Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

"תרגיל בהתעוררות" ו"2023" מאפשרים לנו הצצה אל עתיד שהוא בלתי נתפס, אבל גם נטוע עמוק בליבת התרבות הישראלית: חזון בעתה המדמיין את היום שבו המסיבה תיגמר בחטף

בפעם הראשונה ששמעתי, בהיסח הדעת, תוך כדי נסיעה, את שיר הנושא מן האלבום החדש של שלומי שבן, טעיתי לחשוב ששמו "תרגיל בהתכוונות". מסתבר ששם השיר הוא "תרגיל בהתעוררות". ועדיין, שני השמות יאים לו, משום שהדואט עוכר השלווה של שלומי שבן וחווה אלברשטיין מתרגל התעוררות והתכוונות גם יחד. בשבן דבק דימוי של בליין הולל שאינו מחויב מספיק לאמנותו. מין תלמיד נרפה עם פוטנציאל ענק שאינו מממש אותו במלואו. ציפו משבן שייטול בבטחה את לפיד השיר העברי העילי מיוני רכטר ומתי כספי, שני הפסנתרנים-מלחינים-מבצעים הגאונים של הדור המבוגר, והוא מתעכב ומתפנק ובעיקר נראה כאילו הוא נהנה יותר מדי להיות שלומי שבן. אין לי מושג אם יש אמת בדימוי (אני מתקשה להאמין שמי שהקדיש את חייו הצעירים להכשרה מפרכת כפסנתרן קלאסי הוא אדם נרפה), אבל האלבום החדש מוכיח ששבן ערני לחלוטין. יותר מכך, בשיר המצמרר שהאלבום נושא את שמו עושה שבן משהו יוצא דופן בנוף המוזיקה העברית העכשווית: הוא מתרגל בהצלחה מרשימה התכוונות מלאה; ניסיון לומר משהו בעל משמעות על אודות המציאות שאנו חיים. "תרגיל בהתעוררות" אפקטיבי כל-כך משום שהוא מצליח להיות, בעת ובעונה אחת, מוכר וגם מאיים. השיר נקלט עד לרמת ההמהום יחד עם הרדיו, כבר בשמיעה ראשונה, משום שהוא פועל במיומנות בתוך מארג הזיכרון הקולקטיבי, ובעיקר זה של התרבות הישראלית. בפתיחה נשמעת מפוחית שהושאלה מדילן, או שאולי הגיעה אל השיר דווקא מארץ סשה ארגוב, פלך להקת הנח"ל. בהמשך מלווים את השיר מקצבי הו-הו, אה-לה שירי הבוקרים של שנות ה-50, צלילים מעומעמים של שירה בציבור ואפילו קריצה למקצבי התוף האלקטרוני של פזמוני אייטיז ישראליים וזרים. וכך, הצלילים והעיבוד המוזיקלי של שבן מושכים את המאזין אל תוך חמימות ביתית מוכרת שנמחצת על-ידי המלים והביצוע. כששבן שואל "איפה האמא, האמא שלי?", הוא מהדהד את אבידן שכבר שאל: "אם ככה, אז איפה אמא שלי?". אבידן, כזכור, תהה באותו השיר ("דיון דחוף"), "אז למה לנו כל העניין הזה", ואילו אלברשטיין של "תרגיל בהתעוררות" חותכת את כל העניין הזה בחדות וקובעת: "אתה מזמן לבדך". ולא רק אבידן ניכר כאן, אלא גם חנוך לוין, שרוחו מרחפת מעל השיר כולו (כמו גם מעל שירים אחרים של שבן): שבן שואל את אלברשטיין, שהיא לעתים האם ולעתים האהובה, מדוע קר לו כל-כך, ומהדהד את החיילים המתים של לוין, שמעיזים לטעון מתוך בור הקבר הקר כלפי משפחותיהם כנגד עסקת המוות ההרואי, שאולי לא היתה משתלמת כל-כך, לפחות עבורם. כמו אצל לוין, גם אלברשטיין אינה מציעה נחמה. הבחירה באלברשטיין כל-כך מוצלחת עד שהיא נראית ברורה מאליה. גם כאן בולטת השניות: מצד אחד, אלברשטיין היא המלכה-האם (או לפחות אחת מן המלכות) של הזמר העברי הקנוני, ומצד שני, לאורך מרבית בתי "תרגיל בהתעוררות" היא מלוהקת לתפקיד מלכת קרח. הטון שלה מדוד ונוקב, כמעט חדגוני במתכוון, אלא שמעבר לו ניצב תמיד ברקע הרפרטואר של אלברשטיין: קשה שלא לשמוע את "לאן הלכת אהובתי?" ולא לחשוב על "לאן הלך ילדי, ילדי הטוב לאן?" (ששרה אלברשטיין למלותיו של לוין), כשההמשך נשמע כמו הבית האחרון שמעולם לא נכתב ל"בשביל אל הבריכות": אצל שבן, החייל הנעדר דווקא חוזר משדה הקרב אל אהובתו, אבל החדשות שבפיו לא ממש מרנינות. אפילו השימוש בהטיה הזכרית, הנדירה, בהתייחס לשמש ("מה עם השמש הטוב והרך?/ שקע כמו שזרח") מתכתב עם המטען שמביאה עימה אלברשטיין. כלומר, המקור הוא כמובן "קוהלת" ("וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם"), אלא שבדרך אל "תרגיל בהתעוררות" עצר השמש אצל אלברשטיין וקאנון האבל הלאומי של "החיטה צומחת שוב" ("וכל מה שהיה אולי יהיה לעד/ זרח השמש שוב השמש בא"). כמו השיר כולו, גם האפוקליפסה של שבן מוכרת ובה בעת מבעיתה בזרותה: מצד אחד, אלונקות, שוחות ופרחי דם אדומים, היישר מרפרטואר השכול והניצחון של המיליטריזם הישראלי. ומצד שני, אימה בסדר גודל שונה לחלוטין: מיהם המפקדים גלויי-המגף שנפלו להתפלל? האם זוהי הזיית תבוסה נוסח "אילו נוצחה ישראל" שקראתי בילדותי באימה, המאפשרת למנצחים לדמיין תסריט הפוך, שבו מפקדי צבאות ערב חוגגים את נצחונם בתפילת הודיה על חורבות הישות הציונית? ומדוע בדיוק מעל לאופק המפויח תלויים שמים בצבע וניל? פרטי האימה המדויקים עדיין אינם ידועים, אבל תחושת החרדה מוחשית לחלוטין: "אם זהו רק תרגיל/ זה אכן תרגיל מוצלח". בהקשר הזה, השיר של שבן מתכתב עם "2023", ספרו המצוין ועוכר השלווה של יגאל סרנה, שראה אור לאחרונה ובמוקדו ישראל פוסט-אפוקליפטית והרוסה. "תרגיל בהתעוררות" ו"2023" מאפשרים לנו הצצה אל עתיד שהוא בלתי נתפס, אבל גם נטוע עמוק בליבת התרבות הישראלית: חזון בעתה המדמיין את היום שבו המסיבה תיגמר בחטף, והאדמה שעליה אנו עומדים תבלע אל קרבה את העסק כולו. ב"2023" מוזכר כי אחד מן המאפיינים הבולטים של תקופת הטרום-אפוקליפסה שאנו חיים כעת היא הליקוט הכמעט אובססיבי של פיסות ישראלינה תרבותיות על-ידי אוצרים זרים, כמו למשל בארכיון היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד. ההתעניינות התרבותית הזאת מחמיאה, אבל גם מעוררת את החשש שהאוצרים הזרים והחרוצים יודעים משהו שעדיין לא התחוור לנו. כאילו הם יוצרים בשקדנות את דיסק הגיבוי האולטימטיבי למקרה שהמחשב המרכזי יקרוס באחת. באותו עניין מוסר לנו שבן כי "הכל סופר ונשמר, תויק ודווח". בהמשך, באחד משיאי השיר, שואלת אלברשטיין, "מתי בדיוק כל זה מתרחש?", ושבן עונה: "בזמן שכתבתם שירים". "ומה איתם, אם כבר מדברים?", שואלת אלברשטיין בהשלמה מהורהרת, ושבן עונה, חותך וחד: השירים הללו נותרו רק למי שזוכרים. ואולי זה בדיוק מה שיקרה ביום שבו (חלילה וחס) הציביליזציה הישראלית תיעלם – בשקיעה אטית, או שמא במפץ גדול. אחרי שהאבק ישקע יוכלו הארכיונאים בספריות הרחוקות לקבוע בוודאות: היו להם כמה שירים מצוינים.

חברים באגודת העיתונאים הירושלמית טוענים כי האגודה התל-אביבית מקפחת את חלקם באיגוד הארצי, המאגד את שתי האגודות. מנכ"ל האגודה התל-אביבית טוען כי האיגוד הארצי הוא גוף רשמי חסר תוכן ממשי, וכי בכל מקרה שיתוף הפעולה מלא

האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, המאגד את שתי אגודות העיתונאים הגדולות מירושלים ותל-אביב, שרוי בקיפאון עמוק זה זמן רב. בשנים האחרונות, בעקבות חילוקי דעות בין שתי האגודות על בחירת יו"ר האיגוד הארצי, פסק האיגוד מלתפקד כהלכה, האסיפה הכללית אינה מתכנסת באורח סדיר וכך גם ועדותיו. "האיגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך", אומר חיים שיבי, חבר אגודת העיתונאים הירושלמית. "אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות. הקיפאון הנוכחי, מסביר שיבי, פוגם לא רק ביכולתם של חברי האגודה הירושלמית להשפיע על תוכני הכנס השנתי לעיתונות שמפיקה האגודה התל-אביבית, אלא גם על יכולתם לייצג את כלל עיתונאי ישראל מול גופים בינלאומיים. בעוד כחודש אמור שיבי, יחד עם חברים אחרים באגודה, להשתתף בפגישה עם מזכ"ל הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים, איידן וייט. לפני כמה חודשים הביא וייט לסילוק האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל מהפדרציה במהלך מעורר מחלוקת, שלטענת הישראלים היה נגוע במניעים פוליטיים. לפי חברים באיגוד הירושלמי, ללא איגוד ארצי הפועל כהלכה אין לשתי האגודות יכולת לתאם עמדות באופן תקין לקראת פגישה שכזו. "חילוקי דעות זה דבר לגיטימי בתנאי שיש מסגרת לליבון חילוקי דעות", אומר שיבי, אך לדבריו, במקום איגוד ארצי המקיים ישיבות שתוכנן והחלטותיהן נרשמים בפרוטוקול הנגיש לחברי האגודות ונתון לפיקוח וביקורת, "יש רק שני ראשי אגודות" שמתאמים את עמדת האיגוד הארצי ביניהם. "מאחורי חותמת הגומי של האיגוד הארצי אין שום בקרה, שום שקיפות ושום דיונים", הוא אומר. לדבריו, נשלחו כבר שלושה מכתבים מטעם האגודה הירושלמית לאגודה התל-אביבית בבקשה לדון במצבו של האיגוד הארצי, אך לא נענו. יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים התל-אביבית, רואה את הדברים אחרת. "קיים שיתוף פעולה מלא בין אגודת העיתונאים ירושלים ותל-אביב, שיתוף פעולה פורה ומעניין", הוא מרגיע, וטוען כי הנהלת אגודתו קיבלה עד כה רק מכתב אחד מהעמיתים הירושלמים, ולאחר קריאתו וקיום דיון מסודר, יחזירו את תשובתם, "ברוח טובה כמובן, כי אנחנו מסתדרים טוב מאוד עם האגודה בירושלים". בנושא אחד מסכים בר-מוחא עם שיבי: האיגוד הארצי הוא כיום כותרת ריקה מתוכן ממשי. "האיגוד לא מהווה ולא יהווה לעולם ארגון גג של אגודת העיתונאים", הוא אומר. לדבריו, האיגוד הארצי הוא "אך ורק שם", ונועד לשמש ארגון יציג מול המעבידים בתקופה שבה העיתונאים הועסקו בהסכמים קיבוציים. עם המעבר להעסקה בחוזים אישיים, איבד האיגוד הארצי את עיקר תפקידו, אף כי בעת הצורך, כמו למשל במקרה של איום עיתונאי "הארץ" בסכסוך עבודה, האיגוד שימש להם ארגון יציג, כשההחלטות התקבלו תוך תיאום זריז בין הנהלות שתי האגודות. מדוע לא לכנס במקום זאת ישיבה מסודרת, שפרטיה יתפרסמו בפרוטוקול? "למה צריך להיות פרוטוקול מסודר בגוף שהוא לא גוף? האיגוד הארצי אינו עמותה, ולכן התקנון הערטילאי שלו אינו מעוגן בחוק. האיגוד קיים לצורך חתימה על הסכמים, לא לצורך יצירת מנגנון שידרוש משאבים כספיים. כשנרצה להגיע להסכמות מול איגודים בחו"ל, שתי האגודות, בירושלים ובתל-אביב, יגיעו להסכמות. נעשה זאת ברוח טובה ונגיע ליופי של הסכמה. ללא כינוס האיגוד הארצי. אנחנו תמיד מסכימים על כל דבר. ואין שום ויכוחים".

תיק התנתקות | במקור הוא איש מפ"ם; היום הוא נשמע כמו ליכודניק קיצוני. נא להכיר: יובל פורת, האיש מאחורי המסע שמנהלת מועצת יש"ע נגד ההתנתקות

זה שבתות אחדות משפחות בגוש–קטיף מארחות בביתן אורח לא שגרתי לשבת. יובל פורת, האסטרטג הפוליטי מטעם מועצת יש"ע במערכה נגד ההתנתקות, החליט לעשות שבת בחיק משפחות בגוש. דווקא פורת, חילוני גאה ואיש שמאל בעבר (כשהיה בן 17 כיהן כחבר המזכירות הארצית של מפ"ם ונחשב לאיש הצעיר ביותר בתפקיד זה במפלגה לדורותיה) מזוהה עם הקו המיליטנטי של הקמפיין שמנהיגה מועצת יש"ע. את מומחיותו בספינים צבר בגלי–צה"ל, שם החל את דרכו כעורך "יומן הבוקר" וככתב לענייני ערבים. לאחר שחרורו היה עורך ב"הארץ". בשנת 99 פתח עם שותפו, זיו ברנע, את "ספין תקשורת", חברה לייעוץ אסטרטגי המייצגת ועדי עובדים וחברות. משרדי החברה ממוקמים ב"שרתון סיטי טאואר" ברמת–גן. את זיו ברנע הכיר במסגרת עבודתו העיתונאית. "במשך עשר שנים הוא שימש יועץ פוליטי ואני עבדתי מולו כעורך יומן הבוקר", מספר פורת. "אחרי דיונים ארוכים קיבלנו הכרעה, בחמש בבוקר בדירתי בחולון. למחרת בבוקר החברה כבר היתה רשומה". עיתונאי ששירת עם פורת בגלי–צה"ל נזכר: "כשיובל אמר לי לפני כמה שנים שהחליט לפתוח משרד ללובינג ויחסי–ציבור, זה לא הפתיע אותי. יש לו היכולת לשכנע, לעשות לובינג. בתקופת השירות שלו הוא הוביל מאבק נגד משרד הביטחון על תוספת חצי שנת השירות בצבא שהוטלה על המתגייסים לתחנה. עד בג"ץ הגיע, ועוד לפני שהתקיים שם דיון, בוטל הנוהג. הוא יצא נגד מפקד גלי–צה"ל ותודות לכריזמה שלו גרר אחריו אנשים. זה היה הלובינג הראשון שעשה בחייו. כעת סיפור ההתנתקות הוא התיק שעומד במרכז האגנדה של מדינת ישראל, והוא לקח על עצמו משימה לא פשוטה". פורת רואה בגלי–צה"ל את בית–הספר הטוב ביותר שהוא יכול לבקש לעצמו. "שם נתנו לי כלים להכיר את הנקודות שצריך לגעת בהן כדי לייצר כותרות. יש משמעות לכינוסים בהולים ולהודעות דרמטיות". לצד המעבר מהעיתונות לתפקיד יועץ עבר פורת גם קווים אידיאולוגיים - משמאל לימין. ההארה באה לו, על–פי עדותו, לאחר הסכמי אוסלו: "הגעתי למסקנה שצורת הניתוח של השמאל פשטנית ופלקטית. הגעתי למסקנה שהנסיגה לא תוביל לשלום אלא לטרור". כיצד עשה האסטרטג הצעיר את דרכו למעוז המתנחלים? קשרים, מסתבר, לא מזיקים. בנצי ליברמן, יו"ר מועצת יש"ע, קיבל עליו המלצה חמה מזאב (זמביש) חבר, מזכ"ל "אמנה", תנועת ההתיישבות של מועצת יש"ע, וקרוב משפחה של פורת: "זמביש הוא החוט המקשר. הופענו מול ההנהלה המורחבת של מועצת יש"ע. הצגנו בפניהם את התפיסה שלנו איך אפשר להביא לסיכול התוכנית. אחרי תהליך ארוך של הידברות, שארך חודשים, הגענו להסכמה". בנצי ליברמן שיחזר את קבלת ההחלטה: "היתה פנייה של אחד מחברי מועצת יש"ע ששמע אותו באירוע משפחתי. עשינו ועדת שיפוט שתכריע בין שתי קבוצות שהתמודדו. יובל בא עם הצעה מתגלגלת ועם חלקים נוספים שדיברו על מהלכים נועזים יותר. הקו שלו היה מיליטנטי. את החלק הראשון קיבלנו ואת השניים האחרים לא קיבלנו. הקמפיין המתגלגל של יובל עסק באמירות קשות מול שרון. אבל הוא לא עסק במעשים שעוברים על החוק". המשרד שהתחרה בו היה של איתן דורשב. הבחירה ב"ספין תקשורת" נתפסה כמעין גימיק מצד מועצת יש"ע. יש יתרון לאדם חילוני יוצא השמאל. אלא שהפעם היוצרות התחלפו - פורת איגף כמה מחברי מועצת יש"ע מימין. אפילו עמדותיו של הדובר והמזכיר המדיני, יהושע מור–יוסף, כבר לא תאמו את הקו שהתווה פורת. מור–יוסף הוביל קמפיין ברוח "יש לנו אהבה והיא תנצח", פעולות שיציגו תדמית חיובית למתנחלים. בסופו של דבר עזב מור–יוסף את התפקיד ואת המועצה והחל ליחצ"ן את שר החוץ סילבן שלום, שאמור למכור את ההתנתקות. הפרישה באה על רקע חילוקי דעות עם פורת. ואמנם, מאז שהצטרף פורת לכוחות מועצת יש"ע לפני כחצי שנה נרשם שינוי ברור בקמפיין והוא החל ללבוש אופי שלילי ולוחמני. רפי סרי, ראש מטה המאבק בגוש–קטיף, דבק בקו החיובי של אנשי הגוש: "לאורך כל הדרך אנחנו הולכים בקמפיין פוזיטיבי, לחבר את עם ישראל לגוש–קטיף ולהראות לו את האנשים. תמכנו בקמפיין רך ונעים שמדבר לציבור ויכול לגעת בכמה שיותר אנשים. אני לא מאמין בקמפיין אגרסיבי". פורת הציע סיסמאות אחרות: "שרון קורע את העם" ו"תנו לעם להחליט". מצד אחד "הליכה להכרעת העם", ומן הצד השני הקריאה של מועצת יש"ע לאי–ציות אזרחי, להעמיד מאה אלף אזרחים שיתייצבו בגוש–קטיף ביום הפינוי. לפורת אין ספקות באפקטיביות של המסר הנוקב: "יש פה סכנה אמיתית ולכן אין מקום לקמפיין שמנוהל על סימפטיה". עם כניסתו של פורת לתמונה נבחרה אסטרטגיה של התמקדות בדרישה לקיים משאל עם. פורת: "אחת הבעיות של ההתנתקות היתה הסיקור התקשורתי. חשבנו שצריך לייצר נושא קל יותר לשיווק, אך אחד האתגרים התקשורתיים היה שהתהליך אטי ואינו מצטלם היטב. היינו צריכים להמחיש לציבור את הקרע בעם". אחת השיטות המקובלות היתה מתן הצהרה פרובוקטיבית ושחרור הבהרות מרוככות מאוחר יותר. כך מגיעים לכותרות פעמיים: פעם בפרובוקציה ופעם בהבהרה ובריכוך. גם לפגישות עם גורמים ממלכתיים, כמו הרמטכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ושר הביטחון, נועד תפקיד כחלק מהמסלול של הצהרה פרובוקטיבית ולאחריה מיתון ההתבטאות. בפגישה עם שאול מופז התריעו כמה מראשי מועצת יש"ע על סכנת הקרע בעם. ההצהרה הפרובוקטיבית הודלפה לתקשורת. מה שהקנה לה ממד של אמינות היתה התחושה שמדובר במשהו אמיתי. הכותרות היו גדולות. סוגיית הסרבנות עלתה על סדר–היום הציבורי באמצעות פגישה שקיימו ראשי יש"ע עם הרמטכ"ל. מקור ביש"ע אינו מסתיר את השיטה: "כדי להעלות למודעות את הקרע בעם, העלינו ביוזמתנו את סוגיית הסרבנות. יזמנו פגישה עם הרמטכ"ל ויצרנו כותרות במהלך הפגישה. אחד הגורמים הקשורים אלינו הדליף את הפגישה לתקשורת, למחרת הכותרות דיברו על סרבנות של אלפים. כך יצרנו מצב שבו הסרבנות עלתה על סדר–היום התקשורתי". החלטה אחרת של מועצת יש"ע היתה לקרוא להמונים להתייצב ביום פקודה בגוש–קטיף ולא לזוז משם. ושוב מסביר מקור ביש"ע את השיטה: "בהפגנה הגדולה עמד בנצי ליברמן ועשה אקט פומבי של חתימה על מסמך התחייבות להתייצב בגוש ביום פקודה. זה היה אקט ויזואלי שמצטלם היטב. התקשורת משמשת כלי בשידורים חיים. כשהכותרת אומרת, אנו צפויים לעימות חריף, זה משרת את האינטרסים שלנו". כך קרה גם לאיגרת של ראש מועצת בנימין, פנחס ולרשטיין, שקרא להפר את חוק "פינוי פיצוי" גם במחיר ישיבה בכלא. האיגרת היא דוגמה לאופן שבו הצליחה מועצת יש”ע לתמרן את התקשורת. הניסוח נועד לייצר כותרות. הדינמיקה ומחול השדים שנוצר סביבה גררו כותרות ענק. בנצי ליברמן מסביר: "אנחנו עושים בכוונה מהלכים של אירועים תקשורתיים. אנחנו צריכים להמחיש לציבור מה משמעות משאל העם. פנחס ולרשטיין אמר, שאם העניין לא יובא להכרעת העם, הוא יפר את החוק. היועץ המשפטי אמר, אני מקווה שמועצת יש"ע תגנה, אנחנו שתקנו במשך 24 שעות, אחר–כך התכנסנו ודנו וכינסנו מסיבת–עיתונאים. וכך יצא שהתקשורת עסקה בעניין הזה שלושה ימים". כל מי ששמע שיובל פורת קיבל את הקמפיין לידיו הזהיר אותו שאין לו סיכוי להצליח. התגייסות התקשורת בעד ההתנתקות, הגיבוי שקיבל ראש הממשלה מהשמאל, אך בעיקר חוסר היכולת לשלוט באופן מוחלט בכל האירועים. "יש פה הרבה שחקנים, רבנים, מנהיגים חילונים", אומר פורת. הוא גם מודע לעובדה שחלק מההתמודדות בקמפיין נעוץ בהבנה שאין לך שליטה מלאה על האירועים. כך היה גם במשבר סביב חילוקי הדעות שהתגלעו במועצת יש"ע לגבי אופי הקמפיין. "זו מערכת מגוונת ופלורליסטית, ויש בה קושי אמיתי: למשל, אין לך אפשרות לשלוט על התבטאויות מהסוג שהשמיע חסדאי". חסדאי אליעזר, מ"מ יושב ראש מועצת יש"ע, נמנה עם הקולות האחרים שנשמעים בזמן האחרון בהתנחלויות. כך, למשל, התנגד ליוזמה להתייצב בגוש–קטיף ואמר בהתרסה כי יתגייס למילואים כדי לאפשר את ההתנתקות. הוא הביע חשש מפני מה שעלול להתרחש יום למחרת ההתנתקות, בין אם תצא אל הפועל ובין אם לאו. יש לו ביקורת נוקבת על הקו התקשורתי הנוכחי. גם שאול גולדשטיין, ראש מועצת גוש–עציון, מבקר בגלוי את הקמפיין שמטרתו לעצור את תוכנית ההתנתקות. הוא חושש מפני השלכות אפשריות של האשליה כאילו ירידה לרחוב תוכל לעצור את התוכנית. ביקורת מעניינת יש לחסדאי אליעזר גם נגד הקו החדש שמסתמן בתוך הליכוד ומכוון נגד השחיתות של ראש הממשלה בפרשת המינויים הפוליטיים בסיסמה "מושחת נמאסת!": "בתוך הליכוד מחפשים חיזוקים למנף את הקמפיין הזה", שולח אליעזר רמזים למניעיו של פורת. "לדעתי, יובל פורת לא עובד רק במועצת יש"ע. הוא מכר את זה גם לליכוד. זה יותר חזק כשזה בא מהבית. הקו כוון כולו לתוך הליכוד. זה לא קמפיין של יש"ע, אלא קמפיין שהיועצים האסטרטגיים מכרו לליכוד, ואם ישיגו את המימון הנכון, נראה אותו". הניסיון הוא להסיט את תשומת–הלב מההתנתקות לשחיתות של שרון. "השיא היה עם המינויים", אומר אליעזר. "בתוך הליכוד זה גרם לפיצוץ. יובל הוא יועץ אסטרטגי נדיר. הוא לא המציא את הקמפיין אלא ענה לצורך שבא מתוך הליכוד בלי קשר ליש"ע ומיקד אותו נקודתית באריק שרון". ואכן, פורת מסתייע במידע פנימי שמודלף לו מלשכת ראש הממשלה והוא מקושר גם לתומכי ליכוד שמוצאים איתו הבנה ושותפות אינטרסים. הוא נטל חלק בליבוי הזעקה הציבורית נגד המינויים הפוליטיים של שרון. הוא קיבל את המידע הפנימי על המינויים הצפויים מהלשכה, וזיהה את הפוטנציאל הציבורי עוד לפני שהכוונה יצאה אל הפועל. הוא הסב את תשומת לבם של פוליטיקאים ועיתונאים ומיקד אותם במסר מרכזי אחד וקליט. לכך הצטרפו פניות שהגיעו מאנשי שמאל שהעלו את זעקת השחיתות נגד שרון ומצאו אוזן קשבת בתקשורת. שיתוף הפעולה עם השמאל הוא גורם חשוב בגישתו של פורת. "היה חשוב לנו לגרור את השמאל להגיב, מתוך מחשבה שכשהשמאל נדבק לשרון, זה לא עושה לו טוב. חלק ממה שהפך את איגרת ולרשטיין לכותרת ראשית היה העובדה שהשמאל הזין את העניין". לשם כך גם נעשה מאמץ לגייס את השמאל לתמיכה במשאל העם. במסגרת זו גם הִרבה פורת להשתמש בסקרים שהתקשורת אוהבת כל–כך. "יצרנו דינמיקה של ריצה מטורפת אחרי סקרים. זה מייצר אווירת בחירות. אווירת בחירות מייצרת הקצנה. קשה לשמור על קואליציה באווירה כזו. התקשורת נגררת. זה גורר את התהליך להכרעה דמוקרטית שאנחנו רוצים אותה". הקמפיין התקשורתי של מועצת יש"ע הולך ומקצין ככל שמתקרב מועד ההתנתקות. לאחר הכישלון בזירה הפרלמנטרית מכריזים שם על מעבר לרחוב. המגמה הזו מעוררת ביקורת אך פורת דוחה אותה: "התפיסה ברוב הקמפיינים שלי היא מיליטנטית ואגרסיבית. אבל אני לא חושב שמועצת יש"ע צריכה אותי כדי להפעיל קיצונים. יש מגמה אותנטית של הקצנה שאנו לא שולטים בה". לעמיתיו של פורת יש ביקורת על הקמפיין שהוא מנהל. יועץ תקשורת שמעדיף להישאר בעילום שם אומר: "הוא בחור מוכשר אבל אין לו איזון נכון לעצור בזמן. הוא משך את מועצת יש"ע לקו המתלהם. ולראיה, העובדה שהמועצה לא באמת מתנערת ממעשים פרובוקטיביים אלא בקריצה". נורית דאבוש, מרצה לאסטרטגיה תקשורתית באוניברסיטת בר–אילן ובית–הספר "כותרת" וחברת מועצת הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה, מסבירה: "המטרה היא ליצור דעת קהל שסיפור החזרת שטחי ארץ–ישראל הוא בעייתי. הם עושים את הקרב על הפרומו. הם מבינים שהם הפסידו את הקרב על ההתנתקות. במישור הטכני נגמרה להם התחמושת של הפעילות מוקדם מדי. עכשיו כל מה שיעשו לא יהיה ממש מעניין. הם עברו לפעולות בעייתיות, חסימת כבישים. הם החליטו לעשות שינוי ברוח של אסטרטג צעיר ולא אחראי והלכו על קמפיין נגטיבי, שגם לא הצליח בהגשמת המטרות וגם גרם להיעדר סימפטיה של הציבור". יריב אופנהיימר, דובר "שלום עכשיו", יריב מושבע של מועצת יש"ע, מגיב על השינוי בקמפיין: "הם (מועצת יש"ע) מהלכים על קו התפר בין המשוגע של הכפר לבין קו מתון וידידותי. טנגו בין איומים אלימים לבין הליכה לתקשורת כדי למתן את ההתבטאות. על–פי השיטה הזאת צריך לומר משהו קיצוני, וברגע שהזרקור מופנה אליך, למתן אותו. ברגע שהם מרגישים שהקמפיין נחלש, הם מוציאים מהארון התבטאות קיצונית ובאותו רגע זה פותח את מהדורת החדשות...". במועצת יש"ע זוכה פורת לכבוד. נועצים בו לפני קבלת כל החלטה ובדרך–כלל מתחשבים בדעתו, אך למעשה אין לו זכות הצבעה בנושאים העולים לדיון. מי שמחליט על המהלכים היא מועצת יש"ע, שמשופשפת בתרגילים פוליטיים ותקשורתיים. בינתיים ממשיך פורת לשנן את המנטרה שנשמעת מופרכת, כי לעצירת ההתנתקות סיכויי הצלחה גבוהים. נראה כאילו הצליח לשכנע אפילו את עצמו. מוטיבציה לא חסרה לו. אם אכן יצליח להוביל מהלך שיסכל את תוכנית ההתנתקות, מובטח לו ממועצת יש"ע בונוס שמן ומיוחד. פורת אינו מסתפק בכך. האתגר הגדול מבחינתו, מה שמכונה בפיו "הבונוס הפרטי שלי", הוא לצפות בהנאה כיצד ראש הממשלה נופל מכסאו. גיליון 56, מאי 2005

"לא הטלתי ספק ביוקרתם או במומחיותם של החוקרים המצוטטים בכלכליסט, אלא בשימוש שהם עושים בעיתונאים כדי להפיץ גרסאות פופוליסטיות ששום עיתון מדעי רציני לא היה מוכן לפרסמן". תגובה לאמיר זיו

מאמר התגובה של העיתון "כלכליסט", החתום על-ידי אמיר זיו, מכיל טענות פרטניות רבות. אשיב עליהן בצורה כוללת. עיקר המאמר מוקדש לביסוס מעמדם המדעי של החוקרים שצוטטו בכתבות ה"השראה" של "כלכליסט". ראוי להדגיש אפוא כי מעולם לא הטלתי ספק ביוקרתם של החוקרים הללו, וכי לא ניסיתי להטיל דופי במכלול עבודתם המחקרית. רוב החוקרים האלה מוכרים בעולם כמובילים בתחומם וכבעלי-סמכא שאין שני להם, ולא היתה לי כל כוונה לבקר אותם בעניין זה. מכאן שרוב העבודה שהושקעה על-ידי "כלכליסט" במתן התגובה היתה ברכה לבטלה, שכן יכולתי להסכים עם דברים אלה מראש, וללא כל ויכוח. אבל מה באשר ליתר טענותיו של "כלכליסט"? ראשית ייאמר שאני רוחש כבוד רב לעיתון על כתבותיו המדעיות, בייחוד על שום שהשכיל לנסח אותן בלשון שווה לכל נפש, בלתי ארכנית ובהירה. לפחות מבחינה זו, "כלכליסט" ראוי לברכה ולהערכה, משום שרוב כלי התקשורת בישראל אינם טורחים לעסוק כלל בענייני מדע, ודאי שלא באריכות ובפירוט כ"כלכליסט"; כך גם ציינתי במאמרי שעליו באה תגובתו של אמיר זיו. אבל ב"כלכליסט" כועסים, בייחוד משום שהעזתי לאפיין את המדע, כפי שהוא מוצג באותן "כתבות השראה", בתור "מדע הירואי", ומשום שטענתי שברוב המקרים הללו מדובר ב"מדע ספקולטיבי ביותר, המבוסס בעיקר על משאלות לב ועל דמיונות שווא, ולא על מסקנות מדודות וקפדניות". גם לאחר תגובתו המפורטת של "כלכליסט", אני נותר איתן בדעתי שכתבתי דברים נכונים. להלן נימוקי: הכתבות ש"כלכליסט" מאפיין כ"כתבות השראה" עוסקות, רובן ככולן, בסוגיות מדעיות, המוצגות לעתים קרובות באופן בלתי הוגן ובלתי הגון, ובדרך שאין להימנע מלתארה כ"הירואית". לשאלת מעמדם המקצועי של החוקרים המצוטטים בכתבות אין שום חשיבות בהקשר זה. חשוב יותר הוא האופן שבו חוקרים אלה – הפועלים על-פי רוב בשיתוף פעולה עם הכתבים ועם העורכים – מציגים את תוצאות מחקריהם, כך שהמסקנות העולות מהם אינן קשורות לאמיתו של דבר (ודאי שלא בקשר לוגי, או על-ידי רציונל מדעי כלשהו) לרבות מן הטענות המועלות (הן על-ידי הכתב והן על-ידי החוקרים עצמם) בכתבות ה"השראה". הנה דוגמה אחת: באחת הכתבות שסיקרתי במאמרי מוצג ד"ר אוברי דה-גריי, ש"כלכליסט" כינה בשם היומרני "איש הנצח". דה-גריי עוסק זה שנים רבות במחקר גרונטולוגי, והוא סבור כי "ההזדקנות, שתמיד נחשבה לדרכו של הטבע, אינה אלא מחלה לכל דבר, שהמדע מאפשר לטפל בה, למנוע אותה ולחסוך מבני-האדם את המוות". כמו כן דה-גריי, המתואר ב"כלכליסט" כבן-דמותו של "הנזיר הרוסי המסתורי רספוטין", טוען כי "האדם הראשון שיחיה עד גיל אלף כבר נולד". האם זוהי טענה מדעית? האם היא נובעת לוגית מממצאי מחקריו של דה-גריי או ממחקרים אחרים בתחום זה? לא, לא, ושוב לא. מדובר בפנטזיות חסרות בסיס, הקשורות יותר לניבוי עתידות ופחות למדע של ממש. בכתבה הנ"ל מצוטט גם העתידן הנודע ריי קורצווייל, שאמר, לאחר פגישה עם דה-גריי, כי "מכאן והלאה, העניינים עומדים להשתפר". ובכן, צר לי להרוס את חלומותיהם של מר קורצווייל וחסידיו הרבים, אבל מדובר בנבואה שאינה קשורה משום בחינה למצב הידע המדעי כיום. איש אינו יכול לקבוע – ודאי שלא במידה סבירה של ודאות – כיצד ייראה עתיד האנושות או אם "האדם הראשון שיחיה עד גיל אלף כבר נולד". ייתכן שעבודתו המדעית של דה-גריי היא מן המעלה הראשונה, אבל טענות מסוג זה (שדה-גריי לא היה יכול להעלות בכתב-עת מדעי) אינן יכולות להיחשב לניבויים מדעיים מהימנים, אלא רק לפנטזיות ומאוויים המוצגים באיצטלה מדעית – הא ותו לא. והנה דוגמה נוספת: בכתבתה של אביבה משמרי שפורסמה ב"כלכליסט" מועלית השאלה "עד כמה דומות שיטות הניהול של הנמלים לאלו המוכרות לנו מחברות אנושיות?". בכתבה מתראיינת דברה גורדון, "מומחית בעלת שם לארגון וניהול". שוב, מן הראוי להדגיש שאין לי השגות כלל על עצם מומחיותה או על הישגיה המחקריים של גורדון. ב"כלכליסט" יכולים להירגע בעניין זה. אבל האופן שבו מתוארת חברת הנמלים במאמר, כאילו ניתן להגיע באמצעותו למסקנות מעניינות בנוגע לדמיון שבינה ובין חברת בני-אדם, אינו מדעי כלל, ונסמך, כפי שטענתי, על ספקולציות חסרות בסיס. השאיפה ללמוד לקחים מוסריים מעולם הטבע (בעלי חיים במקרה זה) ולהסיק מהם על אופן ההתנהגות הראוי של החברה האנושית היא שאיפה ישנה נושנה, וכותבי משלים ופילוסופים נהגו כך עוד למן העת העתיקה. לאמיתו של דבר, אין בכך כל רע. אבל זה אינו מדע, ומסקנות מסוג זה כלל אינן יכולות להיות מדעיות, משום שהמדע ביסודו אינו עוסק במה שראוי להיות, אלא רק במה שיש. דברה גורדון, למרות יוקרתה המקצועית (המוצדקת), אינה יכולה לטעון כי חברת הנמלים נושאת לקחים ביחס לחברה האנושית, או שלקחים אלה נובעים ממחקריה בתחום. גם הטענה בנוגע לעצם הדמיון המתקיים לכאורה בין חברת הנמלים וחברת האדם היא טענה הכרוכה בהנחות יסוד אידיאולוגיות, ואינה מבוססת (גם אינה יכולה להיות מבוססת) על מחקרים כלשהם. על כל פנים, כל אלה אינן טענות מדעיות, ומן הראוי שלא להציגן כך. ראוי לציין כי הביקורת שהפניתי כלפי "כתבות ההשראה" של "כלכליסט" אינה יוצאת דופן, והיא דומה לביקורות רבות שהופיעו במאמרים אחרים שפירסמתי במדור זה. טענתי הכללית היא שלעתים קרובות חוקרים משתפים פעולה עם עיתונאים כדי להציג בפני הציבור הרחב כל מיני טענות בלתי מדעיות, שאותן אין הם יכולים לפרסם בכתבי-העת המדעיים הדורשים מידה רבה של איפוק ושל לשון המעטה. דוגמה מובהקת ללשון המעטה שכזאת מצויה במאמרם הנודע של פרנסיס ווטסון וגיימס קריק, מגלי המבנה של מולקולת הדנ"א, שפורסם בכתב-העת "נייצר" בשנת 1953, ושנחתם במלים: "לא נעלם מעינינו כי אופן זיווג הבסיסים הספציפי שקבענו מצביע באופן מיידי על מנגנון אפשרי להכפלת החומר התורשתי". זהו ניסוח מדעי "קלאסי". יבש ואטום. אבל כשנכנס קריק אל הפאב כחודש לפני כן, הוא הכריז על תגליתו במלים: "מצאנו את סוד החיים!" (הציטוטים מתוך "הסליל הכפול", בתרגום איתי בן-פורת, ספרי עליית-הגג). מובן שאין בכך כדי להמעיט ולו במידה קלה מחשיבות תגליתם של ווטסון וקריק או מגדולתם כמדענים; אבל את האמת יש לומר: "סוד החיים" לא התגלה כאן, ועל כל פנים אין מדובר בקביעה מדעית, שכן "סוד החיים" הוא ביטוי מאגי ולא מדעי. מסיבה זו ביקרתי את "כלכליסט" על שימוש בביטויים כגון "פיצוח נוסחת העונג האנושי", או על הטענה (המופרכת) ש"את מוסד הנישואים המורכב כל-כך אפשר לתרגם לנוסחאות ברורות". גם במקרים אלה מדובר לא במדע אלא בדבר-מה אחר, שאני מעדיף לכנות "קסם". ד"ר יקי מנשנפרוינד מלמד מדע ותרבות באוניברסיטה הפתוחה

תושבי השטחים ומזרח השרון סובלים במשך שנים משריפות הפסולת של הכפרים הפלסטינים, החסרים תשתיות לפינוי הפסולת. כעת המנהל האזרחי והמשרד להגנת הסביבה מקדמים מהלך שעשוי להקל באופן משמעותי ומיידי על התושבים. עם זאת, עדיין מוקדם לשמוח – במנהל האזרחי מדגישים שהפתרון "מצוי בשלבים ראשוניים ולאחר מכן יידרש מכרז והקמת מערך"

שריפות הפסולת המסרטנות נמצאות במגמת עלייה מתמדת, כשבין 2019 ל-2021 חלה עלייה של 70% במספר השריפות ברחבי הארץ. מי שנושאים בנטל הכבד ביותר הם תושבי יהודה ושומרון והיישובים הסמוכים גם בתוך גבולות הקו הירוק – שם מספר השריפות גדל בשנים אלו ב-200%, לפי נתוני רשות הכבאות. התושבים מתמודדים בכל יום עם פיגועים זיהומים מסכני חיים, המעלים את הסיכוי של ילדיהם לחלות במחלות קשות כגון סרטן – מחקר בנושא מצא כי הסיכוי של ילדים פלסטינים הגרים בסמוך לשריפות פסולת לחלות בסרטן גבוה פי ארבעה ביחס לנורמה, והעשן הרעיל של השריפות לא מבחין בין הילדים הפלסטינים לאלו היהודים. כעת, הפתרון שיכול לסייע לתושבים נמצא בשלבי קידום ראשוניים. מעקב שקוף: הסיבות המרכזיות לאותן שריפות קטלניות נוגעות לתשתיות הלקויות לטיפול בפסולת באותם אזורים.לפי המנהל האזרחי, האמון על יישום המדיניות בשטחים, לכרבע מהפלסטינים בשטחים אין לאן לפנות את הפסולת.בדיקת שקוף: היעדר תשתיות פינוי פסולת בשטחיםבדיקת "שקוף" מעלה כי בשטחים קיימות רק שש תחנות מעבר – תחנות שאליהן מגיעה הפסולת מהרשויות כדי לעבור מיון קודם לשליחתה אל מפעלי המחזור – על שטח של כ-5,800 קמ"ר, כלומר קיימת תחנת מעבר אחת על כל אלף קמ"ר בממוצע, בהשוואה לאזור המרכז, המכיל תחנה אחת על כל 120 קמ"ר. נוסף על המחסור בתחנות המעבר, חסרים גם אתרי הטמנת פסולת, אתרים שבהם מוטמנת בלית ברירה הפסולת באדמה, בשל המחסור בתשתיות למיחזור. בדיקת "שקוף מגלה שהקמה של התשתיות הנדרשות לטיפול בפסולת תיקח עוד מספר שנים, בהן התושבים ימשיכו לנשום אוויר רעיל שמקורו בשריפות הפסולת. סיבה מרכזית נוספת היא עלות השינוע וההטמנה של הפסולת המיוצרת, המייצרת תמריץ כלכלי שלילי המעודד את שריפתה. שילוב של שתי הבעיות הללו מייצר את המציאות הבלתי נסבלת איתה נאלצים כלל התושבים להתמודד, היהודים והערבים כאחד.מהו היטל ההטמנה? היטל ההטמנה המונהג בארץ – כ-110 שקלים לפני מע"מ – הוא מס אותו חייבת כל משאית זבל לשלם כאגרה למדינה בשער הכניסה למטמנה. ההיטל מהווה תמריץ שלילי לרשויות לשלוח את הפסולת להטמנה, וכך היא מוצאת את דרכה ל"פתרון" שלכאורה זול יותר לכיס, אך יקר מאוד בבריאות: שריפת הפסולת. מטרת ההיטל לתמחר את הנזקים של הטמנת הפסולת באדמה, שהיא כביכול האלטרנטיבה למחזור. אך למרות הכוונות הטובות, מסתמן שהתוצאה בפועל הפוכה: בין 2021-2009 עלה ההיטל בכ-260% (מ-30 לכ-110 שקלים), ומספר שריפות הפסולת המשיך לעלות בהתמדה. בגוף המחקר של הכנסת מציינים כי "ייתכן שהעלייה בהיטלי הטמנה […] תרמה לתמריץ הכלכלי להשליך פסולת באופן לא-חוקי או לשרוף אותה". הפתרון השורשי וארוך הטווח של הבעיה הוא הקמת תשתיות נוספות לטיפול בפסולת, אך בדיקת "שקוף" מעלה שייקחו עוד שנים רבות עד שאותן תשתיות יוקמו. באשר לפתרונות המיידים, גם הגברת אכיפה לא צפויה להביא את הישועה – בשנת 2021 היו לכל הפחות כ-1,100 שריפות פסולת בשטחים, כך לפי רשות הכבאות, ויחידות פיקוח המונות כמה עשרות של פקחים לא יכולות להתמודד עם היקף התופעה. רק לפני חודש וחצי פעולות אכיפה נרחבות של המנהל האזרחי גרמו לתוצאה ההפוכה – השמדת מספר אתרי שריפת פסולת פיראטים של פלסטינים על ידי המנהל האזרחי גרמה להם בתגובה להצית כמויות אדירות של פסולת שגרמו לפיגוע זיהומי אדיר מימדים ממנו סבלו תושבי ראש העין. עשן שריפות פסולת מתמר מעל פסגות אפק, ראש העין (צילום: ישראלה גזית לוי) מסתמן שהפתרון היחידי לטווח המיידי שיוכל להקל על התושבים הוא סבסוד שינוע הפסולת לכפרים והישובים הפלסטינים, עד להקמת התשתיות המתאימות. את פתרון זה מקדמים בימים אלו במנהל האזרחי, בתמיכת המשרד להגנת הסביבה. הקלה בדרך הפתרון הראשון נוגע לכפרים הפלסטינים בשטחים. המשרד להגנת הסביבה מסר ל"שקוף" כי "אושר תקציב של 2.4 מיליון שקל עבור מימון שינוע ושימוש בתחנת מעבר לפסולת מ-13 כפרים פלסטינים למשך שנה", וכן "תקציב של 17,106,210 שקל לשלוש שנים עבור שינוע והטמנה של פסולת מ-33 אתרים". הפתרון אמור לעזור למגוון רחב של כפרים ורשויות בשטחים, כך שתושבי יהודה ושומרון, מזרח השרון, וכן מזרח ירושלים צפויים לחוש בהקלה ברגע שהוא יצא לפועל. עם זאת, במנהל האזרחי, האמון על יישום המהלך, מצננים את ההתלהבות. במענה לפניית "שקוף" הנוגעת לתאריך תחילת שינוע הפסולת מאותם כפרים ורשויות מסרו כי "קידומו מצוי בשלבים מקדמים ולאחר מכן יידרש מכרז ובניית מערך". כלומר, הפתרון נמצא בשלבים ראשונים, ולאחריו יהיה צורך במכרז לבחירת קבלן פינוי ובניית מערך שיתמוך בשינוע הפסולת. במנהל האזרחי לא מסרו כמה זמן כל אלו יארכו. בנוסף, במנהל לא ענו לשאלת "שקוף" אם הכספים יועברו ישירות לכפרים, והם יהיו אחראיים על שינוע הפסולת, או שמא המנהל האזרחי ינהל את הכספים שאושרו וידאג לקבלן פינוי בעצמו שיגיע לשנע את הפסולת. ככל שיישום הפתרון יתעכב, התושבים ימשיכו לנשום את האוויר הרעיל מאותה פסולת לא מפונה. כעת עליהם ללחוץ על קידום הפתרון בהקדם. נמשיך לעקוב. תגובות: המנהל האזרחי: המנהל האזרחי מבצע פעולות לשמירה על הסביבה ולהסרת מפגעים סביבתיים באזור. בין היתר, המנהל האזרחי פועל להוספת פתרונות ברי קיימא לטיפול בפסולת ובמקורות זיהום, ולהגברת האכיפה בנושאי שמירה על הסביבה באזור, על מנת למנוע זיהום משמעותי וסיכון לבריאות הציבור, למשאבי הטבע ולמקורות המים. כחלק מהמאמץ לשמירה על הסביבה באזור, אומץ חוק שמירת הניקיון במועצות המקומיות באיו״ש, תוך עיגון ההסדר הנוגע להקמת הקרן לשמירת הניקיון. כספי הקרן שמקורם באזור, הנובעים בעיקר מהיטל שנגבה בגין הטמנת פסולת, מושקעים בחשבון ייחודי, המשרת פרויקטים סביבתיים ברחבי יהודה ושומרון בלבד, בהתאם לייעוד הקרן כפי שנקבע בישראל, וכפי שהורחב בהחלת החוק באזור, על מנת להתאים את השימושים שניתן לעשות בכספים אלו לצרכים הייחודיים של האזור. כך, בין היתר, התיקון מעניק לקמ"ט איכה"ס (קצין מטה איכות הסביבה, ד.ג) של המנהל האזרחי סמכות לחוות את דעתו המקצועית בפני הקרן, באשר לצרכים המיוחדים של האזור, ומקנה יכולת השפעה ממשית בקביעת סדרי עדיפויות בהשקעת כספי הקרן בפרויקטים באזור. בכל הנוגע לפרויקט המדובר, קידומו מצוי בשלבים מקדמים ולאחר מכן יידרש מכרז ובניית מערך. הנושא נמצא על סדר יום של המנהל האזרחי לקידומו בכלל האזור. המשרד להגנת הסביבה: ההחלטות שאושרו בקרן הניקיון – 17.4.2023 – פרוטוקול יפורסם בקרוב. אושר תקציב של 2.4 מיליון שקל מחשבון הטמנה (יו"ש), עבור מימון שינוע ושימוש בתחנת מעבר לפסולת מ-13 כפרים פלסטינים למשך שנה. אושר תקציב של 17,106,210 שקל לשלוש שנים מחשבון הטמנה (יו"ש) עבור שינוע והטמנה של פסולת מ-33 אתרים. התקציב כולל 4.3 מיליון שקל שאושרו לנושא זה ליריחו ב-30.1.22. הפתרון השורשי וארוך הטווח של הבעיה הוא הקמת תשתיות נוספות לטיפול בפסולת, אך בדיקת "שקוף" מעלה שייקחו עוד שנים רבות עד שאותן תשתיות יוקמו. באשר לפתרונות המיידים, גם הגברת אכיפה לא צפויה להביא את הישועה – בשנת 2021 היו לכל הפחות כ-1,100 שריפות פסולת בשטחים, כך לפי רשות הכבאות, ויחידות פיקוח המונות כמה עשרות של פקחים לא יכולות להתמודד עם היקף התופעה. רק לפני חודש וחצי פעולות אכיפה נרחבות של המנהל האזרחי גרמו לתוצאה ההפוכה – השמדת מספר אתרי שריפת פסולת פיראטים של פלסטינים על ידי המנהל האזרחי גרמה להם בתגובה להצית כמויות אדירות של פסולת שגרמו לפיגוע זיהומי אדיר מימדים ממנו סבלו תושבי ראש העין. מסתמן שהפתרון היחידי לטווח המיידי שיוכל להקל על התושבים הוא סבסוד שינוע הפסולת לכפרים והישובים הפלסטינים, עד להקמת התשתיות המתאימות. את פתרון זה מקדמים בימים אלו במנהל האזרחי, בתמיכת המשרד להגנת הסביבה. הפתרון הראשון נוגע לכפרים הפלסטינים בשטחים. המשרד להגנת הסביבה מסר ל"שקוף" כי "אושר תקציב של 2.4 מיליון שקל עבור מימון שינוע ושימוש בתחנת מעבר לפסולת מ-13 כפרים פלסטינים למשך שנה", וכן "תקציב של 17,106,210 שקל לשלוש שנים עבור שינוע והטמנה של פסולת מ-33 אתרים". הפתרון אמור לעזור למגוון רחב של כפרים ורשויות בשטחים, כך שתושבי יהודה ושומרון, מזרח השרון, וכן מזרח ירושלים צפויים לחוש בהקלה ברגע שהוא יצא לפועל. עם זאת, במנהל האזרחי, האמון על יישום המהלך, מצננים את ההתלהבות. במענה לפניית "שקוף" הנוגעת לתאריך תחילת שינוע הפסולת מאותם כפרים ורשויות מסרו כי "קידומו מצוי בשלבים מקדמים ולאחר מכן יידרש מכרז ובניית מערך". כלומר, הפתרון נמצא בשלבים ראשונים, ולאחריו יהיה צורך במכרז לבחירת קבלן פינוי ובניית מערך שיתמוך בשינוע הפסולת. במנהל האזרחי לא מסרו כמה זמן כל אלו יארכו. בנוסף, במנהל לא ענו לשאלת "שקוף" אם הכספים יועברו ישירות לכפרים, והם יהיו אחראיים על שינוע הפסולת, או שמא המנהל האזרחי ינהל את הכספים שאושרו וידאג לקבלן פינוי בעצמו שיגיע לשנע את הפסולת. ככל שיישום הפתרון יתעכב, התושבים ימשיכו לנשום את האוויר הרעיל מאותה פסולת לא מפונה. כעת עליהם ללחוץ על קידום הפתרון בהקדם. נמשיך לעקוב. המנהל האזרחי: המנהל האזרחי מבצע פעולות לשמירה על הסביבה ולהסרת מפגעים סביבתיים באזור. בין היתר, המנהל האזרחי פועל להוספת פתרונות ברי קיימא לטיפול בפסולת ובמקורות זיהום, ולהגברת האכיפה בנושאי שמירה על הסביבה באזור, על מנת למנוע זיהום משמעותי וסיכון לבריאות הציבור, למשאבי הטבע ולמקורות המים. כחלק מהמאמץ לשמירה על הסביבה באזור, אומץ חוק שמירת הניקיון במועצות המקומיות באיו״ש, תוך עיגון ההסדר הנוגע להקמת הקרן לשמירת הניקיון. כספי הקרן שמקורם באזור, הנובעים בעיקר מהיטל שנגבה בגין הטמנת פסולת, מושקעים בחשבון ייחודי, המשרת פרויקטים סביבתיים ברחבי יהודה ושומרון בלבד, בהתאם לייעוד הקרן כפי שנקבע בישראל, וכפי שהורחב בהחלת החוק באזור, על מנת להתאים את השימושים שניתן לעשות בכספים אלו לצרכים הייחודיים של האזור. כך, בין היתר, התיקון מעניק לקמ"ט איכה"ס (קצין מטה איכות הסביבה, ד.ג) של המנהל האזרחי סמכות לחוות את דעתו המקצועית בפני הקרן, באשר לצרכים המיוחדים של האזור, ומקנה יכולת השפעה ממשית בקביעת סדרי עדיפויות בהשקעת כספי הקרן בפרויקטים באזור. בכל הנוגע לפרויקט המדובר, קידומו מצוי בשלבים מקדמים ולאחר מכן יידרש מכרז ובניית מערך. הנושא נמצא על סדר יום של המנהל האזרחי לקידומו בכלל האזור. המשרד להגנת הסביבה: ההחלטות שאושרו בקרן הניקיון – 17.4.2023 – פרוטוקול יפורסם בקרוב. אושר תקציב של 2.4 מיליון שקל מחשבון הטמנה (יו"ש), עבור מימון שינוע ושימוש בתחנת מעבר לפסולת מ-13 כפרים פלסטינים למשך שנה. אושר תקציב של 17,106,210 שקל לשלוש שנים מחשבון הטמנה (יו"ש) עבור שינוע והטמנה של פסולת מ-33 אתרים. התקציב כולל 4.3 מיליון שקל שאושרו לנושא זה ליריחו ב-30.1.22.

אחת החשיפות המהדהדות בעיתונות הספורט הישראלית. ב-1999 חשף עיתון "מעריב" כי ערב התבוסה של נבחרת ישראל בכדורגל בילו שחקניה עם נערות ליווי

אירוע מכונן בתקשורת הספורט, שהיה כל כולו חשיפה של "מעריב". בנובמבר 1999 התמודדה נבחרת ישראל בכדורגל מול דנמרק במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. במשחק הראשון באיצטדיון רמת-גן ספגה ישראל תבוסה משפילה 5:0, שחיסלה מעשית את סיכוייה (בגומלין בקופנהאגן נוצחה ישראל 3:0). מספר ימים לאחר אותו משחק, יצא "מעריב" בפרסום בולט לפיו חמישה משחקני הנבחרת בילו ערב המשחק בבית מלון בת"א עם נערות ליווי. "מעריב" קשר את ההתרחשות להפסד למחרת. הפרשה עוררה סערה עצומה בעולם הכדורגל הישראלי. התברר שבילויים או הימורים במסעות של הנבחרת בחו"ל או לפני משחקים הארץ, בקרב שחקנים וראשי המשלחת, היו עניין מקובל אפוף קשר שתיקה. העיתון לא פירסם שמות, אבל ציין כי מדובר בכמה שחקנים נשואים ובעלי משפחות. גם ההתאחדות נמנעה בזמנו מלחשוף את שמות המעורבים, שהגיעו לידיעתה בעקבות הפעלת חברת חקירות, מחשש לתביעות דיבה. כל שחקני הנבחרת התארגנו כדי להדוף את השמועות ולהגן על שמם הטוב, אבל הכתם והקלון דבק באותה נבחרת, אותה אימן שלמה שרף. בעקבות המקרה חיברה ההתאחדות לכדורגל את הקוד האתי לשחקני הנבחרות – תקנון להתנהגות הולמת. מבחינה עיתונאית, מדובר באחד הסקופים הגדולים בתקשורת הספורט הישראלית, לו אחראים אביב הברון, ששימש בזמנו עורך מדור הספורט של "מעריב", והעיתונאי יונתן הללי. במחאה על הפרסום הפסיק אייל ברקוביץ, כוכב הנבחרת, לכתוב טור בספורט "מעריב". מאז אירעו עוד מספר פרשות דומות, חלקן מתחום ההימורים, אבל פרשת נערות הליווי היא הגדולה והזכורה מכולן. [שלמה מן]

התרסקות מטוסים שאין בהם נספים מוכרים או קרובים היא סיפור מבעית, מרגש – אבל ריק. ללא המרכיב האנושי, יכולת ההזדהות שלנו עם האסון מעטה. צריכת סיפורי אסון רחוק תובעת מן הקורא אקטיביזם ויכולת הפשטה – שתי תכונות שהתקשורת אינה נוטה לדרוש מקהל היעד שלה

העולם הוא שטוח, כפי שהגדיר תומס פרידמן את חברת המידע שאנו חיים בה. שטוח מספיק כדי שדייריו יוכלו לדעת כמעט הכל האחד על האחר, אבל המרחקים הנפשיים נשארו כשהיו. אחד המקומות המעידים על כך הוא סיקור אסונות. חוקרי אסונות התעופה כבר פועלים בשטח, אבל עם צוותי החקירה המיומנים לעולם לא יימנה ולו חוקר תקשורת המונים אחד שיעסוק בהשתקפות האסון בעולם הרחב ויצייד את התקשורת בתובנות כלשהן באשר לאופן סיקורו ולמשמעותו. מדי פעם קורה שבמהלך זפזופ משועמם, בתקווה למצוא פירור עניין טלוויזיוני או לפחות להימלט מהפרסומות, אני נעצר על ערוץ נשיונל-גיאוגרפיק, שם רצה סדרה ותיקה על תאונות מטוסים ופענוחן. צפייה מזדמנת בסדרה היא מעין תראפיה עבורי בסופו של יום ארוך. אני מתמסר להשתלשלות המעקב אחר חוקרי התאונות, העמלים במשך חודשים ושנים בנסיונם לפרוט את המסתורין הנורא לפירוריו ולאחותם למכלול שלם. למדידות, לשחזורים, לניסויים, להצלבת נתונים. לחיפוש הבורג שהתרופף במכונה או באדם שנהג בה. ברור למה חקירות תאונות אוויר הן כאלה, אך אין בכך כדי להשיב לשאלה, למה דווקא החקירות הללו הפכו ללהיט טלוויזיוני – מסטיק למוח – ולמה דווקא בנשיונל-גיאוגרפיק? בשליפה, אני מציע את התשובה הבאה: צפייה בשחזור תאונה אווירית דומה לצפייה בסצינת טריפה בסוואנה האפריקאית. אצלי זה מעורר אותה השתאות, אותה בעתה קדמונית הטבועה בכל היצורים החיים שניחנו בתבונה קיומית כלשהי. אולי פירוק הזוועה לגורמיה לנגד עיני כשאני מוגן בכורסתי הביתית הוא זה שלא מניח לי לזפזפ. נדמה כי את מקום הפחד הקמאי מנחשים או תנינים תופסת היום החרדה מהתרסקות מטוסים; המצב הבלתי נתפס, שבו הפסטורליות של חוויית הטיסה למרחקים משתבשת בהרף עין לכלל נפילה אל מוות ודאי, המוני, שקורבנותיו לכודים בקופסה סגורה הנופלת ללא שליטה אל קרקע עוינת או אל ים אפל. אולי באמת יותר נעים להיטרף על-ידי חבורת צבועים במישורי המסאי-מארה. התרסקות מטוסים שאין בהם נספים מוכרים או קרובים היא סיפור מבעית, מרגש, אבל ריק. ללא המרכיב האנושי, יכולת ההזדהות שלנו עם האסון מעטה. צריכת סיפורי אסון רחוק תובעת אקטיביזם ויכולת הפשטה – שתי תכונות שהתקשורת אינה נוטה לדרוש מקהל היעד שלה. כדי שסיפור אסון רחוק ייגע בקוראיה, צריכה העיתונות להיות אקטיבית, כלומר לעבוד קשה במיוחד. ובעידן המשאבים המצומצמים, אין סיבה מיוחדת לעשות זאת. אין כאן טענה לעיתונות בכלל, ולא לשלנו בפרט. אנשים קרובים אצל עצמם, וגם העיתונים כך. רוב עיתוני יום שלישי, בבוקר שלאחר התרסקות טיסה 447, עסקו בדיווח אינפורמטיבי על האסון, כאומרים: מבעית, אבל רחוק. זה היה יכול לקרות לנו, אבל זה קרה לאחרים. די היה בישראלי אחד על הטיסה כדי שהכיסוי התקשורתי שלו בישראל יקפוץ מדרגת אסון אנונימי לדרגה הנעלה בהרבה של "אסון שלנו". וככל שאנו מאוהבים באסונות שלנו, כך אנו אדישים לאסונות אחרים. הרי אין שוויון בחלוקת משאבי הנפש. למוזיאון העיתונות הוושינגטוני, הניוזֵיאום, יש אתר נחמד המציג את סריקת עמודיהם הראשונים של 789 עיתונים יומיים מן העולם (ובהם, אגב, חמישה מישראל). מרפרוף בכותרות עיתוני יום שלישי, 2.6.09, הבוקר שאחר ליל האסון, עולה המסקנה המתבקשת כי ככל שמתקרבים למערב אירופה ולדרום אמריקה, הולך סיפור הטיסה וכובש את שטח העמודים הראשונים. בין 228 הנספים היו 12 אנשי צוות (צוות כפול, רובו צרפתי), ומבין הנוסעים היו 72 צרפתים, 58 ברזילאים, 26 גרמנים, 9 סינים, 9 איטלקים, 2 אמריקאים ו-27 ממדינות אחרות. לא צריך להיות חוקר תאונות מוסמך כדי לנחש שבדרך כלל קיים יחס ישר בין הלאום של הנוסעים הנספים ובין מידת הסיקור בארצותיהם. "הדיילי קורייר", לדוגמה, הרואה אור בפרסקוט, אריזונה, מרשה לעצמו בבוקר ה-2 ביוני להתעלם לחלוטין מן ההתרסקות באטלנטי, וכותרתו הראשית היא "התנגשות בין שתי מכוניות שלחה ארבעה לבית-החולים". אכן מקומיות במיטבה, הגורסת כי אסונות עירך קודמים. צילום השער ב"ניו-יורק טיימס" מראה אנשים מודאגים צופים במסכי מידע, אבל מתברר שאלה הם עובדי גנרל-מוטורס במישיגן העוקבים אחר החדשות הנוגעות לפשיטת הרגל של מעסיקם הגדול. לעומת זאת, "לוס-אנגלס טיימס" מעניק להתרסקות סיקור מורחב ומקדיש לה מיקום בולט ושטח נרחב כידיעה הראשית בעמודו הראשון. האם זה בגלל הבדלי השעות בין חוף לחוף? או שהעיתון הניו-יורקי מרשה לעצמו להשקיף על האסון בריחוק מסוים? כך נראה סיקור התרסקות טיסה 447 במהדורה המרכזית של ערוץ 2 הצרפתי, שלישי בשמונה בערב: במושגים של איפוק האירופי, יצאה המהדורה מגדרה ועסקה באסון במשך חצי שעה תמימה. אבל גם אם זהו אסון התעופה האזרחית הגרוע שחוותה צרפת, וגם אם נסדק קשות מיתוס הבטיחות של חברת התעופה הלאומית, העיסוק בפרשה היה ענייני באופן שקשה לתפוס כאן. ועם זאת העביר המשדר בצילומים, בדיווח ובשיחות פרשנות מידע בעל עוצמה רבה, גם מן הבחינה הרגשית. דויד פּיזאדה, מגיש המהדורה, הכיל את הנושא לבדו וטיפל בו באופן ענייני ובטון רגיל. רוב המהדורה עסקה בניסיון לפענח את הלא נודע, לקדם את הצופים עד כמה שאפשר אל פתרון החידה. מעבר לדיווח על היקשים במציאת השברים ובזיהוים, עסקו רבות במטיאורולוגיה ובטכנולוגיה (מתברר כי בצרפת פועלת "משטרה מדעית", שעוסקת בפענוח מקרים שיש בהם היבטים מדעיים וטכנולוגיים). בהיות צרפת מעצמת צלילת מעמקים, הוסבר בפירוט ובליווי המחשות הקושי שבשליית הקופסה השחורה, המונחת כנראה על קרקעית הים בעומק של יותר מ-6,000 מטר, מבצע שמעולם לא נערך כמותו. הפרשנים עמדו על הקושי שבסריקות ימיות בכלל ובזמן סערה בפרט. נערך דיון עם קברניט עמית במשמעותה של טיסה לתוך עננות טרופית בגובה של 12 ק"מ ובשאלה אם ניתן לתמרן בתוכה או לעקוף אותה בלי לסטות מהותית מן הנתיב. מתברר כי ענני הסערה מכילים בתוכם נפח אדיר של פתיתי קרח, שעלולים לכסות את כנפי המטוסים בטונות של חומר קפוא בתוך שניות. מכל זה עלתה תחושת אין אונים ששום טכנולוגיה לא תטשטש. הנה מטוס נעלם מן המסכים בעולם שכולו סרוק, נצפה ומאוכן, צולל לנקודה נידחת באוקיאנוס (מתברר שעדיין יש כאלה) ונעלם ללא עקבות וללא עדות על רגעיו האחרונים. תוך סיקור דקת הדומייה שקיימו חברי הסנאט נשמעו דבריו של הנשיא סרקוזי, התוהה לפשר המקרה הנורא, ואיך הוא קרה דווקא למעצמה טכנולוגית כצרפת. לאחר מכן הובא רצף דיווחים משדה התעופה רואסי (שארל דה-גול). כתבת המהדורה קיבלה את פניהם של הנוחתים בטיסה היומית הבאה מריו, ושוחחה עם "ניצולי המזל" ההמומים, אלה שלא הצליחו להשיג מקום על הטיסה שהתרסקה. היא ליוותה את צוותי האוויר שהתכנסו כדי לעבד את סיפור התאונה ולקחיה, פגשה את משפחות הנספים ששוכנו במלון סמוך, שבאחד מאולמותיו נערכו עבורן תדריכים ומפגשי תמיכה. כתב אחר יצא לכפר ליד בורדו, לכסות משפחה המייצגת את הטרגדיה הקבוצתית: חברה להפצת מוצרי חשמל תעשייתיים שיגרה עשרה מאנשי המכירות שלה לחופשת בונוס זוגית בת ארבעה ימים בריו, שממנה חזרו בטיסה שהתרסקה. הכתב הביא את סיפורו של זוג אחד שנספה בהותירו את שני ילדיו בבית. אחיה של האם הנעדרת, בת 27, תיאר את הנסיבות המרות, לא בלי שהתלונן על העדר תמיכה ראויה מצד חברת אייר-פראנס. שיחה אחרת נערכה עם משפחה שכולה ותיקה, ששכלה לא פחות מ-11 מיקיריה בהתרסקות הבואינג 737 המצרי מעל שארם א-שיח ב-2004, מטוס שרוב נוסעיו היו צרפתים. אחיו של הנספה באסון תיאר את הכאב שבבשורת מוות ללא גופה ואת טקסי האזכרה שבהם מושלכים זרים אל המים. בין כל אלה, מתברר כי ממש אתמול נחתה ברואסי הטיסה המסחרית הראשונה של סינגפור איירליינס לפריז במטוס האיירבוס הענק A380 – מטוס שיכול להוביל בין 500 ל-800 נוסעים, תלוי בסידור הפנימי – ועל ביטול הטקס החגיגי שנועד לקבל את פניו, בגלל האבל על אסון טיסת 447, שגם היא טיסת איירבוס. בישראל אסון אייר-פראנס הוא סיפור חדשותי בסדר גודל בינוני. מרגע שהתברר כי אין נוסעים ישראלים על המטוס, פחת העניין בו במהירות ונראה שתוחלת חייו במהדורות תהיה קצרה. בחדשות ערוץ 10 הגיעו לעסוק בהתרסקות טיסה 447 רק אחרי חצי שעת שידור, וסיפור גילוי השברים קיבל פחות משלוש דקות. ערוץ 2 העלה את הדיווח מעט אחריו ובהיקף סיקור דומה. לערוץ 10 יש כתב באירופה, אראל מרגלית, שמדווח על-פי הצורך מן השטח, כלומר משדה התעופה ברואסי, כשהוא מלווה בחומר מצולם שהופץ בסוכנויות. לרשות ערוץ 2 עומדת טטיאנה הופמן, עורכת חדשות חוץ, שתופרת את הסיפור על-פי מידע שזורם בסוכנויות וברשת, ובסך-הכל אותו חומר מצולם. העיתונים, בין דודו טופז ללחץ הנשיאותי האמריקאי, לא גילו בפרשה עניין מיוחד. "מעריב" של יום שלישי נתן הפניה בתחתית העמוד ובתוכו העמיד כפולה שגרתית, דלה למדי, בעמודים 6–7. "ידיעות אחרונות" נתן ביטוי להעלמות טיסה 447 בהפניה על שטח נכבד והוסיף כפולת אמצע דרמטית, אינפו-גרפית מושקעת יחסית, שכותרתה: "אבודים". "ידיעות" הצליח למצוא צילום סוכנויות ובו נראה בן משפחה ממתין לבשורות כשהוא בלבוש חרדי. יש אפוא קשר יהודי בסיפור. "הארץ" נתן הפניה גדולה ובולטת בשער עם המשך אינפורמטיבי סביר, מושקע יחסית, ופרשנות בסיסית. היום, רביעי, נעלם הסיקור כליל מהעמודים הראשונים, ומציאת השברים קיבלה כיסוי סביר בעמודים פנימיים. ב"מעריב" וב"הארץ" המקור הוא סוכנויות הידיעות, ועל הכיסוי ב"ידיעות" חתומה הכתבת בפריז, שעיבדה למעשה אותו מידע מאותם מקורות. גם "הארץ" חיפש את הזווית היהודית, ובעקבות הצילום ב"ידיעות", עשו עורכיו את המתבקש וחיפשו מידע ב"לובאביץ דוט קום". ואכן, בינגו, נמצא נספה משלנו: שלמה (סרז) אניגר, איש עסקים וחבר בקהילה היהודית בולון-ביאנקור. הנה נחשפת כאן החוליה החסרה בסיפור טיסה 447, כמשתקף מן ההיבט הישראלי: זהו אסון ללא סיפורים אישיים. אין כתבים שנשלחים לבתי הנספים, אין סיפורים אנושיים קורעי לב, אין הלוויות ונאומים וכתבות דיוקן. ובעצם, כשכל זה לא קורה, קורה בעיתונים מעט מאוד.

התקשורת הערבית כמרקחה: מדוע התפטר מנכ"ל אל-גזירה ודאח חנפר, אולי איש התקשורת הערבי המשפיע בעולם, והאם באמת התפטר?

רעידת אדמה. זוהי תמצית תגובתם של כלי התקשורת הערביים להתפטרותו, ויש האומרים פיטוריו, של ודאח חנפר, מנכ"ל רשת אל-גזירה, השבוע. ידיעות ומאמרים רבים נכתבו באמצעי התקשורת בכל מדינות ערב על נסיבות ירידתו מן הבמה של אחד האישים המשפיעים ביותר בעולם הערבי, יש האומרים – משפיע יותר ממנהיגי מדינות. האיש שיירשם בדפי ההיסטוריה כקטליזטור של "האביב הערבי" הוא גם, מטבע הדברים, מי שרבים בהנהגות העולם הערבי מחככים ידיים בהנאה לנוכח סילוקו. גם ברשות הפלסטינית, שראשיה סבלו מאוד מחשיפת מסמכי המשא-ומתן שניהלו עם ישראל, ששודרה ברשת, אינם אבלים על חילופי המשמרות בהנהגתה של תחנת הטלוויזיה הקטארית. פרשנים רבים קשרו את ההתפטרות לחשיפת מסמכי ויקיליקס המלאים לאחרונה ולקשר, כביכול, בין המודיעין האמריקאי ובין חנפר. אחרים תלו זאת במאבקי כוחות בתוך התחנה, והיה מי שקשר את האירוע דווקא לעזמי בשארה, חבר-הכנסת לשעבר, השוהה כיום בדוחה, בירת קטאר, ו"מעוניין למשוך בחוטים בתחנה". חנפר נולד ב-20 בספטמבר 1968 בכפר רמה, ממזרח לגנין שבגדה המערבית. הוא עיתונאי פלסטיני בעל אזרחות ירדנית והיה מנכ"ל רשת אל-גזירה בשמונה השנים האחרונות, עד השבוע, ביום הולדתו ה-43. חנפר למד הנדסה באוניברסיטת ירדן בשנים 1985–1990, ומאוחר יותר גם לימודי פילוסופיה, לימודי אפריקה ויחסים בינלאומיים. הוא החל לעבוד באל-גזירה ב-1997 ככתב בדרום-אפריקה, שנה לאחר הקמת הערוץ. בשנים 2001–2002 היה כתב באפגניסטן, לאחר נפילת הטאליבן והפצצת משרדי הערוץ בבירה קאבול. אחר-כך היה כתב באזור כורדיסטן שבצפון עיראק, ומאוחר יותר ראש משרדי הערוץ בבגדד. ב-2003 מונה למנהל הערוץ, וב-2006 מונה למנהל הרשת. במהלך שנות כהונתו גדלה הרשת באופן משמעותי והפכה לאחד מאמצעי התקשורת המרכזיים ורבי ההשפעה בעולם הערבי. השפעתו כמנכ"ל אל-גזירה היתה כה גדולה, עד שב-2009 ציין המגזין "פורבס" את חנפר ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם. חנפר גם סומן כחבר בקבוצה של "מנהיגות בינלאומית צעירה" במסגרת הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, ונבחר כאישיות השמינית המשפיעה ביותר בעולם הערבי על-פי מגזין הכלכלה הערבי "ארביאן ביזנס". ביולי 2006 כתב הפובליציסט הערבי חאלד שוויקאת מאמר באתר "אילאף" הפופולרי, שקשר את חנפר לאחים-המוסלמים בירדן, ואף לתנועת חמאס. כתב שוויקאת, ואף סיפר על מפגש בינו לחנפר במשרדי אל-גזירה בדוחה. כאמור, יש גם מי שקשרו את העזיבה של חנפר למסמך שפורסם באתר ויקיליקס באוגוסט האחרון: מברק דיפלומטי משגרירות ארה"ב בקטאר שבו צוין כי חנפר הסכים, כביכול, להוריד את הטון בסיקור התקשורתי של התנהלות צבא ארה"ב בעיראק באתר האינטרנט של אל-גזירה. המברק, מה-20 באוקטובר 2005, מעלה כי היתה כביכול הבנה שקטה בין ארה"ב לאל-גזירה בנוגע לתכנים המשודרים. במסמכים מתועד גם שיתוף פעולה בין חנפר למודיעין האמריקאי, שהתבטא בהסרת חומרים המזיקים לצבא האמריקאי בעיראק. אמנם פרשנים אחרים טוענים כי קריאה אובייקטיבית של המסמך מוכיחה כי "לא כצעקתה", אך הפרשנות הזו לא מנעה מבוכה מקטאר, שהואשמה ביישום "אגנדה ציונית-אמריקאית" גם על-ידי לונה א-שיבל, סורית ששימשה שדרנית בתחנה ופוטרה. הפובליציסט הירדני יאסר זעאתרה יצא השבוע להגנת חנפר במאמר שפירסם בעיתון הירדני "א-דוסתור". לדבריו, המסמך האמור מתייחס לתקופה שבה ההתנגדות העיראקית היתה בשיאה והקלטות של אוסמה בן-לאדן פורסמו ברצף באופן בלעדי באל-גזירה. "חשוב לציין", כתב זעאתרה, על אף שהסבר זה, שלפיו אל-גזירה הקריבה את חנפר כדי לשמור על מעמד קטאר בעולם הערבי, מתקבל על דעתם של רבים, יש המשערים כי מחלוקת פנימית ברשת היא שגרמה להתפטרותו של האיש. על-פי כמה דיווחים, המחלוקת בין חנפר לבשארה, שהשתקע בדוחה ומנהל קשרים הדוקים עם משפחת המלוכה בקטאר, היא שהביאה לפיטוריו. בשארה, נוצרי בעל קו נאצריסטי לאומני, מתנגד להשקפת העולם האסלאמיסטית של חנפר. מחלוקת זו נמשכת כמה חודשים, מאז תחילת "האביב הערבי". מאחר שהקו שהוביל בשארה כפרשן בכיר בערוץ היה מנוגד לחלוטין לקו הכללי שהתווה חנפר, היה על ממשלת קטאר, שמממנת כשליש מתקציב אל-גזירה, להחליט מי מבין השניים יישאר. ידו של בשארה, לפי גרסה זו, היתה לבסוף על העליונה. אל-גזירה לא מיהרה להודיע על פיטורי חנפר ואיפשרה לו לצייץ על כך בדף האינטרנט שלו, כדי לשמור על כבודו. הסיבה לעזיבה, כך כתב: "מתן אפשרות לאנרגיות חדשות". לאחר מכן הסביר כי "דיברתי לפני זמן רב עם יו"ר מועצת המנהלים על כוונתי לסיים את תפקידי בתום שמונה שנים, ותודה לו על הבנתו". גם הסבר זה מתקבל על הדעת, אולם מקורות שונים באל-גזירה דוחים אותו על הסף ומציינים כי מדובר בחלק מיישומה של "מדיניות חדשה" בערוץ, בעיקר בכל מה שקשור במהפכות בעולם הערבי, וכי היה צורך במנהל נאמן שיישם אותה. אותם מקורות מצביעים על זהותו של המנכ"ל הנכנס של אל-גזירה: בן משפחת המלוכה אחמד בן גאסם אל-תאני, בעל תואר שני בניהול פרויקטים של נפט וגז, שכיהן כמנהל ההנדסה והפרויקטים בחברת קטאר לגז ונחשב בעיני קטארים רבים כמודל להצלחת הצעירים. התיאוריה הקושרת את חילופי הגברי באל-גזירה לשינוי מדיניות כללי בתחנה מצביעה גם על כך שהמנכ"ל החדש ליווה לאחרונה את אמיר קטאר, חמד בן-חליפה, לביקור קצר שבו נועד עם מלך סעודיה עבדאללה בן עבד אל-עזיז, מי שדחף להקמת ערוץ אל-ערבייה כדי להתחרות באל-גזירה על מסכי מאות מיליונים בעולם הערבי ובעולם. תהא הסיבה להתפטרותו של חנפר אשר תהא, נראה כי העולם הערבי לא יעבור עליה לסדר היום, וכי היא תמשוך תשומת לב מוגברת למדיניות החוץ של קטאר, ולפנים התקשורתיות שלה מאז 1996: אל-גזירה.

יום האשה הוא עילה להיזכר בקונפליקט הנצחי של סיקור ספורט הנשים | ובהיפוך התפקידים שהוא גורם לו במערכת "הארץ" | ומה רוצים נוימן והורסקי מהקוון

יום האשה הבינלאומי שצוין השבוע היה הזדמנות מצוינת גם עבור מדורי הספורט להקדיש כמה שורות למגזר הנידח. ספורט הנשים בארץ מתנהל, רובו ככולו, במחתרת, ונחשף רק כשמדובר בסופר-וומן כמו שחר פאר, או כשצצה איזו יפהפייה נוכרייה בשטח, עם מחבט טניס או בלעדיו. או, כאמור, במסגרת אירועי יום האשה הבינלאומי, שנועדו להזכיר לנו שמאחורי האם, הרעיה, המבשלת והמנקה מסתתרים גם צדדים אחרים. חטאו של האירוע הוא בהנצחה של נשים כמיעוט שולי ומקופח, שראוי ליום אחד של חסד בשנה, אף ששיעור הנשים באוכלוסייה העולמית הוא יותר מ-50%. ועדיין, דומה שאיש, בוודאי לא עיתון, אינו מפספס את ההזדמנות לנפנף בעלה התאנה הטקסי הזה כאות וסימן לנאורות. יש מדורי ספורט המשתמשים בנשים כמקדמות רייטינג בלי קשר לספורט. התופעה נפוצה במיוחד ב-ONE, שמנוהל, להזכיר, על-ידי אשה. ONE, מהאתרים היותר שוביניסטיים בשטח, מתקשט תדיר בדוגמניות וכוכבות בידור, שירות מיוחד למזילי הריר. להצדקת הופעתן באתר ספורט, הן מוצגות כ"חולות" על הצהובים או האדומים, למרות שאם תשאל אותן מי הכוכב הנערץ עליהן, רובן יענו בלי היסוס "ליאונרדו די-קפריו". גם באתר ערוץ הספורט בולטת בשנה האחרונה מגמה של צילומי נשים בביקיני, כשבמקרים רבים אין להן קשר לנושא שלכבודו התכנסנו. ומה עם ספורט נשים? לפני כשנה החלו בערוץ הספורט בקמפיין נשים נרחב, כחלק מהמאמץ ליצור שדולה שתסייע להמשך קיומו של ערוץ חמש פלוס לייב, שהרגולטור איים לחנוק. בינתיים הוסרה סכנת הכליה, והנשים בערוץ הספורט חזרו לדשדש. אורנה אוסטפלד, מאמנת קבוצת הכדורסל רמת-השרון, התלוננה השבוע ב"הארץ" על ערוץ הספורט: "לא ייתכן שישדרו משחק נשים, אבל לא יקדמו אותו בפרומו אחד, בעוד שבמשך השבוע מטרטרים אותנו בפרומואים למכבי תל-אביב ולירושלים" (גברים, מן הסתם). בספורט "מעריב" משתדלים בדרך כלל לתת לאשה מקום של כבוד, כך ששם הרגישו השבוע פטורים מלהפריש מעשר לרגל יום האשה. ב"ידיעות אחרונות", שם מורגשת מגמת שיפור קלה בחודשים האחרונים ביחס לספורט נשי, הקדישו את כפולת האמצע לשלוש כדורסלניות זרות המשחקות בארץ. ב"ידיעות" הרגישו צורך להסביר לקורא הממוצע שלהם, שבוודאי נדהם מהחוצפה לבזבז שני עמודים על בחורות שקולעות לסל, שזה לכבוד יום האשה הבינלאומי. אנחת רווחה כללית נשמעה בשטח. ספורט "הארץ" הלך בגדול על האירוע העולמי, והקדיש את רוב המדור לנשים, תחת הכותרת המשעשעת "לא, את". עוזי דן סקר בכתבה הראשית את התקדמות הספורט הנשי בעולם, תוך הדגשה שלעומתו הנשים בארץ מקופחות. הסיום של כותרת המשנה היכה על חטא: "ספורט הארץ מנצל את יום האשה הבינלאומי לחשבון נפש. יצאנו גברים?". עוד במדור באותו יום: קידום של גמר גביע המדינה לנשים בכדורסל, כתבה על שתי רוכבות אופניים וטור פרשנות של כדורסלנית עבר על מחזור ליגת-העל בגברים, ששוחק ערב קודם. למחרת הוכיח ספורט "הארץ" כי לא דיבר מהשפה ולחוץ: בעוד שאר מדורי הספורט עסקו בתיקו המפתיע של הפועל תל-אביב בכדורגל, ב"הארץ" לא התביישו להקדיש את השער לנצחונה של קבוצת הנשים של רמת-השרון בגביע המדינה. שער גדול, מכובד, מכל הלב. מדובר בבחירה מעניינת. ספורט נשים אינו תחום שמביא רייטינג. "הארץ" של השנתיים האחרונות מנסה לרדת מהאולימפוס של "עיתון לאנשים חושבים" ולהגיע לחתך אוכלוסייה רחב יותר. במסגרת האגנדה החדשה, קודמו לא פעם ידיעות רכילות ובידור לעמוד הראשון. אף אחד לא היה בא בטענות למדור הספורט אם היה מפרסם בשער את סיפור שער השוויון של הפועל פתח-תקווה, שהובקע ערב קודם מול הפועל תל-אביב. כך עשו ב"ידיעות", ב"מעריב" וב"ישראל היום". כמעט אפשר לומר שספורט "הארץ" חותר תחת האגנדה של "הארץ", וזה כשלעצמו היפוך עניינים מרנין: דווקא בתחום סיקור שנחשב "עממי" ופופוליסטי במיוחד, יוצאת תנועת התנגדות לטקטיקת יישור הקווים עם הצהובונים. סיקור ספורט נשים נקלע תדיר לקונפליקט הנצחי שעולם התקשורת מתחבט בו: בין המעניין לבין החשוב. ספורטאיות במגרש לא נופלות על הנישה "מעניין". מספר האוהדים וצרכני תקשורת הספורט הגברי גדול פי כמה וכמה ממספר אוהדי הספורט הנשי. לכן, הבחירה של ספורט "הארץ" בזכייה של בנות רמת-השרון לא רק נותנת כבוד למגזר המקופח, היא גם, ואולי בעיקר, נועדה להחמיא לקוראים. כשהם מחזיקים ביד עיתון שנותן ביטוי לדבר החשוב, הם מרגישים חשובים (וחושבים) יחד איתו. יש עיתונים שמוכרים רייטינג ויש שמוכרים תדמית. בספורט "הארץ" הולכים בכיוון שמנוגד גם לנעשה במערכת ברחוב שוקן: מפופוליזם לאליטיזם. הנשכרות העיקריות מהמהלך הזה הן הנשים, שבמקרה של "הארץ" לא צריכות את החגיגות השנתיות הבינלאומיות כדי לזכות להתייחסות עניינית. דרוש שוער. מעניין להיכנס לראש של מקבלי ההחלטות בספורט "מעריב", ולהבין מדוע ביום רביעי הסיפור המרכזי בשער הוקדש לעלייה הצפויה והבנאלית של ארסנל לרבע גמר ליגת האלופות, בעוד שלמחרת קיבלה סנסציה ענקית מאותו מפעל, האסון הספורטיבי שנחת על ריאל מדריד, שהודחה מהמשך המשחקים, הפניה חיוורת ולא מורגשת. השער הוקדש לדשדוש מעייף במלחמת הכוחות במכבי תל-אביב בכדורגל. טעות קשה בשיקול הדעת. ואיזה מסכנים הקוונים. דני נוימן ועמית הורסקי קבעו בשידור הישיר בערוץ הראשון שהשער של הפועל תל-אביב נכבש מנבדל, והחלו לפנטז על עריפת ראשו של הקוון באיגוד השופטים. וכך התגלגלו העניינים שהובילו את נוימן והורסקי לקבוע שהיתה טעות שיפוט: 1. נוימן קובע שכובש השער, דה-סילבה, היה בנבדל. 2. צפייה בהילוכים החוזרים. 3. הורסקי קובע שגם דה-סילבה וגם ויקטור מרעי היו בנבדל. "נבדל כפול", הוא פוסק. 4. הבמאי מגיש להם שוב הילוך חוזר. 5. נוימן מחליט שקשה מאוד לקבוע. 6. עוד הילוך חוזר. 7. נוימן קובע שלא, דה- סילבה היה בנבדל, אלא מרעי. סיכום: חמישה הילוכים חוזרים, שלוש החלטות שונות ובערך חמש דקות, כדי להגיע לאיזושהי החלטה שקוון אחד במגרש צריך לקבל בשבריר של שנייה. ובכל זאת, לא התביישו לגזור את דינו.

פוקס-ניוז, ה"וול-סטריט גורנל", "הטיימס", "הסאן", ה"ניו-יורק פוסט" – כיצד סיקרו כלי התקשורת המרכזיים בתאגיד ניוז-קורפ את שערוריית האזנות הסתר המטלטלת אותו?

פרשת האזנות הסתר בצהובון הבריטי "ניוז אוף דה-וורלד" העלתה עד כה חשדות חמורים למעשים פליליים, וביניהם שיחוד סיטונאי של המשטרה, מצדם של עובדים במו"ל ניוז-אינטרנשיונל, המוציא לאור, בין השאר, גם את "הסאן". החשדות הובילו עד כה לתוצאות חמורות ביותר עבור תאגיד האב, ניוז-קורפ, ועבור הבעלים, איל התקשורת החזק בעולם רופרט מרדוק. אולם לצד החשדות לפלילים ולחדירה לפרטיותם של קורבנות פשע וטרור, נבחנים כלי התקשורת של מרדוק גם באופן שבו הם מסקרים את הפרשה שהתאגיד המחזיק בהם עומד במרכזה. לאימפריית העיתונות של מרדוק, הגדולה בעולם, סניפים בארבע יבשות, והיא כוללת מאות כלי תקשורת, עיתונים, תחנות טלוויזיה ואתרי אינטרנט. הפרשה, שצצה לראשונה ב-2006, נמשכה ב-2007 ואז שככה, התעוררה מחדש ב-2009 ושוב ב-2010 בזכות "הגרדיאן" וה"ניו-יורק טיימס", אולם פרצה לתודעת הקהל בבריטניה ובעולם ב-4 ביולי השנה, עם הגילוי כי גם התא הקולי של מילי דאוולר, ילדה בת 13 שנחטפה ונרצחה על-ידי רוצח סדרתי ב-2002, נחדר על-ידי "ניוז אוף דה-וורלד". בגלגולה השני של הפרשה בחר הצהובון הבריטי "הסאן" להתעלם ממנה כמעט לגמרי. אך עם פרסום החדשות על סגירתו של "ניוז אוף דה-וורלד" ביום שישי שעבר, ביצע "הסאן" תפנית חדה באופן הסיקור. "World’s End", היתה הכותרת על שער הצהובון השולט בשוק הבריטי במהלך השבוע כשם ש"ניוז אוף דה-וורלד" שלט בו בסוף-השבוע, ובכך הספיד העיתון את צהובון-האח שלו וחתם מסורת של התחמקות מסיקור הפרשה. לעומת "הסאן", ה"ניו-יורק פוסט", צהובון אמריקאי פופולרי בבעלות מרדוק, דחק את החדשות על אודות סגירתו של "ניוז אוף דה-וורלד" למדור העסקים שלו וסיפק כתבה של תשע פסקאות בעמ 29 תחת הכותרת "הסוף של ניוז אוף דה-וורלד". לשם השוואה, יריבו של הפוסט, ה"ניו-יורק דיילי ניוז", פירסם כתבה באורך שלושה עמודים תחת הכותרת: "מות, צהובון, מות!". "האופן שבו הציג הפוסט את הסיפור אינו מפתיע", אמר ביל גרסקין מאוניברסיטת קולומביה לרויטרס. "הפוסט ידוע בכך שהוא אינו מסקר את ענייני ניוז-קורפ בצורה נרחבת". גם ערוץ החדשות פוקס-ניוז, שבבעלותו של מרדוק, העניק לשערורייה סיקור מצומצם בהשוואה לערוצי החדשות האחרים בארה"ב, כך על-פי ניתוח של הארגון מדיה-מטרס הליברלי. על-פי נתונים דומים שפירסם "האטלנטיק וייר", נכון לאמצע החודש כיסו בפוקס-ניוז את הפרשה לאורך שמונת הימים קודם לכן בכ-30 אזכורים, לעומת 109 ב-CNN ו-71 ב-MSNBC. היה מי שהעלה את האפשרות, מציינים ב"אטלנטיק", כי דווקא CNN היא שהעניקה לפרשה כיסוי-יתר בשל האיבה לרופרט מרדוק. ב"וושינגטון פוסט" ציינו בשבוע שעבר כי תוכניות החדשות המובילות בערוץ, "דה-אוריילי פקטור" ו"האניטי", לא סיקרו את הפרשה. תוכנית ביקורת התקשורת "Fox news watch", ששודרה ביום שבת שלאחר ההודעה על סגירת "ניוז אוף דה-וורלד", סיפקה תחמושת מבדרת במיוחד לטוענים להטיה מצדה הרשת בסיקור פרשת ההאזנות. באותה תוכנית לא נאמרה מלה על אודות השערורייה. לאחר שידור התוכנית הועלו אל אתרה כמדי שבוע סרטונים שבהם נראו חברי הפאנל מפטפטים על אירועי היום במהלך הפסקת הפרסומות. באחד מהם נושא השיחה היה "הנושא שעליו אסור לנו לדבר היום". קאל תומס, אחד מחברי הפאנל, שאל אם מישהו מוכן להעלות את פרשת האזנות הסתר לדיון. "ודאי", ענה גיימס פינקרטון, צוחק, "קדימה, קאל". על רקע צחוקם של חברי הפאנל ניתן היה לשמוע את תומס עונה: "אני לא מתכוון לגעת בנושא הזה". היום התייחסו מנחי התוכנית לקלונם שנחשף. ניתוח תקשורת שנעשה באוניברסיטת נווארה הראה כי לזיהוי הדמוקרטי או הרפובליקאי של כלי תקשורת בארה"ב לא היתה השפעה על יחסם לפרשה כאל "סקנדל", וכי עיתונים המזוהים עם הימין אף הרבו לסקר אותה ביחס לאלו המזוהים עם השמאל. זאת, בניגוד למה שהיה ניתן לחשוב, מאחר שמרדוק מזוהה באופן מסורתי עם עמדות הימין, וכך גם רבים מכלי התקשורת שבבעלותו. "הטיימס" הלונדוני, ברודשיט נחשב הנמנה גם הוא עם אחזקותיו של מרדוק בבריטניה, סיפק כיסוי הוגן של הפרשה: להודעה על סגירת "ניוז אוף דה-וורלד" הוקדשה הכותרת הראשית "Hacked to Death", שלוותה בסיקור שנפרש על עשרת עמודיו הראשונים של העיתון. במאמר המערכת שהתפרסם באותו היום שיבח הכותב את "ניוז אוף דה-וורלד" וכותביו בעשורים האחרונים. "עם זאת", נכתב במאמר, "אירעה מעידה מקצועית חמורה [...] שהנמיכה את העיתון". בהמשך המאמר נכתב כי "מספר אנשים רמסו אחרים וגרמו לצער רב. הם ביישו את עצמם, הרסו את העיתון ופגעו באמון הציבור בעיתונות החופשית. יעבור זמן רב עד שהאמון הזה יושג מחדש". בזמן שהפרשה התנוססה על שעריהם של כל העיתונים בבריטניה, בחר ה"וול-סטריט גורנל", העיתון הנפוץ בארה"ב ובעל המוניטין המעולים, שנרכש על-ידי מרדוק בשנת 2007, להתעלם מהפרשה. "הגורנל עבר פוקסיזציה", נטען ב"ניו-יורק טיימס". "סיקור הרבה מתחת לרמה המקובלת בעיתון", נכתב ב"קולומביה גורנליזם ריביו". "מקרה כזה מזכיר לנו מה שאנחנו מנסים לשכוח: שאנחנו חלק מניוז-קורפ, כמו פוקס", אמר עיתונאי אנונימי מהעיתון ל-MSNBC. כשלא ניתן היה עוד להתעלם מהשערורייה, סיפק ה"גורנל" סיקור בעמודים הפנימיים. סגירת "ניוז אוף דה-וורלד" הגיעה לשער באותו יום שישי, אולם לאחריו חזר הסיקור פנימה אל תוככי העיתון. בימים האחרונים נראה היה שהעיתון משתדל לספק סיקור הוגן, שהגיע לפעמים גם לשער. ביום שישי האחרון פירסם ה"גורנל" ראיון בלעדי עם רופרט מרדוק. בראיון סיפר מרדוק כי הוא מתכוון להעיד בפני הפרלמנט הבריטי בשבוע הבא משום שהוא חושב כי "חשוב לשמור על היושרה שלנו", והוסיף שכמה מההאשמות של פוליטיקאים בריטים היו "שקריות לחלוטין". בהמשך אמר מרדוק כי "כשמשהו משתבש, אני מתעקש לתקן אותו" וכי השערורייה "עיצבנה אותו" ו"עייפה אותו". "הראיון יכול היה להיערך באותה מידה במחלקת יחסי-הציבור של ניוז-קורפ", ביקר גו נוצרה מה"ניו-יורק טיימס". "כולנו יודעים כמה מסובך לסקר את המו"ל שלך", העיר ביל קלר, העורך היוצא של ה"ניו-יורק טיימס". "הגורנל שיחק אותה איפשהו באמצע".

נמשכה חקירתו הנגדית של דוד שרן בידי פרקליטי נתניהו • מנהל הלשכה לשעבר מיהר לאמץ את גרסאות ההגנה • והזכיר שוב ושוב את פרשת הצוללות, שבמסגרתה הוא עומד לדין באשמת שוחד • משפט המו"לים, שלב העדויות

שלושה שבועות בדיוק אחרי שירד מדוכן העדים במשפט המו"לים חזר אליו אתמול (11.1) דוד שרן, לשעבר מנהל לשכתו של בנימין נתניהו, ומיד סיפר כמה הוא עדיין מזועזע ממה שהתברר לו בפעם האחרונה שבה הגיע לאולם בית-המשפט. בחקירה הקודמת שנערכה במסגרת המשפט הדגיש שרן בפאתוס עד כמה נדהם מכך שהתברר כי פרט עובדתי שזכר אינו נכון: זהות האדם שאותו הכניס שרן ביוני 2015 ללשכת ראש הממשלה ושר התקשורת דאז נתניהו כדי שיגיש לו לחתימה מסמך שיאשר את עסקת בזק-yes. חתימת נתניהו היתה חשובה מאין כמותה לבני הזוג שאול ואיריס אלוביץ, חבריהם של נתניהו ושל רעייתו שרה וכיום נאשמים מס 2 ו-3 במשפט. היא אישרה סופית את עסקת מיזוג בזק-yes, עסקה שהזרימה מאות מיליוני שקלים לכיסם הפרטי של בני הזוג אלוביץ, אז בעלי השליטה בחברת בזק. החתימה של נתניהו היא גם אחד מעמודי התווך בכתב האישום שהוגש נגד נתניהו ובני הזוג אלוביץ. היא אחד ממהלכי הרגולציה שבהם מעורב נתניהו ואשר מהווים, על-פי כתב האישום, את התמורה שהעניק נתניהו לבני הזוג אלוביץ במענה לנכונותם להנחית הוראות על מערכת "וואלה", שאף היא היתה בשליטתם, לשינוי הסיקור שלו, של בני משפחתו ושל יריביו הפוליטיים. אולם חשובה ככל שתהא החתימה של נתניהו על מסמך האישור, זהות האדם שהכניס שרן למשרדו של נתניהו כדי שיביא את המסמך לחתימתו היא פרט שולי בפרשה. לא כך הציגה זאת ההגנה לפני שלושה שבועות. עו"ד כרמל בן-צור, אחת מפרקליטי נתניהו, הוליכה את שרן ואת בית-המשפט במסע מפורט לאורך השביל שסללו עבורו חוקרי המשטרה. הם אלה שהעלו לראשונה את האפשרות שהיתה זו עו"ד דנה נויפלד, היועצת המשפטית של משרד התקשורת באותה תקופה, שהכניסה את המסמך לחתימה, והם אלה שלא תיקנו את שרן כששיתף פעולה עם גרסתם ואף פיתח אותה. בפועל, היה זה סמנכ"ל האכיפה והפיקוח מימון (מוני) שמילה שהכניס את המסמך לחתימתו של נתניהו. כשעו"ד בן-צור הבהירה לשרן כי הוטעה על-ידי החוקרים נראה היה שרן כמי שחרב עליו עולמו. הוא הביע הפתעה רבתי, לצד זעזוע ממעשי החוקרים, "שמייצגים את המדינה". שרן טען כי בא לו לבכות בעקבות "הונאה כזו", שבה "אנשים משקרים לך במצח נחושה רק כדי לנעוץ את נתניהו בקיר", והוסיף כי לא חש בחייו כל-כך הרבה ריקנות, צער ובלבול אלא רק כשאביו נפטר לפני חודשים אחדים. כיצד הטעיה של עד כך שיטען כי עו"ד נויפלד ולא הסמנכ"ל שמילה הכניסה מסמך חיוני לכתב האישום מסייעת למישהו "לנעוץ את נתניהו בקיר"? האם לא הגיוני יותר שהחוקרים התבלבלו (עו"ד נויפלד היא מי שחיברה את המסמך שהובא לחתימת ראש הממשלה) מאשר הטעו במכוון עד לאירוע מפתח בפרשה כך שיספק גרסה שאינה מתיישבת עם כל העדויות האחרות ועם ראיות חפציות מזמן אמת כגון מסרונים? על שאלות אלה לא נדרש שרן להשיב. שרן גם לא עומת כמובן, על-ידי פרקליטי ההגנה, עם התהייה לגבי אותנטיות ההפתעה שלו, אף שזו זועקת ממש לאור שלל העדויות של שרן עצמו בדבר המעקב האדוק שלו אחר העדויות במשפט, שבמסגרתן נאמר שוב ושוב ששמילה הוא מי שהכניס את אותו מסמך ללשכת ראש הממשלה. שרן, לפי עדותו, עוקב אחר הפרסומים על המשפט, כולל ב"פרויקט 315" ו"האולפן הפתוח", שני מיזמים של תומכי נתניהו, ובעדותו אכן הפגין ידע לגבי פרטים שונים שעלו לאורך השנתיים האחרונות במסגרת העדויות השונות. האם הגיוני שהחמיץ דווקא את העדויות שנגעו לפגישה שבה הוא עצמו היה מעורב באופן אישי, ומהן עלה בבירור כי היה זה שמילה שהביא את המסמכים לחתימת נתניהו ולא נויפלד? גם אתמול הפגין שרן את בקיאותו בממצאים שעולים ממשפט המו"לים. כשעו"ד בעז בן-צור שאל אותו האם ידע על כך שאילן ישועה, מנכ"ל אתר "וואלה" בתקופת פרשת "תיק 4000", כתב לגורמים פוליטיים רבים מהמחנה המתנגד לנתניהו כי הוא מעריץ אותם, השיב שרן כי בזמן אמת לא ידע על כך, "אבל שמעתי באחד הדיונים פה, אז הבנתי שהיה". ובכל זאת, גם אתמול הביע שרן זעזוע מאותה תגלית מרעישה שנחתה עליו כרעם ביום בהיר לפני שלושה שבועות בדיוק. "אני עדיין קצת מטולטל ומבולבל מהאירוע הקודם שהיה לי פה", אמר ברגע שעלה לדוכן העדים, עוד לפני שנשאל אפילו שאלה אחת. "היתה הפסקה", ציינה השופטת רבקה פרידמן-פלדמן. "אבל זה לא יצא לי מהראש", התעקש שרן, "כי אמרתי שהשוויתי את זה לאירוע מצער אחר שהיה לי ולמשפחתי. גם זה לא יוצא לי מהראש, וגם זה לא. אם מערכת מסוגלת לעשות הטעיה כל-כך גדולה, מה היא מסוגלת לעשות לעדים אחרים? בתיק 3000? אני לא יודע". שרן, כידוע, מכיר היטב את "תיק 3000", פרשת הצוללות וכלי השיט. בספטמבר 2017 נעצר שרן בחשד לקבלת שוחד במסגרת חקירת הפרשה, בדצמבר 2019 הודיעה פרקליטות המדינה על כוונתה להעמידו לדין בעבירות של לקיחת שוחד, הפרת אמונים, הלבנת הון ועבירה על חוק המפלגות, ובאפריל 2021 הוגש נגדו כתב אישום. שלב ההוכחות במשפט צפוי להיפתח בחודש הבא. בינתיים, אתמול באולם בית-המשפט המחוזי בירושלים, הציעה השופטת פרידמן-פלדמן: "נחזור לענייננו". בחקירתו הנגדית אתמול בידי עו"ד בעז בן-צור, העד דוד שרן שיתף פעולה עם ההגנה ככל שיכול. הוא אישר כי פיטורי מנכ"ל משרד ממשלתי ברגע שמתחלף השר הוא עניין שגרתי לחלוטין, ולכן אין כל דבר חריג בכך שנתניהו פיטר את מנכ"ל משרד התקשורת אבי ברגר מיד לאחר שניצח בבחירות 2015 ומינה במקומו את מקורבו שלמה (מומו) פילבר, מנהל קמפיין הבחירות שלו. מה שכן היה בכל זאת מעט חריג, הודה, היא העובדה שהפיטורים נעשו בטלפון ולא בפגישה אישית. "אני מחייך כי אני נושא באחריות", אמר שרן כשנשאל על כך. לדבריו, כשנתניהו החליט לפטר את ברגר היה שרן תחת הרושם שעד אותו מועד לא נפגשו מעולם. "ייעצתי לראש הממשלה, ואני חושב שזו טעות, אמרתי לו: לא ישבת איתו? הפגישה הראשונה זה פגישת פיטורים? תרים לו טלפון ותגיד שאתה מחליט להביא מנכ"ל חדש. ראש הממשלה הקשיב לעצתי וטעיתי בעצה, בדרך". במציאות, נתניהו כן נפגש עם ברגר קודם לפיטוריו, אחרי שלקח לעצמו את תיק התקשורת. למעשה, באותה פגישה נכח גם שרן. הפגישה המרובעת, שכללה גם את איתן צפריר, שמונה על-ידי נתניהו לראש המטה שלו במשרד התקשורת, נידונה גם היא בחקירה הנגדית של שרן אתמול. שרן אישר את גרסת ההגנה בנוגע לאותה פגישה מרובעת שבה הוצג צפריר לברגר, גרסה שלפיה נתניהו לא הורה למנכ"ל ברגר לפעול לפי ההנחיות שייתן לו ראש המטה שלו צפריר כאילו הן הנחיות של נתניהו עצמו – אלא רק אמר לשניים לשתף פעולה. כבר בחקירתו במשטרה טען שרן כי לא ייתכן שנתניהו הורה לברגר לקבל הנחיות מצפריר, שכן "אין מנכ"ל בשירות המדינה שצריך לבצע הנחיות של ראש מטה". בעדותו אתמול בבית-המשפט אישר זאת שרן וטען כי לאורך כל שנותיו, גם כשעבד עם השר יובל שטייניץ, מעולם לא נתקל במצב שבו ראש המטה נותן הנחיה למנכ"ל. "אין חיה כזו", פסק. אולם כשעו"ד בן-צור הקרין על מסכי אולם בית-המשפט את גרסתו המדויקת של שרן בחקירתו במשטרה ניכר הבדל פעוט בין גרסת צפריר לגרסתו. צפריר טען במשטרה כי נתניהו הנחה אותו ואת ברגר גם יחד "לשתף פעולה". שרן טען בחקירתו כי יכול להיות שנתניהו אמר לברגר על צפריר "תשתף איתו פעולה", משפט שממנו ניתן להבין כי נתניהו הנחה את ברגר לפעול לפי מה שיורה לו צפריר. חלק ניכר מהחקירה הנגדית של שרן אתמול הוקדש ליחסו של נתניהו אל אתר "וואלה" כפי שחווה אותו שרן מקרוב מתוקף היותו מנהל לשכת ראש הממשלה. לפי שרן, נתניהו התייחס ל"וואלה" כמו למרבית כלי התקשורת בישראל. דוברי נתניהו דיברו עם בעל השליטה ב"וואלה" ועם מנכ"ל האתר כפי שדיברו עם בעלי שליטה ומנכ"לים של אתרים אחרים, העיד שרן, והסיקור ב"וואלה" נתפס כעוין כמו הסיקור של מרבית כלי התקשורת בישראל. אמנם לא עוין באופן קיצוני כמו אתר ynet באותה תקופה (שהפך בשנת 2015, על רקע פיצוץ השיחות שבמוקד פרשת "תיק 2000", למכונת תעמולה נגד נתניהו), אבל בוודאי לא כמו היחס שקיבל נתניהו מ"ישראל היום", שלפי שרן התייחס לנתניהו באופן "אובייקטיבי". זאת למרות ש"ישראל היום" פעל במשך שנים, גם באותה תקופה ממש, כמכונת תעמולה בעד נתניהו. שרן הוסיף והעיד כי מעולם לא נתקל באמירה חריגה של נתניהו לגבי אתר "וואלה". "אם השאלה היא כמה פעמים שמעתי את ראש הממשלה אומר אמרתי לך לדבר עם וואלה, לא שמעתי אותו מעולם אומר דבר כזה", אמר. "בהכירך את נתניהו", שאל עו"ד בן-צור, "וואלה זה לא אתר חשוב אצלו". "אני יכול להגיד לך שמה שהכי הפתיע אותנו היה שיום אחד הוא אמר: אתם לא מבינים את התקשורת, יש אתר אחד שהוא מאוד-מאוד חשוב לנו", השיב שרן. "אנחנו ציפינו לשמוע את אחד האתרים המוכרים, ואז הוא אמר: יש אתר 0404, שהוא מבחינתו היה אתר מאוד חשוב תקשורתית. זו הפעם היחידה ששמעתי אותו נותן הערה שצריך להתייחס אליו תקשורתית". חלק מעדי התביעה, כמו אילן ישועה למשל, העידו בעבר באולם המחוזי בירושלים כי אתר "וואלה" אמנם לא קבע סדר יום בשגרה, אבל בתקופות בחירות הפך משמעותי מעצם העובדה שישראלים רבים כל-כך גולשים בו. שרן פסל את התזה. "לא ראיתי אותו נותן איזושהי אימרה, רמז, פירור, שאנחנו צריכים להסתכל על אתר וואלה כאיזושהי נקודת ייחוס. לא בבחירות, לא לפני הבחירות ולא אחרי", העיד. שרן גם נתן דוגמה ליחס השגרתי שקיבל אתר "וואלה" מנתניהו וצוותו. לדבריו, באחד הימים שלאחר בחירות 2015 החליט נתניהו כי הוא רוצה להופיע בפורום סבן, וביקש להבטיח סיקור משמעותי שיעביר את דבריו בשידור ישיר. "לקחנו את הלוח המחיק וכתבנו את כל אמצעי התקשורת, ואמרנו מי מדבר עם מי", העיד שרן. "אף אחד לא אמר איזה יופי, לוואלה אנחנו מכניסים ידיעות בקלות. לא אמרנו יש לנו את וואלה, זה כבר סגור, אלא התייחסנו לכולם באותו דירוג". כששרן נשאל מה חשב נתניהו על הסיקור ב"וואלה" השיב העד כי ראש הממשלה לא התייחס כלל ל"וואלה" כאל כלי תקשורת הומוגני. "חוץ מ-ynet, שהיה סיסמה לסיקור מגמתי ולא אוהד, בשאר אמצעי התקשורת היחס היה פר כתבה", אמר שרן. נתניהו עצמו, יש לציין, דווקא נהג ועדיין נוהג להתייחס גם לכלי תקשורת אחרים – מערוץ 10 המנוח, דרך חדשות 12 ועד ל"הארץ" – לא "פר כתבה" אלא כאל כלי תקשורת מגמתיים שאינם אוהדים אותו. סוגיה אחרת שעליה נחקר שרן נוגעת לחוסר שביעות רצונו של נתניהו מדוברו דאז ניר חפץ, במיוחד במהלך בחירות 2015, כשחשב שפניו להפסד. עד כדי כך שרצה לפטר אותו. "ראש הממשלה", העיד שרן, "בייחוד בבחירות, לא היה מרוצה מהסיקור התקשורתי אבל גם לא מ[חוסר] האגרסיביות של חפץ. פעמים רבות כשראש הממשלה רצה להוציא הודעה לתקשורת הוא היה מבקש מחפץ להוציא אותה, ולו היתה פרקטיקה מאוד מוזרה. הוא היה בא עם דף חלק ועט ואומר לראש הממשלה: אתה תכתוב את הנקודות, ואני אפתח. "אז ראש הממשלה היה כותב את ההודעה בעצמו, ואז חפץ היה נותן לפקידה להדפיס, ואז נותן לראש הממשלה את הדף המודפס ואומר לו: תעשה הגהה. דובר לא עושה עבודה כזו. ב-2015 היתה הרגשה שמפסידים את הבחירות, אז הוא אמר לי: אני לא מרוצה מהעבודה שלו, אולי צריך לחפש מישהו אחר". "מה אמרת לו?", שאל עו"ד בן-צור. "אמרתי: אתה מאמין בו?, אמר לי כן. אמרתי: לא מפטרים אנשים שאתה מאמין בהם, ולא בזמן הזה. אם אתה מאמין בו, יש דרכים להפיק תועלת", השיב שרן. "אני חשבתי שבאמצע מערכת בחירות, עכשיו למצוא דובר חדש ולהתחיל מאפס, זו טעות". עו"ד בן-צור הציג גם קטעים מחקירתו של שרן במשטרה, שם סיפר העד את אותו הסיפור, אך במקום להגדיר את חפץ כאדם שנתניהו מאמין בו הגדיר אותו כאיש צוות שנאמן לנתניהו. "לא מחליפים ככה אנשים נאמנים", סיפר שרן במשטרה על דבריו לראש הממשלה. פרק נפרד בחקירה הנגדית אתמול הוקדש לאירוע אחר של "הינדוס" תודעתו של שרן, כלשונו של עו"ד בן-צור, על-ידי חוקרי המשטרה. "זה פחות או יותר על משקל דנה נויפלד החתימה את נתניהו על המיזוג", הגדיר עו"ד בן-צור את המקרה. "טוב", השיב שרן, וציפה לבאות. לפי עו"ד בן-צור, החוקרים טענו באוזני שרן כי בידם ראיות לכך שהוא תיאם פגישה בין נתניהו לאלוביץ, אף כי בפועל שרן טרם נכנס לתפקידו בלשכת ראש הממשלה במועד שבו התקיימה הפגישה. שרן הסביר כי שיתף פעולה עם החוקרים כיוון שהיה שרוי תחת הטראומה שחווה כנחקר באזהרה בפרשת הצוללות וכלי השיט, ושוב הביע זעזוע ממעשי החוקרים, שהטעו אותו כביכול. "בסוף כולנו פה רוצים את חקר האמת, לא להפיל ראש ממשלה בגלל שמישהו ממציא אירועים", אמר שרן לנוכח פריטי החקירה שהוצגו לו על-ידי עו"ד בן-צור, "אבל בסוף, כל אזרח יצטרך לעשות את זה, כשיגיע לחקירה, להגיד תסתדרו לבד, אני לא אדבר איתם יותר, אם שותלים דברים בראשו". ביום שני תימשך חקירתו הנגדית של שרן. 67104-01-20

מיטשל מאיים, פלוצקר צוחק | קצב נוכח נפקד בעיתונים | "מעריב" מפרסם ידיעה שלילית, קטנה, על בנק הפועלים

"ישראל מוחה על איום מיטשל לפגוע בסיוע" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית ב"מעריב", "האיום של מיטשל", אינה נוקטת עמדה לכאן או לכאן. המסר מ"ישראל", כלומר, לשכת ראש הממשלה, מובא בכותרת המשנה לידיעה הפותחת: "הפלסטינים אשמים". ב"ידיעות אחרונות" מפנים מהשער לטור ב"ממון", של סבר פלוצקר, שכותב על האיום בקצרה: "הצחקתם אותי". ובאריכות: "מי שמדבר על לחץ כלכלי אמריקאי באמצעות ערבויות מנותק מהמציאות. ישראל עוזרת עכשיו לארה"ב לממן את גרעונותיה – ולא להפך". לפי פלוצקר, ישראל כלל לא השתמשה בערבויות על סך 3.8 מיליארד דולר שניתנו לה בעבר, משום שיש לה "עודפי מטבע חוץ ענקיים". (הכותרת הראשית של "דה-מרקר", "העולם צועד לאחור, מצב ישראל משתפר", מהדהדת את הקביעה הזו של פלוצקר; גם כותרת טור הפרשנות של מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר", "או-טו-טו הכי טובים בעולם", המתייחסת לגידול "המזערי" בחוב הלאומי.) מאחר שעניין הערבויות הוא בדיחה לפי הפרשן הכלכלי של "ידיעות", מקדיש העיתון את הכותרת הראשית שלו לדברים אחרים שאמר השליח האמריקאי מיטשל: "ארה"ב: עסקת שליט תעודד חטיפות בעולם". "העסקה שולחת מסר שהדרך שלהם [של חמאס], של התנגדות אלימה, משתלמת. כמובן שזה יוביל אחרים סביב העולם לחפש חטופים". דברים דומים ניתן היה לקרוא בכתבת השער של "המוסף לשבת" של "ידיעות", שהשוותה בין היחס האמריקאי לשבויי מלחמה ליחסה של ישראל אליהם. ומה מתכנן מיטשל באשר לשליחותו העיקרית, דהיינו, השכנת שלום בין היהודים לערבים? "הפתרון שלו הוא חזרה של ישראל לקווי 67 עם חילופי שטחים שיתחשבו בגושי היישובים. במקביל יפשיר העולם הערבי את היחסים עם ישראל, ואולי יושג גם שלום עם סוריה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". ברנע קובע כי "זה הפתרון שעולה מהיוזמה הסעודית, זה הפתרון שאבו-מאזן חותר אליו, הפתרון שרוב הישראלים מצדדים בו והפתרון המקובל על ארצות-הברית". אף שכמעט כולם מסכימים על הפתרון הזה, מכתיר ברנע את הטור במלה "האופטימיסט". משפטו של הנשיא לשעבר משה קצב בחשד לעבירות מין מגיע היום ל"רגע השיא של המשפט", כך לפי כותרת המשנה על שער "מעריב". הכותרת היא "על דוכן העדים". גם ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לרגע הזה מקום על השער, גם אם קטן יותר: "היום: קצב על דוכן העדים". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים גם הם אחד מהעמודים הראשונים לדיווח על העדות, שתינתן, כמו כל העדויות במשפט, בדלתיים סגורות ותחת איסור פרסומה בכלי התקשורת. ב"הארץ" וב"ישראל היום" קצב לא מגיע לשער, ובכלל. כותרת המשנה של עמ 4 ב"ידיעות אחרונות": "כיפת ברזל תחזיר את הביטחון לדרום. המחיר: לנו – 30 אלף לטיל, לחמאס – 100 דולר לקסאם". "מה לעשות, לא כלכלי לחיות בארץ הזאת", מסכם אלכס פישמן את טור הפרשנות שלו באותו עמוד. "הקרב על השבת" היא הכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". יונתן גולן כותב כי משרד הפנים, בראשותו של השר אלי ישי מש"ס, "דורש להכניס תנאי חדש לקבלת רשיון עסק: התחייבות של הבעלים לסגור אותו בשבת". שר האוצר מתנגד לכך משום שזו "הפרה של הסטטוס-קוו". משרד הפנים משיב שהוא בסך-הכל מעוניין בהגברת האכיפה של חוק קיים, חוק שעות עבודה ומנוחה. המאבק מתחולל על רקע אישורה המתוכנן של הרפורמה ברישוי העסקים בשבועות הקרובים. "כעת נראה שהתוכנית עומדת בפני גניזה", כותב גולן, בשל חילוקי הדעות בין השרים. לא ברור מדוע יהודה שרוני מכנה את איש העסקים שאול אלוביץ בשם "איש תקשורת". לא ברור גם מדוע הידיעה שהוא מפרסם על אלוביץ אינה נחגגת בגדול על שער "עסקים": שרוני חושף כי בנק הפועלים סיפק לאלוביץ "מימון שיא בהיקף 3.9 מיליארד שקל" לרכישת בזק, "בריבית מינימלית של 2.5% לשנה בלבד". מדובר, כותב שרוני, "בריבית צמודת מדד, הקרובה לזו שבה נסחרות אגרות החוב הממשלתיות צמודות המדד", כלומר, הלוואה "המשקפת לאלוביץ רמות סיכון הזהות לאלו של מדינת ישראל". שרוני ממשיך וכותב: "במערכת הפיננסית הובעה תמיהה על הריבית הנמוכה ועל הסיכון העסקי שבנק הפועלים חשף את עצמו אליו בעסקה זו". מאחר שראשי "מעריב" כבר נדרשו להאשמות שלפיהן הם מתייחסים לבנק הפועלים בכפפות של משי מאחר שהעיתון ממושכן בחלקו לבנק, ומאחר שאותם ראשים דחו את ההאשמות מכל וכל בטענה כי לעיתונאי "מעריב" המסקרים את תחום הבנקאות יש חופש פעולה מלא, הרי שאין סיבה להטיל ספק בכנות דבריהם, וכנראה שעורכי "עסקים" לא סברו שמדובר בידיעה הראויה להבלטה. בחלק ב של "הארץ", בעמוד המאמרים, מתפרסם מאמר ("מדינה בהסתכלות") של גדעון לוי נגד מדינת ישראל, שאותה יש לשלוח ל"הסתכלות" (בשל קיומם של המתנחלים, הדתיים, הכיבוש). בכך אין כל חדש, אולם בעמוד המאמרים הנוסף, בסופו של העמוד, מפרסם העורך טור המציע קריאה ביקורתית במאמריו של גדעון לוי ("שטיפת מוח בתל-אביב?"). מרב גולד, תושבת עפרה, משווה בין מאמר של לוי, המאשים באופן כוללני את החינוך ביישובי יהודה ושומרון בשטיפת מוח, למאמר אחר של לוי, המשבח ומהלל איש חינוך תל-אביבי המנחיל לתלמידיו דוגמות אידיאולוגיות שמאלניות קשיחות. "מנהל המציב לפני תלמידיו תמונת עולם שאין בה מקום לתהייה ולהטלת ספק? כיצד זה צמח עשב שוטה כזה במערכת החינוך הליברלית והנאורה?", סונטת גולד בלוי, ומסיימת את המאמר בלי לשלוח את גדעון לוי לבדיקה פסיכיאטרית: "אני שמחה שלוי מציג שאלות לציבור שאליו אני שייכת, שאלות אשר חשוב שתישאלנה. אני בטוחה כי יש שאלות שאפשר גם לשאול את המנהל רם כהן ואת החושבים כמותו. כקוראת קבועה של גדעון לוי, אשמח לראות קצת הטלת ספק בכל הנוגע לאגנדה השמאלית". הפולו-אפ שעושה היום "כלכליסט" לכתבת השער של גליון הבכורה של מוסף שישי שלו ("מוסף כלכליסט") הוא הזדמנות לתקן דברים שכתבתי כאן ביום חמישי האחרון על אודות המוסף. עורכים ב"כלכליסט" הביעו פליאה על הערתי על הכתבה המרכזית, שעסקה ביובל רון, איש העסקים הנמלט מפרשת "קווי אשראי", שהיא "עוד מאותו דבר, עוד ראיונות עם עשירים". למעשה התחקיר של סיון איזסקו מציג עבודה עיתונאית חוצת יבשות, שהיא בהחלט, לצערנו, לא עוד מאותו דבר, וכלל אינה נופלת בקטיגוריה של "ראיונות עם עשירים". אמנם ה"סערה" ש"כלכליסט" מקדיש לה היום עמוד שלם בפתח הגיליון היא סערה בקרב המפרקים של קווי אשראי והנושים של רן, ששיחקו תפקיד מרכזי (ואולי בלעדי) גם בכתבה עצמה, אולם מי יודע, אולי סערה באמת תפרוץ, ותגיע למי שהוא כנראה השחקן המשמעותי באמת בכל הסיפור הזה, קובי מימון, טייקון נדל"ן ובעל אחוזים בקידוח הגז תמר 1 (דרך החברה המחזיקה בקידוח מתחבר מימון גם לרן וגם לקבוצת לבנת, שראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מונה ליו"ר שלה זה עתה). איתי שמושקוביץ מדווח ב"ממון" מתערוכת האלקטרוניקה הגדולה בלאס-וגאס. "תשכחו מהמחשבים שאתם מכירים", נכתב בכותרת המשנה לדיווח, "המחשבים של העשור יהיו קטנים, יכללו מסך מגע, גישה לאינטרנט, ויתפקדו גם כטלפון נייד". "המחשבים הקטנים, שנקראים סלייט או טאבלט, ובתרגום חופשי מחשב-לוח, יהיו גדולים מטלפון סלולרי, אבל קטנים משמעותית ממחשב נייד מסורתי, ויוכלו להיכנס לכל תיק", כותב שמושקוביץ. "כרגע רוב החברות מסרבות לנקוב בתאריך השקה, אולם המחשבים צפויים להגיע לחנויות במהלך החודשים הקרובים, והמחירים יהיו כ-400–500 דולר". שמושקוביץ מקבל עוד כפולת עמודים בהמשך המוסף, כדי לנפק תחזית נוספת: "זו היתה הבשורה הבולטת ביותר של תערוכת CES הננעלת היום: העולם עובר לטלוויזיות תלת-מימד, למצלמות תלת-מימד ולשידורים תואמים, והטכנולוגיה בדרך גם למחשב ולסלולרי". תלת-מימד היא גם הבשורה על-פי נתן ליפסון, שנשלח ללאס-וגאס על-ידי "דה-מרקר". "הקינדל יהרוג את הספר? הצחקתם אותנו", שחה כותרת מאמר מתורגם מה"אובזרבר" (גון נואוטון) במוסף "עסקים" של "מעריב" (שמסתמך על רויטרס בדיווחו מלאס-וגאס). המחבר טוען כי הספר האלקטרוני לא יעלים את ספר הנייר, כשם שהדואר האלקטרוני לא העלים את השימוש המשרדי בנייר. לדבריו, "השימוש בדואר אלקטרוני במשרד הוביל לעלייה של 40% בממוצע בצריכת הנייר". הטענה הזו, הנשענת על ספר מדע פופולרי, היא היחידה המופיעה במאמר הלא משכנע הזה, שעיקרו מוקדש – בניגוד לכותרת המפוצצת – לשכנוע הקוראים שהקינדל אולי לא יהרוג את הספר, אבל הטאבלט של אפל יחסל את שניהם.

טייקונים, סרבני חיסונים, רבני ערים ושורפי פסולת חקלאית: יש שורה של אנשים וגופים שיש להם אינטרס שלא תהיה ממשלה - אף פעם. סרקנו תזכירי חוק תקועים, תקנות שנשארו על המדף וחפרנו בעוד כמה מקומות כדי לגלות: מי מרוויח מחוסר התפקוד? רשימה חלקית בהחלט

למה? כי כל עוד לא מורכבת קואליציה, הוועדה שאמורה לדון בבקשות חסינות בעצם לא קיימת, וכשבקשת חסינות עומדת בעינה – לא ניתן להעמידם למשפט. לכן, יש לשניים – שהגישו בקשת חסינות – אינטרס שהכנסת לא תתפקד. אין כנסת = אין משפט ואין מאסר באופק. למה? החוק לאיסור צריכת זנות דווקא עבר וייכנס לתוקף ביולי 2020, אלא שכדי לאכוף אותו צריך לאשר תקנות בממשלה ובכנסת ולהקצות תקציב לנושא. בשביל זה צריך קואליציה וממשלה מתפקדת. אין כנסת = סרסורים ולקוחות זנות ממשיכים בשלהם ללא הפרעה. למה? כיום יש פטור מפיקדון על בקבוקי משקה של 1.5 ליטר. בג"צ חייב את השר להגנת הסביבה זאב אלקין לנמק עד יוני 2020 מדוע אינו פונה לוועדת הכלכלה שאמורה להכריע בנושא. למה? ישראל חתומה על האמנה להגנת המגוון הביולוגי, באמצעות איסור על העברה בין-לאומית למטרות מסחריות במינים המצויים בסכנת הכחדה. באוגוסט 2019 התקיימה הוועידה הבינלאומית בנושא בה התקבלו החלטות לגבי שינויים ברשימות המינים המוגנים במסגרת האמנה. בין החיות שנכנסו לרשימה – מיני גירפות, שלל יונקים כמו לוטרה אסיאתית, עופות כמו פסיון, וזוחלים כמו צב יבשה הודי. אלא שכדי לעדכן את האמנה שתגן על החיות והצמחים, יש צורך דחוף לאשר חוק עם פרטי האמנה. אין כנסת = החוק תקוע, וסוחרים חסרי מוסר ממשיכים לסחור בחיות והמינים המוגנים. למה? שוב ושוב ממונים שרים כדי לייצר עבור רה"מ שקט תעשייתי. עמית סגל חשף נתון מדהים: "יותר ממחצית משרי הממשלה הנוכחית זכו בתפקידם במהלך 2019". כל זאת מבלי שמינויים אושר בכלל בכנסת (כי אין לממשלה רוב) והם כלל לא נהנים מאמון הציבור. מי הם? שר הביטחון נפתלי בנט, שר המשפטים אמיר אוחנה, שרת הבינוי יפעת שאשא ביטון, שר חוץ ישראל כץ ורבים אחרים. לא רק זאת – משום שיש פגרה, והוועדות הפרלמנטאריות פוזרו, אין עליהם כמעט פיקוח. ואם זה לא מספיק, חברי הכנסת בתקופה כזו בקושי מגישים שאילתות, והמליאה כמעט ולא מתכנסת. אין כנסת = שרים מתמנים לא לפי אמון הציבור, אלא לפי האמון של נתניהו בהם – והם לא נותנים דין וחשבון כמעט לאיש. שלא לדבר על חברי הכנסת עצמם – שנהנים מלו"ז מרווח מאין כמותו אך שכר ותנאים מלאים. למה? הכנסת כבר אישרה בשלב ראשון חוק לטיפול בסרבני חיסונים בתמיכה מקיפה של 115 ח"כים. החוק קבע, למשל, שמשרד הבריאות ינהל מעקב אחרי ילדים שלא חוסנו, ויאפשר הרחקת ילדים לא מחוסנים ממוסדות חינוך בעת חשש להתפרצות מחלה. אין כנסת = החוק תקוע ובריאות הציבור מופקרת. למה? השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הגיש תקנות שיאפשרו דיווח למשטרה באשר למי מחזיק ברכוש של ארגון טרור מוכרז, ויקדמו פעילות משטרתית להשגת והחרמת רכוש טרור – ובכך לצמצמו. אין כנסת = התקנות תקועות. למה? שלל ארגונים מוסדרים בחוק ארעי מימי הטורקים, הפועלים ללא שקיפות ועם מתן דיווח חלקי. במהלך 2019 משרד המשפטים סוף סוף פרסם תזכיר חוק בנושא שאמור לכפות עליהם שקיפות.אין כנסת = החוק תקוע. האגודות ממשיכות לפעול ולנהל תקציבים אדירים בסתר כאילו הם במאה ה-19. למה? המשרד להגנת הסביבה מנסה לקדם תקנות למניעת זיהום אוויר חזק או בלתי סביר משריפת פסולת חקלאית. אין כנסת = החוק שמגדיר זיהום אוויר חמור, וכולל שורת צעדים למניעתו – מחכה לימים בהם המליאה תחזור להתכנס. למה? שר האוצר מצא כי יש לחזק את החוק לצמצום הריכוזיות במשק. חוק שיזם ביקש להגדיר את אותם אנשים שמשווקים ניירות ערך – כגופים פיננסיים. החוק יחייב טייקונים להיפרד מהם, ויבצר את ההפרדה בין בעלות על גופים פיננסיים משמעותיים לבעלות על תאגידים ריאליים משמעותיים, ובכך יגביר התחרות במשק. אין כנסת = החוק תקוע. טייקונים ימשיכו להחזיק בעלויות צולבות, התחרות נפגעת וכולנו משלמים יותר. למה? כי שר התחבורה בצלאל סמוטריץ כבר הביע נכונות לאפשר למתחרה הגדולה של המוניות – אובר – לפעול בארץ. אך כל עוד אין קואליציה, אי אפשר לקדם מהלך שכזה. אין כנסת = נמשיך לשלם סכומי כסף מופרזים למוניות, שמתגלגלים לרוב לבעלי המספרים, ולא לנהגים. למה? חברת אל על מספקת שירותי אבטחה לכלל החברות הישראליות, ובעבר חשפנו כיצד היא מקבלת סכומי עתק מהמדינה. ההסכם עם החברה פג בסוף שנת 2019, ובמשרד האוצר מעוניינים להפחית את הסכום. הבעיה היא שטרם קמה ממשלה שתוכל להאריך אותו ולחתום, אם בכלל, על הסכם חדש. בינתיים, ממשלת המעבר נדרשה להעריך באופן זמני את ההסכם הקיים, עד שתוקם ממשלה קבועה. המשמעות למשלם המיסים: כ-250 מיליון שקל לרבעון. אין ממשלה קבועה = המשך קיומו של הסכם בזבזני עם חברת אל על מהכיס של כולנו. למה? לאחרונה פרסם משרד הבריאות טיוטת תקנות חדשה לרפורמת התמרוקים, שמטרתה להקל את הרגולציה על היבואנים הלא-רשמיים ("מקבילים") ולהגביר את התחרות בשוק. כשהרפורמה תיכנס לתוקף, הנפגעים המרכזיים ממנה יהיו היבואנים הרשמיים של מוצרי הקוסמטיקה והטואלטיקה, שייאלצו להתמודד לראשונה עם תחרות סביב מוצרים כמו משחת שיניים קולגייט, וכך להוריד מחירים. כל עוד אין כנסת מתפקדת = ועדות לא מתכנסות, וכך גם הוועדה שתפקידה לדון ברפורמה. היבואנים הגדולים ממשיכים להרוויח ואנחנו ממשיכים לשלם מחירים מופרזים. למה? משרד האנרגיה גיבש תקנות להיערכות לשעת חירום, שיחייבו את ספקי הגז הטבעי והמשווקים להגיש דיווח חצי שנתי על כמויות הגז הטבעי שנמכרו או שווקו, ועל הכנסותיהם ממכירות או משיווק הגז. חוק נוסף ביקש לעדכן את בדיקות הבטיחות במתקן גז טבעי לצריכה. החוקים – תקועים. אין כנסת = חברות הגז הטבעי נהנות, והביטחון והכיס של כולנו נפגעים. למה? המשרד לשירותי דת מעוניין לאפשר לרב עיר שמועד פרישתו חל בתקופה שמיום פיזור כנסת ועד כינון ממשלה חדשה, להמשיך לכהן לחצי שנה נוספת – לאחר כינונה של ממשלה חדשה. זה צופר רציני. לפי דוח מבקר המדינה, רבני עיר רבים נעדרים וטסים לחו"ל לתקופות ארוכות מבלי לדווח וללא שום סנקציה. אם התזכיר הזה כן יעבור = גם הרבנים הוותיקים יוכלו להמשיך לטייל בעולם בשעה שכהונתם מוארכת, והשכר Hמשיך לזרום.

למרות השתוללות הפרסום הסמוי ברדיו האזורי, כללי הרשות השנייה מחמירים עם הטלוויזיה | קריאה מדוקדקת בדו"ח לנדס מעלה המלצה מפתיעה | קבילות הציבור, גודי שלום-ניר-מוזס והלצות סקסיסטיות

אז טל ברמן הוא הקריין החדש של הסמרטפון החדש של HTC. מאזינים שהקשיבו לתוכנית הבוקר שלו ושל אביעד קיסוס מדווחים כי לפני כחודשיים, בתחילת השעה השנייה, דיווח ברמן שהוא אוחז במכשיר הסמרטפון החדש הזה. הדיווח ארך כמה דקות ובמהלכו הודיע ברמן שבעוד שבועיים יחווה את דעתו על המכשיר, "לטובת המאזינים". הזמן חלף, וברמן קיים את הבטחתו. שלא במפתיע, חוות הדעת שסיפק היתה חיובית מאוד. קשה לדעת מה קדם למה, התלהבותו האותנטית של ברמן מהמכשיר שהביאה את אנשי השיווק לפנות אליו או להפך. מה שברור, ברמן מונה רשמית למקדם של המכשיר הזה, ומאז הסלט הזה מקבל עוד ועוד טעמים, לאו דווקא טובים. ברמן מקדם את המוצר הטכנולוגי החדש בפרסומות בקריינותו ברדיו (בין השאר בזמן הפסקות הפרסומות בתוכנית בהגשתו), אך לא רק. בשער דף הפייסבוק של תוכנית הבוקר שהוא מנחה עם אביעד קיסוס בתחנת הרדיו ECO99FM אפשר לראות אותו מצלם סלפי שלו ושל שותפו באמצעות המכשיר. אזכורו של המכשיר ומעלותיו לא נפקד גם מפוסטים אחרים באותו עמוד. ברמן אף הזכיר את המכשיר ואפשרויות השימוש בו אגב שיחותיו במהלך התוכנית עם המנחה שלצדו. הסינרגיה השיווקית הזאת, של תוכן ענייני ושל שיקולים מסחריים, אינה זרה לרדיו. באחרונה, אגב פרשת פיטוריהם של השדרנים סלוצקי ודומינגז מרדיו תל-אביב והחלפתם באסי עזר ודפנה לוסטיג, גילינו כי חוזי הטאלנט של המגישים מכילים סעיפים שהופכים אותם לשותפים בהכנסות התוכן השיווקי בתוכניות שבהגשתם, מה שיוצר תמריץ עבורם בהקשר הזה וקושר את אנשי התוכן, שאמורים להיות מקצועיים וענייניים, לשיקול השיווקי. ברמן אינו היחיד שעירבב לכאורה בזמן האחרון ביזנס ופלזר. גם תוכניתו של היחצן ברק רום ברדיו תל-אביב ספגה יירוט מהרגולטור בשל מייל שהעיד על ניסיון למכירת אייטמים בתוכנית. בגונגל הזה, כמעט איש מהמאזינים המפומפמים בתוכן שיווקי ובשיווק אגבי אינו יודע מהם זכויותיו. ראוי, אם כן, להגיש לציבור מדריך זכויות קצר בהקשר של שיבוץ פרסומות והניסיון להבדיל אותן מתוכן אמיתי ומערכתי. פרק ד של כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (שיבוץ פרסומות ואזכורים מסחריים בשידורי רדיו), תשנ"ט-1999, עוסק בזיהוי והפרדה של תשדירי פרסומת מתוכן המשדרים עצמם בתחנות הרדיו האזורי. סעיף 6 של אותם כללים קובע כי בעל הזיכיון לא יאפשר למפרסם, נותן חסות ודומיהם להתערב בשיקולי הכנת התוכנית ושיבוצה בלוח המשדרים. אותו סעיף קובע גם כי בעל הזיכיון לשידורים יקפיד על הפרדה בין תוכניות לבין שידור תשדירי פרסומת ויימנע משידור העלול להטעות מאזין סביר, לרבות הידמות פרסומת לתוכנית. סעיף 7 לאותם כללים מציין כי מנכ"ל הרשות השנייה יכול לקבוע הסדרי הפרדה נוספים בין פרסומות לתוכניות בדרך של מרווחי מעבר, קביעת מיקום הפרסומת במקבץ ועוד, אם ראה שבלא אלה יתקיימו הטעיה של הציבור או ניצול בלתי הולם שלו באמצעות חשיפתו לפרסומות מסוימות. המשך אותו כלל עוסק גם בסינרגיה שבין תוכן תוכניות לפרסומות וקובע כי לא יצוין בתשדיר פרסומת דבר הופעתם של מוצר או שירות והשימוש בהם בתוכנית מסוימת. מכאן, שככל שהיה סיכום מוקדם בין המפרסם לבין המגיש ברמן או תחנת הרדיו המשדרת את תוכניתו בנוגע לקידום המכשיר כחלק מתוכן התוכנית, הרי שהדבר אסור במפורש על-פי כללי הרשות השנייה. באופן מפתיע, על אף ששילוב תוכן שיווקי בתוכן מערכתי נפוץ הרבה יותר ברדיו מאשר בטלוויזיה, דווקא כללי שיבוץ הפרסומות בטלוויזיה מכילים הוראות מפורטות יותר בהקשרים האלה. כך למשל סעיף 32 של כללי שיבוץ הפרסומות בשידורי הטלוויזיה קובע כי לא ישודר תשדיר פרסומת המציג דמות או שחקן המופיעים בתפקיד ראשי או משמעותי במהלך התוכנית או בגבולותיה. על קטעי קריינות בתשדיר פרסומת חלה הגבלה זו רק אם הקריין מזוהה בבהירות ומוכר לכל. ההנחה המגולמת באותו סעיף היא שקריינים ומגישים באמצעי תקשורת אלקטרוניים הם כאלה שקולם מזוהה ומוכר. הכללים לשיבוץ פרסומות בטלוויזיה מכילים הוראות מגבילות נוספות על אלה שחלים על שידורי רדיו. כך למשל יש הגבלות ספציפיות על שידורים במסגרת תוכניות ילדים וקטינים או בזמני הצפייה שלהן, ונאסר על שיבוץ פרסומת בכיכובה של דמות מסדרה במקבץ פרסומות המשודר עם אותה סדרה עצמה. אם כללי שיבוץ הפרסומות המפורטים יותר הנוגעים לטלוויזיה היו חלים גם על שידורי הרדיו, הרי שעל ברמן ושדרנים אחרים היה נאסר לקריין פרסומות המשובצות בתוכנית שהם מגישים. צריך לזכור כי לפי סעיף 7 לכללי הרדיו שהוזכר לעיל, למנכ"ל הרשות השנייה סמכות לקבוע הוראות כאלה. בעקבות תופעות כמו זו שהזכרנו כאן, המעידות על ערבוב בוטה בין תוכן מערכתי לתוכן שיווקי גם ברדיו ואולי בעיקר שם, צריכה גם מועצת הרשות השנייה להוסיף כללים מפורטים ולחדד את אמצעי האכיפה המופנים נגד תופעות אלו, כדי להעיד על חומרתן ולעקור אותן מן השורש. [עדכון] לאחר פרסום המדור נמסרה מטל ברמן התגובה הבאה: "צר לי שהכותב לא פנה אליי לבקשת תגובה לפני שהחליט לאסוף רבעי עובדות ולחבר אותן יחד כדי שישרתו תיאוריה שאינה נכונה. העובדות המדויקות הן כדלהלן: אני מסקר מכשירים סלולריים וגאדגטים אחרים באופן שוטף בתוכנית הבוקר, ברצינות ובאובייקטיביות תוך שמירה על כללים אתיים. חשוב לי להדגיש כי כל מכשיר שנמסר לידיי לבדיקה, מתקבל תוך הבהרה שאני דורש שתהיה בכתב כי איני מתחייב לסקר את המוצר או שהסיקור יהיה חיובי. "לגבי המכשיר הספציפי המוזכר במאמר, ודאי שרוח הביקורת היתה חיובית, הוא נבחר למכשיר השנה בעולם בכל תערוכות הסלולר החשובות. ויחד עם זאת הקפדתי לציין פגמים מהותיים בו כמו איכות המצלמה. רק כחודשיים לאחר שידור הביקורת פנו אליי היבואנים של המכשיר לטובת קריינות פרסומת למכשיר. גם בצילום יחסי הציבור המופיע בעמוד הפייסבוק הקפדתי לכסות את המכשיר כך שלא יראו את לוגו החברה, וזאת למרות שחוקי הרגולציה לא חלים על פייסבוק. בשבוע הבא יוצא ה-LG-G3, אני מזמין את הכותב להאזין לביקורת עניינית גם על מכשיר זה". הנבירה החוזרת והמתמשכת בדו"ח ועדת לנדס מעלה חיזוקים להערכות שהשמעתי כאן באחרונה בדבר השתלבותם של עובדי רשות השידור במבנה הארגוני של תאגיד השידור הציבורי החדש. על אף שהוועדה המליצה לבחור את עובדי התאגיד החדש בהליך מכרזי ללא כל קדימות לעובדי רשות השידור הקיימת, הרי שבעמ 61 לדו"ח מסתתרת אמירה שאולי מביאה למסקנה אחרת. בתחתית אותו עמוד ובהתייחס למחלקות החדשות הקיימות היום ברשות ברדיו ובטלוויזיה, ברשתות ובערוצים המשדרים, נאמר כך: קריאת כיוון זו של ועדת לנדס צריכה, אם כן, להנחות את מנהלי המו"מ מול נציגי העובדים, אגב קידום חוק תאגיד השידור הציבורי ובהמשך את מנהליו של אותו הגוף ואת ועדות האיתור והמכרזים מטעמו. לעיתונאים שהוכיחו עשייה מקצועית ברשות ראוי שיימצא מקום מוביל ברשות החדשה כפי שהמליצה ועדת לנדס באותיות הקטנות, המסתתרות לא פעם מאחורי כותרות פופוליסטיות צעקניות. מיותרת. בסוף-השבוע שעבר הסתיימה הסאגה שעסקנו בה כאן בשלוש מערכות. החלטת נציב קבילות הציבור של רשות השידור בתלונתה של אומ"ץ נגד גודי שלום-ניר-מוזס הגיעה להכרעה, לאחר שהאחרונה ומנהל הרדיו לא מצאו לנכון להגיב לה. דדי מרקוביץ, הנציב, כתב לאריה אבנרי, מגיש התלונה, כי "מנהל רשת ב הודיע מספר פעמים בעבר לגודי שלום-ניר-מוזס כי אין זה ראוי שתביע דעתה בעניינים אישיים הנוגעים לבעלה, השר סילבן שלום – וכך היה גם במקרה הבחירות לנשיאות". בהמשך הוסיף כי גם הוא קבע בעבר כי הנ"ל "חרגה לא אחת מהכללים המקובלים וממה שמצופה ממנה כמגישת תוכנית בקול-ישראל". עם זאת, נימת השורה התחתונה מתשובתו לאבנרי היא שאין מדובר במקרה שבו רעדו אמות הסיפים, וכי "אמירותיה היו כלליות, לא חיסול חשבונות כלשון מכתבך, ולאחר שסילבן שלום כבר הסיר את מועמדותו לנשיאות". "עם זאת, הן היו מיותרות", העיר מרקוביץ לסיכום. מרקוביץ העביר את המשך הטיפול בתלונה לידי מנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם ולידיעת היו"ר אמיר גילת, ועדת האתיקה והלשכה המשפטית, בהתאם לכללי רשות השידור. נראה כי גם פעולות אלו, נוכח מה שכבר נכתב ונאמר על המקרה, הן מיותרות ולא ישנו את פני הדברים להבא. בין שני נציבים. כשכתבתי כאן על התלונה שעסקה בהתבטאות מכוערת בתוכנית הטלוויזיה "רמזור" (שם אחת הדמויות התייחסה לאמהות חד-הוריות כ"שרמוטות"), ובהחלטת נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה, דוד רגב, שהסכימה עם התלונה – לא ידעתי כי בתוך זמן קצר יזדמן לנו מקרה דומה שימחיש את השוני בגישתם של שני הנציבים, זה של רשות השידור וזה של הרשות השנייה, לסוגיות של חופש ביטוי יצירתי אל מול רגשות הציבור ופגיעה אפשרית במגזרים שונים. כך במוקד מקרה שהובא להתייחסותו של מרקוביץ עמדה התבטאותו של הקומדיאנט חן מזרחי בתוכניתו של דידי הררי בערוץ הראשון, שהקדימה את שידור משחק הפתיחה של המונדיאל. מזרחי הגיב לידיעה שרוסיה תארח את המונדיאל הבא כך: "השאלה שלי היא רק איפה היא מארחת, בדירתה או בבית-מלון, ובאיזו דיסקרטיות?". שאר המשתתפים באולפן צחקו לשמע ההלצה והפגינו הנאה מההומור הדלוח שתובל בקונוטציות מיניות כדי להעניק לו ארומה עדינה של גועל נפש. זוהי בדיוק תבנית המקרה שנדון בפני רגב – הלצה וולגרית על חשבון ציבור נשי אחר באמתלה של בידור לשמו. שלא כמו רגב, שבחר להוקיע את המקרה ולרדת לשורשו הלשוני, מצא מרקוביץ את התלונה בלתי מוצדקת. בתשובתו ללנה רוסובסקי, שהגישה את התלונה, כתב כי "גם אם דבריו של הסטנדאפיסט היו חסרי טעם, הם עדיין נאמרו כהלצה בלבד בתוכנית בידורית, ורק כך יש להתייחס לדבריו". עם זאת ציין מרקוביץ כי הערת המתלוננת הועברה לעיונו של מנהל חטיבת התוכניות. תשובתו זו הקימה על מרקוביץ את זעמה של נעמית מור-חיים במאמר שפירסמה ב"הארץ", ובו הלינה על כך שהסטנדרטים של ניאותות בשידור אינם יכולים להיות גמישים ושלא הנציב הוא זה שאמור לעצב את גבולותיהם בהתאם לראות עיניו. "אם מחר ייאמר באולפן המונדיאל שכל האתיופיות חמות, הנשים זונות, הישראלים רוצחים, המזרחים מטונפים, האשכנזים מכוערים, הטרוריסטים לוחמי חופש והנאצים צדקו, זה יהיה סבבה. כל עוד זה בצחוק", התריסה מור-חיים. כפי שציינתי בעבר, גישה כמו זו של מרקוביץ תואמת יותר את פסיקתו של בית-המשפט העליון. בהיבטים אלו של חופש ביטוי אמנותי וגם מסחרי, אמירות מפורשות של בית-המשפט משאירות את תוצאת המשחק בידי הצופים ולא בידי הרגולטור. אקטיביות של הצופה ומחאה שלו על תכנים לא ראויים הן המפתח להתמודדות עם אמירות לא מוצלחות או מקוממות כאלה. הרגולטור אינו צריך לעודד ולברך עליהן, אבל גם לא להעניש בגינן ככל שאינן חוצות קו אדום חוקי, כמו במקרים הקשים של הסתה, המרדה וכולי. כדי לחצות קווים אלו יש ללכת הרבה יותר רחוק מהמרחק המטופש של קומדיה בגרוש שראינו בשני המקרים שהובאו כאן.

רק חלק קטן מהשאלות שחשוב לציבור שחברי הכנסת יפנו לשרי הממשלה חשופות עבורו באתר הכנסת • את רובן אנחנו צריכים להשיג במיוחד כדי לדעת במה הן עסקו

הנה תרגיל קטן לשבת בבוקר: כנסו לאתר הכנסת וחפשו את עמוד השאילתות שהגישו חברי הכנסת. בדקו כמה שאילתות הגיש ח"כ משה ארבל (ש"ס) בכנסת ה-24. אם הצלחתם מצאתם שהוא הגיש 5 שאילתות בלבד. תשובה נכונה, כל הכבוד! אבל טעות בידכם. ארבל הגיש 183 שאילתות והוא בכלל שיאן השאילתות בכנסת האחרונה. אז מאיפה מגיע הפער? באתר הכנסת תוכלו למצוא רק תיעוד לשאילתות רגילות ושאילתות דחופות – אותן שאילתות שהשרים משיבים עליהן במליאת הכנסת, שהן חלק קטן מהשאילתות שנשאלות. בזמן ששאילתות רגילות ודחופות דורשות זמן יקר של מליאת הכנסת, שאילתות ישירות נענות בכתב ישירות לחבר הכנסת והן לא פחות חשובות. אבל לציבור אין מושג שהן נשאלו ובטח לא מה ענה השר. שיאן השאילתות בכנסת ה-24 הוא משה ארבל; בתחתית – 5 ח"כים מהליכוד למרות זאת, אנחנו ב"שקוף" מצליחים להגיע לרשימת השאילתות הישירות ובזכות זאת יכולים לייצר מדדים שבודקים באמת מי הח"כים שהשתמשו בכלי הפרלמנטרי הנפלא הזה. אז למה השאילתות הישירות לא שקופות לציבור? אם נמלא רגע את תפקיד "פרקליט השטן" – אפשר לטעון ששאילתא ישירה יכולה להיות בעניינו של אדם פרטי ולכן לא יכולה להיות חשופה לציבור. חווינו את זה כשהגשנו בקשת חופש מידע וביקשנו לראות את השאילתות שהגיש ח"כ בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתית) – הכנסת העבירה לעיוננו את הרשימה רק לאחר שסמוטריץ הוזמן להשחיר שאילתות שלא צריכות להיות מפורסמות. הוא השחיר רק אחת מתוך 54. על הטענה שנוגעת לפרטיות יש לנו כמה תשובות, וגם שאלות: מהצד השני לפרסום השאילתות והתשובות יכול להיות ערך ציבורי רב: כשבנינו את מדד הפיקוח הפרלמנטרי של "שקוף" – הפרלמטר, שוחחנו עם יועצים פרלמנטריים שונים כדי לנסות להבין מדוע נמשך חוסר השקיפות הזה. התשובה, כפי הנראה, היא שהנושא פשוט לא על הרדאר. חלק מהיועצים הביעו פליאה על כך שהשאילתות האלו לא מפורסמות. אחרים, שמכירים את המצב, שאלו אותנו למה זה ככה וכמה מהם העלו את סוגיית הפרטיות, שאיתה הם לא בהכרח מסכימים. זה מצב שאפשר וצריך לתקן, ובמהלך החודשים הקרובים נפעל להשקיף גם את השאילתות הישירות. נתחיל מפנייה לייעוץ המשפטי של הכנסת.

כנס "העין בעל-פה": מי מרוויח מאמברגו, כיצד ניתן לנצל את הכלי למניפולציה על עיתונאים, ומתי יקום הקורא שיתבע לדין עיתון בגין פרסום סמוי?

"הסגר, מעצר" (מתוך הערך "אמברגו", מילון אבן-שושן) האם כשגוף שלטוני מוסר מידע לעיתונאים אך כופה עליהם שלא לפרסמו עד המועד הנוח ביותר, על-פי ההסדר המוכר כ"אמברגו", שני הצדדים למעשה עוברים על החוק? כיצד משפיע הנוהג המקובל על התחרות בין כלי התקשורת? ומדוע, בעצם, רשאי השלטון להטיל מגבלות על אופן הפצתו של מידע השייך לציבור? סוגיות אלה ואחרות עמדו במרכז כנס "העין בעל-פה" שנערך השבוע (24.12.13) במכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף הפרויקט רפורמות במדיה של המכון ותנועת הצלחה. מתי ראוי להשתמש באמברגו, ואילו צרכים הוא ממלא? דוברים ואנשי יחסי-ציבור שלקחו חלק בדיון הציגו חזית אחידה: כלי האמברגו מאפשר לעיתונאים, השרויים במירוץ בלתי פוסק אחר סדר היום החדשותי, להתעמק במידע מורכב ומסועף בלי לחשוש שהמתחרים יקדימו אותם ויפרסמו אותו. "דובר משרד מבקר המדינה מפרסם את דו"ח המבקר השנתי. אם דו"ח כזה פשוט יפורסם בהפתעה מוחלטת, ייפול על כתבי המשפט כרעם ביום בהיר – פתאום יצפצף להם הביפר באמצע יום עבודה – הם ייכנסו למירוץ מטורף של תחרות", הסביר עו"ד משה כהן, דובר משרד המשפטים, עיתונאי לשעבר. "בעצם אין להם זמן לעבד אותו, לעכל אותו, לנתח אותו, להבין אותו – והתחרות מי-עולה-ראשון היא מתכון לסילופים, מתכון לטעויות, מתכון ליצירת כדורי שלג שמרגע שהם מתחילים להתגלגל, אתה לא יכול בעצם לתקן או לעקור את הרישומים המסולפים שכבר התקבעו בתודעה", הוסיף. "אם יש כתב שיודע לקרוא יותר מהר, או להבין יותר מהר, למה הוא צריך לחכות לשאר?", שאלה את כהן ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה ומנחת הדיון. "כיוון שבסופו של דבר כשיש ציבור של כתבים שלא מצליח להידרש לחומר בזמן סביר, והתחרות תגרום לו לפרסם ידיעות שגויות, הציבור לא ייצא נשכר מכך – האינטרס הציבורי הוא שהסיקור יהיה יותר מדויק, באופן שלא פוגע בתחרות בין כלי התקשורת. בסופו של דבר זה האינטרס שלהם", השיב כהן, ואמר כי כמעט לא נתקל במקרים שבהם עיתונאים הביעו מחאה על השימוש באמברגו. ניצן חן, עיתונאי ורגולטור לשעבר וכיום ראש לשכת העיתונות הממשלתית, העיד כי עוד בימיו כעורך חדשות בערוץ 1 סבר שאמברגו נועד לשרת את העיתונאי, העושה בו שימוש כבמעין כלי עזר. עו"ד מארק שון, כתב "כלכליסט" לשעבר וכיום דובר הרשות להגבלים עסקיים, העיד כי גם הוא תפס את האמברגו ככלי חשוב עוד בימיו כעיתונאי, וכך גם אייל טל, עיתונאי "מעריב" לשעבר וכיום סמנכ"ל במשרד יחסי-הציבור פאר-לוין. "כדובר, אני משתמש בכלי הזה דווקא כדי למנף ידיעות שאין להן סיכוי גבוה להיכנס", סיפר טל, והביא כדוגמה מקרה שבו אחד מלקוחותיו עומד בפני דיון חשוב בבית-המשפט, שהתקשורת אינה צפויה לסקר. במקרה כזה, אמר, הוא עשוי לשגר לכתבים הודעה הדורשת מהם שלא לכתוב דבר על המשפט עד תום הדיון, כביכול כדי לא להשפיע על השופט. "אני יוצר סוג של עניין אצל העיתונאי, שאומר, רגע, בשביל מה צריך פה אמברגו?, ועושה איזושהי מניפולציה במידע כדי שהתקשורת תגיע לדיון הזה". בקרב העיתונאים שלקחו חלק בדיון נשמעו גם עמדות הפוכות. "אמברגו זה למעשה סוג של קרטל בין גופים מתחרים בסיוע צד שלישי – הדובר", קבע רותם שטרקמן, סגן עורך היומון הכלכלי "דה-מרקר". לדבריו, על אף שהשימוש בכלי זה עשוי להיות נוח לכלי התקשורת ולמושאי הסיקור, מדובר בנוהג שהשלכותיו על הקורא שליליות, וכזה המקדם בעיקר את האינטרס של מוסרי המידע. אמברגו, פסק שטרקמן, פוגע בתחרות בין כלי התקשורת. "אם צריך לבחור בין גונגל לבין שוק מוסדר, עם סדרן – אני מעדיף את הגונגל", אמר. לגבי הטענה שהפסקת השימוש באמברגו תוליד סיקור עיתונאי פגום אמר שטרקמן: "עדיף לקורא לקבל תוכן לא לעוס ולא עמוק – מה שיש, תנו לו. לאורך זמן זה ייצור מצב שהקורא יידע איפה הוא רוצה לקרוא את החומר שלו – אולי הוא יראה שאחד הוא נורא מהיר אבל לא מאוד מעמיק, אז הוא יחשוב פעמיים אם הוא רוצה ללכת לעיתון או אתר שנותן לו הכל מהר, אבל לא מספיק טוב – או לעיתון שמחכה קצת, שעתיים, ונותן לו פרשנות יותר עמוקה. או שהוא ילך גם וגם". מתוקף תפיסה זו, סיפר שטרקמן, הוחלט להטמיע בדיווחים באתר "דה-מרקר" עדכונים שמפרסמים הכתבים בטוויטר בזמן שהם מסקרים אירועים מתפתחים דוגמת מעמד ההקראה של פסקי דין. יהודה יפרח, עורך המוסף המשפטי "צדק" של "מקור ראשון", רואה עין בעין עם דובר משרד המשפטים וחולק על עמדתו של סגן עורך "דה-מרקר". "אני לחלוטין מסכים עם משה כהן", אמר יפרח. "אני הרי מקבל ארבעה כרכים של דו"ח המבקר, זה ים עצום של חומר. אני יכול להיות פופוליסט, לחפש בעמ 251 איזשהו משפט על התנהלות של איזשהו תת-משרד, שהיא בלתי מתקבלת על הדעת, וישר לצאת בכותרות מדממות – אין לי קונטקסט, אין לי הקשר", אמר. לדברי יפרח, לנוכח השפעותיו החיוביות של השימוש בכלי האמברגו, הוא היה שמח לו היה מוחלט להחילו גם על פרסום פסקי דין (עמדה שכמותה הביע גם דובר משרד המשפטים משה כהן). "התחרות יוצרת בעיני הזניה של החומר. הכותרות הראשונות שמתפרסמות באתרים הן כמעט תמיד כאלו שיזכו לאיזשהו תיקון – יש כל-כך הרבה דברים לא מדויקים, ולפעמים לכתבי ניוז משפטיים אין המיומנות, הכלים והיכולת לתת לקוראים תמונה מהימנה", אמר. חנוך מרמרי, העורך הראשי של "העין השביעית", טען כי האמברגו הוא מוסד פטרנליסטי שאפשר לשייך לקבוצה של מגבלות מרצון שמאמצת העיתונות – עיכוב פרסום שמותיהם של קורבנות, או להבדיל הימנעות מפרסום ביקורות על הצגות בשלבי הרצתן – שרק לעתים מסוימות עולות בקנה אחד עם צורכי הקהל. אחד מההסדרים הראויים לציון במסגרת זאת, אמר, הוא התאגדותם של עיתונאים במסגרת "תאי כתבים" בתחומי סיקור שונים. "לתאי כתבים יש מגבלה: זו בעצם סוג של גילדה שמקבלת או לא מקבלת לתוכה ארגונים או אנשים מסוימים", אמר מרמרי, וסיפר כי בימיו כעורך הראשי של "הארץ" העסיק העיתון כתב צבאי שלא היה חבר בתא הכתבים הצבאיים ולא חתם על האמנה שעליה חתמו מקביליו בכלי התקשורת האחרים (משתתפי הדיון ניחשו כי מדובר באיתן רבין). "התוצאה היתה שאנחנו היינו בעצם שוברי אמברגו סיטוניים – זו היתה תקופה שבה הכל היה מאוד מהוגן, גם התחרות היתה מהוגנת, ובכלל היו פולים של כתבים שאיפשרו נוחות ארגונית לתאי הכתבים וגם למשרדי הדוברות", הוסיף מרמרי. איכות הסיקור, אמר, אינה עניינם של הגופים השלטוניים שתוצריהם עומדים במרכז הסיקור; את ההשלכות השליליות המיוחסות לביטול האמברגו בגזרת איכות הדיווחים, ציין, ניתן לפתור בקלות באמצעות צירוף תקצירים והודעות לעיתונות למידע המשתחרר לפרסום. "מה זה בעצם מוסד האמברגו? זה בעצם איזשהו כלי שנוגד את האינסטינקטים הבסיסיים ביותר של העיתונאי", אמר אריק בכר, מזכ"ל מועצת העיתונות, שסיפר כי בימיו כעיתונאי בסוכנות הידיעות רויטרס נהג להפיץ באופן קבוע ידיעות תחת אמברגו. הרשת, אמר בכר, שטישטשה זה מכבר את ההגדרה הבסיסית של מיהו עיתונאי והפכה את צווי איסור הפרסום לבלתי ישימים – תוביל לכך שגם מוסד האמברגו יפגוש בקרוב גורל דומה. עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של תנועת הצלחה, הציע להחיל על הסוגיה אמות מידה משפטיות. מן סבור כי אם תופסים מידע תקשורתי כמוצר ואת הציבור הרחב כקבוצה של צרכנים, ייתכן שראוי להחיל על התקשורת את דיני הגנת הצרכן. "אם הדובר של הרשות להגבלים עסקיים היה צריך להוציא מהכנס הזה הודעה לעיתונות, אז היה יוצא מפה מסר מהפכני, שתחרות זה דבר מדכא – דבר שפוגע במוצר וגורם לאנשים לעשות עבודה פחות מקצועית – ובכלל עדיף שיהיה מישהו אחד, איזה סדרן, שהוא יחלק. הציבור, שהוא קהל היעד של הדבר הזה – הוא יישב בבית, בפינתו, אם ירשו לו הוא ידליק את האור, ויקבל את מה שייתנו לו. אז לא. אלה כבר מזמן לא כללי המשחק", אמר. "הציבור הוא הצד שעליו צריך להגן, והוא היחיד מבין כל השחקנים שהמלה שלו לא נשמעת, ולכן צריך להגן עליו. איך? בכלים של הגנת הצרכן ובכלים של תחרות, כי ככה אנחנו מגינים היום על כל המוצרים – ומידע לא שונה במובן הזה מכל מוצר אחר. להפך, הוא אפילו מוצר הרבה יותר יסודי וחשוב אולי מסוודר. בסוודר אנחנו בודקים את איכות החוטים והצפיפות שלהם, ושהבד לא יגרום לאלרגיות – אז למה לא לבדוק כך מידע? למה כשאנחנו מגיעים למידע או למוצרים מופשטים, פתאום נכנסים כל הכללים הפטרנליסטיים, שמישהו אחר יחליט?", הוסיף מן. עו"ד תמיר גליק ייצג את "כלכליסט" בדיונים שנערכו בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בעקבות החלטת העיתון להפר אמברגו שקבע בנק ישראל. כמו מן, גם גליק סבור שניתן לבחון את הנוהג העיתונאי הוותיק באמצעות כלים משפטיים. "האמברגו כרוך בלא מעט בעיות משפטיות", אמר. "אני לא רוצה לומר בצורה פסקנית שאמברגו זה הסדר כובל שמנוגד לחוק ההגבלים העסקיים – אבל בפירוש הייתי אומר שפרשנות כזאת היא לא פרשנות מופרכת. מבחינת לשון החוק, זה כן עלול להיחשב במקרים מסוימים כהגבל עסקי, משום שזה בפירוש מצמצם תחרות". לדברי אלעד מן, בעידן הרשת ראוי לשאול מדוע המידע הנתון באמברגו מועבר אך ורק לעיתונאים, ולא לגופים אחרים העוסקים בכלים אחרים באותם תחומים (לשם הדגמה ציין את הסדנה לידע ציבורי, עמותה המפעילה את אתר "כנסת פתוחה"). "במערכת השלטונית, המידע הוא מידע ציבורי, ומה שאפשר לחשוף צריך לחשוף מה שיותר מהר. מי יעשה בזה שימוש, עיתונאי או אדם פרטי, זה כבר פחות משנה", אמר. הגישה הרואה במידע מוצר שהעיסוק בו כפוף לדיני הגנת הצרכן, הוסיף עו"ד מן, מאפשרת לציבור לדרוש מכלי התקשורת אותן דרישות המוצבות בפני ספקים של מוצרים אחרים. "ברגע שיש הסדרים שפוגעים בתחרות, הם הסדרים שעל פניו אינם לגיטימיים – אלא אם כן הם נופלים למסגרת החוקית שכן מאפשרת את הקיום שלהם", אמר מן. "הגנת הצרכן חלה גם על העיתונים", הוסיף מן. "אם עיתון מטעה את הקוראים, או נותן להם מוצר שהוא לא מספיק טוב מבחינת האיכויות שלו, הוא צריך להישפט לפי הסטנדרט הזה. אני רוצה לראות פעם אחת במדינת ישראל שמישהו יתבע עיתון תביעה צרכנית לפי חוק הגנת הצרכן על הטעיה, שנתנו לו פרסומת במסווה של כתבה. למה לא?".

הגלגולים של העיתון "מקור ראשון", ההרפתקאות של המו"ל שלמה בן-צבי. סקירה היסטורית קצרה, תוספת לכתבה מקיפה על צומת הדרכים של "מקור ראשון"

מאז הקמתו ב-1997, ביוזמתו של הרב שמואל טל, ראש ישיבה בנווה-דקלים שבגוש קטיף ומנהיג רוחני עם קהל תלמידים וחסידים, הספיק "מקור ראשון" לעבור כמה גלגולים. באוקטובר 1999 נסגר העיתון בהכרזה על פשיטת רגל. חרף המשבר הקשה, רכש את השליטה בעיתון מייקל כריש. כריש, שנולד בארצות-הברית, תושב ההתנחלות קדומים, היה מנהל הכספים בחברת ההייטק המימד-החדיש, והפך למו"ל של "מקור ראשון" ללא כל רקע או ניסיון בתחום המדיה וכשהוא מתקשה בקריאת עברית. בראיון ל"הארץ" סיפר כריש כי בשל חוסר הניסיון חשף בפני המפרסמים את מספר המנויים, חילק שטחי מודעות בחינם, ואף לא ניסה למנוע מעבר של עיתונאים מצליחים, כמו קלמן ליבסקינד, לעיתונים מתחרים. למרות השקעה של מיליוני שקלים, לא הפך העיתון לרווחי, אולם נראה שמה ששבר את כריש היה הקמת העיתון המתחרה "בשבע" על-ידי אנשי ערוץ 7. מה שהתחיל כשיתוף פעולה קרוב בין שני הגופים, שכלל אף את הפקדת מכירת המודעות בידי אנשי הערוץ, הפך לסכסוך מתוקשר, ששיאו היה הקמת "בשבע", בעריכת עמנואל שילה, מי שהיה העורך הראשי של "מקור ראשון" לפני שפוטר. ב-2003 עברה הבעלות על "מקור ראשון" לשלמה בן-צבי, תושב אפרת שבגוש עציון. בן-צבי נכנס בשנים ההן במלוא המרץ לשוק התקשורת הישראלי. הוא הפך לבעליו של תכלת, ערוץ המורשת הייעודי ששודר בכבלים ובלוויין ונסגר בשל קשיים כלכליים לאחר כשלוש שנים. פעילות הערוץ לוותה בקולות צורמים מצד בכירי המערכת בטענות על התערבות המו"ל בתוכני השידורים. בן-צבי רכש גם כ-20% ממניות ערוץ 10, אולם מכר אותן לאחר כשנה. כמו כן רכש בן-צבי את "נקודה", בטאון המתיישבים בשטחים, ואת "הצופה", בטאונה של תנועת המזרחי. בן-צבי סגר את "הצופה" זמן לא רב לאחר שרכש אותו ומיזג חלק מפעילותו לתוך "מקור ראשון": מערכות "הצופה" ו"מקור ראשון" אוחדו באפריל 2007, ו"הצופה" הוותיק חדל להתקיים כיומון, עד שלפני כמה חודשים הופסקה גם הפצתו כשבועון. יוזמה אחרת של בן-צבי היתה הקמת העיתון הכלכלי "ביזנס-ויק", שהיה אמור להיות מבוסס על כ-70% כתבות מתורגמות מחו"ל. פרויקט זה נפח את נשמתו כעבור כשנה. בשנים 2006–2007 נכנס בן-צבי ליוזמה תקשורתית חדשה ונועזת: הוא הוציא לאור את החינמון היומי הראשון בעברית, "ישראלי", בשותפות עם המיליארדר היהודי האמריקאי שלדון אדלסון. העיתון, שחולק חינם בזיכיון בלעדי בתחנות הרכבת והאוטובוסים, צבר קהל קוראים, אולם גווע בקול ענות חלושה לאחר שהשותפות בין בן-צבי ואדלסון התפרקה בסכסוך מתוקשר, המצוי עד היום בדיונים בבית-המשפט. בעקבות זאת הקים אדלסון את החינמון המתחרה "ישראל היום", ואילו "ישראלי", שבית-המשפט פסק שיישאר בבעלותו של בן-צבי, נסגר בסוף 2007. כעת פונה בן-צבי להרפתקה חדשה: הפצת ניוזלטר יומי של "מקור ראשון" לתיבות הדואר האלקטרוני של מנויים (ר "ראשון בתשלום"). בשלב הראשון יופץ הניוזלטר למי שיחפוץ בכך, אולם בהמשך מתכננים בעיתון לנסות מודל נועז ולא מקובל, ולגבות תשלום עבור התכנים. * * * * * משקיעים חדשים השתלטו על העיתון "מקור ראשון", העורך הראשי הוחלף, המצב הכלכלי מדורדר, סכסוך עובדים זה עתה נפתר, הרפתקת אינטרנט חדשה בפתח, והמאבק על דמותו של העיתון מתלהט: האם זהות המשקיעים וההעדפות השיווקיות יובילו להקצנה וסגירות? לכתבה המלאה>>

3 בדצמבר היה היום שבו הכול השתנה עבור ח"כ דוד ביטן. באותה עת כיהן כיו"ר הקואליציה, תפקיד רב משמעות בו יכל לקדם ולעצור כמעט כל מהלך בכנסת. אלא שאז נחקר במשטרה בחשד לשוחד, הלבנת הון והפרת אמונים. בנוסף לכך רעייתו נחקרה ושלל ממקורביו עוכבו למעצר. ביטן, לעומת זאת, אף שנמצא בלב הסערה, נהנה מחסינות פרלמנטרית […]

3 בדצמבר היה היום שבו הכול השתנה עבור ח"כ דוד ביטן. באותה עת כיהן כיו"ר הקואליציה, תפקיד רב משמעות בו יכל לקדם ולעצור כמעט כל מהלך בכנסת. אלא שאז נחקר במשטרה בחשד לשוחד, הלבנת הון והפרת אמונים. בנוסף לכך רעייתו נחקרה ושלל ממקורביו עוכבו למעצר. ביטן, לעומת זאת, אף שנמצא בלב הסערה, נהנה מחסינות פרלמנטרית מתוקף היותו חבר כנסת. המשמעות: לא ניתן לעצור אותו, לא משנה כמה חזקות הראיות נגדו. בהמשך החקירות החליט ביטן לשמור על זכות השתיקה. צלילה מעמיקה לפרוטוקולי הדיונים בכנסת שערך עידן בנימין שלנו, מעלה כי ביטן מקפיד לשתוק גם במשכן. למעשה ביטן הפך לרובוט קואליציוני – וכולנו משלמים על זה. חשוב להדגיש, ביטן עדיין מעורב בתיווכים קואליציוניים מאחורי הקלעים. הוא גם מגיע לכנסת, נוכח במליאה, ודואג להגיע להצבעות. מגיע ושותק. 41 ישיבות מליאה התקיימו מאז החקירה הראשונה שלו. ביטן השתתף בחלק מהן ודאג להגיע להצבעות, אך כמה פעמים עלה לדבר? פעם אחת בלבד. היקף חריג, במיוחד עבור ח"כ פעיל כמותו. מצאנו גם כמה הערות צדדיות שזרק, המעידות שאכן היה שם. אך גם אם נסכם את כל המילים הללו, לא נצליח לחבר פסקה ארוכה יותר מזו שהרגע קראתם. התנהגות זאת במליאה אינה שגרתית בעליל לביטן. לפני החקירה הראשונה הוא הרבה לדבר במליאה ועלה לנאום לפחות אחת לשבוע. מה קורה בוועדות? קודם נסביר שביטן חבר בלא פחות משמונה ועדות. חמש מהוועדות הללו הן סטטוטוריות (קיימות מתוקף חוק), כלומר משמעותיות, כאלה שבאמצעותן מנווטים בהן את חיינו מדי יום. ביטן אמור להתעמק בסוגיות העולות על שולחן שלל הוועדות. אך קלטו את הנתונים הבאים: מתוך כלל הוועדות שבדקנו מצאנו כי בשלוש מהן ביטן לא ביקר כלל בחודשים האחרונים מאז החקירות: בוועדת השקיפות, ביקורת המדינה והוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול. 0 ישיבות מתוך 59 סך הכל. בשלוש הוועדות הללו ביצענו בדיקה מדגמית בתקופה שלפני החקירות ומצאנו כי ככל הנראה נעדר מהן באופן שיטתי גם לפני, ועדיין, המצב היום הוא שביטן פשוט התאייד. בוועדה אחרת, ועדת המדע, הגיע לישיבה אחת בלבד הנוגעת לחוק חשוב לאזרחים שיזם יחד עם ח"כ שרן השכל. חוק שמטרתו לעגן שימוש בדואר אלקטרוני לכל משרדי ושירותי הממשלה. מאז החקירה התקיימו בוועדת המדע 32 ישיבות. ביטן השתתף רק באחת – בזו שעסקה באותו חוק. בוועדת הכלכלה – וכאן מגיע ביטן לשיא חיובי מבחינתו – הוא ניהל ישיבה בנושא חוק תאגידי מים. בישיבה אחרת במרץ הגיע ושוב לא הוציא הגה. סך הכול מעל 100 ישיבות התקיימו בוועדת הכלכלה בהן היה צריך להשתתף ביטן. הוא נכח בשתיים בלבד (6.3; 25.12). בוועדת הכספים הקרדינלית, השתתף ביטן מתוך כ-120 דיונים שהתקיימו בתקופה הנדונה בוועדה, בעשרה. בחמישה מהם שתק. כיום, כחבר כנסת מן המניין, הוא אינו מחזיק בשום תפקיד רשמי, ולכן להיעדרויות הרבות אין תירוץ. איך קורה שביטן מופיע בפרוטוקול לעתים כנוכח אך לא מצייץ? התשובה העצובה היא שהוא הפך להיות "אצבע להשכרה". במילים אחרות, הוא עוזר לקואליציה "לסגור פינה" בוועדות דרך השלמת רוב בהצבעות. העובדה שהוא לא מגיע לדיונים, ושותק הרבה יותר משאר הח"כים מראה שהוא גם לא מכיר את הנושאים, לא מתעמק בהם, ולא מתערב ממש – אלא מתפקד כרובוט קואליציוני. כלומר ח"כ ביטן עושה בחסינות הפרלמנטרית שלו שימוש לא ראוי שפוגע בעיקר במצביעי הליכוד. כיו"ר קואליציה אומנם זכה לשבחים רבים אך מהרגע שנכנס לחדר החקירות, ביטן הפסיק למעשה לתפקד כח"כ. הוא משתמש בכנסת כמקלט ציבורי עליו אנו משלמים. האם הוא מצליח להזיז משהו בכנסת היום? כנראה שלא. הכנסת דנה רק בחוק אחד שקידם – אך הוא הוקפא. בעמוד הפייסבוק שלו מעלה ביטן בחודשים האחרונים בעיקר ברכות למועדי ישראל, או לציון אירועי זיכרון. אך עשייתו בארבעת החודשים האחרונים מסתכמת באירוע בדרום, ובהצטרפות למשלחת בארה"ב במימון הסוכנות היהודית. כן, כן. חרף שלל ההיעדרויות והשתיקות, ביטן לא העז לפספס טיסה מפנקת לחו”ל. אין ספק שביטן חף מפשע עד שיוכח אחרת. אלא שחברי כנסת חייבים להציב רף נורמטיבי גבוה יותר מהאזרח הממוצע. ביטן לא רק נחקר שוב ושוב, אלא שפורסם כי המשטרה תמליץ בקרוב להעמידו לדין. זה המקום לציין שהשתיקה שלו עולה לנו לא רק מושב בכנסת של ח"כ שיכל היה להיות פעלתני, אלא גם הרבה כסף. לרשות כל ח"כ מועמדת לשכה, שכר של כ-42 אלף שקל לחודש, שלושה יועצים, רכב צמוד, דלקן ותקציב לשכה. מרכיבים אלו אמורים לשרת את עבודתו על הצד הטוב ביותר. עלותם הכוללת עומדת על מעל 100 אלף שקל לחודש. במילים אחרות, המקלט של ביטן עלה לנו עד כה כחצי מיליון שקל. לאופוזיציה זה לא מזיק, ח"כ רדום אחד בליכוד מחולל פחות רעש, פחות יוזמות והופך את החיים שלהם לקלים יותר. אך ביטן משול לשחקן כדורגל עם רגל שבורה. הוא שוכב על הדשא ומפריע לקבוצה שלו במשחק. למען בוחרי הליכוד, ביטן חייב לרדת לספסל ולפנות את הדרך. בכל יום נוסף במשכן ביטן למעשה מסייע לאופוזיציה, ויותר מכל – לעצמו. לכתבה של תומר בנושא באתר הארץ אנחנו שמחים שח"כ ביטן בחר להגיב לנו בטור דעה משלו בהארץ (מצורף הטקסט המלא): קראתי באכזבה ובתדהמה את מאמרו של תומר אביטל, שבו הוא מנסה "לסכם" את פועלי בכנסת בחודשים האחרונים (בלוג באתר "הארץ", 2.5). לא רק שהניתוח אינו נכון, אלא גרוע מכך — הוא מסולף. ראשית, במשך שנתיים שימשתי כיו"ר הקואליציה, ובשנה קודם לכן הייתי יו"ר ועדת הכנסת, תפקיד שכרוך בשעות רבות של דיונים בוועדות. נחשבתי לאחד מחברי הכנסת הפעילים אם לא הפעיל ביותר. במושב האחרון טיפלתי בנושאים חשובים שדרשו שעות עבודה רבות. עיקר מאמצי התרכזו בוועדות הכנסת. בוועדת הכנסת נכחתי במרבית הישיבות, בוועדת הכספים השתתפתי בדיונים והצבעתי בדיוני התקציב, שנמשכו חודש ימים עד השעות הקטנות של הלילה. בוועדת תאגידי המים טיפלתי בנושא בעל חשיבות עליונה למשק ולאזרחי ישראל, שבו נדרשו ישיבות רבות — חלקן היו סגורות לתקשורת. בוועדת הרווחה השתתפתי וטיפלתי בנושא הקרוב ללבי ובעל חשיבות עליונה — הגדלת קצבאות הנכות. זה כלל דיונים שנמשכו ימים רבים וללא התערבותי העניין לא היה מגיע לכלל סיכום. לצערי, אני נאלץ להזכיר שוב, כי קידמתי ודחפתי נושא זה עוד מימיו הראשונים, כולל הגעה לסיכום היסטורי בעניין, תוך שאני רותם לנושא את כל סיעות הבית ואת הממשלה. בוועדת המדע השתתפתי בסיום ניסוח הצעת חוק ממשל זמין שאותו יזמתי, שיעלה לקריאה ראשונה בשבוע הקרוב. מטרתו להנגיש את הפקידות ולהקל על הציבור לקבל תשובות ממשרדי הממשלה. בוועדה לביקורת המדינה השתתפתי בדיוני ועדת המשנה החסויה. בשאר הדיונים אכן לא השתתפתי — סברתי כי ראוי שאמנע מכך עד שהמבקר יסיים את דו"ח הביקורת שמתייחס לעיריית ראשון לציון. בשל ריבוי הוועדות ומיעוט הח"כים הפנויים לעבודת הכנסת, יש ועדות שבהן אני רשום לצורך הצבעה כנציג סיעת הליכוד. זה לא חריג. רוב חברי הכנסת אינם מופיעים לכל הדיונים, שכן הדבר פשוט בלתי אפשרי בגלל התנגשויות בלו"ז בין ישיבות הוועדות השונות. הנסיעה לארה"ב שאביטל ביקש להגחיך היתה היחידה בחמשת החודשים האחרונים. מבין חברי הכנסת איני מאלה המרבים לטוס. במקרה הזה הוזמנתי על ידי הפדרציות היהודיות כיו"ר שדולת הסוכנות והעם היהודי וראיתי חובה לעצמי למלא את תפקידי כראוי. הדהים אותי שדווקא אביטל כתב את הדברים הללו — אדם שמכיר מקרוב את עבודתי במשכן ואף חלק לי שבחים על הישגי עוד מתקופתי כיו"ר ועדת הכנסת, שבמסגרתה העברתי חוקים שתרמו לעבודה תקינה וטובה של המשכן. בניגוד לדבריו, אין לחקירה כל השפעה על תפקודי בכנסת. הייתי מצפה ממנו לציין זאת. מדוע הפרסום היה כה מעוות ומגמתי? אינני יודע. אך אני יודע זאת: אמשיך לעבוד קשה למען הציבור כפי שעשיתי מיומי הראשון כח"כ, ויש מי שמעריך זאת. קודם כל אנחנו רוצים להודות לביטן על ההתייחסות לכתבה. תחילה נציין כי פנינו לביטן לתגובה לאחר פרסום הכתבה הראשונה ולא קיבלנו התייחסות. בטענותיו של ביטן במכתב התגובה שלו לא מצאנו סתירה לנתונים שהצגנו. לא הלנו על עבודתו טרם התפטרותו מתפקיד יו"ר הקואליציה. להיפך- שיבחנו שגם אם לא נכח בישיבות קודם לכן הייתה לכך סיבה טובה והעדנו ממקור ראשון כי ביטן תיזז בין הוועדות. אגב, כל המידע שאספנו הוא ממידע גלוי באתר הכנסת. ציינו גם את עבודתו בקצבאות הנכים ואת העובדה שאפילו האופוזיציה פרגנה לו. ציינו גם את המספרים בנוגע לוועדת הכנסת- וכמובן שגם בדקנו מתי ביטן באמת השתתף בדיון ומתי הגיע להצביע בלבד. כך גם הבאנו את חוק ממשל זמין ופרגנו שמדובר בחוק טוב לאזרחי ישראל על פי הבנתנו. מהודעת ועדת שרים לחקיקה הבנו שהחליטו שלא לקדם את הנושא עד שיגיע הדבר להסכמה עם כלל משרדי הממשלה. לגבי הטענה שביטן לא מופיע לשאר הועדות אלא אם יש צורך בקולו להצבעה. כאן אנו רואים ויכוח מהותי על תפיסת תפקיד הח"כ. ח"כ חייב להשתתף בדיונים בוועדות, להקשיב לגורמים השונים ולגבש עמדה. ביטן מצידו מציג את התפקיד כהצבעה בלבד. אנחנו יודעים שביטן עדיין מעורב מאחורי הקלעים – אך לעמדתנו הדבר אינו מספיק. ח"כים חייבים להשתתף בדיונים – גם ח"כים מהקואליציה. אלא אם כן ההחלטות מתקבלות מראש ולא בוועדות ואז כל הדיונים הם מצג שווא. אנחנו תהינו גם כן מדוע ביטן חבר בשמונה ועדות, אך כאשר פנינו אליו לא הגיב לשאלותינו. נכון שביטן אינו מרבה לטוס לחו"ל, אך גם לא טענו זאת. אך ביטן כן טס מטעם הסוכנות. ובכלל- מדוע יש לסוכנות היהודית שדולה בכנסת? ביטן חבר ב-18 שדולות שונות שמכסות כל פינה אפשרית. לכן, ביטן יכול לקשר כל טיסה שתוצע לו לשדולה קיימת. לגבי הסייפא שכתב ביטן- אנחנו עדיין טוענים שיש לחקירות השפעה משמעותית על עבודתו כח"כ, ואף מאמינים שהוכחנו את זה.

העמוד האנציקלופדי של השר לביטחון לאומי הפך לזירת מאבק על התודעה • ממסגור הרשעותיו הפליליות, דרך סאגת שליפת הנשק ועד פולמוס נרחב על מהי רדיקליות • בימים אלה נפתחה מחלוקת חדשה בנוגע לאזכור פרשת תביעת העובד הזר

האם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הוא ימני רדיקלי? תלוי את מי שואלים. בימים סוערים אלו, לתשובות יש משקל גדול במלחמה על הנרטיב החברתי-מדיני, שחלקו זולג גם לויקיפדיה – מיזם האנציקלופדיה השיתופית, אשר מאחוריו פועלים עורכים מתנדבים. בהמשך לסערות הרפורמה המשפטית, כעת נראה שהעמוד על אודות השר לביטחון לאומי הפך לאחד ממוקדי המאבק על התודעה, כאשר גם בימים אלה מתקיימות הצבעות שיכריעו בנוגע לתוכן. בעוד שממוצע העריכות לערכים בוויקיפדיה (ביחס לכמות העורכים) עומד על סביבות ה-100 עריכות, הערך של השר בן גביר, שנוצר בשלהי פברואר 2008, הספיק להיערך יותר מ-1,300 פעם. מדובר בכמות שהיא פי 13 מכמות העריכות הממוצעת לערך ויקיפדיה רגיל. בערך של בן גביר לא אותרו עריכות שנעשו בתשלום באופן מוצהר ונדמה שעד כה הדיונים אותנטיים, כשהעורכים המרכזיים של הדף מגיעים מרקעים פוליטיים שונים. כ-20% מתוך הדף נכתב על ידי עורך המזוהה כימני ובערך 20% נוספים נכתבו על ידי עורך המזוהה כשמאלני. שאר העריכות מתפצלות בין מספר עורכים שנפרשים לאורך כל הקשת הפוליטית או שאינם מזוהים פוליטית כלל. כך למשל, מחלוקת שנפתחה על ידי משתמשת בשם חנה Hanay נוגעת להוספת מידע על מחלוקת משפטית בין השר בן גביר לעובד זר שטיפל באביו לאחר מותו, על בסיס כתבות בוואלה ובאתר כיפה. חלק מהמחלוקת עוסק בשאלה על אילו מקורות ראוי להתבסס בכתיבת הערך, והאם מרגע שפורסם פסק דין בנושא מותר להסתייע בפרסומים מהתקשורת בכתיבת העובדות. חלק אחר ממנה נגע לתוכן עצמו: "אם מדובר על אישיות ציבורית, בטח ובטח על חבר כנסת, אז יש חשיבות רבה לציין תביעות של אזרחים נגדם בוויקיפדיה. לדעתי זה גם צריך להיות הכלל הכללי", טען ArmorredKnight. מנגד סבר מיכאל.צבאן: "יש הבדלים משמעותיים בין פסק הדין למה שהוצג בתקשורת, בעקבות זאת שיניתי את דעתי ואני סבור כעת שאין טעם להוסיף את הפסקה לערך". פולמוס נרחב מאחורי הערך נסוב סביב השאלה האם בן גביר ראוי לתואר "רדיקלי". "למה מוסי רז לא מקבל את המילה רדיקלי ובן גביר יותר קיצוני ממנו? זה לא מראה על העמדת צד של הכותב?" שואל המשתמש עמית יבש. משתמש בשם דוד שי הגיב: "רדיקלי הוא מי שרוצה לשנות את שיטת המשטר. אם מניחים שישראל היא מדינת אפרטהייד, הרי מוסי רז רדיקלי ובן גביר הוא במיינסטרים; אם מניחים שישראל היא דמוקרטיה, הרי בן גביר רדיקלי ומוסי רז הוא במיינסטרים. מה ההנחה שלך?". "אם כך, כל החכ"ים החרדים צריכים לקבל את התווית רדיקלי, שהרי הם בעד מדינת התורה. ובכלל, מניין ההמצאה שבן-גביר בעד ביטול הדמוקרטיה? זו אמירה לא מבוססת, ובעיקר חד-מימדית לאור ריבוי הזרמים המתקיימים במושג הדמוקרטיה. מוסי רז, ומרצ בכלל, הם בעד שינוי הגדרתה וצביונה של מדינת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית למדינה דמוקרטית בלבד. ההגדרה אד-הוק של הרדיקליות היא בדיחה גרועה", הגיב מנגד משתמש אלמוני. "הניסיון להציג את בן גביר כלא רדיקלי בשל שינוי כלשהו שחל לכאורה בחצי השנה האחרונה לא סביר. אין שום הוכחה לכך שדעותיו לא נשארו אותן הדעות ושהוא בפשטות מרוסן מלבצע את דעותיו בשל יחסי הכוחות בממשלה וחדלות האישים שלו עצמו", טען SocialTechWorker . כאשר קיימות מחלוקות שנויות בויקיפדיה, יכולים העורכים להחליט על קיום הצבעה בנושא, כשההכרעה כמו בדמוקרטיה, תהא על פי הרוב. במקרה של המחלוקת על ההגדרה רדיקליות ההצבעה לא יצאה לפועל, שכן העורכים החליטו להחיל החלטת רוב שנתקבלה כמעט שנה קודם לכן, לפיה הרוב סבר שיש להימנע מכתיבה של המילה "רדיקלי" בתיאור מפלגת עוצמה יהודית ולהותיר את השימוש במילה קיצוני בלבד. כך שכיום, מפלגת עוצמה יהודית מוגדרת כ"מפלגת ימין קיצונית ישראלית" ובן גביר "פוליטיקאי ישראלי ימני קיצוני". ההצבעות על הדיונים בויקיפדיה נמשכות שבעה ימים, כאשר במהלכן העורך או העורכת שפתחו את ההצבעה מציעים מספר אפשרויות (בהתאם לאפשרויות שעלו בדיון), והעורכים בעלי זכויות ההצבעה בוחרים את אפשרות הניסוח המקובלת עליהם. לאחד מהדיונים בערך שלו תרם בן גביר עצמו בעקבות פעילותו הענפה באפליקצית הטוויטר. כך בדיון שנערך בחודש שעבר בעקבות ציוץ שבו האשים את מתנגדי הרפורמה בחשיפת פרטים של שוטרים, מה שלבסוף התגלה כפייק שמדינה זרה הפיצה. "השר לביטחון לאומי מפיץ פייק ניוז שנוצר על ידי מדינה זרה לשם פגיעה בביטחון הלאומי, כלומר השר לביטחון לאומי מחבל בביטחון הלאומי (ואין זה משנה אם עשה זאת מטיפשות או מזדון או משילוב של השניים) – איך אפשר בכלל לפקפק בחשיבות של מידע זה?" טען המשתמש דוד שי. לדבריו השיב משתמש בשם בורה בורה: "ב-15 מקרים אחרים פטרו את הסנסציה באז אמר. פתאום כשמגיעים לשר בן גביר אלו החדשות הכי חמות שחייבים, אבל ממש חייבים, להכניס לאנציקלופדיה. אז אמר, עוד שבוע נשכח הכל. אין להכניס זוטות אלה". הדיון הסתיים בתיקו, ולכן המידע לא נוסף לבסוף לערך. הערך מתעדכן באופן שוטף, מתעבה ומתארך בהתאם לאירועים פוליטיים שונים. כך למשל נוסף לערך בחודש מאי האחרון אזכור על סירובו של השר לביטחון לאומי לוותר על השתתפותו באירוע "יום אירופה" שתוכנן להתקיים בתל אביב, ובחירתו של האיחוד האירופי כתוצאה מכך לבטל את קבלת הפנים הדיפלומטית כדי למנוע את הגעתו של בן גביר. בחודש דצמבר הוסיף משתמש בשם Fun71528 פסקה על אירוע שבו שלף בן גביר אקדח בחניון של גני התערוכה במהלך ויכוח עם סדרנים. המשתמש מיכאל.צבאן ביקש להוסיף פירוט באשר לזהות הסדרנים – "מוחמד עיסא, הוא אסיר משוחרר שהורשע בגין התפרעות אלימה נגד כוחות הביטחון ותקיפת שוטרים. המאבטח השני, מוחמד שוויקי, הביע בעבר תמיכה במחבל עלי שיוכי שחוסל ב-2016". עורך אחר בשם Fun71528 התנגד לתוספת: "עברו של המאבטחים לא רלוונטי לתקרית הספציפית. מה שרלוונטי הוא שבן גביר שלף אקדח אל עבר אדם במהלך וויכוח שפרץ". לדבריו הצטרף Eladti: "מסכים עם הכותב מעלי. הרקע של המאבטחים לא היה ידוע בזמן האירוע ולא רלוונטי לאירוע". "אני גם לא בטוח כמה חשיבות יש לקטע הזה", המשיך מיכאל.צבאן, "האם לדעתכם יש להוסיף לערך יוסי דגן פסקה על כך ששלף את אקדחו לפני כשבועיים? אני סבור שלא". דוד שי כתב: "שליפת אקדח היא אירוע נדיר גם בישראל, שבה אזרחים רבים חמושים. כיוון שכך, כאשר ישראלי שולף את אקדחו פעמיים בשנה אחת, יש שתי אפשרויות: או שהאיש חי בסיכון גבוה במיוחד, או שהאיש משתמש באקדחו בפזיזות. בלי לקבוע מה משתי האפשרויות רלוונטית לאדם שלפנינו, יש לתת לקורא את העובדות הבסיסיות על תופעה חריגה זו". בדבריו התייחס לאירוע שליפת נשק נוסף שביצע השר בן גביר בעימות בשייח גראח לאחר שטען כי חש מאוים. "לא פרט מהותי", הגיב משתמש בשם גופיקו. לאחר דיון ארוך הוחלט ברוב קולות להסיר את החלק מויקיפדיה. עורכים שעמדתם לא התקבלה, עמם שוחחנו ב"שקוף", שיתפו כי "לא כל דעה של ויקיפד מושפעת רק משיקולים אנציקלופדיים. לפעמים גם הפוליטיקה משפיעה". מספר הכניסות לערכים בויקיפדיה משתנה בהתאם למצב האקטואלי שלהם, בעוד שמספר הכניסות הממוצע לערך של איתמר בן גביר הוא 985, ביום שבו עברה הצעת החוק לביטול עילת הסבירות לממשלה ולשרים בקריאה שנייה-שלישית מספר הכניסות לערך שלו עמד על 2,530 – פי שתיים וחצי יותר מהממוצע. הערך שלו נמצא על המוקד לעיתים רבות ודיונים רבים בו נפתחים שוב ושוב בעקביות רבה, ללא שינוי. על הצורך באזכור הרשעותיו של בן גביר נראה כי אין חולק, אולם גם העורכים שם מבינים שלעיתים הקרב הוא לא רק על התוכן, אלא גם על התצורה והמבנה. תיאור ההרשעות מופיע בפתח הערך של בן גביר, בפסקה השלישית: "במהלך פעילותו הפוליטית הוגשו נגדו, לדבריו, 53 כתבי אישום, שמתוכם הורשע בשמונה עבירות פליליות, בהן התפרעות, הפרעה לשוטר והסתה לגזענות, וכן שתי הרשעות בהחזקת חומר תעמולה עבור ארגון טרור, ושתי הרשעות בתמיכה בארגון טרור". אין דומה ציון הרשעותיו של אדם בתחילת התיאור שלו, לבין ציון הרשעותיו בסוף העמוד, היכן שקוראים רבים לא יטרחו להגיע, כמו כן עולה השאלה האם יש לפתוח פרק ייחודי תחת כותרת מתייחסת לנושא. "נדמה שכדאי לפתוח פרק נפרד להרשעותיו", מציע משתמש בשם גילגמש. "להבנתי בדומה לאולמרט ואחרים רצוי לציין הרשעות בפתיח. שאר המידע יצויין בערך עצמו", סבור משתמש אנונימי. "אני לא חושב שיש כרגע בערך מספיק חומר לפרק מיוחד, ופירוט כל אחד ואחד מכתבי האישום הוא מוגזם לחלוטין לדעתי", משיב להם מיכאל.צבאן. "בוודאי שאין צורך לפרט על כל כתבי האישום. אם אין מספיק חומר לפרק נפרד אז שישאר כמו שזה", משיב גילגמש. כרגע כאמור מופיע תיאור קצר של הרשעותיו בפתיח וכן בעיקר בחלק בשם "פעילות משפטית".

בית-משפט השלום דחה את תביעת הדיבה של אהרון דומב נגד אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב, קבע כי מדובר בתביעת השתקה והטיל עליו הוצאות משפט בסך 70 אלף שקל

בית-המשפט דחה בשבוע שעבר תביעה שהגיש אהרון דומב (דומפה) נגד אלדד יניב, שמואל הספרי וגדי טאוב, והטיל עליו לשלם להם הוצאות בסך עשרות אלפי שקלים. דומב הגיש את התביעה בעקבות ספרון בשם "השמאל הלאומי (טיוטה ראשונה להערות)", שפירסמו יניב והספרי בשנת 2009. הכללת טאוב בתביעה נבעה מכתיבתו על היוזמה, בין היתר בבלוג שלו. בספרון נכלל פרק בשם "דומפה, ולרשטיין, זמביש ושות", ובו נטען כי שלוש הדמויות הללו הן "אדוני הארץ" העומדים מאחורי "מפעל ההתנחלויות", שגרם נזק כביר למדינת ישראל. בפרק נכתב: "אלה לא בעלים של משרד עורכי-דין תל-אביבי. אלה אדוני הארץ. הם ומתנחליהם. אדונים ממש. לא חלוצים ולא נעליים. ממש לא קופי של חלוצי חומה ומגדל או לוחמי גדוד נהגי הפרדות. הם לא נטעו עץ ולא בנו בית. זה האחמדים שעשו עבורם את הכל. כבר יותר מארבעים שנה שהם אוספים את הפלשתינאים מהמחסומים ונוסעים למפעל באזור התעשייה המפואר בברקן, למשל, שהמדינה הקימה על חשבונך, תושב שדרות, ואפילו לא משלמים להם שכר מינימום. כי הם סתם ערבושים. החוק הישראלי לא חל עליהם, ואם חל, מי אוכף? מסביב למפעל מפטרלת מחלקה של גולני. עשרה קילומטר משם, בנתניה, אנשים מחפשים עבודה. "תגידו תודה לדומפה, ולרשטיין וזמביש. בשירקס, בקומבינות, שקרים, לחצים, איומים הם הפכו את ממשלות ישראל לדורותיהן, משמאל ומימין, לקבלן הביצוע של מועצת יש"ע. אם זה לא ייפסק ובאבחת סכין, תוך כמה שנים יוחלף סופית הקוד הגנטי של המדינה ונוכרז כולנו כהתנחלות אחת גדולה. קצת יהודים והמון ערבים. "כבר שנים שהמתנחלים גורמים לנו לבנות את המדינה הפלשתינאית שתקום – על חשבוננו. כבישים עוקפים, מערכות ביוב ומים וחשמל ואנרגיה ומה לא. ובסוף, הפלשתינאים יקבלו את הכל – בחינם. דומפה ושות מתנגדים לרעיון שתי מדינות לשני עמים. הם רוצים אחת גדולה ודו-לאומית. אם זה תלוי בדומפה, ולרשטיין, זמביש ושות, הפלשתינאים יקבלו אזרחות, זכות הצבעה ואת המפתחות למדינה. אם דומפה, ולרשטיין וזמביש ימשיכו לתפוס את המדינה בביצים, הפלשתינאים יקראו על שמם רחוב, אות תודה לפעילותם רבת השנים לבניינה של מדינה פלשתינאית במימון היהודים. "זמביש פינת חאג אמין אל-חוסייני, מי פנוי?". דומב טען, באמצעות עו"ד אביעד ויסולי, כי המצוטט לעיל הוא בבחינת הוצאת לשון הרע עליו והוסיף, בין היתר, כי המחברים עוולו כלפיו בעוולת הרשלנות ובעוולת שקר מפגיע וכן פגעו בפרטיותו. לפיכך ביקש פיצוי בסך 300 אלף שקל וצו שיורה על גניזת הספרון. הנתבעים, באמצעות עורכי-הדין מיכאל ספרד, אנו דעואל-לוסקי וישי שנדור, ביקשו לדחות את התביעה בטענה כי אין מדובר בלשון הרע. לטענתם, מהות התביעה היא פגיעה בחופש הביטוי הפוליטי והרתעת הרבים מהשתתפות בשיח הציבורי. השופטת תמר בר-אשר-צבן, מבית-משפט השלום בירושלים, קיבלה את עמדת הנתבעים וקבעה כי הספרון אינו כולל לשון הרע כלפי דומב. השופטת הסבירה כי יש לבחון את הפרק המדובר כחלק ממכלול הספר ולא במנותק; יש לקחת בחשבון כי בספר אין התייחסות אישית אל התובע בשמו; וכי לפי סגנון הכתיבה ברור לקורא כי אין מדובר בקביעת עובדות. "כבר מהשורות הראשונות של הספרון עולה סגנונו החד, הבוטה, המשתלח ולא אחת אף גס רוח", כותבת השופטת בפסק דינה. "[...] ראיית הפרק הנדון, פרק 23, ככזה העוסק בתובע מהווה באופן מובהק הוצאת דברים מהקשרם וחוטאת להבנת הספרון כולו כפשוטו. ראיית פרק זה כאילו התובע הוא נושא הכתוב מגלה חוסר הבנה של הכתוב כפשוטו [...] אין צורך בקריאה מתוחכמת ואינטליגנטית במיוחד ואף אין צורך בפרשנות לדברים, אלא די בקריאתם ובהבנת הדברים כפשוטם כדי להבין שמדובר בהתייחסות כוללנית ומכלילה המתייחסת אל המתנחלים על-פי תפיסת המחברים ולשיטתם". השופטת בר-אשר-צבן מעירה בהמשך פסק דינה כי "נסיונו של התובע לנַכֶּס לעצמו עלבון מהדברים, כאילו כוונו אליו באופן אישי וכאילו בניגוד לאמור בפרק הנדון בספרון, הוא כן בנה בית, כן נטע עץ, מחלקה של גולני לא פיטרלה סביב מקום עבודתו, או לא כינה את הפלשתינאים ערבושים, במקרה הטוב, מעוררת תמיהה. "לבסוף, ואולי החשוב מכל", מוסיפה השופטת, "סגנון הכתיבה, אופיו ותוכנו מצביעים בבירור על כך שכלל אין מדובר בקביעת עובדות בכלל או בעובדות על אודות התובע בפרט. מדובר בכתיבה פוליטית מובהקת, המובאת בסגנון ספרותי בוטה, מתריס ומתגרה, שנועד להדגיש עובדות, להקצין עמדות ולהמחיש בצורה ציורית חדה ונחרצת את עמדת המחברים ביחס לנושאים הנדונים בספר ובהם נושא מפעל ההתנחלויות". אף על פי שקבעה כי התוכן בספרון אינו לשון הרע, בוחנת השופטת בהמשך פסק דינה את ההגנות העומדות למחברים לפי חוק איסור לשון הרע ומגיעה למסקנה כי בכל מקרה הפרסום חוסה תחת הגנה של תום לב בהבעת דעה ביחס לעניין ציבורי. בשל הגדרת הנתבעים את תביעת הדיבה ככזו שנועדה להשתיק, הם דרשו מבית-המשפט להטיל על התובע הוצאות בסכום גבוה. השופטת מתייחסת לכך בפסק דינה ומקבלת גם כאן את עמדת הנתבעים. "די בעיון בתיק התביעה הנדונה כדי להיווכח כי חיוב בעלי הדין בהגשת תצהירים שנועדו להתמודד עם השאלה אם היה אמת בפרסום, אם טענות הנתבעים בספרון בעניין מפעל ההתנחלויות נכונות ואם יש ממש בטענות שטענו בעניין עלות מפעל זה, גררו מצב שקשה לקבלו", היא כותבת. לדבריה, יש להתחשב בהיקף התצהירים, המסמכים והניירת שהגישו הצדדים, "מה גם שספק אם המסגרת הנדונה היא אמנם מסגרת ראויה לבירור המחלוקות הפוליטיות והחברתיות שבהן עוסק הספרון נושא התביעה הנדונה. ספק רב יותר אם ראוי שבית-המשפט יכריע אם טענות הנתבעים בעניין מפעל ההתנחלויות נכונות, אם לאו". השופטת מציינת כי הציעה לברר תחילה אם יש לשון הרע בפרסום, ורק אחר מכן להידרש, בהתאם לצורך, לשמיעת ראיות. דומב, כך מוזכר בפסק הדין, התנגד לניסיון לקצר את תהליך בירור התביעה והתנגד גם להליך שבסופו של דבר ננקט, ולפיו הצדדים הגישו סיכומים בשאלות שלא הצריכו שמיעת ראיות. "לכך יש מחיר כשם שיש מחיר גם לעצם הגשת התביעה בגין פרסום אשר רחוק מלהוות לשון הרע", מציינת השופטת. "כאמור, לכל אדם, ובכלל זה התובע, עומדת זכות הגישה לערכאות. אולם לצד זכות זו של תובע, ישנן זכויות גם לנתבע לבל ייגרר להליך יקר וממושך שמראש ניתן לומר שסיכוייו קלושים. לא זו בלבד, אלא שיש לזכור שלצד זכות הגישה לערכאות עומד איסור הנגישה. הכוונה לאיסור המוסרי לפתוח בהליך נפל או להמשיכו לאחר שהתברר שכזה הוא. [...] כוונתנו לאיסור המוסרי המחייב שלא לנהל הליך סרק אזרחי. "בענייננו, קשה לומר כי מדובר בתביעה שמלכתחילה היה לה סיכוי להתקבל, קשה לומר כי מדובר במקרה שהיה בו כדי להצביע על כך שלכאורה הוציאו הנתבעים לשון הרע על התובע, קשה לומר כי לא היה ברור מראש כי מדובר בפרסום שחופש הביטוי מגן עליו מפני פגיעה נטענת וקלושה בשמו הטוב של התובע. בנסיבות אלו, ובמיוחד לאחר שהתובעים [הכוונה כנראה לנתבעים] שטחו את טענותיהם בנושאים אלו כבר בבקשתם לסילוק התביעה על הסף, ראוי היה שהתובע יבחן שנית את תביעתו. לחלופין, ראוי היה שיסכים לסיכום בכתב ללא צורך בשמיעת ראיות בעניין טענת אמת בפרסום שאינה רלבנטית לנסיבות הנדונות. אף ראוי היה שיסכים לבירור מקדמי אם יש בעצם הפרסום משום הוצאת לשון הרע. התובע לא עשה כן, ואף שב והעמיס עוד עילות תביעה שלא היה מקום לבסס את התביעה עליהן. לכך, כאמור, יש מחיר. "הדרך להתמודד עם אותו אפקט מצנן שהנתבעים טענו כי יש להתריע מפניו היא אפוא בכך שתובעים בכוח יידעו כי אם יגישו תביעות שנועדו לפגוע בחופש הביטוי והתביעות תימצאנה חסרות בסיס, יהיה עליהם לשאת בהוצאות הנתבעים. כך, טבין ותקילין". בהתאם לזאת פסקה השופטת על דומב לשלם 30 אלף שקל לאלדד יניב, 30 אלף שקל נוספים לשמואל הספרי ו-10,000 שקל לגדי טאוב, וזאת עבור שכר טרחת עורך-דין והוצאות המשפט שלהם. 16170-03-11

את ההחלטה הצבועה של כלי התקשורת שלא לחשוף את זהותם של גיבורי מופעי הוולגריות הפומבית אי-אפשר להסתיר מאחורי נימוקים משפטיים

העיסוק הגובר של התקשורת במופעי וולגריות פומבית שאנחנו עדים לו בשבועות האחרונים מדגים מה קורה כשהתנהגות רווחת, מושרשת וידועה הופכת פתאום יעד למסע חשיפה ותופסת מקום מרכזי בשיח הציבורי. סרטוני "קדחת הגונגל", על האימפרוביזציות השונות שאליהן נחשפנו במסגרתם (תמכור לה שוקולד, תפתח תחדר, סעי יא מפגרת וכן הלאה), הם ממתק חדשותי נהדר וצהוב המאפשר צקצקנות וצדקנות בהיקפים רחבים מצד כלי התקשורת והקוראים. הרי קשה להאמין שרבים מאיתנו הופתעו לגלות שחיים בינינו אנשים גסים, אלימים וכוחניים, שמפגינים דיבור לא נקי בלי להתבלבל ובלי להתנצל (עד שהם מבינים שתצלומיהם שוטפים את הרשת בגל עכור במיוחד). גם בקרב כלי התקשורת עצמם אפשר לאבחן דפוס התנהגות מתחסד בכל הנוגע לאותם סרטונים, כשמביאים בחשבון התבטאויות שגורות ותדירות של אנשי תקשורת, פרשנים ושדרנים וגם של כמה מהאורחים בדיונים שהם מארחים באולפנים שלהם. כמויות שאט הנפש שהובילו את הדיון בנושא הביאו גם לשיח גולשים ענף וככל הנראה הקפיצו את הגרפים של נתוני הגלישה והצפיה באייטמים האלה. אלא שכאן התגלתה התקשורת במלוא צביעותה וחולשתה. במקום להשלים את המהלך המוקיע את מפגיני התנהגות הביבים הזאת, בחרה התקשורת, על חלקיה השונים, לסחוט את לימון הרייטינג ולא לבצע את תפקידה האמיתי והחדשותי של חשיפת האנשים המבצעים בקולם, בפרצופם ובשמם המלא. הנה, למשל, בבוקר יום ראשון (8.3.15), שבו הציגו לא פעם ולא פעמיים את סרטון האם המקללת בגן הציבורי אגב ריב על נדנדות, בחרו בתוכנית הבוקר של קשת עם חיים אתגר לטשטש את פרצופם של המעורבים, על אף שהסרטון צולם במרחב ציבורי פתוח, ולא לומר בשידור את שמה של האם המקללת (אגב, באותה תוכנית יכולנו גם להתפעל משיאי הצביעות והאירוניה כשאופירה אסייג התארחה באולפן והביעה תרעומת לאחר צפייה בסרטון מתופעת "הישראלי המכוער", בעוד שהיא היתה אחראית לפרסומים שיש שיגדירו אותם מכוערים לא פחות). הדפוס הזה של טשטוש ומניעת שמות המעורבים חזר גם בכל הנוגע לאירועים המצולמים הקודמים שהופצצנו בהם, ולא רק בכלי תקשורת אחד. קחו לדוגמה את סרטון ה"תמכור לה שוקולד, מה היא, ערבייה?", שהחל את מגמת הלבנת הפנים הציבורית הזאת. התיעוד מטיסת השוקולד המפורסמת זכה לצפיות רבות, אך גיבוריה נותרו אנונימים. בראיונות (העילגים והרזים) שסיפקו אחיות המריבה לכלי התקשורת השונים הן כונו בעקביות ש וח וצולמו באופן שלא חשף את זהותן המלאה והאמיתית. ראיון כזה היה הראיון שערך ירון וילנסקי בגלי-צה"ל עם מי שכונתה ש. וילנסקי אמנם לא חסך מהמרואיינת שאלות קשות (שנענו בתשובות סתמיות, ריקות וחסרות אמינות, שלא ברור מי נותר מהן נבוך יותר – המראיין או המאזינים), אבל שמה של המרואיינת נותר סודי ומסתורי. בגלי-צה"ל הסבירו, לשאלתי, את איפול הזהות בכך שהיה זה תנאי של המרואיינת שבתחנה נענו לו משום שהיו מעוניינים להשיג זכות ראשונים על הראיון איתה. עם זאת, ההישג העיתונאי שבקיום הראיון, שלא הרקיע לגבהים נשגבים ולא בגלל המראיין, נראה כשירות מוצלח פחות לציבור מאשר האפשרות לחשוף את דמותה המלאה של אותה גברת ולפרסם את קלונה ברבים. על קנקנה של המרואיינת ותשובותיה הצפויות ניתן לעמוד מן הסתם בשיחות התחקיר שנערכו איתה והובילו לסיכום בדבר אי-פרסום זהותה. סיכומים פסולים כאלה גורמים להשחתה מסוימת של שיקול הדעת העיתונאי – תמורת עוד קצת רייטינג שוחקים את השירות האמיתי שצרכן החדשות זקוק לו בהקשר זה. זאת, דווקא כשאין כל מניעה חוקית בפרסום השמות והפרצופים. אגב, היו כלי תקשורת ועיתונאים (אם כי לא הצפויים שבהם) שחשפו טפח נכבד יותר מזהותם של המעורבים ועשו אגב כך, בלי משים, שירות טוב יותר לציבור. ביום שישי (27.2.15) ריאיינה ליאורה גולדנברג-שטרן ב"מעריב" את אמן של שתי אחיות מריבת השוקולד. האם נחשפה בשמה הפרטי, פרידה, בעוד שבנותיה ממשיכות לשאת את כינויי הסוד המוסדניקיים שלהן, ש וח. השיחה של המראיינת עם האם יכלה בנקל ליצור רושם שבכל הנוגע למשפחה הזו, אופן ההתבטאות הבוטה אינו עניין אקראי, מקרי וחד-פעמי. שיאו של אותו ראיון, שבמהלכו התקוממה האם על התיוג השלילי הלא מוצדק שספגו בני משפחתה, הגיע באמירה המסכמת שלה שלפיה "את רואה את כל אלה? כל אלה זבל בני זונות". על הנקודה הנוגעת להעדר ההצדקה החוקית להימנע מפרסום הפרטים המזהים יש להתעכב. פעמים רבות באנו בתלונות מוצדקות לכלי תקשורת שונים, שלמרות איסורים חוקיים ואתיים שונים, בחרו לחשוף זהויות ופרצופים של קטינים, חסויים וקורבנות תאונה או פיגוע, וגם של נפגעות ונפגעי עבירות מין ועבירות אחרות – רק בשם מה שנראה כרדיפת רייטינג. הפעם, בשם רדיפת הרייטינג וכדי לזכות בשיתוף הפעולה של הדמויות הרלבנטיות, בחרו כלי תקשורת דווקא שלא לחשוף את מה שאפשר ואולי גם צריך לחשוף. כאשר מוצג סרטון המציג התנהגות אנושית במרחב הציבורי, וככל שהוא אינו מוצא מהקשרו ומשקף את מכלול ההתרחשויות שאירעו, קשה יהיה למצולם לטעון טענות דיבתיות כלפי מפרסמי הסרטון. אמנם יש בפרסום כדי לענות על החלופות השונות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, המגדירות מהו לשון הרע, אולם למפרסם עומדות הגנות שונות ובהן הגנת אמת הפרסום (המצריכה גם עניין ציבורי בו, דבר שבכל הנוגע לפרסומי הסרטונים, יהיה ככל הנראה קל להוכיח) והגנת הבעת הדעה בתום לב שהשימוש בה הורחב לאחרונה במסגרת הדיון הנוסף בפרשת אילנה דיין וסרן ר. טענות נוספות יכולות להיות בקשר לפגיעה אפשרית בפרטיותם של המצולמים. גם אותן ניתן לשלול בקלות יחסית, משום שהצילומים נערכו במרחב ציבורי. אמנם לא תמיד מרחב ציבורי פתוח לגמרי כמו רחוב, אלא במרחב ביניים כמו לובי של מלון או תא הנוסעים במטוס, אך בהחלט במקומות ובסיטואציות שבהם אין ציפייה לגיטימית לפרטיות מצד המצולם – גם בשל מעשיו והתנהגותו היזומה באותו מרחב ציבורי. יש גם הגדרות אחרות של פגיעה בפרטיות, כגון פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילו או לבזותו, וגם כאן עומדות למפרסם הגנות תקפות ודומות מאוד לאלו שהוזכרו בקשר ללשון הרע אפשרית. חוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות תהיה מוגנת בסיטואציות מסוימות ככל שלמשל היה בפגיעה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות העניין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום – הפרסום לא היה כוזב. אפשרות נוספת היא שהפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה. ואולם לא די בכך. אין מדובר כאן רק בהגנה המאפשרת את הפרסום, אלא שניתן לומר שיש כאן חובה לפרסם את הפרטים המלאים, משום שבכך מתגלם השירות האמיתי לצרכן התקשורת. זיהוי אותם מפירי סדר בשמם ופרצופם מגלם בתוכו, נוסף לאלמנט של יידוע הציבור, גם תוצאה של הרתעתם מהתנהגות עתידית דומה. יעידו על כך כל אותם מצולמים שעשו מאמצים ניכרים להסתיר את זהותם מתוך המבוכה והחשש שחשיפתם תזיק להם במובנים תדמיתיים ופרקטיים. לכן ניתן לסכם ולומר שאת הסיכומים הפסולים עם מרואיינים כאלה על שמירת חסיונם היה עדיף שלא לעשות כלל, וזאת לטובת הגנה על האינטרס הציבורי האמיתי וגם במחיר של אי שיתוף פעולה מצד אותם עברייני התנהגות. כלי התקשורת צריכים לקבוע לעצמם מי משמעותי בעיניהם יותר – העבריין-המרואיין שאיתו בחרו לרקוד ריקוד מושחת, או הצופה, המאזין והקורא שלמענו הם פועלים. התשובה, כנראה, אינה ברורה דייה עדיין.

"באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב יש לנהוג בזהירות רבה, ובמקרה של ספק עדיף "לטעות" לטובת חופש ביטוי, אפילו אם לעתים תישאר פגיעה שלא כדין בשם הטוב, בלא סעד ראוי"

ערעור אזרחי מס 214/89 .1 אריה אבנרי .2 תמוז-אהרון בר - הוצאה לאור .3 אומני הפקת עתונות (1987) בע"מ .4 אהרון בר נגד .1 אברהם שפירא .2 הוצאת מודן - משיבה פורמאלית בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [22.10.89] לפני השופטים א ברק, א גולדברג, א מצא המערער 1 כתב ספר המתאר את פעילותו של המשיב 1, שהוא תעשיין ואיש עסקים, מראשי אגודת ישראל והיה בעת כתיבת הספר חבר-כנסת ויושב¬ראש ועדת הכספים שלה. הספר עמד להופיע בסמוך לפני הבחירות. יומיים לפני מועד פרסומו פנה המשיב 1 לבית המשפט המחוזי וביקש ציווי לשעה האוסר על המערערים 1 ו-2 לפרסם את הספר. בית המשפט המחוזי נענה לבקשה במעמד צד אחד והורה על הגשת הבקשה העיקרית לבית המשפט בתוך עשרים וארבע שעות וקבע, כי דיון במעמד שני הצדדים יתקיים בתוך שבוע ימים. למחרת הגיש המשיב 1 תביעה נגד המערערים ובה כתב, כי זמן רב מאיים המערער 1 כי יפרסם על המשיב 1 ספר, בו יכלל, בין היתר, חומר, המראה, כי המשיב 1 מנצל לרעה את מעמדו הציבורי. כתב התביעה מציין, כי על-פי אופיים ותוכנם של הדברים, שפרסם המערער 1 בעבר על המשיב 1 ולפי הצהרותיו, אין ספק, כי הספר כולל חלקים נרחבים העלולים להשפיל את המשיב 1 בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו ולפגוע במשרתו הציבורית ובעסקו ולהוות לשון הרע. כתב התביעה מוסיף ומציין, כי הדברים שפורסמו בעבר והאמורים להיכלל בספר אינם אמת, ולכן התבקש צו מניעה לתמיד, האוסר על פרסום הספר. בתצהיר מטעם המשיב 1, שהוגש לקראת הדיון בהמשך צו הביניים, נאמר, בין היתר, כי בספר האמור מיוחסים למשיב 1 מעשי שחיתות, שאינם אמת ושעלולים לגרום למשיב 1, לעסקיו ולמשרתו הציבורית נזקים בלתי הפיכים. את המידע על הספר ועל תוכנו המשוער שאב המשיב 1 מקטעי דברים ואמירות שנכתבו או נאמרו על-ידי המערער 1ומשני פרקים מהספר שפורסמו בעיתון. בתצהיר המערער 1 נאמר, כי הדברים המיועדים להתפרסם בספר הם אמת, כי המידע בספר מתייחס לא רק למשיב 1 ולמפלגתו אלא לאישים נוספים בצמרת המדינה, וכי הציבור זכאי לכל מידע שיש בו כדי להשפיע על הבחירות הקרובות. עם פתיחת הדיון סירב בא-כוח המערער 1 למסור לידי בא-כוח המשיב 1 עותק מהספר, וזאת מטעם עקרוני, שכן יש בכך משום צנזורה. בית המשפט המחוזי החליט, כי מאחר שהמערער 1 מתגונן בטענה שהפרסום הוא אמת וכי יש בו עניין ציבורי, עליו לשכנע את בית המשפט, ולו לכאורה בלבד, כי יש תוכן של ממש מאחורי טענה זאת, ולשם כך ציך שתוכן הפרסום יהיה לפני בית המשפט. אם לא יימסר הספר לעיון בית המשפט, ייקבע תאריך להמשך הדיון בבקשה. מטעמים עקרוניים סירב המערער 1 לעשות כן. בקשתו למתן רשות לערער על החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי נדחתה על-ידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון מהטעם שהוגשה טרם זמנה. משחודש הדיון לפני בית המשפט המחוזי, הורה זה כי לא ירשה כל חקירה על-ידי בא-כוח המערער 1 שמטרתה לבסס טענה של "אמת דיברתי". ברוח זאת גם החליט בית המשפט, שמכיוון שהספר לא נמסר לידי המשיב 1ולידי בית המשפט, נשללה מהמערער 1 הגנת "אמת דיברתי", ולכן צו המניעה לשעה יעמוד בתוקפו כצו מניעה לשעה עד לפסק הדין או להחלטה אחרת בתיק. במסגרת הדיון בתביעה למתן צו מניעה לתמיד, ביקשה המשיב 1, במסגרת בקשה לגילוי מסמכים, גם לעיין בספר, ומשסירב המערער 1להיעתר לבקשה זאת, הוציא בית המשפט צו, המחייב את המערער לציית לבקשה. כשהודיע המערער כי לא יציית לצו, הורה בית המשפט המחוזי למחוק את כתב ההגנה, וזאת על-פי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ונתן פסק-דין על-פי כתב התביעה. מכאן הערעור, הנסב הן על פסק הדין האמור והן על החלטות הביניים שניתנו במהלך ההתדיינות בין הצדדים. בית המשפט העליון פסק: [...] ב. (4) בהפעלת שיקול-דעתו, על בית המשפט להתחשב בשני פרמטרים עיקריים. הפרמטר האחד, האינטרסים והערכים, הבאים לידי התנגשות. בתביעה בגין לשון הרע יש להתחשב במידת הפגיעה בשמו הטוב של התובע אם הציווי לא יינתן, לעומת הפגיעה בחופש הביטוי אם יינתן. הפרמטר השני הוא השלב בהליך השיפוטי בו מתעוררת השאלה. יש להבחין בין השלב שבו אחריות הנתבע טרם נקבעה ונתבע ציווי לשעה לבין השלב שבו אחריות הנתבע נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול-דעתו לעניין ציווי לתמיד (855א). (5) במקרה דנן, כשאחריות המערער 1 ללשון הרע טרם הוכרעה, יש לחתור למציאת האיזון הראוי בין הערכים המתנגשים, לשקול את מאזן הנוחות או מאזן הצדק כשבית המשפט ראשי להתחשב במסגרת שיקוליו לציווי לשעה גם באינטרס הציבורי (855ב-ג, 856ב). [...] ו. (1) באיזון בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי, בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם ( 863א-ב). (2) חופש הביטוי הוא תנאי חיוני למשטר דמוקרטי. הוא מאפשר החלפת דעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר, והוא מהווה את התנאי המוקדם של כמעט כל החירויות האחרות. דברים אלה תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים ובאשר לאנשים התופסים עמדות ציבוריות. אין באפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי עמדות והוגי רעיונות. קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין המביע אותה (863ב-ד). (3) גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקים סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לחופש הביטוי (863ה-ו). (4) ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה, כי התרופה לדבר שקר היא בדבר אמת. התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. לאיש הציבור כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם היכולת בידו, יותר מאשר איש "פרטי", להגן כראוי על שמו הטוב (863ז- 864א). ז. (1) כאשר נקבעה האחריות והוכח, כי הפרסום הוא שקרי ופוגע בשם הטוב, גובר האינטרס הציבורי להגן על השם הטוב בפני דברי שקר על האינטרס בחופש הביטוי. מתן ציווי לתמיד, בנסיבות אלה, מגשים את האיזון החקיקתי בין האינטרסים המתנגשים (867ה-ו). (2) כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בתביעה בגין לשון הרע והפרסום אינו אסור, ש להעדיף את הזכות לחופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב, ואין להגביל את זכות חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק, כי בידו להגן על הפרסום. מתן ציווי לשעה בשלב זה, שבו אין אפשרות להציג באופן מלא את התשתית העובדתית, יהווה מניעה מוקדמת של חופש הביטוי, וממנה יש להימנע ככל האפשר. בהימנעות כזאת ניתן הביטוי לאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב (867ד-ה, ז). (3) מקום שעיתון עומד לפרסם כתבה, שיש בפרסומה עניין לציבור, ומקום שהעיתון עומד להעלות טענת "אמת דיברתי", אין ליתן צו מניעה זמני האוסר את הפרסום. בנסיבות אלה גובר האינטרס של הציבור לדעת את האמת על פני האינטרס של המבקש לשמור על שמו הטוב (869ב). (4) ייתכן עדיין מתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע. יש להתחשב בטיב הגנתו של הנתבע, אם אין היא מבוססת על אדני רק. יש גם מקום לשקול את טוב הפרסום, אם הוא עוסק בעניין ציבורי בו מעורבים נושאי משרות ציבוריות, או שהוא עוסק בעניין פרטי שאין לציבור כל עניין בו (869ז-870א). (5) האינטרס הציבורי עשוי להצדיק את מתן הציווי לשעה, למשל, כשמדובר באינטרס של ביטחון המדינה, ויש בכוחו להצדיק שלילת ציווי לשעה, כשמדובר באינטרס של חופש הביטוי, בעיקר בהחלפת דעות בעניינים ציבוריים הנוגעים לנושאי משרות ציבוריות (870א-ב). ח. [...] (4) למרות השוני שבין עיתון לבין ספר, פרסום שניהם חוסה בצלו של חופש הביטוי, ואין מקום להבחין ביניהם לעניין מתן ציווי לשעה. מתן ציווי לשעה כנגד פרסום ספר, בטרם הוכח, כי יש בספר לשון הרע, פוגע בערך האישי והציבורי של חופש הביטוי. בחברה דמוקרטית אין להצדיקו, אלא אם כן ברור כי אין לנתבע כל הגנה של ממש (870ז-871א). ט. (1) במקרה דנן, יש טעם לדון בערעור על החלטות הביניים, חרף העובדה שניתן פסק-דין בתביעה גופה, שכן החלטות ביניים אלה הכריעו בתיק כולו (871ד). (2) במקרה דנן, בדין קבע בית משפט קמא, כי בסמכותו להעניק ציווי לשעה, וכי לכאורה יש בדברים האמורים להתפרסם בספר משום לשון הרע. אולם הוא טעה בכך שסבר שרק אם יוצג הספר לעיון ניתן יהא לבחון, אם למערער 1 הגנה לכאורה, ואם האיזון הראוי בין זכות המערער לחופש הביטוי לבין זכות המשיב 1 לשם טוב מצדיק מתן ציווי לשעה (871ה-ו). (3) אמנם, לא די בעצם הצהרתו של המערער 1, כי עומדת לו הגנה כנגד אחריות ללשון הרע. בית המשפט צריך להשתכנע, כי הטענה אינה טענת סרק, אולם אין להטיל על המערער 1, לצורך בחינת שאלה זאת, את הנטל להגיש את הספר לעיון המשיב או בית המשפט, כשם שאין להטיל עליו את הנטל לאפשר עיון בספר בטרם הוגשה התביעה (872א). (4) על בית המשפט לעיין בטענות המשיב 1 באשר ללשון הרע כלפיו ובתשובת המערער 1. זוהי יריעת המחלוקת בין הצדדים, ובתוך שדה מריבה זה צריכה ליפול ההכרעה בשאלה, אם יש למערער 1 הגנה לכאורה, או שכל טענותיו הן טענות סרק, וכן, אם הפרסום נוגע בעניין ציבורי בו מעורבים נושאי משרות ציבוריות, או שהוא עוסק בעניין פרטי שאין לציבור עניין בו. אין להרחיב יריעת מחלוקת זו, ואין להכניס לתוכה דברים שטרם פורסמו ושהמשיב 1 חושש כי יפורסמו, אך שאינם מצויים בידיעתו (872ב). (5) במקרה דנן, הפגם שנפל בהליך הביניים נמשך גם בהליכים שאחריו. בנסיבות העניין, לא היה מקום ליתן צו להצגת הספר. למערער 1 זכות כשהספר יפורסם, תוך נטילת אחריות אם יש בו לשון הרע (872ד-ה). י. (1) אין מחייבים אדם הנתבע במשפט על לשון הרע להציג את יצירתו לבחינה מוקדמת לעיונו של התובע - בין במסגרת דיון בציווי לשעה ובין במסגרת דיון לגילוי מסמכים - ואין מעמידים אותו במצב, שאם לא יעשה כן, אחד דינו למחיקת הגנתו למתן צו לתמיד כנגדו. בשיקול-עתו בעניין צו לגילוי מסמכים לא יינתן צו לעיון מוקדם בחומר שטרם פורסם, וזאת כתנאי מוקדם לדיון בזכות לפרסמו (872ה-ו, 873א). (2) אם הדבר שטרם פורסם מצוי בידי התובע או בידיעתו, הוא רשאי לתבוע - על בסיס המידע שבידו - מניעת פרסומו בעתיד. אם בית המשפט יקבע, על בסיס חזית המריבה העולה מכתב התביעה ובמכתב ההגנה, כי אכן יש בדברים העתידים להתפרסם משום לשון הרע, הוא יהא רשאי ליתן ציווי לתמיד כנגד פרסום בעתיד של אותה לשון הרע (873א-ב). (3) במקרה דנן, יש לבטל גם את ההחלטה בדבר ציווי לשעה, שכן בתצהיר הנגדי של המערער 1 פורט בהרחבה הרקע לפרסום, תוארו החקירות המקיפות, על המשיב 1 ובקשר עליו, תוך בדיקת מסמכים רבים וראיון עדים רבים במשך למעלה משלוש שנים. על יסוד חומר זה נכתב הספר ונכתב הפרק שפורסם בעיתונות. המערער 1 מצהיר, כי דבריו הם אמת וכי עומדת לו ההגנה של תום-לב. המערער נחקר על תצהירו, והרשות הייתה בידי המשיב 1 לחקרו ביחס לחלקים בספר שכבר פורסמו, ובכך די והותר להראות, בשלב זה של הדיון, כי טענותיו אינן טענות סרק וכי יש להכריע באחריות האזרחית לגופה (873ו-ז). יא. (1) במלאכת השפיטה, על השופט לגלות הבנה, איפוק וזהירות. עליו לפעול באובייקטיביות להכניע את השקפותיו האישיות. עליו ליתן ביטוי לתפיסות היסוד של הציבור הנאור ולקבל השראה מרעיונות היסוד שעליהם מושתת המשטר החוקתי. כשהוא נתקבל בעקרונות יסוד ובזכויות יסוד הסותרים זה את זה, עליו להתחשב בכולם, תוך איזון ראוי ביניהם, ובכך להניח את התשתית, שעליה נבנה המבנה של השיטה בכלל ושל זכויות האדם בפרט ( 874א-ב). (2) באיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב יש לנהוג בזהירות רבה, ובמקרה של ספק עדיף "לטעות" לטובת חופש ביטוי, אפילו אם לעתים תישאר פגיעה שלא כדין בשם הטוב, בלא סעד ראוי. עם זאת, יש לעשות הכול כדי להפחית ולצמצם את מקרי הפגיעה שאינם זוכים לסעד. במישור המהותי יש לשכלל ולפתח שיטת פיצויים ראויה לנפגע. במישור הדיוני, יש לקיים משפטי לשון הרע במהירות האפשרית, כדי שהצדק לא יאחר לבוא ( 874ד, ה). ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-איב-יפו (השופט א הומינר), מיום 27.3.89 בת"א 1947/88. הערעור נתקבל. ש ליבליך - בשם המערער 1; י מילר - בשם המערערים 2-4; א זכרוני - בשם המשיב 1; ע ונגלניק - בשם המשיב 2. מתוך פסק הדין .1המערער 1 (להלן - המערער) כתב ספר, "הגביר" שמו. הספר מתאר את פעילותו של המשיב. המשיב הוא תעשיין ואיש עסקים. הוא מראשי אגודת ישראל. בשעת כתיבת הספר היה המשיב חבר-כנסת ויושב-ראש ועדת הכספים שלה. הספר עמד להופיע ביום 13.10.88 בסמוך לפני הבחירות שעמדו להיערך אותה עת. יומיים לפני מועד פרסום הספר פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הוא ביקש ציווי לשעה האוסר על המערער ועל הוצאת הספרים (היא המערערת 2) לפרסם את הספר. בית המשפט המחוזי (השופט מ אילן) נענה לבקשה במעמד צד אחד. הוא הורה על הגשת הבקשה העיקרית לבית המשפט בתוך עשרים וארבע שעות. הוא קבע, כי דיון במעמד שני הצדדים יתקיים בתוך שבוע ימים. למחרת היום (ביום 12.10.88) הגיש המשיב תביעה נגד המערערים בתביעה נאמר, כי זה זמן רב מאיים המערער כי יפרסם על המשיב "ביוגרפיה אמיתית", שבה יכלל, בין היתר, חומר, המראה, כי המשיב מנצל את מעמדו הציבורי מאז שהפך להיות איש ציבור בשנת 1977. לעניין זה צורף ראיון עם המערער שהתפרסם בעיתון "מוניטין". בראיון אחר באותו כתב-עת (מנובמבר 1986) טען המערער, כי המשיב חולב את המדינה, וכי כולם בכיסו. כתב התביעה ממשיך וקובע, כי ביום שלישי (ה-11.10.88) פורסם, כי המערער יציג את ספרו ביום 13.10.88 לפני הציבור הרחב. כתב התביעה מציין, כי על-פי אופיים ותוכנם של הדברים שפרסם המערער בעבר על המשיב, ולפי הצהרותיו, אין ספק, כי הספר כולל חלקים נרחבים העלולים להשפיל את המשיב בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשינאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזותו ולפגוע במשרתו הציבורית ובעסקו, ולהוות לשון הרע במשמעות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. כתב התביעה מוסיף ומציין, כי הדברים שפורסו בעבר והאמורים להיכלל בספר אינם אמת. בתביעה מתבקש צו מניעה לתמיד, האוסר על פרסום הספר. ביום 17.10.88 התנהל דיון, במעמד שני הצדדים, בדבר המשך צו הביניים. לקראת דיון זה הגישו הצדדים תצהירים משלהם. בתצהיר מטעם המשיב נאמר, כי המערער עומד לפרסם ספר הכולל חומר, המראה, לדברי המערער, כי המשיב ניצל לרעה את מעמדו הציבורי, כי הוא קיבל כספים לעסקיו הפרטיים במסגרת תפקידו כיושב-ראש ועדת הכספים, וכי היה מעורב בפרשיות שחיתות. על-פי תצהיר המשיב, הדברים אינם אמת והם עלולים לגרום למשיב, לעסקיו ולמשרתו הציבורית, נזקים בלתי הפיכים. את המידע על הספר ועל תוכנו המשוער שאב המשיך מקטעי דברים ואמירות שנכתבו או נאמרו על-ידי המערער בהזדמנויות שונות. שני פרקים מהספר כבר פורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות", והם כוללים שקרים מרובים על המשיב. בתצהיר מטעם המערער נאמר, בין השאר, כי "הדברים המיועדים להתפרסם בספר הם אמת ואם תוגש נגדי תביעה אוכיח את אמינותם בבית המשפט". כן נאמר בתצהיר: "מותר לי לכתוב את הדברים על-פי הגנת תום-הלב שחוק איסור לשון הרע תשכ"ה מעניק". בנוסף לכך צוין בתצהיר, כי המידע בספר אינו מתייחס רק למשיב ולמפלגתו אלא לאישים נוספים בצמרת המדינה ובהנהגתה, וכי הציבור זכאי לכל מידע שיש בו כדי להשפיע על הבחירות הקרובות. לקריאת פסק הדין המלא

פסק הדין במשפטו של סרן ר נגד אילנה דיין מעמיס נטל דרקוני על כתפיה של העיתונות החוקרת. לברוני התקשורת זהו תירוץ מצוין להפנות את התקציבים לעוד תוכניות בידור וריאליטי

ההכרעה בתביעת לשון הרע של סרן ר נגד אילנה דיין מסוכנת לחופש העיתונות בכלל, ולעתיד העיתונות החוקרת בפרט. אם לא יתקבל הערעור על פסיקה זו, ייסתם הגולל על התחקירים העיתונאיים, ולא רק בטלוויזיה. לא כלי התקשורת יסבלו מכך; בעליהם ישמחו להמיר את התחקירים בעוד תוכניות בידור וריאליטי. "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר", אמר השופט לואיס ברנדייס על תרומתה של החשיפה העיתונאית. אך אם לא תתבטל פסיקת סולברג, לא יימצא עוד מי שיסתכן בהארת הפינות החשוכות שבהן מצטבר הריקבון. התחקיר ב"עובדה" הטיל צל מכפיש על סרן ר; בית-הדין הצבאי זיכה אותו מכל אשמה פלילית. אך האם הזיכוי מעיד שלא היתה מלכתחילה הצדקה משפטית ואתית לשידור התחקיר המכפיש? מי שטוען כך מתכחש להבדל המכריע בין מה שראוי לצפות מרשויות החוק ובין מה שראוי לצפות מהעיתונות החוקרת. מרשויות החוק אכן מוצדק לתבוע להוכיח את אשמתו הפלילית של אדם מעבר לכל ספק סביר. לשם כך הוענקו להן סמכויות מופלגות – לעצור אנשים, לתשאל עדים תוך איום בעונש על עדות שקר, לחפש בבתיהם ועל גופם, לתפוס מסמכים מחשידים ולבצע בהם בדיקות כאלה ואחרות. אם, כמו במשפטו הצבאי של סרן ר, לאחר מיצוי כל הסמכויות הללו, נכשלת הפרקליטות בעמידה ברף ההוכחות הגבוה – מתחייב זיכוי הנאשם. לעיתונאים החוקרים אין אף לא אחת מהסמכויות הנזכרות. הם אינם יכולים לחייב עדים להשיב על שאלות. הם אינם יכולים לאיים על מקורותיהם בעונש אם ישקרו להם. הם אינם יכולים לחייבם בבדיקות כלשהן, ובוודאי שלא לבצע חיפושים בבתיהם או על גופם. מי שדורש, במגבלות הללו, שהעיתונות לא תפרסם מידע מכפיש על אדם אלא אם יש לה ביטחון מוחלט באמיתותו – מציב בפניה משימה בלתי אפשרית. האתיקה העיתונאית אינה דורשת זאת. תקנון האתיקה אינו מציב בפני העיתונאי החוקר רף של "אפס טעויות". הוא רק דורש ממנו שלא לפרסם "ביודעין או ברשלנות" מידע כוזב או מסולף. התקנון גם דורש שלא לפרסם את המידע בטרם בדיקה אצל המקור הטוב ביותר. מערכת "עובדה" עמדה לטעמי בדרישות הללו. היא לא פירסמה את הטענות המכפישות על סרן ר על סמך שמועות, אלא בהתבסס על עדויות מכלי ראשון של חיילים במוצב והקלטות מרשת הקשר הצבאית. אם העדויות הללו נראו באותה עת אמינות בעיני מצ"ח ובעיני התביעה הצבאית, שביססה עליהן כתב אישום, מה לנו כי נלין על "עובדה"? אמנם כמה מהעדים קרסו על דוכן העדים לאחר חקירה אגרסיבית בבית-המשפט, ונחשפו כשקרנים. אך האם סביר לטעון שאילנה דיין חטאה או התרשלה כאשר לא צפתה מראש את ההתפתחות הדרמטית הזאת? בית-המשפט העליון, בתקדים עקרוני מלפני כעשור (פרשת קצין המשטרה קראוס), התריע על העוול שנעשה לעיתונאי חוקר אם שופטים את עבודתו לא על סמך מה שידע בטרם הפרסום, אלא ב"חוכמה לאחר מעשה", לאור התפתחויות בלתי צפויות. בית-המשפט הזהיר ששפיטה בדיעבד כזאת יש בה כדי "לשתק את הפונקציה החקירתית של כלי התקשורת, אשר לעולם יחששו מפני התפתחות עתידית אשר תטרוף את הקלפים", וכי השיתוק יפגע לא רק בחופש הביטוי, אלא גם "באינטרס הציבורי החשוב של פרסום מידע". תפקיד העיתונות החוקרת הוא לחשוף לא רק עבירות פליליות של משרתי ציבור, אלא גם התנהגות שנויה במחלוקת. לכן העובדה שלא נמצאה עבירה בהתנהגותו של סרן ר אינה שוללת את זכותה של התקשורת לחשוף התנהגות זו לביקורת ולדיון ציבורי. רשויות המשפט לא מצאו דופי פלילי בדברי סרן ר שמהם עלול להשתמע שמותר לירות גם "בילד בן שלוש" אם הוא מתקרב למוצב, אם כי גרסו שהתבטאותו "מיותרת" ו"לא ראויה". אך גם אם לדעתן דבריו כשרים מבחינה חוקית, בעיני מילאה התוכנית "עובדה" את ייעודה המקצועי למופת כאשר העלתה את ההתבטאות "הלא-ראויה" הזאת על סדר היום הציבורי והתקשורתי. אילנה דיין, ככל אדם ועיתונאי, איננה חפה מטעויות. היא הודתה בכמה מהן. אך הטעויות הללו בוודאי שאינן מצדיקות פסיקה דרקונית שתרתיע את אדוני התקשורת המסחרית מלהסתכן בפרסום תחקירים בעתיד. זהו עונש בלתי נסבל לדיין, ובעיקר לציבור. משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של קול-ישראל ומרצה בכיר לתקשורת וביטחון באוניברסיטה העברית

עיתונאי ואיש רדיו. עבד ב"דבר" במשך 30 שנה ככתב, רכז החדשות והעורך האחראי. כתב את הטורים "במטבחים הפוליטיים" ו"נ.ב". היה בעל טור ב"גרוזלם פוסט". במקביל לעבודתו בעיתונות המודפסת ערך תוכניות רדיו בקול-ישראל. היה יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, חבר המליאה והוועד המנהל של רשות השידור וחבר מועצת הרשות השנייה. עורך מגזיני נישה ועורך ומגיש תוכניות אקטואליה ומוזיקה בקול-ישראל. כתב בלוג בשם "נ.ב." באתר "רשימות"

נולד ב-18 ביולי 1941 בירושלים. למד בבית-הספר היסודי בית-הכרם ובגימנסיה העברית בעיר, ואחר-כך בבית-הספר הקליר ובתיכון עירוני ה בתל-אביב. ב-1960 התגייס לנח"ל. שירת במילואים בהג"א, מ-1970 בגלי-צה"ל ומ-1989 בדובר צה"ל. בשנים 1961–1965 למד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1961 החל לעבוד ב"קול-ישראל" כעורך תוכניות נוער, עורך חדשות, רכז חדשות, כתב פרלמנטרי ומדיני ועורך יומנים. בין השאר ערך את התוכנית "השבוע בכנסת". מ-1965 עבד בקול-ישראל כפרילנס וערך חדשות ותוכניות. ב-1970 ערך תוכנית דוקומנטרית שהיתה מהראשונות לעסוק באפשרות של מדינה פלסטינית. ב-1965 החל לעבוד ב"דבר" ככתב, והיה כתב פרלמנטרי ומדיני, כתב כלכלי, כתב לענייני מפלגות ופובליציסט. מאוחר יותר היה בעל טור ורכז החדשות. הטורים שכתב נקראו "במטבחים הפוליטיים" ו"נ.ב". "במטבחים הפוליטיים" התפרסם בשנים 1974–1982 בעמוד המאמרים ועסק בנושאים פוליטיים. "נ.ב." התפרסם בשנים 1991–1995 במוסף "דבר השבוע" ועסק בעיקר בנושאים פוליטיים אקטואליים. ב-1991 התמנה לעורך האחראי לצד העורך הראשי יורם פרי, וב-1995 עזב את העיתון, שנה לפני שנסגר. במהלך שנותיו בעיתון פירסם סדרת כתבות במוסף "דבר השבוע" על מנהיגות בישראל. מיד עם פרסום דו"ח ועדת אגרנט קרא לראש הממשלה גולדה מאיר ולשר הביטחון משה דיין להתפטר. כמו כן קיים ראיון בלעדי עם אנואר סאדאת ביום חתימת הסכם השלום עם מצרים. ב-1970 זכה בפרס בן-דור מטעם מערכת "דבר". בשנים 1993–2001 היה בעל טור קבוע ב"גרוזלם פוסט". מ-1994 ערך תוכניות ברשת א ושימש מבקר מוזיקה קלאסית ברשת ב. ברשת א ערך והנחה את התוכנית "הידברות" ותוכניות בסדרה "מבוקר עד ערב". ערך את מגזין היצואנים "ליצואן", ומ-2002 את מגזין הגמלאים "הזמן השלישי". כתב את הבלוג "נ.ב. – אתר התגובות האקטואליות של דניאל בלוך", שהתפרסם באתרים "רשימות" ו"עבודה שחורה". היה חבר בכמה התארגנויות בתחום התקשורת: בשנים 1965–1976 היה חבר ועד אגודת העיתונאים בירושלים. בשנים 1976–1978 היה יו"ר הנהלת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. בשנים 1972–1975 היה חבר מליאת רשות השידור. בשנים 1978–1982 היה חבר הוועד המנהל של רשות השידור. בשנים 1991–1999 היה חבר מועצת הרשות השנייה. היה חבר הוועדה המיוחדת שכינסה שרת החינוך לימור לבנת לבדיקת עתידה של הטלוויזיה החינוכית. כמו כן היה חבר הנהלת תיאטרון החאן והנהלת תיאטרון ירושלים, וחבר קרן המוזיקה בכפר-סבא. בשנים 1974–1976 לימד תקשורת באוניברסיטה העברית. בשנים 1995–2000 לימד רדיו והיסטוריה מודרנית בשלוחת אוניברסיטת פירלי דיקינסון. נשוי ואב לשני בנים, תושב כפר סבא. אמו, דורה בלוך ז"ל, היתה בין נוסעי מטוס אייר-פרנס שנחטף לאנטבה, שם נרצחה. נפטר ביום שישי, ה-4 לספטמבר 2009. נ.ב. – אתר התגובות האקטואליות של דניאל בלוך

"ידיעות אחרונות" זוכה במירוץ למקסיקו סיטי | "ישראל היום" בוטח בכוחות הביטחון | ו"מעריב" קוצר את פירות התמיכה בקמפיין לשחרור גלעד שליט

"זה מתפשט", צועקת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר, כשהמלה "זה" מכוונת כמובן לשפעת החזירים, אשר החל מאתמול מככבת בכל סיקורי החדשות, וככל הנראה עתידה ללוות אותנו עוד כברת דרך עד למיגורה או למיגורנו. אבל הכותרת האמיתית על שער "ידיעות אחרונות" הבוקר אינה נוגעת להתפשטות השפעת בעולם. במרכז העמוד, ולכל רוחבו, מודפס תצלום של ילדים במסכות משחקים בגן ילדים. הכתובת בפינת התצלום מבהירה לנו שאלה לא סתם ילדים החוששים להידבק במחלה, אלא ילדים משלנו. "ישראלים במסכות", נכתב שם, ותחת התצלום מוסבר כי אלה ילדיהם של שליחי הסוכנות במקסיקו סיטי. חוסר היכולת של העיתונות לדמיין את האפשרות שקוראיה יתעניינו במי שאינו ישראלי מדאיג. ילדיהם של שליחי הסוכנות אינם הישראלים היחידים על שער "ידיעות אחרונות" שפניהם עטויים מסכות. גם פניו של אבנר הופשטיין, שליח העיתון לעיר והנציג הראשון לעיתונות המודפסת, מופיעים שם כשמסכה מכסה אותם. הם מופיעים גם בכפולה הפותחת של העיתון, לצד דיווחו של הופשטיין מהעיר (בימים כתיקונם הופשטיין הוא שליח העיתון לחוף המערבי של ארה"ב, וגם כותב מדי פעם ל"העין השביעית"). כמיטב המסורת של העיתונות הצהובה, העיתון חוגג את ההישג, תוך ציון שמו שלו הן בשער והן לרוחב כל הכפולה הפותחת, עם כותרת גג אפוקליפטית: "שליח ידיעות אחרונות מדווח מרחובותיה השוממים של מקסיקו סיטי מוכת המגפה הקטלנית". הכבוד לעיתון שמיהר לשלוח נציג לעיר, ולהופשטיין עצמו שלא נרתע מהמשימה, אבל עד כמה נחוצה שליחת כתב ישראלי לעיר? הופשטיין מספק הבוקר לקוראי "ידיעות אחרונות" דיווח הנראה יותר כפרק ראשון ביומן מסע של תייר מן המניין המשוטט בעיר זרה מאשר כדיווח עיתונאי: חוויות משדה התעופה בדרך למקסיקו (המסכות בבית-המרקחת אזלו), ראיון בן שלוש פסקאות עם נהג המונית שהסיע אותו משדה התעופה לעיר ("הם מדווחים על 80 מתים [...] אבל אני בטוח שיש אלפים"), וביקור בסניף סטארבקס בכיכר המרכזית תוך שיחה עם עוברים ושבים ("אני אולי חולה, אבל הוא הומו"). רק בפסקה הלפני אחרונה מוגש נתון יבש, ולא סיפור צבע: "אתמול עלה מספר הקורבנות הרשמי של מגפת שפעת החזירים במקסיקו ל-86". להשגת הנתון הזה לא צריך, כמובן, כתב במקסיקו. בינתיים, כך נראה, לא נפגש הופשטיין עם גורמים רשמיים, עם ראשי ארגונים מהמגזר השלישי או נציגי מערכת הבריאות. כמובן שזה לו רק היום הראשון בעיר, נמתין ונראה אם העדפת סיפורי צבע תימשך גם בימים הקרובים. מבחינת העיתון, אם יש הצדקה לשיגורו של כתב מיוחד הרי זו נובעת מהתעניינותו בישראלים בעיר. ואמנם, טור נפרד מאת הופשטיין וכתבי העיתון מוקדש לדיווח על מצבם של הישראלים שעדיין נותרו במקסיקו סיטי. בהקשר זה בולטת העדפת הדיווח על ישראלים לעומת דיווח על יהודים החיים שם. "מעריב", להבדיל, בוחר לתרגם דיווח מאת כתב סוכנות הידיעות AP למקסיקו סיטי, דייוויד קופ. ההבדל בין שני הדיווחים ניכר, גם משום שקופ מקדיש מלים רבות לתיאור סגירת בתי-התפילה הנוצריים בעיר, אך בעיקר מפני שדיווחו שמרני ומאופק יותר מבחינה סגנונית. תרגום דיווח מסוכנות ידיעות, לא מיותר לציין, הוא גם פתרון זול ופשוט בהרבה מאשר שליחת נציג למקום ההתרחשות. ב"ישראל היום" פירסמו משבצת קטנה עם דיווח שמסר ישראלי הנמצא בעיר, ב"הארץ" גם זה אין. לא רק במירוץ לשליחת עיתונאי ישראלי למקסיקו סיטי זוכה הבוקר "ידיעות אחרונות"; גם במירוץ להגברת הפאניקה. אל מול הכותרת "זה מתפשט" עשויים העוברים והשבים ליד דוכני העיתונים בקיוסקים להחוויר, אבל גם כותרות העיתונים האחרים מחווירים לעומתה. "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית למצב החירום שהכריזה ארה"ב (רשמי, ארוך, רחוק); "מעריב" מקדיש את עמוד השער כולו ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (ועל כך מיד), ואילו "ישראל היום" יוצא בכותרת כמעט פארודית על האמון העיוור שיש לתת במערכת הביטחון הישראלית – "משרד הביטחון יטפל בשפעת". לפי כותרת זו, ידו הארוכה של צה"ל מסוגלת לכסות במהרה גם את הפה המשתעל של המדינה. קריאה בכותרת המשנה של "ישראל היום" מבהירה כי הכותרת הראשית מבקשת להדגיש שיהיה זה משרד הביטחון, ולא, נניח, משרד הבריאות שבראשו אין שר, שימונה להתמודד עם המגפה. יחד עם זאת, המשמעות הנוספת העולה מן הכותרת, כאילו למשרד הביטחון יש דרכים משלו לטפל בשפעת כמו היתה איזה מסתנן פלסטיני, מהדהדת בראשו של הקורא. בעמ 4 עוד פרץ קצר של פטריוטיות: דיווח מאת חזי שטרנליכט על חברה מרחובות שאמורה לבדוק בקרוב חיסון שפיתחה נגד המחלה, המופיע תחת כותרת הגג "המוח הישראלי". ב"ידיעות אחרונות" ההבהלה ממשיכה גם בעמודים הפנימיים, עם דיווחים כמו זה של שרית רוזנבלום, נעם ברקן ואיתמר אייכנר תחת הכותרת "אין לנו די תרופות למגפה המונית" (בגוף הידיעה מצוין כי משרד הבריאות דווקא מבקש להרגיע את הציבור). נראה כי הפאניקה שיבשה גם את הדיווח הקצר מאת אורלי אזולאי, הכתבת בוושינגטון, שכותבת כך: "דובר הבית הלבן מסר אמש כי מסעו של ברק אובמה לוושינגטון לא העמיד בסכנה את בריאותו של הנשיא האמריקאי". דווקא מומחית לווירוסים מהאוניברסיטה העברית, ד"ר דליה גינזברג, ששליח העיתון למקסיקו סיטי פוגש בלובי מלון שרתון בעיר, מביעה עמדה מרגיעה. "זה לא נראה לי כמו מגפה", היא מעריכה באוזני הופשטיין, "התחושה שלי היא שיש הגזמה פראית". ב"מעריב", כאמור, מוקדש כל השער ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בין השאר משום שנועם שליט, אביו של החייל החטוף גלעד שליט, הסכים להתראיין לעיתון ולהתייחס לראשונה לאחיו התאום שנפל בשבי ונהרג במלחמת יום כיפור [חן קוטס ואלי לוי]. מלבד השער, תופס תקציר הראיון את הכפולה הפותחת של העיתון, את שער מוסף "המגזין" ואת ששת העמודים הראשונים בו. הפקעת השער לטובת סיפורו של שליט מזכירה את ימי ממשלת אולמרט האחרונים, כשהעיתונות התגייסה לקמפיין למען שחרור גלעד שליט משבי חמאס. "מעריב", כזכור, היה הבולט מבין המתגייסים לקמפיין. כעת הוא זוכה לראיון בלעדי על האסון הכפול של המשפחה. לידוענות חוקים ברורים, לא משנה אם היא באה מתחום הבידור הקל או מתחום השכול. "כלכליסט" מספק הבוקר את הסיקור המקיף ביותר על הסעיפים הכלולים בחוק ההסדרים החדש. בשער העיתון מובאות כמה מהגזירות הבולטות ביותר; "פגיעה קשה בהטבות המס לנכים ולעיוורים" היא רק אחת מהן. כתבי העיתון מדווחים מעמ 4 ועד עמ 10 על סעיפי החוק לפי המשרדים השונים והשינויים הצפויים בכל אחד מהם (ב"דה-מרקר" מוקדש עמוד שלם לביקורת של עו"ד דידי לחמן-מסר על פרק התקשורת בחוק ההסדרים). גדעון עשת, במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מזכיר בטור פרשנות כי "מאז שנולד חוק ההסדרים, לפני יותר מ-30 שנה, הוא כולל בתוכו מרכיב חשוב של עזים". לפי עשת, האיום לבטל את הפטור ממע"מ באילת ועל הפירות והירקות הוא העז הוותיקה והבולטת ביותר. ב"דה-מרקר" מקלים על הקוראים לגלות את יתר העזים. ההצעות הבולטות בחוק ההסדרים מחולקות בטבלה נוחה לשלוש קטיגוריות: "ההצעות שסיכוייהן קלושים", "ההצעות שסיכוייהן בינוניים" ו"ההצעות שסיכוייהן גבוהים". בין ההצעות שסיכוייהן להתממש גבוהים, לפי "דה-מרקר": ביטול הפחתת המס שממנה נהנים עיתונאים זרים. בין ההצעות שסיכוייהן קלושים נמצאות רוב אלו שזוכות הבוקר לכותרות בולטות בעיתונים, כגון הגדלת המס על טלפון נייד מהעבודה, קיצור שירות החובה בצה"ל ואישור לייבא מארז סיגריות אחד מהדיוטי-פרי, ולא שניים. לפני ימים אחדים הוא היה כוכב בלתי מעורער של העיתונות הישראלית, היום הוא בקושי זוכה לידיעה. הכירו את מחמוד אחמדינגאד, מי שבשבוע שעבר ביקר בחריפות את מדינת ישראל, ואילו אתמול הסכים להכיר בזכותה להתקיים. ההתקפות היו לשערים ולכותרות ענק, ודמותו הושוותה לזו של אדולף היטלר, אך היום "מעריב" הוא העיתון היחיד המדווח על כך שנשיא איראן אמר במסגרת ראיון לרשת ABC כי הוא תומך ב"שתי מדינות לשני עמים", אם הציבור הפלסטיני יחליט על כך במשאל עם [גקי חוגי]. טעות היא להתייחס אל הפרסום הסמוי כאל מקשה אחת. גם בפרסום הסמוי גוונים ותתי-גוונים. במגזין "MANTALK", מוסף הגברים החודשי של "גלובס", אפשר להבחין בנקל בין כתבה פרסומית רגילה, ששלחה את מחברה לנופש בחו"ל לבדיקת מבשלות בירה או מזקקות ויסקי, לעומת כתבה פרסומית יוצאת מגדר הרגיל. הרמז הבולט לכך שלפניך כתבה פרסומית יוצאת מגדר הרגיל נמצא בשורת הקרדיט. אין אף אדם שמוכן לראות את שמו חתום על כתבה שכזו, אפילו לא בפסבדונים. כתבה כזו לעתים מזומנות היא זו הפותחת את הגיליון (למען הגדלת הסיכוי שתיקרא על-ידי המנויים). בגיליון "MANTALK" שחולק אתמול סוקרת הכתבה הפותחת קצביות מומלצות לקראת יום העצמאות. בסופה ממליצה הכתבה על קצבייה מקורית – הסופרמקט. "תשמחו לדעת", כותב הכותב האנונימי, "שהכניסה של אדום אדום לתחום הבשר הטרי ברשתות השיווק שידרגה משמעותית את התחום הזה [...] נתחי הבשר השונים שלהם הם מצוינים". עולה הרושם כי כתבה זו אינה אלא פרסומת שעוצבה במיוחד על-ידי תנובה לשם שיווק מותג הבשר שלה לקראת יום העצמאות. מי שיסיים לקרוא את ההמלצות על מוצרי הבשר של תנובה ויסיט מבטו לעמוד הבא במגזין, יראה שכולו תפוס על-ידי פרסומת שעוצבה במיוחד על-ידי תנובה למען שיווק מותג הבשר שלה לקראת יום העצמאות (הפעם במתכונת של פרסום גלוי). מתי גולן מקדיש את טורו ב"גלובס" לשערוריונת האחרונה שהתחוללה כאשר ירון לונדון אמר בראיון למוסף "G" של העיתון כי בערוץ 10 נשמעו קולות להשתמש בכוח העיתונאים בניסיון לסחוט פוליטיקאים. גולן מצטט הן מהראיון המקורי והן מהתנצלותו של לונדון, ומצביע על סתירה בין הווידוי על הקולות שקראו להפעלת לחץ על פוליטיקאים ובין הקביעה של לונדון במסגרת הודעת ההתנצלות כי "ערוץ 10 הינו ערוץ עצמאי ובלתי תלוי, ומעולם לא עלה בפני רעיון לעשות שימוש בכוחנו כעיתונאים כדי לקדם את ענייני הערוץ או כל גורם אחר". "כבר התרגלנו לזיגזגים מפוליטיקאים", כותב גולן, "אבל מעיתונאים? ועוד ברמה של לונדון? אם רעיון כזה לא עלה, אז מה קרה? לונדון אמר שנשמעו קולות, מה שאומר שהוא שמע אותם, לא?". גולן אינו מצטט את החלק בהודעת ההתנצלות של לונדון שבו הוא מסביר כי "טעותי היתה בכך שלא הטמעתי באוזני המראיינת כי היו אלה קולות שוליים וכי מזימה פסולה שכזאת לא עלתה בשיחות של הנהלת הערוץ, או הנהלת חברת החדשות, או עורכי החדשות, או כתבים מרכזיים בערוץ". אולי גולן פיספס זאת מפני שקרא על התנצלותו של לונדון רק ב"גלובס", שם הושמטו שורות אלו. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי לפי יו"ר דירקטוריון רשת, יוסי רוזן, הרשות להגבלים עסקיים העבירה לזכיינית הזו מסרים נגד איחוד עם הזכיינית קשת. שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי הממשלה אישרה אתמול תקנה שלפיה אסור לעובד מדינה לפרסם בלי אישור ספרים ומאמרים בתחום שבו עסק. מיטל זדה מדווחת ב"כלכליסט" כי הרשות השנייה פותחת בהליך הפרה נגד קשת, בגין חריגה בזמן הפרסום בתוכנית הגמר של "האח הגדול". תמר טרבלסי-חדד מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי הפרשן הכלכלי של העיתון, סבר פלוצקר, יקבל בעוד כשבועיים פרס למצוינות בעיתונות מטעם אוניברסיטת תל-אביב. "ישראל היום" מברך את אזרחי מדינת ישראל לרגל יום העצמאות על פני כפולה שלמה בגיליון "גלובס". "לפעמים עיתונות משנה את העולם", קוראת הסיסמה המופיעה לצד תצלום דיוקנו של העיתונאי בנימין זאב הרצל.

העיתונים מציינים את יום האשה הבינלאומי | ומשבחים את העסקה לרכישת מגדל | לא כל הכותרות הראשיות עוסקות באיראן

"התאריך 8 במרץ החל את דרכו במדינות סוציאליסטיות כמחווה לציון הישגיהן של נשים ולפמיניזם. אך כפי שקורה לעתים תכופות, המשמעות הפוליטית שלו נעלמה, והוא הפך ליום האשה", מציינת פרופ אווה אילוז במאמר המתפרסם במדור הדעות של "גלובס". בהמשך מזכירה אילוז כי "בישראל קיימות לפחות שתי מפלגות פוליטיות – אגודת-ישראל (יהדות-התורה) וש"ס – שאוסרות רשמית על השתתפות נשים בפוליטיקה". בשער "ידיעות אחרונות" הבוקר מתפרסמת הפניה למהדורה מיוחדת של מוסף "24 שעות" המוקדשת ליום האשה הבינלאומי, ולכתבות במוספים "ממון" ו"ספורט" על נשות עסקים וספורטאיות נבחרות. לצד מיזמים ראויים ומכובדים בעיתון זה ובאחרים, שהופקו לרגל המועד, מופיעים הבוקר פרסומים שמשמעותם הפוליטית פחותה. בשער "ידיעות אחרונות" מופיע תצלום גדול [אלעד גרשגורן] של שני חזן, בת 19, שנבחרה אתמול למלכת היופי החדשה של ישראל, בתחרות שאירגן המגזין "לאשה" מבית "ידיעות אחרונות". מרבית כפולת האמצע של העיתון מוקדשת לדיווח מאת ליאור אל-חי על תחרות מלכת היופי. "חשוב לי להראות לכולם שישראל היא מדינה מדהימה, מדינה חזקה", מצוטטת הזוכה המאושרת. כרגיל, לנותני החסות ניתן מקום של כבוד בידיעה החדשותית. המותגים שמוזכרים בדיווח הם: שמלות הכלה של גליה יהב; בגדי ים של אינטימה; קולקציית הקיץ של גולף; תכשיטים של ה.שטרן; נעליים של TO GO; חברת הקוסמטיקה של חוה זינגבוים; חברת האיפור פופה; בושם JOY OF PINK של לקוסט; חברת טיפוח השיער וולה קולסטון; המכונית סוזוקי אלטו; מלון קראון-פלזה; וכמובן מגזין "לאשה" מבית "ידיעות אחרונות". במרכז שער "מעריב" תצלום גדול [יהודה לחיאני] של ארבע חיילות ועליו מוטבעת חותמת ורודה הקוראת: "יום האשה הבינלאומי". אורי בינדר מראיין את הארבע במוסף "המגזין" של העיתון. "אני לא מקבלת שוביניזם", אומרת סג"מ שקד בנימיני, "חשוב לי לשרת במקום משמעותי של גברים, כדי להוכיח שאנחנו מסוגלות למלא כל תפקיד". "נשים הן המין השולט ואני מאמינה בכך", אומרת סגן נטע פרדו. "אנו חיות באוכלוסייה של לוחמים, ולא חושבות איך אנחנו נראות, מריחות או מתלבשות", אומרת סג"מ אביטל כהן. "מזל שיום האשה מזכיר לנו את זה". במדור הדעות של "מעריב" מקדיש דרור רפאל חלק מטורו לנשים ומונה את מה שהוא מכנה 22 ההישגים המשמעותיים ביותר של התנועה הפמיניסטית: "זכות הצבעה; טיפולי אנטי-אייגינג; ישיבה בקדמת האוטובוס; קלוריות שמוטבעות על כל מוצר; פריכיות אורז; פריכיות תירס; פריכיות בטעם טבעי; טקס מלכות היופי; אבקת כביסה שהיא גם מרכך; שלוש נשים בממשלה (לימור, אורית, סופה) ושלוש מנהיגות לאופוזיציה (שלי, ציפי, זהבה); משכורת שמתקרבת לחצי ממשכורתו של גבר; חנויות להלבשה תחתונה; עיתון לאשה; עיתון את; תוכנית אחת של אשה ברדיו קול-ברמה; רקפת רוסק-עמינח; סיליקון; גוזייה; זוס; טרופותי הבת; חיישני רוורס". בשער האחורי של "מעריב" ידיעה מאת דוד ליפקין על דירוג המיליארדרים שערך המגזין "פורבס". "1,226 מיליארדים יש בתבל, בתוכם 13 משלנו", נכתב בכותרת המשנה. מנוסח זה ניתן ללמוד כי יש ככל הנראה מקום לגאווה ב-13 המיליארדרים הישראלים. אחרי פירוט זהות המיליארדים "שלנו", מעידן עופר (6.2 מיליארד דולר) ועד מוריס קאהן (מיליארד דולר), מוזכרים האנשים המחזיקים בצמרת הטבלה העולמית. לבסוף מובהר: "בעולם ישנם השנה 1,226 מיליארדרים, והונם הכולל הוא שיא בתולדות הדירוג הנקבע זה 25 שנה – 4.6 טריליון דולר. ובספרות: 4,600,000,000,000 דולר". כלומר, יש השנה מספר שיא של אנשים עשירים מדי ברחבי העולם, וקוראי "מעריב", על משכורותיהם הצנועות, מתבקשים לראות בכך חדשות טובות. אגב, לפי הידיעה של "מעריב", במקום ה-14 בעולם ממוקם איש העסקים שלדון אדלסון ("בעל בתי-הקזינו", הוא מוגדר), הבעלים של העיתון המתחרה "ישראל היום". מידיעה דומה בחגיגיותה, המתפרסמת בעמ 16 של "ידיעות אחרונות" [בנימין טוביאס], נעדר שמו של אדלסון, מסיבות ברורות. ידיעה מאת חזי שטרנליכט ב"ישראל היום" מתעלמת אף היא מעושרו של אדלסון, מסיבות הפוכות. ב"גלובס" מדווחים על התפתחות מדאיגה במעקב האובססיבי אחר ממונם המופרז של מתי מעט. לפי ידיעה שהתפרסמה אמש בעיתון [שירות "גלובס"], חברת בלומברג מציעה כעת דירוג חדש של עשירי תעשיית הטכנולוגיה שיתעדכן מדי יום. "האנשים האלו הם משפחת המלוכה שלנו, בגלל שאין לנו משפחת מלוכה", מצוטט בידיעה פול מקמנוס, מנהל המכון ליזמות ומסחור טכנולוגיה באוניברסיטת בוסטון. "למי עוד נוכל לשאת עיניים?". לשלמה אליהו, לדוגמה. כותרות כל העיתונים הכלכליים מוקדשות לו לאחר שאתמול נודע כי ירכוש את השליטה בחברת הביטוח מגדל תמורת כ-4.2 מיליארד שקל. מסגור העסקה חיובי ביותר. בעיתונים מסופר כיצד אליהו החל את דרכו בענף הביטוח כנער שליח בחברת מגדל, התקדם אט-אט במעלה הפירמידה, חלם לרכוש את בנק לאומי, אך החליט כעת לוותר על חלום זה ולרכוש את החברה שבה התחיל. המחיר, כך מוסבר, זול יחסית ונובע מלחץ שבו היתה נתונה המוכרת, חברת גנרלי האיטלקית. "קיבלתי החלטה קשה לרדת מחלום חיי ולחזור למקורות", מצוטט אליהו בכותרת הראשית של "גלובס". "עסקת חייו", לשון הכותרת הראשית של "כלכליסט". "אליהו רוכש את מגדל – וישלוט ב-135 מיליארד שקל מכספי הציבור", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". באף אחת מכותרות המשנה בשערי העיתונים הכלכליים לא עולה השאלה מאיפה יש לאליהו 4.2 מיליארד שקל כדי לקנות את מגדל. הוא הרי לא נמנה עם אחד מ-13 המיליארדים "שלנו". בידיעה המרכזית של "דה-מרקר" [נועם בר, מירב ארלוזורוב, סיון איזסקו, אורה קורן ושלי אפלברג] נכתב: "אליהו לא צפוי להתקשות לממן את העסקה. כבר אתמול הפקיד אליהו אצל יובנק, המשמש נאמן לעסקה, סכום של 630 מיליון שקל (125 מיליון יורו), המהווים 15% מהעסקה. תוכנית המימון צפויה לכלול את מקורותיו העצמיים, נטילת אשראי כנגד מניות בנק לאומי ובנק איגוד שהוא מחזיק ומשיכת דיווידנד בהיקף גדול ממגדל. [...] בשונה מחברות ביטוח אחרות, שכבר מיצו כמעט לגמרי את יכולות גיוס ההון שלהן, מגדל רק בהתחלה וביכולתה לגייס בתנאים טובים עוד 1.5–2 מיליארד שקל. ההערכה היא כי אליהו יעשה שימוש גם ביכולת הזאת כדי לממן חלק משמעותי מהעסקה". פרשני "דה-מרקר" מתייחסים לסוגיה זו בטוריהם. "אליהו יזדקק גם להלוואות (מינוף) כדי להשלים את רכישת השליטה במגדל", מבהירה מירב ארלוזורוב. "מה תעשה רכישת שליטה ממונפת לחברת ביטוח ענקית כמו מגדל? [...] קיומו של בעל שליטה לחוץ בחברת ביטוח אינו עניין מלבב. במיוחד לא מלבבת העובדה כי בעל שליטה לחוץ עלול למשוך דיבידנדים מהחברה שבבעלותו גם בתקופות חלשות, שבהן גם הוא וגם חברת הביטוח סובלים ממצוקה". "הוא יצטרך בכל מקרה הלוואות גישור כדי לבצע את העסקה", כותב סמי פרץ בטור נפרד, "אבל בסביבתו יותר מרומזים כי הלוואות גישור נדרשות רק כדי להתגבר על פערי עיתוי בין רכישת מגדל למימוש אחזקותיו האחרות. למעשה, כך טוענים בסביבתו של אליהו, זו תהיה רכישה שרובה המכריע יהיה ממקורות עצמיים. הנקודה הזו חשובה למדי, שכן בעסקות העברת שליטה שנעשו כאן בשנים האחרונות (תנובה, קופות הגמל וקרנות הנאמנות של הבנקים, פסגות, פרטנר) ראינו מצב שבו רכישות ממונפות עלו לציבור בהעלאות מחירים שנועדו לממן את ההלוואות היקרות. אליהו יצטרך לשכנע את המפקח על הביטוח שזה לא יהיה המקרה שלו". נראה שאת העיתונות הכלכלית בישראל אליהו שיכנע. מקורביו מצוטטים בכל הידיעות כאומרים שהמימון לעסקה ייעשה ממקורותיו העצמיים, ורק ב"דה-מרקר" מתייחסים הפרשנים גם לאפשרות שחלוקת דיבידנדים של החברה כדי לממן את ההלוואה לרכישתה עלולה לייצר בעיה עתידית לחסכונות הציבור. רק שתיים מארבע הכותרות הראשיות הבוקר נוגעות לאפשרות שישראל תתקוף באיראן. בראש שער "מעריב" הכותרת "הדיל: ישראל תדחה התקיפה, ארה"ב תספק מטוסים ופצצות". בכפולה הפותחת מספק בן כספית (שמו נעדר מעמוד השער) פרטים על "עסקת חבילה" שהתרקמה בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. לפי הדיווח של כספית, "המדובר בפצצות חודרות בונקרים החדישות שפיתח צבא ארה"ב, ובמטוסי תדלוק המסוגלים לתדלק באוויר מטוסי קרב לטווחים ארוכים". במלים אחרות, ארה"ב תספק לישראל את האמצעים לתקוף את איראן בתמורה להבטחה שישראל לא תנצל את האמצעים הללו בקרוב. הסיכום הזה מוצג בעיתון כהגיוני, בלי הסבר כלשהו. הדיווח, שמתבסס על "מקורות דיפלומטיים וגורמי מודיעין מערביים", מציין כי ישראל התחייבה לדחות את השימוש באמצעי הלחימה שהיא אמורה לקבל מארה"ב בכמה חודשים. במקום לתקוף את איראן השנה, ישראל תוכל לעשות זאת רק בשנה הבאה, לאחר הבחירות בארה"ב. בידיעה של כספית אין הערכה באשר לסיכויי ההצלחה של התקיפה לולא היתה ישראל מקבלת מארה"ב את הנשק החדשני. לעומת זאת מדווח כספית על גון האות שהציג אובמה בפני נתניהו. "אובמה לא נתן לישראל אור ירוק לתקיפה", כותב כספית, "וגם לא הציב בפני ישראל אור אדום לאיסור התקיפה, אלא העדיף לאותת לנתניהו במה שהם [המקורות] מכנים אור צהוב בוהק. לדבריהם, האור הצהוב של אובמה הוא כמעט אור אדום". כספית לא נוקב בשם המפורש "כתום". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" קוראת: "ההוכחה: איראן מפתחת נשק גרעיני". על הכותרת החד-משמעית הזו טבועה חותמת השואלת "אקדח מעשן?". בעמ 4 של העיתון מדווח בנימין טוביאס כי סוכנות הידיעות AP פירסמה אתמול ידיעה שלפיה תצלומי לוויין שנעשו באחרונה מעל המתקן הצבאי בפארצין "מצביעים על האפשרות" שאיראן ערכה ניסוי ברכיב המכונה "הדק ניוטרונים", המשמש אך ורק להפעלת ראש נפץ גרעיני. על-פי דיפלומטים בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם (סבא"א), תצלומי הלוויין תיעדו משאיות וטרקטורים שעבדו לאחרונה בשטח המתקן, שבו אמורים לבקר בקרוב פקחי הסוכנות. פעילות המשאיות והטרקטורים "לכאורה מהווה עדות לכך שהאיראנים מפנים מהמקום אדמה, שייתכן ונותרו עליה שיירי קרינה רדיואקטיבית". כאמור, למרות הספק בדבר תנועת המשאיות והטרקטורים במתקן, ואי-הוודאות באשר למידת הרדיואקטיביות של האדמה שאולי פונתה, הכותרת הראשית בעיתון חד-משמעית. הכותרת הראשית של "הארץ" מדווחת על ממצאי סקר דעת קהל נוסף שבוצע עבור העיתון ובחן את מצב המפה הפוליטית נכון להיום. הכותרת הראשית של "ישראל היום" משווה לחינמון שממומן בסיוע תרומות מהנדבן האמריקאי שלדון אדלסון מראה של צהובון זול שאינו בוחל באמצעים כדי לזכות בחשיפה שהוא זקוק לה כדי לשרוד כלכלית. "מלחמת אחים", לשון הכותרת הראשית בעיתון זה הבוקר, מתחת לכותרת הגג "דרמה משפחתית רוויית יצרים בבית-המשפט המחוזי בירושלים". "כמו בסצינה הלקוחה מסדרת מתח", נכתב בכותרת המשנה, "סניגורו של דניאל מעוז, הנאשם ברצח אכזרי של שני הוריו, הטיח במפתיע באח התאום ניר – אתה רצחת אותם. האח התעשת והשיב בנחרצות: זה שקר. האחות לא האמינה וצעקה לעבר דניאל: חטא על פשע, אין לך בושה". גם כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לתיאור האירועים בבית-המשפט. מוסף "עסקים" של "מעריב" התעבה בחודשים האחרונים (הבוקר הוא מחזיק 24 עמודים), אך שמר על משקל סגולי של מוסף בן 12-8 עמודים. למרות הצהרת הכוונות של נוחי דנקנר, המוסף הכלכלי של "מעריב" עדיין לא כבש לעצמו מקום של כבוד בעיתונות הכלכלית הישראלית. הבוקר נפתח המוסף בכפולה המוקדשת לרכישת חברת מגדל, נמשך בכפולה המבקרת את עודף הרגולציה בישראל, ממשיך בשתי כפולות של ידיעות חדשותיות, מדור דעות, מדור משפט, מדור בינלאומי, מדור רכילות ומדור שוק ההון. אפשר היה לצפות ליותר עמודים המוקדשים לידיעות, אך מלבד זאת התמהיל נראה סביר. ובכל זאת, הדפדוף אינו מעורר רצון לעצור ולקרוא. לעתים נדמה כי ריבוי העמודים דווקא מדרדר את הרמה של המוסף במקום לתרום לה, ומאלץ את הצוות המצומצם יחסית שמאחוריו (בראשות העורך הכלכלי איתן מרקוביץ ועורך המוסף הדר חורש) למלא את הדפים בתוכן ברמה בלתי אחידה. בכל העיתונים מדווח על זוכי פרס ישראל שעליהם הוכרז אתמול, הרב חיים דרוקמן וחוקר הטבע עזריה אלון. רק ב"מעריב" הדיווח מתרכז כולו ברב דרוקמן. אלון אינו מוזכר כלל. ב"הארץ" מדווחת גילי כהן על תחילת בנייתו של "מתקן השהייה הגדול ביותר בעולם למסתננים". לפי כהן, "המתקן עצמו עתיד להיות מנוהל כמתקן פתוח שבו המסתננים יורשו לצאת באמצע היום. עם זאת, הוא ייבנה כך שיוכל לתפקד גם כבית-כלא של ממש". אדם המוגדר "גורם בכיר במשרד הביטחון" מדגיש את קיומם של "עצים, פרחים ושיחים" במתקן, שנועדו למנוע מהשוהים את התחושה שהם "עטופים בברזל". לידיעה נלווה איור הדמיה של המתקן ובו ניתן לראות כיצד ייראה. באיור, שהכין האדריכל תומס לייטרסדורף, נראים שלושה אפריקאים יושבים על הרצפה, אחד על כיסא ועוד שניים מתהלכים בפרוזדור נרחב עטוף צמחייה. עוד מדווח בידיעה מאת כהן כי "על-פי תוכנית המתאר הארצית שלפיה אושרה בניית המתקן (תמ"א 46), יוקצו 4.5 מ"ר לכל שוהה במקום. שטח המחיה הממוצע של אסיר בבתי-הכלא בישראל הוא 2.97 מ"ר בממוצע". ב"עכבר העיר – תל-אביב", שצורף היום לעיתון "הארץ", מדווחת אודיה גנור כי המשטרה אישרה את שינוי תקנות התפוסה של מקומות בילוי בעיר: במקום מטר לאדם, 0.75 מטרים בלבד.

העיתונים משנים את יחסם לטירקל | עמוד ב"ישראל היום" מופקע לטובת שר החינוך ורעיית ראש הממשלה | ו"ידיעות אחרונות" מגלה עניין ביחסים בינלאומיים

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות לשינויים בסמכויות של ועדת טירקל לבדיקת אירועי ההשתלטות על המשט לעזה. "התרגיל של טירקל", קוראת הכותרת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". יובל קרני, איתמר אייכנר ומיכל גולדברג מדווחים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יעקב נאמן "נוטים לקבל את תביעותיו [של השופט בדימוס יעקב טירקל] ולשנות את הרכב הוועדה, את סמכויותיה ואת הגדרתה המשפטית". על-פי הדיווח, הוועדה תוכל כעת לזמן כל עד שתרצה, לראות כל מסמך שתחפוץ בו, להוציא מכתבי אזהרה לעדים ונחקרים ולקבל מסקנות אישיות נגד המעורבים. יחד עם זאת, מודגש כי "מכיוון שהמנדט שניתן לוועדה הוא לחקור את ההיבטים המשפטיים של הפרשה – לא ברור נגד מי תוכל לפרסם מסקנות אישיות". מגבלה נוספת שתישאר על כנה תמנע מהוועדה לחקור חיילים, למעט הרמטכ"ל. "אמש היו גורמים שטענו כי טירקל עשה תרגיל לממשלה שמינתה אותו ולכן הציג את דרישותיו להרחבת סמכויות הוועדה רק אחרי שהקמת הוועדה והרכבה פורסמו בהרחבה בעולם", מדווחים כתבי "ידיעות אחרונות". בטור פרשנות נלווה רומז נחום ברנע על שותף אפשרי לתרגיל של טירקל. "ביום חמישי בערב הגיש טירקל לנאמן את דרישתו להפוך את הוועדה שלו לוועדת בדיקה על-פי מודל וינוגרד", כותב ברנע. "הגרסה הרשמית אומרת שנאמן הופתע. הגרסה הפחות רשמית אומרת שטירקל ונאמן סגרו על שדרוג הרבה קודם". לדעת ברנע, נתניהו ושרי השביעייה אינם צריכים לדאוג לנוכח ההתפתחות האחרונה; "היחיד שצריך להתחיל להזיע הוא גבי אשכנזי". על-פי כותרת המשנה לידיעה באותו עמוד, דווקא נתניהו וברק הם הנפגעים הפוטנציאליים מהרחבתן של סמכויות הוועדה. נזכיר כי אותו עיתון, שמציג כעת את טירקל כממזר לא קטן ("בנדיט", בלשון הפנסיונרים), הוביל את הסיקור הלעגני לוועדה וחבריה, והגדיל לעשות כשפירסם תחת הכותרת "חוקר עם משקיף זר" תצלום של חבר הוועדה פרופ שבתאי רוזן כשהוא לבוש פיגמה ולצדו מטפלו האישי (לדברי צלם "הארץ" אלכס ליבק, שהתראיין בנושא בתוכנית "תיק תקשורת", למערכת "ידיעות אחרונות" הגיע ראשית כל תצלום מכובד של רוזן שצילם עטא עוויסאת, ובו נראה חבר הוועדה בחולצה מכופתרת – תצלום שהודפס בסופו של דבר ב"הארץ" – אך במערכת החליטו לשלוח לביתו של חבר הוועדה צלם נוסף, שחזר עם תצלום הפיגמה). בכמה מהידיעות הבוקר מוכחש הדיווח הראשוני של אמנון אברמוביץ, אמש במהדורת החדשות של ערוץ 2, ולפיו איים טירקל בהתפטרות אם לא יתקבלו דרישותיו. דובר הוועדה עופר לפלר מסר ל"הארץ" [ברק רביד] כי טירקל לא שוקל התפטרות ואמר גם כי "אין בכוונת הוועדה להתייחס או לעסוק בכל נושא שהוא אלא בעבודתה, על-פי המנדט שקיבלה מממשלת ישראל". השינוי בעמדתו של טירקל בימים האחרונים מוסבר בשינוי זווית הראייה שלו. ב"מעריב" מצטטים אלי ברדנשטיין, נועם שרביט ושמואל מיטלמן "גורם בוועדה" שמתרץ את השינוי במימרה "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". לדעת ציקו מנשה, הכתב המדיני של חדשות ערוץ 10, הידיעה שמסר אברמוביץ בערוץ המתחרה היא "ידיעה ראויה ומעניינת, אך לא מתארת את התמונה המלאה". לדעתו, הידיעה "הולכת ומתגלה כספין מושלם וכפארסה מביכה של הוועדה". "סמכות הוועדה לחקור את אירועי המשט לא השתנתה במאומה", מדגיש מנשה. לדבריו, נסיונה של הוועדה "למכור לציבור שהיא דווקא כן עם שיניים וסמכויות" הוא "עלבון לאינטליגנציה". לעומת זאת, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות" בעז אוקון מזכיר שלמרות המנדט המצומצם יחסית שניתן לוועדה, "הניסיון מלמד שוועדה עם סמכויות חקירה גולשת לכל השאלות שנראות בעיניה חשובות, ולממשלה אין דרך לעצור את עבודתה". המקום המצומצם ביותר להתפתחויות בוועדת הבדיקה ניתן ב"ישראל היום": רק חלק מעמ 5 בעיתון מוקדש לכך. הפרשן דן מרגלית טוען כי "מלכתחילה לא היה מקום להקים ועדה לבד מקבוצת הדיון המקצועית בראשות האלוף במיל גיורא איילנד", ומוסיף כי הרחבת הסמכויות הצפויה היא "התפתחות מביכה. היא רעה, אך בנסיבות שנוצרו היא הרע במיעוטו. הרבה רע במיעוטו". עפר שלח משער ב"מעריב" מניע פסיכולוגי לדרישת טירקל: "אנשים לא אוהבים שעושים מהם צחוק – ואנשים מבוגרים רגישים לזה עוד יותר מאחרים". שלח מוסיף כי על-פי היגיון דומה ניתן לצפות להפתעה גם מהדו"ח של ועדת איילנד, שמונתה על-ידי הרמטכ"ל ואמורה להגיש את מסקנותיה כבר בשבוע הבא. "ייתכן שלהפתעת מי שמינה אותו, יתברר שהאלוף במיל איילנד, ממש כמו חברי ועדת טירקל, לא מוכן שיעשו ממנו טייח", מזהיר שלח. "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמקדיש הבוקר מקום בשערו לסיום שנת הלימודים בבתי-הספר. זהו גם העיתון היחיד שמפרסם על פני כמחצית העמוד רשימה (מודגשת ברקע צהוב) מאת שר החינוך ומקורבו של ראש הממשלה, גדעון סער. "זאת היתה שנה עם יותר שעות לימוד, בדגש על שעות בשפה, מתימטיקה ומדעים. זאת היתה שנה שבה מערכת החינוך התחילה לדבר בשפת היעדים המדידים. זאת היתה שנה נטולת-שביתות, עם רצף לימודי. זאת היתה שנה שבה הורחבה רפורמת אופק חדש, תוכנית שבניגוד למקובל במקומותינו, שרדה את חילופי השלטון", כותב סער. שר החינוך מעיד בשמחה על עיסתו ומכריז כי "שורה של מדדים מלמדת כי עלינו על הדרך הנכונה. אחרי שנים של ירידה – נרשמה עלייה, בכל המגזרים, במספר התלמידים הזכאים לתעודות בגרות. תוצאות בחינות המיצ"ב לימדו על שיפור הן בהישגים הלימודיים והן במדדי האקלים הבית-ספרי. כמה מחקרים שונים ובדיקות שונות לימדו על ירידה באלימות, הן הפיזית והן המילולית. "אין צורך להגזים, מוקדם לשמוח או להתרברב", הוא כותב רק כדי לחזור חיש קל לטון חגיגי ואופטימי ולסיים בברכת "חופשה מהנה ובטוחה" לכל תלמידי ישראל. ל"ישראל היום" כתבת לענייני חינוך (ליאת עזר). ניתן היה לצפות כי עם סיום שנת הלימודים תתפרסם סקירה מטעמה, סקירה עיתונאית ולא מאמר מטעם השר. לכל הפחות ניתן היה לצפות לסקירה כזו לצד חצי העמוד המוקדש לעמדה הרשמית של משרד החינוך. תחת זאת, מתחת לרשימה של סער מופיעה ידיעת תצלום. "לא כולם יוצאים לחופש", קוראת כותרתה. הכיתוב המלא מנוסח כך: "הילדים ייצאו היום לחופש – אבל שרה נתניהו, שלמרות מטלותיה כאשת ראש הממשלה החליטה להמשיך בעיסוקה כפסיכולוגית ילדים מומחית בשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים, תמשיך ללוות אותם גם בחופש, וכמוה יעשו גם חברותיה למקצוע. בצילום: שרה נתניהו, אתמול, בהגיעה לאחד מבתי-הספר הדתיים בירושלים שבהם היא עובדת". "חברותיה" של רעיית ראש הממשלה אינן מופיעות בתצלום, רק הגברת נתניהו ומאבטח. אין קרדיט לצלם. גם לא למי שניסח את הכיתוב הנלווה. אם "ישראל היום" רוצה שלא יתייחסו אליו כאל הזרוע התקשורתית של לשכת ראש הממשלה, עליו להיגמל מלשרת אותה באופן כה בוטה, כפי שעולה מעמ 15 בגיליון שהפיץ הבוקר ב-315 אלף עותקים. מדורי החוץ בעיתונות היומית, שבדרך כלל מעדיפים לעסוק בפרשיות מין של ידוענים מרחבי העולם, ולא, נניח, בהתפתחויות כבדות משקל ביחסים בינלאומיים, זוכים הבוקר לעדנה. בפרשיית ריגול שנחשפה בימים האחרונים בארה"ב מעורבת אשה מצודדת למראה. שמה אנה צפמן (או שפמן), והיא אחת מ-11 עצורים – ובהם עיתונאית – החשודים ששימשו סוכנים חשאיים של רוסיה. תצלום שלה, במחוך תכול, מתנוסס בכל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת כמחצית העמוד לתצלום, כשהכיתוב קורא "זו לא דמות מסרטי גיימס בונד. זו המרגלת הרוסייה אנה שפמן שנעצרה השבוע במנהטן". כותרת הידיעה: "מרוסיה באהבה". תצלום זהה, בינוני בגודלו, מופיע ב"מעריב", ואילו "הארץ ו"ישראל היום" שומרים על סולידיות יחסית ומפרסמים גרסה קטנה של התצלום. במה שמסתמן כהרגל, מוסיף "ישראל היום" פרשנות לאירועי היום על סמך יצירות קולנועיות בדיוניות. אלון רוזנבלום סוקר את עלילותיהם של כמה סרטי מתח מפורסמים ומספק על-פיהן פרשנות לאירועי היום. לדבריו, "לפחות על המסך הגדול סופן של רוב החפרפרות היה מוות נוראי לקול מחיאות הכפיים של הקהל הפטריוטי". ניתוח שכזה רלבנטי בערך כמו תזכורת כי על המסך הגדול עיתונאים הם פעמים רבות חוקרים אמיצים של שחיתויות בדרגות הבכירות ביותר של הממסד, ולא עושי דברם של פוליטיקאים ובעלי הון, או, להבדיל, כתבים המתעסקים בעיקר במין ורכילות. מכל מקום, האם גורלם של צפמן ועמיתיה לרשת הריגול נחרץ ל"מוות נוראי לקול מחיאות הכפיים של הקהל הפטריוטי"? "הארץ" מעדיף לספק לקוראיו פרשנות המסתמכת על המציאות, ולא על הבדיון, ומפיג מעט את השתלהבות היצרים. יוסי מלמן מציין כי "אפילו על-פי הודעות ה-FBI ומשרד המשפטים האמריקאי, הם אינם חשודים כמרגלים, אלא רק בעבירות פחותות ערך של מי שלא נרשמו כפי שדורש החוק האמריקאי כסוכנים זרים". לדבריו, "ביצוע המטלות שהוטלו עליהם יכול היה להיעשות גם באמצעות קריאה אינטליגנטית של עיתונים, כתבי-עת מדעיים ובעיקר באמצעות השגת מידע, הבנה וחיבור בין הדברים שנרמזים בין השורות". זה היום הראשון זה שבוע שצעדת גלעד שליט אינה תופסת את חלקו העליון של שער "מעריב". תיבה קטנה יחסית בצד השער נושאת את הכותרת "צעדים לחידוש המגעים". העי"ן בתיבה "צעדים" מעוצבת כסרט צהוב. בעמודי הפנים של העיתון עסקים כרגיל, יחסית. כפולת עמודים מוקדשת לסיקור הצעדה, כולל ידיעה על "זקן הצועדים ממצפה-הילה לירושלים" (שוקה רווק, בן 79) וידיעה נוספת הנושאת את הכותרת "אורי שגיא עודד את נועם במצעד". "המסע הזה הוא, אכן, מאבק על תדמיות, כי זה שדה הכוח היחיד שהבורגנים החדשים עדיין שולטים בו", כותבת ב"הארץ" על הצעדה אבירמה גולן. "איזה ציבור אחר יכול לגייס תרומות, יחצנים, יועצים, יצרני שלטים ובלונים, להרים הפקה מרשימה כל-כך וליצור אווירה מתוקשרת – וכל זאת תוך טשטוש-מדעת של עמדות פוליטיות?". ראובן מירן סוקר הבוקר במוסף "ספרים" של "הארץ" שני ספרים בנושא רצח עם, שיצאו לאור בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. "גנוסייד: מפגש ועימות, השמדת העמים האינדיאניים של אמריקה הספרדית", מאת איתן גינזברג, ו"גנוסייד: כדי שלא אהיה בין השותקים", מאת יאיר אורון. מירן מצטט מספרו של אורון את המשפט הבא: "יותר מ-30 שנה נמשכים בישראל הוויכוחים החריפים על מקרי גנוסייד שאירעו לעמים אחרים [...] דווקא בישראל התכחשות לקיומו של רצח עם (עם כלשהו), אדישות כלפיו או התעלמות ממנו, היא בנפשנו". בין הסיבות לאדישות מוזכרת "שאלת ייחודיותה של השואה שלנו". כשיצא לאור ספרו של יאיר אורון על רצח העם הארמני, "הבנאליות של האדישות" (1995, הוצאת דביר), הוא לא הפך לרב-מכר. הספר עסק בעיקר ביחס היישוב והתנועה הציונית לטבח בארמנים. אחרית הדבר בספר הוקדשה ליחס לרצח העם לאחר הקמת המדינה. אורון הזכיר כי "ב-1978 נפסל להקרנה סרט על הרובע הארמני בירושלים. ב-1982 התערבה הממשלה בתוכנית כנס בינלאומי בנושא שואה והשמדת עם. ב-1989 היתה הממשלה הישראלית מעורבת ככל הנראה במניעת ציון הגנוסייד הארמני בלוח השנה האמריקאי. ב-1990 נפסל להקרנה סרט הטלוויזיה שהופק בארצות-הברית, מסע לארמניה [...] נראה שהחברה הישראלית", סיכם אז אורון, "מסיבות פנימיות וחיצוניות, עדיין אינה בשלה להתמודד עם הנושא". לאחרונה, בעקבות הידרדרות יחסי ישראל-טורקיה, ניכרת תזוזה וכעת נראה שהחברה הישראלית "בשלה" להתמודד עם רצח העם הארמני, או לפחות עם האחריות הטורקית לרצח. כשהחברה הישראלית תבשיל עד כדי התמודדות עם השמדת העמים האינדיאניים, כדאי יהיה להזמין דרכון זר. ועוד בענייני טורקיה, צבי בראל כותב בחלק ב של "הארץ" על הצנזורה שממשלת טורקיה מבקשת להטיל על סיקור התקפות הטרוריסטים הכורדים על אזרחיה. "אנו דורשים ממוסדות התקשורת לבחון מחדש את מדיניות הכיסוי של אירועי טרור. אנו מבקשים שהם לא ישדרו אותם באופן שעלול לשרת את מטרות ארגוני הטרור, גם אם הם עושים זאת שלא במתכוון", מצטט בראל את שר הפנים הטורקי. דרישה זו עלתה בעקבות זעמו של ראש ממשלת טורקיה, רגפ טייפ ארדואן, שהתלונן כי אמצעי התקשורת משרתים את ארגוני הטרור בכך שהם "מציגים את אמהותיהם הדומעות של הקורבנות". רוב שערו של "גלובס" הוקדש אתמול ל"עושק דמי הניהול" – עלייה דרמטית של 73% בדמי הניהול בקופות הגמל מאז ועדת בכר. על השער הודפס במלואו מאמר מאת אלי ציפורי שנשא את הכותרת: "תפסיקו למרוח אותנו!". "לראות ולא להאמין", כתב ציפורי. "בחודש הראשון למעקב גלובס אחר הטיפול בבעיית דמי הניהול, האנשים שבידיהם הסמכות והאחריות לטיפול בשוד הפנסיה הגדול מסרבים להתייצב בפני המציאות, להודות בבעיה הברורה לעין ולהתוות דרך לטיפולה". ציפורי מציין בהמשך מאמרו כי "אנחנו זוכרים היטב את המפגש הסגור של שר האוצר שטייניץ עם מערכת גלובס לפני כשלושה חודשים. כשנשאל על בעיית דמי הניהול, השיב שר האוצר שהנושא נלמד והוסיף: נראה שדמי הניהול גבוהים מדי. את ההצהרה הזו הוא השאיר רק בחדר הסגור מחשש שאמירה פומבית תיאלץ אותו לפעול מיידית". לדברי ציפורי, "נתניהו ושטייניץ ושריג בחרו, לעת עתה, להפקיר את החוסכים. גלובס בחר להציג את ההפקרות הזו מדי חודש, בעמודו הראשון, עד שהאנשים שבידיהם מופקדת הסמכות יתעוררו מהנמנום שתקף אותם. גלובס לא יניח לנתניהו ולשטייניץ להדחיק, להכחיש ולזרות חול בעיני החוסכים. אנו קוראים לכל מי שעיניו בראשו, מארגוני צרכנים ועד ארגוני עובדים וחברי-כנסת, להצטרף למאבק הזה. אין צודק ממנו". בתחתית שער "דה-מרקר" הבוקר הפניה לידיעה תחת הכותרת "מוזי ורטהיים בעד הגבלת השכר: הפצצה המתקתקת היא הפער בין המנכ"ל לשדרת הניהול מתחתיו". זו כותרת שמציגה, במקרה הטוב, תמונה חלקית של עמדת ורטהיים. במקרה הגרוע יותר, זו כותרת מטעה. בכותרת המשנה לידיעה מקבילה ב"גלובס" [טלי ציפורי], למשל, נכתב כך: "מוזי ורטהיים, בעל השליטה בבנק מזרחי טפחות ובקוקה-קולה, על הניסיון להגביל את שכר הבכירים: זו שטות". בידיעה שמתפרסמת ב"גלובס", ובזו שמתפרסמת ב"כלכליסט", מודגש כי ורטהיים יצא נגד הקמפיין העיתונאי להגבלת שכר הבכירים (קמפיין שמוביל "דה-מרקר"), שיבח את בעלי ההון והגן על עלויות השכר הגבוהות של אלי יונס, מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות. ב"גלובס" מוזכר כי ורטהיים הגדיר את השחיקה בשכר מנהלים כ"מיותרת". צבי זרחיה מדווח ב"הארץ" כי ד"ר אמיר גילת, בעבר עיתונאי ב"מעריב" וכיום דובר אוניברסיטת חיפה, יתמנה לתפקיד יושב-ראש רשות השידור. זרחיה מדווח כי ראש הממשלה בנימין נתניהו החליט על המינוי, ומזכיר כי גילת היה בעבר יועץ התקשורת של נתניהו. מיכל שפירא מדווחת ב"מעריב" כי היום יתקיים הדיון האחרון במשפט קצב. המשפט, למקרה שלא שמתם לב, נעדר לחלוטין מהעיתונות בעקבות ההחלטה לקיימו בדלתיים סגורות. אסף שטול-טראורינג מדווח ב"הארץ" על מיזם חדש שעתיד להעלות לרשת עותקים דיגיטליים של 60 כתבי-העת המובילים בארץ.

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ פרסם את מספר הטלפון שלו ומיד החל לקבל מבול של מאות פניות ביום. איך זה עובד? "אני עונה בנסיעות, בין לבין, ובחצות ונהנה מכל רגע". למה זה חשוב? "כשאתה מנהל מערכות גדולות קל לשכוח שאתה אמור לשרת אזרחים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום תזכורת - שאתה אמור לשרת את הציבור". ראיון

בצעד אמיץ ולא שגרתי פרסם שר התחבורה החדש בצלאל סמוטריץ (ימינה) את מספר הטלפון האישי שלו (0528903771). בחלוף חודשיים חשבנו שזה זמן טוב לשאול אותו איך השפיעה העובדה שהנייד שלו גלוי לכל על תפקודו. שלום בצלאל. למה פרסמת את מספר הנייד שלך? "היה ארוע לא צפוי של הפגנות של יוצאי אתיופיה ולא רציתי שאנשים ייתקעו בדרך הביתה. קיבלתי באותו ערב עשרות פניות ודאגנו עד 2-3 בבוקר שכולם יגיעו הביתה. לא ציפיתי שזה יהפוך לדפוס קבוע של לשכת פניות הציבור". כמה פנו עד כה ולכמה אתה חושב שהצלחת לענות? "יש ימים של מאות פניות. חלקן ממוקדות וחלקן מלינות על בעיות מערכתיות. אני עונה לכולם ואני משקיע בזה שעתיים ביום. בניתי מנגנון אצלי שאני יודע למי אני מעביר מה – חלק לצוות, וחלק לאנשי המקצוע במשרד. אני לא יכול להגיד שזה לא לוקח זמן. אני עונה בנסיעות ובזמנים של בין לבין, ובלילה; אני מגיע הביתה בחצות ואז עונה עד אחת בבוקר. אני חוזר ל-95% מהפניות, ומאמין שגם אם לא אצליח לתפור בעיה בגלל תקציב או תשתיות או כי אני לא מסכים איתה – אדם שמח שאני חוזר אלי". איך תוכל להתמודד עם כל כך הרבה פניות? "אני חושב שזה נכון וחשוב – גם אם זה מוגזם. בהמשך אקים מרכז ניהול תחבורה ציבורית גדול עם מוקדים מאוישים שלנו עם נציגים של כל החברות המפעילות אצלנו, שיתפקד 24 שעות וייתן מענה לכל פניה. ואז אבקש שייפנו אלי רק במקרים שבעיה לא טופלה. התפקיד שלנו זה לעזור לאדם יגיע למקום שהוא צריך, ויש מצוקת אוטובוסים ומצוקת נהגים". סמוטריץ הדגיש כי "יש אנשי מקצוע מצויינים שתחבורה אבל השכל לא נמצא רק אצלנו והפניות מהאזרחים בהחלט מאירות עיניים בהרבה מאוד דברים", ואמר שהוא "לא עוזר בפרוטקציות ולמי שלא מגיע. אבל לפעמים אנשים סובלים ובעבודה נכונה והסבת תשומת לב של פקיד, אפשר לשחרר חסמים. זה קרה בעשרות ומאות מקרים בחודש האחרון". שר התחבורה בצלאל סמוטריץ היו פניות שגרמו לך לשנות מדיניות? "למשל הרכבת בירושלים לנתב"ג – בגלל ויכוח עם המשטרה, אנו מוגבלים ל-400 איש בכל נסיעה. מי שהגיע אחרי ה-400 צריך לחכות. קיבלתי פניות, אז שינינו את הנוהל. אנשים כעת נכנסים פנימה למזגן ולקפטריה. גם טיפלתי בשינוי רמזורים, העלאת קורקינטים לרכבת בירושלים, טיפול במפגעים ועוד". באמת שכל הכבוד. אבל לא עדיף שיועץ שלך יטפל בפניות מאשר שהזמן היקר שלך ילך לטיפול בבעיות ממוקדות? "ברור ששר צריך לטפל בדברים מערכתיים, ואני משקיע את עיקר הזמן בלמידת סוגיות לעומק. אבל יש ערך ללמידה מלמטה וזה אפשרי במינון נכון. אני לא עונה להודעות טלפון. רק הודעות כתובות – זה יעיל וקל להעביר כך את הפניות למי שצריך". עוד הוסיף: "אני הרי לומד את משרד התחבורה מלמעלה דרך המנכ"לית, והסמנכ"לים ואנשי המקצוע, ויש המון יתרון ללמוד גם מלמטה. אני לא מסוגל לעזוב הכל ולנסוע כל היום באוטובוסים ובמטוסים – אבל ככה אני שומע על בעיות, דרך תלונות חוזרות. אגב מרתק במשרד ואני נהנה ברמות שחבל על הזמן". אתה חושב שכל השרים צריכים לנהוג כך? "עצם העובדה ששר נגיש ועונה לפניות ציבור – זה צורב את זה באישיות ומרגיל אותי לזכור שבסוף אני משרת ציבור שנועד לשרת את הציבור. מאוד קל לשכוח כשאתה מנהל מערכות גדולות ופוגש אנשים חשובים – שאתה אמור לשרת אזרחים. אבל אתה לא משרת מכונה או תהליך – אלא אנשים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום לזה תזכורת". סחתיין לשר סמוטריץ – מוזמנים לפרגן לו בדף התשבוחות שלנו, הסרגל בצעד אמיץ ולא שגרתי פרסם שר התחבורה החדש בצלאל סמוטריץ (ימינה) את מספר הטלפון האישי שלו (0528903771). בחלוף חודשיים חשבנו שזה זמן טוב לשאול אותו איך השפיעה העובדה שהנייד שלו גלוי לכל על תפקודו. "היה ארוע לא צפוי של הפגנות של יוצאי אתיופיה ולא רציתי שאנשים ייתקעו בדרך הביתה. קיבלתי באותו ערב עשרות פניות ודאגנו עד 2-3 בבוקר שכולם יגיעו הביתה. לא ציפיתי שזה יהפוך לדפוס קבוע של לשכת פניות הציבור". "יש ימים של מאות פניות. חלקן ממוקדות וחלקן מלינות על בעיות מערכתיות. אני עונה לכולם ואני משקיע בזה שעתיים ביום. בניתי מנגנון אצלי שאני יודע למי אני מעביר מה – חלק לצוות, וחלק לאנשי המקצוע במשרד. אני לא יכול להגיד שזה לא לוקח זמן. אני עונה בנסיעות ובזמנים של בין לבין, ובלילה; אני מגיע הביתה בחצות ואז עונה עד אחת בבוקר. אני חוזר ל-95% מהפניות, ומאמין שגם אם לא אצליח לתפור בעיה בגלל תקציב או תשתיות או כי אני לא מסכים איתה – אדם שמח שאני חוזר אלי". "אני חושב שזה נכון וחשוב – גם אם זה מוגזם. בהמשך אקים מרכז ניהול תחבורה ציבורית גדול עם מוקדים מאוישים שלנו עם נציגים של כל החברות המפעילות אצלנו, שיתפקד 24 שעות וייתן מענה לכל פניה. ואז אבקש שייפנו אלי רק במקרים שבעיה לא טופלה. התפקיד שלנו זה לעזור לאדם יגיע למקום שהוא צריך, ויש מצוקת אוטובוסים ומצוקת נהגים". סמוטריץ הדגיש כי "יש אנשי מקצוע מצויינים שתחבורה אבל השכל לא נמצא רק אצלנו והפניות מהאזרחים בהחלט מאירות עיניים בהרבה מאוד דברים", ואמר שהוא "לא עוזר בפרוטקציות ולמי שלא מגיע. אבל לפעמים אנשים סובלים ובעבודה נכונה והסבת תשומת לב של פקיד, אפשר לשחרר חסמים. זה קרה בעשרות ומאות מקרים בחודש האחרון". "למשל הרכבת בירושלים לנתב"ג – בגלל ויכוח עם המשטרה, אנו מוגבלים ל-400 איש בכל נסיעה. מי שהגיע אחרי ה-400 צריך לחכות. קיבלתי פניות, אז שינינו את הנוהל. אנשים כעת נכנסים פנימה למזגן ולקפטריה. גם טיפלתי בשינוי רמזורים, העלאת קורקינטים לרכבת בירושלים, טיפול במפגעים ועוד". "ברור ששר צריך לטפל בדברים מערכתיים, ואני משקיע את עיקר הזמן בלמידת סוגיות לעומק. אבל יש ערך ללמידה מלמטה וזה אפשרי במינון נכון. אני לא עונה להודעות טלפון. רק הודעות כתובות – זה יעיל וקל להעביר כך את הפניות למי שצריך". עוד הוסיף: "אני הרי לומד את משרד התחבורה מלמעלה דרך המנכ"לית, והסמנכ"לים ואנשי המקצוע, ויש המון יתרון ללמוד גם מלמטה. אני לא מסוגל לעזוב הכל ולנסוע כל היום באוטובוסים ובמטוסים – אבל ככה אני שומע על בעיות, דרך תלונות חוזרות. אגב מרתק במשרד ואני נהנה ברמות שחבל על הזמן". "עצם העובדה ששר נגיש ועונה לפניות ציבור – זה צורב את זה באישיות ומרגיל אותי לזכור שבסוף אני משרת ציבור שנועד לשרת את הציבור. מאוד קל לשכוח כשאתה מנהל מערכות גדולות ופוגש אנשים חשובים – שאתה אמור לשרת אזרחים. אבל אתה לא משרת מכונה או תהליך – אלא אנשים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום לזה תזכורת".

25 לוביסטים של חברות מסחריות מקבלים חניה חינם בתוך משכן הכנסת - בעוד שנציגים של ארגונים אזרחיים משלמים מכיסם לחניון. בהמשך לחשיפת "שקוף", היועצת המשפטית של הכנסת השיבה לפניית "לובי 99" בנושא והסבירה שהפרמטר הקובע הוא 10 שנות ותק - אך לא הצליחה למצוא בארכיון מדוע נקבע כך

לפני חודשיים חשפנו ב"שקוף" את רשימת 25 הלוביסטים המסחריים שזכו לקבל אישור כניסה קבוע לרכבם למשכן הכנסת, כשלמעשה מדובר במשאב ציבורי המצוי במחסור, שהוענק להם חינם ועל פי פרמטר של ותק (10 שנות פעילות ומעלה). הערכתנו את שווי ההטבה עומד על 210,000 שקל בשנה, סכום של שכירת מקום חנייה באזור הכנסת. לאור החשיפה פנו "לובי 99" למנכ"ל הכנסת בדרישה לחלוקת המשאב הציבורי היקר, באופן שוויוני ובצורה שקופה. במכתב תשובה מהיועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפיק, עולה כי הקריטריון שמעניק את ההטבה הנכספת הוא ותק של 10 שנים בעבודת השדלנות. "הכללים לפיהם ניתנים היתרי כניסה עם רכב לכנסת נקבעו בפעם האחרונה בכנסת בשנת 2006-7", כתבה במכתב, וכיוונה לתקופת כהונת יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, כיום לוביסטית-ביתית של רמי לוי בימנו. "אשר לשדלנים, כידוע לכן נקבע כי היתר הכניסה עם רכב לכנסת יינתן לשדלן רק לאחר פעילות של 10 שנים, לפחות. ניסינו לדלות מהארכיון את הסיבה לכך, אך ללא הצלחה", מודה עו"ד אפיק. הרמז האחרון בדבריה מצביע על כך שחלוקת החניה על פי ותק של לוביסטים הנשכרים על ידי בעלי אינטרסים לא בהכרח מתיישבת עם ההיגיון, בלשון המעטה. כמוהם ישנם גם פעילים חברתיים עם ותק דומה שלא זכאים לחניה חינם. כאן המקום להדגיש, שבניגוד לאישור כניסה קבוע לאדם, שניתן אולי לטעון שיש היגיון במתן אישור כזה ללוביסטים שמגיעים באופן יומיומי שנים רבות לכנסת – הרי שהענקת אישור כניסה לרכב איננה מקלה טכנית על איש ומהווה צופר וסמל סטטוס. "אני מניחה שהרציונליים לקביעת פרק זמן זה הם מספר מקומות החניה המוגבל שקיים בכנסת בשילוב הרצון להבטיח שרק שדלן שמגיע לפעילות ארוכת טווח הוא כזה שמוצדק לתת לו אישור כניסה עם רכב", כותבת עו"ד אפיק. תשובתה מציינת את העובדה שמדובר במספר מוגבל של מקומות חנייה, אך מתעלמת מהנמקת צורך הענקתן ללוביסטים מסחריים, שפעמים רבות מייצגים אינטרסים של בעלי הון ופוגעים באינטרס הציבורי הרחב. חרף חוסר ההיגיון, היועצת המשפטית מסיימת את תשובתה בכך שהיא עומדת מאחורי הנוהל הקיים. "לאור האמור ומעבר לכך שכבר קיימות אמות מידה למתן היתר כניסה עם רכב לכנסת, שעיקריהן הובאו לעיל בתמצית, אני סבורה כי הן מאוזנות ומציבות רף גבוה יחסית, אך מוצדק בנסיבות העניין, ביחס לשדלנים". מלובי 99 נמסר בתגובה כי "הנגישות אל מקבלי ההחלטות צריכה להיות שוויונית. צר לנו שבמקרה זה, המשאבים הציבוריים מחולקים באופן שנותן יתרון לנציגיהם של בעלי ההון וקבוצת האינטרס החזקות במשק, על פני הציבור המבוזר". תשובת היועצת המשפטית לכנסת פותחת פתח לאפשרות של עתירה נגד חלוקת אישורי חנייה קבועים ללוביסטים. חוסר היכולת של גורם ציבורי לנמק לעומק הקצאת משאב ציבורי, עשויה לגרור עתירה שתחייב אותו לאחת משתיים – או להמציא הצדקה משפטית חזקה לפרמטר ההקצאה הנוכחי, או לשנות אותו כך שייתר את העתירה והטענות המרכזיות העומדות מאחוריה.

שיחת התן וקח בין נתניהו למוזס מחדדת את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף - לבין להביא לקוראים את האמת. איך זה באמת עובד ומדוע עיתונות עצמאית היא הפתרון האולטימטיבי

בתחילת העשור, נהגה מירי רגב לצרוח על דובריה שכל יום בו היא אינה מופיעה בעיתונים – הוא כישלון שלהם. אז הדוברים בלשכתה התחלפו ללא הרף: רגב החליפה לא פחות מ-10 יועצים בשמונה חודשים.באותה תקופה עבדתי (תומר) ב"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות", והחלטתי לכתוב אייטם קטן בטור שלי על כך שרגב השיאנית בהחלפת יועצים פרלמנטריים. אלא שאחרי שביקשתי ממנה תגובה, תפסה אותי בוועדת הכספים וצרחה עליי: "מה זה עניינך כמה יועצים אני מחליפה? אתלונן עליך עם נוני מוזס! חכה תראה!" רגב טענה שיש לה מהלכים אצל מוזס ואמרה שהוא יעיף אותי.מוזס לא צעק עליי בסוף (למעשה לא ראיתיו בחיי), אבל זה לא היה מופרך. רגב קיבלה שוב ושוב סיקור חיובי ב"ידיעות" באותה תקופה. ואילו הייתי מפחד על מקום העבודה שלי – הסיקור שלי עליה בהחלט היה משתנה.זה לא היה מקרה חריג. פעם כתבתי בעיתון תחקיר על גוב שקיבל בן משפחה של אביגדור ליברמן, פוליטיקאי הידוע בקרבתו ל"ידיעות". התחקיר נגנז בדקה התשעים – ואף אחד לא ידע להסביר לי למה. הייתה גם תקופה ששלי יחימוביץ הייתה ברוגז עם נוני – אז היה זה סוד גלוי שלא כדאי לאזכר אותה. אלו רק כמה דוגמאות, ועוד מ"כלכליסט" – שם שמרו פי מיליון על הגינות וענייניות לעומת עיתון האם, בו עיתונאים רבים כבר חשפו איך ערכו אותם בצורה לא רלוונטית לקוראים ולקוראות – אלא רלוונטית לעסקים.לכן השיחה לה נחשפנו ב"המקור", בה המו"ל נוני מוזס מספסר באחד מכלי התקשורת הגדולים במדינה, בעיתונאים ובקוראים מול ראש הממשלה – הגעילה והחרידה אותי – אך לא הפילה אותי מהרגליים.התן וקח הזה רק חידד בעיניי את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת.בספקטרום הרחב שבין השניים, מוזס בחר בנקודת הקיצון בין השניים. זו לא תאוריה, נוני הסביר סוף סוף בפשטות ראויה לציון את המוטיבציה שלו: "אני רוצה להרוויח כסף".יודעים מה? זה הגיוני. זה טבעי ואפילו מחויב המציאות – עיתון הוא חברה עסקית, וככזו היא חייבת למקסם את הכנסותיה, אחרת תיסגר. כל עוד החברה שומרת חוק – לא אמורה להתעורר בעיה.אלא שעיתון הוא לא עוד חברה. יש לו תפקיד קריטי בדמוקרטיה: כלב שמירה. לכן, זה עסק מיוחד: בידיים הנכונות, המוצר שלנו הוא כלי למיגור עוולות, או לכל הפחות – כלי לתיווך אחראי של המציאות. בידיים הלא נכונות? המוצר הזה יכול לעוות מציאות, להשתיק קולות, להסתיר עובדות מסוימות ולהבליט כאלו שיש מאחוריהן אינטרס צר. אתה יכול לכרות דילים עם מפרסמים, לרומם פוליטיקאים מסוימים שעוזרים לאינטרסים הכלכליים שלך ואתה יכול להשתמש בעיתון כדי לרסק ולפגוע באויבים שלך או בהצעות חוק הרעות לך, לא משנה בכלל כמה הם טובים לעם ישראל. הכל כדי לגרוף עוד ועוד הכנסות.האם ידיעות מוטים פוליטית?רבים חושבים ש"ידיעות" הם שמאלנים או ימניים – זה לא רלוונטי. האגנדה שלהם זה כסף, ורק כסף. רואים את זה במערכות יחסים שלהם עם נתניהו מחד, ועם איתן כבל ואיציק שמולי מאידך. רואים את זה דרך 14 זיקות שלהם עם נבחרי ציבור שמיפינו בכל המפה הפוליטית.רואים את זה בכתבה בה פרסמנו כיצד קבוצת ידיעות צילמה פוליטיקאים והתנתה את הפרסום שלהם לאחר מכן בתשלום. רואים את זה בחשיפתנו כי נוני מוזס מכר וילה ללב לבייב, והסיקור החיובי שקיבל לאחר מכן.בגלל זה, תקשורת עצמאית היא כל כך, כל כך חשובה. למה? כי מערכת התמריצים שמניעה אותה שונה בתכלית. היא מופעלת בידי אנשים שמשתוקקים להשתמש במדיה כאמצעי לשינוי מציאות, ולא כאמצעי להרוויח שכר או לגרוף כוח. הודות למודל כלכלי שלא מתבסס על פרסום וכניסות, ובזכות חוסר תלות בפוליטיקאים – זה גם אפשרי. אחד הדברים שנחשפו בהקלטות הוא שמדי מערכת בחירות, עוד מ-96 (!) ראש הממשלה נהג להפגש עם המו"ל של ידיעות כדי לסדר לו ניצחון. מה נתניהו היה עושה מול "שקוף" – נפגש עם 2,714 המו"לים שלנו? קצת מסובך. זו לא קלישאה. ב"שקוף", אין לנו בעל בית עם אינטרסים סמויים – אתם ואתן הבוס.אנחנו עדיין מזעריים, אבל השלמנו השנה את בדיקת ההיתכנות וכבר עובדים אצלנו שישה אנשים במשרה מלאה ועם אפס ניגודי עניינים!החלטנו לנצל השבוע את החשיפה הזו כדי להעלות הילוך. אנחנו צריכים לגייס עוד 4,655 ש"ח בהוראות כדי להשיק מחלקת וידאו – כדי שתוכלו לקבל עוד סיפורים ותחקירים שאולי יהיו קצת פחות סקסיים – אבל הכרחיים כדי לתקן את המציאות שלנו. זה הזמן לתייג חברים ולצרף בני משפחה. עוד 150 מו"לים – ואנחנו שם! ולמי שחושב שתמיד נשאר לצעוק מהיציע – יש לי חדשות. אם תמשיכו להצטרף, תוך ארבע שנים מהיום נהיה אחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל.כשזה יקרה – נשנה מציאות פי כמה וכמה. נשפיע ללא הרף.מי שיבחר להסיט את הדיון לספינים במקום להתמודד עם סוגיות המעסיקות את הציבור ביום-יום – לא יסוקר. זה יחרפן את המנהיגים, ואז זה יחייב אותם לשנות את ההתנהגות שלהם ולדאוג אך ורק לכם, כפי שהם תמיד היו אמורים לעשות. יחד אתכם נקבע סדר יום חדש. יחד אתכם נבנה כלי תקשורת חסין משחיתויות, כי אותנו שום חוק ושום מפרסם לא יכולים לאלץ לסגת מסיפור. אנחנו פה – כל עוד תרצו בכך, ולא שנייה אחת מעבר.https://www.facebook.com/100yamimshelshkifut/videos/540787180070298/?__xts__=68.ARD4OogQcQOqNJkikKwUgazYqVyMtL3k21Z8bXkXXmMK_CLn4bnSiADMvOGt59pXY-Wiwc71UzN6d2WdbtXDuu68LzDJ3Hl-v7ffzJw1FTPb83PQA-yl_a0teeKQVbepo7crXEOS8Xo2Gzf9IewBQFTM_uSflrDN-gBI7c7sD31r4Z63sg3g6tdrLyYgS5A8ftreeuvNLe_H3gajdNWKGKTu63mULj9rE4OQV9zMEPS_Fq5L-idV8h5mYpBSYld_CRscxDTAcQ2nIJLPPP1WpFen6owDSoCMKSe1Di0LRnjXGK0JUQQJ-_xMfpYR3Qd7BeAIjtecuCbaey8pGyMFb4Gxh7mE&__tn__=H-Rהלקח ברור. קראו עיתונות עצמאית ותגדילו אותה.ועבורנו ב"שקוף" – כל תמיכה חודשית תעשה את כל ההבדל

כאילו הפכנו את משל המערה של אפלטון על פיו: אנו נעים מעובדות לתדמיות, ולא להפך

"שום מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות קיום של מראות כאלה", אמר ראש הממשלה אהוד ברק, וחזר ואמר כמה וכמה פעמים לנוכח התמונות שהופיעו באמצעי התקשורת מאז פרצו המהומות בין ערבים ליהודים בסוף ספטמבר האחרון. למה בעצם התכוון ראש הממשלה? מה הטריד אותו? השימוש בביטוי "מראות כאלה", יכול לשמש מפתח לשינויים העמוקים שמחוללת הטלוויזיה הישראלית בהתייחסות שלנו למציאות, כולל אל אירועים כהרג ומוות של ילדים בעת חילופי אש או עימות בין חיילים ומפגינים. ב-2 באוקטובר פרסם "הארץ" בעמודו הראשון את תמונתו של מוחמד א-דורה שנהרג מירי חיילים ישראלים בעת חילופי אש בצומת נצרים יום קודם לכן. צופי הטלוויזיה יכלו לראות את תהליך הפציעה, הגסיסה והמוות של הילד בצילומי תקריב (קלוז-אפ) צבעוניים. מי שמתבונן בתגובה הטיפוסית של דוברים רשמיים, עיתונאים וסתם אנשים ברחוב הישראלי להריגתו של מוחמד א-דורה לא יכול שלא להתרשם שהעיסוק בהשפעת צילומים אלה על מעמדה ודימויה של ישראל בעולם בעיצומו של העימות עם הפלסטינים מאפיל על, ואולי אפילו מוחק את ההתייחסות הספונטנית למראה הזוועה הזה ברמה האנושית, הרגשית והמוסרית האלמנטרית. נכון, תוך זמן קצר פרסם צה"ל תוצאות של תחקיר שסתר את הנסיונות ליחס את המעשה לצלפים פלסטינים או להציג את הילד התמים כזורק בקבוקי תבערה. למרות זאת, בלטה בבירור הנטייה למקם את תמונת גסיסתו ומותו של מוחמד בשיח על מעמד ישראל במלחמת התעמולה עם הפלסטינים בזירת התקשורת הבינלאומית. הצורך להימנע מלעסוק בשאלות כגון כיצד נהרגים ילדים פלסטינים מכדורים שיורים עליהם חיילינו-שליחנו החמושים, או מה בעצם עושים חיילינו בנצרים, או אפילו מה עושה הרג ילדים (אפילו לא מכוון) באש חיה לנערים שלנו ששלחנו לירות – במקום להתמודד עם שאלות כאלה היה לנו נוח יותר לברוח באופן קולקטיבי למחוזות השיח על השימוש בתמונות באסטרטגיות של תעמולה בזמן מלחמה. מיד נקטנו צעדים נמרצים למנות צוות מופלא של דוברים מנוסים, שמיהרו להניח את התמונות הרעות האלו על מפתנו של ערפאת "השולח ילדים לקו האש כדי לעשות שימוש ציני במותם לצורכי תעמולה". סוף סוף הצלחנו לגלות לעולם מי באמת הרג את מוחמד. גם צה"ל, כמובן, מיהר הפעם להסיק את המסקנות מההכרה שחלק חשוב מן המלחמה מתנהל בתקשורת העולמית. דוברים צבאיים הודיעו שמעתה יצוידו חיילים ביחידות קרביות בנשק חדש ביותר: מצלמות וידאו שיצלמו מה באמת קורה במקרים כאלה. לא קראתי ולא שמעתי שמישהו שאל, כיצד יפעל חיל הצלמים הקרביים החדש של צה"ל במקרים כמו פגיעות הצלפים הישראלים בילדים פלסטינים? כיצד יוכל חייל ישראלי שבידיו מצלמות וידאו למנוע את "התמונות הרעות" האלה או לנטרל אותן באמצעות תמונות נגד? האם חייל ישראלי עם מצלמה, שנקלע לסיטואציה שבה נפגע מוחמד, היה אמור לקפוץ פתאום אל מול המוצב היורה, לנפנף במצלמתו ולצעוק לחיילים, "הפסיקו לירות, יש כאן מצלמה עוינת המייצרת תמונות רעות לישראל!"? אם אמנם זו הכוונה, הייתי מציע לחלק לחיילי כל הצדדים מצלמות, אולי אפילו במקום רובים! הבה נעביר את כל המלחמה לזירת התקשורת! אף כי בעימות האחרון התחלנו בעמדת נחיתות בשל צילומי הביקור של שרון בהר הבית וצילומי מותו של מוחמד, ימים ספורים לאחר מכן עמדו לרשות המסבירים והתועמלנים הנאמנים שלנו תמונות הזוועה שצילמה הטלוויזיה האיטלקית מאירוע מעשה הלינץ שביצע המון פלסטיני בחיילינו בראמללה. שוב נוצר איזה דיסוננס בין האירוע הנורא ובין התמונות, אלא שהפעם בכיוון ההפוך. הצמרמורת והכעס שלנו אל נוכח מעשה הזוועה הזה היו מלווים במידה מסוימת של סיפוק בקיומן של תמונות בעלות ערך הסברתי גבוה לצד שלנו, על אכזריות וברבריות פלסטינית. כך, אם כן, בעזרת צלמים ומצלמות המפוזרים בכל עבר, הגוססים והמתים שלהם מייצרים תמונות רעות לנו והגוססים והמתים שלנו מייצרים תמונות רעות להם. אך בשני המקרים, גם אנחנו כאזרחים ישראלים וגם שכנינו/יריבינו הפלסטינים הופכים בעצם לקורבנות של תהליך מסוכן של דה-הומניזציה. נמצא לנו דרך לעקוף את ההתמודדות הקשה והכואבת שלנו עם בחינת התנאים והנסיבות שבהם אנשים הופכים לגופות ולהעמיד במקומה את העיסוק שלנו בשאלה, כיצד ניתן להפוך גופות לתמונות מנצחות. במצב זה, מומחים לתקשורת ותועמלנים למיניהם תופסים את מקומם של אנשי רוח שהעלו בתקופות קשות בעבר שאלות עמוקות ונוקבות על דרכנו, על יעדנו ועל הערכים המנחים את מנהיגינו. השיח הישראלי הציבורי-תקשורתי באוקטובר 2000 יכול לשמש מעין תמרור לתהליך מסוכן, בחלקו לא מודע, המתחולל בקרבנו. תהליך של העתקת תשומת הלב והשיח שלנו מעיסוק במהויות – לעיסוק בתמונות; כאילו הפכנו את משל המערה של אפלטון על פיו, אנו נעים מעובדות לתדמיות, ולא להפך. אנו נוטים לשכוח שהתמונה תמיד נוטלת קטע מן המציאות מתוך הקשרה העשיר, המורכב והנזיל, מעמידה אותו במקומו ומקבעת אותו. כל תמונה מייצגת בעצם את נקודת מבטו וזווית ראייתו של הצלם; היעדרותו מן התמונה מעלימה את קיומו, והופכת את התמונה ל"אובייקטיבית" כביכול. תגידו, "טובה תמונה אחת מאלף מלים", אך תמונות לעולם אינן מדברות בעד עצמן. בסופו של דבר, ההסתמכות על תמונות אינה אלא אימוץ לא מודע של פרספקטיבה המתחזה למיצג אמת של המציאות על כל פניה. בכך הן גורמות לשיבוש הולך וגובר בשיפוט המוסרי שלנו, ביכולת שלנו לחוות את הכאב המלווה את האלימות, ובכושר שלנו לזהות את הזיקה בין סיבתיות לאחריות, בין מה שאנו עושים באמת ובין מה שאנו רואים בטלוויזיה. במקום לשאול את עצמנו, על רקע מאורעות כאלה, מה קורה לנו וליריבינו, אנו עוסקים בשאלה, "איך אנו נראים?", וכמובן גם "איך הם נראים". רק בחברה כזו יכול ראש הממשלה לומר כדבר מובן מאליו, ש"שום מדינה מתוקנת לא יכולה להרשות קיומם של מראות כאלה". ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 29, נובמבר 2000

ב"הארץ" מתקשים להבין את הרפורמה בתחבורה הציבורית | ב"מעריב" וב"ישראל היום" משבחים את שלטון החוק | ב"ידיעות אחרונות" מתגייסים לעזרת משטרת הסנסציה | ולקלמן ליבסקינד יש עדיין מקורות בעמיקם

"עיני לוחץ: לא להוריד את מחיר הדלק לצרכן", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "יו"ר ההסתדרות נפגש עם שר התשתיות עוזי לנדאו וביקש: בחן מחדש את הקטנת מרווח השיווק של חברות הדלק. הפנייה של עיני מצטרפת ללחצים שמפעילות חברות הדלק נגד המהלך. העלות של הקטנת מרווח השיווק לחברות: כחצי מיליארד שקל. התועלת לצרכן: כ-20 אגורות לליטר". "עופר עיני נגד הצרכנים", נכתב בכותרת הידיעה עצמה, של אבי בר-אלי, בעמ 5 של העיתון. "שערוריית מחיר החשמל", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ממשלת ישראל ממשיכה בקשר השתיקה שלה בנוגע לגז המצרי, הגורם מס 1 בעלייה הצפויה בשיעור 20%. יו"ר רשות החשמל, אמנון שפירה, שנמצא רגל וחצי מחוץ לתפקיד, מכריז על עליית מחירים על דעת עצמו. ומשרדי איכות הסביבה והאוצר מנהלים, כרגיל, קרבות אגו. את המחיר ישלמו, כצפוי, הצרכנים", נכתב בכותרת המשנה. "ישראל אלופת אירופה בהתייקרות מוצרי המזון", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "מחקר של הכנסת מגלה: סל מוצרי המזון של הישראלי הממוצע התייקר בשש השנים האחרונות בשיעור ריאלי של 1.3%. מקבילו בגוש היורו ספג התייקרות של 1% בלבד". "מדד ארוחת הבוקר: זינוק של 36% בחמש שנים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". לצד הכותרת, תצלומים של מוצרים ולידם שיעור ההתייקרות: מילקי 44%, לחם אחיד פרוס 33%, 12 ביצים גדולות 31%. העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים לידיעות על יוקר מחיה תחת הלוגו "חולבים אותנו". על-פי אחת מהן, "גביע דנונה בישראל יקר ב-133% לעומת בריטניה". "זיתא: הצרכנים בישראל משלמים על שמן זית פי שניים מצרכנים במדינות אחרות", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "עסקים" של "מעריב". "ספקיות האינטרנט העלו את מחירי החבילות ב-40%", נכתב בידיעה אחרת באותה כפולת עמודים. "ועכשיו: גם החיבור לאינטרנט מתייקר. נטוויזן ו-012 מעלות את המחירים בעשרות אחוזים", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בכותרת אחרת על השער נכתב: "מיטב מצטרפת לגל ההתייקרויות: מעלה את דמי הניהול". אם המנגינה של הכותרות הללו נשמעת לכם מוכרת, אתם טועים. העיתונות הכלכלית עוברת מהפך שקט, שני, בשנים שאחרי פרוץ המשבר העולמי. בין השאר, בזהותו של נמען הדיווחים. מהיצרן – לצרכן. מהמוכר – לקונה. מבעל ההון, אל הציבור הרחב. גיל מלמד במוסף "עסקים" של "מעריב" קובע כי הנחת עבודה של משרד התחבורה ושל שר התחבורה היא כי לכל רפורמה יש "מחלות ילדים", וכי "מדובר בהנחה מסוכנת, לא אחראית וכזאת שגורמת נזקים כלכליים גדולים בנוסף לטרדה מיותרת". האם מדובר בקביעה הגיונית וצודקת או בתלונה קנטרנית ומתחסדת? על-פי מה שכותב מלמד עצמו, נראה כי התשובה השניה היא היותר נכונה. על-פי מלמד: התלונות נגד הרפורמה נובעות בחלקן מאנשים שפשוט לא אוהבים שינויים, בחלקן בשל רצון להתנגחות פוליטית ובחלקן בשל "קנטרנות סתמית", ו"קרוב לוודאי שבטווח הבינוני והארוך הרפורמה טובה, ולכל הפחות הגיונית". אם כך, היכן צריך למקם את התלונה של מלמד על כך שהרפורמה סובלת מקשיי קליטה: פחד משינויים, קנטרנות סתמית או התנגחות פוליטית? התשובה לא מופיעה בטור. עם זאת, מלמד מספק גם תלונה משמעותית יותר: משרד התחבורה פועל במחשכים, לדבריו, ואינו משתף את הציבור. אמנם, במוסף עצמו שבו נכתבים הדברים פורסם כי מנהלת הרפורמה קיימה 70 מפגשים עם אזרחים וועדי שכונות, אך התלונה על שיתוף לקוי אינה נחלתו הבלעדית של מלמד. על רותי אמיר, ראש מינהל תחבורה ציבורית בנתיבי-איילון, האחראית על הרפורמה, נכתב היום ב"הארץ": "היא גם לא מתביישת להודות בטעויות. ולתפיסתה, נעשו לא מעט כאלה. הגדולה מכל, אולי, בהסברה: אנחנו עשינו טעות. התייעצנו וראינו איך עושים בעולם. קיבלנו המלצה, אמרו לנו שבשינוי מסלולי אוטובוסים אתה לא יכול להסביר את זה מוקדם. שאנשים ישכחו". טורו של מלמד מופיע בעמוד פנימי של המוסף. ב"הארץ" מניפים טענה דומה לכותרת הראשית של העיתון: "במשרד התחבורה מודים: שיפור ממשי יורגש רק בעוד שלוש שנים" (וכותרת הגג: "הרפורמה בתחבורה הציבורית יצאה לדרך ועוררה את זעם הנוסעים"). יש משהו מקומם בדיווח הזה, ובבולטות שהוא מקבל. בידיעה עצמה מלינים הכתבים, אילן ליאור ודניאל שמיל, שלוש תלונות: העדרם של שלטים אלקטרוניים מהתחנות, העובדה שהנהג עדיין משמש גם קופאי, וקיומם של מכשולים בנתיבים המיועדים לאוטובוסים. לא ברור מה הקשר של שתי התלונות הראשונות לרפורמה הנוכחית, ואילו כתובתה של התלונה השלישית היא משטרת ישראל. מלבד התלונות הללו, הידיעה עצמה עוסקת בדיווח שגרתי וסביר על הרפורמה בתחבורה הציבורית, ומקדישה מקום ניכר לפירוט של תחושות שליליות ותלונות של נוסעים. הבחירה של "הארץ" למסגר את הדיווח בכותרות מקטרות ומתלוננות מעוררת תחושה של אהבת הקיטור והתלונה, ולא של עיתונות ביקורתית. במקום לסנן את התלונות מהסוגים שפורטו לעיל באדיבותו של מלמד, במקום לבטל את הגורם הנפשי של שלום-עכשיו הדורש פנטזיה של תיקון מיידי (כאן אולי אפשר להבין, פסיכולוגית, את הקושי של "הארץ"), בוחרים בעיתון לשתף פעולה עם ההתניות הללו. הביקורת הנחוצה כל-כך על מהלך ציבורי משמעותי נדחסת בסד היללה. ובעיקר, מול הנימה הבכיינית העכשיוויסטית, מתמצקת ממילא התהייה: עכשיו באים? "לאחר עשר שנים של תכנון ועלויות של 200 מיליון שקל, מותר היה לצפות ליותר", נכתב בהפניה לטורו של יוסי שריד על שער "הארץ". שריד תוהה מדוע במקום הרפורמה המסובכת, לא הוסיפו פשוט עוד אוטובוסים. זו תהייה מתיילדת ומיותרת (התשובה: כי זה עולה הרבה יותר), אולם אפשר להפנות אותה גם כלפי מערכת "הארץ": בתוך עשר שנים של תכנון רפורמה, מותר היה לצפות ליותר סיקור וניתוח שלה. ולבסוף, הכותרת הראשית עצמה של העיתון כתובה כאילו היתה גילוי של "הארץ", חשיפה עיתונאית: "משרד התחבורה מודה". אולם בידיעה עצמה מפורט כי הרפורמה בנויה מארבע פעימות, שהראשונה שבהן התרחשה בשנה שעברה והבאות יתרחשו בשנים הבאות. כלומר: הרפורמה תושלם לגמרי בעוד שלוש שנים. ממילא "שיפור גדול יורגש בעוד שלוש שנים". לא חשיפה ולא הודאה, סתם הבנת הנקרא. (ואגב, כותרת כפולת העמודים המוקדשת לסיקור הרפורמה ב"דה-מרקר" היא ציטוט: "בעוד שלושה חודשים מרבית הנוסעים יהיו מרוצים מהרפורמה בתחבורה הציבורית".) "חוק אחד לכולם", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", תחת כותרת המשנה: "הרב עובדיה יוסף על בנו: טיפש, קראו לו למשטרה – היה צריך ללכת". כותרת המשנה מודיעה: "תומכי הרבנים קוראים להפגנת ענק היום מול בית-המשפט העליון. חלקם קוראים בגלוי לכינון תיאוקרטיה – שלטון רבנים", ומסתיימת במסר המנוסח באופן המגושם המאפיין את העיתון: "צריך שיהיה ברור: ישראל דמוקרטיה – כולם שווים בפני החוק". הכותרות מובילות לא לדיווח אלא למאמר דעה של דן מרגלית, אביר שלטון החוק, הכותב על "פוטש תיאוקרטי". גם האופיניון-פייפר "מעריב" מקדיש את הכותרת הראשית שלו, "ללא מורא", לטור דעה, של נדב איל. "בקצוותיה של החברה קם זרם חדש של יהדות, זרם שרוצה במותה של ישראל כמדינת חוק, זרם ששכח את ציוויה של מסכת אבות: הווי מתפלל בשלומה של מלכות". יש משהו מוזר באופן שבו הציבוריות הישראלית תופסת את החלק הדתי שבה. הרי שאיפתם של רובם המכריע של היהודים הדתיים היא לחיות תחת שלטונה של ההלכה; היא חלק בלתי נפרד מהאמונה המוצהרת, הכתובה בספרים וחקוקה בתפילות, בנוסחים כאלו ואחרים. היהודים לא שכחו כלום, זה אנחנו ששכחנו מה זה להיות יהודים. "אינני יודע על מה הרעש ומה מקור הפליאה. כל הדברים הגזעניים המיוחסים לרב כזה או אחר, או לשיח כזה או אחר, אינם חדשים. כל המעיין בחומר ההלכתי של הדתות המונותיאיסטיות יכול בנקל לעמוד על שורש הבעיה", כותב במדור הדעות של "הארץ" סלמאן מצאלחה, מהמעניינים שבין הכותבים במדור. "אשר על כן צריך לומר בפה מלא", מסיים מצאלחה את טורו, "הטומאה המוסרית מצויה בתורות המונותיאיסטיות החשוכות. ועד שיבינו כל אותם המתיימרים להיות בני תרבות, הן באזור הזה והן בעולם כולו, לא נראה אור בקצה המנהרה". "האלוף, שר השיכון והנאשם בעבירות בנייה", לשון הפניה לתחקיר של קלמן ליבסקינד הנמתחת לאורך רצועה צרה בתחתית שער "מעריב". "גורי רוזן מהמושב עמיקם מסובך כבר שנים בהליכים פליליים בשל פלישה לקרקעות המדינה", נכתב בכותרת המשנה (תחת הכותרת המוצלחת "מתאם הפעולות בשטחים"). "זה לא הפריע לידיד המשפחה, מתאם הפעולות בשטחים האלוף איתן דנגוט, לסדר לו פגישה עם שר השיכון אריאל אטיאס. זה גם לא הפריע לשר לקבל אותו בלשכתו ולסייע לו לקדם את ענייניו במינהל מקרקעי ישראל. ירון ביבי, ראש המינהל, שהסתייג וסירב להשתתף בפגישה עם רוזן ודנגוט, זומן היום לדיון עם נתניהו ועם השר אטיאס במטרה להביא להדחתו", נכתב בכותרת המשנה. תגובה ציונית הולמת מופיעה על שער "ישראל היום", תחת הכותרת "הקרב על המינהל" נכתב שם: "ראש מינהל מקרקעי ישראל, ירון ביבי, יגיע היום לפגישה דחופה עם ראש הממשלה ועם שר השיכון, שדורש לפטרו לאלתר על רקע משבר אמון. לשכת ראש הממשלה: נתניהו לא יפטר איש, רק יקרא לשניים להפסיק לריב". ליבסקינד, אני סמוך ובטוח, ימשיך לעדכן. "פרינס, לצד מייקל גקסון ומדונה, היה אחד מקיסרי מוזיקת הפופ בתקופת הזוהר שלה. שלא כמוהם, הוא ידע לעשות הכל: לשיר, לכתוב, לנגן, להפיק, לעצב, לעשות סרטים, לקבוע מהלכים", כותב דוריאן לנסקי מ"הגרדיאן" בכתבת ראיון עם פרינס המתפרסמת במוסף "גלריה" של "הארץ". "השמועות אפפו אותו לנוכח נוכחותו הכה מוזרה וקוראת תיגר: כוכב הפופ כחייזר בלתי מוסבר, בעל מיניות מעורפלת ועם זאת רעבתנית, ומלא און בצורה מטרידה כל-כך עד ששיר אחד מהאלבום, דרלינג ניקי, הביא להקמתה של שדולת ההורים לצנזורה על מוזיקה באמריקה". כיום הוא חבר בכת עדי-יהווה. "האם עבד קשה כדי להיות מרתק?", שואל לנסקי ומצטט את פרינס: "אכן היינו מרתקים מאוד. מינסוטה היתה קרקע בתולה. וזה היה פאנק רוק והיו הרבה אנשים מרתקים בסביבה". "האם לדעתו לאחר האטומיזציה של תרבות הפופ, משנות ה-80 ואילך, יכול לקום כוכב נוסף בשיעור הקומה שלו?", שואל לנסקי, ופרינס עונה: "זה יהיה חייב להיות משהו מלאכותי. מייקל (גקסון) ואני הגענו בזמן שלא היה כלום. ב-MTV לא היה אף אמן שהפגין גם כישרון חזותי. אולי דייוויד בואי. הרבה אנשים עשו תקליטים נהדרים, אבל התלבשו כאילו הם הולכים לסופרמרקט". הזמר מעיד גם על איבתו לגרסאות-כיסוי ומסביר מדוע אינו מפרסם משהו ממאות השירים ששמורים עימו וטרם ראו אור: בגלל הפיראטיות המקוונת. ועוד הוא אומר, בתשובה לשאלה על המוניטין שלו כ"מפחיד": "התקשורת אוהבת להוציא מפרופורציות, וככה האדם מצטייר גדול יותר ממה שהוא. ככל שהדבר הזה שנקרא פרסום מתפוגג מהר יותר, כך טוב יותר". "82 מיליארד שקל", נכתב באותיות גדולות בכותרת הראשית של מוסף "עסקים" של "מעריב", לצד איור גדול עוד יותר של דוב (משום מה בחרו ב"מעריב" בדוב קוטב דווקא). מתחת לסכום הנקוב נכתב: "זה הסכום שאיבדו המשקיעים בבורסה במחצית הראשונה של 2011", ומפורטים גובה הפדיונות מקרנות הנאמנות והתשואה השלילית של קופות הגמל. בסופה של כותרת המשנה מצוין כי "הבורסה דווקא פתחה את המחצית השנייה של השנה ברגל ימין". "החשש מקריסת יוון התפוגג ובורסת תל-אביב נסקה", נכתב בכותרת של דפי נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "בהנהלת ובדירקטוריון קשת מביעים מורת רוח מדברים שנשאה ירדני בכנס איגוד המפיקים בשבוע שעבר, לפיהם השתמע כי היא מותחת ביקורת על הזכייניות ועל מוסר התשלומים שלהן", מדווחים רועי ברק ולי-אור אברבך ב"גלובס". עוד לפי ברק, גולן יוכפז וטלי בן-עובדיה הם בין המועמדים למשרת מפקד גלי-צה"ל. "מלחמת הפלאשים", "קרב מצלמות" ו"אבסורד", מכנים עורכי מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את נוכחותם הבולטת של צלמים של ארגונים אידיאולוגיים בשטחי יהודה ושומרון. "בשנים האחרונות מפציע ביהודה ושומרון אלמנט חדש שנוסף לכל עימות, פינוי או הפגנה: המצלמות", כותב עקיבא נוביק. "מפגיני ימין ושמאל, פלסטינים, שוטרים וחיילים – כולם מקפידים להגיע חמושים לשטח. כבר אי-אפשר להפיץ טענות לא נכונות – כל קרב גרסאות מגובה בהוכחות מוצקות". נוביק אינו מציין אם ההוכחות מגבות כל פעם אחת מהגרסאות או את שתיהן. "גלגל המוות" היא הכותרת שמתחת לראשית של "ידיעות אחרונות" ("מהפכת הפסיכומטרי", "המבחן החדש יוצא לדרך"), וזו התופסת את המקום הגדול יותר על השער. לצד תצלום גדול של בני זוג בחתונתם, נכתב בכותרת המשנה כי השניים נהרגו מפגיעת משאית בעת שעצרו לתקן תקר. העורכים עושים זאת בדרך ציורית במיוחד: "טרגדיה של זוג צעיר שציפה להולדת ילד ראשון: באמצע תיקון פנצר דרס נהג משאית את שני (22) ואת זיו (24), העיף אותם למרכז הכביש, עצר לזמן קצר וברח. ואז באה עוד משאית דוהרת, ואחריה לא היה את מי להציל". אם הרושם הסליזי לא הודגש מספיק, באה כותרת נוספת, "ראיתם משאית קטנה לבנה?", בצירוף מספר טלפון. כאילו רפי גינת מעולם לא עזב.

ב-2010 סודיות בטחונית אינה לקוחה עוד מכתבי הקודש. הצנזורה הצבאית נאבקת גם במי שמעוניין לשמור סוד שלא לצורך, וצה"ל משתמש בסודות גם לצורכי שיווק עצמי

הקורא המבוגר, ואולי גם התמים, שגדל במדינה שבה סתימת פה בכל הקשור לקודש הקודשים של הביטחון היתה כמעט סלע קיומנו כאן, עלול היה חלילה ללקות בהתקף לב למקרא הידיעות שהופיעו בשבוע שעבר בכמה עיתונים. "גדוד הטנקים הראשון הממוגן באמצעות מערכת מעיל רוח החדשנית ייכנס בחודש הבא לפעילות מבצעית בעזה", דיווח יוסי יהושוע, הכתב לענייני צבא של "ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, "גדוד 9 של חטיבת השיריון 401 הוא הגדוד המבצעי הראשון של צה"ל שבו מותקנת המערכת החדשה". ב"הארץ" דיווחו עמוס הראל ואנשיל פפר כי לפי התוכנית המקורית, אמור היה להתפרס באזור, בחודש הבא, גדוד טנקים מחטיבה 401, אלא שכעת יוצב שם גדוד אחר מאותה חטיבה, גדוד 9, שהטנקים שלו צוידו באחרונה במערכת "מעיל רוח". נבהלתם גם אתם מהחשיפה הזו? תארו לכם איזו היסטריה היתה מתחוללת כאן אם ענת קם, נניח, היתה מעבירה מידע כזה לעיתונאי. בגידה, היתה זועקת כותרת אחת. הפקרת חייהם של חיילי צה"ל, היה מאשים פובליציסט מתלהם. לפני עשור, ספק אם ידיעה כזו היתה רואה אור בעיתון ישראלי. צה"ל לא היה מנדב מידע כזה לעיתונות, כפי שעשה הפעם, והצנזורה היתה ודאי פוסלת את פרסומה. הנימוקים היו בוודאי מוכרים לכל טוראי במיל: אין לפרסם מספרי יחידות (זה סוד!); אסור לדווח לאויב על תנועה של יחידות צבא מגזרה לגזרה (זה מידע מודיעיני רב-ערך); אין לדווח מראש על חילופי יחידות בגזרות מסוימות (האויב עלול לנצל את החפיפה כנקודת תורפה במערך הישראלי); אין לחשוף את מערך המיגון של מערכות הנשק הישראליות ("את ההפתעות נשמור לאויב בשדה הקרב"); אין לדווח על חוסר באמצעי הגנה של יחידות צה"ל (מדוע להעניק מידע כזה לאויב?). על ההיגיון הזה גדלו דורות של ישראלים. כמה מהנימוקים היו, אגב, מוצדקים, ועודם כאלה. אבל מכלול הטיעונים ועודף החשאיות יצרו במרוצת השנים מעטפת סודיות שחרגה הרבה מעבר להיגיון ולצרכים הצבאיים. הם סייעו לתפור לצבא אפוד מגן שמנע גם פרסום של כשלונות ותקלות. שנים רבות בלט ההיגיון שביטא פעם הרמטכ"ל רפאל איתן: "אל תפרסמו שום דבר שיגרום לערבים לשמוח", ואגב כך יצר סביב מערכת הביטחון הילה של קדושה משובצת במלות קוד, מסתירות ומרמזות כאחד. נחזור ל"מעיל רוח" ולגדוד 9. סביר להניח שהידיעה הזו ראתה אור לא בשל כשל תפקודי של הצנזורה הצבאית. היא התפרסמה משום שמישהו במערכת הביטחון העלה בדעתו שמותר, אפילו רצוי, לנפק את המידע לציבור. הידיעה ראתה אור אולי מפני שצה"ל מבקש לחזק כך את תחושת הביטחון של השריונאים, ובעיקר של הוריהם המודאגים, בדבר המיגון הנאות שניתן לילדים בירידתם לקו ברצועה. הידיעה על ירי טיל נגד טנקים קורנט, שפגע לאחרונה בטנק מרכבה בגבול הרצועה וחדר לתוכו, ודאי מעוררת דאגה. בצבא הבינו שהאמירה בנוסח של פעם, "זה בסדר, אנחנו מוכנים לכל אפשרות", כבר אינה מרגיעה את ההורים. גם לא את הציבור כולו. לא אחרי המשט הטורקי, לא אחרי מלחמת לבנון השנייה. אולי פרסום הפרטים הוא חלק מהקרב על תקציב הביטחון: מסר לאוצר, לשרים ולחברי-הכנסת שכאשר לחמאס יש קורנט, לא ייתכן שבחיל השיריון יהיה רק גדוד אחד שהטנקים שלו ממוגנים כהלכה ואילו שאר היחידות יישלחו לקרב חשופות, ממש כמו הכבאיות מודל 1980 שקירטעו בחזית האש בכרמל. או שמא מאחורי הסיפור עומדת התחרות בין "מעיל רוח" של רפא"ל ל"חץ דורבן" של תע"ש, שתי מערכות של "מיגון אקטיבי" מפני טילים? לישראלים שעדיין מתייצבים בדום מתוח כל אימת שנאמרות בנשימה אחת המלים "ביטחון" ו"סודיות", הנה דוגמה קטנה כיצד יש מי שמבקשים לנצל את החשאיות לקידום יוקרה, לא לצרכים מבצעיים. לפני שנים אחדות הגיעו כתב וצלם של אחד ממוספי "מעריב" להכין כתבה על יחידת הכלבנים הצה"לית, עוקץ. הכול תואם באמצעות דובר צה"ל, אבל נציגי היחידה הבהירו שיש להם דרישה נוספת: לטשטש את פניהם של לוחמי היחידה. הצלם שנלווה לכתב הבין שאין לחשוף את הלוחמים, ועשה מאמץ יצירתי לצלם באופן שגופם של הכלבים או פניהם יסתירו את קלסתריהם של הכלבנים. כשפורסמה הכתבה התחוללה מהומה. לא עמדתם בהבטחה, זעמו מפקדי היחידה. לא טישטשתם את הפנים. בעיתון השיבו: תבדקו – בשום תצלום לא חשפנו פני לוחם. אבל אז התברר כי אנשי עוקץ כלל לא ביקשו שיסתירו את פניהם באמצעות צילומים מתוחכמים. הם ביקשו שאלה יטוטשטו באמצעות מה שמכונה פקסול, טשטוש דיגיטלי של חלק מהתצלום, כפי שנוהגים בעיתונים בתצלומים של טייסים, לוחמי הקומנדו הימי או חיילי "יחידות מובחרות" כדוגמת המסתערבים של דובדבן. בירור עם הצנזורה העלה שאין שום החלטה בצה"ל האוסרת על חשיפת לוחמי עוקץ. היחידה דרשה את הפקסול בניסיון לשווק את מעמדה כ"יחידה מיוחדת": הפקסול נתפס בעיני לוחמיה כתג השתייכות למועדון היוקרתי ביותר בצה"ל. חשיפת המידע על התפרסותו הקרובה של גדוד 9 מול הרצועה היא עדות לכך שרוב "הסודות הצבאיים" כבר אינם תקפים. דוד בן-גוריון ביקש לכסות את צה"ל כולו במעיל של צנזורה, לא רק מטעמי בטחון שדה ומניעת מידע מהאויב. חשוב היה לו לשמור על תדמיתו של הגוף הממלכתי שנועד להיות לב לבו של כור ההיתוך. המעטה הוסר באופן הדרגתי, אבל רק מלחמת יום הכיפורים החלה לצמצם את חרדת הקודש שבה טופל הצבא בעיתונות עד אוקטובר 1973. הסיפור בהקשר הנדון כאן אינו הצנזורה, אחד הגופים המקצועיים והשקולים ביותר בכל הקשור לחשיפת מידע. מאז "הלכת שניצר" של בג"ץ, פועלת הצנזורה בקפדנות בהתאם לקביעה כי מותר לפגוע בחופש העיתונות אך ורק כאשר יש ודאות קרובה לפגיעה ממשית בבטחון המדינה. עוד קודם לכן ניהלה הצנזורה קרבות קשים יותר עם גורמים בתוך הצבא – שדרשו להטיל מיסוך כללי, בעיקר על תקלות ושיבושים – מאשר עם העיתונות הישראלית. במאה ה-21 מבין הצבא עצמו שהמשחק בגילוי וחשיפה יכול להניב לו תשואות, למשל בתחום עידוד הגיוס. אחרי עשורים שבהם יכלו מתגייסים לבחור בין צנחנים לגולני, גבעתי או חטיבת הנח"ל, ולעומת זאת השריון היה יישות אחת, החליטו לחזק את הזהות היחידתית של חטיבות השריון. כך הוסר המעטה מעל "עוצבת עקבות הברזל", וחטיבה 401 – מספר שפעם הופיע רק במסמכים צבאיים סודיים ונמחק בקפדנות מכל טקסט עיתונאי – הפכה למותג. ב-2010 סודיות בטחונית אינה לקוחה עוד מכתבי הקודש. למי שמשתמש בה, מסתיר וחושף על-פי רצונו, יש מגוון של נימוקים ואינטרסים. לציבור בכלל, ולעיתונות בפרט, מותר לשאול שאלות, גם על עצם הטבעת החותמת "סודי ביותר" על כל פיסת נייר. ועוד לא אמרנו אף מלה על ויקיליקס.

שבוע נוסף של עדויות בוועדת החקירה הממלכתית למחדל מירון לא עזר לעשות סדר בכל מה שקשור לשאלה - מי אחראי? גם מעקב צמוד אחרי כל מילה שנאמרת בדיונים לא ממש עוזרת לעשות סדר

גם מי שעקב בדקדקנות השבוע אחר העדויות בוועדת החקירה הממלכתית לאירועי מירון, בטח התבלבל. מי אחראי על ליל ל"ג בעומר? מי אחראי על כל מתחם ההר? מי על השטח של חסידות תולדות אהרון? אחרי שבוע של מעקב הדוק – ננסה לעשות סדר בכאוס שהוליד את הטרגדיה. אירוע ההילולה השנתית במירון בל"ג בעומר לא דורש רישוי מכיוון שהוא מוגדר כ"אירוע דתי ספונטני". אבל לא כל האירוע: אירועי ההדלקות דווקא כן דורשים רישוי, ומי שמבקש ומקבל אותו הן החסידויות. בגלל שהאירוע בכללותו לא דורש רישיון אז גם לא צריך מפיק שינהל אותו. אבל יש מפיק בפועל, ככה לפחות טוענת המשטרה, והוא העמותה הארצית למקומות הקדושים שמתקצבת את האירוע מתקציב המדינה. ובראשה עומד יוסף שווינגר. שווינגר, מנהל העמותה, לא רואה את עצמו כמנהל באמת אלא כממלא דרישות המשטרה לקראת האירוע. הוא אומר שהוא לא קשור לכלום, אפילו לא לסדר ההדלקות, אבל שרים וח"כים יודעים לפנות אליו כשצריך ללחוץ לשינויים. ניצב המחוז הצפוני במשטרה שמעון לביא עצמו הודה כי מחוסר ברירה הוא זו שקובע את סדר ההדלקות כי אף אחד אחר לא מוכן לעשות זאת. אבל גם הוא לא אחראי באמת כי מי שאחראי זו העמותה למקומות הקדושים. האמת שהעמותה למקומות הקדושים (חברה ממשלתית לכל דבר) כן עשתה משהו מועיל במהלך השנים ויזמה עבודות פיתוח בהר. אבל עשתה זאת, ככל הנראה, בניגוד לחוק. את הנזק כבר אי אפשר לתקן. ויש גם את ועדת החמישה, ועדה שהוקמה כדי לנסות להסדיר את האתר עצמו. ועדה עם חמישה אנשים, ארבעה נציגים להקדשים באתר ואחד שעומד בראשה, שמואל רבינוביץ, שהוא גם מנהל האתר למורשת הכותל. רבינוביץ, לטענתו, בכלל לא רצה את התפקיד כדי לא לנהל מלחמת עולם על כל החלטה שהוא רוצה לקבל באתר. וכן, לוועדה יש מנדט לנהל את שטח האתר, אבל רק חלק מצומצם ממנו ואין לה בכלל תקציב לעשות זאת. התקציב נמצא בעמותה הארצית למקומות הקדושים, שאותו מתקצב משרד הדתות. מנהל האתר אלי פריינד (כן עוד מנהל), יכול, אם הוא רוצה, לבקש מהמקומות הקדושים תקציב אבל הם לא חייבים להיענות לו. הוא לא מנהל את כל האתר אלא רק שתי חלקות שעליהן אמונה ועדת החמישה (חלקות 12, 70). אבל מישהו אמר לו מתישהו שיש לו אחריות על ניהול האתר כולו – הוא לא זוכר מתי ומתוקף מה. רגע, מאיפה יש מנהל לוועדת החמישה? אמרנו שאין תקציב. טוב ששאלתן. המנהל מקבל את משכורתו מקופות הצדקה שיש באתר. כחמש קופות צדקה שמגלגלות כ-100-120 אלף שקלים בחודש. המנהל פריינד לא יודע בדיוק כי הוא לא מנהל את תקציב הוועדה שהוא עומד בראשה. והוא גם לא קשור לאירוע במירון. הוא רצה להיות קשור אבל לא הזמינו אותו לפגישת ההכנה, "גם לא מתוך נימוס". בקיצור, הוא מנהל חלק מהאתר במשך כל השנה ובאירוע הכי משמעותי שלו – הילולת מירון – הוא לא שם. לטענתו העמותה למקומות הקדושים אחראית על האירוע. אבל הם אומרים שהם לא אחראים, לא מנהלים, אלא רק ממלאים את הוראות המשטרה. ולמה? כי בשנת 2007 אמר שר תיירות דאז יצחק אהרונוביץ כי אנשי העמותה כפופים למשטרה. ומה עם השרים שאחראים לכאוס הניהולי הזה? או. ערב לפני האסון הם סגרו "מתווה" כדי שכולם יוכלו לעלות להר למרות הגבלות הקורונה. לפורום שסגר את זה בכלל לא הייתה סמכות לאשר את המתווה. אבל בכל מקרה הם סגרו ביניהם "תקנות" מקלות למירון. במקום התקהלות של 100 אנשים כפי שחייבו אז, להדלקות במירון פרגנו בהתקהלות של עד 3,000. אבל על ידי להטוט ניהולי שבו אף אחד לא הסכים להיות אחראי לאכוף אותן – אכן אף לא אכף אותן. בשטח ההדלקה היו בין 20-25 אלף בני אדם בזמן נתון. התקנות עצמן לא היו תקנות כי הן לא אושרו בפורום הרלוונטי – קבינט הקורונה. פרופ נחמן אש אמר בעדותו שבשלב הזה כבר אי אפשר היה לאשר את התקנות בגלל שהן לא היו נכנסות לתוקף בזמן. בקיצור הסגירה הזו נועדה בעיקר להוריד את הגבלות ההתקהלות ממירון. לא רק שהמתווה הזה לא אושר באופן חוקי – הוא אפילו לא תועד. רק זכרונו של אש אפשר לנו להציץ על החפיפניקיות שנקראת ממשלת ישראל. וזו עוד האופציה הטובה – אש העיד כי השר לביטחון הפנים רצה שכל אחד יעשה מה שבראש שלו אבל זה כבר היה יותר מדי לחבורה שהתכנסה לשיחת הוועידה בשעת ערב מאוחרת, יום לפני האירוע. איפה הם? הוועדה טרם זימנה אותם אבל יהיה מעניין לשמוע מה יש להם לומר על הכשל הניהולי-מנהיגותי שקרם עור וגידים תחת ידיהם והסתיים במותם של 45 בני אדם. שבועיים לתוך עדויות ועדת החקירה לאסון במירון, הכאוס נראה גדול יותר משחשבנו. בשבועיים האחרונים סיקרנו באופן קבוע, כל יום, את העדויות של האנשים שהיו שם. במהלך העדויות נדמה היה בכל פעם שעוד קשר נפרם, אך מצאנו אחד חדש. אם רציתם ללמוד במקצת על מה שהיה שם באותו הלילה, מי הדמויות המככבות במשחק "זרוק את האחריות", פנו קצת זמן וקראו את שורת הכתבות שהכנו.

"ישראל היום" פותח חזית נגד האגאים | "הארץ" משיב ל"ידיעות אחרונות" | ו"מעריב" מדווח על העיתוי המושלם של מבצע שופרסל ו"ידיעות אחרונות"

סוף שבוע נטול חדשות קשות מאלץ שני עיתונים לפתוח את הבוקר עם מאמרי פרשנות. עמ 2 ב"מעריב" מוקדש למאמר של בן כספית על המהלכים הפנים-מפלגתיים בקדימה, ואילו "ישראל היום" נפתח בסדרת מאמרים על מצבו של אולמרט. ביניהם, מאמר של עמוס רגב, עורך העיתון, המתייחס לטור שכתב יאיר לפיד ביום שישי האחרון במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ובו השווה את אולמרט ליוליוס קיסר. רגב מתייחס ללפיד באמצעות רמז עבה ("עיתונאי מפורסם, מקורב לאולמרט וחובב ציטטות ידוע") וכותב כי "באותה מידה יכולה היה אותו עיתונאי להשוות את אולמרט לישו הנוצרי". לדעת רגב, "אולמרט אינו יוליוס קיסר, וגם לא ישו הנוצרי. לכל היותר, בדומה לניקסון, הוא עבריין הנלחם עתה על חייו – ולעזאזל עם כל השאר". "ידיעות אחרונות" מקדיש את הכותרת הראשית הבוקר ("דגל שחור") ואת הכפולה הפותחת של העיתון לחמשת הרוחצים בים התיכון שטבעו בסוף השבוע האחרון. העיתון מדווח בקיצור יחסי על כל אחד ממקרי הטביעה, מספק רשימת כללים לרחצה בטוחה (העצה כי אין להיכנס לים כשדגל שחור מתנוסס מעליו מופיעה כסעיף שלישי בלבד ובנוסח מרומז), ומזהיר כי "הים מסוכן עד יום שני", אבל בשום מקום אינו מספק הסברים למקור הזרמים הטובעניים שהגיעו לחופי ישראל. גם ב"מעריב" מקבל הים כפולת עמודים שלמה, אך גם בעיתון זה אין אצבע מאשימה, כאילו רצף הטביעות אינו אלא אסון טבע מקרי בעל היגיון פנימי משל עצמו. בעיתון הפטריוטי "ישראל היום" לא קונים את השטויות האלה על טבע אנונימי ונטול מניעים זדוניים. הם טרחו ומצאו את האשם בטביעות שפקדו את מדינת ישראל. בעמ 13 של העיתון מתפרסמת הבוקר ידיעה תחת הכותרת: "הזרמים המסוכנים מגיעים אלינו מהים האגאי" [דן לביא]. כך, בפשטות, נקבע כי הים האגאי, או גורם כלשהו המקורב לים האגאי ומניע את זרמיו, הוא האשם בטביעות ואיתו יש לבוא חשבון. האם יכולה ידן הארוכה של סוכנויות הביטחון הישראליות לחתור עד לים האגאי ולחסל את הבעיה אחת ולתמיד? ללא ספק. אבל מה שמעניין יותר הוא שאותה כותרת, המאשימה ישירות את הים האגאי, נתונה במרכאות. נראה כי היא שאובה משיחה שקיים כתב העיתון עם מנכ"ל המכון לחקר ימים ואגמים בישראל, פרופ ברק חרות, אך דווקא בידיעה עצמה פריט מידע זה מופיע לא כציטוט ישיר מפיו של המנכ"ל, אלא כדיווח אינפורמטיבי רגיל. מדוע בכותרת מקפיד העיתון להקיף את המידע במרכאות? נראה כי עורכי "ישראל היום" נוקטים כאן משנה זהירות, מאחר שהם מבינים טוב מאוד, בוודאי טוב יותר מיתר עורכי העיתונים, עם מי יש להם עסק. הרי רק בסוף השבוע האחרון הוכח מעל לכל ספק כי הים האגאי וזרמיו אינם חוששים כלל וכלל מנטילת חיי אדם. אם וכאשר יגיע גל אגאי קטלני למשרדי מערכת העיתון, יוכלו תמיד עורכיו לומר להגנתם כי לא הם האשימו את הזרמים האגאים בטביעות, זה בסך-הכל ציטוט של מומחה, ולהפנות את הגל הקטלני אל משרדי המכון לחקר ימים ואגמים בישראל. "הארץ" מפרסם הבוקר דרישה להתנצלות מ"ידיעות אחרונות". תקציר הפרקים הקודמים: ביום שישי האחרון פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה [אורון מאירי] שטענה כי צילומיו המהממים של אורי מסר כשהוא מתהלך אנה ואנה בנתיבי איילון, שפורסמו בזמנו בלעדית בעיתון "הארץ" [מוטי קמחי], בוימו למעשה על-ידי המשטרה במטרה לסייע לה בחקירה. הבוקר מפרסם "הארץ" בעמ 4 ידיעה בלתי חתומה [כתב "הארץ"] המבשרת כי הוא תובע מ"ידיעות אחרונות" לפרסם התנצלות על האשמה זו, שמהווה, לדבריו, "לשון הרע קשה ושקר במפגיע". הידיעה קטנת מידות, אך מופיעה בראש העמוד ומקבלת הפניה משער העיתון. לטענת "הארץ", הידיעה ב"ידיעות אחרונות" "פורסמה בלי לקבל את תגובת הארץ לטענות". ב"הארץ" מופיע ציטוט ארוך למדי מהמכתב הדורש התנצלות: "כל המיוחס בפרסום להארץ אינו נכון. [...] מרשינו אינם כלי שרת של המטרה, והתצלום והידיעה שסקרה אותו פורסמו במהלך עבודה עיתונאית מן המעלה הראשונה". הפיצוץ המסתורי של מצבור כלי נשק באיראן, שעליו דיווח ה"דיילי טלגרף", הוא הזדמנות נוספת למומחי המודיעין של העיתונים להוכיח לקוראיהם (ובעיקר זה לזה) מי מקורב יותר לסודות הכמוסים בעולם. ב"מעריב" מקבל הפיצוץ את הכותרת הראשית ("תעלומת הפיצוצים באיראן"), והפרשן נדב זאבי מזכיר לקוראים כי "על-פי פרסומים זרים, מתחוללת מתחת לפני השטח מלחמה חשאית, אותה מובילות, ככל הנראה, ישראל וארצות-הברית נגד הגורמים המתחמשים בעולם הערבי". לפי הערכתו, ייתכן כי מקור הפיצוץ בפעולה מתואמת של המוסד וה-CIA. הסייגים שהוא שותל בטקסט אמורים לעורר את הרושם כי עצם הרמיזה לזהות מחוללי הפיצוץ עלולה להוות סכנה לשלום הציבור, ולכן יש בה גם אמינות רבה. ב"ידיעות אחרונות" מטפלים רונן ברגמן ומודי קרייטמן לא בפיצוץ עצמו, אלא בדיווח על הפיצוץ. בידיעה קצרצרה מוסיפים השניים כי לפי "גורם מודיעין מערבי", הסיפור הודלף כנראה על-ידי סוכנות ביון מערבית. "על הנשק לא היה פתק אנחנו מיועדים לחיזבאללה שעף ברוח והגיע לכתב העיתון", מצוטט הגורם. ב"הארץ" מעמיקים את הספק ומערערים על מהות המלחמה השקטה שמנהלים המוסד וה-CIA. מאמר הפרשנות של יוסי מלמן, הנושא את הכותרת "מבצע מתוחכם או דיסאינפורמציה", מעלה את הסברה כי "לא מן הנמנע שהידיעה היא בעצם דיסאינפורמציה, חלק מלוחמה פסיכולוגית של ארגוני ביון, ובראשם ארה"ב וישראל, נגד איראן". כלומר, בעוד זאבי מדווח על ההערכות באשר למחוללי האירוע, וברגמן מסביר לקוראים מהיכן הגיע המידע לזאבי, מלמן נמצא בליגה אחרת של ספקנות – הוא מפקפק בעצם קיומו של הפיצוץ. האם יוסי מלמן עצמו קיים? כן, ככל הנראה, לפחות לפי פרסומים זרים. דו"ח הסניגוריה הציבורית על תנאי הכליאה בישראל, החושף ממצאים קשים ומזעזעים על יחס שירות בתי-הסוהר לאסירים, זוכה הבוקר ב"הארץ" לכותרת בולטת בראש עמוד השער של העיתון [תומר זרחין]. ב"מעריב", להזכירכם, מוקדש עמ 2 למאמר פרשנות פוליטית של בן כספית. דו"ח הסניגוריה נדחק לפיכך לעמ 17, ללא כל הפניה בשער. ב"ידיעות אחרונות", שעמוס הבוקר בשלל דיווחים סנסציוניים על מעשי פשע פליליים ("הילדים התחננו: אבא, אל תרצח את אמא"; "בת 5 סיפרה: אבא דקר את אמא"; אליאור חן, החשוד שהנהיג את כת הסדיסטים בירושלים: "רודפים אותי בגלל שנאת חרדים"), מופיע דיווח קצר על הדו"ח בכפולת עמודי מודעות האבל של העיתון. ברור כי לו אזרחים היו מעוללים את המעשים המתוארים בדו"ח (כבילה במשך 17 שעות, גז מדמיע בעיניים, שיסוי כלבים בבני-אדם), הטיפול ש"ידיעות אחרונות" היה מעניק לפרשה היה בולט בהרבה. פשעים של הממסד לא מעניינים כמו פשעים בתוך המשפחה, כנראה. אגב, ייתכן שלראשונה זה שנים, המאבק הבוקר בתאי האסירים יהיה לא על מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", אלא על עמודי החדשות של "הארץ". זוכרים את הגל העצום של הערכות מודיעיניות מזרות אימה על ההתחמשות העצומה שעומדת להתרחש ברצועת עזה, אם וכאשר תיכנס לתוקפה הרגיעה מול חמאס? ובכן, הבוקר, בתחתית עמ 8 של "מעריב", מופיעה ידיעה לא גדולה [עמיר רפפורט ואמיר בוחבוט] הקובעת כי "בניגוד לתחזיות: מלאי הנשק בעזה לא גדל מאז הרגיעה". כך "על-פי הערכות מעודכנות של השב"כ". דיווח של נורית קדוש במוסף העסקים של "מעריב" מתייחס הבוקר לעלון הפרסומי שצורף ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע האחרון כחלק ממבצע חדש המשותף לעיתון ולרשת שופרסל שבבעלות נוחי דנקנר. בעלון, שעל צדו האחד פורסם טקסט קידוש ליל שבת, כלל בצדו האחר תצלום של משפחה כל-ישראלית חילונית בארוחת ליל שבת תחת הכותרת "שישי שמור למשפחה שלי", וקריאה בנוסח "לדבר, לצחוק, לאכול ביחד. יש יום אחד בשבוע שבו אתם יכולים לשבת עם כל המשפחה ולהתחבר". בתחתית העלון הפרסומי אף הוסיפו כוכבית קטנה, ולצדה המלים "אנא שמרו על קדושת העלון". לפי הדיווח ב"מעריב", עלון זה התפרסם ימים אחדים לפני ששופרסל משיקה תת-רשת בשם "יש", שתפנה בלעדית למגזר החרדי. מדור חדשות החוץ של "מעריב" מביא ידיעה [סוכנויות הידיעות] על "הפתק שהסעיר את העולם". הכוונה לפרסום ב"מעריב" של הפתק שתחב המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, ברק אובמה, אל בין אבני הכותל המערבי, במהלך ביקורו האחרון. "מעריב" מדווח/מתגאה כי "חשיפת הפתק [...] אינה מפסיקה לעורר הדים ברחבי ארה"ב", ומציין כי "למרות החשש מחדירה לפרטיותו של אובמה, מרבית העיתונים הגדולים כמו הלוס-אנגלס טיימס והשבועון טיים בחרו גם הם לחשוף את בקשותיו של מועמד לנשיאות מהאל". זאת, להבדיל מ"ידיעות אחרונות", שהחליט לא לפרסם את תוכן הפתק. ב"דה-מרקר" מצוטט פול סטייגר, עורך ה"וול סטריט גורנל" לשעבר, שאמר לאחרונה לאתר Portfolio כי אינו מבחין בשינוי לרעה בעיתון מאז שנרכש על-ידי איל המדיה רופרט מרדוק: "בתור קורא [...] איני רואה סימנים להופעתו של רופרט הרע, שמנסה להשפיע על הסיקור כדי שיקדם את ענייניו העסקיים" [נמרוד הלפרן]. גק שייפר, מבקר העיתונות של האתר "סלייט", מסביר בטורו האחרון כי אין "רופרט הטוב" ו"רופרט הרע", יש רק רופרט מרדוק אחד, והוא מתערב בתוכני העיתונים שבבעלותו כשמהלך זה פועל לטובתו, ונמנע מהתערבות כשזו עלולה להזיק יותר מלהועיל. לפי שייפר, כיוון שערכו של ה"וול סטריט גורנל" מבוסס לא מעט על עצמאות המערכת העיתונאית שלו, מרדוק מבין היטב כי התערבות בו תגרום לו יותר נזק מתועלת. רפי מן כותב, במדור הדעות של "מעריב", על היתרונות שבפרסומי הפרוטוקולים מחקירות אולמרט: "בעולם של הדלפות וספינים, סוף-סוף מציגים לציבור לא רק גרסאות מעובדות, מיוחצנות ובהכרח מעוותות, אלא מסמך מלא". לי-אור אברבך מדווח כי חרף מצבה הקשה של רשות השידור, יצאה מבקרת הרשות, איתנה גרגור, להשתלמות בארצות-הברית על חשבון הרשות בעלות של כ-5,000 דולר. מדוברות הרשות נמסר כי זו ההשתלמות הראשונה של גרגור לאחר 30 שנות עבודה. וב"כלכליסט" מדווח אמיר טייג כי משרד התקשורת שוקל שלא לבחון מעבר לשיטת הרשיונות בטלוויזיה המסחרית.

אין להתחמק מהצורך לקבוע בזהירות את גבולות האיסור הפלילי על ביטויים גזעניים ומסיתים, ולהבטיח עם זאת את חופש הבעת הדעה והיצירה

מאמרו של איתן להמן ("העין השביעית" גיליון מס 6) הציג בפני הקורא את שתי ההחלטות החשובות של בית-המשפט העליון בפרשות הרב עידו אלבה, והעיתונאי מוחמד יוסף גבארין, הקובעות את גבולות המותר והאסור בביטוי גזעני או ממריד. ברצוני לעמוד כאן על אחת המחלוקות המרכזיות שעלו בפסק-הדין, הנוגעת לגבולות חופש הביטוי. כוונתי לשאלה, אם בקביעת הגבול בין הבעת דעה מותרת ובין פרסום פלילי המסית לגזענות יש לתת משקל להשפעה המעשית של הביטוי, לסיכוי שהביטוי ישפיע ויגרור גם מעשים, והאם יש תחולה, בהקשר זה, למבחן הסתברותי בכלל ולמבחן ה"ודאות הקרובה" בפרט. בשאלה זו, הקובעת במידה רבה את גבולותיו של חופש הביטוי בקשת של נושאים הקשורים או מצטיירים ככרוכים בגזענות, נחלקו הדעות בעניין ועדיין רבה המבוכה. השופט מצא היה בדעה ברורה ששכלול העבירה של הסתה לגזענות אינו מותנה בקיום הסתברות לתוצאה כלשהי. נאמן לשיטתו, שלפיה האיסור הפלילי על פרסום הסתה לגזענות אינו מנוגד כלל לחופש הביטוי, קבע השופט שמאמרו של הרב אלבה מהווה הסתה פלילית אסורה וזאת למרות שלדעתו לא הוכחה "הסתברות ברמת ודאות גבוהה ביותר" שהפרסום אכן יגרום הסתה לגזענות או פגיעה כלשהי בשלום הציבור. לדעת השופט מצא, צמצום העבירה הכרוך בדרישת הוודאות הקרובה יגרום לכך שרק במקרים בהם יבוצעו מעשים גזעניים ניתן יהיה להוכיח את אשמתו של המסית. לדעתו, צמצום זה אינו רצוי ואינו תואם את כוונת המחוקק. פרשנות דומה נתן השופט מצא גם לעבירה לפי סעיף 4 לפקודה למניעת טרור שעניינה פרסום דברי שבח למעשי אלימות. לעומתו, נשיא בית המשפט, השופט ברק, מחזיק בעמדה שחופש הביטוי חל באופן עקרוני גם על ביטוי גזעני. על פי גישה זו ביקש השופט ברק שלא להכריע בשאלה האם יש מקום לדרישה שהפרסום הגזעני עלול לפגוע, ברמת הסתברות כלשהי, בשלום הציבור. לדעת השופט ברק, הואיל וחופש הביטוי חל על הביטוי הגזעני, יתכן שהטלת אחריות פלילית על מסית לגזענות, כאשר אין כל סיכוי להתממשות ההסתה, היא פגיעה מעבר למידה הראויה בחופש הביטוי. הנשיא ברק לא נאלץ, לשיטתו, להכריע בשאלה הקשה שהציג, הואיל ולדעתו הפרסום הגזעני במקרה אלבה יצר הסתברות ברמת ודאות גבוהה ביותר שהסיכון יוצא מהכוח אל הפועל. הערכה זו, השנויה במחלוקת בין השופטים, מדגימה את העמימות הרבה של מבחן הוודאות הקרובה. כך, למשל, השופט בך מציע להסתפק במבחן סובייקטיבי שלפיו די להוכיח כי הנאשם היה מודע לכך שהביטוי יגרום, קרוב לוודאי, להסתה לגזענות. לדעתו מבחן זה התקיים. השופטת דורנר מאמצת את עמדתו של מצא, כלומר שוללת את תחולת המבחן ההסתברותי, אך מציינת במפורש ש "לו סברתי כי המבחן ההסתברותי הוא מיסודות העבירה, הייתי מתקשה לאשר את ההרשעה. ספק רב בעיני אם חומר הראיות מוכיח במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי כי קרוב לוודאי שדברי המערער היו מביאים אחרים לגזענות". השופט טל, בדעת מיעוט, היה משוכנע בדעתו שלא הוכח כי המאמר עלול היה, אפילו לא בהסתברות קרובה (שלא לדבר על קרובה לוודאי), להסית לגזענות. השופט טירקל, בדעת מיעוט, היה בדעה שיש מקום לדרישה כי הפרסום יגרום לחשש ברמת ודאות של קרוב לוודאי לפגיעה בשלום הציבור. גם הוא משוכנע שהביטוי של אלבה לא יצר את החשש האמור. דומה שאין הסכמה בין השופטים לא רק לגבי הצורך בהחלתו של מבחן הוודאות הקרובה, אלא גם לגבי טיבו של המבחן, אם נדרשת ודאות קרובה שאנשים יוסתו לגזענות או שמא שייעשה מעשה גזעני או שייפגע שלום הציבור, ואם בנסיבות המקרה מתקיימים תנאי המבחן. השופט ברק ציין בפרשת אלבה שהוא נוטה לקבוע את תחולת המבחן הוודאות הקרובה בהקשרה של עבירת העידוד לאלימות, כלומר, לדעתו, יהיה כנראה צורך להוכיח שדברי השבח עלולים לגרום בהסתברות של קרוב לוודאי להתרחשותה של האלימות. גם כאן לא היסס ברק לקבוע שבנסיבות המקרה, היה חשש ברמה של קרוב לוודאי להתממשות האלימות. למרות דברים אלה, ולמרות שלא כל שופטי ההרכב התייחסו באופן מפורש ומנומק לנושא זה, בהקשר של עידוד לאלימות, קבע השופט מצא, בפרשת גבארין, בהמשך לעמדות בעניין אלבה, שההלכה שנקבעה בעניין אלבה היא כי אין צורך להוכיח שדברי השבח לאלימות יצרו סיכון ממשי למעשי אלימות. קביעה זו, שיושמה בפסק-הדין, מצמצמת במידה רבה את חופש הביטוי בהקשרם של ביטויים רבים היכולים להיחשב כדברי שבח למעשי אלימות שונים. אכן, השאלה היא כבדה וקשה. הביטוי הגזעני, כמו גם עידוד למעשי אלימות הם מהביטויים הקשים, החריפים, הפוגעים והמסוכנים ביותר שניתן להעלות על הדעת. למרות זאת, ובהנחה שחופש הביטוי חל בעיקרון גם על ביטויים מעין אלה, אין להתחמק מהצורך לקבוע בזהירות את גבולות האיסור הפלילי, ולהבטיח את חופש הבעת הדעה, החופש האקדמי, והיצירתי של עיתונאים, משוררים, מדענים ורבנים. האיסור הפלילי על ביטויים של הסתה לגזענות ושל עידוד לאלימות נועדו להלחם בגזענות ובאלימות, שהן תופעות אנטי-חברתיות חמורות הראויות לגינוי ולאיסור פלילי. כאשר אין סכנה שתופעות אלה תתרחשנה עקב הביטויים, נחלש כוחם של הרציונלים להטלת האיסור. אמנם, דברי עידוד לאלימות, כמו גם הביטוי הגזעני, יכולים, גם בהיעדר כל הסתברות להתממשות הסכנה, להטריד ולפגוע בציבורים רחבים אולם לא בטוח שהפגיעה ברגשות הטמונה בדברים אלה יכולה להצדיק את האיסור הפלילי. יתכן שיש מקום לדרוש, לכל הפחות, כי בהעדר רמת ודאות של קרוב לוודאי להתממשות הסכנה, יהיה צורך להראות שהפגיעה (ברגשות או בכבוד) הטמונה בעצם הביטוי היא חמורה וקשה, ומצדיקה כשלעצמה את האיסור. כיום, בעקבות הלכות אלבה וגבארין, נחלש באופן ברור מקומו וכוחו של עקרון חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית, ויש סכנה משמעותית שהנפגעים מכך יהיו במידה רבה דווקא קבוצות חלשות, וקבוצות מיעוט הנאבקות לעיתים מול גזענות ואלימות, באמצעות הביטוי החופשי. עו"ד קרניאל מלמד דיני תקשורת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללת רמת-גן גיליון 7, פברואר 1997

גם אחרי המחדל העצום והאסון הנורא, ראש הממשלה בנימין נתניהו מסרב לענות לשאלות • ביקשנו מעיתונאים לשלוח לנו את השאלות שהיו רוצים לשאול אותו

ראש הממשלה בנימין נתניהו מחרים את התקשורת הישראלית. לשידור הציבורי הוא אינו מתראיין כבר כארבע שנים, לתקשורת המסחרית כשנתיים וחצי. גם האסון הנורא של מתקפת חמאס ומלחמת סוכות לא גרם לו לשנות ממנהגו. מאז החלה הלחימה ב-7 לאוקטובר, הסכים נתניהו רק להתייצב מול המצלמה להצהרות קצרות, ומסרב לענות לשאלות עיתונאים. מרואיין אין, אבל שאלות יש למכביר. פנינו לעיתונאים, כתבים ועורכים, בהווה ובעבר, מכלי תקשורת שונים, בבקשה שיציגו שאלה אחת שצריך לשאול את ראש הממשלה נתניהו. השאלות כאן לפניכם, בסדר אקראי. שאלות חדשות שיגיעו, יתווספו בשובל הכתבה. לתשובות כנראה נמשיך לחכות. קרן נויבך, תאגיד השידור הישראלי: האם בתום המלחמה, תיקח אחריות על הכישלון העצום ותתפטר? בני רבינוביץ, "יתד נאמן": איך אפשר לסמוך עליך עכשיו שתמוטט את החמאס, אם הבטחת בעבר שוב ושוב שתמוטט אותו ובמקום זה חיזקת אותו במיליארדי שקלים, בהתאם לאידיאולוגיה שלך ושל סמוטריץ ושות שהחמאס הוא נכס? אביב לביא, גלי צה"ל ו"זמן ישראל": אדוני, האם אתה לוקח בחשבון את האפשרות שכניסה קרקעית לעזה היא בדיוק מה שהחמאס ציפה לו, ידע, וקיווה שנעשה בעקבות הטבח הנורא שביצע בעוטף, ושאנחנו נכנסים בעיניים פקוחות לתוך מלכודת מתוכננת הן מבחינת מה שמכינים לנו בעזה והן מבחינת ההידרדרות למלחמה אזורית? גיא ורון, חדשות 12: חוסר האמון של תושבי הדרום ברור, אבל איך אמורים תושבי הצפון להמשיך לחיות עם איום דרמטי בהרבה של חיזבאללה על הגבול בידיעה שצה"ל לא הצליח לעמוד במשימה בדרום? וגם – האם סדר העדיפויות במדינה ישתנה: תקציבים תשתיות וחיזוק האוכלוסיה בגבולות או המשך דרישה ל"התייעלות" והסרת תמיכות? עודד קרמר, "רלוונט": בשים בצד את המחדלים שהובילו לטבח הנורא, מאז יום שבת שעבר מערכות הממשלה לא מתפקדות, ממשרד התחבורה ועד משרד הכלכלה, והחברה האזרחית נאלצת לקחת אחריות. איך אתה, כראש ממשלה, לא דואג לתפקוד הבסיסי ביותר של המשרדים? דניאל שמיל, "הארץ" – "דה מרקר": מה היתה האסטרטגיה ארוכת הטווח שלך בסכסוך הישראלי-פלסטיני לפני המלחמה, ומהי כיום? איטה גליקסברג, תאגיד השידור הישראלי: ממי אתה רוצה לבקש סליחה? איפה טעית? רביב דרוקר, חדשות 13: האם אתה עדיין מאמין שמי שקילקל לא יכול להיות זה שיתקן, כפי שאמרת על אולמרט בתום מלחמת לבנון השנייה? דרור מרמור, "גלובס": המערך הצבאי והאזרחי קרסו ברגע האמת. אם ידעת ועל אחת כמה וכמה אם לא ידעת שהמצב גרוע כל כך, המסקנה מתבקשת מאליה. למה שלא תודיע כבר עתה שתניח את המפתחות מיד לאחר שהמערכה תסתיים, ותסייע מבחוץ לתקן את מחדלי המערכת הציבורית שסובלת מהזנחה ארוכה? סיון קלינגבייל, "הארץ" – "דה מרקר": למה הפקרת את עוטף עזה? בן כספית, "מעריב", חדשות 12, 103FM: השאלה הכי מתבקשת ופשוטה: למה לא קיימת את ההבטחה המפורשת שלך ומוטטת את שלטון חמאס בעזה? שקד אורבך, תאגיד השידור הישראלי: למה אתה ראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה? אמנון אברמוביץ, חדשות 12: הציוץ הראשון של הליכוד (למעשה ציוץ שלך) לאחר האסון, ביום שני בערב, היה נגד עיתונאי שאמר אמת! (שאתה חיזקת את חמאס). הלא תתבייש?! גיא רולניק, "הארץ" – "דה מרקר": הורדת את מדינת ישראל על ברכיה, האסטרטגיה שלך מול הטרור והפלשתינאים נכשלה טוטלית, החלשת במשך 14 שנה וביתר שאת מאז 4 בינואר השנה את הצבא, אתה אחד מהמנהיגים הכושלים ביותר בעת המודרנית, ההון החברתי בישראל התרסק בעקבות התנהלותך. מדוע אתה לא מתפטר מייד וממשיך להחזיק מיליוני ישראלים שאיבדו בך אמון בני ערובה? יובל אראל, חדשות 12: מי אשם הפעם? להוציא שנה אחת, אתה ראש ממשלה ברציפות מ-2009. בשנים האלה חמאס התחזקה, הזרמת כספים לחמאס, טיפחת את הגישה של ניהול הסכסוך והתאהבת בהתנהלות בין סבב לסבב אחת לכמה חודשים. האם היום אתה מודה שהתזה הזאת, הקונספציה שאתה הובלת – נכשלה? נעמה ריבה, "הארץ" – "דה מרקר": האם אתה מודע לכך שגם בימים אלו, מבנים רבים בישראל, כולל בערים כמו אשדוד ואשקלון, אינם ממוגנים? גור מגידו, "הארץ" – "דה מרקר": ראש המל"ל ואחרים הצהירו שמטרת המלחמה היא סיום שלטון חמאס בעזה. נניח שמטרת המבצע מושגת וארגון חמאס מושמד כליל – מי יהיה השליט בעזה בבוקר שאחרי סיום המלחמה? האם יש לישראל מדיניות יציאה בהקשר הזה ומהי? ענבל גזית, גלי צה"ל: מתי תתפטר? מה עוד צריך לקרות כדי שתבין שימיך הטובים מאחוריך, ועכשיו אתה מסב נזק לא רק למדינה, אלא גם למורשת שלך? לא הזכרת בנאומיך אפילו פעם אחת את הקיבוצים. אותם קיבוצים שהקמת מדינה שלמה נגדם, והיו תמיד בקו האש. אלה שספגו את האבדות הכבדות ביותר. קהילות שלמות שנהרסו. מה יש לך להגיד להם עכשיו? למה אתה לא הולך לבקר אותם? אתה מפחד ממה שיגידו לך? אורי סלע, "וואלה": בימים האחרונים אנחנו רואים הפניית אצבעות מאשימות לגורמי צבא ומודיעין. מה האחריות שלך במחדל העצום הזה? וגם – איך ייתכן שעבר שבוע עד שנפגשת עם משפחות החטופים? אורי שנער, לשעבר נשיא קשת ודירקטור ברשת: מי האחראי ומה משמעות לקיחת האחריות? ערן דינר, "הארץ" – "דה מרקר": למה אתה מערב את בני משפחתך בהחלטות הרות גורל כמו הרכב הממשלה בזמן מלחמה? אבי וינברג: בעקבות מה שקרה ב-7 באוקטובר, מה אתה חושב שאתה אישית עשית לא נכון? על מה אתה, בנימין נתניהו, מתחרט? עופר אדרת, "הארץ" – "דה מרקר": בקמפיין בחירות 2009 הבטחת למוטט את שלטון החמאס בעזה. מדוע לא עשית זאת עד כה? טל שלו, "וואלה": מדוע אינך לוקח אחריות על המחדל הגדול אליו הובלת? האם אתה מסוגל להגיד: אני אחראי. וגם – מה האסטרטגיה לחילוץ השבויים והחטופים בעזה? ובעיקר: האם ואיזה יוזמות הומניטריות נבחנות להצלת הילדים החטופים? טלי חרותי סובר, "הארץ" – "דה מרקר": מי אחראי? בירנית גורן, "זמן ישראל": האם אתה מוכן להתחייב כעת שהמהפכה המשפטית, ובכלל זה חוק הגיוס והשינוי בוועדה לבחירת שופטים, מתה ולא תחזור? מדוע עלית לשידור ביום שישי בלילה, אירוע חריג ביותר שהכניס מדינה שלמה למתח, ובסוף לא בישרת דבר חדש? למה צוות המדיה שלך מפעיל בימים אלה מספר שיא של בוטים הודיים שמרימים לך ברשתות החברתיות? למה חברים שלך, כגון יעקב ברדוגו, נטולי כל סיווג ביטחוני, מנהלים בימים אלה פגישות איתך בקריה? אתה יכול למסור בבקשה את שמות המשפחות של הנרצחים והנעדרים שלטענתך דיברת איתם קודם לנאומך ביום שישי? חן מענית, "הארץ" – "דה מרקר": מה היעד הסופי שישראל מבקשת להשיג ויאפשר את סיום המלחמה? מה ישראל עושה כדי להחזיר את אזרחיה החטופים ולדאוג לשלומם, והאם אתה מתחייב כבר עתה כי תיקח אחריות על המחדל הנורא והפקרת תושבי הדרום ותתפטר לאחר שהמלחמה תסתיים? ואיך אתה מוודא צמצום מקסימלי של פגיעה בחפים מפשע? הדר חורש, "הארץ" – "דה מרקר": למה אתה לא עונה לשאלות? יעל איילון, 103FM: מדוע אינך לוקח אחריות על המחדל? מתי תתפטר? גילי מלניצקי, תאגיד השידור הישראלי: ער? ליאור ורוצלבסקי, חדשות 13: בדיעבד, מה היית עושה אחרת כדי למנוע את מה שקרה? אמיר בן דוד, "זמן ישראל": אתה ראש ממשלת ישראל כמעט בכל 14 השנים האחרונות: מה מידת האחריות שלך לאסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ולמחדלי הממשלה בימים שאחריו? מוריה אסרף וולברג, חדשות 13: אתה אמרת שאתה רוצה שיזכרו אותך בהיסטוריה של העם היהודי כ"שומר ביטחון ישראל". במשך שנים מכרת לנו שרק אתה יכול לשמור על ביטחון המדינה. אתה רוצה להתנצל בפני אזרחי ישראל ולהודות שטעית? והאם אתה מתכוון להתפטר יום לאחר המלחמה? מיכה פרידמן, גלי-צה"ל: האם תפעל להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעלת מנדט רחב לחקירת מלוא הנסיבות לפרוץ המלחמה – מדיניות, פוליטיות, צבאיות, ניהוליות, תפקודיות וכיוצא בזה – ותתחייב מראש למלא אחר כל מסקנותיה – המערכתיות והאישיות? גיא סודרי, חדשות 12: ב 10.4.2023, מאה ושמונים יום לפני מתקפת החמאס, אמרת את הדברים הבאים לציבור: "עכשיו זאת המשמרת שלנו, זאת האחריות שלנו, זאת האחריות שלי, אתם כבר מכירים אותי". בהזדמנות נוספת, ב-10.5.2023 אמרת גם: "הפיתוח של יכולות מודיעיניות חדשות והפיתוח המקביל של יכולות מבצעיות חדשות, בשילוב היוזמה שלנו, מייצרים משוואה חדשה. אנחנו אומרים למחבלים ולשולחיהם: אנחנו רואים אתכם בכל מקום ואנחנו בוחרים את המקום ואת הזמן לפגוע בכם, אנחנו ולא אתם" – תגובתך? לינוי בר גפן, גלי-צה"ל וקשת: האם בכוונתך לאחד משרדי ממשלה כעת כשהתברר שפיצולם הוא טעות קריטית שמסרבלת תיפקוד? נדב איל, "ידיעות אחרונות" וקשת: אדוני ראש הממשלה, האירועים מתרחשים, יש הפתעה אדירה, לא ניכנס כרגע למרכיבים של המחדל הזה, אבל איך ייתכן ששעתיים אחרי תחילת הלחימה, שלוש שעות לאחר תחילת הלחימה, אין תנועה של כוחות צה"ל ענקיים, לא כוחות מיוחדים, כדי לבלום פלישה למדינת ישראל? איך ייתכן ששבע שעות וחצי אחרי תחילת האירועים לא הגיע חייל ראשון לקיבוץ נירים וגם ההגעה לבארי מתאחרת? במשך 12 שעות אנשים כלואים בביתם כאשר כל צה"ל הגדול יכול להזרים לשם 20 אלף לוחמים? איך ייתכן שאתם לא מבינים שאתם מתמודדים עם פלישה? בר פלג, "הארץ" – "דה מרקר": איך אתה ישן בלילה? ושאלה יותר רצינית: ביום שישי אמרת ששוחחת עם משפחות הנעדרים אבל אף משפחה לא ציינה כי שוחחה עם ראש הממשלה. עם מי שוחחת? שמות בבקשה. יואב איתיאל, "וואלה": למה לא תיקח אחריות על מחדל השבת השחורה ותודיע כבר כעת כי תתפטר בתום המלחמה? דן שילון: לא שמענו ממך מילה על אחריותך למחדל הגדול בתולדות המדינה. למה אתה לא לוקח אחריות ומסתלק עכשיו מחיינו? יעל פרידסון, "הארץ" – "דה מרקר": למה לא מודיעים על תמיכה כלכלית רחבה של המדינה במפונים, במשפחות ובאנשי המילואים? צליל אברהם, תאגיד השידור הישראלי: מה בכוונתך לעשות כדי למנוע משבר פסיכו-סוציאלי המוני? בבקשה התייחס לתקנים, משכורות, תקצוב חדרי מיון, מיטות אשפוז, אשפוזי בית, עזרה ראשונה נפשית, ילדים ונוער, חיזוק הטיפול במתמודדי הנפש הקיימים? אור הלר, חדשות 13: האם אתה מתחרט ומתנצל על ההתעלמות מאזהרות הרמטכל וראש אמ"ן על פגיעה קשה בהרתעה הישראלית במזרח התיכון? גל גבאי: מה עשית ביום שבת ה-7.10 מרגע שקיבל את ההודעה על המתרחש? דקה אחר דקה בבקשה. יונתן כיתאין, "גלובס": מתי אתה מתפטר? אמרת בעבר שהיית רוצה להיזכר כ"פרוטקטור אוף יזראל". האם לאור האירועים אתה חושב שיש סיכוי שכך אכן תיזכר? סימי ספולטר, "הארץ" – "דה מרקר": מדוע "אחים לנשק" ושאר הארגונים הם אלו שדאגו בשבוע האחרון לסיוע הבסיסי ביותר של מזון ומשחקים לתושבי אופקים, איפה המדינה? אוריאל דסקל, "רלוונט": האם אתה חושב שהחלשת הרשות הפלסטינית וחיזוק החמאס כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית היתה החלטה אסטרטגית נכונה? אבנר הופשטיין, "זמן ישראל": האם אפשר לקבוע שהרפורמה המשפטית, כלומר ההפיכה המשטרית, מתה סופית ואם כן, מדוע לא להודיע זאת? ענת דוידוב, 103FM: אדוני רה"מ, האם לא טעית כשהעדפת את התמיכה בחמאס על פני חיזוק הרשות הפלשתינית? יפעת ראובן, "הארץ" – "דה מרקר": האם תיקח אחריות אישית על מותם של הנרצחים ביישובי הדרום, על ההפקרה הביטחונית החמורה של אזרחים ועל ההזנחה של ערים בדרום במשך שנים שנותרו בלי מיגון ראוי וכיום הן מטווחות – ותתפטר? וגם – כיצד אתה פועל להחזיר במהרה את כל החטופים – הילדים, האנשים המבוגרים, הנשים והגברים? משרדי ממשלה לא מתפקדים, ואזרחים רבים נותרים ללא מענה – יש שזקוקים לעזרה נפשית, לסיוע רווחתי וגיבוי כלכלי – אין מי שמתכלל את המערך האזרחי כראוי. האם תפטר את מנכ"ל משרד רה"מ יוסי שלי ותביא צוות מקצועי כדי שיוכל לסייע לאזרחים בימים קשים אלו? אביעד גליקמן, חדשות 13: מתי אתה מתפטר? למה אדוני לא לוקח אחריות? אסא ששון, "הארץ" – "דה מרקר": האם אתה לוקח אחריות? ואיך אתה מסביר את הקריסה של השירותים האזרחיים בזמן מלחמה, עד כדי כך שהאזרחים נכנסו בנעלי השלטון, גם בציוד צבאי (אפודים קרמיים)? לאן הולכים כספי המיסים שלנו? משה שלונסקי, גלי-צה"ל: למה הילד שלך לא כאן? אלמוג בן זיכרי: להלוויה של אחיך, גיבור ישראל יהונתן ז"ל, הגיעו פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. מיצחק רבין, שמעון פרס ועד מנחם בגין. היה איחוד בעם ובפוליטיקה שלא קיים היום. האם אתה מבין את תפקידך בפילוג העם בשנים האחרונות? האם תתנהל אחרת? עמיחי אתאלי, "ידיעות אחרונות":האם אתה מודע לכך שהמכה הקשה שחטפנו בדרום היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לנו בצפון ואיך בכוונתך לנטרל את האיום הזה באופן מיידי? דב גיל-הר, תאגיד השידור הישראלי: עזוב, ממילא אני לא מאמין לך. שי ניב: אמרת בנאומך בכנסת ביום חמישי האחרון שמאז ומתמיד חזרת ואמרת על החמאס והארגונים האחרים – "לו רק יוכלו, ישמידו וירצחו כל אחד ואחת מאיתנו". אם כך הדבר, מדוע חיכית לטבח כל כך נורא כדי לפעול? והאם זו לא סיבה לקבל את האחריות ולהתפטר מיד בתום המלחמה? ענת קם, "הארץ" – "דה מרקר": מה תאריך היעד שלך להסגת כל הכוחות מעזה? יובל יועז, "זמן ישראל": מה משמעותו של עקרון אחריות הממשלה לחוסר המוכנות, לכשל המודיעיני ולמחדל המבצעי ביום הראשון של המלחמה? האם אחריות זו מחייבת לדעתך התפטרות כעת או מיד בסיום המלחמה? אייל מילס, "הארץ" – "דה מרקר": במה טעית? עמנואל אלבז, "רלוונט": שלום גב שרה נתניהו. מדוע התנגדת להקמת ממשלת חירום, לצירוף ליברמן לקבינט וכעת לשיתוף פעולה עם צוות לשיקום העוטף, כפי שפורסם בכלי תקשורת שונים. האם את עדיין דוגלת באידיאולוגיה "שהמדינה הזאת תישרף"? הייתי שואלת את בעלך אבל אני לא יודעת עד כמה את משתפת אותו בהחלטות שלך בנוגע לקיום המדינה שלנו בעת מלחמה. אסנת ניר, "הארץ" – "דה מרקר": איפה כשלת והאם אתה לוקח אחריות לאובדן והמחדל המודיעיני והממשלתי הגדול ביותר שהיה במדינה? מה היית עושה אחרת כדי לא להגיע למצב בו יש חשש קיומי במדינה בה שלטת כמעט שני עשורים? רועי קייס, תאגיד השידור הישראלי: איך אתה מגדיר את המילה אחריות?

כונסי הנכסים נגד משפחת בר-און: מנסה לסכל את המכירה כדי להשתלט השתלטות עוינת על העיתון • מזהירים מפני עיכוב: העיתון מפסיד מיליוני שקלים ברבעון, עוד כחודשיים יאזלו המזומנים

המתמודדים על רכישת "גלובס" הציעו הצעות שאינן משקפות את השווי האמיתי של העיתון – כך עולה ממידע שמסרו כונסי הנכסים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הכונסים, עורכי-הדין איל רוזובסקי ורונן מטרי, הופקדו על הליך מכירת מניותיו של בעל השליטה לשעבר אליעזר פישמן, שנקלע לחדלות פירעון. לדבריהם, בעלי מניות המיעוט ב"גלובס" – משפחת בר-און – מנסים כעת לסכל את המכירה בניסיון להשתלט על העיתון. בחודש שעבר המליצו הכונסים על מכירת העיתון לדוד דוידוביץ, אוליגרך יהודי-רוסי שהציע עבור "גלובס" 45 מיליון שקל והבטיח להזרים עוד 23 מיליון שקל לשם הבראת החברה המפסידה. אלי עזור, שהתמודד מולו, הציע תמורת "גלובס" 44.75 מיליון שקל, אך כשדוידוביץ הציע סכום גבוה יותר, הודיע כי הוא חוזר בו מהצעתו. "הצעת דוידוביץ גבוהה לאין שיעור אף מהקצה העליון של הערכת השווי שנעשתה ביחס לפעילות העיתון", כתבו עורכי-הדין רוזובסקי ומטרי לבית-המשפט בתגובה שהגישו אתמול (8.1) להתנגדות שהגישה משפחת בר-און. הצעתו של עזור, הוסיפו, גבוהה גם היא "לאין שיעור" מהערכת השווי שניתנה ל"גלובס". נכונותם של בעלי הון לשלם מחיר מופקע לכאורה על חברה מפסידה עשויה להעיד כי מטרת הרכישה אינה עסקית גרידא. "פעילות העיתון הפסדית מזה שנים רבות, בסכומים ניכרים מדי שנה", מסרו הכונסים לבית-המשפט, ומציינים כי פירוט ההפסדים הוגש לבית-המשפט במסמכים חסויים. לדבריהם, חברת מוניטין – החברה שבאמצעותה החזיקו משפחות פישמן ובר-און ב"גלובס" – ספגה בשנים האחרונות הפסדים בהיקף של "עשרות מיליוני שקלים", וזאת בשל "הפעלתו הגרעונית של העיתון". בשבוע שעבר פנתה אלונה בר-און לבית-המשפט בבקשה לעכב את הליך המכירה ולפסול את הכונס עו"ד מטרי בשל ניגוד עניינים. לדברי הכונסים, למשפחת בר-און יש "אינטרס מובהק" לשבש את הליך מכירת העיתון, להרחיק את הרוכשים הפוטנציאליים ולהביא בסופו של דבר להורדת תג המחיר הגבוה שהוצמד ל"גלובס". בתרחיש כזה, תוכל משפחת בר-און לנצל את זכות הסירוב שניתנה לה ולרכוש את השליטה בעיתון במחיר "אפסי", כהגדרת הכונסים. "בשיחות עם הכונסים הביעה בר-און רצון לנהל את העיתון ולרכוש את השליטה בו במחיר המתאים", מסרו הכונסים. בר-און עצמה, ראוי לציין, ביקשה לעכב את ההליך בין היתר כדי לאפשר לקבוצת משקיעים המיוצגת בידי היזם ואיש התקשורת דן סינור להגיש הצעה מסודרת לרכישת העיתון. בקשה דומה הגיש ועד עיתונאי "גלובס". זהותם של המשקיעים, הפועלים באמצעות חברה אמריקאית בשם New Media Ventures, אינה ידועה. הכונסים, שמתוקף תפקידם אמורים להשיג את המחיר המרבי עבור נכסיו של פישמן – וכך לכסות חלק גדול ככל הניתן ממאות המיליונים שהוא חב לבנק לאומי – מזהירים כי כל עיכוב בהליך המכירה יפגע בתמורה שיוכלו להשיא לבנק. "אפילו אם בדרך נס בעוד כמה חודשים יימצא רוכש שיגיע עם הצעה גבוהה יותר מן ההצעות הקיימות, ברי כי לנוכח קצב שריפת המזומנים של פעילות העיתון, התמורה העודפת (ככל שתושג בכלל) תתקזז כנגד ההפסדים שייווצרו במהלך תקופת הביניים", כתבו בהקשר זה, והדגישו כי כל עיכוב יעלה לקופת כינוס הנכסים של פישמן "סכומי עתק". "במהלך שלושת החודשים הראשונים של שנת 2017 צפויה פעילות העיתון להניב הפסדים בסכומים נכבדים של מיליוני שקלים", הוסיפו עורכי-הדין. לדבריהם, בתוך "פחות מחודשיים" תתרוקן קופת המזומנים של "גלובס", והחברה לא תוכל להמשיך לממן את הוצאת העיתון ללא הזרמות מבחוץ. הבעיות של "גלובס" אינן מסתכמות במישור הפיננסי: הכונסים מציינים בהקשר זה כי עובדי החברה מאוגדים בשתי קבוצות גדולות ובעלות אינטרסים שונים – העיתונאים והעובדים שאינם עיתונאים – ומזכירים כי המנכ"ל איתן מדמון הודיע לא מזמן על סיום כהונתו, וכי ועד העיתונאים הכריז על סכסוך עבודה, שלב ביניים בדרך להשבתה פוטנציאלית של העיתון. על רקע זה ממשילים הכונסים את מצבו הפנימי של העיתון ל"חבית חומר נפץ, הממתינה למי שיצית את הפתיל". "במערך יחסי עבודה בעייתי שכזה אין זה נבון להאריך את תקופת הליכי המכר, ויש לפעול בתכליתיות ויעילות לשם השלמתם המהירה", כתבו. "כמובן שבר-און [אלונה ואמה, עדנה] אינן מוכנות לממן מכיסן את ההרפתקה של הפעלת פעילות העיתון ואת ההפסדים שייווצרו בתקופה זו", כתבו עוד, והוסיפו: "אותם חלומות ותקוות למכור את פעילות העיתון בסכומי עתק לא מציאותיים הם בדיוק הסימפטום שהביא את פישמן ובר-און למצב הנוכחי". בתגובתם מתייחסים הכונסים גם לשורה של האשמות שהטיחה בהם בר-און, ובכללן האשמה שלפיה פעלו בניגוד עניינים והיטו את הליך המכירה לטובתו של אלי עזור, המועמד שעליו בסופו של דבר לא המליצו. טענותיה של בר-און, מסרו הכונסים, הן טענות מתלהמות וחסרות בסיס, והן רצופות פגמים משפטיים. לדבריהם, משפחת בר-און והחברה המשפחתית אילקורפ ניסו לשרטט בפני בית-המשפט "תמונה של מציאות מדומיינת, מנותקת לחלוטין מן המצב בשטח. למקרא התגובה נראה כי [אלונה ועדנה] בר-און חיות שנים בתוך בועה סטרילית, מנותקות ממצבה האמיתי של מוניטין והחברות הבנות". לדברי עורכי-הדין רוזובסקי ומטרי, ההצעה שהגישו משקיעי New Media Ventures היא הצעה בוסרית וחסרה שלמעשה מעולם לא הוגשה באופן רשמי – וזאת בניגוד למצג שיצרו בר-און. גם במסמכים שבהם פירטו המשקיעים האמריקאים את תנאי הרכישה המועדפים עליהם הובהר כי לא מדובר בהצעה רשמית, אלא בהבעת עניין כללית ולא מחייבת. באשר לבקשה לפסול את רונן מטרי מטיפול בענייני החברה משום שייצג בעבר את עזור טענו הכונסים כי עו"ד מטרי לא יכול היה לדעת מראש שעזור יגיש הצעה לרכישת "גלובס". "משנודע הדבר, דיווח על כך עו"ד מטרי במסמך הראשון שהוגש לבית-המשפט בנושא", כתבו הכונסים. "הייצוג בעבר של עזור על-ידי משרדו של עו"ד מטרי לא היה סוד. הוא היה ידוע לבר-און כל העת", הוסיפו. "למרות האמור, בחרה בר-און מסיבותיה שלה להחריש בנושא ולא לפנות לבית-המשפט הנכבד בזמן ניהול הליכי המכר. [...] ומעל הכל – הגם שנטען כאילו הכונסים תפרו את הליך המכר למידותיו של אלי עזור, המלצת הכונסים היתה (ועודנה) להעדיף את הצעת דוידוביץ, הגם שמבחינה כספית הפער בין ההצעות זניח (כחצי אחוז). העובדה שהכונסים המליצו (וממשיכים להמליץ) על הצעתו של מר דוידוביץ מרוקנת מתוכן באופן מוחלט את תיאוריות הקונספירציה של בר-און". לחיזוק הטענה מציינים הכונסים כמה מקרים שבהם קיבלו החלטות שהיו מנוגדות לרצונותיו של עזור, כמו למשל דחיית המועד להגשת הצעות הרכישה והחלטתם שלפיה הוא אינו רשאי למשוך את ההצעה הגבוהה שנתן במהלך ההתמחרות. לטענת בר-און, גם איל רוזובסקי שרוי בניגוד עניינים, וזאת משום שייצג אותה בעבר מול פישמן. על כך משיבים הכונסים כי עו"ד רוזובסקי קיבל אישור לטפל בחברה מכל הגורמים הרלבנטיים, ומוסיפים: "אלונה בר-און עצמה נתנה את הסכמתה לכך שעו"ד רוזובסקי יטפל בענייני מוניטין". טענה נוספת שהעלתה משפחת בר-און היא שהכונסים מנסים לבצע מחטף שבמסגרתו תועבר ההחלטה על הצעת הרכישה הזוכה מדירקטוריון חברת מוניטין לאסיפה הכללית של החברה. לדברי הכונסים, חברי הדירקטוריון הם אלו שנמנעו מלקבל החלטה בעניין המכירה, וזאת "לנוכח התנגדותם של הדירקטורים מטעם בר-און", שלוותה לדבריהם באיומי תביעה; בהיעדר ביטוח או שיפוי, ולנוכח האיום בתביעה, חברי הדירקטוריון חששו לקבל החלטה בסוגיה. "מדובר בנסיון השתלטות עוינת של בר-און על מוניטין", כתבו עו"ד רוזובסקי ועו"ד מטרי. "בר-און מנסות להפוך את היוצרות: הן מבקשות מבית-המשפט הנכבד להתערב בהחלטות של מוסדות החברה ולהוציא תחת ידיו צווים בניגוד לעמדותיו של דירקטוריון מוניטין באופן שיהפוך אותן – בעלות מניות מיעוט בחברה – לבעלות השליטה דה-פקטו בנעשה בחברה. "במסגרת זו טוענות בר-און דבר והיפוכו: מצד אחד מרצות בר-און על כך שיש לכבד את ריבונותו של הדירקטוריון לקבל החלטות שהוא אינו מעוניין לקבל; למנוע כינוס אסיפה כללית בניגוד לתקנון החברה; להורות לדירקטוריון לקבל החלטות בניגוד לעמדת הדירקטורים עצמם (ובכך, הלכה למעשה, עלול הדבר להביא להתפטרות של רוב חברי הדירקטוריון, אשר מונו על-ידי הכונסים)". 32206-09-16 להורדת הקובץ (PDF, 3.68MB)

בית-משפט בקנדה ידון בתביעת דיבה שהגיש המיליארדר מיטש גולדהאר, הבעלים של מכבי תל-אביב, נגד "הארץ". העילה: כתבה ביקורתית שייחסה לו מעורבות-יתר בניהול קבוצת הכדורגל

מיטש גולדהאר, בעליה של קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב, תובע את "הארץ" בבית-משפט בקנדה בגין כתבה על אודותיו שהתפרסמה במדור הספורט של העיתון. גולדהאר, מיליארדר המתגורר בטורונטו, הגיש את התביעה בדצמבר 2011, חודש לאחר פרסום הכתבה שלטענתו הוציאה את דיבתו רעה. הנתבעים הם "הארץ", עורך מדור הספורט לשעבר שלומי ברזל והכתב לשעבר דוד מרואני, החתום על הכתבה שבגינה הוגשה התביעה. הכתבה של מרואני ייחסה לגולדהאר התנהלות ריכוזית ואחריות למשברים ניהוליים שחלו במועדון הכדורגל הישראלי, בין היתר בהתבסס על דברים שמסרו לו מקורות אנונימיים מישראל ומקנדה. "יש הסבורים כי התרבות הניהולית שהביא גולדהאר מושתתת על ריכוזיות-יתר, לעתים עד כדי מגלומניה, חסכנות והעדר תוכניות ארוכות טווח", נכתב בגרסה העברית של הכתבה. לפי מרואני ו"הארץ", את תגובתו של גולדהאר לדברים "לא ניתן היה להשיג". כתבתו של מרואני תורגמה ופורסמה באתר האינטרנט של "הארץ" בשפה האנגלית – ובכך, לטענת גולדהאר, גרמה לפגיעה במוניטין המקצועי והאישי שלו בארצו ולנזקים של ממש לעסקיו בישראל, בקנדה ובארצות-הברית. לטענת המיליארדר הקנדי, הכתבה ייחסה לו מאפיינים התנהגותיים המעידים לא רק על "מגלומניה", אלא גם על "הפרעת אישיות" או "מחלת נפש", ועולה ממנה כי יחסו לעובדיו פוגעני ומעיד על "חסכנות אי-רציונלית". לחיזוק הטענה שלפיה הכתבה ב"הארץ" פגעה בענייניו גם מחוץ לגבולות ישראל הציג גולדהאר תצהירים מטעם שני עובדים בחברה קנדית שבבעלותו, SmartCentre, שגרסו כי כ-200 מעובדי החברה נחשפו לגרסה האנגלית של הכתבה ב"הארץ" (ליאור קודנר, סמנכ"ל הדיגיטל של "הארץ", מסר לבית-המשפט נתוני גלישה שאינם סותרים הערכה זו). ב"הארץ" טענו מנגד כי התביעה של גולדהאר היא ניצול לרעה של ההליך המשפטי, וביקשו לבטלה בטענה כי בית-משפט קנדי אינו הזירה שבה צריכות להתברר טענותיו. באחת מתגובותיו לטענה זו אמר גולדהאר כי הוא ערוך ומוכן לממן את עלויות ההטסה והשהות של שמונה עדי הגנה אפשריים שאת שמותיהם ציין העורך לשעבר ברזל – הצעה שבית-המשפט קיבל. מריו פייטה, שופט בבית-המשפט העליון של מחוז אונטריו בקנדה, דחה בחודש שעבר את בקשת "הארץ" וקבע כי הערכאה הקנדית תמשיך לעסוק בתביעה. "לפי השקפתי", כתב, "התביעה הזאת רחוקה מלהיות ניצול לרעה של ההליך המשפטי". להורדת הקובץ (PDF, 448KB)

הקולות בכנסת ובממשלה נגד הכשרת תוספת לפנסיות התקציביות של אנשי הקבע הולכים וגוברים, אבל שר הביטחון בני גנץ לא מוותר • דוח של משרד האוצר מראה: הכספים שמקבלים אנשי הקבע בישראל חריגים גם בקנה מידה בינלאומי • וגם: מה חושבים על התוספת אנשי קבע שאמורים להמשיך לקבלה?

שר הביטחון בני גנץ (כחול לבן) מתעקש להמשיך לקדם את החוק שיכשיר חלוקה של יותר ממיליארד וחצי שקלים מדי שנה לאנשי הקבע, חרף קולות התנגדות מתוך הממשלה ומחוץ לה. אתמול (רביעי) התפרסם דוח של אגף השכר במשרד האוצר, שמוכיח עד כמה חריגה הפנסיה של קציני צה"ל, גם בהשוואה לעובדים אחרים בשירות המדינה, וגם בהשוואה למקביליהם בעולם. ומה יש לפורש טרי מצה"ל, שעומד להנות מהמהלך של גנץ לומר? בנושא? "אני לא בטוח שאדם בן 45 צריך לקבל פנסיה". לפי הדוח הטרי, הפנסיה התקציבית של קציני צה"ל שווה בממוצע פי 5.3 מהפנסיה התקציבית של עובדי שירות המדינה. קצינים פורשים בממוצע בגיל 45.4 ויקבלו פנסיה ששוויה 8.8 מיליון שקלים. הגמלה הממוצעת שלהם – בשנות הארבעים לחייהם, עומדת על 19,404 שקלים לחודש. עוד נמצא כי שכר אנשי הקבע גבוה משמעותית משכר מקביליהם בצבאות זרים בחו"ל. במשרד הביטחון פועלים להעלות את החוק לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה בימים הקרובים. הסיבה לדחיפות היא עתירה לבג"ץ של העמותות "צדק פיננסי" ו"רווח נקי" שבעקבותיה התברר כי חלוקת התוספת אינה חוקית. בג"ץ רמז לממשלה שעליה להכשיר את התוספת בחקיקה – או לבטלה. אלא שגנץ מתקשה לגייס רוב קואליציוני והדיון בחוק בוועדת השרים לחקיקה נדחה שוב ושוב. לא נותר לגנץ זמן רב: הממשלה מחויבת להגיב לעתירה – לאחר דחיות שונות שביקשה – עד לסוף ינואר. כתוצאה משרד הבטחון לוחץ לאשרר את התוספת בוועדת השרים לחקיקה. כל התהליך הזה קורה באפס שקיפות, כשברקע גירעון ענק. חרף המצוקה הכלכלית, הממשלה מעוניינת לחתום על צק אדיר מימדים, שאיש אינו יודע את הסכום הסופי שיירשם עליו, אך יעלה לכל משפחה לכל הפחות 1,000 שקלים בשנה, ויעביר אותם לכיסי דווקא אלו שהכי פחות זקוקים לכך. בינתיים נערמות התנגדויות להכשרת התוספת. סגן השר אביר קארה אמר לשקוף: "אני מתנגד נחרץ וארתום את העבודה ומרצ שגם מתנגדים. אני בעד להמשיך לתת למי שצריך אבל לא צריך להעביר את הכסף מאנשים שלא סוגרים את החודש לשכבת גנרלים שלא זקוקים לזה". לפי הרעיון שקארה מגבש, מתוך מיליארד וחצי השקלים שאמורים לממן את התוספת לפנסיות הצה"ליות מדי שנה, מיליארד יוקצו בכלל להכפלת שכר החיילים, והשאר ילך להגדלת רמטכ"ל למי שבאמת זקוק לכך. "היו אמורים לתת את ההגדלה ל-2% מאנשי הקבע. זה תפח ל-98%", הוא מלין. גם יו"ר העבודה מרב מיכאלי הסתייגה מהתוספת, וחברי סיעתה אמרו ל"שקוף" שהם חוקרים את הנושא ומתכננים לקיים עליו דיון. כך גם במרצ, שם ח"כ מוסי רז מוביל את ההתנגדות. גם באופוזיציה לא מתכננים לתמוך בתזכיר החוק. "תוספת הרמטכ"ל זה נורא ואיום. אצביע נגד ואעלה את זה לדיון בסיעה", אמר ל"שקוף" יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ. לדבריו, "יש דברים שצריך לעשות קודם כמו להעלות את שכר החיילים ואפשר לייצר דירוג הגיוני למשתחררים עם מקצועות מסוימים שבהם יש חוסר הלימה לפנסיה ושם יתנו את ההגדלה. כעת המהלך לא נעשה מתוך טובת העניין אלא כי גנץ וחצי מהאנשים שקיבלו את ההחלטה הם חלק מזה". ומי הם אלו שזכאים לפנסיה המוגדלת? מדובר בגמלאים ואנשי קבע שכבר מקבלים, בשנות הארבעים לחייהם, פנסיה בגובה ממוצע של כ-18 אלף שקלים בחודש. הפנסיה של כל אחד מהם עמדה על כ-7.27 מיליון שקלים ב-2019 בממוצע והוענקה לפורשים מצה"ל שגילם הממוצע היה 47. זה כמעט פי 4 מקצבה ממוצעת של מורה, אף שהם זוכים לפרוש 20 שנה לפני כולם. ההגדלה תחול ככל הנראה גם על קצבת הגישור – מעין קומבינה שמאפשרת לכל אנשי הקבע שפורשים מהמערכת הביטחונית (בצה"ל כאמור זה לקראת סוף שנות הארבעים) קצבה חודשית בתנאים מועדפים מרגע הפרישה המוקדמת ועד גיל הפרישה הרשמי – לפי החוק – שבו יחלו לקבל פנסיה צוברת. להצעת החוק של גנץ יש התנגדות לא רק מצד חברים בממשלה ובכנסת, אלא גם מצד חלקים נרחבים בציבור. כמעט 10,000 מיילים שוגרו לשרים בנושא. עד כדי כך המאבק הפך למיינסטרים שאפילו ארץ נהדרת שידרו עליו מערכון ביקורתי. אלא שגנץ לא אומר נואש. הוא מקווה שהעלאת שכר החיילים תחסל התנגדויות מסוג של "צריך לעזור קודם לחיילי החובה". לכן כדאי שיקשיב טוב למה שיש לקצין בדימוס שצפוי לקבל את התוספת לומר בנושא. הקצין, שפרש מצה"ל לפני כשנתיים אחרי כ-25 שנות שירות ומבקש להישאר אנונימי, אומר ל"שקוף" שלאורך השנים תמיד היה מודע לביקורת על הפנסיה התקציבית, אך חש כי היא מגיעה לו ולחבריו. לא זה המקרה כעת. "הסערה סביב אחוזי הפנסיה היא שונה", הוא אומר. "כמי שנהנה מפנסיה תקציבית אני יודע להגיד שיש בה בעיות רבות. אחת מהן היא שאני לא בטוח שאדם בן 45 צריך לקבל פנסיה". אך המהלך שמבקשים כעת לקדם במשרד הביטחון שונה בעיניו. "אחרי שקראתי את כל הצדדים, לרבות הרמטכ"ל ושר הביטחון, אני חש לראשונה באי נוחות", הוא אומר. "אני מרגיש שמדובר בתוספת שאינה מגיעה לנו אנשי הקבע ואני לא מצליח להבין למה כל מי שאני סומך עליו נלחם על זכותנו זאת. הרמטכ"ל אינו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע וגם שר הביטחון לא". לדבריו, "התגייסתי לקבע מתוך שליחות ורצון לתרום, אף אחד לא רוצה להיות רעב אבל תנאים טובים לא היו השיקול שלי להתגייס ובטח שאין לי כל רצון לקבל כסף שאינו שלי", ממשיך הקצין. "חונכתי בבית וגם בצבא שכסף מרוויחים רק ביושר ואני מצטער לומר, אבל הפעם זה לא שלנו. לא אשמח אם יורידו לי את מענק הרמטכ"ל", הוא מבהיר עם זאת. "אני תמיד יכול לעטות עליי את מעיל הציניות ולהגיד שהמדינה הייתה לא הוגנת כלפיי מספיק כדי שכשנותנים לי אני אקח. אבל אם מחר בבוקר תתקבל החלטה לעצור את המענק אני מודה שאקבל זאת בהבנה מלאה. בדיוק כמו שלא אקח מעטפה עם כסף לא שלי כך אני לא צריך תוספת לפנסיה שהיא לא שלי". ויש לו גם הצעה: "הייתי שמח אם בשנים הראשונות אותה תוספת שתרד תלך למקום אזרחי שלא מקבל מספיק בגלל סדרי עדיפויות", הוא אומר. "רוצים לעשות את זה ממש מעניין? בואו נעשה משהו שונה לגמרי. בואו נחליט שבשנה או שנתיים הראשונות הכסף לא חוזר לתקציב המדינה – אלא נתרם לעמותות וארגונים. אולי ככה נמתיק קצת את הגלולה לאיש הקבע שייפגע בתנאי הפנסיה שלו, לפחות נדע שעשינו משהו קטן וטוב". "אני מרגיש שאני עומד בעין הסערה הציבורית התורנית שלא באשמתי וקיבלתי במה לשקף את התמונה מהצד שלי. אני לא מייצג אף אחד ולא תיאמתי עמדות עם אף אחד. אני פורש צה"ל, השתחררתי לפני כשנתיים לאחר כ-25 שנות שירות, חלקן בתפקידים קרביים חלקן בתפקידי מטה. "לאורך השנים הרבות אני חש שמדי פעם מתרגשת סערה ציבורית כנגד התנאים של אנשי הקבע ולמרות שאני לא נהנה להיתפס כנהנתן חשתי בנוח. הרגשתי שהנתונים שמפרסמים הם לא מדויקים אבל בגדול זה מגיע לי. אני וחבריי עובדים קשה, כן, גם הקצינים בקריה (שאלו את אשתי שתספר לכם שזה התפקיד שהיה הכי קשה למשפחה) יש לנו מחויבות מאוד גבוהה אחריות גדולה ולחצים רבים. בקיצור, מתוגמלים בהתאם לדרישות הגבוהות "הסערה סביב אחוזי הפנסיה היא שונה. כמי שנהנה מפנסיה תקציבית אני יודע להגיד שיש בה בעיות רבות. ראשית. אני לא בטוח שאדם בן 45 צריך לקבל פנסיה. היה נכון יותר לאפשר לפורש לבחור לבצע מעין היוון של השנים עד הגיעו לגיל הפנסיה באופן כזה ששני הצדדים ירוויחו למשל שהפורש יקבל סכום חד פעמי השקול לאחוז מסוים מסך הפנסיה שהיה מקבל לאורך השנים ( סביב ה- 30 אחוז). המדינה הייתה מרוויחה חיסכון משמעותי לאורך השנים, הפורש מרוויח סכום גדול חד פעמי להשקעה והכי חשוב תישאר לו מוטיבציה להיכנס לשוק העבודה ולהמשיך להיות יצרני. "אלמנט נוסף הוא שישנו קושי ציבורי עם העובדה שהפנסיה מחושבת לפי משכורת אחרונה. אני מבין את הרעיון שהעובד לא מפריש לפנסיה ובעיקר למה המדינה רצתה בזה בשנים הראשונות, אבל גם אם המדינה מקצה פנסיה תקציבית ללא הפרשה, הרי שהיא צריכה לתת ביטוי לגובה ההכנסה המשתנה לאורך השנים או לכל הפחות בעשור האחרון ולא לתת מקום לתופעות פסולות שבהן עובד ציבור (הדבר נהוג בעוד משרדי ממשלה) מגדיל את המשכורת שלו בשנה האחרונה על ידי תוספות כאלה ואחרות ובכך משפיע על הפנסיה שלו לאורך מספר עשורים. זה היה ההסכם איתנו כשהתחלנו את השירות הוא היה שקוף לכולם ולכן אני חי עימו בשלום. גם בנושא זה למרות שהוא כבר טומן בחובו קשיים, אני מוצא את עצמי במקום שבו אני מבין את הבעיות ובעיקר למה היה חשוב לתקן אותן (לעניות טעמי התיקון היה מעט מדי ודורש תיקון אמיתי ועמוק) במבנה הפנסיה אולם גם ברור לי שלא נכון ערכית ומעשית לפגוע במי שכבר פרש. אני לא אומר זאת בגלל שזה משרת אותי, אני מביע עמדה שמתייחסת לעובדה שתנאי הפרישה סוכמו כשהתגייסתי ולמעשה היה חוזה ביני ובין המערכת. אני עמדתי בכל תנאיו לאורך 25 שנות שירות ולא הגיוני בעיני עכשיו לעצור הכל ולבטל את ההסכם כשהגיע תורי לקבל. צר לי, אולי זה לא פופולרי אבל בעיני חוזה שנחתם לאורך 25 שנה שבו צד אחד נותן הכל צריך לכבד גם אם יש בו קשיים. סוגיית תוספת הרמטכל היא שונה בעיני מכל מה שתיארתי עד כה. "ראשית, אגלה לכם סוד שדי ידוע בקרב אנשי הצבא – רובנו לא מבינים בכסף ובד"כ לא פותחים את תלוש השכר כלל כך שאנחנו לא מבינים את מרכיבי השכר ומה משפיע עליו. באותו אופן רובנו גם לא מבינים את מבנה הפנסיה שלנו ולכן אנחנו ניזונים ממידע שעובר אלינו בצינורות לא רשמיים. "כל מה שידעתי זה שהפנסיה תחושב לפי מפתח של 2% לכל שנת שירות ועוד תוספת של 7-10 אחוז, תוספת המכונה תוספת הרמטכ"ל. מבחינתי זו תוספת לגיטימית שאין עליה מחלוקת. אם צה"ל מעניק אותה לכל הפורשים לאורך השנים הרי ברור שהיא חוקית ולגיטימית. אני לא מבין את סיבת השורש אשר הביאה לתוספת הזאת אבל מעולם לא חשדתי שהיא בעייתית. "כעת אני אזרח, יש לי קצת יותר זמן ומחובר לרשתות החברתיות. החלטתי שאני לא נוקט עמדה אוטומטית אלא קורא ולמד על התוספת .הופתעתי לגלות שמדובר בסעיף שהרמטכ"ל ממש חותם עליו ושהוא אמור היה להיות כלי בידי הרמטכ"ל לתקן באופן אישי עיוותים נדירים כפי שעולים מדי פעם במערכת הירארכית מורכבת. אי צדק שזועק לשמיים, מקרה הומני חריג וכיוצא בזאת. "מהו המדד לכלי הנועד לשימוש יוצא דופן? נכון, שיהיה חריג. אפשר להתווכח אם חריג זה 2 אחוז אולי רק חצי אחוז ואולי דווקא 5 אחוז. כולנו נסכים שאין שום דבר חריג בתוספת שמוענקת באופן גורף ואוטומטי לכל איש קבע. "אז אחרי שקראתי את כל הצדדים, לרבות הרמטכ"ל ושר הביטחון אני חש לראשונה באי נוחות. אני מרגיש שמדובר בתוספת שאינה מגיעה לנו אנשי הקבע ואני לא מצליח להבין למה כל מי שאני סומך עליו נלחם על זכותנו זאת. הרמטכ"ל אינו ראש ועד העובדים של אנשי הקבע וגם שר הביטחון לא. "התגייסתי לקבע מתוך שליחות ורצון לתרום, אף אחד לא רוצה להיות רעב אבל תנאים טובים לא היו השיקול שלי להתגייס ובטח שאין לי כל רצון לקבל כסף שאינו שלי. חונכתי בבית וגם בצבא שכסף מרוויחים רק ביושר ואני מצטער לומר אבל הפעם זה לא שלנו. "לא אשמח אם יורידו לי את מענק הרמטכ"ל. אני תמיד יכול לעטות עליי את מעיל הציניות ולהגיד שהמדינה הייתה לא הוגנת כלפיי מספיק כדי שכשנותנים לי אני אקח. אבל אם מחר בבוקר תתקבל החלטה לעצור את המענק ולתת לאנשי הקבע פנסיה לפי האחוז הנצבר ללא תוספת הרמטכ"ל אני מודה שאני אקבל זאת בהבנה מלאה. בדיוק כמו שלא אקח מעטפה עם כסף לא שלי כך אני לא צריך תוספת לפנסיה שהיא לא שלי. "הזווית שלי אישית. אני לא מתייחס למה שאפשר לעשות עם הכסף , אני לא מכיר את כל התמונה ולא יודע מהם סדרי העדיפויות הנכונים וממילא כל צורך יכול היה לקבל מענה בשינוי סדרי עדיפויות אחרים אני פשוט מנסה להביע מסר וחושב שנכון להפסיק לשלם כסף שהוא לא מגיע לנו. ככה קטן ופשוט. "אבל אם יורשה לי להציע, הייתי שמח אם בשנים הראשונות אותה תוספת שתרד תלך למקום אזרחי שלא מקבל מספיק בגלל סדרי עדיפויות. רוצים לעשות את זה ממש מעניין? בואו נעשה משהו שונה לגמרי. בואו נחליט שבשנה או שנתיים הראשונות הכסף לא חוזר לתקציב המדינה – אלא נתרם לעמותות וארגונים על פי בחירת איש ורק אחר כך מתחיל לחזור לבסיס התקציב וינוהל בהתאם לצרכים וסדרי העדיפות הלאומית. אולי ככה נמתיק קצת את הגלולה לאיש הקבע שייפגע בתנאי הפנסיה שלו לפחות נדע שעשינו משהו קטן וטוב. "הערה קטנה לכולנו: תזכרו שהרוב המוחלט של אנשי הקבע עובד לאחר הפרישה, ולכן משלם כ 50 אחוז מס מהשקל הראשון של הפנסיה. זה נכון לשני הצדדים. חבריי אנשי הקבע – תזכרו שאתם "נלחמים" על 3-4 אחוז וזה נכון גם למבקרים של תנאי הפנסיה – תזכרו שחצי מהתוספת חוזר למדינה בדמות מס הכנסה". מאידך, הנה מה שקצינה בשנות הארבעים לחייה – שפרשה לפני כשנתיים ומקבלת קצבה חודשית מצה"ל שכוללת את תוספת הרמטכ"ל – אומרת לשקוף: "הניסיון לטעון לאי חוקיות הוא ניסיון לפגוע בפנסיה התקציבית, קודם של שירות הקבע ואחר כך של המגזר הציבורי כולו", היא טוענת. "הסדרים דומים של הגדלת אחוז פנסיה קיימים במגזר הציבורי ורובם מעוגנים בהחלטות ממשלה או בחקיקה. בג"ץ מעולם לא קבע שהתוספת אינה חוקית, והעובדה שיש עתירה אינה ראיה לאי חוקיות". "למה זה צריך להטריד את משרת הקבע שכבר שירת ופרש אם אופן חישוב הפנסיה היה קבוע בהחלטת ממשלה (כמו שיש מאז שנות ה-60) או בחוק (כמו שמנסים לעשות כעת)?", היא תוהה. "אתם הייתם מוכנים שיודיעו לכם יום אחד שמורידים לכם 10 אחוזים מהחסכונות שלכם? הפסקת מתן ההגדלות לכל מי שפרש או שירת את מרבית התקופה, היא שינוי רטרואקטיבי של התנאים לגבי אנשים שהסתמכו על כך שאלה תנאי שירות הקבע כשנכנסו לשירות". פרסום ראשון: הללויה. בשעה טובה ומוצלחת בית המשפט סרב לבקשת הדחיה (השלישית) של משרד הבטחון לענות לעתירת הגדלות הרמטכ״ל. עד סוף ינואר צריך משרד הבטחון להסביר למה הוא מחלק כספים בלתי חוקיים. נקווה שגם ועדת שרים לחקיקה וגם חברי הקואליציה ימשיכו להתנגד להצעת החוק.אולי בסוף הציבור ינצח "השאלה לגבי העתיד לבוא בכלל לא נשאלת – מה הדרך הטובה ביותר לתכנן את שירות הקבע, כך שבכל רגע נתון יהיו בצבא אנשי המודיעין, ההנדסה, התכנון והמבצעים, הלוגיסטיקה והטכנולוגיה המצוינים ביותר, שהם רעננים נמרצים ובשיא כוחם. הלוחמים המסתערים הם החלק הקטן והקריטי, אבל הנצחון במלחמה ובקרב, והיכולת להזעיק את הצבא למתן מענה מהיר ומעולה, מתבססים על יכולות רבות ומשמעותיות של המשרתים בשירות קבע" מסבירה עוד הקצינה. "האם באמת מעוניינים שהמשרתים בצבא ישרתו עד גיל 60 פלוס ויהיו דומים לעובדי משרד ממשלתי? כדי שארגון גדול כמו צה"ל בן עשרות אלפי משרתים, ייתן מענה מעולה ומיידי לכל צורך צבאי, וידאג להסתער על משימות חדשות מהיום לאתמול, נדרשת רמת צייתנות גבוהה ביותר. משרתי הקבע חיים את חייהם בצבא ומחוצה לו, ברמת מתח ודריכות מתמדת ובהעדר חירות אישית". לדבריה, "בשנים האחרונות נתקלו משרתי הקבע בעוינות ואפילו שנאה על רקע השיח על הפנסיה ותנאי השירות. השליחות והגאווה בשירות אינם חסינים. כשהאנשים הטובים יסרבו להישאר במקום שנוא, לא בטוח שאת הנזק הזה עוד אפשר יהיה לתקן." ויש לה גם משהו לומר לקצינים שמתנגדים למהלך הנוכחי. "אם יש קצין שיוצא נגד הפנסיה שהוא מקבל, אפשר לנחש שהוא לא זוכר משכנתא מהי, איננו אם חד הורית ושהוא קצין ולא נַגָּד" היא טוענת. "אנשי צבא תמיד חונכו להקריב עצמם למען האחרים אז אולי זה לא כל כך מפתיע". "רוב משרתי הקבע שמקבלים או יקבלו בחמש שנים הקרובות את התוספת שירתו למעלה מ20 שנים בשירות קבע ופרשו, או עתידים לפרוש בקרוב. זו תוספת שמשולמת כבר עשרות שנים. "התפישה הבן-גוריונית גרסה שאנשי צבא צריכים להיות צעירים ולא להזדקן בתוך המערכת, לתת את השנים הטובות ביותר שלהם למען בטחון המדינה ואז לפרוש בגילאי 40 פלוס עם פנסיה (יחסית ולא מלאה). "מאחר שאחוז הפנסיה בשלב זה אינו גבוה, החלטת הממשלה משנות ה- 60 קבעה העלאה מסוימת של אחוז הפנסיה. זה המצב הנוהג והחוקי עשרות שנים, בידיעה מלאה של כולם, בסמכות וכדין. "הניסיון לטעון לאי חוקיות הוא ניסיון לפגוע בפנסיה התקציבית, קודם של שירות הקבע ואחר כך של המגזר הציבורי כולו. הסדרים דומים של הגדלת אחוז פנסיה קיימים במגזר הציבורי ורובם מעוגנים בהחלטות ממשלה או בחקיקה. בג"ץ מעולם לא קבע שהתוספת אינה חוקית, והעובדה שיש עתירה אינה ראיה לאי חוקיות. "למה זה צריך להטריד את משרת הקבע שכבר שירת ופרש אם אופן חישוב הפנסיה היה קבוע בהחלטת ממשלה (כמו שיש מאז שנות ה-60) או בחוק (כמו שמנסים לעשות כעת)? "אתם הייתם מוכנים שיודיעו לכם יום אחד שמורידים לכם 10 אחוזים מהחסכונות שלכם? "הפסקת מתן ההגדלות לכל מי שפרש או שירת את מרבית התקופה, היא שינוי רטרואקטיבי של התנאים לגבי אנשים שהסתמכו על כך שאלה תנאי שירות הקבע כשנכנסו לשירות. "השאלה לגבי העתיד לבוא בכלל לא נשאלת – בעידן המודרני מה הדרך הנכונה והטובה ביותר לתכנן את שירות הקבע, כך שבכל רגע נתון יהיו בצבא אנשי המודיעין, ההנדסה, התכנון והמבצעים, הלוגיסטיקה והטכנולוגיה המצוינים ביותר, שהם רעננים נמרצים ובשיא כוחם. הלוחמים המסתערים הם החלק הקטן והקריטי, אבל הנצחון במלחמה ובקרב, והיכולת להזעיק את הצבא למתן מענה מהיר ומעולה לכל צורך, מתבססים על יכולות רבות ומשמעותיות של המשרתים בשירות קבע. "האם באמת מעוניינים שהמשרתים בצבא ישרתו עד גיל 60 פלוס ויהיו דומים לעובדי משרד ממשלתי? האם מבקשים שהלוחמים ילחמו לבד בידיים חשופות, בלי תמיכה לוגיסטית, בלי ליווי רפואי, בלי מודיעין מתוחכם, בלי תכנון מבצעי ויסתפקו בסיוע של משרד ממשלתי שעובדיו מפסיקים לעבוד ב- 16:00. "יתכן שהסדר פנסיוני הוא לא תשובה טובה, אבל בואו נדון בשאלה מהו שירות קבע ואיך נכון לתכנן אותו. שימו לב: "אז אתם חותמים על שירות קבע? "יש מקצועות נוספים בתחומי החינוך והבריאות למשל, בהם יש היבטים דומים של אחריות לחיי אדם ומתח אבל אין שום תפקיד או עבודה עם הכפפה מוחלטת של הפרט לצרכי המערכת ושלילת חירותו. האם התיאור הזה מצדיק או לא מצדיק הסדרי פרישה בגיל 40 פלוס? זו לא השאלה. השאלה היא איך נכון לתכנן את שירות הקבע בלי להפסיד במלחמה. "לאורך כל שירות הקבע המשרתים לא התעסקו עם תלוש המשכורת או הפנסיה, וראו לנגד עיניהם את השירות הצבאי והשליחות אבל הם ידעו שכשיפרשו ויחפשו קריירה שניה בלי מקצוע אזרחי ביד/עם מקצוע אך ללא נסיון מתאים בשוק האזרחי, תהיה להם רשת בטחון. תלוש הפנסיה אולי לא יעניין צעיר בן 20, אך בהחלט יעניין צעיר בן 30 שהקים משפחה וצריך לשקול אם להשאר בשירות קבע, כשהוא יודע שהמסלול יסתיים קצת אחרי גיל 40 לקצינים או 50 לנגדים, והוא יצטרך להתחיל קריירה חדשה בלי ניסיון רלבנטי. "תמהיל הפורשים מגוון – יש גנרלים "מסודרים" אבל יש גם נגדים וקצינים שמקבלים פנסיה נמוכה, שהלכה ונשחקה עם השנים. יש גם קצינים ונגדים עם קצבה סבירה, אבל זו כמובן חלקית ולא יכולה להחליף משכורת. רוב הפורשים שפרשו בגיל 40 פלוס עובדים כעצמאים או כשכירים ומשלמים מיסים גבוהים. אם היינו שואלים אותם כנראה היו שמחים להמשיך ולשרת בצבא עד גילאי 60 פלוס ואז לקבל את התשלום הפנסיוני. מוכנים לקלוט אותם מחדש בצבא? "אם יש קצין שיוצא נגד הפנסיה שהוא מקבל, אפשר לנחש שהוא לא זוכר משכנתא מהי, איננו אם חד הורית. אנשי צבא תמיד חונכו להקריב עצמם למען האחרים אז אולי זה לא כל כך מפתיע. "למשרתי הקבע יש אפס השפעה על תהליך השכר והפנסיה שלהם. האם נכון לשנות את מודל שירות הקבע? אולי הגיעה השעה לשנותו, אולי המחיר של עלות פנסיונית הוא גבוה מדי, אולי יש דרכים טובות יותר, חכמות יותר. אבל אפשר ונכון לשאול אותן בלי לרמוס את משרתי הקבע בדרך. צריך להבין ששירות הקבע גובה מחיר משמעותי ממי שמשרת בו לאורך השנים. "בשנים האחרונות נתקלו משרתי הקבע בעוינות ואפילו שנאה על רקע השיח על הפנסיה ותנאי השירות. השליחות והגאווה בשירות אינם חסינים. כשהאנשים הטובים יסרבו להישאר במקום שנוא, לא בטוח שאת הנזק הזה עוד אפשר יהיה לתקן. צריך לשאול את השאלות האלו כעת לפני שיהיה מאוחר מדי. בהתחשב בבריחת המוחות מצה"ל ובתקנים הלא מאוישים אולי כבר מאוחר מדי". חשוב לציין, צה"ל הוא צבא העם, ולמשרתי הקבע מגיעים תנאים מעולים. אלא שכפי שראיתם מעלה, תוספת כזו מגיעה על חשבון אחרים. האם פנסיה מנופחת תמשוך כוח אדם איכותי לצה"ל? נניח רגע בצד את העובדה שהתיקון יסייע בעיקר לאלו שכבר פורשים מהצבא. "חיילים וקצינים בשנות העשרים והשלושים לחייהם לא יישארו בצה"ל בגלל פנסיה עתידית שמנה שמצפה להם", טוען ראש פורום קהלת לכלכלה, ד"ר מיכאל שראל. לדבריו, מחקרים מראים כי בשלב זה של חייהם הם לא מתעניינים בפנסיה. "כדי לתמרצם להישאר בצה"ל", הוא אומר, "יש לאפשר באופן ממוקד תגמול הולם לבעלי כישורים מיוחדים ולבעלי מקצועות שיש בהם תחרות עזה עם השוק הפרטי". ואם זה לא מספיק, לאף אחד אין באמת מושג כמה התיקון הזה באמת יעלה לנו. אף שמדובר במיליארדי שקלים, בתזכיר החוק לא מופיעה העלות התקציבית המשוערת של כל קבוצה שעתידה ליהנות מהתוספת. ברגע שהחוק יעבור – הצופר צפוי להינתן גם לעובדי מדינה רבים נוספים ששכרם צמוד לצבא. הדבר כבר קרה ב-2018, אז קצבאות גמלאי המשטרה והשב"ס הוצמדו לתוספת שכר שהתקבלה בצה"ל. עלות ההצמדה ההיא נאמדה בכ-22 מיליארד שקלים למשך עשר שנים, וגררה קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה, כלומר בשירותים שכולנו מקבלים. שמונה ארגונים, בהם "שקוף", פנו לחברים בוועדת השרים לחקיקה בדרישה לשקיפות. (איך זה משפיע עליך) מי יממן את התוספת בגובה מיליארדי שקלים לאורך השנים? כולנו. במיוחד הצעירים. כל פעם שתשלם מע"מ מופרז. כל פעם שתתפלאי למה הנסיעה בתחב"צ יקרה – תוספת הרמטכ"ל היא בהחלט אחת הסיבות. (מה עושים כדי שיתוקן) ראש פורום קהלת לכלכלה, ד"ר מיכאל שראל, מציע שורת פתרונות, בהם תגמול דיפרנציאלי לתמרוץ מוכוון מטרה ולמקצועות שבהם ישנה תחרות מול השוק הפרטי. "בכירי מערכת הביטחון מנסים לקדם מהלך שמשרת בעיקר את עצמם ואת חבריהם", הוא אומר, "ואין בו שום הצדקה כלכלית, חברתית או ביטחונית". ההחלטה הזו – לקחת כסף מהכיס שלך ולהעביר לשכבות הכי חזקות – בעייתית. ח"כים ואזרחים אמיצים חייבים להמשיך לצאת נגדה. אנחנו נמשיך לעקוב אחר הסוגיה כשתגיע בקרוב לדיונים בכנסת. נשמח לשמוע ממי שעוד זכאי להגדלה ומרוויח ממנה – גם באנונימיות.

אחרי היועצת לבעלי החיים והיועץ למגזר הרוסי – ויום לאחר ששר החינוך רפי פרץ הביע תמיכה ב"טיפולי המרה" – נתניהו ממנה יועץ נוסף, הפעם לענייני תקשורת בינלאומית – ד"ר אוון כהן. את כישוריו של כהן נתניהו מסכם כך: "איש מוכשר והוא ייסד את התא הגאה בליכוד". ציון נטייתו המינית של אדם כפרט הכי חשוב בקורות […]

אחרי היועצת לבעלי החיים והיועץ למגזר הרוסי – ויום לאחר ששר החינוך רפי פרץ הביע תמיכה ב"טיפולי המרה" – נתניהו ממנה יועץ נוסף, הפעם לענייני תקשורת בינלאומית – ד"ר אוון כהן. את כישוריו של כהן נתניהו מסכם כך: "איש מוכשר והוא ייסד את התא הגאה בליכוד". ציון נטייתו המינית של אדם כפרט הכי חשוב בקורות חייו היא מעט… משונה. אבל בכל מקרה, המינוי החדש הביא איתו בונוס גדול, שמוכיח שהעקשנות משתלמת: לאחר שלפני כשבועיים (בסבב המינויים הקודם) ניסינו לברר מי משלם על תעמולת היועצים וזכינו לתשובה מגומגמת, הפעם נראה כי המצב ברור: פנינו למשרד רה"מ בשאלה מי מעסיק את ד"ר אוון כהן, ונאמר לנו כי מדובר במשרת אמון – כזו שיש עבורה תקן במשרד ואוישה על-פי הכללים של נציבות שירות המדינה. ניסינו את מזלנו ושאלנו בשנית בנוגע לטל גלבוע ואריאל בולשטיין (היועצים לענייני בעלי חיים ויוצאי ברה"מ, בהתאמה) – והפתעה: לאחר בדיקה מחודשת נמסר לנו באופן ברור כי אלו לא מועסקים במשרד רה"מ. כלומר, הם מועסקים במסגרת קמפיין הליכוד. אז אמנם ההודעה על מינוי שלושת היועצים נראית בדיוק אותו הדבר, אבל למעשה בולשטיין וגלבוע הם כנראה לא באמת מינויים רציניים אלא רק חלק מתעמולת בחירות חולפת של הליכוד – בעוד כהן קיבל מינוי משמעותי וקבוע, ובעל הגדרות תפקיד ברורות. אז איך ניתן להבדיל בין תעמולת מפלגת הליכוד לבין מינוי רשמי במשרד רה"מ? כנראה שכבר אי אפשר, אלא אם שואלים ומקבלים (לפעמים) תשובה.

עורך ה"גרוזלם פוסט" סטיב לינדי לעיתונאיו הבכירים: בהוראת המו"ל אלי עזור אין להזכיר חשדות לשחיתות בעברו של המועמד לעיריית ירושלים משה ליאון. לינדי בתגובה: "עזור אמר לי שאין בסיס בכלל לחשדות האלה ואנחנו לא רוצים להסתבך בזה מבחינה משפטית"

עורך ה"גרוזלם פוסט" סטיב לינדי הבהיר השבוע לעיתונאיו כי עליהם להימנע מלהזכיר טענות לשחיתות בקשר למשה ליאון, המתמודד על ראשות עיריית ירושלים, וזאת לבקשת אלי עזור, הבעלים והמו"ל של העיתון. רואה-החשבון משה ליאון כיהן עד השבוע כיו"ר הרשות לפיתוח ירושלים. בעבר שימש יו"ר חברת רכבת ישראל ומנכ"ל משרדו של בנימין נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה. ליאון נחשב מקורב לאריה דרעי וליו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן. לצד פעילות ענפה, שמו נקשר גם בחשדות לשחיתות. בתחילת 1996 שילם המשרד שבו היה שותף ליאון כופר מס, בשל חשד לעבירות מס שביצע המשרד. כמה שנים מאוחר יותר נחקר ליאון בחשד כי בתקופה ששימש מנכ"ל משרד ראש הממשלה היה מעורב בפרשת התשלומים לקבלן ההובלות אבנר עמדי. בפרשה זו המשטרה המליצה להעמידו לדין, אך בסופו של דבר הוחלט לא להגיש כתב אישום. איש העסקים אלי עזור הוא בעל השליטה בקבוצת תקשורת הכוללת, בין היתר, את ה"גרוזלם פוסט", רשת עיתוני "נובוסטי נידלי", בית-דפוס וחברה לשילוט חוצות. יחד עם שותפים נוספים מחזיק עזור בבעלות על תחנות הרדיו 99FM ורדיו-ללא-הפסקה, כמו גם על הזיכיון ל"פורבס" בישראל, חברת צרלטון והחינמון היומי "ישראל פוסט". באחרונה נוסף לקבוצת התקשורת של עזור השבועון החדש "סופהשבוע", שזכה להצלחה מרשימה בסקר ה-TGI האחרון. השבועון מגדיר את עצמו "העיתון הבלתי תלוי של ישראל". בעבר פורסם ב"כלכליסט" כי עזור היה בין אורחי חתונת בנו של ליאון. השמועות על כוונתו של ליאון להכריז על מועמדותו לתפקיד ראש עיריית ירושלים נפוצות זה זמן. בלט בקידומן העיתון "ידיעות אחרונות"; במדור "מי נגד מי" באתר "מאקו" ציין אביב הורביץ כי ראש העיר המכהן, ניר ברקת, שיתחרה גם הוא בבחירות הקרובות, העניק קודם לפרסומים ב"ידיעות אחרונות" תואר כבוד לשלדון אדלסון, מו"ל "ישראל היום", והחליט על שיתוף פעולה מסחרי רחב היקף עם החינמון (בהפקת מירוץ מכוניות בעיר). אתמול כינס ליאון מסיבת עיתונאים כדי להכריז באופן רשמי שהחליט להתמודד על התפקיד. ליאון אמור לזכות בתמיכת הליכוד והסיעות החרדיות. כעת נראה כי יזכה גם לתמיכת כלי תקשורת שבבעלות עזור. בתחילת השבוע שיגר עורך ה"גרוזלם פוסט" מייל אל כמה כתבים ועורכים בכירים במערכת. במייל כתב להם לינדי כי עזור אינו מעוניין שטענות לשחיתות יוזכרו בהקשרו של ליאון. העורך הראשי לא הסביר במייל מדוע עזור אינו מעוניין בכך ומה דעתו שלו על הבקשה, אלא הסתפק בהעברת המסר. מאז ההוראה של עורך ה"גרוזלם פוסט" התפרסמו באתר העיתון שני דיווחים על ליאון. בדיווח שהעביר שלשום הכתב דניאל אייזנבד בדבר כוונת ליאון להכריז על מועמדותו לראשות העירייה לא הוזכר עברו הבעייתי. גם בדיווח שפורסם הבוקר, ובו נסקרת בהרחבה מסיבת העיתונאים שכינס ליאון, לא מוזכרים חשדות לפלילים. סטיב לינדי מסר בתגובה כי הוראתו התבססה על דברים שנאמרו לו מפי הבעלים עזור, אולם מטרתם אינה להסתיר מידע, אלא להימנע מתביעה משפטית. "אלי עזור אמר לי שאין בסיס בכלל לחשדות האלה", מסביר לינדי, "ואנחנו לא רוצים להסתבך בזה מבחינה משפטית. לא רציתי להכניס את זה לעיתון בלי ייעוץ משפטי ולסבך גם את עצמי וגם את העיתון עם חשדות לא מבוססים". אלי עזור סירב למסור תגובה. בשם ה"גרוזלם פוסט" נמסר: "לא מיניה ולא מקצתיה. אם יהיו חשדות, דברים עובדתיים, ייכתבו בשמחה ובאהבה, בסיקור אובייקטיבי".

"הדרך הממושכת ורבת החתחתים חוללה, כך נדמה, את אחת המחלות המסוכנות ביותר לגורלו של כל ארגון באשר הוא". עורך בכיר ברשת ב פונה לאחראים על מימוש הרפורמה ברשות השידור

כל הקלישאות המוכרות מסכסוכי עבודה בישראל היו במשבר האחרון במשק: איומים להשבתה גורפת, דיווחים על "עליות, מורדות ונסיונות לכופף ידיים", וכמובן ישיבת ה"עד שייצא עשן לבן" הבלתי נמנעת, בלילה האחרון. אבל הצורה הבלתי קלישאתית שבה הסתיים המשבר עוררה בי קנאה עזה: שבועיים בלבד אחרי שפרץ, גילו מנהיגי ההסתדרות וראשי משרד האוצר מידה של רצון טוב. נחתם הסכם נאה וכולם יצאו מרוצים. שלוש שנים וחצי נמשך סכסוך העבודה ברשות השידור, העונה לשם "דיוני הרפורמה". מאות ישיבות עבודה, שבועות של עיצומים והשבתות, ואינספור מלים-מלים-מלים. שנים של מרתון מתיש, של תחושה שהנה-הנה, או-טו-טו, בקרוב ממש-ממש, ייחתם ההסכם הסופי. למעלה משלוש שנים, וכמעט כלום. שום דבר מוחשי. כיוון שאין בכוונתי להלאות את הקוראים, לא אשוב ואדבר בשבחי השידור הציבורי; לא אזכיר את העובדים המסורים, את העיתונות המצוינת שמטפחת רשות השידור לדורותיה, ולא אחזור על יתרונותיה של תוכנית הרפורמה. אפילו לא אציג את הרשימה הארוכה של המשחרים לטרף הקל, אותם אינספור גורמים שיתענגו על התרסקותה של רשות השידור. כותבים מוכשרים ובקיאים בחומר ממני עשו את זה קודם. יתרה מכך: בהכירי את הנפשות הפועלות במשא-ומתן על הרפורמה, אני יודע שמדובר באנשים רציניים וברי לבב. לפחות כמה מהם כאלה. אין לי ספק שכוונותיהם כנות ומעשיהם נועדו להשביח את שידוריה של הרשות מצד אחד, ולהימנע ככל שניתן מפגיעה בעובדיה מצד שני. אני מבקש לדון כאן בהשלכותיה של הדרך אל הרפורמה. הדרך הזו, שכולה רצופה כוונות טובות, יצרה ברשות השידור מציאות של גיהנום. לא פחות. צועדים בה בעצלתיים פקידי האוצר, נציגי הוועדים וראשי ההנהלה, ומאחוריהם נגררים אלפיים עובדים חבולים ומותשים. כמי שזה מקרוב חזר לשם אחרי שנתיים של חל"ת, מצאתי ברוממה בעיקר עמיתים מיואשים ואף כאלה שהגיעו לשלב הבעייתי במיוחד, שלב האדישות הפוסט-ייאושית. אמנם הותוותה תוכנית התייעלות, נוסחו אי-אילו הבנות, נחתמו כמה טיוטות, סוכמו עיקרי הסכמים. אבל הדרך הממושכת ורבת החתחתים חוללה, כך נדמה, את אחת המחלות המסוכנות ביותר לגורלו של כל ארגון באשר הוא: מחלת אי-הוודאות. ערפל סמיך אופף את עובדי רשות השידור בשנים האחרונות. הם אינם יודעים אם תהיה בכלל רפורמה. ואם תהיה, התסתיים בפרישה מרצון או בפיטורי-אסון; הם אינם יודעים מה יעלה בגורל פרנסתם ובגורל עתידם המקצועי; לעתים תכופות הם אינם יודעים מה ייכתב בתלוש המשכורת שלהם, אם יקבלו בכלל משכורת בסוף החודש. באורח פרדוקסלי, לא רק העובדים נכללים בקטיגוריית "קורבנות הרפורמה הממאנת להתממש", גם ההנהלה. תראו לי מנהל שמסוגל לפתח, ליצור ולרענן כאשר במשך שנים הוא עצמו שרוי באי-ודאות. מנהל ברשות השידור אינו יכול לגייס עובדים חדשים, אין באפשרותו לתכנן לטווח הבינוני והרחוק, אין לו מקל ואין לו גזר, כי המערכת בקיבעון. בהמתנה לרפורמה. מקרב לב אני פונה, אם כן, לעושים במו"מ: הסתכלו על התנהלות ההסתדרות והאוצר במשבר האחרון במשק, וכן תעשו. נסו להיגמל ממסורת הטחת ההאשמות, עצרו לשעה קלה את שגרת הסנקציות והסנקציות שכנגד, הניחו בצד את יצר הכבוד חסר התוחלת והתעלו על עצמכם. קבלו החלטות. תחתמו ותתחילו במימוש הרפורמה, או שתצהירו קבל עם שהיא מתה (חס וחלילה). אבל אנא, אנא הוציאו אותנו מהדרך ההרסנית הזו שבה צועדת רשות השידור כבר שלוש וחצי שנים, דרך אי-הוודאות. גיל ליטמן הוא עורך בכיר ברשת ב

רוח שטות מתיילדת ביחס למדע שולטת לא רק בפרסומות, אלא גם בחלק מכתבות העיתונות. שתי דוגמאות מייצגות

ראשית, גילוי נאות: אני אוהב מאוד את מעדני החלב של חברת "מולר". הם טעימים, הם נימוחים, ויש בהם שילוב מאוזן להפליא בין יוגורט, רכז פרי וסוכר; אבל את הפרסומת החדשה של "מולר" אני ממש לא סובל. למי שהחמיץ, כוכבי הפרסומת הם חבורה של מדענים (החלוקים הלבנים והמשקפיים מסגירים אותם מיד) המכרכרים באתרים שונים באיזו שוויץ או הולנד, בעודם שרים ללחן להיט-העבר "האו דו יו דו" של להקת-העבר "רוקסט", את המילים (באנגלית עם כיתוביות בעברית): "איך הטבע עובד/ אנחנו לא ממש יודעים/ חיפשנו סביב/ אבל תשובה לא מוצאים ... איך פרה מייצרת חלב/ אני רוצה לדעת עכשיו/ אין לי מושג/ אנחנו לא יודעים איך" – ועוד כהנה וכהנה תהיות פיזיות ומטאפיזיות. לפתע מופיע נהג משאית חייכני הפותר מיד את הבעייה במבטא סקוטי (או שמא אירי) כבד: "מה זה משנה איך הטבע עושה את מה שהוא עושה, כל עוד הוא טוב בזה!" ולבסוף מכריזה קריינית: "אף אחד לא יודע איך הטבע עושה את מה שהוא עושה, אבל אנחנו ב"מולר" יודעים לעשות מהטבע יוגורט מעולה". אני מבין שזאת רק פרסומת, אבל יש משהו מעצבן במיוחד בתצוגת האינפנטיליות הבוטה הזאת. מה פשר ההכרזה, "אף אחד לא יודע איך הטבע עושה את מה שהוא עושה"? האם לא שמעו ב"מולר" על ניוטון ועל גליליאו, אינשטיין ודרווין? כנראה שלא, ובאיבחה אחת קלילה בוטלו כל הישגי המדע בארבע מאות השנים האחרונות. למרות שב"מולר" לא יודעים "איך פרה מייצרת חלב", מנגנוני ייצור החלב בגופם של יונקים דווקא מוכרים היטב לביולוגים; וקביעתו של נהג המשאית החביב, "מה זה משנה איך הטבע עושה את מה שהוא עושה", מרתיחה את דמו של כל חובב מדע מצוי. מה זה משנה? זה משנה מאוד. מלבד זאת, יש משהו מעצבן גם בטענתה של "מולר" ש"אנחנו יודעים לעשות מהטבע יוגורט מעולה". היוגורט של "מולר" – כמו כל יוגורט אחר – אינו מוצר "טבעי". יוגורט, כך יודע כל מי שאינו עובד בשירות משרד הפרסום של חברת "מולר", אינו גדל על העצים ואינו נופל מן השמיים. הוא תוצר של הליכים מלאכותיים לחלוטין, וכמו בכל ייצור תעשייתי, גם ב"מולר" מוסיפים ליוגורט חומרים רבים – כגון גלי דגים, חומרי טעם וריח וצבעי מאכל – שהטבע אפילו לא היה חולם לשים בו. צבעו הכתום והמפתה של היוגורט בטעם תפוז, למשל, נוצר כתוצאה מהוספת כורכום, ואין לו שום קשר לצבעם של התפוזים ש"ייצר" הטבע. היוגורט של "מולר" אינו טבעי, ובעצם אין בכך שום דבר רע: הטבעי אינו תמיד "טוב", והמלאכותי אינו תמיד "רע". ב"מולר" צריכים להתגאות ביוגורטים הטעימים שהם מייצרים, ולעזוב את הטבע במנוחה. אותה רוח שטות מתיילדת ביחס למדע שולטת לא רק בפרסומות, אלא גם בחלק מכתבות העיתונות. כך, למשל, הכריזה כותרת ב"ידיעות אחרונות" מה-20 במאי: "אושר החוק: הכלאה בין אדם וחיה". למקרא הכותרת עלו במוחי תמונות מתוך ספרו של ה. ג. ויילס, "האי של דוקטור מורו", ועוד מיני בלהות מסרטי מדע בדיוני. מקריאת הכתבה עצמה התברר כי מדובר בחוק שהעביר לאחרונה הפרלמנט האנגלי בהנהגתו של ראש הממשלה גורדון בראון, במטרה להרחיב את אפשרויותיהם של חוקרים להכליא גנים אנושיים וגנים של בעלי-חיים בייצור של תאי גזע (ולא יצורים בוגרים). כתב "ידיעות", מודי קרייטמן, ידע לספר כי המתנגדים לחוק חוששים בין היתר מ"ניסויים שיולידו מפלצות בנוסח פרנקנשטיין". האמנם יש סיבה לחשש? ומהו בעצם הקשר בין הכלאה של בני אדם וחיות ובין המפלצת מסִפרה של מרי שלי? כזכור, פרנקנשטיין (שהוא שמו של הרופא ולא שמה של המפלצת), הרכיב חלקי גופות של פושעים שנידונו למוות והפיח בהם רוח חיים. הוא ניחם על מעשהו לאחר שהניסוי הוליד יצור דמוי-אדם רצחני. האם החוק האנגלי קשור באופן כלשהו לסיפור אימים זה? לא ממש. לאמיתו של דבר, ובניגוד למשתמע מכותרת הכתבה, אין שום טעם לחשוש מהופעתו של חצי-אדם-חצי-דוב-נמלים בזמן הקרוב. המחקר שבו מדובר לא נועד כדי ליצור "הכלאה בין אדם וחיה", אלא כדי למצוא תרופות למחלות חשוכות-מרפא כגון אלצהיימר ופרקינסון. זה מעניין וזה חשוב, אבל מִזה, כנראה, לא עושים כותרת.

עורכי הדין של משפחת אלוביץ טענו כי קיבלו תמלול חסר של חקירת משטרה - המעיד על ניסיון הסתרה מכוון • הפרקליטות: ההקלטות נמסרו במלואן - לכן לא ניתן לטעון להסתרה • פרשיית "התמלול החסר" - אלו הטענות משני הצדדים • "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

עיקרי הדברים, בקצרה: בקדם המשפט שנערך לפני שבוע במשפטם של נתניהו, מוזס והזוג אלוביץ, העלו סניגורי הנאשמים טענות שונות במטרה לנסות ולדחות את פתיחת שלב הראיות במשפט. סניגוריו של אלוביץ, בעל השליטה בבזק וב"וואלה" לשעבר, שנאשם במתן שוחד לראש הממשלה נתניהו, הציגו מתוך מאות רבות של שעות חקירה מוקלטות, הקלטה של חקירה צדדית בתיק: של בנו של אלוביץ, אור, שעסקה בהפיכתו של שאול אלוביץ לעד מדינה.קראו כתבות נוספות בסיקור משפט המו"לים: סניגוריו של אלוביץ טענו כי בקטע שהיה מסומן בתמליל כחסר (מסומן בשלוש נקודות), ישנו דיאלוג שבו החוקרת לוחצת על אלוביץ הבן לשכנע את אביו להחליף עורך-דין לכזה שיסכים לכך שיהפוך לעד מדינה. זאת, לאחר שהקשיבו להקלטה והשוו אותה לתמליל החסר. על סמך הפער הזה טענו סניגוריו של אלוביץ כי הפרקליטות הסתירה את התיעוד לכך שהמשטרה ערכה תרגיל חקירה אסור. כהמשך לכך ביקשו הסניגורים, כאמור, לדחות את המשך ההליך המשפטי, לקבל לידם תמלולים חדשים ועוד.הפרקליטות דחתה בתגובה מכול וכול את הטענות להסתרה. ראשית, הגיבה הפרקליטות, ההקלטות המלאות נמסרו לסניגוריה – מכאן שלא היה שום ניסיון להסתיר את הנאמר בהן. שנית, לטענתה הקטע החסר היה מסומן ככזה, אם היה רצון להסתירו לא היו מסמנים אותו.בנוסף, קטעים אחרים היו גם הם מסומנים כחסרים, מה שגם מעיד לדבריה על כך שמדובר בחוסרים תמימים, שנובעים מכך שהמתמלל לא הבין את הנאמר בהקלטה (וסימן זאת בשלוש נקודות). עוד מציינים בפרקליטות כי התמלולים כלל לא נערכים במשטרה או בפרקליטות אלא בחברה חיצונית.כל המסמכים המלאים: בנוגע לטענות על החקירה עצמה, הגיבו בפרקליטות כי דווקא מתוך ההקלטה נשמע בבירור כי מי שיוזם את הדיון על החלפת עורך הדין של שאול אלוביץ בכזה שיהיה נוח יותר לרעיון עד המדינה, הוא דווקא אור אלוביץ ולא החוקרת. סניגוריו של אלוביץ השיבו לטענה זו בטענה אחרת, לפיה המשך השיחה על כך על ידי החוקרת בהצעה ליזום מפגש בעניין בין האב והבן, גם הוא בגדר השפעה פסולה.סביב התמלול החסר נכתבו כבר מספר כתבי טענות והתפרסמו מספר כתבות עיתונאיות, לכן חשוב להזכיר כי מדובר בעניין שכלל אינו נוגע לעצם האישומים בתיק. בדומה לטענות אחרות שמוצפות באופן ישיר או עקיף על ידי הנאשמים ובאמצעות התקשורת, גם סוגיית חילופי הדברים בין חוקרת המשטרה לאור אלוביץ או יכולות התמלול של מתמלל הקלטת החקירה, אינן קשורות לאישומי השוחד, המרמה והפרת האמונים שבתיק 4,000. התמלול שביצעו הסנגורים להקלטת החקירה של אור אלוביץ מעלה דיאלוג שבו בנם של החשודים מדבר עם החוקרת על עורך הדין של הוריו. "הוא לא סומך עליכם", הוא אומר. בתשובה לשאלת החוקרת "למה?", השיב: "העו"ד של ביבי יכול לעשות משהו, אבל הוא יתפטר מייצוג. יש לו נייר. […] הוא לא יאמין לך". בשלב זה אומרת החוקרת: "מה צריך כדי שהוא יאמין שזה המצב האמיתי ואף אחד לא עושה לו תרגיל?". על כך השיב אלוביץ: "צריך מישהו שידבר איתו שזה לא.. זק [זק חן, בא-כוחו של אלוביץ ומי שייצג בעבר את נתניהו]. "מישהו שידבר איתו וזה לא.. זק?", שואלת החוקרת. "אנחנו לא ניסינו לדבר איתו", אומר לה אלוביץ הבן. "אתם מנסים לשכנע?", שואלת החוקרת. "אני יודע ש… עורכי הדין שלי דיברו עם זק", משיב הבן. "וזק לא בדעה שלכם?", שואלת החוקרת, "לא יודע", משיב אלוביץ הבן, "אני עם זק יש לי בעיה. אני רק יודע שעורכי הדין שלי אמרו לי שאם תהיה עסקה זק לא יכול לעשות את זה, ואז לא יעשו אותה". "אתה רוצה הזדמנות לדבר עם שאול כדי לדבר על הנושא הזה?", שאלה החוקרת את בנו של אלוביץ. ואכן, בפתח הפגישה שנערכה לאחר מכן בין אלוביץ הבן לאביו, הוא שואל אותו לגבי עניין הייצוג והאפשרות להפוך לעד מדינה. כל הדיאלוג הזה מופיע בהקלטות שנמסרו לסניגורים אך נעדר מהתמלול. לטענתם יש בכך כדי להשליך על איכות החומרים שקיבלו בתיק בכלל. עו"ד מיכל רוזן-עוזר טענה כי מדובר בהסתרה מכוונת של מידע קריטי להגנה, והוסיפה כי לאור הפערים בין התמלול הרשמי להקלטה יש להאזין מחדש לכל אלפי שעות ההקלטה בתיק ולערוך תמלולים מתוקנים. לכן, יש לדחות את המשפט לזמן ארוך. עו"ד רוזן-עוזר העלתה בדיון תהיות נוספות לגבי היכרות הפרקליטות עם החקירה הספציפית הזו. בעקבות פרסום קיומה של השיחה בין הבן אלוביץ לאביו לפני כשנה, בדק היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט טענות על פגיעה אפשרית בזכויות החשוד והגיע למסקנה כי לא הייתה כל התערבות מצד החוקרים או ניסיון לשדל את הבן אלוביץ לשכנע את אביו. האם, תהתה עו"ד רוזן-עוזר, בפרקליטות עברו בעצמם מחדש על ההקלטה כדי להגיע למסקנה זו? האם היה להם כבר מזמן תמלול מלא של החקירה? ואם כן, מדוע לא מסרו אותו להגנה? השופטת רבקה פרידמן-פלדמן העניקה לפרקליטות שבוע להשיב לטענות הללו. אתמול (ראשון) הגישו עורכות-הדין ליאת בן-ארי ויהודית תירוש את תגובת המדינה. לטענת הפרקליטות "אין כל בסיס" לטענות בדבר הסתרת חומרי חקירה, וזאת כאמור בשל העובדה הפשוטה שההקלטות עצמן הועברו לידי הנאשמים וסניגוריהם, לצד התמלולים. כך הרי נודע לסניגוריו של אלוביץ על הפער בין התמלול להקלטה. עוד טוענות באות-כוח המדינה כי הפרקליטות נמצאת בקשר מתמשך עם הסנגורים ומסייעת להם לאתר חומרי חקירה. "ברור שהתנהלות זאת אינה עולה בקנה אחד עם טענות הנאשם לניסיון הסתרה", נכתב. אשר לפערים עצמם, המדינה טוענת כי את התמלולים עורכת חברה חיצונית שכלל אינה מכירה את החקירה עצמה; שישנם פערים גם במקומות נוספים מלבד אלה עליהם מצביעים סניגורי אלוביץ; וכי הסיבה לכך תמימה: המתמלל לא הבין מה שנאמר בהקלטה ואף סימן זאת באמצעות שלוש נקודות: "עיון בתמלול שהועבר לעיונם של הנאשמים מעלה שהוא חסר במספר מקומות לעומת התיעוד הקולי של השיחה, ולא רק במקומות אליהם הפנתה ב"כ נאשמת 3. […] אלא שכאמור, חוסרים אלה אינם נובעים מניסיון הסתרה של האמור בהקלטה (טענה שממילא אינה ברורה לאור העובדה שההקלטה נמסרה לנאשמים), אלא מהשמטות של המתמלל אשר כפי הנראה לא הבין מילים ומשפטים ששמע בהקלטה. בהקשר זה יצוין כי ההקלטה הועברה לתמלול על ידי גוף חיצוני המספק שירותי תמלול ליחידות החוקרות, גוף שאינו בקיא כלל וכלל בנושאי החקירה. וממילא, אין כל שחר לטענה שהתמליל נערך כפי שנערך על ידי הרשויות החוקרות במטרה להסתיר דבר כלשהו בתיעוד". המדינה מתייחסת גם לעצם הטענה שלאור אלוביץ נעשה תרגיל חקירה אסור, הגם שטענה זו כבר נבדקה ונדחתה. גם מהתמליל המלא והמתוקן שערכו הסנגורים, מוסרת המדינה, עולה כי "אור אלוביץ הוא שיזם והעלה בפני החוקרת את החשש הנוגע לייצוגו של אביו על ידי עו"ד חן וכי בדברי החוקרת לא הייתה כל הנחיה לאור אלוביץ בנוגע למערכת היחסים שבין הנאשם 2 [שאול אלוביץ] ועורך דינו". בעוד שלמדינה נדרש שבוע להגיב לטענות הסנגורים של בני-הזוג אלוביץ, הללו הגיבו בתוך שעות ספורות לתגובת המדינה. עורכי הדין חן ורוזן-עוזר עומדים על כך שבתגובת המדינה לא צוין מתי היא למדה על הפער בין קלטת השמע של החקירה לתמליל שהועבר להגנה, וכן אין כל מענה לשאלה האם נערך על ידה תמליל מתוקן ואם כן מדוע לא הועבר להגנה. "אין חולק על כך שלא נמסרה להגנה מלוא התמונה שהייתה ידועה לפרקליטות לאחר שקיימה בדיקה בעניין כבר בחודש ספטמבר 2019 ולפני שחומר החקירה הועבר להגנה", כותבים סנגורי אלוביץ. "גם אם נניח שהדבר נעשה בטעות ומבלי משים, קשה לקבל שתמונה מלאה כזו גם לא גולתה להגנה כאשר פנתה במפורש ביחס לתמליל ולקלטת". בניגוד לטענת המדינה, סנגורי אלוביץ מפרשים את הקלטת אחרת וטוענים כי "היוזמה לעריכת מפגש בין אור אלוביץ לבין אביו, כדי שיתערב במרחב הייצוג של האב הייתה של המשטרה". לטענתם, "תגובתה של המאשימה היא מיתממת בלשון המעטה", שכן מהקלטת עולה בבירור כי "לאחר שאור אלוביץ מעלה את הקושי לקדם אפשרות לשיח עם אביו בעודו מיוצג ע"י הח"מ, מציעה החוקרת לאור אלוביץ להיפגש עם אביו כדי לדבר על הנושא הזה". לטענת הסניגורים, "אירוע זה הוא הוכחה לכך שההגנה אינה יכולה להסתמך על התמלילים שנמסרו לה בחומר החקירה, על התיעוד שנעשה על ידי החוקרים לתיאור פעולות החקירה, ועל רשימת חומר החקירה שאינה משקפת את תוכן המסמכים". לפיכך דורשים באי-כוחם של בני-הזוג אלוביץ מבית-המשפט להורות לפרקליטות למסור להם איזה מידע היה בפני היועמ"ש בסיום הבדיקה שערך בנושא; להשיב האם יש בידיהם תמליל מתוקן, מתי נערך ומדוע לא נמסר להגנה; איזה מידע נוסף יש בידי המדינה בדבר פערים בין קלטות השמע לתמלילי החקירה; להעביר להם את כל התמלילים בפורמט word כך שיקל עליהם לתקן את הטעויות בתמלולים; ולערוך רשימה חדשה של חומרי החקירה שברשותם". בתגובה לתגובה טוענת הפרקליטות כי הסעדים שדורשים הסנגורים אינם רלוונטיים להליך או שאמורים להתברר במסגרת בקשה נפרדת. "למאשימה תשובות מפורטות לכל אחד מן הסעדים להם עתרו הנאשמים", כותבת הפרקליטות, אולם אינה מפרטת בשלב זה. מלבד הטענות שלדעת הפרקליטות צריכות להתברר בהליך נפרד, סניגוריו של אלוביץ גם טוענים טענות "שחלקן נוגעות לבקשות אפשריות לחומרי חקירה, שהנאשמים נמנעים מלהגישן באופן מסודר ומובנה חרף הנחיית בית המשפט הנכבד ביחס לכך". * * * "משפט המו"לים" – סיקור משפטי "תיק 2000" ו"תיק 4000" הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

האם שמו של העוזר למנכ"ל רשות השידור זליג רבינוביץ הוא דגל אדום ליועצים משפטיים, או עילה לצפצוף מתמשך על החלטות בית-המשפט?

פליטת פה של יו"ר רשות השידור אמיר גילת מעלה כי זליג רבינוביץ, עוזרו הבכיר של מנכ"ל הרשות, מטפל בענייני כוח אדם בניגוד למגבלות שהטיל עליו בית-הדין לעבודה. לאחר שהועמד היו"ר גילת על טעותו, מיהר לחזור בו. בישיבת הוועד המנהל של רשות השידור שהתקיימה ביוני האחרון עלה לדיון נושא הסכמי השכר החדשים של עובדי הרשות והמבנה הארגוני של עובדי ערוץ 1. "כבר אמרנו", הכריז בשלב מסוים היו"ר גילת, "ישבנו עם המנכ"ל ועם זליג, ישבתי איתם וראינו שגם בטלוויזיה למשל יש דברים...". "זליג לא יכול לטפל בענייני כוח אדם", קטעה את היו"ר גילת היועצת המשפטית חנה מצקביץ. "התייעצנו איתו...", אמר לה היו"ר גילת ("אני רק ישבתי ליד", הבהיר רבינוביץ). "עם המנכ"ל", תיקן את עצמו היו"ר גילת, "התייעצתי עם המנכ"ל. הוא התייעץ עם מי שהוא רוצה, אני התייעצתי עם המנכ"ל". "כשאתה אומר את המלה זליג זה דגל אדום", העיר מנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם. "לא, זה לא דגל אדום, ואל תובילו אותי לכיוון הזה", השיבה מצקביץ. בהמשך הדיון שב היו"ר גילת לנושא ואמר: "אני נקטעתי באמצע, אני רוצה להשלים את המשפט. אני ישבתי עם המנכ"ל וגם זליג היה בחדר ואנחנו דיברנו שם על המבנה הארגוני החדש לטלוויזיה [...]". בישיבה אחרת של הוועד המנהל, מה-25 בנובמבר 2012, עלתה שוב סוגיית כשרות התפקיד שקיבל רבינוביץ ברשות. "איתי הם יודעים, הם יודעים שלא יהיה מעבר למה שצריך להיות", אמר רבינוביץ בהתייחסו לאנשי אגודת העיתונאים, "אין סחיטות ואין שטויות. [...] אני לא מתכוון להיכשל בתפקידי, עד שקיבלתי כזה תפקיד רם מעלה, על-ידי בית-המשפט גם". "יש לך תעודת יושר", הוסיף יעקב בורובסקי, חבר הוועד המנהל. "יש לי פלומבה, כן", השיב רבינוביץ, ועל כך הגיב חבר הוועד המנהל בורובסקי: "יש לך תעודת יושר וכושר".

המלה "דרמטי" הופיעה בכל הדיווחים על נאומו המתוכנן של ראש הממשלה. קשה להניח שכל הכתבים בחרו בה בעצמם, סביר יותר שהיא נכללה בהודעה לעיתונות של הלשכה, ואומצה בלי היסוס. המלה הזו אינה הדבר היחיד שהתקשורת אימצה

מישהו אמר תקשורת מגויסת? לא, לא ייתכן. הרי אנחנו כבר מבוגרים, שלא לומר קשישים, ויודעים לזהות תקשורת כזאת כשאנחנו נתקלים בה. אבל ההתגייסות, פנים רבות לה. ערב החג רגשה התקשורת, אפילו זו שנחשבת חתרנית בזעיר אנפין, מכשלון השיחות של השליח מיטשל בישראל. הכנסנו לו, התקשו הפרשנים להסתיר חיוך, ובייחוד לבוס שלו, הטירון הקטן שלא מבין את כללי המשחק במזרח התיכון ושוגה באשליות ואפילו מעז לדרוש מאיתנו לקיים את ההבטחות שנתנו לקודמו, ידידנו הדגול, על-פי מפת הדרכים הרחוקה ההיא. הוא בא אלינו מגבוה, נואם נאומים נמלצים וחושב שאנחנו ילדים קטנים שאפשר לומר להם מה לעשות, כמה ומתי. אנחנו נראה לו. בעצם הוא כבר לומד, ה"חוסיין" הזה (מתי מזכירים אצלנו את שמו האמצעי של נשיא ארצות-הברית, זה נושא למחקר משעשע למדי), את מה שלמדו כל קודמיו שרצו לעשות שלום בשכונה שלנו. הוא רוצה ועידת פסגה משולשת בניו-יורק ערב עצרת האו"ם? שום סיכוי. אנחנו נלמד אותו. הרי הוא זקוק לוועידה הזאת יותר מאיתנו. כי הוא חלש, כי הפופולריות שלו בירידה, כי הוא סובל מבעיות בריאות מבית. בכלל, עברנו את פרעה, נעבור גם אותו. ישראל – והפלסטינים – הדביקו לעצמם עוד נוצת ניצחון. וברק אובמה? הוא עדיין מגלה עניין ותחושת שליחות, אבל מחר-מחרתיים הוא ימשוך בכתפיים ויתפנה לנושאים האחרים שעל סדר יומו העמוס. לא רוצים? לא צריך. אני לא צריך לרצות את ההסדר במזרח התיכון יותר מהם. האם ישראל – והפלסטינים – יכולים להרשות לעצמם את אובדן העניין הזה? לא בטוח. שהרי כבר למדנו שלחוסר עניין אמריקאי יכולים להיות ביטויים רבים וכואבים. האם השאלה הזאת עולה בכלל בדיונים בתקשורת? מה פתאום. ה"הראינו לו" הזחוח של ראש הממשלה ושריו עובר בלי שום היסוס אל הדיווחים והפרשנויות. אחרי יומיים של זקיפות קומה – אופס, יש פגישה משולשת. אל דאגה, זה רק פוטו-אופ ולא יותר. אמנם זה מחייב את ראש הממשלה להקדים את בואו לניו-יורק, אבל זה רק מטעמי נימוס כלפי נשיא ארצות-הברית. שלא תהיה אי-הבנה, זו אינה תחילתו של משא-ומתן, חלילה. רק יציאה ידי חובה שכזו. והעיקר, ביום חמישי צפוי לנו נאום דרמטי של בנימין נתניהו על במת עצרת האו"ם המוכרת לו כל-כך. הוא ידבר על הגרעין האיראני. והוא יראה להם. לכולם. המלה דרמטי הופיעה בכל הדיווחים, לרוב אפילו בלי מרכאות. קשה להניח שכל הכתבים בחרו בעצמם בשם התואר הזה, סביר יותר שהוא נכלל בהודעה לעיתונות של לשכת ראש הממשלה. ואף על פי כן, היא אומצה בלי היסוס. ואם כבר איראן וגרעין ותקשורת מגויסת, חודשים ארוכים, שלא לומר שנים, אנחנו שומעים על הסכנה המרחפת מעל ראשינו. היא מצדיקה כל מהלך מדיני, פוליטי ואפילו תקציבי. כל מי שרוצה לא לומר משהו מתעטף בהבעת ה"אילו נחשפתם לחומר הסודי שאני ראיתי, הייתם נחרדים וסותמים את הפה. אז הייתם מבינים למה הצטרפנו לממשלה ו/או למה אסור להוריד מאחזים ו/או למה לא אישרנו את ההגדלה של סל הבריאות". גם הפרשנים נחשפים לחומר, או לחלקים ממנו, לפי מיטב רצונו של החושף. גם הם מתקשים להסתיר את ההתרגשות ומטפחים את החרדות. אבל עכשיו מתברר שיש גם יש דעות אחרות, ולא רק של אירופים פייסנים או של נשיא אמריקאי חלש שלא יודע על מה הוא מדבר. הנשיא פרס משמיע קולות אחרים, שר הביטחון שלנו בכבודו ובעצמו, שאיש אינו מפקפק במקצועיותו, וראש אגף מבצעים במטכ"ל אומרים שלא כצעקתה. זאת אומרת, יש סכנה, אבל היא לא קיומית, ויש גם תשובות, ואפשר לישון בלילה. או ליתר דיוק, אפשר להפנות את שימת הלב גם לנושאים אחרים, חשובים ומאיימים לא פחות מבית. האם יש סיכוי לדיון אמיתי בנושא בתקשורת? ואם כבר אמרנו סכנה איראנית, ואם כבר נשיא אמריקאי ששמו האמצעי "חוסיין", עכשיו הוא מסלק מאדמת אירופה את הטילים ששימשו חיץ בין רוסיה של פוטין למערב. הרי לנו ההוכחה, זעקו כל הפרשנים, שהסכנה הגדולה והמיידית נשקפת לנו לא מאיראן ומהטרור, אלא מהנשיא הרכרוכי והמבולבל. צמברליין היה ילד קטן לעומתו. והרוסים צוחקים במלוא הפה. עד שמתברר (על-פי "מעריב") שהשדכן בסיפור היה בכלל נשיא המדינה, ומה שלא סיפרו לנו הכתבים, חצי המשפט שנשמט מהסינק מתוך נאומו של הנשיא ואפשר היה לשמוע אותו רק בדיווחים בערוצים האמריקאיים, היה זה שבו ציין שהוא נענה בצעד הזה להמלצה פה אחד של שר ההגנה שלו (הרפובליקאי שנשאר כירושה מהממשל הקודם) ושל כל ראשי המטות המשולבים של צבאו, עד האחרון שבהם. כולם אמרו שמערך הטילים הזה מיותר, לא יפתור את הבעיה אלא רק יסבך אותה, ויש אמצעים אחרים, יעילים וזולים יותר, להתמודד איתה. אפילו קונדוליסה רייס, ידידתנו הגדולה שהבינה משהו על מזרח אירופה ועל איראן, ואותו רוברט גייטס התנגדו ליוזמה של הנשיא הקודם, בוש, וסגנו צייני לפרוש את הטילים האלה במזרח אירופה, אך נכנעו להתעקשותם. אז מה, כולם השתגעו? כולם ממוצא מוסלמי? ואולי יש יותר מעמדה אחת בסוגיה הקריטית הזאת ליחסים הבינלאומיים? אולי יש יותר מחלופה אחת? אנחנו, ציבור הצופים, המאזינים והקוראים בישראל, ממש לא נחשפים אליהן. הן נחסכות מאיתנו וכך אנחנו יכולים להתבצר באמיתות שלנו, בחרדות שלנו, בדעות הקדומות שלנו. ובכך תמיד אפשר לסמוך על הפרשנים חמורי הסבר ויודעי הכל. כי להם, כידוע, אין אגנדה, אין תפיסת עולם. זו שמורה רק לאלה שחושבים אחרת.

מפעל הפיס לבית-המשפט: סלק על הסף תביעת יצחק לאור להחזיר לו את פרס לנדאו • היו"ר עוזי דיין: קיבלתי טענות קשות ביותר הנוגעות להתנהלותו הפוגענית כלפי נשים במשך עשרות שנים • לאור: שלילת הפרס ממני היא "טרגדיה"

מפעל הפיס מבקש מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו לסלק על הסף את התביעה שהגיש נגדו יצחק לאור בעקבות ההחלטה לבטל את זכייתו בפרס על הישגיו בתחום השירה. בנובמבר האחרון הודיע מפעל הפיס כי בחר להעניק ללאור את הפרס לאמנויות ומדעים על-שם לנדאו לשנת 2013 בקטיגוריית השירה. ועדת השיפוט מצאה אותו ראוי לפרס, ודירקטוריון מפעל הפיס אישר את החלטתה. בעקבות ההודעה קמה מחאה ציבורית, ואל דירקטוריון מפעל הפיס הגיעו טענות בדבר מעשי הטרדה מינית שביצע כביכול לאור לאורך השנים. במפעל הפיס החליטו לדון בטענות וביקשו מלאור את תגובתו בכתב. "אתם מתבקשים לבצע שפיטה בדיני נפשות על סמך פרסומים באתרים", כתב לאור, באמצעות באי-כוחו, לדירקטוריון מפעל הפיס לקראת הכרעתו בסוגיה, ודחה את הטענות נגדו. "אפילו עיון רופף בחומר מגלה שמדובר בדברים שאם הם התרחשו, הם התרחשו לפני עשרות שנים, כאשר אפילו המתלוננות מציינות כי הדברים התרחשו כביכול לפני החוק לאיסור הטרדה מינית". באי-כוחו הוסיפו וכתבו לדירקטוריון מפעל הפיס כך: "אין חולק כי מר לאור הוא אישיות מיוחדת הנוהג להתבטא בצורה בוטה וכי הוא יכול לעורר מדנים, טענות ותגובות קשות מצד אנשים שחשו עצמם נעלבים בצורה כזו או אחרת של התבטאות. ממילא מר לאור הקים על עצמו שונאים רבים, אבל יש לזכור כי יש לו גם מעריצים רבים, אנשי אקדמיה ורוח ששמם יוצא לפניהם כאנשים בעלי יושרה שאינה ניתנת לכיפוף". אף על פי כן, בסופו של דבר החליט הדירקטוריון שלא להעניק את הפרס ללאור. בעקבות זאת פנה לאור לבית-המשפט בדרישה כי יצהיר שהחלטת מפעל הפיס שלא להעניק לו את הפרס בטלה. תחת הכותרת "הכבוד האבוד של יצחק לאור", ששאבה את השראתה מספרו של היינריך בל "הכבוד האבוד של קתרינה בלום", טען לאור כי ההחלטה לבטל את זכייתו בפרס באה בעקבות "גלגולו של גלגל דורסני של האשמות ושמועות הממחזרות את עצמן ומנפחות את עצמן, עד שהן הופכות להיות עובדה שאין עוררין עליה וממילא לא ניתנת להפרכה". בכתב התביעה שהגיש, באמצעות עורכי-הדין יעקב וינרוט, יחיאל וינרוט, עמית חדד ואושר רובניגר, ממשרד ד"ר י. וינרוט ושות, טען לאור כי הוא נקלע ל"טרגדיה". "פרס מפעל הפיס", נטען בכתב התביעה, "נשלל ממר לאור על סמך שמועות המייחסות לו אמירות או מעשים מן העבר הרחוק (מאוד), שאינם קשורים בדרך כלשהי לתחום שבו ניתן לו הפרס; וכל זאת, מבלי שהתקיים אי-פעם, במשך כל העשורים הרבים, בירור כלשהו בפני גוף כלשהו – חוקר או בודק, פלילי משמעתי או אתי – בעניינו, ומבלי שהוא זומן אי-פעם לחקירה או למסירת גרסה". לאור טען כי למפעל הפיס אסור היה לשקול שיקולים שאינם קשורים לעשייה האמנותית שלו בבואו להחליט אם להעניק לו את הפרס בתחום השירה. "ביטול הפרס על סמך שמועות, שאין בינן לבין העשייה האמנותית של המבקש [לאור] ולא כלום, פירושו חריגה פסולה מהוראות התקנון", טען. הדירקטוריון הסביר את החלטתו לבטל את הפרס בכך שהטענות כלפי לאור לא היו בפניו כשאישר בתחילה להעניק לו את הפרס. לאור קבע כי "הדברים אינם נכונים עובדתית", שכן הטענות נגדו זכו להבלטה רחבה בתוכנית "המקור" ששודרה בערוץ 10. "נוכח הפרשה שנכרכה בשמי שלא בטובתי", הצהיר לאור, "נרמסו זכויותי עד דק. מדובר בשמועות מיושנות, אשר בין השאר בגין יושנן אין אדם יכול להפריכן, שכן עסקינן באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות". אתמול הגיש מפעל הפיס את תגובתו לתביעה של לאור. "אין דנים אנו בתקשורת, אלא בסמכותו של דירקטוריון קרן לנדאו, על-פי תקנון קרן לנדאו, לפעול לפי שיקול דעתו המוחלט אם להעניק את פרס לנדאו אם לאו", נכתב בפתח התגובה. במקום "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" מפנים באי-כוחו של מפעל הפיס את לאור לספר אחר של היינריך בל, "נשים מול נופו של נהר", שכן לטענתם, המקרה הנוכחי אינו עוסק בכוחה של התקשורת להשחית את חייו של אדם. "נשים מול נופו של נהר", כותבים באי-כוח מפעל הפיס, "עוסק בנשות הפוליטיקאים, גורם צדדי כביכול, בזירה. שם דווקא הנשים, למרבה האירוניה, הן המתקן החברתי, לנוכח התככים והשערוריות של הגברים במאבקיהם לכוח ומעמד". באי-כוחו של מפעל הפיס, עורכי-הדין אלי זהר, ד"ר יעל ארידור-בר-אילן ואפרת רייטן ממשרד גולדפרב זליגמן ושות, טוענים כי לדירקטוריון מפעל הפיס היתה הסמכות להחליט על ביטול הענקת הפרס ללאור. לפי תגובתם, ועדת השיפוט שהחליטה להעניק ללאור את הפרס "כפופה לסמכות הדירקטוריון והינה ועדה ממליצה בלבד". לפי תקנון הקרן, הם מוסיפים, רשאי הדירקטוריון לקבל או לדחות את ההמלצה "מבלי שיהיה חייב לנמק את החלטתו, והחלטתו תהיה סופית ולא ניתנת לערעור. "ההיגיון לכך ברור הוא", מסבירים עורכי-הדין. "בהענקת הפרס יש ביטוי לעולם ערכיו ומטרותיו של מפעל הפיס. לכן, הסמכות להכריע על הענקת הפרס מוענקת לדירקטוריון, והוא רשאי לדחות את המלצותיה המקצועיות של ועדת השיפוט, ולהעדיף את שיקול דעתו המוחלט". "העובדה כי הפרס לא נועד לזכות במפעל חיים", נכתב בהמשך התגובה, "אינה מלמדת כי מדובר בשיקולים מקצועיים בלבד, אלא בכך שיש לתת את הפרס על הישגים מהעת האחרונה. [...] מטרת הפרס היא הכרה בתרומה בעלת ערך לתרבות וביטוי לפועלו של מפעל הפיס. לפיכך חובה על דירקטוריון הקרן (ועל ועדת השיפוט) לשקול כל שיקול רלבנטי שיסייע בהחלטה האמורה. "מתן פרס למבקש", נטען בהמשך, "עשוי עוד חלילה להוות מתן גושפנקא ליושרו חרף התלונות שהושמעו כנגדו. הדברים מתחדדים ביתר שאת, שעה שהמבקש בחר שלא להגיש תביעת דיבה כנגד המתלוננות". לטענת מפעל הפיס, לאחר הפרסום על הענקת הפרס ללאור קיבל יו"ר הדירקטוריון אלוף (במיל) עוזי דיין "פניות רבות, הן בכתב והן בעל-פה, אשר פרשו טענות קשות ביותר הנוגעות להתנהלותו הפוגענית של המבקש כלפי נשים במהלך עשרות שנים. המדובר היה במידע שלא היה קיים בפני ועדת השיפוט והדירקטוריון קודם לכן, לא בעוצמתו, לא בהיקפו ולא בעובדות שצוינו במסגרתו". בהמשך מצוין כי התלונות שהגיעו למפעל הפיס "כללו סיפורים אישיים רבים של נשים שונות – ואשר כולן מתארות נסיבות קשות ביותר של השפלת נשים, פגיעה בהן וביזוין. במסגרת התלונות היתה אף תלונה על ביצוע אונס. תלונות אלה הטילו כתם מוסרי כבד על המבקש, שלא ניתן היה להתעלם ממנו". על כן, כך נטען, הוחלט בסופו של דבר שלא להעניק ללאור את הפרס. דיין עצמו מצהיר בפני בית-המשפט כי עד לפרסום הזכייה של לאור וקבלת הטענות בדבר הטרדות מיניות שביצע לכאורה בעבר, לא נחשף לתלונות נגדו ולא היה ער לפרסומים קודמים בעניין. "החלטתי להכריע את הכף שלא להעניק את הפרס", מסביר דיין בתצהירו, "נבעה מתפיסתי בדרך פועלה של קרן לנדאו, אחריותי כיו"ר הדירקטוריון, משמעותו של הפרס, ושיקול דעתי כי בנסיבות האמורות הוטל ספק כבד שאי-אפשר להתעלם ממנו ואשר מטיל כתם על מועמדות מר לאור ואינו מאפשר שלא לתת לעניין זה ביטוי, אלא בהחלטה שלא להעניק את הפרס למר לאור". בסיום תצהירו כותב דיין: "אבקש להתייחס להסתמכותו של מר לאור על כך שלא נחקר במשטרה. עמדתי (וכך גם עמדת חברים נוספים מהדירקטוריון) הינה כי לא כל דבר שאינו פלילי הוא מוסרי או ראוי. לא חקירת המשטרה היא שקובעת אם אדם ראוי לפרס". 60945-12-14

ארגון העיתונאים תובע מאות אלפי שקלים מהנהלת one בשל התנהלותה מול העובדים המאוגדים ומאשים אותה בעבריינות | סיקור הטניס בעיתונות הישראלית סובל מיותר מסתם יבלת

המתיחות בין ועד עיתונאי one להנהלה עולה שלב. ביום חמישי האחרון הגיש ארגון העיתונאים של ההסתדרות תביעה לבית-הדין לעבודה נגד הנהלת one (חברת סיטינט) ודרש כי תשלם 893 אלף שקל לעובדיה על פגיעה בהתארגנות ושבירת שביתה תוך התנהלות "עזת מצח וחצופה". בכתב התביעה נטען כי הנהלת one שכרה מצלמות מקבלן חיצוני כדי לצלם את משחקי גמר התיכוניים בכדורסל, בעקבות הודעת העובדים כי הם מתכוונים להשבית חלק מהשידור במסגרת עיצומיהם כחוק. ארגון העיתונאים פנה לבית-הדין, שנתן צו ארעי האוסר על one להתקשר עם קבלן חיצוני ואף נזף בהנהלה. לפי כתב התביעה, "בניגוד מוחלט להחלטת בית-הדין ובהמשך ישיר להתנהלותה הנפסדת והבלתי חוקית עד כה, החליטה המשיבה במודע ותוך התנהלות עבריינית של ממש לא לפעול בהתאם לצו שיפוטי וצילמה את המשחק באמצעות מצלמות הקבלן". לטענת העובדים, הנהלת one אף הזעיקה משטרה כדי לפנות משם את העובדים השובתים. מי שצילמו את המשחקים היו כמה עובדי one, שהפגינו לויאליות עם ההנהלה. מכתב התביעה שהגישה עו"ד שירי לב-רן-לביא עולה כי בעקבות כך ההנהלה ציפרה אותם ביום כיף, ואילו היקף המשמרות של העובדים המאורגנים תחת הוועד הופחת באופן משמעותי. במסמכים שנלוו לתביעה פורסמו שמותיהם של שני עובדים בכירים – עמיר יניב, עורך ערוץ one, ולי נוף, מפיקה ומגישת החדשות – כמי שפועלים לצד ההנהלה. במכתב ששלח בן זילכה מארגון העיתונאים אל גיל מנקין, אחד הבעלים, נטען כי יניב ונוף התרו בעובדים חדשים לבל ייצרו קשר עם ועד הפעולה. התביעה סיכמה את התנהלותה של הנהלת one כך: "עבריינות, בריונות, עזות מצח, חוסר תום לב, את כל אלו כבר אמרנו ונאמר, אלא שהפעם המשיבה קפצה מדרגה ובחרה להתנהל באופן בלתי מוסרי קיצוני. המשיבה מנסה על-ידי התנהלות ברוטלית, כשור מועד לפורענות, לחסל את רוח הלחימה של עובדיה המנסים להתארגן ולהקים ועד עובדים, ליצור עובדות מוגמרות בשטח של פיזור הגרעין הקשה של ההתארגנות ופגיעה בו, וכן לפגוע במובילי ההתארגנות באופן פרטני למען יראו וייראו שאר העובדים מה ייעשה למי שהמשיבה לא חפצה ביקרו". טרם הוגש כתב הגנה, אולם במהלך חילופי מכתבים עם ארגון העיתונאים הכחיש עו"ד שי אליאס, פרקליט one, כי החברה שכרה את שירותיו של קבלן לצילום המשחקים. "מיצג שווא ביודעין ובחוסר תום לב", כינה את טענות העובדים והאשים אותם ב"ניסיון מכוון ליצור פרובוקציות במקום העבודה ולגרור את מרשותי לעימות ונקיטת הליכים אלימים וברוטליים תוך הפרת הוראות חוק שונות". יש קוראים המאמינים שעלייתו של רפאל נדאל לגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה בטניס היא לא פחות מנס רפואי. ארבעה ימים קודם למדו קוראי ynet כי מצב ידו של הספרדי גרוע. "לא יודע איך אמשיך כך את הטורניר" ו"כרגע הטורניר שלי בסכנה" היו הציטוטים שפורסמו בשמו של נדאל בגלל יבלת בכף היד. האומנם? נדאל דיבר על היבלת באופן מינורי במסיבת העיתונאים אחרי שניצח ועלה לרבע הגמר, אבל בשום אופן לא התכוון לפרוש או לוותר על הטורניר. היבלת האדמומית מצטלמת היטב, אבל לכותרת ב-ynet לא נמצאה אסמכתא בשום מקום אחר. הגולש אבי, חובב טניס, הסולד מהסיקור החובבני של הענף באתרי הספורט בארץ, הקשיב לראיונות עם נדאל במסיבות העיתונאים באנגלית ובספרדית שנערכו עימו לאחר נצחונו בשמינית הגמר, ולא שמע אותו מדבר על פרישה, גם לא ברמז. בתמליל מסיבת העיתונאים אין לכך זכר. מדי יום במהלך השבוע שעבר כתב לי אבי על דוגמאות לדרמטיזציית יתר, שיבושי שמות, שוביניזם, ובאופן כללי סיקור טניס פופוליסטי של האתרים. אל העצמת הפציעה של נדאל הצטרף למחרת שי אלון מ-one. היבלת היחידה בידו של הטניסאי התפשטה, ככתוב בכותרת: "למרות היבלות: נדאל גבר על דימיטרוב". בכותרת המשנה נאמר כי הטניסאי הספרדי נאנק מכאבים, והובא ציטוט שלו שיתמוך בכך: "אתם נהניתם, אני סבלתי". אלא שסבלו של נדאל נגרם בגלל הרוחות שנשבו במגרש והקשו עליו, כפי שהסביר במסיבת העיתונאים לאחר המשחק. הפסקה השנייה בכתבה נפתחה במלים "נדאל עלה חבוש באצבעותיו", שיצרו רושם שמדובר במצב יוצא דופן. אלא שנדאל נוהג לחבוש את אצבעותיו במשחקים ובאימונים כדי להגן עליהן מהעומס. בקטיגוריית "יורדים מהפסים" זכה אצלו ביום חמישי ספורט "וואלה", ששיבש את הרזומה של פדרר וקבע ש-2013 היתה הגרועה בקריירה שלו. בלי שום קושי מצא אבי חמש שנים גרועות יותר מ-2013 של פדרר. "כל הפרטים נמצאים ומפורטים באתר ה-ATP", כתב לי, "ומה שהכי מצחיק זה שבכתבה נכתב, אבל בשבוע וחצי האחרונים הצליח להרשים ולהשתיק לפחות זמנית את כל המספידים. ובראשם הכותב?". כמה משיבושי השמות: ב"וואלה" כינו "גרגורי" את גריגור דימיטרוב. יוגיני (גיני) בושארד הקנדית הפכה לאוגיני בושאר אצל נדב צנציפר וגני בושארד אצל אורן אהרוני, שניהם ב-ynet, כך שאפילו אחידות אין באתר. שי אלון מ-one קיצר את שמה של דומיניקה ציבולקובה הסלובקית והעניק לו ניחוח צרפתי: דומיניק. את ויקטוריה אזרנקה הוא כינה "ויקי", בעוד שהכינוי שלה הוא "ויקה". כמו ההבדל בין שי אלון לשי אילן. אצל עמית לוינטל מ"ישראל היום" דומיניקה ציבולקובה הפכה ל"דומניקה ציבולקובה". ואי-אפשר בלי צהוב. צנציפר תיאר ב-ynet את בושארד "הטניסאית היפהפייה", וכותרת המשחק שלה מול איבנוביץ היתה הקלישאה "יופי של משחק". הידיעה התעכבה על המראה החיצוני של השתיים והתעקשה לגרות את הקוראים עם סרטון של איבנוביץ בבגד ים. מרבית כתבי הטניס בארץ, טוען אבי, לא באמת מתעניינים בענף. שאלתי אותו למה חובבי טניס כמוהו עדיין מתרגשים מטעויות ושיבושים בהתחשב ברמת הסיקור, והוא ענה: "לטעמי, מי שבאמת אוהב ומבין בטניס לא נכנס בכלל לאתרים ישראליים. אני קורא רק מקורות באנגלית, אבל מרבית הקוראים נאלצים להסתפק בסחי. הסיבה שאני נחשף לאתרים הישראליים מדי פעם זה כי בזמן טורנירים גדולים חברים שלי, שמתמצאים פחות, שולחים לי קישורים ושואלים לדעתי, כיוון שגם הם מודעים להטיות ולסילופים". אמנם, הוא מוסיף, "לא הכל באשמת הכתבים. רובם צריכים לסקר על הדרך גם ענפים אחרים, המשכורת והתנאים שלהם בזבל ויש עליהם לחץ להביא חומרים חדשים ופרסום ראשון. אני מקווה שהביקורת שלי תחלחל גם לשכבת מקבלי ההחלטות". ב"וואלה" מיהרו לבשר לקוראיהם שבני-יהודה ניצחה ושהמאמן יוסי אבוקסיס רשם "ניצחון קריטי", אלא שהפועל חיפה השוותה בדקה האחרונה ואבוקסיס הורד אצלם במכה אחת לדרגת "לוזר". אם ב"וואלה" ירימו לרגע את הראש מהמקלדת, הם יגלו לוזרים נוספים בסביבה.

הספרדים הם יהודים, או שאולי היהודים הם פיניקים? העניים הם טיפשים, או שהזנחה גוררת בערות? החכמים פוריים יותר, או שזו סתם טיפשות? עוד יום של חול בדיווחי העיתונות על הנעשה בעולם המדע

"1 מכל 5 ספרדים הוא ממוצא יהודי", קבעה כותרת ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון, וב"מעריב" קבעו הכתבים אלכס דורון ואלי ברדנשטיין כי "אחד מכל חמישה גברים בספרד ובפורטוגל של ימינו הוא למעשה ממוצא יהודי ונושא גנים זהים לאלו של היהודים הספרדים החיים בישראל". בתוכנית הטלוויזיה "מה קורה" התמוגגה לינוי בר-גפן כשהכריזה: "מחקר חדש קובע – אחד מכל חמישה ספרדים הוא יהודי". המחקר שבו דובר התפרסם בכתב-העת "American Journal of Human Genetics", ולפיו נמצאו גנים (וליתר דיוק, אָלֶלִים, כלומר ביטויים ספציפיים של גן מסוים) המאפיינים את היהודים הספרדים והנמצאים גם אצל כ-20% מתושבי האי האיברי (ספרד ופורטוגל). האם באמת נובע מכך שחמישית מהספרדים הם "יהודים אנוסים" או "ממוצא יהודי"? לא בדיוק. המחקר אמנם מורה על כך שיש "קרבה משפחתית" כלשהי בין יהודים ספרדים ובין כחמישית מאוכלוסיית ספרד ופורטוגל, או שלאחד מכל חמישה ספרדים ופורטוגלים היו גם אבות יהודים בעברו הרחוק (אם כי סביר להניח שרוב אבותיהם של הספרדים היו מן הסתם נוצרים או מוסלמים) – קרבה הנובעת מערבוב גנטי של האוכלוסיות הללו; אבל מכאן אין להסיק בשום אופן שמדובר באנשים שהם "בעצם יהודים". באותה מידה ניתן היה לקבוע שהיהודים של היום אינם אלא פיניקים, לאור מחקרים המורים על כך שיש גנים משותפים ליהודים ולתושבים הקדומים של צור וצידון. בכל הקהילות היהודיות בעולם היה ערבוב גנטי עם תושבי המקום הלא-יהודים, ויהודי ספרד אינם שונים מבחינה זו מיהודים ממוצא גרמני, הודי או פולני. דמם של אלה התערבב בדמם של אלה, וממילא אין בנמצא "ספרדים טהורים" או "יהודים טהורים". בחשבון אחרון, ראוי לזכור שכל בני-האדם בעולם מוצאם מאב קדמון משותף, וכולנו, בעצם, קרובי משפחה. גֶנים משותפים רבים יש לנו גם עם השימפנזה, החתול, וצמח התירס. גם זה התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון, תחת הכותרת "מוח עשיר, מוח עני": "מחקר חדש: ילדים עניים חושבים באופן שונה מילדים עשירים". נעם ברקן דיווח על מחקר שהתפרסם ב"Cognitive Neuroscience" והשווה באמצעות בדיקת EEG את פעילות המוח של ילדים ממשפחות עשירות לזו של ילדים ממשפחות מצוקה. המחקר מצא כי "מוחם של ילדים עניים מעבד מידע באופן שונה ממוחם של ילדים ממשפחות עשירות". בלי להמעיט מחשיבותו של המחקר, כדאי להזכיר גם שהשפעתם של תנאי החיים על היכולות הקוגנטיביות ידועה ומתועדת היטב במחקרים רבים. ילדים עניים ניזונים מתזונה לקויה יותר, סובלים מקור וממחלות, ולעתים גם מהזנחה נפשית, והם מקבלים חינוך גרוע בהשוואה לילדים שגדלו בתנאים של רווחה כלכלית. מכאן אין משתמע – כדבריו של ברקן, מחבר הכתבה – ש"מצבנו הפיננסי הופך אותנו לחכמים יותר", אלא שגורמים סביבתיים משפיעים על החשיבה וממילא גם על פעילות המוח. המחקר הנוכחי חשף את ההבדלים הפיזיולוגיים של הפעילות המוחית בין ילדים עניים לילדים עשירים (וזוהי תרומה רבת ערך לכל הדעות), אבל לא חידש דבר מעבר למה שכבר ידוע על העוני והשפעותיו ההרסניות. לא חסרון הכיס הוא שפוגע בחשיבה, אלא חינוך לקוי והזנחה. "לגברים אינטליגנטים זרעונים איכותיים יותר", בישרה כותרת ב-Ynet ביום ראשון. הכותב, ד"ר איתי גל, קבע: "ניחנתם באינטליגנציה גבוהה מהממוצע? יש לכם יתרון מוכח גם בתחום הפוריות". כתבתו של גל עסקה במחקר שערכה קבוצת חוקרים מקינגס קולג בלונדון, ושפורסם בכתב-העת Intelligence"". המחקר מצא מתאם סטטיסטי בין אינטליגנציה לאיכות הזרע של גברים (על-פי מדדים שונים כגון התנועתיות של תאי הזרע, ריכוזם וכמותם). לדברי ראש צוות המחקר, רוזלינד ארדן, הדבר עשוי ללמד ש"הברירה הטבעית מעדיפה אינטליגנציה", היות שיש קשר גנטי בין פוריות הגבר למנת המשכל שלו. ראוי לציין שהחוקרים בודדו משתנים הקשורים לאורח חיים (כגון עישון, צריכת סמים והשמנת יתר), ומצאו כי המתאם נשמר גם לאחר סילוקם של גורמים מתערבים אלה. לאור אופיו ה"סקסי", תרתי משמע, של המחקר, אין פלא שעיתונאים בארץ ובעולם התלהבו לדווח על ממצאיו; אבל ראוי לצנן את ההתלהבות ולו במעט: הקשר שנמצא בין אינטליגנציה לאיכות הזרע הוא אמנם קשר מובהק מבחינה סטטיסטית (כלומר, הסיכוי לכך שהוא מקרי נמוך ביותר), אבל זהו גם קשר חלש מאוד. במקרים כגון אלה יש לנקוט זהירות רבה, משום שמתאמים סטטיסטיים מסוג זה (כלומר, חלשים ביותר) חשופים במיוחד להטיות בלתי מכוונות ("ארטיפקטים", בלשון מדעית) שעשויות לנבוע מגורמים מתערבים שונים. הנתונים שבהם השתמשו לביצוע מחקר זה, למשל, נאספו מ-425 חיילים אמריקאים ששירתו במלחמת וייטנם (ושעברו מבחני אינטליגנציה ואף סיפקו דגימות זרע בתקופת שירותם). ייתכן מאוד שיש לעובדה זו קשר עם התוצאות שהתקבלו במחקר. זהו רק ניחוש, אבל ייתכן בהחלט שלפחות כמה מהחיילים האינטליגנטים שירתו בתפקידים שונים משל חיילים עם אינטליגנציה נמוכה יותר, וששתי הקבוצות נחשפו לתנאים נבדלים (ולוּ במעט), שהשפיעו באופן כלשהו על איכות תאי הזרע של החיילים. זכרו: המתאם שנמצא היה חלש מאוד, ופירושו של דבר שאפילו השפעה זעירה של משתנה מתערב כלשהו עלולה להטות את תוצאות המחקר. במלים אחרות, דרושים מחקרים נוספים כדי לקבוע אם ניתן בכלל לשחזר את התוצאות. ארדן עצמה ניסחה זאת כך: "מכאן לא נובע שלגברים שמעדיפים לשחק בפלסטלינה על פני קריאת אפלטון יש זרע חלש. הקשר שמצאנו היה שולי בלבד". את הדברים האלה התקשורת הישראלית בחרה שלא לצטט.

ביבנה מתלוננים על ריחות חריפים אבל במשרד להגנת הסביבה מדגישים כי בשלב זה לא ניתן לקבוע בוודאות מה מקורם • רק בשנה האחרונה, דירג המשרד את מכון השפכים בין עשרים המפעלים הגרועים סביבתית בישראל • אך עד לשימוע - ובהיעדר טיפול הולם - הבעיה עשויה להחריף • ממכון הטיהור נמסר: "לא מובנת לנו מהות הפנייה ואנו פועלים לבטלה"

האם מכון טיהור השפכים העירוני של אשדוד גורם למפגעי ריח ביבנה? ל"שקוף" נודע כי המשרד להגנת הסביבה זימן את המכון לשימוע שיתקיים בעוד כשבועיים ואף שלח מכתב התראה, בשל חשד למפגעי ריח באזור שמחוץ למכון. זו אינה הפעם הראשונה שהמכון מוזכר בהקשרים סביבתיים שליליים. בשנה האחרונה, דירג המשרד להגנת הסביבה את מכון השפכים העירוני של אשדוד בין עשרים המפעלים הגרועים סביבתית בישראל, מבין כמעט 200 חברות ואתרים בבעלות ציבורית וממשלתית שנבדקו. במענה לפניית "שקוף", אמרו בתאגיד המים יובלים שמנהל את מכון טיהור השפכים יחד עם חברת גי אי אס גלובל אנוירומנטל סולושנס כי "לא ידוע על כל מפגע שמקורו במכון טיהור השפכים וזאת גם נכון לכתיבת שורות אלה". עוד אמרו כי בכוונתם לפעול כדי לבטל את השימוע. "המכון נמצא בסביבה בה קיימים מתקנים שונים לרבות מתקני ביוב פרטיים אשר לא מן הנמנע שהם המקור לטענות לכאורה", כתבו. יש לציין כי למרות סמיכות מכון הטיהור לשכונות המגורים ביבנה, במשרד להגנת הסביבה ביקשו להדגיש כי בשלב זה "לא ניתן לקשור בין מכון טיהור השפכים העירוני למפגעי הריחות ביבנה". אלא שאם אכן יתברר כי המכון אחראי למפגעי ריח, בהיעדר טיפול הולם, הבעיה עלולה להחריף בקרוב. בינואר האחרון רשות המים ודירקטוריון תאגיד המים יובלים אישרו את הרחבת מכון טיהור השפכים במשך שלוש השנים הקרובות וזאת כדי לתת מענה ל-15 אלף דירות חדשות שמתוכננות לקום באשדוד. עד שיובהר אם אכן המכון אחראי למפגעי ריח ומה היקפם, לציבור לא תהיה כל נגישות למידע הנוגע להליך שמתנהל. עצם קיומו של השימוע נותר חסוי מהציבור והמשרד להגנת הסביבה לא מוכן לפרסם את תוכנו או דבר קיומו מיוזמתו. "המשרד, כיתר הרגולטורים בישראל, מדווח על פי רוב על הליכי אכיפה בסיומם ולא כאשר הוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה", מסרו מהמשרד בתגובה לטענות. "למשל כשמוטל עיצום כספי, נפתחת חקירה, או מוגש כתב אישום, ולא כשהוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה". אלא שההליך שלאחר השימוע עלול להמשך שנים ארוכות, ועד לסיומו הציבור לא יוכל להתחקות אחר הגורמים המסכנים את בריאותו. בהיעדר תגובה ראויה למפגעי זיהום האוויר והריח באשדוד, יבנה והסביבה, קיימו תושבי האזור הפגנה באשדוד. ההפגנה התקיימה בשבוע שעבר מול טקס יקירי העיר שהובילה עיריית אשדוד, במעמד ראש העירייה, יחיאל לסרי. קומץ הפעילים שהגיע להפגין מחו על אוזלת ידה של העירייה בטיפול בזיהום. בהפגנה נכחו בעיקר תושבי יבנה, וזאת למרות שהשלכות אזור התעשייה נוגעות גם לתושבי אשדוד. במסגרת סדרת הכתבות ב"שקוף" בנושא הזיהום של אזור התעשייה, חוזר ועולה הקושי של פעילי סביבה בעיר לגייס את דעת הקהל למאבק בזיהום. "לאורך שנים יש פה קשר של שתיקה", הסביר פעיל הסביבה האשדודי רוני סאיג, שמתגורר ברובע א בעיר הסמוך לנמל. "אי אפשר להתעלם מזה שזו עיר תעשייתית והרבה מהאנשים באשדוד עובדים באותם מפעלים מזהמים, כמו הקורנס, יהודה פלדות, פז, נמל אשדוד ואגן אדמה. הם שואלים את עצמם – אני מעדיף אוויר נקי או לחם ופרנסה? ובוחרים שלא לאבד את מקום העבודה שלהם", אמר. "אנחנו מנסים לעורר יותר אנשים למעורבות ומסבירים שאנחנו לא נגד התעשייה ולא נגד המפעלים", הסביר סאיג, "אבל עיר צריכה להתקיים בסביבה בריאה, וכשלא מטפלים בבעיות, נוצר משבר – ואנחנו במשבר. אם ימשיכו להרחיב את אזור התעשייה ויוסיפו עוד מזהמים הסבל רק יגבר". לדבריו, עיריית אשדוד אינה עושה מספיק כדי לטפל במזהמים, בהיבטים של אכיפה, ניטור ופיקוח. "ההפגנה נוצרה מתוך רצון לעורר את השיח בעיר על זיהום האוויר", הסביר סאיג. "עד עכשיו הנושא לא זכה לטיפול ורק עכשיו, בעקבות הזעקה הציבורית שלנו, דברים מתחילים לזוז". רק לאחרונה חשפנו כי שני מפעלים גדולים באזור התעשייה, "הקורנס" ו"אגן אדמה", הוזמנו לשימוע בשל חריגות בפליטת מזהמים ומפגעי ריח. למרות השימועים והניסיון לפתור לפחות את מפגעי הריח, מדי שבוע תושבי שכונת יבנה הירוקה משגרים עשרות תלונות למשרד להגנת הסביבה. לצד זאת, במערכת הבריאות החלו להצטבר עדויות לכך שמפגעי ריח עלולים לגרום לנזקים, כפי שחשפנו. המשרד להגנת הסביבה כבר תקופה ארוכה נותר חסר אונים מול המטרד, ולא מספק פתרון מוחלט לתושבים. בהיעדר תחנות ניטור ביבנה הירוקה, תושבי השכונה לא יודעים אם מפגעי הריחות כוללים גם חומרים רעילים המזיקים לבריאותם. מעיריית אשדוד נמסר: עיריית אשדוד פועלת בכל הדרכים שבידיה על מנת להבטיח סביבת חיים בריאה לתושביה, ובמקביל היא מקיימת דיונים מול המשרד להגנת הסביבה ואיגוד ערים, במטרה להגביר את הפיקוח והאכיפה. המאבק שהעירייה מנהלת כנגד גורמים מזהמים, מפורסם וידוע, ואנו שמחים על כל תוצאה שמקדמת שינוי לטובה. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: המשרד להגנת הסביבה הוציא התראה וזימון לשימוע למכון טיהור השפכים העירוני של אשדוד, המופעל על ידי תאגיד יובלים וחברת גי אי אס גלובל אנוירומנטל סולושנס, בשל חשד לגרימת מפגעי ריח באיזור שמחוץ למט"ש. נדגיש שבשלב זה לא ניתן לקשור בין המט"ש העירוני למפגעי הריחות ביבנה כמו מפעל אגן אדמה. בנוסף לפעילות מול מכון טיהור השפכים של אדמה-אגן, המשרד פועל גם מול מקורות פליטה נוספים באזור התעשייה באשדוד, אשר ייתכן שגם להם תרומה למטרדי הריחות הפוקדים את יבנה והאזור. נחדד: מדובר במפגע ריח מחוץ לשטח המט"ש, שאותר במסגרת פעולות הפיקוח והאכיפה של המשרד. בשלב זה השימוע אינו כולל ממצאים אחרים. השימוע יתקיים ב-18/12. מתאגיד המים יובלים נמסר:

בשנות השמונים היה המו"ל עמוס שוקן מי שקידם את חיסולה של העיתונות המאוגדת בישראל. עשרים שנה לאחר מכן, הכנסתו של שעון נוכחות למערכת "הארץ" מביאה את עיתונאיו להקים ועד

ביום שישי, 11 במאי, התאספו כמאה מעובדי הארץ בבית סוקולוב, משכן אגודת העיתונאים בתל־אביב, במטרה להקים ועד עובדים לעיתון "הארץ". בין הנוכחים היו עורכים וכתבים, עורך המוסף "תרבות וספרות" בני ציפר, עורך המוסף "ספרים" דרור משעני, סגן עורך "מוסף הארץ" אהוד עין־גיל, הכתבים רותי סיני, יובל יועז, רן רזניק, מירון רפופורט, אסף כרמל, תמרה טראובמן, רוני זינגר, יוסי מלמן ועוד. באירוע נכחו גם המעצב הגרפי הוותיק של העיתון ערן וולקובסקי, צלם אחד, מתרגמים ומגיהה אחת ששרדה את חיסול מחלקת ההגהה ב"הארץ". אולם רוב מניין ובניין הנוכחים היו עורכי העמודים - "משכתבים", כפי שהם מכונים לעתים - המהווים ברגיל את עמוד השדרה של מערכת עיתון יומי. הכינוס התנהל ללא סדר־יום נוקשה, כיאה לאנשים המועסקים בעיתון בעל נטיות ליברליות, אולם בנימוס ודרך ארץ. בכל זאת, "הארץ". עורכים, כתבים ועסקנים תפסו את תורם מעל בימת הנואמים. יוסי בר־מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל־אביב, בנאום שהיה יכול להיות נאום בחירות, הביע תמיכה נחרצת ונלהבת ברעיון האיגוד. עורך־הדין איתי סבירסקי מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל־אביב, שמלווה את העיתונאים כבר כמה חודשים, הציג את ההיבטים המשפטיים של מאבק עובדים. רותי סיני נשאה דברים שזכו למחיאות כפיים נלהבות. את אורי שוורץ, עורך באתר האינטרנט של "הארץ", בחור ארוך־שיער וביישן למראה, הקהל כמעט נשא על כפיים. נשמעו טענות מטענות שונות על תנאי ההעסקה ב"הארץ" ועל הצורך הדחוף בהתאגדות, על כך שרווחתו של כל עובד תלויה בכושר המיקוח שלו ולכן החלשים נפגעים גם אם הם עובדים מוכשרים יותר, על משכורות שאינן מתעדכנות, על הנהלה אטומה וכוחנית ועל עוד ועוד פגעים תעסוקתיים. בין לבין נבחר הוועד שהיה עילת הכינוס: חמישה עורכי עמודים, מתרגמת ושלושה כתבים (תמרה טראובמן, יובל יועז ורותי סיני). הקביעה שחרזה את נאומיהם של הדוברים היתה כי מדובר במעמד היסטורי. מבחינה מסוימת אכן מדובר באירוע היסטורי, או לפחות באירוע שיש בו אירוניה היסטורית. שכן, כפי שמקובל לומר, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן היה זה שחיסל את העיתונות המאוגדת בישראל. הקביעה הזאת אינה מדויקת: "שום שביתה מעולם לא נשברה בהארץ", אומר זאב יפת, מי שהיה עיתונאי ב"הארץ" במשך שנים רבות, עשר מתוכן כראש ועד העובדים בעיתון. גם שוקן אמר לא מכבר ל"מעריב", שדעיכתה של העיתונות המאורגנת היתה מתרחשת ממילא, גם בלעדיו. שהרי מאז שנות השמונים נמצאת העבודה המאורגנת בנסיגה בכל המשק הישראלי. מה, אם כן, עורר בעוצמה רבה כל־כך אצל עיתונאי "הארץ" את הדחף לגלגל את ההיסטוריה לאחור? לכאורה, הכל החל בגלל חידוש קטן, שינוי טכני בסדרי העבודה בבניין "הארץ": התקנת שעון נוכחות. המעבר לדיווח פרטני על שעות עבודה ביטל נוהגים שהיו מקובלים עד אז וגרר פגיעה בשכרם של עובדים מסוימים, שהגיעה לכמה מאות שקלים. היו עובדים שספגו כתוצאה מזה הפחתה של כאלף שקלים משכרם, כחמישית ממשכורת ממוצעת של משכתב. לעומתם, היו עורכים שנהנו מתוספת של מאה או מאתיים שקלים, כתוצאה מכך שבגלל התקנת שעון הנוכחות חושבו גם חצאי שעות עודפות. ב"הארץ" נעשו בעבר קיצוצי שכר כואבים הרבה יותר: עובדים הוצאו לחופשות כפויות, הטבות הצטמצמו ונעלמו. מדוע דווקא הכנסתו של שעון הנוכחות הוציאה אנשים למאבק והביאה להתאגדות? ובכלל, האם "עבודה מאוגדת" היא נוסחת קסם, המבטיחה אושר ועושר? דו"ח מבקר המדינה, שהתפרסם לאחרונה, חשף את הדרך שבה שעון הנוכחות מנוצל לרעה על־ידי עובדי רשות־השידור המאוגדים ותקף את הסיאוב שפשה בה בגלל ועד העובדים החזק. סולידריות, מסתבר, היא ערך שיכול לא רק לדעוך, אלא גם להרקיב. ויוסי ורשבסקי, מנכ"ל "הארץ", מה בסך־הכל הוא רצה לכאורה - להפוך את מערכת העיתון למקום קצת יותר מסודר. "הם אמרו שזה עושה סדר. שכל אחד יקבל מה שמגיע לו בדיוק", אומר יואב ריבק, בן 26, ממנהיגי ההתאגדות ומי שהנחה את הכינוס בבית סוקולוב. מ־2002 הוא עורך ב"הארץ", תחילה באתר האינטרנט ואחר־כך בדסק החדשות. לפני כשנתיים עזב לתפקיד דומה ב"מעריב", אולם חזר ל"הארץ" אחרי תשעה חודשים. אלא שבדיקה מעלה שההסבר של הנהלת "הארץ" לא היה כן. כך, למשל, לכמה בעלי תפקידים בעיתון הסתבר ששעון הנוכחות החדש לא נועד להם. "אתם מחוץ להסדר", אמרו להם במדור השכר. מדובר בעובדים, מפיקים וראשי דסק, שחישוב משכורתם לפי שעון הנוכחות היה מוסיף לתלוש המשכורת שלהם אלפי שקלים. "אחר־כך, בישיבה עם ההנהלה", מספר ריבק, "אמרו שיש תפקידים שלא מאופי התפקיד להעביר כרטיס. אנחנו לתומנו חשבנו שעיתונאי זה תפקיד כזה, אבל מסתבר שלא". הנהגת שעון הנוכחות, הרגישו העובדים, לא היתה רק שינוי בסדרי ההעסקה; היא היתה שינוי בגישה. הנוהג, כפי שהיה עד אז, העיד על תרבות ארגונית המכירה במידה מסוימת של גמישות ויצירתיות הכרוכות בעבודה העיתונאית, בשונה, אולי, מהאווירה המתאימה לעובדים בחנות כלבו גדולה. "היתה תחושה במערכת שזה דבר מעליב", אומר ריבק. "פתאום יש תחושה שמתחשבנים איתך". המשכתבים מ"דה מרקר" ו"הארץ" החלו בפגישות על גג המערכת. "הנטייה הראשונית היא להתעצבן ולהיאבק על הכסף", אומר ריבק, "אבל אנחנו לא אנשים אלימים, אנחנו אנשים מחושבים. יש משהו מקומם בזה שלא דיברו איתנו לפני כן, אבל יכול להיות שבסך־הכל ההנהלה עשתה כאן משהו צודק". הפגישות מובילות לניסוח מכתב המוחה על השינוי בתנאי ההעסקה. 73 עובדים חותמים עליו והוא נשלח להנהלת העיתון. שום תגובה לא מתקבלת. אגב, גם לכתבה זו בחרו עמוס שוקן ויוסי ורשבסקי שלא להגיב. הקבוצה יוצרת קשר עם עורך־הדין איתי סבירסקי, מהקליניקה המשפטית באוניברסיטת תל־אביב. הוא מנסח מכתב ומפרט את העבירות על דיני העבודה שעשתה לכאורה הנהלת "הארץ". "מה שכואב במיוחד לעובדים", הוא מוסיף, "הוא שפגיעה זו בשכר לא נעשית כחלק מתוכנית הבראה או צמצומים, אלא ההפך הגמור - דווקא בתקופה של פריחה והתרחבות. הפגיעה הנ"ל, לרבות האופן החד־צדדי שבו נעשתה והעיתוי שבו נעשתה, הותירה את העובדים המומים". סבירסקי מניף גם את נשק יום־הדין של העובדים: הכרזה על סכסוך עבודה. "גם המכתב השני זוכה להתעלמות מוחלטת", ממשיך ריבק, "אבל בכל זאת משהו קורה וההנהלה רוצה להרגיע את השטח. היא יוזמת פגישות מחלקתיות. דה מרקר בנפרד, אתר האינטרנט בנפרד, דסק החדשות בנפרד". העובדים זוכים לבסוף ליחס מצד ההנהלה, אבל מגלים שיש לה עמדה ברורה על אופיה של ההידברות: באחת הפגישות, כשסמנכ"לית כוח־האדם, נורית דרגנר, נשאלת מדוע לא הגיבה ההנהלה למכתבים שנשלחו על־ידי נציגות העובדים, היא משיבה כי ב"הארץ" לא מאמינים בנציגויות וכי יחסי העבודה הם אישיים. "אתה רוצה שנציג ידבר בשמך?", שאלה את אחד העובדים שנכחו בפגישה, "אז תביא עו"ד". וזה בדיוק מה שהעובדים עשו, אבל ביחד. הם בדקו דרכים שונות להתאגדות, ובמהלכן נוצר קשר עם אגודת העיתונאים. יוסי בר־מוחא, מנכ"ל האגודה, קיבל אותם בזרועות פתוחות. אגודת העיתונאים היתה זקוקה לעירוי הדם הזה כמו פצוע שההיסטוריה דרסה והשאירה אותו לדמם בצד הכביש. העורכים ב"הארץ", רובם צעירים במחצית השנייה של שנות העשרים לחייהם, היו זקוקים באותה מידה לממון ולניסיון שנצבר באגודה. בכינוס שיתרחש שבועיים אחר־כך יאמר בר־מוחא מעל הדוכן: "תחלבו אותנו". האתגר שניצב בפני קבוצת ההתארגנות הראשונה היה לגייס את חבריהם לפעולה. כדי להקים ועד יציג, נדרשת תמיכה של יותר משליש מעובדי המפעל. לרווחתם, כמאה העיתונאים שהשתתפו בכינוס, והביעו תמיכה בתביעה שהוצגה בו, הגיעו למכסה הדרושה. מעתה יש ועד. מה הלאה? "דרכי הפעולה לא נקבעו עדיין", אומר ריבק, "לפי הקולות שהושמעו בכינוס, אנחנו לא הולכים למאבק. עיקר המאמץ שלנו יהיה להבטיח תמיכה בהתאגדות, שתהיה שרירה וקיימת. רק כשנראה שיש תמיכה, נציג את עצמנו בפני ההנהלה ונעלה בפניה את הדרישות. אנחנו מודעים לכך שייתכן שהבעת הנכונות שהובעה בכינוס תתמוסס. אם מפני שזה ייקח זמן, אם מפני שזה ילבש אופי של מאבק כוחני שירתיע אנשים. יש תמיד סיכוי שמומנטום יאבד, זה יכול לקחת שבועות וחודשים. כרגע הדגל הוא עצם ההתאגדות". כשאני שואל אותו אם הוא מודע לכך שייתכן כי יאלצו להפעיל את נשק יום־הדין ולשבות, הוא עונה: "לא מתוכננת שביתה בזמן הקרוב". האם אינו פוחד שיפטרו אותו? ריבק משיב בשלילה. "בתגובות שלו, העיתון תמיד מציין שהארץ פועל לפי החוק. גם אנחנו פועלים לפי החוק. לא נעשה שום דבר מטופש. לפטר אותי זה דבר לא חוקי. לכן אני לא חושב שיפטרו אותי. אבל גם אם יפטרו אותי - זה לא דבר מפחיד". עובדים אחרים בעיתון משיבים תשובות דומות: "אני כמובן לא רוצה שזה יקרה", אומר אריאל גוטליב, עורך עמודים ב"דה מרקר", "אם יהיה איום כזה נצטרך להילחם בו, כשההגנה הכי טובה היא הסולידריות של שאר העובדים. אבל ברור שזה על הפרק: אני מבחינתי החלטתי שזו לא סיבה מספיק טובה לשבת ולא לעשות כלום". "אין לי הרבה מה לפחד כי אין לי הרבה מה להפסיד", אומר עובד אחר, גם הוא עורך עמודים. "אם יפטרו אותי אלך לעבוד בהייטק כ־Q.A, השכר יהיה יותר גבוה והעבודה יותר משעממת". הלך הרוח שמנשב בתשובות האלה מלמד כי, באופן אירוני, ייתכן שדווקא מדיניות ההעסקה של שוקן תאפשר את מאבק העובדים מולו. עובדים שאינם יכולים לאבד את השלווה שמעניק חוזה קיבוצי, משום שכזה אינו קיים; עובדים בשכר נמוך, המרחיק את מי שאינם רווקים וצעירים, ובקיצור: עובדים שאין להם מה להפסיד. כך או כך, בר־מוחא מבטיח בשמה של אגודת העיתונאים כי "נעקוב אחרי כל מהלך בהעסקתם של אותם עובדים שהתאגדו ושנבחרו לוועד. אני מאמין שעמוס שוקן לא יעשה צעד שעלול לפגוע בשמו הטוב, כאדם הומני שיש לו עיתון ייחודי ובעל שם. אם נידרש, נשלם גם את משכורתם של עיתונאים שישבתו. אני מקווה מאוד שעמוס שוקן יתעשת ויבין שככל שהעיתונאי מקבל שכר הוגן יותר, ולא שכר רעב שהוא מתבייש להביא הביתה, כך עבודתו היא טובה יותר". "הארץ הוא גם בית", אמר אחד הנוכחים בכינוס, "ולכן חשוב לנו להילחם על דמותו". עובדי "הארץ", ששוחחתי איתם לצורך הכנת הכתבה, הפטירו שבעיתונים המתחרים המצב הוא לאו דווקא יותר טוב. "מה שחשוב הוא שהמסר יעבור לעיתונים אחרים", אומר ריבק בסיום שיחתנו. "רוב האנשים שבאו לכינוס מבינים שיש לזה חשיבות מעבר לעיתון הארץ. שכשאתה נותן לעיתונאי מה שמגיע לו, אתה מקבל עיתון טוב יותר. זה לא רק עניין המשכורות והתנאים שלנו". גיליון 68, יוני 2007

לתקשורת היה תמיד תפקיד בסכסוך היהודי-ערבי, אך מעולם לא היתה לה חשיבות כמו בשנים האחרונות, עד שאפשר לקבוע שהיא אינה רק מלווה את הסכסוך – אלא הפכה לשדה המערכה עצמו

בשנה שעברה ביקרה בארץ, על-פי הזמנת המועצה להשכלה גבוהה, ועדה בינלאומית של מורים לתקשורת מאוניברסיטאות באמריקה ובאירופה כדי לבחון ולהעריך את המחלקות לתקשורת במוסדות השונים. בשנים האחרונות אני מלמד באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע ובמקומות אחרים שיעורים שבמרכזם התקשורת הערבית, וחברי הוועדה נפגשו גם איתי. שם השיעור שלימדתי היה "התקשורת כשדה קרב". אחרי שיחה קצרה הציע לי היו"ר, פרופסור אמריקאי, לשנות את שם השיעור. מדוע? הצעתו היתה: לא עוד התקשורת כשדה קרב – אלא קביעה ברורה יותר: "התקשורת היא שדה הקרב". ואכן, ללא מחקרים מוסמכים ועל-פי התרשמות כללית אפשר לקבוע שמעמדה של התקשורת, בהקשרים חברתיים ופוליטיים, השתנה בשנים האחרונות במידה ניכרת. השינויים הנובעים ממהפכת הטכנולוגיה העילית נידונים בהרחבה, זה שנים, במסגרות שונות. אני מבקש לדון בשינויים הנובעים מאופיים של הסכסוכים האלימים בדור האחרון, במיוחד באזור שלנו. הדוגמאות שבהן אני עוסק נוגעות לסכסוך בינינו ובין העולם הערבי בכלל, והפלסטינים בפרט. עם מעט הגזמה אפשר לומר שהמלחמות שמדינת ישראל נלחמה בעשורים הראשונים לקיומה עברו מהעולם. אין יותר מלחמות כמו מלחמת העצמאות, מלחמת סיני (1956), ששת-הימים ומלחמת יום הכיפורים. במלחמות ההן התנהלו קרבות כבדים בין צבאות סדירים; הושמדו טנקים, הופלו מטוסים, נכבשו שטחים, רבים נהרגו ונפצעו, ומאות ואלפי חיילים נפלו בשבי. במלחמות ההן ניתן היה למדוד את התוצאות הצבאיות: מה גודל השטח שהצבא כבש ושולט בו, מה מספר הטנקים שנפגעו, כמה מטוסים הופלו, מה היה מספר ההרוגים והשבויים. הנתונים הללו כמעט שאינם משמעותיים במלחמות של הדור האחרון; ולכן עולה השאלה: מי בדיוק מנצח? באינתיפאדה הראשונה, ובשנייה, לא כבשו שטחים; לא השמידו כלי נשק כמו טנקים ומטוסים; ולהשוואת מספרי ההרוגים והשבויים היתה חשיבות משנית לגורל המערכה (חייל ישראלי שבוי אחד, גלעד שליט, עומד מול אלפי אסירים, שבויים פלסטינים). מי ניצח באינתיפאדות? מי ניצח בשתי המלחמות בלבנון ובמלחמה האחרונה בעזה? אלו האחרונות הוגדרו כמלחמות נגד קבוצות טרור, שכן חרף העובדה שהשתתפו בהן כוחות גדולים, בוודאי מהצד הישראלי, לא היתה בהן התמודדות צבאית שניתן למדוד את תוצאותיה על-פי נתוני העבר, כמו השוואת מספרי טנקים ומטוסים. במלחמה בעזה ("עופרת יצוקה"), למשל, שהוגדרה כמבצע בלבד, הכין צה"ל מכלאה להמוני שבויים של חמאס על-פי הדגם של מלחמות העבר. המכלאה נותרה ריקה. מה שנותר ממלחמה זו היה סיפור הזוועה של הרופא מעזה שאיבד את בנותיו, והוויכוחים על אמינותה של ועדת החקירה של האו"ם, שקבעה כי צה"ל ביצע במלחמה פשעים נגד האנושות. איך נקבע מי מנצח במלחמות הללו? במלחמת העצמאות לא עלתה בכלל שאלה כזאת; בוודאי לא במלחמת ששת-הימים (במלחמת יום הכיפורים כבר עלו שאלות אחרות). אין זה מקרה שבשתי האינתיפאדות, במלחמות לבנון ובעזה, יכול היה כל צד לטעון לניצחון ולהציג לשם כך נתונים משלו. מכאן אפשר להסיק שלשדות הקרב של צבאות העבר אין אותה חשיבות כשהיתה. מערכה שהפכה חשובה יותר היא המערכה התקשורתית שמלווה את הסכסוך האלים. תמיד היו מאבקים בדרכי התעמולה, היו נסיונות להרים את המורל בצד שלנו ולהורידו בצד היריב. פרופ דן כספי כתב לאחרונה, בעזרתי, מאמר מדעי מקיף על "חומת המידע" שנבנתה בינינו ובין הערבים. מאז הקמת המדינה נודעה חשיבות לתפקיד הדוברים הישראלים והערבים ולתפקיד התקשורת. מעולם, כך נראה, לא היתה להם חשיבות כמו בשנים האחרונות, עד שאפשר, כאמור בכותרת, לקבוע שהתקשורת הפכה לשדה הקרב. התקשורת שוב אינה ממלאה את התפקיד של מי שמלווה את הסכסוך – אלא היא הפכה לשדה המערכה עצמו. כעיתונאי ישראלי העוקב בקביעות אחרי התקשורת הערבית, בעיקר העיתונים הפלסטיניים היומיים ותחנות הטלוויזיה ובראשן אל-גזירה, אני יכול להעיד על הבדלים גדולים בגישת העיתונות הישראלית והפלסטינית לאותם נושאים עצמם. ההבדלים ניכרים בכל מימד של ההגשה העיתונאית: בתוכן הידיעות ובמיקומן, בניסוח הכותרות, בשימושי השפה והמלים, כמובן בפרשנויות, בצילומים, בקריקטורות, בעצם בכל מדורי העיתון ובכל תוכניות השידור. אתן דוגמה. ב-7 באפריל השנה ראיתי בעיתון הפלסטיני "אל-איאם", היוצא לאור ברמאללה ועורכו הוא אכרם הנייה, דמות מרכזית ברשות הפלסטינית, תצלום גדול בראש העמוד הראשון. בתצלום רואים אבן גדולה עם סיתות עתיק, הרודיאני, שהוצבה בכניסה לבניין הכנסת. ניסיתי לבדוק במה מדובר, ולא מצאתי מאומה בכל התקשורת הישראלית, למעט ידיעה בת שורות אחדות, ללא תמונה, בעמוד פנימי של החינמון "ישראל היום". בידיעה החבויה הזו נאמר כי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין פתח גן ארכיאולוגי קטן בכניסה לכנסת, והוצבה בו אבן גדולה מחפירות הכותל שמשקלה 17 טון. זהו. ב"אל-איאם" היה כיתוב לתצלום האבן ההרודיאנית, שהובלט בראש העמוד הראשון, ובו נכתבו דברים שונים לחלוטין מהשורות המעטות בעיתון הישראלי. ב"אל-איאם" נכתב: "אבן מאבני מסגד אל-אקצה שנגנבה על-ידי מוסד ישראלי והוצבה ברחבת הכנסת". המקור שצוין לתצלום היה "מוסד ההקדשים והמסורת של אל-אקצה". מצאתי את הצילום וכיתובים דומים גם בעיתונים הפלסטיניים האחרים. העיתון הנפוץ "אל-קודס" ציין שמדובר באבן מהארמונות האומיים שהתגלו בחפירות בכותל הדרומי, סמוך לחומת הר-הבית, המקיפה את אל-אקצה. שאלתי עורך לילה של "אל-קודס", איך אתם מפרסמים סילוף כזה שיש בו גם משום הסתה; מפני שכל מה שקשור לאל-אקצה מעורר מיד התרגשות בציבור הפלסטיני הרחב, המשוכנע שיהודים מבקשים להשתלט על מסגדי הר-הבית (אגב, קיימים לא מעט גופים של תלמידי ישיבות בעיר העתיקה שמודיעים מפורשות לפלסטינים שזו באמת כוונתם). עורך הלילה הערבי ענה לי: מדוע סילוף? מבחינתנו זו בפירוש גניבה. לא לוקחים אבנים ממקום קדוש ומעבירים למקום אחר. כל המתחם שסביב לחומות העתיקות של הר-הבית נחשב אצל המוסלמים לחלק מאל-אקצה. הוא הוסיף ואמר: תאר לעצמך מה היה קורה אם אנחנו היינו לוקחים אבן מבית-כנסת יהודי קדום כמו סמוע (אשתמוע הקדומה בדרום הר חברון) ומציבים אותה בכניסה למוקטעה ברמאללה. איך אתם הייתם מגיבים? שאלתי עיתונאים פלסטינים אחרים לדעתם. אחד אמר לי: מה שאתה צריך לכתוב זה שראשית כל יחזירו את הגזילה. עיתונאי שני העיר בצחוק שברחוב הפלסטיני חושבים שאם היהודים לא יכולים עכשיו להשתלט על אל-אקצה, הם מתכננים לפרק את המתחם אבן אבן ולהעביר אותו לכנסת. כך אך כך, תמונת המצב ברורה: בעוד שהציבור הישראלי כלל לא שמע על האבן ההרודיאנית בכנסת ולא ידע מכל הפרשה, לא נמצא פלסטיני אחד שלא ראה ושמע על כך, ומן הסתם גם כעס. לקורא כמוני של העיתונים הפלסטיניים, העיסוק שלהם באל-אקצה נראה ממש כפייתי. אין כמעט שבוע בלי ידיעות על פגיעות של חפירות ארכיאולוגיות הקשורות לאל-אקצה. בשבועות האחרונים שורטטו בעיתונים מנהרות הנחפרות באתרי עתיקות שונים בסילואן (כפר השילוח) המובילות לאל-אקצה. החופרים הם מתנחלים דתיים מעמותת אלע"ד (אל-עיר-דוד), שהקימו בסילואן אימפריה של ארכיאולוגיה ותיירות. רוב הידיעות בעיתונים הפלסטיניים ובטלוויזיה, המלוות בצילומים, מצביעות, כמעט תמיד, על השפלת כבודם של המאמינים המוסלמים. כיצד חוסמים את דרכם לאל-אקצה, כיצד הם כורעים להתפלל בכבישים ובשדות ליד המחסומים, או ברחובות המובילים לעיר העתיקה. לרוב מצולם ברקע חייל מג"ב ישראלי אוחז ברובה ומאיים על שורות הכורעים בתפילה. לעתים המשטרה מודיעה שהכניסה לתפילה באל-אקצה מותרת רק למבוגרים שגילם מעל 45, ובאחד העיתונים נכתב ששוטר מג"ב שבדק את תעודות הזהות של המבקשים להיכנס למסגד מצא אחד שהוא בן 44 ואמר לו: לך ותחזור בעוד שנה. המערכה על עתיד ירושלים מתנהלת אמנם בשטח עצמו: סכסוכים ומריבות על עתיד העיר ומעמד חלקיה השונים, ויכוחים על התכנון העירוני, על הקמת שכונות, רשיונות בנייה, פינוי והרס בתים – בעיקר של ערבים. נערכות הפגנות ושביתות שבת; נישאים נאומים ועולים רעיונות – וכל זה מתנהל בשדה הקרב של התקשורת, שהאבן ההרודיאנית בשער הכנסת היא ההמחשה לו. שני דיווחים דרמטיים, מלווים בצילומי טלוויזיה ועיתונות, קבעו את הוויית המערכה האלימה בינינו ובין הפלסטינים בעשור האחרון. מה שאירע בהם המשיך להעסיק את הפוליטיקה והתקשורת שנים ארוכות. האירוע הראשון היה הלינץ שבוצע בשני החיילים הישראלים ברמאללה לפני תשע שנים והביא להסלמה של האינתיפאדה השנייה (אל-אקצה). האירוע לווה במאבק תקשורתי חריף. התקשורת הישראלית עשתה שימוש נרחב בדיווחים ובצילומי הזוועה כדי להראות כמובן עד כמה הפלסטינים הם ברברים אכזרים. לשם כך חרגה הטלוויזיה הישראלית מעקרונותיה שלא להראות זוועות הפוגעות בכבוד המת וצילמה שוב ושוב את גופת החייל הישראלי המחוללת מושלכת מחלון בניין המשטרה הפלסטינית לקול תשואות ההמון המריע. תגובת הפלסטינים היתה לנסות למנוע את פרסום הדיווחים והתמונות. כתב הטלוויזיה האיטלקית שהיה במקום הוזהר על-ידי הפלסטינים שלא לפרסם את האירוע ונבהל. פחדנותו עוררה ויכוחים גם מחוץ לאיטליה, ולבסוף החליטה הנהלת הטלוויזיה האיטלקית להענישו ולהעבירו מתפקידו. האירוע השני היה באותם ימים סיפורו של הילד מוחמד אל-דורה, שנורה ומת בזרועות אביו בחילופי אש בצומת נצרים מדרום לעזה. הפלסטינים עשו כמובן בצילום שימוש לטובתם כדי להציג את הברוטליות של החיילים הישראלים. התמונות הללו זכו לפרסום, כנראה חסר תקדים. לא מעט פלסטינים, ואפילו ישראלים, אמרו שפרצו בבכי למראה הנורא של האב המנסה לגונן בזרועותיו על בנו המת. התמונות פורסמו שוב ושוב בעשרות ומאות תחנות טלוויזיה ערביות וזרות. במדינות ערב נקראו תינוקות על שמו של הילד המת, ובערים נקבעו רחובות ומוסדות הנושאים את שמו. מדינת ישראל השיבה מלחמה: חקירות של צה"ל הגיעו למסקנה שלא חיילים ישראלים פגעו בילד, אלא קרוב לוודאי ירי של הפלסטינים. בצרפת נפתחה מערכת תקשורתית ומשפטית רחבת ממדים. האשימו את כתב הטלוויזיה הצרפתית שצילם את האירוע כי סילף וזייף את המראות. עלו אפילו האשמות כאילו מוחמד אל-דורה כלל לא מת; בצילום אחד ראו אותו זז, וכל הסיפור היה אפוא מבוים. חילופי האשמות והמשפט בצרפת סביב פרשה זו נמשכים גם היום, תשע שנים אחרי האירוע. סיפור מוחמד אל-דורה גרם נזק לישראל, אולי אפילו גרוע יותר מהנזק שנגרם, באותו זמן ממש, לפלסטינים מסיפור הלינץ ברמאללה. אפשר אפילו לקבוע שהקרבות התקשורתיים בין ישראל לפלסטינים בהקשר לאירועים הללו החליפו במידה רבה את קרבות הטנקים, התותחים והמטוסים במלחמות הקודמות. שדה המערכה המרכזי מתנהל בכלי הנשק החדשים: מרקעי הטלוויזיה, עמודי העיתונים, שידורי הרדיו, ובשנים האחרונות יותר ויותר גם באתרי האינטרנט. פעמיים-שלוש בשבוע אני מעמיד זה מול זה את אחד העיתונים היומיים הישראלים, ואחד משלושת העיתונים היומיים הפלסטינים ("אל-קודס", "אל-איאם", ו"אל-חיאת אל-גדידה") ובוחן את הכותרות, הצילומים, הקריקטורות, והפרשנויות. זוהי, מבחינתי, תמונת המערכה של אותו יום. ידיעה שאצלנו חשובה, נדחקת אצלם לשוליים, או בכלל לא קיימת – וההיפך. אפשר לחבר מילון שלם של מילים טעונות, בעברית ובערבית, הנוגעות לכל נושאי הסכסוך: להתנחלויות, שהפלסטינים מכנים את תושביהן "עדרי המתנחלים"; לגדר ההפרדה, שתמיד מצורף אליה בערבית התואר "גזענית"; לצה"ל שנקרא בערבית אך ורק בשם "צבא הכיבוש", וכך הלאה. עיתונאי מזרח ירושלמי שעוקב אחרי התקשורת הישראלית אמר לי שגילה שכאשר לתושב ערבי בכפר בגדה יש הרבה ילדים מתייחסת התקשורת הישראלית לעניין כאל איום, או "בעיה דמוגרפית" – אבל כאשר למתנחל היהודי מישוב סמוך יש הרבה ילדים, זה משהו אחר וקוראים לזה "ריבוי טבעי". זוהי אולי כל סיפורה של מלחמת המילים, הלשון – בשדה הקרב של התקשורת.

"ידיעות אחרונות" שכח את מה ש"ישראל היום" מעולם לא ידע | עורכים ב"גלובס" ו"דה-מרקר" מחליפים האשמות על רקע הניסיון לפרק את מונופול הגז | ינון מגל מצטרף לבית-היהודי

החשדות לשחיתות במפלגת ישראל-ביתנו מדגישים את ההטיה המובנית של כמה מהעיתונים וחושפים את אופיים. יש מי שמדווח על הפרשה בלא מורא; יש מי שמתמקד בשוליה כדי להסיט את תשומת הלב מהעיקר; יש מי שרוצה לגונן על שר החוץ אביגדור ליברמן, אך אינו יכול להימנע לחלוטין מעבודה עיתונאית בסיסית; ויש מי שרוצה לתקוף את שר החוץ ומפלגתו בשצף קצף, אך מעולם לא למד כיצד להיות עיתון. "חקירת ישראל-ביתנו מתרחבת: עוד משרדי ממשלה ייבדקו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר. מתחת לכותרת הראשית מודפס תצלום של יו"ר המפלגה, השר ליברמן. יניב קובוביץ, ברק רביד ונעה שפיגל מדווחים כי השחיתות שהתגלתה, לטענת המשטרה, במשרד הפנים איפיינה גם את הנעשה במשרדים אחרים שבהם כיהנו אנשי ישראל-ביתנו בתפקידים בכירים. בכותרת המשנה לראשית מודגש כי "לידי המשטרה הגיע מידע שעשוי לקשור את שר החוץ לפרשה", אולם בגוף הידיעה מובהר, כפי שהובהר כבר כמה פעמים בימים האחרונים, כי לדברי החוקרים, נכון לעכשיו אין ראיה לכך שליברמן ידע על השחיתות לכאורה. הניגוד הזה עשוי ללמד על המצב הרגיש שבו נמצאים חוקרי משטרת ישראל, הכפופים לשר ממפלגת ישראל-ביתנו ולמודי חקירות נגד שר החוץ. "הארץ" אינו כפוף להם. בגוף הידיעה מדווחים כתבי "הארץ" על שני פרסומים בתקשורת מהחודשים האחרונים ש"מעלים סימני שאלה". האחד הוא ראיון שהעניקה סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום לגלי-צה"ל ובו התגאתה שמפלגתה העבירה כספים למימון הקמת חדר מיון בקריית-שמונה שלא דרך משרד הבריאות. הפרסום השני הוא דיווח מאת תומר אביטל וטל שניידר על דברים שאמר משה כחלון באירוע סגור, ובו הזכיר בין היתר שר שלחץ על ראש עיריית קריית-שמונה שימנה את מקורבו לסגנו. הכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מוקדשת לדיווח מאת צבי זרחיה על חלקם של הלוביסטים בפרשה, עם דגש על הלוביסט ישראל יהושע. לפי זרחיה, יהושע "נחשב במשך שנים לאחת הדמויות החזקות בסניף הליכוד בירושלים ולמקורב לנתניהו, לשר יובל שטייניץ ולשרים נוספים. בנוסף, הוא נחשב גם לאחד האנשים המקורבים והנאמנים ביותר לליברמן, שסומך עליו מאוד". "יהושע הוא מאכער שיודע תמיד להופיע במקומות הנכונים, שבהם מעורבבים ההון והעסקים עם השלטון, ולעתים מצליח למנף את כוחו הפוליטי כדי לגזור קופון", אמר לזרחיה אדם המוגדר "מקור פוליטי". גורמים המוגדרים "מקורות בכנסת" אמרו לזרחיה כי "לקוחותיו של יהושע המפורטים באתר הכנסת הגיעו אליו בין היתר בשל הקשרים הפוליטיים שלו בליכוד ובישראל-ביתנו". בשער "מעריב" מודפסת תמצית טור מאת הפרשן הבכיר והמבוגר האחראי במערכת העיתון, בן כספית. הטור המלא, תחת הכותרת "ליברמן כן ונפתלי לא?", תופס כמעט מחצית מהכפולה הפותחת בעיתון ומוקדש לפרקליטות המדינה. כספית מתלונן על בקשת הפרקליטות לעכב את פתיחת הדיונים בתביעתו של אב-הבית בבית ראש הממשלה לשעבר. "נדמה לי שמדובר באחת השערוריות המקוממות יותר מאז המצאת הפרקליט", כותב כספית בהגזמה אופיינית, אולם יש להודות שטיעונו תקף (באתר זה כתב על כך בהרחבה יובל יועז). בכל זאת, כספית מעלה את הטיעון הזה דווקא על רקע התעקשות הפרקליטות לקדם את ההליכים בעניין ישראל-ביתנו. זו זווית צרה מאוד להתייחסות אל פרשת השחיתות המסועפת שבה מעורבת מפלגתו של מי שנראה כמועמדו של כספית לראשות הממשלה, אביגדור ליברמן. כספית הוא גם הראשון למסור לציבור את דף המסרים המעודכן של ליברמן, ש-ynet, למשל, מפרסם רק כעת. "ידיעות אחרונות" הוא, נכון לעכשיו, העיתון היחיד שמתעקש על הרחקה יחסית של ישראל-ביתנו והעומד בראשה מהכותרת המלווה את סיקור הפרשה. אפילו ב"מעריב" כבר אפשר למצוא הבוקר כותרת גג על "פרשת ישראל-ביתנו", אבל ב"ידיעות אחרונות" הלוגו המלווה את הפרשה עדיין מתבסס על השם הניטרלי "תיק 242". על השער הפרשה מכונה "פרשת פאינה קירשנבאום". למרות זאת, העיתון מפרסם הבוקר כמה דיווחים בכפולת העמודים הפותחת על התפתחויות שונות בפרשה. מאיר תורגמן מדווח על חשדות בנוגע לשחיתויות בעמותת כוכב-דוד, המקדמת תרבות וספורט בקריית-גת, וכן על קשרים בין משה קליסקי, ראש מינהלת הליגה הלאומית בכדורסל, לבין בכירי מפלגת ישראל-ביתנו. לפי הדיווח של תורגמן, קליסקי מונה לפני כשנה לתפקיד ראש המינהלת שאחראית על שיפוץ המדרחוב בראשון-לציון. "המינוי הזה היה מאוד תמוה", אומר לתורגמן גורם עלום. "קליסקי קיבל אותו כשהשיפוץ כבר היה לקראת סיום. פאינה קירשנבאום דאגה לו לגוב מפנק". איתמר אייכנר מדווח על סיפור מאת אדם המכונה א, מנכ"ל עמותה ירושלמית שנתמכת על-ידי משרד החקלאות. לדבריו, לפני כשנה התבשר כי תקציב התמיכה בעמותה יקוצץ בכמחצית. כשחיפש דרך להפוך את ההחלטה הגיעה לפרסומאי המקורב לישראל-ביתנו, שהציע לו עסקה סיבובית – הגש למשרד בקשה למימון מיזם חדש, ותן לי מחצית מהכסף שתקבל כעמלה. כשהתלונן על גובה העמלה אמר לו הפרסומאי כי הוא זקוק לסכום זה כדי "לשלם באמצע". בעיתון "כלכליסט" מדווחת רוני זינגר על חלקם של החברה לפיתוח השומרון וראש המועצה גרשון מסיקה בפרשת החשד לשחיתות. "המשטרה בודקת כעת תנועות חריגות של כספים, שעל-פי החשד הוזרמו מהחברה הכלכלית של המועצה לגופים המקורבים לישראל-ביתנו", כותבת זינגר. "ישראל היום" היה בוודאי שמח להבליט מידע חדש שאספו כתביו על החשדות לשחיתות בישראל-ביתנו, אולם כמעט אין כזה. בשל כך מסתפק העיתון בהבלטת מידע שאספו כתבים של כלי תקשורת אחרים. "השחיתות בישראל-ביתנו: השבוע – גל נחקרים נוסף", נכתב בתחתית שער העיתון. הידיעה המרכזית על הפרשה, מאת אפרת פורשר וזאב קליין, מסכמת דיווח שפורסם בחדשות ערוץ 2 ביום שישי האחרון. כותרת המשנה מדגישה "גילויים חדשים", אך למעשה אלה היו חדשים לפני יומיים. מעט מידע שמביא קליין על תגובת משרד האוצר לחקירה נדחק לסיום הידיעה. ידיעה נוספת, מאת פורשר, מסכמת דיווח אחר, שפורסם ביום שישי בערוץ 1. כתב "ישראל היום" לענייני משטרת ישראל, איציק סבן, לא מדווח הבוקר על פרטים חדשים הנוגעים לפרשה. אולי היה עסוק במהלך סוף-השבוע בכתיבת טור ביקורת תקשורת המתפרסם הבוקר על פני מרבית עמ 9 של "ישראל היום". סבן מבקר בטורו את אמנון אברמוביץ על כך שב"אולפן שישי" האחרון הדגיש את מעורבותו של איש הליכוד גרשון מסיקה בפרשה וקשר בינו לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו באמצעות הקרנת סרטון ברכה שהקדיש נתניהו למסיקה, לרגל חתונת בתו. "אפילו בחיפוש אחר ראיה כזאת הופכים כל אבן, בניסיון נואל ומניפולציה שקרית לשרבב את ראש הממשלה בנימין נתניהו וחלק משרי הליכוד לפרשה, שרוב רובה נוגע לאנשי ישראל-ביתנו", כותב סבן. כמו במקרה של כספית ו"מעריב", הביקורת של סבן על אברמוביץ (ואתר ynet) במקומה, אך היא אמורה לבוא נוסף לעבודה עיתונאית עצמאית לסיקור הפרשה, ולא במקומה. ב"מעריב" יש לפחות ידיעה מאת כתבי העיתון על ההתפתחויות האחרונות בפרשה, שאינה נסמכת על פרסומים של כלי תקשורת אחרים. העבודה העיתונאית של כתבי "ישראל היום" מתמצה בקשבות לכלי תקשורת אחרים. כך נראה עיתון שהוקם על-ידי אדם שהצהיר שהוא "שונא את העיתונות" ומתנגד לגישה ה"לא מקצועית" וה"מטורפת" של התקשורת "לחפש את חצי הכוס הריק". "הליכוד חובט בלפיד: כושל, מתוסכל ומבוהל", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בסיקור "ישראל היום" את מערכת הבחירות הקרובה. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה תחת כותרת הגג "לפיד תוקף" והכותרת "לנתניהו לא היה אומץ". הכפולה החמישית ב"דה-מרקר" מוקדשת הבוקר לרשימה נרחבת מאת איתן אבריאל, ממייסדי העיתון, על סיקור התקשורת את מונופל הגז והניסיון לפרקו. אבריאל תוקף ישירות את המתחרים "גלובס" ו"כלכליסט", וכן את "ידיעות אחרונות", וטוען כי בדומה למקרים עברו, ברגע המכריע שבו היו העיתונים הללו צריכים לבחור אם הם עומדים לצד הציבור או לצד הטייקונים, הם בוחרים בצד הטייקונים. אבריאל מונה כמה דוגמאות מהעבר: ועדת הריכוזיות, ההצעה כי הממשלה תרכוש את אגרות החוב של הטייקונים בעת משבר האשראי והעימות בין נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ליו"ר בנק הפועלים דני דנקנר. "בכל פעם שהטייקונים נדרשים להתמודד עם איום גדול באמת, העיתונים שלהם עמדו לצדם בעבר, ואולי יעמדו לצדם גם בעתיד", הוא כותב. לדבריו, בעוד שבנושאים כגון העלאת שכר המינימום ("גלובס" תומך עקבי, "דה-מרקר" מבליט את חסרונות המהלך) יכולה עיתונות הטייקונים להביע תמיכה פומבית משום שהנפגעת תהיה הקופה הציבורית, במקרה של פירוק מונופול הגז הנפגעים יהיו הטייקונים, ועל כן העיתונות המחויבת להם אינה יכולה לתפוס את העמדה שתשרת את הציבור הרחב. בכל זאת מוצא אבריאל נקודת אור. לדעתו, בשונה מהעבר, כיום יותר ויותר חלקים מהציבור הרחב מודעים לקשר הפסול בין התקשורת לבעלי ההון ולהשפעת הקשר הזה על סיקור עסקי הטייקונים. "עד לפני שנים בודדות שירתו עיתוני הטייקונים את חברי מועדון הריכוזיות והבנקאים בלי שאיש הבחין בכך", הוא כותב. "[...] עכשיו המצב אחר. רבים בציבור מבינים שחלק מהעיתונות בישראל לא מחפש פתרונות עבורם, ושהוא אולי חלק מהבעיה. רבים מתחילים להפנים שהעיתונים הם חלק מרכזי במנגנון מתוחכם ומניפולטיבי, המייצר סדר תקשורתי שמשרת את מוקדי הכוח בישראל: הבנקים, מונופול הגז, ההסתדרות והפוליטיקאים שאוהבים אותם". הדוגמה מהעבר שאבריאל מקדיש לה את מרבית תשומת הלב ברשימתו היא ועדת הריכוזיות. "העיתונים של הטייקונים, ובראשם קבוצת מוזס ופישמן, טענו אז שאין שום בעיית ריכוזיות במשק, או שזו בעיה לא חשובה. הם ביקשו להחזיר את הדיון לפסים שלא מחייבים או מביכים אף אחד, לנושאים כמו העוני והשכר הנמוך במשק", הוא כותב. "רק לאחר המחאה, ולאחר שמלכי הריכוזיות נוחי ודני דנקנר הודחו משליטתם, אימצו העיתונים הללו את הרעיון שהריכוזיות היא בעיה קשה המשפיעה על רוב ענפי המשק ועל קבלת ההחלטות. יש לא מעט דמיון בין הקמפיין של גלובס מ-2010 נגד פופוליזם הריכוזיות לבין הקמפיין הנוכחי נגד פופוליזם מונופול הגז. שניהם חד-צדדיים, ללא ספקות וללא קבלת האפשרות שהרפורמות הללו יועילו למשק ולציבור". בגליון סוף-השבוע של "גלובס" הקדיש סגן עורך העיתון אלי ציפורי טור נרחב משלו להחלטת הממונה על ההגבלים העסקיים לסגת מהסיכומים שאליהם הגיע עם מונופול הגז ולדרוש את פירוקו. בין היתר התייחס ציפורי גם לחלקו של "דה-מרקר" בפרשה (להבדיל מאבריאל, ציפורי אינו נוהג לכתוב במפורש את שם העיתון המתחרה). "ישראל הצמיחה חבורה של צדקנים, מתחסדים וטהרנים, שמחלקת את העולם לשחור ולבן, טובים ורעים, מושחתים ונקיים", כתב ציפורי. "מבחינתם, מי שלא בצד הנכון הוא מושחת, לוביסט ושופר של מישהו שמקבל ממנו איזשהו אתנן. מי שיבדוק היטב בציציותיה של החבורה יגלה מהר מאוד שהיא בכלל לא נקייה. נהפוך הוא, היא מושחתת מוסרית ופועלת מאחורי הקלעים באופן אלים. בחצר האחורית של התקשורת מתנהלת מערכה מכוערת, נבזית ושקרית שבה מנסים, ללא הצלחה, להטיל דופי בעיתונאים שמביעים עמדה מקצועית מנוגדת". כמו לאבריאל, גם לציפורי היו דוגמאות מן העבר. אחת מהן, למרבה הפלא, היתה דוגמה שבה עשה שימוש גם עמיתו למקצוע – ועדת הריכוזיות. "ועדת הריכוזיות, כך לפי מייסדיה ואביריה, היתה אמורה לפתור כבמטה קסם את הריכוזיות במשק הישראלי וכך להביא להורדת יוקר המחיה", כותב ציפורי. "ככל שחולף הזמן מתברר לציבור שכרגיל, הבטחות ושרלטנות לחוד ומציאות לחוד". העובדה כי ציפורי מקפיד לתחום את התיבה ריכוזיות בין גרשיים מעידה על כך שעדיין לא כולם קיבלו את עמדת "דה-מרקר", שלפיה הריכוזיות היא בעיה קשה המשפיעה על רוב ענפי המשק ועל קבלת ההחלטות. בכל הקשור למונופול הגז, ציפורי התמקד בניתוח ההכנסות הצפויות ממאגר תמר ב-24 השנים הבאות, וזאת על סמך הדו"חות של חברת דלק-קידוחים. לפי ממצאיו, הכנסות המאגר עתידות לעמוד על כ-57 מיליארד דולר, כאשר ליזמים יישארו מהם כ-19 מיליארד והמדינה תקבל כ-32 מיליארד. "אפשר בהחלט לפקח ולהוריד מחירים, אבל אז גם המדינה תצטרך לוותר על חלקה ברווחים", הוא כתב. "אפשר לעשות יותר מזה: להלאים את המאגרים, או אחד מהם (לווייתן), למרות שמדובר בהשקעה גדולה מאוד ולמדינה אין שפע כסף. נהיה אז כמו נורבגיה, שבה המדינה שולטת במשאביה החיוניים. זה המודל הכי נכון, אבל נראה שהפקידים לא מסוגלים ללכת נגד האגנדה של עצמם ולהפוך מונופול פרטי למונופול ציבורי". לדברי ציפורי, "החטא הקדמון של הפקידים ושל ממשלת ישראל היה ההחלטה להפסיק את ההשקעה בחיפושי נפט וגז ולתת לחברות עסקיות לעשות זאת. הפקידים הרי דחפו להפרטת החיפושים, כפי שדחפו להפרטות אחרות, והם אלו שמתלוננים ראשונים עכשיו על תוצאות ההפרטה הזאת. "[...] צריך רק לדמיין מה היה קורה אם ישראל היתה מיישמת את המודל הנורבגי, שלמעשה אומר מונופול ציבורי על החיפושים ועל התגליות", כתב ציפורי ב"גלובס". "אז היתה קמה חבורת הצדקנים ואומרת: אבוי, זה מונופול ציבורי מושחת, עם עובדים שמרוויחים יותר מדי, מונופול שדופק את הצרכנים. אז קדימה, להפריט-להפריט-להפריט!". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", מזכיר הבוקר גם הוא את המודל הנורבגי לניהול משק הגז ומציע כי ממשלת ישראל תרכוש את אחד ממאגרי הענק שבשליטת תשובה ונובל-אנרגי. את סיום מאמרו ב"דה-מרקר" מקדיש אבריאל למשה כחלון. "דווקא בשבוע שבו נפתח לרווחה הדיון הציבורי על מונופול הגז, כחלון דיבר חלש – ולא התייצב בעוצמה ובהחלטיות מאחורי הממונה על ההגבלים", הוא כותב. "כשנשאל על כך, הוא סיפק ציטוט כללי ולא מחייב". לדברי אבריאל, "פחות משלושה חודשים לפני הבחירות, ספק אם ההצהרה הנוכחית של כחלון תספק את הציבור ששוקל לבחור בו". אבריאל מעלה את השאלה "אם נתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה, האם שר האוצר כחלון יתעמת מולו בסוגיית הגז?", מתריע כי "רבים חושדים בכחלון שאין לו עמוד שדרה, שאין לו אגנדה אמיתית, שאין לו כוונה להתעמת עם מוקדי כוח", ומזכיר כי ידידו הקרוב של כחלון, קובי מימון, הוא בעל השליטה בקבוצת ישראמקו, המחזיקה בכ-29% ממאגר הנפט תמר. אבריאל מאתגר את כחלון ודורש ממנו "להביע עמדה ברורה ונחרצת בעניין מונופול הגז". בעמודי הדעות של "הארץ" כותב רביב דרוקר על שתיקת פוליטיקאים בנושא אחר – חקירת השחיתות בישראל-ביתנו. "ראשי המפלגות שלנו יושבים ולא אומרים דבר, שחס וחלילה כבוד השר אביגדור ליברמן, שידוע כנוקם ונוטר, לא ישמע שהם ציקצקו בלשונם וימחק אותם מהעדפותיו לקואליציה עתידית", הוא כותב. בנוגע לשתיקת נתניהו מספק דרוקר אנקדוטה: "כשעוד היה יריבו של שרון שאלתי אותו למה הוא אף פעם לא אומר מלה על פרשיות השחיתות של ראש הממשלה. נתניהו אמר, בגילוי לב מפתיע, שישר יזכירו לו את כל הפרשות שלו, ולכן הוא מעדיף לשתוק". חב"ד. בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות שתי ידיעות באדיבות החסידות המשיחית חב"ד. איתמר אייכנר מדווח כי במרכז טוקיו הקים שליח חב"ד הרב מנדי סודקביץ מסעדה ראשונה עם תעודת כשרות רשמית (בגוף הידיעה מוזכר כי בטוקיו כבר יש דוכן פלאפל עם תעודת כשרות של רב מקומי). מתן צורי מדווח על בני דודים יהודים ממיאמי שהחליטו לחגוג בר ובת מצווה עם חיילים המשרתים על גבול רצועת עזה, וזאת בתיווך ארגון צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור. "תג מחיר". חיים מרגליות מדווח בעיתון החרדי "המבשר" כי לדברי הארגון "חננו", המשטרה סגרה את התיק נגד צעיר בן 22 מהשומרון שנחשד בהצתת המנזר בלטרון משום שלא מצאה ראיות הקושרות אותו למקרה. צה"ל. ב"ישראל היום" מדווחת מיטל יסעור-בית-אור, כתבת העיתון לענייני בריאות, על קורס צה"לי להכשרת פרמדיקים, שהגיע ביום חמישי האחרון לסיומו. צער בעלי-חיים. קארין רוזקובסקי מדווחת ב"מעריב" כי המשטרה חוקרת מי הרעיל לפחות עשרה חתולים בקריית-ביאליק. בכל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מדווח על החלטת עורך "וואלה" ינון מגל להצטרף לבית-היהודי. בסרטון שהפיצה היום המפלגה מתגאה מגל בעבודתו העיתונאית במהלך מבצע "צוק איתן", ושב ומדגיש כי הוא קודם כל יהודי וישראלי, ורק אחר-כך עיתונאי. רק לפני ימים אחדים, בעודו מכחיש כי הוא במגעים להצטרפות לבית-היהודי, צייץ מגל כמה וכמה ציוצים ביקורתיים במיוחד נגד הדגש ששם ynet על המצב החברתי בישראל. באחד מהם תקף ישירות את הבעלים של "ידיעות אחרונות" ואתר ynet, ארנון (נוני) מוזס. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי הרשות השנייה דורשת מערוץ 10 להבהיר מיהו הגורם שמוכן לשלם את חובותיו ומהו הסדר המימון שנחתם בין הצדדים. בהמשך "דה-מרקר" מתפרסמת מודעת עמוד מטעם איגוד חברות הפרסום בישראל ואיגוד השיווק הישראלי, הקוראת לדאוג להמשך קיומו של הערוץ. עוד ידיעה מאת רז שכניק על אביב גפן מתפרסמת בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". הפעם – קידום מרתון הופעות של להקות משנות ה-90 ביוזמת גפן.

העיתונים מתפעלים מכך שברשימה של מפלגה מובילה יש יותר משתיים-שלוש נשים | סימה קדמון מהללת את סתיו שפיר | הקריקטוריסט של "ישראל היום" מסתבך

הרכב מפלגת המחנה-הציוני (שמה החדש של מפלגת העבודה, כפי שעדיין מתעקשים לקרוא לה ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות", ומי שמפלגת הבית-היהודי, הלא היא המפד"ל, מתעקשת לכנות בתעמולת הבחירות שלה בשם המערך) כובש את מוקד תשומת הלב של עיתוני היום, המדגישים את העובדה שברשימה נכללות יותר נשים מהמינימום המקובל. "העבודה שלהן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החמישייה הפותחת", נכתב בכותרת המוסף היומי של העיתון, המכוונת לכך שבחמישייה הפותחת של הרשימה יש שלוש נשים, או אולי שיש חמש נשים במקומות ריאליים (ולמעשה שש, ואולי אפילו שבע). "רשימת המחנה-הציוני: ארבע נשים בעשירייה הראשונה; השבוע יוחלט אם לצרף את שאול מופז", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "הכוח הנשי". "העבודה מציגה: 7 נשים, צעירים ופנים חדשות", נכתב בכותרת המשנה. הרכב רשימת העבודה מבליט גם את הפער בין נציגי הגישה המסורתית של "הארץ", לפחות תחת בנו של גרשום שוקן, הדוגלת בהתמקדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני מההיבט של האחזקה הישראלית ביהודה ושומרון, לבין הגישה שמוביל "דה-מרקר" בשנים האחרונות בהובלת גיא רולניק, ולפיה יש לשים את הדגש על הליקויים והעוולות בישראל פנימה, מההיבט של שחיתות ציבורית ופרטית. "יש לי סימפטיה לרשימות חיוביות לכנסת; הרשימה שנבחרה שלשום במפלגת העבודה היא בלא ספק אחת כזאת. הגבעטרון מציג: ים השיבולים. נחמדים, קולם ערב, הצליל הרמוני. כל אם עברייה היתה גאה לו בתה או בנה היו משתייכים לרשימה הסימפטית הזאת; כל רשג"ד בצופים היה שמח עם שבט כזה. מתלבשים היטב, אוכלים בפה סגור, לא מניחים ידיים על השולחן ולא מרעישים בין שתיים לארבע, ולא בכלל", כותב גדעון לוי על המחנה-הציוני, לפני שהוא מונה את חברי הרשימה ומבקר אותם על כך שאינם "עסוקים בכיבוש", "הבעיה מספר אחת של ישראל". "האגנדה החברתית-כלכלית ניצחה בפריימריז בעבודה", נכתב לעומת זאת בכותרת מאמר של צבי זרחיה ב"דה-מרקר". "בליכוד הביעו ביקורת על הרכב רשימת העבודה והתנועה, אך במקביל נשמעה גם דאגה. לדברי אנשי ליכוד, הרשימה החברתית-כלכלית של העבודה מציגה גישה ושמות חדשים הבולטים במאבקים חברתיים, שאינם נמצאים ברשימת הליכוד". ואולם, הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, מראה שאפשר גם אחרת. הוא אינו עוסק בתכנים שמציע ההרכב, גם לא בדיון על עדיפותו של תוכן זה או אחר, אלא במיצוב התדמיתי של הרשימה ובהשפעת ההרכב החדש על מירוץ הסוסים שידוע גם כבחירות דמוקרטיות (או ההפך). על אף שההדגשה של הדומיננטיות הנשית (היחסית, כמובן, להעדר הייצוג הנשי המקובל) בהרכב המחנה-הציוני תואמת את דף המסרים של המפלגה, הרי שהסיקור עצמו ב"הארץ", ב"מעריב" ואפילו ב"ידיעות" כולל גם ביקורת שלילית ("במבט שני התוצאות מלהיבות פחות", כותב נחום ברנע ב"ידיעות", "הרשימה יונית מדי, תל-אביבית מדי, בוסרית מדי). יוצאת דופן היא סימה קדמון, "סמן מוזס" בסיקור הפוליטי של "ידיעות", שגומרת את ההלל על הרשימה ועל הרצוג, וגם, אגב, מהללת ומשבחת את סתיו שפיר – מה שצריך להדליק נורה אדומה אצל כל שוחריה של חברת-הכנסת הצעירה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, שחרת על עמ 2 שלו את החובה להיות "הוגן ומאוזן", מוותרים על הניסיון להיראות הגונים ומאוזנים (למעט, כאמור, הכרזה על כך מדי יום בחזית הגיליון) ומדקלמים אחד לאחד את דף המסרים של הליכוד (ושל הבית-היהודי) בסיקורם את הרכב המחנה-הציוני. באופן שיש מי שיראו כאירוני, הטענה העיקרית של הליכוד ו"ישראל היום" נגד המפלגה המובילה בגוש השמאל היא שהיא שמאלנית ("מפלגת העבודה: צעד גדול שמאלה"). הדברים באים לידי גוזמה פתטית ממש במאמר של חיים שיין בעמ 3, שממחזר אותם טיעונים ואותן דוגמאות שמובאים בעמ 4 בידיעה חדשותית כ"תגובת הליכוד". גם שלמה כהן, קריקטוריסט הבית של "ישראל היום", הצטרף לכתבים ולפובליציסטים של החינמון בתגובות להרכב הטרי של מפלגת המחנה-הציוני, וספג קיתונות של ביקורת מהגולשים בדף הפייסבוק שלו. "זה מה שאתה מצליח לראות מעליית כוחן של נשים בפוליטיקה? עצוב מאוד. זה תהליך משמעותי וחשוב, חבל שזו האינטרפרטציה הכי טובה שמצאת"; "אני מניחה שלא התכוונת לזה, אבל הקריקטורה שלך זהה כמעט לגמרי ברעיון שלה לקריקטורות שפורסמו בעבר בעקבות מתן זכות הצבעה לנשים"; "מבאס ממש. מה זה אמור להיות, סירוס הגבר? זה מבורך שיש נשים בפוליטיקה!"; "משתקפים פה כל-כך הרבה בורות ופחד של הקריקטוריסט. יותר מאלף מלים"; "שנאת נשים ופחד מנשים, זה מה שרואים בקריקטורה השוביניסטית הזאת. ממה אתה כל-כך מפחד? למה לא לפרגן פשוט?". זהו רק מקבץ קטן מהתגובות. פרשת ישראל-ביתנו ב"ידיעות אחרונות" היא הבוקר פרשת פאינה קירשנבאום. בן כספית כבר מפמפם בטורו את הספין הבא של אריה דרעי. "משרד האוצר נגד שיטת המאכערים: הורה לעצור תשלומים ליועצים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המפנה לכתבה של אבי בר-אלי. "החשבת הכללית הורתה לשש חברות להקפיא את חוזיהן עם יועצים לתקשורת, לקשרי ממשל ולרגולציה – עקב חשש מפרצה שמאפשרת העסקת מאכערים", נכתב בכותרת המשנה. "רשות החברות בודקת את העסקת היועצים החיצוניים בחברות ממשלתיות נוספות. כ-2 מיליארד שקל בשנה מתוך תקציבי החברות אינם מפוקחים על-ידי המדינה". "קלטות ברשות ני"ע מוכיחות: סימנס ניצחה בגלל לחץ מגבוה", נכתב בכותרת דיווח של משה ליכטמן ב"גלובס". "שלושה מהנדסים בחברה התריעו על העדפה פסולה לטובת סימנס בתחום המקצועי", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בהכחשה של חברת החשמל. "לאומי רומז: נשקול לנהל בעצמנו הליכים נגד הבכירים לשעבר", נכתב בכותרת דיווח של סיון איזסקו ב"דה-מרקר", הרומזת לאפשרות כי רקפת רוסק-עמינח תקריב את מי שחנכה אותה, גליה מאור, כדי לנסות למנוע מהרשויות להגיע לבכירי הבנק הנוכחיים. "20% מהנאשמים הקטינים במחוזי מרכז ממוצא אתיופי", נכתב בכותרת ידיעה של אור קשתי בשער "הארץ". ארי שביט חושב ששנת 2015 עומדת להיות שנה של התערערות היציבות. "רובוטריקים 4: עידן ההכחדה מוביל בתחרות הסרט הגרוע של השנה" עם שבע מועמדויות לפרסי הראזי, מדווחת נירית אנדרמן ב"גלריה", זאת "אף שהכניס יותר ממיליארד דולר ברחבי העולם". אולי כי מדובר בפרסומת ארוכה ומתמשכת מאז שנות ה-80 של המאה שעברה. "יחסי המשטרה והתקשורת בדרך לעידן חדש", כותב יניב קובוביץ בעמ 3, המגזיני, של "הארץ". "הארגון מגבש הנחיות חדשות לאופן שבו החומרים מחדרי החקירות ומהמבצעים בשטח מתפרסמים בציבור הרחב. בין השאר נשקל אם להתיר לפרסום יותר מידע מפרשות גדולות ובשלבים מוקדמים יותר. היועמ"ש משתף פעולה, אך כבר הבהיר: לא תיתכן פגיעה בזכויות החשודים על חשבון הניסיון להתקרב לציבור". קובוביץ, יש לציין, הוא הכתב הבולט ביותר בסיקור ביקורתי של המשטרה – הסיקור שמיתרגם אצלה ל"יחסי-ציבור גרועים" ולהקמת ועדות שאולי יובילו, בסופו של דבר, לשיפור השירות המוענק לציבור. הגיליון השנתי של "פירמה", "100 המשפיעים בתקשורת", חולק שלשום למנויי "גלובס" (דידי הררי, אם תהיתם, במקום 74, בין גאולה אבן לברוך קרא. "העין השביעית" מצליחה להיכנס למקום ה-87, שאותו היא חולקת בקטיגוריית "עיתונות הברנזה", וגם להכניס את המו"ל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, למקום ה-89 בקטיגוריית "ארגוני ביקורת התקשורת"). בפתח הגיליון מתפרסם ראיון של יונתן כיתאין עם ערן טיפנברון, עורך ynet – שרון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", היה מכנה "ראיון הישגי". כיתאין, כותב ישיר ומשובח, כותב על "מצב עגום שבו צרכן תקשורת מן השורה כבר לא יכול לגלוש לאתר או לפתוח עיתון כלשהו בלי לפתוח קודם מפת אינטרסים, המתעדכנת תדיר, שתלמד אותו איזה פוליטיקאי הוא פרח מוגן באיזה כלי תקשורת", ואז מוסיף: "לזכותו של טיפנברון ייאמר כי בניגוד למתחריו, וגם בניגוד לאחרים בקבוצה, הוא ניאות להתעמת עם שאלות שנוגעות לבעיה הזו בצורה ישירה". לזכותו של כיתאין ייאמר כי הוא מפנה לטיפנברון שאלות בשתי הסוגיות העקרוניות – הרשימות השחורות והלבנות שמכתיבות את הסיקור באתר והפרסום הסמוי שהשתלט על רוב המדורים בו. לגנותו ייאמר כי אחרי שטיפנברון מכחיש מכל וכל ("ההומפייג של ynet משקף את האגנדה של מדינת ישראל" ו"הגבול וההבדל בין העיתונאי והפרסומאי הוא גבול מאוד ברור, ההבדל בין המוצרים הוא מאוד ברור"), כיתאין לא מתעמת עימו. כן, הוא מזכיר לטיפנברון שב-ynet לא סיקרו את הקלטת של דרעי וכן סיקרו את ההתפטרות של דרעי, אבל כשטיפנברון מסביר שסירב לשתף פעולה עם הספין (של הקלטת), כיתאין לא מתעקש לדעת מדוע דווקא ההתפטרות של דרעי אינה נחשבת בעיניו לספין. כן, כיתאין שואל את טיפנברון על הפרסום הסמוי באתר ("תוכן שיווקי" הוא המונח הבוטה ביותר שבו הוא משתמש), אבל כשהעורך טוען שב-ynet מקפידים על בידול בין השניים, כיתאין לא מפנה אותו לשלל הדוגמאות שנאספו בשנים האחרונות ומוכיחות כי ההפך הוא הנכון. עורך "פירמה", לי-אור אברבך, כותב במדור הדעות היום ב"גלובס": "עלינו להיות מוטרדים מהיטשטשות הגבולות הבוטה בין התחום הפוליטי לתקשורתי. אם אין בעייתיות בכך שעיתונאים הופכים להיות פוליטיקאים, יש סכנה מאוד גדולה בעיתונאים שיודעים שיום אחד יהיו פוליטיקאים, או שהם כבר פוליטיקאים בכסות עיתונאית". בגלובס מסבירים שהאסטרטגיה החדשה של קשת היא בעצם להפסיד. לא נותר אלא להמתין לריאליטי שידרג את הלשונות הארוכות בענף pic.twitter.com/SeUrhLm01G — David Verthaim (@dverthaim) January 13, 2015 עוד ב"גלובס": רועי גולדנברג חושף כי עמוד הפייסבוק הפופולרי "סטטוסים מצייצים", המציף מחדש סטטוסים מרחבי הרשת, מוכר "ציטוטים" כאלה של פוסטים לכל מאן דבעי, בניגוד לכלליה של הרשת החברתית ותוך גניבת דעתם של הגולשים שלא התעמקו בתקנון הדף. "הפרסום בטלוויזיה נחתך ב-100 מיליון שקל ב-2014", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "הריכוזיות והעדר התחרות פוגעים בדמוקרטיה הישראלית באמצעות שוק הפרסום המוחלש", כותב אמיר טייג בטור פרשנות נלווה. הרג פלסטיני שנחשד בגניבת רכב על-ידי חייל מופיע ב"מעריב" בידיעה תחת כותרת הגג "דו-קיום בגוש עציון". אייל לוי מראיין ב"המגזין" של "מעריב" את שדרן הרדיו גלאל איוב. "איוב, תושב חיפה, הוא שדרן שמגיש שלוש תוכניות שבועיות ברדיו א-שמס, תחנת הרדיו בעלת שיעורי ההאזנה הגבוהים ביותר בחברה הערבית", כותב לוי. "דווקא בבמה המרכזית הזו הוא בוחר להשמיע דעות אתיאיסטיות וכאלה שיכולות להרגיז בקלות את מי שרואה במדינה הפלסטינית פתרון מדיני". כאן ניתן לקרוא מה שכתב עליו אצלנו שלומי דסקל. "נחשף תיעוד הפיגוע בהיפר-כשר; עותקי מהדורת שארלי הבדו אזלו תוך דקות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". עוד ב"גלריה": אנדרמן מדווחת על מפגש למען חופש הביטוי שיתקיים היום במוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון.

"המקום הכי חם בגיהנום", אתר עיתונאי שהוקם על-ידי עינת פישביין ואירית דולב, עלה לרשת. כלי התקשורת המקוון, שטרם אימץ מודל עסקי, יעסוק בעיקר בנושאים חברתיים

העיתונאיות עינת פישביין ואירית דולב השיקו הבוקר (שני, 2.9.13) אתר אינטרנט חדש, "המקום הכי חם בגיהנום". על-פי הצהרת הכוונות של מקימות האתר, כותביו יעסקו בעיקר בנושאים חברתיים, ויעשו זאת תוך נקיטת עמדה. בשלב זה, נכתב, האתר פועל במימון עצמי; בהמשך תיבדק האפשרות של גיוס כספים ויאומץ מודל עסקי. עוד נכתב כי באתר יובאו סיפורים שבדרך כלל מוצנעים או שאינם זוכים לבמה בכלי התקשורת מהזרם המרכזי, משום שאינם תואמים את האינטרס של המוציאים לאור או מפני שאינם "עונים על מדדי אטרקטיביות מלאכותיים". במשתתפים: שגיא גרין, עורך הכתבות, והכתבים ניב חכלילי, ליאת שלזינגר, הילו גלזר, נטע אחיטוב, עופר מתן ונטע הלפרין. באתר מופיעים הבוקר גם מאמרים מאת פרופ דני גוטווין, רונית צח, צבי דובוש וליזה רוזובסקי. "במגזין הזה אני מבקשת לעשות עיתונות שדבקה בעקרונות של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי", כתבה פישביין בהצהרת הכוונות. "עיתונות שלא מפחדת לקחת צד. ששומרת על פרופורציות, שאינה מתלהמת, שנצמדת לעובדות ולסטנדרטים מקצועיים, סקרנית וחוקרת, אך לא כזו השקועה עד צוואר בבצת הניטרליות הדביקה והמזויפת". שמו של האתר, נכתב עוד, נובע ממשפט המיוחס לסופר דנטה אליגיירי, ולפיו "המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על ניטרליות".

כתב ה"גרדיאן" מדווח מבית-המעצר המצרי | הכתבים הישראלים מדווחים מישראל | ו"ישראל היום" נאמן ליואב גלנט יותר מאשר לשלטון החוק

המהומות במצרים נמשכו אתמול, ועימן עוד פצועים והרוגים. בכל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מתפרסמת כותרת על הנעשה במצרים בראש עמוד השער. "מצרים בוערת", קוראת הכותרת ב"מעריב". "מצרים: מהומות, יריות והרוגים", קוראת זו של "ישראל היום". ואילו ב"הארץ" הכותרת הראשית קוראת "כך מדכאת מצרים את המחאה: מעצרים המוניים ואלימות קשה". רק ב"ידיעות אחרונות" נדחק הדיווח על המהומות במצרים לרצועה צרה עד מאוד בתחתית השער. נכון לעכשיו, טרם התפרסם דיווח מאת כתב ישראלי שנשלח למצרים. ב"הארץ" מפרסמים ככותרת ראשית תרגום לדיווח מרתק שהעביר העיתונאי גק שנקר לעיתון ה"גרדיאן", ובו הוא מתאר כיצד נעצר והוכה וקולל וטולטל: "כמה צעירים לבושים בגדים אזרחיים התחילו לרוץ לכיווני, וחשבתי שגם הם מפגינים הנמלטים מהשוטרים. ואולם, כששניים מהם הגיעו אלי, הם התנפלו עלי, הפילו אותי על הקרקע, הרימו אותי בכוח וגררו אותי לכיוון השוטרים. "אלה הם אמין דאולה, שוטרים בלבוש אזרחי מהשירות החשאי הידוע לשמצה של מצרים. כל נסיונותי להסביר באנגלית ובערבית שאני עיתונאי זר נענו במכות ובסטירות. בין מכה למכה ראיתי מפגינים בודדים אחרים שנתפסו וזכו לטיפול דומה". מומלץ לקרוא את הדיווח המקורי, ב"גרדיאן". לצד נקודת המבט האישית של שנקר מספק אבי יששכרוף סקירה של המצב בכללותו. יששכרוף מספר על שני הרוגים נוספים באירועים ומציין כי עד כה נעצרו למעלה מ-800 בני-אדם, ובהם שמונה עיתונאים. 800 בני-אדם שכל אחד מהם עבר, בוודאי, חוויה דומה לזו של שנקר, אם לא גרועה ממנה. עוד בדיווח של יששכרוף, הכחשת ממשלת מצרים כי חסמה רשתות חברתיות (הכחשה שקרית, ככל הנראה) והערכה של הכתב לגבי העתיד: "ניתן לשער שהמגמה שהחלה ב-48 השעות האחרונות לא תיעצר לחלוטין ועלולה אף להתפרץ שוב במהלך נסיונה של מפלגת השלטון להעביר את הנשיאות בירושה לגמאל מובארכ, כאשר הנשיא המכהן לא יוכל להמשיך לתפקד. [...] ייתכן שאחת הפעולות שתיאלץ מפלגת השלטון לעשות כדי להרגיע את הרוחות במצרים, בעיקר עם התקרבותן של הבחירות, היא לא לבחור את בנו של הנשיא גמאל מובארכ כמועמדה לנשיאות". ב"מעריב" מתפרסם דיווח מתורגם של גפרי פליישמן, שליח ה"לוס-אנגלס טיימס" לקהיר. דיווחו מזכיר את זה של יששכרוף, שנכתב מישראל, יותר מאשר את זה של שנקר. למען הזווית האישית, לצד דיווחו של פליישמן מפרסם "מעריב" טקסט מאת מוחמד סייף אל-דוולה, פעיל אופוזיציה מצרי, שתורגם מעמוד הפייסבוק שלו. "בפני ההפיכה הזאת עמד מכשול שלא ניתן להתגבר עליו", הוא כותב, "הפחד של האנשים מפני אלימות הממשלה. [...] עד שהגיע יום הזעם [...] הפחד היה האחרון שנעלם, ועבר אל השלטון ומנגנוני הביטחון שלו. המעצורים נעלמו. התקווה שבה. והפעם התקווה היא אמיתית. התקווה הזו נמצאת בידינו, היא לא דג במים. מברוק למצרים. מברוק לאנשים. מברוק לאופוזיציה ומברוק לאומה הערבית כולה". ב"ישראל היום" מדווח דניאל סיריוטי כי "גורם בטחוני מצרי בכיר" אישר לו ש"בקהיר עוקבים בדאגה אחר התרחבות המחאה אולם, בממשל בקהיר בטוחים כי בתוך יום או יומיים יתפוגג הזעם הציבורי". כמו כן מדווח ש"אמש לקראת חצות הוציא משרד החוץ אזהרת נסיעה והמליץ לישראלים המבקרים במצרים להתעדכן במתרחש ולהתרחק מההפגנות". ב"ידיעות אחרונות", שם המליצה אתמול סמדר פרי לישראלים המתכננים ביקור במצרים "סעו, אל פחד", הגישה הבוקר זהירה יותר. כאמור, עיתון זה מעניק לאירועים במצרים את השטח הפחות בולט על שערו. גם הידיעה המלאה שהוא מציע קצרה יותר מאשר ביתר העיתונים וממוקמת עמוק בעמודי החדשות (עמ 10). פרי מדווחת, תחת הכותרת הטיפשית "מכות מצרים", על שהתרחש אתמול במדינה. נקודת המבט הראשית היא של השלטון המצרי המדכא את המהומות, לא של ההמונים המעוניינים להפילו. להבדיל מאתמול, אין בדיווח הבוקר הדהוד של עמדת הממשל הישראלי, שמקווה כי הרודן המצרי יצלח את המבחן הנוכחי. הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא ציטוט – "גלנט לא שיקר". בכפולה הפותחת מדווחת עדנה אדטו על מסקנות מבקר המדינה שהועברו אתמול ליועץ המשפטי לממשלה. "בהתנהלותו של הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט נמצאו ליקויים, אולם לא נמצא שהוא פעל בכוונת זדון – זו, ככל הנראה, השורה התחתונה של בדיקת מבקר המדינה בפרשת הקרקעות הפרטיות של האלוף במושב עמיקם", היא כותבת. בפסקה האחרונה של הדיווח, פסקה 13, מופיע הציטוט שנשאב אל הכותרת הראשית: "הדבר החשוב ביותר הוא שהמבקר קבע שגלנט לא שיקר. זה היה האיום הגדול ביותר כביכול". הדובר: "גורמים המקורבים לפרשה". מיהם הגורמים? לא מצוין, כמובן, אך כמה משפטים קודם לכן מדווח בהרחבה יחסית על עמדת פרקליטו של גלנט, דורי קלגסבלד. "אמנם ההר לא הוליד עכבר, אבל גם לא יותר מתלולית או תל", מסכם את המצב דן מרגלית בטור פרשנות צמוד. בימים האחרונים ניכר היחס המלטף יחסית שמעניק "ישראל היום" לאלוף יואב גלנט, מועמדו של שר הביטחון אהוד ברק לתפקיד הרמטכ"ל. העיתון שעקרון מס 2 שלו קובע "לתמוך בשלטון החוק", העיתון שעשה את המוות לראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט על חשדות קטנים כגדולים, העיתון שטהרנות איפיינה את יחסו למנהיגים שניסו לעגל פינות, נמנע מלתקוף את גלנט גם הבוקר, כשמדווח כי אכן היו ליקויים בהתנהלותו. באופן טבעי, תמונת התשליל מתפרסמת ב"מעריב". "היועץ יכריע", קוראת הכותרת המרכזית בשער העיתון, ובכפולה השנייה מדווח נועם שרביט על ממצאי בדיקת המבקר. "מהדו"ח עולה שבכמה מקרים התנהגותו של גלנט היתה לא תקינה, וכי במקרים הללו הוא פעל שלא כשורה", כותב שרביט. "נסיונותיו של גלנט לטעון במהלך השימוע כי האשמה מוטלת על מינהל מקרקעי ישראל או כי מדובר במקרים של חוסר תשומת לב מצדו לא עלו יפה ברוב המקרים". שרביט גם יודע לצטט "גורמים שמכירים את ממצאי הדו"ח", שאמרו לו כי להערכתם "יתקשה וינשטיין להגן על המינוי בבג"ץ". ב"הארץ" נדחק הדיווח על הפרשה לעמ 9. בידיעה קצרה תחת הכותרת "מבקר המדינה לא פסל את מינוי גלנט לרמטכ"ל" מדווחים עמוס הראל ותומר זרחין כי "אנשים שעיינו בדו"ח טענו אמש כי גלנט אינו מואשם בו בשקרים וגם לא בעבירות בזדון". בהמשך הם כותבים: "ההערכה היא כי מאחר שדו"ח המבקר לא מצא פגמים מהותיים בהתנהלותו [...] ימשיך היועץ לייצג את גלנט בבג"ץ וייתן גיבוי לבחירתו לרמטכ"ל". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב אמנון אברמוביץ כך: "לו היו כופים עלי, אילו הייתי נאנס לנחש אם גלנט יהיה רמטכ"ל או לא – הייתי מעריך שבכל מקרה הוא לא יהיה, כי גם אם הוא יהיה, הוא לא ממש יהיה". אברמוביץ מכוון לכך שגם אם המינוי יאושר, העננה שרובצת מעל ראשו של גלנט לא תתפזר. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" שוב מוקדשת לחשיפה מתוך ספר הזכרונות של ראש ממשלת ישראל לשעבר, אהוד אולמרט. "היינו קרובים להסכם", קוראת הכותרת, ובכפולה הפותחת מובאים כמה ציטוטים הנוגעים למשא-ומתן שניהל אולמרט עם אבו-מאזן. למשל, בנוגע לחידוש המשא-ומתן והעברת כספי המסים של הפלסטינים מרשויות המכס בישראל לידי הרשות: "לכמה כסף אתם זקוקים?", שאלתי את אבו-מאזן. "אנחנו זקוקים ל-50 מיליון", אמר. "שקל?". "כן", הוא השיב. "משהו פה נראה לי לא סביר", אמרתי. "ידעתי", הוא ענה, "אתם לעולם לא תסכימו לתת לנו מה שמגיע לנו באמת". "אדוני הנשיא", אמרתי, "לדעתי בגלל נסיון העבר אתה לא אומר לי את הסכומים שלהם אתה זקוק באמת. לפי החישובים שלנו אתם זקוקים ל-100 מיליון דולר, ואנחנו מוכנים להעביר לכם את הסכום הזה באופן מיידי". דממה נפלה בחדר. אילו היו זבובים בערב חורפי בירושלים אפשר היה לשמוע זבוב במעופו. הפלסטינים היו בהלם. הכותרת הראשית והכפולה הפותחת מקדמות לא רק את הספר של אולמרט, שייצא בהוצאת ידיעות-ספרים, אלא גם את גליון העיתון שעתיד לצאת מחר. כתבת השער במוסף "7 ימים" תכלול ציטוטים נוספים מספרו של אולמרט. בין היתר, כך מובטח, יתפרסמו ציטוטים על "חקירת המשטרה, ההדלפות והחברים שהפכו לאויבים". על פני מרבית עמ 15 חוגג עיתון "ישראל היום" את נצחונו של שלדון אדלסון בבית-המשפט. אדלסון נתבע לפני עשר שנים בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב על-ידי משה חננאל, שדרש אחוזים מהמניות במתחם המלונות וההימורים של אדלסון במקאו. צבי הראל מדווח כי בית-המשפט דחה את התביעה וחייב את חננאל בהוצאת משפט ושכר טרחה גבוהים מן הרגיל – 360 אלף שקל. היום לא הופיעה במדור הרכילות של "ישראל היום" ידיעה על ראש הממשלה בנימין נתניהו שותה קפה ואוכל סנדביץ טונה במסעדה שהכנסותיה קודש לנערים בסיכון ומשאיר טיפ שמן. אחרי הכל, ידיעה כזו כבר הופיעה במדור אתמול. בכל העיתונים מדווח כי רוצחו של אמיל גרינצווייג, יונה אברושמי, השתחרר אתמול מבית-הכלא. ב"ישראל היום" מדווח נצחיה יעקב כי עם צאתו מהכלא, אברושמי "דחף צלמים". גד ליאור מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי הממונה על השכר במשרד האוצר הודיע לראשי רשות השידור כי לאור מצבה הקשה של הרשות, אין לעדכן את שכרם של בעלי החוזים האישיים. ב"עכבר העיר" מדווחת מיכל גרוסברג על עיתונאים תל-אביבים שקיבלו לאחרונה הצעה להצטרף לתוכנית "האח הגדול". גרוסברג מציינת את שמותיהם של יאיר טרציצקי, דרור פויר, אלון עידן, אסף לוי, איתי ולדמן, גדעון לוי ואחרים. "המשותף להם", כותב גרוסברג, "כולם גברים, תל-אביבים, שמאלנים ואנשי תקשורת ברנזאים". בסופו של דבר נבחרה מרב בטיטו, עיתונאית "ידיעות אחרונות".

העיתונים עוסקים בהתנהלות של העיתונים בפרשת שליט | ובהתנהלות העיתונאית של לשכת נתניהו | וגם משה גפני נותן שיעור בתקשורת

שני נושאים העסיקו אתמול את העיתונים: ההיעדרות הלא מוסברת דיה של ראש הממשלה בנימין נתניהו למשך יום שלם, והמכתב שכתב החייל החטוף גלעד שליט לפני שלוש שנים ונחשף כעת לראשונה בתקשורת, חשיפה שגם בנוגע לה צצו שאלות ותהיות. היום נחשפים פרטים נוספים על שני העניינים. הראשון מתברר כתוצר של התנהלות חובבנית וחסרת אחריות של לשכת נתניהו מול תקשורת חשדנית ולופתת, השני כפלט של התנהלות צינית ומגעילה של אותה תקשורת עצמה, שהערך העליון שלה הוא הרווח האישי. שלשום תהו העיתונים להיכן נעלם ראש הממשלה ביום שני. אתמול פיצחו את התעלומה שמעון שיפר ואיתמר אייכנר: ראש הממשלה נסע לפגישה חשאית ברוסיה. הכותרת הראשית של "הארץ" היום צבעונית במיוחד: "לשכת נתניהו: שקרים ותככים בפרשת ההיעלמות". גם "מעריב" מקדיש לעניין את הכותרת הראשית שלו: "הסתבכות". כותרת המשנה: "השקרים, ההכחשה והמטוס השכור: כך נקלע ראש הממשלה לעסק הביש הרוסי. גורם אבטחה בכיר: ההתנהלות הזו מסכנת את בטחון המדינה". לפי יוסי ורטר ב"הארץ": "אחרי כמה שבועות של שקט תעשייתי, כשנדמה היה כי לשכת ראש הממשלה התעשתה וחדלה ממנהגה הקבוע לספק לתקשורת את מנת הפיאסקו היומית, באה פרשת הביקור ברוסיה והוכיחה כי לא נס ליחה של הלשכה. כפי שגרגיר בעינו של ראש הממשלה כמעט שהפך למחלה סופנית, כך התגלגלה לה נסיעה סודית למדינה ידידותית (שפרטיה נחשפו יממה לאחר מכן) לסאגה פנטסטית שמהווה הכלאה בין ספריו של גון לה-קארה לסרטי הבלש קלוזו, הלא הוא הפנתר הוורוד". לפי מיה בנגל ב"מעריב", היועץ הבטחוני עוזי ארד מידר גורמים אחרים בלשכה, וביניהם הדובר ניר חפץ, ואלו "גירו את סקרנותה של התקשורת". או אז התנדב המזכיר הצבאי לספק הסבר מצוץ מן האצבע, שרק הגביר את גל השמועות והפרסומים. ב"הארץ" לא מדובר ב"גירוי", אלא בכך שחפץ "לא הסכים לשקר". כליפי, היועץ הצבאי, התנדב לשקר, וגרם לבלגן גדול עוד יותר. בסיכומו של עניין מסכימים כולם כי מדובר בכישלון הסברתי יוצא דופן: הדוברים בישלו אסון תקשורתי בעצמם, ללא שום עוגן במציאות. ב"מעריב" מדגישים גם את המחדל האבטחתי, שלטענתם השתקף מהתנהלות הלשכה. העניין המצחיק, או המטריד, הוא כי לפני זמן לא רב אירע מקרה דומה, "תקרית הגרגיר" (זוכרים?), שבעטיה זכתה לשכת נתניהו לקיתונות של ביקורת, והנה היא חוזרת על אותה התנהלות מחדלית, רק בקנה מידה בינלאומי. הפעם נמתחת ביקורת על ההתנהלות גם ב"ישראל היום", שם חוזר שלמה צזנה שוב ושוב על כך שמהלשכה יצאה הודעה שקרית. אבל הכותרת הראשית של העיתון מגלגלת את האחריות ליועץ הצבאי, "יוזמה עצמאית של המזכיר הצבאי", ובכך מנקה מאשמה את נתניהו ואת הגורמים הבכירים בלשכה. במדור הדעות של "מעריב" מגייס אבי טרנגו את תורת הזן כדי להסביר מדוע הפעילות התקשורתית למען שחרורו של גלעד שליט מסכלת את השחרור. "אם אתה באמת רוצה להשיג משהו, עליך לוותר עליו לחלוטין", הוא כותב, וקורא לנועם שליט לפרק את המטה לשחרור שליט ולבקש מהתקשורת שלא להזכיר יותר את בנו, כדי שהדברים לא ישמשו נשק בידי חמאס. לא מוכרחים להסכים עם הגישה הקיצונית הזו, או לקבל עצה מחכם זן, כדי להבין ש"ידיעות אחרונות" חצה אתמול, פעם נוספת, את גבול הטעם הטוב בטיפולו בסוגיית החייל החטוף. אפילו ב"מעריב", שם יודעים דבר או שניים על מניפולציה, מפרסמים בשער הפניה לטור של אראל סג"ל, שיודע דבר או שניים על פורנוגרפיה: "אראל סג"ל נגד ידיעות אחרונות והספר שמתאר את תקופת השבי של גלעד שליט", לשון כותרת המשנה. הכותרת היא "על מניפולציה ופורנוגרפיה". "העמוד הראשי בעיתון ידיעות אחרונות אתמול היה הדבר הקרוב ביותר לפורנו עיתונאי. לעלילת סנאף מודפסת", כותב סג"ל, ומקדים לכך הסבר: "היחסים בין עיתונים מתחרים מזכירים פרק בסופרנוס. אתה לא נכנס לטריטוריה שלי, אני לא לשלך. מטוב עד רע. דו-קיום עוין, סטטוס-קוו זהיר", אבל "לפעמים קשה להתאפק. אתם יודעים מה, אסור. ודאי מול התנהלות מקוממת וחסרת אחריות כפרסום חוויות גלעד שליט בשבי החמאס כפרומו לספר וכתבה במוסף סוף השבוע". סג"ל מזכיר גם את הטענה כי הפרסומים בעניינו של שליט משרתים את חמאס, אבל מתעלם מהסיבה לסטטוס-קוו המפוקפק שבמסגרתו נמנעים בדרך כלל העיתונים מלמתוח ביקורת ישירה זה על זה: מי שגר בבית זכוכית לא זורק אבנים. סג"ל יכול בוודאי להיזכר בכמה שערים סנסציוניים של "מעריב" באותו נושא ממש. אם סג"ל לא זוכר, ישראל הראל ב"הארץ" מזכיר לו: "ימים מספר לפני ההתעוררות התקשורתית המחודשת סביב גלעד שליט אמר אל"מ הרצל (הרצי) הלוי, המפקד היוצא של חטיבת הצנחנים: (מגנין) יצאו כמה מחבלים מתאבדים, וארבעים אזרחים ישראלים נהרגו [...] כל תשתית הגיהאד האסלאמי הורכבה ממשוחררי עסקת טננבאום [...] וצריך לדעת למה הולכים אם תהיה עסקה בעניין שליט. דברי הלוי היו אמורים לחולל כותרות, אך אפילו העיתון שבו רואיין, מעריב (4.9.09), הצניע אותם בשורות ספורות בעמ 8. למכתב של גלעד, לעומת זאת, יוחדו כותרות גדולות בעמודים הראשונים של העיתונים. שהרי כיצד ניתן בכלל להשוות אזהרה שעשרות ישראלים עלולים לאבד את חייהם אם ישוחררו מרצחים עם מכתב מרגש כל-כך?". אז מה התרחש באמת סביב פרסום המכתב של שליט? סלימאן א-שאפעי, כתב חדשות ערוץ 2, המכין ספר על גלעד שליט ("שבוי – מבט מעזה"), קיבל ממשפחת שליט מכתב שהחייל החטוף כתב. הוא עצמו, או ההוצאה לאור, הבטיחו ככל הידוע למשפחה שלא לפרסמו בתקשורת. מה קרה אחר-כך? לי-אור אברבך מספק תיאור חלקי ב"מעריב", וב"הארץ" גקי חורי גילי איזיקוביץ משלימים את הפרטים החסרים. לפי מה שעולה מדיווחיהם, ב"ידיעות אחרונות" רצו לקדם את הכתבה הגדולה (שבעצמה תקדם את הספר) שתיכננו לפרסם בכתבה מקדימה בערוץ 2, שם ייחשף המכתב. בחדשות ערוץ 2 סירבו לתת קרדיט לעיתון, אולי משום שכעסו כי לא ידעו כי הכתב שלהם עובד על הכנת הספר. בתגובה מסרו מ"ידיעות" את המכתב לפרסום ב-ynet ובערוץ 10, שם, עוד לפני שידור המהדורה בערוץ 2, פורסם המכתב בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" על-ידי הכתב אלון בן-דוד. למחרת (אתמול) הקדיש "ידיעות אחרונות" למכתב ולספר מקום נרחב, בלי להזכיר את שמו של א-שאפעי. עורך "ידיעות אחרונות" מכחיש את כל ההשתלשלות הזו. במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח לי-אור אברבך (טעות גרמה לכך שהקרדיטים נעלמו כליל מכפולת העמודים שבה מופיעה הידיעה) כי "כתב הערבים של חדשות 2 הושעה אחרי שקטעים מספרו – כולל המכתב מגלעד שליט – נחשפו בערוץ 10 ובעיתונות". מדוע השעו את א-שאפעי? האם משום שמסר לתקשורת מכתב שהובטח לא לפרסם את תוכנו? האם משום הריח הרע של נצלנות צינית שנלווה לכל הסיפור? לא. משום שהוא לא קיבל אישור מראש מהממונים עליו לעבוד עבור מקום עבודה אחר, דהיינו, הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות". כעת מחכה א-שאפעי לשימוע שאחריו יוחלט אם לפטרו אם לאו, אחרי 14 שנות עבודה בערוץ. "מסמך הירידה מהגולן" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". ההפניה היא לכתבה שתתפרסם מחר במוסף לשבת של העיתון. לפי כותרת המשנה: "אחרי 10 שנים נחשפת ההוכחה: שליחו של נתניהו למו"מ עם אסד הסכים לנסיגה מלאה מרמת-הגולן. נתניהו: לא הסכמתי לחזור לקווי 67". ב"ישראל היום" מדווחים בכפולה הפותחת כי נתניהו הצליח "לדכא" ו"לקפל" את ה"מרד" נגדו, כלומר, את האופוזיציה הימנית להכרזותיו המדיניות האחרונות. הפרסום של "ידיעות אחרונות" מספק דלק נוסף לאותם גורמי אופוזיציה. אחרי סדרה של שלוש כתבות שפירסמה תמר רותם ב"הארץ", ועסקו ב"סל תרבות", מטפל היום באותה סוגיה אלון הדר ב"מעריב". "מי בוחר את ההצגות שהילדים שלכם צופים בהן בבתי-הספר ולמה הרמה ירודה?", שאלה רותם בכתבה הראשונה. הכתבה השנייה עסקה בדמותה של מנהלת "סל תרבות", ברוריה בקר, ב"שליטה המוחלטת" שלה בסל ובטענות כלפיה, ואילו הכתבה השלישית עסקה בדמות אחרת באותו מוסד, דורי מנור. היום חוזר הדר על מה שכתבה רותם (וכתבו עוד לפניהם בכתבות אחרות, לפני שנים): סל תרבות הוא גורם דומיננטי מאין כמותו בתחום תיאטרון הילדים. "אין כמעט הצדקה כלכלית להצגת ילדים ונוער שלא נכללת בסל תרבות ארצי", כותב הדר. הוא מביא את טענותיהם של "תיאטראות לילדים ומפיקים בולטים", שמאשימים את המוסד בראשותה של בקר ב"אליטיזם תרבותי, ניהול כוחני, התערבות בוטה בתוכני ההפקות וחוסר שקיפות". בקר טוענת כי מדובר במפיקים המתנכלים לה מטעמים מסחריים, ולצדה מתייצבים גורמים שונים מתחום התיאטרון (פרט פיקנטי: עוזרתה של בקר, אפרת לבני, היא אוצרת אוסף האמנות הפרטי של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן). הדר מתעכב על המעמד המוזר של מוסד הסל, שאינו רשות עצמאית, אלא גוף הפועל במסגרת החברה-למתנ"סים, שכפופה למשרד החינוך. תקציב הסל הוא לא פחות מ-42 מיליון שקל בשנה. 14 מיליון מתוכם ממשלתיים, השאר משלמים ההורים. הדר לא מותיר אבן שאינה הפוכה, חושף את הקריטריונים (המעורפלים) של ועדת הסל, ומשרטט תמונה מלאה של תחום עסקנות תיאטרון הילדים בישראל – מההולדת הפרטאצית, דרך ההתבססות הסובייטית ועד לגונגל הקפיטליסטי. מלחמת התרבות כבר בפנים. אף שבידי "סופשבוע" של "מעריב" נמצא התחקיר המונומנטלי של אלון הדר על תחום שנוגע לכיסם של מיליוני הורים ולחינוך ילדיהם (ואיור נפלא של עומר הופמן), וחרף העובדה שיש במוסף השמן עוד כמה כתבות בעלות חשיבות, העורכים מקדישים את השער לתצלום והפניה, תחת הכותרת "תיאטרון המטאטא", ל"ראיון חושפני" עם שחקן שעיקר פרסומו בא לו אחרי שהורשע במעשה מגונה בבחורה בשירותים של מועדון, ושכעת עובד כמנקה רחובות ומנסה לשווק מופע בידור. במדור הדעות של "מעריב" כותב אשר מעוז, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת תל-אביב, נגד המגנים את הגינוי של השבדים על הכתבה המגונה ב"אפטון בלאדט", ונגד המגנים את הגינוי שגינתה פרופ רבקה כרמי את הגינוי של ד"ר ניב גורדון את מדינת ישראל. "מי מגן על חופש הגינוי?", היא השאלה בכותרת המאמר. גדי טאוב מפרסם בבלוג שלו את המאמר שכתב בעניין ושהתפרסם שלשום ב"ידיעות אחרונות", ומוסיף עוד מכתב ששלחה כרמי לפרופ אלון הראל, שחיבר עצומה בעד גורדון. שרי מקובר-בליקוב מראיינת ב"סופשבוע" את חבר-הכנסת החרדי (דגל-התורה) ויו"ר ועדת הכספים משה גפני. בפתח הראיון היא משוחחת איתו על העיתון המפלגתי "יתד נאמן", ומוציאה ממנו כמה ציטוטים מעניינים, את המניפסט האידיאולוגי של העיתונות החרדית המגויסת, וגם מה שנראה כעילה לתביעת דיבה מצד אמנון אברמוביץ. אתה שולט בתוכני העיתון? "א-נייע מעיישה. אני לא שולט ביתד. לא בתכנים, לא בצילומים. אם כי נכון שרוח הכתבים והעיתון דומה לשלי וגם השקפת העולם שלנו שווה [...]". העיתון יצא פעם נגדך? "לצערי לא. אני מתקומם על זה. כולנו הרי בשר ודם. כולנו עושים טעויות. אני חושב שצריך להעביר עלי ביקורת, באופן שמתקבל על דעת הציבור, כמובן. בדברים טקטיים. למשל, האם צריך להעביר את היטל המים או להתנגד לו. מותר ליתד נאמן לצאת פעם אחת נגד זה, אבל הוא לא". למה? "לא יודע", נע גפני בכסאו במבוכה. "אולי בגלל שאנחנו נאבקים על אותם דברים, אני בכנסת, הם בתקשורת. אנחנו פועלים באותו יעד, באותו כיוון, ולכן כשקורה דבר שלא מתקבל על דעתו של הכתב או העורך, הוא עובר על זה בשתיקה. הרי אנשים לא יעבירו ביקורת על חבר. אם כי אני יכול לקבל טלפון מעיתונאי או מעורך העיתון שאומרים לי, תשמע, הנושא הזה לא טוב. לפי דעתי צריך לעשות כך וכך. אני מדבר איתם וברוב המקרים מקבל את דעתם". וכשאתה לא מקבל את דעתם? "הם מקבלים את דעתי". גם ביומון המקביל, "המודיע", נהנים חברי-הכנסת מחסינות כזו? "אני מעריך שכן". לציבור החרדי לא מגיע לקבל מידע אובייקטיבי, אמיץ, נטול פניות? "הציבור מקבל את האינפורמציה המלאה בנושאים אקטואליים. העיתון מביא את העובדות כמות שהן, ואת הפרשנות הציבור עושה בעצמו". פרשנות היא נשמת אפו של עיתון. כשהיא נעדרת, העיתונות מגויסת. "זה לא נכון. הציבור החרדי משכיל, ביקורתי. הביקורת הכי קשה נמצאת בדגל-התורה ובמרצ. הציבור החרדי לומד, מעמיק, שואל שאלות ומשיב תשובות. שום דבר לא שטחי אצלו, וגם במרצ יש ציבור משכיל מכיוון אחר: פרופסורים, אנשי רוח ואקדמיה. לכן גם דגל-התורה וגם מרצ הן מפלגות קטנות. העיתונות החילונית עושה הנחות למרצ מפה עד הודעה חדשה. אני, מעצם פתיחת הפה, מקבל ביקורת בעיתונות החילונית". בדיוק כמו שאנשי מרצ. מעצם פתיחת הפה, חוטפים ביקורת בעיתון שלך. "אבל אלי את באה בטענות ואליהם לא. תסתכלי על שולמית אלוני או על חיים אורון. אמנון אברמוביץ אמר בעצמו, אנחנו מאתרגים את האנשים האלה. השקפת העולם שלהם דומה להשקפת עולמם של העיתונאים והעורכים, ואם כבר מעבירים עליהם ביקורת, זה במשורה. ברוב המקרים מעניקים להם גיבוי מוחלט. התקשורת לא סייעה למרצ, שקרסה בבחירות האחרונות, בניגוד מוחלט לציבור החרדי, שבחר בך פה אחד. "הציבור החרדי הוא מיעוט. אני, לא מעניין אותי קהל הבוחרים שלי. אני מאוד גאה להיות חרדי, אבל מרגע שנבחרתי לכנסת אני מייצג את כל הציבור. אם יהיה טוב לכל הציבור יהיה טוב לציבור החרדי [...]". במקומון "העיר תל-אביב" כותב עומר שוברט כיצד השדרן איתן ליפשיץ, בתוכניתו בגלי-צה"ל "מחשבות בע"מ", מתח ביקורת על דברים שכתב שוברט בפרשת כתבת סחר האברים בעיתון "אפטון בלאדט". ליפשיץ לא הסתפק בדברי הביקורת, אלא גם אמר, בפתח דבריו, כי שוברט נפצע קשה בתאונת דרכים. לצדו של ליפשיץ, כותב שוברט, ישב גם הכתב הכלכלי של גלי-צה"ל, מתן חודורוב. בלי להיכנס לשאלה מי צודק, הימני המתלהם או השמאלני המתלהם, יש כאן עניין חמור ביותר: שוברט כותב כי בני משפחתו התקשרו אליו בבהלה כי חשבו שהוא מאושפז אחרי התאונה. קשה לחשוב על צידוק לשדר ידיעה כוזבת ופוגענית כזו בשם הביקורת הפוליטית. לעורכי "העיר" יש כעת הזדמנות לעשות מעשה ראוי, ולהגיש תלונה נגד שדר גלי-צה"ל איתן ליפשיץ. "עקב התגובות בציבור: הסוכנות היהודית מרככת את קמפיין ההתבוללות", מדווחים ב"גלובס". "הסוכנות תוריד מהקמפיין את השילוט אבודים ונעדרים ותסיר את המלה התבוללות. מסקר הפרסומות המדוברות ברשת של גלובס עולה כי 90% מהתגובות לקמפיין היו שליליות". באותו גיליון מביא הפרסומאי עופר פלדמן, האחראי לקמפיין, את כתב ההגנה שלו. עוד ב"גלובס": יובל יועז שופך מעט אור על האפלה שמטיל משרד המשפטים על משפט קצב, וגד פרץ מראיין את מנכ"ל בזק, אבי גבאי. קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מונה היום לא פחות מ-48 עמודים. חג שמח.

"מחוברים" מנכיחה דילמות קיומיות נשיות מושתקות לרוב, ולכן היא מסמך דוקומנטרי מרתק וטלוויזיה במיטבה. תגובה לאיתי זיו

הביקורות על תוכניות הריאליטי המציפות את מסך הטלוויזיה שלנו מוצדקות בדרך כלל. הרדידות, המציצנות והסִרסור ברגשות האנושיים האינטימיים ביותר – כל אלה נדמה שמתמצים ביצירת אשליה ממוסחרת של "ריאליטי", שמטרתה לסייע לנו לברוח מהתמודדות עם מציאות חיינו הלא מתוסרטת. אולם "מחוברים", שמשודרת בימים אלה, היא תוכנית דוקו-ריאליטי שהדבר האחרון שהיא עושה הוא לברוח לאשליה. ביקורתו של איתי זיו על התוכנית מחמיצה, כפי שקורה בדרך כלל כשגבר מבקר תכנים העוסקים בחומרים מתוך עולם החוויה הנשית, את הערך החברתי של עיסוק בנושא מהותי המושתק בדרך כלל – מוסד האמהות והקשר שלו לדיכאון בקרב נשים. הפרקים הראשונים של "מחוברים" חושפים בפני הצופה את מוסד האמהות במערומיו, באופן ששובר דוגמות ושקרים אנדרוצנטריים. נתי קלוגר, למשל, חושפת את אומללותה ומצוקתה הגדולה כשהיא מגלה שהיא בהריון. גופה הופך מנוכר לה כשהוא מתגייס, כנגד רצונה, למשימה שהיא לא בחרה בה. ובעוד בן-זוגה (הגברבר אוהב הכיבושים שמתוודה שאשתו לא מספיקה לו, כי אותה הוא כבר כבש) מנסה להיות סבלני לגחמותיה ההיסטריות (הרי רחם, הורמונים והיסטריה הם שילוש שגברים כה נהנים לגחך עליו), היא צוללת לתהומות של ייאוש, מתענה ומתפתלת בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו. והסיטואציה הזו הרי מוכרת לכל-כך הרבה נשים שאינן מעיזות לדבר – הסלידה העזה מהתובענות החונקת והבלתי נגמרת של התפקיד האמהי, העומדת בניגוד לציפיות החברתיות המשעבדות. נתי חשה שהיא על סף צלילה לדיכאון, ולכן בוחרת בהפלה יזומה, לאכזבתו של בעלה. שירלי ברנר, אמא אחרת, מתמודדת עם כשלון קריירת המשחק שלה בעקבות לידת בתה השנייה. גם היא חשה כצוללת לתוך תחושות דכאוניות, נבלעת בתוך תובענות התפקיד האמהי, שגזל ממנה את שמחתה ואת הצלחתה, ונאבקת קשות על הישרדותה הרגשית. דמות אמהית אחרת, שמוצגת בפני הצופה על-ידי בנה, היא אמו של ליאור דיין. מנקודת מבטו של הבן, האם, קרוליין לנגפורד, מתוארת כאמא נוראה ששונאת את בנה ושסיפרה כי בעת שהיה תינוק רצתה לזרוק אותו מהחלון. בסופו של דבר ליאור ננטש על-ידי אמו, נטישה שיצרה אומללות גדולה בחייו. אולם, מי טרח להבין אז, ומי טורח להבין גם היום, את אומללותה של אשה המאבדת ביום אחד, יום לידת ילדיה, את החופש ואת הזכות שלה לדאוג לעצמה, למימוש אושרה ולצרכיה? אל מול הדילמות הנשיות הללו עומדת דמותה של אילון, יוצרת להקת מיומנה, אשה בת 42, שכדי לשמור על החירות היצירתית שלה – על "סוס הבר" של נשמתה – בחרה לוותר על זוגיות ואמהות. אילון נעה בין הציפיות החברתיות לקולות הביקורתיים המופנמים, אך מקפידה לא לנהות אחריהם, לא לאבד את קולה האותנטי ולדייק בשאלה שהיא מפנה לעצמה: האם היא באמת רוצה להיות אמא, עם כל המשמעויות המשעבדות שבמלה הראשונית והטעונה כל-כך? איתי זיו טוען בביקורתו ש"מחוברים" נעדרת רצון לומר דבר-מה בעל משמעות, ושהיא מייצגת את הלא-מודע הפרטי והמנותק של יוצריה בברנזה. ובכן, ייתכן שהתכנים שמעלה "מחוברים" אינם משמעותיים לעולם המודע או הלא-מודע של זיו, אולם הם בהחלט משמעותיים בחיי הריאליטי האישי והקיבוצי של נשים באשר הן נשים. "מחוברים" מנכיחה דילמות קיומיות נשיות שלרוב מושתקות בשדה השיח החברתי הישראלי, ולכן היא מסמך דוקומנטרי מרתק וטלוויזיה במיטבה.

אגודת העיתונאים בתל-אביב והמנכ"ל יוסי בר-מוחא תובעים מרשות השידור פיצוי בסך מיליון שקל בטענה להוצאת דיבה

אגודת העיתונאים בתל-אביב ומנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא הגישו אתמול לבית-משפט השלום בעיר תביעת דיבה בסך מיליון שקל נגד רשות השידור וכמה מעובדיה שהיו מעורבים בהכנת כתבה על האגודה, ששודרה לפני כחודש במסגרת התוכנית "יומן" של ערוץ 1. בתביעה, שהוגשה על-ידי עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן, נטען כי הכתבה על האגודה לא היתה אלא "משימת חיסול" שנועדה לפגוע במנכ"ל בר-מוחא. לטענת התובעים, היה זה מנהל חטיבת החדשות לשעבר משה נסטלבאום ששלח את הכתב נסים מוסק להכין את הכתבה, וזאת על רקע סכסוך אישי עם בר-מוחא ותלונות ותביעות שהגישה נגדו האגודה. "נסטלבאום בחר לרתום את המשאב הציבורי החשוב שהוא הופקד עליו כדי לבוא חשבון עם התובעים", נטען בתביעה. התובעים מונים שורה של אי-דיוקים ושקרים שלטענתם שולבו בכתבה. בין היתר נטען כי קטע שבו נראה כאילו בר-מוחא צועק לכיוונו של מוסק היה למעשה תיעוד של חילופי דברים בין מנכ"ל האגודה לבין הצלם מכבי ליפשיץ, "אשר הקניט את התובע תוך הפניית שאלות תמוהות אליו, שנועדו להוציא אותו משלוותו". לפי התביעה, עדי האופי שהתראיינו בכתבה נגד בר-מוחא (טוביה סער, אריה אבנרי ואורון מאירי) אמרו לא אמת או הונעו להתראיין על רקע סכסוכי עבר ונקמנות, או שניהם גם יחד. עוד נטען כי "מר מוסק מנסה ליצור אצל הצופים תחושה כאילו התובע [בר-מוחא] שולט בחברי ההנהלה. אך למעשה מדובר בחברי הנהלה מכובדים ביותר, שמביעים הערכה כלפי תפקוד התובע ועשייתו לטובת התובעת [אגודת העיתונאים תל-אביב]". "דיבה חמורה במיוחד" ששולבה בכתבה, טוענים התובעים, היא אמירה מאת עובד במטבח בית-הקפה בבית-סוקולוב (מקום משכנה של אגודת העיתונאים, המשכירה את החלל לבית-העסק), שטען כי חוקרים פרטיים שנשכרו כדי לעקוב אחר בר-מוחא גילו עליו "ככה לכלוך", תוך שהוא מחווה בידו לסימון מידה גדולה של "לכלוך". טענה מרכזית נוספת של התובעים נוגעת לכך שלא קיבלו את זכות התגובה. על אף שבסיום הכתבה ב"יומן" נאמר לצופי ערוץ 1 כי האגודה "בחרה שלא להעביר את תגובתה בכתב", הרי שלפי התביעה רשות השידור ביקשה מהאגודה להגיב ל"טענות כלליות ולא ממוקדות" בלי לציין מי טען מה ומתי. לטענת האגודה, היא ביקשה לקבל פרטים נוספים, אך אלה לא נמסרו לה. "האם כך עובדת עיתונות חוקרת רצינית, אמינה, מקצועית ומהימנה???", נשאל בכתב התביעה. סעיף אחר בתביעה נוגע לשילובם של צילומים של בר-מוחא כשהוא נתון בסערת רגשות. "חומרתה יוצאת הדופן של הדיבה שהוצאה על הנתבעים טמונה באופיו ובהשפעתו של התחביר הטלוויזיוני", נטען בכתב התביעה. "הכתבה קושרת בין סגנון הדיבור של התובע וטון קולו (אשר טופחו ולובו על-ידי התגרויות בעת הצילומים, הן של מוסק והן של הצלם מכבי ליפשיץ), לבין האימים והטלת המורא שמטיל כביכול התובע על אנשים עלומים שאיש אינו יודע את זהותם. כלומר, לצופה מוגש חיבור מושלם בין צעקותיו של התובע וסגנונו החד (שהיוו תגובה אותנטית להתגרויות של מוסק והצלם), לבין ההשלכות המעשיות של סגנון זה על מהות ההתנהלות". טרם הוגש כתב הגנה. 54653-02-14

החסות של מפעל "נשר" של לן בלווטניק לאולם הכדורסל העירוני של רמלה מספקת הצצה לדרך שבה חברות מזהמות מכשירות את קיומן בעיר בעזרת כסף. בעירייה טוענים כי לא מדובר בתרומות, אך באופן עקיף נהנים מתמיכת המפעל בפרויקטים שונים • ההיקף המדויק של הקשרים בין המפעל לעירייה לא ברור, אך בעוד הם נמשכים - תושבי העיר ממשיכים לסבול מהזיהום

לרמלה היתה השבוע סיבה עמוקה לגאווה. קבוצת הכדורסל העירונית, אליצור רמלה, זכתה באליפות המדינה לנשים בפעם ה-11. התושבים מספרים שראש העירייה מיכאל וידל הקפיד לקחת חלק במסיבות הניצחון. זה כנראה מהלך טבעי לאור העובדה שהעירייה משקיעה משאבים לא מבוטלים במאמץ הספורטיבי ורק בשלוש השנים האחרונות, הקבוצה קיבלה יותר מ-3.5 מיליון שקלים ישירות מקופת העירייה במצטבר. הקבוצה בתמורה מספקת לעיר שנים ארוכות של נחת, ואף משלמת דמי שכירות על שימוש באולם הכדורסל העירוני. כמו בכל אולם ומגרש, גם במגרש העירוני ברמלה תלויות מסביב פרסומות רבות לחברות מסחריות, חסויות. החברה מקבלת את הזכות לתלות את השלט, והעירייה זוכה בתשורה. בין השלטים הרבים באולם בלט השלט של מפעל המלט "נשר". המפעל שבקרוב יציין מאה שנות קיום הפך כבר לחלק מאופייה של העיר. הן בשל מראהו הייחודי והבולט, ובעיקר בשל הזיהום שנפלט מהארובות שלו לאורך שנות קיומו, אך לא רק. כפי שהראינו בעבר, מפעלים מזהמים רבים ברשויות מקומיות מכשירים את קיומם בעיר על ידי תרומות לעמותות מקומיות, לקבוצות הספורט למשל ובאופן ישיר לעירייה עצמה. לצד אלה, העירייה זוכה לארנונה נאה שספק אם היתה מקבלת בהזדמנות אחרת. במקרה של "נשר", הדבר בולט במיוחד: מבקשת חופש מידע עולה כי העירייה תרוויח בשנת 2022 מ"נשר" כ-27 מיליון שקלים. רק כדי לסבר את האוזן, ההכנסות השנתיות של העיר כולה מארנונה בשנה שעברה עמדו על 216 מיליון שקלים. במילים אחרות, אם המפעל ייסגר ולא תקום במקומו תעשייה בסדר גודל כזה, העירייה עשויה לאבד כשמינית מהכנסות הארנונה, וכלל לא בטוח שהתחליף הנדל"ני יניב סכום דומה. מי עומד מאחורי מפעל "נשר"? מדובר ביצרן המלט המרכזי בארץ שבבעלות חברת האם "משאב", שנמצאת בבעלות מלאה של "כלל תעשיות" מקבוצת "אקסס", השייכת למולטי-מיליארדר לן בלווטניק. זה האחרון הוא גם בעל השליטה ב"רשת" ובחדשות 13. היחצ"ן של המפעל, אגב, הוא אלי קמיר, שם שעלה לכותרות לאחרונה סביב תיק 4000 – כמי שדחף את האינטרסים של בזק מול משרד התקשורת. קמיר, אחד ממקורביו של בלווטניק, נחשד בשתי פרשות שחיתות, "תיק 4000" ו"תיק 1270", אולם בשתיהן לא הוגש נגדו כתב אישום. כשפנינו לעירייה בניסיון להבין את היקף התרומות שהם מקבלים מ"נשר", הם טענו כי אין כאלה. "חסות מסחרית היא לא תרומה", התעקשו שם. "לעיריית רמלה לא ידוע על תרומות כלשהן המתקבלות ממפעל נשר". אלא שבדיקת "שקוף" מגלה אחרת. "נשר" אולי לא מעבירה באופן ישיר תרומות לעירייה, אבל העירייה נהנית מהכנסותיה באופן עקיף. כך למשל, ל"שקוף" נודע כי לפחות בשנת 2019 העמותה העירונית קרן רמלה לחינוך תרבות ופיתוח, נהנתה מתרומות בגובה של 51 אלף שקלים, ישירות מ"נשר". לאחר שפנינו לעירייה, הם הודו בקבלת התרומה, ואף סיפקו פירוט: עיקר התרומה, כ-45 אלף שקלים, הועבר עבור פרויקט "מאריכי חיים" לאזרחים ותיקים, כחלק מתוכנית התנדבות של עובדי "נשר". "התרומה מימנה התקנת חסכמים ונורות חסכוניות בבתי הקשישים, הקמת גינות במועדוני קשישים, תמיכה בפעילויות במועדוני קשישים, ומימון הסעות של הקשישים למועדונים", הסבירו. לצד זה, "נשר" שילמו 3,000 שקלים לטובת אירוע ליל סדר לנזקקים וסכום דומה לטובת פרויקט בר מצווה. באותה השנה ובשנה הקודמת, העמותה אף דיווחה כי "נשר" משלמת שכר לעובד שיפעל בתוך העמותה בתחום הדיור. עם פרוץ משבר הקורונה, המפעל נקלע לקשיים וזרם התרומות פחת משמעותית, אבל מסתמן שאינו נגמר. במפעל מסרבים לדווח אם הם תורמים לקבוצת הספורט, או לאגף אחר בעירייה, ובעירייה מכחישים שהם מקבלים תרומות מ"נשר", למעט זו שחשפנו. מה בעצם הבעיה? מפעל "נשר" פולט באופן קבוע חומרים מזהמים לאוויר. רק בשלוש השנים האחרונות המשרד להגנת הסביבה ערך להנהלת המפעל שני שימועים בשל חריגות לכאורה בפליטות מזהמים. הראשונה התרחשה ב-2019, אז מצא המשרד להגנת הסביבה חריגות לכאורה בפליטות הכספית. לפני כחודש התקיים שימוע נוסף, בגין חריגות לכאורה שנמדדו לפני כשנה. ייתכן שמדובר באירועים נקודתיים, ייתכן שמדובר בזיהום שיטתי, גם אם הוא לא חורג מההיתר שניתן למפעל. כך או כך, התושבים ברמלה וסביבתה לא יכולים לדעת. לפני כשלוש שנים המפעל החל לדווח באופן קבוע למשרד להגנת הסביבה את תוצאות הניטור של הארובות. אולם בניגוד לתחנות ניטור אחרות ברחבי הארץ שחשופות לכולם, המשרד אינו חושף את הנתונים הללו. מי שמבקש לדעת האם ישנה חריגה בפליטת המזהמים, נאלץ להסתפק בתחנות הניטור המרוחקות מהמפעל, שלא בהכרח ישקפו את מדד הזיהום שנפלט מהארובות שלו בזמן אמת, פעמים רבות בשל כיווני הרוח ואף בשל מזהמים נוספים באזור. אם כך, חשוב במיוחד לדעת מה עומק הקשרים בין מפעל "נשר" לעירייה ולשלוחותיה, מה גובה ההכנסות המלא שהעירייה תאבד אם המפעל ייסגר, ומה שווי התרומות, אפילו העקיפות, כאלה שחוסכות לעירייה סכומים גבוהים. מסביב שומרים על שתיקה. ובינתיים, כשהעיריייה נהנית מהכסף, תושבי רמלה סובלים מהזיהום, ואפילו לא יודעים את היקפו. ממפעל "נשר" לא התקבלה תגובה. .1. חסות מסחרית היא לא תרומה. .2. יש לפנות למפעל נשר כדי לברר לאיזה ספורטאי הם מעניקים חסויות מסחריות. אין קשר לעיריית רמלה. .3. האולם בבעלות עיריית רמלה. השלט שתלוי שם הוא כאמור חסות מסחרית. לעניין השאלה בדבר קרן רמלה. לאחר בירור, אכן התקבלו תרומות על-סך 51 אלף ₪ בשנת 2019 ממפעל נשר. 45 אלף ₪ עבור פרויקט "מאריכי חיים" לאזרחים ותיקים, כחלק מתוכנית התנדבות של עובדי נשר. התרומה מימנה התקנת חסכמים ונורות חסכוניות בבתי הקשישים, הקמת גינות במועדוני קשישים, תמיכה בפעילויות במועדוני קשישים, ומימון הסעות של הקשישים למועדונים, 3,000 ש"ח לטובת אירוע ליל סדר לנזקקים, 3,000 ש"ח לטובת פרויקט בר מצווה – רכישת ערכות תפילין וכו. יודגש כי לפי סעיף 7, סעיף קטן 1, ב"נוהל אישור גיוס וקבלה של תרומות על-ידי רשויות מקומיות" במסגרת חוזר מנכ"ל של משרד הפנים, ההגבלות הקבועות בסעיף 6 לעיל (קרי, הגבלה על תרומות. ע.ד) לא יחולו במקרים הבאים: תרומה המיועדת לרווחתם של תושבי הרשות המקומית, כגון מצרכי מזון, חבילות שי לחג וכיוצא באלה, אשר הרשות מארגנת את העברתם לתושבי הרשות הנזקקים לכך. לאחר בדיקה עם מנכ"ל הקרן שנכנס לתפקיד במחצית שנת 2019 ועם ראש אגף הרווחה והשירותים החברתיים – הם לא מכירים דבר כזה שעובד בקרן קיבל משכורת ממפעלי נשר. אם יש לכם את שם העובד, נשמח לבדוק את העניין שוב. (איך זה משפיע עליך) בקיץ האחרון המשרד להגנת הסביבה הוציא את דוח הפליטות השנתי המדרג את 572 המפעלים עם העלות החיצונית הגדולה ביותר של פליטת מזהמים לאוויר. מפעל המלט זכה במקום השלישי והמפוקפק. התושבים שמסביב סובלים באופן שיטתי מהזיהום. בזמן שהציבור אינו יודע מה נפלט כל רגע מהארובות, כבר לא ניתן להתיר את הקשר שבין המפעל לעירייה. העירייה זקוקה לחסויות, זקוקה לעשרות המיליונים מהארנונה וזקוקה לתעשייה הזו עמוק בליבה. בעולם אידיאלי, העירייה היתה הראשונה לדרוש את סגירת המפעל. ספק אם היא יכולה להרשות לעצמה לאבד את הנכס המניב הזה.

האם הטרדה אובססיבית בטוויטר צריכה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי? בתי המשפט נאלצים להגדיר מחדש את הגבולות בעידן של מדיה חברתית

בעוד שבימיו הראשונים של האינטרנט הוענקה תשומת לב רבה לאפשרויות שהוא מעניק להסתרת זהותם של המשתמשים בו, הרי שעלייתן של הרשתות החברתיות הבליטה את הפן ההפוך של הרשת: האופן בו היא מנגישה מידע אישי. במקביל להתגברות הפופולריות של הרשתות החברתיות, עלה גם מספר התלונות על שימוש פסול שנעשה בהן. כך בשנה האחרונה, מדווח אתר "גורנליזם" הבריטי, הוכפל מספר התיקים שעניינם הוצאה דיבה באינטרנט. על-פי הנתונים, שפורסמו שלשום על ידי חברת המחקר סוויט אנד מקסוול, במהלך השנה האחרונה הוגשו 16 תיקים בנוגע להוצאת דיבה בפלטפורמות אינטרנטיות, זאת לעומת 7 תיקים בשנה שעברה. נציגי החברה אומרים כי מומחים משפטיים צפו "קפיצה דרמטית" במספר התלונות בעקבות תפוצתם הרחבה של אתרים כגון פייסבוק וטוויטר. בתגובה למחקר אמר לאתר עורך הדין ומומחה התקשורת, קוריאה דודו, כי המהירות בה מידע מועבר ברשת מביאה לכך ש"תגובה אחת שלא נבדקה כראוי עשויה להגיע תוך דקות לכלי התקשורת המרכזיים". "אנשים שמוכפשים באינטרנט סבורים שהסרת המידע הפוגעני תיקח זמן רב מדי. הנחה זו נובעת מכך שמנהלי הפלטפורמות לא לוקחים אחריות על התוכן המפורסם על ידי המשתמשים", הוסיף דודו. בעוד ששימוש מפוקפק בטוויטר גרם להגשתן של מספר תביעות דיבה, בארה"ב התנהל משפט פלילי נגד משתמש טוויטר שהוגדר על-ידי התקשורת כ"סייבר סטוקר", אם תרצו: "מטרידן כפייתי מקוון". התביעה המדוברת הוגשה על ידי אליס זאולי, בודהיסטית ממרילנד, ארה"ב, שהוטרדה בטוויטר על ידי ויליאם לורנס קסידי. ה"ניו יורק טיימס" דיווח כי קסידי פרסם אלפי ציוצי טוויטר מאיימים שכוונו לזאולי, כגון "תעשי לעולם טובה ותתאבדי. נ.ב. שיהיה לך יום נחמד". הציוצים הבלתי פוסקים הובילו, בסופו של דבר, למאסרו של קסידי באשמת "הטרדה מקוונת" והציבו אותו במרכזה של דילמה משפטית: האם הפצת הודעה פומבית בטוויטר מקבילה לנשיאת דברים במקום ציבורי או שמא דווקא לאמצעי תקשורת ישיר, כמו מכתב או טלפון? התובעת, זאולי, היא מנהיגה בודהיסטית בעלת חשבון טוויטר פעיל ולו 23 אלף עוקבים. על פי ה-FBI, הנתבע הצטרף לארגונה של זאולי בשנת 2007 בטענה שהתגלגלה אל גופו נשמתו של מורה בודהיסט, ואף מונה לחבר הצוות המנהל של הארגון. לאחר זמן מה, התעוררו חשדות בנוגע לזהותו האמיתית של קסידי ואמיתות טענתו כי הוא חולה בסרטן. אלו הובילו להפרשתו מהארגון. הציוצים המטרידים החלו מיד לאחר מכן. לטענת התביעה, הודעות הטוויטר של קסידי גרמו לזאולי ל"מצוקה רגשית עמוקה" ועוררו בה פחד לחייה עד כדי כך שהיא נמנעה מלצאת מביתה במשך 18 חודשים ואף שכרה שומרים חמושים כדי שישגיחו על מקום מגוריה. סנגוריו של קסידי טענו כי בפלטפורמה ציבורית דוגמת טוויטר, אפילו ביטויים פוגעניים או כאלה שעשויים לגרום למצוקה רגשית מוגנים על ידי התיקון הראשון לחוקת ארה"ב המגן על חופש הביטוי. יוגין וולוקה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת קליפורניה, הציע אנלוגיה מעניינת למקרה: מדובר בהבדל שבין שיחות טלפון מטרידות ובין התבטאויות מטרידות מעל במת נואמים ברחוב צדדי. הארגון Electronic Frontier Foundation, הפועל למען פרטיות וחופש ביטוי באינטרנט, יצא להגנתו של הנאשם בשם חופש הביטוי. "על אף שלא כל התבטאות מוגנת על ידי התיקון הראשון לחוקה, הרעיון שבתי המשפט צריכים לפקח אחר כל מילת הסתה באינטרנט לא רק מצננת את חופש הביטוי אלא גם מנוגדת לעשורים בהם תורת המשפט נסמכה על התיקון הראשון לחוקה", מסר הארגון. שאנלון וו, תובעת פדרלית לשעבר ועורכת דינה של זאולי, השוותה בין ציוצי הטוויטר ובין "פתקים שנכתבו בכתב יד". לטענתה, בכל פעם שזאולי חסמה את ההודעות, היא החלה לקבל הודעות מטרידות מחשבון טוויטר אחר. "היא הרגישה שהיא מותקפת ללא הרף ונמצאת תחת מעקב של אנשים אנונימיים. ההתקפות נמשכו בין אם היא הייתה מחוברת או לא", אמרה וו ל"ניו יורק טיימס". לאחר שהוגש כתב התביעה, חשף טוויטר את כתובת המחשב של המשתמש שפרסם את ציוצי הטוויטר. כתוצאה מכך, איתרו הרשויות את קסידי בביתו שבדרום קליפורניה. מדובר באחת מני דוגמאות רבות בהן הרשתות החברתיות משתפות פעולה עם גורמים ממשלתיים וחושפות מידע של משתמשיהן. "הטכנולוגיה יוצרת דרכים חדשות בהן אנשים מתקשרים אחד עם השני", אמר אריק גולדמן, מרצה למשפטים באוניברסיטת סנטה קלרה שבקליפורניה. "אנחנו צריכים להבין האם ניתן ליישם חוקים ישנים על צורות התקשורת החדשות".

הכותרות הראשיות עוסקות במשבר שלא היה | "ידיעות אחרונות" מקדיש עמוד לאיבריה האינטימיים של כוכבנית מקומית | נמשך הדיון בהיבט העיתונאי של פרשת יצה

זו כבר הפעם השלישית בימים האחרונים, אם איני טועה, ש"ידיעות אחרונות" בוחר כותרת ראשית שונה מזו של שלושת העיתונים האחרים. "מעריב", "ישראל היום" ו"הארץ" עוסקים במשבר הקואליציוני בין הליכוד (נתניהו) לישראל-ביתנו (ליברמן), ואילו "ידיעות אחרונות" עוסק ברצח ("זוועה") של אשה צעירה על-ידי בן-זוגה, לעיני בנם הקטן. "קואליציה במבחן" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", שאתמול הצניע את המשבר; "נתניהו בעימות נוסף עם השר ליברמן: אכשיל את חוק הגיור" היא הכותרת הראשית של "הארץ", שחוק הגיור בראש מעייניו; "בכירים בליכוד: נתניהו כבר לא מפחד מליברמן" היא הכותרת הראשית של "מעריב", שאתמול הציג פרשנות כספיתית למשבר: חריף מאין כמותו, אך לא יבשיל לכלום. העיתונים קושרים בכותרות המשנה שלהם את חוק הגיור להתפתחות המשבר ומודיעים על כינוסה של מסיבת עיתונאים של ליברמן היום. "לא נפרוש מהממשלה, אך יש מחלוקת חריפה" היא הכותרת הראשית היום לפני הצהריים ב-ynet, ציטוט של ליברמן ממסיבת העיתונאים. זו כותרת ברוח הכותרת ש"ידיעות אחרונות" מקדיש למשבר היום על השער: "יורדים מהעץ", מה שמעורר את המחשבה שבחירת הכותרת הראשית של "ידיעות" נבעה לא רק מרדיפת סנסציה, אלא מהערכה מפוכחת של המצב הפוליטי. ואילו "הארץ" רואה בכל סוף התחלה חדשה (או יותר נכון: רואה בכל – סוף), ומתנדב להסביר לראש הממשלה כי העימות הנוכחי עם ליברמן הוא הזדמנות מצוינת לאמץ את מדיניותו של "הארץ": "משבר בין נתניהו וליברמן נותן לראש הממשלה הזדמנות להוציא את ישראל-ביתנו מהקואליציה ולצרף את קדימה", מציע מאמר המערכת של העיתון, שמוכתר בכותרת "הזדמנות לחילופים", ובאינטרנט, היכן שהאנשים (או לפחות העורכים) מתוחכמים פחות, נכתב פשוט "ציפי במקום איווט". "מעריב" ממשיך להסב את תשומת לב קוראיו ליחס השלילי של נבחרי העם לשכבות החלשות. לפי מאיר בלייך במדור הדעות של העיתון, "דווקא חיים כץ [שהגיש הצעת חוק להגבלת שכר הבכירים], יחד עם ראשי ועדים נוספים, תורם לגידול בפערי השכר במשק הישראלי. "הם אחראים לכך שרבבות עובדים המועסקים בחברות ובמוסדות ציבוריים המעניקים לעובדיהם הוותיקים שכר גבוה ותנאים סוציאליים משופרים אינם זוכים לשכר ראוי. למעשה המשק הישראלי חי טוב על גבם של עובדים מדרג ב, ובראשם עובדי קבלן וחברות כוח אדם [...] לכן, כשעולה הצעה להעלות את שכר המינימום, היא נתקלת בקואליציה מקיר אל קיר, שבראשה האוצר". באותו מוסף ("המגזין") קובעים אריק בנדר ורותם סלע בסיכום המושב הנוכחי של הכנסת (היוצאת לפגרה) כי "המושב שייך לחברתיים", ובראשם חיים כץ. בין השאר מציינים השניים את תמיכתו של כץ בהעלאת שכר המינימום. בנדר וסלע מונים גם את הח"כים "המאכזבים": דניאל בן-סימון וציפי חוטובלי ("אכזבה היא כמובן ביחס ישיר לציפיות"), רוחמה אברהם-בלילא ("נעלמה כמעט לחלוטין") ואנסטסיה מיכאלי ("לא היו ציפיות גדולות, אבל הח"כית [...] מצליחה להרוס לעצמה ולעשות את כל הטעויות"). כותרת המשנה לטור האורח (ערן ברוך, מנכ"ל תנועת בינה) במדור הדעות של "מעריב": "לידיעת התל-אביבים שיופתעו מבתי-הקפה הסגורים: הערב ט באב" (כותרת בעניין מופיעה על שער "ידיעות אחרונות", שמקדיש עמוד שלם לענייני הצום). "2 מיליון שקל – זה מה שצריך כדי לסדר את מחלף גלילות מזרח ואת הפקק בהשתלבות מאיילון צפון לכיוון מזרח", טוען משה ליכטמן ב"גלובס". אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות": "ים בלי מדוזות"; "בשורה טובה לכבוד החופש הגדול: היצורים הצורבים נדדו למקום אחר". אתמול הוקדשו שניים מחמשת המאמרים במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" לפרשת יצה (או פרשת חורב, תלוי את מי שואלים). תקציר העניינים: תא"ל יצחק (יצה) יעקב (יליד 1926), מייסד המינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון (מפא"ת), ואחר-כך המדען הראשי, התראיין לעת זקנה, לפני כעשור, אצל העיתונאי רונן ברגמן על עברו הצבאי. כמו כן כתב טיוטה של ספר זכרונות ושלח אותה לאנשים מסוימים (ככל הנראה ידידים ומו"לים). דבר הראיון הגיע ליחיאל חורב, ראש המלמ"ב (הממונה על הביטחון בשירותי הביטחון), וזה הורה לעצור אותו (כשהגיע ארצה לחגוג את יום הולדתו ה-75) והפעיל את הפרקליטות כדי שתתבע אותו בעוון פגיעה בבטחון המדינה. הסעיף "ריגול" שונה, ככל הנראה, ל"מסירת ידיעה סודית", ולאחר מעצר ארוך הורשע יצה בעבירה זו ונגזר עליו עונש קל. באחרונה צפה הפרשה שוב עם הקרנתו בשבוע שעבר (לאחר מאבק ארוך בצנזורה) של הסרט "ממלכת הסוד", המביא את סיפורה של פרשת יצה. הסרט, של הבמאי ניר טויב, הוא כתב אשמה נגד חורב בטענה שרדף את יצה על לא עוול בכפו. ביום שישי פירסם בן כספית בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ראיון עם חורב, הדוחה את ההאשמות. אתמול ב"ידיעות אחרונות" כתב ברגמן, שנפגע אף הוא ממערכת האכיפה בפרשה זו, כי חורב התקשר אליו, אולם הוא דחה אותו. ברגמן מתמודד עם הטענות שהביא כספית ודוחה גם אותן. באותו עמוד כתב אתמול איתן הבר ברוח אחרת, על דרך המיצוע בין כספית לברגמן. הגרסאות של ברגמן וכספית (חורב) סותרות: לפי ברגמן, חורב פעל מכוח תשוקת נקמה אישית וניסה לאלץ את הפרקליטות והמשטרה למצות את החקירה, חרף התנגדותן. ההרשעה היתה לבסוף על עבירה טכנית, השופטים פסקו כי אין להשוות בין יצה לוואנונו, יצה לא חשף מידע בדרגת סודיות עליונה, ובכל מקרה לא התכוון לפרסמו ללא אישור הצנזורה. לפי כספית, המביא, כאמור, את גרסתו של חורב, מערכת אכיפת החוק פעלה בחשק וברצון לצדו ובשליחותו של חורב מול יצה, ההרשעה לא היתה טכנית אלא מהותית, העונש היה קל בגלל נסיבות חיצוניות כמו גילו ובריאותו של יצה, המידע שיצה התכוון לחשוף היה סודי ברמה הגבוהה ביותר, והוא התכוון לחשוף אותו, ואף חשף אותו, בניגוד להוראות הצנזורה ומערכת הביטחון. הסתירה בין הגרסאות היא גם עקרונית וגם עובדתית. המחלוקת העובדתית דורשת בירור עובדתי (מה באמת אמרה הפרקליטה רבקה חן, מה באמת אמר קצין המשטרה יאיר רגב, מה היה השינוי במעמד החוקי של עבירות הריגול, ועוד ועוד. כמה מהשאלות נענות אולי בסרט של טויב). המחלוקת העקרונית חשובה יותר. לחלק האחד שלה – חשיבותו של גוף כמו המלמ"ב – התייחס אתמול באופן כללי המאמר השני שעסק בסוגיה הזו ב"ידיעות אחרונות", זה של איתן הבר. הבר כותב, כאמור, על דרך המיצוע: גם יצה וגם חורב הם גיבורי ישראל, אלא שתאוות ההנצחה העצמית העבירה את יצה על דעתו והוא רצה לחשוף את "הכמוסים שבסודות" והוליך שולל את חורב. חורב מצדו "ראוי להערה" משום שיצא נגד יצה בכוח גדול מדי (יצה אינו ואנונו או קלינברג, פוסק הבר), אולם הוא וכמותו "תרמו תרומה שלא תסולא בפז לבטחון המדינה" וחורב ראוי למקום בפנתיאון הלאומי. לחלק השני, מעשהו של יצה, מתייחס היום מתי גולן ב"גלובס", תחת הכותרת "יצה, ואנונו, אותו הדבר". הנה מה שכותב גולן: "טענת ההגנה המרכזית של יצה היא שלא התכוון לגרום נזק למדינה. יצוין שבית-המשפט קיבל טענה זו, ואני חולק על כך. כוונה היא עניין בעייתי – היא עניין של לב וכליות, לא מעשים. העובדות מספרות שבסוף שנות התשעים של המאה שעברה החל יצה במגעים עם עיתונאים ומו"לים לצורך קיום ראיונות והוצאת ספר זכרונות שכלולים בו מה שהוגדר במשפט הסודות הבטחוניים הכמוסים ביותר של מדינת ישראל. "על עובדות אלה אין מחלוקת, אבל יצה וחבריו טוענים שהוא לא היה מאפשר פרסום ללא אישור מראש של הצנזורה. עניין גדול הם עושים מהטיעון הזה, שאינו נכון עובדתית, כיוון שבפועל מסר יצה את החומר הסודי ללא צנזורה. הוא העביר את המסמכים לידיהם של כמה עשרות עיתונאים ומו"לים. זה נקרא פרסום. "[...] על סמך מה הסיקו השופטים שיצה לא התכוון להזיק למדינה? על דבריו. אבל האם הגיוני שאדם כה מוכשר, שעסק במשך עשרות שנים בנושאים כל-כך חסויים, לא יבין שמסירת החומר לעשרות אנשים משולה לפרסומו? האם לא הבין שפרסום כזה עלול להזיק למדינה? האם לא הבין או שלא היה לו אכפת? "בשולי משפטו של יצה עלתה השאלה אם הוא יותר גרוע ממרדכי ואנונו, כפי שטען חורב. ובכן, אני לא יודע אם יצה גרוע יותר, אבל הוא בטח אינו טוב יותר. מסירת סודות כה חמורים לסאנדיי טיימס הלונדוני (ואנונו) אינה שונה ממסירת סודות כאלה לעשרות אנשים, כולם אנשי תקשורת". גולן מזקק את הסוגיה לנקודה אחת: האם לעיתונאים יש מעמד מיוחד בכל הנוגע לסודות בטחוניים. נקודה זו, שנראית לכאורה עניין מקצועי פנימי הראוי לדיון בגילדה הרלבנטית, היא למעשה החוט החורז בין פרשות מתוקשרות כמו ואנונו וענת קם, שאת שתיהן מזכיר גולן. לפי גולן, דינו של עיתונאי גרוע מדינו של אזרח: מסירת חומר סודי לעיתונאי גרועה יותר ממסירתו לסתם אדם, ואין זה משנה אם מדובר בעיתונאי ישראלי הנתון למרות הצנזורה. (גולן אולי שכח שפעם, בשנות השבעים, היה הוא עצמו קורבן של בירור נוקשה כיצד הגיעו לידיו הפרוטוקולים הסודיים של השיחות שניהל הנרי קיסינגר בישראל כשתיווך בינה לבין שכנותיה; מסמכים שהזינו ספר שכתב גולן ושעורר התרגשות פוליטית גדולה כמו גם דרישות לחקירה משטרתית, מסיבות זהות לאלו שעוררה התנהלותם של יצה ורונן ברגמן: מקור כלשהו בממסד השלטוני הדליף לו חומר שנחשב לסודי ביותר). ברגמן, בסוף טורו, מציג תמונה הפוכה: "בשולי הדברים חשוב לציין כי החטא של יצה אינו שונה מאינספור פגישות אחרות שבין עיתונאי למרואיין. אין ספק כי לצדו היה ניתן להושיב על ספסל הנאשמים גנרלים, אנשי שירותי הביטחון, פקידים ממשלתיים ושרים בעבר ובהווה, כולל חורב עצמו, שחשפו בשיחות עם עיתונאים סודות כמוסים ביותר, ביודעם כי החומר יועבר לצנזורה לפני פרסומו. רק שנגדם חורב לא נלחם". נראה שכל עוד לא יוסדר בחוק מעמד העיתונאי ביחס לסעיפים הרלבנטיים בחוקי הריגול, יתפוצצו בפנינו מדי פעם פרשות יצה וקם למיניהן. נראה גם, מצד שני, שהסדרתו בחוק של מעמד העיתונאי היא פתח לשרירותיות שלטונית ולהכבדת יד הרשויות על העיתונאים. לא ברור מהו הפתרון לשאלה, אך נראה כי בקרוב, עם שובו ארצה של אורי בלאו, ישובו העיתונאים לעסוק בה, והפעם יצטרפו אליהם גם הפרקליטות ובית-המשפט. מיכל אמדורסקי היא סלבריטאית, מי שהיתה זמרת ואשתו של אסף אמדורסקי. במסגרת עיסוקיה היא מגישה, כך מתברר, יחד עם ידועניות אחרות, תוכנית בערוץ 24, "יפה לך", שהמשקל הסגולי שלה מתחרה בזה של חור שחור. אתמול היתה התוכנית לשיחת היום ברשת ובתקשורת שמחוצה לה, זאת אחרי שהחלק התחתון של בגד הים שלבשה אמדורסקי, מסוג ביקיני, נפל בשידור חי. כיצד מתייחסים לכך עיתוני היום? ב"ישראל היום" מתאפקים ולא מטריחים את קוראי העיתון בקורות ערוותה של אמדורסקי. גם ב"מעריב" לא מצאתי זכר לידיעה בעניין. לפי עיתוי פרסום הידיעה שהופיעה בכל זאת באתר של העיתון, nrg (רק היום בבוקר), נראה כי החומר לא היה מוכן בזמן. "הארץ" מדווח על הסיפור בידיעה קצרה בתחתית עמוד החדשות "תרבות ובידור" ("קשת הסירה מיו-טיוב סרטון שתיעד תקלה מביכה מיפה לך בערוץ 24", גילי איזיקוביץ). בכנס אילת לעיתונות 2008 אמר דב אלפון, העורך הראשי של "הארץ": "לא תיכנס לעיתון כתבה פרופר, ניוזית לחלוטין, על העובדה שאחת מהמתמודדות [בתוכנית הבידור האח הגדול] יצאה מהווילה וקיבלו אותה מעריצים. זה לא ייכנס בלי המבט הביקורתי; בלי מבט של פרספקטיבה על הדבר הזה, מה זה אומר על שידורי קשת, מה זה אומר על החברה הישראלית". הידיעה היום מתפרסמת ללא תמונה מלווה, וללא פרספקטיבה על החברה הישראלית. ב"ידיעות אחרונות" העיסוק בחלק התחתון של גופה של אמדורסקי מגיע, נוסף למדור ביקורת הטלוויזיה, לשער מוסף "24 שעות", מעל לכותרת הראשית (כתבה על כת הקראים). כותרת ההפניה: "נפל דבר"; "איך הגיבה מיכל אמדורסקי כשבגד הים שלה נשר בשידור חי בערוץ 24? ספיישל עלוקה ללא בגדים". ואכן, מדור הרכילות של המוסף, "עלוקה", מוקדש כולו לתיאור נסיבות המקרה, ומלווה בתמונות של כוכבניות וזמרות שחשפו בטעות את איבריהן המוצנעים. האיברים עצמם מפוקסלים. אחרי הכל, כבר הצהיר שילה דה-בר, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", כי "ידיעות אחרונות אינו עיתון צהוב". "המאבק של תעשיית המוזיקה והקולנוע בהפרות זכויות היוצרים שלהם תמיד התאפיין בצביעות ובאלימות. אבל עכשיו, כך נדמה, הגיע המאבק הזה אל השלב המגוחך שלו", כותב דרור פויר ב"גלובס". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" קוראת סמדר פרי להפסיק את "העיסוק המוגזם" בבריאותו של הנשיא המצרי מובארכ משום שהוא "מעצבן את המוסדות במצרים". "צריך להניח לנושא", היא כותבת, "זה לא מוסיף בריאות ליחסים".

עם פרוס 2013, אושר בכנסת תקציב 2012 של רשות השידור, בצל טענות היוצרים והעיתונאים נגד התנהלות ההנהלה

ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה היום את תקציב רשות השידור לשנת 2012. הוועדה היתה אמורה לאשר את התקציב לפני שלושה שבועות, ביום האחרון של שנת 2012, אולם יו"ר הוועדה, כרמל שאמה-הכהן, היה חבר-הכנסת היחיד שהגיע לישיבה. לפיכך נדחה האישור עד לישיבה שנערכה היום, בהשתתפות חברי-הכנסת נחמן שי ואופיר אקוניס. העובדה שתקציב 2012 מאושר רק בתחילת שנת 2013 לא חמקה מעיניהם של משתתפי הישיבה. "קצת מצב אבסורדי, שמאשרים תקציב שהוא בעצם הצעת תקציב בשנה שאחרי", הגדיר זאת יו"ר רשות השידור אמיר גילת. עו"ד אתי בנדלר, היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, ציינה כי בפועל אין משמעות מעשית לאי-אישור סעיף בתקציב שהוגש לוועדה, כיוון שזה כבר בוצע. "2012 התחילה מבחינתנו באיחור", הסביר גילת, וטען כי בשל העתירה לבג"ץ שהגישו ארגוני היוצרים, נמנע מהרשות לאשר תקציב שלא שיקף את עמידתה במחויבויות החוק בכל הקשור למימון הפקות מקור. אולם לדברי היו"ר, הרשות עמדה בסופו של דבר במחויבויותיה לשנת 2012 וכבר הגישה למשרד האוצר את תקציב שנת 2013, אחרי שאושר במוסדותיה. "ועם כל הכבוד ליוצרים, ויש כבוד, אני מזכיר שגם בתוך הבית רשות השידור מפיקה הפקות מקור ישראליות", הוסיף גילת. ח"כ אופיר אקוניס העיר כי הוא מתנגד לסעיף בהצעת התקציב המציע עדכון ריאלי של אגרת רשות השידור, דרש כי התקשורת במדינת ישראל תתנהל באיזון והודיע כי הוא נאלץ לעזוב את הישיבה כדי "להתראיין בתחנת רדיו אזורית כלשהי". בינתיים ביקש ח"כ נחמן שי לקבל עדכון על התקדמות הרפורמה. "למרבה הצער אנחנו לא יכולים לבשר גם היום שהרפורמה יצאה לדרך", השיב גילת. "חתמנו ב-5 באוגוסט על הסכמי המימון מול האוצר, מול מינהל מקרקעי ישראל ומול משרד ראש הממשלה. היו חמישה תנאים מתלים שעמדו בדרך, לשמחתי הצלחנו להסיר אותם במהירות. [...] ואז למרבה הצער דווקא אגודת העיתונאים מבית, תחת הכותרת התאמות של ההסכמים, הכניסו פתאום דרישות חדשות שלא אנחנו ולא האוצר יכולים לתת להם יד, וכרגע המשא-ומתן נמשך". מנכ"ל רשות השידור, יוני בן-מנחם, הגדיר את דרישות האגודה כ"ניסיון שלהם לפתוח את המשא-ומתן מחדש". "הלילה צריכה להתקיים עוד פגישה שהייתי מגדיר אותה כמכרעת", הוסיף גילת, "ואני מקווה מאוד שהעיתונאים יתעשתו [...] יש פה התעקשות שלא לשם מטרה מסוימת". גילת אמר עוד כי אם הרפורמה לא תצא לפועל לאלתר, הרשות תגיע למצב של מוות קליני, ובהמשך תיקן את דבריו: "הרשות כבר מתה מוות קליני, ועכשיו השאלה היא אם אנחנו מנתקים אותה מהמכשירים או מצילים את חייה". יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים דני זקן מסר בתגובה לדברי גילת: "הסיבה העיקרית שהרפורמה עוד לא נכנסה לתוקף היא אוזלת ידה של הנהלת רשות השידור בהכנות לרפורמה וניהול משא-ומתן עימנו באופן לא מסודר, תוך ניתוק קשר לתקופות ממושכות בלי הסבר. ההנהלה אף חזרה בה מדברים שהוסכמו קודם לכן. הטענה כי מדובר בדרישות חדשות היא במקרה הטוב מוטעית. גם האוצר מוכן למצוא פתרונות, אך למרבה ההפתעה דווקא ההנהלה היא זו שמערימה קשיים". לדברי זקן, כבר למעלה משבועיים שלא התקיימה פגישה בין הצדדים, "למרות הדחיפות והצורך המיידי לסגור את ההסכם". יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אורי רוזנווקס, עידכן את חברי הוועדה בהחלטת בג"ץ למנות את עצמו כרגולטור של הרשות לענייני מימון הפקות מקור. "אנחנו מניחים שחלק מההחלטה של בג"ץ נבע מההתנהלות של רשות השידור בשנה שבה התנהל הדיון בינינו בחליפת המכתבים", אמר רוזנווקס. "עם כל הכבוד לעובדה שהם טוענים שהוצא כסף, עדיין אנחנו רואים בעיה גדולה בכל נושא השקיפות והאופן שבו הדברים מוצאים החוצה להפקות חיצוניות. יש מאות יוצרים שמחכים כבר חודשים ארוכים לתשובות לגבי פרויקטים שהם הגישו על-פי קולות קוראים". יו"ר איגוד המפיקים אסף אמיר טען כי בשל אי-השקיפות ברשות השידור מתעורר חשד לאי-סדרים במימון הפקות מקור. "התחושה היא שיש קול קורא, שזה מין הליך פורמלי פתוח, ויש חוזים שנחתמים שהם לא דרך הקול קורא", אמר. יו"ר הרשות גילת ציין כי טענות היוצרים אינן מדויקות, אך סירב להרחיב בסוגיה מאחר שהיא עודנה תלויה ועומדת בפני בג"ץ. עם שובו של ח"כ אוקניס מהראיון לתחנת הרדיו, שב והתלונן על אפליה לרעה בתקשורת הישראלית של פוליטיקאים מהצד הימני של המפה הפוליטית. ח"כ שי ציין כי הימין בשלטון כבר 30 שנה. "לדאבון הלב דבר אחד לא עשינו. בדבר אחד לא הצלחנו", אמר אקוניס בהתייחסו לטענתו בדבר חוסר איזון של התקשורת. בהמשך הדיון, כאשר נדונה האפשרות שערוץ 1 יפיק תוכנית בוקר, העיר אקוניס: "אני אומר לכם, באמת, יהיה טוב גם לערוץ הראשון תוכנית בוקר". מנכ"ל הרשות בן-מנחם הסביר כי עד מימוש הרפורמה לא תיתכן הפקת תוכנית בוקר, בשל העלויות הגבוהות של הסכמי העבודה הנוכחיים. "אני באמת שואל", אמר אקוניס, "האם תהיה בשנת 2013 תוכנית בוקר?", ובן-מנחם שוב הסביר כי הדבר תלוי בהעברת הרפורמה. כאשר נדונו הבעיות שהתגלעו בהעברת מתחם רשות השידור ללוד, התעניין אקוניס: "אבל יישאר מתקן בתל-אביב?". "בגוש דן", השיב יו"ר הרשות גילת. אקוניס שוב תהה אם יישאר אולפן טלוויזיה בתחום העיר תל-אביב, וגילת הסביר: "יהיה מתחם שידור בגוש דן ואנחנו מקווים שיהיה גם חדר פיקוד קדמי, מתחם שידור קדמי בתל-אביב". "פעיל?", ביקש אקוניס לוודא. "פעיל, בוודאי", הרגיע גילת. הישיבה ננעלה אחרי שתקציב שנת 2012 אושר פה אחד על-ידי חברי-הכנסת שי, אקוניס ושאמה-הכהן.

ידיעה שפורסמה באתר "גרוזלם פוסט" על הקשר לכאורה בין יו"ר תנועת אם-תרצו לחברה הסוחרת עם איראן – נמחקה

אתר ה"גרוזלם פוסט" פירסם אמש ידיעה מאת הכתב בן הרטמן תחת הכותרת "Im Tirtzu head indirectly does business with Iran". בידיעה, שהסתמכה על פרסומו של איתמר שאלתיאל בבלוג "החברים של גורג" (בלי שהרטמן יציין שמות אלו), נטען כי יו"ר תנועת אם-תרצו, רונן שובל, עובד בחברה שנכנסה לשותפות עם חברה אחרת, המנהלת עסקים עם חברות באיראן ומדינות אויב נוספות (על-פי פרסומים אחרים, שובל אינו מועסק עוד בחברה האמורה). בידיעה נכללו נתונים מפרסומים שונים שהצביעו לכאורה על הקשר. כמו כן צוטט בידיעה המומחה לענייני איראן, מנשה אמיר, שהעריך בפני הרטמן כי ההסכמים בין החברות אינם סותרים את הסנקציות שהוטלו על קשרים עסקיים עם איראן. גם תגובתו של נציג אם-תרצו, ארז תדמור, פורסמה באריכות יחסית, ותמציתה: "הדברים מגוחכים לגמרי". כמה שעות לאחר פרסומה נמחקה הידיעה מהאתר, והעמוד שהכיל אותה התרוקן מתוכן. משה רפאלי, העורך הכללי (Managing editor) של האתר Jpost.com, השיב לפניית "העין השביעית" כי לאחר בדיקת הסוגיה מול הכתב ודסק הלילה במערכת, עולה כי הכתבה עלתה לאתר "בלי שנערכה כמו שצריך" והיא הורדה כדי לבצע "בידוק עובדות" נוסף. "למעשה", אמר רפאלי, "עדיין עובדים על הסיפור הזה". יחד עם זאת, רפאלי נמנע מלהתחייב כי עם תום הבדיקה תשוב הידיעה ותתפרסם במתכונת מתוקנת. לדבריו, רק אם בדסק יחליטו בעקבות הבדיקה הנוספת כי אכן "יש סיפור", תשוב הידיעה לאתר.

לאחרונה נשמעים קולות המנסים לתלות את האשם בטבח בהסכמי אוסלו ובהתנתקות. אך את האשם יש לתלות בתפיסה שהדריכה את הממשלה הנוכחית, ששמה לה למטרה לבצר את שלטונו של המנהיג ולהבטיח את שלומו, תוך הפקרה מודעת של שלום האזרחים • דעה

מייד לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה התאגדו מספר אנשי רוח, בהם הפילוסוף קרל יאספרס, חוקר הלשונות השמיות ורנר קראוס וסוציולוג התרבות אלפרד ובר. הם ייסדו את כתב העת "Die Wandlung", שמשמעותו בשפה הגרמנית – תמורה ושינוי מהפכני. ביטוי להתחלה החדשה שביקשו מייסדי כתב העת לבשר לגרמנים המובסים, נמצא במאמרו של יאספרס שהופיע בפתחהּ של החוברת הראשונה. "איבדנו הכל", הדגיש הפילוסוף, "מדינה, כלכלה ובראש ובראשונה את הנורמות המקשרות אותנו כאומה". אולם, מיהר יאספרס לסייג את הדברים, "לא באמת איבדנו הכל. לעצם העובדה שנותרנו בחיים חייבת להיות משמעות". נראה כי האווירה שהביאה את מייסדי כתב העת לתובנות החדשות תואמת להפליא את תקופתנו. את הדמיון בין התקופות ניתן לזהות הן בהיבט החיצוני והן בהיבט הפנימי. המסקנה הנגזרת מההיבט החיצוני נוגעת למידת היכולת להכחיד רעיון או אידיאולוגיה בכוח הזרוע. ההנחה המקובלת, שלא לומר הקונספציה הרווחת, היא כי הדבר איננו ניתן להשגה. אולם, את קריאתם של אותם אנשי רוח, מייסדי כתב העת, לשינוי בנורמות תרבותיות יש לראות בראש ובראשונה על רקע ההכרה בתבוסה רעיונית שספגו הגרמנים. דומני כי הכרה זו של יאספרס וחבריו איננה מקרית אלא מבטאת בצורה ברורה את השגת המטרה של בעלות הברית במלחמה. כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה באה מתוך כוונה מודעת של הנשיא פ"ד רוזוולט לא רק להשמיד את המיליטריזם היפני אלא בראש ובראשונה את המיליטריזם הפרוסי-הגרמני, שנתפס בעיניו כשורש כל רע. המטרה הושגה בשני אופנים. האחד, הנחלת תבוסה צבאית ברורה, חדה וכואבת, שלא נמנעה מהחרבת ערים שלמות ומפגיעה באזרחים. השני, קיום משפט פומבי, שהציג לעולם כולו את פשעי הפשיזם הנאצי והמיליטריזם היפני. ואכן, מחורבות גרמניה ויפן התפתחו שתי מדינות דמוקרטיות לעילא, בעלות חוקה ליברלית הומניסטית. זיכרון מהמיליטריזם היפני נמצא במקדש יסוקוני בטוקיו, שבו חקוקים 2,466,532 קורבנותיו, והמיליטריזם הפרוסי הוא במידה רבה פרק נשכח בהיסטוריה הגרמנית. כלומר, תבוסה ברורה וחד-משמעית של תנועת החמאס היא בבחינת הכרח. אולם, לאחר הקרבות יש לפעול לקיום משפטים פומביים של דה-חמאסיזציה שבהם יוצגו לעולם לא רק הפשעים שבוצעו באזרחי ישראל אלא גם הפשעים שביצעו אנשי החמאס בבני עמם. שתי פעולות אלה אפשר שיביאו להתפקחות כללית באשר למשמעות ולתוצאות של שלטון האחים-המוסלמים. המסקנה כלפי פנים מורכבת הרבה יותר, וקשורה באותה פרימה של הערכים הלאומיים שהזכיר יאספרס, שביטוי שלה נמצא באירועים שהתרחשו בישראל מאז חודש ינואר. בימים האחרונים נמצאו רמזים מגמתיים שתכליתם לזרוע חול בעיני הציבור ולתלות את האשם באסון שהתרחש ביישובי הנגב המערבי בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, בבחינת "הרוצה לשקר ירחיק עדותו". על כך יש להשיב בצורה ברורה כי את האשם יש לתלות בתפיסה שהדריכה את הממשלה הנוכחית, ששמה לה למטרה לבצר את שלטונו של המנהיג ולהבטיח את שלומו תוך הפקרה מודעת של שלום האזרחים. לשם השגת מטרה זו לא בחלה הממשלה באמצעים, החל בחלוקת אתנן פוליטי, עידוד מחלוקות פנימיות ואלימות פוליטית, התעלמות מסכנות ביטחוניות, פגיעה בכלכלה, החלשת שומרי הסף וכלה בהקניית נורמות חברתיות הפוכות לאלו שהיו נהוגות בישראל מיום הקמתה. תחת ממשלה זו השקר הפך אמת ואלימות וביזוי לדרך המלך: רוצח תינוקות הפך ל"צדיק קדוש" וקריאה לשריפת יישוב נעשתה במסיבת עיתונאים על ידי שר האוצר והביטחון; טייסי חיל האוויר הפכו מוגלה ש"תלך לעזאזל" וכל אזרחי ישראל שאינם מזדהים עם ערכי הממשלה הנוכחית לאנרכיסטים ולבוגדים. על כך אומר הנביא ישעיהו: "הוי לאומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר […] מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו". המשמעות שיש לתת לאירועי עשרת החודשים האחרונים ובעיקר לאלו של השבוע האחרון צריכה להיות ברורה כשמש בצהריים. בצד העמדה לדין של האחראיים למחדל וביעור הנורמות של שקר ואלימות וביסוס ערכי הדמוקרטיה יש לארוג מחדש את החוטים שמאחדים אותנו כאומה וכחברה; יש לכונן מחדש את חזון חברת המופת שתושתת על ערכים של צדק, שיווין וטוהר מידות, יש להעמיד את האידיאלים של הערבות ההדדית של סובלנות ושל חתירה למצוינות בכל התחומים ודווקא מתוך האסון נצמח ונשגשג, כדברי הנביא יחזקאל: "בדמיך חיי, בדמיך חיי". ד"ר עופר חן הוא מחבר הספר "המשכיות ומפנה: דרכה של הניאו-אורתודוקסיה בישראל" (2015)

"התיקונים" 53: האייפאד מבלבל את "דה מרקר", ענת קם מבלבלת את "הארץ", "ישראל היום" מבלבל את בועז ביסמוט, נבוכדנצר מבלבל את אריאנה מלמד ועוד בלבולים מהעיתונות העברית

פרשת ענת קם "הפרקליטות, צה"ל והשב"כ יודיעו מחר לביהמ"ש שהסירו התנגדותם להמשך איסור הפרסום הגורף על הפרשה, שפורסמה בהרחבה בבלוגים ובתקשורת הזרה". כלומר, היה איסור פרסום, שהפרקליטות, צה"ל והשב"כ התנגדו לו, אבל עכשיו הם הסירו את ההתנגדות, אז אפשר להמשיך לאסור את הפרסום. במילים אחרות: אל תתעסקו עם שלילה משולשת אם אתם לא מיומנים בכך, השאירו זאת לאנשי המקצוע. שומרי החותם של הביטחון לא מבחינים בין עיקר לטפל, ויוסי מלמן לא מבחין בין טפל לתפל (אתר "הארץ", 8.4.10). ניסים דואק אינו פרקליטה של ענת קם, אלא יועץ התקשורת שלה (אתר "הארץ", 8.4.10). ולא אני צילמתי את התמונה הזאת של קם ("כלכליסט", 11.4.10). אחד בתאונה ואחד בשחזור תקלה מתמשכת עם המטוס הפולני (ynet, 11.4.10). אם לא הבנתם את הטור של בועז ביסמוט בעמוד 2 ("ישראל היום", 11.4.10), הנה עיקריו פעם נוספת בעמוד 5. לנשיא פולין המנוח יש אמנם אח תאום, אבל זו לא הסיבה להופעה הכפולה שלו בשער אתר "הארץ" (10.4.10), אלא תקלה חוזרת של שכפולים בעמוד הבית, להלן: אנטישם, אנטישם משפחה, אנטישם האב, אנטיארץ לידה טכנית, צלבי קרס על קברים מוסלמיים הם אנטישמיות, אבל לא בטוח שלזה התכוונו כשדיווחו באתר "הארץ" (11.4.10) על עליה בתקריות אנטישמיות באירופה מאז מבצע עופרת יצוקה. אגדה של פסח "ורדי לא הלחין את צלילי מקהלת העבדים של נבוקו מתוך נסיון אישי בעבדות במצרים העתיקה", כותבת אריאנה מלמד (ynet, 1.4.10). זה נכון, אבל לא מהסיבה שהיא חושבת: נבוקו הוא המלך הבבלי נבוכדנאצר השני, והאופרה שנושאת את שמו לא עוסקת בגלות מצרים אלא בגלות בבל. מתיחה של ה-1 באפריל שחר גולן כתב בבלוגו, frgdr.com: "בגלל פורמטי שידור שונים ומגוון פרופורציות במקלטי טלוויזיה, מאוד שכיח לראות על המסך אנשים רזים יותר או שמנים יותר מהרגיל, מאחר שהצילום מעוות כדי להתאים למדיום. בעוד הדבר זמני, עד להיעלמות היחס 4:3 מחיינו, זה משפיע על התפיסה החזותית שלנו בטווח הארוך. כשאנשים מתרגלים לתמונות השגויות פרופורציונליות הללו, הפשרה של היום הופכת לנורמה של מחר, ושגוי הוא הסטנדרט החדש”. גולן הפך בנושא לאחר שהבחין בשער "ידיעות אחרונות" (4.4.10) בהפניה למוסף פסח, שהציגה את השער בפרופורציות מעוותות, ויצר גם גירסה מתוקנת להשכלתו של גרפיקאי העיתון. גרנדה גרנדה לאטה בכוס ע-נ-קית לפי כתבה מתורגמת ב"ניו יורק מגזין", תקציב הקפה של הוול סטריט גורנל עומד על מאה אלף דולר בשנה. לפי מוסף "הארץ", שפרסם תרגום של הכתבה, מדובר במאה מיליון (26.3.10). לקנות או לקנות, זו השאלה. מה יעלה יותר? "דה-מרקר" לא משאיר מקום להתלבטות (שער אתר "הארץ", 4.4.10). ברוסיה הייתי מגיה ברית-המועצות מבקשת למסור כי לצבא האדום אין כל קשר לפצצת המרגמה ששוגרה לשער הנגב (וואלה, 3.4.10). נשקיני, קית טעות בזיהוי – הוראות הכנה: 1. טול חבר קונגרס שמבקר בעזה ושנה את מינו מזכר לנקבה. 2. שנה את שמו מקית לקיית, כדי שיתאים לשינוי מהסעיף הקודם. 3. אל תשכח לטעות בקרדיט למקור הידיעה. טעות בזיהוי אינסטנט: החלף את תמונת המגיש בתמונת מגיש אחר (עדכון ה-RSS של חדשות 2, 2.4.10). טעות בזיהוי, הגירסה המביכה: תן לאותו אדם שני שמות משפחה שונים באותה שורה ("דה-מרקר", 1.4.10). טעות בזיהוי תוצרת חוץ: הפוסט עוסק בדוקטור הו, התמונה היא של גוני דפ ככובען המטורף (LA Times Blogs). גאוגרפיה פשרה עם ממשל אובמה: לטרון יעבור לצפון (עכבר העיר אונליין). הפסקת פרסומות מטעמי נוחיות המודעה מנוסחת בלשון זכר, אך היא מיועדת לבני שני המינים. עריכה/הגהה/האחדה (nrg מעריב, 3.4.10) במומם פוסלים בטור שעבר ("תיקונים" 52) המלצנו על כתבה בתוכנית "מה קורה", שעסקה בשגיאות דקדוקיות בשירים. המתקנים טעו בעצמם, כשהשתמשו בלשון נקבה לזמרים זכרים, דיווחו לנו הקוראים אלעד ליפשיץ, אלירם חקלאי ושחר גולן, שאף הכין איור שמציג את השגיאות. החומה הצינית: מודעות מתנגשות בכתבות כתבה על הרעלת כלבים היא המקום האחרון לפרסם בו אוכל לכלבים (ynet, 2.4.10). יונתן כ שב מחופשתו והוא נותן בראש: "יובל דרור כתב ("העין השביעית", 4.4.10) על ראש הממשלה הנהנתן שפרח בשנים 2006-2007, ועל ראש הממשלה החדש-ישן שפורח בישראל בשנתיים האחרונות. אלא שפריחתו של הראשון (אהוד אולמרט) נמשכה כמעט שלוש שנים, עד מארס 2009, ואילו פריחתו של השני (בנימין נתניהו) היא בסך הכל בת כשנה". התיקונים הגיעו מויטלי מיזיריצקי, דן גפן, רפי מן, יוגב קריגר, אלעד ליפשיץ, אלירם חקלאי, שחר גולן, אורן פרסיקו, אביב שרון, יאיר דקל, Tomim 770, "כשל", גיל הורנונג, עומר ון קלוטן, "מזבלה", שחף קרבט ב-BLIST, אהוד קינן, שוקי טאוסיג, רועי רוטמן, אסף צימרינג, אפי פוקס ויונתן כ. איור פרעה: גף דאהל, cc-by-sa איור מצפן: Brosen, רשיון cc-by-sa צילום כוס קפה ענקית: Mykl Roventine, רשיון cc-by נתקלתם בטעויות מעניינות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

על-פי הנתונים שהציג שלמה בן-צבי לבית-המשפט, "מקור ראשון" פועל בהפסד לפחות מאז 2009 ומתקיים בזכות הזרמות חיצוניות של עשרות מיליוני שקלים

הדיון המשפטי המתנהל סביב הליך הקפאת ההליכים ופירוק קבוצת התקשורת שמנהל שלמה בן-צבי הביא לחשיפת הדו"חות הכספיים של החברה המוציאה לאור את "מקור ראשון". העיתון בעל האוריינטציה הדתית-ימנית, שבן-צבי ומשפחתו רכשו כעשור לפני שרכשו את "מעריב", תואר בחודשים האחרונים כראש הבריא שהוכנס למיטה החולה של היומון הכללי מרחוב קרליבך. ואולם, עיון בדו"חות הכספיים מעלה כי כמו "מעריב" – גם "מקור ראשון" הסב בשנים האחרונות לבעליו רק הפסדים, גם אם קטנים בהרבה מאלה של העיתון האח. מדו"חות חברת מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ, שצורפו כנספח לבקשה להקפאת הליכים, עולה כי בשנים 2009–2011 הפסידה החברה למעלה מ-14 מיליון שקל. בשנת 2009, אז עבר העיתון טלטלה שעוררה תהיות בנוגע לבעלות עליו, רשמה החברה הפסדים בסך כ-3 מיליון שקל. ב-2010 הצליחה ההנהלה לייצב את החברה על הפסד שנתי נמוך של מעט יותר מחצי מיליון שקל – אך ב-2011 שבה החברה להפסיד כספים רבים, כמעט 11 מיליון שקל בסך-הכל. בדו"חות מופיעים דברי הסבר שלפיהם החברה שרויה במצב כרוני של צבירת הפסדים, וכי קיומה תלוי בהזרמת כספים קבועה מצד הבעלים והמשקיעים, הזרמה הנחוצה לה כדי שתוכל להמשיך לפעול באופן שוטף. בדו"חות מפורטים גם שמותיהם של למעלה מ-20 גופים ואישים, מישראל וממדינות אחרות, שהעניקו לחברה הלוואות חוץ-בנקאיות או השקיעו בה כספים (כמו כן נעזרה החברה גם בהלוואות מגופים בנקאיים). המשקיע המרכזי בחברה הוא תאגיד בשם BSC, הקשור לבני משפחת המו"ל, שעל-פי הדו"חות העביר לחברה בשנים 2009–2011 כ-21 מיליון שקל במצטבר. בשנת 2008, נכתב באחד הדו"חות, נזקקה החברה להזרמה של כ-9.8 מיליון שקל שנועדה לאפשר את המשך פעילותה הסדירה. בשנת 2012 התמודדה קבוצת התקשורת על רכישת "מעריב", וזכתה. סמוך למועד הרכישה הוחלט לפצל את קבוצת "מעריב" ולהעביר לחזקת "מקור ראשון" את פעילות העיתון היומי – מהלך שתרם לכך שבסוף 2012 נרשם בחברה הפסד שנתי חריג במונחי "מקור ראשון", למעלה מ-44 מיליון שקל. ההפסד הגדול מהרגיל דרש הזרמת כספים מוגברת מצד הבעלים, המשקיעים והחברות הקשורות להם, וזו אכן הגיעה. על-פי הדו"ח, אבי רעייתו של שלמה בן-צבי, קונרד מוריס, הלווה ל"מקור ראשון" באותה שנה 6 מיליון שקל, והחברה המשפחתית BSC הזרימה כהשקעה למעלה מ-30 מיליון שקל. הזרמה בסך כולל של כ-4.3 מיליון שקל, שייתכן כי הועברה לתקציב החברה בשנים קודמות, נרשמה ב-2012 כ"הלוואות ממשקיעים אמריקאים", ללא פירוט בנוגע לזהותם או לנסיבות מתן ההלוואה; השבוע ביקשו המשקיעים הזרים להצטרף להסדר הנושים. באחד מסעיפי הביאור לדו"ח הכספי של "מקור ראשון" לאותה שנה מסוכם, בחישוב גס, סך כל הכספים שהוזרמו לחברה כדי לייצבה: "לאחר תאריך המאזן הוזרמו לחברה הלוואות בסך של כ-90 מיליון ש"ח מצדדים קשורים אשר שימשו לכיסוי התחייבויותיה של החברה ולתשלום עבור רכישת נכסי ופעילות מעריב". הדו"ח של שנת 2012 נחתם ב-4 בפברואר 2014; חרף הצהרות אופטימיות שפיזר המו"ל בן-צבי זמן לא רב לפני כן, מבין המספרים התחוור דווקא תשקיף קודר: גם לאחר רכישת "מעריב" והזרמת הכספים המסיבית, נכתב בסעיפי הביאור, הסיכויים לצבירת רווחים בידי החברה "נמוכים", ורווחיות אינה נשקלת כתרחיש ריאלי "בעתיד הנראה לעין".

היום ב-11:30 יחליט השופט אורנשטיין על זהות בעל השליטה החדש בעיתון הכלכלי "גלובס": אלונה בר-און, בתו של המו"ל לשעבר, או דוד דוידוביץ, אוליגרך תושב רוסיה • סיקור המאבק עד כה

היום ב-11:30 יחליט השופט אורנשטיין על זהות בעל השליטה החדש בעיתון הכלכלי "גלובס". שני המתמודדים שהגיעו לשלב הסופי בהתמודדות הם אלונה בר-און, בתו של המו"ל לשעבר, ודוד דוידוביץ, אוליגרך תושב רוסיה. לטובת דוידוביץ עומד הונו הגדול והיכולת שלו להזרים כספים לעיתון גם בשנים הקרובות. לטובת בר-און עומדת היכרותה רבת השנים עם העיתון, ומחויבותה לחופש העיתונות. בכל מקרה צפויה ההכרעה להגיע לדיון נוסף בבית-המשפט העליון. להלן סיקור המאבק עד כה. חשדהו וחשדהו / שוקי טאוסיג את מאבקם של אלונה בר-און ודוד דוידוביץ לרכישת הבעלות על "גלובס" צריך לבחון על רקע מה שאנחנו יודעים על השחיתות בעיתונות הישראלית ההחמצה של "גלובס" / אלעד מן רק העיתונאים יכולים לרכוש את כרטיס היציאה מכלא בעל השליטה מדוע באמת אילי הון מחזיקים עיתונים כלכליים "משתמשים בעיתון כדי ללחוץ על גורמים עסקיים, פקידותיים, פוליטיים, זה חמור מאוד וזו תופעה מתמשכת" • "עיתונות כלכלית מעצם קיומה היא גם מכשיר להפעלת עוצמה, למרות שקשה למצוא לכך עדויות ישירות ואקדחים מעשנים" • ראיון עם ד"ר רועי דודזון ונתי טוקר רוח "גלובס" / אורן פרסיקו וגיא מרגלית כיצד שירת העיתון הכלכלי את מטרותיו של איל ההון בעל חוב המיליארדים אליעזר פישמן • כיצד בכירי העיתון איתן מדמון, חגי גולן ואלי ציפורי השתמשו בדפיו בדרכם • כיצד הפילה ההשחתה את החומה בין הצד המסחרי למערכתי • וכיצד יצרה מערכת מסוכסכת ומסואבת • ואיך בכל זאת פעלה בעיתון גם עיתונות הגונה ואמיצה בשירות הציבור • מסמך דוידוביץ: "אין לי צורך בהשפעה" מאבק השליטה על "גלובס": האוליגרך דוידוביץ פרש את תפיסת עולמו • "ההנחה כי מי שמגיע מרוסיה לא יידע לשמור על אתיקה עיתונאית נובעת משנאת זרים" • זכה בתמיכתם של עורכים בכירים, הבנקים והעובדים שאינם עיתונאים "ביזוי ההליך והפיכתו לשוק" המאבק על השליטה ב"גלובס" • אלונה בר-און: איזו משמעות יש לזכות הסירוב שלי אם נותנים לדוידוביץ לשפר את הצעתו שוב ושוב? האוליגרך מתקרב ל"גלובס" מהפך נוסף במאבק השליטה על העיתון הכלכלי: כונסי הנכסים העבירו את תמיכתם מבר-און לדוידוביץ דוידוביץ מוסיף להצעתו 6 מיליון שקל דיון אחרון לפני החלטה על זהות רוכש "גלובס": כונסי הנכסים, הבנקים והמערכת העיתונאית העדיפו את בר-און, רק עובדי "גלובס" שאינם עיתונאים – את דוידוביץ • דוידוביץ שיפר את הצעתו: "אנחנו מובילים בהכל" "מדוע הוא רוכש עיתון בישראל?" משפחת בר-און וכונסי הנכסים של "גלובס" משיבים להאשמות האוליגרך דוד דוידוביץ • "תיאוריית קונספירציה חסרת אחיזה במציאות" הבעלות על "גלובס": להכרעת השופט אורנשטיין כונסי "גלובס" החליטו למכור את הבעלות לאלונה בר-און, בעלת מניות מיעוט • דוד דוידוביץ, שהציע 100 מיליון שקל: ההחלטה נובעת מאינטרסים פסולים של הבנקים • הכונסים: שווי הצעת בר-און עומד על 106 מיליון שקל, ולא כפי שפורסם כונסי "גלובס": הצעות הרכש גבוהות הרבה יותר משווי העיתון כונסי הנכסים נגד משפחת בר-און: מנסה לסכל את המכירה כדי להשתלט השתלטות עוינת על העיתון • מזהירים מפני עיכוב: העיתון מפסיד מיליוני שקלים ברבעון, עוד כחודשיים יאזלו המזומנים "השתלטות עוינת" אלונה בר-און נגד כונסי הנכסים של פישמן: הסתירו מידע, פעלו בניגוד עניינים, סייעו למקורבים ופגעו ב"גלובס" • בעלי מניות המיעוט בעיתון הכלכלי מצטרפים לעיתונאים ומבקשים מבית-המשפט לאפשר לקבוצה האמריקאית להתמודד על הרכישה מעלה את המחיר דוד דוידוביץ, שהגיש את ההצעה הגבוהה ביותר עבור "גלובס", מבטיח להשקיע בעיתון מיליוני שקלים נוספים ולא לפטר עובדים סטארט-אפ פייפר ועד עיתונאי "גלובס" מבקש מבית-המשפט לאפשר לקבוצה האמריקאית להתמודד על רכישת העיתון

"לא אינטרסים משותפים מסבירים את ההתעניינות בספרי, אלא הנושאים הממלאים את דפיו". תגובה לכתבה של יאיר לוי, "חברים לעט"

בכתבתו "חברים לעט" ("העין השביעית" 62), העוסקת באתיקה של עיתונאי הספרות, מזכיר יאיר לוי שלוש פעמים את ספרי "הנדון: אשכנזים". בשתיים מהן הוא רומז כי הספר זכה להתעניינות במוספי הספרים של "מעריב" ו"הארץ" הודות לשותפות אינטרסים ביני ובין כותבים ועורכים. בהזדמנות השלישית הוא מספק לדרור משעני, עורך "הארץ, ספרים", בימה להפיץ מעליה בשורה: משעני מסר את "הנדון: אשכנזים" לאבירמה גולן, הנגועה בניגוד עניינים, מתוך כוונה להצית פולמוס. לוי (ועורכיו) לא מצאו לנכון להקפיד על זכותי לתגובה. מדאיג לגלות ש"העין השביעית" עיוורת לכללי יסוד של אתיקה מקצועית דווקא במהלך דיון באתיקה מקצועית. לגופו של דבר, לא אינטרסים משותפים מסבירים את ההתעניינות בספרי, אלא הנושאים הממלאים את דפיו. לכן חרגה ההתעניינות בספר גם מ"מעריב" ו"הארץ" וגם ממוספי הספרים (לוי לא אסף נתונים או שאסף והעלים מ"העין"?). בנוגע למשעני, כדי לקרוע מעל פניו את מסווה התום אין צורך לתאר כיצד חיבל בתגובתי לגולן. מספיק להזכיר שפולמוס לא מציתים באמצעות רפש שמטילה עיתונאית החולשת על מוקדי כוח רבים מדי. באופן פרדוקסלי, הטקסטים שהתפרסמו במוספי הספרים של "מעריב" ו"הארץ" מעניקים תמיכה מרשימה לאחת הטענות העיקריות בספרי - היינו, שבכל הנוגע לסכסוך השבטי בישראל, אשכנזים נתקלים תמיד בהשתקה בריונית. לא במקרה חלים דברים דומים על הטקסט של לוי, משום שהכותב מסלף את תמונת ההתעניינות בספרי כדי להמעיט בערכו, וגם מפר את זכותי להגיב על דברים. אולם כתבתו של לוי ממחישה לא רק השתקה, אלא גם את הצורך לדון באתיקה המקצועית של עיתונאי הספרות באופן הרבה פחות מגמתי והרבה יותר שיטתי. את הדיון הממצה צריך יהיה לדחות להזדמנות אחרת, אולם בינתיים אפשר להצביע על הכיוון הרצוי באמצעות עקרונות אחדים. את הכתיבה והעריכה תנחה תפיסה מגובשת בנוגע לטיבה של סקירה אידיאלית. כיצד מציגים תכנים בהגינות, בודקים ציטוטים ומעריכים את איכותם של טיעונים וטענות? איך מבקרים ביעילות את איכותן של הסקירות ומבטיחים, למשל, שהן מתבססות על קריאה יסודית? כתיבת סקירות תתנהל בהקשר חף ככל האפשר מניגוד עניינים. ▪ חובה לסלק ניגוד עניינים אצל הסוקרים. כמו כן, חובה למסור ספר לידי סוקר המתמצא בתחום. אולם בקהילות מקצועיות קטנות, הסוקר המתמצא בדרך־כלל קשור - באופן חיובי או שלילי - למחבר הספר, ולכן נגוע בניגוד עניינים. לאור יעילותו המוגבלת של הגילוי הנאות, האם נכון להפיג את המתח בין החובות באמצעות הסתרת זהותו של המחבר? (כאן המקום להעיר שבמקרה של גולן ומשעני הדילמה כלל אינה מתעוררת, משום שגולן אינה מתמצאת, לדעתי, בנושאי "הנדון: אשכנזים"). ▪ חובה לסלק ניגוד עניינים אצל העורכים. האם סביר לסמוך על היושרה שלהם או שיש צורך במנגנון בקרה? כל היבטי הדיון בספר יתנהלו ברוח האידיאל הדמוקרטי של חופש הדיבור. לא פעם חולשים הסוקרים והעורכים על מוקדי כוח רבים (טורים בעיתונים, מוספי תרבות, תוכניות טלוויזיה, הוצאות ספרים, משרות באקדמיה); כיצד נכון להגביל את כוחם כדי להגשים את האידיאל של חופש הדיון - החופש לבחון רעיונות מכל צד בלא מורא של סנקציות, נידויים וחרמות? אחרי הכל, חופש הדיון חיוני לחיפוש אחר אורח החיים הטוב ובעל הערך. ד"ר מרב רוזנטל־מרמורשטיין גיליון 63, יולי 2006

כנס איגוד מועצות העיתונות: מדוע בעיתוני מדינת וושינגטון לא פועל אף אומבודסמן אחד, האם היה צריך לפרסם את תמונת בת-זוגה של ידוענית אמריקאית בארון וכיצד לזהות זבל פרסומי

שלושה פנים של שקיפות עמדו במרכזו של פאנל שהתקיים אתמול (10.9.13) בכנס איגוד מועצות העיתונות באירופה. הכנס נערך בתל-אביב בחסות מועצת העיתונות הישראלית, לרגל יובל שנים להקמתה, בשיתוף עם המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל אתר זה). בפאנל, שהנחה ד"ר מוטי נייגר, דיקן בית-הספר לתקשורת במכללת נתניה, השתתפו גון האמר, עיתונאי בדימוס ונשיא מועצת עיתונות עצמאית במדינת וושינגטון בארצות-הברית; גל אוחובסקי, שהוזמן כדי להביע את עמדותיו בנוגע לעיסוק התקשורתי בנטיות מיניות של ידוענים; וחוקרת התקשורת ענת באלינט, המתמקדת בתופעת הפרסום והמיתוג הסמוי בכלי התקשורת. גון האמר, בעבר עורך בכיר ב"סיאטל טיימס" ומבקר תקשורת, סיפר על מאפייניה של מועצת העיתונות שבראשה הוא עומד, שהיא לדבריו גוף ייחודי בשדה מועצות העיתונות המשתתפות בכנס ובשדה הפיקוח על התקשורת בכלל. "מישהו שאל אותי, אתם ממומנים על-ידי הממשלה, על-ידי הגופים העיתונאיים?, והשבתי שלא. אנחנו מינינו את עצמנו. אנחנו ארגון עצמאי של אזרחים שנוסד על-ידי קבוצה של אנשים, ובכללם עיתונאים, שחשבו שיש בעיה עם ערכי האמינות וההגינות של התקשורת במדינת וושינגטון. הרבה מחברי העיתונאים שואלים אותי מי מינה אותי, והתשובה שלי היא: מי מינה אתכם?". המימון לגוף שבראשו עומד האמר מגיע מתורמים, ולדבריו, הללו מעולם לא ניסו להשפיע על עבודת המועצה. לדברי האמר, בשל הסעיף בחוקה האמריקאית המגן על חופש הביטוי, בארצות-הברית לא ייתכן מצב שבו הפיקוח על התקשורת ייעשה באמצעות חקיקה או באמצעות גופים הפועלים בחסות הממשלה. מודל הפיקוח הרצוי, הוא אומר, הוא מודל של פיקוח עצמי, הנעשה על-ידי עובד או מחלקה בתוך כלי התקשורת – אלא שפיקוח ממין זה כבר כמעט שאינו קיים בארצות-הברית. בהעדר פיקוח ממסדי או פנימי, המודל שנותר הוא פיקוח חיצוני עצמאי, אלא שגם בתחום זה ארצות-הברית אינה משופעת ביוזמות בנות-קיימא. "היתה מועצת עיתונות ארצית, שפעלה במשך 13 או 14 שנה בשנות ה-70 וה-80, אבל היא לא הצליחה להחזיק את עצמה, בין היתר משום שהוושינגטון פוסט והניו-יורק טיימס התנגדו לרעיון של פיקוח חיצוני", אמר האמר. את מודל הפיקוח שבו הוא לוקח כיום חלק מכנה האמר "פיקוח אזרחי". מועצות עיתונות אזוריות, אמר האמר, לא החזיקו מעמד גם הן. "כיום אנחנו מועצת העיתונות היחידה בארצות-הברית כולה", הוסיף, ואמר כי לדעתו הסיבה לכך היא שעיתונאים אמריקאים נוטים להיות יהירים ואינם מחבבים את הרעיון של חיטוט באופן שבו הם עושים את עבודתם. במקביל לקמילת יוזמות הפיקוח החיצוני על העיתונות, אמר האמר, מהלכי קיצוצים מביאים לכך שגופי תקשורת אמריקאיים רבים נפטרים ממבקרי הפנים שלהם. "בכלי התקשורת הפועלים במדינת וושינגטון לא מכהן כיום אפילו אומבודסמן אחד", אמר. "כשאני עבדתי בסיאטל טיימס בדיוק קיצצו את המשרה הזאת, כמו שעשו בוושינגטון פוסט לא מזמן". הגוף שבראשו עומד האמר, שנוסד ב-1998, פועל בין היתר לקביעת סטנדרטים שיאפשרו התנהלות שקופה יותר של עיתונים. במסגרת זו יזמו וקידמו במועצה קוד אתי וולונטרי שזכה לשם TAO – ראשי-תיבות של המלים שקופה, אחראית ופתוחה. "יש כל מיני קודים אתיים, ולפי הגישה שלנו, לא ממש משנה איזה קוד אתי גוף תקשורת מאמץ, כל עוד הוא מאמץ קוד כלשהו וממלא אחר כלליו בשקיפות", אמר. "אני מאמין שעיתונאים, הדורשים מכל היתר להיות שקופים ופתוחים, צריכים באותה מידה להיות שקופים ופתוחים לגבי מי שהם, מאיפה הם באים, מי תומך בהם, מי מממן אותם. אם הם מבצעים טעויות, עליהם לקחת עליהן אחריות ולתקנן, או ליזום כתבות המשך", הוסיף. גל אוחובסקי, לשעבר עיתונאי ועורך וכיום קולנוען ומנחה טלוויזיה, התבקש לדבר על נורמת השקיפות שלדבריו ראוי שיאמצו ידוענים לא-הטרוסקסואלים המסתירים את נטיותיהם המיניות. "אאוטינג הוא תופעה שבאמצעותה מעניין להסתכל על האופן שבו התקשורת מתייחסת לפרטיות וסודות", אמר אוחובסקי. "מעניין מאוד לשאול מה התקשורת רואה כמידע שלגיטימי לפרסם, ומה לא. מתי לטום קרוז, למשל, יש זכות לשמור על פרטיותו, וכיצד הוא מנגד משתמש בתקשורת כדי לקדם את עצמו ולעשות המון כסף. כשאתה נעשה מפורסם, אתה עושה עסקה עם העולם – אתה משתמש בפרסום שלך ובתקשורת, ואתה לא יכול להחליט מה להשאיר בחוץ", הוסיף. לדברי אוחובסקי, שנשאל מה הופך את החשיפה הכפויה שהוא מציע למעשה אתי, הצורך לבצע אאוטינג נוגע רק לבני-אדם מפורסמים שאינם נשואים ושאין להם ילדים, כאלה שלמעשה מנהלים את חייהם מחוץ לארון ורק דורשים שלא יחשפו את נטיותיהם המיניות בתקשורת. "האנשים היחידים שעומדים במרכזה של השאלה הם אנשים כמו אנדרסון קופר או גודי פוסטר, שמנהלים באופן פומבי אורח חיים גאה, אבל למרות שהם מאוד מפורסמים, הם לוחצים על כלי התקשורת לא לפרסם מידע על נטייתם המינית", הסביר. "לפני משהו כמו 15 שנה, רוזי אודונל נהגה ללכת למשחקי כדורסל של הניו-יורק ניקס עם בת זוגה. כל כלי התקשורת פירסמו את תמונתה בקהל בלי בת הזוג. מה גרם להם להסכים לזה?", הוסיף אוחובסקי. "אני חושב ששאלת האאוטינג מתייחסת רק לאנשים שגורמים לכל מי שיושב בחדר הזה לשחק משחק סרק ולרקוד לפי חוקיו. וזה חוק שחל רק על גאים – אם אתה הטרוסקסואל ואתה מתגרש, או שאתה מנהל רומן מחוץ לנישואים, התקשורת באמריקה או בישראל תרדוף אותך בטירוף", אמר עוד. "רומנים מחוץ לנישואים זה נושא שבדרך-כלל התקשורת הישראלית לא מתעסקת איתו", העירה בהקשר זה ענת באלינט, שביקשה למתוח ביקורת על תפיסתו של אוחובסקי. "אאוטינג זה מעשה אקטיבי, וזה אחד המעשים האלימים ביותר שניתן לעשות לאדם. אני לגמרי חולקת עליך בנושא, ואני חושבת שזה מפר את זכותו של אדם להגדרה עצמית. אדם יכול להחליט שהוא מפרסם דברים מסוימים, ושדברים אחרים הוא שומר לעצמו". באלינט הוזמנה לכנס כדי לדבר על מידת השקיפות הנדרשת בעידן שבו התכנים המערכתיים והאישיים הולכים וסופחים יותר ויותר ערכים פרסומיים. לדבריה, התקופה הנוכחית מתאפיינת בטשטוש של גבולות שבעבר היו ברורים יותר. לדברי באלינט, בשנים הקרובות תתעצם אחת הבעיות הכרוכות ב"אובדן ההייררכיות של מידע", כהגדרתה. "בימים הישנים והטובים ידענו פחות או יותר מה זה עיתון, מיהו עיתונאי, מי עומד מאחורי מאמר ועד כמה הוא אמין, מהו מקור אמין ומהו מקור לא אמין", אמרה. "בעידן הנפלא שלנו, של שפע מידע ושל הרשת, המדדים האלה הולכים ונשחקים. היום כל אחד הוא משורר, כותב ועיתונאי – או לפחות אנחנו חושבים שהוא כזה". על הכר הפורה שמספקות הטכנולוגיה והדמוקרטיזציה המואצות של עידן המידע עולה כפורחת תופעת הפרסום הסמוי לסוגיה: הצבת מוצרים (Product Placement), חסויות, פרסומות אגב, תוכן שיווקי, כתבות ומאמרים פרסומיים (Advertorials) וכן הלאה. "יש שמות שונים, והם מעידים על העמדה של מי שמשתמש בהם כלפי התופעה", אמרה באלינט. "התקשורת והעיתונות לא הצליחו להפריד בין המערכתי והמסחרי באופן מושלם – אבל זה תמיד היה אידיאל שניסו להגשימו", הוסיפה באלינט. "מה שקורה עכשיו זה דבר חדש: יש כוחות פעילים שפועלים לטשטוש ההפרדה בין המערכתי למסחרי", אמרה, והציגה בפני הנוכחים בכנס גיליון של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מה-16 באוגוסט 2013, שהוקדש לפרויקט משותף של העיתון ושל בנק הפועלים ושהיה מושאו של מאמר שפירסמה לאחרונה ב"העין השביעית". "אם תפתחו את הכפולה הראשונה, תבחינו במאמר דעה מאת מנכ"ל הבנק", אמרה באלינט. "מולו – מאמר של הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון, סבר פלוצקר. פלוצקר כותב כמה זה נורא שהמדינה זונחת משפחות לחסדיהם של כוחות אחרים, ובהם כמובן בנק הפועלים. מנכ"ל בנק הפועלים כותב על פרויקט ליווי המשפחות". אחד הנוכחים בכנס ביקש לדעת אם העיתון הצהיר על כך שהמוסף הוא פרי של שיתוף פעולה עם גוף בעל אינטרס מסחרי. "זו שאלה טובה", אמרה באלינט, "כי זה מוצב מול הפנים של הקורא, אם כי באותה מידה זה מוסתר. למה אני מתכוונת? הלוגו של בנק הפועלים מופיע כמובן בכל כפולה של העיתון – אבל האם זה גילוי נאות, או שבעצם מדובר במיתוג? האם זה מידע עיתונאי, או שזה קמפיין שיווקי? הגופנים והצבעים שבהם נעשה שימוש בעיצוב המוסף זהים למיתוג של בנק הפועלים – כך שבנק הפועלים נמצא בכל מקום, בבחירת הנושא, בעיצוב, בלוגואים, בהכל". "זה ממש מגעיל, אין שום דבר טוב שאפשר להגיד על המוסף הזה", אמר אוחובסקי, "אבל אולי הגיע הזמן שנסתכל על הדברים האלה בצורה שונה. למשל, האדם הישראלי המפורסם ביותר שמשתמש באינסטגרם הוא בר רפאלי, דוגמנית. יש לה משהו כמו 700 או 800 אלף עוקבים. היא מפרסמת תמונות שלה ושל דברים שהיא עושה, וגם שמה תמונות של אובייקטים פרסומיים ומותגים שהיא אוהבת – והאנשים שעוקבים אחריה נותנים לה אותה כמות לייקים שהם נותנים לתמונות האחרות. "אני חושב שאנחנו צריכים לקחת בחשבון שבעידן המודרני אנשים הם קצת יותר חכמים", הוסיף אוחובסקי. "אנשים היום יודעים טוב יותר מפעם איך לזהות זבל פרסומי. אני לא חושב שאף אחד קורא את המוסף הזה וחושב דברים טובים יותר על בנק הפועלים – כולם שונאים את בנק הפועלים. העיתון הכי גדול בישראל הוא חינמון שממומן על-ידי המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, והקו המרכזי של העיתון הזה הוא לכתוב דברים טובים על ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כ-50% מהאוכלוסייה קוראים את העיתון הזה, וזה לא גורם להם לחשוב עליו דברים טובים יותר". "ההנחה שלך היא הנחה מסוכנת", קבעה באלינט. "אתה מניח שהידע שיש לך, שהוא מאוד אליטיסטי, דומה לידע שמחזיק יתר הציבור. זה לא אומר ששאר הציבור לא חכם, אלא שגם אנשים חכמים צריכים כלים נאותים שיאפשרו להם לדעת מה הם אוחזים בידם ומה הם קוראים. איך אפשר להיות חכם אם אין לך מושג מה קורה? בעתיד, המשימה של מועצות עיתונות תהיה לתת לקהל הרחב כלים טובים יותר להבין באופן בהיר מה עומד מול עיניו ומה מתוך זה הוא תוכן פרסומי".

המים ה"מינרליים" הם ביסודם המצאה של אנשי שיווק ופרסום, כמו גם ה"מים בטעמים" וכעת ה"נביעות+אנרגיה". כך מוכרים לנו קפאין וסוכר בעטיפה בריאותית

המוצר החדש מבית נביעות, המכונה "נביעות פלוס אנרגיה", הוא חלק מתופעה תרבותית מרתקת, החושפת רובד משמעותי של התת-מודע הקולקטיבי ושל כמה מאמונותיו המובלעות של הציבור על אודות בריאות ומדע. המים המינרליים בבקבוקים באו לעולם על רקע "שגעון הבריאות" שאחז בתרבות המערבית לפני כמה עשורים, כדרך התמודדות של חברת השפע עתירת השומנים והפחמימות עם כמה מהמגפות החדשות של העידן הנוכחי – בייחוד השמנה, סוכרת ומחלות לב. כך למשל פעילות גופנית, מזון דיאטטי ומזון בריאות החלו לתפוס מקום מרכזי באורחות חייהם של בני-אדם רבים. החרדה של אנשים לבריאותם והמדיקליזציה של חיי היומיום הפכו אותם למטרות נוחות מאין כמוהן ליצרניות התרופות ותוספי התזונה, לחברות המזון, ליצרניות המשקאות הקלים ולמכוני הכושר והבריאות. "המים המינרליים", קטיגוריה חדשה יחסית בהיסטוריה של המזון, השתלבו היטב באורח החיים הספורטיבי והבריאותי, שגייס הן את ה"מדע" והן את ה"טבע" לתעשייה החדשה והמשגשגת. המים המינרליים נהנים מהילה כפולה – של "מדעיוּת" מחד ושל "טבעיוּת" מאידך. אלא שהמים ה"מינרליים" הם ביסודם המצאה של אנשי שיווק ופרסום. מקור המונח באירופה, שם יוחסו למי המעיינות העשירים במינרלים סגולות שונות, ואתרי תיירות רבים משכו אליהם בצורה זו שוחרי בריאות מרחבי העולם. ההבחנה המדעית בין מי ברז למים מינרליים היא שרירותית ביסודה וקשורה לכמות היחסית של חומרים מסיסים במים. מדענים מבחינים אמנם בין מים מזוקקים (המכילים, מלבד מולקולות של H2O, כמות מזערית של חומרים נוספים) ובין מים מתוקים רגילים, הנובעים ממקורות שונים והמכילים גם מגוון של מינרלים כגון סידן ונתרן. מסיבה זו, מי הברז המוכרים לנו הם בעצם מים מינרליים לכל דבר: הם מכילים סידן, נתרן, מגנזיום, יוד וחומרים נוספים בעלי ערך תזונתי, ממש כמו המים המינרליים הנמכרים בבקבוקים. המים המינרליים המבוקבקים גם לא מכילים תמיד כמויות גדולות יותר של מינרלים מסוימים בהשוואה למי הברז. כך מי הברז הישראליים (המכונים גם "מים קשים") מכילים סידן ומגנזיום (מינרלים בעלי ערך בריאותי רב) בכמויות גדולות יותר בהשוואה למים המינרליים שבבקבוק (כמויות אלו של סידן ושל מגנזיום גורמות להיווצרותה של אבנית במכונות הכביסה ובקומקומים החשמליים). למי הברז יש יתרונות רבים וחשובים: הם זולים מאוד באופן יחסי, הגישה אליהם נוחה והם מכילים (בישראל ובמדינות רבות אחרות) גם פלואוריד, שנוסף להם כדי להגן מפני מחלת העששת, ולעתים גם כמויות קטנות של כלור לקטילה של חיידקים. למרות זאת, דווקא למים המינרליים יצא שם של מים "בריאים", "טהורים" וטעימים. כך, וחרף העובדה שבמבחני טעימה עיוורים רוב הנבדקים אינם מסוגלים להבחין בין מי ברז למים מינרליים, הציבור מוציא מדי שנה סכומי עתק עבור הזכות לשתות את המים הנמכרים לו על-ידי חברות כגון מי-עדן, נביעות, סן-בנדטו ועוד. גם רבים מן האנשים שעוסקים בפעילות גופנית אינם יכולים שלא לשאת עימם בקבוק של מים מינרליים, שהדמיון הפופולרי מקשר באופן הדוק עם אורח החיים ספורטיבי. על רקע זה עלה רעיון נוסף במוחם של המשווקים והפרסומאים: ה"מים בטעמים". לוקחים מים מינרליים ומוסיפים להם חומרי טעם וסוכר (אך לא חומרי צבע); מתקבל משקה הדומה במראה – גם מבחינת האריזה – למים המינרליים ה"רגילים", אבל טעמו הוא כשל משקה ממותק. בדרך זו מצליחות יצרניות המים המינרליים לאחוז במקל בשני קצותיו: הדימוי הבריאותי והספורטיבי (ואף הדיאטטי) של המים נשמר, אך נוספים לו גם הטעם והסוכר המפתים את הצרכנים שוחרי הקלוריות. הצרכנים יכולים אפוא ליהנות מהמיטב שבכל העולמות: לדמיין שהם פועלים למען בריאותם מחד גיסא, ולזכות במנת הסוכרים שהם כמהים לה מאידך גיסא. המיטב שבכל העולמות, לבד מזה הקיים במציאות, כמובן. ה"מים בטעמים" אולי מותחים את תכולת ההגדרה של "מים", שכן מדובר, בחשבון אחרון, במשקה קל לכל דבר; אבל ההמצאה החדשה שבה מתגאה חברת נביעות בפרסומותיה עוברת במפורש את גבולות ההיגיון: מדובר, כאמור, ב"נביעות+אנרגיה" – מים שנוספו להם סוכרים וקפאין וכן כמה ויטמינים מקבוצת B, כוֹלין ומגנזיום. באתר האינטרנט של נביעות מתוארות סגולותיו של המוצר בלשון לירית במיוחד, שראוי לצטט ולבחון באריכות: "כולנו שואפים לגדולות, רוצים להצליח, מבקשים למצות את החיים ולהספיק הכל. אך לפעמים יש רגעים שבהם האנרגיות נחלשות, תחושת העייפות משתלטת ומקשה עלינו לתפקד כמו שאנחנו רוצים ומצפים מעצמנו. במיוחד עבור רגעים כאלו פיתחה נביעות את נביעות+אנרגיה – משקה חדשני שנועד להחזיר לגוף את תחושת האנרגיה והחיוניות". כמו כל מפרסם ממולח, גם בנביעות יודעים אפוא שהדרך אל כיסו של הצרכן מתחילה בחנופה. הנה כי כן, נביעות מודיעה לצרכניה שהם (כמו חברת נביעות עצמה) "שואפים לגדולות". ומדוע, ישאל בוודאי הצרכן הממוצע, מדוע איני מצליח להגיע לאותן גדולות שאליהן אני שואף? התשובה מגיעה ללא שיהוי: "לפעמים [רק לפעמים] האנרגיות נחלשות" ו"תחושת העייפות משתלטת"; ובמלים אחרות, בני-אדם – בין אם הם "שואפים לגדולות" ובין אם לאו – מתעייפים (לפעמים). "נביעות + אנרגיה מיועד לאנשים המודעים לעצמם ולצרכים המשתנים במהלך היום, אנשים השואפים לאמץ לעצמם אורח חיים מאוזן ובריא ולהיות במיטבם בסיטואציות המשתנות לאורך היום – הן בשעות העבודה והן בשעות הפנאי". כלומר, אם אתם חסרי מודעות עצמית, ואם אינכם מעוניינים בבריאות ואין לכם רצון להיות במיטבכם "בסיטואציות המשתנות לאורך היום" – נביעות+אנרגיה אינו המשקה המיועד לכם. "המשקה מכיל רכיבים המוכחים מחקרית כמסייעים להעלאת האנרגיה ותחושת הערנות בטווח המיידי (קפאין, סוכרוז) ולאורך זמן (כולין, מגנזיום). רכיבים נוספים, כגון הוויטמין ניאצין והחומצה הפנטוטאנית, מאפשרים הפקת אנרגיה יעילה מהמשקה. נביעות+אנרגיה מיועד לאנשים אשר בוחרים להעלות את רמת האנרגיה שלהם בדרך קלה, זמינה ובריאה יותר. נביעות+אנרגיה הוא משקה על בסיס מים מינרליים המספק לגוף כמות משמעותית של נוזלים, ללא חומרים משמרים, צבעי מאכל וממתיקים מלאכותיים". אם, לעומת זאת, תרצו (וליתר דיוק – "תבחרו" – שהרי אנשים השואפים לגדולות נוטלים את גורלם בידיהם) להתאושש מאותם התקפי עייפות ארורים "בדרך קלה, זמינה ובריאה יותר" (יותר ממה בעצם?) – אתם מוזמנים להצטרף לקהל לקוחותיה של נביעות. כמו בפרסומות רבות אחרות, אין במקרה הזה שקרים של ממש ולא הטעיית צרכנים מובהקת. הכל בסדר, לפחות מהבחינה המשפטית. נביעות אינה טוענת שמדובר במים, אלא ב"משקה על בסיס מים מינרליים"; הכל, כרגיל, מגובה בראיות מדעיות, ובעצם ב"הוכחות מחקריות" (בניגוד, נניח, להוכחות מתימטיות); אבל תחושה עזה של אי-נחת תשתלט בוודאי על כל אדם משכיל ומודע לעצמו שיקרא את הדברים: בסופו של דבר מדובר הרי במים עם תוספת של קפאין וסוכר – לא בדיוק המרשם לבריאות טובה – ועוד כמה תוספי מזון שמוטב לצרוך בדרך המסורתית (דהיינו, באמצעות מזון טרי ואיכותי). כך גם הקביעה שסוכרוז (שאינו אלא הסוכר הלבן והמוכר) "מסייע להעלאת האנרגיה ותחושת הערנות בטווח המיידי" היא קביעה נכונה מבחינה טכנית, אבל כל סטודנט מתחיל למדעי התזונה יודע היטב שסוכרים מסוג זה אינם בריאים כלל, ושמוטב להימנע ככל הניתן מלצרוך אותם. בבקבוק אחד של המשקה יש כמאה קלוריות – "כמחצית מכמות הקלוריות במיצים ובמשקאות קלים" (ככתוב באתר של נביעות) – אבל מכאן לא נובע שמדובר במוצר "בריא", ודאי שלא "דיאטטי". בכוס רגילה של קפה, הכוללת חלב (לאו דווקא דל שומן) וכפית או שתיים של סוכר, יש קפאין בשפע והרבה פחות קלוריות בהשוואה לבקבוק אחד של "נביעות+אנרגיה". כך גם בשתי כוסות קפה. מי שחפץ בכמויות גדולות של קפאין וסוכר (הנכרכים אצל נביעות במונח הניו-אייגי "אנרגיה") יכול פשוט ללגום רד-בול או משקה דומה, אם כי במקרה כזה יהיה קשה יותר להתמכר לאשליה שמדובר בסך-הכל במים.

העובדה שיש אנשים עם השקפת עולם צרה ומוזרה, שבה כל דבר נתפס כמהלך שיווקי, הופכת מטרידה כשנותנים להם לכתוב בעיתון

לקראת יום השואה פירסם "גלובס" טקסט של גילה אורן, מרצה בבית-הספר למינהל עסקים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, המבצע בשואה מעשה סדום. מסתבר שהשואה היא מותג, ולמותג שואה יש בעיה: "מספר ניצולי השואה הולך וקטן, כך שחוויית המותג הבלתי אמצעית באמצעות עדויות הניצולים הולכת ומתרחקת". אני, אגב, ניסיתי להסביר לניצולים שזה שהם מתים ממש דופק את המותג, אבל הם מתעקשים. למרבה המזל, יש לשואה עדיין כמה נכסים מותגיים חזקים כמו הטלאי הצהוב, היד המקועקעת במספר, השלט "העבודה משחררת" ועוד. "אלה הם סימנים המזוהים עם המותג שואה ומוכרים בעולם". "יובל, די עם הציניות", אתם ודאי ממלמלים בזוועה. "יש גבול". ואני אומר, יש דברים שאפילו אני לא יכול להמציא. כמו, למשל, הקביעה של אורן שלפיה "השוק הפרוץ והתחרותי של התודעה מזמין היום גם את אנשי השיווק ומנהלי המותגים לקחת חלק בניהול זכרון השואה". אורן לא מסתפקת בהזמנה ומציינת ש"סיפורי עדות, דיונים ערכיים וטקסי זיכרון יקבלו SMS או Like, וזה יהיה לא פחות מרגש וחינוכי מעמידת הדום המסורתית בזמן הצפירה". אם אני מבין נכון, אם למשל יופיע סיפור של ניצולת שואה שמתארת כיצד מנגלה עשה ניסוי באחותה התאומה, וכיצד היא שרדה את תקופת השואה בכך שהתחבאה בדיר חזירים במשך כמה חודשים, נעשה לו "לייק". או אולי, וזה רעיון אפילו מוצלח יותר, נעשה "ניצול נולד": לקראת יום השואה יוצגו עשרה ניצולים (לא לפני שלב הבחינות ומחנה האימונים) שיספרו את סיפוריהם, והקהל, באמצעות הודעות SMS (זה טוב למותג), יבחר ניצול אחד שייצא לטיול רכבות ברחבי אירופה. קשה למצוא מלים שיתארו את הוולגריות של הטקסט הזה, ולכן כלל לא אנסה. אבל מי שחושב שהוולגריות הזו שמורה רק לאנשים שאפופים לילות כימים במלה "מותג", עד שזו מכרסמת בעצמותיהם כחומצה, לא קרא את "גלובס" בשבוע האחרון. שמחה סיגן, למשל, פותח את טורו כך: "חיסולו של אוסמה בן-לאדן הוא גם שיאו של תהליך מיתוג מוצלח, שהיה חלק מאסטרטגיית הלחימה של ארה"ב בארגון הטרור אל-קעידה במשך 11 שנים. ישראל יכולה להפיק מתהליך זה לקחים הסברתיים שיסייעו לצמצם את בידודה המדיני". 79 אנשים השתתפו בפועל בחיסולו של בן-לאדן, כלומר לקחו חלק במבצע מיתוגי מהמדרגה הראשונה, והם אפילו לא ידעו את זה. הם היו בטוחים שהם יוצאים למבצע בלב אזור עוין, תוך שהם מנהלים קרב יריות לחיים ולמוות, ובעצם מה שעשו היה עניין שיווקי גרידא. מסתבר שמה שהאמריקאים למדו והישראלים עוד לא הוא שצריך לסמן מישהו כאדם הרע. הבעיה של ישראל עם חמאס היא שישראל לא בחרה פרזנטור שלילי שייצג את הארגון וינקז אליו את כל השנאה והכעס. "הגישה הננקטת על-ידי ישראל, הנמנעת מלהצביע ולתחזק את מיתוגם השלילי של האנשים הרעים בארגונים, היא טעות הסברתית מהדרגה הראשונה, שתוצאותיה הקשות באות לידי ביטוי גם בבידודה המדיני", מסביר סיגן. שלושה ימים אחר-כך, עוד סיגן, הפעם לילך, מצטרפת למערכת המיתוג (עניין בעייתי כשלעצמו, שכן נוצרת בעיה לבדל את המותג לילך סיגן מזה של המותג שמחה סיגן, עובדה שוודאי מטרידה את מומחי המיתוג של "גלובס"), וכותבת: "החיסול של בן-לאדן גם הוא סוג של מהלך שיווקי: הוא חיסול הסמל של מחנה היריב. זהו מהלך מפתיע שהטיימינג שלו כנראה אינו מקרי – הוא מסובב טרנד שלילי, שעבד נגד נשיא ארה"ב ברק אובמה מאז הבחירות לבתי-הקונגרס וליווה אותו עד היום. הוא מסמל את תחילתו של טרנד חיובי שנולד ממהלך שהוא בעיקר סטייטמנט, ועכשיו צריך יהיה להיות מתורגם למעשים כדי להחזיק לאורך זמן". ראשי סחרחר: יש כאן מהלך שיווקי מבוסס על מותג, שבוצע בטיימינג מפתיע, ושסותר טרנד שלילי באמצעות סוג של סטייטמנט. ראייתם החד-ממדית (והעילגת) של סיגן את סיגן וחברתם האחרת לדפי "גלובס" אינה מטרידה אותי. זכותו של כל אדם להיות חד-ממדי. מה שמטריד הוא שלאנשים האלה יש גישה לעיתון כלכלי שבאמצעותו הם מעבירים מסר שלפיו אפשר לתמצת את כל המוטיבציות, כל המעשים, כל השיקולים וכל האינטרסים אל תוך מלה אחת: "מותג". אין פוליטיקה – יש שיווק; אין טרור – יש מיתוג; אין צורך לשכנע את דעת הקהל – רק לכבוש נתחי שוק. ראייה כל-כך צרה של העולם מובילה באופן טבעי לתפיסה עיתונאית צרה, דלה וחלולה. אין סיבה להתעמק, לחקור ולרדת לשורשם של דברים בשעה שכל מה שצריך לעשות הוא לנתח את המהלכים השיווקיים השגויים של היטלר (למרות שתודו שהצדעה במועל יד היא חתיכת שיחוק). לא בטוח שזה מה ש"גלובס" רוצה שיחשבו עליו כאשר קוראיו שומעים את שמו. מצד שני, מה אני מבין במיתוג. ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל

כשמביטים ברשימת בעלי כלי התקשורת בישראל מבינים: אין להם סיבה להוביל קו נגד פרות המזומנים שלהם • העוולות הבסיסיות ביותר במדינה - זוכות לסיקור ספורדי ולא נשכני. מה בכל זאת אפשר לעשות? • פרשנות

הנה שלוש עובדות מחרידות שלכאורה אין ביניהן שום קשר: 1. בישראל יש יותר מחצי מיליון חולי סוכרת. בהשוואה בינלאומית שערך משרד הבריאות התברר שאנחנו במקום השני בשיעורי התמותה מהמחלה. סוכרת היא סיבת המוות השלישית בישראל. 2. כ-2,500 איש מתים מזיהום אוויר בישראל מדי שנה. יותר מטרור, יותר מתאונות דרכים, יותר ממלחמות. 3. הישראלים לא מודעים לאי השוויון המחריף במדינה. ב-OECD בדקו וגילו ש"תחושת אי השיוויון" בישראל – נמוכה. רובנו תופסים את הפערים כקטנים משמעותית מכפי שהם באמת. במציאות אנחנו בתחתית מדינות ה-OECD בפערים חברתיים ובאי-שיוויון ובדרך להיות "שיאני אי-שוויון". העשירים מתעשרים והעניים מתרוששים. מה הקשר בין מפעלים מזהמים, תעשיית הסוכר, ותפיסה ציבורית מעוותת של פערים הולכים ומעמיקים? לא, זה נראה לגמרי לא קשור – עד שמביטים ברשימת בעלי כלי התקשורת בישראל: נמצאים בה הבעלים של המפעלים המזהמים בישראל, הבעלים של תעשיית הסוכר, ואיתם מיליארדרים נוספים מהאלפיון העליון, אותו נתח זעיר בחברה שהולך ומתעשר ככל שאי השוויון הולך ומתגבר והציבור נכנס לחובות. מנכ"ל שקוף ניר בן-צבי לקח לאחרונה את רשימת עשירי ישראל והצליב אותה עם מפת הבעלויות בתקשורת. הוא הראה כיצד חמישה מהאנשים העשירים בישראל – דודי ודרורית ורטהיים, אודי אנגל, עפרה שטראוס ומריוס נכט, יחד עם המיליארדר לן בלווטניק, הם בעלי שני ערוצי הטלוויזיה הפופולריים בישראל (12 ו-13). הם גם מחזיקים בתאגידים המאכלסים את צמרת המפעלים המזהמים של ישראל, במונופולים של מזון מזיק, שתיה מתוקה ובנקים. ורטהיים הם הבעלים של קוקה-קולה ישראל, מונופול בתחום המשקאות הממותקים (והבעלים של מחלבת טרה, נביעות, פריגת ועוד), ושל בנק מזרחי טפחות. שטראוס היא הבעלים של חברת המזון הגדולה בישראל, שחלק ניכר ממוצריה עתירי סוכר ומלח. אנגל מחזיק בבתי הזיקוק ובכימיקלים לישראל, מהחברות המזהמות בישראל, ובלווטניק במפעל המלט נשר ברמלה, המפעל הפרטי המזהם במדינה. למה שהמיליארדרים ששולטים בתקשורת יובילו קו תקשורתי נגד פרות המזומנים שלהם? איזה עניין יש להם בסדר יום שיתמקד בפערים העצומים ההולכים ונפערים בחברה, בביקורת על תגובתה הרפה של הממשלה למגפת הסוכרת ולתחלואה שעולה למדינה לפחות 20 מיליארד שקל לשנה, או על המחדלים הנוראיים בפיקוח ואכיפה על המפעלים המזהמים? הצצה במפת הבעלויות בתקשורת יכולה כך להסביר שלל עוולות: למשל העובדה שבמשרד הבריאות ממתינות עדיין התקנות לאיסור פרסום מזון מזיק. המהלך הזה יכול למתן את שטף המסרים שמוזרמים לישראלים מכל עבר המעודדים צריכת חטיפים ומשקאות מתוקים – אותם מוצרים שתורמים רבות לתחלואה במימדים מפלצתיים. הבעלים המרכזיים של קשת, דודי ודרורית ורטהיים, מחזיקים גם בתאגיד קוקה-קולה ישראל (החברה המרכזית למשקאות), מונופול בתחום השתייה הקלה והמזיקה והבעלים, בין היתר, של מחלבת טרה וחברת נביעות; וגם בבנקים מזרחי טפחות ויהב. קשת מפעילה את ערוץ 12 והיא הבעלים של חדשות 12 ושל האתרים N12 ו-mako. ערוץ 12 הוא מונופול בידור וחדשות השולט על כ-70% משוק הטלוויזיה המסחרית, והאתרים N12 ו-mako מתחרים על המקומות הראשונים בטבלת אתרי החדשות הפופולריים. עד לאחרונה החזיק גם טייקון גז מניות בקשת, יצחק תשובה. הוא נאלץ למכור את מניותיו בשל החלטת ועדת הריכוזיות. תשובה הוא טייקון אנרגיה ונדל"ן הנוהג להגיע לסף פשיטת רגל כל כמה שנים. הוא גם במידה רבה אדריכל מדיניות האנרגיה של ישראל, שהנציחה במדינה מונופול גז ותלות משקית בדלק הפוסילי המזהם. עוד בקשת נמצא את מריוס נכט, ממייסדי "צק פוינט" (הון מוערך: 3.8 מיליארד דולר), שמחזיק כ-8% ממניות החברה, שאותן רכש מתשובה. בת זוגו לשעבר של נכט, עו"ד ענת אגמון, מחזיקה ב-50% מהבעלות על "גלובס". נכט טען בעבר כי הזרים עשרות מיליוני שקלים ל"גלובס", ודרש לקבל לידיו את המניות של אגמון. האוליגרך היהודי לן בלווטניק הוא בעל השליטה בערוץ 13 ובחברת החדשות שלו. בלווטניק גם מחזיק במפעל פרטי שהוא המפעל השלישי המזהם ביותר בישראל – מפעל המלט נשר ברמלה. הונו מוערך ב-34 מיליארד דולר. בלווטניק העיד בעבר כי רכש את השליטה בערוץ (עוד בגלגולו הקודם כערוץ 10), לבקשת נתניהו. עוד בערוץ 13: אודי אנגל ומשפחת שטראוס – שניהם בעלי מניות ברשת 13 ובחברת החדשות שלה. אנגל הוא שותפו של עידן עופר בחברת האחזקות XT, המחזיקה בשרשור בתאגידים מהמזהמים בישראל – בתי הזיקוק לנפט וכימיקלים לישראל, כמו גם בחברת הספנות צים ובעסקים אחרים. שטראוס היא חברת המזון הגדולה בישראל ומחברות הקפה הגדולות בעולם. יצחק מירילשווילי, שהונו המשותף עם אביו מוערך ב-3.4 מיליארד דולר, הוא הבעלים של ערוץ 14, רדיו קול חי ואתר 0404. מירילשווילי האב עשה את הונו כמו אוליגרכים אחרים עם התפרקותה של ברית המועצות, ובנו עשה הון נוסף מהקמת רשת חברתית ברוסיה. עסקי המשפחה מגוונים, וכוללים בין השאר אחזקות בתחום האנרגיה (תחנת הכוח באר טוביה) והטכנולוגיה (ווטרגן). הבעלים של חברת HOT וכן של ערוץ החדשות הישראלי i24News, המשדר באנגלית, צרפתית וערבית – הוא פטריק דרהי. אנשיו של דרהי העידו כי הוא הקים את הערוץ מטעמי ציונות ובלי שיכניס לו כל רווח כספי. יש מי שמסבירים אחרת את אחזקותיו התקשורתיות של דרהי ברחבי העולם, אותן הוא מנהל במקביל לעסקי הטלקום הבינלאומיים, מוטי הרגולציה, מהם מגיע הונו הגדול. לפי דוח שהוציא ארגון עיתונאים-ללא-גבולות לפני מספר שנים, דרהי הוא אחד משורה של בעלי הון בולטים ברחבי העולם המהווים איום על חופש העיתונות. לפי הניתוח שהציע הארגון, דרהי, כמו מיליארדרים אחרים, קונה כלי תקשורת או על מנת להגביל את עצמאות העיתונאים הפועלים בהם כדי לשרת את הפעילות העסקית של יתר אחזקותיו, או כדי לצמצם למינימום עלויות של עובדים ותוכן על מנת להשיג רווחיות. שמו של דרהי צץ גם בתוכניותיו של נתניהו לעיצוב מפת התקשורת הישראלית. נתניהו יזם חקיקה שתיטיב עם הערוץ, והערוץ רתם את שידוריו לטובת נתניהו. איסור פרסום שכזה הולך ונהיה מקובל ברחבי העולם, אך שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן (יהדות התורה) תקע אותו בזמנו, וכעת תוקע אותו ממשיכו ניצן הורוביץ (מרצ). אבל על כך לא נשמע בתקשורת. הצצה במפת הבעלויות יכולה להסביר גם מדוע אנחנו לא שומעים עוד ועוד על הסכנה מזיהום המפעלים ברחבי הארץ – בחדרה, ברמלה, בחיפה, באשקלון ובאילת. מדוע שיובילו כלי התקשורת הגדולים קמפיינים שיכריחו את משרדי הממשלה להקשות על עסקיהם הרווחיים להמשיך לפעול באין מפריע, תוך סיכון אפשרי של בריאות וחיי התושבים? הצצה במפה יכולה אף להסביר מדוע התקשורת לא פתחה במלחמה נגד הבנקים שרושמים רווחי עתק מדי שנה – על חשבון הציבור הישראלי. העוולה הזו זועקת לשמיים – ארבעה בנקים שולטים ב-90% מהשוק, וכפי שציינו בדה-מרקר: "עם רווח חלומי של 18 מיליארד שקלים, חמשת הבנקים הגדולים סיכמו בסוף 2021 חמש שנים שבהן מעמדם רק התחזק, הכנסותיהם זינקו והם התחרו בעיקר בינם לבין עצמם, בעוד העמלות גדלו ומספר הסניפים הצטמצם". אנשים לא יכולים לקנות דירה, ובקרוב גם לא בננה, אבל התקשורת מעדיפה ברובה סדר יום של מסכי עשן, דוגמת סיקור אובסיסיבי להתגוששויות בין הח"כים וכלי תקשורת הטייקוניסטיים? מדברים על הסוגיה הבוערת באייטמים ספורדיים. רובם גם לא קוראים לטפל בסוגיית ההקצאה השערורייתית של אשראי לטייקונים – אף שהכנסת תמכה במסקנות ועדת החקירה שאיתרה סביב הנושא כשלים מרובים. כשלים מהם נהנים חלק מבעליהם. במילים אחרות, בעלי כלי התקשורת מחזיקים במקביל בגופים אותם התקשורת אמורה לבקר חדשות לבקרים. ניגוד העניינים – בסיסי. ליבתי. לצפות מהם לסקר בקביעות את הבעיות האמיתיות והשורשיות שמהן סובלים אזרחי ישראל, זה כמו לקוות שפירומן יתנדב מרצונו החופשי במכבי אש. והמדינה בוערת. אנשים לא יכולים לקנות דירה, ובקרוב גם לא בננה, אבל התקשורת מעדיפה ברובה סדר יום של מסכי עשן, דוגמת סיקור אובסיסיבי להתגוששויות בין הח"כים. מה שמוביל ח"כים בעיקר… להתגושש. הסיקור הזה יוצר מעגל קסמים: מגפת השתייה המתוקה מוצנעת – וכך ייתכן שנמנעים צעדים חשובים שישפרו את בריאות הציבור; אף אחד לא מדבר על זיהום האוויר – המפעלים ממשיכים בשלהם באין מפריע, והתושבים ממשיכים לסבול; לא תשמעו בצורה סדורה במהדורה על הגורמים שאחראים ליוקר המחיה – ואנחנו ממשיכים לשלם. חשוב להדגיש: זה לא מחויב המציאות. הנה עוד דבר משותף לנתונים המדכאים בתחילת הטור – לא מדובר בגזירה משמיים. בכל אחד מהתחומים יש שלל צעדים שיכולים לשפר את המצב – להגן עלינו מזיהום אוויר ומשטיפת מוח, להוזיל את יוקר המחיה ולרסק מונופולים. הדרך המרכזית לעשות זאת – היא לשפר את הכנסת. אבל זה לא יספיק אם לא נשפר גם את התקשורת עצמה אליה מחוברים הפוליטיקאים בקשר גורדי. תזכורת: קשה עד בלתי אפשר לקבוע סדר יום בלי התקשורת. יש הרבה פתרונות אפשריים, ועליהם נכתוב ונרחיב בהמשך. ארגוני חברה אזרחית פועלים בנושא, בין היתר כדי להגביל בעלויות של גורמים ריכוזיים. עד שזה יקרה, השלב הראשון הוא מודעות למצב המעוות, וצריכת חדשות בצורה ביקורתית.

מידע שהתקבל ממשרד המשפטים חושף קשר הדוק במיוחד של בכירי הפורום השמרני עם השר. במשך חודשיים נפגש השר לוין 11 פעמים במהלך כחודשיים עם ד"ר אביעד בקשי ופרופ משה קופל מהפורום. בינתיים, לוין ורוטמן מסרבים להשיב לשאלת "שקוף" אם הפורום מייעץ בימים אלה בשינוי בעילת הסבירות, המתקדם במהירות בכנסת

הקואליציה נחושה להעביר את החוק לצמצום עילת הסבירות כבר במושב הנוכחי של הכנסת, כאשר הצבעה בקריאה ראשונה עשויה להתקיים עוד השבוע. לפי דיווחים שונים, מדובר על נוסח שעבר שינויים בחודשים האחרונים בתהליך החקיקה, שבראשיתו היו מעורבים במידה ניכרת נציגי פורום קהלת. במענה לבקשת חוק חופש מידע, משרד המשפטים הוסיף לאחרונה מידע לגבי פגישות שר המשפטים, יריב לוין, עם נציגי פורום קהלת. בחודש שעבר חשפנו כיצד בא לידי ביטוי הקשר ההדוק עם הפורום – מכון מחקר ימני הממומן על ידי מיליארדרים מארצות הברית. על פי תשובת משרד המשפטים, התקיימו רצף פגישות צפופות לקראת ההכרזה על הרפורמה ומיד לאחריה, בכללן התייעצויות על תגובת הציבור. עתה אנו חושפים כי בתשובת המשך לבקשת חופש מידע של "שקוף", עולה כי בין 31 בינואר ו-6 במרץ 2023, נפגש השר לוין שש פעמים נוספות עם נציגי הפורום, כשארבע מהפגישות הנוספות היו עם ד"ר בקשי, בנושא שכונה "תיקונים בחוקי הרפורמה המשפטית", ועוד שתי פגישות עם פרופ משה קופל בנושא "חקיקת הרפורמה המשפטית". הפגישות עם פרופ קופל היו פרונטליות, אחת בלשכת השר בירושלים והשנייה בכנסת, ועם ד"ר בקשי התקיימה "פגישת זום בכנסת", פגישה פרונטלית אחת בלשכת השר בתל אביב, ועוד שתי פגישות פרונטליות בכנסת. בכך מסתכם מספר הפגישות של השר עם פורום קהלת ב-11 פגישות בטווח זמנים של 66 ימים. תשע מהפגישות התקיימו עם ד"ר בקשי, ושתי פגישות עם פרופ קופל. מאז ועד 1 ביוני לא התקיימו בין הצדדים פגישות נוספות. ב-28 במרץ החלו השיחות בבית הנשיא כניסיון קידום פשרה בין הקואליציה לאופוזיציה, ולאחר מכן הכנסת יצאה לפגרת החגים עד 30 באפריל. לאור המעורבות העמוקה של מכון המחקר בקידום חוקי המהפכה המשפטית, עולה שאלה לגבי מעורבות אפשרית בימים אלה של הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות שמקדמים לוין ורוטמן. פנייה שלנו בנושא לח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, נענתה בכך שאין בכוונת הלשכה להגיב בנושא. בשיחה עם ד"ר אביעד בקשי תגובתו הייתה "אני בן אדם פרטי, אין שום כוונה לחלוק איתכם את המידע. את המידע של נבחרי ציבור אתם מוזמנים לחלוק לפי חוק, כפי שאתם כבר עושים". מדוברות השר לוין טרם התקבלה כל התייחסות לשאלה לגבי מפגשיו לאחרונה עם פורום קהלת, למרות שאלות חוזרות ונשנות. ממשלת נתניהו השישית מעוניינת לצמצם משמעותית את סמכות בית המשפט לפסול החלטות של נבחרי ציבור על סמך מה שבית המשפט מגדיר כ"חוסר סבירות קיצוני". סיבת עילת הסבירות עליה נשענת פסיקת שופטים, מגנה לרוב מפני החלטות שעשויות להיחשב כמושחתות, משוללות היגיון, או כאלה המפרות באופן קיצוני זכויות אדם. אחת הטענות שעלו בסיקור הנושא, היא שהמוטיבציה של ממשלת נתניהו בביטול עילת הסבירות נובעת מרצון להתיר את שובו של ח"כ אריה דרעי למשרת שר בממשלה, מהלך שנפסל על ידי בית המשפט העליון, כמו גם לקדם את פיטורי היועצת המשפטית לממשלה, עו"ד גלי בהרב-מיארה, שכרגע לא ניתן לפטרה לאור עילת הסבירות. בשנה האחרונה פורסמו חומרים שונים מטעם פורום קהלת בסוגיית עילת הסבירות. בספטמבר 2022 פורסם מסמך מדיניות של הפורום, תחת הכותרת "שפטת מרובה, לא שפטת: דוקטרינת השפיטות בבית המשפט העליון בישראל" שחיברו עו"ד אהרן גרבר ושירה סולו. בינואר 2023 פרסם הפורום מספר חומרי הסברה לגבי הסוגיה, ובהם סרטון המסביר את תפיסת עולמו לגבי עילת הסבירות, מאמר של פרופ משה קופל במקור ראשון בשם "כשבודקים את השימוש המשפטי בעילת הסבירות, מגלים שהוא לא ממש סביר", ועוד מאמר במקור ראשון, הפעם מאת עו"ד אריאלה סגל, תחת הכותרת "הסירו דאגה, לבית המשפט יש מספיק בלמים על הממשלה גם בלי עילת הסבירות". ככלל, עמדת הפורום היא שבית המשפט העליון בישראל אימץ דוקטרינת סבירות חובקת כל, וכי יש לאסור את התערבות שופטי העליון בהחלטות המחוקק והממשל, לכל הפחות. לפני שבועיים דווח בישראל היום כי פורום קהלת סבור שניתן להתפשר על חלקים ברפורמה, על מנת להתחיל לעסוק בנושאים אחרים. לפי הפרסום תקודם ככל הנראה חקיקה לצמצום עילת הסבירות בנוסח דומה לחקיקה שהציע השופט נעם סולברג, לפיה עילת הסבירות תבוטל בכל הנוגע להחלטות ממשלה וועדות השרים. כלומר בית המשפט העליון לא יוכל לפסול החלטות או חקיקה על סמך עילת הסבירות, כפי שמתקיים כיום, בכלל זה החלטת ממשלה על מינויו מחדש לשר של ח"כ אריה דרעי".

במשרד להגנת הסביבה התבשמו מאישור חוק האקלים בקריאה ראשונה, אבל העבודה רק התחילה • אם ארגוני הסביבה לא יצליחו לשפר את החוק המסורס - כבר עדיף להפיל אותו • מורה נבוכים

לפני שבוע, רגע לפני פיזור הכנסת (28.6), אישרו הח"כים בקריאה ראשונה את חוק האקלים הממשלתי. ההישג התקבל בצהלות גיל במשרד להגנת הסביבה, שניסח את החוק, וגם בכמה ארגוני סביבה. אבל לאור החולשות הרבות של ההצעה, מדוע זו בעצם סיבה למסיבה? במשך יותר משנתיים, טיוטות החוק הזה היו מקור לחיכוכים פנים-ממשלתיים. הטיוטה הראשונה בקעה מהביצה בימי הממשלה הקודמת, כשהשרה להגנת הסביבה היתה גילה גמליאל מהליכוד. הקצבים העיקריים שקיצצו את כנפי הגוזל הרך היו אז שר האנרגיה דאז יובל שטייניץ ומנכ"ל משרדו אודי אדירי. שטייניץ ואדירי בלמו בגופם ניסיונות להעלאת היעד לייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, ולשילוב בחוק של מנגנון למיסוי פחמן – אמצעי חיוני לצמצום השימוש בדלקים והפחתת גזי החממה הנפלטים מהם. כשקמה ממשלת השינוי, קווי היסוד שלה עוררו תקוות לשיפורים בחוק האקלים. אלא שהממשלה החדשה הפגינה גישה ליברטריאנית אף יותר מקודמתה. אמנם, שרת האנרגיה קארין אלהרר מיש עתיד התקשתה להפקיר את הזירה לשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג ממרצ, וניסתה לתפוס בעלות על החוק הסביבתי. אבל שר האוצר אביגדור ליברמן ואנשיו פתחו חזית נגד המשרד להגנת הסביבה וגדעו באבחת חרב כל יוזמה לשיפור החוק. אנשי האוצר הסכימו לקדם טיוטת חוק נפרדת לתמחור פחמן, כפי שהוסכם בקווי היסוד של הקואליציה, אך הגורמים המעורבים לא הגיעו להסכמה על הפרטים והטיוטה נשארה תקועה במסדרונות האוצר. כתוצאה מהעימותים על חוק האקלים בתוך הממשלה, הצעת החוק שאישרו חברי הכנסת נשארה חסרת שיניים ונטולת התחייבויות, ולכן לכאורה מיותרת. אם כן, מדוע להמשיך לקדם אותה? הקריאה הראשונה היא רק שלב בדרך להשלמת החקיקה. לפני האישור הסופי בקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק האקלים צפויה לעבור דיונים ארוכים ומעמיקים באחת מוועדות הכנסת, כנראה ועדת הפנים והגנת הסביבה. העובדה שהנוסח אושר בקריאה ראשונה לפני פיזור הכנסת מבטיחה שיחול עליו "דין רציפות", כלומר שבכנסת הבאה הוא ידלג היישר לדיונים בוועדה. בזירה זו תהיה לארגוני חברה אזרחית ולפרלמנטרים חרוצים וידענים הזדמנות להטביע את חותמם בחוק. לא פעם, בתולדות הכנסת, הצעת חוק שנכנסה לוועדה רזה וחיוורת השתפרה פלאים תוך כדי הדיונים. חוק אוויר נקי המשובח הוא דוגמה חיה לכך. זו הסיבה העיקרית לקריאות השמחה שנזכרו מעלה. הפרלמנטרים החרוצים וארגוני הסביבה לא טמנו עד כה את ידם בצלחת. למעשה, קיימת אינפלציה של הצעות חקיקה פרטיות בנושאי אקלים. זה טוב, כי אם ההצעות הפרטיות האלה תאושרנה בכנסת בקריאה טרומית, אפשר יהיה למזג אותן עם ההצעה הממשלתית. ועדת הפנים והגנת הסביבה (במקרה שתאשר את המיזוג, באישור ועדת הכנסת) תוכל לדון בהצעות האלה כמקשה אחת ולהכין נוסח מאוחד להצבעה בקריאה שנייה ושלישית. מיזוג ההצעות הפרטיות השאפתניות בתוך ההצעה הממשלתית יאתגר את הנוסח הממשלתי הרפה, ועשוי לשפר אותו. אחת ההצעות הפרטיות הללו שייכת לשרה לשעבר גמליאל, והיא כבר אושרה לאחרונה בקריאה טרומית. הניסוחים בהצעת גמליאל מחייבים יותר מאלה שבהצעה הממשלתית. הצעה שאפתנית יותר, שמוביל ח"כ יוראי להב-הרצנו מיש עתיד, נכתבה בידי ארגון אדם, טבע ודין. במקביל מקדם להב-הרצנו הצעה שלישית, שאפתנית פחות. ח"כ סמי אבו שחאדה מהרשימה המשותפת מקדם חוק אקלים משלו, שנוסחו המקורי נכתב בקליניקה לצדק חברתי והגנה על זכויות בעלי חיים הפועלת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. ולבסוף, ח"כ רם שפע ממפלגת העבודה מקדם הצעה מקיפה שנכתבה במקורה בידי עו"ד אורלי אהרוני, וכבר נבחנה בלשכה המשפטית של הכנסת. הרוח החיה מאחורי שתיים מההצעות השאפתניות הוא מטה החירום האקלימי-אקולוגי, גוף פעולה אזרחי המורכב מיותר מ-60 ארגוני סביבה וחברה. כותב שורות אלו חבר בוועדת ההיגוי שלו. * * * אילו חלקים בהצעה הממשלתית עדיין טעונים שיפור? הנה מורה נבוכים קצר. אין יעדים מחייבים להפחתת פליטות עד 2030. לשון ההצעה מסתפקת בהפניה להחלטות ממשלה בנושא, שיכולות להשתנות מעת לעת. יתרה מזו, היעדים הנוכחיים שאישרה הממשלה הם עלובים – כמחצית מהיעדים האירופיים והאמריקאיים. אין חובה להכין תוכניות משרדיות להפחתת פליטות. יתרה מזו, אפילו כדי לעיין בתוכנית הלאומית להיערכות לשינויי אקלים נצטרך להמתין עד תום 2025, כאילו כלום לא בוער. ולתוכנית ההיערכות הזו לא יהיה תוקף מחייב אלא לאחר אישור הממשלה, שרשאית לשנותה. המנגנון להערכת הסיכון האקלימי מפרויקטים גדולים כפוף להחלטת ממשלה. מנגנון צריך לקבל את אישור הממשלה בתוך שנה מיום פרסום החוק – מתכון בדוק לעיכובו בידי משרד האוצר לזמן ממושך. בנוסף, לפי לשון ההצעה, החלטת הממשלה עשויה להיות הדרגתית או חלקית. ממילא, הערכת הסיכון האקלימי תהיה חסרת שיניים. בנוסח הנוכחי, ההערכה היא וולונטרית ולא מחייבת את משרדי ממשלה באופן גורף. במילים פשוטות, הצעת החוק לא תמנע את הקמתם של פרויקטים מסוכנים אקלימית שחורגים מסף פליטה מוגדר. היא כלל אינה מגדירה מה יש לעשות בהערכת הסיכון, ומיהו הגורם שיכריע אם פרויקט מסוכן יקודם או לא. לדעתי, גורלם של פרויקטים מסוכנים לא צריך להיות כפוף לשיקול דעתו של איש, בכיר ככל שיהיה, אלא להיות מוגדר בחדות בחוק. ההצעה מעניקה פטורים מהכנת הערכת סיכון אקלימית. נוסח הנוכחי אינו מחייב להכין הערכת סיכון בשורה של מקרים, כגון מצב חירום, אסון טבע, "מצב חריג", ופגיעה בזכות יסוד או באינטרס ציבורי. לדעתי, הפטורים האלה עלולים לשמש כמעקף לפרויקטים שבעלי אינטרס חפצים ביקרם. לדוגמה, יש מי שחושב שביטחון אנרגטי הוא אינטרס ציבורי ראשון במעלה. כך סבורה שרת האנרגיה וכך סבורים גם ברוני האנרגיה. הם יוכלו להיאחז באינטרס הציבורי הזה כדי לקדם הקמת תחנות כוח גזיות נוספות, בלי לבצע עבורן הערכת סיכון אקלימית ובלי לבחון חלופות. החוק יכונן מוסדות מנופחים שעלולים ליצור ביורוקרטיה מיותרת. מועצת האקלים שהחוק מורה להקים תכלול 34 חברים (!). כותבי הנוסח הראשון של ההצעה הסתפקו ב-20 חברים בלבד. יתר על כן, הרכב המועצה אינו מאוזן, וכולל בין השאר נציגים של רשות הגז, התאחדות התעשיינים, משרד האנרגיה, רשות החשמל, ושני נציגי משרד האוצר. לא ברור תפקידו של מכון האקלים החדש. הרי איש איננו מצפה שהמכון יהפוך להיות גוף מחקר, או יחליף את פאנל האקלים הבין-ממשלתי של האו"ם. המידע הנחוץ ליישום חוק האקלים זמין באקדמיה, והמחקרים המדעיים נגישים. את תפקידי מכון האקלים אפשר לאחד עם אלה של ועדת המומחים, שתוקם אף היא לפי החוק המוצע. ממילא, מכון האקלים שיוקם לפי ההצעה לא יהיה הגורם היחיד שייעץ לממשלה, אלא יפעל לצד גורמים מייעצים קיימים כגון רשות החשמל. * * * בדיונים שיתקיימו על חוק האקלים בכנסת הבאה שמור לארגוני החברה האזרחית תפקיד חשוב: לחדד את נוסח החוק, להבהיר את היתרונות, לחזק את ההתחייבויות, לסתום פרצות, להפחית עלויות, לאתגר ממשלות ולמנוע התחמקויות. אנו בארגוני הסביבה נלווה את דיוני הוועדה עקב בצד אגודל, כדי לוודא שהחוק שיוגש לכנסת לאישור סופי יעמוד בשורה הראשונה של חוקי האקלים בעולם. אבל אם לא נצליח לשפר את החוק – נעשה הכול כדי לשכנע את הח"כים להצביע נגדו. זה האינטרס הציבורי האמיתי: טובת הכלל, ולא מירוק התדמית והמצפון של מאן דהוא. יוני ספיר הוא יו"ר עמותת שומרי הבית ומייסד הפורום לאנרגיה נקייה​

אם נתעלם ממטר השנאה המילולי, נגלה דלילות מדאיגה במישור העובדתי • כתב "המקור" מגיב לסגן עורך "גלובס"

אינני יודע אם מישהו קרא את מאמרו האחרון של אלי ציפורי ב"גלובס" ולקח אותו ברצינות, אבל למקרה שכן – מצאתי לנכון להתייחס אליו. מה שעורר את קצפו של סגן עורך העיתון הכלכלי הוא תחקיר שערכתי על יחסי הבנקים ואליעזר פישמן, לשעבר בעל השליטה ב"גלובס", ושודר בשבוע שעבר בתוכנית "המקור" בערוץ 10. לשונו המשתלחת, הפוגענית והאישית מאוד של ציפורי מעוררת חשק עז להגיב באותו מטבע, אולם נדמה לי כי מוטב דווקא לכבוש את היצר ולהתייחס אליו ברמה העובדתית היבשה, שכן בה ציפורי חלש ודליל במיוחד. להוציא טענה אחת שאני אפילו מסכים איתה (מוטב היה לו נתנו גילוי נאות לכך שערוץ 10 תבע לאחרונה את ציפורי בגין לשון הרע), מאמרו של ציפורי אינו אלא מטר שנאה חסרת פשר וטעם, משולב בטיעונים מהסוגה המשמשת בעת האחרונה את נתניהו ומעריציו כתגובה לממצאים העולים מחקירותיו ("אני לא הפוליטיקאי היחיד שנפגש עם מו"לים", "למה העיתונאים לא מדברים על קשרי ההון-שלטון של פרס" וכיוצ"ב). טקטיקת כתיבה שעיקרה משפטים נפתלים ומרובי שמות תואר שמבקשים להבאיש את ריחו של מושא הכתיבה מחד, אולם קשה עד מאוד לחלץ מתוכם טיעון קוהרנטי, רלבנטי ומבוסס עובדות מאידך. כך, למשל, טוען ציפורי במאמרו כי השמצתי אותו במזיד, ללא ביסוס עובדתי, אך בוחר – מטעמיו – שלא להשכיל את קוראיו במהות המחלוקת, לפרט את הטענות כלפיו ואז להתמודד עימן. אז הנה הפרטים: באמצע 2006 הפסיד פישמן מיליארדים בפרשת הלירה הטורקית, וקיבל עצה מיחצנו, מוטי שרף, לקמץ במידע לעיתונאים על מצב עסקיו הפרטיים. היום ידוע כי אלה היו שקועים עמוק בבוץ, אולם אז הציג פישמן פסאדה אופטימית כלפי חוץ, ו"גלובס" אף פירסם כותרת נאה ולפיה "פישמן עמד בהתחייבויותיו לבנקים בפרשת הלירה הטורקית". העובדה שהעיתונות לא הצליחה להשיג ו/או לפרסם נתונים על מצבם האמיתי של עסקיו הפרטיים היא אחד הגורמים שאיפשרו לפישמן להמשיך בעסקיו עד לאחרונה. ההשמצה "במזיד" שעליה כותב ציפורי היתה איזכור, בתחקיר "המקור" ובמאמר שכתבתי בעניין באתר "וואלה", של מאמר שכתב ציפורי – בסמוך לאיזכור ההפסדים והעצה משרף. במאמר של ציפורי הוסבר, תחת הכותרת "זכות הציבור לא לדעת", כי לפעמים לא ראוי שמידע פיננסי מפורט על עסקים פרטיים ידלוף לעיתונות. העובדה שזה מה שבחר עיתונאי, סגן עורך העיתון של פישמן, לכתוב בתקופה שבה פישמן שאף לדיסקרטיות מרבית עבור עסקיו הפרטיים נראתה לי תמוהה וראויה לציון. ציפורי מוסיף וטוען כי סירבתי לתקן את ההשמצה. אז שוב, הנה העובדות היבשות: זמן קצר לאחר פרסום הטור שלי ב"וואלה" שלח לי ציפורי הודעת ווטסאפ: "מצער לראות שבשם מתקפת יחסי-הציבור של עצמך אתה מפיץ דברי בלע, שקר וסילופים עלי. זה לא מפתיע אותי כלל וכלל כי כמאמר הקלישאה אמור לי מי אדונך ואומר לך מי אתה". מכיוון שהודעתו לא כללה, בצורה אופיינית, טיעון עובדתי, אלא בעיקר שמות תואר מתובלים באווירה קונספירטיבית, ביקשתי להבין על מה הוא מדבר וכתבתי לו: "תקן אותי איפה שאני טועה". ציפורי, שתיקונים מאוד חשובים לו, השיב: "לא אטרח אפילו", והוסיף כי למד בבית הוריו את העיקרון החשוב "אל תכבד את מי שלא מכבד אותך". השבתי לו: "מה שלא מכובד זה להעלות טענות בעלמא. אם יש לך השגות, בוודאי כאלה שבדעתך לפרסם, אשמח לשמוע אותן ולמסור את תגובתי". זה היה ב-13:41. ציפורי לא השיב. כעבור כשש שעות וחצי הוא הבזיק לפתע שוב בווטסאפ והבהיר מה היתה הבעיה: במאמרו מ-2006 הוא לא התייחס לפישמן וללירה הטורקית, ואף כתב במפורש שיש מקרים שבהם כן צריך להפר את הפרטיות. כדי למנוע אי-הבנות, הבהרתי את ניסוחי בטור ב"וואלה" ואף הוספתי ניסוח מבהיר בעמוד הפייסבוק של התוכנית (את הקריינות בכתבה כבר אי-אפשר היה לשנות במועד שבו ציפורי ניאות סוף-סוף להגיב בצורה עניינית). אחר-כך הלין ציפורי על כותרת ביניים שנתנו העורכים ב"וואלה" בגוף המאמר. ביקשתי מהעורכים באתר למחוק אותה. במלים אחרות, התיאור שמסר לקוראיו, שממנו עולה כי פשוט התעלמתי מפנייתו וסירבתי לתקן דבר, הינו חסר וכוזב. הלאה. רוב מאמרו של ציפורי ענייני עוד הרבה פחות. ציפורי קובל, למשל, על כך שרביב דרוקר, מגיש "המקור", מעניק הרבה ראיונות לתקשורת וגם מעביר הרצאות. טיעון מנצח זה נבחר, כנראה משום עוצמתו הרבה, לפתוח את הטור. בהמשך קובל ציפורי על כל מיני עניינים שלא נכללו בתחקיר: החובות שלא הוחזרו על-ידי החברה הציבורית של יוסי מימן, בעל מניות בערוץ 10 ולשעבר בעל השליטה; יחסי עמוס שוקן ובנק לאומי והמאמר שכתב שוקן על המנכ"לית לשעבר גליה מאור; ומחיקת חובות מצד בנק לאומי לערוץ 10. ובכן, אלי, מדובר בהחלט בסיפורים מעוררי עניין – אבל אם לא שמת לב, התחקיר המדובר עסק באליעזר פישמן. אוסיף ואציין כי הכתבה גם לא כללה ניתוח של הסדר החוב בצים שבשליטת עידן עופר, הביאה אפס מידע על נסיבות כשלונו של בני שטיינמץ ברומניה ולא הציבה שאלות כלשהן ללב לבייב. ציפורי טוען שחוסר העיסוק במימן מלמד על צביעות. טיעון זה היה מחזיק מים לו מתחתי בתחקיר ביקורת על כך ש"גלובס" מיעט לאורך השנים לבקר את פישמן. אלא שהתחקיר לא כלל ביקורת כזו, שכן דעתי העקרונית – שאותה פרסמתי בהזדמנויות שונות – היא שמוגזם לצפות מעיתונאים לבצע תחקירים על בעל הבית שלהם – להבדיל מהציפייה כי לא יעניקו לו סיקור שגוי או מלטף ללא הצדקה. כשעבדתי ב"גלובס" לא יזמתי, בדומה לשאר הכתבים, תחקירים על פישמן – ולא זכורה לי מחאה חריפה מצד ציפורי על כך. אין ספק שמדובר בבעיה, אולם לטעמי היא פתירה ומתאזנת על-ידי השוק (כלי התקשורת האחרים כן מבקרים את אותו בעל בית, ולהפך). לכן גם לא אמרתי מלה על העובדה שאלי ציפורי נזכר לקרוע לפישמן את הצורה רק כשנייה וחצי לאחר שפישמן איבד את השליטה ב"גלובס" וחדל להיות זה שמשלם את שכרו. העובדה שציפורי מעז לבקר אחרים על התנהלות שתמונתו שלו מתנוססת לצד הגדרתה במילון, ועוד לכנותם "צבועים", היא פשוט תופעה מעוררת השתאות שהדעת מתקשה לעכל. עוד מספר ציפורי לקוראיו כי עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ", "זכה בתוכנית לכמה דקות שייחסו לו מעמד של עד מומחה, גורו עיתונות כביכול". העובדות הן שדברי שוקן בתחקיר ארכו 49 שניות. לשוקן גם לא יוחס "מעמד של עד מומחה, גורו עיתונות כביכול". לו היה ציפורי מצטט בהגינות את האופן שבו הוצג שוקן באמת, ולא משרבט מלים סתם כך כדי לייצר ארומה שלילית, היו קוראיו מבינים כי שוקן הוצג ביובש בדיוק כמי שהוא – מו"ל "הארץ". ציפורי קובל על כך שלא ניתן גילוי נאות לכך שרביב דרוקר כותב ב"הארץ" – טענה לגיטימית לשם שינוי אך שגויה בעיני, לאור העובדה שלא מדובר בתחקיר שעסק בשוקן אלא בהופעת אורח שלו בשני סינקים קצרים, שגם עליה ניתנה ההזדמנות לצמרת "גלובס" להתראיין בתגובה (עורך העיתון העדיף שלא להתראיין, וגם ציפורי הבהיר לי בעת שהכנתי את הכתבה כי אינו מוכן להגיד "אף מלה" על פישמן ו"גלובס"). מגוחך, בכל אופן, שטרוניה זו מגיעה מצידו של ציפורי – שבעצמו לא מקפיד תמיד על גילוי נאות. לו הייתי ציפורי הייתי מסתפק במשפט ביקורתי וכללי זה וממשיך הלאה, אולם מכיוון שאינני ציפורי אספק ראיה ואפנה למאמרו "חבורת בריונים" באתר "גלובס" – מאמר הכולל בין השאר ביקורת חריפה נגד ערוץ 10, ואשר אינו כולל גילוי נאות כלשהו. ייתכן כי ציפורי פשוט התבלבל וחשב שניתן להסתפק בכך ששם טורו הוא "גילוי נאות". הייתי שמח להגיב גם לביקורת של ציפורי על הממצאים שנחשפו בתחקיר על התנהלות פישמן, הבנקים, "גלובס" ומה שביניהם – ולא רק להשתלחויותיו האישיות ולתהיותיו המשונות והבלתי רלבנטיות מדוע לא עסקנו בנושאים אחרים – אלא שאין ביקורת כזו אצל ציפורי. זה, לדעתו, כנראה לא חשוב או מעניין את הקוראים. אגב, לאחר שקראתי את מאמרו, שלחתי לציפורי הודעה: "הי אלי, תיתן לי לפרסם מאמר תגובה?". חלפו ארבעה ימים מאז. אם וכאשר תגיע תשובה כלשהי, אעדכן. איתי רום הוא כתב "המקור"

לשישה מתוך המשרדים כלל אין נוהל לטיפול בפניות הציבור ורק עשרה מפרסמים את הנהלים לציבור. "השירות לציבור הוא שירות לא טוב", אמר ראש אגף פניות הציבור במשרד רה"מ

מתוך 43 גופים ציבוריים שמרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ) פנה אליהם לצורך הכנת דו"ח על מענה לפניות הציבור בגופים ציבוריים, רק 26 טרחו להשיב. לשישה מתוכם כלל אין נוהל לטיפול בפניות הציבור ורק עשרה מפרסמים את הנהלים לציבור. בפחות ממחצים מהגופים ישנה אפשרות לפנייה באמצעות הרשתות החברתיות. ממצא נוסף של הדו"ח הוא כי אזרח הפונה לגוף ציבורי, במידה וניתן בכלל לפנות אליו, יכול לחכות לתשובה עד שלושה חודשים. לפי תקנון שירות המדינה, עובד ציבור חייב לתת תשובה עניינית בכתב תוך 45 יום. הנתונים הוצגו בוועדת הכנסת לפניות הציבור. בהודעה לעיתונות מטעם הוועדה נמסר כי אריק קליינר, ראש אגף פניות הציבור במשרד ראש הממשלה, אמר בישיבת הוועדה כי "השירות לציבור הוא שירות לא טוב, העבודה שנעשתה עד עכשיו לשיפור השירות לתלונות הציבור בכלל המשרדים היא לא מספיק טובה. רוב המשרדים לא נותנים שירות בשפה הערבית שהיא שפה רשמית במדינת ישראל. אנשים בעלי מוגבלות ואוכלוסיות חרדיות לא יכולות לפנות לחלק מהמשרדים באמצעות הטלפון. אין היום נוהל שמחייב את כלל המשרדים והגופים השונים לסטנדרט אחיד לטיפול בפניות הציבור, כל משרד בונה לעצמו את הנוהל בהתאם לצרכי הארגון".

חודשיים עברו מאז פניית "שקוף" לוועדת החוץ והביטחון בבקשה שתספק מידע בסיסי בנוגע לישיבות שקיימו ארבע ועדות משנה שלה • ועדות המשנה עוסקות בנושאים הקשורים באופן ישיר למחדל שהביא לטבח, ובכנסות קודמות המידע אודות פעילותן היה נגיש יותר לציבור

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בראשותו של יולי אדלשטיין (הליכוד), נמצאת גבוה בין הגופים האמונים על ביטחון ישראל, שיצטרכו לספק תשובות לאזרחי המדינה על המחדלים שהובילו לאירועי 7 באוקטובר. בתחילת השבוע מלאו חודשיים מאז פניית "שקוף" לוועדה בבקשה שתספק מידע פשוט הנוגע לישיבות שקיימו ארבע ועדות משנה שלה. השאלות שעמדו על הפרק: כמה ישיבות קיימו ועדות המשנה, מתי, ומה היו נושאי הדיונים. למרות הזמן הרב שעבר, נשלחה אלינו השבוע בקשת הארכה נוספת מטעם אגף חופש המידע בכנסת. "בהמשך לפנייתך שבנדון ולתשובתנו שבסמך, נבקש להודיעך כי נוכח מורכבותו של המידע המבוקש, מוארכת התקופה עד למתן החלטה בבקשתך ב-30 ימים נוספים", נאמר בתשובה. דחיית המענה בחודש נוסף מותרת בחוק. בתום תקופה זו, אם תרצה ועדת החוץ והביטחון, יהיה ביכולתה אף לדחות את מועד התשובה ב-30 ימים נוספים. ואולם, אין להתעלם מכך שמדובר בבקשת מידע פשוטה יחסית, בעיתוי רגיש בו הנגשת המידע האמור חשובה מבחינה ציבורית. עיקר פעילות ועדת החוץ והביטחון מתנהלת בוועדות המשנה שלה – תשע בסך הכל – מתוכן התמקדה פניית "שקוף" בארבע ועדות שעוסקות בנושאים הקשורים באופן ישיר למחדל שהביא לטבח: ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח, ועדת המשנה למוכנות העורף, ועדת המשנה לכוננות ולביטחון שוטף וועדת המשנה לענייני מודיעין ושירותים חשאיים. בניגוד לדיוני הוועדה הראשית, שקיומם גלוי לרוב לציבור הרחב, מרבית דיוני ועדות המשנה אינם מדווחים לציבור אפילו ברמת עצם קיומו של הדיון ונושאו. עם זאת, כנסות קודמות נהגו לדווח מיוזמתן על דיונים שקיימו חלק מוועדות המשנה, על כותרות הדיונים ומועדיהם. בכנסת ה-23 וה-24 חלק מדיוני ועדות המשנה פורסמו בדף הוועדה באתר הכנסת. כך היה לדוגמה עם ועדת המשנה לענייני העורף בראשות ח"כ לשעבר נירה שפק. הוועדה התכנסה לפחות שבע פעמים, והקדישה שלוש ישיבות לסוגיית "תוכנית פינוי יישובים בעזה" – שלמרבה הצער הפכה למציאות ב-7 באוקטובר השנה. בדף ועדת החוץ והביטחון בכנסת הנוכחית, לעומת זאת, מצוינות 17 ישיבות בלבד שקיימו ועדות המשנה השונות: חמש ישיבות של ועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל, שש ישיבות של ועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה, ושש ישיבות של ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון. עד לקבלת תשובה רשמית על עבודתן של ועדות המשנה בתקופה שלפני 7 באוקטובר, ניתן לנסות לגבש תמונת מצב בדרכים אחרות. כך למשל, בחודש שעבר נחשף ב"שקוף" כי יו"ר ועדת המשנה למוכנות וביטחון שוטף, ח"כ שלום דנינו (ליכוד), לא כינס את הוועדה בראשותו אפילו פעם אחת מאז שמונה לתפקידו בינואר השנה. קודם לכן, ב-9 באוקטובר, כתבנו על כך שוועדת חוץ וביטחון תחת היו"ר יולי אדלשטיין הפקירה את מוכנות צה"ל וחזית הדרום לטובת עיסוק מוגבר בצרכי הביטחון של ההתנחלויות ביהודה ושומרון. לצד זאת, יש לציין לטובה את עבודתו של ח"כ גדי איזנקוט (המחנה הממלכתי), שעד למינויו כשר שימש כיו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח. איזנקוט היה החבר הראשון בוועדת החוץ והביטחון בכנסת שהסכים למסור דין וחשבון על פעילותו. בלשכת איזנקוט דווח כי נערכו כעשרה דיונים בוועדת המשנה שבראשותו, שהניבו הצעת חוק שתחייב את עדכון תפיסת הביטחון של ישראל.

מוסאווי גרוע כמו אחמדינגאד, עדיף בכלל שאחמדינגאד ייבחר, המהומות הן רק הוצאת קיטור, הערבים הם אותם ערבים גם אם הם בכלל לא ערבים; מומחי המודיעין שמילאו את האולפנים שוב פישלו. עד הפעם הבאה אף אחד לא יזכור

פעם, לפני עידן ועידנים – אולי עשרה ימים – התקיימו בחירות באיראן. כל הפרשנים שמילאו את גלי האתר וטורי העיתונים היו מאוחדים בעמדתם: לא משנה מי ייבחר, יחסה של איראן כלפי ישראל לא ישתנה, מירוץ הנשק הגרעיני יימשך, ובכלל, לנו זה לא משנה כל-כך. מדובר בשני אנשי דת קיצוניים (אחמדינגאד ומוסאווי) ששמו להם למטרה לחסל את המדינה היהודית. היו שהגדילו ואמרו: לישראל עדיף שייבחר הנשיא המכהן, אחמדינגאד. על-פי מיטב המסורת הלניניסטית אמרו גם מי שלא יודעים שלנין הוא שטבע את הסיסמה "כמה שיותר גרוע, יותר טוב" שעדיף לישראל הנשיא הנוכחי, האנטישמי, מכחיש השואה, המטורף שקצף נוזל מבין שפתיו, על פני מי שמציג עצמו כרפורמיסט, אבל הרי אנחנו מכירים אותו מכהונתו בראשות ממשלת איראן. הוא גרוע כמו כל האחרים ואולי אף יותר, משום שהוא מעמיד פנים ומוליך שולל. בכל הערוצים והעיתונים לא נמצא כמעט אדם אחד שיאמר, שאולי, רק אולי, כדאי לשים לב לצבע הירוק השוטף את הרחובות כסמלם של חסידי הרפורמות. עבורנו, הישראלים, איראן היא כתם שחור, והצבע הירוק בה הוא צבע האסלאם הרדיקלי, המטורף, המאיים, ולא סמל של תקווה. איראן היא אִיוּם על קיומנו ותו לא. גם מי שמתעקשים לצפות בסרטים של בני משפחת מחמלבף, שמציגים איראן מורכבת ומרתקת הרבה יותר, לא הרשו לעצמם לחפש, ואולי גם למצוא, נקודות לחיוב ולתקווה. כמו תמיד, רוב הפרשנים היו הכתבים לענייני ערבים, כי מה זה משנה, פרסים, ערבים. כמו בבדיחה על גולדברג, אייסברג ושאר היהודים. באופן פבלובי למדי, הפרשנים האורחים שמילאו את האולפנים היו רובם ככולם יוצאי זרועות המודיעין למיניהן. אלה ידעו לספר בביטחון מלא שמדובר רק בהוצאת קיטור של יום-יומיים, ואחריה הכל ישוב על מקומו בשלום. לא צריך להתרגש. הם הרי יודעים הכל על הכל, יוצאי זרועות המודיעין האלה. המומחים לענייני איראן באוניברסיטאות, שעוקבים אחר המתרחש במדינה הזאת גם בימים שבהם אנחנו לא מעיפים מבט לעברה או מסתפקים בשיח על האִיוּם הגרעיני, היו צריכים להמתין לתורם, בסבלנות, בלי להידחף. ככל שחלפו הימים, והתברר שלא מדובר רק בהוצאת קיטור, או שהקיטור שהצטבר בשנים הארוכות גדול ורב ואין לו כמעט דבר עם זיופי הבחירות, התחיל להסתמן שינוי במגמה. למרבה המזל, השתנה הרכב המרואיינים, ואל האולפנים הגיעו יותר מומחים לענייני איראן, ובהם יוצאי המדינה הזאת, ואפילו נשים, שומו שמים. פתאום התברר שהתמונה הרבה יותר מורכבת, שבטהרן לבדה יש חמש(!) אוניברסיטאות, ששיעור האבטלה בארץ הנפט העשירה הזאת נאמד בעשרות אחוזים, שהרעלה מסתירה מתחתיה סיפורים מרתקים ומסעירים, שיש צעירים באיראן! ויש להם מה לומר, והם לא מפחדים. לא ייאמן ממש. עכשיו התקשורת בישראל, ובעולם כולו, נסחפת אחר הדרמה ועוסקת שעות על שעות בנסיונות נואשים לברר מה באמת קורה שם. איזה מזל שיש רשתות חברתיות באינטרנט. יוצאי זרועות המודיעין למיניהם נעלמו מהאולפנים, השבח לאל. בעצם, כדאי היה להזמין אותם שוב ולשאול, איך זה שוב קרה להם, ולמה שנאמין להם בפעם הבאה שבה הם ידברו בביטחון גמור כל-כך על מה שאין להם מושג בו. ולמה שלא יודו אחת ולתמיד שלא תמיד הם יודעים על מה הם מדברים, ושדו"חות והערכות מודיעין הם עניין מוגבל שמושפע מאינספור גורמים, רבים בהם סובייקטיביים לחלוטין, ולא מדובר במדע אובייקטיבי. ולמה שלא נלמד לקח ונימנע מלהזמין אותם לדבר על כל דבר שתחת השמש? אבל הרי אין סיכוי שזה יקרה. בעניין הזה מנצח הזיכרון הקצרצר שלנו. הרי זו אינה הפעם הראשונה שמומחי המודיעין מתגלים בקוצר ידם, ובכל זאת הם נישאים על כפיים כמומחים נטולי פניות וכמקורות מהימנים שאין להרהר ולערער עליהם. הזיכרון הקצרצר הזה, שמחק לגמרי מהתודעה את מי שהכריזו ביום הבחירות באיראן שלישראל עדיף אחמדינגאד, הוא שעוזר עכשיו לכל מי שכועסים כל-כך על המערב בכלל ועל ברק חוסיין אובמה בפרט (אופן השימוש הסלקטיבי שעושים לא מעטים בתקשורת שלנו בשמו האמצעי של נשיא ארצות-הברית הוא עניין מרתק וראוי לדיון נפרד) על שהם לא מפגינים את הסימפטיה והתמיכה הראויות במפגינים. אובמה אמור לשאת את דגל החופש והדמוקרטיה בעולם בלי להתחשב כלל בשאלה אם התייצבות בוטה שלו לצד המפגינים תועיל להם או תזיק להם באיראן עצמה. כי בינינו, הרי איראן ממשיכה לא לעניין אותנו. היא ממשיכה למלא את תפקידה הקלאסי, אִיוּם גדול ונורא על עצם קיומנו, ולא נרשה לשום טיעון מורכב ומסובך לקלקל לנו את תמונת העולם המסודרת שלנו.

עיתון יומי. נוסד ב-1984 על-ידי המו"ל עמוס שוקן. הצליח לערער את בלעדיותם של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בשוק עיתוני הערב, אולם נכשל כלכלית ונסגר ב-1993. הנהיג נורמות עיתונאיות, שפה וסגנון חדשים ושנויים במחלוקת בעיתונות הישראלית, והיה היומון הראשון ששבר את מסגרת חוזי העבודה הקיבוציים

נוסד ב-4 במרץ 1984 על-ידי עמוס שוקן, בנו של מו"ל "הארץ" גרשום שוקן. העורך הראשי הראשון היה יוסי קליין. העיתונות היומית בעברית, פלח השוק ש"חדשות" התעתד לפעול בו, כללה אז את העיתונים המסחריים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" (אף הוא שייך למשפחת שוקן) ואת העיתונים המפלגתיים "על המשמר", "דבר" ו"הצופה". להבדיל מהיומונים האחרים, "חדשות" תוכנן ועוצב מראש כעיתון ערב צהוב (טבלואיד), בדמותם של עיתונים עממיים המופיעים בכרכי העולם המערבי, כ"ניו-יורק דיילי ניוז" וה"ניו-יורק פוסט" בארצות-הברית, ה"בילד" בגרמניה ו"הסאן" בבריטניה. מתכנני העיתון ומעצביו רצו לפצח את סוד ההצלחה והפופולריות של "ידיעות אחרונות" ולהפוך את "חדשות" לעיתון הנפוץ ביותר. הם התבטאו כך: "אם ידיעות אחרונות הוא עיתון שאפשר לקרוא בחצי שעה, אנחנו רוצים לתת לקהל עיתון שאפשר לקרוא ברבע שעה". התפיסה היתה – "ההגשה קובעת". הפורמט היה קטן ונוח להחזקה, הטקסט הודפס בשישה טורים צרים ונוחים לקריאה מהירה, והידיעות העיתונאיות היו קצרות ומתומצתות. ניכרה הקפדה על משלבים לשוניים נמוכים ועל טקסטים וכותרות רוויי עגה. לצד המקומונים (ובמיוחד אלו שהיו שייכים גם הם לרשת שוקן), נחשב העיתון לחלוץ בהבאתו לארץ של סגנון הניו-גורנליזם ולמי שהעניק חירות גדולה לכותביו, לעתים על חשבון עורכיו. "חדשות" היה גם היומון הראשון שכולו הודפס, מראשיתו, בצבע. העמוד הראשון הורכב רובו ככולו מכותרות ענק ותמונות. הטקסט היה מועט. גם בעמודים הפנימיים נשמרה מתכונת דומה: כותרות ססגוניות, תוך מתן העדפה ברורה לנושאים פליליים, מין וסיפורים אנושיים. העמוד האחרון היה אף הוא חריג בנוף העיתונות הישראלית, והוקדש כולו לספורט. עריכת העיתון כולו גויסה לשירות התפיסות השיווקיות שלפיהן יש לצוד את עיניו של הקורא. "חדשות" היה גם העיתון היומי הראשון שפירסם מדור רכילות, "ציפורה", שהעניק השראה למדורי רכילות שהופיעו בעקבותיו בעיתוני היום האחרים. עם סגירתו של "חדשות" נדד המדור למקומון "העיר". תוך פחות משנה מהופעתו של הגיליון הראשון הראו סקרי חשיפה כי "חדשות" פופולרי יותר בקרב קבוצות שהעיתון לא יועד להן מראש: תלמידי תיכון, קוראים בני המעמד הבינוני-הגבוה, בעלי השכלה גבוהה וגמלאים. גם התפוצה, הנמוכה יחסית, הצביעה על כך שהציבור הרחב לא מעוניין ב"צהובון". העיתון הודפס בכ-30 אלף עותקים בלבד, פחות ממספר העותקים של המקומונים התל-אביביים. במהלך עשר השנים שבהן התפרסם העיתון נעשו כמה נסיונות לשנות את אופיו בניסיון להילחם בתפוצה הנמוכה. העיתון ניסה להתנער מתדמיתו הצהובה, ועשה מאמצים להידמות לעיתוני הערב האחרים. במיוחד בערוב ימיו ניסה לנקוט קו שמרני יותר. ב-1986 הצטרף "חדשות" למועצת העיתונות וקיבל עליו את כללי האתיקה שלה, וב-1991 הצטרף כחבר בוועדת העורכים. שינוי מסוג אחר נעשה בשלהי 1990, כאשר מדור הספורט פינה את מקומו בעמוד האחרון לטובת ידיעות בתחומי כלכלה, חברה ומדיניות. ב-1991 מונה יואל אסתרון לעורך הראשי במקומו של יוסי קליין. אסתרון הוציא את הספר "סגנון חדשות", מדריך שהכיל כללי כתיבה אחידים וערכים עיתונאיים שהכתבים והעורכים נתבעו ליישם, ואף השיק מוספי פנאי ותרבות יומיים. אולם כל אלו לא עזרו לבסס את מעמדו של העיתון. תפוצתו הקטנה יחסית הפכה אותו לפגיע יותר מעיתונים אחרים למשברים כלכליים במשק הישראלי, ובסך-הכל הוא הפסיד מאות אלפי שקלים מדי חודש. גם הלוואות חיצוניות וסדרת קיצוצים לא הועילו, והקשיים הכלכליים הגיעו עד לגרימת עיכובים בתשלום משכורות לעובדי העיתון. ב-29 בנובמבר 1993 כינס עמוס שוקן מסיבת עיתונאים והודיע על סגירתו של העיתון. למרות תפוצתו המצומצמת, היתה לעיתון השפעה ניכרת על הממסד התקשורתי. הופעת עיתון ערב שלישי הגבירה את התחרות בין העיתונים. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" הקדימו את הופעתם לשעות הבוקר המוקדמות, וכך הפכו לעיתוני בוקר לכל דבר. "חדשות" גם עירער מוסכמות מקובלות בעיתונות הישראלית. הוא החדיר לתקשורת נורמות של עיתונות מערבית פופולרית, כמו משקלן הגדול של הכותרות והתמונות על חשבון הטקסט. התחרות הניעה גם את "ידיעות אחרונות" לשנות את סגנון העריכה שלו, ולאחר שהתברר כי פרופיל הקוראים של "חדשות" דומה יותר לזה של קוראי "מעריב", נאלץ גם "מעריב" לעצב מחדש כמה מהפורמטים הצורניים והתוכניים שלו. שינוי מהותי נוסף שהכניס העיתון החדש היה בתנאי העסקת העובדים. לראשונה בעיתון יומי הועסקו כל העובדים על בסיס חוזים אישיים, שהחליפו את הקביעות במסגרת הסכם העבודה הקיבוצי. הדבר עורר תגובה נזעמת מצד האיגוד הארצי של העיתונאים, עד כדי ניסיון לשבש את הפצת העיתון בימיו הראשונים. במשך שנים סירבה אגודת העיתונאים לקבל לשורותיה את העיתונאים העובדים ב"חדשות", ונציגי העיתון אף הוחרמו בפורומים ציבוריים שונים. שינוי תנאי ההעסקה בעיתון גרר אחריו שינוי דומה גם ב"הארץ", שהחל להציע חוזים אישיים לעיתונאים. האיגוד המקצועי פנה לבית-המשפט במטרה למנוע את התהליך, אולם הלה קבע כי זכותו של העיתון להעסיק עיתונאים גם שלא בהסכם עבודה קיבוצי, והנוהג פשט במהרה גם ליומונים האחרים. במקביל להיחלשותם של הארגונים המקצועיים בתחום העיתונות כתוצאה מהנורמות שביסס "חדשות" בתחום תנאי ההעסקה, עזר העיתון גם ליצירתו של מעמד חדש של "כותבים- כוכבים", שנהנו מיחס מועדף וממשכורות עתק. גם תופעה זו התגלגלה במהרה לעיתונים האחרים. עם או בלי קשר לאופי ההעסקה, העיתון סבל מתחלופה גבוהה של כתבים ועורכים, ובמשך עשר שנות קיומו עברו בו מאות עיתונאים. "חדשות" היה לעיתון היחיד שנסגר בגלל עבירת צנזורה מאז נחתם ב-1966 ההסכם שמיסד את פעולת הצנזורה. כבר מתחילת דרכו התריס העיתון כנגד הממסד העיתונאי כשסירב להצטרף לוועדת העורכים, הגוף המארגן את הקשר בין עורכי העיתונים ובין הצנזורה וצה"ל. התרסה זו הגיעה לשיאה בפרשת קו 300, שבה נחטף אוטובוס ישראלי על-ידי מחבלים ושוחרר בפעולת צה"ל. שלושה ימים לאחר האירוע, ביום ראשון, ה-15 באפריל 1984, ציטט העיתון ידיעה מהעיתון האמריקאי ה"ניו-יורק טיימס", שלפיה שניים מהמחבלים שנתפסו עם ההשתלטות על האוטובוס נלכדו בחיים והומתו כשהם כפותים. הידיעה נאסרה לפרסום על-ידי הצנזורה, אולם העיתון פירסמה ללא אישור. אחר-כך פירסם העיתון את דבר הקמתה של ועדת חקירה לבירור נסיבות מותם של המחבלים. גם הפעם לא הוגשה הידיעה לאישור מוקדם. ב-28 באפריל 1984, כחודשיים לאחר שיצא העיתון לראשונה, הוצא נגדו צו סגירה לארבעה ימים. בפועל נסגר העיתון ליומיים בלבד. ביום הראשון נדחתה הפעלת הצו בגלל פניית העיתון לבג"ץ, וביום אחר חל ה-1 במאי, שבו ממילא לא הופיעו עיתונים. ב-1988 הוצא שוב צו סגירה לעיתון, לאחר שפירסם ידיעה על סבב מינויים חדש בצה"ל בלי להביא את הידיעה לאישור מוקדם של הצנזורה. צו הסגירה הוצא בשעות הצהריים ובוטל עוד באותו הלילה, לאחר מו"מ טלפוני בין פרקליט העיתון לצנזור הראשי. ב-1991 האשימו ח"כים ממפלגת העבודה את משרד הבינוי והשיכון כי הטיל חרם מודעות על "חדשות" בעקבות פרסומה של כתבה על השר אריאל שרון. אחד הח"כים אף טען שזו הפעם הראשונה שמשרד ממשלתי מחרים עיתון מטעמים פוליטיים. במהלך התקופה הקצרה יחסית שבה יצא לאור כתבו בעיתון עיתונאים וכותבים בעלי שם, שכמה מהם אף החלו בו את דרכם. בין הכותבים היו אמנון דנקנר, רון מיברג, גבי ניצן, דורון רוזנבלום, חנוך מרמרי, אהוד אשרי, עירית לינור ואמנון לוי. מדורי הסאטירה של המאייר דודו גבע, "שירת הברווז" ו"משמעות החיים", התפרסמו גם הם בעיתון. כותב אחר בעיתון היה דן בן-אמוץ, שפירסם בו טור אישי מיומו הראשון. בן-אמוץ תבע ואף קיבל חופש יצירתי מוחלט, שאותו ניצל לפרקים לצורך עימותים, הטפות או שירי הלל לאיבר הזכרות הגברי. בן-אמוץ גם נהנה בעיתון מעמדה ייחודית שאיפשרה לו לייסר את העורכים על כך שפירסמו מאמר מערכת לא חתום (כפי שהיה נהוג), או על הסתרת האמת על אודות תפוצת העיתון מקוראיו. בעקבות כך פורסמו מאמרי המערכת ב"חדשות" בחתימת כותביהם, וכן הוצגו בעמודו הראשי מספרי התפוצה של העיתון, נוהג חריג שלא אומץ אחר-כך באף עיתון אחר. יוסי קליין 1984–1991 יואל אסתרון 1991–1993 רון מיברג חנוך מרמרי אמנון דנקנר גל אוחובסקי קובי אור גבי ניצן דורון רוזנבלום דודו גבע אהוד אשרי עירית לינור דן בן-אמוץ אמנון לוי אבי רצון אריאנה מלמד רינו צרור סילבן שלום "למה שוקן סגר את חדשות, ולמה בצורה כזו?", גדי שמשון, "ערס פואטי", 1993 (2003) "העיתון שרצה להיות גדול", אריאנה מלמד, ויינט, 30.11.2003

הוועדה הוקמה לאחר הזנחה של חמש שנים ארוכות, ובזמן זה לא נבדק חשש לניגוד עניינים לגבי מימון הטיסות של הח"כים. כעת, בתנועה לאיכות השלטון פנו ליו"ר הכנסת בבקשה לחייב את ועדת האתיקה לבדוק את הנסיעות בדיעבד: "עלול להיווצר פתח רחב לשחיתות"

במהלך הכנסת ה-24, אי שם בימי ממשלת בנט-לפיד, טסו להם כ- 50 חברי הכנסת ל-87 יעדים ברחבי העולם. כך למשל טסה ח"כ לשעבר אמילי מואטי (העבודה), לשישה יעדים – שבעה ימים בלונדון, שלושה ימים באתיופיה, שלושה ימים במולדובה, יום בצרפת, יומיים בגרמניה, ויום בברצלונה. גם ח"כ אמיר אוחנה (ליכוד) טס לחמישה יעדים שונים – שישה ימים לארצות הברית, חמישה ימים למרוקו, יום אחד לבוסניה, חמישה ימים למדריד, ויומיים לגרמניה. הטיסות שולמו על ידי גופים חיצוניים בעלי אינטרסים שונים – ובהיעדר ועדת אתיקה ומי שבדק את טיבן היה הייעוץ המשפטי של הכנסת. הבעיה בפרקטיקה הזאת, כפי שהכנסת כבר העידה בעבר, היא שהבדיקה שהייעוץ המשפטי מבצע היא "במידה רבה טכנית". נבהיר, שלפי כללי המשכן, נקודת המוצא היא שחברי כנסת רשאים לקבל מימון חיצוני לנסיעותיהם לחו"ל רק לאחר שהייעוץ המשפטי של הכנסת בדק באופן טכני שהנסיעה עומדת בכללי האתיקה היבשים. בין היתר, נבדק אם הגוף המממן את נסיעת חבר הכנסת עונה על ההגדרה של גוף שאינו עסקי, והאם יש הלימה בין משך השהות הממומנת לבין משך הפעילות הציבורית של חבר הכנסת. האישור ניתן לאחר שוועדת האתיקה בחנה את מקורות המימון ואישרה שלא נוצר חשש לניגוד עניינים וטוהר מידות. בכנסת ה-24, לא הוקמה ועדת אתיקה, והפרקטיקה שהופעלה היא שהייעוץ המשפטי נשאר הגורם היחידי שבודק באופן טכני טיסה ממומנת לכל דורש ומאפשר אותה בתנאים נוחים. מעקב "שקוף":אוחזים את החבל בשני קצותיו: גם בלי ועדת האתיקה – הח"כים ממשיכים לטוסבמהלך הפגרה: הח"כים טסו לפחות 219 פעמים לחופשות פרטיות בחו"לשילמנו השנה כ-66 אלף ש"ח על חבילות גלישה בחו"ל של ח"כים בחופשות פרטיות בעייתיות הפרקטיקה מתחדדת עוד יותר כשמבינים שלא מדובר במקרה חריג שבו אין ועדת אתיקה, אלא בכנסות שלמות שבהן היא לא תפקדה, כפי שהתרענו שוב ושוב ב"שקוף". למעט תקופה קצרה בכנסת ה-23, ועדת האתיקה לא הייתה קיימת מדצמבר 2018 ועד שנת 2023. כך בעצם נוצר מצב, שבו חברי כנסות רבות המשיכו לטוס, מבלי שוועדת האתיקה מפקחת עליהם. ועדה שלא קיימת – בעיקר כי הם בחרו שלא להקים אותה. בעתירה שהוגשה בכהונת הכנסת ה-24 על ידי התנועה לאיכות השלטון התבקשו חברי הכנסת למנוע מעצמם את התענוג שבטיסות במימון חיצוני – עד שיואילו בטובם להקים את ועדת האתיקה שתוכל לאשר זאת כהלכה. חברי הכנסת עדיין יוכלו לטוס במימון הכנסת ככל שיידרשו לכך או במימון פרטי שלהם כאחד האדם. הכנסת מצידה הבהירה שלפי הפרקטיקה הנהוגה, כאשר ועדת האתיקה אינה קיימת, הייעוץ המשפטי בודק את הבקשות – ומשמוקמת הוועדה, היא נדרשת לבחינת בקשות הטיסה של חברי הכנסת ומחליטה אם לאשר אותן בדיעבד. בעתירה הודתה הכנסת בעצמה שמדובר במצב ייחודי שבו הקמת ועדת האתיקה מתארכת מהרגיל. גם אם נתעלם מהבעייתיות שבפרקטיקה זו, כמו למשל מה תעשה ח"כ לשעבר מואטי, אם יתגלה בדיעבד שהטיסות שוממנו לה אינן מאושרות – האם תחזיר אלפי שקלים? וכיצד ניתן לאכוף את זה כאשר היא כבר אינה מכהנת כח"כית בכנסת ה-25? כעת, ועדת האתיקה הוקמה כבר בנובמבר, ופועלת כחצי שנה בכנסת. אולם עד עתה, לא נבדקה בדיעבד אף לא טיסה אחת שנעשתה בעבר. למרות שהמצב מעוות מלכתחילה, והטיסות היו אמורות להיבדק מראש על ידי ועדת אתיקה סדורה, גם לבדיקה שבדיעבד יש חשיבות גדולה. הבדיקה תוכל להרים דגל אדום לגבי טיסות שלא היו אמורות להיות להתקיים, ושנודף מהן ריח של טובות הנאה, באופן הזה ניתן יהיה לפקח ביתר קלות על פעולות שונות של חברי כנסת שמקדמים אינטרסים ואגנדות של גופים שונים. יתרון נוסף לבדיקה המאוחרת הוא בשימור גורם ההרתעה כך שחברי כנסת ידעו שגם אם בחרו שלא להקים ועדת אתיקה מסיבות שונות, זה לא אומר שהיא לא תוקם בהמשך ותפקח על מעשיהם בעבר. מדובר בכללי מנהל תקין שנועדו לשמר את אמון הציבור. כללי המשכן נקבעו למטרה מסויימת, ויש לקיים אותם. בשל גרירת הרגליים של ועדת האתיקה, הגיש בימים אלו עו"ד הידי נגב, מנהל מחלקת מדיניות וחקיקה בתנועה לאיכות השלטון מכתב ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה במטרה לחייב את הוועדה לבצע את הבדיקה. "נסיעות לחו"ל של חברי הכנסת הקודמת ובמימון מלא של גורמים חיצוניים, הן טובות הנאה בעייתיות שנדרשות לפי החוק, להיבחן מראש על ידי ועדת האתיקה מכל חשש לניגוד עניינים ופגיעה בטוהר המידות של חברי הכנסת", אמר ל"שקוף". "התחמקות ועדת האתיקה של הכנסת מכל בחינה כזו – גם בדיעבד – עלולה ליצור פתח רחב לשחיתות וקבלת טובות הנאה אסורות על ידי חברי הכנסת. זה המקום של ועדת האתיקה של הכנסת להציב רף גבוה לבחינת המימון ונחיצות הטיסה ולשמור מפני כל חשש לניגוד עניינים". מוועדת האתיקה נמסר בתגובה: "בעתירה המדוברת, שהעותרים חזרו ממנה בהמלצת בית המשפט העליון הובהר כי הייעוץ המשפטי שניתן לחברי הכנסת בענין נסיעות לחו"ל בהיעדר ועדה איננו פרקטיקה בעייתית, אלא מסייע לחברי הכנסת בתכנון הנסיעה מראש כך שתעמוד בכללים ותשמור על עקרונות טוהר מידות. התנהלות זו התקיימה לאורך כל השנים ובית המשפט העליון לא מצא לנכון להורות דבר בקשר לענין זה. עם הקמתה בכנסת ה-25 קיימה ועדת האתיקה ישיבה בנוגע לנסיעות חברי הכנסת בה ציינה מנהלת הוועדה כי כלל הנסיעות של הכנסת ה-24 מונחות במזכירות הוועדה לעיונם של חברי הוועדה".ועדת האתיקה אמנם התנערה בתגובתה מהבעייתיות של המצב הנוכחי, אך יחד עם זאת הבהירה כי "כלל הנסיעות של הכנסת ה-24 מונחות במזכירות הוועדה לעיונם של חברי הוועדה". כלומר האחריות מוטלת לפתחם של חברי הכנסת, ובראש ובראשונה יו"ר הוועדה ח"כ ינון אזולאי.

גם אם נותרו עשרה קוראים אחרונים בעולם שלא יודעים זאת, כדאי לומר זאת מפורשות, למענם: מוסף פרסומי הוא מוסף שכולו מודעות, העובד כמו מונית שירות בין-עירונית: קודם ממלאים, ורק אז יוצאים לדרך

"אם באמת נמאס לך מגזים, מנפיחויות בבטן ומסתם הרגשה לא נוחה..." ואללה, באמת נמאס לי מגזים, מנפיחויות ומהרגשה מחורבנת. כבר שלושים שנה אני נאבק בתופעת מוספי הבריאות הפרסומיים, ללא הצלחה. אולי הפעם אצליח. אולי יימצא פתרון טבעי שעובד כמו תרופה, שיסייע לי במניעת התעצבנות, שייתן לי טיפים איך לצלוח בשלום את החורף מבחינת סמרטוטי הנייר שנערמים בסל העיתונים, שימליץ לי איך לשלב קונבנציונלי באלטרנטיבי במאבקי הנצחי בעיתונות המתחזה. והנה חידה: איזה עיתון נראה כמו "מעריב", יש לו מערכת כמו ל"מעריב", יש בו כתבות כמו ב"מעריב", יש לו עורך כמו ל"מעריב", יש לו כתובת בבית "מעריב", לעורך יש כתובת מייל שהסיומת שלה "מעריב", על כל עמוד מופיע הלוגו האדום של "מעריב" ובעמוד השער שלו כתוב "מעריב מוספים"? "מעריב?", שואל הקורא התמים, שמתקשה להבדיל בין בן דרור ימיני לאורן זריף. ובכן, לא. חס וחלילה. זה לא "מעריב", בכלל לא. זאת הפקה עצמאית של המחלקה המסחרית. הנה, כתוב במפורש. למטה, בתחתית עמוד השער, ממש מתחת ל"מעריב מוספים". אם תרכיבו את משקפי הקריאה תוכלו לראות שמוכרז כאן מפורשות, גם אם בגופן זערורי: "שיווק עם תוכן". מצטלצל פעמון? שיווק עם תוכן, דרך אחרת לומר "תוכן שיווקי", כלומר מוסף פרסומי. ובכן, מוסף "לבריאות", כמו מוספים דומים שמפיץ כל עיתון המכבד את עצמו, הוא חומר פרסומי טהור המתחזה לפורמט עיתונאי. מוסף שכולו מבוסס על אחיזת העיניים שתגרום לכמה מן הקוראים והמנויים שהמוסף הזה נפל לידיהם לחשוב שמדובר בחומר מערכתי שעבר ניפוי, סינון, בדיקת אמינות, על-פי כל כללי האתיקה והרוח הביקורתית הנושבת מעמודיו של כל עיתון ראוי לשמו (האם ניתקל מחר בפרסומת בטלוויזיה המצטטת את מוסף "לבריאות" ופותחת במלים "מעריב בדק ומצא?)". גם אם נותרו עשרה קוראים אחרונים בעולם שלא יודעים זאת, כדאי לומר זאת מפורשות, למענם: מוסף פרסומי הוא מוסף שבו כל הרוכש מודעה בתשלום מקבל לצדה גם כתבה מעין-עיתונאית בתשלום. מוסף פרסומי הוא מוסף שכולו מודעות, העובד כמו מונית שירות בין-עירונית: קודם ממלאים, ורק אז יוצאים לדרך. כשמחיתי, בתחילת עבודתי כעורך, על ההתחזות, הסבירו לי המנהלים שלי את עובדות החיים. "תראה את האינסרטים שמופיעים בטיים או בניוזוויק, אמרו והצביעו על קונטרסי תדמית נתלשים, משהו בנוסח "דובאי צועדת אל העתיד". נכון, לא מערכתי בעליל, אבל גם לא עוסק בהארד-סייל פתייני ומתחזה כמו מה שאתם מייצרים, ניסיתי להשיב. הבוררויות אצל המו"ל נמשכו שנים. זכיתי שם להישגים מוגבלים, אבל במערכה הגדולה הובסתי, כמובן. אחרי הכל, גם עורך שנהנה מגיבויו המרבי של המו"ל לא יוכל לשרוף בשם עקרונות נאצלים את קופת המזומנים הזאת, ש"בזכותה יש לך תקציב לעשות עיתונות אמיתית". הקרב המר הראשון היה נגד העיתונאים עצמם. ב"הארץ" של שנות השמונים נהנו העיתונאים ממשכורות צנועות, ויותר מכך נהנו מן הזכות לשפר אותן בחלטור למוספים הפרסומיים של העיתון. באותם ימים כדאי היה לעיתונאי לכתוב במטר רץ למוסף הפרסומי, שבו כל מלה משולמת, יותר מאשר לעיתון עצמו, שבו "הכל כלול". בתחום הזה נחלתי הצלחה יחסית. למורת רוחם של כמה עיתונאים, נאלצה המחלקה המסחרית של "הארץ" להיפרד מטובי כותביה. היו אמנם נסיונות של כמה מהם לכתוב בשם בדוי, ולפחות מנהל אחד שיקר לי ביודעין כדי לחפות על חבר מערכת שהעסיק בחשאי, בניגוד לסיכום בינינו. אבל בעיתון הרי אין סודות, ולאחר כמה שנים קשות נוקו המוספים כליל מעיתונאים עובדי העיתון, נשכרו כותבים ועורכים מן החוץ, ואני איבדתי את מעט הסיכויים שנותרו לי כדי להיבחר לחביב המערכת. השלב הבא היה קשה יותר: המלחמה במראית העין. הצגתי אז כמה תנאים, שמקצתם התקבלו. למשל, התנאי שלא ייעשה כלל שימוש בלוגו של "הארץ", תנאי שנשמר בערך כמו הריבונות של לבנון. כמו התנאי שהטקסט והכותרות יסודרו בעיצוב שונה לחלוטין מזה של העיתון ("רק לא פרנקריהל"). אחרי הרבה אוּפּסים, ולא פחות מקרים שבהם הוסבר לי ש"הלקוח התעקש – או פרנקריהל או בכלל לא", נכנס גם הנוהל הזה איכשהו לשגרה מקרטעת. בשלב מסוים נכנסה מועצת העיתונות לעניין ופירסמה דרישה כי כתבה מסחרית תוצג בצורה שונה מכתבה עיתונאית וכי ייכתב מעליה מפורשות "מדור פרסומי" או משהו ברוח זו. אלא שלמועצה אין יכולת אכיפה, וספק אם מישהו התלונן בפניה על הונאה בתחום הזה כדי שבית-הדין לאתיקה יוכל להתכנס ולדון בנושא ולגנות נמרצות את מפירי הכללים. כמו כל המאבקים חסרי הסיכוי, גם ההישגים שהושגו במאבקים האלה נשחקו עם השנים, והמשבר הנוכחי שפוקד את העיתונות המודפסת שיחרר סופית את כל הבלמים. טלי צרפתי, לשעבר מנהלת המחלקה המסחרית ב"מעריב", סבורה שהמוספים הפרסומיים צריכים להפסיק להעמיד פנים. "אני הוצאתי את התחום מהסודיות שלו", אמרה בגאווה לאורן פרסיקו בראיון ל"עין השביעית", והסבירה כי "מוספים פרסומיים זה משהו שהוא נכון ואמיתי לכולם, וצריך לשים אותו על השולחן". גם לאחר עזיבתה של צרפתי נותרה הסיסמה "שיווק עם תוכן" מוצנעת כפי שמוצנעים אחוזי השומן הרווי בחטיפים לילדים. ועם זאת, שוק המוספים הפרסומיים משגשג יותר מאי-פעם. הנה, במוסף "לבריאות" שיצא היום (25.10.09) אפשר לקרוא איך לעצור את הסרטן תוך שימוש במוצרי כוורת, איך לעבור את החורף בשלום בעזרת תוספי מזון ושמנים ארומתרפיים, איך לשפר את היכולת הקוגניטיבית בעזרת פורמולה מתקדמת המשלבת רכיבים תזונתיים, למה חשוב לשכור "תומכת לאחר הלידה", מין קואוצרית שתנחה את ההורים תוך בניית קשר פנימי עמוק בין ההורה לתינוק, איך תרופה ביולוגית חדשה עשויה להציל מסרטן השד, ואיך כמוסות צבר יצילו מלקום פעמיים בלילה לשירותים. וכמובן כתבות בסגנון אורן זריף, "המוצרים הצילו את חיי", "תופעות הלוואי כמעט נעלמו", "עברנו מרופאים לרופאים ואפילו לפרופסורים הגענו", ועכשיו, "אין נזלות וליחות והחיים הפכו לשלווים ושמחים". "ממחלת הסרטן יוצאים נשכרים", אומרת אחת המרואיינות (אז: בתצלום מטושטש, היום: בפוקוס). וכיוון ששגיאות הכתיב והעריכה העילגת מותירות מקום רב לפרשנות, אפשר לתהות למה היא מתכוונת. נשכרים, או שמא משתכרים? היא, או שמא אחרים? ובהזדמנות זו, הנה כלי נשק ביד הבלוגוספירה המתגוננת ממשמיציה. זבל אפשר למצוא בשפע בעיתונות המודפסת, ויש להניח שערימת הזבל הזו רק תגבה. הבלוגרים, גם אלה שמקבלים תמורה על ההמלצות שהם מפרסמים, לפחות לא יכולים להתחסד ולהעמיד פנים שהם שומרי החותם.

הפרטת שירות התעסוקה (תוכנית ויסקונסין) אינה זוכה לחשיפה העיתונאית ולפיקוח הציבורי הראויים, למרות השפעתה הגדולה על גורל האנשים התלויים בה

תוכנית ויסקונסין זה עתה יצאה לדרך. החל מן האחד באוגוסט על מקבלי קצבאות ההכנסה באשקלון, שדרות, ירושלים ונצרת להתייצב במרכזים המופעלים על־ידי חברות פרטיות, שזכו לשם כך במכרז מטעם המדינה. המדינה הפקידה בידי חברות אלו את הסמכות מרחיקת הלכת ביותר שניתנה עד היום בידיים פרטיות: הזכות לשלול מאזרח את קצבת ההכנסה. במהלך השנתיים הקרובות, תקופה המוגדרת כתקופת ניסוי, "מתכנני תעסוקה" המועסקים על־ידי הזכייניות יתפסו את מקומם של פקידי לשכות התעסוקה ויהיו מופקדים על הטיפול הרגיש במקבלי קצבאות ההכנסה. פתיחת שערי מרכזי התעסוקה בראשית אוגוסט מיקדה תשומת לב תקשורתית יוצאת דופן בתחום שסובל בדרך־כלל מחשיפה שולית בעיתונות, תחום הכיסוי המוגדר במונח העמום "חברתי". "התוכנית מעוררת עניין שלא היה קודם, לצערי הרב, בכל מה שקשור למקבלי הבטחת הכנסה. מושכת פוקוס לתחום שראוי שהעין הציבורית תשזוף אותו", אומרת דורית נובק, ראש מנהלת "מהלב", הגוף המפקח מטעם משרד התמ"ת על ביצוע הפרויקט. לא כולם שותפים להתלהבותה של נובק. בעמותות הציבוריות, המלוות את הפרויקט ומפקחות עליו, נתפס מהלך ההפרטה כמטיל צל דווקא, ולא שופך אור, על פעילות ציבורית משמעותית. פתיחת שערי המרכזים היתה אמנם אירוע תקשורת מובהק שמשך אליו את תשומת הלב של העיתונות, אולם, בניגוד לרושם שנוצר, זו אינה ראשיתו של התהליך. שערי המרכזים נפתחים רק לאחר שהשלב העקרוני המסדיר את פעילותם, שלב המכרז, נסגר. "מידע שהיה בעבר נגיש ופתוח לציבור חבוי היום בין דפי המכרז", אומר עו"ד אמיר פז־פוקס, חבר הנהלת "מחויבות", שעבודת הדוקטורט שלו עוסקת בתוכניות רווחה. "יש אירוניה בכך שתהליך ההפרטה, שאמור להתיר תחרות חופשית, למעשה מוביל לערפול וחסימה של מידע". ממילא, תהליך החקיקה המסדיר בדרך־כלל את פעילותם של גופים ציבוריים זוכה רק לעתים רחוקות לכותרות. כאשר שירות ציבורי מופרט, חוק המסגרת הוא כללי, ורבים מן הפרטים המסדירים את הפעילות נקבעים בחוזה שנכרת בין המדינה לזכיין. עו"ד אבישי בניש, מנהל הקליניקה לרווחה תעסוקתית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, משתתף בקבוצת חוקרים צעירים במכון ון־ליר הבודקת את השקיפות בתהליכי ההפרטה. "הפרטה היא מעבר מהתחום הציבורי לפרטי", הוא אומר, "אבל הגופים הללו (הזכיינים המפעילים את הפרויקט; י"ק) מבצעים פעילות בעלת משמעות ציבורית. מעתה, תהליך קבלת ההחלטות אינו פומבי כשהיה. במקום הליך פומבי של חקיקה ותקנון, מתנהל משא־ומתן עסקי ששני הצדדים הרלבנטיים בו הם הממשלה והזכיין, ואילו הציבור אינו שותף בו". ראשית התהליך בפרסום המכרז. המכרז מתווה מסגרת גמישה לתנאי ההתקשרות העתידיים, שייחתמו בחוזה בין הזוכים בו למדינה. מי שמעוניין לדעת מה הם פרטי המכרז, כדי ללמוד מבעוד מועד את העקרונות המתווים של התוכנית, צריך לרכוש אותו בסכום כסף ניכר, במקרה של תוכנית ויסקונסין ב־4,000 דולר. עו"ד ערן גולן מרכז את פרויקט "עם היד על הלב" (פרויקט מעקב אחר תוכנית ויסקונסין) בעמותת "מחויבות" לשלום ולצדק חברתי. במהלך השנה האחרונה מנהלת העמותה מאבק משפטי וציבורי כדי לקבל מידע הנוגע לתוכנית ויסקונסין: "בהתחלה ניהלנו מאבק משפטי כדי לקבל את מסמכי המכרז. רק לאחר חודשים ארוכים ואיום בעתירות קיבלנו אותם. יוצא שלזכיינים יש נגישות למידע שאנחנו נאבקים עליו, גם מעבר למכרזים עצמם. כלומר, הזכיינים קיבלו מהמדינה תשובות לגבי נהלים שהציבור לא יודע, למשל מה עושים עם אדם שלאחר נסיונות רבים לא הצליחו למצוא לו עבודה: האם הוא צריך להמשיך להתייצב במרכז התעסוקה? הסתבר שכן". לאחר מאבק, קיבלו לידיהם אנשי "מחויבות" את ההסכמים שנכרתו, אולם נותרו בהם כתמים מושחרים. מדוע? המסמכים מכילים מידע שלחברות הפרטיות יש עניין להצניע. קוראים לזה סודות מסחריים. תחת הנימוק של סודות מסחריים, הושחרו הפרטים בחוזה הנוגעים למה שהוגדר כ"פילוסופיה המקצועית" של החברות. אולם בעמותות טוענים שתחת המינוח ה"פילוסופי" מסתתרים נהלים מעשיים, הנוגעים ישירות למשתתפים. עו"ד גולן: "גם כשמדובר ברשויות ציבוריות, שבהן החוק המסדיר גלוי, הרבה תלוי בתקנות ובנהלים פרטניים. עכשיו, בעקבות ההפרטה, לכל חברה יש ספר הפעלה של המרכז שלה – לכל חברה נהלים שונים, מה שמקשה עוד יותר על השגת המידע". בעוד שהנהלים ברשויות הציבוריות אמורים להיות זמינים לכל דורש, כשמדובר בחברה פרטית נכנסים שיקולים חדשים. עו"ד גלית לביא היא היועצת המשפטית במנהלת "מהלב". לביא מסבירה שאותם נהלים, ה"פילוסופיה" של החברות השונות, הם למעשה הסודות המסחריים של כל חברה: "לכל חברה יש הדרך שלה להגיע לתוצאות הטובות ביותר מבחינת היכולת לשבץ אדם בעבודה שתואמת את מצבו הבריאותי וכושרו הפיזי. לכל חברה יש המון פטנטים לאיך עושים את זה. יש המון דברים שמשמעות גילוים איבוד מקור לחמה של החברה. גם לנו (למדינה; י"ק) חשוב לשמור (על מידע זה; י"ק), כיוון שבסופו של דבר אנחנו עושים כאן ניסיון לשנתיים. אנחנו רוצים לראות איזו מהשיטות טובה יותר". מחוץ למדורי הכלכלה, חוזים ומכרזים נשמעים למרבית האוזניים העיתונאיות כעיסוק טכני שאין בו עניין ממשי. אולם מאחורי המספרים והגרפים מסתתרים, ולעתים מוסתרים, פרטים משמעותיים ביותר. במעבר של מידע מן התחום הציבורי לפרטי הוא מקודד בשפה חוזית, משפטית־כלכלית. גם לעיתונאי שיזהה בערימת הניירות פוטנציאל לכתבה ויצליח להשיג את הנתונים, צפויים קשיים ממשיים להתמודד עם החומר, לדלות ממנו את המשמעותי בעבורו ולתרגמו לקהל הקוראים. האם הטרחה מוצדקת? עו"ד דורי ספיבק, סגן מנהלת התוכניות הקליניות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב וחבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח, סבור שכן. לדעתו, מאחורי הפרטים המושחרים מסתתרות שאלות שהשלכותיהן מעשיות בתכלית. "החברות התחייבו בחוזים לספק שירותים שונים. נניח שאני משתתף בתוכנית שמגיע למרכז תעסוקה ומקבל שירות מהחברה. אני רוצה לדעת אם אני מקבל את מה שהובטח, מה שהתחייבה החברה לספק. יש לזכור שלתאגידים פרטיים יש אינטרס מובהק לחסוך בהוצאות. החלק הזה בהסכם לא נגיש, לא מפורסם". עו"ד לביא מבקשת להפיג את החשש. לסודות המסחריים, היא אומרת, אין השלכה על מקבלי הקצבאות: "סודות מקצועיים הם ברמה של הניהול הכולל. עם איזה מעסיקים מתקשרים, עם כמה רופאים מתקשרים וכו. ברמה הפרטנית־אישית, אדם חייב לקבל את הנימוקים הנוגעים לו, ואם זה לא נעשה זו עילה לבטל את ההחלטה של מתכנן היעדים". אמיר פז־פוקס מוצא בדברים אלה דוגמה מובהקת להיגיון שעומד מאחורי ההפרטה והבעייתיות הגלומה בו: "שים לב לשורש המלה הפרטה, הַפרט. כלומר, לפרק את הכל לרמה האינדיבידואלית. להגיד אנחנו כולנו אטומים שמשחקים באופן חופשי והיד הנעלמה תכוון אותנו. אין מערכת אורגנית מבנית. תמיד נסתכל על רמת האינדיבידואל. כמו שאמרה תאצר, אין חברה, יש רק פרטים. אם כל אדם בנפרד ילך ויערער על ההנמקות שניתנו או לא ניתנו, בסופו של דבר תיווצר מדיניות חיובית – הערעורים יתקבלו, המדיניות תשתנה בהתאם ויהיה נפלא. הבעיה היא, שבהעדר מדיניות ברורה וידועה, אין גם מי שיידע לערער". נובק סבורה שחוסר השקיפות היא תוצר לוואי שולי בלבד של הפרויקט כולו. לדבריה, "זה המחיר שצריך לשלם על כך שנותנים לגופים פרטיים להיכנס לתחום, אבל זה נראה לי מחיר קטן יחסית לתועלות שהכניסה שלהם תביא אתה. אתה צודק לגמרי שכשנכנסות חברות פרטיות יש עוד שיקול שנכנס למערכת, וזה השיקול המסחרי והזכות של החברות להגן על הסודות המסחריים שלהם. מצד שני, התוצאות תהיינה חשופות לכל. כל הפעילות מלווה במחקר שיפורסם על־ידי מכון ברוקדייל (מכון מחקר המנוהל במשותף על־ידי ארגון הגוינט וממשלת ישראל; י"ק), כלומר במחקר חיצוני אובייקטיבי". עו"ד ספיבק ספקן באשר ליעילות הפיקוח: "אנחנו מכירים את הפער האדיר בין התחייבויות הזכיין כפי שנחתמו במכרז, וערוץ 10 הוא תמיד הדוגמה הקלאסית, לבין מה שקורה בפועל. כשהזכיין מתחיל לדרוש הקלות, המדינה הרבה פעמים מרגישה שאין לה ברירה. ידוע שהמדינה לא תבטל הסכמים בגלל הפרות – זה עולה כסף ומבחינה פוליטית זה להודות בכישלון. גם לא כל־כך ברור שלמדינה יש אינטרס לחשוף את העובדה שהיא לא מקפידה על קיום ההסכמים. אני עוד לא נתקלתי במקרה של הפרה שבו המדינה הגישה תביעה". את כניסתן של החברות הפרטיות לשירות הציבורי מלווה מערך משומן של יחסי־ציבור. דוד רגב, הכתב לענייני עבודה ורווחה של "ידיעות אחרונות", מספר: "מרגע שהחברות זכו במכרזים, התחלנו לקבל מידע מאנשים שהציגו את עצמם כדוברים ויח"צנים. לכל מרכז ישנם היח"צנים שלו. אנחנו העיתונאים מקבלים מהם הצעות לכתבות והזמנות לסיורים. דובר ממשלתי מחויב למסגרת הציבורית, אין לו צורך למקסם את פעילות המוסד לטובת רווח. למרכזי התעסוקה הפרטיים, לעומת זאת, יש אינטרסים עסקיים מובהקים. הרצון שלהם הוא להציג את הגופים שלהם כמצליחים מאוד, מהירים ויעילים. לדוגמה, כבר ביום הפעילות הראשון של אחד המרכזים דיווחו לנו על שתי השמות ובמרכז אחר דיווחו כבר ביום הפתיחה על עשרים השמות (שילוב של מקבל קצבה בשוק העבודה; י"ק). אני הייתי מציע להציב סימן שאלה: איך תהו מהר כל־כך על קנקנם? מכונת יחסי־הציבור המשומנת דאגה שנקבל את הנתונים על מנת שנוכל להציג את ההשמות האלו כהצלחה כבר עם הפתיחה". התיווך היח"צני הופך להפרעה ממשית כאשר העיתונאים מנסים לחשוף אירועים שליליים. דוד רגב מתאר כיצד "הפתיחה של אחד ממרכזי התעסוקה (בנצרת; י"ק) היתה בעייתית מאוד, עד כדי כך שזה הגיע להתפרעות, לניפוץ של מחשבים. העובדים היו לכודים במשך שעות. כשאנחנו קיבלנו את המידע וביקשנו לאמת אותו נתקלנו במריחה. ביקשנו שוב ושוב תגובה מבלי שחזרו אלינו, והתשובה הסופית היתה, לא נחזור אליך לתגובה". תהליך הפרטה נוסף שנמצא כרגע בשלב המכרז הוא הפרטת בתי־הסוהר. עו"ד ספיבק הגיש בשם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבית־המשפט המחוזי לעניינים מנהליים בבקשה לקבל פרטים על המכרז. בית־המשפט דחה את העתירה וקבע שחוק חופש המידע לא חל על הבקשה. בעקבות הפסיקה עתר עו"ד ספיבק לבית־המשפט העליון בבקשה להפוך את הפסיקה. בינתיים התערב היועץ המשפטי לממשלה ונתן הנחיה להעביר את המידע, בכפוף למגבלות בטחוניות, לידי העותרים. באגודה דורשים כעת את ביטולו של פסק־הדין שניתן במחוזי. ספיבק מספר על הקושי לעניין את התקשורת בסיפור: "קשה מאוד למכור את הפרטת בתי־הסוהר. התקשורת נוטה לדווח על עוולות כשהן קורות. קשה לעשות תחקיר על עוולה שעתידה להתרחש בעוד כמה חודשים ולמשך 25 השנים הבאות". ספיבק צודק. מעבר לעמימות המשפטית, מעבר לקידוד המידע למונחים מקצועיים, תהליכי ההפרטה הם בגדר חדשות עתידיות, טרום־חדשות. התקשורת נוטה להתעסק בהווה, בעבר המיידי, ביוצא מן הכלל של אירועים דרמטיים עתידיים כגון תוכנית ההתנתקות. הפרטה, על המשמעויות הרבות שנלוות לה, מיתרגמת בקושי רב לאירוע חדשותי. ובכל זאת, לא בכל המקרים זה כך. במקרה של מכרזי ערוץ 2 וערוץ 10 ליוותה התקשורת מקרוב את ההליך המכרזי, ומדורי התקשורת מוסיפים לעקוב אחרי המידה שבה ממלאים הזכיינים אחרי תנאיו. בניגוד למכרזים בתקשורת, מכרז בתי־הסוהר שייחתם בעוד חודשים אחדים יישאר בתוקף במשך 25 השנים הבאות. הסמכויות הנרחבות שמעניקה המדינה לזכייניות פרטיות, בין אם במסגרת תוכנית ויסקונסין ובין אם בהפקדת בתי־הסוהר בידיים פרטיות, מחייבות פיקוח ציבורי. כדי לקיים דיון ציבורי על התהליך יש צורך לנבור בקרבי המכרזים ולספק מידע וביקורת עיתונאיים. עו"ד ספיבק תוהה אם התקשורת תעמוד במשימה: "אם אין מספיק הפקות מקור בערוץ 10, יש מי שצועק. אבל כשמדובר על תושבים ערבים בנצרת שלא מקבלים את טיפול השיניים שהובטח להם במסגרת תוכנית ויסקונסין, מי יצעק בשמם?". גיליון 58, ספטמבר 2005

כתב חדשות 13 יוסי אלי עבר ב-7 באוקטובר מזירה לזירה, בין אירועי ירי ומראות בלתי נתפסים • "קיבלתי את הסרטון של מכונית המחבלים באמצע שדרות. שמתי בווייז שדרות ויצאתי לדרך"

ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל לא מוכנה. צה"ל הופתע. הממשלה הוכתה בהלם. על רקע זה בלטו מי שהגיבו: אנשי כיתות כוננות, יחידות מיוחדות ועוד. חלקם שילמו בחייהם. מי שגם הגיבה במהרה היתה העיתונות הישראלית. באולפנים הביאו בזמן אמת את הקולות מעוררי החלחלה מיישובי הדרום המותקפים, וכתבים וצלמים ירדו לשטח תחת אש. אחד מהם הוא יוסי אלי, כתב חדשות 13. זהו סיפורו. "נתחיל בזה שמאז כל בוקר אני קם בחרדות", מספר יוסי אלי, בן 41 ואב לארבעה ממבשרת ציון. "זה אירוע מפחיד. משהו אחר. השטן ירד והשתלט על חלק גדול ממדינת ישראל. זה אפילו לא חיות או תתי אדם, זה שטן, רוע בהתגלמותו", שיתף. "באותו היום התעוררתי ב-6:15 לרוץ. כל אותו שבוע יצא שלא רצתי באופן סדיר, אז חשבתי ששבת זו הזדמנות טובה. פתאום ראיתי בווטסאפ שיש טילים. בדרך כלל כשיש אירועים גדולים אני תמיד יוצא לשטח. הפעם אמרתי שאחכה, אולי אלה שיגורי סרק? אלא שעשר דקות מאוחר יותר קיבלתי את הסרטון של מכונית המחבלים באמצע שדרות. עדיין לא הבנתי את גודל האירוע, אבל הבנתי שאין דרך חזרה. שמתי בווייז שדרות, ויצאתי לדרך ברבע לשמונה". כבר יש לך ניסיון רב בסיקור זירות קשות. "בדרך כלל כשאני מסקר פיגועים, האירוע בשליטה. אנחנו מגיעים לשטח, השוטרים מתראיינים ויש שליטה. במקרה הזה זה היה אירוע מתגלגל ואתה לא מבין את זה. עדיין לא הבנו אמנם את סדר הגודל, אבל כשרואים רכב מחבלים בשדרות, אתה מבין שיש פה משהו אחר, אני מבין שאנחנו במלחמה, גופות של מחבלים, רכבים מחוררים, כוחות ימ"מ, צרחות של לחץ שלא ראיתי ואני כתב שטח 15 שנה וסיקרתי את כל הפיגועים בשנים האלה". איך היתה הנסיעה? "בדרך אני נתקל במחסום. כביש 232 סגור כי יש מחבלים. שוטרים צועקים אל תתקרב, אבל אני רגיל שכשיש אירועים מהסוג הזה יש לחץ. בשלב הזה חשבתי ששתיים-שלוש חוליות הצליחו לחדור, לא יותר. אני ממשיך לצומת זיקים ומגיע לשם ב-8:30, אלא שגם שם מחסום. זו נקודת חבירה של שוטרים וכוחות משטרה עם אנשי רפואה ומד"א. מסביב הרבה צעקות, לא ראיתי דבר כזה. במקביל, אני רואה כמות מטורפת של אמבולנסים יוצאים ממוצב נחל עוז. אני רואה פצועים, בטן בחוץ וכל הזוועות של העולם". מה עם המערכת? "הם רוצים שאגיע לשדרות. אני בינתיים מחכה לצלם, דניאל חגבי, אבל הוא נמצא בצד השני של המסיבה אז שולחים לי צלם אחר, מתל אביב, לצומת זיקים, כדי שנחבור יחד. בשלב הזה קלטנו שזה אירוע. בזמן שהרבה מכוחות המשטרה לא קלטו, התקשורת הבינה. "החלטתי שאני ממשיך הלאה, הבנתי שאין לי מה לעשות יותר בצומת זיקים ובינתיים העורך היה בלחץ שאגיע לשדרות. אמרתי לשגיא, הצלם, שאנחנו נוסעים עכשיו. אנחנו נוסעים בשטח, בשדות, כי הכל חסום ובשלב הזה יש מחבלים בשטח, חוליות של מחבלים. בדרך ראינו כל מיני רכבים, לא יודע, זה היה נראה מחבלים. בדיעבד, היה לנו מזל גדול. בגלל האדרנלין אתה לא חושב יותר מדי, אתה מצליח לעבור את המחסומים ולהגיע לשדרות". יש לך נשק איתך? "אני עם אפוד וקסדה, בלי נשק". כשהגעת לשדרות, באיזה מראות אתה נתקל? "גופות בכל מקום. חיילים מסתובבים חסרי אונים, מחסלים חוליות של מחבלים ואתה שומע ירי כל הזמן, קולות ירי וכולם אומרים שהנקודה הכי חשובה זו תחנת המשטרה בשדרות. כנראה שזו נקודת הקרב הכי גדולה במלחמה בנקודה הזו. בדיעבד היו את כל הקיבוצים, אבל מבחינת משך הקרבות, זו תחנת המשטרה. 30 מחבלים השתלטו על תחנת המשטרה וניהלו קרב מול כוחות צבא ומשטרה. אני מפלס את הדרך לשם בין גופות של אנשים, זקנים, ילדים. אתה מגיע לשם, תוך שאתה מפחד שלא לקבל ירי. "פתאום אני רואה את אחד מהרכבים של המחבלים מהסרטון, לא יודע עדיין אם הוא מנוטרל או לא בשלב זה. אני יוצא החוצה ומתחיל לשדר. אחרי חמש שניות, ירי לכיוון שלנו. אני חושב שזה פספס אותנו בעשרה מטרים. תוך כדי שידור, אני נשכב על הרצפה ומגיעים כוחות משטרה וצועקים שנעוף משם כי מתנהל ירי וזה מסוכן. בשלב הזה, אני לא יודע אם זה מרכב המחבלים או הצד השני, אבל היה ירי לא נורמלי". מה עשיתם? "קצת התרחקנו והמשכנו בשידור. זה היה קרב קשה, ימ"מניקים נהרגו שם, המחבלים השתלטו על התחנה, רצחו את כולם ו-24 שעות, החיילים והשוטרים עשו הכל לחסל אותם. בשלב מסוים החליטו שאף אחד לא חי בפנים ואז החליטו להרוס את התחנה. הביאו טנק כדי להרוס תחנת משטרה במרכז עיר בישראל". איך מתנהלים? "אתה באדרנלין, אתה לא מבין איפה אתה נמצא, עובד על אוטומט וממשיך לשדר, להוציא מה שאתה יכול, כי יש ירי מאחוריך. בהתחלה הייתי לא רחוק, אז התרחקתי, הייתי 30-50 מטר משם, האדרנלין מטורף, אתה צריך לרוץ למיגונית תוך כדי, יש לך עשר שניות ואתה לא תמיד מספיק. אחד הטילים נפל 50 מטר מאיתנו. שדרות הפכה לזירת מלחמה, היינו בזירת מלחמה. בעבר אני הייתי באוקראינה, בחרסון ובמקומות מסוכנים. שדרות היתה יותר מסוכנת, זה בלתי נתפס שזה קרה. כשמחבלים שורצים ואתה רואה גופות של אזרחים ותינוקות, אתה מבין שאתה במלחמה, עוד לפני שביבי אמר שאנחנו במלחמה, אתה מבין שמלחמה פרצה. "האמת שכוחות הביטחון היו גיבורים, כוחות המשטרה. הצבא קרס, אין ספק. במשטרה הגיבו מהר והסיטו אש לכיוון שלהם במקום לאוכלוסיה האזרחית, אבל לא היו מספיק שוטרים. 2,000 מחבלים, 100 ימ"מניקים, כל היחידה יצאה החוצה. הם היו כובשים את שדרות אם לא ימ"מ. היו כובשים את נחל עוז. הם הצליחו להדוף אותם. "המחבלים הצליחו לפלוש לבארי וכפר עזה, מי ששיחרר את האירוע זה משטרה. הצבא הגיע מאוחר, אין ספק בכלל. יש פה אירוע שאנחנו נזכור אותו לדורות, ברמת המחדל. זה רק בהתחלה, עוד נשמע הרבה מאוד דברים על הסיפור הזה". אתה לא אומר לעצמך שיש לך ארבעה ילדים, ואולי כדאי לשמור על עצמך קצת יותר טוב? "אתה לא מבין איפה אתה נמצא, אתה בטריפ, אדרנלין משתלט עליך. אז הלכנו מעט אחורה, ועדיין, גם רקטות מתחילות ליפול על שדרות בקצב. נפלה רקטה 30-40 מטר מאיתנו, הן לא מפחידות אותך, כי אתה שומע ורואה ירי. עשרה מטרים ממני פגע כדור ממכונית". כמה זמן נשארתם שם? "עבדתי 25 שעות. יצאתי ב-7:30 בבוקר ועבדתי עד 6:00 בבוקר למחרת וב-8:00 חזרתי הביתה. אמרתי לעצמי שאני לא זז מתחנת המשטרה עד שמחסלים את אחרון המחבלים. ב-2 בלילה השוטרים אמרו לנו לתפוס מחסה כי שניים מהמחבלים ברחו ואתה לא יודע מה תעשה אם יבוא מחבל וירסס אותך". ובכל זאת נשארתם. "הדיווחים של המשטרה היו שיש מחבל אחד. כמה נזק יכול לעשות מחבל אחד כשיש לך 20 לוחמי ימ"מ? היחידה הטובה בארץ, אולי בעולם. בדיעבד היו 30 מחבלים. הם ניסו למסך את הסיפור הזה, כנראה כדי שלא נתרגש, כדי שהציבור לא ייבהל, לא יודע. כל מקום בקיבוצים, וברחבי עוטף עזה, שרץ מחבלים, 2,000 מחבלים". מה עשית כשהגעת הביתה? "חיבקתי את הילדים שלי, הייתי חייב לחבק אותם והלכתי לישון. הצלחתי לישון שעה וחצי בלבד ואז התחילו להגיע דיווחים מהקיבוצים והאוגדה ואתה מבין שאתה בשואה מודרנית. הזוועות, ילדים נטבחו והושחתו, נחשפתי לכל הסרטונים במהלך הימים האלה. החלטתי שהאירוע הזה הוא תיעוד היסטורי ומבחינתי זו משימה לאומית וזה צו 8. החלטתי שאני עושה כמה שיותר מבחינתי כדי להוציא את הסיפורים החוצה, של הקורבנות, של הקרבות, של הגיבורים, הכל". מה הילדים חושבים? "אנחנו לא מדליקים טלוויזיה בבית. מנסים כמה שפחות. בשבת הזו אשתי פתחה טלוויזיה, והבת שלי שראתה אותי, בת 4, אמרה שהיא מפחדת שאני לא אחזור. הסברנו להם בצורה מושכלת ונכונה שיש מלחמה, אבל הכל יהיה בסדר ואנחנו ננצח". חזרת לעבוד באותו היום? "כן. עוד באותו היום הלכתי לזירה של מסיבת הטבע. זה היה זוועה. הגעתי לשם בצהריים, הסתננתי, כי זה הוכרז כשטח צבאי סגור, אבל היה צריך לשדר משם". מה ראית? "גופות נרקבות, חלקי גופות, גופות שרופות, מכוניות הרוסות ומושחתות, עגלות של תינוקות עם דם, גופות של המחבלים ואת כמות הנשק שלהם ואתה רואה טבח ואתה מרגיש את הריח. ביום שני, שלושה ימים אחרי אותה השבת, נסענו עם אמבולנס של איחוד הצלה לשטח. בדרך עוצרים אותנו שני חיילים ואומרים שמצאו גופה של אישה שהתחבאה ונרצחה בתוך השיחים. הם ביקשו שניקח אותה. הכניסו אותה לתוך האמבולנס, אחרי שלושה ימים בשטח. זה ריח שאני לא אשכח בחיים. אחרי שלושה ימים כבר היו רימות. עד לרגע זה אני חושב שהם לא אספו את כל הגופות". איך אתה מתמודד עם זה? "אנחנו שבועיים וחצי אחרי האירוע ואני עדיין לא מאמין שזה קרה. אני כל יום מאז חוזר הביתה, לא מוותר על זה, לא משנה מה. חוזר לחבק את הילדים שלי ובלילה החרדות עולות". מה עוזר לך להתמודד? "דיברתי עם פסיכולוגית, אבל בעיקר מה שעוזר לי זה לעבוד כל יום. זה מסיח את דעתי, אני מרגיש חיוני באירוע הזה. מרגיש כאילו אני תורם במאמץ הלאומי בסיפור הזה. אני לא אוהב לטפוח לעצמי על השכם, אבל בגדול, יש חשיבות היסטורית לתעד ולהוציא את הכל החוצה. אני חושב שכולם מבינים את זה, שעיתונאים בימים אלה הם גורם חשוב, כל העיתונאים, כל מי שעובד ויש הרבה. בנוסף, אני אוסף סיפורים של גיבורים, רק ככה אפשר לרומם את המצב רוח של המדינה, אנחנו נהיה בפוסט טראומה קשה. אחרי שלושה ימים החלטתי שזה מה שאני עושה. יש כל כך הרבה, של חיילים ושוטרים ואזרחים". היית הולך לשם שוב? "כן. נשמע הזוי, נכון? אבל הייתי הולך לשם שוב. אבל פועל אחרת". איך? "מנסה יותר לעזור לאנשים ופחות מסקר". פגשת אזרחים שנזקקו לסיוע? "כן, היו לא רחוק מהתחנה שלושה צעירים שנקלעו לסיטואציה, שלושה חרדים בבית חב"ד, עזרתי להם לצאת משם. אבל בגדול, הייתי נוסע למסיבה כדי לעזור". מה היית אומר לכתב צעיר שהיה רוצה לצאת לשטח, לאירוע כזה? "היום כתבים, לא יודע להסביר, אני חושב שהם לא מסכנים את עצמם. יש עדיין קצת משוגעים… אבל אם היה מגיע אלי אדם צעיר ונמרץ, הייתי אומר לו קודם כל תשמור על עצמך, בשביל אייטם אתה לא צריך למות. אפשר לסקר מלחמה ממקום יותר בטוח מאשר להיות בזירת קרב. אבל זה משהו שלא ידעתי בזמן אמת. לקח לי ארבעה ימים לעכל שהייתי בזירת קרב. זה לא מתעכל בהתחלה. "זה אירוע היסטורי ואתה רוצה לסקר אותו. קשה לי להסביר במילים, זה דחף של כתב שטח, של אדרנלין, אין לך פחד, רק בדיעבד התחלתי להבין, יכול להיות שהייתי מטומטם. יש לי ארבעה ילדים".

אחרי 15 שנה פורשת מירית הושמנד מעריכת "סדר יום", תוכנית הרדיו שייסדה עם קרן נויבך ברשת ב • בראיון עמה היא מספרת על התוכנית ששינתה סדר יום בתקשורת הישראלית ועל סדר היום המטורף מאחורי הקלעים, על המלחמה הסיזיפית בעוולות והמאבק לשינוי בייצוג נשים וערבים, ועל הטלפון ממקורבי נתניהו שכמעט הביא לפיטוריה

לכבוד יום הולדתה ה-50 העניקה לעצמה מירית הושמנד מתנה – שנת צהריים. 30 שנה בדיוק אחרי שהצטרפה לשידור הציבורי בישראל ו-16 שנה אחרי שייסדה יחד עם קרן נויבך את תוכנית הרדיו "סדר יום" פרשה הושמנד, עורכת התוכנית, מהעבודה העיתונאית שליוותה אותה יותר ממחצית חייה. היא עדיין בשלבי גמילה. טרם הצליחה להביא את עצמה לצאת מקבוצת הווטסאפ הפנימית של המערכת ועדיין מנהלת שיח שוטף עם נויבך על נושאים שצריך לדעתה להעלות ל"סדר יום", כדי שיגיעו לסדר היום הציבורי. אבל הושמנד לפחות כבר ישנה כל לילה יותר מארבע שעות ומדי פעם אף מרשה לעצמה לנמנם באמצע היום. ההחלטה לקחת פסק זמן התבשלה בה בשנה האחרונה. "התקשורת שינתה את פניה", היא אומרת בראיון ל"העין השביעית". "הרגשנו שיש פחות רצון ומקום לתוכניות כמו שלנו, מעמיקות וחופרות. כולם רוצים להיות אופירה וברקו. כן-לא-בעד-נגד-שחור-לבן. עימותים, אם אפשר קצת צעקות, קצת גסויות, קצת לקלל, קצת לצאת מהאולפן, לשם הכל הולך. ואני מודה שבאופן אישי נפלה לי החלטה שאני לא רוצה להיות יותר חלק מהדבר הזה, ואני לא מרגישה שאני יכולה להמשיך בזה ואמרתי שאני פורשת מהתקשורת, אני לא ממשיכה בתחום הזה. אני אפילו מתביישת לפעמים להיות חלק מהדבר הזה שנקרא עיתונות. מתביישת". על כך נוספה השחיקה. "סדר יום זה לא תפקיד, זה אורח חיים", היא אומרת. "זה כל הזמן להיות מחויב לדבר הזה, הראש לא מפסיק לעבוד, אתה כל הזמן בדבר הבא, את הטלפון יש לכל נדכאי ונזקקי המדינה, לפעמים אני מקבלת ביום שישי באחת-שתיים בלילה טלפונים מאנשים שמאושפזים איפשהו". ואת עונה? "ברור שאני עונה. אני מודה שבשנה האחרונה קצת פחות, כי הרגשתי שאני כבר עייפה נפשית, שאני לא יכולה יותר. אנשים שפינו אותם עכשיו מהבית, הם בחוץ ואין להם לאן ללכת. אתה כמו מספר חירום. הם אומרים תוציאי אותי מפה, אני עכשיו בחוץ, תעזרי לי, תמצאי לי לאן ללכת, ואז אנחנו מתחילות לעשות טלפונים, בין אם זה רווחה בין אם זה לעירייה. העבודה היא לא רק עורכת תוכנית רדיו, זה הרבה מעבר לזה, כאילו לבנת פורן בלי..." בלי צוות. "כן, בלי צוות ובלי תשלום. יש המון סיפורים ופניות שמגיעים אלינו למערכת שבהם אתה רואה את העוול וזה לא עובר שידור, זה לא מגיע לשידור, אבל אתה יודע שבטלפון אחד אתה יכול לעזור לבן אדם. אתה יודע כמה כאלה אנחנו עושים? ואנחנו סך הכל עורכת אחת ושתי מפיקות, ומתקשרים אליך אנשים בסיטואציות כאלה ולך תסביר להם שאתה לא באמת רווחה, אתה לא יכול 24/7 לפתור להם בעיות ולהציל אותם. "אז המחויבות היא מאוד מאוד גדולה וזה לא נגמר בשידור. אתה אף פעם לא מסיים את השידור ויכול להגיד אוקיי, זהו, עכשיו אני יכולה לנוח קצת. כי א, את חושבת על התוכנית הבאה, על הליין אפ הבא, וב, הטלפון כאמור לא מפסיק לצלצל לשנייה. לא מפסיק, לא מפסיק. מזלנו הגדול שלאורך השנים תמיד המפיקות של סדר יום הן באמת נשים שהן אגדה, נשים שכמו שאני אומרת יש להן לב בשכל ושכל בלב, שהן רק רוצות לעזור ורק רוצות לעשות טוב. הן מבינות שהעבודה בתוכנית סדר יום היא לא רק לעשות ליין אפ, אלא זה גם לעזור לאנשים באשר הם". סדר היום של עורכת "סדר יום" מתחיל בקימה בארבע בבוקר, נסיעה לתחנה, השלמות לעבודה על התוכנית, ליווי השידור עצמו ומיד אחר כך תחילת העבודה על תוכנית יום המחרת. מפיקה אחת עבדה עם הושמנד משש בבוקר עד שתיים בצהריים והשנייה במשמרת מהצהרים עד עשר בלילה. כל סיפור שאתם מחליטים לטפל בו כולל עבודת תחקיר שהיא לא מובנת מאליה בתוכנית מלל ברדיו. "ממש לא. אנחנו מנסות להביא דברים אחרים שהם לא על סדר היום וזה מאוד קשה. אתה צריך למצוא את הסיפורים האלה, אני לא רוצה עוד פעם לדבר מדיני-פוליטי, אני מנסה לייצר באמת סדר יום אחר. אני צריכה את הסיפור העקרוני, הגדול, והתחקירים הם מאוד מורכבים כי לפעמים רק כדי שאנחנו נבין את הנושא אני צריכה לעשות מאה שיחות רקע. "אתה הולך למשרד הבריאות, משרד הבריאות אומר לך זה לא אנחנו, זה הרווחה. משרד הרווחה אומר מה פתאום, זה לא אני זה העירייה. אז אתה כל הזמן מנסה להבין, ומה החוק אומר ומי באמת אשם, זה מאוד מורכב". בהרבה תוכניות מקובל למצוא מרואיין שיודעים מה הוא יגיד, לעשות איתו שיחה שבה מוציאים ממנו פחות או יותר את מה שהוא יגיד ואז איכשהו לשחזר את השיחה הזאת בשידור. "אז לא, אני אדבר עם חמישה אנשים כדי ללמוד את הנושא, כדי להבין אותו, לשמוע את כל הצדדים, את כל ההיבטים, להבין את האינטרסים, מה עומד מאחורי זה, מי רוצה לקדם, מי משתיק את זה, איך זה עובד מאחורי הקלעים של הדברים". הושמנד מספרת כיצד הופתעה בעצמה מכמות ההודעות בקבוצת הווטסאפ הפנימית של התוכנית כשהציצה בה כעת לאחר יום שלם שלא נכנסה אליה. "התקשורת בינינו אינסופית, החשיבה אינסופית, אנחנו בקו פתוח שלא נגמר. שישי, שבת, חגים". עשיתן יותר עם פחות או שהצלחתן להשיג יותר משאבים כדי לתחזק צוות שיעמוד במשימה הזו? "אני חושבת שאנחנו עשינו... אני לא רוצה להגיד את הבלתי אפשרי, אני לא רוצה להישמע יהירה, אבל כשאני מסתכלת על זה, אני מסתכלת על עצמי, על מצבי עכשיו, כמה נשחקתי וכמה הגעתי למצב שאני כבר לא יכולה יותר, זה בגלל העבודה הזאת האינטנסיבית. לעשות את הבלתי אפשרי עם מינימום אמצעים. יש לך עורכת ושתי מפיקות, אין לנו יותר ממה שכל תוכנית אחרת מקבלת. אם הייתה לי מערכת גדולה יותר היינו... השמיים הם הגבול. "יש לנו את אותו כח אדם של תוכנית רגילה שסוגרת את סמוטריץ ואת רן ארז בטלפון אחד וזהו. אז במסגרת המאוד מוגבלת של המשאבים שלנו ניסינו למקסם ולא פעם זה בא על חשבון הבריאות שלנו. קרן ואני עובדות בטירוף. זה לא נורמלי, זה לא אנושי, רק עכשיו כשאני בפרספקטיבה של שבועיים אני מסתכלת ואני אומרת: קרן, תקשיבי, זה מטורף! זה מטורף!". אל התקשורת הגיעה הושמנד בראשון לינואר 1994, כחיילת משוחררת שסיימה שירות במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים ("אחרי 30 שנה אני יכולה להגיד את זה"). בתפקידה במוסד עמדה בקשר עם קשב קול-ישראל מיקי גורדוס, שעבד לדבריה עם הארגון באופן צמוד. תפקידה היה בין היתר לקבל ממנו מידעים. בשלהי שנת 1993, כשהשתחררה, גורדוס סייע לה להיכנס ל"קול ישראל". ערוץ 2 בדיוק החל את שידוריו ועיתונאים רבים עברו מרשות השידור למערכת החדשה שהוקמה בערוץ המסחרי. את התקנים שהתפנו היה צריך למלא והושמנד מצאה את עצמה בצוות התוכנית "הכל דיבורים" בהגשת שלי יחימוביץ, יחד עם שוש פורמן ויהודית צביון ("האגדתיות, האלמותיות, המדהימות"). כבר בתוכנית זו נפגשה הושמנד עם העשייה העיתונאית החברתית, וזאת הודות ליחימוביץ. "כל מה שאני, מי שאני, זה שלי", מדגישה הושמנד. "אני הגעתי ילדה בת 20 מבת-ים נטולת מודעות לחלוטין, לא ידעתי מה זה אשכנזים-מזרחיים. לשלי יש בדיחות אינסוף עלי, על זה שאמרתי טוב, אבל אני מנגנת בפסנתר!, אבל אף פעם לא התייחסו אלי אחרת!. בקיצור, כל התודעה החברתית שלי, כל ההבנה של איפה אנחנו חיים, מה המקום הזה, פוליטיקה, מקצוענות, עיתונות, חתירה לאמת, הרצון הזה להשפיע, לשנות את פני הדברים, את המציאות כאן, זה הכל שלי טבעה בי. כל מה שאני זה שלי, כל הזכויות שמורות לה. ממש ככה". במשך שבע שנים עבדה בצוות התוכנית של יחימוביץ, עד שזו פרשה בעצמה כדי לעבור לחדשות ערוץ 2. הושמנד הגיעה גם היא לערוץ 2, לערוך את "קפה טלעד", בהגשת ירדנה ארזי ודב גיל-הר. "שם זה היה בית ספר לטלוויזיה", אומרת הושמנד, ומיד מוסיפה: "מאוד אינטנסיבי". בתקופה הראשונה ישנה בירושלים, שכן העבודה היתה מסביב לשעון. בהמשך התרגלה לעלות על מונית בשתיים או שלוש לפנות בוקר, להגיע למערכת בארבע או חמש כדי להכין את התוכנית ולסיים את העבודה על תוכנית יום המחרת בשעת ערב מאוחרת. היא עד היום גאה שכעורכת גייסה וקידמה צעירים כמו עדי גרטי, ליאת לויאן, מיטל בבילה וערן סויסה, שמאז התקדמו כל אחד בתחומו. בשנת 2005, אחרי שהזכיינית טלעד הפסידה במכרז השני על שידורי ערוץ 2, הזמין אותה אבי וייס, אז סמנכ"ל חדשות 2, לערוך את "שש עם עודד בן-עמי", אולם היא מהר מאוד פרשה מהתפקיד. "היו לי שתי ילדות קטנות בבית ואני בהחלטה מאוד מודעת רציתי לגדל אותן בעצמי", היא אומרת. במשך כשנתיים היתה עצמאית, פיתחה פורמטים, עבדה ברדיו 99 כשהתחנה נרכשה על ידי ארקדי גאידמק, אפילו עבדה קצת כדוברת, עד שבשנת 2007 חזרה לרשות השידור, הפעם למחלקת הטלוויזיה. יואב גינאי, אז מנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון, ליהק אותה לעריכת תוכנית התרבות "זמן אוויר". בשנת 2008 יצאה לחופשת לידה ואז הגיע הטלפון ממנהל הרדיו ברשות, אריה שקד. "הוא אמר לי תקשיבי, יש לנו רצועה בין שמונה לעשר, אין שם רייטינג. בואי תיקחי את הרצועה הזאת יחד עם קרן נויבך, תשבו שתיכן תעשו שם משהו". הכרת אותה? "לא, לא הכרתי. once נפגשנו זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. שתינו היינו אמהות צעירות, שמתמודדות עם אותם דברים, מתעניינות באותם נושאים, ואמרנו לעצמנו שאנחנו רוצות לעשות את זה אחרת. מה אחרת? לא ברור לנו, אבל לפנינו יש אריה גולן שעתיים רק פוליטיקה, אחרינו יש ירון דקל הכל דיבורים רק פוליטיקה, אנחנו צריכות לעשות משהו אחר, אנחנו חייבות לבדל את עצמנו באיזשהו אופן, לייחד את עצמנו, את הרצועה הזאת, וניסינו בתנועה כל הזמן להבין מה אנחנו רוצות לעשות. זה היה יומרני אבל אמרנו סומכות על עצמנו, אנחנו נפצח את זה". איך קיבלו את זה בהנהלה? "פרגנו לנו מפה ועד הודעה חדשה, הלכו איתנו, נתנו לנו לעשות כל מה שרצינו. ואנחנו ניסינו להבין מה מעניין את הציבור, מה מעניין אותנו. הייתי כל הזמן באה למנהלים שלי ואומרת להם תקשיבו, הסיפורים הכי טובים, אני מביאה אותם מגן המשחקים. אני יושבת אחרי הצהריים עם הבנות שלי בגן המשחקים, שומעת מה מדברים בספסל, זה מה שמעסיק את האנשים, אלה הנושאים שצריכים להיות ברדיו, על זה אנשים מדברים. ככה לאט-לאט התחלנו קרן ואני, יחד עם הגידול של הילדים, עם הנושאים שמעסיקים אותנו. יותר חינוך, יותר חברה, יותר רווחה, יותר בריאות". כמה חודשים אחרי תוכנית הבכורה של "סדר יום" גילתה הושמנד שבתה הקטנה נולדה עם 100% חירשות. האירוע הזה שינה את חייה, וגם את התוכנית שערכה. "אז מתחיל המסע שלי בנבכי הילדים עם צרכים מיוחדים והמשפחות לילדים עם צרכים מיוחדים", היא אומרת. "הבנתי שזה עולם ומלואו, ופשוט את החוויות האישיות שלי הבאתי לתוכנית. הבנתי שאני לא לבד בסיפור הזה, שיש כמוני, לצערי, רבים מאוד-מאוד. הייתי קמה בבוקר, כל יום, עם חליפת קרב, עם מי היום המלחמה. משרד הבריאות, משרד החינוך, היבואנים של השֶתֶל, בתי החולים, קופות החולים. מלחמה אינסופית, כשיש לך ילד עם צרכים מיוחדים כל יום הזירות לא נגמרות. את כל זה הבאתי לתוכנית. "כשיש ילד נכה, כל שנה מחדש היה צריך להוכיח בביטוח לאומי שהוא עדיין נכה. צריכים לעלות לוועדה רפואית עם כיסא גלגלים כשאין אפילו מעלית. כל ילד נכה נחשב מפגר בביטוח הלאומי. אפילו הצורה שבה מודיעים לך את הדבר הזה, במסדרון, אפילו לא קוראים לי לחדר להגיד לי את זה, לשבת איתי. במסדרון, בעמידה, מושיטה לי האחות טופס ואומרת לי הילדה שלך חירשת. "כל הדברים באמת איומים-איומים-איומים, ואלו הפכו להיות החומרים של התוכנית. ואז הגיעו עוד פניות ועוד סיפורים והבנו שזה אוקיינוס, אוקיינוס של עיוותים, של בעיות, של עוולות, של אנשים שלא מצליחים לממש את הזכויות שלהם. כשהחוק כבר נותן את הזכות, בלתי אפשרי לממש את הזכות. וזהו, התוכנית התחילה ללכת לכיוון הזה, החברתי". היום אפשר למצוא טיפול בנושאים כאלה בשלל תוכניות אקטואליה, אבל כש"סדר יום" החלה נויבך והושמנד נחשבו לחלוצות שהולכות לפני המחנה. במידה רבה הן חרשו לעצמן נתיב חדש וסימנו לעמיתיהן את הדרך ללכת בה. "בפעם הראשונה שראיתי את עודד בן-עמי עושה אייטם על ילד נכה שלא העלו אותו להסעה כמעט בכיתי", נזכרת הושמנד, "התקשרתי לקרן, אמרתי לה קרן, אנחנו יכולות לפרוש בשיא. אנחנו את שלנו עשינו". הושמנד מזכירה כי בעבר גם מתמודדי נפש היו מוקצים מסדר היום הציבורי, אך הסיקור העקבי והמתמשך של הנושא ב"סדר יום" חולל מהפכה גם כאן וכיום הנושא הזה יכול להיכנס לליין-אפ של תוכניות שאינן "סדר יום". שינוי השיח משפיע על המציאות? "בטח, אנחנו שינינו מציאות של הרבה אנשים בעניין הקשירות [קשירת מטופלים במוסדרות בריאות; א"פ]. משה בר-סימן-טוב הוציא חוזר מנכ"ל עם הגבלות, הוא אמר מפורשות שזה רק בעקבות הטיפול של התוכנית. בביטוח הלאומי כבר אין דבר כזה שילד כל שנה צריך להוכיח מחדש את נכותו. היה סיפור עם ניצולי שואה שעלו אחרי שנה מסויימת שלא היו זכאים לרנטה. אחרי המאבק שלנו, משה גפני, שהיה אז יושב ראש ועדת הכספים, שינה את זה". היו גם כישלונות? קמפיין ממוקד שלא הצליח? "טיפלנו המון בדיור ציבורי וזה לא ממש עזר. המדינה המשיכה לחסל את הדירות בדיור הציבורי, שלא לדבר על הקשיים שמערימים על מי שכבר זכאי. כמה שטיפלנו וכמה שעסקנו, זה לא באמת שינה". אבל הושמנד ונויבך לא הסתפקו בפן החברתי, ומהר מאוד מצאו את עצמן נלחמות גם בכוחות גדולים ממשרד הבריאות ושירותי הרווחה. הן עסקו במחירים העודפים שמשלם הציבור בגלל הריכוזיות במשק הישראלי והיו מהקולות התקשורתיים הבודדים שהעזו לצאת נגד מונופול הגז ולדרוש חלוקה הוגנת יותר של רווחי אוצרות הטבע שטמונים מול חופי ישראל. "הרבה פעמים קיומה של התוכנית הזאת נראה היה לי נס", נזכרת הושמנד, "עם כל מה שעברנו, כל ההתמודדויות בתוך הרשות, מחוץ לרשות, האנשים שהרגזנו, הגדולים, החזקים, המונופולים שפתאום באנו וערערנו, הפוליטיקאים שפתאום ירדו להם שעתיים שהם יכלו להתבטא ולהשמיע את קולם החשוב. המון אנשים הרגזנו במהלך הדרך, המון אנשים נלחמו בנו". בתקופת המאבק נגד מונופול הגז, העבודה העיתונאית של "סדר יום" כמעט עלתה לה במשרתה, מספרת הושמנד: "קיבלתי איום מלמעלה, ממש הגיע הטלפון וכעבור שבועיים היה לי שימוע לפני פיטורים ברשות השידור". מה זה מלמעלה? "אני יכולה להגיד ממקורבים לראש הממשלה. קיבלתי טלפון שבו נאמר לי אתן בולשביקיות, ואם את תמשיכי לערוך את התוכנית כמו שאת עורכת אותה עכשיו אז תאלצי לחזור לערוץ 2, תחפשי עבודה בערוץ 2. ככה אמרו לי ואחרי שבועיים הגיע מכתב פיטורים". מה היתה הטענה הרשמית במכתב? "תקציב, קיצוצים. כאילו שהמשכורת שלי תציל את רשות השידור". איך זה נמנע? "מי שבזכותו נשארתי ולא פיטרו אותי היה דני זקן, שהיה אז יושב ראש אגודת העיתונאים בירושלים. דני זקן אמר לי אמנם את לא חברה באגודה, לא משלמת דמי חבר, שום דבר, אבל אני הולך להילחם על הפיטורים הפוליטיים האלה שלך ואני אמנע אותם. היה בלאגן מאוד גדול, בוזי הרצוג העלה את זה בכנסת, זה היה מאוד מביך". הנהלת רשות השידור באותה תקופה, בראשות המנכ"ל יוני בן-מנחם והיו"ר אמיר גילת, היתה הנהלה כושלת אפילו במושגי הרשות, עד שבסופו של דבר הביאה לסגירת הרשות. בכיריה פעלו בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו והתערבו לא אחת בתוכניות שנחשבו אופוזיציוניות לממשלה, כמו "סדר יום" של נויבך והושמנד. למרבה האירוניה, דני זקן, אז נציג העובדים, הוא כיום ממלא מקום מפקד גלי-צה"ל, תפקיד שאליו הגיע אחרי שהגיש תוכניות לצד מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, העסקן ואיש התקשורת יעקב ברדוגו. בשלב מסוים הנהלת רשות השידור הכניסה לתוכנית "מנחה מאזן". "מנחם בן, אני כמעט הלכתי איתו מכות באולפן". למה מכות? "ככה, אני אין לי… אני בת ימית, אי אפשר להוציא את זה ממני. פשוט הסברתי לו: תקשיב, אתה מבין שאתה משמש פה כלי של הנהלת רשות השידור כדי לפגוע בנו? לפגוע בתוכנית? האם זה מה שאתה רוצה? האם אתה באמת רוצה לפגוע בתוכנית? כי אתה משתף פעולה איתם כדי לפגוע בנו. זה מה שאתה עושה בעצם היותך כאן, אנחנו לא רוצות אותך פה. עכשיו תגיד לי אם אתה רוצה לפגוע בנו. ואז הוא אמר לי כן, אני אהיה פה, ואני אגיש פה, וזה לא שלכם. "ואז כאילו באמת זה היה כמעט מכות", מוסיפה הושמנד וצוחקת. "כל ערב כשהייתי צריכה להתקשר למגיש המאזן, לדבר איתו על זה שהוא מגיע מחר, בשיחה הזאת הייתי אומרת לו תקשיב, אנחנו לא רוצות שתגיע, בוא נפתח את זה. ככה, בלי בושה, לכולם. כל יום הייתי מתקשרת ועושה להם את השיחה הזאת. חלקם באמת נבהלו מהטלפון הזה ממני ובאמת לא הגיעו. חלקם הגיעו והלכו". מנהל הרדיו באותה תקופה היה מיקי מירו, שלפני כן... "היה מאוד חברתי". ואחרי... "מאוד חברתי". ובזמן הזה היה משת"פ על מלא. "אני חושבת, ממרום 30 שנותיי בתקשורת, אני אומרת את זה בצער גדול, אנשים שמגיעים לכיסא הניהול, לא כולם, אבל לרובם זה עושה מאוד לא טוב. בדרך הם מאבדים את העקרונות שלהם. הם אפילו לפעמים עושים השתלת אישיות. לצערי הרב כבר יצא לי לראות כמה אנשים שהיו מקסימים, הגונים, חברים, ישרים, שפשוט הפכו עורם ברגע שהם נכנסו לתפקיד. נכנס הרצון הזה לרצות את שולחיהם. זה יכול להיות הנהלה, זה יכול להיות פוליטיקאים. עמדת הניהול גורמת לאנשים לעשות דברים שמנוגדים למה שהם מאמינים בו, עיין ערך מיקי מירו. אני באמת מאמינה לו שהוא היה בן אדם עם תודעה חברתית". גם דני זקן במקום שונה ממה שהוא היה. "דני זקן נלחם אז על הפיטורים שלי, כשביבי היה זה שניסה לפטר אותי", אומרת הושמנד ולא מוסיפה. עם פירוק רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי מונתה הושמנד להקים ולעמוד בראש דסק החדשות האָחוּד, שמשרת הן את ערוצי הרדיו והן את ערוץ הטלוויזיה של השידור הציבורי ("חוויה של פעם בחיים, הקמה של דבר כזה"). אחרי שנתיים בראש הדסק שבה לעמדת עורכת "סדר יום". אתן מערכת של נשים. מה זה אומר? זה מכוון? "בוודאי שזה מכוון. תחזור אחורה ל-2008 והבחירה של הנושאים שלנו: חברתי, בריאות, רווחה. גברים אז לא העזו לעסוק בנושאים האלה. גברים דיברו רק על פוליטי-מדיני-כלכלי. הס מלהזכיר את הנושאים האלה. אז קודם כל זה בא לידי ביטוי בנושאים שבחרנו, שהיום כולם מבינים שנוגעים לכולם ולא רק לנשים. יתרה מכך, אחד היעדים שלנו הוא קידום נשים, וזה מאוד-מאוד קשה. אין לאנשים מושג כמה קשה למצוא נשים מרואיינות בנושאים שונים. אנחנו עובדות פי שלוש כדי למצוא אישה שמבינה בביטחון, שמבינה בעורף...". וגם מסכימה לדבר על זה. "בדיוק, כי כל אחת שאת פונה אליה, בדרך כלל התגובה של נשים זה: לא, לא, אני לא מספיק מבינה בזה, בעוד שגבר אתה תפנה אליו על כל נושא, תגיד לו לדבר על מזג האוויר, אין בעיה!, הוא ידבר על הכל. אבל אישה תמיד תגיד לא, לא, אני לא מספיק טובה, אולי כדאי לך לנסות מישהי אחרת. ואני יכולה להגיד לך שאנחנו יושבות על הליין-אפ וסופרות כמה נשים יש בכל תוכנית, כלומר זה משהו שאנחנו כל הזמן בודקות את עצמנו, צריך אישה לאייטם פותח, צריך אישה שתפתח את את השעה השנייה". את הנתונים אני מכיר מ"מדד היצוג", שעוסק בייצוג החברה הערבית. רואים שאתן מקפידות על זה. "זו עבודה מאוד קשה. אתה יודע מה זה למצוא אישה פרשנית כדורגל ערבייה? אתה יודע מה זה? אנחנו הצלחנו לעשות את זה. אחד ההישגים הגדולים שלנו, אוקיי? גם כדורגל וגם גם אישה". במונדיאל בקטאר? "כן. אנחנו עבדנו על זה המון, המון. במקום טלפון אחד למרואיין אתה צריך לעשות עשרה טלפונים כדי למצוא מרואיינת. אבל זה משהו שהוא בהגדרת העבודה אצלנו. כל מי שמגיעה לעבודה אצלנו, בחפיפה אומרים לה שצריך לחפש תמיד מרואיינת אישה. נותנים לך מומחה לזה? לא, תבקשי מומחית. ושונאים אותנו! כל הדוברים של האוניברסיטאות ובאשר הם, תמיד אני אומרת לא, תמצאו אישה. אבל מה יש לכם עם אישה?, זה לא מעניין אותי, תמצא לי אישה. מאוד חשוב לנו לתת לנשים ביטוי כי צריך יותר נשים פה. גם בקבינט אגב". בתקשורת דווקא יש הרבה נשים מאחורי הקלעים. "לא בקבלת ההחלטות, לא בניהול. תשב בהנהלת התאגיד, כמה נשים יש שם בהנהלת חטיבת החדשות? אילאיל שחר אחת. וצריך גם נושאים נשיים. אנחנו נדבר על מחלות נשיות, אנדומטריוזיס, ועל מוצרי היגיינה לנשים, על סבסוד של מוצרי היגיינה. במדינות אחרות בעולם יש סבסוד למוצרי היגיינה לנשים, מחלקים בחינם במקומות מסוימים. אנחנו מדברות על רפואה מגדרית, אנחנו מדברות על נושאים נפשיים, בהגדרה זה על סדר היום אצלנו. "אז לא סתם שהצוות הוא נשי, הבחירה של הנושאים מאוד מושפעת מזה שהצוות הוא נשי. אני לא רוצה לדבר בהכללות אבל אנחנו עוסקות הרבה גם בתקיפות מיניות. זה אחרת כשיש נשים במערכת שמדברות עם נפגעות תקיפה מינית. אז זה מאוד מודע אצלנו וזה באמת אחד היעדים שלנו ואני יכולה להגיד בגאווה גדולה שגם זה וגם ייצוג ערבים אלו שני דברים שהצבנו לעצמנו כמטרה ואנחנו מאוד משתדלות להשיג אותה". היית אומרת שכל המתקפות שספגתם ממונופולים, פוליטיקאים, יצרו הרתעה? זה שינה משהו? "שום דבר, כלום". כי בשנים האחרונות אתן באמת עוסקות פחות בגז ומונופולים ויותר בסיפורים אחרים כמו הקשירות בבתי החולים. עוולות נוראיות, כמובן, אבל זה לא נגד מוקד הכוח הגדול, החזק. "תשמע, התוכנית משתנה כל הזמן, אני חושבת שזה היופי שלה, זה הייחודיות שלה. התפיסה שלי היא שמדי פעם צריך לקחת את התוכנית ולנער אותה, לרפרש אותה ולבדוק אותה. גם במלחמה התוכנית שינתה פניה לגמרי, אנחנו פחות מטפלות בעוולות אלא רק מביאות את העדויות, את הסיפורים האישיים. זו בחירה שעשינו. נכון שהיתה תקופה שהיינו יותר כלכליות ואחרי זה עברנו לעניין של בריאות הנפש וממש התאבססנו על זה במשך שנים. כל פעם אנחנו מחפשות את דרכנו, גם כדי לא להשתעמם וגם כדי לא לשעמם". כלומר את לא מרגישה שהלחץ עבד. "ממש לא, ממש לא וזה לא כי אני כזאת גיבורה אלא בגלל שאנחנו בשידור הציבורי. זהו. עשרה סימני קריאה". בתאגיד היה משהו שדומה לרשות השידור? ניסו להתנכל? לחסום? "מה פתאום! בתאגיד היה לנו חופש עיתונאי מוחלט. מוחלט. בחיים אף אחד לא העז, לא התערב. התאגיד הוא גן עדן מהבחינה הזאת. לא היה בחיים שום לחץ עיתונאי, שום שאלה, שום כלום. אף אחד לא התערב לנו בחיים. לכן כל כך חשוב השידור הציבורי. צריך לשמור על השידור הציבורי כי תוכנית כמו סדר יום יכולה להתקיים רק בשידור הציבורי". אם היית ממשיכה ב"שש עם עודד בן-עמי" לא היית יכולה לעשות את מה שעשית? "חד משמעית לא. הבחירה שלי כל השנים להיות בשידור הציבורי זה כי אני יודעת שפה אני יכולה לעשות דברים שאי אפשר לעשות בשום מקום אחר". התאגיד הוא אולי גן עדן של חוסר התערבות אבל יש קמפיין נמשך בעצימות משתנה לחיסול השידור הציבורי בישראל. "זה מאוד עצוב ואני מקווה שהקמפיין הזה ייכשל, לטובת כולנו. מנסים לפגוע ברשות השופטת, בתאגיד, כל הגורמים שמפריעים לרעיונות הגדולים להתגשם. אני ממש מקווה שהתוכנית הזאת תיכשל והתאגיד רק יתחזק". כמי שהקימה את דסק החדשות האחוד איך את רואה את חטיבת החדשות היום? איך את מסבירה את חוסר הפופולריות של שידורי החדשות בטלוויזיה? "זאת שאלה שמאוד קשה לי לענות עליה. אני באמת חושבת על זה הרבה ואם היתה לי תשובה אני חושבת שהייתי רצה לברוך שי [מנהל חטיבת החדשות בתאגיד; א"פ] ונותנת לו את התשובה. לא יודעת, אין לי הסבר". אחרי שתחושת המיאוס מהתקשורת הכללית הלכה וגברה אצל הושמנד בשנים האחרונות, ותרמה להחלטתה לקחת פסק זמן, דווקא התפקוד של עמיתיה במלחמה הנוכחית השיב לה את האמון במקצוע. "פתאום במלחמה העיתונות בנתה את עצמה מחדש, ואת מעמדה בקרב הציבור", היא אומרת. "בימים הראשונים הרשות היחידה שתפקדה היא התקשורת, שעזרה לסייע בחילוץ, נתנה את התמונה כולה ודיברה אל הציבור. כולם נעלמו, הגוף היחיד שתפקד זה התקשורת. במלחמה פתאום הבנתי מחדש את חשיבותה של התקשורת, את תפקידה". עזבת בלי משהו קונקרטי באופק. "מה פתאום, שום דבר. כלום. הרגשתי שאני חייבת קצת לנשום, להתאוורר, הרגשתי שזהו, שהגעתי לאיזשהו שיא, לאיזשהו מיצוי. אפילו פיזית, הקימות האלה ב-4 בבוקר. הרגשתי שאני לא יכולה יותר פיזית. זה מאוד שוחק. אני מרגישה שאני צריכה רגע לברר עם עצמי מה מעניין אותי, מה בא לי לעשות. ברור לי שאני צריכה להיות במקום שעדיין אוכל להשפיע באיזשהו אופן, לקדם את העניינים שחשובים". ומי נכנס לנעליים שלך במערכת? "אני לא רוצה לדבר על זה עדיין כי זה לא סגור. אבל כן נורא חשוב לי שזה ימשיך כי מבחינתי סדר יום זה הבייבי שלי. ב-2008 ילדתי שני דברים, את הבת שלי ואת סדר יום. 15 שנה אחרי, שתיהן כבר למדו ללכת, שתיהן עצמאיות, ואני עכשיו כן משחררת. אני עובדת על זה. עוד לא יצאתי מהקבוצה, אבל אני עובדת על לשחרר. זה מאוד קשה לי כי אני מרגישה שזה... זה באמת פרויקט חיי, זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי".

כיצד דלפה זהותו של שחקן הכדורגל הבריטי ראין גיגס לטוויטר, שם נחשף הרומן שלו עם כוכבת ריאליטי למרות צו איסור פרסום?

איש שוק-ההון, לא עיתונאי, הוא מי שחשף ראשון בטוויטר את שמו של שחקן הכדורגל הנשוי ראין גיגס כמי שניהל רומן עם הדוגמנית וכוכבת הריאליטי אימוגן תומס, קובע ה"סאנדיי טיימס" הבריטי. מגזין התקשורת "פרס גאזט" מדווח כי על-פי תחקיר ה"סאנדיי טיימס", גיימס וובלי, אנליסט בבנק, הוא מי שצייץ ראשון את שמו של גיגס בהקשר של הרומן עם תומס וצו איסור הפרסום על הפרשה. הציוץ של וובלי "צויץ מחדש" (re-tweeted) על-ידי כאלף משתמשי טוויטר. בהמשך נפוץ שמו של גיגס בעשרות אלפי ציוצים. אלא שעל פי ה"טיימס", הציוץ שצייץ אודות גיגס היה תגובה לפוסט בבלוג שפירסם את תמונתה של תומס ולצידה רמזים לכך שהיא מנהלת רומן עם גיגס וכי על הסיפור מוטל צו איסור פרסום. הבלוגר שפירסם את הפוסט היה עובד לשעבר בסוכנות צילום עיתונות שסיקרה את בתי המשפט.

ענקית הפרסום WPP הודיעה כי הקימה את מאגר מידע הגדול בעולם על הרגלי הגלישה של מאות מיליוני גולשים. המאגר מעורר דאגות רבות הנוגעות להגנה על פרטיות הגולשים

חברת הפרסום הבינלאומית WPP, הפועלת במדינות רבות ונחשבת לתאגיד הפרסום המכניס ביותר בעולם, טוענת כי בנתה את מאגר המידע הגדול ביותר בעולם על הרגלי גלישה, דיווח "האינדיפנדנט". לדברי החברה, שמרכזה בבריטניה, המאגר יכיל מידע על "כמעט 100 אחוז" מאזרחי המדינה. הפרסום על אודות מאגר המידע מציב את WPP במרכז הדיון על שיווק ופרסום באינטרנט ועל האופן שבו הם פוגעים בפרטיות. על-פי WPP, המידע נאסף על-ידיה מאתרי האינטרנט המרכזיים בעולם ומרשתות של מפרסמים אינטרנטיים. חברת הפרסום נעזרת גם במקורות העוקבים אחר הרגלי הצריכה של אנשים ברחובות ראשיים. WPP, שבראשה עומד איש העסקים הבריטי מרטין סורל, היא אחת מחברות הפרסום המקושרות ובעלות ההשפעה הרבה ביותר בעולם, ועם קהל לקוחותיה נמנים כמה תאגידי ענק. חברות רבות (ששמן לא צוין) הנמנות עם לקוחותיה מספקות ל-WPP מידע על המשתמשים הגולשים באתריהן כחלק ממיזם המידע החדש של החברה, הנקרא Xaxis ("ציר האיקס"). "האינטרנט הוא מדיום שנתמך על-ידי פרסום, וחלקים נרחבים מהרשת מוצגים ללא תשלום משום שמפרסמים מעוניינים להפיץ את המסרים שלהם", אמר בריאן לסר, מנכ"ל Xaxis. "אנחנו תומכים בהרחבתה של כלכלת האינטרנט על-ידי שיפור התאמה אישית של פרסומות, בלי לעבור על חוקי הפרטיות הנוקשים". החברה בנתה פרופילים פרטניים של 500 מיליון משתמשי אינטרנט ברחבי העולם, המכסים, לדבריה, קרוב ל-100% ממשתמשי האינטרנט בכמה מהמדינות שבהן היא פועלת: בריטניה, ארה"ב, אוסטרליה ושמונה מדינות אחרות. פעילים למען פרטיות באינטרנט הזהירו מפני הסכנות הטמונות במאגרי מידע כה גדולים על אנשים פרטיים, אף ש-WPP התעקשה כי המידע שאספה אינו כולל את שמותיהם וזהותם של המשתמשים. "אם קיים ידע בנוגע להרגלי הגלישה שלך, קל מאוד לדעת מי אתה", אמר גון בוקמן, יו"ר קרן החזית האלקטרונית (EFF). "הבעיה הגדולה ביותר באיסוף מידע אינה האנשים שאוספים אותו, אלא לאן הוא מנותב לאחר מכן. כשהחתול יוצא מהשק, לא ניתן להחזירו חזרה. הדרך הבטוחה ביותר להגן על מאגרי מידע היא לא לאסוף אותם מלכתחילה. העיקרון שעליו יש לשמור הוא הקמתם של מאגרי מידע מינימליים ככל האפשר". עסקים רבים מתחום מחקר השוק החדש והטכנולוגיה ממהרים לחבר נתונים "מהדור הישן", כמו כתובות מגוריהם של אנשים מסוימים ומידע דמוגרפי נוסף, יחד עם נתונים על הרגלי הצריכה האינטרנטיים שלהם. WPP מתכוונת לרכוש שירותי מעקב אינטרנטי מעסקים שכאלה, ובו בזמן לערוך איסוף מידע אינטרנטי בעצמה. החברה מבטיחה למפרסמים "רמת דיוק חסרת תקדים" ו"בזבוז אפסי", שיתבטאו בכך שהפרסומות יוצגו רק בפני משתמשים שסביר להניח שיתעניינו במוצריהם. לסר מוסיף כי ניתן לסמוך על WPP שלא תנסה לפצח את המידע ולקשור אותו לזהותם של משתמשים. "לא ממש חשוב לנו במי מדובר", הוא אמר. "אף פעם לא נגיע לנקודה שבה נדע על משתמש כל-כך הרבה עד שלמעשה נדע מיהו". תעשיית הפרסום העולמית מנסה לבלום חקיקה בנושאי הגנה על הפרטיות באירופה ובארה"ב. ממשלים מערביים שוקלים חקיקה חדשה שתאסור מעקב סודי אחר משתמשי אינטרנט או לפחות תבטיח דרכים למניעתו. כבר עכשיו ניתן לבחור בכמה מן הדפדפנים במצב "אל תעקוב אחרי", ועל-פי ה"אינדיפנדנט", לתעשיית הפרסום בבריטניה אף יש תקנה וולונטרית משלה האמורה להעניק לגולשים אפשרות לשלוט בצורה טובה יותר על התכנים שנאספים לגביהם.

מיעוט אירועים מוביל לכותרות ראשיות עתידניות | בעוד שהעמודים הפנימיים עוסקים בהיסטוריה | ו"גלובס" מצטרף לפולמוס אילנה דיין

יש להודות באמת: הבוקר הזה אינו האטרקטיבי ביותר שידעו עיתוני ישראל בתקופה האחרונה. המשא-ומתן לשחרור החייל השבוי גלעד שליט נעלם לחלוטין מהכותרות, וככל הנראה גם מהעתיד הנראה לעין; העימותים בשטחים בין מתנחלים לשוטרים הוחלפו אתמול בעצרת מאורגנת מול בית ראש הממשלה; וזהותו של המאבטח החשוד באונס ידועה כבר כיממה לכל בעל חיבור לאינטרנט או טרנזיסטור תקין. נקודה ראויה לציון: בתחתית עמ 24 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הבוקר הכותרת "איזה מין שוטר" (ליאור אל-חי מדווח כי שוטר בדרגת רס"ר מואשם בהחזקת חומר פדופילי). כל יום שבו מופיעה בעיתונות העברית כותרת בזו הלשון מועד לשעמום. בלית ברירה מחלקים העיתונים את הכותרות הראשיות בין החלטתו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, להכריז על הגדה המערבית כשטח בעדיפות לאומית ולהעביר תמיכה כספית חדשה למאה אלף תושבי התנחלויות, ובין דיווח על אירוע שיתרחש בהמשך היום – הענקת פרס נובל לכימיה למדענית הישראלית עדה יונת. "הארץ" ו"ישראל היום" בחרו בכותרת המדינית, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" עם המדענית. נושא נוסף שזוכה לתשומת לב כל העיתונים – מכירת מכשירי האייפון שהחלה בחצות הליל. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מופיעה רצועה צרה עם מסקנה שעלתה מבדיקת העיתון, שכרגיל מנוסחת באופן הממוקד ביותר שניתן להעלות על הדעת: "כל האייפונים יקרים". נראה כי למסקנות דומות הגיעו לא רק עיתונאי הטכנולוגיה בעיתונות הכלכלית, אלא גם ציבור הלקוחות הפוטנציאלי, שעל-פי דיווחי הבוקר לא נהר למכירה הלילית המיוחדת שאירגנו חברות הסלולר. זו תעודת כבוד לקהל הצרכנים הישראלי, שבימים האחרונים היה נתון למתקפה רב-חזיתית של יחסי-ציבור לקראת ההשקה של מכשיר האייפון. באחד העיתונים אף ליוותה הכותרת "מתקפת האייפון" את העמודים שבהם דווח על מתקפת האייפון. למרות המתקפה, מי שבדק מעט לעומק את תנאי המכירה הבין כי הן מבחינת הנוחות והן מבחינת המחיר עדיף, ככל הנראה, להמתין עם רכישת המכשיר עד שחברות הסלולר יסבסדו את העלויות. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים הבוקר איתי שמושקוביץ ונופר סיני מאירועי השקת האייפון, ומצטטים את מנכ"ל סלקום עמוס שפירא, שהודה כי במציאות שבה המטורפים לדבר כבר רכשו לעצמם מכשיר אייפון בחו"ל, "אין היגיון לערוך מכירה לילית". מדוע, אם כך, הובילה מסקנה זו דווקא לקיום מכירה לילית מטעם החברה שהוא מנהלה? מדוע עד אתמול עוד ניתן היה לקרוא ידיעות מחמיאות בעיתונות על ההחלטה לייבא את אסטרטגיית המכירה הלילית? שפירא לא נשאל, או לפחות לא עונה. הוא רק טוען כי "אם יש סיבה למסיבה – למה לא לנצל אותה". בהמשך לידיעה שפורסמה אתמול ב"הארץ" על מכתבה של ראש ממשלת ישראל הרביעית גולדה מאיר, שביקשה לברר אצל ממשלת פולין אם ניתן לערוך סלקציה ביהודים המבקשים להגר לישראל, מפרסם הבוקר תום שגב בחלק ב של העיתון רשימה הרואה במכתבה של מאיר חלק ממגמה כללית שהנחתה את הציונות מראשית דרכה. "בארכיון הציוני שמורים מסמכים רבים המשקפים את המאמץ למנוע או לפחות להגביל את עלייתם של חולים במחלות מידבקות וחולי נפש", כותב שגב, ובהמשך מציין ביובש אופייני: "העולים הרצויים ביותר היו גברים רווקים בשנות ה-20 לחייהם; רק 20% מהרשיונות הוקצו לבחורות. היתה נטייה להקשות גם על עלייתם של קומוניסטים, עבריינים, שיכורים ועיתונאים". כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" [נגה אולמרט] מתמקדת אף היא בהיסטוריה של מדינת ישראל – סיפורם של ניצולי שואה שהפכו בן לילה לחיילים במלחמת העצמאות. כעילה לכתבה משמשת חנוכת אגף מיוחד בבית הפלמ"ח ללוחמים ניצולי השואה, ובהתאם לכך גם הטון השולט בכתבה: היא אינה מבקרת את הגיוס ההמוני של עקורים וניצולים, שנזרקו היישר אל קווי החזית במלחמה ומתו בהמוניהם, אלא מבקשת להעניק להם את הכבוד הראוי לנופלים בקרב. באיחור קל, הנובע משעת הדפסתו וחלוקתו, הצטרף אמש העיתון "גלובס" לדיון על פסק הדין "סרן ר נגד אילנה דיין". הדעות בעיתון חלוקות. יובל יועז, בעל טור לענייני משפט, מתריע כי "חופש העיתונות בסכנה". לדבריו, "פסק הדין הזה [...] מהווה סכנה של ממש לעיתונות החופשית, החוקרת והמסקרת בישראל [...] התערבותו של בית-המשפט בצורת העריכה של הכתבה, התעקשותו לבחון בעצמו את כל צילומי הגלם, לעבור על כל שוט ולקבוע אם שילובו או אי-שילובו בכתבה מהווה לשון הרע, היא בבחינת חדירה של המערכת השיפוטית הרחק מעבר לתחום יכולתה ומומחיותה". יועז טוען כי "ההיבט החמור ביותר בפסק הדין נעוץ בכך שסולברג שולל את קיומו של דיון ציבורי, הכרוך בסיקור עיתונאי, בעת שמתקיימים הליכים משפטיים כלשהם", ומדגיש: "אף שפסק דינו של בית-הדין הצבאי, שזיכה את סרן ר משימוש לא חוקי בנשק, ניתן כחצי שנה לאחר שידור הכתבה, סולברג מטיל על דיין ותוכניתה את האחריות לבירור העובדות המשפטיות עוד קודם לכן, וקובע כי הנטל להוכיח כי הילדה לא היתה מחבלת – קרי, שבתיק בית-הספר שנשאה על גבה לא היה מוטמן מטען נפץ – מוטל על העיתונאי והשדר". באשר לאישיותו ומניעיו של השופט כותב יועז כי "סולברג, חובש כיפה ומתגורר בהתנחלות, נחשב בשנים האחרונות לשופט הייעודי בבית-המשפט בירושלים לענייני דיבה ולשון הרע. במסגרת זו, הוא נחשב לשופט מחמיר מאוד כלפי העיתונות, הנוטה לקבל תביעות לשון הרע רבות. קשה להשתחרר מהרושם שבהקשר זה, משפט אילנה דיין שהתגלגל לידיו נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית, התל-אביבית, עם תעשיית הטלוויזיה וההבלים, שאיננה מקפידה בכבודם של חיילים". נראה כאילו נועם שרביט, הכתב לענייני משפט של "גלובס", קרא את טורו של יועז בטרם התיישב לכתוב את טורו שלו. ואולי אין הכרח שכל צד יקרא את מאמריו של האחר ואפשר לנחש את הטיעונים והניסוחים מראש. מכל מקום, שרביט קובע בטור פרשנות שפורסם אף הוא אתמול ב"גלובס" כי "בברנזה יטענו בוודאי שהפסיקה פוגעת אנושות בחופש העיתונות, ושסולברג הדתי המתנחל סגר חשבון עם האליטה. אבל בניגוד לנדמה, בית-המשפט לא הכניס עצמו לחדר העריכה הטלוויזיוני ולא התערב בשיקולי העריכה. הוא רק הזכיר מושכלות יסוד, לפיהן עריכה עיתונאית כשלעצמה אינה פסולה, אבל עריכה שיש בה מניפולציות או עיוות האמת היא פסולה ומהווה לשון הרע". לדעת שרביט, "פסק הדין בעניין אילנה דיין נגד סרן ר חשוב מאוד לתקשורת, אף שסביר להניח שהיא לא תדע (או תרצה) להפיק ממנו לקחים. הוא אינו מסוכן לחופש העיתונות, אלא עשוי דווקא לשמש לה קרש הצלה". שרביט מזכיר גם כי "סולברג, שדן כבר שנים ארוכות בתיקי לשון הרע, נחשב אמנם לשופט מחמיר עם התקשורת. אך דווקא נסיונו בתחום הביא אותו להכיר את תחלואיה. חופש העיתונות אינו ממנו והלאה. בעבר קבע, כשדחה תביעת דיבה נגד כל העיר, כי שימוש בפרפרזה בעיתונות אינו פסול [...] גם בהתקרבותה אל גבול האסור". שני הכותבים נוטים להסכים בכמה נקודות. בין היתר: השופט טעה כשבחן את אמיתות הכתבה לאור החלטת בית-הדין הצבאי ולא לאור הידוע למערכת "עובדה" בעת הפרסום, וערעור לבית-המשפט העליון עשוי לשנות את התמונה (אף כי שרביט מתנבא כך: "קשה לראות מצב שבו הקערה תתהפך על פיה לחלוטין"). ועוד בגליון "גלובס": מתי גולן מסיק מהביקורת של השופט סולברג על דיין את המסקנה המתבקשת, לדעתו – על דיין להתפטר מתפקידה. חלקה של התקשורת בסיקור פסק הדין של השופט סולברג מוזכר בידיעה מאת ערן סויסה, המתפרסמת הבוקר במוסף "המגזין" של "מעריב". לפי דיווחו, בעוד מהדורות החדשות בערוץ 2 וערוץ 1 שידרו ידיעות על פסק הדין, בערוץ 10 בחרו להתעלם. מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, ראודור בנזימן, מסביר לסויסה כי העורכת הראשית טלי בן-עובדיה חשבה שידיעה על פסק הדין היא ידיעה "יותר ברנזאית, פחות חדשותית ופחות נוגעת לציבור הרחב". את טיפולה של חברת החדשות של ערוץ 2 בסיפור, חברת החדשות בערוץ שבו משודרת התוכנית "עובדה", מתאר סויסה כ"ידיעה מורחבת בנושא שכללה את פרטי פסק הדין המעניינים". בפועל, הידיעה במהדורת החדשות המרכזית של "חדשות 2" שודרה לקראת סיום המהדורה, נמשכה 52 שניות בלבד, שרק 17 שניות מהן הוקדשו לפסק הדין. כל היתר הוקדשו לתגובת מערכת "עובדה". גד פרץ מדווח ב"גלובס" כי השופט בדימוס אליהו וינוגרד ישמש בורר בין קבוצת "הארץ" לבזק בינלאומי בסוגיית המכירה של מניות וואלה שבידי "הארץ". עוד מדווח כי הבעלים של קרן סקיי, צבי יוכמן וניר דגן, מנהלים מגעים מתקדמים לרכישת המניות מידי "הארץ". גדעון אלון מדווח ב"ישראל היום" כי "הכנסת אישרה אתמול בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת פרסום שמותיהם של קטינים שטרם מלאו להם 18 שנה בכל הקשר שלילי". צבי הראל מדווח ב"ישראל היום" כי נדחה ערעורו של העיתונאי יעקב העליון, שנידון ל-12 חודשי מאסר לאחר שהורשע בבעילה אסורה בהסכמה של בת 14. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי התוכנית "לונדון את קירשנבאום" תקוצץ ברבע שעה לטובת שידור טלנובלה. ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי ארבע עובדות בארכיון רשות השידור חלו במחלות אוטו-אימוניות, וכעת מתקיים בירור אם תנאי העבודה שלהן, בקרבת סלילי צלולויד ישנים, גרמו למחלתן. איתי זיו מקדיש את טור ביקורת התקשורת ב"העיר – תל אביב" לפירוק טורו של יאיר לפיד במוסף "7 ימים" מהשבוע שעבר. לפיד, נזכיר, הלין על פניית החדשות אל הרגש והרחק מהעובדות. "זו טענה מדהימה בחוצפתה", כותב זיו, ומתרעם על הניתוק שמבקש לפיד לבצע בין אחריותו האישית ובין תעשיית האקטואליה שהוא מבקר. לדעת זיו, "הצגת הדברים מנקודת מבט חיצונית, בלתי תלויה, גובלת בגניבת דעת". בהמשך טוען זיו כי "לעתים נדמה שזהו אחד ממאפייניה החריפים של התקשורת בארץ. אנשים מניחים באופן א-פריורי תוצאה סופית גרועה, ועל-ידי כך מכשירים את כל פעולותיהם הבעייתיות בדרך אליה, אתית ואסתטית". בעיתון "גלובס", לצד ראיון עם סמנכ"ל הטכנולוגיות במייספייס [נועה פרג], מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"פייננשל טיימס" על עלייתה ונפילתה של הרשת החברתית [מתיו גארהאן]. טענה מרכזית שעולה מהכתבה היא שהמרדף אחר הכנסות, מרגע שרופרט מרדוק השתלט על האתר, הביא לכך ש"כל חידוש או שינוי באתר שעלול היה לצמצם את מספר העמודים שאליהם נחשפו הגולשים, ולכן גם את מספר המודעות, נפסל על הסף בידי ניוז-קורפ". הקיפאון וניגודי האינטרסים בין מקימי האתר לבעליו החדשים איפשרו לרשת פייסבוק לעקוף את מייספייס ולהפוך לרשת החברתית המובילה. יש גם טענות מנוגדות, מטעם ניוז-קורפ, אבל אין במסגרת זו די מקום להרחיבן. למען האמת, גם במסגרת "גלובס" אין די מקום להרחיב. כדאי, משום כך, לקרוא את הכתבה המלאה באתר FT. במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי דב גילהר, שבתוכניתו שודרה הכתבה על העסקים המלוכלכים של צלמי הפפרצי בישראל, נגוע בעצמו בחשש לניגודי עניינים בין עבודתו כעיתונאי ובין פעילויות אחרות שלו. לדבריה, גילהר הוא בעליה של חברה לארגון הרצאות בשכר ובמקביל הוא מתווך בין יוצרי סרטים לפסטיבלים שונים. ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות בערוץ 10, משיב לגולדברג-שטרן שהוא מודע לעיסוקיו השונים של גילהר. בנזימן מזכיר כי התחקיר של גילהר התמקד בצלם שעבד עבור "מעריב" ומוסיף כי "למיטב הבנתנו, העיתון מנסה לתקוע חזרה במקום שבו לא מתגלה שום בעיה אתית". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום ללא קרדיט שעניינה הענקת פרס הוקרה לפרשן סבר פלוצקר מטעם לשכת המבקרים הפנימיים ומבקר המדינה.

השינויים בעיתון "הארץ" הולכים ותופסים תאוצה, והסגל העיתונאי משנה את פניו. שדרת העורכים הבכירה הוחלפה כמעט כולה, והעיתון מוותר על הכתבים המומחים שלו. יש בבניין "הארץ" מי שמגדירים את המהלכים הללו "טיהור"

השינויים בעיתון "הארץ", שתוארו כאן לפני כחודש במסגרת סקירה בת שני חלקים (חלק א, חלק ב), הולכים ותופסים תאוצה. השינויים החיצוניים הבולטים ביותר שהתחוללו בשבועות האחרונים היו הפיכתו של מוסף "הספורט" לטבלואיד וקיצוץ במספר העמודים שלו, וכן הקמתו מחדש של חלק ב של העיתון (אם כי בהיקף מצומצם הרבה יותר משהיה לפני האיחוד עם חלק א). אך השינויים המשמעותיים ביותר, כך נראה, אינם על פני השטח, אלא מאחורי הקלעים – בעיצובו מחדש של הסגל העיתונאי המרכיב את העיתון. תמי ליטני, סגנית העורך בשנים האחרונות, פרשה החודש לאחר 30 שנות עבודה ב"הארץ". פרישתה מצטרפת לשינויים פרסונליים רבים אחרים, שחלקם נעשו ממש לאחרונה, והם מצטברים לכדי מהפך כמעט מושלם בשדרת העורכים הבכירה של העיתון. למעשה מאז אפריל אשתקד, עת נכנס דב אלפון לתפקיד עורך "הארץ", הוחלפו כל העורכים הבכירים שתחתיו, למעט ניר בכר, עורך מוסף "הארץ", ובני ציפר, עורך "תרבות וספרות". יש בבניין "הארץ" המגדירים את המהלכים הללו "טיהור". בראש מערכת החדשות החליף אבי זילברברג את רונן זרצקי; ליסה פרץ החליפה את איריס מור בעריכת מוסף "גלריה"; שי גולדן החליף את גליה ליכט כעורך מוסף "השבוע"; שלומי ברזל החליף את איתן מרקוביץ בעריכת מוסף הספורט; שגיא גרין החליף את דרור משעני בעריכת מוסף "ספרים"; נוסף על כך מונה זילברברג גם כסגן לעורך במקומה של ליטני. טרם פורסם מי יחליף את ליטני בתפקיד עורך עמודי המאמרים. עם כניסת כל עורך חדש לתפקידו, הוחלפו גם בעלי תפקידים בכל אחת מהמחלקות. בחודש האחרון אף יצאה לפועל תוכנית הקיצוצים והפיטורים בעיתון, וכמה עשרות עיתונאים נוספים פוטרו או פרשו. לעתים התירוץ הוא כלכלי, לעתים הסיבה היא מקצועית, ולפי טענות שהשמיעו עיתונאים מ"הארץ" במהלך הכנת כתבה זו, לעתים הסיבה היא אישית. בכמה ממחלקות העיתון לבשו החילופים אופי קיצוני, כאשר ההרכב האנושי של המחלקה שונה מן היסוד. את "גלריה", למשל, עזבו לפחות 11 עיתונאים מאז נכנסה ליסה פרץ לתפקיד העורכת. פרט לעורכת הקודמת עזבו את "גלריה" שתי סגניותיה, אדר זאבי ומור גורדון; כתבת האופנה עילית מינמר; כתב התקשורת אסף כרמל; כתבת האמנות דנה גילרמן; כתבת הספרות שירי לב ארי; עורכת מדור "קפטן אינטרנט" רונית רוקאס; כתב הכושר אריאל רובינסקי; העורכת ריבי רונן ועוד משכתבים ועורכים, כמה מהם לאחר עשור ויותר של עבודה בעיתון. פיטורים ועזיבות היו, כאמור, גם במחלקות אחרות בעיתון, כשהיקפם שונה ממחלקה למחלקה. קשה למצוא מכנה משותף לכלל הפורשים והמפוטרים, אולם יש מי שבכל זאת מצליח לזהות אחד כזה. "מה שמשותף לכל האנשים זה לא הכסף, אלא שהם לא צייתנים מספיק, ברובם. יש להם דעה משלהם, הם לא רוצים לכתוב על כל מה שאומרים להם", אומרת עיתונאית לשעבר ב"גלריה" ביחס לרשימת העוזבים את המדור. את דבריה מחזקת עיתונאית אחרת לשעבר, האומרת ל"העין השביעית" באשר למערכת החדשות: "הם לא רוצים אנשים עם אגנדות ודעות ותחושות שליחות". הכוונה במקרה זה אינה דווקא לעמדות פוליטיות, אלא ליכולת של המערכת להפעיל את הכתבים כרצונה. מי שמחזיק בדעות מגובשות בתחום סיקורו, נוטה להיות ממושמע פחות לעורכיו ולנסות להחליט בעצמו מה לסקר ועל מה לוותר. המשבר הכלכלי הוא, כך נטען, תירוץ לפיטורים שהרקע שלהם לאו דווקא כלכלי. "היו מקרים שבהם יש לנו חשדות שהנימוקים לפיטורים היו בהזדמנות הזאת, ולא סיבות כלכליות", אומר אהוד עין-גיל, סגן עורך "מוסף הארץ" וחבר בוועד עיתונאי "הארץ". "אנחנו לא אוהבים את זה. בעבר עשינו אולי טעות כשהחלטנו לא להתערב בפיטורים שאינם מסיבות כלכליות אלא מקצועיות, אבל כיוון שהצטברו הרבה מקרים כאלה, אנחנו רוצים מעתה והלאה להיות מעורבים". לפחות במקרה אחד, לטענת הוועד, לא הועלה כל שיקול כלכלי במהלך שימוע לפני פיטורים. ההבדל במספר המפוטרים בין המחלקות השונות נובע, בין היתר, מהחלטת ההנהלה להעביר את הסמכות לפטר לראשי המחלקות. כל ראש מחלקה התבשר על קיצוץ בתקציבו ונדרש לקבוע בעצמו אם יבצע את הקיצוץ על ידי פיטורים או על-ידי חיסכון במשאבים אחרים. במצב זה יכול כל ראש מחלקה לנצל את ההזדמנות להיפטר מעובדים שאינם מוצאים חן בעיניו, גם אם אין הצדקה כלכלית לפיטוריהם. כך נוצרה בימים אלה אווירה של חוסר ביטחון תעסוקתי שלא שררה בעיתון בשנים האחרונות. הדברים הגיעו לידי כך שעיתונאים מספרים כי הם מחשבים את שעת הגעתם למערכת כך שלא ייתקלו בעורכים מסוימים. אלה מבין העיתונאים שבינתיים נותרו בעבודתם יודעים כי תחת גרזן הקיצוצים הכלכליים נקבע גם גורלם של עובדים שאינם רואים עין בעין עם העורכים החדשים. כיוון שבין המפוטרים היו הן עיתונאים זוטרים והן מהבכירים שבעיתונאי המערכת, אף אחד אינו יכול להרגיש בטוח בעתידו. בדיוק בשל כך מבקש בימים אלה ועד עיתונאי "הארץ" לנהל שיחות עם העורכים הבכירים, בתקווה להביא לפסק זמן בפיטורים ולשיפור האווירה במערכת. אבל ההבחנה בין עיתונאים ממושמעים לבעלי אגנדות אינה הסיבה הבלעדית לפיטורים. בכל זאת, לפעמים כסף זה באמת כל הסיפור. כך, למשל, סיפר עיתונאי ב"הארץ" כי אחד העובדים שפוטר לאחרונה איבד את עבודתו משום שהשתכר במשמרת 10% יותר מעמיתיו. "מי שמרוויח טיפה יותר מהסטנדרט מיד נמצא על הכוונת וצריך להצדיק את קיומו", אומרת עיתונאית אחרת. מה שברור הוא שבמסגרת חילופי כוח האדם, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, "הארץ" מוותר על כמה מהשמות הבולטים שטיפח לאורך השנים. תמי ליטני היא רק הדוגמה הבכירה ביותר. כתבת החברה והרווחה רותי סיני, זוכת פרס סוקולוב, שכבר עמדה בשנה האחרונה בפני פיטורים לאחר שמתחה ביקורת פומבית על התנהלות העיתון, היא דוגמה בולטת נוספת. סיני פוטרה לאחר 13 שנה בעיתון לא רק משום שכרה הגבוה. אמנם, כפי שהודתה סיני עצמה בראיון לתוכנית "תיק תקשורת", ניתן לממן שני עיתונאים צעירים בשכר שקיבלה, אך השכר לא היה הסיבה היחידה לפיטוריה. בשיחות שקיימה לפני עזיבתה, עם עמוס שוקן ועם אבי זילברברג, הועלו טענות הנוגעות גם לאיכות עבודתה העיתונאית. נאמר לה כי היא אינה עובדת מהשטח במידה מספקת, כי היא משמשת צינור להעברת מידע מטעם עמותות, וכי היא מציבה תנאים לפרסום רשימותיה – טענות שאת כולן סיני מכחישה. אור קשתי, כתב החינוך של העיתון, עבר כבר שימוע לפני פיטורים ועתידו בעיתון עדיין אינו ברור. קשתי הוא חבר בוועד עיתונאי "הארץ", אך גם בוועד מודים כי אין כל ראיה לקשר בין עובדה זו ובין הכוונה לסיים את עבודתו בעיתון. יש לציין כי גם רותי סיני היתה בעברה חברת ועד עיתונאי "הארץ", אך בחודשים האחרונים לעבודתה בעיתון לא היתה פעילה בו. גם רן רזניק, כתב הבריאות של העיתון, מנהל בימים אלה משא-ומתן על המשך דרכו. רזניק, אף הוא זוכה פרס סוקולוב, הכותב ב"הארץ" על מערכת הבריאות והרפואה כבר 12 שנה, נדרש, במקביל לעבודתו כתחקירן בתחום הבריאות, לבצע את הסיקור השוטף בתחומו. בפועל, משמעות הדרישה היא ויתור על מלאכת התחקירים כמעט לחלוטין והקדשת מרבית זמן העבודה למרדף אחר הכיסוי השוטף. הנכונות לוותר על כתבי הרווחה, החינוך והבריאות הוותיקים, ולהחליפם בחדשים, הולמת את שינוי סדר העדיפויות בעיתון. בעבר זכו ידיעות וכתבות בנושאי חברה ורווחה, חינוך ובריאות, לבולטות רבה יותר, הן בעמודי החדשות והן בעמודים המגזיניים. כיום, בהתאם להנחיות העורכים, העיתון נוטה להבליט יותר מעשי שחיתות, עלילות פליליות ונושאים בידוריים. מדובר לא רק בוויתור על סיקור עקבי של נושאים מסוימים, אלא גם בוויתור על מומחיות שנצברה לאורך שנים. יחד עם המומחיות שאובדת לעיתון, אובדת לו גם האפשרות להצמיח מתוכו פובליציסטים חדשים, בעלי אוטוריטה, שישתלבו בעתיד במדור המאמרים. יש לציין כי רזניק, יחד עם כתב "דה-מרקר" גיא לשם וכתב מוסף "הארץ" גידי וייץ, היו אמורים להוביל את דסק התחקירים החדש של "הארץ", שבראשו הוצב ראש מערכת החדשות אבי זילברברג. אך מאז ההכרזה על הקמתו ספג דסק התחקירים שתי מהלומות רציניות. גם אם רזניק ימשיך ב"הארץ", יכולתו לתרום לדסק התחקירים, כאמור, עשויה להיפגע במידה משמעותית. לשם, אף הוא זוכה פרס סוקולוב, הודיע כבר לפני כמה שבועות על עזיבת "דה-מרקר". עיתונאים העובדים ב"הארץ", כמו גם כאלה שפוטרו, מדברים בימים אלה על פירוק העיתון מסמליו כחלק ממהלך שנועד לקבע את מעמדם של העורכים החדשים. "הארץ", שבעבר היה מוכן להשקיע משאבים בטיפוח עיתונאים מומחים, שינה כיוון. על הניסיון, הידע והמוניטין של העיתונאים הבולטים, שכל אחד מהם נחשב לסמכות בתחומו, הוא מוכן כעת לוותר. נראה כי הנהלת העיתון רואה בציבור הקוראים הוותיק של "הארץ" קהל שבוי, אשר אין לו עיתון אלטרנטיבי, ולכן אינה חוששת לוותר על כמה מהנכסים המקצועיים שבזכותם הקוראים נמשכו אל העיתון מלכתחילה. בשבוע שעבר הודיע לעובדיו המוציא לאור, עמוס שוקן, כי נוסף לפיטורים ייושם כבר מהחודש הנוכחי קיצוץ רוחבי ומדורג במשכורות העיתונאים. במכתב לעובדי קבוצת "הארץ" כתב עמוס שוקן כי פיטורי העובדים יוצאים אל הפועל "מתוך מאמץ להימנע מפגיעה בקוראים שלנו ובאיכות השירות שאנו נותנים ללקוחות הקבוצה". ללא העיתונאים שהוזכרו לעיל, ספק אם אכן לא תיפגע איכות השירות שהעיתון נותן ללקוחותיו ויישמר הייחוד המבדיל אותו מעיתונים אחרים.

אולי הגיע הזמן להתעלם מדברי הרב ונושאי הבשורה שלו, לא לבקש תרגום והבהרות, אלא להשאיר אותם בתחומי בית-הכנסת של היזדים ומנויי הלוויין שלו

יש לי הצעה לסדר, אם יורשה לי: איפה כתוב שכל פליטה של הרב עובדיה יוסף חייבת להפוך לנושא הממלא זמן אוויר ושטחי נייר גדולים? אולי הגיע הזמן לשבור את הדפוס הקבוע של דרשת מוצאי שבת בבית-הכנסת של היזדים, שמעוררת גלי התמוגגות אצל כל מי שמצליח להבין את הדברים בלי כתוביות, ומועברת גם מחוץ לבית-הכנסת על-ידי מצלמות ומשדר לווייניים. על דרך קבלת הדברים בבתי המנויים המחוברים לרשת אין לנו דיווחים מהימנים. יש להניח שהם מתקבלים בקריאות התפעלות ומחיאות כפיים. משם המסלול קבוע. קלטת מגיעה לידי כתבים, הופכת לכותרת בבוקר, ומשם הדרך סלולה ובטוחה ללקסיקון הפוליטי. גם המסלול של המושג הזה קבוע – דיון מורחב בשידורי הבוקר של הרדיו, בתוכניות האקטואליה של הטלוויזיה אחר-הצהריים ובערב, עד למאמר הדעות והפרשנות בימים הבאים: למה התכוון הרב ולמה, הבורות הידועה של החילונים בשפת הקודש והדימויים שלה, שעיקרה מעולם החי משום-מה, ובמחשבתו העמוקה מני ים של המרן הגאון, וגם התגובות המוכרות והצפויות של אבירי החילוניות ושונאי החרדים, וחוזר חלילה עד לקלטת הבאה. התגובה הפבלובית הזאת בולטת במיוחד כשמופיעה המלה "שואה", שגם לה יש מסלול קבוע של דיונים ורשימה אחידה של מגיבים – טומי לפיד-אבנר שלו-יהודה באואר-הרב לאו-נציג של ארגוני הניצולים, ואיך אפשר בלי הטלפון לסניף של עמך לשמוע את התגובות הנפשיות של הניצולים ובני הדור השני והדור השלישי. גם אוצר הדימויים והמונחים שמציינים את הדיון הזה קבוע ומוכר, ומאבד את כוח הצמרור שלו מרוב שימוש. כל מי שמנסה לפרוץ את הדפוס הקבוע הזה ולהחליט, למשל, להסתפק בדיווח חדשותי יבש על אירוע שהתרחש, ולהימנע מהתעמקות ומסיבוכי דיונים ופרשנויות אין קץ; מי שנקעה נפשו ויש לו עניינים אחרים לדון בהן, ונמאס כבר לשמוע את הביטויים השחוקים והטיעונים העייפים, מוצא את עצמו נשאב חזרה היישר לתוך המערבולת ומגייס עוד היסטוריון ועוד פרשן לענייני העולם החרדי האשכנזי והמזרחי, וכמובן, הפרשנויות הפוליטיות על ש"ס ומקומה במערכת בין קואליציה לאופוזיציה. ומדברים, איך לא, על אחדות עמישראל בזמנים הקשים האלה, עד שלא רק הנפש נוקעת. אם יבקש העורך/השדר/בעל הטור לחמוק מהשגרה הצפויה והמייגעת הזאת ולדלג עליה, משום שאין שום סיכוי לשמוע טיעון חדש ומרענן ומרחיב דעת ומשכיל, יאמרו עליו שנושא השואה לא יקר מספיק ללבו, שלבו גס, שהוא לא מספיק ממלכתי, וימצא עצמו נדרש לגייס את הביוגרפיה האישית שלו כדי להתנצל ולהוכיח שהוא לא כזה. וחוץ מזה, השולחן מכוסה בערימות פתקים של אנשים שמבקשים להגיב ולומר דברים חריפים וקשים מאוד, שבוודאי יהפכו למטבעות לשון. אז במקום לחשוב ולחפור ולחפש נושאים לדיון בעונת מלפפונים חמה, מוטב כבר להתמסר ולמחזר את הנושאים השחוקים ולחזור הביתה בשלום. כך מוליד צירוף של בורות וקיבעון מחשבתי ויכוחים פסבדו-היסטוריים, שבהם חוזרים על קלישאות שטוחות ואין שום סיכוי לבירור יסודי ועמוק של סוגיות. הרי בירור כזה, בייחוד בנושא מורכב וכאוב כל-כך כמו השואה והגורמים לה, מחייב ידע נרחב, משפטים ארוכים ומורכבים והסתייגויות והתניות לרוב, שמקומם לא יכירם בתקשורת, בוודאי לא בחודשי הקיץ, הנחשבים לחודשים שבהם ניתנת הכרה ממלכתית לטמטום. אז אולי הגיע הזמן לשבור את הכלים, לכל הכיוונים. להתעלם מדברי הרב ונושאי הבשורה שלו. לא לבקש תרגום והבהרות, אלא להשאיר אותם בתחומי בית-הכנסת של היזדים ומנויי הלוויין שלו. נראה מה זה יעשה לרייטינג של המנהיג הפוליטי הדגול, ונבדוק האומנם אין לו שום עניין במה שחושבים עליו מחוץ למעגל החסידים. נראה גם מה יעשו העיתונאים בשפע הזמן והמרחב שיינתן להם, ובאילו נושאים ורעיונות הם ימלאו אותם. אולי נגלה את מה שכולנו כבר יודעים, שבינינו, יכולתה המיתולוגית של התקשורת לעצב את סדר-היום הציבורי ולהעלות נושאים לדיון היא בדיוק כזו – מיתולוגית, היינו מתחום המיתוס. ויותר משהיא מעצבת, היא נגררת ונסחפת במסלול שלא תמיד יש לה שליטה עליו. דבר אחד ברור: השיח הציבורי, הלאומי הגדול, המאחד, הנפלא, השמימי לא יינזק מהפסקת ערוץ התקשורת הפתלתול הזה, כי ממילא השיח הזה לא מתקיים כבר מזמן. רק מראית עין ואוזן מתקיימת, וחילופי מהלומות מילוליות ריקות ומושחזות, המכוונות אל תוך המחנה ולא אל המחנה האחר. מוטב, מטעמי יושר ועשיית צדק עם עצמנו, להודות בכך ולהרפות. גיליון 28, ספטמבר 2000 חבל. חבל מאוד. כרמית גיא מבקשת להחזיר אותנו לימים רעים, שכבר חלפו בעיתונות. ימים של עיתונות מגויסת שנכשלה ונסגרה, בלי דין וחשבון ציבורי ובלי חשבון-נפש מקצועי-פומבי, שנראה כמתחייב למי שחופש העיתונות יקר בעיניו. ימים שאפיינו בחלקם את טרור המחשבה שאהרון מגד דיבר עליו, בנוסח "אם אתה לא לגמרי אתנו, אז אתה נגדנו". אותה מגויסות שקברה את "דבר" ואת "על המשמר" – בגלל הקולקטיביות הרעיונית והבלתי סובלנית – חייבת הרי לפעול שוב כבומרנג. זה טבעה של כל התגייסות עיתונאית בלתי מתואמת: יישור קו עם איזה בון-טון אופנתי וכריזמטי, המחבל בביקורת התבונה הטהורה הבסיסית שכל עיתונאי מחויב לה עם עצמו. התגייסות שכזו מבטיחה למתגייסים מקום רע וצפוי באמצע. היא תחיש את סכנת קבורתם של אחרוני העיתונאים שטרם הסבו עצמם לבדרנים, והמקצוע עדיין בנפשם. הצדק, כידוע גם בעיתונות, נתון לבעלי המאה ששולטים בבעלי הדעה בצורה מעודנת יותר או פחות. עקבתי במהלך השנים האלה אחר עיתונאים בכירים שמעמדם נשמר לכאורה; קוראיהם לא ידעו עד כמה הוא נזיל. עד כמה הוא נתון, לעתים, לגחמות העורך שניסה לגייסם לרצונותיו, ולאו דווקא משיקולים מקצועיים. ודווקא משום כך, מצליחה כרמית גיא להדאיג במאמרה "נקעה נפשנו" ("העין השביעית", גיליון 28), ובסכנות שבדבריה, אולי מבלי משים, לחופש העיתונות. נכון שסיקור גידופיו של הרב עובדיה יוסף יצר ריטואל קבוע וצפוי של הזדעקויות ותגובות-נגד, מצד "אבירי החילוניות ושונאי החרדים, וחוזר חלילה עד לקלטת הבאה", כפי שכותבת גיא. לכאורה, ריטואל ללא תכלית. אך מה פשר הדבר "להתעלם מדברי הרב ונושאי הבשורה שלו, לא לבקש תרגום והבהרות, אלא להשאיר אותם בתחומי בית-הכנסת של היזדים ומנויי הלוויין", כפי שהיא ממשיכה וכותבת? האם ניתן להתעלם מהאיש הקובע היום מי יהיה ראש הממשלה בישראל – ואולי הוא בעצמו ראש הממשלה בפועל – למגינת לבם של רבים מאתנו? האם גידופיו של מי ששולט ב-17 ח"כים, הסרים למרותו כמריונטות ומייצגים מאות אלפי בוחרים, הצופים בו בלוויין, הם עניין מקומי, שולי, שאינו ראוי לסיקור? האם הפריבילגיה הזו, של עיתונאים בכירים, לקבוע את סדר-היום הציבורי – גם תוך כדי צנזורה מטעמי אנינות, או מטעמים פוליטיים – צריכה להישאר בתוקף? האם כרמית גיא, עיתונאית בעלת מוניטין, תוכל להמשיך בתפקידה גם אם ש"ס או הליכוד ישלטו ברשות-השידור הממלכתית שבה היא עובדת? ואם יערפו את ראשה, האם יישמר לה פתחון הפה כנגד רודפיה וסותמי פיה? האם זכותם להתעלם ממנה תהיה פחותה מזו שלה להתעלם מהם היום? עיתונאים בעלי הישגים הם מעין חיילי קומנדו אינדיבידואליסטים ובודדים. הם יכולים, לכל היותר, להתגייס למצפונם האישי ומקצועי. או כך לפחות זה צריך להיות. אף אחד אחר, גם לא איגוד מקצועי כלשהו, לא ישכב למענם על הגדר. במאבקם מול העורך או המו"ל הם יהיו, בסופו של דבר, תמיד לבד – עם הסיכוי להשפיע ועם הסיכון שיצרו את צעדיהם. יש כאן פרדוקס: עורכים ומו"לים מתקשים יותר להיאבק בעיתונאים דעתנים אחד לאחד, מאשר כשהם ביחד. המתח והמרחק הזה שביניהם, ההתחשבות וההתשה ההדדית הם סוד כוחה של עיתונות במיטבה. העיתונאים, להבדיל מבעלי אינטרסים אחרים בסיפור שלהם, מחויבים לקריטריונים המקצועיים בלבד. אם יתגייסו מרצונם לעבוד בעדר, יפסידו את עולמם, ביחד ולחוד. אם יבחרו בפטרונות בין טוב לרע, בשם איזו "נאורות קולקטיבית",יהיה אפשר להובילם ביתר קלות כצאן למו"ל – ולהחליפם בצמיתים נוחים יותר. האבסורד במצב הזה יהיה שהמו"ל יטען כנגדם, בצדק, שמעלו בתפקידם המקצועי, אך ינצל את המצב בעצמו להמשך המעילה לצרכיו או נוחותו האישיים. לפני יותר מעשר שנים, לפני שהתחלתי לעבוד ככתב לענייני המתנחלים, התלבטתי קשות בסיקורו של הרב לוינגר, שראיתי בו ובמעשיו סכנה גדולה לדמוקרטיה בישראל. הלכתי להיוועץ עם עורך ועיתונאי בכיר שהדף את התלבטותי על הסף, באמצעות דוגמה שהביא: ויליאם שיירר, שכתב את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" – להבדיל הבדלות רבות – ראיין וסיקר לשם כך את היטלר ומעשיו, בלי שום הזדהות כמובן. עיתונאי איננו יכול אפוא לבחור לעצמו את המציאות או להימנע מלסקר את אלה שאינם מוצאים חן בעיניו. ההפך הוא הנכון: מבחנו האמיתי של העיתונאי איננו להתעלם, אלא לסקר ולבקר בהוגנות את נשוא הסיקור, להעז לפגוש אותו שוב למחרת היום – ולהתעמת אתו, פנים אל פנים, לנוכח העובדות הלא מחמיאות והביקורת שפרסם עליו. ואפילו להיות חשוף לאיומים ולהתנכלויות מצד חלק מהמסוקרים. גם זה חלק בלתי נמנע, לעתים, של התפקיד. ודווקא משום שנקעה נפשנו, חובה לפרסם ולהתריע. האזרחים יוכלו להגן על עצמם בעקבות אזהרות התקשורת מפני סכנות לדמוקרטיה. העיתונאים, במציאות עכורה שכזאת, יתגייסו לפרסם כל דבר הפוגע בשלום הציבור רק לא לסתימת פיות או לצנזורה עצמית משיקולים פטרוניים ופוליטיים. הכותב הוא מרצה ויועץ תקשורת גיליון 29, נובמבר 2000

גיא מרוז ואורלי וילנאי הגישו תביעת דיבה על סך כ-285 אלף שקל נגד "וואלה", העורך הראשי ינון מגל, בעל הטור מנחם בן וכתבים באתר

גיא מרוז ואורלי וילנאי הגישו בשבוע שעבר תביעת דיבה נגד אתר "וואלה", עורכו ינון מגל, עורך מדור הברנזה דוד ורטהיים, כתב המדור דוד אברהם והכותב מנחם בן. מרוז ווילנאי דורשים פיצוי בסך כ-285 אלף שקל בגין שני פרסומים שראו אור באתר "וואלה" בחודשים האחרונים. הפרסום הראשון, טור מאת מנחם בן, ראה אור בחודש מרץ השנה תחת הכותרת "החטאים של גיא מרוז". כותרת המשנה קראה "גיא מרוז לא ילך לבית-סוהר על אי-אלו עניינים, אבל כדאי שידבר בקול קצת חלש יותר". על-פי כתב התביעה, בטור עצמו כתב בן בין היתר: "האם כל מה שלא שווה בית-סוהר הוא מוסרי? בואו נבדוק לרגע את אישיותו של גיא מרוז, שאולי לא שווה בית-סוהר, אבל בהחלט שווה סטירה", ופירט: עוד לפי כתב התביעה, בעקבות משלוח מכתב התראה למערכת "וואלה", הוסר הטור של בן, אולם עותק מהטור עדיין נגיש באתר "רוטר" ואף מופיע במיקום גבוה בחיפוש אחר הביטוי "גיא מרוז" במנוע גוגל. הפרסום השני נשוא כתב התביעה הוא ידיעה מאת אברהם, שפורסמה לפני כחודש תחת הכותרת "סוער באורלי וגיא: אלימות, התעמרות ותלונות". לידיעה נלווה תצלום של מרוז ווילנאי עם הכיתוב "הערות מיניות פוגעניות והומופוביות". לפי כתב התביעה, הידיעה עצמה עסקה בתלונה שהגיש עורך משנה במערכת התוכנית "אורלי וגיא" נגד תחקירנית, ולא היתה קשורה ישירות למרוז או וילנאי. פניית התובעים למערכת בדרישה לשינוי הכותרת והחלפת התצלום, כך נטען, נתקלה תחילה בסירוב. רק לאחר פנייה מצד בא-כוחם הוספה המלה "במערכת" לכותרת הידיעה, בהמשך הוסר כיתוב התצלום ולבסוף הוחלף התצלום של מרוז ווילנאי בתצלום אחר. מרוז ווילנאי טוענים, באמצעות עו"ד רפאל יולזרי ממשרד גדעון, פישר ושות, כי שני הפרסומים הוציאו דיבתם רעה. ביחס לפרסום הראשון נטען, בין היתר, כי מרוז "לא קיים רומן חשאי עם אשה נשואה בהריון, לא הרס שתי משפחות, לא גרם לאף משפחה לפירוק". עוד נטען כי הפרסום השני יצר קשר פסול בין האירועים במערכת התוכנית של הזוג מרוז ווילנאי לבין הזוג עצמו. עוד טוען בא-כוחם של מרוז ווילנאי כי "צירוף שני הפרסומים הדיבתיים נשוא תביעה זו מלמד על מגמה ומראה על דפוס פעולה פסול של הנתבעים כולם, ביחד או לחוד, ומקים חזקה לפיה הפרסומים נעשו, כאמור, בזדון ומתוך כוונה לפגוע בתובעים ולהרע להם". טרם הוגש כתב הגנה. 8160-12-14

הקמפיין של האתר ONE להרצת אייל ברקוביץ לאימון הנבחרת היה מוצלח מדי: ברקוביץ התחיל להאמין בו בעצמו | כעת הגיע הזמן לקמפיין חדש ומדויק יותר | "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ממשיכים לחיות במדינת תל-אביב

השקת כוסיות היין בין אייל ברקוביץ ליאיר לפיד במהדורה האחרונה של "אולפן שישי" בערוץ 2 היתה אקורד סיום משעשע לתקופה לא משעשעת בכלל, שבמהלכה הריץ אתר ספורט, ובכוח, מועמד מטעמו לתפקיד מאמן נבחרת ישראל. המועמד ריסק לבסוף את עצמו במופע קומי-טרגי. ממסיבת העיתונאים ההזויה והכל-כך מדוברת של ברקוביץ ייזכר גם הסיקור רווי השמחה לאיד של רוב מדורי הספורט, שהתחרו ביניהם מי יצליף בו חזק יותר. כולם, למעט כמובן ONE, שעליו העיד חתן השמחה כי "זה האתר הרשמי שלי ואני לא מתבייש בזה". גם אחרי מופע האימים המשיכו באתר להלל ולשבח את חתן השמחה. כמו אותו ליצן חצר שמהלל ומתחנף למלך העירום. במידה רבה, השמחה לאידו של ברקוביץ היתה גם השמחה של עיתונאים רבים לאידו של ONE, שיצאו מהפינות כדי לחבוט במועמד ובאתר. בערוץ הספורט כינה רון קופמן את ONE "אתר ברמת אמינות של קונדום משומש". גם המתונים יותר לא צינזרו את עצמם. בראיון לעודד בן-עמי בערוץ 2 אמר אריה מליניאק על ברקוביץ: "בנאדם שיושב במיץ של הזבל של התקשורת לא יכול לבוא בטענות לתקשורת". החיבור ההדוק של ברקוביץ ל-ONE הוא שהיה בעוכריו של הכדורגלן לשעבר. מי שהיה פעם שחקן כדורגל מאוד פופולרי התעורר מדי בוקר, במשך תקופה ארוכה, למציאות שבה אתר ספורט מאוד פופולרי מבשר לו כי הוא מלך ישראל. כך למשל כשבראיון בתוכנית הספורט ברדיו 103, שמגישה מנהלת התוכן של האתר, אופירה אסייג, צידד המרואיין במינויו של כוכב העבר – הובלטה האמירה בכותרת ראשית ב-ONE. ידיעות כאלו זכו לשובל של מאות טוקבקים, שרובם, משום מה, דיברו בקול אחד: בעד "הקוסם". כך יצר כלי התקשורת הזה לברקוביץ תמונת עולם מעוותת, ששיבשה כנראה את תפיסת המציאות שלו והטיסה את האגו שלו לגבהים. התמיכה של ONE בברקוביץ התבררה כחיבוק של דוב מגושם מאוד. נכון שברקוביץ זכה גם לתמיכתם של כמה מהעיתונים (כולל שער בספורט "ידיעות אחרונות"), אבל הקמפיין של ONE היה אגרסיבי במיוחד ושידר מסר שלפיו יש רק מועמד אחד עלי אדמות. ביום שבו צעק ברקוביץ קבל עם ועדה כי הוא ורק הוא ימונה למאמן הנבחרת, "על אפך ועל חמתך, אדון אלי אוחנה", מינתה ההתאחדות דווקא את אוחנה למאמן זמני של הנבחרת. את הכותרת הזו אי-אפשר היה למצוא באותו יום ב-ONE, אתר שבו המציאות מתיישרת לפי הרצונות – והפנטזיות – של מנהליו. את המציאות המעוותת הזו צורכים קוראי ONE, ואחד מהם, אייל ברקוביץ שמו, האמין לה קצת יותר מדי. לעומת מופעי החנופה הדביקים של ONE, מגיעה מלה טובה לכמה עיתונאים שבעקבות מסיבת העיתונאים חזרו בהם מתמיכתם במועמד. בראשם עמד אייל לוי מ"מעריב", שפירסם בדצמבר כתבה שהשורה התחתונה שלה היתה, למה לא לנסות אותו? "עושה רושם שברקוביץ הופך להיות המועמד המוביל לתפקיד המאמן הלאומי הבא", כתב לוי, שגם בו הותיר, ככל הנראה, הקמפיין של ONE רושם עז. לוי הוא מאוהדיו של ברקוביץ, ותעיד על כך כותרת המשנה של טורו למחרת האירוע, שהגדירה אותו "גרופי ותיק" של שחקן העבר. אלא שלוי היה מספיק ישר כדי להודות כי "אם למדנו משהו ממסיבת העיתונאים של ברקוביץ, זה שהוא לא בשל לאמן את הנבחרת. האירוע היה בעיטה לחיבורים של עצמו. הסתכלתי על האיש שיושב על הבמה ועולה לטונים גבוהים, ואמרתי לעצמי שמביך זו מחמאה. מה שהתחולל באולם של מלון הילטון היה קרוב יותר לשוק מאשר הצגת חזון ודרך". הקמפיין לאימון הנבחרת הסתיים בתבוסה צורבת של ברקוביץ, אבל לפחות מבחינתי הוא מרוויח ביושר מועמדות לתפקיד אחר – עורך אתר הספורט ONE. כזכור, ברקוביץ חשף במסיבת העיתונאים כי מ-ONE צילצלו אליו – לא פחות – כדי לבקש את אישורו לפרסם ידיעה על מועמדותו של המאמן האיטלקי דונאדוני. ברקוביץ הרשה לפרסם, ובכך הפגין יושרה והגינות יותר מכל אנשי ONE חסרי הבושה, המצלצלים למושא סיקור כדי לבקש את רשותו. לפיכך אני קורא למנות את ברקוביץ לעורך ONE. צחוקים ושיגועים, כמיטב המסורת של האתר, מובטחים. גילוי נאות: לח"מ מערכה משפטית של תביעות הדדיות מול ONE כבר שנים שתקשורת הספורט סופגת ביקורת על שהיא מתייחסת לקבוצות התל-אביביות כאל קבוצות לאומיות. היטיב לבטא זאת שער ספורט "ידיעות אחרונות" מיום שני, לקראת הדרבי התל-אביבי בכדורגל: איור של הר געש מתפרץ (בצבעי הקבוצות) תחת הכותרת: "בלומפילד, הערב". בדיעבד התברר שמדובר באחד המשחקים המרהיבים של העונה, אבל את זה אי-אפשר היה לנחש. אם המשחק היה מסתיים ב-0:0, הכותרת ב"ידיעות" למחרת היתה "ההר הוליד עכבר", ואנשי העיתון בוודאי לא היו מתכוונים להר שהם עצמם ניפחו במרץ. פועל יוצא של תסמונת מדינת תל-אביב בתקשורת הספורט הוא הסגידה לכוכבי הקבוצות. אבי נמני, מאמן מכבי תל-אביב, היה הקורבן התורן. ביום המשחק הוא זכה לכתבות ענק מפרגנות ב"ידיעות" וב"הארץ". ביום שאחרי תבוסת מכבי תל-אביב חטף, כצפוי, את הגלגול המסורתי בזפת. אמיר אפרת, "ידיעות", לפני המשחק: "כרגע הכל פורח. בזכות העבודה הטובה שעשה, ובזכות התחכום, הדרך שבה הצליח לייצר את הספין שמתאים לקבוצה ולו, נמני מצליח". אפרת, אחרי: "עם כל הכבוד לפרגונים שהרעפנו עליו אתמול ובזמן האחרון, הוא נתן לנוזל הצהוב לעלות לו לראש וקיבל בומבה לפנים". אגב, ב"ישראל היום" לעגו למחרת הדרבי לסגידת העיתונים לנמני בכותרת מתריסה: "העיקר שלנמני יש דרך". "מעריב" ו"הארץ" לפחות חלקו ביום רביעי כבוד בשעריהם להישג של הפועל ירושלים בכדורסל בזירה האירופית. ב"ידיעות" המשיכו במדיניות של תל-אביב ואפסי עוד כשהתמקדו בסיקור מקדים לקראת משחקה של מכבי תל-אביב בטורקיה. לא צריך להיות מהמר גדול ביום רביעי כדי לנחש בוודאות במה יעסוק שער ספורט "ידיעות" ביום חמישי. סיכום השבוע: תל-אביב מקבלת ב"ידיעות" ארבעה שערים מתוך חמישה. "מעריב" עם שלושה בלבד. לא מיותר להתריע שוב על שתי רעות חולות שמקבלות חיזוק מהמסורת הקלוקלת, המרבה בסיקור הקבוצות התל-אביביות: העלבון הקבוע למאות אלפי קוראים, שאיתרע מזלם להתגורר ב"סתם" ערים כמו ראשון-לציון או אשקלון, והעלבון הקבוע לאינטליגנציה של הקוראים בכלל, שביום אחד נשטפים בסופרלטיבים למאמן שטרם נולד כמותו, ולמחרת חוזים בקלונו כאילו התגלה כמשיח שקר.

ביום הראשון למלחמה, בהפרש של שעות בודדות, פורסמו בערוץ שני דיווחים שלא היו ולא נבראו. המידע עלה לשידור בחיפזון, ללא בדיקה נאותה והצלבת מידע עם מקורות. בחדשות 12 לא הגיבו לפניית "העין השביעית" ו"שקוף"

ביום הראשון למלחמת סוכות התפרסמו בערוץ 12 שתי ידיעות שונות, שתיהן כוזבות, הנוגעות לתגובות בקרב ערביי ישראל למתקפת הפתע הרצחנית של חמאס בדרום. בשעות הצהריים דיווח אוהד חמו, כתב לענייני פלסטינים בחדשות 12, על תגובות אוהדות לכאורה למתקפה של חמאס בעיר אום אל-פחם. מדובר בדיווח כוזב. "לגבי הדיווח שנראו מראות שמחה באום אלפחם, הוטעיתי", צייץ חמו מאוחר יותר, "נשלחו אלי תמונות ישנות. הדיווח הזה איננו נכון". לאחר מכן צייץ חמו כי תיקן את הדברים גם בשידור. מגיבים לציוץ של כתב חדשות 12 תהו מדוע לא בדק את המידע לפני הפרסום, במיוחד בעת מלחמת ולנוכח ההשלכות שעשויות להיות לידיעה כזו על יחסי יהודים-ערבים בישראל. דיווח כוזב נוסף שהתפרסם בחדשות 12 בשעות הערב היה על הפרות סדר שביצעו כביכול "בני מיעוטים" בצומת ערערה שבצפון. עידן רינג, סמנכ"ל קהילה וחברה באיגוד האינטרנט הישראלי, צייץ בטוויטר כי הדיווח כלל שידור של סרטון שהופץ בקבוצות ימין כאילו הוא מתעד אירוע עכשווי, בעוד שלמעשה צולם ב-2021 בתקופת מבצע "שומר החומות". בשיחה עם "העין השביעית" אומר רינג כי בעת שידור הסרטון והידיעה הכוזבת ישבו באולפן בכיר השב"כ לשעבר ירון בלום ודוברים נוספים, שניתחו את המאורע שלא קרה. ראש מועצת ערערה, נאיף אבו עראר, עשה מה שעיתונאי חדשות 12 לא טרחו לעשות: הוא יצא לצומת, צילם את המצב האמיתי בשטח ופירסם סרטון המוכיח את שקריות הדיווח. העבודה העיתונאית בעת מלחמה מאתגרת, לחוצה ועל הכתבים להתמודד עם ריבוי המידע השקרי המופץ ברשתות השונות. אולם דווקא בשל כך עליהם לגלות אחריות מירבית. דיווחי כזב כאלו מעודדים קיטוב ושנאה גם בימות שגרה, על אחת כמה וכמה בתקופת מלחמה. הם עלולים להביא בפועל למהומות ושפיכות דמים ולצורך להסיט את כוחות הביטחון מהעיסוק באיום המלחמתי. שני דיווחים כוזבים בערוץ 12 בהפרש של מספר שעות, באותו נושא, אמורים להדליק נורה אדומה בקרב עורכי הערוץ וכתביו. המידע עלה לשידור בחיפזון, ללא בדיקה נאותה והצלבת מידע עם מקורות או אפילו, כפי הנראה, ללא בדיקה כלל. "מצב החירום והלחימה מתרחש לא רק בשטח אלא גם ברשתות החברתיות", אומר רינג, "אנחנו מוצפים בזרם בלתי פוסק של ידיעות, דיווחים ותכנים שלא עוברים סינון או בקרה ומגיעים ישירות לטלפונים האישיים שלנו. יש מי שמנצל את המצב כדי לדחוף קונספירציות או הכפשות ללא ביסוס כדי לזרוע בהלה ולעורר קיטוב והסתה, בין אם אלו גורמים חיצוניים או גורמים פוליטיים בתוך ישראל. במקרים רבים אנחנו רואים שלוקחים סרטונים או צילומי מסך ישנים ומציגים אותם כעדכניים מחוץ להקשר המקורי. חובה על כלי התקשורת לבחון לעומק את המידע לפני שהוא מתפרסם ולהצליב אותו עם מקורות נוספים". בחדשות 12 לא הגיבו לפניית "העין השביעית" ו"שקוף".

צביקה שרף יודע להפסיד, אבל יודע גם לנצח | ספורט "הארץ" יודע לקטול, אבל לא יודע לפרגן | מסתבר שיש נשים עורכות בעיתונות הספורט, לפחות אחת | צופה מאוכזב כותב על סיקור אולימפיאדת הנכים

לפני יום כיפור נוהגת עיתונות הספורט לקיים מנהג כפרות – להפגיש צילבות ולפייס ביניהן. מאמן מול מאמן, שחקן מול שחקן, יו"ר מול אוהד, ופה ושם גם פרשן מול מאמן. כך, למשל, במשך שנים כיכב הצמד שלמה שרף–אבי רצון. בפרויקט הקרוב כדאי להציב את ספורט "הארץ" מול צביקה שרף, מאמן הנבחרת בכדורסל. שיבקשו סליחה זה מזה, ולאור הסיקור העכשווי של העיתון – במיוחד על העיתון לבקש סליחה מהמאמן, שאותו במיוחד הוא אוהב לתקוף ולהשמיץ. תחילת הסיפור לפני כשנה, כששרף הרגיש שספורט "הארץ" יורד עליו יותר מדי. במהלך אליפות אירופה בספרד התנפל המאמן על כתב העיתון, עופר מתן, תקף אותו בשידור חי ובהמשך סילק אותו בצעקות מחדר ההלבשה ואסר עליו לעלות לאוטובוס הנבחרת. שרף התנהג בצורה בריונית, והעיתון הוקיע אותו על כך. התקרית העלתה את רף ההצקות לשרף מצד העיתון, ובאופן ישיר מצד עורך מוסף הספורט, איתן מרקוביץ. כשישראל הפסידה אז לרוסיה, היתה הכותרת ב"הארץ": "כשהרס"ר פגש מאמן כדורסל". ההשוואה נועדה להקטין את שרף לעומת דייוויד בלאט, המאמן הישראלי של רוסיה. בהמשך רשמה ישראל כמה נצחונות יפים וסיימה את הטורניר בהצלחה. בספורט "הארץ" לא טרחו לפרגן לשרף, כלומר לרס"ר, באותה עוצמה שבה תקפו אותו. חלפה שנה, ושום דבר בספורט "הארץ" לא השתנה. בשבועיים האחרונים שיחקה הנבחרת בטורניר קדם אליפות אירופה, כשהיא מפגינה יכולת ירודה וצוברת שלושה הפסדים מחפירים. ביום ראשון שעבר, בבוקר שאחרי ההפסד לבריטניה, שחיסל כמעט לחלוטין את הסיכויים לעלות, הפכו בשני עיתונים את הנפילה לירידה אישית על שרף. אלי סהר, עורך הספורט ב"ישראל היום", הנושא משקעים אישיים מהעבר מול המאמן, כתב: "הטעות של שרף היא שבראש השנה תשס"ח הוא היה צריך לפרוש כמו גדול מהנבחרת [...] כפי שזה נראה כרגע, לנבחרת יהיה מאמן חדש מהקיץ הבא". בעוד שב"ישראל היום" הביקורת הקטלנית נותרה רק במסגרת הטור, ב"הארץ" דאגו לארוז את הכישלון באותיות קידוש לבנה בסיקור החדשותי. "רס"ר, אתה משוחרר" – לעגו לו בפרצוף. כותרת המשנה לא לקחה שבויים: "כששארית הכבוד של נבחרת ישראל נישאת על כתפיו של שרף, הוכיח המאמן הלאומי כי לשיטה המפוחדת, המיושנת וחסרת האופי שלו כבר אין תקנה [...] האמת המרה התפוצצה בפרצופו". אפשר רק לדמות את פניו הקורנות של העורך, הנועץ את טפריו במקלדת ולא משאיר שריד מדמותו המקצועית של שרף. אלא שחיסול החשבונות היה מוקדם מדי. במסגרת הנפלאות שמתרחשות בספורט, נפל הפעם הנס בחלקה של ישראל. היא ניצחה בשני משחקיה הבאים, והתוצאות שנזקקה להן מיריבותיה הגיעו ספיישל לכבוד החג. במוצאי שבת, בשעה 11 בלילה, עת סגירת העיתונים, התהפכו כל מדורי הספורט – הנבחרת עלתה בכל זאת, על אפם ועל חמתם של משנאיה. אפשר היה לצפות מספורט "הארץ" שכמו שדאגו לחסל את שרף, יידעו לפרגן להצלחתו. כמו שהם אוהבים לכנותו "רס"ר", כך יידעו להמציא כותרת כמו "בהצדעה לרס"ר", או "הרס"ר הפך לאלוף". להראות קצת אינטגריטי. אבל הכותרת הראשית וכותרת המשנה כלל לא התייחסו לשרף, לא הזכירו שיטות מיושנות או מפוחדות, וגם לא את האופי. לדידו של "הארץ" זה היה ניצחון של קבוצה ללא מאמן. שרף אולי רס"ר, אבל בספורט "הארץ" יושב טר"ש. אם לשרף היה עיתון, הוא ודאי היה שמח לסגור חשבון ולהשיב בסגנונו של ספורט "הארץ". את כותרת המשנה שנכתבה עליו רק לפני שבוע הוא היה מאמץ בשמחה והופך אותה כך: "כששארית הכבוד של ספורט הארץ נישאת על כתפיו של איתן מרקוביץ, הוכיח עורך המדור כי לשיטה המפוחדת, המיושנת וחסרת האופי שלו כבר אין תקנה. האמת המרה התפוצצה בפרצופו". בשבוע שעבר כתבתי על העדר כוח נשי משמעותי במערכות הספורט. מתברר שדווקא יש יוצאת מהכלל: לימור שפיגל, עורכת הספורט בחינמון "ישראל פוסט". במקרה שלה, היא יושבת לבדה בישיבות המערכת ומחליטה בעצמה ללא התערבות גברים. בשלושת העמודים הצנועים היא דואגת לסיקור משמעותי של ספורטאיות. אמנם התפוצה לא כמו של "ידיעות אחרונות", אבל גם על זה מגיעה מלה טובה. א, סטודנט נכה מהמרכז, כתב לי תגובה כועסת על ההתעלמות היחסית של התקשורת מאולימפיאדת הנכים, שעליה כתבתי בטור הקודם: "כשקראתי את השורות שכתבת התעצבתי, לא רק בגלל שהן נכונות להפליא, אלא כיוון שהן גרמו לי להיזכר בסיקור התקשורתי של אולימפיאדת הנכים. אין לי הכלים לעקוב אחרי כל התקשורת. אני עוקב אחרי גלי-צה"ל, קצת ערוץ הספורט וערוץ 1. שלושת אלה שלחו לאולימפיאדה הרגילה שליחים ומצלמות, וכששחר צוברי זכה במדליה היה שידור מיוחד מסין ועד אילת ובחזרה. "אולימפיאדת הנכים הביאה לנו חמש מדליות. אבל אם ניקח לדוגמה את הסיקור של השחיינית ענבל פיזרו – ביום שבו זכתה במדליה היא היתה רק האייטם השלישי בחדשות ערוץ הספורט, אחרי משחקי הנבחרת בכדורגל ובכדורסל. עיני לא צרה במדליה של צוברי, אבל מאוד הייתי שמח אם היתה לי האפשרות לראות את פיזרו או את קרן ליבוביץ שוחות, כפי שהראו שחיינים שלא צריכים להיעזר בכיסא גלגלים או בקביים". לתגובות והערות – [email protected]

אף כי איש לא מאמין בסקר, האימפקט של ה-TGI עצום. כשנתוניו מחמיאים, העיתונים מתגאים בו וממנפים את הישגיהם להעלאת המחיר לאינטש מודעה. אם הנתונים שליליים, הם מנסים להצניעם ומאשימים את הסקר בכך שנתוניו לעולם אינם מדויקים

יש מזנון אחד, בתחנת דלק במתחם מסחרי בפאתי העיר, שאני מזדמן אליו מעת לעת. מגישים שם עוף עם תוספות, ושתייה לוקחים לבד מהמקרר. בכל פעם שאני סועד שם אני לוקח "ישראל פוסט" מן הערימה שבכניסה, קורא את חדשות הפנים עם המנה הראשונה, את חדשות החוץ, התרבות והמאמר (היחיד, הלא חתום) עם העיקרית, ואת הקינוח עם הספורט. רבע שעה ואני שבֵע, מעודכן, וגם הארנק מרגיש בסדר. לא התפלאתי לגלות בסקר TGI שהתפרסם שלשום שמגמת העלייה של ה"פוסט" נמשכת. כל מי שנכנס למזנון ההוא נחשף אליו, ויש עוד הרבה מזנונים שזקוקים לעיתון מול המגשית. במחצית הראשונה של שנת 2008 עמדו נתוני החשיפה של "ישראל פוסט" על 3.5%, ואילו בין ינואר ליוני השנה הם גדלו ל-6.2%. צמיחה פנטסטית, שקשורה אולי למשבר הכלכלי, שככל שהחמיר גרם ליותר אנשים לוותר על העיתון בתשלום. ואולי כחלק מן המגמה התקשורתית העולמית, שעל חדשות לא משלמים ועיתון לא חייבים לקנות. הרי יש רדיו באוטו וטלוויזיה בבית, ברוך השם. "ישראל פוסט" ראה אור לפני שנתיים בשם "מטרו ישראל", עד שחברת מטרו העולמית לעיתוני חינם דרשה לשנותו. בעליו הם אלי עזור ("גרוזלם פוסט") ודודי וייסמן (תחנות הדלק דור-אלון ורשתות המרכולים הריבוע-הכחול ו-AM:PM). בסיס התפוצה של העיתון הוא סניפי החברות הללו, ונוכחותן ניכרת במודעות המתפרסמות בו – מגה-בעיר, מגה-בול, דור-אלון, כך לדוגמה בעיתון של אתמול. "ישראל פוסט" עשוי בצמצום. צוות קטן, הגשה סתמית, דלה, מיושנת, אינפורמטיבית. הרושם הוא שהעיתון אינו מנסה לבנות מערכת יחסים עם קוראיו. הרושם הוא שהוא בטוח בעצמו – פשוט כי הוא שָם. ואכן, לסועדי המזנון שהזכרתי – כאלה שאולי נהגו בעבר לעלעל בגליון הבית של "ידיעות אחרונות" שעבר מיד ליד ואולי לא קראו עיתון בכלל – ה"פוסט" הוא תוספת מובנת מאליה לשניצל ולפירה. חיפשתי אתמול ב"פוסט" את הכרזה החגיגית על הצלחתו המסחררת ב-TGI. הרי בששת החודשים האחרונים העיתון הוסיף 2.7% חשיפה על ה-3.5% של התקופה המקבילה אשתקד. קשה להאמין שאנשי עסקים כווייסמן ועזור יתעלמו מגידול של 77%, מה גם שעזור הוא גורם דומיננטי בענף שילוט החוצות, ומי כמוהו מתאים להפיץ את הבשורה. אבל גליון היום שאחרי של "ישראל פוסט" נותר רזה ונטול שמחת מנצחים, ולא מצא לנכון אפילו לציין את הנתון המשמח. האם זה אותו סוג ביטחון עצמי של מי שאינו חייב דבר לקהלו? מעין הכרזה שקטה האומרת: "לא חשוב כמה עותקים הפצנו – העיקר שאתה מדפדף בנו עכשיו"? "ישראל פוסט", עיתון החינם הצומח, הוא ממש היפוכו של המנצח הגדול הנוסף, עיתון החינם "ישראל היום", שחגג בגליונו אתמול מסיבת ניצחון במופע קילוס עצמי ספקטקולרי. וזה עוד לפני שרבבות הצופים במופע שירי איינשטיין בפארק הירקון יבואו לביטוי ב-TGI של סוף השנה. באין מכשיר אחר להשוואה בין עיתונים, מגזינים ותחנות רדיו, הפכה הופעתו החצי שנתית של דו"ח TGI לאירוע היחיד שבו יש לעיתונים הזדמנות להשוות את עצמם לאחרים. TGI (Target Group Index) אינו דו"ח נתונים, אלא שאלון סטטיסטי המוגש למילוי עצמי למדגם רחב (10,000 איש בשנה) מתוך הציבור היהודי שמעל גיל 18, המונה היום כ-3.8 מיליון איש. אף כי איש לא מאמין בסקר, האימפקט של ה-TGI הוא עצום. כשנתוניו מחמיאים, העיתונים מתגאים בו וממנפים את הישגיהם להעלאת המחיר לאינטש מודעה. אם הנתונים שליליים, הם מנסים להצניעם ומאשימים את הסקר בכך שנתוניו לעולם אינם מדויקים. למעשה אין דרך מדויקת להשוות בין העיתונים. סקר חשיפה הוא שטחי ונתון למניפולציות (הגברת חשיפה לקראת ימי הסקר וחלוקת עיתוני חינם בתיבות הדואר, ברשתות ובתחנות הדלק). בקרת תפוצה היא בלתי אפשרית ללא חוק מתאים (שקיים לדוגמה, בצרפת). אבל גם בקרת תפוצה ובקרת מספרי מנויים הן כלים המלבינים מספרים שאפשר להשפיע עליהם. אפשר להציף את השוק זמנית בעודפי עותקים כדי להגדיל את מספרי התפוצה ואפשר להשפיע על מספרי מנויים בהנחות ובמבצעים מהסוג שספקיות האינטרנט והכבלים עושות (עשה מנוי לשלוש שנים ותקבל פלזמה בחצי מחיר, נניח). את הביקורת החריפה ביותר על TGI השמיע דווקא "הארץ", מפי מנכ"לו יוסי ורשבסקי, בינואר 2007, אחרי שמנהלי העיתון לא היו שבעי רצון מתוצאות הסקר. הנהלת "הארץ" (ו"דה-מרקר") הכריזה, ואף חשפה, את מספר המנויים המשלמים על העיתון, כדי להוכיח שעל-פי חתך המנויים, החשיפה ל"הארץ" גדולה יותר מזו שהעריך הסקר. ורשבסקי אמר אז: "לצערי, סקר TGI לא משקף את המגמות בשוק. לעיתונות, שהיא המדיה עם נתח הפרסום הגדול ביותר, מגיע סקר מדיה ייחודי שיהיה מסונכרן לביקורת התפוצה של איגוד המפרסמים". מהלך נועז, אכן, אבל לא זכור לי (ואולי אני טועה) שהיה לו המשך בשנים שאחריו. כעורך עיתון, נהגתי להשוות את נתוני ה-TGI אל מול נתוני המכירות הקשיחים – והקשר היה תמיד חלקי, ולעתים רופף. בדרך כלל פיספס הסקר בחצי שנה את קו המגמה. כשהתחלנו לרדת בתפוצה, קיבלנו TGI מעודד, וכשעלינו, המשיך הסקר לצייר מגמת ירידה. ובכל זאת חיכינו לתוצאות הסקר בחיל ורעדה, כמי שמצפים להגרלת הטוטו. אם התוצאות היו חיוביות (לעתים בניגוד לנתוני האמת), יצאנו מיד בקמפיין מלווה בדיווח מפורט על הצלחותינו. אם התוצאות היו שליליות (גם אם בהתאמה לנתוני האמת), התפתלנו במאמץ למצוא את נקודות האור. פרסום ה-TGI מטריף את העיתונים. לכאורה הם אמורים לדווח על נתוני הדו"ח החצי שנתי בהשוואה לקודמיו, ולהוסיף לכך פרשנות בלתי תלויה. אבל היצר גובר, והדיווחים הופכים למסעי ניצחון חסרי עכבות של הזוכים במבחן החשיפה, מלווים בצהלות שמחה לאידם של העיתונים שנכשלו הפעם. הגדרות הניצחון הן גמישות. אפשר להציג את הנתונים בחתכים מניפולטיביים שמאפשרים טווח תיקון קוסמטי רחב. עיתון כ"מעריב", שעלה קלות בחציון האחרון, יתעלם מן הירידה התלולה בשנה קודמת. מוסף הנהנה מהיותו חלק מעיתון כללי ("דה-מרקר") ישווה עצמו לעיתון יומי ייעודי כ"גלובס". עיתון חינם, שיכול להציף את השוק בעותקים, יכול להשפיע יותר מעיתון נמכר. עיתונים קטנים, שכמעט כל תנודה בהם היא בגדר סטיית תקן, מתייחסים לנתוני הצמיחה ברצינות לא פחותה מזו של העיתונים הגדולים. "גלובס": הפניה בעמוד הראשון, משמאל ללוגו: "עלייה לחשיפה לגלובס". בידיעה עצמה, האינפורמטיבית לכאורה, מתגאה "גלובס" בגידול של 5.3% בחשיפה, ומסתמך על רמת חשיפה של 4.0% בהשוואה לחציון הראשון של השנה (3.8%). בפועל, העלייה היא בשתי עשיריות האחוז (0.2%), מספר עותקים זניח הנמצא בטווח סטיית התקן, אבל אין זה מפריע ל"גלובס" לציין בכותרת המשנה "עלייה בחשיפה גם לגלובס ולישראל פוסט", גם אם יש הבדל ניכר בין שיעורי הגידול של כל אחד מהעיתונים. "מעריב" חוגג בהפניה בעמוד הראשון ועל פני כל שטח המערכת בעמוד האחורי את הישגו הצנוע (אם בכלל), אך המעודד בנסיבות הקשות: עלייה של 0.6% (המתורגמת לגידול ב-4.3% בהשוואה לדו"ח הקודם). "מעריב" מבקש להתנחם גם בירידה של 1.7% בחשיפה של "ידיעות אחרונות". הכותרת אפוא פשוטה, שלא לומר אינפנטילית: "מעריב בעלייה, ידיעות בירידה". "יותר ויותר אנשים קוראים מעריב", מתפייט כתב המדיה של העיתון במשפט שהוא לכל היותר משאלת לב. אגב, כשעלה הדיווח הראשוני על הסקר באתר nrg, היתה כותרתו עניינית, יחסית: "עלייה הדרגתית בחשיפה לעיתון מעריב", אבל תוך זמן קצר היא הוחלפה ל"עלייה מרשימה בחשיפה לעיתון מעריב". "ישראל היום" חוגג לכל רוחב תחתית העמוד הראשון ומייחד למסיבה את כל עמ 2. את הישגו הגדול, עלייה מ-23.2% חשיפה בחצי השנה שעברה ל-26.9% בחצי השנה הנוכחית, ממנף העיתון לכתבת טפיחה על שכם עצמו ולעידוד עצמי בדרך לסגירת הפער מול "ידיעות" המתכווץ. גם כאן השמחה לאיד היא הדלק, ו"ישראל היום" מתבוסס בה כפירומן בפירושיו לכשלונו של "ידיעות אחרונות", לסגירת החינמון שלו "24 דקות", ולנתוני הירידה בחשיפה של "כלכליסט". "הארץ": "הארץ" שקט. אף מלה. למעט מודעת ענק של "דה-מרקר" שפורסמה פעם אתמול ופעמיים היום ("אומרים שתחרות זה דבר טוב. בעיקר כשאתה מנצח"). המודעה מבוססת על 8.4% החשיפה של "דה-מרקר" בהשוואה ל-3.7% ל"כלכליסט" ול-3.4% ל"גלובס". מודעה נאה המתעלמת מן העובדה ש"דה-מרקר" נמדד לצורך הסקר כשילוב בין הגדרתו כיומון עצמאי להיותו חלק בלתי נפרד מ"הארץ". כלומר, הוא נהנה מ-7.5% החשיפה שמקבל "הארץ" ומעוד חלקי אחוז שהשיג כעצמאי. "דה-מרקר", לעומת זאת, חוגג ללא תסביכים. הפניה בעמוד הראשון – טייק-אוף אירוני על "ידיעות" ("דה-מרקר העיתון הכלכלי הנפוץ במדינה"), ובפנים, על פני כפולת עמודים, שוב "דה-מרקר" עסוק בעצמו, כשהוא מתחבק בכותרתו עם המנצח הגדול וכורך את הישגו המתון בנצחונו הדרמטי של "ישראל היום". אלא שקו המגמה בצמיחה של "דה-מרקר" הוא מתון – 0.7% בחישוב שנתי, ואילו זה של "ישראל היום" הוא של 6.7%. הגרף שמביא "דה-מרקר" להמחשת מצב החשיפה של שלושת העיתונים הכלכליים מעיד יותר מכל כי שוק העיתונות הכלכלית קרוב לרוויה וכי התנודות הן של עשיריות האחוז מכאן לשם או להפך – תלוי באיכות המוצר, במאמצי החשיפה שלו ובאלוהי סטיית התקן. מצב זה יכול להסביר מדוע בחר "דה-מרקר" לתקוף ישירות את "גלובס" בשלוש מודעות בגודל עמוד, המשוות בין שני העיתונים בפילוח על-פי הכנסה, מעמד מקצועי והשכלה. האומנם ניתן לבודד את קוראי "דה-מרקר" מקוראי "הארץ" כדי להעמידם להשוואה מול עיתון כלכלי כ"גלובס"? הנה גם כאן עובד הכלל שאפשר להמס כל עיקרון נוקשה בחיבוק טוב. שגם מחמאה שאתה זוכה לה מסקר פגום, שאינך מעריך כלל, היא עניין להתגאות בו כאילו היתה נתון אמיתי. "ידיעות אחרונות": כרגיל. לא "ידיעות", לא "ממון" ולא "כלכליסט" הזכירו את ה-TGI ותוצאותיו המכאיבות. נכון, גם עיתוני קבוצת "ידיעות אחרונות" מאמינים כי TGI הוא סקר בעייתי וכי לכן אין טעם להתייחס לנתוניו. נכון, גם "ידיעות" משתדל להגביר חשיפה לקראת ה-TGI, כמו כל עיתון אחר, ולא פעם דחפה לי קופאית ברשת זו או אחרת "ידיעות" לסל באומרה: "מגיע לך עיתון". אבל הפעם, אויה, פיו של "ידיעות" ולבו שווים.

שליחי "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" מגיעים לטוניסיה | ב"ישראל היום" דיווח מאת מי שעזב את המדינה | והשופט זפט ממשיך להעסיק את עיתוני הכלכלה

באף אחד מהעיתונים לא מופיעה הכותרת הגדולה שנחשפה רק הבוקר: פירוק מפלגת העבודה. התמורות בטוניסיה ובלבנון ממשיכות לכבוש שטחים נרחבים בשערי העיתונים. "פחד ברחובות", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הדנה במתרחש בטוניסיה. הכותרת מודפסת על רקע תצלום [AP] של טנק בשדרה מרכזית. מעליה נכתב: "שליח ידיעות אחרונות מדווח מטוניסיה". "טוניסאים עוצרים אותי במחסומים מאולתרים ומנופפים באלות עץ עם חלקי מתכת חדים", מתאר שליח העיתון למדינה את חוויותיו בכותרת המשנה לראשית. "מסתובבים כאן סוכנים ישראלים שרוצים לעורר מהומות, אומר לי אחד מהם. כך נראית מדינה בהפיכה". כפולת העמודים הפותחת מוקדשת כולה למתרחש בטוניסיה. "מיוחד לידיעות אחרונות", נכתב בראש הכפולה, "כתב ישראלי מדווח מלב המדינה שהפילה את הדיקטטורה ונאבקת באנרכיה". לא מצוין שמו של הכתב. גם בשורת הקרדיט לידיעה נכתב רק "שליח ידיעות אחרונות". מהאנונימיות משתמע כי חשיפת שמו של שליח העיתון עלולה לסכן את חייו. גם אם הסיבה פרוזאית יותר, החיסיון על שמו של העיתונאי בוודאי מוסיף לתחושה הדרמטית שבה הוא צובע את דיווחו: "הבירה הים-תיכונית היפהפייה, שידועה כפריז של המגרב, נראתה אתמול כמו ביירות במהלך השנים הארוכות של מלחמת האזרחים בלבנון, ואולי אף כמו עזה בזמן אחת האינתיפאדות [...] התושבים המקומיים חמושים בכל מה שידם משגת – וכך נראות ברחוב אלות עץ רבות מחוברות בקצותיהן לחפצי מתכת חדים. הם חושדים בכולם, מקימים מחסומים בכניסה לרחובות ודורשים לבדוק את המכוניות ואת התיקים של העוברים והשבים. "[...] סיפורי הזוועה של התושבים עוברים מפה לאוזן, ממחישים את המערבולת שאליה נקלעה המדינה [...] הביזה חוגגת בכל פינה, ולא רק ידם של נאמני בן-עלי במעל. התושבים המקומיים, צעירים וזקנים כאחד, פושטים על המחסנים ועל החנויות ומנסים להשיג כמה שיותר מצרכי מזון [...] הפחד מזין את המעשים, ואיש אינו יודע מה יילד יום". לצד הדיווח של הכתב עלום השם, תיבה מאת סמדר פרי המוקדשת לתקשורת הטוניסאית. על-פי דיווחה, החופש העיתונאי שנחת בבת אחת על אנשי התקשורת במדינה התקבל בזהירות. העיתונאים הטוניסאים, היא כותבת, העדיפו "להתראיין דווקא לערוצי הלוויין ולרשתות הזרות במקום לכתוב ללא עכבות לעיתוני טוניסיה. שנים של שלטון טרור אינן נמחקות ברגע". בשער "הארץ" מודפס אותו תצלום של טנק ברחובות טוניס המודפס בשער "ידיעות אחרונות". שמו של שליח העיתון למדינה, אנשיל פפר, מתפרסם בשורת הקרדיט באופן רגיל לחלוטין. מעל הידיעה של פפר בעמוד השער אין כותרת, פרט לזו – "כתב הארץ מדווח מהמהומות בטוניסיה", כאילו זו החדשה העיקרית מבחינת העיתון (הכותרת הראשית מוקדשת לדברי נשיא המדינה, שמעון פרס, בגנות ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת מקורות המימון של ארגוני השמאל). הדיווח של פפר כתוב בנימה מרוחקת בהשוואה לדיווח של הכתב האלמוני של עיתון "ידיעות אחרונות". "השלטונות הזמניים בטוניסיה נאבקו אתמול להשיב את השקט לרחובות", הוא מדווח. "ראש משמר הנשיאות של הנשיא המודח וסגנו נעצרו, וכוחות הביטחון ניסו לשים קץ לקרבות הירי שנערכו בבירה טוניס ובערים אחרות". פפר מצטט ברשימתו מדיווחים של רויטרס ואל-גזירה, מזכיר כי "צלם צרפתי נפצע קשה מרימון גז שפגע בפניו במהומות" (אף שמותו של הצלם פורסם אתמול בשעות אחר הצהריים), כי בתחנת הרדיו הממלכתית של אלגיריה דווח אתמול על גבר שהצית את עצמו למוות בבניין ממשלתי (אף שהגבר הצית את עצמו כבר ביום חמישי, ואתמול מת מפצעיו), ובהמשך דיווחו מטוניסיה מביא קולות ששמע בעצמו: "בן-עלי אולי ברח, אבל האנשים שלו עדיין כאן, אומר צעיר שהזדהה רק בשם סלים. הם לא רוצים לוותר על השלטון. הם עדיין הרבה יותר מאורגנים מאיתנו. אבל לנו אין מה להפסיד ואנחנו כבר טועמים את טעם של ניצחון וחופש בפעם הראשונה בחיינו [...] מה שקורה כאן זה כמו בעזה, אמר טייס בחברת התעופה הלאומית טוניס-אייר, שסירב להזדהות בשמו". המחצית השנייה של דיווחו של פפר מתפרסמת בפנים העיתון, בעמ 4, ושם נלווית לה כותרת – "עימותים בין הצבא לכוחות משמר הנשיא המודח". עוד בעמוד זה, המוקדש כולו לטוניסיה, שתי רשימות מאת צבי בראל, על האפשרות שהאסלאם הרדיקלי ישתלט על המדינה, ועל לילה טרבלסי, רעיית הנשיא המודח, ש"השתלטה על אוצר המדינה". כמו כן מתפרסמת בעמוד ידיעה מאת גילי כהן על הקהילה היהודית בטוניסיה ועל קבוצת תיירים ישראלים שנחלצה משם די בקושי ונחתה אתמול בישראל. אחד הטיילים שחזר אמש מטוניסיה לישראל הוא גד שמרון, לשעבר הפרשן הבטחוני של "מעריב". רשימה מאת שמרון על חוויותיו בטוניסיה מתפרסמת על פני כפולת עמודים ב"ישראל היום". "היינו 21 ישראלים בטוניסיה, מהם שלוש נשים, בשישה גיפים של החברה-הגיאוגרפית", כותב שמרון. "[...] לטוניסיה הגענו ביום שני שעבר במסגרת מה שהוגדר כטיול פורץ ציר בדיונות ובין הדקלים של מדבר סהרה. הרצון האדיר לטייל במחוזות הקסומים גבר על בת הקול הפנימית שאמרה לי להישאר בבית. [...] יש מהומות, אבל בצפון, לא בדרום ששם נבקר, הדגיש מנחם עבאדי, ראש הקבוצה, מדריך עתיר ניסיון, מקסימום נזכה לחוויה קצת אחרת. בדיעבד התברר שנפלנו על שבוע היסטורי ומהפכני בתולדות טוניסיה". שמרון מתאר את הטיול שהשתבש, את החילוץ מהמדינה (הוא מדגיש כי החילוץ לא היה הרואי), ומסיים במסקנה אישית: "לא לסמוך על דברי מדריכים ולבדוק היטב לפני כן לבד מה קורה בשטח". הידיעה מלווה בתצלום של יוסי זליגר של קבוצת התיירים לאחר נחיתתה בנמל התעופה בן-גוריון, מחייכים מאחורי עגלות עם מזוודות ומוצרים מהדיוטי-פרי. ברקע התצלום, פניו הצדה, נראה שמרון. בתצלום המודפס בעיתון מקיף את ראשו עיגול אדום. ל"מעריב" הדיווח הקצר ביותר מטוניסיה, אף כי במדינה שוהה שליח העיתון, גדעון קוץ, שבימים כתיקונם מדווח ל"מעריב" מפריז. "הדבר הניכר ביותר לעין כשמגיעים לטוניסיה הבירה הוא הרחובות הריקים לגמרי מאדם", כותב קוץ. מרבית הדיווח הקצר של קוץ אינה מתבססת על התרשמויותיו האישיות, ובסיום מצוין כי סייעו לו עמית כהן, אלי ברדנשטיין וסוכנויות הידיעות. "ישראל היום" ו"מעריב", שלהם הדיווחים החלקיים ביותר מטוניסיה, בוחרים להעניק את הכותרת הראשית למתרחש, ולצפוי להתרחש, בלבנון. "נקודת רתיחה", נכתב בשער "מעריב" בגופן שחור על רקע אדום. כותרת הגג מספקת את ההקשר: "מתח בלבנון לקראת כתבי האישום על רצח חרירי". ב"ישראל היום" הכותרת הראשית נפתחת במלה "החוצפה". המשך הכותרת מבשר: "אחראי לרצח האב בא בטענות לבן". החצוף הוא, כמובן, חסן נסראללה, שבנאום שנשא אתמול האשים את ראש הממשלה סעד חרירי בכניעה ללחצי ארה"ב וישראל. "עמדת נסראללה מוכיחה שחיזבאללה אשם", קוראת כותרת מאמר פרשנות מאת דן מרגלית ב"ישראל היום". "נכון להחיל על לבנון את הכלל שננקט באימפריה הרומית", כותב מרגלית. "אז, כשביקשו לברר מי אחראי לאירוע פלילי או לצעד פסול, ביררו מי הרוויח מן המעשה. הזוכה נחשב לאשם. לפחות נחשד כאשם. [...] חיזבאללה הוא זה שהרוויח מן הרצח, והוא זה שירוויח מביטול כתב האישום, אם על-פי ההצעה הסורית-סעודית ואם ברצח אישים נוספים המתנגדים לו. עמדת נסראללה היא ההוכחה המובהקת מי האשם. המשפט הציבורי כבר נחרץ". בהמשך המאמר מביע מרגלית תקווה כי לא יתקיים בלבנון משפט, משום שזה צפוי להיות ממילא "הליך מבוים ומלאכותי" אשר "יעניק לארץ הארזים מעמד של מדינה מתוקנת". בלא הצגה שכזו, הוא כותב, "יימצא אישור נוסף לתיאור העובדתי כי ביירות הפכה לבירתה של מדינת טרור מובהקת". "הגשת טיוטת כתבי האישום הצפויה היום היא אירוע היסטורי בתולדות לבנון", כותב ב"הארץ" אבי יששכרוף. "זאת, לנוכח ההאשמות החמורות שהושמעו נגד הארגון החזק ביותר במדינה – חיזבאללה. אם כתבי האישום אכן יאשימו, כמצופה, את בכירי חיזבאללה ברצח – תהיה זו מכה קשה לארגון שניסה להציג עצמו כפטריוט לבנוני מאז 1992". בשבוע שעבר התפרסמה באתר "גלובס" כתבה נרחבת מאת אלה לוי-וינריב וחן מענית תחת הכותרת "סערה בקהילה המשפטית: השופט יהודה זפט צריך להתפטר", וזאת בעקבות החשיפה של העיתון "כלכליסט" כי משרדו של עו"ד יעקב וינרוט ייצג בעבר את שופט בית-המשפט המחוזי יהודה זפט תמורת שכר טרחה נמוך במיוחד, וכי זפט לא דיווח על כך כשווינרוט ושותפיו הופיעו בפניו בתיקים אחרים (הכותרת בגיליון המודפס נוסחה באופן פחות נחרץ – "וינרוט מילכד את זפט. הוא פתח תיבת פנדורה"). בגליון "גלובס" שחולק אמש למנויים השתנתה הנימה. מענית כתב רשימה תחת הכותרת "התנהלותו התקינה של זפט", ובה טען כי "הביקורת על התנהלותו של השופט זפט, גם אם היא נכונה, אינה מופנית לגורם המתאים. כל אלה הסבורים שבמקרה ששופט שכר בעבר שירותיו של עורך-דין מנוע החל ממועד זה והלאה מלשבת בדין, כאשר עורך-הדין מייצג בפניו, ראוי לו שיפנה את הביקורת לבית-המשפט העליון ולוועדה שהתקינה את כללי האתיקה לשופטים. זפט, בסך-הכל, פעל בהתאם לכללים". סיקור המחלוקת בקהילה המשפטית מקבל הבוקר ב"דה-מרקר" את הכותרת "לא מתקבל על הדעת לפשפש בעברו הרחוק של כל שופט". שני מזרחי והילה רז שוחחו עם שופטים ובכירים במערכת, ורובם הביעו באוזניהם תמיכה בשופט זפט. "רוב השופטים שעימם שוחחנו הגנו על זפט וטענו כי הפרשה נופחה מעבר למידותיה", הן כותבות. מנהל בתי-המשפט, משה גל, מתראיין בשמו ואומר: "זה בלתי מתקבל על הדעת מבחינת המערכת אם בכל דיון יתחילו לפשפש בעברו הרחוק של השופט היושב בדין. זה לא ייגמר". בידיעה של "דה-מרקר" נכתב כך: "כללי האתיקה החלים על שופטים אינם מכריעים במצב שבו עורך-דין שייצג בעבר שופט מופיע בעתיד מול אותו שופט. סעיף 15 לכללי האתיקה, שעוסק במניעה של שופט מלשבת בדין, מגדיר תקופת צינון של חמש שנים החלה על שופט ששימש בעבר כעורך-דין. לפי הסעיף, במשך חמש שנים ממינויו של עורך-דין לשופט, אסור לשופט לדון בבעל דין או עד מרכזי שהיה לקוחו בעבר. במשך תקופה זהה אסור לשופט שהיה עורך-דין לדון בתיקים של שותפו לשעבר במשרד עורכי-דין. אין מחלוקת כי במשך חמש שנים לא הופיע וינרוט בפני השופט זפט". גם מענית התייחס אתמול לסעיף זה וכתב: "לפי סעיף 15 (ב)(5), הדן ביחסי השופט עם עורך-דין המייצג בעל דין בפניו, שופט לא יישב בדין ביודעו שעורך-דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים. כידוע, זפט ווינרוט מעולם לא היו שותפים, ולכן סעיף זה אינו נוגע אליהם. הסעיף הנוסף הדן בסוגיה הוא סעיף 15(ב)(6), הקובע כי שופט לא יישב בדין אם עורך-דין, המייצג בעל דין, מטפל (בלשון הווה; ח.מ.) בעניין של השופט או של בן משפחתו. הנה כי כן, מכיוון שלמעלה משבע שנים חלפו מהתקופה שבה ייצג וינרוט את זפט לבין הפעם הראשונה שהופיע בעצמו או באמצעות משרדו בפניו בבית-המשפט, הרי שלפי כללי האתיקה הדבר אינו מהווה עבירה אתית". מסקנה זו מנוגדת למסקנתה של ענת רואה, שמלווה ב"כלכליסט" את הפרשה הזו מקרוב וכתבה אתמול כך: "כלכליסט בדק את כללי האתיקה לשופטים, ומצא כי לא קיימת הוראה הקובעת שחובת הגילוי של השופט מתיישנת או מתבטלת אחרי חמש שנים. [...] לפי כלל 15(ב)(6) לכללי האתיקה, שופט חייב לפסול את עצמו במצב שבו עורך-דין המופיע בפניו מטפל בעניין של השופט או של בן משפחתו. הסעיף מנוסח כך שניתן להסיק כי חובת הפסילה חלה רק כאשר באותה תקופה ממש מטפל הפרקליט בעניין של השופט. בתקופה שלאחר הייצוג, לפיכך, ניתן להניח כי על השופט חלה חובת גילוי נאות בלבד. "הוראה אחרת שמוזכרת בה תקופה של חמש שנים נוגעת לחובה שחלה על שופט לפסול את עצמו במקרה שבפניו מופיע פרקליט או צד שהיה בעבר לקוח של השופט (לפני מינויו לשופט). במקרה זפט-וינרוט מדובר בסיטואציה הפוכה: זפט היה הלקוח של וינרוט. שימוש בסעיף זה יוביל למסקנה שעל זפט חלה חובת פסילה במשך חמש שנים ממועד סיום הטיפול בתיקו. בהנחה שהתיק הסתיים לפני תחילת 1993, הוא לא היה חייב לפסול עצמו. אך הכלל אינו מתייחס לפרק הזמן שבו נדרש גילוי נאות מצד השופט". אלא שהבוקר מדווחת ענת רואה ב"כלכליסט" כי וינרוט טיפל בתיקו האישי של השופט זפט במשך כחמש שנים, מנובמבר 1989 ועד דצמבר 1994, ולא "במשך תקופה קצרה ביותר" כפי שטען השופט זפט בתגובה קודמת. על-פי דיווחה של רואה אתמול, נציגי משרדו של וינרוט החלו להופיע בפני השופט זפט בשנת בשנת 1998. במלים אחרות, בניגוד לקביעה ב"דה-מרקר" כי "אין מחלוקת כי במשך חמש שנים לא הופיע וינרוט בפני השופט זפט" ובניגוד לעמדה ב"גלובס" כי "למעלה משבע שנים חלפו מהתקופה שבה ייצג וינרוט את זפט לבין הפעם הראשונה שהופיע בעצמו או באמצעות משרדו בפניו בבית-המשפט", מתברר כי חלפו פחות מחמש שנים בין סיום הטיפול של משרד וינרוט בתיק של השופט זפט ועד למועד שבו דן זפט בתיקים אחרים שבהם עסקו עורכי-דין ממשרדו של וינרוט. ב"מעריב" ממשיך אחיקם משה דוד לעקוב אחר ההכנות לצעדה נגד ההשתמטות משירות צבאי, שתצא לדרכה מחר. הבוקר הוא מדווח, יחד עם עדי חשמונאי, כי תנועת בני-עקיבא ו"המשפחות השכולות החברות בארגון יד-לבנים" יצטרפו לצעדה. כל הכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לחקירתו של הזמר אייל גולן בחשד כי העלים הכנסות בסך מיליוני שקלים. "התייחסו אלי יפה", מצטטים גד ליאור ורז שכניק את גולן עם צאתו מהחקירה. בעמ 3 של "הארץ" מדווחים עמירה הס ויניב קובוביץ כי המחלקה לחקירת שוטרים החליטה לסגור את החקירה נגד שוטר מג"ב שווידא את הריגתו של זיאד גילאני, פלסטיני תושב מזרח ירושלים, וזאת "מחוסר ראיות מספיקות". בעמ 14 של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר מודעה מטעם הארגון אם-תרצו תחת הכותרת "לארגוני זכויות אדם דרושים: חתרנים ומכפישי חיילים". בהמשך נכתב: "לקמפיין דה-לגיטימציה עולמי דרושים עובדים ישראלים. עדיפות תינתן לסרבנים, משתמטים ואנשי רוח המתמחים בצביעות, בהתנשאות ובהוצאת דיבה. משכורת בסיס – 9,000 דולר בחודש. התפקיד כולל: קידום חרם בינלאומי על ישראל, רדיפת קציני צה"ל ומסירת מידע כוזב לוועדות בינלאומיות. לפרטים ניתן ליצור קשר עם משרדנו ברמאללה או עם קרן אל-אקצה. חייגו: *חתרנות, והבטיחו לעצמכם אזרחות אירופית ורכב צמוד". בתחתית המודעה מוסבר: "ארגונים אנטי-ציוניים רומסים את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות מימון זר המגיע לעשרות מיליוני דולרים בשנה. באמצעות כספים שמקורם בממשלות זרות, מפיקים ארגוני השמאל הקיצוני קמפיינים שקריים שהופכים למנוע המרכזי של מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. החתרנות המדינית והבחישה האירופית בענייניה הפנימיים של ישראל הם צעדים לא לגיטימיים ואנטי-דמוקרטיים שרומסים את רצון הציבור בישראל. ללא החתרנות המדינית הזרה, לא היה דו"ח גולדסטון בא לעולם. שמים קו אדום לחתרנות! אוסרים בחקיקה מימון ארגונים פוליטיים על-ידי מדינות זרות. מוגש כשירות לציבור על-ידי תנועת אם-תרצו". לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" על תוצאות פרויקט "את היחידה שלי", של האגודה למען החייל ו"ידיעות אחרונות". "המבצע, שהחל בקול תרועה רמה [...], הסתיים בקול ענות חלושה, מבלי שהוכרזה הזוכה", היא כותבת. ב"ישראל היום", כזכור, נמתחה ביקורת על המבצע מיד לאחר שהושק על-ידי העיתון המתחרה. כעת, מדווחת שובל, מתברר כי "בשל הלחץ התקשורתי סירב הרמטכ"ל גבי אשכנזי לקבל מידי יו"ר האגודה למען החייל, האלוף (מיל) אביגדור קהלני, את המעטפה ובה שם הזוכה במהלך השירותרום" (דבורית שרגל מזכירה כי קהלני שוחרר בדרגת תת-אלוף). אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי חברת הכבלים הוט תשלם 600 אלף שקל בגין צמצום חבילת הבסיס. על-פי הדיווח, "הקנס הוטל עקב הפרה מתמשכת של תנאי רישיון, של חוק התקשורת ושל החלטת המועצה, שבמסגרתה הוציאה חברת הכבלים ערוצים מחבילת הבסיס ללא אישור ודרשה עליהם תשלום בנפרד". עוד מדווחת בר-זהר ב"דה-מרקר" כי מועמדותו של מנהל רשת המקומונים "זמן מעריב", יורם כרפיס, לתפקיד מנכ"ל "מעריב" ירדה כפי הנראה מהפרק, וזאת לאור העובדה שהשותף החדש בעיתון, זקי רכיב, מחפש "מנכ"ל שיציע לו תוכנית עסקית לשיפור מצב העיתון בלי שתידרש הזרמת כספים מצדו". על-פי הדיווח, אחד המועמדים החדשים לתפקיד הוא המשנה למנכ"ל "הארץ" לשעבר, ישראל גולדשטיין. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי "מועצת הכבלים והלוויין אישרה לחברת yes לא לאשר ללקוחות להתנתק ללא קנס יציאה, וזאת במידה וערוץ הספורט המתוכנן של ONE יירד מהאוויר בשלוש השנים הקרובות". עוד מדווח אברבך ב"גלובס" כי יהודה לנקרי חוזר למירוץ לתפקיד יו"ר דירקטוריון חדשות 2. רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי היום יחלו שידורי הערוץ הישראלי של רשת MTV. ערן סויסה מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי האתר פייסבוק ביטל אפליקציה של "ישראל היום" בעקבות תלונה מתנועת קול-אחד. במוסף "היום" של "מעריב" מראיין סויסה את סמי אל-אגרמי (בעיתון המודפס שמו נכתב לאורך כל הכתבה "אל אגמי"), הכתב החדש של חדשות ערוץ 2 בעזה. אל-אגרמי מספר לסויסה כי בעבר עקב מקרוב אחר כלי התקשורת בישראל במסגרת תפקיד בממשל העזתי והוא מעדיף שלא לענות על שאלה ביחס להגבלות שמטילה עליו ממשלת חמאס. בסיום הראיון שואל סויסה: "איך אתה מקבל משכורת כשיש לך חשבון בבנק בעזה?", ואל-אגרמי משיב: "עוד לא קיבלתי. לא סיכמנו את עניין העברת המשכורת, כי בנקים בישראל לא מתעסקים עם בנקים ברצועת עזה. זה קשה, אבל נמצא פתרון". כפי שדווח אתמול באתר וואלה, בסיום מאמר מאת יעל פז-מלמד המתפרסם במדור הדעות של "מעריב" מתווספת הבהרה: "בשבוע שעבר פירסמתי כאן מאמר ובו שגיתי כשהגדרתי את יצהר התנחלות בלתי חוקית, בעוד היא התנחלות חוקית". בניגוד לדיווח המוקדם, אין מלת התנצלות.

החוק הוא המכשיר החברתי החשוב ביותר, ועדיין אין סיבה לסגוד לו. הוא אמור לשרת אותנו, לא אנחנו אותו. תגובה לרני רהב

רני רהב כתב כאן מאמר נרגש בזכות החוק, שלטון החוק ושמירת החוק, בכל מחיר ובכל מצב. אלא שהפילוסופיה של המשפט ויותר מכך ההיסטוריה האנושית מלאות דוגמאות שבהן לא רק שמותר וצריך להתעלם מהחוק, אלא חובה לעשות זאת. איני ממליץ לנהוג כך, אבל אני כן ממליץ על פיתוח מידה מסוימת של רגישות וספקנות כלפי החוק. ספקנות כזו חסרה לחלוטין במאמרו של רהב. הדוגמה הבנאלית ביותר היא חוקיה של גרמניה הנאצית. חוק, כך התברר, יכול להיות בלתי מוסרי ובלתי אנושי. וטעות לחשוב שגרמניה של שנות ה-30 היתה אפיזודה חד-פעמית בתולדות החקיקות המרושעות והמפלצתיות. חוקי ארה"ב שלפני מלחמת האזרחים קבעו שאדם יכול להיות רכושו וקניינו של אדם אחר, שרשאי לעשות בו כרצונו. הלקח האנושי וההיסטורי שהפיק המשפט מתאונות חקיקה כאלה הוא יצירת משטרים חוקתיים שמאפשרים לבתי-משפט לפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם. גם תבונתם של בתי-המשפט התגלתה לא פעם כמפוקפקת. אבל האיזון ההדדי בין הרשויות, כמו גם תקשורת חופשית ופלורליזם פוליטי, הפכו לערובה הטובה ביותר לדמוקרטיה סבירה ושומרת זכויות. החוק הוא נקודת המוצא, אבל לעולם לא נקודת הסיום, ובוודאי לא תחליף למחשבה מוסרית עצמאית. גם חוקים מוסריים לא תמיד צריך לאכוף. כאשר אשה רעבה גונבת מזון כדי להאכיל את ילדה הרעב, האם נעמיד אותה לדין? לא בהכרח. וגם את הדילמה הזו פתר המשפט כשהעניק לתביעה אפשרות לפטור עבריינים מ"חוסר עניין לציבור". פעם, אגב, היו מוציאים את האמא הזו להורג, כמו שהוציאו להורג כייסים. יש לא מעט תיאוריות משפטיות שטוענות כי חקיקה משקפת את האינטרס הכלכלי של האליטה החברתית-כלכלית במדינה. חוקי הגנת הקניין, למשל, חזקים במיוחד במדינות קפיטליסטיות, ולכן הוציאו גנבים וכייסים להורג ומותר היה לירות במסיגי גבול (אופציה שעדיין קיימת פה ושם). היום כבר לא מוציאים גנבים להורג, אבל ההגנה על הקניין עדיין חזקה ועוצמתה נבחנת אל מול הנסיונות לחלוקה מחודשת ואולי צודקת יותר של המשאבים הלאומיים. עניין זה נוגע קצת לרני רהב, שמייצג את החזקים במשק. בשנה האחרונה קיבלה הכנסת סדרה של חוקים שנועדו להגביל ולרסן את האנשים האלה. מדובר בסדרת תיקונים לחוק החברות שנועדו להגביל שכר, להגביר את כוחו של המיעוט, להגביר את הפיקוח על הסדרי החוב ועוד. וכל זאת למה? כי החקיקה שלפני כן איפשרה לכמה מאותם בעלי שליטה (לא כולם) לפתח תיאבון חזירי מופרז בכל הנוגע להעשרת עצמם, משפחותיהם, מקורביהם וגם בעלי מקצוע מוכשרים כרני רהב. וזה לגמרי בסדר. אפילו לפי החוק שבחסותו הפכה ישראל לאחת המדינות שבה הפערים הכלכליים הם בלתי נסבלים. החוקים שאיפשרו זאת אינם קדושים. ניתן וצריך לשנותם אם אינם משרתים עוד תכליות ראויות או את האינטרס שעליו ביקשו להגן. וזו הטענה לגבי איסורי הפרסום. איסורי פרסום נועדו לשתי מטרות: הראשונה, להגן על חקירה מפני שיבוש. השנייה, להגן על שמו הטוב של אדם שהפגיעה בו תהיה בלתי הפיכה אל מול סיכוי קלוש לכתב אישום. לכן, אני לגמרי מסכים שיש עדיין ערך לצווים. השאלה היא, האם העולם החדש של הפייסבוק דרס את התכליות הנכונות שלהן נועדו הצווים? אין לי תשובה נחרצת. מצד אחד, ברור שפרסום השם בחדשות ערוץ 2 או על השער של "ידיעות אחרונות" אינו דומה בתוקף ובעוצמה לפרסום ברחבי הרשת. מצד שני, נקלעתי בבוקר למחרת הפרסום הראשון של גיא פלג לסופרמרקט, ולא היה שם אחד שלא דיבר על אייל גולן. רהב תוקף בשצף את התקשורת שמפרסמת מידע שנאסר לפרסום. לעתים קרובות היא מקבלת את החומרים האלה מרשויות האכיפה עצמן, המשטרה, רשות המסים, רשות ניירות ערך. קל להרוג את השליח, לא תמיד קל להוקיע את השולח שצייד אותו במידע. היום למשל (26.11.13) התפרסמו תמלילי חקירות של אייל גולן, עוד לקוח של רהב, ברשות המסים. התוכן המכפיש מלמד בסבירות גבוהה שהחומר לא נמסר על-ידי גולן. אז מה עושים, רני רהב, כשאוכפי החוק הם אלה שמפירים אותו? שופכים את הזעם הקדוש רק על התקשורת שפירסמה אותו? בכלל, התקשורת והשיח הציבורי בישראל רוויי הפרות. רבנים שהסיתו לאלימות לא הועמדו לדין, פרסומי גזענות וסוביודיצה זוכים להעלמת עין. טוב? רע? בגדול, צריך לברך על הקמצנות בהפעלת הכלי הפלילי במרחבים הגדולים ולעתים גם הפרוצים מדי של חופש הביטוי. אלה עיקרי תשובתי לחלק ממאמרו של רני רהב שעוסק בחוק. על החלק האחר בו – תראו כמה אני גדול ואתם קטנים – אין לי מה לומר. ואין גם סיכוי שאתקרב למספר הלייקים והעוקבים שנקובים במאמרו. ובכל זאת, רהב, החוק הוא המכשיר החברתי החשוב ביותר, ועדיין אין סיבה לסגוד לו. הוא אמור לשרת אותנו, לא אנחנו אותו. משה גורלי הוא הפרשן המשפטי של "כלכליסט"

מצד אחד, כמתוקשר, קשה להתעלם מנוכחותו ההיפראקטיבית של הזוג אורלי וילנאי וגיא מרוז. מצד שני, במצבי אינני יכול לקחת סיכונים מקצועיים גדולים מדי. לכן אעסוק בזהירות רק בפינה קבועה קטנה בתוכנית החדשה שלהם, "זהה את הסלב"

הזהירו אותי שלא להתעסק עם גיא מרוז. הוא לא רק סלב, דוקו-אקטיביסט ובעל טור בעיתון חשוב, אלא גם איש עם יכולת הרתעה מוכחת. "תראה איך הוא חבט בגפי אמיר", אמר לי מקורב. "כבר ארבעים שנה אני בעיתונות", נאנח ופימפם במקטרתו, "ואני זוכר את הקטטות הגדולות בין דן בן-אמוץ להדה בושס כאילו נכתבו היום. אבל דבר כל-כך בוטה ונטול שיק עוד לא ראיתי". ייתכן שגפי אמיר, מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", הרחיקה לכת בשעתה בהתלהבותה לקטול את תוצרתם של מרוז ובת זוגו אורלי וילנאי ("לנצח את הסרטן"). הטקסט שכתבה היה חריף למדי ("דמגוגיה וליבוי היסטריה במסווה פסבדו-מחקרי"), אבל התגובה לו היתה חריגה באלימות שבה. מרוז הקדיש לה טור אישי שלם ועוד שלוש פינות שכל מטרתן היא וידוא הריגה ("כמו שהבטחתי, גם השבוע הפינה על גיפה אמיר שרצתה להיות אורלי קסטל בלום, אבל יצאה גפי אמיר"). מצד אחד, כמתוקשר, קשה להתעלם מנוכחותו ההיפראקטיבית של הזוג על המסך אצלי בסלון, ומצד שני, יש לי משפחה לפרנס, ובמצבי אינני יכול לקחת סיכונים מקצועיים גדולים מדי. לכן אעסוק בזהירות רק בפינה קבועה קטנה בתוכנית החדשה שלהם "אורלי וגיא בעמ", פינה שכותרתה "זהה את הסלב". כדי להמחיש את העיקרון שמיישמת הפינה, אפתח בדוגמה: נניח שמצלצלים לי בדלת. אני פותח ומגלה אדם לא מוכר שמזכיר בממדיו את גיא מרוז, אבל לבוש ענתיקות, לעיניו משקפיים עבי עדשות, לראשו פאה מוזרה, והוא מציע לי לקנות ביצים מן המושב. "תודה, לא צריך", אני אומר ועומד לסגור בעדינות נחושה את הדלת. ואז הוא מבקש כוס מים. טוב, למים אי-אפשר לסרב, אז אני אומר בנרגנות, "חכה כאן רגע" (בחוץ), סר למטבח ומביא בכוס פלסטיק מים מקוררים. "אפשר אולי דיאט ספרייט?", הוא שואל, ואני, שזהו לי אחד מאותם ימים שבהם אינני אפוף באחווה קוסמית, אומר בטון פסקני, "סליחה, אני עסוק עכשיו", וטורק באופן חד-צדדי את הדלת על פרצופו. כעבור זמן נשמע צלצול נוסף בדלת, ואני פותח ומוצא את גיא מרוז עומד על הסף ומחייך. אני מופתע, שהרי איננו מכירים, אבל מתעשת מיד ואומר: "היי גיא, מה קורה, מה מביא אותך הנה, אתה לא רוצה להרביץ לי, אני מקווה. סתם... בוא תיכנס, תשב, להביא לך משהו לשתות? יש בירה, מה אתה מעדיף, סטלה, קורונה, אולי תרצה יין? אוזו?". או אז סביר שיענה לי, "באתי למכור לך ביצים מהמושב, אבל למעריץ סלבים עלוב שכמותך לא בא לי למכור עכשיו כלום". "אורלי וגיא בעמ" היא תוכנית אולפן מול קהל המציגה כתבות שטח, תחקירים ופינות שמטרתה לחשוף עוולות שלטוניות, מוסדיות או מסחריות, שפוגעות בנו, האזרחים הקטנים, ולהפעיל לחץ תקשורתי לתיקונן. הפינה "זהה את הסלב" רתמה אפוא את עצמה לרוח התוכנית, והיא בודקת בכובד ראש איזה יחס מקבל אדם "רגיל" מנותן שירותים בהשוואה ליחס שיקבל ממנו סלב. ומעבר להיבט המשעשע הנובע מן ההתחפשות והחלפת הזהויות, היא מלמדת משהו שאנחנו יודעים מצוין: סלבז מקבלים מאנשים "רגילים" – ובכלל זה נותני שירותים ומשרתי ציבור – יחס מיוחד הגובל בהתרפסות. הנה מקרה שקרה לאורנה דץ בתוכנית הראשונה בסדרה. כשנכנסה לתחנת משטרה, מחופשת לאשה בעלת מראה דהוי, כדי להתלונן על ארנק שנגנב, היא זכתה ליחס אדיש למדי. כשביקשה לשתות כוס מים הפנו אותה לקוּלר בחצר, ובתשובה לשאלה מה יעשו עם התלונה שלה, השיבו לה השוטרים באלו המלים: "בשלב הזה אין מה לעשות, מה את רוצה שנעשה עכשיו?". כשאורנה דץ באה שוב לתחנה, הפעם במלוא זוהרה, ובפיה אותה תלונה, היא זכתה מיד ליחס מיוחד מצדו של היומנאי, שעם כניסתה פתח בשאלה, "רוצה מים?", ומשהשיבה בחיוב שאל, "סודה או רגיל?". בהמשך הפעיל היומנאי ניידת כדי לעזור "לזמרת מפורסמת שמהשולחן שלה גנבו ארנק", כלומר לבדוק מצלמות אבטחה ולחפש אם נמצאים שם החשודים הרגילים, "זבלים, נרקומנים וכאלה". סלאבה, היומנאי האופטימי ("יש סיכוי למצוא את הכייס או את הארנק?", "תמיד יש, בטח") עוד הרחיק לכת ובתום המשמרת שלו יצא ברגל לאזור כדי לבדוק את הזירה והתקשר לעדכן את המתלוננת בממצאיו. אף כי אינני חובב שימוש יתר במצלמה נסתרת, עלי להודות, זה היה בהחלט משעשע. סיפור קטן, מייצג או מקרי, שמבטא היטב את הנקודות הבאות: א. סלב אינו מעורר את הערצתם של סלבז אחרים. הוא מעורר את הערצתם של אלה החיים בתחושה שחייהם בוזבזו מכיוון שלא הגיעו למעמד הסלבז. ב. כשאנשים שאינם סלבז נותנים שירות לסלב, הם נהנים לא רק מן השהייה במחיצת הסלב, אלא גם מיכולתם להשוות לרגע קט את מעמדם למעמדו, בזכות העובדה שהוא זקוק להם בדיוק בתחום שבו יש להם יתרון עליו. סלאבה, היומנאי שאליו הזדמנה אורנה דץ, שמח בוודאי להיות בתפקיד השוטר שבא לעזרת הכוכבת היפהפייה יותר מלהיות בתפקיד האיש ברחוב הניגש לכוכבת ומבקש חתימה בשביל הבת. ג. נותני שירותים לסלב מקווים שמעט אבק כוכבים ידבק בהם אם ידבקו בכוכב. ייתכן שהיומנאי שהלך אחרי סיום יום עבודתו לבדוק את הזירה למען אורנה דץ הוא איש מצוין שאוהב לפתור תעלומות, אבל אני מאמין שהוא התקשה להתעלם מן האפשרות שאם ילכוד את העבריין שכייס את הכוכבת, יזכה בתהילת רגע שלא יוכל להשיגה בלכידתו של סתם גנב ארנקים. ד. מתן שירותים לציבור אינו תפקיד נכסף. לרוב זהו עיסוק של אין ברירה. עיסוק מתיש נפשית, הדורש יכולת הכלה גבוהה. מי שלא ניחן באישיות מתאימה נמצא בהתגוננות מתמדת מאלה הזקוקים לשירותיו. זה נכון לא רק לגבי קופאי בחניון, אלא גם לגבי אונקולוג מהולל. ה. הטלוויזיה, שמתפרנסת מחלומות האנשים "הרגילים" להיות סלבז, שוב מעצימה את כוחו של הסלב בעיני הצופים, הפעם במסווה של חשיפת עיוות חברתי. כך מסבירה אורלי וילנאי את הרעיון החברתי שמאחורי הפינה: "כל אחד מאיתנו אמור לקבל יחס זהה, בסופרמרקט, בביטוח הלאומי, בתחנת המשטרה. אבל יש כאלה שמקבלים יחס אחר לגמרי. מדובר באלה שהפנים שלהם בדרך כלל מוכּרות בכל בית בישראל". כל אחד מאיתנו אכן אמור לקבל יחס שוויוני (לא זהה) מנותני שירות, אבל בהיותנו בני-אדם יש לכל נותן שירות העדפות וחולשות. אשה יפה תזכה ליחס אוהד יותר מצד נותני שירות שהם גברים, חסר ישע יקבל יותר חמלה ממי שנראה כמסוגל לדאוג לעצמו, אדם כריזמטי, משעשע, נוגע ללב או מחמיא ישיג יותר בהשוואה למי שחף מברק ומכישורים חברתיים. הפורמט, אם כן, ברור: ככל שאתה אפרורי יותר בעיני נותן השירות, כך מתמעטים סיכוייך לזכות ביחס מיוחד. קהל הצופים צוחק כשסלב כמו אורנה דץ עוטפת את עצמה באסונות אופנה ומתחפשת לאחת העם, אבל בלי משים הוא צוחק על עצמו. כשדץ מתחפשת, היא נראית לפתע כמי שאינה ראויה עוד לשירותי VIP, ממש כמו שהקהל באולפן לא ראוי לכך, ובו ברגע יודעים כל הצופים, באולפן ובבית, שהיא תשיג פחות. יודעים, מניסיון. הפינה, שמבקשת לדבר בשמו של הציבור האפור, מפספסת כאן פעמיים: הרי אין במשטרה די משאבים כדי לדרוש שירותי VIP לכולם (ואילו היו, היה נקבע סטנדרט חדש לשירותי VIP משופרים), ואין טעם לדרוש שוויוניות במתן שירותים גרועים לכולם – אם כי זו למעשה הדרך היחידה לעבור את מבחן אורנה דץ בשלום: לתת לה את השירות האדיש והגרוע שמקבלים כולם, למרות היותה סלב. לומר לה את מה שצריך היה לומר לאלפי המתלוננים שלפניה: גברת, לכי הביתה, אין לנו משאבים, אין לנו שוטרי מקוף, אין משטרה עירונית ומעט השוטרים שלנו מתמוטטים מרוב עיסוק בביטחון השוטף, מחוסר קידום ומחוסר עניין. בעיני, נחמד לגלות שהיומנאי סלאבה נכשל במבחן דץ דווקא בזכות העובדה שיצא מגדרו כדי למצוא את הארנק שנגנב. סלאבה – כמו קודמו שהפנה את דץ לחפש מים בקוּלר שבחוץ והבהיר לה שאין לה לצפות לשום הישג – היה נכשל, קרוב לוודאי, באיתור הגנב, והוא גם ידע זאת. הוא עשה את המחווה הגדולה בעיקר בשביל הפנטזיה. כשסלבז כמו מגישי הסדרה מגחיכים את נותני השירותים, הם עלולים לחטוא בחטא היוהרה. הרי איש אינו נכסף להיות נותן שירותים במגזר הציבורי, ובדרך כלל אנשים נאלצים לשמש בתפקיד הקשה, התובעני, המתסכל וכפוי הטובה הזה רק באין מוצא אחר. ובכל זאת, רובם עושים את מלאכת יומם במידה זו או אחרת של היענות ויעילות. קשה לצפות מנותני שירותים שייצאו מגדרם במתן השירות, והמאמץ לחשוף אותם בחולשתם תוך שימוש בסלב הוא לא תמיד הוגן. ירידה על נותן שירות כזה, שלרגע נדיר מאיר את עולמו זוהרה של דמות טלוויזיונית, היא ירידה על הציבור הגדול שמזין את הסלבז ואת הטלוויזיה בכלל בהערצתו אותם. הטלוויזיה היא שמעצימה יותר מכל מדיום אחר את תרבות הסלב (מעניין היה להיווכח מה יהיה יחסו של היומנאי לתלונתו של סופר חשוב שאיננו סלב, אמיר גוטפרוינד, נניח). הטלוויזיה יוצרת חלום והיא תלויה בתדלוקו המתמיד, ובעצם שולחת את רוב החולמים הביתה ואומרת להם: אין לכם ברק, אין די כישרון, אין קול מעניין, אין אמירה ייחודית, אין לוק משגע. לכו הביתה. עבדו במשמרות, תנו שירותים, ובערב פרנסו אותנו בחלומותיכם. תוכנית שכבוד האדם נר לרגליה, אסור לה להלעיג על אלה הנתפסים בחולשתם, בהתרפסותם לפני הסלב, במיוחד כשזו מצולמת ומשודרת. היומנאי סלאבה, שבמאמציו לרצות את אורנה דץ היה משהו כן, נוגע ללב אפילו, יצא מכאן אידיוט גמור. ובקשה קטנה לסיום. אם מישהו מבין המגיבים יבקש לעשות משחק מלים מעליב על שמי, אני מציע לחפש כיוון חדש ולא להיצמד ל"ממורמרי" המשומש לעייפה. נכון, אני מריר מפני שאינני מצליח לעשות זאת בעצמי, ממש כמו גפי אמיר שרוצה להיות קסטל בלום, כמו סלאבה היומנאי שרוצה להיות דודי כהן. כמו רבים אחרים, גם אני בסך-הכל חולם על תהילה, ועד שתגיע מבקש להתפרנס בכבוד ממשלח ידי.

עורך חדשות. בוגר קורס המשכתבים של "ידיעות אחרונות", שלאחריו היה עורך וראש דסק במערכת החדשות של העיתון. ב-2002 הקים יחד עם רם לנדס את חברת החדשות של ערוץ 10. ב-2005 החל לעבוד בתפקיד בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות", וב-2007 התמנה לעורך הראשי של העיתון. היה שותף לניהול שתי חברות הזנק

נולד ב-1968 בדיסלדורף שבגרמניה, להורים ישראלים. אביו, אורי, אדריכל, ואמו זהבה מדריכת גננות. אח לשני אחים ואחות צעירים ממנו. ב-1973 חזרה המשפחה ארצה והתיישבה בשדה-בוקר. למד בבית-הספר האזורי של הקיבוצים. התקבל לגלי-צה"ל, אולם התגייס לקורס טיס, שלא סיים. ב-1990 סיים את שירותו כקצין בסיירת יעל של חיל ההנדסה, ולאחר מכן החל ללמוד כלכלה וניהול באוניברסיטת תל-אביב. ב-1991 החל לעבוד ב"ידיעות אחרונות", שגייס אז עורכים ללא ניסיון לדסק החדשות. לאחר שעבר קורס עריכה ראשון מסוגו אצל העיתונאי איש "ידיעות אחרונות" זאב גלילי, החל לעבוד כמשכתב בדסק החדשות של העיתון. ב-1995 מינה אותו מיקי רוזנטל, ראש מערכת החדשות, לראש דסק במערכת. ב-1 בינואר 2000, עם פיטוריו של העורך הראשי אלון שלו, עזב את "ידיעות אחרונות". לאחר כחצי שנה החל לעבוד בניהול חברת היי-טק שהקים יחד עם רוזנטל בתחום הבינה המלאכותית. כעבור כמה חודשים המשיך לחברת לוגיה, שפיתחה תכנים למערכות סלולר. ב-2002 החל לעבוד בערוץ 10 כיועץ להקמת חברת חדשות עצמאית. יחד עם רם לנדס, שמונה למנכ"ל, הקים את חברת החדשות של הערוץ. דה-בר מונה לסמנכ"ל החברה, ואחר-כך לאחראי תוכן. בחברת החדשות היה אחראי או שותף להפקה ועריכה של המהדורה המרכזית עם מיקי חיימוביץ ויעקב אילון; "זה הזמן" עם עמנואל רוזן; "דין וחשבון" עם רינו צרור; "על המשקל" עם מיקי חיימוביץ; "האולפן המרכזי" ביום שישי; "הבוקר"; "לונדון וקירשנבאום"; "היום שהיה" עם גיא זהר ורוני יובל; סרטי תעודה ומחלקת רדיו שסיפקה חדשות לתחנות הרדיו האזורי. ב-2003, כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי שבו היה הערוץ שרוי, יזם כמה סרטי תעודה שטחיים והפקות זולות שזכו לכינוי "ציק צק הפקות". במרץ 2005 עזב את ערוץ 10 כדי למלא תפקיד לא-מוגדר בעסקיו של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס ("יועץ לעניינים מיוחדים"), וגישר בין השאר במאבק התמלוגים בין חברת הכבלים הוט, שמוזס הוא בעל המניות העיקרי בה, ובין ארגוני היוצרים. כמו כן היה אחראי לקידום פרויקטים בתחום האינטרנט. בשלהי אפריל 2007 מונה לתפקיד העורך הראשי של "ידיעות אחרונות". היה נשוי לאושרית קדמון, שנהרגה ב-1996 בתאונת דרכים. נישא בשנית לעיתונאית הילה אלרואי, ונפרד ממנה ב-2007. אב לשניים ומתגורר בכפר-סבא. "חברים מספרים על שילה", "העין השביעית גיליון 68, צביקה גוטליב, יוני 2007 "אחורי החדשות", "מיהו שילה דה-בר, ראש מערכת החדשות של ערוץ 10, ואיך זה שהוא לא מתרגש מקרבות ההישרדות העקובים מרייטינג מול חדשות ערוץ 2", "העיר", גפי אמיר, 15.7.2004 "שילה דה-בר מונה לעורך "ידיעות אחרונות"", אתר "הארץ", אסף כרמל ורוני קורן-דינר, 26.4.07 "מרגיש בבית", אתר "הארץ", אסף כרמל