Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

"השאלה הניצבת בפני המחוקק המודרני היא מהו המחיר שיכולה חברה דמוקרטית לשלם תמורת ביעור הנגע הזה של לשון הרע? הצריך המחיר להיות סתימת הפה?". חקיקת חוק לשון הרע, 1962–1965

"אין עוררין על כך שבשנים האחרונות תירגמו כמה גורמים את חופש הביטוי הקיים בארץ לחופש השמצה והטלת דופי בממשלה, במפלגות ובאנשי ציבור, אשר כולם דגלו ודוגלים בחופש הביטוי לכל צורותיו", כתב במרץ 1962 יואל מרקוס ב"דבר". "בטאונים אחדים, ובראשם השבועון המסוים, פיתחו במשך השנים שיטה של הנחתת מהלומות מתחת לחגורה על-ידי פרסום סיפורים מאחורי הקלעים נגד השלטון, ראשיו ומשרתיו ונגד המשטר המפלגתי. אין זה סוד שרוב הסיפורים האלה, שיש בהם יותר מתשעה קבים של דמיון, יצרו בקרב שכבות נרחבות של הציבור אווירה של אי-אמון וחשדנות כלפי כל פעולה של הממשלה". זה מעולם לא היה סוד: חוק איסור לשון הרע התבשל בחדרי משרד המשפטים בעיקר בשל עיתון אחד: השבועון "העולם הזה". שבועונו של אורי אבנרי היה עוף מוזר וחריג בנוף התקשורת בשנות ה-50 וה-60. גם בזירת העיתונות התוססת של אותן שנים, שבהן קיבל המאבק הפוליטי החריף בין המפלגות ביטוי יומיומי הן בעיתוני המפלגות והן בעיתונות המסחרית, פעל "העולם הזה" לפי כללים אחרים. לא הקו האידיאולוגי של אבנרי, שקרא כבר באותן שנים להקים "מטכ"ל לבן" לקידום יוזמות שלום, הטריד את בכירי מפא"י ומפלגות אחרות. גם לא תביעתו לשילוב ישראל במרחב המזרח-תיכוני. הבעיה, מבחינתם, היתה נעוצה בתחקירים שפירסם העיתון, שהיו עלולים לגרום נזק למפלגות השלטון, כמו גם בפרסומים על חייהם הפרטיים של אישים. כבר בסוף שנות ה-50, בתקופת כהונתו של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, הוחל בגיבוש הצעת חוק שתקל על המדינה להתמודד עם "העולם הזה". בשם אחריותה החברתית כביכול ניסתה הממשלה לקבוע קווים אדומים שיקשו על פעילותם של אבנרי ועמיתיו. אבל מחשש לתגובה נזעמת של העיתונות, הוקפאה הצעת החוק עוד שנים אחדות. בפברואר 1962 הונחה הצעת החוק על שולחן הכנסת. גם הפעם, יותר מאשר נועדה להגן על שמו הטוב של "האזרח הקטן", היתה מטרתה העיקרית להגן על אנשי השלטון. במאמרו הסביר מרקוס לקוראי העיתון המפלגתי "דבר" עד כמה נחוץ החוק כדי להתמודד עם "אנשים חולניים" המבקשים "להשמיץ בזדון אישים ונושאים הראויים לדרך ארץ". אולם כעיתונאי הצביע על לא מעט סעיפים בעייתיים שהיו כלולים בהצעה. כל מלת ביקורת על שר האוצר בהפגנה של מפלגת אופוזיציה, הזהיר מרקוס, עלולה להביא להעמדת הנואם לדין, בטענה שהדברים עלולים לפגוע במשרתו של השר או לעשותו ברבים מושא לשנאה, לבוז וללעג. "אם נלך עד אבסורד, אפשר לומר כי לפי חוק זה, גם אם יאמר אדם לחברו ביקורת עוקצנית כלפי אחד השרים למשל – צפוי הוא לדין". יתר על כן, אחד הסעיפים הדרקוניים בהצעת החוק העניק לשופט סמכות להטיל עונש של הפסקת הופעתו של עיתון לזמן מה בשל עבירה על החוק. ב"מעריב" היה שלום רוזנפלד חריף יותר בביקורתו על הצעת החוק. במאמר ארוך שכותרתו "אקדמיה ללשון רע", שיקף את הדאגה כי העיתונות כולה תשלם מחיר יקר בשל המאבק נגד "העולם הזה": "השאלה הניצבת בפני המחוקק המודרני היא מהו המחיר שיכולה חברה דמוקרטית לשלם תמורת ביעור הנגע הזה של לשון הרע? האם צריך המחיר להיות הפקרת זכויות היסוד של האזרח? הצריך המחיר להיות סתימת הפה? מתן חסינות למשרתי ציבור מפני ביקורת הוגנת, אף שלעתים היא מכאיבה ופוצעת? מתן היתר בעקיפין לשלטון לעשות מעשיו בהסתר, מבלי שתהיה עליו אימת העין הפקוחה של האזרח שולחו? העדפת הנוחיות האדמיניסטרטיבית של הביורוקרט על פני מצוות הזהירות במעשיו ובמחדליו?". סיכם רוזנפלד: "מוטב שהממשלה תעשה חסד עם עצמה ועם שמה הטוב של מדינת ישראל ותיקח את הצעת החוק בחזרה. המלחמה בלשון הרע איננה מצדיקה, בשום תנאי, חוק רע". אותות הסכנה לשמה הטוב של ישראל כמדינה דמוקרטית החלו להגיע מעיתונים בחו"ל. "הטיימס" הלונדוני כתב כי מדובר ב"חוק מזעזע". ב"מעריב" צוטט מאמר המערכת בעיתון הבריטי שהזהיר כי אם תאושר ההצעה, "תצטרף ישראל אל אותן ארצות שהעיתונות פועלת בהן באזור הדמדומים בין צנזורה גלויה למוסווית [...] זו התנפלות גסה על החירויות שגם כך צר מדי מעמדן במזרח התיכון". "הוושינגטון פוסט" כתב כי "רק ממשלות עריצות חותרות לפיקוח כזה על העיתונות, ורק ממשלות שיש להן מה להסתיר זקוקות לשיטות דיכוי כאלה". מבית הצטרף גם הסופר משה שמיר לאזהרה מפני עריצותו של השלטון. בטור שכותרתו "דיה לשררה בשעתה!" קשר שמיר בין מהלכים אנטי-דמוקרטיים אחרים של הממשלה להצעת החוק, המוכיחה לדבריו כי "השררה שלנו איננה דואגת להיגיינה הציבורית, אלא מנסה ליטול לידיה עוד מכשיר שיאפשר לה להשתיק ביקורת, לדכא מחשבה חופשית ולנהל מלמעלה את דרכי הביטוי הציבורי". הלחץ הציבורי, בארץ ובחו"ל, עשה את שלו: פחות מחודש לאחר שהונחה על שולחן הכנסת החליטה הממשלה למשוך את הצעת החוק כדי להכניס בו תיקונים. מקץ כשנה, באפריל 1963, שוב הובא החוק לכנסת. כמה מסעיפיו מעוררי המחלוקת נעקרו מתוכו, ושר המשפטים ד"ר דב יוסף הסביר: החוק אינו פוגע עוד בחופש העיתונות – אלא בחופש ההשמצה. כשהחל הדיון התברר כי דב יוסף היה ליברלי מדי עבור חבריו בקואליציה. מפא"יניקים זועמים טענו כי בגרסה המרוככת אין החוק מעניק אפוד מגן מספק לאנשי ציבור המותקפים על-ידי "עיתונים המטפחים ניבול פה מסואב ביותר, והמוקצים לפטפוטי רכילות על אנשים פרטיים, והמחפשים שערוריות כדי לגרות יצרים רעים", כלשונו של ח"כ ישראל קרגמן. ח"כ חיים צדוק, לימים שר המשפטים, טען כי החוק אינו מרחיק לכת דיו כנגד "הפקרות של דיבה עיתונאית", וקבע כי בשום מדינה בעולם אין העיתונות נהנית מחסינות מרחיקת לכת כפי שיש לה בישראל. הדיונים בסעיפי החוק בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נמשכו כשנתיים. סעיפים אחדים הושמטו מהצעת החוק על-פי דרישת העיתונאים. בישיבה האחרונה של הכנסת החמישית, ביולי 1965, נערכה ההצבעה. 31 ח"כים תמכו בחוק, 20 התנגדו. חוק איסור לשון הרע, שנכנס לספר החוקים לאחר שנים ארוכות של דיונים ושיפוצים, היה חמור פחות מזה שקיוותה הממשלה להעביר שנים אחדות קודם לכן. אבל למרות זאת כתב עליו ב"מעריב" שמואל שניצר בסגנון אפוקליפטי כי לא יהיה לחוק קיום במדינת ישראל. "כי אם ינסו לקיימו, לא יהיה קיום לעיתונות חופשית, לחופש הביטוי, לדעת הקהל, ולציבור פקוח עיניים. מי שמדמה בנפשו כי בקלות כזו יוותר הבוחר הישראלי על אחת מזכויות היסוד שלו, שבלעדיה אין ערך רב לכל שאר זכויותיו, אינו אלא טועה. הציבור בישראל אינו מוגבל ומוכה סנוורים עד כדי כך. וחזקה עליו שיוכיח זאת – בבוא יום החשבון", כתב שניצר. ברוח זו נקטו ב-16 בנובמבר 1965 עיתונאי ישראל צעד יוצא דופן והכריזו על שביתה של יממה. ועדת העורכים התנגדה, אבל איגוד העיתונאים עמד על דעתו כי החוק פוגע ביכולתם למלא את תפקידם הציבורי. העיתונים לא הופיעו באותו יום, וגם בקול-ישראל הופסקו חלק משידורי המלל. כדרכו, בחר "העולם הזה" להגיב על החוק בדרך אחרת. אורי אבנרי כינס מסיבת עיתונאים והודיע על הקמתה של מפלגה חדשה: "העולם הזה – כוח חדש". חמישה עורכי-דין, סיפר אבנרי, הבהירו לו כי חוק איסור לשון הרע יחסל את השבועון, והדרך היחידה להינצל מכך תהיה אם עורכי העיתון ייהנו מחסינות פרלמנטרית. אבנרי נכנס לכנסת, כיהן בה עד 1974, וחזר אליה ב-1979 לעוד שנתיים, הפעם מטעם סיעת מחנה של"י. יש מי שטוען שהחוק, ובעיקר הכניסה לכנסת בעקבותיו, סימנו את ראשית קצו של "השבועון המסוים". שלום כהן, סגנו של אבנרי ולימים חבר-כנסת לצדו, כתב בספרו "העולם הזה" כי ערב הבחירות ב-1965 עמדה תפוצת השבועון על כ-20 אלף עותקים מדי שבוע, אך לאחר זמן לא רב צנחה לכ-10,000 בלבד. "מחצית מקוראיו, שמאסו בבטאוני מפלגות אחרות, מאסו גם בבטאון המפלגה החדשה", כתב כהן. "העולם הזה" נסגר סופית בשנת 1993. העיתונות הישראלית, צריך לומר, שרדה את חוק איסור לשון הרע. אולי משום כך מבקשים עתה פוליטיקאים מסוימים להחמיר את החוק על-ידי הגדלת הפיצוי לנפגע מלשון הרע מ-50 אלף שקל ללא הוכחת נזק ל-300 אלף שקל ועד מיליון וחצי שקל. ספק אם תומכי התיקון המוצע זוכרים מי היה הפוליטיקאי שניסה, עד הרגע האחרון ממש, לדחות את ההצבעה על החוק בקיץ 1965 וביקש להכניס בו תיקונים נוספים, שיצמצמו את הפגיעה בחופש העיתונות. היה זה מנחם בגין, מנהיג חירות.

"ידיעות אחרונות" יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על העסקים של בעליו • כשאני קורא "ידיעות" אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים • כה אמר נחום ברנע

"כולם חשודים", כתב נחום ברנע בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" אחרי שהתפרסמה הידיעה המרעישה שלפיה המו"ל והעורך האחראי של עיתונו, נוני מוזס, נועד בעבר מספר פעמים עם ראש הממשלה נתניהו לצרכי תפירת דיל מסריח: סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" תמורת החלשת המתחרה "ישראל היום". הטור, בסגנונו האופייני של בכיר הכותבים בעיתון, פותח אמנם בקביעה כי ברנע, ככותב ב"ידיעות אחרונות", גם הוא בין החשודים, אבל הרי כש"כולם חשודים" אז אף אחד לא חשוד, ולכן עובר ברנע מיד לקבוע חד וחלק: לא ניתן להשפיע בדרך פסולה על מה שמתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "זה לא יקרה", כותב ברנע. "בטורקיה אולי כן – בידיעות לא". המשך הטור מוקדש בעיקרו למתקפה על "ישראל היום". האם ברנע, עיתונאי עטור שבחים ופרסים בעל חושים מחודדים, לא חש בסירחון האופף את "ידיעות אחרונות", ב"רוח המפקד", ההנחתות, הצנזורות וההכתבות? וגם אם נניח שלא דרך מעולם בבניין המערכת ופעל באופן מנותק משגרת יומה, האם חתן פרס ישראל לעיתונות ומי שהוכתר בעבר כ"בכיר עיתונאי ישראל" לא ראה ולא שמע דבר מהעדויות המצטברות שפורסמו במהלך השנים על סוג העיתונות המיוחד של "ידיעות אחרונות"? על הרשימות השחורות והלבנות? העדפת המקורבים, כתבות החיסול, הטיית הסיקור מאינטרסים זרים, ניצול העיתון לצרכים מסחריים ופוליטיים? מי שיכול לענות על השאלה הזו טוב מכולם הוא ברנע עצמו, וכדי לשמוע את התשובה יש להרחיק יותר משלושה עשורים לאחור, לשנת 1981, אז יצא הספר "יורים ובוכים" ("על פוליטיקאים, גנראלים, עיתונאים ועוד אוהבי עצמם"), לקט טורים של ברנע שהתפרסמו ב"דבר", הראשון מבין שלושה ספרי לקט כאלו שהוציא ברנע במהלך השנים. ברנע, כבר אז עיתונאי כוכב, מספק באחד הטורים הנכללים בספר, "הזוכים האמיתיים בטוטו" שמו, כמה אבחנות חותכות על "ידיעות אחרונות", שונות ב-180 מעלות מהקביעה הנחרצת שהוא מספק ב-2016. "בימים אלה הונח על סדר היום של ועדת הכספים של הכנסת אחד הנושאים הרגישים ביותר במדינה: הטוטו. כדי להבין מדוע החווירו פלאים אי אלה חברי-כנסת ונעלמו מהאופק כששמעו את מלת הקסמים הזאת – טוטו – נצטרך ללמוד שיעור קצר על הקשר בין פוליטיקה, הימורים, ספורט ועיתונות", פותח ברנע. לפי ברנע, 88 אגורות מכל 5 לירות הנכנסות לטוטו רשומות כ"עמלות", שהנהנית הראשית מהן היא חברה פרטית בשם "גשר". בשנת כתיבת הטור, תגרוף גשר כ-10 מיליון לירות מכספי הטוטו, כותב ברנע. "לגשר יש הכנסת צדדית נוספת בזכות הטוטו", הוא מוסיף, "חלק גדול מעשרות המיליונים הנגבים מהמהמרים כל שבוע נחים כמה ימים בחשבון חברת גשר בבנק, לפני שהם מועברים למועצת ההימורים. במציאות האינפלציונית הקיימת, אין מתנה נדיבה מזו". "עד כאן כלכלה. מכאן, עיתונות ופוליטיקה", ממשיך ברנע, "גשר שייכת ברובה לבעלי ידיעות אחרונות. [...] נניח, שמה שמשלם הטוטו לבעלי ידיעות אחרונות איננו מופרז. נניח אפילו שעל תרנגולת המטילה ביצי זהב כאלה אין המדינה חייבת להוציא מכרז. לא זה העיקר. העיקר הוא שידיעות יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על קונצסיות עסקיות של בעליו. שום חברה מסחרית אחרת אינה נהנית מפריבילגיה כזאת. מערכת ההגנה שנוצרה כאן יכולה להיות כפולה: מצד אחד, מבטיחה השפעת העיתון את המשך הכנסותיו מהטוטו; מצד שני, מעשירות הכנסות הטוטו את העיתון ומחזקות את השפעתו. "הבעיה היא, אולי, שלי: כשאני קורא ידיעות אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים. לפעמים מתפרסמים שם, בין כל המאמרים המבריקים, ראיונות מטעם עם שר החינוך או עם אחד מפקידיו, או נאום של חבר-כנסת או של פקיד האוצר, מהממשלה הנוכחית או מממשלות קודמות. אולי רק במקרה מאוהב ידיעות ללא תקנה בכל שרי החינוך שלנו. ולהפך: כאשר מסדיר שר החינוך, או פקידיו או האוצר, את ענייני הטוטו, אינני יודע אם הוא עושה זאת לגופו של עניין או על רקע יחסו החם והידידותי של העיתון". את הטור מסיים ברנע בעקיצה זהירה אך יעילה: "מה שיפה בדמוקרטיה הישראלית בכלל, ובידיעות במיוחד, הוא שהעיתון איננו חייב להיות בעד כל הממשלה כדי להסתדר; די בשניים-שלושה-ארבעה אנשים קובעים. החופש הזה, לצפצף על השאר, הוא-הוא מהותה של העיתונות החופשית". כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שהשבועון שערך, "כותרת ראשית", פשט את הרגל, יצטרף ברנע ל"ידיעות אחרונות". העובדה שברנע כתב על העיתון שהוא פועל באופן מושחת לא הפריעה לדב יודקובסקי לקבל את העיתונאי המוכשר אל בין שורות העיתון של משפחת מוזס. היא גם לא הפריעה לברנע.

הם היו אמורים לעסוק בסכסוכים כספיים בתוך הקהילה, אבל בשנים האחרונות נחשפים גם מקרים פליליים שנדונו בבתי הדין הפרטיים של החברה החרדית. כך, בלי שקיפות ובלי פיקוח, רבנים חסרי הכשרה משפטית סוגרים תיקים מתוך האינטרסים של הקהילה, משתיקים פגיעות מיניות ומונעים פנייה של המתלוננים למשטרה. כעת, היועצת המשפטית לממשלה עשויה לשים לזה סוף

מוש גרוניך, משפטן יוצא החברה החרדית, גלל את פיד החדשות ונעצר על דיווח מטריד: שני רבנים אחים שמנהלים יחד ישיבה ירושלמית, מנצלים את מעמדם כדי לתקוף מינית תלמידים במשך שנים ובאופן סדרתי. מעבר לתקיפה עצמה, היה עוד משהו שהטריד את גרוניך. הכתב שדיווח על הפרשה, אהרן רבינוביץ מ"הארץ", ציין שלמעשה מדובר בחדשות ישנות. העדויות כבר צפו כמה שנים קודם לכן, ואילצו את צמד הרבנים להתחייב שיחדלו ממעשיהם. בתמורה הורשו לשמור על תפקידם בישיבה. אבל חרף ההתחייבות, התקיפות נמשכו – והעדויות המשיכו להיערם. איך זה ייתכן? התשובה נעוצה במקור הסמכות שטיפל בתלונות: בתי דין חרדיים פרטיים. גופים בלתי רשמיים המתמחים בסגירת מחלוקות בתוך הקהילה. את תפקיד השופטים ממלאים רבנים שדנים בקייס על פי פרשנותם האישית לחוקי הדת ומה שהם תופסים כאינטרסים של הקהילה – בלי שקיפות ובלי פיקוח חיצוני. במקור, בתי הדין הללו עסקו בעיקר במחלוקות הלכתיות וסכסוכים כספיים בין יהודים דתיים. אלא שבשנים האחרונות נחשפים יותר ויותר מקרים שבהם הובאו לפתחם מקרים פליליים ממש, כמו המקרה של צמד האחים מהישיבה הירושלמית – הרבנים יצחק ומשה טופיק. בית דין אחד כזה קיבל את התלונות והורה לאחים טופיק לחדול ממעשיהם. בית דין אחר, שאליו פנו האחים טופיק מיוזמתם, בחן את עדויות התלמידים, ואז דחה אותן ו"זיכה" את האחים. המשותף לשני בתי הדין הללו הוא שהלכה למעשה שניהם השתיקו את המקרה ואִפשרו לאחים להמשיך במעשיהם. נדרש בית דין שלישי, שדן בעדויות רק כעבור שנתיים, כדי לפרסם אזהרה ברורה ופומבית. "יצחק ומשה טופיק מהווים סכנה חמורה לבחורים", התריע בית הדין, "המדובר בעשרות בחורים, במשך כמה וכמה שנים, שנפגעו מהם בצורה קשה בדברים חמורים שלא נוכל להעלות על הכתב, ואף בתקופה זו נמשכים המעשים החמורים". בהמשך נפתחה גם חקירה פלילית. השתלשלות המקרים העלתה אצל מוש גרוניך תובנה: ייתכן שהמצב לא רק מקומם, אלא גם בלתי חוקי. ואכן, כך בדיוק התברר. בדיקה שערך גרוניך העלתה שבכל פעם שבית דין חרדי פרטי דן בתלונה על עבירות מין – הוא עובר על החוק. הוראות החוק ברורות: חוק העונשין אוסר על מוסדות פרטיים, בתי הדין למשל, לקיים הליכי שיפוט שבמרכזם מעשים שעולים לכדי עבירה פלילית. כשמקרה כזה מתגלגל אל פתח בית הדין, החוק מחייב את הרבנים ליידע את היועץ המשפטי לממשלה ולתת לו הזדמנות לבחון את הפרטים ולקבוע אם ניתן לדון בהם במסגרת הפרטית – או שהטיפול צריך לעבור לידי מערכת אכיפת החוק. במקרים שבהם הקורבנות הם קטינים או בני אדם המוגדרים חסרי ישע, החוק קשיח יותר ומחייב את כל המעורבים לדווח על כך למשטרה או לשירותי הרווחה. גרוניך פנה ליועץ המשפטי לממשלה וביקש לברר האם התקבלה אצלו פנייה כזאת, במקרה של האחים טופיק ובכלל. "המצב שבו המקרה הושתק בחסות בית הדין, ומנהלי הישיבה המשיכו לכאורה לתקוף מינית נערים צעירים, הימם אותי", הוא אומר. "אז גם התחלתי לתהות האם בבתי הדין יש אנשי מקצוע שיודעים כיצד לטפל בקורבנות תקיפה מינית מבלי להסב להם נזק נוסף – והאם לא הגיע הזמן להשתחרר מדרכי השטעטל ומהרצון להתבדל, ולהבין שהאחריות על בירור עבירות פליליות צריכה להיות של המדינה, או לפחות של פורומים שמאפשרים לה לפקח עליהם. ואם השינוי לא מגיע מלמטה, אולי הגיע הזמן לבקש שהוא יוטמע מלמעלה". משרד היועץ המשפטי לממשלה העביר את הטיפול בפנייה לפרקליטות. מבדיקה שערכה הפרקליטות התברר שמעולם, ככל הידוע, לא התקבלה פנייה מקדימה מבית דין חרדי פרטי – ולפיכך מעולם גם לא ניתן לגוף כזה אישור לדון בעבירות פליליות, לרבות עבירות מין. עבור גורמי מקצוע שמלווים את התופעה, המצב הזה מובן מאליו. עצם העיסוק של בתי הדין במעשים פליליים נובע מההסתייגות של חלקים גדולים בחברה החרדית מפנייה למשטרה. "על פי ההלכה הבסיסית, אם יש מחלוקת משפטית צריך לפעול לפי דין תורה ולא לפי הדין החילוני המדינתי, מה שנקרא בשפה ההלכתית ערכאות של גויים", מסביר ד"ר שוקי פרידמן, מומחה לענייני דת ומדינה, רב, סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס. "מאחר וברור שבתי המשפט המדינתיים פועלים לפי משפט חילוני, לפי ההלכה הלגיטימציה לפנות אליהם קיימת רק במקרי קצה. ובעצם אין לגיטימציה, יש איסור לפנות אליהם חוץ מבמקרים מיוחדים", אומר ד"ר פרידמן. "בפועל זה לא המצב, גם אנשים דתיים מתנהלים לפי החוק ופונים לבתי המשפט של המדינה, אבל זו נקודת המוצא הדתית". היחס השלילי לערכאות המדינה לא מוסתר. גם רבנים שנושאים בתפקידים ממלכתיים מתבטאים על כך בגלוי. הרב הראשי יצחק יוסף למשל, בנאום שנשא בפני דיינים ב-2018, קבע שמערכת המשפט הישראלית גרועה אף יותר מ"ערכאות של גויים", והוסיף שיהודי ירא שמיים שפונה אליה משול לאדם ש"בועט בתורת אלוקים חיים". לעתים קרובות, עצם הפנייה לבית דין פרטי כרוכה בהתחייבות לא לגשת למשטרה. "יש מקרים כאלה, וזה לא חוקי", מבהירה שאנה אהרונסון, מנכ"לית מרכז הסיוע "מגן", שמלווה ומייעץ לנפגעים מהחברה החרדית. הארגון שבראשו עומדת אהרונסון טיפל, בין היתר, בפרשת יהודה משי-זהב ובמקרים של אנשי החינוך מלכה לייפר ואפרים טסלר, אביו של סגן השר יעקב טסלר, שהואשמו על ידי תלמידיהם בביצוע עבירות מין קשות. לייפר הורשעה לאחרונה בבית משפט אוסטרלי ונשלחה ל-15 שנות מאסר; חקירתו של טסלר עדיין מתנהלת. "היה לנו מקרה עם אחד מבתי הדין החרדיים הידועים, שדן במקרה של בחור שנפגע על ידי אדם מאוד מפורסם בקהילה החרדית", מספרת אהרונסון. "בפסק הדין לא אסרו עליו במפורש לפנות למשטרה, אבל כתבו שאסור לו לפנות לגורמים אחרים. אני שיחקתי אותה תמימה, ואמרתי לבית הדין: בטח לא התכוונתם למשטרה, ודאי התכוונתם שאסור לפנות לאנשים אחרים מהקהילה, או לתקשורת – כי אתם לא רשאים להורות לאדם לא לגשת למשטרה, זו עבירה פלילית. מה הם יכלו להגיד? ובמקרה הזה המתלונן באמת החליט אחר כך לפנות למשטרה. "מבחינה עקרונית, אנחנו במרכז הסיוע מתנגדים לכל מקרה שבו בתי הדין מטפלים במקרים פליליים ממש, שדורשים טיפול משטרתי – ובמיוחד כשהפוגע הוא אדם מסוכן, ולבתי הדין הרי אין סמכות לעצור אותו", מוסיפה אהרונסון. "ואז גם נוצרים עיוותים: למשל, לקבוע שלפוגע אסור להמשיך לעבוד במוסד מסוים, בתפקיד שהוא ניצל כדי לפגוע במתלונן או במתלוננת. התוצאה תהיה שהפוגע יהיה חופשי לעבור למוסד אחר, ולהמשיך שם במעשיו". הנטייה של בתי הדין הפרטיים לסגור תלונות בהסדרי השתקה היא אחד המאפיינים הבולטים שלהם. פרסום פומבי של המעשים ייעשה בדרך כלל כמוצא אחרון, כשתוקף מפר את ההסדר ושב לפגוע. "זה תרחיש שלא שם במרכז את הנפגעים, אלא את הקהילה ואת האינטרס המיידי שלה", אומר ד"ר שוקי פרידמן. "משתיקים את זה בתוך הקהילה – בלי משטרה, בלי כלום – למרות שבמקרה כזה גוברת הסכנה שבטווח הרחוק יהיו עוד נפגעים". "משתיקים את זה בתוך הקהילה – בלי משטרה, בלי כלום – למרות שבמקרה כזה גוברת הסכנה שבטווח הרחוק יהיו עוד נפגעים" לעתים, אומרת שאנה אהרונסון, בית דין יטיל על התוקף לפצות נפגע או נפגעת – אבל יתנה את ההסדר בכך שעצם קיומו יישמר בסוד. "במקרים אחרים, עורך-הדין של הפוגע פונה ישירות לעורך הדין של הקורבן ואומר: אוקיי, אנחנו מוכנים לשלם חצי מיליון שקל – אם נסגור את זה בשקט", היא מציינת. לתרבות ההשתקה יש השלכות הרסניות. "רב יכול להגיד לי: זה נכון, יש פוגע בקהילה שלי – ואמרתי לו שאם הוא יסכים ללכת לטיפול, אני אמנע מלהזהיר את כל הקהילה", ממשיכה אהרונסון. "ונניח שבמקרה אחר הרב אמר לנפגעת גשי למשטרה, והיא אמרה שהיא לא רוצה. זכותה. המשמעות היא שהרב צריך לקחת אחריות. מה יקרה בעוד שלוש שנים, כשיגיע אדם נוסף שנפגע בגלל האיש הזה – ויבין שאתה, הרב, כבר ידעת עליו ולא אמרת שום דבר? האחריות עליך. היו המון מקרים כאלה". אהרונסון חולקת מקרה שאירע באחת הערים החרדיות. כמו בשאר המקרים שעליהם סיפרה בשיחה עמה, כמה מהפרטים הושמטו כדי להגן על פרטיות הקורבנות. "היה שם אדם שעבד במערכת הבריאות, דרך אחת מקופות החולים, והוא פגע מינית בילד שבא אליו לבדיקה רפואית. הילד סיפר לאמא שלו, הם הזמינו משטרה – והאיש נעצר. אחרי זה פנתה אלינו אשה וסיפרה שהאיש הזה פגע בה לפני כמעט שלושים שנה, כשהיתה נערה. "בזמנו, היא פנתה לרב השכונה והוא אמר לה לא לעשות כלום כי התוקף הוא אדם טוב, והתלונה תזיק לו. כעבור שנים, אחרי שעצרו את האדם הזה, האשה היתה בהלם. וגם בטראומה, משום שאפשר היה אולי למנוע את הפגיעה בילד. "היא סיפרה לי שאחרי שהמקרה החדש התפרסם, פנתה אליה משפחה שהאיש הזה פגע באחד מבניה שש שנים קודם לכן. המשפחה הזאת לקחה את הפוגע לבית דין פרטי. הם לא ביקשו כסף, רק ביקשו שיטפלו בו, למרות שבסוף הוחלט שהוא בכל זאת יפצה אותם בסכום מסוים. בשורה התחתונה אמרו לו נו נו נו ושאסור לפגוע, ושחשוב שהוא יעבור טיפול. הוא הלך לטיפול אולי פעמיים, ואז הפסיק. חייב להיות מישהו שעוקב אחרי הטיפול. אבל אין, והאדם הזה חזר לפגוע". "רב השכונה אמר לנפגעת לא להתלונן כי התוקף אדם טוב. כעבור שנים עצרו אותו על פגיעה בילד. היא הייתה בטראומה, משום שהבינה שאפשר היה אולי למנוע את הפגיעה" במקרים רבים, היא מציינת, בתי הדין יימנעו מלהזהיר את הציבור, מחשש שהתוקפים יגישו תביעות דיבה נגד הרבנים ששפטו אותם. "הרבנים מפחדים", היא אומרת. "מפחדים מתביעות, וגם מפחדים לקחת אחריות. הם אומרים לי: אני אהרוס לו ולמשפחה שלו את החיים, ואני לא מוכן לקחת על זה אחריות. "זה באמת מצב מורכב. גם לנו בעמותה. כשטיפלנו במקרה של יהודה משי-זהב, לקחתי כמה שעות כדי לשבת ולחשוב על זה שעבור המשפחה שלו, אני השטן. יש בזה משהו כבד, אבל בסופו של דבר אנחנו עושים את הדבר הנכון – ושמי שהרס את המשפחה שלו זה הוא, בעקבות המעשים שלו. "היו כמה מקרים שבתי דין פנו אלינו וביקשו עזרה, ואני סירבתי. אמרתי שאני לא מוכנה לתת לעוד נפגעת לשבת מול בית הדין ולספר על כל מה שקרה לה, ושבית הדין ישתכנע שהיא צודקת ויקבע שהפוגע מסוכן ושצריך להזהיר את הציבור מפניו – אבל אזהרה כזאת לא תתפרסם בסוף, כי הם מפחדים מתביעת דיבה. "מה שאנשים לא מבינים זה שלא לעשות כלום – זו גם סוג של פעולה. פעולה למען הפוגע. פעולה שתאפשר לו להמשיך במעשיו. וזה על הכתפיים של הרבנים שידעו, ולא עצרו את זה. אני כל פעם אומרת להם, אתם לא יכולים להגיד לאנשים חרדים שלפי ההלכה הם מחויבים לגשת לבית דין ולא למשטרה או לבית המשפט – ואז לא לטפל בתלונה, או לא לטפל בה כמו שצריך". הפתרון שאימצו אהרונסון ומרכז "מגן" הוא לאסוף עדויות ומידע נוסף, לעתים בסיוע חוקרים פרטיים, ואז לפנות לעיתונות – שמוציאה לאור את הפרשה ויוצרת תגובת שרשרת. המונח "בית דין" מתעתע. לבית דין חרדי בדרך כלל אין בניין קבע משלו. "זה לא פורמלי. יש כמה בתי דין שפועלים בחדר בבית מדרש, ולאחרים אין אפילו את זה", אומרת אהרונסון. ד"ר פרידמן, שחקר את התחום, מעריך שפועלים בארץ כמה עשרות בתי דין כאלה, אך יש מי שסבורים שישנם כמה מאות. המשותף לכולם הוא שהם אינם מפוקחים ולא פועלים לפי אמות מידה אחידות. "לפעמים יושבים בהם שלושה אנשים, לפעמים רק אחד, ולכל פוסק יכולים להיות סטנדרטים שונים. וזה לגיטימי, כי ככה קובעת ההלכה. ולפעמים זה אפילו לא בית דין קבוע, אלא כל מיני הרכבים אד-הוקים או רב אחד שסומכים עליו, שעורך מין בירור פרטץ כזה ופוסק מה שנראה לו. גם אם מדובר באדם הוגן וישר, הרבה פעמים בכלל אין לו כלים לטפל במקרים כאלה", אומר ד"ר פרידמן. ראוי להדגיש: לא מדובר בבתי הדין הרבניים הרשמיים, אלו שפוסקים בענייני גירושין וגיור ופועלים מתוקף חוק. בעבר, בתי הדין הרבניים הרשמיים נהגו לפסוק גם בסכסוכים כספיים שהובאו בפניהם. פסק דין של בג"ץ מ-2006 אסר עליהם להמשיך בכך – וגרם למתדיינים לעבור בהמוניהם לבתי הדין הפרטיים, הבלתי מפוקחים. ד"ר פרידמן מציין שגם בציונות הדתית יש בתי דין תורה, אך אלו בדרך כלל פועלים לפי נהלים קבועים, מפרסמים בפומבי את פסקי הדין שלהם ומגבילים את תחום עיסוקם לסכסוכים כספיים בהיקפים קטנים, למשל מחלוקות בין עובד ומעביד. בנוסף, הוא אומר, חלק מבעלי התפקידים בהם מחזיקים גם בהשכלה משפטית כללית. "הקונסטרוקציה המשפטית שמאפשרת את פעילות בתי הדין היא חוק הבוררות, שקובע שאזרח יכול לפתור כל סכסוך כספי איך שהוא רוצה – כל עוד שני הצדדים מסמיכים בורר מוסכם שיפסוק ביניהם. אחר כך אפשר לקחת את פסק הבורר לבית משפט, וכך ניתן לאכוף אותו", הוא אומר. "כל עוד הם פוסקים בסכסוכים כלכליים – הכל סבבה ומועיל, גם למדינה. זה מוריד עומס מבתי-המשפט, שהוא גם ככה מטורף. איפה מתחילות הבעיות? במקומות שבהם הפנייה לבתי הדין היא לא באמת וולונטרית. בתוך הקהילה החרדית יש מקרים שבהם ההתדיינות נכפית על הצד החלש. למשל, עובדות במערכת החינוך, שגם ככה לעתים קרובות מתעמרים בהן ומתייחסים אליהן בצורה מחפירה, ובחוזה העבודה שלהן – אם בכלל יש חוזה – כתוב שאם יתגלע סכסוך עבודה, הוא יטופל בבית דין רבני פרטי. ואין להן שום דרך לסרב לזה. "למרות שעל הנייר ההתדיינות וולונטרית, על מי שמחליט לא להתייצב ניתן להטיל סנקציות. ומשום שהם חיים במשטר שבו הם תלויים בקהילה, הסנקציות יכולות להיות מאוד אפקטיביות. במקרה הקיצוני זה יגיע לכדי חרם ונידוי, וזה גזר דין מוות לאדם שהולך לבית כנסת והילדים שלו לומדים במוסדות של הקהילה. המצב הזה מונע, בין היתר, את האפשרות שהאנשים האלה ילכו עם המקרה שלהם לבית משפט של המדינה. "הרבה פעמים הרבנים מכריעים לפי הצדק והתורה. אבל לא כולם כאלה, ואין על המערכות הללו פיקוח אמיתי. הרבה פעמים חודרים אליהן גם אינטרסים אחרים. בשורה התחתונה, זה עולם שבו הדין יכול להיות מוכרע על-פי אינטרסים זרים, כשלמתדיינים אין באמת אפשרות לבחור". "כשזה מגיע לנושא של פגיעות מיניות, בגדול, עצם הנכונות של החברה החרדית לטפל בזה היא דבר חיובי", מעיר ד"ר פרידמן. "המצב לא מושלם, ויש עוולות, אבל לפני עשור זה היה נושא שבכלל לא מדברים עליו. כיום חלק ניכר מהמנהיגים החרדים מכירים בבעיה ומטפלים בה כשהם נדרשים לה – וברצינות סבירה. ועדיין, בהרבה מקרים יש לקהילה אינטרס לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים, בוודאי כשמדובר בתלונות על מנהיגים – רבנים או עסקנים – שחסים עליהם במישור האישי ולוקחים בחשבון שהפללה שלהם תפגע גם בשם הטוב של הקהילה". שאנה אהרונסון מזכירה בהקשר זה את המקרה של חיים ולדר, סופר, מחנך ואיש תקשורת חרדי נערץ שהתגלה כתוקף סדרתי. מעשיו נחשפו ב-2021 בתחקיר שפִרסמו ב"הארץ" אהרן רבינוביץ ושירה אלק. כעבור חודש התאבד. "אדם כמו חיים ולדר, שהיתה לו כל כך הרבה סמכות והשפעה על הציבור החרדי – אני טענתי לגביו שאין אף רב חרדי שיכול לדון בו בלי משוא פנים", היא אומרת. "במקרים של אנשים בכירים או מוכרים בקהילה קשה מאוד למצוא בית דין שיהיה ממש אובייקטיבי. זה כמעט לא אפשרי. למשל, המקרה של אפרים טסלר, שבנו הוא חבר כנסת מיהדות התורה. ראינו שאין בית דין חרדי שיכול לדון במקרה הזה בלי לקחת בחשבון איך ההכרעה תשפיע על האינטרסים הפוליטיים שלו. וזו גם הסיבה שהנפגע החליט במקרה הזה לגשת למשטרה". למרות הביקורת הנוקבת על בתי הדין הפרטיים, אהרונסון לא שוללת את זכות הקיום שלהם. אחת הסיבות לכך היא אוזלת ידה של המשטרה וחוסר היכולת או הרצון של החוקרים להפנים את המורכבויות של החברה החרדית. "נתקלנו בלא מעט מקרים פליליים שבהם הלכנו למשטרה, אבל המשטרה או הפרקליטות מאוחר יותר סגרו את התיק. יש מצבים שבהם המערכת המשפטית והפלילית שלנו לא מספיק מבינה את הסיטואציות, או לא מוכנה לקחת אחריות על הטיפול בהן", היא אומרת. "יצא לנו למשל לטפל במקרה של רב גדול ומוכר מירושלים שעוסק בהלכות נידה ומנצל את זה כדי להטריד נשים. הוא דורש מהן להתקשר אליו כשהן עומדות בחדר שלהן בעירום, לגעת בעצמן ולתאר לו את זה בטלפון. כל מיני דברים הזויים שגרמו לנשים טראומה רצינית מאוד – עם מניפולציות שגרמו להן לחשוב שהן חייבות לבצע מה שהוא אומר להן, ושאם הן לא יעשו את זה הן יקבלו עונש מהקדוש-ברוך-הוא. "עד שהצלחנו לשכנע את הנשים האלה ללכת למשטרה – בפרקליטות סגרו את התיק. למה? כי הוא אף פעם לא נגע בהן, וכי כל הנשים לכאורה הסכימו. והרי לא מדובר בקטינות, אלא בנשים נשואות. בפרקליטות לא היו מסוגלים להבין את הסמכות שיש לרב כזה, ואת היכולת שלו להרוס את החיים של הנשים הללו, ואת החיים של הבעל והילדים שלהן, אם הן לא ישתפו פעולה. אחרי שסגרו את התיק לקחנו את המקרה לבית דין. אמרנו שאם מערכת אכיפת החוק לא מוכנה לטפל בזה – לפחות שהרבנים יטפלו". הסטטוס קוו שהתהווה סביב בתי הדין החרדיים עשוי להשתנות. הטריגר הוא הפנייה של מוש גרוניך ליועץ המשפטי לממשלה. גרוניך שיגר את הפנייה שלו באוגוסט 2021 ונאלץ לחכות למענה במשך כמעט שנתיים. התשובה הגיעה רק אחרי שפנה לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, מנחם פינקלשטיין – שקיבל את התלונה ואילץ את הפרקליטות להגיב. תגובת הפרקליטות העלתה שבמערכת אכיפת החוק מודעים לקושי המשפטי הכרוך בפעילותם של בתי הדין החרדיים, ושהגורמים הרלבנטיים מנסים לגבש מדיניות חדשה לטיפול בסוגיה. "לאחר בחינת הדברים בלשכתנו, קבלת התייחסויות מגורמים שונים בפרקליטות המדינה ומחוצה לה ובחינת פנייתך תוך השוואה למקרים דומים שהגיעו לפתחנו, הוחלט על קידום עבודת מטה בנושא במטרה לבחון אותו לעומקו על כלל היבטיו", נמסר לגרוניך ממשרדו של פרקליט המדינה עמית איסמן. לפי המכתב, שעליו חתום עקיבא איזביצקי מלשכת פרקליט המדינה, עבודת המטה מצויה כיום ב"שלב מתקדם". הפתרון שגרוניך מציע הוא להקים מקבילה חרדית ל"פורום תקנה" של הציונות הדתית, שפועל מאז 2003. "פורום תקנה" מורכב מרבנים, משפטנים ואנשי חינוך וטיפול. אנשיו מטפלים בתלונות על פגיעה מינית בתוך המגזר, אך דואגים ליידע את היועץ המשפטי לממשלה כנדרש בחוק. הם לא עוסקים במקרים שבהם הקורבנות הם קטינים, ומבהירים שאינם מוסמכים להעניש עברייני מין – אלא רק "להרחיק אותם מהאפשרות של פגיעה נוספת, ולהזהיר את אלה העלולים להיפגע מהם". יהודית שילת, מייסדת "פורום תקנה", סיפרה בעבר על יוזמות דומות מהציבור החרדי – אך ציינה שהן לא התרוממו, בין היתר בגלל הצורך לשתף פעולה עם "גורמים חיצוניים". המודל שמציע גרוניך מפקיע מהרבנים את הסמכות הבלעדית שממנה הם נהנים כיום. לדברי גרוניך, "פורום תקנה" חרדי יצטרך לכלול מלבד רבנים גם שורה של אנשי ונשות מקצוע – משפטנים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים – שיעברו הכשרה ייעודית. "כך תדע כל אם חרדית שהתלונות של בניה ובנותיה על תקיפות ומעשים אסורים מטופלות על ידי מומחים, באופן שלא עומד בניגוד לאמונותיה אך בד בבד מוודא שהתוקפים מורחקים מהחברה ומפוקחים לאורך שנים, כדי שלא יחזרו לסורם. לכל אורך התהליך תעמוד מעליהם החרב של העברת הטיפול בתלונות למשטרה", הוא אומר. ד"ר שוקי פרידמן תומך ברעיון, אך הוא לא מאמין שניתן יהיה לכפות על בתי הדין החרדיים להחיל על עצמם פיקוח מטעם המדינה. "האינטרס שלהם כקהילה הוא לא לעשות את זה, כך שלא נראה לי שהנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, שממילא לא מחייבת אותם פורמלית, תשנה את המצב. איך פותרים את זה? נניח, אם מחליטים להטיל חובת דיווח – וסנקציה פלילית שתוטל על מי שנמנע מכך". בפרקליטות המדינה סירבו לנקוב בתאריך היעד לסיום עבודת המטה ובשמות הגורמים שלוקחים בה חלק. כמו כן סירבו לחלוק את מסקנות הביניים, ככל שישנן. בתגובה לפניית "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" נמסר שמי שתכריע כיצד לפעול בתום הבדיקה תהיה גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה. "בהתאם לאמור בחוק העונשין, גוף שמנהל הליך של שפיטה, אשר עלו בו חשדות לקיומן של עבירות פליליות, ואינו מוסר על כך הודעה ליועצת המשפטית לממשלה – לכאורה מבצע עבירה", מסרה בשם הפרקליטות דניאלה סמרי-חסון מאגף הדוברות במשרד המשפטים. "שאלת קיומם של הליכי שפיטה חיצוניים למערכת השיפוטית הממלכתית היא מורכבת ומעלה סוגיות אתיות ומשפטיות. לסוגיות אלו השלכות נרחבות, ולפיכך הן דורשות בחינה מעמיקה ויסודית. "בימים אלה מתקיימת עבודת מטה בהשתתפות גורמים בכירים בפרקליטות במטרה לגבש מדיניות סדורה בתחום בתי דין ומוסדות שפיטה פרטיים. עבודת המטה היא המשכה של עבודה יומיומית של הפרקליטות במשך שנים רבות. לכשתסתיים עבודת המטה, יועברו המסקנות לעיון והחלטת היועצת המשפטית לממשלה".

הזרים, האסטרטגים, העסקיים ואלה שלא אכפת להם להפסיד. כנגד ארבעה סוגי משקיעים בשוק התקשורת הישראלי

לפני כמה חודשים נפוצו שמועות על חזרתו האפשרית של אורי שנער, לשעבר מנכ"ל ונשיא קשת וכיום יועץ לקברניטי רשת, אל מרכז הזירה – הפעם כבעלים. בינתיים הסתברו שמועות אלו כלא מבוססות, אך די היה בהן ובמצבן העגום למדי של הזכייניות כדי להעלות בזכרוני דברים שאמר שנער עצמו, בכנס בנושא הבעלויות הצולבות בשוק התקשורת שנערך לפני כמה שנים, ערב המכרז השני לזכיונות ערוץ 2, בפקולטה למשפטים במכללת רמת-גן, כשניסה לאפיין את קבוצות המשקיעים השונות בשוק. לדברים האלו – ברטרוספקטיבה ונוכח מצב הדברים הנוכחי – יש לטעמי ערך מוסף, וכדאי לחזור אליהם שוב. שנער הבחין ואיבחן אז ארבע קבוצות מרכזיות כבעלות פוטנציאל לשמש משקיעים בשוק התקשורת הישראלי. הקבוצה הראשונה היא קבוצת המשקיעים הזרים. אלו, אליבא דשנער, נכוו ואינם עוד. "איפה נמצאים היום המשקיעים הזרים?", שאל אז שנער. "שמרוק היה בטלעד וברח, כייבל-אנד-ויירלס היו בבזק וברחו, סניידר היה בעל מניות בכבלים וברח. כל מי שמדבר איתם ושואל למה, הם אומרים שזאת מדינה מטורפת. אנחנו לא יודעים איזה חוק יעשו מחר וישנו לנו את הרגולציה. אני לא רואה את בעלי המניות הזרים באים, ותאמינו לי שאני מסתובב הרבה מאוד בניסיון להביא בעלי מניות לארץ". הסקפטיות של שנער לא הוכיחה את עצמה במאת האחוזים. מאז אותם ימים ראינו מספר לא מועט של משקיעים זרים המעורבים בהשקעות משמעותיות בשוק התקשורת הישראלי, על אף העובדה שתחלואי הרגולציה שעליהם הלינו המשקיעים הזרים (ואולי בעיקר המקומיים) לא חלפו מן העולם. השקעות זרות בבזק, בערוץ 10 ובזירות תקשורתיות אחרות מוכיחות כי יש להיזהר בשרטוט קווי מתאר נוקשים מדי באשר לשייכות הגיאוגרפית של המשקיעים. הקבוצה השנייה שאליה התייחס אז שנער היתה בעלי המניות האסטרטגיים. אלו, בעלי אחזקות אחרות בתקשורת, כגון "מעריב" או קבוצת "ידיעות אחרונות", היו "קורבנות" של גל ההתמקדות החקיקתית בתופעת הבעלות הצולבת והריכוזיות בשוק התקשורת. על כך תהה שנער בזמנו: "מאוד נחמד לי שאצל המתחרים שלי יצטרכו לצאת ואצלי הכל יישאר אותו דבר, אבל מי ייכנס במקומם?". כעת התשובה ברורה: את "ידיעות" החליפה משפחת עופר בין השאר, מן הזכיין שהיה בבעלות "מעריב" לא נותר הרבה, אך יציאתם של גופים צולבים אלו לא ריפאה את רוב התחלואים שבהם נגוע השוק בתחום העדר התחרות והריכוזיות. העדר מודעות, התייחסות וטיפול בתופעות מדאיגות כמו מימון צולב וקשרים כובלים של יצרני תוכן עם כמה פלטפורמות שידור הם המעיבים כיום על התחרות והאיכות בשוק התקשורת, ועד שלא יתבצע בהם טיפול שורש מהותי ומערכתי, תוך שיתוף פעולה הכרחי בין הרגולטורים השונים – דבר לא ישתנה. הקבוצה השלישית שהזכיר שנער הם בעלי המניות הפיננסיים. אלו, בעיניו, מגלמים אינטרס אחד ויחיד. "האינטרס שלהם הוא ביזנס. מה הביזנס? להפסיד מאה מיליון בשנתיים? יש דרכים יותר פשוטות להפסיד פחות כסף. הרווח שהיה בשנתיים האחרונות אצל זכייני ערוץ 2, כל אחד מאיתנו שהולך לבנק וסוגר חשבון לשנה, מקבל תשואה יותר טובה על כספו. בערוץ 10, אחרי שכל בעלי המניות שרצו לשם ברחו כמו עכברים מספינה טובעת, ניסו להביא משקיעים חדשים שנתיים. אומרים, כולל דידי [לחמן-מסר, סגנית היועץ המשפטי לממשלה באותה עת והממונה על תחום רגולציית התקשורת], שלמכרז החדש בערוץ 2 יהיה ביקוש כי יש מותג ויש הצלחה. אני אומר לכם בתור מי שהכין את המכרז הקודם: תשעה חודשים לפני צאת המכרז הקודם, האור לא כבה במשרדים של מי שעבד עליו. היום, שלושה חודשים לפני המכרז החדש, האור במשרדים בכלל לא נדלק. הביקוש למכרז הזה הוא לא כל-כך גדול". במבט לאחור ניתן לומר כי שנער לא צדק בדבריו. משקיעים פיננסיים המשיכו להתדפק על דלתות הערוצים המסחריים מסיבות מסחריות לחלוטין גם בתקופת הזיכיון השנייה. קשת הוכיחה לכולנו כי ניתן להפיק בישראל רווחים לא מעטים ולבנות הצלחה עסקית צמוד למיתוג חזק. גם ויתורים רגולטוריים תכופים והקלות שונות לא הזיקו למיתון ההפסדים של המשקיעים הפיננסיים השונים, שמינפו בעצם השקעתם בשוק המדיה עסקים אחרים, קשורים יותר וקשורים פחות. יש להניח כי משקיעים כמו אודי אנגל, מוזי ורטהיים, יוסי מימן ואחרים אינם נתקפים בגל צער ויגון קודר כשהם נזכרים בהשקעתם בשוק זה, גם אם כמה מהם מקפידים להפגין רושם כזה כלפי חוץ. הקטיגוריה הרביעית והאחרונה שאליה התייחס אז שנער היתה זו שלטענתו הפחידה אותו יותר מכל, אפילו יותר מתופעת הבעלות הצולבת. "אלה שלא אכפת להם להפסיד ולכן יש להם אינטרס להגיע לתקשורת ולהשפיע", כך הגדיר אותם שנער. "בעלי דעה ותפיסה אידיאולוגית שמוכנים להיכנס לתקשורת ולעשות את מה שברלוסקוני עשה באיטליה. הוא הבין שיש לו שתי דרכים להיכנס: אחת הכדורגל והשנייה היא התקשורת. הוא היה בעל המניות החזק והגדול ביותר בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה הפרטית. זה הרבה יותר מפחיד אותי". בעניין זה ניתן בהחלט לזהות גרעינים של אמת בעמדתו של שנער – תופעות שצצו בתקשורת הישראלית בשנים האחרונות, כמו "ישראל היום" או נסיונות של משקיעים כמו גאידמק ואחרים לקנות אחיזה בשוק התקשורת, הוכיחו את החשש הזה במצג מציאותי מאוד. אך השאלה החשובה יותר שכדאי לשאול את שנער כיום היא אם לא יהיה נכון לומר שחלקים נרחבים משלוש הקבוצות האחרות שצייר נמנים גם עם קבוצה רביעית ומסוכנת זו. כל משקיע מסיבותיו שלו. אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת

הקשר של אייל ברקוביץ ו-one הביא לפיטוריו והדגים שוב כיצד שיטת אופירה אסייג משחיתה את עיתונות הספורט בישראל

זו הפעם הראשונה שמאמן כדורגל ישראלי בכיר (במקרה הזה מנגר) מסיים את דרכו בקבוצה בגלל כלי תקשורת. את העובדה הזו אישרה גם תגובתה של הנהלת הפועל תל-אביב מהשבוע: "ברקוביץ קיבל את התנאים האידיאליים לעבודתו והוזהר יותר מפעם אחת שיחדל להתראיין בתקשורת ולשלוח מסרים לבעלי המניות, השחקנים, הצוות המקצועי ויתר בעלי התפקידים בקבוצה באמצעות אמצעי תקשורת אחד, מה שיצר כאוס בקבוצה והקשה מאוד על תפקוד המערכת כולה". מלכתחילה היתה קרבתו של אייל ברקוביץ לאתר one מזוודת נפץ. היו מי שקיוו שהצהרתו עם מינויו לסמכות המקצועית הראשית במועדון גדול, שמעכשיו הוא לא מדבר שנה, תחזיק מים; היו שקיוו שהתחייבותו לאיפוק תעניק לו הזדמנות להוכיח שהוא בשל וראוי לתפקיד. והיו מי שהתעקשו שזה רק עניין של זמן עד שההבטחות הריקות של הפה הגדול יקרסו וייקחו אותו איתן. ברקוביץ אמנם השתתק לזמן קצר, אולם חזר לדבר ולהתראיין, תוך שהוא מקפיד לשמור על קשר הדוק עם הרכילאית בעלת היד הקלה ביותר על כפתור ה"פרסם" בתקשורת הספורט. הקשר הזה, עם אופירה אסייג תאבת הסקופים וההדלפות, הוא שאירגן לברקוביץ את התפאורה הסנסציונית לטריקת הדלת, שתיכנס שלא בטובתו ולא בטובתנו לפנתיאון רגעי השפל של הכדורגל הישראלי: "חתיכת אפס פחדן", סימס לבעלים חיים רמון בהודעת ההתפטרות שלו. רק טבעי היה שה-sms הבא שלו, כולל המסרון ששיגר לרמון, יהיה לאסייג. בדיוק כמו שהיא אוהבת. אסייג כנראה היתה בדיוק עסוקה מדי: מי שחתם על הסקופ היה העורך בפועל של one, גידי ליפקין. one, שהיה הראשון לדווח במאי 2014 על מינויו של יקיר המערכת למנגר הפועל תל-אביב, היה גם הראשון לבשר על התפטרותו, כולל, כמובן, ראיון בלעדי. הבחירה של ברקוביץ להישאר קרוב לצלחת של אסייג מכל בחינה הביאה בסופו של דבר לסוף המכוער. לא רק ברקוביץ איבד את הצפון בתוך החיבוק המתעתע של אסייג, גם אסייג איבדה סופית את ההבחנה בין הסיקור לתחום הסיקור, והוכיחה שוב שהיא מלכת השכונה. זה שהשכונה כבר הפכה לשוק, לא באמת מעניין אותה. היא תאבת כוח והשפעה בכל מחיר, ו-one הוא רק מכשיר להשגתם. חיבוק הדובה שהעניקה לברקוביץ פגם באווירה של הקבוצה ופגע ביחסיו של המנגר עם שאר כלי התקשורת. אתר one, על מנהליו, עורכיו, כתביו ומפיקיו, נרתם לקידום הקריירה החדשה של ברקוביץ, רומם ופאר אותו בנצחונות והעלים את אחריותו בהפסדים (ראו טור בנושא שהתפרסם ב"העין השביעית"). לשירות האקסקלוסיבי הזה היה מחיר: כשהסמכות המקצועית מחוברת בטבור לכלי תקשורת אחד ומזינה אותו בשלל פרסומים ראשונים ובהדלפות מחדר ההלבשה, התוצאה היא כלי תקשורת אחרים שמפתחים עוינות וגומלים על הנאמנות המוחלטת לאתר הבית שלו בסיקור נגטיבי. כל הדלפה על התנהלות בעייתית של ברקוביץ טופחה בשמחה על-ידי יתר האתרים המתחרים. העיתונאי הבולט בהתנהלות הזו היה נדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות" ומ-ynet, שליקט ופירסם התבטאויות של שחקנים נגד המנגר בכל הזדמנות. בשבוע שעבר חשף צנציפר התנהלות שנויה במחלוקת של ברקוביץ, שהתחייב "במסגרת השאלתו של שובל גוזלן ממכבי חיפה על תנאי שאינו שכיח: התחייבות שהחלוץ הצעיר ישותף בלפחות 70% מהמשחקים של הפועל תל-אביב עד ינואר". צנציפר גם פיזר ביקורות שליליות על ברקוביץ ברדיו-ללא-הפסקה ("זו הקבוצה הכי מביכה בהפועל תל-אביב בשני העשורים האחרונים") וב"יציע העיתונות". לפני כחודשיים ניסו בקבוצה לפייס בין השניים, ובמסגרת זו העניק ברקוביץ ראיון שער לצנציפר ב"ידיעות". אבל הכתב לענייני הפועל תל-אביב לא נתן לזה לבלבל אותו והמשיך לתקוף את המנגר. לספורט "ידיעות" היתה השבוע אמירה נוקבת לסיום הקדנציה בטרם עת: "הבלון התפוצץ", היתה כותרת השער, כשתצלומו של ברקוביץ נשקף מתוך בלון גדול. גם ב"וואלה" היו תוקפניים וביקורתיים, אם כי בצורה מדודה יותר. ייתכן שאף היה להם חלק כלשהו בהחלטתו של ברקוביץ לעזוב, לאחר ששעתיים לפני כן פירסמו כי התבטאויותיו כלפי בעלי המניות בקבוצה הן בבחינת הפרת חוזה. באחרונה הסתיים הליך תביעה של ברקוביץ נגד "וואלה" על פרסום נגדו מלפני שנה ("גועל נפש ששמו ברקוביץ") במחיקת התביעה. גורמים המקורבים לנושא טוענים כי במסגרת הליך גישור שילם אתר "וואלה" לברקוביץ 25 אלף שקל, כשהצדדים התחייבו שסיכום זה לא יגיע לתקשורת. בטור פרשנות ב"וואלה" לאחר ההתפטרות המהדהדת, כתב עליו אורן יוסיפוביץ: "לא רעידת אדמה, בקושי עקיצת יתוש". בכותרת המשנה נכתב על ברקוביץ "ליצן ופטפטן" (ראו צילום מסך). זמן קצר לאחר מכן הוסר הטור והוא חזר לרשת רק לאחר כ-20 שעות, ללא המלים "ליצן ופטפטן". אם ברקוביץ ציפה למעט חסד לפחות מצד ערוץ הספורט, שבו כיכב ב"יציע העיתונות" טרם מינויו למנגר, ציפתה לו אכזבה. באתר הערוץ לא עשו לו הנחות, וב"יציע" חבט בו רון קופמן בכל הזדמנות. "קוסם בלי שרביט", היתה הכותרת באתר ערוץ הספורט לסיכום הקדנציה של ברקוביץ בקבוצה. אגב, על הכתבה היתה חתומה שירי אלגם, עד לפני כשנתיים כתבת one. אפשר רק לשער מה היתה הכותרת לכתבה כזו בחתימתה, אם היתה נשארת ב-one. ברקוביץ לא התרשם מהאנטי נגדו והמשיך לשמור על קשר צמוד עם אסייג. בראיון ל"ישראל היום" באוקטובר האחרון סיפר: "אני לא בקשר עם אף אחד בתקשורת עכשיו, חוץ מאופירה אסייג ובעלה, הם כמו משפחה שלי". הקשר המשפחתי הזה התבטא גם בהעברת דיווחים בלעדיים על החתמות צפויות והדלפות למיניהן. כך למשל פורסם ב-one כי כוכב הקבוצה, גילי ורמוט, נכנס לחדרו של ברקוביץ וביקש לעזוב. הידיעה לא עשתה טוב לקבוצה, במיוחד לא לשחקן עצמו. ורמוט, כך סיפרו בהפועל תל-אביב, התאכזב לגלות שתוכן שיחתו בארבע עיניים עם המנגר הודלף. גם הצהרתו של ברקוביץ כי הוא אינו מאשר הגעת חלוץ מחו"ל כיוון שזה נעשה ללא ידיעתו התפרסמה בחתימת אופירה אסייג, וגרמה למהומה בקבוצה. וכש-one נהנה מהקרבה הצמודה לאליל שלו ומביא סקופים מחדרי חדרים, בלי שום מאמץ וללא עבודה עיתונאית, וכשבתגובה העיתונאים האחרים מחפשים בנרות חומרי-נגד, התוצאה היא באז תקשורתי עצבני במיוחד סביב הקבוצה. ברקוביץ לא קלט שפטפוטיו היישר לאוזניה של אסייג ומשם לפרסומים ראשונים יפגעו בו בסופו של דבר. הוא אף לא הצליח ליצור הפרדה בין תפקידו הקודם כפרשן לבין תפקידו החדש בראש קבוצת כדורגל. אחרי פיצוץ הדרבי התל-אביבי אמר ששתי הקבוצות צריכות להיענש, וקומם עליו את ראשי המועדון והאוהדים. ההתבטאות הזו נשמעה להם מתאימה לפאנליסט ב"יציע", לא למי שעומד בראש קבוצה במשבר הזקוקה לגב התומך של המנגר שלה. לא פחות משאסייג דחפה את ברקוביץ למינויו בהפועל תל-אביב (היא גם חברה טובה של עידו חגג, אחד מבעלי המניות המשפיעים בקבוצה), היא השתמשה במינוי הזה ובחברות ההדוקה ביניהם כמקפצה להשגת סקופים. היא לא הבינה, או לא רצתה להבין, שהקשר הזה עלול לפגוע בקריירה של "הקוסם". עובדה: חיים רמון הסביר השבוע ל-ynet את סיבת הפיצוץ בינו לבין ברקוביץ. המנגר ביקש לפטר את המאמן אסי דומב, רמון הסכים, אבל היה לו תנאי: "הזהרתי את ברקוביץ על דבר אחד, שהפעם לא ידליף את המהלך לתקשורת. ואז אני קם בבוקר ורואה באחד האתרים שהוא רוצה לפטר את אסי דומב, שעידו חגג מתנגד ואני צריך להכריע בעניין. מיד צילצלתי אליו, אמרתי לו, אייל, הזהרתי אותך, מעכשיו אין לי מה לדבר איתך יותר". לאחר מכן בא ה-sms הפוגעני של ברקוביץ לרמון, ומיד לאחריו, כמה לא מפתיע, עוד פרסום ראשון ב-one. בתוכנית הרדיו ביום שלישי גייסה אסייג את אנשיה באולפן ובטלפונים להגנה מסיבית על ברקוביץ. באחד הרגעים האבסורדיים של התוכנית כינה עורך one, גידי ליפקין, את התנהלות הקבוצה "שכונה". אלא ששכונה הוא לפני הכל שם נרדף לאתר שליפקין עורך, שאמור – על אף שנדמה שאיש מהמוכתרים של הבצה הזאת כבר לא זוכר את זה – לסקר ממרחק ובלי משוא פנים את המתרחש בשכונה הספורטיבית, ותחת זאת בוחר להפוך אותה לאגף פרטי בבלוק המוזנח שלו, שמנהלת בעלת בית אחת בלבד. נהוג להצביע על הזליגות בין "דעה" ל"ידיעה" כעל אחת המחלות העיקריות של התקשורת בכל מקום ובכל תחום. one לקח את אזור הדמדומים הזה צעד ענק אחד קדימה: במקום ידיעות – הוא עוסק רוב הזמן במשיכה גלויה ועזה בחוטים של מסוקריו, הפצת שמועות מכוונת שנועדה להשפיע ישירות על מפת הספורט המקומית, המלכת מקורבים תוך הבלטה או העלמה של מעשיהם, הכל בהתאם לאינטרס התורן, שימוש בוטה ברכילות, שמועות וחלקי אמיתות כדי ליצור מציאות, ואז "לסקר" אותה בגלגול עיניים. המונח המקצועי "דעות", או "פרשנות", הפך ב-one לתעשייה שלמה של מאמרים-מטעם, שכל מטרתם להטות את השדה הספורטיבי בהתאם לצרכיהם. ברקוביץ הוא רק בובה ממוכנת אחת בחנות הצעצועים הגדולה של one. בובה שמתאימה בדיוק לילד היחיד בחדר, שחוקי האתיקה זרים לו, והחוק היחיד שמנחה אותו הוא יאללה-בלגן, גם אם הבובה היקרה ללבו תישבר בסוף. השיטה של one, ויש לחזור ולומר זאת שוב ושוב, מרעילה את תקשורת הספורט כולה. one מסמן בכל פעם מחדש רף שנדמה שאין נמוך ממנו, ואז קובע אחד חדש. one גורר עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, שלא בטובתם, לסיקורים מוטים שנשענים בין היתר על ה"מידע" שהוא יוצר ומעוות, ולמשחקי בוץ שמעמיקים את הבוז העמוק והחשדנות של אוהדי הספורט, שעבורם, לכאורה, מתקיימת החגיגה המסוכסכת הזאת. כדאי לקרוא בתשומת לב את הטורים הביקורתיים מאוד של עמיר פלג ב"ידיעות אחרונות" על התנהלותם ופטפוטיהם של אנשי ספורט. ביום חמישי השבוע (22.1.15) כתב פלג על ניגודי האינטרסים של ארז אדלשטיין כפרשן, במקביל לעבודתו כמאמן נבחרת הכדורסל. נושא ראוי וחשוב. מצד שני, כדאי גם לשים לב על מי פלג אינו כותב. אייל ברקוביץ היה עד לא מזמן שיפוד קבוע על הגריל של פלג. לעמיר פלג, תהיו בטוחים, יש הרבה מה לומר ולכתוב על ברקוביץ, שהבטיח בתחילת העונה המון דברים, אבל עזב קבוצה השוקעת לתחתית עם מסרון מכפיש למי שמינה אותו ונתן בו אמון. אז למה פלג התעלם מהנושא הכי חם השבוע בכדורגל הישראלי, ולא כתב על כך מלה בטורו ביום חמישי? אולי מישהו יברר זאת עם הפאנליסט עמיר פלג בתוכנית "המינהלת" בערוץ one.

לורד דייוויד האנט, יו"ר מועצת העיתונות הבריטית, הוא האיש שמונה לתמרן בין מו"לים, פוליטיקאים והציבור בניסיון למצוא פתרון אפקטיבי לפיקוח על העיתונות. ראיון

איני שונא את מועצת העיתונות, אני רק חושב שזו זרוע חמקמקה של הממסד" (רופרט מרדוק, מתוך "זמנים טובים, זמנים רעים" מאת הרולד אוונס, בריטניה, 1984) מאז שהוקמה ב-1953 נעה מועצת העיתונות הבריטית במעגלים: ביקורת ציבורית גוררת לחץ פוליטי שמניב רפורמה שהיא רק למראית עין, וממילא צצה שוב הביקורת הציבורית, וחוזר חלילה. אחת לעשור בערך מתעוררת שערורייה הנוגעת לתקשורת – לפעמים כזו הנוגעת לפרטיותם של בני משפחת המלוכה ולפעמים להאזנות סתר; מה שחשוב הוא שמכונסת ועדה, והדיאגנוזה פחות או יותר זהה: מועצת העיתונות אינה מסוגלת להפוך לגוף משמעותי. היא נשלטת בלעדית על-ידי התעשייה, ממומנת על-ידיה ואינה מצוידת בסנקציות אפקטיביות או כפופה לסדרי דין. או אז מתקבלים תיקונים, קוסמטיים בעיקרם: פעם מגדילים את מספר נציגי הציבור, פעם ממנים נשיא בלתי תלוי, פעם מוסיפים פרוצדורה מקוצרת לפתרון סכסוכים. אלה, כמובן, אינם מועילים: רוב המוציאים לאור, הנהנים משליטה ריכוזית בשוק העיתונות ואינם נזקקים למועצה אלא במצבים של איום בחקיקה מגבילה, אינם משתפים עימה פעולה. למועצה, כאמור, אין יכולת אכיפה, וגם הציבור אינו נותן בה אמון, בשל אטיות הטיפול בתלונות ובגלל אי-השוויון הפרוצדורלי שבין עיתונים למתלוננים (העיתון זכאי לשימוע ויכול לשכור עורכי-דין, בעוד שמתלונן, אדם מן היישוב או פוליטיקאי, יכול רק להגיש את תלונתו). עם השנים הולכות ההמלצות ומתחדדות. ב-1989 הוקמה ועדה בראשות סר דייוויד קלקוט שהעלתה ממצאים קשים באשר לאי-תפקודה של המועצה. קלקוט היה נחרץ: כל הזכויות (לרבות הזכות לייצר ולמכור עיתונים) נושאות איתן אחריות, בייחוד כשלאלה הנהנים מהן יש הפוטנציאל להשפיע על חייהם של אנשים אחרים". גם העיתונות שיתפה פעולה, בעיקר בשל חשש מן החקיקה המגבילה. מועצת העיתונות בוטלה ובמקומה הוקם גוף חדש, ה-PCC, מועצת תלונות העיתונות (Press Complaint Commission), אבל גם היא לא הביאה בכנפיה בשורות מרעישות. המועצה סבלה וסובלת מתת-מימון, והשפעת המו"לים עליה מכרעת. תפקיד ה-PCC הוגבל לקבלת תלונות ולטיפול בהן, להבדיל מסמכויות פיקוח ומעקב כלליות. אמנם, ה-PCC מקפידה לפרסם את החלטותיה, דבר החשוב ליצירת "משפט תקדימי" של אתיקה עיתונאית; החלטותיה מפורסמות בשפות שונות, בעיקר בשפות מיעוטים החיים בבריטניה; יוסד "קו חם" טלפוני לקבלת תלונות, ומחצית מחברי המועצה הם נציגי ציבור. אלא שמי שממנים את הנציגים נמנים עם החוגים החברתיים של בעלי העוצמה במועצה, ובין נציגי הציבור נדיר למצוא נשים ותדיר למצוא לורדים שמרנים, נציגי אקדמיה ובעלי מקצועות חופשיים. נוסף לכך, גם ה-PCC לא צוידה בשום סנקציית אכיפה, והיא אפילו אינה יכולה להכריח את העיתונים לפרסם את פסיקותיה והכרעותיה. ב-1993 התפרסם דו"ח נוסף במטרה להעריך את המועצה החדשה. הפעם כבר הוצע באופן גלוי להשתמש באמצעים סטטוטוריים; לא חקיקה שתאפשר הגשת תלונות בבתי-המשפט הרגילים, אבל הקמת טריבונל סטטוטורי מיוחד עבור תעשיית העיתונות. הוצע כי טווח השיפוט של הטריבונל ישתרע על כל תעשיית העיתונות, ובכללה כל המעורבים בהליכי איסוף, הפצה ופרסום במדיה הכתובה, וכי המימון של הגוף יהיה ציבורי, בדרך של מס על התעשייה. כצפוי, הדו"ח עורר את חמת העיתונים, ולאחר כמה ימי מבוכה הודיעה הממשלה כי היא מתנגדת לו. ב-1995 מונה יושב-ראש חדש ל-PCC, פוליטיקאי שמרן בכיר, לורד וייקהאם. שישה חודשים לאחר שנכנס לתפקיד פירסמה הממשלה השמרנית בראשות גון מייגור כי היא שמה מבטחה ברגולציה עצמית ולא תחוקק חוק עיתונות חדש. ואז שקטה הארץ ל-16 שנה. ושוב הגיעה שערורייה תורנית ששברה את גב הגמל הפוליטי. הפעם היו אלו האזנות הסתר שבוצעו על-ידי עיתונאי היומון "ניוז אוף דה-וורלד", צהובון הדגל של אימפריית העיתונות הבריטית של רופרט מרדוק, בכמה מקרים שונים ומטרידים. לאחר כמה גלגולים, שנמשכו שנים, מינה ביולי 2011 ראש הממשלה הבריטי דייוויד קמרון ועדת חקירה בהתאם לחוק הבריטי, ובראשה העמיד את שופט בית-המשפט העליון בריאן לווסון. הפעם הממשלה לא הסתפקה בבדיקה שנוגעת רק לעיתונות הכתובה, אלא הכריזה כי הוועדה תעסוק גם במדיה חברתית ובמדיה המשודרת. ארגון המו"לים הבריטים ואנשי מועצת העיתונות פעלו כפי שהם יודעים, וכפי שנהגו גם בסיבובים הקודמים: הפיחו אוויר בחגורת ההצלה שהיתה מונחת בקרן זווית, זו המכונה מועצת העיתונות, וחיפשו נשיא חדש. דרישות התפקיד: שמרן, בעל קשרים פוליטיים. הלורד דייוויד האנט, יליד 1942, הוא פוליטיקאי שמרן שנבחר לפרלמנט בסוף שנות ה-70 למשך כ-20 שנה והיה חבר קבינט בתקופתה של מרגרט תאצר. מאז הוא שותף בכיר בפירמת עורכי-דין לונדונית גדולה, מומחה בעיקר לרגולציה פיננסית וביטוח. באוקטובר 2011 מונה לנשיא מועצת העיתונות. האנט הבין וידע שהוא מגיע למועצה בתקופה סוערת, תוך כדי דיוני וועדת לווסון, ועל כן הקדים תרופה למכה: חודש לאחר מינויו לתפקיד ועוד בטרם פרסום הדו"ח הודיע שהוא ממליץ לסגור את מועצת העיתונות הבריטית ולהקים במקומה גוף עצמאי אחר. 2,000 עמודי דו"ח ועדת לווסון שפורסמו בנובמבר 2012 לא הפתיעו. גם לווסון מצא כי מועצת העיתונות הבריטית במתכונתה הקיימת אינה מספקת, והמליץ על הקמת גוף חדש שיהיה בעל יכולת להטיל סנקציות כגון קנסות וחיוב לפרסם התנצלויות ותיקונים. המועצה המוצעת תפעל על בסיס וולונטרי, אבל תוכל לפסוק קנסות גם למי שאינם חברים בה. היא תכלול תמריצים שבראשם "סמליל תו תקן", אבל גם מנגנון בוררות מחייב לסכסוכי דיבה ופרטיות. הדו"ח הבהיל את הממשלה הבריטית לא פחות משהבהיל את העיתונות. ראש הממשלה הודיע כי אף שהוא מסכים לכמה מהמסקנות, הוא מבקש לחשוב שוב על אחרות. האופוזיציה התלבטה, ובין כל אלה פעל לורד האנט ליצירת גוף חדש שיהיה מקובל על הכל. לפני שבועיים פירסם את המבנה הסופי של הגוף המוצע. החודש התארח בכנס הארגון הבינלאומי של מועצות העיתונות בתל-אביב, ושם פגשנו אותו לראיון. האנט, גנטלמן בריטי, מבין היטב את החומר הנפיץ שהוא מטפל בו, מצטט וקורא מתוך תקנון האתיקה של מועצת העיתונות הבריטית, בטוח בצדקת דרכו. האם אכן יצליח לייצר גוף המקובל על הכל, או שמא שוב מדובר בלא כלום? ב-6 בספטמבר הוצג הגוף המסדיר החדש לעיתונים ולמגזינים בבריטניה. מהם סיכוייו? "בדצמבר 2011 הצגתי כנשיא המועצה בפני כל העורכים והמו"לים מסמך המציע שיקימו גוף שיתחיל בניסיון לרכוש מחדש את אמונו של הציבור. גוף זה יענה על הצורך לאמץ סטנדרטים קיימים ולקבוע חדשים. על-פי ההצעה, האחריות לטיפול בתלונות ועמידה בסטנדרטים תועבר לכל מו"ל, וזה יקיים בתוך עיתונו מנגנון מעקב אחר שמירת הסטנדרטים ויטפל בתלונות". כיצד הגוף החדש אמור לפעול? "בינואר 2012 הופעתי בפני ועדת לווסון והנחתי לפניה את המודל. לורד לווסון שאל, איך לכל הרוחות תגרום לכולם להסכים?. השבתי שאני מציע שזה יהיה גוף שיפעל מרצון, וכל מו"ל יוזמן לחתום עימו על הסכם, כך שלא הייתי זקוק לחקיקה". מדובר על עיתונות כתובה בלבד? "עיתונות כתובה, כולל עיתונות מקוונת. העיתונות המשודרת, רדיו וטלוויזיה, תישאר באחריות הגופים הקיימים – Ofcom, או ה-BBC, שפועלים במערכת אחרת. גופי השידור מעולם לא היו חברים בנציבות התלונות לעיתונות (PCC)". הקמת הגוף החדש תסיים למעשה תקופת ה-PCC. "ה-PCC תחדל מלהתקיים". לורד לווסון השתכנע ביכולתך לקדם את היוזמה? "הוא התלהב מן המודל החדש, אבל חשש שהוא ייכשל, משתי סיבות: האחת, הוא לא חשב שרעיון ההסכם יעבוד. עוד קודם לכן הוא חשש שעיתונים ומגזינים לא יחתמו מרצונם על ההסכם, והרי אין כוונה לכפות חתימה. כשהוא דיווח על התוכנית ב-29 בנובמבר 2012, הוא הכריז שצריך לקחת בחשבון שההסכם לא יפעל. אבל – הוא אמר ואני תמיד מצטט אותו – הפתרון האידיאלי בעיניו הוא גוף מסדיר שהוקם על-ידי התעשייה, וביכולתו להבטיח את התמיכה והחברוּת בו מרצון של כל התעשייה [עמ 1769 בדו"ח]. על בסיס זה יוכל הגוף החדש לבקש את אמון הציבור בו וליהנות ממנו. ואז המשיך ואמר... טוב, הוא לא חשב שניתן לממש רעיון כזה". מהם המכשולים העיקריים שעומדים בפני גוף חדש כזה? "לורד לווסון הציע 24 שיפורים למודל שהצעתי, שלהם, לדעתו, העיתונות עדיין לא הגיבה באופן מספיק חיובי. הוא הלך מעט רחוק מכפי שהייתי רוצה, אבל קיבלתי כל אחד ואחד מהם". אתה ממשיך, אם כן, לעבוד על "הפתרון האידיאלי"? "תעשיית העיתונים והמגזינים הסכימה לחתום על הסכם להקמת ארגון עצמאי חדש לקביעת סטנדרטים לעיתונות (IPSO) שיחליף את ה-PCC. הבעיה כעת היא שהפרלמנט החל להתעמת עם העיתונות ופתח בהליכי חקיקה משלו. על אף שלורד לווסון אמר שהוא אינו רוצה שום מעמד סטטוטורי ושום חקיקה, הפרלמנט, שיש לו השקפות נוקשות ביחס לעיתונות, מציע תיקונים משלו. ובינתיים הכריזו פוליטיקאים מן האופוזיציה שצריכה להיות דרך אחרת, שלישית: אמנה מלכותית (Royal Charter) שאינה מצריכה חקיקה – אמנה שתקבע את הסטנדרטים שעל-פיהם הגוף החדש יפעל. "וכאן החל ויכוח בשאלה מה צריך להיכתב באמנה החדשה. העיתונות הציעה נוסח שקיבל את הסכמת הממשלה, אבל האופוזיציה התנגדה. ואז צצו הארגונים שמייצגים את נפגעי העיתונות ושיכתבו חלקים מן האמנה שלהם העיתונות כבר הסכימה. הם לקחו את זה מעבר למה שנאמר בדו"ח לווסון. הם דרשו שקוד העורכים ינוסח על-ידי הגוף החדש, בלי להתאים את עצמו להשקפות העורכים; הם דרשו כי במקרה שהקוד יופר ביחס לדמות ציבורית, תתאפשר קבלת תלונות צד ג לדיון על-ידי הגוף החדש; הם דרשו הקמת שירות בוררות לכל מי שמתלונן נגד עיתון או מגזין. "לכך קמה התנגדות מצד העיתונות, בעיקר מצד עיתונים מקומיים, שאמרו כי לא יוכלו מסיבות כלכליות לעמוד בהוצאה של ניהול בוררויות, ובוודאי לא בהוצאות הפיצוי שעלולות להיפסק נגדם. דו"ח לווסון הציע בעניין זה כי מי שמגיש תלונה נגד עיתון לא יוכל לדרוש פיצוי כספי במקרה שהתלונה תתקבל, אבל במקביל הציע שיוקם שירות חינם לתביעות אזרחיות שיכניס בדרך האחורית גם מרכיב של פיצוי לתלונות נגד עיתון שנמצאו מוצדקות". דבר שיעודד מבול של תלונות… "כן. בבריטניה התפתחה תרבות פיצויים, ובה אנשים שרואים עצמם נפגעים יכולים לתבוע סכומי כסף גבוהים, בעיקר מגופים המספקים שירותים פיננסיים, כמו בנקים. העיתונים חששו שהם עלולים להישאב לתוך השאיפות האלה לדרישות פיצוי. כרגע המצב הוא שהדיון על האמנה המלכותית בעיצומו, ועדיין לא נמצא פתרון. קרוב לוודאי שלא יימצא פתרון, אבל הצדדים מדברים על זה. כך שהצעתי לאנשי התעשייה שיתחילו בצעדים כדי להקים את הגוף החדש שלהם – וכאן אנו עומדים". לורד לווסון הציע לתת מעין הכרה לגוף המסדיר החדש, ופתאום עולה השאלה מי ימנה את הגוף הזה. מה משמעות התואר "גוף עצמאי", או אדם עצמאי, בתרבות הבריטית בהקשר זה? "מישהו שאין לו כל קשר לתעשיית העיתונים והמגזינים, לא הועסק בה, לא החזיק בה בעלות ולא היה כתב או עורך". ומה באשר לפוליטיקאי? "זה מחזיר אותנו לשאלת הגוף המפקח. לווסון הציע את הגוף המפקח מפני שהוא לא האמין שהעיתונות תצטרף להסכם מרצון. הוא חשש שהעיתונות תמהר לחזור לימים הרעים ההם, שאותם התבקש לבדוק, אותם ימים של פרשת מילי דאוולר [קורבן רצח, שהגילוי כי עיתונאי ניוז אוף דה-וורלד פרצו לתיבה הקולית שלה הביא את שערוריית האזנות הסתר לשיא]. זאת הסיבה שהוא רצה גוף מפקח. לווסון לא הציע מכניזם חדש. הוא הציע את אופקום (Ofcom), הגוף הקיים, המפקח על גופי השידור. לדעתו, אין צורך בגוף חדש כי יש אופקום, ואם כך, למה שזה לא יהיה הגוף המפקח? אנשי אופקום מצדם מיהרו להשיב אחרי בירורים ראשונים בלא, לא, לא!". יש לנו הבעיות שלנו… "יש לנו האתגרים שלנו. וזאת הסיבה שהפרלמנט התחיל לדבר על אמצעים אחרים ולדרוש חקיקה להקמת גוף סטטוטורי. וזה מה שהביא את הממשלה להציע אמנה מלכותית". מה שמעלה שוב את שאלת העצמאות. "מה שאני הצעתי, לגבי הגוף החדש, הוא הקמת מועצה ממנה בלתי תלויה, ואני חושב שבקרוב נזכה להכרזה חשובה בנושא. פניתי בעניין זה לניקולס פיליפס, הלורד פיליפס, שפרש לאחרונה מנשיאות בית-המשפט העליון החדש, והוא הסכים שהוא עצמו יודיע על הרכב המועצה הממנה של הגוף החדש. בתוקף מעמדו כבכיר השופטים שלנו, הוא אדם שאפשר לתת בו אמון שיבחר באנשים הנכונים". חברי הגוף הממנה ייבחרו לתקופת כהונה מסוימת? "הם יכהנו עד הקמת הגוף החדש, וכשזה יקום, תפקידם יסתיים". ושוב נחזור לימים שבהם משפטנים מפקחים על המדיה. "במידה מסוימת כן. אבל יהיה קשה מאוד למצוא מישהו שייחשב די עצמאי, אם איננו כזה". חוץ משופטים? "גם לא כל שופט... אל תשכחו שלורד לווסון היה שופט, וגם הוא לא היה האיש הנכון במאת האחוזים. השופט ניקולס פיליפס, כך מאמינים כולם, יעשה את זה מאה אחוז נכון. והוא אמור להכריז בתוך שבועות אחדים על הרכב המועצה הממנה, שתכריז על הגוף החדש". רבים סבורים שכשלון ה-PCC והגופים שקדמו לו טמון בכך שהגופים הללו היו שבויים בידי תעשיית העיתונות; שהעיתונים דיווחו כאילו מדובר בגוף משמעותי בשעה שידעו שאינו כזה, ובכך איחזו את עיני הציבור. איך תוכל להבטיח שזה לא יהיה גורלה של ההצעה הקיימת? "לגוף החדש לא יהיה כל קשר לגוף הישן ויהיו לו סמכויות שלא היו לקודמיו – לחקור ולהטיל קנסות. וחשוב מזה: הוא יוקם על-ידי מועצה ממנה בלתי תלויה, והנציגים העצמאיים יהיו בה הרוב. לכאורה לנציגים העצמאיים היה רוב גם בגוף הקיים, אבל לורד לווסון קבע במסקנותיו כי על חברי המועצה להיבחר בהליך הוגן ופתוח, ויהיה בהם רוב לאנשים בלתי תלויים בעיתונות, שאינם עורכים מכהנים ולא חברי פרלמנט או חברים בממשלה. בין אלה יהיו אנשים שמכירים את תעשיית העיתונות ומנוסים בדרכי עבודתה – כמו עיתונאים בכירים, חוקרים מהאקדמיה ועורכים לשעבר. זהו נוהל שאני מרוצה ממנו מאוד". ליסה אוקרול כתבה ב"גרדיאן" כי ה-PCC חתמה על גזר דין המוות של עצמה כאשר קבעה ב-2009 שאין כל הוכחה שתתמוך בטענות ה"גרדיאן" על אודות האזנות מתמשכות של עיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד". בישראל מתעצמת התחרות בין שני היומונים הגדולים, הנובחים זה על זה ובכך הופכים את עצמם לכלבי שמירה – האחד נגד האחר. האם זו לדעתך שיטה ראויה של בקרות ואיזונים? "גם בבריטניה יש לנו שיטת בקרות ואיזונים טובה מאוד, וזה חשוב. אני מסכים עם ליסה שהגוף הישן לא יוכל ליהנות עוד מאמון הציבור. ליסה אמרה שהכל בגלל דו"ח 2009, שקבע כי אין כל בסיס להאשמות בהאזנה לא חוקית לטלפון. לדבריהם היו אז מקרה או שני מקרים בודדים, ולא יותר מזה, שאכן נחשפו על-ידי הגרדיאן. ממה שאני יודע, ליסה ועמיתיה בגרדיאן היו מאוכזבים לא רק מהקביעה שאין בסיס לטענות, אלא מכך שהגרדיאן הואשם בהגזמה כאשר בדיעבד התברר כי אפילו הוא לא העריך כראוי את היקפה הנרחב של תופעת ההאזנות. "במבט לאחור, העיתונות היא שהביאה לנפילת הגוף הישן בכך שחשפה מצב שעימו לא היה יכול להתמודד. היום אנחנו מתחילים מהתחלה, עם תמיכת הגרדיאן ועם תמיכת כל שאר העיתונים, שממשיכים לבקר זה את זה ברמה המהותית ביותר. אני משתדל לקבל תמיכה בגוף החדש מכל העיתונים והמגזינים, וזו התנסות מעניינת עבורי, כיוון שיש בהם עמדות שונות, אבל כולם מאוחדים באמונתם בחופש העיתונות". בעיית התוכן השיווקי בעיתונים ובעיתונות המשודרת הפכה ראשונה במעלה בזירת התקשורת בישראל. האם די יהיה במאבק על שקיפות? די יהיה בהצהרת אינטרסים כדי שהציבור יוכל לשפוט בעצמו? האם שקיפות היא האובייקטיביות החדשה? "לא. אני חושב שצריך להיות קוד של סטנדרטים מקצועיים. קוד העורכים כולל דרישה לסטנדרטים אתיים, ושקיפות היא אחד מהם. מעל הכל נמצא הערך של דייקנות. אחד המפתחות הבסיסיים לקוד העורכים הוא שחובה להפריד בין עמדה, הערכה ועובדה". מה בדבר השפעה מסחרית? במודלים הכלכליים החדשים מערבבים תוכן מערכתי ומסחרי? הרי הדברים המתפרסמים יכולים להיות מדויקים ועדיין מוטים מסחרית. "כפי שהעיתונות צריכה להיאבק בהשפעה פוליטית, עליה להיאבק בהשפעה מסחרית. אבל היא חייבת להפריד בין עמדה, הערכה ועובדה. כך שתהיה שקיפות. וכיוון שהקוד האתי מדגיש את ערך השקיפות, הוא יכסה את המצבים שאתם מתארים". אתה תומך בעידוד שקיפות על-ידי פנייה לציבור? "מן הסיבה הזאת אני רואה צורך בסוג של מנגנון מסירת מידע אנונימי, שבאמצעותו יוכל הגוף החדש לקבל מידע מעיתונאים אם הם מרגישים בלחץ בלתי מוצדק לעשות דבר שאינו שקוף, או לפברק כתבות המהללות מוצר מסוים. המנגנון הזה צריך לשמש הזדמנות לבירור עומק של הבעיות שהמצב הכלכלי הקיים יוצר לעיתונאי היחיד". אתה סבור שזה מעשי? מה אפשר לעשות בימים של הסכמים אישיים וגלי פיטורים? האם תוכל להבטיח שהקוד האתי יהיה חלק מהסכם העבודה של עיתונאי עם מעסיקיו? "כן". זה אפשרי? "כן". בישראל, אם עיתונאים מנסים להתאגד, הם מסתכנים בפיטורים. שלא לדבר על ענייני אתיקה וכתיבה בנושאים שהם אינם אמורים לגעת בהם. "יש לנו שני איגודי עיתונאים: האיגוד הלאומי של עיתונאים, שהקוד האתי שלו דומה מאוד לזה שלנו, והמכון המוסמך לעיתונאים, שגם לו יש קוד. כך שקודים הם חלק מן החבילה. לא רק ההסכם שיש לך עם האיגוד המקצועי, אלא גם עם המעסיק שלך. והגוף החדש לסטנדרטים, כשהוא פונה לכל מו"ל בדרישה להציב אמות מידה בתוך ארגונו, יהיה מעוניין לשלב את הקוד בתוך הסכמי העבודה שלו: זה מה שאתה חייב לעשות כעיתונאי כדי לפעול על-פי כללי האתיקה שלך. ואם אי-פעם תידרש לעשות מעשה המנוגד להם, לא תהיה נתון לשום הליך שיפגע בך". כך שמועצת עיתונות כמו זו שאתה מציע תלווה את העיתונאי לבית-המשפט במקרה שיפוטר? "לא, מפני שזה יהיה צעד מסובך מדי. הגוף החדש הוא מעין רגולטור, ולנו בעיתונות הבריטית מעולם לא היה רגולטור. לגוף החדש תהיה סמכות לקנוס חברת מו"לות שתפר את הקוד העיתונאי. תהיה לו הסמכות לשגר צוות כדי לבדוק את המקרה, ויהיה בכוחו להטיל אחריות על המו"ל אם ההתנהלות המקצועית הזו תימשך והדבר ייוודע באמצעות מנגנון מסירת המידע האנונימי". היום יש יותר ויותר עיתונאים-ללא-עיתון, כמו בלוגרים עצמאיים ופעילי רשתות חברתיות. האם אלה יצליחו להתמודד, בעזרת הגוף החדש, עם תביעות הפחדה (Slapp)? הרי הגוף הרגולטורי-מרצון החדש לא יוכל לספק להם הגנה או גיבוי. "כן, הוא יוכל. הקוד האתי של העורכים מכריז כבר היום במבוא שהוא חלק מן הקוד עצמו: יש לוודא בכל אמצעי כי הקוד נשמר בקפדנות על-ידי כל הצוות העיתונאי, תורמי מידע ודעה חיצוניים, ובכלל זה לא-עיתונאים. כך שהם מכוסים על-ידי הקוד, ויהיו בעתיד". זו דרך נחמדה להגדיר עיתונאים. פשוט לומר שהכללים כוללים לא-עיתונאים… "נכון". מה תאמר לאותם עיתונאים-ללא-עיתון, שאינם נהנים מגיבוי ארגוני של עיתון מוסדי, כולל מנגנונים כבדים של ייעוץ משפטי וביטוח מתביעות לשון הרע? איך תגרום לבלוגרים הללו להצטרף לקוד אתי זה או אחר, וכיצד הדבר יגן עליהם? "הכל טמון בקוד. הבעיה שלי היא שאני שומע מעיתונאים בכירים שעיתונאות אינה מקצוע. הדברים האלה הם חדשות בשבילי. תמיד חשבתי שזהו מקצוע. אני עורך-דין, כך שאני שייך למקצוע, ויש לנו קוד אתי שעלינו לכבד, אחרת נאבד את זכותנו לעסוק בעריכת-דין. הדבר היחיד שאני בטוח לגביו בענייני עיתונות הוא שלעולם אסור שיוקם מנגנון במטרה לתת רישיון לעיתונאי או לסלק עיתונאי. לכן תשובתי היא כי למרות ההבדלים בינינו, חשוב להבטיח שכל אחד יחתום על אותו קוד של סטנדרטים מקצועיים". וליהנות משירותי בוררות מקצועיים במקרה של תלונה? "אני קצת מודאג מן העלות של שירות כזה. אינני חושב שנוכל להקים גוף חדש שיעלה סכומי עתק לתעשיית העיתונים והמגזינים בזמנים קשים שכאלה". דיברנו על תוכן גולשים ועל תרומתו לעיתונות. בסוריה אין כמעט עיתונאים זרים בימים אלה, ועם זאת כל העולם נחשף באמצעות הרשתות החברתיות לסרטי וידיאו מזעזעים שבהם נראות גופות אזרחים, רבים מהם ילדים, ואין כל אישור עיתונאי למהימנותם. את הסרטים הללו אין מנוס מלפרסם, והדיווחים הלא בדוקים האלה משמשים בסיס לכותרות ראשיות ומאמרי מערכת. לסרטים כאלה יש השפעה משמעותית על מקבלי החלטות ברחבי העולם. "זה מדגיש את חשיבותו של הקוד. על-פיו יכולים להגדיר כללי זהב המעניקים תו תקן, או מדרגים מהימנות, לכל גורם המספק מידע. כאשר ה-BBC מציג את סרטי הווידיאו הללו, מגישיו מודיעים מיד שאין ביכולתם לעמוד מאחורי נסיבות הכנתו של החומר המשודר, וייתכן כי הוא נערך בצורה מוטה ואפילו מפוברק. ולכן אני חושב שבעידן האינטרנט חשוב עוד יותר להציע קוד מהימנות, כך שכל אחד יידע אם לסמוך על מה שהוא רואה, שומע או קורא".

רן ברץ, מקים אתר "מידה", מעיד על הפגישות בסלון של האלוביצים והבקשה שנתניהו יאשר את העורך הראשי והכתב המדיני • דרכים להתמודדות עם כישלון: הרגע המכריע בקריירה האקדמית של רן ברץ, ומפת דרכים לנפש הביביסטית • כמה אירועים סינגולריים קרו לברץ כשכיהן במשרה לא קיימת במערך ההסברה הלאומי • הקושי של הד"ר לפילוסופיה להבדיל בין עובדה לדעה • ואיך כל זה קשור למחקר שמצא כי צופי ערוץ 14 נוטים להאמין בקונספירציות שקריות הקורעות את החברה הישראלית • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל

 הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: "אני מודה שלפעמים אני לא מבהיר טוב את ההבדל בין עובדה לדעה": רן ברץ, איש היקום הביביסטי ודובר לשעבר של בנימין נתניהו, סיפר על חלקו ב"תיק 4000" • הנסיונות של קברניטי "וואלה" להכשיר דרכו מינוי של עורך ראשי וכתב מדיני, המסר המחניף שציפו ממנו להעביר לשרה נתניהו, והטראומה שלטענתו ספג מהיחס העוין של התקשורת לראש הממשלה • התובעת, יהודית תירוש, עימתה אותו עם פערי גרסאות שנראו כמו ניסיון לגונן על בני הזוג לפני שהרכבת תצא מהתחנה: סניגורו של הנאשם נתניהו ניסה לשכנע את השופטים כי חוקר רשות ניירות ערך שחקר את ניר חפץ לחץ עליו באופן פסול להפוך לעד מדינה • החוקר, ליאור שפיץ, הכחיש בנחרצות לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

כל מתבונן מן החוץ ודאי יוכה בתדהמה למראה התמסרות העיתונות הישראלית לגרסה הרשמית, הפרימיטיבית, שלפיה יש סיבה אחת עליונה לאלפי אירועים בשטח, ומקורה באופיו השקרני, השפל, של אדם אחד

כל מתבונן מפוכח בהתנהגות אנושית יודע שאין ולא יכול להיות כל קשר סיבתי ישיר בין מניעים ומעשים אנושיים. מניעים אנושיים הם דבר מורכב, ולעתים קרובות המניעים הפועלים באדם סותרים זה את זה ומשתנים תוך כדי התנהגות. הדבר נכון ביחס לכל אדם, אך בעיקר ביחס לפוליטיקאים שעומדים בראש מערכות, כמו יאסר ערפאת ואריאל שרון. אנשים כאלה חייבים כל יום וכל שעה לשקף ולאזן את האינטרסים המנוגדים של הקבוצות הפועלות בסביבתם הפוליטית. הם פועלים, לכן, תוך התמודדות עם תמריצים ומניעים סותרים. יש משהו מאוד ילדותי בניסיון לשפוט פוליטיקאים במושגים של עכבות מוסריות תוך התעלמות מההיגיון הפוליטי של בנייה ותחזוק של קואליציות. בשל הסתירות והשינויים האלה, ובשל העובדה שבמקרים רבים, כשמעשים או פעולות יוצאים לאוויר העולם, המניעים שהשפיעו עליהם כבר השתנו, אין זה נבון להסיק מסקנות ברורות ונחרצות ממעשים על מניעים. יתרה מזו, כל מעשה או פעולה בעולם החברתי, הפוליטי, הכלכלי או הצבאי הוא תמיד מעשה בשדה של כוחות, התנהגויות וציפיות אנושיים של אחרים, שבחלקם הגדול אינם צפויים. מסיבה זו, המעשה עצמו אינו מונחה רק על-ידי מניעים אלא גם על-ידי ההקשר שבו הוא מתחולל. צורת המעשה והאינטנסיביות שלו יכולות לשקף יותר את האילוצים וההזדמנויות שבהקשר הבלתי צפוי מאשר את המניעים של הפועל או הפועלים. מכאן שחוסר התאמה מלאה, ולעתים אף חלקית, בין מעשים ומניעים הוא הדבר השכיח לא החריג. אך גם אם היתה חפיפה מלאה בין מעשה ומניע לא היתה זו יכולה להבטיח חפיפה בין תוצאות המעשה למניע. וזאת מן הסיבה הפשוטה שגם המעשה כסיבה הפועלת בעולם מתחולל בעולם מלא כוחות וסיבות, הפועלים עליו ומשפיעים על תוצאותיו. כך שאם באים פוליטיקאים ועיתונאים להסיק בצורה נחרצת על מניעיו של ערפאת, למשל, על יסוד המעשים המיוחסים לו, הם בונים תמונה מפוקפקת ומעוותת של ראש הרשות-הפלסטינית. אך כשהם הולכים אפילו מעבר לכך ובונים את המניעים שלו על יסוד התוצאות של כל מעשה אלימות, כל פעולת טרור, כל מרגמה, כל מתאבד - הם פועלים בעולם שכולו יצירה מיתולוגית ישראלית מקורית. מעניין שכשאנו גורמים למשל להרג ילדים בצד השני, אנו מגייסים כל מיני קטיגוריות המנתקות את הקשר בין מניעים לתוצאות, כגון "טעות", "תקלה טכנית" וכו, מושגים שאף פעם לא רלבנטיים כדי להסביר את התנהגות הצד השני ותוצאותיה. ▪ ▪ ▪ כל מתבונן מבחוץ ודאי יוכה בתדהמה אל נוכח הפשטנות המכנית של השיח הישראלי בנושא הסכסוך בחודשים, ובעיקר בשבועות האחרונים, אל מול הנטייה של ראש הממשלה שרון, שריו המקורבים ומקהלת העיתונאים העונה אחריהם כהד לתאר את המצב על יסוד מודל דטרמיניסטי פרימיטיבי, שלפיו יש סיבה אחת עליונה לאלפי אירועים בשטח, ומקורה באופיו השקרני, השפל, של אדם אחד. אם זו מסגרת החשיבה של ממשלה ושל עם שלם, ואם במסגרת כזו חושבים ומחליטים על מדיניות בנושא כה קיומי, מדינת ישראל נמצאת בצרה גדולה. השאלה העומדת על הפרק אינה מי הוא באמת ערפאת, אלא כיצד ממשלה ועיתונות לא ביקורתית, המשקפת את הערכותיה, מעדיפה את הפרסונליזציה הפשטנית של הסיבתיות הפועלת בקונפליקט הזה על פני ניתוח מורכב ומבוסס המתייחס לשילוב של מניעים, כוחות, אינטרסים וסיטואציות שיוצר את המציאות שבה אנו חיים ושבה חיינו מאוימים! לקרוא לערפאת שקרן פתולוגי לא נותן לנו כל תובנה מדינית, אך להבין את הכוחות שגורמים לו לומר דברים והיפוכם בסיטואציה זו או או אחרת זו מלאכה חשובה. השאלה שצריכה להטריד היא, כיצד מתיישבת הבנייה המיתולוגית של ערפאת יום אחד ככל-יכול וכסיבת הסיבות (ממש כבורא עולם), ויום אחר, אחרי פיגוע מתסכל במיוחד, כלא רלבנטי וחסר כל מעמד, עם חשיבה ומדיניות אחראית בקונפליקט? גם כותב טורים אלה מוכן להדביק לערפאת תכונות מגונות כאדם וכמנהיג. השאלה היא אם הצורך שלנו למצוא איזה אחראי אחד, מן שטן שכזה, שאפשר לייחס לו את כל צרותינו הוא לא צורך המעוור את עינינו מלראות מה שקורה כאן. האם הצורך הנפשי למצוא אחראי לרוע קובע את מושגי הסיבתיות שלנו, במקום שניתוח רציני של המציאות יכריח אותנו להכיר בסיבות ובכוחות גם בניגוד לנטיותינו הנפשיות והרגשיות? מה סוד האובססיה הזאת שלנו עם ערפאת? האם מנסים כאן להסתיר קשרים סיבתיים אחרים למצבנו החמור מסיבות אידיאולוגיות ופוליטיות? אולי תפקידו העיקרי של ערפאת כסיבת הסיבות לכל הפגיעות, ההרג והפציעות של יהודים על-ידי פלסטינים היא להאפיל על סיבות אפשריות אחרות שתורמות לכך, כמו למשל ההתנחלויות? לומר ולכתוב שההתנחלויות אינן סיבה לטרור, זה בהחלט לגיטימי כעמדה פוליטית. אך לא להעמיק באפשרות הזאת ובמשקלה ברמת התיאור וההסבר של המציאות, זו עמדה עיתונאית כושלת ובלתי מקצועית. הפוליטיקאי נועץ את הסיבתיות למצב או לאירוע מסוים לפי המקום שבו הוא רוצה למקם את האחריות. אך העיתונאי המקצוען קובע קודם כל את הסיבתיות הסבירה ורק אחר-כך את האחריות. ▪ ▪ ▪ עיתונאים רבים חשים ודאי שהצגת ערפאת באור שטני עונה לצורך רגשי חזק של הציבור. הנה מצאנו סיבה פשוטה וברורה לכל צרותינו (כולל המצב הכלכלי והעוני). הסבר כזה מאוד נגיש, מאוד קל, מאוד קליט, מאוד בהיר (פחות דיבורים או מלים בטלוויזיה ובעיתונים). אך זה הסבר שצריך להיות אות היכר לעיתונאים שאיבדו את כושר השיפוט או את הכבוד המקצועי. אורי דן הוא דוגמה קיצונית לגישה הזאת, האוכלת הרבה חלקות טובות בעיתונות הישראלית. מעבר לקרבה הנוצרת כאן בין עיתונאים לתועמלנים יש כאן ליקוי בסיסי ומסוכן עוד יותר. העיתונות המדווחת והפרשנית בישראל אינה נוטה (פרט למקרים יוצאי דופן) לעסוק בישראל על כל חלקיה (ההתנחלויות, ראש הממשלה, הממשלה, הצבא, דעת הקהל וכו) כמערכת של סיבות המשתתפות בעיצוב המצב הקיים וביצירת האירועים והתגובות הקובעים את חיינו. במצב זה אזרחי ישראל, במקום לראות ולהתבונן בתהליכים מורכבים, מוזמנים לעסוק בחיפוש תארי גנאי מתאימים לערפאת! מי שנסחף אחרי צורך פוליטי, או נפשי, למצוא אשם עיקרי לדברים הנוראים שקורים כאן לא יכול לראות תהליכים מורכבים שבהם גם ערפאת וגם שרון, גם הרשות-הפלסטינית וגם ממשלת ישראל, גם המתנחלים וגם קבוצות חמושות בצד השני נמצאים ביחסי גומלין סבוכים היוצרים את המציאות שלנו. בעקבות אירועי ספטמבר 2001, יצאו הרבה מומחים בביקורת נגד חוגים רחבים באסלאם, המחצינים את הרוע כלפי המערב במקום להתמודד עם בעיותיהם הדתיות והחברתיות. האם העיתונות העכשווית בישראל משקפת את הנוסח הישראלי-יהודי של החצנת הרוע ועיוורון לגבי תפקידנו ותרומתנו למצב? אזרחי ישראל משמאל ומימין זקוקים לעיתונות היודעת להבחין בין אמירות של ראש הממשלה או דובר צה"ל ובין תיאור המצבים שבהם אנו נמצאים; עיתונות היודעת להבחין בין ערפאת כמיתולוגיה פוליטית ורגשית ישראלית לערפאת כגורם רב-צדדי במערכת פוליטית וצבאית מסובכת הנמצאת אתנו בעימות. אם להשתמש בפרפרזה על דברי בייקון, החופש לשלוט במציאות נתון רק למי שיודע להיות קודם כל עבד נאמן לעובדות. מי שעובד אשליות יכול להוביל רק אל פי תהום. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטי גיליון 36, ינואר 2002

התנהלותו של כתב ערוץ הספורט מוטי פשכצקי נדמית בעייתית, גם לפי גרסתו שלו לשיחה שניהל עם נציג אוהדי בית"ר ירושלים

"בסך-הכל", מסביר עו"ד ברק כהן, "צילצלתי למוטי פשכצקי כדי להעמיד אותו על טעות בעובדה שגויה שפירסם". שיחת הטלפון התמימה התפתחה לחילופי דברים קשים, כהן פירסם בפייסבוק סטטוס כולל ציטוט מהדיאלוג בינו לבין כתב ערוץ הספורט, שעורר התעניינות גדולה בקרב אוהדי כדורגל. לפני כמה ימים התפרסמה באתר הערוץ ידיעה של פשכצקי ובה נכתב, בין השאר, כי אוהדי בית"ר ירושלים, שמתכוונים להפגין מול ביתו של יו"ר הקבוצה, לא קיבלו אישור לכך מהמשטרה וכי צלמים מטעם הקבוצה יתעדו "מפגינים לא חוקיים אם אלה יגיעו". עו"ד כהן, שמלווה את מאבק האוהדים, ביקש מפשכצקי שיתקן את דבריו ויכתוב שההפגנה דווקא כן חוקית (היא התקיימה ביום רביעי בערב, 3.4.13, בהשתתפות כ-100 איש). בסיומה של השיחה הלא נעימה החליט עורך-הדין לפרסם את פרטיה בדף הפייסבוק שלו. הנה כמה מהדברים שכהן טוען שפשכצקי אמר לו, ושאותם פירסם. על אוהדי בית"ר המוחים: "הם לא עובדים איתי, הם בחרו כתבים אחרים. הם פוגעים לי בפרנסה, אז אני אכתוב מה שאני רוצה". על ההפגנה: "אני לא יודע חוקית או לא חוקית. אני לא משפטן. אני מעביר את עמדת המשטרה מידי הנהלת הקבוצה. אני גם לא עובד לא אצל האוהדים ולא אצלך. הם לא מעניינים אותי. אני אכתוב מה שאני רוצה". הסטטוס בפייסבוק זכה לכ-150 שיתופים, מאות לייקים ותגובות רבות. רובן יצאו כמובן נגד פשכצקי וכללו, נוסף לגידופים, גם דרישה לשלוח תלונות לערוץ הספורט ולמועצת העיתונות, כולל פנייה להתאחדות לכדורגל שתשלול ממנו את תעודת העיתונאי. פשכצקי אמר ל"העין השביעית" שהוא מכחיש את הדברים שכהן מייחס לו ושהדבר היחיד הנכון שאמר הוא "אני אכתוב מה שאני רוצה". מעבר לכך, אמר, נאסר עליו להתראיין. עו"ד כהן לא הקליט את השיחה, אין לו ראיה שתתמוך בטענותיו, אולם הוא עומד מאחורי הדברים. "אני לא נוהג להקליט שיחות, זה לא בתרבות שלי כשאני מדבר עם אנשים בטלפון, אבל כל מה שפירסמתי אמת. יש לי עם פשכצקי היכרות מוקדמת חיובית, בסך-הכל צילצלתי אליו כדי שיתקן את הפרסום שלו, והייתי בשוק כשהוא התבטא ככה". כהן אומר שאין בכוונתו לעסוק בסיפור הזה יתר על המידה, ודאי שלא לטרוח בתלונות ותביעות. "כל האנרגיות שלי מופנות לדברים ומאבקים שאני חי מהם, ולא להתעסקות עם כתב בעל אגו. מה שפירסמתי קיבל המון שיתופים, שהם תפוצה בסדר גודל של עיתון קטן, ועבורו זו נורת אזהרה. אני מקווה שילמד להבא איך לדבר". נותר רק לתהות על המשפט היחיד ששני הצדדים מסכימים עליו, שנאמר על-ידי פשכצקי: "אני אכתוב מה שאני רוצה". משתמע ממנו, בפשטות, סירוב של הכתב לתקן פרט שגוי בידיעה שפירסם, וממילא העדר חרטה על שהטעה את קוראיו, שרבים מהם הם אוהדי הקבוצה. אפשר גם להניח שהפרסום השגוי הרתיע כמה מהם מלהצטרף למחאת חבריהם. יתרה מכך. פשכצקי כתב: "מחר תיכננו האוהדים להפגין מחוץ לביתו של קורנפיין, אך לא קיבלו אישור לכך. צלמים מטעם המועדון מתכוונים לתעד מפגינים לא חוקיים, אם אלו יגיעו". מנוסח הדברים משתמע שהפגנת האוהדים המתוכננת לא תצא אל הפועל בגלל אי-אישורה, וכי מי שבכל זאת יגיע להפגין באופן לא-חוקי יתועד על-ידי המועדון, משמע יסתכן בהגשת תלונה או לפחות בחשיפה. כלומר, לא רק שהמידע מוטעה, הוא גם טבול במסר מאיים. פשכצקי כותב מה שהוא רוצה, אבל בניגוד למי שמפרסם סטטוס בפייסבוק, פשכצקי הוא עיתונאי במקצועו, דבריו אמורים לעבור בקרה ועריכה, וממילא הקוראים מצפים להאמין שטובתם לנגד עיניו ולהאמין שהוא לא כותב סתם "מה שהוא רוצה", אלא רק מה שנכון וראוי.

כמו על מסך גדול חלפו לנגד עיני חושפי פרשת ווטרגייט, גיבורי פרסומם של מסמכי הפנטגון. ועכשיו אני ­- ולוח השידורים. לילי גלילי מכה על חטא "סחיבת" מסמך

לפני כ-18 שנה הוזמנתי לשיחה בלשכתו של מנהל באחד מכלי התקשורת האלקטרוניים. בימים הרחוקים ההם, קודם למהפכה התקשורתית הגדולה, היה מספרם של אלו קטן, ועל כן חשיבותם העצמית היתה גדולה מאוד. עם זאת, העלמת שמו של המנהל לא נועדה לשמור עליו, אלא לטשטש את גבולות טמטומי. הייתי אז בתחילת דרכי העיתונאית, מופקדת בעיתוני על סיקור הרדיו והטלוויזיה. הלהט המקצועי הראשוני עמד בסתירה חריפה לחשיבותו האמיתית של הנושא, וטוב שכך. כל אחד אמור הרי להרגיש כי התחום שעליו הופקד הוא בעל חשיבות עליונה. אלא שגם לתחושה זו, כפי שלמדתי על בשרי, רצוי לשים סייגים של היגיון. השיחה בלשכתו של המנהל התנהלה בנינוחות גדולה. האזנתי בקשב רב למעט הדלפות זניחות ולהרבה דברי רהב, שילוב מקובל בעולמנו המקצועי. לפתע צלצל הטלפון על שולחנו של המנהל. המזכירה בחדר הסמוך הזעיקה אותו לטפל באיזה עניין שנתעורר לפתע. "מיד אשוב", אמר המנהל, ויצא. ככל שהתארכה היעדרותו, כך הלכה והתקצרה סבלנותי. בהיתי בערימת הניירות שעל שולחנו, עד שהבחנתי לפתע במסמך בעל חשיבות יתרה: לוח השידורים החדש של אותו כלי תקשורת. אל יקל הדבר בעיניכם. תחנות השידור הבודדות היו אז אכן מדורת שבט שמיקדה את מלוא תשומת הלב, וכל שינוי בדפוסי פעולתן עורר עניין ציבורי. מה עושים? בעיני רוחי כבר ראיתי את הפרסום הבלעדי, אך בו בזמן נמלאתי אימה ממעשה הגניבה. שום דבר בתוכנית הלימודים של החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, כור מחצבתי, לא הכין את העיתונאי המתחיל לדילמות מסוג זו. הקולנוע, לעומת זאת, הוא בית-ספר מסוג אחר. כמו על מסך גדול חלפו לנגד עיני חושפי פרשת ווטרגייט, גיבורי פרסומם של מסמכי הפנטגון. ועכשיו אני - ולוח השידורים. בתנועה נחרצת נטלתי את המסמך, קיפלתי אותו קטן קטן ודחפתי לעומקי התיק. אז שילבתי רגל על רגל, הצתתי סיגריה (בימים הרחוקים ההם העישון היה מותר בכל מקום), וחיכיתי. כעבור כמה דקות חזר המנהל ללשכתו. "איפה היינו?", שאל בפיזור נפש. גם לי לא היה מושג איפה בדיוק היינו, שהרי בין לבין עברה עלי חוויה עמוקה. המנהל ניסה לקשור את חוטי השיחה, תוך שהוא מדפדף בעצבנות בערימת הניירות. "הכנתי בשבילך את לוח השידורים החדש שלנו", אמר, "משום מה, אני לא מוצא אותו". בן רגע הבנתי את גודל הפשלה. לא זו בלבד שגנבתי מסמך בלתי חשוב בעליל, אלא שגם לא אוכל לפרסם אותו בלי לחשוף את עומק הבושה. הבושה, אגב, לא קהתה עם השנים. מדי פעם אני מספרת את הסיפור הזה לתלמידי בחוגים לתקשורת, מתקשה להסביר מה הלקח. לבד, אולי, מן הצורך להפעיל מדי פעם גם שכל ישר. כעבור שנים פגשתי עיתונאי אמריקאי בכיר שהיה מעורב בהדלפתם של מסמכי הפנטגון ב-71, שחשפו הונאה באשר לגרסה הרשמית על נסיבות פתיחתה של מלחמת וייטנם. הוא אף לקח חלק בפרסומם ב"ניו-יורק טיימס". סיפורו המדהים כלל העברתם של המסמכים ממדינה למדינה בארה"ב, צילומם במכונת זירוקס פשוטה בחנות צילום קטנה באחת העיירות, ומאבק משפטי שהסתיים בנצחון המפרסמים בבית-המשפט העליון של אמריקה. לא נידבתי לו, בתמורה, את סיפורו של המסמך שלי. לילי גלילי היא חברת מערכת "הארץ" גיליון 33, יולי 2001

בגיבוי משרד רה"מ, חברת הנפט רוצה להגדיל את הכנסותיה ולהגביר את היקף הייצוא מנמלי אילת ואשקלון באמצעות מכליות ענק, תוך הצבת סיכון אדיר לתושבי הערים ולסביבה הימית שלהן. ראשי הערים מסרו ל״שקוף״ כי הם ״נוקטים בכל האמצעים על מנת למנוע מקצא"א להרחיב את פעילותה בתחומי העיר"

המהלך הממשלתי להרחבת פעילות קצא"א לייצוא נפט עדיין מושהה, כאשר בשבועות האחרונים התייצבו מנגד שני ראשי ערים – אילת ואשקלון – המתנגדים נחרצות. "לא נאשר שום פעילות שתסכן אותם ולא ניתן יד לחשיפה של תושבי העיר והנופשים בה, למפגעים סביבתיים ובריאותיים״, מסר ראש עיריית אילת אלי לנקרי ל"שקוף". "מפרץ אילת על חופיו ואוצרות הטבע הטמונים בו, ובראשם שונית האלמוגים הייחודית מהווים את אבן היסוד הכלכלית עליה נשענת העיר אילת". עוד מסרו בעירייה כי ראש העיר "פועל בעניין כבר חודשים ארוכים מול כל הגורמים הרלוונטיים" בעניין, במטרה לסכל את הרחבת פעילות החברה. כזכור, בשבועות האחרונים מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי מקדם מהלך שיאפשר לקצא"א להרחיב את פעילותה, שהוגבלה על ידי המשרד להגנת הסביבה לעד שני מיליון טון נפט בשנה, כדי לאפשר לה לממש את הסכם RED-MED עליו חתמה לפני כשנתיים במסגרת הסכמי השלום עם איחוד האמירויות. על פי הערכות, מדובר לכל הפחות בעשרות מכליות נפט שיפקדו את נמלי אילת ואשקלון בשנה, כאשר לפי כשלוש מאות מדענים די באחוז בודד שישפך מתחולתן כדי לגרום לנזק חסר תקדים לאילת, ובמקרה של שפך נפט בנמל החברה באשקלון עלולה להיעצר פעילות בחלק מתקני ההתפלה של המדינה. לפני כשבועיים וחצי היה אמור להתקיים דיון בממשלה בנושא, אך זה נדחה, ומאז לא נקבע מועד חדש. המשרד להגנת הסביבה התנגד לבדו למהלך, כעת נוספו התנגדויות הרשויות. ייתכן שדחיית הדיון נובעת ממאמצי השכנוע של ראשי הערים שפועלים מאחורי הקלעים לסיכול יוזמת קצא"א. את השלכות הפעילות של קצא"א מרגישים תושבי אילת כבר היום – בדיקת "שקוף" מצאה שבימים בהם מכליות הנפט מועמסות בנמל החברה באילת, התושבים מתלוננים על ריחות חריפים של דלק. גם ראש העירייה לנקרי הזהיר בעבר על כך: "התושבים מתלוננים על סחרחורות ובחילות, יש ריח חריף של גז". בנוסף, תחקיר "שקוף" מצא כי החברה הגבירה את פעילותה השנה באופן ניכר, כאשר לפי בדיקת "שקוף" שבע מכליות הנפט שעגנו בנמל החברה מתחילת השנה הציבו את החברה בגבול הפעילות המותר לה, שעומד כאמור על שני מיליון טון נפט בשנה, כפי שקבע המשרד להגנ"ס. כמו כן, תחקיר נוסף של "שקוף" גילה כי חברת קצא"א מסתירה את מסלולי מכליות הנפט שמגיעות אל הנמל שלה באילת, ולא מאפשרות מעקב ציבורי אחריהן. בניגוד לראש עיריית אילת לנקרי, שקיבל את תמיכתו בבחירות מגדעון סער, ראש עיריית אשקלון תומר גלאם הוא ראש סיעת הליכוד בעיר. יש לכך משמעות – מי שמקדם ביחד עם בכירי קצא"א את המהלך להרחבת פעילותה הם בכירי מפלגת הליכוד. גלאם צוטט בעבר אומר כי "סיעת הליכוד תרמה רבות לעיר", אך כעת נראה שהיא פועלת דווקא נגדה, כאשר המיכליות עלולות לסכן את התושבים בהיבט זיהום האוויר, וכן במקרה של דליפה תחסל את החוף. כפי שחשפנו בכתבה קודמת בנושא, יומנו של שר האנרגיה ישראל כץ, שהגיע לידי "שקוף" באמצעות עמותת "הצלחה", חשף שתי פגישות עם בכירי קצא"א בחודשיים הראשונים לכהונתו – עם ארז כלפון, יו"ר קצא"א; ועם מיכל עבאדי-בויאנגו, שהייתה החשבת הכללית באוצר ומונתה ב-2021 ליו"ר דירקטוריון קבוצת קצא"א ודוראד. בעוד שבעבר שרי האנרגיה התנגדו להסכם ולהרחבתו, לפי גורם המעורה בפרטים כעת המשרד בראשות כץ דווקא תומך בהגדלת היקף שינוע הנפט, והמשרד להגנת הסביבה עומד לבדו במערכה לשמירה על האינטרס הציבורי. לגלאם יש גישה ישירה יותר אל אותם בכירים בליכוד, דבר שעשוי לעזור לו במאמציו למנוע את הרחבת פעילות החברה. גלאם והעירייה מסרו ל"שקוף" כי הם "נוקטים בכל האמצעים על מנת למנוע מקצא"א להרחיב את פעילותה בתחומי העיר, ויתרה מכך אף פועלים בכל הדרכים על מנת לצמצמה – פרלמנטרית, משפטית וציבורית. במסגרת זו ראש העיר נפגש גם עם ארגוני הסביבה, ופועל מול משרדי הממשלה והשרים הרלוונטיים מתוך מטרה אחת: להגן על בריאותם ואיכות החיים של תושבי העיר". באשקלון פירטו את כל ההתנגדויות שלהם לפעילות קצא"א: "התנגדותנו התקיפה בוועדות הכנסת להארכת צו החיסיון על קצצ"א, פנייתנו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון מכוח סמכויות הפיקוח על היתרי הרעלים ורשיון העסק של קצא"א, עמידתנו האיתנה נגד הרחבת איחסון גפ"מ וחומרים מסוכנים בחוות הדלקים, התנגדותנו להסכם רד-מד, ובימים אלה גם את דרישתנו למנוע אחסנה ושינוע של החומרים המסוכנים: ביטומן וקונדנסט, במתחם קצא"א אשקלון". תגובות: עיריית אילת: עיריית אילת הרואה במפרץ אילת נכס אסטרטגי, פועלת כל העת לשמור ולשמר אותו הן בשדרוג רצועת החוף כולל מערך הגנה מפני סערות והן בשמירה על המפרץ הימי על ידי ניקיון, שמירה על השונית ועל המגוון הביולוגי וכיו״ב. בהתאם לכך עמדת העירייה והעומד בראשה – אלי לנקרי היא נחרצת, לפיה לא תאושר כל פעילות המסכנת את מפרץ אילת המהווה את אבן היסוד הכלכלית עליה נשענת העיר אילת ולא תינתן יד לחשיפה של תושבי העיר והנופשים בה, למפגעים סביבתיים ובריאותיים. ראש העירייה פועל בעניין כבר חודשים ארוכים מול כל הגורמים הרלוונטיים, גם כשזה נגע להארכת החיסיון וגם בנוגע להרחבת הפעילות. עיריית אשקלון: ראש העיר, עיריית אשקלון ואיגוד ערים לאיכות הסביבה נפת אשקלון נוקטים בכל האמצעים על מנת למנוע מקצא"א להרחיב את פעילותה בתחומי העיר, ויתרה מכך אף פועלים בכל הדרכים על מנת לצמצמה. הפעילות נעשית בכל הדרכים האפשריות: פרלמנטרית, משפטית וציבורית. הפעילות הבלתי מתפשרת של העירייה והאיגוד היא בין היתר נגד תוכניות שקצא"א מקדמת וזו כוללת את: התנגדותנו התקיפה בוועדות הכנסת להארכת צו החיסיון על קצצ"א, פנייתנו לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון מכוח סמכויות הפיקוח על היתרי הרעלים ורשיון העסק של קצא"א, עמידתנו האיתנה נגד הרחבת איחסון גפ"מ וחומרים מסוכנים בחוות הדלקים, התנגדותנו להסכם רד-מד, ובימים אלה גם את דרישתנו למנוע אחסנה ושינוע של החומרים המסוכנים: ביטומן וקונדנסט, במתחם קצא"א אשקלון. במסגרת זו ראש העיר נפגש גם עם ארגוני הסביבה, ופועל מול משרדי הממשלה והשרים הרלוונטיים מתוך מטרה אחת: להגן על בריאותם ואיכות החיים של תושבי העיר.

מו"ל לא יכול לטעון שהעיתון שלו ממלא תפקיד ציבורי חיוני ובמקביל לדחות כל דרישה לשקיפות • המקרה של נוני מוזס ושלל ניגודי האינטרסים הפוטנציאליים שלו ושל "ידיעות אחרונות" ממחיש מדוע • למדינה יש כלים אפקטיביים לוודא שהמידע יתפרסם, אך התקשורת בינתיים מוחרגת

ארנון מוזס, בעל השליטה והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", טען בכמה הזדמנויות לאורך השנים שהעיתון שיוצא מדי בוקר מפתח בית-הדפוס אינו רק מוצר צריכה. ל"ידיעות אחרונות", גרס מוזס, יש תפקיד ציבורי. עיתון נמכר בקיוסק במחיר שווה לכל נפש, כמו שלל מוצרי צריכה אחרים. כמוהם, גם הוא מסיים את חייו הגשמיים בתום שימוש קצר מועד. אבל בניגוד למוצרי צריכה אחרים, עיתון הוא גם מכשיר דמוקרטי שממלא תכלית חברתית חשובה. לפיכך, הסביר מוזס, הממשלה צריכה להימנע מלהגביל את בעלי העיתונים – ולא להתערב בעסקיהם. כיום, כשמוזס עומד לדין על חלקו בעסקת צללים שבבסיסה עשיית שימוש בקבוצת התקשורת שלו לצרכיו של ראש ממשלה, הגישה הזאת נוטה להישמע מעט צינית. ובאמת, בשנים האחרונות הוא לא מרבה לחזור עליה. אבל היו ימים שבהם מוזס דיבר בפומבי על חופש העיתונות, ואף נתלה בו כדי לבקש מהח"כים להימנע מלהתערב בשוק התקשורת. כך למשל נשמע מוזס בכנסת ב-2001, כשעוד היו לו אחזקות מהותיות בערוץ 2 ובכבלים, בדיון שעסק בבעלויות הצולבות בענף התקשורת: "עם כל הכבוד לנסיונות להטיל מגבלות כאלה או אחרות, אני חושב שגם צריכים לחשוב על מעמדה של העיתונות המודפסת, שעושה דברים לא כל-כך רעים בשנים האחרונות, הן מבחינת התחקירים והן מבחינת הצורך לשמור על העצמאות. שלא נהיה סמוכים על שום שולחן, לא של ועדה ולא של ממשלה. [...] אני חושב שנסיון העבר, הן בכבלים והן בערוץ השני, מראה שאין לחלוטין שום בעיה בבעלויות הצולבות". דבריו של מוזס הובאו ב"שיטת ידיעות אחרונות", סדרת כתבות התחקיר של "העין השביעית" על המו"ל רב העוצמה והשושלת שבה צמח. ב"ידיעות אחרונות", הסביר מוזס, לא חושבים רק על שורת הרווח: "ישנם מדורים בעיתון שאין להם בכלל רייטינג, אבל אנחנו נותנים אותם. לשלושת עמודי הספרות אין רייטינג גבוה, אבל אנחנו נותנים אותם, כי אנחנו מתייחסים לכלי התקשורת לא רק כאמצעי להרוויח כסף". ענף העיתונות, הוסיף מוזס, לא דומה לשאר ענפי הייצור במשק. "לנהל תקשורת זה לא דבר של לנהל ביסקוויטים, זה לא כמו לנהל דבר אחר". יש צדק בדבריו של מוזס. גם בתי-המשפט קבעו לאורך השנים שכלי התקשורת זכאים למעמד ייחודי בזירה הציבורית, ושחופש העיתונות הוא ערך דמוקרטי בעל חשיבות עליונה. עיתונות חופשית היא "תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. בפועל היא יכולה לשמש נייר לקמוס של הדמוקרטיה: יש עיתונות חופשית – יש דמוקרטיה; אין עיתונות חופשית – אין דמוקרטיה", קבע שופט בית-המשפט העליון יצחק זמיר ב-1998, בהליך שהסתיים בניצחון של "ידיעות אחרונות". בחברה דמוקרטית, העיתונות החופשית ממלאת תפקיד קריטי המתבטא, בין היתר, בהיותה גורם בדיקה, ביקורת ופיקוח חיצוני על פועלן של רשויות המדינה. "העיתונות היא גם זרועו הארוכה של הציבור, המופעלת לצורך איסוף המידע שידיעתו ופרסומו חיוניים לציבור, לצורך קיום משטר חברתי מתוקן, חירות ביטוי וממשל תקין", ציין נשיא בית-המשפט העליון מאיר שמגר ב-1987 בפסק הדין שנודע כ"הלכת ציטרין". "כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיים, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת", הוסיף השופט שמגר. במקום אחר העיר השופט צבי ברנזון על מידת השפעתן וכוחן של התקשורת והעיתונות: העיתון ממלא שליחות ציבורית, וידיעה המתפרסמת בו זוכה בדרך כלל לאמון הציבור. עיתון שמפרסם ידיעה שלפיה נאשם כלשהו הודה כביכול במעשה מחוץ לבית-המשפט – מחדיר אמונה באשמתו של אותו נאשם להכרתו של כל אדם הקורא את הידיעה, ושופטים בכלל זה. הדברים הללו מעניינים גם בהקשר העכשווי, לנוכח האופן שבו כלי התקשורת שבהם שולט מוזס מסקרים את משפט המו"לים, שהוא אחד הנאשמים בו. אלא שעם המעמד באה האחריות. בדומה לרשויות השלטון, גם גופים פרטיים שממלאים תפקיד ציבורי צריכים לעמוד לביקורת ולתת דין וחשבון לציבור. מכוח מעמדם הציבורי חלים עליהם כללים מיוחדים שמבדילים אותם משאר הגופים הפרטיים. במילים פשוטות יותר, הם נדרשים למידה מוגברת של שקיפות. תמונת האינטרסים שלהם צריכה להיות גלויה וברורה: קשריהם העסקיים, עסקאות מהותיות שלהם ושל האוחזים במושכותיהם, כהונות מקבילות, ובמקרה של גופי תקשורת גם זהות של מפרסמים ומממנים מרכזיים שהקשר הכלכלי עמם יוצר מידה של תלות. במקרה של "ידיעות אחרונות" וארנון מוזס, החובות הללו מהדהדים דיווחים על הפסדי עתק, בסדר גודל נטען של כמיליארד שקל. לפי הפרסומים, מוזס גרם להפסדים הללו באופן אישי כשסיכן את כספי החברה במהלכים ספקולטיביים בשוק ההון. מוזס ו"ידיעות אחרונות" לא דיווחו לציבור על הפעולות הללו בזמן אמת, וגם אחרי פרסום הטענות על הפסדי העתק נמנעו מגילוי או דיון. לאחרונה, כשמוזס נשאל על כך שוב על-ידי "העין השביעית", שוב בחר לא להתייחס לכך. באותה מידה נמנעו מוזס ו"ידיעות אחרונות" לדון בפרסומים על מי שכביכול סייעו בכיסוי החובות: בנק הפועלים, מגדולי המפרסמים במשק ובקבוצת "ידיעות אחרונות" בפרט, ובעלי ההון יצחק תשובה, פטריק דרהי ושלמה אליהו. שלושת הטייקונים הוזכרו בתקשורת הכלכלית כמי שסייעו למוזס לכסות חובות אישיים שצבר, שגובהם הוערך בשלב מסוים בכ-200 מיליון שקל. גם לאחר שהטענות על ההפסדים ואופן כיסוים זלגו לחלל הפומבי מבעד לסדקי פומביות המשפט והסיקור התקשורתי, מוזס והחברה שבראשה הוא עומד נמנעו מלהתייחס לניגודי העניינים ושאר הקשיים שהקשרים הללו עלולים לגרור. מוזס אפילו לא אישר או הכחיש את מעורבותם של הבנק והטייקונים בהחזרת החובות – ולא מצא לנכון להתייחס להשפעה האפשרית על העבודה העיתונאית שנעשית בין כותלי בית "ידיעות אחרונות". כתוצאה מכך, השלכות ההפסדים הנטענים על יציבותה של קבוצת "ידיעות אחרונות", על מניעיו של מוזס ומהלכיו בביצוע תפקידיו לא נידונו ולא נבחנו על-ידי הקהל הרחב – שאותו מוזס התיימר לשרת מתוקף מעמדו כעורך אחראי של עיתון, שהוא גוף מעין ציבורי. העיסוק בסוגיה נותר תחום בין כותלי בית-המשפט וחדרי ישיבות הדירקטוריון, בדיונים בין בעלי מניות, נאמנים ועורכי-דין. החלת שקיפות על אינטרסים עסקיים של קבוצות תקשורת פרטיות ובעליהן היא לא רעיון חדש או רדיקלי במיוחד. אפילו מועצת העיתונות, עד לפני שנים אחדות, סברה שחשיפה יזומה של הקשרים הללו היא המצב הנורמטיבי הרצוי. סעיף 15 (ב) לתקנון האתיקה של המועצה בגרסתו הקודמת קבע כי "מו"ל של עיתון ובעליו יפרסמו בעיתון אחת לשנה גילוי נאות של האינטרסים העסקיים והכלכליים המהותיים שיש להם בתחום התקשורת ומחוצה לו". הסעיף, בן חורג לתקנון, מעולם לא נאכף – גם לאחר שהוגשה תלונה בעניין זה, ולאחר שערכאת הערעור של בית-הדין של המועצה פסקה כי יש לקיים ולאכוף את הסעיף או לבטלו. פסיקה זו ניתנה זמן קצר לאחר שמליאת מועצת העיתונות, על רקע דו"ח של ועדה מיוחדת שעסקה בסוגיה, החליטה לתקן את הסעיף ולקבוע שהאינטרסים שעיתון יידרש לחשוף מיוזמתו הם רק כאלה ש"פורסמו במרשם רשמי". "ידיעות אחרונות" אמנם לא חבר במועצת העיתונות מזה שנים רבות, אך רוחו החשאית של מוזס דבקה גם במו"לים האחרים ובחברי מועצה נוספים, שמכהנים בה מטעם הציבור. בסופו של דבר בוטל לגמרי סעיף השקיפות. וממילא, כאמור, הוא מעולם לא זכה ליישום – מפות האינטרסים של המו"לים, הבעלויות והקשרים מעולם לא פורסמו מיוזמתם. בשנים שחלפו מאז שקעה המועצה אל תוך ביצת חוסר הרלבנטיות והחדלוניות והפכה לגוף שעיקר תהילתו והצדקתו בעברו, ולא בפעילותו הנוכחית (או היעדרה). כך נותרנו ללא אמת המידה המקצועית הראויה, וללא מי שיתעקש עליה וישמש סמכות מקצועית מקובלת ומוסכמת לאכיפתה. כך התנדף עוד מכשיר שעשוי היה לסייע בחשיפת האינטרסים של המו"לים והשפעתם האפשרית על העיתונות, אותו מוצר ציבורי חיוני שבלעדיו אין דמוקרטיה. ייתכן שהפתרון מצוי בעולמות הגילוי המנדטוריים. למשל, בכלים מהסוג שמחזיקים בידיהם הרשות להגנת הצרכן, הפיקוח על הבנקים, רשות שוק ההון והממונה על התחרות. אישים המתמנים לתפקידים ציבוריים (שרים ופקידי ציבור בכירים) מצווים על-פי דין והנחיות היועץ המשפטי לממשלה לערוך הסדר ניגוד עניינים, ואגב עריכתו לדווח על הקשרים וההקשרים הרלבנטיים העלולים להתנגש בתפקידם וסמכויותיהם. הם מגלים נכסים, קשרים אישיים, לקוחות ושאר פרטי מידע על עצמם ועל קרובי משפחתם. חובה דומה חלה על גופים המבצעים משימות עבור הציבור, למשל באמצעות התקשרות עם גופי ממשלה, שלטון מקומי ותאגידים סטטוטוריים, ממשלתיים ועירוניים. קביעת כללי גילוי רלבנטיים ומפורטים יותר בכל הנוגע למתן אשראי, גיוס הון ומתן גילוי צרכני עשויה לייצר הלימה מלאה יותר בין הפריבילגיה הנחוצה לכלי תקשורת – חופש פעולה, הגנה ממוסדת מפני לחצים וכמובן אמון ציבורי – לבין חשיפה מוגברת של האופן שבו פועלת המכונה, חומרי הגלם הנחוצים לה ומקורם. מטבח שקוף, מאחורי זכוכית משוריינת.

"ידיעות אחרונות" נסמך על אתר מפוקפק | לשבט הלבן יש עיתון, מפלגה וסדרת טלוויזיה | התפתחויות של ממש אירעו במהלך סוף-השבוע

"איראן גרעינית 2013" היא כותרת מאמר המערכת של "מקור ראשון" לבוקר זה. האיום האיראני משווק לקוראים כמו היה מכונית משפחתית פופולרית, שמדי שנה בשנה מיובאת לישראל בדגם חדש ומשופר. הדגם שמשווק בימים אלה כולל הצהרה מבשרת רעות מפיו של שר חוץ אמריקאי נודע. מחבר המאמר, אמנון לורד, מציין כי מרוב תשומת לב שהוקדשה בישראל לתוצאות הבחירות, מעטים שמו לב לכך שביום חמישי האחרון התייחס הנרי קיסינגר לאיום שמציבה איראן גרעינית כשאמר: "הבעיה החמורה והדחופה ביותר שצמחה ועלתה באזור היא התפשטות הנשק הגרעיני [...] בעוד כמה שנים אנשים יעמדו בנקודת הכרעה – כיצד להגיב". "בעוד כמה שנים", אמר קיסינגר. ובהמשך: "בעתיד הנראה לעין". במלים אחרות, הכותרת "איראן גרעינית 2013" אינה מתייחסת לאפשרות שאיראן תהפוך לגרעינית בשנת 2013 (שלא לדבר על האפשרות שאיראן תטיל פצצת אטום על מדינת ישראל בשנת 2013), אלא לאיום באיראן גרעינית כפי שהוא נראה כיום, בשנת 2013. "בניגוד להכרזת ראש הממשלה בנימין נתניהו כי 2013 היא שנת ההכרעה בתוכנית הגרעין האיראנית, מומחי מודיעין במערב מעריכים כי תהיה זו עוד שנה של התקדמות אטית וזהירה בדרך לפצצה", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהוביל בשנתיים האחרונות התנגדות לפעולה צבאית של ישראל באיראן. פישמן טוען שמומחי המודיעין מעריכים כעת כי "איראן לא תגיע ליכולת גרעינית לפני 2015–2016". רשימתו של פישמן מתפרסמת מתחת לידיעה שמגיעה עד לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "פיצוץ מסתורי באיראן". לפי הידיעה, שמקבלת את הקרדיט "בנימין טוביאס, סמדר פרי וכתבנו בוושינגטון", גורמי מודיעין איראנים שערקו למערב טוענים שמתקן העשרת האורניום התת-קרקעי בפורדו נהרס בשבוע שעבר כמעט לחלוטין כתוצאה מפיצוץ, ומאות מעובדיו נותרו לכודים מתחת לאדמה. כתבי "ידיעות אחרונות" מסתמכים בדיווחם על פרסום שהופיע "באתר החדשות WND". לפי "ידיעות אחרונות", מחבר הפרסום המקורי הוא "איש משמרות המהפכה לשעבר רזא חלילי", ש"נחשב לבעל מקורות רבים באיראן", אולם כדאי לקחת בחשבון כי האתר WND הוא כלי תקשורת מפוקפק, שבעבר קידם בלהט תיאוריות קונספירציה בנוגע לאזרחותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה. "הארץ" ו"מעריב" מתעלמים מהדיווח באתר האמריקאי. "ישראל היום" מפרסם על כך ידיעה קצרה [אלי לאון וסוכנויות הידיעות] בתחתית עמ 9, וזאת תחת כותרת הגג המסתייגת: "דיווח לא מאומת בארה"ב". האתר WND מוגדר ב"ישראל היום" כ"אתר אמריקאי שמרני". עוד מודגש ש"בכתבה שפורסמה ב-WND צוין כי אי-אפשר לאשר באופן עצמאי את עניין הפיצוץ". גם באתר ynet, שהעלה ידיעה על הפרסום, הודגש כי מדובר ב"דיווח לא מאומת" שהתפרסם באתר "המזוהה עם הימין בארצות-הברית". בשער "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, אין אף רמז להסתייגות, מלבד סימני מרכאות כפולות המקיפות את הכותרת הראשית. בכותרת שבפנים העיתון נטען כי המידע מתבסס על "דיווחים", ולא על דיווח בודד נטול אישור. בידיעה עצמה נכתב כי "חאמידרזה זאכרי, איש משרד המודיעין האיראני לשעבר, שערק גם הוא למערב, אישר את הדיווח המסעיר, אך מלבד זאת לא היו לידיעה שום אישושים באיראן או מחוצה לה". לכאורה, אישור למידע ממקור נוסף הופך את הדיווח של WND לאמין יותר. אולם מי שיקרא את הידיעה המקורית יגלה כי זאכרי לא אישר את הדיווח המסעיר, אלא היה המקור הבלעדי שלו ("The report of the blast came via Hamidreza Zakeri, formerly with the Islamic regime’s Ministry of Intelligence and National Security", נכתב באתר האמריקאי). יש להניח, או לכל הפחות לקוות, כי ב"ידיעות אחרונות" אימתו את המידע המסעיר על הפיצוץ המסתורי באיראן עם מקורות מודיעין נוספים, הנגישים להם, לפני שהציגו את הדיווח ככזה שקיבל אישור ממקור שני והפכו אותו לכותרת הראשית של העיתון. איתי סגל, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", מחמיא הבוקר לסדרה הקומית "בלתי הפיך", שעלתה אתמול בערוץ 2. "סדרה קומית אינטליגנטית ומהנה מאוד", הוא כותב עליה. השחקנית עדי אשכנזי "מצחיקה ומבריקה כהרגלה". השחקן מולי שולמן "הוא שחקן קומי מצוין". שחקנית המשנה יעל עמית "היא הברקת ליהוק של ממש". סצינת הפתיחה "מעולה" והעלילה היא "המראה הכי מדויקת ומשעשעת להורות בת זמננו". "גילוי נאות", מוסיף סגל בלב רשימת הביקורת, "את בלתי הפיך יצרו סיגל אבין (יוצרת האקס המיתולוגי) ורענן שקד (עיתונאי ידיעות אחרונות). את שניהם אני מכיר, מחבב ומעריך מאוד". גם שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום" ובעלת טור שבועי על קשיי ההורות בת זמננו, מחמיאה לסדרה. אולם מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, מחזיק בדעה שונה. "אם יש-עתיד היתה סיטקום, היא היתה בלתי הפיך", כותב שריר. לדבריו, שני גיבורי הסדרה הם "בני מעמד הביניים, יש להם בית גדול עם חצר בגוש דן, הורים תומכים, המון זמן פנוי ותינוקת. אם נשאל את רונה ואודי, החיים שלהם נורא קשים. אסתר לא נותנת להם לישון; חיי המין שלהם הלכו לעולמם; ההורים לא תמיד זמינים בהתרעה של דקה לשמור על התינוקת; והשכנה שנוסעת עם המשפחה לחופשה בפריז ביקשה מהם שישימו עין על הבית (יש מכת פריצות בשכונה). בקיצור, חיי מצוקה. "[...] בעיניים הקוטריות שלהם, העולם כולו – ההורים, השכנים, המטפלת, המשטרה, התינוקות – נחוש להרע להם ולדאוג שהם לא יקבלו את מנת הסקס הקבועה ושמונה שעות שינה מטכ"ליות. [...] כשרונה ואודי קראו בגינה היפה שלהם את מאמר אחי העבדים של לפיד, הם בוודאי הזדהו. גם הם עבדים. [...] התוצאה חסרת אופי וחדשנות. היא תעורר חיוך, היא תדבר אל הרבה אנשים ותחלוף מבלי להשאיר זכר. כמו מפלגת הבית שלה". "כמה ימים לאחר שהתפרסמו פרטי ההצבעה הסופיים על-פי יישובים, נחשף הסיפור הגדול של הבחירות לכנסת ה-19", כותב איתן אבריאל בפתח "דה-מרקר". "החמישון העליון – כלומר, שני העשירונים העשירים בישראל – בחר לעצמו מפלגה חדשה שתייצג אותו ואת האינטרסים הכלכליים שלו בממשלה: יש-עתיד של יאיר לפיד". על סמך ניתוח מגמות ההצבעה ברחבי המדינה כותב אבריאל כי "ככל שהיישוב עשיר יותר, כך ההצבעה ללפיד היתה גורפת יותר. המשמעות היא שיש-עתיד היא מפלגה של אשכנזים, חילונים, בורגנים מהמעמד הבינוני-גבוה. יש-עתיד היא גם מפלגה של צעירים שלהוריהם יש נכסי נדל"ן, אך הם מודאגים שלא יוכלו לקנות לעצמם דירה. והיא גם המפלגה של העשירים באמת. "[...] הצפונים רצו מפלגה משלהם, עם העקרונות שלהם והאנשים שלהם – והם קיבלו אותה. [...] אם לפיד, שרץ עם הסיסמה איפה הכסף, ימצא דרך לחלץ כספים מאחרים ולהעביר אותם למצביעים שלו, כפי שהם מקווים – הרי שפער ההכנסות בין החמישון העליון לשאר האוכלוסייה רק יגדל". במדור הדעות של "הארץ" מציין קובי ניב כי מנהיגי שלוש המפלגות שניצחו בבחירות, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ונפתלי בנט, הם "ארבעה גברים לבנים עשירים". לדבריו, "בבחירות הללו, של ראשית 2013, מדינת ישראל לא בחרה בדרך חדשה של הסתלקות ממשטר בזוי ומדכא של הדרה ואפליה גזעית של מיעוטים ‏(לכאורה, כי למעשה הם הרוב‏) שאינם גברים יהודים לבנים. ישראל בחרה, בבחירות דמוקרטיות חופשיות, דווקא להעמיק את משטרה הגזעני עד קצהו הארכאי האפשרי – משטר קולוניאלי לבן, עשיר ומבוצר בלב המאפליה המזרחית-הערבית הענייה העוינת סביב". "שלושה מיליונרים נפגשים בבית בקיסריה ומדברים על שוויון בנטל: ככה יתחיל לפי כל התחזיות הסיפור של ממשלת נתניהו השלישית, ממשלת ביבי-בנט-לפיד", כתב שלשום ב"מעריב" נועם שיזף. גם זו נשמעת כמו סצינת פתיחה מעולה לסדרה קומית על החיים בישראל. על אף שנשיא המדינה שמעון פרס טרם הטיל באופן רשמי על ראש הממשלה בנימין נתניהו לנסות להרכיב גם את הממשלה הבאה, המשא-ומתן הקואליציוני יצא לדרך והעיתונים מקדישים שטח נרחב להצהרות וספקולציות. "מטרת המו"מ: לסגור עם לפיד תחילה", מצוטטים "גורמים המקורבים לנתניהו" בראש שער "ישראל היום". מתי טוכפלד מדווח כי "בבסיס ההסכם עם יו"ר יש-עתיד יהיה חוק השוויון בנטל, על-פי מתווה שיוסכם ביניהם". "שוויון בנטל, צמצום הממשלה וחידוש המו"מ – או שנשב באופוזיציה", מצוטטים "בכירים במפלגת יש-עתיד" בכותרת הראשית של "מעריב", לצד תצלום של לפיד, מחייך. זאב קם וארי גלהר מדווחים כי הבכירים אמרו כי "אין בכוונתם להתפשר בנושאים המוגדרים עבור המפלגה כדגלים". שלום ירושלמי, שחילק לפני שבועיים את תיקי הממשלה הבאה לחברי-הכנסת של ישראל-ביתנו, כותב הבוקר כי חברי-הכנסת של הליכוד "תפרו חליפות", אבל כעת "יצטרכו לגנוז את החלומות". "שרים בליכוד: נתניהו רוצה ממשלה בלי בנט", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (בכותרת הידיעה המלה הראשונה היא "בכירים", לא "שרים"). בגוף הידיעה מדווח יהונתן ליס כי לטענת "בכירים בליכוד", "ראש הממשלה בנימין נתניהו, ורעייתו שרה, פועלים למנוע את כניסתה של הבית-היהודי לקואליציה". טוכפלד, לעומת זאת, מדווח ב"ישראל היום" כי "גורמים בכירים במפלגת השלטון מעריכים כי על אף משקעי העבר בין נתניהו לבין יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט, סיכוייו של האחרון להצטרף לקואליציה הם טובים, כלשונם". עורך "הארץ", אלוף בן, מעריך כי יש אפשרות ממשית שסיעת קדימה תצורף לליכוד. מופז, כותב בן, ישמח לשוב לליכוד תמורת מינויו לשר הביטחון. "לפי כל הסימנים, נתניהו לא נלהב למנות לשר הביטחון את המועמד-הטבעי-בעיני-עצמו, השר בוגי יעלון", כותב בן. "יו"ר קדימה מציע לו חלופה ראויה". ב"ישראל היום" משתמש דן מרגלית ברעיון שמופז ימונה לשר הביטחון כדוגמה ל"סיפורי מעשיות [...] ספינים ואיומים ורעיונות הזויים", שיציפו בימים הקרובים את כלי התקשורת. משא-ומתן קואליציוני הוא חומר גלם נהדר לעיתונות בכלל, ולגליונות ימי א בפרט. מקריאת דיווח מפורט על הצהרות והצהרות נגד, פרשנויות וספקולציות, אפשר ממש לקבל את הרושם שדבר-מה בעל משמעות התרחש במהלך סוף-השבוע. עוד מאירועי סוף-השבוע: ארבעה פלסטינים נפצעו מירי חיילי צה"ל ברצועת עזה, כך לפי דיווחי הפלסטינים (דובר צה"ל אישר ירי ופציעת אדם אחד בלבד). אין עיתון המדווח הבוקר על מידע זה. "מצרים על סף מצב חירום", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". דניאל סיריוטי מדווח כי עשרות מצרים נהרגו במהומות שפרצו לאחר שבית-המשפט בקהיר גזר עונש מוות על 21 אנשים שנמצאו אחראים למותם של 74 בני-אדם באסון שאירע לפני שנה במגרש כדורגל בפורט-סעיד. "מצרים, שנתיים אחרי נפילת מובארכ, היא מצרים שברירית ומאוד לא יציבה", כותב בועז ביסמוט בטור פרשנות נלווה. "המדינה על סף כאוס פוליטי, חברתי אך בעיקר כלכלי. האחים-המוסלמים כבשו כמעט בטבעיות את השלטון, אך לא כבשו באותה טבעיות את כל הרחוב". "באופן פרדוקסלי, אירועי הדמים שהתרחש לפני שנה בפורט-סעיד, ואשר הזינו את התביעה לקיים בחירות מהירות לנשיאות ולבטל את המשטר הצבאי, משמשים עכשיו בסיס לתביעה לסילוק המשטר החדש", כותב צבי בראל ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" מנתחת סמדר פרי את יכולותיו של מורסי מנקודת מבט אמריקאית. "מורסי, המזוקן והאסלאמיסט", היא כותבת, "אינו מי שייחלו לו [בכירי הממשל האמריקאי] כשעזרו מאחורי הקלעים לדחוף את מובארכ מארמון האיתיחאדייה בקהיר. איך שלא יסתכלו עליו, מורסי לא מתפקד. ההמונים שונאים אותו, מצרים נמצאת על סף קריסה כלכלית – והאמריקאים, יחד עם האיחוד-האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, לא יודעים איך לצאת מהפלונטר".

האם כדאי למשוך את כספי הפנסיה שלנו עם פרישה או למשוך קצבה קבועה? לכל אחת מן הדרכים יש יתרונות וחסרונות, אך מסתבר שלמדיניות הציבורית יש השפעה עצומה על קבלת ההחלטות שלנו - גם באופן סמוי מן העין

| ד"ר אביגיל הורביץ, פרופ אייל וינטר, פרופ אורלי שדה | דמיינו כי אתם פורשים לפנסיה וצריכים לבחור כיצד לחלק את כספי החיסכון לפרישה: האם כדאי למשוך את מלוא הסכום שחסכתם ולעשות איתו כרצונכם, או שעדיף לקבל קצבה קבועה בכל חודש? ההחלטה, שנעשית לרוב לאחר הפרישה, מורכבת ודורשת ביצוע של חישובים כלכליים והערכות לגבי מצבים רפואיים פוטנציאליים ותוחלת החיים הצפויה. מדובר בהחלטה הרת גורל ובעלת השלכות משמעותיות על רווחתם של אנשים לעת זקנה. היתרון המרכזי בקצבאות הוא ההגנה שהן מעניקות מפני מצוקה כלכלית – בעיקר אם תוחלת החיים מתארכת. עם זאת, היתרון של משיכת כספי הפרישה במזומן היא הגמישות של הכסף – להוצאות שונות ובלתי צפויות. יש דיון אקדמי ורגולטורי במדינות שונות לגבי המדיניות המומלצת. בישראל תוקן החוק ב-2008 כך שנדרשת משיכה של קצבה מינימלית מכספים שנצברו אחרי שנה זו. במילים אחרות: לא ניתן למשוך כספי חסכון ארוך טווח שנחסכו לאחר שנת 2008 כסכום חד פעמי, אם לא קיימת לפחות קצבה מזערית כפי שנקבעה בחוק (נכון לשנת 2019 על הקצבה עומדת על כ-4,500 ש"ח). באנגליה, בוטלה בשנת 2014 חקיקה דומה. בהודו נדרשת משיכה קצבתית של לפחות 40% מהכספים שנצברו לפנסיה. בהולנד מחייבים משיכה של כל סכומי החיסכון כקצבה. בשבדיה יש למשוך קצבה לתקופה מינימלית וגם בצילה ישנן מגבלות חריפות על משיכת החיסכון. הגישות השונות להגבלת משיכת הון מכספי פנסיה הביאו אותנו להחליט לבחון את ההשפעה ההתנהגותית של קצבה מזערית. בפרט, מחקרנו מתבסס על ניסוי מעבדה מבוקר, מלווה בשני סקרים (אחד בקרב סטודנטים והשני בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל), הבוחן את תגובת המשתתפים לחקיקת קצבת מינימום או לביטולה. תוצאות המחקר מראות שחקיקה המחייבת משיכת קצבה, אפילו מזערית, מעלה את הביקוש למסלול הקצבאות, אפילו מעל לערך המינימום (כלומר, ישנה עלייה כללית בגובה הקצבאות המבוקשות על ידי המשתתפים במחקר). עם זאת, התוצאות מצביעות על כך שבניגוד לצפי, בעלי הכנסות (וציפיות צריכה) גבוהות, דווקא מגיבים בהשארת קצבה נמוכה מהרצוי ביחס למצב המוצא. תוצאותינו מעידות על כך שמגבלות חקיקתיות הן בעלות השפעה התנהגותית הנובעת בין היתר מתופעת "העיגון" וה"התאמה" – בעיקר כאשר החישוב הנדרש לקבלת החלטה מורכב במיוחד (דוגמא טובה לכך הן מגבלות על מהירות נסיעה והשפעתן על המהירות שבהן בוחרים הנהגים). לפיכך אנחנו טוענים שעצם ההמלצה על גובה קצבה מזערית עשוי להספיק על מנת ליצור שינוי התנהגותי. תופעת העיגון וההתאמה מתייחסת למצבים בהם נדרשים אנשים לאמוד ערכים שאינם ידועים להם במדויק או מורכבים לחישוב. במקרים כאלה אנשים נוטים להתחיל מערך (עוגן) שנראה בעיניהם סביר ולהתאים אותו (Tversky and Kahneman, 1974). זאת ועוד, המחקר שלנו מראה שביטול הדרישה הרגולטורית לקצבה מזערית, אינו מחזיר את התפלגות הקצבאות למצבן המקורי. החלטות רגולטוריות, בתחומים שונים, עלולות להתבטל מסיבות רבות (למשל כאשר יישומן נועד מראש להיות זמני, מסיבות פוליטיות או כתוצאה משינוי באקלים הכלכלי). תוצאות המחקר מצביעות על שאנשים נוטים לזכור גם חקיקה שבוטלה ולכן גם לאחר ביטול היא עלולה בניגוד לציפיות להמשיך להשפיע. * ד"ר אביגיל הורביץ – בית הספר וורטון למנהל עסקים, אוניברסיטת פנסילבניה (חוקרת אורחת), המסלול האקדמי של המכללה למנהל והאוניברסיטה העברית בירושלים פרופ אייל וינטר – האוניברסיטה העברית בירושלים פרופ אורלי שדה – האוניברסיטה העברית בירושלים * #במילים_אחרות הוא מיזם מבית שקוף, בו חוקרים וחוקרות מהאקדמיה מפרסמים את תוצאות מחקריהם בתמצות ובשפה פשוטה, לכלל הציבור.

"ישראל היום" מדווח על אילוצים במשא-ומתן הקואליציוני | "דה-מרקר" נזהר בכבודו של האוצר | "ידיעות אחרונות" מפרגן לשלמה ארצי

כל העיתונים עוסקים בכותרותיהם הראשיות במשא-ומתן הקואליציוני. כל הכותרות תמימות דעים באשר להתפתחות האחרונה: ראש הממשלה בנימין נתניהו לא יכניס לקואליציה את המפלגות החרדיות, וזאת כדי לקבל את הסכמת מפלגות הבית-היהודי ויש-עתיד. ואולם, ב"ישראל היום" הניואנסים שונים. שם, ברוח דף המסרים של לשכת ראש הממשלה, שהובלט אתמול מאוד בכותרות העיתונים, ההתפתחות הנ"ל אינה מתוארת כהפסד של נתניהו, אלא כגחמה מוזרה של שותפיו הטבעיים החדשים, שאחד מהם (לפיד) "מתעקש" לקבל תיק מסוים (החוץ). שלי יחימוביץ, שהבטיחה לבוחריה שלא תצטרף לממשלת נתניהו, מתוארת כמי ש"מסרבת להיכנס". בעומק טורו מציין הפרשן המפלגתי מתי טוכפלד כי "בקרב הזה, אם לא תהיינה הפתעות, ראש הממשלה עלול לחוות תחושת הפסד". המבוכה בקרב אנשי "ישראל היום" מהמציאות המסרבת להיכנע לחזונו של המו"ל באה לידי ביטוי גם בתופעה נדירה יחסית: סתירה קיצונית בין שני טורי הפרשנות בכפולה הפותחת, של טוכפלד ("תעודת פטירה של המחנה הלאומי [...] הקואליציה הגרועה ביותר") ושל דן מרגלית ("מנקודת מבט ימנית, זו הממשלה הטובה ביותר שהכנסת ה-19 יכולה להעמיד"). ולכותרות: "נתניהו פועל להקים ממשלה עם לפיד", נכתב בזו של "הארץ". "בכיר בליכוד: לפיד קיבל את תמונת הניצחון שביקש", ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מבליטים ניחוש: "הערכה: חינוך, פנים ורווחה ללפיד. שיכון, תמ"ת ודתות לבנט". וב"ישראל היום": "הכיוון: מו"מ מואץ עם בנט". "לאחר שנכשל בהפרדת בעלי הברית, ינסה ראש הממשלה להגיע איתם להסכם", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". ברם, נתניהו עדיין מנסה. הספין התורן מלשכת ראש הממשלה קשור להבדל (לכאורה לפחות) בין עמדותיהן המדיניות של מפלגות יש-עתיד ("מרכז") והבית-היהודי ("ימין"). נחום ברנע כותב בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" ש"בתוך חודשים אחדים יכריז נתניהו על הקפאת הבנייה בהתנחלויות מחוץ לגושים. בנט ומפלגתו יפרשו מהממשלה. במקומם ייכנסו החרדים". זהו איום ריק, כותב ברנע, משום שליברמן והאגף הימני בליכוד לא יאפשרו זאת. וב"מעריב" מחזקים את הפרכה מכיוון אחר: "רבני הציונות הדתית פירסמו מכתב תמיכה בברית בנט-לפיד", מדווח עמיחי אתאלי. "חלשים, למרות הכל", נכתב בכותרת הגג לכתבה של מיקי פלד ב"כלכליסט". "משרד התמ"ת בודק באופן לקוי את התנהלות חברות הקבלן מול עובדיהן, וההסתדרות מתנגדת להגשת תביעות ייצוגיות נגד המעסיק על-ידי עובדי הקבלן", נכתב בכותרת המשנה. "יותר מדי פרצות ומחדלים מאפשרים להמשיך ולפגוע בעובדים החלשים ביותר". ב"גלובס" מקדישים את הכותרת הראשית לנעשה בקרן רוטשילד-קיסריה. "דליה איציק, שלום שמחון ורוני בר-און מחפשים גוב חלומי בקיסריה", נכתב בכותרת הראשית. "הפטור ממסים השנוי במחלוקת והתרומות הזעומות: כך הפכה קרן קיסריה למכונה שמייצרת הון (לעצמה)", נכתב בכותרת הסקירה של יובל אזולאי, הנסמך על דו"ח של מבקר המדינה. על הכתבה המרכזית חתומה סטלה קורין-ליבר, והיא עוסקת בשאיפתם של פוליטיקאים לשעבר לזכות במשרה המתגמלת של סגן יו"ר העמותה. קורין-ליבר ואזולאי משרטטים תמונה של ארגון שתדמיתו הפילנתרופית אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו בפועל, ששותפותו עם המדינה אינה מועילה למדינה דווקא ושהוא נהנה מהאפשרות לגבות מס מכמה מאזרחי ישראל היותר עשירים - ומעלה מחשבה על הנסיבות ההיסטוריות ההופכות את העשירים לעשירים עוד יותר. בטבלה המצורפת ננקבים סכומים שונים הקשורים לפעילות הקרן: ב-2010 עמד שווי נכסיה על 753 מיליון שקל. באותה שנה השקיעה הקרן 22.5 מיליון שקל בקרנות הון-סיכון. 20.7 מיליון ניתנו שקל כתרומה. "אבל מתחת לכל אלה, השמחה שבעצב ולהפך, היופי שבכיעור ולהפך, הסמרטוטיות ופעולת המיפוי המשוטטת, עולה בעוצמה עניין נוסף של התערוכה", כותבת גליה יהב ב"גלריה" של "הארץ" על תערוכה של נורית ירדן. "ירדן מצלמת גם תקריבי כרטיסי ביקור של נערות ליווי, צעירות, אסתטיות, מטופחות ומאופרות, בהנגדה מושלמת לצילומי הרחובות. הן בבגדים תחתונים מבריקים, בתנוחות שונות של כניעה. על כל הכרטיסים כתוב CALL ME AND I WILL COME. משפט פשוט של קנייה ישירה עם ליריקה מתמסרת נוסח שירי קרול קינג. "אלה נשים תלושות מהקשר, חסרות שם, מולדת ובית, נשים של היקום הפורנוגרפי, של מרחבי האינטרנט, לא אמיתיות, מסווגות לפי סוגי פנטזיות של הגברים-הלקוחות. הן מישירות מבט אל המצלמה כמדברות אלינו מן העבר האחר של יקום מקביל, מן המתים או גרוע מכך – מתיקי האיקס של הלכודות בצינוקים. מספרי הטלפון נמחקו מהכרטיסים כך שאלה נשות-פנטזיה שלא תתממש, בין שזו הפנטזיה לקנות מהן סקס או הפנטזיה להציל אותן מפני קוני-הסקס. והן גם לא הן-עצמן, כמובן, אלא רק ייצוגים גנריים של נשים פתייניות שנלקחו מהיכנשהו ומשועתקים שוב ושוב, כייצוג אוניברסלי ברוטלי של סוג העסק המוצע כאן. קוד שאין לטעות בו". "האמת מאחורי הקיצוץ בארה"ב: אובמה תיכנן אותו כל הזמן", נכתב בכותרת על שער "גלובס". כותרות העיתונים הכלכליים מוקדשות כולן (חוץ מזו של "דה-מרקר": "לנובו נחושה להפוך ליצרנית המכשירים הניידים המובילה בעולם") לקיצוץ הצפוי בתקציבה של ישראל, וגם הן מדווחות על ניסיון לתכנון מראש. לפי כותרת המשנה השנייה בחשיבותה על שער "דה-מרקר", "שר האוצר הכריז כי יציג בקרוב ניסוי לבדיקת התוכנית להוציא עובדים לגמלאות תוך הפחתה הדרגתית של היקף המשרה". "פרישה לפנסיה מ-100% משרה ל-0% בתוך יום היא מזיקה", מצטטת הכותרת עצמה את שטייניץ. "מומחים רבים מברכים על היוזמה, אך יש מי שמזהיר כי משרד האוצר מעוניין בה כדי להעלות את גיל הפרישה בדרך עוקפת". "יש מי שמזהיר" - קבל סיגר. ב"גלובס" זהירים פחות. "האוצר כבר נערך לגזירות", נכתב בכותרתו הראשית של "גלובס על הבוקר", "העלאת גיל הפרישה ושווי השימוש ברכב צמוד". "שר האוצר שטייניץ הודיע על עבודת מטה מקיפה לרפורמה להעלאת גיל הפרישה, בעוד באגף התקציבים בוחנים אפשרויות לחסוך על חשבון הוצאות הרכב של העובדים", נכתב בכותרת המשנה על השער, ובכותרת המשנה לכתבה עצמה: "באוצר לא מסתירים כי לצד ההיבט האנושי, קיים היבט כלכלי, שהוא זה שמעניין את פקידי האוצר". וב"כלכליסט" חריפים עוד יותר: "מעבדות לעבדות" היא כותרת הגג לראשית, המדווחת על "התוכנית באוצר: הצמדת גיל הפרישה לתוחלת החיים". לפי תומר אביטל ומיקי פלד, חוק ההסדרים הקרוב "יכלול מתווה מורכב וארוך טווח להעלאת גיל הפרישה של נשים וגברים". בטור הפרשנות כותב פלד כי "אין מנוס מהעלאת גיל הפרישה", אולם הבעיה היא עם אופן ההעלאה - "במחשכים, בחוק ההסדרים, בעסקאות חצי מפוקפקות שחותמים אנשים שהאינטרס העיקרי שלהם הוא לשמר את כוחם הפוליטי או להגדיל אותו, ולא טובת הציבור". גם הכותרת הראשית ב"ממון" עוסקת בתקציב המדינה, אולם דווקא בביטול הקיצוצים בו: "בגלל ארה"ב: הקיצוץ בביטחון צפוי להתבטל", נכתב בה. "באוצר תיכננו לחתוך 5 מיליארד שקל מתקציב העתק של מערכת הביטחון - אבל חזרו בהם בעקבות הקיצוץ בסיוע הבטחוני האמריקאי לישראל", מוסרת כותרת המשנה לדיווח של גד ליאור. "הסדר חוב כפוי באי.די.בי פיתוח?", שואלת כותרת על שער "גלובס על הבוקר", לצד תמונה של בעל השליטה, נוחי דנקנר. לפי רון שטיין, נציגות מחזיקי אגרות החוב, בראשות גרמי בלנק מקרן יורק וחגי בדש מפסגות, קיבלה רשות מכלל המחזיקים לפעול לקידום או לכפיית הסכם על החברה, החייבת להם כ-6 מיליארד שקל. ידיעה דומה מתפרסמת גם ב"כלכליסט" על-ידי רחלי בינדמן וגולן חזני, ובגרסה מרוככת גם במוסף "ממון" על-ידי רועי ברגמן. כותרת השער האחורי של "דה-מרקר": "התובע בעסקת ישראייר: פישר ואי.די.בי טישטשו את קשריהם עם סוארי". "רו"ח יצחק סוארי ביצע את הערכת השווי שתמכה במכירת ישראייר של אבי פישר ונוחי דנקנר לאי.די.בי. התובע: מוכרי ישראייר הם שותפיה לעסקים של קרן סקיי, שיצחק סוארי הוא מבעלי השליטה בה". באי.די.בי מכחישים. "ביום הנעת הרפורמה: שוב בוטלה פגישה מכרעת עם רשות השידור", מדווחת כותרת ידיעה של לי-אור אברבך ב"גלובס". לפי אברבך, הממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם, ביטל את הפגישה שבמסגרתה היה אמור לחתום על ההבנות האחרונות שאליהן הגיעו הנהלת רשות השידור ואגודות העיתונאים. על-פי ההסכם, מוסיף אברבך, "כ-1,270 יישארו ברשות השידור, מתוכם כ-800 עיתונאים. 520 עובדים יפרשו, 200 מהם יהיו עיתונאים שייצאו לפרישה מוקדמת". היום דיווח אורן פרסיקו על פגישה שכן נערכה בעניין הרפורמה, בין מנהל קול-ישראל מיקי מירו לבין עיתונאי רשת ב. "אייל גולן ישודר בערוץ 2 כי האליטה מתכופפת כשזה נוגע לכסף", טוענת הכותרת המשונה (ציטוט של פרופסור לסוציולוגיה) לדיווח של נתי טוקר, התופס עמוד שלם ב"דה-מרקר". "המאבק של קשת הצליח, וגמר התוכנית אייל גולן קורא לך ישודר בערוץ 2 ולא בערוץ 24 הנישתי", נכתב בכותרת המשנה. "לאס-וגאס סנדס של שלדון אדלסון מודה: כנראה שהפרנו את חוקי השוחד בארה"ב", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת ב"דה-מרקר", העוסקת בחברת המלונאות וההימורים של אדלסון, מו"ל "ישראל היום", שפעילותה בסין נחקרת על-ידי הרשויות הפדרליות בארה"ב. "תביעת ערוץ 9 נגד ועדת המדרוג נמחקה", מדווחת זוהר שחר לוי ב"כלכליסט". גם היום השער האחורי של "ידיעות אחרונות" מוקדש לזמר הבית, שלמה ארצי.

18.11 | "א-סינארה" יורד מתחת לקו העוני | "כל אל-ערב" מדווח על גילויי גזענות | "פנורמה" מצפה לסוכנות דוגמנות ערבית ראשונה

המשבר במערכת הבריאות תופס את הכותרת הראשית בעיתונים "א-סינארה" ו"פנורמה". "החלטת [בית-המשפט] העליון, ניסיון להוריד את הממשלה מהעץ הגבוה שעליו טיפסה", קובע ד"ר בשארה בשארה, מנהל המדור לכירורגיה מקצועית בבית-החולים רמב"ם, ב"א-סינארה". בראיון לכתב מחמד עוואד מספר מנהל מחלקת כירורגית א בבית-החולים כי מספר הרופאים המתמחים שהתפטרו עד כה מבתי-החולים הגיע ל-350, וכי הצטרפו אליהם עוד 183 רופאים מומחים. מתחת לכותרת הראשית מבליט העיתון תצלומים של שלושה מ-11 תינוקות שנולדו ב-11.11.11 בבית-החולים הצרפתי בנצרת. ד"ר ניקולא פרח מתראיין לרגל כניסתו לתפקיד מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית-החולים בנצרת ואומר: "השמים הם הגבול בנוגע לתוכניות לעתיד". גם סיפורה של סלווא סלאמה, ממגד אל-כרום, שילדה בן לאחר המתנה של 18 שנה, ומביא הכתב רפעת עכר, מובלט בהפניה בשער. "משבר הרופאים המתמחים בארץ עולה מדרגה" נכתב בשער "פנורמה", מעל לכותרת הראשית "בית-המשפט העליון הפסיק את הטיפול בערעור הרופאים המתמחים". הידיעה נטולת קרדיט. בתמונת השער שתי סטודנטיות ערביות לרפואה, בעת הפגנה מול בית-החולים איכילוב ביום חמישי. "כל אל-ערב" מתעלם לחלוטין ממשבר הרופאים המתמחים, גם בעמודיו הפנימיים. ההתייחסות היחידה לענייני רפואה היא מודעה של ארגון אד"י, ובה ראיון עם ח"כ ד"ר עפו אגברייה (חד"ש), שחתם על כרטיס תרומת איברים וקורא לציבור הערבי בישראל לנהוג כמוהו. במקום הניסיון להשיג הסכם במערכת הרפואה, מככב בכותרת הראשית של "כל אל-ערב" הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני. הכותרת עצמה נשאבת מראיון שערך הכתב המדיני סעיד חסנין עם חבר הלשכה המדינית בחמאס, ד"ר סלאח אל-ברדוויל, שאומר: "אחרי פגישת עבאס ומשעל, יוכרז על ההסכם הפלסטיני כחבילה אחת". "תנועת חמאס לא תציג מועמד לנשיאות הרשות, ותתמוך במועמד עם ערכים לאומיים", נכתב בכותרת המשנה, ובראיון עצמו אומר אל-ברדוויל: "פת"ח לא היתה מעוניינת בהצגת מועמדותו לראשות הממשלה של סלאם פיאד, אבו-מאזן הוא שרצה אותו. מנהל המשא-ומתן מטעם פת"ח ביקש שאנחנו נעמוד על כך שפיאד ייפסל, וזה מה שגרם לאבו-מאזן לחזור בו". עוד מראיין הכתב המדיני של "כל אל-ערב" את חברת הפרלמנט הסורי הנד א-טריף, שאומרת מדמשק: "השליטים הערבים שזוממים נגד סוריה נוהגים ברודנות ובדיכוי כלפי בני עמם" ו"החלטת הליגה-הערבית היא החלטה ציונית במלואה שהתקבלה במזימה של מועצת מדינות המפרץ". הציטוטים מופיעים בשער העיתון. א-טריף, משפטנית בהשכלתה וחברת מפלגת אל-בעת הסורית, אומרת עוד לחסנין: "א-סינארה" מקדיש ידיעה (נטולת קרדיט) בעמוד פנימי להתפתחות בזירה הסורית; בכותרת הגג: "חשש מווטו רוסי-סיני בסוגיית המשבר בסוריה". בכותרת: "מדינות אירופיות וערביות פועלות לגינוי דמשק באו"ם". "פנורמה" מביא לקוראיו בעמוד השלישי "עדכון" מיום רביעי בסוגיה הסורית: "הליגה-הערבית נותנת לסוריה ארכה בת שלושה ימים לקבלת פקחים על אדמותיה". "חמד בן-גאסם אל-תאני, ראש ממשלת קטאר: סנקציות כלכליות נגד דמשק אם לא תמהר ליישום היוזמה הערבית", נכתב בכותרת המשנה. בידיעה נפרדת בעמוד פנימי מדווח על ארגון הפגנה בגולן בגנות החלטת הליגה-הערבית להשעות את סוריה ממוסדות הליגה הערבית. עוד ב"פנורמה", אזכור של העיתונות העברית מיום חמישי, שמצטטת את אהוד ברק בראיון לערוץ טלוויזיוני מיום רביעי, שבו אמר: "לו הייתי איראני, הייתי פועל להשגת גרעין". עניין נוסף שמובלט בשלושת העיתונים הוא פרסום מדד העוני על-ידי המוסד לביטוח לאומי, שבחלקים מהתקשורת העברית זכה לכותרות מעודדות בסגנון "ירידה בשיעור העניים". ב"א-סינארה" מצטטים את גיהאד עקל, חבר ההסתדרות מטעם חד"ש, שאומר: "כל ילד ערבי שני עני, ו-48% מהמשפחות הערביות עניות". דבריו זוכים להפניה בשער העיתון. הבעלים והעורכת הראשית, וידה משעור, מקדישה את מאמר המערכת לנושא, תחת הכותרת "העוני שלנו, בושתם!". על אף שהידיעה על דו"ח העוני (של הכתב חטאב נסאר) זוכה להפניה בשער והנושא מטופל גם במאמר המערכת, היא מוצנעת בעמ 36, בסוף העמוד. החלטה תמוהה של עורך החדשות. "כל אל-ערב" בוחר לדווח על הנתונים בכותרת פנימית בראש עמ 8, לצד תצלום מקרר שכל תכולתו שני קרטוני חלב וצנצנת שתכולתה לא ברורה. כותרת הידיעה, של הכתבת חנאן חביבללה: "בארץ 433,330 משפחות עניות – ושליש מהילדים עניים". כותרת המשנה מדגישה דווקא את החיובי: שיעור העוני במגזר הערבי ירד קצת, מ-13.4% ל-13.2%. מתחת לידיעה, ידיעה נוספת על אודות נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל יום הילד הבינלאומי. "סכנין מדורגת ראשונה במספר הילדים שהיו מעורבים בתאונות דרכים ברחבי הארץ; מוחמד ורימאס – השמות הנפוצים בקרב הילדים הערבים בארץ", נכתב בה. "פנורמה" מתעלם מנתוני העוני, אך מבליט על פני עמוד מלא, בצירוף שתי תמונות גדולות, את דברי הנשיא שמעון פרס בכנס חגיגי של פרויקט מענטק (שילוב המלים יחד-הייטק) לשילוב אקדמאים ערבים בהייטק: "נשיא המדינה שמעון פרס: המטרה: לגייס אלף ערבים לתחום ההייטק בשנה הבאה". ידיעה חיובית נוספת מובלטת בשער העיתון: "גשמי הברכה גורמים לאופטימיות". ואגב "פנורמה": בשל יציאתו לחופשת חג, מלא העיתון בידיעות שאין להן דווקא תאריך תפוגה אקטואלי: מפקד פיקוד דרום האלוף טל רוסו מברך את הבדואים ברהט לרגל חג הקורבן, כמו גם ראיון עם חמד זינאתי, שזוכה (אחרי שבשבוע שעבר התראיין ל"כל אל-ערב"). "כל אל-ערב" מדפיס על השער תמונה של משפחת האזרח הבדואי יאסר זבידאת, מבסמת-טבעון, שביתה נהרס ביום רביעי. "על אף שאנחנו מתגייסים לצבאה [...] המדינה הרסה את ביתנו והותירה אותנו בגשם!", מצוטט זבידאת. עליא זבידאת, אם המשפחה, מספרת לכתב אנוואר אמארה כי "עשרה ילדים מתגוררים בחדר אחד בתנאים קשים [...] האם זה טבעי?". הילד יאסר זבידאת מספר: "המשטרה העירה אותנו משינה, והכריחה אותנו לעמוד בגשם ובקור, והרסה את ביתנו מול עינינו". תגובת המשטרה לא הובאה בכתבה. "פנורמה" מבליט אף הוא בשערו את הידיעה על הריסת בית משפחת זבידאת, לצד תמונת אמו של אב המשפחה. הכותרת: "שביתה ברשויות המקומיות הבדואית בצפון בעקבות הריסת בית בבסמת-טבעון". הכתבים חנא עביד ועומר דלאשה מראיינים את חסן הייב, ראש פורום ראשי הרשויות הבדואיות בצפון, שקובל כי "הרמטכ"ל מבקר את הפורום ודורש להעלות את מספר המתגייסים, ומנגד הורסים בתים בכפרינו". הפניה בשער "א-סינארה" מצטטת את אביו של בעל הבית: "הרסו את ביתנו, אך לא יפגעו במורל שלנו, ונבנה את הבית מחדש", הוא אומר. בידיעה עצמה, מאת הכתבים חטאב נסאר ורביע חנא, מובאת תמונת הסבתא ונכדתה (פרט זה נודע רק למי שקרא את הכיתוב בעיתונים המתחרים) ומדווח כי ראש המועצה המקומית, מחמד יאסין, הכריז על שביתה כללית ביום חמישי. "כל אל-ערב" מבליט כמה סיפורים על רקע גזעני או קיצוני על פני כמה עמודים. בהפניה בשער מובלט סיפורו של מוסטפא הינדי, תושב באקה אל-גרבייה, שהחנה את רכבו בחדרה ומצא עליו פתק: "פעם אחרונה שאתה חונה פה, חתיכת ערבי מסריח" (הסיפור פרי מקלדתה של מונא ערמוש). עוד בעיתון, דיווחים על הצתת אש וכתובת "תג מחיר" על דירת עמידר בירושלים. ראיון עם ד"ר שוקרי עוואודה, ראש הסיעה המשותפת בנצרת-עילית, שטוען: "שמעון גבסו העלה את הארנונה כדי להקשות על הערבים ולהוציאם מהעיר". גבסו הגיב לכתב יוסף שדאד ואמר: "אני פועל למען התושבים הערבים – ולא להפך". כתב "כל אל-ערב", אברהים אבו-עטא, מביא את סיפורו של אלכסיי צרוליין, עולה חדש מרוסיה, שהתאסלם ועבר להתגורר בערערה שבוואדי עארה ואף שינה את שמו לעבדאללה עיז א-דין. העולה שהתאסלם מקבל הפניה בשער עם תמונה. שלושת העיתונים מדווחים על מעצרו ושחרורו של האסיר המשוחרר בעסקת שליט, סאמי יונס מערערה, שנאסר עליו להיכנס לגדה המערבית למשך 11 שנים. ב"כל אל-ערב" כותבת מונא ערמוש כי בית-המשפט הורה לשחרר את האסירה הבטחונית ורוד קאסם מטירה, לאחר שסיימה שני שלישים ממאסרה, אך הפרקליטות הצבאית עירערה על ההחלטה. בעוד "א-סינארה" מבליט בהפניה בשער את סיפור בחירתו של עו"ד זכי כמאל לסגן יו"ר לשכת עורכי-הדין בארץ, מבליט "כל אל-ערב" בשערו את התנהלות התביעה שהגישו כמאל ואחרים בטענה להוצאת דיבה של העיתון נגדם, במסגרת תחקיר שפירסם על המדרשה למורים. הדיון המשפטי מתפרש על כפולת עמודים בקונטרס החדשות. "פנורמה" ניטרלי. "כל אל-ערב" גאה בעורך הכבוד שלו, המשורר סמיח אל-קאסם, לרגל יציאת ספרו האוטוביוגרפי החדש "סתם מאפרה". הדיווח על הספר זוכה להפניה באוזן שמאל בעמוד הראשי, וגם לסיקור נרחב, בליווי חמש תמונות מאולם תיאטרון אל-מידאן בחיפה (הכתב הוא סלימאן חלבי). "מידראמה", המוסף של "פנורמה", מביא בשערו את סיפורה של הדוגמנית היא יחיא ממזרעה, שאומרת כי היא "מקווה להקים סוכנות דוגמנות ראשונה במגזר הערבי, לדוגמנים ולדוגמניות". "סווא", המוסף של "א-סינארה", מבליט בשערו את המפגש בין ראש עיריית חיפה יונה יהב להודא א-נקאש, הדוגמנית החיפאית שמשתתפת בתחרות "Miss Earth 2011". מוסף "כל אל-ערב" סופח השבוע לקונטרס החדשות מסיבה לא ברורה. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

העיתונים ממשיכים להעמיד בראש סדר היום נושא שאין בו כל חדש | יאיר לפיד מפזר הבטחות | עיתונאי "ידיעות אחרונות" יוצאים לחופשה

לא הרבה התחדש מאז שנדפסו העיתונים ועד לרגע פרסום סקירה זו בנוגע לנערים הנעדרים מאז יום שישי. לא הרבה התחדש באותו נושא גם מעת שירדו לדפוס שלשום עיתוני אתמול ועד שירדו לדפוס אתמול עיתוני היום. בכל זאת הוא תופס את הכותרות הראשיות כולן. מדוע אירוע שלא התחדש בו כמעט דבר תופס את הכותרות הראשיות כולן? ייתכן כי הסיבה לתשומת הלב התקשורתית היא העובדה שמדובר באירוע לא שכיח, כמו, למשל, בחירת נשיא או קיומו של מונדיאל, וכיוון שהוא גם אירוע מתמשך, הרי שהוא ממשיך לתפוס את תשומת הלב (באתרי האינטרנט מתווסף לכוח המשיכה של האירוע גם אלמנט המתח שנלווה אל סיקורו, דווקא משום שפרטיו כלל אינם ידועים). התשובה שלפיה מדובר באירוע טרור לאומני שבו נפגעו יהודים אינה יכולה להיות נכונה, מאחר שבשנים האחרונות אירועי טרור נגד יהודים פעמים רבות כלל לא הגיעו לידי פרסום אפילו בעמוד פנימי (כשאירעו בשטחים המשוחררים), וגם החמורים שבהם לא החזיקו מעמד זמן רב כל-כך בראש סדר היום של התקשורת. גם ההסבר כי האירוע יכול להתברר כנקודת מפנה ביחסים בין ישראל לפלסטינים ולסמן את בואה של עוד מלחמה, והיא-היא שהופכת את האירוע לאטרקטיבי עבור התקשורת, אינו נשמע סביר. העיתונות מחזיקה בהיסטוריה של התעלמות מאירועים והתרחשויות הרי גורל. כך או כך, העמודים הראשיים, ועמודים רבים אחריהם, מוקדשים היום לטרגדיה של חטיפת הנערים, וצריך למלא אותם איכשהו. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" משתמשים לשם כך בגילוי שהותר לפרסום ולפיו אחד הנערים הספיק להתקשר למוקד המשטרה אחרי שנחטף. "חטפו אותי", הספיק לומר, והציטוט מופיע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "המחדל", משום ש"השוטרים שקיבלו את השיחה החליטו כי מדובר במתיחה – ולא עשו דבר". אולם בטור הפרשנות כותב בן כספית, תחת הכותרת "בואו נרגיע", כי קשה לבוא בתלונות למוקדן שלא השכיל להבין את משמעות הלחישה החטופה (אגב, על אף שבכל העיתונים מצוין כי הנער אמר את הדברים בלחישה, בכותרת הראשית של "המודיע" נכתב "שניות אחר החטיפה נשמע אחד הנערים כשהוא צועק: נחטפנו". עוד הוכחה שבעיתונות החרדית לא יודעים להוריד את הטון). ב"ישראל היום" וב"הארץ" מסמנים את פעילות כוחות הביטחון כמושא חדשותי, על אף שזו העלתה חרס בינתיים. "מגבירים את הלחץ", נכתב בזו של "ישראל היום", "כוחות הביטחון מהדקים את המרדף אחר חוליית חמאס", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", הקובעת כעובדה את הזהות הלא ברורה עדיין של מבצעי החטיפה (או הרצח). ב"ישראל היום" (ובן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות") מוסיפים לתבשיל האין-חדש גם מתקפה על "השמאל" ("הקיצוני", אצל דרור אידר), שמותח ביקורת על ישראל גם בשעה זו. ב"מעריב" קוראת קרני אלדד לנקמה בערבים. מבין השורות של הפרשנים הצבאיים (לא ב"ישראל היום"), וגם בשורות עצמן (ב"ידיעות"), ניתן להבין כי לכשיהיו חדשות, לא יהיו אלו חדשות טובות. "בעקבות החטיפה: הגשת מסקנות ועדת אלאלוף נדחתה בפעם הרביעית", נכתב בכותרת ידיעה קצרה בעמ 12 ב"דה-מרקר". ועדת אלאלוף התכנסה כדי לדון בטיפול בעוני בישראל. "מחקר: אי-השוויון במערכת המס גדל; המסים העקיפים פגעו בעיקר בשכבות החלשות", נכתב בכותרת כתבה של אדריאן פילוט על מחקר של פרופ מישל סטרבצינסקי ממכון ון-ליר. על-פי המחקר, נכתב בכותרת המשנה, "בניגוד לטענות האוצר, אי-השוויון של כל מערכת המס רק עלה". "ההמתנה לתור בשר"פ בהדסה קצרה פי 11 מבמסלול הציבורי", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" (רוני לינדר-גנץ). "הציבור מבריא את הדסה ללא תמורה", נכתב בכותרת טור פרשנות של לינדר-גנץ. "יותר משנה לאחר שפורסמו בראשונה הנתונים שהסעירו את מערכת הבריאות, שחשפו את הפערים הבלתי מוסריים בין התורים הקצרים בשר"פ הדסה לבין התורים במסלול הציבורי – דבר (כמעט) לא השתנה. [...] המדינה עומדת להזרים להדסה יותר ממיליארד שקל מכספי משלם המסים, בלי לדרוש אפילו מראית עין של שוויון או שיפור בשוויון בתמורה". "רק רבע מהציבור הולך למסעדות וטס לחו"ל. השאר עסוקים בהישרדות", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "דיון דחוף בכנסת על מחירי המזון בנתב"ג", נכתב בכותרת בולטת על שער המוסף הכלכלי "ממון", שמתהדר בכך שהעלה את הנושא לסדר היום. "ההסתדרות הקימה היום איגוד חדש לעובדי ההייטק, האינטרנט והסלולר", מדווח שי ניב ב"גלובס" תחת הכותרת "עובדי ההייטק מבינים שההתאגדות חשובה גם להם". "שר האוצר קבע: הקיפאון בנדל"ן יסתיים בספטמבר" היא הכותרת הראשית המעט משונה של "כלכליסט" (מעליה נכתב: "הקבלנים מתכוננים לסוף הקיץ"). "שר האוצר יאיר לפיד מצפה שעד חודש אוגוסט יצליח להעביר את הצעת חוק 0% מע"מ בכנסת, אך הגדיר בכל זאת כי רוכשים שיקנו דירה חדשה מקבלן ב-1 בספטמבר 2014 ייהנו מההטבה. אובדן ההכנסות ממסים מסתכם ב-2.4 מיליארד שקל בשנה – 200 מיליון שקל יותר מבנוסח החוק הקודם בשל העלאת רף ההטבה למי שלא שירת", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של עינת פז-פרנקל. מעל לכתבה, המתפרסמת בעמ 3, נדפסים שלושה ציטוטים עם הכותרת "בענף הנדל"ן מבקרים את חוק 0% מע"מ": "כל הדירות לזכאים יימכרו מהר, ויישארו זכאים שלא הצליחו לממש את הזכאות שלהם כי המלאי נגמר"; "התרענו על החשש מהתפרצות ביקושים ככל שלא ייקבע מועד לתחולת החוק בהקדם"; "מספר התחלות הבנייה ממשיך לרדת גם ברבעון השני. מספר הדירות שיתאימו לקבלת ההטבה יצטמצם". "0% מע"מ לקראת אישור: תחילת ההטבה – ב-1 בספטמבר", מדווח אורי חודי במעמקי "גלובס". "מדד המחירים לצרכן עלה ב-0.1% בלבד – אך מחירי הדירות מטפסים במהירות", נכתב בכותרת ידיעה של מוטי בסוק במעמקי "דה-מרקר". "האפס הזה עוד יעלה לנו ביוקר" היא הכותרת הדו-משמעית של טור הפרשנות של רותם שטרקמן, המתפרסם בשער האחורי של "דה-מרקר". "חוק המע"מ אפס על דירה ראשונה, שיעלה מחר בבוקר בשיאה של הדרמה הבטחונית להצבעה בוועדת השרים לחקיקה, הוא מהחוקים הגרועים והמטורללים שבאו לאוויר העולם. לא רק בתקופת הממשלה הנוכחית – אלא אי-פעם", כך, לא פחות, קובע שטרקמן, ומצטרף לביקורת של הכלכלן הראשי לשעבר מיכאל שראל, שגיא רולניק הביא ביום שישי האחרון ב"דה-מרקר" את עיקרי ביקורתו על התוכנית, שבעטיה עזב את משרד האוצר. "פקידים בכירים בבנק ישראל, במשרד האוצר, במשרד ראש הממשלה (כולל נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ויו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, הפרופ יוגין קנדל), וכן כלכלנים רבים (כולל פרופ מנואל טרכטנברג) – יודעים שזה אסון, שזה יהרוס את מערכת המס ושאנחנו והילדים שלנו נשלם עליו", כותב שטרקמן, "ובכל זאת הוא יעבור. למה? כי זה נראה טוב בטווח הקצר, כי מירי רגב תומכת בו, כי לפיד רוצה לגזור את קופון הפופוליזם הרגעי, וכי ראש הממשלה עסוק בעניינים שיבטיחו לו הישרדות – ומצוקות האזרח לא ממש מעניינות אותו". בהמשך מונה שטרקמן את "שש הבעיות העיקריות בחוק מע"מ אפס": החוק לא שוויוני, הוא יקר, הוא מסובך להפעלה ("ייתכן שלחברים של שר האוצר, שישבו בבית-קפה וחלמו על הכותרת של מחר בבוקר בידיעות אחרונות (עם הפרשנות החיובית הנלווית לה), החוק נראה פשוט", הוא עוקץ), החוק יקדם קומבינות, החוק הוא בכייה לדורות, ולסיום: החוק לא יוריד את מחירי הדירות. "אילן בן-דב מאבד שליטה", נכתב בכותרת הראשית של "ממון". "מחזיקי האג"ח של סקיילקס יצביעו הבוקר על העברת הניהול בחברה מידי בן-דב לידיהם", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של ישראל וולמן ורועי ברגמן. "אילן בן-דב כבר ביזבז את כל תשע הנשמות שלו", כתבו בתחילת החודש יניב רחימי וגולן חזני ב"כלכליסט", כשהם מתארים כיצד היתל בן-דב בציבור המשקיעים וביצר את מעמדו כ"שומט חובות סדרתי". "אפשר לומר הרבה דברים על אילן בן-דב, אבל אי-אפשר לקחת ממנו את התשוקה", פותח וולמן את טור הפרשנות ב"ממון". עד כה לא הצליחו לקחת לבן-דב גם את הון העתק שהפסיד על חשבון הציבור. בן-דב עצמו, פירסמו היום האתרים, כלל לא הגיע לאסיפה. "האוצר יקים מערך פיקוח על בתי-ההשקעות", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". כותרת הידיעה עצמה מנוסחת כך: "על הכוונת של האוצר: בתי-ההשקעות וחברות ההחזקות של חברות הביטוח". "בהמשך להגבלת שכר הבכירים בענף הפיננסים, מנכ"לית האוצר יעל אנדורן מקדמת הקמת מערך פיקוח ישיר על הגופים. טרם הוחלט היכן ירוכז הפיקוח, שכיום מתחלק בין רשות ני"ע לאגף שוק ההון באוצר", נכתב בכותרת המשנה לידיעה שעליה חתומים סטלה קורין-ליבר, ליטל איסטמטי ורון שטיין. "חברות הביטוח בישראל מוחזקות על-ידי חברות אחזקה, כשבעל הדעה בכל החברות הוא הבעלים והמנהלים בחברת האחזקה (לרוב מדובר באותם המנהלים). ואולם, הגם שחברת הביטוח מפוקחת ומבחינה משפטית והונית היא ישות עצמאית, הרי שבפועל חברות האחזקה יכולות להיכנס להרפתקאות פיננסיות ללא פיקוח וגם לכאלה שיש להן משמעות מבחינת חברת הביטוח ויציבותה, בוודאי אם וכאשר הקבוצה במעלה פירמידת האחזקות מתמנפת מדי או קורסת", כותב שטיין בטור נפרד ומוסיף: "נציין כי בישראל מתאפיינות חברות האחזקה בגיוס אג"חים וחוב משני מהציבור בהיקפים נאים". במסגרת נוספת כותבת איסטמטי על בתי-ההשקעות: "לא אחת התרענו כאן על הבעייתיות בפערי הפיקוח בין מנהלי כספי הציבור השונים. הארביטראז הרגולטורי בין הגופים הפיננסיים בישראל נמשך כבר שנים ארוכות, למרות שבתי-ההשקעות הפכו מאז ועדת בכר לשחקנים מרכזיים בעולם ניהול כספי הציבור. כך, למרות שהם מנהלים למעלה מ-500 מיליארד שקל ובניגוד לבנקים וחברות הביטוח – בתי-ההשקעות לא כפופים ישירות לאף אחד". במדור הדעות של העיתון מתפרסם מאמר של צבי סטפק תחת הלוגו "נזקי הרגולציה של שוק ההון". הערה בתחתית המאמר מציינת כי מדובר ב"מאמר שלישי בסדרה". "איגוד תעשיות המזון: פתיחת השוק לייבוא מזון תחסל מפעלים ולא תוריד מחירים", נכתב בכותרת ידיעה של יובל אזולאי ב"גלובס". הידיעה, המסתיימת בהודעה על פרס שיינתן ליצרן טחינה, נקראת כולה כקומוניקט לקראת "הכנס השנתי של איגוד תעשיות המזון בהתאחדות-התעשיינים". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" משכילים לקבל כסף מגיבורי ידיעות הקומוניקט שלהם. נווית זומר חתומה על טקסט מפרגן למפעל טחינה ("יהודי, מוסלמי ונוצרי עושים טחינה"), שבסופו הכיתוב "המדור מתפרסם כחלק משיתוף פעולה עם איגוד תעשיות המזון בישראל". האם ידיעות קומוניקט לא ביקורתיות כמו זו שב"גלובס" אינן עדיפות למפרסמים – במקרה זה, תאגידי המזון – על פני ידיעות תוכן שיווקי כמו אלו הרווחות ב"ידיעות אחרונות"? לא בטוח. ידיעה כמו זו שב"גלובס" מוצגת כידיעה עיתונאית לכל דבר, הגם שאין בה יומרה כלשהי לבדיקה עיתונאית או לפחות אתגור של הטענות והקביעות המוצגות בה, ובכך היא לכאורה משרתת טוב יותר את המסר הפרסומי (הקמפיין של התאגידים נגד פתיחת השוק). מנגד, מאחר שזו ידיעה שמושאה לא שילם עליה (באופן ישיר לפחות), הרי שהמפרסם אינו יכול להיות בטוח שהיא לא תהיה ביקורתית או שבכלל תתפרסם. ועוד דבר שיש להביא בחשבון: הגילוי הנאות שב"ידיעות אחרונות" הוא לכאורה כורח שנכפה על המפרסם כמס שפתיים לאתיקה העיתונאית, אבל אחרי הכל גם הוא מרוויח ממנו. כך הידיעה ב"ממון", ודומות לה שהתפרסמו ומתפרסמות ב"ידיעות אחרונות", משמשות איתות לעיתונאים, עורכים ומו"לים. הן מסמנות את האיגוד כגוף בעל ממון המנהל קמפיין ופתוח להצעות. לא רק מוזס עושה לביתו, גם הכתבים החביבים עליו. "רז שכניק התנדב לבדוק", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "מסלול", שיחד עם "24 שעות" (היום: הקרן-לידידות) ו"ממון" משמש מסלקת התוכן השיווקי העיקרית של העיתון (היום: רשות הטבע והגנים). מה התנדב לבדוק שכניק, כתב בידור המתמחה בכיסוי עניינים שיש להם קשר לאהבותיו ושנאותיו של הבוס? שיט בספינת תענוגות לאורך החופים הקריביים. בהמשך הגיליון מספקת גם נווית זומר את רשמיה משיט תענוגות אחר, ששולם על-ידי חברה נוספת. כתבה אחרת היא פרי טיול לאיטליה של עורכת ב"ידיעות", רינת זיו, והצלם תומריקו, שמומן על-ידי חברת תיירות שלישית. שלוש הכתבות הללו הן שלוש הכתבות היחידות במוסף. אם רוצים בעיתון לצפר מי מעובדיו, מדוע על הקוראים להתעדכן בחוויותיו? זו שאלה רטורית כמובן. הרי רק כך תשלם חברת התיירות על הבילוי. כלומר, מי ששילם על החופשה שרצו ב"ידיעות" להעניק לעורך/כתב/צלם הם הקוראים (ולא סתם קוראים, אלא קוראים במוסף שבמחלקת הפרסום של העיתון משווקים אותו כבונוס מיוחד "למנויים בלבד"). משרד עורכי-הדין גולדפרב-זליגמן מועמד "לפרק את רשות השידור", נכתב בכותרת דיווח של אופיר דור וענת רואה ב"כלכליסט". "הצעת החוק לסגירת רשות השידור עדיין לא אושרה, אבל כונס הנכסים הרשמי שאמור ללוות את המהלך כבר מכין את רשימת המועמדים שלו מקרב משרדי עורכי-הדין המובילים שיסייעו לו. בין השמות: אלי זהר, יהודה רוה ויצחק מולכו", נכתב בכותרת המשנה. עוד ב"כלכליסט", עוד מאופיר דור: "הרשות השנייה הורתה אתמול להוריד מהאוויר לאלתר את תוכנית הנדל"ן בונים על זה ברדיו תל-אביב (102FM) בשל חשד למכירת אייטמים. התוכנית משודרת בימי ראשון בערב ומגישים אותה היחצן ברק רום ואיש הנדל"ן רוני כהן, מנכ"ל חברת אלדר-שיווק. במכתב ששלחה הרשות למנכ"ל התחנה אבי משולם היא מאיימת בהטלת קנס כספי על תחנת הרדיו. הרשות מסתמכת על מייל שהופץ בקרב אנשי נדל"ן ומציע להם להשתתף בתוכנית תמורת תשלום. לפי המייל, השתתפות בשתי פינות בתוכנית תעלה 2,800 שקל; השתתפות בארבע פינות תעלה 4,800 שקל; ומי שיבחר לקנות חבילה מורחבת של עשר פינות ישלם 9,800 שקל. על המייל חתום מארק זאבי, מנכ"ל חברת במבי-מערכות-תוכנה, העוסקת בפיתוח מערכות לתחום הנדל"ן. זאבי מציג את עצמו במייל כחבר ילדות של רום. ברק משווק חבילות במחירי השקה כרגע ואני מאוד ממליץ להצטרף, יש כאן הזדמנות תקשורתית גדולה ומיידית, כותב זאבי, ומפנה את המעוניינים ישירות לרום. עוד נכתב במייל כי הכתבות בתוכנית מתומללות, נערכות ומפורסמות בפורטלים שונים (הארץ, דה-מרקר, nrg, וואלה ונענע) ומסתיימות בלינק לאתר או דף הנחיתה שלכם. מכיוון שזו כתבה אובייקטיבית, היא מאוד יעילה לעומת מודעה פרסומית". רום מכחיש. איך אומרים באנגלית? אי-אפשר לקבל יותר מדי מדבר טוב: חלק מהמאמר של אמנון לורד ב"מקור ראשון" הוא העתק של המאמר שלו מאתמול.

ביקורת על נתניהו הושמטה, מידע מחמיא הובלט. האם רוחות ההדחה מכיוונה של הממשלה יגבירו עוד יותר את ההטיה הפוליטית ברשות השידור?

הצנזורה הפוליטית בקול-ישראל מחריפה. ביום רביעי האחרון נשלחה הכתבת מורן עופר-שפיצר לסקר עבור יומן הבוקר של יום חמישי את הנאום שנשא היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, בפני הפורום הפלילי הארצי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב. עופר-שפיצר חזרה עם ידיעה קצרה, של מעט יותר מדקה, וזו שובצה במתווה השידור של "הבוקר הזה". בידיעה נכללה, בין היתר, התבטאות ביקורתית של היועץ המשפטי וינשטיין על ראש הממשלה בנימין נתניהו. וינשטיין חשף בדבריו בפני לשכת עורכי-הדין כי גורמים בדרג המדיני, ובהם ראש הממשלה, ביקשו ממנו למנוע הפגנות, ואמר כי דחה את בקשותיהם. "כוחות הביטחון, לרבות ראש ממשלה, לרבות שרים ונגידים, היו פונים אלי בבקשה לאסור הפגנה כזו, הפגנה אחרת", אמר וינשטיין. "אני ככלל לא הייתי מתיר את הדברים האלה והייתי מאפשר להפגנה לצעוד". ציטוט זה הופיע בכתבה שהכינה עופר-שפיצר, כמו גם התייחסות לעמדתו של היועץ בנוגע ל"הוצאות פרטיות של אנשי ציבור" (בשבוע שעבר עסקה התקשורת רבות במימון הציבור את ההוצאות הפרטיות של משפחת נתניהו). לדברי גורמים יודעי דבר, בשעת ערב מאוחרת של יום רביעי, אחרי שהאייטם כבר שובץ במתווה השידור, התקשר מנהל קול-ישראל, ד"ר מיכאל (מיקי) מירו, אל עורכת יומן הבוקר של אותו יום, פאר-לי שחר, והורה לה להסיר את הכתבה. מירו סירב להתייחס לפניית "העין השביעית". כך או כך, הכתבה נגנזה. בשיחה עם "העין השביעית" הודתה שחר כי שידור הכתבה בוטל, אולם אמרה כי הדבר נעשה מסיבות ענייניות. בידי "העין השביעית" אין מידע באשר למקורה של היוזמה להסרת הידיעה. יצוין כי הגישה לכתבות המיועדות לשידור ברדיו זמינה הן לאנשי קול-ישראל והן למערכת החדשות בערוץ 1, הנשענת פעמים רבות על הדיווחים של כתבי הרדיו לצורך מהדורותיה. כיוון שכך, לא רק למנהל הרדיו, אלא גם למנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם ולעוזרו הבכיר זליג רבינוביץ (שלטענת אגודת העיתונאים, מנהל בפועל את הטלוויזיה הישראלית), כמו גם למנהל חטיבת החדשות משה נסטלבאום, גישה למתווה השידור ברדיו. באותה מהדורה של "הבוקר הזה", מה-23 במאי 2013, הוקדשו כשש דקות לשיחות של המגיש אריה גולן עם הכתב לירן כוגהינוף על הוצאותיהם של נבחרי ציבור בעבר, שיחות שנשמעו כאילו נועדו לצמצם את הנזק התדמיתי שנגרם לראש הממשלה עקב פרסום הוצאותיו. המידע על הוצאות נבחרי ציבור פורסם בתוכנית פעמיים, הן במסגרת שיחה קצרה, בת כדקה וחצי, ששודרה בשעה הראשונה של "הבוקר הזה", והן בהרחבה, בשיחה בת חמש דקות, ששודרה בשעה השנייה של היומן, לאחר מבזק השעה 07:30. גולן וכוגהינוף דיברו על תוצאות "בדיקה שהתקיימה ברשת ב", אולם בפועל המידע נמסר לכתב יום קודם לכן, בשעת לילה מאוחרת. משום כך כוגהינוף ידע להקריא בפני גולן את סך ההוצאות של לשכת אולמרט, שרון ואחרים בשנה האחרונה, ולהדגיש כמה פעמים כי את הוצאות הארנונה משלמים ראשי ממשלה מכיסם הפרטי, אולם כאשר גולן התעניין בהוצאות המדינה על המעון הרשמי של ראש הממשלה, לא ידע כוגהינוף מה להשיב. כאשר כוגהינוף סיפר לגולן כי ההוצאה על רכישת גלידה עבור מעון ראש הממשלה עמדה בשנה האחרונה על 3,680 שקל (בניגוד לפרסומים קודמים, שנקבו בסכום גבוה יותר), וכי הגלידה נועדה גם לכיבוד אורחי המעון, השיב גולן: "כל השנה? אה, בסדר, מה לא תיתן להם גלידה? אתה תאכל והם לא ייקחו?". יצוין כי בשני המקרים המתוארים לעיל הכתבים אינם נמנים עם בכירי המערכת. עופר-שפיצר משמשת בימים כתיקונם כתבת תרבות, אולם בשל מצוקת כוח האדם, ממלאת מדי פעם גם תפקידים אחרים. כוגהינוף הוא כתב חדש יחסית במערכת. מטבע הדברים, קל יותר להנהלה להשפיע על עבודת כתבים זוטרים מאשר על הבכירים. בקרב עובדי קול-ישראל גובר החשש כי התערבויות ההנהלה רק יחמירו בתקופה הקרובה. ההנהלה, כך חוששים העובדים, חשה את שינוי כיוון הרוח שנושבת מלשכת ראש הממשלה, משרד האוצר והשר הממונה על רשות השידור. במשרד האוצר ביקרו את התנהלות הנהלת רשות השידור בכל הקשור ליישום הרפורמה, ועל-פי פרסום ב"גלובס", אף הביעו אי-אמון ביכולתה של ההנהלה הנוכחית ליישמה. אם לא די בכך, השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור הודיע כי בכוונתו לבצע שינויים מרחיקי לכת ברשות. העובדים חוששים כי לנוכח הדברים הללו, ההנהלה עלולה לחוש כי מסתמן מהלך להדחתה, ועל כן תבקש בחודשים הקרובים להפגין בפני לשכת ראש הממשלה את נאמנותה, מעל ומעבר אף למקובל ברשות השידור. מרשות השידור נמסר בתגובה: "מדובר בספינים שקריים שמפיצים גורמים אינטרסנטיים כדי לחבל ברפורמה. מערכת החדשות של קול-ישראל היא מערכת שפועלת על-פי שיקולים עיתונאיים מקצועיים ועל-פי כללי האתיקה של רשות השידור. המקצועיות והיושרה של המנהלים, העורכים והמגישים אינה מוטלת בספק".

מי נהרג בעזה? קשה לדעת | מתי פיקחו על דימונה? לא ברור | מה הבעיה עם בתי-המשפט הפלסטיניים? הם מתעקשים לכלוא רק אשמים

שני אזרחים נהרגו אתמול ברצועת עזה מתקיפות של חיל האוויר וכמה אחרים נפצעו. איך יודעים? קודם כל, לא קוראים עיתונים ישראליים. ההתקרבנות העצמית, תוך הכחשת הקורבנות של הצד האחר, שולטת ביד רמה באמצעי התקשורת הישראליים, ולא מיותר להזכיר כי הם אינם עוזרים לצרכני התקשורת להבין טוב יותר את העולם שבו הם חיים. עבור מי שירצה להתעדכן בכל הנוגע להרוגים עזתים מירי כוחות צה"ל, הקריאה בעיתונים הישראליים היא בזבוז זמן משווע. יהיה צורך לעבור על כל העמודים בדקדקנות, וגם אז לא בטוח שהמידע הזה יופיע. לצורך זה עדיף לגלוש לאתר חדשות בינלאומי, או לצפות בשידורי רשת חוץ. מבחינת העיתונות הישראלית, הריגת שני אזרחים פלסטינים בעזה על-ידי ירי הצבא הישראלי אינה נחשבת חדשות. אם בכל זאת מבקשים ללמוד על הנעשה באזורנו מהעיתונות הישראלית, עדיף לקחת לידיים את "הארץ" או "ידיעות אחרונות". הראשון הוא היחיד מבין עיתוני הבוקר המקדיש לאירוע ידיעה. אמנם קצרצרה, אמנם בצד העמוד, אך בכל זאת ידיעה של ממש [אבי יששכרוף ויובל אזולאי]. מקריאתה עולה כי אחד ה"אזרחים", כפי שהוא מוגדר בכותרת הידיעה, הוא מגד אבו-עוכל, בן 13. הנה, סוף-סוף, הוכחה ניצחת לכך שגם לילדים הפלסטינים החיים בעזה ישנם זכויות אזרח. אם לא הזכות לחיות בכבוד, לסיים לימודי תיכון, לאכול לשובע, לנוע בחופשיות או להביע את דעתם – לפחות שמורה להם הזכות להיקרא "אזרח" כשמדווחים על מותם בעיתונות הישראלית. לפי הידיעה, ה"אזרח" הזה נהרג מירי של כלי טיס ישראלי. אדם נוסף שנכתב כי נפצע מהירי כלל לא מוזכר בשמו. "מצה"ל נמסר שהירי כוון כלפי חוליה שירתה פצצות מרגמה לשטח ישראל", לשון הידיעה. פרט לכך, נכתב בידיעה, חקלאי בשם חמדי א-דחדוח, בן 32, נהרג אף הוא מירי צה"ל, אף כי לא כתוב כיצד. גם בנו נפצע, כתוב, בלא ציון שמו. לידיעה לא נלווה תצלום. ב"ידיעות אחרונות" הילד מועלה לדרגת נער, וגם שמו מתחלף. תחת הכותרת "תוקפים ברצועה" מופיע בתחתית עמ 2 (מיקום בולט למדי) תצלום של הרוג, עטוף בד ומובל על אלונקה [אי.אף.פי]. לתצלום נלווה טקסט קצר [רוני שקד], הפותח בכך ש"ארבעה פלסטינים נהרגו ותשעה נפצעו", ובהמשך מפרט ואומר כי בין ההרוגים גם "שני אזרחים שנקלעו לאזור התקיפות: הנער זיאד אבו עוכל בן ה-14 וחקלאי מקומי". לפי הכתוב, התצלום הוא של הלוויית אבו-עוכל. מה שמו הפרטי, זיאד או מגד? עלעול בעיתונים האחרים לא יפתור את התעלומה. ב"מעריב", העיתון שלפי השמועה השתנה בו הטון הפוליטי מאז שדורון גלעזר ורותי יובל הפכו לעורכיו, אין כל ידיעה על תקיפה של צה"ל בעזה או הרוגים שנגרמו בעטיה. בעמ 6, בסוף הפסקה השמינית של דיווח על המשא-ומתן בין ישראל לחמאס [עמית כהן, אמיר בוחבוט, אורי יבלונקה וירון ששון], מצוין ביובש כי "על-פי דיווחים בתקשורת הפלסטינית, בסך-הכל נהרגו אתמול ארבעה פלסטינים מאש צה"ל". קשה להאמין שיותר מאחוזים בודדים של קוראי העיתון יגיעו לשורה זו, וגם אם יגיעו, יבינו מ"מעריב" כי אין עוד הפרדה בין פעילי חמאס לאזרחים, שלא לדבר על שמות של ההרוגים. כולם, בפשטות, "פלסטינים". (עובדות שדווקא זוכות לידיעה עצמאית ובולטת בעמודים הראשונים של "מעריב": "איראן עקפה את ישראל במדד השלווה העולמי"; "הסטודנטית לרפואה: טייסת קרב אמריקאית"; ו"חדש בישראל: קקטוס שמסייע לרזות". תיקון טעות: הידיעה האחרונה היא "מדור פרסומי"). גם ב"ישראל היום" חבוי המידע על ההרוגים בתוך ידיעה על המשא-ומתן עם חמאס [דניאל סיריוטי ושלמה צזנה], המופיעה בעמ 11. שם, בפסקה העשירית והאחרונה של הידיעה, נכתב: "ובעוד במצרים מדברים על רגיעה, הפלסטינים דיווחו אתמול על ארבעה הרוגים בעזה בתקיפות שונות של צה"ל". גם בדיווח זה אין הבדל בין אזרח לפעיל חמאס. כולם "פלסטינים", ובמובן הזה כולם נידונים לגורל זהה. בהמשך הידיעה דווקא ניתן פירוט קצר, אך לא של זהות ההרוגים, אלא של פעילות האויב שהביאה לתקיפה (משגרים, מטענים וכדומה). הכותרת הראשית ב"ישראל היום" מוקדשת הבוקר (הפתעה! הפתעה!) לפרשת טלנסקי: "מכה לאולמרט: טלנסקי יעיד". הכותרת הראשית ב"מעריב" עוסקת אף היא בפרשת טלנסקי, אבל בעיתון זה יש גם חשיפה: "טלנסקי העיד: נתתי כסף שלא שימש לצורכי בחירות" [דורית גבאי]. כותרת הגג מסבירה לכל מי שלא הבין כי זוהי "העדות שסותרת את גרסת ראש הממשלה". בעמ 2 מופיעה הידיעה של גבאי ושם ניתן היה לקוות להרחבה בעניין, אך בפועל הידיעה כולה מבוססת על המשפט האחד הזה, המופיע גם בכותרת הגג של הידיעה בנוסח המורחב: "נתתי לאולמרט כסף שלא הלך למימון בחירות", וגם בטקסט של גבאי עצמו בנוסח המורחב עוד יותר: "נתתי לאולמרט כסף שלא שימש לכיסוי גרעון בחירות או למימון בחירות". הכותרת הראשית ב"הארץ" קוראת: "רה"מ לאמריקאים: להטיל מצור ימי על איראן" [ברק רביד, עמוס הראל ואיי.פי]. את ההצעה מסר אולמרט ליו"ר בית-הנבחרים של ארה"ב, ננסי פלוסי, בפגישתו עימה. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מופיעה בדמות השאלה "מה מסתיר אסד מפקחי הגרעין?" [אלכס פישמן]. כרגיל בעיתון זה, המידע עצמו מופיע דווקא בכותרת הגג של הידיעה: "סוריה מנעה ביקורת בינלאומית ב-2 אתרים חשודים". בעמ 2 כותב פישמן על "דיווח פנימי של סבא"א" (הסוכנות הבינלאומית לבקרה על אנרגיה אטומית), שלפיו "סירבו הסורים לאפשר לפקחי הסוכנות לבקר במתקנים ובאתרים בסוריה החשודים כי יש להם קשר לפרויקט הגרעין הסורי". פישמן ממשיך ומספר על מלאכת הרמייה של המשטר הסורי, שהכין את האתר שהופצץ על-ידי ישראל לביקורת הפקחים כך שייראה כאתר לא-גרעיני, ובהמשך מציין גם את ההתנכלויות לפקחים של סבא"א באיראן. מתי בפעם האחרונה בחנו פקחים של הסוכנות הבינלאומית לבקרה על אנרגיה אטומית את הכור בדימונה? מתי בפעם האחרונה ערך גורם חיצוני כלשהו בדיקות בכור הישן הזה כדי לוודא את מידת בטיחותו? פישמן לא כותב. אבי יששכרוף התלווה למשך יום לכוחות הביטחון הפלסטיניים בגנין וחזר כדי לדווח על כך ב"הארץ". הוא התרשם כי מאז שהכוחות התפרשו באזור "חזרו החוק והסדר", ואפילו התפרקה חלק מ"תשתית הטרור" באזור. יששכרוף מתאר כיצד כוחותיו של "אבו-טארק", סגן מפקד הביטחון הלאומי בגנין, ערכו מבצע נגד מכוניות גנובות. הוא מתלווה לחיילים ומתאר את אחד מהם, פיאד יוסף שמו, כ"חלק מפניה המתחדשות של הרשות". אותו אדם הוא גנב מכוניות לשעבר, שישב במעצר צה"לי ארבע שנים על פעולותיו באינתיפאדה, והיום אומר כי "האויב הוא מי שמאיים על הרשות, וזה בעיקר חמאס". יששכרוף מביא גם מדברי מפקד הכוחות בגנין, אל"מ סולימאן עומראן, האומר ש"גנין היא כמו פריז מבחינת ביטחון אישי". בכל זאת יש קשיים. כך, למשל, אין כלא תקין למעצר פעילי חמאס וגיהאד. בעיה חמורה עוד יותר: "גם בתי-המשפט אינם מתחשבים ומשחררים כל עצור שלא יוכח שפעל נגד החוק". משפט אחרון זה אינו ציטוט מדבריו של מפקד הכוחות באזור, אלא משפט של יששכרוף עצמו. משפט זה, שבו עיתונאי "הארץ" מביע תרעומת גלויה על כך שבתי-משפט מתעקשים על הנוהג "זכאי עד שיוכח אשמתו", הוא הזדמנות מעולה לעצור לרגע ולהרהר באופן שבו נהלים אנטי-דמוקרטיים ("מעצר מינהלי") התמסדו בישראל בחסות משטר הכיבוש ארוך השנים. הם הפכו לנורמטיביים במידה כזו שכשנתקלים בהתנהלות תקינה של בתי-משפט, היא נראית יוצאת דופן ואף ראויה לגנאי. אבל אל דאגה, נראה כי מפקד הכוחות באזור למד משהו מכובשיו. הוא מספר ל"הארץ" כי במקום להביא פעילי חמאס לבתי-המשפט, הוא משאיר אותם במעצר. על מבוקש בשם מוחמד דבע הוא אומר: "ישב אצלי שישה חודשים במעצר, עד שהתחרט וביקש להצטרף לכוחות הרשות. ארגוני זכויות אדם? לי חשוב קודם כל הביטחון". "מעריב" מקדיש היום שישה עמודים לאירוע חטיפת השוטרת אתמול, וזאת לעומת שני עמודים בלבד לסיקור הדו"ח שהגיש מבקר המדינה. הסיקור הנרחב מתחיל בטקסט של נתן זהבי, שלהגדירו כ"עצבני" בלבד יהיה עלבון לווריד הפועם שבמצחו. נוסף לכך מופיעות ידיעה על חוסר הרצון לשרת במשטרה, ידיעות נפרדות על "החוטף", "החטופה" ו"המחסל", ידיעה על האירוע עצמו ושלושה טורי פרשנות. סמדר פרי מדווחת במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" על מותה של בלוגרית סעודית, הדיל אל-הודייף, בת 25, "שמתה בסוף השבוע בנסיבות מסתוריות". הבלוגרית לחמה למען שוויון זכויות לנשים בסעודיה ("ברגע שבו יבינו אצלנו שנשים ברוכות כישרון בדיוק כמו הגברים, נשיג דמוקרטיה ושוויון זכויות אמיתי", כתבה), ומשום כך עולות סברות באשר להתנכלות השלטונות. פרי מציינת כי ייחודה היה בכך שהשתמשה בשמה האמיתי ולא הסתתרה מאחורי כינויים או זהות בדויה. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" דיווח נרחב [נופר סיני] על הביקורת של מבקר המדינה בנוגע להתנהלות משרד התקשורת. הכותרת – "חשד: משרד התקשורת משתף פעולה עם תחנות רדיו פיראטיות". שיתוף הפעולה שבו חושדים התבטא בכך שגורמים במשרד הדליפו למפעילי תחנות פיראטיות על מבצעי אכיפה צפויים. הידיעה מצטטת מהדו"ח: "במהלך השנים התעוררו כמה פעמים חשדות כי מאן דהוא באגף משתף פעולה עם העבריינים באופן המביא לידי כשלון מבצעי האכיפה. אמנם חשדות אלה לא הוכחו, אך גם לא הופרכו לחלוטין". עוד בדו"ח המבקר, חשדות על שחיתויות במשרד, קשרים פסולים וכשלים אחרים. ב"דה-מרקר" מוקדשים הבוקר 12 עמודים לדו"ח המבקר. בנוגע לרשות השידור מדווח [יעל ולצר] כי בדו"ח נמתחה ביקורת על שיבושים קשים בקליטת השידורים, צניחה של כ-40% בהיקפי הפרסום בעטיים של ליקויים חמורים בהתנהלות רשות השידור, וכשלים ניהוליים מתמשכים.

במה לוקה סיקור האפריקאים החיים בישראל? מדוע לא דיווחה התקשורת על עברו הפלילי של גדי ויכמן? ומתי ידווח על אשכנזי חילוני שנעצר בחשד לאונס?

"יותר ויותר הופכת התקשורת הישראלית לפופוליסטית ולמתלהמת", אומר מנחה "תיק תקשורת" עמנואל רוזן בפתח התוכנית, על רקע פרסום נתונים שגויים על שיעור מעורבות זרים בפשיעה. לאחר אות הפתיחה מארח רוזן את עיתונאי גלי-צה"ל אביב לביא ואת הפרשן הכלכלי של "הארץ" נחמיה שטרסלר לשיחה על סיקור התקשורת הישראלית את הזרים המגיעים מאפריקה לישראל. "אני מצפה מהתקשורת [...] להביא אותנו אל השיח הזה עם עובדות מדויקות, בלי לאכול ספינים של פוליטיקאים דמגוגים ופופוליסטים, עם עבודה עיתונאית רצינית", אומר לביא ומציין כי התקשורת כלל אינה עוסקת בשאלה מדוע האפריקאים עוזבים את מדינתם ומגיעים לישראל. שטרסלר טוען כי חטאה של התקשורת בכך שלא טיפלה כראוי בסיפור כניסת האפריקאים לישראל בתחילת הדרך, לפני כמה שנים. "אז התקשורת קראה לכולם פליטים. היא לא בדקה, היא לא שאלה", הוא אומר. לדברי שטרסלר, מדינת ישראל בדקה גם בדקה את זכאות האפריקאים למעמד של פליטים, והחליטה כי רק 2% מהם אכן עונים על הדרישות. לביא טוען מנגד כי שטרסלר מפמפם ספין וממציא מציאות. לדבריו, המדינה נמנעת מבדיקת בקשות המקלט של האפריקאים. "התקשורת עוצמת עיניים מהדבר המרכזי", מוסיף שטרסלר, "מי שעובד כאן ומקבל עבודה זה על חשבון הצווארון הכחול, על חשבון עובדי הכפיים, על חשבון המעמד הנמוך". לדבריו, הוא עצמו רואה כיצד במזנונים בדרום העיר, סביב בניין מערכת "הארץ", התחלפו עובדים ישראלים בזרים. בהמשך התוכנית משוחח רוזן על סיקור רצח גדי ויכמן בבאר-שבע עם כתבת הפלילים של גלי-צה"ל הדס שטייף, כתב התחנה בדרום רמי שני וכתב "העין השביעית" איתמר ב"ז, שפירסם באתר זה מידע על פרטים שהושמטו או הוצנעו על-ידי העיתונות. "מתברר שהבחור הזה הוא עבריין מורשע בעבירות של אלימות וסמים קשים", אומר ב"ז. "[...] אבל מה שיותר חשוב זה שבסוף התברר שהוא בכלל פתח בקטטה הזאת שהביאה למותו". בתשובה לשאלה מדוע לא דיווח על המידע, מסביר שני כי "השאלה כאן היא האם זה באמת מעם העניין להכניס את העבר שלו לתוך האירוע עצמו". לדבריו, לא היה מקום לפרסם את הפרטים על עברו הפלילי של הנרצח משום שהם אינם קשורים ישירות לאירוע שבו נרצח. שטייף חולקת על דעתו של שני, ואומרת כי לו ידעה על עברו של הנרצח, היתה מפרסמת את הפרטים. "זאת אינפורמציה ואינפורמציה חשובה", היא מסבירה, "והיא גם מתחברת להתנהלות שהביאה לרצח". לדעתה, אופי הסיקור של המקרה תרם להחלטת הפרקליטות להאשים את החשוד ברצח ולא בהריגה. "אני רוצה להדגיש שהביקורת שלי היא לא על אנשים כמו רמי, הרפורטרים, שהביאו את האמת לשעתה", מציין ב"ז. "זה יותר על העורכים, על בעלי הטורים, על כתבי המגזין שאחרי זה התחילו לחפור בחיים של אותו גדי ויכמן ולא הביאו את הדברים האלה והסתירו למעשה את הסיפור האמיתי". לסיום טוען ב. מיכאל כי הגזענות וההסתה בתקשורת הישראלית אינן מסודרות דיין, ומגיש הצעות לשיפור. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מציעים פתרונות | אף אחד לא מדווח על תוצאות תקיפת צה"ל בעזה | המוסף "ממון" מדברר את "מקורבי" מימן

שעריהם של עיתוני הבוקר מלמדים על חוסר אונים. פעילי חמאס וארגונים עזתיים אחרים שיגרו ביממה האחרונה עשרות רבות של רקטות לעבר שטח מדינת ישראל (צה"ל תקף בעזה), ונכון לעכשיו לא נראה פתרון באופק. את חוסר האונים חשים אזרחים ועורכי עיתונים כאחד. האזרחים באזור הדרום יושבים בחדרי ביטחון ומקלטים, חוששים מפגיעה. לעורכי העיתונים אין גייסות של חיילים, רק כתבים ופרשנים. הם אינם מסוגלים להוביל מבצע צבאי שישנה את המציאות בישראל (וממילא אינם רוצים לדווח על מה שמתרחש בעזה). לכל היותר מסוגלים עורכי העיתונים לפרסם דיווחים ופרשנויות על המתרחש. אולם הקוראים עלולים שלא להסתפק בכך. עם ישראל דורש תגובה, ועורכי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מספקים לו אותה. במקום להתמקד בדיווחים עובדתיים, פרשנויות והערכות, שני הטבלואידים הללו מעניקים את זכות הדיבור לשלל מומחים ופוליטיקאים שמחלקים עצות מעשיות לפתרון. שער "ידיעות אחרונות" מתהדר בשישה מאמרים עם הפניה ל"פרויקט מיוחד: איך מפסיקים את האש לשטח ישראל?". "מעריב", שאתמול דיווח על הלחימה בדרום בלי טור פרשנות אחד בעמודי החדשות, מקדם הבוקר בעמוד השער שלו ארבעה טורי פרשנות. לאלוף (במיל) יום-טוב סמיה יש הצעה קונקרטית. סמיה קורא לממשלת ישראל להחליט אם ממשלת חמאס היא לגיטימית או שהארגון עודנו ארגון טרור. אם ממשלת חמאס היא ממשלת טרור, ונראה שסמיה מחזיק בדעה זו, אזי יש להכות בארגון "בראש, בבטן ובזנב" באמצעות התנקשות תדירה במנהיגיו, פעילות מתמדת נגד פעיליו וחסימה מוחלטת של המעברים בין עזה למצרים. כמו ב"מעריב", גם לאיש הצבא לשעבר של "ידיעות אחרונות" יש הפתרון המפורט ביותר למצב. תא"ל (מיל) רן פקר ממליץ על "מכה חזקה ומתוכננת היטב – מהאוויר, מהים ומהיבשה – על מטרות איכותיות שנבחרו בקפידה וכוללות את מקבלי ההחלטות הבכירים, המפקדות, מרכזי הקשר, מחסני החימוש ובתי-המלאכה שמרכיבים, מייצרים ומתחזקים נשק ותחמושת". לדבריו, "רק פעולה כירורגית, תוקפנית, נועזת ונחושה (תוך הקפדה אמיתית שלא לפגוע בחפים מפשע) תהווה פתרון למצבנו". במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם טור מאת אורי אליצור, השאוב מ"מקור ראשון". אליצור מזכיר כי לישראל היכולת למנוע אספקה חיונית לרצועת עזה כמו גם יכולת להפגיז "הפגזה לא כירורגית ולא גנטלמנית של עין תחת עין". אליצור קורא לממשלה לבצע צעדים שכאלה גם במחיר של הוקעה בינלאומית. במלים אחרות, אליצור קורא לצה"ל לצאת למתקפה נרחבת בלי להימנע מפגיעה באזרחים ובעצם ("עין תחת עין") תוך ניסיון מכוון לפגוע באזרחים, כשם שחמאס מנסה בכוונה תחילה לפגוע באזרחי ישראל. קשה לקרוא את המאמר של אליצור בלי להגיע למסקנה כי הוא קורא למדינת ישראל להפר את דיני הלחימה ולבצע פשעי מלחמה. ב"מקור ראשון" מתפרסמת הקריאה הזו כ"מאמר המערכת". ב"מעריב" הקריאה מתפרסמת בראש מדור הדעות של העיתון. לשם האיזון, ב"ידיעות אחרונות" ניתן פתחון פה גם לאריאלה רינגל-הופמן, שטוענת כי "לצד הרדיפה המתבקשת אחרי היורים, אפשר להקל על העוצר". לדברי רינגל-הופמן, "צריך לנסות שוב ושוב למצוא דרך להידברות עם בעל הבית שם", גם אם זה כולל את ראשי חמאס. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מציע תא"ל (מיל) שמואל זכאי לצאת ל"מבצע מוגבל בעזה שיחזיר את ההתרעה" ומיד לאחר מכן לבצע הקלות כלכליות על הרצועה. הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, חתום על טור פרשנות שממנו עולה כי לפחות החלק הראשון בהמלצות של זכאי התקבל בממשלה. "לו אני תושב רצועת עזה הייתי נושא עיני לשמים ומתפלל את תפילת הגשם", כותב פישמן. "ולו אני תושב עזה נבון – לא הייתי שולח את הילדים לבית-הספר בימים הקרובים, ואם אפשר הייתי עובר עם המשפחה לשפת הים, עד יעבור זעם". לפי פישמן, ישראל תנסה להוציא אל הפועל "מבצע צבאי מוגבל", בתקווה שלא יהפוך למערכה מקיפה. פישמן עצמו ממליץ על פגיעה ב"מטרות שלטון ותשתית, בדגש על מטרות צבאיות של חמאס ושל הגיהאד-האסלאמי" תוך "פגיעה מינימלית באוכלוסייה האזרחית". מה שפישמן מזכיר, ונעדר מהטורים של תומכי המבצע האחרים, הוא התגובה הצפויה של חמאס. לדבריו, "פעולה צבאית נרחבת" של צה"ל בעזה תביא את חמאס והגיהאד לשגר טילי פאגר-5, שיכולים להגיע עד להרצליה. לצד העצות מן המומחים, פונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לשמוע את עמדת הפוליטיקאים. ב"מעריב" נותנים פתחון פה גם למפלגה לא ציונית אחת, חד"ש, הקוראת להימנע מהסלמה ודורשת נקיטת צעדים דיפלומטיים. ב"ידיעות אחרונות" מצמידים את תצלומיהם של פרצופי הפוליטיקאים לעמדות שלהם, כך שניתן לראות את הקריאה ל"מדיניות ענישה עקבית ולא פרופורציונלית" מודפסת מתחת לתצלום של יאיר לפיד מחייך חיוך רחב. אגב, מאמר הפרשנות המרכזי ב"מעריב" נכתב על-ידי עמיר רפפורט, שכיהן עד לפני כארבע שנים כפרשן הצבאי של העיתון. רפפורט מדווח על הכנות לפעולה נרחבת של צה"ל בעזה, אך מעריך כי "עדיין יש סיכוי סביר שעם התבהרות מזג האוויר, גם סבב האלימות הזה יגווע". "ישראל היום" ו"הארץ" אינם עוסקים בחלוקת עצות. יואב לימור, הפרשן הצבאי של "ישראל היום", מעריך כי צפויה "עליית מדרגה בתגובה הישראלית". לפי לימור, ממשלת ישראל תטפס בימים הקרובים ב"מדרגות של אלימות". כל אחת מהן תכלול תקיפה משמעותית יותר על עזה. "אם האש (הישראלית) תיתקל באש (פלסטינית), יעלה צה"ל למדרגה הבאה", כותב לימור. "אם האש (הישראלית) תיתקל בהבלגה (פלסטינית), תושג רגיעה". המדור הקבוע ב"ישראל היום", "משאל עם", מוקדש הבוקר לשאלה "האם צריך לתקוף בעזה?". בעוד רבקה קרני-שניידר ומשה מושקטל קוראים לתקיפה בעזה כדי להחזיר את כוח ההרתעה, חיים יעקבי משיב כך: "לא צריך למהר לתקוף. צריך לחסל את כל ההנהגה שלהם ולא לספק להם תשתיות". מתחת לכותרת הראשית של "הארץ" ("בישראל דנים בחידוש חיסול ראשי חמאס") כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף כי גובר הלחץ על נתניהו להגיב ביתר תקיפות. "נראה שהאפשרות העיקרית שעל הפרק היא חידוש מדיניות ההתנקשויות", הם מציינים. "קשה לדעת איך יגיב החמאס על צעד כזה", נכתב בטור, שאינו מפרט את אפשרויות התגובה שבידי חמאס. "מלכוד עזה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע תצלום [חיים הורנשטיין] של אשה מחזיקה בבנה הפעוט. "צה"ל נערך להחרפת התגובה בעזה ובסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", מעל תצלום [אדי ישראל] של גבר מתבונן בנזקי פגיעת קסאם בתקרת דירה בשדרות. "איומים ומגעים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ואילו בכותרת הראשית של "מקור ראשון" מצוטט שר הביטחון אהוד ברק, שאמר כי "אם ניאלץ להיכנס שוב לרצועת עזה, לא נהסס". לצד טורי הפרשנות והעצות, מדווחים העיתונים על מה שהתרחש ביממה האחרונה. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם "יומן מלחמה" – רשימה כרונולוגית של האזעקות והנפילות שאירעו אתמול בשטח ישראל, מהשעה 07:57 ועד ל-22:31. למעלה מ-40 אירועים, בזה אחר זה, משרטטים טוב יותר מכל ציטוט של תושב האזור את השגרה הבלתי נסבלת של חיי האזרחים בדרום. כל יתר הכפולה הפותחת מוקדשת לסיפורים "אנושיים" פרטיים. בכפולה השנייה מדווחים יוסי יהושוע, איתמר אייכנר ורוני שקד כי ביומיים האחרונים נורו לעבר ישראל למעלה מ-100 רקטות. "בלשכת ראש הממשלה אמרו אמש כי נתניהו החל להכין את דעת הקהל הבינלאומית לאפשרות של פעולה ישראלית ברצועת עזה". בינתיים, כך מצוין בידיעה, "היתה התגובה הישראלית לירי מדודה", וזאת "בהנחיית הדרג המדיני". בידיעה אין אף מלה על התגובה הזו. אפילו לא מצוין שצה"ל ירה אתמול לעבר מטרות בעזה, שלא לדבר על תוצאות הירי. ב"ישראל היום" הסדר הפוך – קודם ידיעה על הפגיעות של הרקטות בישראל, אחר-כך עמוד עם "סיפורים אנושיים". בידיעה החדשותית, מאת גדי גולן, שלמה צזנה, דניאל סריוטי ולילך שובל, מוזכר כי צה"ל תקף בעזה בלילה שבין שלשום לאתמול. מעבר לכך לא נכתב דבר על פעולות צה"ל ביממות האחרונות בעזה ותוצאותיהן. ב"מעריב" מדווחים אחיקם משה דוד, אורי בינדר, אלי ברדנשטיין ועדי חשמונאי כי "ישראל צפויה להסלים בימים הקרובים את תגובתה בעזה בעקבות האירועים האחרונים, אם כי לא צפויה יציאה למבצע קרקעי נרחב דוגמת עופרת-יצוקה". בעומק הידיעה מוזכר כי בתקיפות צה"ל "נהרגו שבעה פעילי טרור". ב"הארץ" מדווחים גילי כהן, יניר יגנה, ברק רביד ואבי יששכרוף כי אתמול נחתו 75 רקטות ביישובי הדרום, וכי ביומיים האחרונים נפצעו שבעה ישראלים, ארבעת החיילים שנסעו בגיפ שנורה ושלושה אזרחים. כמו כן מדווח כי חיל האוויר תקף אתמול כמה פעמים ברצועה, הפציץ מחסני נשק ואתרי שיגור רקטות וחיסל שני פעילים של הגיהאד-האסלאמי, "שלפי מקור צבאי עמדו לשגר רקטות לשטח ישראל". בעומק טור הפרשנות של הראל ויששכרוף, בסיום הפסקה השמינית של הטקסט, נכתב כי "לפי הפלסטינים, חמישה משבעת ההרוגים בפעולות צה"ל ברצועה מאז שבת הם אזרחים, מתוכם שני ילדים". לפי דיווח של סוכנות AP, אתמול נהרג אדם אחד בעזה מירי צה"ל ולמעלה מ-30 נפצעו. הידיעה הכלכלית המרכזית של היממה האחרונה נוגעת לאיש העסקים יוסי מימן, שהודיע כי יעביר את השליטה באמפל לבעלי אגרות החוב של החברה. בכותרת המשנה לידיעה על כך ב"ממון" [גולן חזני] נכתב: "לדברי מקורבים למימן, הצעד בא בעקבות ההבנה כי מיעוט קיצוני בקרב מחזיקי האג"ח פועל בכל דרך לא להגיע להסדר שיאפשר את החזר החוב למחזיקים". בליד של הידיעה נכתב: "המקורבים למימן הזכירו כי נציגויות בעלי האג"ח כבר חתמו עם אמפל על שני מתווים להסדר חוב, ואלה טורפדו, דבר שאילץ את החברה להגיש בקשה להגנה מנושים". למעשה כל הידיעה של חזני מוקדשת לעמדת ה"מקורבים", אין בה אפילו רמז לעמדת הצד האחר. אותו חזני הוא אחד משלושה כתבים [לצד רחלי בינדמן ושניר הנדלר] שחתומים על הידיעה המרכזית של "כלכליסט" הבוקר. הידיעה כוללת לא רק את עמדת ה"מקורבים" לטייקון, ולמעשה מביאה בעיקר את עמדת ה"מרוחקים" ממנו. "יוסי מימן הבין שנכשל ולכן הוא מוותר על אמפל", נכתב בכותרת הידיעה, ציטוט ממסר שהעבירו אתמול שני הגופים המוסדיים פסגות ומיטב. בטור פרשנות נלווה מסמן גולן פרידנפלד את המקרה של מימן ואמפל כקו פרשת מים. "בעלי בית אחרים שיחליטו שהם רוצים להעביר את החוסכים דרך המספרה שלהם יחשבו פעמיים. פתאום הסיכון ייראה להם מוחשי. [...] אם יש חברה שהמשקיעים המוסדיים היו צריכים לקחת אותה מבעליה הנוכחיים הרי שזוהי אמפל", הוא כותב. "[...] אם המוסדיים ייאבקו על הסדרי החוב וינקטו את הצעדים החריפים ביותר העומדים לרשותם, יש סיכוי שמשהו ישתנה בדפוס הפעולה שאיפיין את שלוש השנים האחרונות בגל הסדרי החוב". בשער "דה-מרקר" מתפרסם הבוקר מאמר מאת אסא ששון, הפונה לבעלי האג"ח של החברה ודורש מהם לתבוע ממימן להחזיר את הכספים. "בשנים האחרונות הסבה אמפל למשקיעים בה רק כאב לב", כותב ששון. "שווי מניותיה נמחק כמעט לגמרי,­ והיא גם מעולם לא חילקה דיבידנד לבעלי המניות. באותו זמן, אמפל שילמה משכורות עתק לעובדיה (סמנכ"ל הכספים אירית אילוז השתכרה בשבע שנותיה באמפל יותר מ‑10 מיליון דולר במזומן, לא כולל אופציות), והחזיקה משרדים ריקים ומפוארים. "עכשיו על הגופים המוסדיים לאמץ חשיבה שונה,­ כמו זו שראינו בקרן יורק ובקרנות זרות אחרות,­ ולא לפחד לקחת לידיהם את השליטה בחברה. על ההפסדים של אמפל הגופים המוסדיים כבר שילמו; אם יקבלו לידיהם את השליטה, יוכלו לפחות ליהנות מעלייה עתידית בשווי החברה (אפסייד). לא די בכך: יש לערוך חקירה מקיפה על עסקות בעלי העניין שאיפשרו למימן לגרוף כ‑300 מיליון דולר, ולהאריך את ההלוואה בסך 22 מיליון דולר שהעניקה לו אמפל בדצמבר 2011, כשמצבה הקשה כבר היה ידוע. אם צריך,­ יש גם לתבוע את בעל השליטה. מימן אינו בעל השליטה הישראלי הראשון שמאבד את החברה לטובת בעלי האג"ח –­ דפי-זהב קדמה לו בכך. אסור שהוא יהיה האחרון". מוסף "עסקים" של "מעריב" מתמודד עם הידיעה הכלכלית המשמעותית הראשונה בתקופת בן-צבי בדרך של התעלמות. בטור "סקירת מסחר" מוזכר כי מימן הודיע על מסירת השליטה בחברה לבעלי האג"ח, בלי כל פירוט. במוסף "הערב" של "גלובס" התפרסם אתמול תצלום [אמוץ טוקטלי, מפיק "סופשבוע"] של דסק החדשות ב"מעריב". בתצלום נראו שלושה עובדים – שתי נשים וגבר. לנשים כיסוי ראש, לגבר כיפה סרוגה. "שלמה בן-צבי העביר את התשלום הראשון על עיתון מעריב", נכתב בכותרת הידיעה של לי-אור אברבך. לפי אברבך, בן-צבי מחפש כעת שותף חדש ל"מעריב". "המגזין", מוסף "מעריב", עדיין נושא את כותרת המשנה "כולל זורנל", על אף שאין עוד זכר למוסף התרבות, שהושק אך לפני שנה וחודש. כמו אתמול, "המגזין" תופס שמונה עמודים בלבד וכולל שני טקסטים מערכתיים (כתבה אחת, מתורגמת מה"אובזרבר", עוסקת בלגליזציה של מריחואנה בארה"ב. אחריה מתפרסם המדור "אלכוהול" מאת מני פאר). מוסף "עסקים" צומח הבוקר לתריסר עמודים, שלושה מהם מוקדשים לחדשות. הידיעה המרכזית שהובילה את המוסף אתמול פורסמה במקביל ב"מקור ראשון" כ"מאמר המערכת". הבוקר הידיעה המרכזית של המוסף חדשותית למהדרין (הלבנת הון ב-HSBC), וכמו אתמול היא חתומה על-ידי עורך המוסף, ערן בר-טל. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי בעקבות סיכום עם החשב הכללי במשרד האוצר, מאות עובדי מדינה יוכלו לקבל לביתם את "ישראל היום" חינם. עוד מדווח טוקר כי קשת, זכיינית ערוץ 2, ביקשה מבעלי המניות הזרמה של 50 מיליון שקל. ב"הארץ" מדווח אנשיל פפר על המשבר ב-BBC, בעקבות התפטרות המנכ"ל. "כיצד ארגון עם סטנדרטים עיתונאיים מחמירים כמו ה-BBC נכשל באופן כל-כך קולוסלי בהאשמות חמורות כאלה באחת מתוכניות הדגל שלו?", שואל פפר. "ברשת הסבירו עובדים רבים שכבר חודשיים הם מצויים בהלם". ב"גלובס" התפרסם אמש ראיון שערכה גתית פנקס עם בתו של רוברט מקסוול, גיסליין. בין היתר מתייחסת בתו של איל העיתונות למצבו של "מעריב". "אני בטוחה שאבא שלי היה עצוב לראות מה שקרה לעיתון לו היה חי", היא אומרת. "הוא אהב אותו מאוד ואני מאמינה שהיה מחזיק היום ב-100% מהמניות. הוא לא היה נותן לו למות. בכלל, הוא לא היה נותן לעולם לאף עיתון למות". הילה רז מספקת ב"דה-מרקר" סקירה של "הסכנות המשפטיות שאורבות לכם ברשתות חברתיות". ל"מעריב" צורף היום אינסרט קטן שהודיע כי העיתון מחפש מחלקי עיתונים למנויים (רכב/קטנוע – חובה). לפרטים: 03-5632215.

ב"דה מרקר" הסכימו לאמץ מתווה דומה לזה שהושג ב-ynet לאחר תביעה דומה: סימון חלקי ולא נאות דיו של הפרסום הסמוי

פשרה בתביעה שהוגשה נגד "דה מרקר" בגין פרסום סמוי תאפשר המשך הטעיית הציבור. לפי הסדר הפשרה, העיתון והאתר הכלכליים מבית "הארץ" יבליטו את הסימנים לכך שתוכן הוא תוכן פרסומי ולא מערכתי. עם זאת, בהסכם הסתפקו התובעים בגילויים חלקיים לפיהם התוכן הוא "שיווקי" או שמתפרסם "בשיתוף" גורם מסחרי, במקום גילויים ברורים לפיהם התוכן הוא "פרסומי" ומופיע "במימון" גורם מסחרי. מחקר מקיף של הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן שהתפרסם ב-2020 קבע כי תוכן שיווקי, דהיינו מודעה המעוצבת ככתבה עיתונאית, מטעה באופן קיצוני גם כשמצמידים לו חיוויים כמו "תוכן שיווקי" או "בשיתוף". גם השימוש במילה "פרסומת" לא משפר בהרבה את ההטעייה, אם לא מצורף שמו של הגורם המפרסם. ממצאי המחקר מתיישבים עם ממצאים של מחקרים דומים שנערכו בחו"ל, וגם עם מחקר ישראלי קודם שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה באפריל 2018 הוגשה לבית-המשפט המחוזי בת"א-יפו בקשה לאישור תביעה ייצוגית בגין הטעיית הציבור בכל הנוגע לתכנים המתפרסמים במוספים הפרסומיים של העיתון. את התביעה הגישו עורכות-הדין טלי לופו ושרון ענבר-פדלון בשם האזרח עו"ד תומר לוי. לופו וענבר-פדלון ייצגו גם את האזרח ויקטור עטייה, שהגיש בקשה דומה נגד ynet. לפני כשנתיים, בסיום ההליך נגד ynet, הכשיר שופט המחוזי חאלד כבוב את הפרסום הסמוי בעיתונות, תוך שהוא מאשר הסדר לפיו די בביטוי "בשיתוף" כדי לסמן לציבור שמדובר בפרסומת ואין צורך להשתמש בתיבה "פרסומת". ב"דה מרקר" יאמצו כעת מתווה דומה לסימון חלקי ולא נאות דיו של הפרסום הסמוי. הבקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד "דה מרקר", שדרשה פיצוי כולל בסך של כשלושה מיליון שקלים, התמקדה במוספים הפרסומיים שנלווים לעיתון ואשר סומנו ככאלה שיוצאים לאור על-ידי "המחלקה המסחרית". בבקשה הודגש כי בשער המוספים לא נכתב כי הם פרסומיים, וכי הגילוי הנאות היחיד מופיע בגופן קטנטן בעמוד תוכן העניינים. גם הכתבות עצמן במוסף, נכתב בבקשה, לא כללו גילוי נאות. ב"דה מרקר" טענו מנגד, באמצעות עורכי-הדין זאב ליאונד ואלון נדב, כי קוראי "דה מרקר" מבחינים היטב בין מוסף פרסומי לידיעה עיתונאית, בין היתר בשל הכיתוב "המחלקה המסחרית" שהופיע בשער המוסף ובתחתית כל עמוד והשימוש בגופן שונה לכתבות במוספים אלה. אתמול (25.12), בעקבות גישור שערכו הצדדים בפני השופט בדימוס יצחק ענבר, הודיעו לוי וחברת הוצאת עיתון הארץ בע"מ לבית-המשפט כי הגיעו להסדר פשרה. לפי הודעת הצדדים, כבר לאחר שבית-המשפט המחוזי התווה "עקרונות שונים לפרסום תוכן שיווקי באתרי אינטרנט" בהליך נגד ynet, הבליטו ב"דה מרקר" עוד יותר את הגילוי בתכנים הפרסומיים: הביטוי "תוכן שיווקי" נוסף לשערי המוספים, הכיתוב בדבר היות המוסף "פרסומי" החל להופיע בגופן גדול יותר וכן נוסף הביטוי "בשיתוף עם" הגורם שמימן את התוכן. במסגרת הסדר הפשרה הוסכם על הרחבה נוספת של הגילוי באופן הבא: מעתה, בשער מוסף פרסומי יופיע בחלקו העליון באופן מובלט הביטוי "תוכן שיווקי". בתוכן העניינים של המוסף תופיע באופן בולט וממוסגר ההערכה כי "המוסף הינו פרסומי". כל כתבה פרסומית במוסף תלווה בכיתוב "בשיתוף עם" הגורם המממן וזאת בנוסף לביטוי "תוכן שיווקי". מאחר שהחשיפה של עיתונים מודפסים הולכת ודועכת וקהל הקוראים עובר לפרסומים מקוונים, ההחלטה המשמעותית היא ביחס לפרסום הסמוי באתר העיתון. אלא שכאן ההסכם כולל תנאים מקלים עוד יותר, ללא כל אזכור של המילה המפורשת: "פרסומת". כך, בדף הראשי של האתרים הפרסומיים "דה מרקר לייבלס" ו"הארץ לייבלס" תופיע תחת לוגו האתר ההערה "תוכן שיווקי" וההפנייה מעמוד הבית של אתרי "הארץ" ו"דה מרקר" לכתבה פרסומית תופיע באופן מובדל, כולל רקע וצבע גופן שונים ובמקום הביטוי "תוכן מקודם" יופיע הביטוי "תוכן שיווקי". להפנייה כזו, בדומה להסכם עם ynet, יתווסף הכיתוב "בשיתוף עם" הגורם המסחרי וכן יופיע לוגו ייעודי בצורת האות i. גולש שיניח את סמן העכבר על האות i יקבל הודעה לפיה מדובר ב"תוכן ממומן" שהופק ונערך על ידי "המחלקה המסחרית" של העיתון. בגוף הידיעה הפרסומית, בפתחה ובסיומה, יופיעו שוב הרמזים "תוכן שיווקי" ו"בשיתוף עם", אך לא המילה "פרסומת" או אחת מנגזרותיה. מלבד ההסכמה בדבר הבלטת הגילויים בתכנים הפרסומיים, ב"הארץ" הסכימו להשיק קמפיין תקשורתי בשווי של 300 אלף שקלים, במטרה ליידע את הגולשים על אופני סימון התכנים הפרסומיים, לתרום 50 אלף שקלים לקרן לתובענות ייצוגיות ולפרסם מודעות בשווי 150 אלף שקלים עבור "עמותות אלטרואיסטיות אשר פועלות ללא מטרות רווח על מנת לקדם אינטרסים צרכניים". הצדדים ביקשו עוד מבית-המשפט לאשר תשלום של 100 אלף שקלים כשכר טרחה לבאות-כוח המבקש וכן גמול בסך 10,000 שקלים למבקש עצמו. בית-המשפט טרם אישר את הסכם הפשרה. 26730-04-18

הקרב הוא בין תקשורת דמוקרטית למיזמי תקשורת לא דמוקרטיים, אומרת קריסטין אוקרנט, האחראית על ערוצי הטלוויזיה והרדיו הבינלאומיים הציבוריים של צרפת, המנסים להתחרות במקביליהם הקומוניסטיים והמוסלמיים

ביום שלישי שעבר, למחרת השתלטות כוחות צה"ל על משט הספינות שהיה בדרכו לעזה, הביעה קריסטין אוקרנט הערכה לביקורת שנמתחה בעיתוני ישראל על האחראים למבצע הצבאי. אוקרנט הדגישה כי היא אינה מתייחסת בדבריה רק למה שקראה בכוחות עצמה בגרסה האנגלית של "הארץ", אלא לסיקור בכלל בתקשורת הישראלית, כפי שתורגם לה על-ידי דוברי עברית. עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעית"האופן שבו התקשורת שלכם שאלה שאלות וביקרה את האחראים", אמרה במהלך מפגש עם עיתונאים שנערך בשבוע שעבר בתל-אביב, "זה הטיעון הטוב ביותר לכך שיש אכן דיון ציבורי במדינה הזו". אוקרנט, לשעבר כתבת המגזין האמריקאי "60 דקות", מגישת חדשות הערב בצרפת והעורכת האחראית של "לאקספרס", אחראית כיום על גוף התקשורת הבינלאומי של ממשלת צרפת. היא לא נשארה בישראל כדי לראות כיצד בימים שלאחר מכן רוב כלי התקשורת מפסיקים לשאול שאלות ולבקר את האחראים ומסיטים את הדיון מכשלי המבצע לכשלי הסברתו. לה עצמה, אגב, היתה כבר באותו יום ביקורת משלה על מאמצי ההסברה הישראליים. לדעתה, השעות הארוכות שחלפו בין האירוע ובין מסירת הגרסה הרשמית של ישראל על המתרחש הזיקו מאוד לישראל. "בשעות הללו היה הרבה זמן לשמועות, ספקולציות ועיוותים של עובדות על-ידי כלי תקשורת אחרים ברחבי העולם", אמרה. "שמונה עד עשר שעות אחרי האירוע, כשהגרסה הרשמית של ישראל נמסרה, היה צורך לשכנע שהגרסאות הקודמות מזויפות. זו עבודה כפולה ומכופלת". בתשובה לשאלה אם היא באמת מאמינה כי תגובה מהירה יותר היתה משנה את הטון בסיקור העולמי של האירוע, אמרה אוקרנט: "זה לא היה משנה את העמדות העקרונית, אבל הנראטיב על מה שקרה בספינה הטורקית במים הבינלאומיים, כשחיילים ישראלים ירדו בחבלים, היה אחר". ממומנים על-ידי המדינה, לא הממשלה המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. "האופן שבו התקשורת שלכם שאלה שאלות וביקרה את האחראים", אמרה במהלך מפגש עם עיתונאים שנערך בשבוע שעבר בתל-אביב, "זה הטיעון הטוב ביותר לכך שיש אכן דיון ציבורי במדינה הזו". אוקרנט, לשעבר כתבת המגזין האמריקאי "60 דקות", מגישת חדשות הערב בצרפת והעורכת האחראית של "לאקספרס", אחראית כיום על גוף התקשורת הבינלאומי של ממשלת צרפת. היא לא נשארה בישראל כדי לראות כיצד בימים שלאחר מכן רוב כלי התקשורת מפסיקים לשאול שאלות ולבקר את האחראים ומסיטים את הדיון מכשלי המבצע לכשלי הסברתו. לה עצמה, אגב, היתה כבר באותו יום ביקורת משלה על מאמצי ההסברה הישראליים. לדעתה, השעות הארוכות שחלפו בין האירוע ובין מסירת הגרסה הרשמית של ישראל על המתרחש הזיקו מאוד לישראל. "בשעות הללו היה הרבה זמן לשמועות, ספקולציות ועיוותים של עובדות על-ידי כלי תקשורת אחרים ברחבי העולם", אמרה. "שמונה עד עשר שעות אחרי האירוע, כשהגרסה הרשמית של ישראל נמסרה, היה צורך לשכנע שהגרסאות הקודמות מזויפות. זו עבודה כפולה ומכופלת". בתשובה לשאלה אם היא באמת מאמינה כי תגובה מהירה יותר היתה משנה את הטון בסיקור העולמי של האירוע, אמרה אוקרנט: "זה לא היה משנה את העמדות העקרונית, אבל הנראטיב על מה שקרה בספינה הטורקית במים הבינלאומיים, כשחיילים ישראלים ירדו בחבלים, היה אחר". ממומנים על-ידי המדינה, לא הממשלה המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. אוקרנט, לשעבר כתבת המגזין האמריקאי "60 דקות", מגישת חדשות הערב בצרפת והעורכת האחראית של "לאקספרס", אחראית כיום על גוף התקשורת הבינלאומי של ממשלת צרפת. היא לא נשארה בישראל כדי לראות כיצד בימים שלאחר מכן רוב כלי התקשורת מפסיקים לשאול שאלות ולבקר את האחראים ומסיטים את הדיון מכשלי המבצע לכשלי הסברתו. לה עצמה, אגב, היתה כבר באותו יום ביקורת משלה על מאמצי ההסברה הישראליים. לדעתה, השעות הארוכות שחלפו בין האירוע ובין מסירת הגרסה הרשמית של ישראל על המתרחש הזיקו מאוד לישראל. "בשעות הללו היה הרבה זמן לשמועות, ספקולציות ועיוותים של עובדות על-ידי כלי תקשורת אחרים ברחבי העולם", אמרה. "שמונה עד עשר שעות אחרי האירוע, כשהגרסה הרשמית של ישראל נמסרה, היה צורך לשכנע שהגרסאות הקודמות מזויפות. זו עבודה כפולה ומכופלת". בתשובה לשאלה אם היא באמת מאמינה כי תגובה מהירה יותר היתה משנה את הטון בסיקור העולמי של האירוע, אמרה אוקרנט: "זה לא היה משנה את העמדות העקרונית, אבל הנראטיב על מה שקרה בספינה הטורקית במים הבינלאומיים, כשחיילים ישראלים ירדו בחבלים, היה אחר". ממומנים על-ידי המדינה, לא הממשלה המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. לה עצמה, אגב, היתה כבר באותו יום ביקורת משלה על מאמצי ההסברה הישראליים. לדעתה, השעות הארוכות שחלפו בין האירוע ובין מסירת הגרסה הרשמית של ישראל על המתרחש הזיקו מאוד לישראל. "בשעות הללו היה הרבה זמן לשמועות, ספקולציות ועיוותים של עובדות על-ידי כלי תקשורת אחרים ברחבי העולם", אמרה. "שמונה עד עשר שעות אחרי האירוע, כשהגרסה הרשמית של ישראל נמסרה, היה צורך לשכנע שהגרסאות הקודמות מזויפות. זו עבודה כפולה ומכופלת". בתשובה לשאלה אם היא באמת מאמינה כי תגובה מהירה יותר היתה משנה את הטון בסיקור העולמי של האירוע, אמרה אוקרנט: "זה לא היה משנה את העמדות העקרונית, אבל הנראטיב על מה שקרה בספינה הטורקית במים הבינלאומיים, כשחיילים ישראלים ירדו בחבלים, היה אחר". ממומנים על-ידי המדינה, לא הממשלה המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. בתשובה לשאלה אם היא באמת מאמינה כי תגובה מהירה יותר היתה משנה את הטון בסיקור העולמי של האירוע, אמרה אוקרנט: "זה לא היה משנה את העמדות העקרונית, אבל הנראטיב על מה שקרה בספינה הטורקית במים הבינלאומיים, כשחיילים ישראלים ירדו בחבלים, היה אחר". ממומנים על-ידי המדינה, לא הממשלה המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. המלה "הסברה" אינה חביבה על אוקרנט, עוד פחות מכך "תעמולה". היא עצמה רואה את תפקידה - אחראית על שלושת ערוצי החדשות הבינלאומיים של פראנס 24 ו-11 ערוצי הרדיו ברשת הבינלאומית של צרפת - כתפקיד עיתונאי לכל דבר ועניין. "אנחנו לא כלי תעמולה. העבודה שלנו היא לעשות חדשות ולא תעמולה", היא מדגישה ומבהירה כי המימון למיזם התקשורתי מגיע מהמדינה, לא מהממשלה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. "הממשלות לא מחליטות מה התוכן שלנו, הן לא מתערבות, הן לא יושבות בחדר החדשות", אומרת אוקרנט, "הדברים אינם פועלים כך. לקח לנו באירופה, ובצרפת באופן ספציפי, זמן רב להגיע למצב כזה, אך מאז סוף שנות השבעים, מיזמים הממומנים על-ידי המדינה חופשיים משליטה ממשלתית". כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. כדי לאפשר את החופש מתלות בממשלה, קיבל גוף התקשורת הבינלאומי של צרפת אישור מראש לפעול במשך חמש שנים, עם תקציב קבוע. כדי להגביר עוד יותר את העצמאות מהממשלה, מורשים ערוצי השידור בו לשדר פרסומות מטעם חברות מסחריות, והוא מנהל שיתופי פעולה מסחריים עם חברות המפיצות את התוכן שלו תמורת תשלום. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. המטרה העליונה של הגוף, על-פי אוקרנט, אינה להעביר את מסרי ממשלת צרפת, אלא להביא לידי ביטוי את תפיסת העולם הדמוקרטית של אירופה, מתוך זווית הראייה הצרפתית. בתשובה לשאלה אם אין בכלי תקשורת צרפתי דובר אנגלית משום הודאה בתבוסה במלחמה מול השפה האנגלית, היא אומרת: "אין קרב בין צרפתית לאנגלית, זו דרך מיושנת להסתכל על המצב. הקרב הוא בין דמוקרטיות למדינות שאינן דמוקרטיות. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. "בתקופתנו", היא מוסיפה, "עם המהפכה הטכנולוגית מחד והגלובליזציה מאידך, ברור שהתקשורת הדמוקרטית מאותגרת על-ידי מיזמי תקשורת בלתי דמוקרטיים". לדבריה, בזמן שהמשטר הסיני משקיע למעלה ממיליארד דולר כדי להפיץ את מסריו בעשרות שפות ברחבי העולם, ובעת שהערוץ דובר האנגלית של אל-גזירה זוכה למיליוני צופים, נוצרה חובה על כלי התקשורת של מדינות דמוקרטיות להיענות לאתגר. "אם התקשורת הדמוקרטית לא תיכנס לזירה העולמית", היא מזהירה, "זה אומר שהערכים שלנו, תפיסת העולם השונה שלנו, לא תקבל ביטוי". חדשות ללא בובות פרווה ממולאות עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. עד כמה חשובים לכם נתוני הצפייה? "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. "חשוב לנו שנעשה את עבודתנו כראוי ונגיע לקהל היעד שלנו. מיזם תקשורת מסורתי לא נועד לקהל הרחב. הוא מיועד למובילי דעה, אנשים בתקשורת, עסקים, פוליטיקה, שצריכים חדשות איכותיות, ושמחפשים חדשות. אנחנו צריכים לדעת, למשל, שהתחנה דוברת האנגלית שלנו, שמופצת בכבלים ובלוויין, עושה חיל. אנו גאים בזאת כי זה אומר שאנו ממלאים את המשימה ושיש לנו מקום. הרייטינג חשוב במובן הזה". יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה. יחד עם זאת, אוקרנט אינה רואה בעין יפה את הפזילה של גופי תקשורת מסחריים, כגון CNN, לעבר מהדורות חדשות בידוריות, המשלבות אפקטים מיוחדים וגימיקים שבינם ובין עיתונות רצינית אין כל קשר. כשהיא נשאלת על אינפוטיינמנט, היא מבהירה כי "זו לא העבודה שלנו", ומספרת על מפגש מזדמן שהיה לה לאחרונה באחת מבירות האזור עם מגיש רשת CNN ריצרד קווסט. לדבריה, מגיש החדשות הסתובב עם דובי ענקי בתיק וסירב להסביר לה מדוע עיתונאי זקוק לבובת פרווה גדולה. הכתבים של פראנס 24, יש להניח, לא ייקלעו לסיטואציה דומה.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", מוצגים מסמכים על עיתונים וחברות בקבוצת "הארץ"

מהו מדור "הגנזך" בקשה להתאגדות חברה, 18.3.43 (אנגלית) תעודה לאיגודה ולרישומה של חברה פרטית, 30.3.43 הודעה על שינוי כתובת, 19.6.49 הודעה על מינוי מנהלת חדשה, 31.7.85 הסכם הלוואה בין השקעות חס"ן בע"מ לבין הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ הודעה על החלטה לשינוי שם (אנגלית) פרטי משכנתאות ושעבודים הפוגעים בנכסי החברה, 20.5.43 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 18.6.43 (אנגלית) תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 14.9.55 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 16.2.60 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 26.10.60 אגרת חוב, 29.12.59 פרטי משכנתאות ושעבודים, 24.11.61 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 22.1.62 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 25.6.62 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 28.12.62 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 24.2.63 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 12.2.64 פרטי משכנתאות ושעבודים, 30.12.64 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 30.12.64 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 22.4.65 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 8.9.65 פרטי משכנתאות ושעבודים, 19.8.65 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 25.10.65 פרטי משכנתאות ושעבודים, 4.8.65 הצהרת אימות סילוק משכנתא או שעבוד, 1.12.66 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 20.12.73 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 4.6.74 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 11.4.79 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 28.11.85 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 16.2.86 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 5.3.86 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 11.5.92 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 16.6.94 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 13.2.96 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 17.10.96 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 13.11.96 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 18.6.98 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 24.7.02 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 27.7.04 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 2.11.04 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 14.10.07 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 15.1.08 תעודת רישום שעבוד או משכנתא, 5.10.08 הודעת תיקון לאגרת חוב, 14.7.86 ביטול רישום שעבוד, 31.1.78 ביטול רישום שעבוד, 2.2.78 סילוק שעבודים, 19.11.78 הודעה על סילוק שעבודים, 24.5.86 מחיקת שעבוד, 29.5.86 הודעה על סילוק שעבודים, 2.9.88 הסרת שעבוד, 2.9.88 הודעה על קבלת החלטה מיוחדת, 4.5.66 הודעה על קבלת החלטה מיוחדת, 13.3.77 הודעה על קבלת החלטה מיוחדת, 2.6.91 הצהרה על סילוק שעבוד, 7.5.64 ביטול שעבודים, 7.12.76 פרטי משכנתאות ושעבודים לטובתנו, 24.11.76 רשימת סחורות, 4.8.65 רישום ביטול משכון, 16.5.99 רישום ביטול משכון, 29.8.00 רישום ביטול משכון, 8.8.05 רישום ביטול משכון, 22.1.07 רישום ביטול משכון, 26.4.10 בקשה למחיקת שעבודים, 10.10.00 פרוטוקול אסיפה שנתית, 31.3.72 פרטים כלליים על החברה ברשם החברות, 28.1.80 הודעה על קיום הגבלות בשעבודים רובצים שיצרה החברה, 31.3.81 תכתובת עם רשם החברות, 28.6.50 תכתובת עם רשם החברות, 9.1.51 תכתובת עם רשם החברות, 30.6.58 תכתובת עם רשם החברות, 19.12.62 תכתובת עם רשם החברות, 27.1.63 תכתובת עם רשם החברות, 8.5.63 תכתובת עם רשם החברות, 9.7.63 תכתובת עם רשם החברות, 14.7.63 תכתובת עם רשם החברות, 12.1.64 תכתובת עם רשם החברות, 22.2.70 תכתובת עם רשם החברות, 25.9.90 תכתובת עם רשם החברות, 21.6.06 הודעה על קבלת החלטה מיוחדת, 26.11.78 שינוי תקנון החברה, 11.8.06 פרטי משכנתאות ושעבודים, 8.10.07 תיקון שעבוד, 13.11.07 אישור בדבר רישום הודעה על מינוי / הסרת דירקטורים, 29.6.11 פסיקה בדבר מיזוג דפוס הארץ בע"מ והוצאת עיתון הארץ בע"מ, 20.12.94 דו"ח שנתי, 31.12.43 (אנגלית) דו"ח שנתי, 8.10.44 דו"ח שנתי, 31.12.45 דו"ח שנתי, 31.12.46 דו"ח שנתי, 14.1.48 דו"ח שנתי, 14.1.49 דו"ח שנתי, 30.12.49 דו"ח שנתי, 19.7.50 דו"ח שנתי, 18.7.51 דו"ח שנתי, 31.12.51 דו"ח שנתי, 18.7.52 דו"ח שנתי, 11.8.53 דו"ח שנתי, 31.12.54 דו"ח שנתי, 10.1.56 דו"ח שנתי, 31.12.57 דו"ח שנתי, 31.12.58 דו"ח שנתי, 31.12.59 דו"ח שנתי, 30.12.60 דו"ח שנת י, 31.12.61 דו"ח שנתי, 31.12.62 דו"ח שנתי, 31.12.63 דו"ח שנתי, 31.12.64 דו"ח שנתי, 31.12.65 דו"ח שנתי, 31.12.74 דו"ח שנתי, 31.12.75 דו"ח שנתי, 31.12.76 דו"ח שנתי, 15.9.77 דו"ח שנתי, 11.9.78 דו"ח שנתי, 10.7.91 דו"ח שנתי, 3.9.97 דו"ח שנתי, 10.9.98 דו"ח שנתי, 31.8.05 אישור בדבר רישום הודעה על הקצאת מניות, 29.6.11 שינוי בהרכב הון מניות, 7.8.06 הודעה על העברת מניות בחברה פרטית, 14.11.05 הודעה על הפיכת מניות מסוגים שונים למניות רגילות, 29.2.63 הודעה על הגדלת הון מניות, 16.5.66 הודעה על הגדלת הון המניות, 19.1.79 הודעה על הגדלת הון המניות, 29.12.81 דו"ח הקצאת מניות, 30.12.77 דו"ח הקצאת מניות, 17.11.78 דו"ח הקצאת מניות, 28.11.78 הודעה על העברת מניות, 11.12.78 דו"ח הקצאת מניות, מאי 1977 דו"ח הקצאת מניות, 30.12.81 דו"ח הקצאת מניות, 30.12.92 דו"ח הקצאת מניות, 8.1.95 דו"ח הקצאת מניות, 11.8.06 דו"ח הקצאת מניות, 10.6.11 List of Persons who have consented to be Directors of a Company, 18.3.43 Particulars of Directors and of any Change therein, 14.1.47 פרטים בנוגע למנהלים או מנהלי-העסקים וכל שינוי בהם, 10.7.50 שינויים בהנהלה, 21.11.83 מינוי מנהלים ראשונים ושינויים בהנהלה, 22.7.85 שינויים בהנהלה, 26.10.87 מינוי דירקטורים ראשונים ושינויים בדירקטורים, 18.12.90 שינויים בדירקטורים, 1.3.94 שינויים בדירקטורים, 19.10.98 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 4.6.04 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 7.9.06 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 10.6.11 תקנון הוצאת עיתון הארץ בע"מ, 2006 הסכם קיבוצי מיוחד, 2.10.2018 הסכם קיבוצי מיוחד, 28.11.2022 משרד התרבות והספורט: מכתב בעניין "ועידת ישראל בספורט", 2012 חוזה: כנס משותף של "דה-מרקר" עם עיריית באר-שבע, 2016 משרד התפוצות: חוות דעת בעניין רכישת מושב בכנס "דה-מרקר", 2016 רשות ההגבלים העסקיים: אישור הפצת "הארץ" על-ידי חברת בר-הפצה, 25.4.17 רשות ההגבלים העסקיים: אישור שותפות של "הארץ" עם בר-הפצה, 22.3.17 דוד תדמור, הממונה על ההגבלים העסקיים: החלטה על אי-מתן פטור מאישור הסדר כובל בין "ידיעות אחרונות" לחברת מגדלור, ובין "ידיעות אחרונות" לרשת שוקן, 21.8.00 רשות ההגבלים העסקיים: מסמכים לגבי מחלוקת עסקית בין "מעריב" ל"הארץ" סביב הפצת המקומון "כלבו" בחיפה ומעמדו של "ידיעות אחרונות" כמונופול, 1995–2002 נסחי חברה, הוצאת עיתון "הארץ": 19.12.19 | 11.3.21 נסח חברה: נכסי הגלבוע בע"מ, 20.3.21 נסח חברה: השקעות חסן בע"מ, 20.3.21 נסח חברה: דיגיטל אינדקס בע"מ, 26.4.16 נסח חברה: שפה אחת ג.י.א. בע"מ, 19.4.21 נסח חברה: בר כל הארץ הום דליברי בע"מ, 22.4.21 נסח חברה: אסטרה אחזקות בע"מ (ליאוניד נבזלין), 20.3.21 נסח חברה: רשת העיר ע.ג.ר בע"מ, 11.10.21 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

מותו הפתאומי של העיתונאי האפריקאי פיוס נגאווה לא סוקר בתקשורת הישראלית, גם לא סיפור חייו, מאבקו בנשיא קמרון ומלחמתו למען חופש העיתונות

התגובה הראשונה למשמע מותו הפתאומי של פיוס נגאווה (Pius Njawe) היא חשד שמא אין המדובר במוות טבעי. מתברר שגדול הלוחמים למען חופש העיתונות באפריקה נהרג בתאונת דרכים בנורפולק, וירגיניה, שאליה הגיע לביקור משפחתי. משאית כבדה מחצה את ההונדה אקורד שבה נסע ולא הותירה לו סיכוי. אירוני הדבר שנגאווה היה לוחם נגד קללת תאונות הדרכים בארצו, קמרון. לפני שמונה שנים התאלמן מאשתו גיין, אם חמשת ילדיו, גם היא קורבן של תאונת דרכים (משאית התנגשה במכוניתה), ולמעשה קורבן של העדר טיפול רפואי הולם לאחר התאונה. נגאווה, מו"ל, עיתונאי ופעיל חופש עיתונות, הלך לעולמו ב-12 ביולי 2010. באותו זמן ממש התארח נשיא קמרון ויריבו המושבע, פול בִּיָה, בארמון האליזה. יומיים לאחר מותו, ב-14.7.10, יום הבסטיליה, התארחו בצרפת 14 נשיאים מאפריקה הפרנקופונית וצפו מעל במת הכבוד במצעד הצבאי שבו השתתפו יחידות מארצותיהם. כך צוין יובל ה-50 לגל העצמאות של מדינות אלה, במהלך השנים 1960-61. מבחינת הכבוד והטקס נראה כי העצמאות האפריקאית היא עובדה מוגמרת, אבל רוב המדינות הללו עדיין רחוקות מרחק עצום במשטרן ובאורחות חייהן ממושג הנשיאות שמגלמת הרפובליקה הצרפתית. קמרון מוכרת כאן בעיקר בזכות נבחרת הכדורגל שלה, שהיו ממנה ציפיות גדולות. אבל המדינה בת 19 מיליון התושבים, עם 2,200 דולר תוצר לנפש, מדורגת על-ידי פרידום-האוס ברציפות מאז שנת 1977 ועד היום כמדינה "לא חופשית". על-פי דירוג הארגון הוושינגטוני, בקטיגוריית הזכויות הפוליטיות ובקטיגוריות חירויות האזרח, קמרון סוגרת את התחתית, בניקוד 6–7 מתוך 7 (ישראל, לשם השוואה, מדורגת כ"חופשית", בניקוד 1 בזכויות פוליטיות ו-2–3 בחירויות האזרח). מדינה חופשית, על-פי מדדי פרידום-האוס, היא מדינה שמתקיימת בה תחרות פוליטית, מכובדות בה זכויות האזרח ופועלת בה עיתונות חופשית. קמרון תחת שלטונו של הנשיא הסמכותי פול בִּיָה, המכהן ברציפות מאז 1982, היא מדינה של מפלגה אחת, מפלגתו של הנשיא. פועלות בה מפלגות קטנות נוספות, שסיכוייהן לשמש אלטרנטיבה שלטונית אפסיים. גם התקשורת ברובה היא בבעלות המדינה, וחופש העיתונות נתון תחת איום מתמיד. סיפורו של פיוס נגאווה נודע בעולם כאשר פירסם בדצמבר 1997 בעיתונו, "לֶה מֶסאזֶה", ידיעה כי הנשיא ביה עבר אירוע לב במהלך משחק כדורגל שבו צפה. נגאווה נעצר, נשפט ונידון לשנתיים מאסר בגין "פרסום מידע שקרי". זה לא היה לו מעצר ראשון. סדרת המעצרים שלו בעקבות דברים שכתב החלה עוד בהיותו בן 19, כאשר פירסם, ככתב בעיתון "לה גאזט", ידיעה על הימצאות נפט בקמרון. מיד לאחר ששוחרר נעצר שוב בגלל כתבה שדיווחה על רמת ההישגים הירודה של הסטודנטים בבירה, דוּאלה. בגיל 22 הקים את עיתונו, "לֶה מֶסאזֶה", ואת "לה מסאזה פופולי", מוסף דו-שבועי פוליטי-סאטירי, שלפחות רמת הקריקטורות בו עומדת בסטנדרטים מחמירים, ואשר ייזכר בוודאי בגלל מספר הפעמים שבהן נאסר לפרסום ועותקיו הוחרמו. בזכות ה"פופולי" והקריקטורות המתפרסמות בו זכה נגאווה לשישה חודשי מאסר, בגין העלבת הנשיא. במהלך עבודתו העיתונאית נעצר נגאווה לא פחות מ-126 פעם ונכלא שלוש פעמים. ב-1992 הוא נאלץ לצאת לגלות של חצי שנה ולפעול מבֶּנין השכנה. ב-2000 הוכרז על-ידי מכון העיתונות העולמי כאחד מ"50 גיבורי העיתונות של מחצית המאה", ופעל בשנים האחרונות לקידום חופש העיתונות ברחבי העולם. עיתונו, "לה מסאזה", חגג לפני כשנה מלאת 30 שנה להופעתו. רק לפני חודש היה נגאווה בין "גיבורי העיתונות" החתומים על מכתב לנשיא זמביה הקורא לשחרורו של עמית, פרד ממבה, שנידון לארבעה חודשי מאסר ועבודת פרך. ממבה הוא עורך העיתון העצמאי "פוסט", היוצא לאור בלוסאקה, והואשם בביזוי בית-המשפט. ברשימת החתומים נמצאים אדם מיצניק, ממנהיגי סולידריות בפולין ועורך ה"ויבורצה גזטה"; הרולד אבנס, העורך המיתולוגי של ה"סאנדיי טיימס" הבריטי; וגיבורת העיתונות מישראל, עמירה הס. לא שאני מומחה גדול לעיתונות אפריקאית, אבל המאבק לשחרורו של פיוס נגאווה מוכר לי מקרוב, מימי כהונתי במכון העיתונות הבינלאומי, IPI, שפעל אז בתקיפות לא רק בגלל ההיבט העקרוני, כי אם בעיקר בגלל בריאותו ותנאי כליאתו הקשים. אשתו גיין הפילה באותם ימים יילוד שנשאה ברחמה, והדבר יוחס לאלימות שהפעילו כלפיה סוהרים בעת ביקורה בכלא. משלחת של נציגי IPI, בראשות ריימונד לוֹאוּ הדרום-אפריקאי, אחד מגדולי הלוחמים לחופש העיתונות באפריקה ובעולם, יצאה לדוּאלה והצליחה להתקבל אצל שר המשפטים, שנהג בחבריה באדיבות, אך הסביר ש"כמו אצלכם, אנחנו לא יכולים להתערב בהחלטות בית-המשפט שלנו". ובכל זאת, הלחץ הבינלאומי שנוצר מצד IPI וארגוני זכויות אדם אחרים הביא לבסוף להפחתת העונש לשנה אחת, ונגאווה שוחרר לאחר עשרה חודשים. פועלו של נגאווה יכול לשמש תזכורת לכך שעיתונות בחלקים שונים של העולם היא עדיין עיסוק מסוכן. שעיתונאים מסתכנים בחייהם כדי לספר על המתרחש סביבם. שריח הליזול של בית-המעצר הוא חלק משגרת יומם, ולעתים הם ומשפחתם נתונים לסכנת חיים. העובדה שעיתונות היא עיסוק מסוכן ידועה לכל כתב וצלם הפועלים באזורי קרבות ואסון. אבל לפעמים נדמה שעיתונות הפכה לעוד אחד מענפי ספורט האקסטרים, שבהם צילום עצמי שלך בלב שדה קרב זר הוא סוג של הישג אישי. מי שכך פועל – גם אם הוא חדור תחושת שליחות – עושה זאת מתוך בחירה ועל-פי צו היצר העיתונאי המפעם בו. אבל מקצוע העיתונאות כולו, במדינות מסוימות, הוא אורח חיים מסוכן ואף קטלני. בהרבה מדינות בעולם – ובאפריקה במיוחד – להיות עיתונאי בארצך ולפעול על-פי מצפונך משמעו לחיות תחת לחץ שלטוני אדיר ואיוּם מתמיד, עליך ועל הקרובים לך. אפריקה זכתה לעדנה בזכות המונדיאל המוצלח, אבל כמה מן המדינות שהגיעו אליו מופיעות בגרועות שברשימות מפירי זכויות האדם והאזרח. על-פי דו"ח מצב חופש העיתונות שפירסם מכון העיתונות הבינלאומי, אפריקה היא מקום מסוכן לעיתונאים (ואין הכוונה, כפי שנהוג לחשוב, לעיתונאי חוץ ולשליחים). לפחות 14 עיתונאים נהרגו בגלל עיסוקם במהלך שנת 2009. הרוח השלטונית במדינות אפריקאיות רבות עוינת את המקצוע, ויש בהן שימוש יתר בחוקי עיתונות ובהפעלת סמכויות המדינה נגד עיתונאים ועיתונים. הפעלת צנזורה ישירה ועקיפה נגד עיתונות חופשית, הפחדה ואלימות מוסדית נגד עיתונאים ומשפחותיהם נרשמו באתיופיה, אריתריאה, בֶּנין, קמרון, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, גמביה, גאנה, גיניאה, קניה, ליבריה, מדגסקר, מוזמביק, ניגריה, סיירה-לאון, סומליה, אוגנדה, זמביה וזימבבואה. אבל המדינות הגרועות ביותר כלל אינן מעבירות נתונים שעל-פיהן אפשר יהיה בכלל לדרגן. כצפוי, המִתאם בין רשימת המדינות הפועלות ביד קשה נגד עיתונאים לתחתית רשימת הדירוג של פרידום-האוס גבוה במיוחד. יש דרכים רבות להביע סולידריות עם מדינה במצוקה. ישראל בוחרת לעשות זאת בשיגור צוותי חילוץ והצלה לאזורי אסון ולעתים מתארגנות משלחות של רופאים למשימות הומניטריות קצרות טווח. אבל החברה כאן, ובמיוחד התקשורת עצמה, עיוורות לחלוטין למחלות החברתיות הקשות הנגרמות למדינות שבהן חופש העיתונות מדוכא ביד ברזל. פיוס נגאווה הוא דווקא סיפור טוב במושגי עיתונות, אבל הוא מוחמץ לחלוטין מפני שכל הנושא אינו קיים כאן. היחיד הזכור לי שעסק במעלליו של הנשיא ביה היה ניצן הורוביץ, בימיו הגדולים ככתב חוץ. היום אין כאלה בכלל. ובכן, צריך לכתוב את הכתובת על הקיר: תקשורת שאיננה חרדה לחופש העיתונות ואינה מכסה בקפדנות את מצב העיתונות ברחבי העולם היא תקשורת מנוונת, שיום אחד תאבד את הקרקע תחת רגליה. סולידריות עם מדינות שנשלל בהן חופש העיתונות אינה רק מעשה הומניטרי, אלא, אם תרצו, מהלך תרפויטי. מי שחרד לערכי העיתונות במקומות אחרים, מן הסתם יהיה מודע, דרוך ומוכן להיאבק על זכויותיו בארצו שלו. אין זה מקרה שרוב פעילי חופש העיתונות באים ממדינות מפותחות הנהנות מחירויות מלאות בתחום זה. ישראל עדיין מדורגת גבוה במדדי חופש העיתונות, אבל אין ספק כי גל חוקי העיתונות המוצעים בשנה האחרונה יוריד אותה בדירוג. העיתונות בישראל, החופשית והפתוחה, זוכה ליחס של שנאה ובוז לא רק מן השלטון, אלא גם מידי המחוקק, וגרוע מזה – מן הציבור. יש סיבות רבות לכך ואין לנקות מאשמה את העיתונות עצמה, אבל היחס הזה יחולל בלי ספק שחיקה מדאיגה במדדי הדמוקרטיה שלנו. בהקשר דומה נשמעים לאחרונה קולות רמים יותר הקוראים לכינון שלטון נשיאותי כאן. מי שמייחל להקמת רפובליקה נשיאותית בישראל צריך לזכור כי חברות לא יציבות שמקיימות משטר נשיאותי מסתכנות בסממני דיקטטורה. מי שרוצה לתת סמכויות לנשיא צריך לדעת כי המעבר מנשיאות של מנהיג "חזק" ש"מניחים לו לעבוד" למשטר אוטוריטרי הוא סכנה ממשית. צריך תמיד לזכור שלא רק פול ביה, אלא גם לורן קבילה המנוח ובנו ויורשו גוזף הקונגולזי ורוברט מוגאבה מזימבבואה הם נשיאים. טוב, אנחנו הרי מדברים על נשיאות בנוסח אמריקאי. מוושינגטון, אדמס, גפרסון, ועד לינקולן, קנדי, קלינטון ואובמה. אבל על הסקאלה שבין דוּאלה קמרון לוושינגטון הבירה ועל-פי קו המגמה המסתמן לאחרונה והמגמות המתחזקות העוינות את הדמוקרטיה, עולה החשש שדווקא נשיאות אפריקאית הולכת ונעשית קרובה לנו יותר.

"אתייחס רק לביטוי זה: עדי טלמור ז"ל היה דובר עברית ומקפיד ככל שיכל לשלב רק אותה בקריינותו". תגובה

לאילנה כ היה תפקיד קטן מאוד בקיבוץ: היא היתה עובדת דואר. עובדת מסורה ואחראית, שקטה וצנועה, יעילה, חרוצה ומקובלת על אלו שעבדו בסביבתה. את השכלתה הרחבה היא שמרה לעצמה, אך נתנה ממנה למי שביקש ולמי שגילתה בו חסר שהיה ביכולתה להשלים. חסרת רהבתנות, היא עשתה זאת בהנאה רבה, שהיו בה שני חלקים בגדלים שונים של שמחה: רבה של המקבל וקטנה יותר, של הנותנת. חלקים אלו היו עולם מושלם של תרומה חברתית, שיש בה התבוננות בוחנת אל חצי הכוס החסרה, המבקשת להתמלא. תשובה קצרה, שהיא הצעה בלבד לצורך זה והמקבל ייקח אם אך ירצה בה. את מחלתה שהכריעה אותה נשאה בשקט ומבלי שתהיה למעמסה על מי ממכריה ואפילו על בני משפחתה. הזכרתי את תרומתה הפשוטה כשנפטרה בעלון הקיבוץ, תחת שם הנושא "תרומתו של כל אחד", ואגב: שם נושא, כי כותרת הוא מושג שבמלותיה היה גדול עליה מדי. תהא תרומתו של אדם אשר תהא: בין שפשוטה וצנועה ובין שהמונית ורבה, אין אדם שאין לו ממנה, אפילו הוא פושט יד וקבצן, חסר ידע, פועל מכונות, מהנדס או שר עשרות, אלפים ורבבות. תרומתו אינה מבוטלת. ומה היתה זו של עדי טלמור ז"ל? העורכת הלשונית של "העין השביעית" תוהה עליה רבות, או יותר נכון, תוהה על העדרה. על חסרונה. על אינותה. העורכת הנכבדת רחל פרץ אף כותבת ומבלי שירעדו האצבעות על המקלדת: "וטלמור, יש לזכור, לא עשה מעשה אקסצנטרי במיוחד". בשל רצונו של האיש להותיר את נתינתו אצל אלו שקיבלו אותה (משהו כמו 7 מיליון בני-אדם בישראל ועוד רבים רבים מחוץ לגבולותיה). אתייחס רק לביטוי זה: עדי טלמור ז"ל היה דובר עברית ומקפיד ככל שיכל לשלב רק אותה בקריינותו. את הגבהות האקדמית הוא הותיר לאחרים, וכיוון שלא ביטל אותם, שילב את מאמרם כלשונם, אף אם חרגו מנהגיו שלו. הֶקשים והגדים הרבה אפשר לדוג מתוך דבריה של רחל פרץ במאמרה. נתונים הם לחסדיו של כל קורא. בולט בהם חסרון ההבנה של התרומה שיש בה כמו שיש בכל אדם, בהם עדי טלמור ז"ל ואף של אילנה כ ז"ל, שמעולם לא פגשה בטלמור ואני סבור שגם בר פרץ היא לא פגשה. אף שיש בדברים של פרץ מידה של תרומה, אני סבור כי היה עליה לשקול בעיניה שנית עד שביעית, אם יש בהם כורח פרסומי. רמי שני הוא כתב גלי-צה"ל ואתר "וואלה" בדרום הטראגיות של הפארש / רחל פרץ עדי טלמור מת, מבחינה ציבורית, כקליפת תדמית ריקה. רצועת הכבוד ממשיכה להיות מהודקת על הזירה התקשורתית

בעקבות מופע האימים של בניזרי: התקשורת חוטאת לתפקידה, לאמת ולאזרח מן השורה כשהיא מתמסרת לזעקות קיפוח מניפולטיביות של מורמים מעם שסרחו

נאום התוכחה של השר לשעבר שלמה בניזרי בצאתו מהכלא, שכוון כלפי גורמי ממסד שונים וזכה להדים ולכותרות, הוא אחת הדוגמאות להשתלטות בעלי הכוח על קולו של "האיש מן השורה". בניזרי מציג את עצמו כאדם פשוט, חסר קשרים, שנעקר מחיקם של קרוביו ואוהביו ונגרר בהשראתו של ממסד אטום אל מרתפי הכלא. שם, לדבריו, סבל סבל שעלה אף על סבלו של איש רגיל אחר, שגם הוא נעקר מחייו הפשוטים על לא עוול בכפו – גלעד שליט. אחת הביקורות המהדהדות על המרחב הציבורי בדמוקרטיות נוגעת לדפוסי הנגישות אל הבמות הציבוריות. הרעיון של שיח רציונלי המתקיים בין אזרחים חופשיים, חסרי אינטרסים, המוכנים לשמוע ולהשתכנע, שיח שהוא ביטוי אותנטי של דעת קהל, אותגר תמיד על-ידי חוקרים והוגים שסברו כי קיים אי-שוויון מבני שמונע את מימושו של רעיון זה: האדם הרגיל, זה שאינו ניחן בפנאי, במשלב שפה מתאים או במעמד חברתי גבוה, אינו יכול באמת להשמיע את קולו במרחב הזה. בעיה זו החמירה ככל שתקשורת ההמונים הפכה להיות ההקשר המשמעותי לדיון ציבורי. כך טען יורגן האברמס כי המרחב הציבורי עבר תהליך של רה-פיאודליזציה: השתלטות של בעלי הון ואבירי שלטון על האתרים שנועדו לשיח אזרחי וחופשי. באמצעות אנשי יחסי-ציבור מקדמים אנשי השררה אינטרסים משלהם במסווה של דעות חופשיות ואותנטיות של "אזרחים רגילים". יחד עם זאת, לאנשים מן השורה נותרו תוכניות אירוח ותוכניות מציאות שבהן הם יכולים לתעד סבל ורגשות ו"נגישות תוך שיבוש השגרה" לחדשות. הכוונה להפרעות והפגנות הזוכות לסיקור חדשותי-עיתונאי ומשמשות, לזמן מוגבל, מעין ערוץ שבו אנשים מן השורה יכולים להשמיע קולם נגד סדר העולם הממסדי ולקבל אוזן קשבת באמצעות בימת התקשורת המכובדת שהם מתארחים בה. התבססותה של הטלוויזיה כמדיום המרכזי של המרחב הציבורי והתגברות מגמת המסחור של התקשורת תרמו דווקא ללגיטימיות ולאטרקטיביות של "השיח מלמטה". הטלוויזיה, כמספקת חוויה של אינטימיות בין הצופה למסך ומבליטה את האישי והרגשי, והמסחור, שדוחף את כלי התקשורת לחפש כל העת זוויות ודעות חדשות, תרמו לייצוג האנשים פשוטים שביטאו "רגשות אותנטיים" וזעם אנטי-ממסדי. אך במקרה של בניזרי, כמו במקרים אחרים, אנו חווים מצב שבו גם מי שהוא בעל כוח יכול לחטוף ולנכס לעצמו את הנגישות המוגבלת מלכתחילה של חסרי הכוח. מדובר בבעלי עוצמה נבוכים, נחקרים או מורשעים, שדוחפים הצדה את האיש הקטן, ניצבים במקומו ומאמצים את אופן סיפורו האישי, הרגשי והאנטי-ממסדי. לעתים, כמו בדוגמה שחווינו בשבוע שעבר, בעל הכוח שהתחפש למשבש השגרה פונה ישירות לציבור ומשמיע את קולו. בניזרי הלך בעקבות שותפו למאסר, משה קצב, שב"נאומי האליטות" שלו שירטט מבנה סיפורי זהה לזה שיצר בניזרי. קצב הפך את עצמו לגיבור מיתולוגי, איש פשוט דוגמת דרייפוס או יוסף ק הקפקאי, שניצב לבד אל מול קשיים עצומים שהערים למולו הממסד. גם במקרה של קצב נעלמו מגרסתו ומהאופן שבה הוצגה לציבור מנעמי השררה, האיתנות הכלכלית והמנגנון של ניהול התבטאויות ודעות שעמד לרשותו. מה שנותר היה רק כפילו של האזרח הרגיל שכל אשר יש ברשותו הוא ידו האנושית שבה הוא הולם על שער ממסדי מחופה ברזל. את המנגנון הנוסף של ההתחפשות לאדם מן השורה ניתן לכנות "עיתונאים או חברים מספרים על". בהקשר זה מופץ מידע "אגבי" כביכול על חייו הפשוטים ורצופי הייסורים של חבר האליטה ש"עולמו חרב עליו". במשפט קצב הפכו בני משפחתו (בעיקר אחיו ליאור) ועורכי-דינו לרכילאים בשירות התקשורת. הם היו אורחים אהודים בבמות שיח מכובדות וסיפקו את הסחורה בדמות פכים קטנים "מאחורי הקלעים" של חיי היום-יום של הנשיא לשעבר. מהם למדנו כי בריאותו ומצב רוחו ירודים, אך הוא נחוש להילחם על חפותו נגד העולם כולו עד כלות כוחותיו ההולכים ומתמעטים. כך למשל תיאר ליאור קצב בתוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" (26.3.11) את אחיו במלים הבאות: "משה עובר סבל לא אנושי ושום אדם אחר לא היה מחזיק מעמד [...] בשיחות עם המשפחה, לכל אורך הפרשה, הוא הרשה לעצמו להראות רגשות. אנחנו צמודים אליו לכל אורך שעות היממה [...] אני מקווה מאוד שמשה יחליט לערער לעליון. אנחנו מאמינים שהערעור יתקבל, ושהשופטים לא ישלחו אותו לכלא". לאחרונה סייע שלמה בניזרי לשותפו לתא באספקה לציבור של מידע מאחורי הקלעים כשמסר ב"שיחות סגורות" כי מצב רוחו של קצב אינו מרומם וכי הוא מעביר את ימיו בשקידה ובלמידה. "קצב אומר, מסכן, לא באים אליו", סיפר בניזרי. "הוא קורא את הספר של הרב (עובדיה יוסף) בשקיקה. הוא אמר: אני רוצה לפני שאתה הולך, תגיד לרב שסיימתי את כל הספר. הוא כותב הערות והוא לומד אותו". בניזרי עצמו, כמובן, לא חסך מאיתנו את הסבל חסר ההצדקה שהוא עצמו עבר בכלא. אצלו הסיפור עסק במאבקו, נגד כל הסיכויים, לשימור חוויית האבהות: "שנתיים וחצי שהוא מדי ערב מצלצל הביתה, כי אבא נשאר אבא. הוא מספר מהכלא איך מתחברים לבן בעזרת קו טלפון וספר גמרא בלבד", אומר הקריין בערוץ 2, ובניזרי עצמו אומר: "כל ערב, מאז שאני פה, זה הקשר שלי, שאני יוצר עם המשפחה כדי לשמש כאבא, אבא טלפוני". בניזרי הציג בדבריו סוג ישן נושן של יחסים מיתולוגיים בין "טובים" ל"רעים". מצדו האחד של המתרס עומדים בעלי תפקידים: שרים וחברי-כנסת ("מהשמאל", שמפעילים קשרים כדי לשחרר את מרואן ברגותי); נשיא המדינה, שמתאמץ לשחרר איש עסקים שנאסר בגרוזיה; ושופטי בית-המשפט הקרים והמנוכרים (לרבות מי שאמור לאכלס, לתפיסתו של בניזרי, את תבנית "המזרחי החם", אדמונד לוי, שעל-פי רמיזותיו של האסיר המשתחרר שכח את מכורתו). כל אלה מתייחסים אליו כפי שהגדיר כ"מוצר בסופר" שצריך לשלם "תג מחיר", יחס שפוגע באנושיותו. ברמה הידהד אפוא "קול זעקתי שנשמע ללא מענה". כה אפסי הוא וקטן האיש הפשוט כנגד הממסד, וכל שנותר לו לתהות, מוסיף בניזרי, הוא "מה מדינת ישראל הרוויחה בכך שהכניסה אותי? רק אלוקים יודע". מול בעלי התפקידים המתנשאים האלה ניצבים האנשים הפשוטים, הרגילים, האנושיים והחמים. לדבריו, מלבדו ומלבד משפחתו היו שם "האנשים שליוו אותי [...] הרבבות שחתמו עבורי על עצומה". מניגוד דיכוטומי ומיתולוגי זה נעדרים כמובן הן האירועים שבעטיים הגיע בניזרי לכלא, כמו גם המערכת הארגונית שהכינה את יציאתו המיוחצנת משם. האינדיקציות לקיומה של זו הן רבות: ריבוי הידיעות על אודותיו בשבועות האחרונים, התיעוד הטלוויזיוני של שיעור הגמרא שהעביר באמצעות הטלפון לבנו, ורמזים בנוגע לעיסוקים המפלגתיים המצפים לו מיד עם שחרורו. דבריו של בניזרי נקיים מכל סממן של אזכור רום מעמדו. הוא גם אינו מזכיר במלה (ואף לא בתודה) דמויות מפתח בחברה הישראלית שהיחסים איתן מן הסתם לא נותקו במהלך שהותו בכלא וייתכן שתרמו הן לאיכות תנאי מאסרו והן לשחרורו המוקדם. בכך הוא מצטרף לבעלי עוצמה רבים המקבלים נגישות לתקשורת הן דרך מה שהם באמת, והן באמצעות גזילת זעקתו האנטי-ממסדית של האיש הפשוט – כבשת הרש של מי שאינו הם לכל הדעות. בניזרי ויועציו עושים את מה שנראה בעיניהם נכון ומשרת את מטרותיהם. הדברים הבוטים שאמר עם צאתו מהכלא אכן ספגו ביקורת ציבורית ותקשורתית חריפה הן בשל ההשוואה לגלעד שליט והן בשל ההתכחשות לדברים שאמר בוועדת השחרורים, אך כאמור, הבעיה שאני רוצה לדון בה בהקשר זה רחבה יותר, והיא מתן הקול לחבר האליטה שסרח כשהוא מתחזה לאדם מן השורה. נשאלת השאלה, מהי ההצדקה לתת במה לסבלם ולזעמם של אנשים אלה, במה שמאפשרת לצופה, שחווה אף הוא תחושת קיפוח או עימות עם הממסד, להזדהות עימם? כאשר נשאלים עיתונאים בעניין זה, התשובה השגורה בדרך כלל היא שיש בכך עניין לציבור. אם "הערב עם גיא פינס" או "חדשות הבידור", תוכניות המבוססות על רכילויות ומציצנות, קובעות מהו עניין לציבור, אין בכך בעיה. השאלה מציקה הרבה יותר כאשר אנשים בעלי כוח ציבורי ופוליטי, ששואפים לשמר את מעמדם גם בעת מצוקתם, עושים שימוש בשיח שכזה. במתן במה לקול הזה, התקשורת חוטאת לדעתי בשלושה מישורים. ראשית, בעניין מלאות הדיווח: כאשר התקשורת מדווחת על "חיים רגילים" של אליטות, בעיקר אלו שסרחו, היא אינה ממלאת את תפקידה במתן הקשר לדברים הנאמרים. אנחנו מקבלים את סיפור "האיש הפשוט" בלי שנדע די הצורך על מאמצי השיווק שנעשו כדי להביא את המסרים הללו לדפי העיתון או לשידור. איננו יודעים כיצד נולדו האייטמים: מי הם יועצי התקשורת או היחצנים שטילפנו, התחננו או הבטיחו דבר מה על מנת שקו זה של הסיפור יקודם ומדוע נעתרו העורכים למבוקשם. כל שנותר לנו הוא לחוות יחסי שוויון מעוותים בין איש מן השורה אמיתי (שכל שיש לו באמת זה הוא עצמו) לאיש מן השורה לכאורה. אם לא ניתן, או לא מקובל, לחשוף את המקורות, טוב היה היתה התקשורת מאמצת במקרים אלה, וביתר שאת, לא את שיח המלודרמה המתעד, אלא את השיח הלעגני והביקורתי שהיא נוהגת לנקוט בעת קמפיינים פוליטיים, שכן מדובר בקמפיין לכל דבר. שיח זה מתמקד בהשערות ("מזגזג לימין", "מזגזג לשמאל") בדבר האינטרסים העומדים מאחורי הצהרות על אימוץ עמדה זו או אחרת. שיח זה עדיף גם על התגובה הזועמת, הישירה, של התקשורת ומערכת המשפט לדבריו של בניזרי, זו שמן הסתם מחזקת את דעת תומכיו (ברור שלתפיסתם, הממסד כועס על מי שחושף את עליבותו). לו היתה התקשורת נוקטת קו ציני ולגלגני, ייתכן שהיחצנים היו נרתעים מלהשתמש מלכתחילה בסיפור המלודרמטי על האיש הפשוט שנרמס בגלגלי הממסד. שנית, ברמה הנורמטיבית: הקול הרגשי האותנטי והטיעונים של האדם מן השורה צריכים להישאר נחלתם של אנשים מן השורה בלבד. כפי שלא ראוי היה שבמחאה החברתית של הקיץ האחרון תסייע התקשורת לבעלי רשתות שיווק עתירות הון להתחזות לאזרחים שמוחים נגד מחירים, כך לא הגון שתסייע לחברי האליטה להסתתר בעורם של אנשים פשוטים, חסרי אונים אל מול הממסד. זאת, כיוון שהם עצמם ינקו מעטיני השפע של השלטון, נותרו להם קשרים איתו בהווה, וייתכן שיהיו חלק ממנו בעתיד. שלישית, האפקט המשוער על דעת הקהל: מנסיון העבר עולה כי בתודעה הציבורית, לטווח הארוך, מעשים רעים טובעים בתהום הנשייה, והסבל המתועד (גם ללא חרטה) מזכך. סיפור מלודרמטי של סבל ומאבק "מהדהד" טוב יותר (כפי שמגדיר זאת חוקר התקשורת מייקל שדסון) מאשר פירוט חשבונאי של עבירות. ראו, לדוגמה, את מעמדו ההולך ומתחזק של אריה דרעי בציבוריות הישראלית. דרעי, שכמו אלה שבאו אחריו השתלח בממסד בראיונות טלוויזיוניים מתוקשרים ערב כניסתו לכלא ודאג שסבלו יתועד לאחר מכן, הותיר כבר מזמן את עוולותיו מאחור. את חטאיו, אלה שהודה בהם, נהג להסביר כפעולה של צעיר תמים וחסר ניסיון. עם טיעון אנושי "פשוט" שכזה אנחנו יכולים להזדהות בקלות, אך אסור לתקשורת לתת לכך יד. השאלה היא היכן עומדים הריחוק, הציניות העיתונאית וראיית העתיד המתבקשת אל מול התחרויות והמסחור הפושים בתקשורת. ד"ר דוד לוין הוא חוקר תרבות בבית-הספר לתקשורת, המסלול האקדמי, המכללה למינהל

הבידור מסוקר בהרחבה | דן מרגלית קורץ ליואב יצחק | "מעריב" שואל ו"ידיעות אחרונות" עונה

ב"ידיעות אחרונות" חוקרים זכייתה של המתמודדת "נעמה" בתוכנית הטלוויזיה "הישרדות" לא הופכת היום לכותרת ראשית באף אחד מהעיתונים. הזכייה מופיעה על השערים, כן. כובשת את עמודי האמצע, כמובן. אבל לא בכותרת הראשית. המצב יכול להיות גרוע יותר, וככל הנראה גם יהיה. ב"ידיעות אחרונות" פורסמה לפני כמה שבועות, וברעש גדול, כתבת מגזין ("תחקיר מקיף") שהתיימרה לחשוף את הבעיות האתיות של הפקת התוכנית. אם למישהו היה ספק באשר למניעים שעמדו מאחורי פרסומה, הוא מוזמן לפתוח הבוקר את גליון העיתון ולהיווכח בכבוד הגדול שהתוכנית זוכה לו. העיתון אינו מתנער מהתוכנית שהוא עצמו טוען כי אינה הוגנת, הוא בוודאי אינו מתעלם ממנה. תמונתה של הזוכה מופיעה במרכז השער, והסיקור, המתפרש על פני שני עמודי האמצע של העיתון, כולל ידיעה חדשותית [רז שכניק] ושני טורי דעה [שלומי לאופר וירון טן-ברינק]. בידיעה החדשותית מוזכר לכל מי שלא מעודכן כי הזכייה של "נעמה" נחשבת הפתעה, וניתן גם הסבר לתפנית בעלילת התוכנית: "אמש, מאחורי הקלעים בהיכל נוקיה ביד-אליהו, עשתה נעמה קמפיין אגרסיבי של הדקות האחרונות בקרב המושבעים כדי להשיג עוד קולות לפני ההצבעה המכריעה". מתמודד אחר המצוטט בידיעה מספר איך שיטה במועמד לזכייה ופעל למען בחירתה של זו שבסופו של דבר ניצחה. במלים אחרות, הידיעה מתייחסת ברצינות למושא הסיקור, ואף מחדשת מידע. שני טורי הדעה מבקרים בחריפות את התוכנית. טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של העיתון, מתייחס לאירוע כאל "תרמית הגמר הגדולה", מבקר את האיכות הטלוויזיונית של המופע ושואל בסיום דבריו: "מי אלה כל האנשים האלה? יכול להיות שבאמת העברנו חמישה חודשים בבהייה מהופנטת בהם ובכלום האינסופי שסיפקו לנו?". הטור השני, המופיע תחת הכותרת "סתם תוכנית", מלין אף הוא על התנהלות ההפקה ועל רמתה של התוכנית. הימור: כשתוכניות הבידור יכבשו סוף-סוף את הכותרות הראשיות בעיתונים, הכותרות לא תעסוקנה בדיווח על ההתפתחויות האחרונות בעלילה, בדרמות שבין הדמויות המשתתפות בתוכנית או בגילויים על חייהם האישיים של המתמודדים (כפי שניתן לראות בצהובונים בריטיים למשל), אלא באמצעות ביקורת. הכותרות תחשופנה מחדלים בהפקת התוכנית ומקרים של הונאה. כך תשמור העיתונות הישראלית על פופולריות בלי לוותר על חזות של חופש פעולה. כלב השמירה של הבידור הטלוויזיוני. ב"מעריב" לא מחדשים גם העיתונים האחרים מדווחים בהרחבה יחסית על תוכנית הבידור. ב"מעריב" מופיעה תמונתה של הזוכה בשליש התחתון של עמוד השער, ושני עמודי האמצע מוקדשים לסיקור האירוע. ערן סויסה מספק ידיעה חדשותית בלי שיהיה בה אפילו קמצוץ מהמידע המופיע בדיווחו של שכניק ומגלה את שהתרחש מאחורי הקלעים, ואילו מבקר הטלוויזיה של העיתון, אסף שניידר, יוצא נגד התוכנית וכותב על השקר הגדול הטמון בבסיסה. בידיעה חדשותית נפרדת, המופיעה באותה כפולת עמודים, מדווח סויסה על שתי תוכניות מציאות חדשות שאמורות לעלות בקרוב בערוץ 10, ועל שלוש שיועלו בערוץ 2. ב"הארץ" משתדלים לזלזל ב"הארץ" מופיעה בתחתית שער העיתון תחילתו של דיווח על אירוע הגמר [שגיא גרין], הממשיך בעמ 11. גרין מדגיש את פניו המגוחכים של האירוע, את המסחריות והפולקלור השולטים בו, ומקפיד לדווח עליו בריחוק מובלט. סיפור המסגרת של הדיווח (שהוא גם סיפור הכיסוי של גרין/"הארץ") – העיתונאי הוא זר הנוחת באי נידח ומתאר את מנהגי הילידים. במלים אחרות, ב"הארץ" מפרסמים את דיווחו של שליח התרבות המערבית, המתאר למען הקהל המתורבת את האקזוטיקה הנחשפת לפניו במקום "שאליו אנחנו נקלענו במקרה" (למי שמעוניין בניתוח סטנדרטי יותר, בעיתון מופיעה הפניה לטורו של גדי להב באתר האינטרנט של קבוצת שוקן). מה נלעג יותר: מאות אלפי בני-אדם הנסחפים אחר עלילת שווא או עיתון המבקש לשמור על שאריות כבודו בכך שהוא מאמץ נראטיב קולוניאליסטי? גם טור ביקורת הטלוויזיה בעיתון [חגי חיטרון] מוקדש לתוכנית הבידור ומוזכר בו כתב חדשות 10, שבעת מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, ששודרה ממש לפני תחילת תוכינת הגמר, השווה את המתח לזה ששרר במעמד הכרזת המדינה. ב"ישראל היום" כמעט שמתעלמים ב"ישראל היום" היחס לתוכנית הוא המצומצם ביותר. על השער משבצת קטנטנה; הסיקור מופיע רק בעמוד האחורי [מאיה כהן], בלי לספק מידע או סגנון של ממש. מי שמחפש בכל זאת שילוב בין תרבות גבוהה לנמוכה ימצא אותו בטור ביקורת הטלוויזיה [שיר זיו]. ההגיג נפתח בציטוט של הפילוסוף הגרמני ארנסט יונגר ("הגדולה נבנית מחשיפתה לסערות"), ומסתיים בתלונה עממית יותר, על המניפולציות של הפקת התוכנית ("עד אמש השתינו עליכם מהמקפצה, אמש הם עלו על הגג"). כאמור, לפי שעה הכותרות הראשיות אינן עוסקות בתוכנית הבידור. הבוקר כולן מוקדשות לפרשת אולמרט-טלנסקי. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "הקרב על החקירה", הממוסגרת מלמעלה בדרישת המשטרה שראש הממשלה ייחקר מיד, ומלמטה בדרישת פרקליטי אולמרט שייחקר רק לאחר הדיון בבית-המשפט העליון על העדות המוקדמת. ההאשמה כי "אולמרט מתחמק ומושך זמן", שהופכת הבוקר לכותרת הראשית של "ישראל היום" ו"מעריב", מופיעה ב"ידיעות אחרונות" במקום צנוע בהרבה – כותרת המשנה לידיעה המופיעה בעמ 2 [טובה צימוקי, יובל יועז ואורון מאירי]. טור הפרשנות של נחום ברנע יוצא נגד ראש הממשלה, שבמקום לקדם את החקירה מעכב אותה (בפועל הניסוח של ברנע מתון יותר: "אסור לראש הממשלה להיתפס כמי שמעכב [את החקירה]"). אבל מיד אחר-כך מעביר ברנע ביקורת גם על הפרקליטות, המשטרה ו"פוליטיקאים ואנשי תקשורת שלבם גס בחקירות, בהליכים משפטיים, בהוכחות". ב"מעריב" הכותרת הראשית מחולקת לשניים. חציה קורא "אולמרט מושך זמן", בלי שמצוין אפילו מקור ההאשמה (המשטרה), וחציה מביא את האולטימטום של טלנסקי: "עדות תוך שבוע", או שהוא עוזב את הארץ. גם ב"הארץ" הכותרת הראשית מחולקת לשניים. הראשון קובע כי "אולמרט ייחקר השבוע, והשני מביא את גרסת מקורבי ראש הממשלה: "התנהלותה של המשטרה מחפירה". ב"ישראל היום" הדיווח ביקורתי מאוד, כצפוי, גם בסיקור החדשותי וגם בטורי הפרשנות, שבמסגרתם כותב דן מרגלית עוד טקסט חריף נגד ראש הממשלה. אם יש חידוש בעיתון הבוקר הרי הוא בקריצה של קרדיט ששולח מרגלית לעבר יואב יצחק, כשהוא מזכיר באגביות את פרשת הבית בכרמיה ומוסיף כי זו נחשפה על-ידי יצחק. נראה כי זהו ניסיון פיוס ראשוני בין שני השניים, שנקלעו לאחרונה לעימות חזיתי. סיכומו של סיקור: הפרשה מופיעה בכל הכותרות הראשיות, אף שלא אירעה בה כל התפתחות דרמטית, רק עוד קרבות מילוליים בין הצדדים. כמעט בכל עיתוני הבוקר מופיעה בעמודים הפנימיים ידיעה שהיתה יכולה לשמש כותרת ראשית אחרת, אשר היתה גם מתייחסת למשהו רלבנטי לחיי הקוראים. כך למשל בעמ 9 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר ידיעה תחת הכותרת "תושבי הערבה שותים מים רדיואקטיביים" [עמיר בן-דוד]. גם אם אין סכנה בשתיית המים, כפי שטוען משרד הבריאות בתגובה, וכל הדיווח בנושא, סלחו נא על משחק המלים, לא מחזיק מים – עיתון שהיה רוצה להיראות כאילו הוא לוחם באומץ למען קוראיו היה הופך ידיעה כזו לכותרת ראשית. נראה שבעיני עורכי "ידיעות אחרונות", טלנובלה פוליטית עדיין מוכרת יותר עיתונים מחדשות חברתיות. ב"מעריב" מדווח [אורי יבלונקה], בראש עמ 8, עם הפניה בשער העיתון, כי העיתונאית אילנה דיין מועמדת להיות שגרירת ישראל באו"ם. הכותרת הקטנה בשער העיתון, "גבירתי השגרירה", כמו קובעת כי הבחירה כבר הושלמה. כותרת הידיעה עצמה מעלה את השאלה "מכיסא המגישה למליאות האו"ם?". את התשובה אפשר למצוא הבוקר ב"ידיעות אחרונות", שם מדווח [שמעון שיפר ואיתמר אייכנר] כי דיין סירבה להצעה. היא מצוטטת כמי שאמרה אתמול: "מבחינתי העניין לא בא בחשבון". עמית כהן מדווח ב"מעריב" כי החמאס הטיל צנזורה על שירותי האינטרנט ברצועת עזה וחסם לחלוטין את הגישה לכל אתרי הפורנוגרפיה. שר התקשורת בממשלת חמאס מצוטט כמי שאומר: "המטרה שלנו היא להגן על החברה ועל עתיד בנינו מפני הסכנה הזו". הידיעה מתעלמת כמעט לחלוטין מהנושא העקרוני של צנזורה על רשת האינטרנט ומתרכזת באופן שבו היא הוטלה. נטען כי המהלך בוצע על-ידי איומים ולא באמצעות הסכם עם מונופול התקשורת הפלסטיני, כפי שטוענת ממשלת חמאס. הידיעה נקטעת באמצע משפט – "מדובר בחסימה של". הידיעה מופיעה גם באתר האינטרנט של "מעריב", אך בגרסה זו לא נמצא כלל תחילתו של המשפט הקטוע. פרופ מרדכי קרמניצר כותב בעמודי הדעות של "ישראל היום" על ההתנהלות התקשורתית בפרשת אולמרט. לדבריו, "אם אין דרך לגרום לכך שהמשטרה תכבד צו שיפוטי [צו איסור הפרסום], ראוי שהצו השיפוטי יאפשר במפורש התייחסות של החשוד למידע הנמסר לתקשורת על-ידי המשטרה". קרמניצר מבקר גם את הסיקור וטוען כי הוא מתמקד במימד השיפוטי של הפרשה ולא בהיבטים הציבוריים-ערכיים שלה, וכי הראיון שערך ערוץ 10 עם טלנסקי רמס "קווים אדומים של תיחום גבולין בין התקשורת לבין גורמי אכיפת החוק". גדעון לוי כותב בעמודי המאמרים של "הארץ" על היעלמותם של עיתוני הדפוס, והסכנות הגלומות בכך לדעתו. לדבריו, "הארץ מלאה בבתי-ספר לתקשורת ובהם לומדים אלפי סטודנטים מזן מיוחד: תלמידי עיתונות שלא קוראים עיתונים". לוי טוען כי "עם שלושה-ארבעה עיתונים יומיים בלבד, שחלקם מאיים לקרוס כלכלית, נשקפת עכשיו סכנה אמיתית לדמוקרטיה השברירית שלנו". הוא חושש מהיום שבו ייוותר הציבור הישראלי עם תקשורת לא-מודפסת בלבד, וקורא לקוראי "הארץ" לקרוא יותר עיתונים. מראשית דרכו של "כלכליסט" ועד לפני שבועיים הופיע בעיתון בכל יום ראשון מדור מיוחד בנושא "בטלה". המדור הציג אנטיתזה לקו היצרני-תועלתני המוביל בעיתון, והגיש לקורא דרכים להתחמקות מעבודה וטקסטים על החשיבות שבחוסר המעש. זה שבועיים שהמדור אינו מופיע.

עיצומי הטכנאים בקול-ישראל מאלצים את השדרים לעבור לראיונות אולפן. האקטואליה סובלת, אבל הרדיו נשמע פתאום הרבה יותר טוב

השומרים בכניסות למתקני הרדיו הציבורי לא זוכרים תנועה כל-כך ערה בשעריהם. משהחלו עיצומי הטכנאים בקול-ישראל, נאלצו צוותי התוכניות ליצור יש מאין. בימים כתיקונם עולה בישיבת מערכת הצעה לאייטם, וההפקה משיגה את מבוקשה בשניים-שלושה טלפונים, אפילו תוך דקות – והרי לכם "משדר טלפוני". אבל טכנאי קול-ישראל מונעים שיחות טלפון לשידור, ולפתע נלקח מהרדיו יתרונו הבולט ביותר – המהירות והנגישות. פתאום אין תגובה מיידית, אין דיווחים של כתבים מכל פינה בארץ, אין אנשים, באשר הם, בהישג יד או טלפון. המצב החדש והזמני דורש מהפקת הרדיו לעסוק בנושאים אחרת. המרואיינים נדרשים להגיע לאולפני הרדיו, לשבת באולפן ולדבר פנים מול פנים עם המראיינים. גם המראיינים נאלצו לשנות מהרגלם. השדרן והמראיין אינו יכול עוד לסגור מיקרופון, לעקם פרצוף או לזרוק מלה לטכנאי ולהפקה על איכות המרואיין ודבריו. לחיצה על מתג הורדת השיחה מהשידור קשה יותר כשהדובר יושב מולך. כשם שקשה יותר לקרוע תמונה שפותחה מלמחוק קובץ תמונה דיגיטלית. האחד מציאותי, ממשי, מוחשי, והשני מרוחק וקר. שני השותפים בשידור מכירים מזמן, אך מעולם לא נפגשו לשיחה אמיתית. בסיטואציה כזאת, שאינה מוכרת לשני הצדדים, היה ניתן לצפות לרעש רדיופוני בלתי נסבל. והנה בימים האחרונים אנחנו מאזינים לרדיו אחר. נראה פתאום שהרדיו חזר להיות רדיו. בגלל האילוץ הטכני של הגעת המרואיינים לאולפן, בכל תוכנית מועמסים פחות נושאים לשידור. השיחות מעמיקות יותר, רגועות יותר, עם זמן אוויר רב יותר. אם כבר הגיע מרואיין לתוכנית, צריך לתת לו את הזמן וקשה יותר להתעמת מול האיש הנחמד שמחייך מולך. הרדיו והמאזינים הפסיקו לשמוע וחזרו להקשיב. באריכות ובסבלנות. גם למרואיינים קורה דבר נפלא. אם עד עתה הם נאלצו להתכונן לראיון רק בטלוויזיה, פתאום עליהם להתאמץ גם לראיון ברדיו. ההרגל שהטלפון הנייד מצלצל והשיחה מתקיימת מכל מקום ובכל מצב הוחלף בהגעה לאולפן הרדיו, בדיקה בטחונית, כניסה לאולפן, חבישת האוזניות ומגע ישיר ובלתי אמצעי עם המראיין. טקס של מדיה אחרת, עכשיו גם ברדיו. כל אלו מעניקים לשיחה קרקע אחרת, פורייה יותר לתרבות דיבור שונה מזו של שיחת טלפון חפוזה. נכון, התוכניות מתקצרות. נכון, מדובר בפריבילגיה זמנית. תוכניות האקטואליה הרודפות נושאים לשידור ומרואיינים בשרשרת נזקקות לחמצן הטלפון כדי לחיות. אבל לרגע, רק לרגע, הרדיו נשמע פתאום חבר קרוב ואמיתי ולא ידיד רחוק וכועס. עמיקם רוטמן אמר בסיום אחד משידוריו ש"המצב מחייב אותנו להיות יצירתיים, וזה לא בהכרח רע". במקום שבו אנשי רדיו שיודעים את העבודה נפתחים ליצירתיות, קורים דברים מופלאים. ייתכן שהטכנאים רצו לפגוע בשידור הציבורי, שגם כך נמצא במשבר, אך נשמע שבאו לקלל ויצאו מברכים. רק שלא נתרגל לזה... יוני לביא הוא מדריך ארצי לרדיו במשרד החינוך ומורה לרדיו בעירוני ז ביפו

בעקבות פניית "שקוף", משרד הבריאות קובע כי הקמפיין הפרסומי של החברה, המקדם את האסטרטגיה החדשה שלה לעידוד השימוש בסיגריות אלקטרוניות, עובר על החוק האוסר לפרסם מוצרי עישון • פיליפ-מוריס: פועלים לפי חוק

האם בלון הניסוי של חברת הטבק פיליפ-מוריס התפוצץ? בשבוע האחרון הציפו את המדיה הדיגיטלית מודעות של תאגיד העישון הבינלאומי, שניסו לעקוף האיסור בחוק על פרסום מוצרי טבק. המודעות קידמו את ה"שינוי" שעוברת החברה, והפנו לאתר האינטרנט שלה, המעודד מעבר לשימוש בסיגריות אלקטרוניות. חברות הסיגריות מציגות את המוצרים החדשים כבעלי סיכון בריאותי מופחת, למרות שמחקרים הוכיחו כי הם ממכרים בדיוק כמו סיגריות רגילות, ומזיקים לבריאות. תגובת משרד הבריאות לפניית "שקוף" בנוגע לקמפיין הפרסום היתה חד-משמעית. המחלקה המשפטית במשרד הבריאות בדקה את הסוגיה וקבעה: "מדובר בפרסומת אסורה לפי חוק איסור פרסומת והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון. עם קבלת הפנייה, פרטיה הועברו לוועדה למניעת הטעיית הציבור במשרד הבריאות, שתפעל בנושא ובמידת הצורך אף תפנה לגורמי אכיפה נוספים. "עמדת משרד הבריאות היא כי כלל מוצרי עישון, כולל טבק לחימום, מכילים חומרים מזיקים, מסרטנים וממכרים, והשימוש בהם עלול לפגוע בבריאות הפרט וסביבתו, ולכן משרד הבריאות החיל על כלל מוצרי העישון כללי איסור פרסום מחמירים. משרד הבריאות מדגיש כי יש להימנע מכלל מוצרי העישון. מומלץ להיגמל מעישון בעזרת השירותים שמוצעים ונמצאים בסל הבריאות באמצעות המוקד הטלפוני הלאומי לגמילה מעישון של משרד הבריאות (6800*) ומוקדי הגמילה בקופות החולים". על-פי נתוני משרד הבריאות, בישראל מתים מדי שנה כ-8,000 קורבנות מעישון מוצרי טבק, כ-800 מהם כתוצאה מעישון פסיבי. מדובר בגורם התמותה מספר אחת ממוצר ספציפי. בעולם מתים מדי שנה כ-7 מיליון קורבנות עישון, מספר העולה על כלל המתים ממחלת הקורונה בעולם מאז פריצתה לפני כשלוש שנים (6.7 מיליון). "חברת הטבק פיליפ-מוריס מפרסמת שוב מידע מטעה לציבור, בניגוד לחוק, על מוצריה הרעילים", מסר פרופ חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור. "החברה מפזרת מסך עשן לגבי כוונותיה בעתיד, בעודה ממשיכה לשווק מוצרי טבק הגורמים למוות ומחלות קשות בקרב ישראלים רבים. אוזלת היד וההפקרות לגבי המשך מאמצי הפרסום השקריים של חברות הטבק בישראל מסכנות את בריאות הציבור. בפרט אנו רואים סכנה לבני נוער הנופלים קורבן לפרסומות הכזב של תעשיית הטבק". הניסיון לעקוף את חוק איסור הפרסום נחשף כאן בשבוע שעבר. הקמפיין החל באתר "וואלה", אולם בסוף השבוע האחרון התפשט גם לאתר "ישראל היום", אתר אייס ואתר החדשות החרדי "אקטואליק". בדיקה שערכנו לאורך מספר ימים באתר "וואלה" העלתה שהקמפיין של פיליפ-מוריס, שבאופן אבסורדי מציג את החברה כחרדה לבריאות הציבור, הופיע במדור הבריאות יותר מבכל מדור אחר, למעט העמוד הראשי של האתר. גם באתרים האחרים שובצו הפרסומות בין היתר במדורי הבריאות, באופן אירוני – גם לצד כתבות הנוגעות לחולי סרטן ריאות. ב"ישראל היום", למשל, כתבה של כתבת הבריאות מיטל יסעור בית-אור, תחת הכותרת "חולי סרטן ריאות מתחננים: הכניסו טיפולים מתקדמים לסל הבריאות", הופיעה כשפרסומות של חברת הטבק פיליפ-מוריס מקיפות אותה מכל עבריה. "פעמים רבות אנו בעמותה עדים לפרסומות של חברות טבק בסמוך לכתבות העוסקות בסרטן הריאה", הגיבה ד"ר שני שילה, מנכ"לית ומייסדת העמותה הישראלית לסרטן ריאה, "מעבר לאבסורד שנוצר בשל כך, הגיע הזמן שהגופים הרגולטוריים ימצאו פתרון לנושא. אני מקווה שהממשלה החדשה תיקח אחריות ותחוקק חוק גורף שיאסור על פרסומות מטעם חברות הטבק. סרטן הריאה הוא גורם התמותה המוביל מבין כל המחלות הממאירות, ועישון הוא הגורם המרכזי לתחלואה בסרטן הריאה". כאמור, הקמפיין של פיליפ-מוריס מופיע לא רק באתרים המכוונים לכלל האוכלוסייה בישראל אלא גם באתר החרדי "אקטואליק", כולל בדפים הנוגעים למאבק בעישון ולחולי סרטן ריאות. הסלוגן במודעות באתר החרדי היה שונה מבאתרים הפונים לאוכלוסייה הכללית: "מחויבים לשינוי ותומכים במיזמים סביבתיים", ו"מחויבים לשינוי ולוקחים חלק בפרויקטים קהילתיים". האתר נמצא בבעלות סילבן עמר, מבעלי תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה. הפרסום באתר החרדי עשוי לחזק ממצאים של מחקר שהתפרסם לאחרונה, שלפיו חברת פיליפ-מוריס החלה לטרגט את המגזר החרדי. לפי המחקר, 55% מהפרסומות של פיליפ-מוריס שיועדו לאוכלוסיות ספציפיות כוונו למגזר החרדי. כאמור, משרד הבריאות קובע כי מדובר בעבירה על החוק הקיים, אלא שלפחות בחלק מאתרי האינטרנט ניסו להסתתר מאחורי חברות הפרסום. בניגוד לעיתונות המודפסת, באתרי אינטרנט רבים המודעות מנוהלות על-ידי חברה חיצונית, המשבצת את הפרסומות באופן אוטומטי. עם זאת, גם במקרה כזה האתר יכול לקבוע את הכללים עבור הפרסומות שהוא מוכן שישובצו באתרו. לדוגמה, אתר במגזר החרדי יכול לקבוע כי איננו מעוניין בפרסומות שבהן מופיעות נשים. יהיה מעניין לבחון את המקרה של הפרסומות של פיליפ-מוריס לאור החלטת הוועדה למניעת הטעיית הציבור במשרד הבריאות. בעלי ועורכי אתרים יכולים לטעון כי לא היו אחראים לשיבוץ הפרסומות, ואפילו לא היו מודעים לסוגיה. אולם אם היו מורים לספק הפרסומות כי אינם מוכנים לשלב באתר פרסום מודעות מטעם חברות טבק, התוצאה הנוכחית היתה נמנעת. בחברת פיליפ-מוריס בחרו להתעלם מהשאלות הממוקדות שהופנו אליה ולשלוח בתגובה את אותו מלל ששלחו בתגובה לכתבה שפורסמה כאן בשבוע שעבר. בתגובה ששלחה פיליפ-מוריס נמסר כי החברה "פועלת לפי חוק ותחת רגולציה עצמית מחמירה ביותר", בתוספת מסרי הקמפיין הפרסומי המעודד שימוש בסיגריות אלקטרוניות. החברה טוענת כי הן מזיקות פחות, אולם מסרבת למסור ראיות לכך. חלק אחר של התגובה מכפיש את אתר "שקוף", באופן מגושם משהו. "באשר לטענות המובאות בכתבה", מסר היחצן של פיליפ-מוריס, "ראוי היה שאתר כמו שקוף, הטוען שהוא פועל למען האינטרס הציבורי, יהיה יותר שקוף ויעסוק בעובדות ולא בהטייתן". היחצן, ד"ר חיליק גולדשטיין, סירב לענות אילו עובדות בדיוק הוטו על ידינו. עוד טענה פיליפ-מוריס בתגובה שמסרה כי הקמפיין "אינו מקדם מוצרי עישון או צריכתם", וכי מטרתו "לשתף את הציבור בשינוי שאנו עוברים והוא מוביל לאתר החברה, המציין בבירור כי: הבחירה הנכונה היא לא להתחיל לעשן, ועבור מי שמעשן – להפסיק! בד בבד, אנו מאמינים כי אלו שממשיכים לעשן ראויים לחלופות פחות מזיקות". לסיכום טענה פיליפ-מוריס כי "רוב משאבי החברה העולמית מוקדשים למטרה זו", אולם סירבה לספק אסמכתאות כלשהן.​ עדכון, 25.12: בעקבות פניית חיליק גולדשטיין, יחצן פיליפ מוריס, התווסף התואר ד"ר לפני שמו. שבי גטניו הוא כתב "שקוף", האתר האח של "העין השביעית"

העיתונים מדווחים, שוב, על אפשרות של הפסקת אש | התקשורת הישראלית כדנה ספקטור | "דה-מרקר" מתכונן ליום שאחרי המלחמה | ושלמה ארצי מסביר איך טור נולד

אחרי 17 יום של תקיפות בעזה, העיתונים מנסים, שוב, להתכוונן לקראת הפסקת אש. בפעם האחרונה שדווח על אפשרות רצינית של הפסקת אש, לפני שבוע וחצי, נכשלו המאמצים והלחימה התחדשה. העיתונים, שכמה מהם דיווחו על הפסקת האש ההיא כעל עובדה כמעט מוגמרת, ספגו בתקרית ההיא חלק מהנזק האגבי. היום עורכי השערים זהירים יותר. "מחפשים הכרעה", מודיעה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שבכותרת המשנה שלה מודגש כי "הכרעה עוד לא הושגה וצפויים עוד נפגעים". קוראי "ישראל היום", עיתונו של ראש הממשלה, יקבלו רושם שייתכן שההכרעה כבר הושגה – רושם שמן הסתם נועד להקל על בליעת הפסקת האש בקרב קוראי החינמון, שעורכו ביקש בפתח המבצע "להחזיר את עזה לתקופת האבן". "הישגים מרשימים לכוחותינו", גורסת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שהיא גם היום ציטוט מפי אדם לא מזוהה, ככל הנראה בנימין נתניהו, שלו מיוחסים דברים דומים בהמשך הגיליון (אם כי ללא המלה "כוחותינו"). כותרתו של הדיווח עצמו זהירה: "הפסקת אש? נערכים להחלטה". הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, מסכים עם ניתוחו של ראש הממשלה. "במה שהושג עכשיו יש כבר הרבה", מסבירה הכותרת הגמלונית שמעטרת את מאמר הפרשנות שלו. המשפט הפותח הוא "הצלחת המלחמה בחמאס אינה צריכה הוכחה נוספת". את הטור חותם מרגלית בטענה שהמבצע בעזה חיזק את מעמדו של נתניהו בקרב הציבור הישראלי. בחלק שלפני כן פורש הפובליציסט שורה של תנאים רצויים להפסקת אש, ומציין כי אם בחמאס ייענו להם, "איני רואה סיכוי כי בממשלה תירקם יוזמה ממשית למנוע מנתניהו להסכים". ב"ידיעות אחרונות" מביאים קולות של מי שסבורים שדווקא יש לחתור להמשך הלחימה. ידיעה חדשותית המתפרסמת בכפולת העמודים הפותחת של העיתון (איתמר אייכנר, אורלי אזולאי ואליאור לוי) נושאת את הכותרת "רוב בקבינט: להמשיך להילחם". על השער מתפרסמת כותרת בינונית בגודלה, אך חריגה באורכה (במושגי "ידיעות אחרונות"), המפנה לראיון שערכה סימה קדמון: "ליברמן: לא מספיק להגיד שבעל הבית השתגע. הוא צריך באמת להשתגע. שאף מחבל חמאס לא יישאר". ב"מעריב", שעורכיו (יש לקוות) עדיין עסוקים בחישול זהותו, הכותרת הראשית אינה מפנה לסיקור חדשותי, אלא מוקדשת שוב לטור מאת בן כספית. הכתב והפרשן הבכיר של "מעריב" התבטא השבוע באופן חריג בנוגע לתחושות שמעורר בו מבצע "צוק איתן". כספית סימן את עצמו כתומך נלהב במבצע, עד כדי ביטול עצמי ושלילה של כל אפשרות שישמיע ביקורת על הגוף שיצא למבצע – גם בעניינים שאינם קשורים למבצע באופן ישיר. הטור של כספית ממוסגר כשיר הלל למבצע "צוק איתן". כספית מתריע כי הפסקת המבצע בשלב זה דינה להתפוצץ לישראלים בפרצוף. "הגיע הזמן להיחלץ ממעגל הרמייה העצמית: צוק איתן הוא נס שקרה לנו, פעמון אזעקה שהופעל בטעות וחשף את מה שהלך ונבנה לידנו ומתחתינו", נכתב בכותרת המשנה של הטור, תחת הכותרת "מחדל עזה". "זה מחדל שנמשך עשרות שנים ושיאו בימי עופרת יצוקה, שצריך להיבדק גם על-ידי ועדת חקירה ממשלתית", נכתב עוד. "כל הפסקת אש שאליה ניגרר עכשיו תוביל אותנו לסבב נוסף, אלים ומסוכן מקודמו", כותב כספית. עורכי עמוד השער של "הארץ", בניגוד לכל עמיתיהם, מעדיפים לשבת על הגדר. "קרי גיבש הצעה להפסקת אש; שני הצדדים ישיבו היום", נכתב בכותרת הראשית הלקונית. ידיעה המתפרסמת בעמ 4 (גילי כהן ושירלי סיידלר) מציבה סימן שאלה מעל נכונותו של הצד השני לחדול מלחימה: "בצה"ל מעריכים שחמאס מתכונן לסבב לחימה ארוך", נכתב בכותרת. "במערכת הביטחון מעריכים: חמאס מפחית את השיגורים כדי לשמר את ארסנל הנשק המדולל שלו", נכתב בכותרת המשנה. תמציותיהם של שישה טורים ופרשנויות נדפסות על שערו של הטבלואיד הנמכר בישראל, "ידיעות אחרונות", והן מתחלקות כך: חמישה פרשנים ובעלי טור, וסופר אחד (אתגר קרת). בטבלואיד שהוא כנראה הנפוץ בישראל, "ישראל היום" החינמי, מתפרסמות ארבע תמציות: שלושה פרשנים ובעלי טור, ופוליטיקאי שכיהן כראש השב"כ והשר לבטחון פנים (אבי דיכטר). בטבלואיד "מעריב" מובלטות תמציותיהם של שישה מאמרים: שלושה מאת עיתונאים ובעלי טור, ושלושה מאת קציני צבא בכירים בדימוס. חצי-חצי. אחד מהם, אבי בניהו, הוא גם מושא סיקור, איש יחסי-ציבור ובעל טור קבוע בעיתון. בתחתית השער נמצא מקום גם להפניה לטור בחתימת שר החינוך. "15 הרוגים בהפצצת בית-ספר של אונר"א בו הסתתרו אזרחים; צה"ל: הנושא נבדק", נכתב כעובדה בכותרת המשנה של הכותרת הראשית בשער "הארץ". גם ב"מעריב", שרק בו וב"הארץ" מוזכר מותם של הפלסטינים על השער, מופיע המידע כעובדה. בתוככי העיתון הופכת העובדה לטענה המיוחסת ל"פלסטינים". ב"ידיעות אחרונות" בחרו לשבץ את אזכור התקרית דווקא במעמקיה של הידיעה על הגישות השונות בקבינט, וכמו "מעריב" מייחסים את הנתון על "מותם של 15 בני-אדם ופציעתם של 200" ל"פלסטינים". ב"ישראל היום", העיתון שבו חסכו לפני שלושה ימים מהקוראים מידע על משפחה בת למעלה מ-20 נפשות שנספתה בהפצצה צה"לית, התקרית דווקא מוזכרת בשער, אך ללא אזכור ההרוגים: "צה"ל: בודקים את תקרית הירי על בית-הספר של אונר"א". בתוככי העיתון זוכה התקרית לידיעה זעירה, בת 17 מלים, שכמחציתה מוקדשת לטענה שלפיה "לא נשללה אפשרות שמדובר בירי תועה של חמאס". "מעולם לא הרגשנו יותר מוצדקים להרוג בני-אדם כמו במערכה הזאת", כותבת דנה ספקטור בטורה האישי, החותם את "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות". "במלחמה הקודמת ישבתי יומיים מול תמונות של ילדים שנהרגו מאש צה"ל בעזה. לא הפסקתי להסתכל על הגופות הקטנות, הנראות כאילו הן רק ישנות, אבל בעצם מכוסות בפיגמה של דם. במלחמה הזאת לא ראיתי תמונה אחת מעזה, לא איפשרתי אפילו לאחת לחדור אלי. "הלב שלי בצנע של אמפתיה, כאילו התקנתי חסכמים על הרגשות. לא רוצה לדעת על המשפחה השלמה שנמחקה באמצע ארוחת ערב. זה כאילו שאם אתן לזה לחדור, זה יחליש אותי. [...] הדבר היחיד שאני מרגישה חזק וברור הוא הפטריוטיות. הידיעה שזו מלחמה נכונה, מלחמה של העולם כולו באסלאם הקיצוני שבואו נגיד בכנות, יצא לכולנו מכל חור אפשרי". דנה ספקטור אינה כתבת חדשות, והיא אינה מופקדת על סיקור התחומים הקשורים ללחימה ולהשלכותיה. על כן, סיקור מבצע "צוק איתן" ב"ידיעות אחרונות" אינו נפגע במיוחד מכך שהיא חוסכת מעצמה מידע העלול לעורר בה רגשות בנוגע לקורבנות חפים מפשע בצד הפלסטיני. עם זאת, נדמה שהגישה שאימצה לעצמה לא פסחה על עמיתיה שכן נדרשים לעסוק במבצע הצבאי, ב"ידיעות אחרונות" וברוב כלי התקשורת האחרים. סיקור נרחב של ההרג וההרס שזורעות התקיפות הישראליות ברצועת עזה משול, על-פי ההנחה השגויה הרווחת, להבעת עמדה ביקורתית כלפי המבצע הצה"לי. זוהי, מן הסתם, אחת הסיבות לכך שמידע מפורט על השלכותיה של הלחימה על אזרחי רצועת עזה הוא מצרך נדיר עבור צרכני תקשורת שאינם נמנים עם קוראי "הארץ". הנוהג הזה, המסתיר מהציבור הישראלי את תוצאותיהם של המעשים שנעשים בשמו, אינו מחויב המציאות. הצגת תמונות מעזה אינה בהכרח מעשה אנטי-מלחמתי. כפי שיש משפטנים ישראלים הגורסים כי פגיעה מסוימת בחפים מפשע ובמטרות המוגדרות "אזרחיות" אינה בהכרח בגדר פשע מלחמה, כך גם כלי תקשורת שאנשיו מבקשים לתמוך במבצע הצבאי יכולים היו להמשיך לתמוך בו, בלי לוותר על הצגת המראות הקשים הנלווים אליו. ביקורת על מבצע צבאי אינה חייבת להסתכם בקריאה לסיימו ללא תנאי, או בגינוי גורף של כל הלוקחים בו חלק. היא יכולה גם להתמקד באופן שבו הוא מתבצע, ובמעשים הנעשים במסגרתו אף שהתועלת המבצעית שלהם מוטלת בספק. גם מי שקורא להרחיב את המבצע בזמן שהממשלה והצבא חותרים לצמצומו, למעשה מותח ביקורת על אופן ניהולו. החלטתם של רוב כלי התקשורת להימנע מהצגת ממדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה, או למצער לייחס מקרים של פגיעה בתושבי הרצועה לטענות של גורמים פלסטיניים עלומים, מעידה לא רק על מידת הגיוס של התקשורת הישראלית – אלא גם על יכולתה ההולכת ומתכרסמת להציג תמונה מורכבת של המציאות. גדעון לוי מקדיש את מדורו השבועי, "אזור הדמדומים", לביקור בקיבוץ ניר-עם. "יש גם ישראלים כאלו: מיכה בן-הלל היה רוצה לארח בביתו פליטים משגעיה, שכונת המוות וההרס שנמצאת במרחק קילומטרים ספורים דרומית-מערבית לביתו", כותב לוי. בתצלום המלווה את הטור, של אלכס ליבק, נראים חיילים רצים לחפש מחסה מאימת פצמ"רים. המרואיין, מחנך בגמלאות, מציג בפני העיתונאי תפיסה מורכבת: "אם הייתי יכול לארח בבית שלי כמה אנשים משם – הייתי עושה זאת. אני די חצוי בעניין הזה. זה מזעזע מה שקורה שם. אני מודע לכך שכשצבא נכנס במטרה של אפס נפגעים, הוא נכנס באש גדולה. אני ניזון מהתקשורת ואני מבין שהתושבים שם קיבלו התרעה לצאת. אני גם לא חושב שמדינה יכולה לסבול את המצב שכאן, מתחת לאדמה, יכולים לצוץ אדם או חוליה בשטח הריבוני. לכן אני חושב שלא היתה ברירה. אני רק מקווה שהפעם זה ייגמר יותר טוב מהפעמים הקודמות. שנלך בכיוונים אחרים, שאני מאמין בהם. שבעזה תהיה להם תקווה לחיים". "על הגבעה שמול ניר-עם עומדת קבוצה של תושבי שדרות ועוקבת בהתלהבות אחרי הפצצות הנופלות בעזה", כותב לוי בהמשך הרפורטזה. "כשצופי ההצגה הטובה בעיר זיהו אותי, החלה מקהלת ניבולי הפה האלימים כלפי, כמו כמעט בכל מקום שאליו אני מגיע בימים אלו. תושבת האזור הגישה ספרייט צונן לחיילים, שפשטו באותו בוקר על רחובות העיירה, שמא תהיה עוד חדירת מנהרות. שלט חדש, באחדות ובגבורה ננצח. אנחנו הסתלקנו משם". "אני אומר בלב שותת דם, באמת שותת, שגדעון לוי התקרב להיות בוגד במולדת. הביקורת על הטייסים העיוורים, שאינם צופים בעיני קורבנותיהם, היתה לטעמי גם זדונית, גם לא רצינית. היא היתה זדונית מפני שניסתה לרפות את ידיהם של לוחמים בעיצומו של קרב" (יואב קרני, מוסף "G", "גלובס"). "פה בניו-יורק אני מרגיש חופשי לדבר בלי לברור מלים, בלי להתגונן, בלי לפחד. וזה מפחיד" (סייד קשוע, כותרת משנה לטור אישי, "מוסף "הארץ"). גיא רולניק מקדיש את טורו השבועי ב"דה-מרקר" למחירה הכלכלי של המלחמה. רולניק, שראה בשבועות האחרונים כיצד השיח האזרחי מתמוסס ונעלם – ובמידה מסוימת, אפילו בעיתונו שלו – מזכיר אמנם את הצורך להגביל את התוספות התקציביות שיינתנו לצבא, אך הוא מאמין כי הסכנה העיקרית נשקפת לסדר היום הציבורי. "כל מי שנהנה ממבנה המשק שהתפתח כאן בעשור האחרון, כל מי שראה במחאה החברתית איום על מעמדו החברתי ועל הפריבילגיות הכלכליות והמעמדיות שלו", הוא כותב, "מייחל להחזרתו של סדר היום הצבאי-בטחוני-מדיני. זה סדר היום שמבטיח שמי שהיה חזק ומחובר מפני שלמיליוני ישראלים לא היו כוח והשפעה על הדמוקרטיה הישראלית – לא יאוים בשום דרך". רולניק מפרט: "נהנים מזה כל הנחקרים והחשודים שהובאו בחודשים האחרונים למעצר או שהוגשו נגדם כתבי אישום. רבים מהם הגיעו למעמד חגיגי זה בעיקר הודות למחאה החברתית, שיצרה אפקט דומינו שהפיל מונופולים, קרטלים, טייקונים, בנקאים, פוליטיקאים, לוביסטים, מאכערים, שוטרים, שוב טייקונים, רבנים, גנרלים, עורכי-דין – שרשרת ארוכה של נוכלים בחליפות, שחוט שני אחד, לכל היותר שניים, מחבר ביניהם. אלה האנשים שחטפו מאיתנו את הדמוקרטיה, שמעשיהם נסתרים מעיני רוב הציבור, אבל הם – ולא הבובות שיושבות באולפנים ומהגגות על חמאס – קובעים מה נמצא על סדר היום, אילו חוקים יעברו ואילו ייקברו ואיך יוקצו המקורות במשק". עורך "דה-מרקר", סמי פרץ, שם במרכז טורו את הסוגיה התקציבית. אולי כהדהוד לטורו החריג של בן כספית מלפני כמה ימים, הוא מוצא לנכון להדגיש שביקורת על חלוקת משאבי הצבא אינה בגדר ביקורת על מעשי הצבא. "קל מאוד להיסחף עם האהדה לצבא וללוחמים הגיבורים (בעיני, כל מי שנלחם בזמן שהציבור הישראלי יושב בבתי-קפה ומפטפט באולפנים הוא גיבור. כולל טייסים) ולפתוח את הקופה הציבורית", נכתב בציטוט מובלט מתוך הטור. "קשה יותר לזכור שגם בתקופה כזו צריך לוודא שהכסף הולך למקומות הנכונים ושמערכת הביטחון מתייעלת ולא גוררת את המשק למיתון כבד". כותרת הטור היא "אל תיגעו בלוחמים, קצצו בשומנים". הראיון שערכה סימה קדמון עם שר החוץ ליברמן הוא השני ברציפות שמופיע במדורה השבועי. לפני שבוע, בראיון שבו הצהיר ליברמן כי הוא מעוניין בכיבוש רצועת עזה, לא עימתה אותו עם מידע לא נכון שמסר לה (ליברמן טען כי לא נשאר "אפילו יום אחד בממשלת ההתנתקות", מתוך עמדה עקרונית, כשלמעשה הודח מהממשלה משום שסירב לתמוך ביוזמה שהוביל אריאל שרון). בראיון הנוכחי קדמון היא זו שמעלה טענה לא מדויקת. גם במקרה זה, הטענה השגויה מסייעת לשר החוץ לתקן את תדמיתו הציבורית – הפעם מעט כלפי שמאל. קדמון שואלת את ליברמן מדוע קרא "לא לקנות בחנויות של ערבים". ליברמן מתקן אותה, ומציין כי יש גם ערבים טובים ("ערבים שהם בצבא"), וכי קרא לציבור להחרים רק חנויות של ערבים ש"מזדהים עם חמאס". אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", טוען הבוקר בפני קוראי טורו השבועי כי ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, "מעולם לא ביקר ברצועת עזה". ציפורי משתמש בפריט המידע הזה כדי לחזק את הטענה שלפיה משעל מנותק מהציבור שהוא מייצג, ומחובר הרבה יותר למארחיו ומממניו בקטאר. במקרה של הטענה הספציפית לגבי הביקור בעזה, המידע שמוסר ציפורי שגוי. משעל היה גם היה ברצועת עזה, ואף צולם מנשק את אדמתה בביקור מתוקשר שסוקר גם על-ידי כלי תקשורת ישראליים. בעיתון "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה הקובעת כי "ארגון דעאש מחייב נשים לעבור מילה". על-פי כתב חדשות החוץ של החינמון, אלי לאון, "הגיהאדיסטים בעיראק הוציאו פתווה המחייבת כארבעה מיליון נשים וילדות לעבור מילת נשים". לאון מציין כי בארגון האסלאמי הקיצוני הכחישו את הטענה, אך מתרשל ונמנע מלציין כי כבר אתמול נפוצו באתרי חדשות וברשתות החברתיות עדויות רבות לכך שהפתווה המדוברת היא למעשה מסמך מזויף. "הילו גלזר עקב מקרוב אחרי חבורות הימין הקיצוני, שמתייצבות לאחרונה מול הפגנות השמאל. הוא השתתף בשיחות של חבריהן בווטסאפ, היה עד להתארגנות הכמו-צבאית של חלקן ונכח בהתנגשויות האלימות בין הצדדים. האם הרצח הפוליטי הבא באוויר?" (כתבת השער של "מוסף הארץ"). ללא קרדיט. בכל העיתונים מתפרסם תצלום בלתי חתום שבו נראים עצירים פלסטינים בתחתונים, כשידיהם מאחורי ראשיהם, ומסביבם חיילי צה"ל. "התמונה הזו, ככל שידוע בשלב הזה, כך נאמר לי, לא יצאה מדובר צה"ל או מגוף ישראלי רשמי. לא ברור מי צילם אותה וקשה לאמוד בשלב הזה אם היא מזיקה או מועילה לישראל", כתבה אתמול טל שניידר ב"פלוג". כלי תקשורת בינלאומיים שאינם נוהגים לפרסם תצלומים ללא ציון מקורם ציינו כי התצלום נמסר לסוכנויות צילום מידי אתר "וואלה", שם התפרסם לראשונה. "בתמונות שפורסמו ברשתות חברתיות רואים את הפלסטינים לאחר שהגיעו למתקן המעצר בישראל כשהם לבושים במדים כחולים ומרביתם מכוסי עיניים", כותבות גילי כהן ועמירה הס ב"הארץ", בידיעה המוקדשת למעצר ההמוני. התמונות שעליהן הן כותבות, אלו עם הבגדים הכחולים (להבדיל מתצלומי העצירים חשופי הגוף), ככל הנראה אינן קשורות למבצע "צוק איתן", כפי שפורסם כאן אתמול. רשות השידור לנתניהו. במוסף "7 לילות" מראיין רז שכניק את יגאל רביד, המנהל מאבק משפטי נגד משה נסטלבאום, המנהל שלדבריו התנכל לו באופן סדרתי. האלמנט הגרפי הבולט הוא תצלום של רביד בשחור-לבן (יונתן בלום), אוחז בשלט שעליו נרשמה כותרת הראיון: "אני עובד במקום שמנוהל על-ידי חבורה מסואבת שצריכה ללכת הביתה". בין היתר מספר רביד כי מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, הציע לו תפקידים בכירים כדי שיבטל את תלונתו נגד נסטלבאום. הראיון, שבאופן טבעי מאשרר שוב את התפיסה הרווחת כלפי הגוף הציבורי אכול השחיתות, מלא בדוגמאות הממחישות את עומקה של אותה שחיתות. אחת מאותן דוגמאות קשורה לאשת ראש הממשלה. "נסטלבאום, תוך כדי ההליך המשמעתי נגדו, הפעיל מקורבים כדי לנסות להגיע לשרה נתניהו", אומר רביד. "למה דווקא אליה?", שואל שכניק. "הוא סבר שבכוחה לאשר את מינויו למנהל הטלוויזיה", משיב רביד. כשמתבקש המרואיין להביא דוגמה להתערבות הפוליטית בעבודת רשות השידור, הוא שולף את הדוגמאות הבאות: "כשהיחצן שעיה סגל עבד אצל ראש הממשלה [נתניהו], קיבלו העורכים ברדיו ובטלוויזיה הנחיות לקדם אייטמים שמייצג המשרד שלו, כולל אייטם הזוי על פתיחת מרכז הסיינטולוגיה בישראל. [...] לפני שנה נחום ברנע פירסם שיוני בן-מנחם משמש צינור להעביר לעיתון כווייתי רכילויות על הליכוד. אתה קולט? נתן אשל מעביר באמצעות יוני פיסות מידע לעיתונאי שהוא מכיר! אף אחד מהגורמים לא הכחיש, ואני הייתי בהלם. זו דוגמה מובהקת לחיבוק הגדול בין לשכת ראש הממשלה ליוני, שמונה על-ידיה למנכ"ל". אחד המשפטים הכלולים בתגובת רשות השידור לדבריו של רביד הוא "נסיונותיו לקשור את גברת נתניהו לענייניו בזויים". פספוס. קלמן ליבסקינד שוב מקדיש את טורו השבועי ב"מעריב" להסברים בנוגע להדרה של בני מגזרו מהתקשורת, במקום להקדיש אותו לעיסוק בנושאים (אחרים) שבני מגזרו אינם יכולים, לדבריו, להחדיר לזירה התקשורתית. במקום לנצל באופן יעיל יותר את הבימה ואת הכוח שניתנו לו מתוקף תפקידו, העיתונאי הבכיר, הוותיק והמוערך מעדיף שוב לתחזק את תדמיתו כקורבן. ארס-פואטיקה. במוסף הדגל של "ידיעות אחרונות" מספק בעל טור הדגל, הזמר שלמה ארצי, הצצה אל מאחורי הקלעים של כתיבת הטור: "מדי פעם, ביושבי או בעומדי, אני כותב לעצמי פתקים בתוך האייפון שלי, על מה שעובר עלי באותו רגע, או שמישהו לוחש לי באוזן באופן פרטי, או בטלוויזיה המדברת נון-סטופ. אבל שלא כמו כל הווטסאפים, איני שולח את הפתקים לאיש, אלא שומר אותם לעצמי, עד שיום אחד, בשנייה אחת, אני מוחק וזהו. אז הנה אסופה מקרית מתוך מה שכתבתי, אבל לא מחקתי בעשרת הימים האחרונים, עד יום שלישי השבוע".

בנימין נתניהו והליכוד משחקים משחק פוליטי, גם עכשיו, חרף דרישתם מראשי האופוזיציה להניח לעניינים הפוליטיים לנוכח גודל השעה • ללפיד וגנץ יש את הלגיטימציה ואת היתרון הפוליטי כדי לא למהר, ולחשוב גם על אחרי היום שבו המלחמה תיגמר • דעה

מצב החירום בתחילת מגיפת הקורונה גרם לבני גנץ להיכנס לממשלה באופן שהתגלה כטעות פוליטית קשה. בסך הכול חלפו שלוש שנים. זה פרק זמן קצר מספיק כדי לזכור לפחות לקח אחד – גם בזמן חירום לא מתנהגים כאילו אין מחר. כי בסוף הוא מגיע. וכשהוא מגיע, מי שלא תכנן נכון משלם את המחיר. הצטרפות לממשלה שבה חברים אותו שר ביטחון ואותו ראש ממשלה שכיהנו ב-7 לאוקטובר יכולה כשלעצמה להיתפס כטעות. אבל בהנחה שאנחנו מעדיפים שאיזנקוט, לפיד וגנץ יהיו גם הם על ההגה, זה רעיון שאפשר לסבול. אבל רק במידה שהיום שאחרי המלחמה חשוב לא פחות מהמלחמה. המו"מ הקואליציוני על ממשלת החירום מתנהל, יש שיגידו בעצלתיים ויש שיגידו מהר מדי. אבן המחלוקת המרכזית, לפחות לפי מה שמודלף לתקשורת, היא על מקומם של השרים בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן-גביר בממשלה החדשה. הדרישה לסילוקם של השניים מתרככת מיום ליום. לראש הממשלה בנימין נתניהו ולליכוד יש סדר יום פוליטי בנוסף לסדר היום הלאומי הדחוף. הם לא מוכנים לוותר על שותפיהם הקואליציוניים. לא עכשיו ולא בעתיד הנראה לעין. ואפשר לומר שזה בסדר. הם פוליטיקאים, ולכן הם חושבים פוליטיקה. אבל אם זה המשחק שהם משחקים, חשוב שמי ששוקל להצטרף לממשלה יחשוב באותם מושגים. הדרישה לגבי בן גביר וסמוטריץ חשובה. אבל יש לפחות שלושה עניינים נוספים, שאם כבר משחקים פוליטיקה עכשיו, אז חשוב להכליל אותם בהסכם המתהווה. ראשית, חשוב שתהיה הגדרה ברורה של הנקודה שבה פג התוקף של ממשלת החירום. בשביל זה חשוב להגדיר מה המטרה של הכניסה לקואליציה ומה הנקודה שבה המטרה הזו מושגת. במילים אחרות, בהנחה שגנץ ולפיד מקדמים מהלך של כניסה לקואליציה בשל גודל השעה, צריך לדעת מתי ממשלת החירום באה אל קיצה. מן הסתם מדובר בסיומה של המלחמה, ולכן הסוף הזה צריך להיות מוגדר היטב. להדיח את האחראים סופה של ממשלת החירום קריטי, כיוון שהעניין השני עליו חשוב להתעקש הוא קביעה מראש של מועד הליכה לבחירות, ועיגון חוקי בלתי הפיך של אותו מועד בהסכם הקואליציוני. אם יש צורך, ניתן לדאוג לעיגון גם בעזרת חקיקה ייעודית, אולי אפילו כחוק יסוד. הכישלון הכלל מערכתי שהביא את ישראל אל אחת מנקודות השפל הנוראיות ביותר שידע העם היהודי מחייב, לכל הפחות, קבלה מחודשת של מנדט מהעם. גם בהנחה שסביר שהנורמה המינימלית של להניח את המפתחות אחרי כזה כישלון כבר לא מכובדת, הליכה לבחירות מחויבת ברמה פוליטית ומוסרית. בייחוד לאור המחיר האנושי והלאומי הבלתי נתפס של הימים האחרונים. המועד לבחירות צריך להיעשות על פי חוק ותוך שלושה חודשים מרגע סיום המלחמה. אם לא מבקשים מהציבור סליחה, אז על נבחרי ונבחרות הציבור לכל הפחות לבקש ממנו את חידוש המנדט. ולבסוף, המרכיב השלישי של ההסכם צריך להיות משפטי. ההסכם צריך לבצר את מערכת המשפט, כך שמלבד ביטול מוחלט וגניזה בלתי הפיכה של הרפורמה המשפטית, הוא צריך לכלול גם הגדרה מפורטת של ועדת חקירה ממלכתית. האחראים על הכשלים והמחדלים שהובילו למציאות המזוויעה של אחרי ה-7 באוקטובר חייבים לתת את הדין. מלבד חברות וחברי הוועדה, סמכויותיה, ולוח הזמנים לכינונה ולפעילותה, יש עניין אחד שעליו אי אפשר להתפשר. לוועדת החקירה צריכה להיות יכולת להדיח מהחיים הציבוריים, ללא דרך חזרה, את מי שיימצאו אחראים, גם אם מדובר בנבחרי ציבור מכהנים. קווי המחלוקת ברמה האזורית וברמה העולמית מתחדדים. הלוחות הגיאופוליטיים זזים, והמחנות מסתדרים ומתארגנים לקראת השלב הבא. שלב שיהיה מכריע בעתיד האזור, ובהתחשב במעורבות העמוקה של ארה"ב ורוסיה, אולי גם בעתיד העולם. הצבאות מתארגנים ונושאות המטוסים מתמקמות. כולם לוקחים את הזמן כדי להגיע לשלב הבא מוכנים. חשוב שגנץ ולפיד ינצלו את הפסקת הביניים הזו. יש להם את הלגיטימציה, ואת היתרון הפוליטי, כדי לא למהר. הם צריכים לקחת את הזמן ולתכנן את צעדיהם באופן שיבטיח את עתידה של מדינת ישראל כמדינה בטוחה, דמוקרטית ומשגשגת. זה חשוב יותר מהשאלה אם בן גביר או סמוטריץ ימשיכו ללהג ליד שולחן הממשלה. אודי זומר הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ת"א ועמית מחקר ב-John Jay College בניו יורק

סבר פלוצקר מבצע ספין | ב"ישראל היום" שוב מתגייסים לטובת קצין משטרתי בכיר | ולעורכת מוסף פרסומי ב"הארץ" יש יומרות

המיליארדרים בני משפחת עופר חייבים לרכוש לעצמם בדחיפות עיתון יומי בעל תפוצה נרחבת, נוסף על אחזקותיהם ברשת, זכיינית ערוץ 2. לחלופין על בני המשפחה להגדיל את תקציבי הפרסום בעיתונות בכל חברות הענק שבשליטתם, ולהתנות את המשך הזרמת התקציבים בסיקור חיובי. זו המסקנה שעולה מקריאת עיתוני הימים האחרונים, מאז נחשפו קשרי המסחר של כמה מבני המשפחה עם איראן. למעט "מעריב", שהצניע באופן יחסי את החשדות (ואף נאלץ להסתמך מדי פעם על "סוכנויות הידיעות" כדי לדווח על הפרשה), בחרו כל העיתונים להבליט עד כה את עסקת הסחר עם איראן ולתקוף את התנהלות אילי ההון. ביממה האחרונה הביקורת נמשכת, ובני המשפחה הולכים ונעשים לשק חבטות של כמה מכלי התקשורת. הרקע לכך מובן. כידוע, זה שנים רבות שהשנה היא 1939, איראן היא גרמניה הנאצית ומחמוד אחמדינגאד הוא אדולף היטלר. העור מצטמרר אל מול המחשבה על הליהוק שמייעד המשל האפוקליפטי הזה לסמי עופר ובנו עידן. "משפחת עופר מיתממת", קראה אמש הכותרת הראשית של עיתון הערב "גלובס" – ציטוט מפי יגאל דפני, לשעבר נשיא צים-אסיה, שהתייחס לפרשת מכירתה של מכלית חברת טנקר-פסיפיק לידיים איראניות. בשיחה עם איתי רום אמר דפני: "אם משפחת עופר היתה מראה לאמריקאים שבחוזה המכירה יש סעיף האוסר על כך שהאונייה תימכר בהמשך לידיים איראניות, אני חושב שהאמריקאים היו מקבלים את זה – גם אם בהמשך המכלית היתה מגיעה לאיראן דרך חברות אחרות. הבעיה היא שמשפחת עופר לא עשתה כלום, הם לא עשו אפילו את הצעד הראשון. זה נכון שאתה לא יכול אף פעם לדעת למי זה יגיע בסוף, אבל אם אתה מכניס סעיף כזה, מבחינתך עשית כל מה שאתה יכול. לבוא ולהגיד עכשיו, לא עשינו שום דבר ולא ידענו – זה לא מקובל. האם זו היתממות? כן, בדיוק". הכותרות הראשיות של שניים מעיתוני הבוקר מוקדשות אף הן לביקורת על משפחת עופר. ב"ישראל היום" החליטו לשוב ולבחור בציטוט ככותרת ראשית לעיתונם. הפעם הציטוט קורא: "חור ענק במאמץ לבלום את איראן". על הפרשה, המכונה בעיתון זה "עופרגייט", מדווח חזי שטרנליכט בכפולה הפותחת. מקריאת הידיעה עולה כי ח"כ כרמל שאמה-הכהן הוא שאמר כי "מצב שבו חברה ישראלית מובילה, או כזו הקשורה בה, סוחרת עם איראן בצורה שמביאה את ארה"ב להטיל עליה סנקציות הוא חור ענק, מסוכן ואסטרטגי במאמץ הבלימה של תוכנית הגרעין האיראנית". באופן כללי, הידיעה של "ישראל היום" נטולת מידע חדש, ורובה ככולה מִחזור של מידע שפורסם אתמול בכלי תקשורת אחרים ("בתקשורת בארץ פורסם כי", נכתב בידיעה) על עגינות של ספינות בבעלות בני המשפחה בנמלים באיראן. לצד הפרסום החוזר – נטול הקרדיט – יש בידיעה של "ישראל היום" מצבור תגובות מטעם פוליטיקאים ובעלי דעה. בטור פרשנות נלווה תוקף שטרנליכט את התנהלות בני המשפחה. "הפרשה הזאת מתחילה להפוך לחמורה הרבה יותר מאשר חשבנו בתחילה", הוא כותב, וקורא לבני המשפחה המעורבים בפרשה למסור לציבור "התייחסות פומבית וגלויה על מה שיודעים כעת במשפחת עופר, ובעיקר מה מתכננים לעשות שם כדי שהדברים לא יישנו". גם הכותרת הראשית של "הארץ" מאירה באור שלילי את עסקי בני משפחת עופר. "משרד ראש הממשלה: לא אישרנו לקבוצת עופר לעגון בנמלי איראן", נכתב בה. אורה קורן, דפנה מאור ויהונתן ליס מדווחים כי בניגוד לטענת קבוצת האחים-עופר כי קיבלה אישור לעגון בנמלים באיראן, "אתמול התייחס משרד ראש הממשלה לראשונה לעניין והכחיש את הטענה". בלב הידיעה נכתב כך: "במשרד ראש הממשלה מסרו רשמית כי הטענה כי גורמים רשמיים ישראליים אישרו למשפחת עופר לעגון בנמלי איראן אינה נכונה". "הארץ" מסקר את הפרשה על פני כל עמ 2 , וידיעה כמעט זהה לחלוטין מופיעה גם במוסף הכלכלי "דה-מרקר". ביחס לעיתון "דה-מרקר" יש לציין כי כבר ביום שישי פורסמה בו כותרת ראשית על עגינת ספינה של בני משפחת עופר באיראן, וזאת בהסתמך על מאגר נתוני ספנות בינלאומי. אלא שאותו מאגר טמן בחובו מידע נוסף, שככל הנראה נעלם באותה עת מעיניהם של כתבי "דה-מרקר": אתמול הכריזה הכותרת הראשית של "כלכליסט" כי לפחות שבע ספינות בבעלות בני המשפחה עגנו באיראן בשנים האחרונות. בתוך שעות עלתה באתר "דה-מרקר" ידיעה על כך ש-13 ספינות בבעלות המשפחה עגנו בנמלי איראן בשנים האחרונות. "מעריב" מקדיש הבוקר את עמ 6 כולו לעיסוק בהסתבכותם של בני משפחת עופר (תוך הפניה בולטת משער העיתון). הידיעה, מאת הדר חורש, אריק בנדר, עמית כהן ורותם סלע, מתמצתת את הגילויים האחרונים וכוללת את ההערכה של "גורמי אכיפה" כי "הסיכוי שתיפתח חקירה נגד בני משפחת עופר בפרשה היא קלושה [כך] ביותר". הציטוט של ח"כ שאמה-הכהן, שהופך לכותרת ראשית ב"ישראל היום", נכלל בראיון נרחב עם חבר-הכנסת, שמתפרסם במוסף "עסקים" של "מעריב" [הדר חורש]. למרות זאת, לא זו בלבד שהציטוט אינו מופיע בכותרת הראשית של העיתון (החלטה עריכתית שבהחלט ניתן להתווכח עליה) ואין לו זכר בעמוד השער של "מעריב" ובעמוד השער של מוסף "עסקים", גם בראיון שמתפרסם בלב המוסף הציטוט נחבא. הראיון מוגדר כראיון "על רקע ההתפתחויות במכרז הסלולר", וכותרתו, כמו גם כותרת המשנה שלו, אינה מזכירה את האחים עופר ואיראן. "כלכליסט" מקדיש את עמ 10 לפרשה ומספק הבוקר פרשנות מזוויות שונות למידע שעליו דיווח אתמול. אתמול דיווחה נעמה סיקולר כי "אף שלא בכל התקופה האמורה הונהגו סנקציות בינלאומיות על מי שיסחר עם איראן, מבחינת החוק הישראלי סחר עם איראן, כולל הובלת סחורה, אסור על-פי פקודת המסחר עם האויב". הבוקר מסבירה סיקולר, יחד עם ליעד ליבנה, כי סמי עופר פטור מחוק זה משום ש"הוא עצמו אזרח מונקו ולא ישראל, וטנקר-פסיפיק היא חברה סינגפורית, שלדברי מקורבי עופר שייכת לו באמצעות חברה ממונקו. כך קורה שאדם בעל זיקה ישראלית ברורה, שאף שירתה אותו לא פעם, אינו מחויב לכאורה לחוק הישראלי". יחד עם זאת, השניים מדגישים כי "גם אם יצליח סמי עופר לדלג מעל המשוכה החוקית בנושא הסחר מול איראן, הוא כבר הסתבך עם הממשל האמריקאי בנושא מכירת מכלית נפט לאיראנים". אגב, גם בעיתון זה מכונה הפרשה "עופרגייט". אך לא הכל שחור לגבי בני משפחת עופר. שינוי גישה ניכר בעיתון "ידיעות אחרונות", שמעניק הבוקר את מרבית עמ 8 בקונטרס החדשות שלו לטור פרשנות מאת סבר פלוצקר (תמצית הטור מתפרסמת בשער העיתון). הכותרת בראש העמוד היא ציטוט, "פעלנו ברשות ובסמכות", הנוגע לעגינת ספינות השייכות למשפחת עופר בנמלי איראן ומיוחס בלב הטקסט של פלוצקר ל"מקורבים לקבוצת עופר". על-פי הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", העיתון "קיבל לגרסה זו אישור ולכן לא הצטרף לפרסומים המבקרים את האחרים בנושא זה (להבדיל מנושא מכירת המכלית)". העובדה כי ב"ידיעות אחרונות" קיבלו אישור לכך מודגשת הן בעמוד השער והן בכותרת המשנה של הידיעה. "לכן", ממשיך פלוצקר, "כל עוד אף גורם ישראלי מוסמך לא אומר אחרת, אין סיבה שלא לקבל את גרסתם של האחים עופר בנושא עגינת המכליות". מי העניק ל"ידיעות אחרונות" את האישור לטענת בני המשפחה כי פעלו ברשות ובסמכות? עד כמה מעניק האישור הוא בעל סמכות ורשות לעשות כן? עד כמה הוא מיודע? ב"ידיעות אחרונות" הפרטים הללו אינם מופיעים. טענתו של פלוצקר מאבדת מכוחה לאור הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, שכאמור מוקדשת להכחשה רשמית של משרד ראש הממשלה את טענת בני משפחת עופר בדבר אישור לעגון באיראן. בהנחה שב"הארץ" לא המציאו הכחשה יש מאין, נשמטת הקרקע תחת הטיעון המרכזי של פלוצקר, המגלה הבנה להתנהלות בני משפחת עופר. בהמשך רשימתו מבדיל פלוצקר בין העגינות המאושרות (על-פי האישור שקיבל ממקור עלום ובניגוד למדווח ב"הארץ") ובין מכירת הספינה לידיים איראניות, שם נפל גם לדעתו פגם לכאורה במעשי בני משפחת עופר. אלא שפלוצקר אינו מבקר את התנהלות סמי ובנו עידן, אלא דווקא את התנהלותם של אנשי ממשל אובמה, שחשפו את דבר המכירה. "ב-24 במאי, בעיצומה של ההתכתשות הפומבית בין הנשיא אובמה לבין ראש ממשלת ישראל נתניהו בעת ביקורו בארה"ב", כותב פלוצקר, "כונסו בבהילות כתבי וושינגטון לחדר התדרוכים של מחלקת המדינה, היא משרד החוץ. [...] הכתבים המסקרים את מחלקת המדינה הופתעו: לא זכור להם שהודעה על הפרת סנקציות נגד איראן בשווי 8.5 מיליון דולר בלבד זכתה למסיבת עיתונאים בהולה שכזאת. [...] משרד החוץ האמריקאי צריך לכן להשיב על כמה שאלות מטרידות: למה לא מוצו הליכי הבירור עם החברות של משפחת עופר בטרם הוכנסו לרשימה השחורה? למה בכלל כינסו עיתונאים לשמוע את ההודעה על הפרת עיצומים בהיקף כלכלי אפסי, בטל בשישים? ולמה דווקא בשיא ההתנגחות ביבי-אובמה?". עיניכם הרואות, פלוצקר מבצע מה שמקובל לכנות "ספין". אחרי שניקה שניים מבעלי ההון החזקים בישראל בכל הנוגע לפן אחד של הפרשה (באמצעות קביעה שמוכחשת בכותרת ראשית של עיתון אחר), כאשר הוא מתפנה לבקר כביכול את מעשיהם בפן אחר, מקדיש פלוצקר שורות רבות לביקורת דווקא לאופן שבו המידע על התנהלותם הבעייתית יצא לאור. במקום להתמקד בעופר, הוא מדבר על אובמה. עוד רגע וב"ידיעות אחרונות" יסבירו את החשיפה בדבר מכירת הספינה של עופר לאיראן באיבה מוגזמת ובלתי הגיונית מצד האליטות והתקשורת (בארה"ב) לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שבסך-הכל עומד על עקרונותיו באומץ רב, ובכך יקבעו שיא נאה במדד האירוניה העולמי. "התהיות על ההתנהגות האמריקאית לא מנקות אוטומטית את משפחת עופר בפרשת מכירת המכלית", מדגיש פלוצקר בהמשך, למקרה שחשבתם שאופן פרסום המידע יש בו כדי לבטל אוטומטית את תוכנו. לדבריו, "מדובר בכשל בממשל תאגידי ובבירור עובדתי". בהמשך מגדיר פלוצקר את עסקת המכירה של המכלית כ"עסקה שולית ופסולה", ויוצא נגד "דעת הקהל בארץ", אשר "בפרץ מבהיל של שמחה לאיד חרצה את דינם של בני המשפחה כנבלים הסוחרים עם השטן, בלי להתייחס ברצינות לתגובתם שלפיה פעלנו לפי כל ההיתרים". לסיום מצטרף פלוצקר לפרשן "ישראל היום", מהמבקרים החריפים של בני משפחת עופר, וקורא לבני המשפחה להתייצב באופן פומבי מול העיתונות, להסביר מה קרה ולהבטיח "הסקת מסקנות אופרטיביות מהכישלון". "מעבר לפלפול המשפטי", כותב יוסי מלמן ב"הארץ" ביחס לעסקאות של בני משפחת עופר עם איראן, "נשאלת השאלה אם ראוי ומוסרי לחברה ישראלית או לאנשי עסקים ישראלים לעשות זאת". מלמן מגדיר את מדיניות ישראל כלפי סחר עם איראן כמדיניות "צבועה, דו-פרצופית ומתחסדת", ומתריע מפני הערבוביה שמאפיינת אותה. "גם אם גורם רשמי זה או אחר ידע ואף נהנה מהקשר הימי של משפחת עופר עם איראן, שתרם לביטחון הלאומי, אין הדבר מצדיק את אוזלת היד הנמשכת בטיפול בהקשר הרחב של הסוגיה", הוא מוסיף. "חסרה יד מכוונת, מדיניות ברורה ואחידה ובעיקר בעל בית שישים קץ לחרפה, שבה חברות ישראליות מקיימות קשרים עם איראן והופכות את המצב לפארסה אחת גדולה". "מפקד המחוז סגר לעצמו את התיק", מכריזה הכותרת הראשית של "מעריב", לצד החותמת "חשיפת nrgמעריב". אבי אשכנזי דיווח אמש באתר העיתון כי "ניצב חגי דותן סגר לעצמו לפני כשנתיים תיק של תאונת דרכים בה היה מעורב, תחת העילה של חוסר אשמה". אולי בשל הכרזת הבעלות של nrgמעריב על הפרשה, ב"ידיעות אחרונות" מתמצה הדיווח עליה בידיעה קצרה למדי [ירון דורון], המתפרסמת בתחתית כפולת העמודים השביעית. "במקום לפסול את עצמו מלדון בהמלצות", כותב דורון ביחס להמלצות הכפופים לניצב דותן כי יש לסגור את התיק, "אימץ דותן את המלצות פקודיו – וחתם על סגירת התיק נגדו". בעיתון "הארץ" ידיעה מעט נרחבת יותר, מאת תומר זרחין ואלי אשכנזי, המתפרסמת בראש עמ 6. השניים מדווחים כי "גורם במערכת אכיפת החוק, המצוי בפרטים, אמר אמש להארץ שלא ראוי שמפקד המחוז יהיה מעורב בסגירת התיק". כמו כן מצוטט בידיעה ד"ר מאיר גלבוע, לשעבר יועץ מבקר המדינה לענייני שחיתות, שאומר: "גם אם דותן אינו אשם בתאונה, לא ראוי שחוקרים שבפיקודו יחקרו את התאונה". כל הידיעות שלעיל מלוות בתגובת משטרת ישראל, הממעיטה בבעייתיות של מעשה הניצב. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מתייצבים איציק סבן והדס שטייף לצדו של ניצב דותן. כותרת בראש עמ 23 מביאה לקוראים את הדיווח הראשון על הפרשה באמצעות תגובת הניצב לטענות נגדו: "ניצב דותן: הטענות על סגירת תיק התאונה שלי – חוצפה". כבר בפתח הידיעה מגדירים הכתבים את הטענות נגד ניצב דותן כ"טענות שווא". בהמשך הם מדווחים כי "אף שחלפו שלוש שנים, נזכרו גורמים במחוז הצפוני לטעון כי אסור היה לדותן לסגור את התיק של עצמו והחלו בהכפשתו בתקשורת". בסיום לא מובאת גרסת הגורמים המכפישים לכאורה, אלא דווקא תגובת משטרת ישראל, שכאמור ממעיטה בבעייתיות של מעשה הניצב. נזכיר כי לפני חודשים אחדים היו איציק סבן והדס שטייף חתומים על כתבה שעסקה בפרשת ניצב אורי בר-לב, מיד לאחר חשיפתה לציבור, וזאת תחת הכותרת "רב-פקד שמועתי עלה לדרגת רב-ניצב". כותרת המשנה הסבירה אז כי "הכל בלוף, שמועות שאינטרסנטים מפיצים כדי להביא למינוי מקורבים". בסופו של דבר פרש ניצב בר-לב מהמירוץ למפכ"לות, ותיק החקירה נגדו נסגר. המוסף "גלריה – המגזין" של עיתון "הארץ" יצא לאור לראשונה לפני כשנתיים בקול תרועה רמה. "גלריה המגזין הוא משהו אחר בעינינו", כתבו העורכים שי גולדן וליסה פרץ בפתח הגיליון הראשון, "[...] התנסות שלטעמנו אין לה כרגע תאומה בשוק העיתונות בישראל". בלי להתייחס להצהרה הבומבסטית של העורכים, יש לציין כי במהלך החודשים שבהם ראה אור, התפרסמו במוסף כמה כתבות ומיזמים מעניינים. כתופעת לוואי להופעת "גלריה –המגזין", חדל המגזין הפרסומי "שמנת" לראות אור, מן הסתם בשל דמיון בקהל היעד ומספר מוגבל של מודעות. לפני כמה חודשים חל מהפך. "גלריה – המגזין" פסק מלהופיע, והמודעות היוקרתיות שפורסמו בו שוב משתלבות במוסף הפרסומי "שמנת", שחידש את הופעתו. למרבה הצער, זו אינה הירושה היחידה שסיפק "גלריה – המגזין" למוסף הפרסומי שמוציאה המחלקה המסחרית של "הארץ". גם הבומבסטיות של טורי העורך מצאה לה מקום במוסף. אביה בן-דוד, שנתמנתה לעורכת המוסף הפרסומי עם הופעתו המחודשת, שומרת על מסורת זו. בטור העורך של הגיליון הראשון, שהתפרסם במרץ השנה, התוודתה בפני קוראיה כך: "כעורכת, מצאתי את עצמי מנצחת על שפע האינפורמציה הכאוטית שלא הפסיקה להגיע, להחליט מה ילך ולאן?". התלבטויות העריכה של בן-דוד קיבלו מקום גם בטור שפתח את הגיליון השני וגם בטור שפותח את הגיליון השלישי, שצורף הבוקר ל"הארץ". "כעורכת", היא כותבת, "הרגשתי שנדרש ממני להיות סוג של ישות יודעת כל. להגיע ראשונה לכל חנות, תערוכה, הצגה, השקת קולקציה וכדומה, ואחרי כל איסוף האינפורמציה לנסות ולברור לא רק מה טוב ומה לא, אלא גם מה מתאים למה. במובן זה, עריכה עיתונאית אולי קשה יותר מעריכת קולנוע או מוזיקה". יש לברך על הרצינות שבה בן-דוד מתייחסת לעבודתה, אבל ההצהרות הללו נלעגות לאור העובדה כי בפתח המוסף שהיא עורכת מצוין במפורש, גם אם בגופן קטן במיוחד, כך: "המערכת מבקשת להבהיר כי המוסף הינו פרסומי ואין לראות במאמרים או/ובמודעות משום המלצה מכל סוג שהוא". איזה ערך יש לעבודת העריכה של בן-דוד, מעולה ככל שתהא, אם אין מאחוריה מערכת עיתונאית שמוכנה לקחת אחריות על התוצאה, אלא רק מערכת פרסומית שמצהירה על כוונת רווח בלבד? מובן שאין רק גיחוך במצב שבו עורכת של מוסף פרסומי משתפת את קוראיה בהתלבטויות מקצועיות, אלא גם מטרה שיווקית חשובה. טור העורכת של בן-דוד משמש, בין אם במודע ובין אם לאו, אמצעי נוסף להונאת הקוראים ותגבורת למלאכת השכנוע כי המוצר שמונח לפניהם הוא מוצר עיתונאי – לב לבה של מלאכת הפרסום הסמוי. לילך ויסמן מדווחת ב"גלובס" כי הממשלה אישרה הקצאת קרקע עבור מרכז-שלם, המזוהה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ויסמן מציינת כי "החלטת הממשלה מעוררת מחלוקת לנוכח העובדה שנתניהו נחשב מקורב לראשי המכון, תורמיו, ולא מעט ממי ששימשו אנשי מחקר במכון מכהנים עתה בתפקידים שונים בסביבתו". צביקה ברוט ויובל קרני מדווחים במדור הכנסת הקבוע שלהם, המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כי צורי סיסו, "מקורב לנתניהו וטכנאי המחשבים של המשפחה", מונה לתפקיד ראש אגף המחשוב במצודת-זאב. השניים מזכירים כי כשהתפוצצה פרשת עוזרת הבית של שרה נתניהו, צוטט סיסו בעיתונות כמי שאמר: "שרה היא אשה מדהימה. היחס שלה מדהים. אני עובד בבתים של הרבה אנשים, ובאף מקום לא מתייחסים אלי כך". בראש עמ 6 במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הכותרת: "למרות הביקורת: אושר מינוי משה דיין לנציב שירות המדינה". גד ליאור מזכיר כי "גורמים כלכליים, בהם בכירים במשרד ראש הממשלה, טענו כי מדובר באדם חיובי ומשפטן טוב, אולם הוא חסר כישורי ניהול וניסיון שנחוצים לתפקיד המורכב". ב"ישראל היום" מדווח על המינוי שלמה צזנה. "לדיין יכולות מוכחות בניהול משא-ומתן ובביצוע משימות תוך עמידה בלחצים", מצטט צזנה מתוך המלצת הוועדה לבדיקת מינויים בראשות השופט בדימוס דן ארבל. "כוחות נאט"ו הרגו 12 ילדים ושתי נשים בתקיפה מהאוויר בדרום אפגניסטן", לשון כותרת במדור חדשות החוץ של "הארץ" [AP]. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי נציב תלונות הציבור של רשות השידור, אלישע שפיגלמן, יוצא נגד עיתונאי הרשות המביעים, לדבריו, את עמדותיהם בשידור. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי החברה לפיתוח ירושלים הציעה לחברת החדשות של ערוץ 10 להתמקם באזור מלחה או בגן הטכנולוגי בהר-חוצבים. אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים ב"ישראל היום" על החלטה תקדימית של בית-משפט בקליפורניה לחייב את האתר טוויטר להעביר פרטי מנוי בריטי, בטענה כי הפיץ דיבה נגד חברי מועצה מקומית בבריטניה. שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי איגוד חברות הפרסום מאיים לתבוע את האתר אייס בשל הדלפת תוצאות תחרות הפרסום "קקטוס הזהב". המוסף "עסקים" של "מעריב", שעד לאחרונה יצא בפורמט של שמונה או תריסר עמודים, מחזיק הבוקר 24 עמודים וכמעט שווה בגודלו לקונטרס החדשות של העיתון.

תמונתה של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי מתנוססת בחגיגיות על שער מוסף "ידיעות אחרונות" שכמעט כולו פרסום סמוי • מי שיחפש ראיון עימה ימצא פסקה לקונית, שנארזה ונשתלה בין אוסף "כתבות" קנויות מטעם גופים ממשלתיים ומסחריים כאחד • במשרד טוענים שלא שילמו על השער - והופתעו מהשימוש בתמונה • משרד הכלכלה: "יחודדו הנהלים בנושא"

פניה המחויכים של שרת הכלכלה אורנה ברביבאי נפרשו בסוף השבוע שעבר לרוחב שער המוסף החודשי "תעסוקה וסביבה", שצורף לגיליון "ידיעות אחרונות". כביכול, הפניה לראיון חגיגי ובתקווה נשכני של השרה עם הכתב הכלכלי הוותיק גד ליאור, ששמו הופיע בצמוד לכותרת השער. למדפדפת המצויה המתינה אכזבה: לא רק שבמוסף אין ראיון עם השרה, אלא שההפניה מהשער מובילה לכתבה המתארת כיצד שירות התעסוקה נלחם להשיב למעגל העבודה מובטלים מבוגרים. ברביבאי? בכתבה המפרגנת מופיע ציטוט קצרצר שלה. גם הוא, מבירור "שקוף", נוסח ונמסר מדוברות משרד הכלכלה. ליאור כלל לא שוחח עם ברביבאי עצמה. המשך קריאה במוסף רק תעמיק את אכזבת הקוראת: לצד שלושה טקסטים נטולי אופי עיתונאי, שנחתמו על ידי העיתונאים גד ליאור ויעל ולצר ממערכת "ידיעות אחרונות" – מופיעות שמונה כתבות שיווקיות שנרכשו, בושלו והוגשו על ידי גופים שונים. חלק מהגופים ממשלתיים, כמו שירות התעסוקה וזרוע העבודה – שאישרו ל"שקוף" כי שילמו 7,000 ש"ח תמורת "כתבה". חלקם מסחריים, למשל חברת טבע, עמותות ואף כתבה מטעם המכללה האקדמית תל חי. התמונה ברורה: הדפים תחת אצבעות הקוראת אינם מוצר עיתונאי, אלא מוסף שיווקי המכיל כתבות שיווקיות לכל דבר (המחופשות לכתבות עיתונאיות) וכתבות "עיתונאיות" נטולות תוכן של ממש. בגרסה המקוונת של הכתבות הממומנות, ב-ynet, הן מופיעות תחת הכותרת "שיווקי". האם גם על תמונת השער החגיגית – שנראית כעת כמו פרסומת לכל דבר – שילם משרד הכלכלה מכיסנו? במשרד הכלכלה טוענים שלא. יתרה על כך, לדבריהם הכתב גד ליאור אמר להם כי הכתבה מיועדת להופיע באחד ממוספי סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" ולא יידע אותם כי מדובר במוסף שיווקי. את השער המחמיא של מוסף גדוש כולו בפרסום סמוי – הופתעו לגלות עם הקפה של שישי בבוקר. "התמונה נמסרה לבקשת הכתב לכתבה שאינה ממומנת וזאת מבלי שהמשרד ידע כי התמונה תופיע במוסף מסחרי, אשר בו שולבו גם כתבות ממומנות", מסרו במשרד הכלכלה. ליאור עצמו לא מכחיש שהוא מי שביקש את התמונה ועמד בקשר עם הדוברות, אך לדבריו, שיקוליו היו עיתונאיים לחלוטין. הוא טוען בתוקף כי הוא מי שמחליט על הנושאים והמרואיינים של הכתבות שבחתימתו במוסף, ואומר גם כי הוא מי שהחליט שהתמונה תתנוסס על השער, במנותק משיקולים מסחריים. מדוע בחרו ב"ידיעות אחרונות" "לפרגן" לשרה אם משרדה לא שילם על השער, וכשראיון עימה כלל לא מופיע במוסף? הסבר אחד הוא שכך "מחלקת מוספים מיוחדים" של "ידיעות אחרונות" מסווה כתבות קנויות בכסות של עיתונות. פניה של שרת הכלכלה יחד עם שמו המוכר של העיתונאי הכלכלי גד ליאור, וערבובן של שלוש כתבות לא ממומנות בתוך מוסף שכולו שיווקי, מעניקים חזות אמינה ועיתונאית למוסף. בעמוד באתר ynet, אגב, דווקא הפרידו את הכתבות של זלצר וליאור מהכתבות הממומנות. לאחר פניית "שקוף" למשרד הכלכלה, המשרד ביקש מ"ידיעות אחרונות" לתקן את המעוות. עמוד השער המקוון של הפרויקט באתר ynet, ששיחזר את התעתוע שהתבצע בשער מוסף המודפס, שונה ואת תמונתה של ברביבאי החליפו תמונת אילוסטרציה וכותרת אינפורמטיבית. לשרה בממשלה אסור להופיע על שער של מוסף מסחרי, גם אם לא שילמה על כך מתקציב המשרד. לנבחרי ציבור אסור לפרסם גופים מסחריים, לתת חסות למוצרים ממומנים או לעשות כל שימוש בפניהם באופן שמקדם אינטרס כלכלי של גוף אחר – לפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה. במקרה הזה, כאמור, נראה כי ברביבאי נפלה בפח ועברה על הנהלים ללא ידיעתה. "לא נמצא כי נפל פגם בהעברת התמונה לכתבה", טענו במשרד הכלכלה אך הבטיחו: "יחד עם זאת, לאור מקרה זה ולמען הזהירות, יחודדו הנהלים בנושא". לתחום הפרסום הסמוי, המוכר בשמות מכובסים כמו "תוכן שיווקי" או "שיתופי פעולה", יש אורך חיים מוגבל מראש. פרסום המתחזה לעיתונות מכווון לנצל את האמון היחסי שרוחש הציבור לעיתונות, לעומת חוסר האמון כלפי מודעות שאינן מתחזות. אלא שככל שהתופעה מתפשטת, נפגע אמון הציבור בעיתונות, וממילא אנשי השיווק צריכים למצוא דרכים נוספות כדי לגנוב את דעת הציבור. כך, מוצרים פרסומיים כמו מוסף "תעסוקה וסביבה" של "ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בכך שהחומרים השיווקיים שמתפרסמים בהם מוגשים בצורה של כתבות עיתונאיות, אלא גם שותלים במוסף כתבות שאינן ממומנות באופן ישיר. מעבר לעובדה שמדובר בתוכן ירוד, הרי שהצירוף שלו לחומרים הממומנים מגביר עוד יותר את הפגיעה באמון הציבור ומרחיב אותה לתחומים נוספים, כמו למשל תחום הסביבה שנבחר כאפיק דרכו "מולבן" (או "מיורקק") האופי השיווקי של המוסף (הנקרא, כאמור, "תעסוקה וסביבה"). הקוראת התמימה שתסיים לקרוא את הכתבה החתומה על ידי יעל ולצר, העוסקת בחינוך לסביבה, עשויה לסבור שישראל היא מעצמה חינוכית של קיימות: עם קביעות כמו "מסמנים תאריכים ירוקים בלוח השנה ונרתמים לעשייה". אלא שהכתבה עצמה נטולת כל מרואיין ומציעה במקום זאת רשימת מכולת של תוכניות חינוכיות של גופים שונים, ממשרד החינוך ועד קק"ל (ש"מציעה באתר שלה חידונים ומשחקים בנושא איכות הסביבה, מיחזור וזיהום אוויר"). האם על הכתבה הזו מישהו שילם? יעל ולצר סירבה להשיב על השאלה. במשרד החינוך השיבו שלא שילמו על הכתבה. במקרה של משרדים ממשלתיים, הפרסום הסמוי יוצר נזק נוסף, מאחר שהוא מעמיד פיתוי בפני שרים ופקידים בכירים להשתמש בכספי ציבור על מנת לקדם את עצמם. כדי להילחם בכך ובתופעת הפרסום הסמוי באופן כללי, באוגוסט האחרון היועץ המשפטי לממשלה ולשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ) העבירו הנחיות ברורות בנושא, המגבילות רכישת פרסום סמוי בכספים ממשלתיים ומנחות לגבי הגילוי הנאות הנדרש בפרסומים שיווקיים. זאת בעקבות עתירה של עו"ד שחר בן-מאיר שהתבססה על פרסומי "העין השביעית". אך במקרה הנוכחי, הגופים הממשלתיים שקנו את הפרסום הסמוי – בהם זרוע העבודה ושירות התעסוקה, לא דאגו לגילוי נאות בהתאם להנחיות היועמ"ש. לפי הכללים החדשים, יש לציין פעמיים כי מדובר בכתבה קנויה – בתחילת הכתבה ובסופה, בפונט מוגדל וברור. "בגוף הכתבה, תחת כותרת הכתבה ומעל לתוכן הכתבה, יופיע בשורה נפרדת ובריווח הטקסט פרסום מטעם משרד […] בגופן מודגש הגדול בשתי רמות מגודל הגופן של הכתבה", כך נכתב בהנחיות. אך הכתבות הממומנות במוסף "תעסוקה וסביבה" של "ידיעות אחרונות" מופיעות בליווי אזכור אחד בסוף הכתבה בלבד, בגופן שאינו גדול מיתר הטקסט. בשני המקרים ניכר כי הגופים אינם מכירים את ההנחיות החדשות של היועמ"ש. בזרוע העבודה טענו כי לא רכשו את הכתבה הממומנת דרך לפ"מ: "לאחר שלפ"ם הבהירו לדוברת המשרד כי אינם מספקים שירות של פרסומים מסוג זה, נעשתה פנייה לרכישת שירות פרסומי של התוכן האמור". לטענתם, "הפרסום בוצע במדור שיווקי ובכתבה עצמה צוין תחת שורת הכותרת ובסיומה כי הפרסום הוא בשיתוף זרוע העבודה". יש לציין כי טענה זו אינה נכונה ביחס לעיתון המודפס, אלא רק לכתבות כפי שעלו מאוחר יותר ב-ynet. "לאור האמור לא נפל פגם בתהליך, יחד עם זאת ולמען הזהירות יחודדו הנהלים בנושא", הוסיפו. שירות התעסוקה מסר כי "שירות התעסוקה שילם 7,000 ₪ עבור עמוד הפרסום ובו הנגשת מידע לדורשי העבודה לטובת שילובם המוצלח במעגל העבודה. לגבי חובת הגילוי הנאות: אכן נכתב בסוף הכתבה באופן מודגש וברור הכתבה בשיתוף שירות התעסוקה. לגבי ההנחיות החדשות של היועמ"ש ומתווה הפיילוט ששלחתם, כיוון שאנחנו תאגיד סטטוטורי שאינו מחויב לפרסם באמצעות לפ"מ – אנו לומדים כעת את ההנחיה". (איך זה משפיע עליך) פרסום סמוי נועד לתעתע בקוראים ולהשתמש במעט האמון שנותר בעיתונות לצורך הסוואה של תוכן שיווקי. הוא פוגע באיכות העיתונות וביכולת שלנו להבחין בין מידע מהימן לבין ניסיון לגנוב את דעתנו. (מה עושים כדי שיתוקן) ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יחדד את הנהלים עבור המשרדים והגופים הרגולטוריים ויקבע סנקציות כואבות למי שמפר אותן – כדי שגופים שממומנים מכספי הציבור לא יקחו חלק בהטעייתו, ושלא נראה שוב שער מטעה כמו זה של ברביבאי, גם אם נבחר ללא ידיעתה.

לקראת הפריימריז, ועם בואו ארצה של טלנסקי, אולמרט שוב בכותרות | יועץ התקשורת החדש שלו עושה לו שירות דוב | גורלה של פרשת כרמיה אינו ברור | ויש גם חדשות טובות

גקי חורי מדווח בעמ 7 של "הארץ" על תוקף של פסק דין שנתן אתמול השופט שמואל ברלינר להסדר שהושג בין מפעל תעשיות אלקטרוכימיות בעכו ובין עובדיו. העובדים תבעו את המפעל, וגם את המדינה ואת חברות הביטוח, בטענה שתנאי העבודה והחשיפה לחומרים מזהמים ורעילים פגעו בבריאותם. לפי פסק הדין, 80 עובדים יפוצו בסכום של 12 מיליון שקל. כמה מהעובדים הביעו אי-שביעות רצון מפסק הדין, מאחר ששלושה מיליון שקל מהסכום יועברו לתשלום אגרה ושכר טרחה, וחלק גדול אחר יחולק בין קרובי העובדים שנפטרו. הכסף שנשאר, הם טוענים, לא יספיק לטיפולים ולתרופות. רותי סיני מדווחת בעמ 9 של "הארץ" על פסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה, שחייב סרסורים לשלם מאות אלפי שקלים לאשה ממולדובה שסחרו בה ואילצו אותה לעסוק בזנות. האשה תבעה את הסרסורים – אלי בן עמי, אלי אקרמן, ליאור בן-שטרית וגריגורי דוידוב – על תשלום שכר עבודה ופיצויים. השופטים, בראשות השופט סטיב אדלר, קבעו מפתח פיצויים לפי שכר מינימום (26 אלף שקל עבור 11 חודשי עבודה), אף שבין האשה לסרסורים לא התקיימו "יחסי עובד מעביד". כמו כן חויבו הסרסורים בתשלום 240 אלף שקל על סבל ועוגמת נפש. השופט אדלר אמר כי אם היה יכול, היה מורה לסרסורים להחזיר לאשה את כל הרווחים שבאו להם בזכותה. הכותרות הראשיות של העיתונים היום הן כולן אולמרט. אולמרט וקדימה. אולמרט, קדימה והפריימריז. העיתוי: מועצת קדימה תתכנס היום כדי לדון במועד הפריימריז, לאחר שאמש הסכים אולמרט לפשרה בעניין: פריימריז בין ה-14 ל-18 בספטמבר, שהמנצח בהם יחליף את אולמרט (ולא ימונה רק לממלא-מקומו). כך לפי "הארץ". מרב דוד ב"מעריב" מוסיפה כי הסכם הפשרה אינו מחייב את אולמרט להתפטר אחרי קיום הפריימריז וכי בתקנון אין סעיף הדחה. המצב הזה יאפשר לאולמרט להרוויח זמן – מבחירת היו"ר החדש ועד להצלחתו להקים ממשלה או נפילתה של הממשלה והליכה לבחירות. יתמודד או לא יתמודד? הכותרת הראשית של "הארץ" מכריזה: "הערכה: ראש הממשלה לא יתמודד בפריימריז על ראשות קדימה". לפי מזל מועלם, על-פי "מקורביו של ראש הממשלה", אולמרט "הבין לאחרונה שלא הצליח לשנות את דעת הקהל השלילית כלפיו", וש"אין בכוחו למנוע את הדחתו" מראשות קדימה. אבל מועלם מספרת גם שאולמרט מנסה להשפיע על חברים במועצה שלא להגיע להצבעה היום. ב"ידיעות אחרונות" מספק יובל קרני ארבעה תרחישים אפשריים למה שיקרה אחרי הבחירות המקדימות. קרני אינו פוסל אפשרות שראש הממשלה יתמודד בפריימריז, ואפילו ינצח. מה הסיכוי? נמוך. אבל זה גם הסיכוי שהוא נותן לשני תרחישים אחרים. התרחיש שמקבל סיכוי "גבוה" הוא "הולכים לבחירות חדשות" אחרי שהמנצח בפריימריז אינו מצליח להקים ממשלה חדשה. הכותרות הראשיות כולן אולמרט, אבל לאו דווקא אולמרט ופריימריז. יש גם אולמרט וטלנסקי – משה (מוריס) טלנסקי, שנחת אתמול בארץ. אתמול חזו העיתונים שהמערכה התקשורתית תתנהל בין אולמרט לטלנסקי, אבל היום מלחמת ההשחרה מתנהלת בין המשטרה לאולמרט. ציטוט של "גורם אכיפה בכיר" הוא הכותרת הראשית של "מעריב": "בתיק הזה יהיה כתב אישום"; ב"הארץ" אחת מכותרות השער היא "בכירים במשטרה: נסיר את הכפפות בחקירת רה"מ מחר"; וגם ב"ידיעות אחרונות" הכותרת השנייה בגודלה על השער באה מהמשטרה: "אולמרט ייחקר גם בפרשות הנוספות". בכפולה הפותחת של "מעריב" ההבטחה המשטרתית ש"יהיה כתב אישום" מלווה ב"מאמץ לכלול עבירת שוחד בכתב האישום" (עמי בן דוד, מיה בנגל ודורית גבאי). השוחד היה, לכאורה, מכתבי המלצה שנתן אולמרט לטלנסקי כדי שייעזר בהם לצורך עסקיו ופנייה של אולמרט לשר ההגנה של צילה כדי לסייע לאינטרסים של חברה שטלנסקי השקיע בה. גם ב"ידיעות אחרונות" מכריזה כותרת המשנה בכפולה הפותחת: "בפרקליטות מרוצים מהחומר שנאסף בארה"ב ומצהירים: יש לנו ראיות מבוססות לעבירת שוחד". ב"מעריב" יש גם נחמה לראש הממשלה. כותרת ידיעה בעמ 3 אומרת: "מסתמן: המשטרה תמליץ לסגור את פרשת הבית ברחוב כרמיה", אחרי שלא הצליחה לבסס את החשד כי ההנחה שקיבל אולמרט היתה שוחד (עמי בן דוד). מה באמת המצב בחקירות האחרות שבהן מעורב ראש הממשלה? יובל יועז מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי "חוקרי המשטרה הצליחו להתקדם משמעותית גם בכמה חקירות אחרות": פרשת המינויים הפוליטיים, פרשת מרכז ההשקעות ו...פרשת הבית ברחוב כרמיה. אז מי צודק, בן דוד מ"מעריב" או יועז מ"ידיעות אחרונות" (שטוען שההתקדמות בחקירת הפרשיות נובעת מעדותו של אורי מסר)? "ראש הממשלה חצה קו אדום ומסוכן מאוד. הוא מפורר את הלגיטימציה של מערכת אכיפת החוק בישראל, שעליה הוא אמון. הוא מנסה להלך אימים על חוקריו". הציטוט הזה, של "קצינים בכירים במשטרת ישראל", פותח את הכתבה של יהונתן ליס ועפרה אידלמן ב"הארץ". ההאשמה באה בעקבות דברים שאמר היחצן החדש של אולמרט, אמיר דן, שלפיהם המשטרה מדליפה לתקשורת במטרה להשפיע על החקירה הנגדית של טלנסקי. ייתכן שאולמרט מפורר עם ההאשמות האלו את שלטון החוק, אבל מבחינה מעשית, הרעיון שהמשטרה תזדקק לתקשורת כדי לתקשר עם טלנסקי נשמע מופרך. בכלל, המתקפה התקשורתית של שליחו של אולמרט מניבה היום גל נגדי חזק ששוטף את השדה התקשורתי. האם ועדת הבדיקה הממשלתית שניסו לכונן חיים רמון ודניאל פרידמן היא אכן כלי להלך אימים על מערכת אכיפת החוק, כפי שטען מני מזוז? דן, היחצן החדש של אולמרט, מאשש היום שלא בטובתו את טענתו של מזוז. לפי "מעריב", הוא איים על המשטרה כי התנהלותה "תיגמר בוועדת בדיקה". מזוז אישר, אבל האוצר אינו חותם. "קצב לא יקבל מכונית אאודי ולשכה במגדלי עזריאלי בתל-אביב", אומרת כותרת בעמ 3 ב"הארץ". צבי זרחיה ועפרה אידלמן מדווחים שהחשב הכללי באוצר, שוקי אורן, הורה על תחליפים צנועים יותר ועל הגבלת ההטבות "לפרקי זמן קצרים וקצובים ככל שניתן, כדי שאפשר יהיה להביא לסיומן בהתראה קצרה, אם הדבר יתחייב". בתגובה שאל היחצן של קצב, רונן צור, מדוע החשב הכללי אינו שולל את ההטבות של הירשזון או של אולמרט. מאמר המערכת של "הארץ" אינו קורא לשלול מהירשזון את ההטבות, אבל תומך בהסדרת עסקת טיעון בעניינו, כפי שהציעה השופטת במשפט. כדוגמה מביא המאמר את עסקת הטיעון עם קצב, שבוטלה, וכך נוצר מצב שבו הוא "ממשיך לקבל את ההטבות המגיעות לנשיא בדימוס ואף מבקש משרד מפואר, בבניין מפואר, שאליו יגיע במכונית מפוארת; כל זאת כדי להדגיש כי לא הורשע". יתרונה של עסקת טיעון, כך המאמר, הוא בהודאתו המיידית של הנאשם. "בהנחה שהעונש של איש ציבור חשוב פחות מהלקח, מההרתעה ומהנורמה הנקבעת בסיומו, הרי שלהסדר טיעון יש בדרך כלל יתרון ברור לעין". "שריר איראני" היא הכותרת המאיימת של ידיעה בעמ 4 של "מעריב". גקי חוגי, נדב זאבי וצח יוקד מדווחים על תרגיל ראווה שערכו אתמול האיראנים, שבו ירו גרסה מתקדמת של הטיל שיהאב 3, שהטווח המשופר שלו הוא 2,000 ק"מ. יוסי מלמן ב"הארץ" מרגיע: "הטילים שהציגה איראן אינם חדשים ומתקדמים כפי שהיא טוענת". הוא מצטט מומחים בכותרת ידיעה בעמ 4 ב"הארץ". לפי מלמן, הטילים שהוצגו שם הם גרסה ישנה של השיהאב 3, המגיעים רק לטווח של 1,300 קילומטר, ולא 2,000. אבל האם הטיל מגיע לישראל או לא מגיע? מגיע. תשתו מים.

בעזרת סיקור עיתונאי ופרסומים במדורי רכילות הופכים עבריינים מדגי רקק לכרישי העולם התחתון וגם לידוענים בעולם הלגיטימי

בביקוריה ככתבת הפלילים של גלי־צה"ל בבתי־כלא שונים, הבחינה הדס שטייף בתופעה מעניינת: אסירים רבים נהגו לגזור כתבות שעסקו בהם ולתלות אותן בתאיהם. העובדה שתכני הכתבות הציגו אותם כעבריינים שביצעו מעשים נפשעים לא גרמה להם להתבייש בכתוב, נהפוך הוא. "כל כתבה שמעצימה עבריין כזה או אחר", אומרת שטייף, "הופכת אותו לאיזשהו גיבור. הם מאוד אוהבים את זה, כי הכתבות כאילו מרימות אותם מעל האחרים". החודשים האחרונים סיפקו לעבריינים לא מעט כותרות צבעוניות שיוכלו לגזור ולשמור. אירוע בראשית ינואר, שבמהלכו נדקר העבריין עמיר מולנר במלון דניאל, סוקר בהרחבה יתרה, ו"מעריב" אף הקדיש לו כמעט את כל שלושת עמודיו הראשונים. עמוד השער שנסוב על התקרית (עם הכותרת הדרמטית: "פסגת הפשע נגמרה בקרב") משמש גם כעמוד המוצג במודעות המסע "העם רוצה מזומן" של העיתון – בחירה שמעידה אולי על תפיסת "מעריב" את הערך הרייטינגי של הסיפור. יעקב אלפרון, החשוד בדקירה, התראיין בנדיבות לכלי תקשורת רבים בטרם הסגיר עצמו למשטרה. כששוחרר ממעצר, זינק בחיבה על כתפיו של הצלם מוטי קמחי ועשה שימוש בתקשורת כדי להעביר מסר מאיים ליריביו: "מי שינסה להזיז שערה מראשו (של בני) שייזהר". רעייתו רואיינה באמפתיה אצל יאיר לפיד, בתו אצל דודו טופז. במקביל כיכבו בתקשורת אסי אבוטבול, שטיל לאו נורה לעבר ביתו בנתניה (וטיל שני נמצא לידו), משפחת גבריאלי שנחשדת בהלבנת הון וכמובן, זאב רוזנשטיין, אולי "סלב הפשע" הבולט בארץ, שהדיווחים עליו חרגו מזמן ממדורי הפלילים לכיוון כתבות הצבע ומדורי הרכילות. כיצד הפכו עבריינים לכוכבי תקשורת ואת מי משרתת התופעה הזו? לפי שטייף, קודם כל את העבריינים עצמם. "כל העבריינים הגדולים האלה", היא טוענת, "היו עבריינים קטנים, שלאט לאט המשטרה הפכה אותם לטייקונים. אנחנו כתקשורת מיהרנו לקנות את זה, לעשות כתבות ענק וכותרות, והעבריינים משתמשים בזה". כיצד? איך הם נהפכו להיות מיליונרים? מכל מיני דמי חסות, ענייני שוק אפור. עכשיו הם כבר לא צריכים להיות מפחידים – מספיק שכתוב בעיתון שהם ראשי משפחות פשע, ואז הם באים עם גזרי העיתונים לבעלי עסקים, שמהם הם גובים דמי חסות, ומקבלים מה שהם רוצים. מולנר, למשל – מי הוא היה בכלל? גנב קטן שברח מהארץ. אבל המשטרה, כדי להלל ולשבח את עצמה, הפכה אותו מסרדין לדג, התקשורת הפכה אותו מדג ללווייתן, ויחד כולם הזינו את כולם. רוזנשטיין התחיל בדיוק מאותו מקום. תסתכל כמה חשיבות אנחנו מייחסים לסיפור הדקירה הקטנציק הזה. מה קרה שם בעצם? סכסוך בין עבריינים. ביום הדקירה, כולנו עשינו שידורים כאילו שזה פיגוע. על מה ולמה? אמרתי לעורך שלי שאני לא מבינה למה צריך לעשות כל־כך הרבה פריצות שידור על הדבר הזה. הוא אמר שזה מאוד עניין את המגיש, זה מאוד סקסי וצבעוני. אני לא יודעת אם מולנר מרוצה מהפרסום, אבל בוא נאמר שהאיש הזה צריך הרבה כסף כדי להחזיק את עצמו. אני מבטיחה לך שמעכשיו לכל מקום שהוא ילך והוא יגיד את שמו, הוא יקבל מה שהוא רוצה. נסלי ברדה, כתבת הפלילים של ערוץ 10, סבורה אחרת: "חוק מס 1 אצל העבריינים זה אנונימיות וחשאיות. ברגע שיש עליהם סיקור תקשורתי, הם מקבלים יותר ימי מעצר. זה לא כמו בסרטים שפרסום מביא להם יותר כסף, זה לא עובד ככה. כשיש כתבות שמתארות עבריין ככריש גדול, גם בית־המשפט רואה את הדברים בזווית הזו. זה לא שהשופט פועל לפי מה שהוא רואה בטלוויזיה, אבל יש השפעה לציבוריות של כל העניין. הם אולי נהנים מהפרסום ברמת האגו, אבל זה ממש לא טוב לעסקים שלהם". גיא פלג מהערוץ הראשון טוען, ש"אם אני נסמך על המשטרה, בתי־הסוהר ובתי־המשפט, אני לא עושה אפ־גרייד לאף עבריין. אני נמצא בשטח, אני קשור לעורכי־הדין הפליליים ובקשר עם עבריינים ושוטרים. לבוא ולהגיד שרוזנשטיין זה המצאה, זה מקומם". אם המשטרה מכריזה על מישהו כעל עבריין גדול, הכתבים מקבלים את זה כתורה מסיני או שאתם ניזונים גם ממקורות עברייניים כדי לגבש דעה? הדברים נבנים עקב בצד אגודל. אני יודע שהציבור בישראל התעורר בתחילת ינואר ושמע לראשונה את השם עמיר מולנר, ואנשים שואלים את עצמם איך פתאום נולד כזה שם. אבל אנחנו, הכתבים הפליליים, מכירים את הסיפור שלו מלפני שש־שבע שנים. אני חי את השם והסיפור שנים רבות. כשדקרו אותו, כל הכתבים הבינו שיש כאן סיפור גדול. עיון בידיעות הרבות שפורסמו בעקבות הדקירה מעלה תהיות ביחס למידת ההיכרות של הכתבים עם מי שלדבריהם הוא מבכירי התחום שהם מופקדים עליו. חלק מהכתבים אייתו את שמו "אמיר" וחלק "עמיר" (לעתים אותו כתב שינה את האיות בכתבות שונות), מה שמעלה תהיות באשר לכמות הניירות הרשמיים הנושאים את שמו שנחשפו אליהם; רוב הכתבים ציינו כי הוא בן 33, בעוד שבוקי נאה מ"ידיעות אחרונות" גרס שגילו 40, ואמיר זוהר ב"הארץ" ציין שכשנעצר ב־98 היה מולנר בן 23 בלבד; חלק תיארוהו כקצין לשעבר, על אף שהיה רק חייל, חלק גרסו ששירת בגולני וחלק בצנחנים; גם אם אלה פרטים טכניים בלבד, מתברר שאפילו לגבי עברו הפלילי – שהוא הרכיב הבסיסי בפרופיל של כל עבריין – לא היה כמעט איש מהכתבים מצויד במידע נכון. הראשון שידע לציין כי מולנר הורשע בעבר וריצה מאסר בפועל הוא בוקי נאה. שאר הכתבים לא התייחסו לנושא, כולל אלה שכתבו לצד הידיעות החדשותיות סקירות מלומדות על האיש. העדרו של המידע הזה יצר למולנר דימוי של מי שלמרות ריבוי מעלליו מצליח תמיד לחמוק מזרועות החוק – תיאור המשדרג את דימויו ככריש פשע מתוחכם. רוני זינגר מ"הארץ" אף קבעה פעמים מספר כי "מולנר מעולם לא הורשע". גם למחרת היום, לאחר שגילויו של נאה היה חשוף לעין כל, לא תוקנו הדברים, והכתבת ציינה רק כי "כתב־אישום הוגש נגדו בחשד לסחיטה ואיומים" מבלי לציין את תוצאות המשפט. העיתון היחיד שציין את דבר ההרשעה, גם אם באיחור, הוא "מעריב". בורות הכתבים לגבי מולנר, כמו גם התחמקותו מהצלמים שאילצה חלק מהעיתונים להסתפק בתמונות ישנות ובלתי ברורות, מעמידה בסימן שאלה את קביעת שטייף כי העבריינים לרוב נהנים מהפרסום ומטפחים אותו. פלג מספר כי בכירי העבריינים אינם ששים להתראיין: "אין איש תקשורת בכיר אחד ואין תוכנית אירוח יוקרתית אחת שלא הפכה עולמות כדי לעשות ראיון עם רוזנשטיין, והוא לא התראיין מעולם מלבד ראיון אחד כשהיה עבריין קטן. במהלך השנים ניסו אינספור פעמים לערוך ראיונות עיתונאיים עם פרנסואה אבוטבול. אני במשא־ומתן ארוך ומייגע בניסיון לראיין את בנו (אסי אבוטבול). למעט מקרים יוצאי דופן, כמו ראיונות שלי עם יוסי הררי ופליקס אבוטבול, לא זכור לי מתי ראשי פשע בישראל התראיינו". אולם גם אם ראשי הפשע אינם ששים להתראיין, ניכר בדיווחים שהם בהחלט משפיעים על התקשורת מאחורי הקלעים. למשל, כמנהג הפוליטיקאים, באמצעות "מקורבים". מקובל להלין על כך שכתבי הפלילים נסמכים יתר על המידה על מידע משטרתי. ידועים מקרים שבהם חוקרי משטרה נטעו מידע שגוי בדיווחים עיתונאיים במטרה להטעות את נחקריהם. אולם בעידן הנוכחי, שבו העבריינים ערים לעוצמת התקשורת, משכילים גם הם לייצר ספינים. באתר nrg, למשל, פורסם קטע נרחב למדי שהתבסס כמעט אך ורק על דברי מקורבים לעמיר מולנר. אלה "נעלבו בשמו" מהפרסומים עליו ו"מנסים כעת לתקן את התדמית שהשתקפה מדיווחי התקשורת אחרי התקרית". נסיונם צלח: הם צוטטו כ"מסבירים" ולא כ"טוענים"; במקום ללמוד מעיתון־האם או מ"ידיעות אחרונות" כי מולנר הורשע וישב בכלא, ציטטה הכתבת, הדס שפר, את המקורבים, שגילו לה ש"ההסתבכות היחידה שלו היתה לפני שנים, וגם על זה יש כבר התיישנות", מבלי לשאול במה מדובר; המקורבים הצליחו אף לטעת "עובדות" בכתבה ולא רק ציטוטים, כגון קביעת הכתבת שמולנר הנו "בעל הון אותו צבר בעיקר מעסקאות נדל"ן שביצע בחו"ל". כלומר: nrg קיבל מסיבה כלשהי ללא ערעור את הטענה שאת הונו עשה מולנר לא בגביית דמי חסות אלימה, חלילה, כפי שנטען בפרסומים אחרים, אלא בעסקאות כשרות למהדרין, שעל טיבן ופרטיהן אין איש יודע. הטענה הקבועה של העבריינים, כאילו הם אינם אלא אנשי עסקים לגיטימיים, זכתה לגושפנקה עיתונאית. עדות אחרת למודעות הגוברת של עבריינים לתקשורת היא שכירת שירותיהם של אייל ארד וליאור חורב, יועצי ראש הממשלה, על־ידי רוזנשטיין. "כשהמשפט מיד נהפך לציבורי, אתה לא יכול לקחת פריבילגיה ולא להשתמש בייעוץ תקשורתי", אומר חורב. חורב וארד אמנם יעצו לרוזנשטיין שלא להתראיין, אך פעלו מול התקשורת להעלאת סוגיות שונות הנוגעות לחוקיות הסגרתו לארצות־הברית. "היחס של התקשורת לעבריינים לא שונה מהיחס לכל גיבור תרבות אחר", אומר חורב. "התקשורת אוהבת כל סיפור צבע מעניין. זה חלק מהרדידות שלה. זה שוק של קונים־מוכרים, מעגל שמניע את עצמו: עורכי־הדין משתמשים בלקוחות לקידום עצמי, עבריינים משתמשים בתקשורת כדי למצב את עצמם, כדי לצבור השפעה. זה לא שונה מהמעגל של הפוליטיקאים". פלג טוען ש"בעיני העבריינים, פנייה לתקשורת או למשטרה אינה לגיטימית, זה כאילו לא מכובד, פדיחה". שטייף, מנגד, טוענת ש"העבריינים מתקשרים לעיתונאים בכמויות. הם אוהבים תקשורת, צריכים אותה, מחפשים את שמותיהם בעיתון ומכירים מצוין את הכתבים הפליליים ומי זה מי". ברדה: "עבריינים לא יערבו עיתונאים בעסקים ובאינטרסים שלהם. יש קשר בין עבריינים לעיתונאים, אבל בעירבון מוגבל". עם זאת, לדבריה, "נניח שעבריין משתחרר הביתה ורוצה להציג את עצמו כחף מפשע או לתת את האני מאמין שלו – אז כן, הוא עושה משא ומתן עם עיתונאים, מי ייתן לו יותר זמן שידור או לא ישאל אותו שאלות נורא קשות. יש עבריינים שמבקשים שלא תתייחס לצד השני בכלל". כיצד על עיתונאי להתייחס למידע המגיע מעבריין? פרשת האחים פריניאן, שבמסגרתה נחשפו חשדות חמורים לקשרים של בכירים במשטרה עם עבריינים, ואף מקרה אחד של שוטר ששימש שכיר חרב בשירות עבריינים, העצימו את התחושה כי אמינות מידע המגיע מפי שוטר לא תמיד עולה על אמינות המידע שמקורו בעבריינים. "עיתונאי תמיד צריך לעשות הצלבת מידע, לא משנה מי אמר לו מה", אומרת שטייף. פלג: "הרבה פעמים הלכתי לפרסם משהו שקיבלתי ממקורות משטרתיים מהימנים במרכאות, ואז קיבלתי מעבריינים מידע ששינה לי את התמונה לגמרי. הם הצילו אותי הרבה פעמים. בשיחות אוף רקורד, אם יש לך אמון עם מישהו, אתה מקבל תמונה לגמרי אחרת". העבודה מול מקורות עברייניים מציבה שאלה נוספת: האם קיים חשש בקרב כתבים שמא ייפגעו, אם דיווחיהם לא יהיו לרוחו של העבריין המסוקר? שטייף: "יש המון כבוד בקטע הזה. אמנם קרה לי כבר פעם שמישהו התייצב לי ליד הבית כי הוא לא אהב מה שכתבתי עליו (שטייף כותבת גם במקומוני "מעריב"; א"ר ומ"ש), אבל בסך־הכל זה נדיר". פלג, שעבריין שראיין לפני שבועות אחדים אמר לו בכתבה הטלוויזיונית, בחצי חיוך: "אם הכתבה שלך לא תהיה אוהדת – צפה פגיעה": "מה שלמדתי במקצוע זה שלא תמיד הרעים הם רעים והטובים הם טובים. לפעמים הרבה יותר מפחיד להסתבך עם שוטרים מאשר עם עבריינים". ברדה אומרת שהיא אינה מקיימת יחסים אישיים עם העבריינים ומשתדלת לסקר בעיקר אירועים שהשלכותיהם חורגות מהעולם העברייני והם בעלי השפעה על כלל הציבור – למשל נסיונות התנקשות בעבריינים שהביאו לפגיעה באזרחים תמימים. "הגבול צריך לעבור במקום שבו הציבור צריך לדעת מי העבריין הזה. הסיקור שלי הוא נטו בהשפעה שיש לו על מה שקורה, לא חיים שכאלה של עבריינים. אני מסכימה שלפעמים יש סוג של נטייה בכלי תקשורת מסוימים ללכת רחוק עם הדימוי של עבריינים, לעשות מהם מינימום חברי כנסת, אבל זה לגמרי לא מדויק להגיד שאנחנו הופכים אותם לסלבריטיז". אולם גם אם כתבי הפלילים אכן יקפידו להימנע מהאדרת עבריינים ויתמקדו בסיפורים בעלי עניין ציבורי ממשי, הרי שמספרי הטלפון של העבריינים ואנשיהם מזמן אינם נחלתם הבלעדית במערכת. אפיק תקשורתי אחר שעמו משתפים עבריינים פעולה הוא מדורי הרכילות, שעצם הופעתם בהם מסייעת לייצור ולתחזוק התדמית המסקרנת שלהם. "ככל שכתבו על עבריינים מסוימים, הם נהיו יותר גדולים, יותר עשירים", טוענת שטייף. "זה בדיוק כמו מה שקורה במדורי הרכילות עם אנשי הבידור. שים לב, תמיד כותבים שם על אותם אנשים. אחד כותב, אז גם ההוא יכתוב, ופתאום מישהו הופך לסלבריטאי. השאלה היא מה קודם למה: אם היית פושע גדול ונהיית סלב, או להפך. זה מאוד תלוי". פלג מספר שאמר פעמים רבות בעבר לרוזנשטיין כי סירובו להתראיין הפקיר את השטח מבחינתו לאנשי המשטרה, שהשחירו את דמותו. לדבריו, רוזנשטיין נפגע מהאופן שבו תואר בתקשורת: "כל פעם שאומרים שהוא עבריין, זה מוציא אותו מדעתו". בין אם רוזנשטיין ודומיו מאבדים משלוותם בשל הפרסומים עליהם ובין אם לאו, דבר אחד ברור: הם אינם נוהגים להגיש תביעות לשון הרע. אנשים שהתקשורת מפליגה בתיאור פשעים חמורים ש"שמם נקשר" בביצועם מבלי שיש בידיה (או בידי המשטרה) בדל ראיה, אינם טורחים לתבוע את עלבונם. בתחילת פברואר פורסם ב"מעריב" כי רוזנשטיין שוקל לראשונה להגיש תביעות דיבה, אולם דווקא נגד אדם שניהל את חברת האבטחה שאיבטחה אותו בעבר, ונגד בכיר בשירות בתי־הסוהר – בשל דברים שונים, לא חריפים במיוחד, שאמרו על אופיו בראיון לתקשורת. עם כלי התקשורת עצמם, המתארים אותו השכם והערב כראש ארגון פשע אימתני, העדיף העבריין המפורסם שלא להתעמת. בוקר יום שני, 30 בינואר, התחיל רע. בשעה 6:15 בבוקר התחיל הביפר לצפצף. הפעם, לשם שינוי, זו לא היתה מפיקה לחוצה של "שש עם עודד בן־עמי"/ "ערב חדש"/ "לונדון וקירשנבאום" שביקשה להבטיח באשמורת הבוקר בלעדיות על ראיון שאמור להיערך כעבור 12 שעות. הפעם היו אלה כתבי רדיו, עצבניים, קורי שינה על עיניהם, שאמורים לעלות לשידור בעוד רבע שעה ביומני הבוקר ולדווח לאומה כיצד פספסו את סיפור המאה, שלפיו זאב רוזנשטיין, האיש שהמדינה השקיעה כל־כך הרבה בהבאתו לדין, עומד להשתחרר או־טו־טו הביתה, חופשי ומאושר – בחסות כותרת בעיתון של המדינה. "מה קרה?", שאלתי את כתבת גל"צ. "תפתח ידיעות אחרונות", ענתה בקוצר־רוח. רצתי לדלת. פתחתי. כותרת חגיגית, "פותחת עמוד" בעגה המקצועית, בישרה למאות אלפי הקוראים: "התפתחות דרמטית... האם רוזנשטיין הולך הביתה?". אכן התפתחות דרמטית. כלי תקשורת, מהמכובדים והחשובים במדינת ישראל, נתן לבאי־כוחו של זאב רוזנשטיין הזדמנות לשטוח את טענותיהם המשפטיות על מחדל כביכול של המדינה בטיפולה בפרשת רוזנשטיין, וזאת מבלי שניתנה לפרקליטות הזדמנות להגיב על הטענות ולומר את עמדתה בעניין. בין יתר הציטוטים המקוממים שמופיעים בכותרות המשנה של הידיעה: "הפרקליטות נרדמה, היתה צריכה לבקש את הארכת הצו (צו ההסגרה; י"ג) עד אמש בחצות; מכיוון שלא עשתה זאת יש לשחרר את רוזנשטיין ממעצר". ומתוך הידיעה: "החל מאמש בחצות נוצר מצב משפטי שבו ייתכן שכל המאמץ שהושקע בהסגרתו, בישראל ובארה"ב, יירד לטמיון. רוזנשטיין, הנחשב לאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל, עשוי לצאת בתוך זמן קצר לחופשי וחיוך רחב על פניו". איך שלא הופכים את זה עולה מכאן ריח רע: לרשות הסניגורים הועמדה במה מכובדת, רצינית, לשטוח את טענותיהם המשפטיות, בפרשה שכה הסעירה את המדינה, ולא מולאה חובה עיתונאית בסיסית – לבדוק מה תאמר המדינה. אפילו לא נעשה, לטעמי, ניסיון לבדוק ברצינות, באופן אובייקטיבי (אולי באמצעות פרשן משפטי מוסמך), עד כמה טענות הסניגורים מבוססות משפטית. מן הידיעה עולה רמז עבה, בלתי משתמע לשתי פנים, לציבור קוראים רחב, שהנה, מי שכונה "היעד מספר 1" חוזר לחיי הסלבריטאות המפנקים שהתקשורת כה הרגילה אותו בהם ("בחיוך רחב", כמובן); ואפילו לא נבדק בפרקליטות המדינה, האם יש סיבה לכך שצו ההסגרה בעניינו של רוזנשטיין לא הוארך? האם באמת מישהו נרדם בשמירה או שעבודת הפרקליטות בתיק הזה מחושבת לפרטי הפרטים? אולי בכל זאת יושבים שם ברחוב צלאח א־דין בירושלים אנשים שיודעים מה הם עושים לא פחות מהסניגורים הנכבדים קרן ובני נהרי? אמנם לידיעה צורפה מסגרת שבה ניסה העיתון לנחש, מטעם עצמו, כיצד תגיב הפרקליטות על טענות הסניגורים – מעין ניסיון לולייני להתגבר על העובדה שמסיבות עלומות לא הובאה תגובת משרד המשפטים ל"מחדל" כביכול. מקרה זה, למרבה המזל, הוא בין היחידים שבו ניתן היה לבדוק את רצינות הטענות המשפטיות בזמן בזק, עוד לפני שהידיעה נשטפה וטבעה במצולות זרם האקטואליה השוצף. ימים אחדים לאחר פרסום הידיעה פסק בית־המשפט המחוזי בירושלים לעניין טענותיהם של הסניגורים הנכבדים ולעניין האפשרות המעשית, "שהאיש שנחשב לאחד מראשי הפשע המאורגן בישראל ייצא בתוך זמן קצר לחופשי וחיוך רחב על פניו", כתיאורו הציורי של העיתון. בית־המשפט דחה את טענות הסניגורים, רמז לחוסר תום הלב של הבקשה ואף קבע כי אם מדובר היה בהליך אזרחי היה פוסק הוצאות נגד רוזנשטיין. אאוץ – לא נעים. מה חבל שב"ידיעות אחרונות" לא הקדישו הפעם שוב עמוד שלם לסיקור החלטת בית־המשפט. במקום שבו "ידיעות אחרונות" מפספס, "מעריב" לא יכול להישאר חייב. וכך, יום לאחר החלטת בית־המשפט המחוזי בפרשה הקודמת שלפו גם ב"מעריב" שפן משפטי משלהם בפרשת רוזנשטיין. תחת הכותרת "נשק יום הדין של רוזנשטיין" (ברררררר...) מפרט העיתון כי תביעות דיבה שעתיד רוזנשטיין להגיש יעכבו את הסגרתו לארה"ב. ומכאן מגיע העיתון למסקנה המתבקשת: "אולי פתאום יקרה נס והוא לא יעלה על המטוס?". כמה גאוני. איך לא חשבו על זה קודם? הנה שיטה חדשה להתחמק מהסגרה. את הידיעה מעטרת, איך לא, תמונתה של הוגת הרעיון, עו"ד מיטל יצחקי. גם במקרה זה, כמה מפתיע, לא פנה העיתון לקבל תגובה ולא עשה מאמץ מינימלי לברר את המצב המשפטי האובייקטיבי. אפילו ניסיון לחזות מה תגיד הפרקליטות על השפן החדש לא נעשה. המסקנה המתבקשת מכל זה היא ש"רוזנשטיין הולך הביתה" מוכר עיתונים מצוין, ולמה לבלבל לקוראים את המוח עם האמת המשפטית? דוגמית רוזנשטיין מאפשרת טעימה קטנה, לא ממש ערבה לחיך, מהתנהלות כלי תקשורת ועיתונאים מול עורכי־דין פרטיים המשתמשים בחומרים משפטיים – חוות־דעת, ראיות ועוד – כדי לזכות בפרסום לעצמם ו/או כדי לייצג בתקשורת אינטרסים של לקוחותיהם. עו"ד יעקב גלנטי הוא דובר משרד המשפטים גיליון 61, מרץ 2006

סקוט קארפ משתף אותנו בחיפושיו הנואשים אחרי מאמר אנטי-גוגליסטי במגזין "אטלנטיק", כל הדרך אל המסקנה: המו"לים של מגזיני הדפוס יכולים להחרים את דוכן העיתונים, אבל במעבר לרשת - הם לא יוכלו להחרים את גוגל

מאחר שכבר נגעתי בעצב חשוף בפוסט "מה שהעיתונים עדיין לא מבינים בקשר לרשת", שעומד להיות אחד הפוסטים המקושרים ביותר שלי אי-פעם – ומאחר שכולם אוהבים המשכים – חשבתי לעשות פולו-אפ לפוסט ההוא, והפעם על מגזינים. הלקחים נוגעים, כמובן, לכל מו"ל של עיתונות מודפסת, המגלה אינספור שיטות חדשות לתסכל את משתמשי הרשת בכך שהוא נותן עדיפות לדפוס לפני האינטרנט. הפעם ברצוני להיטפל ל"אטלנטיק", אשר כמו ה"וושינגטון פוסט", הוא עיתון שיש לי אליו חיבה רבה (ויוצא לאור בידי המעסיקה לשעבר שלי, "אטלנטיק מדיה"), לכן לא מדובר בביקורת כללית, אלא בדוגמה מוגדרת מאוד, המייצגת בעיה מקיפה יותר, האופיינית לתעשייה כולה (במלים אחרות, יכולתי למצוא דוגמאות לבעיה הזאת בכל אתר אינטרנט של כל כתב-עת). המקרה התחיל בשבת שעברה, כאשר ידיד (גם הוא עובד לשעבר של "אטלנטיק") שלח לי אי-מייל ושאל מדוע לא הזכרתי את הציטטה שלי בכתבת השער שכתב ניק קאר לגיליון האחרון של ה"אטלנטיק". השבתי שלא ידעתי כי צוּטטתי. ניגשתי מיד ל-TheAtlantic.com, וגיליתי שהגיליון האחרון המופיע באתר הוא עדיין גליון חודש יוני, וכי גליון יולי, ובו כתבת השער של ניק, עדיין לא עלה. זה נוהג מקובל על מו"לים, שנותנים למנויי העיתון המודפס זכות קדימה לקבל את העיתון ראשונים. אלא שבדרך הפעולה הזו המו"ל פוגע בקוראי האינטרנט ומפר את העיקרון המונח ביסוד העידן הדיגיטלי – אם משתמש יודע שהתוכן שלך קיים אך לא יכול להגיע אליו, התוצאה תהיה תסכול, או גרוע מכך. ה"אטלנטיק" כבר עשה את הצעד הנועז, הלך בעקבות ה-NYTimes.com וסילק מן האתר שלו את חומת המנויים בתשלום. אך במקרה זה למנוי הגרסה המודפסת יש גישה לתוכן, שלי, למרות כוחה של הרשת, אין גישה אליו. ומה שגרוע מכך, ביום ראשון נכנסתי לחנות בורדרס, לברר אם הגיע אליהם גליון יולי – הצורך לנהוג פיזית כדי לקבל תוכן הקיים כבר בצורה דיגיטלית נראה לי מגוחך, אך הייתי מוכן לשלם תמורת הגיליון המודפס (ויש להניח שמרגע שהעיתון היה בידי, לא הייתי מסתפק רק בקריאת המאמר של ניק). למרבה הצער, על המדף מצאתי את גיליון יוני, בדיוק כמו באתר העיתון. התבדחתי באי-מייל עם ידידי על התסכול שבחוסר היכולת להגיע לתוכן בעידן הדיגיטלי. הוא הציע לפקסס לי את המאמר... או להקליט אותו על גבי טייפ סלילים. לא נותר לי אלא להמתין עד שהמאמר יתפרסם באתר, מה שידעתי שעתיד לקרות בתוך זמן קצר. היום אחר הצהריים ראיתי ב-TechMeme לינק לפוסט הזה באתר CNET על המאמר ב"אטלנטיק": נהדר, חשבתי, המאמר עלה לרשת. מאחר שאני משתמש אינטרנט ממוקד מטרה, כמו מרבית המשתמשים, לא טרחתי לקרוא את המשפט – פשוט הקלקתי על הלינק ומצאתי שוב את גיליון יוני. זה מגוחך, חשבתי – הנה אדם שיש לו גישה למאמר ורוצה לקשר אליו, אבל לא מסוגל לעשות זאת. והנה אני, צרכן להוט לקרוא את המאמר, אבל לא מסוגל לעשות זאת. תסכול מקיר לקיר. אך נחשו מי הציל את המצב... תוכלו לנחש? היום אחר הצהריים קיבלתי אי-מייל מהאגו-פיד על שמי בשירות ההתראות של גוגל: עוד מו"ל של תקשורת מודפסת נוצח בידי גוגל. אך זה לא סוף הסיפור. הקלקתי על הקישור שהופיע באי-מייל, והוא הוביל אותי למאמר, שלמעשה, היה כבר ברשת. בעצם, כל גליון יולי/אוגוסט נמצא ברשת. בשעת כתיבת הדברים הוא עדיין לא מחובר בלינק לדף הבית של TheAtlantic.com – ולא מופיע בעמוד הגיליון הנוכחי: אך גוגל יודע שהוא שם. גוגל יודע הכל. ומה שחשוב יותר מכל, גוגל נותן לי את מה שאני רוצה, אפילו כאשר המו"לים של העיתונות המודפסת, תוך שהם ממשיכים במאמציהם למצוא איזון בין דרישותיהם של שני אופני פרסום שונים לחלוטין, בוחרים להעדיף את הדפוס על פני הרשת. הרשת היא העדיפות הראשונה והיחידה של גוגל. זו הסיבה שהם מכסחים כל חברת מדיה אחרת שפועלת ברשת. רגע, זה לא הכל. מצאתי את הקטע במאמר שבו אני מצוטט, שלא בידיעתי, משום שניק לקח אותו מאחד הפוסטים בבלוג שלי. למעשה, הציטוט נכלל בקטע של המאמר העוסק בתגובות של בלוגרים לנושא הנידון. אך ה"אטלנטיק" אינו מספק לינקים לפוסטים שהוא מצטט, ולכן אין לקוראים הזדמנות לקרוא את הציטטה שלי בהקשרה הנכון, היינו, בפוסט שכותרתו "ההתפתחות מחשיבה לינארית לחשיבה מרושתת". בגרסה המקוונת ישנם קישורים אחרים, לכן ייתכן שעוד לפני שהיא תקושר לדף הבית של האתר יתווספו קישורים נוספים. אך מרבית המו"לים של העיתונות המודפסת לא הנהיגו נהלים מסודרים להפיכת תוכן מודפס לתוכן מקוון, למשל צירוף קישורים, מה שמוביל בהכרח לחוויית משתמש עלובה של הגולשים. אם המו"לים רוצים למַקסם את ערכם ברשת, עליהם להעמיד אותה במקום הראשון כל הזמן – ופירוש הדבר שלא יוכלו סתם לקחת את כל התוכן שיצרו לדפוס ולזרוק אותו לרשת, בלי כל התחשבות בשיקולי עלות-תועלת, משום שבכך הם הורסים את ערכו של החומר למשתמשי הרשת. אם משתמשים אינם יכולים למצוא את מה שהם מחפשים מיד עם כניסתם לאתר שלך, בפעם הבאה הם ילכו היישר לגוגל – וגוגל הוא שינצל את הערך הטמון בהפצת החומר. אך לסיפור הזה יש עוד טיפת אירוניה מתוקה. במאמר ב"אטלנטיק" ניק טוען, בכל הברק המוכר שלו, שגוגל והתקשורת הדיגיטלית משנים למעשה את צורת החשיבה שלנו – להוותנו. אני מסכים עם ניק, שצורת החשיבה שלנו עתידה להשתנות, ובכך עסק הפוסט שלי, אך איני יודע אם אני שותף לפסימיות של ניק, שמדובר בשינוי לרעה. אלא שעל-פי האופן שבו צוטטתי במאמר, ניתן להגיע למסקנה שאני מסכים עם ניק שהשינוי אכן שלילי באופיו: אך אם קוראים את הפוסט שלי במלואו, מוצאים את המשפט הזה: אם יש משהו שהופך אותנו לטיפשים יותר, הרי זו העובדה שאנחנו תקועים בין שיטות חדשות וישנות של מידע וחשיבה. האירוניה הנעוצה במאמר המודפס ב"אטלנטיק" היא שעל-ידי הגבלת הקוראים למסגרת שבה הם אינם יכולים לחפש הקשרים נוספים – ומה שגרוע מכך, בעצם היותו אנטיתיזה לחוויית המדיה הדיגיטלית שניק מתאר – הוא מאבד את הרלבנטיות שלו לתיזה שלו עצמו. למרבה המזל, אם תוציאו את הציטטה שלי מהמאמר המודפס ותכניסו אותה לגוגל, תוכלו למצוא את הפוסט שלי – ואת ההקשר החסר. הייתי אומר שבמקרה זה גוגל למעשה הפך אותי לחכם יותר. אם מו"לים ילכו בעקבות גוגל, גם הם יהיו חכמים יותר. הפוסט פורסם במקור ב-9 ביוני 2008, בבלוג Publishing 2.0 עדכון 1 המון אנשים עוסקים עכשיו במאמר של ניק – למרות שבדרך כלל הם מתייחסים לפוסט של CNET על המאמר, משום שהמאמר עצמו אינו קיים ברשת. אני מרשה לעצמי לנחש שמאט אסאי הוא מנוי של העיתון המודפס שאינו יכול לחכות עד שהמאמר יפורסם ברשת כדי להתחיל לדבר עליו: זה רעיון מצוין לתת למנויי הדפוס הזדמנות לקרוא את כתב-העת מראש – אלא שלמנויים האלה יש בלוגים, ואין להם שום עניין להגביל את עצמם לתוכנית המעמידה את הדפוס במרכז. הם רוצים לדבר על זה עכשיו, ולא כשהוא יעלה סוף-סוף לרשת. מאט אפילו סרק את השער המבריק: עדכון 2 תוכלו למצוא את כל גליון יולי/אוגוסט של ה"אטלנטיק" כפי שאונדקס על-ידי שירות החדשות של גוגל, משם נבעה גם התראת גוגל שקיבלתי. אתם יכולים להחרים את דוכן העיתונים, אבל לא תוכלו להחרים את גוגל, הוא דוכן העיתונים החדש.

קריאת הצהרות נתניהו על ידי אדם שאינו מכיר את המאורעות שהתרחשו, תשאיר אותו באפלה מוחלטת לגבי ממדי הטבח. הקורא יבין שדבר מה נורא התרחש בישראל ב"שבת הארורה של ה-7 באוקטובר", אולם לא יידע מה היו ממדי הטבח • כך נראה דף המסרים החדש

ארבעים ואחד יום לטבח החמאס בעוטף עזה ותחילת המלחמה, ראש הממשלה בנימין נתניהו עדיין מסרב לקחת אחריות על המחדל הביטחוני והאזרחי העצום, אולם נראה שגיבש נרטיב שישמש אותו ליציאה מהמצוקה הפוליטית. לפני שבועיים החל נתניהו להטמיע בשיח מסרים על "הצלחה בלתי רגילה", "הצלחה פנומנלית", ו"הישג בלתי רגיל, באמת אדיר". במקביל, הוא מקפיד להימנע מלהדגיש את המספר העצום של נרצחים וחטופים בטבח. קריסת קונספציית חיזוק החמאס והחידלון הממשלתי בטיפול בעורף ובמפונים הטילו כתם בל יימחה על המוניטין של נתניהו כראש ממשלה, מנהיג ו"מר ביטחון", אולם הוא עדיין מחזיק בכתר התועמלן הפוליטי המוביל בישראל. המסרים שיוצאים מלשכתו מדויקים, ולאמירות החוזרות על עצמן שוב ושוב כמו גם להחלטה להימנע מהתייחסות לעובדות מסוימות, יש תפקיד במסגרת נרטיב מוקפד שהוא מקדם. בדיקה של תשע ההצהרות הפומביות שנשא מאז תחילת המלחמה (כולל ההצהרות בתחילת שתי מסיבות העיתונאים שערך), של נאומיו השונים במליאת הכנסת, דברים שנשא בקבלות פנים לראשי מדינות ודבריו בפני חיילים ובפורומים שונים, מעלה כי נתניהו מקדם באגרסיביות נרטיב המדגיש את הפעילות הצבאית וממסגר אותה כ"הצלחה פנומנלית", כזו שאפילו האמריקאים "משתאים" מולה. בניית הנרטיב החלה בביקור נתניהו בחטיבת מרום ב-2 בנובמבר, שם בישר ללוחמים ש"יש לנו הצלחות מאוד מרשימות". חמש יממות לאחר מכן מול לוחמי יחידת אגוז וסיירת חרוב ההצלחות המרשימות הפכו ל"הצלחה בלתי רגילה", ואחריה הגיעה התוספת ש"היו כאן אמריקנים – באו והסבירו לנו מה היה בפלוגה ומה היה פה ומה היה שם, והם משתאים על ההישגים שלנו". באותו ערב נתניהו המשיך להתפאר בהישגי הלחימה גם בהצהרה שנשא בקריה כשדיבר על כך ש"חיסלנו אלפי מחבלים" (צה"ל נמנע באופן עקבי ומכוון מלנקוב במספר הכולל של מחבלים הרוגים) ו"השמדנו אין ספור מפקדות, מנהרות, בסיסים ומתקנים של החמאס". ביום שני (13.11) פגש נתניהו את לוחמות גדוד קרקל ובהודעה לעיתונות שיצאה משם תיאר את המלחמה כ"הישג בלתי רגיל, באמת אדיר, אין מילים. אני חושב שמה שעשיתם פה – אתם פשוט הכרעתם פה את הקרב" והוסיף כי "זה מה שאנחנו עושים עכשיו גם כן עם הכוחות בפנים". אתמול (15.11) ערך נתניהו סיור שבמהלכו פגש את לוחמי חטיבת החילוץ וההדרכה בזיקים ואמר להם שהם "עשו כאן עבודה פנטסטית", "זה משקף את הרוח שלנו, של הלוחמים שלנו – לא רק בקרב הבלימה אלא בקרב ההסתערות הקרקעית עכשיו בתוך עזה. אתם זוכרים שאמרו לנו שלא נפרוץ לעזה? פרצנו. אמרו לנו שלא נגיע לפאתי העיר עזה – הגענו. אמרו לנו שלא נכנס לשיפא – נכנסנו". אין מסתור לרוצחי החמאס – נחסל את כולם ונחזיר את החטופים. pic.twitter.com/1nIZgQgbiQ הצהרות אלו של נתניהו מגיעות לאחר שנשיא ארה"ב גו ביידן נאלץ להורות על שליחת שתי נושאות מטוסים לאזור, לצד 2,000 חיילים, במטרה לאותת לאויבי ישראל שלא להתפתות ולנצל את מה שנראה כחולשה מדאיגה של ישראל; לאחר שארה"ב יירטה 19 מל"טים וטילי שיוט ששוגרו מתימן; ולאחר שראשי המדינות באנגליה, צרפת וגרמניה התגייסו גם הם לאותת לאויבי ישראל כי יעמדו לצידה במקרה של הרחבת המלחמה. וכמובן, לאחר המחדל הביטחוני העצום ב-7 באוקטובר וקריסת הקונספציה הביטחונית של חיזוק חמאס ו"ניהול הסכסוך" שהוביל נתניהו. מול הדגשת ההישג של התמרון הקרקעי, נתניהו, החל מהיום הראשון למלחמה, ממעט לדבר על מחדל ה-7 באוקטובר וכמעט שלא מעלה על שפתיו את מספר הישראלים שנרצחו בטבח או שנחטפו לעזה. בפעמים המעטות שעשה זאת, בדרך-כלל הפחית בכמות הקורבנות. נתניהו מקפיד לקשור לעצמו את הילת המאבק בטרור מראשית דרכו הפוליטית, עוד מ-1987 עת פירסם את לקט המאמרים "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח". באופן ספציפי נתניהו מרבה להשתמש במספר הישראלים שנרצחו בפעולות טרור בקמפיינים הפוליטיים שלו, כך למשל מול אריאל שרון ואחר-כך מול נפתלי בנט. מול ההתפארות העקבית של נתניהו בכך שתחת כהונתו נרצחו באופן יחסי פחות ישראלים מאשר בכהונות ראשי ממשלה אחרים, לאחר ה-7 באוקטובר, נתניהו הוא ללא עוררין ראש הממשלה האחראי למספר קורבנות הטרור הישראלים הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, באחד מפיגועי הטרור המבעיתים בהיסטוריה העולמית. נראה שכדי לטשטש עובדה זו, נתניהו מקפיד להימנע מלנקוב במספרי הנרצחים והחטופים, ואף להמעיט בהם. הפעם הראשונה בה נוקב נתניהו במספר נרצחים, גם אם באופן מעורפל, הייתה ב-10 באוקטובר, שלושה ימים לאחר הטבח. זאת למרות שכבר ב-9 באוקטובר בבוקר "ישראל היום" נוקב במספר של מעל ל-700 נרצחים, כשבלילה מפרסם "גלובס" כי מספר הנרצחים הגיע ל-900. בסביבות שמונה בערב ה-10 באוקטובר מדווח אתר "סרוגים" כי מספר הנרצחים הגיע ל-1,000, ושעה לאחר מכן איתמר אייכנר מדווח ב-ynet כי גורמים בישראל חוששים שמספר הנרצחים עולה על 1,200 ושמספר החטופים עולה על 200. לעומת זאת, ב-22:26 באותו יום לשכת רה"מ דיווחה לכתבים על שיחת נתניהו עם הנשיא גו ביידן, שם מוזכר כי נתניהו אמר לנשיא ארה"ב ש"מאות אנשים נטבחו". בעוד נתניהו מדבר על מאות, נשיא ארה"ב עצמו נאם שעה קלה לפני כן והזכיר "מעל ל-1,000 אזרחים שנטבחו". ב-11 באוקטובר ב-8:00 בבוקר דווח כי צה"ל עדכן רשמית כי מספר הנרצחים עומד על יותר מ-1,200 קורבנות, כשיממה לאחר מכן המספר מטפס בדיווחים ל-1,300 נרצחים. ב-15 באוקטובר התפרסם עדכון רשמי של מספר הנרצחים ללמעלה מ-1,400 מספר שהוזכר כבר יומיים לפני כן בכלי התקשורת. ב-11 בנובמבר, אחרי שלושה שבועות בהם בתקשורת הישראלית והעולמית התקבע המספר של למעלה מ-1,400 נרצחים בטבח, בהודעה ששלח נתניהו ב-00:23 כתגובה לדברי נשיא צרפת על הרג ילדים ונשים פלסטיניות בידי ישראל, נכלל המשפט "נזכיר שישראל נכנסה למלחמה בגלל שארגון הטרור רצח באכזריות מאות ישראלים וחטף יותר מ-200 ישראלים". נתניהו, אשף תעמולה שיודע לנצל ביעילות כל פרט לטובת המטרות שהציב, שב ומקטין את מספר הקורבנות למספר מעורפל של "מאות". לא מדובר במקרה: במהלך כל 41 ימי הלחימה, בתשע הצהרות לאומה, נאומים בכנסת, עשרות הודעות לעיתונות אחרי מפגשיו עם מנהיגים מהעולם ועם חיילים, נתניהו מזכיר רק פעמיים את המספר 1,400 קורבנות. הפעם הראשונה הייתה ב-18 באוקטובר בפתח פגישתו עם הנשיא ביידן בביקור הבזק שלו בישראל, שם ציין נתניהו כי "חמאס רצח 1,400 ישראלים ואולי יותר". הפעם השנייה התרחשה בהצהרה לתקשורת שקיים ב-25 באוקטובר שבה הזכיר את "האובדן של למעלה מ- 1,400 אחינו ואחיותינו שנטבחו בדם קר". בשמונה מתוך תשע הצהרותיו ששודרו לאומה, מספר הנרצחים לא מוזכר. סוגיית אירועי הטבח עולה באופן כזה או אחר, אבל נתניהו מקפיד להשאיר את פרטיו מעורפלים ונמנע מלנקוב במספר הקורבנות. הנתון לא משתנה גם כשבודקים את שאר נאומיו השונים בתקופה הזו. קריאת הטקסטים משמונה מתוך תשע הצהרות נתניהו על ידי אדם שאינו מכיר את המאורעות שהתרחשו, תשאיר אותו באפלה מוחלטת לגבי ממדי הטבח. הקורא יבין שדבר מה נורא התרחש בישראל ב"שבת הארורה של ה-7 באוקטובר", אולם לא יידע מה היו ממדי הטבח. גם אזכור מספר הנחטפים מופיע פעם אחת בלבד בתשע הצהרות נתניהו, למרות שהוא מרבה להתייחס לסוגייה. בהצהרה שנשא ב-30 באוקטובר, שלושה שבועות אחרי הטבח והחטיפה, ציין כי "חמאס מחזיק ביותר מ-200 אזרחים כבני ערובה, ביניהם 33 ילדים". למעט הצהרה הזו, בכל ההצהרות עולה המילה "חטופים", באחת מהן אפילו עשר פעמים, אבל מספר החטופים נעדר מכולן. ביום שני השבוע הונחה על שולחן הכנסת "הצעת חוק איסור הכחשת טבח ה-7 באוקטובר". בסעיף 2 שלו נקבע כי "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את טבח ה-7 באוקטובר, או ממעיטים את ממדיהם, דינו – מאסר חמש שנים". בהסבר להצעת החוק מוזכר פעמיים המספר 1,400 קורבנות. במידה ויחוקק החוק בנוסחו הנוכחי, מעניין אם יהיה מי שיבקש להעמיד לדין את נתניהו וצוות הדוברות שלו בגין ניסיון להקטין את ממדי הטבח, במיוחד אם בעתיד יצוצו עדויות כי הייתה בלשכתו הנחייה מפורשת בנושא.

"ידיעות אחרונות" מבהיר כי מה שפירסם בשבוע שעבר בנוגע לפוליו היה שקר | "ישראל היום" מעודד את האמונה בקיומם של חייזרים על כדור הארץ | בלוגר מצרי מקבל במה לפרסם תיאוריית קשר

ביום ראשון שעבר הקדיש "ידיעות אחרונות" את העמודים הראשונים למבצע של משרד הבריאות לחיסון נגד פוליו. אחד העמודים הוקדש להתלבטות "לחסן או לא". שרית רוזנבלום וירון קלנר הציגו, זה לצד זה, שתי עמדות: אחת תומכת בחיסון, ואחרת מתנגדת לו. בכך העניקו לגיטימציה זהה לשני הצדדים בדיון. בעד: "אין ברירה אחרת", "הנגיף עדיין כאן", "סיכון מזערי", "נסיון העבר", "החיסון בטוח יותר מבעבר", "המצב במצרים" ו"סיכון מבוקר". נגד: "אין הצדקה", "הסיכון שבחיסון", "חשש ממוטציות", "אין שליטה", "הסיכון הסביבתי", "ו"עבר בעייתי". הבוקר משנה "ידיעות אחרונות" את הגישה ונרתם למבצע של משרד הבריאות. "מדינת ישראל נגד הפוליו", קוראת הכותרת המתנוססת לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, ובתחתית הכפולה מתפרסם מדריך מעודכן להורה המתלבט, וזאת תחת הכותרת "החיסון: המיתוס והמציאות". המסר העולה ממנו: יש להתחסן. "בחודשים האחרונים, מאז שהוחלט על מבצע חיסון לעצירת התפשטותה של מגפת הפוליו, הסתובבו שמועות סביב החיסון ועברו במהירות מפה לאוזן וברשתות החברתיות", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת שרית רוזנבלום וירון קלנר. כדי להשיב את הסדר על כנו, העיתון מציע לקוראים "פרויקט מיוחד: השקרים והאמיתות בשמועות על החיסון". כמה מהטענות נגד החיסון מופרכות כשקרים, אחרות מוצגות כאמיתות חלקיות ולא משכנעות. למרבה המבוכה, שקר אחד וכמה מהאמיתות החלקיות, שכביכול עברו מפה לאוזן ברשתות החברתיות, נכללו בשבוע שעבר בידיעה של אותם כתבי "ידיעות אחרונות", במסגרת הטור שהסביר מדוע לא כדאי לחסן מפני פוליו. "החיסון הוצא משימוש בישראל בשנת 2005 משום שהוא מסוכן – לא נכון", מובהר הבוקר ב"ידיעות אחרונות". "החיסון הוצא משימוש בהנחיית ארגון הבריאות העולמי בראש ובראשונה משום שהמחלה הודברה במרבית מדינות העולם – כולל ישראל – ולכן לא היה בו עוד צורך. גם הסכנה הקלושה לפגיעה כתוצאה מהחיסון היתה מיותרת". אך בשבוע שעבר, תחת הכותרת "עבר בעייתי", נכתב ב"ידיעות אחרונות" כך: "התפרצויות שמקורן בנגיף החיסוני נרשמו בשנים האחרונות בסומליה, בתימן, במדגסקר ובניגריה, חלקן באוכלוסיות שנחשבו מחוסנות. זו הסיבה לכך שהשימוש בו הופסק בשורה ארוכה של מדינות מערביות ולמעשה אינו נמצא עוד בשימוש שגרתי ברוב מדינות העולם. גם בישראל הוצא החיסון משימוש ב-2005 מתוך הנחה שהוא אינו בטוח דיו". "ברגע שיחזרו הילדים המחוסנים למערכת החינוך, הנגיף יסתובב בלי שום בקרה, וייתכן שיגיע גם למי שנמצא בסיכון בעת מפגש עימו: חולי איידס, חולי סרטן שעברו טיפולים כימותרפיים, מושתלי איברים ועוד", נכתב בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות". "קחו למשל ילד של אב שעבר השתלת כליה. אותו הילד לא יחוסן, אבל חבריו שיבואו לבקר בביתו ויבקרו בשירותים יפרישו את הנגיף החי גם בביתו. לא מן הנמנע שאותו אב, שמקבל תרופות לדיכוי המערכת החיסונית כדי למנוע את דחיית הכליה המושתלת, יפגוש את הנגיף שלא במתכוון ויחלה כתוצאה מהמגע עימו. לכן הטענה כי הסיכון בשימוש בנגיף החי אפסי אינה מדויקת". הבוקר מובהר בעיתון כי "התפתחות מחלה כתוצאה מהנגיף החי היא בין השאר תוצאה של ריכוז גבוה של הנגיף, ולכן במשפחה שבה ישנם אנשים עם מערכת חיסונית חלשה, לא ייתנו את החיסון. הסיכון להעברת הנגיף כך שיגרום מחלה אצל אדם שלישי, שנחשף אליו בריכוז נמוך, הוא נמוך ביותר". המדור "עולמי" במוסף "המגזין" של "מעריב" הוא חבל ארץ עם חוקים משלו. דיווחים שלא יעלה על הדעת לשלב בעמודי החדשות של העיתון – חסרי חשיבות, טיפשיים, היתוליים – משמשים אבן בנייה בסיסית במדור זה. לכאורה יש לקיומו יתרון: המדור מאפשר ניקיון יחסי של עמודי החדשות. באמצעותו אפשר לדחוף לפינה די נסתרת את הסיפורים שלא נאה לפרסם בעמודי החדשות המרכזיים. בפועל, עצם הנכונות לפרסם סיפורי קש וגבבה משפיעה גם על עמודי החדשות, שהולכים ומיטפשים. "עולמי" מספק הצצה לשלב הבא של העיתונות הישראלית, אם תבחר להידרדר אליו. מה שהיום מתפרסם במדור "עולמי", ומקבילו "מסביב לעולם" של "ידיעות אחרונות", יכול להתפרסם מחר בעמודי החדשות של העיתונים. תחילה באזורים מועדים לפורענות (כפולת האמצע או העמוד האחורי), ובהמשך גם בעמוד השער והכותרת הראשית. ואם מחר לא יהיו עיתונים כלל, אפשר שהסיפורים יפתחו את המהדורה המרכזית של ערוצי הטלוויזיה. הבוקר מפרסם ניסן צור במדור "עולמי" של "מעריב" ידיעה תחת הכותרת "לא בטוח שהוא קיים, אבל כביש הגישה לבית של ביגפוט כבר מוכן". צור מביא את סיפורם של תושבי מחוז קאמרובו בסיביר, שסללו כביש אל מערה שבה כביכול מתגורר ביגפוט. הדיווח לועג לתושבים הרוסים, אף כי מבין השורות עולה שמדובר ביוזמה עם פן תיירותי, שנועדה להגדיל את הכנסות התושבים ונסמכת על טיפשותם של אחרים. במסגרת הלעג תופס העיתון את עמדת המדען הספקן. עד היום היו שמועות על "יצור ענק המתגורר על-פי האגדות במרחבי הטבע", אך לא התקבלו כל הוכחות לקיומו. למרות זאת, תושבי מחוז קאמרובו "בטוחים שביגפוט קיים". עובדה: הם אפילו סללו כביש גישה למערה שבה הוא אמור להתגורר. עמדת הספקן חיונית לכלי תקשורת המבקש למלא את ייעודו. משום מה, היא נעדרת הבוקר מעמודי החדשות של "מעריב". בראש שער העיתון מתפרסמת הפניה לידיעה כי ה-CIA חשף לראשונה מה מתרחש ב"אזור 51" שבמדבר נבאדה. כותרת ההפניה היא "צלחת מעופפת או מטוס ביון?" (נחשו מה התשובה של ה-CIA), ולצדה מופיע תצלום של חייזר. בעצם, תצלום של "חייזר", כי עד היום לא פורסם תצלום אחד מאומת של חייזר, ממש כמו שלא נמצאה הוכחה לקיומו של ביגפוט. בכל זאת, כולנו יודעים איך נראה חייזר: ראש גדול ונטול שיערות, שבמרכזו עיני ענק שחורות. עוד שלושה "חייזרים" מופיעים בתצלום שמתפרסם בכפולה המרכזית של "מעריב", מעל הידיעה מאת צח יוקד על גילויי ה-CIA. התצלום מלווה בקרדיט (שאטרסטוק), אך לא בהבהרה כי מדובר באילוסטרציה ליצור שקיומו לא הוכח מעולם. במחוז קאמרובו של "מעריב" בטוחים, כך נראה, בקיומם של חייזרים. ואולי זו בסך-הכל יוזמה שנועדה להגדיל את ההכנסות. "חייזר" נוסף מציץ אל קוראי "ישראל היום" מראש עמוד השער של העיתון. כותרת ההפניה בעיתון זה מטעה עוד יותר: "ה-CIA מודה לראשונה: ערכנו ניסויים סודיים באזור 51". תעלול דומה נכלל בכותרת המשנה לידיעה, מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות. מצד אחד מוזכר בה כי נפוצו שמועות שבאזור "מסתובבים חייזרים". מנגד ה-CIA "אישר" כי האזור קיים. אמנם הארגון הכחיש כל קשר לחייזרים, אולם פרט זה אינו נמסר בכותרת הידיעה, בכותרת המשנה או בפסקה הפותחת. למעשה, פרט זה אינו נמסר כלל בידיעה החדשותית. אלי לאון (ואולי אלו דווקא סוכנויות הידיעות הממזריות?) מתעלם משום-מה לחלוטין מהמסר העיקרי של ארגון הביון האמריקאי. רק בטור נלווה, שבו כותב מבקר הקולנוע ישי קיצלס על חלקו של האזור הסודי בתרבות הפופולרית, מוזכר כי ה-CIA "אישר כעת את קיומו של האתר הסודי, תוך שהוא מכחיש כל קשר בין המתקן לבין פעילות חייזרית כלשהי". קיצלס מעריך כי ההכחשה "אינה צפויה לגרום לאנשים שמאמינים בחייזרים או בקונספירציות להפסיק להאמין בדברים האלה". "ישראל היום" מסייע לנבואה זו להתממש. כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות", מופנות דרומה, למצרים. ארבעה ימים חלפו מאז פרץ העימות האלים במצרים בין רשויות הביטחון לתומכי האחים-המוסלמים, ועדיין אין עיתון ישראלי אחד המפרסם דיווח של כתב הנמצא במצרים מטעמו. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים רשימה של הבלוגר המצרי יאסר מוחמד חסאן מרזוק, המפרסם את דעותיו בעברית בפייסבוק תחת הכינוי "המקליד המהיר מקהיר". הרעיון להביא קול אותנטי ממצרים ראוי להערכה, אולם לא בטוח שמרזוק הוא הבחירה הנכונה ושהטיפול בטקסט שהעביר ראוי לכלי תקשורת רציני. מרזוק מביע עמדה המתנגדת לאחים-המוסלמים במידה קיצונית. הוא מתאר אותה כ"תנועה טרוריסטית" וטוען כי "רוב מוחץ בעם המצרי שונא את תנועת האחים". יתר על כן, מרזוק מדווח על אירועים שנשמעים דמיוניים: "האחים שיכנעו אנשים תמימים להצטרף אליהם תמורת כסף או אוכל לעצרת המרכזית שערכו ביום רביעי בקהיר, ואז רצחו אותם והציגו את גופותיהם כאילו הצבא הוא שירה בהם". לכל הפחות היה ראוי לסייג את דיווחו. מתחת לדיווח של הבלוגר המצרי מתפרסמים שלושה תצלומים שמתעדים את מותו של מפגין תומך האחים-המוסלמים, שנעמד מול טנק מצרי ונורה. בדיווח החדשותי על הנעשה במצרים, מאת כתב ynet רועי קייס, לא מדווח כלל על תיאוריות הרצח המפליל שמפרסם הבלוגר עמוד אחד קודם לכן. עוד ב"ידיעות אחרונות": הפרשן הבטחוני אלכס פישמן מבקר בחריפות את התנהלותה של ארצות-הברית במשבר הנוכחי. חששו: ישראל היא זו שתשלם את המחיר על טעויות האמריקאים. "האחים-המוסלמים – ארגון טרור", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת נתונה בין מרכאות, ובכותרת המשנה מובהר כי "כך שוקלת להכריז ממשלת מצרים על הארגון". גם בעיתון זה בולטות הביקורת החריפה על ממשל ארה"ב והדאגה להשלכות על ישראל. נוסף לכך מפרסם "ישראל היום" ידיעה בלעדית מאת יוסי ביילין, פרשן קבוע בעיתון. "אישיות בממשל המצרי הודתה בפני כי הצבא זייף את תוצאות הבחירות לנשיאות ביוני 2012, מחשש למהומות לאחר תבוסת מוחמד מורסי, מועמד האחים-המוסלמים", כותב ביילין. "לדברי האיש, אחמד שפיק, מפקד חיל האוויר לשעבר וראש ממשלתו האחרון של חוסני מובארכ, הוא שזכה בבחירות ברוב קטן, אולם ראשי הצבא – אשר רצו להבטיח שהחוק והסדר יישמרו לאחר הבחירות – חששו שאם מורסי יובס, לא יכירו בכך האחים-המוסלמים ויתנהלו כפי שהם מתנהלים כעת בעקבות הדחתו". "המאבק [של האחים-המוסלמים] הוא על כל הקופה, ועם כל הכוח, גם הצבאי, שהם יכולים להפעיל", כותב ד"ר מרדכי קידר בטור המתפרסם ב"מקור ראשון" וב"מעריב". "במדינות הסמוכות, לוב וסודאן, ובמדבר סיני ממתין להם נשק לרוב: מרובי סער קלצניקוב, דרך מטולי אר.פי.גי וכלה בטילי גראד – הכל יכול להגיע אל זירות הקרב ברחובות מצרים בתוך זמן קצר ולהפוך את המדינה לגיהנום". "המערכה שמקיפה את מצרים איננה עוד רק מאבק כוח פוליטי אלים בין האחים-המוסלמים לבין הצבא, או בין תנועות המחאה לבין האחים", כותב צבי בראל ב"הארץ". "היא מפגינה סימנים של מלחמת כנופיות מסוכנת שבה, אם להאמין לדיווחי הצבא, שותפים מתנדבים מאפגניסטן, פקיסטן ומדינות ערביות אחרות לצד פעילים חמושים של האחים-המוסלמים. השאלה העקרונית שליוותה את תפיסת השלטון בידי הצבא בתחילת חודש יולי, האם זוהי מהפכה או הפיכה, נדחקה לאחורי השיח הציבורי, ואת מקומה תופס הפחד שמא מצרים עומדת בפני מלחמת אזרחים". "שערורייה: משרד הבריאות פירסם הודעה לעיתונות בעיצומה של השבת", נכתב הבוקר בראש שער "המבשר". יעקב א לוסטיגמן מדווח כי מחלקת הדוברות של משרד הבריאות "ביצעה מעשה חמור מאוד" ושלחה הודעה רשמית לעיתונות בישראל (על החיסון נגד פוליו) בעיצומו של יום השבת. "חשוב לציין כי ההודעה לא היתה דחופה כלל וכלל, ולא זו בלבד, אלא שהיא כללה חתימת אמברגו שאוסר לפרסם את תוכנה לפני היום בבוקר. בנוסף לא הכילה ההודעה שום מידע חשוב שלא היה ידוע קודם לכן, ובהמבשר, דרך משל, נכתבה הודעה מקבילה בעלת תוכן דומה מאוד כבר ביום שישי בבוקר. לדוברות המשרד היתה אפשרות לשלוח אותה הודעה בדיוק ביום שישי, או לחלופין לאחר צאת השבת, ובכך לא היתה ההסברה באשר למבצע החיסונים נפגעת כמלוא נימה. "בעקבות הפגיעה החמורה בקדושת השבת, שיגר המבשר מחאה חריפה לדוברות משרד הבריאות, תוך בקשה לקבל תגובה רשמית בנושא. זאת, תוך הדגשה ברורה כי על אף ששלחנו בקשה לקבל תגובה רשמית, הרי שום הסבר אינו יכול להצדיק פגיעה חמורה כל-כך בקדושת השבת. נכון למועד ירידת הגיליון לדפוס עדיין לא התקבלה תגובת משרד הבריאות, ולכשתגיע תגובתו היא תפורסם". בהמשך הידיעה מזכיר העיתון כי שרת הבריאות ("הגב גרמן", היא מכונה, בלי להזכיר את שמה פרטי) מגיעה מסיעת יש-עתיד, "שחרטה על דגלה את המאבק בתורה ובשומרי המצוות". במסגרת הכנתו למעבר מעולם העיתונות לפוליטיקה, התראיין לפני כשנתיים יאיר לפיד אצל עמיתו דאז לעיתון "ידיעות אחרונות", רז שכניק. העילה הרשמית היתה צאתו לאור של ספר חדש מאת לפיד, אולם העיתונאי ניצל את ההזדמנות כדי להסביר כיצד, בעקבות המחאה החברתית, הפך מ"פוץ שמחזיק ויסקי ביד אחת וסיגר ביד השנייה" לאדם ש"מנסה לחיות יותר פשוט ויותר נקי". כדוגמה לכך הזכיר לפיד שמכר את ה-BMW שלו ובמקומה החליט "לנסוע באוטו של בני-אדם". "קניתי ניסאן מצוינת", אמר לפיד לשכניק, ולא הזכיר שמדובר בגיפ שעלותו כ-350 אלף שקל. הבוקר קורס אל תוך עצמו הדימוי של לפיד כאדם מן השורה הדואג לבני מעמד הביניים וסולד ממנהגי העשירים. "לא בכל יום קם שר האוצר ומכריז על עצמו קבל עם ומס יוקרה כאיש עשיר", כותב אודי עציון במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". עציון מדווח כי האוצר קבע מס יוקרה מיוחד של 20% על כל הרכבים שעלותם לצרכן למעלה מ-300 אלף שקל, כולל דגם הרכב שברשות לפיד. "ראש הממשלה נחשף", נכתב בכותרת בראש מדור הרכילות של "ישראל היום", "סויסה כבר יודע" מאת ערן סויסה. מה אפשר לחשוף על ראש הממשלה במדור הרכילות של "ישראל היום"? ובכן, בעוד אתם מסתובבים בימים אלה נבערים והלומי חום, סויסה כבר יודע ש"במסגרת ערב שידורים מיוחד של רשת, שיעסוק בחינוך, התלוו קבוצת בני נוער [כך במקור] ליום עבודה טיפוסי בחייו של ראש הממשלה בנימין נתניהו". הדיווח מופיע בפתח מדור הרכילות, ומלווה בתצלום של בני הזוג בנימין ושרה נתניהו בחברת משתתפי התוכנית. כעת לא רק סויסה כבר יודע, גם אתם. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" על פרטי "המסמך שגרם לשר האוצר ולשר התקשורת להקפיא את הרפורמה ברשות השידור". זהו דו"ח שהכינה חברת ניתוח חיצונית שבחנה את היתכנות הרפורמה ברשות ואת תוצאותיה הצפויות. מסקנתה, מדווח דור, היא ש"רשות השידור נמצאת לקראת חתימה על חצי רפורמה שתחולל שינויים קוסמטיים בלבד ולא תשנה מהותית את פעילותה". לפי מחברי הדו"ח, "המשך במתווה הרפורמה הנוכחי אינו צפוי לשנות מהותית את התנהלותה של הרשות ואינו מבטיח איזון כלכלי בטווח הארוך". דור מונה את צעדי הרפורמה המקורית, שנוסחו לפני כשש שנים, ומבהיר כי רק אחד מהם (שדרוג המערך הטכנולוגי ברשות) בוצע, בעוד שהיתר נזנחו או נזנחו חלקית ברפורמה בגרסתה העדכנית.

האווירה בדיון היום בעליון בערעור סרן ר נטתה לרעת "עובדה" ואילנה דיין. "חופש הביטוי הפך לזכות-על", התלונן בא-כוחו של המערער. "מאוד קל לא להרגיז", השיב בא-כוחם של הנתבעים

כמעט עשור לאחר ששודרה בערוץ 2, הגיעה הבוקר כתבת התחקיר שהכינה "עובדה" על נסיבות הריגתה של פלסטינית כבת 14, אימאן אל-האמס, בדרום רצועת עזה, לדיון נוסף, אחרון, בפני בית-המשפט העליון. באי-כוחה של אילנה דיין והזכיינית טלעד מחד, ובאי-כוחו של הקצין ר מאידך, השמיעו את טענותיהם בפני הרכב מורחב של תשעה שופטים. בראש חבר השופטים ישב נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס, כשלצדו המשנה מרים נאור; שני השופטים שפסקו לטובת דיין בדיון הקודם בעליון, עוזי פוגלמן ויצחק עמית; וכן השופטים עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים גובראן, יורם דנצינגר וניל הנדל. כל השופטים, למעט גובראן ודנצינגר, לקחו חלק פעיל בדיון והפנו שאלות לבאי-כוח של הצדדים. דבריהם הביאו לכך שהאווירה באולם הדיונים היתה שונה מזו ששררה בו לפני שנתיים, בדיון הראשון של העליון על תביעת ר נגד דיין. כמה מהשופטים, ובמיוחד רובינשטיין וארבל, הרבו להקשות הבוקר על באי-כוחה של דיין, הן ביחס להלכת "אמת לשעתה" שנקבעה בפסק הדין שהוציא העליון בשנה שעברה והן ביחס לחובת התיקון שמוטלת על עיתונאים. "יש מאיתנו שרואים את הכתבה ואומרים שהמסר שלה הוא מרשיע את האדם הזה, את הקצין, בזמן שהמשפט שלו תלוי ועומד", אמר השופט רובינשטיין לעו"ד גיורא ארדינסט, בא-כוחה של דיין. "מי שרואה את הכתבה אומר שהשורה התחתונה שלה היא שהבן-אדם הזה הרג ילדה ווידא את ההריגה. השאלה בעיני היא האם באמת אנחנו הזזנו את המטוטלת ממה שהיסטורית המחוקק חשב, שזה הגנת השם הטוב, לכיוון אחר". השופט רובינשטיין השווה את סוגיית ה"אמת לשעתה" להגדרת הדג, כפי שניתנה בפקודת הדיג מ-1937: "דג – פירושו כל חיית-מים, בין שהיא דג ובין שאינה דג". השופט רובינשטיין ניסח את המשפט "אמת – בין שהיא אמת ובין שהיא אינה אמת", ותהה, "האם זה לא מדרון חלקלק מדי? אנו מצמצמים מאוד-מאוד את ההגנה על השם הטוב. חשש זה עלה בראשי". עו"ד ארדינסט חלק על טענת השופט רובינשטיין כי הכתבה הרשיעה את הקצין ר, והזכיר שורה של טענות קשות שנכללו בכתב האישום שהוגש נגד הקצין וכלל לא הוזכרו בכתבה. "אני לא מייחס לה חלילה זדון", הבהיר השופט רובינשטיין. "דיברו על פסקנות. פסקנות יתר, וואט אבר. מה לדעת אדוני המסר שהצופה הבין? סיים לצפות בכתבה, מה הוא קלט? אני שואל את אדוני מה אדוני הבין מהכתבה הזאת?". עו"ד ארדינסט טען כי במוקד הכתבה עמדה היחידה שעליה פיקד ר והתנאים הקשים שבהם נאלצה לפעול. "לא סרן ר היה מרכז הכתבה", אמר, "הכתבה עוסקת באירוע מטריד שתחילתו ברשלנות וסופו בטרגדיה". עו"ד ארדינסט אף הזכיר כי שמו המלא או פניו של הקצין כלל לא צוינו בכתבה, טענה שגרמה לקצין ר, שישב בספסל קדמי, להניע ראשו בשלילה ולחייך חיוך רחב. בא-כוחה של דיין הוסיף והקריא מתוך דברי שבח שאמרה דיין על הקצין ר ביום שידור הכתבה, במסגרת ראיון לגלי-צה"ל. "אני חושב שסרן ר היה מתקשה למצוא לעצמו סניגורית טובה יותר", טען עו"ד ארדינסט והוסיף: "ראיתי את הכתבה הזו כמה פעמים. אם לכתבה היה שם, היא לא היתה נושאת את שמו של סרן ר, היו קוראים לה פלוגה בקו. בזה עסקה הכתבה". "הכותרת של הכתבה נמצאת בכתבה", אמר בהמשך הדיון עו"ד אלעד אייזנברג, בא-כוחו של הקצין ר. "קבל וידוא הריגה, זו הכותרת". בדברי השופט רובינשטיין על אודות תנועת המטוטלת בין כבוד האדם לחופש הביטוי, נשמע הד לטענות שהשמיע בתחילת הדיון עו"ד יואב מני, אף הוא בא-כוחו של הקצין ר. עו"ד מני טען כי פסק הדין של השופטים עמית, פוגלמן וריבלין יצר באופן סינתטי "מגה-הגנה" על העיתונאים. עו"ד מני טען עוד כי אם שופט מאמץ את שיטת "אמת לשעתה", הרי שהוא "זונח את האמת האמיתית, האובייקטיבית, המוחלטת. [...] פשוט השארת את האמת מוטלת בצד הדרך והמשכת לנסוע". בהמשך הוסיף כי הדבר יביא לכך ש"לא רק האמת נשארת בצד הכביש, גם הדיווח הנכון וההוגן נשאר בצד הכביש". לדברי עו"ד מני, בהשוואה בין פסק הדין התקדימי במקרה של קראוס נגד "ידיעות אחרונות" לבין פסק הדין שיצא מבית-המשפט העליון במקרה של ר נגד דיין, "יש תחושה שהשיח השתנה, שחופש הביטוי הפך לזכות-על. למה שכבוד האדם לא יהיה זכות-על? אנחנו חוששים מרודנות, בין אם היא של כידונים ובין אם היא של מקלדות". סוגיה נוספת שעמדה במוקד העניין של השופטים נגעה לחוסר הנכונות של מערכת "עובדה" להבהיר לצופיה כי לאחר השידור המקורי של הכתבה בית-הדין הצבאי זיכה את ר מאשמה. עו"ד ארדינסט הזכיר כי במועד שבו זוכה סרן ר שהתה התוכנית "עובדה" בחופשה. "אדוני חושב שזה נימוק?", קטע אותו הנשיא גרוניס, ועו"ד ארדינסט הוסיף כי בעקבות הזיכוי התראיינה דיין ל"ידיעות אחרונות" ושם אמרה כי היא שמחה עבורו על הזיכוי. נוסף לכך ציין עו"ד ארדינסט כי הזיכוי דווח בהבלטה במהדורת החדשות של ערוץ 2, אותו ערוץ שבו שודרה "עובדה". "אדוני אומר שהתיקון נעשה על-ידי אמירה עיתונאית שהיא שמחה על הזיכוי, שזה בהחלט ראוי כמובן", אמר השופט רובינשטיין בהמשך הדיון, "אבל האם לא היה מקום, אחרי סוג כזה של התייחסות בכתבה, לבוא ולעשות תיקון ישיר?". "ראשית כל, תיקון כזה לא התבקש", השיב עו"ד ארדינסט. "לא נעשתה פנייה למערכת עובדה". "אבל מה אדוני אומר על השאלה העקרונית, אילו היתה דרישה", הקשה הנשיא גרוניס. "אני מניח שאילו היתה דרישה היא היתה נענית", השיב עו"ד ארדינסט. "נעשה עדכון בתוכנית הלקט, עוד טרם הזיכוי, ונאמר שאחד העדים חזר בו מעדותו. לפרסם שוב שלושה חודשים אחר שהתוכנית שודרה?". "מדוע לא?", תהה הנשיא גרוניס. "אני לא חושב שאותו פרסום היה עושה עימו חסד", הסביר עו"ד ארדינסט. "למה להעלות שוב את הסיפור? הרי בסופו של דבר אותו אירוע הוא לא אירוע שיש להתפאר בו, גם אם הוא מסתיים בזיכוי". "אולי ברגע שמתבררת עובדה חדשה יש חובה מוגמרת לדווח עליה", הציעה השופטת ארבל בהמשך הדיון. "כן דרישה, לא דרישה. לבוא ולומר לציבור את האמת". עו"ד ארדינסט טען כי במקרה הנוכחי לא מצאו שופטי הערעור אף פרט שלא היה נכון בכתבה, לבד מהזיכוי שניתן לאחר השידור. "זה מאוד מהותי", אמרה השופטת ארבל. "מהותי לאיש ולציבור". השופטת ארבל שוב שאלה בנוגע לחובת עדכון הציבור באמת שהתבררה לאחר הפרסום הראשוני, ועו"ד ארדינסט טען כי "צריך להשאיר גם לאתיקה מקום". לדבריו, "להפוך את הכללים האתיים למשפטיים, יש בכך לא מעט סכנות". "מי תאכוף את האתיקה", תהה הנשיא גרוניס, "מועצת העיתונות?". השופט עמית העלה את האפשרות שבית-המשפט יחייב עיתונאי לפרסם תיקון והתנצלות, ואילו השופט הנדל שאל, "למה העיתונאי לא צריך לעשות את זה [על דעת עצמו]?". "למה יש לו כל הזכויות, כל ההגנות, ואין לו אחריות?". השופטת ארבל הוסיפה: "ברגע שהאמת מתבררת, לא צריכים לחכות. אדוני יודע שהליכים כאלה לוקחים זמן. ברגע שהאמת מתבררת זה רלבנטי לפרסם אותה, לא צריך לחכות לבית-משפט". "גם לכללי האתיקה יש משמעות, וצריך לייחס להם משקל", התעקש עו"ד ארדינסט. "לא הכל צריך לעשות דרך החיוב המשפטי". בא-כוחה של דיין סיכם את טיעוניו במלים: "בסוף כל הסופים, השאלה היא איזו תקשורת אנחנו רוצים. אנחנו רוצים תקשורת שנרתעת מחשיפה, תקשורת שנרתעת מפוטנציאל הדיבה, או כזו שיודעת להציג בפני הצופה מציאות שלפעמים מטרידה, מביכה, לא נעימה. "אחרי מאסטר שף אין תביעות לשון הרע ואחרי הישרדות אין מכתבי עורכי-דין. למה לריב עם בעלי הון ופוליטיקאים שיחשיכו את הערוץ? מאוד קל לגלוש אל המזון התקשורתי נטול הערך התזונתי ומוזיקת המעליות. "התוכנית עובדה והעיתונאי רביב דרוקר הם כאבי ראש לבעלי כלי התקשורת. הם מייצרים חיכוכים וקונפליקטים מאוד קשים. מאוד קל לא להרגיז, לא לקומם, לא לריב עם המפרסמים, לא ללכת לבית-משפט כדי לקבוע שצריך להשמיע את המלים כל מי שנע, זז במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו. את הזיכוי בדין הפלילי נושא עימו סרן ר והוא לא יילקח ממנו. זה לא הפך את עובדה ללשון הרע שאסור היה לשדר אותה". דנ"א 2121/12

הם הרי יודעים ללחוש על אוזני הרבנים בכל פגיעה בציפורן של איזה מוסד תורני ● איך יכול להיות שנבחרי ש"ס ויהדות התורה פתאום לא מצליחים להסביר לגדולי הדור את הסכנה בהפצת הקורונה? ● ועוד מסר לפוליטיקאים החילונים: תפסיקו לתייג אותנו כמפיצי מחלות ולהפיץ שנאה / טור אורח [su_after_sub_heading] | עדי רפאילוביץ / טור אורח | […]

הם הרי יודעים ללחוש על אוזני הרבנים בכל פגיעה בציפורן של איזה מוסד תורני ● איך יכול להיות שנבחרי ש"ס ויהדות התורה פתאום לא מצליחים להסביר לגדולי הדור את הסכנה בהפצת הקורונה? ● ועוד מסר לפוליטיקאים החילונים: תפסיקו לתייג אותנו כמפיצי מחלות ולהפיץ שנאה / טור אורח | עדי רפאילוביץ / טור אורח | שמי עדי רפאילוביץ, חרדית, אם לארבעה מבני ברק ואני כועסת. החרדים כועסים בימים אלו על התקשורת שעושה לנו דמוניזציה. כועסים גם על המגזר הכללי שסידר לעצמו פריבילגיה של הפגנות המוניות כשאותנו מבקרים על לוויות באותם תנאים (למען הסר ספק בזמן קורונה אני נגד הפגנות ונגד לוויות המוניות). החרדים כועסים גם על המשטרה המשתוללת אצלנו ברחובות בלי פרופורציות ובלי התחשבות בשעות השינה של הילדים שלי. אבל תרשו לי לכעוס, הפעם, על נבחרי הציבור החרדים. אריה דרעי, משה גפני, יעקב ליצמן, וכל מי שמועצות גדולי וחכמי התורה הורו לנו להצביע עבורם לאור מצוות "ועשית ככל אשר יורוך". אתם נשלחתם על ידי גדולי ישראל לייצג את הציבור החרדי בשלטון – ואתם גם נציגי המדינה מול הציבור. כנציגיהם של גדולי ישראל, הרבנים המובילים אותנו הציבור החרדי, אתם יודעים להביא לידיעתם כל עוולה תקציבית וכל פגיעה בציפורן של מוסד תורני מסוים. כל פגיעה הכי קטנה בציפור הנפש של היהדות החרדית, עולה על שולחנם. כשאתם רוצים, אתם יודעים להגיע לאזנם ולתווך להם את הצורך הפוליטי, החברתי או הכלכלי שעומד על הפרק. עוד בשקוף: ואילו כאן במגיפה הנוראה הזו של הקורונה שכבר נמצאת איתנו כמעט שנה, גיליתם לפתע אוזלת יד. אתם לא מצליחים להסביר לגדולי התורה שיש כאן פיקוח נפש והוא דוחה את כל התורה כולה? אם כך, אתם לא עושים את העבודה האמיתית שבשבילה נבחרתם. הרב מבריסק, סבו של ראש ישיבת בריסק שנפטר השבוע, היה ידוע כמחמיר גדול במצוות התורה ובכל מצווה חיפש להדר יותר ויותר עד כדי כך שדומה היה שהוא מגזים. אבל כשהיו באים אליו חולים בערב יום כיפור בשאלה אם לצום או לא, היה ממהר לפסוק להם להתר ושלא יצומו את הצום. כששאלו אותו למה הוא מקל ביום כיפור, ענה "אני לא מקל ביום כיפור, אני מחמיר בפיקוח נפש". תפקידכם להסביר לגדולי ישראל ששקועים בדלת אמות של הלכה, כי מדובר בפיקוח נפש וצריך להחמיר בו. תורה לא תשתכח אם ילמדו בבית תקופה – לעומת זאת חיים של אנשים שהיו יכולים ללמוד תורה יגדעו אם לא יחמירו בפיקוח נפש. אני בטוחה שכשהרבנים מקבלים את תמונת המצב מהמצביאים בשטח שהם עצמם מינו, הם מקבלים את ההחלטות ויש להם סייעתא דשמיא להחליט מה שטוב. הנציגות החרדית עובדת אצל גדולי ישראל ועיקר עבודתה לקשר בין עולם המעשה לעולם ההלכתי. הקורונה חשפה את הכשל בתפקידם – העברת המידע נעשית בצורה לא מלאה. הם האשמים, ולא תעזור שום היתממות כאן. המצב חמור מספיק בשביל לשקף זאת נכוחה מול גדולי ישראל ובזה נכשלו חברי הכנסת החרדים. מעתה והלאה – עלינו לדרוש שיגלו יותר אחריות ופחות פופוליזם. רמת גן, סגר שני בשעת צהריים, חנות רגילה שמכילה את אנשי הארץ שלנו על כל פסיפס גווניהם. אני מחפשת לי במדפים מצרך שבוודאי יהיה נחוץ לי, אני אזרחית שומרת חוק, עוטה מסכה מציקה, ופתאום אני שומעת אם אומרת לבנה: תיזהר ממנה. ברגע הראשון לא הבנתי ממי הילד צריך להיזהר. אך המסר היה ברור: כחרדית התורנית אני משמשת בתפקיד המכובד של מפיצת מחלות מורשית, אפילו שלא משלמים לי על כך. וכאן הכל מתחבר: נכון שהנציגים החרדים לא עשו די בשביל למזער את חומרת המצב, אבל הנציגים החילונים לא טמנו את ידיהם בצלחת וליבו בכל הכוח את השנאה נגד המגזר שלי. אנחנו לא נגדם, אנחנו בעדכם! pic.twitter.com/VJBLSe7Jwq — אביגדור ליברמן (@AvigdorLiberman) January 21, 2021 אם נסתכל על מה נסוב הקמפיין של ישראל ביתנו, באיזו טקטיקה משתמש נפתלי בנט כרגע, כיצד מדבר בני גנץ – הכול נסוב סביב החרדים שמפיצים מחלות ולא מעוניינים לשאת בנטל. הפרת הנחיות הופכת להכללה גורפת של החרדים, כאשר ביקורת על המגזר הופכת לניצול ציני של השסע והפילוג בעם לצורך הצלחת הקמפיין. רק לאחרונה, כחלק מקמפיין "סוף לשלטון החרדים" של אביגדור ליברמן, הוא טען ברשת ב שהמדינה משלמת לאברכים ולקצבאות הילדים שבעה מיליארד שקל. בדיקת העובדות של מדור "המשרוקית" בגלובס חשפו שמדובר בשקר והסכום נמוך בהרבה. התבטאויות ושקרים כאלה גורמים לשנאה, וזו אחריותם של נבחרי הציבור. בעצם, זו האחריות של כולנו. כדאי מאוד שנזכור שאם לא נהיה שם, אחד בשביל השני, נהיה תלויים אחד ליד השני. *** עדי רפאילוביץ היא מחנכת, פעילה חברתית וחברה ב"נבחרות" למען ייצוג נשים ברשימות החרדיות לכנסת ***

בזכיינית ערוץ 2 רשת מסרבים לחשוף כמה כסף קיבלו עבור שידור יחסי-ציבור לגופים פילנתרופיים פרטיים ששולבו ב"משדר הוקרה" לצה"ל

סכום כסף בלתי ידוע שקיבלה לידיה חברת רשת, זכיינית ערוץ 2, מימן שידור של "משדר הוקרה" לחיילים שלקחו חלק במבצע "צוק איתן". המשדר, ששודר בנובמבר האחרון בשעת צפיית שיא, כלל בין היתר מסרים שיווקיים שנועדו לקדם את מטרותיהם של הגופים שלקחו חלק בהפקתו – האגודה למען החייל והקרן-לידידות. נציגים מטעם שלושת הגופים שלקחו חלק בהפקה סירבו להתייחס לסכום ששולם לרשת עבור שידור האירוע, אולם מסרו כי הגוף שמימן את השידור הוא הקרן-לידידות. הארגון הפילנתרופי הבינלאומי, שבראשו עומד הרב יחיאל אקשטיין, מגלגל באמצעות זרועותיו השונות מאות מיליוני שקלים מדי שנה, מחזור שחלק הארי בו הוא תרומות שהעבירו נוצרים חובבי ישראל מארצות-הברית (נוסף לכך מקבלת הזרוע הישראלית של הקרן-לידידות כספים מתקציב קרן-היסוד של ההסתדרות הציונית). נתח לא ידוע מכספי הקרן-לידידות מוקדש למימון פרסומים כמו-מערכתיים במגוון כלי תקשורת, שבתמורה לכסף מבליטים את מיזמי הקרן ואת חלקו של הרב אקשטיין בהוצאתם אל הפועל. מבחינה זו, המשדר בערוץ 2 לא היה שונה: חרף האמתלה הרשמית לקיומו של המשדר – הצדעה לחיילים שלקחו חלק במבצע צבאי – נכללו בו גם תכנים רבים שקידמו באופן ממוקד את תדמיתם של אקשטיין ושל הגוף שבראשו הוא עומד. לפי הצהרת הכוונות המקורית של חברת רשת, שהועברה לרשות השנייה לשם אישור ההתקשרות עם הקרן-לידידות, מטרת המשדר היתה "הצדעה לחיילי צה"ל בעקבות מבצע צוק איתן וקריאה לאחריות תאגידית על מנת לחזק את צה"ל, באמצעות עידוד אימוץ ותמיכה בגדודי לוחמים במסגרת פרויקט אמץ לוחם", כפי שניסח זאת רן קוצר, מנהל התוכניות של הזכיינית. המשדר, הובהר המכתב, יתקיים "ברוח ממלכתית ומרגשת". לצפייה במשדר הממומן בהתאם למיצוב הממלכתי נפתח המשדר בנאום מצולם של הרמטכ"ל דאז בני גנץ, ונמשך ברצף של קטעי קישור בהנחיית המגיש אלי אילדיס, קטעים מוזיקליים בכיכובם של זמרים מוכרים (לצופים הוסבר כי הללו מופיעים בהתנדבות) ומעין "כתבות שטח" שבהן הוצגו סיפורים אישיים של חיילים. נוסף לנאום הרמטכ"ל (ונאום של קצין בכיר נוסף), בצה"ל סייעו להפקה באופנים נוספים: חיילים מדובר צה"ל תיווכו בין צוות התוכנית והמרואיינים ונציגים של הצבא פיקחו על המידע שנמסר לצופים. אחד מהמוטיבים שחזרו על עצמם, לצד דברי ההוקרה וההצדעה, היה קידום ענייניהם של שני הגופים שלקחו חלק ישיר בהפקת האירוע, שניצלו את זמן המסך היקר שניתן להם לשם הבלטה וייחצון של פועלם. כך למשל בקטע מגזיני שבו הוצג סיפורו של חייל בודד שאמו הוטסה לישראל בסיוע הקרן-לידידות הופגשו החייל והאם עם הרב אקשטיין. "אני יחיאל אקשטיין, הרב אקשטיין, אני עומד בראש גוף שנקרא הקרן-לידידות, ואנחנו ארגון פילנתרופי שעוזר לישראל וליהודים בכל רחבי העולם בנושאים של עלייה, קליטה, עוני וביטחון", אמר הרב לאמו של החייל הבודד, וזו השיבה לו, לעיני המצלמה: "בלעדיכם לא הייתי יכולה לעשות זאת". בהמשך המשדר חזר אקשטיין והבליט את עשייתו של הגוף שבראשו הוא עומד בנאום שנשא בפני הקהל והצופים בבית. המגיש אילדיס עשה כמוהו ושיבח את הקרן בשתי הזדמנויות נוספות במהלך המשדר, שארך מעט יותר משעה. מדי פעם הדגיש המנחה גם את מעורבותה של האגודה למען החייל בארגון הכנס, וקרא לציבור – ובייחוד לחברות מסחריות – לתרום לאגודה באמצעות קו טלפון שמספרו הוצג על המסך. שני נואמים אחרים באירוע היו אביגדור קהלני, יו"ר האגודה למען החייל, ואבי פישר, נשיא המיזם "אמץ לוחם" של האגודה והקרן. אדם אחר שהציג את המיזם בשידור הוא אריק שור, מנכ"ל תנובה, שהסביר מדוע חברות עסקיות צריכות לקחת חלק בפרויקט "אמץ לוחם" (האגודה למען החייל אינה גוף ציבורי או ממשלתי ואינה חלק מצה"ל או ממערכת הביטחון). וקהלני הוסיף: "אני רוצה לקרוא לחברות שעדיין לא התייצבו לפרויקט אמץ לוחם ולהגיד להן: תסתכלו בעיניים של החיילים האלה, ותראו מה הם מוכנים לעשות למען המדינה. אז יאללה, הגיע הזמן שגם אתם תחבקו אותם לטובת העתיד של כולנו". לנוכח הפער בין הכוונות המוצהרות של חברת רשת והתכנים שבסופו של דבר שודרו עולה כי מה שאמור היה להיות מופע הצדעה לחיילים הסתכם, במידה רבה, גם כמופע הצדעה לגופים חיצוניים הנסמכים על תרומות. אף שבמכתב ששלחה רשת לרשות השנייה נכתב כי הזכיינית תשקיע בהפקת המשדר כ-150 אלף שקל וששאר העלויות יכוסו על-ידי האגודה למען החייל והקרן-לידידות, באגודה למען החייל מסרו ל"העין השביעית" כי הגוף היחיד שבאמצעותו שולם לזכיינית הוא הקרן-לידידות. "האגודה לא שילמה עבור הפקת המשדר או עבור כל שיתוף פעולה אחר עם זכיינית ערוץ 2 רשת", מסרה מעין מלכין מהאגודה למען החייל. דובר הקרן-לידידות, רובי אלפי-ניסן, אישר כי הקרן שילמה לחברת רשת עבור שידור האירוע בערוץ 2, אך סירב למסור כמה כסף שולם במסגרת ההתקשרות. גם יעל גאוני, סמנכ"לית תקשורת ודוברת בחברת רשת, סירבה להתייחס לכסף ששולם לזכיינית. "כל שיתופי הפעולה בתחום התוכן מקבלים את אישור הרשות השנייה, עוד בטרם החתימה על ההסכם, לרבות שיתוף הפעולה עם הקרן-לידידות במסגרת אמץ לוחם", מסרה גאוני. להורדת הקובץ (PDF, 962KB)

מיזם הראיונות עם מועמדות ומועמדים בקצה הרשימות לכנסת ממשיך! והפעם: פרופ יפעת ביטון, מס 7 ברשימת המחנה הדמוקרטי. על אהוד ברק ("ברק עשה מעשה לא ראוי בחיבור עם אפשטיין. זה מסב לי עוגמת נפש רבה"), על התכנית לקידום "חוק יסוד: השוויון", על הפעם האחרונה שהשתמשה בתחבורה ציבורית ("זה היה בניו יורק") ועל המהפכה הנדרשת במוסד לביטוח לאומי ("גיליתי שחסרים להם 500 מיליארד ש"ח בקופה"). חלקים מרכזים מהראיון בכתבה הבאה

לקראת הבחירות הקרובות פתחנו במיזם חדש: ראיונות עם מועמדות ומועמדים חדשים או פחות מוכרים, שעוד לא קיבלו במה בתקשורת, במטרה להכיר טוב יותר את מי שאולי בקרוב ישפיעו על החיים של כולנו. הנה הראיונות הקודמים בסדרה: ד"ר רונית דרור (זהות) וחגי רזניק (העבודה-גשר). דרור ורזניק אינם היחידים – בהמשך נערוך ראיונות עם מועמדים/ות ממפלגות נוספות. אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להשפיע על תוכן הראיונות הבאים: לפני כל ראיון נפרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלנו ונבקש מהציבור לכתוב רעיונות לשאלות בתגובות. פרופ יפעת ביטון, מקום 7 ברשימת "המחנה הדמוקרטי" לכנסת ה-22, היא חברת סגל בפקולטה למשפטים במכללה למנהל ומומחית בתחום שוויון במערכת המשפט ודיני נזיקין. ביטון היא ממקימות עמותת "איתך – משפטניות למען צדק חברתי", "מרכז תמורה – המרכז לקידום השוויון" ו"מרכז נגה" לנפגעות ונפגעי עבירות אלימות ומין חמורות. עד לא מזמן הייתה יו"ר ועדת הביקורת של בנק ישראל והייתה מועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. בשיחה איתה סיפרה לנו פרופ ביטון על עמדותיה בנושא שוויון חברתי, על העשייה הציבורית שעשתה בתחום השוויון במשפט והתמיכה באוכלוסיות מוחלשות ועל התוכניות שלה לקידום נושאים אלה וועוד בכנסת ה-22. אחד הדברים המרכזיים שאנחנו הולכים לקדם הוא את "חוק יסוד: השוויון". יש כבר טיוטה מגובשת שהכנתי. יש פגיעה הולכת ונמשכת של עקרון השוויון. כמו שיש לנו חוק יסוד שמעגן את זכותו של העם היהודי על מדינת ישראל כמדינת הלאום שלו – הדבר הבסיסי שחייבים לעשות מול זה הוא הגנה על עקרון השוויון של כל האזרחים והאזרחיות במדינה. המשבר האקטוארי בביטוח הלאומי כבר פה מזמן. פנו אליי מוועדת הביקורת של הביטוח הלאומי כשביקשו מהם לאשר את הדו"ח הכספי של הביטוח הלאומי בשנה שעברה. הם ראו שיש מאות מיליארדים שהמדינה לקחה והם אינם וביקשו ממני לחשוף איפה נמצאת הבעיה והאם אפשר לפתור אותה. גיליתי כמה דברים: מדובר על כמעט 500 מיליארד ש"ח שאינם מצויים בקופת הביטוח הלאומי ושהיו צריכים להיות בה. אנחנו כציבור הזרמנו לשם כסף והוא אינו שם כי הוא הוזרם בידי המדינה מהביטוח הלאומי לאוצר. האוצר לא החזיר את הכסף ולהערכתי הוא לא מתכנן להחזיר אותו. בעיניי ראוי לנהל מאבק להחזיר את הכספים האלה, אבל זה יהיה מאוד מאוד קשה. הדבר הבסיסי שאני חושבת שאנחנו צריכים וצריכות לעשות, זה להסדיר את זה שפעולות הביטוח הלאומי והאוצר יעשו על פי חוק. המוסד לביטוח לאומי היה צריך להיות עצמאי באופן שהכספים שמגיעים אליו ישארו בתוכו ולייצר קרן השקעות בה הכסף יושקע. צריך לדרוש שהכספים האלה יופנו וינותבו למערך הסוציאלי של מדינת ישראל – זאת המשמעות של הביטוח הלאומי. תחשבו שאם לא כך, אנחנו משלמים את המס השולי הגבוה ביותר בעולם. כי אם כספי הביטוח הלאומי לא מגיעים למערכת רווחה אלא מוזרמים לבריכה הגדולה של התקציב, למעשה מס ההכנסה גבוה בהרבה ממה שאנחנו חושבים. לא. האמת שזה מדכא לומר אבל הפעם האחרונה שהשתמשתי בתחבורה ציבורית היתה כשלימדתי ב-NYU בניו יורק. זאת הייתה חוויה מטלטלת לראות את הפערים בין איך את יכולה לחיות בתוך עיר ואיך את חיה כשאת כאן. כשהייתי שם לא הייתי צריכה לזהם אוויר ולהוציא כסף על מכונית פרטית. יש חשיבות דרמטית לתחבורה ציבורית מתפקדת. החלום שלנו הוא שהנושא יתוקן בתוך הערים וגם בין הערים. אני, למשל, גרה בהרצליה ומלמדת בראשון לציון. היכולת שלי להגיע בתחבורה ציבורית היא כל כך מוגבלת – אני צריכה לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת, לקחת רכבת לראשון לציון, משם ללכת לתחנת האוטובוס ולחכות לאוטובוס לא סדיר שייקח אותי למכללה למנהל. אני חושבת שכדי להיות חברת כנסת מעולה ולהבין את הצרות של מדינת ישראל מספיק שאת חיה בתוך עמך בהרבה מובנים אחרים. התחבורה הציבורית כן רלוונטית לחיים שלי – הילדים שלנו נוסעים בתחבורה ציבורית לבתי הספר כעקרון ולא ברכב פרטי שלנו. ברור שהבעיה קשה ופוגעת באנשים שגרים במרכז ובפריפריה ובאופן מובהק באוכלוסיות מוחלשות. יש לנו תכנית בנושא: הגברת נסיעות שיתופיות, הסדרת נתיבי תחבורה ציבורית, תחבורה ציבורית בשבת – לאפשר לרשויות המקומיות לקבוע את המינון אבל לא להשאיר את זה רק בידי הרשויות המקומיות ולאפשר קווים שיחברו בין חלקים שונים של המדינה. אורלי לוי – רצנו ביחד בבחירות הקודמות ועבודתה הציבורית חשובה. בשמירה והגנה על הדמוקרטיה אני מעריכה את עבודתה של זהבה גלאון. היה לנו שיתוף פעולה מדהים איתה גם בנושאים דמוקרטים וגם בהגנה על זכויות נשים. עוד מישהי שאני מעריכה מאוד ועבדתי איתה בנושא אלימות נגד נשים ובנושא תכניות שוויון באופן כללי זאת השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. שיתוף הפעולה שלה עם מרכז תמורה בנושא מיגור אלימות כלכלית נגד נשים ובנושא הפריפריה היה מאוד מרגש. זאת בפירוש זכות גדולה ומרגשת, להיות האישה הצעירה ביותר ברשימת המועמדות והמועמדים לבית המשפט העליון, וגם האישה המזרחית הראשונה שהייתה מועמדת לתפקיד. אלה חלק מהתיקונים שיש לעשות בתוך מערכת המשפט. מה שיפה במיוחד במועמדות הזאת היא לא רק שהיא באה על רקע הוכחה של ידענות תיאורתית ואקדמית גבוה ויכולת לייצר שינוי פרקטי, אלא גם מתוך הכרה בביקורת שיש לי על המערכת המשפטית שהיא בסך הכל בגדול מאוד שמרנית, מסורתית ולא מגוונת במובן הזה. הייתי בין אלה שקראו להפוך את מערכת המשפט להרבה יותר מייצגת את הציבור הרחב, כשהמשמעות היא לייצג את הגוונים השונים של החברה הישראלית ולאפשר לאוכלוסיות מוחלשות ומודרות להיות חלק מהמערכת כדי שאנשים ירגישו שהמערכת המשפטית היא לא רק זאת שרודפת אותם בהוצאה לפועל, אלא גם זאת שמכירה בזכות שלהם לקורת גג. נעשתה אלי פניה להסכים שהמועמדות שלי תוצג לתפקיד. זה היה כבוד גדול ושקלתי את העניין בכובד ראש. העניין המרכזי שהפריע לי זה שיש תהליך של פוליטיזציה של התפקיד. הוצע לי להיות נציגת האופוזיציה לתפקיד וחשבתי שזה בעייתי ולא נכון. אני חושבת שאם כבר החליטו באופוזיציה שיש פה מלחמה, הם היו צריכים להילחם את המלחמה הזאת. אני לא רציתי להיות חלק מהמהלך הזה של מבקרת מדינה פוליטית. יש כמה דמויות מהקואליציה ששוחחתי איתם ושבהחלט היו בעד המועמדות שלי אבל בסופו של דבר התחושה הייתה שזאת הצגה מאוד פוליטית." אין ספק שזה מסב לי עוגמת נפש רבה. אני חושבת שברק שעשה את החיבור הזה עשה מעשה לא ראוי. אני מודעת לזה שלצערנו הרב הסטנדרט של מה ראוי היום הוא עדיין לא הסטנדרט שאנחנו דוחפות ומייחלות לו. לצד זה, ברגע שהוא מבין שהמעשה לא ראוי וחוזר בו ומנתק את הקשרים שלו, אלא המהלכים המינימליים שאני מצפה ממנו לעשות. ברור שבעיניי אני בחיים לא הייתי מעלה על דעתי לחבור לאדם שעשה עברת מין באשר היא, אבל זה לא הופך את אהוד ברק בעצמו לאדם לא ראוי. כן, בוודאי. אני חושבת שזה אחד האסונות הדמוקרטיים שלנו. צריך לשנות את ספרי הלימוד של האזרחות: הסיפור האמיתי הוא שהממשלה נטלה מהכנסת את רוב כוחה בתחום החקיקה. ועדת שרים לחקיקה הפכה להיות הגורם המרכזי והכמעט בלעדי לחקיקה במדינת ישראל. זה ניטרל את היכולת לשמוע קולות מחוץ לקואליציה. אני חושבת שזה נושא קריטי: הוועדה צריכה להיות כמה שיותר שקופה, כי היא היום המחוקקת בסופו של דבר. אנחנו צריכות לחשוב על דרכים שבאמצעותן אפשר יהיה להחזיר את הפרדת הרשויות ולא לאפשר את המחיקה של תפקידה של הרשות המחוקקת באמצעות ועדת שרים לחקיקה. ההצטרפות למפלגת גשר היתה מתוך אמונה של קידום הנושאים החברתיים שאני מקדמת כבר לפחות 20 שנה בעשייה הציבורית שלי. לצערנו המחשבה שאפשר להביא רק סדר יום חברתי הוכיחה עצמה כלא נכונה. העשיה שלי בהקשרים חברתיים אבל היא גם מאוד חזקה בהקשרים דמוקרטיים – אני צופה בחרדה מאוד גדולה על מה שקורה לדמוקרטיה הישראלית. שילוב הכוחות הזה התאים לנקודת הזמן ההיא אבל בנקודת הזמן הנוכחי שבה נבנה מחנה דמוקרטי ששם על סדר היום גם את הנושאים החברתיים וגם את ההגנה על הדמוקרטיה, ההתאמה מבחינתי היתה ברורה. בנוסף, כשנעשתה הפניה אליי להצטרף, מפלגת גשר עוד לא היתה שחקנית במרחב הפוליטי. בוודאי. במחנה הדמוקרטי יש מטה להט"ב שמוקדש לנושא הזה באופן מובהק. אני רוצה לזקוף לשותפיי ממפלגת מרצ שעבודתם בנושא הגנה על זכויות להט"ב היא מהמתקדמות ביותר ואין לה מתחרים בשום מפלגה אחרת. אנחנו הרשימה היחידה עם 50% נשים וגברים. כשמסתכלים על המפלגות הגדולות, אני חושבת שזאת פשוט חרפה: אנחנו רואות במפלגות שמתיימרות להיות מפלגות שלטון – חלקן כבר בשלטון כמו הליכוד – ייצוג כל כך מביך לנשים, ואני בטוחה שיש נשים מעולות ונהדרות שהיו יכולות להיות חלק מזה. בכחול לבן יש ועדה מסדרת – אני מתקשה להאמין שהיא לא יכלה למצוא נשים נהדרות שיכולות היו להגיע עד כדי 50% ולשבץ אותן במקומות גבוהים. לנו יש חמש נשים וחמישה גברים בעשירייה הראשונה. אנחנו צריכות לתת תקווה לילדות שנשים יכולות להיות בהנהגה בישראל באותה מידה כמו גברים.

"ישראל היום" מנפח חזה שטחי בסיקור טקס פרס נובל | "ידיעות אחרונות" מספק מחווה אירונית לא מודעת | "הארץ" מכריז על מלחמה | לאדלסון יש עוד פוליטיקאי מחמד

"כבוד וגאווה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" לדיווח על טקס חלוקת פרסי נובל שהתקיים אמש, ובמהלכו ניתן פרס למדען ישראלי. גם לפני כחודשיים, עת דיווחו העיתונים על הזכייה, בחר "ישראל היום" כותרת ראשית דומה, "כבוד". היום נוספה לה עוד מידה רעה, הגאווה. בזמנו עמדנו על נמיכות הקומה של עורכי "ישראל היום" כשבחרו להתייחס להכתרתו של הישג מדעי יוצא דופן דרך הפריזמה החיצונית ביותר, זו של התדמית ומראית העין. היום מתברר כי הם נמכו עוד יותר. אולי נותנים פרס גם לתופעות כאלו. גם "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית שלהם לטקס אתמול, כמו גם את הכפולות הפותחות ועמודים נוספים בתוככי העיתון, וגם אצלם הכבוד משחק תפקיד (ב"ידיעות אחרונות" "כבוד מלכים" היא כותרת הכפולה הפותחת), אבל הסיקור רציני מעט יותר. עם זאת, רוב המלל בעיתונים נוגע בעניינים כמו מדע או השכלה רק על קצה המדליה. הכבוד ניתן לכבוד. את הזרקור שהפנו השבדים לשכל המדעי מפנים העיתונים בישראל אל הרגש הלאומי. בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המוקדשת לטקס, מודפסת הכותרת באותיות ענק: "ניצחון ישראלי". ב"ידיעות אחרונות" מבטיחים "פוסטר למזכרת" של הישראלים שזכו בפרס, וטור הפרשנות, של איתן הבר, הוא מלל חסר משמעות שעיקרו קביעה כי "ישראל מתרגשת". ב"מעריב" מצליחים להעמיד סיקור ראוי הרבה יותר. ככותרת לנאום שנשא הזוכה, פרופ דן שכטמן, בוחרים בעיתון את הציטוט "מדען צנוע הוא מדען טוב". את הגאווה משאירים ל"ישראל היום". הכותרת הראשית עצמה של "מעריב" אינפורמטיבית: "פרס נובל הוענק לפרופ דן שכטמן" (לירן לוטקר מדווח משבדיה), וב"ידיעות אחרונות" היא ציטוט של שכטמן, שתחילתו מובאת באותיות גדלות והולכות: "עלינו לעודד את בני הנוער המשכילים. הבה נקדם את המדע וכך ניצור עולם טוב יותר עבור כולנו". הבחירה הזו היא לעג לרש: בחודשים האחרונים "ידיעות אחרונות", עיתון צהוב ממילא, הופך יותר ויותר ללהקת מעודדות של עולם הבידור, הפלילים והביזאר, והעמוד הראשי שלו לחלון ראווה של סנסציות (והיום: "מבט מבפנים" על ימיו הראשונים של משה קצב בכלא). מעניין לשים לב לכך שהעיתון היחיד שאינו מעניק את הכותרת הראשית לטקס הנובל הוא "הארץ", העיתון היחיד שאפשר לומר עליו כי הוא "מעודד את בני הנוער המשכילים" (ולפחות אינו מנסה להלום בהם במיני טמטום כפי שמתאמצים חלק גדול מהזמן העיתונים האחרים). "פרס נובל הוענק לפרופ שכטמן", נכתב בכותרת מתחת לקפל. בסיקור בעמ 6 אין טורים המורים לקורא כי עליו להתרגש ואין פוסטרים של יצחק רבין ועדה יונת. צפריר רינת מגיש את הדיווח האינטליגנטי ביותר הנדפס היום בעיתונים על הטקס, ורויטל חובל מדווחת על צפייה משותפת של סטודנטים בטכניון בטקס, המוקיר אחד מחוקרי המוסד. רינת מגיש, כאמור, תיאור מעניין של עיקרי הדברים שנאמרו בטקס סביב זכייתו של שכטמן, ומשכיל שלא להסתפק בכך ומעניק מקום גם לכמה זוכים אחרים. לכאורה, אין שום דבר מיוחד בטקסט הזה, המדווח בתמציתיות יבשה על אירוע רשמי, אולם מעניין להשוות אותו לדיווח שמדפיס "ישראל היום" כידיעה הראשית שלו, ושכדי להפיק אותו נשלח כתב ועורך בעיתון עד לשבדיה. בועז ביסמוט לא מביא משטוקהולם שום ערך מוסף (אולם, לשם שינוי, העיתון גם לא מדפיס תצלום שלו עם פרופ שכטמן), אולם כן טורח לצטט בקדמת דבריו את ברכת ראש הממשלה נתניהו. כותרת הדיווח של רינת ב"הארץ" היא "שכטמן בקבלת הנובל: להשגיח על הפוליטיקאים". ברגיל, תפקיד זה ניתן לעיתונאים, לא למדענים. אבל אלה אינם זמנים רגילים. על כך מיד. "החלה מלחמת התרבות", מכריזה כותרת המאמר הראשי במדור הדעות של "הארץ". גדעון לוי מתייחס למכלול החקיקה שב"הארץ" ובמקומות אחרים כוללים תחת הכותרת "מתקפה נגד הדמוקרטיה" כדי לקבוע, שוב, כי אין מדובר ב"מהלך הפיך, מתעתע; גל חולף, מהתל [...] אפילו מי שחושב שמדובר רק בניסיון לשנות את המשטר שוגה באשליות. מה שמתרחש לנגד עינינו עכשיו הוא מ-ל-ח-מ-ה". המשך הטור מוקדש לשרטוט קווים לדמותה של המלחמה, "הכי גורלית מאז מלחמת העצמאות": "מלחמה בין החפצים בדמוקרטיה מערבית נאורה לבין מי שמעוניינים במדינה דתית, נבערת, פונדמנטליסטית, גזענית, לאומנית וחשוכה". עם הקבוצה הראשונה, לפי לוי, נמנים נשים, ערבים, שמאלנים, זרים, עמותות, עיתונות ומערכת המשפט. את הקבוצה השנייה הוא לא ממפה (ולא קובע אם נעדרים ממנה לגמרי נשים, ערבים, שמאלנים וכו), אולם מהדברים משתמע כי היא כוללת את החרדים והמתנחלים (כנראה, כאמור, לא כולל נשותיהם, עמותותיהם, עיתוניהם ושופטיהם). כדי להמחיש את המסר העולה מטורו של לוי גם למי שעל אף שהם נמנים עם קוראי "הארץ" הם אינם מעוניינים דווקא לייגע עצמם בפענוח מלל ארוך – מודפסת מעליו קריקטורה פשטנית של ערן וולקובסקי. מצוירת בה עיר (תל-אביב הקטנה?) כשמצד אחד נוחת עליה מטר טילים דליל (חמאס? איראן?), ומן הצד השני מטח מסיבי של טילים שעליהם כתובים שמות חברי-הכנסת מהימין שהפכו לסמרטוט אדום עבור "הארץ". אמנם, על כמה מהטילים רשום גם "צה"ל", "עמותות" ואפילו "העליון". במלים אחרות, הקריקטורה פשטנית רק לכאורה. וולקובסקי אינו מצטרף לתרועות המלחמה של לוי ושל פובליציסטים אחרים, הוא מזהיר מפני תוצאותיה של המלחמה. כך, בעוד מאמר המערכת של העיתון מזהיר מפני מלחמה שתאסור ישראל על עזה – המתקיפה את אזרחי ישראל שוב ושוב בטילים (לא מצוירים) – מזהירה הקריקטורה שלצדה מפני מלחמה שעליה מכריז העיתון עצמו בישראל פנימה. ובינתיים, במקום שבו מתרחשת באמת ובתמים מלחמה על הדמוקרטיה (שנכון לעכשיו, מפסידה בנוק-אאוט): "הפגנות ענק נגד פוטין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", "אלפים דורשים בחירות חוזרות". "בעשרות ערים ברחבי רוסיה יצאו המונים להפגין, בגל המחאות הגדול ביותר מאז עליית פוטין לשלטון", נכתב בכותרת המשנה. ההפגנות ברוסיה זוכות לכותרות גם על שער "מעריב" ו"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לדווח על סרטון שהקליט גלעד שליט בתודה לפעילים למען שחרורו. הכפולה הפותחת מוקדשת לדיווחים מרוסיה ועליה. טור מתורגם מ"האקונומיסט" קובע כי מדובר בתום "עידן היציבות" של פוטין, בן העשור. העיתון גם מזהיר מפני תגובתו של פוטין: "לדחוף עכברוש לפינה זה רעיון רע, בגלל שהוא יקפוץ וירדוף אחריך". הציטוט – של פוטין עצמו. לצד הכותרת הראשית, כותרת נוספת במעלה שער "הארץ": "20 רקטות נורו מרצועת עזה לישראל בסוף-השבוע". "בעת שירותי כשגריר ישראל בארה"ב נעזרתי פעמים רבות בדמוקרטיה הישראלית, בחופש הדיבור ובשוויון בין המינים אצלנו, כדי לקדם את מעמדה של ישראל", פותח סלי מרידור טור במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". מרידור מתייחס לתלונה של הילרי קלינטון על היחס לנשים בישראל ומלין בעצמו כי "גל עכור מאיים על ישראל". מרידור מחבר את התלונות הללו לאלו על המתקפה על מערכת המשפט (ש"ידיעות אחרונות" הוא אחד מיוזמיה ומוביליה) ועל "לאומנות דורסנית", וקורא לראש הממשלה נתניהו: "כבה את האש". בעמ 9 של העיתון כותב איתמר אייכנר על שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור, ש"השתמש שלשום בפרשת קצב דווקא כדי לפאר את המדינה: יש אצלנו אפס סובלנות לאלימות מינית, וההוכחה הטובה ביותר לכך היא המקרה של קצב". "מעדיפות כותרות" היא הכותרת הפשוטה לטור של מיה צחור במדור הדעות של "הארץ", הכותבת על "תגובתם של ארגוני הנשים וחברות-הכנסת לדאחקות המוקלטות של הרמטכ"ל והצמרת הבטחונית [...] הרי בדיחות כאלה", כותבת צחור, "[...] יכלו בקלות להעביר ביניהן גם נשים, בלשון ארסית לא פחות. התגובה האוטומטית, הפלקטית, בנוסח יש לנו רמטכ"ל סקסיסט, שוביניסט וגו, לא מקדמת נשים. נהפוך הוא: היא מרדדת את הדיון ומציגה את הנשים כצדקניות ונטולות הומור. כלומר, הצירוף של נושא נשי מזדמן עם אפשרות להשגת כותרת מייצר תגובות שבינן לבין קידום נורמות וערכים ראויים אין ולא כלום". "לאלבום החדש של איימי ויינהאוס קוראים לביאה: אוצרות חבויים. אילו אנשי איילנד, חברת התקליטים של ויינהאוס, היו מתעניינים בזוטות כמו אמת בפרסום במקום בסחיטת כל דולר שנותר ממורשת הכוכבת המנוחה שלהם, נדמה שהיו בוחרים שם אחר לפרויקט. משהו כמו: מתה. שאריות מהמרתף", פותח עמוס הראל, שאלמלא היה הטוב בפרשנים הצבאיים בעיתונות הישראלית, היה יכול להיות מבקר מוזיקה מצוין, את טור הביקורת שהוא כותב על אלבומה של הזמרת המתה ב"גלריה", מוסף "הארץ". "בריטניה אמרה לא לאירופה" היא כותרת הידיעה המרכזית במדור חדשות החוץ של "מעריב". "דייוויד קמרון הבטיח להילחם כמו בולדוג למען עצמאותה הכלכלית של ארצו – וקיים", טוענת כותרת המשנה. "בריטניה החליטה להתנגד להסכם שמובילות גרמניה וצרפת להצלת היורו, ובממלכה כבר מדברים על חזרה לבדידות המזהרת". באותו עמוד מודפס דיווח שכותרתו "גינגריץ: מבחינה היסטורית העם הפלסטיני הוא המצאה". דיווח דומה מופיע גם בעיתונים האחרים, אולם רק ב"ישראל היום" הוא זוכה לכותרת על השער ("הפלסטינים – עם מומצא"). אפשר היה לפטור זאת בנטייה שוביניסטית רגילה של העיתון, אלא שכנראה לא בזה מדובר: "ישראל היום" מעניק בשבועות האחרונים תשומת לב בלתי רגילה לניוט גינגריץ, מי שנחשב כעת למועמד המוביל של הרפובליקאים למועמד לנשיאות. מספר הידיעות שהעיתון מקדיש לפוליטיקאי האמריקאי הזה בולט במיוחד על רקע הדלות הבוטה כמעט של סיקור החוץ של העיתון. מה הקשר בין גינגריץ ל"ישראל היום"? זו שאלה שהעיתונות האמריקאית כבר ענתה עליה: שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", הוא פטרונו של נתניהו בישראל ושל גינגריץ בארה"ב ("אדלסון וגינגריץ מייסדים ברית", מכריז "פורוורד", "האנגל של גינגריץ – אדלסון", מדווחת רשת msnbc, וכו). ממילא העיתון מעניק לבן-חסות אחד את היחס שהוא מעניק לאחר. נשארת השאלה, האם מדובר רק ביוזמה חנפנית ריקה של עורכי העיתון, או שלסיקור בעיתון ישראלי יש השפעה על קמפיין המתנהל מרחק אוקיאנוס מכאן? בפוסטר של זוכי פרס נובל הישראלים המצורף ל"ידיעות אחרונות" נפקד מקומו של יאסר ערפאת. סתם מחשבה.

שבועון לחיילי צה"ל. החל לצאת לאור ב-1934 על ידי ארגון "ההגנה". מקום המדינה יוצא לאור על ידי צה"ל. משמש כיחידה צבאית בחיל החינוך והנוער, והאחראי עליו הוא קצין חינוך ראשי. המערכת מורכבת ברובה מחיילים בשירות חובה, ואת התפקידים הבכירים ממלאים קצינים או אזרחים עובדי צה"ל, בוגרי התקשורת האזרחית

החל את דרכו כביטאון של סניף ה"הגנה" בתל אביב. גיליונו הראשון ראה אור בדצמבר 1934. עד ל-1947 ערך את העיתון אפרים תלמי. עם תחילת מלחמת העצמאות החליט הפיקוד העליון של ה"הגנה" להפכו לעיתון הארצי של הארגון. מגיליון 129 ואילך היה "במחנה" לדו-שבועון, ולאחר מכן לשבועון. בעוד שאר העיתונים הצבאיים פנו ברובם למגזר ספציפי בצה"ל, למשל "ביטאון חיל האוויר", "מחניים" (עיתון הרבנות הצבאית), "מערכות שריון", "מערכות ים", "עלי ים" (ובהמשך "בין גלים") או "קשר ואלקטרוניקה", הפך "במחנה" לעיתון המרכזי של צה"ל. עורכו הראשון במתכונת זו היה הסופר משה שמיר, בשנים 1948-1949. תחת חסותו של "במחנה" יצאו גם העיתונים הצבאיים המגזריים, "במחנה נח"ל" ו"במחנה גדנ"ע". מראשיתו כלל העיתון תוכן המיועד לא רק לאנשי-צבא דווקא: כתבות כלליות, מדורי תרבות ואמנות וראיונות לא רק עם בכירי צה"ל, אלא גם עם ראשי המדינה. בשנות ה-50 ערכו את העיתון קציני צבא, רבי-הסרנים מאיר אביזוהר (שתי תקופות כהונה), שלמה טנאי ושבתי רביב. תפוצת העיתון בשנות ה-50 היתה גדולה, אלפי גיליונות נמכרו בקיוסקים ואלפי מנויים קיבלוהו ישר לביתם. הרקע להתעניינות בעיתון היו פעולות התגמול ש"במחנה" סיקר באופן בלעדי. לפי הנחיית הרמטכ"ל משה דיין, הותר לצוות "במחנה", שכלל לרוב את הכתב אורי דן והצלם אברהם ורד, להצטרף ללוחמים שפעלו מעבר לגבול. "הרמטכ"ל ייחס חשיבות רבה לכתבות הקרביות שלנו שצוטטו לאחר מכן בתקשורת בישראל ובעיתונות הבין-לאומית. הופתעתי [..] כשהרמטכ"ל דיין הסביר עד כמה חשוב היה הצורך לגבש את רוח הלחימה של צה"ל והעם לקראת מבצע קדש, והוסיף: גם הכתבות בבמחנה, של אורי דן ואברהם ורד, תרמו לכך". ("עיתונות מגויסת", אורי דן, במחנה, גיליון מיוחד "50 שנות במחנה", 1.5.1998) בעיתונות האזרחית, ובמיוחד היומית, זעמו על הבלעדיות שהעניק דיין לעיתון. ועדת העורכים ותא הכתבים הצבאיים הביעו תרעומת על ההעדפה השיטתית של "במחנה", ועל כך שהיותו של "במחנה" שבועון הביא להשהיית ידיעות בעלות חשיבות ועניין לציבור. הדברים הגיעו לידי איום של נשיאות ועדת העורכים על הרמטכ"ל דיין: "אם לא נשמע בימים הקרובים על הסדר המניח את הדעת, נאלץ להפסיק עבודתם של הסופרים הצבאיים עד לבירור העניין עם המוסדות המתאימים". דיין הסביר במכתב ששיגר לעורך "מעריב", אריה דיסנציק, כי: "כל עוד יש לצבא עיתון משלו, טבעי שעיתון זה ייהנה מעדיפות ואמון שאינם נחלת העיתונים האחרים". כשכתב מזכיר מערכת "דבר", חיים גליקשטיין, לדיין כי העיתון שוקל לבטל את משרת הכתב הצבאי בשל העדפת "במחנה", השיב לו דיין: "אם מערכת דבר סבורה שבמצב הנוכחי לא כדאי לה להחזיק כתב צבאי היא יכולה לפטרו". העימות נפתר עם סיום מבצע קדש והפסקת פעולות התגמול. ב-1961 מונה יצחק לבני לעורך "במחנה". לבני היה עורכו של "במחנה נח"ל" במשך 5 שנים, והיה העורך הראשון של "במחנה" שהיה אזרח. תוך מספר שבועות שינה העיתון את צורתו ואופיו. הגרפיקה השתנתה והנושאים הפכו אזרחיים יותר. כיוון שנושאים פוליטיים לא היו אפשריים, מצא לבני תחליפים: צילומים גדולים, כתבות רקע, כתבות היסטוריות, כתבות דיוקן וכתבות מצוירות. בחירת תכנים וצורת הגשה אלו היו יוצאי דופן גם בנוף העיתונות האזרחית של אותם ימים. תפוצת העיתון עלתה מ-20 אלף ל-80 אלף עותקים, אם כי חלק לא מבוטל ממנה נבע מ"החתמה מרוכזת" של אנשי קבע, גמלאי צה"ל, אזרחים עובדי צה"ל והתעשיות הבטחוניות. על קציני קבע ואזרחים עובדי צה"ל שלא היו מעוניינים לחתום על השבועון, הוערמו קשיים בירוקרטיים. ראשי צה"ל בירכו על ההצלחה, ולבני היה לעורך בעל הוותק הארוך בעיתון: שתים עשרה וחצי שנים. בין 1967 ל-1974 אוחדו מערכות "במחנה" וגלי-צה"ל תחת הנהגתו של לבני, שנשא בתואר "מפקד גלי צה"ל והעורך הראשי של במחנה". זו היתה תוצאה של פעולת גלי צה"ל בנפרד מ"קול ישראל" במלחמת ששת הימים. הציבור העדיף, כנראה, לקבל בזמן מלחמה מידע מוסמך ממקור אחד, והתחושה שתחנת רדיו צבאית הינה מיותרת, התחזקה. כמוצא אחרון לפני סגירה הוחלט לאחד את גלי צה"ל עם "במחנה", שנהנה מיוקרה רבה. כמגזין פופולארי באותה עת, הייתה לשבועון השפעה ציבורית רחבה. יוסף ארגמן, שהיה כתב "במחנה" (1967-1969) ולאחר מכן סגן העורך, אמר: "כל העיתונות כתבה אז כמו במחנה. כולנו היינו עיתונות מגויסת [..] הערצנו את הגנרלים, השתתפנו באלבומי הניצחון ותרמנו למיתוס המתגבש סביב הלוחם הישראלי [..] אין ספק כי בעקיפין הנחנו לבנה בחומת זחיחות-הדעת המטופשת שהוליכה לאסון מלחמת יום הכיפורים". שנות הרגיעה הבטחונית, מ-1975 ואילך, לא היטיבו עם "במחנה" והורידו את תפוצתו. ב-1974 עזב לבני והיה למנכ"ל רשות השידור. יוסי אשכול שהחליפו מילא את התפקיד יותר משמונה שנים, ועם סיום תפקידו הסתיימה תקופה של כעשרים שנה בהן ערכו את העיתון אזרחים. בין 1982 ל-1999 ערכו את העיתון סגני-האלופים עודד פלדמן, אבי לבסקי, אהוד פראוור, יצחק טוניק, חנוך קפצן, אור-לי להט, אפי מלצר ורוני גילה. בשנות ה-80 החלה לצאת מהדורה אנגלית של העיתון, במטרה לשמור על הקשר עם אנשי מילואים בארצות הברית. באותן שנים החלו התנגשויות בין מערכת העיתון לממונים עליה בצבא, תוצאת המתח בין השאיפה לסיקור אובייקטיבי לבין האכסניה הצבאית בה פעל העיתון. ב-1983 פרסם "במחנה" דו"ח על אסון הפיצוץ בבית הממשל בצור. כתוצאה מכך הושעה עורכו, עודד פלדמן, ועורך מדור החדשות והכתבת הועמדו לדין; ב-1986 עצר קצין חינוך ראשי את הדפסת העיתון כדי לתקן כתבה על פעולת אנטבה; ב-1992 פורסם כי 10,000 עותקים של העיתון הושמדו בגלל טעות בכתבה על פעילות צה"ל בעזה; חצי שנה לאחר מכן זומן עורך "במחנה", אור-לי להט, לבירור אצל הרמטכ"ל לאחר שבעיתון נכתב כי מפקד סיירת גולני הודח מתפקידו. פרשיות נוספות היו כרוכות בפיטורים והתפטרויות של עורכים. כתוצאה הודק עוד יותר הפיקוח על העיתון. ככל הידוע, העיתון נקרא לפני הדפסתו על ידי ראש אכ"א, דובר צה"ל וקצין חינוך ראשי, מה שגורם לא אחת לעיכובים בהופעתו. אלדד יניב, מי שהיה העורך בפועל של במחנה באמצע שנות התשעים, אמר בראיון כי העיתון עבר תהליך "דברור" שמשמעותו: "התאמת הטקסטים שיופיעו בעיתון לתדמית צה"ל כפי שרואים אותה קציני צה"ל הבכירים, ובראשם ראש אכ"א" ("פוסלים בלבד", גיא לשם, "דבר", 2.1.1996). בסוף שנות ה-90 החלו להישמע בצה"ל טענות נגד החובה לחתום על "במחנה". בתחילת 1997 הגישו עורכי דין מהפרקליטות הצבאית הראשית עתירה לבג"ץ וביקשו לבטל את המנוי שנכפה עליהם. צה"ל ו"במחנה" ויתרו על עימות משפטי, ומ-1 ביולי 1997 לא נוכה הסכום הקבוע (בעת ההיא 17 שקלים לחודש) עבור המנוי ממי שאינו מעוניין בכך. 20 אחוז מהמנויים הפסיקו את המנוי, ומאוחר יותר עזבו מחצית מהמנויים. ב-1999 עמד מספר הגיליונות על 30 אלף. תפוצתו ויוקרתו של העיתון נפגעו, תקופה מסויימת יצא אחת לשבועיים או שלושה, ובמטכ"ל חשבו להפריטו ולצרף אותו כמוסף לאחד היומונים הגדולים, אולם הרעיון לא יצא לפועל. ב-1999 מונה שוב אזרח לעורך, רמי קדר, שקבע פורמט עיצובי חדש. העיתון פוצל למהדורה חדשותית בת 8 עמודים, ומהדורה מגזינית בת 48 עמודים. ב-2001, בעת שקדר נעדר אחרי שנפצע בתאונת דרכים, השעה קצין חינוך ראשי, תא"ל אליעזר שטרן, את הוצאת העיתון לשבוע. העילה הייתה פרסום "כתבות לא ראויות", בין היתר צילומי דוגמניות על שער הגיליון שהופיע בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל וכתבה על אלוף-משנה במילואים שסיפר על "יציאתו מהארון". שטרן אימץ את המלצת ראש אכ"א, אלוף יהודה שגב, להקים ועדה מייעצת לשבועון, שתכלול את נציגי החילות והזרועות בצה"ל. ב-2004 מונה לעורך רני רביב, שהחזיר את הפורמט האחיד לעיתון - חוברת אחת בת 68 עמודים הכוללת חדשות, כתבות ומגזין. בסוף 2008 פרש רביב מתפקידו. עימות נוסף בין צה"ל ל"במחנה" אירע בתקופת "ההתנתקות", ובעקבותיו הודחו מהעיתון שלושה כתבים בשירות סדיר. שלושת החיילים, כתבת פיקוד דרום ליאת שלזינגר, הצלם דן קינן, והכתב לענייני צבא וביטחון רן ליאור, נשפטו בספטמבר 2005 בעקבות פרסום כתבה אודות פינוי בית העלמין מגוש קטיף. לטענת אכ"א חל איסור על עיתונאים לסקר את האירוע. "במחנה" נחשב לאחד התפקידים היוקרתיים בשירות העורף, ובמשך שנים היה כר גידול לאנשי תקשורת וציבור. בין היתר החלו את דרכם בעיתון הצבאי אורי דן, רם אורן, איתן הבר, אלי לנדאו, יחיאל לימור, דב אלבוים, יאיר לפיד ועמנואל רוזן. גם אהוד אולמרט היה לפרק זמן כתב צבאי בעיתון. אפרים תלמי 1934-1947 משה שמיר 1948-1949 מאיר אביזוהר שלמה טנאי שבתי רביב יצחק לבני 1961-1974 יוסי אשכול 1974-1982 עודד פלדמן אבי לבסקי אהוד פראוור יצחק טוניק חנוך קפצן אור-לי להט אפי מלצר רוני גילה רמי קדר 1999-2004 רני רביב 2004-2008 אבי שמחוני אהוד אולמרט אורי דן איתן הבר אלי לנדאו דב אלבוים יאיר לפיד יוסף ארגמן יחיאל לימור עמנואל רוזן רם אורן מרדכי נאור, תקשורת בחאקי, קשר מס 25, מאי 1999

העיתונים ממשיכים לסקר את תקציב 2013 | "הארץ" מציב בריקדות | "מעריב" יושב על הגדר | "מקור ראשון" מגבה | "ידיעות אחרונות" מאשים את נתניהו | "ישראל היום" בועט בלפיד

כמעט חודשיים אחרי שהושבעה הממשלה ה-33 והחלו הדיונים על תקציב 2013–2014, ערפל המשא-ומתן מתחיל להתבהר. פרטי המדיניות הכלכלית הממשלתית אמנם עוד ישתנו כהנה וכהנה כשחוק התקציב יעבור את הליך החקיקה, אולם מתווה המדיניות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקציב המדינה, הוא כבר גוף מוצק עם קווי מתאר ברורים. נראה כי על מרבית הכתבים והפרשנים הכלכליים (והמדיניים הנאלצים להביע את דעתם בענייני כלכלה) המביעים דעתם בתקופה האמורה מקובל כי לפיד נמצא כעת בין השלב התחתון לאמצעי בסולם התדמיתי של ההחלטות התקציביות. בראש הסולם נמצאים הרפורמות המבניות והעימות עם קבוצות לובי: הטיפול ב"מתנחלים" וב"חרדים" (שבו התמקד לפיד בהופעותיו טרם נחשפה טיוטת התקציב), אך גם ב"סוחרים באילת" וכיוצא בהם, בבעלי הון ("טייקונים") ובחברות ענק (אינטל, טבע), ב"וועדים הגדולים", במגזר הציבורי ובכל דבר המריח הסתדרות (אכן כן: כמעט כל העיתונאים המרכזיים העוסקים בסיקור הכלכלה בישראל שייכים לימין הכלכלי המתון או הקיצוני. מעניין לחשוב על חלקה ההיסטורי של תנועת הפועלים ביצירת המציאות הזו). וכמובן: הקיצוץ בתקציב הביטחון, שכמוהו לא נראה בישראל זה שנים. בשלב התחתון של הסולם נמצא הקיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה – קיצוץ עיוור, רנדומלי, הפוגע ללא עוררין וללא יכולת הסוואה "באזרח הקטן" – הגדלה מסיבית של הגירעון (הפסולה בעיני רוב הפרשנים, גם כאלה התומכים במדיניות מרחיבה), ואולי עוד דבר או שניים שעוד נגלה. לצדן באותה קומה מככבות החלטות שכן נמצאות בספר התקציב, כמו פגיעה בשירותי הבריאות והרווחה, הנוגסות ישירות בקופה הקטנה של מי שאין להם קופה גדולה. יש גם, כמובן, החלטות הנמצאות במחלוקת בקרב הפרשנים הכלכליים. כך למשל המע"מ על פירות וירקות, הנתפס בעיני כמה מהם כפגיעה בשכבות החלשות (ובחקלאות) ובעיני אחרים דווקא מס שוויוני (גם עשירים אוכלים מלפפונים), קצבאות הילדים ועוד. את השלב האמצעי אפשר לתמצת במלים "העלאות מסים". ואכן, המרכיב הבולט ביותר בטיוטת ספר התקציב הוא העלאות המסים השונות. הביקורת הנמתחת על העלאות מסים מתומצתת בדרך כלל במלה "גזירות", ונוספים אליה הביטויים "מעמד הביניים" ו"השכבות החלשות" לפי הצורך. ואולם, מיקומו של אותו שלב אמצעי ב"סולם ההחלטות התקציביות" ביחס לאדמה משתנה מעיתון לעיתון. וגם זה מתבהר: אחרי היסוסים עריכתיים אצל כמה מהעיתונים, הבשילו והתגבשו הקו (היכן שיש כזה) והמגמה (היכן שיש כזו) המערכתיים כלפי ממשלת ישראל ה-33, עם דגש על הדמויות הבולטות בה: שר האוצר יאיר לפיד וראש הממשלה בנימין נתניהו. כך בעיתונות החופשית: ב"הארץ" ניכר היחס המנוכר ללפיד, בעוד שב"מעריב" וב"מקור ראשון" הוא משופר. "הארץ" התעמת עם לפיד עוד בתחילת ריצתו לכנסת, וממילא לפיד רחוק מלהיות כוס התה המדיני שלו (על אף שבשל שיקולי תדמית ואילוצי תחרות בשוק התקשורת, "הארץ" היה הבמה הקבועה לראיונות שהעניק לפיד לעיתונות המודפסת עת היה כוכב תקשורת שאינו מכהן בכנסת). "דה-מרקר" לא הצליח להידבק לאוזנו של מי שהיה לשר האוצר – וקיבל רק את שר הכלכלה והמסחר כגרופי. ב"מקור ראשון" אוחזים באופן מסורתי בגישה כלכלית ימנית קיצונית (נראה שגם אחרי שחלק הכלכלה בוטל והעורך האולטרה-ימני נפנה לעסוק בהוראת עיתונאות), וממילא רואים עין בעין עם לפיד ונתניהו בחזית זו. גם ההבדלים בתפיסה החברתית-דתית בין צוות העיתון לבין לפיד מתעמעמים על רקע הקרבה בין לפיד לנפתלי בנט מהבית-היהודי, הדמות החביבה על כמה מבכירי העיתון. ב"מעריב" תמונת המצב דומה ושונה, בהתאם לעומק הסינדיקציה. בעיתונות המגויסת ההבדלים בולטים עוד יותר. "ישראל היום" זנח באופן מלא את מדיניות העמימות (ספק מלכודת מחושבת, ספק תוצאה של היסוסים אותנטיים) והעמיד את לפיד במקום שבו עמדו אולמרט ולבני לפניו – ברווזים במטווח של עילגות עיתונאית ופובליציסטיקה גרועה. "ידיעות אחרונות", מנגד, מנסה עדיין לשמור על מראית עין של הוגנות ואיזון, בעזרתם של כמה א-רדיקלים חופשיים שטרם הופרשו ממנו. לפיד, בהתאם לרוח זו, סופג לא מעט ביקורת, אולם לנתניהו נשמר דרך קבע תפקיד הארכי-נבל, העכביש המתחבל והפתי המטופש (לחלופין, ובהתאם להשתתפותה של אשת ראש הממשלה בדיווח הרלבנטי). "נתניהו יכריע: קיצוץ של ארבעה מיליארד בתקציב הביטחון או גזירות נוספות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "במערכת הפוליטית מעריכים: ראש הממשלה מתכוון לחתוך שני מיליארד שקל מארבעת המיליארד שלפיד מבקש לקצץ מתקציב הביטחון. באוצר מזהירים: הקטנת הקיצוץ תחייב פגיעה נוספת בתקציבים החברתיים. שר האוצר התייחס למחאה נגדו: אני מתאפק לא ללבוש את הטי-שירט השחור, לצאת לכיכר ולשאול, נגד מי אתם מפגינים?", נכתב בכותרת המשנה. הכפולה הפותחת אינה נוטה חסד לשר האוצר, שתמונתו מופיעה בה, בקטן, מתחת לזו הגדולה יותר של דפני ליף, שהפגינה אמש מול ביתו. "לפחות שישה שרים מאיימים להצביע נגד התקציב", נכתב בכותרת ידיעה של כתבי הכנסת של "מעריב/מקור ראשון". "המחאה חזרה?", שואלת כותרת גג לדיווח של כתב הרווחה יובל גורן ("הפגנה ליד ביתו של לפיד: שיקרת לנו"). "גורמים באוצר: אם יוקטן הקיצוץ בביטחון, החלשים ייפגעו עוד יותר" היא כותרת ידיעה אחרת. טור הפרשנות, של אמנון לורד, מותח ביקורת חריפה בסגנון רך יחסית, על העדר הנכונות של צה"ל לקצץ בתקציבו. "אנשי המחאה החברתית: נצא לרחובות", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" ("בעקבות הקיצוץ בתקציב והגזירות", נכתב בכותרת הגג; המרכאות במקור). "רק מעטים התייצבו אמש להפגנה מול ביתו של שר האוצר, אבל במוצאי-שבת מתוכננות הפגנות נרחבות בערים הגדולות. לפיד: אתם מפגינים נגד עצמכם. בנט פירסם הודעת תמיכה נחרצת במהלכי האוצר", מספרת כותרת המשנה. שתיים משלוש ההפניות לטורי פרשנות בנוגע ללפיד והתקציב – חיוביות. הידיעה הפותחת, על אודות הכרזתם של שישה שרים כי יצביעו נגד התקציב, מלווה בכותרת משנה המוקדשת לשר הכלכלה בנט: "לפיד הניח חסם עורקים מיידי כדי לעצור את הדימום". לפיד, בתמונה בעמוד הראשון של העיתון, מחייך מלוא הפה. "דרוש גיבוי ללפיד", קובעת כותרת מאמר המערכת, המסגיר השקפת עולם מצוריסטית אופיינית כשהוא מדמה את הצעת התקציב ל"מלחמת אין ברירה" מול "פלישתם לשטחינו" של "אויבים חברתיים" ("יש כאן כלכלה שלבדד תשכון" הוא מכתם נוסף). "דווקא נוכח ההתנפלות על שר האוצר החדש יש להדגיש שהוא ראוי לחיזוק ולתמיכה. הצעת התקציב שלו, חרף השינויים שהיא עוד תעבור, אמיצה ונכונה", נכתב במאמר, המעניק קרדיט ללפיד גם על חשבון העתיד. קול חריג יחסית מספק היום ב"מקור ראשון" עמית סגל. בטורו הקבוע "פרלמנט לייט" בעמודי החדשות מגיש סגל ניתוח בהיר ותמציתי של "התקופה המעצבת של כהונת לפיד כולה". "שר האוצר עושה לעצמו חיים קלים אם הוא באמת מאמין בהצהרותיו שבהתחלה יכעסו עלי, אבל זה יעבור", כותב סגל, ומזכיר כי גם נתניהו נתפס כשר אוצר "מקצץ, מר ואכזר", על אף שהקיצוצים איפיינו רק את תחילת כהונתו. "הסיפור השבוע איננו סיפור על כסף, אלא על אמינות", כותב סגל וקובע כי דווקא הזגזוג של לפיד בעניין הגדלת הגירעון סימן את סדיקת מעטה הטפלון שלו (בהקשר זה כדאי להזכיר את תיאוריית הקונספירציה של סבר פלוצקר, שפורסמה בהבלטה ב"ידיעות אחרונות", ולפיה הזגזוג של לפיד היה מכוון ונעשה על דעתם של נתניהו ופישר). בדומה לסגל, גם ורטר ב"הארץ" חובט בלפיד בסעיף האמינות, ואף מעבר לו. "הבעיה עם יאיר לפיד אינה בהתכחשותו להבטחות, לנאומים ולשלל הפוסטים שהוא פירסם בתקופת הבחירות. התרגלנו לפוליטיקאים שאומרים דבר אחד לפני ופועלים ההפך אחרי [...] הבעיה היא בהבטחות/נאומים/פוסטים שהאיש ניפק לבוחריו [...] אחרי שכבר התוודע לממדי הקטסטרופה הכלכלית שהותירו לו בנימין נתניהו ויובל שטייניץ. כשבוחנים את הדיסוננס הבלתי נתפס בין מה ששר האוצר כתב ואמר רק בימים האחרונים לבין חבילת הקיצוצים והמסים שנחתה על ראשינו השבוע, מתקבל הרושם ששר אוצרנו אינו מחובר למציאות". הרטוריקה של לפיד, קובע ורטר, היא זו שמחסלת כעת, בדיעבד, את תדמיתו (אגב, בגזרת הרטוריקה, אחרי שהעיתונות המרכזית בישראל נפרדה לשלום מבן כספית, ורטר משתדל לנצח מדי שבוע את סימה קדמון במקצה הקלישאות והדימויים הצבעו-טרחניים). "גזירה לא שווה" היא הכותרת הראשית של "הארץ" (על האיור המלווה אותה כתב כאן עידו קינן). "לפיד הכריז אמש כי הציל את הכלכלה הישראלית, אך התקציב שהגיש מנחית מכה על ציבור בוחריו. מי שנישא עלי המחאה החברתית עלול למצוא עצמו כשהיא מכוונת נגדו", נכתב בכותרת המשנה. "יוזמי המחאה לא מתביישים להזדהות כשמאל", נכתב בהפניה לטור של אילן ליאור, המסכמת היטב את יחסו של העיתון ללפיד. הכותרת היא "הפקת לקחים", ולא "אמרנו לכם". לפיד יכול לשאוב נחת מהעורך הבכיר לכלכלה ולחברה, נחמיה שטרסלר, המוחא לו כפיים מעודדות במדור הדעות – אבל שטרסלר הוא כבר מזמן לא נוף עיתונו. "המקל והגזירות" היא כותרת העיתון הכלכלי היום, ורותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", מקבל חצי עמוד משלו בעיתון האם כדי לחבוט בלפיד. "פוליטיקה חדשה היתה רק סיסמה, מסתבר", הוא כותב בטור עמוס סיסמאות שטבע המייסד, גיא רולניק. זהו הפער שבו נופל לפיד: עבור עיתונאי טביעת מכתם היא הצלחה מקצועית, עבור פוליטיקאי היא עלולה להיות צק לפירעון. "מקצץ ונפגע" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "נגד גזירות לפיד, בעד ההפצצות בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". העיתון הראשון מגיש כך לקוראיו את החדשות דרך עיניו של לפיד. העיתון השני מגיש כך לעם את דעתו שלו על עצמו – לפי סקר כמובן. במקום תצלומים, מעטרים את הכותרת איורים של איתמר דאובה. בגדול יותר נראה לפיד כשהוא חבול ופצוע. מסכן. בשני נראה נתניהו כשהוא מטגן את לפיד על מחבת. שלוש ההפניות לטורי פרשנות מותחות ביקורת על לפיד ומציגות אותו כבחור טוב ("תרנגול במאורת שועלים", קובע ברנע) שנקלע, ברוב תמימותו, למלכודת שטמן לו נתניהו וטמנו לו פקידי האוצר וטמן לו עופר עיני. גם נחום ברנע מציין, יש לציין, את נקודת התורפה של לפיד באיבר הרטורי: "הקלות שבה לפיד עבר מרטוריקה אחת לרטוריקה הפוכה, מהגנה סקטוריאלית על מעמד הביניים לגזירות קשות על אותו מעמד, מרכיבה על גל המחאה להחרבתו, מקוממת את בוחריו. הם חשים בריחה הקשה, המרתיע, של בגידה". ואילו סבר פלוצקר, ב"ממון", "חש אכזבה" גם ממעשיו של לפיד. הוא מונה שורה של צעדים כלכליים ש"אין חובה להיות סוציאליסט, אפילו לא סוציאל-דמוקרט, כדי לצדד בהם". "זו, מכל מקום, היתה ועודה ציפייתי מהשר לפיד", הוא מסכם. נתניהו, כפי שמציינים כל הפרשנים כל השבוע, נמלט מאימת סיקור התקציב לביקור ממלכתי בסין, אבל על שער "ידיעות", מתחת לכותרת הראשית, נמצא מקום גם להפניה לידיעה ביקורתית הקשורה אליו: "על חשבוננו. הנהג של נתניהו קיבל נסיעת צופר לסין והפך לנושא המזוודות". "והעלות למשלם המסים? אלפי שקלים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, המקבלת חצי מהעמוד הפותח. תתארו לעצמכם מה היו עושים ב"ידיעות" עם ידיעה על דבר-מה שעולה למשלם המסים מיליארדי שקלים. ובכן, אל תנחשו: הוא יקבל חצי עמוד בעמוד הפותח. "עובר לחזית הצבאית", נכתב בכותרת הידיעה הנוספת באותו עמוד. נראה לצדה לפיד מחייך חיוך רחב ולוחץ ידיים אמיצות עם הנשיא פרס, המחייך בעונג גם הוא. "אני מאמין שאנחנו עושים את המעשה הנכון", נכתב בכיתוב התמונה. הידיעה עצמה, בחתימת שלושת כתבי העיתון, מוקדשת "לקרב הגדול של הגזירות הכלכליות – קיצוץ של 4 מיליארד שקל מתקציב הביטחון". זוהי, כמובן, חזית נוחה ללפיד ולכן ל"ידיעות אחרונות" – את ההחלטה הזו הרי יצטרך לקבוע נתניהו. "בעיקר כועסים" היא כותרת הכפולה הפותחת של "ישראל היום" – תמצית ישראל-היומית של סקר שהזמין העיתון בנוגע לתחושות הציבור ביחס לתקציב. הלוגו המלווה את הסיקור מראה את לפיד עם הבריסטול שבאמצעותו לעג, כחלק מקמפיין הבחירות שלו, לנתניהו ("מעמד הביניים ישלם", נכתב על גבי התצלום). "התמיכה ברה"מ ללא שינוי", נכתב באחת מכותרות הביניים. "האו"ם החליט להסיג את כוחותיו מאזור החיץ בין ישראל לסוריה", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "דובר מטעם הארגון: ההחלטה התקבלה בעקבות סכנה מיידית לחיי משקיפי אונדו"ף שאינה עולה בקנה אחד עם הכשרתם הצבאית. בצה"ל טוענים כי לא מדובר בנסיגה כוללת, אולם בסוריה מדווחים: כוחות מורדים המזוהים עם אל-קאעידה כבר משתלטים על עמדות האו"ם". "אולמרט יכול היה להיות אופטימי באשר לתיק הולילנד. ואז באה העדות של אחיו", נכתב בהפניה על שער "הארץ". גידי וייץ מאשש את מה שכתב ברוך קרא מוקדם יותר השבוע ב"מעריב": ההכחשה הגורפת של יוסי אולמרט כי קיבל כספים משמואל דכנר (בניגוד להודאתו בכך בחקירתו במשטרה) פועלת דווקא לרעת ההגנה. "לאחר שלושה חודשי חקירה, נסגר תיק זיוף המכתב נגד סער", נכתב בכותרת דיווח של עמיחי אתאלי ב"מעריב". "המשטרה הודיעה: לא נמצאו חשודים בכתיבת המסמך המזויף, שהאשים את שר הפנים בהתנהגות מינית פסולה". אתאלי מצטט את הודעת המשטרה כולל הסיומת "עם זאת, יש לקיים שיח משמעותי בנוגע לתופעה, מעבר לחקירה המשטרתית". אכן, החברה הישראלית ניחנה ברובד נורמטיבי ואתי דקיק במיוחד. נדמה כי אחת הסיבות האפשריות לכך היא שהגוף האמון על הרובד הפלילי מעניק עצות מוסריות במקום לפתור תיקים. הביצוע של רותם שפי ל"קארמה פוליס" של רדיוהד מגיע לשער "הארץ". "אף אחד לא התקשר ואמר, בואי, אני אעשה ממך כוכבת, אבל כן, היו כמה הצעות", מסכם בן שלו את הראיון עם מיני-סנסציית היוטיוב (כרבע מיליון צפיות) המוצדקת. "אנשים שראו אותי לפני ולא התייחסו, ופתאום שמו לב. גורמים שאולי שמעו את השם שלי ומבינים עכשיו שאני זמרת טובה, אפילו שזה דאחקה והכל. נראה מה יקרה עם כל ההצעות האלה. בינתיים, מה שהכי מפריע לי בשבוע האחרון זה שלא נגעתי בגיטרה ולא כתבתי. יש לי רעיונות בראש, ואין לי שקט נפשי לכתוב, ואני מתה לכתוב. אנחנו חייבים לכתוב ולהופיע, אחרת אנחנו נהפכים לאנשים לא מאושרים". קלמן ליבסקינד ממשיך לכתוב נכוחה ב"מעריב" על פרשת עמנואל רוזן. הפעם הוא מתייחס לראיון-עימות שאליו נקלעה ח"כ מרב מיכאלי בקרב עדת הפרשנים הגברים של חדשות ערוץ 2 כאל רגע של הארה. "השבוע זה קרה לי. בשנייה. אחרי ימים ארוכים שבהם אני מעסיק את עצמי בשאלה המטרידה איך כל-כך הרבה אנשים ידעו במשך שנים על התנהגותו של עמנואל רוזן ולא עשו עם זה כלום, צפיתי במופע של דני קושמרו, משה נוסבאום ורוני דניאל באולפן שישי והבנתי הכל. [...] שבע דקות הראיון שלהם עם ח"כ מירב מיכאלי הסבירו לי מה ששבועיים של ברברת אינסופית לא הצליחה. "פרשת עמנואל רוזן מוכיחה עד כמה משהו בסיסי מאוד רקוב בממלכה שלנו", הוא מוסיף, "[...] הפרשה הזו מגלה הרבה מאוד דברים עלינו, העיתונאים. החשוב והמטריד ביותר הוא שיש נושאים שאנחנו פשוט לא מסוגלים לטפל בהם בהגינות. מול שוטרים שסרחו הקימו את המחלקה לחקירת שוטרים, כדי למנוע מצב שבו שוטר חוקר שוטר אחר. לנו אין מחלקה לחקירת עיתונאים, ועל ציבור הצרכנים שלנו נגזר להאמין לנו שאנחנו יכולים לטפל בחברים שלנו באותה מידת רצינות ויושרה שאנחנו מטפלים בסיפורים על שר התיירות. וזה, חייבים להודות, פשוט לא עובד". "קול-ישראל חזר בו מדיווח מכפיש על תושבי יצהר", נכתב בכותרת דיווח של ישי פרידמן ב"מקור ראשון". "הכתבת הצבאית כרמלה מנשה דיווחה שלשום כי ילד בן שבע מהיישוב העליל שחייל בדואי אנס אותו. בעקבות איום בתביעת דיבה שודרה אתמול חצי הבהרה: הילד לא היה מיצהר, והוא לא התלונן על אונס. מנשה: דובר צה"ל הטעה אותי, ובכל מקרה זה נכון שילד בן שבע העליל עלילה", נכתב בכותרת המשנה. "הילד רצה לנקום בערבי" בעקבות רצח אחד התושבים, אמרה מנשה, כך פרידמן. "בכתבה הוטחו האשמות כבדות נגד המתיישבים, שלדבריה ידעו ושתקו ואף היו אלה שגרמו לילד להעליל כך על חיילי צה"ל. עמדה מאחורי זה תשתית, זה לא מקרי". "מעריב" מדווח כי כתבת העיתון ליאת שלזינגר זכתה בפרס "פראט" לתקשורת בנושאי סביבה וחברה. יובל גורן מדווח כי לצדה של שלזינגר זכו בפרס גם כתב ynet ארז ארליכמן ואתר האינטרנט "בידיים". בעמוד הבא מדווח "כתב מעריב" על "הישג למשורר ולבעל הטור במעריב": "פרס ברנר יוענק למירון ח. איזקסון". "מקור ראשון" מדווח כי "כתב מקור ראשון זכה בפרס בני ברית". "צביקה קליין", מדווח/ת יהל שלום, "כיום גם עורך nrg יהדות, נבחר בשל סדרה בת תשע כתבות על יהדות התפוצות". "בנוסף לקליין", נכתב בתוך הידיעה, "הוענק פרס גם למשה אלפי, במאי ומפיק קולנוע בערוץ הראשון, בשל הסדרה קהילות מדליקות, ששודרה בחנוכה האחרון; כמו כן, לדוד לנדאו, עורכו לשעבר של עיתון הארץ ועורך מנהל של עיתון הגרוזלם פוסט, הוענק פרס מפעל חיים".

עוד סוגיה שעולה מהפלונטר הפוליטי החריג אליו נקלענו: חברי הקבינט הביטחוני, הגוף היחיד במדינה המוסמך להחליט על יציאה למלחמה, מייצגים ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר במשך שתי מערכות בחירות. הפתרון? הגברת הפיקוח על החלטות הקבינט על ידי ועדת חוץ ובטחון. מאמר אורח מאת שבי גטניו

| טור אורח: שבי גטניו | הקבינט המדיני – בטחוני דן אמש במשך ארבע שעות במתיחות בדרום ובצפון. בסיום הדיון, טען אחד משרי הקבינט כי כפי שזה נראה כרגע, נצטרך לצאת למבצע צבאי גדול. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל? נכון לעכשיו, הסמכות לקבלת החלטה כזו נמצאת בידי הקבינט המדיני-ביטחוני, ועדה מצומצמת בה חברים ראש הממשלה וכמה שרים בכירים. הפלונטר הפוליטי שנמשך כבר כמעט שנה (מאז דצמבר 2018) יצר מצב שספק אם מחוקקי העבר שיערו שיכול להיווצר: הקבינט הנוכחי שייך לממשלת מעבר שממשיכה לכהן עוד מהכנסת ה-20. כלומר: ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר שתי מערכות בחירות. עד כאן עובדות. עכשיו דעתי: הגיע הזמן שהכנסת ה-22 תטיל הגבלה על סמכויות של ממשלת המעבר הנוכחית, ותכפיף את החלטותיה הביטחוניות-מדיניות לאישור ועדת חוץ וביטחון, המשקפת טוב יותר את רצון הבוחר הישראלי. סעיף 3 בחוק יסוד הממשלה קובע כי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". כלומר הלגיטימציה הדמוקרטית של ממשלות בישראל, נגזרת מהבעת אמון הכנסת בהן. המשבר הפוליטי המתמשך יצר מצב חסר תקדים בו לראשונה מכהנת בישראל ממשלת מעבר שלא מונתה בכנסת האחרונה שפוזרה. כאשר החזיר לאחרונה בנימין נתניהו את המנדט לנשיא, ממשלתו הפכה למעשה לממשלה הראשונה המכהנת למרות ששתי כנסות שונות סרבו להביע בה אמון. סמכותה נגזרת מעקרון הרציפות השלטונית, אולם פעולותיה נעדרות לגיטימציה דמוקרטית יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. בנוסף, בקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר הזו מכהנים שרים שמינוייהם לא אושרו מעולם במליאה – ישראל כץ, אמיר אוחנה, בצלאל סמוטריץ ורפי פרץ (אם כי האחרון מוגדר כמשקיף), לא בכנסת ה-20 ולא בשתי הכנסות שנבחרו אחריה. בשעת משבר, אלו האישים שעשויים לקבל החלטות הרות-גורל עבור כולנו, כאשר יש להם מעט מאוד לגיטימציה דמוקרטית לעשות זאת. ב-2001 הוגשה לבג"ץ עתירה שביקשה להגביל את הסמכויות של ראש ממשלת המעבר דאז, אהוד ברק, כך שלא יוכל לנהל משא ומתן על הסדר מדיני בעודו מצוי במערכת בחירות. את העתירה הגישה קבוצה של אנשים המזוהים עם הימין הפוליטי בישראל, ביניהם עו"ד יורם שפטל, משה פייגלין ופרופ הלל וייס. בפסיקתו קבע נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, טענה שרלוונטית היום יותר מתמיד: "הכנסת כרשות מכוננת רשאית, תוך בחינת הסוגיה על כל היבטיה, לצמצם את סמכויותיה של ממשלה יוצאת, אם היא תמצא זאת לנכון". שופטי בג"ץ דחו את העתירה, כשאחת הסיבות לכך הייתה התחייבות היועמ"ש שאם יושג הסכם מדיני הוא יהיה מחויב בקבלת אישור הכנסת בשביל לקבל את תוקפו. מכך נגזר שהחלטות ממשלת מעבר על חתימת הסכם שלום או יציאה למלחמה, מחויבות בקבלת אישור הכנסת. וזה בדיוק מה שיש לעשות לטעמי בסיטואציה הנוכחית, עם שינוי אחד מתבקש: בנושאים ביטחוניים לא ניתן לקבל את אישור הכנסת בדיון גלוי במליאה – ולכן המקום המתאים לדיון הוא ועדת חוץ וביטחון – ועדה המתנהלת בדלתיים סגורות ומורכבת מנציגי הסיעות השונות גם בתקופת מעבר. איך גורמים למצב להשתנות? השלב הראשון יהיה קבלת החלטה רשמית בוועדת חוץ וביטחון שתחייב את הקבינט הביטחוני-מדיני להעביר לאישור הוועדה, או צוות מצומצם יותר שימונה לשם כך מטעמה, את ההחלטות המתקבלות בקבינט. למרות שוועדת חוץ וביטחון יכולה להיחשב כנציגה של הכנסת, יהיה זה נכון לדעתי לאשר את ההחלטה גם במליאת הכנסת. בכנסת ה-21 העברת החלטה כזו הייתה בלתי סבירה – הגוש של ממשלת המעבר מנה 60 ח"כים – אולם בכנסת הנוכחית המצב השתנה: "מתנגדי הממשלה" מונים בפועל 65 חברי כנסת. המצב הזה משתקף גם בוועדת חו"ב, שם למתנגדים ישנו רוב של 9 חברים (מתוך 17). יתרה מזאת, אם יש משהו שהעתירה מ-2001 לבג"ץ נגד אהוד ברק יכולה ללמדנו, היא שישנו אינטרס רחב לכל המפה הפוליטית להגביר את הפיקוח על ממשלות מעבר. היום אתה בשלטון, מחר אתה באופוזיציה. זה נכון בוודאי בסוגיות אסטרטגיות ורגישות כמו חתימת הסכם שלום או החלטה על יציאה למלחמה. לאור המצב הייחודי הנוכחי הצעתי היא שהכנסת תעמיק את הפיקוח על הממשלה, הרשות המבצעת, ולא תחליף אותה. הכנסת ומוסדותיה לא יוכלו ליזום מדיניות, וכמובן שלא להוציאה לפועל, אלא לאשר או לדחות החלטות של ממשלת מעבר שהחלטותיה נעדרות לגיטימציה ציבורית רחבה. בתום המשבר יש לחשוב על תיקון חוק יסוד: "הממשלה" כך שיעניק מענה לסיטואציה החריגה – במידה ותחזור על עצמה שוב בעתיד. חייבים לדאוג שמי שמקבל את ההחלטות הביטחוניות בישראל נהנה מלגיטימציה דמוקרטית עדכנית של הבוחר. כרגע שרי הקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר אינם זוכים ללגיטימציה כזו, לכן יש להגביל סמכותם ולהכפיף החלטותיהם לאישור ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ה-22, ויפה שעה אחת קודם. *הכותב הינו מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, עיתונאי ופעיל חברתי.

ב"ידיעות אחרונות" מופז תוקף את איראן | ב"מעריב" באה והולכת תמיכה אמריקאית לתקיפה | ויאיר לפיד לא נח לרגע

אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר, יודע כל עורך של "ידיעות אחרונות", ואכן העיתון אינו מחמיץ אף הזדמנות לספק לקוראיו הצהרות מיליטריסטיות בכותרתו הראשית. זה מעלה את הדופק, זה נחשב לפטריוטי, זה מוכר. הבוקר מבטיחה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מלחמה, או לפחות מהלומה צבאית. "מופז: ישראל צריכה לתקוף את איראן". בכותרת המשנה מוסבר לקורא הנרגש כי "בראיון לידיעות אחרונות קורא לראשונה בכיר ישראלי, שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני" [יובל קרני]. מהמשפט המסורבל הזה ניתן להבין כי: א. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך הם לא היו רמטכ"לים ושרי ביטחון. ב. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים שהיו רמטכ"לים ושרי ביטחון לצאת לפעולה צבאית כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך לא ציינו שיש לעשות זאת בסיוע ארה"ב. ג. בעבר כבר קראו בכירים ישראלים שהיו רמטכ"לים ושרי ביטחון לצאת לפעולה צבאית בסיוע ארה"ב כדי להסיר את האיום הגרעיני האיראני, אך הם עשו זאת בראיון ל"מעריב". יהיה החידוש אשר יהיה, נראה כי ההצהרה היא חלק ממסע הבחירות של מופז לראשות הממשלה. איך יודעים? קודם כל, מאז ומתמיד נחשב מיליטריזם בישראל לסגולה מנהיגותית נדרשת. מלבד זאת, זה מה שכתוב בכותרת הגג לידיעה בעמ 6: "השר שאול מופז פותח את המרוץ לראשות קדימה ולראשות הממשלה". הידיעה עצמה, אגב, אינה אלא קדימון לראיון המלא שעתיד להתפרסם בגליון החג של יום ראשון, ובו יקרא שר התחבורה לתקיפה באיראן. הכותרת הראשית של "מעריב" שומטת את הקרקע מתחת להצהרה של מופז מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" – "ישראל תיאלץ לפעול לבדה נגד איראן", כתוב שם, והרי מופז דרש תקיפה "בסיוע ארה"ב". הכותרת של "מעריב" שאובה מציטוט של "גורמים בטחוניים בכירים", והיא מקבלת הרחבה בידיעה המופיעה בעמ 3 של העיתון [בן כספית ומיה בנגל]. שם, משום מה, הכותרת מתחלפת לציטוט מפי "גורם מדיני", המבטיח כי "ישראל תיאלץ לתקוף באיראן". ומה באשר לתמיכה האמריקאית? לא ברור. בידיעה עצמה מצוטט גורם "מדיני-בטחוני ישראלי" (האם ייתכן שכל הזמן מדובר באותו גורם המחליף כובעים כדי לבלבל את הכתבים?), שלא מציין אם ישראל תפעל נגד איראן לבד או לא. "גורמים בפמליית ראש הממשלה", לעומת זאת, מצוטטים כמי שאמרו כי "הברית האסטרטגית בין ארצות-הברית לישראל מתהדקת מאוד על רקע האיום האיראני", ועוד נכתב שראש הממשלה ביקש "לרתום את הנשיא האמריקאי לאפשרות מבצעית כלשהי באיראן". האם הוא הסכים? "בכל מקרה, אומרים בקרבת ראש הממשלה, סוכם כי במקרה של תקיפה איראנית יפעלו ארצות-הברית וישראל במשותף". הידד! יש פעולה משותפת. אנחנו לא לבד בעולם האכזר. אם כך, מדוע הכותרת הראשית של העיתון מדברת על פעולה עצמאית ללא תמיכה? ולאן נעלם הציטוט הזה בידיעה? גורם "מדיני-עיתונאי-בטחוני" מוסר שזה לא באמת משנה. אתמול, מעט אחרי מותו של תושב נירים מפצצת מרגמה שנורתה מרצועת עזה, ציינו הכותרות באתרי האינטרנט הישראליים את מותו לצד מותה של ילדה פלסטינית מירי הצבא הישראלי. הבוקר ב"ידיעות אחרונות" נפרדו השניים. הידיעה על מותו של אמנון רוזנברג, אב לשלושה, מופיעה בעמ 2 [שמעון שיפר, יוסי יהושוע ואדווה כהן]. מסופר על האיש ונסיבות מותו. הפסקה ה-11 והאחרונה בידיעה מספרת: "מיד לאחר נפילת הפצצות הגיב חיל האוויר בירי לעבר חוליית המשגרים. הפלסטינים דיווחו כי ילדה בת 4 נהרגה מהאש, ואמה נפצעה". מותה של הילדה הפלסטינית אינו מופיע בכותרת וגם לא בכותרת משנה. רק מתי המעט שיקראו את הידיעה עד סופה ילמדו על מותה, אף שהוא נגרם כתוצאה ישירה ממותו של רוזנברג. את מקומה של הילדה הפלסטינית שנהרגה מירי הצבא הישראלי תופס שר הביטחון אהוד ברק, המבטיח לראשי היישובים באזור כי "המכה הצבאית על עזה קרובה מתמיד". מה זאת אומרת "קרובה מתמיד"? הרי ברור שבכל יום שעובר לקראת הנחתת המכה, אם היא אכן תונחת, היא הולכת ומתקרבת, ולכן בכל יום היא, למעשה, קרובה מתמיד. לדברי אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", ברק הבטיח לראשי היישובים כי "גרגירי החול בשעון הולכים ואוזלים. אנחנו בקמצוץ החול האחרון", ופישמן מסביר כי מכך ניתן להבין שהפעולה הגדולה של צה"ל תצא לפועל עוד לפני הרגיעה. "נראה שהוא [ברק] כבר החליט [...] שתהדייה עם החמאס, בלי מכה צבאית שתקדים אותה, היא כבר לא אופציה ריאלית". במלים אחרות, יהיה רע יותר לפני שיהיה טוב יותר. פישמן מדבר על כיבוש "תאי שטח בעייתיים", גיוס מילואים ואפשרות לכיבוש הרצועה כולה. מדוע בכלל נדרשת פעולה צבאית לפני הרגיעה? פישמן ממשיך ומסביר כי הסכם הרגיעה עם החמאס כבר נסגר, פחות או יותר, וכותב ש"שר הביטחון היה מוכן, עד אתמול, לתת לו הזדמנות". אתמול, כזכור, נהרג הקיבוצניק ומותו טרף את כל הקלפים. כלומר, מדובר בפעולת נקמה, שבמהלכה, מן הסתם, ייהרגו עוד עשרות בני-אדם, משני הצדדים, וכל זאת כדי שבבוא הרגיעה מישהו יזכור שלפניה אנחנו הרגנו יותר מהצד השני. ההיגיון הנקמני הזה מופיע בדברי הפרשנות בעיתון, אך הוא לא נכתב בנימה מסתייגת. להפך. הכותרת והידיעה תומכות במהלך, מעודדות אותו, מזינות את יצר הנקמה של ציבור הקוראים ובו בזמן נענות לו. ההצהרות הלוחמניות של ברק (האם גם הוא רוצה להיות ראש ממשלה?) מתכתבות עם הכותרת שמופיעה הבוקר בשער "מעריב": "אולמרט: הפעולה בעזה קרובה מאוד". הציטוט המלא ("כמו שזה נראה, אנחנו קרובים לפעולה קרקעית, אני מסכים עם שר הביטחון אהוד ברק על לוחות הזמנים, ואשר להתחדדות הבעיה") מופיע בידיעה בעמ 2 מאת עמיר רפפורט. רפפורט מעריך שהפעולה שעליה מדבר שר הביטחון אינה בהכרח "הפעולה הגדולה ביותר לכיבוש כל שטחי הרצועה", וכותב שייתכן שמדובר במבצע מוגבל יותר "שכל מטרתו ללמד את החמאס לקח, ולהיכנס לרגיעה מתוך עמדה של כוח". לדבריו, "אנחנו נמצאים בפתחה של עונת המלחמות", והוא צופה כי בקיץ הזה ייתכן ועשרות אלפי תושבים מהדרום יהפכו לפליטים, בזמן שצה"ל יפלוש לרצועת עזה. ב"מעריב", אגב, לילדה הפלסטינית המתה יש שם, אייה נגאר, והדיווח על מותה אמנם לא מופיע בכותרת או בכותרת המשנה של הידיעה על מותו של חבר קיבוץ נירים, אך הפסקה השישית בידיעה (מתוך תשע) היא מקום מכובד יחסית. בידיעה על הרג הקיבוצניק ב"הארץ" [פאדי עיאדאת, יובל אזולאי, יואב שטרן ומיכל גרינברג] מקבלת הילדה הפלסטינית כותרת ביניים ("בת 4 נהרגה ברצועה"), שם (איה א-נגאר) ומקום מגורים (חאן-יונס). מותה אף מצוין בפסקה הפותחת של הידיעה, שכותרתה "ישראלי נהרג מפצמ"ר. שר הביטחון: הפעולה בעזה קרובה מתמיד". ב"מעריב", חשיפה נוספת לדורית גבאי מתוך חקירת פרשת טלנסקי: מכתב נוסף שכתב אהוד אולמרט בניסיון לעזור לעסקי טלנסקי, והפעם למיליארדר רולנד ארנל. המכתב הודפס על נייר רשמי של משרד התעשייה והמסחר, אף שתוכנו אישי: "מוריס (משה) טלנסקי יהיה עימך בקשר בימים הקרובים. מסרנו למר טלנסקי את פרטי ההתקשרות עימך במשרד ואת מספר הטלפון שלך בבית, והוא ישמח להיפגש עימך בלוס-אנגלס בזמן המתאים לך". המכתב מעורר, כמובן, מחדש את החשד כי הכספים שראש הממשלה קיבל מטלנסקי לא היו מתנות, אלא כספי שוחד. ב"הארץ" ידיעה על כך שפרופ שלמה מור-יוסף, מנהל בית-החולים הדסה, שוקל להיות המועמד החילוני לראשות העיר ירושלים [אנשיל פפר]. מי מריץ אותו? "פוליטיקאים ואנשי עסקים". מדוע? "ההתפתחות הכלכלית של העיר תקועה". מה אומר מור-יוסף? הוא סירב להגיב. עיתונאי אחר אולי היה לוקח לעצמו שבעה ימים להתאבל על מות אביו, אבל יאיר לפיד כותב על כך טור, שלו מוקדש שער "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "לילה טוב אבא" כותב לפיד על פני ארבעה עמודים טור פרידה מאביו, שאותו חיבר "שמונה שעות אחרי שעזבתי אותו בפעם האחרונה". לפיד נע בין האישי לאישי יותר, ומספר בין היתר שאביו מת מהרעבה עצמית, שהוא אסר עליו לומר "קדיש" ושביקש שבהלוויה לא יהיו רב או חזן. "27 שנה אני עיתונאי. זה יהיה המאמר הראשון שלי שלא תקרא", הוא כותב. אפשר לבקר את יאיר לפיד, אבל ככל שחולף הזמן נעשה קשה יותר להתלונן על התנהלותו. מי שראה את האופן שבו ניחם את ראש הממשלה שספד לאביו מעל קברו, יכול היה לשים לב כי גם ברגעים ההם, שבהם הניח את ידו על כתפי אולמרט, המשיך להניע את ידיו באותן גסטות מוכרות מתוכנית האירוח שלו. היד על הפה, נענוע הראש הקל - את כל אותם תנוחות ופרצופים שתמיד עשו רושם מזויף למראה הוא ביצע גם ברגעים הדרמטיים בבית-הקברות. מכאן אפשר להבין שלפיד הוא או זיוף אחד גדול שתמיד מציג את קיומו במקום פשוט להיות, או שזה אכן האיש, וכל פעולותיו אינן זיוף. במצב כזה, אין צורך להכריע, שתי האפשרויות הן היינו הך. גם ארי שביט מספיד את לפיד, במוסף "השבוע" של "הארץ". "הוא היה טלוויזיה", כותב שביט, "בראש ובראשונה טלוויזיה [...] מעולם לא היה בישראל עיתונאי-פוליטיקאי שחישמל כל-כך את המסך". ועוד ב"7 ימים", בעמ 65 מופיעה התשובה לשאלה "למה מתכוונים בשער העיתון כשכותבים שם, מתחת לתמונה של אסי דיין, אסי דיין כמו שלא ראיתם מעולם". זהו תצלום עירום של דיין. שמן, שעיר ונפול כולו, יושב על פודיום לבן כשהוא מסתיר את מבושיו בידיו [רמי זרנגר]. התצלום מזעזע. מי שמדפדף קדימה נתקל בתצלום נוסף של דיין, הפעם מאחור, מחזיק את שיניו בידו. לצד התצלומים כותב דיין על המראה החיצוני שלו ("גרוטאה"), על חייו ("הפרעת אישיות גבולית") ועל המדינה שבה הוא חי (שמנה ולא מאושרת"). הפודיום הלבן, אגב, הוא "באדיבות הסטודיו ללימודי אמנות רעננה", כך נכתב בקרדיט לצד התמונה. רם לנדס מתראיין ל"7 לילות" ואומר כי "בטלוויזיה אין שום דבר חוץ מתקשורת רגשית [...]. חדשות בטלוויזיה זה זאנר רגשי. ואם ככה, מה ההבדל בין חדשות לטלנובלה? זה בידור וזה בידור. רק שאם טלנובלה זה תיאטרון, אז חדשות הן תיאטרון יפני, במובן שזה תיאטרון של ניואנסים". עוד מצהיר לנדס: "החדשות לא צריכות להיות רק הדברים החשובים, אלא המעניינים, וגם אייטם על נטלי פורטמן יכול להיות ראוי ומעניין אם הוא מוגש חכם". על הטענה כי סיקור ידוענים על חשבון סל התרופות, למשל, משרת את בעלי ההון, עונה לנדס בתשובה סתומה: "ומי שולט בתקשורת? לכן זה מין דיבור מתחסד שאני לא מבין". לסיום הראיון נשאל לנדס באיזו מהדורת חדשות הוא צופה. על כך הוא עונה: "אני לא רואה חדשות. זה משעמם אותי". הטור של תום שגב "שיעור היסטוריה" עזב את מוסף "הארץ" ונחת הבוקר במוסף "השבוע" של העיתון. זהו המשך למהלך שהתחיל עם העברת המדור של גדעון לוי מהמוסף ה"בידורי" למוסף ה"רציני". אם גם שגב נחשב למדכא מדי לקהל צרכני הפרסומת של המוסף המגזיני ב"הארץ", מה יעלה בגורלן של כתבות התחקיר?

כמה מהעיתונים מגישים לציבור, ללא כל ביקורת, את הסבר לשכת ראש הממשלה שהסגר על עזה היה בעצם רעיון גרוע | כמה מהעיתונים מגישים לציבור ללא כל ביקורת את טענות מטה המאבק למען שליט | "גלובס" מבקר באירופה

שער "מעריב" נקרא היום כמו פרק אחרון בספר מתח, עת קצוות העלילה נאספים כולם לקראת הטוויסט הצפוי, שבמהלכו יתבררו כנכונים כל הפתרונות שגיבורי הספר התעקשו לדחות ושלמספר, ולקורא הדמיוני שלו, היה ברור כי הם-הם הנכונים. כך מתנגדי עסקת שליט חוזרים בהם ונכנעים לגישת "בכל מחיר", וממשלת ישראל מבינה שאין תחליף לממשלת אחדות וכי המצור על עזה היה מיותר. "אפקט המשט: ישראל מקלה את המצור על עזה" היא הכותרת התחתונה על השער. מעליה "הכיוון: אחדות", לצד תמונתו של נתניהו, כשמעליהן "גם משפחת ארד מתגייסת", עם תצלום של רון ארד. רוב השער מוקדש לתצלומים של הורי החיילים החטופים אודי גולדווסר ואלדד רגב (שמותם התברר כשהתבצעה עסקת ההחלפה). הכותרת הראשית היא "למענו", והיא מלווה בחותמת צהובה עם דיוקנו של גלעד שליט והכיתוב "מעריב מלווה את מסע המחאה". מובן שהתיאור שתיארתי קודם לוקה בכשל אחד ברור: בעניין שליט, "מעריב" אינו מציע שום טוויסט בעלילה. הורי גולדווסר ורגב, כמו גם משפחתו של רון ארד, לא היו בין המתנגדים לשחרורו של שליט בכל מחיר, להפך, ואילו "מעריב" לא משמש "מספר" (או "מדווח", לצורך העניין), אלא מוביל קמפיין. האם ראוי שעיתון יביע עמדה ברורה בעניין ציבורי שנוי במחלוקת וינכס לשם כך גם ובעיקר את עמודי החדשות? גם אם לא, הרי שזהו היתרון של עיתונות תחרותית במדינה דמוקרטית: המתחרה יציג מן הסתם עמדה שונה. "גורלו של גלעד נמצא בידיים שלך" היא כותרת עמ 13 ב"ידיעות אחרונות", שעיצובו דומה, אולי כתוצאה מפליטת מקלדת פרוידיאנית, לזה של מדור פרסומי. הציטוט שבכותרת לקוח מטקסט שכתב בן דודו של גלעד שליט, איל רז (תמונתו מצורפת), והוא מופנה לראש הממשלה נתניהו (שאינו חביב על "ידיעות" ממילא). טור צד לאורך רוב העמוד מכיל את שמותיהם של מי ש"שלחו SMS והצטרפו לצעדה" ("רשימת הצועדים המלאה מתפרסמת ב-ynet", נכתב בתחתית הרשימה, בדוגמה נוספת לשיתוף פעולה, שעתיד ללכת ולהתרחב, בין העיתון לאתר). ההקלות על הסגר בעזה מתערבבות היטב עם הידיעות על המאבק המתעורר מחדש של "מטה המאבק לשחרור גלעד שליט". כך ב"הארץ", לצד הכותרת הראשית של עמ 2, "הקלות בסגר על עזה: תתאפשר כניסת חומרי בניין ופעילות המעברים תורחב", מודפס טור של גקי חורי ואבי יששכרוף שכותרתו היא "משפחת שליט אחרי הקלת הסגר: נתניהו צריך להסכים כעת לשחרור כל אסירי החמאס". כתבי "הארץ" מצטטים גם את שמשון ליבמן, יו"ר מטה שליט, המזכיר כי ישראל שיחררה אתמול את השיח החמאסי נאיף רגוב, ולכן נוצר מצב "שניטל הבסיס מכל הטיעונים שהמדינה הביאה לפני המשפחה בשנים האחרונות". על טענה דומה, אמנם באופן מבולבל ומביך, חוזרת מיקי גולדווסר במדור הדעות של "מעריב". לפי גולדווסר, הסגר היה "מס שפתיים" שנועד "להרדים את משפחת שליט" ולא היה "סגר של ממש", ומנגד הוא "הקלף האחרון שעוד היה בידינו" שהסרתו היא "התקפלות" ו"כניעה". עוד היא מטיחה בשרים ובראשי מערכת הביטחון כי מאז קום המדינה "פרשיות מביכות רדפו אחת את השנייה [...] כולן הליכי טיפשות, גאווה מיותרת ויוהרה, שהובילו את מדינת ישראל עד הלום – כניעה רודפת כניעה", ומסיקה שדווקא לכן יש "להתקפל" ולשחרר את שליט. גם ב"ישראל היום" נקשרים שני העניינים: "איפה גלעד במשוואה" היא הכותרת הנתונה במרכאות של הידיעה הראשית בעמ 11, ציטוט של מטה שליט. מה עם הסגר עצמו? "הארץ" הוא היחיד המקדיש לנושא הזה, שהיה המניע והמסובב של פרשת המשט המפורסמת, את הכותרת הראשית ("נתניהו הורה להסיר את מצור הסחורות על רצועת עזה"). לפי פרשן העיתון, אלוף בן, "ראש ממשלת טורקיה, רגפ טייפ ארדואן, יכול לסמן לעצמו וי גדול. המשט הטורקי לעזה אמנם לא הגיע לרצועה ותשעה טורקים נהרגו, אבל הוא השיג את מטרתו: הוא מוטט את המצור הישראלי על חמאסטאן". כיצד מתייחסים להתפתחות הזו שאר עיתוני היום? ב"ידיעות אחרונות" זוכות ההקלות לידיעה חדשותית כללית על פני חצי עמוד, ללא גוון ביקורתי או טור פרשנות. ב"ישראל היום" הטון דומה. ב"מעריב" מוקדש לכך עמוד שלם, שכותרתו "המצור נשבר", כותרת הגג שלו היא "הלחץ הבינלאומי עשה את שלו" ובכותרת המשנה שלו נכתב: "דווקא נתניהו, ראש הממשלה שהכריז מלחמה על החמאס, היה זה שפתח את המצור על עזה". אך טון הדיווח, בסך-הכל, רגוע, ונטול פרשנות. כל העיתונים מצטטים באופן בולט את הסברי לשכת ראש הממשלה לכך שההקלות הן מהלך עצמאי, מתבקש, חכם, כמעט הכרחי, ושלא ברור איך לא חשבו עליו קודם. איך באמת לא חשבו על זה קודם? שינוי המדיניות ביחס לסגר מעמיד את התנהלות הממשלות שהחליטו על קיום הסגר בשלוש השנים האחרונות באור מגוחך ומחדלי. מדוע העיתונים אינם ממהרים להצביע על הכשלים הזועקים? ראשית, הם כבר עשו זאת במידת מה בשבועות האחרונים; שנית – הם אולי יעשו זאת בימים הקרובים; שלישית: שינוי המדיניות מעמיד באור מגוחך לא רק את קובעי המדיניות, אלא גם את רוב מי שסיקר אותה במהלך השנים. "המשט הטורקי ניצח" היא כותרת הטור שהוזכר בפסקה הקודמת, של בן ב"הארץ". במדור הדעות של "מעריב" כותב שמואל רוזנר על "פרשנים [אמריקאים] הטוענים כי נסיקתה של טורקיה טובה לאמריקה, ובמשתמע גם לישראל [...]. טורקיה אמנם קיצונית יותר כעת, אך בזכות המדיניות החדשה היא הופכת למדינה מנהיגה במזרח התיכון. "עד כמה שלא תרחיק לכת, עד כמה שלא תיראה מרחוק כידידותית פחות, נעימה פחות, משתפת פעולה פחות – מנהיגות טורקית עדיין טובה בהרבה לארצות-הברית מאשר מנהיגות איראנית. ממילא אם הפלסטינים מניפים דגל טורקי ולא איראני, אם הסורים מתיידדים עם הטורקים, ולא רק עם האיראנים, יש בזה ברכה". "בד"ץ בעקבות בג"ץ" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", ומתחת לה נכתב: "במקביל הורה בית-הדין הרבני בירושלים לעותרים לבג"ץ למשוך עתירתם". "תפנית מפתיעה בפרשת בית-הספר החרדי בעמנואל" היא כותרת הגג. גם ב"הארץ" מקבלת הידיעה מקום מרכזי, בחלקו העליון של השער: "בית-דין רבני הצטרף לבג"ץ והורה לבטל את ההפרדה בבית-הספר בעמנואל". יאיר אטינגר ואור קשתי מדווחים ב"הארץ" כי "בית-דין רבני בירושלים, בראשות הרב אברהם דב לוין, הוציא אתמול צו שמגבה את פסיקת בג"ץ בנוגע לאפליה בבית-הספר בית-יעקב בעמנואל. [...] הצו הוצא בעקבות תביעה שהגישו לבית-הדין נציגי חסידות סלונים [...] נגד יו"ר עמותת נוער כהלכה, יואב ללום, שיזם את העתירה לבג"ץ על האפליה. הצו אמנם תומך לכאורה בעמדתו של ללום, אך חשוב לציין כי הוא הוצא לבקשתו, במעמד צד אחד". "ידיעות אחרונות" מתייחס בהרחבה דווקא לעניין אחר הקשור לפרשות החרדים האחרונות: "סגן השר נגד המדינה" היא הכותרת הראשית של העיתון, המתייחסת לאוהל המחאה שהקים סגן שר החינוך מאיר פרוש מול הכלא שבו שוהים חסידי סלונים בעוון ביזוי בית-המשפט. כותרת המשנה היא: "בעוד משרד החינוך מצהיר כי יש לכבד את פסיקת בג"ץ – סגן השר פרוש הקים לשכה מול כלא מעשיהו. שר החינוך מסרב לפטר אותו – זו דעתו הפרטית". "ידיעות אחרונות" ממשיך בקו הלעומתי שבחר בסיקור המתח בין חרדים לציבור הכללי גם במוסף "24 שעות", ששערו מעוצב כפשקוויל שתוכנו הוא הטחה בחברה החרדית כי היא כולה, ולא רק אנשי חסידות סלונים בעמנואל, גזענית: "נשים ממוצא מזרחי נחשבות לשידוך סוג ב. בעלי דירות מסרבים למכור אותן למזרחים, ושמות משפחה הופכים ממרציאנו לגולדברג", נכתב בכותרת המשנה. בכתבה, הפותחת את המוסף, מונה יהודה שוחט דוגמאות נוספות לאפליה על רקע עדתי ("ועדות קבלה, ועדות סינון, ועדות אכלוס") וטוען כי היא חבויה מאחורי טיעונים כמו "שמירה על ערכי הקדושה" ו"צורך לשמור על המסורת". ציטוט מעניין מתוך הכתבה הוא של "נחום מחסידות גור" (לרוב המרואיינים בכתבה אין שמות משפחה): "כמו שבקיבוצים יש ועדה שמונעת קבלה של ערבים, ככה גם בערים שלנו יש ועדות ששומרות על כך שהאזורים שבהם גרים חסידים יישארו כאלה". גם ב"מעריב" מתייחס שלום ירושלמי, במדור הדעות, לאופי הגזעני, לדעתו, של העולם החרדי, ש"כבר מאות בשנים חי על סלקציות ואוהב את ההפרדה השבטית בין החצרות, את היריבות, את תחושת העליונות, את ההייררכיה. אשכנזי לא יינשא לספרדייה, אלא אם הוא נכה או מבוגר. חסיד סלונים לא ייקח כלה מתולדות-אהרון. הם נחשבים לגוי זה בעיני זה. חסיד גור ישתדל לא להתערבב עם אשה מוויזניץ וכן הלאה. בתחתית הסולם יעמדו תמיד החוזרים בתשובה". "מה יקרה עכשיו?", שואל ירושלמי באותו טור על עתידה של מערכת היחסים בין עמי ישראל. "פסק הדין של השופט לוי מאחד את כולם נגד המדינה וחוקיה ומרחיק את החרדים מהציבור הכללי", הוא עונה. "[...] בשלב הבא אנשי סלונים, שהיו המתונים ביותר ביחס למדינה, ידברו רק ביידיש, יתעלמו מהעברית ויתחברו עם חסידות סאטמר האנטי-ציונית, אמרו אתמול ברחוב החרדי. הקיצוניים ניצחו. ההתנתקות הושלמה". באותו מדור ב"מעריב" מתפרסם טור המנגח את המקומון "העיר" של רשת שוקן, מקבוצת "הארץ". איבון קוזלובסקי-גולן שופכת על העיתון את חמתה ובין השאר כותבת כי הוא "דוגמה דווקא להתרחקות השמאל הסגולי ממקורותיו [...] כתוב בלשון סתרים פוסט-מודרניסטית המובנת לכותביה בלבד (ומה עם הקוראים הערבים?); הראיונות נגועים בהגחכה מכוונת של המרואיין, מלווים בצילום לא מחמיא שלו ובציניות שמעוררת חשד כי הראיון נעשה במטרה להשפילו (איפה פה כבוד האדם?) רק מפני שהוא בעל שררה כלשהי; הפרשנות לאירועי השבוע פוליטיים ברובם וחסרי עומק, כפי שמצופה מאינטלקטואלים מטעם עצמם; והגרוע מהכל: הטון הכללי הוא אחיד ומפחיד – טון הבוקע מקולה של שטיפת מוח סכמטית מסוימת מאוד ללא מבט קטן הצדה, שמסוגל לעורר דיון אמיתי וביקורתי, למשל על מערכת הניצול המתמיד בין עובדים למעביד. עולמם הצר הוא לב תל-אביב ותו לא". קל לגחך על הסתירות מיניה וביה בביקורת של קוזלובסקי-גולן על "העיר", להצביע על הסגנון הדמגוגי, על שטחיות הנימוקים או על הטעויות העובדתיות הבוטות, אך אלה אינם צריכים להסתיר את האזהרה האמיתית שמאחורי הדברים. מאמר המערכת של "הארץ" מוקדש למגזר ישראלי חדש: קהילת יוצאי אפריקה. "מתחילת השנה נכנסו לישראל 5,291 מסתננים דרך הגבול המצרי, רובם מאריתריאה וסודאן – מעט פחות ממספר העולים שמגיעים לישראל על-פי חוק השבות", נפתח המאמר המצטט דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת. לפי "הארץ", אותם אלפים מצטרפים לעשרות אלפי אפריקאים שכבר חיים בארץ, וש"רובם המכריע אינם בני גירוש בגלל החשש שנשקף לחייהם אם יוחזרו לארצות מוצאם. [...] כמבקשי מקלט, הזכאים להגנת נציבות הפליטים של האו"ם, הם ישהו בישראל תקופה ארוכה ואולי אף ישתקעו בה". "בנסיבות אלה", מתרה המאמר, המתייחס לכישלון המתמשך של הרשויות לחסום את ההסתננות עוד בגבול, "הממשלה ורשויות המדינה נדרשות להבין את המציאות החדשה ולהיערך בהתאם. [...] ההגירה מאפריקה איננה בעיה בטחונית, אלא חברתית. צמיחתה של קהילת מהגרים ענייה, בלי שירותים חברתיים הולמים, מגבירה את הסיכון למצוקה, פשיעה, אלימות, ניצול עובדים וסחר בבני-אדם. דו"ח מרכז המחקר של הכנסת הזהיר מתופעות של חולי חברתי בקרב המהגרים החדשים, וזיהה מדיניות לא אחידה של משרדי הממשלה כלפיהם. [...] הממשלה צריכה להבין את ממדי התופעה ולרכז מאמץ של הרשויות הרלבנטיות, כדי למנוע את צמיחתו של כיס מצוקה חדש בישראל". עיתוני הכלכלה נרגעים מעט מהסוגיות המרכזיות שעל סדר יומם, ומעניקים את שעריהם לעניינים שונים, ובמקרה של "גלובס", גם משונים. "בנק הפועלים והמוסדיים מכופפים את שטייניץ" היא הכותרת הראשית של העיתון, אך מיד מתחתיה מפנים הכיתובים ברוח מדורי הרכילות "כשקרלה פגשה את סמנתה", "כשאוליבר פגש את צאבס" ו"כשוויקטוריה פגשה את דניאל" לכפולה הפותחת, הנחלקת בין שלוש ידיעות שיש אנשים שהיו מכנים אותן "פיקנטיות": חתונת יורשת העצר השבדית, ראיון של (עיתונאי המתלווה ל)אוליבר סטון עם הוגו צאבז, וביקור של נשיא צרפת בבריטניה. מחוץ לחדשות חוץ שלא ברור כיצד התקבצו לעיתון, מציע "גלובס" גם מאמר של ד"ר אבי נוב על "הסכנות שבהגבלת שכר המנהלים": "הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים היא עוד דוגמה ליכולת הבלתי נסבלת של חברי-הכנסת לקדם חקיקה פופוליסטית. יוזמי החוק מציעים להעניש את המנהלים המוכשרים ואת החברות הציבוריות, תוך התעלמות מההשלכות החמורות של החוק על המשק בכלל, ועל בעלי השכר הנמוך בפרט". באתר "העוקץ" כותב יוסי דהאן על המאמר של נוב: "הדיון על שכר הבכירים רציני קצת ומורכב יותר מזה שמתאר ד"ר נוב, שעל-פי תמונת עולמו המנהלים הבכירים הם מין הרקולסים שמגיע להם כל מה שהם דורשים כיוון שהם יוצרי העושר הכלכלי. כל תאגיד כלכלי הוא ישות חברתית שתוצריו הם פרי שיתוף פעולה של אנשים רבים, אף אחד אינו היוצר הבלעדי או המרכזי של הכנסות התאגיד. יתרה מזאת, וניל לאוסון כתב יפה על סוגיה זו לאחרונה, קיימים מחקרים המצביעים על כך שיש יחס הפוך בין שכר מופקע למנהלים וביצועיה הכלכליים של החברה. צמצום הפער בין בעלי השכר השונים יוצר אמון ושיתוף פעולה ומגדיל את ההון החברתי של התאגיד וכתוצאה מכך את יעילותו". ב"דה-מרקר" מתייחסים לטענה אחרת שמעלה נוב. "אנחנו מגזימים בחקיקה" היא אחת הכותרות על השער, ציטוט של "כמה מהמשפטנים הבולטים שיצאו מאוניברסיטת בר-אילן" ונפגשו עם השר יעקב נאמן. לפי נאמן: "יש חוקים כלכליים כמו חול – ודורכים עליהם כמו חול", כדבר כותרת הכפולה המוקדשת למפגש. מסקנת השר היא שיש להפחית בחקיקה. עוד ב"דה-מרקר": עמ 6 מוקדש להתפתחות במהלכים לקראת המרת הזיכוי בהחזר כספי ("הקץ לזיכוי: הלקוח יקבל החזר כספי"). לפי צבי זרחיה ורינה רוזנברג, חוק שנחקק בעניין לפני חמש שנים לא נאכף, הח"כ החתום על ההצעה, איתן כבל, עתר לבג"ץ, ו"אתמול העביר משרד התמ"ת לאישור ועדת הכלכלה את התקנות שיפעלו לאכיפת חוק זה". ב"ממון" של "ידיעות אחרונות", שלפני שבוע בדיוק כינה את המהלך הזה "המהפכה הצרכנית הכי חשובה בארץ" ונתן לו את הכותרת הראשית, אין היום אף מלה בעניין. יש ב"ממון" התייחסות לפרשת הבנק הטורקי ובנק הפועלים, שהיתה אחת מנקודות השפל של פרשות דנקנר. הידיעה של ליטל דוברוביצקי, בתחתית עמ 8, מובאת כולה מנקודת מבטו של הבנק ("בנק הפועלים מבקש לדחות תביעה בפרשת הבנק הטורקי", היא כותרת הידיעה). ב"עסקים" של "מעריב" העסקים הטורקיים המפוקפקים של בנק הפועלים מגיעים לשער. הכותרת היא "ההימור הטורקי של בנק הפועלים", וכותרת הידיעה של יהודה שרוני, התופסת מחצית מעמ 5, היא: "הפועלים ערב למאות מיליוני דולרים בטורקיה"; "בנק פוזיטיף הטורקי לא קיבל רשיונות לפקדונות חדשים מהציבור ונאלץ לגייס יותר מ-450 מיליון דולר, בערבות בעל השליטה הפועלים". הלווייתו אתמול של שניאור חשין, בנו של שופט העליון בדימוס מישאל חשין, שנהרג ביום שישי מפגיעת נהג מכונית, זוכה לבולטות רבה בכמה מהעיתונים. ב"ידיעות אחרונות" היא מקבלת את אחת הכותרות המרכזיות על השער: "ילד, אל תלך, חזור אלינו" ("השופט חשין מספיד את בנו שנדרס למוות"). כך גם ב"ישראל היום" ("שניאור חשין הובא למנוחות"). ב"הארץ" ממוקמת ההתייחסות לתאונה באחת ההפניות הצדדיות על שער העיתון ("יניב קובוביץ מראיין במדור שיחת היום את יו"ר איגוד האופניים בוני אשל, על מותו של הרוכב שניאור חשין"). ב"מעריב" אין התייחסות לעניין על השער. "האם רשות השידור מצאה דרך להשתיק את אחד הוועדים הבעייתיים ביותר, לפני הרפורמה?", שואל לי-אור אברבך ב"גלובס", "לפחות 40 מאנשי הוועד המשולב ברשות יועברו בקרוב לוועד העיתונאים, בהם ראשי הוועדים עצמם. מדובר ב-10% מכלל אנשי הוועד. השתייכות לדירוג העיתונאים מבטיחה שכר גבוה יותר לעובדים (בהם נהגים, פקידות ועובדים שאינם טכניים), שכיום נמצאים בוועד בעל דירוג השכר הנמוך ביותר ברשות". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מתייחסת לשידורי המונדיאל ומיקומם בטבלת הרייטינג: "19 מ-30 המקומות הראשונים: מונדיאל". "השבוע הראשון לשידורי הגביע העולמי מדרום-אפריקה: רשת וערוץ 1 מנצחים בגדול עם שישה משחקים בעשירייה הפותחת של טבלת הרייטינג", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של אופיר בר-זהר. "בשבועות הבאים צפויים המשחקים למשוך קהל גדול עוד יותר. המפסידים: ערוץ 10 וקשת. כוכב נולד מאבדת צופים, אך נשארת עם רייטינג של 20%, הישרדות נדחקת לאחור". "מעט מאוד כוכבי ריאליטי מצליחים להשתלב לאחר מכן בזאנר העליון של תעשיית הבידור", כותב רז שכניק ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על טומי אלתגר, "מכוכבי העונה השלישית של הישרדות", ש"לוהק לתפקיד ראשי בסדרה השועלים". באתר nrg התפרסמה אתמול ידיעה על מאמצי ההשתלבות של משתתף אחר בתוכנית "הישרדות": "השורד האחרון [שי אראל] הוזמן להתארח בתוכנית רדיו העוסקת במונדיאל, אך כששמע שמנחה התוכנית הוא זוהיר בהלול, סירב בעקבות דברי התמיכה של המנחה במשט הלבנוני". "מהסתמכות על כותרות העיתונים בלבד", נכתב בשער האחורי של "גלריה" ב"הארץ", "אפשר היה להניח כי סיבות המוות המרכזיות בארץ הן טרור, מלחמה או תאונות דרכים. אבל למעשה רק 4.7% ממקרי המוות בארץ מתרחשים בשל סיבות חיצוניות, ואילו הרוב המכריע של העוברים לעולם שכולו טוב עושים זאת בגלל מחלות" (הסרטן מוביל בראש עם 24.6%. "הארץ" לא מוסר את מקור הנתונים, או מדוע הוא משתמש בפועל "עושים" בהקשר האמור). כותרת טור הצד בעמ 4 של "דה-מרקר" היא: "חוק לפיד: הח"כים קיבלו חופש הצבעה".

אף ישראלי לא זכה בפרס נובל | העיתונות הישראלית מדגימה את בריחת המוחות | רענן שקד בביקורת מנוקבת | "הארץ" מדווח מבורסת ההימורים

חדשנות והכוח לשחות נגד הזרם, שאיפה לקדם ולהשכיל את האנושות, מאמץ תבוני עצום והכרה בחשיבותם הגדולה של כל אלה – נדמה שבימים שבהם הם עוסקים בזוכים בפרס הנובל, עושים הטבלואידים הישראליים כל שביכולתם כדי להפגין ההפך הגמור מהתכונות התרומיות שהפרס מייצג ומעלה על נס. הפטריוטיזם החלול, ההיטפלות לטפל, העדפת הסנסציוני והאמוציונלי – ובעיקר החזרה המעייפת על אותם טקסים, אותן חולשות ואותן קלישאות, פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם אחר פעם (ולא רק העיתונים, כמובן) – מעוררים תחושת שיתוק קלה אצל הקורא שאינו דג זהב ותמיהה גדולה: האם הכתבים והעורכים שהיו כאן גם בשנה שעברה ובזו שלפניה אינם ערים לאופי הרפטטיבי של הביזוי שלהם את חגיגת השכל האנושי? התשובה, כמובן, היא שרבים מאותם כתבים ועורכים לא היו איתנו בשנה שעברה, וודאי שלא לפני שנתיים, ואילו אלה הוותיקים הורשו להישאר ליד מקלדתם דווקא משום שהסכינו עם הדרישה להיטמטם ולטמטם. למעשה, כמה מהם אף מונו כדי לשמש הבורג המיוחד העוזר לפעולת המכונה, זה המצביע על מהותה השלילית כדי לחזקה. "הם משלנו?", תוהה כותרת ההפניה למאמרו של רענן שקד על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרות ולכיתובים ששאלה כזו כביכול לא היתה יכולה לעלות בכלל על דל מחשבתם של מחבריהם ("פרס נובל בכימיה לשני מדענים ישראלים-אמריקאים", "הזכייה היא הוכחה לחוסן האינטלקטואלי של ישראל", "השמחה בארץ מחממת את הלב", וכמובן, הכותרת באותיות ענק צבועות כחול: "כבוד"). "חג לאומי הוא לנו! מדענים שהיו פעם בישראל זכו בפרס נובל! בשנה הבאה בתוכניתנו הם משלנו: מדען נורבגי שאמו יצאה עם קיבוצניק בשנות ה-60 זוכה בנובל", מתמצת עורך עמוד השער של "ידיעות אחרונות" את טורו העוקצני של שקד, השם ללעג, לכאורה, את מאמציו של אותו עורך עצמו כפי שהם מתבטאים בכל שאר המלל והדימויים שבחר לשבץ בעמוד. בכך מנסים ב"ידיעות אחרונות" ליצור תמונה מרובדת של העיתון; כביכול הוא מציע תמונת עולם מורכבת המשתרעת מהעורך הראשי כבד הלשון ונמוך המצח ועד הפרשן המתוחכם והאירוני, אלא שמגיע השלב – וב"ידיעות אחרונות" הוא הגיע לפני שנים – שבו הפער בין הקצוות כה גדול עד שהוא קורס אל תוך עצמו. האמת היא שאין שום הבדל בין רון ירון לבין רענן שקד (שבעצמו נמנה עם דרגי העריכה הבכירים בעיתון). שניהם עובדים עבור אותה מכונה ומפגינים אותה מגושמות, גם אם אצל שקד וממלאי תפקיד דומה לשלו בעיתון (בדרך כלל אלה סגורים בגטו של ביקורת הטלוויזיה) היא עטופה בסגנון קליל המתאמץ לבדר (פעם קראו לזה "צעיר"). הטור של שקד אינו ביקורת על החזית שמפגין העיתון (ומפגינים היום גם מתחריו), אלא חלק אינטגרלי ממנה. הוא נועד עבור הקורא האקראי שאולי התעורר לרגע מתרדמת הטמטמת שעורכי "ידיעות אחרונות" מייחסים לו: הנה, אומר לו העיתון, אני מודע לכך שהמוצר שאתה אוחז בידך הוא אבסורדי ומגוחך. אנחנו לא צוחקים עליך, אלא איתך. חזור לישון. המנגנון הקטן של פסבדו-ביקורת אינו הקושי שאיתו התמודדה העיתונות הישראלית בסיקורה את פרסי הנובל השבוע. האתגר האמיתי היה כיצד להצדיק את השוביניזם הלאומי וההתרפקות על כבוד, גאווה ושאר מידות רעות – בעוד שבין הזוכים אין אף ישראלי אחד. כרגיל, ב"ישראל היום" מספקים לאבסורד את הביטוי המזוקק ביותר, עם הכותרת הראשית "הנובל (כמעט) שלנו". זהו שימוש נפלא בסוגריים, ניתן ליצור באמצעותו היגדים נפלאים, למשל: "ישראל היום הוא (אינו) עיתון". כותרת המשנה כבר מוותרת על דקדוקי עניות וקובעת: "המדע הישראלי שוב מביא לנו גאווה". נכון, הזוכים אינם מתגוררים בישראל כבר שנות דור, אולם "בתו של הזוכה השלישי – רופאה בירושלים"! אולי גם לעורך "ישראל היום", עמוס רגב, יש סבתא בעולם העיתונות. ב"ידיעות אחרונות" לא מסוגלים להתעלמות כה בוטה מהמציאות, ובוחרים במסגור אחר שיאפשר להם להתבשם מהניצחון הלאומי שלא היה: בריחת המוחות. "הרגע המרגש בחייהם של מיכאל לוויט ואריה ורשל הוא גם תזכורת קשה לתופעת בריחת המוחות", פותחת כותרת המשנה לראשית של העיתון. ידיעה אחת מוכתרת בכותרת "בלדה לעוזב קיבוץ", ומציעה זכרונות של חברים מבית-הילדים. ב"מעריב" וב"הארץ" הטיפול בנובל עיתונאי יותר. שני העיתונים אינם חוגגים במפגיע את ישראליותם המדומיינת של הזוכים, אלא מטפלים בהדגשה בהזנחה – לכאורה או שלא לכאורה – של תחומי המדע בציבוריות הישראלית. גם שני העיתונים הללו אינם מעניקים את המוקד של סיקור הפרס לסיבה שבגינה ניתן, דהיינו, התגלית המדעית. טיפשות אינה גזירת גורל. ניתן לעסוק במסגרת של עיתון בנושאים מדעיים באופן זמין, מעשיר ולא מכביד גם בלי להזדקק לכותרות כמו "הקשר הישראלי של פרופ קרפלוס" או "שמח בחלקיקו". "גיבורי הכתבה הזאת הם חוקרי-על שהצליחו לפענח את האותות שהמוח שולח לאיברי הגוף כשאנחנו זזים. פריצות הדרך שלהם הולידו איברים ביוניים שמצייתים למחשבות של קטועי גפיים", מוסרת כותרת המשנה על שער מוסף "כלכליסט". נכון, היא מתאמצת, כתובה בזרגון, אבל היי, 27 מלים על מדענים בלי להזכיר שיש להם סבתא בנהריה. דוגמאות נוספות? אל תטרחו לחפש. מחוץ למוסף "כלכליסט" (על פגמיו, שנדמה שהתעדנו מאז השינוי בשדרת העורכים), ולעתים מזומנות פחות גם מוספי סוף-השבוע הכלכליים "G" ו"מרקר ויק", אין בעיתונות ההמונים הישראלית עיתון, מוסף או חלק העוסקים באופן עקבי ומכבד את הקוראים בנושאים מדעיים. סיקור המדע ב"הארץ" מתמעט והולך, וב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום" הוא יכול להיות נושא למחקר בריק. בריחת המוחות? עיתונות ההמון העברית כבר הבריחה אותם מזמן. "עוז, מריאס ומורקמי בבורסת ההימורים על הנובל בספרות", נכתב בכותרת ידיעה של מיה סלע במוסף "גלריה" של "הארץ". "הארץ" הוא, כהגדרת עורכו, אתר שיש לו עיתון, אבל אתר הימורים? שוב נדפסת הכותרת "איפה הבושה" על שער "מעריב". הפעם היא אינה מסמנת קמפיין ציני של עורכים מושחתים שאיבדו את הבושה, אלא קמפיין ציני של פוליטיקאים מושחתים שאיבדו וכו: "פטירתו של הרב עובדיה במרכז קמפיין הבחירות המקומיות של ש"ס", נכתב בכותרת, לצד ההפניה "איפה הבושה" לטור של בן-דרור ימיני (האירוניה מכופלת: אחת הפרובוקציות הידועות של אמנון דנקנר, העורך שהוביל עם דן מרגלית את הקמפיין העיתונאי הפתטי ההוא, היתה תמיכתו בעבריין המורשע אריה דרעי, המוביל כיום את ש"ס). "הרב משה יוסף: אם האיש הזה פה, אני לא פה. הרב יהודה אזרד: אתה רוצה להתחיל את המלחמות עכשיו או אחרי השבעה", נכתב בכותרת סמוכה על שער "מעריב". "העימות החריף בין בנו של הרב עובדיה לבין הקמב"ץ של דרעי בעיצומו של מסע ההלוויה, המסמן את מהפכת החצר בש"ס", נכתב עוד לצד ההפניה לטורו של שלום ירושלמי מחר ב"מוספשבת". "ממחר, כללי המשחק עומדים להשתנות", מודיעה חוברת כרומו מהודרת הנושרת היום מהעיתונים. מתחת לכיתוב מצולמת חזיתה של מכונית המיוצרת על-ידי חברת מאזדה כשהיא עטויה צללים המשווים לה דמות של עכבר סמור שפם. "מאזדה 3 החדשה, משנה את כללי המשחק", מבטיח כיתוב נוסף בחוברת, המכילה פרטים שונים המפארים ומהללים את הדגם החדש של המכונית המשפחתית חסרת הייחוד. כמו כל פרסומת, גם זו היא צירוף מרדים של שקר וטיפשות, אבל דווקא המאמץ היחצני של חברת המכוניות עצמה מאיר אותה באור מגוחך עוד יותר. זאת משום שהשבוע, כחלק ממאמצי ההשקה של הדגם, הוזמנו כתבי הרכב של כל העיתונים לנסיעת מבחן כדי למסור את רשמיהם. כולם, גם אלה שניכר שהשתדלו במיוחד לרצות את חברת מאזדה, קבעו כי למרות מעלות שונות שניתן למצוא במכונית, הרי שאין בה שום ייחוד לעומת מתחרותיה, ולמעשה ייתכן שהיא גם נופלת מהן. כלומר, מבקרי הרכב בעיתונות הישראלית קבעו כי מאזדה 3, הגם שהיא מכונית סבירה, בהחלט ובשום פנים אינה משנה את כללי המשחק. "דמי הניהול בפנסיה מזנקים לשיא עם הפרישה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "התחרות המעטה שמנהלות קרנות הפנסיה על החוסכים תמה לחלוטין ברגע שהן מתחילות לשלם: חברות הביטוח שמנהלות את הקרנות גובות מהפנסיונרים את דמי הניהול הגבוהים ביותר שמתיר החוק, ומכרסמות בקצבה שמהווה את הכנסתם העיקרית". "תתחילו ללחוץ", מציע שאול אמסטרדמסקי, "אם הציבור היה מודע והיה מתחיל לחץ, בעיקר מצד ארגוני העובדים ומקומות העבודה, קרנות הפנסיה היו נדרשות להתחיל לחלק הנחות גם לפנסיונרים". "האם בענף בתי-הקפה פועל קרטל?", שואלת כותרת הגג לראשית של "דה-מרקר". "בכירים ברשתות בתי-קפה העבירו ביניהם מסר: לא נוריד מחירים", נכתב בכותרת הראשית. "רשתות בתי-קפה גדולות נוהגות להעביר ביניהן מידע על תוכניות עסקיות בשיחות טלפון ובמפגשים", נכתב בכותרת המשנה, אחרי הלוגו "חשיפה". "בשיחות שנערכו בעקבות פתיחת בית-קפה קופיקס, המוכר את מוצריו ב-5 שקלים, הן הודיעו זו לזו שאין בכוונתן להגיב בהורדת מחירים. אנחנו מדברים בטלפון, כל הרשתות הגדולות – ואף אחד לא הולך להוריד מחירים, סיפר רונן נמני, בעלי רשת קפה-קפה". "העדויות שנאספו בתחקיר דה-מרקר מעלות כי בעלים של רשתות בתי-קפה גדולות בישראל מתנהלים לכאורה כקרטל. אם הדברים נכונים, אלה עבירות פליליות לכאורה על חוק ההגבלים העסקיים. רשות ההגבלים צריכה לפתוח בחקירה", כותב בטור הפרשנות עידו באום. מהכתבה עצמה עולה כי היא מתבססת על דברים שאמר אותו נמני לכתבת עדי דברת-מזריץ כשהוא משיח לפי תומו, בלי להיות מודע לכך שהוא מפליל את עצמו. זה אינו מוריד מערך ההישג העיתונאי של "דה-מרקר". להפך, משמח לגלות כי לפעמים העיתונאי הוא מי שמתוחכם יותר ממושא סיקורו. "גירעון ביטוח-לאומי צפוי לחרוג בחצי מיליארד שקל מהתחזיות", מדווח מיקי פלד ב"כלכליסט" מתחת לכותרת הגג "תמרור אזהרה לביטחון הסוציאלי של אזרחי ישראל". "ל-568 אלף מועסקים במשק אין הסדר פנסיה", מדווח רון שטיין ב"גלובס". "נהוג לומר שהצמיחה לא מחלחלת אל השכבות החלשות, אבל בשנים האחרונות היא גם לא מחלחלת אל התלוש של האדם העובד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שי ניב. "עם קצב גידול של 0.02% בשכר הריאלי בעשור האחרון, כל שנותר הוא לחלום על ברלין או ליילל כמו שנאוצרים בגשם. ויש גם אפשרות שלישית: להתאגד". "גנט ילן תחליף את בן ברננקי", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "יו"רית הפד הבא: גנט ילן", נכתב בכותרת "גלובס על הבוקר". הסיקור עצמו נסמך בעיקר על הסוכנויות, שלפיהן לילן "עמדות יוניות במדיניות מוניטרית" והיא "אדריכלית התמרוץ האגרסיבי בשנים האחרונות". מינויה עדיין טעון אישור של הסנאט, ש"צפוי" להינתן. על שער "כלכליסט" היא מוגדרת כ"האדם הנכון לשווקים עצבניים". "בארה"ב כבר יש נגידה", מתקרבנת כותרת מוסף "ממון", סמוך לתמונתה של "גנט ילן, הנגידה האמריקאית הראשונה". "היא כלכלנית מבריקה, סגנית הנגיד המכהן, יהודייה ומאוד מוערכת. נשמע לכם מוכר?", נכתב בכותרת המשנה על שער המוסף, המקדם כבר כמה שבועות את מועמדותה של קרנית פלוג, הנגידה בפועל, סגנית הנגיד היוצא, יהודייה ומאוד מוערכת על-ידי סבר פלוצקר, לתפקיד שנראה כי נתניהו ולפיד פשוט אינם מצליחים לאייש. "היא יותר מדי רכה ולא מספיק ייצוגית, נאמר על ילן. מזכיר את הטענות שהפיצו מקורבי רה"מ כנימוקים להתנגדותו למינוי פלוג לנגידה", כותב סבר פלוצקר בטור הפותח את המוסף. נפלאות הן דרכי הלשכה, אולם ניתן לקבוע בהתבסס על סתם היגיון בריא כי אם פלוג אכן מעוניינת בתפקיד, כדאי לה לרדת על ברכיה ולהתחנן בפני פלוצקר ועורכי "ידיעות" שיפסיקו לדחוף אותה לתפקיד ויתחילו להכפיש אותה באגרסיביות. הצעת החוק (חסרת הסיכוי) של חבר-הכנסת מהאופוזיציה אראל מרגלית (עבודה), ולפיה "גוגל תשלם תמלוגים לאתרי תוכן ישראליים", ממלאת את מטרתה ומשיגה לח"כ האלמוני למדי הופעות בעיתונים. במוסף "ממון" (שגיא כהן), ב"גלובס" (לי-אור אברבך), ב"כלכליסט" (אופיר דור), ב"דה-מרקר" (נתי טוקר, ואמיר טייג החתום על ביקורת חריפה על ההצעה). "למרות הביקורת של האוצר: רשות השידור קלטה את יורם ארבל כעובד", מדווח עוד לי-אור אברבך ב"גלובס". ב"ידיעות אחרונות" מופיע בכותרת אחת הידיעות הצירוף "צילומי עירום לסביים" (המוגדרים באותה כותרת כ"פעילות לא חינוכית"). מעניין (לא באמת) מהי ההגדרה של עורכי "ידיעות אחרונות" ל"עירום לסבי", ובמה הוא נבדל מסתם ציצי.

העמודים הראשונים מוקדשים ליוזמות שונות לחילוץ ישראלים המואשמים בפשעי מלחמה | שעה שהעמודים האחוריים הופכים לבמה קבועה לקידום מכירות

"שר תרבות בצרפת, למי שלא יודע, זה כמו שר ביטחון אצלנו. איש חשוב", כותב הבוקר בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בניסיון להסביר לקוראיו מדוע מייחסים משקל להצהרתו של שר התרבות הצרפתי פרדריק מיטראן בגנות מעצרו של במאי הקולנוע רומן פולנסקי. בישראל, מעמדו של המשרד האחראי על התרבות מדורדר בהרבה בהשוואה לצרפת. למזלו של אהוד ברק, הוא אינו במאי קולנוע המואשם בסימום ואינוס קטינה, אלא שר ביטחון המואשם במעורבות בביצוע פשעי מלחמה. במלים אחרות, הוא אינו זקוק להצהרה לוחמנית מפי שרת התרבות והספורט לימור לבנת כדי להיחלץ ממעצר במדינה זרה. אתמול דחה בית-משפט בלונדון עתירה מטעם ארגונים פרו-פלסטיניים להוצאת צו מעצר נגד שר הביטחון אהוד ברק. תצלומו של ברק מופיע הבוקר על שערי כל העיתונים, והסיפור תופס בהם לפחות חלק מהכפולה הפותחת. כתב "מעריב" נדב איל מספק מלונדון את הדיווח המקיף ביותר על הפרשה, החל מהפרסום המוקדם מדי ב"גואיש כרוניקל" על הביקור הצפוי של ברק בבריטניה (שאיפשר לתובעים להתכונן ולהגיש את התביעה לצו המעצר), עבור בהיסטוריה המשפטית של עורך-הדין שהגיש את העתירה, מישל מסיח (ייצג בעבר את המתנקש בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב; מייצג כיום את נשיא סודן, הנאשם בתכנון השמדת עם), וכלה בקו ההתקפה המעודכן של התובעים (הישראלים מסתתרים מאחורי החסינות הדיפלומטית, כמו מנהיגי דרום-אפריקה של תקופת האפרטהייד). התקרית שבמהלכה כמעט נעצר שר הביטחון של ממשלת ישראל מובילה למסקנות שונות, ולפי דיווחי העיתונים גם לפעולות שונות (ולמרבה הקלישאה, אף משונות). ב"מעריב" מדווחים נדב איל, מיה בנגל ואילן מציק על יוזמה חדשה של השר יצחק (בוזי) הרצוג להקמת רשות ממשלתית לטיפול "בתופעת ההליכים המשפטיים נגד בכירים ישראלים, קצינים בקבע ובמילואים", רשות שתתאם בין גורמי ממסד שונים "כדי לתת מענה מהיר לאפשרות של התפתחות מקרים בהם ייעצרו ויועמדו לדין ישראלים בחו"ל בשל פעילותם בצה"ל או בזרועות הביטחון". השר הרצוג מצוטט כך: "מדובר בעניין שצריך לטפל בו בדחיפות. יש חובה ליצור מנגנון תיאום". "הרשות הלאומית לטיפול בתופעת ההליכים המשפטיים נגד בכירים ישראלים, קצינים בקבע ובמילואים". חייבים להודות שהשם מתגלגל על הלשון באופן טבעי, כאילו מאז ומתמיד היתה בישראל רשות כזו. בכפולה הפותחת של "ישראל היום", תחת הכותרת המחמיאה "אהוד לא ברח", מדווח שלמה צזנה על תגובה ישראלית מכיוון אחר לגמרי של החזית המשפטית. "במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה כבר שוקדים על הצעה לחוקק חוק אוניברסלי שיגן על בכירים שלוחמים נגד טרור", כותב צזנה. לפי דיווחו, "בירושלים מתכוונים לפנות לממשלות ולקרוא להן לקבוע בחוק כי מדינה שמתמודדת עם טרור תהיה מוגנת מפני תביעות משפטיות הקשורות ללחימה במחבלים". אם כך, מהדיווח עולה כי בממשלת ישראל הוחלט שהגיע הזמן להחליף את החוק הבינלאומי, שאינו מכיר בסיפוח מזרח ירושלים ורמת-הגולן ורואה בהתנחלויות כולן מעשה בלתי חוקי, בחוק אוניברסלי שיעניק למדינה "שמתמודדת עם טרור" (הגדרה טעונה בירור) חסינות מלאה מפני תביעות בעקבות מה שהחוק הבינלאומי הנוכחי מגדיר כ"ביצוע פשעי מלחמה". ולמי יש היכולת המשפטית לשכנע את ממשלות העולם לחוקק "חוק אוניברסלי" שכזה? צזנה מציין כי "בישראל מתכוונים לגייס שורה של פרקליטים ידועי שם למערכה", והמתבונן בעמ 3 של העיתון זוכה למעין קדימון של קאדר המשפטנים הצפוי. כמחצית מהעמוד תפוסה על-ידי תצלומים של מה שמוגדר "נבחרת הכוכבים של ישראל" – פרופ אלן דרשוביץ, ד"ר אנטולי גוליוס ופרופ אהרן ברק. ביתר דיוק, השלושה מוגדרים כ"נבחרת הכוכבים של ישראל?", שכן עדיין לא הוחלט לשגרם למלחמה בחזית המשפטית. ב"הארץ" מגיע הפרשן המשפטי זאב סגל למסקנה שמרנית יותר, שכבר זכתה לבולטות מעל דפי העיתון, ולפיה הפתרון טמון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. ועדה כזו, כותב סגל, "עשויה להוות שיקול נגד מעצרם של ישראלים על סמך חשדות שהיו שותפים להפרת אמנת זנבה, כאמור בדו"ח גולדסטון". לצד טור הפרשנות של סגל, ידיעה [עפרי אילני] על עמדת הפרופסורים אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין, הקוראים אף הם להקמת ועדת חקירה עצמאית. השניים, יש לשים לב, אינם דורשים הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אלא ועדת חקירה עצמאית בראשות שופט בית-המשפט העליון. ההבדל – בהיקף סמכויות הוועדה. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מדווחים שמעון שיפר, טובה צימוקי ואיתמר אייכנר כי אהוד ברק החליט על תמיכה באחת מהיוזמות שלעיל – ועדת בדיקה ממשלתית. לפי דיווחם, ברק הציע לשופט בית-המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, לעמוד בראש הוועדה, וזה "נוטה [...] להשיב בחיוב לפנייה". בדומה להצעה של רייכמן ורובינשטיין, אין מדובר בוועדת חקירה ממלכתית, אלא במעין פשרה מבחינת סמכויות החקירה של הוועדה. טובה צימוקי מסבירה בטור פרשנות כי גם ועדה כזו "יכולה להיות בעלת שיניים אם יוענקו לה סמכויות הולמות". בעז אוקון מזכיר, בטור פרשנות אחר, שממשלת ישראל נדרשה על-ידי התכתיב של דו"ח גולדסטון לבדוק את מעשי צה"ל בעזה בטרם יחל האו"ם את חקירתו, אך סירבה לעשות זאת. האגודה לזכויות האזרח, מוסיף אוקון, דרשה להקים ועדה דומה מיד לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה". המבוכה הנוכחית היתה אולי נחסכת לו נענתה אז הממשלה לדרישות אלו. והפעם, בפינתנו "דמוקרטיה על תנאי", עוד הצהרה מפי שר הפנים וסגן ראש הממשלה אלי ישי. איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי השר ישי דורש למנוע מריצרד גולדסטון את האפשרות להיכנס למדינת ישראל. "לא ייתכן שקם אדם ומאשים את חיילי צבא ההגנה לישראל ואומר כי נכון לדון את חיילי צה"ל בבית-הדין הבינלאומי בהאג, ומדינת ישראל לא תשתמש באמצעים העומדים לרשותה כנגדו וכנגד שכמותו", מצוטט ישי בידיעה. "אני לא מוצא לנכון להתיר למחבר הדו"ח האנטי-ישראלי הזה לבקר בישראל". שימו לב כי ישי דורש להשתמש בכל האמצעים לא רק נגד גולדסטון, אלא גם נגד "שכמותו". במלים אחרות, אחרי שמדינת ישראל תמנע כניסה לארץ (מיהודי!) בשל הבעת דעה מעוררת מחלוקת וקריאה להעמיד לדין חיילים החשודים בהפרת החוק הבינלאומי, השלב הבא עשוי להיות דרישה לגירוש בעלי דעות דומות ומשמיעי קריאות דומות מקרב תושבי ישראל ואזרחיה. שני כתבים, רז שכניק וצחי קומה, נדרשו לנפק עבור העמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" כיתוב בן 70 מלה לתצלום של כוכבי סדרת טלוויזיה מחו"ל שסעדו במסעדה במסגרת ביקור בישראל. שמה ומיקומה של המסעדה הוזכרו. לא הוזכר כי הידיעה היא רק חלק קטן במאמצי קידום המכירות של העיתון למופע של הכוכבים בישראל, במסגרת מפעלי מוזס. התוכן המערכתי היחיד בעמוד האחורי של "מעריב" הוא מודעה למוסף "סגנון" המצורף לעיתון. ידיעה מאת שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות" מקבלת את הכותרת "נתניהו אישר: בית-חולים חדש בעזה". לפי הדיווח, לראשונה מאז מבצע "עופרת יצוקה" תאשר ישראל העברה של חומרי בנייה לרצועה, וזאת "לצורך הקמת בית-חולים חדש". גם ב"הארץ" מופיעה ידיעה על התפתחות זו [ברק רביד], אך מצוין כי אין מדובר בבית-חולים חדש שיוקם ברצועה, אלא בבית-החולים אל-קודס של הסהר-האדום, שנהרס בחלקו על-ידי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". זהו השבוע השני שבו למדור הרכילות המצולמת של "רייטינג" מבית "מעריב" פולשת מודעה למסטיק: בלב עמוד עמוס בתצלומי ידוענים משובץ תצלום של נערה אדמונית עם קשית שתייה בפיה. הקשית מובילה את הקורא, באופן כמעט בלתי נמנע, אל המודעה שבתחתית העמוד. מודעה דומה, ששולבה אף היא באופן פולשני, הופיעה גם במדור הרכילות המצולמת בגיליון האחרון של המגזין "טיים אאוט". החידוש בהופעה הנוכחית של המודעה נעוץ בהתייחסות ביקורתית אליה מטעם כותב המדור ב"רייטינג" [מורן שריר]. המודעה משובצת הפעם בעמוד המלא בתצלומים חושפניים של דוגמנית, וכך נכתב לצדם: "במהלך ציד דובי פנדה החליטה עדי נוימן להצטלם לקמפיין של דלתא. לשם כך היא כמובן התפשטה, מה שהופך את כל הסיפור למשחקי יותר. לצערה, נערה עם קשית גדולה התעקשה לגנוב לה את ההצגה". המסקנה – יש להבדיל בין התוכן הפרסומי המופיע באופן לגיטימי כחלק מהמדור (קמפיין התחתונים שעבורו צולמה הדוגמנית) ובין התוכן הפרסומי מטעם המחלקה המסחרית, המתעקש לגנוב לו את ההצגה (קמפיין המסטיקים הפולשני). לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי עיתונאי קול-ישראל בערבית הכריזו על סכסוך עבודה בעקבות מה שהם מכנים "אפליה מתמשכת של רשות השידור". בהנהלת הרשות מכחישים כל אפליה. עפרה אידלמן מדווחת בשער "הארץ" כי "הצלם אמיר ויינברג יגיש היום לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שקבע ביולי כי מדליה שעיצב הפסל והמעצב אליעזר ויסהוף, ובה מוטבעת דמותו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין, המבוססת על תצלום של ויינברג, אינה מפרה את זכויות היוצרים שלו בתצלום". עו"ד אמיר טיטונוביץ פירסם אתמול ב"גלובס" רשימה חריפה בגנות מהלכיו של העיתונאי רביב דרוקר, ומערכת "חדשות 10" כולה, בפרשת חשיפת מקורות הידיעה על רן ארז. לדבריו, "דרוקר וחברת החדשות עשו שימוש נואל בחיסיון העיתונאי מטעמי נוחות בלבד, ושעה שהם ידעו כי הוא כלל אינו עומד במקרה הקונקרטי. לצד זאת, כשהם הטריחו לשווא את בית-המשפט ואת הצד-שכנגד, הם נהגו זילות בחיסיון העיתונאי שכל-כך יקר ללבם". סבר פלוצקר כותב, במאמר המתפרסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", בזכות תמיכה ממשלתית בתעשיית העיתונות המודפסת. "הטענה (השקרית בעליל) שכל סיוע ציבורי לעיתונות המודפסת משמעו שעבודה לצנזורה ממשלתית נשמעת גם בישראל", כותב פלוצקר. "וזה מוזר מאוד: ממשלות ישראל הרי מתערבות כל הזמן, ובאלימות, בתקשורת האלקטרונית. הן מסבסדות הן את הערוץ הראשון של הטלוויזיה בכ-800 מיליון שקלים בשנה, והן את ערוץ 10. את גלי-צה"ל מסבסד תקציב הביטחון". פלוצקר כותב על הסכנה הטמונה, לדבריו, בחברה שבה אין עוד קוראי עיתונים: "אנשים צעירים עלולים להתרגל לצעוק ולא לנמק, להתבטא ב-140 תווי דפוס, לאבד את הסגולה המבדלת של המין האנושי – פענוח טקסטים מורכבים – ולהשתעבד לזרם שוצף של מידע זמין ולא אמין. לכן מתבקש בדחיפות סיוע של המדינה והחברה: לאו דווקא סיוע לעיתונים, אלא קודם כל סיוע לאנשים כדי שיקנו ויקראו את העיתונים".

"ידיעות אחרונות" פוקח עיניו ומסתנוור | "מעריב" מתמקד בפערי שכר מסוג מסוים | "זורנל" הולך ומאבד את ייחודו

בראש מדור הדעות של "הארץ" מתפרסם הבוקר מאמר מאת ארי שביט, שבנוי על בסיס שבלונות שביט המוכרות והאהובות כל-כך. שביט כתב עשרות מאמרים כאלה בעבר. הנה כתב עוד אחד. כחלק מעבודתו ב"הארץ" על שביט לכתוב פחות או יותר אותו מאמר המתפרסם שוב ושוב. אין לכחד, הוא עושה זאת היטב. מי שנהנה לקרוא מאמרים קודמים של שביט, יתענג על הנוכחי. אולם לרגע אחד במאמר הנוכחי מציץ מתוך רצף המשפטים הנפוחים מרוב חשיבות עצמית מעט חוש הומור. בבואו לפרוש בפני הקורא את השילוש השלישי (אחרי שהוא נוקב בשלושה רגעי עבר אפלים, שלושה נסיונות עבר להשתיק את התקשורת, ומגיע לשלב שבו עליו לתת שלוש דוגמאות להתנפלות עבר על מערכת המשפט), חוזר שביט על אותו ביטוי שלוש פעמים ברציפות ("דניאל פרידמן"). אמנם לא הבדיחה המצחיקה ביותר בתולדות העיתונות העברית, ובכל זאת – פאנץ. הומור עצמי הוא הניגוד המובהק ביותר לחשיבות העצמית. מי ירצה להוציא ולו טיפה של אוויר חם מבועה שניפח בעמל רב? אולי מי שמבין שלולא שחרור הקיטור עלולה הבועה להתפוצץ. אכן, הבועה מנופחת כדבעי: "מעולם לא היינו מכוערים כל-כך", קובע שביט בשורת הפתיחה למאמרו, ומשם הטון הולך ומקצין. "[...] העיניים רואות את שלא האמינו שיראו: אפלה בצהריים. ישראל אפלה המחשיכה את ישראל הנאורה [...] מעולם לא נעשה ניסיון כה מקיף לרטש את פנינו ולהחליפן בפנים אחרות". הטון הטרום-אפוקליפטי, שמאפיין את מאמרי שביט, אינטגרלי לתעשיית החדשות. העולם כמרקחה, צועקת הכותרת הראשית, ובד בבד מציעה לקורא הצעה שקשה לסרב לה – השבת הסדר על כנו. הבוקר, אצל שביט, הגורם למצב הטרום-אפוקליפטי הוא גם המציל האפשרי: בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. באחד הגלגולים הקודמים של שביט ונתניהו גילם העיתונאי את תפקיד השמאלני שמציע לחבריו לקבל בלב פתוח את מנהיג הימין החדש. נתניהו הלך וחזר, שביט נשאר, והנה הבוקר הוא מבקש מראש הממשלה לשאת "נאום גדול אחד בשבח הדמוקרטיה והנאורות וזכויות האדם" כדי "לעצור את הטירוף" שבו נתונה המולדת (בינתיים, ב"ישראל היום", לועג דרור אידר לקריאות השבר ששביט הוא ממייצגיהן הבולטים). בעמודי החדשות של עיתוני הבוקר תופסים את מקומו של הנאום הגדול האחד שישיב את הסדר האשכנזי-ליברלי על כנו צעדי ענישה נוקשים מטעם זרועות המדינה. העמודים הראשונים בכל העיתונים נוגעים לאפשרויות דיכוים של ניצני ההתקוממות של כמה מצעירי היהודים הימנים בשטחים הכבושים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מדגישים בכותרתם הראשית את החלטת נתניהו לא להגדיר את המעשים של הצעירים הללו כטרור ("תג מחיר לא יוגדר טרור" ו"נתניהו: זה לא טרור", בהתאמה). ב"ישראל היום" מוציאים לפועל את החלטת ראש הממשלה ("מלחמה במתפרעים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון). ב"הארץ" בוחרים, בכוונה תחילה יש להניח, להפר את החלטת נתניהו ("נתניהו הורה על פעולות לטיפול בטרור יהודי", נכתב בכותרת הראשית של העיתון). "ישראל היום" ו"הארץ" מציינים בשעריהם את שלל הצעדים העומדים על הפרק: "הוצאה לאלתר של צווי מעצר מינהליים לפורעים; הגדלה מיידית של מספר המורחקים מהשטח; שיפוט של הפורעים בבתי-דין צבאיים; מתן סמכות מעצר לחיילי צה"ל; הגדלת צוותי החקירה המיוחדים של השב"כ, המשטרה, הפרקליטות וצה"ל; והגדלת המשאבים לחקירות". ב"ישראל היום" מדווחים על כך חמישה כתבים [שלמה צזנה, גדעון אלון, לילך שובל, איציק סבן ויהודה שלזינגר], מונים את הצעדים שאושרו ומצטטים את ראש הממשלה ואחרים. הפרשן דן מרגלית מעלה את השאלות "כיצד להיאבק בתופעת הפרא שמאיימת על שלמות המדינה? שבסכלותה שוללת כל קונסנזוס ואחדות והמתנה ופשרה? שעלולה לגלגל את ישראל לא רק למצב של מלחמת אזרחים, הגרועה מאוד כשלעצמה, אלא אפילו למלחמת אחים שאין גרועה ממנה?", ומבטיח: "אדון בסוגיה זו מחר בהרחבה ובפרטנות". ב"הארץ" בוחרים בגישה שונה ומלווים את הדיווח בבדיקה עיתונאית מתבקשת. חיים לוינסון מציין כי "בחינת שורת צעדי החירום שעליהם הכריז ראש הממשלה מעלה כי מרבית הסמכויות החדשות שהוענקו לכוחות נמצאות זה מכבר בידי רשויות הביטחון". עמוס הראל מגדיר את הצעדים בטור פרשנות נלווה "פלסטר על פצע". להערכתו, "המערכת שהתפתחה במשך עשרות שנים בגדה המערבית, ולצדה התלות ההדדית בין המתנחלים, הפוליטיקאים ואנשי כוחות הביטחון, חזקות מכדי שהמגמה תתהפך בבת אחת". בעמ 5 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת בעז אוקון תחת הכותרת "עצמנו עיניים". "מי שמזדעזע כל-כך מהתקפות פעילי הימין על הצבא", כותב אוקון, "יכול לשער בלבו מה עובר על הפלסטינים בשטחים מדי יום. [...] האלימות הפכה להרגל. היא הפכה להרגל משום שרשויות האכיפה עצמו עיניים. ואלימות לא נעצרת. היא מתפתחת לבסוף למחלה. ואז הניסיון לחזור לכבוד אנושי נכשל. [...] הפער בין הזעזוע שהתעורר עקב הפגיעה בחיילי צה"ל, מול התגובה האדישה לפגיעות דומות בערבים, מלמד על כך שכמו בגרמניה של אז, התגברנו על הסלידה המולדת מהפשע עצמו, ואנחנו מזהים אותו רק כשהוא מופנה נגד חיילים. פגיעה בחיילים חמורה מאוד, ואף על פי כן – פגיעה בתושבים הערבים אינה נופלת ממנה, והיא חמורה עוד יותר אם היא נעשית תחת עינו העצומה של השלטון". כל הכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", שבה מופיע מאמרו של אוקון, מוקדשת ליחס הרשויות אל המתפרעים הימנים. "תוקפים ומקללים חיילים, שורפים מסגדים – וחומקים מעונש", נכתב בכותרת הגג. "הדלתות המסתובבות של נוער הגבעות", לשון הכותרת המרכזית בעמוד. אינפוגרפיקה מונה מקרים לדוגמה מהעבר הקרוב, ובתחתית העמוד אף מתפרסם תצלום [חיים צח] של מסגד שעליו רוססו כתובות נאצה. לרגע עולה הרושם שהנה "ידיעות אחרונות" ממלא את התפקיד הראוי לכלי תקשורת במדינה דמוקרטית ומתריע בקול גדול מפני פגיעה הולכת וגוברת בזכויות אדם. אבל אז נזכרים שבשבוע שעבר, למחרת הצתת מסגד, טרקטור ומכונית בכפר ברוקין שבשומרון, היה "הארץ" העיתון היחיד שטרח ומצא מקום לדווח על כך בשערו. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, היה העיתון היחיד שלא דיווח על כך כלל. עצימת העיניים אינה תופעה הנוגעת לשלטון בלבד. רשויות האכיפה עוצמות עיניים דרך קבע מאלימות המכוונת נגד ערבים כי הן יודעות שרוב כלי התקשורת עושים זאת אף הם. "השכר בחברות הממשלתיות כפול מהשכר בחברות הפרטיות", לשון הכותרת הראשית הבוקר ב"עסקים", מוסף "מעריב". בכפולה הפותחת מדווחים רותם סלע ויוסי גרינשטיין, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי "השכר הממוצע של 112 אלף העובדים בחברות הממשלתיות מרקיע ל-17,551 שקל, ואילו שכרם של 1.81 מיליון העובדים בחברות הפרטיות (ללא בנקים ופיננסיים) מגיע ל-8,486 שקל בלבד". משום מה, שכר ממוצע של קרוב ל-18 אלף שקל מוצג בעיתון כשערורייתי ("משכורות עתק במימון הציבור"), בעוד שמצב שבו שכר של מנהלים בכירים, ובהם כפי שפורסם גם המנכ"ל החדש של "מעריב", מגיע למיליוני שקלים בשנה בזמן שבתחתית הפירמידה נמצאים עובדים נטולי זכויות, מדוכאים ומפוחדים, שבקושי מצליחים לקושש די כסף לצרכים הבסיסיים ביותר, אינו מוצג כשערורייה שאין להעלות על הדעת. לצד נתוני השכר בידיעה של "מעריב", ראיון קצר עם יעקב דנון, לשעבר הממונה על השכר במשרד האוצר, שמדבר בשלילה על היכולת של עובדים מאורגנים בענפים קריטיים לכלכלה להשיג באמצעות איומים בשביתה שיפור בתנאי עבודתם. "על-פי דנון", נכתב, "הפתרון הטוב ביותר לבעיית הבזבוז, השכר הלא יעיל ועודפי כוח האדם הוא הפרטה". במקום להילחם בפערי השכר המטורפים בשוק הפרטי במטרה להפוך את החברה בישראל לשוויונית מעט יותר, נלחם "מעריב" במה שהוא עצמו מגדיר כ"פערי השכר בין המגזר הממשלתי לפרטי", במטרה לשבור את שארית העבודה המאורגנת במדינה. במוסף "כלכליסט" כותב ארי ליבסקר על הדרגה הנמוכה ביותר בשוק העבודה הישראלי – נשים ערביות מהפריפריה. "גם כאן יש דירוג פנימי", הוא מבהיר. אקדמאיות שלא מוצאות עבודה במקצוע שלהן נמצאות במצב טוב יחסית. ותד פאטמה, שעובדת בחקלאות כדי לממן את לימודי בתה, נמצאת בתחתית. במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווח אבשלום חלוץ כי שני בכירי קבוצת אי.די.בי, חברת האם של "מעריב", קיבלו לאחרונה לשימושם מכונית חדשה מסוג אאודי Q7, שעלותה 536 אלף שקל. על-פי הידיעה, סכום שווי השימוש החודשי המתווסף למשכורתם של מקבלי הרכב עומד על 11,850 שקל. כמה ענייני תקשורת מגיעים הבוקר לעמודי החדשות. בכפולה הפותחת של "הארץ" מדווח חיים לוינסון על סירובה של צלמת העיתון "מקור ראשון" מרים צחי להעביר למשטרה חומרי גלם שלכדה במצלמתה במהלך האירוע שבמהלכו תקפו מתנחלים את חיילי צה"ל. "הארץ", שבדרך כלל מתייצב לצד חופש העיתונות וחסיון המקורות העיתונאיים, מפרסם את הידיעה תחת הכותרת "צלמת ההתנחלויות מסרבת להעביר תמונות של חשודים", ולא, נניח, "המשטרה דורשת מצלמת עיתונות חומרי גלם". לפי הדיווח של לוינסון, צחי נענתה לבקשת המצולמים לא לפרסם את התצלומים, ואף סירבה לבקשת עורכי "מקור ראשון" לפרסם אותם בעיתון. היום ייערך בבית-המשפט דיון בבקשת המשטרה לקבל לידיה את התצלומים. עוד מדווח לוינסון באותה ידיעה כי "במשטרה פנו גם לחדשות ערוץ 2 כדי לקבל חומרים מהפריצה לקאסר אל-יהוד בראשית השבוע. בערוץ נוטים להיענות לבקשה, מכיוון שאין הבדל מהותי בין חומר הגלם לבין החומר ששודר וגלוי לכל". אם אין הבדל מהותי, מדוע לא מסתמכת המשטרה על החומר שכבר שודר? בשער "הארץ" ידיעה מאת תומר זרחין ורויטל חובל על תיקון לחוק העונשין, שמקדם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, ומטרתו למנוע באופן גורף פרסום בתקשורת של חומרי חקירה. כל עמ 6 בעיתון מוקדש לסיקור הצעת החוק. תומר זרחין משוחח עם השופט בדימוס אליהו וינוגרד, המחזיק בדעה כי יש לאפשר פרסום חשדות נגד אישי ציבור. גם בעיתונים האחרים סיקור בולט וביקורתי של הצעת החוק. עוד ב"הארץ", ידיעה מאת רויטל בלומנפלד על ישראל וורצל, עורך בעיתון החרדי "יתד נאמן", שפירסם במוסף סוף-השבוע של העיתון מאמר "המשווה את תופעת הדרת הנשים מהמרחב הציבורי והצבאי – הגוברת בחודשים האחרונים בישראל – להפרדת המינים שנעשתה במחנות ההשמדה. וורצל אף הגדיר את התופעה כדבר טבעי לעשות". במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסם דיווח [אלי שווידלר ורויטרס] על כך שעיתונאים המועסקים בהוצאת קומרסנט פירסמו אתמול מכתב פתוח לאוליגרך המחזיק בחברה במחאה על ההחלטה לפטר בכירים במגזין "ולסט" בעקבות פרסום תצלום הפגנה נגד פוטין, שבו נראה שלט עם טקסט מעליב. הבעלים, אלישר אוסמנוב, הצהיר כי ייפגש עם העיתונאים, אולם לא ישנה את החלטתו. גם הבוקר מתפרסמים מידע ופרשנות על האפשרות שחברת ישראל-10, בעלת הזיכיון לשידור בערוץ 10, תיסגר. ב"גלובס" מדווח רועי ברק על ההכנות לסגירה: עצירת פרויקטים מינהליים ומערכתיים. ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי חלק מכספי חובות ערוץ 10 אמורים לעבור לזכייניות ערוץ 2. ב"גלובס" מסבירה ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר מדוע יש צורך ב"חשיבה מחודשת הנוגעת למימון תוכן ציבורי בישראל". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב גדעון עשת כך: "ה"ה לאודר, מימן ומילצן מעוניינים בחיסול הערוץ. אלא שלא נוח להם להיראות כמי שסוגרים ערוץ טלוויזיה, ולכן הטילו יהבם על השלטון באמצעות יצירת אותו חוב שוועדת הכלכלה של הכנסת סירבה למחול עליו או על חלקו. [...] הם רוצים לסגור את העסק הכושל שהקימו, אבל מתנהגים כאילו סותמים להם את הפה". מאמר המערכת של "הארץ" משיב לטענת ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה וקובע כך: "גם לתוכנית ריאליטי בערוץ 10 יש חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה". על-פי המאמר, תוכנית הריאליטי מאפשרת "לממן החזקת מערכת חדשות חזקה ועצמאית, שאינה תלויה באפוטרופסים פוליטיים, משל היתה רשות השידור או הטלוויזיה החינוכית. מערכת חדשות שתוכל להרגיש חופשייה ובטוחה לפרסם תחקירים משמעותיים על השלטון, כולל על הרגלי הנסיעות של ראש הממשלה לחו"ל, בלי לחשוש שהדבר יוביל לסגירתה".

שני היומונים הנפוצים ממשיכים להתמקד בכדורסל | מי שאין לו כסף נחשב למת | במשרד הביטחון ובצה"ל ממשיכים לדרוש עוד כסף | וב"ידיעות אחרונות" שוב מטעים את הקוראים

תחזית פסימית שפירסם אתמול בנק ישראל מצליחה לחלחל לכל העיתונים ולהאיר באור מפקפק הצהרות שהשמיעו פוליטיקאים מקומיים בחודשים האחרונים. על-פי התחזית, כדי להתאים את תקציב המדינה לשנת 2015 להתחייבויות הממשלה וליעד הגירעון יידרש שינוי נוסף בתוכניות: מהוצאותיה המתוכננות של הממשלה, טוענים בבנק ישראל, יש לקצץ כ-7 מיליארד שקל, ובמקביל יש להעלות מסים באופן שיניב לקופת המדינה 11 מיליארד שקל. ב"הארץ" המידע מובא בכותרת בולטת בשער, המפנה לסיקור נרחב ב"דה-מרקר". ב"ידיעות אחרונות" כובשת הידיעה בנושא את שער המוסף "ממון", ואפילו ב"מעריב" נטול הדסק הכלכלי העצמאי זוכה ידיעה על כך להפניית שער. "בנק ישראל שוב מתייחס לפערים העצומים בין ההתחייבויות (הטייס האוטומטי) לבין מסגרת ההוצאה – פערים שזינקו מאז שבנימין נתניהו עלה לשלטון", כתב אדריאן פילוט אתמול ב"גלובס", והדברים מתפרסמים הבוקר גם ב"מעריב". ב"ישראל היום", לפי הנוהל הרגיל, בחרו להצניע את המידע הלא נוח מבחינת הממשלה והעומד בראשה. הדיווח בנושא (זאב קליין), שאינו מקבל הפניית שער, נדחק לעמ 35 בעיתון החינמי. בידיעה הקצרצרה, בת 160 מלה, נמצא מקום לשבח את הממשלה על "שיקום אמינותה" (קביעה של בנק ישראל, המוזכרת גם בדיווחים אחרים). ב"ממון", המוסף הכלכלי שאנשיו מדגישים מעת לעת את קרבתם לשר האוצר יאיר לפיד, מזכירים לו היום הבטחה פומבית שנתן לפני חודשיים ולפיה "לא יועלו מסים". "באוצר לא מתרגשים: לא תהיה העלאת מסים. אם צריך – נעלה את יעד הגירעון", נכתב היום בשער המוסף, בהפניה לכתבתו של גד ליאור. "בכירי משרד האוצר יציעו להגדיל מחדש את יעד הגירעון בתקציב המדינה לשנה הבאה, וכך יימנעו העלאת מסים והטלת גזירות נוספות על הציבור", נכתב בפתח הכתבה. עוד מציין ליאור כי לפי משרד האוצר, החור בתקציב קטן מהתחזית המאתגרת של בנק ישראל: במקום 18 מיליארד שקל, 13 מיליארד שקל. ב"דה-מרקר" מתרשמים אחרת. "תקציב חדש של גזירות לפנינו", נכתב בהפניה לסקירה מאת מוטי בסוק. כתב "דה-מרקר" מוסיף כי בגלל התאמה חשבונית ייתכן שתידרש הממשלה אף לקצץ סכום גבוה יותר מזה שנקב בנק ישראל. "אנשים מתחילים לקלוט שדברים לא מתחברים, שיש הרבה בלוף, הרבה סיפורים, שכל מה שגדלנו עליו לא נכון", אומר למשה קוטנר מ"הארץ" הגיטריסט ואדים קרטשוב מלהקת שיטי-סיטי, עכואי שעקר למרכז. "כשאנשים מתחילים להבין שדברים לא פועלים לטובתם, הם מתחילים לקלוט למה דברים יקרים, למה יש מחסור. למה? אין סיבה. ואז הם מתחילים לשאול שאלות". "מי שאין לו כסף במדינה, נחשב למת", אומר השחקן יגאל עדיקא למראיינת שלו בכפולת האמצע של "מעריב המגזין". הכותרות הראשיות של שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מוקדשות זה היום השני ברציפות למשחק הכדורסל. הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת להתפתחות מדינית מעוררת עניין, העשויה להשפיע על יחסי ישראל–ארצות-הברית: "ארה"ב תשתף פעולה עם ממשלת פתח-חמאס" (ברק רביד וגקי חורי). ב"מקור ראשון" ו"מעריב", העיתונים האחים שהופרדו זה מזה מכורח מצוקה כלכלית, מקדישים את הכותרת הראשית ואת הכותרת העליונה (בהתאמה) לאזהרה שהשמיע אתמול הרמטכ"ל בני גנץ. "צה"ל, כמו מכבי תל-אביב, עובר בשנה האחרונה תהליך קיצוצים כואב. הרכש נפגע והתקשורת עם ציפורניים שלופות", כותב במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" יועז הנדל, יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית. הנדל, איש הסברה שלטונית בעברו הקרוב, יודע כיצד להסביר דברים מורכבים לקהל פשוט. "הניצחון של מכבי בא למרות התקציב. אילו היו מפסידים, דבר לא היה משתנה. כשמדובר בצה"ל אי-אפשר להפסיד". "המילואימניקים לא יתאמנו", מודיעה הכותרת בעמ 8 של "ידיעות אחרונות", המוקדש ברובו לקמפיין שמנהלים משרד הביטחון וצה"ל למען קבלת תוספת תקציבית נוספת. לקמפיין הזה מתגייס העיתון של המדינה בחפץ לב. הציטוט שבכותרת של "ידיעות אחרונות" מיוחס לרמטכ"ל. בכותרת הגג של הידיעה מודגש כי מדובר ב"התבטאות ראשונה של הרמטכ"ל על הקיצוץ בתקציב הביטחון". זוהי אינה הפעם הראשונה שעורכי "ידיעות אחרונות" והכתב הצבאי של העיתון יוסי יהושוע מגישים לקוראיהם מידע לא נכון שממנו עולה כאילו מערכת הביטחון פועלת בתקציב מקוצץ. הטענה השגויה מודגשת שוב בפתיח הכתבה ("בני גנץ התבטא סוף-סוף בנושא הקיצוץ בתקציב הביטחון"), אך מי שיחפש ציטוט שבו הרמטכ"ל מוסר בעצמו את המידע הלא-נכון הזה יישאר עם חצי תאוותו בידו. גנץ אינו מדבר על "קיצוץ". הוא מדבר על "אתגר משאבי מורכב, שכמוהו לא ידענו בעבר". גם בדברים המובאים בשם דובר צה"ל לא מוזכרת המלה "קיצוץ"; במקומה נוקט הדובר האלמוני ניסוח מפותל ולא ברור ("תוכנית עבודה עם תקציב חסר"). מבין העיתונים שבחרו לדווח במהדורתם המודפסת על הצהרתו של גנץ, "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שבו נעשה שימוש במונח "קיצוץ". "דבריו של גנץ נאמרו על רקע הסכסוך בין משרדי הביטחון והאוצר בנוגע לדרישת משרד הביטחון לתוספת של כ-2 מיליארד שקל, לאחר שבסוף השנה שחלפה אושרה תוספת בגובה 2.75 מיליארד שקל", מזכירים משה כהן ורפי גרבי בידיעה המתפרסמת ב"מעריב". "מה השורה התחתונה? השורה התחתונה היא שתקציב הביטחון הכפיל עד שילש את עצמו בתוך שני עשורים, תלוי על איזה מספר מסתכלים – על התקציב שאושר בממשלה, או על התקציב ששולם בפועל למערכת הביטחון במהלך השנה", כתב השבוע שאול אמסטרדמסקי, "כלכליסט", בבלוגו האישי. אמסטרדמסקי התחקה אחר הרוטינה הקבועה של איומים בטחוניים לצורכי גריפת תקציבים דרך כותרות שהתפרסמו ב-20 השנים האחרונות בעיתון-האב, "ידיעות אחרונות". את הרשימה הוא חותם במלים הבאות: "מערכת הביטחון מקבלת תוספות תקציביות לאורך כל השנה, כל שנה. רזרבות, תקציבים שניתנו למשרדי הממשלה האחרים מבלי שהם באמת יכולים להשתמש בהם, כסף סמוי – כל שקל מיותר או כזה שלא השתמשו בו מוצא את דרכו בסופו של דבר אל הביטחון". "העובדה שאין עכשיו כמעט אימונים לחיילי המילואים, שכוחות הסדיר מצטמצמים, אמורה להדאיג את כל מי שזוכר את צה"ל של שנת 2005", טוען יועז הנדל במאמרו. הידיעה של ברק רביד על זימונו של הבלוגר נועם ר ל"שיחת אזהרה" בשב"כ בגין ציוץ בטוויטר מקבלת הפניה בשער "הארץ". אף שהדיווח הראשוני על המקרה התפרסם כבר אתמול בצהריים באתר "שיחה מקומית" (נועם שיזף), "הארץ" הוא היום העיתון היחיד שבו מוזכרת התקרית. שמו המלא של הבלוגר אינו נמסר לקוראים. עוד ב"הארץ": רפורטזה ביקורתית על "אירוע התרמה בחסות שלדון אדלסון" שנערך בניו-יורק. על הדיווח הצבעוני חתום חמי שלו, ששוב אינו מנצל את ההזדמנות כדי לחלוק עם הקוראים את החוויות והידע שצבר בעת שהועסק בתפקיד בכיר בעיתונו של אדלסון. בעמ 6 בעיתון מדווחת רויטל חובל על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים לדחות את עתירת האגודה לזכויות האזרח, שדרשה לחשוף נתונים בנוגע להיקף האזנות הסתר שמבצע השב"כ באישור משרד ראש הממשלה. "אפילו רה"מ לא יודע כמה האזנות סתר אישר", נכתב בכותרת. ב"ישראל היום" מקדישים לנושא ידיעה קצרצרה (צבי הראל), שבה באופן טבעי ראש הממשלה אינו מוזכר באופן אישי. "בעקבות אקסל שפרינגר? הקרנות פימי וסקיי רוצות להשתלט על קבוצת זאפ", מודיעה הכותרת הראשית על השער האחורי של "דה-מרקר" (אמיר טייג ומיכאל רוכוורגר), בעקבות דיווח שפורסם אתמול באתר "גלובס". בתוככי הגיליון מרחיב אמיר טייג על המודל העסקי המצליח שאימצה ענקית ההוצאה-לאור הגרמנית, שרכשה לאחרונה את אתר הלוחות "יד2". ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", מוקדש עמוד שלם לתלמידי תיכון שהקימו חברות יזמיות במסגרת לימודיהם. אף עיתונאי אינו חתום על המלל, שבראשו מופיע ציטוט בולט מפי אבי חסון, המדען הראשי במשרד הכלכלה, "שנותן חסות לפרויקט". בשום מקום לא מוסבר מהו אותו פרויקט (בהפניה המתפרסמת בשער המוסף מקבלת קרדיט על הסיקור הכתבת נטלי גרויסמן). הכותב האורח של מדור התקשורת היומי של "ישראל היום" הוא הבוקר פרופ אוריאל רייכמן. פרופ רייכמן כותב בגנות הצעת החוק המבקשת לחייב את הבעלים, שלדון אדלסון, לגבות תשלום עבור עיתון החינם שהוא מפיץ מדי יום במאות אלפי עותקים. "גילוי נאות: המרכז הבינתחומי הרצליה, שפרופ רייכמן משמש נשיאו, קיבל תרומה ממשפחת אדלסון להקמת בית-ספר ליזמות", נכתב בסיום המאמר. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" נדפס תצלום (יוסי זליגר) של גבר החובש על ראשו כדורסל ואוחז באמצעות פיו את גליון החינמון מאתמול, ששערו הוקדש כמעט במלואו לזכייתה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה. בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" נדפס תצלום של מאמן קבוצת הכדורסל כשהוא מחזיק את גליון העיתון מאתמול. "מימין: כתב העיתון רפאל נאה", מציין העורך האלמוני בכיתוב; נאה, המסקר עבור העיתון את מכבי תל-אביב זה שנים ארוכות, אינו נוהג בדרך-כלל להצטלם לצורך פרסום תמונתו בעיתון. שיבוץ התמונה נדמה כשילוב בין מחווה יוצאת דופן לכתב ותיק והתפארות בקרבתו של זה למושאי סיקורו. ב"מקור ראשון" של שלדון אדלסון, נטול מדור הספורט, נדפסת היום ידיעה נרחבת על חגיגות הזכייה בגביע (אלכס נירנבורג). כותרתה של הידיעה הזאת היא ציטוט מפיו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, מושא סיקור מרכזי של כל עיתון ישראלי ובמקרה של "מקור ראשון" גם בן-טיפוחיו של המו"ל. הידיעה על דבריו של נתניהו מתפרסמת בראש החלק השמאלי של הכפולה הפותחת של העיתון. בראש החלק הימני של הכפולה מתפרסמת ידיעה מובלטת נוספת (אריאל כהנא וזאב קם), העוסקת בדברים בעלי ערך חדשותי נמוך שאמר אתמול ראש הממשלה ("נתניהו: החלטנו ליצור קשרים כלכליים עם שווקים מחוץ לאירופה"). דבריו של נתניהו, שנאמרו בישיבת סיעתו, הופצו לעיתונאים ולקהל הרחב בהודעה לעיתונות מטעמו. מסגור המידע ב"מקור ראשון" זהה למסגור בהודעה לעיתונות. באף עיתון אחר, ובכלל זה "ישראל היום", לא עשו כותרת מהודעתו זו של נתניהו. "ראש הממשלה סבור כבר שנים שאירופה היא יבשת שוקעת", כותבים כהנא וקם בהסתמך על "בכירים בסביבת נתניהו". עכשיו יש להם עוד אוזן קשבת להערכות מסוג זה.

שרת התיירות האיטלקית מיקלה ויטוריה ברמבילה נחלצת להגן על הבוס שלה, ומקימה "כוח משימה" שיעקוב אחרי דיווחי התקשורת בעולם על מה שמתרחש באיטליה. פרק נוסף בעלילות ברלוסקוני והעיתונות

שימו לב, יוסי בר ומנחם גנץ. היזהרו, כתבינו באיטליה: בקרוב יבחנו כל ידיעה שלכם תחת זכוכית מגדלת. בשגרירות האיטלקית בתל-אביב יתרגמו בדקדקנות כל מלה שתתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ויעבירו דיווח לרומא. חוקרי תקשורת ועיתונאים יבחנו שם את הטקסט ויסיקו מסקנות: האם גם הכתבים הישראלים מוציאים את דיבתה של איטליה בדיווחים עוקצניים על מעללי ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני, או שכתיבתם מתארת כראוי את נפלאותיה של ארץ המגף. לא ברור אם עד היום עקבו האיטלקית בקפדנות כזו (האמריקאים עושים את זה כבר שנים) אחר הדיווחים על אודותיהם באמצעי התקשורת ברחבי העולם, אבל זה בדיוק מה שממשלת ברלוסקוני מתכוונת לעשות כעת. זו תגובתה ותגובת ראשה לעניין התקשורתי הנרחב שמעוררות הפרשות שנקשרו בשמו. האחרונה שבהן היתה החלטת בית-המשפט לענייני חוקה כי "חוק החסינות" שסידר לעצמו נוגד את החוקה ולכן בטל ומבוטל. ברלוסקוני אינו חדל לייצר כותרות שליליות, מפרשת נערות הליווי ועד הערותיו המביכות על גון עורו השזוף של הנשיא ברק אובמה. ברלוסקוני נוהג בשעת מצוקה כמו רבים מעמיתיו במדינות אחרות: הוא תוקף בעיקר את התקשורת בהכרזות פומביות ובתביעות ענק שהגיש נגד כמה עיתונים, מהלכים שעוררו מחאה ציבורית נרחבת שבה נזכרו גם שמותיהם של כמה אישים ישראלים. כמו שליטים בעבר, באיטליה ובחלקים אחרים בתבל, ברלוסקוני מבקש לטשטש את האבחנה בין ביקורת עליו עצמו ובין פגיעה בשמה הטוב של המדינה כולה. זה נוהל קרב מקובל אצל פוליטיקאים, בעיקר מהימין, בשעה הם נמצאים במגננה פוליטית וציבורית: הנף את דגל הפטריוטיות – וצא להתקפה. הפרסומים בחודשים האחרונים, כך טוען ברלוסקוני בימים אלה מעל כל במה, גורמים בעיקר נזק למדינה האיטלקית ולכלכלתה. "אנשי עסקים צריכים להתקומם נגד פעולות אנטי-איטלקיות כאלה", אמר באחד מנאומיו. אם תרצו, זו גרסת הספגטי של המקארתיזם האמריקאי של שנות החמישים, עת הוביל הסנטור גוזף מקארתי את המאמץ לצוד בוגדים במסגרת ה"ועדה לחקירת פעולות אנטי-אמריקאיות". ברלוסקוני ומקורביו מודאגים בעיקר מאמצעי התקשורת האיטלקיים, אבל לא רק מהם. בכפר הגלובלי מושפעים מעמדו ויוקרתו של ראש הממשלה השנוי במחלוקת גם ממה שנכתב במדינות אחרות. משום כך הגיש תביעת דיבה גם נגד היומון הספרדי "אל-פאיס" על פרסומיו בפרשת וילת הדוגמניות בסרדיניה. ברלוסקוני אינו לבד. השבוע התגייסה למאבק הזה גם שרת התיירות של איטליה. מיקלה ויטוריה ברמבילה בישרה בשיחה עם היומון "קוריירה דלה-סרה" כי בכוונתה להקים בדחיפות "כוח משימה" שיטפל בקלסתרה של איטליה כפי שהוא משתקף בדיווחיהם של אמצעי התקשורת בעולם. "אנחנו מייצאים עכשיו רק עלבונות", טענה השרה. "לא מדברים על כך שהתמודדנו עם המשבר הכלכלי טוב יותר ממדינות אחרות. אפילו לא על השיקום של אקילה [העיר שניזוקה קשות ברעידת אדמה השנה]. המטרה היא רק לפגוע באמינותו של ראש הממשלה ולחסל אותו". ברמבילה, ממש כמו ברלוסקוני, מאשימה את יריבי ראש הממשלה בכך שבשל שיקולים פוליטיים, הם מסכנים את התיירות לאיטליה ואת הייצוא האיטלקי. "הרי מדובר בכלכלה שלנו, בעסקים של המשפחות שלנו, של העובדים". לדבריה, אנשי עסקים זרים שנמצאים בקשרים עסקיים עם איטליה מודאגים, שכן בעיתונים הם קוראים "רק את ההתקפות המבישות על ראש הממשלה". בכוח המשימה שיוקם עד סוף החודש, הסבירה השרה, ישתתפו עיתונאים צעירים ("לא יותר מבני שלושים") ומומחים לתקשורת. מה הם יעשו? ברמבילה מטילה עליהם תפקיד כפול. "הראשון, לעקוב אחרי כל העיתונות הזרה. יומונים, כתבי-עת, טלוויזיה, מכל סוג, מפרו ועד יפן". המשימה השנייה היא "להפציץ את ארגוני התקשורת הללו במידע חיובי". לא הודעות ממשלתיות לעיתונות, היא מסבירה, אלא הצגת העובדות על נפלאות איטליה – על העסקים, האמנות, התרבות, המוצרים. עד עכשיו נפגעה איטליה פחות ממדינות אחרות באירופה מן הירידה בתיירות בשל המשבר הכלכלי, אבל השרה חוששת כי אם יימשך "הקמפיין המתואם של השמאל" נגד ראש הממשלה "כאילו הוא מסכן את הדמוקרטיה", יהיו לכך השפעות שליליות גם על התיירות, כמו גם על עסקים אחרים. על-פי התגובות הראשונות, קשה להניח שהיחס החשדני כלפי ברלוסקוני ישתנה. ב"גרדיאן" הבריטי, שדיווח על היוזמה, היתה מי שהשוותה את היוזמה הנוכחית להחלטתו של הרודן הפשיסטי בניטו מוסוליני להקים לפני 72 שנה את "מיניסטריון התרבות הפופולרית", שמו המכובס של משרד התעמולה שדאג להזין את אזרחי המדינה בחדשות חיוביות ולסנן את הידיעות השליליות. הקשר האסוציאטיבי בין מעשיו של ברלוסקוני לרודן הפשיסטי אינו חדש, וגם שמה של השרה ברמבילה כבר הועלה בקשר דומה. ביוני האחרון הוצג באתר העיתון "לה-רפובליקה" סרטון שבו היא נראית כשהיא מניפה לרגע את ידה במועל יד בעת נגינת ההמנון הלאומי בטקס זיכרון לשוטרים. "הצדעה רומאית", כמו זו של ימי השלטון הפשיסטי. ארגון ותיקי הפרטיזנים יזם הפגנת מחאה נגדה, ומפלגות השמאל דרשו את התפטרותה. היא פטרה את מבקריה באמירה כי לאופוזיציה אין כנראה במה לעסוק אם היא "דנה בזווית שבה הרמתי את זרועי". זו אינה הפעם הראשונה ש"האדומה", כפי שהיא נקראת בשל צבע שערה, נחלצת לסייע לאיש הימין ברלוסקוני. הקריירה הפוליטית שלה כרוכה בשלו, כביטוי נוסף לזיקה ההדוקה בין עסקי התקשורת שלו ובין פעילותו המפלגתית. ברמבילה, בת למשפחת תעשייני פלדה – ירושה שהקנתה לה את הכינוי "אשת הברזל" בפי כמה פרשנים – ומועמדת בתחרות מלכת היופי בשנת 1986, זכתה לראשונה לחשיפה ציבורית כעיתונאית באחד מערוצי הטלוויזיה המסחרית שבבעלות ברלוסקוני. אחרי קריירה עסקית חברה אליו גם בפוליטיקה: בשנת 2006 הקימה את מעגלי-החירות, ארגון שנועד לחזק את התשתית העממית של תנועת פורצה-איטליה, שבראשה עמד ברלוסקוני. ב-2008 נבחרה לפרלמנט מטעם מפלגתו הנוכחית של ראש הממשלה, אנשי-החירות, וקיבלה את תיק התיירות. בעיתונות האיטלקית מוזכר שמה מפעם לפעם כיורשת אפשרית של ראש הממשלה בהנהגת המפלגה, אם וכאשר יהיה עליו להתפטר. בינתיים, בהתאם למיטב המסורת של התקשורת האיטלקית בעידן ברלוסקוני, עוסקת איטליה לא רק במה שאומרת השרה הגינגית בת ה-42, אלא גם במראה שלה. בעיקר ברגליה הארוכות והחטובות, שהיא מקפידה לחשוף לעתים קרובות בראיונות בטלוויזיה. ספק אם אלה יסייעו לברלוסקוני לשפר את תדמיתו בעולם. אולי הן יסייעו לה במירוץ אחר שבו תשתתף בשנים הקרובות: הקמפיין להביא את המשחקים האולימפיים בשנת 2020 לרומא או לוונציה.

פרופ יורם פרי וד"ר יובל קרניאל המליצו בכנס באוניברסיטת תל-אביב להגביל סיקור של אירועי טרור. עכשיו צריך רק למצוא את האחראי על האינטרנט ולבקש ממנו למתן את הדיווחים

על דבר אחד הסכימו כל המשתתפים בדיון "טרור ותקשורת", שנערך ביום חמישי באולם בר שירה שבאוניברסיטת תל-אביב – בין טרור לתקשורת מתקיים שיתוף פעולה הדוק. כמה מהדוברים טענו כי לשניהם אינטרסים משותפים, אחרים טענו לזהות של ממש בין "טרור" ל"תקשורת", היה גם מי שהגדיר את הטרור כ"מדיום תקשורתי לכל דבר", ואחד המשתתפים אף נטה להתבלבל ולהחליף בדבריו בין המלים "טרור" ו"תקשורת", עד שבאחת ההזדמנויות יצא שדיבר על "המלחמה בתקשורת". מתי נחלקו הדעות? כשהדוברים נדרשו להציע דרכים להתמודדות עם הסיקור התקשורתי של טרור. באופן לא מפתיע, שני העיתונאים היחידים שהשתתפו בדיון, הכתב הצבאי של "הארץ" עמוס הראל ואיש ערוץ 1 דוד ויצטום, התמקדו בסגנון הסיקור ולא בהטלת ספק בעצם הצורך בסיקור כזה. הם טענו כי יש להימנע מהגדשת הסאה והתמקדות בזוועה, אך עם זאת הבהירו כי סיקור אירועי טרור באופן ישיר ומיידי אינו רק מחויב המציאות, אלא גם, מסיבות שונות, מעשה ראוי מלכתחילה. לעומתם, אנשי האקדמיה – פרופ יורם פרי, ראש בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת, ועו"ד ד"ר יובל קרניאל מבית-הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי – אמנם הדגישו כי יש למתן ולשנות את סגנון הסיקורים, אך גם המליצו, במידה כזו או אחרת, על ביטול שידורי פיגועי הטרור במתכונת המוכרת לנו. קרניאל הציע לא לשדר מזירת פיגוע טרור סמוך לאירוע, אלא להסתפק בהודעה לקונית ולהעביר בהמשך דיווח ערוך וממוקד שנעשה לאחר עבודה עיתונאית ראויה. קרניאל הציע גם להימנע משידור של גל פתוח ולדווח על פיגועי הטרור בגבולות משדרי החדשות הקבועים בלבד. פרי המליץ אף הוא על השהיה בסיקור אירועי טרור, וקרא גם שלא לקיים ראיונות בשידור ישיר עם טרוריסטים. במהלך נאומו העיר פרי באגביות כי "הטיפול של ועדת וינוגרד בתקשורת היה כושל לחלוטין", והוסיף כי חברי הוועדה "לא מבינים את העולם שבו אנו נמצאים ורוצים להחזיר אותנו שלושים שנה אחורנית". למשמע דברים אלה קרא אחד מיושבי האולם: "זה עניין של גיל חברי הוועדה". פרי הסכים עם הקריאה, אולם לא התייחס לעובדה שגם החבורה שהרכיבה את הפאנל ייצגה חתך גילים מסוים, או לפחות אופי מסוים מאוד של היכרות עם המדיה החדשה. היחס של דו"ח וינוגרד לתקשורת אכן היה בעייתי, בלשון המעטה, אך מוזר שדווקא מפי של פרופ פרי יצאה הביקורת על הדו"ח. לאור עמדותיו ואלו של קרניאל, נראה כי גם השניים אינם מבינים שחלפו הימים שבהם ממשלה (שאינה טוטליטרית) יכולה להגביל באופן יעיל את זרימת המידע לאזרחיה, גם אם לא מדובר במידע של ממש אלא רק בלופ חסר ערך עיתונאי (ואף מזיק) של דיווחים ראשוניים. במענה לדרישותיהם להשהות את השידורים מזירות פיגועי טרור סיפר ויצטום כי עמיתו עמנואל הלפרין ניסה פעם לנקוט גישה כזו, ולאחר שסיפק מהאולפן דיווח ראשוני על פיגוע, סיכם את העובדות ונפרד מהצופים בהודעה כי ישמעו מעט מוזיקה עד שייאספו נתונים נוספים. המפיק, סיפר ויצטום, כמעט התפוצץ. הניסוי לא חזר על עצמו מאז. אבל גם אם המפיק לא היה מתפוצץ וערוץ 1 היה מאמץ גישה זו, וגם אם ערוץ 2 וערוץ 10 היו מיישרים איתו קו, היו הצופים מקבלים את בדלי המידע הלא-בדוקים שלהם מאתרי האינטרנט, מפורומים לענייני חדשות או מילד בן 13 שמחזיק בידו טלפון נייד ומעביר בשידור חי את הזוועה לבלוג האישי שלו (הטכנולוגיה כבר כאן). החלפת כל אמצעי התקשורת הישראליים הסנסציוניים, רודפי הרייטינג, הטבלואידיים והנמהרים באמצעי תקשורת מתונים ואחראים, שקולים ומסודרים היא משימה ראויה, שבוודאי תועיל במלחמה בטרור, אך היא אינה ריאלית. באותה מידה ניתן לשאוף להחלפת הטרוריסטים השואפים לרצוח כמה שיותר ישראלים באזרחים תמימים וטובי לב.

המנצחים כותבים את ההיסטוריה, אבל לא תמיד לוקחים קרדיט. רשמים מקריאת הספר "שחם וחברים", שמחברו עלום השם מסכם את סיפורה של התקשורת בחיפה מימי קום המדינה ועד ימינו

אם להאמין לספר "שחם וחברים", המביא מפי מחבר נטול שם את סיפורה של התקשורת בעיר חיפה מראשיתה ועד היום, תעשיית הפרסום והעיתונות בבירת הצפון נולדה עם יעקב שחם. שחם, המנכ"ל והעורך המייסד של המקומון הצהוב והכוחני "ידיעות חיפה", הוא אושיה מקומית ומי שדריסת רגלו במוסדות המוניציפליים וכהונתו השנויה במחלוקת ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו זיכו אותו ביריבים רבים, אך גם במליצי יושר רבי-השפעה. כעת, מעמדת המנצח, מתפנה שחם לכתוב את ההיסטוריה ומפגין די רוחב לב כדי לכלול בה גם עמיתים, חברים ואפילו כמה בני-פלוגתא. "קשה שלא להבחין במקריות", מציין כותבו של מלל קידום המכירות על גב כריכת הספר, שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות", קבוצת התקשורת שרכשה משחם לפני שנים אחדות את המקומון שהקים והותירה אותו בתפקיד המו"ל. "שנות לידתו של עולם התקשורת והפרסום בחיפה הן שנות ילדותו ונערותו של יעקב שחם. תקופת התעצמותם של המקומונים ומשרדי הפרסום חופפת לתקופת כניסתו של שחם לעולם מרתק ודינמי זה". ספר זה הוא אפוא סיכום של עידן – עבור שחם, שיחתום בקרוב את העשור השביעי לחייו, ועבור בצת התקשורת והפרסום החיפאית, שכמצוין בספר, ידעה שנים של שגשוג בעשוריה הראשונים של המדינה, אך עם צמיחתו של המשק והיחלשות הפריפריה נקלעה לתהליך ארוך והדרגתי של התייבשות, עם פרפור חיים מפתיע בדמות פריצתם של המקומונים בשנות ה-80 וה-90. על אף שהוא ארוז כספר מטעם, מעין אוטוביוגרפיה בתחפושת – דיוקנו של שחם משקיף אל עבר האינסוף מתנוסס על הכריכה – זהו אינו ספר משעמם. הוא מחולק לשני חלקים הנבדלים זה מזה ברוחם ובציר העלילה המרכזי שלהם. החלק הראשון, חלקו של הגיבור, נפתח בסצינה מילדותו באלכסנדריה של שנות ה-40 של המאה הקודמת. "איזה ילד חמוד, קדימה", אומר לשחם הפעוט הספּר האלכסנדרוני, המנסה לשדלו להתיישב על כיסא עור ולהיכנע למספריים. כשהוא מסיים לקצוץ, שואל המצרי את הילד הרך מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ושחם הזאטוט עונה לו: "קצין בצבא הישראלי!". הימים, מציין המחבר נטול השם, הם ימי ראשית מדינת ישראל, וחרף מסורת של כבוד הדדי בקרב תושבי אלכסנדריה בני הדתות השונות, ניתן כבר להבחין בעוינות מסוימת כלפי הרחשים הציוניים המתעוררים בקרב היהודים המקומיים. זמן קצר לאחר שהסגיר הילד עז המצח את החיידק הציוני (כך במקור) שקינן אצל הוריו, נטשה המשפחה את רוב רכושה ועקרה לישראל, שם שוכנה במעברת בית-ליד, שממנה עברה מאוחר יותר לקריית-ים. שחם, מסביר המחבר נטול השם, החל את מסעו לצמרת בחוסר כל ובנה עצמו בעשר אצבעות ובאמצעות מנה בריאה של גאווה עצמית, שבזכותה החליט יום בהיר אחד ב-1968 להתייצב במשרד הפרסום שפי ולדרוש שיקבלוהו לעבודה. הוא התקבל, ובתוך שנה מונה לאחראי על הפרסום בבתי-הקולנוע, תחום משגשג באותה העת. מקץ שלוש שנים, והוא איש פרסום מצליח בן 26 המחזיק גם בבעלות חלקית על דיסקוטק חיפאי, ירד שחם לתל-אביב ורכש מכונית ספורט כתומה ופתוחת גג מסוג טריומף ספיטפייר, שתג המחיר שלה היה כפול משכרו השנתי. "שחם חגג והתגאה ברכישה החדשה", מרחיב המחבר. "בחיפה נסעה רק עוד מכונית אחת כזאת, שהיתה שייכת למולי גרובר, בן למשפחה עשירה של יבואני עצים". נובוריש נולד. אזכור שמו של נצר למשפחה עשירה אם כי אלמונית של יבואני עצים צפוניים אינו החלטה יוצאת דופן בקו העריכה של "שחם וחברים". אחד המאפיינים הבולטים בספר הוא רשימות ארוכות של שמות – רשימות של פרסומאים שעבדו כתף אל כתף עם שחם, אנשי תקשורת והפקה שנכללו בתוכניות שהוגשו למכרז, חברי ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה, אישי ציבור ופוליטיקאים שהתייצבו לחגיגות יום-ההולדת של המקומון, ועוד ועוד; לצד שפה עשירה ועזת מבע ("קראתי את מכתבו של עורך-הדין וזרקתי אותו לפח"), בולטת בספר גם נטייה לפנקסנות. הקורא המצוי, יש להניח, יתייגע מהנטייה הזאת, אך הקורא המעוניין לקבל מושג על רשת ההון-שלטון-מקומון הצפונית, שרק לעתים רחוקות זוכה לתיעוד או ניתוח, ימצא בספר גם כמה פריטי מידע מאירי עיניים. כאלו הם, למשל, אזכוריהם של ראשי עיריית חיפה יונה יהב ועמרם מצנע, שגויסו לדבר בשבחו של איל העיתונות המקומית, הממלא מאז שנות ה-90 תפקידים רשמיים שונים בחברת המוזיאונים העירונית. על-פי הספר, שחם עשה חיל בתחום הפרסום, ובתוך שנים אחדות אף הפך לשותף במשרד שאליו הגיע נטול ניסיון וחברים בראשית שנות ה-20 לחייו. הוא החל לצבור ממון וקשרים, בין השאר עם שותף אחר במשרד, צבי דהרי, שהתמנה לאחר מכן לממלא-מקום ראש עיריית חיפה. דהרי מספר כי בזכות שחם נחשף לראשונה לבשר סרטנים וארנבות. "שחם אוהב לאכול", מצוטט דהרי בספר, "והיה גם האדם הראשון שראיתי אוכל בשר נא. חשבתי שהוא מטורף". עדות האופי הציורית של דהרי, המסתיימת בסיפור על האופן שבו קשריו של שחם זיכו את השניים ואת רעיותיהם ב"שתי ארנבות יפהפיות" שבושלו לכדי סעודת מלכים, אינה מחמיאה לגיבור הספר, אך משרתת אותו באמצעות הצגתו כטיפוס אוונגרדי, קשה לעיכול ועז מאוויים. ככזה, מציין המחבר נטול השם, זיהה שחם כבר בראשית שנות ה-70 מגמת עומק מעניינת שהתחוללה בצפון: משרדי הפרסום החזקים של חיפה, ששירתו גם לקוחות ארציים גדולים, החלו לדעוך ולהעביר את מרכז פעילותם דרומה, למדינת תל-אביב. הפרסומאים המקומיים ניצבו אז אל מול שלוש אופציות: לדבוק בכיסא ולהתפוגג, לנדוד לבירת הפרסום הצומחת – או לעבור לצד השני של המתרס, אל שוק העיתונות המקומית המתפתח, שהסתמן באותן שנים כקרקע בתולית המשוועת לחריש. עד סוף שנות ה-70, מספר המחבר, היצע העיתונים המקומיים בחיפה הסתכם בעיקר בידיעונים מטעם ועלוני פרסום שהתאפיינו ב"שפה עילגת והכילו בעיקר מודעות נעדרות מעוף". את האדמה ביקעו המקומונים "כלבו" ו"שחף", שהמחישו לשחם כי העיר בשלה לעיתונות מקומית מושקעת יותר, שתספק לאדריכליה גם הזדמנות עסקית. מגעים שקיים שחם עם כמה אנשי עסקים ב-1974 לא נשאו פרי, אך כמה שנים מאוחר יותר (השנה המדויקת אינה מוזכרת) הוא מצליח לשכנע את השותף הבכיר במשרד הפרסום, זכריה פריליך, להיכנס למשא-ומתן על הקמת מקומון חיפאי עם ראשי קבוצת שוקן. על-פי ההסכם שגיבשו, 65% ממניותיו של המקומון העתידי יוחזקו בידי "הארץ", ו-35% בידי משרד הפרסום שפי. אלא שבדקה ה-89, מציין המחבר האלמוני, קיבל פריליך רגליים קרות – והשוקנים נכנסו כשותפים במקומון "כלבו", עם פרסומאי בדימוס אחר, שלמה תל. היוזמה המקומונית של שחם נאלצה לחכות עד 1989, אז הצליח סוף-סוף לשכנע את פריליך להשקיע בהקמת עיתון מקומי עצמאי. שחם גייס כשותפים גם את בעליה של חברה משפחתית להנדסת חשמל ולבקרת רמזורים, איזו אהרון. בהחלטה אופיינית קבע שחם כי שמו של המקומון יהיה "ידיעות חיפה" – מהלך שעורר "אי-נחת שצמחה לכלל כעס" בקרב ראשי קבוצת "ידיעות אחרונות" ובעליה, ארנון (נוני) מוזס, שרק זמן קצר לפני כן הציעו לו את ניהול הזרוע הצפונית של מקומוני הקבוצה. בשנותיו הראשונות נאבק "ידיעות חיפה" על קיומו, אך בזכות תמהיל נמוך מצח של ידיעות ארוטיות, תצלומים של נשים חשופות גוף ואינספור מדורי רכילות הצליח אט-אט לגזול את הבכורה ממתחריו. התמהיל הזה, מציין מחבר הספר, זיכה את "ידיעות חיפה" בכינוי העממי "העיתון עם הציצים". ההקדמה לספר מוקדשת לתיאור חגיגות ה-20 למקומון שהעדיף מחשופים על חשיפות, אירוע נוצץ שנערך במלון דן-כרמל בהשתתפות "שר בממשלה, ראש עיר, ראשי המשק החיפאי ומוביליו, מנכ"ל רשות השידור" וכיוצא באלה נכבדים, שבאו לחלוק כבוד לעיתון ולאיש. חלקו השני של הספר מוקדש לכל היתר: למקומון החלוצי "כלבו" ומקימיו; לדני נישליס, חברו של שחם, שהפעיל את תחנת הרדיו הפיראטית רדיו 1 והצליח לקבל זיכיון להפעלת התחנה המקומית רדיו חיפה; לעיתונאים חיפאים שעשו חיל בתקשורת הארצית (ובראשם עמוס כרמלי, הזוכה לפרק שלם); ל"אבות המייסדים" של ענף הפרסום בעיר – יונה (גוני) בינג, שמעון ליניאל וזכריה פריליך; לחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שגם בו יש לשחם חברים ומהלכים; ל"דור השני של משרדי הפרסום" בעיר – בינוניים, קטנים וכאלה המצטיירים אף כקטנים מאוד; ואפילו לגרפיקאים בני העיר חיפה. בחלק הזה, החותם את הספר, נחשפים גם כמה תפרים גסים במסמך הבלתי רגיל שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות", הכולל אונה אחת של ביוגרפיה מגויסת ואונה שנייה המעידה על דחף אנציקלופדי לתעד עולם ישן שגם כעת, לאחר "שחם וחברים", טרם זכה לרוחב היריעה הראוי לו. קורא בעל זיכרון חד שיעיין בפרקים המוקדשים לכל מי שאינו יעקב שחם (וגם בכמה מהפרקים המוקדשים לגיבור הספר עצמו) יבחין כי חלק ניכר מהם נסמך כמעט אחד לאחד על סדרת ראיונות עומק עם ותיקי ובכירי בצת התקשורת החיפאית, שפורסמה ב"ידיעות חיפה" בקיץ 1999 ונחתמה בראיון אישי נרחב עם המו"ל, שחם. מחבר סדרת הכתבות, העיתונאי הוותיק יורם מארק-רייך, אינו זוכה לקרדיט על עבודתו; במקום, הוא זוכה ל"תודה מיוחדת" בפתח הספר, לצד פרופ גבי וימן ואמנון זקונט, מתחת להבעת תודה כללית המופנית ל"אלה שכתבו, ריכזו כתבות ונתונים והביאו להוצאת הספר". בעמוד מימין ניתן קרדיט לסופר הצללים אמוץ שורק, אך גם הוא אינו מזוהה כמחבר, אלא רק כ"עורך". שחם עצמו, כשנשאל על-ידי הח"מ מיהו מחבר הספר, רמז במעורפל כי התשובה בגוף השאלה, ומיאן להסביר. בהעדר הסבר רשמי, אין מנוס מלקבוע כי הדרך העקלקלה-אך-נחרצת שבה נרקח ספר זה היא עוד דוגמה לאישיותו יוצאת הדופן של האדם העומד במרכזו, המתאפיין, כפי שניתן להבחין, בהרבה מאוד חברים. הלימבו האתי הזה, המאפיין גם את האני-מאמין העיתונאי של שחם, הוא שורה תחתונה ראויה לביוגרפיה עשירה אך לא ממש אמינה, שבה, מן הסתם, אישר כל אות. הספר נחתם במוטו שלו: "אם רק תאמין שאתה יכול – כל היתר הופך להיות קל". "שחם וחברים – ביוגרפיה וסיפורה של התקשורת בחיפה מראשיתה ועד לשנת 2013", ללא שם מחבר. ידיעות-ספרים/ספרי-חמד, תל-אביב, 2013 האבולוציה של הרדיו בחיפה והצפון, מתוך "שחם וחברים" "התנאים הפיזיים היו קשים, כמעט בלתי אפשריים. האונייה פולריס, שממנה שידרו, עלתה על שרטון בחוף קריית-חיים, והתחנה עברה לשדר מן הקומה העליונה של משרדי מנו. שטח האולפן היה שמונה מטרים, ואת ההקלטות ביצעו במטבח"

ערוץ "טוב אקטואליה יהודית": טבח חמאס ב-7 באוקטובר היה תוכנית אלוהית לעצירת המחאה נגד ממשלת נתניהו • "טוב": בהיותנו ערוץ פלורליסטי אנחנו נותנים במה לקולות מושתקים

בערוץ "טוב - אקטואליה יהודית" (TOV) נתנו במה לדברי הסתה מפי רב לפיהם טבח ה-7.10 והמלחמה בעקבותיו הן עונש אלוהי על המחאה הישראלית נגד ניסיון ההפיכה המשטרית. בערוץ דאגו להבליט את הדברים ולפרסם אותם שוב תחת כותרת בוטה. סרטון שפורסם שלשום (31.12) ב"טוב" תחת הכותרת "מה הסיבה לטבח הנורא? הרב אליהו זיני עם התשובה" מציג קטע מראיון שהעניק הרב לאלעזר שטורם, המנחה הראשי של הערוץ, יום קודם לכן. בסרטון טוען הרב זיני כי מזה 75 שנה ישנם בישראל מי שמתבססים על הצהרת העצמאות, שהיא "הצהרה חסרת כל יושר, כל אמת", כדי להרוס את "כל הערכים היהודים היסודיים ביותר". "ההבנה שאם אנחנו נמצאים פה במדינה הזאת מדובר בהגשמה של תוכנית אלוהית, נבואית, משיחיסטית, כל כך מאיימת על כל האנשים שהיו בנתיבי איילון", אמר הרב זיני, בכוונו למפגינים נגד חוקי ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו השישית. משום כך, מסביר הרב זיני, "בנתיבי איילון הם לחמו במשך שנה בצורה קיצונית נגד התפיסה הזאת ועד היום ממשיכים את זה, והקדוש ברוך הוא לא היתה לו שום ברירה אחרת להרגיע את הרוחות ולהעיר את עינינו על ידי מכה וסטירת לחי מצלצלת של המלחמה הזאת". עוד הוסיף זיני כי מי שנושא בנטל הלחימה בעקבות החלטתו של אלוהים להוציא לפועל את טבח חמאס הם אנשי הציונות הדתית, "שתורמים מה שאחרים לא תורמים" ו"לוחמים בשם אידיאלים אמוניים". "זה מערער את כל היסודות של מדינת ישראל כפי שנבנו על-ידי בן גוריון", מסכם הרב. עמדתו של זיני לא היתה אמורה להפתיע את אנשי הערוץ משום שהוא ידוע בעמדותיו הקיצוניות. אבל בערוץ לא רק שלא התנערו מדברי הבלע, אלא אף טרחו להבליט אותם. זיני, כאמור, אמר את הדברים יום קודם לכן במסגרת ראיון ב"התוכנית הביטחונית" בהנחיית שטורם, ובערוץ מצאו לנכון להדגיש אותם ולהעניק להם פרסום נוסף, כחלק מ"כותרות היום". שטורם, יש לציין, לא מחה על הדברים בשידור או הסתייג מהם בכל צורה. ערוץ "טוב" נמצא בבעלות איש הנדל"ן ישראל זעירא, שעלה לכותרות לפני המלחמה בשל מיזם אחר שהוא מוביל, הארגון האנטי-חילוני "ראש יהודי", אותו הוא משווק תחת הסיסמה של "קירוב לבבות". בערוץ "טוב" נפוצות תיאוריות קשר בשלל תחומים והוא מוטה פוליטית למחנה הביביסטי בליכוד ולסיעות הקיצוניות בציונות הדתית. בעבר הפיץ תיאוריות קשר שקריות כאילו אהוד ברק אחראי לטבח ה-7.10. מנהל ומייסד הערוץ הוא טל ברקאי, שהיה שותף גם להקמת ערוץ 14 וערוץ "אורות" (המציע תכני יהדות והחזרה בתשובה). מערוץ "טוב" נמסר: "בהיותנו ערוץ פלורליסטי באמת ולא כזה שמתהדר בנוצות לא לו אנחנו קשובים גם לקולות שאינם באים לידי ביטוי בערוצים האחרים ולעיתים אף מושתקים. דעת הנהלת הערוץ היא שאף אחד אינו יודע מהי דעתו של הקב"ה ואין אנו עורכים חשבונות שמיים".

מיליוני שקלים ששייכים לנו יגיעו ל-7 ראשי ערים לשעבר לשארית חייהם באופן לא חוקי • ועדת הפנים קבעה את הדיון בחטף והח"כים העבירו את ההחלטה בשקט • עידן בנימין מתחרט על כך שלא עלה על זה בזמן וניסה לשנות את הצעד הזה • מבט לאחור - סדרת טורים לקראת יום הכיפורים

בחודש נובמבר 2021 התרחש אחד המהלכים הכי מושחתים שהיו בשנים האחרונות בכנסת – ועוד בפעם השלישית. חברי כנסת בוועדת הפנים והגנת הסביבה אישרו למפרע פנסיה תקציבית ולא חוקית בגובה מיליוני שקלים לשבעה ראשי ערים לשעבר. ח"כ איתן גינזבורג (המחנה הממלכתי), שהתנגד בפעם הקודמת למהלך והסביר כמה הוא שערורייתי, התהפך והצביע בעד. כל זה קרה בגלל טעות של משרד הפנים, שהתגלתה כבר לפני 15 שנים ושאף אחד לא רצה לתקן. ואף שנחשפה, שבעה ראשי ערים ימשיכו עדיין לקבל על חשבון הציבור פנסיה תקציבית שלא מגיעה להם על פי חוק. ההחלטה הזו, כפי שהגדיר אותה עו"ד שי סומך ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, היא "חריגה, רטרואקטיביות פרסונלית". בקיצור – החלטה מושחתת. בהמשך החליט בג"ץ, בגלל שהכנסת אישרה את זה באופן מסודר, לא להתערב בהחלטה שניתנה בפעם השלישית. אני לא יודע אם היינו יכולים ב"שקוף" לעצור את המתנה העצומה הזו למקורבי הח"כים, אבל היינו יכולים לנסות. אף שעקבנו באופן הדוק אחר הנושא, אני פישלתי ופספסתי את הדיון בסדר היום לפני שקרה. במבט לאחור אני מסתכל על הפנסיות השערורייתיות האלה, ומצטער שלא הייתי שם כדי לנסות למנוע את זה. אם יש משהו שלמדתי בחמש השנים האחרונות מאז שאני עוקב אחר דיוני הכנסת הוא שההחלטות הכי שערורייתיות בה מתקבלות מהר ומתחת לרדאר. דוגמה בולטת לכך היא כשחברי הכנסת מעלים לעצמם את גובה המימון למפלגות שלהן רגע לפני מערכת בחירות. פעם אחת אפילו כתבתי תיאור שמפרט צעד אחר צעד איך המהלכים האלו מתבצעים. לשמחתנו, בתקופה שלפני תקופת בחירות מדובר בסד זמנים צר יחסית. הקושי העיקרי הוא לעקוב אחר מה שקורה בכנסת באופן שוטף ובכל זמן. בכנסת, חשוב להבין, יש שני סוגי דיונים – אלו שנקבעו מראש ואלו שנקבעו ערב לפני. בזמן שאת הדיונים שנקבעו מראש חברי הכנסת רוצים שהתקשורת והציבור יכירו, הדיונים שנקבעו במחטף הם אלו שהח"כים, בעיקר יושבי ראש הוועדות (במקרה הזה וליד טאהא) מבקשים להסתיר. אני משתדל להיכנס כל יום לאתר הכנסת כדי לחפש דיונים שפתאום "צצים" בסדר היום. אבל על הדיון הזה על הפנסיות עליתי רק כמה ימים אחרי שקרה. אם הייתי מאתר אותו לפני כן, הייתי כותב עליו, מבקש להפעיל את סיירת השקיפות ופונה לחברי הכנסת באופן אישי כדי למנוע את המהלך המושחת. האם זה היה עוזר? אולי. אנחנו לא יודעים. אבל גם אם היה לזה סיכוי של 10% להצליח, זה היה שווה את זה. האמת היא שרוב המאבקים שלנו ב"שקוף" הם כשהסיכויים נגדנו, אבל זה לא מונע מאיתנו לנסות, להיכשל – ולנסות שוב. המאבק על השקיפות באגודות העותמאניות למשל, לקח שלוש שנים וחמישה שרי משפטים עד שהצליח. כנראה שמתוך עשרה ניסיונות נצליח להשפיע על המציאות פעם אחת – והפעם הזו תהיה שווה הכול.

בסיקור ה"דרמה בלב ים" הביאו לנו כלי התקשורת הישראליים תמונות מנמל אשדוד וכיכר טקסים. אף עיתונאי לא טרח לדווח מזירת האירוע עצמו, ספינות המשט לעזה

בשעות הראשונות של ה"דרמה בלב ים", כשרשתות התקשורת הישראליות, בטלוויזיה וברדיו, ליוו את המבצע הצבאי ב"גל פתוח", נשענו הדיווחים על מומחים באולפן ומידע חלקי ששיחרר באופן מבוקר דובר צה"ל. בלית ברירה ניזונו הכתבים גם ממידע לא אמין שזרם מרשתות זרות ומשמועות שהתרוצצו באוויר. אז צפה ועלתה בראשי השאלה: היכן הכתבים הישראלים שהיו אמורים לכסות את האירוע מקרוב? כשראיתי את העיתונים, שהתחרו זה בזה בגודל הכותרות והפרשנויות על המחדל המדיני וחוסר ההיערכות הצבאית לתרחיש שהוביל לטרגדיה שבה נספו תשעה אזרחים ועשרות נפצעו, התחזקה בי ההרגשה שהמחדל הוא גם נחלתה של התקשורת הישראלית על כל רבדיה, שלא השכילה להביא מקרוב את האירועים שהיו בנאווי-מרמרה ובאוניות הנלוות, ולא הצליחה לצרף את כתביה וצלמיה למשט הזה. לא משנה לצורך זה מי הם מארגני המשט, אנשי שלום או אנשי טרור, פלג קיצוני של תנועה טורקית המזוהה עם חמאס או אנשי שלום ממדינות אירופיות שכל חפצם היה להביא תרופות וסיוע לפלסטינים הנתונים במצור בעזה. עיתונאים וצלמים ישראלים היו חייבים להיות על סיפון הספינות הללו כדי לתאר את מסען. ההכנות נמשכו כמה ימים. היעד היה ידוע וברור לתקשורת הישראלית על כל גווניה. מה היה נכון יותר מבחינה עיתונאית ומקצועית מאשר לשלוח אנשי מקצוע לסקר את המסע הזה? מדוע אף אחד מבין עיתונאי ישראל, אלה שבעבר הרחיקו לסקר מלחמות בקוריאה, בבוסניה או בגונגלים של אפריקה, לא היה על סיפון האוניות הללו? האם במקום שבו יש אזרחים ישראלים, כשהמשט עושה דרכו לאזור מריבה וכאשר הכתובת על הקיר ניבאה שהמסע הזה לא יסתיים בחופי עזה, לא נמצא עורך אחד באמצעי התקשורת הכתובה והאלקטרונית של ישראל שישלח את כתבי השטח שלו לסיקור וצילום של המשט? בכל קורס בסיסי לעיתונאות בת זמננו, בכל בית-ספר ללימודי תקשורת עכשווית, מכשירים את הכתבים לעתיד לביצוע משימות סיקור מסוג זה. שום עדות שמיעה או סרט וידיאו שמועבר על-ידי דובר אינם תחליף יעיל לעיתונאי הנמצא בעצמו בשטח בזמן אמת. את זה יודע כל עיתונאי מתחיל ובוודאי כל עורך מנוסה. אם מישהו יטען שהמארגנים לא רצו עיתונאים ישראלים על האונייה, תשובתי תהיה, מי שואל אותם? עיתונאי ישראלי לא היה צריך להגיע לשם עם שלט גדול וזוהר "עיתונות" מתנוסס על חזהו. יש דרכים רבות להגיע לזירת אירוע בלי להיחשף. כל עיתונאי מתחיל יודע שעליו לבצע את המשימה, ואם הוא נזרק מהדלת, שיחזור מבעד לחלון, ואם גם משם הוא מושלך, שיחדור דרך הארובה. לשלוח כתבים שידווחו על הנעשה כשברקע תצלום מטושטש של הספינות בנמל אשדוד, להתפאר ולהתהדר בכתב ישראלי הנמצא בלב ההפגנה בכיכר טקסים באיסטנבול או לראיין את דובר צה"ל על רקע פסטורלי, זו בוודאי אינה עיתונות במיטבה. זו ברירת מחדל שנועדה לכסות על ערוותה של תקשורת שהתגלתה במערומיה. יש עיתונים ואמצעי תקשורת ישראליים שאולי בחרו שלא להביא דיווחים מתוך המשט מסיבות אידיאולוגיות, ולכן ביודעין לא שיגרו כתבים למשימה זו, אבל היכן שאר אמצעי התקשורת האמונים על האִמרה שהם "כלב השמירה של הדמוקרטיה"? היכן כל שואפי "חופש הביטוי" והסיקור הבלתי תלוי? מאוד קל לבקר אחרים, להצביע ולהתריע על מחדלים, אבל היכן אומץ הלב הציבורי והעיתונאי של התקשורת הישראלית לקום ולומר ביום שאחרי: גם אנחנו נכשלנו. המחדל שלנו הוא שלא היינו שם במקום, שלא דיווחנו באובייקטיביות ובאומץ לב על המתרחש באוניות לפני, בעת ההשתלטות ולאחריה. אין צורך בוועדת חקירה כדי להסיק מסקנות ולוודא שבפעם הבאה התקשורת תהיה במקום האירוע, ולא תדווח עליו מרחוק. יובל פלג הוא עיתונאי לשעבר ומרצה לתקשורת

העיתונים עוסקים בתוכנית החירום של האוצר בהתלהבות | ועוד יותר בהתלהבות בהלוויית העבריין אלפרון | ויש חידושים גם בתחום הטייקונים המתמוטטים

העיתונות מחווה היום את דעתה על שתי תוכניות שטרם התגשמו. האחת מרושעת וזדונית, וכנראה שפרטיה, אם יש כאלה, לא יודלפו מהמאורות והמרתפים שבהם תתרקם; השנייה היא תוכנית שמטרתה רווח והצלה, והעיסוק בפרטיה, שגם הם בעצם אינם ידועים לתקשורת לאשורם, מתלהט כבר למעלה מחודש. אף שהראשונה היא תולדת נפשם המעוותת של מספר מצומצם של פושעים והשנייה היא פרי דיונים ארוכים של נבחרי הציבור שלנו ופקידיהם, הרי שנפח הסיקור שהן זוכות לו אינו שונה בהרבה. אחרי הכל, כסף זה לא כל הסיפור, כפי שניסתה לשכנע אותנו הפרסומת של העיתון הכלכלי "דה-מרקר". דם, "כבוד" ונקמה הם הרבה יותר "סיפור" מאג"ח קונצרניות ותשואות בורסאיות, והקופירייטר יכול לעמוד על הראש. העיתונים דנים: תוכנית חירום ממשלתית, צריך או לא צריך? והתוכנית שהאוצר כנראה הכין, טובה או לא טובה? ואם יש תוכנית, להציל את התאגידים או להשאירם תלויים בשמש המשבר? הכותרת הראשית (אחת משתיים) על שער "מעריב" ברורה בנטייתה: "החסכונות של 200 אלף איש כבר נפגעו". כותרת המשנה ברורה עוד יותר: "המשבר הכלכלי מכה בקופות הגמל ומוחק בשיטתיות את הפנסיה, אבל לפקידי משרד האוצר כלום לא בוער". רינו צרור כותב בחיוב על "הזוג המוזר", יו"ר הליכוד נתניהו ויו"ר ההסתדרות עיני, ששניהם "בטוחים שיש לתת רשת ביטחון לקרנות החיסכון של האזרח". צרור מתגבר על השנאה העזה וזורק מלה טובה אפילו לכיוונו של ראש הממשלה אהוד אולמרט – רק כדי להגביר את הביקורת הקשה שהוא מותח על שר האוצר רוני בר-און. "אין תוכנית", כותב צרור, שהוא לאו דווקא עיתונאי כלכלי, "סתם הכריחו אותם, וזה מה שיצא". גם "ישראל היום" מקדיש את הכותרת הראשית שלו לתוכנית החירום: "תוכנית החירום לא נותנת מענה למשבר". הכותרת מובאת בתוך מרכאות, אולם לא מצוין מי אמר אותה. ייתכן כי עורך העיתון מצטט את עצמו. כותרות הגג והמשנה קוראות: "אין טיפול בהפסדי הקרנות. עיקר התוכנית – פתרונות תעסוקה, כמו גיוס לחרדים והסבת מפוטרים. התעשיינים, ההסתדרות ורוב המפלגות לא מרוצים". ובקיצור, "ישראל היום", במידה רבה יותר מ"מעריב", רוצה מהאוצר כסף ממש, לא סיוע עקיף. בכפולה הפותחת של העיתון מובאות שתי דעות: נגד תוכנית החירום ונגד תוכנית החירום. כותרת הכפולה: "רשת עם הרבה חורים". מאמר המערכת של "הארץ" נוקט גישה הפוכה. "דרושה תוכנית אחראית" היא הכותרת, והתוכן קורא שלא להגדיל את הגירעון. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת גם היא במשבר הכלכלי, אבל מהצד הנמוך שלו, בזוטות ולא בעיקר: "דווקא עכשיו: בונוס לעובדי בנק ישראל". הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לגל אנטישמיות שכביכול שוטף את אירופה בעקבות המשבר הכלכלי. כבר היה לנו גל של כתבות על גל של אנטישמיות בעקבות המשבר; גל שאז, לפני כחודש, כנראה היה רק שלולית קטנה. נחכה ונראה מה יהיה גורלו של הגל הזה, שהיום מתנחשל בעיקר מעל עמודי "ידיעות אחרונות" (ב"הארץ" הוא זוכה לחמישית מעמ 8, ולפתרון התעלומה, מדוע העניין מעסיק פתאום את העיתונים הישראליים: זו היתה אתמול הכותרת הראשית של ה"בילד" בגרמניה). במוסף "עסקים" של "מעריב" החליטו לחגוג היום שנה למשבר ולמרוח על השער את הכותרת: "שנה למשבר בשווקים: 145 מיליארד שקל נמחקו מהפנסיה". אלא שעלעול בעיתונים מלפני שנה לא יגלה לכם על קיומו של משבר, להפך (אם כי רפי רוזנפלד, העורך הכלכלי של "מעריב", כן מציג לראווה בעמודי החדשות של העיתון גזיר עיתון מלפני שנה שבו הוא תוהה אם הפנסיות בסכנה). על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מפנים לכתבה שאכן חוזרת אחורה, ובודקת את המלצות האנליסטים לפני המשבר. אלא שהכתבה של עידן דורפמן נדחקת לעמוד הלפני אחרון של העיתון, ומתפרשת על פני חצי עמוד בלבד. חבל. זו יוזמה ברוכה, זו כתבה מעניינת לקריאה (בהתחשב בכך שמדובר בחומר כלכלי יבש כמו חוש ההומור של הנסיך אדוארד), וזו כתבה חשובה, המוכיחה לשוק ההון כי יש דין ויש דיין, והעיתונות יכולה לשמש גם כלב שמירה, ולא רק פח זבל של הודעות לעיתונות. אז מה יהיה באמת עם האג"ח הקונצרניות האלה? על שער "דה-מרקר" מכריז מנכ"ל בנק מזרחי, אלי יונס, כי "יש חברות שצריך לתת להן ליפול", ו"הדבר האחרון שצריך לעשות זה לטפל בחברות. הכל צריך להיות לטובת החוסכים והפנסיונרים". בעמ 68 של העיתון מביאים המלצה מאיש עסקים ש"חזה בהצלחה את המשבר" וממליץ שלא לקנות אג"ח. בעמ 70, לעומת זאת, מביא העיתון הערכות שלפיהן "בעלי עניין", כלומר, בעלי החברות, רוכשים אג"ח של עצמם ו"מחקו חוב של 2.5–3.5 מיליארד שקל". אבל למרות הכל, מניית דלק עלתה ב-32%, וכעת לשמותיהם של יצחק תשובה ולב לבייב, שכיכבו בכותרות הכוכבים הנופלים של השבועיים האחרונים, מצטרף אליעזר פישמן. "פישמן בראש טבלת הטייקונים המסוכנים", מכריזה כותרת השער האחורי של "דה-מרקר". ובפתח מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" סונטת נווית זומר בדחייה שדחו "המוסדיים" (ובמישור הציבורי: "דה-מרקר") את הצעת ההסדר של יצחק תשובה (המרת אג"ח של דלק נדל"ן באג"ח מגובה בטחונות בתמורה להפחתת החוב). זומר כותבת כי ההחלטה לדחות את ההסדר נבעה מ"אגו מפותח" ולא "ממחלקת ניהול סיכונים", והתבססה על הנימוק "הבטיחו לי", שמפזמים כביכול המשקיעים המוסדיים שקנו את האג"ח מהטייקונים – נימוק שהיא מכנה "ילדותי". ובטור קצרצר במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר מרגיע: המשבר כיום כלל אינו דומה לזה ההיסטורי של 1929. "הייצור במערב צפוי, במקרה הכי גרוע, לקטון בשנה הבאה באחוז עד אחוז וחצי. האבטלה תגיע, במקרה הכי חמור, לשמונה עד תשעה אחוזים מכוח העבודה. הסחר העולמי ימשיך לגדול, אבל במעט. שום מדינה לא מתכננת הטלת מכסים על יבוא. פאשיזם וקומוניזם לא מאיימים על הציביליזציה". לפי התיאור הזה, אם פלוצקר טועה, הרי שלא יישאר כאן מי שיכתוב אחריו עד כמה טעה. ובכל מקרה, מי שמחפש עבודה: משרת מנכ"ל יאהו התפנתה. גרי יאנג, שגם ייסד את החברה, פורש אחרי "שדחה הצעת רכש של מיקרוסופט ודירדר את מניית החברה לשפל" ("ממון"). "הארץ" מספק היום כותרת ראשית שונה מאלו של עמיתיו. נכון, גם הוא מקדיש את הכותרת השנייה למשפחת אלפרון, אולם הראשית שלו היא מדינית: "פרס: אובמה מתרשם מאוד מהיוזמה הסעודית" [אנשיל פפר ועקיבא אלדר]. גם "מעריב" מספק על השער כותרת יוצאת דופן, כזו שלא תמצאו בעיתונים האחרים: ועדה ממשלתית ממליצה "להלבין" עשרות אלפי מבנים לא-חוקיים של בדואים בנגב "ולחדש את אכיפת החוק" [בן כספית]. שלשום נחתו כעשר רקטות בדרום, אבל העיתונים עסקו ברצח אלפרון. אתמול נחתו שלוש רקטות ושתי פצצות מרגמה, ו"הארץ" מכריז על "סימנים לחזרת הרגיעה לגבול רצועת עזה: חמאס מנסה למנוע מארגונים ירי על ישראל". לעומת זאת, הכותרת הראשית של עמ 2 של "הארץ" (מדוע לא הראשית על השער?) מצטטת את ראש המודיעין האמריקאי שמזהיר: "איראן גרעינית תצית מירוץ חימוש מסוכן במפרץ". התפרקות המפד"ל ומיזוגה במפלגת ימין דתית חדשה נבלעים בין דפי העיתונים: ידיעה קטנה של מרב דוד בעמ 14 ב"מעריב"; ידיעה קטנה של נדב שרגאי בעמ 4 של "הארץ"; ידיעה קטנטונת בעמ 11 של "ידיעות אחרונות". כותרת בשער "ישראל היום" מבשרת על הצטרפותו של הרמטכ"ל לשעבר יעלון למפלגת הליכוד (הכותרת המתלקקת: "יעלון: לא יכולתי לעמוד מן הצד"). אבל רגע, האם העיתונים, כולל "ישראל היום", לא דיווחו על העניין כבר אתמול (ו"מעריב" כבר ביום ראשון)? כן, דיווחו, אבל "ישראל היום" הוא עיתון מפלגתי, ולחדשות מפלגתיות דין אחר מחדשות רגילות. טל שניידר מדווחת ב"מעריב" כי הילרי קלינטון "מתקרבת" לקבלת תפקיד שרת החוץ בממשלו של אובמה. נטשה מוזגוביה מ"הארץ" מסכימה גם היא. ועל שער מוסף "24 דקות" של "ידיעות אחרונות" אנו מתבשרים על עוד מצטרף חדש-ישן לפוליטיקה החדשה-ישנה שלנו: עוזי לנדאו, שעוזב את הליכוד ומצטרף למפלגתו של אביגדור ליברמן. נורית פלתר מראיינת אותו על פני הכפולה הפותחת של המוסף. "אני לא עוזב את הבית", הוא אומר, "אני עוזב את הליכוד כדי לשמור על הבית". אחד הסימנים שלנדאו נותן לכך שהליכוד הפסיק להיות בית, והפך למה שהוא מכנה "מפלגת מרכז", הוא הצטרפותו של דן מרידור למפלגה. מי יהיה זה שיכתוב את ההיסטוריה, וכפועל יוצא – מי יהיה זה שימחוק אותה? בני מוריס, ההיסטוריון הנודע, כותב על כך היום במוסף "ספרים" המצורף ל"הארץ", במאמר ביקורת על הספר "פלמ"ח: פלוגות המחץ של ההגנה, 1949-1941". יש טעם לפגם בכך שהעורך מינה את מוריס לכתיבה על הספר, שהיה אמור להיכתב על-ידיו והדבר נמנע ממנו (כפי שהוא עצמו מספר בפתח דבריו, ובחן רב). עובדה זו מקשה על קבלת הביקורת הקטלנית למדי שמוריס מותח על הספר, אולם לא מונעת מהקשבה לדיון בסוגיה הבעייתית שהוא מעלה: כותבי הספר הם אנשי הפלמ"ח, בשר מבשרו, שהחליטו לשמור לעצמם את הארכיונים הסודיים של הארגון ולכתוב את ההיסטוריה שלו בעצמם. יש לכך מגרעות רבות, והתוצאה עלולה להיות הסתרת האמת במקום גילויה. היסטוריה אינה עניין ללוחמים או לצנזורים. אגב, מישהו זוכר את הכתבה ההיסטורית שהיתה אמורה להתפרסם לפני כחודש ב"ידיעות אחרונות", ונעלמה כלא היתה? "פסגת הפשע" היא הכותרת הראשית השנייה של "מעריב", המקדיש היום לעניין את שלושת עמודיו הראשונים. "ועידת פסגה" היא הכותרת על שער "ישראל היום". ב"הארץ" הכותרת בעניין על השער היא "קריאות נקם בהלווייתו של ראש משפחת הפשע אלפרון". הפסגה היא הלווייתו של העבריין האלים יעקב אלפרון, והעיתונים מלאים היום בתמונותיהם של באי ההלוויה – בעלי אגרוף, בריונים מגושמים, רוצחים נתעבים, סוציופתים וסדיסטים – כאילו היה זה טקס האוסקר בפתח-תקווה. "מה שיעניין את חוקרי הרצח זה מי הם האנשים שלא הגיעו לכאן", מצטט אבי אשכנזי קצין משטרה, אי-שם לקראת סוף הטור שהוא כותב בעניין ב"מעריב". מסתבר שלחוקרי משטרה יש יותר שכל מאשר לעיתונאי פלילים, למרות הכל. גילי איזקוביץ מדווחת במוסף "גלריה" של "הארץ" על ערוצים חדשים בחברת הכבלים יס: "ערוץ הקבלה" ו"ערוץ ייעודי לנשים". אפשר היה להקרין במקומם לופ קליפים של מדונה. במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח לי-אור אברבך כי ערוצים 2 ו-10 "מקצצים עד 25 אחוז בהפקות", ביטלו למעלה מעשרה פרויקטים בשלבי פיתוח שונים והקפיאו אחרים. המפיק רון כחלילי אומר בידיעה כי "ידוע שדווקא תקופה של קושי כלכלי מביאה פריחה לבידור הזול". אברבך מדווח גם על כך ש"חיים הכט שוב יטיף", הפעם בתוכנית חדשה שתעלה בקרוב, מין טייק-אוף על תוכניות המתיחות במצלמה נסתרת. "מעריב" מוכר את כפולת העמודים 4-3 למודעת פרסומת.

"ידיעות אחרונות" לא מקבל הודעות מעיני | "מעריב" מתחקה אחרי פרסומי המועצה הצבאית המהפכנית | "הארץ" ממשיך לסקר את פרשת עמנואל רוזן | סמדר שיר מבקשת שתחשבו שהוא היה הבן שלכם

"היחס כלפי המלחמה בסוריה מורכב משום שהברירה שם היא בין תופת לגיהנום", כותב נחום ברנע, והדברים מופיעים בתמצית טורו על שער "ידיעות אחרונות". "תמיכה במשטרו הרצחני של אסד לא באה בחשבון, ותמיכה במורדים עלולה להקים בלב המזרח התיכון בסיס של הגיהאד העולמי". הדברים באים על רקע המתיחות הגוברת והולכת סביב סוגיית ההתערבות – ישראלית או אמריקאית או קו-פרודוקציה – בסוריה. העילה לכאורה לאפשרותה של התערבות היא מצבורי הנשק הכימי שבידי שלטון אסד. "הקבינט ערך דיון מיוחד על הנשק הכימי בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "השרים דנו בין היתר באפשרות שאמצעי לחימה יועברו לחיזבאללה. נתניהו הורה לשרים לא להתבטא בנושא הסורי – אך פרץ קרא לארה"ב להתערב", מדווחת כותרת המשנה לידיעה של ברק רביד. בעמוד פנימי כותב עמוס הראל על הלבטים האמריקאיים בקשר לפעולה. עוד לפני החששות מעזרה לגיהאד העולמי, חרדים האמריקאים מעצם המשמעות של הנחתת עשרות אלפי חיילים במזרח התיכון לעוד מלחמה שסופה מי ישורנו. "המורדים: ישראל הפגיזה את הנשק הכימי בסוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "המועצה הצבאית המהפכנית פירסמה סרטון ובו נראה עשן העולה מיעד התקיפה לכאורה. בישראל לא מתייחסים", נכתב בכותרת המשנה. "ראש המוסד לשעבר דגן: אסד וסוריה לא מהווים איום בטחוני על ישראל". בעיתונים אחרים מדגישים דברים דומים שאמר ראש הממשלה לשעבר אולמרט על איראן. "ההרג המתמשך בסוריה מזעזע", כותב ברנע, "התמונות שבאות משם קשות לעיכול. עם זאת, מה שצריך להדריך אותנו, הישראלים, מול ההתרחשויות שם הוא ההשלכות שלהן על הביטחון שלנו". "לא צריך נשק כימי כדי להפליל ראש מדינה שמפעיל בריונים, שולח מטוסים להפציץ אזרחים שממתינים בתור ללחם, מאפשר להתעלל, לאנוס ולהרוג נשים וילדים בחדרי החקירות", כותבת סמדר פרי באותו מדור דעות ב"ידיעות אחרונות". "נתניהו ניסה להחזיר למשרד החוץ את יד ימינו של ליברמן", מדווחת כותרת על שער "הארץ", העיתון המוביל בשנים האחרונות (פעמים כמשתתף יחיד במירוץ) את הסיקור הביקורתי של שחיתות שלטונית. "הנציבות הקפיאה את מינויו של שרון שלום בשל חקירה בה הוא מעורב", מדווחת כותרת המשנה לדיווח של ברק רביד (הממלא, כך נראה, אט-אט, את מקומם של כתבי התחומים שפוטרו). גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על ענייני ליברמן, שמשפטו מתנהל בימים אלה בירושלים. "חברי ועדת המינויים העידו במשטרה: אף אחד לא לחץ עלינו", נכתב בכותרת. המלים "אף אחד לא לחץ עלינו" מודגשות ומוגדלות. חברי הוועדה יעידו מחר במשפט; "ידיעות אחרונות" מספק להם, אם כן, רקע ותזכורת. "ההסתדרות מחריפה את איומי השביתה: סכסוך עבודה תוך כמה ימים", נכתב על שער "מעריב". באופן מעניין, "ידיעות אחרונות" כלל אינו מזכיר על השער את ההסתדרות או את האיום בשביתה. בהתחשב ביחס המפרגן שיו"ר ההסתדרות עיני זוכה לו לרוב בעיתון, ניתן היה לצפות לטיפול דומה לזה שמעניק לו היום "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות": "עיני מתכונן למלחמה בהצעת התקציב של האוצר", נכתב בכותרת הגג לראשית: "ההסתדרות תכריז על סכסוך עבודה במשק". "ההכרזה המתוכננת השבוע תאפשר לה להשבית שבועיים אחר-כך את המשק כולו", מוסרת כותרת המשנה, המפנה לכתבה של מיקי פלד. "הרקע להכרזה הוא איום האוצר לפגוע בשכר עובדי המגזר הציבורי. לטענת יו"ר ההסתדרות עופר עיני, הממשלה פועלת באופן חד-צדדי במקום לנהל משא-ומתן". האם ב"ידיעות אחרונות" החמיצו את המסר מעיני או שהעדיפו להתחמק מניגוד האינטרסים בין מנהיג העובדים החביב על העיתון לבין שר האוצר החביב על אותו עיתון? ב"ישראל היום" אין דילמה כזו. "עיני מאיים בשביתה; הממשלה שוקלת: חוק", מוסרת הכותרת המגושמת כרגיל (באמת, מה חושבים לעצמם העורכים בחינמון המרוט? מה אומר להם הקול הבא: "הממשלה שוקלת: חוק"? הרי מדובר בצירוף מלים חסר פשר). החוק: "הגבלת שביתה בשירותים החיוניים". ואם החוק לא יעבור? אולי שלדון יממן משק חלופי. "מי שחשב שהזעקה הציבורית סביב הסדר החוב של גנדן לבנק לאומי וחשיפת היקף החובות של חברת טומהוק היו האקורד האחרון בשלטונו של נוחי דנקנר על פירמידת אי.די.בי, כנראה שטעה", כתב אתמול איתן אבריאל במאמר הפותח של "דה-מרקר", שהוקדש לחזרתו של דנקנר מפגישה עם משקיע בארגנטינה (כלשון כותרת הידיעה בעניין על שער העיתון אתמול: "אלשטיין ישקיע 75 מיליון דולר אם הציבור והבנקים יוותרו לדנקנר על מיליארד שקל לפחות"). אבריאל, ועורך מדור שוק ההון עמי גינזבורג, יעצו לבעלי החוב של דנקנר שלא להסתפק במתווה ההסדר שהציע להם, לקחת את כספו של אלשטיין, אולם לסלק את דנקנר מהתאגיד ולהתעקש על קבלת יתרת סכומי החוב. מנגד, כתב אתמול משה גורלי על בקשת הנושים לטווח ארוך של אי.די.בי פיתוח להוציא את השליטה בחברה מידיו של דנקנר, וכינה את "התערבות בית-המשפט בשלב הנוכחי", שבו החברה עדיין מסוגלת לפרוע את חובותיה לשנתיים הקרובות, "הזויה". תיאורו את המציאות בחברה, אחת משכבות הפירמידה של דנקנר, רחוקה מהנחרצות שבה משתמשים לתיאור אותה מציאות עצמה בעיתון ברחוב שוקן. היום מקדישים ב"דה-מרקר" את הכותרת הראשית לדיון הראשון בבית-המשפט בבקשה המדוברת של נושי אי.די.בי פיתוח. הניתוק מהמציאות מיוחס יותר לבעלי החוב, ופחות לנושים האגרסיבים. "בית-המשפט תוקף את הבנקים: איך נתתם לאי.די.בי הלוואות בלי בטחונות?", נכתב בה. "הדיונים בחובות של אי.די.בי פיתוח, בסך 5.8 מיליארד שקל, מפרנסים מאות עורכי-דין. אתמול הגיע המאבק סביבם לאולמו של השופט אורנשטיין, ששאל, איפה נוחי דנקנר?, אך לא חסך ביקורת מהבנקים ומבעלי האג"ח, המבקשים להשתלט על החברה". רוח דומה, פחות או יותר, נושבת גם מהדיווחים בעיתונים האחרים ("תסתדרו ביניכם" היא הכותרת על שער "ממון"). על שני הטורים הפותחים ב"דה-מרקר" חתומים היום רותם שטרקמן ועידו באום; הראשון מתייחס למשפט מזווית מרחיבה ותוהה על טיבן של הלוואות שניתנות "לבעלי הון ולטייקונים – בניגוד לסתם אנשים מהיישוב". את חזרתו של דנקנר מדרום אמריקה עם משקיע חדש-ישן מבטל שטרקמן: "חזר ללא בשורה", "נלחם עם אותם 75 מיליון דולר בחוב עצום של 9 מיליארד שקל". באום מתאר כיצד השופט מנסה לקבל תשובה לשאלה, לכאורה שאלת מפתח, האם החברה הינה אכן חדלת פירעון. "השופט ניסה לברר את השאלה הזאת כמה פעמים. מחזיקי אגרות החוב טוענים כי הקונצרן על סף חידלון, אבל הם אינטרסנטים. את בא-כוח אי.די.בי, עו"ד צוריאל לביא, שאל השופט אם החברה היתה מקבלת הערת עסק חי לולא קיבלה חמצן מהבנקים. לביא התחמק. את נציג הכונס הרשמי שאל השופט ישירות אם החברה חדלת פירעון. נציג הכונס חמק אף הוא מתשובה חד-משמעית. איש אינו רוצה לחתום על תעודת הפטירה של הקונצרן. גם אורנשטיין לא היה רוצה לקבל החלטה כזאת". אורנשטיין לא היה רוצה לקבל החלטה כזו, גם לא העיתונות – להוציא את "דה-מרקר". לטוב ולמוטב, הוא מוביל את הסיקור של עסקיו של דנקנר, גם כשגולן חזני מספק ב"כלכליסט" סקופ ועוד סקופ מאותה החזית (ולדעת אנשי "דה-מרקר" – מהחזית ההפוכה). האם לעיתון צריך להיות מזג שיפוטי? לאו דווקא. "אג"ח אי.די.בי זינקו עם כניסת אלשטיין כשותף", מבשרת כותרת במדור השוק של "כלכליסט". "שר החינוך שוקל: חופש בימי שישי", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("מהפכת החופשות בבתי-הספר יוצאת לדרך"). בתמורה יקוצר החופש הגדול ב-3 שבועות. הנה, כך כולם יפסידו. "לימודי המתימטיקה והמבחנים באיראן קשים יותר מבישראל. יש שם גם יותר כבוד למורים וסדר בכיתות. שרה חקיקי, מורה בת 26 בבית-ספר יסודי בירושלים, עלתה מטהרן לפני שבע שנים עם תעודת בגרות איראנית. מדאיג לשמוע מה יש לה להגיד על מערכת החינוך שלנו בהשוואה לזו של אחמדינגאד", נכתב בכותרת משנה לכתבה של משה רונן במוסף היומי של "ידיעות אחרונות". בעיתון, שסיקור זכייתו של ישראלי בפרס נובל כלל אצלו פוסטר של הזוכים הישראלים לדורותיהם, ההזדמנות שניתנת לקוראים להציץ על עצמם דרך עיניהם של שונאיהם הקמים עליהם להשמידם ("השנה היא 1939") היא הבלחה מפתיעה של מודעות עצמית. "גדי סוקניק על עמנואל רוזן: זה רק קצה הקרחון בפרשה", נכתב בכותרת על שער "הארץ", שכתבותיו שרון שפורר וגילי איזיקוביץ חשפו לראשונה (ביום שישי האחרון) את שמו של רוזן כאיש התקשורת הבכיר הגורר אחריו שלל טענות מצד נשים שעבדו לצדו ותחתיו. עוד חושפות שפורר ואיזיקוביץ כי "מנכ"ל חדשות 2 לשעבר ערך שיחות אזהרה עם רוזן". באותו עמוד מתפרסמת ידיעה של ליאור דטל ורויטל חובל תחת הכותרת "המבקר יפרסם דו"ח על מרצים שמטרידים סטודנטיות". "סערת עמנואל רוזן" הוא הלוגו הצהוב המודבק על הדיווח של ירון דורון בעמ 18 של "ידיעות אחרונות", ללמדך כי מדובר בדיווח מיוחד, ולא חדשה רגילה שאפשר לעבור עליה לסדר היום – תובנה שקוראי העיתון היו יכולים להגיע אליה לנוכח הסיקור הפושר של הפרשה, שסוקרה אתמול לראשונה בעיתוני הדפוס. "תא העיתונאיות הציג בפני ראש אגף החקירות יואב סגלוביץ חלק מהעדויות נגד רוזן, אבל במשטרה מעדיפים להמתין לתלונות מצד הנשים שהוטרדו לכאורה על-ידיו", נכתב בכותרת המשנה, המהדהדת את התנהלותו של העיתון עצמו בכל הנוגע לפרשה הזו – שמעדיף לדווח על תלונה משטרתית במקום לחשוף תלונות של אזרחיות. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מגיעה הפרשה לתחנה העיתונאית המאוסה של "בעד ונגד" (ב"ידיעות אחרונות" השכילו להסתוות והסירו מהמדור במוסף היומי את שמו, "בעד ונגד". ב"ישראל היום" חסר המודעות המינימלית הפינה מקבלת את הלוגו המסגיר "ראש בראש"). מדוע הנוהל העריכתי הזה מאוס? משום שהוא מעדיף קריטריונים צורניים (תביאו לי טור אחד בעד וטור אחד נגד) על פני תוכניים, ומשום שהוא מרדד בהכרח את הדיון (אמרתי לכם תביאו "בעד" ו"נגד", מה זאת אומרת זאת סוגיה מורכבת?). ב"ישראל היום" מכניסים לזירה את המשפטן ד"ר אביעד הכהן, הכותב דרך קבע בעיתון, ואת פעילת זכויות הנשים יפעת זמיר. באופן לא מפתיע, שניהם נגד (וכי מי שאינו מנוול גמור יכול להיות בעד?). הכהן כותב נגד "משפט שדה" וקורא לברר חשדות רק על-ידי "גופי חקירה". הכהן, מהפרשנים הרציניים הבודדים בחינמון, מוכיח כאן חוסר הבנה נפוץ באשר לתפקידה של עיתונות בישראל. ב"ידיעות אחרונות" מגייסים למערכה תותח כבד פחות: מול ה"בעד" (אריאלה רינגל-הופמן בעד פרסום שמו של עמנואל רוזן) מתייצבת סמדר שיר. טיעונה: הפרסום הרס את חייו של רוזן. "אחותי", פותחת שיר בהתחנחנות אופיינית, "לפני שאת סוקלת אותי באבנים ומאשימה אותי בזלזול בכאבן של נשים, אני רוצה לבקש ממך דבר אחד: נסי לדמיין שהאיש הזה הוא הבן שלך, הבעל שלך, בן הזוג שלך או השכן הסימפטי מהקומה הראשונה שעוזר לך לסחוב את סלי הקניות לשבת. האם גם במקרה הזה היית דורשת ששמו יפורסם?". הבנתן את זה, אחיות? נסו לדמיין שהמטרידן ("המחזר האובססיבי", או.קיי?) המתוקשר הוא הבן שלכם – הייתן רוצות שהשם שלו יפורסם? וכיצד יהין עכשיו לחייג למחוזרת צעירה או להפגין חלקי גוף לנחשקת נאה? לא חראם, להרוס לו ככה את התחביב? ומי יסחב לכן את הסלים? הרי בצעידה הארוכה במדרגות עם השקיות העמוסות יהיה לכן זמן לחשוב מה היה אילו היתה זו הבת שלכן, האשה שלכן, השכנה שלכן. על שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הפניה לידיעה של יוסי יהושוע על קידומו של דובר צה"ל תא"ל פולי מרדכי לדרגת אלוף וחיפוש אחר דובר חדש. אם לשפוט לפי פעולותיו המתוקשרות האחרונות של מרדכי בתפקיד – מתקפה על דוגמנית שלא שירתה בצה"ל והכרזת מלחמה על עורך "הארץ" אלוף בן משום שהעז לחשוף כי בלשכת הרמטכ"ל העניקו דרגת רב-סרן למוזגת הקפה – טוב למוסד הדוברות שיקבל כעת ראש אחר. "היוצרים: רשות השידור מודיעה על השקעה בתוכן – אך לא מזרימה כסף", מדווחת כותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "לרשות אין לכאורה כוונה אמיתית לעמוד במחויבויות התוכן, נטען במכתב ששלחו היוצרים ליו"ר הרשות, אמיר גילת. בתגובה הודיע גילת על הוראות חדשות – בהן העברת דיווח חודשי לגבי הסטטוס של הפקות מקור". במוסף "גלריה" מראיין יובל סער את המאיירת ("ניו-יורקר", "ניו-יורק טיימס") מיירה קלמן. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים מקום בשער להפניה לידיעה על תלונות ולפיהן צבעי השטרות החדשים "מבלבלים" וכי לא מונצחים בהם אנשי רוח מזרחים. שאלת ייצוג "בני עדות המזרח, נשים וערבים" על שטרות הכסף של ישראל זוכה לעמוד שלם ב"הארץ". "בזמן שאגודל אחד מקליד תו, האגודל השני כבר מתכונן להקליד את התו הבא", מספר ציטוט מודגש בידיעת השער האחורי של "הארץ", המוקדשת ל"דור הבא של המקלדות". ל"הארץ" מצורף מוסף פרסומי לבני גיל הזהב.

מה מבין העיתונאי לשעבר שהפך ללוביסט של תשובה? ומה אסף ליברמן ושאול אמסטרדמסקי לא מבינים כשהם ממליצים לנו להאזין לו? דעה

לוביסט של חברת אנרגיה מזהמת מתווכח בלהט עם חברת-כנסת לשעבר וכיום פעילת סביבה ואקלים. הלוביסט והפעילה מכירים – הם עבדו פעם יחד בחברת חדשות כעיתונאים. היא מגישת חדשות זוהרת, הוא כתב עולה בשמי הסיקור הפוליטי. הפעם הם לא נפגשים בערוץ טלוויזיה אלא בפודקאסט הפרטי של הלוביסט. הוויכוח הזה מתנהל בזירה שלו. המיקרופונים הם שלו. הכוח בידיים שלו. כך ניסח זאת נדב פרי בעצמו, בריאיון עם מיקי חיימוביץ בפודקאסט שלו, "הון-שלטון", שמדברים בו על הון ועל שלטון, אבל לא על מה שמחבר ביניהם: "כשאני מדבר על גז ועל פעילות שנוגעת לעבודה שלי, בטלוויזיה וברדיו, מיד אני נשמע כמו נער פוסטר כזה, איזה פרזנטור, איזו תיבת מסרים מהלכת". וחיימוביץ סיכמה לו במלה אחת: "לוביסט". הפודקאסט המתוקשר, שזוכה לעדנה בקרב תניני הברנזה ששכשכו בשוחות עם או ליד פרי בשנותיו כעיתונאי, עורר פולמוס טוויטר בנוגע לזכויות חוקיות ואתיות של לוביסטים ועיתונאים. אבל חיימוביץ, ברגע אחד של בהירות בריאיון שערך עמה פרי, נעצה את האצבע במה שהכי חשוב והכי פשוט, לפני הפלפולים. "נדב, אתה צריך להבין מה אתה מייצג", הזכירה לו חיימוביץ, "אתה, היום, בשנת 2022, מייצג ומקדם תאגיד שפוגע בעתיד של הילדים שלך. ואתה חי עם זה בסדר ובשלום. כבר 30 שנה חברות האנרגיה עושות את מה שחברות הסיגריות עושות". לפני שצוללים לשאלות המורכבות שעולות מקשר כה ישיר בין אינטרס עסקי לכלי תקשורת, חשוב להזכיר את זה. ובפודקאסט של פרי אפשר לדבר על העובדה שנדב פרי הוא סמנכ"ל הרגולציה של חברת האנרגיה דלק, ושהוא אינו עיתונאי כבר שבע שנים. אבל בפודקאסט הזה בדיוק הוא משמר את מעמדו כעיתונאי, על הקשרים, הפריבילגיות והמוניטין הכרוכים בכך. חיימוביץ, שהתווכחה עם פרי בלהט ראוי לציון, החמיצה את הנקודה הזו בעצם בחירתה להגיע ולהתראיין אצל הלוביסט שמתחפש לעיתונאי. 1/מבאס שאנשים שאני מאד מעריכה לא רואים את הבעייתיות בקידום לוביסט של מונופול פרטי שבונה לעצמו ערוץ כוח כדי להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. מאחר וזה בלבול חוזר, אסביר למה זו בעיה שפוליטיקאים ואנשי ציבור יתראיינו בפודקאסט של לוביסט של מונופול הגז, ושעיתונאים בשידור הציבורי יתמכו בזה> pic.twitter.com/K2kumGR2Zc מי שעוד פספסו את הנקודה, כפי שהסבירה מנכ"לית לובי 99 לינור דויטש בטוויטר, הם שני עיתונאים בתאגיד השידור הציבורי – אסף ליברמן, שדרן רשת ב ומגיש תוכנית התחקירים "זמן אמת", ושאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי של חדשות כאן – שהמליצו בעמודי הטוויטר רבי-העוקבים שלהם לרוץ ולהאזין לאותו פודקאסט מדובר. נכון, מותר לעיתונאי השידור הציבורי להמליץ על פודקאסט של לוביסט, וללוביסט מותר להפיק פודקאסט שימליצו עליו. אבל לא כל מה שמותר חייבים לעשות, ובטח לא כשאתם מקבלים משכורת על חשבוננו. אם להמשיך את האנלוגיה של חיימוביץ, הרי ליברמן ואמסטרדסקי לא ימהרו להמליץ על פודקאסט מוצלח של מרלבורו. אני מקווה לפחות. סמנכ"ל הרגולציה של דלק קידוחים נדב פרי עבד לאחרונה שעות נוספות בזום, והפעיל לחץ על שלל חברי כנסת להטיב עם דלק קידוחים.חלק מהח"כים מקשיבים כי הם מייחסים לו כבוד כאיש תקשורת ופרשן פוליטי.זה מה שקורה כשמערבבים אינטרסים.פניתי לפרי שהגיב: "להד״ם. הדברים מהווים שקר בוטה> pic.twitter.com/9E4qK18hzX ואז מה אם הפודקאסט מוצלח? דווקא מי שאינם מרוויחים את שכרם מטייקוני תקשורת מפוקפקים יותר או פחות, אלא מקבלים כל שקל מאיתנו, צריכים לדעת היטב שהפודקאסט של פרי יוכל לממש את מלוא פוטנציאל הנזק שלו לדמוקרטיה ולעיתונות דווקא אם יהיה מוצלח. לכן הוא מזמין את חבריו, סלבס מעולמות ההון-שלטון-עיתון (עמית סגל היה אורח כבוד), לריאיונות שחלקם אמוציונליים בסגנון "7 ימים" של פעם. וזה עובד. ברגע שהפודקאסט יצבור תאוצה, תהיה לו ביד ימין עוגת קצפת וביד שמאל שוט: אוהביו יוכלו לקבל במה, לזכות בפרגון עקיף, לקדם סוגיה בשיח הציבורי. מי שינסה לפגוע בעסקיו של תשובה עלול למצוא את עצמו ברשימות השחורות של הפודקאסט הזה. את המשמעות נשאיר לדמיונכם. האזנתי לכל הפרקים שיצאו עד כה אז אני בר סמכא להמליץ: נדב פרי עושה פודקאסט מעולה. הדיבייט שלו עם מיקי חיימוביץ על הגז – תענוג. https://t.co/iZKf0YPaV0 כי את זה שפרי עושה פודקאסט אנחנו כולנו רואים. מה שאנחנו לא רואים זה כיצד במקביל הוא פועל כל העת מול שלל פוליטיקאים, דוברים, אנשי ציבור ותקשורת כדי לקדם את העסקים של יצחק תשובה. ושלא תהיה טעות: זה לא באמת משנה אם פרי באמת יחליט (ויצליח) לבנות ערוץ תקשורת קטן ומשפיע בברנזה וליישם בו את שיטת הרשימות השחורות והלבנות של "ידיעות אחרונות" ושות. מספיק שהפוליטיקאים יודעים שהוא יכול.

נוסף על הכחשת אחד הפרטים שפירסם בגנותה, הנשק של שרה נתניהו בתביעת הדיבה נגד בן כספית הוא מכתב תמיכה מאביו. עוד טוענת: מאחר שתבעה את כספית – אסור לו לכתוב עליה ללא גילוי נאות

רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, הגישה לפני כחודש תצהיר מטעמה לבית-משפט השלום בירושלים שדן בתביעתה נגד "מעריב", בן כספית ועורך העיתון לשעבר יואב צור. בתצהיר טוענת נתניהו כי כספית השמיץ אותה בלי לבקש את תגובתה ומצטטת מאיגרת שקיבל בעלה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מאביו של כספית, ובה הוא מביע צער על הפרסומים של בנו. עניינה של התביעה בפרסומים מה-22.1.2010, שהופיעו הן בעמודי החדשות של "מעריב", הן ב"מוספשבת" של העיתון והן באתר האינטרנט nrg, שהיה שייך אז ל"מעריב". תחת הכותרת "סיפורי שרה" גולל כספית מבחר סיפורים ועדויות הנוגעים לרעיית ראש הממשלה. בין היתר טען כספית כי נתניהו היתה מעורבת בהדחתם של כמה מאנשי המשק, כולל חצרן שהועסק בבית ראש הממשלה. "החצרן", כתב כספית, "יהודי מבוגר בן למעלה מ-70, אב שכול, שהיה מגרף את העלים היבשים ועוסק בעבודת גננות אלמנטרית תמורת פחות משכר מינימום, הודח גם הוא". בעקבות הפרסום הגישה נתניהו תביעת דיבה ובה היא דורשת פיצוי בסך מיליון שקל. התביעה המקורית הוגשה נגד "מעריב", כספית ועורך "מעריב" דאז צור, אולם בשל פירוק חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, החליפה אותה חברת הביטוח מגדל. במסגרת ההליכים המקדמיים הצהירה נתניהו כי הטענה בנוגע לחצרן שקרית. כעת היא מרחיבה את תצהירה ומפרטת. "בידיעה השקרית האמורה אין שמץ של אמת", מצהירה נתניהו באמצעות עו"ד מיכאל ראבילו ממשרד א.ש. שמרון, י. מלכו, פרסקי ושות. "החצרן שעבד בבית ראש הממשלה מעולם לא פוטר על-ידי, או בכלל, והוא ממשיך לעבוד בעבודתו כחצרן, כפי שעבד מימים ימימה". בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים לפני שנים אחדות, באמצעות עורכי-הדין עמית דולב ואלי פרזד, נטען כי החצרן פוטר גם פוטר על-ידי נתניהו וכי התביעה היא חלק מ"מתקפה כוללת ומשולבת" של שרה נתניהו נגד "מעריב" בפרט והתקשורת בכלל, אולם נתניהו מתעקשת שההפך הוא הנכון. "העיתון מעריב, הכתב בן כספית והעורך לא טרחו לפנות אלי על מנת לקבל את תגובתי לידיעה השקרית", מוסיפה נתניהו בתצהירה, "ודמי נשפך בראש חוצות, מבלי שניתנה לי, למצער, הזדמנות להביא את תגובתי ולנסות להתגונן מפני הדיבה השקרית ושפיכות הדמים". כראיה לכך מצרפת נתניהו לתצהירה את בקשת התגובה ששלח כספית לניר חפץ, אז דוברו של ראש הממשלה נתניהו והיום דוברה של רעייתו ומנהל הקמפיין של הליכוד. בבקשת התגובה ששלח כספית מוזכרות כמה טענות שיראו אור בכתבה, ללא אזכור הטענה להדחת החצרן מתפקידו. לדברי נתניהו, "הנתבעים טרחו לפרסם את הידיעה באופן בולט ביותר לפחות חמש פעמים, כאשר הם מנסים בזדון להשפילני וליצור לי תדמית של אשה חסרת לב, המתעמרת בחלשים, מתאכזרת לחצרן ותיק ומפטרת אב שכול מתפקידו ללא כל סיבה". בהמשך תצהירה מצטטת נתניהו ממכתב ששיגר אביו של העיתונאי בן כספית, יצחק כספית, אל הלשכה לפניות הציבור במשרד ראש הממשלה, זמן קצר לאחר הפרסומים. "אני חייב להודות שאני משלם מחיר כל אימת שבן כספית מועד בלשונו (לטעמי) ומשתלח בראש הממשלה הנוכחי ולשעבר, שאני אישית כה תומך בו, מצעדו הראשון בפוליטיקה שלנו עד עצם היום הזה", כתב יצחק כספית על בנו. "את איגרתי זו אני כותב אחר שקראתי את מאמרו של בן במעריב (17 בינואר) שהנימה המרכזית בו קוממה אותי עד לחור שבאוזון [...] שהרי איך זה ייתכן שהגנים שלי, שבנו את תשתיתו של בכורי, כה מתבלבלים אצלו לעתים עד כדי כך? "מה שמנחם אותי קצת", הוסיף כספית האב בהמשך מכתבו לראש הממשלה, "זו העובדה המקזזת, שאצל בן יש גם יתרה ניכרת של כישרון ויכולת ביטוי בכיוונים חיוביים יותר, המאזנים משהו את הנפילות המילוליות". לסיום, אחרי שהצהיר בפני ראש הממשלה כי "מאז בן-גוריון ומנחם בגין לא קם לנו מנהיג בשיעור קומתך, עם כל המכלול העשיר של נתונים כפי שגלומים בך", ביקש כספית האב מנתניהו למסור "ד"ש חם מאוד ממני לרעייתך, שהפכה למטרת-משנה כדי לפגוע בך". לדעת כספית האב, "השכל הישר פשוט לא קונה תיאוריה, שפסיכולוגית מיומנת ואשת ראש ממשלה תנהג לפי תיאורי-ההשמצה הרכילותית, הרודפת אחריה בהתמדה [...] אני זוכר שהתרשמתי עמוקות מאישיותה החמה והאנושית!!!". לטענת נתניהו, האיגרת מאת אביו של בן כספית "מעידה כאלף עדים על נוהגו של הנתבע 2 להשתלח במשפחתי ובי בהשתלחויות חסרות יסוד". לא זו אף זו, נתניהו טוענת נגד כספית כי מאז הוא "ממשיך לפרסם פרסומים אודותי, מבלי שהוא טורח לעדכן את הקוראים שהוא מצוי בניגוד עניינים חמור בשל העובדה שהגשתי תביעה כנגדו, וזאת, על-פי עצה משפטית שקיבלתי, בחוסר תום לב, בניגוד עניינים ובניגוד לכללי אתיקה מקובלים". בנוגע לסכום הפיצוי שהיא דורשת מצהירה נתניהו: "אני מעריכה את נזקי בסכומי כסף גבוהים ביותר, בעיקר נוכח הזדון שבפרסום ובהימנעות מבקשת תגובה, אך אני העמדתי את התביעה על סך של 1,000,000 שקל. הגיעה העת כי בית-משפט נכבד זה ישים קץ לפרסום ידיעות לא אחראיות ושקריות בנוגע אלי, ויבהיר כי שמי איננו הפקר ולא ניתן לשפוך את דמי בראש חוצות בקלות רבה כל-כך". לצד תצהירה של נתניהו הוגשו לבית-המשפט גם תצהירים מאת החצרן עצמו, מנשה קוזוקין, הטוען כי מעולם לא היה כל שינוי בתפקידו בבית ראש הממשלה, וכן תצהיר מאת נתן אשל, ראש לשכת ראש הממשלה לשעבר, הטוען כי מעולם לא קיבל הוראה לסיים את עבודתו של החצרן או להעבירו לתפקיד אחר. ת"א 1835/10

כתב ישראלי המצטלם עם האויב אינו שונה ממעריץ הנדחק אל הסלב באירוע פומבי ומבקש מבן משפחה לצלם אותם בחיוך משותף. משהו לספר לחברה, לא סיפור עיתונאי

בסוף-השבוע שעבר פירסם העיתון "ישראל היום" על שערו את סיפור פגישתם של כתב העיתון בועז ביסמוט ונשיא איראן מחמוד אחמדינגאד. למען הדיוק, אין מדובר בפגישה של שני האישים ולא בראיון עיתונאי, אלא בהסתננות של הכתב הישראלי, בחסות דרכון צרפתי, אל סביבתו הקרובה של נשיא איראן. ברגע השיא של ההתוועדות חשף ביסמוט את זהותו הישראלית, למרבה מבוכתו של הנשיא האיראני העוין. ההתחככות של שני האישים, הישראלי והאיראני, אף תועדה בתצלומים עיתונאיים, אבל רגע השיא – כך מדווח ביסמוט – הרגע שבו לחצו ידיים, הוחמץ. ביסמוט מדווח באכזבה כי מסר את מצלמתו לעיתונאי מזדמן, והלה צילם רק את פרצופיהם של השניים, אבל לא את כפות ידיהם המצטלבות בלחיצה היסטורית. "אוי להחמצה". כל ההתרחשות הזאת הניבה, ברגע השיא שלה – כאשר אחמדינגאד מתוודע ללאומיותו של העיתונאי הישראלי – הצהרה סתומה וכללית של נשיא איראן על רצונו בשלום, אבל הסיפור זוכה בעיתון להבלטה גדולה, המסגירה גאווה על ההישג העיתונאי. האומנם הישג עיתונאי? ספק רב. הזאנר העיתונאי הזה כבר נוסה כאן לא פעם בעבר. כך למשל כתב גל"צ הסתנן פעם, מוסווה כרומני, אל קרבתו של דיפלומט סורי והציג לו שאלות, והיו גם אחרים. אמצעי ההסוואה מגוונים – פעם דרכון זר, פעם מבטא כבד, חזות נוכרית – וההישגים דומים. האם מההתחככות של ביסמוט עם אחמדינגאד למדנו משהו חדש, מפתיע, על התנהלותו של המנהיג העוין מאחורי הקלעים? האם נחשפה תוכנית מדינית שטרם ניתן לה פומבי? ממש לא. השימוש בתחפושת למשימה עיתונאית אינו פסול כשלעצמו. ביקור עם דרכון זר במדינת אויב, למשל, הוא משימה עיתונאית ראויה, שהצלחתה וערכה דווקא בביצועה במוסווה. אבל התחככות עם מנהיג זר כמו זאת שיזם ביסמוט, אין בה שום ערך. ביסמוט העשיר את אלבום התמונות המשפחתי בתמונה משעשעת, אבל לבד מזה, לא הרבה. הכתב הישראלי המצטלם עם האויב אינו שונה מהמעריץ הנדחף אל הסלב באירוע פומבי ומבקש מבן המשפחה לצלם אותם בחיוך משותף. משהו לספר לחברה, אבל לא סיפור עיתונאי, בוודאי לא כותרת ראשית המשתבחת בהישג הדל. אז מה למדנו מהמפגש של ביסמוט עם אחמדינגאד? שנשיא איראן נמוך ושביסמוט גבוה, שהאיראני לא מגולח ושהוא גם לא נבהל בקלות, גם לא מכתבים ישראלים, ושלביסמוט יש דרכון צרפתי. בשביל כל זה אין צורך בשליחויות בתחפושת. חיים זיסוביץ הגיש בעבר את "תיק תקשורת"

עיתונאי, דוקטור לביופיזיקה, עורך ומתרגם. היה עורך העיתון "במעלה" ופנה לקריירה מדעית. מאוחר יותר היה פובליציסט ב"דבר" ואחר-כך גם ב"ידיעות אחרונות", שם ערך את עמוד המאמרים. עוסק בעריכה ותרגום של ספרי ילדים, מדע פופולרי, היסטוריה פוליטית וספרי יען. מחבר הלקסיקון "הכל פוליטי"

נולד ב-31 באוקטובר 1940. שירת בנח"ל המוצנח. בוגר האוניברסיטה העברית ובעל תואר דוקטור ממכון ויצמן. בשנים 1970–1980 עסק בחקר חלבונים במחלקה לביופיזיקה במכון. בשנים 1959–1960 ערך את "במעלה", עיתון תנועת הנוער-העובד-והלומד. מ-1974 ועד 1988 היה פובליציסט ב"דבר", ומ-1979 גם ב"ידיעות אחרונות". בשנים 2001–2005 ערך את עמוד המאמרים ב"ידיעות אחרונות". ב-2004 זכה בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת "עבור מאמציו האמיצים להביא לאיזון פוליטי ואידיאולוגי בין הדעות המפורסמות במדור המאמרים". טוריו התפרסמו גם באתר האינטרנט Ynet, מקבוצת "ידיעות אחרונות". לימד עריכה באוניברסיטה העברית, במכללת עמק הירדן, במכללת תל-חי ובמכללת ספיר. תירגם וערך עשרות ספרים בתחומים מגוונים, ובעיקר ספרי מדע פופולרי והיסטוריה פוליטית. חתן פרס אהרן קציר לכתיבה מדעית פופולרית (1977) ופרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (1999). ב-2001 התפרסם ספרו "הכל פוליטי – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית". השתמש בשם העט אבי טנא. נפטר ב-3 באוגוסט 2011. הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, ביניהם העיתונאי אסף כרמל. "הכל פוליטי, לקסיקון הפוליטיקה הישראלית". הוצאת דביר, 2001 "פרטים ממוחם הקודח: חיפופים בעובדות", מאת עמוס כרמל, גיליון מס 17 הטורים של עמוס כרמל ב-Ynet טור שבועי בעיתון "הצופה": הפרס הישראלי לביקורת התקשורת 2004, "האגודה לזכות הציבור לדעת, הילה רפופורט, 17.12.04 "שיטה מהירה, כמותית ואוטומטית לסינתזה של פפטידים ארוכי שרשרת", עמוס כרמל, מתוך "מדע – עיתון מדעי לכל" כרך כ"ט מספר 2, הוצאת מוסד ויצמן לפרסומים במדעי הטבע ובטכנולוגיה

ליברמן בכותרות | "ישראל היום" מצליח להתגייס לטובת נתניהו באופן בוטה עוד יותר | "ממון" ממשיך לנסות לדווח על ענייני מקרו

כל העיתונים ממשיכים לעסוק בכותרותיהם הראשיות בהסתבכויותיו הפליליות של שר החוץ המתפטר אביגדור ליברמן. כל העיתונים חוץ מ"ישראל היום". "ליברמן נחקר באזהרה על העדויות החדשות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "במשטרה מעריכים כי המידע מוועדת המינויים לא ישנה את כתב האישום נגד השר המתפטר, אך הוא מחזק את הראיות נגדו ותומך בהטלת קלון", נכתב בכותרת המשנה. "אמש: ליברמן נחקר באזהרה פעם נוספת בתום השקת קמפיין הליכוד-ביתנו", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "ליברמן נחקר באזהרה בפרשת מינוי השגריר", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "במשך כ-35 דקות ובפיקוח של ראשי אגף החקירות ויאח"ה עימתו אמש השוטרים את שר החוץ המתפטר עם עדויות חדשות שלפיהן התערב למען מינויו של זאב בן-אריה לשגריר בלטביה", נכתב בכותרת המשנה, "בכנס בבנייני-האומה אמר ליברמן: אני מבטיח לך, נתניהו, שנחזור לכאן שוב לאחר הניצחון הגדול". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "חקירה לילית" וכותרת המשנה מתייחסת לעדותו של אילון, שהוכחשה על-ידיו, כעובדה מוגמרת: "אביגדור ליברמן נחקר אמש תחת אזהרה בפרשת השגריר בן-אריה במשך 40 דקות. הכחיש את עדות דני אילון, שלפיה התערב במינוי". כותרת נוספת על שער "ידיעות אחרונות" טוענת כי "ליברמן מעריך שלא יוכל לכהן כשר: אהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון". בעמוד הפנימי מרחיבים: "עד הזיכוי", הכוונה. גם ב"ישראל היום" מתפרסם על השער דיווח בעניינו של מי שהיה עד לאחרונה שר החוץ של מדינת ישראל. "אמש: ליברמן נחקר בפרשת השגריר", נכתב בכותרת בפינה הימנית התחתונה של העמוד. "שר החוץ לשעבר נחקר במשך כ-40 דקות. היועמ"ש יחליט אם ממצאי החקירה ישנו את כתב האישום", מוסרת כותרת המשנה על רקע תצלום קטן של שותפו החדש של ראש הממשלה בנימין נתניהו במפלגת הליכוד-ביתנו. הכותרת הראשית ורוב עמוד השער מוקדשים לא לשותף אלא לראש, ולמפלגה. "הליכוד-ביתנו השיק את הקמפיין: יש רק פתק אחד", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום", שלא משיק היום את הקמפיין שלו, אלא רק ממשיך אותו בעזות מצח וחוסר בושה הולכים וגוברים. "נתניהו: נטפל בבעיה האיראנית", נכתב בכותרת הראשית של החינמון (אתם יכולים להירגע: העניין מטופל). כותרת המשנה מוקדשת לדברור נמרץ: "רה"מ וליברמן קראו לבוחרים לא לבזבז קולות על מפלגות קטנות", נכתב בה (קראתם? הפנמתם?), והיא ממשיכה בציטוט, ספק מובאה, ספק הוראה: "אזרחי ישראל צריכים לחשוב מי המתאים להתמודד עם איראן, עם הטרור ועם המשבר הכלכלי" (רגע, לא קבענו שאין משבר כלכלי ושמצב המשק נפלא?). כדי להסיר ספק (כאילו היה לכם ספק) מודפסת לצד הכותרת תמונה של אחד, בנימין נתניהו, לצד זמרת פופולרית (שרית חדד). חדד שרה לנתניהו את השיר הידוע "אתה תותח". ב"ישראל היום" לא נזקקים לציון מפורש. העיתון כולו הוא התגלמות המעמד הזה: זמרת פופ שרה לראש הממשלה שהוא תותח. שלמה צזנה, החתום על טור פרשנות בכפולה הפותחת, מגיש לקוראים דימוי באדיבות מחלקת המסרים של הליכוד: "לשוט בסירה או בנושאת מטוסים" (הסירות הן המפלגות שאינן הליכוד), וקובע בכותרת: "מופע פתיחה בלי טעויות". הטור כולו, המלווה בתצלום נוסף של נתניהו וחדד, הפעם בליווי הגברת נתניהו, הוא מופת לכתיבה עיתונאית מגויסת שלומיאלית באופן קיצוני. "הרדימו את הקמפיין, והתעוררו", לשון כותרת טור הפרשנות של העיתונאי הוותיק והבלתי תלוי דן מרגלית. כפיים. שלשום הפנתה הכותרת הראשית של המוסף "ממון" לכתבה של גד ליאור שטענה לקיומה של "כלכלת בחירות" בדמות אישור הטבות כספיות על-ידי הממשלה למגזרים שונים. ואולם, הכתבה היתה חסרה נימוקים משכנעים לכך שעיתוי האישור אינו מקרי אלא קשור לתקופת הבחירות, וסבלה ממיעוט דוגמאות (ארבע בלבד, מהן בסכומים לא מהותיים ולמגזרים קטנים). באותו יום עסק גם "דה-מרקר" בסוגיית קיומה של "כלכלת בחירות", באופן משכנע הרבה יותר (וגם כזה המכבד את הקוראים, ללא עריכה ילדותית ודרמטית באופן מטופש). הרושם שעולה הוא כי ב"ממון" סימנו מטרה, אולם לא מתאמצים יתר על המידה כשהדברים מגיעים ליריית החצים. בין השאר דיווח שלשום צבי זרחיה על ישיבה של ועדת הכספים שבמסגרתה אישר יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני, לבדו ובתוך דקות אחדות, העברות תקציביות בשווי של מיליארדים. זרחיה הסביר כי בנוגע לחלק הארי של הכסף מדובר בצעד ביורוקרטי בעיקרו, הנובע מסרבול טכני במנגנון ההעברה שאושרה ממילא. אתמול שוב התכנסה הוועדה, והפעם מדווחים עליה גם זרחיה ב"דה-מרקר" וגם ליאור ב"ממון". מעניין לעמוד על ההבדלים בין הדיווחים, המוסיפים על הרושם משלשום. "אף ח"כ לא הגיע לוועדה – וגפני אישר לבדו תקציבים במיליארדים", נכתב בהפניה על שער "ממון". ליאור מדווח כי גפני, שנכח לבדו בוועדה, הצביע ואישר "את התקציבים למרות אי-נוכחותם של חברי-כנסת נוספים". ליאור חוזר על כך כמה פעמים לאורך הידיעה בהתרסה ("הצבעה מוזרה", הוא כותב), והרושם העולה מהידיעה ומכותרותיה הוא לכן כי גפני העביר מיליארדי שקלים באופן מעורר תמיהה, זאת חרף העובדה שליאור עצמו מציין כי רובו של הסכום הוא אשרור להחלטה על העברה לתקציב הביטחון שלמעשה כבר נוצלה, וכי חלק אחר של הכסף הוא העברה לתפקוד שוטף של משרדי הממשלה. אלא שמקריאת הדיווח ב"דה-מרקר" נראה כי ב"ממון" החמיצו את הסיפור וכי הם משתמשים במערכת חשבונאית שונה מזו המקובלת. זאת, משום שלפי דיווחו של זרחיה, בחדר הוועדה נכחו לא רק גפני עצמו, אלא גפני וחברת-כנסת נוספת, פאינה קירשנבאום מישראל-ביתנו, שהצביעה גם היא בעד אשרורה של התוספת לתקציב הביטחון בסך 1.6 מיליארד שקל (ב"ממון" מדווחים על 1.5 מיליארד). ועקרוני יותר: זרחיה מדווח כי במהלך ישיבתה אתמול אישרה ועדת הכספים לא רק העברות כספים, אלא גם, ואולי בעיקר, קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה על סך של 740 מיליון שקל. לחלק זה של הישיבה, מציין זרחיה, טרח יו"ר הקואליציה זאב אלקין לגייס חברי-כנסת נוספים, לאחר שגפני סירב בשבוע שעבר (בישיבה שעליה דווח רק ב"דה-מרקר") לאשר קיצוץ רוחבי כשהוא לבדו נוכח. את הפערים בין הדיווח ב"ממון" (המובלט בהפניה בשער) לבין זה ב"דה-מרקר" אי-אפשר כבר להסביר – נאמר זאת בנימוס – בהבדלי גישה לעיתונות קמפיינים. היום, בכל מקרה, מתמקדים ב"ממון" בחלק אחר של הקמפיין האנטי-ממשלתי שלהם, זה הקשור ליוקר המחיה (קמפיין שהתגבר, באופן אירוני, לאחר שב"ידיעות אחרונות" החליטו להתעלם ואז לבקר את המחאה החברתית שהלינה על אותו יוקר עצמו). "עוד שבוע: החשבונות מתנפחים", נכתב בכותרת הראשית של המוסף הכלכלי. "החשמל יזנק ב-10%, המים יתייקרו ב-3%, הארנונה לעסקים תעלה – וגם מחירי המכוניות צפויים לטפס למעלה. מה יקרה לחשבונות ולמסים שאנחנו משלמים מ-1 בינואר 2013". ב"דה-מרקר" ממשיכים לעסוק בכלכלת הבחירות במובנה המקורי, והרחב. "ממשלה בתשלומים: הבטח כסף עכשיו, שא בתוצאות בעוד שנים", נכתב בכותרתו הראשית. "חינוך חינם מגיל שלוש, רפורמות בחינוך, הסכמי שכר, השקעות בתחבורה ותוספות לצה"ל: ממשלת נתניהו פיזרה כסף בנדיבות בארבע שנותיה", נכתב בכותרת המשנה. "החשבון מוגש בתקציב 2013, ואחרי הבחירות צפויים קיצוץ קצבאות והעלאת מסים. ובכל זאת, אתמול אושרה תוספת של 1.6 מיליארד שקל לתקציב הביטחון". אגב, בעמ 6 של העיתון מוקדשת ידיעה (טלי חרותי-סובר) למצע הכלכלי-חברתי של חד"ש ("מס עשירים וביטול הפרטות"). ובעיתוני הכלכלה האחרים: עמוד השער של "כלכליסט" מוקדש כולו לציטוטים מכנס של העיתון שנערך אתמול. הכותרת הראשית היא "ידלין: מערכת הבחירות מדחיקה את המצב הגיאו-פוליטי. זו בעיה", "האלוף במיל עמוס ידלין העריך שהסיכוי למלחמה נוספת בשנה הבאה נמוך, אך לא אפסי, והתריע: בור תקציבי של 15 מיליארד שקל יכול להפוך ל-40 מיליארד אם לא ננהל נכון את מדיניות הביטחון". ב"גלובס" הכותרת הראשית היא "הנגיד פישר מזהיר: אם ניכנס למיתון – הגירעון יעלה ל-7%". "עד להעברת תקציב חדש, המדיניות הפיסקלית תהיה משותקת, וניתן יהיה להגיב לכל אירוע חיצוני שיאיים על הצמיחה רק באמצעות הריבית", נכתב בתמצית טור של אבי טמקין המודפס על השער. "משרד החוץ: האיחוד-האירופי ינסה לכפות הסדר מדיני באזור", נכתב בכותרת לידיעה של ברק רביד בראש שער "הארץ". "3 החלטות ממשלה עברו, אך העיר לוד עדיין לא מתפקדת", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". היא מובילה לעמוד סיקור של דו"ח המבקר על השלטון המקומי. "המבקר: לוד קורסת, רבע מיליארד שקל ירדו לטמיון", כותרתה. על שער "מעריב" מתפרסמת הכותרת "המדינה נכשלה בשיקומה של לוד", ציטוט מדו"ח המבקר. "אי.די.בי מתחילה להיערך להסדר חוב; שכרה את שירותי הייעוץ של חברת גיזה", נכתב בכותרת בשולי שער "דה-מרקר". "הרשעה חריגה בגין מאמר מעלה דיון על חופש הביטוי", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 11 של "הארץ". "רב שהתבטא נגד הרב הראשי לפני 8 שנים הורשע בהעלבת עובד ציבור", נכתב בכותרת המשנה. המורשע, אליצור סגל, האשים את הרב הראשי ישראל וייס בשותפות לרצח, חילול שבת וגילוי עריות בשל שותפותו בהתנהלויות צה"ליות שונות שלא נשאו חן בעיני סגל. המאמר פורסם באתר הסיעה של משה פייגלין.

כוחות הביטחון החזירו לעיתונאי אלי אושרוב את רוב הציוד שהחרימו ממנו בעת שסיקר את הפלגת המחאה של הסירה איירין לעזה

עיתונאי "זמן ירושלים" אלי אושרוב, שהתלווה מטעם ערוץ 10 לשיט הסירה איירין בהפלגת מחאה אל עבר רצועת עזה, קיבל לידיו את רוב ציוד הצילום שנלקח ממנו עם השתלטות כוחות צה"ל על הסירה. אושרוב זומן להתייצב הבוקר בתחנת המשטרה באשדוד, שם צפה יחד עם חוקר משטרתי ונציג חיל הים בחומרי הגלם שצילם במשך ימי השיט. נציג חיל הים בחן את החומרים "ברפרוף", כהגדרת אושרוב, וזאת כדי לוודא שאין בהם קטעים שעלולים לעורר בעיה בטחונית. בתום הצפייה הועברו לאושרוב מצלמתו האישית והקלטות שהוחרמו ממנו, כמו גם המיקרופון שקיבל מידי ערוץ 10 בטרם יצא למסע. הטלפון הנייד של אושרוב, לעומת זאת, טרם אותר על-ידי המשטרה. כמו כן, התקן האחסון הדיגיטלי שבו שמר אושרוב כמה מהתצלומים שצילם במהלך השיט לא הושב לו, משום שהמשטרה לא הצליחה לבדוק את תוכנו מפאת העובדה שהסוללה במכשיר אזלה. לאחר שהבדיקה תתבצע, נאמר לאושרוב, יוכל לאסוף גם את המכשיר הזה. השבת הציוד העיתונאי של אושרוב באה בעקבות פניות מצד עורכת-הדין של העיתונאי, סמדר בן-נתן, וכן בעקבות פניות מצד הסניף הירושלמי של אגודת העיתונאים. דני זקן, יו"ר האגודה, שלח אתמול מכתב לשר יצחק אהרונוביץ, עם העתקים למפכ"ל המשטרה ולמפקד מחוז דרום, בבקשה "לערוך חקירה מקיפה ומהירה" כדי לאתר את מכשיר הטלפון הנייד של אושרוב. "במקביל", הוסיף זקן, "לדאוג להשבת כל הציוד לעיתונאי, ששהה במקום במסגרת תפקידו כדי לסקר את האירוע ולכן מוגן על-ידי החוקים הנוגעים לחופש העיתונות". לדברי זקן, השבת הציוד של אושרוב היא סימן מעודד ביחס לדרישתו להשיב גם את חומרי הגלם של העיתונאים ששהו על ספינות "המשט הטורקי", אם אלה טרם נמחקו.

טוב לו למזג השיפוטי המעודכן של מערכת המשפט שייעצר במקום שבו שופטים אצים לתקשורת כדי לייחצן את עצמם

השופט אצדק, אחד משני גיבוריו של המחזה "מעגל הגיר הקווקזי", הוא דמות ססגונית שאינה מוכרת בבתי-משפט בדרך כלל. ברטולד ברכט נטע אותו בהווייתה של ממלכת גיאורגיה, אי-שם במאה ה-17, ושיווה לו מראה ואופי של איש חסר רסן, שתוי, נהנתן, שאינו עושה סוד מהרגלו לקבל שוחד. חורץ הדין הזה היה במקורו ליצן הכפר, והגיע לתפקידו הרם כתוצאה מתהפוכות פוליטיות שגילגלו אותו לעיר הבירה והפכו אותו לבדחן הכת השלטת. מינויו לשופט היה בדיחה של השלטון המהפכני, אך הוא נשאר בתפקידו גם לאחר המהפכה שעל רקעה מתרחשת העלילה הדרמטית של המחזה. למרות תמהוניותו ופרחחיותו, אצדק הוא שופט שניחן בחוכמת חיים שבאה לידי ביטוי באופן שבו הוא פוסק במחלוקת שבין הנערה גרושה ובין אשת המושל על הילד שנטשה האם הביולוגית ואימצה המשרתת הענייה והמסורה. אצדק משתף את בעלי הדין בשיקוליו, בכללם בציפיותיו לקבל גמול על פסיקותיו. ברכט שיווה לו דמות קריקטורית, קיצונית, כנראה כדי להביע בדרך זו את דעתו על מוסריותו של עולם המשפט, מכל מקום זה ששלט בכיפה לפני העידן הקומוניסטי. בדרך כלל שופטים שומרים על ריחוק מהציבור הרחב, בוודאי מאלה הנידונים בפניהם, ואינם חושפים את השקלא וטריא שהם מנהלים עם עצמם (או עם עמיתיהם לכס הדין). כך במתוקנות שבאומות. גם במדינות מושחתות, המניעים הסמויים, הפסולים, של שופטים בבואם לחרוץ גורלות אינם מוצהרים. ישראל נמנית עם המתוקנות שבאומות בכל הנוגע למערכת המשפט שלה. האבחנה הזו תקפה גם היום, למרות ההתקפות החוזרות ונשנות על הרשות השופטת. רק במקרים אחדים נחשפו שופטים בהתנהלות פלילית לכאורה (השופט אליעזר מלחי, השופט בדימוס דן כהן, השופטת אסנת אלון-לאופר, השופטת הילה כהן), וגם מספר המקרים של עבירות משמעתיות או מינהליות שבהם מעורבים שופטים הוא קטן. שופטי ישראל מוחזקים (עדיין?) נקיי כפיים. החזקה הזו אומרת למעשה שהשופטים אומרים את דברם בפסקי הדין שלהם. אין הם צריכים להסביר את עמדותיהם ואין הם צריכים להצטדק על הכרעותיהם. כללי המשחק הם אלה: השופטים נתפסים כמי ששוקלים כל עניין לגופו, את נימוקיהם הם פורשים בפני בעלי הדין (והציבור כולו) בפסקי הדין שהם כותבים, ובכך תם תפקידם. ערכאת שיפוט עליונה היא הזירה היחידה שבה נבחנת תבונתם השיפוטית, וגם בה מסורה ההכרעה בידי שופטים האומרים את דברם בפסק דין. אלא שהתמונה הזו אינה מדויקת: יש זירה נוספת שבה נידונים פסקי הדין, והיא התקשורת (וגם האקדמיה, שבמידה לא מעטה בוחרת בתקשורת כבימה שעליה היא מביעה את דעתה על ההלכות שקובע בית-המשפט). מידת החירות שנטלה לעצמה התקשורת הישראלית לערער על הכרעות של בתי-המשפט הלכה וגברה עם השנים, ככל שהשתנה עולם המושגים שעל-פיו עוצבו היחסים במשולש ציבור-משפט-תקשורת. המרחק שתפסו השופטים מהציבור הרחב (ומן התקשורת) בעשרים השנים הראשונות לקום המדינה, שתוגמל ביראת כבוד גדולה של הציבור (ושל התקשורת) כלפי השופטים, פינה בהדרגה את מקומו ליחסים יותר מאוזנים ומפוכחים, שהגיעו כיום לצומת שבו השופטים מתנהגים כאנשים מן השורה, הנזקקים לתקשורת ורואים בה אמצעי חיוני להשפיע על החברה וגם להגן על כבודם. הנה שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים. ב-20 באוקטובר זיכה בית-המשפט העליון אדם שהורשע בבית-המשפט המחוזי באונס בתו ונידון ל-12 שנות מאסר. שעה קלה לאחר מתן פסק הדין רואיינה השופטת בדימוס ברכה אופיר-תום בתוכנית "בחצי היום" ברשת ב של קול-ישראל. אופיר-תום ישבה בהרכב בבית-המשפט המחוזי שהרשיע את האב, והשאלות שהפנה אליה מגיש המשדר, רן בנימיני, נסבו על רגשותיה ושיקוליה בעת הדיון בתיק ובעת ההכרעה בו. זה היה ראיון פורץ דרך: השופטת נענתה לבקשת המראיין לשתף את המאזינים בתחושות שליוו אותה בעת ששקלה את העדויות ובעת שחתמה על פסק הדין. עיקר הדו-שיח שניהל איתה בנימיני לא נסב על עקרונות משפטיים (שפסק הדין בעליון עסק בהם רבות ואף חידש בהם), אלא על חוויותיה האישיות כמי שגורלם של הנאשם ושל המתלוננת, בתו, מסור היה בידיה. היא נשמעה כמי שמגנה על החלטות ההרכב שעימו נמנתה וכמי שמבקשת להסביר לציבור את שיקוליה ושיקולי עמיתיה. אופיר-תום בהחלט לא הסתפקה בפסק הדין שכתבו היא וחבריה כדי לומר את דבריהם בתיק הנדון. יום לאחר מכן פירסם השופט בדימוס שלי טימן מאמר ב"מעריב" ובו הגיב על פסק דין שניתן ביום הקודם בבית-המשפט העליון בעניינו של אלכסיי וולקוב, שהואשם ברצח גרושתו יוליה וולקוב. הנאשם זוכה בבית-המשפט המחוזי על-ידי הרכב שבראשו ישב השופט טימן, והעליון אימץ את פסק הדין. טימן פירסם מאמר שבו נשמע כמי שחוגג את נצחונו על הפרקליטות והמשטרה, שדרשו להרשיע את וולקוב. גם במקרה זה, אמירתו של טימן לא היתה, בעיקרה, משפטית-מקצועית, אלא אישית. טימן שיתף את הקורא לא בתובנות משפטיות עמוקות, אלא בסיפוק העמוק שהציף אותו למשמע הגיבוי שנתן לפסיקתו בית-המשפט העליון. בשתי ההופעות התקשורתיות האלו תיפקדו אופיר-תום וטימן כיחצנים של עצמם. בכך הם הרחיבו את המגמה שהסתמנה לפני שלושה חודשים, כאשר הנהלת בתי-המשפט פירסמה הודעה לעיתונות שבה הגנה על פסק הדין של העליון, שדחה את ערעורו והכפיל את עונשו של השוטר שחר מזרחי, שהורשע בהריגת מחמוד גנאיים במהלך פעילות משטרתית שנועדה לאכוף את החוק ולהגן על הציבור. התגובה התקשורתית והציבורית הנרגשת על הכפלת העונש הניעה את נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, ליזום את פרסום ההודעה בזמן אמת כדי להבהיר את פסק הדין. זה היה מהלך נכון שבא להשלים את פסק הדין ולהציג באור מדויק את עמדת בית-המשפט. להופעותיהם התקשורתיות של אופיר-תום וטימן יש צליל אחר: הם אינם מדברים בשם המערכת המשפטית, אלא בשם עצמם. הם משתמשים בתקשורת כדי להציל את כבודם שלהם יותר מאשר כדי לגונן על המערכת שבמסגרתה חרצו גורלות. זו התפתחות חדשה בעולם התקשורת, ויש לתת עליה את הדעת: האם היא תורמת לביצור מעמדו של בית-המשפט או לזילותו? האם היא מעצימה את זכויות האזרח או חושפת אותו לסכנת וולגריזציה של הליכי הצדק? האם היא מחזקת את הדמוקרטיה הישראלית או מחלישה אותה? ברכט היה עושה, מן הסתם, מטעמים מהמזג השיפוטי ההולך ונחשף באחרונה.

העיתונים חלוקים באשר לנעשה ובאשר לצפוי | ב"ידיעות אחרונות" פתחו תיק רפואי ומצאו בו עמוד אחד בלבד | וב"הארץ" החליטו לעשות משהו בנוגע למזג האוויר

אתמול לא אירעה כל התרחשות דרמטית באזור. איך יודעים? פשוט מאוד – באף אחד מהעיתונים אין הבוקר כותרת ראשית בת מלה אחת או שתיים. אחד החוקים המרכזיים במבוא לקריאת עיתונות פופולרית מלמד כי כשמונחות לפניך כותרות ראשיות בנות ארבע מלים ("ידיעות אחרונות"), שש מלים ("הארץ" ו"ישראל היום") ותשע מלים ("מעריב"), אתה יכול להתרווח בכורסה או לתפוס תנומה קלה – לא הפסדת דבר. באופן אבסורדי, לעיתונים דרושות יותר מלים כדי להכתיר אי-מעשה מאשר כדי להכתיר מעשה. הדיון הציבורי על המצב בחזית עזה "מתנהל על-ידי עסקונה מוכת סנוורים", כותב הבוקר דן מרגלית ב"ישראל היום", ומתייחס בדבריו לראשי קדימה. אבל גם הכתבים המובילים את הדיון הציבורי מעל דפי העיתונים אינם יוצרים הבוקר את הרושם כי הם ניחנים ביכולת להביט למרחקים בצלילות. כיוון שכל אחד מהם מציג את עמדות מקורותיו, אותה ערבוביה המאפיינת את העסקונה עולה גם מתוך הדיווחים העיתונאיים, והקורא נאלץ לבחור בכל פעם במי לתת את אמונו. כך נוצר מצב שבו מתקיים שכנוע מצרי ללא כל תיווך, ומתקפה אווירית ישראלית מוחלפת בארטילרית, ואז מוגבלת בתנאי שלא ניתן כלל לקיימו. "נשיא מצרים שיכנע את חמאס להפסיק את האש ל-24 שעות", מספרת כותרת הגג לידיעה רחבה מאת איתמר אייכנר, סמדר פרי, יוסי יהושוע ורוני שקד, המופיעה הבוקר בעמ 4 של "ידיעות אחרונות". לפי השורה הפותחת של הידיעה, "נשיא מצרים החליט להטיל את כל כובד משקלו המדיני כדי לעצור את ההידרדרות הצבאית ברצועת עזה ולמנוע פעולה ישראלית רחבה". בהמשך ניתן למובארכ הקרדיט על כך שהצליח להשיג הפסקת אש בת יממה ובחר לזמן ללשכתו את מועמדת קדימה לראשות הממשלה, ציפי לבני. מנגד, אלכס פישמן כותב בטור צר הצמוד לידיעה כי "גורמי ביטחון בכירים הדגישו אתמול כי המצרים אינם נמצאים בשום מהלך תיווך בין ישראל לחמאס לחידוש התהדייה". פתרון אפשרי לסתירה – כל כובד משקלו המדיני של נשיא מצרים שווה לאפס. גם על טקטיקת ההתקפה הישראלית אין אחדות דעים. ברק רביד, עמוס הראל ואבי יששכרוף מדווחים ב"הארץ" כי "בישראל הוחלט על מתקפה אווירית נגד החמאס אם תתחדש האש", אך מיה בנגל, אמיר בוחבוט וירון ששון מדווחים ב"מעריב" כי "שר הביטחון אהוד ברק קיים אתמול בבוקר דיון על האפשרות להשיב בירי ארטילרי לעבר האזורים מהם משוגרים הקסאמים וטילי המרגמה". גם אם אין סתירה עקרונית בין השניים (אפשר בקלות לדמיין מצב עניינים שבו התקיפה הישראלית משלבת בין הפצצות אוויריות לאש ארטילרית), פרט אחד נותר סתום: לפי הדיווח ב"מעריב", בכירי הפרקליטות הצבאית קבעו כי יש צורך במילוי "ארבעה תנאים" לפני שמגיבים באש ארטילרית אל עבר מקום שיגור הרקטה: "להבחין בין אזרחים ללוחמים, לברר אם תוקפים מטרה צבאית ולא מטרה אזרחית, ואת מידת הפרופורציה של הפגיעה". הנה הפרקליטים אינם בוחלים בתרגילים מלוכלכים כדי לכבול את ידי הצבא, ומעמידים תנאי שלא ניתן לעמוד בו. במקרה זה, מפני שהוא פשוט אינו קיים. ב"ידיעות אחרונות" מגישים הבוקר שירות לציבור – "התיק הרפואי" של המועמדים לראשות הממשלה [איתמר אייכנר]. נו, לקרוא למידע הכלול בידיעה "התיק הרפואי" זו הגזמה פראית, ובכל זאת זה מה שנכתב בסטמפה שהונחתה עליה. בפועל, כותרת הידיעה, "פתק מהרופא", מציגה את המידע שמקבל קורא העיתון באופן מדויק יותר: ב"ידיעות אחרונות" פנו לרופאים של שלושת המועמדים וקיבלו הצהרות כלליות על מצבם הבריאותי של נתניהו, לבני וברק. היוזמה מבורכת, אבל התוצאה לוקה בחסר. כל המועמדים במצב מעולה, תשמחו בוודאי לדעת, אבל איך אפשר לקחת ברצינות הצהרה כמו זו שמסר פרופ משה מיטלמן, הרופא האישי של לבני, שכתב ל"ידיעות אחרונות" כי "מהיכרותי עימה וכרופאה האישי, אני יכול להעיד שגב לבני היא אשה צעירה, בריאה, ואין חלות עליה מגבלות כלשהן. היא בהחלט יכולה להמשיך לרוץ קדימה". רופא המתנסח בשפה תעמולתית אינו משדר אמינות רבה, וזאת גם בלי שנזכיר מה קרה לפציינט האחרון במפלגה שהצהיר כי הוא בריא ושלם וממשיך קדימה. בתחתית עמ 4 של "הארץ" מופיעה הבוקר ידיעה מעט מוזרה מאת צפריר רינת. כותרתה היא "נס חג החנוכה? החורף בא". למרבה הצער, הידיעה אינה מספקת תשובה לשאלה המעניינת שמעלה כותרתה, והקורא בה נותר בסופה כשהוא עדיין לא יודע אם אכן הגשם הצפוי לרדת בימים הקרובים הוא בבחינת נס, האם נס זה אכן קשור באיזשהו אופן לחג החנוכה, והאם בכלל לאלוהי היהודים יד בדבר, או שמא מדובר במערכת אקלימית שמחוללה הוא אליל כנעני. למעשה מדובר בתחזית מזג אוויר שלא ברור איך ביצבצה לה כך פתאום באחד מעמודי החדשות. הידיעה מורכבת ממשפטים סתמיים כגון "ימי החנוכה, מהיום ועד חמישי בלילה, צפויים להיות גשומים ולעתים גם סוערים", משפטים שכמוהם ניתן למצוא (אמנם בקיצור יתר) גם בתחזית המופיעה הבוקר, כבכל יום, בעמוד האחורי של העיתון, מתחת לביקורת הטלוויזיה. נהוג לומר כי כולם מדברים על מזג האוויר אבל אף אחד לא עושה משהו בעניין, והנה ב"הארץ" החליטו לעשות מעשה – ולדווח עליו פעמיים. אתמול כתבנו כאן על ההבדלים בין "גלובס" ל"דה-מרקר" בסיקור פירוק בית-ההשקעות פריזמה. בעקבות הפרסום פנה עורך ב"דה-מרקר" וביקש להעמיד דברים על דיוקם. לא נכון שב"דה-מרקר" הצניעו את סיקור הקריסה, כתב ל"העין השביעית", הרי כבר בגליון יום שישי דווח על כך בהבלטה ושוב ביום ראשון. טענה זו מוצדקת לחלוטין. ביום שישי אכן תפס פירוק פריזמה את הכותרת הראשית של "דה-מרקר", וכתבה רחבה הוקדשה לסיפור. למעשה, היה זה גילוי ראשון של ההתפתחות האחרונה בבית-ההשקעות, ועל כך העיתון בוודאי אינו ראוי לביקורת, אלא למחמאה. גם ביום ראשון כתבו ב"דה-מרקר" כפולה בנושא, תוך הפניה מהשער. אך בפרסום אתמול ב"העין השביעית" תואר ההבדל בין הסיקור ב"גלובס" לזה של "דה-מרקר" כהבדל הנובע ממחלוקת על מבנה בית-ההשקעות ועל רפורמת בכר שהביאה לקיומו. במובן זה, הפרסומים הקודמים ב"דה-מרקר" רק מחזקים את הבדלי הגישות בין שני העיתונים הכלכליים. בעוד שב"גלובס" התמקדו בכישלון של בית-ההשקעות ורפורמת בכר, בפרסומים שהופיעו ב"דה-מרקר", גם אתמול וגם בימים קודמים, אוזכרה רפורמת בכר, אם בכלל, רק בדרך אגב, ובוודאי שלא נמתחה עליה ביקורת. ידיעות על מיזוג אפשרי בין ערוץ 10 לזכיינית ערוץ 2 רשת מופיעות הבוקר במרבית העיתונים, אם או בלי הקביעה שמדובר בפרסום בלעדי. מדובר במהלך מורכב ביותר מבחינה רגולטורית, וקשה להאמין שיתרחש בפועל, אך רק שני כתבים מביאים את הסיפור שמאחורי הסיפור על המיזוג. רז שכניק מביא הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדברי בכיר בערוץ 2, הטוען כי ההתעניינות החדשה של רשת במיזוג עם ערוץ 10 נועדה לאותת למוזי ורטהיים והזכיינית קשת כי ברשת לא יסכימו למיזוג עימה בכל תנאי. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בזמן האחרון דווקא המגעים בין רשת לקשת הם שצוברים תאוצה. עוד עיתונאית פונה לפוליטיקה: כתבת "ידיעות אחרונות" אריאלה רינגל-הופמן מצטרפת למפלגת הירוקים. דווקא עמיר בן-דוד, עמיתה לעיתון, הוא היחיד הבוקר מבין כל המדווחים על המפלגה ("ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב") המבקר התפתחות נוספת שחלה בה – איחודה עם מפלגת חץ, שהקים אברהם פורז. בן-דוד מזכיר כי פורז ייצג רק לאחרונה את חברת דלק, שביקשה לערוך קידוח נפט בשמורת טבע, ואמר כי "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמורות טבע ענקיות". יעל גאוני מדווחת ב"גלובס" כי יו"ר ועדת הטלוויזיה במועצת הרשות השנייה, דוד אלכסנדר, פורש מתפקידו. עודד ירון סוקר הבוקר במוסף "גלריה" של "הארץ" את הנטייה הגוברת לזייף תצלומים המופיעים בעיתונות. ירון מראיין, בין היתר, את צלם העיתונות זיו קורן, הקורא לקביעת קוד אתי ל"כל מי שעוסק בפריים מרגע הלחיצה ועד רגע הפרסום בעיתון". אריק בנדר ולירון דנש מדווחים ב"מעריב" כי בעקבות פנייתו של ח"כ דב חנין, הורה השופט אליעזר ריבלין, יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית, כי מעתה חובה לפרט בסקרי בחירות את שמות המפלגות הערביות. אסף אוני כותב ב"הארץ" על עיתונות האזרחים שמעודד הצהובון הגרמני "בילד", ונטשה מוזגוביה מדווחת בעיתון על ביטויים חדשים של משבר העיתונות המודפסת בארצות-הברית.

רוב העיתונאים לא השכילו לחזות את עוצמת החבטה העולמית שעתידה היתה לטלטל את הקפיטליזם. לא ברור אם הסיבה היתה עצלנות, או כניסה למיטה יחד עם הבנקאים

עם פרוס המילניום מצאתי עצמי מצטרף לשיירת עיתונאים ואנשי עסקים בכירים בטרק טיפוס הרים מנמל התעופה של ציריך לפסגות המושלגות של דאבוס שבשווייץ, בדרך לכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי. המשימה לא היתה קשה או מסוכנת, משום שאמצעי התחבורה שלנו היו לימוזינות. אף שאני עיתונאי עצמאי ואיני קשור למערכת של כלי תקשורת מסוים, הצלחתי לגרד בדרך לא דרך הזמנה לכינוס תקשורת מיוחד לעורכים בכירים, ואפשרות למינגלינג עם כמה מהתותחים הכבדים. לא הגעתי לשם ככתב מן המניין, המשוגר מיד לחדר שהוקצה לעיתונות במקלט אטומי במרתף של מרכז הוועידות, אלא כחבר משלחת עצמאי לצד עורכי ה"וול-סטריט גורנל", "טיים", "ניוזוויק" וה"פייננשל טיימס". אנחנו היינו הנבחרים, והורשינו "להתמזג" באליטה של תרבות התאגידים הרב-לאומית. תחושת השפע והאליטיזם על פסגת ההר היתה מפתה, כאילו היינו גם אנחנו חלק מהם, אמצעי תקשורת הזורחים מעל לזן חדש של אדוני העולם – "איש דאבוס". אחד מאיתנו, כתב של רשת הטלוויזיה CNBC, יחצה בקרוב את הקווים ויוותר על העיתונות לטובת קרן גידור (שמאוחר יותר תפשוט את הרגל). באותו זמן, ינואר 2000, בועת הדוט.קום פקעה, אך לא התקיים כל דיון בשאלה איזו בועה תחליף אותה, ואיש לא צפה שבתוך שנים ספורות תקרוס הכלכלה העולמית במשבר גלובלי. ה"הייפ" באותה שנה היה ההבטחה הטמונה בגלובליזציה והמערכת הקפיטליסטית החסינה בפני כשלים. רוח של "אופטימיות זהירה" היתה הביקורת היחידה המותרת. שמונה שנים אחר-כך חזרה רשת בלומברג לדאבוס שבלב אירופה ומצאה שם מנהיגים המוכנים להודות שלא הזהירו אותנו מפני הבעיות, ולמעשה אולי אף תרמו ליצירת אווירה של תאוות בצע ולפתפותי הביצים של השוק החופשי. עתה, בשיאו של המשבר הפיננסי החמור ביותר מאז המשבר הגדול, אומרים אנשי הקרן הכלכלית העולמית (WEF) ונציגיהם בוועידה, שמנהלים בכירים רבים שהתכנסו בדאבוס בחמש השנים האחרונות לא שעו לאזהרות של עמיתיהם. המארגנים של הוועידה בדאבוס אף אומרים שהם כשלו ולא נהגו בקשיחות הראויה עם הבוסים של תעשיית הפיננסים, והעדיפו לקבל מהם מימון ולהניח להם להפוך את דאבוס לחגיגת הבזבזנות של וול-סטריט: "היה היו ימים שהפורום הכלכלי העולמי היה הגמבורי הגדול ביותר של וול-סטריט" (בלומברג). "אווירת המסיבה התגנבה פנימה", אמר קלאוס שוואב בן ה-70, מייסד הקרן והיו"ר. "הנחנו לעניינים לצאת מכלל שליטה, ותשומת הלב הוסטה מהדרך המהירה והמורכבת שבה נוצרו וצמחו אתגרים לעולם כולו". לא רק מנכ"לים התמכרו ואיפשרו את דרכי הפעולה שעירערו את המערכת – גם ארגוני תקשורת רבים היו חסרים את מידת העצמאות והשיפוט הביקורתי הדרושים כדי לערוך תחקירים על אודות ה"פיננסיליזציה" של המערכת הכלכלית, ולא הזהירו מפני החריגות החמורות, שהגיעו לפעמים לכדי התנהגות פלילית לכל דבר. כשאני מתייחס ל"תקשורת" אני מתכוון לעיתונים ולתחנות טלוויזיה (פרט ליוצאים מן הכלל) בארצות-הברית ובאירופה. אני כתב חוקר ועיתונאי גלובלי. ב-2006 כתבתי מאמר לדו"ח נימן (Nieman Reports), כתב-העת לביקורת התקשורת של אוניברסיטת הרווארד, שבו קראתי לעמיתי לשפר את הבדיקות והתחקירים שלהם בתחומי האשראי והחובות. התגובות שקיבלתי היו מועטות. כעבור שנה הפקתי סרט, "בחוב אנו שמים מבטחנו" ("In Debt We Trust"), שבו הזהרתי מפני קריסה אם לא ייעשה דבר. מאוחר יותר לעגו לי המבקרים וכינו אותי "זורע בהלה" או "נביא סוף העולם". אחר-כך כתבתי ספר על המשבר המחריף, שכותרתו "הביזה" ("The Plunder"). שלושים מו"לים "ויתרו" על הספר משום שחשבו שאני מגזים. בסופו של דבר ראה הספר אור שבוע לפני פשיטת הרגל של ליהמן-ברדרס. הפעם פסקו כמה מבקרים שאני נביא. לא הייתי היחיד שראה את הנולד אך איש לא התייחס לדבריו. הכלכלן גיימס גלבריית אומר שרק שמונה או עשרה מאלף עמיתיו הבחינו במה שעתיד להתרחש. הוא כתב: "זה כתם נורא על המוניטין של המקצוע. ישנם אלפי כלכלנים. רובם המכריע מלמדים. רובם המכריע מלמדים מסגרת תיאורטית שהתגלתה כחסרת ערך מיסודה". אם כלכלן יוצא נגד עמיתיו, מדוע אנו, בתקשורת, לא עושים כך יותר? היום כולנו חרדים ומבוהלים מהקצב המהיר של התפשטות המשבר הגלובלי. הספר "ביזה" עוסק בשלושה היבטים שלו: בתעשיית המשכנתאות והחברות של וול-סטריט; ברגולטורים שלא הפעילו רגולציה; ובתקשורת שלרוב שיתפה פעולה עם כל אלה. לא זו בלבד שבשנים 2002–2007 נערכו מעט מאוד תחקירים על שיטות הפעולה הגזלניות של הסאב-פריים, אלא שארגוני תקשורת קיבלו מיליארדי – כן, מיליארדי – דולרים הכנסות מפרסום מחברות הלוואות וחברות אשראי מפוקפקות. עברנו מחשיפה למכירה. אחד ממקורות ההכנסה הראשיים של עיתונים הוא מודעות נדל"ן והלוחות למיניהם במוספי סוף-השבוע. בקהילות מסוימות הפכה תעשיית התקשורת לזרוע השיווק של תעשיית הנדל"ן. בערים מסוימות אתה יכול למצוא אפילו עיתונים שמקבלים נתח מההכנסות על עסקאות המבוצעות הודות למודעות שלהם; למעשה הם היו חלק בלתי נפרד מהשחיתות. לכן לא נערכה כמובן כמעט כל בדיקה של מה שמתרחש באותן שכונות שבהן רווחו הונאות בענייני משכנתאות ושבהן מי שלא יכלו להרשות לעצמם לקנות בתים, קנו אותם באמצעות משכנתאות מזויפות. היו עיתונים שעשו כסף ממכירת הבתים הללו. לאחר פרוץ המשבר היה הסיקור באירופה טוב מעט יותר, אך לא היו כמעט דיווחים או שאלות על ההשקעות הגדולות שעשו בנקים באירופה ובאסיה בניירות ערך סאב-פריים, שרבים מהם התבססו על שיטות הלוואות מפוקפקות או מפלות. מאז קרסו כמה מהבנקים האלה או מחקו מיליארדי דולרים, משום שלניירות הערך "מגובי הנכסים" הללו לא היו למעשה ניירות ערך שאפשר היה לגבות אותם בהם. הם האשימו את האמריקאים במרמה – ויש אמת בהאשמה הזאת – אך גם עליהם חלה חובת הבחינה השקדנית, והיה עליהם להבין שהכסף שלהם מסייע להתנהלות הבזויה שהובילה למשבר העיקולים המשפיע על מיליוני משפחות. במקום לעשות זאת התייחסו ארגוני תקשורת רבים לבעיה מנקודת מבט פוליטית, ורק לעתים רחוקות הודו בעצלנות ובסיקור שטחי. סורן קרן, פרשן בכיר של היחסים הטרנס-אטלנטיים בקבוצה למחקרים אסטרטגיים (Grupo de Estudios Estratégicos) שמרכזה במדריד, כתב: "התגובה הראשונית שנרשמה באירופה היתה בעיקר שמחה לאיד מהולה בשביעות רצון עצמית, כאילו הדגם הכלכלי העדיף של אירופה העניק לה חסינות מפני הצרות השוטפות את ארצות-הברית, אך לא זה המצב, והדבר גרר תגובה פופוליסטית צפויה לחלוטין; עכשיו מאשימים מנהיגים מכל קצות הקשת האידיאולוגית את ארצות-הברית בבעיות הפיננסיות של ארצותיהם, כאילו עמדות אנטי-אמריקאיות שכאלה יגנו עליהם מפני ההשלכות הפוליטיות של הבעיות האורבות מעבר לפינה. רבים באירופה קוראים לשים קץ לשליטה האמריקאית בכלכלה הגלובלית, ולהעניק, כמובן, תפקיד רגולטורי גדול הרבה יותר לאירופה". המקור של מקצת האנטי-אמריקאיות הארסית ביותר נמצא, כרגיל, בגרמניה, ששם חגגו מגידי העתידות בתקשורת את נפילתה הקרובה של אמריקה. שבועון החדשות "דר שפיגל", למשל, פירסם תמונת שער שבה נראה פסל החירות כשהלפיד שלו כבוי. הכותרת: "מחיר היוהרה". בשער "די צייט" נראה הנשר הקירח צונח ארצה, נוצותיו מתעופפות לכל רוח, ובאחד מטלפיו הוא מחזיק בדגל האיחוד-האירופי. מאמר אחר ב"די צייט" נשא את הכותרת: "ארצות הברית: האם מעצמת-העל תלמד לרדת מהבימה?", והוא שואל: "כיצד תוכל ארץ הניצחון והאופטימיות להסתגל לחיים שלאחר הרגע האימפריאלי?". וכך הלאה וכך הלאה. גם פוליטיקאים גרמנים הצטרפו למקהלת ההשמצות נגד ארצות-הברית. שר האוצר פר שטיינברוק חזה כי "ארצות-הברית תאבד את מעמד מעצמת-העל במערכת הפיננסית העולמית" (הוא אמר גם: "המשבר הפיננסי הוא בעיקרו בעיה אמריקאית", אך כעבור ימים אחדים נאלץ לבלוע את הכובע כאשר ניסה, בלא הצלחה, להציל את קבוצת הבנקים הגרמנית למשכנתאות היפו). על התקשורת הגלובלית מוטלת האחריות לסקר את המשבר בצורה טובה יותר ולהודות בחלקה בו. אינני מבקר התקשורת היחיד המעלה את הסוגיה הזאת. הווארד קורץ כתב ב"וושינגטון פוסט": "בעוד ארגוני התקשורת רודפים אחר סיפורים בלעדיים על קריסת וול-סטריט, הם מתמודדים גם עם שאלה מטרידה: מדוע לא הבחנו בה מבעוד מועד? כולנו כשלנו, אומר סטיבן גספרינו, לשעבר כתב הוול-סטריט גורנל וניוזוויק. לא הבנו שהדבר נוצר ומתפתח. כולנו נושאים באחריות במידה זו או אחרת. בניין הקלפים הפיננסי הרעוע שקרס נבנה במידה רבה בגלוי, לעיני הציבור: בנקי השקעות שהתנפחו יתר על המידה, התנהלות מסוכנת של פאני-מיי ופרדי-מק, מכשירים מסוכנים למתן משכנתאות שנעשו לחלק בלתי נפרד ממערכת צללים בנקאית. כל אלה הופיעו בכתבות – ובכמה טורים חושפניים של גורמים מתוך המערכת – אך העיתונות הכלכלית לא יצרה תחושת חרדה אמיתית עד אשר המוסדות החלו להתמוטט." העיתונאי הכלכלי לשעבר דין סטרקמן, החוקר עתה את העיתונות העסקית עבור כתב-העת לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה, מסכים. הוא אמר לי: "העיתונות העסקית לא ממש קלטה ולא הבינה מה ניצב מולה, איזה שינוי דרמטי עבר על העולם, איזה שינוי עבר על תעשיית ההלוואות, ועד כמה יצאה וול-סטריט מכלל שליטה. לטעמי, היא איחרה מאוד לתפוס ולהעריך את השינויים במערכת הפיננסית ולהתמודד איתם". הוא אף מאמין שהיה קשר בין ההכנסות מפרסום ובין איכות העיתונות: "הם [העיתונות הכלכלית] עשו הון תועפות. גם בעניין זה היתה החמצה גדולה. זמן רב הושקע ב[דיווח על] אישים, ולא באופן שבו נוצרו ההכנסות הללו. ההחמצה הגדולה השלישית היא המצוקה הפיננסית הגוברת של המעמד הבינוני בכללו. הדבר המתסכל ביותר לטעמי היה סיקור ההידרדרות של חיי היומיום הפיננסיים של האמריקאים". בלוג העורכים של האיגוד העולמי של העיתונים בפריז העלה את הנושא בנובמבר: "התקשורת אשמה שלא צפתה את המשבר הפיננסי הגלובלי, לא הבינה כראוי את הסוגיות שעל הפרק, ואפילו היתה לה יד בבעיות הניצבות לפנינו היום". הבלוג ריאיין אותי ואת העורך בפועל של ה"פייננשל טיימס", דניאל בוגלר. הוא מאמין שהתקשורת "מלבה את להבות המשבר". באמצע אוקטובר בשנה שעברה ביקרתי בפריז וראיתי את המלה "Crise" מרוחה על כל שבועון, עיתון יומי ודוכן עיתונים. אלה היו החדשות הגדולות, ודעת הקהל הצרפתית חשבה ככל הנראה שממשלתה פועלת במהירות כדי להתגבר על המשבר. "לה-פיגרו" דיווח על שישים אחוזי תמיכה באסטרטגיה של הנשיא סרקוזי להזרים מיד כספים לבנקים, כדי לשים קץ ל"crise financier". בלה-דיפנס, הרובע המנופח הידוע כ"וול-סטריט של פריז", שבו שוכנים מרכזי הבנקים וחברות הביטוח, צילמתי ראיונות על רקע קשת הניצחון באופק. שם הרגיע אותי איש עסקים גרמני שהמשבר "יסתיים עד יום שני", שכן הממשלה שלו עסוקה במרץ בתדלוק – או תדלוק מחדש – של מנועי הקפיטליזם (כל זה בעוד הציבור בגרמניה פושט על חנויות הספרים כדי לקנות את ה"קפיטל" של קארל מארקס). כאשר שאלנו צעיר אחד אם הוא מודאג, הוא לא ידע על מה אנחנו מדברים. הוא אמר שהוא ממש לא יודע מה קורה ופיקפק אם כל העניין ישפיע עליו, שכן יש לו כרטיס חיוב (Debit Card) ולא כרטיס אשראי. אחר קבע שהתרחיש הגרוע ביותר הוא "האטה". באירופה אין לנו הלוואות סאב-פריים, הרגיעו אותי. אולי, השבתי, אבל הבנקים שלכם מושקעים במוצרים המזויפים הללו, הם עשו מיליארדים ועכשיו מוחקים הכל. המשכתי בסגנון הראיונות הרגיל שלי, עם פקידים זוטרים שלא חשו צורך להציג את החברות שלהם באור ורוד. סטודנט לתואר שני המתמחה בבנק גדול שזה עתה החליף בעלים אמר לי שלמי שלא מבינים בענייני פיננסים אין מושג מה קורה ומה חומרת המצב. הוא הוסיף שגם החברות והתקשורת אינן מספרות את האמת. הוא תיאר את אווירת הפחד ואי-הוודאות השוררת בבנק שבו הוא עובד, הבעלים החדש עדיין לא השתלט על העניינים, ו"מי יודע כמה זמן נחזיק מעמד בעבודה". הוא דיבר על אקלים של תאוות בצע שהוביל מנהלים בכירים מעטים ומקושרים היטב לפעול בבועה משלהם ולצבור מיליונים לכיסיהם בלי להתייחס להשפעות שיהיו לכך על אחרים. קשה לי להפנות אל התקשורת האירופית אותה ביקורת שאני מפנה לתקשורת המוכרת לי יותר, זו של ארצות-הברית. ראשית, נדמה שאני עולה לאוויר יותר באירופה, ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה. תקשורת ההמונים באירופה נראית מגוונת יותר וביקורתית יותר מזו האמריקאית, שמבקריה מדברים על קשר גומלין הדוק שבמהלכו נכנעו עיתונאים בעיתונים ובערוצי טלוויזיה חשובים לאתוס ולתרבות של עשיית הכסף והרכישות הפזיזות. הנדריק הרצברג, עורך בכיר ב"ניו-יורקר", אמר לי לאחרונה: "אפשר לומר שהעיתונות הכלכלית שכבה עם, או היתה קשורה בקשר הדוק, עם המוסדות, כשם שכתבי המלחמה שלנו היו קשורים ליחידות צבא בעיראק. אבל אתה יודע, למקל הזה יש שני קצוות. אתה עלול ללקות בתסמונת שטוקהולם. מצד אחד אתה מאמץ את השקפת העולם של מי שאתה קשור אליו, ומצד שני המציאות טפוחת על פניך, היא נגלית לעיניך בין אם אתה מדווח עליה ובין אם לאו, וכך אתה מקבל דיווחים מהסוג שקיבלנו בעיראק". הטענה הזאת נשמעה בבריטניה מפי העורך לשעבר של "אובזרוור", ויל האטון, היום מנכ"ל קרן וורק, בכינוס של סוכנויות ידיעות שהתקיים בספרד. בשיחת ועידה עם כתבים ועורכים האשים האטון את התקשורת בשותפות לדבר עבירה: "כולם, עיתונאים כלליים ועיתונאים כלכליים כאחד, אשמים בכך. כולנו שקענו בשיגעון הזה בחמש השנים האחרונות – בעוד שהיינו אמורים להיות טובים יותר בחשיפת המצב ובהתרעה מפניו. רוב העיתונאים החמיצו את ההידרדרות למשבר ולא הזהירו את הציבור. כולנו האמנו שמצאנו איזו אלכימיה, שהקפיטליזם השתנה, ונדמה לי שכולם נסחפו. אפילו הספקנים שבחבורה התקשו בסופו של דבר לשמור על הספקנות מול הצונמי של הכסף הקל לכאורה [...] איבדנו עשתונות, כולנו – עיתונאים ופוליטיקאים. השעֵינו את שיקול הדעת, ועכשיו אנחנו משלמים מחיר כבד, כבד מאוד". העיתונות הבריטית התייחסה אל המשבר מבעד לעדשות אידיאולוגיות המזוהות עם כלי התקשורת השונים, אך בכמה מקרים חצתה קווים פוליטיים. ה"דיילי טלגרף", עיתון התומך להלכה בעסקים ובשוק החופשי – אויב הליברלים האטאטיסטיים והמארקסיסטים המכאניים – היה החריף והבוטה ביותר בנבואותיו על ארמגדון פיננסי. עד כדי כך שתקפו אותו על שהוא זורע אימים ואפילו אפוקליפטי בתחזיותיו. אלא שבעלי הטורים שלו דייקו לא אחת בהערכותיהם והקדימו את האחרים. מה שהחל כהתקפה אנגלופילית על וול-סטריט והאמריקאים ועל העדר הרגולציה הפך לבחינה מדוקדקת של אופני ההתנהלות הבריטיים בפרשת בנק נורתרן רוק ובעקבותיה. כל אלה בשעה שהעיתון הזה ואחרים החלו להתמודד עם השפעות המשבר על-ידי קיצוצים נוספים בכוח האדם וחיפוש אחר דרכים אחרות לצמצם את ההוצאות. בפברואר גבתה ועדת חקירה של משרד האוצר עדויות מאישי מפתח בתקשורת החדשות, ובהם רוברט פסטון, העורך הכלכלי של ה-BBC, שפירסם כמה וכמה ידיעות בלעדיות בסתיו שעבר, בשיאו של המשבר הפיננסי. יחד איתו זומנו גם סיימון גנקינס, שכתב בעיתונו ה"גרדיאן" שהכתבים לכלכלה חייבים להיות מודעים יותר לאופן שבו הסיקור שלהם עלול להשפיע על דעת הקהל; עורך ה"פייננשל טיימס", ליונל בארבר; ועורך ה"דיילי מייל", אלקס ברומר. ועדת החקירה הודיעה כי תבחן אם על הכתבים לענייני כלכלה לנקוט יתר איפוק בתקופות של סערות בשוק ההון, והאם יש להטיל מגבלות גדולות יותר בתקופות כאלה. העיתונאים שזומנו היו בקיאים במצב; רבים אחרים לא. מוזר שלא נערכה כל בדיקה על העדר הסיקור ערב המשבר. נדמה כאילו לפתע פתאום הכל היה באשמת התקשורת. מה פירושו של כישלון של התקשורת? כתבתי לגון גיטלסון, כתב ה"אורנג קאונטי רגיסטר" בקליפורניה, שהתפעלתי מאוד מעבודתו על סוגיות של הונאה במשכנתאות. בתשובתו הוא תלה את האשם בחוסר היסודיות ובמיעוט המקורות של התקשורת, בכך שהתקשורת שלנו קיצצה בתחקירים היקרים בגלל המשברים הפיננסיים. הוא ציין עוד גורם – החשש מפני תביעות משפטיות מצד עסקים הרוצים להשתיק או לדכא בכל מחיר "עיתונות שלילית" בתקופה שבה חברות עשירות רבות משקיעות ביחסי-ציבור מתוחכמים. מה, אם כך, צריך לעשות? האטון קורא לתקשורת להציג שאלות קשות ונוקבות יותר, אך ייתכן שלא די בכך – עיתונאים זקוקים לחינוך, או לחינוך מחדש, בכל הנוגע לאומנויות האפלות של המוסדות הפיננסיים. בראיון שפורסם בזמן האחרון בבלוג העורכים של האיגוד העולמי של העיתונים, כתב העורך בפועל של ה"פייננשל טיימס", דניאל בוגלר: "חבל מאוד שהאוריינות וההבנה של אופן ההתנהלות בסיטי, ניהול חשבונות בסיסי וכיוצא באלה, קלושות מאוד בעיתונות הפיננסית". בלילה שבו כתבתי את המאמר הזה שוחחתי עם עורך בכיר ב"ניו-יורק טיימס", העוסק בסוגיות של שיטות עבודה ואתיקה בחדשות. פתחתי את הביקורת שלי בטענה שלמרות כמה מאמרים חזקים ב"ניו-יורק טיימס", רוב העיתונים החמיצו את המהלכים שהובילו למשבר, בדיוק כפי שלא נהגו בביקורתיות הראויה בשלבים שהובילו למלחמה בעיראק. חשבתי שהוא יחלוק עלי. הוא לא. יש דיאלקטיקה עגומה בין הכשלונות הפיננסיים לכשלונות של התקשורת. אנו, העיתונאים, אולי איננו יכולים לעשות הרבה ביחס לכשלונות הפיננסיים, אך אנו חייבים להיות מודעים יותר לכשלונות שלנו עצמנו, ולהיות מוכנים לעשות משהו בעניין. אנו ניצבים בתום עידן בוש. בארצות-הברית אנו נכנסים לסדר פוליטי חדש. האם נצליח לבנות גם סדר תקשורתי חדש? מאמר זה הוא גרסה מקוצרת של מאמר שראה אור בפעם הראשונה בכתב-העת לענייני תקשורת "Message". דני שכטר הוא עיתונאי חוקר, בלוגר ויוצר סרטים אמריקאי, עורך האתר מדיה-צאנל. ספרו החדש, Plunder: Investigating Our Economic Calamity, בהוצאת Cosimo, נמכר בחנויות הספרים המקוונות

אם לא יהיו הפתעות בשבוע הבא - החל מינואר ימוסו משקאות עתירים בסוכר, מיצי פירות ודיאט • ועדת הכספים החליטה להחריג את התירוש ומיץ הלימון • ח"כים מהאופוזיציה ניסו עד הרגע האחרון להפיל את המס, הקריאו דפי מסרים של לוביסטים ואף קראו ליצרנים לעתור לבג"ץ • אך בנושא אחד הציבור הרוויח ממאבקם העיקש: שליש מהכנסות המס יוקצו ישירות לטיפול בסוכרת ובהשמנת יתר

עם הדיאט והזירו בפנים וחרף לחצים אדירים – מס הסוכר אושר אתמול (שלישי) בוועדת הכספים בכנסת. התעשייה שלפה כל טריק אפשרי מהשרוול כדי להפיל את המס – מתלונות על יוקר מחיה ופיטורי עובדים צפויים, דרך טענות לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות ומחקרים ממומנים ועד ניסיון להציג שכירי חרב מטעם התעשייה כאנשי מקצוע. גם בדיון היום אפשר היה לשמוע את טיעוני הלוביסטים בתוך דברי הח"כים מהאופוזיציה. יחד עם זאת, הח"כים המתנגדים הצליחו לרשום הישג חלקי שיועיל עם הציבור: לאחר שזעמו על כך שהמס הוא למעשה תכנית של האוצר לחיסול הגירעון, ודרשו כי כל ההכנסות יוקדשו אך ורק לטיפול במגיפת סוכרת – הושגה פשרה לפיה 120 מיליון ש"ח יוקדשו באופן יעודי לתכנית להפחתת צריכת סוכר. סכום זה מהווה שליש מההכנסות המשוערות. החל מהאחד בינואר 2022 משקאות ממותקים יעלו בשקל לליטר, ומשקאות הדיאט ב-70 אגורות ליטר. בדיון הוחלט סופית להחריג את משקה הענבים (תירוש) מהמס – לדברי הוועדה הוא מהווה חלק ממסורת החג היהודי ומשום כך שינוי במחירו לא ישפיע על הצרכנים. בנוסף נקבע שהמס לא יחול על חנויות ודוכנים שמוכרים מיצי פירות שנסחטים במקום. בד בבד, הוחרג מיץ שיש בו פחות מ-5 גרם סוכר ל-100 מ"ל – מיץ לימון. במידה שימצאו מיצים נוספים עם כמות כזו של סוכר, הם יוחרגו תוך תיקון הצו בוועדת הכספים. הצבעה נוספת על התנגדויות (רוויזיה) שהייתה אמורה להיערך היום (רביעי) נדחתה – מלשכתו של יו"ר ועדת הכספים אלכס קושניר מסרו כי עדיין לא קיבל תשובות מספקות, והיא תיערך רק בשבוע הבא. עד שלא יסיימו איתה – הסיפור לא גמור רשמית, אך לא צפויים אירועים חריגים. לאורך הדיונים היו לחצים וחילוקי דעות גם בתוך הקואליציה, אך רובם נפתרו לפני ההצבעה. לבסוף רק ח"כ אימאן חטיב יאסין מרע"מ הצביעה נגד המס לצד חברי האופוזיציה. הדיון בוועדת הכספים היה טעון ויצרי. ח"כ ינון אזולאי (ש"ס) טען לאורכו כי מס הסוכר יוביל לפיטורי עובדים, אף שמחקר של הכנסת גרס אחרת. אזולאי גם ביקש שיסמנו קודם את משקאות הדיאט ורק אחרי כמה שנים יעברו למיסוי, והעלה את נושא משקאות האנרגיה לאחר פניית החברות אליו. "דיברתי עם קולה, טמפו ואחרים. אני מדבר עם כולם", אמר אחרי הדיון ל"שקוף", "בדקתי את זה עם אנשים והבנתי שספורטאים שותים את המשקאות האלו". ח"כ אזולאי גם הקריא בדיון דף מסרים שהעביר לו אלברטו פסח, בכיר באסם-נסטלה לגבי מחיר הסירופים והתרכיזים הצפוי לעלות ולהשפיע על משקאות כמו ויטמניציק. "כן הקראתי", אישר, "דיברתי על זה גם עם החברה של גן שמואל ובעלי חנויות ועשיתי בדיקה קודם בעצמי לטענות האלו. אני מדבר עם כל מי שאני יכול ככל שידי משגת". בנוסף, חברי הכנסת אזולאי וח"כ יעקב אשר מיהדות התורה זעמו על כך שהצו לא חל על חנויות שמוכרות מיצי פירות, בניגוד למיצים המיוצרים במפעל. "אני רוצה להבין מה ההיגיון שעומד מאחורי העובדה שבחנות הוא מוכר ליטרים שלמים ואתה לא ממסה אותו, ואת המיץ מהמפעל אתה כן ממסה", שאל ח"כ אזולאי. בתחילה נציגת משרד הבריאות טענה כי הסיבה היא תהליך הפסטור של המיץ, אך לאחר מכן נציג רשות המסים הסביר כי "אין יכולת לאכוף כל דוכן שפותח באמצע הרחוב ולהפוך אותו לעבריין". לטענת ח"כ אשר זו פגיעה בעיקרון השוויון: "אני אומר ליצרנים – זו עילה לבג"ץ על הצו". נציג רשות המיסים התעקש כי אין בעיה חוקית וציין כי "הסוגייה הזו נדונה עם היועץ המשפטי לממשלה". ח"כ אחמד טיבי מהרשימה המשותפת אמר שהוא מודע לנזקים של הסוכר, אבל טען שלא צריך להעלות את יוקר המחיה: "מס זה כלי לא נכון. אנחנו מתנגדים להעלאת מחירים באמצעות מיסוי". בנוסף טיבי ביקש שהכסף שייכנס מהמס לקופת המדינה יוקדש לתזונה בריאה, פריסת ברזיות וכדומה. ח"כ אופיר כץ מהליכוד קרא לחברי הוועדה להצטרף לחקיקה הפרטית שהוא מקדם לפיה כלל הכספים שיכנסו כתוצאה מהצו לקופת המדינה יוקדשו לסיוע תזונתי לאוכלוסיות מוחלשות בתחום המאבק בצריכה מופרזת של סוכר. לצד טיבי וכץ חברי אופוזיציה נוספים כמו משה גפני התנגדו נחרצות לכך שהמס יהפוך לכלי של משרד האוצר לכיסוי הגירעון ודרשו שיוקדש כולו למהלכים משלימים מטעם משרד הבריאות. לבסוף הושגה פשרה: 120 מיליון ש"ח מתוך הכנסות המס, שצפויות להגיע לכ-380 מיליון שקל בשנה, יוקצו למניעה ולטיפול במחלת הסוכרת ובהשמנת יתר. מדובר על כשליש מההכנסות. בנוסף בנק ישראל יקיים מחקר מעמיק על השפעת המס על הצרכנים ומעבר למוצרים אחרים. בדיון ח"כ קרן ברק לא התנצלה על כך שהטעתה את הציבור בדיון הקודם ביחס למיצי הפירות וערכם התזונתי, על אף שטענותיה הפכו לבדיחת רשת בטוויטר, והמשיכה להתנגח בנציגת משרד הבריאות. היא הציגה כוס מיץ תפוזים ואמרה: "אני מעדיפה לשתות מיץ מלאכול את כל הלוקשים. צריך לעשות הסברה במערכת החינוך ולשבת בוועדת החינוך ולהבין איך עושים זאת. לא כופים מלמעלה. זאת גישה פטרנליסטית. תנסו לשבת ולשכנע ולא לצקצק. התפקיד שלנו זה לשאול שאלות. אנחנו בהבדל מכם נבחרנו על ידי הציבור. כל התדרוכים והפרובוקציות מתהפכות עליכם". משרד הבריאות נוקט בגישה פטרנליסטית, הם יחליטו עבור הציבור באיזו צורה הם יצרכו את מנת הפירות עבורם.לא ייתכן שהמשרד יטען שצריכת פירות חשובה לתזונת האדם ובד בבד יקבע לו כיצד לצרוך אותה, אם היא חשובה, עליהם לעודד אותה גם כשהיא מגיעה בצורת שתיה (100% פרי) ולא לטרפד אותה ע״י מיסוי. בהמשך לדרישות שלה ושל ח"כים נוספים להחריג את המיצים הטבעיים, במשרד הבריאות הבהירו שוב את ההבדל בין אכילת פרות לשתיית פירות. לדברי פרופ אנדוולט, מי ששותה מיצי פירות בעיקר מכניס לגופו את סוכר הפרי. מחקרים, לדבריה, מראים כי שתיית מיצים מרובה עלולה להוביל למחלות דוגמת סוכרת וסרטן. זאת בעוד שבעת אכילת פירות שלמים אנחנו מכניסים לגוף רכיבי תזונה חיוניים, וגם רמת הסוכר בדם לא עולה בחדות בשונה משתיית מיץ. הלחצים – אותם סיקרנו בחודשים האחרונים בהרחבה – לא פסקו לרגע. ל"שקוף" נודע כי דמות נוספת פעלה לאחרונה לטובת משקאות הדיאט – מגי טביבי, מגישת חדשות בערוץ 14. טביבי פנתה ליו"ר ועדת הכספים ולראשי אגודות סטודנטים במטרה להחריג את הדיאט. כשפנינו אליה הכחישה, אך לאחר מכן חזרה בה והסבירה שהיא פועלת למען סטודנטים וחיילים. טביבי טענה בשיחה איתנו כי היא מסתמכת על מחקרים שמראים שדיאט פחות מזיק – אך לא שלחה לנו את המחקרים המדוברים. לדבריה איש לא משלם לה על כך. "בשבועות האחרונים ניהלנו קרב עיקש נגד הלוביסטים של קוקה קולה", מסרה עו"ד רחל גור, מנהלת תחום ממשלה לובי 99 שעבדה מאחורי הקלעים מול הח"כים לשכנע אותם בצורך במס. "שמחים שהיום מס קוקה קולה עבר. זה צעד חשוב למען ההגנה על בריאות הציבור". למרות הלחצים מכל הכיוונים, בעיקר סביב משקאות הדיאט, יו"ר הוועדה קושניר קיים דיונים מעמיקים בנושא. באחד האירועים הזכורים משבוע שעבר, הדרישה לגילוי נאות מטעם ח"כ קושניר ובעידוד לובי 99, חשפה לוביסט של קוקה קולה הציג עצמו כמנהל מרפאת פליטים. לצד הלוביסטים, חברי הכנסת הקשיבו למומחים בלתי תלויים שהגיעו לדיונים כמו נשיאת הפורום הישראלי לתזונה בת קיימא דורית אדלר ויו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור חגי לוין. בעד המס הצביעו לבסוף: ולדימיר בליאק, נירה שפק, יעל רון בן משה, ריידה זועבי, בני בגין, נעמה לזימי, עידית סילמן, אלכס קושניר. נגדו הצביעו אימאן חטיב יאסין, יצחק פינדרוס, ינון אזולאי, אופיר כץ, אחמד טיבי, אוסמה סעדי. (איך זה משפיע עליך) נדגיש: זה מס ולא איסור על המשך צריכת שתייה – גם עם מאה כפיות סוכר. כל אחד ימשיך להכניס לגופו מה שיחפוץ. אבל המספרים מחייבים פעולה. בישראל ישנם יותר מחצי מיליון חולי סוכרת, כל ילד שלישי בישראל יפתח סוכרת שתוביל לחיים של סבל וייסורים. ב-2017 נכרתו כ-1,200 רגליים בשל המחלה. הרעיון הינו לייקר את המחיר כך שישקף – קצת יותר – את העלות האמיתית של צריכתו ובעיות הבריאות שהוא גורם. כמו בטבק. למה? כי כולנו כיום משלמים את המחיר: במחקר של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות והמוסד לביטוח לאומי מ-2018 נמצא כי ההוצאה על חולי סוכרת בקופת חולים כללית, מהווה 33% מההוצאה הכללית, בעוד ששיעורם באוכלוסיית המבוטחים המבוגרים היא 13% בלבד. כ-14% מההוצאה הכללית של קופת החולים מיוחסת למחלת הסוכרת. התחזית ל-2040: גידול של 55% בשכיחות הסוכרת ועליה של כ-20% בהוצאות – שכולנו, גם מי שאוכל בריא – ישלם. זה לא הכל. סוכרת היא גורם המוות השלישי בישראל (2018). דמיינו אלונקה חדשה שיוצאת לדרך מדי שעה וחצי. זהו היקף המתים מהתופעה. (מה עושים כדי שיתוקן) המס הוא רק שלב ראשון למלחמה במגפה – כפי שהציעו הח"כים בדיון, כדאי "לצבוע" את כלל ההכנסות מהמס לטובת עידוד שתיית מים והתקנת ברזיות וקולרים. ההכנסות יכולות גם לשמש להסברה או למימון הכשרות לרופאים בנושאי תזונה. בכל מקרה, המס כבר בצורתו הנוכחית עשוי לסייע בקרב על שינוי התודעה – בדיוק כפי שקרה בימים הראשונים שבהם החלו להתברר ממדי הנזק של הטבק. ובנימה אישית: הנה הצעדים שלקחתי על עצמי כדי להיגמל מסוכר.

ה"וול-סטריט גורנל": לפחות 75 מיליון דולר שילם שלדון אדלסון למנהל בכיר לשעבר בחברת ההימורים שלו כדי שייסוג מהטענות לשחיתות בחברה

ה"וול סטריט גורנל" חושף את סכום העתק ששילם איל ההימורים שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", כדי לסגור תביעה משפטית המתנהלת כבר שש שנים בארצות-הברית. לפי קייט אוקיף ואלכסנדרה ברסון, בין 75 ל-100 מיליון דולר עלה הסכם הפשרה של לאס-וגאס סנדס, החברה בשליטתו של אדלסון, עם מי שניהל את עסקי החברה במקאו והאשים אחר-כך את אדלסון בשחיתות. מקאו, חצי האי שבשליטת סין, הוא מקור הרווח החשוב של חברת ההימורים. המנהל, סטיבן גייקובס, תבע את סנדס בטענה כי נדרש לבצע מעשים לא חוקיים במסגרת עבודתו בחברה, ופוטר משום שסירב. המשפט אמור היה להתחיל בספטמבר, אחרי שש שנים של הליכים קדם משפטיים שהסתיימו בדחיית הערעורים של סנדס. התביעה, שהוגשה ב-2010, מסתיימת כעת בהסכם פשרה חסוי שעלותו, כאמור, היא עד 100 מיליון דולר. בסוכנות הידיעות רויטרס ציינו כי דובר החברה לא הכחיש את הדברים. לשם השוואה: הכופר ששילמה סנדס לרשות לניירות ערך בארצות-הברית (SEC) כדי לסגור את החקירה שנפתחה נגדה בגין טענותיו של גייקובס עמד על 9 מיליון דולר. הרשות לניירות ערך טענה כי נמצאו תשלומים לא מדווחים בסך של 62 מיליון דולר ליועצים במקאו ובסין. בסנדס לא הודו בטענות, אולם לפי בלומברג גם לא סיפקו הסבר לתשלומים. חקירה של משרד המשפטים בנושא טרם הסתיימה, אולם לפי ה"וול-סטריט גורנל" היא לא צפויה להיות בעלות השלכות פליליות. במאי השנה שילמה סנדס 2 מיליון דולר נוספים במסגרת תביעה אזרחית הקשורה לחקירות הפליליות שנפתחו נגדה. גייקובס טען עוד כי אדלסון דרש ממנו לאסוף חומרים נגד פקידי ממשל במקאו כדי שניתן יהיה לסחוט אותם בשביל להשיג תנאים רגולטוריים נוחים לחברה. אדלסון לא הכחיש את קיומן של החקירות, אבל טען כי הן היו יוזמה של גייקובס. כעת, טענות אלו ואחרות לא יגיעו לבירור במשפט, וייתכן שייוותרו עלומות. עוד כותבות ברזון ואוקיף ב"וול סטריט גורנל", בהסתמך על מקורות אנונימיים, כי סנדס הוציאה כבר כמאה מיליון דולר על ההוצאות המשפטיות שהיו כרוכות במשפט ובחקירות שנפתחו כתוצאה מהטענות שעלו בו. השתיים מציינות כי המשפט עתיד היה להיפתח בזמן לא נוח עבור החברה, המתכוונת לפתוח קזינו חדש במקאו ומנסה לקבל מימון ציבורי גדול לבניית אצטדיון בלאס-וגאס.

לפי "ידיעות אחרונות", יאיר לפיד הוא אחלה בן-אדם | אחרי ארבע שנים, חרצובות לשונו של חזי שטרנליכט נפתחו | "כלכליסט" מסכם את שכר הבכירים

"בשנות ה-80, הרבה לפני פייסבוק וטוויטר, היה לח"כ יוסי שריד תרגיל שעבד לא רע", כותבים הבוקר רוני לינדר-גנץ ורותם שטרקמן ב"דה-מרקר". "הוא הבין שבשבת ההתרחשויות הפוליטיות והמדיניות דלילות, השרים ודובריהם נחים, והרבה יותר קל להיכנס למהדורות החדשות ברדיו. לכן, בכל פעם מחדש הוא היה מייצר כותרות פרובוקטיביות שצוטטו בכל מקום. "לשר האוצר החדש יאיר לפיד הרבה יותר קל לתפוס כותרות, ובכל זאת נראה שהתרגיל של שריד אינו זר לו: חג אחרי חג, שבת אחר שבת, כובש לפיד את סדר היום הציבורי. באמצעות הרשתות החברתיות מצליח לפיד לדלג מעל העיתונאים ולפנות ישירות לציבור, בלי שיעמידו אותו על טעויות, ובלי לשאול שאלות קשות". גם עם צאת החג לא כולם מעמידים את שר האוצר על טעויותיו או שואלים שאלות קשות. אבל לפני שנגיע לכך, נחזור למוצאי פסח. במקום לפרסם טור במוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", פירסם יאיר לפיד סטטוס בעמוד הפייסבוק שלו, שנפתח במשפט "אני רוצה שנדבר על גברת כהן, אמרתי לבכירי האוצר לפני כמה ימים". לפיד תיאר בטור המקוון את מצבה של אזרחית ישראל מדומיינת, בשם ריקי כהן, שחיה בחדרה. לדבריו, היא ובעלה מרוויחים יחדיו "קצת יותר מעשרים אלף שקל בחודש. יש להם דירה והם נוסעים פעם בשנתיים לחו"ל, אבל אין להם שום סיכוי לקנות בעתיד דירה לאחד משלושת הילדים שלהם". לפיד כתב שדרש מפקידי האוצר לפעול למענה. "לפיד: תחשבו על ריקי כהן מחדרה", משעתקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" את משפט המפתח בסטטוס של הטאלנט לשעבר. כותרת המשנה לראשית אמנם מסתיימת בהערה "באופוזיציה תוקפים: שיעזור למי שחי מ-5,000 שקל", אולם המסגור בכללותו נוטה לתמיכה ברורה בעמדת שר האוצר. למעשה, הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" הבוקר היא עיבוד הטור המקוון של לפיד לעיתונות מודפסת מסוגת החדשות. במרכז הכפולה ידיעה בחתימת גד ליאור, שמתרגם את הסטטוס של לפיד לשפה עם תחביר המאפיין דיווח עיתונאי. רובה ככולה ציטוט של מה שכתב לפיד בפייסבוק, אלא שבמקום "הסברתי" נכתב "הסביר השר לפיד", ובמקום "אמרתי להם" נכתב "אמר להם השר לפיד". זו אולי הרמה הנמוכה ביותר של עיתונות שניתן להעלות על הדעת. אם בעבר היו עיתונאים שתיארו את שהתרחש בישיבה סגורה על-ידי ציטוט מלה במלה מדף מסרים שקיבלו מנציגי השלטון, והקורא חשב שלפניו תוצאה של עבודה עיתונאית אמיתית, הנה גם העמדת הפנים נעלמה. העיתונאי מצטט מלה במלה טקסט פומבי שפורסם ברשת חברתית, ובכל זאת משנה את משפטי הקישור כדי להעמיד פנים כאילו ביצע עבודה עיתונאית. ליאור, אגב, אכן ביצע עבודה עיתונאית מעבר ל"העתק" ו"הדבק" לסטטוס של לפיד. בסיום הידיעה הוא מוסיף ציטוט מפי פקיד שנכח בישיבה. "מעולם לא התקיים כאן דיון כזה", אמר לו הפקיד. "האמת היא שסוף-סוף מדברים פה אחרת, לא רק על קיצוצים ועל מספרים, אלא על אנשים". "אני ריקי כהן", מצהירה כותרת דיווח מאת תלם יהב, שאף הוא מתפרסם בכפולה הפותחת. במרכזו תגובה מפי ריקי כהן של ממש, לא זו המדומיינת מהסטטוס של לפיד, לדברים שכתב שר האוצר בטור המקוון. כהן, מתברר, מזדהה מאוד עם טענת לפיד. "אנחנו נוסעים לחו"ל פעם בשנה, אבל לעזור לילדים לקנות דירה יהיה מאוד קשה", היא אומרת. "מעמד הביניים נושא בנטל, ואני בעד להוריד ממנו את הנטל". לדיווח על קשיי כהן לא נלווה איור של כינור המשמיע נעימה עצובה. "גרסת המציאות", נכתב בכותרת הגג לידיעה על גברת כהן, אף כי בגרסת המציאות שמצא "ידיעות אחרונות", גברת ריקי כהן אינה מתגוררת בחדרה, אלא ביישוב קדימה שבשרון. ניחא, העיקר שגברת כהן ובן-זוגה מרוויחים כמו שלפיד כתב ושהיא יכולה להוציא מפיה משפטים כגון: "אני מאמינה שהוא [לפיד] יצליח יותר מקודמיו ומאמינה שהוא יפעל למען מעמד הביניים"; "אנחנו מעמד ביניים גאה"; וכן "יאיר לפיד הוא אחלה בן-אדם. אני בעדו". אגב, במועצה האזורית שבה מתגוררת ריקי כהן של "ידיעות אחרונות" ניצחה בבחירות האחרונות מפלגת יש-עתיד בראשות יאיר לפיד בהפרש ניכר. האם יאיר לפיד הוא אחלה בן-אדם כפי שחושבת ריקי כהן? האם כהן אכן שייכת למעמד ביניים (גאה) כפי שהיא מעידה על עצמה? כדי לענות בחיוב על השאלה השנייה מציג "ידיעות אחרונות" את "סולם השכר" בישראל, טבלה של ההכנסה החודשית נטו לפי עשירונים. בטבלה זו נמצאים ריקי כהן ובעלה, "ועוד כ-350 אלף עובדים", בין העשירון השביעי לשמיני. לא מעמד ביניים מובהק, אבל גם לא מאוד רחוק. באתר ynet, הזרוע המקוונת של "ידיעות אחרונות", דווקא מצאו תושבת ישראל בשם ריקי כהן שחיה בחדרה ממש, ולא במושבה באזור השרון, אולם מצבה שונה בתכלית מזה שתיאר לפיד. "ריקי כהן מחדרה ללפיד: מעולם לא הייתי בחו"ל", נכתב בכותרת הידיעה מאת עומרי אפרים, רועי מנדל, אחיה ראב"ד וירון דרוקמן. "היא לא מורה בת 37, ולא מרוויחה עם בעלה יותר מ-20 אלף שקלים בחודש. ריקי כהן מחדרה, לא זו מהפוסט של יאיר לפיד, מנסה לשרוד מפנסיה ומקצבה שמגיעות יחד ל-4,500 שקלים בחודש". בעוד שהכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מיישרת קו עם שר האוצר החדש (כולל טור תמיכה חד-משמעי מאת אריאלה רינגל-הופמן), הכותרת הראשית שהתנוססה לאורך שעות הלילה באתר ynet ועדיין מתנוססת בו כעת (11:00 בבוקר) נוקטת עמדה אופוזיציונית. "יש ימים שבהם אפשר לסגור משמרת בתחושת סיפוק קלה", כתב אמש בפייסבוק אורן רייס, ראש דסק החדשות באתר ynet, וקישר לידיעה על גברת כהן מחדרה (ראש מערכת החדשות באתר לשעבר, גיא רונן, הביע בתגובה עמדה נגדית וטען כי בין היתר, גם מי שהכין את האייטם נוסע לחו"ל מדי פעם). הפער בין המסגור האוהד של "ידיעות אחרונות" לדברי לפיד למסגור הביקורתי של אתר ynet הוא עדות לעצמאות מערכתית נדירה באתר החדשות המרכזי בישראל, שבדרך כלל מיישר קו עם העמדה הבלתי מוצהרת של עיתון האב. עצמאות נדירה זו, החשובה כל-כך לרב-קוליות של השיח הציבורי בישראל, עלולה להיעלם אם המערכת של האתר תתאחד יום אחד עם מערכת העיתון המודפס. "ידיעות אחרונות" אינו העיתון היחיד שמשתמש בסטטוס של לפיד ככותרת ראשית. "לפיד הפתיע את האוצר בדיון על מעמד הביניים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", מהבלתי מוצדקות שנראו בעיתון זה בתקופה האחרונה. היא אינה כוללת מידע של ממש, אלא מדווחת על תחושה שעלתה לכאורה בקרב פקידי האוצר. גם כותרת המשנה לראשית שואבת את השראתה מהטור המקוון של לפיד: "שר האוצר כינס את פקידיו, ובמקום לדון בקיצוץ, דרש מהם: אני רוצה שנדבר על גברת ריקי כהן, היא זאת שמייצגת את מעמד הביניים הישראלי". כותרת הידיעה בפנים העיתון: "לפיד לאוצר: אנחנו פה בשביל גברת כהן מחדרה". נראה שלא עיתונאים עצמאיים הגיעו אתמול לעבודה במשמרת של "הארץ", אלא דוברים של לפיד: בכותרות העיתון ובציטוטים המובלטים מהדהדות האמירות של שר האוצר; יהונתן ליס מדווח בפנים העיתון על תגובת האופוזיציה, אולם בעמוד השער אין לכך זכר. הסיקור ב"ידיעות אחרונות" תומך בלפיד במידה דומה, אולם יצירתי בהרבה. לעומתו, העריכה ב"הארץ" נראית כמוצר שהועמד ברגע האחרון, בתת-תנאים, על-ידי מי שעשה עוד חמישה דברים במקביל (כך פועלים עיתונאים בישראל פעמים רבות, למרבה הצער, אולם בדרך כלל הם מצליחים להסתיר זאת ביתר הצלחה). בעיתונות החרדית מוצג לפיד כאויב. "לפיד: צפויות גזירות כואבות", נכתב בכותרת הזועקת של "יתד נאמן", ואילו ב"המבשר" מדומה שר האוצר לחזיר מתחסד. "לפיד חושף טלפיו", נכתב בעיתון זה לפני הכותרת "באתי לעזור למעמד הביניים המרוויח קצת יותר מ-20 אלף בחודש, יש להם דירה והם נוסעים פעמיים לחו"ל" ("חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו, כלומר שאני טהור", בראשית רבה, סה). את עמדת האופוזיציונר בעיתונות הזרם המרכזי תופס הבוקר "ישראל היום", העיתון הנאמן ביותר ל(חלקים אחרים ב)ממשלת ישראל. ב"ישראל היום", להבדיל מ"ידיעות אחרונות" ו"הארץ", הביקורת על לפיד זוכה להיכלל בידיעה המרכזית של העיתון, והדים לה מגיעים עד לכותרת הראשית. "שר האוצר טבע מונח חדש בפייסבוק בנוסח מסעודה משדרות - ועורר מחלוקת", נכתב בכותרת הגג לראשית, שבעצמה אינה קוהרנטית הרבה יותר: "לפיד וגב כהן מחדרה: הוויכוח על מעמד הביניים". בכפולה הפותחת מתפרסם, בין היתר, טור מאת הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט, שמצליף ביאיר לפיד בעונג גלוי, כאילו לאורך ארבע השנים האחרונות נאסר עליו להביע אפילו רמז של ביקורת על שר האוצר, והנה, באחת, נפתחו חרצובות לשונו. אחרי כמה שורות של לעג טהור ("שר האוצר והפייסבוק"), פונה שטרנליכט לתיקון העובדות בסטטוס של לפיד. "השכר החודשי הממוצע במשק למשרת שכיר הוא 9,500 שקלים בחודש. אבל זה לא מייצג באמת, כי הממוצע מטעה", הוא כותב. "צריך ללכת לשכר החציוני, וזהו השכר שחצי מהישראלים מרוויחים. הוא מגרד את ה-6,000 שקלים מלמטה. גברת כהן ובעלה, לפי הגדרותיך, בכלל לא קרובים לממוצע וגם לא לממוצע הגבוה". זוג שמשתכר 20 אלף שקל בחודש, כותב שטרנליכט, הוא בעשירון התשיעי. למסקנה דומה הגיע גם אמנון אטד ב"כלכליסט". כהן של לפיד, קובע אטד, נמצאת "בין העשירון השמיני לתשיעי". אולם, לדברי אטד, "זו הבעיה הפחות חשובה", שכן "כאשר שר האוצר מכוון את כל מאמציו לשיפור רווחתו של מעמד הביניים, הדבר חייב לבוא על חשבון חמשת העשירונים שמסתופפים בתחתית סולם ההכנסות". פרשני "דה-מרקר" מביעים אף הם ביקורת על הצהרת לפיד. "20 אלף שקל ברוטו למשק בית הוא שכר אולי שכיח בקרב חצי מיליון מצביעיו שוכני העשירונים העליונים של לפיד, אבל כמובן שלא בקרב מעמד הביניים", כותבים לינדר-גנץ ושטרקמן. "מעמד הביניים משתכר הרבה פחות, לא טס פעם בשנתיים לחו"ל, והבעיה היחידה שלו אינה שהוא לא יכול לקנות דירה לכל ילד. לריקי כהן האמיתית יש בעיות הרבה יותר חמורות, כמו יוקר המחיה, דירה לעצמה ועבודה סבירה". "יומן הפגישות של לפיד לא מבשר טובות לגברת כהן", טוען מוטי בסוק בטור דעה משלו. בסוק שם את הדגש על כך שלפיד מעדיף להיפגש בימים האחרונים עם סטנלי פישר, מנואל טרכטנברג ויוגין קנדל, ולא, נניח, עם אביה ספיבק או יוסי זעירא (במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מגדיר סבר פלוצקר את פישר "המדריך האמיתי של שר האוצר החדש לכלכלת ישראל"). לדברי בסוק, זהות הפוגשים בלפיד מלמדת על הכיוון שאליו יפנה כשר אוצר. "לפיד, בפוסט הבא", מוסיף בסוק, "יצטרך להסביר לציבור שבחר בו מדוע הוא שוב פוגע במי שפוגעים תמיד - מעמד הביניים. מדוע הוא לא קובע מס ירושה ומס מתנות, הנהוגים בכל המדינות המפותחות, מדוע הוא שוב מרשה לרשות המסים להשתמט מהמלחמה בהון השחור ‏(אף שקיבלה תוספת של 700 עובדים‏), מדוע הוא לא מעלה את מס החברות, מדוע הוא מתיר לחברות הענק במשק ‏(טבע, אינטל ועוד‏), לקרטלים ולמונפולים להמשיך לשלם מס מגוחך למדינה, מדוע מדינת ישראל אינה נהנית ממסי אמת על אוצרות הטבע שלה, ועוד ועוד. השאלות קשות". "מלחמת האזרחים בסוריה מתפשטת: קרבות בין שיעים ועלאווים לבין סונים בלבנון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בשער עיתון זה אין כל התייחסות לסטטוס שפירסם שר האוצר בפייסבוק (בפנים ידיעה אחת על דברי לפיד, המדגישה את הביקורת שעורר הטור). בעמ 23 של "כלכליסט" מתפרסמת מודעה המזמינה את הקוראים להשתתף בכנס בנושא "הגנה על הון ועסקים של משפחות אמידות בישראל - פרקטיקה". "הדברים של לפיד נכתבו בימים של סיום עונת הדו"חות, שבה התברר שהטייקונים אמנם פשטו רגל ואינם משלמים את חובותיהם לריקי כהן ולחבריה, אבל שהבנקאים שהעניקו להם הלוואות ענק, המנהלים בשוק ההון שרכשו מהם אג"ח במיליארדים ומנהלי החברות השכירים שלהם - כל אלה ממשיכים לקבל שכר של 10-5 מיליון שקל בשנה", מציינים בטורם ב"דה-מרקר" לינדר-גנץ ושטרקמן. העמודים הפותחים ב"כלכליסט" מוקדשים למיזם מקיף, רבגוני ונאה, המסכם את הדו"חות הכספיים של החברות הציבוריות. "שכר ללא גבול עליון" היא הכותרת שנבחרה לעמוד השער. מומלץ מאוד להקדיש כמה דקות כדי להתעמק במיזם. עורכת "כלכליסט" גלית חמי פותחת אותו בטור שנועד להשיב על טענות "בכירי המשק". ניר צליק מקדיש טקסט נפרד למנהלים המושכים מיליונים על אף שהחברה שבשליטתם רושמת הפסדים ומנהלת מגעים להסדר חוב. נעמה סיקולר מגישה את סיכום מדד "הפי" של העיתון, מדד הבודק את עלות השכר של השכירים הבכירים לעומת זו הממוצעת בחברה שבה הם עובדים. במקום הראשון במדד "הפי" נמצא הראל ויזל, מנכ"ל פוקס. עלות שכרו בשנה האחרונה עמדה על 461 אלף שקל לחודש, פי 108 מעלות השכר החודשית הממוצעת של 3,405 עובדי החברה. ויזל, ייאמר לזכותו, אינו חושש ומתייצב לראיון עם אורנה יפת, כדי להסביר מדוע הוא ראוי לשכר שקיבל ("רוב השכר ששולם לי בשנת 2012 נבע מאופציות שניתנו לי לפני שנתיים וביטא את עליית מחיר המניה של פוקס"). רוב הראיון אינו עוסק בתנאי השכר שלו, ואין בו אף מלה על תנאי השכר של אלפי עובדיה של החברה. ב"דה-מרקר" מדווח אבי בר-אלי כי שר האנרגיה סילבן שלום טס בשבוע שעבר לאסדת ההפקה של מאגר הגז תמר במסוק ששכרה עבורו שותפות תמר הפרטית, ובמימונה. "לשכת שר האנרגיה נמנעה בשנים האחרונות מלהישען על הסדר זה [של השותפות במאגר עם חברת מסוקים] כדי להימנע מניגוד עניינים לכאורה ומנימוקים של נראות ציבורית", מציין בר-אלי. "ידיעות אחרונות" משיק הבוקר את קמפיין הבחירות של נסים משעל, שיכריז בקרוב על התמודדותו על ראשות עיריית רמת-גן. נוסף לכותרת בעמוד השער ("המשעל הכי חם") עם תצלום פניו המחייכים של המועמד, מקבל העיתונאי וחביב העיתון ידיעה נאה על פני המחצית העליונה של עמ 8 [ראובן וייס]. תצלום קטן בהרבה ניתן לחבר-הכנסת לשעבר כרמל שאמה-הכהן. "גם הוא מועמד", מנוסח כיתוב התצלום הפסיבי-אגרסיבי מתחת לדמותו של שאמה-הכהן. חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי 12 חיילי מילואים נותרו במהלך החג לשמור על מאחז לא חוקי בשטחים, שהתרוקן מתושביו. "החיילים שומרים על בתים ריקים - אותם בתים שהצבא אמור היה להרוס", מסכם לוינסון את האבסורד. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת עקיבא נוביק על מנהגם של אנשי עסקים ישראלים באפריקה לנצל את מצוקתן של נערות בנות 13-14 בהענקת אוכל תמורת מין. ב"הארץ" מדווח [AP] כי סטיריקן מצרי בולט נעצר בחשד שלעג לנשיא מורסי. במאמר המערכת של "מקור ראשון" קורא אסף גולן לפעול נגד הפשיעה בישראל על-ידי "הגבלת תרבות השתייה שפשתה בארץ ושמעודדת התפרקות מוסרית והתנהגות אלימה", "הטלת הגבלות על היכולת לצפות בתכנים פורנוגרפיים", "הגבלת עולם הפרסום שכיום משתמש, בין השאר, בתכנים בוטים כדי לעורר תשוקות אנוש אפלות בכולנו" וכן "פיקוח מוסדר בעל שיניים על התכנים התקשורתיים שמופצים במדינה שכיום כוללים פראות, סנאף ורעות חולות אחרות רבות". ב"דה-מרקר" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] שממשלת רוסיה החלה ליישם חוק שמעניק לה סמכות לחסום אתרי אינטרנט "שהתכנים בהם נתפסים בעיניה לא חוקיים או מזיקים לילדים". "לתשומת לב", נכתב בשער "יתד נאמן" הבוקר. "בגליון נושא אמת או זיוף ערב חג הפסח נמצא בעמ 99 בתמונה - שם הקודש. והדבר טעון גניזה".

שמועת האימייל השקרית על חטיף הבמבה לימדה אותנו משהו מדאיג על אחריות ההמון, ומשהו מעודד על חולשתם של תאגידים

שני חטיפים מאוד פופולריים אצל ישראלים – במבה ואימיילי שרשרת – נפגשו בשבוע שעבר בקיבה הציבורית וגרמו כאב בטן גדול לחברת אוסם. שמועה אנונימית שלפיה רשת סופר-פארם הורתה להסיר חטיפי במבה מהמדפים, סמוך לפרסומים על אודות תמותת תינוקת חריגה, הביאה לירידה מהירה במניית אוסם, יצרנית במבה. אלא שבעוד שהפרסומים על תמותת התינוקות היו בכלי התקשורת, הפרסום שניסה לקשור אותה לבמבה התנהל בנתיבים עוקפי תקשורת ממסדית – באימיילים, באס.אם.אסים, בהודעות בפורומים וגם מפה לאוזן. החברה מיהרה לפנות למשרד הבריאות, שהסכים להוציא הודעה חריגה שמכחישה את השמועה. רק אז זכה הסיפור סוף-סוף לנוכחות בתקשורת, בדיווחים המכחישים את השמועה. מיד אחר-כך החל עיסוק תקשורתי בגלי ההדף שיצרה השמועה ובמקור לה: עובדת חברת הטכנולוגיה HP, ששלחה אימייל תיקון והפסיקה לענות לטלפונים. האינטרס של מפיצת האימייל המקורי עדיין אינו ידוע, והוא יתברר כנראה במשטרה ובבית-המשפט, אבל הסיבות לתפוצה המהירה של השמועה מובנות מאליהן: דאגה לשלומם של בני משפחה וחברים; אי-אמון בתאגידים ובמוסדות הציבור שאמורים לפקח עליהם (ובמיוחד בתאגידי מזון אחרי פרשת רמדיה); אי-אמון בתקשורת, שאולי מתמהמהת בפרסום הסיפור כי אוסם היא מפרסם גדול; הרצון להיחשב מקור מהיר של מידע טרום-עיתונאי; וחוסר האחריות המובנה שמגיע יחד עם חשבון אימייל. במבה היא אחד המותגים החזקים והמוכרים בישראל. מוצר ותיק שנמצא איתנו מאז שנות השישים, נחשב ייחודי בעולם ומעורר נוסטלגיה אצל ישראלים רבים. אוסם אינה מסתפקת בכך, ומשקיעה בפרסום ישיר המכוון להורים, אבל לא פחות מכך בפרסום לילדים, שעבורם הומצאה דמות התינוק של במבה. יומיים לפני השמועה, למשל, דווח ב"גלובס" כי אוסם מממנת ביקורים של תלמידים במוזיאון בתמורה להצפתם בפרסומות לבמבה, כולל נסיעה באוטובוס ממותג, פגישה עם בובת התינוק וביקור במרכז המבקרים של במבה. התעמולה של אוסם קובעת שבמבה הוא חטיף מצוין לילדים. לפי האתר הרשמי, מדובר ב"תזונה טובה", וערכי המותג הם שמדובר ב"חטיף טעים ובריא", אבל לא תמצאו שם דיון בערכים התזונתיים הבעייתיים של פצצת השומן (35% שומן, כש-9.2% הם שומן רווי) והנתרן (420 מ"ג ל-100 גרם) הזאת. שמועת האימייל הפכה את היתרון שבפופולריות של המוצר לחולשה, עת כל מי שנתקל במייל המזהיר מיהר להעביר את המידע לצרכנים פוטנציאליים, דהיינו, פחות או יותר לכל מי שהוא מכיר. יש הרבה סיבות להיות ביקורתיים כלפי השמועה השקרית, שזרעה בהלת שווא וקצרה פגיעה באוסם על לא עוול בכפה. אבל לאור ההפגזות השיווקיות הישירות והעקיפות שכותשות אותנו בלי הפסקה, יש משהו חתרני ומעודד בעובדה שאפילו לרגע קט, כל הפרסומאים וכל תותחי השיווק עמדו חיוורי פנים מול אשה אחת עם אימייל.

בחדשות ערוץ 2 נרתמים למערך היחצנות של אלכסנדר גרנובסקי, איש עסקים לא מוכר המעוניין לרכוש תאגיד ענק ישראלי

"מיהו אלכס גרנובסקי?", שאל שלשום דני קושמרו, מגיש המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. שאלה מצוינת. התשובה הפשוטה היא שגרנובסקי הוא איש עסקים אוקראיני ושותפו של נוחי דנקנר בהצעה לרכישת השליטה בתאגיד אי.די.בי. אולם שאלה זו ראויה לתשובה מעמיקה יותר. אם גרנובסקי ודנקנר ייבחרו על-ידי בית-המשפט, אפשרות שעל-פי הפרשנים הכלכליים סבירה בהחלט, גרנובסקי יהיה בעל השליטה בתאגיד עצום במונחי המשק הישראלי, כולל שליטה על כספי פנסיות וחסכונות של אזרחים רבים. היכרות טובה יותר עם האיש ועסקיו היא, אם כן, צו השעה. זה, לכאורה, מה שאמורים היו צופי חדשות ערוץ 2 לקבל שלשום, בכתבה שהכין עפר חדד. חדד הגיע לאודסה כדי לברר מיהו גרנובסקי, "בניסיון לפזר מעט את הערפל שמרחף מעל בעל ההון האלמוני", כדבריו. קושמרו הציג לצופים את הכתבה כ"גרסתו" של גרנובסקי לתהיות שמרחפות סביבו. כדי להשיב על השאלה מיהו גרנובסקי נפגש עימו חדד קודם כל בביתו ושאל אותו ישירות: "מי אתה? מיהו אלכס גרנובסקי?". איש העסקים השיב כי הוא יהודי אוקראיני שאוהב את ישראל, אלוהים, משפחתו והרבי מלובביץ. הכתב הוסיף כמה פרטים אישיים על האיש וציין כי הוא "מחזיק בבעלותו, בין היתר, עסקים בתחום התעופה והמלונאות". לפי חדד, "זה, בגדול, מה שידוע עליו". בהמשך שוב פנה הכתב לאיש העסקים כדי לשאוב ממנו מידע. "יש תחושה שהרבה סימני שאלה אופפים אותך, אופפים את העסקים שלך", אמר. גרנובסקי ביקש מחדד שיאמין לו כשהוא אומר שעבד קשה במשך תקופה ארוכה כדי להשיג את ממונו, ועשה זאת בצורה "רגילה". לפני שחדד הפנה לגרנובסקי שאלה ישירה על היקף הונו הקדים והזהיר: "אשאל אותך שאלה חצופה או לפחות שאלה לא מקובלת". גרנובסקי השיב כי ברשותו מיליוני דולרים רבים. במהלך הכתבה נפגש חדד גם עם הרב אברהם וולף, שליח חב"ד לאודסה, שהוגדר כמקורבו של גרנובסקי. הרב וולף הבהיר כי איש העסקים מתייעץ איתו בענייני הלכה בלבד. "הקרן שתעמוד בראש הפירמידה המתהווה היא בכלל קרן למטרות צדקה העונה לשם חב"ד-770", ציין חדד, ובכתבה הוזכר כי גרנובסקי תומך ביד רחבה בפעילויות חב"ד באודסה. "נראה שכמו היום, גם אחרי רכישת אי.די.בי, אם תצא אל הפועל, יישאר הנסתר רב על הגלוי", סיכם חדד את כתבתו. אלא שהתמונה שהתקבלה מכתבת חדשות ערוץ 2 היתה חלקית. לא רק ביחס לעובדות המלאות על מהות עסקיו של גרנובסקי, שאותן יודע רק איש העסקים עצמו, אלא גם ביחס למה שכבר פורסם בעניינו. רק לאחרונה פירסמה עיתונאית ערוץ 9 מאיה זינשטיין כתבת תחקיר על גרנובסקי ובה שלל פרטים בעלי עניין לציבור, שלא הוזכרו בכתבת חדשות ערוץ 2. לפי כתבתה של זינשטיין, קרן הצדקה חב"ד-770 רשומה באמסטרדם, בבניין שבו אין לה כל זכר. זינשטיין הבהירה בכתבתה כי זו חברה הקיימת על הנייר בלבד, וכי בבניין שבאמסטרדם מצויים משרדיו של עורך-הדין המטפל בה. עוד טענה זינשטיין כי קרן חב"ד-770 עצמה שייכת לקרן חב"ד העולמית, שבעליה חסויים, אך הנאמן הראשי שלה הוא אחיו של שליח חב"ד לאודסה, הרב וולף. הרב וולף עצמו, לפי זינשטיין, אינו רק שותפו הרוחני של גרנובסקי, אלא משמש יו"ר חברת האחזקות ZBI, חברה שגרנובסקי רכש לאחרונה ואמורה להיות אחת הקומות בפירמידה שבאמצעותה ישלוט באי.די.בי. "חצי אלמוני מאוקראינה, טייקון ישראלי שהסתבך וקרן הולנדית משונה עם בעל שליטה חסוי, זה העתיד הוורוד שצפוי לכספי הפנסיה ולחסכונות שלנו", סיכמה זינשטיין בסרקזם את כתבתה. גם עבור צופי ערוץ 9 נותר הנסתר רב על הגלוי, אולם אף המעט שגילתה זינשטיין נעדר מהכתבה של חדשות ערוץ 2. חדד, אגב, ציין במהלך כתבתו כי הוא וצוותו "הוזמנו על-ידי אנשיו של גרנוסבקי" לאודסה. ככל הנראה זהו בבחינת גילוי נאות לעובדה שמאחורי מימון הביקור באוקראינה עומדים גרנובסקי ואנשיו. לפי עיתונאי "דה-מרקר" מיכאל רוכוורגר, בשבוע שעבר "שיגר גרנובסקי באמצעות דוברו, רני רהב, הזמנה למערכות העיתונים הכלכליים להתלוות אליו לנסיעת בזק של 24 שעות לאודסה שבאוקראינה במטוסו הפרטי". בעוד שבחדשות ערוץ 2 נהנו מהזמנה וגישה ישירה לראיון הטלוויזיוני הראשון של גרנובסקי עם כלי תקשורת ישראלי, בערוץ 9 מספרים כי לפני פרסום הכתבה הופעל עליהם לחץ ניכר ממשרד רני רהב ומרהב עצמו לגנוז את הכתבה. בין היתר טען הדובר כי הכתבה כוללת פרטים שקריים ועל כן אפשר שתוגש תביעת דיבה. האם הפרטים שהציגה זינשטיין מדויקים? האם קרן הצדקה אכן שייכת לקרן עולמית שהנאמן שלה הוא אחיו של הרב וולף? האם הרב עצמו הוא אכן יו"ר חברת האחזקות של גרנובסקי? חדד לא שאל. גרנובסקי לא השיב.

"אבל למה להוריו של זיו מאוד אכפת ממנו, לכאורה, ולהוריו של לירז בכלל לא אכפת ממנו, הא? האם זה מפני שזיו הוא בן אשכנזים ואילו לירז בן מזרחים, והילדים האשכנזים, כידוע וכנאמר כאן, שווים יותר?"

אחרי סצנה קצרה של מיגון מחדש בבטון של העמדה שהותקפה מגיעה סצנה שנמצאת אך ורק בסרט ואיננה קיימת בשום צורה בספר. לירז יושב לבדו בחדר הפיקוד ומולו פועל מכשיר טלוויזיה. בטלוויזיה יש ריאיון עם אבא של זיו. וכאמור אין דבר כזה בכלל בספר, שבו אבא של זיו לא קיים ולא מדבר. התמונה שרואה מולו לירז, ושאנחנו רואים מנקודת מבטו, היא של "שלושה אבות" זה ליד זה – אבא של זיו בתוך מכשיר הטלוויזיה, ולצדו שתי תמונות רשמיות התלויות בחדר הפיקוד – של הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, ושל ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק. "שלושה אבות" זה לא רק עניין תנ"כי. זו גם תשובת הסרט ויוצריו הגברים לתנועת "ארבע אמהות" – שהייתה (על פי ויקיפדיה) "תנועת מחאה שהוקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים על ידי ארבע נשים ואמהוֹת לחיילים ששירתו בלבנון, במטרה להביא ליציאת צה"ל מדרום לבנון" – ושמככבת לא מעט, בעיקר בחרפות וגידופים, בספר אם יש גן עדן, וגם כאן, בסרט שנעשה על פי הספר, מוזכרות ארבע האמהות הללו בפיו של אחד החיילים, זיתלאווי, כ"ארבע שרמוטות זקנות". עם זאת, חשוב לשים לב שהסצנה המדוברת מבוימת באופן ברור וחד-משמעי כך שייראה בעיני הצופים כאילו אבא של זיו, שאמנם מתראיין בטלוויזיה ועונה לשאלות המראיין (עיתונאי הארץ גדעון לוי בתפקיד עצמו), מדבר ישירות ומגבוה, מרום תלייתה של הטלוויזיה, כדבר אב אל בנו, אל לירז היושב שם לבדו ומביט בו. בהיותו הדבר היחיד בסרט שאיננו קיים או מסתמך על הספר, ניתן בהחלט לראות את הריאיון הזה עם אבא של זיו כ"דבר היוצרים". הנה הוא אפוא במלואו, כולל ניתוח הדברים הנאמרים בו ומשתמעים ממנו: לוי: האורח שלנו הערב הוא עמוס פארן. לפני שמונה-עשרה שנה, ביום הראשון של מלחמת לבנון, נהרג גיסו במהלך כיבוש מוצב הבופור. בחודש שעבר, בדיוק באותו מקום, נפל גם בנו של עמוס, זיו. עמוס, שהוא פעיל שקט בתנועת ארבע אמהות, הפך כך, בעל כורחו, לנציג נוסף של משפחת השכול, הנמצאת בימים אלו בשיאו של מאבק ליציאה מלבנון. אתה כועס? אתה מחפש אשמים? לפני שעמוס פארן, שהוא כמובן דמות קולנועית פיקטיבית, עונה על השאלה, חייבים לציין כאן שתצוגה זו של מה שקרוי כאן "משפחות השכול" על ידי המראיין, שכמובן משמיע את הדברים ושואל את השאלות שנכתבו לו בתסריט, מוטעית ומטעה. "משפחת השכול", יהיו קיומה והגדרתה אשר יהיו, לא הייתה אז ולא הייתה מעולם ישות פוליטית בעלת דעה אחידה, וחילוקי הדעות השונים הקיימים בעם ישראל קיימים ומתקיימים גם בתוכה. לכן לא "משפחת השכול" הייתה אז בשיאו של מאבק ליציאה מלבנון, אלא תנועות מחאה שונות, וביניהן אכן "ארבע אמהות", שכללו בתוכן גם הורים שכולים. פארן: לא. אני מאשים רק את עצמי. לוי: מה זאת אומרת את עצמך? למה? פארן: אפשר להאשים את הצבא, את הגנרלים. אבל הגנרלים האלו לא באמת אחראים לבן שלי. הם לא מכירים אותו בכלל. אני אחראי עליו. הוא הבן שלי. אני חינכתי אותו. כנראה שחינכתי אותו לא טוב. לוי: אתה יודע, זה מאוד מפתיע אותי מה שאתה אומר, כי בדרך כלל בחברה הישראלית מקובל לחשוב שילד שמתנדב ליחידת עילית, ליחידה טובה בצבא, זה סימן לחינוך טוב. פארן: כשאני הייתי ילד, ההורים שלי נתנו לי להרגיש שאני הדבר הכי יקר בעולם. אבן יקרה שצריך לשמור עליה בצמר גפן. ברגע זה שאני מדבר איתך, אין לי מושג איפה הבנים שלי נמצאים. אחד חזר לטיול בדרום אמריקה. השני עדיין חייל, קצין. וזיו... זיו אני יודע איפה הוא. בקבר. כנראה... לא גרמתי להם להבין כמה החיים שלהם חשובים. שאם קורה להם משהו, עולם שלם מתמוטט, מתרסק. זה התפקיד של הורה. אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי. בופור מנתק כאן באופן בוטה את המלחמה המסוימת הזאת, שאת חלקה המבצרי המזערי – הישראלי בלבד, המופגז ולכן כביכול המותקף – אנחנו רואים בסרט, ובהשאלה את המלחמות באשר הן, מכל הקשר פוליטי-גיאוגרפי-היסטורי ומכל הקשר בכלל. תחת זאת הוא מטיל את כל "אשמת המלחמה" על כתפי אבותיהם של הלוחמים. אני לא מאשים את הגנרלים, אומר האב השכול בשם יוצרי הסרט שכתבו לו את הטקסט, ובוודאי לא את הפוליטיקאים, אלא את עצמי. אני האב אשם במות בני. אתם, אנחנו, האבות של הלוחמים, ולא חלילה הפוליטיקאים או הגנרלים ששלחו אותם להילחם, אשמים במות בניכם-בנינו במלחמות. "כשאני הייתי ילד ההורים נתנו לי להרגיש שאני הדבר הכי יקר בעולם, אבן יקרה שצריך לעטוף בצמר גפן," אומר האב השכול, כפי שנכתב לו בתסריט, וממשיך לספר כי "ברגע זה שאני מדבר איתך, אין לי מושג איפה הבנים שלי נמצאים". אבל בדיוק ההפך היה והוא הנכון. פעם באמת לא היה להורים מושג איפה הילדים שלהם נמצאים. וזה לא מפני שההורים אז אהבו את הילדים שלהם פחות (או יותר), אלא משום שאז לא היו כמעט אמצעים כדי לדעת איפה הילדים שלך נמצאים בכל רגע, והיום יש דרכים כאלו למכביר. אם כבר, אז ההורים של היום הרבה יותר דואגים ומגוננים על הילדים שלהם מאשר פעם. אבל זה לא כי הם אוהבים אותם יותר או פחות, אלא מפני שהחברה של היום הרבה יותר ילדוֹצנטרית מאשר הייתה פעם. זה הכול. ולמה הוא חש שבחנכו את בניו להיות חיילים קרביים ואף קצינים, ועובדה היא שלפחות שניים מהם היו לקצינים, הוא לא רק אוהב את ילדיו פחות מאבות או הורים אחרים אלא ממש מפקיר אותם, כדברים אשר שׂמו יוצרי הסרט בפיו? האם אב שבניו משרתים בצנחנים או בשריון אוהב את ילדיו פחות מאב שבניו משרתים בשלישות או בקריה? והורים חרדים (ומה עם האמהוֹת באמת? הן לא בעניין?) שבניהם לא משרתים בכלל אוהבים, לפי המדד המטומטם והנורא הזה, את ילדיהם הכי בעולם, אפילו יותר מאבות שילדיהם משרתים בחיל האוויר או הים? מה השטויות האלה? והכי חשוב והכי גרוע – אביו השכוּל הפיקטיבי של זיו אומר את הדברים האלו בסרט ישירות ללירז, מי שבנו מת בזרועותיו, פשוטו כמשמעו, לוחם שכם אחד איתו. אז מה אתה רוצה לומר בזה, אדון פארן, כלומר האדונים רון לשם ויוסי סידר, כותבי התסריט, יוצרי הסרט? שהעובדה שלירז הוא קצין קרבי מורה על כך שלהורים שלו לא אכפת ממנו? שלירז לא יקר להוריו "כמו אבן יקרה", כמו זיו לאביו? שהוריו מפקירים אותו למות כי לא אכפת להם ממנו? אבל למה להוריו של זיו מאוד אכפת ממנו, לכאורה, ולהוריו של לירז בכלל לא אכפת ממנו, הא? האם זה מפני שזיו הוא בן אשכנזים ואילו לירז בן מזרחים, והילדים האשכנזים, כידוע וכנאמר כאן, שווים יותר, שהם כמו "אבן יקרה" להורים, לעומת הילדים המזרחים ששווים פחות כי... כי... כי מה, למה בעצם? הייתכן שיוצרי הסרט, כותביו של הריאיון הזה, האדונים "לא חשוב מאיזו עדה הם" רון לשם ויוסי סידר, באמת ובתמים חושבים ומאמינים שבני אשכנזים טובים וחכמים ויפים ולכן גם שווים יותר מבני מזרחים? שלהורים מזרחים, בגלל שיש להם הרבה ילדים, זה לא כל כך משנה ילד אחד יותר או פחות? או שמעצם טבעם של היהודים המזרחים, בדיוק כמו זה של אחיהם הגנטיים הערבים המוסלמים, הוא שלא אכפת להם מהילדים שלהם? התשובה העצובה מצויה בגוף הסרט שהם כתבו ויצרו. הגיבור היהודי המזרחי שלהם מעיד על עצמו ש"אמא שלי לא יודעת איפה אני מאז גיל תשע" ואבא שלו בכלל לא בתמונה, כלומר להורים שלו די לא אכפת ממנו, ואילו אבא של הגיבור האשכנזי שלהם, אבא של זיו, אכפת לו מהילדים שלו לאללה. עובדות. האשמה שנוטל כאן על עצמו האב השכול, זו שכתבו לו בוראיו, היא לא חלילה על כך שיש מלחמות בעולם, או על שדור ההורים לא השכיל לעשות שלום עם הערבים, ואפילו לא על המלחמה המסוימת הזאת, מלחמת לבנון המתמשכת, על אף היותו לכאורה ממתנגדיה. האב השכול הכתוב מאשים את עצמו בכך שהוא לא שמר כמו שצריך על חיי בנו, ש"לא גרמתי להם [לבניו] להבין כמה החיים שלהם חשובים. שאם קורה להם משהו, עולם שלם מתמוטט, מתרסק. זה התפקיד של הורה". יש כאן אפוא הסטה של מרכז הכובד של השכול מאתוס הגבורה וההקרבה, ואפילו הקרבת השווא, של הבן שנותן את חייו, גם אם שלא לצורך, למען המולדת, לאתוס של קורבנות ויבבה, לאמור – במותך מוטטת עולם שלם והרסת להורים את החיים. גם השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, ששר בסרט שפיצר לאחר מותו של זיתלאווי – שגם הוא, ממש כמו הריאיון עם אבא של זיו, נמצא רק בסרט ולא בספר – מבטא אותו אתוס שכול של קורבנות הורית שבופור פועל כנראה בשירותה, רתום ומגויס להעצמתה. ואלו הן מילות השיר: "תיכף אני ארצה שתלכו מפה / שאוכל כבר ליפול בשקט / שלא תראו את הפצעים נפערים / שנשאר לבד ונשבר לאט // תוותרו כבר ותלכו מפה / שאוכל כבר לצעוק בשקט / בלי המבט הקרוע שלכם / שנשאר לבד ונשבר לאט // אבות ובנים סבתות ונכדים / הלב של אמא מתפוצץ / מי אשם לה מי אשם לי / מי ייפרד ממי / אבא בוכה על בן בוכה על אבא // תיכף אני ארצה שתלכו מפה." ממחקרה של עדנה לומסקי-פדר עולה שהחל בשנות התשעים חלים "בקיעים בטקס הקנוני" של יום הזיכרון בבתי-הספר, שעיקרם בכך, בסרט מסתיים הריאיון שעורך העיתונאי גדעון לוי, המשחק את עצמו, עם אביו השכול של זיו פארן, המשוחק על ידי עמי ויינברג, כך: לוי: אבל מה זאת אומרת "הפקרת את הילד שלך"? איך אפשר לשמור על הילד וגם לאפשר לו את המידה של חופש שמגיע לו? פארן: כמו שמלמדים ילד לפחד בכביש. נוטעים בו אינסטינקט של פחד. כלומר, בתגובה לדברי האב השכול שאומר "אני מרגיש שהפקרתי את הילד שלי", שואל המראיין: "אבל מה זאת אומרת? איך אפשר לשמור על הילד וגם לאפשר לו את המידה של החופש שמגיע לו?" ובשאלה הזו כפי שנשאלה, ובשאלה המתבקשת שהייתה צריכה להישאל ולא נשאלה, טמונים לב ליבו המוסרי וגם חוד המסר של הסרט. השאלה הנשאלת מייצגת באופן חד ובוטה גישה אידיאולוגית של אינדיווידואליזם חומרני נהנתני שכל מהותו היא "האני מעל לכול", גישה שאומצה בתקופה ההיא בחיבוק עז, שאך התגבר מאז, על ידי העילית (האליטה) הישראלית, כלומר על ידי בני המעמדות הגבוהים האשכנזיים-חילוניים של החברה הישראלית, שחרף כינוים בתקשורת בשם "האליטות הישנות" עדיין מחזיקים במעמדם השולט, ושלא במקרה המראיין (גדעון לוי) והמרואיין (אבא של זיו), ושני כותביהם לשם וסידר, משתייכים אליהם. התשובה של האב השכול-כביכול היא כל כך טיפשית, שהיא רק מעצימה את גודל מופרכותה של השאלה. מה זאת אומרת "מכניסים בו אינסטינקט של פחד, כמו שמלמדים ילד לפחד בכביש"? למה מתכוונים המשוררים פארן, לשם וסידר? מה הקשר בין זהירות בדרכים לבין פעולה במלחמה? הרי מה שהביא למותו של זיו לא היה שום מעשה פזיז או לא אחראי מצדו, אלא עצם זה שהוא פעל בקו הראשון. אז איזה "אינסטינקט של פחד" היה אביו צריך לנטוע בו כדי למנוע את מותו? יש רק תשובה אחת אפשרית – האב היה צריך לנטוע בבנו "אינסטינקט של פחד" משירות קרבי או משירות צבאי בכלל. זו הדרך היחידה למנוע מבנך להיהרג בצבא. כל השאר זה שטויות במיץ עגבניות, שכידוע משמש בסרטי מלחמה כתחליף לדם של ממש. אלא שליוצרי הסרט לא היה קורט האומץ הנדרש כדי לשים בפי האב השכול שיצרו את התשובה הזו, לאמור: "לחנך אותו שלא יתגייס לקרבי" או "שלא יתגייס בכלל לצבא". שהרי אז הייתה נאלצת דמות המראיין שכתבו השניים לשאול את השאלה המתבקשת שהם ביקשו לחמוק ממנה. והשאלה המתבקשת שלא נשאלת היא: "אבל אם כל ההורים או האבות ירגישו כמוך, שהם מפקירים את בניהם בכך שהם מאפשרים או מרשים להם להתגייס לשירות קרבי, ויימנעו מכך, אז מי ישמור על גבולות מדינת ישראל, וזה לא משנה היכן הם יהיו. מי יגן עלינו? הילדים של מי? או שמא אתה מציע לייבא לצורך זה תאילנדים או סודנים?" השאלה הזאת אינה נשאלת. ובכל זאת היא נענית. גם הספר, ובעיקר הסרט, משיבים על השאלה הזאת תשובה חדה – זה הארז-לירזים האלו, הילדים המזרחים החצי-ערסים מן הפריפריה, בתוספת "הכיפות הסרוגות" מההתנחלויות והעולים החדשים מרוסיה ואתיופיה, הם שיחליפו אותנו, האשכנזים-החילונים יפי הבלורית והתואר והטוהר והזיו, בהגנה על המולדת. לדברים שנאמרים בריאיון זה ולאופן שבו הוא מוצג קולנועית יש גם היבטים דתיים, שאינם מצויים כלל ועיקר בספר, ושנובעים אולי מהעובדה שיוצר הסרט, יוסי סידר, הוא יהודי שומר-מצוות. ראשית, האב נוטל כאן על עצמו את האשמה על מות בנו. במיתולוגיה היהודית התנ"כית עמד היהודי הראשון להעלות את בנו על מזבח אמונתו באל החדש שרכש לו, אבל משהתרצה אלוהים שהנה אכן אברהם מוכן להעלות לו את בנו יצחק לעולה, ובהיותו כידוע רחום וחנון הסכים להחליף את קורבן הבן-האדם בקורבן האיל-החיה. והנה יושב האב שהקריב, והמונח הדתי הזה מקובל לחלוטין בשיח הישראלי, את בנו ומצר על כך שהוא, שלא כמו אברהם אבינו הקדום, לא השכיל להחליף את בנו בקורבן אחר, בחיה ואולי באדם ששווים פחות מבנו, כלומר, כפי שזה בפירוש מוצג כאן – באיל הקרוי לירז. ולא רק זה, אלא שהבמאי סידר הציב, ולא במקרה, את דמותו של האב-האל, האשכנזי כמובן, עמוס פארן המדבר אל הבן-האיל, המזרחי כמובן, מלמעלה, ממכשיר הטלוויזיה התלוי מעל לראשו של לירז, ובכך יצר לדבריו הללו, הן בעיני לירז והן בעיני הצופים, הילה של סמכות כאילו היו דברי אלוהים חיים. והתשובה הזו, שמעתה מי שיגן עלינו לא יהיו בנינו, האשכנזים היקרים, כי אם הבנים של האחרים למיניהם, אינה מצויה רק בדברים שאומרים בריאיון הזה עמוס פארן, גדעון לוי, רון לשם ויוסי סידר לסגן לירז, אלא מונחת עמוק באדמת סיפורו של הסרט בופור כולו. בסרט מגיע למבצר הבופור, רגע לפני הנסיגה ממנו, זיו היפיוף הבלונדיני, נציגם האחרון של דור הלוחמים של האליטה האשכנזית, שדודו נהרג בכיבוש המוצב הנמצא עכשיו תחת פיקודו של הראשון לדור לוחמי האליטה הצבאית המזרחית החדשה, לירז המכונה ארז "סתם אחד דפ"ר ערס נחות מעפולה". בספר, יותר מאשר בסרט, נוצר אז תהליך של התקרבות והתחברות עמוקים בין שני הקצינים הלוחמים, האשכנזי והמזרחי, שעיקרו הוא ללא ספק פיוס, קבלה והשלמה הדדיים. ולירז כותב זאת במפורש – "הוא, כנראה, איש טוב למרות הכול. אוהב אנשים. כלומר באופן מוזר הוא לא מזלזל בי, חשבתי. הוא לא רואה בי סתם דפ"ר ערס נחות מעפולה שאוהב לשחק בנשק, שלא התבגר מספיק להבין שהשמאלנים צודקים, עאלק. אולי הוא אפילו מעריך אותי." ואז, כשברור וגמור ומושלם שלירז משלים עם העובדה שיפיופים אשכנזים יכולים להיות אנשים ולוחמים טובים, וזיו משלים עם זה שערסים מזרחים יכולים להיות לוחמים חכמים הראויים להיות מפקדים, יוצאים השניים לפעולה משותפת שבה נהרג זיו ומותיר את לירז לבדו בעמדת הפיקוד. מותו של זיו מסמל את מות דור המפקדים הלוחמים האשכנזים-חילונים שנטשו במהלך השנים את תפקידם זה, כשלפני מותו הוא מעביר, מטפורית, בהסכמה ובהשלמה, את שרביט הפיקוד הקרבי שנטל מדודו בן דור הראשונים שמסרו נפשם על כיבוש הבופור, למפקד החדש בן דור האחרונים להחזיק במוצב, המייצג את דור הלוחמים המזרחים-מסורתיים שנוטל עליו עכשיו את הפיקוד הקרבי על צבא ההגנה לישראל. הקטע שלעיל לקוח מהפרק "דפ"ר מפקד על ההר: על נפילת האשכנזי ועליית המזרחי בשמונה-עשרה שנות מלחמת לבנון בספר אם יש גן עדן ובסרט בופור המבוסס עליו", הכלול בספר "בזרוע נטויה ובעין עצומה: הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון", מאת קובי ניב, שראה אור בהוצאת עולם-חדש בשנת 2014 [1] עדנה לומסקי-פדר, "מסוֹכן זיכרון לקהילת אבל מקומית: טקס יום הזיכרון בבתי-הספר בישראל", "מגמות", יוני 2003.

העיתונים יורדים לסיני | האישיות הבכירה א"א לא יורדת מהכותרות | ויוסי מלמן מעניק עצה לאורי בלאו

סוף-סוף מצאו העיתונים עניין חדש לענות בו. הרי כמה אפשר לכתוב על אולמרט בלי לכתוב על אולמרט, ופרשת ענת קם כבר מזמן הפסיקה לייצר כותרות. והנה בא המטה ללוחמה בטרור ומספק לעיתונים פתרון מצוין לכותרת הראשית, הפאניקה כבר בפנים. "החשש: חטיפה" היא הכותרת הראשית ב"מעריב", וב"ידיעות אחרונות": "אזהרת חטיפה". ב"ישראל היום" כל-כך נבהלו מההודעה הדחופה של המטה ללוחמה בטרור שהכותרת הראשית – באותיות שמנות עד כדי סכנה לסתימת עורקים – הודפסה עם שגיאת כתיב: "צאו מייד מסיני". ב"הארץ" לא מתרגשים. אזהרת המטה ללוחמה בטרור מודפסת על השער, אולם הכותרת הראשית מוקדשת לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט – קבלו תיקון – זה היה הרושם המוטעה שלי משום שתמונתו הודפסה על השער והידיעה עוסקת בעניינים הקשורים למשפטו של אולמרט. למעשה אין מדובר באולמרט, אלא באישיות ציבורית בכירה עלומה. וכך אומרת הכותרת: "3.5 מיליון שקל הועברו לאישיות הציבורית הבכירה בתמורה לקידום פרויקט הולילנד". זו כותרת מהדהדת, המצמידה סכומים (עצומים) להאשמות הערטילאיות בדבר שוחד לאותו בכיר מסתורי עלום שם. מהיכן מביא העיתון את הפרטים הללו? מכתב החלטה של בית-המשפט? מפרוטוקול הדיון? מכתב האישום? לא. מטיוטת כתב תביעה נגד יזם הפרויקט הלל צרני, טיוטה שלא הוגשה לבית-המשפט. כל הכבוד (באמת) לגידי וייץ שהשיג את המסמך, חבל שהעורך הנמהר שלו לוקח את הפרטים הכל-כך ראשוניים האלה והופך אותם לעובדה חלוטה בכותרת הראשית של העיתון. על שער "דה-מרקר" (וגם על שער "הארץ") מטפלים בהיבט אחר של ענייני אולמרט, וגם שם יורדים לפרטים: "מחיר של ראש ממשלה"; "הגאות בנדל"ן פסחה על הנכס של אולמרט: מחיר בית שמכר עלה ב-10% בלבד ב-6 שנים". מה כוונת המשורר? "דה-מרקר" מפנה את תשומת לבם של הקוראים לכך שבעל ההון דניאל אברמס, אחד התורמים למערכת הבחירות של אולמרט לעיריית ירושלים, קנה ממנו בית ביוקר רב ("אולמרט מכר ביוקר – אברמס מכר בזול"). ב"גלובס" מתייחסת עינת פז-פרנקל להיבטים אחרים של הפרשה: "הולילנד זו רק הדוגמה". פז-פרנקל מונה עוד "מפלצות בנייה ישראליות מכוערות" וכותבת גם על "אחת שבדרך" ("מה שמלמד שכנראה גם טמטום שלטוני, ולא בהכרח שוחד ופלילים, מצמיחים בלב המרקמים העירוניים כאלה פרויקטים"). ב"ישראל היום" מדווחים איציק סבן ועדנה אדטו על פרשת הולילנד על פני עמוד שלם (אמנם עמוד מוקטן של "ישראל היום") בלי לחדש דבר. אמנם גם ב"ישראל היום" מביאים פרטים חדשים: נציג המשטרה בחר להשתמש בדיון להארכת מעצר החשודים בציטוט מספר ישעיהו: "אמות הסיפים נעות והבית מלא עשן". ב"ידיעות אחרונות", כותרת קטנה על השער: "איש המפתח: שיחדתי גם שוטר". הידיעה ממשיכה בקו של "ידיעות אחרונות", המדגיש את אמינותו המפוקפקת של עד המדינה בפרשת הולילנד. ירון דורון מספק ב"ידיעות" רמז לזהותה של האישיות הבכירה: ראשי התיבות של שמה. כך כותרת הידיעה היא "מיהו א"א?". זהו המשך הקו של "ידיעות אחרונות" במלחמתו נגד צווי איסור פרסום והמצבים המגוחכים שהם יוצרים. וב"עסקים" כותב אביב לביא על שלום זינגר, יועצו של ראש הממשלה לרפורמה בתכנון ובבנייה ומי שמסתבר ששימש גם יועץ לפרויקט הולילנד. לביא קושר כך בין פרשת הולילנד לענייני איכות סביבה ובמיוחד כאלו הקשורים לענייני גז. "זה עומד להיות אחד הקרבות החשובים בתולדות איכות הסביבה בישראל", קוראת כותרת המשנה לראשית על שער "ממון", "תושבי אזור חוף הכרמל נאבקים נגד הקמת מתקן גז של תשובה. לא ניכנע בפני הטייקונים". הכותרת היא "חוף הכרמל נגד יצחק תשובה". "המדינה רוצה להשתתף בחגיגת הגז", קוראת הכותרת השנייה על שער "דה-מרקר", "הטייקונים בלחץ: שטייניץ הורה לבחון מחדש את מדיניות התמלוגים של המדינה מתגליות נפט וגז". "מחירי הנפט", נכתב במוסף "עסקים" בציטוט של הסוכנות לאנרגיה בינלאומית, "מסכנים את ההתאוששות הכלכלית". מבין הקמפיינים העיתונאיים שמנהל המוסף הכלכלי "דה-מרקר", נדמה שזה המנגח את חברות הסלולר, בהנהגתו של עורך התחום אמיר טייג, הוא הדומיננטי ביותר. אתמול קראה הכותרת הראשית של העיתון, "משתמשי הסלולר הכבדים משלמים פי שלושה מבארה"ב", והאצבע המאשימה הופנתה למשרד התקשורת ("כל עוד משרד התקשורת אינו מאפשר להגביר את התחרות – הצרכן הישראלי ימשיך לשלם יותר"). ואילו היום הכותרת הראשית של העיתון היא "כחלון: אין תחרות בסלולר – אנחנו מטפלים בכל החסמים". לכותרת המשנה לידיעה של אמיתי זיו, על שער העיתון, נבחרו הציטוטים הבאים של שר התקשורת כחלון: "הגענו למסקנה שיש שם כשל מרכזי – החברות חולקות ביניהן נתחי שוק ותעריפים דומים. המשרד כולו עסוק בכך, אנחנו עוסקים בכך כל יום בשבוע חוץ מבשבת. מיפינו את כל החסמים הפוטנציאליים להגברת התחרות, והם מטופלים". "לו אני אורי בלאו", כותב לעמיתו לעיתון יוסי מלמן במדור הדעות של "הארץ", "הייתי מתייצב לחקירה [...] בסופו של דבר", כותב מלמן, "זה גם מה שמסתמן שיקרה. יימצא הסדר שיאפשר את שובו לישראל. אפשר שהוא יתבקש להגיע לחקירה. הוא יישאל כמה שאלות ויחזיר את המסמכים שקיבל בתוקף עבודתו העיתונאית מענת קם. את התוצאה הזאת אפשר היה להשיג כבר לפני כמה חודשים". בתוך כך, על שער "הארץ" מודפסת הכותרת "ענת קם חתמה על תצהיר: מוותרת על החיסיון העיתונאי"; "בעקבות ההצהרה, עורכי-הדין של אורי בלאו יטוסו אליו בקרוב כדי לקדם את השבת המסמכים". לדברי עו"ד טלי ליבליך, פרקליטתו של בלאו מטעם "הארץ", מאז התפוצצות הפרשה לא התנהל משא-ומתן בין "הארץ" ובלאו ובין השב"כ, וכעת נפתחה הדרך לחידושו. האם החזרת מסמכי קם לשירותי הביטחון תפתור את הבעיה? לא. השב"כ דורש הרבה יותר: הוא רוצה את כל המסמכים שאורי בלאו קיבל אי-פעם. בלאו מסרב לכך, כי כך אפשר להפליל מקורות רבים נוספים. "על-פי החוק היבש", כותב אברהם תירוש במדור הדעות של "מעריב", "הייתי גם אני יכול למצוא את עצמי מאחורי סורג ובריח. אבל למעשי, כמו גם למעשיה של ענת קם, אין שום קשר לריגול". תירוש נזכר בימיו כעיתונאי עת עיניו "שזפו ידיעות ומסמכים סודיים". כמו במאמר של מלמן (שנמחק מאתר "הארץ"), גם תירוש מזכיר כי המדליפים לא היו פקידות לשכה, אלא בכירים שבבכירים. "נראה כי בפרשת קם [...] טיפסו כל המעורבים על עצים גבוהים מדי, ועתה הם מתקשים לרדת", כותב מלמן על שירותי הביטחון ועל עמיתיו ב"הארץ". "עם השראות מעולם הימאות, קולקציית קיץ 2010 של דניאלה להבי נהנית מדוק של תחכום", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של שחר אטואן ב"גלריה" של "הארץ". "בצדק מפנות שלוש העורכות את תשומת הלב לפוליטיקה המעמדית של הצילום ולא טוענות רק לפעולה אתית של הצלמים, המבקשת להנכיח את השוליים", כותבת קציעה עלון בביקורת על הספר "לימבוס: מקום צילום" במוסף "ספרים". "מיליונרים מהאגדות", קוראת הכותרת על שער "ישראל היום". מתחת לה נראה זוג עטוי מסכות קרטון ועליהן סמליל מפעל ההימורים לוטו. השניים אוחזים קרטון גדול שעליו מצוירים צק וסמליליהם של מפעל הפיס ובנק מזרחי-טפחות. הכיתוב נקרא כך: "אין לנו מה לעשות עם כל-כך הרבה כסף, הצהירו אתמול בני הזוג שזכו בפרס הגדול ביותר בלוטו: 74 מיליון שקל לפני מס". הדיווח הזה, התופס מקום מכובד בשער העיתון, מרגיז אותי. הסכום המסחרר הזה שמונחת על ראשיהם של אזרחים מן היישוב בבת אחת, רק בגלל ששמו את מעותיהם על קרן הצבי, לא יכול שלא להשחית ולקלקל. הנה כבר הוא פגם באינטגריטי של העיתון, שמיהר לפרסם ידיעה מובלטת שכל כולה מודעת פרסומת למפעל ההימורים המעודד אנשים לשים את מעותיהם על קרן הצבי כדי שעל ראש מי מהם יונחת סכום מסחרר שינפץ את חייהם – וחוזר חלילה. במוסף "גלריה" של "הארץ" מראיין הפרשן הצבאי עמוס הראל את די.גיי גזי גף, לקראת הופעתו מחר בתל-אביב. "הוא נשמע מרוצה מאוד מהעניין המחודש בדור הוותיק של הראפ", כותב הראל. סימן רע לפופולריות של ישי גולן, השחקן שתמונתו מתנוססת על שער מוסף "24 שעות": ליד שמו בכותרת המשנה על השער נכתב בסוגריים "אורי מחטופים". עמיחי אתאלי מדווח במוסף של "מעריב" כי בעוד כחודש צפוי להיפתח בירושלים בית-הספר לתקשורת עובדה, שמטרתו, "על-פי המקימים", "לייצר עיתונאים שיבינו שהם נמצאים בשליחות לעיצוב דעת הקהל". דעת הקהל שמבקשים המקימים לעצב היא "יותר יהודית, ערכית וציונית". מוסף "עסקים": "לוי יצחק נגד איגוד השמאים: שיתוף הפעולה שלהם עם אתר יד2 לא חוקי".

הפסיכולוגים שהגיעו למלונות ים המלח בהתנדבות כדי להעניק תמיכה רגשית ראשונית למאות הנשים והילדים שפונו מאופקים, גילו תושבים מבוהלים לאחר שקיבלו הודעה שעליהם לשוב לשכונה שבה נרצחו עשרות. הממשלה שוב לא כללה ערי פיתוח בתוכנית הפינוי ועיריית אופקים מתקשה לממן את השהות במלונות. כך, לצד הטיפול, הפסיכולוגים פעלו לגייס תרומות

"ביום שני אחר הצהרים קיבלתי טלפון מפסיכולוג שהגיע לטפל בטראומה של המפונים שהגיעו מאופקים ושוכנו במלון בים המלח", מספרת מורן זר קצנשטיין, מייסדת תנועת בונות אלטרנטיבה. "הוא סיפר שראה שם מאות תושבים מבוהלים, לאחר שקיבלו הודעה שעליהם לפנות את החדרים ולעזוב את בית המלון עד למחרת בצהריים. מדובר בעיקר בנשים וילדיהן שפונו למלון לאחר שחוו מתקפת טרור קשה. לא מספיקה הטראומה שעברו, עכשיו הן גם צריכות לעזוב עם הילדים את המקום הבטוח שלהן ולחזור לתופת". ביום חמישי שעבר אישרה הממשלה במשאל שרים טלפוני תוכנית פעולה לאומית לביצוע פינוי האוכלוסייה המתגוררת בסמוך לגבול רצועת עזה, סיוע ראשוני לתושבים וקליטתם בבתי מלון. התוכנית כללה את יישובי הנגב המערבי שנמצאים במרחק של שבעה קילומטרים מגבול רצועת עזה. תושבי אופקים נותרו מחוץ להסדר. לדברי גורמים בעיריית אופקים, הם עמלים בימים אלו על הוצאת חלק מהתושבים מחוץ לעיר להפוגה של מספר ימים לשם "התרעננות". המעגל ראשון שיצא ביום שלישי שעבר לכחמישה ימים, כלל את משפחות הפצועים ותושבים משכונת מישור הגפן, שהותקפה קשות על ידי מחבלים שפרצו לעיר, רצחו ופצעו בה ללא רחם. ואולם בתום ימי ההפוגה, התבקשו התושבים לשוב לבתיהם. "אני ומטפלים נוספים הגענו ביום ראשון להתנדבות של שלושה ימים במלון נוגה של ישרוטל בים המלח, על מנת להעניק תמיכה רגשית ראשונית למפונים", מספר פרופסור בן שחר, פסיכולוג קליני מהאוניברסיטה העברית, אותו הפסיכולוג שפנה לזר קצנשטיין. "מדובר היה בקבוצה של כ-250 איש, רובם נשים וילדים, שכן רוב הגברים גויסו למילואים או שנשארו בשטח על מנת לסייע. התחלנו לעבוד עם אמהות במטרה לעזור להן לעבד את האירועים שחוו, בשאיפה להקטין את הסיכויים להתפתחות של פוסט טראומה בהמשך. אבל מהר מאוד התברר שמה שמעסיק אותן זה החשש מהחזרה לאופקים. הבנתי שאני כפסיכולוג לא יכול להמשיך בעבודה כל עוד הנשים שמולי לא מרגישות בטוחות. הן עדיין לא יכולות לעבד את החוויה שעברו כי הן נמצאות בחרדה קיומית. ״אני יושב מול תושבות משכונת מישור הגפן, שבה התרוצצו מחבלים באותה שבת שחורה כמו בקיבוצים שצמודים לרצועת עזה, והן מספרות שהן נאלצות לשוב למחרת לאותה השכונה, זה בלתי נתפס. אין לי כפסיכולוג כלים להתמודד עם העובדה שהן צריכות לחזור לאזור שבו היו עדות לטבח. הילדים בהיסטריה כמובן. עד שנרגעו כמה ימים במלון פתאום הם מגלים שהם צריכים לחזור". במקביל לטיפול באנשים, מצא את עצמו מרים טלפונים כדי להשיג תרומות. "הגענו בשביל לתת מענה לצרכים של המטופלים, ובאותו הזמן, לא היה להם צורך בעיבוד הטראומה אלא בלהישאר במקום מוגן. לכן פסיכולוגים רבים הפכו בן לילה למגייסי תרומות". תחילה, פסיכואנלטיקאית בשם ד"ר שרון שטרית גייסה כסף מהקרן החדשה לישראל על מנת לאפשר למשפחות להישאר לילה נוסף במלון, לאחר מכן הצטרף גם פרופסור שחר למאמץ. "לאחר פנייה שלי לתנועת בונות אלטרנטיבה, הצלחנו לגייס תרומה נוספת להמשך השהות שלהן. נכון לשלישי בערב עוד לא יכולנו אפילו להגיד לנשים שהתרומה הגיעה, הכל מהרגע להרגע. אז הן כל הזמן בחוסר ודאות וזה כמובן מגביר את החרדה". "הבנו שאנחנו חייבות להיכנס לאירוע וגייסנו תרומה ענקית על סך 350 אלף שקל שתאפשר להן ללון שם עוד חמישה לילות, בדיוק בשביל זה הקמנו מערך חוסן לסיוע לנשים מפונות", אומרת זר קצנשטיין. "אבל אני דואגת מה יקרה אחרי חמשת הימים האלה, ואני דואגת לעוד מאות נשים וילדים, משפחות וקשישים שנותרו באופקים מבלי יכולת להתפנות או לקבל סיוע מהמדינה". "למרות העבודה המדהימה של בונות אלטרנטיבה התרומות האלה בסופו של דבר עלולות ליצור בעיות", מזהיר פרופסור שחר. "המפונים מאופקים שהיו במלון נוגה איתרע מזלם והם נפלו על פסיכולוגים שהצליחו לגייס תרומות, אבל אתמול היו מפונים מאופקים ששהו במקום אחר ושנאלצו לחזור לעיר. אז התרומה גם יוצרת קצת בלאגן. חלק לא נהנים ממנה, זה כואב". נכון לכתיבת שורות אלו, ד"ר שטרית בסיוע ארגון קולקטיב מזרחי-אזרחי והקרן החדשה לישראל ממשיכים לגייס תרומות נוספות. "בשבוע שעבר נסעתי להתנדב באילת", הוא מספר, "שם נמצאים רוב הקיבוצים שנפגעו באופן ישיר מהלחימה. בניגוד לאופקים, התושבים של הקיבוצים נכללו בתוכנית הפינוי וזמן השהייה שלהם במלונות ארוך משמעותית. הקיבוצים שם מאוד מוחזקים ומאורגנים, חלקם כבר מתחילים להקים לעצמם בתי ספר זמניים. מנגד, לצערי, יש תחושה שתושבי אופקים נשארו מאחור, גם הם חוו סיפורים קשים, אבל הם היו זכאים רק להפוגה, השמיכה תמיד קצרה שם".

חיטוט בדברים שנאמרו בדיוני ועדת הפנים של הכנסת כבר לפני חמש שנים מגלה: הח"כ מהליכוד התריע על הסכנות בהר מירון, במילים חריפות וברורות, אך איש ממקבלי ההחלטות לא התייחס לאזהרות • "מישהו ממדינת ישראל צריך להגדיר את זה כאירוע, אבל הדיון הזה לא קורה", אמר אז • בעדותו בוועדת החקירה הממלכתית הוא דווקא ניסה לתרץ את חוסר ההתייחסות של רה"מ והשרים

כשראיתי את שמו של דוד אמסלם (הליכוד) ברשימת העדים של ועדת החקירה לאסון מירון הרמתי גבה – מה לאמסלם ולאסון מירון? אבל תוך דקות ספורות מתחילת העדות השופטת דבורה ברלינר חיברה בינו לבין האסון שקרה. אמסלם התריע בעבר בדיונים שקיים ובמכתב לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בפני האסון: "אם חס ושלום יקרה משהו, אז אני מניח שהפרוטוקול של הדיון הזה יעמוד על השולחן בקול רם". ומזל שיש פרוטוקולים כי בעדות עצמה אמסלם לא התהדר באותן נוצות הנביא, אלא ניסה לתרץ ולהסביר למה רה"מ והשרים לא התייחסו לזעקתו ולא העלו שוב את שם האחראים על שפתיו. ח"כ אמסלם יזם שני דיונים וסיור בהר בשנת 2017 (כמות מכובדת למעקב ועדה אחר הנושא). בדיונים האלו ובסיור הוא שם את האצבע על כל הפערים בניהול ההר – הפערים שנחקרים היום בוועדת החקירה הממלכתית. הוא אפילו הפנה את אצבע האחריות כלפי הרב ישראל שווניגר, מנכ"ל המקומות הקדושים עוד בשנת 2017. "אני מבקר בקבר הרשב"י אבל אף פעם לא בהילולה", סיפר ח"כ אמסלם על חווייתו האישית במירון בעדות. "אני מנסה באופן אישי להימנע ממקומות צפופים. אבל פנה אלי מוזס (ח"כ לשעבר מיהדות התורה מנחם אליעזר מוזס, ע.ב) והבנתי שהוא דמות מרכזית במקום. הוא דיבר איתי לגבי ההסעות להילולה וסיפר לי שלעיתים אנשים קופצים שם מהאוטובוסים", כך מתאר אמסלם את הסיבה שהובילה אותו לעסוק בהילולת מירון. הדיון הראשון בנושא שאמסלם קיים היה ב-21 בפברואר 2017 בנושא הצבת הדוכנים בהר. חזרנו לנבור באותם דיונים, שחלקים מהם צוטטו במהלך העדות. אפשר היה לראות כיצד אמסלם עלה מהר מאוד על הבעיות והסכנות בהר. כיצד התווה מפת דרכים לטיפול באותן הבעיות שלדאבוננו לא זכו להתייחסות. כך, כבר בדיון שהתפתח עם מנהל האתר שלמה שלוש בחודש מאי 2017 זיהה אמסלם כי חלוקת האחריות באתר לוקה בחסר: "אני מצפה ממך, כמנהל האתר, קודם כל שתדע בכלל מה אתה מנהל, ברמה הרשמית, לא בהיסטוריה". "הפרטץ הזה קורה בגלל שאין מישהו שמבקש רישיון לאירוע, אז אין אחראי כל כך מדויק, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. מה הם מצפים? כשאני בא להר מירון, אביא אתי שירותים? שאביא אוטובוס שיעלה אותי? שאביא אתי גם איזה אמבולנס שיחכה לי בצד?" אמסלם גם פנה ליוסף שווינגר, מנכ"ל המקומות הקדושים ואמר לו: "תראה, רשום לי כאן שאתה מנכ"ל המרכז למקומות קדושים, אתה המנכ"ל, אתה לא איש פשוט. מדינת ישראל לא מייצרת מנכ"לים בתפקידים האלה לכל איזו שטות. יש לך אחריות, התפקיד זה אחריות. אני רואה אותך כאחראי על האירוע". האמירות האלו בשנת 2017 כנראה נשכחו מאמסלם בשנת 2022 כשנשאל על ידי הוועדה אם הבין מי אחראי האירוע. כעת הוא ענה שעדיין לא. בדיון נוסף שהתקיים במאי אותה השנה, שבוע לפני ההילולה הוא הביע את מורת רוחו על כך שאף אחד לא מטפל בהסדרת ההר שנה אחרי שנה: "שנה הבאה השיח הזה יהיה אותו דבר. בגלל שמפתיע אותם כל פעם מחדש ל"ג בעומר, שבוע לפני הם רוצים לייצר תב"ע (מסמך שנועד להסדיר באופן חוקי את השימוש בקרקע, ע.ב) בשבוע. וזה לא עובד. אמסלם הביע תרעומת על כך שמנכ"ל משרד הדתות לא תופס את זה כאירוע רציני ועל כך ששלח את היועץ שלו: "המנכ"ל כנראה היה עסוק, יש לו כנראה עיסוק הרבה יותר חשוב מל"ג בעומר בהר מירון, 400 אלף איש, ולכן הוא שלח בחור מוכשר, את העוזר שלו". אמסלם, שהפגין ידע נרחב בדיון הוועדה על תחום הרישוי, ידע גם להניח את האצבע על הסוגייה הזו עוד בשנת 2017 בדיון בכנסת. כששאל מדוע אין אישור ואמרו לו שבגלל שמדובר ב"אירוע דתי ספונטני", הוא ענה: "כשיש רישיון לאירוע, אז בסוף יש בעל הבית לאירוע, יש מישהו שמסנכרן, אחרת אין אירוע. איפה שמתכנסים 300 אלף איש, צריך להיות מישהו. המבקר בוודאי לא דואג לאירוע, הוא בא להתפלל – אבל מישהו ממדינת ישראל צריך להגדיר את זה כאירוע. מטעם מדינת ישראל צריך להיות אחראי, אבל הדיון הזה לא קורה כמו שהוא קורה. אז יש שירותים ויש חניונים ויש הכול". והנה ציטוט מדהים במיוחד: "הפרטץ הזה קורה בגלל שאין מישהו שמבקש רישיון לאירוע, אז אין אחראי כל כך מדויק, וכל אחד עושה מה שהוא רוצה. מה הם מצפים? כשאני בא להר מירון, אביא אתי שירותים? שאביא אוטובוס שיעלה אותי? שאביא אתי גם איזה אמבולנס שיחכה לי בצד?" אחד הציטוטים שהביאה יו"ר ועדת החקירה לאסון מירון השופטת דבורה ברלינר בפני אמסלם לקוחים מאותו פרוטוקול דיון והאופן בו אמסלם סיכם אותו. "אני מזהה שהאירוע כרגע הוא מתגלגל משנה לשנה, וכנראה שהתפילות עוזרות, אבל אין פה בעל הבית שמסנכרן את הסיפור הזה. אני מסתכל עליו בעיקר בהיבט הבטיחותי, אני בכלל לא בהיבט השירותי. ובהיבט הבטיחותי, שכמתכנסים 400 אלף איש, כפי שציינתם, אין לזה אח ורע במדינת ישראל בשום אירוע. אין דבר כזה". באותו הזמן, לפני שקרה האסון אמסלם ידע להגיד במדויק מי אחראי: "נכון לעכשיו, רואה את הגוף שאחראי על זה, באינסטינקטים שלי, כמשרד הדתות. זה אירוע דתי, שמתבצע במקום דתי. לכן אני חושב שמשרד הדתות הוא הגוף שאמור לטפל בנושא הזה מאל"ף עד תי"ו ברמת האחריות והתכלול". אמסלם הוסיף באותו הדיון והתווה את הפעולה המתבקשת שהמשטרה צריכה לבצע: "אני גם חושב שמשטרת ישראל, וזה לא רק אם בא לכם, צריכה להגדיר את האירוע הזה הגדרה מיוחדת". אמסלם גם הגדיר משימה ברורה למשרד הדתות: "אני מבקש, שמנכ"ל משרד הדתות יכנס דיון חירום עם כל הגורמים, ממשרד התחבורה. יערב גם את השר, בגלל שאני רואה את זה ברמת ה-minister, אירוע מהסוג הזה זה שר, שר מעורב". הוא מסכם את הדיון, במה שנראה היום דברי נבואה מושכלת: "באמת אני מקווה שאיכשהו מי ששומע אותי גם ייקח את הדברים שלי קצת יותר ברצינות, ויבין שאם חס ושלום יקרה משהו, אז אני מניח שהפרוטוקול של הדיון הזה יעמוד על השולחן בקול רם". חודשיים אחרי הדיון ביולי 2017 נקבע סיור כדי לעמוד על כלל הבעיות שממשיכות לצוף על פני השטח. בסיור אמסלם המשיך לציין את אותם נושאים: החל מהטריבונות שלא מפרקים לאחר השימוש, אזורי ההדלקה והחלוקה שלהם, מסלול האוטובוסים והחניונים ועוד. הוא התחייב להמשיך לטפל בזה עם חזרתה של הכנסת מפגרה. אבל אז קרה משהו ששינה את התמונה – אמסלם מונה בדצמבר אותה השנה לתפקיד יו"ר הקואליציה. הוועדה לא חזרה להתכנס. לאורך רוב העדות של אמסלם השבוע ניסו חברי הוועדה לתהות אם לאמסלם היו כלים להמשיך ולפקח על עבודת הממשלה בנושא. צריך לציין שמעבר לדיון, אמסלם דאג להוציא גם מכתב נוקב לראש הממשלה ולשרים הרלוונטיים ברוח הדברים שנאמרו בוועדה. "האם היה איזה המשך לאמירות האלו?" שאלה ברלינר. ועל כך ענה אמסלם: "אני בוועדה מנהל כל יום דיונים, אני לא הפקח. התפקיד שלי הוא להציף את זה למעלה. הייתי קובע פגישות מעקב כל חצי שנה, שנה. אבל בשלב מסוים עברתי תפקיד ליו"ר הקואליציה". "יש לך מושג מה קרה אחרי שעזבת את הוועדה?" שאלה ברלינר. "לא, יש יו"ר ועדה חדש. אני לא אגיד לו מה לעשות", אמר אמסלם. כשניסתה ברלינר להבין מדוע צעקתו של אמסלם לא זכתה להתייחסות שאלה על המכתב ששלח לרה"מ: "אתה אומר במכתב חריף לרה"מ שדורש לעשות סדר בנושא עם סדר פעולות מאד ספציפי. קיבלת מענה למכתב?" "בסדר, לא חדש", אמר אמסלם והוסיף כי "בד"כ לא מקבלים תשובה". עוד אמר כי "אני כיו"ר ועדה אין לי ממש כלים". מה כן הוא יכול לעשות? לנסות להפעיל כוח על המשרדים כשהם זקוקים לו: "מחר המשרדים שרוצים להעביר תקנות באים אלי ואז אני יכול לשאול מה קורה עם זה ועם זה? אני מאיר את עיניהם של השרים שחלקם הגדול לא מודע. זה דברים שבאים אליך". ברלינר הקשתה ושאלה שוב: "אתה מטיח האשמות בממשלה. מה נעשה עם כל זה בהמשך?" "זה תפקיד הוועדה. הוועדה מציפה את זה ועוברת לנושא הבא. אין לי אמצעים לאכוף את זה חוץ מלעשות רעש ולכתוב לו (לשר, ע.ב) שאם יקרה משהו אז אל תגיד שאתה לא מכיר", ענה. אמסלם סיפר כי כשנכנס לתפקיד בוועדה או לתפקיד יו"ר הקואליציה הוא לא יכול לתכנן וללמוד את החומר: "זה מציף אותך כמו גלים. מרגע שאתה מקבל מינוי תוך שעה אתה מקבל עשרות שיחות טלפון". אמסלם הוסיף ואמר על תפקיד יו"ר הוועדה כי "כשאתה נכנס ליו"ר ועדה אתה מקבל ירושה של מאות נושאים. ולא מעניין אותי מה עשה קודמי ומגיעים אלי ישירות עשרות נושאים. ליו"ר יש אגנדה וכל אחד רוצה לסלול נתיב צבעוני משלו". "אין מנגנון שמשמר עבודה של ועדה מסוימת?" שאלה ברלינר. והתשובה: "יש צוות ועדה קבוע. הם משמרים את ציר המידע. אבל כיו"ר ועדה אתה נכנס לתפקיד עם האגנדה שלך. היו"ר החדש לוקח נתיב צבעוני משלו. אתה שואל את עצמך במה אני מטפל ומה אני לא יכול. בסוף הוא צריך להחליט איפה לשים את תשומת הלב שלו. ואני כבר בראש שלי (כשנכנסתי לתפקיד יו"ר הקואליציה, ע.ב) נמצא באירוע אחר". בשאלותיו של חבר הוועדה שלמה ינאי הוא ניסה לגעת בתחושות של אמסלם היום – שאם הממשלה רק הייתה מקשיבה לו, היינו במקום אחר. "אתה נגעת בכל הדברים שאם היינו עושים אותם כמו שצריך היה אפשר אולי למנוע את האסון", אמר לו ינאי. "אמרת את הדברים הנכונים. מי שהיה בתפקיד הזה לפניך אמר וכתב את מה שאמרת ולא עשו את זה. מה אתה מרגיש?". אמסלם בנקודה זו, ובשונה מאיך שככל הנראה תפס את הדברים, התחמק מלענות. "שר לא יכול להגיע לכל נושא ונושא ולכן הקשב והתקציב שלו הוא מוגבל. חלק גדול מהחלטות הממשלה לא מתבצעות – 50-60% מהן להערכתי. אם לא עוקבים אחרי ההחלטות הן נופלות בשוליים". כשינאי שאל את אמסלם מדוע במשך 21 שנה לא אושרה התב"ע, אמסלם סיפר שזה מאוד תלוי אם יש מישהו במערכת שזה חשוב לו: "קם בבוקר מישהו ומחליט שאכפת לו. למי כואבת הבטן כשאין תב"ע? חייבים מישהו שידחוף את זה". נראה שדווקא היו"ר הנכנס של ועדת הפנים בזמנו, יואב קיש, לא נמנע מללכת בדרכו הצבעונית של אמסלם. באפריל 2018 הוא קיים סיור ודיון נוסף במירון כדי לעמוד על ההיערכות לאירוע באותה השנה. נראה שקיש דווקא התרשם משיפור התשתיות במקום ונעלמו מעיניו עשרות המבנים הלא חוקיים שנמצאים במקום. קיש עסק רבות בכניסה וביציאה של תושבי האזור ליישוב מירון והתעכב בקצרה על הליך הפקעת הקרקע – אבל נראה שבסך הכל הוא מתרצה מההכנות לאירוע. כותרת הדיון והסיור, "היערכות הגורמים האחראים להילולת הרשב"י במירון", תישאר בעיקר ברמת הכותרת, כשההתייחסות העיקרית לנושא תהיה בדברי הסיכום של קיש לסיור, שאמר: "זה אירוע בקנה מידה של המדינה והמדינה חייבת להיות אחראית על העניין הזה". אך האמירה נשארה בגדר אמירה. ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר מותם של 45 בני אדם, המדינה עדיין מתקשה למצוא אחראים, ונותרנו רק עם תחושת החמצה נוראה שעולה מדברי הנבואה הקשים של הח"כ שניסה להעיר את הממשלה, דוד אמסלם.

24.6 | "א-סינארה" מכריז כי הפיוס הגיע למבוי סתום | "פנורמה" מדווח על פסיקה הלכתית של קדאפי | "כל אל-ערב" מתבלבל מרוב מספרים| ו"חדית א-נאס" טובע במספרים

לכל אחד מארבעת העיתונים הנסקרים כאן – "כל אל-ערב", "א-סינארה", "פנורמה" ו"חדית א-נאס" – אופי משלו וגם אגנדה משלו. אלו קובעים את הכותרות הראשיות של השבוע האחרון. "א-סינארה" מצטט "מקור פלסטיני בכיר" עלום שם האומר כי "הפיוס בין פת"ח לחמאס הגיע למבוי סתום על רקע סירובה של התנועה השולטת בעזה למנות את סלאם פיאד לראש ממשלה בהסכמה". "כל אל-ערב" מדווח על "תלונות בגין העתקות ורמאות רחבת היקף במבחני הבגרות; הרחקת תלמידים ממבחני המיצ"ב בבתי-הספר הערביים". "פנורמה" מדווח על החלטת שליט לוב מועמר קדאפי לבטל את חגיגות הרמדאן, ואילו "חדית א-נאס" מסקר בהרחבה את מסיבת העיתונאים של אגודת הגליל, "האגודה הערבית הארצית למחקר ושירותי בריאות", הנחשבת למקבילה המגזרית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: "האזרחים הערבים 2011: עלייה בשיעור הפשיעה, משבר שיכון, עישון, כלי רכב, מזגנים, מחשבים ולימודי נשים באוניברסיטאות". כאמור, "חדית א-נאס" מתעמק בנתוני הסקר שערכה אגודת הגליל, השלישי במספר מאז הקמתה, שהוצגו במסיבת עיתונאים בנצרת. כותרת המשנה לראשית מצטטת את מוחמד זידאן, יו"ר ועדת המעקב, שאומר: "ישראל מפרקת את המגזר הערבי, ואני לא בוטח בכוונותיה". זידאן מאשים את מדינת ישראל בכך שהיא "לא מונעת את האלימות והפשיעה, כולל הפשיעה המאורגנת – שאני חושש שאנחנו כבר סובלים ממנה". כותרת הכתבה עצמה מציגה בלא כחל ושרק את המציאות הקשה שזידאן מתייחס אליה: "חברה חולה, לא קוראת, סובלת מבעיות בשיכון, בלימודים ובביטחון. מעמד האשה – בעלייה". הנתונים המאלפים הוצגו בהעדר ראשי הרשויות הערביות, מציינת הכתבת תיגאן אפנדי. על-פי הנתונים, 21% מהתלמידים הערבים נושרים מהלימודים; מספר הסטודנטיות באוניברסיטאות עולה על מספר הסטודנטים; 70% מהמשפחות הערביות מחזיקות רכב אחד לפחות, והגבר הערבי מוציא יותר כסף על סיגריות מאשר על השכלה. נוסף לכתבה בקונטרס הראשי, מקדיש העיתון כפולה במוסף להצגת כלל הנתונים שהוצגו בסקר. עריכה גרפית (כמו עוגת נתונים, למשל) היתה יכולה לסייע להבנת המידע הרב המוצג בדפים. כותרתו הראשית של "א-סינארה", המוקדשת לפיוס הפלסטיני (או שמא אי-הפיוס הפלסטיני), מלווה בתצלום של סלאם פיאד, הדמות המפלגת כעת את שתי התנועות הפלסטיניות הגדולות. המקור הפלסטיני האנונימי מוסיף ואומר ל"א-סינארה" כי המחלוקת סביב מינויו של פיאד היא רק אבן נגף אחת: "הפיוס לא ייושם בסופו של דבר, אפילו אם חמאס תסכים לפיאד, כי חמאס לא תאפשר למנהיגי הרשות הפלסטינית לבקר בעזה". הידיעה מובאת ללא קרדיט, ודבריו של "המקור הבכיר" מובאים בציטוט עקיף. ב"כל אל-ערב" לא היה צורך במקור אנונימי שיאמר אותם דברים. ד"ר סלאח ברדוויל, חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם חמאס, מוסר לעיתון כי "מאחר שאבו-מאזן עומד על כך שפיאד ייבחר לראשות הממשלה, הוא מחזיר אותנו למריבות". ברדוויל מספר לכתב סעיד חסנין: "הצגנו שני שמות, ופת"ח הציגו שני שמות – אך לא היה בהם שמו של פיאד". בכיר חמאס חושף כי התנועה פנתה למצרים כדי שתתערב ותשכנע את יו"ר הרשות לחזור בו. דווקא עורכו של "חדית א-נאס", ודיע עוואוודה, כותב מאמר מעניין ונוקב בדבר הצורך בשחרור של המגזר הערבי מתכתיבי הרשות הפלסטינית. הרקע: הפיוס בין תנועת בל"ד ובין הרשות הפלסטינית. עוואוודה כותב כי הרשות הפלסטינית משגרת ערב הבחירות את נציגה למגזר הערבי, וגיה אל-קאסם, כדי שהאיחוד הפנים-ערבי יקבל את מספר המנדטים הרב ביותר, ומותח ביקורת על התנועה-האסלאמית, על שני פלגיה, בשל שתיקתה הרועמת בעת השתלטות חמאס על הרצועה. ב"כל אל-ערב" מדווח הכתב זידאן חלאילה על כך שמנעו מתלמידי כיתה ה בבית-ספר במגדל כרום, שם הוא עצמו מתגורר, לגשת למבחני המיצ"ב. חלאילה משוחח עם ועד ההורים ומביא את תגובת משרד החינוך, שדוחה את הטענות. לפי הכתבה, לאחר שמפקחת בית-הספר איבתיסאם עזאיזה בדקה את הטענות מול מנהל המוסד, התברר כי מדובר בסך-הכל ב-15 תלמידים שלא נבחנו עם חבריהם משום שהיו זכאים להקלות בשל בעיות שונות. אלא שלכתב הוותיק, שאינו מראיין אף לא הורה אחד מהורי הילדים שהוצאו מהמבחן (מלבד יו"ר ועד ההורים, מגדי חלאילה, שהוא בן משפחתו), העובדות הללו אינן מפריעות, והוא מדווח בכל זאת על כך שמנעו מהילדים לגשת למבחן. באותו עמוד מובאות טענות כלליות ביותר של אותו כתב בדבר "בחינות בגרות שמגיעות לבתי-ספר ערביים באזור ירושלים ומועברות לתלמידים כשעה לפני הזמן. המבחנים נפתרים ומופצים לילדים". הידיעה מובאת כמאמר, ואינה מבוססת על עובדות, לא מוזכרים בה שמות של אנשים שיעידו על נכונות הסיפור (לא נטען אפילו כי "שמם שמור במערכת"), והיא אינה מגובה בתגובת משרד החינוך, כדי שהוא לא יבלבל אותנו, שוב, עם העובדות. פאיז שתיווי, העורך האחראי ומנכ"ל העיתון, אינו פנוי לעסוק רק בעריכה. נראה שבהעדר עורך ראשי שיעסוק במשרה מלאה בעריכה עיתונאית, גם חבר מערכת יכול לפרסם ידיעה כזו. ב"פנורמה" חוזרים גם השבוע לזירת "אביב העולם הערבי", הפעם עם החלטת שלטונות לוב, בהוראת השליט מועמר קדאפי, לבטל את חגיגות חודש הרמדאן בשנה זו ולהסתפק רק בצום, עד "לסילוק הצלבנים מאדמתנו". הידיעה פורסמה ברבים ביום רביעי, וכך גם הנושאים הנלווים לה. בעמוד אחר מעדכנים בעיתון בדבר הרוגים ופצועים במתקפה של כוחות סוריה על האוניברסיטה בדמשק (נכון ליום ד); על כך שבוועידת הנשיא בירושלים הביע דניס רוס דאגה מחוסר המעש בנוגע לתהליך השלום; על ביקור בקהיר של יועץ ראש הממשלה בעניין שליט וגרפל; ועל החלטת הנשיא אובמה להסיג 33 אלף חיילים אמריקאים מאפגניסטן עד קיץ 2012. וידה משעור, הבעלים והעורכת הראשית של "א-סינארה", מתייחסת למונחים שנולדו עם המהפכות ב"אביב העולם הערבי" וחדרו לשיח: "זנגה זנגה" של קדאפי; "קרב הגמלים" מכיכר א-תחריר; "שביחה" ו"בלטגיה" – בריונים בעגה הסורית והמצרית בהתאמה; "הסתלק!" ביחס למובארכ; ו"פליטים סורים". "כל אל-ערב" מסתפק במאמר מערכת על "אביב הערבים", המותח ביקורת על הודעתו של שר החוץ הסורי וליד אל-מועלם, שמבחינתו אירופה אינה נמצאת על המפה. "זה מזכיר לנו את אמרתו של האדמירל הטורקי, מאלטה יוק", נכתב. ואילו רימון מרגיה כותב ב"חדית א-נאס" שהמהפכה בתוניסיה הגיעה לבחינת הבגרות באזרחות במגזר הערבי, עם שאלה הנוגעת לקשר בין הרשתות החברתיות למהפכות. לרגל תרגיל פיקוד העורף הארצי "נקודת מפנה 5", מככב בעיתונים הערביים אל"מ אנוואר סעב, מפקד אזור הצפון בפיקוד העורף. סעב מעניק ראיון חלבי לכתב זיאד מעדי ב"א-סינארה", ובו הוא מדגיש כי "כל היעדים הושגו", ומקבל הפניה בשער. גם עומר דלאשה מ"פנורמה" חתום על ראיון, כנראה יזום, עם סעב, אך הכותרת שלו מעניינת יותר: "תרגיל פיקוד העורף אינו מסמן מלחמה קרובה; יש מודעות בציבור הערבי לצורך להיות מוכנים בעת מלחמה". טוני בלייר, שליח הקווארטט למזרח התיכון וראש הממשלה הבריטי לשעבר, ביקר בנצרת, כולל במסגד הלבן, וביקורו זוכה לכותרות על-פי תפיסת עולמם של עורכי העיתונים. "פנורמה": "בלייר: אני קורא את הקוראן"; "חדית א-נאס" עם כותרת בולטת ותמונת שער: "נצרת מקבלת את פני בלייר בקפה מתוק וקוראן מהמסגד הלבן". בכיתוב התמונה של הכתב רימון מרגיה (חידוש מרענן: ניתן קרדיט לצלם): "בלייר עם הלב השחור יחף בביקורו במסגד הלבן". הכותרת בעמוד הפנימי לא הותירה ספק בעמדת העיתון: "קבלת פנים לקצב של עיראק, בלייר, עם קפה מתוק ומתנות". דעה בתוך ידיעה. ב"א-סינארה" מופיעה הידיעה על הביקור בעמודי הכלכלה, עם המבט קדימה: "ועידה בחסות הקווארטט ללשכות המסחר הישראליות והפלסטיניות תיערך בנצרת". "כל אל-ערב" מסתמך, כנראה, על הודעה לעיתונות שקיבל מעיריית נצרת: "ביקור היסטורי של בלייר בנצרת". מוחמד עווד, סגן ראש החטיבה הבנקאית בהנהלה המרכזית של בנק לאומי, מקבל כותרת בשער "פנורמה", כותרת בעמוד פנימי ותצלום שלו כשהוא מחייך. אף שלא מצוין כי מדובר במודעה, בעמוד מופיע גם לוגו הבנק. להלן השאלות שנשאלו בראיון הנוקב ונטול הקרדיט: מה חלקו של בנק לאומי במגזר הערבי? האם לבנק יש תוכניות בנוגע למגזר? איך אתם מתארים את הלקוח הערבי? שמענו שהבנק הולך לפתוח עוד סניף, האומנם? האם צעד זה יהיה לטובת הלקוח הערבי? האם אתה חש שהלקוח יחוש בשינוי? "א-סינארה", שמציין השבוע בפעם החמישית את זכר מייסדו והעורך הראשי הראשון שלו לוטפי משעור, חושף בכפולת עמודים, עם הפניה בשער, את החלטתם של משרד האוצר ומשרדים אחרים לבטל את רשיונה של עמותת אל-גרבאל, בהנהלת עלי עבאסי, תושב שפרעם, שייסד את תיאטרון אל-גרבאל. הסיבה: ניהול לא תקין. הכתבה מתורגמת מדו"ח הביקורת, פרקטיקה שאינה מתאימה לכתב המקצועי זיאד מעדי ונובעת, אולי, מזהירות יתר. ארבעת העיתונים מדווחים בהרחבה על מקרי הרצח והמוות בדרכים במגזר הערבי. במאמרו השבועי קובע יו"ר השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, ב"כל אל-ערב", כי "המוות בדרכים אינו גורל משמים".

ה"בון טון" הצדקני שהשתלט על ישראל מאז אינתיפאדת אל אקצה נעזר בכמה מנהגים מגונים של התקשורת הישראלית

פרסום קטעי היומן שרשם לעצמו שלמה בן-עמי בעת השיחות בקמפ-דייוויד ביולי 2000 ("ידיעות אחרונות" באפריל 2001) מציע מבט נוסף להצלחה המדהימה של הקמפיין התקשורתי שבו התחיל אהוד ברק בתחילת אינתיפאדת אלאקצה. ההצלחה הזו ראויה לציון לא רק בגלל חשיבותה דאז אלא בגלל השפעתה העמוקה על האירועים לאורך זמן. היא ממשיכה במידה רבה להניע את הסחרור הצבאי והמדיני שבו לכודים ישראל והפלסטינים חצי שנה אחרי תחילת האירועים. הפלסטינים מגלה היומן של שלמה בן-עמי היו בהלם בקמפ-דייוויד. גם כי נגררו לשם מוקדם מדי ובלא הכנה מיוחדת בעקבות זיג-זג לא מובן של אהוד ברק בשבועות שקדמו לפסגה וגם כי כשכבר ניאותו להגיע ולדון בהסדר קבע, הם עשו זאת תחת הרושם שההסדר שאליו מושכים ברק וקלינטון תואם את ציפיותיהם מאז תחילת תהליך אוסלו. בן-עמי לא מותיר מקום לספק: הפלסטינים שוויתרו למעשה בתחילת תהליך אוסלו על 78% משטחי מולדתם באו לקמפ-דייוויד כדי לקבל את היתרה: כל שטחי הגדה והרצועה שכבשה ישראל ב-1967 נקיים מהתנחלויות. בשטחים הללו הם קיוו להוציא לפועל קצת בדוחק את הפרויקט הלאומי שלו הם מייחלים כבר חצי מאה. בנוסף הם ביקשו מגוון פתרונות יצירתיים וקבילים לבעיית הפליטים והסדר של כבוד בירושלים. ואז, ערב צמיחת גאולת העניים הדחוקה שלהם הגיעו קלינטון וברק וכמו עורכי-דין מהמערב התיכון הפרגמטי, הבהירו להם שהשיחות הללו אינן מתחילות מן הציפיות ההיסטוריות של העם הפלסטיני. הבסיס לפשרה הבאה הוא המצב הנוכחי בשטח. במלים פשוטות אם הפלסטינים רוצים הסכם עליהם לבוא כברת דרך משמעותית לקראת הישראלים, ולהפך .משא-ומתן סימטרי וויתורים הדדיים הם כזכור לחם חוקם של עורכי-דין פרגמטים שרוצים שתהיה עסקה. בנתונים הללו, שהוצגו להם תחת מכבש הלחצים של קלינטון, לא היה לפלסטינים משהו קונסטרוקטיבי לתרום לתהליך. פסגת קמפ-דייוויד הפכה למשחק של חתול ועכבר, כשקלינטון וברק תובעים השכם והערב מערפאת לבוא עם הצעות חלופיות. לערפאת, שידע שאת האשראי לוויתורים שקיבל מעמו הוא בזבז במלואו כבר בתחילת התהליך, לא נותר אלא להתחמק, להרוויח זמן ולנסות לצאת עם מינימום של פגיעה ביוקרתו ובמעמדו של העם הפלסטיני בזירה הבינלאומית. פסגת קמפ-דייוויד, עולה מהדברים, נידונה לכישלון עוד טרם כונסה. השאלה היא באיזו אווירה ועם איזה ספין היא התפרקה, ולמה. אפשרות אחת היתה האפשרות העניינית והכואבת: מתפזרים בלי הסכם אבל בשקט, תוך חשיפה הוגנת של התמונה האמיתית: הפלסטינים מבקשים הרבה יותר משישראל רוצה או יכולה לתת. אז אין הסכם. וודאי לא הסכם קבע. מסכימים אולי על אי היכולת להסכים, ומנסים למצוא עוד פתרונות ביניים. אלא שכאן נכנסו לתמונה שני מרכיבים קטלניים: אישיותו של ברק ומצבו הפוליטי העדין מבית. שני אלה הוציאו פרידה פשוטה ועניינית מכלל אפשרות. ברק ששם את כל הונו הפוליטי על קרן הצבי של "קץ הסכסוך עכשיו" לא יכול היה להשלים עם כישלון פרוזאי שיציג אותו בצדק כמובן כמי שנכשל לחלוטין בהבנת מעטפת האפשרויות שעומדות בפני הצד השני ומגבלותיה. במקום זאת הוא בחר במה שהתברר עם הזמן כמהלך האפקטיבי והמסוכן ביותר של אירועי 2000 ו-2001: הבניית מציאות חדשה שתתאים לפרשנותו הדעתנית ולאינטרסים הפוליטיים שלו. ברק ואנשיו ניגשו לעצב את אחד הספינים התקשורתיים הפשוטים הנחושים והמוצלחים שידעה ישראל מעודה. הצורה שבה תיארה לשכת ברק את כשלון השיחות לא עסקה בניגוד האינטרסים, ולא הציעה סיבות ענייניות אחרות לאי-ההסכמה; היא פנתה היישר לדמוניזציה עמוקה, עקבית ויסודית של הפלסטינים, תוך הטלת דופי עקבי בעצם כוונותיהם מאז ראשית תהליך אוסלו, ובמדה רבה לכל אורך המאה העשרים. הספין התחיל בהצבת חידה: מדוע דווקא ברגע שבו מוצע לפלסטינים כה הרבה הם קמים מהשולחן, בועטים ומסרבים לחתום? אכן מסתורין של ממש, והתשובה מבית-מדרשו של ברק לא איחרה לבוא. בתוך ימים מתחילת אירועי האינתיפאדה של אוקטובר 2000 הצליחה תיבת המסרים של לשכת ברק לשכנע את רוב הציבור בהסבר פשוט וקוהרנטי שגם התאים במידה רבה להשקפת העולם של הזרם המרכזי בישראל מאז ומתמיד. עיקרו: ישראל היא מדינה רציונלית ושוחרת שלום שהנהגתה הנוכחית נדיבה, אחראית ומיטיבה ראות. הפלסטינים, לעומת זאת, הם חבורה של מתחזים. אחרי עשור של עשיית קולות של מבקשי שלום, טען הספין של ברק, כשהגיע רגע המבחן האמיתי בקמפ-דייוויד, הוסרה המסיכה ונחשפה זהותם האמיתית: מחרחרי מלחמה בלתי רציונלים הפועלים אפילו נגד האינטרסים של עצמם. זו, כך עלה מהספין של לשכת ברק, זהותם האמיתית של בני שיחנו. פיצוץ קמפ-דייוויד לא היה עווית של הישורת האחרונה, לא תכסיס כדי לסחוט עוד משהו לקראת סיום, אפילו לא רגליים קרות שמישהו קיבל ערב הכרעה היסטורית; זו מהותם האמיתית. ואם זו המהות, פירוש הדבר שהיא היתה שם תמיד: אולי תהליך אוסלו לא היה בעבורם אלא תכסיס, לחטוף כמה שאפשר מהמנות הראשונות והעיקריות ואז כשבא האיש עם החשבון, לברוח בלי לשלם ולהתחיל את המאבק המזוין עם מקסימום נכסים. האפשרות שאולי ישראל היא זו שסירבה לתנאי הסף הדרושים לפיוס הלכה ונדחקה לשולי השיח. הספין הזה התבסס על יכולתו הנדירה של ברק לעצב קטגוריות, לבנות סביבן "מציאות" ואז לשכנע את הסובבים אותו שרק האסטרטגיה מבית מדרשו בנויה להתמודד אתה בהצלחה. אבל היו עוד לפחות שני מרכיבים שתרמו להצלחה המסחררת וארוכת הטווח של הספין. המרכיב האחד הוא הנטייה של הציבור הישראלי להיתפס לפרשנות המאיימת ביותר, בעיקר בימי משבר. הספין של ברק דיבר ישירות אל הפחדים הקמאיים העמוקים ביותר של הישראלים, כולל אלו הנמנים עם מה שנהוג היה לכנות "מחנה השלום". פחד שהעולם אינו אלא מלכודת אנטי-יהודית רצופה ומתמשכת, שהגויים תמיד נגדנו, שחיוכים והסכמות ומשאים-ומתנים אינם אלא תרגילים מוסווים של גורמים צמאים לדם יהודי הממתינים בסבלנות לשעת הכושר. המרכיב השני הוא הנטייה הישראלית לצדקנות. זו התאימה לספין של ברק ("אנחנו שוחרי שלום נדיבים וישרים, הפלסטינים רצחנים ורמאים") כמו כפפה ליד. תזכורת: צדקנות היא תחושה קבועה של אדם שהוא חיובי, צודק ובעל כוונות טובות יותר מזולתו. זו תכונה מסוכנת, במיוחד במצבי עימות, שכן הצדקן מייחס לעצמו מונופול על הצדק. הוא מאבד את הצניעות, מתעלם ממצבו של יריבו, וכדי לרחוץ בניקיון כפיו הוא לא מהסס לצייר את הזולת באופן פשטני כהתגלמות הרוע. ככל שהצדקנות מבוססת על אמונה עמוקה יותר בעליונותו של הצדקן, היא אפלה יותר. וככל שהצדקן חזק יותר עלול המצב לגלוש מהר יותר לאלימות ולסכנה. ה"בון טון" הצדקני שהשתלט על ישראל מאז אינתיפאדת אלאקצה נעזר בכמה מנהגים מגונים של התקשורת הישראלית. אחד הוא הנטייה לתאר נפגעים ישראלים, מתנחלים כתושבי הארץ, כמי שנפגעו בלי קשר למעשיהם ולמדיניות הממשלה, אלא רק בגלל היותם יהודים. הסבל שעוברים הפלסטינים, שאנשיהם נהרגים בקצב של פי עשרה ונפצעים בקצב של פי מאה ורכושם נהרס ותשתיתם משותקת וחייהם חוזרים חצי מאה לאחור, מתואר אחרת לגמרי. ראשית, החשיפה לזוועותיו בתקשורת הישראלית היא לקונית ומצומצמת יחסית לתיאורים המפורטים והמתמשכים של סבל יהודי - הדבר בולט במיוחד בצורת הסיקור והמעקב אחרי ילדים שנהרגו או נפגעו. שנית, הרוגים ופצועים פלסטינים מתוארים תמיד כחלק מאירוע חריג שבו השתתפו. הפגנות, "הפרות סדר", "יידוי אבנים" וכמובן "במהלך חילופי אש " הפכו לקלישאות תקשורתיות המסבירות את הקטל. זה, כמובן, משרת מטרה נוספת: לאפשר לישראלים להמשיך לקיים חיי יומיום נורמליים תוך התעלמות מהרעב, הסבל, הניתוק והחורבן היומיומי שמתרחש רק כמה עשרות קילומטרים מזרחה ודרומה. "חוסר הידיעה " המעמיק של רוב הישראלים באשר לסבל בשטחים חי בהיזון חוזר הרמוני עם הקיבעון הצדקני: הוא מוזן ממנו ומזין אותו בלי הרף. לקיבעון הזה, המתגלה אגב גם ביחס שמגלים רוב היהודים לאזרחים הערבים של ישראל, יש פוטנציאל הרסני מאין כמוהו. פגיעתו אינה מתבטאת רק בהצהרות מיניסטריאליות נוקשות, בפטפוט מתלהם של נהגי מוניות או בהתבטאויות בוטות בשיחות סלון. הקיבעון הצדקני מטפח בהיחבא מצב רוח לאומי נפיץ שהולך ונערך לקראת "תגובה הולמת", אולי אפוקליפטית. כשמצב הרוח הזה מצטרף לפרדוקס הידוע שעל-פיו ישראל, אומה כובשת ומעצמה צבאית, חווה את עצמה כאובייקט בלתי פוסק לרדיפה ולפגיעה, עלולים התנאים להבשיל לכדי אסון. התערובת של צדקנות, עיוורון גדל ואטימות גוברת לסבל הפלסטיני, פארנויה עמוקה וכוח צבאי ללא מתחרים באזור, מבוססת בראש ובראשונה על קבלה ללא עוררין את פרשנות ברק לכשלון קמפ-דייוויד - פרשנות שחופפת היטב, כמובן, את השקפת העולם הבסיסית של יורשו של ברק במשרד ראש הממשלה. הסיכונים הכרוכים בכך הולכים ומחמירים ככל שעובר הזמן, וככל שהשיח התקשורתי והציבורי הישראלי נותר אטום לפרשנויות אחרות ועמיד בפניהן. הולך ומתאפשר תסריט שבו הסלמה פלסטינית בהפגנות ובירי, עם או בלי פרובוקציה של מתנחלים, עלולה לדחוק הנהגה ישראלית לוחמנית ודעת קהל בשלה לאיבוד שליטה. צדקנות מתבססת כזכור על שכנוע עצמי עמוק, שהספין של ברק תרם לו תרומה עצומה. פרשנות צדקנית מוצאת במציאות רצף של אישורים לתפיסותיה הלא מאוזנות. היא נוטה לשכפל את עצמה בלי הרף וליצור צידוקים לפעולות הרסניות .אם ניכנע לה ונקבלה כמאפיין מנטלי בלתי נמנע של הזמנים הללו, היא עלולה להביא את ישראל ואת הפלסטינים לשפך דם שבהשוואה אליו כל מה שראינו בין אוקטובר 2000 לאפריל 2001 יחוויר. ד"ר דני רבינוביץ הוא מרצה בכיר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב גיליון 32, מאי 2001

מעגלי הפחד במערכת "ישראל היום" הופכים את הרגש מתופעה טבעית שניתן למגר לכוח שמשתלט עליך

לפני כמה חודשים, בעקבות מאמר שפירסמתי, פצח אחד מכתבלבי "ישראל היום" בוויכוח עז עימי ועם עורך אתר זה, שוקי טאוסיג, בפייסבוק. אני משתמש בביטוי השחוק "כתבלב" כיוון שלא עמדותיו הפריעו לי, אלא העדרן המוחלט של עמדות עצמאיות כלשהן, כמו חייל אוטומטי בשירות כוח עליון שאפילו הוא עצמו מתקשה להסביר את מטרותיו. במהלך כמה שעות הטיח בנו שוב ושוב את הטענה שסילפנו את המציאות כאשר יצרנו מצג שלפיו מצעד הנחקרים בפוליגרף מתוך מערכת "ישראל היום" הוא גדול (מקורות בעיתון מצביעים על כ-15 עיתונאים לפחות שנחקרו, ואולי אף יותר). אותו עיתונאי טען שהמספר קטן, אולי אפילו זניח. ניחא, כתבנו לו. נניח לצורך הדיון שמדובר בשני עיתונאים בלבד, בעיתונאי בודד. מה עמדתך? האם לגיטימי לשלוח עיתונאי לפוליגרף על הדלפה של דברים מתוך מסיבת יומולדת פתוחה בדסק? אותו עיתונאי כעס וזעם ובטש. הוא דרש שנתנצל, שנחזור בנו, שנכיר בטעות שלא היתה. רק דבר אחד סירב לומר: האם הוא תומך או מתנגד. הרושם שנוצר היה שאותו עיתונאי מפחד להשאיר זכר, ולו אגבי, לעמדה כתובה כלשהי שלו בעניין. כי מי יודע מי מתבונן ומי מתעד. פחד הוא רגש טבעי אצל כל אדם, ואצל עיתונאים במיוחד. הפחד מאובדן מקורות, הפחד להסתנוור ממקורות, הפחד לטעות בתחקיר, הפחד מאימת העורך, הפחד מאימת המו"ל, הפחד מהלא-נודע. אבל מעגלי הפחד שיצר "ישראל היום", ובאים לידי ביטוים המושלם (והמפחיד) ב"פרשת הפוליגרף", או אם תרצו "פרשת המלחמה שלא היתה", הופכים את הרגש הזה מתופעה טבעית שניתן למגר לכוח שמשתלט עליך, ממש כמו הפחד מהפוסטרים של "האח הגדול" הניבטים בכל פינה ב"1984" של אורוול. התבוננות בסרטון המסיבה הנודע לשמצה, שחשף ניר גונטז באתר זה, אותו סרטון ביתי סתמי שצולם בסמרטפון והוליד מצעד נחקרים בסגנון השטאזי בניסיון לגלות את "המדליף", בתוספת שורה של ספקולציות באשר למקור ההערכה של עורך "ישראל היום" ש"כנראה הולכים למלחמה" (טיפ מביבי? טיפ משלדון? טיפ מהגלקסיה?) – רק מעצימות את הפארסה. כמעין שיבוט של הדמות ההיסטרית שגילם מייקל קיטון בסאטירה ההוליוודית "העיתון", כך חושפת מצלמת הטלפון את העורך הראשי של "ישראל היום" כשהוא גוהר בשלייקס מעל עוגה ומהגג על האפשרות שהתקיפה בסוריה תוביל למלחמה, "ואנחנו ננצח בה". חדי האוזן ישימו לב שכמה מהעיתונאים בחדר ממהרים להפטיר "ברור". כלומר, ברור שננצח במלחמה (אותה מלחמה שהעורך משער שתפרוץ, בלי שום מידע מוצק), ועיתונאי נלהב מעט יותר אף מבהיר באוטומטיות כי "חייבים", כלומר חייבים לנצח במלחמה (שלא תפרוץ). מסיבת דסק או לא – גם כאשר הם בולסים עוגות מלחמנינה מתנהגים ב"ישראל היום" כאילו הם בבונקר פטריוטי מול ברנזה מאיימת, שמאלנית ועוכרת ישראל שם בחוץ, המייחלת להפסדה של המדינה במלחמה העתידית. שחר כהן, רכזת הכתבים, גיבורת המסיבה המאולתרת, שחודשים אחדים אחר-כך תמצא את עצמה מושלכת לכלבים, לטענתה על לא עוול בכפה, מצחקקת בפינה במבוכה כשהעורך הטרחן מנסה לגלגל על לשונו בדיחה ירחמיאלית ("היא עמלה כמעט עד עלות השחר", ברמז לשמה הפרטי) ומפנטז על מעבר הוליוודי "בשוט אחד" מחגיגה למלחמה. ואכן, בשוט אחד, ממש כפי שניבא רגב, עוברת המסיבה הזאת מסצינה סיינפלדית בלתי מזיקה של מתוקים במקום העבודה לזירת מלחמה, כשה"סרטון" – אותו תיעוד שנעשה בכלל בגלוי, כמו בכל מקום עבודה המתחזה לנורמלי – "מודלף" (כלומר נשלח באופן גלוי ברשת חברתית) לשורה של אנשים, ונוחת אצל עיתונאי אחר. מכאן זירת הקרב נעשית כאוטית ובלתי ניתנת לשליטה: הספקולציות על מסרים סמויים בקשקושיו של העורך הראשי, השקרים של אותו עורך ראשי לאותו עיתונאי (שקרים שרק מעצימים את החשד שהעורך ידע משהו), ציד המכשפות נגד עיתונאים, פיטורים ללא הוכחות, תביעות לבית-הדין לעבודה ועוד. אבל מעל כל אלה הפחד המצמית מורגש בכל פינה ברחבי המערכת ומעל ראשם של עיתונאי "ישראל היום", שממש כמו וינסטון, גיבור "1984" של גורג אורוול, יודעים כי "בכל מישורת שבראש גרם-מדרגות, מול תא המעלית, צופות מעל הכותל הפנים הגדולות שבכרזה. הרי זו אחת מאותן תמונות-דיוקן שהצייר התחכם לעשותן באופן שהעיניים עוקבות אחריך בכל אשר תפנה. האח הגדול עינו פקוחה, נאמר בכתובת שמתחתיה".

מינוי הרמטכ"ל עדיין בכותרות הראשיות | גם תהליך השלום. היום: ליברמן | ויש גם חדשות טובות

"השיחות הישירות לא יביאו שלום. עמדות המקסימום של נתניהו לא מגיעות לעמדות המינימום של הרשות", קובע פרשן "מעריב" שלום ירושלמי ומוסיף: "המבוי הסתום הוא בלתי נמנע". דבריו של ירושלמי מובאים במדור הדעות של "מעריב", אולם דעה דומה מגיעה היום לשער "ידיעות אחרונות": "ליברמן נגד נתניהו: אסור לפזר אשליות", דבר הכותרת הראשית. "שר החוץ לידיעות אחרונות", נכתב בכותרת הגג: "לא יהיה שלום תוך שנה". וכותרת המשנה: "מוסיף: כל הפקות השלום שהיו לנו במשך 17 שנה לא הזיזו אותנו במילימטר. אי-אפשר לדפוק כל הזמן את הראש בקיר. תפקידי לצנן את הציפיות מכל תהליך השלום הזה". ובעמוד הפנימי: "בכל מקרה אנחנו לא נפרוש או נפיל את הממשלה". ליברמן אמר את הדברים בראיון ליובל קרני, אבל הביע מסרים דומים ב"הרמת כוסית" לרגל אירוע ראש השנה של מפלגת ישראל-ביתנו, והם מגיעים לעיתונים כולם. כך בידיעה בראש עמ 5 של "ישראל היום", שם מרחיב ליברמן את משך הזמן שבו לא יהיה שלום, משנה לשנים רבות: "ליברמן: הסכם שלום? אפילו לא בדור הבא". אין בדברים שמצטט מתי טוכפלד אזכורים קואליציוניים, אולם יש התייחסות לפלסטינים ולאלטרנטיבה לשיחות השלום: "אבו-מאזן לא יילחם, לא יחתום ולא יתפטר. לכן הפתרון המעשי היחידי הוא הסכם ביניים ארוך טווח, ועל פרטי הסכם זה אפשר להתדיין" (הכותרת הראשית של העיתון עוסקת גם היא בשיחות השלום: "קלינטון באה ללוות המו"מ"). דברי ליברמן מוזכרים גם בעמ 8 ב"מעריב", המוקדש לסיקור תהליך השלום ("פסגה בירושלים" היא הכותרת), אולם תשומת הלב ממוקדת יותר בשר סילבן שלום, ש"דרש הבהרות לגבי ההקפאה" ושתמונתו מעטרת את העמוד לצד זו של נתניהו ואבו-מאזן. עוד ב"מעריב": אלי ברדנשטיין ועמית כהן מדווחים כי שר הביטחון ברק אמר בראיון לגלי-צה"ל כי "זה לא סביר בעיניו שההקפאה תמשיך כפי שהיא היום" וכי "ישראל תנסה לשכנע את אבו-מאזן להסכים לחידוש הבנייה באופן חלקי". שלום דרש את ההבהרות בישיבת ממשלה, אולם הוא לא היה היחיד, כפי שמתברר מהדיווח של "הארץ" על הישיבה: "שרים בממשלה תקפו אתמול את ראש הממשלה בנימין נתניהו בטענה כי הוא מסתיר מהם מידע על המשא-ומתן עם הפלסטינים. לדבריהם, נתניהו אינו משתף אותם בתוכניותיו להמשך ההקפאה ולמחוות נוספות כלפי הצד השני". מי הם השרים האלה? לפי "הארץ" מדובר בשלום, "אחד השרים" ו"שר אחר". כלומר, רק שלום מוכן להתייצב בגלוי בעיתונות מול נתניהו. ובכל זאת, יש שרים אחרים שמוכנים להתייצב בגלוי בעיתונות ולומר את דעתם על התנהלותו של נתניהו: "השרים סער וארדן: לתת לרה"מ גיבוי ומרחב תמרון", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "ישראל היום". הידיעה בעמ 7 עוסקת ב"מתח בישיבת שרי הליכוד", אולם פותחת בהודעת נתניהו באותה ישיבה כי "בוושינגטון לא היה שום דבר חדש, ואם יתגבשו הסכומת והחלטות – נעדכן יותר", וכותרתה היא "סער: נתניהו יוביל לשלום אמת". "הממשלה אישרה את מינוי גלנט; אשכנזי: אסיים את תפקידי במועד", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה: "השר מיכאל איתן הצביע נגד המינוי ומתח ביקורת חריפה על גלנט: הוא השתלט על קרקעות בדרכים פסולות ונהג כמאפיונר. השר משה יעלון החרים את הדיון במחאה על המינוי המהיר. כהונת הרמטכ"ל הוגבלה לשלוש שנים". העניינים הנידונים בכותרת המשנה של "הארץ" הופכים לכותרות בשאר העיתונים: "3 שנים זה לא מספיק לרמטכ"ל" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות" ("אומרים בכירים בצה"ל בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לאפשר לברק להאריך כהונת רמטכ"ל בשנה"). בעמ 2 של "הארץ" כותב אמיר אורן: "בסופו של הדיון בממשלה במינוי הרמטכ"ל אתמול חשף אהוד ברק את הסיבה האמיתית למערבולת יחסיו עם גבי אשכנזי בחודשים האחרונים. אילו רק נקצבה מראש כהונת אשכנזי לשלוש שנים, אמר ברק, כל זה לא היה קורה. כלומר, לא השנה החמישית של אשכנזי, שריחפה לה סתם כך באוויר עד שברק שיגר אליה חץ שפוצץ אותה, הפריעה לברק, אלא הרביעית, וממש מתחילת שנה זו בפברואר עשה הכל כדי להמאיס אותה על הרמטכ"ל". לא רק הכותרת הראשית של "ידיעות" מתיישרת מאחורי האינטרס כביכול של גלנט. בעיתון לא מוזכרת הביקורת של איתן על גלנט, ובעיתון מופיעה ידיעה חנפנית על פרס שקיבל הרמטכ"ל המיועד מתנועת הצופים. לא נכתב אם הזקנה שגלנט העביר את הכביש היא "ידיעות אחרונות". ב"מעריב" הגישה הפוכה: הכותרת הראשית היא "הצרות של הרמטכ"ל": "שר אחד התנגד למינוי וטען שגלנט נהג כמאפיונר על רקע פרשת הקרקעות שנחשפה במעריב. שר אחר נטש את ההצבעה בגלל פרשת המסמך. כהונתו קוצרה מארבע שנים לשלוש שנים, עם אופציה לשנה נוספת. הרמטכ"ל הבא ייכנס לתפקיד כשמעל ראשו עננה חסרת תקדים". במדור הדעות של "מעריב" כותב אביב לביא על סכסוך הקרקעות של גלנט. הוא מספר כיצד הוזמן לפני שנתיים על-ידי תושבים בעמיקם: "כל עיתונאי נתקל לעתים במצב שבו מנסים להשתמש בו ככלי לניגוח. תהיתי אם הסיפור לא מסתכם בסכסוך שכנים מקומי, גם אם אחד הצדדים הניצים הוא קצין בכיר מאוד. כשהגעתי לעמיקם הדברים נראו אחרת. לא טענות השכנים עשו את ההבדל, אלא המציאות בשטח, שלימדה על התנהגות אדנותית וחסרת מעצורים של בכיר שמרגיש, והמציאות מוכיחה שבצדק, שהממסד ייתן גיבוי לכל גחמותיו". לביא מספר כיצד העביר את החומרים ל"תותח התחקירים הכבד של מעריב, קלמן ליבסקינד. קלמן, כדרכו, צלל במהירות לעומק הפרטים והמסמכים, ישב בדיונים בוועדות התכנון, הפך כל אבן והתרשם, בדיוק כמוני, שעננה עכורה של אי-כשירות מוסרית וציבורית מרחפת מעל האפשרות שיואב גלנט יתמנה ביום מן הימים לרמטכ"ל. אחרי כמה שבועות התפרסם התחקיר הגדול הראשון על עלילות גלנט בעמיקם בסופשבוע. הנחנו שלתחקיר הזה יהיה משקל ביום שבו תעמוד על הפרק מועמדותו לרמטכ"לות. כמה תמימים היינו". לביא מזכיר כי גם הוא וגם ליבסקינד נטולי אינטרסים בתחום הצבאי ואינם מכסים אותו, וכי "שנינו גם מחזיקים בהשקפות עולם קוטביות, ספק אם יש סוגיה מרכזית אחת בציבוריות הישראלית שאנחנו מסכימים עליה, למעט אחת. מאז שנחשפנו לחומר על פרשות הקרקעות של גלנט, אנחנו מסתובבים מוטרדים ושואלים את עצמנו: האם זה האיש שראוי להיות הרמטכ"ל הבא של ישראל?". בשבוע שעבר התפרסמה ב"העיר" כתבה מאלפת של ליטל גרוסמן. גרוסמן פירסמה לראשונה את עדותה של ב, שבית-המשפט הרשיע את סאבר קאשור בכך שקיים איתה "יחסי מין בהסכמה שהושגו במרמה". המקרה עורר הדים רבים בארץ ובעולם, משום שהמרמה היתה, כך נכתב, הצגתו של קאשור את עצמו כיהודי. התקשורת, המקומית והבינלאומית, האשימה את בית-המשפט הישראלי בגזענות. "העיר" ביקש להסיר את החיסיון מעל עדותה של ב, והביא את הפרטים המלאים (או לפחות המלאים יותר) של המשפט: "וכך, מתוך רצון למנוע מב להעיד בפעם השנייה, נרקם הסדר הטיעון, ובמסגרתו הסכימו הצדדים לשנות את סעיף האישום מאונס ללא הסכמה חופשית לאונס בהסכמה שהושגה במרמה [...] כך למעשה צומצמה גרסת ב עד כדי פרשה תמימה כמעט של התחזות. [...] בדיעבד ניתן להסיק שגרעין הפורענות – זו שהופיעה כמה חודשים אחר-כך בצורת עליהום תקשורתי על גזר הדין, ביקורת קשה על מערכת המשפט וערעור לבית-המשפט העליון – היה טמון באי-ההסכמה בין הצדדים על העונש שיוטל על קאשור. "[...] בשלב הזה נכנסה לתמונה התקשורת ועשתה זאת כמו פיל שנכנס לחנות חרסינה. היא, שלא היתה מודעות למורכבות המשפטית בתיק, הצטרפה אליו רק בישורת האחרונה ועשתה מטעמים ממה שנראה היה כחוסר הלימה משווע בין סעיף האישום לגזר דין, ומהענשתו של קאשור – בסופו של יום – משום שהתחזה ליהודי. כתוצאה הפך קאשור לקורבן של מערכת משפט גזענית, כביכול. התחזה לפני בחורה כרווק יהודי, קיים עימה יחסי מין בהסכמה – והורשע באונס, קראה כותרת בהארץ. "בטור פרשנות קבע הפרשן המשפטי של העיתון, זאב סגל: החלתה של עבירה זו (עבירת אונס; ל"ג) גם על מקרה שבו הושגה הסכמה בגין מצג שווא שהציג אחד הצדדים אינה אלא זילות של עבירת האונס. כשם שדרכם של סוחרים לפאר את סחורתם, כך דרכם של בני-אדם, לא אחת, לתאר עצמם כמי שאינם באמת. יצוין שעדותה של ב נותרה עדיין חסויה בשלב הזה, מה שהקשה על קבלת תמונה מלאה בפרשה. ואולם, לא נראה שלמישהו היה דחוף לברר למה מלכתחילה הואשם קאשור באונס ללא הסכמה או מדוע הסכים בסופו של דבר ללכת לעסקת טיעון. "המשקל של השאלות הללו הלך והתגמד עם כל הופעה נוספת של קאשור בתקשורת. למרבה האבסורד, גזר הדין, שבשלב הראשון המם אותו ואת פרקליטיו, שיחק כעת לידיהם באופן מוחלט והפך את קאשור למרואיין מבוקש דווקא בשל חומרת העונש. בתוך זמן קצר הוא שטח את גרסתו בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון תוך השמטתם, כמובן, של הפרטים הבעייתיים מבחינתו". גרוסמן מתארת ראיונות אוהדים ב"ידיעות אחרונות" ובתוכנית רדיו עם גבי גזית. "אותה שיחה חצי מחויכת היא רק דוגמה אחת לפער העולה בין עדותה של ב לאופן שבו הוצג המקרה בתקשורת. ייאמר מיד שבקונטקסט המצמצם שבו הוצגו האירועים, גזר הדין אכן הדיף חשש כבד לגזענות. עונש של שנה וחצי מאסר בפועל לערבי שהתחזה ליהודי על מנת להשיג יחסי מין בהסכמה נראה בלתי סביר, ולראיה – המורכבות שעולה מעדותה של ב. ואולם, עד שנחשפה עשתה הפרשה נזק גדול למערכת המשפט. את עיקר האש חטפה הפרקליטות, שבנסיונה להשיב היו ידיה כבולות מאחר שחתמה על הסדר טיעון ולפיו יחסי המין היו בהסכמה; כעת לא יכלה לטעון אחרת". היום ב"הארץ" מתייחסת מרב מיכאלי לכתבה המחדשת של גרוסמן ולהתנהלות התקשורתית סביב המקרה. מיכאלי אינה מאשימה את התקשורת בפתולוגיה שמאלנית, שנאה עצמית או פרנויה, אלא פורטת על המיתר שלה בפובליציסטיקה הישראלית – הפמיניזם. "כך התברר לי שכל הזמן הזה גם אני חשבתי שבית-המשפט הוא גזעני ושמה שהיה עובר בטבעיות אצל בחור יהודי נחשב לאונס אצל ערבי. כלומר, גם אני לא עצרתי לחשוב שזה לא סביר שבחורה התנפלה על בחור בשם דודו, גררה אותו לסקס סוער בהסכמה, וכשגילתה שקוראים לו סאבר התלוננה שאנס אותה. "[...] כן, התקשורת אחראית בכך שבחרה לא לבדוק את הפרטים, כן, הפרקליטות טעתה שלא קלטה שההסדר מעקר את ההרשעה בעבירה החמורה של אונס, כן, יש רשלנות בכתיבת גזר הדין כך שמשתמע ממנו כאילו בגלל עדותה של המתלוננת הומר האישום מאונס בכפייה לאונס בהתחזות. אבל אנחנו צריכות לדעת יותר טוב. הרי כל אחת מאיתנו יודעת באופן העמוק ביותר שאין דברים כאלה; שאת לא עולה לגג של אתר בנייה באמצע היום עם בחור שהרגע הכרת לסקס סוער, ואז הולכת ומתלוננת עליו". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מגישים היום שערים מגוונים. "הניצב איים, המפכ"ל ויתר", לשון הכותרת המרכזית על שער "מעריב", תחת הלוגו "דרמה במשטרה": "מפקד המחוז הצפוני איים בהתפטרות – והמפכ"ל פטר בעונשים קלים את השוטרים מפרשת גניבת הנשק המביכה מהתחנה בראש-פינה. אחד מהם אפילו קודם בתפקיד" (אבי אשכנזי ואלי לוי). היום תוקף האתר news1 את "מעריב" ומביא את טענת המשטרה: "הצגת הדברים במעריב מגמתית ונובעת משיקולים אחרים, תוך התעלמות ושינוי תגובתו הרשמית של דובר המחוז הצפוני שלא היו דברים מעולם, שבמקומה נכתב שהדובר הפנה את העיתונאי למטה הארצי". עוד על שער "מעריב" ידיעה על הזמר דודו אהרון ("כבש את קיסריה" ו"גם את המצעד השנתי של ערוץ 24 ורשת ג") וחלק ממאמרו של בן-דרור ימיני "על הקמפיין נגד הציונות" תחת הכותרת "העולם מתאבד" ובליווי תמונתה של החיילת עדן אברגל. ימיני מלין על כך שבגוגל הופיעו יותר מ-200 אלף אזכורים של אברגל, "והן קיבלו מעמד של פשע מלחמה", אולם "הפיגוע הרצחני בפקיסטן זכה להרבה פחות אזכורים". הצעה לסדר: אולי במקום לסקר בהרחבה את אברגל ואז להפקיע עמוד שלם לפובליציסטיקה של ימיני, יקדישו ב"מעריב" משאבים לסיקור מקיף ורציני יותר של חדשות חוץ. מי יודע, אולי ייווצר סחף חיובי שייתר את התלונות של ימיני (לפחות אחת מהן). ב"ידיעות אחרונות" מפנים ל"חוויות בלתי נשכחות" של כתבת העיתון ש"צללה עם לווייתנים" ולכתבה על "התעריפון המלא של הכסאות בבתי-הכנסת". השער של "ישראל היום" מגוון פחות. חציו העליון מוקדש למודעה למוספי החג, המחליפה את הכותרת הראשית. "בנק הפועלים פותח את דלתו לעמותות", מדווחת ידיעה בכפולת האמצע של "גלובס" על אירוע התרמה שאירגן הבנק ל"מובילי דעת קהל וצמרת המגזר העסקי" שהתחככו על רקע 33 עמותות ש"מכרו יצירות ומוצרים לחג כדי לגייס תקציבים". עוד נכתב בידיעה כי "סלבריטאי הארץ גויסו כמוכרים בדוכני העמותות, וביניהם מצאנו את אסתי גינזבורג, שירי מימון ושירז טל" וכי "בנק הפועלים תרם 6,000 שקל לכל עמותה". לא נכתב אם הסכום נגרע מתקציב הבורקסים של מחלקת הארכיב של הבנק. על שער "מעריב" מופיעה ההפניה הבאה: "מחקר ממשלתי בפולין קבע: הגברים המקומיים מתים מוקדם יותר – כמעט עשר שנים לפני הנשים". העורכים מפגינים חוסר מודעות עצמית כשהם פותחים את ההפניה במלים "זאת לא בדיחה". השער האחורי של מוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש למודעת עמוד על "שירות חדשני וייחודי" מבית "מעריב": הזמנה של תוכן מהעיתון אל תיבת הדואר האלקטרוני. שימו לב: כל מה שצריך לעשות הוא לשלוח SMS כדי להירשם, ואחר-כך, בכל פעם שתראו כתבה מעניינת (או מתכון!) ותרצו לקבל אותה לתיבת הדואר שלכם בתצורת PDF (אם כבר קניתם את העיתון, למה שתרצו לקבל אותו במייל?), תוכלו לשלוח SMS עם "המלה כתבה (ואח"כ רווח) שם המוסף (רווח) ואת מספר העמוד בו נמצאת הכתבה". נדמה לי שהשירות הזה אכן ייחודי: לא זכורה דרך מסורבלת כל-כך (רווח) להשיג תוצאה שספק אם מישהו מעוניין בה (רווח). נקווה שלא זו החדשנות הטכנולוגית שהביא איתו הבעלים החדש, זכי רכיב. ל"גלובס" מצורף מוסף בשם "חדשות טובות" ("מהדורה פרסומית"). "עיתון אופטימי, בלעדי ללקוחות איתוראן וגלובס", המכיל שמונה עמודים ורודים עם תוכן ורוד. הכותרת הראשית: "זינוק חד של 39% בתיירות לישראל". על הטור האופטימי: מנכ"ל איתוראן. בתוכן: ידיעות חיוביות על חברה בשם איתוראן (תכנים, עיצוב והפקה: טקסטואל. עורך: אורי רבין. כתיבה: אילאיל קופלר). "גלובס" הרוויחו כמה שקלים מהגימיק הפרסומי הזה, איתוראן אולי תמכור עוד כמה איתוראניות (או מה שהם מוכרים), אבל בטווח הארוך "גלובס" הפסיד בגדול. בכל פעם שעיתון פותח את הדפים למפרסמים ומאפשר תעלולים המטשטשים את התיחום בין "עיתון" ל"פרסומת", הוא מכרסם עוד קצת באמון, בדימוי ובתפיסה הציבוריים של "עיתון", שגם כך ניצב אכול ומכורסם למדי. עוד ביס ועוד ביס, ובסוף גם עם איתוראן לא תוכלו למצוא אותו. אגב, אם "חדשות טובות" יחליף את "גלובס" (והעיתונים האחרים), למחלקה המסחרית עדיין תהיה תעסוקה. במערכת, לעומת זאת, לא יהיה צורך. מעניין אם העורכים הראשיים חושבים על זה. ואם מישהו בכלל שואל אותם.

"זכותה המלאה של דנה ספקטור לכתוב על בני משפחתה וחבריה, קטינים ובגירים כאחד". תגובה לעוזי בנזימן

גילוי נאות: אני מאוד-מאוד מחבב את דנה ספקטור. אני חושב שהיא עיתונאית מצוינת ובנאדם נפלא. אני עוקב אחריה באדיקות בטוויטר ומקפיד לקרוא את הטורים שלה ב"7 ימים". עד כדי כך אני מעריך את דעתה, שאפילו הרשיתי לעצמי להתייעץ איתה פה ושם. אנשים נורא אוהבים לשים תוויות על הזולת. עיתונאי פלוני ימשיך להיחשב כעיתונאי "רציני" גם אם פירסם דברים שהופרכו לחלוטין אחר-כך. עיתונאי אחר ייחשב "חושף שחיתויות" גם אם הפעם האחרונה שעשה זאת היה לפני שלושה עשורים וחצי. על ספקטור אוהבים לשים את התווית העיתונאית של "פרובוקטורית", כי היא עושה את מה שרוב העיתונאים אינם מעיזים לעשות – כותבת את מה שהיא מרגישה, בלי פילטרים ובלי להתנחמד או לחשוב על מה יגידו. זה מה שעוזי בנזימן עשה בטור "חשיפה כפולה" כשכתב, באישורה של זוגתו שתחיה, על שיחה שניהל עימה בנוגע לטור של ספקטור. בטור היא מספרת על קשיים שחווים לא מעט הורים עם הילדים שלהם בזמן שאלה מחליטים שהגיע הזמן להיכנס באבא או באמא ועל התסכול הרב שרובנו מכירים היטב. אלה "דברים שרובנו משאירים בתוך המשפחה", כותב בנזימן, ופותח במסכת שלמה על הפרת זכויות הפרטיות של בתה של ספקטור. הפרת הזכויות, לפי בנזימן, נובעת מכך שאיש לא שאל את בתה של ספקטור אם זה בסדר שאמא שלה תכתוב עליה בעיתון. מייסד "העין השביעית" שואל בטור שלו: "האם מאיה הסכימה שאמא תספר לכולם כיצד היא מתנהגת?", ומוסיף: "האם היא מרגישה בנוח כשאמא שלה מתארת אותה כפקאצה המתעללת בה נפשית?", לא לפני שהוא מקפיד לצטט את ספקטור עצמה ואמירות שלה לגבי מה שקורה לה מתחת לתחתונים – כי הרי צריך להקפיד על מסגור ראוי של הכותבת, ובעולמו של בנזימן לא ייתכן שמישהי שכותבת דברים כאלה תהיה אמא טובה, קשובה, אכפתית וגם – אבוי! – כנה. הרי לא יעלה על הדעת שאשה כמו ספקטור, שעבור בנזימן היא כנראה מין שילוב בין אמזונה לאשה מופקרת ומבולבלת (ולא עיתונאית מצוינת ומוערכת, הרי היא לא אחת מהחברה), תהיה כותבת שמעזה לדבר בקול רם על דברים שבנזימן עצמו לא יעז להעלות על הכתב, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך מבוכה ופחד: נושאים כמו מין, יחסים ובעיות ודילמות בגידול ילדים. אני די בטוח שיש בעיה אתית אינהרנטית בעצם הכתיבה על בתה של ספקטור על-ידי מי שאינו אחד מהוריה. זו הפרת הזכויות האמיתית – זכותה המלאה של ספקטור לכתוב על בני משפחתה וחבריה, קטינים ובגירים כאחד. היא האמא. היא ההורה. היא רשאית לשתף ולא לשתף כאוות נפשה, ואין בטקסטים שלה ולו גרם אחד של ביזוי כלפי מי מיקיריה. לעומת זאת, כשבנזימן מרשה לעצמו לכתוב על בתה של ספקטור ולהיכנס למערכת היחסים הפנימית שבין אם לבתה, זו עזות מצח וחטטנות במקרה הטוב – וגועל נפש במקרה הרע. האם בנזימן היה כותב אותם הדברים על "ספר משפחתי" של אפרים קישון? האם חשב אי-פעם אם יש בעייתיות בטורים של יאיר לפיד על בני משפחתו? אולי הטורים של סמדר שיר מטרידים גם הם את בנזימן, כי היא כתבה אינספור טקסטים על ילדיה? בוודאי שלא. אבל הטורים של ספקטור, שאומרים בקול רם את מה שרבים כל-כך מרגישים, אותם הוא תוקף. טוב, נו, כבר אמרנו שהיא שילוב בין אמזונה לאשה מופקרת ומבולבלת. אי-אפשר לשבור את התווית. מסורת זו מסורת, בקרב האולד בויז. אסיים בכך שאגיד שמיכל, בכורתי בת השש, נורא מעצבנת אותי לפעמים. יערה בת הארבע גורמת לי לרצות להתפוצץ מפעם לפעם. לפעמים כל מה שעובר לי בראש הוא רק צמד המלים "אמצעי מניעה", מלווה בתחושת חרטה מנקרת במוח. זה לא אומר שאני לא אוהב אותן עד מוות, שהן לא הדבר הכי חשוב לי ביקום, וזה לא הופך אותי לאבא טוב פחות. וזה שכתבתי זאת עכשיו, בלי לבקש את רשותן של בנותי הקטינות לפרסם, לא אומר שאני לא שומר ולא אשמור כל חיי על זכויותיהן ופרטיותן. הלוואי שבנזימן היה נזהר בזכויותיהם של אחרים כפי שהוא דורש מאחרים להיזהר. ד"ש חמה לחגית.

החתירה לאחדות של בוזי מפלגת את העיתונים | השמאל הסהרורי במסע כיבוש "הארץ" | וב"ידיעות אחרונות" שכחו את שם ספרו של הפרשן המשפטי החביב על הבוס

שערי עיתוני יום העצמאות הם תמצית מזוקקת של קווי אופי עיקריים של כל אחד מהם. כך למשל "ישראל היום" מדגים את השבלוניות הפלקטית המאפיינת את סגנון העריכה העצי של העורך הריכוזי עמוס רגב: "מעצב לשמחה" היא הכותרת של "ישראל היום", לעומת "מדמעות לחגיגות" בערב יום העצמאות ה-67, "הכאב והשמחה" בערב יום העצמאות שלפניו, ולפניהם "בדמעות ובגאווה", "מדמעה לשמחה", "בכאב ובגאווה" וחוזר חלילה. "ידיעות אחרונות" – בית גידולו של רגב (לצד "מעריב", תאומו של "ידיעות" מאז שנות התשעים) – מציג את אותה שטחיות נצלנית, אבל בעטיפה גימיקית ומתוחה: "בזכותם" נכתב בכותרת בחציו העליון של העמוד, מעל לצילום חלקה בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל. "אנחנו כאן", נכתב בחציו התחתון של השער, לצד צילום של שלושה פעוטות מנופפים בדגל הלאום. הפעוטות, יש לציין, שחומי עור – מהעדה האתיופית, עדות משמחת לכך ששילוב אתני וסובלנות בין-גזעית עדיין נחשבים לערכים שעיתון פופוליסטי המנסה לפזול לימין השמרני מוכן להתהדר בהם. "הארץ", כרגיל, מתעקש שלא לעבוד בשירות הקלישאות, הסגנוניות או המילוליות, ומותיר בדרך כלל את את המלאכה לראש הממשלה או הנשיא, המצוטטים בכותרת הראשית. נתניהו, הפעם, דווקא מספק מסר לא אופייני למנהיגותו המקטבת והמפלגת. "נתניהו: לא נוותר על פיוס עם אויבינו, אך קודם נתפייס בתוכנו", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. בתמונה הראשית נראית חיילת מניחה זר ליד אנדרטה בבית יד-לבנים בירושלים. משום ש"הארץ" אינו משתמש במסורת השער המפוצל של הטבלואידים, את הדימוי העצוב לא מלווים ילדים מנופפים בדגלים. הקבר נותר קבר. ויש גם את "מעריב", העיתון שפעם היה הנפוץ במדינה וכיום מדדה מאחורי עיתונים מגזריים כמו "הארץ" ו"מקור ראשון". כמו בשנה שעברה ("בהצדעה", "בת 67"), גם השנה עורכי "מעריב" מטפלים במסורת השער המפוצל של גליונות יום הזיכרון/ערב יום העצמאות בגמלוניות ישירה, בלתי מתחכמת ובהחלט לא מתוחכמת. שני החלקים מופרדים ומתוחמים בבירור, ונושאים את הכותרות הבלתי מתיימרות "מזיכרון" ו"לעצמאות". בשערי העיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המודיע" ו"הפלס" לא מציינות כותרות את יום הזיכרון או את יום העצמאות. רק ב"המבשר" מודיעה ידיעה קצרצרה ללא המשך בעמוד פנימי, מאת "כתב המבשר", על "אירועי יום הזיכרון" ועל "הדלקת משואות". "לקוראינו, עקב מגבלת בית-הדפוס, מחר, יום חמישי, לא יופיע עיתון", נכתב במודעה על שער "הפלס". טקסי הזיכרון וחגיגות העצמאות מתקיימים בצל הבשלתה של התרחשות פוליטית המתבשלת מאז יום הבחירות: האפשרות כי יצחק (בוזי) הרצוג יחבור לקואליציה של בנימין נתניהו עם המפלגה שהוא עומד כרגע בראשה (המחנה-הציוני). שני הטבלואידים הנפוצים בישראל, כמו גם עיתון האיכות השמאלי, אינם מסתירים את עמדתם ביחס למהלך. "רוב בעבודה: לא להיכנס לממשלה", נכתב ברצועה המופקעת מצילומי הקברים-ילדים-מנופפים-בדגלים התופסים את רוב שער "ידיעות אחרונות", "למרות הלחץ של הרצוג, 19 ח"כים (מתוך 24 חברי המחנה-הציוני) אמרו אמש: מתנגדים לממשלת אחדות. רובם יישארו באופוזיציה גם אם ייחתם הסכם עם נתניהו" (יובל קרני ואיתמר אייכנר). כותרות עמוד 8 (בגרסת סדין) המוקדש כולו לסיפור, אינן מותירות מקום לספק באשר לעמדת העיתון: "התנגדות בעבודה: זה הסכם כניעה" ו"להציל את בוזי" (כותרת טור הפרשנות של סימה קדמון, הנחתם כך: "לא מזמן אמר הרצוג ששום אדם הגון לא ייכנס לממשלה של נתניהו. מעניין איך הוא תופס את עצמו היום"). "ידיעות אחרונות" הוא עיתון שלטון, לא כזה שאוהב לשבת באופוזיציה, אך ייתכן שהקרע בין מוזס לנתניהו גדול הרבה יותר מזה שבין נתניהו לפוליטיקאים של מוזס. "זו לא אחדות", נכתב בפשטות בכותרת מאמר פרשנות של יוסי ורטר על שער "הארץ". "ראש הממשלה אינו מוכן להעניק תמורה מדינית משמעותית, או פתיחת קווי יסוד, או פיטורי הבית-היהודי. רק תיקים מלוא החופן", כותב ורטר, שקורע את הרצוג לגזרים וטוען כי הביא את עצמו לסמטה ללא מוצא: אם ייכנס לקואליציה תתפרק המפלגה ותאבד את הישגה בבחירות, ואם לא ייכנס "איש לא יוכל להתייחס אליה ולעומד בראשה ברצינות מינימלית". ויש אפילו משחק מלים: "בסוף, לא הרצוג יצחק. נתניהו יצחק". שלא כמו ב"ידיעות אחרונות", ב"הארץ" מצליחים להשאיר את העמדה בטור ולספק בנפרד את מכלול העובדות, גם אלו המתיישבות דווקא עם התסריט הפסימי מבחינתם: "בכיר בליכוד: נסכים לאחדות גם עם חלק ממפלגת העבודה", נכתב בכותרת ידיעה של יהונתן ליס. בעיתונו של ראש הקואליציה, כמובן, הגישה הפוכה בתכלית. "ממשלת אחדות: הפעם זה יתממש?", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", שאפשר לדמיין אותה מעוטרת בלבבות אדומים וקופידונים קטנים. כך גם את הכותרת הנפרשת על פני עמודים 10–11: "אחדות, אולי הפעם?". לפי "גורם המעורה במו"מ", נכתב בכותרת המשנה על השער (מתברר של"ישראל היום" יש גישה לגורם המעורה במשא-ומתן שמנהל נתניהו – תותחים!), "כמעט כל ההסכם כבר מוכן ומנוסח לחתימה – ההחלטה הסופית נמצאת בידיים של יו"ר האופוזיציה". "התקדמות ממשית נרשמה במגעים לצירוף מפלגת העבודה בממשלה", נפתחת הידיעה של מתי טוכפלד, הכתב-פרשן פוליטי של "ישראל היום", שחתום גם על טור פרשנות שבו הוא מציף קביעה דומה לזו של ורטר: "זה מתחיל להיראות כמו נקודת אל-חזור מבחינת הרצוג. אחרי היום, איך יוכל לחזור להיות יו"ר אופוזיציה ולתקוף את הממשלה אחרי שהודה שהיה כפסע בינו לבין כניסה אליה?". אלא שהמשך הטור, כמובן, שונה: הוא מוקדש כולו למניית הסיבות מדוע על הרצוג לבחור בכניסה לממשלה. ב"מעריב" מתמצת העורך את הדברים כך, בהפניה לטור של בן כספית: "במקום להתמקח עם נתניהו חודשים ושנים, הרצוג היה צריך להציב לו דרישה ברורה ותקיפה אחת – ולנתק מגע" – (הדרישה, אגב, לפי כספית, צריכה להיות לתיק התקשורת) – "אבל כל זה מנוגד לאופי של הרצוג. הוא עסקן בנפשו. כל הממבו-גמבו הזה מוביל אותו בדיוק למקום שאליו הגיע השבוע: תחתית החבית". אם כן, לפחות על דבר אחד יש הסכמה בקרב הפרשנים כולם. ימי הזיכרון והחג שאנו בעיצומם הם במידה רבה ימי ציון של הצבא הישראלי, ובשנה זו הם נערכים במציאות לא שגרתית שבה צה"ל הופך שק חבטות ציבורי – ולא על רקע כלכלי, התנהלות שכבר הפכה חצי מקובלת – אלא בשל חשד לשמאלנות ויפות נפש שהוטל בראשיו, שהתנגדו לירי ללא אבחנה בתוקפים ערבים או בהוצאתם להורג ללא משפט, ושזיהו סימנים מטרימים של פשיזם בציבוריות הישראלית. ב"מעריב" בחרו לכותרת הכפולה הפותחת ציטוט של הרמטכ"ל המסכם את האווירה הנוכחית, מתוך דברים שאמר בטקס יום הזיכרון: "על צה"ל לדעת שהעם מאחוריו". ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים בעמוד 5 את הנאום כולו. ב"ישראל היום" מפרסמים גם כן נוסח מלא של דברי הרמטכ"ל – אבל לא הדברים שאמר בטקס, ובהם התייחסות למחלוקת שהתגלעה סביב צה"ל – אלא לנוסח פושר שהופץ כ"פקודת יום" של איזנקוט. "האם צבא העם מאבד את העם", שואלת כותרת טורו של עמוס הראל, הנפרש על פני עמוד 3 של "הארץ" ומומלץ, כתמיד, לקריאה. קולו המתון של עמוס הראל, כך נראה, עלול להפוך ליוצא דופן בנוף הדעות והפרשנות של "הארץ". הניתוק משדרות רחבות של העם הופך בחלקים רחבים מהשמאל לניתוק מהמציאות (ואולי להפך?), ומוציא מתוכו מנות הגונות של סהרוריות. מה שהיה תבלין חיוני במקומוני שוקן ושולי "הארץ", משתלט על התבשיל – וכבר לא מדובר בתבלינים טריים, אלא גרגירים מיובשים שכבר אין מי שזוכר מתי נטחנו. דוגמה אופיינית היא הגרוטסקה התופסת היום את המאמר המרכזי בעמוד הדעות ("לקראת מהפכה צבאית"): ייחול של הפרשן הוותיק לענייני ערבים, צבי בראל, להפיכה צבאית, לא פחות. "מהפכה או הפיכה צבאית הם סופה של כל דמוקרטיה. בכל פעם ששמענו על דמוקרטיה שנפלה שדודה בידי חונטה צבאית חשנו תימהון ודאגה, אבל הרגענו את עצמנו שבישראל זה לא יכול לקרות. מתברר שגם ישראל איננה חסינה מפני האפשרות הזאת. אלא שלא הצבא יהיה זה שיגרום למהפכה, אם תתחולל. ההנהגה הפוליטית שדוחפת עכשיו את הצבא למקום שבו עליו להתגונן על נפשו ועל ערכיו, היא שתחולל את המהפכה הצבאית היהודית הראשונה, שאולי כבר התחילה", כותב בראל, ומסמן שיא ציפרי נוסף מעל דפי "הארץ": אם בשנים האחרונות תירגלו שם קריאה לאומות העולם שיצילו אותנו מעצמנו, כעת יסתפקו בצה"ל. הטור ההזוי הזה הוא סממן של המחלה הממארת שמשתלטת על "הארץ", בינתיים בעיקר על חלקו הדעתני – אך אין ערב לכך שלא תתפשט לבסוף גם אל הדיווחים העיתונאיים. נשף המסיכות של הליצן המוצהר בני ציפר (שכבר הפך תקליט ועבר לכורסת המרואיין ב"ישראל היום") זוחל מהעמוד האחורי אל השער, עולם דמיונות הכורסה מהבלוג של אורי משגב משתלט על עמודי הדעות, השנאה לשמה של רוגל אלפר כבר מזמן התקדמה מטבח פרות קדושות לירי חי אל תוך ההמון. החתירה לבירור עובדתי וניתוח בהיר נדרסות על-ידי דחפים אידיאולוגיים מסמאים, שמוחלפים בתורם בהתמכרות לפרובוקציה לשמה. אסור שהשמאל הסהרורי יכבוש את "הארץ", גם אם חלק הכובשים הם מוותיקי כותביו. לא רק משום ש"הארץ" חשוב לדמוקרטיה הישראלית (שעדיין איתנו, עד המהפכה הצבאית), אלא גם משום ש"הארץ" משמש דוגמה ומופת לאליטות החדשות, הימניות, הבונות את עיתונות האיכות שלהן בצלמו. מה לעשות שההשחתה הגוברת של העיתונות הישראלית הכתיבה שבמירוץ השליחים של העיתונות הנאמנה "הארץ" הוא כמעט רץ יחיד. כותבים כמו אלו שציינתי לעיל נתלים ודאי בהקצנה הפושה לשיטתם בחברה ובשיח הישראליים כתירוץ לשילוח הרסן המקצועי והערכי מכתיבתם, ומשום מה נעלמת מהם האירוניה הבוטה: במקום להזריק לאווירת הטירוף שהם מלינים עליה שפיות ככל יכולתם, הם מנסים להתחרות בה ולהדגים שיאים חדשים של אובדן עשתונות. כותבים אחרים, שגם כמותם ציינתי לעיל, כבר אינם נזקקים לתירוצים כלשהם, והם פשוט נסחפים שיכורים בזרם העכור שיצרו. כפי שהעיר כאן בצדק יובל דרור, האשמים העיקריים הם לא הציפרים למיניהם, אלא העורכים שלהם. הם אלו שהתמכרו לקליקים שמביאות שערוריות הזוטא והפרובוקציות ביורו של כותביהם. הם מי שלא מצילים את הצבי בראלים מעצמם ומציבים להם מראה שתמחיש להם מה באמת כתבו. הם לא רואים את החור בסכר, אלא את החור שבגרוש. "מה שעשה אלפר בביקורת הזאת היה לתקוף אב שכול ואח שכול באופן מלגלג ומתנשא, תוך חלוקת ציונים, הערות סרקסטיות (הקיטש של השכול) ואבחנות מבישות (אמצעי לעם לבכות ולהתרגש ולהתפלש בגורל משותף דביק). קשה לי להבין מהיכן שואב אלפר את התעוזה ללגלג באופן הזה בנושא כה רגיש. אני אכן גאה בכך שבני שי גדל על הערכים שעליהם אנו מחנכים את כל ילדינו: לשאוף למצוינות, לגבות אחד את השני, להיות אזרחים שתורמים למדינה ולחברה שבה הם חיים" (מאמר תגובה ב"הארץ" לטור ביקורת הטלוויזיה). יום העצמאות של מדינת ישראל דוחק את מסע הבחירות בארצות-הברית אל העמודים הפנימיים: "הכלכלה של טראמפ: נדפיס עוד כסף", נכתב בכותרת דיווח של אורלי אזולאי בעמוד 13 של "ידיעות אחרונות" ("אפילו בנושא שבו הוא עוסק כל חייו מפגין המועמד לנשיאות בורות: ארה"ב לא מגיעה לחדלות פרעון, תמיד אפשר להדפיס עוד כסף. ולמרות כל המעידות המביכות מגלה סקר חדש: סיכוייו לנצח רק הולכים וגדלים"). "סקר: קרב צמוד בין קלינטון לטראמפ בשלוש מדינות מפתח", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת קצרה בעמוד 14 של "הארץ". לא ב"ישראל היום". העיתון שבעליו התלבטו והתלבטו לאיזה מהמועמדים הרפובליקאים להעניק את כספם, עד שנותרו בלא מועמדים (מרים אדלסון העדיפה את השמרן הקיצוני קרוז, אדלסון העדיף את רוביו המלוקק יותר), לא התבלבלו ושילבו זרועות עם המנצח – המיליונר הפשיסטן המטורלל דונלד טראמפ. "טראמפ: נגן על ישראל ונעניק סיוע", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", המפנה לראיון ("מיוחד ליום העצמאות") של בועז ביסמוט, מקורבם של הזוג אדלסון, עם המועמד האמריקאי. "לאנשים כבר נמאס מאובאמה" הוא המסר של טראמפ שהחינמון מאמץ בשתי ידיים. אדלסון, שעשה את הונו האדיר מחולשתם של אנשים למחלת ההימורים, יכול היה להרשות לעצמו להמר על 100 מיליון דולר במירוץ הכושל של המועמד הרפובליקאי הקודם, מיט רומני. במירוץ של מי שמסתמן כמועמד הרפובליקאי הנוכחי נראה שאדלסון לא יסכן כסף. אבל לרוע המזל, מאז שפלש "ישראל היום" לחיינו וכבל את ראש הממשלה של מדינת ישראל לשגיונות של בעליו, ההימור הוא גם על חשבוננו. אגב, שגריר ארצות-הברית בישראל, דן שפירו, בחר דווקא ב"ישראל היום" כבמה למאמר בחתימתו. "לאחר פרסום דבריה נגד שרה נתניהו, השגרירה המיועדת משכה מועמדותה", נכתב בשער "הארץ", המתהדר בכך שהוא זה שהעלה מן האוב ("חשף") מאמר נשכח שכתבה פיאמה נירנשטיין ב-1996 בגנותה של רעיית ראש הממשלה ("מפלצת בתחפושת של גברת ראשונה – האם אשת ראש הממשלה מתאימה לתפקידה?". מדובר, מציין הכתב ברק רביד, ב"ביקורת חריפה [...] כזו שכמעט ולא נשמעה אפילו בתקשורת הישראלית"). ב"ידיעות אחרונות" כותבים על הסרת המועמדות של השגרירה המיועדת לאיטליה – אך מבלי להזכיר את "הארץ". ב"ישראל היום" כותבים על הסרת המועמדות מבלי לציין את "הארץ", את המאמר שכתבה או אפילו את הסיבה שנירנשטיין עצמה נתנה להסרת המועמדות ("סיבות אישיות"). למעשה, הידיעה הקצרה בעמוד 11 מכילה רק הכחשה של נתניהו לשתי סיבות אפשריות אחרות להסרת המועמדות: ראש ממשלת איטליה לא ביקש את ההסרה, וגם לא הקהילה היהודית באיטליה. הידיעה הזו, של שלמה צזנה, מזקקת את הגישה הא-עיתונאית של "ישראל היום": היא נראית לא כניסיון לתווך ולהבהיר לקוראים פיסת מציאות, אלא כניסיון לטשטש ולהקהות מידע לא נוח שהשתחרר לאוויר העולם ועלול להגיע לציבור בצורתו הלא מסורסת. במוסף עצמאות של "ידיעות אחרונות" נדפסת סדרת כתבות "בשיתוף FIDF" (מלכ"ר אמריקאי הקשור לצה"ל). במוסף "ממון" של העיתון ("הרגע הישראלי שלי – אנשי עסקים כותבים") אחד הכוכבים הוא מושיק תאומים, מי שידוע כמקורבו של בעל הבית ארנון (נוני) מוזס וידוע פחות כפרסומאי ("גיתם") שאורג עבורו עסקאות שונות, כמו למשל "השיטה הסודית" של פרסום סמוי. אגב – מי שמקבלת את מקום הכבוד בטור הראשון במוסף, עוד לפני הפרשן הכלכלי הבכיר (והיחיד) סבר פלוצקר, היא עדי סופר-תאני, מנכ"לית פייסבוק ישראל. אנקדוטה מעניינת להיזכר בה בפעם הבאה שנתהה מדוע בתקשורת המרכזית כמעט ולא עוסקים בבעיות ובסכנות המהותיות שמציבה תופעה אימתנית כמו פייסבוק. ולבסוף: בתחתית עמוד 13 של הגיליון המרכזי, אחרי כמה עמודים המוקדשים לנופלים, מודעה קטנה ל"זיכרונט – האתר החדש מבית ידיעות אחרונות" ("אתר הנצחה באינטרנט המאפשר לכם לשמר את מורשת יקירכם האהוב" וכו). אחד המרואיינים בכתבה של מוסף "דה-מרקר" על "האנשים שהפסיקו לקנות" ("חמישה סיפורים על אנשים שהחליטו להיגמל מצריכה") הוא יגאל סרנה, העיתונאי ("ידיעות אחרונות") והסופר שעלה לאחרונה לכותרות בשל תביעת הדיבה שהגיש נגדו נתניהו. סרנה מתאר ברהיטות אופיינית ומשכנעת את החלטתו להתנתק מהשגרה הכובלת של הצריכה העודפת, אך מבין השורות עולה צרימה שיכולה לבאר גם את התנהלותו שהובילה לסאגת התביעה הנוכחית, ואולי ללמד משהו על סרנה ודומיו, מושכים בעט בעלי אידיאולוגיה פיקס שאת חלקם הזכרתי כאן למעלה. בעוד עידן הצרכנות אכן יכול לעורר פלצות, והשעבוד לטכנולוגיה יכול להיות מחלה ממארת, הרי ש"מטלות של חיי יום-יום" הם לחם חוקו של כל מי שמעוניין לנהל חיים שאינם פרושים מהחברה. סרנה בחר לעזוב את משפחתו וביתו ולכלכל את עצמו בין היתר מדברים שהוא מוצא ברחוב. אלא שאם כולם היו נוהגים כמותו – לסרנה לא היה מה למצוא ברחוב (וגם לא בתי-קפה לשבת בהם). סרנה ראה בחיים תיק – והחליט להכניס אותם לתיק. בסך הכל, זו בחירה שלא חייבת להיות מגונה, אלא שנראה שסרנה הרחיב אותה אל מחוזות בעייתיים. תביעת המיליון של נתניהו את סרנה נסובה על פוסט שכתב האחרון בפייסבוק, ובו תיאר מקרה – שהדגיש כעובדתי ("מעשה שהיה") – לפיו נתניהו נזרק על-ידי אשתו מרכב השרד באמצע הכביש המהיר. עוזי בנזימן כתב כאן על הטקטיקה המשפטית של סרנה בכתב ההגנה שלו, שכוללת בין היתר איום בריוני על נתניהו כי בחסות המשפט (הפוטר את הדוברים במסגרתו מאיום תביעה בגין דיבה) יוציא אל האור פרטים מביכים על עברה של שרה נתניהו (מימי נישואיה הקודמים לפני למעלה מעשרים שנה). בין המגיבים לטור התגלע ויכוח האם מדובר בטקטיקה לגיטימית. ובכן – טקטיקה כזו יכולה להיות לגיטימית רק אם היא נסמכת על הטענה הבסיסית של "אמת דיברתי" – שנעדרת מכתב ההגנה. למעשה, מכתב ההגנה עולה כי לסרנה אין את היכולת לבסס, אפילו נסיבתית, את המקרה שהוא תיאר כעובדת מציאות. אפשר למצוא כאן את אותו המיאוס מ"מטלות חיי היום-יום" כשהוא מופשט מהילת המרידה במוסכמות. בהתמסרותו לתיעובו את נתניהו, נראה שסרנה פטר עצמו מהחובה העיתונאית (וגם הסתם אנושית) לומר אמת. בהסתמך על היסטוריית התביעות של נתניהו, אפשר להעריך שגם מהתביעה הזו לא ייצא דבר, כדאי בכל זאת שסרנה ינצל אותה לחשבון נפש. אבל זה עניין לגיליון יום כיפור, לא לערב יום העצמאות. דוגמנית העצמאות. רק ב"מעריב" מקשטים את שער "מגזין החג" בצילום גדול של גוף נשי בלבוש חושפני. ב"ישראל היום" וב"הארץ" מוותרים על כך. ב"ידיעות אחרונות" אורנה דץ אמנם חושפת ירך על שער "זמנים מודרניים" – אולם שם מדובר בסך הכל בקידום מכירות משפחתי (הידוענית משתתפת בריאליטי מבית היוצר של בית-ההפקה של משפחת מוזס). לא יורים בתוך הבית. טובה צימוקי, שמתוקף תפקידה ככתבת משפט ב"ידיעות אחרונות" לקחה חלק פעיל במתקפה המסורתית של העיתון על מערכת המשפט, מראיינת יחד עם אמירה לם ארבעה נשיאים בדימוס של בית-המשפט העליון. צימוקי ולם שואלות אותם בין היתר על מתקפות על מערכת המשפט ועל "התלהמות" נגדה, והשופטים שוטחים כתב הגנה על שיטת האקטיביזם השיפוטי, יוצאים נגד הסדרה "צל של אמת" ונגד "שרי משפטים" (איילת שקד מוזכרת) – אבל השם "ידיעות אחרונות" לא מוזכר, וגם לא שמו של פרופ דניאל פרידמן – המבקר החריף של מערכת המשפט, שר משפטים לשעבר והפרשן המשפטי המועדף על ארנון מוזס. האמת היא שפרידמן כן מוזכר ברמז. "שמענו את הביקורת על הארנק ועל הכסף", אומרת דורית ביניש, ומתכוונת מן הסתם לספר "הארנק והחרב – המהפכה המשפטית ושברה" של פרידמן (בהוצאת "ידיעות אחרונות" כמובן). המראיינות והעורכים מבית מוזס, אוי לבושה, לא משכילים לתקן את הטעות. העולם על-פי "ידיעות אחרונות". לם מראיינת באותו מוסף את אירינה נבזלין, בתו של ליאוניד נבזלין, ומצליחה שלא להזכיר במלה את האחזקה הידועה ביותר של האוליגרך: מניות בעיתון "הארץ". וסטי. "מינוי העורכת שאינה יודעת רוסית הוא הקטנה בבעיותיו 
של וסטי", כותבת ב"גלריה" ליזה רוזובסקי על העיתון הרוסי של "ידיעות אחרונות".

הגיליון הראשון של כתב-העת המהודר "עוד!" מצטרף לגל של פרסומים מן העת האחרונה, היוצאים נגד תרבות הצריכה בחברת ההמונים הקפיטליסטית של זמננו

הגיליון הראשון של כתב-העת המהודר "עוד!" מצטרף לגל של פרסומים מן העת האחרונה, היוצאים נגד תרבות הצריכה בחברת ההמונים הקפיטליסטית של זמננו: החל בתרגום ספרו החשוב של גי דבור "חברת הראווה", דרך רב-המכר "NO LOGO" וכלה בפרסומים של קבוצת התקשורת העצמאית "אינדימדיה". עם פתיחת החוברת מוצאת עצמה הקוראת בתוך דיסקוטק של דימויים חזותיים: צילומים מעוררי בחילה של חלקי עוף; דוגמניות מוגדלות חזה בבגדי-ים; מגוון תרופות צבעוניות; פעוטות מתנודדים מעל הריסות בטון ושלל שלטי חוצות. הטקסטים מועטים, ופרט לאחדים המעמידים אמירה שלמה יותר, מורכבים רובם ממשפטים קצרים דמויי סיסמאות פרסומת. המסרים, שאינם מתארגנים לכדי משנה סדורה, קליטים וחד-משמעיים: "מתי נקנה אוויר בבקבוק?", "ואיזה ריח יש לבית הרוס?", "כסף קונה חופש" וכו. למיטב הבנתי, עיקר הביקורת הוא על הכפפת החיים כולם להיגיון הקפיטליסטי של השוק: הפיכת אנשים לסחורות, פגיעה בסביבה וכיוב. לאלה מצטרפות אמירות על דיכוי נשים, דיכוי פלסטינים, דיכוי מזרחים, דיכוי בעלי-חיים ודיכוי חופש המידע. אין ספק כי כל אחד מה"דיכויים" הוא בעיה מוסרית-חברתית חמורה וראויה לביקורת, אך לדעתי אלה בעיות שונות, שחשיבותן שונה. כל אחת מהן דורשת התייחסות נפרדת. הפיכת כולן לסימפטומים של ה"מחלה הגדולה -שוביניזם כלפי השונה ממני", כמאמר אחד הכותבים, משטיחה אותן, מעקרת אותן מדחיפותן והופכת אותן ל"מותג" אופנתי שנעים להתהדר בו. לפי "עוד!", בעידן המהפכה התקשורתית, המוציאים לפועל והאחראים להפצה של אידיאולוגיית המותגים הם אמצעי התקשורת. התקשורת היא חלק מהשיטה, קרי, נשלטת על-ידי אילי-הון ומקדמת אינטרסים כלכליים במסווה של מסירת מידע. באמצעות הצפתנו באינסוף פרסומות, התקשורת מטמטמת את חושינו וגורמת לנו להאמין שאנו "חופשיים לבחור" מתוך מגוון אפשרויות. היא אינה מספרת לנו כמה רעות נעשו כדי לאפשר את המוצר המוצע, כמה הוא יזיק לנו ועד כמה בעצם אין לנו ברירה אלא לצרוך עוד ועוד. בכך היא מועלת בתפקידה ועושה שימוש ציני בכוח העומד לרשותה. מתוך מטרה לחשוף את השקר, משתמשים יוצרי "עוד!" באותן טכניקות של "השיטה" התקשורתית. והיא עובדת. פרט לפועלים הרומנים ולילדים הפלסטינים המככבים בכתב-העת, שבוודאי לא יוכלו להרשות זאת לעצמם - יוכל כל אחד מכם לרכוש לעצמו קצת חתרנות בכרומו צבעוני, במחיר של 40 ש"ח בלבד. גיליון 38, מאי 2002

על-פי המסמכים, בשנת 2015 חתם מוזס על עסקה בשווי 10.5 מיליון שקל עם לב לבייב, בעל השליטה בקבוצת הנדל"ן אפריקה-ישראל. לבייב שילם את הכסף עבור רכישת הווילה שבה התגוררה בעבר משפחת מוזס ברחוב הגבעה ביישוב סביון

המוציאים לאור בישראל משפיעים על חיינו. לעתים אף יותר מהח"כים עצמם. בראש הפרמידה נמצא מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. למרות זאת מוזס מסתורי יותר מביג-פוט. ואכן, "ידיעות" מתאפיין בפרסום סמוי בהיקפים מפחידים, פרגונים לדמויות מפתח לפי אינטרסים כלכליים – והכל בהיעדר שקיפות קיצוני. לרוב הקוראים אין מושג. אז החלטנו להרחיב את מעגלי הבדיקה. הנה הפרט הראשון שאנו חושפים על מוזס בשיתוף העין השביעית והצינור שמחדד עובדה נוספת: טייקונים בחובות ממשיכים לא לספור אותנו. הנתונים הפיננסיים של קבוצת "ידיעות אחרונות" ובכיריה הם מידע שרק לעתים רחוקות נגלה לאור השמש. העורך האחראי ובעל השליטה, ארנון (נוני) מוזס, ידוע כאדם חשאי שממעט לחשוף מידע על עצמו ועל נכסיו. מסמכים שהגיעו לאחרונה לידי מיזם "100 ימים של שקיפות" ולאתר "העין השביעית" חושפים עסקה פרטית גדולה שחתם מוזס בשנה שעברה עם אחד מבעלי ההון הבולטים בישראל. על-פי המסמכים, בשנת 2015 חתם מוזס על עסקה בשווי 10.5 מיליון שקל עם לב לבייב, בעל השליטה בקבוצת הנדל"ן אפריקה-ישראל. לבייב שילם את הכסף עבור רכישת הווילה שבה התגוררה בעבר משפחת מוזס ברחוב הגבעה ביישוב סביון. אף שחלפה קרוב לשנה וחצי מאז חתימת העסקה, היא טרם הושלמה. נכון להיום, הווילה שמכר מוזס ללבייב עדיין רשומה על שמו של מו"ל "ידיעות אחרונות" – בצירוף הערת אזהרה שלפיה יש להימנע מעשיית עסקה בנכס מכוח עסקה שנחתמה ב-31.3.15. לצד שמו של לב לבייב מופיעים בהערת האזהרה שמו של אחד מבניו, שלום לבייב, ושמה של רעיית הבן, אורלי. בשנים האחרונות מתגורר מוזס בווילה ברחוב הגדרות ביישוב היוקרתי, שהוקם על-ידי אפריקה-ישראל כמה עשורים לפני רכישתה על-ידי לבייב. נוסף לכך יש ברשותו חלק מ"בית מוזס" בתל-אביב, בניין משרדים בשדרות רוטשילד, שהבעלות עליו מתחלקת בעיקר בין בני משפחת מוזס. העסקה למכירת הבית ברחוב הגבעה בסביון התבצעה בתקופה לא פשוטה מבחינת עסקיהם של מוזס ולבייב. אף שקבוצת "ידיעות אחרונות" אינה מפרסמת את נתוניה הפיננסיים, בשנים האחרונות הצהירו נציגיה בבתי-המשפט יותר מפעם אחת כי העיתון שרוי במשבר כלכלי, מצב שהוביל לפיטורים של מאות עובדים, לתחילתו של מהלך לאיחוד מערכות ולמכירת בניין המערכת ברחוב מוזס בתל-אביב. מערכות "כלכליסט" ו-ynet, שפעלו גם הן בתל-אביב, הועברו יחד עם מערכת "ידיעות אחרונות" לבניין חדש שנבנה באזור התעשייה של ראשון-לציון. הליכי כינוס הנכסים של אליעזר פישמן, בעל מניות בקבוצת "ידיעות אחרונות", צפויים לחשוף כיצד הצטמצם שווי הקבוצה מאז שנת 1997, אז החל פישמן ברכישת המניות. בצד של לבייב המצב קשה עוד יותר. חברת אפריקה-ישראל הגיעה שוב בשנים האחרונות למשבר תזרימי ולהפסדים במיליארדים, והיא עומדת בפני הסדר חוב שבמסגרתו הציע לבייב להזרים מאות מיליוני שקלים מכיסו האישי ככיסוי לחובות המיליארדים של החברה. כעת עומד לבייב גם בפני אפשרות שיאבד את השליטה בחברת הנדל"ן, כמו גם בפני הסדר חוב בנוגע לנכסיו הפרטיים. לצד המשבר הפיננסי, על מצבם של לבייב ושל אפריקה-ישראל מעיבה גם תקרית חמורה שאירעה בתחילת החודש: קריסת חניון הברזל בתל-אביב – פרויקט של החברה הבת דניה-סיבוס – שם נהרגו שישה פועלים ונפצעו כעשרים. לנוכח מצבה הקשה של קבוצת החברות של לבייב, היו מי שתהו מדוע תרמה אפריקה-ישראל בשנים האחרונות עשרות מיליוני שקלים לעמותות ברוסיה חרף מצבה הקשה וצמצום הכנסותיה מהשוק הרוסי – ומדוע מקים לבייב דווקא עכשיו אחוזה יוצאת דופן בגודלה ברחוב החורש בסביון, בהשקעה מוערכת של כמאה מיליון שקל. כעת, עם חשיפת העסקה שחתם עם מוזס, מתברר כי היקף נכסיו הפרטיים ביישוב אף גדול יותר. ארנון מוזס בחר שלא להגיב לדברים. דוברת מטעמו של לבייב העדיפה גם היא שלא למסור תגובה. בדיקה לא מחייבת של סיקור לבייב בידיעות בשנים 2015-6 מצאה בין הפרסומים גם מחמאות. ללבייב אף חולק צל"ש יממה לאחר הסכם המכירה. כמובן שמדובר בצירופי מקרים, ולבייב מככב גם בהקשרים שליליים ומה קרה לאחר מכן?

זה שנים הולך ומתחזק במשפט הישראלי המונח "תום לב". בתי-המשפט דורשים מתובעים, בתביעות רבות יותר ויותר, לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות ובתום-לב

זה שנים הולך ומתחזק במשפט הישראלי המונח "תום לב". בתי-המשפט דורשים מתובעים, בתביעות רבות יותר ויותר, לבוא לבית-המשפט בידיים נקיות ובתום-לב. בפסק-דין שניתן לאחרונה על-ידי השופטת הילה גרסטל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב באה לידי ביטוי הדרישה הזו, והשופטת הבהירה מה משמעותה של הדרישה מהנפגע, התובע בתביעת דיבה את מה שפירסם עליו "לשון הרע". רואה-החשבון דורון רופין היה שותף של רואה-החשבון נחום כץ. כץ ביקש לפרק את השותפות, ובשנת 1994 הגיש לבית-המשפט תביעה לפירוק השותפות. עוד לפני תחילת הדיונים הגיעו הצדדים להסדר, שלפיו פורקה השותפות, ובין השאר נקבע כי לא ימונה מפרק, כונס נכסים או מנהל עסקים במהלך הפירוק. שלושה ימים לאחר ההסדר פירסם העיתון "גלובס", במדור "תקציר משפטי" ידיעה על פירוק השותפות, ובה נאמר דווקא כי "בהסכמת הצדדים מונה כונס נכסים זמני למשרד רואי-החשבון גד רופין". 11 יום לאחר הפרסום הגיש רופין תביעה בגין לשון הרע נגד "גלובס", זאת בלא שפנה כלל אל העיתון קודם לכן. "גלובס" מיהר לפרסם התנצלות מיד עם היוודע דבר הטעות. ההתנצלות פורסמה בדיוק באותו מדור שבו הופיע הפרסום הראשון, והפעם דייק הכתב במסירת פרטים על טיב ההסדר שהושג וציין שלא מונה מפרק לשותפות. השופטת גרסטל אמנם קבעה שהפרסום לא היה נכון, ותוכנו הקים "לשון הרע"; יותר מזה, היא קבעה שאין מדובר בפרט לוואי, אלא בפרט שעשוי לגרום פגיעה של ממש לתובע. מנגד קבעה השופטת שהכתב טעה בתום-לב, ובוודאי ללא כל כוונת זדון. עם זאת אין בחוק איסור לשון הרע אפשרות לפטור את הנאשם מאחריות רק בשל תום לבו, אלא אם כן תום-לב זה מצטרף לנסיבה מיוחדת נוספת, וכאן לא היתה נסיבה שכזו. בהמשך פסק-הדין דנה השופטת בהתנהגותם של הכתב והעיתון, שהגיבו באופן הנכון ביותר עם גילוי הטעות, ופירסמו מיד ביוזמתם תיקון והתנצלות באותו מדור בדיוק שבו הופיעה הידיעה השגויה. השופטת קבעה, לכן, כי לא הוכח כל נזק, מעבר לנזק מזערי לכל היותר, כיוון שאותו קהל-יעד של העיתון זכה תוך ימים ל"הבהרה, תיקון והעמדת דברים על דיוקם". מעבר לכך, השופטת ניצלה את סעיף 19 לחוק, המאפשר לבית-המשפט להתחשב לטובת הנתבע בעובדה שהתנצל, ובעובדה שהיה משוכנע באמיתותה של לשון הרע. מול זה התייחסה השופטת בחומרה רבה להתנהגותו של התובע, בדבריה: "התנהגות תמוהה [...] ובחר שלא לשלוח כל מכתב לנתבעים לצורך תיקון המצב, ומיהר מאוד, באופן חריג, להגיש תביעה על סך 600 אלף שקל ובה לייחס מעשים חמורים לנתבעים". התנהגות זו, קבעה השופטת, "מעוררת בלבי חשד כבד כי התובע בחר לנצל את הטעות שנפלה בתום-לב וללא כל כוונת זדון על מנת להעשיר את כיסו, ללא כל הצדקה וללא כל בסיס שבדין". בהשוואת ההתנהגות הנאותה של העיתון, העורך והכתב שנתבעו, מול התנהגותו של התובע הנמהר, החליטה השופטת, כי אף שבפרסום ב"גלובס" היה לשון הרע, אין כל מקום לפצות את התובע, ומשום כך דחתה את התביעה. בפסק-דין תקדימי של בית-המשפט העליון נקבע לאחרונה כי עורך עיתון יורשע בעבירה פלילית בגין פרסום ידיעה, רק אם תוכח כוונתו הפלילית האישית בפרסומה. ראשיתה של הפרשה בפרסום ידיעה ב"מעריב", שסיפרה על אדם, אביה של קטינה, החשוד באחריות למות אמה. בידיעה נזכר שמה של הקטינה, ונגד "מעריב", כתב העיתון והעורך עידו דיסנציק הוגש כתב-אישום בגין עבירה על חוק הנוער (טיפול והשגחה), האוסר פרסום שמות קטינים. העיתון הודה מיד באשמה והורשע, אך המשפט המשיך להתנהל נגד הכתב ונגד דיסנציק. בבית-משפט השלום בתל-אביב החליטה השופטת נירה לידסקי להרשיע את דיסנציק. השופטת קבעה כי תפקיד העורך להשגיח על מה שמתפרסם בעיתון, הוא אחראי לנעשה בו, וניתן לראות אותו מי שפירסם את הכתבה, מאחר שהתרשל במילוי תפקידו (במהלך המשפט התברר כי דיסנציק לא עיין כלל בכתבה). דיסנציק ערר לבית-המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה ברוב דעות. השופט משה טלגם והשופט חיים אדר פסקו כי עורך עיתון אחראי לעבירות העיתון, ומשהורשע העיתון, די בכך להרשיע את העורך הראשי. השופטת דבורה ברלינר, בדעת מיעוט, סברה כי אין לראות באחריות העורך "אחריות שילוחית" ביחס לכל מה שמתפרסם בעיתון, אלא רק אם יש לו אחריות אישית של מחשבה פלילית או של רשלנות – דבר שלדעתה לא הוכח במקרה זה. בית-המשפט העליון, בפסק דין שניתן פה אחד על-ידי השופטים אהרן ברק, אליעזר גולדברג ואליהו מצא, הפך על פיהן את החלטות בתי-המשפט השלום והמחוזי. בית-המשפט קבע שבמישור האחריות האישית של העורך, לא ניתן להרשיע אותו כל עוד לא מתקיים היסוד הנפשי של העבירה. עבירת פרסום שם קטין אינה מציינת מהו היסוד הנפשי שבו צריך להימצא אדם העובר אותה, ומכאן שכל עוד אין לו מחשבה פלילית ממש (דהיינו ידיעה בפועל ביחס לפרסום זה), לא ניתן להרשיע את דיסנציק. לא מספיק, לכן, להוכיח "רשלנות" של דיסנציק, כי רק בעבירות המסתפקות ביסוד נפשי של רשלנות תספיק הוכחה כזו. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן לייחס לדיסנציק גם אחריות "שילוחית" כעורך העיתון וכמרכיב מרכזי בו. גם כאן, בחוק הפלילי, יש צורך שייאמר במפורש כי במקרה שבו התאגיד עובר עבירה פלילית, תוטל אחריות שילוחית גם על מרכיב של התאגיד. משלא נזכר הדבר בחוק הנוער, לא ניתן להשליך מהרשעתו של העיתון על אחריותו של העורך. משמעות תקדים זה היא שבעבירות של פרסום שאין בהן הוראות מיוחדות לגבי הסתפקות ביסוד נפשי של רשלנות או אחריות שילוחית של העיתון, ניתן יהיה להבא להרשיע את העורך רק אם יוכח כי הוא עצמו ידע מראש על הפרסום. אין לפסק-דין זה השפעה על מישור תביעות לשון הרע, באשר באישומים פליליים בגין לשון הרע דורש החוק מלכתחילה הוכחה של "כוונה" ממש של ה"מפרסם" לפרסם לשון הרע. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 8, אפריל 1997

העיתונים ממשיכים לסקר את מחאת הקוטג | "ישראל היום" ממשיך להתקרנף | וממשיכים לטלטל את אלון עוזיאל

"מחאת הקוטג שהוביל האזרח המודאג איציק אלרוב, צעיר חרדי מבני-ברק, הצליחה להלהיב בעיקר את כלי התקשורת ואת הפוליטיקאים והותירה את הציבור מנומנם. לא ראינו עדיין אפילו גביע קוטג אחד מושלך למרכז כיכר רבין לאות מחאה; אף ספר מתכוני עוגות גבינה לא נגרס", כותב יהודה שרוני בכפולה הפותחת של מוסף הכלכלה של "מעריב", ומוסיף: "המחאה, שגררה עשרות אלפי תמיכות בפייסבוק, נותרה מחאה בסגנון תיאטרון הכורסה". המחאה של שרוני על מחאת הקוטג מצטרפת למחאות עיתונאיות אחרות שנשמעו בימים האחרונים (אצלנו כתב על כך דוד לוין). זו מחאה שאפשר בהחלט להזדהות איתה. יש משהו מגוחך בכל הסיפור ("ועכשיו: חרם הגבינה הלבנה", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב"), ו"פייסבוק" ו"קוטג" לא נשמעות כמו מלות קוד נאותות למהפכה חברתית. מקסימום למשחק רשת חדש. אבל העיתונאים המוחים מחטיאים את המטרה בדיוק כמו העיתונאים המוחאים (כף) בכל פעם שידיעה מתחילה במלה "פייסבוק". הפרשנים היום מזכירים לנו שהקוטג הוא "סמל מעמד הביניים הישראלי" (נדב איל) ו"לא סתם גבינה, סמל" (סימה קדמון). זה נכון, ולא ברמה הסמלית. בפתח המוסף "עסקים" של "מעריב", פירוט של התייקרות מוצרי מזון שונים בארבע השנים האחרונות. "הכל מתייקר", נאמר בכיתוב. העיתונים, לא רק הכלכליים, מגישים לנו בשנה האחרונה כרוניקה של התייקרות. בטפטוף, במנות קטנות, אבל מגישים. מוצרי חלב, דלק, נופש, וסקרים מזאנר "העיר היקרה במזרח התיכון". "ישראל יקרה מארה"ב ב-30%", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות". עיתונאים, הקוטג הוא רק תירוץ. אל תיתפסו לקוטג. אל תבטלו את העניין בגלל הקוטג. הכותרת הראשית של "ישראל היום": "3 הרוגים ופצועים רבים בפיצוץ בנתניה". כותרת נוספת בשער: "רמת החיים מזנקת; המשק ממשיך לצמוח". כותרת הגג: "במקביל למחאת הקוטג". שמרו את שער הגיליון הזה. הוא ישמש פעם ראיה במשפט ההיסטוריה נגד "ישראל היום". "הפתרון לקרטל החלב: הקמת מחלבות חדשות וביטול המכס על ייבוא מוצריו", נכתב בכותרת טור של נחמיה שטרסלר המודפס על שער "הארץ". אפשר להתווכח על יעילות הפתרון שמציע שטרסלר (שקורא למשל, ל"פחות פיקוח", ההפך מסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות"), אבל לא בטוח שזה מה שחשוב. האם הבעיה של החברה הישראלית – אפילו רק של המשק הישראלי – היא "קרטל החלב"? האם הדרך להתמודד עם "מחאת הקוטג" היא לפתור את בעיית מחירו הגבוה? "סערת הקוטג – הזדמנות לטלטל את המשק", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", מעל לטור של העורך, סמי פרץ. "המחאה שהתעוררה השבוע בשל מחיר הקוטג היא רק סימפטום", נכתב בכותרת המשנה. "כדי לשנות את השיטה שמאפשרת לחלוב את הצרכן נדרש טיפול עומק במוקדי הכוח שפוגעים בתחרות בישראל". "דה-מרקר" הוא השפיץ של העיתונות שחושבת שיש בעיה שורשית, מבנית, יסודית, במשק הישראלי ובחברה הישראלית (שבשנים האחרונות "דה-מרקר" משכיל לכוון את זרקוריו גם אל צדדיה הפחות "כלכליים"). שטרסלר ופלוצקר הם המייצגים הנאמנים של העיתונות הכלכלית הקודמת, האופטימית (פלוצקר), האולטרא-ימנית (שטרסלר), המקורבת לבעלי ההון (פלוצקר). "רק מדינה שבה לממשלה אין גירעון, שהאבטלה בה כבר ירדה לאחת הרמות הנמוכות בדור, שאין לה חוב נטו לזרים, אלא זרים חייבים לה נטו 60 מיליארד דולר, שכלכלתה צומחת בקצב שנתי של 5.5%, שהבנקים שלה משלמים מסים לאוצר ולא מקבלים גרוש סיוע הצלה מהאוצר, שמשקיעי חוץ מתדפקים על דלתותיה ולא בורחים ממנה – רק מדינה במצב כזה יכולה להרשות לעצמה להתמסר לסערת רגשות בגלל ייקור מוגזם של גביע קוטג", כותב פלוצקר. מי צודק? האופטימים או הפסימים? אומר זאת כך, פלוצקר, הקניונים ובתי-הקפה המלאים מוכיחים את האופטימיות; חשבונות הבנק הריקים של החוגגים מוכיחים את הפסימיות. הא לכם תשובה. ב"מוספשבת" של "מעריב" מזכיר נדב איל כי לפני כמה חודשים פירסם כמה מאמרים, שזכו לבולטות גדולה מאוד ב"מעריב", והלינו על מצבו של מעמד הביניים בישראל. זה נכון, ועורכיו ב"מעריב" ראויים לציון לשבח על שהשכילו לביית את הרדאר שלהם על הנושא הזה, שאין ספק (לי, זאת אומרת), שיהפוך בסופו של דבר, מתישהו בשנים הקרובות, לנושא המרכזי שעל סדר היום (אם יהיה לנו מזל, ואם לא יהיה לנו מזל – לנושא היחיד שעל סדר היום). אבל יש גם טעם לפגם באופן שבו "מעריב" ואיל הציפו אז את הנושא; ואיל ממשיך בו גם היום: הטיפול העיתונאי במשבר המתרגש צריך להיות יעיל, ממוקד, בהיר, נצמד לעובדות ולאמת. איל מעדיף ללבות יצרים, לטפל בו בשפה המדמה את האזרחים ל"חוות בטריות" ש"חיים במטריקס" ואת נבחרי הציבור ל"מובארכים". אלא ש"מטריקס" הוא סרט, ואנחנו צריכים עיתונאים שיתמודדו עם המציאות. את הסיסמאות תשאירו לפוליטיקאים. טורו השבועי של בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" מוקדש לסיפור היסטורי על עוד אזהרה שניתנה לקברניטי הצבא לפני מלחמת יום כיפור, ונהדפה על-ידיהם: תא"ל במיל עמוס גלבוע סיפר כיצד כשהיה איש מודיעין צעיר חלק עם מפקדיו מידע שקיבל מחטוף סורי והעיד כי עומדת לפרוץ מלחמה, אולם אלה התעלמו מהדברים. הטור הזה הוא סממן של שינוי מגמה מצד הפרשנים הפוליטיים האופוזיציוניים (נכון להיום, כמעט כל הפרשנים בעיתונות שאינה "ישראל היום" נמצאים באופוזיציה לנתניהו, אולם יש מי שמובילים את המגמה – לאו דווקא ביושרה ובחשיפות, אלא בבוטות ואגרסיביות). אם את הגל האופוזיציוני הקודם בעיתונות איפיינו התקפות על לשכת נתניהו (בלגן, חוסר מקצועיות), על אשתו (התערבות בעניינים ציבוריים, התנהלות פרטית בעייתית) ועל נהנתנותו ("ביבי-טורס"), הרי שכעת מתגבש קו חדש: ביבי – וברק – כמבוגרים הלא אחראים שנמצאים ליד ההגה רגע לפני האסון ("ספטמבר", "איראן"). באופן אירוני, את הכיוון הזה מתדלקת ההיסטריה שהצמד הזה ליבה בעצמו למטרותיו הוא (ברק: צונמי מדיני; ביבי: 1939), והוא נישא על גבי התבטאויות חשאיות שהפכו פומביות (בחלקן, ועוד נכונו לנו עלילות) של בכירי מערכת הביטחון שפרשו – דיסקין, אשכנזי, דגן – המבקרות את האספירציות המלחמתיות של נתניהו וברק. אם תרצו, יש כאן התמרכזות של הקו האופוזיציוני היוני שמוביל "הארץ", בשירות המתקפה הטבלואידית על ביבי. תופעת הלוואי של המגמה החדשה הזו (ואולי להפך?) היא כתבות הפחדה שמתרבות לאחרונה. כך, שער מוסף "השבוע" של "הארץ" מדבר היום טבלואידית, כשהוא צבוע בחלקו שחור ועליו כיתוב בפונט גדול שחלקו מודגש באדום: "אנחנו עומדים להתנגש עם הראש בקיר [...] דוהרים במלוא העוצמה לסכנת הפסד קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". הציטוט, של הנשיא שמעון פרס, נבחר גם לכותרת הראשית של "הארץ" (יוסי ורטר). גם כתבות ההרגעה מפחידות לא פחות, כמו הראיון שמתפרסם היום ב"מעריב" עם אלוף פיקוד העורף, תחת הכותרת המאיימת "אנחנו לא נהיה דרזדן". לא רק הפחדות. העיתונות מציעה גם חומרים עיתונאיים המבקרים את פועלה של ממשלת ישראל הנוכחית. "בסוף, החופש הגדול לא יקוצר, אבל שר החינוך בהחלט לא לבד", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של שרה ליבוביץ-דר ב"סופשבוע" של "מעריב". "מתחילת כהונתה, ממשלת נתניהו לא מפסיקה לזגזג בנוגע להחלטות והצעות חוק שהיא עצמה יוזמת. רשימה חלקית בהחלט: המיון בבית-החולים ברזילי, המע"מ על פירות וירקות, המינוי ליו"ר הבונדס, משאל העם בגולן, היטל הבצורת והחוק הביומטרי". בסך-הכל מציעה ליבוביץ-דר "עשרים זיגזגים" של הממשלה. אבל האם ממשלות אחרות זיגזגו פחות? עד שהשאלה הזו לא תיענה, אי-אפשר יהיה לקחת כתבות כמו זו ברצינות. "המעשה הבהמי של מר עוזיאל מציק לי ברמה של אקזמה על העצבים", כותב אראל סג"ל ב"מעריב" על כמה דקות של ווליום גבוה במרפסת של הבלוגר אלון עוזיאל מעל בית-הקברות שבו נערכה הלווייתו של איש העסקים סמי עופר. "שוליה של חבורת זבל", כותב על עוזיאל וחבריו חנוך מרמרי ב"טיים אאוט", ומשווה אותם לחיילים ישראלים ואמריקאים המצלמים עצמם מתעללים באסירים כפותים. מהיכן מגיע הזעם הזה? מדוע מה שלי נראה כמו מעשה מחאה קטן ולא מזיק שאפשר לפטור אותו בתואר "אינפנטילי" הפך לכזה שמוציא ממרמרי וסג"ל, אנשים רגועים בדרך כלל (טוב, ממרמרי), אמוציות עזות כאלה? סג"ל כותב שזה משום שעוזיאל לא התנצל. אני לא קונה את זה. לרקוד במרפסת מעל הלוויה של סמי עופר זה לא חילול הקודש, וכבר הגבנו (מחוץ למקהלת הקופצים והמקטרים הרגילה) בסלחנות, ואפילו בהזדהות, למחאות חריפות ופרובוקטיביות הרבה יותר (זוכרים את פסל החזיר בדמות ליברמן?). אני מציע הסבר אחר: לא המעשה של אלון עוזיאל מעצבן את כל מי שמסתובב עכשיו עם קצף על השפתיים, אלא אלון עוזיאל עצמו. סג"ל ומרמרי, שני קצוות של העיתונות המרכזית, סולדים מהשחצנות, הניתוק והשנאה שנוטפים מההיפסטריזם התל-אביבי ומייצגיו בעיתונות. לא שיש הרבה. "העיר", שהיה מרכז היפסטרי, נסגר. את "וואלה" מעצבים עכשיו מחדש חבר טכנוקרטים ומנגבים עם מטלית כל שמץ לחלוחית, בכלל זה היפסטרים. המעטים ששרדו התקבצו ברובם ב"הארץ". אחרים שומרים את ההיפסטריות לבלוגים, ולעבודה מגיעים בטי-שירט וגינס. (מה זה היפסטרים? סג"ל מציע הגדרה: "בכל דור ודור קמה עלינו חבורה אינפנטילית שמתקשה להתבגר ולחלוף על שלב הבוז לעולם המבוגרים, מרד נעורים שנמתח כמו מסטיק שאיבד את הטעם. תופעה אופנתית יותר מאידיאולוגית".) נדמה לי שאלה שיורקים כעת על עוזיאל לא כועסים עליו משום שרקד על הדם של עופר. הם כועסים עליו משום שכשעשה זאת – כשדווקא הוא עשה את זה – הוא העיף אותם ישר למחנה של עופר. ועל זה קשה להם לסלוח (ואם תרצו, כדי להשלים את המעגל, תסתכלו קצת בתצלומים של סמי עופר ובנו עידן. במשקפיים המוזרים, בחולצות הסגולות המבריקות, במטפחות בכיס המקטורן: מדובר, חברים יקרים, בזוג היפסטרים לכל דבר). חיים רומנו, מנכ"ל אל-על לשעבר, עבר בשנה האחרונה זובור תקשורתי קטן אחרי שרשות ניירות ערך מצאה כי המיליונים שקיבל מהחברה עם פרישתו ממנה ניתנו לו באופן בעייתי. רומנו נאלץ לבסוף להחזיר מיליון שקל. המוסף "עסקים" מעניק לו הבוקר את במת היום שאחרי השערורייה, שבמהלכה, על-פי כללי המשחק התקשורתיים הנוכחיים, עובר איש ציבור היטהרות ("טעות ביורוקרטית", קובע המראיין, הדר חורש) ומשליך מעליו את קליפות הביצים והעגבניות הרקובות (בהתאם לאופיו, הם מושלכים הרחק ממנו, בפניהם של המעורבים האחרים בשערורייה או סתם בפניו של הקורא). הכותרת אירונית: "אל תצפו שתרומה לקהילה תשפר את תדמיתכם". קיצור העשורים האחרונים: "איגי וקסמן: מנערת רוק לפליטת ריאליטי" (הכותרת הראשית של "את"). בגליון "הארץ של הסופרים" הוקדש עמוד שלם לסופר השבדי הנינג מנקל, שהיה שותף למשט הטורקי לעזה ומצהיר כי יצטרף גם למשט הבא. מנקל הצטייר (או מוטב: צייר את עצמו) כטיפוס מעצבן למדי ("מכיוון שאני סופר, אני גם אינטלקטואל", הוא מעטר את עצמו). היום מעלה מהארכיון בן-דרור ימיני ב"מעריב" פרט שמעמיד באור בעייתי את כנותו, או לפחות את זכרונו (ובלשונו העדינה של ימיני: "מנקל ממשיך לשקר"). כך הטקסט של מנקל ב"הארץ" הוקדש בעיקרו לסיפור על מי שמתחזים לו ושולחים בשמו הודעות המציגות אותו כאנטי-ישראלי קיצוני, ובין השאר כמי שאומר שלא יסכים שיתרגמו את כתביו לעברית ("מישהו החל לשלוח דואר אלקטרוני בשמי. בהודעות אלו נכתב שאינני רוצה שישראלים יוכלו לקרוא את כתבי בעתיד, לא רומנים וגם לא דברים אחרים"). מנקל מזדעזע מהרעיון ומכחיש אותו (ורומז שממשלת ישראל עומדת באופן עקיף מאחורי ההתחזות). ימיני מביא התבטאות של מנקל עצמו, שאמר לפני שנה כי "ישקול את תרגום ספריו לעברית" (התבטאות שטוקבקיסטים הזכירו כבר לצד הכתבה ב"הארץ"). ההתבטאות פורסמה אז בתפוצה רחבה. חבל שב"הארץ", שמקדיש משאבים רבים כל-כך למיזם "הארץ של הסופרים", לא שמו לב לכך. ו"הארץ" באמת של הסופרים. מוסף "הארץ" היום מקדיש את רוב דפיו לסיפור שכתב הסופר נפתלי יבין, המוגש, מבחינה גרפית, כטקסט עיתונאי. זהו ניסיון יוצא דופן ובהחלט מעניין, חבל רק שהטקסט לא מכסה גם על המדורים הפותחים המיותרים (בכל שבוע). "דה-מרקר" מקדיש עמוד שלם, הראשון בעיתון, לטור של יורם גביזון, התוקף בחריפות את הממונה על ההגבלים העסקיים על כך שאישר את מכירת "מעריב" לנוחי דנקנר. הראיה לנפסלות ההוכחה שמביא גביזון היא הסיקור של התביעה הייצוגית נגד מכתשים-אגן, בשליטתו של דנקנר, שכללה ב"מעריב" 64 מלים בלבד. אבל מה יעשו עיתונאי "מעריב"? ומה יעשה גביזון כשנבזלין ייתבע ויפסיד בתביעה ייצוגית? האם הפתרון למצוקת הכתיבה הבלתי תלויה יהיה שרשרת של התקפות בין-עיתונאיות? קלמן ליבסקינד, בטורו השבועי הנוקב ב"מעריב", לא מבין מדוע יש בישראל עיתונאים שלא מבדילים בין דתיים יהודים לבין דתיים מוסלמים או אינדיאנים, ולא מכבדים את דרישות הפולחן הדתי שלהם יותר מאשר את ההסתייגויות החילוניות ממנו (הרקע: התקשורת לא התמסרה להגנה על דרישתה של שחקנית כדורסל דתייה לשחק בחולצה ולא בגופייה, דרישה שהיתה מחייבת גם את כל חברותיה לקבוצה לעשות זאת). "התקשורת העברית עוד לא החליטה באיזה צד היא", הוא מתלונן. ובכן, נראה שהיא דווקא כן החליטה, ולמרות זאת, יש בשורותיה מקום גם לעיתונאים דתיים. הנה תעודת כבוד לתקשורת העברית. אולי גם נושא לטור. ויאיר לפיד כותב: "כי אם אני אקח קבוצה של ילדים בני שש, ואני אגיד להם לצייר את אלוהים, הם ינסו. הוא יהיה יפה יותר, או פחות, אבל הם ינסו משהו". שבת שלום.

המחקר של פרופ תמר ליבס וזוהר קמפף, מ"קורי עכביש" ל"חומה בצורה" ובחזרה, נערך במסגרת סדרת התקשורת ומלחמת לבנון בבביה"ס קיסריה-רוטשילד לתקשורת באונ תל-אביב. המחקר מנתח את השינויים במיצוב העורף: בתחילת המלחמה הוצג העורף בתקשורת כבעל משאבים ועוצמה; ואילו שבועיים מאוחר יותר, כאשר קץ המלחמה לא נראה באופק הוצג העורף כמסכן וחסר ישע

בניסיון לאתר את מה שנותר מהתגייסות התקשורת למען הממסד בעת מלחמה, נערך במסגרת המחקר ניתוח של שיח המדיה, בתקשורת האלקטרונית והכתובה, בארבעת השבועות של מלחמת לבנון השנייה. הממצא המרכזי במחקר,שנגזר מניתוח השידור המרתוני החי של האירועים והדיון הרפלקסיבי על השידור בעיתונות המודפסת לאורך המלחמה, הוא שגבורתו וסבלו של האדם הפשוט הם אלו שעמדו במרכז הדיון הציבורי המתווך. לכל אורך הדרך גילתה התקשורת סולידאריות עם העורף, ורק עם העורף, בהתאם להבנתה כיצד ניתן לתמוך בו בכל אחד משלבי המלחמה. לתמיכה זו היה ביטוי שונה בשני שלבים שונים של העימות: בשבועיים הראשונים התקשורת התגייסה לטובת המלחמה (צה"ל וההנהגה הפוליטית) ואחד הביטויים המרכזיים היה ההתמקדות בחוסנו של העורף, בניסיון ליצירת דימוי של "עורף חזק", המסוגל לעמוד איתן במתקפה המכוונת כלפיו. הטקטיקה היתה האדרת חוסנו של העורף בדרכים שונות. העצמת העורף בתקופה זו היתה נדבך מרכזי בתמיכה במהלכי ההנהגה וצה"ל. בעוד שהתמיכה בעורף נמשכה גם בשבועיים האחרונים של המלחמה, בתקופה זו היא קבלה ביטוי דווקא בתקיפת הממסד וצה"ל על הפקרת העורף לטילי האויב והפיכתו לקורבן ולנטל. לקריאת המחקר

בתקשורת אין התיישנות, אין גם אחריות; המטרה הקדושה של מלחמה בהטרדה מינית ממילא מכשירה את כל האמצעים

לכאורה – מלת מפתח בימים טרופים אלה – אלה ימים טובים למי שרואה חשיבות במאבק באלימות נגד נשים בכלל, ובהטרדה המינית בפרט. התלונה נגד השר יצחק מרדכי, שראשיתה בפקידה צעירה שהחליטה שהיא לא יכולה עוד לשאת את התנהגותו של הבוס, ואחריתה, נכון לעכשיו, בהמלצת המשטרה להגיש כתב-אישום נגד השר על שלוש תלונות, היא שיא במאבק של נשים על זכותן למרחב תקין ונוח במקום העבודה. על אלה נוספה התלונה נגד יהודה נווה, איש קופת-חולים הכללית – סליחה, שירותי הבריאות הכלליים – ועם כל הנופך הטראגי שנלווה אליה עקב התאבדותו, גם היא הוכיחה שכבר קשה להתעלם מתלונות כאלה, והתנהגות בוטה ומשפילה של בוס, הדורש את מה שמגיע לו, כבר איננה "אין". עכשיו כבר אפשר לומר בלי להרגיש שלא בנוח, שההטרדה במקום העבודה, ובכל מקום אחר, היא מכת מדינה ארוכת שנים, שאינה יודעת גבולות של מעמד חברתי ומקצועי ושאר סטריאוטיפים. הסטטיסטיקה האומרת כי אין כמעט אשה בישראל שלא התנסתה בסוג כזה או אחר של אי-נוחות בשל התנהגות גברים כלפיה הוכחה כנכונה. המשטרה ומערכת המשפט מוכיחות גם הן שדין אחד לשר ולאחרון השרתים בבית-ספר. התקשורת יכולה לזקוף לזכותה בלא קושי חלק גדול מן האשראי בתחום זה. העמדת הנושא במקום מרכזי בסדר-היום הציבורי הרימה תרומה דרמטית להעלאת המודעות ולחינוך הנשים – "מותר לך להגיד לא. את לא צריכה לסבול את זה. ואם זה קורה, זו לא בהכרח אשמתך". ארגוני הנשים מדווחים על עלייה של ממש במספר הפונות לעזרה, התיקים במשטרה ובפרקליטות נערמים, ובמקומות העבודה מתחילים להירשם סימנים ראשונים של שינוי בתרבות שליחת הידיים, ההערות המגעילות וחששן של נשים להיכנס למעלית עם עמית או בוס ידועים לשמצה. זה עוד רחוק מאוד מלהיות זה, אבל גם זה משהו. והרבה, כאמור, בזכות התקשורת. אלא ששני הסיפורים האחרונים (נכון לשעת כתיבת שורות אלה) הממלאים את הכותרות בתחום זה מדגימים גם את הבעיה הכרוכה בקשר משטרה-תקשורת ובתפקוד של תקשורת מגויסת למען מטרה נעלה וחשובה. פרשת מרדכי החלה הרחק מעין התקשורת, בפנייה של המתלוננת לידידה, שהעבירה לח"כ זהבה גלאון, שהעבירה ליושב-ראש אברהם בורג, ומשם לעו"ד שירה דונביץ, לפוליגרף ולמשטרה. לעיתונות הגיעה הידיעה, רשמית, דקות אחדות לאחר הגשת התלונה למשטרה ותחילת החקירה. למעשה החל שיתוף הפעולה עוד קודם לכן, ביידוע של התקשורת על המתרחש ובכוונה לתאם את שעת הפרסום עם מועד נוח למתלוננת. אלא שהעניינים יצאו מכלל שליטה, וההדלפה על "השר הבכיר" קילקלה מעט את מהלך האירועים המתוכנן, ואולי גם הקשתה על החקירה עצמה. על הפארסה של זיהוי השר הבכיר כבר נכתב כל מה שאפשר. ומאותו רגע נפרצו כל הסכרים בתערובת של אינפורמציה-דיסאינפורמציה-הדלפות-הדלפות שכנגד וחברים. המון חברים וחברות יש, גם למתלוננת, גם לשר. כולם הופיעו, דיברו, ואמרו שלא יעלה על הדעת, לכאן ולכאן. איציק המטריד הסדרתי, מול איציק איש המשפחה המסור והמפקד בעל המוניטין והחבר הנפלא. גם המתלוננת נותחה לפני ולפנים, הוצגה כקלת דעת ו"מבקשת את זה", שלא הבינה את הכוונות האבהיות שלו, ובכלל היא גם בלגניסטית לא קטנה במשרד וצריכה להגיד תודה שזה נגמר כך. מה שהיה צפוי – קרה. יום-יומיים לאחר הגשת התלונה החלו להגיע סיפורים קודמים. נשים – ובעיקר בעליהן, משום מה – סיפרו שגם להן זה קרה, גם להן איציק עשה את זה. אמנם זה קרה מזמן, אבל מאז הן לא יודעות מנוח. בחסות האנונימיות הנדרשת על-פי חוק, הן סיפרו סיפורים מאוד לא נעימים איך הוא ניסה ומה הן עשו כדי להוריד אותו מעליהן. מרבית הסיפורים נשמעו פתטיים יותר מפליליים. שניים הבשילו לכלל סעיפי אישום, אחד ביוזמת אשה שפירסמה ב"ידיעות אחרונות" מכתב גלוי למתלוננת לחזק את ידה. המשטרה, שחיפשה "דפוס התנהגות" אצל הנחקר כדי לחזק את החומר שבידה (מקורביו של מרדכי ידעו להדליף שזה היה משום שהחוקרים פיקפקו במוצקות התלונה והמתלוננת המקורית), בדקה, התרשמה ושיכנעה את הבחורה להגיש תלונה. עדים ידעו לספר על עיתונאים שפירסמו את הפרשה בראשיתה וראו עצמם בעלי חזקה עליה, שנלוו לחוקרים במסע השכנוע לבית המתלוננת, אך מבחן התוצאה – הגשת התלונה – הכשיר, כנראה, את כל האמצעים. היו גם סיפורים אחרים. בעיתונים קל להביא סיפורים אנונימיים, בלי מרכאות ועם איור מטושטש. בשידור קשה יותר. גם לוח-הזמנים מכתיב התנהלות שונה. בגלי-צה"ל דיווח רזי ברקאי בזמן אמת: "עכשיו אנחנו בודקים סיפור אחד, של בחורה שמספרת שאיציק מרדכי הטריד אותה לפני יותר מעשרים שנה. כתבתנו נמצאת איתה, ואנחנו בודקים את מהימנות הסיפור". מה פירוש בודקים? אילו כלים עומדים לרשותם? ואם היו בודקים ומוצאים שאין בסיפור כלום, מה היו עושים אז? מתנצלים? אומרים, "פוס, לא התכוונו?". אחרי שעה בערך דיווחו, שברגע זה נמצאת האשה במשטרה, מגישה תלונה, וכתבתנו מלווה אותה. אחר-כך התברר שלא רק ליוותה, אלא גם שיכנעה ועודדה ודירבנה להגיש את התלונה. בגלל החשיבות, כמובן, וגם כדי שיהיה מה לדווח. מקץ בדיקות ממצות ומקיפות של שעה-שעתיים, החליטו בגלי-צה"ל שהתלונה אמיתית והמתלוננת מהימנה. העלו אותה, ואת בעלה, לשידור, והיא הביאה את הסיפור שלה לפרטי פרטיו. אחר-כך התברר שהמשטרה לא מתכוונת לבדוק את הפרשה, מחמת חוק ההתיישנות. אבל זה כבר לא שינה כלום. בתקשורת אין התיישנות, אין גם אחריות. והמטרה הקדושה של מלחמה בהטרדה מינית ממילא מכשירה, כאמור, את כל האמצעים. אפשר רק לנחש איך היתה התקשורת מתנהגת אילו זה היה קורה בתחום אחר. חקירת השר לוותה הדלפות מכל כיוון, אבל זה לא חדש. ידענו מה חושבים החוקרים בכל רגע נתון על המתלוננת ועל נשוא התלונה, מה הם מתכוונים לעשות מחר ובשבוע הבא, כרגיל. אבל אם במקרה הזה היתה לפחות תלונה, הרי שבמקרה של יהודה נווה, הדברים לא הגיעו אפילו לידי חקירה על כל כלליה ודקדוקיה. היתה אמנם קלטת מפלילה מאוד, כנראה, שבה הוא נראה, כנראה, עושה מעשים שלא ייעשו, ובגללם הוא הגיע לתא המעצר והתאבד כעבור שעות אחדות. הוא לא התאבד בגלל התקשורת. זו לא ידעה על הסיפור, אלא רק לאחר שהוא כבר לא היה בין החיים. המשטרה, אולי מחמת אי-הנוחות הקיצונית בשל אחריותה להתאבדות, מיהרה לסגור את התיק ולהכריז שגם אם יובאו לפניה ראיות חדשות, לא תפתח אותו. מה שהיה נכון בחקירת מרדכי – בדיקת "דפוס התנהגות" – איננו תופס כבר, משום שהאיש שילם את המחיר הנורא מכל. אמנם מונתה שופטת חוקרת לבדוק את נסיבות ההתאבדות, אבל אין להניח שהיא תיגע במה שאירע אחרי המוות. עניינה, מן הסתם, יהיה בנוהלי המעצר וכיוצא באלה. מה שהשאיר בזירה את התקשורת ואת בני משפחתו של נווה וחבריו הרבים מימי שירותו המפואר בצה"ל ומאז. אגב, באותו שבוע התאבד בתא מעצר נער. כל מה שנודע לנו עליו היה שהוא עולה מחבר-המדינות, עבריין מועד, ושכדברי מנהלי בית-המעצר, "הוא לא הראה סימני מצוקה ולא היה במצב-רוח התאבדותי". הסיפור זכה להגיע רק לעמודים הפנימיים. אבל נחזור לנווה. המתלוננת קיבלה – מטבע הדברים – בימה רחבה מאוד להביא את גרסתה לאירועים, שנסמכת, כנראה, בקלטת. אבל על משקלה של הקלטת אין לנו אלא לנחש, משום שאיש לא ראה אותה, חוץ מהמשטרה, וזו, כאמור, לא מתכוונת לעשות בה שימוש, למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות של העיתונאים ושל בני משפחת נווה. הראיון של המתלוננת עם שלי יחימוביץ היה מסמך עיתונאי מרתק. כאן יכול כל מאזין להתרשם ממידת המהימנות שלה ולהגיע למסקנות בינו לבינו. אך האשה לא הסתפקה בכך ולא ויתרה גם על האולפן של רפי רשף, שם סיפרה שוב, בטשטוש זהות וקול, את סיפורה, "בין הפסנתרן לדוגמנית", כפי שהעירו מבקרים אחדים, אבל מה זה חשוב. היום הכל הולך. האם סייעה ההופעה הנוספת לחיזוק האמינות שלה בעינינו? לא ברור. בין לבין, הגיע תורם של בני המשפחה והחברים הרבים של נווה. הם מילאו את התקשורת בסיפורים ובלחישות על עברה המפוקפק של המתלוננת, שכבר נמצאה סוחטת בוסים בתלונות, ובקלטות, מה שהפך אצלה לענף הכנסה לא רע. הגדילה לעשות שלי יחימוביץ, כאשר כמה ימים לאחר מכן הביאה סיפור נוסף של אשה שנפלה גם היא, לדבריה, קורבן להטרדותיו של יהודה נווה. המטרה היתה חשובה, להעמיד משקל נגד לרצח האופי שנעשה במתלוננת. אבל האמצעים? זה כבר לא כל-כך חד-משמעי. לא האשה דיברה, אלא בעלה. זה קרה לפני הרבה זמן, אבל אם מדברים על מתלוננת סדרתית, נראה לכם שיש כאן גם מטריד סדרתי. אבל מה שגרוע מכל, אין מי שיתמודד עם הטענות. העובדה שהאיש כבר איננו בין החיים ואיננו מסוגל להתגונן ולהעמיד את התמונה מנקודת מבטו לא מפריעה כבר לאף אחד. הרי כולנו יודעים מה באמת קרה שם, לכולנו יש ניסיון מר עם הטרדות מיניות, גם מצד גדולי הכוכבים בתקשורת, שיודעים לנהל בקול סמכותי מובהק ראיונות ודיונים בנושא ולהציג ארשת המומה ודואגת, כמתחייב. אז גם אם הפרטים לא בדוקים די הצורך בכל מקרה ומקרה, הסך-הכל בוודאי נכון, והמטרה של הצגת הנושא והעלאת המודעות של נשים מצדיקה, כאמור, את כל האמצעים. המחנות כבר הסתדרו, הדעות כבר התגבשו. חקירה משטרתית הרי אין, מכאן שאין אמצעים מקצועיים נקיים ממשוא פנים לבדוק את הדברים. יש סיפורים לכאן ולכאן. זה אמנם נותן קרקע רחבה לדמיון ולרטוריקה, אבל ספק אם זה מועיל למאבק בהטרדה המינית נגד נשים. כי נכון שמצבן של הנשים בכי רע, שהן – אנחנו – זקוקות להרבה מאוד עידוד והעדפה מתקנת כדי להגיע למשהו שדומה לעמדת פתיחה שווה. אבל דווקא משום חשיבותו הראשונה במעלה של המאבק הזה, צריך לנהל אותו בשימת לב לפרטים הקטנים ביותר, ובייחוד בשיקול דעת, בקור רוח, בזהירות, בלשון מדויקת. לא ליטול לעצמנו כובעים שאינם כפי מידת ראשנו, ולהסתפק בראש הגדול ובעל הקבלות שלנו. ובכלל, ישועיות היא יועצת רעה, ומידה של ספקנות עוד לא הזיקה לאיש, ולא כל מי שמעז לשאול ולפקפק הוא בהכרח עוכר המין האנושי והנשי. יכול להיות שהופעתה של המתלוננת בתקשורת עודדה נשים אחרות להגיד "לא" ולהתכוון ל"לא", לא לסבול השפלות ולהתלונן. אבל כל טיפול בנושא הנעשה מתוך היסחפות, מתוך להט יתר ומתוך הכפפת השיקול המקצועי לטובת מטרה, נעלה מאין כמוה, יכול אולי לזכות בנקודות במירוץ על האבירות. אבל די שאדם אחד בקהל יגיד, "אוהו, שוב אלה עם ההטרדות שלהם! בפעם האחרונה הסיפור התברר כבלוף מפוקפק, אז בטח גם הפעם מדובר בקשקוש" – כדי שכל הרווח הגדול שבהעלאת המודעות ייצא בהפסדו של המאבק החשוב. גיליון 26, מאי 2000

12 הצעות חוק משנות מציאות ומשטר הביא השבוע מיקי זוהר לשולחן הוועדה המסדרת בכנסת - הצעות עמומות, לא מפורטות, שחלק מהפרקטיקות שהן מגלמות בתוכן לקוחות ישירות מחוקי דמוקרטיות בנסיגה כמו פולין והונגריה - ובעיקר ללא כוונה אמיתית להביא אותן לסוף תהליך החקיקה, אלא מתוך צורך פוליטי • וכמה עלו הדיונים המיותרים האלה למשלם המסים?

יום שלישי, שעות הבוקר המאוחרות, ח"כ מיקי זוהר (הליכוד) מודיע שהוא מכנס את הוועדה המסדרת כדי להביא 12 הצעות חוק לקריאה טרומית בהליך מקוצר. הצעות מרחיקות לכת, משנות מציאות עד כדי שינוי משטר, אבל בעיקר – ללא כוונה אמיתית להביא אותן לאישור סופי. מטרת העל של הטרלול ביום שלישי, כך זה נראה – לעשות בלאגן. בין ההצעות שעלו: חוק שקובע שהכנסת יכולה לחוקק חוקים בניגוד לחוקי היסוד של מדינת ישראל; חוק הבחירה הישירה שקובע שאף שהיו בחירות, יהיו עוד בחירות אבל רק לראשות הממשלה (על בסיס הכנסת הקיימת), כשבהן אף אחד אחר לא יוכל להיות רה"מ למעט מי שנבחר ברוב של לפחות 40% מהקולות. כלומר גם אם הרוב לא נותן אמון באדם שנבחר הוא עדיין יכול להיות רה"מ. החוק גם מבטל את היכולת להצביע אי אמון ולוקח מהכנסת את היכולת להציע ממשלה חלופית ובכך משבש, אולי אפילו מחרב את המבנה המשטרי שלנו. יותר מזה, מדובר בחוק שלמעשה מבטל את הכרעת הבוחר בבחירות לכנסת ה-24 ומציב מעליו שלטון מיעוט. לכך התווספו עוד חוקים כבדי משקל. אחד מהם הוא חוק שיצמצם באופן משמעותי את זכות העמידה בעתירות לבג"ץ. המשמעות שלו היא שתוכלו לעתור רק אם נפגעתם באופן אישי. לפי המתואר בדברי ההסבר, מדובר בצמצום משמעותי. אחת הדוגמאות הכתובות שם היא העתירות שהוגשו נגד מתווה הגז. עוד הציע מיקי זוהר את פירוק מוסד היועמ"ש לשני תפקידים – התובע הכללי והייעוץ המשפטי לממשלה. חוק נוסף שעלה בוועדה מציע לשנות את שיטת הבחירה של של שופטי העליון כך שייבחרו ישירות על ידי הממשלה ולאחר שימוע בכנסת ואף תקוצר כהונתם – טכניקות שאגב נלקחו ישירות מדמוקרטיות אחרות בנסיגה כמו פולין והונגריה. יש עוד: הסדרת יישובים לא חוקיים ביהודה ושומרון; יכולת לפסול ראיות שהושגו בדרך לא תקינה; סגירת שערי מדינת ישראל בפני פליטים, ביטול ממשלת החילופים. לא משנה אם אתם בעד או נגד, סביר להניח שלא הספקתם לקרוא את הצעות החוק האלה לפני שהן עלו לדיון בוועדה המסדרת (ספק בכלל אם מישהו טרח לחפש אותן עד עכשיו). כי רק בסמוך מאד לדיון עלה שמן המדויק של הצעות החוק לאתר הוועדה המסדרת והיה אפשר בכלל לדעת לאיזה בדיוק הצעת חוק מתכוונים. זה שאומרים לנו "חוק הבחירה הישירה", למשל, לא אומר שאנחנו יודעים על איזה חוק מדובר – יש יותר מאחד שמונח כיום על שולחן הכנסת. את כל הטוב הזה ביקש להביא מיקי זוהר להצבעה מהירה בקריאה טרומית במליאת הכנסת – במה שנקרא "פטור מחובת הנחה". אבל לכו תסבירו במהדורת החדשות של השעה 20:00 מה זה המונח התקנוני שנקרא "פטור מחובת הנחה", מונח שאפילו היועצת המשפטית של הוועדה, ארבל אסטרחן, דאגה לציין, כי הוא לא משקף את המהות שלו, שבכלל נותן פטור לחוק מחובת המתנה של 45 יום לפני שיעלה להצבעה. ומי ידון באותן הצעות חוק? הרי אין היום ועדות בכנסת. האם ועדת הכספים או ועדת החוץ והביטחון הזמניות צריכות לדון בהפרדת תפקידו של היועמ"ש או בזכות העמידה בפני בג"ץ? בהחלט לא. לצורך כך יצטרכו להקים ועדות מיוחדות לדיון באותן הצעות חוק. האם הקימו את אותן ועדות? ברור שלא – הכל הצגה. ומה תהיה עמדת הממשלה הפריטטית בכנסת? כן, שר יצטרך לעלות במליאה ולומר מה עמדת הממשלה, עמדה שאמורה להתגבש לאחר דיון בוועדת השרים לחקיקה – ועדה שכבר לא מתכנסת. כל הטרפת הזו נועדה לצורך פוליטי ולא ממשי. לנתניהו ושליחו בכנסת מיקי זוהר כנראה שלא הייתה שום כוונה מלכתחילה לקדם את הצעות החוק – הם נועדו לצורך פוליטי גרידא – לדחיפת אצבעות בעין ופיזור ערפל. יש יגידו שזו מטרה ראויה, אבל הבעיה היא שהיא על חשבוננו. הוועדה המסדרת הקדישה יותר משעתיים מזמנה ונכחו בה 32 חברי כנסת. בהנחה שחברי הכנסת עובדים חמישה ימים בשבוע ומקבלים יותר מאלפיים שקלים ליום עבודה, הטרלול הזה עלה למשלם המיסים כ-14 אלף שקלים נטו לישיבה של חברי הכנסת. וזה לא כולל את היועצים, עובדי המשכן והצוות המשפטי. כולם היו יכולים לעשות דברים טובים יותר עם זמנם. אולי אפילו מעשים שיקדמו את הציבור: נגיד דיון על משבר האקלים, החל"ת שהולך להסתיים או הדרכים להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון במירון. בסופו של יום שבע מהצעות החוק הללו זכו לפטור אבל טרם הגיעו למליאה. חמש נוספות לא זכו לפטור מכיוון שזוהר לא הביא אותן להצבעה. ונניח לרגע שהייתה כוונה אמיתית לקדם את אותן הצעות חוק, שרה"מ בא בידיים נקיות ואמר – הולכים על זה – באמת. שינויים מרחיקי לכת כאלו, גם אם חשובים, צריכים להתנהל באופן סדור ולא בדרכים עוקפות ומבוהלות כי פוקע לך המנדט – ראו ערך "ממשלה פריטטית" שהביא אותנו למשברים חוקתיים. (איך זה משפיע עליך) נראה שחלק מחברי הכנסת עסוקים בעצמם במקום בצרכי ציבור. הטרלול השבועי לא הביא עוד כבוד לכנסת ורק הגביר את תחושת המיאוס בקרב הציבור מהפוליטיקה. העיסוק העצמי דחק מסדר היום גם נושאים חשובים כמו הדיון על מחדלי הר מירון וועדת החקירה שטרם קמה. גם אם אתם תומכים בחלק מהצעות החוק באמונה שלמה – לפחות השבוע התייחסו אל אותה אמונה בזלזול.

לא חסרים (עדיין...) עיתונאים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות. אבל הולכים ומתמעטים עיתונים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות

בפברואר 1990, חודשים ספורים לאחר נפילת חומת ברלין, נסעתי לראות את העיר שחוברה לה יחדיו. מיהרתי לאלכסנדרפלאץ שבחלק המזרחי, כדי לבקר צמד ידידים ותיקים. הם ניצבו במקומם הקבוע, גדולים מהחיים, יצוקים בברונזה שחורה. קרל מארקס ופרידריך אנגלס. קרל הזקן יושב זקוף, פרום צווארון ועוטה מקטורן, במיטב סגנון עדות מפא"י. עיניו צופיות אל קצה האופק, מצחו רם ונישא. לשמאלו, קצת מאחור, ניצב פרידריך אנגלס, עוטה מעיל־מידות חורפי. שערו, שפמו וזקנו המטופחים מעניקים לפניו ארשת רכה יותר. הכרתי אותם מביקורי הקודמים בעיר, בעודה שסועה. משום מה הם נראו לי אז קטנים יותר. אולי אימת השטאזי, אולי נטל הכלימה, גימדו אותם קמעה. אבל אני נשביתי בקסמם. יוצרם (לודוויג אנגלהרדט, למי שמתעניין) הצליח לייצר ריאליזם סוציאליסטי אנושי. כמעט חם. ועשיתי לי מנהג קבוע לסור אצל הצמד נשוא הפנים מדי בואי לברלין. באותו פברואר, ראשון לאחר איחוד העיר, ירד שלג. הכיכר היתה לבנה וריקה, ורק שני הקשישים הענקיים מילאוה. נדמה היה לי שהם גבהו. שמבטם נינוח יותר. ששביב של צחוק ריצד פתאום בזוויות עיניו של מארקס (אנגלס נשאר רציני). ואולי לא היה זה אלא השלג הדק ורוממות הרוח שהוא מביא עימו, או ריח החירות שעמד לפתע באוויר. התקרבתי אל השניים, וכתם ירקרק על שחור מעילו של קרל קשישא משך את תשומת לבי. מישהו הדביק שם פיסת נייר ושרבט כמה מלים. הזדקפתי על קצות אצבעותי, מתחתי את צווארי, כיווצתי את עיני כדי להיטיב לראות, וקראתי: "Better luck next time" ("שתצליחו יותר בפעם הבאה"). צחקתי וצילמתי. כל האמור לעיל (וסליחה שנסחפתי והארכתי קמעה...) לא בא אלא כדי לספר שלאחרונה אני מהרהר לא מעט בצמד מנסחי "המניפסט הקומוניסטי". מעולם לא הייתי קומוניסט, והפרקטיקה הקומוניסטית נראית לי גם כיום חסרת כל סיכוי וחפה מכל הבנה של נפש האדם. אבל בשנים האחרונות, בעשרות השנים האחרונות, אני מיטיב להבין אותם. מצליח ביתר קלות לפענח, אפילו לחוש, את הזעם הקדוש ואת להט השליחות אשר הנחו את קולמוסיהם. כי הכלכלה, כך נראה, שוב יצאה מדעתה. כאילו החליט "הקפיטליזם החזירי" (כביטויו המרהיב של שמעון פרס) לעשות ככל יכולתו כדי להוכיח שברצותו - אין הוא נופל באכזריותו, רשעותו, אטימותו, שחיתותו, ציניותו, רצחנותו ותאוותנותו מכל שיטת שלטון אבסולוטית אחרת. קונגלומרטים אינם טובים מבתי מלוכה. חברות ענק אינן נאורות מן ההוּנים. "בעלי המניות" - בני האצולה החדשה - אינם טובים מאבותיהם בני האצולה העתיקה. רודנותם של אילי הון אינה קלה מרודנותם של עריצים אחרים (אבל הרבה יותר מתוחכמת...). והאלהת המאזן, המניה, היזם, הדיווידנד, ומעל לכל - ה"רווחיות" היא דת אכזרית ואגוצנטרית לא פחות מכל דת אחרת. ולאחר נפילת הגוש הקומוניסטי הלך הקפיטליזם ואיבד את שפיותו בקצב מתגבר והולך. מסתבר כי שכרון הניצחון יכול לשגע גם תיאוריות כלכליות, לא רק מדינות וחברות אנושיות. ההפרטה נעשתה חזות הכל. מדינות מתפרקות מרצון מנכסיהן, סמכויותיהן, תפקידיהן וחובותיהן, וכל אלה "מופרטים" ונעשים סחורה עוברת לסוחר. סעד, בריאות, תשתיות, שירותים מוניציפליים, חינוך גבוה, עוד מעט קט - גם חינוך פחות גבוה, תעסוקה, מערכות אכיפה וענישה... הכל נעשה השקעה. אחוזים. מאזן. רווחיות. החברה המערבית הדמוקרטית, זו שכה התיימרה להיות אנתרופוצנטרית (דהיינו, שהאדם ניצב במרכזה), הולכת ונעשית פקונוצנטרית (שהממון במרכזה) עד אובדן חושים ומעצורים. בקצב שכזה לא ירחק היום שבו יופרטו גם רשויותיה של המדינה הדמוקרטית. "הפרטת הרשויות" תחליף את "הפרדת הרשויות". אאוט־סורסינג של הרשות השופטת. מכרז לתפעול הרשות המחוקקת. הנפקת הרשות המבצעת. וכי למה לא? הרי בניהול נכון אפשר מן הסתם להגיע לרווחיות די גבוהה, להשקיע ברכישת רשויות של מדינות אחרות, ולגזור קופון נאה, כמו שאומרים. אין אפילו צורך להפליג על גלי הדמיון הסרקסטי. הרי כבר יש רשות אחת שהופרטה. היא אמנם היתה מסורה לידיים פרטיות מלכתחילה, אך רק לאחר שהחלה להפנים את ערכיו של אותו "עולם רווחי חדש", ולהתפרק יותר ויותר מאחריותה כאחת מרשויות המדינה הדמוקרטית, החלה "הפרטתה" האמיתית. כוונתי לרשות המדווחת. לתקשורת. לעיתונות. מלת הבהרה: ביסוס הדמוקרטיה על שלוש רשויות בלבד היא עניין די ארכאי. כבר מזמן קיימות חמש רשויות: השלוש הוותיקות והמוכרות, ולצדן גם הרשות המבקרת ("מבקר המדינה" ומשרדו שהם רשות עצמאית לכל דבר), והרשות המדווחת - תקשורת חופשית ומגוונת - שהיא גם מבקרת וגם מיידעת. הרשות הזאת, כמעט מיותר להסביר, חיונית לקיומה של דמוקרטיה לא פחות מכל האחרות. שהרי, כדי שציבור האזרחים ישלוט ויחליט במי לבחור, כדאי מאוד שהוא גם יידע מה קורה. או לפחות יוכל לדעת מה קורה, אם ירצה בכך. אך גם בכך לא מתמצה מלוא תפקידה של הרשות המדווחת. על־כורחה היא גם נוטלת חלק מכריע בעיצוב סדר־יום ציבורי, קיבוע תרבות דיבור והתבטאות, הנחלת נורמות של דיון, בניית הייררכיה חברתית, וקביעה יומיומית של גבולות טעם טוב, אחריות, הגינות ויושר. בכל אלה אכלה, ואוכלת בפה נגדש והולך, ה"קפיטליזמיזציה" הדוהרת. כל אלה מוכפפים עוד ועוד לשיקולי הרווחיות, המאזן, בעלי המניות, הדיווידנד, הקופון הנגזר. האיזון העדין ששרר בעבר בין אותם חלקי עיתון שהוקדשו לעמידה במחויבות, בשליחות ובאחריות של אמצעי תקשורת, לבין אותם חלקים שנועדו לעודד תפוצה ורווחיות, הולך ומופר. התחרות המתפרעת על לבו וכיסו של הלקוח יצרה מחול מטורף של ביצים ותרנגולות, סיבה ומסובב, מעגלים שוטים וספירלות מטפישות. העיתונות מתרדדת ומרדדת. ציבור הקוראים מונמך ומנמיך. העיתונאים מוזלים ומוזילים. הרחוב מחנך את העיתון שמחנך את הרחוב. והכל - לא כדי להרחיב דעת וידע, לא כדי למלא שליחות, לא כדי לעמוד באחריות המקצועית. אלא רק למען הרווחיות. המאזן. בעלי המניות. הדיווידנד. "זכות הציבור לדעת" הולכת ונעשית ל"זכות הציבור לא לדעת", ובמקום "כל החדשות הראויות לדפוס" (סיסמתו של ה"ניו־יורק טיימס"), הולכת ומשתלטת הסיסמה "רק מה שהקוראים רוצים". אין כמובן צורך להיתמם. העיתונות הפופולרית והצהבהבת לא הומצאה השבוע. ימי עדנתה המשולחים ביותר היו דווקא בעבר. אבל ה"רווחיזציה" המתגברת הביאה לכך שהשיקולים המסחריים החלו להשתלט גם על נתחים גדלים והולכים של מה שנחשב לעיתונות רצינית יותר. אפשר להגדיר זאת גם כך: לא חסרים (עדיין...) עיתונאים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות. אבל הולכים ומתמעטים עיתונים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות. מצבה המיוחד של הרשות המדווחת, וחלקה המהותי בכינונה של דמוקרטיה תקינה, הביאו את נשיא בית־המשפט העליון לשעבר אהרון ברק להעלות כבר כמה פעמים לדיון את השאלה, אם אין מקום להכפיף גם את התקשורת הפרטית לעקרונותיו של המשפט הציבורי. בדיוק כנהוג לגבי רשות־השידור. אך אולי גם בכך כבר לא יהיה די. אולי כבר ראוי לצעוד עוד צעד אחד קדימה, ולשקול גם את הקמתה של רשות־עיתונות ממלכתית. רשות עצמאית, מתוקצבת בנדיבות שתאפשר לה לייצר מוצרים ראויים, ומשוחררת מאימת המאזן, בעלי המניות והדיווידנד. רשות אשר תוציא לאור עיתון יומי, אולי גם שניים, אשר יילחמו גם הם על לבו וכיסו של הקורא, אך לא במחיר עקרונותיו של המקצוע ושליחותו. נוטרי השידור הציבורי טוענים כי רק אי השיעבוד לשיקולים המסחריים מבטיח כי ימומשו העקרונות העיתונאיים, ולא תקופח זכותו (ויש אומרים חובתו) של הציבור לדעת את אשר הוא זכאי (ויש אומרים חייב) לדעת. מצדדי השידור הציבורי טוענים כי גלי האתר הם משאב ציבורי ולכן אין להפקיד את כולו רק בידיים פרטיות. כל הנימוקים הללו תקפים, ואולי אף ביתר שאת לגבי תקשורת מודפסת. הבמה הציבורית (כהגדרת השופט ברק) והתודעה הציבורית והידע הציבורי - גם הם משאב ציבורי שאין להפקירו רק לידיים שוחרות רווח. והמציאות הרי מוכיחה מה ממיט השעבוד המסחרי על העיתונות המודפסת. נראה אפוא כי רשות־עיתונות ממלכתית (אשר תפיק את מלוא הלקחים המתבקשים מממגרעות רשות־השידור וחוק רשות־השידור), ותקפיד לממש את חובת יידוע הציבור, איננה רעיון מופרך כלל ועיקר. אין מנוס מלהודות כי ההרהור הזה מועלה כאן, כאשר לפחות קצה הלשון נעוץ בלחי. יותר משזו הצעה מעשית, תכליתה להמחיש את מצבו מעורר התוגה של המקצוע העיתונאי, ההולך ונכחד. אך מי יודע, אולי יימצא מי שירים את הכפפה. אין ספק כי בעלי העיתונים יקימו אז קול נהי נורא שילך מקצה העולם ועד קצהו, ויילחמו בחירוף נפש ממש את מלחמתה של הדמוקרטיה העומדת להירמס תחת מגפיה של עיתונות־מטעם. ורק קטני אמונה ורשעים יפקחו עיניים מיתממות ויתהו במה גרועה עיתונות הנרמסת תחת מגפי הגרגרנות, מעיתונות הנרמסת תחת מגפי הממלכתיות. גיליון 70, ינואר 2008

למה לטרוח על תחקיר (חיפוש בגוגל) אם אפשר פשוט להעתיק מההודעה לעיתונות. מי טרח לשכתב, מי חתם בשמו ומי שיכפל אפילו את הגרש החסר ב"אומלטה"

"טל פרידמן, מכוכביה הגדולים של ארץ נהדרת וחבר בצוות השחקנים מיום עלייתה לאוויר, יעזוב את התכנית, לפי בקשתו, בסוף העונה הנוכחית. ב-11 השנים האחרונות כבש טל את מקומו כאחד הקומיקאים האהובים בישראל עם דמויות מצליחות כ-לובה, אומלטה, חיזקי ו-רחל המתנחלת, כמו גם חיקויים לשלל דמויות כמו שלי יחימוביץ, רון קופמן וזאב נחמה. במוצ"ש הקרוב תשודר תכנית סיום העונה ה-11 של ארץ נהדרת וחלקה יוקדש לפרידה מפרידמן" (לא חתום) "טל פרידמן, שהיה חלק מנבחרת ארץ נהדרת מיום עלייתה לאוויר, יעזוב את התכנית, לפי בקשתו, בסוף העונה הנוכחית. פרידמן הביא לעולם את לובה, אומלטה, חיזקי ו-רחל המתנחלת, כמו גם חיקויים מבריקים לשלל דמויות מפתח ישראליות החל בשלי יחימוביץ, שרון ואולמרט ועד רון קופמן וזאב נחמה. במוצ"ש הקרוב תשודר תכנית סיום העונה ה-11 של ארץ נהדרת וחלקה יוקדש לפרידה מפרידמן" (לא חתום) "טל פרידמן עוזב את ארץ נהדרת. תוכנית הסיום של העונה, שתשודר במוצאי השבת הקרובה, תהיה גם תוכנית הפרידה מהשחקן, שהשתתף בתוכנית הסאטירה מתחילתה ובמשך 11 עונות, וחלקה יוקדש לפרידה מפרידמן. פרידמן, מכוכביה הגדולים של ארץ נהדרת, יעזוב את התוכנית לפי בקשתו. ב-11 השנים האחרונות גילם דמויות מצליחות כמו לובה, אומלטה, חיזקי ורחל המתנחלת וכן חיקה פוליטיקאים כשלי יחימוביץ, אריאל שרון, אהוד אולמרט וגם אישים מחוץ לזירה הפוליטית כרון קופמן וזאב נחמה" (רותה קופפר) "טל פרידמן, אחד מכוכביה הגדולים של ארץ נהדרת וחבר צוות מיום עלייתה לאוויר, יעזוב את התכנית, לפי בקשתו, בסוף העונה הנוכחית, בסוף השבוע הקרוב. במוצאי שבת תשודר תכנית סיום העונה וחלקה יוקדש לפרידה מפרידמן. [...] במהלך שנותיו בארץ נהדרת, פרידמן יצר עם כמה מהדמויות הבולטות בתכנית, בין אם הן מקוריות או חיקויים. בין הדמויות הבלתי נשכחות שלו: -לובה, חיזקי ו-רחל המתנחלת, שלי יחימוביץ, אריאל שרון אהוד אולמרט, רון קופמן וגם זאב נחמה". (לא חתום) "הקומיקאי טל פרידמן פורש מארץ נהדרת – תוכנית הבידור בה כיכב במהלך 11 עונות. [...] פרידמן מלווה את התוכנית מאז שעלתה לאוויר ב-2003, וגילם דמויות בלתי נשכחות כמו לובה הקופאית ורחל המתנחלת, וכן חתום על החיקויים של שלי יחימוביץ, אודטה, אריאל שרון ועוד. בעונה האחרונה, שעומדת להסתיים בשבת הקרובה, פרידמן השתתף בפחות מערכונים – אולם קיבל פינה מוזיקלית בסוף התוכנית" (רן בוקר) "לאורך שנים גילם פרידמן דמויות מובילות רבות בארץ נהדרת – בינהן הקופאית לובה, מדריך הטיולים חזקי, שלי יחימוביץ, אריאל שרון, אהוד אולמרט, אהוד ברק ועוד. במוצאי שבת ישודר הפרק האחרון בעונה הנוכחית, ה-11 במספרה, וחלקו יוקדש לפרידה מפרידמן" (רועי לוינגר) "אחד מהכוכבים הגדולים ביותר של תכנית הבידור של קשת, ומי שהיה חבר בצוות השחקנים מיום עלייתה לאוויר, הודיע כי ביקש לעזוב את התכנית לאחר הפרק האחרון של העונה ה-11, שישודר בשבת הקרובה (21:00 בערוץ 2). פרידמן גילם לאורך השנים שורה ארוכה של דמויות מוכרות כמו: לובה ו-רחל המתנחלת, והעניק את גרסתו לחיקויים של פוליטיקאים ומפורסמים רבים מאריאל שרון ועד רון קופמן" (לא חתום) "אחרי עונה בה כמעט ולא הופיע – מבחירה, החליט טל פרידמן לפרוש מהתכנית ארץ נהדרת של קשת. תכנית סיום העונה במוצ"ש הקרוב, תהיה גם תכנית הפרידה מהאיש שהפך במהלך השנים לאחד הקומיקאים המובילים בישראל, וחלק ממנה יוקדש לפרידמן. ב-11 השנים האחרונות, כבש פרידמן את מקומו בציבוריות הישראלית, בראש ובראשונה עם הדמות לובה, אבל גם עם אומלטה (אודטה שוורץ), חיזקי ורחל המתנחלת, כמו גם חיקויים לשלל דמויות, בהן שלי יחימוביץ, אריק שרון, אהוד אולמרט, רון קופמן וזאב נחמה" (אלכסנדר כץ) "טל פרידמן, מכוכביה של ארץ נהדרת וחבר בצוות השחקנים מיום עלייתה לאוויר, יעזוב את התכנית, לפי בקשתו, בסוף העונה הנוכחית. ב-11 העונות של ארץ נהדרת בלט פרידמן עם דמויות מצליחות כ-לובה, אומלטה, חיזקי ו-רחל המתנחלת, כמו גם חיקויים מבריקים לשלל דמויות מפתח ישראליות החל בשלי יחימוביץ, שרון ואולמרט ועד רון קופמן וזאב נחמה. במוצ"ש הקרוב תשודר תכנית סיום העונה ה-11 של ארץ נהדרת וחלקה יוקדש לפרידה מפרידמן" (לא חתום) "הקומיקאי טל פרידמן עוזב את ארץ נהדרת. פרידמן, שהיה חלק מצוות התוכנית מיום הקמתה לפני 11 עונות, ביקש לעזוב את התוכנית צורך פיתוח פרוייקטים טלוויזיוניים משלו. [...] פרידמן נודע בסגנון ההומור המיוחד שלו וגילם דמויות שנכנסו לפנתאון הקומדיה הישראלי, ובראשן לובה, חלי המבוססת על דמותה של שלי יחימוביץ, אומלטה, חיזקי ורחל המתנחלת השנויה במחלוקת" (לי-אור אברבך) "טל פרידמן פורש מארץ נהדרת. אחד מהכוכבים הבולטים של תוכנית הדגל של הזכיינית קשת הודיע במפתיע על החלטתו לעזוב לאחר הפרק האחרון של העונה ה-11, שישודר בשבת הקרובה. פרידמן היה חבר בצוות השחקנים מיום עלייתה לאוויר של ארץ נהדרת וגילם במהלך השנים שלל דמויות מוכרות שנכנסו לפנתאון, כמו רחל המתנחלת ולובה. בין היתר הוא חיקה את אריאל שרון, שלי יחימוביץ (חלי), זאב נחמה ורון קופמן. התוכנית בשבת הקרובה תוקדש בחלקה לעזיבתו" (מיקי לוין) "הקומיקאי טל פרידמן עוזב את תכנית הסאטירה ארץ נהדרת. פרידמן, שכיכב בתכנית מיום עלייתה לאוויר לפני 11 עונות, ביקש לעזוב בתום העונה ולהקדיש את זמנו להופעות יחד ולפרויקטים טלוויזיוניים שונים. במהלך השנים היה אחראי פרידמן לגילומן של דמויות רבות, כמו הקופאית לובה, רחל המתנחלת, דמותו של נפתלי בנט וחלי – שנכתבה בהשראתה של ח"כ שלי יחימוביץ" (אפי אברהם) להורדת הקובץ (DOCX, 85KB)

חברים במוסדות מועצת העיתונות דורשים מהמועצה לדון בתלונה שהוגשה נגד העיתונאי אבירם זינו בגין חשיפת אפרים ברכה כמקור עיתונאי • זינו: מקווה שהאמת תתברר, מעולם לא הסגרתי מקור

"עשרה מחברי נשיאות ומליאת מועצת העיתונות בישראל הגישו ערעור על החלטת המועצה לגנוז תלונה שהוגשה נגד העיתונאי אבירם זינו", הודיע היום (ו) מנכ"ל המועצה, אריק בכר. התלונה שהוגשה נגד זינו, עיתונאי "מעריב", באה לאחר התאבדותו של קצין המשטרה אפרים ברכה. זינו חשף בפני מח"ש תכתובת שלו עם ברכה בה מסר הקצין לעיתונאי מידע על חקירת מעון ראש הממשלה. "אני מקווה שהאמת תתברר בהליך הערעור. אני חוזר ואומר שמעולם לא הסגרתי מקור. אני מכבד את מועצת העיתונות ומכיר בחשיבותה, אך אני גם מקווה שהאופן שבו נוהל ההליך הקודם, כמו גם התנהלותה של נשיאת המועצה, השופטת (דימוס) דליה דורנר, שפגעו באופן ממשי בזכותי להליך הוגן, לא יחזרו על עצמם גם הפעם", מסר זינו ל"העין השביעית". "מיותר לציין שאת דבר הערעור אני לומד מהתקשורת, ועד לרגע זה אף אחד לא פנה אלי בנושא". החברים הם העיתונאית רוני לינדר-גנץ, ד"ר נעמה כרמי, פרופ דן לאור, פרופ יחיאל לימור, דניאל מילוא, ד"ר ענת פלג, שייקה קומורניק, פרופ צבי רייך, גבריאל שטרסמן וחיים שיבי. "אנו סבורים כי הסוגיות הפרוצדורליות, שהועלו במכתבו של מזכ"ל המועצה למתלונן, מן הדין שיידונו ויוכרעו לא על-ידי המשנה ליועץ המשפטי של המועצה אלא על-ידי הרכב של בית-דין", כתבו העשרה, "יתר על כן, אנו סבורים כי הסוגיות המהותיות העולות בנושא זה, מעבר לתלונה הספציפית, הן עקרוניות וחשובות, ועל כן ראוי שיונחו לפתחו של בית הדין. נודה לך אפוא על שינוי ההחלטה הנ"ל ועל הקמת בית-דין שידון בתלונה". לפי בכר, "בודק התלונות מטעם המועצה, המשנה ליועצת המשפטית, הורה לגנוז את התלונה, שהאשימה את זינו בהפרת חסיון מקורות בפרשת אפרים ברכה המנוח, מאחר וזו העלתה מחלוקת עובדתית שבה למועצה אין כלים להכריע. אולם חברי המועצה חתמו על מכתב ערעור שהועבר ליועצת המשפטית של מועצת העיתונות, עו"ד יעל גרוסמן, בדרישה להעביר את התלונה לבירור בפני בית-הדין לאתיקה של המועצה. במכתבם טענו המערערים כי סוגיית החיסיון העיתונאי היא כה מהותית למקצוע, עד שחובה להביאה לדיון בפני בית-הדין. "בתי-הדין של המועצה מכריעים כאשר מועלות טענות להפרה של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, שהוכרו בפסיקות של בית-המשפט העליון כמסמך מחייב בהתנהלות המקצועית של העוסקים בעיתונות. עתה על היועצת המשפטית להכריע באם להשאיר על כנה את החלטת בודק התלונות, או להעביר את התלונה לבית-הדין לאתיקה".

האם העיתונאים אכן איתרגו את מכבי תל-אביב? האם נכון לסגור לציבור את משפטו של משה קצב? האם ראוי כי עיתונאים ישתתפו בכנס פוליטי? ומדוע הפך דודו אלהרר לכוכב טלוויזיה?

עמנואל רוזן מעיר הערה על אודות ה"קרבות" בין חברת החדשות של ערוץ 10 ובין ערוץ 2 "סביב האין-גילויים החדשים בפרשת השוטר מייקל פישר, שרצח את משפחתו". מדובר בוויכוח לא חשוב, קובע רוזן, שבסופו נשארנו עם סיפור שכולו מציצנות, שאין בו עניין ציבורי. עם זאת, הקרבות בין חברות החדשות ותוכניות התחקירים של הערוצים המתחרים, אומר רוזן, פותחים פתח לתקווה כי בעתיד נזכה לתחרות על אייטמים ראויים. "האם ידענו ושתקנו?", שואל עמנואל רוזן בפתח הדיון על פרשת מוני פנאן, בהשתתפות אביב לביא מ"מעריב" וערוץ הספורט ושלמה ברזל, עורך ספורט "הארץ". "האם ליקקנו שנים לקבוצה של המדינה, ועכשיו, כדי לפצות, נהיינו בולדוגים?", שואל רוזן. ברזל טוען כי בכל השנים שהיה עיתונאי ב"הארץ" לא נעשו בעיתון הנחות למכבי, אלא בדיוק להפך: משום שהיתה כל-כך מסוקרת, היה הסיקור נשכני במיוחד. האם זה משום שמדובר בעיתון "הארץ", שואל רוזן? ברזל מתחמק, ואילו לביא טוען כי תקשורת הספורט של הימים האחרונים מעט צעקנית מדי, והעיתונאים מתנהלים כאוהדים ולא כעיתונאים. הנבואות על סופו של הענף מוגזמות, אומר לביא, כשם שפרשיות שחיתות אינן מצדיקות את סגירתה של המדינה. בהיבט הפלילי ייתכן שיתברר כי כמה מאמנים ושחקנים בישראל העלימו מסים, אומר לביא, ומוסיף: "תרשה לי לא להתמוטט". הרי כבר נתקלנו בפרשיות פליליות של מנהלים בקבוצות ישראליות, הוא אומר. האם מכבי כארגון היתה מעורבת במעשים כאלו? זה עדיין לא הוכח; אם כן, מדובר ב"סיפור ענק". התיאוריות של מתי גולן ארכאיות מאוד, אומר ברזל בתשובה לשאלה על דברים שכתב גולן. כתבי הספורט הם מהרוטוויילרים היותר משובחים בעיתונות הישראלית, הוא מוסיף. גם ארגוני חקירה כמשטרה ורשות המסים לא הצליחו לפענח את המקרה. "לא נרדמנו?", שואל בכל זאת רוזן את לביא. פוליצר לא מגיע לעיתונות הספורט, מודה עכשיו לביא. לעיתונות הספורט אין נשמה תחקירית, אין לה התקציבים ואורך הנשימה, וזה תהליך שקורה בכלל העיתונות. גם סוגיית הקרבה למקורות עולה בתחומי סיקור אחרים. הסיפור של תקשורת שמכורה למכבי היה נכון בשנות השבעים והשמונים, מסכם לביא. יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", ותמר אלמוג, כתבת המשפט של הערוץ הראשון, משתתפים בדיון על ההחלטה לקיים את משפטו של הנשיא לשעבר משה קצב, המואשם באונס ובעבירות מין אחרות, בדלתיים סגורות. אנחנו מאוד רוצים לדעת, ובית-המשפט לא מאפשר לנו לדעת, אומר יועז, גם בגלל ההחלטה לסגור באופן גורף את הדלתות, וגם בגלל ההחלטה שלא להעביר פרוטוקולים מהמשפט. האם אנחנו לא צריכים להתרעם על זה, שואל רוזן את אלמוג. "זה נכון שהאינטרס הראשוני הוא זכות הציבור לדעת, והערוץ הראשון הגיש עתירה בעניין, אבל מדובר במשפט אונס, ויש כאן זכות למשפט מהיר, הוגן ונקי", אומרת אלמוג. "סיקור עיתונאי היה יכול להאריך ולמרוח את המשפט". אם כך, שואל רוזן, האם סיקור תקשורתי מחייב משפט לא הוגן? "אנחנו לא מפריעים למשפט", עונה אלמוג, "אבל עורך-דין טוב מתנהל גם בפן התקשורתי, וזה ישפיע על המשפט". יועז מתייחס לטענתה של אלמוג כי התקשורת מחפשת בעיקר אחר התיאורים הפלסטיים במשפטי המין, ומזכיר שהחומרים הללו כבר התפרסמו. במקרה הזה התקשורת באמת מבקשת לוודא שהמשפט מתנהל באופן תקין, הוא טוען, אחרי כל-כך הרבה כשלונות של מערכות החוק בתיק הזה. מדוע, אם כן, התקשורת ויתרה כל-כך בקלות, שואל רוזן. אין הרמת ידיים, אומר יועז, כמה כלי תקשורת ביקשו לפתוח את הדלתות, וגם עתרו לבג"ץ, שהמליץ על פרסום מבוקר של פרוטוקולים, ובית-המשפט דחה את הפתרון הזה. זכות הציבור היא לדעת, מסכמת אלמוג, לא להציץ. יאיר לפיד ואורלי וילנאי השתתפו בכנס של התנועה רוח-חדשה, שקראה להדיח את יו"ר ארגון המורים רן ארז. באולפן מוקרנים וילנאי ולפיד שמספרים כיצד יחצנים ניסו להניא אותם מהשתתפות בכנס, ואף פעלו כדי שיבולע להם בשל החלטתם זו. באולפן נוכח היחצן רונן צור, שנשכר על-ידי ארגון המורים. מה הבעיה, שואל אותו רוזן. צור טוען כי נחצה קו בין כתב שמביע דעה ובין כתב שמשתתף באסיפת בחירות, שהיא אקט פוליטי. אתה מתחמק מהעניין, אומר רוזן, הרי מעבר להיותם עיתונאים הם גם הורים לילדים במערכת החינוך, והם חושבים שרן ארז צריך לפנות את מקומו. צור טוען כי לכן נקבע כלל ברור, שלפיו לעיתונאי אסור להשתתף באירועים פוליטיים, אולם הוא רשאי לפרסם את דעתו בעיתון. אבל דווקא אז תהיה בעיה, אומר רוזן, דווקא עכשיו כשהוא מגלה את נטייתו לאור יום, זה בסדר. צור מתחמק מתשובה. ידידיה מאיר מלין על כך שיום מורשת רבין הפך בתקשורת ליום מורשת יגאל עמיר, או אמו של יגאל עמיר או אשתו או אחיו, ואילו השנה, מאחר שלא נמצא בן למשפחת עמיר, התלבשה התקשורת על הציטוטים של דודו אלהרר והציגה אותם כאילו היו סקופ מהדהד.

נתניהו וארדן לא מחכים לתקשורת כדי לסובב את כשלון מינוי המפכ"ל | "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מעדיפים את בר רפאלי על בטחון ישראל | נתי טוקר כותב על הצו נגד באים-לבנקאים

שגרת האלימות הבטחונית שנמשכת זמן רב, ולאחרונה הצליחה להעפיל לכותרות, נמשכת, אך לא כך הסיקור התקשורתי. שני פלסטינים נורו למוות ביממה האחרונה, עובדת מותו של הראשון כמעט שאינה מוזכרת, מותה של האחרת, שוויכוח על נסיבותיו הביא לשחרור תיעודים של התקרית, מגיע לתחתית השערים. גם מקרים כמו בקבוק תבערה שהושלך בשכונה יהודית בירושלים או ילדים ערבים שנעצרו בשל השלכת אבנים על אוטובוס במזרח ירושלים אינם זוכים לתשומת לב תקשורתית. את הכותרות הראשיות תופסת ההודעה על ביטול מינויו של גל הירש למפקד הכללי של המשטרה, אך היה אפשר לצפות שהמשך האירועים יגיע למקום השני בסדר היום של העיתונים. אחרי הכל, מן התקשורת נמסר כי מדובר במצב חמור, ונבחרי הציבור התחרו ביניהם מי יצליח להנפיק אמירה חריפה יותר על הטיפול באותו מצב חמור. אפילו הדיונים של "אינתיפאדה שלישית כן או לא" נפסקו כמעט לגמרי בשל ההבנה שחילחלה כי האלימות הבלתי פוסקת מחייבת טיפול בלי קשר לכינוי שיינתן לה. ב"ידיעות אחרונות" רכבו על ההבנה הזו כדי לנגח בקרניה את השלטון שאינו משתף עימם פעולה, וב"ישראל היום" נלחמו בה באמצעות הירתמות למכונת ההצהרות השלטוניות בנוגע למצב. שני העיתונים נתנו לקוראיהם להבין כי מדובר במצב בלתי נסבל, בעל חשיבות ראשונה במעלה. למרות זאת, רק "הארץ" מסקר את המציאות הבטחונית בהבלטה ומקדיש לה את תמונת השער. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מעדיפים את העיסוק בחתונתה של דוגמנית על פני המשך הטיפול בבעיה בטחונית בוערת. למעשה, שני העיתונים הנפוצים בישראל כלל אינם מדווחים בשעריהם על ההתפתחויות הקטלניות האחרונות בשגרת האלימות. סליחה, ב"ישראל היום" כן נמצא מקום לאיומים הבטחוניים: נתניהו שוב הכריז על "מלחמת חורמה במיידי אבנים ובקת"בים", בכיר איראני שוב איים להשמיד את ישראל. המוסכמה העיתונאית שלפיה ביטול מינויו של הירש הוא החדשה העיקרית של היומיים האחרונים (אתמול, יום-כיפור, לא יצאו עיתונים לאור) אינה חוצת גבולות. גם המוסכמה העיתונאית (לא כולל "הארץ") שלפיה חתונתה של בר רפאלי מחייבת מעקב עיתונאי הדוק אינה מחויבת המציאות. הנה כותרות העיתונים החרדיים: "נהרג מחבל מרימון שהתפוצץ בידיו כשהתכונן להשליכו על חיילים; מחבלת נורתה בדרכה לפיגוע דקירה" ("המודיע"). "אבו-מאזן: המהומות בהר-הבית עלולות להוביל לאינתיפאדה" ("הפלס"). "דיווח: שלטונות רוסיה מקימים שני בסיסי צבא חדשים בסוריה" ("המבשר"). "תיאום בטחוני בין ישראל לרוסיה" ("יתד נאמן" מדווח על חדשות מלפני ארבעה ימים). אחד השימושים הנפוצים של ספין (סחריר) הוא חיפוי על כישלון: איש ציבור או עסקים שכשל או סרח משתמש בתקשורת כדי להסוות את מעשיו, להסב מהם את תשומת הלב הציבורית או להעניק להם פרשנות מיטיבה. כיצד עושים זאת? ממקדים את הזרקור התקשורתי בנושא אחר, או אפילו מנסים להנחיל פרשנות של הכישלון כהצלחה. ספין מעניין במיוחד הוא זה שמנסה להסתיר את הכישלון על-ידי הכישלון עצמו, והדרך שבה מציגים היום נתניהו וארדן את כשלון מינויו של הירש למפכ"ל היא דוגמה קלאסית שלו. בעידן הדיגיטלי שלנו הם אפילו אינם צריכים את העיתונות כדי להוציא את הספין לפועל: מיד עם ההודעה על כך שנכשלו במינוי שהם מופקדים עליו, מיהרו שני הפוליטיקאים לפייסבוק והאשימו בכישלון את הליך המינוי, שגם עליו הם מופקדים. "גל הירש הוא האיש הנכון לתפקיד המפכ"ל – כך אז חשבתי וכך אני חושב גם היום. אלא שתהליך המינויים אצלנו הוא קשה, מתמשך, פוגעני וללא ספק ראוי לבחינה מחודשת", כתב אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו בדף הפייסבוק שלו. "כבר חודש ימים ששמו הטוב של גל הירש נפגע חדשות לבקרים. ועל מה? על כך שהסכים לעזוב עשייה מוצלחת ולהתייצב למשימה לאומית מאתגרת וחשובה לכל אזרחי המדינה. הוא הסכים ללא היסוס וראו מה אירע: לשון הרע והשמצות. לא כך ראוי לנהוג במי שנכון להקריב את מיטב שנותיו, מרצו וכשרונו למען מדינת ישראל". לפי נתניהו, על הסרת מועמדותו של הירש החליט השר לבטחון פנים גלעד ארדן, בשל "הזמן המתמשך והעובדה שלא ניתן לקבל מסגרת זמנים קצובה למה שמכונה אצלנו תהליך בדיקה". ארדן חריף עוד יותר בהשלכת האחריות ממנו והלאה: "הליך הבדיקה המתקיים בעניינו של גל נמשך כבר זמן רב. חוות הדעת עוד לא הוגשה לוועדת טירקל והשלמת ההליך לא נראית באופק. [...] לצערי, במדינת ישראל בדיקת מועמדים איננה מוגבלת בזמן, ובימים האחרונים הובהר לי שהתהליך עוד יימשך זמן לא ידוע של שבועות לכל הפחות. בנסיבות אלה ומתוך אחריות למשטרת ישראל, הודעתי לגל בצער רב שיהיה עלי לבחור במועמד אחר, אף שראיתי בו כמועמד המתאים ביותר. [...] אני מאמין שעלינו לבדוק את עצמנו היטב כיצד קורה שאדם ערכי וראוי אינו מתמנה לתפקיד אליו ייעדה אותו ממשלת ישראל". "ההתקפלות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "כישלון ידוע מראש" היא הכותרת לטור הפרשנות של נחום ברנע ("הירש הוא איש מוכשר ומרשים, אבל הוא לא ניחן בתכונות, ברקע המקצועי ובניסיון הנדרשים"). "שיעור בצניעות" היא כותרת טור הפרשנות של יוסי יהושוע ("יוהרה עומדת בבסיס המינוי הקלוקל הזה"). "אם הוא רק היה בודק מראש" היא הכותרת המסכמת היטב את הנושא ("אפילו מקורביו בליכוד של גלעד ארדן מודים: התנהלותו בפרשת מינוי המפכ"ל היתה שלומיאלית"; יובל קרני). "כישלון מהדהד" היא הכותרת של "מעריב" לדיווח על ביטול המינוי. "מפלה ידועה מראש" היא הכותרת של טור הפרשנות של אמיר זוהר בעמ 3. "הירש, התברר, הוא סוחר נשק המעורב בעסקאות אפלות לכאורה עם יריבותיה של מדינה מהחשובות בעולם – רוסיה. הוא גם טייקון נדל"ן שמתנייד בגיפ יוקרתי עם נהג פרטי. האם זו דמותו של המפכ"ל שיוביל את המאבק בשחיתות הגואה?", נכתב בציטוט המודגש מתוך הטור. לצד הכותרת הראשית האינפורמטיבית של "הארץ", הפניות לשלושה טורי פרשנות: "הם מתבכיינים" (יוסי ורטר), "חטא הרשלנות" (אמיר אורן) ו"שר הטוקבקים" (יניב קובוביץ). בהודעותיהם של ארדן ונתניהו, כותב ורטר, "לא ניכר שום סימן לחשבון נפש, לקבלת אחריות. להפך: הם העדיפו להכות על חזם של כל העולם ואשתו: התקשורת, המשפטנים, ההליך. הרבה בכי ונהי שנועדו להסתיר את העובדה שאין בלתה: שהם האחראים הבלעדיים לפארסה הזו ולביזויו של הירש". ובינתיים, ב"ישראל היום": "ארדן להירש: מצטער, לא תהיה מפכ"ל" (כותרת ראשית). "נאלץ השר לבטחון פנים לסגת", "הסיבה: הימשכות תהליך בדיקת היועמ"ש", "נתניהו מאשים: תהליך המינויים – פוגעני" (מתוך כותרת המשנה לראשית). בין הפרשנויות והדיווחים בעיתון לא נמצא מקום לטפל בשאלה מה היה קורה אם הליך המינויים היה אחר, ולא היו נקבעות בו הבדיקות שנקבעו בו לאחר הפרשה המושחתת של בר-און–חברון (גם אז נתניהו היה ראש הממשלה), והירש היה מתמנה – והבעיות השונות הקשורות בו היו צצות רק אחרי המינוי. למעשה, הידיעה הראשית של החינמון, התופסת את עמודים 1–2, אינה מכילה דבר מלבד פתיח והצהרותיהם של נתניהו, ארדן והירש (לצורך כך נדרשו שני עובדים: איציק סבן ושלמה צזנה). ובמלים אחרות: העיתון כהמשך ישיר של דף הפייסבוק הרשמי של השלטון. בטורי הפרשנות, חיים שיין קובע כי מי שביקשו שתיערך בדיקה אם המועמד השנוי במחלוקת לתפקיד המפקד של המשטרה הישראלית ראוי לתפקידו סובלים מרוע לב. רגע אחרי שהוא מודה כי אין לו יכולת לשפוט בסוגיה, הוא מצהיר כי "בחברה הישראלית מעוגן עיקרון אכזרי לפיו אין עשן בלי אש. האמת והעובדות לא חשובות". שיין כותב זאת לא על נסיון לינץ בקרן רחוב, אלא על הליך ביורוקרטי מסודר שנועד לבדוק את העובדות. הוא עושה זאת, על סמך דבריו שלו, ללא שיהיו בידיו העובדות הרלבנטיות. ובמלים אחרות, מעתה אל תאמרו סחריר, אמרו שיין. "המחאה לא תעזור: גל הירש יענוד בקרוב דרגות רב-ניצב", נכתב בכותרת ידיעה של ירון דורון ב-nrg ב-27.8.15. "למרות הביקורת המתוקשרת של בכירי המשטרה בדימוס, הפנייה לראש הממשלה ולמבקר המדינה והתנגדות המשפחות השכולות, הסיכוי לשנות את החלטתו של ארדן כמעט אפסי", קבעה כותרת המשנה. "השר החליט מראש על מינוי מעורר רגשות ומחלוקות, והוא לא יוותר בקלות". "אפילו מחאה ציבורית שתובל על-ידי הורים שכולים שלא שוכחים להירש את העבר הצבאי שלו לא תעצור את המהלך של השר לבטחון הפנים גלעד ארדן", כתב דורון בגוף הידיעה. ב"דה-מרקר" מתפרסם מאמר תגובה של יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי, היוצא נגד טענה של עורך העיתון סמי פרץ במאמר מן השבוע שעבר (הפתעה! סרוסי מתנגד להפרדת חברות האשראי מהבנקים). המאמר מתפרסם במדור הדעות, ללא תמונה של היו"ר, משל היה מושא סיקור בשר ודם, כמו שאר מושאי הסיקור של העיתון. בעיתונים אחרים, נזכיר, מאמרים של בכירי הבנקים מופיעים בדרך כלל בהבלטה ובליווי תמונה מפרגנת – לא כתגובה למאמרי ביקורת (נדירים), אלא בפתח או בסיום של עוד פרויקט "תוכן שיווקי" של הבנק. אמיר אורן קורא ב"הארץ" לחקור את שרה נתניהו על תקיפה ועדות שקר. "השגיאה הנוספת של ארדן בתהליך מינוי המפכ"ל היתה השלמתו עם מעורבות נתניהו כמראיין מועמדים ומחווה דעה עליהם. זו היתה מעורבות פסולה מלכתחילה, בגלל חקירת חשדות לעבירות מינהל תקין וטוהר מידות של עובדי מדינה במעונות הזוג נתניהו, והיא אסורה בעליל בעקבות עדותה של הטבחית לשעבר אתי חיים נגד שרה נתניהו, בתביעה האזרחית של עובד המעון גיא אליהו בבית-הדין לעבודה בירושלים. "עדות חיים, שסיפרה כי שרה נתניהו היכתה אותה בידה ב-2012, מחשידה את רעיית ראש הממשלה בשתי עבירות חמורות – תקיפת עובדת מדינה ועדות שקר. חוקרי יאח"ה לא יוכלו להתעלם מהעדות, שחיים זומנה למסור כמי שכפאתה שופטת. חיים היתה עובדת ציבור לפני שלוש שנים. עבירת תקיפתה מתיישנת רק לאחר חמש שנים. קל למצוא, ובמאמץ מה גם לדובב, את העדים שנזכרו לעיל וששמעו בסמוך לאירוע את גרסת חיים או אף ראו את האדום ביד. יש גם טענה לדפוס התנהגות: טרה (שם המשפחה שמור יחד עם הדרכון), המטפלת הפיליפינית של שמואל בן-ארצי, אביה של שרה, שברה את אצבעה בנסיבות המחייבות בירור. אחר-כך נעלמה מהאופק; היא לא השתגעה להסתכסך עם מי שעלול לשלוח אותה במטוס הראשון למנילה". "אל תתפלאו אם בעוד כמה ימים יפנה ראש הממשלה באופן נדיר לתקשורת הישראלית, זו שברגיל הוא מתעלם ממנה כפי שמדינות אירופיות מסוימות מעזות להחרים את ישראל, ויבקש ממנה בדחילו ורחימו, הניחו לרעייתי, ומקדו את האש בי, או איזו הצהרה פסבדו-הירואית ברוח זו, שכמותה כבר שמענו מפיו אי-פה ואי-שם", כותב יונתן יבין במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "[...] באותה אבחה ועם כפית גדושה של ציניות, יבקש בעצם נתניהו לצייר את התקשורת כמדור רכילות אחד גדול". עורך "המבשר" החרדי, בנימין ליפקין, מוחה בעיתונו על הצביעות, לדבריו, של "פרובוקטורים" שיצאו ב"מסע הסתה" והובילו "עליהום מתוקשר" נגד השימוש בתרנגולים לצורך מנהג הכפרות. "הצביעות של כל אלו תצוף הבוקר הזה עם כניסתה של חגת עיד אל-אדחא (חג הקורבן) המוסלמית. היום הזה הוא הראשון מתוך תשעה ימים שבהם המוני מוסלמים בכל רחבי הארץ יחגגו בחגא שלהם שבמרכזו ובמהלכו מוצאים להורג אלפי כבשים בצורה אכזרית וכואבת". ליפקין מנבא כי "שום קול מחאה לא יישמע, לא מהארגונים השונים הנושאים את שם החיות והדאגה להן ולא משום גוף שמאל כזה או אחר, שידע להתקהל באמצעות הסהרוריים המונים אותו במוקדי עריכת כפרות ולהביע את מחאתו הנמרצת". העיתון "גלובס" לא יוצא במוצאי חג, ו"כלכליסט" מקדיש את גליונו לפרויקט חגים ("כתבי כלכליסט נשלחו לסובב את הגלובוס ולמצוא רעיונות לבעיות היומיום של החברה הישראלית"). כותרת "דה-מרקר" היא "מכה למיזמי תמ"א 38: היועמ"ש החליט לקצץ את זכויות הבנייה". "היועץ המשפטי לממשלה: רשויות התכנון בגוש דן ערכו במיזמי תמ"א 38 חישוב נדיב מדי, שאיפשר לעתים להגדיל פי כמה את שטחי הבנייה שבבניין הוותיק. עורכי-דין: היועץ יוצר אי-ודאות שתפגע בקידום פרויקטים. מינהל התכנון חולק על עמדת היועץ וינסה להגיע עימו להבנות", נכתב בכותרת המשנה. לא דווח אם ראש הממשלה ושר השיכון הגיבו לחדשות בדף הפייסבוק שלהם. "ההונאה שחתכה שליש מהשווי של פולקסווגן ביומיים", נכתב בכותרת אחרת על שער "דה-מרקר". "המנכ"ל החזק של יצרנית הרכב התפטר אמש", נכתב בכותרת המשנה. "הערכות: הוא ידע על התרמית שאיפשרה לדגמי הדיזל של החברה לעבור את בדיקות זיהום האוויר". בעיתון מפרסמים כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על המשבר בחברת המכוניות. חופש הביטוי. "בפרשת באים-לבנקאים, גוגל ופייסבוק נהפכות לצנזוריות של הדיון הציבורי", נכתב בכותרת כתבה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "פעילות קבוצת באים-לבנקאים הביאה להוצאת צווים נגד העומד בראשה, האוסרים עליו להטריד את מנכ"לי הפועלים ולאומי. הסרת אתר הקבוצה מתוצאות החיפוש בגוגל וסגירת עמוד הפייסבוק שלה מעלות את השאלה באיזו מידה ראוי שחברות האינטרנט יתערבו בתוכן המועבר באמצעותן", נכתב בכותרת המשנה. "בפייסבוק סירבו להגיב על הסרת העמוד, ומסרו רק תגובה כללית", כותב טוקר. "[...] כעבור כמה ימים פורסם בבלוג חדר 404 של עידו קינן כי גם גוגל בישראל החליטה להסיר את עמוד הבית של באים-לבנקאים מתוצאות החיפוש שלה. הסיבה, לפי גוגל, היא צו של בית-משפט שהורה לחברה לעשות כן. כיום, בחיפוש ב–google.co.il, עמוד הבית של באים-לבנקאים אינו מופיע כלל (בניגוד לעמודים אחרים מתוך אתר הקבוצה). בחיפוש ב-google.com, אתר בינלאומי שאינו כפוף לחוק הישראלי, אפשר למצוא את האתר. במענה לפניית TheMarker נמסר מגוגל בישראל: אנחנו נענים לצווי בית-משפט תקפים לגבי הסרת תוכן בלתי-חוקי מתוצאות החיפוש. "אנשי באים-לבנקאים אומרים כי לא ידוע להם על צו בית-משפט בישראל שהורה לגוגל להסיר את תוצאות החיפוש. מלבד זאת, אתר באים-לבנקאים רשום על שם ערן ורד, פעיל בקבוצה, שלגביו לא הוצא כל צו בית-משפט האוסר עליו להטריד את [ציון] קינן. גוגל עצמה סירבה להשיב לשאלה באיזה צו מדובר. עו"ד יהונתן קלינגר מייצג את ורד בנושא, ופנה לגוגל בדרישה להחזיר את האתר לאוויר. ורד טוען שזהו רכוש שלו, ושזו פגיעה בחופש הביטוי, אומר קלינגר. בגוגל סירבו גם לבקשת קלינגר להציג לו את הצו המורה על הסרת האתר. לדברי קלינגר, בגוגל הסכימו להציג לו רק את מספר ההליך – והתברר כי זהו ההליך של קינן. קלינגר אומר כי בהחלטה בהליך הזה אין כל צו שאוסר על פרסום של האתר או של עמוד פייסבוק, אלא שאסור לברק כהן להטריד את קינן. במקרה שלנו, ורד, בעלי האתר, הוא צלם וידיאו אקטיביסט שמעולם לא הטריד ולא קיבל שום צו בית-משפט. הוא לא צד פה". על הקו. עמודים 18–19 ב"מעריב" מוקדשים לכתבה של יובל בגנו על נסים בר-אל והעמותה שהוא עומד בראשה, לתת-עתיד (עמותת-בת של העמותה המוכרת והמתוקשרת לתת), שנועדה לסייע לבעלות עסקים קטנים הנמצאות "על סף קו העוני". הכתבה נדמית כפרסום סמוי לעמותה ולבר-אל: היא נטולת ביקורת או כל דבר אחר מלבד המסרים שהעמותה בוחרת להעביר, היא מבליטה את בר-אל (שצילומו הוא האייטם הוויזואלי המוביל בכפולת העמודים), היא מדגישה את המסר שלפיו העמותה צריכה לקבל תמיכה ממשלתית, ובעיקר – העמותה ובר-אל מקבלים בגיליון מקום נרחב, נטול כל הקשר או הסבר. אם העיתון קיבל תמורה עבור פרסום הכתבה, מדובר בגניבת דעת חמורה. אם לא – הוא חוטא לכתב ולעמותה בפרסום הכתבה בצורתה זו. בעולם. "המו"ל הגרמני אקסל שפרינגר מציע 560 מיליון דולר בעבור ביזנס אינסיידר", מדווח "דה-מרקר" על-פי "סוכנויות הידיעות". "ענקית ההוצאה לאור הגרמנית תרכוש את הבלוג הכלכלי ביזנס אינסיידר, בעסקה שמעריכה את שווי האתר ב-560 מיליון דולר – כך דיווח אתר החדשות הטכנולוגיות re/code, מפי מקורבים לשתי החברות".

רשות השידור אישרה את המשך העסקתו ללא מכרז של עו"ד יהודה רווה כיועץ לענייני נדל"ן. רשות השידור: ההסכם טרם הוארך

ועדת מכרזים ב של רשות השידור אישרה בשבוע שעבר את הארכת הסכם ההתקשרות עם עו"ד יהודה רווה לצורך ייעוץ משפטי בנושאי נדל"ן הקשורים ברפורמה. משרדו של רווה, הנחשב למקורב לראש הממשלה והשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור בנימין נתניהו, נבחר לתפקיד באפריל אשתקד. המינוי עורר ביקורת בשל קרבתו של רווה לראש הממשלה והעובדה כי קיבל את התפקיד בלא מכרז. ב"גלובס" אף דווח כי רשות השידור העניקה לרווה פטור ממכרז בלי שקיבלה אישור לכך משר האוצר. לפני כחודשיים פנה למבקר המדינה אריה אבנרי, יו"ר הנהלת תנועת אומ"ץ, בבקשה שיברר אם ההתקשרות עם רווה היתה תקינה, בעקבות ההיכרות המוקדמת עם ראש הממשלה והעובדה כי לא נערך מכרז בין משרדי עורכי-דין. משרדו של רווה נחשב למוביל בתחום התשתיות, ובין היתר מייצג את בוני עיר הבה"דים בנגב, הרכבת הקלה בירושלים ומפעילי כביש 6. לאחרונה העניק ראיון ל"כלכליסט" ובו טען כי "ההון הוא המניע של הכלכלה, והשלטון חייב להביא בחשבון את האינטרסים שלו". מראיינו, משה גורלי, ביקש את תגובתו לביקורת בדבר ההתקשרות עם רשות השידור בלא מכרז. "את הטיפול בנכסי הרשות התחלתי לפני כ-20 שנה, כשרבין או שמיר היה ראש ממשלה. נדמה לי שלא היתה אז חובת מכרז", אמר רווה. "אני זוכר שפנו אלי בגלל המומחיות שלי במקרקעין ובכינוס נכסים. אתה חושב שראש ממשלה, במיוחד אז, התעסק במקרקעין של רשות השידור?". בתשובה לשאלת המשך על היתרונות בקרבה למקבלי החלטות אמר רווה: "ברמה מסוימת של עיסוק משפטי-כלכלי אתה נתקל במקבלי החלטות. בפרויקטים לאומיים כמו אלה שאני עוסק בהם, גם בראשי ממשלה, ואני בתחום מ-1986". ההסכם עם רווה אמור לפקוע בעוד כחודש, אך בשבוע שעבר הוארך בשנה נוספת. בדו"ח ועדת המרכזים נכתב כי יש מקום להאריך את ההסכם משום שמשרדו של רווה מטפל "בהיבטים המשפטיים הקשורים בבחירת הנכס בגוש דן, הכנת מכרז אדריכל לבינוי הנכס בגוש דן ועוד נושאים שהטיפול בהם יתמשך מעבר לתקופת ההסכם הראשונה". הוועדה, בראשות סמנכ"ל הכספים והכלכלה ערן הורן, החליטה ביום רביעי האחרון לאשר את הארכת ההסכם עד לאפריל 2014. יצוין כי באותו היום הודיע הורן על פרישתו מהרשות. מרשות השידור נמסר בתגובה: "ההסכם טרם הוארך. הנימוקים להתקשרות עם עו"ד רווה פורטו בישיבות קודמות של ועדת המכרזים שעסקה בעניין, ובהם נסיונו הרב בתחום והיכרותו המעמיקה את היבטי הנדל"ן של רשות השידור ופרויקט שערי-צדק במיוחד, מאחר שייצג את הרשות בעבר בנושאים אלה. אין בידינו כל אישוש לטענות שהשמיעה תנועת אומ"ץ בעניין זה".

כאשר בוחנים את מה שמשודר בטלוויזיה דרך פריזמת "המערכת עובדת", מגלים שבכמעט כל תוכנית ריאליטי זרוע זרע הקונפורמיזם

אנחנו נוטים לחשוב שתוכניות רדיו וטלוויזיה משודרות בשל אינטרסים מסחריים וכלכליים, שהן נענות לחוקי השוק החופשי. ואולם הטלוויזיה מציגה לא מעט תוכניות שמשמשות כלי חינוכי בידי זרועות השלטון, ובייחוד זרוע האכיפה והשיטור. תוכנית הריאליטי הוותיקה ביותר בארה"ב נקראת "Cops". התוכנית, ששודרה לראשונה במרץ 1989 ברשת פוקס ומאז נוספו לה יותר מ-850 פרקים, עוקבת אחר פעולותיהם של כוחות המשטרה בזמן פעילותם השוטפת. צוות התוכנית מתעד מרדפים, עימותים, ויכוחים, מעצרים ושאר פעולות שמבצעים כוחות שיטור ביותר מ-140 ערים ברחבי ארה"ב, אך גם במדינות כמו אנגליה, הונג-קונג ורוסיה. הרעיון של התוכנית הוא שצוות הצילום משמש "זבוב על הקיר", כלומר הוא אינו מתערב, אינו שואל שאלות, אינו מראיין ואינו מבצע שום פעולה חוץ מלצלם את המתרחש. אפשר להתווכח אם התוכנית הזו היא בגדר "טלוויזיה טובה" או לא, אבל קשה להכחיש את הערך החינוכי המקופל בה. מיליוני אמריקאים לומדים שכדאי לציית לשוטרים, שהשוטרים הם על-פי רוב מנומסים, מבצעים עבודה קשה ומתסכלת, ובעיקר, שכמה טוב שאנחנו לא הפושעים, המסוממים, הזונות, הגנבים והמופרעים שמופיעים בה. היא מציגה נארטיב פשוט, שלא לומר פשטני, של "אנחנו" נגד "הם", "הטובים" מול "הרעים" (שהם לא פעם שחורים ועניים). במאי השנה החליטה פוקס להוריד את הסדרה והיא נרכשה על-ידי רשת Spike המשדרת אותה כיום. גם תוכנית אחרת של פוקס, "מרדפי המשטרה הפרועים ביותר", בוטלה על-ידי הרשת ונמכרה ל-Spike. סדרה זו מציגה מרדפי משטרה כפי שנקלטו על-ידי עדשות המצלמות שממוקמות במכוניות המשטרה או כפי שצולמו על-ידי מסוקי משטרה, מצלמות במעגל סגור וכדומה. המסר בתוכנית הזו פשוט אפילו יותר מזה של "Cops": "אל תברחו מהמשטרה כי היא תמיד תתפוס אתכם". למעשה כל מרדף משטרתי בתוכנית מסתיים בכך שהחשודים הבורחים נתפסים. הרעיון שהשוטרים תמיד מנצחים אינו חדש. בשנים 1933–1936 יצא ראש ה-FBI האגדי של ארה"ב, גיי אדגר הובר, בקמפיין תקשורתי נגד הפשיעה, וזאת בניסיון לקדם את הסוכנים הפדרליים ולפעול נגד ההערצה הציבורית לחברי המאפיה. כחלק מהקמפיין נוצר ב-1935 קשר בינו למפיק הרדיו פיליפס לורד. השניים החליטו על פיתוח סדרת רדיו בשם "G-Man", שתהיה מבוססת על תיקי FBI, כל עוד מדובר בתיקים שנסגרו לאחר שהפושעים נתפסו. הובר אף הצמיד ללורד כותב מטעמו שהיה אחראי על כתיבת התסריט. שיתוף הפעולה בין הצדדים הסתיים כיוון שהכתיבה היתה יבשושית, אבל התוכנית לא הסתיימה ולמעשה גלגול שלה, "Gang Busters", הפכה לאחת מתוכניות הפשע הפופולריות ביותר בהיסטוריה של הרדיו האמריקאי ושודרה ברציפות במשך 21 שנה. נזכרתי בהיסטוריה המעניינת הזו כשצפיתי בפרק של אחת התוכניות ההזויות ביותר שבהן נתקלתי לאחרונה. שמה "משטרת הגבולות", והיא משודרת בערוץ דיסקברי. צוות הצילום, שבדומה לנהוג ב"Cops" אינו מתערב בנעשה אלא רק מתעד אותו, עוקב אחר עבודתם של שוטרי משטרת הגבולות בשדה התעופה של סידני שבאוסטרליה ובאתרים אחרים. במסגרת התוכנית רואים הצופים כיצד פקידי ההגירה עוצרים אנשים חשודים ומתחילים בחקירתם. הם בודקים בכליהם, בודקים בגופם, מראיינים אותם, בודקים את הסיפור שהם מספרים (אנחנו יודעים שהם משקרים. כולם שקרנים), ובכמה מהמקרים עוצרים אותם, קונסים אותם או מגרשים אותם (בגין הכנסת תרופות מרשם ללא אישור מתאים, הכנסת סכומי כסף העולים על 10,000 דולר, הברחת סמים וכדומה). מטרת התוכנית ברורה: להציג את פקידי ההגירה כגיבורים שמגינים על גבולותיה של אוסטרליה. כך לדוגמה, בפרק שבו אני צפיתי, נוסע מאחת ממדינות אפריקה נעצר כיוון שהתנהגותו היתה חשודה. הנוסע טען שההחלטה לעצור אותו היא גזענית וכי הוא לא מבין מדוע נעצר. הוא הסביר שהוא היה בעברו דיפלומט וכי הוא אינו אגרסיבי, אבל כועס על כך שמכל הנוסעים, דווקא אותו, השחור, עצרו. קצין ההגירה מסביר לו באדיבות ובסבלנות כי הוא בסך-הכל מבצע את עבודתו, ולאחר שנעשה חיפוש בכליו, מזוודתו מפורקת ועל גופו נעשה חיפוש מדוקדק, הוא משוחרר לדרכו. על פניו, זה מסוג הסיפורים שאמורים להישאר על רצפת חדר העריכה, שכן בניגוד, למשל, לסיפור אחר, מפרק אחר, שבו נתפסה נוסעת כשהיא מבריחה סמים בסוליות נעליה, הנוסע האפריקאי היה חף מכל פשע. הסיבה שהמקרה שודר בכל זאת מתפענחת בכתוביות המופיעות בסופו של כל אירוע מצולם ומספרות כיצד הסתיים. כך לדוגמה, במקרה של הנוסעת שהבריחה סמים, סיפרה הקריינית על רקע הכתוביות כי הנוסעת נעצרה ולאחר מכן נשלחה לעשר שנות מאסר. במקרה של הנוסע האפריקאי נאמר משהו בנוסח זה: "על אף שהנוסע טען שהוא דיפלומט לשעבר, הוא לא קיבל טיפול מועדף, ולאחר שנמצא שהוא לא ביצע כל עבירה, הוא שוחרר לדרכו". "KEEP CALM AND CARRY ON" היה הכיתוב על סדרת פוסטרים מפורסמת שהופקה על-ידי הממשלה הבריטית ב-1939, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, במטרה להרגיע את הציבור. תוכנית כמו "משטרת הגבולות" שייכות לאותו זאנר. אין מדובר בתוכניות ריאליטי, אלא ב"טלוויזיה לימודית". באמצעות התוכניות הללו האזרחים לומדים, בדרך אגב אך באופן שרחוק מלהיות מתוחכם, שצריך לשמור על החוק, צריך לכבד סמכות, צריך לעשות מה שאומרים לך, צריך לדעת שאם תעבור על החוק תיתפס, צריך לדעת שיש מי ששומר עליך, שמי ששומר עליך הוא בעדך, שאנשים שלא עוברים על החוק לא מואשמים על לא עוול בכפם, שהמערכת עובדת. כאשר מתחילים לבחון את מה שמשודר בטלוויזיה דרך פריזמת "המערכת עובדת" מגלים שבכמעט כל תוכנית ריאליטי זרוע זרע הקונפורמיזם, שמונבט, מטופח ומוצג לראווה. הטלוויזיה בהקשר הזה אינה שונה מזו שמשדרת את מסרי "האח הגדול" ב"1984" של גורג אורוול. רק שבניגוד למסרים הדידקטיים והקשים אצל אורוול, הטלוויזיה שלנו מציגה אותם בצורה רכה, נוחה לעיכול ובאמצעות פורמט מוכר. כעת חזרו לעבודתכם ואל תשכחו לשלם מסים.

כיפוף חוקים, ממשלה מנופחת, שינוי מסורות, ביטול החקיקה הפרטית, התעלמות משאילתות, עיקור האפשרות לאי אמון בממשלה, בחירת ועדות כנסת בניגוד לנורמות ● הממשלה מובילה מהלכים כוחניים נגד הכנסת והח״כים ויתרו על כוחם מרצון ● ללא הפרדת רשויות זו כבר לא תהיה אותה הדמוקרטיה

בשבוע שעבר הפסידה הקואליציה בהצבעה בכנסת על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת עסקת הצוללות. במהלך חריג ביותר ביטל יו"ר הכנסת, יריב לוין, את ההצבעה וקיים אחת חדשה במקומה. גם אם היה היגיון במעשיו, לוין פעל בבריונות כשהוריד מכסא היו"ר את סגן יו"ר הכנסת, מנסור עבאס, שניהל את הישיבה וללא התייעצות ובחינת המקרה קיים מיד הצבעה חוזרת. המעשה עצמו הוכשר בדיעבד על ידי ממלאת מקום היועצת המשפטית, עו"ד שגית אפיק, שעתידה המקצועי תלוי בלוין עצמו. גם אם אתם חושבים שהמהלך הנקודתי של לוין היה סביר קשה יהיה להתעלם מהתמונה שהולכת ומצטיירת – חברי הכנסת ה-23 מועלים בתפקידם. מצד אחד ניצבת הממשלה ה-35 שמובילה מהלכים שמרוקנים את הכנסת מכל תוכן. מצד שני חברי וחברות הכנסת שלא נאבקים על מעמדה של הכנסת, מתבטלים בפני הממשלה, ומאפשרים לה להשתלט על הפרלמנט צעד אחר צעד. בראשם: הח״כים של הקואליציה. התשתית לפגיעה חמורה בדמוקרטיה שלנו כבר הונחה. עקרון הפרדת הרשויות נמצא בסכנה מוחשית. אם חברי הכנסת מהקואליציה לא יתעוררו ויבינו שהם הנציגים שהציבור בחר (ולא הממשלה), שיש להם עדיין כוח, שיש להם תפקיד וחובה חוקתית לשמור על עצמאותם מול הממשלה – אנחנו צפויים לראות עוד מקרים כמו יו״ר הכנסת שמחליט על דעת עצמו לבטל הצבעה שלא מתאימה לראש הממשלה, ואף חמורים מכך. אלו הם הסימנים לכך שהממשלה מנסה להשתלט על הכנסת, והח״כים מוותרים מרצון על תפקידם כמייצגי האזרחים מול הרשות המבצעת: הממשלה ה-35 היא ממשלה יקרה ומסורבלת. היא מתקשה לתפקד, בין היתר גם בגלל גודלה: שני ראשי ממשלה, 34 שרים ושמונה סגני שרים. גודלה מחליש גם את הכנסת כי חברי הממשלה הם גם ח״כים. כלומר, למרות שעל הנייר רשומים 120 חברי כנסת, בפועל יש רק 87 מאחר ו-33 שרים וסגני שרים הם גם חברי כנסת. שר שהוא חבר כנסת לא יכול לפקח על הממשלה, הוא לא יכול להיות חבר בוועדת, להגיש שאילתות או לחוקק חקיקה פרטית. הוא חבר ממשלה, משמעותי פחות או יותר, שיש לו גם זכות הצבעה בפרלמנט וחובה להצביע עם הממשלה. בוועדה למינוי שופטים חברים שני נציגים של הכנסת. באופן מסורתי, אחד מהם הוא חבר האופוזיציה. בממשלה ה-35 החליטו לוותר על נציגות לאופוזיציה בוועדה, ולבחור רק שני נציגים מהקואליציה – אסנת הילה מארק (ליכוד) וצביקה האוזר (דרך ארץ). הסוגיה הגיעה גם לבג"ץ שקבע שלמרות שאכן נהוג למנות חבר אופוזיציה, הנוהג אינו מחייב. למעט הוועדה לביקורת המדינה, באופן מסורתי, האופוזיציה מקבלת לפחות ועדה קבועה משמעותית אחת, למעט חלק מהשנים בהן הייתה ממשלת אחדות רחבה. לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת: "במרבית הממשלות לאורך השנים, עמדו בראשות רוב הוועדות הקבועות נציגי סיעות המשתייכות לקואליציה (5–10 ועדות), ובראשן של 2–4 ועדות עמדו נציגי סיעות האופוזיציה. עם זאת, בחמש ממשלות (ממשלות 14 ,15 ,21 ,22 ,23) עמדו בראשות כל הוועדות נציגי סיעות הקואליציה. המשותף לממשלות אלה הוא שהן הוקמו כממשלות אחדות. בממשלה נוספת שהוקמה כממשלת אחדות, הממשלה ה-29, היו שלוש ועדות שבהן כיהנו יושבי-ראש מסיעות האופוזיציה". הממשלה ה-35 היא לא ממשלה רגילה אבל גם לא ממשלת אחדות. היא ממשלה שוויונית שלה שני ראשים, וחבריה החליטו שלאופוזיציה לא מגיעה אפילו ועדה אחת קבועה משמעותית אחת, למעט הוועדה למעמד האישה שאינה מפקחת באופן ישיר על אף משרד ממשלתי. אחד הכלים המשמעותיים שיש לכנסת כדי לפקח על הממשלה הוא מבקר המדינה. מוסד המבקר הוא עתיר משאבים וסמכויות וביקורת של מבקר עצמאי וביקורתי יכולה להוביל אפילו לפתיחה של חקירת משטרה. על הכוח הזה ויתר מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, שקודם כמועמד של רה"מ נתניהו לתפקיד. אנגלמן הצהיר כבר עם מינויו כי הוא תומך ב"ביקורת בונה" שאינה ניתנת בזמן אמת. בנאום הבכורה שלו הוא בחר להודות בפה מלא לפטרון שדאג למנותו, רה"מ נתניהו: "אפתח בתודה והערכה לראש הממשלה וחבר הכנסת מר בנימין נתניהו על התמיכה במועמדותי". מאז הוא מרכך וממסמס ממצאי ביקורת, גם אם הם חמורים. אם תנסו לקרוא את הדוחות האחרונים שפירסם אנגלמן תוכלו לראות שהביקורת אמנם נעשתה מונגשת יותר ויזואלית אך חלק גדול ממנה חסר ערך כי היא אינה מצביעה על האחראים ועל מה שצריך לתקן. עוד בשקוף: עם הקמת הממשלה ה-35 העבירו ח״כים מהקואליציה חבילת חקיקה ששינתה למעשה את חוקי היסוד של מדינת ישראל. המהלך הזה החליש את מוסד האי אמון בממשלה, וזאת במטרה למנוע מנתניהו וגנץ לנסות להקים ממשלה בראשותם כחלופה לממשלה הדו-ראשית. על פי לשון החוק החדש: "החליטה הכנסת להביע אי אמון בממשלת חילופים ולהביע אמון בממשלה אחרת […] ראש הממשלה וראש הממשלה החלופי בממשלת החילופים שבה הובע אי האמון לא יהיו רשאים לעמוד בראשות הממשלה האחרת". כלומר, אם יפילו ממשלה בראשות נתניהו או גנץ, האדם השני לא יוכל לעמוד בראש אותה הממשלה. התיקון הזה צמצמם באופן דרסטי את האפשרות להקים ממשלה חדשה בראשות שתיים מהדמויות המרכזיות שיכולות לגבש מאחוריהן קונצנזוס בכנסת. ועדת השרים לענייני חקיקה, בראשות שר המשפטים ניסנקורן, אינה מתכנסת כלל מזה שלושה חודשים והחקיקה הפרטית נעצרה. הדיון האחרון בהצעת חוק פרטית שמצאנו התקיים בשלהי יולי 2020. הצעות החוק הפרטיות לא עולות בכלל לסדר היום, משרדי הממשלה לא מביעים את דעתם עליהן, והחקיקה הפרטית לא עולה אפילו לקריאה טרומית. הסיבה: השר דוד אמסלם הוא בעל זכות וטו בוועדה ומונע ממנה להתכנס. עד שנעצרה החקיקה הפרטית לפני שלושה חודשים, נחקקו רק 11 הצעות חוק פרטיות בכנסת ה-23: ארבע מהן עסקו בשינויי חקיקה שאפשרו את הקמת הממשלה, אחת עסקה בהעברת סמכויות בין ועדות, ואחת נועדה לדחות לממשלה את הגשת תקציב המדינה. כך שרק חמש הצעות חוק פרטיות, שעוסקות בבעיות של הציבור אושרו עד כה בכנסת הנוכחית. ביניהן, למשל, תיקון טכני שנועד להקל על הציבור: לחייב מוסדות להחזיק גם מכשיר פקס לטובת פניות הציבור. נכון לשבוע שעבר יש כ-400 שאילתות שהגישו חברי הכנסת והשרים מצפצפים עליהן ולא עונים. חלקן מחכות ארבעה ואפילו חמישה חודשים למענה. לחברי הכנסת אין כוח להעביר חקיקה, וכעת גם המשימה לחלץ תשובות מהממשלה בפרק זמן אפשרי הפכה לבלתי אפשרית, וכך שגם את תפקידם כמפקחים על הממשלה הם אינם יכולים למלא. שאילתות בסיסיות שכולנו היינו רוצים לדעת את התשובה עליהן, כמו: האם שר האוצר יפעל לביטול תשלומי ביטוח לאומי למעסיקים שעובדיהם נמצאים בחל"ת – לא זוכות להתייחסות. חוקי הקורונה שעברו בכנסת בחודשים האחרונים הם חוקי מסגרת. הם מאפשרים לממשלה להגביל תנועה, לסגור בתי עסק, למנוע השכלה מכלל התלמידים במדינה ולהשתמש בסוכנות הביון כדי לעקוב אחר אזרחים. הבעיה שהחוקים הללו שהם סגורים והכנסת לא יכולה להשפיע עליהם, אלא רק להאריך אותם או לא להאריך. הכל או כלום. הוועדה הרלוונטית יכולה לדרוש, להתקומם ולנסות לנהל מו"מ ומתן עם הממשלה, אבל היא לא יכולה לתקן את החוקים כשהם מגיעים אליה. קחו לדוגמה את חוק השימוש בכלי השב"כ כדי לעקוב אחרי אזרחים. בוועדת החוץ והביטחון העלו לא מעט הצעות לשיפור מנגנון הערעור על האיכונים, לקידום חלופות ולקיצור תקופת הבידוד. אבל בסופו של יום היא מתנהלת כחותמת גומי. אם תרצה הוועדה לחייב את הממשלה לקצר את תקופת הבידוד או לקבוע שאם לא התקבל מענה לערעור תוך 12 שעות המבודד ישוחרר – היא חייבת לעשות זאת בחקיקה חדשה ואינה יכולה להכניס תיקונים לחוקים שמגיעים אליה להארכה. ולמה חברי הוועדה לא מגישים תיקונים לחוקי הקורונה? ובכן, בהצלחה עם להעביר אותם בוועדת השרים לחקיקה, שכאמור לא מתכנסת. בכנסת ה-23 הוקמה ועדת הקורונה, שתפקידה לפקח על עבודת הממשלה בהתאם לתקנות וחוקי הקורונה. יו"ר הוועדה, יפעת שאשא ביטון (שארית של מפלגת כולנו ששובצה בליכוד), ביקשה לקבל נתונים כשהוועדה בראשותה החלה לדון בתקנות הקורונה. אז במקום שמשרד הבריאות ינהל איתה דיאלוג או יספק את הנתונים שביקשה, החליטה הממשלה לעקוף את הוועדה ופשוט לנתב את דיוני החקיקה בנושא לוועדת החוקה. היו"ר שלה, יעקב אשר (יהדות התורה), כנראה נתפס בממשלה כנוח יותר. הממשלה רוקנה מתוכן ועדה בכנסת, בגלל יו"ר שהעזה להפגין עצמאות. במהלך דיוני הממשלה על חוקי קורונה מחמירים שהגבילו את ההפגנות, ניסה הליכוד להוביל מהלך שיעקוף את הכנסת לחלוטין ולאשר את הגבלת ההפגנות בתקנות לשעת חירום. תקנות לשעת חירום היו מאפשרות לרה"מ להחליט לבדו לאשר או להגביל את ההפגנות נגדו. הניסיון נכשל אך אם נצא שוב לבחירות וועדות הכנסת שוב יחדלו מלתפקד הממשלה עשויה להמשיך לנסות לקבוע חוקים בתקש"ח. בתחילת אוגוסט ביקשה ועדת החינוך לקיים דיון בהשתתפות שר החינוך ובכירי המשרד על המוכנות לפתיחת שנת הלימודים. שר החינוך, יואב גלנט, סירב להתייצב ומנע גם מבכירי המשרד להגיע. לאחרונה התקיים דיון של ועדת הפנים והוועדה לביקורת המדינה ובכירי משטרת ישראל סירבו להתייצב למרות שהוזמנו. כפי שרמז ח"כ עופר שלח בפתיחת הדיון על אלימות משטרתית: "ברור לי לחלוטין שזה (אי התייצבות) נובע מעוצמת הלחץ הפוליטי שמרגישה צמרת המשטרה, שאי אפשר לנתק אותו מכך שאין כבר שנתיים מפכ"ל משטרה". מנגנון הפיליבסטר מאפשר לאופוזיציה, לנסות לעכב חקיקה בבית הנבחרים, ואולי אפילו לעצור אותה. אבל בתקנון הכנסת קיים סעיף (98) שמאפשר לממשלה, דרך הקואליציה, לרמוס גם את המנגנון הזה. והממשלה הנוכחית בהחלט מנצלת אותו. ועדת הכנסת יכולה לקבוע כי אופוזיציה תקבל רק שעות בודדות במקום ימים לעכב חקיקה. עד כה, זה קרה לרוב במקרים חריגים במיוחד שבהם האופוזיציה עיכבה את העברת התקציב בניסיון להפיל את הממשלה או בנושאים מעוררי מחלוקת כמו יישום הסכמי אוסלו או החוק להסדרת ההתיישבות ביו"ש (חוק ההסדרה). במחקר של מרכז המידע והמחקר (מממ) של הכנסת שפורסם בחודש יולי השנה נמצא כי השימוש שעושה הקואליציה, כשליחת הממשלה, בסעיף זה בכנסת ה-23 הוא חסר תקדים. למעשה חצי מהפעמים שהופעל הסעיף מאז 1968 היו בכנסת ה-23, שהחלה לתפקד לפני פחות חצי שנה. נציין כי המחקר מציין גם את כמות ההסתייגויות חסרת התקדים שהגישה האופוזיציה במהלך אותה תקופה – אולי גם כי יש יותר נושאים שנויים במחלוקת. יו"ר הכנסת, יריב לוין, ביטל החלטה של הכנסת שלא מצאה חן בעיני רה"מ – להקים ועדת חקירה לפרשת עסקת הצוללות. הדרך הפזיזה שבה התנהל לוין הייתה בעייתית – גם אם יש ממש בטענות שההצבעה שהוא ביטל היתה לא תקינה. יו"ר הכנסת הסיר מכסא היו"ר את סגנו, ח״כ מנסור עבאס, שניהל את הישיבה באותה העת, הכריז כי ההצבעה בטלה, והודיע על הצבעה שמית חוזרת. וזאת למרות שהיו דרכים פחות כוחניות לתקן את הטעות שהתגלתה לדעתו. למשל, עבאס היה יכול להוסיף להצבעה את מי שנכחו באולם אולם טענו שהצבעתם לא נקלטה – מה שקרה בכנסת כבר פעמים רבות וגם סביר על פי התקנון. בנוסף, היה יכול להקפיא את המצב, לכנס ישיבה עם סגני יו״ר הכנסת, לבצע בירור ולקבל החלטה משותפת. הרי פרלמנטר מנוסה כמו לוין יודע שגם אם ההצבעה הראשונית היתה מתקבלת ככשרה למהדרין היה ניתן למסמס את הקמת ועדת החקירה במאה דרכים פרלמנטריות אחרות. לוין, באופן דורסני, קיצר דרך למען רה"מ ובכך סלל את הדרך לפעם הבאה שבה יחליט על דעת עצמו לבטל הצבעה של הכנסת. המהלך של לוין הוכשר לאחר מעשה על ידי ממלאת מקום היועץ המשפטי לכנסת, שגית אפיק. מה שמוביל אותנו לבעיה הבאה. מאז אפריל 2020 יושבת על כסא היועץ המשפטי של הכנסת ממלאת מקום, עו״ד שגית אפיק. במשך חודשים ארוכים נמנע יו"ר הכנסת מלהקים את ועדת האיתור שתמליץ בפניו על מועמדים קבועים לתפקיד. לא משנה עד גם אפיק מוכשרת, עתידה המקצועי תלוי ביו"ר הכנסת. הוא זה שבוחר את היועץ המשפטי הבא, ואפק ממלאת המקום היא מועמדת לתפקיד קבע. פארסת ביטול ההצבעה על ועדת החקירה לצוללות היו"ר יכולה להיות רק הפתיח למה שאנו עשויים לראות בעתיד כאשר ממלאת המקום תאלץ להתמודד עם שאלות קשות, כמו אם יו"ר הכנסת שוב יבזה את בג"ץ. נזכיר, רק לפני כמה חודשים יצא יו"ר הכנסת כנגד החלטת בג"ץ שחייב את יו״ר הכנסת הקודם יולי אדלשטיין לכנס את מליאת הכנסת כדי להחליפו, וכתב על נשיאת העליון חיות כי: "אם היא רוצה לשים עצמה מעל הכנסת, היא מוזמנת להגיע לבניין עם משמר בתי המשפט, ולפתוח את ישיבת המליאה בעצמה". העברת תקציב מדינה הוא הליך סדור שבו הממשלה מגישה לכנסת סדר עדיפויות לאומי, והכנסת, כקולו של הציבור, דנה בו, שואלת שאלות באופן פומבי ושקוף ומנהלת מו"מ עם הממשלה. בשנת 2020 לא עבר תקציב מדינה שמותאם למציאות הנוכחית, וגם נראה שלא יעבור. למעשה הממשלה ה-35 לא קיבלה החלטות על סדר העדיפויות שלה והיא מתנהלת בלי לקיים דין ודברים בינה לבין עצמה ובטח שלא מול הכנסת. התוספת של 11 מיליארד השקלים לתקציב, שגם עליה לא רצה שר האוצר שהכנסת תפקח, היא רק פלסטר שהונח הגסות על תקציב 2019 – שמשקף את סדר עדיפויות שאושר בתחילת שנת 2018. (איך זה משפיע עליך) תפקידה של הכנסת היא לחוקק חוקים ולפקח על עבודת הממשלה. היא מהווה אחת מהרגליים עליהן נשענת כל השיטה הדמוקרטית בישראל. אם הכנסת חלשה וחסרת כוח וסמכויות – היא לא יכולה למלא את תפקידה ולייצג את העם מול הרשות המבצעת. כעת לרשות המבצעת יש כוח עצום ביד, ונראה שחברי הכנסת ויתרו על הקרב, וחלקם אפילו טוענים ש״השטח חשוב יותר״. בטווח הרחוק אנחנו מתמודדים עם איום על השיטה הדמוקרטית הישראלית, ובטווח הקצר – אנחנו משלמים את המחיר הכלכלי, חברתי ובריאותי – במתים ובכסף – על חוסר היכולת של הרשויות להתמודד עם האתגרים האימתניים שמזמן לנו משבר הקורונה. (מה עושים כדי שיתוקן) חברי הקואליציה חייבים להתעשת. כשהאופוזיציה כל כך מוחלשת, האחריות מוטלת עליהם. נכון להיום חברי הכנסת הפכו לחסרי משמעות במנגנון קבלת ההחלטות. הם נכשלים בתפקידם החשוב – לייצג את אזרחי המדינה שבחרו בהם. עליהם להשיב מאבק – להתעקש שלכנסת יהיה ייעוץ משפטי קבוע ויציב (יועמ״ש כנסת), ליצור שותפויות עם האופוזיציה ולהמשיך לנסות לקדם חקיקה פרטית גם אם הממשלה מתעקשת להפיל אותה. הם יכולים, למשל, להתנות חקיקה ממשלתית וקידום נושאים שחשובים לממשל – בקידום חקיקה פרטית. חושבים שזה מופרך? ממש עם סגירת הכתבה התפרסם ב״כאן חדשות״ כי הליכוד בלם ניסיון של חברי הכנסת מהליכוד וש"ס להתחיל להעלות חוקים להצבעה על דעת עצמם.