ברקוביץ לתחושות אישיות: צבט לו בלב, ריגש אותו, היה לו כיף, הוא קיבל כבוד גדול והאווירה היתה מדהימה. את הטור הוא חתם באיחולי הצלחה למכבי תל-אביב – "בשאיפה להתקדם בסולם הדירוג לקראת עתיד טוב יותר". האומנם לדעתו הכל בקבוצה ורוד, נפלא ומקצועי? יום קודם לכן צוטט ברקוביץ ב"וואלה" ספורט, בכתבה שעסקה במיעוט השחקנים הישראלים: "אני פוגש אנשים ברחוב ו-99.9 אחוז אומרים לי שהתהליך שעובר על מכבי מאוד מפריע להם. זה העדר ישראלים, המסחור הגדול. זה חורה מאוד לאוהדים. אני בטוח שגם לאנשים המובילים את המועדון זה מפריע. זה חורה גם לי, ולדעתי במכבי צריכים לתת על זה את הדעת ולפתור את העניין מהר מאוד". אם לכוכב העבר המיתולוגי כל-כך חורה, מדוע לא ניצל את ההזדמנות להתריע על כך בטור המיוחד שקיבל בתפוצת יום שישי? ואולי בסך-הכל הוא התאים את עצמו לבמה שקיבל – עיתון הבית של מכבי תל-אביב? לאחרונה פורסם בכמה כלי תקשורת על אודות מחאה הולכת וגוברת מצד אוהדי מכבי תל-אביב נגד התנהלות המועדון והמאמן. בלט במיוחד סיפורו של אילן "השועל" אסרף, אולי האוהד המזוהה ביותר עם הקבוצה. התארגנות האוהדים לא קיבלה ביטוי ב"ידיעות". הכתב המסקר, רפאל נאה, הוא העיתונאי היחיד שחש מחויבות לציין דרך קבע את שם הקבוצה יחד עם הספונסר שלה. ככל שחושבים על זה מגיעים למסקנה שרפאל נאה הוא הפרומיל החסר במשוואת ה-99.9 אחוז של ברקוביץ. אל תפריעו ל"ידיעות" להמשיך עם המציאות המדומה שבה היא עוטפת את הקבוצה של המדינה, כולל קליעה מרגשת מחצי פינה של שחקן עבר מיתולוגי. לפני שבועיים נכתב כאן על ההפקות הדהויות של הערוץ הראשון, בין היתר בגלל השעון ש"רקד" במשחק הכדורסל. אורי לוי, אחד משדרי הכדורסל של הערוץ, כתב כאן בתגובה שהסיבה נעוצה באולם הבעייתי בחולון. ביום שני השבוע (28.10.13) שודר המשחק ממלחה בין ירושלים לאילת, והפלא ופלא, מתברר שלא רק בחולון אולם בעייתי שהשעון שלו לוקה בעצבנות. בשלב מסוים הוסיפו ברוממה חטא על פשע והסירו לחלוטין למשך כמה דקות את שמות הקבוצות, התוצאה והשעון. אפשר היה לקוות שהתקלה תתוקן תוך כדי תנועה, אלא שגם אחרי שהחזירו בהמשך למסך את הטקסט הנעלם, המשיך השעון לקפץ להנאתו במשך מחצית שלמה. בסוף עוד נתרגל לאפקט הזה.

אהוד אולמרט ממשיך לעורר מהומה | "הארץ" עם הפנים לסוריה | ב"מעריב" חוגגים ניצחון חשדני על הקרן-החדשה

רק שניים מפרקיה התפרסמו עד כה (ב"ידיעות אחרונות"), אבל האוטוביוגרפיה של אהוד אולמרט מצליחה כבר לעורר מהומה גדולה ולכבוש היום את הכותרות הראשיות. ביתר דיוק, לא האוטוביוגרפיה, אלא מסע קידום המכירות של כותבה. דברים שאמר אמש אולמרט בכנס של יוזמת זנבה מעוררים הד בתקשורת ומשאירים על האש שני נושאים מכותרות הימים האחרונים: את הסכסוך הפומבי שאולמרט פצח בו עם אהוד ברק, ואת תהליך השלום, שאחרת ספק אם היה מצליח להשתחל לעמודי השער. העיתונים נחלקים ביחסם לערך היחסי של דבריו של אולמרט. יש המדגישים את הנושא השני ויש המעדיפים את הרכילות הפוליטית. "ישראל היום" ו"הארץ" מקדמים לראש סדר היום ציטוט של אולמרט הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ואילו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתמקדים בציטוטים הנוגעים לאיבה בין אולמרט לברק. "אולמרט: בוש התחייב לקלוט 100 אלף פליטים" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" (וגם של "הארץ", המוסיף את המלים "פלסטינים בארה"ב" בסופה). "ברק ניסה לטרפד מבצע נועז" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", ואילו אחת הכותרות על שער "מעריב" היא "האהודים נאבקים". מהו אותו מבצע נועז? ב"מעריב" אין זכר לדבר, ב"ישראל היום" אין רמז לדבר, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כותבים כי ככל הנראה הכוונה לתקיפת הכור הגרעיני בסוריה. האם בעיתונים האחרים לא ידעו על כך? ומדוע הדברים מובאים בהיסוס ובלשון שאלה? ולמה מרובים טלאי הסיפור בעיתונים יותר מאשר במהדורות החדשות בטלוויזיה? טביעת אצבעה של הצנזורה ברורה ומוחשית כאן. כך גם טביעת אצבעו של אולמרט עצמו, שמן הסתם הוא, או מי מאנשיו, היה מי שסיפק לכתבים את פירוש רש"י לדבריו הסתומים על אודות "מבצעים נועזים". וכעת אחת משתיים: אם בגילוי המהלכים הפוליטיים שסביב התקיפה בסוריה אין משום סכנה לבטחון המדינה, מדוע הצנזורה מעכבת את פרסומם? ואם יש סכנה כזו, מדוע מותר לראש ממשלה לשעבר לגלות אותם כדי לספק את יצר הנקמה שלו בפוליטיקאי יריב? "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", מצטט יוסי ורטר את ביאליק בטור פרשנות על שער "הארץ", וכותב ש"אפילו השטן נפעם מנקמת ראש ממשלה מודח באיש שנעץ בו סכין". ורטר, כדרכם של פרשנים פוליטיים, מגזים בלשון ציורית. ברק לא נעץ סכין באולמרט, ואולמרט לא נעץ כלום בברק (בניגוד לילד הקטן בשירו של ביאליק, שנשחט בידי הצורר). אין כאן נקמת דם ילד קטן, אבל בהחלט יש כאן נקמת ילד קטן. ואלה קובעים לך את החוקים, חביבי. מה באשר להצהרותיו של אולמרט בדבר המגעים בתקופתו כהונתו עם הפלסטינים? לצד קליטת 100 אלף הפליטים, היו האמריקאים אמורים, כך אולמרט, לתרום לכינון מנגנון פיצויים בינלאומי (לפלסטינים), וישראל הסכימה לקלוט לשטחה "מספר נמוך מ-25 אלף" (ב"הארץ"; ב"ידיעות" 20 אלף) על פני חמש שנים, וכי "הדבר הזה יהיה כרוך בהתחייבות מצדם להכריז על סוף הסכסוך וסוף התביעות". עוד לפי ברק רביד ב"הארץ": "אולמרט הדגיש בנאומו שכל ממשלה בישראל צריכה לקבל את העובדה שהסכם קבע יתבסס על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 עם חילופי שטחים. כמו כן הוא ציין כי על כל הצדדים להבין שלא תהיה ריבונות בלעדית לאף צד בירושלים". "אם יש מישהו בעולם שחושב שניתן להגיע להסכם בלי לחלק את ירושלים – הוא פשוט משלה את עצמו", מצוטט אולמרט ב"ידיעות". גם שלום ירושלמי כותב על הספר של אולמרט. במדור הדעות של "מעריב" כותב ירושלמי כי "מדובר בתולדות חיים משופצים היטב, משולבים בהיסטוריה משוכתבת לעילא ולעילא. לספר הזה צריך להתייחס בחשדנות גדולה, כי ברור שהכותב לא בא להביא את האמת, אלא את האמת שלו, שנראית לפעמים כמו חצי שקר". ירושלמי מתייחס למכירת בנק לאומי, שעליה כתב אולמרט: "כולם ציינו שזה היה מכרז הגון, ענייני, יעיל ובעיקר שהוא הזרים לקופת האוצר מיליארדי שקלים, שהיינו מאד זקוקים להם", ומזכיר כי המשטרה המליצה להעמיד את אולמרט לדין בפרשת מכירת מניות המדינה בבנק לאומי, וכי שופטי העליון שדנו בעתירה נגד דחיית הפרקליטות את ההמלצה "מתחו ביקורת קטלנית על אולמרט והמכירה ההגונה והעניינית שלו. השופטים עדנה ארבל, מרים נאור ועוזי פוגלמן קבעו כי בהתנהלות אולמרט יש יותר מטעם לפגם, נוכח העובדה שלא דיווח על ניגוד העניינים שבו היה מצוי, עקב ידידותו עם המיליארדר פרנק לואי, מהרוכשים בפוטנציה". ירושלמי מזכיר גם כי בניגוד לשבחים שחולק אולמרט בספרו לאריאל שרון, השקוע בתרדמת, הרי שעל אריאל שרון החי והפעיל היו לו דברים מחמיאים הרבה פחות להגיד כשהתמודד מולו בפריימריז בליכוד: "אולמרט חשב אז ששרון הוא קשיש שאינו מתפקד, וחייב להעביר את השרביט לתיש צעיר כמוהו. אין בממשלה שר כזה גרוע, אמר אולמרט על שרון, שכיהן כשר תשתיות. בקיצור, לא גדול, לא מוצק ולא עשוי מחומרים מי-יודע-מה". את עיתון "הארץ" עטפה היום פרסומת למזרנים, והזרגון המסחרי חדר גם לעיצוב כותרת מאמר המערכת, "הזדמנות בדמשק". "הארץ" נוזף בראש הממשלה נתניהו, ש"מתעלם מסוריה מאז שחזר לשלטון ולא מגיב לאיתותי השלום החוזרים של בשאר אסד", קובע כי יש איתותי שלום (למשל: ביקורו של נשיא איראן בדמשק, שכן זה היה "ביטוי לחשש שסוריה תרופף את הברית האסטרטגית עם האיראנים". מ.ש.ל), ומדווח כי שר הביטחון ו"צמרת צה"ל" "קוראים לחדש את המו"מ עם סוריה". לצד המאמר מודפסת הקריקטורה הקבועה של עמוס בידרמן. נראה בה הנשיא פרס חבוש קסדה כשמאבטחו קושר לו כרית לחזהו. "שלא נחטוף שוב", ממלמל פרס, והכיתוב אומר "לקראת פגישת פרס-גול". גול הוא עבדאללה גול, נשיא טורקיה. קשה להתעלם מהאופן שבו רוח הקריקטורה משלימה את זו של המאמר: ידו האחת של "הארץ" מושטת לשלום, השנייה מוכנה עם הממחטה. ידיעת כיתוב תמונה בעמ 7 ב"ידיעות אחרונות" מדווחת כי פארק המים קרייזי-ווטר בעזה הוצת אתמול על-ידי ארבעים אנשי חמאס. "כתוצאה מההצתה נגרם נזק בלתי הפיך לאתר הבילוי הפופולרי", כותב רוני שקד. "חמאס כופה עלינו אורח חיים דתי, אמר אחד התושבים, בעזה כבר יותר גרוע מאשר באיראן". "דרך חדשה לקרן החדשה", חוגגת אחת הכותרות על שער "מעריב", וכותרת ההפניה לטורו של בן-דרור ימיני ממתנת: "מוקדם לחגוג". צח יוקד מדווח מארצות-הברית כי "הביקורת הציבורית הובילה את הקרן החדשה לבחון מחדש את מדיניות המימון שהוענק מטעמה עד כה לעשרות ארגוני שמאל בארצות-הברית ובישראל. מעתה והלאה, כך נחשף כעת, ארגונים שישללו את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוך ישראל לא יזכו עוד למימון הקרן". מי כן יזכו? "הקרן תמשיך לתמוך בארגונים שיזדהו עם רעיון המדינה הדו-לאומית, ובתנאי שאלה לא יפעלו באופן פיזי לקידום הרעיון", מצוטט מנכ"ל הקרן, דניאל סוקאץ. על מה החגיגה? משום שמה שעומד מאחורי השינוי במדיניות הקרן הוא הביקורת הציבורית, פרי שיתוף פעולה בין פובליציסט בכיר של "מעריב", בן כספית, ובין תנועת הימין אם-תרצו, שניהלו קמפיין נגד הקשר בין הקרן-החדשה ובין ארגוני שמאל קיצוניים. מדוע מוקדם לחגוג? לפי ימיני, משום שנראה כאילו ההכרזה של הקרן, כמו הכרזה דומה קודמת, היא "טיוח" המיועד לאוזני התורמים, בעוד המימון לאותם ארגונים נמשך כסדרו. האם הקמפיין שניהל "מעריב" נגד הקרן-החדשה היה מוטה? בוודאי. אולם מאחר ש"מעריב" הוא טבלואיד מסחרי, לא היתה זו הטיה ממשית אלא "תיקון", בלשון הברוקרים, אל האיזון הקוסמי של הקונסנזוס. איזון שגוף מרכזי כמו הקרן-החדשה אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו. האם הקמפיין שמנהל "הארץ" נגד משרד החינוך מוטה? לא. "הארץ" הוא עיתון שמאל מוצהר. האם הוא מנוהל בהגינות? לא, כך לפי מאמר ב"הארץ" של צבי צמרת, יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ומי שיחד עם בעלי תפקידים אחרים במשרד החינוך עומד במוקדן של התקפות חוזרות ונשנות שציירו אותם כאנשים חשוכים, טיפשים ומסוכנים. צמרת מתאר בפירוט את התגלגלותה של תוכנית הלימודים באזרחות, ש"הארץ" הלין כי משרד החינוך חיבל בה וקיצץ בה: "[...] היום לומדים שמונה שעות אזרחות. מכסת שעות דומה יש לכל לימודי ההיסטוריה (הכללית והיהודית), לתנ"ך ולספרות הכללית והעברית, ויש בתי-ספר רבים המדלגים על שנת תנ"ך, היסטוריה או ספרות. מקצוע התושב"ע כמעט שנמחק. מכסת לימודי החובה באזרחות לא שונתה עם מינויו של גדעון סער לשר החינוך. השר אף מקפיד ללמד בעצמו אזרחות, בכל שבוע בבית-ספר אחר. לכן, הכותרת הראשית בהארץ (5.9), משרד החינוך העביר את רובו של תקציב האזרחות ללימודי יהדות, מוטעית ומטעה. לא רק שלימודי האזרחות כלל לא נפגעו בשנים האחרונות, אלא שהם הורחבו והוכפלו פי כמה וכמה. "מה בכל זאת קוצץ? בעקבות דו"ח ועדת שנהר, מ-1994 קיימת במזכירות הפדגוגית קרן שעות, שמאפשרת תמיכה מיוחדת בבתי-ספר שמתגברים את לימודי היהדות. ב-1996 קמה ועדת קרמניצר, שבדקה את נושא החינוך לאזרחות. לצערי הוחלט לאחד את הפעילות של מטה שנהר ומטה קרמניצר (ב-1997), וגם את קרן השעות, שסייעה לבתי-ספר שבחרו ללמד יותר ממקצועות היהדות ויותר אזרחות. בעשור האחרון, יותר ממחצית שעות התגבור ניתנו לעידוד האזרחות, והחלק הנותר הופנה לעידוד שורת מקצועות (ספרות עברית, תנ"ך, מחשבת ישראל, תושב"ע והיסטוריה). את החלוקה הזאת הצלחתי לשנות". צמרת מתייחס גם לטענה כי משרד החינוך ערך מחדש את "ספר האזרחות בשל ביקורת על המדינה": הספר, בן תריסר שנים, לא נערך אלא עודכן בפרטים אקטואליים; חברי הוועדה המקצועית שהחליטה על השינויים, למעט שניים, מונו בעת כהונתה של השרה יולי תמיר; ואמנם אחד מהם פרש, ד"ר איימן אגבריה, משום ש"עחרער על הבלטת העובדה שישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית (ככותרת הספר) ושאין מחנכים למדינת כל אזרחיה. מה לעשות? רוב חברי הוועדה חשבו וחושבים אחרת". צמרת ממשיך להתמודד עם האשמות וכינויים שהוטחו בו מעל דפי "הארץ" ומסיים: "אך ביטוי אחד, בכל מה שנכתב עלי בהארץ בשבועות האחרונים, שימח אותי מאוד ואני גאה בו במיוחד: לצמרת יש תדמית של אדם המזוהה עם תנועת העבודה, אבל כל מה שמעניין אותו כיום זה לחזק את הציונות והפטריוטיזם הלאומי. אני מודה וגאה: אני יהודי-ציוני, ורוצה לחזק את הפטריוטיזם הלאומי". "סוכה אינה מונומנט, אלא רעיון", מצטט נועם דביר בכתבת השער של "גלריה" ב"הארץ", שעניינה התחרות "סוכה סיטי" במנהטן. המשתתפים בתחרות יוצרים "פרשנות עיצובית עכשווית למבנה הארעי, הנושא משמעויות חברתיות ותרבותיות". הנה, ניתן להציע תכנים הקשורים לחגי ישראל בלי להסתפק רק במתכונים לחג. לא הבנתי את הכותרת "חוק המועד" שניתנה לכתבה של יצחק טסלר במוסף "המגזין" של "מעריב", אבל הכרתי את המציאות המתוארת בה, של ההווי הרוחש סביב מכירה וקנייה של תשמישי הקדושה של חג סוכות, הרחש-בחש של מוכרי האתרוגים, הלולבים, ההדסים, הערבות, הקרשים והסכך. הערבוביה של ענייני צרכנות והלכה, דולרים ופיטמים, תופסת יפה את רוח ההכנות לחג. הנה, ניתן לסקר את ההכנות לחג בלי להיתפס ליידישקייט. תחום הסיקור שלו אינו קרוב ללבי, וכמות העיתונים על השולחן שערורייתית ממש, אבל בכל זאת, כשהמוסף השבועי "מסלול" נופל מבין דפי "ידיעות אחרונות", אני מוצא עצמי פעם אחר פעם פותח אותו ומעלעל בו. יש משהו נעים בעיצובו בחודשים האחרונים. משהו מאוד לא "ידיעות אחרונות". ויש גם מדור, בעמוד האחרון, "מיומנו של נהנתן", שהוא כל-כך מופרך שאם היינו חיים בתקופה שמדור בעיתון היה יכול ליהפך לקאלט, הוא בהחלט היה בין המתמודדים. "היום יום הולדתה ה-120 של המשוררת רחל. לכבוד האירוע, שיבצנו ברחבי המוסף כמה משיריה", נכתב באותיות קטנות בהפניה צנועה ברצועה העליונה על שער מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". ללא קשר להפניה הזו, מתחת לתמונת פספורט קטנה של רחל, נפרש על פני כמעט כל השער תצלום של, ובכן, כוסית. הכותרת היא "בשר טרי" והיא מבטיחה לקורא כסף גדול, מסיבות נוצצות וניצול מיני (כתבה על דוגמניות). בכפולת הכתבה, נדחק שירה של רחל, "רק על על עצמי לספר ידעתי", ברווח שמשאירים תצלום של חתיכה במכנסונים ותיאור עלילותיהן השחוקות כסנדל תנ"כי של קולביות אופנה. השיר "פגישה חצי פגישה" תלוי באמצע המונולוג של "דוטי", ש"לא סבלה באופן אישי מהטרדות מיניות" ("ייתכן שזה מפני שאין לי את המאפיינים הקלאסיים של דוגמנית שמגיעה מהעולם השלישי"). עוד ב"24 שעות": נגה אולמרט מדווחת כי נדחתה טענת ההתיישנות של המדינה בתביעת הנזיקין שהגישו אלמנתו ובתו של צלם העיתונות רפאל ציריאלו, שנהרג על-ידי צה"ל ברמאללה ב-2002.

ציפר נכנס לתחפושת הבלוגר בהזדהות כה עמוקה, עד שהיה לתופעה הדורשת פענוח. האם הוא מקריב את עצמו כשפן מעבדה כדי לחקור את הצד האלטרנטיבי של קיומו ככותב? למדוד כמה זמן אפשר לשרוד במרחב הפרוע?

המאמר הזה נכתב עדיין על־פי הנוהג הישן. אם אתם קוראיי, אינני מצפה לתגובתכם ואין לי עניין להפעיל אתכם. מבחינתי, תהליך הכתיבה מסתכם ברצון לחלוק עמכם מחשבות כלשהן. אם הכתוב יעורר ויכוח – אשמח, אך לא אראה את עצמי שותף פעיל בו. אני מקווה לזכות בהערכתכם, גם אם אינני יודע מי אתם ואיך רשימתי משיקה לעולמכם ולסדר־יומכם. אני זקוק, כמובן, להערכתו החיובית של עורכי, שמצדו יגרום למו"ל להניח שאני ראוי לצק שעליו הוא חותם. התגובה המזדמנת של קוראים שכמותכם לרשימתי איננה חלק מתהליך הכתיבה שלי ולא אמורה להשפיע עלי. כותבים שכמותי עטופים בריחוק שמגונן עליהם מקוראיהם. התוצר המוגמר שלי יהיה כבועת סבון שהופרחה לאוויר, שלרגע תלכוד את תשומת לבכם ותכף תפקע. לעתים אקלוט אִוושות הערכה או בוז, אבל בדרך־כלל אמשיך ליהנות מן הדממה שסביבי, שמתוכה תנבוט הרשימה הבאה. אני בן דור הכותבים האחרון שכתיבתו חד־כיוונית. דור בר־מזל, מעצם נוכחותו בזירה בעיצומה של המהפכה ביחסי כותב–קורא, כך שניתנת לי הזדמנות לראות את עצמנו משתנים בתוכה. המהפכה הקודמת בסדר־גודל כזה התחוללה לפני שש מאות שנה, כשהמיזם הטכנולוגי של יוהאן גוטנברג, אותיות יצוקות ומכבש דפוס, יצר קהל קוראים רחב לכותב יחיד. לפני כן היו בעיקר כותבים ששירתו קורא יחיד – את המלך, למשל. כך שבעצם אנו חוזרים היום לנקודת המוצא, שכותרתה "הקורא הוא המלך", וההבדל הקטן הוא שהיום כולנו מלכים, או לפחות קוראים. שלשום נתקלתי בידיד שסיפר, במבוכת מה, שנהנה לקרוא משהו שהייתי חתום עליו. הודיתי לו, במבוכה דומה. בלבי הודיתי לו על שהוא קורא מהדור הישן – מסוגי, בעצם – שאינו נוהג לשתף את הכותב בחוויית הקריאה שלו. לא בכדי בחרתי בכתיבה, מדיום ששומר על מרחק ראוי של היוצר מקהלו, במקום ובזמן. אילו מחיאות כפיים ושריקות בוז היו עושות לי את זה, הייתי מן הסתם מתחיל במועדוני סטנד־אפ. עכשיו, כשהכל אפשרי, ניתנת לי הזדמנות לבחינה מחודשת ולתיקון, אם צריך. להיות בלוגר. הכל מתחיל מהיתכנות טכנולוגית. מרגע שמהפכת הרשת מאפשרת לקיים יחסים אינטראקטיביים בין כותב לקוראו, הם מתקיימים. הם מתקיימים עוד לפני שמישהו חיבר להם פרוטוקול, נוהל, קוד התנהגות או אתיקה. הרשת ביטלה את ההייררכיות, את ההסמכה ואת ההרשאה, כך שכל המעוניין יכול להקליד בה כרצונו, להיות כותב או קורא־מגיב, שבעצם גם הוא כותב. אנחנו לומדים בקלות לייצר (כי אפשר) ולצרוך (כי יש) דור חדש של תוצרי כתיבה, ובמהירות נרכיב עליהם כללי משחק, שיהפכו לקודים חברתיים, שכאילו היו עמנו מאז ומתמיד. הבלוגר שונה מהטוקבקיסט, שונה מ"סתם כותב באינטרנט". הוא רק נולד וכבר יש לו דמות, אופי, גינונים וסגנון שליפה. הוא צליין, טרובדור, קאובוי. יש לו קוראים, יש לו קוראים מגיבים, יש לו קוראים כותבים – מוערכים או נקלים – עוברי אורח או לקוחות קבועים. הוא יכול – אבל לא חייב – להוביל את הלהקה שסביבו לדיון רב־כיוונים. מהפכת הרשת טורפת לא רק את הרגלי הכתיבה, כי אם את תכליתה. במקורו, הבלוגר הוא צאצאו הדיגיטלי של המשרבט, הגרפומאן המצוי, זה שמכור למעשה הכתיבה, שעד לאחרונה מילא את מגירתו בפלט, כי לא נמצא שום מדיום שייתן לתוצרתו ביטוי. מרגע ששיכן את המגירה שלו ברשת, פעורה לעיני כל קורא, הפך היצור הסמוי מן העין למי שכולו מראית עין. לדמות שאין עוד חיץ, לכאורה, בין הרהוריה הגולמיים למוצרים היוצאים ממפעלה. והנה, מרגע שתודעתו היא חלק מהרשת, הוא נהנה מרטט חדש. לא רק הרטט שבנקישת המקלדת כי אם הרעד המחשמל שבחשפנות. הנה הוא פותח את מעילו בפני קהל זר והקהל מדביק עליו טוקבקים. גשם של טוקבקים. ▪ ▪ ▪ "בשביל מה אני צריך לכלות את כוחי בכתיבה של בלוגים, שמעוררים נגדי גם את שנאתם ובוזם של לא מעט טוקבקיסטים, גם את הסתייגותם של כמה מעמיתי שסבורים שכתיבת בלוגים היא הזנייה של העיתונות...?", קובל על מר גורלו הבלוגר בני ציפר – שהוא גם עורך המדור הספרותי האקסטרה־סולידי של "הארץ" – בפוסט שפרסם בבלוג שלו (23.6). הבלוג של ציפר, "לא בבית ציפרנו", פועל מתוך אתר "הארץ", כחלק מקריית "עיתונאים־בלוגרים" שהוקמה בו. ציפר, כמו שכניו־עמיתיו לדיור המוגן, שאף אחד מהם אינו בלוגר "אמיתי", מנהל למעשה, בשמו ובזהותו, יומן פוליטי פרובוקטיבי, שלמראית עין אינו ערוך או מצונזר. הצהרת הכוונות של הבלוג היא: "שש לכל פרובוקציה", וציפר אכן מאתגר בכתיבתו. אבל הוא רחוק מלהיות אחד מהבוקרים שדוהרים במרחבי הרשת, מעורבים בתגרות עם קהלם, מתפרעים, מורחקים מן השרתים המהוגנים ומחפשים לעצמם מקלט וכמה קילובייטים בכל שרת מזדמן. כשאני חושב על "בלוגר אמיתי", אני חושב על רפונזל, היא מירב קנר, מנוחתה עדן. ציפר נכנס לתחפושת הבלוגר בהזדהות כה עמוקה, עד שהיה לתופעה הדורשת פענוח. האם הוא מקריב את עצמו כשפן מעבדה כדי לחקור את הצד האלטרנטיבי של קיומו ככותב? למדוד כמה זמן אפשר לשרוד במרחב הפרוע? לרגעים הוא מזכיר את אותו דוקטור אדוארדס, שנהג לבלוע לעיני קהל כפית אבקת די.די.טי בניסיון להוכיח שמדביר החרקים הידוע לשמצה אינו מזיק לבני־אדם ומועיל למלחמה בכמה מגיפות. אולי ציפר מנסה לזקק ולסנתז את חומרי הפרובוקציה שמהם מייצרים פצצות טוקבקים? הרי מיטב העיתונים המהוגנים מחפשים במרתפיהם את הנוסחה הנכונה לכתיבה חדשה, שתפעיל את הקורא ותגרה אותו לשגר את ההיט המתוק, הנִספָּר, גם אם הוא לא יותר מתגובה חלולה, מוטרפת, אלימה. שם, במרתפים, הומצא כלי המדידה המדויק לשווי־השוק של הכותב: אורכו של זנב הטוקבקים. האם ציפר הוא חוקר במכון וולקני של הטיקבוק? מדען שפירות עבודתו ייושמו בגידול זן חדש של כותבים ארוכי זנב? או שהוא בכלל מעמיד מראה מול פני החברה, מיצג אמנות שיש בו אמירה על גבולות התוקפנות הכתובה. או שזהו מחקר על דמותו של הכותב איש המחר, כותב רב־פאזי, שהוא בבוקר מרוחק ובלילה מטוּקבק. או שהוא כל־כך תחרותי עד שגם על המגרש הזה הוא חייב להביס לא רק את החובבנים הנבערים, אלא גם את המדענים המתחרים (ראו בן כספית על אחמד טיבי, "אחמד שומע?" nrg 1.8, 1,290 תגובות). כבלוגר אחראי, ציפר נאמן להצהרת הכוונות שלו ומרסק כל מה שבדרכו. תחת הכותרת המאתגרת "בינינו, גם לי נמאס מהישות הציונית!" השתלח (24.9) בעולים מצרפת: "...רובם ימניים בצורה מגעילה ומסורתיים בצורה מגעילה ומדברים על הפלסטינים וזכויותיהם בצורה מגעילה. ישראל היא בשבילם המקום שהם יכולים סוף־סוף לבטא בקול רם את השנאה שלהם לערבים ולאסלאם, שבאירופה היא מוצנעת ומוחבאת תחת הררים של צביעויות...". לפוסט הזה נרשמו 258 תגובות. למשל, "כתבה מגעילה של איש מגעיל". את פוסט הווידוי ("בשביל מה לי כל זה?", 23.6) מסכם ציפר בתיאור רגע של התגלות: "לפני יומיים, איך ששמעתי בחדשות על המשפחה העזתית הנוספת שנפלה קורבן למדיניות החיסולים הממוקדים של צה"ל, רצתי למחשב וכתבתי בלוג זועם, מטורף מרוב זעם, נגד אלוהים שמרשה שיקרו דברים כאלה בעולמו. זה היה אחד הבלוגים הטיפשיים ביותר שיצאו מתחת ידי וטוב שהוא לא עלה לאתר... מה שקרה לי בעקבות הבלוג המוחמץ הזה היה, שהבנתי פתאום שהכתיבה המיידית הזאת, היומנית הזאת, נעשתה נחוצה לי כמו אוויר לנשימה, גם אם אני לא אפרסם אותה בשום מקום". לפוסט הזה נרשמו 247 תגובות. למשל, "ואיך תכחיש את שואת הארמנים בלי הבלוג שלך?". לכאורה נראה שהמעגל נסגר. הרי אין כמו להצהיר ברשת לעיני כל, עירום ועריה, על הצורך הפנימי בכתיבה לתצרוכת עצמית, לא להפצה, בעולם שאין בו קוראים מלבדך. ואכן אין זירה מתאימה להקים את תנועת ה"חזרה למגירה" מן הרשת עצמה, ואין אדם מתאים מציפר להובילה. אלא שמאז חלפו כמה חודשים, ונראה שהניסוי נמשך. לפני כמעט ארבעים שנה כתב רולאן בארת: "כדי להחזיר לכתיבה את עתידה, צריך להפוך את המיתוס: הולדתו של הקורא דורשת את מותו של המחבר". מה היה כותב היום, כשהעתיד כבר כאן? גיליון 65, נובמבר 2006

"הארץ" משקיף על האיטי בעיניים בינלאומיות | "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" חלוקים באשר לזהות הקורבן בפרשת נתניהו האחרונה | ו"מעריב" מקדם את "חוק לפיד"

הכותרות הראשיות של כל העיתונים עוסקות גם הבוקר בהאיטי, שנחרבה בשבוע שעבר כתוצאה מרעידת אדמה. בשם האנושיות שיגרו מערכות העיתונים שליחים המסקרים את האסון הנורא שאירע במדינה שבינה ובין ישראל אין שום קשר מיוחד. בשל כללי ההתמודדות של התקשורת עם אסונות, נוטים העיתונאים להתעלם מההמונים ולהתמקד בסיפורים האנושיים הפרטיים, שמייצגים בעיקר את הטוב, אבל גם את הרע המתרחש על האי. משום הקרתנות והפטריוטיות הופכים חיילי צה"ל בעיתונים הישראליים לגיבורים האנושיים הראשיים של שתי המדינות, האיטי וישראל. הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" שאובות מהנעשה בבית-החולים המאולתר שהקימה משלחת צה"ל בהאיטי. אתמול יילדו בו הרופאים הישראלים תינוק בריא. תצלום זהה [דובר צה"ל] של האם ובנה, כשלצדם אחיות מחיל הרפואה, מופיע בשערי שלושת העיתונים. כאות תודה, כך מדווח, החליטה האם לקרוא לבנה "ישראל". החריג, כרגיל, הוא עיתון "הארץ", המתעקש להשקיף על האיטי מבעד לפריזמה אנושית באמת, כלומר – אוניברסלית. "המשבר ההומניטרי בהאיטי מעמיק: האנרכיה מקשה על הסיוע הבינלאומי", קוראת הכותרת הראשית של העיתון [נטשה מוזגוביה, שליחת העיתון לפורט-או-פרינס, בירת האיטי]. בדיווח שעל עמוד השער אין הבלטה למעשי ההצלה בבית-החולים הצה"לי, וגם לא לתינוק ישראל שנולד בו אתמול. אלה זוכים לידיעה בולטת בעמוד פנימי. "חגיגה של אנושיות", קוראת כותרת בראש דיווח מאת יוני הרש, שליח "ישראל היום" להאיטי, המופיע בכפולה הפותחת של העיתון. הרש מתייחס לפעולות הרופאים בבית-החולים שהקימה המשלחת מישראל באי. כותרת הביניים לידיעה מעבירה היטב את תמציתה: "פעוט בלי שם שוכב לבד בבית-החולים הישראלי. לא ברור איפה הוריו, אבל הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר". את הדיווח של הרש מלווה מאמר מאת דן מרגלית, המופיע תחת הכותרת "כן, גאווה ישראלית". "אני חש גאווה במדינת היהודים", כותב מרגלית בעקבות הקמת בית-החולים הצה"לי, יחיד במינו בהאיטי. "זה מעודד גינויים, שהשבח העצמי נגוע בפטריוטיזם דביק, בלאומנות שמנונית ומדוע איננו נוהגים כך במקופחים שלנו ומסביבנו, החל מן האם המוחזקת במסדרון בבית-החולים ועד לפלסטינית משכם שנבדקת בהריונה בטרם תגיע להדסה בירושלים? יש ישראלים שנפשם נוקעת למשמע מלה טובה על מדינתם. יערב להם. עם זאת אני מוכן להניח כי יש מידה של אמת בטיעונים אלה. [...] אולי אפשר היה לראות את הדברים מזווית אחרת: ישראל אינה ראויה לצל"ש, אבל נוכח עולם שמסתפק בדיווח ומעדיף להושיט עזרה במשורה בלבד, היא נראית כזוהר הרקיע". ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על פעולות ההצלה בבית-החולים [נעם ברקן, שליחת העיתון להאיטי] מופיע בכפולת האמצע. העמודים הראשונים מוקדשים לעוד טקסט מעניין לקריאה, מעמיק ומלא פרטים, מאת נחום ברנע, שליח העיתון בפורט-או-פרינס. "להאיטי יש דגל והמנון, אבל אין מדינה", כותב ברנע. "בעשור החולף חשבנו שאצל הפלסטינים שוררת אנרכיה, כאוס. בהשוואה למה שקורה כאן, החיים אצל הפלסטינים היו בית-מרקחת". כמו עמיתיו, גם ברנע גורף בקלות מחמאות על העזרה שמושיטה ישראל לנפגעי רעש האדמה, הן מהמקומיים והן מישראלי החי שנים רבות בהאיטי. כשהאחרון מזכיר כי "ישראל היא המדינה היחידה שבאה לחלץ למרות ששום ישראלי לא לכוד כאן", מציין ברנע ש"הישראלים פתחו את מאמצי החילוץ שלהם בבניין האו"ם, בעקבות הוראה מגבוה, בעיקר משום שאחת הנעדרות היתה יהודייה". שליחת "הארץ", נטשה מוזגוביה, משלבת בדיווחה אזכור קצר לקשיים שבהם נתקלים עיתונאים בבואם לסקר את האיטי. "האזרחים הזרים, שרובם עיתונאים, נתפסים כמקור פרנסה עיקרי בימים טרופים אלה", היא כותבת, ובחלק אחר של רשימתה מציינת כי "עיתונאים ואזרחים זרים דיווחו על קבוצות תושבים שעקבו אחריהם לאורך רחובות רבים, כשהם מתחננים למים ומצביעים על בטנם הנפוחה מרעב". נראה כי הגורל המשותף של העיתונאים הישראלים באי מוכה האסון מביא לגילויי אנושיות נדירה גם בכלי התקשורת. בסיום דיווחו של שליח "ישראל היום" להאיטי, מופיעה הערה קצרה המבשרת כי בהכנת הידיעה השתתפה שליחת "ידיעות אחרונות" לאי. שרה נתניהו, רעיית ראש ממשלת ישראל, מופיעה על שערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" ההפניה היא בדמות הקריקטורה היומית [מושיק], שבה נראית נתניהו כמי שמשפילה את ראש ממשלת ישראל (היא יושבת על כורסה גבוהה ואילו הוא על כורסה מונמכת). בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מופיעה תמצית מאמר מאת סבר פלוצקר, תחת הכותרת "על אדונים ומשרתים". עיקר טיעונו של פלוצקר הוא כי בפרשה הנוכחית אין כל שוויון בין הצדדים המתקוטטים. "יש בפרשה הזו צד חלש וצד חזק. יש צד שגר בווילה בקיסריה, ויש צד שניקה את הווילה. יש צד שסעד וליכלך, ויש צד שבישל את הסעודות וניקה את הלכלוך. יש צד שצרח, ויש צד שספג את הצרחות ונשך את השפתיים כי בשבילו 2,500 שקל לחודש הם המון כסף. יש צד שעשק, ויש צד שנעשק. כן, יש בפרשה זו גם קורבן – וזו לא גב נתניהו. מעמדה רם, כוחה הפוליטי עצום. [...] ומי עומד מול משפחת נתניהו בסכסוך זה? מעצמה: גב ליליאן פרץ, עוזרת הבית מהפריפריה". מובן כי לצד פרץ עומדים גם כמה מאמצעי התקשורת, ביניהם העיתון הנפוץ במדינה. פלוצקר אינו מתעלם מכך: "רק צד אחד בפרשה הזאת ראוי מראש להגנתה של התקשורת, וזהו הצד של עוזרת הבית", הוא כותב ובהמשך קובע כי "זהו אחד מתפקידיה העיקריים של עיתונות בימינו: להיות לפה ולמגן לחלשים, למנוצלים, לחסרי קול, אפילו במחיר של אי-הקפדה תקשורתית קלה על זכויות היתר של החזקים. לא יקרה להם כלום, לחזקים. בטוח שיידעו להגן על עצמם, הם ובעלי האינטרסים הסובבים אותם". כל מלה של פלוצקר במשפטים הללו קולעת בול במטרה, אך נקראת כפרודיה בעיני מי שזוכר את מסעות התמיכה שערך "ידיעות אחרונות" לטובת כמה מהחזקים ביותר במדינת ישראל (שרון, אולמרט, רמון). אם בקריקטורה של "מעריב" הקורבן הוא בנימין נתניהו, ובמאמר של פלוצקר הקורבן היא גב ליליאן פרץ, ב"ישראל היום" מוצגת גרסה שונה. "לשכת רה"מ: שרה נתניהו היא קורבן להתקפה צינית", קוראת כותרת ידיעה [שלמה צזנה ומתי טוכפלד] בראש עמ 19 של העיתון ("גיוס לשכת ראש הממשלה נגד התביעה הוא שימוש פסול בנכס ממלכתי; שרה היתה צריכה לשכור דובר, כמו אולמרט בהסתבכותו הפלילית", גורס אמיר אורן במדור המאמרים של "הארץ"). ניכר ב"ישראל היום" כי עורכיו אינם ששים להבליט את הדיווח על הפרשה. קורא ממוצע של העיתון, שיסתפק הבוקר במבט על הכותרת, כותרת המשנה וכיתובי התצלומים הנוגעים לנתניהו, יקבל מידע מוגבל. בידיעה של "ישראל היום" על ההתפתחויות בפרשת נתניהו מוזכרת חשיפת ערוץ 2 אמש את תלושי המשכורת של פרץ והסכם העבודה בינה לבין נתניהו, המאששים כמה מהטענות המופיעות בכתב התביעה, אך מידע זה מוצנע. בכותרת המשנה נכתב כי "ערוץ 2 חשף הסכם עבודה עם סעיף סודיות" (השוו לכותרת המשנה ב"מעריב": "מתלושי השכר והסכם העבודה של מנהלת משק הבית שחשפו בערוץ 2 עולה: ליליאן פרץ השתכרה בבית נתניהו 3,061 שקל בחודש, לשלושה ימי עבודה בשבוע"). לצד הידיעה הזו ב"ישראל היום" מצורפת עוד ידיעה קצרצרה תחת הכותרת "החברות מתגייסות לטובת שרה נתניהו", ובה מצטטים שלמה צזנה ודן לביא את ג. יפית ("אשה חמה, טובה, אוהבת ומחבקת") ולאה גלובוס ("אשה מתחשבת כלפי מי שעובד אצלה"), חברותיה של נתניהו. גם עדותו של צורי סיסו, "איש מחשבים שהועסק בבית המשפחה", מוזכרת. "לא הבחנתי ביחס בלתי תקין", הוא אומר על הקשר בין נתניהו לפרץ. "להפך, ראיתי חמימות". ידיעה קצרה זו אינה משיאיו העיתונאיים של "ישראל היום". עוד שתי הערות בעניין נתניהו: בסיקור הנרחב יחסית של "ידיעות אחרונות" לא מוזכרת כלל חשיפת ערוץ 2 מאמש את תלושי השכר, הסכם העבודה והנספח הסודי, ללמדנו כי לא כל אויבו של אויב משותף הופך בהכרח לידיד. אסנת בלייר צפתה אתמול בחנוך דאום מגן על שרה נתניהו בתוכנית הבוקר של ערוץ 2. במאמר המתפרסם במדור הדעות של "מעריב" היא כותבת: "אחרי הופעתו הביזארית על המרקע אתמול בבוקר לא נותר אלא להתפלא, שוב, על השיקולים שמנחים את ראש הממשלה ואשתו בבחירת חבריהם". צפו ושפטו בעצמכם. ב"מעריב" ממשיכים לסקר את מה שהם מכנים "חוק לפיד", החוק שיחייב אנשי תקשורת המסקרים את הפוליטיקה בתקופת צינון בטרם יבקשו את אמון הציבור בבחירות לכנסת. אין זה מקרה שב"מעריב" מתייחסים לחוק כאל "חוק לפיד" ומלווים אותו מקרוב, בעוד שב"ידיעות אחרונות" לא מופיעה כל ידיעה חדשותית על הצעת החוק. לפיד הוא מבכירי הכותבים ב"ידיעות אחרונות", והצעת החוק אכן עשויה להשפיע על הקריירה העיתונאית שלו באופן ספציפי. אך גם דיווח תומך ראוי שיהיה הוגן. הבוקר, מתחת לדיווח על שרה נתניהו, מופיעה ב"מעריב" הכותרת הבאה: "ח"כים מהתקשורת תומכים בחוק לפיד". כותרת המשנה: "דניאל בן סימון ונחמן שי תומכים ביוזמת הצינון לעיתונאים". על-פי הדיווח מאת אריק בנדר, בן סימון תומך בתקופת צינון לאנשי תקשורת העוברים אל הפוליטיקה, אבל מעדיף שזו תיושם בהתנדבות ולא באמצעות חקיקה. הוא מצוטט כמי שאומר: "הצעת חוק כזו עלולה להרתיע אותם, ולכן יש להעדיף הסדרה מרצון". נחמן שי מצוטט כך: "אם יתברר שפניו של לפיד לפוליטיקה, הוא לא יוכל להמשיך לשדר במדיום ציבורי ולהפוך את השידור לקרדום פוליטי לחתום בו [כך במקור]". לעומת זאת, מיד בהמשך הידיעה מדווח בנדר כי חברי-הכנסת אורי אורבך וניצן הורוביץ, אף הם עיתונאים לשעבר, מתנגדים לחוק. מדוע, אם כן, הכותרת לידיעה קוראת "ח"כים מהתקשורת תומכים בחוק לפיד"? מדויק יותר היה להכתיר אותה בכותרת בנוסח "הח"כים מהתקשורת חלוקים באשר לחוק לפיד", ממש כמו הכותרת שנבחרה לידיעה כמעט זהה, גם היא מאת בנדר, שהופיעה אתמול באתר nrg של "מעריב". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי חרף קיצוצים נרחבים ברשות השידור, יקבלו שניים ממקורבי מנכ"ל הרשות העלאות בשכרם. הרשות, בתגובה, מכחישה ששכרם יעלה. עוד מדווחת בר-זהר כי ערוץ 10 מנהל משא-ומתן על העברת משרדיו מגבעתיים לנווה-אילן. מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי חברת יס דורשת פיצוי כספי מהמדינה בעקבות הוצאת האפיקים המסחריים למכרז. יאיר אטינגר מדווח ב"הארץ" כי השר לשירותי דת, יעקב מרגי, פנה אתמול לשרת התרבות והספורט, לימור לבנת, ודרש כי הממשלה תקפיא את המימון לתיאטרון הבימה אם לא יגנוז קטע בהצגה הסאטירית "נפגעי חרדה", המציג את שר הפנים אלי ישי כתועמלן נאצי. ערן סויסה מדווח ב"מגזין" של "מעריב" כי תוכנית בידור חדשה של הוט סיכמה על שיתוף פעולה בלעדי עם חדשות ערוץ 2. דן לביא מדווח ב"ישראל היום" כי פרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת יוענק השנה לעורך "ישראל היום", עמוס רגב.

כל הכבוד על הסולידריות של אבי וייס מחדשות 12 ושל איילה חסון מערוץ 13 עם עובדי התאגיד. באמת. אבל כדי שהסולידריות לא תהפוך לצביעות, כדאי שהיא תתחיל על המסך, בעבודה היומיומית, באחריות לשרת את הציבור ולא את הרייטינג, המקורות, דף המסרים או השלטון. פרשנות

"זוהי שעת חירום לכולנו: לתקשורת החופשית בישראל, לעיתונות האלקטרונית והכתובה גם יחד, לעיתונאים כולם", אמר היום מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס, בכנס חירום של ארגון העיתונאים והעיתונאיות לתמיכה בתאגיד השידור "כאן" אל מול איומי הסגירה של שר התקשורת שלמה קרעי. "החרב שמונפת מעל צוואר תאגיד השידור הישראלי, האמירות מפי שר התקשורת קרעי והשרה גלית דיסטל אטבריאן על שאט-דאון כללי – הן אמירות שמדירות בצדק רב שינה מעיני עובדי התאגיד המסורים. החרב הזאת מכוונת כלפי כולנו", אמר וייס, האדם הבכיר ביותר בגוף התקשורת המוביל בארץ. יפה שוייס הגיע להביע סולידריות עם עובדי התאגיד, אבל כשהוא דיבר, אפשר היה להרגיש את תחושת חוסר הנוחות בקרב קהל העיתונאים והעיתונאיות. בשם הסולידיריות, או סתם חוסר הנעימות, אף אחד לא נעמד ואמר לו – אבי וייס, קח אחריות. שיכרון הכוח של הפוליטיקאים הקיצוניים בישראל נבנה אצלך, במהדורות החדשות שלך, שנתנו להם במה חופשית להתלהם ולהשמיץ, שלא עימתו אותם עם ההשלכות של ההצהרות המסיתות שלהם, שלא שאלו את השאלות הקשות. אף אחד לא אמר לו: בהובלתך, מהדורת החדשות יצרה את המפלצת שאתה מתגייס כעת לנאום נגדה. נאומים זה חשוב, אבל מה שקורה במהדורה חשוב הרבה יותר. אתה, אבי וייס, הפכת לכוכב של חברת החדשות שבעריכתך את עמית סגל, שכבר שנים הפך לצינור העברת המסרים מסביבת נתניהו. אתה מי שבנה תקשורתית את בועז ביסמוט, לא צינור אלא ממש דף מסרים מהלך. מי שגם כששאיפותיו הפוליטיות הפכו ברורות, המשיך לכהן כפרשן קבוע בתוכנית הדגל שלך. אתה, אבי וייס, העלית את איתמר בן גביר לדרגת הפוליטיקאי המסוקר ביותר ונתת במה לקיצוניות בדעותיו. בהובלתך, קבעו הכתבים הפוליטיים שכהונת הממשלה הקודמת היא "משבר קואליציוני" מתמשך. נשאת את שם האיזון לשווא. כאילו אין במחנה הימין עוד דוברים חוץ מהקיצוניים והמתלהמים ביותר. כאילו קידוש הקיצוניות וההתלהמות לא משרת על מלא את המערכה של נאשם בפלילים לעצירת משפטו. את מהדורת החדשות הפכת לקרקס, זירה של פוליטיקאים שמתחרים ביניהם מי יהיה בוטה יותר, קולני יותר, מכפיש יותר ומקטב יותר. "הבוסים היחידים של העיתונאים הם הציבור", אמר וייס בכנס החירום. אבל הציבור לא הורה לך לשמור את הממלכתיות לנאומים מלאי פאתוס מול קהל שבוי. הציבור לא ציווה עליך לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, לתת לו מנת דם יומית מסביב לשעון, למלא את המסך בעדר שועט של יחצנים ויועצים פוליטיים, להנהיג מערכת שאין לה כסף לעיתונאים אבל יש לה אינסוף מקום לאינטרסים ולהפוך את הרייטינג לעורך הראשי. חדשות 12 הן הנצפות ביותר בטלוויזיה. אתמול (28.1) השיגה המהדורה של וייס 16.2 אחוז רייטינג, לעומת 8.4 אחוז בערוץ 13, 4.8 אחוז בכאן 11 ו-3 אחוז בערוץ 14. הנצפות ביותר ולכן גם המשפיעות ביותר, עד שלא ברור היכן נגמרת המהדורה והיכן מתחילה המציאות. זו אחריות ענקית, אחריות שבחדשות 12 מסרבים לקחת על עצמם. "אי אפשר לרצות את כולם", אמר וייס בשנה שעברה בהרצאה למנהלים מהציונות הדתית. צודק וייס. אי אפשר וגם לא צריך. אבל כן אפשר וכן צריך להקפיד שהמסך יהיה כמה שיותר נקי מאינטרסים. שזמן המסך יישמר למי שיש לו באמת מה להגיד ולא למי שצועק הכי חזק. ושהעורכים לא ירימו את האצבע לרוח ולסקרי דעת קהל כדי לכוון את המהדורה לעמדות הכי פופולריות ופופוליסטיות. כי האמת היא שבחדשות 12 אולי לא מנסים לרצות את כ-ו-ל-ם, אבל בהחלט מנסים לרצות את האינסטינקטים הכי נמוכים ושטחיים. יתכן שוייס חשב שהספינה שלו שטה שמאלה, והחליט לשבור לימין. החלטה לגיטימית, אבל במקום להתאזן, הוא יצא משליטה. לא ימינה או שמאלה, אלא למטה, בהפקרת הבמה לדוברים מטעם – בין אם הם עיתונאים, חברי פאנל או דוברים ממש. "כשיונית ראיינה את ביבי הוא אמר לי בסוף היה מצוין, היה הוגן", אמר באותה הזדמנות כשהוא מתייחס לראיון שנתניהו קיבל מיד כשביקש. פינוק של חצי שעה בפריים טיים, מבלי שנשאלה ולו שאלה קשה אחת, בלי להפריך את השקרים שנתניהו פיזר ביד רחבה תוך שלוי מצחקקת לעומתו. פלא שיאיר נתניהו הפסיק לקרוא לערוץ "אל גזירה"? הי @LeviYonit סתם שתדעי שלהקריץ ככה 3 ציוצים מתוך עשרות אלפים, ולא לתת את ההקשר שלהם, ובתגובה למה הם נכתבו, זה סותר לחלוטין את כללי האתיקה העיתונאית. אבל נו טוב מה לכם ב12 ולאתיקה עיתונאית. אבל בגדול, אני וכל הימין מאודדדד מרוצים מהראיון הזה, אז תודה יונית 😘. גם לוי היתה היום בכנס ארגון העיתונאים. היא לא עלתה על הבמה להתנצל בפני עובדי התאגיד בשמה ובשם הערוץ שבו היא עובדת. ועוד דוברת היתה היום בכנס. נציגת חדשות 13. איילה חסון. "ישראל חייבת שידור ציבורי מכספי הציבור ולמען הציבור", אמרה מי שהיא נכון לעכשיו העיתונאית הפופולרית בערוץ, "אסור שרק בעלי הון יחזיקו בכלי תקשורת. אסור לפטר עיתונאי ימני או שמאלני בגלל תפיסות עולם. זה מדרון חלקלק". גם חסון הגיעה לפודיום עם גיבנת. היא אמנם עיתונאית אחת, לא עורכת ולא מנהלת, אבל חסון מסמנת את הכיוון שאליו צועד ערוץ 13 כבר תקופה ארוכה, השתדלות מתמדת לרצות את המשטר ואת העומד בראשו. יכול להיות שהיה קל יותר לעכל את חסון לו תוכניתה היתה משודרת בערוץ 14, שם הכול מוטה, הכול משרת מטרה אחת, והכל ברור וידוע. אבל כשהיא יושבת ב"מטה המרכזי", מוקפת בחברי פאנל שמשרתים את האגנדה שלה וכולם מתחבאים מאחורי תדמית עיתונאית מזוייפת – זה כבר על גבול הקומי. אז כל הכבוד על הסולידריות, באמת, זה לא מובן מאליו, אבל כדי שהסולידריות לא תהפוך לצביעות, כדאי שהיא תתחיל על המסך, בעבודה היומיומית, באחריות לשרת את הציבור ולא את הרייטינג, המקורות, דף המסרים או השלטון.

מאז פרוץ המלחמה הוצף המרחב הציבורי באנשים חמושים, גם בברים, גם כאשר הם שותים אלכוהול. בחוק כלי הירייה לא מופיע איסור על שימוש באלכוהול בעת נשיאת נשק. בדיקה עם צה"ל, המשטרה והמשרד לביטחון לאומי מראה כי גם בנהלים ובהנחיות לא קיים איסור על נשיאת נשק בשכרות

"הייתי במשמרת והגיע זוג לשבת על הבר, מזגתי לאישה יין והבחור שתה טקילה", מספרת ברמנית במסעדה בתל אביב, "אחרי שהוא שתה שלושה דרינקים, הם הזמינו את החשבון וכשהוא קם ללכת ראיתי שכל הזמן הזה היה מונח לו על הברכיים רובה M16. לא הבנתי איך יש אכיפה נגד נהיגה בשכרות אבל אין אכיפה על אדם שמשתכר כשהוא חמוש ב-M-16". מאז ה-7 באוקטובר והגיוס ההמוני למילואים, נשטפו רחובות ישראל בכלי נשק, בין אם של חיילים שיוצאים לאפטר או אזרחים שמוכנים לבאות. אין ספק כי הגנה חשובה בימי מלחמה, אבל נדמה שכל הגבולות נחצו. השבוע נצפו במסעדה תל אביבית הומה בתל אביב קצין במדים ועליו אקדחו האישי כשהוא שותה במסעדה יותר מקוקטייל אחד, ובשולחן הסמוך אליו ישב אדם בלבוש אזרחי שותה בירה ועל ברכיו נשק צה"לי. במקרה אחר נראה צעיר בלבוש אזרחי שותה בירות עם חבורת אנשים סמוך לחוף הים בתל אביב, כשלצידו מונח M-16 צה"לי. במקרה נוסף, חמור יותר, נצפה צעיר בלבוש מתנדנד ברחוב לאחר שיצא ממועדון, כשעל כתפו נשק צה״לי. "אנשים רבים בארץ נמצאים כיום בתחושה של דיכאון ואימה, רבים חוזרים להתרעננות מהמלחמה ומוצאים פורקן בשתיית אלכוהול", אומרים מקואלייציית "האקדח על שולחן המטבח", גוף אשר פועל לצמצום תפוצת נשק קל ולפירוקו במרחב האזרחי. "מדובר בשילוב קטלני שהוא מתכון לאסון, גם לעצמך וגם לסביבה". בהצהרת הבריאות שנדרש למלא כל מי שמבקש רישיון לנשק מופיע ההיגד: "האם אתה צורך משקאות חריפים". על ממלא הטופס נדרש להשיב בכן או לא. אולם איסור על שתיית אלכוהול ונשיאת נשק לא מופיע בחוק כלי הירייה, לא בהוראות בטיחות בנשק, נוהל שימוש בנשק והוראות פתיחה באש של המשרד לביטחון לאומי וגם לא בנהלים הצבאיים. לפי הנוהל הצבאי, שתיית אלכוהול בלבוש מדי צה"ל אסורה למשרתי צה״ל בסדיר או המגויסים למילואים. ב-2008 הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב תיק שבו אדם הורשע במסגרת הסדר טיעון על כך שבמסגרת בילוי לילי שתה הנאשם לשוכרה ופרצה קטטה בינו לבין אדם נוסף, שבמהלכה ירה פעמיים בנשקו האישי לעבר הנפגע. הפציעה של הנפגע חייבה טיפול רפואי ואשפוז. השופטת יהודית שיצר קבעה כי: "נשיאת אקדח ברישיון מטילה על בעל הרשיון אחריות כבדה, דהיינו, הפעלת שיקול דעת לעשות שימוש בנשק, רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן מותר להשתמש בנשק. אין להשלים עם שימוש נמהר בנשק בסכסוכים שגרתיים בין צדדים. אקדח איננו קישוט ואיננו אביזר שמטבע הדברים צריך להיות בן לוויה בעת יציאה לבילוי תמים, מה גם שבמהלך הבילוי הנאשם שתה לשוכרה. שתיית אלכוהול ואחריות לנשק אינם דרים בכפיפה אחת (בדומה לנהיגה ברכב). עצם השתיה לשוכרה איננה נסיבה מקלה, אלא להפך, היא משמשת נסיבה לחומרה. "בתקופה שבידי הציבור נשק רב ברשיון, יש להקפיד ולהרתיע מפני שימוש בלתי מבוקר ובלתי אחראי בנשק זה. ענישה משמעותית בנסיבות הענין היא חיונית, הן לצורך הרתעת הנאשם עצמו והן לשם הרתעת הרבים וקביעת גבולות ברורים וחד משמעיים בסוגיית השימוש בנשק, כמו גם בהתייחסות לשתיה לשכרה ותוצאותיה". השופטת פסקה על הנאשם עונש מאסר בפועל של תשעה חודשים, מאסר על תנאי וקנס כספי. לפי נתונים שמסר המשרד לביטחון לאומי, מתוך 265 אלף בקשות לרישיון נשק שהתקבלו מפרוץ הלחימה ועד ל-8 בדצמבר, אושר הטיפול ב-86 אלף בקשות. 8,500 אלף בקשות נדחו בגלל קביעת המשטרה שהאדם מסוכן פלילית, 2,129 בקשות נדחו בשל בעיה בכשירות הרפואית לפי קביעת משרד הבריאות, ו-57 בקשות נדחו בשל צווי בית משפט. "קבלת רישיון לנשיאת כלי ירייה פרטי מחייבת את מחזיק הנשק בקיום נהלים ונקיטת אמצעי זהירות קפדניים, בהתאם להנחיות המשרד לביטחון לאומי", נמסר מהמשרד בתגובה לשאלתנו. "המסר המרכזי שעובר למחזיקי הנשק הן על ידי אגף כלי ירייה, והן על ידי מדריכי הירי במטווחים הוא חובת השליטה בכלי הירייה לרבות החובה להיות בשליטה בעת נשיאת הנשק לפיכך, שתיית אלכוהול העלולה לגרום לאיבוד היכולת לשלוט בנשק, לרבות שיקול הדעת בהפעלתו, מהווה הפרה של הוראה זו. הגוף המוסמך לבצע אכיפה בנושא הוא משטרת ישראל ואין זה בסמכות האגף. ככל ויימצא על ידי משטרת ישראל אדם המחזיק נשק, כשהוא בגילופין, יטופל על ידה. ככל ויידרש, קיימת לאגף כלי הירייה את הסמכות לפעול במישור המנהלי, לרבות ביטול רישיון הנשק". דובר צה"ל מסר בתגובה: "מקרים פרטניים שיובאו לידיעת המפקדים, יטופלו על ידם" שאלנו את משטרת ישראל האם נתפסו נושאי נשק כשהם בגילופין. מהמשטרה נמסר רק: "משטרת ישראל מבצעת לאורך כל השנה אכיפה מוגברת של עבירת נהיגה בהשפעת אלכוהול באמצעות הצבת שוטרים סמויים וגלויים ברחבי הארץ ובמקומות הבילוי והקמת מחסומים וכן פועלת לאכיפת העבירה בדרך של בדיקות ינשוף לנהגים חשודים והעמדתם לדין. "נדגיש כי על נושא נשק חלה אחריות יתרה לנהוג על פי האמור בהוראות החוק לנושא זה".

המיזוג בין סי.בי.אס לוויאקום מבשר על ירח-דבש לענקי התקשורת. אחריו ממתין להם עידן חדש, פחות ורוד

שני אנשים חייכו לעצמם לפני החתונה הגדולה של עולם התקשורת, שהתקיימה ביום שלישי, ה-7 בספטמבר, בניו-יורק. שני האנשים הללו ידעו שחתונה ששוויה 38 מיליארד דולר אינה עניין לטורי הרכילות, אלא לעמודים הכלכליים. שני האנשים הם סמנר רדסטון, מנכ"ל ומחזיק המניות העיקרי בחברת ויאקום (Viacom), ומל קרמזין, מנכ"ל סי.בי.אס. בשעה אחת בצהריים הם יצאו אל גדוד העיתונאים והכריזו על המיזוג בין הרשת הנצפית ביותר לרשת הטלוויזיה בכבלים הגדולה ביותר. בבת אחת הפכה החברה החדשה, ששמה הוא ויאקום, לענק תקשורת בעל ערך שוק של 68.5 מיליארד דולר, שנייה בגודלה רק לטיים-וורנר. רשת סי.בי.אס, 50% מרשת הטלוויזיה יו.פי.אן, 35 תחנות טלוויזיה, 163 תחנות רדיו, תחנות הכבלים אם.טי.וי, VH1, Showtime, Moviechannel, ניקלודאון, תחנת מוזיקת קאנטרי, סרטי ואולפני פרמונט, חברת הפקות פרמונט טלוויזיה, הוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר, חברת הפקות סי.בי.אס לטלוויזיה, חברת ספלינג, חברת ההפקות Kingworld, רשת ספריות הווידיאו בלוקבסטר, מספר לא מבוטל של פארקי שעשועים וחברות אינטרנט – כל אלה הן הנדוניות שהביאו זה לזה קרמזין ורדסטון. ויאקום הפכה, למעשה, לתמנון תקשורת השולט על מספר תחנות הטלוויזיה והרדיו הגדול בארצות-הברית. לא פלא שרדסטון וקרמזין מרשים לעצמם לחייך. "הוא פיתה אותי", אמר רדסטון במסיבת העיתונאים, "הוא איש מכירות אמיתי". סמנר רדסטון הוא לא אדם שקל לפתותו. בגיל 76 חושיו העסקיים מחודדים מאי-פעם. לא היה סימן בילדותו שבגינו ניתן היה לנבא שהאיש הזה, בנו של בעל מועדון לילה מבוסטון, יהיה ביום מן הימים אחד מ-15 האנשים העשירים בארצות-הברית. על כוח הרצון ויצר ההישרדות שלו אוהבים כלי התקשורת לספר את הסיפור הבא: בשנת 79 ניצל רדסטון משריפה בבית-מלון בבוסטון, כשהוא נתלה על אדן חלון הקומה השלישית. הוא נכווה ברוב חלקי גופו עד שהכבאים הורידו אותו מהחלון. עשרים שנים לאחר מכן הוא בעל המניות העיקרי והמנכ"ל של החברה החדשה ויאקום, בעלת תקבולים שנתיים בסך 21 מיליארד דולר ותזרים מזומנים שנתי של ארבעה מיליארד דולר. מלבד המימד הכלכלי, ויאקום מחזיקה בשליטה הגדולה ביותר על מה שהאמריקאי הממוצע שומע וצופה. קרמזין ורדסטון הדגישו שהמיזוג נעשה מרצון ולא מחובה, עקב האפשרויות הרבות הגלומות בו. רבים חושבים אחרת. "קניבליזם תקשורתי", כינה את העסקה אחד מאנשי בית-הנבחרים המעטים שפצו את פיהם לאחר הודעת המיזוג. השתיקה מוזרה, בעיקר כיוון שהמיזוג טומן בחובו כמה בעיות חוקיות: הוועדה הפדרלית לתקשורת (אף.סי.סי) אוסרת בעלות על למעלה מתחנת טלוויזיה אחת בכל אחד מהשווקים המקומיים בארצות-הברית. לחברה החדשה יש לפחות תחנה אחת ב-18 מתוך עשרים השווקים המובילים. חוק נוסף קובע שלחברה אחת אסור לשלוט על למעלה מ-35% מפלח השוק האמריקאי. סי.בי.אס וויאקום שולטות יחד, בחברה החדשה, על 41% מפלח השוק. חוק הטלקומוניקציה משנת 96 אוסר על חברה אחת להיות בעלת שתי רשתות טלוויזיה; חברת ויאקום החדשה סוטה ממנו: יש לה שתי רשתות טלוויזיה כרגע. הוועדה הפדרלית לתקשורת החלה להרפות לאחרונה את אחיזתה ולהקל במגבלות שהטילה על בעלי תחנות טלוויזיה. בעקבות ההקלות החל קרמזין לשכנע את רדסטון שהמיזוג אפשרי. אחרי הכל, חוקים אפשר לכופף, בעיקר כשמדובר בשני גופי תקשורת כל-כך חזקים. קרמזין, במסיבת העיתונאים, התייחס לכך: "מזמן אמרנו שהחוקים האלה מיושנים ובלתי רלבנטיים למציאות התקשורתית הקיימת. את החוקים הללו צריך לשנות". יום לאחר מסיבת העיתונאים בילו רדסטון וקרמזין בוושינגטון בחברת אנשי הוועדה הפדרלית לתקשורת, בגישושים ראשונים לשכנועם בצורך בשינוי החוקים, שמטרתם המוצהרת, בראש ובראשונה, להגן על הציבור האמריקאי מ"קניבליזם תקשורתי". ההערכות הן שרדסטון וקרמזין יצליחו במאמציהם אף שקולות רבים בתעשיית התקשורת יוצאים נגד המיזוג. "ההשלכה של איחודים כאלה על העיתונות והאמנות היא עצומה", אמר ל"וושינגטון פוסט" מארק קריספין-מילר, פרופסור ללימודי תקשורת באוניברסיטת ניו-יורק. "נראה לי שתחת כל הגדרה, מדובר בהתפתחות אנטי-דמוקרטית. בחברה דמוקרטית אסור שאמצעי התקשורת יהיו מרוכזים בידי מעטים". קריספין-מילר עומד בראש מחקר על בעלויות תקשורת. סקר שערך מגלה ש-64% מהאמריקאים מאמינים שריכוז הבעלות על אמצעי התקשורת מזיק באופן כלשהו. הנה, לדוגמה, המחשה של אפשרויות ההשפעה המזיקות של ברוני התקשורת על תוכני השידורים: בשנה שעברה נמנעו חדשות איי.בי.סי ומפיקי התוכנית "20/20" מלפרסם תחקיר שהכינו על הבעייתיות שבאבטחת פארקים גדולים. ממצאי התחקיר חשפו תקלות באבטחה גם בגני השעשועים של דיסני. דיסני הוא ענק התקשורת השלישי בגודלו, ורשת איי.בי.סי שייכת לו. נשאלת השאלה, מה תעשה תוכנית התחקירים "שישים דקות", היהלום שבכתר של סי.בי.אס, כשתתגלה שחיתות באחת מעשרות הזרועות של התמנון ויאקום? "הציבור לא מקבל מידע על כל הבעייתיות שבריכוז בעלות. תקשורת שמונעת על-ידי פרסומות נוטה שלא לתחקר אינטרסים כלכליים", מסכם קריספין-מילר. המתנגדים לו טוענים ששוק הדעות קיים, אלא שהוא החליף מקום: הוא אינו מתנהל בטלוויזיה או ברדיו, אלא באינטרנט. עם זאת, אלה שטוענים זאת שוכחים להזכיר שגם רוב אתרי האינטרנט הפופולריים נשלטים על-ידי מספר קטן של חברות גדולות. אותו תהליך מתרחש בין כל אמצעי התקשורת האמריקאיים: הוא החל לפני כמה שנים בעיתונות הכתובה, שנשלטת על-ידי מספר מועט של רשתות לאומיות, כמעט ללא תחרות מקומית, הוא המשיך לטלוויזיה ולרדיו, וגם לאינטרנט. העסקה בין סי.בי.אס לוויאקום מפעילה לחץ על חברות תקשורת אחרות ליצור מיזוגים כדי שלא להישאר מאחור, טוענים מומחים לשוק התקשורת. הביצה והתרנגולת האחרונה היא אן.בי.סי: הרשת השנייה בגודלה (הראשונה היא, כאמור, סי.בי.אס) הודיעה ב-16 בספטמבר שהיא מתכוונת לקנות שליש מפקסון, בעלת Paxtv. אם הוועדה הפדרלית לתקשורת תאשר את הקנייה, יהיו בידי אן.בי.סי יותר מ-120 תחנות טלוויזיה מקומיות. מומחים צופים שבטווח הרחוק לא תהיה לאן.בי.סי ברירה אלא להתאחד עם כוח כלכלי שיש בידיו אולפנים – סוני. כרגע ענקי התקשורת המובילים בשוק הם טיים וורנר, ויאקום, דיסני ורופרט מרדוק. פרשנים של תעשיית התקשורת קובעים שרוב החומר המשודר בטלוויזיה שבו צופים האמריקאים מפותח על-ידי שש-שבע חברות ענק, שכמה מהן עוד עתידות להתמזג. מלבד תחום החדשות והתחקירים, שהופך לבעייתי בשוק הנמצא בידיים מעטות, עשויה להיפגע גם היצירה העצמאית. מפלצות התקשורת החדשות מספקות לעצמן את תוכניות הטלוויזיה שלהן, ולמפיק או יוצר עצמאי אין כמעט סיכוי למכור את מרכולתו. עונת השידורים החדשה והלא מלהיבה, בלשון המעטה, שמביאה סדרות דומות בכל הערוצים ושאינה נותנת ביטוי לתרבות המיעוטים, היא אחת התוצאות של התופעה הזו. מפיקים עצמאים אומרים שהצופים האמריקאים לא מבינים את המשמעות של התרופפות חוקי האף.סי.סי. החוק הראשון ששונה איפשר לרשתות (זו העונה הראשונה) להפיק באופן עצמאי את כל הסדרות החדשות במקום לקנות אותן ממפיקים חיצוניים. ההתפתחות הזו היא תוצאת פעילותן של שדולות בוושינגטון ושל פוליטיקאים שממלאים פיותיהם מים, טוענים המפיקים העצמאים, ואלו מאפשרים לרשתות להשתלט על היצירה בלי שהציבור יידע. חוקים שנחקקו לפי 22 שנה אסרו על רשתות לשלוט גם על ההפקה וגם על ההפצה של תוכניות טלוויזיה, אבל החל משנת 93 החל המצב החוקי להשתנות, בלחץ החברות הגדולות. מי שבוחן את הרייטינג של תוכניות הטלוויזיה בשנים האחרונות יכול למצוא סיבה נוספת למיזוגים של רשתות גדולות עם חברות כבלים: פחות ופחות אנשים צופים בטלוויזיה בכלל, וברשתות הגדולות בפרט. "המדיום הוא המסר", מזכיר קווין מני, עיתונאי "USA Today", את משנתו של מרשל מקלוהן, והמדיום החדש, האינטרנט, מזנב בטלוויזיה. שלב הביניים הוא מעבר הקהל מהרשתות הגדולות לכבלים. הכבלים מציעים דרך אחרת לצפייה בטלוויזיה. אין זה מקרה שסי.בי.אס, רשת טלוויזיה גדולה וותיקה, נקנתה על-ידי ויאקום, במקורה חברת כבלים קטנה, שנולדה למעשה כחלק מסי.בי.אס לפני שלושים שנה, עד שנמכרה. כיום זקוקה סי.בי.אס לוויאקום כדי לשרוד. החדש – הכבלים, משתלט על הישן – הרשתות הגדולות. "הצופים רוצים טלוויזיה אישית יותר, תוכן שפונה ישירות אליהם, ולא תקשורת המונים", מסביר מני. הרכישה של ויאקום את סי.בי.אס מציעה גישה אחרת לבניית הרגלי צפייה, דרך חדשה שמחליפה את התפיסה המסורתית שהניחה שבמהותו קהל הצרכנים האמריקאי הוא הומוגני ושהתקשורת היא תקשורת המונים. במלים אחרות, שיש צופה ממוצע והוא בבחינת "מסעודה משדירות". הכבלים, לעומת זאת, פונים לפלחי אוכלוסייה קטנים ומאופיינים יותר: אם.טי.וי לקהל צעיר, VH1 לקהל מעט מבוגר יותר, ניקלודאון לגיל טרום-התבגרות, וערוצים אחרים לחובבי מוזיקת קאונטרי, אוהדי גולף, היסטוריה, אוכל – כל נושא בעצם. התהליך בהתהוותו, והמהפכה רק התחילה. הכבלים הם מובילי האינטרנט, והאינטרנט מביא עד למיצוי את תהליך היעלמותה של תקשורת ההמונים – הוא פונה ל"קהל של אדם אחד". סמנר רדסטון ומל קרמזין, שבועות ספורים אחרי החתונה התקשורתית הגדולה שלהם, צריכים להתכונן למה שמצפה להם אחרי ירח-הדבש. רוני דגן לומדת תקשורת לתואר מוסמך באוניברסיטת בוסטון גיליון 24, ינואר 2000

במקום להתלהב ולהיטען באנרגיות - הבחירות האלה (כמו כמה מהקודמות) מעוררות בי, וגם בעיתונאים רבים אחרים, תחושת ריפיון • אבל זה בדיוק הזמן לעזוב את התמרונים הפוליטיים ולשאול את השאלות הטובות באמת • מאחורי הקלעים ב"שקוף" - טור עורכת שבועי

אין לי כוח לעוד בחירות. יום חגה של הדמוקרטיה, שחוזר שוב מוקדם בהרבה מהרצוי, מעורר בי בעיקר רצון עז להיעלם מפה עד לאחריו. ואני לא לבד בתחושה הזו: עיתונאים רבים מדווחים שגם להם נמאס ממערכות הבחירות. זה בכלל לא טריוויאלי. מדובר בתקופה שבה תשומת הלב הציבורית מתגברת, הרייטינג גואה, כולם מידפקים על דלתות האולפנים. אז איך זה שהעיתונאים מסורסים? בסקירת העיתונות של "העין השביעית" הצביע איתמר ב"ז על כמה וידויים כאלה. כך למשל, הכתבת הפוליטית של חדשות 12, דפנה ליאל, התוודתה כי היא מתחילה לחשוב שאולי העבודה שלה חסרת כל משמעות: "יש לי פחד שאסתכל אחורה ואגיד: אלה השנים הכי משמעותיות שלי, והכל היה קצף על פני המים". הסכימה איתה גם סיוון רהב מאיר, מגישה ותיקה בחדשות 12. "האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות", כתבה בטור ב"ידיעות אחרונות". היא החלה לבחול ברצף השאלות הקבוע שהיא עצמה שואלת כל פוליטיקאי שיושב מולה: "אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות. ישבתי השבוע על דיווחים שלי משלוש השנים האחרונות וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו". התמרונים הפכו להיות חזות הכל – במקום לדבר על מה נבחרי הציבור עושים עם המנדט שלנו כדי לשפר את חיינו – התקשורת מתרכזת רק במירוץ הסוסים איך זה שמערכת הבחירות, תקופת שיא של ערוצי החדשות, הפכה למאוסה כל כך על אנשי התקשורת עצמם? מה קרה שאפילו לי, עורכת של אתר עצמאי שמרבית עיסוקו היא פוליטיקה ותקשורת, יצאה לרגע הרוח מהמפרשים? התשובה טמונה כמובן באותו "קצף על המים" שהעיתונאיות הבכירות מתלוננות עליו. הקצף שהן והקולגות שלהן בתקשורת מקציפים 24 שעות ביממה, ו-25 בתקופת בחירות. אתם הרי יודעים בעל פה איך זה נשמע – מדובר בתערובת עיסתית דביקה, של ביבי לא ישב עם בנט שלא ישב עם גנץ, שכן ישב עם סער, שלעולם לא ישב שוב עם מיכאלי, שלא תשב עם ביבי, שבטח לא ישב עם הרשימה המשותפת, שלא ישבו עם סער, שדווקא כן ישב עם ש"ס, שלא שללו ישיבה עם גנץ, שמנסה לגשש עם יהדות התורה. התמרונים הפכו להיות חזות הכל, אחרי תהליך ארוך ומוכר של עיקור הסיקור הפוליטי מתוכן. במקום לדבר על מה נבחרי הציבור עושים עם המנדט שלנו כדי לשפר את החיים שלנו – התקשורת מתרכזת רק במהלכים הפוליטיים עצמם, כמו במשחק כדורגל. מרוץ סוסים במיטבו. הסיקור מעצב את הזירה הפוליטית, שבתורה מציעה לתקשורת חומרים נמוכים עוד יותר, וחוזר חלילה. השיח הרדוד במהדורות מרדים את כל התאים שנותרו לנו במוח אחרי תוכניות הריאליטי, הסיקור הפוליטי הופך לבידור זול; ראשי המפלגות עצמם הופכים לגיבורי השעה בלי לשבור את הראש על מצע מפורט; היועצים האסטרטגיים והיח"צנים, מדליפי הרכילות, מקבלים לפתע מקום של כבוד באולפני החדשות. ורק אנחנו נשארים בדיל הזה עם כבישים פקוקים, סכסוך ללא מוצא, זיהום אוויר, כיתות צפופות, מחירים מוגזמים בסופר ושכר דירה בשמיים. אבל אולי דווקא עכשיו משהו יכול להשתנות – כי לעיתונאים נמאס? המיאוס הוא בומרנג – התקשורת אוכלת את הדייסה המבחילה שהיא בישלה. אבל היחידים שיכולים לסובב את הספינה הם עיתונאים שיחליטו לשבור את המעגל התפל שאנחנו חיים בו – ולהתחיל לשאול שאלות טובות באמת. לא חסר. כגוף תקשורת עצמאי, במערכות הבחירות האחרונות קיבלנו מהציבור את הפריווילגיה לא להיסחף למרוץ הסוסים, אלא לבחון את הצעות החוק והרפורמות, לדרוש מהמפלגות תשובות על שאלות בנושאי יוקר המחיה, שקיפות ומשבר האקלים. גילינו שהציבור צמא לסוג כזה של שיח. גם דפנה ליאל וסיוון רהב מאיר מחדשות 12, שנושמות גם הן אוויר מזוהם ומשלמות ביוקר בסופר, יכולות כל יום לעשות מעשה. להשתמש במיאוס כמפתח לשינוי, לבחול בשיטה ולהחליף את דף השאלות המצהיב בריאיונות נוקבים ומעמיקים שמחברים בין הפוליטיקה לחיי היומיום שלנו, לחיים שלהן עצמן. אולי הן גם יגלו שיש לזה רייטינג.

שנה לאחר החלפת העורכים ב"מעריב", סיכומי הביניים מציגים תמונה פסימית למדי. מצד אחד, הדעה הנשמעת בקרב עיתונאים בעיתון, וגם מחוצה לו, היא שדורון גלעזר ורותי יובל פועלים בכיוון הנכון להצלת העיתון. מצד אחר, ייתכן שלעיתון, הנאבק במורשת של ניהול ועריכה כושלים, לא יהיה די במאמציהם. קרב המעמד של "מעריב", חלק ב

דעיכתו של עיתון "מעריב" היא סיפור ישן ומתמשך, שאת זרעיו ניתן למצוא כבר בשנות השבעים, עם עליית קרנו של "ידיעות אחרונות". ההידרדרות הוחרפה בתקופה שחלפה מאז, והגיעה לשיאים בטלטלות שעבר העיתון עם מותו של בעליו הקודמים, רוברט מקסוול, וההסתבכויות הפליליות של מי שבא אחריו, עופר נמרודי. כעת העיתון מפסיד כסף רב מדי חודש ונמצא בשפל שטרם ידע כמותו, שפל שנוצר מחיבור של כמה גורמים, פנימיים וחיצוניים. הראשון שבהם הוא הקיפאון שאחז בעיתון בשנים האחרונות בשל סכסוך שנתגלע בין בעליו. ולדימיר גוסינסקי, שרכש בשנת 1998 27% ממניות העיתון, לא תמיד ראה עין בעין עם בעלי השליטה, חברת הכשרת-היישוב, ועם עופר נמרודי, העומד בראשה. את המחיר שילם "מעריב" עצמו, שכן הסכסוך בין השניים הגביל את האפשרויות למכור את נכסי העיתון או להזרים כספים למערכת כדי לפתח את "מעריב", וזאת דווקא בשנים שבהן דינמיות ופיתוח היו צו השעה. הסכסוך בין נמרודי לגוסינסקי הגיע לסיומו רק לפני חודשים אחדים, עם מכירת מניותיו של גוסינסקי והעברתן לבנק הפועלים. אלא שבמובנים רבים בא המהלך הזה מאוחר מדי. כיום, לאחר שנמרודי הפך שוב לבעלים היחידים של החברה (למעט אחוזים אחדים שבבעלות הציבור) ויכול לעשות בעיתון כרצונו, תנאי השוק שסביבו השתנו. ההצעות לקנות את "מעריב" נעלמו, שכן המשבר הכלכלי העולמי פגע בקונים הפוטנציאליים וממילא הוריד את ערכם של העיתונים. מכירת נכסים כגון בית "מעריב", שעשוי היה להניב סכום נכבד לו נמכר אך לפני שנה או שנתיים, יצאה אל הפועל בתנאי השוק הנוכחיים, כשהכשרת-היישוב קנתה מחברת-הבת שלה את הנכס תמורת 32.5 מיליון שקל בלבד, מחיר הנמוך מזה שהעריך העיתון כשהציע את הנכס למכירה. לסכסוך בין נמרודי לגוסינסקי, שהגיע לכדי תביעות משפטיות, יש לצרף את בעיות הניהול השוטפות של העיתון. המנכ"ל הנוכחי, רוני קליינפלד, כבר כיהן בעבר בתפקיד, אך פרש בשלהי 2002, ומראשית 2004 נטל לעצמו המוציא לאור גם את מלאכת ניהול העיתון. נמרודי כיהן כמנכ"ל כארבע שנים, שבסופן הוחזר קליינפלד לתפקיד מנכ"ל "מעריב הוצאת מודיעין", ואילו נמרודי נותר בתפקיד מנכ"ל "מעריב החזקות". עיתונאים ב"מעריב" מתארים את ניהולו של נמרודי ככושל במיוחד, תו היכר שהתבטא, בין היתר, בהשקעות מוטעות ובחלוקה שגויה של משאבים. התעקשותו של נמרודי לשמור לעצמו את תפקיד מנכ"ל העיתון היתה אחת העילות לסכסוך בינו ובין גוסינסקי. במקביל, כיהן אמנון דנקנר כעורך העיתון. כהונתו לוותה בהחלטות שנויות במחלוקת, ובהן הצערת מערכת העיתון, חילופים תכופים בעמדת עורך מוסף "סופשבוע" והטמעת טון פטריוטי יותר מבעבר. על כך כבר נכתב לא פעם, אך את ההשלכות של כהונתו חווים ב"מעריב" עד היום. לדברי רון מיברג, מבכירי הכותבים ב"מעריב" ולשעבר עורך מוסף "סופשבוע", מצבו של "מעריב" יכול היה להיות שונה אילו הובל בשנים האחרונות על-ידי "הרכב אנושי אחר". תחת דנקנר, אומר מיברג, "העיתון הלך והידרדר בתכניו, בעשייה שלו, ובאופן ניצול הכספים". גם אחד העורכים העובדים היום ב"מעריב" תולה בדנקנר חלק מהאשמה במצבו הנוכחי של העיתון. לדבריו, ההתנהלות של דנקנר הרתיעה עיתונאים מלהצטרף ל"מעריב" בתקופה שבה עוד ניתן היה להציע להם משכורות גבוהות יחסית. נוסף על כך, לטענתו, בתקופת דנקנר העיתון "צעד לאחור" והחמיץ את ההזדמנויות שנקרו בדרכה של העיתונות המודפסת. המוסף הכלכלי, למשל, לא פותח כפי שנעשה ב"הארץ", ועל כן תקציבי הפרסום של בתי-ההשקעות החדשים לא זרמו ל"מעריב". "לא ניתן לרשום למעריב בתקופתו שום הישג בפיתוח תוכן – להבדיל מהישג עיתונאי: מחלקה שהתפתחה, מגזין שיצא לאור, רעיון כלשהו שהצליח", טוען העורך. דנקנר הודף את הביקורת. לדבריו, עיתונאים רבים דווקא הצטרפו ל"מעריב" בתקופתו ורבים אחרים ביקשו לבוא, אך לא נמצא להם מקום. הוא מוסיף כי פרט למוסף "סופשבוע", לא נערכו חילופי עורכים בתדירות גבוהה. לגבי אי-פיתוח העיתון, מסביר דנקנר כי הדבר לא היה בשליטתו. "טענה זו הפוכה לאמת", הוא אומר. "הכנו מוסף כלכלי יומי של 48 עמודים, אבל זה לא בא לידי מימוש, ולא בגלל המערכת, אלא מכיוונה של ההנהלה". לדבריו, זו רק דוגמה אחת לפיתוח שסוכל על-ידי הנהלת העיתון. בין היתר הוכן, כבר בשנת 2004, חינמון שנועד להיות מופץ לצד "מעריב", אך גם תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, כיוון שההשקעה הכספית הנדרשת לא אושרה. כך או אחרת, בתום תקופת דנקנר נותר העיתון במשבר גדול עוד יותר מזה שבו היה נתון עם כניסתו לתפקיד. התפוצה ירדה ונראה היה שהעיתון מאבד את מקומו במפת התקשורת הישראלית. "מוספי סופשבוע ותרבות הפכו ללא רלבנטיים, גם אם קוראים אותם יותר מאשר את הארץ", מסכם אחד העורכים בעיתון. אל הקיפאון הניהולי, העריכה מעוררת המחלוקת והירידה בתפוצה יש להוסיף את העובדה כי "מעריב", להבדיל מעיתונים אחרים, נסחר בבורסה ומחויב בפרסום פומבי קבוע של דו"חות פיננסיים. עיתונים מתחרים נמצאים אולי במצב קשה כשלו, אך שומרים את הנתונים לעצמם. לא זו בלבד שפומביות ההפסדים והחובות של "מעריב" פוגעת תדמיתית בעיתון ומרתיעה כוחות חדשים מלהצטרף אליו, היא גם יוצרת מומנטום שלילי בקרב פרסומאים. בשנתיים האחרונות הצטרפו אל הצרות הפנימיות של "מעריב" משברים חיצוניים קשים, שדירדרו את מצבו עוד יותר. בשנה שעברה ירדו מחירי הפרסום בעיתונות המודפסת עקב השקת במות פרסום חדשות כגון "כלכליסט" ו"ישראל היום", והרחבת במות פרסום קיימות כגון "דה-מרקר". נוסף על כך, כמובן, נמשכה המגמה העולמית של נטישת העיתונות המודפסת לטובת עיתונות משודרת ומקוונת. על כל זאת יש להוסיף את המשבר הכלכלי העולמי הנוכחי, שפגע אנושות בתקציבי הפרסום בעיתונות והביא לצורך בקיצוצים נוספים בתקציב העיתון. "מעריב הגיע לנקודה הקריטית הזו כשהוא כבר הפסיד את הקרב", אומר אחד העורכים בעיתון. "לא היה לו אף יתרון יחסי, היו לו רק חסרונות יחסיים. הוא החוליה החלשה, ולכן הראשון לעמוד בפני סגירה". לדברי עיתונאים שנכחו בשיחות ההבהרה שקיימו העורכים והמנכ"ל עם העובדים, גרסת ההנהלה היתה כי לקראת סוף שנת 2008, עם החרפת המיתון העולמי וכשההכנסות מפרסום בתקופת החגים לא עמדו בציפיות, נוצר ב"מעריב" גירעון תפעולי שוטף שהביא את חברי דירקטוריון החברה לדרוש צעדים קיצוניים כדי לאזנו. עוד נאמר לעובדים כי העורכים התנגדו תחילה לגזירה, אך הובהר להם כי החלופה היא סגירת העיתון. כאמור, במקביל לקיצוצים בשכר העובדים, גם המוציא לאור, נמרודי, פעל להצלת "מעריב", הן על-ידי פרידה יקרה משותפו לשעבר גוסינסקי, והן על-ידי הזרמת כספים למערכת העיתון. שנה לאחר החלפת העורכים ב"מעריב", סיכומי הביניים מציגים תמונה פסימית למדי. מצד אחד, הדעה הנשמעת בקרב עיתונאים ב"מעריב", וגם מחוצה לו, היא שדורון גלעזר ורותי יובל פועלים בכיוון הנכון להצלת העיתון. מצד אחר, ייתכן שלא יהיה די במאמציהם. "כשדורון ורותי נכנסו", נזכר אחד העורכים ב"מעריב", "הם אמרו שהמערכת במעריב היא הכי רזה בישראל ואין מאיפה לקצץ, ולכן לא יקצצו יותר. הם צדקו, ועדיין הם גילו שאפשר לקצץ עוד". כאמור, עם כניסתם של צמד העורכים החדשים יושמו צעדי התייעלות, שכללו, בין היתר, עידוד כמה עשרות מעובדי העיתון, הן במערכת והן באגפים המינהלתיים, לפרוש, ושורה של פיטורי עובדים. במקביל, משתדל העיתון להגדיל את הכנסותיו ככל הניתן. כיוון אחד שפותח הוא מתיחת המותג "סגנון". נכון להיום, הושק כבר המוסף השבועי "סגנון – בית", ומוספי "סגנון" נוספים, כגון "סגנון – גוף ונפש", אמורים לצאת לאור בקרוב. מוספים אלה, המתמקדים בפנאי וצרכנות, נחשבים רווחיים במיוחד, ומכאן המניע לפיתוחם. כמו כן חילחלו באחרונה אלמנטים מסחריים אל דפי מוספים אחרים בעיתון. במוסף "סופשבוע", למשל, מוזמנים קוראים המבקשים להגיב על הכתבות לבצע זאת באמצעות שליחת מסרון בתשלום למערכת, וזאת תחת הכותרת "מעריב – אקטיב". יחד עם זאת, בכהונה של גלעזר ויובל ההפרדה בין תוכן מסחרי לעיתונאי בעמודי החדשות קיבלה משנה תוקף. לפי עדות כתבי "מעריב", כיום מתפרסמות פחות ידיעות על ידוענים שמקורן במשרדי יחסי-ציבור לעומת השנים הקודמות. "יכולתי לראות את השינוי", מתוודה עורך בעיתון, ומסביר כי גלעזר ויובל מקפידים יותר על שיפוט ידיעות על בסיס ענייני, ולא בהתאם למגמות בציבור. עיתונאים אחרים מדווחים גם על שיפור ביחסי האנוש בעיתון. "הנוכחות האישית של שניהם מאוד מורגשת", אומר כתב אחד, ומציין כי שלא כמו בעבר, העורכים הנוכחיים מסתובבים בכל חלקי המערכת דרך קבע ועומדים בקשר עם הכתבים. הרושם העולה משיחות עם אנשי "מעריב" היא כי באופן כללי הם חשים שהעיתון המוגש לקוראים השתפר בתקופת גלעזר ויובל. אחד הכתבים מספר כי נעשה מאמץ להבדיל את העיתון מ"ידיעות אחרונות", עיתונאי אחר אומר כי העיתון הפך ל"טבלואיד האינטליגנטי יותר מבין השניים" ומוסיף כי "כל יום שהעיתון חי זה קרדיט חיובי לזכותם, משום שעל פניו אי-אפשר לדמיין נקודת מוצא גרועה מזו". כמעט כל העיתונאים ציינו כי למרות כל הקשיים בעבודה היומיומית, "מעריב" נותר מקום שבו נעים לעבוד, עם רמת קולגיאליות גבוהה יחסית למערכות עיתונים אחרות. גיל מלמד, עורך תחום הרכב בעיתון, אומר: "אני מכיר את מעריב הרבה שנים ואין לי שום ספק שאם הם (גלעזר ויובל) היו מגיעים חמש שנים קודם, הוא לא היה מגיע למצב שלו היום. בתקופה הקצרה שהם נמצאים הם עשו דברים שלא נעשו הרבה מאוד שנים, חלקם קשים, כמו צמצום בכוח אדם ובמשכורות, אבל בתקופה הקצרה שהם נמצאים העיתון נראה אחרת. מבחינה מערכתית, בעיני, העיתון הרבה יותר טוב ממה שהיה. החדשות, וסופשבוע בוודאי, אבל גם מוסף תרבות וגם חלקים אחרים של העיתון מאוד השתפרו". גם העורך הקודם מחמיא למחליפיו. "אני חושב שסופשבוע מאוד השתפר", אומר אמנון דנקנר, "גם במוסף לשבת עושים עבודה יפה, והעיתון בכלל, ניכרים בו מאמצים יפים". בחודשים הקרובים, אמורים עמודי החדשות של העיתון לעבור שינויים שיתאימו אותם עוד יותר למיצוב הרצוי של "הטבלואיד האינטליגנטי מבין השניים", ויעזרו למקם את העיתון על נקודת האמצע שבין "ידיעות אחרונות" ההמוני ל"הארץ" האליטיסטי, נקודה שממנה יבקש לפנות אל קוראים מן המעמד הבינוני והאינטליגנציה הצעירה. לפי הנתונים שהוצגו בפני העובדים במהלך סבב שיחות הקיצוצים, העיתון אכן הצליח להפוך את מגמת הדעיכה בשנה האחרונה ולהוסיף כמה אלפי קוראים חדשים בסופי שבוע, ופחות מכך בימי חול. נתונים אלה אינם מתיישבים, לכאורה, עם תוצאות סקר TGI האחרון, אך יש לזכור כי סקר זה מודד חשיפה על פני חודשים מסוימים, ולא מכירה בפועל. יחד עם זאת, העיתון ממשיך לדווח על הפסדים (כ-70 מיליון שקל בשלושת הרבעונים הראשונים של 2008), וגם הגידול בפרסומות, שהיה צפוי במערכת הבחירות, צומצם מאוד בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". "אני בספק רב אם דורון ורותי ידעו למה הם באים כשהסכימו לקחת את מעריב", טוען רון מיברג. "אני באמת מעריך את קרב הגבורה שלהם, אני חושב שהוא גובה מחירים קשים מאוד, גם בכך ששני אנשים כה מוכשרים ובעלי יכולת מוכחת עסוקים בלשרוד ולא בלעבוד בעיתון ובתכניו". ואמנם, לדברי עיתונאים אחרים ב"מעריב", גלעזר מבלה זמן רב, מדי שבוע, בפגישות עסקיות הנוגעות לניהול העיתון ולא לעריכת תוכנו. לדברי אמנון דנקנר, המבקרים עושים עוול לגלעזר ויובל. "זה אותו סוג עוול שנעשה לי", הוא אומר, "כיוון שיש מצבים שבהם ככל שאתה תתאמץ, אתה מוגבל. יש מגמת שוק כללית ויש דברים ספציפיים לגבי מעריב, שככל שהעורך יהיה טוב ויצירתי, בסופו של דבר העבודה שלו לא תהיה קלה, או על כל פנים לא תוביל לתוצאות מהירות. לכן, לעמוד עליהם עם סטופר ולהגיד, הנה, לא שיניתם את המגמה ולא הראיתם עלייה בתפוצה, זה לא רציני". עיתונאים בבית "מעריב" רואים בקריסה האפשרית של העיתון סכנה לעיתונות הישראלית כולה. "הבעיה היא לא של מעריב", אומר גיל מלמד, "כל פגיעה בעיתונאים של הארץ או דה-מרקר או בעיתונאים של ידיעות אחרונות, פוגעת בנו כעיתונאים לא פחות מאשר פגיעה בעיתונאי מעריב. התחרות, בעיני, היא לא בין העיתונאים, אלא בין העיתונאים ובין המו"לים שלהם. זו הבעיה העיקרית היום. אנחנו נמצאים בתקופה שכולנו צריכים להתגייס כדי לשפר את המעמד של העיתונאי". "עיתונאים הם טיפשים", אומר עורך אחר ב"מעריב", "הם לא הפנימו את מה שעובדי חיפה-כימיקלים מפנימים, שפגיעה באחד היא פגיעה במקצוע. העובדה שכל ידיעה על מעריב בוואלה ברנזה מקבלת כל-כך הרבה טוקבקים בסגנון יאללה נמרודי לסגור את העיתון, מעידה על זה שהעיתונאים סובלים מהפרעה נפשית וטמטום. ידיעות אחרונות מרוויח כסף ומקצץ לעובדים, וזו אמורה להיות סיבה להפסיק להוציא את העיתון מבחינתם. במקום זה, הם שמחים על זה שמעריב מוריד את המשכורות. זה כמו בנאדם שכורת לעצמו את הרגל בשביל לראות את השכן שלו סובל גם". פרט לפיטוריהם של למעלה מאלף עובדים, מעלה סגירת "מעריב" שאלות קשות באשר לעתידו של הדיון הציבורי בישראל. "אין היום מקום לתחקירים", אומר עורך ב"מעריב". "אולפן שישי הפסיק לתחקר, ערוץ 10 מתמוטט. רק תוכנית טלוויזיה אחת עושה תחקירים, והם בלחץ מסיבי של גופים כלכליים. אם אתה היום דמות ציבורית ורוצה להדליף מסמך איום ונורא, אין לך מקום לעשות את זה. אין מי שמסוגל לתחקר. במקום זה, יש אנשים שהולכים למסיבות עיתונאים ומעבירים קומוניקטים. אין כאן הבנה כמה העניין קריטי. מהבחינה הזאת, מעריב והארץ הם התקווה של התקשורת החופשית בישראל. אנחנו מגיעים למצב שאת פרשת קו 300 הבאה אף אחד לא יפרסם". מעריב והולך / אורן פרסיקו אחרי גל הפיטורים המי-יודע-כמה, סגר "מעריב" את 2008 עם קיצוץ רוחבי במשכורות והפסדים של מיליונים. בשנתיים האחרונות נשקלה יותר מפעם אחת, וברצינות, סגירת העיתון, דיווח עורך "מעריב" דורון גלעזר לעובדים, שמזהירים מצדם כי "לא ניתן לקיים את העיתון בפחות אנשים", וכלל אינם בטוחים שההקרבה אכן תמנע את סגירתו. קרב המעמד של "מעריב", חלק א

החוקר דרור פייטלסון פרסם ספר מלא נתונים, בו הוא בודק מה קרה למדינה שלנו בכ-40 השנים האחרונות באמצעות נתונים במגוון מרשים של תחומים. אספנו מספר גרפים שעניינו אותנו במיוחד על מנת שגם אתם תוכלו לעיין בהם. מצאתם עוד נתון מעניין? שתפו אותנו בתגובות!

אני אוהב נתונים. כשהתגלגל לידי הספר של החוקר פרופ דרור פייטלסון מהאוניברסיטה העברית, "עידן הימין – ישראל 1977-2018 בראי הנתונים" (הוצאת כרמל, ירושלים, 2019) – שמחתי. התחלתי לקרוא בו וגיליתי המון מידע מעניין בתחומים שאפילו לא ידעתי שהם כאלה. פייטלסון מעוניין שהמידע יהיה נגיש לכל ולכן הסכים שנפרסם חלק מהגרפים ונזמין את כולכם וכולכן לעיין בספר המלא. נתחיל עם אחוז ההצבעה בבחירות. אחוז ההצבעה בישראל נשאר קבוע יחסית, עם ירידה משמעותית באחוז ההצבעה בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001. הסיבה, ככל הנראה, קשורה לפרוץ האינתיפאדה השנייה. בבחירות 2019 מועד ב, אחוז ההצבעה עמד על 69.8%. מה לגבי גודל ממשלות? ניתן לראות שבמשך השנים הממשלות הלכו וגדלו מבחינת מספר השרים ומספר משרדי הממשלה. לפני תחילת שנות ה-2000, גודל הממשלה קפץ בעיקר בתקופת ממשלות אחדות. ממשלות שרון ונתניהו השנייה מובילות בגודלן בכל הזמנים. גם בבחינת מספר השרים ללא תיק – ניכר כי רוב השרים הללו כיהנו בממשלות אחדות, כולל בממשלת שרון ובממשלת נתניהו השנייה. כאן תוכלו לראות בבירור כמה שרים ללא תיק כיהנו במקביל למספר השרים המחזיקים במספר תיקים: הגרף הבא מרגש במיוחד מפני שפרופ פייטלסון השתמש בנתונים שלנו על ועדת שרים לענייני חקיקה כדי לייצר אותו! במהלך השנים מספר הצעות החוק נמצא במגמת עלייה משמעותית, בעוד מספר הצעות החוק שעוברות בפועל נמצא במגמת עלייה קטנה יחסית. הדבר ניכר בעיקר בהצעות חוק פרטיות – דבר שיכול להצביע על רצון אישי של חברי כנסת להתבלט ולהעלות נושאים חמים לסדר היום. בגרף הבא ניתן להבחין במהפכת הטלפונים הניידים: מסוף שנות ה-90 יש ירידה במספר הטלפונים הקווים ועליה בטלפונים הסלולריים עד שבתחילת שנות האלפיים יש יותר טלפונים ניידים. הערה חשובה לגבי הטלוויזיות: הירידה במספר הטלוויזיות בשנות ה-80 לא נובעת מהמשבר הכלכלי, אלא דווקא משינוי שיטת המדידה. משנת 1986 החלו לספר טלווזיות צבעוניות בלבד והתעלמו מטלוויזיות שחור-לבן.

ועדת החוקה אישרה את התיקון להסדר שמאפשר לשרים להתפטר ולהכניס את המועמדים הבאים ברשימה לכנסת • הוועדה הצליחה להגביל את השימוש בהסדר רק לתקופה שעד למערכת הבחירות, אך ההצעה לתקופת צינון בחזרה לממשלה לא התקבלה • יו"ר הוועדה רוטמן סרב להסביר מי היו הגורמים שמנעו את הכנסת התיקון

התיקון הרביעי להסדר הנורווגי עבר בסוף השבוע שעבר בוועדת החוקה לקריאה שנייה ושלישית. הנוסח המוצע הגדיל את המספר האופציונלי של החכ"ים כך שבמקום 21 חכ"ים נורווגים (שייכנסו במקביל) ניתן יהיה להכניס עד 26 ח"כים. חברי ועדת חוקה, ובראשים היו"ר שמחה רוטמן לא עמדו על כך שהחוק יתקן את המצב המעוות כיום, לפיו חברי הכנסת החדשים תלויים בשרים המתפטרים – מה שמפר את האיזון בין הרשויות ונותן עוד כוח לממשלה. מנגנון הצינון המרכזי שאותו יזם יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן כפתרון חלקי לבעיה, נשאר מאחור. לפי ההצעה, הייתה אמורה לחול תקופת צינון לפיה שר או סגן שר שהתפטר מהכנסת ולאחר מכן חזר לכהן כח"כ, לא יוכל לחזור בשנית לשולחן הממשלה עד שתחלוף תקופת זמן מסוימת לאחר ההתפטרות. המנגנון המוצע היה עשוי לחזק את מעמדם של ח"כ הנורווגים, וכתוצאה מכך את מעמדה של הרשות המחוקקת. שינוי אחד לטובה שהתקבל היה תיחום הזמן שבו ניתן להשתמש בהסדר הנורווגי כך שההסדר יחול רק מרגע כינונה של הממשלה ועד ל-90 יום לפני הבחירות. מטרת השינוי היא להבטיח שהשימוש בהסדר, שנועד לכתחילה לחזק את העשייה הפרלמנטרית, ייעשה רק כאשר הכנסת מתפקדת באופן שוטף. היו"ר רוטמן, שהודה בעבר כי יש מורכבויות נוספות ביחס לסעיף הצינון, כמו גם השגות לקואליציה שצריך לברר לפני, ציין: "לא הצלחתי לשכנע בחיוניות המנגנונים הנוספים להגברת העצמאות". את סוף הדיון חתם ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד) באכזבה: "אף אחד מהמנגנונים לא נכנסו לגוף ההצעה. אנחנו בשלב של הסתייגויות, אולי שווה שהקואליציה תעשה חשיבה נוספת". רוטמן השיב: "לצערי הסיכוי לזה קטן אך אם יש הסתייגות ספציפית, משהו שניתן לנהל עליו שיח אני מתחייב להשקיע את זמני. אנחנו ניהלנו שיח בעבר, לפעמים גם אחרי שמשהו הגיע למליאה להסתייגות הצלחנו בכוחות משותפים קואליציה ואופוזיציה להחליט דברים עם רצון טוב. אני גם בספק, אבל את הרצון הטוב מצדי אני נכון לגלות".ח"כ רוטמן סרב להשיב לשאלת "שקוף" על הגורמים שביקשו להשאיר את תקופת הצינון בחוץ, ומטעמו נמסר כי "קביעת הסדר תקופת צינון לשרים שמתפטרים מהממשלה, מעורר שאלות וקשיים מבחינה חוקתית דמוקרטית וגם עלול לגרום לחששות ולאי מימוש ההסדר הנורבגי". רוטמן הוסיף כי "ייתכן ויהיה מקום לשקול הסדר זה, וגם הסדרים אחרים שעלו בדיוני הוועדה בתיקון מקיף יותר (שיאפשר גם התייחסות לפער בין סיעה לרשימה) אולם בשלב זה ולאור חשיבות כניסת חברי כנסת נוספים לטובת עבודת הכנסת וועדותיה, העניין הושאר בחוץ".

כשהשקיפות הופכת לערך העיתונאי המכסה על כל פשע, העיתונאים הישרים הופכים לגנבים שעוד לא נתפסו | כך מחסלים עורכים ציניים את הקריירה של רון קופמן | "ידיעות אחרונות" לשפל חדש

מגישי "חדשות הספורט" של ערוץ הספורט מבשרים כי אלישע לוי, מאמן הפועל באר-שבע, אמור לקבל הצעה מצלסי. המאמן, שצופה בתוכנית, נדהם למשמע הבשורה – אפילו הוא אינו יודע מזה. באותו רגע בדיוק מקבל לוי צלצול מרומן אברמוביץ, הבעלים של קבוצת הפאר האנגלית. מרוב תדהמה הסלולר שלו נשמט לאקוואריום, וכך שוקעת לטמיון הזדמנות לקריירה חלומית. ב"חדשות הספורט" שואלים אם הכדורסלן עידו קוזיקרו בדרך ללוק חדש במטרה לשחק ב-NBA, או שמדובר בתאונה מצערת. זה קורה כמה שניות אחרי שהראו אותו נכנס למיטת שיזוף. אלא שקוזיקרו נשכח שם לכמה שעות, והיה מן הסתם נמס תחת הקרינה אלמלא היתה האחראית על השיזוף פתוחה בדיוק על תוכנית החדשות המרכזית של עולם הספורט המקומי, ומחלצת אותו. שחור משחור, אבל חי. ואחרון, שרן ייני, קפטן מכבי תל-אביב בכדורגל, היושב בסלון ביתו ומקשיב בפליאה לחדשות (באותו ערוץ כמובן) בעניינו, המבשרות כי יחמיץ את המשחק הקרוב בגלל קלקול קיבה. בעודו תוהה מה מקשקשים שם בערוץ, הוא לוגם מקרטון משקה שפג תוקפו. ההמשך מתרחש בשירותים, משם מציץ השחקן בפנים דואבות כדי לשמוע את המשך תוכנית החדשות, שם ילמד, על בשרו ובמו עיניו, שערוץ הספורט "הרבה לפני כולם". אלה שלושת הפרומואים היצירתיים שמשודרים לאחרונה בערוץ הספורט, במטרה לקדם את "חדשות הספורט". יש רק בעיה קטנה – אתית, מושג שהפך כבר מזמן למלה גסה בתעשייה: ערוץ הספורט מבקש, ומקבל, שיתוף פעולה מאנשים שהוא אמור לסקר ולבקר, בין היתר באותה תוכנית שהם הפכו לפרזנטורים שלה. מעבר לכביש, ב-one, מתרחשת התגלגלות דומה של יחסי עיתונאים-מסוקרים. במקרה הזה הכלי הוא אינסטגרם. לי נוף, כתבת one, מסקרת את כדורסל הנשים באתר. קוראיה רוצים להאמין שהיא עושה את עבודתה בצורה מקצועית והגונה, חפה מאינטרסים. אלא שאז מתברר שמעגל החברות הקרוב שלה כולל כדורסלניות (ביניהן קארין אגסי ושירן צעירי) שאת תמונותיה המשותפות עימן היא מפרסמת תחת הכיתוב "אני שמחה שיש לי אתכן בחיים שלי". הנ"ל מודות לה עם "אהבה שלי את, גם אני מאושרת שיש לי אותך" וגם "חיים שלי את" ו"מהממת". נוף אינה האשמה הבלעדית. היא בסך-הכל נקלעה לאתר שעבורו אתיקה היא ערך בלתי רלבנטי. מה כבר אפשר לצפות מעיתונאים צעירים ב-one שהמורה הרוחנית שלהם, אופירה אסייג, שיכללה את השיטה – תעבוד איתי ואהיה החברה שלך? העיתונות החדשה, מאז עידן האינטרנט, אינה שואפת בהכרח לאובייקטיביות. יש לה דגל חדש: השקיפות שלה עצמה. המסר הוא: אנחנו נדווח לכם מה שמשרת אותנו, נשווק לכם במסווה של חדשות, נטפח קשרים עם שחקנים ומאמנים במסווה של סיקור שוטף, ונציג לפניכם, בשקיפות גמורה, חגיגה של יחסים חבריים/מסחריים/פוליטיים, וכן, על הדרך גם קצת עיתונאיים. חפשו אותנו בפייסבוק, באינסטגרם, בפרומואים ובפרסומות. נדמה לכם שאנחנו מעדיפים שחקן או מאמן זה או אחר, משרתים את האינטרסים שלו ופוגעים באינטרסים של יריביו? נכון! אנחנו לא מסתירים זאת, וזה מה שחשוב. בעולם שבו השקיפות היא המכבסה הגדולה, השלב הבא מתבקש: מי שלא מחצין ומציף את קשת האינטרסים שלו – חזקה עליו שהוא מסתיר אותם. האפשרות שיש עיתונאים או גופי תקשורת שנשמעים עדיין לחוקי המשחק הישנים ומנסים לשמור על אתיקה מקצועית הופכת, במשתמע, לבלתי קיימת. מי שעדיין מנסה לעשות עבודה "ישנה" – משמע להימנע מכל מקורבות-יתר וכל אינטרס חוץ-עיתונאי – הופך אוטומטית לגנב שרק במקרה עוד לא נתפס. בעולם החדש, גונבי דעת בראש חוצות אינם רק זכאים למפרע, הם גם הסרגל החדש ליושרה. הפיחות ההולך וזוחל ביוקרה של המקצוע נגרמת, באופן פרדוקסלי, דווקא על-ידי הערך האתי שנחשב לנעלה מכולם. בקרוב, אפשר להתנבא, יהפוך המושג "גילוי נאות", הבעייתי ממילא, לפאסה קומפוזה. למה להכריז על גילוי נאות כשהכל גלוי. כמו לחזק את ביקורת הספורט האחרונה ב"העין השביעית" על תוכניות הלהג האלימות, הגיע רון קופמן, המבוקר הראשי, והגיב בצורה ברוטלית לאחד המגיבים. בתגובה (שנמחקה בינתיים) איים לאתר את המגיב שמעליו ולהשאיר אותו בלי כמה שיניים, ולקינוח איחל לו מפגש מיני עם "אריתריאי". ספק אם קופמן הבין שהתגובה שכתב נשלחת מדף הפייסבוק של אשתו. לטענתו (ברדיו-ללא-הפסקה), הוא לא הבין איך הפייסבוק עובד. כך או כך, על גב העמוד הפרטי של זוגתו ותחת שמה, ומאוחר יותר גם כביכול להגנתה, הוא זיהם את הרשת בעוד כמה פנינים, ובכך חיסל את הגבול בין פרשן לטוקבקיסט. קופמן נשמע דומה בשני המקרים. התקרית האחרונה היא עוד שלב בהידרדרותו של אחד מקומץ עיתונאי הספורט הנשכנים והטובים, אחד שלא עמד בפיתויי הזאנר החדש והפך לבריון מדיה. ניכר שהוא נהנה מהחגיגה, מה גם שהיא מביאה כסף ומכסה חובות. ועדיין, כל הקוראים לנקות את תקשורת הספורט מנוכחותו של הקוף מחמיצים את העניין. הביקורת על קופמן בטור האחרון היתה נקודתית: שידור הרדיו שבו התעמת עם יו"ר הגודו היה תת-מקצועי ונדרש לעורך אסרטיבי, שלא היה. השידור ההוא היה תעודת עניות למערכת יותר מאשר לאיש עצמו. עורך טוב היה יודע לרתום את החריפות של קופמן ולרסן את התוקפנות שלו. אלא שמנהלי התוכנית הם ציניים: קופמן זורק וסופג ביצים סרוחות מכל עבר, והם מרוויחים רייטינג על חשבון המוניטין ההולכים ואוזלים שלו. אלא שבין ביצה לביצה קופמן ממשיך להפגין את התכונות הנדירות שלו: חדות מחשבה, ידע כללי, מעודכנות בכל ענפי הספורט, ובעיקר סקרנות ודם טרי על השפתיים. עורך שהיה מוצא דרך לחזק את המקצוען שבו ולנטרל את האבו-עלי שהוא היה מרוויח עיתונאי ספורט משובח. מובן מאליו שראוי שגם קופמן יפנה כלפי עצמו משהו מהביקורתיות הבריאה שהוא משליך כלפי כל העולם ואשתו, אבל במקרה שלו, העגל רוצה לינוק לא פחות משהפרה משתוקקת להיניק, ועד שהעגל לא יתעשת ויבין שהוא מפסיד לא רק עיתונאי מבריק, אלא גם מאזינים, תמיד ייפול מהעץ שלהם קוף חדש. ואחרי כל הגילויים הנאותים והערבוב בין מערכת לפרסומות, אפשר לקבל כמובן מאליו גם את הכותרת הראשית והבלעדית בספורט "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון (27.9.13) לכל רוחב עמוד הברודשיט: אלבום המדבקות "סופרגול" יוצא לחנויות ביום ראשון. בפתיח הוזכר ש"ידיעות אחרונות" שותף בעסק המסחרי הזה. הנה אמרנו את הגילוי הנאות, מילאנו את חובנו, ועכשיו רוצו לחנויות ודרשו ממוכר אלבומי התמונות שלכם את הקלפים של כוכבי הכדורגל. כן, זו הכותרת הראשית של מדור ספורט מוביל.

הבחירות לכנסת ה-15 הן הבחירות הראשונות שבהן בוטל האיסור על שידור או הקרנת אירועים שבהם ממלאים מועמדים לכנסת תפקיד

בעת שדברים אלה מופיעים, נמצאת מערכת הבחירות לכנסת ולראשות הממשלה בשיאה. עם פתיחתה של מערכת הבחירות, כינס יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בית-המשפט העליון אליהו מצא, מפגש עם נציגי התקשורת האלקטרונית בארץ, כדי לדון עימם בהגבלות הקיימות על התקשורת בזמן בחירות. הבחירות לכנסת ה-15 הן הבחירות הראשונות שבהן בוטל האיסור על שידור או הקרנת אירועים שבהם ממלאים מועמדים לכנסת תפקיד. עד 1996 נאסר לשדר אירועים כאלה בתקופת שלושים הימים שלפני הבחירות, ובבחירות 1996 קוצרה תקופה זו ל-21 יום. בבחירות הנוכחיות בוטל האיסור לחלוטין. עם זאת, נותרה בחוק הגבלה, לפיה בשידורי רדיו וטלוויזיה "לא תהיה תעמולת בחירות בתקופת שישים הימים שלפני הבחירות". בית-המשפט העליון פסק כבר כי עקרון-יסוד בשיטת משטר דמוקרטית הינו חופש הביטוי, ולמרות זאת, בעת בחירות יש מקום לפגיעה מסוימת וזמנית בעיקרון זה, כדי להבטיח שוויון בסיכויי ההתמודדות על קולו של הבוחר, שוויון שהוא לא רק טכני אלא גם מהותי, שוויון שהוא לא רק הצהרתי, אלא כזה שהציבור יאמין שהוא מתקיים. ההגבלה באה כדי לחזק את הדמוקרטיה ונומקה בכך שכשם ש"בלא חופש הביטוי, הדמוקרטיה מאבדת את נשמתה", הרי גם "בלא דמוקרטיה, אין חיות לחופש הביטוי". הכינוס של השופט מצא עם נציגי התקשורת נועד להבהיר את האיסור העמום והכוללני על "תעמולת בחירות". השופט מצא הבהיר כי הוא רואה את עצמו ממשיכם של נותני ההנחיות ממערכות הבחירות הקודמות, וקבע כי ככלל, כל שידור שאופיו העיקרי הוא תעמולתי והוא מכוון להשפיע על הבוחר, ואיננו בעל ערך חדשותי, נכלל בגדר איסור זה. נקבעו מבחני עזר כדי לקבוע מתי שידור עובר על האיסור, ובהם קרבת המשדר למועד הבחירות, זהותו של יוזם המשדר, האם מדובר במישדר שעניינו המיוחד בחירות וכד. השופט מצא קרא גם לעבור בתקופה זו לפחות שידורים חיים ויותר שידורים מושהים, שעל אופיים ניתן לשלוט. הובהר שמדובר בתקופה קשה מאוד לעיתונאים ולאנשי התקשורת, הנדרשים להקפיד על כך שהמשדרים יהיו מאוזנים. השופט מצא הסכים שהמצב השתנה בשנים האחרונות בגלל ריבוי ערוצי השידור. התפצלות הצופים ביניהם, אמר, יוצרת אפשרות של "שוויון" בהשתקפות המתמודדים בכלי התקשורת. בבית-משפט השלום בתל-אביב נדון לא מכבר עניינה של תביעת לשון הרע שהוגשה על-ידי קיסר קבהא, עורך תוכנית הספורט בערבית "מגרשים ושערים" של רשות-השידור, נגד כתב ונגד עורך של שבועון ספורט בשפה הערבית. קבהא קרא במהלך שנת 1995 שורה של כתבות של השניים שכללו ביקורת עליו ועל התוכנית שהוא עורך, והחליט להגיש תביעת דיבה נגדם. השופטת שרה דותן מבית-משפט השלום בתל-אביב קבעה שרוב הכתבות (שנכתבו בערבית ותורגמו עבורה לעברית) הן ביקורת לגיטימית על תוכנית הרדיו, אולם מצאה שני חריגים. באחת הכתבות בחרו הנתבעים להעיר הערה שממנה השתמע כי קבהא מפעיל שיקול זר: הוא מפרסם בתוכניתו רק עיתונאים המפרסמים אותו עצמו. השופטת דותן קבעה כי בעניין זה לא מדובר בהבעת דעה על אופי תוכניתו של התובע, אלא בהשמצה אישית, שהינה לשון הרע ממש. הכתבה השנייה עסקה בביקורת על אחת התוכניות שלא שידרה משחקים, ובמקומם, כלשון הכתבה, עסקה "בשירים ובראיונות שאין להם שום נגיעה לתוכנית פרט לנגיעה של יחסי ציבור, והנסתר רב על הנגלה". קבהא טרח והגיש חוות-דעת של מרצה לשפה והספרות הערבית, שפירש את הביטוי בערבית "וראא אלאכמה מא ווראאהא" (רב הנסתר על הנגלה) כאמירה המצביעה על טובות-הנאה או אינטרסים כלכליים, חברתיים או אחרים. ביטוי זה, לפי חוות-הדעת, מטיל ספק בהגינותו או באובייקטיביות של קבהא בעריכת תוכנית הספורט. גם במקרה זה מצאה השופטת דותן שרמז לשוני זה, כאילו קבהא הונחה בעריכת התכנית על-ידי שיקולים זרים, הינו לשון הרע, וזיכתה אותו בפיצויים בסך 30 אלף שקל. כפי שדווח בגיליון מס 17 של "העין השביעית", קבע לאחרונה בית-משפט השלום בתל-אביב שלא ניתן לדחות על הסף תביעת דיבה שהגיש עו"ד דרור חוטר-ישי, ראש לשכת-עורכי-הדין, נגד ח"כ יוסי שריד על התבטאויות של שריד. שריד טען כי חוטר-ישי ניסה להשתלט על החברה להגנת הטבע מתוך אינטרסים זרים, במטרה "לחסל את הנוף הפתוח ואת השטחים הירוקים בארץ". השופט אברהם טל קבע אז כי לא עומדת לשריד חסינות בשל היותו חבר-כנסת, לפי חוק חסינות חברי-הכנסת, הקובע בין היתר: "חבר-כנסת לא יישא באחריות... אזרחית... בשל הבעת דעה בעל-פה... אם [היתה] למען מילוי תפקידו כחבר-כנסת". השופט טל קבע, כזכור, כי דבריו של חבר-הכנסת שריד לכתב העיתון נאמרו כחלק מתעמולת הבחירות בחברה-להגנת-הטבע של הקבוצה שבה תמך שריד, ולא במסגרת פעילותו כחבר-כנסת, ולכן שריד אינו זכאי לחסינות, מה עוד שההתבטאות של ח"כ שריד "לא משרתת את התהליך הדמוקרטי שלשמו נבחר המבקש כחבר-כנסת", והיא לא קשורה לתפקידו של המבקש כחבר-כנסת. שריד ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי, והערעור נדון בפני השופטת הילה גרסטל. השופטת גרסטל אמנם דחתה את הערעור, אולם סייגה דברים נחרצים שאמר השופט טל. היא קבעה כי ההחלטה שלשריד לא עומדת החסינות מכוח כהונתו כחבר-כנסת אינה "סוף פסוק", וייתכן בהחלט שבעתיד ייקבע שהדברים נאמרו במסגרת חסינותו הפרלמנטרית. עם זאת קבעה שצדק השופט טל כשפסק שבשלב הנוכחי לא ניתן לקבוע זאת, ורק לאחר שתישמע גרסתו של שריד ייתכן שניתן יהיה להעניק לו את חסינות. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 20, מאי 1999

בדיקת שקוף: תריסר שרים וסגני שרים, ביניהם גם ראש הממשלה נתניהו, לא הגישו עדיין את הצהרות ההון שלהם לשנת 2020. מדובר באחד מכלי השקיפות הבודדים שעומדים לרשות מבקר המדינה, שתפקידו לפקח על נבחרי הציבור. מי הם השרים המאחרים?

כל שרי הממשלה מחוייבים להגיש למבקר המדינה הצהרות הון עד שישים ימים לאחר כניסתם לתפקיד. שישים הימים של שרי הממשלה ה-35 תמו בדיוק לפני חודש, ב-17 ביולי. אולם עד לרגע זה 12 שרים וסגנים ובכללם ראש הממשלה נתניהו וראש הממשלה החלופי ושר הבטחון גנץ, לא הגישו הצהרות. המשמעות: מדובר בפתח להתנהלות מושחתת. התנהלות השרים מונעת ממבקר המדינה וממערכות אכיפת החוק לבצע את תפקידם כראוי, לפקח על ההון ולוודא שהאינטרסים הכלכליים הפרטיים שלהם לא משפיעים על שיקול דעתם בקבלת החלטות, שמשפיעות באופן ישיר על החיים של כולנו. מעקב "שקוף" על הצהרות ההון של נבחרי הציבור: כשהשרים מגישים הצהרת הון למבקר המדינה הוא יכול לבדוק אותה לעומק ולהבין בכמה גדל ההון שלהם מהשנה שעברה והאם גדול באופן חריג שלא תואם את שאר הכנסותיו. הוא היחיד שחשוף למידע הזה ומפקח עליו, ויכול למנוע שחיתות מבכלל להיוולד. לכן מי שלא מגישים הצהרת הון – פשוט מסכנים את כולנו ואת עצמם בשחיתות. ראש הממשלה נתניהו מעכב שוב ושוב את הגשת הצהרות ההון שלו למבקר המדינה. כך למשל, במשך תקופה ממושכת הוא לא היה מוכן את הצהרת ההון שלו לשנת 2019. היו לכך השלכות כבדות. בשל העיכוב, למשל, ועדת המימון לא אישרה לו קבלת מימון לניהול הגנתו המשפטית ממקורבו המליונר ספסנר פרטרידג. בסופו של דבר, נתניהו הגיש באיחור את הצהרת ההון שלו ל-2019. התנהלותו של ראש הממשלה מהווה דוגמה אישית רעה לשאר השרים בממשלתו. ואכן, בפועל, רבים מהם אימצו נורמות דומות ומזלזלים בדרישות השקיפות של מבקר המדינה. פנינו למשרד ראש הממשלה וביקשנו לברר מתי הוא מתכנן להגיש את הצהרת ההון שלו, ומה תגובתו לאיחור, אולם ממשרד רה״מ לא נמסרה תגובה. זו הפעם הראשונה שבה השר גנץ מתבקש להגיש את הצהרת ההון שלו למשרד המבקר. אולם גם ראש הממשלה שמתיימר להוות אלטרנטיבה שלטונית נקייה משחיתות מזלזל בנהלי השקיפות. גנץ שעדיין לא הגיש את הצהרת ההון שלו, גם לא פנה כדי לבקש הארכה במועד ההגשה. מלשכתו של שר הבטחון נמסר בתגובה כי: "הנושא נמצא בטיפול עקב התאמות שנדרשות להתבצע. ההצהרה תועבר בהקדם לפי כלל הדרישות של מבקר המדינה". גם השר אמיר אוחנה הפך את ההתחמקות מהגשת הצהרת ההון להרגל: אוחנה הגיש ביולי 2020, באיחור של כמעט שנה, את הצהרת ההון הראשונה שהיה צריך להגיש באוגוסט 2019. גם השנה אוחנה מאחר בהגשת הצהרת ההון למבקר המדינה והוא לא מצא לנכון להגיש אותה עד היום. פנינו ללשכת השר אוחנה וביקשנו לברר מדוע הצהרת ההון שלו מתעכבת שוב ומתי הוא מתכנן להגיש אותה, אולם לא התקבלה תגובה עד למועד פרסום הכתבה. ההתנהלות של שר הבריאות יולי אדלשטיין מוכיחה עד כמה לחץ ציבורי ותקשורתי על פוליטיקאים עשוי להניב הצלחות. אדלשטיין לא הגיש את הצהרת ההון שלו למבקר בזמן. אולם שלושה שבועות לאחר שהסתיים מועד ההגשה המקורי, ב-10 באוגוסט, הוא נזכר לפנות למשרד המבקר ולבקש את הארכת מועד ההגשה. למה דווקא באותו יום? ובכן, באותו היום היחידה לחופש המידע של מבקר המדינה פרסמה באופן פומבי את רשימת השרים שלא הגישו הצהרות. באותו יום התפרסמה גם כתבה של העיתונאי ביני אשכנזי בדה-מרקר שציינה מי הם השרים שעדיין לא הגישו הצהרות. מניסיוננו, סביר להניח כי יש קשר בין הדברים. משרד המבקר קיבל את בקשתו של אדלשטיין והורה לו להגיש את הצהרת ההון שלו עד ה-10 בספטמבר. מלשכתו של השר אדלשטיין לא נמסרה תגובה במענה לפניית ״שקוף״. השר יואב קיש מונה מעט אחרי שאר השרים לתפקידו, ולכן בשונה משאר השרים היה צריך להגיש את הצהרת ההון שלו ב-25.7. למרות זאת קיש לא עמד בזמן. במענה לפניית ״שקוף״ טענו בלשכת סגן השר כי הוא ״עסוק מבוקר עד ערב במשבר העולמי סביב נגיף הקורונה. נושא הצהרת ההון נמצא בטיפול ויוגש בקרוב". קיש הוא לא הגורם הממשלתי הראשון (וכנראה גם לא האחרון) שמאשים את הקורונה במחדלים שלו. מה היה קורה אם אתם הייתם מתרצים את העובדה שלא הגשתם את הצהרת ההון שלכם לרשות המיסים בגלל הקורנה או כי אתם עמוסים בעבודה? הייתם פשוט מקבלים קנס. למזלו הטוב של קיש, ולמזלו הרע של הציבור, אין כל סנקציה על שרים שלא מגישים הצהרת הון למבקר בזמן. שר התיירות אסף זמיר לא הגיש הצהרת הון למבקר המדינה וגם לא ביקש את הארכת מועד ההגשה. כשפנינו אליו בנושא, ענו מלשכתו כי "השר זמיר הגיש הצהרת הון מיד עם כניסתו לתפקיד חבר כנסת. בימים אלו השר מכין את הצהרת ההון לשנת 2020, אשר תוגש בהקדם האפשרי למבקר המדינה". סליחה על הטרחנות, אבל זה לא אותו הדבר. הצהרת ההון של חברי הכנסת נעולה בכספת אצל יו"ר הכנסת ואף אחד לא מסתכל עליה אלא בצו שופט, ז"א רק אחרי שהתגלה חשד לשחיתות. את הצהרות ההון של השרים המבקר בוחן ובודק, ולכן הן חשובות ביותר. השרה גמליאל לא הגישה הצהרת הון למבקר המדינה ולא ביקשה את הארכת מועד ההגשה. נציין כי גם בשנת 2018, כשכיהנה בתפקיד השרה לשוויון חברתי, גמליאל לא הגישה בזמן את הצהרת ההון שלה ואיחרה אז במועד ההגשה בחודש שלם. ב-2019 הגישה גמיאל את ההצהרה שלה בזמן. מלשכת השרה גמליאל לא נמסרה תגובה במענה לפניית ״שקוף״. השר ביטון עדיין לא הגיש את הצהרת ההון שלו למבקר ולא ביקש הארכה במועד ההגשה. במענה לפניית ״שקוף״ נמסר ממשרדו כי: "הצהרתו של השר מיכאל ביטון מוכנה ותוגש בימים הקרובים. השר קיבל את בקשת המבקר לעדכן את הצהרת ההון שלו לאחר כניסתו לתפקידו במשרד הביטחון. השר ביטון הגיש את הצהרת הונו מאז ומעולם בכל תפקידיו הציבוריים לרבות בעיריית ירוחם ובכנסת ישראל". עדכון: השר ביטון הגיש את הצהרת ההון שלו למבקר המדינה יום לאחר פרסום כתבה זו, ב-18.8.2020, באיחור של חודש. גם השרה לוי אבקסיס עדיין לא מצאה את הזמן להגיש את הצהרת ההון שלה למשרד מבקר המדינה, וגם היא לא ביקשה את הארכת מועד ההגשה. בתגובה לפניית ״שקוף״ נמסר ממשרדה של השרה לוי-אבקסיס כי: "ההצהרה תוגש בקרוב". גם השרה אורית פרקש-הכהן, מהמפלגה שהבטיחה מנהל תקין, מאבק בלתי מתפשר בשחיתות ולהוות אלטרנטיבה שלטונית – לא הגישה הצהרת הון למבקר המדינה ולא ביקשה את הארכת מועד ההגשה. במענה לפניית ״שקוף״, נמסר ממשרדה של פרקש-הכהן כי: "הנתונים ימסרו במלואם". השרה מירי רגב לא הגישה עדיין הצהרת הון למבקר המדינה ולא ביקשה את הארכת מועד ההגשה. מלשכת השרה לא נמסרה תגובה במענה לפניית ״שקוף״, אולם לשקוף נודע כי בימים הקרובים היא אמורה להגיש את הצהרת ההון למבקר. השר יעקב אביטן לא הגיש הצהרת הון למבקר המדינה ולא ביקש הארכה במועד ההגשה. מלשכתו נמסר: "נמסור את הצהרת ההון בשבועיים הקרובים". לאחר מכן הגיע בשורה משמחת מהשר: הוא הבטיח לפרסם את הצהרת ההון המלאה שלו ב"שקוף". צעד כזה יכול לבנות אמון משמעותי בין השר לציבור – נפעל כדי לממש את ההבטחה. למרות 12 המתחמקים המופלאים ברשימה השחורה, התנהלות מרבית השרים בנושא הגשת הצהרת ההון מוכיחה כי הלחץ הציבורי נושא פרי. כך למשל, השר להגנת הסביבה זאב אלקין הגיש את הצהרת ההון שלו עבור 2020 למבקר הרבה לפני מועד ההגשה האחרון. הזריזות הזאת מגיעה אחרי שנתיים בהן לא הגיש את הצהרת ההון כלל, וזה קורה הודות ללחץ הציבורי שהפעילו עליו קוראות וקוראי "שקוף". שר הרווחה איציק שמולי (העבודה) ושר האוצר ישראל כ"ץ (ליכוד) הגישו את הצהרת ההון שלהם בשלושה שבועות איחור, אחרי ה-10 באוגוסט. מועד ההגשה שלהם לא היה מקרי: ב-10 באוגוסט מבקר המדינה העביר לתקשורת רשימה של ח״כים שלא הגישו הצהרות הון ופורסמה כתבה בעניין בדה-מרקר. לפרסום בנושא הייתה קרוב לוודאי השפעה ישירה על הגשת הצהרת ההון. נציין כי בשנה שעברה (2019) השר כ"ץ איחר בהגשת הצהרת ההון שלו בחצי שנה, וטרח להגישה רק לאחר פנייה של ״שקוף״ ללשכתו. הפעם כ"ץ הגיש את הצהרת ההון באיחור של שבועות בודדים, כך שמדובר בשיפור ניכר. בכל שנה אנו מגלים כי חלק מהשרים לא מגישים את הצהרות ההון שלהם בזמן למבקר המדינה. זה קורה מפני שאין כל סנקציה שניתן להטיל על השרים המאחרים: למבקר אין אף מנוף שהוא יכול להפעיל נגד השרים כדי לקבל את הצהרות ההון לידיו, חוץ מלתזכר את השרים ושוב ושוב ולקוות שמתישהו יענו לחיזוריו. זה מצב לא תקין. המדינה יודעת להטיל קנסות על אזרחים שמאחרים בהגשת דיווחים שונים. אך דווקא למי שאמורים לשמש דוגמה אישית אין שום סנקציה שתמנע מהם לעבור על הכללים או תמריץ שיעודד אותם לפעול לפיהם. כך למשל, השר זאב אלקין שלא הגיש את הצהרות ההון שלו מ-2018 ו-2019 עד היום. ולמבקר אין שום דרך לגרום לו לעשות זאת. השר יואב גלנט הגיש את הצהרת ההון שלו עבור 2017 רק ב-2019, אחרי שמונה תזכורות מצד מבקר המדינה. שרים אחרים איחרו בחודשים רבים ושיבשו את היכולת של המבקר לפקח על עבודתם. חשוב לציין כי השר זאב אלקין אמנם הגיש את הצהרת ההון שלו לשנת 2020 אך כאמור טרם הגיש את הצהרות ההון שלו עבור 2018 ו-2019. אלקין הוא השר היחיד שלא הגיש הצהרת הון עבור שנים אלה. מדובר בצפצוף מוחלט על הכללים והתעלמות מהצורך בשקיפות, וזאת למרות פניות חוזרות ונשנות של ״שקוף״ ללשכת השר בנושא זה. (איך זה משפיע עליך) כשהשרים לא מגישים את הגשת הצהרת ההון שלהם, או מאחרים לעשות זאת, קשה יותר לגלות שחיתויות: מבקר המדינה לא יכול לעקוב אחרי ההון שלהם, ולא יכול לגלות האם יש חריגות בהכנסות או בנכסים הנמצאים ברשותם. באופן הזה לא נדע אם הם פועלים למען האינטרסים שלהם או למען האינטרס של ציבור הבוחרים, ולא יהיה אף גורם שיוכל לפקח על החתולים ששומרים על השמנת. כששרים לא פועלים על פי חובת השקיפות שחלה עליהם, אמון הציבור בהם עלול להתערער. במיוחד בימים של קורונה יש חשיבות עצומה לאמון שרוכש הציבור לממשלה, ולנכונות שלו למלא אחר הנחיותיה והחלטותיה. (מה עושים כדי שיתוקן) משרד המדינה צריך לפרסם באתר שלו באופן יזום את מצב הגשת ההצהרות של השרים. בכלל זה את רשימת השרים שהגישו ולא הגישו, תאריכי ההגשה ועוד. כך יוכל הציבור לעקוב ולדרוש דין וחשבון מנבחריו. באפריל האחרון פנינו למשרד המבקר והצענו את הרעיון, אך לעת עתה הוא נדחה. אנחנו לא מתייאשים, ובקרוב נפנה שוב למבקר המדינה בנושא. בחודש מאי האחרון הניחו חברי הכנסת גדעון סער ושרן השכל מהליכוד הצעת חוק שבאה לפתור את הבעיה: היא מחייבת את כלל השרים וחברי הכנסת להגיש הצהרת הון תוך 60 יום וגם לפרסמה לציבור. על פי ההצעה, קנסות יוטלו על השרים שיאחרו. בינתיים החוק לא התקדם.ככל שנמשיך להפעיל לחץ על השרים ולהראות להם שהנושא חשוב לאזרחים רבים, כך תעלה המוטיבציה שלהם למלא אחר הכללים. אנחנו ב״שקוף״ נמשיך לסקר והקוראות והקוראים שלנו ימשיכו לפעול במסגרת ״סיירת השקיפות״. הצטרפו אלינו.

ח"כ מיקי לוי לא אהב את העובדה שיש מנגנון שמונע מהמפלגות להמשיך להסתיר מאיתנו כיצד השתמשו בכספנו על תעמולת בחירות ● "זה מה שהחוק אומר? בוא נבטל אותו", איים בדיון בוועדת הכספים ולא שכח להזכיר למבקר מי דואג לאשר לו תקציב ● ח"כ משה גפני הציע הצעה משלו: לנהל דיונים כאלה "באופן דיסקרטי" ● לבסוף הצליחו הח"כים לקבל דחייה, ובדרך סיפקו הצצה לאופן שבו הם מתייחסים לחוק ● ברוכים הבאים לקרקס

מה שווה מבקר המדינה אם אי אפשר לשלוט בו: ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) הציע אתמול להסיר עוד מחסום בדרך להתחמקות המפלגות מחובת השקיפות על מיליוני השקלים שהן מקבלות מאיתנו עבור תעמולת הבחירות. כשגילה אתמול בדיון בוועדת הכספים בכנסת שמבקר המדינה צריך לאשר למפלגות דחיה בהגשת הדוחות – הציע להסיר את החסם הזה, כדי להקל עוד על המפלגות בהעלמת המידע. "זה מה שהחוק אומר? טוב אז נשנה אותו", אמר ח"כ לוי ליו"ר הוועדה משה גפני (יהדות התורה). לוי הוא לא היחיד: בוועדת הכספים אתמול התנהל קרקס של ממש שנועד להסתיר מאיתנו את האמת. חברי הכנסת אפשרו לעצמם שוב, וברגע האחרון, לדחות את המועד להגשת הדוחות הכספיים אודות הוצאות המפלגות בבחירות לכנסת ה-23, שהתקיימו לפני שנה. הדוחות אמורים היו להיות בידי מבקר המדינה כבר ביולי אשתקד, אבל בעיני חברי הכנסת זו כבר דרישה מוגזמת. אם יש משהו שהדיונים בוועדת הכספים מלמדים אותנו הוא שהח"כים מומחים בייעול זמן. על פי רוב, הבקשות לדחיית הגשת הדוחות נערכות דקות בודדות. הדיון שהתקיים אתמול היה יוצא דופן, לאחר שארך כחצי שעה – זמן שיא ממש. הסיבה לחריגה בזמנים הייתה סירובו של מבקר המדינה למועד הדחייה הראשוני שהציעו הח"כים. אף שהוועדה יכולה לקבוע את מועד דחיית הגשת הדוחות בעצמה היא חייבת, לפי החוק, לקבל את הסכמת המבקר. התעקשות המבקר הפעם שלא לאשר את הדחייה עד לסוף אוגוסט, הוציאה את הח"כים מכליהם ואגב כך, סיפקה הצצה נדירה לתהליך קבלת ההחלטות של חברי הוועדה. ריכזנו עבורכם כמה רגעים נבחרים מהדיון: בפנייה למנהלת האגף לביקורת בחירות ומימון בחירות חנה רותם, שנכחה בדיון מרחוק באמצעות הזום, אמר ח"כ איתן גינזבורג: "את כנראה לא פתחת לוח שנה. אני אזכיר לך מה יש בחודש אפריל. חודש אפריל מתחיל בראשון לאפריל, שמתחיל פסח, ואחרי פסח מגיע יום השואה, ואחרי שבוע יום השואה מגיע יום הזיכרון ויום העצמאות, ואחר כך מגיע ל"ג בעומר. ביום שאתם רוצים להגיש זה ל"ג בעומר. אי אפשר ככה". ח"כ לוי לא הסתפק בהצעתו לייתר לחלוטין את מבקר המדינה, אלא התלונן בקול רם על הפרת החוזה הלא כתוב בין המבקר לח"כים. כך נחשפנו לאופן שבו מתנהלת קבלת ההחלטות מאחורי הקלעים. "זוכר כמה תקנים הוא ביקש תוספת?" לוי שאל את יו"ר הוועדה ח"כ גפני. "אתה מבין כאשר מבקר המדינה בא ומבקש יפה לאשר את התקציב אתה מתייחס יפה ואנחנו מצביעים והכל. אבל כשהוועדה הזו מבקשת פעם משהו – אז לא. אז בסדר הבנו". המסר שביקש יו"ר הוועדה גפני להעביר במהלך הדיון היה שעדיף, אולי, לנהל דיונים מסוג זה הרחק מהמצלמות ועיניהן הפקוחות של הציבור. "באופן דיסקרטי", כפי שכינה זאת. כך יוכלו חברי הוועדה לרכך את עמדתו של המבקר בנוגע למועד הגשת הדוחות. "אני רואה אצלכם דלת פתוחה בעניין הזה", רמז גפני לרותם בסיום הדיון. "דלתו של המבקר תמיד פתוחה", ענתה נציגת המבקר. לצערנו, מפת הדרכים ידועה מראש: המפלגות לא צפויות להגיש את הדוחות בזמן. אפשר להניח בסבירות גבוהה כי הן ידאגו לדחות גם את הגשת הדוחות לכנסת ה-24. ואם, חלילה, המבקר יתעקש לשמור על האינטרס הציבורי, ח"כ מיקי לוי עשוי לפעול לשינוי החוק כך שכלל לא תידרש הסכמה של המבקר. התקציב, המוערך בכ-200 מיליון שקל מדי סבב בחירות, ממומן כולו מכספי הציבור – אך לא שקוף לו. היחיד שיכול לפקח על התנהלותן הכספית של המפלגות הוא מבקר המדינה. נציגת המבקר בדיון, מנהלת האגף לביקורת בחירות ומימון בחירות חנה רותם, הצליחה לבלום מעט את ההשתוללות הפעם: המפלגות ביקשו דחיה עד אוגוסט 2021, המבקר הסכים תחילה לדחייה עד ה-30 באפריל (איחור של כעשרה חודשים מהמועד המקורי). לבסוף הוסכם שהדוחות יוגשו בסוף מאי. אך כפי שנראה דיון אחר דיון, כוחו של המבקר מוגבל. היחיד שעשוי לשים סוף לעזות המצח של הח"כים הוא בג"ץ. בעקבות עתירת התנועה לאיכות השלטון בג"ץ הבהיר כי הוא פוקח עין על הנעשה בוועדה. התערבותו של בג"ץ כבר הוכיחה את עצמה וסביר מאוד כי מבקר המדינה בלם מעט את בקשת הדחייה – בשונה ממנהגו עד כה – לאור העתירה. אנחנו גאים בעו״ד הידי נגב שנלחם בוועדת הכספים נגד הדחיות האינסופיות שהח״כים מסדרים לעצמם למועד הגשת הדו״חות הכספיים למבקר המדינה. לא ניתן להם לצפצף עלינו! https://t.co/fP2ulixqVg בדיון שהתקיים אתמול נכח נציג "התנועה לאיכות השלטון" עו"ד הידי נגב, וחברי הוועדה לא הסתירו את מורת רוחם ממנו. ח"כ ינון אזולאי (ש"ס) הפריע לעו"ד נגב בעת שניסה לדבר בזום, ח"כ קטי שטרית (הליכוד) סיפרה שב"תנועה לאיכות השלטון" מארגנים את ההפגנות בבלפור, ויו"ר הוועדה גפני קבל על כך שב"תנועה" לא רוצים שתלמידים חרדים ילמדו בישיבות. הערות כאלה ואחרות נועדו להכניס ממדים אידיאולוגיים מדומיינים לדיון כדי להסיט את תשומת הלב מהחוצפה של הח"כים בדרישתם לדחייה אינסופית. (איך זה משפיע עליך) בשנתיים האחרונות בזבזו הפוליטיקאים כמיליארד שקל על תעמולה. כסף שהיה יכול להגיע לבריאות או לחינוך נעלם בתוך מנגנון המפלגות. המפלגות עצמן לא כפופות לחוקי שקיפות בסיסיים ורק מבקר המדינה יכול לבקר את הוצאותיהן. דחיית הגשת הדוחות מאפשרת למפלגות לדחות את הצגת המחדלים שלהן וכך גם את הביקורת הציבורית לצד המשך בזבוז הכסף שלנו ללא דין וחשבון. (מה עושים כדי שיתוקן) העתירה של התנועה לאיכות השלטון בנושא (בה צוינה גם כתבה של שקוף) מסייעת לח"כים לקבל את ההחלטה הנכונה. עכשיו, לא רק העין הציבורית פקוחה עליהם אלא גם עינו של בג"ץ. התכופפות נוספת של מבקר המדינה בפני הפוליטיקאים עשויה להביא אותו למצב שהוא ידרש להסביר את עמדתו בבית המשפט וסביר שינסה להימנע מכך.

שרון גל על הייעוץ התקשורתי שהוא נותן במקביל לעבודתו כעיתונאי: זו משימה לאומית וחוץ מזה זה לא ייעוץ תקשורתי

בשבוע שעבר דיווח אלכסנדר כץ באתר "אייס" כי יועצת התקשורת של משפחת החייל שירה בחברון בפלסטיני שדקר חיילי צה"ל החליטה לעזוב את תפקידה, וזאת בשל חילוקי דעות עם שרון גל, המלווה אף הוא את המשפחה. מאז שפרש מהכנסת בספטמבר השנה שעברה שב גל לעבוד כעיתונאי, והוא מגיש תוכנית כלכלית יומית בערוץ 20. סעיף 17 בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות אוסר על עיתונאי לעסוק בכל עיסוק נוסף, עם דגש על יחסי-ציבור או כל שירות אחר הקשור "בתחום עיסוקו או מומחיות של העיתונאי". גל טוען כי הליווי שהוא מעניק למשפחת החייל חשוב מכדי שיוותר עליו. שרון גל, האם אין כאן חשש לניגוד עניינים? "לך זה נראה כניגוד עניינים כשמדובר בחייל צה"ל?". בדרך כלל עיתונאי לא משמש במקביל כיועץ תקשורת בלי קשר למי הוא מייעץ. "מי אמר שאני יועץ תקשורת?". אתה לא מייעץ להם תקשורתית? "אני מסייע למשפחה ולחייל בכל דבר שאני יכול לסייע להם. בגיוס עורכי-דין, בגיוס מקורות מימון להגנה משפטית, בכל מה שכרוך בזה מסביב, כולל התנהלות מול התקשורת. אבל זה לא שירותי ייעוץ תקשורתי. בעיני יש כאן משימה לאומית וצריך לטפל בחייל ובמשפחתו. לכן אני שם את זה לפני הכל, ואני לא רואה פה שום ניגוד עניינים. מי שרואה כאן ניגוד עניינים, שיבושם לו. אני עושה את זה בהתנדבות מלאה ובלב שלם ועם הרבה תקווה שאפשר יהיה לסייע ולסיים את הפרשה הזו כשהחייל בבית".

רדיו מילולי הפך למדיום קל משקל, ותוכניות המלל המשודרות בו מסתפקות בתקציב תפעולי ששואף לאפס. מסמנים קטע עיתון, מתקשרים לצדדים, מעלים אותם יחד לשידור ומקווים לטוב. וכך, כשמזדמן נושא כבד, רב פרטים וגרסאות, כמעט בלתי אפשרי להביאו לכלל מיצוי והכרעה

בחוויית הפרידה שלי מהעיר בנהיגה שגרתית מובנה מרכיב רדיופוני. ראשיתו בהתפיידות ערוצי ה-FM המקומיים אל תוך מלל זר, לרוב של דרשנים בתורה או בקוראן, והמשכו בחיפוש אחר התחנות הארציות שקולן נקלט בכל מצב. עם היציאה מהעיר אני הופך מאזין שבוי של תוכניות האקטואליה. ניסיתי להמיר אותן במוזיקה צרובה, אבל זה גורם לי להרגיש כמי שמחמיץ את המסיבה האמיתית. בוקר טוב רזי, בוקר טוב רפי, בוקר טוב יעל. אתמול, לדוגמה, מצאתי את עצמי שקוע בהאזנה אקטיבית לקטטה הרדיופונית בין רינו צרור (איש יום חמישי של "מה בוער" בגלי-צה"ל) ובין רמי לוי, האביר הלבן של עוף-העמק ועופות אחרים. מתברר כי זהו פרק המשך לעימות שהחל ביום חמישי הקודם, שנסב על השאלה, "האם העוף בשקל של רמי לוי הוא על חשבון העובדים במפעליו?". שורש הוויכוח הוא סירובו של רמי לוי לאפשר לעובדיו להתאגד לצורך חתימת הסכם שכר קיבוצי בחסות ההסתדרות. לוי, מעסיק גדול של עובדים פשוטים, מתנגד לכך בתוקף, מה שמביא את הסעיף לשלי יחימוביץ, במיוחד לאור תלונות של עובדות (אנונימיות) במפעליו על שכר נמוך, הפסקות מנוחה קצרות מדי, ריתוק קופאיות לקופה, עבודה מאומצת בימי העומס ללא תגמול הולם וסנקציות קשות נגד עובד שאיחר או נעדר מיום עבודה. חיימוביץ, למי שזוכר, החלה את הקריירה הפרלמנטרית שלה בהובלת מאבק עובדות רשת סופרפארם על זכותן לשבת במהלך עבודתן, והיא זו שהגישה את הצעת חוק "הזכות לעבודה בישיבה", שהתקבלה ב-2007. רמי לוי, שהתחיל מניהול חנות משפחתית בשוק מחנה-יהודה והפך ליריב מר של רשתות השיווק הגדולות, נודע ברבים בזכות שבירת מחיר העוף. הוא זכה בשל כך גם לאהדת השכבות המתקשות לגמור את החודש. ביוני השנה רכש עם שותף מחצית מהבעלות על משחטת עוף-העמק, שעמדה בפני פירוק, ופתח אותה מחדש באוגוסט, תוך שהוא מגייס עובדים נוספים (ומתחייב להמשיך להעסיק בהסכם קיבוצי את העובדים הוותיקים). הנה שני לקחים שנוגעים לפרשה ההיא: 1. הפחד מאבטלה הוא כה רב, עד שעובדים מוכנים לקבל על עצמם כל תנאי ובלבד שמפעלם לא ייסגר. 2. רמי לוי הוא היחיד שיכול. אין ספק, אם לא היה רואה ברכישת המשחטה הזדמנות עסקית, המשחטה היתה נסגרת. רמי לוי נמנה עם הסוחרים שעשו את הונם (ותהילתם) על יכולת לדחוף כמויות גדולות של סחורה במתח רווחים נמוך, מה שמחייב אותו, בין השאר, לחתוך בעלויות שכר העבודה ובפערי תיווך. רמי לוי הוא אחד מאלה שמתריסים במתחרים שלהם: עד כמה נמוך שתורידו מחירים, אנחנו נוריד יותר. הסכם קיבוצי, שמן הסתם ייטיב את תנאי ההעסקה של העובדים, תוך שהוא מעמיס עלויות, עלול לקצץ לרמי לוי את מחלפותיו. אם יתחיל להתברבר עם תנאים סוציאליים נדיבים למועסקיו, הוא ייאלץ לגלגל עלויות על הקונים – כלומר ליישר קו ברמת המחירים שלו עם אלה שבהם הוא מתחרה. לפני שבוע ניסחה זאת ח"כ יחימוביץ כך: "אני רוצה שאנשים שקונים עוף בשקל אצל רמי לוי יידעו שהעוף עולה רק שקל כי הוא לא משלם שכר הגון לעובדיו". בתגובה איים רמי לוי בתביעת לשון הרע, אם בכלל ניתן לתבוע חבר-כנסת על דברים שאמר בעת מילוי תפקידו. הנה הפרדוקס האכזרי: שכבות רחבות שמתקשות להתקיים בכבוד מהכנסתן חיות על מבצעים והנחות קיצוניות שמציעות להן רשתות השיווק האגרסיבי. כאשר שוברים את השוק ומציעים מחירי אפס, מישהו בקצה השני משלם על כך. זה עלול להיות פועל סיני, עובד סדנאות יזע אסיאתי, עובד זר או שכיר מקומי. אם מאבקה של יחימוביץ יביא להישגים משמעותיים בתחום העסקת שכבות העובדים החלשות, יתייקרו המוצרים בהתאם, והם עלולים להיות מחוץ להישג ידן של שכבות מעוטות הכנסה. מי שמכיר את הדיון הנצחי בשאלת העלאת שכר המינימום יודע שכולם, תיאורטית, בעד הגדלתו ללא גבולות – ובתנאי שלא ייסגרו מפעלים שחיים על הקצה, שלא יועלו מחירי הסחורות ויכבידו על הקונים ועל המדדים, ושלא יתפתח שוק עבדים שחור סביבו. ובמלים אחרות – כולם נגד. זהו הרקע למפגש הרדיופוני אתמול בבוקר. המגיש הוא רינו צרור, ובמרכז האייטם עומדת מרואיינת שהועסקה במשך שנתיים כקופאית באחת מחנויות רשת השקמה של רמי לוי באזור המרכז. היא שומרת על אנונימיות ועל כן זכתה לשם הנעים "נעמה". טענותיה של נעמה הן: שכר מינימום (20.70 שקל לשעה) משולם עד לשעת העבודה העשירית (כלומר אין תגמול נוסף על שתי השעות הנוספות הראשונות). ההפסקות קצרות ובימי העומס והמבצעים הן מתקצרות עוד יותר. אסור לקופאית לשתות מים ליד הקופה. לעתים קרובות היא מתקשה לצאת לשירותים. כאם לשני ילדים קטנים, נעמה מעידה כי היעדרות ממשמרת ללא אישור רופא (כפי שקרה לה בפתיחת שנת הלימודים, כשהתמודדה עם קשיי הקליטה של ילד בגן חדש) גוררת ענישה חריפה: כל אותו שבוע היא לא שובצה לעבודה. האם נאמר לה מפורשות שאי-השיבוץ הוא עונש? לא, אבל מהאופן שבו נאמרו ונעשו הדברים – זה ברור. נעמה גם מספרת על מקרה של קופאית שלא הוחלפה כדי לצאת לשירותים ועשתה את צרכיה על משמרתה (ואפילו נודע לה "שהיתה אחר-כך בבית-חולים"). לא, היא לא שמעה את זה ישירות מן העובדת, אבל היא יודעת מי זו, ובכלל, כל הקופאיות מרושתות ביניהן ויודעות הכל זו על זו. עד כאן היה לבי עם נעמה. הנושא חשוב, וסיפורה של נעמה מעורר אהדה, כלפיה אישית וכלפי כל העובדים שמניעים את גלגלי המשק בעבודה מפרכת, מונוטונית, ובתגמול מעליב. אך ככל שהשידור נמשך, כך הוא מסתבך עם עצמו. אולי, אני חושב לעצמי, הפורמט הזה מביא את הרדיו לגבולות חוסר היעילות שלו. במקום שהמקרים שבמחלוקת יתבהרו ויוכחו, נקלע השידור לעימות בין גרסאות ונכנס לאזורי הוויכוח הסיבובי. על הקו עולה מנהלת משאבי האנוש במפעלי רמי לוי ומכריזה כי בכל משמרת יש שתי קופאיות שכל תפקידן הוא לשחרר קופאיות להפסקה מהעמדות שלהן. היא גם מציינת כי התשלום המוגדל לשעה הוא מן השעה השמינית ולא העשירית, כפי שנטען. עכשיו אין מדובר עוד בהשקפות שונות, אלא במחלוקת על עובדות. אשר לסיפורה של נעמה, מנהלת משאבי האנוש אומרת שהיא אינה יודעת מי המתלוננת ומהו טיבו של המקרה שלה. ואכן, סיפורה של נעמה נותר בגדר גרסה עמומה, שרחוקה מלהיות חד-משמעית. ניכר היה ברינו צרור שהוא אוהד את עניינה של נעמה ומאמין לה. זאת, אף כי בתחום העובדתי דבריה לא נתמכו בשום הוכחה. כמו, נניח, תלוש משכורת שימחיש את תעריפי השעות הנוספות, או כל מסמך אחר. הרושם הוא שבכל הנוגע למסמכים, רדיו הוא כלי אילם. כוחו רב ביצירת אווירה. רדיו יכול להביא סיפור מרגש, אבל ספק אם רדיו יכול להוביל מקרה שנוי במחלוקת לנקודת ההכרעה. רינו צרור סיפר כי עובדות רבות במפעלי רמי לוי מתקשרות ומאשרות את מה שסיפרה נעמה. אין די בכך. אף אחת מאלה גם לא הועלתה לשידור. ברור כי הקופאית שסבלה מבריחת שתן על משמרתה לא אותרה, אבל גם עובדת אחרת, עדה ישירה לכך, לא נמצאה. בין כל המתקשרות והתומכות לא נמצאה ולו אחת שתתמוך פומבית בגרסתה של נעמה, או שתספר את סיפורה שלה. שתי מתלוננות יכולות לספק מידע מוצלב, שלוש או ארבע – זו כבר תמונת מציאות. טלפונים אוהדים למערכת הם גילוי מרגש של סולידריות, אבל מבחינה עובדתית אין לכך כל ערך. כשהגיע תורו של רמי לוי לדבר, ניכר היה בו שהוא מאלה שעובדים בלי יועצי תקשורת. הוא נשמע כעוס, מתגונן, תוקפני, עוין. הוא נקט גישה של מי זאת בכלל המתלוננת? למה היא עדיין מופיעה בעילום שם, אם היא כבר לא עובדת אצלנו? אולי היא עובדת בשביל המתחרים? ואולי היא עובדת בשביל ההסתדרות? הוא הביע תמיהה: אם כל-כך רע כאן, איך זה שמעולם לא הוגשה נגדי תביעה לבית-הדין לעבודה במשך כל השנים הללו? למה המתלוננת האלמונית לא תבעה בעצמה? זה לא נשמע טוב. זה נשמע כמו מי שנחשד בעבירה ומנופף להגנתו בגליון ההרשעות הנקי שלו. מן הצד השני, מערכת "מה בוער" החרישה. לא היה בידה שום תיעוד שיאשר או יפריך את ההכרזה הזאת. רינו צרור, שלא הצליח להסתיר את עוינותו כלפי רמי לוי, נכנס עימו לעימות. זה החל בהתנצחות על זכות הדיבור ללא הפרעה, ונמשך אל הדברים עצמם. ברגע מסוים הכריז רמי לוי: אני מוכן לשלם שכר מינימום של 5,000 שקל לחודש. ורינו צרור מאלץ אותו להוסיף את ההתניה - ובתנאי שגם הרשתות המתחרות יסכימו לכך. דיון סיבובי, עקר, שאינו מביא למסקנות, מלבד אלה שאפשר לפתח כלפי אישיותו של המרואיין. רק התמשכות העימות אל מעבר למסגרת הזמן שהוקצה לו הביאה לסיומו הקטוע. השאלה שנותרה פתוחה, מלבד המחלוקת הבלתי מוכרעת בשאלת תנאי ההעסקה במרכולים של רמי לוי, היא אם רדיו יכול להרים נושא כזה. אני מניח שבתשובה לכך טמון היבט כלכלי, הדומה לזה שקיים בתפעול משחטת עופות. כדי להתמודד עם נושא מורכב ולהגיע לתוצאה פסקנית, דרוש תחקיר עמוק. רדיו מילולי הפך למדיום קל משקל, ותוכניות המלל המשודרות ברדיו מסתפקות בתקציב תפעולי ששואף לאפס. מסמנים קטע עיתון, מתקשרים לצדדים, מעלים אותם יחד לשידור ומקווים לטוב. וכך, כשמזדמן נושא כבד, רב פרטים וגרסאות, כמעט בלתי אפשרי להביאו לכלל מיצוי והכרעה. נושא כמו שאלת העסקה של עובדי שכר מינימום במפעלים כמו אלה של רמי לוי מצריך הכנת שיעורי בית, איסוף מידע רב והבאת אנשים שמוכנים לעלות לשידור. כל זה לא יכול להידחס לעשר דקות שידור. ייתכן שאפשר היה להגיע למשהו אילו היו מקדישים לכך שעת שידור שלמה. אילו היו הדמויות המרכזיות מגיעות לאולפן, אילו בידי המגיש היה קלסר מסמכים שממנו היה מצטט. אילו היו צוותים מקצועיים משתתפים בו. מישהו כמו יובל אלבשן, שצבר ניסיון רב במאבקים על תנאי עבודה, כתב שמכיר מקרוב נושאי תעסוקה, כתב כלכלי שירעיף תובנה על הפער העצום בין האינטרס הכלכלי של המעסיק ובין הדרישות הבסיסיות של עובדיו, נציגת נעמת שתאיר את בעיית האמהות הצעירות שמכלות את ימיהן ליד הקופות או על פס הייצור. בעצם, גם שעה לא תספיק. ואולי בכלל רדיו אינו המדיום המתאים לכך. אלא אם הרדיו עוסק במעגל השני או השלישי לדיון שנפתח במדיום אחר. וגם אני זמני תם. אני בדיוק נכנס לחניון, ויחד עם סגירת הסוויץ, גם הרדיו משתתק. ממש באמצע המלה.

בשנה האחרונה חלה עלייה דרמטית בדיווחים על שריפות לא חוקיות באזור יהודה ושומרון - ואת הרעל נושמים בראש העין הסמוכה • התושבים מתארגנים לרכוש מטהרי אוויר - ובעירייה מיואשים מפתרון מדיני • במשרד להגנת הסביבה אומרים כי קיים תקציב לארבע תחנות פסולת נוספות בשטחים, אך במנהל האזרחי של צה"ל, האחראי על ההקמה, לא יודעים להגיד מתי זה יקרה

קבוצת הוואטסאפ של תושבי שכונת פסגת אפק בראש העין רוחשת פעילות בחודשים האחרונים. בין תמונה לסרטון של שריפות פסולת בלתי חוקיות – ובלתי נגמרות – מתארגנת לה קבוצת רכישה למסנן ומטהר אוויר מתקדם לבית. "אני והבן שלי עם שיעולים קשים כבר תקופה ממושכת", אומרת ישראלה גזית לוי, תושבת פסגת אפק. "השבוע רכשתי מטהר אוויר ב-6,900 שקל – כמו חצי מהתושבים בשכונה". השכונה החדשה ממוקמת ממש על גדר הגבול, והיא הראשונה לסבול כאשר שריפות הפסולת נדלקות בשטחים הסמוכים. "אנחנו משלמים ארנונה בין הגבוהות במדינה – אבל אפילו אוויר נקי לא מקבלים", מוסיפה חנה לביא, תושבת בשכונה, ומפרטת את המחיר האישי שהעשן הרעיל של שריפות הפסולת גובה מהם: "אנשים מדווחים על צריבות בעיניים, אסטמה. אני כבר שלושה שבועות משתעלת. אחר הצהריים ב-17:00 כבר אי אפשר היה לפתוח חלונות בכלל". שריפות הפסולת אחראיות ל-76% מהחומרים המסרטנים שאזרחי ישראל נושמים, כך לפי דוח המשרד להגנת הסביבה שפורסם בשנה האחרונה. מדובר במגמת עלייה עקבית מהשנים האחרונות, המדגישה את הכישלון המתמשך בטיפול בבעיה החמורה. במקרה הנוכחי, הפתרון קיים: הקמת תחנות מעבר פסולת נוספות ביהודה ושומרון. אך במנהל האזרחי, האמונים על ההקמה במקרה זה, לא יודעים להגיד מתי זה יקרה. בינתיים, התושבים נחנקים. בין 2021 ל-2022 חלה עלייה של 125% בדיווחים על שריפות פסולת מהן סובלים תושבי ראש העין – מ-358 דיווחים ב-2021 ל-808 דיווחים ב-2022, כך לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה. במשרד מדגישים כי "בתקופה האחרונה חלה עלייה משמעותית במספר הפניות", אך "במקרים רבים יש מספר פניות הנוגעות לאותו האירוע במקביל ממספר אנשים". בין אם מדובר בפניות כפולות ובין אם לאו, העלייה הדרמטית מצביעה על חוסר האונים שחשים התושבים אל מול הטיפול הלקוי של הרשויות. "אנחנו מרגישים שיש אפס עשייה מצד העירייה", אומרת לביא. "כשאנחנו פונים, בעירייה אומרים שאין להם איך לטפל בזה, וזה המקום של התושבים לטפל בזה. אנשים כבר מדברים על לקחת את החוק לידיים, אקטיביסטים רדיקלים, רוצים לצעוד לכיוון השטח של השריפות ולהגיע לעימות פיזי איתם. מה זה יעזור? צריך למנוע את השריפות, לא לכבות אותן". גורם מרכזי לשריפות הפסולת הבלתי חוקיות באזור יהודה ושומרון, מהן סובלים גם תושבי ראש העין והסביבה, הוא מחסור בתחנות מעבר לפסולת. הכוונה לתחנות שאליהן מגיעה הפסולת מהרשויות כדי לעבור מיון קודם לשליחתה אל מפעלי המחזור. בירור "שקוף" מעלה כי בכל יהודה ושומרון קיימות רק שש תחנות מעבר לפסולת, כאשר חמש מתוך השש ממוקמות באזור ירושלים וחברון. אזור הכפרים מצפון לירושלים, שקרוב בין היתר לראש העין והסביבה, מסתפק בתחנת פינוי פסולת אחת בלבד. מדובר בשש תחנות על שטח של כ-5,800 קמ"ר, כלומר תחנת מעבר אחת על כל אלף קמ"ר בממוצע (מיקומן: אלבירה/פסגות, א-רם, אבו-דיס, עיבדיה, קלקיליה ויטא). בנוסף לשש התחנות, קיימות שלוש מטמנות פסולת באזור מזרח גוש עציון (אל-מיניה), ג׳נין (זהארת אל פינג׳אן) ובקעת הירדן (טובלן). לשם השוואה: אזור המרכז, שגודלו כ-1,200 קמ"ר, נעזר בעשר תחנות מעבר לפסולת – תחנה אחת על כל 120 קמ"ר. ריכוז תחנות מעבר הפסולת במרכז גדול, אם כן, פי שמונה מזה שבאזור יהודה ושומרון. אמנם כמות התושבים באזור המרכז גדולה משמעותית מזו שביהודה ושומרון (כ-2.3 מיליון תושבים אל מול חצי מיליון), אך הפקטור המרכזי בפינוי ובטיפול בפסולת הוא לא כמות התושבים המייצרת את הפסולת, אלא הנגישות לאותם אתרים. בעוד ששטחה של יהודה ושומרון גדול כמעט פי חמישה משטח אזור המרכז, יש בה כחצי מכמות תחנות מעבר. כפי שהסביר יו"ר עמותת "אזרחים למען אוויר נקי", יניב בלייכר, הרשויות ביהודה ושומרון לא מעבירות את הפסולת אל תחנות המעבר ואל המטמנות מתוך רצון לחסוך בעלויות השינוע. כך, שריפת הפסולת הופכת כדאית. לדברי בלייכר, יש להקצות תקני כח אדם ייעודיים לאכיפה סביבתית במסגרת המנהל האזרחי, לדאוג לשינוע מוסדר של פסולת לאתרים חוקיים ולפעול למניעת הברחת פסולת ממדינת ישראל אל שטחי הרשות הפלסטינית. במשרד להגנת הסביבה מסרו ל"שקוף", בהמשך לפרסום במאי בשנה שעברה, כי תקצבו הקמה של ארבע תחנות מעבר פסולת נוספות ביהודה ושומרון: בבית רימא, סלפית, בדייה וביר זית. מדובר בתוספת חשובה לאזור שצפויה להפחית את מקרי השריפות. אלא שבינתיים, מועד ההקמה לא ברור. כששאלנו את המשרד על כך, הפנו אותנו למנהל האזרחי שכן "כל הסמכויות לטיפול בפסולת ביו"ש נתונות בידי המנהל האזרחי באופן בלעדי, כולל נושא של אתרי סילוק פסולת והקמת תחנות מעבר". אך במנהל מסרו ל"שקוף" כי הם עדיין לא יודעים לתת תאריך הקמה לתחנות. במשרד להגנ"ס הודו כי הם מוטרדים מאוד משריפות הפסולת ברשות הפלסטינית וההשפעה שלה על הציבור ברחבי הארץ. עוד אמרו כי המשרד מסייע לקידום פתרונות למניעת שריפות הפסולת ברשות הפלסטינית היכן שיכול, ומשקיע תקציבים רבים במימון יחידת דוד במנהל האזרחי, המונעת העברת פסולת לרשות לשם שריפתה. במנהל האזרחי מסרו ל"שקוף" כי בשנת 2021 ו-2022 תפס המנהל 190 ו-162 משאיות, בהתאמה, "אשר עברו משטחי ישראל אל שטחי יהודה ושומרון עם סוגי פסולת שונים". אך מדובר בטיפה בים ביחס לגודל התופעה. לפי מבקר המדינה, 180 אלף משאיות שופכות פסולת בשטחים פתוחים בכל שנה, כאשר לפי ההערכות רבות מהן עושות זאת בשטחי יהודה ושומרון. זאת כדי להימנע מהיטל ההטמנה המונהג בארץ – 109.38 שקל לפני מע"מ – מס אותו חייבת כל משאית זבל לשלם כאגרה למדינה בשער הכניסה למטמנה. "החוק מוגבל", אומר שלום מעוז, חבר מועצת העיר בראש העין, מחזיק תיק מנהל שפ"ע וקהילה, הממונה על נושא שריפות הפסולת. "גם אם תופסים משאית (מנסה לשפוך זבל ביהודה ושומרון, ד.ג) – אי אפשר לחלט אותה לנצח. ברגע שאתה מחלט לנצח הנזק הכלכלי גדול יותר מההטמנה. היום עדיף להם לקחת את הסיכון". מעוז מוסיף שבמנהל האזרחי טוענים כי הרשות הפלסטינית והקבלנים יצרו שבילים שעוקפים את המחסומים, וכך מתאפשר המעבר למשאיות שזורקות את הפסולת בשטחי יהודה ושומרון. משם, הדרך לשריפתה סלולה. "הדבר היחידי שהעירייה יכולה לעשות זה לנסות להפעיל מנופי לחץ", אומר מעוז, ומוסיף: "הביקורת על העירייה, ואני אומר את זה גם כחבר עירייה, זה שהיא לא פעלה עד היום מספיק כדי להפעיל את מנופי הלחץ". לדברי מעוז, מאז שקיבל את האחריות על הנושא לפני כשנה, העירייה קיימה פגישות רבות עם המנהל האזרחי ועם גורמים בכנסת ובמשרד להגנת הסביבה. עם זאת, הוא מודה כי לא בטוח שיוצא הרבה מהפגישות האלו. מדבריו של מעוז מסתמן שהעירייה חסרת אונים: "לגייס פרויקטור שיתעסק בנושא, לארגן הפגנה, לתלות שלטי חוצות – זה הפעולות שהעירייה יכולה לעשות. אין לה שום פעולה אחרת. שום דבר". "המטרה שלי בשלב הראשון היא לשים את הדברים על סדר היום", הוא אומר. "זה עיקר הדברים שאני מנסה לעשות כרגע, והכוונה לסדר היום של העירייה. שזה יהיה נושא שהעירייה שמה עליו משאבים של הסברה, ותקן של פרויקטור שיעסוק בנושא, כדי שהעירייה היא זאת שתניע את המנהל האזרחי, והמח"ט, והמשרד לבט"פ לפעולה". מעוז מוסיף כי העירייה אף שוקלת להשתמש בחברת לובינג כדי להניע את משרדי הממשלה לפעול בנושא, ומדגיש כי "הפתרון המקומי הוא להרחיק מכאן את השריפות, ואני אומר בכנות – זה הפתרון שאני חותר אליו כחבר מועצה. פתרון ברמה המדינית אני לא רואה באופק, ולכן אני מסתכל על הפתרון המקומי". ראש עיריית ראש העין, שלום בן-משה, סירב להעביר תגובה ל"שקוף" בנושא. תגובת המשרד להגנת הסביבה: המשרד להגנת הסביבה הציב כיעד מרכזי את הטיפול והאכיפה בתופעת השלכת הפסולת ושריפתה בשטחים הפתוחים ובמרחב הציבורי ואף תגבר את הפיקוח והאכיפה. המשרד מוטרד מאוד משריפות הפסולת ברשות הפלסטינית וההשפעה שלהן על הציבור ברחבי הארץ, ואולם כל הסמכויות לטיפול בפסולת ביו"ש נתונות בידי המנהל האזרחי באופן בלעדי, כולל נושא של אתרי סילוק פסולת והקמת תחנות מעבר. המשרד להגנת הסביבה מסייע רבות לקידום פתרונות למניעת שריפות הפסולת ברשות הפלסטינית היכן שיכול, ומשקיע תקציבים רבים במימון של יחידת דוד במנהל האזרחי, המונעת העברת פסולת לרשות הפלסטינית לשם שריפתה. מנכ"לית המשרד קיימה באחרונה דיון עם המנהל האזרחי בנושא שריפת הפסולת בשטחי הרשות הפלסטינית ועם גורמי מקצוע נוספים, וכן דיון נוסף עם נציב הכבאות, בנושא של בעירות פסולת ברחבי הארץ. כל זאת, כדי להוביל לשיתוף פעולה במציאת פתרונות ובשיפור איכות חיי התושבים. באשר לשריפות הנקודתיות: המשרד עודכן מקמ"ט איכות סביבה במנהל האזרחי כי השריפות שהובילו למפגעי עשן וריח באזור ראש העין, שהיו בשטחי B אשר בסמכות המנהל, כובו. כמו כן, הקמ"ט קיים פגישה עם תושבי ראש העין ונציגי העיריה בעניין באחרונה, וצפוי להתקיים ביקור של ראש העיר ראש העין באזור עם הקמ"ט, כדי לבחון את המשך הטיפול. לגבי הקצאת הכספים מקרן הניקיון יו"ש לטובת הקמת תחנות מעבר פסולת – קרן הניקיון יו"ש אישרה לקמ"ט איכות הסביבה לקדם הקמת ארבע תחנות מעבר פסולת, שכולן באחריות המנהל האזרחי שתוכננו לבית רימא, סלפית, בדייה וביר זית. יש לפנות אל המנהל להרחבות, סטטוס ולמיקומים מדויקים. תגובת היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים: ביהודה ושומרון ישנן שש תחנות מעבר ושלוש מטמנות. נציין כי אושר תקציב לבניית ארבע תחנות מעבר נוספות. בשנת 2021 נתפסו 190 משאיות, בשנת 2022 אשר טרם הסתיימה, נתפסו עד כה 162 משאיות – אשר עברו משטחי ישראל אל שטחי יהודה ושומרון עם סוגי פסולת שונים. תגובת דובר צה"ל: אין שינוי בתפיסת חשיבות נושא שריפות הפסולת הבלתי חוקיות בשטחים שליד ראש העין. במהלך השנה האחרונה בוצעו צעדים שונים בנושא ובהם מארבים, אכיפות והחרמות של משאיות שזרקו פסולת באתרי סילוק פסולת לא חוקיים, החרמות ביוביות וכו׳. הפעילות בנושא מתבצעת בהתאם לסדר העדיפויות כאשר ניתנת קדימות לפעילות המבצעית המשמעותית במסגרת "שובר גלים" להגנה על ביטחון האזרחים.

הכסף הציבורי שנותר בקופת חץ מתחילת העשור ממשיך לשמש את המפלגה למטרות פוליטיות מגוונות. ההופעה העדכנית: קמפיין שקט להחלפת ראש הממשלה נתניהו

לפני שנה בדיוק, חשפנו בתחקיר את הכסף הציבורי (לפחות 1.7 מיליון שקל) שנמצאו בקופת מפלגת "חץ" והעומד בראש, השר לשעבר אברהם פורז. פעילות המפלגה כגוף פוליטי ארצי אמנם הופסקה, אך תקציבה המשיך לשמש למטרות פוליטיות אחרות: "חץ" הלוותה כסף למפלגת התנועה בראשות ציפי לבני (הלוואה שהוחזרה לבסוף במלואה). אבל זה לא הסוף – פורז המשיך לגלגל את הכסף לפרוייקט הפוליטי הבא: בבחירות המקומית שנערכו בסוף 2018, התמודד פורז ברשימת "חילונים ירוקים" בעיר תל-אביב (שזכתה לבסוף בשני מושבים), ואז נטען כי השקיע כמיליון שקל בהתמודדות מקופת "חץ". את הכתבה האחרונה סיכמנו בשאלה: איפה תכה מפלגת חץ בפעם הבאה? את התשובה קיבלנו תוך פחות מחודשיים. אברהם פורז הוא כיום חבר מועצת העיר ת"א. בעבר כיהן כחבר כנסת ושר הפנים מטעם מפלגת "שינוי". ב-2006 פרש פורז, לצד מספר ח"כים נוספים מ"שינוי", והקים את מפלגת "חץ". הפורשים אמנם הקימו מפלגה חדשה, אך לקחו עימם מימון ציבורי של מיליונים, לו זכאיות המפלגות המכהנות בכנסת בעבור תעמולת הבחירות – זאת בזכות העובדה שהתפצלו מ"שינוי" במהלך הכנסת ה-16. לאחר ש"חץ" לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-17 (מרץ 2006), דרשה הכנסת לקבל את הכסף בחזרה ואף פנתה לבית המשפט המחוזי בעניין, מכוון שהמפלגה בראשות פורז סירבה להחזירו. בית המשפט המחוזי פסק כי אכן מפלגת "חץ" חייבת להחזיר לכנסת את כל הכסף בקופתה – 6.7 מיליון שקל, בתוספת הוצאות משפט. פורז לא ויתר ופנה לבג"ץ. הטענה המרכזית שלו הייתה כי הוא לא ראה את המייל שנשלח מהכנסת שהבהיר כי מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תידרש להחזיר את הכסף הציבורי שקיבלה. בפסק דין מיולי 2011 אימץ בג"ץ את כל טענות המחוזי וקבע: "הדברים מתחייבים גם מן הזהירות הרבה שבה יש לנהוג בהוצאת כספי ציבור. לכאורה, אין הצדקה לכך שרשימה שקיבלה מימון מפלגות, אך זכתה בפחות מאחוז מכלל הקולות הכשרים, תוכל לעשות שימוש בכספים אלה ככל העולה על דעתה […] ומכל מקום, אין כל הצדקה להעדפת רשימות שהיו מיוצגות בסיעות בכנסת היוצאת לעניין זה על פני רשימות חדשות, שאף נדרשו להפקיד מראש ערבות בנקאית ומבחינה זו ניצבת בפניהן מלכתחילה משוכה גבוהה יותר". ועם זאת, למרות שבג"ץ אימץ את קביעת המחוזי, הוא בחר לקבל את הרצון לפשרה בין הצדדים, בו סוכם כי "חץ" תחזיר לכנסת 1.7 מיליון שקל מתוך 6.7 מיליון שנותרו בראשותה בסך הכל. בתגובה לכתבתנו האחרונה בנושא, מסר פורז כי פסק הדין של בית המשפט שגוי, וכי הוחזרו 5 מתוך 6.7 מיליון השקלים – כלומר נותרו בקופה 1.7 מיליון. מסתבר כי פורז מנהל בשבועות האחרונים תעמולת בחירות שקטה שמטרתה להביא להחלפת ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבדיקה שעשה עבורנו המתנדב תומר אפשטיין, עולה כי מפלגת "חץ" הוציאה עד כה בין 7,000 ל-18,000 אלף שקל בעבור 52 מודעות בפייסבוק. בכל יום עולות מודעות נוספות. מדוע אנחנו אומרים שהתעמולה שקטה? אם תיכנסו לעמוד הפייסבוק של אברהם פורז לא תמצאו שום פוסט או מודעה, למעט עדכון תמונת הפרופיל. רק בבדיקה של המודעות שמריץ העמוד בתשלום – תוכלו אז לראות את התוכן האמיתי שמופץ. לדוגמא, על מודעה שכותרתה: "יש לכם משהו נגד ביבי? הבנתם את גודל הנזק של ביבי ומשפחתו? כנסו כנסו ותגלו תגלו" הוציאה מפלגת "חץ" בין 100-500 שקל. למודעה התלווה סרטון שמסביר כמה הממשלה הנוכחית כושלת. במודעה נוספת שיצאה 4 פעמים (פעם ביום) – עליה הוציאה המפלגה מעל 500 שקל – קורא פורז: "לא נתניהו – ראש ממשלה חדש לישראל". בסרטון אחר ברוסית מסבירה המפלגה למה לא להצביע לישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. על מודעה זו הוציאה המפלגה בין 100-500 שקל. מפלגה אחת דווקא זוכה לפרגון של "חץ", והיא מרצ. וכך במודעה שהחלה לרוץ ב-1/4 מסביר הסרטון מדוע חייבים להצביע מרצ. חשוב להזכיר: מפלגת "חץ" אינה מתמודדת בבחירות. ולכן, הוצאת כסף ציבורי לתמיכה במפלגה אחרת (תקיפת נתניהו מצד אחד ותמיכה במרץ מצד שני) עשויה להיחשב כתרומה אסורה. האם במרצ מכירים את הרוח הגבית שנותן להם פורז? משם מסרו לנו שלא. אנשי מרצ התפלאו לשמוע שמפלגת "חץ" עדיין פעילה. שוחחנו עם אברהם פורז שאמר כי לאור הבחירות המפלגה החליטה לפעול להחלפת רה"מ בנימין נתניהו. אסטרטגיית הפעולה היא לחזק את מרצ שמתנדנדת על אחוז החסימה, ולהראות לציבור שאביגדור ליברמן לא קיים את הבטחותיו לציבור החילוני. פורז הבהיר כי מרצ לא מכירה את הקמפיין ואינה מתואמת איתו. לשאלתנו על מקור הכסף, השיב פורז כי המקור היחיד הוא כספי המפלגה הקיימים בקופה וכי לקמפיין הוקדשו כמה עשרות אלפי שקלים. פורז עוד הוסיף כי ההזדהות מול פייסבוק נעשתה באופן שקוף (המפלגה אכן חתומה עליה בגלוי) וכי כל ההוצאות ידווחו למבקר המדינה כחוק.

"ידיעות אחרונות" ממציא תקיפה בעזה | "ישראל היום" ממציא כותרת על ארז טל | שר הכלכלה נלחם למען בעלי ההון | "גלובס" נרתם לטובת סוחרי נשק | ונוני מוזס כותב טור בעיתון

"תושב אום-אלפחם דקר ארבעה סמוך לגן-שמואל; פלסטינית הציתה בלוני גז ברכב ליד מעלה-אדומים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". המציאות הבטחונית הקשה בישראל לא השתנתה אתמול, וכך גם לא השתנה הסיקור שלה בעיתוני היום. אזרחי ישראל עדיין נתונים לאיום מתקפות טרור ערביות, ועדיין נופלים קורבן למלחמת כנופיות עיתונאית. "ישראל היום" ממשיך לשרת בכל כוחו את דף המסרים של פוליטיקאי המקורב לבעלי העיתון, בעוד ש"ידיעות אחרונות" מנסה להבאיש את ריחו. שני העיתונים, הנפוצים בישראל, מגישים את מלאכת הרמייה שלהם כשהיא עטופה בחנפנות וסנסציונליזם, ובעיקר ניצול ציני של מצוקת הקורבנות ועבודתם של כוחות הביטחון. כך ב"ידיעות אחרונות" נוטלים כמה פסקאות ששירבט איתן הבר וקובעים אותן כהפניה ראשית בשער העיתון. "תודה לכחולי המדים", נכתב בהפניה במרכז השער. "זה הזמן לומר להם: תודה", כותב הבר בתמצית הטור המתפרסמת על השער. "הגיבורים שלנו" היא כותרת אחרת על אותו שער, המובילה למיזם מדהים (ועל כך בהמשך) של עורך העיתון רון ירון: "ילדים ומבוגרים מהצפון, מהמרכז ומהדרום כבר נענו להזמנה להביע תודה לכל אלה ששומרים עלינו" – וזאת באמצעות צביעת חאמסה שהעיתון חילק אתמול ("והיום צובעים גם דגל"). בכפולת העמודים הפותחת את המוסף היומי של העיתון, "24 שעות", בפינה השמורה בדרך כלל למיזמי פרסום סמוי למיניהם, מתפרסם מדור חדש: "הלוחמים שלנו" ("צילום: חטיבת דוברות המשטרה"). ב"ישראל היום" לא נשארים חייבים: כותרת במעלה השער מודיעה: "הלוחמים, השוטרים, החובשים, האזרחים: הם סיכנו את עצמם – והצילו אחרים. הם הגיבורים שלנו. פרויקט מיוחד באתר ישראל היום". לצד הרכיבה על גבם של הגיבורים, ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לעשות כל שביכולתם כדי לעורר בהלה ולקבע בתודעה את המצב הבטחוני הקשה – וכפועל יוצא את אי-כשירותו של ראש הממשלה. אתמול אירע רק פיגוע דקירה אחד, בניגוד לשלושה-ארבעה בכל יום בשלושת הימים האחרונים, מציינים ב"הארץ", וב"ידיעות אחרונות" מחפשים זוויות חדשות. אחת כזאת סופקה אתמול כנראה באחד התדריכים: "בחזית הטרור: נשים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. הכתב הצבאי של העיתון, יוסי יהושוע, מכריז על "גל חדש" ועליית מדרגה בטרור, וזאת בשל תקרית שאירעה אתמול: שוטר עצר וניטרל ערבייה שנסעה עם מכונית ובה בלון גז ממולכד. ב"ישראל היום", מנגד, להוטים כל-כך למנוע הכרזות כאלה בדיוק, עד שהם מוכנים אפילו לתת בימה לטענות הפלסטינים כי היה מדובר בסך-הכל בתאונה מצערת. ב"ידיעות אחרונות" מגדילים בשקל תשעים ומדווחים בכותרת המשנה לידיעה של מתן צורי ואליאור לוי, המוקדשת להתלקחות אפשרית בגבול הדרומי, על כך ש"לפנות בוקר צה"ל תקף ברצועה" – תקיפה שלא היתה ולא נבראה (התקיפה המדוברת, שעליה מדווח בידיעה, אירעה שלשום). "גל האלימות המשתולל בישראל ובשטחים מאז רצח בני הזוג הנקין ב-1 באוקטובר עלול להימשך עוד זמן רב. זו ההבנה המתגבשת כעת במערכת הביטחון, שעודנה מתקשה למצוא מענה אפקטיבי לבלימת המרכיב הבולט ביותר שלו, טרור הסכינאים", קובע עמוס הראל ב"הארץ", ומסכם את המצב הנוכחי בכמה נקודות: "מזרח ירושלים נותרה לב העימות", "בגדה המערבית ניכר בימים האחרונים מאמץ של הרשות להרגיע את הרוחות", הזעם מצטבר גם אצל ערביי ישראל ו"לרצועת עזה עלולה להיות השפעה מכרעת על המשך העימות הנוכחי". כותרת הטור היא "שאלת המפתח: מה רוצה מוחמד דף". "מעניין שראש הממשלה בנימין נתניהו נסוג לחלוטין מההאשמות כלפי הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן) בשאלת ההסתה", כותב עוד הראל ב"הארץ". "נראה שנתניהו סונדל בידי הדרג המקצועי, כשקודם אמ"ן ואחר-כך שב"כ קבעו בפסקנות כי עבאס אינו מעודד טרור ופועל זה כמה ימים למניעתו. זה לא מפריע לאגף הימני יותר בממשלה ובכנסת להוסיף להתלהם, אבל ניכר שנתניהו ריסן את גישתו, בהשפעת מערכת הביטחון". בעוד שהחדשות בנוגע לשינוי דף המסרים הגיעו ל"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" מתעלמים: "הסתה ברשות: תואר כבוד לרוצח", נכתב בכותרת ידיעה של אליאור לוי בעמ 14. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מסבירים כי מדובר בלשכת עורכי-הדין הפלסטינית, ולא ברשות הפלסטינית. ב"ידיעות אחרונות" מצטיין גם היום המוסף היומי בניסיון להאיר צדדים אחרים של המציאות הבטחונית (וכפועל יוצא, החברתית). היום על שער המוסף – אריאלה שטרנבך התלוותה לניידת טיפול נמרץ שבה עובדים יחדיו ערבי, חרדי ומתנחל. נוסף לכך, במקרה או שלא במקרה, האייטם המוביל של מדור הרכילות הוא תצלום של זוג ידוענים, יהודייה וערבי. באופן יוצא דופן נרשם היום גם בעמודי החדשות ניסיון להאניש את האויב הערבי: פרסום תמונתו של אב שילדתו הפעוטה נהרגה כתוצאה מהפצצת צה"ל. "מפגעים רבים בגל הטרור הנוכחי מתומרצים בידי ארגונים שמפיצים כרזות ומשלמים למיידי אבנים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תומר גנון ב"כלכליסט". "משרד הביטחון יכול להכריז עליהם כהתארגנות לא-חוקית, להחרים את נכסיהם וכך להשבית את פעילותם. אך כשמדובר בארגונים לא ממוסדים, זה לא כל-כך פשוט". בפתח המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות", בפינת הראיון הקצר, שואלת גיל קורוטקי את מאוריציו מולינרי, שליח "לה-סטמפה" האיטלקי למזרח התיכון: "לציבור בישראל יש רושם שהתקשורת הזרה נגדם". "גם לרוב הפלסטינים יש אותו הרושם. גם הם משוכנעים שהעולם לא מבין את מצבם", משיב מולינרי. כל העיתונים מדווחים על עימות בין ראש עיריית נצרת לבין ראש הרשימה-המשותפת, ששודר אתמול בערוץ 2 (וזכה לפרסום מקדים ב"גלובס", אות לחוסר הספונטניות של המהלך המתוקשר של ראש העיר). "ראש עיריית נצרת לח"כ איימן עודה: הרסתם לנו את העיר", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "עלי סאלם הביע את זעמו על הפוליטיקאים הערבים שלדבריו מציתים מהומות כדי לגרוף רווח פוליטי. סאלם הפריע לראיון של ח"כ עודה בעירו וצעק לעברו: לך תחפש עניינים במקום אחר". האם מיזם החאמסות של עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון הוא פרסום סמוי למוצר של זרוע אחרת של הקבוצה? הקדמה: אתמול התפרסם בעיתון שער אחורי בפריסה חגיגית ומיוחדת, שהוקדש כולו לאיור בשחור-לבן של חאמסה. "ידיעות אחרונות מזמין אתכם לצבוע את החאמסה לכבוד החיילים והשוטרים – ולהצטלם איתה", נכתב בכותרת העמוד. משני צדיה הודפסו הכיתובים "נלחמים בטרור" ו"תודה לגיבורים שלנו" (בפונט גדול במיוחד). "הם מגנים עלינו בגופם מדי יום, ונותנים את כל הנשמה כדי שאזרחי ישראל יוכלו, גם בימים קשים של טרור ומהומות, להמשיך בשגרת חייהם. עכשיו אתם יכולים לומר לחיילים ולשוטרים תודה צבעונית במיוחד – מכל הלב", נכתב מתחת לאיור. "אתם מוזמנים לצבוע את החאמסה הגדולה שבעמוד זה, לכתוב את שמכם, להצטלם איתה – ולהעלות את האיור המוכן לפייסבוק ולאינסטגרם של ידיעות אחרונות או ynet, תחת ההאשטג #תודהלגיבורים. גם כיתות, משפחות או קבוצות חברים יכולות לצבוע ולהצטלם יחד. צבעו את החאמסה בעפרונות, בטושים, בצבעים זוהרים או עדינים, לבד או עם הילדים. הכל כדי להראות לאנשי כוחות הביטחון שלנו שגם כאשר הם עומדים אל מול הסכנה – הם אף פעם לא לבד. לא חייבים לצבוע הכל. אפשר להכניס קצת צבע. והעיקר – לשתף". כפי שניתן לראות, מדובר בטקסט שיווקי מובהק, ובעצם הזמנה לקמפיין קידום לכל דבר – כולל ההכוונה המדויקת להפצה ושכפול ברשתות החברתיות השונות. אבל מה מנסים לקדם ב"ידיעות אחרונות" באמצעות הקריאה הנרגשת? מובן שיש כאן המשך של הקו שעליו הוחלט בעיתון לאחר ההפסד בבחירות (הדגשת העממיות וה"פטריוטיות" של העיתון, בניסיון לכבוש בחזרה את לבם של הקהלים שמאסו במלחמתו של "ידיעות אחרונות" בנתניהו), וברור גם כי מילוי ההוראות והפצת החאמסה הצבועה הם למעשה פרסום של העיתון עצמו, שהלוגו שלו מודפס בגדול בראש הדף (שמופץ גם ברשת באמצעות דף הפייסבוק ואתר ynet). אך מדוע הוחלט דווקא על הדרך הביזארית הזו (למרבה האירוניה, סמל החאמסה שאוב בכלל מהמסורת המוסלמית, ומייצג את ידה של פאטמה, בתו של הנביא מוחמד), והאם הדבר קשור לטרנד הצביעה למבוגרים ולעובדה שהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות" מנסה להוביל אותו בישראל? ייתכן, כמובן, שמדובר בצירוף מקרים, אך לאחרונה התפרסמה ב"לאשה" כתבה רחבת היקף על הטרנד המסחרי: "צביעה במקום עצבים: טרנד חוברות צביעה למבוגרים, מרגיע ובריא למוח", ממליצה כותרת הכתבה מ"לאשה" שהתפרסמה גם באתר xnet, גם הוא מבית "ידיעות אחרונות". לעיתון "ידיעות אחרונות" עצמו צורף קופון שהזמין את הקוראים לרכוש את ספרי הצביעה של הוצאת "ידיעות אחרונות". "המנויים נהנים מטרנד הצביעה העולמי!", נכתב במרכז המודעה לסדרת הספרים, שהוצעו למכירה במחיר מבצע של 19.90 שקל כל אחד (בתנאי שיירכשו בסניפי סופר-פארם). ולבסוף, גם לצדה של החאמסה עצמה, בשולי הדף, נכתב אתמול כך: "האיור מתוך חוברת תופסים צבע בהוצאת ידיעות-שורות". "משרד הכלכלה חובר לכיל – נגד המדינה", נכתב בכותרת מאמר של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". "כל-כך הרבה פעמים עלה שמה של משפחת עופר כמי שעושה שקשוקה למדינה – סביב מכירת מניות המדינה בצים לחברה-לישראל, סביב הדיונים להארכת זכיון בתי-הזיקוק, שהיו אז בשליטת החברה-לישראל, וסביב אינספור המחלוקות שבין כיל למדינה – עד שמפתה להימנע משימוש במטבע הלשון השחוק גם כעת", היא פותחת. "מפתה עוד יותר להימנע מכך משום שאת השקשוקה הפעם לא משפחת עופר רקחה. מי שרקח אותה הוא דווקא משרד הכלכלה, שהוציא חוות דעת שמרוקנת מתוכן את כל טיעוני המדינה נגד כיל ונגד משפחת עופר, ושאם תתקבל, כל הדיון הרועש בכנסת על אישור המלצות ועדת ששינסקי 2 ייהפך לעקר. לפי חוות הדעת של משרד הכלכלה, גם ששינסקי 2 וגם הוצאתה של כיל מהגנת חוק עידוד השקעות הון בטלים ומבוטלים. [...] מתברר שמשרד הכלכלה התרשם כל-כך מטיעוניה של כיל, שבמידה רבה הוא אימץ את עמדת כיל כעמדה המקצועית שלו. לכך יש השלכה משפטית עצומה". לפי ארלוזורוב, המדינה עלולה להפסיד בגלל שינוי הכיוון של אריה דרעי לפחות 300 מיליון שקל בשנה. ב"גלובס" מדווח כי רשות ההגבלים, שראשה הודח הלכה למעשה משום שהתנגד למונופול הגז, "מקלה את הרגולציה על חיפוש גז טבעי". ב"מעריב" מדווח כי שר האנרגיה יובל שטייניץ נפגש עם ראשי נובל-אנרגי, החברה המרכזית במונופול הגז (יחד עם דלק). ב"ידיעות אחרונות" כותבת טובה צימוקי על ההתמודדות על משרת היועץ המשפטי לממשלה. לדבריה, אבי ליכט, המשנה ליועץ, הפך מהמועמד המועדף על היועץ המכהן וינשטיין למועמד חסר סיכוי: "באחרונה סר חנו בעיני מקבלי ההחלטות בשל עמדותיו בסוגיית מתווה הגז". כזכור, ליכט התריע במכתב יוצא דופן כי קיומו של מונופול אנרגיה הוא בגדר סכנה לדמוקרטיה הישראלית. "גלובס" נרתם לעידוד האחזקה של כלי נשק חמים על-ידי אזרחים בישראל. בעקבות ההצהרות הממשלתיות שמשמיעים תדיר גורמים שלטוניים אובדי עצות מול משברים בטחוניים, נראה כי גם גורמים מסחריים מעוניינים לרכוב על ההזדמנות. "פנייה לארדן: שנה מדיניות מתן הרשיונות לכלי נשק", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. כותרת המשנה מבהירה כי מדובר בפנייה של איגוד לשכות המסחר, שם "מותחים ביקורת על הקשחת הקריטריונים בשנים האחרונות" (אותם קריטריונים שהוקשחו בין השאר משום שבין משבר בטחוני אחד למשנהו, בעונת מלפפונים זו או אחרת, עת אזרח משתמש בנשקו כדי לרצוח אזרחים אחרים – בעיתונים מתפרסמים מאמרים עונתיים בגנות החזקת נשק המונית). סמדר שיר כותבת ב"ידיעות אחרונות" בעד "שאזרחים יסתובבו עם נשק". פתטיות. איילת שקד היא אחת הקלפים ש"ידיעות אחרונות" מנסה לנכס באמצעות סיקור אוהד, אל מול האס של בנימין נתניהו. בהתאם, היא זוכה לקבלת פנים צוננת ב"ישראל היום", שהיום לא מצליח להתאפק ומפרסם את הכותרת "הליכוד: שקד מנכסת לעצמה קרדיט. זאת, לאחר ציוץ של שרת המשפטים שקד בטוויטר, בו טענה כי היא יזמה את החקיקה להגברת האכיפה על מיידי האבנים". "ישראל היום", שמקדיש לאותה חקיקה ידיעה בולטת בדף קודם, הוא שחקן על המגרש בקרב התדמיות של חברי הממשלה. בלהט המשחק לפעמים הוא מסיר את הגופייה. טעות כפולה. "אסי עזר עשה טעות", נכתב בכותרת ראיון קצר של ערן סויסה עם ארז טל, ידיעה שתכליתה יחסי-ציבור לתוכנית בידור חדשה, אלא שהציטוט כלל אינו מופיע בראיון. כשנשאל טל על פרישת שותפו להגשת תוכנית בידור אחרת, "האח הגדול", ענה בנוסח מתחמק מקובל – שלא מזכיר אפילו בדוחק את הקביעה ההחלטית שבכותרת (שאינה מופיעה גם בנוסח המקוון של הידיעה). אין חפץ בו. אתמול חזרו ב"ידיעות אחרונות" על הטענה המטעה של ניר חפץ, שליחה של משפחת נתניהו, כאילו יועצת התקשורת אמילי מואטי עובדת כעת עבור הרשימה-המשותפת. התיקון מתפרסם היום בתחתית עמ 25 של העיתון ("הפסיקה לייעץ להם בתום מערכת הבחירות"), ללא הסבר כלשהו על ההקשר או הסיבה שבגינה מופיעה ה"הבהרה" שאינה מבהירה. נח מוזס. ציון 30 שנה למותו של נח מוזס מגיע היום לשיאו עם מוסף מיוחד המוקדש לכך. ראוי לציון: הפעם לא מעלימים את דב יודקובסקי, העורך שעשה את "ידיעות אחרונות" מעיתון על סף הכחדה למונופול עיתונות ישראלי, כפי שעשו בגיליון לציון 70 שנה לעיתון. טקסט של יודקובסקי המנוח, שפורסם שנה לאחר מותו של נח מוזס, מתפרסם מחדש לקראת סופו של המוסף. עוד ראוי לציון: באופן לא שגרתי מתפרסם במוסף טקסט פרי עטו של ארנון (נוני) מוזס, הבעלים והעורך האחראי, שניצח את יודקובסקי בקרב השליטה על העיתון לאחר מות אביו (של נוני). נוני מוזס נותן קרדיט ליודקובסקי, אך בהמשך מונה אותו ברשימת אויבי העיתון: "במשך השנים, מאז פטירתך, צלחנו ניסיון שנכשל לפוטש 2 מצד יודקובסקי, שניסה לעשות מעשה קרליבך"‎. עוד ברשימה: "עבריין שפעל נגדנו באמצעים פליליים". דוגמה אופיינית לרוח הלא-עיתונאית של "ידיעות אחרונות", שמקפיד להילחם באויביו במחשכים ולא להזכירם בשמם. הטקסט עצמו מזכיר את המלה "עיתונות" פעם או פעמיים, אך רובו ככולו מוקדש לשני עניינים: געגועים לאב ורגשות נקם – כלפי קרליבך, כלפי יודקובסקי וכלפי שורה של דמויות שמוזס מותיר אנונימיות. מן הטקסטים האחרים עולה תמונה של נח מוזס כמנהל נאור, המקפיד על אתיקה עיתונאית (חיים רוזנברג, "מנהל האבטחה" של העיתון, מספר כיצד נח מוזס סירב לשתף פעולה עם המשטרה בתרגיל עוקץ), ושל עיתון המקיים יחסים הדוקים עד סימביוטיים עם מפלגת העבודה (שאף היתה בעלת מניות בעיתון, אי-אז – פרט טריוויה לא כל-כך ידוע). בפתח הגיליון טוען שמעון פרס כי מוזס תרם לכינונה של עיתונות חופשית בישראל. כמו יתר האמירות במוסף, גם אמירה זו נדמית תלושה ומגוחכת על רקע מצבו הנוכחי של העיתון. עיתונות חופשית. רביב גולן, עורך מוסף הבידור של העיתון החופשי "ידיעות אחרונות", התארח לחופשה מפנקת בדנמרק על חשבון לשכת התיירות של המדינה הסקנדינבית וחברת התעופה האזורית. בתמורה קיבלו אלו כתבת שער מפנקת במוסף התיירות של העיתון. איך ניסח זאת גולן עצמו בפתח הסקירה, אחרי שהוא מהלל את העיר: "השתכנעתם? קבלו כמה דברים שכדאי לכם לעשות בעיר. לא השתכנעתם? קבלו בכל זאת". מבצע. "קונים ממגוון עוגיות שוקולד-ציפס ומקבלים ידיעות אחרונות במתנה!" (מודעה עצמית, "ידיעות אחרונות").

במשך תקופה קצרה חדל "ישראל היום" להיות מחולק ברכבת, ו"ידיעות אחרונות" נכנס לסחרור. רשמים של נוסע ברכבת

כנוסע קבוע ברכבת אני עד בשבועות האחרונים להתנהגות מבוהלת של "ידיעות אחרונות". אין לי תובנות מעמיקות על אודות מצב העיתונות, אך אולי תיאור העובדות יסייע למי שחוקר את העניין. בעקבות סכסוך בין "ישראל היום" ובין הרכבת, או אולי הזכיין המתווך, הופסקה לאחרונה, לזמן מה, חלוקת "ישראל היום" בתחנות, ואל החלל נכנס מיד מו"ל "ידיעות אחרונות", שנראה כי במשך תקופה ארוכה ארב להזדמנות. כזכור, בעבר כבר חילק "ידיעות אחרונות" עיתון מיוחד לנוסעים ברכבת, "24 דקות" שמו, שנסגר. המו"ל המיומן הוכיח כי הפעם הפאניקה השתלטה עליו. בימים הראשונים חולק חינם בתחנות עיתון כלכלי מבית "ידיעות אחרונות", "כלכליסט", אולם לא כל חלקיו צורפו. נראה כי המו"ל לא התכונן כראוי, כפי שיתברר גם בהמשך. בתחנה שבה אני עולה על הרכבת מדי בוקר, בתקופה שבה הופסקה חלוקתו של "ישראל היום", ניצבה מחלקת העיתונים של החינמון הזה מחוץ לתחנה וחילקה שם גליונות של "ישראל היום". מנהל התחנה הגדיל לעשות והרחיק אותה. לעזרתה הגיע בריון מטעם "ישראל היום", והתפתחה תקרית של דחיפות ואלימות קלה. האם הנהלת הרכבת אחראית גם על השטחים שמחוץ לתחנה, או שהיא דורשת מעובדיה להגן על האינטרסים שלה גם מעבר לתחום השיפוט? אגב, בפאתי תחנת הרכבת בארלוזורוב בתל-אביב עומד דרך קבע מחלק מטעם חינמון שלישי: "ישראל פוסט". אחרי כמה ימים של חלוקת "כלכליסט", שונתה המתכונת ו"ידיעות" החל לחלק את הקונטרס החדשותי של העיתון בצירוף מוסף הספורט וללא החלקים האחרים. את "כלכליסט" המקוצר הפסדנו, אך בתוך ימים אחדים בא שינוי נוסף: החלק החדשותי של גליונות "ידיעות" שחולקו בתחנות השתנה. מודעות האבל הוצאו יחד, כמו גם כמה עמודים אחרים, ונוספו התשבצים והסודוקו המתפרסמים ברגיל במוסף של העיתון. באופן אישי, אני מאוכזב שהסירו את מודעות האבל. אני קורא אובססיבי, אולי שרוט, של המודעות הללו. לפחות היו כמה ימים שנהניתי... נראה שב"ידיעות" הבינו כי הנוסעים מעוניינים בחומר קריאה קליל יותר, ומכאן השינוי. נדמה שבתכנון נכון אפשר היה לדעת על כך מראש, הרי לא מדובר בסוד כמוס. בכותרת העיתון החדש הופיע מדי יום הכיתוב "מבצע מהדורה מקוצרת לנוסעי הרכבת", ובתוך יומיים אף זה שונה וה"מבצע" החל לכלול גם סטודנטים. בתוך פרק זמן קצר של פחות משלושה שבועות שינה "ידיעות אחרונות" את החלוקה, את אופיה ואת תכניה, ואז נכרת הסכם שלום בין הרכבת ובין "ישראל היום", וגליונותיו של החינמון הזה שבו להיות מחולקים בתוך תחנות הרכבת. זכינו ויש לנו כעת שני עיתונים, ועיתון נוסף בחוץ... מי אמר שהעיתונות המודפסת מתה? מאיר פז הוא נוסע קבוע ברכבת ישראל

דו"ח מבקר המדינה על רשות השידור: אימפוטנציה של המנהלים העסוקים במריבות פנימיות הביאה את ארכיון השידור הציבורי אל סף כליה

"החומרים השמורים בארכיונים של הרשות נתונים בסכנת כליה", זו המסקנה שאליה הגיע מבקר המדינה יוסף שפירא לאחר בדיקת מצב הארכיונים ברשות השידור. לדבריו, "מחלוקות פנימיות בתוך הרשות ואי-קידום הנושא על-ידי קברניטיה תרמו לעיכוב ולהזנחה בטיפול בארכיונים שנים רבות". ארכיון הטלוויזיה, שאמור לשמר שידורים משנת 1968 ועד היום, וארכיון הרדיו, שבו שמורים שידורים משנת 1936 ועד היום, פועלים בתנאים לא נאותים, שגורמים נזק לחומרים השמורים בהם. למרות הנזק המצטבר, חומרים רבים בארכיונים אינם מגובים. בארכיון הרדיו מגובים רק 50% מהחומרים האנלוגיים, כותב המבקר ומזכיר כי "בשנת 2008 אירעה תקלה בדיסק הקשיח שבו נשמרו ההקלטות של שידורי הרדיו באותה שנה, ובגינה נמחקו חומרים ששודרו במשך תשעה חודשים בשנה זו בלא שניתן לשחזרם". לפי הדו"ח, כ-20 ארגזים ובהם תסכיתי רדיו של התוכנית "לאם ולילד" נעלמו ולא הצליחו לאתרם. הארגזים הועברו לאחסון מחוץ לרשות בשל מחסור בשטח אחסון בארכיון הרדיו, ומאז נעלמו עקבותיהם. חלק נכבד מביקורתו מקדיש המבקר לפרויקט הדיגיטציה של ארכיון רשות השידור, המתעכב זה שנים רבות. על אף שבשנת 2003 החליט הוועד המנהל של רשות השידור להתחיל בפרויקט הדיגיטציה, ועל אף שבשנת 2008 נחתם הסכם בין הרשות לאוניברסיטת הרווארד, "טרם הוחל בביצוע פרויקט ההמרה בארכיון הטלוויזיה, ואילו הפרויקט ברדיו הופסק לפי שעה". המבקר בדק וגילה כי הפרויקט לא התקדם בין היתר משום ש"במשך השנים פעלה רשות השידור ללא תוכנית עבודה שנתית [...] בכלל זה לא הוכנה תוכנית עבודה סדורה לביצוע פרויקט הדיגיטציה שתכלול יעדים, מדדי תפוקות, סדרי עדיפויות, לוח זמנים ותקציב". עוד עלה מבדיקת המבקר כי "הנהלת הרשות קיימה ישיבות ואף קיבלה החלטות לקידום פרויקט הדיגיטציה ברדיו ובטלוויזיה, אך לא היה בהנהלה עד לשנת 2012 שום גורם שבמשך השנים היה אחראי באופן בלעדי לניהול הפרויקט בראייה מתכללת, ובכלל זה לביצוע מעקב אחר התקדמות יישומן של ההחלטות האמורות בתוך פרק הזמן שנקבע". שלומיאליות גרמה לעיכובים נוספים. כך, לדוגמה, רשות השידור הפסיקה את סריקת הכרטיסיות בארכיון הרדיו שבהן קוטלגו החומרים הישנים משום שחשבה כי פג תוקפו של ההסכם בין החשב הכללי במשרד האוצר לבין החברה הפרטית שעסקה בסריקות. "ואולם, בביקורת הועלה כי בשנת 2013 החשב הכללי האריך פעמיים את תוקף הסכם המסגרת עם החברה עד דצמבר 2013, ומכאן שהעיכוב בהמשך סריקת הכרטיסיות היה מיותר והרשות היתה יכולה להמשיך בפעולותיה בשיתוף החברה", נכתב בדו"ח. "בארכיון הרדיו שמורים חומרים משנת 1936 המכילים מידע היסטורי רב הנוגע למורשת של העם והמדינה, שחשיבותו רבה וערכו לא יסולא בפז", כותב המבקר. "למרות זאת, ואף על פי שגורם חיצוני נותן את רוב המימון לפרויקט הדיגיטציה ברדיו, לא דאגה הרשות לסיים את שימור חומרי ארכיון הרדיו הנמצאים בסכנת התכלות". בארכיון הטלוויזיה מלאכת הדיגיטציה טרם החלה, בין היתר משום שהנהלת רשות השידור "קיימה ישיבות ואף קיבלה החלטות לקידום הפרויקט, אך היא לא עקבה אחר התקדמות ביצוען כדי להבטיח עמידה בלוח הזמנים שנקבע. "החומרים שנמצאים בארכיון הטלוויזיה מכילים מידע היסטורי רב הנוגע למורשת של העם והמדינה, שחשיבותו רבה וערכו לא יסולא בפז", כותב המבקר. "אף שנקבעו כמה וכמה מועדים לתחילת פרויקט הדיגיטציה, הרשות לא עמדה בהם כיוון שלא הצליחה לסיים את ההכנות המקדמיות לפרויקט, שחלקן דורשות רק תשומת לב וקבלת אחריות לקידום הנושא". הנגשת חומרי הארכיון לציבור הרחב לוקה בחסר אף היא, מצא המבקר. לפי הדו"ח, "מאז הוחל בשידורי HD – ינואר 2013 – ועד מועד סיום הביקורת, נבצר מארכיון הטלוויזיה למכור העתקים של תוכניות בפורמט דיגיטלי ששודרו בתקופה זו, כיוון שאין ברשותו מערכת להקלטה מתוך שרתי השידור. התברר כי פניות רבות לארכיון לרכישת העתקים דיגיטליים של שידורים מהתקופה האמורה נענו בשלילה. נמצא כי במועד סיום הביקורת חטיבת ההנדסה בטלוויזיה עדיין לא רכשה את המערכת". זאת ועוד, על אף שלפני שנתיים תוקן חוק רשות השידור כך שיכלול סעיף מיוחד בנוגע לארכיון והנגשתו לציבור במחיר עלות בלא רווח, המציאות שונה. "יותר משנה לאחר תיקון החוק, לא קבע הוועד המנהל כללים בדבר העמדת שידורי הרשות לעיון הציבור ובדבר גביית תעריפים בהתאם לעיקרון של עלות בלא רווח", כותב המבקר. "יוער כי כל עוד לא יסתיים פרויקט הדיגיטציה בטלוויזיה, נגישות חומרי הארכיון לציבור באמצעים דיגיטליים תהיה מוגבלת. מכאן שאי-השלמת פרויקט הדיגיטציה מביאה לכך שרשות השידור אינה ממלאת את חובותיה על-פי חוק לעניין ההנגשה". להורדת הקובץ (PDF, 1.06MB)

עם שתי עורכות ראשיות, ספורט הנשים עדיין משווע לתקשורת תומכת | ערוץ הספורט משדר טניס מהכורסה בבית

"לצערי, התחום שלנו עדיין לא נמצא היכן שהוא צריך להיות. זה ענף מקסים, וזה פשוט מצער שבישראל עדיין אי-אפשר להתפרנס ממנו". כך אמרה ל"הארץ" ניצן גפשטיין, כדורעפנית הפועל כפר-סבא, לקראת גמר גביע המדינה לנשים. ביום שבו נערך המשחק (יום שני, 4.2.13) אפשר היה לזהות תכונה מעט חריגה במדורי הספורט של העיתונים. "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" פירסמו כתבות יפות במקומות בולטים יחסית. אלא שההתגייסות הרגעית לענף נשים זניח פסחה על אתרי האינטרנט. במקומות שבהם העניין נמדד במספר כניסות ותגובות יודעים היטב שעל הכדור הזה לא מרוחה חמאה. הכתבה מ"ידיעות" שפורסמה ב-ynet נותרה ללא תגובה. באתר ערוץ הספורט, שהחביא היטב ידיעה מקדימה לקראת המשחק, נרשמו שלוש תגובות. אחת מהן התעניינה בתצלום שהתלווה לכתבה: מה עושה יד נשית באחוריה של חברתה. הידיעה בערוץ הספורט לא היתה לשם שמים. היא קידמה את השידור הישיר שנועד לאותו ערב. בוואלה וב-one לא טרחו לבזבז אנרגיות אפילו למראית עין. כדי שכדורעף נשים יזכה לפרסום הוא צריך לייצר עניין. כדי לייצר עניין, צריך תקשורת. אלא שהתקשורת אינה מוכנה לעשות את העבודה השחורה. לאתר כמו one, שניזון מכדורגל ומרכילות, אין אינטרס לבזבז רבע דקה על כתבה שתזכה לצפיות מעטות. עדיף להשקיע בסיפור צהבהב מהסוג שהם וערוץ הספורט הקפידו לעדכן על אודותיו כמה פעמים באותו יום: תקרית אלימה במועדון לילה, שבה היו מעורבים שני כדורגלני מכבי תל-אביב. לקידום ענפים משולי הספורט צריך משוגעים. את מספר הכתבים המסקרים כדורעף, כדוריד ושחייה אפשר למנות על כף יד אחת, ועוד יישארו כמה אצבעות. הכתבים תלויים בחסדי העורכים, ואלה מקבלים החלטות לפי מדד הפופולריות. הגורם היחיד בתקשורת שעשוי לחלץ את ספורט הנשים מהשיממון התקשורתי עשוי להגיע מקרב העיתונאיות. ואם נדייק, אלו שיושבות קרוב לקודקוד הפירמידה ומקבלות החלטות. אחרי סינון המועמדות, נשארנו עם שתיים בערך. מאופירה אסייג, מנהלת תוכן של אתר כדורגל שוביניסטי וצהוב, אין מה לצפות. עד השבוע, הידיעה האחרונה ב-one שעסקה בכדורעף נשים התפרסמה אי-שם בנובמבר 2012. נותרנו עם מורן ברק, העורכת הראשית של "חדשות הספורט" בערוץ הספורט. ברק כמו נתפרה לתפקיד המשוגעת ששוחה נגד הזרם. בעבר שימשה המנהלת המקצועית של אתנה, מועצה ציבורית לקידום ספורט נשים. היא מזוהה עם כדורסל נשים ועם ספורט בכלל. בשבוע שעבר שידרה את שני משחקי גמר הכדורעף של בתי-הספר התיכוניים, בנות ובנים. אלא שרוחה של העורכת הראשית לא שרתה על "חדשות הספורט" ביום שני בערב. על התוכנית היה חתום בפועל ניר קינן. ספק אם ברק ידעה בכלל מה הליין-אפ של התוכנית. בעצם לא יכול להיות שידעה ואישרה אותו, כי בעובדה אחת אין ספק: תוכנית החדשות הזו, שבסיומה (ב-19:30) שודר גמר כדורעף הנשים, לא הזכירה את המשחק. לא בכתבה קצרה ולא במשפט. בעצם, כן היה משהו: עם סיומה אמר המגיש יונתן כהן: "זהו זמן נהדר לעבור לגמר גביע המדינה בכדורעף נשים". זמן נהדר, הוא אמר, והשידור נזרק לרעננה ונעל את החדשות. לא רק שערוץ הספורט לא ניצל הזדמנות לחשוף ציבור צופים גדול לספורט נשים, הוא אפילו לא טרח לקדם שידור שלו עצמו. מה שמוכיח שוב מה ערוץ הספורט חושב על כדורעף ועל כדורעפניות. את הגמר הוא שידר כמי שכפאו שד. לשד קוראים המועצה לשידורי כבלים ולוויין. אלמלא היא, אף ניידת שידור לא היתה חונה ליד אולם כדורעף. במהדורת חדשות הלילה זכה סיקור גמר הנשים לאייטם של 50 שניות ששודר לקראת סיום התוכנית. בטור שפורסם כאן עם היכנסה של מורן ברק לתפקיד, נכתב כי היא תצטרך להפגין כישורים של לוליינית בקרקס כדי לדחוף ספורט נשים לחדשות ולהשאיר אותן רלבנטיות. בדיעבד זו היתה הגזמה. גם שוליית קוסם תספיק. כתבה פה, ידיעה שם, הקראת תוצאות מליגת הנשים בכדורסל - מה הבעיה להקצות מדי פעם דקה או שתיים בתוכנית של חצי שעה? אבל המפקדת איננה, רוחה לא מרחפת וספורט הנשים עדיין משווע לתקשורת תומכת. אין לי נתונים להשוות בין הקדנציה של ברק לזו של העורך הראשי הקודם, אבל ההתעלמות הגורפת השבוע של "חדשות הספורט" ממשחק נשים המשודר במרחק דקות ספורות מעידה שברק אינה מעוניינת בתפקיד המשוגעת שמנסה לשנות מעט את סדר היום. המנהלת המקצועית לשעבר של אתנה לא היתה עוברת בשתיקה על ההחלטה המבזה של עורכת "חדשות הספורט". ערוץ הספורט העביר בסוף-השבוע בשידור חי את מפגש הטניס בין צרפת לישראל בגביע דייוויס. המשחקים נערכו בצרפת. ערוץ הספורט לא היה שם. עניין של הרגל. לא טלוויזיה במיטבה, לא עיתונות. בסך-הכל שידור שמגיע מחו"ל, שעליו מלבישים את הקולות מהאולפן בהרצליה. כמעט אפס עלויות הפקה. שם המשחק הוא לא שידור ספורט, אלא מודל עסקי. ואם כך הם נוהגים גם בחלון הראווה שלהם, משחקי ליגת האלופות, מה לנו כי נלין על שדר ופרשן שלא נסעו לאולם ברואן? בשידור הנכה צרמו בעיקר שני דברים. במהלך המשחק תיאר השדר עמיחי שפיגלר את האווירה באולם והגדיר אותה כמחשמלת. קצת קשה להתחשמל כשאתה לא שם. לשדר שלא נוכח באירוע אין שום יתרון על פני הצופים בבית, ולכן אין לו שום מנדט לתאר את האווירה. האירוע השני הדגיש עוד יותר את נפקדותו של ערוץ הספורט מהאירוע. בסיום המשחק שבו הפסיד אמיר ויינטראוב לצונגה הצרפתי, נערך עימו ראיון. וכך זה נראה: מול ויינטראוב התייצב אדם, כנראה אחד מאנשי המשלחת הישראלית, שביד אחת אחז בסלולרי וביד האחרת במיקרופון. דרך הטלפון הוא האזין לשאלות של שפיגלר מהאולפן, ודיקלם אותן באוזני הטניסאי. אחרי שתי שאלות, קלט שפיגלר את הפארסה וניסה למזער נזקים. הוא הפציר במתווך להעביר את הסלולר לוויינטראוב, אבל "הצינור" לא שמע. ביזאר טלוויזיוני לתפארת שידורי הספורט בישראל. שמעון אלבז, כתב "ידיעות אחרונות" לענייני הפועל עכו, התגאה ביום שישי (1.2.13) בספקולציה שהתממשה. יובל נעים מונה למאמן הקבוצה במקום שמעון הדרי, "כפי שפורסם לראשונה בידיעות אחרונות לפני חודש וחצי". אלא שמאז אותו יום בלתי נשכח באמצע דצמבר 2012, פירסם אלבז ידיעות רבות על הנעשה בהפועל עכו, ולא כולן התממשו. כך, למשל, כתב כמה פעמים שלהדרי יש גיבוי מוחלט מהיו"ר ושהחלפתו אינה על הפרק. לעומת זאת, בכמה מקרים כתב שהפסד במשחק הבא יגרור את פיטוריו, מה שלא קרה לאורך הפסדים רבים. לבסוף השערה אחת קלעה למטרה, ובה הוא מיהר לנפנף.

"לפני שנתחיל רוצה להציג פה חבר הכנסת מקלב נושא…" – כך יפתח ח"כ יואב קיש, יו"ר ועדת הכנסת, את הישיבה האחרונה בנושא "תיקון מספר 35" לחוק מימון מפלגות. אל תירדמו. מאחורי האמירה הזו מסתתר סיפור מטורף.אמירה קטנה זו היא הפתח דרכו יפלשו חברי הכנסת לכיס שלנו בדרך שלא תיאמן וייקחו ממנו לא פחות מ- 22 […]

"לפני שנתחיל רוצה להציג פה חבר הכנסת מקלב נושא…" – כך יפתח ח"כ יואב קיש, יו"ר ועדת הכנסת, את הישיבה האחרונה בנושא "תיקון מספר 35" לחוק מימון מפלגות. אל תירדמו. מאחורי האמירה הזו מסתתר סיפור מטורף. אמירה קטנה זו היא הפתח דרכו יפלשו חברי הכנסת לכיס שלנו בדרך שלא תיאמן וייקחו ממנו לא פחות מ- 22 מיליון ש"ח. מדי שנה. קצת רקע: השנה יצרנו סדרת כתבות על נושא משמים אך קריטי – מימון מפלגות. בכתבה זו נתמקד באנקדוטה שהתרחשה אשתקד מתחת לרדאר וממחישה כיצד תחום מימון המפלגות הוא המערב הפרוע. V15 כמסך עשן זוכרים את "חוק V15"? ההצעה הזו אמנם נועדה להיאבק בארגון השמאל שעורר הרבה רעש בבחירות 2015 – אך גם עשתה הרבה שכל. ההצעה ביקשה לסגור פרצה שאיפשרה למיליונרים מכל הצדדים להשפיע על המשחק הפוליטי. בסוף אושר חוק מסורבל, אבל זה לא הסיפור. בפועל, החוק שימש בצורה שטרם ראינו כמותה בכנסת כמסך עשן לתיקון אחר שבו חפצו חברי הכנסת: הגדלת המימון הציבורי השוטף למפלגות. ההחלטה להשתמש בחוק כדי להגדיל את תקציב המפלגות התבצעה בדיון האחרון על החוק (מרץ 2017), בתחכום רב ובחטף – תוך רמיסת ביקורת מהיועצת המשפטית של הוועדה. את מה שמתרחש תוך מספר דקות בוועדה (ראו בסרטון המצורף) מיטב התסריטאים לא היו מדמיינים אפילו בסרטי "אושן 11" – זה נדמה כמו ניצול מדויק של שעת כושר להעברת מחטף באפס דיון ציבורי. החוק הנידון בכלל עוסק במניעת השפעה זרה בבחירות. אלא שתמלול הדיון מראה שלאחר חודשים רבים של תכנון, ח"כ מקלב יחד עם יו"ר הוועדה קיש מסובבים את גלגל הכספת ומוציאים את השלל: מצביעים. בעד. פה אחד. נסביר. בכתבה הראשונה בסדרה שלנו על מימון המפלגות פירטנו על שני הסוגים השונים של מימון המפלגות: תקציב שהן מקבלות מכיסנו כתוצאה מזכייה בבחירות ותקציב מכיסנו בצורה שוטפת (שהוא, באופן מפתיע, הסכום הגבוה מבין השניים). המימון השוטף צמוד למה שנקרא "יחידת מימון" ששוויה כיום 1.375 מיליון ש"ח. כל מפלגה קיבלה מאיתנו עד לאותה הצבעה, מדי חודש, 5% מיחידת מימון כפול מספר המנדטים שיש לה (ועוד סכום אחיד מעבר לזה). ובעברית: 5% יחידת מימון שווה 68,750 אלף ש"ח. העלאת הסכום מ- 5% ל- 6% נשמע כשינוי פעוט – אבל זו בעצם העלאה של 20% לתקציב החודשי של כל מפלגה. עלייה של 20% שהתבצעה על רקע מלמול של ח"כ בוועדה – ללא הסבר רציני, דיון, או בדיקת הנתונים. המשמעות של זה: כ-22 מיליון שקל בשנה. את הפירוט והחישוב המלא של יחידות המימון תוכלו לראות בכתבה הראשונה. ומי אמור לקבוע את יחידת המימון, הח"כים? לא. ועדה ציבורית חיצונית. מה זו ועדה ציבורית? שיישבו בה אנשי ציבור, אקדמיה, לשעברים וכיו"ב. ככה הח"כים לא יקבעו לגבי עצמם – שזה ניגוד עניינים מובנה. הגיוני, לא? למעשה זה כה הגיוני, שאפילו ח"כ מיקי זוהר הסכים איתנו לאחרונה שצריך גם שוועדה ציבורית תקבע את שכר הח"כים. בקצרה, חברי הכנסת לא יכולים לשנות את גובה יחידת המימון בעצמם. וזה בדיוק מה שציינה היועצת המשפטית של הוועדה, ארבל אסטרחן, ליו"ר קיש (רגע לפני שרמס את הביקורת ששטחה בפני הח"כים). חשוב להדגיש, אסטרחן לא הביעה את דעתה, אלא בסך הכל הבהירה את החוק עצמו – כלומר את מה שחוקקו ח"כים קודמים. אז מה התרגיל שעשו חברי הכנסת בהנהגתם של מקלב וקיש? במקום לשנות את יחידת המימון – הם הגדילו את האחוז שיקבלו. במילים אחרות תוספת של 1.8 מיליון ₪ שקל לחודש לתקציב המפלגות. ח"כ קיש דאג לאינטרסים של הח"כים בלהטוט מתוחכם, ולמרות שאין התנגדות בחדר קיש הלך על בטוח. כיצד? הוא הוסיף על סעיף המימון הסתייגות אישית שלו להצבעה. כלומר, כאשר יצביעו על החוק במליאה אפשר יהיה להצביע על ההסתייגות ולהוציא את הסעיף הזה מהחוק (זהו בעצם אמצעי לריכוך התנגדות אפשרית בחדר על-ידי מתן פתח לביטול אפשרי של הסעיף הספציפי לאחר מכן). חשבתם שהאופוזיציה תתנגד? טעיתם. הסכמה פה אחד. אלו חברי הכנסת שהיו בדיון ולא העלו שום ספק בנוגע לסעיף שנולד בהריון של 2 דקות: מלבד חברת הכנסת יעל גרמן מ"יש עתיד", שכנראה לא הייתה מעודכנת בתרגיל, אף אחד מחברי הכנסת לא התייחס לאותה הסתייגות. כאשר גרמן העלתה את הנושא במליאה, הבהיר לה ח"כ קיש כי הסעיף הוכנס בהסכמת כלל המפלגות, והזכיר לה שגם בוועדה היא עצמה לא התנגדה. ואיך הצביעו חברי הכנסת כשהגיעה ההסתייגות – אותה פעולה שיכלה להוציא את הסעיף החדש והבעייתי מהחוק? חבר הכנסת קיש פתר את הבעיה. הוא הסיר אותה מסדר היום. משמעות הדבר שלא היה צריך להצביע ולהביך אף אחד. גם ח"כ יואל חסון שריכז את עבודת האופוזיציה במליאה באותה שעה, טרח לציין שהוא מסיר את הסתייגות זו (למרות שלא הייתה שלו). ואנחנו? נשלם מדי שנה את החשבון – 22 מיליון שקל נוספים (וסך הכל הסכום, אחרי התוספת, עומד על 120 מיליון שקל בשנה). קיש ומקלב בחרו שלא להגיב. נ.ב לא נכנסו לזה – אבל מה שטרגי לא פחות זה שתקציבי המפלגות אינם שקופים – מה שמוביל ללא מעט קומבינות באותם כספים. ועכשיו הכספים הנתונים באפלה רק גדלו: לקוראנו האדוקים – בפרק הבא נכתוב על הצעות אפשריות לתיקון המנגנון ועל מננגון ההלוואות למימון התעמולה. כתבו: עידן בנימין ותומר אביטל עריכה: ניר בן צבי

"ישראל היום" מרחיב את מדיניות הדיווח הייחודית שלו | בן כספית מדברר את המערכת הבנקאית | "ממון" ממשיך במלחמתו נגד הורדת מחירים במשק

פיגוע דקירה מגיע היום לכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", וזוכה להבלטה גם בכותרות "מעריב" ו"הארץ". "פצוע בינוני בפיגוע דקירה; המחבל נהרג", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ב"מעריב" הכותרת היא "פצוע ישראלי בפיגוע דקירה". ב"הארץ" העדיפו לדחוק את הדיווח על הפיגוע מהכותרת הראשית כדי לפנות מקום לעיסוק בחופש הביטוי ובטרור יהודי – נושאים המתאימים יותר להטיה האידיאולוגית של העיתון, אולם מה גרם ל"מעריב" לעשות זאת? "החרם על ישראל – הבנקים נערכים לצונאמי כלכלי", נכתב בכותרת הראשית, המפנה למאמר של בן כספית. מי שעולה בו תחושת דזה-וו אינו הוזה: כספית ממחזר דיווחים שהתפרסמו בעיתונות הכלכלית לפני שבועיים, שנשענו על דיווח ברויטרס ובילבלו בין המלצות של מכון מחקר חיצוני לבין עמדתו של האיחוד-האירופי. עיתונאים שטרחו אז לבדוק את הידיעה פירסמו הכחשה של האיחוד כי הוא מתכוון לשקול את ההמלצות. באופן מעניין, דווקא העיתונים שבחרו בנוסח חריף לפרסום, והזהירו מחרם על הבנקים ונזק גדול, היו העיתונים המקורבים יותר לבנקים. היום כותב כספית כי אכן מי שמקדמים את האגנדה שלפיה יש כוונת חרם ממשית ומסוכנת כלפי הבנקים מצד האיחוד הם הבנקים עצמם. כספית, עיתונאי המכחיש את עצם קיומו של אנדרסטייטמנט, קובע כי חרם כזה יהיה "מגה-אירוע" (מונח החוזר לא פחות משלוש פעמים בעמוד, ולמרות זאת ממשיך להחזיק באותה משמעות עמומה). הוא אף כותב כי "בשבועות האחרונים מתרבות העדויות לכך שבאיחוד-האירופי אכן שוקלים את ההמלצות הללו בחיוב" – אך לא מצליח לספק אפילו עדות אחת מאותן עדויות רבות. בסך-הכל, הטור נקרא כסיכום של תדרוך או של מסיבת עיתונאים ללא שאלות. בחודשים הקרובים יעלה על פני השטח המאבק סביב המלצות הוועדות הממשלתיות השונות העובדות כעת על רפורמות שונות בתחום הבנקאות. מעניין אם נחזור ונפגוש אז את זעקת המערכת הבנקאית הדורשת הקלות והתחשבות בשל סכנת החרם האירופי. ב"ישראל היום" הכותרת – "פיגוע בכביש 443: המחבל דקר – וחוסל" – מדגישה פן אחר של האירוע: הריגתו של המפגע. כך היה גם ביום שישי, עם הכותרת הראשית "המ"מ שנדרס: הבנתי שזה פיגוע – ויריתי". מדוע בוחר העורך הראשי עמוס רגב להדגיש את התגובה של קורבנות הפיגוע? ייתכן שיש כאן חלחול של שיטת הדיווח של העיתון על אירועים במציאות שאינם נוחים לבנימין נתניהו. במקום לדווח על האירועים עצמם, ב"ישראל היום" מדווחים על התגובה להם. כך גם ביחס לפיגועים, שאחרי הכל, גם הם אינם נוחים לתדמיתו של ראש הממשלה: במקום לדווח על הפיגוע, עדיף לדווח על מות המחבל. אם המגמה הזו תימשך, אפשר לצפות בקרוב כי ב"ישראל היום" יפסיקו לשלם מס שפתיים למציאות, ישות אנטי-ציונית שאינה נשמעת לדף המסרים הממשלתי, וידווחו רק על התגובה ההולמת התורנית. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "כביש הפיגועים". כותרת המשנה נפתחת כך: "כביש 443, שספג פיגועי דמים רבים במהלך האינתיפאדה, חוזר להיות זירת טרור". עורכי "ידיעות אחרונות" מדביקים לכביש את התואר "כביש הפיגועים" משום ששני אירועי טרור התרחשו בו במהלך השבוע. אלא שבישראל יש אזורים רבים אחרים שאירועי טרור מתרחשים בהם על בסיס יומיומי, ולמרות זאת הם אינם זוכים לכותרות ראשיות – או לכותרות בכלל, ולא לכינויים טבלואידיים ציוריים. "המשקיעים מנפחים את בועת הדיור", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". "מס הרכישה שהטיל כחלון בסוף יוני תידלק את המשקיעים, והם התנפלו על שוק הנדל"ן. כתוצאה מכך נרשם שיא של כל הזמנים ברכישת דירות בישראל – 16,100 בחודש אחד. אצל הזוגות הצעירים נרשמה עלייה מתונה בלבד", מסבירה כותרת המשנה. אם ההודעה על העלאת מס הרכישה גרמה לעלייה בביקוש מצד משקיעים, הרי שאין בכך גידול אמיתי בשוק, אלא רק הקדמה של עסקאות עתידיות. לכן טוען עופר פטרסבורג בטור הפרשנות כי מדובר בהסבר שגוי שהאוצר מנסה לקדם כדי לחפות על המחדל הממשלתי האמיתי: אי-הצלחה בהעלאת היצע הדירות. פטרסבורג לא דורש מעורכיו הסבר מדוע הם מהדהדים בכותרת הראשית את מה שהוא, לשיטתו, ספין ממשלתי. מנגד, עורכיו של פטרסבורג אינם דורשים ממנו קוהרנטיות כשהוא כותב שני משפטים אחר-כך נגד העלאת מס הרכישה. בהמשך הוא כותב כי "הבעיה המרכזית היא הזוגות הצעירים", ש"כבר לא מאמינים שמחירי הדירות יירדו" ולכן "פונים להשקעה בחו"ל" – זאת על אף שהתנהלות כזו תיחשב להצלחה ממשלתית משום שהיא אכן תוריד את הביקוש (וכמובן בהתעלמות מכך שמדובר בקביעה משוללת היגיון בפני עצמה). את הבלגן בדיווח של "ממון" אי-אפשר לתרץ רק ברשלנות עיתונאית. אפשר לחפש אותו בעמוד הבא בגיליון, היכן שמעמידים לרשות התאחדות-התעשיינים בימה לספין התורן. "נתונים מדאיגים: 600 עובדים בענף המזון פוטרו בתוך חודשיים", נכתב בשער המוסף של "ידיעות אחרונות" בהפניה לידיעה של נווית זומר, היוצאת נגד "תחרות המחירים החריפה" ומאשימה את "חוסר היכולת להעלות מחירים מאז המחאה החברתית" (טענה שמלבד היותה מקוממת היא גם מופרכת בעליל). זומר אינה טורחת להסתיר כי את הנתונים שהיא מפרסמת קיבלה מהתאחדות-התעשיינים, גוף אינטרסנטי מובהק, ואף מצטטת בכירה בו שיוצאת נגד "הלחץ המתמיד להורדת מחירים" (זו גישה שמקדם דרך קבע סבר פלוצקר, הפרשן הבכיר של "ממון"). הידיעה מסתיימת בציטוט של שרגא ברוש, נשיא התאחדות-התעשיינים (שלא רואה שום קשר בין עובדת היותו בעליה של חברה לשיווק גז לבין החלטת ההתאחדות לתמוך במתווה הגז). ברוש דווקא טוען שהפיטורים אינם קשורים למחירי המזון, אלא לנסיגה ביצוא (הכתבת אינה מוצאת לנכון להסביר את הפער הזועק בין הגרסאות השונות בקרב בכירי אותו הגוף), וקורא לממשלה "לנקוט צעדים לא שגרתיים ומשמעותיים כדי לשפר את היצוא". הדאגה ליצוא, חשוב להזכיר, היא סיבה עיקרית, יש אומרים סיבה מרכזית, לעליית מחירי הדיור בישראל – וזאת משום שהיא מכתיבה ריבית נמוכה ושולחת משקיעים לנדל"ן. בנק ישראל מעדיף בשנים האחרונות – ככל שהתנהלות הבנקים המרכזיים בעולם מותירה לו מרחב תמרון – את טובת היצואנים על טובתם של כלל אזרחי ישראל, המעוניינים במחירי דיור זולים, או במחירים זולים יותר באופן כללי. למרות זאת, והגם שמדובר באמת פשוטה וגלויה, בעיתונים יעדיפו לשתף פעולה עם השר התורן ולחבוט בתוכנית הקסם התורנית שלו (היום כל העיתונים כותבים, ברמות ציוריות משתנות, כי החלטותיו של משה כחלון בתחום הדיור שגויות. ב"ישראל היום" מצליחים לטעות אפילו בזה). כך כולם ממלאים את הוראות המשחק: הפוליטיקאים מפזרים הבטחות בחירות, העיתונים חובטים בהם אחרי הבחירות ומהדהדים את ההבטחות שלהם לפניהן, האזרחים משלמים יותר והעשירים מתעשרים. "בחלוף ארבע שנים מיום אישורו של חוק ששינסקי – ורק בגלל התנהלות ממשלתית רשלנית שלא וידאה את מימוש הפוטנציאל שבו – מסתכמת מורשת שטייניץ במחיר גז כפול, בהורדה בחצי של ההכנסות החזויות לקופת המדינה ובחלוקת רווחים ששוב תשמור את רובם בכיסי היזמים – על חשבון הציבור, שלמעשה חויב במס עקיף חדש", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". כדאי לקרוא את הפרויקט של כתבי "כלכליסט", שחזרו להבטחות הבחירות של נבחרי הציבור ובדקו מה נשאר מהן. "לא נמצא ילד שיזעק: המלך הוא עירום", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט", לצד תמונתו של נוחי דנקנר. "אושרה תביעה נגזרת נגד דסק"ש בגין רכישת מעריב. בית-המשפט קבע שדנקנר והדירקטורים הפרו חובת הזהירות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של הפרשן המשפטי משה גורלי בעמ 5 של מוסף "השוק". ידיעה מפורטת ורחבה יותר ניתן לקרוא כאן באתר. "האפשרות להפוך את מעריב לעסק רווחי נראתה כבר אז אוטופית, וההצדקה לרכישה בדמות סינרגיית תכנים נלקחה, כך לפי ההחלטה, מהסיפור בגדי המלך החדשים. מעריב, כך כתב השופט, הוצגה כבגד החדש הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש המלך הוא עירום", כותב גורלי. "כיצד משתלב מעריב, עיתון מודפס בעיקרו, בהתלכדות בין הטלוויזיה לאינטרנט, שואל השופט ומשיב: על כך אין תשובה בפרוטוקול, מהטעם הפשוט שאיש מהדירקטורים לא שאל שאלות מתבקשות כאלה". הדירקטורים לא זעקו כי המלך נוחי עירום, כי ההחלטה לרכוש את "מעריב" חסרת היתכנות עסקית ולכן יש לשער כי עומדות מאחוריה סיבות זרות, אולי אף פסולות (כפי שיתברר בהמשך). אולם מה באשר לעיתונאים? להם היה פחות מידע וידע באשר לטענות העסקיות של דנקנר, אולם מנגד הם היו אמורים להיות משוחררים לכאורה מההשפעה (האסורה בפני עצמה) שיש לבעל שליטה על דירקטוריון. "אין לטעות בהיותו של דנקנר איש עסקים מנוסה ובאנשיו ששיקללו את כל התחשיבים הקרים של עלות מול תועלת, אך המעשה שהוא עושה בראש ובראשונה הוא הצלה ערכית ואפילו פטריוטית, במחילה על הפומפוזיות, של חופש העיתונות הישראלי, שעשוי היה לאבד את אחד ממגיניו החשובים ביותר", כתב לי-אור אברבך ב-2011, לאחר הודעת דסק"ש כי תקנה את "מעריב". הכותרת הראשית של עיתונו, "גלובס", היתה אז "דנקנר מציל את מעריב". בהקשר הזה מעניין לקרוא ידיעה אחרת הזוכה היום לבולטות ב"כלכליסט". "אליעזר פישמן מאבד את השליטה", נכתב בכותרת הגג לדיווח הפותח את מוסף "השוק". גולן חזני מדווח כי איש העסקים בני שטיינמץ ירכוש 40% מחברת האחזקות הציבורית כלכלית-ירושלים, שבאמצעותה ניהל פישמן כמה מעסקיו ובה הפסיד כמה מהפסדי הענק שצבר מעת לעת. המכירה תמחק את החוב העצום של פישמן לבנק לאומי (שמצדו "מחק כמעט את כל ההלוואה שהעניק לפישמן"). אליעזר פישמן הוא לא רק איש עסקים כושל, שלו היקף חובות אולי חסר תקדים בהיסטוריה של כלכלת ישראל, אלא גם בעליו של עיתון כלכלי, "גלובס" (ואחזקות מיעוט ב"ידיעות אחרונות", שבניגוד למצג שהוצג לאחרונה בבית-המשפט, לא נראה שמקנות לו יכולת התערבות כלשהי בהתנהלות העיתון). בהחלטתו אתמול, השופט עופר גרוסקופף חזר ושינן לקח פשוט וחשוב, שנכון לא רק במסגרת המשפטית המצומצמת המתייחסת לחובות הזהירות של דירקטור: כשמתבצעת החלטה עסקית שההיגיון העסקי שלה מדולדל או בלתי קיים, יש לחפש לה הסבר אחר. "היועמ"ש: יוזמת רגב – פגיעה קשה במיוחד בחופש הביטוי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". בכתבה של רויטל חובל, יאיר אשכנזי ונירית אנדרמן נכתב כי דעתו של וינשטיין הובעה בתשובה לפנייה של האגודה לזכויות האזרח, "בעקבות הצהרותיה של שרת התרבות מירי רגב כי בכוונתה לשנות את מבחני התמיכה" במוסדות תרבות. היועץ "הבהיר כי אין לערב שיקולי תוכן בקביעת תמיכה כספית של משרד התרבות ביצירות ובמוסדות" (משה גורלי כתב כאן לפני כחודשיים דברים דומים). כותרת המשנה לראשית מסכמת את הסיפור כך: "בחוות הדעת מטעם וינשטיין הובהר כי שרת התרבות אינה רשאית לבחון תוכן של יצירות כתנאי לתמיכה במוסדות. רגב: עם כל הכבוד, הוא לא יכול להתערב בשיקול דעתי". ואולם, בכתבה עצמה התמונה אפורה יותר. שרת התרבות והספורט רגב מצוטטת בכתבה כמי שהבינה את מגבלות כוחה ומצהירה כי אכן לא תקשור בין מימון יצירות לבין תוכנן, וכי אם תהיה מעוניינת בכך, תפעל לקבוע זאת בחקיקה, וכי יצירות המפרות את חוקי המדינה יטופלו בהליך פלילי. הציטוט המובא בכותרת המשנה קטוע. המשכו הוא "כפי שאמרתי בעבר, אין בכוונתי להתערב בתוכן או להגביל את חופש הביטוי". למעשה רגב עצמה מתקוממת נגד הודעת היועץ, המתייחסת למה שהצהירה שלא תעשה, וטוענת כי וינשטיין מעוניין להשפיע כך על השימוע שנערך לתיאטרון הערבי בחיפה: משרדה של רגב, כמו גם עיריית חיפה, הפסיקו את התמיכה בתיאטרון אל-מידאן, על רקע ההצגה "הזמן המקביל", שהתבססה על חוויותיו של מחבל פלסטיני בכלא. אלא שבידיעה נפרדת ב"גלריה", של יאיר אשכנזי, המדווחת על השימוע, מתברר כי הוא נסב בעיקרו על כך שהתיאטרון השכיר את אולמותיו לפני כמה שנים לכנסים הקשורים לגורמים עוינים (החזית-העממית, שלטון אסד). קיצורו של דבר, לפחות על-פי הסיקור היום ב"הארץ" ולפחות לעת עתה, נראה ששוחרי חופש הביטוי צריכים להודות לשרה מירי רגב, שבמסווה השיח הקולני והבוטה האופייני לה, עושה מעט מאוד כדי להגשים בפועל את האגנדות המצמצמות שהיא מקדמת. "אנחנו מאמינים כי כל הבאזז הזה ישחק לידיים שלנו, וזה קורה", מצטט עודד ירון ב"גלריה" את ססיליה סיון, מנהלת השיווק של רשת מסעדות ההמבורגרים אגאדיר. הרשת פירסמה קמפיין סקסיסטי, כפי שהיא נוהגת לעשות, וספגה תגובות שליליות מגולשים. "אנחנו לא מרגישים צורך להתנצל. זה חלק מהמציאות – ואם לחלק מהאנשים לא נוח עם זה – אז זו לא אשמתנו", אמרה על כך סיון לירון ("אני פמיניסטית ופרסומת כזו לא פוגעת בי"). לפי ירון, "רבים המתמחים בתחום השיווק והפרסום" תמכו בעמדתה של סיון. ב"ידיעות אחרונות" אומר על כך איש פרסום: "מוקדם לקבוע אם הקמפיין עשה טוב או רע למותג, על זה יעידו רק התוצאות בקופה". מאחר שהגולשים הנפגעים לא הסתפקו בתגובות בדף הפייסבוק של הרשת ופועלים להורדת הדירוג שלה בפייסבוק ובאתרי דירוג אחרים, ייתכן ש"מתמחים בתחום השיווק והפרסום" ייאלצו להתמחות בתחום מחדש. "דה-מרקר" מפרסם כתבה מתורגמת מ"בלומברג" על "המנכ"ל האהוב ביותר באמריקה". "העניין עם הנופים הנורבגיים הוא שיש להם שני פנים", אומרת אנה באך-ויג, יוצרת טלוויזיה נורבגית, לאיתי שטרן ב"גלריה". "מצד אחד הם יפים נורא ומושכים תיירים מכל העולם, אבל מצד שני הם גם מאוד מסוכנים. סבא שלי חי כל חייו ליד הים, אבל מעולם לא למד לשחות כי זה פשוט לא מקום שנועד למשחקים. זה מסוכן". שקיפות. "לוביסטים יחויבו להירשם ולהיחשף ב-10 מ-15 הוועדות בכנסת", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר". נסים. "אני מודה שלא כל-כך הבנתי מהו הנס בסיפורה המרגש והמרשים של דניאלה סקאלד, שהרופאים הצליחו להסיר גידול ברחמה בהיותה בהיריון מבלי לפגוע בעוברה, והיא מחבקת היום תינוק בריא (ידיעות אחרונות, 9.8). לא ראיתי כאן נס, אלא הישג רפואי מדעי ראוי להערצה, פרי לימודים מעמיקים, מחקר רב שנים וגיוס מיטב הידע, כושר ההתמדה והתעוזה של צוות רופאים ומנתחים", כותב רן יהושע, והדברים מתפרסמים במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "במקום לדבר על נס יש לשבח את יכולות מוח האדם, שיכול להשיג עוד ועוד פריצות דרך אם הוא מספיק נחוש", הוא חותם. ובכל זאת, העולם זקוק לנסים, כי רק נס יביא לכך שב"ידיעות אחרונות" – ובתקשורת בכלל – יפסיקו להשתמש בתואר "נס" כדי לתאר הצלחות מדעיות, צירופי מקרים והתרחשויות אחרות. נבדק מחקרית. כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" עוסקת בתופעת "הישראלי המכוער" כפי שהיא מתגלמת בהתנהגות של ישראלים – לא אנחנו כמובן, אלא אנשים שאנחנו לא מכירים – במקומות בילוי במהלך החופש הגדול. הכתבת, איריס ליפשיץ-קליגר, מתקפת את טענתה כי הישראלים הם בריונים אלימים וחצופים בפוסט בפייסבוק שזכה "לאלפי שיתופים ותגובות", ושתוכנו תופס כשליש מהכתבה. המשך הבדיקה העיתונאית מתואר כך: "סיפורים כמו זה אפשר לשמוע כמעט בכל מקום בישראל. הפייסבוק מלא בהם", ולראיה מביאה ליפשיץ-קליגר שלושה סיפורים אנונימיים או אנונימיים למחצה. לסיכום היא מדווחת על "אינספור הדיווחים שמגיעים למשטרה מדי יום". חברה כושלת. גם ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהגן על עסקיו של נוחי דנקנר – לעתים אף באופן בוטה ולא עיתונאי יותר מ"מעריב" עצמו כשהיה בשליטת דנקנר – מדווחים היום על החלטת בית-המשפט המחוזי להתיר תביעה נגזרת נגד דסק"ש והדירקטורים שלה (ונוחי דנקנר בראשם). עצם הדיווח כמובן אינו מובן מאליו, שכן בימים שדנקנר היה האיש החזק במשק, ב"ידיעות אחרונות" נזהרו מאוד בפרסום ידיעות שאינן נוחות לו. אלא שבעוד שדנקנר היום הוא היסטוריה, ב"ידיעות אחרונות" נותרו כשהיו, והידיעה הקצרצרה של ליטל דוברוביצקי, המתפרסמת בשולי עמ 6 של המוסף הכלכלי, מצליחה להימנע כליל מעיסוק בסוגיות המהותיות של קשרי ההשחתה הון-עיתון שמעלה החלטת בית-המשפט. הציטוט היחיד שהצליחה כתבת "ידיעות אחרונות" לדוג מעשרות עמודי ההחלטה הוא משפט שולי וחסר משמעות כשהוא נטול הקשר, המכיל את צירוף המלים "מעריב חברה כושלת". הוא נבחר, יש לשער, כעקיצה למי שהיה המתחרה השנוא שאת שמו אסור להזכיר, הוכחה עקיפה לכך שלתחרות בין עיתונים יכול להיות אפס קשר לעיתונות.

העיתונאים ב"ידיעות אחרונות" רחוקים מלהרוויח את הזכות להטיח ביקורת במכביזם של אחרים | יום הזיכרון - אתוס וארוס בערוץ הספורט

פתאום, במוצאי יום העצמאות, צצו על המסך פרצופיהם של אולסי פרי וארל ויליאמס, מיקי ברקוביץ וטל ברודי, סמליה של מכבי תל-אביב של פעם והתגלמות רוחה הווינרית; עוד פרה קדושה זקנה בחיי המדינה, שדידתה אחרי פרה אחרת, טקס הענקת פרסי ישראל. הפרה המכבית עדיין אוחזת בתואר "הקבוצה של המדינה", אבל עטיניה מדולדלים, ההילה הלאומית שאפפה אותה פעם דהויה, ובכל זאת 11 אלף אוהדים התקבצו בהיכל. לא ביד-אליהו, בנוקיה. לא בערוץ 1, בערוץ 10. לא 50% אחוזי צפייה – בקושי 10%. ניב רסקין וצביקה שרף הובילו את שידור המשחק מול ריאל מדריד ברוח מכביסטית כאילו הזמן עמד מלכת. תזכורת: מכבי תל-אביב כבר היתה בדרך לעוף מאירופה, עם כמה הפסדים מביכים, עד שהתעוררה לקאמבק מפתיע שהעלה אותה לשלב ההצלבה, צעד אחד מהפיינל-פור הנכסף. רסקין ושרף רוצים שמכבי תנצח, השידור שלהם מהול בריח של שליחות לאומית. כשמכבי קולעת, הטון של רסקין עולה. כשאחד משחקניה מתרומם לקליעה, רסקין מלווה את מעוף הכדור בתקווה. כשנקלעת שלשה מטווח גדול, רסקין בהיסטריה קלה. גם שרף, שאימן את מכבי תל-אביב לאורך שנים, נזהר בכבודה. כשהקבוצה מפסידה הוא מוצא דרכים קורקטיות להסביר את ההפסד בלי להיכנס יותר מדי במאמן ובהנהלה. השידור פטריוטי גם מפני שזכיינית השידורים נמצאת בסירה אחת עם מכבי: הפסד של הקבוצה עלול לגרום לצניחת רייטינג במשחק הבא. אי-עלייה משלב הבתים לשלב ההצלבה פירושה השקעה גדולה שתרד לטמיון. כשמכבי מפגרת סמוך לסיום בהפרש גבוה, רסקין שומר על נימה אופטימית. יותר משהוא מאמין בנס, הוא מוכר אשליה, בניסיון לרתק את הצופים עד לרגע האחרון. המחויבות שלו היא גם לאינטרסים של הערוץ שמשלם לו. רסקין ספג השבוע ביקורת מעמיר פלג ב"ידיעות אחרונות". פלג כתב על שטיפת המוח של הנהלת מכבי, שהעלתה על נס את "רוח המועדון" כאחד הגורמים ליציאה מהמשבר המקצועי ולעלייה להצלבה. פלג לעג לעיתונאים שאימצו את הקלישאה, והזכיר בעיקר את רסקין, שחזר על הסיסמה הזו, שהפכה לפרומו בערוץ 10: "רוח המועדון!, צרח גם ניב רסקין כשמכבי ניצחה באתונה, והסלוגן כיכב כל השבוע בפרומואים בטלוויזיה לקראת ההצלבה [...] אלה הם החיילים הממושמעים שחושבים כמו כולם, ושאפשר לצאת איתם למלחמה". כל ערוץ טלוויזיה ששידר את משחקי מכבי תל-אביב באירופה מצא את עצמו יחד איתה באותה סירה. מנהלים, מפיקים, במאים ושדרים העבירו שידורים כמו היו חלק אינטגרלי מהמועדון. ההתחככות שלפני משחקים, השהות יחד בחו"ל, הצורך למכור שידור בצבעים הלאומיים צהוב-כחול כדי לעורר עניין מקסימלי – הם שיצרו את החיבור הבלתי נמנע הזה. פלג משפד את רסקין ואת רועי גלדסטון מערוץ הספורט ("מתנועע בהתאם לרוח המועדון"), אבל לא מזכיר את מי שהחל במצווה. זה כ-40 שנה שעיתון הבית של פלג פועל, מתנועע וכותב בהתאם לרוח של מכבי תל-אביב. בעוד שהאינטרס של ערוץ 10 בהצלחת מכבי תל-אביב הוא בעיקר עסקי, הרוח ב"ידיעות אחרונות" היא בעיקר רוחם של אוהדים בלבוש עיתונאי – החל מהמו"ל נוני מוזס ודרך כתב החצר המיתולוגי רפאל נאה. לקראת המשחק הקובע מול ברצלונה לפני שבועיים, הכותרת ב"ידיעות" היתה "שיהיה בהצלבה". אחרי התבוסה לריאל מדריד ולקראת המשחק השני מולה המליצה הכותרת ב"ידיעות" לקבוצה "לצאת מההלם". פלג לא צריך להפליג לערוצים אחרים בחיפוש אחר כתבים ושדרים שמתנועעים לפי רוחו של שמעון מזרחי. הוא עצמו חלק ממדור ספורט המשמש עמוד ענן ההולך לפני המחנה המכביסטי ומנופף בדגלו. "רוח הקבוצה" לא היתה הופכת לסם קולקטיבי ממסך תודעה אלמלא סופקה בכמויות מסחריות עשרות שנים על-ידי הגוף שמשלם לפלג את משכורתו. לפני שמדברים על כיווני הרוח במקומות אחרים, רצוי לסגור קודם את החלון במערכת העיתון ברחוב מוזס. לאתר ערוץ הספורט יש דרכים משונות לומר שהוא אוהב. ביד אחת הוא מדביק כרזת יום זיכרון סטנדרטית, חסרת ייחוד, כיוצא ידי חובה, וביד השנייה הוא תולה ממש מתחתיה הזמנה לאגף הרכילות המעוטרת בתצלום של נשים בביקיני עם חיוך מזמין, או של דילרית פוקר במחשוף עמוק. כן, אין מועד מתאים מיום השואה כדי להכתיר גם משחק קלפים כספורט לגיטימי, ואת בלדריותיו כספורטאיות ראויות. מי שחיפש אתר ספורט פטריוטי נטול גיחוכים ועוויתות מיותרות מצא אותו ב-one. כל ארבע הידיעות החשובות בו הוקדשו לספורטאים או אוהדים שנפלו במלחמות ישראל. ynet ו-nrg חילקו כוחות, כך שרק הידיעה העליונה הוקדשה ליום הזיכרון, והיתר לענייני חולין, בעוד ש"וואלה" גילם את הקצה הימני: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא המשיך בסדר היום הספורטיבי, בלי שום התייחסות לנופלים. אפשר לפטור את ההתנהלות התמוהה של אתר ערוץ הספורט, שהעלתה את חמתם של קוראים, בחוסר טעם משווע. להניח זה לצד זה את מגש הכסף הלאומי ואת מגש התקרובת הסקסיסטי השגרתי הוא מעשה שגובל בוולגריות. מצד שני, הבחירה הזאת מספקת הצצה לעולמם הרוחני של עורכי האתר, שבשתי מלים אפשר להגדיר אותו כ"אתוס וארוס". או מוות וסקס. כך או כך, פרויד ושות היו מלקקים שפתיים. אחת המסקנות המתבקשות מהשילוב הייחודי בין השניים, אליבא דאתר ערוץ הספורט, היא נטייה לפלקטיות של שני הכוחות הקמאיים הנ"ל. המוות מיוצג בדימוי בנאלי, נר זיכרון דולק, ובכמה ידיעות צפויות ואוטומטיות בענייני נופלים שחייהם נגעו בספורט כלשהו. הסקס מחרה מחזיק אחריו במצבת חיוורת של בלונדות (ושחרחורת אחת) בגרבי כדורגלנים והלבשה תחתונה, כולן "צמודות" של איזה סופרסטאר. הכותרת "מציצים", שמו של מדור הרכילות, מיותרת במיוחד: הצעירות גלויות וחשופות. אין מה להציץ. אלמנט החטא המרומז בכותרת מרוקן מכל משמעות. מסקנה אחרת שאפשר להפיק מהבחירה העריכתית הנ"ל היא שלעורכי האתר יש חוש הומור. נמוך אמנם, אבל חוש. פוסטר הכמעט-עירומות מטיל צל-לץ על כובד הראש הלאומי, המפוחלץ כמעט, של ה"יזכור" הנצחי. אולי מנסים לרמוז שהמרחק בין החיים למתים לא גדול כל-כך. רגע אתה מגרבץ מול פוסטר סקסיסטי דלוח, ורגע אתה בר-מינן בשליחות המולדת. לסיפורי הנופלים ולצמודה של רונאלדו משקל שווה. הבל הבלים הכל. מסקנה אחרונה, הגיונית מכולן, היא שאתר ערוץ הספורט מקפיד על תשלום מסים: גם מס שפתיים לאבל הלאומי, וגם האתנן הקבוע לקוראים החרמנים. אפשר לכעוס עליו, אפשר להבין אותו ואפשר להשתאות מהיצירתיות הנועזת. כך או כך, קהל היעד מובחן ומוגדר: למעלה גברים מתים, למטה גברים מריירים. הומור גברי נמוך בדום מתוח, ושיהיה לכולם חג שמח.

איפה מאות אלפי המפגינים של "הרוב" אשר בשמו ממשלה זאת מנסה להרוס ולהחריב את אשר עמלנו והשגנו במשך 75 שנה?

זאת הפעם השלישית מאז קום המדינה לפני קרוב ל-75 שנה שהעם, ברובו, אמר את דברו. בפעם הראשונה היה זה במלחמת העצמאות. בן גוריון אכן הכריז על עצמאות אבל היה זה העם שלחם עליה בכל נפשו ומאודו. הפעם השנייה שהעם אמר את דברו היתה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, עת בשל השבר באמון בהנהגה אילץ את הממשלה בראשות גולדה מאיר לפרוש. הפעם השלישית שהעם, ברובו, ללא צל של ספק, אומר את דברו -היא בימינו, לנוכח הגזרות של ממשלת זדון, על כל שלוחותיה, על דובריה ושותקיה. כאשר ראיתי את רבבות המפגינים, שהלכו ורבו, ברחבי הארץ, בערים הגדולות ובפריפריה, דימיינתי בעיני רוחי את הבריקדות של לוחמי החופש בהיסטוריה ונזכרתי בשיר של איש ביתר ולוחם אצ"ל, מיכאל אשבל: "עלי בריקדות ניפגש, ניפגש!". יש לי תחושה עמוקה מאוד שאם חרב הגזרות לא תוחזר לנדנה - העם, ברובו, יעלה על בריקדות עד כדי מרד. בהיסטוריה בכלל, לרבות בעם היהודי, העם נדרש למרוד במלכות הרקובה והמושחתת, ולעתים האווילית, כדי ליצור סדר יום אחר, חברה אחרת, להשיב את "שופטינו כבראשונה" ולחדש ימינו כקדם לשלטון זדון. במוצ"ש האחרון ראינו בפעם הראשונה הפגנה מרשימה נגד כוונות הממשלה שהתרחשה באפרת, גדול היישובים בגוש עציון. נשמעו קריאות כמו "זה ביזיון", "זה חילול הקודש", "מה שלמדנו מן התורה הוא שהכוח של השלטון משחית". נמסר לי כי תושבים מן היישוב הסמוך תקוע השתתפו אף הם בהפגנות. רוב העם אינו עם ממשלה זאת. בשעה שמארגני הפגנות המחאה מצליחים להביא מדי שבוע, וימים רבים במשך השבוע, המונים למחות נגד גזרות הממשלה, לא ראינו הפגנות,לא ספונטניות ולא מאורגנות בעד הממשלה והרפורמות שלה. הסיבה להערכתי היא אחת: הציבור, גם מקרב אלה שתמכו בממשלה ובייחוד בליכוד - ליבו אינו עם המדיניות. אישוש לתחושה זו ניתן היה למצוא בסקר שערך ופירסם כאן 11 ולפיו ישנו רוב למתנגדים למדיניות הממשלה, בעוד התומכים ואלו שאינם יודעים מתחלקים בערך שווה בשווה. מכאן שלא זו בלבד שהממשלה לא מייצגת את הרוב, כפי שהיא טוענת, אלא היא מייצגת מיעוט בעם. בכך היא לא רודנית בפוטנציה אלא בפועל. לכן הדרישה הנכונה וגם הלגיטימית היא לקרוא לממשלת מחדל זאת להתפטר לפני שהיא תגרום עוד נזקים על אלה - החברתיים, הכלכליים והמדיניים - שכבר גרמה עוד לפני מימוש הרפורמה. היא לא ראויה לשלוט בשום פרמטר. לא הצעקנים שבה וגם לא השותקים חסרי עמוד השדרה שבה. צבי גיל הוא ממייסדי הטלוויזיה הישראלית. הגרסה המלאה של המאמר התפרסמה בבלוג "זרקור"

יום ללא כותרת ראשית | מוספי הכלכלה מדווחים על דו"ח ה-OECD | ב"ידיעות אחרונות" יוצאים נגד תשלום למרואיינים

אין היום סיפור מרכזי המעסיק את העיתונים. ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "שפעת החזירים: סימני בלימה". אחת הכותרות על שער "הארץ" היא "שבוע לפני עזיבת מזוז, הפרקליטות טרם גיבשה חוות דעת סופית בתיק ליברמן". "ידיעות אחרונות" ממשיך לטפוח לעמישראל על השכם: "סיירת האיטי" היא הכותרת הראשית, כשבתמונה נראים חברי המשלחת הישראלית לסיוע לקורבנות הרעש בהאיטי (צילום: דובר צה"ל). ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא "נתניהו: ישראל תקיף את המדינה הפלסטינית ממזרח", ואילו הכותרת תחתיה מוקדשת למשבר בקדימה: "מקורבי לבני: אם מופז רוצה – הוא יכול לעזוב" (צילום: לשכת נתניהו?). הכותרת הראשית של "הארץ" היא "ברק מימש את ההתחייבות לישראל-ביתנו ואישר: מכללת אריאל תהפוך לאוניברסיטה". הידיעה, של אור קשתי, רוויה בביקורת על החלטתו של ברק, ואבירמה גולן ויוסי שריד מגויסים לכתוב טורים נגדה. כותרת המשנה לכתבה על משבר ההשכלה הגבוהה ב"כלכליסט": "המחקרים מתריעים זה עשור על הנזק שנגרם למדינה, ועדות ממשלתיות מוקמות, אבל בסופו של יום ישראל נשארת שיאנית בריחת המוחות האקדמיים. כלכליסט כינס בכירים באקדמיה שמפנים את האצבע המאשימה לכיוון אחד: ד"ר יובל שטייניץ, לטיפולך". מוספי ועיתוני הכלכלה מדווחים כולם על דו"ח ה-OECD שפורסם אתמול, הממפה את המשק הישראלי. כל העיתונים מדגישים את ההכרזה בדו"ח על מצב העוני בישראל (הנובע, לפי "דה-מרקר", משיעורי עוני גבוהים בקרב הערבים והחרדים, לעומת שיעור עוני דומה לממוצע העולמי בקרב הציבור הכללי). "ההייטק מרשים, אבל העוני מדאיג", נפתחת כותרת המשנה לראשית על שער "ממון". "ההצטרפות הצפויה ל-OECD מציבה בפני ישראל מראה לא מחמיאה, כמדינה הענייה והאי-שוויונית ביותר בעולם המפותח", נכתב בכותרת משנה לאחת ההפניות על שער "עסקים". "זנב מדובלל לאריות" היא כותרת טור הפרשנות של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר". ב"כלכליסט" כותב ד"ר מומי דהן על הדו"ח: "למי שמאמין בכלכלת השוק החופשי אבל גם מודע למגבלותיה, ולמי שחושב שיעילות היא שיקול חשוב במדיניות אבל גם מודאג מרמות העוני ואי-השוויון, הדו"ח הנוכחי של ה-OECD הוא חגיגה גדולה. דו"ח ה-OECD מלמד שצמצום מעורבות הממשלה והורדת המסים שאיפיינה את ממשלות ישראל האחרונות הביאו את ישראל לקצה הימני של הספקטרום. מדיניות של ממשלה קטנה ומסים נמוכים היא לגיטימית מבחינה פוליטית, אך גם מסוכנת לצמיחה הכלכלית לטווח הארוך". ב"דה-מרקר" מקדישים את הכפולה הפותחת לדו"ח, תחת כותרת הגג "המלצות OECD". "לקצץ בקצבאות ילדים, לבטל הטבות פנסיה" היא הכותרת, ובכותרת המשנה, שבה חוזרים שוב על הנתון שלפיו ישראל "תהיה הענייה מבין מדינות ה-OECD", נכתב כי הארגון מציע "להעלות את גיל הפרישה לנשים ולהגדיל את קצבאות הזקנה לקשישים עניים. כדי להתמודד עם הפערים החברתיים-כלכליים מציע הדו"ח להנהיג העדפה מתקנת לטובת ערבים ואתיופים". עוד מזכיר העיתון שורה ארוכה של המלצות בתחומים שונים. הדו"ח, אם כן, מציב מראה בפני ישראל, מצביע על החוליים הכלכליים והחברתיים שלנו, ואף ממליץ המלצות מלבבות, אולם האם יש לו משמעות מעשית? "מזכ"ל ה-OECD שלח את שטייניץ להשקיע בחינוך ולצמצם את הפערים בחברה לפני צירוף ישראל לארגון", נכתב בכותרת משנה לאחת ההפניות על שער "עסקים". אלא שהידיעה המוקדשת לסיקור הנושא, בכפולה הפותחת של העיתון, נפתחת כך: "הפערים החברתיים לא יהיו מכשול לצירוף לארגון, הצהיר אתמול אנחל גוריה, מזכ"ל ארגון המדינות המפותחות (OECD)". ובהמשך הדיווח של דוד ליפקין ולירן דנש מהסמינר שאירגן בנק ישראל לכבוד הצגת הדו"ח: "[גוריה] חזר על כך שישנם שני מכשולים שישראל צריכה לעקוף כדי להצטרף לארגון: האמנה למניעת שוחד בעסקאות בינלאומיות [...] והסדרת נהלי הקניין הרוחני בארץ". לא ממש מה שישנה את מצבם של החרדים, הערבים והעולים. גם מהידיעה היחידה המוקדשת לדו"ח ה-OECD ב"כלכליסט", המתייחסת למה שנכתב בו על אודות ההתערבות של בנק ישראל בשער החליפין, משתמע כי המלצות הדו"ח כתובות בעט גומי ויישומן משתנה בהתאם לאינטרסים שונים ומשונים. בעמ 40 ב"דה-מרקר" מראיין עידו סולומון את בוב ניבן, לשעבר הנציב לשוויון הזדמנויות בעבודה בבריטניה, ש"בא לישראל כדי לייעץ לנציבות המקומית". כותרת הראיון היא: "בישראל יש חקיקה מצוינת למניעת אפליה – היא רק לא עובדת". כפולת עמודים ושער מקדישים במוסף "המגזין" של "מעריב" לכתבה על טירוני צה"ל. ליתר דיוק, לעובדה שהרמטכ"ל "הנחה את ראש חטיבת הלוגיסטיקה להקדיש בשנת 2010 את תשומת הלב לטירונים". אמיר בוחבוט כותב בתנופת התלהבות על היחס המעולה שטירוני 2010 יקבלו מרשויות הצבא (יקבלו מדים, וגם נעליים!), ומדלג בקלילות מעל הגילוי היחיד המעניין בכתבה שלו: חיילי צה"ל יאולצו מעתה למסור את פרטיהם למאגר ביומטרי. התירוץ: שמירה על הציוד היקר שיינתן להם (מדים. וגם נעליים!). בשורת הקרדיט נכתב "אמיר בוחבוט / צילום: דובר צה"ל", אבל אפשר היה לחסוך בדיו ("מעריב" הרי קצר במזומנים), ולכתוב כך: "כתיבה וצילום: דובר צה"ל". חנוך מרמרי וקרין ברזילי-נהון כתבו כאן על חוק המאגר הביומטרי. "לו פעלה המערכת ממניעים טהורים", כותב ישראל הראל במדור הדעות של "הארץ" על הדחתו מצה"ל של אחד החיילים שהניפו את השלט "שמשון אל מפנים את חומש", "היא היתה מנמיכה את האש ולא מלבה אותה. כך נהגה, למשל, כלפי מכתב הסרבנות של הטייסים. איש מהם לא נשלח למאסר, וודאי שלא הודח מצה"ל. במקרה הטייסים היה מדובר בסרבנות של ממש (אנו מסרבים להמשיך לפגוע באזרחים), ולא במחאה; בקצינים, בהם בכירים, ולא בטירונים". "ראש הממשלה מאוהב ביעילות", כותב אביב לביא במוסף "עסקים" של "מעריב". "כשמעיינים בפרטי תוכניתו המבהילה לרפורמה בחוק התכנון והבנייה, עולה הרושם שמערך התכנון יהיה כה יעיל, עד כי אפשר יהיה להקים כפר נופש (ובאותה הזדמנות למחוק חוף) במהירות שבה מכינים מנה חמה. הטעם יהיה בהתאם". "הרפורמה של ביבי היא פשע", מצטטת כותרת כתבה בעמ 10 של "כלכליסט" את פרופ אלון טל, מייסד עמותת אדם-טבע-ודין. טל מתייחס לסעיפים ברפורמה המבטלים שתי ועדות תכנוניות: הוועדה לשמירה על הסביבה החופית והוועדה לשמירה על השטחים הפתוחים. "אין רע בייעול הליכי התכנון, אבל העצות הספציפיות גרועות ביותר", אומר טל לרויטל חובל. "התוכנית מסכנת 20 שנים של התקדמות בראייה הסביבתית. בראש הפשעים ברפורמה עומדת ההצעה לביטול הוועדה לשמירה על הסביבה החופית, אף על פי שהמדינה צפופה וזקוקה יותר מתמיד לתכנון נבון וזהיר. התוצאה תהיה חזרה לימים של פיתוח אגרסיבי, בלתי מתחשב והרסני". "אחריות המדינה כלפי אזרחיה אינה נבחנת רק בחילוץ הרואי מכביש שנהפך לנהר גועש, אלא, וביתר שאת, בהקמת תשתיות מתאימות לחיים נורמליים ובטוחים ובהיערכות לקראת סערה", נחתם מאמר המערכת של "הארץ", העוסק בפגעי ונפגעי מזג האוויר הסוער של הימים האחרונים. "הרצח הראשון של ראש עיר הוא כבר לא בגדר תסריט איום ונורא", כותב במדור הדעות של "מעריב" שלמה בוחבוט, ראש עיריית מעלות-תרשיחא ויו"ר מרכז השלטון המקומי. "הרצח הזה כתוב על הקיר, מול עיני כולנו, באותיות קידוש לבנה. אם בעבר הסתפקו המאיימים במכתבי נאצה או ברמיזות נוראיות, כיום המצב שונה: המאיימים לא מהססים להשתמש ברימונים ובכלי נשק. יורים על מנת להרוג". משה גורלי כותב ב"כלכליסט" על התנהלות משפטו של עו"ד יעקב וינרוט, הנאשם במתן שוחד ובהלבנת הון. מהדברים משתמע כאילו השופט נוטה לטובת הנאשם, ואת ההתייחסות למשפט חותמת הפסקה הבאה: "תומכי וינרוט הוזעקו באימייל להפגין נוכחות תומכת בישיבת הפתיחה. הפרופסורים עמרי ידלין, אלי לדרמן ורון שפירא, השופט בדימוס יצחק שמעוני ועו"ד אמנון דה־הרטוך הגיעו לדיון. בכלל, שורות הסניגוריה שידרו קרבה ומשפחתיות, כגון פרופ דוד ליבאי ובתו דפנה. עו"ד אלון רון, פרקליטו של ויטה, היה סטודנט, מתמחה, עורך-דין ושותף אצל וינרוט. עו"ד תמר פול-כהן, לשעבר דוברת בתי-המשפט, היא יועצת התקשורת של וינרוט. מתוך הרגל, חילקה הוראות למאבטחים: את מי להכניס, מי עיתונאי, מי יישב באיזו שורה וכו. הנה תקדים: זו הפעם הראשונה שהנאשם עושה סדר באולם". ארי שביט כותב במדור הדעות של "הארץ" על מצב העיתונות בראי המשבר הכלכלי והערכי שנקלעה אליו, ועל רקע התחרות המתלהטת בין "ישראל היום" ובין "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". "בטווח הקצר מאבק אדלסון-מוזס מבורך. במשך יותר מדי שנים חיו יותר מדי ישראלים בתחושה שנוני מוזס הוא האיש החזק בישראל [...] אך בטווח הארוך מאבק הטיטאנים מסוכן [...] בסוף התהליך, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו שלטון-על של איל תקשורת אחד מוחלף בשלטון-על של איל תקשורת אחר". רוביק רוזנטל כותב במדור הדעות של "מעריב" על הערוץ הראשון, ש"עובר תהליך של קיצוץ מסיבי. לא ברור מה יישאר ממנו אחרי [...] דבר אחד ברור: כל צעד בתהליך, לצד צרותיו של ערוץ 10, מוביל אותנו להיות באופן סוף-סופי-סופני מדינת ערוץ שתיים [...] מצב שבו ערוץ 2 יישאר האופציה היחידה הוא רעידת אדמה תרבותית, לא פחות, ובמובן הרע של המלה [...] הטלוויזיה היא עדיין כלי התקשורת המעצב המוביל בישראל, לטוב ולרע. מונוליתיות טלוויזיונית היא מונוליתיות תרבותית שאחריה נשרכות דלות לשונית ודלות מחשבתית". גפי אמיר כותבת במדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" על תוכנית האירוח של אברי גלעד. אמיר מזכירה את ההצהרות של גלעד עם תחילת שידור התוכנית, כאילו הוא מתכוון להחיל על התוכנית בהנחייתו כללים אתיים מחמירים ולא להתבזות כנהוג אצל המתחרים. אמיר משווה את ההצהרות האלה לחשיפה שלפיה הראיון ששודר אתמול בתוכנית עם אחת מנשותיו של גואל רצון נקנה תמורת 15–19 אלף שקל. "אפשר להניח שגלעד התכוון למה שאמר", כותבת אמיר, "קל לנחש שמאבק הרייטינג שיבש את העקרונות המוסריים. בראיון בתשלום הוא שבר את השוק. כשהתעשייה תתחיל להוציא חשבוניות על ראיונות, אפשר יהיה לסגור אותה. שיחות מרגשות ווידויים בלעדיים יהיו כגודל הארנק. גלעד מתנהל בשדה תחרותי. לא חסרים אינטרסים פסולים, קידום מכירות, קידום עורכי-דין והתנהלות בשוליים האפורים של האתיקה. ועדיין, תשלום למרואיינים הוא גם בשוק הפרוע של היום נוהל שדגל שחור מתנוסס מעליו". יוסי גורביץ ועומר כביר מדווחים ב"כלכליסט" כי "אפל ומיקרוסופט במגעים: החיפוש באייפון ייעשה בבינג". בינג הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, המתחרה בהצלחה מועטה מאוד במנוע החיפוש גוגל. עוד מדווח גורביץ כי אמזון מתעתדת לפתוח לעולם את קורא הספרים האלקטרוניים שלה, קינדל. "מעתה תאפשר לכל סופר או כל חובב כתיבה בעולם להעלות את יצירותיו לאתר שלה ולהפוך אותם לזמינים לכולם באמצעות הקינדל [...] משמעות הבשורה היא משולשת – הן לסופרים מתחילים, הן לקוראים והן להוצאות הספרים, ועיקרה: הליך ההוצאה לאור הישן חלף מהעולם". "גד ליאור, הכתב הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות, הוא הזוכה בפרס הישראלי לתקשורת כלכלית איכותית לתש"ע, 2010, מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת", מדווח המוסף "ממון".

"ידיעות אחרונות" מגן על הדמוקרטיה בכותרת הראשית | "הארץ" מותיר לקורא לבחור איזו התבטאות של לבני עדיפה בעיניו | ונחום ברנע רומז רמיזה

מאז שנבחר למקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת, פורסמו בעיתונות מאמרי דעה וכתבות שהדגישו את הסכנה הגלומה בראש מנהיגות-יהודית, משה פייגלין, לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. הבוקר, לאחר שוועדת הבחירות של הליכוד קיבלה את עתירתו של אופיר אקוניס, יועץ התקשורת לשעבר של בנימין נתניהו, ודחקה את פייגלין עד למקום ה-36 ברשימה, תוקפים כמה מהעיתונים את המהלך, ושוב עושים זאת בשם הגנה על הדמוקרטיה. בולטת במיוחד המתקפה של "ידיעות אחרונות", שבכותרתו הראשית קורא "דמוקרטיה נוסח הליכוד". הכותרת, יש לציין, מבקרת לא רק את האופן שבו התקבלה ההחלטה הספציפית נגד פייגלין, אלא גם את המסורת הדמוקרטית של מפלגת הליכוד. הידיעה שמגיש העיתון לקוראיו היא גם המקיפה ביותר. יובל קרני, כתב העיתון לענייני מפלגות, מעמיד מדריך היכרות עם חברי הוועדה שקיבלה את העתירה של אקוניס פה אחד, מסביר כי ארבעה מחברי הוועדה "מזוהים בוודאות עם נתניהו", ומציין כי שלושה מחבריה חשודים בפלילים. לדבריו, יועצו הפוליטי של נתניהו, שלום שלמה, שוחח ביחידות עם חברי הוועדה כדי לברר מה עמדתם בסוגיה, ובעצם כדי לתדרך אותם באשר להחלטה הרצויה מבחינת נתניהו ולוודא שיצביעו בהתאם. גם ב"מעריב" מוצג המהלך באור שלילי. על שער העיתון חברי הוועדה מתוארים כ"מפוקפקים", ושלום ירושלמי טוען בטור פרשנות כי "בנימין נתניהו והליכוד עיוותו אתמול את תוצאות הבוחר". ב"הארץ", לעומת זאת, שהיה הבולט במתקיפי פייגלין בימים האחרונים, בשם הדמוקרטיה המתגוננת, ההתפתחות המפוקפקת בליכוד מסוקרת בקיצור נמרץ במסגרת ידיעה המופיעה בחלקו העליון של שער העיתון, וללא כל זעקה על טוהר המידות של ההליך [מזל מועלם]. המאבק של "ידיעות אחרונות" למען הדמוקרטיה הישראלית ראוי לשבח, וחבל שאינו מאפיין גם את הצורה שבה הידיעות מסודרות בהמשך עמודי החדשות. לאחר העמוד המוקדש כולו לפרשת פייגלין, מוקצה עמוד שלם למבצע נושא פרסים שמארגן העיתון בשיתוף מפעל הפיס וגורמים אחרים, ולאחריו מופיע רצף ארוך של ידיעות על טרגדיות אנושיות: ילדה תאומים ונפטרה, בן ארבע נדרס, תינוק ננטש, טלוויזיה נפלה על ילד, צעיר נכלא בביתו. רק לאחר שרצון הקורא מתממש במלואו, הלב נקרע והעור מצטמרר, חוזר העיתון לדווח על עניינים עקרוניים יותר עבור הדמוקרטיה הישראלית, כגון הדרישה של ועדה ממשלתית להכיר בכפרים בדואיים, או ההצהרות מעוררות המחלוקת שהשמיעה אתמול השרה ציפי לבני. הידיעה על דחיקת פייגלין לתחתית רשימת הליכוד אמנם מופיעה בראש שער "הארץ", אך היא אינה הידיעה הראשית. למעשה, אין הבוקר ידיעה ראשית בעיתון, אלא, שוב, כפי שאירע כבר בכמה הזדמנויות בשבועות האחרונים, הכותרת הראשית שאובה ממאמר פרשנות ולא מדיווח חדשותי – "לבני קובעת קו נוקשה בעסקת שליט: לא תמיד אפשר לשחרר את כולם". עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים על דברי לבני, שנאמרו אתמול בהופעתה בפני תלמידי בית-הספר תיכון חדש בתל-אביב, וקובעים כבר בפתיחה כי "לבני הסתבכה מעט בלשונה". בפועל, זו הדעה הראשית של היום, העובדה כי לבני הסתבכה בלשונה. מדוע משפט זה אינו כותרת העיתון? משום שבכל זאת המציאות עדיין חשובה מהדעה עליה, לפחות כלפי חוץ. מכל מקום, לפי הטקסט של הראל ויששכרוף, "מהניסוחים המורכבים של יו"ר קדימה תיזכר בעיקר הסיפא: לא תמיד אפשר להחזיר את כולם". לא מדויק. מגליון "הארץ" הנוכחי, למשל, תיזכר בעיקר הסיפא, "לא תמיד אפשר לשחרר את כולם", המופיעה בכותרת הראשית, ולא הגרסה המופיעה בטקסט של השניים. עניין פשוט של גודל הגופן. כשאיש ציבור מביע עמדה יוצאת דופן עד כדי כך שמוצא פיו הופך לכותרת ראשית בעיתון, ראוי להקפיד על ציטוט מדויק ככל האפשר. ההחלטה של "הארץ" לספק לקורא שתי גרסאות לציטוט המדובר באותו העיתון ממש, באותו העמוד ממש, מעט מוזרה, גם אם המשמעות של שתיהן דומה. מזל שיש עוד כמה עיתונים בארץ שדיווחו על ההתבטאות של לבני כך שכל שצריך לעשות הוא להשוות לידיעות המתפרסמות בהם כדי לגלות איזו מבין הגרסאות המופיעות ב"הארץ" נכונה. ובכן, לפי "ידיעות אחרונות" [אלכס פישמן, יוסי יהושוע, ראובן וייס, גואל בנו ואיתן גליקמן], הציטוט היה בכלל "לא תמיד אפשר לחלץ אותו משם". ולפי "מעריב" [מיה בנגל, אלי לוי ועמית כהן] לבני אמרה "אנחנו רוצים להחזיר את כולם הביתה, כשאפשר. לא תמיד זה אפשרי". אפשר לחשוב שאנו חיים בעידן ללא רשמקולים. אבל עם כל הכבוד להבדלי גרסאות, אלה בכל זאת זוטות. משמעותית יותר העובדה כי "הארץ" לא מדווח כלל על התבטאות נוספת של לבני במסגרת אותה שיחה עם תלמידי התיכון. למען האמת, גם ב"מעריב" התעלמו מהצהרה זו, ורק ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ראובן וייס ויובל קרני כי לבני ניצלה את ההזדמנות כדי להסביר שלאחר הקמת מדינה פלסטינית היא תוכל לבוא "לאזרחי ישראל הפלסטינים, מה שאנו מכנים היום ערביי ישראל, ולומר להם כי הפתרון הלאומי שלהם נמצא במקום אחר". ההכרה של לבני במיעוט הערבי הישראלי כחלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני היא הצהרה דרמטית הראויה לדיווח ופרשנות, גם אם נאמרה כלאחר יד, וכך גם המשמעות העולה מהמשך דבריה, על מידת ההשתלבות האפשרית, לדעתה, של ערבים בעלי תודעה לאומית במדינת ישראל. ארבעה וחצי עמודים מקדיש היום "מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" לכתבה על תאוות הבצע של מועמדים שונים בבחירות המקדימות בישראל [טובית נייזר, תחיה ברק, עומר אורי]. כתבי העיתון הציעו למועמדים ממפלגות שונות תרומה הגבוהה מהסכום המותר בחוק, והמתינו לתגובתם. כמה מהם נפלו בפח והציעו לתורמים הפיקטיביים דרכים בלתי חוקיות להעביר בכל זאת את הסכום הגבוה מהמותר למען קמפיין הבחירות שלהם (דניאל בן-סימון, עיתונאי "הארץ" לשעבר, היה אחד מאלה שבלעו את הפיתיון, אך בשונה מהיתר, הוא טוען כי הבין שמנסים לרמותו וכי שיתף פעולה עם התרגיל רק כדי לראות עד לאן ימשוך הצד השני). כאמור, הכתבה נפרשת על פני ארבעה וחצי עמודים, וחבל שרק טור צד קטן המופיע באחד מהם, תחת הכותרת "יצאו צדיקים", מונה בקיצור את רשימת הפוליטיקאים שסירבו לקבל תרומה בניגוד לחוק. עפרה אידלמן מדווחת ב"הארץ" כי עיתונאי "הארץ" לשעבר, סמי סוקול, הגיש אתמול לבית-המשפט את התנגדותו לחשיפת מקור משטרתי שמסר לו מידע מחקירת רצח ענת אלימלך ודוד אפוטה. טענתו של סוקול היא כי חשיפת המקור לא תועיל לדיון בנוגע למידה שבה היתה המשטרה אחראית לפגיעה בשמה הטוב של אלימלך בימים הראשונים של החקירה. דימיטרי פרוקופייב מדווח ב"ידיעות אחרונות" על התפתחויות במשפט הרצח של העיתונאית האופוזיציונרית אנה פוליטקובסקאיה, המתקיים בימים אלה במוסקבה. לפי דיווחו, ראיות שהוצגו במשפט מעלות כי הנאשם ברצח העיתונאית, שתקפה בחריפות את פוטין וממשלו, היה סוכן של שירות הביטחון הרוסי. יובל גורן מדווח ב"הארץ" כי בימים האחרונים תוגברה האבטחה סביב מנכ"ל קשת אבי ניר, אורלי וילנאי ומפיק תוכנית "השתולים" דובי קרויטורו. במוסף "עסקים" של "מעריב" כותב לי-אור אברבך על דרישת הערוצים המסחריים לקבל תשלום בעבור זמן האוויר המוקדש לתעמולת בחירות. ובתיבה נוספת נזכרים הכתבים הפוליטיים נדב פרי, עמית סגל, ספי עובדיה ויואב קרקובסקי בתשדירי עבר שהותירו עליהם רושם. עמי ברנד כותב ב"גלובס" על עתיד העיתונות המודפסת לאור קריסתה של קבוצת המדיה טריביון. רפי מן כתב כאן, ב"העין השביעית", על המינוף שהוביל לקריסה. נחום ברנע מכניס קטנה לאחד הפרשנים הפוליטיים בארץ. רק בפברואר ייצא בארה"ב הספר החדש של סטנלי גרינברג, יועץ הבחירות של קלינטון וברק לשעבר, אבל ברנע כבר קרא את כתב היד. "זהו ספר חכם, שנון, לפעמים מצחיק עד דמעות", הוא כותב. "הפרק על ברק מרתק. הוא נכתב מתוך כבוד גדול לבוחר הישראלי, לרצינותו, לנכונות שלו לבחון מחדש את דעותיו. פחות כבוד מגלה גרינברג כלפי הפרשנים הפוליטיים בארץ, בעיקר אחד מהם".

"ידיעות אחרונות" נכנע ומתגייס לקמפיין ההסברה של בנימין נתניהו | "גלובס" נוגס בעקביו של משה כחלון | יפעת ארליך טוענת שנערות הלובשות מכנסיים קצרים מזכירות סוטי מין החושפים את פינם ברחוב | "הארץ" מדווח על מות אחד מבעליו

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו קיפל את מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. לאורך מערכת הבחירות לכנסת, לנוכח ההתגייסות הבוטה של קבוצת "ידיעות אחרונות" לקמפיין להחלפת ראש הממשלה, ספג מוזס ביקורת הולכת ומחריפה מצד מעגליו הקרובים של ראש הממשלה – ובסופו של דבר גם מפי נתניהו עצמו. כשלונם של מוזס ו"ידיעות אחרונות" בזיהוי המגמות החברתיות שהותירו את נתניהו בשלטון, לצד התמסרותם העקבית והחריגה לקידום מטרותיהם של מתנגדיו, גרמו לכרסום ולבסוף לפגיעה קשה בתדמיתה של קבוצת התקשורת הוותיקה, ובין היתר שיוו לה בטעות מוניטין של גוף אופוזיציוני, שמאלני במפגיע, אפילו שונא ישראל. הפגיעה התדמיתית הזאת, שהפכה את עיתון ההמונים הפופולרי למוצר שנוי במחלוקת, הולידה סדרה של פרויקטים מערכתיים שנועדו לשקם את שמו של "ידיעות אחרונות" בעיני קוראיו ובעיני הציבור בכלל – ובראש וראשונה להחזיר לו את הארומה הכל-ישראלית שנדפה ממנו בשנים שקדמו לסכסוך המתוקשר עם נתניהו. לצד ריכוך והצנעה של הביקורת על ראש הממשלה, השיקו ב"ידיעות אחרונות" פרויקטים אווריריים שנועדו למתג את העיתון וכתביו כאוהבי ישראל. כך, למשל, נשלחו עשרות כותבים לטייל בשביל ישראל ולתעד את מסעם כבמעין הוכחה לקשר השורשי שיש להם אל ארץ ישראל, ולקראת יום-העצמאות הוביל העיתון קמפיין שעודד את הקוראים ואת הידוענים החביבים עליהם להצהיר מה הם אוהבים במדינתם. עוד לפני כן הועלה מינון הכותבים מהצד הימני של המפה הפוליטית. עד כה, הקמפיינים הפטריוטיים של "ידיעות אחרונות" התבססו בעיקר על סמלים המזוהים עם ישראליות וציונות, ולא נגעו בלב המחלוקת: המשטמה העזה שמשדרים בכירי קבוצת התקשורת כלפי ראש ממשלת ישראל, שלמגינת לבם זכה בבחירות האחרונות בהישג אלקטורלי בולט. כעת נוטש "ידיעות אחרונות" את משחק הסמלים, טומן את ידו הארוכה בקערת ההסברה השלטונית ומיישר קו עם "ישראל היום". "נלחמים בחרם", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". למקרה שאצל מי מהקוראים יתעורר ספק בנוגע לזהותם של אלה הנלחמים בחרם, כותרת הגג מבארת: "ידיעות אחרונות מלווה בסדרת כתבות את המאבק נגד סנקציות בינלאומיות", נכתב שם, לצד מגן דוד בינוני. "כך אפשר להילחם באיום ההולך ומחריף", נכתב בחלק אחר של השער. "מי נגדנו", נכתב בהפניה ל"מפת החרם העולמי". הטקסט המרכזי בכפולת העמודים הפותחת של העיתון הוא רשימה מאת בן-דרור ימיני, שבכותרתה נקבע כי יוזמות החרם הן "איום על זכות הקיום". "אסור לטעות: זו לא רק מערכה נגד ההתנחלויות. זו מלחמה על עצם הלגיטימיות של מדינה יהודית. כל הכוחות השפויים, מימין ומשמאל, חייבים לפעול נגד החרם הכלכלי, האקדמי והתרבותי, שהופך לאיום אסטרטגי", נכתב בכותרת המשנה. "גם עיתון ידיעות אחרונות מתגייס למלחמה, שתימשך בשורה של חשיפות, מאמרים וכתבות בשבועות ובחודשים הקרובים", כותב ימיני במאמר עצמו. "שתפו את המאמר המתורגם לאנגלית", מבקשים עורכי "ידיעות אחרונות" מהקוראים. "נתקלתם בקריאות לחרם על ישראל ובגילויי שנאה? ספרו לנו". את מרכז השער, מימין לתמצית הטור, תופס תצלום מתוך צעדת המונים שהתקיימה אתמול בארצות-הברית בהובלת ארגון שהתורם הבולט שלו הוא שלדון אדלסון. ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למאבק ביוזמות החרם על ישראל מגיעה בתזמון מעורר עניין. את קמפיין המגננה הזה מוביל ראש הממשלה נתניהו, שדברים שהשמיע אתמול כובשים הבוקר את הכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון של אדלסון, המשמש שופר עבור לשכת נתניהו. להבדיל מ"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות" דבריו של נתניהו מוצנעים בסופה של ידיעה קצרה על תקריות אנטישמיות מעבר לים, ללא הבלטה כלשהי בכותרות או בכיתובים המובלטים. נראה שבכך מאפשרים לעצמם אנשי "ידיעות אחרונות" להרגיש כי התגייסותם לקמפיין אותנטית ואינה דומה לאופן שבו מתגייס "ישראל היום" לדברור ראש הממשלה. אלא שזוהי, במקרה הטוב, רמייה עצמית. "ידיעות אחרונות" הפסיד. עורכיו נכנעו ללחץ שהופעל עליהם מכיוונו של ראש הממשלה, הפנימו את הביקורת ואת ההשמצות, והגיעו למסקנה שעדיף להם להפסיק להתנגד ולהתחיל לשתף פעולה. הקמפיין שעליו הכריזו הבוקר, המשקף התגייסות של גוף אזרחי למערכה הסברתית של השלטון, אולי נראה כמו יוזמה עצמאית, אך למעשה אין הרבה הבדל בינו לבין המסורת העיתונאית קצרת הימים של "ישראל היום": תעמולה. סטריפ דק בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מוקדש לנושא שעד לא מזמן היה מפרנס בעיתון זה כותרות ראשיות. "חשבון המים החודשי של נתניהו בקיסריה: יותר משכר מינימום", נכתב שם, בהתבסס על פירוט הוצאות משרד ראש הממשלה למחצית הראשונה של שנת 2014, שפורסם בעקבות פנייה של התנועה לחופש המידע. רוב הדיווח בעניין, שעליו חתום איתמר אייכנר, ענייני כמו רשימת מכולת. "ברשימה מופיע גם סעיף הוצאות של 29.5 אלף שקל עבור החברה לפיתוח קיסריה, שהם הוצאות המים עבור ביתו הפרטי של ראש הממשלה בעיר", מציין אייכנר בידיעה, הנדפסת בעמ 10. "מדובר בבית שמרבית הזמן כלל אינו מאויש, ומקורן של ההוצאות הגבוהות הוא ככל הנראה בבריכה שנמצאת בחצרו – אולם הרשימה מתייחסת בחלקה הגדול לחודשי החורף, שבהם לכאורה השימוש בבריכה הוא מועט". ב"מעריב" מתפרסמת הפניית שער מעט יותר בולטת, והדיווח בעניין (דנה סומברג) תופס כרבע מכפולת העמודים הפותחת. גם כאן בחרו העורכים להעלות לכותרת פרט פיקנטי: "הוצאות משרד רה"מ: 4,985 שקל עבור יין". ב"כלכליסט" מדגישים בכותרת את התשלומים עבור ביגוד (19 אלף שקל) וקפה (10,000 שקל). ב"גלובס" מוקדשת הכותרת להוצאות המים של הבית בקיסריה. ב"דה-מרקר" מדגישים את הסך-הכל: "הוצאות מעונות רה"מ – 813 אלף שקל בחצי שנה; נקיון הבית בבלפור – 243 אלף שקל". "ישראל היום", שבו מתפרסם דיווח קצר ודל פרטים, הוא העיתון היחיד שעורכיו אינם מציינים סכום כלשהו בכותרות הידיעה. "פורסם דו"ח הוצאות משרד רה"מ: כולל גם גופים נוספים", נכתב שם. זו אינה טעות של עורך חדש, שאינו יודע שבכלי תקשורת חדשותי רגיל בדרך כלל מדווחים על המידע, ורק אחר-כך על תגובת מושא הסיקור. רוטינה ותיקה שהופנמה זה מכבר גם בקרב זוטרי העורכים של "ישראל היום" קובעת כי כשמתפרסם מידע המציג את נתניהו באור בלתי מחמיא, יש לדווח קודם כל על תגובתו המבטלת, ורק אחר-כך, אם בכלל, על המידע עצמו. ב"ישראל היום" חסכו מהקוראים את רוב סעיפי ההוצאה שפורסמו בעיתונים אחרים. בדיווחו של שלמה צזנה אין יין ואין קפה, וחשבון המים עומד על 10,660 שקל בלבד, ולא פי שלושה. הגם שהדבר אינו מפורט בידיעה, וכפי שצייץ גדעון שביב מאתר "פרספקטיבה", ב"ישראל היום" העדיפו לציין את חשבון המים הנמוך יחסית של מעון ראש הממשלה בירושלים ולחסוך מהקוראים את חשבון המים הגבוה בהרבה של הבית בקיסריה. "צה"ל מתכנן רפורמה להקלת היחס לחיילים שעישנו סמים", מדווחת גילי כהן בכותרת הראשית של "הארץ". "הצבא מצטרף לקריאת המפכ"ל בנושא הקנביס: לפי תוכנית שנשקלת בפרקליטות הצבאית, צה"ל יימנע מלהעמיד לדין חיילים שישתמשו בסמים קלים באופן חד-פעמי בחופשה", נכתב בכותרת המשנה. "וינשטיין לאשכנזי בשיא פרשת הרפז: לא נגיד לשופט שהמסמך הגיע ממך", נכתב בכותרת בולטת בשער "הארץ". "תמלילי שיחות שמתפרסמים לראשונה בהארץ מגלים שהיועץ המשפטי לממשלה הבטיח להסתיר את העובדה שהרמטכ"ל החזיק במסמך חודשים", מוסבר בכותרת המשנה לכתבתו של אמיר אורן, שפורסמה אתמול באתר האינטרנט של העיתון וזוכה היום לידיעת המשך ב"ישראל היום", התופס באופן מסורתי את הצד הלעומתי לזה של גבי אשכנזי בסיקור פרשת הרפז. "גלובס", יומון הערב הכלכלי של איל הנדל"ן אליעזר פישמן, ממשיך לתקוף את תוכניותיו הכלכליות של שר האוצר משה כחלון. היום נעשה הדבר על שער מוסף הנדל"ן של העיתון, שעליו נדפס תצלום רחב מידות שבו נראית דמותו של כחלון קטן נושא נאום. מעליו מתנשאת דמותו של כחלון גדול, כחול ומפוקסל, מעין רוח רפאים הבוקעת מגבו של האיש האמיתי. ידיו פרושות לצדדים, זו מול זו, במחווה המזכירה משהו בין העלאה באוב ל"כזה גדול יש לי". "דיבורים מסוכנים", גורסת כותרת השער. "שלל תוכניות עמומות ובלוני ניסוי מופרחים לאחרונה באוויר בהבטחה לפתור את משבר הדיור", מוסבר בכותרת המשנה. מתחתיה נדפסת כותרת מזהירנית נוספת, "היסטוריה בעייתית", המוקדשת לסקירה על "הכישלון המר של תוכניות עבר שניסו לתקן את השוק". "המהלכים של כחלון רק יביאו לעליית מחירי הדירות ולניפוח בועת הנדל"ן", נכתב בכותרת הנדפסת בעמודי החדשות של "גלובס", ציטוט מתוך ראיון שערך עמירם ברקת עם מיכאל שראל, הכלכלן הראשי של משרד האוצר לשעבר. עורך מוסף הנדל"ן, דרור מרמור, פותח את טורו בתיאור כמה מאחזקות הנדל"ן הרבות של חברת נצבא, שאת השליטה בה הוא מייחס לקובי מימון, טייקון הקידוחים (המוכחש) שבגין החברות עימו פסל עצמו כחלון מעיסוק בענף הגז. "אם החברות של מימון וכחלון פוסלת את השתתפות האחרון בדיוני סוגיית הגז, מה לגבי סוגיית הדיור? מה בדיוק ההבדל?", תוהה מרמור. "איך יוריד שר האוצר החדש כחלון, המשמש גם כשר-על לטיפול ביוקר הדיור, את מחירי הדירות בעשרות אחוזים, אם ברור שזה יפגע באופן משמעותי ברווחיות הפרויקטים שאמור להקים מימון החבר הנדל"ניסט?". לפי ההיגיון של כחלון, גורסת כותרת המאמר בגרסתו המקוונת, אסור לו בכלל לעסוק במחירי הדירות. החשדנות של מרמור במקומה. עם זאת, אותה חשדנות ניתן להפנות בחזרה אל "גלובס". הנה, כך: בעל השליטה של "גלובס", אליעזר פישמן, מושקע עד קודקודו בענף הנדל"ן בארץ ובעולם. פישמן הוא בעל השליטה בחברת כלכלית-ירושלים, שלפי דיווחיה מנהלת בישראל נדל"ן מניב בשטח כולל של כ-1.8 מיליון מ"ר. שווי אחזקות הנדל"ן של החברה בישראל מוערך בכ-7.7 מיליארד שקל, וההכנסות מהן מסתכמות בכ-632 מיליון שקל בשנה. "בנוסף", מוסרים בחברה, "הקבוצה מבצעת פעילות ייזום, תכנון, פיתוח ובנייה של פרויקטים בישראל בתחום הבנייה למגורים בהיקף של למעלה מ-1,000 יחידות דיור, ובתחומי המסחר, המשרדים והתעשייה בהיקף כולל של למעלה מ-100 אלפי מ"ר". עסקיו של פישמן נקלעו לאחרונה למשבר פיננסי, הנובע כנראה בעיקר מירידה חדה בשווי הנכסים שהוא מחזיק ברוסיה ובקשיים כלכליים שאליהם נקלעו לקוחותיו שם. אחזקותיה של כלכלית-ירושלים בישראל, לעומת זאת, עדיין מניבות רווח. רפורמה מקיפה שתוזיל את מחירי הנדל"ן בישראל עשויה להקטין את הכנסותיו של פישמן מאחזקות הנדל"ן שלו בישראל, ובכך לערער את יציבותה הרעועה ממילא של הקבוצה, הנאבקת לאזן את הפסדיה בשוק הרוסי. הפחתת יוקר הנדל"ן מסכנת לא רק את פישמן ואת כלכלית-ירושלים, אלא גם את העיתון שבו שולט פישמן, "גלובס". הייתכן שהעיתון, שעובדיו ודאי חרדים למקום עבודתם, יסקר באופן הגון את הנסיונות להוביל רפורמה בתחום הנדל"ן? האם סיקור הגון מסוג זה יכול להתפרסם במוסף המתקיים מתקציבי הפרסום של חברות קבלניות ומשרדי תיווך? האם "גלובס" יוכל להתגייס לטובתה של רפורמה שתיטיב עם הציבור הרחב, אך תפגע כנראה בבעל השליטה, פישמן, ותקשה עליו ועל מתחריו להמשיך במימון העיתון הכלכלי? זוהי השוואה פופוליסטית, והיא עושה עוול לא רק לעורך מוסף הנדל"ן דרור מרמור, אלא גם לעיתון כולו, לכותביו ולעורכיו. "גלובס" אינו עיתון נרצע שבראש מעייניו נתונה אך ורק התועלת הישירה של המו"ל. שערים ורשימות מהסוג שתואר לעיל עשויים להשכיח זאת. "שווי אחזקות שר הרווחה בישראמקו: 50 מיליון שקל", מודיעה הכותרת הראשית של "כלכליסט". שר הרווחה הטרי של מדינת ישראל הוא ח"כ חיים כץ מהליכוד. "כץ הוא ידיד אישי של אנשי העסקים המזוהים עם ישראמקו, חיים צוף וקובי מימון", מצוין בשער. כותרת הידיעה של שי אספריל קובעת בפשטות: "שר הרווחה הוא גם טייקון גז". אספריל מציין כי העובדה שהשר כץ השקיע בחברת הגז פורסמה בעבר, אך עד כה לא נודע היקף ההשקעה. "בעבר חקרה רשות ניירות ערך האם כץ רכש את תעודות ההשתתפות בישראמקו בהתבסס על מידע פנים, אבל חקירתה לא העלתה ממצאים שאישרו את החשד וכץ נוקה ממנו", כותב עוד אספריל. בתגובתו של השר נמסר, בין היתר, המידע הבא: "למרות היותו אמיד מנהל השר כץ אורח חיים צנוע ומחנך את ילדיו לעבודה ולמצוינות". "חשבונות בהפועלים שימשו להעברת כסף בפרשת פיפ"א", מודיעה כותרת בינונית ב"דה-מרקר". "בנק הפועלים בשווייץ הוזכר לצד בנקים נוספים בכתב האישום, שבו חשודים בכירים בפיפ"א בשוחד של יותר מ-150 מיליון דולר", נכתב בכותרת המשנה לדיווח מאת אפרת נוימן וסוכנויות הידיעות, לצד הבהרה מטעם הבנק. אף שהדברים פורסמו בתקשורת העולמית, באף עיתון ישראלי למעט "דה-מרקר" אין להם הבוקר זכר. כל העיתונים מקדישים היום שטח רב לעיסוק בקמפיין מחאה העוסק בקוד לבוש שנכפה על תלמידות בתי-ספר ברחבי הארץ. "התלמידים והתלמידות מוחים על כך שבית-הספר אוסר על בנות להגיע במכנסיים קצרים, בעוד לבנים מותר", מתמצתת ירדן סקופ ב"הארץ". "המנהלים עם התלמידות: להנהיג קוד לבוש שוויוני", מעדכנת כותרת ב"ישראל היום". "צריך לחנך את הבנים לא לראות בבנות אובייקט מיני", אומרת לתמר דרסלר מ"מעריב" רומי יוסף-בנימיני, תלמידה בת 18 שנדרשה לכסות את רגליה כדי להיכנס לבחינת מתכונת. "הפתרון שהוצע לנו, לכסות את רגלינו, נותן לגיטימציה לאמירה שלבנים מותר ולבנות אסור". נוי גבע, תלמידה בת 18 מבית-ספר תיכון ברעננה, מוסיפה: "רק השנה, כשהתחלתי לפתח תודעה פמיניסטית, הבנתי שזה לא בסדר, שזו אפליה מגדרית". יפעת ארליך, בטור המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כותבת בזכות הכיסוי. "לא מדובר במאבק פמיניסטי מפני שבשורה התחתונה הוא רק יפגע בבנות עצמן", היא טוענת. "למה? הנה שיעור מיני על קצה המזלג. שלום כיתה י"א, כך צריך לומר מחנך אמיץ לתלמידיו. אנחנו חיים בעולם שבו מיניות היא חלק בלתי נפרד מהחיים. אנחנו לא מבקשים מכם לדכא את המיניות, אבל גם לא רוצים שתפגינו אותה בכל מקום, גם כדי שלא תטרידו אחרים ובעיקר כדי שלא תהפכו את עצמכם לחפץ נעדר רוח ונשמה". מבחינת ארליך, לבישת מכנסיים קצרים היא "חשפנות יתר", כלומר "סוג של הטרדה מינית", המשולה לגבר המסתובב ברחוב כשחלק, "אפילו זעיר", מאיבר מינו "מתנוסס לראווה". "בית-ספר זה לא רחוב, אלא סביבה שבה יותר מכל מקום אחר צריך ריכוז ואפס הסחות דעת", היא כותבת בהקשר זה. "המכנסיים הקצרים שמבקשות הבנות להכניס אל בית-הספר הם פריט לבוש שיעורר אי-נוחות בכיתה שבה לומדים יחד בנים ובנות, בין אם בנים ילבשו אותם ובין אם בנות. לכן צריך להשאיר אותם מחוץ לבית-הספר, ואולי מוטב יותר בארון הבגדים שבבית. אנא, שחררו את עולמנו ממיניות בוטה ותנו לנו לעסוק בדברים החשובים באמת", חותמת הפובליציסטית. בטורה מדגימה ארליך כיצד ניתן לעקם את שיח הזכויות כך שיקדם דווקא פגיעה בזכויות. חופש הביטוי האישי של התלמידות כפי שהוא נתפס בעיניהן, כך עולה מדבריה, הוא זכות נחותה שניתן להגביל לטובתן הן ולטובת החברה כולה. את הקיפוח המשתמע של התלמידות מוצע לאזן לא באמצעות ביטול המגבלה המציקה, אלא באמצעות החלתה על כלל ציבור התלמידים, מכל המינים והזרמים. שוויון מניעת זכויות. "יאיר גרבוז התקין מזוזה בביתו", מודיעה כותרת קטנה המתפרסמת בעמודי החדשות של "ישראל היום", שכנהוג בעיתון זה, מבוססת על דיווחים של כלי תקשורת אחרים. "האמן יאיר גרבוז, שנשא את נאום מנשקי המזוזות והקמעות בתקופת הבחירות, צולם בעת מפגש שקיים עם נציגי ועד מתיישבי השומרון", כותבת אפרת פורשר (וחוזרת על השקר שלפיו גרבוז דיבר על "מנשקי מזוזות"). המזוזה עצמה, היא מציינת, עשויה מ"אבני השומרון". "מנכ"ל הוועד, שגיא קייזלר, אמר אתמול: לאחר כמה פגישות עם יאיר, הכרנו אדם שונה ממה שניסו לייחס לו ואנו שמחים על ההזדמנות הזו. מה שנעשה לגרבוז הוא לא פחות משיימינג מכל קצוות הקשת הפוליטית. זכותו לומר את אשר על לבו ותפקידנו לכבד זאת". נסיבות קביעת המזוזה מעוררות תמיהה. "האנשים האלה הביאו לי מתנה, אני אדם נימוסי", צוטט אתמול גרבוז בחדשות ערוץ 2, והדברים מובאים גם ב"ישראל היום". "תן לי את הכיכר ואני חוזר מלה במלה עוד פעם. גם שם לא אמרתי מזוזות", אמר עוד. דומונט. "מת המו"ל הגרמני אלפרד דומונט, מבעלי הארץ", מודיעה כותרת הנדפסת בתחתיתו של שער העיתון. "דומונט היה אינטלקטואל ליברלי, איש משכיל במגוון תחומים, ומוציא לאור מבריק שהביא להצלחה גדולה של קבוצת העיתונים דומונט-שאוברג. הוא היה מחויב לישראל והשותפות שלו בהארץ נשענה גם על החשיבות שראה בקיומו של העיתון בחברה הישראלית", מצטט הכתב עופר אדרת דברים מפי מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. "מותו הוא אבידה לא רק למשפחתו ולקבוצת העיתונים שעמד בראשה, אלא גם להארץ ולי באופן אישי". נתניהו יאסדר. ב"דה-מרקר" ממשיכים לעסוק באופן שבו ראש ממשלת ישראל מנסה לטפל בשוק התקשורת ובשחקניו ובהשלכות המיוחסות למהלכיו. "כמומחה מטעם עצמו לפוליטיקה ויחסי הכוחות בארה"ב, אפשר להעריך כי נתניהו מעוניין בפוקס-ניוז ישראלי, שישבור את המונופול הליברלי, השייך לשמאל-מרכז, של התקשורת הישראלית", כותב איתן אבריאל במאמר שבו הוא נדרש גם להטיות ולנאמנויות של קבוצת "ידיעות אחרונות". "נכון, לנתניהו יש את ישראל היום, מעין פוקס ישראל בפורמט מודפס וחינמי. אלא שזאת לא תהיה קביעה מדויקת: המסרים של ישראל היום אולי מחלחלים באטיות למוחם של צעירים שנוסעים בתחבורה הציבורית, אבל השפעתם על האגנדה הלאומית וקבלת ההחלטות – שמוכתבות על-ידי האליטה – מוגבלת מאוד", הוא מוסיף. "גם נתניהו יודע את זה, וכך אפשר להבין את התמיכה שלו בערוצי חדשות חדשים. אפילו אם הוא עצמו לא עורך אותם, ראש הממשלה אולי מקווה שוואלה או הוט, ולו רק מתוך צורך לבדל את עצמם מאחרים, ינסו להתחבר לציבור שכיום חש מתוסכל, ויאמצו קו חדשותי ליכודניקי". טלוויזיה מסחרית. אופיר דור מנתח ב"כלכליסט" את עסקת מכירתו של ערוץ 10. "רכישת ערוץ 10 תהפוך את RGE לכוח כלל-ענפי", מסכמת הכותרת. כותרתו של טור קצר מאת דור ומיכאל פרל מוסיפה: "רכישת ערוץ 10 תחזק את קשריו של בלווטניק עם השלטון בישראל". בניתוח אחר, המתפרסם ב"גלובס", מדגיש לי-אור אברבך כי הסכם הרכישה טרם נחתם. "הגלגל התהפך – ערוץ 10 יהיה מעתה הגוף היציב בשוק התקשורת, ואילו ערוץ 2 הוא הערוץ שעתידו לא ברור", כותב אברבך. אתמול הכריזו ועד עובדי חדשות ערוץ 2 וארגון העיתונאים על סכסוך עבודה, מדווחים דור ב"כלכליסט" ונתי טוקר ב"דה-מרקר". בידיעה אחרת מדווח טוקר על תביעה שהוגשה נגד הוט על-ידי רשת טלוויזיה צרפתית הטוענת כי לא קיבלה תשלום עבור שילוב תכניה בחבילות הערוצים של חברת הכבלים הישראלית. "מעריב". העיתון "מעריב", שטרם השתקם מהנזקים שגרמו לו בעליו הקודמים, עושה עוד צעד בדרך חזרה אל התלם. "מדור חדש – הלאונג, כל מה שמעניין בעולם העסקים", מודיעה סטמפה ורודה הנדפסת במעלה שער המוסף היומי, שיכלול מעתה גם מדור רכילות עסקית בהובלת מיכל גלנטי. בראש המוסף עצמו, באייטם על מפגש של אגודת ידידי תיאטרון בית-ליסין, עושים ב"מעריב" כבוד לפרסומאי מושיק תאומים ולרעייתו עירית, ומדפיסים את תמונתם המחויכת. החופש של השכנים. במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מקדיש צבי בראל רשימה נוספת להידרדרות חופש העיתונות במצרים. "כמו אנשי תקשורת רבים במצרים, למדה גם רים מאגד בת ה-30 מהם גבולות חופש הביטוי של הממשל: מתיחת ביקורת על אנשי הביטחון", נכתב בכותרת המשנה. 90 שנה ל"דבר". במוסף "המגזין" של "מעריב" מראיין יעקב בר-און את מרדכי נאור, מחבר הספר "ראשית דבר", לרגל מלאת תשעה עשורים להולדתו של העיתון המנוח. "כבר 20 שנה מאז שירד מסך אחרון על דבר", כותב בר-און, המציין כי הוא עצמו הצטרף למערכת "דבר" אי-אז בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. "על חורבות בניינו ההיסטורי, ברחוב שינקין 45 פינת רחוב מלצט, צץ בניין דירות גדול ממדים. בקומת המסד – מגוון חנויות. אבות דבר בוודאי היו מתהפכים בקברם לו היו שומעים שביניהן אפילו חנות קעקועים, רחמנא ליצלן. נאור ועבדכם הנאמן נועצים מבט שכזה במונומנט וניגשים לשוחח בקפה תמר הסמוך, שגם הוא ייהפך החודש להיסטוריה".

האם לוח המסרים בבניין פוקס-ניוז נפרץ ונשתלו בו מסרים אנטי-ימניים? הרשת מכחישה, אולם סרטון שהתפרסם באינטרנט מראה אחרת

מסרים הושתלו בלוח המסרים הדיגיטלי שבחזית בניין רשת הטלוויזיה האמריקאית פוקס-ניוז בניו-יורק, מדווח האתר Cnet. על-פי האתר, סרטון שהופץ ביו-טיוב מתעד את מה שנראה כעוד פריצה של האקרים אל כלי תקשורת מרכזי, אחרי שבמהלך השבוע נשתלה באתר PBS ידיעה שלפיה הראפר המנוח טופאק חי בניו-זילנד. בפוקס מכחישים וטוענים כי הסרטון זויף. בלוח הדיגיטלי שנראה בסרטון נכתבו מסרים כדוגמת "משקרים לנו. אנשי הימין פוגעים במעמד הבינוני ומנסים לחבל באיגודי העובדים" ו"הכלכלה שלנו גדולה יותר מרוב כלכלת כל ארצות אירופה, ארצנו אינה מרוששת, אנחנו הארץ העשירה בעולם". המשתמש שהעלה את הסרטון ליו-טיוב, המסתתר תחת הכינוי "hiropro999", הגיב שלשום להכחשת הרשת: "כמובן שפוקס לא מודה שהאקרים פרצו ללוח. כדי להוכיח שזה מה שקרה, אני אעלה בשעות הקרובות וידיאו שמסביר כיצד השתלתי את המסרים". אולם, סרטון כזה טרם התפרסם.

מחולל הספינים שעבד עבור האנסת שהורשעה באוסטרליה, לא יכול לקבל את אהדתם של מי שנלחמים על שוויון נשים, צדק ודמוקרטיה. זהו תמרור אזהרה נוסף לעורכים באולפנים ולאנשי המחאה: רונן צור ושכמותו אינם פרשנים לגיטימיים בדיוק כשם שאינם לוחמי חירות. דעה

למחאה הנרחבת ויוצאת הדופן נגד ההתנהלות של ממשלת נתניהו אין מפלגה ואין מנהיגים, אבל יש מספר דמויות המזוהות איתה, אם זה ברשתות החברתיות ואם באולפני הטלוויזיה. לרוע המזל, אחד מהם הוא יועץ התקשורת רונן צור, שנראה כאילו תפס טרמפ על המחאה כדי להגביר עוד יותר את הנראות התקשורתית שלו. כבר תהינו כאן בעבר מדוע אדם שעובד בלעבוד על התקשורת מוזמן על ידה שוב ושוב כפרשן לגיטימי. כעת, עם הרשעתה באוסטרליה של אחת מלקוחותיו, הגיע הזמן לפוצץ שוב את הבלון הזה. מדובר כמובן באנסת הפדופילית מלכה לייפר, לשעבר מנהלת בית ספר לבנות במלבורן שהורשעה כעת בהתעללות מינית בתלמידותיה. צור קיבל תשלום ממקורביה של לייפר, שברחה לישראל מאוסטרליה כדי להימלט מאימת הדין, על מנת שיסייע במניעת הסגרתה. לצורך זה הציע משרדו של צור לבצע קמפיין הכפשה נגד שרת הפנים דאז, אילת שקד, מי שהיתה אמורה לחתום על צו ההסגרה. מדובר במקרה כל כך מתועב, שאפילו צור הצהיר שהוא מתחרט שלקח את התיק. אבל האמת היא שצור מתמחה בקמפיינים כאלה, של הכפשה והשחרה. קמפיין כזה, נגד יו"ר הרשות לניירות ערך שמואל האוזר, אפילו גרר דיון בכנסת שאיחד חברי כנסת מהימין ומהשמאל בביקורת על השיטות המלוכלכות של צור. גם בית המשפט התייחס לשיטות העבודה של צור. השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט המחוזי בתל אביב מתחה ביקורת על שיטת "קמפיין החיסול" של משרדו של צור, כשפעל בשותפות עם מוטי מורל. אחרי שגילתה כי הם אחראים להפצת כתבות שמטרתם פגיעה בעסקיו של המתחרה של הלקוח שלהם, כתבה: "אין כל לגיטימיות בכך שגישת יתר לאמצעי התקשורת מנוצלת להשחרת שמו של אדם. הכתבות נראות על פניהן כדיווחים אובייקטיביים, בעוד שמאחוריהן האינטרס לפגוע באחר". בכנסת ובבית המשפט מוקיעים את הפרקטיקות של צור, אבל בתקשורת יחצנים כמו צור הם פרשנים מבוקשים. צור מגיע שוב ושוב לאולפני הערוצים 12 ו-13, ותחת הטייטל של "מנהל משברים" מספק פרשנויות פוליטיות. עכשיו הוא גם לוחם חירות נגד המהפכה המשטרית. באופן הזה, עיתונאים מעניקים ל"יועצים אסטרטגיים" את המוניטין שיעזור להם לזכות בלקוחות נוספים – על חשבון הציבור והקורבנות העתידיים של קמפיינים שלילייים. צור כבר דיבר פעם אצל רפי רשף כפרשן לענייני גל אוחובסקי בזמן שעלו נגדו טענות על הטרדות מיניות, כאשר במקביל ניהל עבורו את הקשר עם התקשורת. אולי רשף יזמין אותו לתת פרשנות על הרשעת הלקוחה לשעבר. ייעוץ תקשורתי אינו ייצוג משפטי. ניהול מערכה משפטית מול שופטים בבית המשפט הוא זכות של כל נאשם ונאשמת, ואם ידם אינה משגת המדינה תעמיד להם עורך דין שיסייע להם בכך. לא כן ניהול מערכה תקשורתית שנועדה להלך אימים על מקבלי ההחלטות ולהטות את דעת הקהל באמצעים של הכפשה והשחרה. למעשה, לא מדובר בכלל ב"ייעוץ תקשורתי" אלא בעבודת לובי שמהלכת על גבול האתיקה והלגיטימיות. הגיע הזמן שאולפני החדשות יפסיקו להזמין את צור כפרשן או להחניף לו בכתבות על "יועצים אסטרטגיים", ושאקטיביסטים ופעילות חופש לא יפארו אותו, גם אם הוא מדקלם במיליטנטיות מלהיבה מסרים התואמים את רוח המחנה הליברלי.

בחדרי הוועדות של הכנסת, הרחק ממסדרונות בתי-המשפט, נידונות בימים אלה הצעות חוק לתיקון חוק איסור לשון הרע

בחדרי הוועדות של הכנסת, הרחק ממסדרונות בתי-המשפט, נידונות בימים אלה הצעות חוק לתיקון חוק איסור לשון הרע, שעשויה להיות להן השפעה מהפכנית על כל תביעות הדיבה בישראל בעתיד. ההצעות, שכבר עברו בקריאה ראשונה מבלי לעורר שימת לב ציבורית רבה, נידונות כעת בוועדת משנה מיוחדת בראשות ח"כ יונה יהב (עבודה) בוועדת חוקה, חוק ומשפט. בהצעה המרכזית, שהגיש יהב עם ח"כ צבי ויינברג (ישראל-בעלייה), מוצעת מהפכה של ממש בכל הקשור לטיפול בתביעות דיבה: ▪ לא רק אדם פרטי יוכל לתבוע בתביעת דיבה, כי אם גם חברה, ציבור או תאגיד. ▪ אם יקבע בית-המשפט בתביעה אזרחית כי פורסם לשון הרע, יהיה סכום הפיצוי המינימלי 20 אלף שקל. ▪ אם הרשיע בית-המשפט את המפרסם בגין עבירה פלילית על לשון הרע, בין לאחר כתב-אישום מטעם המדינה ובין לאחר קובלנה פרטית, יורכב העונש לפחות מקנס של 15 אלף שקל ומתשלום פיצוי לנפגע שלא יפחת מ-50 אלף שקל. ▪ יש לאפשר לנפגע להיפרע ממפרסם לשון הרע "מהר ככל הניתן, כל עוד ההתרחשויות הכרוכות בכך טריות בדעת הקהל", ולפיכך מוצע להוסיף סעיף מיוחד בחוק, הקובע שכל תביעת דיבה, בין אם פלילית ובין אם אזרחית, תסתיים בפסק דין תוך 90 יום לכל היותר מיום הגשתם. ▪ בתי-המשפט יוכלו לאלץ את המפרסמים לפרסם "תיקון" באותו גודל ובאותו מיקום של הפרסום הראשון, הפוגע. בנוסף להצעה זו, תומך ח"כ יהב בהצעת חוק פרטית נוספת, של ח"כ משה גפני (יהדות-התורה), שבה גם תומכת, בין היתר, סיעת ישראל-בעלייה. לפי הצעה זו ייאסר לפרסם את השתייכותו הדתית, העדתית או מוצאו האתני של חשוד בביצוע העבירה, "כאשר אין להשתייכות זו השלכה ישירה על מעשי העבירה". הצעה אחרת של קבוצת ח"כים היא להמיר את תקנון האתיקה המקצועית של העיתונאים לחוק. לא מכבר זומנו עורכי העיתונים לתת-הוועדה כדי להגיב על הצעות החוק המהפכניות. עורכי העיתונים והמו"לים התייצבו בחזית אחת נגד התיקונים המוצעים והגדירו אותם כמגבילים עוד יותר את חופש הביטוי, כחוקים עתידיים לא-ליברליים, שרק יגבירו את העומס הכלכלי על העיתונים, ובסופו של דבר יביאו לסגירתם, גם בשל ריבוי התחרות והערוצים. ח"כ יונה יהב אינו נרתע ומצהיר כי הוא מתכוון לקדם את הצעות החוק ולהביאן בסופו של דבר לקריאה שנייה ושלישית בכנסת. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 15, יולי 1998

רה"מ הבטיח שכניסתה של ענקית האנרגיה "שברון" לישראל תביא "מאות מיליארדים של שקלים, אליכם אזרחי ישראל" ● אבל עד כה לא נכנס אפילו שקל ל"קרן העושר" מעסקאות הגז ● גורמים מתוך הממשלה צופים שההכנסות יהיו נמוכות ב-50 עד 70 אחוז מההערכות המוקדמות ● וכבר בשבוע הראשון לכניסתה לישראל החליטה "שברון" שאנחנו נשלם ביוקר ● אז נתניהו, איפה הכסף?

"היום חוללנו מהפכה אדירה באספקת אנרגיה למדינת ישראל", התגאה ראש הממשלה נתניהו בתחילת החודש, עם כניסתה של ענקית האנרגיה הבינלאומית שברון לישראל. נתניהו הבטיח בהתרגשות כי "זה יביא מיליארדים, עשרות מיליארדים ואולי מאות מיליארדים של שקלים, לכם אזרחי ישראל, לבריאות, לרווחה, לכלכלה, לחינוך לכל תחום". נתניהו הזכיר כי ביחד עם שר האנרגיה שטייניץ הם נאלצו "להיאבק בכל הכוחות הפופוליסטיים שאמרו לנו להשאיר את הגז מתחת לקרקעית הים. אנחנו התעקשנו, הגז הזה יצא". ולסיום התחייב: "נמשיך לעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הפופוליסטי". זו לא הפעם הראשונה שבה נתניהו מכריז כי הודות להתעקשות שלו להוציא את הגז מהמים "מאות מיליארדים מגיעים לקשישים, לנכים, למערכת החינוך והבריאות שלנו". למעשה כבר משנת 2013 נתניהו מבטיח לאזרחי ישראל רווחים של מאות מיליארדים ממאגרי הגז. אין ספק שמדובר בהבטחות משמחות – רק חבל שהן לא נכונות. אף לא שקל אחד הושקע באופן ספציפי במטרות חברתיות וחינוכיות מהכנסות שהגיעו ממאגרי הגז. ואם אתם בונים על הכנסות עתידיות – כדאי לכם לא לעצור את נשימתכם עד שהן יגיעו. דווקא כעת, כשברור עד כמה המיליארדים שהובטחו לנו היו יכולים לסייע בהתמודדות עם משבר הקורונה, מסתבר כי ההערכות וההבטחות שפיזרו נתניהו ושותפיו הפוליטיים היו מנופחות ורחוקות מאוד מהמציאות. הכסף שהמדינה הייתה אמורה להרוויח ממכירת הגז הטבעי היה אמור להיכנס ל"קרן העושר". מדובר בקרן מיוחדת שתוכננה לקום במטרה לנתב את המיליארדים שהובטח שנרוויח ממאגרי הגז למטרות "חברתיות, כלכליות וחינוכיות", כפי שנכתב בחוק להקמתה. היא היתה אמורה להתחיל לפעול כבר בשנת 2017, אבל, כפי שפורסם כבר לפני למעלה משנה – קרן העושר כלל לא הוקמה. מה מנע את הקמתה? על פי החוק, על מנת שהקרן תחל לפעול צריך להצטבר בה סכום של מיליארד שקלים הכנסות ממאגרי הגז. אבל למרות ההערכות המוקדמות – זה עדיין לא קרה. בשנת 2013 צפה בנק ישראל כי בין השנים 2018-2022 יכנס לקרן סכום של כ-3.9 מיליארד דולר מרווחי הגז. אך מסתבר שעד כה אספה הקרן חצי מיליארד שקל בלבד. לפי התחזיות הנוכחיות של בנק ישראל, הקרן תחל לפעול בסוף שנת 2021, המועד בו צפוי להצטבר בקרן כמיליארד שקל – הדרושים לצורך הפעלתה. מדובר באיחור של כמעט 4 שנים לעומת התוכנית המקורית לתחילת פעילות הקרן. בדיון שהתקיים ביוני האחרון ב"וועדה המיוחדת לפיקוח על הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי גז ונפט בכנסת", הלא היא "קרן העושר", טענו שר האנרגיה, יובל שטייניץ, ומנכ"ל משרד האנרגיה, אודי אדירי, כי "הסכומים הגדולים יגיעו ב–2023 והלאה". הם גם הוסיפו כי: "קיבלנו כבר מיליארדים ונקבל בסוף עשרות ומאות מיליארדים כתוצאה מהגז". אבל מדובר באופטימיות שנשענת על בסיס עובדתי רעוע מאוד. ביוני האחרון הגיש ארגון "לובי 99" לחברי ועדת קרן העושר נייר עמדה שעסק בהכנסות העתידיות הצפויות למדינה מרווחי הגז. הם הגיעו למסקנה כי ״הכנסות המדינה ממיסוי הגז נמוכות משמעותית מהתחזיות וצפויות להיוותר נמוכות עד סוף העשור״. מחברי נייר העמדה ניתחו את התחזית של חברות הגז בנוגע לרווחים העתידיים. חברות הגז חוזות שעד שנת 2030 סך התשלומים ל"קרן העושר" יעמדו על כ–7.1 מיליארד דולר. מדובר בסכומים יפים ללא ספק, אך "לובי 99" טוען שהתחזיות של חברות הגז לוקות ב"אופטימיות יתר. הכנסות חברות הגז צפויות להיפגע משמעותית בעשור הקרוב. זאת לאור הגידול הצפוי בתחרות (עם הכניסה של מאגר לוויתן; והכניסה המתוכננת של מאגר כריש-תנין ב-2021); קריסת מחירי האנרגיה בעולם; והסיכון הגבוה בעסקאות יצוא הגז לירדן ומצרים. המשמעות היא כמובן גם ירידה צפויה בהכנסותיה של "קרן העושר". ב"לובי "99 מעריכים כי "קרן רווחי הגז צפויה לגבות כ-2.4 מיליארד דולר בלבד בעשור הקרוב". "לובי 99" הם לא היחידים שמטילים ספק בתחזיות האופטימיות של חברות הגז ומשרד האנרגיה, הביקורת מגיעה גם מגורמים ממשלתיים. בפברואר האחרון פרסם גיא רולניק בדה-מרקר מפי מקור מקצועי בממשלה כי "האומדנים המעודכנים בממשלה להכנסות מכל סוגי המסים וההיטלים ממאגרי הגז צפויים להיות נמוכים בכ-50% מהאומדנים הנמוכים ביותר שפורסמו עד כה, ונמוכים בכ-70% מרוב התחזיות ששווקו לעיתונות הכלכלית בשנים האחרונות״. המשמעות: בעשור הקרוב ייכנסו ל"קרן העושר" רווחים של כעשרה מיליארד שקלים בלבד. בחישוב מהיר – מיליארד שקלים בשנה. סכום זה מהווה אחוז מתקציב הבריאות והחינוך בכל שנה (כ-100 מיליארד שקלים ביחד), כך שההבטחות להשקיע "עשרות ומאות מיליארדים בחינוך ובריאות" נראות קצת מנותקות מהמציאות. רשות המיסים, שתפקידה לגבות את הכסף מחברות הגז ולהעביר אותו ל"קרן העושר", פרסמה לפני כחודש את התחזית העדכנית שלה להכנסות המדינה ממאגרי הגז. על פי התחזית, הרווחים יעמדו על 200 מיליארד שקלים במצטבר עד לשנת 2064. זה נשמע הרבה, אבל בחשבון פשוט, בפריסה של 44 שנים מדובר בכ-4.5 מיליארד שקל בשנה. לא עשרות ולא מאות מליארדים, ואת הנתון הזה רה"מ נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ לא ששים לספר לנו. אבל כשניגשים לבדוק על בסיס מה החליטה רשות המיסים שהכנסות המדינה ל"קרן העושר" יעמדו על 200 מיליארד שקלים, מגלים שהיא מבססת את התחזית שלה על המידע שחברות הגז מעבירות לה. נסביר: בכל שנה, חברות הגז מעבירות לרשות המיסים את התחזית שלהן לגבי שורת הרווחים הצפויה להן ממכירות הגז. מתוך מידע זה רשות המיסים חוזה את הרווחים של המדינה. מה הבעיה?ארגון "לובי 99" ניתח את הדוחות והתחזיות של חברות הגז בין השנים 2013 ל-2018, וגילה כי 48 מתוך 49 התחזיות האחרונות של חברות הגז – היו תחזיות שגויות. כלומר: 98 אחוז מהתחזיות היו שגויות, ורק 2 אחוז היו נכונות. כך, שנה אחר שנה, מבססת רשות המיסים גם את ההערכות שלה שלה על בסיס מידע שהוכח שוב ושוב שהוא לא נכון, אבל משום מה, היא מקבלת אותו כתורה מסיני מחברות הגז, בלי להטיל ספק. קשה למצוא דוגמה מושלמת מזאת לעצימת עיניים. ברשות המיסים מסבירים, בתגובה לפנייתנו, כי ״תאגידי הנפט והגז מתכננים את השקעותיהם ואת הוצאותיהם העתידיות והם אלו שמכירים למעשה יותר מכל גוף אחר את הפעולות העתידיות שהם מתכננים ואת תוצאותיהן הכספיות״. עוד טוענים שם כי ״לרשות המסים יש מודל תחזית להכנסות המדינה מהיטלים החלים לפי חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. תחזית זו מסתייעת בסעיפים מסוימים גם בתחזיות התאגידים המפורסמות לציבור אשר עוברות בקרה על ידי אנשי מקצוע טרם פרסומם״. (התגובה המלאה בסוף הכתבה). בתחילת אוקטובר השלימה ענקית האנרגיה העולמית "שברון" את עסקת הרכישה של נובל אנרג׳י. עם ההודעה על השלמת העסקה הפכה שברון להיות השותפה הרשמית במאגרים תמר (25%) ולווייתן (40%). בשני המאגרים שברון צפויה לשמש גם כקבלן הקידוח ומפעילת האסדה. השותפות במאגר הגז "תמר" (מלבד דלק ונובל אנרגי) הודיעו כי חתמו עם חברת החשמל על אספקת גז במחיר של עד 4 דולרים ליחידת חום – המחיר הנמוך בישראל. אך לחברת שברון, שנובל אנרגי נמצאת כעת בבעלותה, הסיכום הזה לא התאים. כבר בשבוע הראשון שלה בישראל היא הודיעה לחברת החשמל כי אם לא תשלם את המחיר ששברון דורשת – היא תסגור לה את אספקת הגז. במכתב ששיגרה שברון לחברת החשמל, היא הודיעה כי היא תספק לחברת החשמל את הגז רק לפי מחיר של 6.3 דולרים ליחידת חום. להתנהלות הזאת קראה חברת החשמל: "הפרה חריגה וקיצונית של חוק התחרות על ידי נובל אנרגי, העולות כדי עבירה פלילית". העלויות האלו בסוף יתגלגו אלינו האזרחים, שישלמו מחיר גבוה יותר על חשמל. זו אותה חברת שברון שרה"מ נתניהו בירך בגאווה על כניסתה לישראל, והבטיח כי תביא "מאות המיליארדים" לאזרחים. כשבוע לאחר כניסתה הרשמית של שברון לישראל אמר רה"מ נתניהו במהלך נאום בכנסת: "כשאבק התעמולה ישקע כפי שהוא קורה כל פעם אחרי ויכוח כזה על הגז, יתברר שדווקא בזמנים הקשים הללו – קיבלנו את ההחלטות הנכונות. הן בכלכלה, והן באנרגיה…". ייתכן שרה"מ נתניהו אכן צודק – הממשלה באמת קיבלה החלטות נכונות, פשוט לא בשבילנו. הממשלה קיבלה החלטות נכונות עבור שברון, שאכן תוציא מיליארדים ממאגרי הגז שלנו – אבל אנחנו נרוויח מהם הרבה פחות. עד כה גם המספרים מראים שזה המצב: אזרחי ישראל משלמים מחיר מהגבוהים מבין המדינות המייצרות גז, וגם יותר מאשר מדינות רבות שתלויות בייבוא גז, כך לפי דו"ח של איגוד הגז הבינלאומי. גם יו"ר רשות החשמל יפתח רון טל יצא במתקפה נגד ההתנהלות של שברון ושל חברת דלק של תנובה וטעם בראיון בגלובס כי: "ההסכם הזה הפך עם השנים להיות הסכם יקר, לא רק בקנה מידה ישראלי – הוא בין היקרים בעולם. אנחנו משלמים היום מעל 6.3 דולר ליחידת חום, כשהממוצע העולמי כיום הוא סביב 4 דולר". כמה ימים אחרי העימות החזיתי בין שברון לחברת החשמל, פרסמה שברון, עוד מודעה כחלק מהקמפיין שליווה את כניסתה לישראל, בה היא מגדירה את עצמה כחברה ש"שמה את טובתם של האזרחים בראש", ומכנה את עצמה "חברת האנרגיה האנושית". אנחנו נקווה שהכניסה הסוערת שלה לישראל היא לא סימן מבשר רע לבאות. "שברון המשיכה לספק גז לחברת חשמל בהתאם להסכמים מסחריים תקפים וקיימים. חברת שברון שמחה להיות שותפה למדינת ישראל כדי לתמוך באסטרטגיה שלה לפיתוח משאבי הטבע שלה לטובת המדינה. אנחנו נמצאים בתחילת דרכנו בישראל. תוך כדי בניית מערכות היחסים שלנו עם בעלי העניין בארץ, אנחנו בטוחים שהם יווכחו, ששברון מחויבת לבניית אמון ומערכות יחסים הדדיות ומועילות. אנחנו מצפים לבניית מערכות היחסים הללו בימים ובשבועות הקרובים. "שברון מאמינה בקדושת חוזים, תכבד את ההתחייבויות המסחריות שלה, ותפעל לפי כל דין במדינת ישראל כפי שאנחנו פועלים בכל מקום בו יש לנו נוכחות. עם יותר מ-141 שנות פעילות, אנחנו מכירים בערכה של שותפות. אנחנו יוצרים מערכות יחסים הדדיות ומועילות ארוכות טווח ובכוונתנו לעשות כך בישראל". ״דוחות המס שתאגידי הנפט והגז מגישים לרשות המסים הם לגבי התוצאות הכספיות של שנים קודמות ואין בהם תחזית לשנים הבאות. ״תאגידי הנפט והגז מתכננים את השקעותיהם ואת הוצאותיהם העתידיות והם אלו שמכירים למעשה יותר מכל גוף אחר את הפעולות העתידיות שהם מתכננים ואת תוצאותיהן הכספיות. תחזיות אלו מפורסמות לציבור ע"י תאגידי הנפט והגז הנסחרים בבורסה לני"ע בת"א. לרשות המסים יש מודל תחזית להכנסות המדינה מהיטלים החלים לפי חוק מיסוי רווחים ממשאבי טבע. תחזית זו מסתייעת בסעיפים מסוימים גם בתחזיות התאגידים המפורסמות לציבור אשר עוברות בקרה ע"י אנשי מקצוע טרם פרסומם. ״נדגיש כי רשות המסים מעדכנת את תחזית ההכנסות מהיטלים כל אימת שנוסף מידע חדש הרלוונטי לתחזית, לדוגמה תחזית עדכנית של גוף בינלאומי מוסמך באשר למחירי נפט וגז עתידיים, או באשר להיקפי ההוצאות וההשקעות העתידות במיזמי הנפט והגז״. ממשרד רה"מ לא נמסרה תגובה עד למועד פרסום הכתבה. (איך זה משפיע עליך) כאשר מקבלי ההחלטות ומשרדי הממשלה משתפים פעולה עם ההערכות מנופחות להכנסות ממאגרי הגז, ולא נוקטים פעולה נגד תאגיד זר שמנסה להכריח אותנו לקנות ממנו ביוקר – העלות מתגלגלת אלינו הצרכנים. במקרה הזה, החשמל שלנו עולה לנו יותר. הבעיה היא לא רק חברת שברון, אלא הרגולטורים ומקבלי ההחלטות במדינה שלנו, שמאפשרים לה להתנהל בצורה הזאת, בלי לנקוט כלפיה בסנקציות. גם אם פוטנציאל הרווח ממאגרי הגז ככל הנראה נמוך מההערכות, במצב הנוכחי, הרווחים הגדולים מהמשאב הטבעי שבבעלותנו הולכים לחשבון הבנק של הטייקונים בעלי חברות הגז. וכך, הכסף שהיה יכול להגיע לחינוך ולבריאות של אזרחי ישראל, ולעזור בהתמודדות עם משבר הקורונה – יגיע לחברות הגז ולא לאזרחים.

האופנה האחרונה בחשבון הנפש שעשתה התקשורת על אופן סיקורה את ההתנתקות היתה להכות על חטא על הזדהות יתר כביכול עם מצוקת העקירה של המתפנים

האופנה האחרונה בחשבון הנפש שעשתה התקשורת על אופן סיקורה את ההתנתקות היתה להכות על חטא על הזדהות יתר כביכול עם מצוקת העקירה של המתפנים. זו האשמת שווא שעיתונאים חשובים לקחו על עצמם בשם התקשורת כולה, ובצבצה ממנה הטיה אידיאולוגית לא ראויה. פרשנים אלה טענו שהפינוי לקה בחשיפת יתר, ושאגב העברת המראות והקולות מרצועת עזה ומצפון השומרון ביטאו העיתונאים המסקרים אמפתיה גדולה מדי למפונים. היו בהם שהרחיקו לכת לטעון שהסיקור ללא הפסקה היה בגדר שטיפת מוח ששירתה את כוונת המתנחלים לצרוב בתודעת הציבור את הטראומה שהם עוברים, ובכך למנוע נסיגות גם מיהודה ושומרון. זו טענה בעייתית ברמה העקרונית, משום שצפונה בה עמדה המטשטשת את הגבול בין דעה לידיעה. לפי אסכולה זו, סיקור המביא לפרטיהן התרחשויות הקורות בפועל הוא פסול, משום שבעצם האירועים המדוּוחים יש כדי להשפיע על דעת הקהל. האם עיתונאים אלה היו מחזיקים בדעתם לו התופעה המסוקרת היתה תואמת את השקפת עולמם? גם לגופו של עניין, ההשגות האלו מופרכות: השידורים החיים מזירות הפינוי נעשו מהשיקולים המנחים כלי תקשורת בדרך־כלל — מידת העניין הציבורי שיש בהם, יכולתם לשפר את כוח המשיכה של הגורם המדווח, תחרות עם ערוצים מתחרים, שיפוטם המקצועי של העיתונים הנוגעים בדבר את חשיבות המאורעות. התקשורת, ברובה המכריע, לא היתה שמאלנית או ימנית בסיקורה את העקירה אלא עניינית לשיטתה: השיקולים שהנחו אותה ברצועה ובצפון השומרון היו אלה שמכתיבים את אופן פעולתה בירושלים ובתל־אביב. באותה מידה היה נואל הקמפיין, הראשון מסוגו, שניהל "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי" נגד אחדים מבכירי העיתונאים בארץ. בסדרה של מודעות בתשלום תקף הארגון הזה פרשנים ושדרים ידועים והאשים אותם בהסתרת מידע מהציבור על הקשר הקיים, כביכול, בין יוזמת ההתנתקות של ראש הממשלה לחקירות המשטרה נגדו ונגד בניו. זו האשמת שווא: התקשורת, על מכלול ערוציה הכתובים והאלקטרוניים, הביאה את כל המידע שהיה ברשותה על כל הסוגיות הנוגעות להתנתקות, בכללן על האפשרות שקיימת זיקה בינה לבין החשדות נגד ראש הממשלה ובניו. עיתונאים הם שפרסמו סברה זו ועיתונאים אחרים ציטטו אותם, כפי הבנתם ושיקוליהם המקצועיים. לא היה ממש גם בטענה שמטעמים אידיאולוגיים נמנעו אמצעי התקשורת מלתת ביטוי מלא למתנגדי תוכנית ההתנתקות או שחסמו את הדלת בפני השגות על תבונתה. התקשורת עצמה עסקה בזמן אמת בדיונים על טיב תפקודה, בעוד ההמולה הציבורית סביב תוכנית ההתנתקות נמצאת בעיצומה. "העין השביעית" עורר את השאלה כבר במאי 2004 והמשיך בכך בנובמבר 2004 ובכל גיליון בחצי השנה האחרונה. בעקבותיו נתנו גם כלי תקשורת אחרים, בהם הנפוצים ביותר, את דעתם לסוגיה והפיקו לקחים מעשיים. המחלוקת על משל האתרוג אף היא התנהלה בכלי התקשורת המרכזיים וכך הפך הציבור מודע לה בבואו לצרוך את סיקור ההתנתקות. ההשגות, מימין ומשמאל, על תפקוד התקשורת בסיקור הפינוי אינן משכנעות והן נגועות בהטיות אידיאולוגיות. הציבור קיבל תמונת מצב מלאה על אירועי ההתנתקות וגם במקרה זה היתה התקשורת בבואה מהימנה של החברה שלה היא מציעה את שירותיה. גיליון 58, ספטמבר 2005

מדוע התקשורת יוצאת בשצף קצף נגד החוק המגביל צפייה בפורנוגרפיה אולם שותקת באשר לחוק המגביל עישון

שני חוקים חדשים באו למדינה, בסמיכות זמנים מקרית זה לזה: החוק האוסר על שידור ערוצי פורנו בטלוויזיה והחוק האוסר על עישון ב... פחות או יותר כל מקום. זה מבחינת המחוקק. כשמסתכלים על כך מנקודת מבטו של האזרח, וליתר דיוק האזרח-המעשן-צופה-הפורנו, הרי שבן לילה נאסר עליו לעסוק בשתי פעולות שאך אתמול עסק בהן באופן חוקי למהדרין, שתי פעולות העשויות להניב - למה עשויות? הניבו לו! פעמים רבות! - הנאה וסיפוק: צפייה בפורנו ועישון. ממעוף הציפור נראה שהתקשורת טיפלה בכל אחד משני מעשי החקיקה האלה בדרך קצת שונה. האיסור על פורנו עורר הד עצום של מאמרים בגנות הפגיעה בחירויות הפרט, בחופש העיסוק ובעוד שלל דיברות הלקוחים היישר מהחוקה האמריקאית, בעוד שהאיסור על העישון הניב ברוב המקרים דיווח חדשותי יבש. מוזר. מוזר מאוד אפילו, בהתחשב בעובדה שיש די הרבה עיתונאים, חלקם אפילו מוכשרים, שמעשנים. מוזר בעליל, נוסיף ונאמר, שהרי המעשן המצוי עוסק בדבר העבירה שלו לפחות עשרים פעמים ביום, מכסה שגם צופה הפורנו האדוק ביותר יתקשה למלאה, ועל כל פנים יתקשה למלאה לאורך זמן. אז איך קרה שעניינם של המעשנים נותר יתום יחסית? נציע כאן שני הסברים וטיפ לסיום. דרך אחת להסביר את ההבדלים נעוצה בגורמים העומדים מאחורי החקיקות השונות. לעיתונות הישראלית יש אלרגיה מוכרת לחקיקה דתית. כך, למשל, פורצים מדי שנה הקרבות בזירת שעון הקיץ ושעון החורף. כמה, באמת, זה מעניין? אבל ברגע ששמים להם את הזקן והקפוטה מול העיניים, מזנקים אבירי התקשורת הישראלית על סוסיהם וממהרים להסתער. ההסבר השני גורס ששטיפת המוח שעברנו פה ב-15 השנים האחרונות לגבי עישון חלחלה אפילו למוחותיהם של המעשנים עצמם. ההסתה נגד מעשנים היתה כל-כך אלימה (זוכרים את התשדיר ההוא, שבו הבחור המסכן מעשן באוטובוס, ונוסעים חבושי מסכות אב"כ קמים עליו להורגו?), עד שהיא גרמה לכל מעשן להעדיף להסתתר. חבל, כי דווקא קמפיין המעשנים שלא יצא לדרך יכול להיתלות באילנות חוקתיים שאינם נמוכים מאלה של תומכי הפורנו. דמוקרטיה, רבותי, היא לא רק שלטון הרוב; היא גם, אם לא בעיקר, שמירה על זכויותיו של המיעוט. ופה מדובר במיעוט של 25 אחוז מתושבי המדינה! אם יש צדק בעולם, הקמפיין התקשורתי שלא היה בעקבות גזירות תשס"א על המעשנים יהפוך לתנועה פוליטית. מתישהו, מאוד בקרוב, תקום מפלגת המעשנים צרת-המצע. והראשון שייטול יוזמה ויקים אותה ייהנה מקדנציה מובטחת - לו ולשניים מחבריו הטובים - על ספסלי הקואליציה. או אז יקבלו הדיונים בבית-המחוקקים שלנו צביון רציני וגורלי, כאשר בסיומו של יום, ובעצם כבר במהלכו, ייצא מן הכנסת עשן לבן. גיליון 34, ספטמבר 2001

הזיכיון על ים המלח בו מחזיקה חברת כיל יעמוד בשנים הקרובות למכרז, אלא שסעיף אחד בתנאי הזיכיון מבטיח בסבירות גבוהה שחברת הכימיקלים תהיה גם היחידה שתיגש אליו, ותזכה בו בקלות. הסיבה: "זכות הסירוב" של כיל שמאפשרת לה להשוות את הצעתה לאלו של המתחרות. "אף חברה זרה לא תיגש למכרז כזה", אומרות מומחות ומומחים בתחום. כעת ל"שקוף" נודע שבמשרד האוצר בוחנים איך להתמודד עם זכות זו, וכעת, הכדור בידיים של החשב הכללי

מנכ"ל כיל רביב צולר היה נראה רגוע ובטוח לאורך כמעט כל הדיון שהתקיים בשבוע שעבר בוועדה בראשותה של ח"כ לימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית). אפילו כשהתגלה שדיווחי החברה על חלק המדינה ברווחיה של כיל נמוך משמעותית ממה שהחברה דיווחה, לא היה נראה שהדבר מטריד אותו מידי. אם קיימים "חילוקי דעות" ב"שיטות החישוב", כך הוא אמר, ניתן לפתור אותם בקלות. נראה שצולר הרגיש בנוח גם עם ניסיונות האתגור של חברי הכנסת המעטים שנכחו. אך לקראת סוף הדיון, משפט אחד הצליח להוציא אותו ואת עו"ד לילך גבע, היועצת המשפטית של החברה, משלוותם: "אם תהיה מחלוקת על זכות הסירוב אנחנו נלך עד הסוף לעמוד על הזכויות שלנו", אמר בתקיפות. מה עומד מאחורי הסוגיה שגרמה למנכ"ל לאבד את שלוותו? בשנת 2030, בעוד כשש וחצי שנים, המשאב הציבורי הנדיר בו כיל אוחזת במפעלי ים המלח, יוצע למכרז פומבי שיהיה פתוח גם לחברות זרות. כפי שגם כתבו חברי "צוות נווה", שמינתה הממשלה כדי לעסוק בפעולות שעל המדינה לקדם לקראת תום הזיכיון: "מכרז הינו הדרך האופטימלית להשיא את ערך משאבי הטבע עבור המדינה, ואף הדרך הראויה מבחינה ציבורית ומנהלית של ניהול נכסי המדינה בהתאם לעקרונות השוויון". במילים אחרות – ככל שתתקיים תחרות פתוחה על המפעלים, הציבור ירוויח מהם יותר. אך המכרז העתידי עלול להתברר כלא יותר מאחיזת עיניים. סעיף 25 לזיכיון בו מחזיקה כיל מעניק לה "זכות קדימה לזכיון חדש", או בשמו הנהוג – "זכות הסירוב", שמאפשרת לה להשוות את הצעתה לאלו של המתחרות ולזכות אוטומטית בזיכיון החדש. במצב שכזה הסיכוי שחברה זרה תיגש למכרז שואפת לאפס. איך זה ישפיע על כולנו? המדינה לא תוכל לקבל עבור הזיכיון לים המלח את הסכום המקסימלי שיכלה לקבל, ומיליארדים – שיכלו להגיע לחינוך, לבריאות, לרווחה של כל אזרחית ואזרח במדינה – ישארו שוב בכיסים העמוקים של עידן עופר. אך יש סיבה לחשש של מנכ"ל כיל. כעת נודע ל"שקוף" שכחלק מהמאמצים להפוך את המכרז ליעיל, כך שיאפשר למקסם את הסכום שהמדינה תקבל בעד הזיכיון, בוחנים בימים אלו במשרד האוצר כיצד להתמודד עם "זכות הסירוב" של כיל ואולי אף לבטלה. מי שנלחם בימים אלו על האינטרס הציבורי הוא אגף החשב הכללי בראשותו של יהלי רוטנברג, וסגן בכיר לחשב הכללי אורי שאשא, שעוסק בנושא ונכח בדיון. אין צורך בידע מעמיק בתורת החוזים כדי להבין את הבעייתיות בזכות הסירוב של כיל. איזו סיבה יש לחברה זרה להשקיע משאבים רבים בלמידת המכרז, גיבוש תכנית עסקית, ובניסוח הצעה – פעולות הכנה שיכולות להגיע לעלות גבוהה מאוד – זאת כאשר חברת כיל, שכבר מחזיקה בכל הידע המדובר, יכולה פשוט להשוות את ההצעה של אותה חברה ולזכות אוטומטית? כך הסביר למשל, ראש רשות התחרות לשעבר עו"ד דרור שטרום, במקרה בו ניתנה לחברת דגון זכות סירוב מול רשות הנמלים: "אין הזכות מבטלת את התחרות המכרזית, אך היא פוגעת בה קשות. […] הדבר עלול להרתיע מלכתחילה משתתפים פוטנציאלים מהגשת הצעות למכרז, ודאי מהשקעת המשאבים הדרושים לעריכת תחשיבים לקראת הגשת הצעה. כאשר משתתף פוטנציאלי יודע מראש כי לאחר שיטרח, ישקיע זמן, כוח אדם ומשאבים אחרים בגיבוש ההצעה, תוכל דגון […] לקטוף מידיו את כל פירות עבודתו – יירתע אותו מציע פוטנציאלי כלל מלבוא בשעריו של המכרז". אך כיצד יכול משרד האוצר לפעול לבטל או לייתר זכות שעליה חתמה המדינה מול כיל ב-1961? "האופציה הראשונה היא לתקן את חוק הזיכיון. נקרא לה האופציה הקלה. אין מגבלה על חברי הכנסת לחוקק ולבטל את הסעיף המדובר", אומר עו"ד אריאל ברזילי, ראש האגף הכלכלי בתנועה לאיכות השלטון. "כיל בתגובה יעתרו לבג״ץ ויטענו לפגיעה בזכות הקניין. בג״ץ יצטרך להחליט מי גובר – זכות הקניין של כיל, או האינטרס הציבורי", הוא מוסיף. עם זאת, באקלים הפוליטי הנוכחי נראה שאין כרגע חברי כנסת שיקדמו את המהלך. מעבר לכך, ברזילי מוסיף ש"הסעיף של זכות הסירוב הראשונה ניתן לכיל כשהיא הייתה חברה ממשלתית, התכלית של הסעיף הזה השתנתה ברגע שהאופי של החברה השתנה". עו"ד שקד הרן, אחראית תחום משאבי טבע וסביבה בלובי 99, מוסיפה הצעה משפטית נוספת: "זכות הסירוב איננה גזרת גורל בכל מקרה. לחוק, אני מזכירה, קוראים חוק זיכיון ים המלח. המדינה יכולה לבחור במודל שאיננו זיכיון כדי להסדיר את ניצול אוצרות הטבע של הציבור. במצב דברים כזה זכות הסירוב ממילא לא רלוונטית. כך למשל, אם המדינה תבחר באחד מהמודלים האחרים שבהם מקובל להסדיר הפקת משאבי טבע, ושעליהם לא נאמר דבר בחוק המקורי, יתייתר הדיון בזכות הסירוב הראשונה של כי"ל". הפתרון של לובי 99 נסמך על הלשון הברורה והפשוטה של החוק: "אם אחרי פקיעת הזיכיון תרצה הממשלה להציע זכיון חדשֿ […] תציע הממשלה ראשונה לבעל הזיכיון זיכיון חדש בתנאים לא פחות נוחים מאלה שהיא אומרת להציעם לאותו אדם אחר". אם המדינה לא תציע למכרז זיכיון, אלא לדוגמה רישיון, הדבר עשוי לייתר את הדיון בזכות הסירוב. נשמע הבדל מינורי, אך עו"ד הרן מסבירה שמדובר בסוג אחר של חוזה בין המדינה לחברה המפעילה, שמאפשר למדינה לקבוע את התנאים בהם היא רוצה להסדיר את המשאב, ואינו כבול להוראות חוק הזיכיון. ככל שאפשרות זו לא תצלח, בתנועה לאיכות השלטון מציעים פעולה נוספת. "יש עניין חוזי לעניין הזיכיון: אם יש צד לחוזה, במקרה זה כיל, שמפרה את החוזה עם הצד השני, שזו המדינה, לצד השני יש זכות לבטל את החוזה", אומר עו"ד ברזילי. "על המדינה יש חובה לעקוב אחרי ביצוע אותם הסכמים – ואם מצטברות ראיות מספיקות להפרות אותם ההסכמים – על המדינה לפעול בהתאם, ולבחון את כלל המשמעויות המשפטיות שנובעות מכך על הזיכיון עצמו". בתנועה לאיכות השלטון טוענים כי כיל הפרה חלקים מ"מניית הזהב" של המדינה בחברת כיל, כאשר זו הופרטה ועברה מידי המדינה לידיים פרטיות. בהקשר זו טוענים בתנועה כי החשבת הכללית לשעבר מיכל עבאדי-בויאנגו ניסחה ב-2016 מסמך ובו לכאורה מפורטות ההפרות של כיל הקשורות למניית הזהב. עם זאת, עד היום לא ניתן להשיג את המסמך המדובר. בקשות חופש מידע של התנועה לאיכות השלטון סורבו על ידי המדינה בטענה כי מסמך זה מכיל סודות מסחריים של כיל וכי מדובר ב"מדיניות בשלבי עיצוב", סייג נוסף לחוק חופש המידע המאפשר לרשויות להתחמק. עו"ד ברזילי טוען כי "מאז אותו מסמך של מיכל עבאדי-בויאנגו ב-2016, אין יותר מעקב אחר ההפרות של כיל", לכן חשוב מאוד לחשוף אותו, "כדי שהציבור יציף בפני משרד האוצר את כל ההפרות שהיו לכיל בהסכמים מול המדינה. אם תצטבר מסה קריטית של הפרות אז יהיה ניתן לטעון לביטול החוזה". בדיון שהתקיים לפני כשבוע ביקש ח"כ גלעד קריב לקבל את מסמך זה ממשרד האוצר, ובהמשך לבקשתו קבעה יו"ר הוועדה ח"כ הר-מלך בסיום הדיון שעל משרד האוצר להעביר לוועדה את המסמך: "הוועדה מבקשת לקבל את מסקנות החשבת הכללית (מיכל עבאדי, ד.ג) על הנתונים הקיימים בדבר הפרותיה של ICL כפי שניטען על ידי התנועה לאיכות השלטון". מדובר בדרישה חשובה של חברי הכנסת קריב והר-מלך שתוכל לשפוך אור על התנהלות חברת הכימיקלים מול המדינה. "עם כל הסבך המשפטי פה, הבעיה הגדולה היא שהזמן נגמר. זו מן איזו שיטה כזאת", אומר עו"ד ברזילי. הוא מזכיר את המקרה של חברת רותם אמפרט שבשליטת כיל, לה האריכו את הזיכיון ללא מכרז, כיוון שהמדינה לא נערכה לכך בזמן. "כיל הצליחו להגיע לשבוע האחרון של הזיכיון, ואז הם אמרו אם אתם לא מאריכים לנו עכשיו אנחנו מפטרים את כולם. אף אחד לא רצה לקחת על זה אחריות, אז האריכו להם בשלוש שנים. עכשיו זה בדיוק אותו תסריט – כיל ימרחו את המדינה שוב, וכשנתקרב ל-2030 יגידו שחייבים להאריך להם את הזיכיון. יש דוחות של מבקר המדינה מ-2003 על בז״ן ועל קצא״א, שזו השיטה – מגיעים עד סוף הזיכיון, אף אחד לא עושה שום דבר, ואז מאריכים את הזיכיון". האם במשרד האוצר יצליחו להתמודד עם זכות הסירוב של כיל בזמן, כך שתהיה משמעות למכרז המתקרב ב-2030? במשרד מסרו ל"שקוף" כי "בימים אלו מתקיימת בחינה מעמיקה של כלל הסוגיות הרבות והמורכבות הנוגעות לזיכיון העתידי, וזאת במטרה למצות באופן אופטימלי את זכויות המדינה והציבור". נמשיך לעקוב. תגובות: משרד האוצר: בימים אלו מתקיימת בחינה מעמיקה של כלל הסוגיות הרבות והמורכבות הנוגעות לזיכיון העתידי, וזאת במטרה למצות באופן אופטימלי את זכויות המדינה והציבור.

תקופת בחירות היא גם תקופת מבחן לתקשורת. עליה להשכיל להציג את הפוליטיקאים שלנו בצורה מורכבת, בלי להיגרר לעלבונות סתמיים, אך גם בלי לחפות על אמירות ריקות או עבר מפוקפק. כישלון תקשורתי יעמיד סימן קריאה לפני תהליך ההסתאבות של הפוליטיקה הישראלית

עם כניסתה של ישראל לתקופת בחירות, מתבקשות הערות אחדות על תפקידה של התקשורת בעת הזאת, תפקיד רב חשיבות לתהליך הדמוקרטי. בקליפת אגוז, המשימה שעליה מופקדת התקשורת היא הפיכת הבחירה לצעד משמעותי. מכאן נגזרים שלושה סוגי פעילות מבחינת התקשורת. הסוג הראשון נועד להפוך את ההכרעה הדמוקרטית להכרעה בין גישות פוליטיות שונות, בין מצעים מגובשים ומוגדרים, שכן רק כאשר זהו אופיה של ההכרעה, יש לה משמעות. אין זה עניין פשוט, שכן מוכרות נטיותיהן של המפלגות הלא-סקטוריאליות, ובעיקר הגדולות (למעשה, הבינוניות בהיקפן, שכן להוותנו אין אצלנו מפלגות גדולות), להימנע מאמירות ברורות, לטשטש את מצעיהן מתוך פנייה למרכז ורצון שלא לנכר קבוצות משמעותיות של מצביעים. זו גישה מסוכנת, שכן היא מטשטשת את הפרופיל של המפלגות, יוצרת את הרושם שאין הבדלים של ממש ביניהן ושהמאבק הפוליטי מצטמצם לשאלה אחת – בידי מי יהיה הכוח הפוליטי. אם כך – שואלים את עצמם הבוחרות והבוחרים – מה לנו ולעבודה הזו של בחירה? החשש של הפניית עורף להליך הבחירה הוא ריאלי. חוסנה של הדמוקרטיה מחייב את התקשורת לעמוד במפגיע על זכותו של הציבור לדעת מהי עמדתן של המפלגות השונות בכל הסוגיות שניצבות על סדר היום הציבורי, עמדה של ברחל-בתך-הקטנה, ולא בסיסמאות נבובות כגון "לא נחלק את ירושלים" כאשר אין מבהירים את המושג "ירושלים" ואת היקפו הגיאוגרפי, ולא באמירות כלליות שאין בהן תוכן ממשי כדוגמת "שלום וביטחון". נכון שהתקשורת אינה יכולה לחלץ דברים בכוח מגרונו של פוליטיקאי שגמר אומר להסתיר מן הציבור את תוכניותיו (אולי אין לו כלל תוכנית), אולם חובתה לעשות כמיטב יכולתה בעניין זה, באופן שוויוני כלפי כלל המתחרים, ולהציג בפני הציבור את המועמד הממאן לחשוף את קלפיו. יידע הציבור שבהצבעה עבורו הוא קונה חתול בשק. הסוג השני של פעילות הוא שרטוט הפרופיל של המועמדים לכנסת של המפלגות השונות מבחינת כישוריהם, הישגיהם או כשלונותיהם, וכן מבחינת יושרתם. אסור לקבל בשום פנים את הגישה הבלתי מבחינה שלפיה כל הפוליטיקאים מושחתים ונמוכי מצח. גישה זו מעוותת את המציאות. יש בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאים מסוגים שונים – חרוצים, מוכשרים, ישרים, כמו גם עצלים, מוגבלים ומושחתים, ויש ריכוזים במינונים שונים של פוליטיקאים מכל סוג בכל מפלגה. על התקשורת לעזור לבוחרים לגבש לעצמם התרשמות על המטען הסגולי של כל אחת מרשימות המועמדים. ככל שהתקשורת תיטיב למלא את תפקידה זה בשיפוט אמין ואיכותי של המועמדים, כן יגדל התמריץ לפעול כהלכה ויגבר הכוח המרתיע מפני התנהגות נלוזה. ראוי לכן, למשל, לבחון לא כמה הצעות חוק פרטיות הגיש חבר-כנסת, אלא מה היה טיבן של יוזמות החקיקה שלו. עבודתה של התקשורת בהיבט זה צריכה להיות יסודית ומקיפה. כך, למשל, בתחום היושרה אין להסתפק רק בבחינת הרישום הפלילי של מועמד, אלא יש לבחון את התנהגותו בממדיה הציבוריים והאתיים: מה נאמר על אודותיו בדו"חות ביקורת המדינה, בדו"חות של ועדות חקירה או בדיקה, מה הרקורד שלו באמירת אמת, בעמידה בהבטחות וכו. העובדה שפלוני זוכה מאשמה במשפט פלילי או שלא הועמד כלל לדין אינה סופו של הסיפור מבחינה ציבורית. ראוי לבחון ולהזכיר לציבור מה היה טיבו של הזיכוי ומה היא התמונה העובדתית העולה מפסק הדין או מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. הסוג השלישי של הפעילות התקשורתית הנחוצה הוא ביקורת האמירות וההתנהגות של המועמדים במהלך ההתמודדות. לא תמיד מקפידים המועמדים להיצמד לאמת כאשר הם מתארים את רקורד העשייה שלהם. הם מסתמכים על זכרונו הקצר של הציבור ועל שטחיותה של ההתייחסות לנעשה בתחומים המגוונים של ההתנהלות השלטונית. חשוב שהתקשורת תעמוד על המשמר ותרענן את זכרונם של מי שסובלים מבעיות זיכרון כאשר מדובר בהתנהלות בעייתית שלהם. חשוב שהמועמדים יידעו שלא הכל הולך וכי יש מי שבוחן את מהימנות אמירותיהם. אני מציע שאתר "העין השביעית" יבחן באיזו מידה עומדים כלי התקשורת בחובתם לדמוקרטיה הישראלית. אם תמלא התקשורת כהלכה את תפקידה, תתרום תרומה חשובה לתרבות הפוליטית ולחיזוקה של הדמוקרטיה. אם תמעל בתפקידה, יימשך תהליך ההסתאבות של הפוליטיקה ויגבר המיאוס כלפיה. פרופ מרדכי קרמניצר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית הוא עמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

המפכ"ל לא יהיה כפוף למרותו של השר לביטחון פנים אלא יישאר כפוף לממשלה. בן-גביר: "בשיחות עם היעוץ המשפטי של הכנסת שוכנעתי שניתן להביא את הסעיפים הללו מאוחר יותר"

התיקון לפקודת המשטרה רוכך והסעיפים הבעייתים הוצאו ממנו. המפכ"ל לא יהיה כפוף למרות השר, כפי שביקש ח"כ איתמר בן גביר בתחילה, אלא יישאר כפוף לממשלה. השר לביטחון פנים לא יקבל דריסת רגל במדיניות החקירות. "כפי שראיתם הייתי בדיונים ושמעתי בקשב רב", אמר היום (חמישי) בוועדה בן-גביר. הוא ציין כי בכוונתו להמשיך ולהביאם בפני הכנסת בלוח זמנים שמאפשר דיון עומק, ולא בלחץ הזמנים עד הקמת הממשלה. "היו לי היום שיחות עם הייעוץ המשפטי של הכנסת, עו"ד שגית אפק והמשנה ליועמ"ש של הכנסת, עו"ד מירי פרנקל-שור. "שוכנעתי שניתן להביא את הסעיפים הללו במועד מאוחר יותר לדיון והצבעה. מה שחשוב לי זה התווית המדיניות ואני חושב שחברי האופוזיציה העתידית יצביעו בעד הצעת החוק", הוסיף. מה שנשאר עכשיו מהצעת החוק הוא בעיקר עיגון המצב הקיים, שבו המשטרה כפופה לממשלת ישראל ושר ממונה מטעמה על המשטרה, ושבכוחו להתוות מדיניות. בנוסף יישאר סעיף שמחייב את המפכ"ל לפרסם את פקודיותיו ברשומות שבהן מתפרסמות החלטות הממשלה – ולא רק באתר המשטרה הפומבי – שינוי שולי. אמר בן גביר, השר המיועד לתפקיד, לוועדה שדנה ימים ולילות בחוק שהיה עשוי להכניס דריסת רגל פוליטית עמוקה במשטרה כולל מעורבות במדיניות החקירות. אמש סגר איתמר בן גביר את הדיון בוועדה שדנה בתיקון לפקודת המשטרה באמירה שהחוק יוגש לקריאה שניה ושלישית כפי שעבר בקריאה ראשונה. על כך אמר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה גיל לימון: "הנוסח שמונח בפני הוועדה לא מאזן כראוי בין סמכויות השר לבין העצמאות המקצועית של המשטרה ולכן הוא לא מתיישב עם עקרונות היסוד של משטר דמוקרטי. יש פה חשש אמיתי מפני השפעה של שיקולים פוליטיים על פעילות המשטרה בתחומים הרגישים ביותר". היום התכנסה הוועדה שוב בשעה שמונה בבוקר כדי לדון בהסתייגויות של חברי הכנסת מהחוק. לא היה בדברים שנאמרו בפומבי כל חידוש – אך ככל הנראה בשיחות סגורות בן-גביר שוכנע לסגת. השיחות ככל הנראה התקיימו אל מול הייעוץ המשפטי של הכנסת, שם גם הביעו הוא התנגדות לסעיפים שהוצאו, וסביר שגם אל מול רה"מ העתידי בנימין נתניהו. זה לא היה קורה אלמלא האופוזיציה הייתה מצליחה להציף את כל הבעיות הקשות שעולות מהחוק. היום הגיע סגן השר לביטחון פנים, יואב סגלוביץ לוועדה ואמר כי "החיבור שעושים פה בין שר פוליטי לבין האפשרות להשפיע לחקירה – התבלבלתם", אמר לחברי הוועדה מהקואליציה. "אנחנו מאפשרים לשר לקבוע מדיניות בדין. אין שום אפשרות חוק שעוסק בזכויות אזרחיות שמאפשר בחקיקה להכניס מדיניות. ולמרות העובדה הזו זה נכנס פנימה. למרות האזהרות. אני אומר לחבריי השרים המיועדים: אתם הולכים להיות בובות על חוט במקרה הטוב, כי על חוט אתם עוד יכולים להזיז את עצמכם, אל מול מדיניות שיכול לקבוע שר אחד. אבל האחריות היא אחריות משותפת".ח"כים רבים השתתפו בדיונים כדי להשפיע על החקיקה: מירב בן ארי, אורנה ברביבאי, מאיר כהן קינלי טור פז, נאור שירי ורון כץ (יש עתיד); עופר כסיף (תעל-רעם); גדי אייזנקוט ואורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי); גלעד קריב ואפרת רייטן (העבודה); יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו). (איך זה משפיע עליך) פוליטיזציה במשטרה הייתה יכולה להחליש את כוחות השיטור, לפגוע בחקירות שחיתות ולהרע משמעותית את חיי האזרחים. תיקון מהותי כזה בלוח זמנים שלא מאפשר דיון מסרס את היכולת להביא לשולחן את המשמעויות הנרחבות. (מה עושים כדי שיתוקן) במהלך הדיון היום הפעלנו גם את סיירת השקיפות שפנתה לשורת חברי כנסת מהליכוד בבקשה להביע את דעתם בחדרים הסגורים כנגד החוק. מוזמנים להצטרף.

היום החלו לראשונה עיצומי עובדים ב-one, אתר הספורט הפופולרי בישראל, עקב סכסוך עם ההנהלה, שאינה מכירה בוועד מטעם ארגון העיתונאים

הצהובון המהיר ביותר במזרח התיכון עצר הערב (6.1.14) את הגלגלים, ובמשך כחצי שעה הפך לאתר האטי ביותר: העיצומים של עובדי one יצאו לדרך. בשעה 17:00 ערכו העובדים במפתיע שביתת אזהרה בת חצי שעה, שבה התכנסו לאסיפה שנערכה בדסק. בחצי השעה הזו לא היו עדכונים באתר ונעצרו ההכנות למהדורת החדשות של 19:00 בערוץ one. באסיפה נכחו נציגי ארגון העיתונאים, שמובילים את המאבק. כמו כן הגיעו להפגין סולידריות העיתונאים גבי גולדמן, יואב ריבק, דרור פויר וחיים הר-זהב. בשלב מסוים הגיע למקום המנכ"ל אודי מילנר, אחד הבעלים של one, וביקש מהנוכחים לקיים את האסיפה במקום אחר. האירוע, שממילא היה לקראת סיום, נמשך בדסק עוד דקות אחדות. לירון לוי מוועד הפעולה של one אמר לכ-30 העובדים כי למרות פניות חוזרות ונשנות, ההנהלה מסרבת להיפגש כדי לדון בשיפור התנאים. יאיר טרציצקי מארגון העיתונאים אמר לעובדי one כי חשוב להעביר להנהלה מסר נחוש. "אנחנו חזקים לא פחות מהמעסיק", אמר לעובדים. בן זילכה מארגון העיתונאים אמר ל"העין השביעית": "אם יהיה צורך, הצעדים יוחרפו אפילו עד להשבתה מלאה. אנחנו לא רוצים להגיע לרגע הזה, אבל הנהלת one לא מותירה לנו ברירה". ראשי הוועד שוקלים לפנות לבית-הדין לעבודה כדי שזה יאלץ את ההנהלה להיפגש עם העובדים, מעצם היותם מאוגדים כחוק. במאבק המשפטי שמתנהל במקביל עקב פיטוריו של אור זילברמן, מחברי ההתארגנות, עמדת ההנהלה כי היא אינה מכירה בוועד. בימים האחרונים פורסמו בדף הפייסבוק של ועד הפעולה שמות של אנשי one, שעסקו בעיקר בעיתונות, ועזבו מסיבה זו או אחרת. מדובר בכ-80 איש בשנתיים האחרונות. "כמה חבל שכל-כך הרבה אנשים מוכשרים עזבו/הועזבו ונוצר מצב של תחנת מעבר. כשכל הזמן עסוקים בהכשרת אנשים חדשים, אי-אפשר ליצור יציבות ולהתקדם", נכתב בסטטוס.

לא יאומן • שר התקשורת שלח לתאגיד השידור מכתב בו הוא מאשים את הנהלתו בהפרת חוק, קובע כי אין בסיס חוקי למכירת תכנים של התאגיד ומורה לשחרר אותם לציבור • בפועל, החוק קובע במפורש כי יש לגבות תשלום עבור שימוש מסחרי בתכנים וכי קביעת התעריפים היא בסמכות השר, התכנים ממילא משוחררים בחינם לציבור, ומשמעות דרישתו של קרעי בפועל היא לתת בחינם תכנים ששולמו בכספי מסים לתאגידי תקשורת מסחריים - כדי שיוכלו לגבות עבורם תשלום מהלקוחות

האם שר התקשורת שלמה קרעי אינו מכיר את חוקי מדינת ישראל, האם הוא מוכן להתעלם מהם במטרה לייצר ספין תקשורתי נגד תאגיד השידור, או שהוא בכלל פועל בשירות בעלי המניות של "הוט" ו"יס"? לא בטוח אילו מהאפשרויות עצובה יותר, אולם קשה לחשוב על אופציה רביעית, זאת לאור מכתב תמוה מאין כמותו ששיגר היום השר לתאגיד השידור הישראלי. במכתב ששלח היום קרעי להנהלת התאגיד הוא כותב כי "הופתע" מכך שיש לשלם עבור שימוש בתכני התאגיד ובחומרי הארכיון שלו, וכי הדבר נוגד את חוק השידור הציבורי. "לא מצאתי כל מקור בדין המסמיך את התאגיד לגבות תשלום בגין תכניו", מצהיר השר הטרי. קרעי אף מרחיק לכת וקובע כי גביית תשלום עבור תכני התאגיד היא עבירה על החוק, לא פחות. בסיום המכתב דורש השר מהתאגיד "לשחרר באופן מיידי את תכני התאגיד". שלמה קרעי, עד לאחרונה חבר כנסת אנונימי למדי, שהתבלט בעיקר בנאמנות מופגנת ליו"ר הליכוד וראש הממשלה בנימין נתניהו, מונה לשר התקשורת והכריז מיד על משימתו הראשית: חיסול השידור הציבורי בישראל. לדבריו, כדי "לייצר תחרות" ו"לגוון את התקשורת". בסבב ראיונות שערך הפגין בורות מופלגת בשוק התקשורת הישראלי (קרעי, למשל, חשב כי מועצת העיתונות, גוף ארכאי וחסר כל כוח, "מגבילה מה לכתוב או מי יכול להוציא עיתון"), ובסופו אף התבררה תוכניתו האמיתית: להשתמש בכספי התאגיד שיחסל על מנת להעביר אותם לערוצים המסחריים, ובראשם ערוץ 14. באותו אופן בו הדיבור הנמלץ על תחרות וגיוון התגלה חיש מהר כספין זול, כך גם המכתב יוצא הדופן ששיגר השר היום. הפעם לא היה צריך לחכות מספר ימים. במציאות, ובניגוד גמור לכתוב במכתב, סעיף 67 בחוק השידור הציבורי קובע באופן מפורש את האופן בו ינהל תאגיד השידור הישראלי את חומרי הארכיון שלו ואת זכויות הקניין הרוחני בשידורים ובתוכן בקשר לסוגי שימוש שונים (מסחרי ושאינו מסחרי), ומחייב באופן מפורש לגבות תשלום עבור השימוש בהם. בנוגע לשימוש שאינו מסחרי החוק אף קובע רף מינימום לתעריפי השימוש: "ובלבד שישקפו את עלויות התפעול השוטף של העמדת החומר שנשמר ותועד". התעריפים לשימוש הלא מסחרי, קובע החוק, "יאושרו בידי המועצה ויפורסמו באתר האינטרנט של תאגיד השידור הישראלי". גם בהמשך קובע החוק באופן מפורש כי התאגיד רשאי לגבות עבור השימוש בתכניו "תעריפים מקובלים לעניין זה שתאשר המועצה ויפורסמו באתר האינטרנט של תאגיד השידור הציבורי". ההיפך ממה שקובע בנחרצות השר קרעי במכתבו, תוך שהוא מאשים ראשי תאגיד ממשלתי בהפרת חוק - חוק שהוא עצמו לא מכיר (במקרה הטוב). בכך לא תם האבסורד, משום שהחוק גם קובע באופן מפורש (סעיף 67, ג, 1) בידי מי נתונה הסמכות לקבוע את תנאי השימוש המסחרי בתכנים: שר התקשורת. כלומר, אם שר התקשורת שלמה קרעי מעוניין לשנות את תעריפי השימוש בחומרי תאגיד השידור, הוא היה צריך לשלוח מכתב לעצמו. כמובן שכדי להפעיל את סמכותו, לא היה די במכתב שהשר היה שולח לעצמו. השר קרעי היה נדרש לעבור את המסלול הקבוע בחוק. אלא שהוא כבר הוכיח שכללי המינהל התקין הם עבורו בגדר המלצה: רק היום חשפנו כי השר קרעי החל בחפיפת מנכ"ל המשרד המיועד, אלעד מלכא, זאת למרות שהדבר מנוגד באופן מפורש לכללי התקשי"ר, הקובעים כי חפיפה של מנכ"ל משרד ממשלתי תחל רק לאחר אישור מינויו בממשלה, ואחרי שעבר את ועדת המינויים של נציבות המדינה שבדקה את ניגודי העניינים שלו והתאמתו לתפקיד. ובקיצור, מי שמצפצף על החוק הוא השר ד"ר קרעי, לא מנהלי התאגיד. עד כאן זהו תיאור של התנהלות חובבנית, פוגענית ומביכה של שר, שאפשר היה לתלות אותה בשילוב רעיל של חוסר ניסיון ניהולי, רצון לקלוע לרצונו של פטרוניו הפוליטיים (המעוניינים בביזוי וחיסול השידור הציבורי) וחוסר יכולת להבדיל בין אופן ההתנהלות של טרול בטוויטר לאופן ההתנהלות של שר בממשלה. אלא שיתכן שמדובר בדבר מה אפל יותר. מתברר שדרך מקרה, בימים אלה מנהלת חברת "הוט" מאבק לקבלת חומרי הארכיון של התאגיד בחינם. באסיפת החירום שהתקיימה היום בתאגיד השידור, התבטא המנכ"ל גולן יוכפז בחריפות נגד חברת הכבלים. לדבריו, ממש כעת פועלת החברה כדי לקבל בחינם את תכני התאגיד עבור שידורי ה-VOD שלה. כיום התאגיד מוכר תכנים לספריות ה-VOD של החברות השונות, כמו "הוט" ו"יס", כאשר מחצית מן הסכום מועבר ישירות ליוצרים וליוצרות והחצי השני משמש ליצירת תכנים חדשים - על פי חוק. ב"הוט" הגיבו ל"וואלה" וטענו כי "הנושא נמצא על שולחנו של משרד התקשורת כבר תקופה ארוכה". אם כן, המכתב התמוה והמוטעה ששלח היום השר קרעי משתלב לא רק עם הקמפיין המוצהר שלו להכפשת וחיסול השידור הציבורי בישראל, אלא גם עם האינטרסים של חברות התקשורת הגדולות בישראל. הספין לא כפול, אלא משולש. לא רק שהחוק הוא הפוך מזה שמצטט השר קרעי. לא רק שהסמכות לשנות אותו נתונה בידיו שלו. אלא שעצם הרציונל של הצהרתו הפוך מן המציאות. "דרישתם של מנהלי התאגיד לגבות כסף על התכנים, מובילה למצב בו הציבור משלם פעמיים. הן על תכני התאגיד שנוצרים על ידי משלם המיסים הישראלי והן על תשלום המנוי לגוף התקשורת הנוסף", כותב השר קרעי, אבל האמת, שוב, הפוכה. קרעי לא דורש מהתאגיד למסור את התכנים בחינם לציבור - הם הרי כבר זמינים בחינם הן בערוץ כאן 11 והן ברשת - אלא למסור אותם בחינם לתאגידים כדי שהללו יוכלו לגבות עבורם כסף מהלקוחות. דובר השר, אברהם חסון, טרם הגיב לפניית "העין השביעית". לפרסום ב"וואלה" מסר "הדרישה של השר הגיעה לאור הפרסומים לפיהם תאגיד השידור הציבורי אסר הפצה של תכנים לגופי שידור שלא הסכימו לשלם עבורם".

מילביצקי "הפיץ עלילת דם מהסוג הכי שפל נגד מתלוננת על תקיפה מינית, הכל כדי להגן על קבלה לעם", כתב מגידו • מילביצקי ועמותת "בני ברוך – קבלה לעם" תבעו, הפסידו, ערערו ושוב הפסידו • ביהמ"ש המחוזי קבע שמילביצקי והעמותה עשו שימוש לרעה בהליכי משפט והתנהלו בחוסר תום לב

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מתח ביקורת נוקבת על ח"כ חנוך מילביצקי ועמותת "בני ברוך – קבלה לעם" ודחה ערעור שהגישו אחרי שהפסידו בתביעת דיבה שניהלו נגד העיתונאי החוקר גור מגידו. מילביצקי, שמכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד, הוא אחת הדמויות הבכירות ב"קבלה לעם", תנועה דתית שהמנהיג הרוחני שלה הוא מיכאל לייטמן. העמותה ניהלה נגד מגידו שלוש תביעות דיבה שבהן דרשה פיצויים בסך כולל של 1.3 מיליון שקל – אך הפסידה בכולן. שתי התביעות הראשונות הוגשו נגד מגידו ותאגיד השידור הישראלי בעקבות תחקירים על הנעשה ב"קבלה לעם" שפִרסם העיתונאי כשעבד בגוף השידורים הציבורי. התביעה השלישית, זו שעל תוצאתה עִרערו ח"כ מילביצקי והעמותה, הוגשה בעקבות שני ציוצים שפִרסם מגידו בטוויטר על בסיס ממצאי התחקירים, ובהם התייחסות לעדויות על יחס פסול של בכירי "קבלה לעם" לנשים החברות בתנועה. הרקע לציוצים היה ההתמודדות של מילביצקי בבחירות המקומיות בפתח-תקווה ב-2018, ברשימה משותפת של מפלגת יש-עתיד ותלמידים של לייטמן. "איכשהו זה עובר לארגוני הנשים מתחת לרדאר שיש-עתיד מריצה מועמד שהפיץ עלילת דם מהסוג הכי שפל נגד מתלוננת על תקיפה מינית פיזית, קשה ומצלקת. הכל כדי להגן על קבלה לעם, ארגון כביכול דתי שהוא חבר בו, שגם בקשר אליו הגיע הזמן (מזמן) שארגוני הנשים יתעוררו", כתב מגידו באחד הציוצים, שצוטט בכתב התביעה. המועמד שעליו צייץ מגידו היה מילביצקי. תוכן הדברים התבסס על סיטואציה שתועדה בווידיאו בתחקיר שהכין עבור תוכנית התחקירים "שטח הפקר". "כשהסיפור של קבלה לעם יתפוצץ סוף-סוף, כל ארגוני הנשים יתפסו את הראש. הם שמים את כל השאר בכיס הקטן. זה פשוט לא ידוע מספיק, וכל פרסום גורר תביעה", כתב מגידו בציוץ השני שבגינו נתבע, שצוטט גם הוא בכתב התביעה. מילביצקי ועמותת "בני ברוך" ניהלו את ההליך המשפטי במשך למעלה מארבע שנים, שבהן נשמעו עדויות קשות על הנעשה בתוככי התנועה – ונענו בהכחשה מצד התובעים. עדויות דומות עלו בהליכים משפטיים שניהלה העמותה נגד עיתונאים, גופי תקשורת (גלי-צה"ל, "העין השביעית"), אזרחים וחסידים לשעבר של לייטמן. השופט בתביעה השלישית שנוהלה נגד מגידו היה עזריה אלקלעי מבית-משפט השלום בבת-ים. לקראת סוף הדיונים בהליך – שחפפו גם את חודשיו האחרונים של השופט בתפקיד לפני צאתו לפנסיה – החל אלקלעי לפזר רמזים עבים שלפיהם בכוונתו לדחות את התביעה. בתחילת 2023, זמן קצר לפני הדיון האחרון שנקבע, חבר-הכנסת הטרי מילביצקי והעמותה ביקשו במפתיע למחוק את התביעה. עורכי-הדין שלהם, צבי גלמן וארז פרסי, מסרו לשופט שבמקביל הוגשה תביעה אחרת – רביעית במספר – לבית-משפט השלום בהרצליה, ושבה יתבררו טענותיהם לגבי שני הציוצים של מגידו, יחד עם ציוצים נוספים וטור על מילביצקי שפִרסם ב"דה-מרקר" תחת הכותרת "נוכלים, גנבים ואנסים כבר ראינו בכנסת. את סוג הרוע הזה, עדיין לא". הפעם העמידו את סכום התביעה על 800 אלף שקל. השופט אלקלעי ראה בכך צעד פסול. במקום למחוק את התביעה כפי שביקשו, הוא נתן פסק דין שבו קבע שהציוצים של מגידו חוסים תחת ההגנות שמעניק חוק איסור לשון הרע, והאשים את מילביצקי ו"בני ברוך" ב"שימוש לרעה בהליכי משפט מתוך ניסיון שקוף למדי להביא את התיק לשמיעה בפני מותב אחר, אוהד יותר". השופט ייחס לתובעים "התנהלות מחוסרת תום לב שיש בה ניסיון ברור לפורום שופינג", והורה להם לשלם למגידו הוצאות משפט בסך 45 אלף שקל. מעט לאחר מכן מילביצקי ו"בני ברוך" הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. השבוע נפגשו שם הצדדים וקיבלו הזדמנות לפתור את המחלוקת בפשרה שהציע להם ההרכב שדן בערעור: השופטים יונה אטדגי, טל לוי-מיכאלי ועידית ברקוביץ. לפי הצעת השופטים, פסק הדין של אלקלעי יבוטל – ועמו הקביעות לגבי ההגנות שחלות על הציוצים של מגידו והאמירות החריפות לגבי שימוש לרעה בהליכי משפט – אבל מילביצקי והעמותה לא יורשו להגיש תביעה חדשה בגין אותם ציוצים ויידרשו להסירם מהתביעה הרביעית שהגישו נגד העיתונאי, זו שהוגשה ב-2023. כמו כן הובהר שהכסף שקיבל מגידו מהתובעים לא יוחזר להם. את מגידו ייצגו בדיון עורכי-הדין יובל יועז, אילן יונש ורינה ענתי (יועז ויונש משמשים במקביל יועצים משפטיים של עמותת "שקוף", המפעילה את "העין השביעית"). עו"ד יועז מסר לשופטים שמגידו עשוי להסכים להצעת הפשרה אם יוכנסו בה תיקונים מסוימים. מנגד, הצד השני דחה את הפשרה באופן גורף. עו"ד צבי גלמן, בא כוחם של מילביצקי ו"בני ברוך", כינה את הציוצים של מגידו "זדוניים" ואמר שלקוחותיו לא יכולים להסכים למצב שבו לא יימחקו מהרשת. שניים משלושת השופטים, אטדגי ולוי-מיכאלי, הבהירו לאנשי "בני ברוך" כי אם יתעקשו על דחיית הפשרה הם צפויים לקבל במקומה פסק דין שיאשרר את הקביעות החריפות לגבי ניצול לרעה של הליכי משפט – אך הפעם לא מפיו של שופט שלום, אלא בשם הרכב של שלושה שופטים מבית-המשפט המחוזי. עו"ד גלמן לא שינה את תשובתו. השופטת לוי-מיכאלי פנתה אליו: "מתנהל הליך שלם, ולפני שבית-המשפט מקבל את הכרעתו בבקשה שתלויה ועומדת לפניו, עוד לפני הגשת הבקשה, מגישים הליך אחר, וזה מה שאדוני מספר לנו – שהוא תם לב?". "בדיוק", השיב עו"ד גלמן, והוסיף שהוא רואה בעצמו אדם "ישר ותם לב". ולראיה: הוא יכול היה להסתיר מהשופט אלקלעי את התביעה הרביעית שהוגשה נגד מגידו, אך נמנע מכך. "יכול להיות שאנחנו תופסים אחרת את מושג תום הלב", העירה השופטת לוי-מיכאלי. אתמול (17.1), יומיים לאחר הדיון, ניתן פסק הדין. כצפוי, וכפי שהתריעו השופטים, נכללות בו קביעות נוקבות שמאשימות את מילביצקי ו"בני ברוך" בשימוש לרעה בהליכי משפט ובחוסר תום לב. "אני סבור כי לא נפלה שגיאה בהחלטת בית-המשפט לדחות את התביעה בנימוק של שימוש לרעה בהליכי משפט", כתב השופט אטדגי, אב בית-הדין, לגבי פסק הדין של השופט אלקלעי. "בקשת המחיקה הוגשה לאחר הערות שהשמיע בית-המשפט על סיכויי התביעה, כאשר השתמע מכך כי הנימוק האמיתי להגשתה הוא רצונם של המערערים [מילביצקי ובני ברוך] להחלפת המותב שיכריע בתביעתם". השופטות לוי-מיכאלי וברקוביץ הצטרפו למסקנה, ולוי-מיכאלי הוסיפה התייחסות ביקורתית משלה למילביצקי ו"בני ברוך": "התנהלותן הדיונית של המערערות היתה קיצונית, חסרת תום לב ותוך ניסיון מובהק של המערערות לבצע פורום שופינג ולהתחמק מתוצאות ההליך". "ההודעה והבקשה [של מילביצקי ובני ברוך] הוגשו בשלב מתקדם מאוד של ההליך, אשר החל בשנת 2018, לאחר שנחקרו מצהירי המערערות ובזמן שהתיק ממתין ליום הוכחות אחרון ולסיכומים שנקבעו לשמיעה בעל פה באותו היום. זאת ועוד, בית-המשפט קמא אף הספיק לחוות דעתו באופן לכאורי ביחס לסיכויי התובענה, שנדמו בעיניו לא מן המשופרים", הרחיבה השופטת לוי-מיכאלי. "בנקודת זמן זאת, ובטרם הוגשה בקשה למחיקת התביעה לבית-משפט קמא וממילא בטרם הוכרעה, אצו רצו המערערים להגיש תביעה חדשה בבית-משפט השלום בהרצליה. רק לאחר הגשת התביעה הנוספת הואילו המערערות לפנות לבית-המשפט במסמך הנושא את הכותרת הודעה ובקשה, ובכך ביקשו להעמיד את בית-משפט קמא בפני עובדה קיימת. המערערות אף הגדילו ונימקו באותה הודעה ובקשה את ההכרח בניהול תובענה חדשה בין היתר בכך שהמותב [השופט אלקלעי] עומד לפרוש, כך שלא יהיה סיפק בידיו לנהל את תביעתם החדשה. מדובר בהתנהלות חסרת תום לב ובנסיבות חריגות שאין לאפשר". טענה אחת של מילביצקי ו"בני ברוך" השופטים קיבלו: השופט אלקלעי פעל לא כשורה כשפסק בעניין תוכן הציוצים של מגידו לפני שהופיעו בפניו כל העדים. התובעים אמנם כבר סיימו לחקור את עדיהם, אבל מגידו ביקש לחקור גם את מיכאל לייטמן, המנהיג הרוחני של "קבלה לעם", שנמנע מלהגיע באחד המועדים שבהם זומן באמתלה בריאותית. באופן תיאורטי, העדות של לייטמן עשויה היתה לשנות דעתו של השופט ולגרום לו להכריע אחרת. "הפועל היוצא הוא שהתביעה נדחית, אך כל הקביעות המסקנות והממצאים הנוגעים למחלוקת שנדונה בתביעה, וכמובן למחלוקת שנדונה בתביעה הקודמת, מבוטלים", כתב השופט אטדגי בהקשר זה. מבחינה מהותית, לא צפויה להיות לכך השפעה על מהלך העניינים: השופטים קבעו שההליך שבמרכזו עמדו הציוצים מ-2018 לא ייפתח מחדש, והתובעים יהיו מנועים מלהגיש בגינם תביעה חדשה. כמו כן קבעו השופטים שהכסף שקיבל מגידו לכיסוי הוצאותיו, 45 אלף שקל, לא יוחזר למערערים. 43214-11-18 61832-02-23 29946-04-23 לעיון בפסק הדין להורדת הקובץ (PDF, 351KB)

"הארץ" דג מן הארכיון את הדיון הרשמי בהחלטה על הפרדת ערבים ויהודים באוטובוסים | "ידיעות אחרונות" מדווח על מחקר עלום | "ישראל היום" מפרסם את הגידוף שהטיח בכיר אמריקאי אנונימי בבנימין נתניהו

"מאות אלפי אזרחים בישראל, באזורי הגליל, הנגב, ירושלים ומקומות אחרים במרכז הארץ, סובלים באופן שגרתי מרעש שנגרם כתוצאה מקריאות המואזין במסגדים". מורן אזולאי מדווחת ב"ידיעות" כי כך נכתב בהצעת החוק הישנה-חדשה שהוגשה למזכירות הכנסת ותובא "כבר בשבועות הקרובים להצבעה בוועדת שרים לחקיקה". היתה זו כוכבת הכנסת הקודמת, אנסטסיה מיכאלי, שקידמה את ההצעה אז, והיום עושה זאת רוברט אילטוב, גם הוא איש ישראל-ביתנו. "למרות שבפעם הקודמת האשימו רבים כי החקיקה נועדה כהתרסה מכוונת כלפי האוכלוסייה הערבית, ח"כ אילטוב מנמק את חשיבותו של החוק ביכולתו למנוע את מפגעי הרעש שלטענתו נגרמות מקריאות המואזין", כותבת אזולאי. "חופש הדת והפולחן הינו חופש אוניברסלי של כל אדם בכל מדינה דמוקרטית וכמובן שבישראל", מסביר אילטוב, ומוסיף: "אך אין זה אומר שניתן לרמוס זכויות נוספות, כמו הזכות לנהל שגרת יום תקינה שכוללת שינה רגועה ורצופה במהלך שעות הלילה". חיים לוינסון, שדיווח ב"הארץ" על הוראתו של שר הביטחון יעלון למנוע נסיעת פועלים פלסטינים בתחבורה הציבורית בשומרון, ואתמול עידכן (יחד עם רויטל חובל) כי היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין בוחן את חוקיות ההפרדה, מביא היום ציטוטים מפרוטוקול ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון שדנה בנושא. הדיון נערך לפני כשנה – עובדה שאינה מודגשת כראוי – לבקשתו של ח"כ מוטי יוגב (הבית-היהודי). הטיעונים שנשמעו אז הניעו את שר הביטחון להורות כי "פועלים פלסטינים לא יוכלו עוד לעלות על אוטובוסים ישירים ממרכז הארץ לגדה בתום יום העבודה, אלא יחויבו להיטלטל עד למעבר אייל – המרוחק מריכוזי המתנחלים – ורק משם לנסוע לבתיהם". לוינסון מציין כי סא"ל צחי לוגסי, קצין ההגנה המרחבית בפיקוד המרכז, שהשתתף בדיון, אמר: "לבוא ולצבוע כל דבר בצבע בטחוני זה פשוט, אבל מבחינתנו זה לא העניין". לוינסון מדווח כי באותה ישיבה נשמעו תלונות מצד תושבי ההתנחלויות על התנהגות נוסעים פלסטינים באוטובוסים. מבדיקת "הארץ" עולה, לדבריו, כי מאז (נובמבר 2013) ועד היום "הוגשה רק תלונה אחת על הטרדה מינית באוטובוסים, וגם תלונה זו הוגשה על-ידי ערבייה ישראלית". הנה כמה טענות נוספות שהושמעו בדיון ועדת המשנה: עפרי טלאור, בת 23 מאריאל, דיווחה: "חזרתי מהעבודה בלילה והאוטובוס היה מפוצץ בערבים. התיישב לידי בחור והתחיל לשלוח ידיים. ניסיתי לעצור אותו, להגיד לו להפסיק, וזה פשוט לא עזר, ולא הצלחתי להביא עצמי לקום מהכיסא, מהפחד שכל האוטובוס מלא בערבים ואין מה לעשות". אלעד רחמים, בן 26 מאריאל, אמר: "הקו (286) תמיד עמוס [...] זה לא הגיוני שחיילים שבועיים בצבא משרתים את המדינה שלנו, עוזרים למדינה שלנו, ואחרי זה הם צריכים לחכות, לעמוד באוטובוס במקרה הטוב, ובמקרה הרע לחכות עשרות אוטובוסים". יוני דרייר, תושב אריאל, סיפר: "אשתי נסעה באוטובוס כשהיתה בחודש תשיעי, אוטובוס מלא ערבים, אף אחד לא נתן לה לשבת". סווטלנה בטו מאריאל טענה: "בגלל ריכוז גבוה של פלסטינים באוטובוס, נהגים יהודים עוזבים את העבודה ואת המקום שלהם ממלאים נהגים ערבים. הם נותנים יחס מועדף לבני עמם". בן-חור אחוות, מנכ"ל חברת האוטובוסים אפיקים, הגיב על כך באומרו כי רוב הנהגים בחברה הם יהודים, "רובם תושבי שטחים, אריאל והיישובים בסביבה". יחיאל טוהמי, סגן ראש העיר אריאל, התמקד בסכנה הבטחונית: "לא צריך לעשות חטיפת חיילים בטרמפיאדות. מישהו קם בבוקר, אותו בן-אדם קוקו יכול לעלות על האוטובוס עם גיבוי של כמות גדולה מאוד של פלסטינים, להגיע כמעט עד צומת אריאל, לשים משהו לנהג, לקחת את האוטובוס ולחטוף חמישה או שישה יהודים לגמעין ומגמעין לשכם, והכל פתוח". יגאל להב, ראש מועצת קרני שומרון, אמר: "אין שום ספק שהם זיהו את החוליה החלשה אצלנו. השמאל כביכול מאפשר להם נסיעה הומאנית, הנהג ערבי – ואני מסכים למה שנאמר פה, 99% מהנהגים הם ערבים – הוא לא יכול להתנגד למי שנמצא על הרציף [...] אני חושב שזה מין ניצחון על הכובש היהודי [...] הנה הוא עושה מה שהוא רוצה על האוטובוס. מרגע שהוא עולה, הוא ניצח כי הוא שולט על האוטובוס של היהודים [...] הכי גרוע, יש לו חוויית נסיעה עם בנות יהודיות [...]". נציג המינהל-האזרחי, רס"ן עמוס זוארץ, אמר: "אנחנו חושבים מה נכנס לישראל, עדיין לא בודקים מה שיוצא מישראל [...] מבחינה בטחונית, הוא כבר בתוך ישראל". סיכם ח"כ מוטי יוגב, שיזם את הדיון: "צריך לעודד סגירת מעגל. אם זה מעבר אייל, עם תחבורה ציבורית מספקת וראויה, דבר שישחרר את הקווים לאוכלוסייה היהודית, שדרך הפעלה של קווים מעודדים נסיעות לכיוונים שצריכות האוכלוסיות השונות, ללא הגדרה של הפרדה בין האוכלוסיות". בשולי כתבתו של לוינסון ב"הארץ" מדווחת סביונה מאנה: "אם פרנסי היישוב בורגארו (Borgaro Torinese) בצפון איטליה יצליחו להעביר את יוזמתם, קו 69 היוצא מהיישוב לנמל התעופה באזור לא ישרת עוד את תושבי מחנה הצוענים הסמוך ולא יעצור לידו. מחמת הסכנה הנשקפת לכלל הנוסעים המשתמשים בקו זה, יוקצה לתושבי המחנה קו מיוחד שישרת רק אותם". הסכנה לנוסעים, על-פי דיווחים מה-24.10.14 בעיתון "לה-רפובליקה", היוצא לאור בטורינו, נשקפת מ"התקפות בלתי פוסקות של כנופיות צוענים צעירים, שלטענתם מציקים להם, ותוקפים ושודדים אותם". בין הממליצים על תוכנית ההפרדה גם ראש העיירה קלאודיו גמבינו והממונה על התחבורה קלאודיו ספינלי, הנמנים עם מחנה השמאל. "זו התשובה למצב בלתי נסבל", אומר גמבוני ודוחה בתוקף האשמות על גזענות: "איני גזען, אני איש שמאל, אבל גם השמירה על בטחון התושבים היא עניין של השמאל, וחובתי לעשות כן". "העונש למזרח ירושלים: החמרת האכיפה העירונית", היא כותרתו הראשית של "הארץ". כותרת המשנה: "ראש העיר ניר ברקת הורה לראשי האגפים להגביר את האכיפה באזור בתחומי החניה, הבנייה, רישוי העסקים ואף החרמת בעלי-חיים". ההפרדה הישראלית-יהודית בין סיבה לתוצאה אומצה בפסיביות על-ידי התקשורת. זה שנים שהעיתונים אינם מצליחים לעשות אותו אחד-ועוד-אחד היוצר קשר בין הכבדת הלחץ על האוכלוסייה הפלסטינית לבין רמת ההתנגדות האלימה. הבנייה היהודית המתרחבת בסילואן, למשל, נשכחה כליל עם פרוץ המהומות. וכך גם הפרנסים: במקום להרגיע ולבסס את השקט ביצירתיות קונסטרוקטיבית ובשחרור לחצים, עוסקים גורמי הממשל והביטחון באופן יצירתי בהכבדת היד ובהרחבת נזקי העימות בגוף וברכוש לאוכלוסייה המזרח-ירושלמית. כיצד תגרום אכיפה קטנונית של החרמת בעלי-חיים לרגיעה? ואיך יתרום דו"ח התנועה המעצבן להחזרת השקט היחסי אל כנו? על בולמוס אכיפת החוק אומרת בכתבתו של ניר חסון חברת מועצת העיר מסיעת מרצ, לורה ורטון: "אין ויכוח שצריך לאכוף את החוק, אבל השאלה היא למה צריך להכניס אלפי שוטרים לביצוע מעצרים המוניים, אחרי שנים שהמשטרה סירבה להיכנס לשכונות כדי להגן על התושבים. ולמה האכיפה היא רק בנושאים מסוימים? לא אוכפים את החלטת בג"ץ שחייב את העירייה לבנות עוד אלף כיתות או לבנות מרפאות טיפת-חלב". לצד דיווחו חתום ניר חסון על תיבת פרשנות: "לפני כשנה הודיעה לשכת ראש הממשלה על שורת צעדי איזון נגד הפלסטינים בעקבות פעימת שחרור האסירים הבטחוניים. בין הצעדים שעליהם הוכרז היה גם קידום כינונו של הגן הלאומי מורדות הר הצופים שבמזרח ירושלים. שלשום הודיעה לשכת ראש הממשלה על גלי ענישה נוספים, בעקבות גל האלימות הפלסטינית במזרח העיר. הפעם דובר על 1,060 יחידות דיור חדשות [...] קו עבה מחבר בין ההחלטות: בכל המקרים, היחס לירושלים אינו כאל עיר שיש לנהל ולתכנן לטובת תושביה, אלא ככלי נשק שיש להפעיל נגד הפלסטינים". "מעריב" מקדיש את עמודו הראשון לאמירה, הבוטה מאין כמוה, של "גורמים בממשל האמריקאי" ששוחחו עם העיתונאי גפרי גולדברג, המקורב לאובמה, והתפרסמו בטורו במגזין "אטלנטיק". כותרת העיתון לא עושה הנחות: "בכירים בבית-הלבן: נתניהו: פחדן, שחצן ואטום". הנה תארים נוספים שלהם זכה ראש הממשלה בעיתוני ישראל המצטטים אותם גורמים: "איש קטן וחסר חזון", "ריאקציונר", "נמושה", "קצר רואי", "אספרגרי". אחד מאישים אלה אף כינה את נתניהו, על-פי דיווחם של אבי ליטל ויובל בגנו ב"מעריב", "Chickenshit", כינוי מעליב שתרגומו המגוהץ הוא "מוג לב", והפחות מגוהץ – חריוני תרנגולת. אם מישהו סבור שזוהי התרתחות ספונטנית שתיכף תוטבע בגל מתוק של מלות התנצלות, הגורמים הללו מבהירים בידיעה ב"מעריב" כי "היחסים בין ארצות-הברית לישראל הם כעת הגרועים שהיו מאז ומעולם, וזה הולך להחריף לקראת בחירות אמצע נובמבר (בחירות אמצע הכהונה לקונגרס ולסנאט)". "הארץ", שעסוק בעימות המסלים בירושלים ובשטחים, מביא בכותרתו לסיפור (עמ 4) ציטוט מורחב: "נתניהו הוא פחדן עלוב העוסק בשימור שלטונו". "ישראל היום" נותן כותרת ראשית ניטרלית כביכול וסימטרית: "ארה"ב וישראל הסירו כפפות". לפי עמודו הראשון של העיתון, גפרי גולדברג מצטט בכיר בממשל שהטיח בנתניהו "כינוי גנאי שמשמעותו פחדן". יחסית לחומרת הדברים, הסיקור ב"ישראל היום" – של יוני הרש ומתי טוכפלד – ענייני, והעיתון מפרסם אפילו את המלה המפורשת Chickenshit. בסוף הדיווח מופיעה בהרחבה תגובת נפתלי בנט: "ישראל חזקה מכל מגדפיה. ראש הממשלה הוא לא אדם פרטי, אלא מנהיג מדינת היהודים והעולם היהודי כולו. קללות חמורות כאלה כלפי ראש ממשלת ישראל הן פוגעניות כלפי מיליוני אזרחי ישראל ויהודים בכל העולם. לא מנהיג סוריה שטבח 150 אלף מאזרחיו ולא מנהיג ערב-הסעודית שסוקל נשים והומואים זכו לכינוי chickenshit. אם מה שנכתב הוא נכון, הרי שהממשל הנוכחי מתכוון לזרוק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס". מבין מגוון האפשרויות לכותרת ראשית שמספקים אירועי היממה שחלפה, בוחרים ב"ידיעות אחרונות" להתמקד בדו"ח העוני של יוניצ"ף. הגידופים ששיגרו מקורבי אובמה לנתניהו הוזזו לתחתית עמ 8, אחרי העוני, וגם אחרי גזר דינו הנוקב של גואל רצון והמדור הכמעט-קבוע המלווה את משפט אולמרט – עדות שולה זקן. הטיפול בנושא הפותח, העוני, הוא שגרתי, קולני, רדוד, משפיל ורחוק מן המציאות. כרגיל, הפקת המערכת איתרה את המשפחה האומללה ביותר בישראל, שממוקמת מחוץ לכל הטבלאות והמדדים, והיא זו שנבחרה להעמיס על גבה את הכותרת השערורייתית הידועה בטלוויזיה כ"סצינת המקרר הריק": "אב לארבעה: גנבתי אוכל בשביל הילדים". קשה לשפוט את איכות הדו"ח מאופן כיסויו, שעליו חתום תלם יהב. גם אם נניח שנתוני הדו"ח מדויקים ומהימנים, לא רק דיווחי ישראל – אלא גם דיווחי שאר 19 המדינות המוזכרות, שכולן נמצאות כביכול על צירי השוואה אחידים – עדיין יש ביניהן הבדלים הסמויים מהעין: כל מדינה והעוני שלה, כל מדינה ויוקר המחיה בה, כל מדינה והכלכלה הלא מדווחת (כלכלת המזומן ו"השחור") שפועלת בתוכה. וגם יחסיות העוני אינה מוסברת כראוי, שכן ההתרחבות המתמדת של שכבת עשירי ישראל גוררת אל מתחת קו העוני את מי שיוכתרו כעניים גם בלי שאיבדו ולו שקל אחד. יהב מסביר אמנם כיצד מדדו את העוני (כמחצית מן ההכנסה החציונית), אך חסרה לו השדרה ההכרחית לפענוחו: קו המגמה. ללא קו מגמה רב-שנתי ועקבי, הכולל שנות משבר ושנות שגשוג, הנתון המתפרסם תלוש ומרחף ללא משמעות. בישראל פועלים לא מעט גופים ממלכתיים וגורמי מחקר המפרסמים שפע נתונים על העוני שלנו, טיבו והיקפו, והם מלמדים הרבה יותר על עצמנו. מן הדיווח עולה כי קו העוני מייצג את נתוני 2012, ואלה מושווים לנתונים שנאספו ב-2008 (שנת המשבר בוול-סטריט). למעשה, מעבר למיקומה הכללי של ישראל בטבלה, שאינו מעורר גאווה, הכותרת "תעודת עניות" אינה נכונה, ולפחות אינה תואמת את הנאמר בדיווח עצמו. אילו היו עורכי "ידיעות" מחויבים לאמת העיתונאית, היה על הכותרת להתבסס על הכתוב בדיווח: "שיעור הילדים העניים בישראל עלה בחצי אחוז (בלבד) מאז שנת 2008. עלייה זו נחשבת נמוכה יחסית למדינות אחרות ברחבי העולם. כך למשל באיסלנד עלה שיעור הילדים העניים בלמעלה מ-20% וביוון שיעור הילדים העניים עלה ב-17.6%". ואם לא די בכך, בהמשך הידיעה נכתב: "מנגד, הדו"ח מצביע על כך שדווקא נרשמה ירידה קלה במספר הילדים העניים במשפחות שבהן זוג הורים (שהן עדיין רוב המשפחות). הדו"ח אף טוען כי הסיבות לעלייה בעוני עשויות להיות קשורות לקיצוץ בקצבאות הילדים", שהוגדר בשעתו באוצר כמהלך רפורמיסטי, בהיותו מעודד יציאה לעבודה. ואכן, בטבלאות האבטלה, שאינן מוזכרות כאן, ישראל נמצאת במיקום מחמיא יותר. הכותרות השגורות והביאור הקלוש אינם מנציחים את העוני, אבל הם בוודאי תורמים לירידה בדימוי העצמי של העניים ובתפיסה שלנו את העניים. זאת, אם הדימוי העצמי של העניים עדיין קיים ולא נשחק כליל ב"כתבות המקרר הריק" מהעונות הקודמות. נמרוד בוסו מביא ב"דה-מרקר" שבע סיבות שלא להקים את כסיף, העיר החרדית החדשה, המתוכננת לאכלס 80 אלף תושבים, לא הרחק מערד. כותרת הכתבה: "כך מקדמת הממשלה את מוקד המצוקה והעוני הבא של ישראל": 1. אין הצדקה תכנונית. אפשר לאכלס בבאר-שבע, שם מאושרות תוכניות ל-36,500 איש; 2. לא נעשתה שום עבודה כלכלית-תקציבית לפני שההחלטה אושרה ולא נערך תסקיר סביבתי, כפי שהחוק מחייב; 3. הקמת תשתית חדשה יקרה ובזבזנית בקרקע, בהשוואה לעיבוי יישובים קיימים; 4. קונספט העיר החרדית הוא מתכון לאסון חברתי. בערים הטרוגניות השתתפות חרדים בכוח העבודה גבוהה בהרבה; 5. התוכנית מחלישה את הנגב בהגדלת אוכלוסייתו ברבבות תושבים שרובם חסרי השכלה פורמלית ומקורות הכנסה; 6. אין שום עדות לכך שהאוכלוסייה החרדית מעוניינת לגור שם; 7. סיבת הקמת היישוב היא פוליטית – כדי לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. המדען הצעיר תומר ירון ראוי ליותר מזה. תומר בן ה-16, הבין שלימודי הפיזיקה בבית ספר קטנים עליו. ומכיוון שרצה להעמיק בתחום, הגיע לחמד"ע, המרכז לחינוך מדעי של עיריית תל-אביב. בעצה אחת עם מורהו לפיזיקה, הוחלט לשלב את תומר בתוכנית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל-אביב (איזו תוכנית?). שם, יחד עם מורהו לפיזיקה ד"ר יוסי קורדובה ועם ד"ר דוד שפרינצק מהמחלקה לביוכימיה, ׁהתמודד עם אתגר מורכב: לחקור את התקשורת בין תאים בגוף האדם – נושא חשוב בעליל. אדוה כהן ודודי גולדמן מדווחים כי התלמיד ומורהו הגיעו "לתוצאות מפתיעות שריגשו מדענים" (מה היתה שאלת המחקר, איך נערך המחקר, מה היו מסקנותיו, מהי פריצת הדרך, מה ריגש את המדענים?). תוצאת המחקר היתה גם "מפתיעה" וגם "חדשנית" וגם "הצליחה להדהים רבים", אבל הותירה את מוחם הסקרן של קוראי "ידיעות" ריק כשהיה. המחקר המשותף (למי בדיוק?) פורסם בכתב-העת המדעי, "הנחשב", "ביו-פיזיקל גורנל". כל הכבוד. "המחקר היה קשה ומתיש הרבה פעמים, אבל בעיקר מאתגר", סיכם תומר, ויש גם תמונה. דברים לעשות. רנה זלווגר נרדפת על-ידי פפרצי, והיום מצולמת על שערו האחורי של "ידיעות" כשהיא נטולת איפור וזועפת. כשאחד הצלמים שאל אותה על הפנים החדשות שלה, השיבה: "אלוהים, אתה באמת שואל אותי את השאלה הזאת? סלח לי, אבל יש לי דברים טובים יותר לעשות" (יניב חלילי, לונדון, ל"ידיעות"). עירום צה"לי. "אפס ביחסי אנוש", "מ.א.ש" הישראלי של טליה לביא, החושף את יחסו של צה"ל לנשים שהוא מגייס, מכר חצי מיליון כרטיסים על-פי הודעת מפיקיו. בכך עקף את שוברי-הקופות ההוליוודיים שהוקרנו כאן השנה, והוא מתקרב להישג של "זוהי סדום", שמכר 600 אלף כרטיסים (נירית אנדרמן, "גלריה"). הפתיע והתנצר. "הרגשתי שאני זקוק לשינוי, וזה דבר נפלא שפשוט הציל אותי", סיפר במסיבת עיתונאים שיה לה-בוף (היהודי), כשהפתיע את הוליווד ודיווח על התנצרותו. לה-בוף, המוכר כ"זקוק לשינויים", שקע בדמותו של נוצרי אדוק בסרט שהוא מקדם. לדבריו, הבמאי דייוויד אייר והשחקן בראד פיט "מאוד עזרו לו בתהליך ההתנצרות" (עדי גולד, ל"ידיעות"). לפני 30 שנה. אמנית אמריקאית בשם ברברה באומן (47) מאשימה את ביל קוסבי, גיבור הסדרה המשפחתית המתוקה "משפחת קוסבי", ב"דיילי מייל" הבריטי, באונס בחדר מלון בשנת 1985. קוסבי, היום בן 77, כונה לאחרונה על-ידי הסטנדאפיסט האניבל בוריס (Buress) "אנס סדרתי" (רותה קופפר ב"גלריה", ו"ידיעות" על-פי סוכניות הידיעות). פרס הכֵּנוּת. שרת התרבות הצרפתייה פלור פלרין הודתה שאין לה זמן לקרוא ספרים. היא לא ידעה לנקוב בשמו של אף אחד מספריו של זוכה הנובל הטרי לספרות פטריק מודיאנו. הכנים פחות יצפו להדפסה המחודשת של "רחוב החנויות האפלות", שזיכה את מודיאנו בפרס גונקור ב-1978, בהוצאת עם-עובד (מיה סלע, "גלריה"). כ-25 אלף רצים מקצועיים, חובבים-מקצועיים, חובבים ואחרים שמדדו את יכולתם שטפו אתמול את תל-אביב במירוץ הלילה המסורתי. כמה מהעיתונים, ביניהם "ידיעות", ניצלו את ההזדמנות לתת ביטוי לקומץ הנרגנים ("מתוסכלים", כלשונם), על סגירת הרחובות שהעיקה על סדר לילם ("עיר בהפסקה", כפי שאוהבים לרטון מתוסכלים כאלה). "נאלצתי להשאיר את הרכב ולנסוע במוניות", אמר אחד המתוסכלים. רק אחד מבין רבבות לובשי חולצות המירוץ, בירוק-אבוקדו, זכה לאזכור כמשתתף: הרמטכ"ל בני גנץ והאשה שלצדו, רויטל. כך ב"מעריב" וכך ב"ידיעות". ב"ישראל היום" לא פורסם תצלום, ועל כן הסתפק כותב הידיעה באזכור השתתפותו של גנץ במירוץ, השם היחיד בדיווח. "הארץ" נמנע. חל"ת פוראבר. 21 שנה נמשכת החופשה ללא תשלום של ח"כ חיים כץ, יו"ר ועד עובדי התעשייה האווירית, מעבודתו בתעשייה האווירית. אורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות, "מסרב לקבל את הימנעות התעשייה האווירית מקביעת נוהל ליציאת עובדים לחל"ת". לדברי יוגב, הזמן המרבי שאפשר להיות בו בחל"ת הוא חמש שנים, ואילו "חל"ת של 15–20 שנה הוא דבר לא סביר באופן קיצוני". רפי מאור, יו"ר דירקטוריון התעשייה האווירית, דוחה בינתיים את הדרישה (אורה קורן ל"דה-מרקר"). מוצא הקרדינל. "האבולוציה והמפץ הגדול – אמת", קובע האפיפיור פרנסיסקוס ואומר כי בורא עולם אינו "קוסם עם שרביט". לדבריו, לא רק ששתי התיאוריות המדעיות תואמות את קיום בורא עולם – הן נזקקות לו. "האבולוציה בטבע מסתדרת עם עקרון הבריאה, כיוון שהיא דורשת בריאת יצורים שמתפתחים", אמר ("ידיעות", על-פי הסוכנויות). "ישראל היום" מקדיש הפניית ענק מעל כותרתו הראשית לכפולת העמודים הקדמית שלו, הנאבקת בהצעת החוק של איתן כבל, המבקשת לחייב את החינמון לגבות תשלום מקוראיו. כותרת העיתון לכפולת העמודים 2–3: "כ-80% מהציבור נגד החוק". כך נראה צו איסור פרסום: "ידיעות" מדווח בקצרה, אך בהבלטה, על אזרח בלגי בשם אלכס מנת, הכלוא בבידוד בכלא מגידו. העיתון מסתמך על דיווח משרד האסירים הפלסטיני, ועל-פיו מנת מואשם בהסתננות לישראל כדי לקחת חלק בהתנגדות לכיבוש. בניגוד לפעילי שמאל מסוג זה שמגורשים מיד, הוא נעצר ונכלא. שגריר בלגיה בישראל ביקרו לאחרונה בכלאו (אליאור לוי). מועד ההכרעה הגיע, מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר", כהמשך לרצף כתבות לקראת מעבר זכייניות ערוץ 2 לרשיונות. מחר (חמישי) הוא המועד האחרון להכרעת הזכייניות הקיימות, אם ברצונן להאריך את הזיכיון בשנתיים או לעבור לרישיון. קשת מעוניינת לשדר שבעה ימים ברישיון, ואילו רשת מתקשה בכך, ובכל זאת הן קשורות זו בזו והדירקטוריונים שלהן מתקשים להחליט. לפי הצעת החוק של השר ארדן, שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, יפוצל הערוץ במהלך 2015. ובינתיים בעיות כלכליות ומשפטיות מקשות על הזכיינים לכלכל את מהלכיהם – ולכך נוספה שאלת עתיד חברת החדשות המשותפת שלהן. תחת הכותרת "טלנובלת רוממה: ההמשך", מדווח רז שכניק במוסף "ממון" כי משה נסטלבאום תובע מיגאל רביד מיליון שקל בגין פרסום לשון הרע נגדו בעמוד הפייסבוק שלו. נסטלבאום היה כתב, עורך ובהמשך מנהל החדשות בערוץ הראשון, ורביד היה כתב, שדר רדיו וטלוויזיה ומגיש תוכניות באותו ערוץ ובערוץ 2. "הארץ" מדווח לקוראיו כי אתר "הארץ" באנגלית זכה לאות כבוד בטקס פרסי המצוינות 2014 שהעניק ארגון בשם "וורלד מדיה סאמיט". האות ניתן בקטיגוריית "החדשנות התקשורתית", על הלייב-בלוג שפירסם האתר במהלך מבצע "עמוד ענן".

מאחורי הגב שלכם משרד האוצר קושר עסקאות אפלות. כך התרפסה צמרת המשרד בפני משה גפני והעבירה מיליוני שקלים לעולים לא קיימים כדי לצפר רשת להחזרה בתשובה

צפו בכתבה שיצרנו יחד עם עמרי מניב מחדשות 10: מאחורי הגב שלכם משרד האוצר קושר עסקאות אפלות. יחד עם עמרי מניב חשפנו כיצד התרפסה צמרת המשרד בפני משה גפני והעבירה מיליוני שקלים לעולים לא קיימים כדי לצפר רשת להחזרה בתשובה. אם באוצר היו יודעים שהפרוטוקולים שקופים מלכתחילה, לא היו מעזים להתייחס כך לכסף שלנו. נ.ב תהיתם למה ב-2016 גפני מאפשר להעברות התקציביות שעולות לכותרות מדי שבוע להתרחש כאילו אנו בתקופת האבן, ללא שקיפות? למה גפני ויתר על תפקיד שר? התשובה היא כסף. הרבה כסף. ראו למשל את הנתונים שאספו בנושא שובו המרכז להעצמת האזרח. מדי שנה התקציב של הרשת מתנפח במאות אחוזים, בזכות כוחו של גפני. גפני, נציין, הינו יקיר הרשת, מבקר בה תכופות ומקורב למנכ"ל מוסדות שובו הרב מיכאל גוטרמן

סיקור ההתנתקות | לעיתונאים שנשלחו להתגורר בגוש־קטיף יש יתרון בסיקור ההתנתקות, אך גם אורבת להם סכנה

העונה החדשה של "דין וחשבון", תוכניתו של רינו צרור, נפתחה לפני חודשיים בטון פסימי במיוחד: צרור נסע לגוש־קטיף והביא משם תמונה מאיימת למדי על הצפוי ביום ההתנתקות. כוכבים ראשיים בתוכנית היו פעיל הימין המוכר לעייפה איתמר בן־גביר, ואריה יצחקי, דמות מוכרת מעט פחות בציבור אך ידועה מאוד בגוש־קטיף, שטען כי עומדים מאחוריו מאות אנשים והבטיח "פרץ של אלימות, בלי שליטה". את העיתונאים שעברו לרגל האירועים להתגורר בגוש־קטיף, התמונה השחורה הזו לא הרשימה במיוחד. גם הם מכירים את מרואייניו של צרור, אולם החיים בקרב תושבי גוש־קטיף לימדו אותם משהו על מעמדם הציבורי והחשיבות הנגזרת ממנו של דבריהם. "הרבה עיתונאים מתפתים לראיין כל פעם את אותן דמויות מהימין הקיצוני, ולצייר איזושהי תמונה מאוד קודרת לגבי מה שצפוי כאן", אומר יאיר אטינגר, כתב "הארץ" שעבר להתגורר בנווה־דקלים. "הדמויות האלה ממוחזרות בלי סוף. אבל אף אחד לא שאל את השאלה, עד כמה האנשים האלה הם התמונה המייצגת נאמנה את גוש־קטיף? לראיין את בן־גביר ולראיין שוב את יצחקי, שהוא עוד דמות כאן – באיזשהו מקום זה לחפש מתחת לפנס. אני לא מאלה שחושבים שלא יכולה להיות כאן תמונה מדממת וקשה – אני לא יודע מה יקרה – אבל אני חושב שלראיין את הדמויות האלה שוב ושוב זו עבודה עיתונאית לא מספיקה. אני נמצא כאן כדי לנסות להבין מה קורה באמת בתוך הקהילה. זה בעיני הדבר המעניין של ההתנתקות – מה קורה לאנשים כאן – והיה לי מאוד קשה לעשות את זה אם הייתי רק נכנס ויוצא". נכון להיום, רק שני כלי תקשורת ישראליים שלחו כתבים להתגורר בגוש־קטיף: "הארץ", המפרסם את דיווחיו של אטינגר על בסיס כמעט יומי, פעמים רבות בעמוד הראשון, ו"מעריב", שבו מתפרסם מדורו של יותם ירקוני, "דברים שרואים מכאן", במוסף לשבת. ב"ידיעות אחרונות" מופיע מדור קבוע, "בדרך להתנתקות": עודד שלום וגדעון מרון מדווחים בו על בסיס ביקורים מרובים בשטח – מבלי לעבור להתגורר בו. מהתקשורת האלקטרונית נשלחו בינתיים להתגורר בגוש צלמי ערוץ 2 וערוץ 10. לגלי־צה"ל מדווח מהגוש אלי בוהדנה, המתגורר ממילא עם משפחתו באלי־סיני. בקרוב מתוכננים להישלח גם כתבים, אולם כיום רוב העיתונאים המתגוררים בגוש הינם צלמי הסוכנויות ותחנות הטלוויזיה הזרות. תפקידם של הכתבים האלה מתמקד בהבאת סיפורים אנושיים, "קטנים", על הקהילה היהודית בגוש – לצד הדיווחים החדשותיים השוטפים. על רקע ההתנתקות הופך כל מבקר בגלידריה של נווה־דקלים למושא דיווח. לצד הסיקור החדשותי על ביקור שר הביטחון במתנ"ס בנווה־דקלים, מדווח אטינגר על משחק הכדורסל של אליצור גוש־קטיף – "לא סיפור" מובהק בימים כתיקונם, וידיעה בעמודי החדשות הראשונים שאף זוכה לתמונה בימים אלה. יותם ירקוני מספר על ניסיון להיטמע ככל האפשר בקרב התושבים: "אני קצת מנותק פה באופן כללי, אני לא כל־כך קורא עיתונים. יש לי אינטרנט וגם זה רק מהשבועות האחרונים. חלק מהעניין הוא ניסיון שלי קצת, לא לגמרי, לחיות כמו האנשים פה. זה אומר, למשל, לא לראות בבוקר את כל העיתונים, ובסוף השבוע כן לראות בשבע ומקור ראשון, וכמובן ללכת לבית־הכנסת. ככה אתה טיפ־טיפה מבין את החיים פה. אני מנסה להביא תיאור של היומיום, דברים שאתה לא יכול לקבל אם אתה נכנס ליום ויוצא". דמויות כאיתמר בן־גביר אינן מעניינות את הכתבים הבאים במגע יומיומי עם התושבים במרכז המסחרי, בבית־הכנסת, בטיול ברחוב. יוני ויצמן, צלם וכתב לסוכנות "רויטרס": "המגורים כאן וההיכרות עם האנשים גורמים לי לא לחפש את הדבר הצהוב והקל יותר, לחפש את הבן־אדם המסוים – אחד מני עשרות – שיגיד לך את הדבר הקיצוני והקליל, שתוכל לסגור איתו את הסיפור וללכת הביתה. אני אנסה לקחת משהו שיותר משקף, כי אני רואה את המציאות בעיניים, אני לא מגיע מבחוץ ורואה את המציאות כמו שאחרים מעבירים אותה אלי". כשאתה רואה בתקשורת את הדיווחים של אלה שלא גרים שם – יש הבדל גדול בגישה שלהם? כן. היו מקרים שראינו כתבות די שטחיות. העיתונאים שבאו הלכו לאנשים המוכרים והרגילים והוציאו את מה שהוציאו תמיד. ישנו מספר האנשים המסוימים האלה שאנחנו כבר מכירים אישית – שזה לא רע ללכת אליהם כי גם הם חלק מהעניין – אבל הם חלק די קטן. לא ציפיתי מעיתונאים שהערכתי ללכת על הדבר הקל והבנאלי, וזה מה שהם עשו. נכונותם של מתנחלי גוש־קטיף, על אף חשדנותם הידועה כלפי התקשורת, לאפשר לעיתונאים להתגורר בקרבם ולשתף עמם פעולה, נובעת מתפיסה שהדבר יסייע לדימויים התקשורתי. טוריהם של אטינגר וירקוני אמנם אינם נוקטים עמדות פוליטיות, אולם השפעתם על דעת הקהל אינה בהכרח פחותה מזו של מאמרים פובליציסטיים: כשירקוני מבקר באזכרה של חלל תושב הגוש על רקע הוויכוחים על עתיד הקברים במקום, זה עושה את העבודה, על אף שהוא כלל אינו מדבר עם המשפחה על ההתנתקות ומסתפק בתיאור עובדתי־אנושי: "בהרי ירושלים הרחוקים ביקש ראש הממשלה מאנשיו לשכנע את המשפחות להעתיק את הקברים... ובגוש־קטיף עמד אח שכול וזעק אל האדמה: לא ניתן שיחללו את צוואתך... אם צריך נחסום בגופינו". מנגד, המפגש עם תושבים רבים מסייע לסדוק את הדימוי האחיד שההנהגה הפוליטית בגוש משתדלת לשוות למאבק, וחושף תמונה מורכבת ומציאותית יותר: בעוד שעיתונאים מבחוץ מתפתים לראיין דוברים ופעילים בארגונים הרשמיים ומתקשים להגיע ל"סתם אנשים", אטינגר וירקוני מביאים בקלות קולות החורגים מהקו התעמולתי הרשמי של הגוש ופורטים את המותג האמורפי "המתנחלים" למרכיביו. באחד מטוריו הביא אטינגר, למשל, ראיון עם זוג ניצולי שואה שהביע זעזוע מקמפיין הטלאי הכתום ומהאנלוגיה המשתמעת ממנו לשואה. על רקע גישת ה"לא תהיה התנתקות" שמבטאים הדוברים הרשמיים, מראיין אטינגר חקלאים שעברו לגידול מלפפונים ובטטות, שכן גידולם – בניגוד לעגבניות, למשל – אורך כחודש בלבד וישתלם לפני שההתנתקות תצא אל הפועל. האנשים האלה אינם דוברים או פעילים של שום ארגון, שאחריהם מחזרים נמרצות עיתונאים הבאים "מבחוץ"; כך גם נערים המופיעים בטורו של ירקוני: בעוד רוב התקשורת עוסקת בהרחבה בנוער חדור האידיאולוגיה שחוסם את הכבישים, הציג ירקוני נערים הכמהים לבילוי במועדונים בתל־אביב: "שיזדיין כל הגוש הזה. מת לעוף מפה אחי, אין פה מה לעשות. תאמין לי אחי, מזל שמפנים", הם אומרים ומתארים את הוריהם המאמינים כי לא תהיה התנתקות כ"חיים בסרט". בטור אחר ראיין ירקוני גולשים בחוף הים האומרים: "חבל על הבית פה, אבל זה לא נורא... הגלים בחוף זיקים עוד יותר טובים". כאן בא לידי ביטוי הקושי המרכזי שבפניו עומדים הכתבים המתגוררים בגוש: הקושי לבקר את מארחיך, הדומה במשהו לקושי של כתבים צבאיים המתלווים ליחידות במלחמה. לאחר פרסום הטור על הנערים המרדנים, למשל, נתקל ירקוני בקושי רב להשיג שיתוף פעולה מאנשי הגוש. בעיות דומות התגלו גם ב־96, כשכתבים עברו להתגורר בחברון לקראת ההיערכות מחדש בעיר. שלמה צזנה, אז כתב "מעריב", פרסם כתבה על הפולחן סביב קבר ברוך גולדשטיין, וכעבור זמן קצר סולק מהאכסניה שבה התגורר. כתבים אחרים, שגילו יותר אמפתיה למתנחלים, נשארו וזכו לשיתוף פעולה מלא. לירקוני פתרון מקורי לבעיה: "אנחנו הולכים כאן על חבל דק. אם אמצא סיפור מהותי מאוד, זה כבר יכול להיות בעייתי, יכולים להיות פניות ודברים שיכולים באמת לעשות לי צרות. במקרה כזה אני לא אפרסם את הסיפור בשמי, כדי לשמור על מרקם היחסים. אמרתי את זה לעצמי מיד כשנכנסתי לכאן". אטינגר: "בעולם אידיאלי, עיתונאי לא היה נוגע בכלל בקרקע שעליה הוא נמצא; הוא היה מרחף איזה ארבעים סנטימטר מעל הקרקע, לא נוגע בשום דבר, לא תלוי באף אחד. כדי להיות כאן, המחיר שצריך לשלם זה להיות חשוף לביקורת ופידבקים יומיומיים. אתה רואה את הפנים של האנשים שכתבת עליהם. יש בזה גם דבר טוב, כי זה מכריח אותך כעיתונאי לעמוד מאחורי הדברים שאתה כותב. המבחן הוא לדעת לא להתחנף, ומצד שני גם לא לכסח בלי בסיס. זה איזון מאוד עדין וקשה". מצאת את עצמך לפעמים נזהר מדי עם היד על המקלדת בגלל זה? אני לא אשקר ואגיד לכם שזה לא עובר בראש, אבל בסופו של דבר לא היה מצב שבו שחררתי טקסט ואמרתי, "את זה כתבתי כדי למצוא חן". לעמוד מאחורי מה שאתה כותב גם אם למחרת בבוקר אתה יודע שיהיה מי שיעשה לך פרצוף, זה מבחן מרתק שאני מקווה שאני לומד לעמוד בו. האם המגורים במקום מחזקים את האמפתיה למתנחלים? "הגעתי לכאן עם הרבה דעות קדומות", מודה ויצמן, "והשהות פה די מורידה לך אותן. אתה מבין אותם יותר, אתה רואה שהם לא מפלצות ושיש פה אנשים שאני יכול להתחבר אליהם ברמה האישית אפילו". איך זה מתבטא בעבודה? אם בהתחלה הייתי מתמקד בצילום על הסמלים הרגילים, נגיד מחפש את זה עם הפאות הכי ארוכות והנשק הכי מאיים, היום זה לא שנהייתי ימני קיצוני, אבל אני יותר מחפש את הסיפור האמיתי. ירקוני: "אני הגעתי הנה מלכתחילה עם אמפתיה כלפי האנשים האלה – לא אמפתיה פוליטית, אלא ברמה הכי בסיסית, כי לתפיסתי יש פה טרגדיה אנושית מאוד גדולה. כשאתה גר במקום ומכיר את האנשים יותר טוב, אם הם מתייחסים אליך יפה והכל, מובן שהאמפתיה שלך כלפיהם גוברת". האינטראקציה הזו פועלת גם הפוך: ירקוני ואטינגר סבורים כי נוכחותם הרציפה במקום מפחיתה מהעוינות המסורתית בגוש כלפיהם כעיתונאים: "יש יחס של חשדהו, אבל אתה מוצא גם את הכבדהו", אומר אטינגר. ירקוני אומר כי התשובות שמספקים התושבים לעיתונאי המתגורר בתוכם "פחות פלקטיות". הקרבה המתמדת לליבת האירועים גם מסייעת להם להשיג סקופים: לעתים, כמו בסיפור של אטינגר על היערכות בגוש נגד נסיונות גיוס משת"פים על־ידי השב"כ, הם פשוט מופיעים על כרוזים התלויים ברחוב. מנגד, אומר ירקוני, גורמים המגורים במקום לסוג של קהות לסיפורים: "מי שבא לפה בפעם הראשונה ופתאום שומע קריאה להיכנס למרחבים המוגנים בגלל התראה לפצמ"ר, ורואה איך הילדים ממשיכים לשחק כדורסל ברחוב – זה נראה לו, וואו, איזה מקום מטורף. אחרי שאני עצמי חוויתי כמה התראות כאלה, זה כבר לא מרגש אותי". גם עיתונאים שאינם גרים בגוש, אלא "נכנסים ויוצאים", סבורים כי באיזון העדין שבין ההיכרות המעמיקה עם השטח לבין הקושי לבקר את שכניך לדירה, היתרון עולה על החיסרון. גדעון מרון מ"ידיעות אחרונות": "אנחנו מגיעים שלוש פעמים בשבוע לגוש, שזה המון, אבל באופן עקרוני, יש יתרון עצום למי שגר שם; הוא חי בתוכם ותופס את רוח הדברים והוויית הקהילה. לכתבים האלה אכן עלולות להתעורר בעיות עם אנשים, החיכוך הרבה יותר גדול, בעוד שאנחנו הולכים בסופו של יום הביתה". הכתבות שלכם היו נראות אחרת לו הייתם גרים שם? אם היינו גרים שם יכול להיות שהייתי יכול להאיר דברים או לעמוד על דברים שלא הגעתי אליהם. זה יתרון עצום. מצד שני, גם למשך הזמן שאנו שוהים שם יש אפקט מצטבר. אבל מי שגר שם – אין אפס: הוא יותר קרוב לעניין ויכול לגעת בדברים יותר עמוקים, בדקויות וניואנסים. דוגמה לניואנס כזה היא פרשת "מלון המתנחלים" – כניסתם של עשרות פעילים נגד ההתנתקות בסוף מאי למלון "חוף דקלים" בגוש, והקמת מעין מוקד התנגדות לפינוי במקום. למול כלי תקשורת אחרים, הדגיש אטינגר בדיווחיו כי רוב הפעילים במקום כלל אינם תושבי הגוש אלא פעילי ימין מהגדה ומהמרכז. אטינגר: "הרבה עיתונאים לא הבינו את ההבדלים העמוקים, גם הפוליטיים וגם המנטאליים, בין האוכלוסייה שנכנסה לשם לבין האוכלוסייה של גוש־קטיף. יש רוח מאוד זרה למקום שנושבת מהמלון. זה דבר שהעיתונאים שגרים פה – גם הזרים – הבחינו בו מהר מאוד, ואילו הרבה עיתונאים שבאו מבחוץ נפלו בפח". איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"; מתן שירם הוא עיתונאי גיליון 57, יולי 2005

מפעל גדיב שבשליטת קבוצת בז"ן חויב בידי המשרד להגנת הסביבה לשלם קנס בסך 2.9 מיליון שקל על דליפת חומרים מסוכנים. אלא שמדובר בטיפה בים, כשבשש השנים האחרונות הקבוצה קיבלה קנסות בסך כעשרה מיליון שקלים, שהם רק קצת יותר מאחוז ורבע מכלל רווחיה ברבעון הראשון של 2023. בדיקת "שקוף"

המשרד להגנת הסביבה קנס השבוע את מפעל גדיב תעשיות פטרוכימיה שבשליטת קבוצת בתי הזיקוק (בז"ן) בגובה של כמעט 2.9 מיליון שקלים בגין זיהום ים וקרקע. אלא שלמרות הסכום הגבוה לכאורה, עבור הקבוצה והמפעלים שבשליטתם (בתי זיקוק לנפט, כרמל אולפינים וגדיב תעשיות פטרוכימיות), מדובר במספרים זניחים. כמה זניחים? סך כל הקנסות שהקבוצה קיבלה בשש השנים האחרונות, קנסות אישיים ועיצומי חברה, עונשים של בית משפט ושל המשרד להגנת הסביבה, הם כאחוז ורבע בלבד מרווחי הקבוצה לרבעון הראשון של שנה זו. ואם לא די בזה, העברות שבגינן החברה נקנסה השבועהתרחשו לפני זמן רב (2019) ובימים אלה המשרד מנהל נגד החברה הליכים נוספים שלא ברור מתי ואיך יסתיימו. ומי אחראי למחדלים? הפעם המשרד להגנת הסביבה השית קנס על המפעל כולו והאירוע לא טופל במסגרת הליך פלילי או כתבי אישום אישיים. כך למשל, בספטמבר האחרון הוגשו כתבי אישום בגין חריגות בזיהום נגד החברה ושניים מבכיריה, יריב גרץ, שעבד בעת החריגות כסמנכ"ל בבתי הזיקוק וכיום מנהל היחידה העסקית דלקים, ועודי יעקב שהיה מנהל התפעול של בזן ומנהל ביחידה העסקית דלקים. ולמרות שהמשרד להגנת הסביבה לא מציין שמות, חשוב לציין כי במשך תקופה זו החברה עוד היתה בשליטת המיליארדר עידן עופר, ורק לפני כשנה החברה לישראל שבשליטתו מכרה את אחזקותיה בבתי הזיקוק לאחים חגג. בנוסף, בשנתיים האחרונות יו"ר הדירקטוריון של הקבוצה הוא משה קפלינסקי, שאף כיהן כמנכ"ל החברה קודם לכן והוא עובד בקבוצה בשלוש השנים האחרונות. שמו של קפלינסקי, שאף שירת שנים ארוכות בקבע והגיע לדרגת אלוף, מוכר לציבור לאחר שכיהן שנים ארוכות בתפקיד מנכ"ל מפעל המלט "נשר" אותו סיקרנו בהרחבה. קפלינסקי החליף בתפקידו את עובדה עלי שכיהן לפניו בתפקיד יושב ראש הדריקטוריון. האחריות לאירועים כאלה היא בדרך כלל גם על נושאי משרה נוספים בחברה, כמו המנכ"ל, אסף אלמגור שאף נקנס בעבר במסגרת תפקיד אחר שאותו מילא בחברה. לצידו סמנכ"ל בטיחות, איכות סביבה ובטחון שלומי בסון שאף הוא כיהן בקבוצה בתקופת האירועים שהתרחשו. וכמה הם מרוויחים? לפני כשלושה שבועות החברה דיווחה לבורסה על ההכנסות לרבעון הראשון של 2023. מדוח החברה עולה כי בתי הזיקוק נהנו מרווח נקי של 206 מיליון דולר בשלושה חודשים בלבד שהם 737,480,000 שקל (לפי שער של 3.58). כדי לסבר את האוזן, בדקנו את גובה הקנסות והעיצומים שקיבלה החברה על כל זרועותיה מאז 2017. לפני שנצלול למספרים, חשוב להבין שלמשרד להגנת הסביבה יש שתי זרועות אכיפה, הראשונה דרך מחוזות המשרד, שם יושבים יועצים משפטיים ומנהלי המחוזות וביכולתם לשלוח התראה, לזמן לשימוע ואף לחלק קנסות (עיצומים בשפה משפטית). אלא ש"חוק אוויר נקי" קובע את גובה הקנסות ללא גמישות רבה. כך למשל, אי קיום הוראה יכול להגיע עד לחצי מיליון שקל בלבד ואילו אם מדובר בתאגיד, כמעט מיליון שקל. מנגד, החוק מאפשר למפעל לקבל הפחתה משמעותית בגובה הקנס בגין סיבות שונות ובהן, היעדר עברות בחמש השנים שקדמו לאירוע. בסופו של דבר, בשש השנים האחרונות בתי הזיקוק קיבלו קנסות גם מבתי המשפט וגם מהמשרד להגנת הסביבה, כולם מסתכמים לכמעט עשרה מיליון שקלים (9,759,840 שקל), כלומר 1.35%, שהם קצת יותר מאחוז ורבע. מחיר הזיהום: הקנסות והעיצומים שהוטלו על קבוצת בז"ן מאז 2017 ועל מה הקנסות? האירוע מאחורי העיצום הנוכחי התרחש בכלל בינואר לפני כשלוש וחצי שנים, אז פקחים הבחינו בדליפת חומרים מסוכנים לים, ולאחר בדיקה התברר שמקורם בשני חורים בקווי הצנרת של מפעל גדיב שבאזור מסוף הכימיקלים הצפוני של נמל חיפה. מהחורים דלפו חומרים מסוכנים שגרמו לזיהום ים וקרקע בניגוד לחוק. בין החומרים שנפלטו, גם בנזן, חומר רעיל שאופייני למוצרי נפט ודלק. הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן קבעה שמדובר במסרטן ודאי וחשיפה אליו לאורך זמן מעלה את הסיכוי לסרטן. עד כמה הזיהום חמור? המשרד להגנת הסביבה מדווח שמאז אותו אירוע ועד היום, המפעל עדיין שואב את הרעלים ועדיין נבדקת מידת ההשפעה על הסביבה. חקירה פלילית העלתה כי "המפעל לא ערך בדיקות תקופתיות לבחינת מצב הצינור הדולף, לא התקין מערכת להגנה מפני קורוזיה, לא התקין מערכת לבקרת דליפות וכן לא הציב סימונים כנדרש על ידי המשרד". במשרד להגנת הסביבה הסבירו כי "רשלנות זו הובילה לדליפות חוזרות ונשנות אשר זיהמו את הים והקרקע, פגעו בסביבה וסיכנו את בריאות הציבור". ומה עוד התרחש בשנים האחרונות? באוגוסט 2017 בית המשפט הרשיע את בתי הזיקוק, גדיב, כרמל אולפינים ומנכל בקבוצה בהפרת תנאי רישיון עסק וגרימת זיהום אוויר בלתי סביר ואי קיום צו לפינוי פסולת מסוכנת. שנה מאוחר יותר החברה הורשעה בהפרת חוק המים בעקבות זיהום נחל הגדורה בדלק סילוני. בחודש מאי בשנת 2020 נושאי משרה בחברה נקנסו לאחר שהתרחשה שריפה, וכן הוטל עיצום על החברה עצמה. בנוסף, בימים אלה מתנהל בבית המשפט דיון בכתב האישום שהוגש נגד הבכירים בחברה, גרץ ויעקב. "המשרד להגנת הסביבה סבור כי יש לפעול לקידום פינוי התעשייה הפטרוכימית ממפרץ חיפה בהקדם, במטרה לשמור על הסביבה ועל בריאות הציבור. עד להשלמת החלטת הממשלה ופינוי המפעלים, המשרד ימשיך לפקח על מפעלים מזהמים ולאכוף נגדם בנחישות", מסרו בתגובה במשרד להגנת הסביבה. מקבוצת בז"ן לא התקבלה תגובה עד למועד כתיבת שורות אלה.

חברת מועצת העיר כפר סבא, הדר לביא, פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה שאילתא שהגישה לראש העיר, בה העלתה חשש לניגוד עניינים. בתגובה, קיבלה מהעירייה מכתב שדרש ממנה פיצוי על סך 70 אלף שקל בגין לשון הרע והתנצלות פומבית, וכן דרישה מקבילה מראש העיר, לפיצויים בסך 100 אלף שקל

"אנחנו לא צריכים מקורבים, אלא את אנשי המקצוע הטובים ביותר. וכשמסתירים ניגודי עניינים זה מעורר חשד ובטח שלא מדובר בשקיפות ובמינהל תקין". זה הביטוי בגינו דורשת כעת עיריית כפר סבא מחברת המועצה שלה, הדר לביא, פיצוי בסך 70 אלף שקל והתנצלות פומבית בשורה של מקומונים. חברת המועצה, הדר לביא, הגישה לראש העיר שאילתא בה ביטאה את החשש שלה מבחירתו עבור תפקיד מהנדסת העיר, והעלתה חשש שמא מדובר בניגוד עניינים מצידו. לביא שאלה אם סער הועסק בעבר כפרילאנס על ידי מהנדסת העיר שמינה, והאם הצהיר על כך. במקביל, העלתה לביא לעמוד הפייסבוק שלה את השאילתא האמורה. השאילתא עלתה גם באופן פרונטלי במועצת העיר בתאריך ה-6 בנובמבר, וראש העיר הכחיש את כל המיוחס לו:"לא היו דברים מעולם. שקר וכזב חד משמעי. מעולם לא עבדתי בעיריית רמת גן (הטענה הייתה שסער הועסק על ידי המהנדסת בתקופה שעבדה בעיריית רמת גן) בשום דרך. אני מציע לך למחוק את מה שכתבת ואני אשקול את צעדי". כבר ביום למחרת, נחתו שני מכתבים בדרישה לפיצוי. האחד מראש העיר, רפי סער, ע"ס 100 אלף שקלים. השני ע"ס 70 אלף שקלים מהעירייה עצמה. במכתב מטעם העירייה נכתב: "… בפרסום הדיבתי טענת כי העירייה מעסיקה בתפקיד בכיר של מהנדסת העיר אישה שמונתה לתפקידה לא בשל היותה אחת "מאנשי המקצוע הטובים ביותר" אלא משום היותה נמנית על "מקורבים", תוך הסתרת "ניגודי עניינים" באופן "מעורר חשד", העדר "שקיפות" והעדר "מינהל תקין". למותר לציין, כי פרסום זה עולה כדי הוצאת לשון הרע חמורה כלפי העירייה לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), והוא מהווה עוולה אזרחית של הוצאת לשון הרע לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע". "הגשת תביעות דיבה על ידי רשויות מקומיות היא דבר חריג, במיוחד במישור של טענות לאי נקיון כפיים," אומר עו"ד יהונתן קלינגר, מנהל הקליניקה להגנה על נתבעי תביעות השתקה בקריה האקדמית אונו מטעם התנועה לזכויות דיגיטליות. "במקרה הזה, המכתבים נראים בעייתיים במיוחד. הדרך להתמודד עם טענות על אי סדרים היא לא באמצעות הגשת תביעות שירתיעו חברי מועצה, אלא באמצעות הגברת כללי שקיפות שלטוניים. לנבחרי ציבור, בדרך כלל, יש עור עבה יותר ונראה שלבחור להגיש תביעה במקום להתמודד עם הטענה בזירה הציבורית תגרום רק לנזק לכל הצדדים". עוד הוסיף: "כאן יש שאילתא שחברת המועצה הגישה כחלק ממילוי תפקידה, ופרסום חוזר של אותה השאילתה. אז נכון שאי אפשר להשתמש במוסד השאילתא כדי להלבין טענות חמורות, אבל מדובר בחלק מפעילות ציבורית לגיטימית." מהדר לביא נמסר: "בלי להתייחס למקרה הספציפי שלי, אני חושבת שיש לנו חולשה מהותית בדמוקרטיה המקומית. לנבחרי ציבור ברשויות מקומיות אין כלים לבצע את העבודה שלהם (אנחנו פועלים בהתנדבות, ללא ייעוץ משפטי, מול ראש עיר שיש לו את כל הכוח והסמכויות) ואפילו העיתונות המקומית מוטה ברובה כיוון שהעירייה קונה אצלה מודעות. כל עוד ראש העיר = עיריה = כל הסמכות, אנחנו נמשיך לראות תופעות של שימוש מוגזם בכוח, נגד נבחרי ציבור ונגד התושבים". בעיריית כפר סבא בחרו שלא להגיב לדברים. (איך זה משפיע עליך) עברו על הפוסטים שלכם בפייסבוק. האם אי פעם כתבתם משהו בגנות ראש העיר שלכם, העירייה המדינה? בעולם של עיריית כפר סבא וראש העיר רפי סער, אתם צפויים לקבל תביעת דיבה על עשרות אלפי שקלים. תביעות שכאלו נקראות תביעות השתקה ויש להן אפקט מצנן שירתיע חברי מועצה מלשאול שאלות שעשויות לחשוף את השחיתות הבאה. (מה עושים כדי שיתוקן) חברת המועצה לביא התבססה על מידע שהיה ברשותה והוכחש על ידי ראש העיר – ודי בכך. אין מקום לרשויות השלטון להיעלב. עיריית כפר סבא חייבת למשוך את מכתב האיום וראוי שגם ראש העיר כפר סבא.

בלהט המאבק התקשורתי על הכנסות המדינה מגז נעשה מאמץ, מודע או לא, להעביר את המסר שההכנסות יהיו כל-כך גדולות, שלא יהיה צורך להתמודד עם השאלה מה לעשות עם הכסף

למרות דו"ח הביניים של ועדת ששינסקי, המאבק על חלוקה צודקת יותר של רווחי תגליות הגז רחוק מלהסתיים. בכל זאת, יש מקום לשאול, האם הדיון הציבורי בנושא יוכל להתבגר לשלב הבא שלו: מה בדיוק עושים עם הכסף? בעוד שקל יחסית לשכנע את האזרח הממוצע שמגיע לו יותר, בייחוד משום שאכן מגיע לו יותר, קשה יותר להסכים על היעדים שאליהם יופנו ההכנסות החדשות. הגדלת קצבאות? העלאת שכר לעובדי המדינה? דיור ציבורי? הגדלת סל התרופות? ההשכלה הגבוהה? פיתוח טכנולוגיות ירוקות שיאזנו את הנזק שמחירי אנרגיה נמוכים עלולים לגרום? הרשימה הפוטנציאלית ארוכה. אילו הדיון הציבורי בנושא היה רק נמנע מלהיכנס לפרטים האלה, היה הדבר מטריד, אבל אולי מובן. גם מפני שעדיף לא לחלק את עור הדוב לפני שניצוד, וגם כדי לא לפלג את השורות במאבק להגדלת חלקה של המדינה ברווחי הגז. אבל בלהט הקרב קרה דבר חמור יותר מאשר הימנעות מחושבת מדיון בשאלה מה ייעשה עם ההכנסות. נעשה מאמץ, מודע או לא, להנחיל את המסר שההכנסות יהיו גדולות עד כדי כך שלא יהיה צורך להתמודד עם השאלה מה לעשות עם הכסף. העלאת שכר המורים? תרופות? קצבאות לנכים? גם וגם וגם וגם. המספר 300 מיליארד דולר עלה פעם אחר פעם. אתר המאבק לשינוי התמלוגים (כתובת האתר היא לא פחות מ"Israel restart") מציג בעמוד הבית שלו תמונות מתחלפות שמראות מה ישתנה אם רק יעלו תמלוגי הגז: משינוי פניהם של בתי-הספר ושל שכר המורים, דרך מימון תואר ראשון לחיילים משוחררים, ועד לדיור ציבורי איכותי וקצבאות זקנה מוגדלות. נורבגיה, מאחורייך. גדי טאוב כתב ב"ידיעות אחרונות" ששווי הגז הוא "כמעט פי 50 מתקציב החינוך. כמעט פי 30 מתקציב הביטחון. פי 300(!) מתקציב משרד הרווחה. הסכום הזה הוא גדול כל-כך, שאם נשתמש בו להכפיל את כל שירותי הרווחה של ישראל למשך עשור, הוא בקושי ירגיש שנגעו בו. הוא יכול לחולל מהפכה בחינוך, מהפכה בתשתיות, מהפכה בשירותי הבריאות, מהפכה בהשכלה הגבוהה, מהפכה בדיור, מהפכה במלחמה בפשע, וצמצום ניכר בפערים החברתיים". וטאוב רק הרהוט שבדוברים, לא הקיצוני שבהם. יש להניח שהמטרה העיקרית של הניסיון להאדיר את ההכנסות הצפויות היא הדגשת חשיבות המאבק על גובה התמלוגים. זו מטרה ראויה. אבל תופעת לוואי של ההגזמה הזו היא הרדמת דיון חשוב אחר. הרי אם יש כל-כך הרבה – מדוע בכלל להתחיל לחשוב על סדרי עדיפויות? אלא שצריך לחשוב על סדרי עדיפויות. הבה נחזור לרגע אל המספרים: אתר המאבק למען העלאת התמלוגים נוקב ברווחים צפויים (אומדן של ערך הגז בחיסור הוצאות ההפקה, שמוערכות באתר בכ-16% מההכנסות) בסך 252 מיליארד דולר, ומיכאל מלכיאור העריך בטור ב"דה-מרקר" שהפקת הגז תימשך שלושים שנה. יש כמובן מי שמעריך מספרים נמוכים בהרבה, אבל לצורך הדיון נניח שאלה המספרים. נניח עוד שהמדינה תעלה את שיעור התמלוגים והמס לרף הגבוה ביותר שמישהו בדיון העלה: 80% מהרווחים מהשקל הראשון ומהיום הראשון. תוספת ההכנסות למדינה תהיה לפי הערכה זו מעט פחות מ-7 מיליארד דולר לשנה. הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. אבל בחישוב שנתי מדובר לא בפי חמישים מתקציב החינוך, אלא על בערך מחצית מתקציב החינוך. פחות מ-10% מתקציב הממשלה כיום, וסביר להניח שהרבה פחות מגודל התקציב בעוד עשרים שנה. אכן, הרבה כסף; מספיק בהחלט כדי להצדיק דיון רציני בסדרי עדיפויות, אבל בשום פנים לא סכום שמייתר את הצורך בדיון בסדרי עדיפויות. וכל זאת, נזכיר, תחת הנחות הקצה האופטימיות ביותר בנוגע להכנסות הצפויות לממשלה. לא פחות חשוב הוא הנתון שלאחר שלושים שנה, הגז יאזל. על כל המורים הנוספים שיישכרו להשבחת מערכת החינוך, תוך הסתמכות על רווחי הגז, יהיה לפרוש ללא מחליפים; יהיה צורך לגרוע תרופות שיתווספו לסל, ולהקטין קצבאות שהוגדלו. אלא אם יימצא מקור מימון חלופי למילוי כל הצרכים האלה. לכן, כל דיון אחראי בשאלת השימוש בסכום סביר של כסף יגיע למסקנה ששימוש בכל ההכנסות למימון צריכה שוטפת של הממשלה עלול להיות לא אופטימלי. אפילו אם זו לא תהיה המסקנה – לפחות יש לדון בכך ברצינות. זאת ועוד, דוגמאות לנושאים ספציפיים שיש לדון בהם אינן העיקר. העיקרון החשוב הוא שכעת, כשההישג החשוב כל-כך של שינוי המיסוי על הפקת הגז בישראל הופך לריאלי, על הדיון הציבורי לעבור לשלב החשוב הבא – מה עושים עם הכסף. כדי שהדיון הזה יהיה בעל משמעות, יש להשאיר מאחור את ההגזמות בנוגע להיקף ההכנסות הצפויות לממשלה כתוצאה מהמיסוי.

המרכאות הולכות ונושרות מהדיווחים על החיסול בסודאן והחטיפה באוקראינה | מרכאות צצות בדיווחים על פרשת ביבי-טורס | וקלמן ליבסקינד מגיע לבת-ים

"מי ירוויח מהכנסת השר"פים לבתי-החולים הציבוריים?", שואלת כותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט". כזכור, אחת מדרישות הסתדרות הרופאים, שהשביתה ביומיים האחרונים חלקים נרחבים ממערכת הבריאות, נגעה להרחבת שירותי הרפואה הפרטיים אל בתי-החולים הציבוריים. זו גם הדרישה שהאוצר, ככל הנראה, מוכן להיענות לה. ב"כלכליסט" מוסיף מיקי פלד כי מי שתומך באופן אקטיבי במהלך הזה הוא שר הבריאות יעקב ליצמן. "השר"פ הם שירותים שקונה הציבור בעזרת ביטוחי הבריאות המשלימים של קופות-החולים (שב"ן) או ביטוחי הבריאות הפרטיים של חברות הביטוח", כותב פלד. "לטענת ההסתדרות הרפואית, האפשרות לבצע שר"פ באמצעות כספי השב"ן תעביר כסף מהמרכזים הפרטיים למערכת הציבורית". תחת סעיף "הסכנות" כותב פלד: "למרות ההיגיון בטענות בעד החזרת השר"פ לבתי-החולים, אסור לזלזל בטענות כי המהלך ייצור שתי מערכות בריאות. בסוף שנות ה-90 ובתחילת העשור ידעה מערכת הבריאות סיפורים רבים על חולים שחשו כי קיבלו טיפול או יחס פחות טובים מהחולה שלצדם, רק כי הוא שילם לרופא עבור טיפול פרטי". עוד מוסיף פלד כי אין ערבות לכך שהכסף שיכניס השר"פ למערכת הציבורית יעבור לשאר חלקי המערכת ולא יישאר באותן מחלקות שמעניקות את השירותים הפרטיים. כמו כן יש חשש כי הרחבת השירות הפרטי תביא להעלאת מחיריהם של הביטוחים המשלימים. גם ב"מעריב" מקדישים מקום לסוגיית הרפואה הפרטית. "רפואה בצבע הכסף" היא כותרת כתבה קצרה של ליטל גרוסמן, שסיכומה הוא: "כך או כך, משני צדי המתרס עולים קולות הטוענים שעצם העלאת הנושא במועד הנוכחי הוא ספין של גורמים בממשלה שנועד להסית [כך במקור] את דעת הקהל מתמיכה במאבק הרופאים לעבר נושא שנוי במחלוקת". כותרת המשנה של טור הפרשנות של רותי סיני היא "השר"פ ישאב לתוכו כל מי שרק יוכל לשלם, והמערכת הציבורית תשרת את העניים וממילא תהיה נחותה". כותרת הדיווח האחר של גרוסמן ב"מעריב" היא "בצל הפיצוץ במשא-ומתן: הרופאים חוזרים לעבודה". כותרת הגג היא "משבר בדיונים". האייטם האחרון בכפולה, המוקדשת כולה למאבק הרופאים, הוא מונולוג של רופאה ("אתם מגיעים לבית-החולים ולא מאמינים שזה המצב. אבל אחרי יומיים אתם שוכחים – ואנחנו לא"). בעמ 10 של "מעריב" מדווח אורי בינדר כי "בעקבות ירי הגראדים לבירת הנגב, תופעה חדשה החלה לצבור תאוצה. תושבים אמידים שלא מסתפקים באמצעי המיגון שמספקות הרשויות קונים מכספם מיגוניות לבתים". פרשת "ביבי-טורס" מגיעה היום לכותרות הראשיות של "מעריב" ושל "ידיעות אחרונות". גם הבוקר מדובר במחזור סקופ של רביב דרוקר ששודר אמש בערוץ 10. בכלל, תרומתם של שני העיתונים האלו לחקר הפרשה (או הפרשות) שחשף דרוקר והם מיהרו לאמץ ולטפח עולה לכדי לא כלום, פחות או יותר. לו אני דרוקר, הייתי דורש מהם לפחות השתתפות בהוצאות. "מימון כפול לנסיעה אחת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות" ו"החשבוניות הכפולות" הכותרת הראשית של "מעריב". "אין בפרשה הזאת שקל כפול, אין כפל מכירות, טענה שרה נתניהו בראיון בשבוע שעבר. אבל אמש חשף ערוץ 10: ראש הממשלה קיבל שתי חשבוניות משני ארגונים שונים שמימנו את אותה נסיעה לארה"ב", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב", שמסתיימת בהכחשה של לשכת ראש הממשלה ("לא היה מימון כפול"). בן כספית, הפרשן הבכיר של "מעריב", מי שקבע כי פרשת "ביבי-טורס" חמורה מפרשת "ראשונטורס", ומי שפסקנות וספקנות משמשות אצלו בערבוביה, לרוב באותו משפט ממש, כותב היום בפסקנות בלבד על הנושא. בערך. הפסקה הראשונה בטור נפתחת בקביעה "אם היה ויכוח, הוא נגמר", נמשכת במשפט הקובע כי כעת היועץ המשפטי לממשלה צריך לבדוק את הפרשה ולא מבקר המדינה, ומסתיימת במשפט: "ואגב, במקרים כאלה, אם יש ספק, אין ספק". האם יש ספק? יש ספק, והעיתונים, מחוץ לגבולות הטור של בן כספית, אינם מתייחסים אליו באגביות. ראש הממשלה מלווה הפעם את התגובה שלו לתחקיר "שאינו אמת, חסר בסיס, במטרה לפגוע ולהכפיש", בראיה: אותה חשבונית שהציג דרוקר, אחת מהשתיים שניתנו כביכול עבור אותה נסיעה, אולם עם המלה "cancelled" מודפסת עליה. נתניהו מאשים את ערוץ 10 שמחק את המלה "מבוטל" מהחשבונית. תגובת ערוץ 10 היא כי הגורמים שחתומים על תשלום החשבוניות הכפולות העידו כי אכן שילמו את הכסף, וכי ממילא הוצגו בתחקיר חשבוניות של נסיעה שנייה שמומנה לכאורה במימון כפול. חילופי התגובות הללו מובאים בהרחבה בעמ 2 של "מעריב", ואילו ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים על השער את תצלומי החשבוניות ומבליטים גם את המלה "cancelled" לצד הבלטת הסכומים הכפולים, ואף מוסיפים מרכאות לכותרת הראשית. במלים אחרות, ב"ידיעות אחרונות" מציבים "לכאורה" גדול מעל האייטם שהעיתון בחר לראש סדר היום שלו. גם ב"ישראל היום" עוקבים אחרי הפרשה. הכותרת על השער היא "בערוץ 10 הציגו חשבונית מבוטלת, נגיש תביעת דיבה". מעל לכותרת המוקפת מרכאות נכתב: "עורך-דינו של נתניהו", אולי כדי שהקוראים לא יטעו לחשוב שהעיתון עצמו מתכוון להגיש את התביעה. בנדר, אריק בנדר, חתום על כתבת השער של מוסף "המגזין" של "מעריב". הכותרת על השער היא "גברת סקנדל", וכותרת המשנה היא "סיפורי שרה נתניהו, המלונות והכביסה נראים כמו אגדת ילדים לעומת פרשת כובע הפרווה של אופירה נבון, הצרחות של מרים אשכול, גליונות הפלייבוי של נינה קציר או סיכת הזהב האבודה של לאה רבין". "הטיל התביית למשדר שהוטמן במשלוח הנשק", נכתב בכותרת הראשית על השער השני של "ישראל היום" (הכותרת הראשית על השער הראשון של "ישראל היום": "הגיעו סמרטפונים חדשים"). "היעד לחיסול בסודאן: היורש של מבחוח", נכתב בכותרת על שער "מעריב". הכותרת מוקפת מרכאות, ובכותרת המשנה נכתב "כך דיווחו גורמים פלסטיניים". "ידיעות אחרונות", שאתמול מתח לקצה את המוסכמות הצנזוריאליות לדיווח על אירועים אסורים בדיווח (דהיינו, איתור כלי תקשורת מחוץ לישראל שדיווח על העניין, כדי להיתלות בו), לא מאזכר היום על שערו את התקיפה בסודאן. "דיווח: סוכני המוסד בסודאן סיפקו מידע למחסלים", נכתב בכותרת גג לדיווח בנושא בעמ 4 של "ידיעות". הכותרת, "המחוסל: בכיר חמאס", נתונה במרכאות, ובניגוד לאתמול, נמצא היום מקור קונקרטי לידיעה: רשת אל-ערביה. באותו עמ 4 של "ידיעות אחרונות" מדווח אדוארד דוקס, "כתבנו בקייב", על פרשת אבו-סיסי: "אבו-סיסי לא נחטף, אלא הוסגר", כותרת הידיעה. "גורם אוקראיני מודה לראשונה: שיתפנו פעולה עם ישראל במעצרו של דיראר אבו-סיסי ובהעברתו לישראל". "מקורות זרים: מדובר בעבד אל-לטיף אשקר, יורשו של מחמוד אל-מבחוח, שחוסל לפני שנה וחצי", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עמית כהן בעמ 4 ב"מעריב". בעמ 6, המוקדש ל"קרב נגד ההברחות", מוצגת מפה של המרחב האזורי ועליה ציון אירועים בטחוניים שונים ("חיסול אל-מבחוח", "הפצצת שיירת משאיות בסודאן", "חיסול בכיר חמאס בסודאן", "השתלטות על הוויקטוריה", "חטיפת אבו-סיסי", "השמדת אוטובוס בדמשק") תחת הכותרת "כל המבצעים הנועזים המיוחסים לישראל, על-פי פרסומים זרים". "משהו בפרויקט הבנייה היוקרתי של שלומי לחיאני, על חוף ימה של בת-ים, הלך עקום כמעט מהרגע הראשון", פותח קלמן ליבסקינד במוסף "סופשבוע" של "מעריב" את התחקיר שלו על עסקי הנדל"ן של מי שהפך אחר-כך לראש העיר הפופולרי והחשוד בפלילים של בת-ים. לפי ליבסקינד, המביא את טענות בנק מזרחי, שמימן את הפרויקט, לחיאני לא הזרים לבנק את מלוא התמורה שקיבל עבור הדירות. כתוצאה מכך הופעלה ערבות מדינה, שעלתה למשלם המסים עשרה מיליון שקל, ונגרמו לבנק הפסדים של 15 מיליון שקל. לחיאני מכחיש. התחקיר מגולל עוד טענות של דיירי מיזם הבנייה שבו מדובר, "פרוייקט הצוק" שמו, ומתאר שיטת התנהלות בעייתית ולא חוקית, לכאורה, של לחיאני כלפי רשות המסים וכלפי לקוחותיו כקבלן. לחיאני מכחיש את הדברים. כך או כך, אם ליבסקינד התלבש על לחיאני, ולו אני חברת דירוג, הייתי מוריד את הדירוג של לחיאני בכמה מספרים. הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת היום לדני דיין, יו"ר מועצת-יש"ע: "יו"ר מועצת-יש"ע: אני כלכלן. אני יודע שמתנחלים יסכימו לפינוי תמורת מחיר הוגן". הדיווח, של יוסי מלמן ועופר אדרת, נסמך על לא פחות ולא יותר מאשר מסמכי ויקיליקס של ההאקר האוסטרלי אסאנג. הנה כי כן, מועצת-יש"ע הגיעה למסמכי ויקיליקס ומסמכי ויקיליקס הגיעו ל"הארץ". העולם שטוח. "יו"ר מועצת-יש"ע דני דיין, מנהיגם של המתנחלים בגדה המערבית, יצא באופן מפתיע נגד התנהלות עמיתיו וחבריו למועצה ובעד התושבים הפלסטינים. כך עולה מהתיק הישראלי של מסמכי ויקיליקס, שייחשף היום ומחר בהארץ", נכתב בפתח הידיעה, המצטטת "התבטאויות של דיין, שנאמרו כולן במפגשים סגורים שנערכו בשנים האחרונות עם אנשי שגרירות ארה"ב בישראל". ההתבטאות שנבחרה לכותרת הראשית של "הארץ" "באה בתגובה לשאלת הדיפלומטים על סיכויי ההצלחה של תוכנית פינוי-פיצוי, שלפיה המתנחלים יסכימו לעזוב את השטחים תמורת תשלום". עוד בדיווח: "דיין הודה בשיחות כי הוא מתבייש ונבוך מאלימות המתנחלים, שאחראים למעשים איומים מבחינה מוסרית", "התבטא באוזני הדיפלומטים בעד הסרת מחסומים ושיפור מצבם הכלכלי וזכויות האדם של הפלסטינים בגדה" ו"מתח ביקורת עוקצנית על שאר מנהיגי יש"ע". בעקבות זאת מאשים "הארץ" את דיין ב"כפל לשון" שנקט מול הציבור שהוא מייצג ומול אנשי השגרירות, ומדגים זאת באמצעות הצבה זה מול זה של דברים שאמר דיין בפורום הסגור ובהתבטאויות פומביות. בסוף הדיווח מצטטים הכתבים בקצרה תגובה של דיין לדברים, מ"ראיון לתוכנית של רינו צרור בגל"צ". דיין לא הסתפק בראיון רדיו, טרח ושלח הבוקר את תגובתו בדואר אלקטרוני לנמענים שונים. עיקרה: "הדברים המופיעים בידיעה נאמרו על-ידי בפומבי עשרות פעמים. בשביל זה לא צריך ויקיליקס, מספיק גוגל. רק באמצעות מניפולציה מכוערת וקטיעת משפטים באמצע, יצר הארץ כותרת ראשית על חשבוני". עוד היום ב"הארץ", בעמ 14 מתפרסמת מודעת אבל: "לח"כ יעקב כ"ץ (כצלה) ולמשפחה, אתכם באבלכם על מות האם הגב בתיה כ"ץ ז"ל". על החתום, "הארץ". עיתון "מעריב" הוא היום חבילה שמנה, יותר מזו של "ידיעות". העיתון עצמו כולל רק 24 עמודים, לעומת 40 של "ידיעות אחרונות", אך מצורפים לו מגזין "את" שמנמן ומוסף "סופשבוע" (שער כרומו) דשן עם 132 עמוד, ועוד משקל לוואי של שני עלוני פרסומת כבדים. ל"מעריב" מצורפים עדיין גם המוספים היומיים: הספורט, הכלכלה ("עסקים") והמגזין ("המגזין"). לפני כמה ימים כתבתי על חבילת סוף-השבוע "הגדולה עם המגזינים היוקרתיים, צבעוני יותר, גדול יותר, תרבותי יותר" (לשון המודעות) ש"מעריב" דוחף כעת בעלייה, וטענתי שמדובר בהרעת תנאים: אם עד עכשיו קיבלתי כמנוי שלושה מוספים יומיים, ופעם בשבוע את "רייטינג" ו"את", מוסף תרבות ובידור ומוסף כלכלה – הרי שבחבילה הנוכחית מבטלים את המוספים, היומיים והשבועיים, ומזיזים את יום החלוקה של "את" ו"רייטינג". עובדי "מעריב" שהגיבו לקביעה הזו טענו כי מלבד מוסף התרבות שכבר נסגר, נראה כי בוטלה התוכנית לביטול המוספים היומיים ומוסף הכלכלה השבועי ("עסקים שישי"). ואם כבר הזכרנו את "את", במדור "מה שנכון – מלה שלנו", כותבת מיכל לברטוב על בני ציפר, "בלוגר חברתי-פוליטי ועורך המוסף לתרבות וספרות של הארץ", שהוא "אינו פמיניסט גדול וגם לא שוביניסט קטן", זאת על סמך תמיכתו ביצחק לאור (שנשים טענו כי תקף אותן מינית) ופוסט שכתב על ניצול מיני של פליטה דארפורית. ההקשר: מהומה בחוגי שמאל ופמיניזם מסוימים סביב המחאה (בהובלת אשכר אלדן-כהן) נגד השתתפותו של ציפר בכנס של החוג למגדר באוניברסיטת תל-אביב (שגררה את ביטול הכנס כולו, התפטרות ראש החוג אורלי לובין, חזרתה מהתפטרותה וכו). ואחרון מ"מעריב": אחת הכתבות במוסף "סופשבוע", התופסת לא פחות משישה עמודים של המוסף, מוקדשת כולה לדברור של מיסטיקנים, אסטרולוגים, בני מאיה ותמהונים אחרים סביב הסוגיה המרכזית "2012: קץ העולם, או לא?". אין ספק שהעורך נרדם כאן בשמירה. יום שישי, האחד באפריל, היה בשבוע שעבר.

"ידיעות אחרונות" יוצא נגד חוק המאגר הביומטרי | כתב "הארץ" חוטף מכות | "ישראל היום" משתף פעולה עם "האח הגדול"

סוף שבוע חלש יחסית בזירת החדשות – בסך-הכל שתי רקטות קסאם ומפגע עזתי הרוג – תורם לכך שהכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" ("חשופים") והכפולה הפותחת של העיתון עוסקות בחוק המאגר הביומטרי. צביקה ברוט, כתב העיתון בכנסת, מדווח כי רוב חברי-הכנסת יתמכו ככל הנראה בהצעת החוק השנויה במחלוקת, שתעלה מחר לקריאה שנייה ושלישית. מסגור הדיווח ביקורתי ביותר כלפי ההצעה ונוקט גישה המקובלת בעיתונות ההמונים: הפחדה. "כל שוטר יוכל לדעת איפה היינו, כל עבריין יוכל לשתול את טביעות האצבע שלנו בזירת הפשע, אבל הכנסת עומדת לחייב אותנו בכל זאת למסור טביעות אצבע וסריקת פנים למאגר ממשלתי שיש חשש שייפרץ", לשון כותרת המשנה לידיעה. לפי ברוט, "לשאלה המסקרנת – מה יקרה לאזרח שיסרב להניח את אצבעו על משטח הזיהוי – עדיין אין תשובה ברורה. סירוב ייחשב כעבירה פלילית שהעונש עליה ייקבע בעתיד". ראויה לציון העובדה כי גם בשלהי יולי האחרון, בפעם הקודמת שהצעת החוק להקמת מאגר ביומטרי עמדה בפני שלב מכריע, היה זה "ידיעות אחרונות" שהקדיש את הכותרת הראשית שלו לדיווח עליה. בעיתונים האחרים אין התייחסות להצעת החוק (ב"הארץ" פורסם בסוף השבוע הטקסט המשועשע הזה במוסף השבועי, לא בעמודי החדשות). בידיעה הבוקר מאת ברוט מובאים בעיקר דברי המתנגדים לחוק, ולצדה מופיע מאמר פרשנות של בעז אוקון תחת הכותרת "חוק טיפשי ומסוכן". לדבריו, "הצעת החוק החדשה היא שטות מסוכנת מהסוג של היטל הבצורת. הפעם ההיטל הוא על האוויר לנשימה. פגיעה בפרטיות יוצרת מחנק". ההשוואה שעורך אוקון בין החוק הביומטרי להיטל הבצורת מחדדת את ההבדל בסיקור התקשורתי של שני הנושאים. לא צריך להיות מנכ"ל חברת יפעת כדי להבחין שהעלייה האפשרית במחיר צריכת מים זכתה לסיקור רב ומשמעותי יותר מהאפשרות שכל אזרחי ישראל ייאלצו למסור את טביעות האצבע שלהם למאגר ממשלתי. סיקור חוק המאגר הביומטרי הופיע בעיקר במדורי מחשבים באתרי אינטרנט (אף כי מהותו אינה בטכנולוגיה, אלא בזכות לפרטיות), בעוד היטל המים מסוקר באופן תדיר ורחב היקף בעמודי החדשות של כל העיתונים, חרף העובדה שישפיע רק על חלק מהאוכלוסייה. הצעת החוק להקמת מאגר ממשלתי לנתונים ביומטריים תשפיע, כידוע, על כלל אזרחי מדינת ישראל. גם הבוקר, למשל, מוקדש עמוד שלם ב"ישראל היום" להיטל המים. זאב קליין מדווח על פשרה שלפיה ההיטל יוקפא לארבעה חודשים, אך תעריפי המים יזנקו. לידיעה מתלווים שני מאמרי פרשנות, האחד בעד היטל המים והאחר נגדו. ב"ידיעות אחרונות" מדווח ברוט על אפשרות שחברי-כנסת יעתרו לבג"ץ נגד מס הבצורת. במדור הדעות של עיתון "מעריב" מתייחס אביב לביא לשיתוף הפעולה של התקשורת בישראל עם הקמפיין נגד היטל המים. "גם התקשורת שותפה בשיווק הפארסה", כותב לביא. "בימים האחרונים קשה לצפות במהדורת חדשות או לדפדף בעיתון בלי להיתקל באזרחים שמנופפים בחשבונות מים מנופחים ומאשימים את ההיטל שמדרדר אותם לחרפת רעב. רק שלפני שהמצלמה מתמסרת למחאה הזו, כדאי שהכתבים ישאלו את מי שקיבל חשבון מים של אלפי שקלים, כמה בדיוק הוא שילם בשנים שלפני ההיטל? מי שמחויב היום באלפים, שילם גם קודם סכומים שידם של עניים מרודים לא משגת. אבל למה להרוס סיפור טוב עם העובדות?". ציינו למעלה שתי רקטות קסאם ומפגע עזתי הרוג. בעיתונים קשה למצוא מידע על אירועים אלה. ידיעה קצרצרה בצד עמ 9 של "ישראל היום" [לילך שובל] מדווחת כי כוח צה"ל זיהה ביום שישי "חמישה מחבלים שהתקרבו לגדר המערכת בגבול רצועת עזה כדי להניח מטענים", ירה בהם, הרג, ככל הנראה, אחד מהם, ולכד את היתר. ב"מעריב" מתפרסם מידע דומה בחלקה האחרון של ידיעה בתחתית עמ 15 [עמית כהן, אורי בינד ואמיר בוחבוט], שראשיתה מוקדש לפרסום בעיתון חמאסי על התקדמות בעסקה לשחרור החייל הישראלי השבוי גלעד שליט. ב"הארץ" נדחק המידע על התקרית לפסקה אחרונה בידיעה [יניר יגנה ואנשיל פפר] על התבטאויות של הרמטכ"ל במפגש עם תלמידי תיכון (אף כי המידע מופיע גם בכותרת הגג לידיעה). חיפוש בעמודי החדשות ב"ידיעות אחרונות" לא העלה אפילו פרסום מתומצת שכזה. הפגנת חרדים בירושלים במחאה על הפעלה בשבת של פס ייצור במפעלי אינטל זוכה הבוקר לסיקור נרחב בכל העיתונים. ב"הארץ" מדווח על ההפגנה ניר חסון, ומותח ביקורת על משטרת ירושלים, שנמנעה במשך שעות ארוכות מלהשליט סדר באזור. "משטרת ירושלים", כותב חסון, "בחרה להוביל את ההדחקה [של מאבק החרדים] וניסתה שלא להתערב בהפגנה, למרות אלימות המפגינים". קל להבין את העמדה הביקורתית של חסון אם ממשיכים לקרוא את דיווחו ומגלים כי "פרץ האלימות הראשון הופנה כלפי כתב הארץ, שהמפגינים חשבו שהוא, כך נאמר מאוחר יותר, עובד אינטל שמנסה להגיע ליום עבודתו. בעיטות, דחיפות, קללות וצווחות שאבעס לתוך האוזן היו מנת חלקי. אחד המפגינים סייע בחילוצי מהמקום". בהמשך שוב מציין חסון כי "משטרת ירושלים התאמצה מאוד אתמול שלא להתערב בנעשה", וממשיך לתאר את האלימות של המפגינים כלפי עיתונאים: "כ-200 חרדים הסתערו על העיתונאים ביידויי אבנים, בדחיפות ובקללות, עד שאלה עזבו את המקום. איש מהעיתונאים לא נפגע. "אם כתוצאה מהאלימות", ממשיך חסון, "תחליט אינטל לוותר על הייצור בירושלים, תהיה בכך פגיעה אנושה בתדמיתה של העיר". ידיעה נפרדת ב"הארץ", מאת גיא גרימלנד, מקבלת את הכותרת "אינטל שותקת ומנסה להרגיע", ומדווח בה כי "המטרה כרגע היא לא להבעיר את השטח". בידיעה מקבילה ב"מעריב", מאת טל שניידר, מדווח כי "בחברה סירבו להתייחס לשאלה אם נוכח האירועים, נשקלת האפשרות להפסיק את עבודת המפעל בירושלים". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מדווחים איתי שמושקוביץ ודני אדינו אבבה כי במהלך חילופי הדברים בין ראשי החברה למפגינים אמרה מנכ"ל אינטל ישראל, מקסין פסברג, כי "אם החרדים ימשיכו באיומיהם [...] לא נהסס לסגור וללכת מפה". שלמה צזנה, הנציג היחיד של העיתונות המודפסת בפמליית ראש הממשלה בנסיעתו האחרונה לוושינגטון ולפריז, מפרסם הבוקר מאמר במדור הדעות המורחב (שלושה עמודים) של "ישראל היום". צזנה מתייחס לסיקור שהעניקו עיתונים אחרים לפגישת נתניהו-אובמה וכותב: "בניגוד למה שמקובל לחשוב, גם בעבודה העיתונאית יש כללים. אפשר לזהות מי מסר מידע לכתבים, אפשר לזהות כיוון להדלפה, ואפשר, כמו בשבוע שחלף, לזהות שכונה. אין עובדות, עוסקים בהערכות, לוקחים הכל כמה צעדים קדימה ומתפללים לטוב". הוא מסכם את מאמרו בקביעה כי הדיווחים בעיתונים האחרים "חוטאים לאמת". האם אכן חלה התקדמות רצינית בשיחה בארבע עיניים בין נתניהו לאובמה? התצלום שהפיץ הבית הלבן במהלך סוף השבוע, שבו נראים נתניהו ואובמה יושבים משני צדי שולחן ומשוחחים, מתפרסם הבוקר בכל העיתונים כשהוא מלווה בפרשנויות שונות. ב"ישראל היום" הוא מעטר את המאמר של צזנה, שכאמור מבקר את המסגור השלילי שהעניקו כלי תקשורת אחרים לפגישה. ב"הארץ" מתפרסם התצלום מעל כיתוב קצר [נטשה מוזגוביה] המזכיר כי "חלק מהפרשנים הניחו שהעדר הצילום הרשמי נועד להשפיל את נתניהו". ב"ידיעות אחרונות" זוכה התצלום לידיעה משלו [אורלי אזולאי], המדגישה את החריגות של מדיניות הבית הלבן כלפי פרסום פרטים מהפגישה. ב"מעריב" מנתחת מיה בנגל את התצלום ומציינת כי בין נתניהו לאובמה ניתן לראות ציור התלוי על הקיר שמאחוריהם. בנגל מדווחת כי הציור הוא "עושי השלום" של האמן גורג אי.פי הילי, ובו נראים נשיא ארה"ב אברהם לינקולן ומפקדי צבא האיחוד האמריקאי דנים בהסכם השלום לסיום מלחמת האזרחים. "אולי מסר סמוי לנתניהו", כותבת בנגל, ומוסיפה כי לפי "סביבתו של ראש הממשלה", בפגישה עם נשיא ארה"ב "נאמרו [...] דברים מהותיים מצדו של נתניהו, הקשורים בנכונותו להתקדם בתהליך המדיני – בערוץ הפלסטיני ובערוץ הסורי". הערוצים הללו כובשים הבוקר את הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"מעריב". ב"הארץ" מדווחים ברק רביד, אבי יששכרוף ומזל מועלם כי נשיא צרפת ניקולא סרקוזי הציע לנתניהו לכנס בפריז ועידת שלום בינלאומית בהשתתפות יו"ר הרשות הפלסטינית, נשיא סוריה ומנהיגים אחרים מהאזור. ב"מעריב" שאובה הכותרת הראשית משיחה שקיים כתב העיתון גדעון קוץ עם שר החוץ של סוריה – "מקווה שנתראה בקרוב בטורקיה". "שר החוץ של סוריה ואליד מועלם שוחח אתמול בחמימות רבה עם כתב מעריב במלון בריסטול בפריז והביע אופטימיות לגבי השיחות בין ישראל לסוריה", מספר קוץ. הכותרת הראשית של "ישראל היום" אופטימית פחות: "זעם בישראל על כוונת הרשות להכריז עצמאות". הכותרת מפנה לידיעה קצרצרה [שלמה צזנה] בצד עמ 5, על נאום שמתכוון לשאת הערב בנימין נתניהו במסגרת פורום סבן. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם בהבלטה טור פרשנות של אלכס פישמן, המנתח את מצבה הגיאו-אסטרטגי של סוריה, ומפקפק בכנות כוונותיו של נשיא סוריה לחדש משא-ומתן לשלום עם ישראל. את המאמצים הדיפלומטיים מצד סוריה מכנה פישמן "בלוף". בפינה עליונה של שער "ישראל היום" הבוקר מופיעה תיבה תחת הכותרת "האח הגדול – מבצע מיוחד עם ישראל היום". במרכזה, תצלום של אחד המתמודדים בתוכנית הטלוויזיה, שחוזרת הערב למסך [מאיר פרטוש]. "קוראי ישראל היום" ייהנו מסיכוי לבקר בבית האח הגדול ומהפתעות נוספות במסגרת מבצע מיוחד שעורך העיתון עם התוכנית", נאמר בכיתוב לתצלום, תוך מתן קרדיט לרכש החדש של העיתון, הכתב יובל אברמוביץ, והפניה לעמ 39. משום מה בעמוד זה אין זכר לא לאברמוביץ ולא למבצע של העיתון. שיתוף הפעולה בין שני הגופים, לעומת זאת, בולט לעין. סמלילי השנים מופיעים זה לצד זה ("האח הגדול בשיתוף עם ישראל היום") מעל ראיון קצר שעורכת מאיה כהן עם שני מנחי התוכנית. בין השאלות: "מה אתם הכי אוהבים בתוכנית?" ו"מה אתם הכי שונאים בתוכנית?". מסקרן לראות את טור ביקורת הטלוויזיה בעיתון מחר. בהמשך גליון "ישראל היום" מתפרסמת מודעה בת שני עמודים מטעם חברת קשת, מפיקת התוכנית, ובה מוצגים בפני הקורא נתוני "סקר האח הגדול" שערכה הזכיינית לקראת שידור פתיחת העונה. מודעה זהה מופיעה על שני עמודים בעיתון "הארץ". בתשובה לשאלה "למה קוראים לתוכנית בשם האח הגדול?" השיבו 38% מהעונים על הסקר כי השם לקוח מהספר "1984", ואילו 60% הסבירו "כי האח הגדול הוא הדמות שמחלקת את ההוראות לדיירים". אל נא תזדעזעו בקול רם מבורות המשיבים. תגובה כזו משחקת לידי מפיקי התוכנית. כל התוכן המערכתי של העיתון "כלכליסט", מעמוד השער ועד עמ 21 (כולל), מוקדש לסיקור כנס שערך העיתון בשבוע שעבר. הדיווח נפתח ברשימה שחלקה הקטן עוסק בכלכלה וחלקה הגדול באנקדוטות ורכילות [עמיר קורץ]. בהמשך, לנוחות הקוראים, שני הנושאים הללו מתפצלים – ידיעות רבות על הנושאים שהועלו בכנס והעמדות שהציגו המשתתפים, וכפולת עמודים חגיגית, תחת הכותרת "רוביניאדה", המוקדשת לתצלומי ידוענים כלכליים שנכחו בכנס ומבחר ידיעות רכילות עליהם ("סמי סגול [...] נוסע בקרוב לסקוטלנד למשחק של הפועל תל-אביב מול סלטיק"). רצועה מיוחדת מודפסת תחת הידיעה המרכזית על נאומו של הכלכלן נוריאל רוביני, אורח הכבוד בכנס. רצועה זו [ללא קרדיט] כוללת ארבע ידיעות קצרות על מעלליו של רוביני בסוף השבוע שבילה בישראל. מתברר כי הכלכלן קיבל כדור בדולח ממארחיו, נטע עצים בחוות בודדים בנגב, האזין לשירי שבת בגן ילדים וביקר "בעיר העתיקה בבאר-שבע". התחנות במסעו של רוביני קשורות כולן לתנועת "אור", ממארגנות הכנס. העיתונים מדווחים על תגובת הנהלת ערוץ 10 לתזכיר החוק להארכת הזיכיון שפורסם בסוף השבוע – איום בהחשכת המסך. אופיר בר-זהר מפרסמת ב"דה-מרקר" את הדיווח המקיף ביותר. במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת תמר רותם על האופן שבו ילדים נחשפים למידע במהדורות החדשות למבוגרים, ועל הגישה של מהדורות חדשות לילדים בערוץ הראשון להעברת מידע טעון, כגון רצח משפחת אושרנקו. הכתבה מתפרסמת לקראת דיון בנושא זה, שיתקיים השבוע במסגרת כנס "ישראל-שדרות לחברה". ביום שני האחרון פירסם נחום ברנע מאמר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ובו התייחס לראיון שקיים השר בני בגין עם רן בנימיני, כתב קול-ישראל. בגין, כתב ברנע, הסביר את התנגדותו לפיצול משרת היועץ המשפטי בציטוט "המשַנה – ידו על התחתונה". "תהום רובצת בין הלהט המהפכני של זבוטינסקי, ובמידה רבה של תלמידו מנחם בגין, ובין השמרנות הצוננת של בני בגין", כתב ברנע. בהמשך כינה את בגין "ויקיפדיה מהלכת" (מתוך כוונה ללעוג להעדפתו לאסוף אמירות חריפות של פלסטינים על פני פעולה). הבוקר, בשער "ישראל היום", מופיעה הפניה בזו הלשון: "בני בגין: המאמר שבעיתון ידיעות אחרונות לא רצו שתקראו". מאמר זה, המופיע בעמודי הדעות של העיתון, הוא תשובת בגין למאמרו של ברנע. בסיומו נכתב: "מאמר זה נשלח לידיעות אחרונות, אך העיתון סירב לפרסמו". ב"מעריב" מופיע הבוקר הנוסח הבא, תחת המלה "הבהרה": "עיתון מעריב מצר ומתנער מהתכנים שפורסמו השבוע בבלוגים האישיים של מיטב כתביו בערוץ nrg [...] תכנים אלה משקפים את דעתם האישית בלבד, ולא את דעת המערכת והעומדים בראשה". הרמז הבולט ביותר לכך שמדובר במודעת פרסום לבלוגים ולא בהבהרה אמיתית מטעם העיתון הוא העובדה שבמקום להופיע במשבצת קטנה בתחתית עמוד נידח, היא משתרעת על פני עמוד שלם בקונטרס החדשות.

חברי הכנסת, כמו גם רוב הציבור, כנראה אינם מודעים לנושא האחד בו השקיפות מחויבת מעבר לנגזר מחוק חופש המידע: פגישות עם חברות טבק. אז מי נפגש עם חברות הטבק, מי דיווח על כך לציבור כמתבקש ומי מסרב לחשוף את המידע

| שבי גטניו | ה-15 באוקטובר 2018, תמלול דיון בוועדת הכלכלה של הכנסת בנושא חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של מוצרי טבק: פריג הוא רק אחד מעשרה חברי כנסת בעניינם פנינו ב"עמותה לדמוקרטיה מתקדמת" (בראשה עומד הכותב) ליועץ המשפטי לכנסת – בדרישה לחייב אותם לחשוף לציבור האם נפגשו עם חברות טבק או מי מטעמן בהקשר לחוק המדובר. בחצי השנה האחרונה יצאנו למאבק להחלתה של חובת השקיפות החשובה הזו. על הסיבות להחרגת תעשיית הטבק מכל שאר הגורמים אפרט בהמשך, אך תחילה אפנה אתכם לטבלה החושפת לראשונה מי מחברי הכנסת שנכחו בדיוני ועדת הכלכלה בנוגע לחוק הגבלת פרסום טבק, אכן נפגש עם חברות טבק, מי מהם דיווח על כך לציבור כמתבקש ומי מסרב לחשוף ולדווח את המידע. כפי שניתן לראות, רק 13 מתוך 22 חברי הכנסת שפנינו אליהם חזרו אלינו עם תשובות: בשנים האחרונות מתנהל ויכוח לגבי לגיטימיות המפגשים של נבחרי ציבור עם חברות טבק ולוביסטים מטעמן. חלק הולך וגדל מחברי הכנסת מסרבים כיום לפגוש נציגי חברות טבק באופן גורף. מי שהגדילה לעשות בתחום זה בכנסת ה-20 הייתה תמר זנדברג, שאף הוציאה הנחייה על איסור כניסת אנשי חברות טבק לישיבות הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול הנוגעות למדיניות המאבק בחברות טבק, בראשה היא עומדת. מהיכן נובעת העמדה הזו וחובת השקיפות בנושא? חברות הטבק הן גורם מסחרי האחראי למותם של כ-7 מיליון בני אדם ברחבי העולם בכל שנה. בישראל מתים בכל שנה כ-8,000 אנשים. להשוואה: מדובר במספר הגדול פי 20 מקורבנות תאונות הדרכים. לאור הנתונים המזעזעים הללו, התגייסו באופן חריג אומות העולם ויצרו את "אמנת המסגרת לפיקוח על הטבק" של ארגון הבריאות העולמי באו"ם. מטרת האמנה היא מאבק במי שהוא אולי אויב הבריאות מספר אחד בעידן המודרני – חברות הטבק החזקות. ישראל חתמה על האמנה ב-2003 ואשררה אותה ב-2005. מחברי האמנה זיהו מיד בתחילה את תחלואי קשרי הון-שלטון כגורם מרכזי בפגיעה בבריאות הציבור. סעיף 5.3 באמנה נועד להחליש את הקשר בין חברות הטבק ומקבלי ההחלטות, והוא קובע כי: "בבואם לגבש ולהוציא לפועל את מדיניות בריאות הציבור שלהם מבחינת הפיקוח בתחום הטבק, הצדדים יפעלו על מנת להגן על מדיניות זו מפני אינטרסים מסחריים או אינטרסים אחרים של תעשיית הטבק בהתאם לחוק המקומי". מנגנוני האמנה מקיימים כנסים שנתיים על מנת להפיק לקחים מהמדינות השונות ולהבין כיצד פועלות חברות הטבק ואיך ניתן להתמודד עם פעילותן זו. הכנס של 2008 הוליד מסמך הבהרות והמלצות למדינות החתומות. עקרון מספר 2 במסמך קובע כי: "הצדדים, כאשר מתמודדים עם תעשיית הטבק או עם אלה המייצגים אינטרסים שלה, צריכים להיות אחראים ושקופים […] הצדדים צריכים לוודא כי כל התקשרות עם תעשיית הטבק בנושאים הקשורים לפיקוח על טבק או מדיניות בריאות הציבור היא אחראית ושקופה". משם ממשיך המסמך להמלצות: "הפעולות החשובות הבאות מומלצות לטיפול בהתערבות תעשיית הטבק במדיניות בריאות הציבור […] אימוץ צעדים להגבלת המגעים עם תעשיית הטבק ולהבטיח את השקיפות של התקשרויות שהתרחשו". כלומר, אם נפרש את כוונת מחברי האמנה, אז הרי שעל נבחרי ופקידי ציבור במדינות החתומות עליה חלה חובה להימנע ממפגשים עם חברות טבק – כיוון שהאמנה קובעת שכל התחשבות באינטרסים שלהן, כולל אינטרסים מסחריים, תהווה פגיעה בבריאות הציבור. מה שלבטח לא נתון לפרשנות היא חובת השקיפות החלה על נבחרי ופקידי ציבור לגבי המפגשים שלהם עם חברות טבק. הגושפנקא החוקית הסופית בנושא הוענקה על ידי מבקר המדינה בדו"ח שפורסם במאי 2018: "על מקבלי ההחלטות ליידע את הציבור על פגישותיהם עם נציגי חברות הטבק". הדיווח אודות הפגישות שמקיימים חברי הכנסת עם נציגי חברות הטבק הוא קריטי עבור ארגוני הבריאות ואלה הנאבקים בעישון – ולציבור בכלל. כל המסתיר מידע זה, כך על-פי האמנה עליה חתומה כאמור גם ישראל, למעשה מסייע בפועל לפגיעה בבריאות הציבור – גם אם לא הייתה לו כוונת תחילה לעשות זאת. בישראל, חברי הכנסת ושרי ממשלה, בכללם שר הבריאות יעקב ליצמן (יהדות התורה), התעלמו לאורך שנים מהחובה הזו כאשר נפגשו עם חברות טבק ולא טרחו ליידע על כך את הציבור הישראלי. בשנים 2013-2014 קידמה שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, הצעת חוק ממשלתית להגבלת הפרסום והשיווק של מוצרי טבק. ההצעה לבסוף טורפדה ע"י חברי כנסת משני צידי המתרס, שדאגו "לרכך" את החוק בוועדת הכלכלה עד מצב בו שרת הבריאות משכה את ההצעה כי לא הייתה מוכנה לקדם את החוק באופן המסורס שהתקבל בוועדה. בראשית 2018, הונח חוק דומה שוב על שולחן הכנסת, הפעם בהובלת איתן כבל, יהודה גליק ואיל בן ראובן. החוק החדש היווה הזדמנות עבורנו להכפיף באופן רשמי את הנבחרים והפקידים לדרישות השקיפות הכלולות באמנה הבינלאומית. כבל, יו"ר ועדת הכלכלה, שיתף פעולה מההתחלה עם הדרישה ופתח את הישיבות בניהולו עם דיווח על גורמי טבק עמם נפגש. כבל הגדיל לעשות ואף דיווח על גורמים מהעיתונות איתם נפגש בהקשר לחוק האמור (הגבלת פרסום הטבק צפויה הייתה לפגוע בכלי התקשורת). כך לדוגמא פתח כבל את ישיבת הוועדה ב-12 לנובמבר בשנה שעברה: "נפגשתי עם ועדי עובדים – גם של דובק, גם של פיליפ מוריס. אני הצגתי בפניהם את העניין, נפגשתי עם עוד חבורה – יושב פה דודו מתתיהו, נציג סוחרים, שבאים לדבר", ובדיון נוסף באוקטובר 2018: "נפגשתי עם נציגי גול, נפגשתי עם נציגי ועד העובדים של דובק שהציגו בפניי את המצוקות שלהם שנובעות מתוך התהליך. שוחחתי עם הגב הלנה ביילין שהציגה בפניי את הבעיות שלה. הסתמסתי עם עמוס שוקן לעניין ההתחייבות שלנו לעיתונות הכתובה. אני מקווה שלא פספסתי". עוזריו של כבל העבירו לידינו גם פירוט נוסף על המפגשים, אותו תוכלו למצוא בסוף התחקיר. לצד זאת, קיווינו כי כבל ינסה להחיל את חובת השקיפות על כל חברי הכנסת שהשתתפו בדיונים, אך לכך הוא סירב. לטעמו, העובדה כי שימש בעצמו דוגמא להתנהלות שקופה הייתה אמורה לסחוף אחריו גם את יתר חברי הוועדה. נוכחנו לדעת שאין זה המקרה. (בסרטון: דיון בוועדת הכלכלה בו חבר הכנסת עיסאווי פריג מסרב לחשוף את פגישותיו עם חברות הטבק) כחלק מהמאבק לשקיפות, פנינו לכל חברי הכנסת שהשתתפו בדיוני חוק הטבק וביקשנו דיווח בפורמט אחיד על פגישותיהם עם נציגי החברות: חברי הכנסת שבחרו להשיב עשו זאת במהירות וללא התנגדות. עם זאת, כפי שניתן לראות בפירוטים בתחתית התחקיר, הדיווחים שהתקבלו הגיעו ברמות שקיפות שונות. בין חברי הכנסת שסירבו לחזור אלינו עם דיווח נציין במיוחד את יצחק וקנין (ש"ס), לשעבר יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת, עיסאווי פריג (מרצ) – שבלט לרעה מבין חברי מפלגתו שדווקא הובילו בכנסת החולפת את המאבק בחברות הטבק – דודי אמסלם ודוד ביטן (שניהם מהליכוד), שנכנסו לדיונים לייצג את בעלי הקיוסקים בניסיונם להפעיל לחץ בטענה לפגיעה אפשרית בפרנסתם, וכן את איילת נחמיאס-ורבין (העבודה), שיתכן סרבנותה קשורה לשיקולי אישיים ולא ענייניים (בעקבות תלונה על ניגוד עניינים אפשרי שהגשנו נגדה בעמותה לדמוקרטיה מתקדמת). המסקנה המרכזית היא שעם המשך קידום הפרויקט בכנסת ה-21, נעמוד על כך שתוחל רמת שקיפות אחידה על כל חברי הכנסת, השרים והצוותים הפרלמנטריים שלהם. באופן אידיאלי, משרד הבריאות הוא הגוף שהיה צריך לדרוש, לרכז ולפרסם בזמן אמת את המידע אודות הפגישות עם חברות הטבק. בכוונתנו לפנות למשרד הבריאות בנושא, אולם הציפיות שזה יקרה הן לצערנו נמוכות כל עוד סגן השר יעקב ליצמן הוא הגורם המוביל במשרד. בהתבסס על דיווחי הח"כים שהסכימו לחשוף את פגישותיהם עם נציגי חברות הטבק (שישה בסה"כ), ניתן להרכיב רשימה של שיאני הפגישות: כאמור, מבין 22 חברי הכנסת שלקחו חלק בדיוני ועדת הכלכלה בנוגע לחוק הגבלת פרסום טבק, שישה אישרו כי נפגשו עם נציגי חברות הטבק והעבירו מידע אודות פגישות אלה, להלן: (קוראים מטלפון נייד? מומלץ לסובב את המסך לרוחב לקריאה נוחה של הפירוט)

ההישג האמיתי של תחקיר "המקור" על "ישראל היום" היה בהזזת הסוגיה מעומק השיח הברנזאי אל לב הפריים-טיים הטלוויזיוני

התחקיר של רביב דרוקר על אודות החינמון "ישראל היום" עורר אצל לא מעט עיתונאים תגובה כמעט אוטומטית: נפנוף יד מזלזל, שפתיים ששורקות אנחה עייפה, שפת גוף שנועדה לומר: "נו, באמת, הכל כבר ידוע", או: "מה בדיוק החידוש הגדול? כולם כבר מבינים ממילא מה הסיפור של ישראל היום". אחרים דנו בשאלת "האקדח המעשן"; האם דרוקר הצליח לספק הוכחות חותכות לכך שראש הממשלה אכן מעורב ישירות בעריכת העיתון? מורן שריר ב"הארץ" טען משום-מה שלא נראה בתחקיר "אקדח מעשן", ואילו עוזי בנזימן חשב כאן בדיוק ההפך. קשה לחשוב על הוכחות חותכות יותר מאלו שהצליח דרוקר להציג לקשר בין העיתון לבין ראש הממשלה. החל מהדיווח על כך שנתניהו עצמו התקשר לעיתונאי (אבי רצון) והודיע לו שהוא מעוניין בו לתפקיד עורך "ישראלי" (הגלגול המוקדם של "ישראל היום"); דרך תיעוד פגישות תכופות של נתניהו עם העורך הראשי עמוס רגב לפני הקמת החינמון והסיפור שלפיו רגב בוחר באופן אישי את התמונות של בני הזוג נתניהו; ועד לתיאור הביקורים התכופים של מנהל לשכת ראש הממשלה דאז, נתן אשל, בחדרו של עורך "ישראל היום". דרוקר ואנשי צוותו לא רק סיפקו אקדח מעשן, הם גם הציגו טביעות אצבע למכביר, פתקים מפלילים וסימני בוץ שניתזו לכל עבר. למעשה הם יצרו תמונת פסיפס מורכבת שאינה מותירה מקום לספק באשר למהות של "ישראל היום" והעקרונות המנחים את עריכתו. אבל למרות המאמץ העצום שהושקע באיסוף הפרטים האלו לידי תמונה עשירה ומשכנעת, לא בכך טמון ההישג האמיתי של התחקיר. מה שראוי להירשם לזכות "המקור" הוא עצם ההצלחה להביא את הכתבה לשידור בטלוויזיה, לשים את הסיפור של "ישראל היום" במרכז הסלון של בתים רבים בישראל. העבודה על התחקיר החלה לפני כשנתיים. בזמן שחלף נקלע ערוץ 10 לעימות עם איל ההון ומו"ל "ישראל היום" שלדון אדלסון בעקבות תחקיר שערך אבנר הופשטיין למגזין החדשות של יום שישי. הערוץ הביך את עצמו בהתנצלות מבישה, התוכנית הורדה באופן תמוה זמן מה אחר-כך, והעורך והכתב מצאו עצמם מחוץ לערוץ. בהמשך דרוקר עצמו פתח חזית אחרת, מול נתניהו, עם פרסום פרשת "ביביטורס"; קרב שהסתיים בסופו של דבר בנסיגתו של נתניהו מהתביעה שהגיש, אבל הותיר את הערוץ מבוהל ומוכה עוד יותר. ממש במקביל מצא עצמו ערוץ 10 מתחנן על חייו מול לשכת נתניהו, משום שנזקק לשינויים בחוק הרשות השנייה כדי שיוכל להמשיך להתקיים. במקום לעסוק בביקורת על התנהלות ראש הממשלה ושריו, כפי שגוף עיתונאי אמור לעשות, עסקו ראשי הדירקטוריון של ערוץ 10 במשך חודשים ארוכים בעשיית נפשות בלשכת ראש הממשלה וחברי ועדת הכלכלה של הכנסת. עד שלא ייזרק גלגל ההצלה מצד הממשלה, החליטו קברניטי הערוץ, לא ישודר התחקיר על נתניהו ו"ישראל היום". בינתיים, במשך כל הזמן הזה, לא נמצא כלי תקשורת מרכזי בישראל שיעסוק באופן רציני, מקיף ויסודי בתופעה של "ישראל היום" ובמשולש של הפטרון והמו"ל אדלסון, ראש הממשלה המכהן נתניהו והיומון המחולק חינם ומסב נזק עצום לשוק העיתונות בישראל. הסיפור של "ישראל היום", יש לומר, אף פעם לא נעלם מסדר היום. הוא נידון באופן תכוף מעל במה זו, מוזכר באתרי ברנזה וזוכה להתייחסות מדי פעם גם ב"דה-מרקר" ו"גלובס". הוא גם מושא לדיונים ברשתות החברתיות, בעיקר בין עיתונאים לבין עצמם ובינם לאלה שעוקבים אחריהם. כך הפכה תופעת החינמון של הפטרון לסוגיה השמורה לשיח אליטיסטי בלבד, כזאת המוכרת היטב לעיתונאים ולמעורים בנעשה בתקשורת, אך רחוקה מאוד מסדר יומו של האדם הרגיל שנתקל בחינמון בכל קרן רחוב ודלת של תחנת רכבת. "ישראל היום" הוא תופעה מזיקה לא דווקא מפני שהוא משמש במה להאדרה, מגוחכת לעתים קרובות, של ראש הממשלה, אשתו ובעלי-בריתו. הבחירות האחרונות הוכיחו כי תעמולה שכזו אינה ערובה להצלחה במאה ה-21. הוא מזיק מפני שהוא קובע סטנדרטים ירודים לעשייה עיתונאית ומטשטש בציבור את ההבחנה בין גוף שהוא עיתונאי לבין מי שרק נחזה לכזה. הוא מזיק בעיקר מפני שהוא מחליש מאוד את העיתונים האחרים (זו, כמובן, היתה אחת המטרות בהקמתו) ומאפשר השפעה של אדם עשיר אחד על הפוליטיקה והתקשורת. זהו אינו סיפור "ברנזאי" כלל ועיקר, אלא סיפור חשוב על הנעשה בישראל. כשלונה של העיתונות המרכזית בישראל להצביע על המוקש, להציב אותו במרכז השיח ולהתקומם נגדו במלוא גרון הפך לנושא בפני עצמו. חוסר האונים הזה חשף דמוקרטיה שברירית שבה בעל ממון מסוגל להנמיך את השיח הציבורי בעניינו לכדי לחישה. אין לתופעת "ישראל היום" דוגמה מקבילה בעולם ויש קושי ממשי להתמודד עם החלטה משונה של איל הון לשפוך סכומי עתק לטובת חינמון התומך בפוליטיקאי מסוים ומחולק למפתני הבתים. ככל הנראה, אין דרך למנוע מהלך כזה בחקיקה, משום שכל חקיקה כזאת עלולה לפגוע באופן חמור בחופש הביטוי (ואכן, נסיונות החקיקה נגד "ישראל היום" כשלו בסופו של דבר). אין מה להלין על היומון בפני מועצת העיתונות (החלשה ממילא), שהרי מותר לו לאדם לפתוח כלי תקשורת כרצונו, מוטה ומגויס ככל שיהיה. במצב עניינים כזה, הדרך היעילה ביותר, וככל הנראה היחידה, להתגונן בפני ההשפעות המזיקות של התופעה הוא להאיר אותה בזרקור עז, להצביע על המתרחש במסגרתה ועל השיקולים המנחים את העומדים בראש. העיתונות הישראלית נחשפה כאן במלוא חולשתה – כל אחד מכלי התקשורת הדחיק את הסוגיה מסיבותיו שלו – בין אם בשל יחסי האויבות עם המיזם של אלדסון, שיתוף פעולה עסקי איתו או סתם חשש מהסתבכות בתביעת דיבה חסרת תקדים. הפער בין מה שמובן מאליו לעיתונאים ונידון בשיחות בתי-קפה לבין מה שצרוב בתודעת הקהל הרחב הלך וגדל עם הזמן. דרוקר ואנשי הצוות של "המקור" רשמו לעצמם הישג לא רק בכך שליקטו בשקדנות פרטי מידע מייגעים ועדויות מוצללות על הנעשה בתוך המערכת של "ישראל היום" ותפרו מהם כתבת טלוויזיה, אלא גם בכך שהתעקשו להילחם על הבאתה לשידור, לאחר תקופה ארוכה של ויכוחים פנימיים בערוץ והחלטות חוזרות על דחיית המועד. הם הזיזו את הסוגיה מאתרי הברנזה אל הפריים-טיים של הטלוויזיה המסחרית. זו כברת דרך גדולה. למעשה הם עשו את המעשה היחיד שניתן וראוי לעשות כדי להתמודד עם תופעת "ישראל היום" ביעילות: לחשוף את מבושיו ברבים.

לפי חוקי הכנסת, הח"כים אמורים לעבוד לפחות שמונה חודשים בשנה - אך בפועל, על פי החלטת ועדת הכנסת שאושרה בדצמבר, הם יעבדו בקושי שבעה • ואיך הסבירו את הצורך בכל כך הרבה ימי חופשה בכנסות קודמות?

איך בכנסת מצפים שנציית לחוקים שהם מחוקקים, אם הם מצפצפים עליהם בעצמם? כולנו כבר חזרנו לעבוד אחרי חג הפסח, אך לא הח"כים. על העובדה שנבחרי הציבור נהנים מפגרה ארוכה במיוחד, פגרה בה הכנסת לא מפקחת על מעשי הממשלה – כתבנו לא מעט. אך מסתבר שהכנסת הנוכחית גם עוברת במפורש על חוק הכנסת והאריכה לעצמה את הפגרות מעבר למותר. פגרת הכנסת – חופשה או עבודה? האזינו לפודקאסט עם דפנה ליאל ותומר אביטל ואיך זה קרה? הח"כים יצאו מזמן, עוד ב-10 באפריל, לפגרה. היא תימשך הרבה אחרי שהסתיים החג – עד ה-8 במאי. ואם זה לא מספיק, במידה ולא יוקדמו בחירות, אז ב-28 ביולי נבחרי הציבור ייהנו מפגרה נוספת, הפעם עד ל-23 באוקטובר. יחד זה יוצא 147 ימי פגרה. כמעט חמישה חודשים. זה משאיר להם שבעה חודשי עבודה. ומה בדיוק אומר החוק? סעיף 9 בחוק הכנסת מגביל מפורשות את זמן הפגרה. לפי החוק, הכנסת תשב "שמונה חודשים לפחות בשנה". ולמרות זאת, יו"ר הכנסת מיקי לוי וסגניו הציעו את המועדים המוזכרים מעלה ובדצמבר אישרה ועדת הכנסת בראשות ניר אורבך את ההצעה. איש מהח"כים לא תהה אם זה ארוך מדי, והיועצים המשפטיים לא התריעו כי התאריכים לא תואמים את החוק. משך הפגרות הלא חוקי – אושר בוועדה פה אחד. כשמדובר ביציאה לפגרה, כך נראה, אין הבדל בין חברי האופוזיציה לחברי הקואליציה. הח"כים גם לא ספרו כחלק מהפגרה את סוף השבוע שלפניה, כאילו שמישהו עובד בכנסת בשישי-שבת. אולי הם לקחו זמן אקסטרה כי מדובר בשנה מעוברת? חשוב לציין שיחסית לשנים האחרונות מדובר בשיפור. ב-2019 למשל, בחסות סבבי הבחירות הבלתי נגמרים. הח"כים יצאו לפגרה של כמעט שנה. חקרנו מה הסיבות למשך הזמן הארוך כל כך שבו המשכן מושבת. עלה כי חלק מחברי הכנסת בעבר האמינו שמגיעה להם חופשה ארוכה יותר משאר האזרחים. אחרים, כך גילתה צלילה לפרוטוקולים ישנים של הכנסת, תירצו את הצורך בכל כך הרבה ימי פגרה בצורך לבלות עם הילדים את חופשותיהם (בניגוד לשאר אזרחי בישראל?). כך או אחרת, לא ממש ברור כיצד ממשיכים חברי הכנסת להרשות לעצמם לא רק לעבוד ימים מועטים יותר כמעט מכל אזרח עובד בישראל, אלא אף להפר את החוק באופן ברור תוך כדי כך. פנינו לכנסת, ליו"ר הכנסת מיקי לוי וליו"ר הוועדה ניר אורבך – שלא מסרו תגובה. תגידו אתם, מה עושים אם הכנסת עצמה עוברת על החוק?

לפני 25 שנה פורסם בארה"ב ספר שכותרתו "הֱיה שלום, גוטנברג", ואשר חזה את תום עידן העיתונות המודפסת

לפני 25 שנה פורסם בארה"ב ספר שכותרתו "הֱיה שלום, גוטנברג", ואשר חזה את תום עידן העיתונות המודפסת. הגירוי לכתיבתו היה פריחת המחשבים האישיים שנתפסו כאיום על הרגלי הקריאה הקודמים וכתחליף ממשמש ובא לספר ולעיתון. באותם ימים נראה החזון הזה מרחיק לכת משום שהמדפסות הביתיות לא היו מספיק משוכללות ומשום שהעיתונות הוכיחה את כוחה להוסיף ולהתחרות בטלוויזיה, קל וחומר במחשב האישי. היום ייקרא הספר כסיכום בנאלי של המציאות. שלושת העיתונים הגדולים בישראל, אלה שנותרו מאז פרחו פה כ-15 יומונים, משלמים עתה את מחירה של טכנולוגיית התקשורת המתחדשת ללא הפסק: עליהם להתחרות בה ולהתאים את עצמם להרגלי הצריכה שהיא מפתחת. כל עיתון מנסה להתמודד עם האתגר בדרכו, אבל אצל שלושתם ניכרת מגמה מצד המערכות להסתגל לציפיות המו"לים ולהתחשב בהמלצותיהם של המומחים למנהל עסקים. הנטייה הזו מעוררת את השאלה למי נתונה מחויבותם של העיתונאים - לשליחותם החברתית או לאינטרס הכלכלי של המו"ל שלהם. זו אינה שאלה ירחמיאלית, גם אם היא נשמעת כך באוזניהם של אנשים צעירים. ביסודה, העיתונאות היא משלוח–יד שיש לו מטרה חברתית ראשונה במעלה - לספק מידע לציבור, להיות בימה לשיח האזרחי, לפקוח עין על התנהגות השלטונות ולסייע לציבור לגבש את עמדותיו על הסוגיות שעל סדר–היום. התפקיד הזה הולך ומתעמעם בדור האחרון, עם השתלטותם של השיקולים הכלכליים על גישתם של המו"לים, והוא נמצא בסכנה של התאיידות נוכח המשבר העסקי המחריף שבו נמצאת העיתונות המודפסת בגלל התחרות שמציבה לה טכנולוגיית התקשורת המתחדשת כל הזמן, ובראשה (בתקופה זו) האינטרנט. הניסיון מלמד שכדי לשרוד בוחרים אמצעי התקשורת, ברובם, לרדד את רמתם, להיענות למה שמזוהה כטעם ההמון, לעבור מדיווח לבידוח, לתקשר בכותרות, לוותר על העמקה, לשים את הדגש על הצורה על חשבון התוכן. זה תהליך כלל–עולמי שעובר גם על התקשורת הישראלית, כפי שמעיד המרדף אחר הרייטינג. עתה נוסף למרוץ כוח המשיכה הגדל והולך של האינטרנט והוא מערער את בטחונה העצמי של העיתונות המודפסת וסודק את זהותה. על העיתונות לשוב למקורות ולשאוב מחדש אמונה בזכותה להתקיים. עליה ליצור הבחנה בינה לבין שאר האמצעים שבהם עובר מידע. עליה לזכור שנותר לה תפקיד רב חשיבות להיות ספק אמין של מידע ובימה אחראית לניהול השיח הציבורי. חרף הבזקיהם של אתרי האינטרנט, שפת המברקים של הטלפונים הניידים ותרבות השעשועים של שידורי הטלוויזיה, זקוק הציבור לספק מהימן של מידע מוסמך. ללא זאת תאבד החברה את יכולתה לשלוט בגורלה. התובנה הזו ראוי שתלווה את העיתונאים ואת המו"לים בעיתונות המודפסת בבואם להגדיר את המוצר שהם מפיקים ולעצב את יחסיהם ההדדיים. גיליון 54, ינואר 2005

שבע בבוקר: "כלכליסט" מדווח על חברה שעומדת לקנות את כלל-ביטוח. 12 בצהריים: מתברר שמדובר בחברה אחרת. בכל מקרה: "כלכליסט" טופח לעצמו על השכם

"כלכליסט", 24.7.13, 06:58: "בלעדי לכלכליסט – נוחי דנקנר במגעים למכירת כלל-ביטוח לחברה הסינית האנג-לונג". הידיעה מגיעה לכותרת הראשית של הגיליון המודפס. "כלכליסט", 24.7.13, 12:10: אי.די.בי פיתוח מאשרת את הפרסום שלנו, וכמו כן לא נוקבת בשמה של האנג-לונג, וכמו כן המגעים הם בכלל לא עם האנג-לונג. אמנם כתבנו שכן, אבל עכשיו אנחנו מתנערים ואומרים שזו "היתה ההערכה", ולמעשה המגעים הם עם פינג-אן. ואם יסתבר שזו לא פינג-אן? אז נוכל להזכיר שהסתייגנו ואמרנו שזה "לפי הערכות בעלי מניות".

מופע הקריסה הספקטקולרי של המדגמים | צפריר רינת נותן בהם סימנים | שער "ידיעות אחרונות" כצילום מוקפא של הרגע שבין ההדחקה להשלמה | וחיים שיין חוגג

בארבע בבוקר היה אפשר לזרוק את שלושת מדגמי הטלוויזיה לפח, לפרק את אולפני הקרקס המעופף, לרדת לקרקע המציאות ולהסתנכרן עם הקצב התמיד-אטי-מדי של ספירת תוצאות האמת. המדגמים הסטטיסטיים, שמאז המהפך הראשון במאי 1977 היו לשיאו של משחק הבחירות הגדול, נתנו (גם) הפעם מופע קריסה ספקטקולרי. המשחק, שעל-פי כלליו מינה צמח – האורקל של המדגמים, הגדאיי של המהפכים – תצא מחדר ההתבודדות שלה ותאמר למיליוני הצופים את דברה, השתבש הפעם קשות. הכלי, ששימש בראשיתו לחיזוי מגמות ולאומדן זהיר של מרכיבי התוצאה הצפויה, הפך לפולחן הריאליטי הגדול בישראל. משחק שהוא תוצר המובהק של תרבות האינסטנט: העם דורש תחזית מיידית – מי ניצח ואיך, מי הפסיד וכמה, ובדייקנות מוחלטת – לתוצאות הבחירות ממש ברגע סגירת הקלפיות. ב-04:51, כשנחתה כאן המהדורה המודפסת של "הארץ" ובראש עמודה הראשון טבלת התיקו, 27:27, כבר היה ברור ששלושת המדגמים הם תקלת שיגור אקוטית. זה היה ברור אפילו מהמהדורה הדיגיטלית, שבישרה בקול דממה דקה כי מספירת 99% מהקלפיות עולה כי לליכוד יש 30 מנדטים ולמחנה-הציוני 24 בלבד. אבל לפני שיגיע רגע ניתוח ההחמצה הצורבת של המחנה-הציוני צריך לעסוק בתבוסה המרה של שלושת ערוצי הטלוויזיה, הממשיכים לסגוד לסוקריהם וללכת שולל אחר מדגמיהם. ב-05:19, כש"מעריב" ו"ידיעות", המגיעים לכאן יחד, הוטלו אל סף הדלת, תוצאות שלושת המדגמים כבר היו היסטוריה רחוקה. עמ 4 של "מעריב" מציג את שלושת המדגמים 27-28-27 לליכוד מול 27-27-26 למחנה-הציוני (בערוצים 1, 2 ו-10, בהתאמה), בעוד שכותרתו הראשית מכריזה על "ניצחון גדול: נתניהו קרוב לקדנציה רביעית". ynet של שעה 05:41 הופך בנונשלנטיות דרמה אחת לדרמה אחרת, ומבשר כמי שמדליק סיגריה בסיגריה: "דרמה בתוצאות האמת: ניצחון גדול לנתניהו". צוות כתבי האתר מסביר: "המדגמים העניקו יתרון של מנדט לליכוד, תוצאות האמת מתארות סיפור שונה. מספירת 99% מהקלפיות עולה כי הליכוד זכה בלא פחות מ-29 מנדטים, לעומת 24 בלבד למחנה-הציוני". בעוד שהאתר של קבוצת "ידיעות אחרונות" מחשב בן-רגע את מסלולו מחדש, לעיתון המודפס נדרש תמרון מסורבל כדי לסגל את עצמו לתפנית בעלילה: עמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" כמעט נוגע ללב. קולני כתמיד, אך נראה כמי שנמצא בין שלב ההדחקה לשלב ההשלמה. הכותרת הראשית, הניטרלית כביכול, עדיין מבשרת במלוא עוצמתה על "קרב צמוד". אבל שלוש תיבות מאופקות בממדיהן בראש העמוד מתחילות לספר את הסיפור האמיתי: "הישג להרצוג", מנחמת כותרת התיבה הראשונה; "ניצחון לנתניהו", ממלמלת כותרת התיבה המרכזית; "כחלון ינווט", מפרשנת כותרת התיבה השלישית. כותרת הגרסה הדיגיטלית למהדורתו המודפסת של "ישראל היום" כבר חוגגת ניצחון, גם אם מנוסחת בזהירות ועדיין מתבססת על תוצאות המדגמים (הליכוד זכה ב-27–28 מנדטים, מעדכנת כותרת המשנה): "ניצחון לנתניהו, קורא לכחלון להצטרף". מהדורת האינטרנט של החינמון כבר מבשרת בקורקטיות של מנצחים: "ניצחון סוחף לליכוד: 29 מנדטים לעומת 24 של המחנה-הציוני". כותרת המשנה מפרידה בין "המדגמים" לבין "העם": "המדגמים קבעו שוויון, העם קבע אחרת". האומנם גם המדגמים הם אויבי המשטר והעם? את הפער שבין האופרה הטלוויזיונית לבין המציאות העירומה אפשר היה לראות הפעם בבהירות מפכחת בין השעות ארבע לחמש בבוקר. מי שהתעקש לזפזפ בין שלושת הערוצים התשושים נתקל בבליל של גרוטאות שידור מכל הבא ליד: זוטי צרכנות לצד פצועי "צוק איתן", ליד "העוקץ ששוחרר ממעצר", לא הרחק מדבריו של חוקר מורשת בגין, ועל רקע פטפוטי דיאטניות על חשיבות התזונה הנכונה. הסיגריה שאחרי @RMatsliah @amit_segal pic.twitter.com/Xt5wu1zw5O — Lior Friedman (@liorf) March 17, 2015 בעוד שהמגישים והפרשנים פרשו מובסים לחדרי המנוחה שלהם כסטאזרים אחרי משמרת משולשת, נבראה אי-שם, במחשבי ועדת הבחירות המרכזית, המציאות החדשה שאפילו אולפן-העל, במיקומו הנישא ובתאורתו רבת-העוצמה, לא הצליח לחזות. חגיגה של דמוקרטיה, אוהבים לקרוא לזה, אבל זהו בסך-הכל פרשן על הגג. ולשכמותו אפשר רק לצטט את מה שהטיח שר האוצר המנוח יגאל הורביץ בסוגדים לעגלי הזהב של תקופתו. אולפני השידור המגלומניים הצליחו אמנם לבנות מגדל קלפים חסר תקדים בממדיו, אבל ניגפו כשהתמוטט. נותר רק לתהות מתי יתחולל מהפך שישלח את מינה צמח ומנו גבע (מכון מדגם, לחדשות 2) ופרופ קמיל פוקס (מכון דיאלוג, לחדשות 10) וסטלה קריוף (מכון טלסקר, לחדשות ערוץ 1) להתמקד בשווקים פחות הרי גורל ממבנה הכנסת הבאה. או לפחות יחזיר אותם לגודלם הטבעי. זאת צריכה להיות המסקנה הראשונה מתוצאות הבחירות 2015, ובעקבותיה דרוש מהפך שיחזיר את השד הסטטיסטי למאורתו. זה יהיה קשה, כואב, ויהיו כאלה שיפסידו כסף, כוח, תהילה. גם אנחנו נפסיד, ריגוש לפחות, אבל אולי נצא מטורללים פחות. במהדורה הדיגיטלית של "הארץ" פורסמה אמש (17.3.15, 19:04) כתבתו של צפריר רינת, שכותרתה "מדגמים בעירבון מוגבל: ממה המפלגות הגדולות צריכות לדאוג?". למועד הפרסום יש משקל במקרה זה, שכן הכתבה לא הופיעה הבוקר במהדורה המודפסת של העיתון. אולי גם את הצורך בפרסומה לא חזו בעת סגירת המהדורה. כתבתו של רינת מתייחסת למנגנוני הסקירה של מדגם תוצאות הבחירות ומאפשרת הצצה אל ההצלחות המוגבלות והכשלונות המהדהדים בשימוש בו. הנה כמה קטעים מתוך הכתבה: "מכון מדגם בראשות מנו גבע וד"ר מינה צמח, העובד עם חדשות 2, הציב ביום הבחירות 60 קלפיות. המדגם של חדשות 2 צפוי לדגום את קולותיהם של 25 אלף מצביעים. הפריסה מבוססת על מאפיינים שונים הכוללים מדדים סוציו-אקונומיים, אומרת צמח. בחלק מהקלפיות בוצע ניתוח של תוצאות שתי מערכות הבחירות הקודמות, כדי לבדוק אם הן מתאימות לניבוי התוצאות הכלליות. "אני לא יכולה להגיד מה מרווח הטעות מבחינה מספרית, אבל השוואה עם תוצאות האמת מבחירות קודמות מראה שהוא קטן, אומרת צמח. תשעים אחוזים ומעלה מהאנשים שפונים אליהם מסכימים להשתתף במדגם. על אמינות התשובות ניתן ללמוד מהקרבה לתוצאות האמת. צמח אומרת שהמודל הנוכחי שבו נעשה שימוש הוא טוב יותר מזה שבו נעשה שימוש בעבר. "בבחירות הקודמות, מכון מדגם הצליח (כמו מכון טלסקר, של הערוץ הראשון) לנבא בצורה מדויקת את המשתנה הדרמטי ביותר של הבחירות – הצלחתה של מפלגת יש-עתיד. כמו כן הצליח לנבא את התוצאות הסופיות במקרה של הליכוד-ביתנו (31), יש-עתיד (19), הבית-היהודי (12) וחד"ש (4). אולם המדגם ניבא כי קדימה, שעברה את אחוז החסימה והכניסה שני נציגים לכנסת, לא תיכנס לכנסת ה-19. כמו כן ניבא שני מנדטים נוספים לעבודה (17), מנדט נוסף לש"ס (12), לרשימת התנועה (7) ולמרצ (7) ומנדט אחד פחות ליהדות-התורה (6) לרע"מ-תע"ל (3) ולבל"ד (2). "במערכת הבחירות של 2009, לעומת זאת, הצליח המדגם של צמח לנבא במדויק את התוצאות הסופיות של חצי מ-12 הרשימות שנכנסו לכנסת ה-18. כך נצפו 27 מנדטים לליכוד בראשות נתניהו, 15 מנדטים לישראל-ביתנו, 13 לעבודה, ארבעה ליהדות-התורה ולחד"ש ושלושה לבל"ד. הסטייה במקרה של שש המפלגות הנוספות היתה של מנדט אחד לכל היותר. כך היה במקרה של קדימה, לה צפה המדגם 29 מנדטים, כאשר קיבלה בפועל 28. ש"ס, להם ניבאו תוצאות המדגם עשרה מנדטים, לעומת 11 בתום ספירת הקולות. מרצ והבית-היהודי, שנהנו מתחזית של ארבעה מנדטים, נכנסו בסופו של דבר לכנסת עם שלושה מנדטים. לרע"ם-תע"ל ולבל"ד, לעומתן, ניתנו שלושה מנדטים במדגם, מנדט אחד פחות מתוצאות האמת. "שיטה שונה להערכת תוצאות הבחירות מופעלת זו פעם שלישית על-ידי פרופ קמיל פוקס באמצעות מכון דיאלוג, העובד עם ערוץ 10. המכון פרס ברחבי הארץ כ-70 עמדות שמספר המצביעים בהן דומה לזה שבערוצים האחרים, אולם הן לא בנויות כמו הקלפיות האמיתיות ודוגמות באמצעות מענה על שאלון קצר אותו ממלאים המצביעים. היתרון של השיטה הזאת הוא המהירות והפשטות הלוגיסטית, אומר פוקס. החיסרון הוא שאין שמירה על פרטיות המצביע. אולי חיסרון זה הוא שגורם לכך שיותר מ-20% מבין המתבקשים מסרבים להשתתף בסקר. "בסך-הכל התוצאות במערכות הבחירות בשיטה זו היו טובות, אומר פוקס. לדבריו, טווח הטעות הוא 1.2 מנדטים בממוצע לכל אחת מהמפלגות. לגבי אמינות הממצאים מציין פוקס שהם נבדקים באמצעות תוכנה המנתחת את תוצאות ההצבעות במערכות בחירות קודמות ויכולה לספק הערכה עד כמה הקלפיות שנדגמו משקפות את הרכב האוכלוסייה הנחוץ כדי לבטא את תוצאות האמת. "בבחירות הקודמות סטו בחדשות 10 מתוצאות האמת בעשרה מנדטים, בדומה למדגם חדשות 2. גם הוא לא צפה את כניסתה של קדימה לכנסת. לעומת זאת, דייק המדגם במקרה של חמש מפלגות – מפלגה אחת יותר מאשר במדגם המקביל. במדגם נובאו 31 מנדטים לרשימת הליכוד-ביתנו ו-12 מנדטים לבית-היהודי. כמו כן נצפו שישה מנדטים לרשימות התנועה ולמרצ וארבעה לרע"מ-תע"ל. במקרה של העבודה נעשתה טעות דומה לזו שנעשתה בחדשות 2, והוערך כי תזכה לשני מנדטים יותר משקיבלה בפועל (17). כך גם במקרה של ש"ס (13). לחד"ש (5) העריכו מנדט אחד יותר. ליש-עתיד (18) וליהדות-התורה (6) ולבל"ד (2) העריכו מנדט אחד פחות. "גם בבחירות 2009 הצליח המדגם לחזות את תוצאות האמת של חמש מפלגות, בהן העבודה (13), ישראל-ביתנו (15), יהדות-התורה (5), חד"ש ורע"ם-תע"ל (4) והבית-היהודי (3). ואולם, לקדימה צפה המדגם שני מנדטים יותר משניתנו לה בפועל (30), לליכוד מנדט אחד יותר (28), לש"ס שני מנדטים פחות (9), למרצ מנדט יותר (4), ולאיחוד-הלאומי (3) ולבל"ד (3) מנדט אחד פחות. "שיטת מדגם דומה לזו שבמכון מדגם קיימת גם בערוץ 1, המפעיל גם הוא 60 קלפיות, בהן מצביעים כ-30 אלף בוחרים. המדגם נערך על-ידי חברת טלסקר, בסיוע חברת תגבור המפעילה את מערך הקלפיות. אחוזי הסירוב להשתתפות במדגם עומדים על 10%-15% מבין המצביעים בקלפי. "בבחירות שהתקיימו לפני כשנתיים הצליח המדגם לחזות במדויק את תוצאות הבחירות במקרה של רשימת הליכוד-ביתנו (31), יש-עתיד (19), ש"ס (11) והבית-היהודי (12). אולם הוא ניבא שני מנדטים יותר למפלגת העבודה (17), מנדט יותר למרצ ולמפלגת התנועה (7), מנדט אחד פחות ליהדות-התורה (6), רע"מ-תע"ל וחד"ש (3), ובל"ד (2). כמו כן, ניבא כי עוצמה-לישראל תעבור את אחוז החסימה, בעוד שבפועל היתה זו קדימה בראשות מופז שנכנסה לכנסת עם שני מנדטים. "בבחירות 2009 צדקו תוצאות המדגם רק במקרה של מפלגת העבודה (13), יהדות-התורה (5), חד"ש (4) ובל"ד (3). במקביל חזה המדגם שני מנדטים יותר לקדימה (30) ולמרצ (5), שני מנדטים פחות לש"ס (9) ולרע"ם-תע"ל (2), מנדט אחד יותר לליכוד (28) ולבית-היהודי (4) ומנדט אחד פחות לישראל-ביתנו (14) ולאיחוד-הלאומי (3)". "טעינו. נכשלנו. פיספסנו. לא חזינו. לא ידענו. לא התרענו. נתנו לקוראים ולצופים תמונה מעוותת של המציאות. מעלנו בתפקידנו. צריך לומר ביושר: פישלנו, כותב היום ב-nrg אודי הירש, עורך האתר. סיפרנו לכם, הקוראים, שזו מערכת בחירות משעממת. הכתרנו את נתניהו כגאון פוליטי אחרי האיחוד בין הליכוד לישראל-ביתנו [...] התעקשנו שסדר היום המנצח בבחירות הללו הוא מדיני-בטחוני ולא כלכלי [...] היינו עסוקים בללגלג על ראשי המחאה החברתית שנכשלה [...] האמנו שהבחירה בידיד הטייקונים יעקב פרי תחסל את יאיר לפיד. לא הבחנו [...] בתסכול של בוחרי השמאל שהחזיר אותם הביתה, למרצ. ונפתלי בנט, הוא בכלל בא לנו משום מקום" (שוקי טאוסיג, 23.1.13). "נחום ברנע, בעמוד הפותח של ידיעות אחרונות: רק 54% מהבוחרים בסקטור הערבי הצביעו אתמול [...] גדל הפער בין ההשתתפות היהודית לערבית והגיע ל-12%. אני משער שמעט יהודים יזילו דמעה על האפשרות שיצומצם הייצוג של המגזר בכנסת. זוהי מחשבה קצרת ראות: הירידה בשיעור ההצבעה מלמדת על ההתרחקות של ערביי ישראל מהזיקה למדינה, והמגמה הזאת מסוכנת. במהומה הפוליטית שצפויה לנו בשבועות הקרובים תישכח הבעיה הזאת" (שוקי טאוסיג, 11.2.09). נחום ברנע, אולי בתשובה לקריאתו של רובי ריבלין לממשלת אחדות, מזכיר הבוקר בטורו ב"ידיעות" את יתרונותיה הבלתי מבוטלים של הממשלה הצרה: "היא יעילה יותר, אפקטיבית יותר וסובלת פחות מאילוצים פנימיים. יש לה גם מגרעות: המרכיב החרדי בממשלה כזאת מרחיק ממנה חלק גדול מדעת הקהל. לכן החרדים מעדיפים לשבת בממשלות אחדות. מעבר לזה, בבירות המדינות שישראל תלויה בידידותן חושדים בממשלות כאלה מראש. ראשי הממשלה מהימין, בכללם נתניהו, נזקקו בעבר לשכפ"ץ מהמרכז-שמאל – שמעון פרס למשל, או ציפי לבני. השכפ"ץ הגן עליהם פעמיים: פעם מבחוץ, מול ממשלות זרות, ופעם מבפנים, כתירוץ טוב נוכח הלחצים של שדולת המתנחלים. "נתניהו מדבר עכשיו כמי שוויתר על שכפ"צים משמאל. הוא משוכנע שיידע להסתדר לבד. עובדה: בתוך ימים אחדים, בקמפיין תזזיתי, הצליח להחיות מחדש את הימין של בגין ולגרום לבוחרים שרק לפני שבוע לא רצו לשמוע עליו ועל הליכוד ללכת לקלפי ולהצביע מח"ל. הוא הקאמבק קיד". בן כספית במאמר פותח שנכתב, כך נראה, בין חצות לשתיים בלילה, ל"מעריב": "אז מי ניצח? תלוי איך סופרים. נתניהו נתן ספרינט בישורת האחרונה וחזר מעולם המתים. הוא טרף את המחנה כולו כדי להישאר עם הראש מעל המים. שתה את המנדטים של בנט, נגס בליברמן, הרג את אלי ישי. גוש הימין שילם על זה מחיר, אבל נתניהו שרד. תופי הטם-טם פעלו. הליכודניקים חשו להציל את המולדת. ביבי סגר פער של ארבעה מנדטים ברגע האחרון ממש, בפוטו פיניש. אם אלה תוצאות האמת, יש לו יתרון מובנה, אם כי שביר מאוד על פני הרצוג. "יחד עם זאת, אסור לשכוח מאיפה החל הקמפיין הזה: הוא החל מהקדמה זחוחה של הבחירות על-ידי נתניהו. מהידיעה הקוסמית, של כולם, שהוא ראש הממשלה הבא. שהוא מנצח בהליכה, שאין יריב. שאין עוד מלבדו. בדרך זה השתבש. ביבי התרסק, איבד גובה במהירות, נקלע לסחרור. מה ששונה הפעם מהפעם הקודמת (99) זה שהוא הצליח לצאת מזה ברגע האחרון". מעמוד הפייסבוק של בנימין נתניהו, אתמול: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים. לנו אין V-15, יש לנו צו 8, יש לנו רק אתכם. צאו אל הקלפי, תביאו את החברים ובני המשפחה, הצביעו כדי לסגור את הפער בינינו לבין מפלגת העבודה. בעזרתכם ובעזרת השם נקים ממשלה לאומית שתשמור על מדינה ישראל. שתפו עכשיו" (ירון קלנר, "ידיעות"). חיים שיין, מאמר פותח ב"ישראל היום": "הליכוד בראשות בנימין נתניהו ניצח את הבחירות מול קואליציית אינטרסים שלא היתה כמותה מאז הקמת המדינה. בבית-הלבן, ברמאללה, בלונדון, בפאריס, בזנבה, בביירות, בעזה ובבית ידיעות אחרונות כבו האורות כמו לאחר פגיעת ברק. ההכפשות, השקרים, ההונאה, התקשורת המגויסת, הנשיא אובאמה שיזם סכסוך מתוקשר, דו"חות מבקר המדינה, הבקבוקים, מני נפתלי ורהיטי הגן לא עזרו. רוב גדול של אזרחי מדינת ישראל הבהיר לעולם כי שבנו הביתה אחרי אלפיים שנים להיות עם חופשי בארצנו, ואין כוח בעולם שיכופף את מדינת ישראל לפעול בניגוד לאינטרסים הקיומיים שלה. "הישראלים הביעו רצון מובהק שבנימין נתניהו יעמוד בראש ממשלה לאומית, משה כחלון ואביגדור ליברמן לא יכולים לסחור בבוחרים שלהם ולהעביר אותם לשמאל המתכבד בשותפות עם מרצ והרשימה הערבית המשותפת. גם בפוליטיקה הישראלית יש מינימום יושרה שאי-אפשר לפגוע בה אנושות. ממשלה לאומית צרה, מגובשת ואחראית היא היחידה שיכולה להגשים גם את הערכים החברתיים שעולים עכשיו לקדמת סדר היום הלאומי. "כמה חכמים אזרחי ישראל שלא הלכו שולל אחרי התקשורת העוינת, ששלושה חודשים לא פסקה אפילו לרגע לייצר פיגועים נגד ראש הממשלה. תקשורת ששכחה מה תפקידה במדינה דמוקרטית והתמכרה כולה לרצונו של אדם אחד לקבל לידיו את השליטה במדינת ישראל. הרוב הגדול של אזרחי ישראל לא רצה להעביר את השלטון לנוני מוזס ושלוחיו הרופסים בפוליטיקה הישראלית. אין ספק שמדובר ביום כיפור של התקשורת שהתגלתה במלוא קלונה, עליבותה, חולשתה וצביעותה. בתוצאות הבחירות הישראלים הביעו חוסר אמון מוחלט בתקשורת ובמידע שנמסר בה. יש לקוות שהתקשורת, למען הדמוקרטיה הישראלית, תדע להסיק את המסקנות ותפסיק לעסוק בהסתה. חוששני אפילו להעלות על הדעת מה היה קורה לרצון החופשי של הבוחרים אילו העיתון ישראל היום לא היה בנמצא". מתוך המאמר הראשי ב"הארץ": "למרות הישגו המרשים של נתניהו, גוש הימין והחרדים איבד את הרוב הפרלמנטרי שממנו נהנה בכנסת היוצאת. הליכוד לא יכול להרכיב ממשלה רק עם הימין הקיצוני והחרדים, וזקוק לתמיכתה של רשימת כולנו כדי להקים קואליציה. התוצאה הזאת מציבה את מנהיג כולנו משה כחלון בעמדה ייחודית, כמי שיקבע את דמותה של ממשלת ישראל הבאה. "על כחלון מוטלת עתה אחריות כבדה, לסכל את הקמתה של ממשלת ימין קיצונית, שתגרום נזק בל ישוער למעמדה הבינלאומי של ישראל, למשטר הדמוקרטי בתוכה וליחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי. לממשלה כזו יחסרו אפילו הבלמים המעטים, שהאטו במקצת את תנופת ההתנחלות בגדה המערבית וריככו את החקיקה האנטי-דמוקרטית בממשלה הקודמת. "כחלון הצהיר שמפלגתו היא הליכוד האמיתי. מצעו המדיני מתון בהרבה מעמדות אף שעל שהציג נתניהו ערב הבחירות. אסור לכחלון להתפתות להצעות המפליגות, שנתניהו יעתיר עליו בימים הקרובים. גורל המדינה חשוב הרבה יותר, וכחלון צריך לתמוך בהרצוג לראשות הממשלה, או לכפות על ראשי הליכוד והמחנה-הציוני לשלב כוחות – ברוח קריאתו של נשיא המדינה ראובן ריבלין, שחרד מהתוצאות של הקמת ממשלת ימין קיצונית – להקמת ממשלת אחדות שתציל את הדמוקרטיה הישראלית". 71.8% מבעלי זכות ההצבעה באו לקלפיות. זוהי עלייה של 4.1% משיעור ההשתתפות בבחירות הקודמות, והשיעור הגבוה ביותר מאז בחירות 1999. כתבי "כלכליסט" מציעים עשרה צעדים ל-100 הימים הראשונים: 1. להגדיר את שוק הדיור כשוק במצב חירום; 2. לפרק את מונופול הגז בלי להבריח משקיעים; 3. להעביר תקציב מוטה-צמיחה ללא העברות כספים קואליציוניים; 4. לרסן את תקציב הביטחון ולכפות התייעלות פנימית ושקיפות; 5. לפרק את החטיבה-להתיישבות; 6. להציל את הרפואה הציבורית וללמוד מכשלון ועדת גרמן; 7. לא לשעבד את העתיד הפנסיוני לצורכי ההווה; 8. להתנות תוספות שכר במגזר הציבורי ברפורמות והתייעלות; 9. להסיט את המטוטלת מיציבות הבנקים לתחרותיות; 10. להמשיך את השתלבות החרדים בשוק העבודה. סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", שואל: "אם רוב הציבור בעד הדברים הטובים, למה המעטים מנצחים?". פרץ סבור כי בניגוד למחלוקות בין הגושים הפוליטיים וליריבויות האישיות, דווקא על סדר יום כלכלי, חברתי ואפילו מדיני-בטחוני קל יהיה להשיג רוב בציבור הישראלי. פרץ מציין כי הפרגמנטציה של המפה הפוליטית היתה אמורה ליצור איזונים ובלמים, אך בפועל יוצרת קיבעון ושיתוק. הוא מבקר את נבחרי הציבור על שאינם רוצים או אינם יודעים איך לספק את הסחורה. "הם ראויים לציון נכשל ביכולת ביצוע וביכולת לעבוד למען הציבור". אותה מעניק איתן הבר לראש ממשלה: "עליך לחסל פוליטית את כל מי שנדמה לך שמאיים לרשת אותך. חפש כל טריק להיפטר ממנו, בוודאי אם הוא מוכשר ממך. אל תיתן לעשב לגדול תחת העץ שלך. פרטים תוכל לקבל אצל גדעון סער, משה כחלון, בני בגין, דן מרידור, לימור לבנת, ציפי לבני ורבים אחרים".

תמליל קלטת התקיפה של ירמי אולמרט את עומר בנוביץ קורא לצדדים המסקרים להיכנס לפרופורציות | צל"ש ל"ידיעות אחרונות", עוד על קרבות הראשונים ועריצות הערוצים

ב-2 בדצמבר 2009 געשו אמצעי התקשורת כשירמי אולמרט, אחיו של ראש הממשלה לשעבר, המכהן בתפקידים רשמיים באיגוד הכדורסל, הלם בפניו של עמר בנוביץ, כתב ערוץ הספורט. התצלומים של בנוביץ השרוע מעולף על רצפת אולם הכדורסל נחרתו בזיכרון, והמצקצקים חגגו. למחרת שיחזר בנוביץ את האירוע ב-ynet: "בסוף המשחק הוא [אולמרט] בא אלי ואמר לי, אני רוצה לדבר איתך בצד. אמרתי לו שאני לא מדבר איתו בצד, ושאם הוא רוצה אז שיבוא עכשיו וידבר. ואז הוא התחיל בשטף של קללות שאני לא אחזור עליהן [...] הסתובבתי והלכתי, ורואים את זה במצלמות של הטלוויזיה. הוא המשיך לקלל אותי, עד שהגיע לקללה על אמא שלי. אמרתי לו, אתה לא תקלל את אמא שלי, קיללתי אותו בחזרה וחטפתי ממנו בתגובה אגרוף בלחי השמאלית. מהעוצמה של המכה נפלתי אחורה וקיבלתי מכה בחלק האחורי של הראש [...] מעולם לא נגעתי בבן-אדם, לא הרבצתי ולא איימתי. העובדה המאוד פשוטה היא שבן-אדם אחד קיבל אגרוף ואחד נתן, ועם המציאות הזאת אנחנו צריכים כולנו להתמודד". בנוביץ גם הביע דאגה מהאופן שבו יגיבו ילדיו הקטנים למראה אביהם השרוע מעולף: "אתה לא רוצה להסביר לילד בן שבע מה קרה לאבא ולמה הוא שוכב על הרצפה. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שלא להשתמש באלימות. זה משהו שאני לא יודע לעשות". המצלמה לא קלטה את הרגע שבו הלם אולמרט בעיתונאי, אבל בכתב התביעה שהוגש בשבוע שעבר נגד אולמרט נשמעו חילופי הדברים המדויקים בין השניים שניות לפני התקיפה. הנה התמליל: בנוביץ: "תוריד את היד שלך ממני, מטומטם". אולמרט: "תקשיב טוב, תקשיב טוב. אתה יודע יפה מאוד" [...] בנוביץ: "שמוק אתה תקרא" [...] אולמרט: "שההודעה הזאת" [...] בנוביץ: "זאת ההודעה היחידה שהגיעה" [...] אולמרט: "סליחה סליחה". בנוביץ: "סליחה, אתה לא תקרא לי שמוק, יא חתיכת אפס. יא חתיכת אפס! אתה לא תקרא לי שמוק. מי אתה בכלל? יא חתיכת מזדיין בתחת, אתה עוד לא פגשת" [...] ההקלטה הזו מעמידה באור אחר לגמרי את גרסתו של בנוביץ לאירועים. אולמרט לא נשמע מקלל את אמו של העיתונאי, והקללה היחידה שהוא משמיע ושגם שהרתיחה את בנוביץ היתה "שמוק". בנוביץ, המעיד על עצמו כי מעולם לא פגע באיש, מאבד את עשתונותיו למשמע הקללה ופורץ בשטף קללות משלו, שלצדן, יש להודות, המלה "שמוק" מחווירה בביישנות. לפי עדותו של אולמרט, בנוביץ המתלהט התקרב אליו באופן מאיים והוא, אולמרט, בתגובה אינסטינקטיבית של מי שעוד רגע יותקף, שלח יד לפרצופו של בנוביץ, וההמשך יתברר במשפט. בימים שבהם המלה "עיתונאי" מקפיצה צדקנים משני צדי המתרס, כשמחנה אחד תובע "ערפו את ראשו" ומחנה אחר סבור שיש להעניק לאותו עיתונאי ממש את פרס סוקולוב, אפשר להיעזר בפרשת אולמרט-בנוביץ כדי לחזור לפרופורציות: לא כדאי לחרוץ דין ולקבע "תמונת מציאות" לפני ששומעים את הצדדים, העובדות והפרטים הקטנים. אם כשנודעה פרשת אולמרט-בנוביץ נדמה היה שמדובר בעיתונאי עדין נפש, שכבוד אמו קדוש בעיניו וחינוך ילדיו הקטנים נר לרגליו, שנפל קורבן לעסקן בריון שמעדיף לסגור עניינים באגרוף – עכשיו מתברר שהתמונה מורכבת יותר. מאחורי בעלי התפקידים שהפכו, מתוקף השערורייה התורנית וכנהוג במקומותינו, למייצגי הגילדה שלהם (עיתונאים חפים מזדון נגד עסקנים חמי מזג, או להפך), עומדים לפני הכל שני בני-אדם, על חולשותיהם ועל האמת הסובייקטיבית והחלקית שלהם. מאחורי "האירוע השערורייתי", שבו "בן-אדם אחד קיבל אגרוף ואחד נתן", מסתתרת מציאות מורכבת יותר, שצבעיה אמנם מכוערים כשהיו, אבל הם רחוקים מאוד מהשחור-לבן שהתקשורת מיהרה לקשט אותה בהם. ועם המציאות הזאת, כמו שאמר בנוביץ, אנחנו כולנו צריכים להתמודד. צל"ש לתחקיר. ספורט "ידיעות אחרונות" הפיק ביום חמישי שעבר תחקיר טוב מאוד, מאת יאנה פבזנר, על התנהלות עמותת הטניס של הפועל תל-אביב. אף שמדובר בסיפור עם חומרים קצת מסובכים עבור הקורא הממוצע של העיתון, התחקיר קישט את כל השער ופתח את שלושת העמודים הראשונים. סיבה לגאווה לכל מדור ספורט שמכבד את עצמו. אני ראשון. אתר ערוץ הספורט שבר את החגיגיות של יום העצמאות בסקופ: "פרסום ראשון – קשטן על סף סיכום בבני-יהודה". למחרת מיהרו בעיתון של המדינה לתבוע את עלבונם: "כפי שפורסם בלעדית בידיעות אחרונות – המאמן הלאומי בדרך לשכונה". נשאר לראות אם הפרסום יתממש ואם היה טעם במלחמה בין שני מדורי הספורט הללו על זכות הראשונים. מיותר לציין שאם קשטן לא יחתום בבני-יהודה, אף אחד מהם לא יתנצל על הפרסום המוטעה, ראשון או לא ראשון. "החבילה המושלמת ליום העצמאות", פיתו באתר ערוץ הספורט את מי שטרם הצטרפו למסחטת הכספים שאינה יודעת שובע. בערוצי התשלום של ערוץ הספורט הכינו לחג ים של משחקים בשידורים חוזרים, אבל החבילה לא כללה הנחה במחיר. קולו רבי, מכותבי הפורום "עומדים בשער", בדק ומצא כי בשלוש השנים האחרונות חל גידול של כ-50% במחירו של ערוץ 5 פלוס לייב: מ-20 שקל בתחילת הדרך לכ-30 שקל כיום. "כשפניתי ל-HOT ול-YES בשאלה איך הם מאפשרים למחירים לעלות", הוא כותב, "קיבלתי תשובה כי הערוצים הם חיצוניים וגם מחירם נקבע על-ידי הגוף המשדר. היכן עוד יש תשואה של 50% על פני שלוש שנים?". באמת היכן? העיקר שהכריזו על חבילה מושלמת. חובה על הרגולטור ומשרדי התקשורת, המסחר והתעשייה לרסן את העריץ החמדן.

האם עיתונאי העתיד יידרשו להיות גם מתכנתים? אליטת התקשורת האמריקאית מתפלמסת, גון מילוורד מציג פשרה

בכנס מקצועי שנתי של "אגודת החדשות המקוונות" האמריקאית (The Online News Association), שהתקיים באוקטובר האחרון, הכריזה העורכת הראשית של מהדורת החדשות האינטרנטית "איבנינג אדישן", מירנדה מוליגאן, שהיא מעריכה כי בשנים הקרובות סטודנטים בבתי-ספר לעיתונאות יצטרכו ללמוד תכנות, והדברים עוררו פולמוס זעיר בקרב אליטת התקשורת האמריקאית. בתגובה לדבריה של מוליגאן – שהאתר שהיא עומדת בראשו הוא יותר מיזם טכנולוגי מאשר אתר חדשות קלאסי – פירסמה אולגה קזאן, כתבת ועורכת במגזין "אטלנטיק", מאמר שבו ביקשה לקעקע את הטענה, תוך שימוש בחוויותיה האישיות כסטודנטית לשעבר ללימודי תוכנה. קזאן הסבירה שלימודי תוכנה הם השקעה בלתי סבירה, ויותר מכך לא ממש יעילה, עבור מי שההתמחות הראשית הנדרשת ממנו היא לספר סיפור; שאת משרות התכנות בארגוני חדשות ממלאים, וימשיכו למלא, מתכנתים ברמה גבוהה שמקדישים לכך את כל מרצם (ולכן לעיתונאים אין סיכוי מולם); ושהדרך האמיתית להפוך לעיתונאי משפיע עוברת דרך קריאת ספרים וצבירת חוויות. ה"פשרה" שהציעה קזאן היא שעיתונאי-השנים-הבאות אכן יוכלו ליצור לעצמם יתרון משמעותי אם יהיו בקיאים בתפעל תוכנות בסיסיות יחסית, דוגמת פוטושופ ואילוסטרייטור. בעיני קזאן, תוכנות כאלו מכסות את רוב הפונקציות שעשויות להידרש מעיתונאי בעתיד הקרוב, ביצירת גרפיקה בסיסית, אינפוגרפיקה, מפות ועוד. כדי להמחיש זאת צירפה דוגמאות – מקרטעות משהו – שיצרה בעצמה באמצעות תוכנות אלו כחלק מעבודתה כעורכת במגזין. זה לא נגמר בזה. בטור קצר שכתב סקוט קליין, עורך האפליקציות של אתר "פרופבליקה", במסגרת הארכי-תחזית ל-2014 שהכינה מעבדת התקשורת של הרווארד, הוא טען: נכון, עיתונאים שלא יידעו תכנות בכל זאת יוכלו להמשיך לעבוד במקצוע, בדיוק כשם שכתבים שמתקשים ביצירת קשר בלתי אמצעי עם אנשים זרים מצליחים גם הם להמשיך לדווח. אבל עיתונאים הנמנים עם שתי הקטיגוריות הללו מפסידים תחום שלם של סיפורים. יתרה מכך, טען קליין, הסיפורים המבוססים על נתונים (data) הולכים ומסתמנים כאופציה העיתונאית המשמעותית של השנים הקרובות, ואי-אפשר יהיה להתמודד עימה ללא ידיעת תכנות. להמחשת דבריו הוא צירף קישורים לשלושה תחקירים שהציגו פן חזק של ניתוח נתונים, לרוב על-ידי מתכנתים מקצועיים. גון מילוורד, מפעיל הבלוג "בלש רעיונות" (ראיון עימו ניתן לקרוא כאן) עשוי לגלם את דרך האמצע הריאלית בין הגרפים המאותגרים-משהו של קזאן לבין התחקירים מבוססי עבודת התכנות המקצועית שלהם החמיא קליין. תחקיריו המרשימים של הבלוגר הבריטי בן ה-27 (גם אם בקשת מצומצמת יחסית של נושאים סנסציוניים) משלבים ניתוח נתונים ברמה פשוטה יחסית (בעיקר באמצעות אקסל) עם עבודות גרפיות סטנדרטיות (לרוב באמצעות אין-דיזיין), ואפשר לראות בהם פשרה נאה בוויכוח בין שתי האסכולות. למילוורד, מעצב גרפי בהכשרתו, אין רקע אקדמי בסטטיסטיקה והוא נעזר בכלים חישוביים פשוטים יחסית שאת הידע בהם רכש תוך כדי התנסות, בשילוב גרסה עכשווית של "עבודת רגליים" סיזיפית בכל הנוגע להזנת הנתונים. "מקסימום אני מתייעץ עם שני חברים המצויים בתחום", אומר הבלוגר, שהקדיש חצי שנה לפילוח נתונים על 10,000 שחקני פורנו. במקרה אחר ערך ניתוח תוכן של יותר ממיליון מלים – חוות דעת של 5,000 לקוחות על היצאניות שבילו עימן. את הפתרון לבעיות שבהן נתקל, למשל שיבוץ של 10,000 פורטרטים בתוך דימוי אחד, הוא מוצא בספרי הדרכה עצמית באינטרנט – לדבריו, "חבריו הטובים ביותר של הבלוגר". אפשר רק לשער שהדרישה המופרכת והכה אמריקאית מעיתונאים ללמוד תכנות, שנולדה באקלים שבו הפתרון לכל סוגיה כלכלית הוא הגברת התחרות, לא תתממש. אבל גרסה מרוככת יותר שלה, הדוחסת את הכתב, העורך והגרפיקאי לכדי דמות מולטי-פונקציונלית אחת – כבר כאן.

תביעת דיבה שהגיש עו"ד דרור חוטר-ישי נגד יוסי שריד, מעוררת עניין בהיות הנתבע חבר-כנסת

תביעת דיבה שהגיש עו"ד דרור חוטר-ישי, ראש לשכת עורכי-הדין, נגד יוסי שריד, מעוררת עניין בהיות הנתבע חבר-כנסת. נושא התביעה הוא המאבק שהתנהל בראשית שנת 98 בחברה להגנת הטבע בין גופים שונים ששאפו להיבחר להנהלת התנועה. במהלך מאבק זה, התבטא ח"כ שריד בעיתון "ידיעות אחרונות" בחריפות נגד נסיונות של חוטר-ישי ודוד אפל, לטענתו, להשתלט על החברה להגנת הטבע מתוך אינטרסים זרים, במטרה "לחסל את הנוף הפתוח ואת השטחים הירוקים בארץ". בתביעת דיבה שהגיש נגד שריד, טוען חוטר-ישי שלא היו לו כל אינטרסים זרים בעניין, הוא לא רכש או הפשיר "שטחים ירוקים", הוא כלל לא התמודד בבחירות לחברה להגנת הטבע ולא היו לו שותפים בהתמודדות זו. לפני תחילת הדיון בתביעה ביקש ח"כ שריד מבית-המשפט לדחות אותה על הסף, בשל חסינותו, מכוח חוק חסינות חברי-הכנסת, הקובע בין היתר: "חבר-כנסת לא יישא באחריות... אזרחית... בשל הבעת דעה בעל-פה... אם [היתה] למען מילוי תפקידו כח"כ". בפני בית-המשפט עמדה אפוא השאלה מה היקף החסינות של ח"כים בתביעות על-פי חוק איסור לשון הרע. לאחר שהשופט אברהם טל בדק את הדעות השונות בבית-המשפט העליון ביחס לגבולות חסינות חברי-הכנסת (לאו דווקא בתביעות דיבה), הוא קבע, כי דבריו של חבר-הכנסת שריד לכתב העיתון נאמרו כחלק מתעמולת הבחירות בחברה להגנת הטבע של הקבוצה שבה תמך שריד, ולא במסגרת פעילותו כחבר-כנסת, ולכן שריד אינו זכאי לחסינות. חוטר-ישי גם הציג בבית-המשפט כרוז שעליו חתם שריד לצד תומכיו, ובו לא מצוין תוארו כח"כ. השופט גם קבע שהתבטאותו של ח"כ שריד "לא משרתת את התהליך הדמוקרטי שלשמו נבחר המבקש כחבר-כנסת", והם אף אינם קשורים לתפקידו של המבקש כח"כ. בהחלטתו התיר בית-המשפט את המשך ההליכים בתביעה. החלטה זו עומדת בסתירה לפסק-הדין שניתן בשנת 93 בבית-משפט השלום בירושלים. באותו תיק נדונה תביעה שהגיש ארגון "בצלם" נגד ח"כ משה פלד, על שאמר ש"בצלם" הוא ארגון של שמאל קיצוני, אנטי-ציוני, הממומן על-ידי ארגונים ערביים ואש"ף. פלד לא הכחיש שאמר את הדברים, אולם טען לחסינות. באותו מקרה פסק השופט משה רביד, כי אינטרס הציבור הוא שחבר-הכנסת יבטא את עצמו ללא מורא או חשש, וזאת דווקא במקום שבו אדם שאיננו ח"כ היה עובר עבירה או מקים עילת תביעה כנגדו. זאת משום שתפקידו של חבר-הכנסת להביע את דעותיו ברבים. השופט רביד, לפיכך, פירש את חוק חסינות חברי-הכנסת בצורה גורפת, וקבע, כי אפילו הדברים שאמר פלד הם לשון הרע, אין הוא חב אחריות בגינם. השופט אברהם טל לא התעלם מפסק-דינו השונה של השופט רביד, אולם קבע כי מדובר במקרה שונה, שכן, לפי פרשנותו, באותו מקרה היה תפקידו של ח"כ פלד להתריע ברבים אם לפי דעתו ארגון "בצלם" משרת את אויבי המדינה או פוגע בבטחונה, ואילו במקרה של ח"כ שריד, נאמרו כל דבריו במסגרת מערכת בחירות להנהלת החברה להגנת הטבע, שאינה גוף שלטוני, ודבריו לא נאמרו כדי למנוע פגיעה בבטחון המדינה. למרות טענתו של השופט, שאין סתירה בין קביעתו הוא לבין הקביעה של השופט רביד בשנת 93, הרי שעיון בשתי התביעות מלמד שרב ביניהן הדומה מהשונה. מצד אחד, בתביעה נגד ח"כ פלד לא נקבע שהאפשרות של הח"כים להתבטא בחופשיות מוגבלת לשאלות בטחון המדינה, אלא לכל נושא העומד על סדר-היום הציבורי, כולל חינוך, איכות הסביבה, דת ומדינה וכו (ואף הובאו שם דוגמאות של התבטאויות חריפות של ח"כ שולמית אלוני נגד שופטים דתיים, שבשל חסינותה הוחלט לא להעמידה עליהם לדין). מצד שני, ח"כ שריד טען כי גם במקרה זה פעל כדי להביע את השקפתו וכדי למנוע פגיעה במדינה ובאיכות הסביבה בה, ואין מקום להפלותו לעומת ח"כים אחרים, שנגדם לא הוגשו תביעות פליליות ואזרחיות בשל התבטאויות חריפות. עם זאת, ייתכן כי מה שהפריע לשופט טל יותר היא העובדה, שבעוד שבמקרים קודמים תקפו ח"כים ציבורים וארגונים, הרי במקרה זה בחר שריד למקד את התקפתו החריפה בשני אנשים. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 17, נובמבר 1998