Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

בעוד יומיים צפויה עליית מחירים מטאורית של בין 5-10 אחוז • מדד יוקר המחיה לא היה מזהיר עוד קודם לכן. לכן שאלנו את המפלגות לפני הבחירות איך יפעלו לשינוי המצב • מה הבטיחו ומה עשו בפועל?

בעוד יומיים אם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, סל מוצרי המזון שלנו יראה אחרת. חברות המזון הודיעו על עליית מחירים בפברואר ורשתות השיווק מגיבות בהתאם. ההשלכות הן על הכיס של כולנו בצורה מיידית, במחירים של מוצרים פופולריים במיוחד כמו בין היתר פתיתים ופסטה, חטיפים וסלטים. בדצמבר אסם שבבעלות נסטלה, הודיעה על העלאת מחירים בשיעור של 5% בממוצע, כלומר חלק מהמחירים אף יאמירו ל-10%. חודש לאחר מכן, יבואנית המזון דיפלומט, בין היבואניות הגדולות בארץ שאחראית בין על ייבוא מותגים מצליחים כמו טונה סטארקיסט וקורנפלקס של קלוגס הודיעה כי מחיריה יעלו גם כן, בשיעור של בין 4%-16% לפי סוג המוצר. חברות המזון מעלות מחירים – כי הן יכולות. כפי שקבע גם מבקר המדינה בדוח בשנה שעברה, עשרה ספקי מזון מחזירים ב-54% מענף המזון, וחלקם הוגדרו כמונופולים. "מחירי המזון בישראל גבוהים בעשרות אחוזים מממוצע ה-OECD", מוסיפים בארגון "לובי 99", שקורא הערב יחד עם "הצינור" להחרים את הפסטה של אסם. "המחירים הגבוהים אינם גזירה משמים – זו תוצאה ברורה של היעדר ריסון מוחלט של ספקי המזון הגדולים, שבמשך עשורים רכשו מתחרים ומותגים באין מפריע, וצברו כוח שוק אדיר למול הרשתות הקמעונאיות. כך נוצר מצב של תחרות נכה, והצרכן הישראלי משלם את המחיר. הגיע העת למהלכים חזקים יותר למול ענקיות המזון – הן בדרישות שקיפות נרחבות, והן שינויים מבניים שייצרו שוק תחרותי". שר האוצר, אביגדור ליברמן מגובה בשרת הכלכלה אורנה ברביבאי, שלחו הערב (ראשון) מכתבים לכל יצרניות המזון וחברות השיווק, בדרישה לבטל את העלאת המחירים. אך מה עשו עד כה שאר חברי הכנסת והסיעות? ערב הבחירות בדקנו עם המפלגות השונות כיצד הן מתכננות לפעול כדי להקל על יוקר המחייה, ובאילו ענפים כדאי להתמקד. לא כולן בחרו לענות, חלק אף התעלמו. כך למשל "יש עתיד" סירבו להתייחס לנושא והפנו למצע שלהם, שם לא מצאנו סעיף הנוגע למחירי המזון, אלא רק לדיור. גם במפלגתו של ראש הממשלה, נפתלי בנט, "ימינה", סירבו לענות ולהתייחס לנושא. לצד זה, שלוש מפלגות שכיום יושבות בממשלה – הבטיחו כי יפעלו בדרכים שונות לתקן את המנגנון. לאור עליית המחירים הצפויה, בדקנו – מה בין ההצהרות שלהן ערב הבחירות למימושן בפועל. ב"כחול לבן" הבטיחו ל"שקוף" לפני הבחירות כי אם יתאפשר ימנו "נציב יוקר מחייה". מה אתם יהיה תפקידו? ב"כחול לבן" אמרו כי הוא יקבל בין היתר סט כלים שיאפשר לו לטפל בכשלי שוק, ובראשם הוזלת מוצרי צריכה ומזון. עוד הבטיחו בחודש מרץ שעבר כי בכוונתם לבחון "את היכולת לעדכן את חוק עידוד השקעות הון כך שיתמרץ מפעלים שיפעלו להוזלת מוצרי צריכה בשווקים ריכוזיים". ומה מול ההבטחות? ב"כחול לבן" טוענים כי הרפורמה בייבוא שמוביל חבר הכנסת מיכאל ביטון, יו"ר ועדת הכלכלה שהוביל סדרה של דיונים בנושא יוקר המחיה, עשויה להגביר את התחרות. הרפורמה נועדה לקצר תהליכים ליבוא מוצרי מזון שונים. "על פי התחזיות המחמירות לחסוך עם כניסתה המלאה למשק הישראלי 6 מיליארד ש"ח בשנה ולהוזיל אלפי מוצרים מקטגוריות שונות החל ממזון וקוסמטיקה ועד חלקים בשימוש התעשייה", טענו. אלא שהרפורמה לא תיכנס לתוקף לפני ינואר 2023 וגם אז היא יכולה לקבל דחייה של כמעט שנה, כלומר אם אכן תתרחש, זה יקרה לקראת 2024. עוד התגאו בקידום מעבר פשוט מבנק לבנק – אף שהרפורמה יצאה לדרך עוד בימיו של שר האוצר לשעבר משה כחלון. # הרפורמה בייבוא אשר צפויה על פי התחזיות המחמירות לחסוך עם כניסתה המלאה למשק הישראלי 6 מיליארד ש"ח בשנה ולהוזיל אלפי מוצרים מקטגוריות שונות החל ממזון וקוסמטיקה ועד חלקים בשימוש התעשייה. # הרפורמה לבנקאות פתוחה והמעבר בקליק בין בנקים- בית אב בישראל משלם בממוצע 9,400 ש"ח בשנה עמלות וריביות לבנקים (לא כולל תשלומי משכנתא כמובן) . הרפורמה הזו עם כניסתה צפויה לאפשר לכל צרכן לקיים ולייצר השוואות בקלות בין מה שמציע כל בנק בשירותים ולהגביר את התחרות בענף- תחרות שכזו תייצר הוזלה משמעותית בתשלומים הממוצעים לבית אב. # הרפורמה במשכנתאות ביחד עם בנק ישראל- תאפשר לצרכן הישראלי לקבל הצעת מחיר כתובה למשכנתא על פי קריטריונים ברורים- כך בדומה לרפורמה לבנקאות פתוחה יוכל הצרכן הישראלי לייצר השוואה ברורה בעלויות גם בתחום המשכנתאות. # סדרת דיונים על יוקר המחייה בישראל- – דיון על רשתות השיווק – בנוכחות שופרסל רמי לוי וכו. – דיונים ומעקב אחר העומסים בנמלים והשפעתם על יוקר המחייה. – דיון על היצרנים והיבואנים – השבוע ברביעי – בהמשך לגל עליות המחירים. # חשיפת העמלות הכפולות בכספומטים הפרטיים ודחיפת המועצה לצרכנות להגשת תביעה ייצוגית בנושא. # דיוני מעקב אחר פעילות רשות התחרות ווידוא פעילותה כראוי. במפלגת העבודה הסבירו ערב הבחירות כי בשוק קיימים חסמים שזקוקים לתיקון מהותי כמו בין היתר חסמי תחרות והטלת מכסות שרירותיות על ייבוא. עוד הצהירו כי המפלגה מחויבת לסדר יום של מדינת רווחה אמיתית, כלשונם ובתוך כך, "נבטיח שכל מצרכי היסוד שעל המדינה לספק באופן מיטיבי לאזרחיות והאזרחים שלה", כמו למשל מזון ש"יהיו שווי כיס וברי השגה לכל אדם". ומה מול ההבטחות? במפלגת העבודה גם כן טוענים בעלות על הוזלת תחליפי החלב, וזאת לצד סבסוד בדיקות אנטיגן. עוד הוסיפו כי "מפלגת העבודה מובילה גם את המאבק למען הוזלת מחירי הפירות והירקות בישראל לצד הגנה על החקלאות הישראלית". עוד הוסיפו כי הם פועלים לקראת תקציב 2023. אלא שכל אלה אינם הובילו עד כה לביטול הגזרה על הציבור הישראלי, או למאבק בריכוזיות במשק. אם לא יתרחש שינוי של הרגע האחרון, בתחילת החודש המותגים הפופולרים בארץ יהיו יקרים יותר. מפלגת העבודה מובילה גם את המאבק למען הוזלת מחירי הפירות והירקות בישראל לצד הגנה על החקלאות הישראלית, מקדמת את חוק התמ"ל, חוק לסבסוד תחליפי חלב לתינוקות, קידום חקיקה לטובות מעסיקים, מעסיקות, עצמאיים ועצמאיות בוועדת העבודה והרווחה שבראשותה ועוד מהלכים רבים בנושא זה. בשבועות האחרונים אנשי ונשות המפלגה כבר החלו בדיונים והכנות לקראת תקציב 2023 על מנת להשיג בתוכו כמה שיותר בשורות כלכליות טובות והקלות, לכלל אזרחי ואזרחיות המדינה. ב"מרצ" הציעו ערב הבחירות ליצור סל מוצרים מפוקח של מאות מוצרי בסיס תחת פיקוח למשך תקופת משבר הקורונה. (התגובה המלאה בסוף הכתבה) ומה מול ההבטחות? מרצ טוענים בתגובה שהנהגת המפלגה "יושבת בימים אלה על המדוכה באילו צעדים יש לנקוט על מנת להביא להורדה משמעותית ביוקר המחייה". עוד סיפרו כי פעלו להוריד את מחירי תחליפי החלב לתינוקות והורדת חסמים בתחום הטואלטיקה והורידו את העמלה המקסימלית לחוסכים לפנסיה. כמו כן מרצ פעלה להורדת מחירי תמ"לים (תחליף מזון לתינוקות) שמהווים חלק נכבד בהוצאה של משפחות צעירות בכלל ומרובות ילדים בפרט. כמו כן בוועדת הכספים פעלה ריידא רינאוי זועבי לביטול היטלים על עובדים זרים, שגורם להוזלת עלויות בתחום המסעדנות ויחסוך 200 מיליון שח כל שנה לסועדים. הורדנו את העמלה המקסימלית עבור דמי ניהול לפנסיונרים מ-0.5% ל-0.3%, צעד שיחסוך לאוכלוסייה המבוגרת כ2.6 מיליארד ש"ח. בימים אלו מקדמת רינאוי זועבי הצעת חוק לביטול עמלת רכישת כרטיסים באינטרנט לקולנוע, ואירועי בידור וספורט. בנוסף מרצ באמצעות חה״כ רינאוי זועבי מקדמת הצעת חוק שעברה בקריאה טרומית להסדיר דמי אבטלה עבור עצמאים באופן רטרואקטיבי עבור תקופת הקורונה.

ערב העיון שערך ארגון העיתונאים בנושא חיסיון עיתונאי היה חריג בנוף כנסי התקשורת: הוא היה רלבנטי לקהל שומעיו

חשיפתן של ליאורה גלט-ברקוביץ וענת קם כמקורות של שניים מעיתונאי "הארץ" עמדה במרכזו של ערב עיון על יחסי עיתונאים ומקורותיהם, שערך בשבוע שעבר ארגון העיתונאים בישראל. תחקירן "הארץ" גידי וייץ, שנשא דברים באירוע, טען כי אין זה מקרה שחשיפת קם כמקור של העיתונאי אורי בלאו וחשיפת גלט-ברקוביץ כמקור של העיתונאי ברוך קרא הפכו לדוגמאות המוכרות ביותר מהשנים האחרונות לגילוי מקורות. לדברי וייץ, בשני המקרים החשיפה באה בעקבות "מפגשים אד-הוק, מקריים מאוד ואקראיים מאוד, בין מקור לעיתונאי, שבהם הועבר חומר נפץ שלא על סמך היכרות מוקדמת. "יש נטייה שצריך לזהות אצל מקורות מסוימים שמתלבטים עם עצמם בין הרצון להישאר מקור חסוי לבין הרצון להיחשף", אמר וייץ. לדבריו, תפקידו של העיתונאי במקרה כזה להבהיר למקור את מקומו – מחולל הסיפור, אבל גיבור שחייב להישאר בצללים. "היו לי כמה כאלה שממש סיכנו את עצמם והייתי צריך לנזוף בהם", ציין. בתשובה לשאלה של עיתונאית מהקהל אמר וייץ: "מקור זה לא מקצוע, לא לומדים את זה באוניברסיטה. את צריכה להיות מאוד זהירה, גם בשבילם". וייץ סיפר לקהל הנוכחים, עיתונאים ועורכים ממגוון כלי תקשורת, על השיטות שבהן הוא פועל כדי לשמור על חסיון מקורותיו. לדבריו, האמצעים שהוא נוקט פוגעים לעתים במידת האמינות שהקורא מייחס לכתבותיו. בין היתר הזכיר וייץ כי הוא נמנע במקרים רבים לפרסם מסמכים שהיו ברשותו, שהיו יכולים לתרום למהימנות הכתבה. "בטח לא נתתי ויזואל", הדגיש, "שזה סכנת נפשות". אם מגיע לידיו פרוטוקול של ישיבה, אמר וייץ, יעדיף לתאר את שאירע בה "כאילו זבוב על הקיר מסר לי את המידע [...] אני אלחם עם העורכים שלי", הוסיף, "כי הם תמיד רוצים לתת ויזואל, או במינימום לכתוב שהפרוטוקול נמצא בידי הארץ, כי הם רוצים להרשים את הקוראים או בעיקר את חבריהם לברנזה". אמצעי נוסף שהזכיר וייץ הוא שהות מכוונת בין פרסומים הנסמכים על מידע מאותו המקור. "אתה יכול לקבל פקוטה של סיפורים ממקור", אמר וייץ, "לפעמים הוא לא מבין מה הוא נתן לך וזו אחריות שלך לא להשתולל עם זה". וייץ קרא לעיתונאים שהאזינו לו להרחיב טווחים, עד כדי חצי שנה בין פרסום לפרסום, כדי להגן על מקורות רגישים. כמו כן עודד וייץ את העיתונאים לבצע עבודת "הלבנה" של מסמכים שקיבלו ממקורות. לדבריו, פעולה כזו לא רק תגן על זהות המקורות, אלא גם תשפר את הסיפור העיתונאי, תהפוך את הכתבה לעשירה יותר ותסייע לעיתונאי להגיע למקורות נוספים. באירוע השתתפה גם גלט-ברקוביץ עצמה, שפתחה את דבריה בגילוי הנאות כי בית-המשפט המחוזי דחה את תביעתה נגד "הארץ" ועיתונאיו. גלט-ברקוביץ טענה בתביעתה כי רשלנותם הביאה לחשיפתה. בית-המשפט דן ארוכות בתביעתה, בחן לעומק את גרסתה מול גרסת "הארץ", ולבסוף פסק כי גרסת "הארץ" היא המהימנה. למרות זאת, גלט-ברקוביץ דבקה בגרסתה בשבוע שעבר, כך גם בערעור שהגישה לבית-המשפט העליון. "אני מצטערת שלא הדלפתי את הסיפור לגידי וייץ", אמרה גלט-ברקוביץ. לטענתה, וייץ הציג בפני הנוכחים באירוע תמונת מצב שונה בכל הנוגע לנהלי השמירה של עיתונאי "הארץ" על מקורותיהם מזו שתיאר בבית-המשפט ברוך קרא, שלו הדליפה בפועל מסמכים מחקירת אריאל שרון וסיריל קרן. קרא, שלא נכח באירוע, מסר בתגובה לפניית "העין השביעית": "נראה כי אחרי שבית-המשפט אמר את דברו וקבע באופן חד-משמעי כי עיתון הארץ ואני פעלנו להגן על מקורותינו וכי האחראית היחידה לחשיפתה היתה גברת גלט-ברקוביץ, היא עדיין מנסה לחפש במות כדי לטעון את מה שבית-המשפט כבר קבע שהוא איננו אמת. לעצם העניין – וייץ, כמוני וכמו כל עיתונאי שעוסק בפרשות רגישות – נוהג בכל מקרה אחרת ולפי מה שמתבקש מבחינת הנסיבות וזהות המקור. כל ניסיון ליצור השוואה בין מקרה אחד לאחר חוטא לאמת". וייץ הדגיש את השוני בין יחסיו עם מקורות ובין המקרה של גלט-ברקוביץ וקרא. "המקרה שלך הוא שונה", אמר לה, "כי המקרה שלך עם ברוך זה פלירט. לא היה ביניכם דיאלוג של שנים שבו נרקמת הבנה עם עיתונאי מה מותר ומה אסור. לי זה עוד לא קרה". בהמשך הדיון העיר וייץ לגלט-ברקוביץ: "את התנהגת כמו המקור הכי חובבני שפגשתי. אי-אפשר להפיל את התיק רק על ברוך קרא. את באמת אדם מבוגר, שפוגש עיתונאי פעם ראשונה בחיים שלו ונותן לו מסמכים סופר-רגישים. נותן לו אותם!". בניגוד לרוב ערבי העיון בנושאי תקשורת, שמתמצים בהקראת הרצאות מוכנות מראש ושמיעת הערות לא רלבנטיות מקהל הנוכחים, באירוע שהוקדש לעיתונאים ומקורותיהם התפתח דיון ער בין הדוברים על הבמה לנוכחים בקהל, כולם עיתונאים פעילים או מומחים לנושא, על אודות מחויבותו של העיתונאי לשמירה על מקורותיו. עיתונאי אחד העיר, בעקבות דבריו של וייץ, כי אין בנמצא בית-ספר למקורות שמלמד מקורות בכוח כיצד לנהוג בעת הדלפה, ועל כן לא ניתן היה לצפות מגלט-ברקוביץ לדעת כי המציאות שונה מזו שהכירה מצפייה בסרטי מתח. עיתונאית אחרת הדגישה כי גלט-ברקוביץ פנתה בכוונה תחילה לכתב של עיתון הנחשב לבעל תודעה אתית ומקצועית מן המעלה הראשונה. יצוין כי טענות אלו, ואחרות, הועלו גם על-ידי באי-כוחה של גלט-ברקוביץ בבית-המשפט, ונדחו כולן. וייץ העריך כי ניתן היה להעביר את הסיפור לקרא בלי להיחשף ועוד ציין כי בסיטואציה אחרת, בתקופה של יועץ משפטי שונה (היועץ המשפטי לממשלה דאז היה אליקים רובינשטיין), אפשר היה אף לפרסם את הסיפור בעיתון "הארץ" כפי שהתפרסם בלי שתיפתח חקירה לחשיפת המדליף. באופן עקרוני, אמר וייץ, ברגע שהמדינה מחליטה לחשוף מדליף, יש לה האמצעים לעשות זאת, לא משנה באילו אמצעי זהירות נקט העיתונאי. רונן ברגמן, שאף הוא השתתף באירוע, הסכים להערכה זו. "אני מראש מתנהג כאילו יש נגדי חקירה פוטנציאלית", אמר וייץ. "אני לא חושב שצריך להתנהג ככה, אבל ככה אני מתנהג". לדבריו, הוא נמנע דרך קבע מלהעביר למחשב האישי שלו חומרים רגישים, מחשש שיגיעו לידי האקרים. מנגד אמר כי הוא משתמש בטלפון הנייד האישי שלו לשיחות עם מקורותיו. כשקיבל ברגמן את רשות הדיבור, הפנה עיתונאי "ידיעות אחרונות" את תשומת לב השומעים לכך שרשויות המדינה נטפלות לעיתונאים ופועלות באגרסיביות לחשיפת מקורותיהם "אך ורק באותם מקרים שבהם המקור הוא גורם מאוד זוטר ובמקרים שבהם ההדלפה גרמה למבוכה גדולה או חשיפת כישלון לגוף שמגיש את התלונה". ברגמן ציין כי איש לא זימן את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אחרי שזה חשף ברבים מידע שקודם לכן נפסל על-ידי הצנזורה הצבאית לפרסום. לדברי ברגמן, בשנים האחרונות חל שינוי ביחס של גורמי חקירה לעיתונאים. אם בעבר נחקרו כעדים במטרה להגיע אל המקור המדליף, בשנים האחרונות גוברת מגמה של חקירת עיתונאים באזהרה, בניסיון להפחידם, תוך שימוש גובר בסעיפים 113 ו-117 בחוק העונשין. פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר, עו"ד רות דוד, השתתפה אף היא בדיון וביקשה לעמת את קהל העיתונאים עם מצבים שבהם גורמי החקירה מבקשים מעיתונאים לוותר על חסיון מקורותיהם ולסייע בקידום חקירות משטרה. דוד הדגישה כי היא חרדה לחשיפת מקורות, אך יש לאזן את המחויבות למקור עם עקרונות אחרים החשובים לקיומה של חברה דמוקרטית. כדוגמה הביאה מקרה שבו עבריין הודה בפני כתב שלקח על עצמו אשמה בעבירה פלילית, או מקרה שבו נרקמה קנוניה נגד אדם כדי להפלילו, ואחד הקושרים התוודה בפני עיתונאי על המעשה. עו"ד דוד, שהיתה מעורבת בהעמדתה לדין של ענת קם, נשאלה אם לדעתה עונש של 4.5 שנות מאסר, כפי שנגזר על קם, הוא בבחינת משפט צדק. "אני חושבת שנעשה משפט צדק", השיבה דוד. "העבירה שהועמדה לדין בגינה היא עבירה של מאסר עולם. שינו את סעיף העבירה במסגרת ההסדר והמעיטו בענישה בעבירה שבה הודתה, שבה העונש הקבוע בחוק הוא 15 שנה". "את חושבת שהגיע לה מאסר עולם?", תהתה גלט-ברקוביץ. דוד השיבה בשלילה. עו"ד ארנה לין, ממלאת-מקום נשיאת מועצת העיתונות בישראל, קראה לעיתונאים שבקהל לשמור בכל מחיר על חסיון מקורותיהם, לא רק למען המקורות הספציפיים שהדליפו להם, אלא למען המשך ההדלפות של מקורות אחרים. עו"ד לין הדגישה בפני הנוכחים את ההבדל בין חסיון מקור לחסיון מידע עיתונאי, וציינה כי בתחילת אפריל יתקיים בבית-המשפט העליון דיון בערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לצלמת "מקור ראשון" מרים צחי. לפי עו"ד לין, תוצאות הערעור עשויות לקבוע הלכה חדשה בכל הנוגע לשמירה על חיסיון המידע העיתונאי. החיסיון העיתונאי, הסבירה עו"ד לין, כולל שני מרכיבים: חיסיון על המקור, שעליו אין מחלוקת משפטית, וחיסיון על מידע עיתונאי. באשר לסוגיה האחרונה פסקו בתי-המשפט השלום והמחוזי לכאן ולכאן. מועצת העיתונות החליטה להצטרף לערעור בעניין הצלמת צחי כידידת בית-המשפט ולבקש משופטי העליון, חצי יובל לאחר פסק דין ציטרין, שהעמיד על כנו את החיסיון העיתונאי במשפט הישראלי, לקבוע כי לא רק המקור זכאי לחיסיון עיתונאי, אלא גם המידע העיתונאי. "החיסיון העיתונאי צריך לחול כחיסיון יחסי גם על המידע", הקריאה עו"ד לין את עמדת מועצת העיתונות שהוגשה לבית-המשפט העליון, "לרבות צילומים, הקלטות וכל מדיה אחרת שמסר המקור לעיתונאי ועל מידע שעיתונאי השיג באמצעות המקור אף אם זה לא נמסר ישירות לעיתונאי בידי המקור, ועל כל מידע שהגיע לעיתונאי אף אם בידיעתו האישית והמקצועית בלבד, מבלי שנמסר לו על-ידי מקור כלשהו, ועל כל אנליזה של מידע כזה שנעשתה על-ידי העיתונאי. מועצת העיתונות סבורה שבלי להבטיח חיסיון עיתונאי רחב היקף וודאי כחלק משיטת המשפט הישראלית, תיפגע העיתונות החופשית במדינת ישראל פגיעה אנושה, ושהגיעה העת והדבר הכרחי לעגן ולבסס בפסיקת בית-המשפט הנכבד את החיסיון העיתונאי בצורה הרחבה שלו". דוגמה חיה לחשיבות החיסיון על המידע העיתונאי סיפק הצלם מתי ברנע, שסיפר כי לאחרונה העיד בבית-משפט מטעם אדם שהפגין בעת פינוי ההתנחלות עמונה, וטען כי שוטרים התנהגו כלפיו באלימות. לדברי ברנע, הוא העביר לבית-המשפט את תיעוד השניות שבהן נחבל המפגין ובתמימותו חשף מעל דוכן העדים כי ברשותו תיעוד בן שעות מספר של כל ההפגנה. "באה המדינה, שהגנה על השוטרים, ואמרה אנחנו רוצים את כל החומר", אמר ברנע. לדבריו, השופטת חייבה אותו להעביר את כל החומרים שברשותו, על אף שנציג המדינה הודיע בפירוש כי הוא מתכוון לעשות שימוש בחומרים לצורך חקירות אחרות, שאינן קשורות כלל למקרה הנדון.

סוכנות הידיעות האמריקאית AP הודיעה כי היא מדריכה את כתביה לכנות מעתה את המתרחש בלוב בשם "מלחמת אזרחים"

בזמן שהקונגרס האמריקאי דוחק בבית הלבן להגדיר את אופן מעורבותה של ארה"ב בלוב, "הפינגטון פוסט" מדווח כי סוכנות הידיעות האמריקאית AP, אחד מארגוני החדשות המשפיעים במדינה, עידכנה את האופן שבו היא מגדירה את המתרחש בלוב בשלושת החודשים האחרונים. מעתה יכונו המאורעות במדינה "מלחמת אזרחים". הגדרת המצב בלוב אינה רק עניין סמנטי, אלא גורם חשוב בעיצוב דעת הקהל האמריקאית על אודות הנושא. הבחירה במונח "מלחמת אזרחים" על פני מונחים אחרים תקשה על הבית הלבן, המתאר את המתרחש בלוב כמבצע צבאי מוגבל שמטרתו הגנה על כוחות דמוקרטיים נגד כוחותיו של דיקטטור ברוטלי, לגייס את תמיכת ההמונים למבצע. למעלה מ-1,500 עיתונים ברחבי ארה"ב, וביניהם אתרי חדשות פופולריים כמו יאהו ו"הפינגטון פוסט" עצמו, נוהגים לאמץ את הסגנון שמכתיבה סוכנות הידיעות, ועל כן צפויים לאמץ את המונח "מלחמת אזרחים" גם בדיווחיהם. דובר המועצה לביטחון לאומי של הבית הלבן, טומי ויטור, לא הגיב על הידיעה.

כל העיתונים מזדעזעים מחילול מצבות ביפו | "ישראל היום" מדפיס מחדש כתבה שהושמטה | "מעריב" מנסה לקדם את "זורנל"

הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט "ישראל היום", מוקדשות ליפו. "מוות לערבים על קברים ביפו, בקבוק תבערה לעבר בית-כנסת", נכתב בכותרת הראשית האינפורמטיבית של עיתון "הארץ", מעל תצלום של הפגנה נגד חילול הקברים. יניב קובוביץ, אילן ליאור, גקי חורי ואלי אשכנזי מדווחים כי שלשום הבחינו תושבי יפו שאלמונים ריססו על כ-25 קברים בשני בתי-קברות שונים כתובות בגנות ערבים ("מוות לערבים" ו"תג מחיר"). לפי הדיווח, לצד הכתובות הללו הופיעו גם כתובות כמו "מוות לרוסים" "וכתובות נגד מכבי חיפה". עם צאת החג, כך מדווח, בשעה שכ-200 מפגינים מחו ברחוב יפת נגד המעשה, הושלך בקבוק תבערה על בית-הכנסת "רבי מאיר בעל הנס" הסמוך למקום ההפגנה. חלק ניכר מהידיעה ב"הארץ" מוקדש לגינויים על השחתת הקברים מפי נשיא המדינה שמעון פרס ("מעשה פסול ונפשע"), ראש עיריית תל-אביב–יפו רון חולדאי ("קיצונים המנסים לפגוע במרקם העדין של החיים המשותפים") והרב הראשי של העיר, ישראל לאו ("פעולת טרור"). כמו כן מובאת תגובת ראש התנועה-האסלאמית ביפו, השיח סלימאן סטל ("התחושה רעה מאוד") וחבר מועצת העיר אחמד משהראווי ("הרבה קווים אדומים נחצו בזמן האחרון"). לא מתפרסמות תגובותיהם של נציגי המגזר הרוסי ואוהדי מכבי חיפה. "תג מחיר ביפו" היא הכותרת הראשית של "מעריב", עיתון שמבליט את התגובה המזועזעת. עמוד השער מוקדש ברובו למעשה: תמצית ידיעה חדשותית, תצלום גדול [יובל גורן] של קבר עם הכתובת "מוות לערבים", וכמה משפטים מתוך רשימות מאת שלושה: רון חולדאי, רפעת (גימי) טורק ובן-דרור ימיני. כותרת המשנה מסתיימת במלים: "הדו-קיום בסכנה". בכפולה הפותחת הטקסטים המלאים. יובל גורן ואבי אשכנזי מדווחים על האירועים במהלך החג. לפי דיווחם, "עשרות" קברים הושחתו, למשטרה "אין קצה חוט", גג בית-הכנסת ביפו נשרף כתוצאה מבקבוק התבערה שהושלך עליו, וצעיר ערבי, שנסע במהלך יום כיפור באזור מחלף יוספטל בבת-ים, "נתקל בהתגודדות של מאות צעירים יהודים". הצעיר "חשש מלינץ ורץ להסתתר בבניין מגורים סמוך [...] עד שהגיעו למקום כוחות של משטרת מרחב איילון, עשה ההמון שפטים ברכב והפך אותו על גגו". "שנים רבות אנו פועלים יחד ליצור כאן חיים של שיתוף, ואסור שקיצוניים יקלקלו את מה שנוצר", כותב רון חולדאי ב"מעריב". "[...] תל-אביב–יפו הפכה בשנים האחרונות לסמל ודוגמה לחיים משותפים של ערבים ויהודים שחיים ופועלים יחדיו, שכם אל שכם. מאז כניסתי לתפקיד קבעתי לעצמי כמטרה, להסיר את המקף המפריד בין תל-אביב ליפו". חולדאי מזכיר השקעת משאבים ביפו, בין היתר ב"חיזוק הקהילה הערבית ותרבותה", קריאת רחובות על שם ערבים ו"מאמצים כבירים על מנת לייצר העדפה גם בפתרונות דיור העונים לצרכיהם של בני הקהילה הערבית". "באמצע עגמי פתחו לנו פצע פתוח והקימו ישיבת הסדר", כותב מנגד רפעת (גימי) טורק. "[...] כשהאנשים מישיבת ההסדר הגיעו ליפו לפני שנתיים הקמנו צעקה [...] אנשי ישיבת ההסדר הם לא היהודים של יפו, אלא נטע זר ומפריע. [...] ממשלת ישראל וראש העיר רון חולדאי הקלו ראש בתופעה הזאת של ישיבת ההסדר. [...] בעשר השנים האחרונות נרצחו ביפו 100 איש שלא הגיעו לגיל 30, ושום מקרה מתוכם לא פוענח על-ידי המשטרה. לעומתם המקרה של יהודי אחד שנרצח ביפו, גיל מיטשל, פוענח כמעט מיד". בין לבין טורק משגר איום לא מאוד מרומז ומציין כי מחללי הקברים היו עלולים ליהרג בידי יפואים ערבים, לו היו נתפסים בעת המעשה. "אל נא נאמר עשבים שוטים", דורש בן-דרור ימיני ומפנה אצבע מאשימה לישיבת יוסף-חי מיצהר ורבניה, הזוכים לתמיכה מתקציב המדינה. בהמשך רשימתו מחליף ימיני את הביטוי שפסל, "עשבים שוטים", בביטוי דומה: "גידולי פרא". ימיני אמנם מוכן לקבל את ההנחה שמדובר "בבודדים", אך מדגיש כי הם עלולים לסכן המונים. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "משחקים באש", מתייחסת למעשים ביפו כאל מעין משובת נעורים עם פוטנציאל נפיץ. בכפולה הפותחת מדווחים דני ספקטור, אדוה כהן, רוני שקד ואיתמר אייכנר על האירועים ביפו, ומציינים בין היתר כי על כמה מן המצבות רוססה הכתובת "GAO2", "המזוהה עם "אוהדי קבוצת כדורגל בארץ". כמו כן מדווח שהמעשה התבצע, ככל הנראה, לפחות יומיים לפני שהתגלה. צלם העיתון החרדי "בקהילה", יעקב לדרמן, העיד כי ראה את הכתובות כבר ביום רביעי. חמיס אבולעפיה קורא בטור נפרד לכל תושבי יפו לנהוג באיפוק. ב"ישראל היום" הדיווח המצומצם ביותר על המעשים ביפו, על פני חלק מעמ 5. מתחת לידיעה קצרה מאת אבי כהן מתפרסם (במקום טור מאת ערבי יפואי ייצוגי) טור מאת נדב שרגאי, המגנה בחריפות את מה שהוא מכנה "החרפה". "פושעי תג-מחיר, יהיו אשר יהיו, ששורפים מסגדים ומחללים בתי-קברות מוסלמיים, לוקים בעיוורון ובאובדן דרך ופוגעים בחוסנה המוסרי של מדינת ישראל ובאפשרות להתמודד בידיים נקיות על צדקת דרכנו כאן", כותב שרגאי. לדבריו, "אין מדובר במתנחלים או בימין, אלא בשולי השוליים הסהרוריים". עוד מזכיר שרגאי כי "במהלך מלחמת השחרור הורה דוד בן-גוריון לדוד שאלתיאל, מפקד ההגנה בירושלים, להכין כוח מיוחד, נאמן וממושמע... שישתמש בלא רחמים במכונת ירייה נגד כל יהודי שינסה לשדוד או לחלל מקום קדוש, מוסלמי או נוצרי". אולם לא צריך להרחיק עד לשנת 1948 כדי למצוא מקרים של חילול מסגדים על-ידי מדינת ישראל, נציגיה הרשמיים או אנשים שמקובל לראותם כמלח הארץ. כמו במקרים רבים, הזעזוע העמוק שמובע בתקשורת הישראלית ממעשיהם של שולי השוליים הקיצוניים ביותר, שהצליחו לצמוח בחברה היהודית בדרך לא דרך ובניגוד למוסר הכללי, מסייע לעיתונים להתעלם ולהשכיח את המעשים שמתבצעים בשם הזרם המרכזי של החברה. הנה רשימה חלקית שמתפרסמת באתר עמותת זוכרות על גורל מסגדים במדינת ישראל. העמותה האנטי-ציונית טוענת כי לפחות 1,200 מסגדים נהרסו בשטחים שבשליטת ישראל מאז 1948. ברשימה שמופיעה באתר העמותה מוזכרים מסגדים שהוזנחו ונאטמו כדי למנוע הגעתם של מתפללים למקום, מסגדים שנותרו בתי-תפילה אך משמשים כיום בתי-כנסת ליהודים, ומסגדים שייעודם שונה והם הפכו למחסן, מועדון אמנים, גלריה, משרד עירוני, מוזיאון, מסעדה, מפעל, חנות או רפת. להבדיל מהתגובה התקשורתית הבוקר, כשמסגדים נהרסו בשנים האחרונות על-ידי המדינה או בשמה (בין היתר בכפרים "בלתי מוכרים"), אף פעם לא דווח על המעשה בכותרות הראשיות של שלושה מתוך ארבעת העיתונים היומיים. במדור הדעות של "הארץ", אגב, מתפרסמת רשימה מאת רונן שובל, המקשר בין פעולות הטרור המכונות "תג מחיר" ובין מה שהוא מגדיר כ"אליטות אנטי-ציוניות", שלדבריו "נהנות מהגמוניה בחוגי המשפט, התקשורת, האקדמיה והתרבות". "ישראל היום" דוחק את האירועים שהתרחשו ביפו בימים האחרונים מהכותרת הראשית לטובת דיווח על אירוע שעתיד אולי להתרחש בהמשך היום בישיבת הממשלה. "היום: דו"ח טרכטנברג מגיע שוב לממשלה", נכתב בראש עמוד השער של העיתון. בכפולה הפותחת מדווחים מתי טוכפלד, שלמה צזנה ויהודה שלזינגר כי לקראת ההצבעה התקיימו "מגעים קדחתניים להשגת רוב [...] בין אנשי לשכת ראש הממשלה לאלה שהביעו את התנגדותם בפעם הקודמת". בטור פרשנות נלווה ממליץ דן מרגלית לשרים להצביע בעד אימוץ המלצות הוועדה. "אין חלופה טובה יותר", היא הכותרת של טורו. ב"מעריב" מדווח אלי ברדנשטיין כי כלל לא בטוח שהדו"ח יעלה היום להצבעה. לצד זאת מדווח כי בממשלה מתגבש רוב בעד אימוץ המסקנות. טבלה מציגה את ההצבעה הצפויה, 19 בעד לעומת 10 מתנגדים. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים איתמר אייכנר וגד ליאור על יחס צפוי של 14 מול 12 בהצבעה, לטובת אימוץ ההחלטות. במדור הדעות של העיתון מסביר סבר פלוצקר מדוע ההצבעה שאולי תתקיים היום בממשלה אינה העיקר. "אם ראש הממשלה ושר האוצר רוצים באמת לממש את המלצות ועדת טרכטנברג", כותב פלוצקר, "עדיף שיוותרו על הטקס המיותר והמגוחך של אישור עקרוני או אימוץ עקרוני, וייגשו ישר לעבודה". במדור חדשות החוץ של "הארץ" שחולק הבוקר, בעמוד עם מודעות האבל, מתפרסמת ידיעה מתורגמת מאת "הגרדיאן" וסוכנויות הידיעות, במלאות עשור למלחמה באפגניסטן. כותרת הידיעה קוראת "10 שנים למלחמה באפגניסטן: 1,700 חללים אמריקאים". לפי הידיעה, נשיא ארה"ב ברק אובמה פירסם הודעה שלפיה "ארה"ב היא מקום בטוח יותר בזכות ההקרבה של החיילים, הדיפלומטים ואנשי המודיעין במלחמה". כמו כן מוזכרת ביקורת מבית על המלחמה מפי הגנרל סטנלי מקריסטל ומועלה ספק ביחס להצהרה של ארה"ב ונאט"ו כי עד שנת 2014 תסתיים הלחימה במדינה. כרגיל, התקשורת המערבית כלל אינה מתייחסת למחיר שמשלמים אלה שאינם מערביים. לא רק שלא מצוין בידיעה כמה פעילי טליבאן ואל-קאעידה נהרגו בעשור האחרון, לא מוזכר גם כמה אזרחים אפגנים מתו כתוצאה מהמלחמה. לפי ויקיפדיה, הערכות שונות בדבר מספר האזרחים האפגנים שנהרגו כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה נעות בין מינימום של 28 אלף למינימום של 75 אלף איש. "לקוראינו", נכתב בתחתית שער "ישראל היום" הבוקר, "עקב תקלה טכנית חמורה בבית-הדפוס, הודפסו חלק מגליונות מוסף ישראל השבוע ב-24 עמודים במקום 32. אנו מביאים את הראיון עם ח"כ יוליה שמאלוב-ברקוביץ, שחלק מקוראינו לא קיבלו עקב התקלה. כתבה נוספת שנשמטה תפורסם בהמשך השבוע. אנו מתנצלים בפני הקוראים". הראיון עם ח"כ שמאלוב-ברקוביץ [מתי טוכפלד] מתפרסם הבוקר מחדש בעמודים 31-30 בעיתון. הכותרת שלו שאובה מציטוט של המרואיינת: "לבני מסכנת את מדינת ישראל: קדימה הפכה לדוברת של אבו-מאזן". "בשיחה עם ישראל היום", נכתב בפתח הראיון, "מסבירה מי שהיתה אחת מהח"כים בקדימה שניהלו מגעים לפלג את המפלגה, מדוע לדעתה לבני כשלה בתפקיד, מדוע קדימה נמצאת במצב כה עגום בסקרים, ומדוע בכל זאת היא מעוניינת להישאר במפלגה שאליה קרא לה להצטרף בזמנו מייסדה אריאל שרון, ומדוע, למרות הכל, בכלל לא בטוח שתישאר שם". תלם יהב מדווח ב"ידיעות אחרונות" על קוד אתי לראשי עיריות ורשויות מקומיות, שגובש לאחרונה על-ידי מרכז השלטון המקומי. עבור מי שאין לו סבלנות לקרוא את עיקרי הקוד בידיעה הקצרה, מציעה מחלקת הגרפיקה של העיתון כמה עקרונות פשוטים. אסור: לקבל כרטיסים למשחק כדורגל, לפרסם מודעת ברכה לעובד עירייה, לעסוק בעבודה צדדית למעט כתיבת ספר, לתת תפקיד למי שסייע לך להיבחר, להיות בעל עניין בגוף תקשורת מקומי וכן "להתלבש ברישול ולנבל את הפה". כמה עמודים קודם לכן מדווח איתמר אייכנר על איסור שנכפה על בנימין נתניהו ראש ממשלת ישראל – ללכת ברחוב. לפי הדיווח, השב"כ אוסר על נתניהו ללכת ברגל בשטחים שאינם סטריליים, למעט ביום כיפור. אייכנר מדווח כי בערב יום כיפור הורשה נתניהו ללכת עם משפחתו "וחבורת מאבטחים" אל בית-הכנסת חובבי-ציון. "לאחר מכן הוא צעד ברחובות ירושלים", מדווח אייכנר, "ועל-פי הודעת לשכתו, שוחח עם אזרחים". ב"מעריב" מדווחת רוית נאור כי השב"כ מלווה באופן צמוד את משלחות הנוער למחנות ההשמדה בפולין. על-פי דיווחה, מאבטחי השב"כ "בודקים את האוטובוסים, בתי-המלון, וסורקים אפילו את החלקים במחנות ההשמדה בהם יבקרו המשתתפים במשלחת". הידיעה, התופסת את כל עמ 10 בעיתון, אינה עוסקת בהחלטה ללוות את כל המשלחות התיכוניות לפולין באבטחה צמודה של השב"כ, אלא במה שמכונה "חור באבטחה בדרך למחנות ההשמדה". בשנתיים האחרונות, כך מדווח, הוחלט במשרד החינוך ובצה"ל להעדיף להטיס את התלמידים לפולין בטיסות שכר פולניות על פני טיסות חברות ישראליות, וזאת במטרה לחסוך בעלויות. למאבטחי השב"כ, מודגש, אין אפשרות לאבטח את המשלחות בעת הטיסה. "לדברי גורמים בחברות הישראליות", נכתב (ניחוש: הם גם מקור הידיעה), "לא ברור מדוע קיימת לאורך כל ימי המסע חובה להוציא כל-כך הרבה כספים על אבטחת אנשי שב"כ – כשבסופו אין לאיש אפשרות לבדוק את המטוס הפולני". עמ 17 בקונטרס החדשות של "מעריב" מוקדש הבוקר למודעה המקדמת את מוסף התרבות החדש "זורנל". זהו ניצן ראשון במסע יחסי-הציבור למען המוסף האיכותי. המודעה כוללת 23 קביעות לעגניות לגבי "המיינסטרים". לדוגמה: "המיינסטרים אוהב את מה שמנצנץ ומשדר הצלחה", או "המיינסטרים עומד בתור בשביל רהיטים". למרבה המבוכה, כמה מהקביעות הלעגניות לכאורה נקראות כאילו נשלפו ממדור מזדמן של יאיר לפיד, לוז מחשבת הזרם המרכזי במדינת ישראל. כל שדרוש הוא להחליף את הביטוי "מיינסטרים" בשאלה "מה ישראלי בעיניך?". לפי המודעה, המיינסטרים "דופק המבורגר באמצע הלילה ומתחיל מחר בדיאטה" ו"נותן כיף במקום ללחוץ יד. הוא רוצה שיהיה פה כמו באמריקה, אבל הכי אוהב את הארץ". "מזל שאנחנו לא מיינסטרים", נכתב בתחתית המודעה, שאינה עושה שירות טוב ל"זורנל" ומשמשת עדות נוספת לכך שעודנו נטע זר ב"מעריב". נראה שצוות הקריאייטיב שעובד עבור העיתון אינו מצליח להתחבר אל "זורנל" באופן מוצלח יותר מאשר המחלקה המסחרית של "מעריב" (אחת המודעות הספורות שמתפרסמות הבוקר במוסף מקדמת מכון להפסקת עישון). אפשר להבין את הקושי. שנים ארוכות של קידום מוצרים רדודים ושטחיים ופנייה למפרסמים המחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר עשו את שלהן. אם לא יתבצע שינוי גישה מהותי, ייתכן שמנהלי העיתון יגיעו למסקנה שקל יותר להתאים את "זורנל" למחלקה המסחרית מאשר ההפך. אז עלול כל מה שטוב במוסף החדש להיעלם כליל. בינתיים נראה שהחופש של "זורנל" נשמר. הוא רק נאלץ להתמודד עם העובדה שעיתון האב עושה לו פדיחות. ב"הארץ" מדווח יהונתן ליס כי ועדת החוקה של הכנסת עתידה לדון מחר בשתי הצעות לתיקון חוק לשון הרע, שכבר עברו בכנסת בקריאה טרומית. על-פי ההצעה הראשונה, גובה הפיצויים צפוי לעלות מ-50 אלף שקל, בלי שהתובע יצטרך להוכיח שנגרם לו נזק, ל-300 אלף שקל, ואילו על-פי ההצעה השנייה, יעלה גובה הפיצויים לחצי מיליון שקל. נוסף לכך מוצע ש"כלי תקשורת יחויבו בתשלום פיצויים בסך מיליון שקלים וחצי לאזרחים שתגובתם המלאה לא פורסמה כחלק מהידיעה שנקבע כי הוציאה את דיבתם". ב"מעריב" מדווח יוסי בר כי ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני מקדם חוק שיקבע מאסר בפועל לעיתונאים שיפרסמו פרטים אינטימיים הפוגעים בצנעת הפרט. יורם גביזון ורם עוזרי מדווחים ב"דה-מרקר" כי חברת מעריב דיווחה לבורסה על השקעה נוספת של חברת האם דסק"ש, הלוואה בסך 50 מיליון שקל. "מעריב דיווחה [על כך] לבורסה בשעה 21:21 ביום חמישי שעבר", נכתב, "כאשר מרבית המשקיעים נערכים לצום יום הכיפורים". לפי הידיעה, "ההלוואה שמעניקה דיסקונט-השקעות נראית על פניה בעייתית [...] בעיקר משום שבפני דירקטוריון דיסקונט-השקעות (דסק"ש) עומדות הזדמנויות השקעה בתשואה גבוהה מ-4.5%".

העימות המשפטי בין מירון רפופורט למשה ורדי סודק לכאורה את הזכוכית האטומה שבה מקיף העיתון את עצמו, אך מאזן האימה שנוצר בין השניים מונע, לפי שעה, מידע חשוב מהציבור

מירון רפופורט, עיתונאי ועורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" שפוטר מעבודתו במפתיע בחודש אוגוסט האחרון, ישב על הספסל בבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בעת הדיון בעניינו ושידר אותות של סערת רגשות עזה. על אותו ספסל, במרחק לא רב, ישב עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי, וחשף, מאחורי חזות קרת רוח, אי נוחות ומבוכה. בקדמת האולם התנצחו עורכי-הדין של השניים, עו"ד אריאל שמר המייצג את "ידיעות אחרונות", ועו"ד ארנה לין המייצגת את רפופורט. על שולחן, בפני השופטת, היתה מונחת בקשתו של רפופורט להוצאת צו מניעה זמני נגד פיטוריו, שמשמעותו החזרתו המיידית לעבודה בעיתון. רק בתום דיון שארך שעות רבות החליטו הצדדים לפנות להליך של גישור ולוותר, בשלב זה, על העימות בין כותלי בית-המשפט. האווירה המתוחה ששררה באולם בית-הדין בעת הדיון היתה צפויה. הוויכוח בין הצדדים לא נסוב על דיני עבודה משמימים, אלא על טענתו החמורה של רפופורט, שהוא פוטר מהעיתון בשל צנזורה פוליטית ופנימית. לחיזוק טענתו פרס רפופורט בכתב הבקשה שורה של האשמות חמורות מאין כמותן נגד העיתון הנפוץ במדינה בדבר הקשר בין הון לשלטון והשלכותיו השליליות על יושרה של העבודה העיתונאית הנעשית ב"ידיעות אחרונות". בין השאר נאמר שם כי "קיימת צנזורה בעיתון שמטרתה למנוע פרסום כתבות שעשויות להיות לכל הפחות בלתי נוחות לראשי השלטון (באשר הוא) ולבעלי עמדות מפתח בממסד, ועוסקות על-פי רוב בפרשיות שחיתות למיניהן. זאת על אף שמדובר בגילויים עיתונאיים מהדרגה הראשונה, שמעוגנים במסמכים הנדרשים". בציטטה ממאמר שפורסם ב"העין השביעית" (ארן ליביו, "תקופה שחורה", גיליון מס 43, מרץ 2003), ושתיאר מקרים של היענות "ידיעות אחרונות" ללחצים פוליטיים שהפעילה לשכת ראש הממשלה, אריאל שרון, על כלי התקשורת במהלך מערכת הבחירות 2003, נכתב בבקשה: "לטענת המבקש ועיתונאים נוספים בעיתון, הצנזורה הפנימית שמר ארן ליביו מתאר בהרחבה במאמרו הנ"ל היא מעשה של יום ביומו בעיתון", וכן: "ויודגש: הצנזורה בה מדובר בעיתון חודרת לכל רבדיה של העבודה העיתונאית – החל מהנושא המסוקר, דרך מיקום הכתבות וכלה בכותרות שניתנות לכתבות". ב"ידיעות אחרונות" נקטו, בתגובה, קו הגנה צפוי: ורדי הכחיש בכל תוקף, בתצהיר שהגיש לבית-המשפט, את הטענות בדבר צנזורה, והאשים את רפופורט בניסיון להכפיש את העיתון. על-פי התצהיר, ורדי קובע שמדובר ב"פרקטיקה פסולה" שרפופורט נוקט "במסגרת נסיונו הנואל... לשוות לפיטוריו מהעיתון נופך ציבורי וחוקתי, נופך שאינו ממין העניין", והוא אף מוסיף כי "אין כל יסוד לטענות המבקש בדבר צנזורה פנימית בעיתון, הנטענות בחוסר תום לב, על מנת להלך אימים על העיתון". שלא לייחוס, ממהרים בכירים ב"ידיעות אחרונות" לחזק את דבריו של ורדי: "הכל שקר וכזב", אומר אחד מהם. "לשכת ראש הממשלה מעולם לא ביקשה מהעיתון דבר וחצי דבר. מעולם לא היתה פנייה מלשכת ראש הממשלה ל"ידיעות אחרונות", וגם לא היה ניסיון מטעם קברניטי העיתון להשפיע על תוכן העיתון על מנת למצוא חן בעיני ראשי השלטון". במאבק היצרי הזה בין הצדדים קל לראות ברפופורט את "הגיבור הטוב", לוחם הצדק, בעל המצפון, אשר קצה נפשו בהתקרנפות שפשתה להערכתו בעיתון, ועל כן הוא מוכן לחשוף את המתרחש בחדרי חדרים לעומתו, "ידיעות אחרונות" ממלא את תפקיד ה"גיבור הרע", התאגיד המרושע והאטום הנחפז להיפטר מעובד מסור ומוכשר רק משום שהוא מסרב להוסיף ולשרת בהכנעה את האינטרסים השנויים במחלוקת של הבוס. בפועל, המציאות מורכבת יותר. לצד הסימפתיה שמעורר טיעונו של רפופורט, הידוע כאדם אהוד והגון, קשה שלא לתהות מדוע מצפונו התעורר רק לאחר שפוטר מהעיתון ומדוע הוא מוסיף, למרות הכל, לדבוק בבקשתו לחזור לעבוד בו. לא מובן גם מדוע הסכימה פרקליטתו, עו"ד לין, למחוק את הטענות בדבר צנזורה פוליטית בתמורה להסכמת העיתון לפנות להליך של גישור. עו"ד לין טוענת אמנם כי תוכל לשוב ולהעלות את הטענות במידה שהליך הגישור ייכשל, אך אין בכך די על מנת להסיר לגמרי את החשד שרפופורט מיהר לוותר על עקרונותיו בתמורה לסיכוי לחזור לעיתון. בנוסף, אסור לשכוח של"ידיעות אחרונות" רשימת הישגים עיתונאיים מפוארת של תחקירים מרעישים ובהם, בתקופה האחרונה, חשיפות הנוגעות להתנהגותם של ראש הממשלה ובניו ושל אישי ציבור נוספים. הנקודה הצורמת ביותר בטיעונו של רפופורט היא העובדה שכתב הבקשה אינו מכיל ראיות ודוגמאות שיש בהן כדי לתמוך בטענות החמורות שהוא מעלה. יש טעם לפגם בכך שההוכחה היחידה שהוא מציג לקיומה של צנזורה פנימית ב"ידיעות אחרונות" נוגעת לפרשת פיטוריו. מקורביו של רפופורט מספרים שברשותה של עו"ד לין עדויות רבות שנאספו מידי עיתונאים ועורכים ב"ידיעות אחרונות", המאששות את טענותיו, אך בשלב זה הוחלט שלא להביאן לפני בית-המשפט. "העדויות האלה נכתבו כטיוטה לבקשה נוספת להוצאת צו מניעה", אומר גורם המקורב לרפופורט, "במקרה הצורך, אם הצדדים יחזרו לבית-המשפט, המידע הזה ייחשף". עו"ד לין אף טרחה לפזר בבית-המשפט רמזים עבים בדבר הימצאותן של עדויות מרעישות בידיה. אלא שאם הליך הגישור יצליח ורפופורט יחזור לעבודה, הטיוטה תיגנז ומהציבור יימנע מידע חשוב על ההתנהלות המקצועית של העיתון הגדול במדינה. קשה להתנער מהתחושה שרפופורט ועורכת-דינו מרוכזים בראש ובראשונה במאמץ להחזירו לעבודה, ושהם משתמשים במידע הרגיש שברשותם כנשק יום הדין וכאמצעי הפחדה נגד "ידיעות אחרונות". המסקנה המתבקשת: אין הם מנהלים, בהכרח, מאבק למען חופש המידע וזכות הציבור לדעת. השתלשלות העניינים שהובילה לפיטוריו של רפופורט החלה ב-5 באוגוסט. באותו יום הוא היה ראש דסק החדשות בעיתון, תפקיד שהוא ממלא בקביעות בשנתיים האחרונות, במקביל להיותו כתב במוסף "7 ימים". בשמונה השנים שהוא עובד ב"ידיעות אחרונות" מילא רפופורט, בן 46, שורה של תפקידים בכירים, ביניהם עורך חדשות החוץ, רכז כתבים ואחראי על ריכוז מערכות הבחירות, וקנה לו שם של כותב מחונן ושל איש מקצוע ישר הזוכה להערכה. בישיבת המערכת שהתקיימה באותו ערב עסקו הנוכחים בשאלה איזה מקום לייעד לסקירת דו"ח מבקר המדינה שפורסם באותו יום. דו"ח המבקר דן בחשדות לניגוד עניינים מצד שרון, בכך שהתערב אצל מנהל מינהל מקרקעי ישראל כדי שיוביל להחלטה להתיר לחקלאים להשכיר מבנים לשימוש מסחרי, החלטה שממנה עמד לכאורה ליהנות גם בנו. משה ורדי הורה למקם את ממצאי הדו"ח בעמודים הראשונים של הגיליון, אך הנחה את רפופורט להעניק להם כותרות "רכות". רפופורט הכתיר את הידיעה החדשותית על דו"ח המבקר במלים: "דחיתי את כל טענות שרון", ולמאמר הפרשנות של גילת, שפורסם באותו עמוד, בחר את הכותרת: "שרון לא דיבר אמת". למחרת התבשר רפופורט על השעייתו הזמנית מהעיתון וחמישה ימים לאחר מכן נמסר לו כי הוא מפוטר בשל "צמצומים". לנוגעים בדבר ברור שעילת הפיטורים לא היתה צמצומים אלא הכותרת השנויה במחלוקת. בתצהיר שלו טוען ורדי כי רפופורט הפר ביודעין את הנחייתו להעניק לידיעות בנושא זה כותרות "רכות", וכי אין זו הפעם הראשונה שהוא ממרה את פיו. רפופורט, לעומת זאת, טען כי הכותרת לגיטימית לחלוטין ואינה חורגת מההוראות. "בשנים האחרונות ידיעות אחרונות הפסיק להיות עסק שבלב הפעילות שלו מצוי העיתון, והפך לקונצרן רב עסקים וזרועות עם הרבה אינטרסים", מנתח גורם המקורב לנעשה בעיתון. "כתוצאה מכך, ההזדקקות לשלטון גדולה יותר. לבעלים של העיתון יש יותר אינטרסים מורכבים ומוסתרים, והיכולת של העיתון לשמור על עצמאות בפני הלחצים של השלטון נפגמת". עוד גורם בכיר בעיתון מוסיף כי "לחצים פוליטיים תמיד היו, אבל נוני מוזס הופך עם הזמן הרבה יותר חשוף ולחיץ, בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הבעלויות הצולבות. הוא נמצא במשא ומתן תמידי עם גורמים ממשלתיים ועם חברי כנסת בשל הרגולציה בתחום התקשורת, ובסופו של דבר נוצר סבך של אינטרסים ושיקולים פסולים שמשפיעים על התכנים של העיתון". מוזס מחזיק בין השאר בבעלות חלקית של חברת הכבלים "ערוצי זהב", זכיינית ערוץ 2 "קשת", החברה לשילוט חוצות "נור", הוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות", והחברה למוסיקה אי.אם.איי. "כשבעיתון לא רוצים להתעסק עם סיפור שיכול לפגוע במישהו שחפצים ביקרו, הטקטיקה היא למזער, לדחות, לעכב ולמסמס את הפרסום כמה שאפשר", מוסיף עובד לשעבר ב"ידיעות אחרונות". "קודם מתווכחים על כל שורה, מתפתלים ומשנים את הניסוח, ובסוף ממקמים את הטקסט בעמודים הפנימיים בתקווה שאף אחד לא ישים לב". המחשה לטענה הזו, השבה ועולה בשיחות עם אנשי "ידיעות אחרונות", היא התחקיר שערך הכתב גיא לשם על עמותות שרון. ממצאי התחקיר, שהצביעו על ליקויים חמורים בדרך עבודת העמותות, נחשפו לראשונה ב"ידיעות אחרונות", לאחר נצחונו של שרון בבחירות לראשות הממשלה ב-2001. "בתחילה ניסו בעיתון למנוע את פרסום התחקיר", מספר גורם שהיה מעורב בפרשה. "הוא היה אמור להתפרסם במוסף לשבת ונפסל על-ידי ורדי. בסוף הוא פורסם במוסף 7 ימים, שמשמש אכסניה לרוב החשיפות החשובות של העיתון, אבל הוא לא זכה לשום הבלטה בעמודי החדשות. זה מדהים, כי מדובר בהישג עיתונאי ענק, ולמרות זאת לא הופיעה שום הפניית שער אליו ולא היה פולו-אפ ביום ראשון. התחושה היתה שהעיתון עושה מאמצים עילאיים לטשטש את המשמעויות הקשות שעולות מהתחקיר". ורדי, כאמור, דוחה בתצהיר שלו לבית-הדין לעבודה את כל הטענות בדבר צנזורה פנימית וחוזר על כך שרפופורט פוטר בשל "סרבנות משמעתית של עובד בחוזה אישי במשרת אמון מובהקת", ומתאר אותו כמפר משמעת סדרתי. היו "כמה וכמה מקרים של אי ציות להנחיותי מצד המבקש ושל התנהגות חסרת אינטגריטי מצדו..." מפרט ורדי בתצהיר. "לא מדובר במקרה יחיד, אלא בדפוס נפסד... אני הייתי מעיר למבקש על פעולות עריכה שעשה משיקולים בלתי רלבנטיים ובלתי עיתונאיים והמבקש היה... חוזר עד מהרה לסורו". מהתצהיר עולה שבין השניים שררו יחסים מתוחים. ורדי גרס שרפופורט אינו מפעיל שיקול עיתונאי חסר פניות בשל דעותיו השמאלניות. רפופורט, לעומת זאת, סבר שיש למתן את הנימה המתלהמת והטבלואידית שהעיתון נוקט, לטעמו, בין השאר בכל הנוגע לסיקור אינתיפאדת אלאקצה. השניים נהגו להתעמת על רקע חילוקי הדעות האלה באופן קבוע, והחיכוכים התכופים ביניהם היו מחזה נפוץ בחדר החדשות. ביוני 2002, למשל, שלח ורדי לרפופורט מכתב נזיפה חמור בטענה כי הוא "קבר" ידיעה על דיווח של ראש אמ"ן לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שהמחבל השני בפיגוע במלון פארק בנתניה נשא על גופו ציאניד. רפופורט אכן בחר למקם את הידיעה בעמודי החדשות האחוריים, בעוד ש"מעריב" פרסם אותה, באותו יום, בהבלטה גדולה בעמודו הראשון. ורדי, הידוע ברגישותו לתחרות עם "מעריב", האשים את רפופורט שהצניע את הידיעה "מסיבות שבמקרה הטוב אינן מקצועיות". רפופורט טען להגנתו שהידיעה כבר פורסמה בעבר, ועל כן לא מצא לנכון להבליט אותה. "אין לי כל אינטרס להסתיר את הידיעה שהפלסטינים במלון פארק התכוונו להשתמש בציאניד", כתב רפופורט בתצהירו. "ורדי סימן את מירון וחיפש אותו כל הזמן", טוען בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", "כל יום אחרי שמירון היה עורך את העיתון, ורדי היה מחפש בו בפינצטה הוכחות להטיה פוליטית. הטענה שלו שמירון לא אובייקטיבי היא מגוחכת, משום שאין דבר כזה אובייקטיביות מוחלטת בעריכה של עיתון. ראש דסק החדשות צריך לבחור ארבעים או חמישים ידיעות שייכנסו לעיתון מתוך 250 ידיעות שמגיעות כל יום למערכת. הבחירה חייבת להיות סלקטיבית, ומן הסתם לכל עורך יש העדפות לנושאים שקרובים ללבו. במשמרת של מירון היו נכנסות יותר ידיעות על התעללויות בפלסטינים, באותה מידה שבמשמרת של עורך שהוא, נגיד, הומוסקסואל, היו נכנסות יותר ידיעות על אלימות כלפי הומוסקסואלים. כשמירון התחיל לכתוב ב7 ימים על המצוקה של הפלסטינים בשטחים, והפך למעין גדעון לוי של ידיעות, ורדי חגג מכיוון שהוא ראה בכך הוכחה לטענתו שמירון שמאלני קיצוני. בכל מקרה, היו הרבה פעמים שוורדי זעם על מירון, וגם שלח לו מכתבי נזיפה, אבל זה עדיין היה רחוק מאוד מפיטורים". "זה לא מדויק", טוען בתגובה גורם המקורב לוורדי. "ורדי מקפיד שבחדשות לא תהיה שום הטיה, לא ימינה ולא שמאלה. הוא עוקב אחרי מירון שנים ורואה שמירון מבליט ידיעות שמתאימות להשקפותיו ומזניח אחרות. ורדי מאוד לא אוהב את זה, והוא גם הזהיר את מירון כמה פעמים, אך ללא הועיל. מבחינתו, הכותרת למאמר של גילת היתה מעין הקש ששבר את גב הגמל". בתצהיר שהגיש לבית-המשפט הגיב רפופורט לטענות האלה: "במהלך עבודתי מול העורך הראשי התעוררו בינינו, מפעם לפעם, חילוקי דעות מקצועיים ו/או על רקע אי הבנות, בין היתר בקשר למיקומן של ידיעות בעיתון ואופי עריכתן. חילוקי דעות אלה לא חרגו מן המקובל בעבודה שוטפת ואינטנסיבית... אני סבור שעמיתי בעיתון יעידו... שעבודתי נעשתה תמיד במקצועיות, שיקולי היו תמיד ענייניים והחלטותי התקבלו ללא משוא פנים". יש להניח שוורדי לא צפה את המהומה שהתעוררה לאחר הפיטורים. "הוא חשב שמירון ילך בשקט", אומר אחד העובדים בעיתון, "אבל במקום זאת מירון יצא למלחמה". 110 מעמיתיו לעבודה של רפופורט, עובדים בכירים וזוטרים בעיתון, חתמו על עצומה הקוראת למוזס ולוורדי להחזירו לעבודה. רפופורט, על-פי מקורביו, נחוש בדעתו להיאבק ב"ידיעות אחרונות" עד להכרעה בבית-המשפט העליון, אם יהיה צורך בכך. "מירון מאמין שהמאבק הזה הוא חלק מהשליחות הציבורית שלו כעיתונאי", אומר אחד המקורבים. "בין אם הוא יחזור לעיתון ובין אם לא, מבחינתו הוא הוכיח לראשי ידיעות אחרונות שיש גבול להתחנפות שלהם לשלטון". ורדי סירב להגיב על הדברים. תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב גיליון 47, נובמבר 2003

מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה

המדינה אינה לפי טבעה סמכות בהגדרת אמות-המידה למצוינות בתחומי המדע, הספרות והתרבות וליישומם לזיהוי ותגמול דמויות מופת בתחומים אלה. תהליכי הסלקציה הקובעים את ההרכב האנושי של המוסדות הפוליטיים לא נוטים בדרך-כלל לתת עדיפות לאנשים שיש איכות מיוחדת או סמכות יתרה לשיפוטם בעניינים אינטלקטואליים ותרבותיים. יתר על כן, במה שנוגע לשימוש בסמכות המדינה ובמשאביה בנושאים תרבותיים, תמיד מוטב להיות ער לנטייתם של אנשים פוליטיים לתגמל את מדעני, סופרי, משוררי ועיתונאי החצר שלהם. לאור זאת מפתיעה לטובה העובדה שהמוסד של "פרסי ישראל" הצליח בכמה תחומים לתת כבוד ויקר לאנשים שלפי כל קנה-מידה אובייקטיבי זכאים להכרה ולהוקרה על הישגים יוצאי דופן, המעלים את קרן תחומי עיסוקם ומוסיפים למוניטין של מדינת ישראל. את ההישג הזה יש לזקוף במידה רבה לזכות הנכונות של השרים הממונים על הנושא למנות לוועדות הפרס אנשים בעלי מעמד מקצועי וציבורי המבטיח את החלתם של שיקולים ענייניים על תהליך בחירת המועמדים. ברוב המקרים אכן עמדו הוועדות שמונו לקביעת חתני פרס ישראל בסטנדרטים הגבוהים האלה. גם בתחומי הפובליציסטיקה העיתונאית התקשורת נבחרו בעבר מועמדים ראויים. למצוינות בתחום התקשורת העיתונאית יש באופן ישיר השלכות חשובות על רמת התרבות של השיח הפוליטי בדמוקרטיה. מסיבה זו, יש עניין מיוחד לציבור במתן פרס ישראל בתחום העיתונות וקביעת דמויות המופת האמורות לייצג כלפי הציבור ואלפי הסטודנטים לעיתונאות ותקשורת בארץ את המצוינות וההישגיות בתחום. לציון הישגים יוצאי דופן בתחום העיתונות חשיבות נוספת, על רקע הוויכוח המתנהל בארץ על השאלה אם העיתונאות היא מקצוע. גם מי שסבור, ככותב טורים אלה, שהעיתונאות היא מקצוע, ואפילו מקצוע קשה, יסכים שבניגוד למקצועות אחרים, כרפואה, פיזיקה או פסיכולוגיה, יש קושי מיוחד להגדיר באופן פורמלי את התכנים ותנאי הסף הספציפיים של מקצוע העיתונאות. לעומת זאת אין קושי מיוחד לזהות ברמת הניסיון הפרקטי אותם יחידים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומי העיתונות והתקשורת. דווקא לאור הקושי להציג הגדרה פורמלית של תוכן המקצועיות בתחום העיתונות יש משקל יתר לאמצעים אחרים היכולים לשרת את הצורך להצביע על הישגים מקצועיים יוצאי דופן הראויים לשמש דגם בקהילה העיתונאית. הענקת פרס יוקרתי ליחידים שהצליחו, בשל צירוף מיוחד של מיומנויות וכשרונות, להרים את קרנה של העיתונאות היא, לכן, אמצעי חשוב לביסוס תרבות עיתונאית מתקדמת. בין הקטיגוריות המגוונות של העיסוק העיתונאי, צירוף המידות הטובות הנדרש בתחום הפרשנות הפובליציסטית הוא נדיר במיוחד. גדולי הפרשנים במערב, כוולטר ליפמן, גיימס רסטון ולאחרונה תומס פרידמן, יכולים לשמש דוגמה. גם בישראל יש כבר מסורת ובה בולטות דמויות אחדות, כמו זו של עזריאל קרליבך וישראל אלדד במיטבם, ולאחרונה נחום ברנע. אומנותם של בעלי טור אלה נמצאת במיזוג המיוחד של כושר ביטוי רב-עוצמה עם היכולת לניתוח עובדתי חסר פשרות והיכולת להעריך בפרספקטיבה ביקורתית, מתוך השקפת עולם מסוימת, את המצב החברתי-פוליטי. בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות. לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 למצוינות בתחום התקשורת העיתונאית יש באופן ישיר השלכות חשובות על רמת התרבות של השיח הפוליטי בדמוקרטיה. מסיבה זו, יש עניין מיוחד לציבור במתן פרס ישראל בתחום העיתונות וקביעת דמויות המופת האמורות לייצג כלפי הציבור ואלפי הסטודנטים לעיתונאות ותקשורת בארץ את המצוינות וההישגיות בתחום. לציון הישגים יוצאי דופן בתחום העיתונות חשיבות נוספת, על רקע הוויכוח המתנהל בארץ על השאלה אם העיתונאות היא מקצוע. גם מי שסבור, ככותב טורים אלה, שהעיתונאות היא מקצוע, ואפילו מקצוע קשה, יסכים שבניגוד למקצועות אחרים, כרפואה, פיזיקה או פסיכולוגיה, יש קושי מיוחד להגדיר באופן פורמלי את התכנים ותנאי הסף הספציפיים של מקצוע העיתונאות. לעומת זאת אין קושי מיוחד לזהות ברמת הניסיון הפרקטי אותם יחידים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומי העיתונות והתקשורת. דווקא לאור הקושי להציג הגדרה פורמלית של תוכן המקצועיות בתחום העיתונות יש משקל יתר לאמצעים אחרים היכולים לשרת את הצורך להצביע על הישגים מקצועיים יוצאי דופן הראויים לשמש דגם בקהילה העיתונאית. הענקת פרס יוקרתי ליחידים שהצליחו, בשל צירוף מיוחד של מיומנויות וכשרונות, להרים את קרנה של העיתונאות היא, לכן, אמצעי חשוב לביסוס תרבות עיתונאית מתקדמת. בין הקטיגוריות המגוונות של העיסוק העיתונאי, צירוף המידות הטובות הנדרש בתחום הפרשנות הפובליציסטית הוא נדיר במיוחד. גדולי הפרשנים במערב, כוולטר ליפמן, גיימס רסטון ולאחרונה תומס פרידמן, יכולים לשמש דוגמה. גם בישראל יש כבר מסורת ובה בולטות דמויות אחדות, כמו זו של עזריאל קרליבך וישראל אלדד במיטבם, ולאחרונה נחום ברנע. אומנותם של בעלי טור אלה נמצאת במיזוג המיוחד של כושר ביטוי רב-עוצמה עם היכולת לניתוח עובדתי חסר פשרות והיכולת להעריך בפרספקטיבה ביקורתית, מתוך השקפת עולם מסוימת, את המצב החברתי-פוליטי. בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות. לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 לציון הישגים יוצאי דופן בתחום העיתונות חשיבות נוספת, על רקע הוויכוח המתנהל בארץ על השאלה אם העיתונאות היא מקצוע. גם מי שסבור, ככותב טורים אלה, שהעיתונאות היא מקצוע, ואפילו מקצוע קשה, יסכים שבניגוד למקצועות אחרים, כרפואה, פיזיקה או פסיכולוגיה, יש קושי מיוחד להגדיר באופן פורמלי את התכנים ותנאי הסף הספציפיים של מקצוע העיתונאות. לעומת זאת אין קושי מיוחד לזהות ברמת הניסיון הפרקטי אותם יחידים שהגיעו להישגים יוצאי דופן בתחומי העיתונות והתקשורת. דווקא לאור הקושי להציג הגדרה פורמלית של תוכן המקצועיות בתחום העיתונות יש משקל יתר לאמצעים אחרים היכולים לשרת את הצורך להצביע על הישגים מקצועיים יוצאי דופן הראויים לשמש דגם בקהילה העיתונאית. הענקת פרס יוקרתי ליחידים שהצליחו, בשל צירוף מיוחד של מיומנויות וכשרונות, להרים את קרנה של העיתונאות היא, לכן, אמצעי חשוב לביסוס תרבות עיתונאית מתקדמת. בין הקטיגוריות המגוונות של העיסוק העיתונאי, צירוף המידות הטובות הנדרש בתחום הפרשנות הפובליציסטית הוא נדיר במיוחד. גדולי הפרשנים במערב, כוולטר ליפמן, גיימס רסטון ולאחרונה תומס פרידמן, יכולים לשמש דוגמה. גם בישראל יש כבר מסורת ובה בולטות דמויות אחדות, כמו זו של עזריאל קרליבך וישראל אלדד במיטבם, ולאחרונה נחום ברנע. אומנותם של בעלי טור אלה נמצאת במיזוג המיוחד של כושר ביטוי רב-עוצמה עם היכולת לניתוח עובדתי חסר פשרות והיכולת להעריך בפרספקטיבה ביקורתית, מתוך השקפת עולם מסוימת, את המצב החברתי-פוליטי. בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות. לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 דווקא לאור הקושי להציג הגדרה פורמלית של תוכן המקצועיות בתחום העיתונות יש משקל יתר לאמצעים אחרים היכולים לשרת את הצורך להצביע על הישגים מקצועיים יוצאי דופן הראויים לשמש דגם בקהילה העיתונאית. הענקת פרס יוקרתי ליחידים שהצליחו, בשל צירוף מיוחד של מיומנויות וכשרונות, להרים את קרנה של העיתונאות היא, לכן, אמצעי חשוב לביסוס תרבות עיתונאית מתקדמת. בין הקטיגוריות המגוונות של העיסוק העיתונאי, צירוף המידות הטובות הנדרש בתחום הפרשנות הפובליציסטית הוא נדיר במיוחד. גדולי הפרשנים במערב, כוולטר ליפמן, גיימס רסטון ולאחרונה תומס פרידמן, יכולים לשמש דוגמה. גם בישראל יש כבר מסורת ובה בולטות דמויות אחדות, כמו זו של עזריאל קרליבך וישראל אלדד במיטבם, ולאחרונה נחום ברנע. אומנותם של בעלי טור אלה נמצאת במיזוג המיוחד של כושר ביטוי רב-עוצמה עם היכולת לניתוח עובדתי חסר פשרות והיכולת להעריך בפרספקטיבה ביקורתית, מתוך השקפת עולם מסוימת, את המצב החברתי-פוליטי. בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות. לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 בכתיבה הפובליציסטית המשובחת יודע בעל הטור לשלב שיפוט ערכי בהערכות עובדתיות, בלי לאבד את היכולת להקשיב לקול המצפון ולרחשי הלב מצד אחד, ולהתבוננות ספקנית ואירונית מצד שני. הפובליציסט הגדול, כמו השף המעולה, אינו מאפשר לתבלין אחד להשתלט על טעמו של התבשיל ולהפוך את חוויית הקריאה של הטור לחוויה של קיטש. יתר על כן, אף שהפובליציסט הגדול מתבונן בחברה ובפוליטיקה מתוך השקפת עולם מסוימת, זו השקפת עולם עשירה של אדם בעל השכלה רחבה, המודע לחלקיות ולמגבלות של כל השקפת עולם, ולכן סובלני ופתוח לוויכוח עם השקפות עולם יריבות. לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 לפיכך ברור מאליו שלמרות הבדלי השקפה וסגנון, הפובליציסטיקה במיטבה אינה מתיישבת עם כתיבה שיש בה הסתה גזעית תוך פנייה דמגוגית ורגשות שנאה אפלים של הציבור, ואין היא יכולה להשלים עם אי-דיוק, ואפילו עיוות, עובדתי הבא לכונן פרספקטיבה דוגמטית של המציאות. למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 למרבה הצער, כידוע, אלה הן בדיוק התכונות שכל קורא יכול למצוא במאמרו של חתן פרס ישראל לעיתונאות בשנת 1997, שמואל שניצר, שהתפרסם בעיתון "מעריב" ב-19.8.94 תחת הכותרת "ייבוא מוות". מאמר זה נותן ביטוי חד וחריף במיוחד לסגנונו של שניצר, הבא לידי ביטוי אף ברבים ממאמריו האחרים. למעשה אין צורך לחזור ולהביא כאן את הביטויים המדהימים שנקט חתן פרס ישראל במאמרו זה. אסתפק במלה המופיעה בכותרת ובגוף המאמר: "ייבוא". המלה "ייבוא" אינה מתייחסת במאמרו של שניצר לבשר קפוא מארגנטינה ואף לא לבולי עץ משבדיה, אלא לבני-אדם שעלו לישראל לפי חוק השבות. לכל יהודי יש בוודאי אסוציאציות היסטוריות ספציפיות אל נוכח השימוש במונחים המתייחסים אל משלוח בני-אדם כסחורה. השימוש במלה "ייבוא" בהקשר זה הוא, לכן, ביטוי לצירוף המיוחד של חוסר שיפוט והעדר רגישות הנדרשים מפובליציסט רציני. התעקשותו של שניצר וסירובו להתנצל במפורש אל נוכח פגיעתו בעדה האתיופית מבליטים את האוריינטציה הדוגמטית והצדקנית המאפיינת את מזג כתיבתו. ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 ואמנם, בית-הדין לערעורים של מועצת-העיתונות קבע בזמנו, בהתייחסו למאמר האמור, ש"אין מנוס מן המסקנה המצערת שבדברים שבמאמר, על פרטיו ורוחו הכללית, יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי". בית-המשפט בראשותו של פרופ זאב סגל קבע גם כי "יש סכנה ברורה ומיידית" שהפרסום יביא "לפגיעה חמורה ברגשותיה של העדה האתיופית בישראל, וזאת על רקע עדתי". כמו כן התריע בית-המשפט בפסק-דינו ש"מול סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קיצונית חמורה וקשה על רקע גזעי ועדתי, חייב גם חופש הביטוי לסגת בדמוקרטיה המבקשת להגן על עצמה תוך קיום בצוותא של עדות שונות". גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 גם אם מאמרו זה של שניצר לא עמד לנגד עיניהם של חברי הוועדה, הנימוקים שהנחו את בחירתם בשניצר ("ותק", "ציונות ללא פשרות" וכד) נשמעים לא רלבנטיים או בעלי חשיבות משנית לעומת הקריטריונים המובהקים להישגים עיתונאיים. מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 מעבר לסוגיה הספציפית הנוגעת להתאמת שניצר לפרס ישראל, חשובה יותר השאלה אם אין פגם בכך שהמדינה מעניקה פרס לאנשים האמורים, בין השאר, לבקר אותה ואת פעולותיה. האם ראוי שהמבוקר יבחר באמצעות שליחים את המסקר המצטיין? האם יש בכלל טעם בכך שהמדינה תתערב בשאלה מה היא עיתונות טובה? ומה יכולה הענקת פרס כזה לעשות לעיתונאים הזוכים בכבוד? מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 מאחר שהסוגיה שלפנינו עקרונית, היא נוגעת לא רק להענקת הפרס לאנשים כמו שניצר, אלא אף לעיתונאי שאינו שנוי במחלוקת, ומתרחק ממחלוקות, כמו חיים יבין. יש דוגמאות לכך שגם במקרים גבוליים יותר קשה לשרים הממונים על פרס ישראל לעמוד בפיתוי ולהשתמש במתן הפרס לא למטרה של הכרה במצוינות, אלא כדי לנקוט עמדה ולהשפיע במחלוקות תרבותיות ואידיאולוגיות. באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 באפריל 92, סמוך לסיום כהונת ממשלת שמיר, פירסם פרופ יעקב כץ, זקן ההיסטוריונים של עם ישראל ובעצמו חתן פרס ישראל, ביקורת נוקבת על ההחלטה להעניק פרס ישראל לסופרים רבניים בקטיגוריה של "מדעי היהדות". פרופ כץ הסביר שמחברי הספרות הרבנית "מתעלמים משיטות ההבנה והמחקר שהתפתחו בתחום מדעי הרוח הכלליים בעת החדשה, שסימנן העיקרי הוא הגישה הביקורתית-ההיסטורית להבנת המורשת התרבותית בהתפתחותה". פרופ כץ קרא במאמרו ("הארץ", 17.4.92) לעמיתיו למחות נגד הניסיון לבסס את הדעה ש"הספרות הרבנית בלבד מייצגת את ההבנה הלגיטימית של מורשת ישראל". אם בתחום "מדעי היהדות" יכול המבצר החזק של האקדמיה לצמצם את הנזק שבהתערבות המדינה, אין הדבר כך בתחום העיתונות, הפגיע יותר לעיוות וסילוף. למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 למרבה הצער, יעברו כנראה שנים רבות עד שאפשר יהיה לשקם את פרס ישראל בנושא העיתונות הכתובה מהמכה שהנחיתה עליו ועדת הפרס שמינה זבולון המר. ואולי עכשיו, אל נוכח הצבתו של שניצר בראש פסגת המצוינות העיתונאית בישראל, הגיע הזמן לסלק את המדינה מנושא זה ולכונן במוסד בלתי תלוי ומכובד ועדה להענקת פרסי עיתונות בדומה לפרסי פוליצר, הניתנים בכל שנה במסגרת אוניברסיטת קולומביה שבארה"ב. הצירוף של פורום מקצועי אקדמי וציבורי יוכל אולי להבטיח בעתיד שחברי ועדת הפרס בתחום העיתונות יהיו בעלי מוניטין וסמכות, ויוכלו להגן על הצורך להפעיל שיקול דעת עצמאי ומקצועי בנושא רגיש זה, גם נגד לחצים פוליטיים כבדים. הדברים נכונים גם לאחר ההחלטה לבטל את הענקת הפרס לשניצר. ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 8, אפריל 1997 גיליון 8, אפריל 1997 גיליון 8, אפריל 1997 גיליון 8, אפריל 1997

בחינת כיסוי מותו של שרון בכלי התקשורת הישראליים מדגימה שוב את הפער בין תחומי העניין של החברה היהודית והחברה הערבית

יום שני ה-13 בינואר היה יום חשוב בלוח השנה האסלאמי, המכונה גם הלוח ההִגְרִי. באותו יום חל ה-12 בחודש רַבּיע אל-אַוָל, החודש השלישי בלוח השנה ההגרי. יש הסוברים כי בתאריך זה נולד הנביא מוחמד, וכמקובל בעולמן של דמויות מופת דתיות, זהו גם היום שבו נקרא לישיבה של מעלה. אין מדובר ביום חג דתי רשמי, והדעות חלוקות אם מותר כלל לציינו. בעולם ההלכה האסלאמי, ובמיוחד בקרב הרציונליסטים שבו, מקובל לראות בחגיגת יום-הולדתו של הנביא חידוש מגונה (בדומה לחגיגת ימי-הולדת בכלל), ולפיכך אין לו מעמד הלכתי מיוחד וציונו הוא מעשה לא-ראוי מבחינה דתית. ברם, דרכם של מנהגים עממיים שלא אחת הם גוברים על צו ההלכה. כך קרה גם ליום-הולדתו של הנביא; ציונו הפך מנהג שקנה לו אוהדים רבים, וכיום יום זה מוזכר ונחגג ברוב מדינות עולם האסלאם. קרה והאלוף וראש הממשלה המנוח אריאל שרון הובא למנוחות ביום ה-12 ברביע אל-אוול. לפיכך, אין זה פלא כי ההלוויה הממלכתית לא היתה בראש סדר העדיפויות של אתרי החדשות המקוונים בשפה הערבית בישראל. אפילו בקול-ישראל בערבית, תחנתו של הממסד הישראלי, היה יום-הולדתו של הנביא הנושא הראשון שפתח את מגזין החדשות "אגנדה" בהנחיית אימאן אל-קאסן סלימאן. זאת, בניגוד משווע לתקשורת הישראלית בשפה העברית, שם פטירתו של שרון תפסה נפח עצום, בגליונות וימי שידור שיוחדו לדמותו ולטקס האשכבה. אולם אי-אפשר לתלות במוחמד הנביא את יחסה של התקשורת הישראלית בערבית לפטירתו של שרון, שכן זה לא היה אפילו הנושא השני או השלישי בסדר היום של החברה הערבית באותם הימים. את המקומות האלו תפסו הידיעות על המאבק המשפטי על ראשות עיריית נצרת (נושא שאינו זוכה כמעט להתייחסות בתקשורת העברית, אך לא מפסיק להעסיק את התקשורת הערבית) והמתרחש במחנה הפליטים אל-ירמוכ בסוריה. בחינת כיסוי מותו של שרון בכלי התקשורת בערבית מעלה כי אלה כלל לא התעניינו בסיפור, ומדגימה שוב את הפער בין תחומי העניין של החברה היהודית והחברה הערבית. "שרון לא מדבר אלינו", אומרת חולוד מצאלחה, עורכת בעיתון המקוון "בכרא" ורכזת הפרויקטים באעלאם, מרכז תקשורת לחברה הערבית הפלסטינית בישראל. על כך היא מוסיפה כי "התקשורת הערבית-מקומית אינה מנותקת מההקשר הרחב – הפלסטיני, הערבי והישראלי – והוא בא לידי ביטוי בסיקור מות אריאל שרון". ואולם, נראה שבעיתונות המקוונת בערבית לא נעשה ניסיון לספק מבט עמוק ורציני על חייו ומותו של שרון, וכשכבר בחרו לעסוק בנושא, התוצאה היתה שטחית וקלישאתית. רוב הידיעות באתרים בימים הרלבנטיים הוקדשו לנושאים שצוינו לעיל (נצרת, מחנה הפליטים אל-ירמוכ), ורק פה ושם הופיעו ידיעות הקשורות למותו של ראש הממשלה לשעבר. רובן טיפלו בנושא בדרך האופיינית לאתרים בערבית, קרי מעט מלל וים של תמונות, רובן ללא כיתוב שיסביר מי הם המצולמים. דוגמאות ניתן לראות בידיעות באתר "אל-ערב" וב"פאנט". אתר "פאנט" התבלט בכך ששלח צוות לצלם את ההלוויה, אם כי איכות החומרים שהתפרסמו לא היתה מרשימה במיוחד. נראה כאילו הצוות שהגיע למקום תר אחר דמות ערבית כלשהי שניתן יהיה לראיינה, ובסופו של דבר אכן מצא כזאת ואפילו שתיים: פדוי השבי וכוכב הריאליטי עזאם עזאם ואיש מבוגר העונה לשם חאג צלאח דבאח, שמעבר לחזותו הערבית-בדואית ולעובדה שהיה בקשר כלשהו עם המנוח, לא ברור מדוע רואיין. באתר "בכרא" ניסו לשמור על איזון מסוים, כשלצד הטון הביקורתי כלפי שרון פירסמו ראיון קצר עם סלטאן אל-היב, שהוגדר כידידו של המנוח זה 25 שנה. בידיעה עצמה לא הוסברו אופי הידידות ופשרה, ולשרון הוצמדו הכינויים "איש המלחמה, מעשי הטבח והמנטליות הצבאית הציונית". "ברור שבאופן רגיל אירוע מיוחד כזה מחייב ישיבת צוות והתארגנות כיצד לסקר את הנושא ולגלגל אותו כל הזמן ולבחון אותו מכמה היבטים. במקרה של שרון זה היה קצת שונה", מעידה מצאלחה. "נכון, האירוע ייחודי לחברה הישראלית, אבל הוא לא משמעותי לחברה הערבית-פלסטינית בישראל". במקום עבודתה, האתר "בכרא", לא הושקע זמן רב בכיסוי מות שרון. לדבריה, לא בכדי: "אנחנו לא שכחנו את מה שהוא עשה, את כל הפשעים, ולהקדיש לו במה נרחבת זה לא ראוי. הוא לא ראוי לכבוד". עוד מציינת מצאלחה כי בניגוד לחברה היהודית, "בחברה הערבית אין שני מחנות; כולם נגד שרון, ולכן אין מקום לדיון בנושא. היו מעטים בקרב תושבי ישראל הפלסטינים שראו בשרון גיבור, ובבכרא נתנו לכך ביטוי", דוגמת הידיעה על סלטאן אל-היב שהוזכרה לעיל. כפי שהזכיר כאן רפי מן, גם התקשורת הישראלית לא התמקדה בדיון בדמותו מעוררת המחלוקת, משמאל ומימין, של שרון, והפגינה התגייסות ממלכתית טבולה בנוסטלגיה וכמעט נטולת ביקורת, במעין תמונת מראה של התקשורת הישראלית בערבית. "התקשורת הישראלית היתה צבועה בסיקור האירוע", אומרת על כך מצאלחה, "הרבה עיתונאים ישראלים יודעים מי זה שרון, ובכל זאת התייחסו לפשעיו כצער וכאב שגרם לאחרים. מספר המשתתפים בהלוויה מוכיח את צביעות התקשורת וכשלון הניסיון להפוך אותו לגיבור לאומי". ומה באשר לעיתונות המודפסת? בישראל לא מתפרסמים עיתונים מסחריים מודפסים בשפה הערבית, למעט בסופי-שבוע. לפיכך עבר זמן רב, במונחי התקשורת, בין ההלוויה לבין מועד הופעת העיתונים, מה שפטר אותם מהתייחסות רצינית לנושא. הידיעות המעטות שנגעו לאירוע היו שוליות והופיעו אי-שם בעמודים הפנימיים. לא יהיה זה הולם לסיים סקירה כזאת בלי לבחון את שידורי קול-ישראל בערבית ואת האתגר המורכב והמרתק שעמד בפני התחנה הממסדית דוברת הערבית, לנוכח דבריה של מצאלחה והמצב שתואר באתרי החדשות המקוונים. ברם, מחלקת הדוברות של רשות השידור, גוף השידור הציבורי בישראל, סירבה לאפשר ליאסר עטילה, מנהל קול-ישראל בערבית, להתראיין לכתבה זו.

כשטל ובנאי יפנו פעם את חצי השנינה שלהם לכיוון פחות פופוליסטי, אל מוקדי הכוח ובעלי השררה, למשל, תודיעו לי

נפתח במשהו קצת אזוטרי: יש מין תוכנית מצחיקה כזו בערוץ השני, שקוראים לה "רק בישראל". ארז טל ("שמעון") ואורנה בנאי ("לימור") עושים שם מה זה צחוקים מכל מה שזז. אין, אין עליהם פחד. אחד הנושאים החביבים עליהם לאחרונה הוא קטע מתוכנית תרבות לא פחות אזוטרית, ובה מקריאה המשוררת אפרת מישורי את אחד משיריה, שמורכב, רובו ככולו, מחזרה מונוטונית על המשפט "תמיד יש מישהו בבית". לחתום מטה אין כל-כך כלים להעריך שירה. למרות זאת, יש לו הרגשה ברורה שהשיר הזה מעביר תחושה של בדידות ומצוקה, ושבצורתו המודפסת הוא עשוי בהחלט לרגש. מצד שני, גם הוא (כלומר החתום מטה) מודע לעובדה שקריאת שירה מודרנית בכלל, ושיר מסוים זה בפרט, עשויה להיות נלעגת בעיני אנשים מסוגם של שמעון ולימור. מצד שני, לחתום מטה יש בהחלט הכלים לזהות לעג מכוער ועלוב, שאינו במקומו. יש הבדל עצום בין הארתם באור מגוחך של אנשים חזקים, רבי השפעה, בעלי אגו מנופח ודימוי עצמי מטופח, לבין הקטע המסוים הזה. כמה תוכניות תרבות יש בטלוויזיה העברית? כמה משוררים מקריאים שירים על המסך הקטן? מהי הגבורה הגדולה, מהי השנינה המושחזת, מהו התחכום המשעשע ויוצא הדופן שמפגינים מנחי התוכנית כשהם שמים לקלס קטע של הקראת שיר (טוב, לא ממש ברור, טוב, לא ממש קומוניקטיבי)? לגבורת השפנים הזו יש רק פירוש אחד - שירה (ואולי אמנות בכלל), אומרים לנו טל ובנאי, היא דבר נלעג ומגוחך. הפופוליזם הזול הזה, החכם על חלשים (כלומר על אנשים יוצרים, שאינם זוכים לשום חשיפה תקשורתית, אינם מועלים בכספי ציבור, ואינם מרעיבים במודע מיליון ילדים), אולי מביא צופים, אבל אותי באופן אישי הוא די מגעיל. וכשטל ובנאי יפנו פעם את חצי השנינה שלהם לכיוון פחות פופוליסטי, אל מוקדי הכוח ובעלי השררה, למשל, תודיעו לי. אני אשקול את עמדתי מחדש. ▪ ▪ ▪ בגיליון הקודם כתבתי שמספר ההתנכלויות ליהודים בצרפת במשך שנה הוא פחות ממספר ההתנכלויות לאזרחים ערבים במדינת ישראל במשך שבוע, ושהתקשורת הצרפתית הרבה יותר רגישה להתקפות גזעניות מאשר התקשורת המקומית. המשפט האחרון הזה עורר כמה תמיהות שאילצו אותי לעקוב במשך חודשיים אחר דיווחים עיתונאיים בשתי המדינות. אפילו קריאה שטחית בעיתונות הצרפתית מגלה, שדיווח על גילויי אנטישמיות הם תמיד כותרת בעמוד הראשון, מלווה בפרשנות נחרצת ומגנה. התקשורת הזו רגישה במידה רבה למסעות הכפשה (בלתי מוצדקים) של דוברים יהודים, ומוצאת את עצמה מתגוננת בטון מתנצל גם על ביקורת לגיטימית לחלוטין על ישראל. כל זה, כמובן, אינו מעניינו של מדור זה. מה שמעניינו היא העובדה שקשה לדמיין שהתקפה ברוטלית על משפחה יהודית שלווה בחוף הים בצרפת, כזו ששולחת בסיומה כמה פצועים לאשפוז בבית-החולים, תעבור בשתיקה תקשורתית במדינה ה"עוינת" ההיא. אצלנו היא עוברת בדממה, ויותר מפעם אחת. קשה אפילו לדמיין, במדינה ה"אנטישמית" ההיא, שכעשרת אלפים אוהדי כדורגל יקראו מדי שבת, במשך דקות ארוכות ואל מול מצלמות הטלוויזיה, "מוות ליהודים", מבלי שתפרוץ סערה תקשורתית שתלווה בתגובה ממשלתית וממלכתית הולמת. אצלנו, נחשו מה, זה קורה (וקורה וקורה) בדממה מצמיתה ממש. לפני כמה שבועות תקפו מתנחלים כמה מתנדבים שסייעו לפלסטינים במסיק זיתיהם. כמה מהמותקפים הגיעו לבית-החולים עם פציעות בינוניות. בכמה אמצעי תקשורת קיבלתם דיווח על האירוע החמור הזה? (תשובה: משפט אחד ב"הארץ". זה הרי לא ניוז). אז בהחלט כדאי שהתקשורת המקומית תפחית מעט את הטפת המוסר הצדקנית שהיא מייצאת למדינות אירופה. ▪ ▪ ▪ יש מין חיה תקשורתית כזו, עם מסלול קריירה עצמאי משלה, שנקראת "המקופח על-ידי התקשורת". בדרך-כלל מדובר בזמר או אמן פופולרי. זה מתחיל בכמה ראיונות שבהם הוא (או היא) קובל (או קובלת) על התעלמות תקשורתית. הוא פשוט "מקופח על-ידי התקשורת", למרות ההצלחה המסחרית או ההישגים האמנותיים או ההערכה הרבה שהוא זוכה לה בחו"ל או גלי החום והאהבה שהוא נתקל בהם ברחוב הישראלי (מחקו נא את המיותר). וזה נמשך ונמשך. הוא "קופח על-ידי התקשורת" בכתבת שער ענקית בעיתון נפוץ, ושב ו"מקופח על-ידי התקשורת" בתוכנית טלוויזיה עתירת רייטינג, ובערב מחווה בשידור חי, ובפסטיבלים המוניים, ובפרסים יוקרתיים. וכבר קשה לפתוח רדיו, טלוויזיה או עיתון, בלי להיתקל ב"מקופח על-ידי התקשורת" התורני התובע את עלבונו שוב ושוב, באותיות קידוש לבנה. עד שהוא הופך להיות הדוגמה האולטימטיבית ל"מקופח על-ידי התקשורת" גם בראיונות עם אמנים אחרים. קחו, למשל, את צביקה פיק. הפסטיבל התקשורתי סביב קיפוחו התקשורתי (כביכול) הגיע בשנה האחרונה לשיאים חדשים. אז נכון שהיוצר המוכשר הזה היה מרוחק מהבון-טון התרבותי והביקורתי כשהכישרון לייצר להיטים קליטים נחשב פחות, ממש כשם שהיום, כשהכישרון לייצר להיטים קליטים נחשב יותר (ומלווה בנוסטלגיה קלת ראש), הוא במרכזה של הערכה וחשיפה חסרות תקדים. דווקא משום כך, הקובלנה הקבועה על "קיפוח על-ידי התקשורת" היא קצת מביכה, ובעיקר מיותרת. אלא אם כן מישהו חושב שהתקפה על התקשורת תמיד תוסיף לו נקודות בדעת הקהל. ▪ ▪ ▪ לא מזמן נפטר הקריקטוריסט זאב. ההספדים עליו הדגישו תכונות אישיות כמו נעימות וחביבות, אבל, משום מה, ייחסו תכונות אלה גם לקריקטורות הפוליטיות שלו. הגדיל לעשות חבר למקצוע, שטען שהקריקטוריסטים הצעירים הם "הרבה יותר נשכניים". כמי שגדל על הקריקטורה הפוליטית של זאב ב"הארץ" במשך שנים, ההערה הזו נשמעת לי, בלשון המעטה, קצת תמוהה, ומעידה יותר מכל על בלבול מושגים. הקריקטוריסטים ה"צעירים" הם יותר פרועים ואנרכיים, אולי, אבל, מבלי להכיר את האיש ודעותיו, ומקריאה (צפייה?) בעבודותיו בלבד, אין לי שום ספק בעניין נטיותיו: הסימפטיה הברורה לאורי אבנרי ("דון קישוט") ומטרותיו בשנות השישים, הסלידה מהכוחניות הבן-גוריונית והדמגוגיה הבגינית, האהדה לאשכול - וכמובן, ימי מלחמת לבנון, שבהן היתה הקריקטורה היומית נשכנית ונוקבת יותר מכל ה"צעירים" הקונפורמיסטים של היום גם יחד. אם יש משהו שאי-אפשר להגיד על עבודותיו של זאב ז"ל, זה שהן היו לא ביקורתיות, חביבות, חסרות שיניים. זה נכון, אולי, על סגנונן (התרבותי והמנומס) אבל לא על תוכנן. עד כמה שקורא מן השורה יכול לשפוט. גיליון 42, ינואר 2003

איך זה שיאיר לפיד חומק מידיהם של ציידי הטעויות המקצועיים שלו דווקא כשנקודה מרכזית שלו כשר אוצר, זו שהוא הולך לישון איתה בלילה, מבוססת על טעות?

כך אמר שר האוצר יאיר לפיד בישיבה של ועדת השרים לענייני יוקר המחיה: "בעשור האחרון (2002–2012) הצמיחה עלתה ביותר מ-24%, אבל השכר הריאלי במשק גדל בפחות מ-2%. מה זה אומר? זה אומר שבמהלך העשור האחרון כל יום מישהו גזר קופון על מעמד הביניים. המונופולים התעשרו יותר, הריכוזיות העשירה את הטייקונים, חברות הענק תפחו, הוועדים הגדולים דאגו למקורביהם, ורק אלה שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום". לפיד עצמו דיווח על מה שאמר, כך שאין פה חשש של הוצאה מהקשר או אי-דיוק בציטוט. הוא גם אמר את זה שוב, בראיון אצל צרלי רוז. ושוב בנאום בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה, שבו אף הגדיל והוסיף שזה "נתון אחד שאני הולך לישון וקם איתו בלילה". ואז שוב בכנס שדרות: "הנתון שאיתו אני הולך לישון בלילה הוא כי בעשר השנים האחרונות הצמיחה בישראל היתה 26.8%. באותן עשר שנים העלייה בשכר החודשי הריאלי היתה רק 2.1%. במלים אחרות, האנשים שבנו את הכלכלה הישראלית והפכו אותה לסיפור הצלחה – לא הרוויחו מזה כלום". זו נקודה מרכזית, שלפיד חוזר עליה שוב ושוב, ולטענתו היא מנחה אותו בפעולותיו – הוא הולך איתה לישון וקם איתה. ובכן, אל תתעלפו. לפיד טועה. כלומר, שתי העובדות שמצטט לפיד נכונות: התמ"ג לנפש גדל במעט יותר מ-24% והשכר הריאלי הממוצע גדל בפחות מ-2%. אבל הנתונים האלו לחלוטין אינם תומכים בטענה ש"אלה שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום". תכף נגיע לשאלה החשובה באמת, איפה הסערה בפייסבוק? איפה הממים הלועגים? איפה נהרות ה"נו-עכשיו-אתם-רואים" שמופנים כרגיל כלפי מי שהצביע לאיש והגל? או בקיצור: למה דווקא כשלפיד טועה טעות משמעותית באמת – לא בנוגע לשמו של הסוס של דון קישוט, ולא אמירה לא נכונה על מפעל בדרום והקשר שלו לגז, אלא בנוגע לתהליכים הכלכליים הכי חשובים בעשור האחרון – התותחים שותקים? אבל לפני כן, השאלה החשובה, למה לפיד טועה. הסיבה היא, בקיצור, שבעשור האחרון גדל מאוד שיעור העובדים מכלל אזרחי ישראל (מדובר בשילוב ההשפעות של העובדה שיותר אנשים רוצים לעבוד, ושחלק גדול יותר מהם מוצא עבודה). הנה הגרף: למה זה משנה? נניח שיש מדינה שבה 200 אנשים, ורק 100 מהם עובדים, בשכר של 1,000 שקל, ואין במדינה הזו בעלי הון. במצב כזה, התמ"ג לנפש במדינה הזו הוא 500 שקל. נניח ששנה אחר-כך כל 200 האנשים בכלכלה הזו עובדים, וכולם מרוויחים אותו שכר שהרוויחו בשנה שעברה: 1,000 שקל. התוצאה של שינוי כזה היא שהתמ"ג לנפש קפץ פי שניים, אך השכר הריאלי הממוצע נותר ללא כל שינוי. כל הגידול בתוצר הלך לכיסיהם של העובדים שיצרו אותו, אבל לפי לפיד, במצב כזה "מי שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום". אילו המצטרפים החדשים לכוח העבודה היו מרוויחים שכר נמוך יותר, נניח 800 שקל, התמ"ג לנפש היה קופץ ב-80%, בעוד שהשכר הריאלי הממוצע היה יורד ב-10%, למרות שכל העלייה בתמ"ג הלכה לכיסים של מי שייצרו אותה. אפשר רק לנחש מה לפיד היה אומר במצב כזה. ישראל היא בפירוש לא המדינה הזו (בעיקר כי חל בישראל גם גידול בתוצר לעובד, לא רק בתוצר לנפש), אבל אם לוקחים בחשבון את הגידול המשמעותי ביחס בין מספר העובדים לסך האוכלוסייה בישראל בעשור האחרון, מתברר שמתוך 24% גידול בתוצר לנפש, למעלה ממחצית הלכה לכיסיהם של העובדים. זהו אמנם חלק מעט קטן יותר מהחלק שהלך לכיסיהם של העובדים בעבר, אבל הטענה שאלה שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום היא מופרכת, אפילו אם מקבלים את ההנחה הלא לגמרי סטנדרטית שרק העובדים יצרו את הכסף (ומכונות, מבנים, כבישים וכו לא תרמו כלל. תארו לכם את שאגות ה"מרקסיזם" אם יחימוביץ היתה אומרת דבר דומה). למעשה, דו"ח מרכז אדוה, שמסתמך על סקרי ההכנסות של הלמ"ס, מצא שההכנסה החציונית הריאלית נטו למשק בית שבראשו שכיר – נתון שלוקח בחשבון, לפחות חלקית, את העובדה שיותר אנשים עובדים (ואת זה ששכר אינו מקור ההכנסה היחיד) – עלתה בין 2002 ל-2010 ב-14%. שוב – חציונית, ריאלית, נטו, 14%. העובדה שבאותן שנים התוצר לנפש גדל הרבה יותר מדאיגה מספיק גם בלי להפוך את ה-14% האלו ל-2% (נתונים על הכנסות חציוניות מתפרסמים באיחור ניכר, ולא ניתן למצוא באתר הלמ"ס עדכונים לנתון שחישבו במרכז אדוה. ההכנסה הריאלית נטו הממוצעת למשק בית עלתה בכמה אחוזים נוספים מאז 2010). ובחזרה לשאלה החשובה: אז למה? איך זה שבאווירה ציבורית שרק מחכה לטעות נוספת של לפיד, שר האוצר יוצא ללא פגע דווקא כשהנקודה המרכזית שלו, זו שהוא הולך לישון איתה בלילה, מבוססת על חוסר הבנה? שתי אפשרויות, שתיהן מטרידות, עולות על הדעת. אחת היא בורות. הטענה של לפיד נשמעת על פניה סבירה, ובניגוד לשמות של סוסים, אי-אפשר לשאול את גוגל אם היא נכונה או לא. אפילו עיתונאים או בלוגרים טובים במיוחד, ושבימים כתיקונם ינברו במסמכים כדי לגלות שלפיד לא דייק בטענות שלו בנוגע להסכם על הערק עם ה-OECD, לא יוכלו למצוא את המסמך שמראה שלפיד טועה. כדי להבין מה לא בסדר בטענה של לפיד צריך הבנה ברורה של מה בדיוק אומר כל מושג ואיך כל מיני מספרים מחושבים. יכול להיות שחלק גדול, אולי גדול מדי, מהעיתונאים הכלכליים בישראל לא מבין מספיק טוב את הדברים האלו, ולכן לא שם לב לטעות. האפשרות השנייה היא שלאף אחד לא באמת אכפת מהטעויות של יאיר לפיד, או של כל פוליטיקאי אחר, כשלעצמן, אלא במקרה שהן משרתות את האגנדה שלו. הבעיה, במלים אחרות, היא לא שלפיד לא מבין את העולם. הבעיה היא שלפיד לא מבין שאנחנו צודקים! כאשר מה שחשוב באמת הוא להראות שחוסר ההבנה היסודי של לפיד הוא חוסר היכולת שלו להבין כמה שאנחנו צודקים, טעויות נמדדות לא בחשיבות האמיתית שלהן, אלא בשאלה עד כמה הן משרתות את האגנדה של התוקף, או עד כמה הן מוציאות את לפיד אידיוט. במקרה הנוכחי, השחיקה בשכר בישראל היא אחת האגנדות המרכזיות אצל לא מעט כותבים (על אף שהיא, במקרה הטוב, לא מנוסחת נכון), כך שהצבעה על הטעות של לפיד באותו נושא אינה משרתת את האגנדה כמעט של אף אחד. נכון, הטעות של לפיד היא טעות שכל אחד יכול ליפול בה, אבל לפיד הוא לא כל אחד, הוא שר האוצר, והעובדה ששר האוצר טועה טעות כל-כך גסה חשובה באמת, גם אם הטעות היא לא כיפית, וגם אם היא לא משרתת אגנדה פופולרית. העובדה שהיא עברה כמעט בלי התייחסות היא כשל שצריך לתסכל כל מי שמקווה לדיון מושכל בבעיות האמיתיות מאוד בחברה הישראלית. Read this article in English

"ידיעות אחרונות" אינו מעלים את שולה זקן | בעיות בארכיון התצלומים של "ישראל היום" | ישראל הראל שוכח טרוריסט

"היחס המסוים" של ארנון (נוני) מוזס לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בלט אמש בדף הבית של ynet. בעוד שכל יתר אתרי החדשות בישראל העלו לכותרת הראשית את הידיעה על כך ששולה זקן, ראש לשכתו לשעבר של אולמרט, מציעה לפרקליטות המדינה לשמש עדת מדינה ולסייע בהפללת אולמרט בתמורה להסדר טיעון מקל עימה, דחק אתר החדשות המרכזי מבית מוזס את הידיעה על כך לשורה קטנה במורדות דף הבית, הרחק מעיני הגולש הסביר. הבוקר נמנע "ידיעות אחרונות" מלהצניע עד כדי כך את ההתפתחות האחרונה ביחסי זקן-אולמרט. נכון, לא כותרת ראשית כמו ב"הארץ" ו"ישראל היום", אך גם לא ידיעה שולית בירכתי העיתון. כל הכבוד. אבסורד: ההטיה המובנית בשני עיתוני הדפוס הנפוצים במדינה כה חריפה, האחד לטובת נתניהו והאחר לטובת אולמרט (ואחרים), עד שיש לשבח את עורכי "ידיעות אחרונות" על כך שהקדישו להכרעת זקן משבצת בולטת בשער ואת עמ 4 בעיתון. כמובן, המסגור של "ידיעות אחרונות" נוח יותר לראש הממשלה לשעבר מאשר בעיתונים האחרים. בשער העיתון נמסר מפי "גורם בפרקליטות" כי זקן קיבלה את הכרעתה במועד "מאוחר מדי", ובראש עמ 4 מובהר כי יש "סיכויים קטנים להסדר טיעון עם שולה זקן". הכתבים יורם ירקוני וטובה צמוקי מדגישים בפתח דיווחם כי בפרקליטות החליטו לדחות את הצעת זקן לפי שעה ורק בהמשך מסבירים מה בדיוק הציעה. בתיבת "שאלות ותשובות" נלווית מעריכה צימוקי כי אפשר שעדות זקן תותר להישמע במשפט הולילנד, אך ספק אם תוכל למסור עדות חדשה לגבי תיקי ראשונטורס וטלנסקי. "אם ייערך הסדר עימה, וכרגע הסיכוי לכך לא גדול, והיא תקשור את אולמרט לתשלומים ישירים משמואל דכנר, עדותה עלולה לסבך אותו", כותבת צימוקי. בעיתונים האחרים מדגישים את הלבטים של הפרקליטות, אך מביעים אופטימיות גדולה יותר לגבי סיכויי זקן להפוך לעדת מדינה. ביתר דיוק, הכותרות בעיתונים האחרים אופטימיות יותר. כך, לדוגמה, כותרת בשער "הארץ" המפנה לפרשנות משפטית מאת עידו באום מנוסחת בפסקנות: "אפשר לפתוח את התיקים מחדש". בראש הטור עצמו מופיעה הכותרת "כבר היו דברים מעולם", אולם בגוף טור הפרשנות עומד באום, כמו צימוקי, על הקשיים הצפויים. "האם יכולה הפרקליטות לפתוח מחדש את עדותה, בשלב כה מאוחר במשפט, לאחר שהוגשו כבר הסיכומים על-ידי שני הצדדים?", הוא שואל ומשיב: "התשובה היא כן, אם כי לא בקלות". בשער "ישראל היום" מופיעה כותרת המפנה לטור פרשנות מאת דן מרגלית: "מאוחר, אך לא מאוחר מדי". מרגלית, מומחה לענייני אולמרט יותר מאשר פרשן משפטי, כותב על זקן כך: "היא איחרה את הרכבת, אבל אולי עדיין יש בכוחה להיאחז במעקה ולהיצמד אל הקרון ולזעוק את האמת שפיעמה בה כל השנים האלה והיא ניסתה לכבותה ולא עלה בידה". הפרשנות המשפטית היבשה בהרבה, מאת פרופ אביעד הכהן, מובאת בטור נפרד, שאינו מקבל הפניה בשער. את תפקיד המומחה לענייני אולמרט ממלא ב"הארץ" אמיר אורן, שעושה זאת כהרגלו בשנינות, תעוזה ואכזריות רבה יותר מאשר עמיתו ב"ישראל היום" (והבוקר – כמעט בלי משחקי מלים). אורן פותח בהשוואה בין אהוד אולמרט למאפיונר הניו-יורקי גון גוטי ומסיים בקריצה לדמותו של ויטו קורליאונה. בין לבין הוא כותב כך: "בהולילנד אולמרט הוכרח לבחור בין זקן לבין עצמו, כמו גם בין עצמו לבין אחיו יוסי, ולא מפתיע לגלות במי בחר. כן מפתיע להיווכח שנעלמו הגינונים שהרעיף עליה, שפגע בכבודה, שגרם לה לחשוב על הבלתי נתפס, על השתחררות מכבלי המחויבות. לא בגידה, חלילה, אלא הישרדות. בחירתה של שולה. איש לנפשו, אשה לנפשה". ב"מעריב" מעריך ברוך קרא, כמו צימוקי ב"ידיעות אחרונות", באום ב"הארץ" והכהן ב"ישראל היום", כי הסיכוי לקבלת עדותה בשלב כה מאוחר של המשפטים קיים, אם כי לא מדובר בהליך משפטי נפוץ או פשוט. מעבר לכך, קרא פורט את פוטנציאל ההפללה של זקן לפרוטות. "עדותה הפוטנציאלית של זקן בפרשת הולילנד עשויה להיות דרמטית בשתי נקודות משמעותיות", הוא כותב. "היא עשויה לחזור בה מהעדות שנתנה בבית-המשפט בדבר 100 אלף השקלים שקיבלה משמואל דכנר [...] לא מן הנמנע שתספר כי את הכסף קיבלה מדכנר לבקשת אולמרט, לצורך סכירת גירעון של קמפיין פוליטי". הנקודה השנייה שמעלה קרא נוגעת ל-500 אלף השקלים שדכנר העיד כי העביר לאחיו של אולמרט, יוסי. "בעדותו סיפר [דכנר] שזקן ידעה בזמן אמת על בקשתו של אולמרט ועל העברת הכסף. זקן הכחישה זאת בעדותה מכל וכל. אם תעלה להעיד מחדש, אפשר בהחלט להניח שתחזור בה מעדותה". אשר לפרשות ראשונטורס, מוסיף קרא, "זקן היא בדיוק זו שיכולה להעיד על מודעותו של אולמרט" למרמה של סוכנות הנסיעות. לדבריו, אם תעשה כן, "היא זו שיכולה להפוך את התיק מזיכוי להרשעה". קריקטוריסט "הארץ" עמוס בידרמן, כמו פעמים רבות בעבר, מסכם את המצב בדימוי קולע אחד. "בזמן הטלת הפצצה השתתף אמש אולמרט בכנס 75 שנה למשרד עורכי-הדין גורניצקי ושות, שנערך במוזיאון תל-אביב", מדווחים כתבי "ישראל היום" בידיעה המרכזית של העיתון. אמש במוזיאון, כשכתבי התקשורת האלקטרונית כיוונו אליו את מצלמותיהם והפנו שאלה על עמדת זקן (הוא לא השיב), רצה הגורל ובדיוק עמד לצדו יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי. במוסף "כלכליסט" מתפרסם הבוקר ראיון שערך משה גורלי עם יורם ראב"ד ויוסף בנקל, פרקליטיו של יו"ר בנק הפועלים הקודם, דני דנקנר, שהודח מתפקידו, הועמד לדין, הורשע בהפרת אמונים בתאגיד, פגיעה בניהול התקין של הבנק ובשתי עבירות של קבלת דבר בתחבולה, נידון לשנת מאסר בפועל ולקנס של מיליון שקל. "דנקנר הורשע בהפרת אמונים. בלי מרמה. זו עבירה טכנית לחלוטין. לא היתה פגיעה בציבור, אפילו לא היתה פגיעה בבנק", מדגיש עו"ד ראב"ד בראיון. גורלי מעמת אותו עם ציטוטים מגזר הדין: "חובה להוקיע את מעשיו של הנאשם ולהעביר מסר חד-משמעי כי מעשים כאלה לא יוכלו לעבוד לסדר היום", "ניגוד עניינים חריף", "פגיעה מהותית באמון הציבור", "ממוטט את איכות הממשל התאגידי בבנק". ראב"ד משיב: "אלה עבירות של התנהלות. אינני מקל בהן ראש, אבל לא היה בהן מרמה והן לא גרמו נזק". לפי ראב"ד ובנקל, דנקנר הוא רק דוגמה ל"שפיכת דמו של הצווארון הלבן בישראל", כפי שמגדיר זאת גורלי. ראשית לכל יוצאים השניים נגד "מעצרי השווא" של המשטרה. "כשחקרו את אולמרט, את קצב או את הירשזון, ראו שאפשר לייצר כתבי אישום והרשעות גם כשהנחקר לא במעצר וגם כשצריך לתאם איתו את מועד החקירה. החקירה לא נפגעת מזה", אומר בנקל. "אבל בעבירות צווארון לבן, כשלא מדובר בפוליטיקאים, המעצרים וההשפלה הם חלק מהטיפול". בהמשך הם מגוננים על כל עשירי ישראל, מיעוט נרדף. "כל מי שממון בידיו ויש הזדמנות לחקור אותו לזרוק עליו חצים – ההמון מוחא לזה כפיים וחלק מהעיתונות מבססת על כך את האגנדה שלה", אומר ראב"ד ובהמשך מוסיף: "העליהום על מי שמצליח כאן עבר כל גבול. [...] אדם עשיר במדינת ישראל היום הוא אדם רע. הגענו למקומות לא הגיוניים. הגענו למקום מסוכן שיכול להיגמר באסון". לדבריו, "תפקיד התקשורת אינו להיגרר אחרי המיית ההמון, אלא לומר, גם כשזה לא פופולרי, שעסקים הם לא רק הצלחות ורווחים". ראיון עם שני פרקליטי הצמרת של עניי המדינה, היוצאים להגנת שכבות האוכלוסייה הנרחבות שחיות בישראל מאלפי שקלים בודדים בחודש ומואשמים דרך קבע כי הם עצלנים שחיים על חשבונם של אחרים, לא מתפרסם הבוקר בעיתונים. בסוף דצמבר 2012, למחרת השקת קמפיין הבחירות לכנסת של הליכוד-ביתנו, הופיע בשער "ישראל היום" תצלום של בנימין נתניהו מאזין לשירתה של שרית חדד. בראש העמוד התנוססה הכותרת "הליכוד-ביתנו השיק את הקמפיין: יש רק פתק אחד". הכותרת הראשית קראה: "נתניהו: נטפל בבעיה האיראנית". בכותרת המשנה לראשית נכתב: "רה"מ וליברמן קראו לבוחרים לא לבזבז קולות על מפלגות קטנות", ובהמשכה הופיע ציטוט: "אזרחי ישראל צריכים לחשוב מי המתאים להתמודד עם איראן, עם הטרור ועם המשבר הכלכלי". במדור סקירת העיתונות של אתר זה כתב באותו יום שוקי טאוסיג: הבוקר – יום לאחר פרסום דו"ח מבקר המדינה על התנהלותן הכספית של המפלגות במערכת הבחירות; יום לאחר שהמבקר מתח ביקורת על הוצאה בסך 1.2 מיליון שקל מטעם הליכוד-ביתנו על האירוע בענייני האומה בהשתתפות שרית חדד; יום לאחר שהמבקר כתב כי אין מקום להפקת כנסים בפאר ובראוותנות על חשבון כספי ציבור – מופיע התצלום של חדד ונתניהו בכל העיתונים, למעט "ישראל היום". אולי נמחק משרתי העיתון. במקום זאת, בראש עמ 13 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה תחת הכותרת "דו"ח המבקר: פוליטיקה של בזבוזים". מתי טוכפלד וגדעון אלון מדווחים על ממצאי המבקר יוסף שפירא, כולל בנוגע להוצאות עבור האירוע של הליכוד, אולם מרחיקים את ראש הממשלה ככל הניתן. תצלומו לא מופיע, שמו לא מוזכר. הידיעה עצמה לא הצליחה להתברג לידיעון היומי ששולח העיתון למנויים המקוונים. הגרסה המקוונת של הידיעה, בחתימת גדעון אלון, מגוננת עוד יותר על ראש הממשלה. א. ברק רביד מדווח ב"הארץ" כי מדינת ישראל נמנעת מלגנות את רדיפת ההומואים באוגנדה מחשש כי מהלך כזה יפגע בנסיונות לגרש לאוגנדה מבקשי מקלט, כמו גם בשיתוף הפעולה הכלכלי והמודיעיני של ישראל עם המדינה האפריקאית. רביד מזכיר כי לאחרונה עבר באוגנדה חוק המטיל מאסר של 14 שנה למצדדים ביחסים הומוסקסואליים ומאסר עולם על "פעילות הומוסקסואלית חמורה", הגדרה שכוללת גם קיום יחסי מין בהסכמה בין שני גברים באופן קבוע. ארה"ב, נורבגיה, הולנד, דנמרק, אוסטריה ושבדיה מחו והודיעו על צעדים אופרטיביים נגד אוגנדה, מציין רביד. בתשובה לפנייתו הודיע משרד החוץ הישראלי: "ישראל רואה חשיבות בשמירה על זכויות המגדרים השונים בכל חברה ומדינה וסבורה כי אין מקום או הצדקה לחוקים מפלים, שפוגעים בזכויות הפרט". רביד מגדיר זאת "תגובה רפה, כללית ומתחמקת" ובהמשך מוסיף: "תגובת משרד החוץ מקוממת במיוחד לאור השימוש שעושה ראש הממשלה בנימין נתניהו בקהילת הלהט"ב בישראל לצורכי הסברה. כמעט בכל נאום בחו"ל או ראיון לתקשורת הבינלאומית נוהג נתניהו לתקוף בחריפות את המשטר האיראני על רדיפת הומוסקסואלים ותלייתם בככרות הערים". ב. "להפסיק לממן לפלסטינים חשמל בחינם", קוראת כותרת מכתב למערכת "מעריב", מאת אדוה נוה משערי-תקווה. נוה זועמת על כך שחברת החשמל, בהוראת ממשלת ישראל, נמנעת מלגבות את חובה של הרשות הפלסטינית, למעלה ממיליארד דולר. "אפשר לתאר כמה דירות נזקקים אפשר היה לבנות בכסף הזה", היא כותבת וקוראת לאזרחי ישראל (בעקבות קריאתו של ח"כ ניסן סלומינסקי) לפצוח במרד צרכנים. "חברת החשמל חושבת שחברי-הכנסת מטומטמים", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". לדבריו, "בזמן שחברי-הכנסת התקוטטו על החוב הערבי וניפקו לכלי התקשורת את מנת הבשר היומית מבית-הנבחרים, איש לא עסק בדיון שהתקיים באותה עת בדיוק במסגרת ועדת יוגב – שם דרשו חברת החשמל ועובדיה מהממשלה למחוק עבורם חוב של 6 מיליארד שקל, למחול להם על חריגות שכר ב-5 מיליארד שקל ו"לעצום עין" לנוכח חשבון הנאמנות הסודי, שלתוכו הזרימו בעשור האחרון שלא כחוק 2.1 מיליארד שקל מכספי הציבור הישראלי, בהפקדות חשאיות של 20 מיליון שקל מדי חודש – היישר מחשבונות החשמל ששילם הצרכן התמים". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי איש העסקים אלכסנדר לוין חזר בו מכוונתו לרכוש את מניותיו של יוסי מימן. במוסף "כלכליסט" מוחה שאול אמסטרדמסקי על העדר השקיפות של בתי-החולים בישראל. "בכל שנה מתים 4,000 ישראלים שלקו בזיהום בבית-חולים", נכתב בכותרת המשנה לטורו. "משרד הבריאות יודע את שיעורי הזיהומים בכל בית-חולים, אבל מסתיר את המידע הזה מהציבור". במדור הדעות של "הארץ" כותב ישראל הראל על "טראומת ברוך גולדשטיין", במלאות 20 שנה לטבח. בין היתר כותב הראל: "השנים שבאו מיד לאחר הטבח בחברון היו שנות אוסלו. אוטובוסים התפוצצו על נוסעיהם, באי בתי-קפה נרצחו, וגם באי דיסקוטקים, וזקנים נרצחו בשעה שקראו בהגדה של פסח. קריאות לנקמה עלו מכל עבר. אך המעשה של ברוך גולדשטיין, אף שהדם רתח, לא חזר עימו". נראה שהראל שכח את עדן נתן-זאדה, שלפני קרוב לעשור פתח באש באוטובוס מלא נוסעים בשפרעם, רצח ארבעה ופצע תשעה. בשבועון "טיים אאוט" שפורסם אתמול נכלל ראיון עם המשורר רועי חסן. בין היתר מתייחס חסן להופעת שירו "במדינת אשכנז" במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". "לשחק במגרש הלבן של הארץ זה להשתין להם על השטיח וללכת", הוא אומר. "מבחינת חשיפה, אין חשיפה יותר יפה מזו. לא חשיפה שלי, חשיפה שלהם – לחשוף אותם לזה".

"הארץ" מקדיש עמוד לעניים | "מעריב" מקדיש כמה עמודים לביקורת על ועדת הריכוזיות | "ישראל היום" מדווח על מבצעי קנייה

"ישראל היא אלופת העולם בשיעור עובדי הקבלן בה", לשון כותרת בראש עמ 18 של "הארץ". הדיווח, מאת גילי כהן, מסתמך על נתוני האגודה לזכויות האזרח ונפתח במידע שלפיו "בישראל מועסקים בין חמישה לעשרה אחוזים מכלל העובדים באמצעות קבלני משנה", לעומת 4.8% בבריטניה, 2.8% ביפן, 2.5% בצרפת ו-2% בארה"ב. "עובדי הקבלן", כך מוסבר, "שמרוויחים לרוב שכר מינימום בלבד, כורעים תחת הנטל ומשוללים ביטחון תעסוקתי. בהעדר אפשרות לתכנן לטווח הארוך הוצאות משמעותיות, כמו רכישת דירה למשל, רבים מהם הופכים למחוסרי דיור". אין הכוונה לדרי רחוב, מודגש. אנשים שמוציאים למעלה משליש ממשכורתם על דיור עלולים להפוך בקלות למחוסרי דיור ולמצוא את עצמם חיים אצל קרובי משפחה או חברים. בכתבה מובאים סיפוריהם של שניים, אלעד ברגמן ואסתר אוחנה. חייה של אוחנה, בת 61, השתנו לאחר שבעלה הפך לנכה. היא מתגוררת בבית-שאן, עובדת במפעל עוף-טוב תמורת שכר מינימום וחייבת עשרות אלפי שקלים. ברגמן, בן 24, הוא עובד קבלן חיפאי המועסק בשמירה תמורת שכר של 3,800 שקל לחודש. לאחר ששכר הדירה ששילם זינק מ-1,600 שקל ל-2,500 שקל, מצא עצמו ללא בית, גר אצל חברים, ואז "פלש לשטח אדמה באחד המושבים באזור חיפה, והקים שם בית. מניילון". "אני עובד כבר שבע שנים רצוף", הוא אומר. "עוד מתקופת הצבא. אבל בית אני לא יכול לא לשכור ולא לקנות. [...] אני לא מסכן. אף פעם לא הייתי מסכן. פשוט יש לי את המשכורת שלי, והיא לא מספיקה". באותו עמ 18 של "הארץ" מדווח עוז רוזנברג על הפגנה קטנה בדרישה לדיור ציבורי, שנערכה אמש מול ביתו של שר האוצר יובל שטייניץ במבשרת-ציון. "אחד ממובילי ההפגנה אמש הוא דרור מזרחי, אב לחמישה ממעלה-אדומים, שלמרות שהוא עובד בעבודה מסודרת בעיריית ירושלים, מצא את עצמו ללא קורת גג עם אשתו וילדיו", כותב רוזנברג. ב"מוספשבת" של "מעריב" כותב נדב איל על התוכנית החדשה של ראש הממשלה השמרן של בריטניה, דייוויד קמרון, לפתרון מצוקת הדיור במדינה – מעורבות ממשלתית עמוקה כדי להבטיח "דיור בר-השגה". במוסף "7 ימים", בין פרק מביוגרפיה של אריאל שרון שכתב בנו גלעד לראיון שערכה דנה ספקטור עם ציפי לבני, מתפרסם תחקיר של אמיר שואן על הפרטת שירותי שיקום האסירים בישראל. "מי שיכול לממן שיקום פרטי", כותב שואן, "זוכה לניכוי שליש מתקופת מאסרו, משתחרר מהכלא ומטופל היטב. ומי שידו אינה משגת – נשאר בכלא ומרצה את מלוא עונשו". אילן ליאור מוסיף באותו עמ 18 של "הארץ" דיווח שלפיו עיריית תל-אביב הגישה ביום שלישי השבוע צווי פינוי ליושבי המאהל בשכונת התקווה. לפי הדיווח, לפני כשבועיים הציעה העירייה לדרי האוהלים מענק כספי חד-פעמי של 10,000 שקל למשפחה או 6,300 שקל ליחיד תמורת התפנות מרצון. "עשיתי את החשבון", מצוטט נסים גומלי, שהסכים להתפנות תמורת הכסף. "זה יעזור לי לשלם את השכירות, לשלם חובות. הכסף שנותנים לי יעזור בדיוק לארבעה חודשים. ברגע שייגמר לי הכסף, אני אחזור עם אוהל חדש". "קבצנית, זה מה שאני", מצוטטת הסופרת אורלי קסטל-בלום בשער מוסף "סופשבוע" של "מעריב". ראיון שערך עימה שי גולדן תופס, נוסף לשער המוסף, את כל התוכן המערכתי שבעמודים 30-16. "מיליון וחצי שקלים הם מה שנותר לקסטל-בלום לאחר שמכרה את הדירה שלה במעוז-אביב", כותב גולדן. כותרת המשנה לכתבה מודיעה כי "לאורלי קסטל-בלום נותרו שבע שנים לחיות, כך לפי חשבון הבנק שלה". בתשובה לשאלה "על מה הלך כל הכסף?", עונה הסופרת: "הלך על לחיות". "אבל מה התוכניות הלאה?", שואל גולדן. "הרי יש לך סכום כסף שיספיק לתת לך חיים בישראל לשלוש-ארבע שנים, לא יותר". לפי חישובה, כאמור, מיליון וחצי שקל יספיקו לה לשבע שנים. לאחר מכירת ביתה לכיסוי חובותיה חיה הסופרת בדירה שעולה 7,500 שקל לחודש. כשהיא נשאלת מדוע בחרה בדירה יקרה כל-כך עונה קסטל-בלום: "יש פה מלא דברים לבהות בהם בכלל, בתור פרזיט, והכתיבה נפתחה פה. הייתי חסומה במעוז-אביב, בשיכונים". "דו"ח העוני שפורסם לפני ימים ספורים עבר הפעם בקול דממה דקה. אמנם היו פה ושם איזו ידיעה או דיווח קצרצר, אבל זה הכל; שום רעש ושום מהומה. האם זה אומר שבעיית העוני כבר נפתרה?", תוהה נחמיה שטרסלר ב"הארץ". "ברור שלא. השקט התקשורתי נובע מאכזבה גדולה שהדו"ח הביא בכנפיו. [...] הוא קבע שתחולת העוני ירדה, ולכן התקשורת העבירה אותו לעמודים האחוריים. המוסד לביטוח לאומי כתב שבעקבות היציאה מהמיתון ב-2010, רמת החיים עלתה, האבטלה ירדה, והעוני גם הוא קטן". "הנתונים מלמדים שתחולת העוני ירדה מ-20.5% ב-2009 ל-19.8% ב-2010. הדו"ח אף אומר שיש ירידה בתחולת העוני בקרב ילדים, יש שיפור ניכר בקרב קשישים, חל שיפור במצב המשפחות החד-הוריות, יש שיפור בתחולת העוני בקרב חרדים ומדד האי-שוויון (מדד גיני) השתפר אף הוא. [...] כל זה מוביל לסיבה המרכזית לרמת העוני הגבוהה בישראל: שיעור התעסוקה הנמוך בשתי קבוצות אוכלוסייה: גברים חרדים ונשים ערביות. [...] אם האוכלוסיות הללו ייצאו לשוק העבודה, המשק יצמח בקצב מהיר, רמת החיים של הציבור כולו תעלה, העוני יצטמצם והפערים בחברה יקטנו באופן חד. אבל גם אם כל זה יקרה (וזה חלום גדול), לא נדע על כך דבר. כי מה פתאום שהתקשורת תדווח על חדשות טובות". "השבוע פורסם דו"ח העוני, אבל נדמה שלא הרבה אנשים שמו לב לכך. ואיך אפשר להאשים אותנו? מי יכול לשים לב ל-1.8 מיליון עניים בישראל כשהראש טרוד בעניינים שברומו של עולם, כמו חוק לשון הרע, התמוטטות כלכלית באירופה והסדר החוב של יצחק תשובה?", כותב דרור פויר ב"גלובס". "[...] וחבל, כי דו"ח העוני השנה סיפק כמה רגעים קומיים, כמו ההתגאות של הממשלה בירידה כמעט בלתי נראית וללא ספק בלתי מורגשת בממדי העוני, ירידה שלא נבעה, חלילה, מצמצום אמיתי במספר העניים, אלא פשוט בשינוי מיקומו של קו העוני. "[...] הרבה יותר קל להתעסק בתיקון לחוק לשון הרע. שם הרבה יותר קל להיות צודק, שם הרבה יותר קל להיות אביר, משני הצדדים של המתרס הפוליטי. אחרי הכל, שם מדובר בגורל הדמוקרטיה, בחופש הביטוי, באידיאלים נאצלים. [...] אשמה גם התקשורת, שלא טרחה לשפוך ולו עשירית מהמלים ששפכה על התיקון לחוק לשון הרע על דו"ח העוני. זה חוק רע, אין ספק, אבל יש דברים רעים יותר: אחד מהם, ככה בשליפה, זה ילד אחד עני מתוך שלושה". אם מעמידים את נקודות המבט ההפוכות של שטרסלר ופויר למבחן, יוצא ששניהם צודקים (חוץ משטרסלר, כמובן). אף עיתון לא מקדיש הבוקר כותרת ראשית או כתבה מרכזית באחד המוספים לדו"ח העוני שפורסם השבוע. לא לבשורה הגדולה שהביא עימו על כך שתחולת העוני בישראל ירדה ב-0.7% (בשנה אחת!), ולא לקביעה העגומה כי בישראל כל ילד שלישי עני. ב"הארץ" מוקדש, כאמור לעיל, עמוד אחד בקונטרס החדשות לבעיות הנוגעות לכמה עשרות אחוזים מהאוכלוסייה. בעיתונים האחרים גם זה אין. "העלאת המסים נועדה לממן 29 שרי ממשלה", לשון הכותרת לראיון שערך יהודה שרוני עם אהרון פוגל, יו"ר מגדל ומנכ"ל האוצר לשעבר, עבור "עסקים", מוסף "מעריב". "כיו"ר חברת הביטוח הגדולה בישראל", שואל אותו שרוני, "אינך מרגיש שפעילות ענף הביטוח היא אחת הסיבות למחאה ולך יש חלק בזה?". התשובה: "תפקידה של מגדל הוא להגדיל את רווחיה תוך הוגנות ושירות מיטבי ללקוח". כשפוגל נשאל על מסקנות ועדת טרכטנברג, הוא נזעק. "אנחנו עומדים לשלם מס שולי של 67%", הוא אומר בגוף נוכחים-רבים, כנציג העשירים מאוד. הוא היה מעדיף "להוריד את המס השולי המרבי ובכלל זה את תשלומי הביטוח-הלאומי והמע"מ אל מתחת ל-50%. יש לקיים את הכלל שלפיו רוב עמלו של אדם בידו, ורק אז תתאפשר אכיפה יעילה ואפשרות להחמיר בענישה של מעלימי מס". גם על מסקנות הביניים של ועדת הריכוזיות יש לפוגל ביקורת. "ריכוזיות שמונעת תחרות מחייבת טיפול מיד", הוא אומר, "אבל זו שהתמקדה בה הוועדה היתה תקשורתית. היא הלכה בעקבות התקשורת, אשר מונעת משיקולי רייטינג, ומיקדה את העניין באנשים מסוימים שתמונותיהם פורסמו וניתן היה לצלוב אותם גם על לא עוול בכפם, כי זה פופוליסטי מאוד לצלוב עשיר מוכר לציבור". "המדינה התעשרה על חשבון האזרחים", לשון כותרת נוספת לראיון המתפרסם במוסף "עסקים", הפעם ראיון שערכה נורית קדוש עם איש העסקים אייל פישמן (סליו, טויס-אר-אס, זר-פור-יו, בסט-ביי, ביג-בוקס, הום-סנדר, איי.די דיזיין, ביתילי), בנו של איש העסקים אליעזר פישמן (בין היתר: נדל"ן, "גלובס"). הציטוט המלא, שמופיע גם על שער המוסף, מוסיף ל"אזרחים" גם את "החברות הציבוריות הפועלות בה". על ועדת הריכוזיות אומר פישמן הבן כך: "אני לא קונה את הסיפור הזה. היה מסע לחצים תקשורתי של עיתון שמסמן מטרות, עובד לפיהן ומציג דעה אחת בלבד. כיוונו את זה לאנשים מסוימים, הכי ידועים, ואז סימנו את הקו כדי שהם ייפלו [...] ההחלטות שהתקבלו היו קשורות ללחצים כאלה ואחרים שסימנו את נוחי דנקנר ויצחק תשובה". לא כתוב כי אותו דנקנר, מהנפגעים העיקריים של מסקנות הוועדה, הוא הבעלים של "מעריב". טוב שיש גם עיתוני כלכלה אחרים. במוסף "כלכליסט" האחרון התפרסמה כתבה מאת עמיר קורץ על אריה בבצוק, יועץ מרכזי לוועדה. מהכתבה עולה דמות של מקצוען לעילא שמותקף כעת על-ידי רבים רק משום שעמד על עקרונותיו. הערת אגב: קורא העיתונים נתקל בשבועות ובחודשים האחרונים בשתי אסכולות המבקשות לגייס למחנה שלהן את "הציבור הרחב", או אם לדייק, את ציבור קוראי עיתונים ובעיקר את ציבור קוראי עיתוני הכלכלה, בוודאי לא מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל. אסכולה אחת טוענת כי יישום מסקנות ועדת הריכוזיות/טרכטנברג יסייע ל"ציבור הרחב". אסכולה שנייה טוענת כי יישום מסקנות הוועדות יפגע ב"משק" ובסופו של דבר גם ב"ציבור הרחב". בדרך כלל, כשמאבק חריף מפלג את בעלי הדעה לשניים, זהו מאבק של אליטות. כל אחת נלחמת על האינטרסים שלה, תוך הפרחת הבטחות ומתן שיירים להמונים, בתקווה שיתמכו בה. לתקשורת המסחרית על גווניה חלק אינטגרלי בעידוד ויכוח הדמה, היא הרי חלק בלתי נפרד מהאליטה. כתבת השער של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת למיזם חדש של העיתון, בשיתוף בנק הפועלים: "משפחה בצמיחה". "נמאס לכם מהאוברדרפט הנצחי ומההוצאות הענקיות?", שואל העיתון, "זו ההזדמנות שלכם. ממון ובנק הפועלים מחפשים חמש משפחות שישתתפו בפרויקט משפחה בצמיחה, במהלכו ילמדו לנהל טוב יותר את התקציב המשפחתי וגם יזכו בהטבה כספית שווה במיוחד". המיזם הוא למעשה פרסומת לתוכנית חיסכון: ההטבה שיקבלו המשפחות שיסכימו לחשוף את חייהן לעיני כל היא מענק של הפקדה לתוכנית דן-חסכן בסך 1,000 שקל בכל חודש למשך שנתיים. בטור צד כותבת שושנה חן כיצד "גם אחרי מחאת הקוטג, אנחנו עדיין צרכנים גרועים". היא מזכירה את הנהירה אחר "חידושים", את "תרבות העדר", את הנטייה להסכים לתשלומים בכרטיסי אשראי וכיוצא בזה. לא נכתב, לדוגמה, על חלקם של הבנקים ב"תרבות החובות" שהשתלטה על רבים מאזרחי המדינה, על הפיתויים האדירים שהם מעמידים בפני הלקוחות ללוות כסף שלא יוכלו להחזיר, על הריבית הגבוהה שהם לוקחים על המינוס ועל הריבית האפסית שהם מעניקים על הפלוס. ב"ישראל היום", העיתון הקפיטליסטי ביותר בישראל, מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה במדור הכלכלה הקטן. "לא רק באמריקה: סייל יום שישי השחור – גם בישראל". אילן גטניו מדווח כי "ישראל הפכה השנה באמצעות האינטרנט לחלק בלתי נפרד מחגיגת הקניות האמריקאית של יום שישי השחור, החל היום, ונחשב כיום שיא של הצרכנות בארה"ב, עם הנחות מפליגות ומבצעים מיוחדים". בהמשך הידיעה מידע על כמה מבצעי מכירות. חג שמח. "אבו-מאזן וחמאס: החיבוק", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אני מחמיר עם מי שפוגע בנשים", מצטט יורי ילון את נשיא המדינה שמעון פרס בכותרת הראשית של "ישראל היום". "מבקר המדינה בודק את תספורת האג"ח של תשובה", מדווח בן כספית ב"מעריב". "הצבא המצרי מתגבר כוחות במעוזי השלטון לקראת הפגנת המיליון", מדווח אנשיל פפר ב"הארץ". לפי דיווחו של פפר, שליח "הארץ" לקהיר, "המפגינים מוחים על החלטת ראשי הצבא לקיים בשבוע הבא בחירות לפרלמנט מבלי להתחייב על העברת השלטון לגורמים אזרחיים". כזכור, תנועת האחים-המוסלמים צפויה לנחול ניצחון בבחירות לפרלמנט המצרי. זו אולי הסיבה לכך ש"רבים מהמפגינים מאשימים את תנועת האחים-המוסלמים בשיתוף פעולה עם הצבא נגד המחאה. התנועה לא תומכת בהפגנות השבוע, ובין הרבבות בכיכר נראו יחסית מעט אסלאמיסטים. חלק מאלה שבאו היו בכלל סלפיסטים, שלא תומכים באחים-המוסלמים, וגם חברי האחים-המוסלמים שכן באו אמרו שעשו זאת כאקט פרטי של הזדהות". בשער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" תצלום של שליח העיתון בקהיר, בועז ביסמוט, עומד לצד כמה אזרחים מצרים באחד מרחובות קהיר ("בלב המהפכה"). את הכתבה עצמה מלווים עוד שלושה(!) תצלומים של ביסמוט – הראשון כשהוא מביט למצלמה ומאחוריו דגלי מצרים, השני כשהוא מביט למצלמה ואוחז בדגל מצרים, והשלישי כשהוא סתם עומד, מביט למצלמה. בעוד פפר כותב על שיתוף פעולה של האחים-המוסלמים עם הצבא נגד המחאה, ביסמוט מתאר משחק כפול של התנועה: ניסיון להדיח את הצבא ואז שיתוף פעולה עימו ("האחים-המוסלמים שיחקו גם בתפקיד המהפכן הצעיר וגם את המבוגר האחראי"). הביטוי "המבוגר האחראי" מופיע ביחס לתנועת האחים-המוסלמים גם ברשימתו של אבי יששכרוף ב"הארץ", והוא נסב על איחוד האינטרסים בינם ובין המועצה הצבאית העליונה: "האחים צריכים שתישאר להם מצרים כדי להשפיע על המתרחש בה, והמועצה רוצה למנוע את התפוררות החוק והסדר והשתלטות של כנופיות על רחובות קהיר". "התרחיש הסביר הוא שהבחירות אכן יתקיימו במועדן והצבא ימשיך לנהל את ענייני המדינה עד הבחירות לנשיאות", כותב צבי בראל ב"הארץ". "ואולם, הבחירות ביום שני הן רק הצעד הראשון, והן מעלות כמה שאלות וחששות: האם שיעור המצביעים יעניק לתוצאות הסיבוב הראשון לגיטימיות ציבורית? מה יקרה אם תנועה או מפלגה יקבלו פחות קולות ממה ששאפו לקבל? האם יטענו נגד טוהר הבחירות? מה יקרה אם יתברר שהאחים-המוסלמים מקבלים פחות או יותר, באופן משמעותי, מציפיותיהם, שעומדות כעת על קבלת 30%-35% מהקולות? וכל זאת עוד בטרם הוכרעה שאלת ניסוח החוקה. לאביב המצרי ממתין בינתיים חורף קשה ומסוכן". דרור אידר, קלמן ליבסקינד וגיא מרוז מבקרים את הצביעות של אנשי התקשורת שהתכנסו ביום ראשון האחרון ל"כנס חירום" לנוכח התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. מתי גולן מסביר מדוע התיקון לחוק חיוני. "יש דברים שנשארו עדיין בגדר תעלומה", אומר איתן להמן, פרקליטה לשעבר של ענת קם (ובעל טור לשעבר ב"העין השביעית"), בראיון לחן שליטא שמתפרסם במוסף "G" של "גלובס". כך, למשל, "עד היום, המדינה שומרת על חיסיון לגבי האופן שבו הגיעו לקם". בהמשך הוא מוסיף: "העליון כבר אישר בפנינו, אחרי שהגשנו בקשה לגילוי חומר הראיות, שפריצת הדרך בחקירה היתה אחרי שבלאו מסר 51 מסמכים (שנה אחר-כך העביר את היתר). ועדיין, הוא מסר את המסמכים בספטמבר, וקם נחקרה בדצמבר. מה קרה בשלושת החודשים האלה? התובעת עו"ד הדס פורר-גפני חשפה לראשונה, במסגרת הטיעונים לעונש, שהם חיכו שבלאו ייצא מהארץ כדי לחקור את קם". על פסק הדין במשפט גלט-ברקוביץ נגד "הארץ" אומר להמן: "פסק הדין הזה נראה כניצחון להארץ, אבל הוא בעצם הפסד לעיתונות; משום שהמקור סומך על העיתון שיגן עליו, גם אם הוא לא אומר את זה במפורש, ואם בית-המשפט מסיר מהעיתונאי את האחריות הזו, יהיו פחות הדלפות". לגבי האופן שבו סיקר "הארץ" את פרשת קם-בלאו אומר להמן: "לא התפרסם שם שום דבר שיכול היה לרמז שלהארץ יש אחריות לעניין הזה, ואני לא בטוח אם מי שהיה רוצה לפרסם מאמר כזה היה יכול למצוא שם במה". על השאלה "אתה יודע מי ניסה?" הוא משיב: "כן, אבל הבטחתי לא לספר. לזכותו של הארץ ייאמר שהפרסום לא היה מתלהם כמו במקומות אחרים. ובכל מקרה, לא זה מה שהשפיע על התוצאה". יוסי ורטר כותב בהרחבה במוסף "השבוע" של "הארץ" על נסיונו של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, להשתלט על התקשורת במדינה. באשר לניסיון האחרון להכפיף את הטלוויזיה החינוכית לרשות השידור כותב ורטר: "מה יש לו [לנתניהו] מהחינוכית? התשובה מצויה ברצועת השידור של חמש וחצי אחר הצהריים, בין יום א ליום ד. אז משודרת התוכנית עושים סדר, בהנחיית העיתונאים בן כספית וגל גבאי, לסירוגין. את התוכנית הזאת, ובעיקר את השדרן שמגיש אותה פעמיים בשבוע, בעל טור במעריב שצולף בבני הזוג על בסיס כמעט שבועי, מעוניין נתניהו, ואולי לא רק הוא, להעיף מן המרקע, ויפה שעה אחת קודם. הבעיה אינה בעיה כספית, כפי שטוענים אנשי נתניהו. הבעיה היא בן כספית". כספית עצמו מתייחס בטורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב" לניסיון של נתניהו להשתלט על החינוכית וכותב: "נדמה לי שזה סיפור שמצריך טיפול של מבקר המדינה". במוסף המקביל ב"ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע: "יסלחו לי עמיתי הנכבדים ושאר שוחרי הדמוקרטיה, אבל במקרה של החינוכית נתניהו צודק במאה אחוז; אין בה תועלת". ברנע מכנה אותה "פיל לבן" שעולה 83 מיליון שקל. טורו של כספית מסתיים בשורות הבאות: "בשבוע שעבר כתבתי על קול-ישראל שמיהר לצטט פרסום של אתר אינטרנט [NEWS1 של יואב יצחק] שעובד בשירות לשכת ראש הממשלה. הובהר לי שאין קשר בין האתר ללשכה וכי האתר פירסם את הידיעה הראשונית על בסיס מקורותיו שלו". בעמ 8 של "הארץ" מתפרסמת הבוקר "החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות" בעניין תלונת יו"ר מועצת-יש"ע, דני דיין, בעקבות הפרסום בעיתון על דברים שאמר לדיפלומט אמריקאי והופיעו במסמך שהודלף לוויקיליקס. לפי ההחלטה, "הארץ" לא ביקש תגובה ואף פירסם כותרת משנה שלא שיקפה את הנאמר במסמך המודלף. "מערכת עיתון הארץ מתנצלת בפני מר דני דיין על שתי ההפרות האמורות של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות", נכתב. על-פי פרסומים, ההודעה היתה אמורה להתפרסם באחד משלושת העמודים הראשונים, ולא בעמ 8. עיתונים אחרים מסרבים לפרסם החלטות של בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. "רכוש נטוש בידי נאמן", כך מגדיר בראיון ל"מעריב" אייל פישמן את מניות משפחתו ב"ידיעות אחרונות".

חיים צורי יואשם בשורה של עבירות חמורות בשתי פרשות שונות. באחת מהן הוא יואשם בכך שניסה לשחד תושב כדי שירגל עבורו בשורות האופוזיציה. בשנייה הוא יואשם באיסוף מידע פרטי על תושבי העיר - החל מטלפונים וכתובות ועד התבטאויות נגד ראש העיר ברשתות החברתיות • יו"ר תנועת האופוזיציה בעיר: אחרי 6 קדנציות בשלטון - קשה היה לצפות לפחות מהשחתה וסיאוב

כמעט שנתיים עברו מאז המליצה המשטרה להעמיד לדין את ראש העיר קריית מוצקים חיים צורי, על שורה של עבירות שוחד, מרמה ופגיעה בפרטיות. אתמול (שני) החליטו לבסוף בפרקליטות על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע. צורי מואשם שבנה מאגר מידע על תושבי העיר בניגוד לחוק וניסה לשחד את תושב העיר כדי שירגל עבורו בתוך תנועה שהתנגדה לו. ולמרות כל זאת – צורי ממשיך כרגיל. בעבר חשפנו ב"שקוף" שורה של התנהלויות בעייתיות של ראש העיר שמכהן כבר עשרות שנים. על פי החשד, במשך שנים מימן צורי שירות של בניית מאגר מידע חדש עבור סיעתו "מוצקינטו", על יסוד בסיס הנתונים של העירייה, מכספי העירייה, תוך שימוש במצגי שווא כלפי הגזברית והיועץ המשפטי של העירייה. ומה זה אומר בפועל? על פי התחקיר של יוסי מזרחי שהוביל לפתיחת החקירה, מדובר היה על מאגר מידע נרחב שכלל כתובות, שמות, מספרי טלפון ואפילו סיווג את התושבים על פי תמיכתם בראש העיר הנצחי. חלק מהמידע כלל גם קשרים משפחתיים של תושבים והתבטאויות שלהם ברשתות החברתיות. ראש העיר הוקלט מדבר על מאגר הנתונים הזה וכיצד הוא מתכנן להשתמש בו בקמפיין הבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018. בפרשה השנייה יואשם צורי בעבירת שוחד. על פי החשד, בשנת 2017 הוא שידל תושב שכתב באופן ביקורתי כלפיו לחדול מהפרסומים בתמורה לסידור עבודה לו ולאשתו. אותו תושב היה פעיל בתנועת האופוזיציה "רוח חדשה במוצקין", שבראשה עמד ציקי אבישר. עוד התבקש התושב להעביר מידע מתוך הנעשה בפגישות הפעילים של התנועה. התושב אכן נענה לצורי וריגל למענו אחר סיעתו של אבישר. "חיים צורי עשה ותרם למוצקין בשנותיו הראשונות כראש עירייה", אמר אבישר אחרי הודעת הפרקליטות. "שורש הבעיה היה ונותר ריבוי קדנציות. אחרי 6 קדנציות רצופות בשלטון קשה לצפות לתוצאה אחרת מאשר השחתה וסיאוב". מעבר לחשדות הקשים נגד צורי מצאנו בשנים האחרונות ב"שקוף" התנהלות בעייתית של ראש העיר, בלשון המעטה. בין היתר גילינו כיצד הוא מעודד אלימות מילולית נגד סיעת האופוזיציה במועצה, ואיך בדיון בבית המשפט העיד שניסה למצוא דרך לשחד את העיתונאי מוטי גילת. וזה לא הכול: בספטמבר האחרון פרסמנו שצורי מינה לתפקיד סגן ראש העיר אדם שהתמודד בכלל בבחירות בעיר רמלה, במהלך שהרים לא מעט גבות. על פי טענות האופוזיציה, הכל היה מהלך מתוכנן שנועד להציב ממלא מקום נוח לצורי במקרה שיידרש להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום. תחת ידו של צורי גם נותקה תחנה לניטור אוויר בעיר, למורת רוחו של המשרד להגנת הסביבה, וכדי להסתיר מידע מהתושבים. נוסף על כך, צורי סירב בעבר למסור את יומנו במענה לבקשת חופש מידע. קיבלנו בשנים האחרונות אין ספור פניות על התנהלות בעייתית של ראשי ערים ועל חלק גדול מהם גם כתבנו. טרם נתקלנו בתופעה כמו צורי, שנראה שהאינטרס האישי שלו לא חופף לאינטרס התושבים. אם יוגש לבסוף כתב אישום נגד צורי הוא יאלץ לפרוש מתפקידו אבל גם אם לא, התנהלותו מצביעה על כך שכבר היום הוא לא כשיר לתפקיד.

פרשת שחיתות שנחשפה ב-1974 בשבועון "העולם הזה" על-ידי העיתונאי יגאל לביב. בעקבות החשיפה נפתחה חקירה נגד שר השיכון אברהם עופר, שנחשד בלקיחת שוחד והתאבד בעיצומה של החקירה. הפרשה, יחד עם פרשות אחרות שנחשפו באותה תקופה, היתה נקודת ציון בסוגיית השקיפות השלטונית במדינת ישראל וסמן למהפך השלטוני שהתחולל שלוש שנים אחריה, ב-1977

פרשת שחיתות שנחשפה ב-1974 בשבועון "העולם הזה" על-ידי העיתונאי יגאל לביב. פרשת עופר היתה אחת בשרשרת פרשות שחיתות שנחשפו באותן שנים, ובהן היו מעורבים פוליטיקאים ועסקנים ממפלגת השלטון המערך (שנקראה קודם לכן מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה). חשיפת השחיתויות, ביניהן פרשות ידלין, עופר, צור ו"חשבון הדולרים" (ולפניהן פרשת "נתיבי נפט"), היתה גורם משמעותי למהפך השלטוני בבחירות 1977, עת לראשונה בתולדות המדינה ניצחה מפלגת האופוזיציה הליכוד (שנקראה קודם לכן גח"ל וחירות). אברהם עופר היה שר השיכון מטעם מפלגת מפא"י, ולפני כן מנכ"ל חברת שיכון-עובדים ההסתדרותית. לאחר החשיפה העיתונאית על אודות שוחד שכביכול לקח, הכריז היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, על פתיחת חקירה נגדו. בדצמבר 1976 קרא חבר-הכנסת מן האופוזיציה אהוד אולמרט, בנאום בכנסת, למצות את החקירה המשטרתית. בינואר 1977 התאבד עופר. החקירות בנושא השחיתות השלטונית שנערכו בעקבות החשיפות נזקפות לזכותם של היועצים המשפטיים לממשלה מאיר שמגר ואחריו ברק. הפרשות הללו הן ציון דרך גם מבחינה עיתונאית, מאחר שעד לאותה תקופה נמנעה העיתונות מלעסוק בהיבטים של שחיתות במוסדות השלטון. ב-1997 פירסם אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", מאמר ב"מעריב" וטען כי יעקב לוינסון הוא זה שהדליף את המידע נגד עופר. יגאל לביב הכחיש את הדברים. לוינסון היה בכיר בהסתדרות, שנאשם גם הוא בשחיתות והתאבד. "ראיתי אותם", דן מרגלית, הוצאת זמורה-ביתן, 1997

התקשורת והמשטרה מפעילות לחץ משותף על חשודים בכירים | "ידיעות אחרונות" מזדעזע ממריחואנה יותר מאשר ממות פלסטינים | ו"הארץ" מסביר איך מפיקים מסקלין

"צעדיה אטיים, הססניים. מבטה החושש נתקל בשלושה גברים העומדים בקצה השרוול. ודאי תהתה לעצמה אם מדובר בבלשי משטרה. אלה היו רק עובדים של השדה וגם עיתונאי", במלים אלה מתאר הבוקר כתב "מעריב" אבי אשכנזי את הרגעים שבהם יצאה שולה זקן, אשת אמונו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מהמטוס שהביא אותה לישראל. "זקן הספיקה לצעוד עוד כמה עשרות מטרים", ממשיך אשכנזי, העיתונאי היחיד שתיעד מקרוב את רגע מעצרה של זקן. "ליד הדלפק של חב"ד המתינו לה שני בלשים, ואז הבלשית, שהלכה אחריה, נתנה את האות. מהרחבה הסמוכה יצא רב-פקד אבי פרץ, קצין הבילוש של יאח"ה. הוא הציג תעודת שוטר ואמר לזקן: משטרה. את עצורה ומתבקשת להתלוות אלי". "אני חושבת שיש שימוש מופרז במעצר ככלי חקירתי במדינת ישראל", אומרת ל"הארץ" ענבל רובינשטיין, הסניגורית הציבורית הארצית. בראיון [מרב מיכאלי] מתייחסת רובינשטיין לחקירות של חשודים הזוכים להגנת הסניגוריה הציבורית, אך גם לאלה ששוכרים את טובי הפרקליטים בשוק, כמו החשודים בפרשת הולילנד. בהקשרה של פרשה זו אומרת רובינשטיין כי "שימוש במעצר פה לא נראה בעיני הכרחי ואפילו יש בו טעם לפגם. ככה זה מתפרש בעיני, כסוג של לחץ על אנשים, לא יודעת, להיות עדי מדינה, לספר דברים שהם אולי לא מספרים... נראה לא טוב". לדעה זו שותף משה גורלי, הפרשן המשפטי של "כלכליסט", המפרסם הבוקר טור תחת הכותרת "משטרה או משטר?" וקובל על שהמשטרה יוצרת "מצג תקשורתי של הצלחה כדי להבהיל ולרתום עדי מדינה פוטנציאליים". המצג התקשורתי אכן מרשים; כל הכותרות הראשיות הבוקר, מאלה של "ישראל היום" ועד לאלה של "ידיעות אחרונות", מוקדשות למעצרה של זקן. בכל הכותרות מדווח על החשד (גם אם ב"ישראל היום" התיבה חשד מופיעה בכותרת הגג בגופן קטן) שזקן העבירה כספי שוחד לאולמרט. לזכותם של כלי התקשורת יש לומר כי את המצג התקשורתי האחיד חוללה מציאות שלא ניתן להתעלם ממנה – שינוי ביחסם של גורמי החקירה לפרשיות המערבות את צמרת השלטון. יובל יועז, הפרשן המשפטי של "גלובס", רואה בחקירת פרשת הולילנד נקודת מפנה (לחובבי משחקי המלים: קו פרשת מים). "חקירת הפרשה מעידה על שינוי אסטרטגי בחקירות הון-שלטון במשטרה", כתב יועז בגליון "גלובס" שחולק אתמול למנויים. "לא עוד זניחת החשדות המשניים לטובת התמקדות בפרשייה המרכזית [...] אלא הסתערות בכל החזיתות, על כל הפרשות הנחשפות במקביל". לדעת יועז, "אפשר שזו טביעת אצבעו של ניצב יואב סגלוביץ, שהחליף בראשות אגף החקירות את יוחנן דנינו". הסניגורית הציבורית, בראיון ל"הארץ", מדגישה את השינוי שחל ביחס לחשודים הבכירים. "בעבר, עד התקופה ממש אחרונה, היתה אבחנה בולטת שהצווארון לבן לאו דווקא נעצרו, הם ניהלו את החקירות שלהם בתנאים הרבה יותר טובים מכולם – ייעוץ משפטי צמוד, חזרו הביתה לישון, לא דחפו אותם לתא מעצר עם שותפים", היא אומרת. "בזמן האחרון אני רואה שיש שימוש במעצר כשיטת חקירה גם לחשודים האלה. זה די מהפכני". תנאי המעצר של זקן זוכים לידיעה נפרדת ובולטת [מאיר תורגמן] בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, "שולה זקן קיבלה אמש תיק ובו כלי רחצה, מגבת ולבנים להחלפה". בהמשך מצוין כי "את הלילה הראשון עשתה זקן לבדה בתא הנתון בפיקוח, והבוקר בשעה שש היא נדרשה לעמוד עם שאר העצורות לספירה הראשונה של היום". ב"מעריב" ידיעה מפורטת עוד יותר תחת הכותרת "לילה ראשון בנווה-תרצה" [אבי אשכנזי ומיה בנגל]. על-פי ידיעה אחרת של אשכנזי ב"מעריב", "החוקרים לא הסתירו את שאיפתם כי העייפות הרבה [לאחר טיסה בת 13 שעות] תגרום לזקן להישבר בחקירה ולמסור עדות מפלילה כלפי הבוס שלה לשעבר". אשכנזי, אגב, מספק פחות או יותר בכוחות עצמו את כל התוכן החדשותי בעיתון עד עמ 8. כאמור לעיל, הוא העיתונאי היחיד שמדווח על רגעי המעצר של זקן, וגם תצלומיו של רגע המעצר בלעדיים. "מעריב" אינו יוצא מגדרו כדי להבליט זאת. העיתון מסתפק במסגרת קטנה על השער ובה התצלום הבלעדי מרגע המעצר. התיעוד המורחב נדחק לכפולה השלישית. מכל מקום, נראה שבינתיים זקן לא נשברה בחקירתה. בכל העיתונים מדווח כי היא חורגת ממנהגה ועונה לשאלות החוקרים, אך בתשובותיה היא מכחישה כל קשר לשוחד או תיווך דמי שוחד ואינה מתנדבת להפוך לעדת מדינה. "סביר להניח כי זקן לא תבחר להיות עדת מדינה", מעריך דן מרגלית, המבקר החריף ביותר של אולמרט וזקן, במאמר המתפרסם הבוקר ב"ישראל היום" ומתבונן אל עבר היעד הבא. כותרת המאמר: "ועכשיו – אולמרט". ב"ידיעות אחרונות" נושאת ידיעה מאת טובה צימוקי את הכותרת "אולמרט מעריך: בקרוב אחקר", אף כי בידיעה עצמה אין ציטוט כזה. במקום זאת, הידיעה מציעה את הגרסה שעתיד למסור אולמרט לחוקרים ברגע שייעצר וייחקר על החשדות לקבלת שוחד: "אם מישהו היה מציע לו שוחד, או דמוי שוחד, הוא היה נזרק מיד מלשכתי". במדורו "ביקורת גבולות", שבחלק ב של "הארץ", כותב הפעם עקיבא אלדר על אבנורמליה המתקיימת בשולי הכיבוש הישראלי: קצינים בצה"ל, הריבון בשטחים האמון על אכיפת החוק, חיים בהתנחלויות בלתי חוקיות. "כיצד קצין בשירות קבע, שמפר חוק ומתעלם מצו בית-משפט, יכול לשמש מופת לחייליו", תוהה אלדר. "איך טוראי צריך להתייחס להוראה של רב-סרן, שקבע את ביתו במאחז לא חוקי, לפנות מאחז לא חוקי? ומה מצפים שחייל שפלש לקרקע פרטית יעשה אם מפקדו, שהוא בעצמו פולש, יורה לו לפנות את ביתו?". דובר צה"ל משיב לשאלותיו בקביעה כי "למיטב ידיעתנו, לא קיימת מדיניות כללית לגבי עובדי מדינה, לרבות אנשי צבא, המתגוררים במאחזים". הרקע לתהיות אלדר הוא הבקשה לדחות את הרס ביתם של בני משפחת אלירז פרץ, שנהרג בעת פעילות מבצעית ברצועת עזה, ובני משפחת רועי קליין, שנהרג במלחמת לבנון השנייה. השניים התגוררו במאחז הנחשב לבלתי חוקי. ייתכן כי התהיות של אלדר מיותרות, שכן בינתיים מסתמן פתרון לאי-ציות לחוק על-ידי נציגי החוק. מתי טוכפלד ועדנה אדטו מדווחים ב"ישראל היום" כי "רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק החליטו לפעול להכשרתם של המאחזים חרשה ושכונת היובל", שם מתגוררים בני משפחת פרץ וקליין (הכותרת בשער העיתון: "בתי הגיבורים לא ייהרסו"). ב"מעריב" מדווחים עמיחי אתאלי ומיה בנגל על מגמה נרחבת עוד יותר. "ראש הממשלה בנימין נתניהו רמז אמש כי ייתכן שהמדינה תבצע מהלך משמעותי של הלבנה לכמה עשרות מאחזים בלתי חוקיים שהוקמו ביהודה ושומרון", נכתב בדיווחם. בתחתית שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הכותרת "לוחמי חטיבת כפיר נעצרו עם סמים". הידיעה בעמ 8 [יוסי יהושוע] מדווחת על מעצר של שמונה לוחמים המשרתים בגדוד נחשון בחשד כי השתמשו בסמים "במהלך הפעילות המבצעית בגזרת שומרון, וכן במהלך חופשות בבית". לא מצוין באלה סמים מדובר, אך בצד העמוד מודפס איור של עלה מריחואנה. בפסקה הרביעית של הידיעה מופיע מידע אחר על הנעשה בחטיבה. "אתמול התברר", כך נכתב, "כי הרמטכ"ל גבי אשכנזי הורה לנקוט צעדים נגד גדוד נחשון בשל אירועים מבצעיים שהסתיימו במותם של ארבעה פלסטינים". על-פי בדיקת הצבא, מוזכר, לפחות כמה ממקרי המוות של הפלסטינים היו מיותרים. ה"אירועים המבצעיים" מלפני כחודש, שהסתיימו במותם של ארבעת הפלסטינים, לא קיבלו ב"ידיעות אחרונות" יחס מחמיר עם החיילים, כמו השימוש שעשו הלוחמים בסמים אסורים על-פי חוק. ההייררכיה של "ידיעות אחרונות" שאובה ישירות מהיחס של הצבא למעשים השונים. החשודים בשימוש בסמים, כך מדווח, נעצרו אתמול ויובאו היום להארכת מעצר. בכיר בצה"ל מצוטט בידיעה כמי שאומר שמג"ד נחשון מוכן "לטפל בנחישות בתופעה". מתעורר הרושם שהעצורים ייענשו בחומרה. לעומת זאת, הצעדים שננקטו בעקבות מוות (ככל הנראה מיותר) של ארבעה פלסטינים כוללים הערה פיקודית לסגן מפקד החטיבה המרחבית שומרון, מפקד הגדוד וסגן מפקד פלוגה, וכן הדחה של מפקד כיתה. בעיתון "הארץ" מדווח דן אבן על צעירים שחשו ברע לאחר שנטלו סם מסוג מסקלין, שהפיקו מקקטוסים. אף שמדובר באחד החומרים הוותיקים ביותר בתולדות שינוי התודעה של המין האנושי, כותרת הידיעה מכריזה על "סם הזיה חדש בישראל", וזאת משום שבמשרד הבריאות טוענים כי מעולם לא דווח להם על שימוש בסם. בידיעה עצמה, מידע על הנזקים שעלול לגרום השימוש בסם ("פגיעות פנימיות בלב, המוח ומערכת השרירים, לרבות פגיעות קטלניות") ומידע רב עוד יותר על דרכי הפקתו. אין מידע על החוויות שחווים מי שנוטלים את הסם. כשירות נוסף לציבור המעוניין לדעת בדיוק מה אל לו לעשות אם ברצונו להימנע מצריכת סם ההזיה, מצורפים לדיווח תצלומים של שלושת סוגי הקקטוסים שמהם ניתן להפיק מסקלין. בכל העיתונים מופיע דיווח על הריגתו של בכיר חמאס אחמד סוויטי, אתמול ליד חברון. לפני שש שנים בדיוק השתתף סוויטי בהריגתו של לוחם מג"ב יניב משיח. ב"ישראל היום" מראיין יהודה שלזינגר את אביו של יניב, ראובן. "בשמונה וחצי בבוקר התקשר אלי מפקד מג"ב להגיד לי שהמחבל שפגע בבן שלי נהרג", מספר האב השכול. "באותו רגע הרגשתי הקלה". על-פי מהדורת החדשות של ערוץ 2 ששודרה אתמול בערב, כשמפקד מג"ב התקשר, ראובן משיח לא היה לבד בביתו. כתב המהדורה ניר דבורי תיעד בזמן אמת את האב מקבל את השיחה שבישרה על הרג האחראי למות בנו. כיצד ידע דבורי להגיע בשעת בוקר מוקדמת לביתו של האב השכול? דבורי לא גילה פרט זה לצופי מהדורת החדשות. ב"גלובס" התפרסמה אתמול כתבה מאת חגית ברונסקי על מחקר מדעי שנועד לפתח אמצעי שיווק אפקטיביים יותר. "בחורה צעירה, על ראשה מעין כובע ים עם עשרות חורים, כשבכל חור אלקטרודה המחוברת למחשב. שני עוזרים עמלים במרץ להדביק את האלקטרודות לראשה, ודוחפים לתוך החורים הקטנים שפופרות עם גל, להידוק הקשר שבין הראש למחשב", מתארת ברונסקי את המחקר שערך הנוירולוג סטיב סנדס, בשיתוף עם אבינועם ברוג מחברת מרקטווטש. מטרת הניסוי היא "לפצח את הקודים המפעילים את הצרכנים: מה הם אוהבים, למה הם מגיבים, מה מעורר בהם סלידה, התנגדות, מהו אותו משתנה מזוקק שיגרום להם להושיט יד אל המדף ולהכניס לעגלת הקניות דווקא את המוצר הזה ולא את המתחרה שלו". לדברי ברונסקי, "לשאלה האם סנדס לא חש אי-נוחות נוכח הפלישה המדוקדקת כל-כך למוחם של הצרכנים, באופן שמזכיר בצורה מטרידה קלאסיקות כמו 1984 או סרטי חלל עתידניים שבהם נעשות מניפולציות על אנשים, הוא עונה בנונשלנטיות שהמטרה של המכשיר היא בסך-הכל להקל על הצרכנים. "אנחנו משתמשים במכשיר כדי לדעת איך לענות בצורה הטובה ביותר על הצרכים של הצרכנים, וכך לייצר עבורם משהו שטוב להם. אם נוכל לדעת מה הם אוהבים, מה מעורר בהם תחושות חיוביות, נוכל לספק להם יותר מוצרים שיעוררו בהם את התחושות האלה, ולחסוך מהם מוצרים או פרסומות שמעוררים בהם דחייה. בסופו של דבר אנחנו רוצים לתת להם יותר ממה שהם אוהבים". ב"ישראל היום" ידיעה קצרה [דן לביא] בעקבות דיווח של כרמלה מנשה ברשת ב ולפיו סגן עורך "הארץ", אבי זילברברג, יצא ללונדון יחד עם פרקליטיו של אורי בלאו, מיבי מוזר וטל ליבליך, כדי לשמוע ממנו היכן מוחזקים המסמכים שקיבל מענת קם. על-פי הדיווח של מנשה, עו"ד מוזר העריך שהעברת המסמכים תתבצע בסוף השבוע או בתחילת השבוע הבא. חני יודל מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הרשות השנייה פתחה בהליך הפרה לכאורה נגד רדיו-ללא-הפסקה, בעקבות הביקורת הקשה שהטיח השדר גבי גזית בציבור החרדי. על-פי הדיווח, נשקלת נטילת זמן פרסום מהתחנה. גד פרץ מסכם ב"גלובס" את השנה הראשונה של משה כחלון בתפקיד שר התקשורת. "בסך-הכל", כותב פרץ, "כחלון עבר את השנה הראשונה לכהונתו עם ציון בסדר גמור. אבל נותרה השאלה האם תהיה לו האנרגיה להשלים כמה מהלכים אסטרטגיים גדולים שבהם בחר להתמקד".

עשרות הצעות חוק בנושאי תקשורת, עיתונות וחופש הביטוי ממתינות על שולחנה של הכנסת ה-19: סקירה

"שולחן הכנסת" הוא המושג המטפורי הרווח למקום שעליו מונחות הצעות חוק בישראל. השבוע, מעט יותר מחודש לאחר השבעתם של הנבחרים ועוד לפני שהתפזר העשן סביב הרכבת הממשלה, התפזר גם העשן מעל אותו שולחן מדומיין, עם פרסומן של ההצעות שנערמו עליו מאז פתיחת מושב הבכורה של הכנסת ה-19. מבין מאות ההצעות שהגישו הח"כים, עשרות מבקשות להטביע חותם על תחום התקשורת: על דמותה של העיתונות ועצמאותה, על מקורות הכנסותיה, על אופי והיקף הצנזורה השלטונית, על חופש הביטוי וחופש המידע. אם להצעות חוק היו פה וידיים, הן היו קמות לחיים ומתחילות להתקוטט ולקרוע זו את זו לגזרים, כאן ועכשיו על השולחן. ושהטובה ביותר תנצח. מי שיעיין בהצעות החוק לעומקן יגלה כי הן כמעט לעולם אינן מגבילות עצמן להסדרה אפרורית של שוק התקשורת המקומי והמכשולים הכלכליים והאתיים הכרוניים שטורדים את מנוחת שחקניו. התקשורת היא רק חלק מהתמונה; מאחוריה ומסביבה הולכת ומתבהרת סצינה תזזיתית של מאבק על שליטה בשיח כולו, כלומר בתודעתם של הנתינים. אלא שערפילית האבק שמייצר המאבק האמוציונלי הזה מסתירה לעתים קרובות חלל ריק. רבות מהצעות החוק הנסקרות כאן הוגשו בגרסה דומה או זהה בכנסת הקודמת, והונחו מחדש על שולחנה של הכנסת כעת, כדי שניתן יהיה להמשיך בקידומן. רובן הוגשו כהצעות חוק פרטיות על-ידי ח"כים מהאופוזיציה, והללו, מעצם היותם מיעוט, יתקשו להעבירן ללא תמיכת הממשלה, שמטבע הדברים מוענקת בקמצנות. נתונים סטטיסטיים שנאספו על ביצועיהן של כנסות קודמות העלו כי רק כ-6% מבין אלפי הצעות החוק הפרטיות המוגשות מדי קדנציה ישלימו את הליך החקיקה וייכנסו לספר החוקים. שיעור זעיר אף יותר מהן ישרוד את כל ההליכים בלי לאבד את צלמו. על רקע זה ראוי להתייחס למסמכים הנסקרים כאן לא רק כאל הצעות תיקון עם כוונות קונקרטיות, אלא גם (ואולי בעיקר) כקריאות כיוון כלליות המאותתות על המציאוּת שמנסחיהן מייחלים ללוש, אם רק תינתן להם האפשרות. שתי הצעות חוק חדשות-ישנות מבקשות לעגן בחוק את ההסכם הלא-כתוב שבין עיתונאים למקורות חסויים – המקור יספק מידע בעל חשיבות ציבורית, והעיתונאי יגן עליו מפני חשיפה. על-פי המצב החוקי השורר היום, רשויות המדינה רשאיות לחייב עיתונאי למסור להן מידע שהגיע לידיו מתוקף תפקידו – דרישה העשויה לעתים קרובות להביא לחשיפת המקור. חברי סיעת מרצ וח"כ נחמן שי (העבודה) מבקשים לשנות את המצב הקיים ולהכניס בפקודת הראיות סעיף שיקבע כי "עיתונאי אינו חייב למסור ראיה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו, [...] וכן ראיה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע, אלא אם כן ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית-המשפט כי יש לגלות את הראיה". הצעות ברוח זו שהוגשו בכנסות קודמות – כשלו (פ/744/19, פ/296/19). הצעה אחרת שעליה חתומים חברי מרצ היא "הצעת חוק הגנה על עיתונאים במילוי תפקידם", המבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל ולהחזיק במסמכים סודיים, אף שעל-פי חוקי המדינה מדובר בעבירה פלילית. העילה: מדובר בנשמת אפה של העבודה העיתונאית. "עיתונאים בישראל עומדים בפני ברירה בלתי אפשרית בעת מילוי תפקידם, בין עבירה על האתיקה המקצועית לבין עבירה על החוק", מסבירים מגישי ההצעה. גם הצעה זו הוגשה בכנסת הקודמת, אך לא צלחה את הליך החקיקה (פ/135/19). חברי סיעת חד"ש הגישו מחדש הצעת חוק המבקשת להעניק לעיתונאים זכויות יוצרים חלקיות על חומריהם, גם אם ויתרו עליהן במסגרת החוזים שחתמו עליהם. על-פי הנוהג הרווח כיום, עיתונאים מוסרים לידי מעסיקיהם את זכויות היוצרים על חומרים שיצרו במסגרת עבודתם העיתונאית. ההצעה מבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל בחזרה את זכויות היוצרים על חומריהם במקרים שבהם ירצו לפרסמם שלא במדיום שעבורו נוצרו במקור – בספר, למשל, או בסרט תיעודי. ההצעה נעדרת התייחסות למבנה המתגבש של כלי התקשורת העכשוויים, המתאפיין באינטגרציה גבוהה בין חומרים טקסטואליים ואודיו-ויזואליים, כמו גם בריבוי זרועות: זרוע מודפסת או זרוע משודרת המסתייעות בכבדות בזרוע מקוונת (פ/510/19, פ/509/19). ח"כ מירי רגב (ליכוד), הצנזורית הצבאית הראשית ודוברת צה"ל לשעבר, מבקשת להערים קשיים על יכולת הביטוי של בכירי מערכת הביטחון עם צאתם לאזרחות. על-פי הצעתה, שהוגשה גם בכנסת הקודמת, קצינים בדימוס בצבא, בשב"כ, במוסד, במשטרה ובגופי ביטחון אחרים יחויבו לקבל אישור מיוחד בטרם יורשו לחלוק עם הציבור הרחב מידע, תובנות וחוויות שצברו במהלך שירותם. בדברי ההסבר להצעה מפנה ח"כ רגב אצבע מאשימה כלפי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן וכלפי הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי: "הצעת חוק זו באה על רקע מספר התבטאויות שנויות במחלוקת של אישי ביטחון בכירים לשעבר – רמטכ"ל וראש מוסד שעוררו סערה ציבורית ופוליטית מוצדקת בעניין החלשת כוח ההרתעה של ישראל ודה-מורליזציה של הציבור במדינה" (פ/756/19). הצעה אחרת של ח"כ רגב מכוונת נגד נבחרי ציבור פטפטנים: על-פי ההצעה, חבר-כנסת שיפר צו איסור פרסום או יחשוף מידע שנפסל לפרסום על-ידי הצנזורה הצבאית יאבד את חסינותו וניתן יהיה להעמידו לדין. בנימוקיה מסבירה ח"כ רגב כי המניע להצעה הוא התבטאויותיהם של חברי-כנסת בנוגע לכליאתו, העלמתו ומותו של סוכן המוסד הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר ("העציר X"), התבטאויות שהובילו לחשיפת הפרשה. "תכלית הצעת החוק היא להבהיר כי חברי-הכנסת אינם מורמים מן העם ומהחוק", כתבה חברת-הכנסת בהצעתה (פ/603/19). ועוד בענייני צבא ועם: יוני שטבון, ח"כ טרי מסיעת הבית-היהודי, חתום על הצעת חוק המבקשת לאפשר לציבור הרחב, ובכלל זה חיילי צה"ל, להגיש תביעות דיבה נגד אישים וגופים שלתפיסתם הוציאו את דיבתו של צבא ישראל. ח"כ שטבון מציין בהצעתו כי המדינה נמנעת מלהעמיד לדין מקטרגים ומפיצי עלילות נגד צה"ל – ועל כן ראוי לאפשר לציבור כולו לתבוע את עלבונו של הצבא. כדוגמה הוא מביא את הסרט "גנין גנין", שיוצרו, מוחמד בכרי, לא הועמד לדין בגין הוצאת דיבה אף שבית-המשפט קבע כי הפיץ בדותות על התנהלות הצבא הישראלי. "חופש הביטוי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, נשמר באמצעות תיקון זה, המנסח מחדש את נקודת האיזון שבין חופש הביטוי לחופש השיסוי", כותב ח"כ שטבון בהצעתו. "נראה שאין טוב מאור השמש המחטא כדי לטפל בבעיה, ודווקא יצירת האפשרות לבירורן של העובדות בבתי-המשפט היא שתחזיר את המערכת לנקודת איזון מוצלחת יותר" (פ/759/19). ח"כ אחמד טיבי (רע"מ-תע"ל) ממחזר הצעת חוק שהגיש בכנסת הקודמת ח"כ אריה אלדד, ולפיה אגרת הטלוויזיה תבוטל כליל. "בעידן החדש של ריבוי ערוצי טלוויזיה דרך האינטרנט וגם השימוש במקלטי הטלוויזיה לסרטי וידיאו, חיבורים למחשב וצרכים אחרים, מרבית האזרחים במדינה אינם משתמשים בטלוויזיה כמקלט שידורים", נכתב בדברי ההסבר להצעה, שנוסחה כתיקון לחוק רשות השידור. ח"כ טיבי גורס גם כי גובהה של האגרה, 356 שקל בשנה נכון להיום, אינו פרופורציונלי, ומציע כי פעילותה של רשות השידור תמומן, בין היתר, באמצעות "פרסומים מסחריים והשתתפות תקציבית של מוסדות חברתיים ותרבותיים". בשנים האחרונות, מזכיר חבר-הכנסת, רשות השידור אינה עומדת במחויבויות התוכן שלה (פ/392/19). מכיוון אחר מאגפים את רשות השידור דב חנין ועמיתיו לסיעת חד"ש, שהגישו מחדש הצעה המבקשת לקשור את ידיו של אגף הגבייה, ככל הנראה הזרוע המושמצת ביותר בספירת השידור הציבורי. כיום, מוסבר בהצעה, מאפשרת פקודת המסים לעקל את רכושם וחשבונותיהם של בעלי מקלטים שצברו חוב לרשות השידור. חברי חד"ש מעוניינים לשים לכך סוף ולהתיר לגובים לעקל אך ורק ציוד המשמש לקליטת שידורי טלוויזיה (פ/540/19). הצעה אחרת שהגישו חברי חד"ש מבקשת לפטור מתשלום אגרה בעלי מוגבלויות ששיעור הנכות שנקבע להם הוא 50% ומעלה (פ/6/19). שתי הצעות חוק זהות, שמקדמות סיעות מרצ וחד"ש, מבקשות לעדכן את השימוש בהגנת "אמת דיברתי" במשפטי לשון הרע. על-פי ההצעות, בחוק איסור לשון הרע תוכנס הבהרה שלפיה אדם יוכל לטעון כי "דיבר אמת" גם אם מאוחר יותר התברר כי שגה – וזאת כל עוד תפיסתו בעת הפרסום תתבסס על אמת "כפי שנחזתה במועד הפרסום". עילת הגשתן של ההצעות זהה גם היא: פסק הדין של בית-המשפט העליון בעניין תחקיר "עובדה" על נסיבות הריגתה של הילדה הפלסטינית איימן אל-המאס. על-פי התחקיר, ששודר ב-2004 בערוץ 2, חייל שזוהה כ"סרן ר" ושירת במוצב צה"לי בקרבת העיר רפיח ביצע וידוא הריגה בילדה שהתקרבה למוצב יתר על המידה. בית-דין צבאי זיכה את החייל מאשמה, אך תביעה שהגיש נגד אילנה דיין וחברת טלעד נדחתה בהליך ערעור בפני שופטי בית-המשפט העליון בטענה כי תוכן התחקיר הוא בגדר אמת לשעתה. כעת מבקשים חברי-הכנסת לעגן בחוק את ההלכה שקבע בית-המשפט (פ/704/19, פ/705/19). שתי הצעות זהות אחרות שהגישו סיעות מרצ וחד"ש מבקשות למחוק מספר החוקים את עבירת "העלבת עובד ציבור" – אישום גמיש וסובייקטיבי הנשלף מעת לעת מן הנפטלין לצורך סתימת פיות. "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שסעיף אנכרוניסטי זה ישרוד בספר החוקים שלה, ובוודאי שלא ייאכף", נכתב בדברי ההסבר להצעות החוק (פ/49/19, פ/131/19). ח"כ ישראל אייכלר, מנגד, מבקש דווקא להרחיב את תחולתם של דיני לשון הרע. חבר-הכנסת מסיעת יהדות-התורה הגיש מחדש הצעת חוק שניסח עוד בכנסת הקודמת, ולפיה ייאסר ביזוי של אדם בשל "השתייכותו החברתית", ובלשון ההצעה: "השתייכות לקבוצת האוכלוסייה החרדית, השתייכות לקבוצת הציונות הדתית, השתייכות לקבוצת תושבי יהודה ושומרון, השתייכות לקבוצת ההתיישבות החקלאית והקיבוצית, השתייכות למוצא אתני והשתייכות למוסד לימודי" (פ/758/19). הצעה חדשה שהגישו חברי-הכנסת נחמן שי ומרב מיכאלי נועדה להגביל את תוקפם של צווי איסור פרסום המונפקים על-ידי מערכת המשפט. על-פי ההצעה, צווי איסור פרסום הניתנים מטעמים של "פגיעה בחקירה" או "גרימת נזק לחשוד" יונפקו לתקופה של שבוע בלבד; לאחר פרק זמן זה, אם לא יוארכו על-ידי בית-המשפט, יפקע תוקפם. כמו כן מוצע להגביל במידת מה את האפשרות להנפיק צווי איסור פרסום מטעמי הגנה על פרטיות. "עוד מוצע שבמקרה שבו התפרסם המידע הנתון בצו איסור פרסום בתקשורת זרה, בית-המשפט יקיים דיון בתוך 24 שעות מרגע הפרסום. זאת מכיוון שבעולם הגלובלי, המידע מגיע לאינטרנט באופן מיידי, ואזרחי ישראל נחשפים בקלות לפרסומי תקשורת זרה", כתבו חברי-הכנסת שי ומיכאלי בדברי ההסבר. "הצעת החוק בכללותה נועדה להבטיח כי פרשיות שיש להן חשיבות ציבורית לא יתנהלו במחשכים, אלא תהיה בקרה ציבורית על ההליך, ויישמרו האינטרסים החשובים של זכות הציבור לדעת וחופש המידע", הוסיפו (פ/617/19). שתי הצעות חוק שהגישה מחדש סיעת חד"ש מבקשות להעלות את שיעורם של השידורים בשפה הערבית בערוצים הכפופים לרשות השידור ולרשות השנייה – מ-5% ל-20% לכל הפחות, בהתאם לשיעורם של אזרחי ישראל הערבים בכלל האוכלוסייה (פ/696/19, פ/692/19). הצעה אחרת שהגישו חברי חד"ש מבקשת לתקן את חוק הקולנוע כך שיחייב את מועצת הקולנוע להפנות לפחות 20% מכספי התמיכה להפקת "סרטים המשקפים והמביאים לידי ביטוי את יצירתן של קבוצות תרבותיות שאינן זוכות לייצוג הולם בקולנוע" (פ/184/19). ח"כ נחמן שי מנסה גם הוא לקדם את הסוגיה, גם אם מסיבות אחרות ולמען ציבור אחר: הצעת חוק שהגיש מחדש מציעה לחייב את רשות השידור לשדר במשך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שידורים בשפה הערבית, כמו גם בשפה האנגלית. הנימוק: הסברה ו"דיפלומטיה ציבורית", מונח מכובס ממשפחת התעמולה (פ/297/19). את מה ואת מי משרתת העתקתו של גנזך המדינה לקצווי ארץ? חברי-הכנסת נחמן שי ואיתן כבל נדרשו לסוגיית העברת גנזך המדינה מירושלים לערד, מהלך הנמצא בעיצומו ונתקל כבר בביקורת מקרב עובדי המוסד הממלכתי ומקרב מתנגדי הפרטה (אתר הגנזך החדש מוקם על-ידי חברה פרטית, הצפויה גם לקחת חלק בהפעלתו). הצעת חוק שהגישו הח"כים שי וכבל כוללת סעיף אחד, קצרצר ופסקני, המבקש לקבוע כי מקום מושבו של גנזך המדינה יהיה בירושלים (פ/318/19). חברי סיעת חד"ש הגישו הצעת חוק המבקשת למנוע מהמדינה להחזיק ולהפעיל מתקני חקירה סודיים. על-פי ההצעה, הממשלה תידרש לפרסם ברבים את כתובותיהם של כל מתקני החקירה שתחת אחריותה, בתחומי מדינת ישראל ומחוצה לה. כדוגמה לכלא מסוג זה מביאים הח"כים את "מתקן 1391", קומפלקס מודיעיני שכונה בעבר "הפינה האפלה ביותר בישראל". כמו כן מבקשת ההצעה לקבוע כי הודאות שייגבו במתקני חקירה עלומים לא יהיו קבילות בבית-משפט. "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שנחקרים, עצורים או אסירים יוחזקו במתקן חקירות סודי, תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיהם הבסיסיות וההגנות הניתנות להם על-פי החוק הישראלי והחוק הבינלאומי", נכתב בדברי ההסבר (פ/232/19). הצעות נוספות שהגישה הסיעה מבקשות להרחיב את חוק חופש המידע כך שיקיף היבטים נוספים בתחום איכות הסביבה (פ/21/19) ויאפשר לציבור לקבל מידע מהתאחדויות ואיגודי ספורט; ח"כ יריב לוין (ליכוד) נדרש גם הוא לשקיפותם של גופי ספורט (פ/561/19, פ/63/19). כמו כן מבקשים בחד"ש לחייב עיריות לפרסם את תקציביהן ברשת (פ/247/19), ולקבוע כי חברות שקיבלו היתר להזרים שפכים לים יפרסמו פעם ברבעון דו"ח על אופי וכמות השפכים והפסולת שייצרו. על-פי ההצעה, הדו"ח יתפרסם בשני העיתונים הגדולים ביותר בתחום פעילותו של המפעל (פ/398/19). ח"כ מאיר שטרית מבקש למשוך את השמיכה לכיוון ההפוך: הצעה שהגיש מחדש חבר-הכנסת מתנועתה של ציפי לבני מבקשת להעביר את הפרסומים המנדטוריים של ועדות התכנון והבנייה מהעיתונים אל אתרי האינטרנט המוניציפליים, מהלך שינגיש את המידע לציבור הרחב, יחסוך כספים רבים למדינה ויצמצם את תזרים הכנסותיה של העיתונות המודפסת (פ/405/19). חברי סיעת מרצ הגישו הצעת חוק המבקשת לסייע לציבור לעקוב אחר הגופים החזקים במשק. "בשנה האחרונה נחשפה שורת פרשיות שבהן חברות בעלות מונופול בישראל השתמשו בכוחן כדי להפקיע מחירים ולנקוט דרכי פעולה עסקיות פסולות, במטרה להגדיל את רווחיהן על חשבון ציבור הצרכנים בישראל ועל חשבון המתחרים הקטנים בענפים שבהם הן פועלות", כתבו חברי מרצ בדברי ההסבר להצעת החוק. על-פי ההצעה, חברות שיוגדרו כמונופול בתחומן יחויבו לחשוף את דו"חותיהן הכספיים בפני הציבור, בדומה לחברות בורסאיות. "פרסום כזה יאפשר לציבור ולתקשורת לבקר את התנהלותו הפיננסית ואת התנהגותו העסקית של המונופול, ובכך יקשה על קיום התנהלות הפוגעת באינטרס הצרכני והציבורי", לשון דברי ההסבר (פ/323/19). שתי הצעות אחרות שהגישו חברי מרצ מבקשות לעגן את חופש הביטוי בחוק יסוד (פ/471/19, פ/112/19). ויש גם ח"כים שמעוניינים להרחיב את חופש המידע על עצמם: ח"כ שלי יחימוביץ, יו"ר האופוזיציה, הגישה מחדש הצעה מתוקשרת שהעלתה פעמיים בכנסות הקודמות, שלפיה נבחרי ציבור יחויבו למלא דו"ח מפורט ומקיף על היקף נכסיהם, הכנסותיהם, חובותיהם ואופי קשריהם העסקיים והאישיים – ולהעמיד את הדו"חות לעיון הציבור. "לציבור זכות לבחון בעצמו האם נבחריו, אשר אינם אלא נאמניו הפועלים בשירותו, מצויים בחשש לניגוד עניינים", גורסת יחימוביץ (פ/354/19).

דו"ח המבקר בפרשת הרפז חושף את האופן שבו הזינה העיתונות את המתיחות החולנית בין לשכות שר הביטחון והרמטכ"ל וכיצד עיתונאים שימשו כלי שרת בידי הצדדים ואף תיווכו ביניהם

"לצד עצמאותה, השפעתה וחשיבותה של התקשורת האלקטרונית והכתובה, נחשף צוות הביקורת לא אחת לפעילות עיתונאית יזומה, שבה בלטה ההזדהות עם צד זה או אחר, תמיכה שהפכה למחנאות של ממש", כותב מבקר המדינה בדו"ח שפירסם אתמול על פרשת "מסמך הרפז". "זו תופעה לא בריאה, שלא נמצאה כמותה בעבר בממדים כאלה", מוסיף המבקר. "יש לקוות כי הדברים לא יחזרו על עצמם בעתיד והלקחים הראויים יופקו". הדוגמה העסיסית ביותר להתגייסות התקשורת בפרשה זו פורסמה אתמול על-ידי גידי וייץ בעיתון "הארץ". וייץ ציטט מתוך חומרי החקירה, שאינם מופיעים בדו"ח, קטעים משיחת טלפון שנערכה בין הרמטכ"ל אשכנזי לפרשן חדשות 2 רוני דניאל יממה לפני פרסום "מסמך הרפז" בערוץ 2. לפי דיווחו של וייץ, דניאל פנה לרמטכ"ל במלים "אח שלי", ואחרי שאשכנזי הכתיב לו מה עליו להגיד, השיב העיתונאי: "אני אמצא (מקום) להגיד את זה, כמובן". בהמשך, בכוונו לפרסום הקרב של "מסמך הרפז", הבטיח דניאל לרמטכ"ל: "הם יחטפו ביומיים-שלושה הקרובים [...] הם יחטפו. [...] אני הולך להגיד שיש כאן מעורבות, לראשונה בתולדות הצבא, של קמפיינרים ששיווקו לנו מפלגות ודירות ועכשיו מנסים לקדם אינטרסים של מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל. זה חמור ביותר [...] אני עושה כתבה שאומרת שלא היה ראוי להגיע למצב הזה, בוודאי לא ראוי להגיע למצב שבו פוגעים כך בסמכות הרמטכ"ל. זהו, בקטנה. [...] ביומיים הקרובים אנחנו נעמיד את היוני (קורן, ראש מטה שר הביטחון) הזה במצב מאוד-מאוד מביך. [...] לא יעזור להם, גבי. אמנון (אברמוביץ) עלה על כמה דברים מעניינים, לרבות איזה מסמך, והם יהיו במבוכה קשה [...] זה לא יעבור בשקט. הם יחטפו". למבקר המדינה ונציגי משרדו מסר אשכנזי בקשר לשיחה שקיים עם דניאל כי לא ידע כלל באותה עת שהעיתונאי מדבר על מסמך הרפז. הדו"ח הרשמי אינו מתמקד ביחסי עיתונאי-מקור, אולם עיון במאות עמודי הדו"ח מגלה כיצד השתמשו לשכות ברק ואשכנזי באמצעי התקשורת למטרותיהם, כיצד התמסרו עיתונאים למקורותיהם, ובעיקר כיצד התהודה התקשורתית שניתנה לעמדות שני הצדדים החריפה את המשבר בין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל. כל צד האשים את משנהו בהדלפות, באיסוף חומרים מכפישים ובהעברתם לכלי התקשורת. כל מחנה הפעיל את העיתונאים הנאמנים לו ובמקביל הונע על-ידי פרסומי הצד האחר להחריף את מאמציו. במידה רבה, התוצאה יצרה את הפרשה. "הפרסום בתקשורת של מסמך הרפז והעיסוק התקשורתי הרב בנושא החריפו במידה רבה מאוד את המתיחות שהיתה קיימת בין השר ברק ובין הרמטכ"ל דאז, רא"ל (מיל) אשכנזי, ובין לשכותיהם", כותב המבקר. "[...] הכיסוי התקשורתי הנרחב לפני פרסום מסמך הרפז ועל אחת כמה וכמה לאחר מכן, הישאבות הלשכות לפרסומים התקשורתיים בנדון והפרשנויות השונות שלהם לדיווחים העצימו והעמיקו את הקרע בין הלשכות ואת העוינות ההדדית". כך תיאר עוזר הרמטכ"ל דאז, אל"מ ארז וינר, את תחושותיו באותה תקופה: "האווירה היא אווירה של מלחמה. כשאתה קם בבוקר ורץ ללקט הזה של דובר צה"ל, כדי לראות איפה התקיפו אותך היום, וזה אם לא קיבלת את השאילתה בלילה, ואתה כל היום מתעסק ממש בסבוטאזים [...] זאת איזושהי תקופה שמבחינתי – ועברתי לא מעט ב-25, עוד מעט 26 שנה בצבא, כולל דברים, כנראה, קצת יותר מסוכנים פיזית – זאת תקופה שמבחינתי היא תקופת הכאוס הכי גדולה, כי מתרחשים פה דברים שאתה אומר – בוא הנה, אם עם ישראל היה יודע איך מתנהלים ראשיו ומנהליו, כנראה שהוא היה מזדעזע. הדלפות, עיתונאים, ניירות שיוצאים לכל מיני מקומות, ובדיוק סביב התאריכים ההם כל העסק הזה, המסמכים שלנו שמגיעים פתאום לידי הכתב הזה והכתב ההוא ואנחנו מקבלים כל מיני שאילתות, הולכים לפ"ע [פגישת עבודה] פה, כן, לא מאושר, לא מאושר, תבוא, לא תבוא, ופתאום... אתה נמצא במציאות מאוד כאוטית". קטעים משיחת טלפון בין הרפז לווינר מעידים על הרגישות לפרסומים התקשורתיים. וינר אומר להרפז :"[...] יש שם כתבה בגלובס שאומרת לרמטכ"ל..." והרפז משלים: "אתה צולע, לך הביתה". בהמשך מוסיף וינר: "ומבשלים מחר בידיעות כתבה, אם אני מבין, ברוח דומה ואפילו יותר בוטה". גם במחנה השני הורגש הלחץ התקשורתי. ראש המטה של ברק, יוני קורן, סיפר לנציגי המבקר כי לפי הבנתו, הרמטכ"ל אשכנזי הדריך את עוזרו וינר ואת דובר צה"ל דאז אבי בניהו "להפעיל את התקשורת" במטרה "למזער את תפקידו ומעמדו של השר ברק". לדבריו, לאחר פרסום ידיעה שהרתיחה את אנשי מחנה אשכנזי, "התחילה השתוללות מטורפת, פשוט מטורפת, מהעמוד הראשי של מעריב... שם נמרחה התמונה שלי עם כתבות משמיצות, שקריות, חסרות תקדים, ועד היום". יצוין כי קורן אף הגיש תביעת דיבה נגד "מעריב" והעיתונאי בן כספית, שהסתיימה בפשרה. שני היריבים המרכזיים, אשכנזי וברק, ושני יריבי המשנה בפרשה, וינר וקורן, הציגו בפני נציגי משרד מבקר המדינה "העתקים מכתבות רבות בתקשורת בניסיון לבסס טענותיהם" או שהפנו אותם "לדיווחים שונים בתקשורת התומכים, לכאורה, בטענותיהם השונות". בדיקת משרד המבקר לא עסקה בזהות המקורות של הכתבות המאששות את טענות כל אחד מהצדדים, אך מי שקרא על הפרשה בעיתונים בשנים האחרונות ועיין בתשובות שניתנו למבקר המדינה יכול לזהות דמיון רב בתכנים ובנוסחים. ההדלפות ההדדיות, שנמשכו לאורך כל חקירת המבקר, הביאו לעתים למצב שבו שני כלי תקשורת פירסמו גרסאות סותרות לאותו הסיפור. כך, לדוגמה, בתחילת השנה שעברה פירסמו אלון בן-דוד בערוץ 10 ועמית סגל בערוץ 2 שני דיווחים סותרים על שיחה בין אשכנזי לווינר. לפי בן-דוד, וינר אמר לאשכנזי: "יש תחקיר לפיו ראש המטה של שר הביטחון הוא יועץ חיצוני לקרן החדשה לישראל". "זה הולך להתפרסם?", התעניין הרמטכ"ל לשעבר, ונענה, "כנראה". "טוב", השיב אשכנזי, "אל תעסוק בזה". סגל, לעומת זאת, פירסם באותו הערב נוסח אחר לשיחה: "יש מידע (מהרפז) שקושר את ברק ואת יוני קורן לקרן החדשה לישראל", אמר וינר. "טוב מאוד, שיתחילו להפיץ את זה", השיב אשכנזי. סגל העיר כי לפי אנשי אשכנזי, בהמשך השיחה אמר הרמטכ"ל לעוזרו שלא יעסוק בכך. בדו"ח המלא נכלל הדיאלוג שאליו התייחסו סגל ובן-דוד. "שמו לי פה היום בערב נייר שקשור לכל הסיפור של [עמותה א]", אמר וינר, "[...] החלק המטריד... שמהחקירות שהם עשו על – [עמותה א] מחברות גם את אדון יוני, גם את הבוס שלו". "טוב מאוד, שיתחילו לפרסם את זה", השיב אשכנזי. אולם בסיום השיחה, אחרי שווינר אומר לאשכנזי כי ביקש מהמקור שלו לעדכן אותו בהתפתחויות, מורה לו הרמטכ"ל: "אתה לא עוסק בזה יותר". "אני יושב פה ועושה דואר", משיב וינר. "טוב", אומר אשכנזי. "אני לא מתכוון – תפרסמו עם [את] זה", הסביר הרמטכ"ל למבקר המדינה. "אני מתכוון שיפרסמו את הממצאים האלה, שיפסיקו עם התופעה הזאת". נקודת השיא בהשפעה המסחררת של התקשורת על ברק, אשכנזי ועוזריהם היתה פרסום "מסמך גלנט", לימים "מסמך הרפז", בחדשות ערוץ 2 על-ידי אמנון אברמוביץ ורוני דניאל. אברמוביץ ודניאל הציגו מסמך שנכתב כביכול במשרד יחסי-הציבור של איל ארד והכיל הנחיות לקמפיין תקשורתי מכפיש במטרה להביא למינויו של האלוף יואב גלנט, המקורב לברק ואינו אהוד על אשכנזי, לרמטכ"ל. בדיעבד התברר, כמובן, כי המסמך מזויף, וסא"ל בדימוס בועז הרפז הודה בחקירה משטרתית כי הוא המחבר. הפרסום השגוי של ערוץ 2 הפך את הסיקור המזדמן של המתיחות העזה בין לשכות הרמטכ"ל ושר הביטחון לפרשה תקשורתית מובחנת, הציף את שמו של הרפז כאיש מפתח בפרשה, גרר חקירה והניב לבסוף את דו"ח המבקר. הדו"ח, מצדו, עוסק בפרוטרוט באופן שבו הגיע המסמך אל התקשורת, כדי לקבוע את מידת מעורבותם של גיבורי הפרשה בתהליך, וחושף מיניה וביה את הערבוביה הלא בריאה בין עיתונאים למושאי סיקורם סביב פרסום המסמך. התוצאה, לפי הדו"ח, היא קומדיה של טעויות והטעיות. יום לפני פרסום המסמך המזויף, בשיחה בין הרמטכ"ל לפרשן הבטחוני של "חדשות 2" שממנה ציטט וייץ ב"הארץ", הכתיב אשכנזי לדניאל מה עליו למסור בנוגע לעמדתו: "אני שם לב למאמצים להפוך אותי עוד פעם לדוד לוי. אני מאוד מעריך את דוד לוי, אבל כבר מזמן אני (מחליט) ממי אני נעלב וממי לא. תגיד: גבי אשכנזי יש לו מדינה להגן עליה, יש לו צבא לנהל אותו, והאחריות היא שמנחה אותו ומדריכה אותו, והוא ימשיך לעסוק בנושא העיקרי, הביטחון של המדינה. ומי שעוקב אחרי סדר היום שלו יודע מה שהוא עושה". למחרת בבוקר הופיעה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מאת יוסי יהושוע וצביקה ברוט שכותרתה: "אשכנזי: בז לניסיון לעשות אותי דוד לוי". בידיעה נכתב כי הרמטכ"ל אמר "בשיחה סגורה עם אחד מחבריו" כך: "אני ער למאמצים להדביק לי תווית של דוד לוי, שאליו אני חש הערכה אישית רבה. אני בז למאמצים הללו. כבר מזה זמן אני הוא המחליט היחיד ממה וממי אני נעלב, ולכן המאמצים הללו מיותרים". העובדה שבמסמך עצמו הוזכרה המלצה לנסות להצמיד לאשכנזי "תדמית של דוד לוי" שימשה מאוחר יותר את מי שניסו לטעון כי המסמך לא היה המצאה בדיונית מעיקרו. לפי דו"ח המבקר, יהושוע אמר בעדותו במשטרה שלא ידע על המסמך עד לפרסומו בערוץ 2. את הידיעה בעיתון, הסביר, הביא "כציטוט מפי מקורב לרמטכ"ל דאז". וינר מסר לנציגי משרד מבקר המדינה כי הדברים על "תדמית הנעלב של דוד לוי" נאמרו לעיתונאים על-ידי דובר צה"ל דאז, בניהו, אף שהדובר לא ראה את המסמך לפני פרסומו. בניהו עצמו אמר לנציגי המבקר ששמע כנראה את הדברים, שאותם מסר לעיתונאי יוסי יהושוע, מאשכנזי עצמו. כמה שעות לאחר פרסום הידיעה מאת יהושוע הגיע המסמך לידי העיתונאי אמנון אברמוביץ. דו"ח המבקר מתאר בפירוט כיצד המסמך הועבר מבועז הרפז לעוזר הרמטכ"ל וינר, משם עבר עותק שלו לאל"מ (במיל) גבי סיבוני, שהעבירו ביום חמישי, יום לפני הפרסום בערוץ 2, לידי היחצן אבי גוט. למחרת, בשעה 11:00 בבוקר, מסר גוט את המכתב לידי אברמוביץ. "האם אדוני אכן שוקל להתפטר?", סימס אברמוביץ לקורן כיממה לפני הפרסום. "מי האידיוט שמפיץ את זה? שלילי נמרץ", השיב קורן, ואברמוביץ סימס לו: "רעיון שלי. רעיון נבון וצופה פני עתיד". לגבי מסרונים אלו, שצוטטו בעבר בספרם של דן מרגלית ורונן ברגמן "הבור", מסר אברמוביץ לנציגי המבקר "כי אכן העביר למר קורן מסרון כזה, אולם המסרון לא קשור למסמך הרפז, אלא למידע שהיה למר אברמוביץ בעניין אחר, ובעת העברת המסרון עוד לא היה בידיו מסמך הרפז". למחרת היום היה תורו של קורן ליצור קשר עם אברמוביץ. בשעה 17:35, מסר אברמוביץ לנציגי המבקר, "קיבלתי טלפון מוזר ותמוה, חשוד ומחשיד ממר יוני קורן, אשר ביוזמתו העלה והדגיש שתי סוגיות: 1. אייל ארד לא מעורב הפעם בעניין. סתם משרבבים את שמו לעניין. 2. אני [מר קורן] עובד בשביל גלנט חבר שלי מהצופים ברמת-גן מגיל אפס". קורן אישר במשטרה ובפני המבקר את קיום השיחה. עניינו של ארד, הסביר קורן, עלה יום קודם לכן, כאשר עיתונאים פנו ללשכת ברק ושאלו שאלות בנוגע לפגישה שקיים כביכול קורן עם ארד וגלנט. הוא הכחיש זאת נמרצות, הוסיף. בבוקר יום הפרסום התקשר ארד אל קורן ואמר לו שגם אליו הגיעה שאילתה דומה מעיתונאי, וכי גם הוא הכחיש. רונית אשכנזי, רעייתו של הרמטכ"ל דאז, מסרה בעדותה במשטרה כי שותפו לפרסום של אברמוביץ, הפרשן רוני דניאל, שוחח איתה לפני פרסום המסמך ואמר לה "שיפרסם פצצה בחדשות הערב ואמר לי שאקשיב". דניאל מסר לנציגי המבקר כי אינו זוכר שיחה עם גב אשכנזי ביום שישי בצהריים, אולם אינו שולל אפשרות ששיחה כזאת אכן התקיימה. כרבע שעה לפני הפרסום התקשר רוני דניאל לאשכנזי עצמו כדי לבקש את תגובתו, סיפר דניאל לנציגי המבקר. לדבריו, הרמטכ"ל כעס וביקש שלא לפרסם את המסמך. אשכנזי העיד כי כששמע על הכוונה לפרסם את המסמך אמר לבניהו, "עזוב, אני אדבר, ישיגו לי את רוני דניאל או יחברו לי אותו, אפשר לבדוק, אני חושב שמשיגים לי את רוני... רוני... אומר לי שהם הולכים לפרסם את הנייר, ואני ממש מפציר בו שלא, בכל לשון של בקשה, שלא יעלה את הדבר הזה". אולם בשעה 20:00 בערב פורסם "מסמך גלנט", כפי שנקרא אז, באופן דרמטי במהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. יומיים אחר-כך שוחח עוזר הרמטכ"ל וינר עם האלוף גדי איזנקוט. "אמרו לי... שאברמוביץ דיבר על [...] מקור אמין ששלושה עשורים ו...", אמר וינר. "לא יודע למי הוא מתכוון. אבל אני מניח שהוא יודע על מה הוא...". לפי דו"ח המבקר, דברים שאמר אברמוביץ היו דלק לגרסה שלפיה המסמך הוא אכן מסמך שתדלנות אותנטי. וינר העיד כי לא ידע, כשהעביר את המסמך לסיבוני, כי זה יפעל לפרסמו בתקשורת. בדבריו למבקר המדינה טען עוזר הרמטכ"ל כי קורן הוא זה שעמד מאחורי מסמך הרפז. וינר ביסס זאת, בין היתר, על דברים שכתב אברמוביץ כשהתייחס לטיוטה של דו"ח המבקר. אברמוביץ כתב כי כשבעה חודשים לפני פרסום המסמך נפגש עם קורן, וכי אילו היה "כותב זכרון דברים או מסכם ומעלה על הכתב שיחה ארוכה" שקיים עם קורן באותה פגישה, "היה מתקבל מסמך דומה להפליא למסמך הנדון. אותה גברת בשינוי אדרת: מסמך קורן ולא מסמך הרפז. כולל הסבר והנמקות איך אשכנזי מפריע לנו לעשות את אהוד מר ביטחון, שואב את האהדה הבטחונית/ציבורית, מותיר את אהוד מיותם מפופולריות, ולכן יש להילחם בו". כשנדרש על-ידי נציגי המבקר להבהיר את דבריו, הסתייג אברמוביץ. בתשובה לשאלה כמה מסעיפי המסמך ניתן היה לנסח על-פי דברי קורן באותה פגישה, השיב העיתונאי כי התוכן של מרביתם לא נאמר לו על-ידי קורן. הדברים שאמר לו קורן, הסביר, "הם הפילוסופיה ובה נחה האסטרטגיה... מהדברים שאמר קורן אי-אפשר לבנות את המסמך. במונח מסמך דומה להפליא התכוונתי דומה פילוסופית. דומה באוריינטציה [...] לא היתה כוונה ששמעתי מיוני קורן פירוט סעיפים כפי שמופיע במסמך המכונה מסמך הרפז". בהמשך העביר אברמוביץ מכתב למבקר ובו ביקש "לחדד ולדייק" כי בפגישה האמורה עם קורן "לא דובר עימי על מסמך, לא הוקרא בפני מסמך, ממילא לא הסתעפו בשיחה ההיא סעיפים או תת-סעיפים כלשהם. במפגש ההוא עם קורן שמעתי את קולות הכרזת המלחמה שאסרה לשכת שהב"ט על לשכת הרמטכ"ל, חלוקה לטובים ורעים, עילת המלחמה, הפילוסופיה, האסטרטגיה והטקטיקה". קורן, מצדו, הכחיש בפני נציגי המבקר שאמר לאברמוביץ דברים הכלולים במסמך. לדבריו, הפגישה עסקה בשינוי שחל בהתייחסותו של אברמוביץ לשר ברק, וכי לא אמר לעיתונאי שיש לטפל בנושא תדמיתו של השר ברק, או כי תדמיתו החיובית של אשכנזי פוגעת בפופולריות של ברק. אברמוביץ, בתגובה מאוחרת יותר, עמד על טענתו כי קורן נפגש איתו "כדי לשאוב רעיונות ולקבל עצות להשתלבותו שלו [של קורן] במשרד הביטחון, לשיקום מעמד השר ברק (לעשותו מר ביטחון), לשכלול מלחמתו ברמטכ"ל אשכנזי" ולקידום מינויו של אלוף גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. לפי אברמוביץ, טענתו של קורן שלפיה הפגישה ביניהם נועדה לבדוק את השינוי שחל בהתייחסותו לברק "הינה אבסורדית [ו]מופרכת", שכן המאמר הראשון שבו נתן ביטוי לביקורת על ברק התפרסם כשלושה חודשים לאחר הפגישה האמורה. מבקר המדינה, מכל מקום, מצא כי "אין אחיזה במציאות" לטענה שניתן לקבוע על סמך אותה פגישה כי קורן עומד מאחורי המסמך המזויף. העימות בין לשכת שר הביטחון ללשכת הרמטכ"ל הפך פומבי כמה חודשים לפני פרסום המסמך המזויף, עת העיתונאי יואב לימור דיווח בתוכנית "מבט" בערוץ 1 על אפשרות שברק יאריך את משך כהונתו של אשכנזי בשנה נוספת. כעבור כמה דקות העביר ברק סרי, יועץ התקשורת של ברק, תגובה מכחישה שהדגישה כי "פרסום הידיעה, כפי שיוצרה מבית-מדרשו של תא"ל אבי בניהו, גורם לזילות מעמד הרמטכ"ל ומוסד הרמטכ"לות". ברק העיד בפני נציגי המבקר כך: "אני שמעתי [את הידיעה של לימור] והרמתי טלפון לדובר שלי ואמרתי לו, תוציא ידיעה שבה כתוב שהדבר הזה זה עוד מניפולציה מבית-היוצר של בניהו". המתקפה האישית על בניהו, שכלל לא עמד מאחורי הידיעה של לימור, הלהיטה בבת אחת את העימות בין המחנות. מי שניסה להפיג את המתח בין המחנות היה העיתונאי הוותיק איתן הבר, איש "ידיעות אחרונות", להזכירנו כי עירוב בין עיתונאות לעסקנות אינו מאפיין של דור העיתונאים הנוכחי דווקא. הבר מסר לנציגי המבקר כי כמה ימים לאחר פרסום הידיעה של לימור שוחח עם ברק והציע לו לפתור את הסכסוך עם אשכנזי באמצעות הודעה משותפת. בתגובה לכך שאל אותו ברק אם הוא יהיה מוכן "לרוץ בינינו", כלומר לנהל את המשא-ומתן בין הלשכות. הבר הסכים. בימים שלאחר מכן אירגן הבר פגישה בין ברק לאשכנזי וניסה להביא את הצדדים לנוסח מוסכם של הודעה. הנוסח שהציע קרא: "יועץ שר הביטחון לתקשורת מודיע: בפגישה שהתקיימה בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל הוסרו אי-ההבנות בין לשכותיהם. שר הביטחון מצר על פרסום הידיעה בשבוע שעבר, שפגעה, שלא בצדק, בדובר צה"ל, תת-אלוף אבי בניהו, וכן מצר על פרסומים אחרים שפגעו, שלא בצדק, בראש מטה שר הביטחון, יוני קורן". הבר העביר נוסח זה לווינר יחד עם ההערות: "1. להלן הנוסח הסופי, מבחינתי, של ההודעה. לא אעסוק בכך יותר. 2. הנוסח הזה הוא על דעת שר הביטחון (בלבד). 3. אם הנוסח מוסכם, אני מציע שהוא ישוחרר לפרסום במוצ"ש, 20 פב, בשעה 18:00. 4. אחרי הפרסום, לא יתדרכו ולא ירחיבו מעבר להודעה!". אלא שברק לא קיבל את הנוסח, והודעת הפשרה לא פורסמה. "ככל שהירהרתי בדבר ובבקשתך", כתב ברק לאשכנזי, "הגעתי לכלל דעה שפרסום הודעה כפי שניסח מר הבר איננה הדרך הנכונה לעשות צדק מאוזן עם שני הנוגעים העיקריים בדבר". למבקר הסביר ברק כך: "הבר הלך, דיבר איתי, דיבר איתם... ואז ביום שישי בבוקר אתה פותח את העיתון ואתה מוצא השתלחות... זה העיתונאי כתב לבד... הוא כתב איזה כתבה שמשתלח... משתלח ביוני קורן... עכשיו שאיתן הבר בא אלי פעם הבאה אמרתי לו: תשמע איתן, פה יש מערכת שעובדת, אף אחד לא מודה שזה הוא. זה הכל כזה כאילו יד נעלמה, והנה אני רואה את [העיתונאי] הזה משתלח ביוני. אני אומר לך, אני יודע את האמת, יוני אפילו לא ידע על זה, הוא לא יכול היה לדעת, אני הרמתי טלפון ואמרתי לו, תוציא הודעה כזאת, הוא לא יכול לדעת אפילו, מה הוא אשם? "[...] בסופו של דבר, אני אחרי שהתלבטתי עם זה ואחרי שכמעט הגענו באמת לאיזה נוסחה שנראית לי... חשבתי, אז אמרתי זה לא פייר, זה פשוט לא פייר. בסוף יש שני בני-אדם בעניין הזה, כמו שבניהו יכול להיפגע ככה גם מר קורן יכול להיפגע, ולא יכול להיות שרק בגלל שאני תמיד יותר לארג ויותר... אז לא יכול להיות שבגלל זה שאנשים שעובדים איתי ושאני יודע את האמת שלהם שום נגיעה הוא [מר קורן] לא יכול היה לדעת על זה בכלל, אז הוא מקבל את כל ההתקפה, וזה גם לא פעם ראשונה מאותם מקורות, אני יודע שבניהו מאחורי [העיתונאי] הזה". דו"ח המבקר לא חושף את שמו של העיתונאי שאליו התייחס ברק.

עברנו על טבלת ההתקשרויות של המשרד להגנת הסביבה וגילינו מהלך ראוי: במשרד יזמו הפסקה מוחלטת של שימוש בכלים חד פעמיים, ועברו לכלים רב פעמיים ששומרים על הסביבה ועל האוקיינוסים מזיהום מיותר. מי יהיה המשרד הבא לאמץ את המדיניות?

פלסטיק חד פעמי משמש אותנו לדקות ספורות או אפילו לכמה שניות – אבל נשאר באדמה ובים למאות שנים. אנחנו מוצפים בפלסטיק: בכל שנה נזרקים לים כשמונה מיליון טון פלסטיק (הנה אתר המראה איך מספר הטונות עולה בכל רגע), ולפי הארגון הסביבתי "צלול", בישראל נעשה שימוש בכ-4.5 מיליארד כלים חד פעמיים בכל שנה. כל יוזמה שמצמצמת שימוש בפלסטיק חד פעמי מבורכת ותורמת לשמירה על כדור הארץ. לכן שמחנו במיוחד כשסרקנו את טבלאות הרכישות של המשרד להגנת הסביבה ומצאנו שני סעיפים יוצאי דופן ממרץ 2019: "כוסות רב פעמיות" ו-"כפיות רב פעמיות". מקריאת ההתקשרויות ראינו שבין השנים 2016 ו-2018 קנה המשרד כלים חד פעמיים בכל שנה, חלקם הוגדרו כ"מתכלים", אבל רובם לא. השנה חל שינוי חיובי, כשנעלמו הכלים החד פעמיים מהטבלה והוחלפו בכלים רב פעמיים – במחיר נמוך הרבה יותר (לכיס שלנו וגם לכדור הארץ). שאלנו את המשרד להגנת הסביבה אם מדובר בשינוי מדיניות, וקיבלנו תשובה משמחת – מעתה והלאה יעשה שימוש בכלים רב פעמיים בלבד! בתשובה המלאה נכתב כך: "המשרד להגנת הסביבה מוביל את מהפכת צמצום השימוש במוצרי פלסטיק מזהמים בישראל, ובמסגרת זו החליטו השר להגנת הסביבה ומנכ"ל על הפסקת השימוש בכלים חד-פעמיים במשרד.עם המעבר למשרדים החדשים בירושלים, הפסיק סופית המשרד לרכוש ולהשתמש בכלים חד-פעמיים. המשרד רכש לשימוש העובדים ואורחי המשרד כוסות זכוכית וכלים רב-פעמיים, ומעתה לא יירכשו עוד כלים חד-פעמיים.המשרד קורא גם ליתר משרדי ומוסדות הממשלה כמו גם לחברות במגזר הפרטי להפסיק לרכוש כלים חד-פעמיים, ומעודד את הציבור הרחב לצמצם את השימוש בכלי פלסטיק אלה, שמהווים את מקור הלכלוך הגדול ביותר בשטחים הפתוחים, בפארקים ובחופי הים". נכון, עבודת המשרד להגנת הסביבה היא כמובן הגנה על הסביבה, ורק הגיוני שיפעל כך. אבל בכל זאת מדובר בגוף עם לא מעט עובדים, אירועים וישיבות, ובמשרד ממשלתי שמקדם מהלך פורץ דרך – ולכן משמח אותנו מאוד לפרגן. הצעד שלקחו במשרד להגנת הסביבה מראה שהדבר אפשרי ותלוי החלטה בלבד, ולכן השאלה כעת היא מתי שאר המשרדים יאמצו מדיניות דומה ויצמצמו ככל הניתן את השימוש בכלים חד פעמיים שמזהמים את הסביבה? בינתיים תוכלו להיכנס לפוסט שפרסמנו בסרגל, עמוד הפרגונים שלנו למהלכים ראויים, לעשות לייק, להגיב ולשתף, ובכך לתרום לעידוד מהלכים חיוביים כמו זה.

זה כבר הפך למנהג: אחרי כל פרשייה עסיסית של שחיתות פוליטית שחושפות המשטרה והפרקליטות, אצים רצים עיתונאים אל המקלדת כדי לכתוב "ידענו, ידענו כבר אז, תמיד ידענו". ידענו, אבל לא סיפרנו

עכשיו, אחרי שהמשטרה חקרה, הפרקליטות אישרה לפרסם, העדות ניתנה והעיתונאים ואולמרט כבר לא חברים, תום שגב מספר שכך היה מאז ומעולם – פוליטיקאים קיבלו דולרים במעטפות (וסטרלינגים או קרוגראנד במטבעות זהב מצלצלים) מכל מיני מליונרים חביבים ואוהבי ישראל מהעולם הגדול. כשהיה שגב ראש הלשכה של טדי קולק, אי-אז במאה שעברה, הוא חזה פעם בראש העיר האהוב חוזר מחו"ל אל לשכתו בבית העירייה ומרוקן את כיסיו על השולחן מול הממונים על מערכת הבחירות שלו. "הבאתי לכם קצת כסף" אמר קולק אז, ושגב מספר לנו היום ("עבריין קטן אך מסוכן", 29.5). בן כספית מוסיף שלא רק שתמיד היה ככה, אלא שכולם היו כאלה. מי? מי לא: שרון, ברק, פרס, נתניהו. כספית, בסגנון הניימדרופינג האגבי שלו, מספר לכם מה שכל באסטיונר בשוק אמר מאז ומעולם, שכולם מושחתים. "כל מי שישב בניו-יורק", מספר לנו היום כספית בנונשלנטיות על מה שהיה אז, "ידע שאין כמו אריק בגיוס מזומנים" ("הטלנסקי של כולם", 29.5). והאזרח הקטן, שאף פעם לא "ישב בניו-יורק" ולא ניהל לשכה של אף אחד, שואל את עצמו: איפה היו כל הכספיתים והשגבים בזמן הרלבנטי, למשל, בזמן הבחירות? אם כספית "ישב" בניו-יורק, או הכיר אנשים ש"ישבו" שם, למה לא טרח להגיד, אפילו בשקט, לפני הבחירות של 99 או של 2001, את כל מה שידע על תזרים המזומנים של שרון? עכשיו כולם מהנהנים בראשם, כל האנשים הצודקים שתמיד כותבים בעיתונים את הדברים הנכונים, ואמרים לנו: "נו, מה חשבתם? אנחנו הרי הכרנו את התכשיט הזה עוד באירופה"... ואנחנו מגרדים בראשנו ומשפילים מבט, באמת מה חשבנו? איך יכולנו לטעות בהם ככה שוב ושוב, בנבחרינו חובבי החיים הטובים? אלה הם אותם קולות ששמענו כשהתפוצצה פרשת קצב, בנוסח "תמיד ידענו". אם תמיד ידעתם, למה לא סיפרתם? "כולנו אשמים" כותב ישראל הראל על פרשת אולמרט-טלנסקי, והוא מפרט את הנכללים ב"אנחנו" הזה: "כל אזרח מעורב – רבבות ישראלים אשר קובעים, משפיעים ומעצבים את דעת הקהל משתייכים לקטיגוריה זו – ידע מיהו אולמרט [...]. אף אחד לא קם". האזרח הקטן, זה שמעורבותו מתמצה בתשלום מסים, שירות מילואים, הצבעה בבחירות פעם בשנתיים וקריאת כל הטורים הפובליציסטיים המייגעים הללו באינטרנט, רוצה לצעוק לישראל הראל שהוא לא ידע, שאף פעם לא יצא לו לפגוש במקרה את אולמרט בלונדון או את שרון בניו-יורק, ושהוא היה קם, בטוח היה קם, אילו רק היה יודע מה הולך שם בלשכות ובמשרדים ובמסדרונות בשעה שהוא בעבודה. אבל איך יידע? העיתונאים שלו מספרים לו תמיד כשזה מאוחר מדי. ולצעוק על מסך המחשב זה סתם חסר תועלת, וגם יכול להעיר את הילדים שסוף-סוף נרדמו, אז מה נשאר לו לעשות? לכתוב טוקבק בשולי אחד המאמרים, כדי שבכל זאת תהיה בהם איזו תועלת.

סגן עורך "גלובס" אלי ציפורי התאמץ למצוא איש עסקים שיככב בטור אוהד. המציאה: מיליארדר ההימורים טדי שגיא, בעל קשרים עסקיים מגוונים עם אליעזר פישמן, בעלי "גלובס". שם הטור: "גילוי נאות"

הטור השבועי של אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", אינו מתאפיין בדרך כלל במחמאות. תחת הכותרת "גילוי נאות" נהנה ציפורי מדי שבוע בשבוע להצליף, להקניט ולבקר בחריפות בכירים במשק ובממשלה. רק לעתים נדירות הוא חורג ממנהגו ומפרגן. כך היה בשבוע שעבר, כשפירסם טור מחמיא ביותר על איש העסקים טדי שגיא. עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעית"הסיפור של המפורגן השבוע הוא סיפור שמתגלגל כבר כמה שנים במדורי הכלכלה, במיוחד במדורי שוק ההון, אבל הוא עדיין אחד הסיפורים המדהימים על יוזמה עסקית בעשור האחרון. להערכתנו, מדובר בסיפור ההתעשרות הכי מהיר והכי גדול בעשור האחרון, והנה הוא, על קצה המזלג, בכמה נקודות", כתב ציפורי בטורו. (איור: r8r, רישיון cc) בהמשך תיאר ציפורי את עלייתו לגדולה של שגיא, מאז הסתבכותו ב"פרשת הדיסקונטאים" (תשעה חודשים ישב שגיא בכלא בשל הרצת אגרות חוב) ועד לגריפת מאות מיליוני דולרים לכיסו מחברות להימורים באינטרנט. על הדרך הגן ציפורי על הענף המפוקפק שבו עשה שגיא את הונו ועל תרומתו המפוקפקת למשק הישראלי – "נכון שעיסוק בהימורים נשמע רע ואפל (ומה זה בדיוק הפיס אם לא הימור חוקי? ומה עם כל תעשיית ההימורים החוקית לחלוטין באירופה?); נכון שהיוזמה של שגיא לא תרמה דבר למשק הישראלי – לא בתעסוקה ולא במסים (בדיוק כמו שאול שני) – אבל אין זה מפחית מאום מההצלחה של שגיא". למען שמו הטוב של שגיא הזכיר ציפורי כי "משפחתו נטועה עמוק בהוויה הישראלית: סבו הוא הבעלים של גן האירועים קאסה דל-סול במושב גנות, אביו עוסק בנדל"ן ומימון, ואילו דודו הוא היבואן קפה לוואצה לישראל". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". "הסיפור של המפורגן השבוע הוא סיפור שמתגלגל כבר כמה שנים במדורי הכלכלה, במיוחד במדורי שוק ההון, אבל הוא עדיין אחד הסיפורים המדהימים על יוזמה עסקית בעשור האחרון. להערכתנו, מדובר בסיפור ההתעשרות הכי מהיר והכי גדול בעשור האחרון, והנה הוא, על קצה המזלג, בכמה נקודות", כתב ציפורי בטורו. בהמשך תיאר ציפורי את עלייתו לגדולה של שגיא, מאז הסתבכותו ב"פרשת הדיסקונטאים" (תשעה חודשים ישב שגיא בכלא בשל הרצת אגרות חוב) ועד לגריפת מאות מיליוני דולרים לכיסו מחברות להימורים באינטרנט. על הדרך הגן ציפורי על הענף המפוקפק שבו עשה שגיא את הונו ועל תרומתו המפוקפקת למשק הישראלי – "נכון שעיסוק בהימורים נשמע רע ואפל (ומה זה בדיוק הפיס אם לא הימור חוקי? ומה עם כל תעשיית ההימורים החוקית לחלוטין באירופה?); נכון שהיוזמה של שגיא לא תרמה דבר למשק הישראלי – לא בתעסוקה ולא במסים (בדיוק כמו שאול שני) – אבל אין זה מפחית מאום מההצלחה של שגיא". למען שמו הטוב של שגיא הזכיר ציפורי כי "משפחתו נטועה עמוק בהוויה הישראלית: סבו הוא הבעלים של גן האירועים קאסה דל-סול במושב גנות, אביו עוסק בנדל"ן ומימון, ואילו דודו הוא היבואן קפה לוואצה לישראל". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". בהמשך תיאר ציפורי את עלייתו לגדולה של שגיא, מאז הסתבכותו ב"פרשת הדיסקונטאים" (תשעה חודשים ישב שגיא בכלא בשל הרצת אגרות חוב) ועד לגריפת מאות מיליוני דולרים לכיסו מחברות להימורים באינטרנט. על הדרך הגן ציפורי על הענף המפוקפק שבו עשה שגיא את הונו ועל תרומתו המפוקפקת למשק הישראלי – "נכון שעיסוק בהימורים נשמע רע ואפל (ומה זה בדיוק הפיס אם לא הימור חוקי? ומה עם כל תעשיית ההימורים החוקית לחלוטין באירופה?); נכון שהיוזמה של שגיא לא תרמה דבר למשק הישראלי – לא בתעסוקה ולא במסים (בדיוק כמו שאול שני) – אבל אין זה מפחית מאום מההצלחה של שגיא". למען שמו הטוב של שגיא הזכיר ציפורי כי "משפחתו נטועה עמוק בהוויה הישראלית: סבו הוא הבעלים של גן האירועים קאסה דל-סול במושב גנות, אביו עוסק בנדל"ן ומימון, ואילו דודו הוא היבואן קפה לוואצה לישראל". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". על הדרך הגן ציפורי על הענף המפוקפק שבו עשה שגיא את הונו ועל תרומתו המפוקפקת למשק הישראלי – "נכון שעיסוק בהימורים נשמע רע ואפל (ומה זה בדיוק הפיס אם לא הימור חוקי? ומה עם כל תעשיית ההימורים החוקית לחלוטין באירופה?); נכון שהיוזמה של שגיא לא תרמה דבר למשק הישראלי – לא בתעסוקה ולא במסים (בדיוק כמו שאול שני) – אבל אין זה מפחית מאום מההצלחה של שגיא". למען שמו הטוב של שגיא הזכיר ציפורי כי "משפחתו נטועה עמוק בהוויה הישראלית: סבו הוא הבעלים של גן האירועים קאסה דל-סול במושב גנות, אביו עוסק בנדל"ן ומימון, ואילו דודו הוא היבואן קפה לוואצה לישראל". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". למען שמו הטוב של שגיא הזכיר ציפורי כי "משפחתו נטועה עמוק בהוויה הישראלית: סבו הוא הבעלים של גן האירועים קאסה דל-סול במושב גנות, אביו עוסק בנדל"ן ומימון, ואילו דודו הוא היבואן קפה לוואצה לישראל". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". אחד הפרטים שנשמט מתיאור תולדות הקריירה העסקית המרשימה של שגיא נוגע לקשר של שגיא עם איש העסקים אליעזר פישמן. פישמן הוא גם הבעלים של העיתון "גלובס". בתחילת 2009, תקופה קריטית בשוק ההון העולמי, כשמשבר האשראי איים לחנוק את אילי ההון וב"גלובס" ניהלו קמפיין להצלת הטייקונים, דיווח "כלכליסט" כי שגיא רכש מניות של חברת מירלנד, המרכזת את פעילות הנדל"ן של קבוצת פישמן ברוסיה, תמורת 2.3 מיליון ליש"ט. מאוחר יותר התפרסם ב"דה-מרקר" כי שגיא הידק את קשריו עם פישמן ושכר על בסיס קבוע את מטוסו הפרטי תמורת 4,500 דולר לשעת טיסה. "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". "אולי מספיק להיות כה שליליים, הטיחו בנו (שוב) השבוע", פתח ציפורי את טורו על שגיא. "הבטחתם לזרוק מלה טובה מדי פעם ולא רק להטיח בוץ. מה קרה, שאלו אותנו, מאז הטור המפרגן על שאול שני, אתם מתקשים לחבר שני משפטים חיוביים על אנשים, הגיע הזמן גם לאנרגיות כאלו. ובכן, חשבנו והתחבטנו, ואפילו מצאנו". האם לא ראוי היה להוסיף גילוי נאות על הקשרים העסקיים בין בעלי העיתון ובין הדמות שנמצאה, לאחר מחשבה והתחבטות, ראויה למלים הטובות של ציפורי? עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". עו"ד יורם מושקט מסר מטעם "גלובס" כי לא היה צורך בגילוי נאות במקרה זה משום ש"אין שום קשר בין עסקיו של אחד מבעלי העיתון, אליעזר פישמן, ובין נשוא הכתבה של אלי ציפורי". לדבריו, במקרים ברורים שבהם נכתב ב"גלובס" על חברה בורסאית שפישמן הוא בעל השליטה בה, מצוין הקשר שלו לעיתון, אבל לא כשמדובר ב"עסקה שנגעה בצורה עקיפה לעסקיו של מי מבעלי השליטה בגלובס". עו"ד מושקט הוסיף כי אם יצורף גילוי נאות לכל מאמר או ידיעה על איש עסקים או חברה בעל קשר דומה לבעלי "גלובס", לא יהיה למנהג סוף. אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית". אלי ציפורי סירב להגיב לפניית "העין השביעית".

התקשורת, גם אם אמרו לה יותר מדי פעמים שהיא יכולה לשנות את העולם, היא למעשה חסרת אונים, וגם לה קשה מאוד לקבל את האמת הלא נעימה הזאת

באחד הימים שבין פיגוע למשבר כלכלי טלפן מאזין למרכזיית קול-ישראל. בלא להמתין לדברי הנימוסין של הטלפנית, פתח במתקפה: "למה אתם מראיינים כל הזמן את אחמד טיבי? למה אתם נותנים לו פתחון פה? מי הוא בכלל? עוזרו של הבן-לאדן שלנו! למה אתם לא לומדים מהאמריקאים, שלא מראיינים את בן-לאדן!", וכך הלאה וכך הלאה. הטלפנית, המורגלת בשיחות כאלה, ניסתה להעמיד דברים על דיוקם, המאזין לא האזין, וכעבור זמן מה היא הרימה ידיים והעבירה אותו אחר כבוד לתא הטלמסר, שבו נערמות מאות פניות של מאזינים מדי יום, מרביתן בלשון זהה פחות או יותר. מה שניסתה הטלפנית לומר לו היה, שבטיעון שלו היתה רק בעיה אחת: באותו יום לא רואיין אחמד טיבי אף לא במשדר אחד, ובדיקה קצרה העלתה שגם יומיים קודם לכן לא נשמע קולו. וזה בימים שבהם אם פוליטיקאי לא מתראיין בקצב של פעמיים ביום, הוא לא "אין", והעוזרים הפרלמנטריים שלו מפגיזים את המערכות בפניות ודרישות ותחנונים, משום שעוד מעט קט הם עצמם יאבדו את פרנסתם. את המאזין זה לא ממש עניין. הוא אמר את שלו, לעזאזל העובדות, הוא הראה לתקשורת, ותא הטלמסר סופג הכל. לכאורה, מה בין המטריד התורן לבין דו"ח העוני? לא הרבה. ובמאמר מוסגר, בתלי התלים של ההודעות הנערמות בתא הטלמסר יש מעט מאוד טענות על טיפולה של התקשורת בבעיית העוני. שם עוסקים תמיד בענייני יהודים­-ערבים ודתיים-­חילונים. ובכל זאת, יש קשר והוא נוגע לסוג של תגובות אוטומטיות, עם ובלי קשר למציאות. בכל פעם שמתפרסם דו"ח עוני, או נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, או לשכת התעסוקה, על מספר דורשי העבודה - ובדרך-כלל אין קשר בין שתי הסטטיסטיקות המקבילות האלה - וכיוצא באלה, התקשורת מתגייסת: מכינה את הקהל לנתונים הקשים כבר יומיים לפני הפרסום, יוצאת לשטח, פוגשת את העניים, חושפת את מצוקתם, מגיעה גם אל בתי-התמחוי ושאר ארגוני המתנדבים, מראיינת את הפוליטיקאים הנוגעים בדבר, ואלה שאינם נוגעים בדבר, שואלת שאלות קשות, לא מקבלת תשובות, וחוזר חלילה, עד לפעם הבאה, לדו"ח שיהיה קשה מקודמיו. למחרת בבוקר מגיע תורם של מבקרי התקשורת. "שוב ראינו את הריטואל הקבוע", הם כותבים, איש איש במיטב סגנונו השנון, הקבוע לא פחות מהריטואל. "שוב ראינו את המקרר הריק של האם החד-הורית שלא יכולה לקנות לילדים שלה מחברות, והבית שלה קר, ושוב ראינו את מצעד המרואיינים הקבוע. אין יצירתיות, אין מקוריות, זה לא ממש מעניין את התקשורת. היא יוצאת ידי חובתה, משום שהיא עצמה שייכת לעשירונים העליונים. ועכשיו עד לדו"ח העוני הבא לא נשמע על הנושאים האלה יותר". נשמע טוב, נשמע נכון, נשמע מתאים כל-כך לדעתנו הידועה על התקשורת. רק מה, לא מדויק. בעצם, ממש לא נכון. הרי אין תקשורת. שם העצם הקיבוצי הזה מבלבל. יש אוסף של עיתונים ותחנות שידור, יש הרבה עיתונאים, בהם שמתעניינים בנושא ובהם שלא, ומגוון התגובות וצורות העיסוק בבעיה גדול. מי שיבדוק את רשימות השידור, והמאמרים, וכתבות הצבע והדיווחים בשנה האחרונה עשוי לגלות להפתעתו, שהתקשורת דווקא די מרבה לעסוק בנושא. הוא בוודאי לא האחרון בתור הנושאים הראויים לעיסוק. מנהלי בתי-תמחוי לא מעטים למדו להשתמש בתקשורת, להפנות את הזרקורים ללקוחות ולתורמים וגם לגייס מתנדבים ותורמים חדשים. והתקשורת מתמסרת בשמחה. השרים והפקידים הרלבנטים נשאלים את כל השאלות, לא עונים עליהן (אבל באיזה נושא מקבלים תשובות אמיתיות?), הפרשנים לגוניהם האידיאולוגיים השונים פורסים את מגוון משנותיהם - הכל קיים שחור על גבי לבן, ובארכיוני הרדיו והטלוויזיה השונים. ואף על פי כן, הפלא ופלא, העוני ממשיך לתפוח, הבעיה אינה נפתרת, אלא אדרבא, מחריפה. אז אם זה לא מסתדר, סימן שהתקשורת לא עושה מספיק. אשר למידת היצירתיות, יש למישהו הצעות כיצד להפוך את נושא העוני למרתק יותר, מחוכם יותר, שנון יותר, מדליק יותר? בבקשה! מי שלא נוח לו עם צילומי המקרר הריק, בתי-התמחוי והחיטוטים בפחי הזבל, ועם הקובלנות של האמהות החד-הוריות, אולי יעדיף דיונים מורכבים ומסובכים בטלוויזיה על הגדרת העוני הכלכלי והתרבותי והחברתי? זה ייחשב לעיסוק רציני מספיק? האם המבקרים הנכבדים יישארו לצפות בדיונים האלה עד תומם? ואם גם יתקיימו הדיונים החשובים כל- כך, הם יפתרו את בעיית העוני? מתי טיפול נכון בתקשורת הועיל בפתרון בעיה חברתית חשובה וגדולה כלשהי? חשוב להדגיש, אין בדברים האלה כדי להוריד מן התקשורת את אחריותה לעיסוק בבעיות, אלא רק להחזיר פרופורציות, למבקרים, ומה שחשוב יותר, לעוסקים בתקשורת עצמם. אין לנו שום יכולת להזיז כלום. נכון, לא פעם מועלית בתקשורת בעיה אישית ומוצאת את פתרונה, משום שלמערכת השלטונית לא נוח והיא מעדיפה לטפל לפנים משורת הדין בנכה המסכן הספציפי שבמקרה הגיע למוסף סוף-השבוע בעיתון או לתוכנית טלוויזיה או רדיו, ובלבד שיפסיקו להטריד אותה. אבל כמה מבין מאות אלפי המובטלים מצאו עבודה בלשכות העבודה הווירטואליות המזדמנות? ומה בין מעשי הצדקה הטובים ומענגי האגו האלה לבין התמודדות עם הבעיה האמיתית? התקשורת, גם אם אמרו לה יותר מדי פעמים שהיא יכולה לשנות את העולם, היא למעשה חסרת אונים, וגם לה קשה מאוד לקבל את האמת הלא נעימה הזאת. הוא הדין גם בבעיית הטרור והביטחון, שלכאורה אהובה יותר על התקשורת. אחד המבקרים היותר שנונים התלונן בטורו המבריק על השגרה שפשתה בשידורים המיוחדים בעקבות פיגועים. שוב הראו לנו את אותו אוטובוס קרוע, את אותם ניצולים עם סיפורי הזוועה המגומגמים מחמת ההלם, שוב הראו לנו את אותם אנשי זק"א (זיהוי קורבנות אסון) ואותם קצינים וחבלנים של המשטרה, ושוב ראינו את אותם חברי-כנסת ושרים ומומחים אומרים את אותם דברים שחוקים. באמת כבר אין עניין ואין מתח ואין הנאה אסתטית. לא בסדר. צריך לחשוב על חידושים. למצוא אולי מקומות שעד עכשיו נחשבו לחסינים, כמו חיפה, או אולי עמנואל, שעד היום פסחו עליהם הפיגועים. או אולי שיטה חדשה של חומרי נפץ בחגורה. משהו עם מסמרים וברגים. אפשר לעסוק בנושא יומם ולילה, מלפנים ומאחור, לחפש מתחת לאדמה מומחים ופרשנים שעדיין לא נשחקו לגמרי. אפשר לנסח את השאלות אחרת - הרי מעבר לניסוח השונה המהות אינה משתנה - אבל שום מומחה כוכב תורן משום מוסד מחקר מכובד או קיקיוני, אף אחד שאי פעם בעברו עבר ליד דלת של זרוע בטחונית עלומה ועכשיו הוא מגיע לכל אולפן ומשמיע את רעיונותיו החשובים והמקוריים, לא יסלק את הטרור ולא יהפוך את רחובותינו לבטוחים יותר ואת החברה שלנו לצודקת יותר וטובה יותר לחלשיה. התקשורת יכולה לעשות רק את מה שהיא יכולה לעשות: לדבר על זה. וזה לא הרבה. או שהיא יכולה להתעלם ולהמשיך בענייניה. לשדר תוכניות בידור ופרסומות בין דיווח לדיווח על הפיגוע התורן. אז תצא האש הנוראה של כל המערכת השלטונית ותאיים לאכול אותה משום שהיא מועלת בתפקידה הלאומי. לקהל יש אופציה לא לקנות עיתון, להתעלם מהחדשות ברדיו ולצפות באופרת סבון במקום בחדשות בטלוויזיה. לעוסקים במלאכה אין המותרות האלה. הם חייבים להמשיך בידיעה ברורה, שמעבר לקושי הגדל והולך שבדיווח על עוד פיגוע ועוד אסון, בכל מקרה הם ייצאו מפסידים, וממילא אין שום משמעות למה שהם עושים. ועם זה באמת קשה לחיות. גיליון 36, ינואר 2002

"ידיעות אחרונות" מחפש את האיזון | הפרשנים לא אוהבים את זאב אלקין | סבר פלוצקר מתגייס לעזרת בעלי ההון

המאבק האידיאולוגי המתגלם במהלכי חקיקה של הממשלה תופס גם היום נתח משמעותי בסדר היום של העיתונים. "51% בעד חוק החרם, 43% נגד", נכתב בכותרת גדולה על שער "ידיעות אחרונות". לצד הכותרת, הפניה ל"סיקור נרחב במוסף לשבת" ולטורים של נחום ברנע, סימה קדמון, מאיר שלו, אתגר קרת, חגי סגל, חנוך דאום ויועז הנדל. מבין שבעה כותבים, שלושה מתייחסים למהלכי החקיקה בחיוב וארבעה בשלילה. הנה לאט-לאט חוזר הגלגל שהתהפך על ראשו מאז הימים שבהם "שמאלנים" הושמו במכלאת עמודי המדור הסאטירי "ציפור הנפש" ("פתח לנד"). אגב, הגלגל, חייבים לזכור, הוא עגול: מתחת לכותרת "המציל של בית"ר" נכתב על שער "ידיעות": "דן אדלר, הידוע בארה"ב כאיש שמאל, הפתיע אתמול כשרכש מארקדי גאידמק יחד עם אדם לוין את קבוצת בית"ר ירושלים, אחד הסמלים המובהקים של הימין". ובחזרה לכנסת: "אנחנו חיים על סִפה של מדינה דו-לאומית", מזהיר ברנע אחרי שהוא מתאר את הקיפאון שבחתירה להקמתה של מדינה פלסטינית, כהקדמה לראיון עם חבר-הכנסת מהליכוד זאב אלקין, יו"ר הקואליציה ויוזם "חוק החרם", המאפשר לתבוע כספית את מי שיקרא להחרים את ההתנחלויות. ברנע אינו מסתיר כי הוא מראיין את אלקין כאויב, "בעל יכולת, רציני, מסוכן". המרכאות סביב המלה בולשביק בכותרת על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות" ("היכרות וראיון עם בולשביק") נראות כאילוץ משפטי, לא אמירה עיתונאית. "האם אתה מאמין עדיין בפתרון שתי המדינות?", שואל ברנע. "לא", עונה אלקין. לצרינו. "זאב, זאב", אחד הכינויים שמדביק ברנע לאלקין, משמש את בן כספית לפתיחת טורו השבועי, המוקדש גם הוא לחבר-הכנסת. אמנם משמעות המושג היא דווקא התרעת שווא מפני סכנה, אולם שני הפרשנים המובילים, כל אחד בעיתונו, משתמשים בו כסימן לסכנה ברורה ומיידית. "הוא מנסה לבנות לנו כאן רוסיה אחרת", נכתב בכותרת המשנה לטורו של כספית ב"מוספשבת" של "מעריב" (אלקין הוא עולה מרוסיה). במוסף אין מי שתומך בחוק. "חוק החרם של הימין הקיצוני ניצח השבוע את הדמוקרטיה", נכתב בכותרת המשנה לטורו של בן-דרור ימיני. "גם אם החוק יעבור בג"ץ, אין לו משמעות מעשית", קובע ברנע. "מי שירצה לקרוא לחרם בלי להיחשף לתביעה יוכל לקרוא לחרם נגד מפעלים שעוזרים להתנחלויות [...] החוק ייזכר בעיקר בגלל הריח הרע שהשאיר אחריו, ריח של סתימת פיות, של השתלטות כוחנית של קבוצה קיצונית על החקיקה בישראל, של העדפת נוחות פוליטית מיידית על האינטרסים של המדינה, של פגיעה חוזרת בתשתית של המדינה". "ועדות החקירה לשמאל: נתניהו נגד ליברמן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ראש הממשלה הודיע כי יתנגד להצעת ישראל-ביתנו להקים ועדת חקירה, ולא יטיל משמעת קואליציונית בהצבעה עליה בשבוע הבא", נכתב בכותרת המשנה. "ישראל-ביתנו: הוא מקריב את הביטחון למען השמאל". כותרת הדיווח בעמ 3 היא "שובר שמאלה". "קורנפיין: זו השגחה עליונה", נכתב בכותרת דיווח במדור הספורט בקונטרס החדשות של "מעריב". ביום שלישי כתבתי כאן כי בדיווחיו על "חוק החרם" באותו יום, לא הזכיר "ישראל היום" את הבעייתיות המשפטית של החוק, ולא את הביקורת על נתניהו ושרי הליכוד שברחו מהכנסת בעת ההצבעה. טעיתי. אמנם ביקורת על נתניהו או הליכוד אכן לא נמתחה ב"ישראל היום", אולם בעמוד אחר בעיתון אכן פורסמה ידיעה תחת הכותרת "ועכשיו: מבחן בג"ץ". היום, בכל אופן, קשה לשפוט את הכותרת הראשית של העיתון, שנקראת כמו כתב חידה: "הפלסטינים – לאו"ם; ישראל: רק משא-ומתן". זו אינה הפעם הראשונה בתקופה האחרונה שבה נראה כי מחברי הכותרות בעיתון סובלים ממנת יתר של סודוקו. כותרת אחרת על השער ברורה הרבה יותר: "נתניהו: לא לחקירת ארגוני השמאל". ומה באשר ל"חוק החרם"? את החוק הזה נתניהו הכשיר בדיעבד בנאום במליאה, שאליה חזר השבוע לאחר שברח ממנה, כאמור, בעת ההצבעה. תחת ההכשר הזה מתפרסם ב"ישראל היום" טור של חברת-כנסת מקדימה – הטור השני השבוע של חבר קדימה ב"ישראל היום" – יוליה שמאלוב-ברקוביץ, הכותבת בעד חוק החרם ומאשימה את מתנגדיו כי הם שייכים ל"שמאל הקיצוני". הנדיבות שמגלים פתאום אנשי "ישראל היום" לאנשי המפלגה שנואת נפשם, ולהפך – הנכונות של אנשי המפלגה לפרסם מהגיגיהם בעיתון, מעידים כי המחלוקת האידיאולוגית סביב חוקי החרם למיניהם אינה נחלתם של קיצונים או אנשי שוליים. היא חוצת מחנות ואין להקל בה ראש. לא משמאל ולא מימין. ובכל זאת, זה אינה סיבה לסיים את הטור במשפט "כל עוד נשמתי באפי, לא אתן ידי להצלחתם של אלו המבקשים לפגוע בחוסנה וביציבותה של מדינת ישראל". קחי אוויר, יוליה. "תחקיר הארץ: משרד הבריאות מונע שיקום ומרוויח מיליונים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "למרות מחסור חמור במוסדות שיקום, משרד הבריאות מונע בשיטתיות הקמת מחלקות מתחרות במוסדות פרטיים, ושומר על שליטה בשוק של מאות מיליוני שקלים בשנה. קופות-החולים מצדן שולחות חולים לבתי-אבות כדי לא לממן שיקום", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של דן אבן. "יונס: להעלות המס לעשירונים הגבוהים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המובילה למוסף "G" של העיתון. אלי יונס הוא מנהלו של בנק מזרחי-טפחות, ועירן פאר ושלומית לן מציינים בפתח הכתבה כי הוא עושה עבודה טובה ("עקף את תחזיות האנליסטים") וקושרים זאת לשכרו הגבוה ("נחשב למנהל הכי מתוגמל במערכת הבנקאית"). בין הצהרותיו הרבות של יונס בדבר הורדת מכסים, הפחתת מסים לחברות, הריכוזיות כאילוזיה, שנאת עשירים וכדומה, מצליחים ב"גלובס" לדוג אמירה "סוציאליסטית" ולהפוך אותה לכותרת. כדאי לשים לב למאמץ העריכתי הזה, בעיתון הכלכלי המזוהה ביותר עם קהיליית העסקים (לעומת הציבור הרחב). הוא מלמד משהו על הלך הרוחות הציבורי כפי שתופסים אותו העיתונים. אמנם, כבר לא צריך מכשיר מדידה משוכלל כדי לחוש לאן נושבת הרוח. "יקר לנו מחיר הדיור", קובעת כותרת על רקע צהוב על שער "ידיעות אחרונות", המודפסת מעל לתצלום של "מחאת האוהלים: מאות צעירים הפגינו אמש בתל-אביב ובירושלים נגד מחירי הדיור". מתחת לכותרת הראשית, "החשמל מזנק", מודפסת על רקע צהוב הקביעה: "יקר לנו מחיר החשמל". ב"כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות" (שאינו יוצא ביום שישי), יוקר המחיה הוא נושא סיקור קבוע ("החיים ביוקר") שהעיתון מקדיש לו עבודה עיתונאית רצינית מדי יום בשבועות האחרונים. כשגם ב"ידיעות" עצמו יהפוך יוקר המחיה (שלא לומר הפערים החברתיים והבעיות המבניות במשק) לנושא סיקור קבוע שמוקדשת לו עבודה עיתונאית רצינית, נדע שהמהפכה של העיתונות הכלכלית גלשה הלאה (אגב, כפולת עמודים במוסף "ממון" מוקדשת להיעלמותן של הבריכות הציבוריות מהערים כדי לפנות מקום למיזמי נדל"ן, והחלפתן בקאנטרי-קלאבים הגובים דמי כניסה יקרים). ובחזרה לבנקים, המשמשים היום את "דה-מרקר" כהסבר לקשיים ביישום הרפורמה שהגו בשוק הסלולר (ביצוע: שר התקשורת). "מכה לתחרות בסלולר: מתחרה שני בדרך החוצה", נכתב בכותרת הראשית. "אחרי ההדחה של חזי בצלאל מהמכרז להקמת רשת סלולרית נוספת בישראל, גם קבוצת סלקט של מייקל גלפנד לא השיגה ערבות מבנקים ישראליים – וצפויה לצאת מהמירוץ", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה כך, מודגשת בירוק: "פרשנות: מערכת הבנקאות הריכוזית לא מעוניינת לשבור את מונופול הסלולר". כדי להבהיר את הנקודה, מצטרפת כותרת נוספת, מתחת לכותרות דלעיל: "אליעד שרגא: לפרק את הפירמידות ואת הבעלויות הצולבות". הדיווח של אורה קורן על דבריו של שרגא מדגיש שוב את הקמפיין של העיתון למלחמה בריכוזיות ופירוק אחזקות ריאליות (כמו למשל חברת סלולר) מפיננסיות (למשל: בנק). העמוד הפותח מוקדש כולו לטור של שרון שפורר, המוקדש להמשך ניגוחו של איל ההון אילן בן-דב, בעליה של חברת סלולר, שהודיע לאחרונה כי לא יחזיר את חוב החברה למשקיעים. "המחאה הציבורית שקמה באחרונה נגד יוקר המחיה בישראל סודקת את חומת הסודיות הבצורה שבנו סביבן המשפחות השולטות במשק – שהתחילו לזרוק בוץ זו על זו. את הסדקים האלה בדיוק צריכה לנצל הוועדה לקידום התחרות במשק", כותב סמי פרץ בעמ 4 של העיתון תחת הכותרת "הסודות של 20 המשפחות מתחילים להתגלות" (אגב, אם תבדקו בשנים האחרונות, המספר לפני המלה "המשפחות" בטורים מעין אלו רק עולה, לא יורד). מי שמבטיח לגלות את הסודות הוא דווקא הפרשן הכלכלי הבכיר של עיתון אחר, שדווקא מחזיק בעמדות הפוכות לאלו של "דה-מרקר": סבר פלוצקר מ"ידיעות אחרונות". "המספרים נחשפים: כמה באמת מרוויחה תנובה", נכתב בהפניה למוסף "ממון" על שער "ידיעות". פלוצקר מכנה את דו"חות תנובה כ"סוד הגרעיני השני של מדינת ישראל", זאת בשל התעקשותה של זהבית כהן, מנהלת החברה מטעם קרן איפקס, שלא לחשוף אותם. בדיון הציבורי הער שהתחולל בעקבות "מחאת הקוטג" הוזכרה עקשנות זו של כהן לא מעט, אות וסימן לנכונותה של הטענה העיקרית שהוטחה בפניה של תנובה, כי מאז שנרכשה מהקיבוצים והמושבים בידי איפקס, הפכה לחזיר קפיטליסטי גרגרן שיעשה כל מעשה ציני כדי להעלות את שורת הרווח. כיצד כעת קיבל לידיו פלוצקר את הדו"חות השמורים כל-כך? למקרא המסקנות שמגיש פלוצקר נראה כאילו זהבית כהן הגישה לו אותם בעצמה, קשורים בסרט ובצירוף הודעה לעיתונות. "רווח טוב, רחוק מאוד מהרווחיות המטורפת של חברות הסלולר, למשל, או של חברות ביטוח, מפעלי תשתית ועוד"; "מאזני תנובה לא מצביעים על רווחיות תפעולית מופרזת, המעידה בדרך כלל על ניצול לרעה של כוח מונופוליסטי"; "השקיעה כ-900 מיליון שקל בחדשנות טכנולוגית, התרחבות ואיכות"; "אף עובד לא פוטר"; "שולי הרווח הגולמי, 28%-29% מהמכירות, נמוכים משמעותית משולי הרווח של שתי המתחרות הבולטות של תנובה, טרה ושטראוס". וכך זה ממשיך עוד ועוד, רק לחתום ולהגיש לוועדה לניכוי שליש. הדובדבן שבעוגת הגבינה המתקתקה שמגיש פלוצקר לקוראים: דיווח אנונימי של "פקיד בכיר באחד המשרדים הממשלתיים העוקבים אחר הדיווחים הכספיים של תנובה", הקובע: "עם יד על הלב, החברה לא נראית לנו כמי שעושקת ביד גסה את ציבור לקוחותיה", ממשיך ומזכה את תנובה מכל ביקורת ואשמה, ומבטיח כי "אין רעיון" של פירוק החברה לחטיבות. אז מי אשם בעליית המחירים הבלתי פרופורציונלית? "אני לא רוצה לדבר במונחים של אשמה", אומר הפקיד בלי השם. "ההסדר של בן-דב אמנם הפך לשיחת היום בשוק ההון, אך אי-אפשר להשוות את התגובות לו לתגובות בהן חזינו לפני פחות משנתיים, כשלב לבייב ביקש הסדר חוב באפריקה-ישראל", כותבת עירית אבישר ב"גלובס". "אז, ב-2009, כאשר שוק ההון המקומי לא היה רגיל לכך, בקשה להסדר חוב, בוודאי מאיש עסקים בסדר הגודל של לבייב, התקבלה בתדהמה. אבל בהמשך הגופים המוסדיים ועורכי-הדין נכנסו מהר מאוד לשגרה, ובשנתיים האחרונות ראינו עשרות חברות שמגיעות להסדרים שונים ומשונים. "בחודשים האחרונים נראה היה שגל הסדרי החוב נמצא מאחורינו. השווקים התאוששו, והריבית הנמוכה שהגדילה את הנזילות הביאה לכך שחברות יכלו לגלגל את החוב. אך זהו אינו פתרון אמיתי לבעיית המינוף המופרז. בשנתיים הקרובות צפויות להיפרע אג"ח קונצרניות בהיקף של יותר מ-50 מיליארד שקל, ולא כל החברות יצליחו לפרוע את החוב או לגלגל אותו. רוב הבעיות פשוט נדחפו קדימה, אמרה לפני חצי שנה לגלובס מנכ"לית S&P מעלות דאז, דורית סלינגר, ונראה שהיא צדקה. מאז תנאי היסוד הורעו: הריבית במגמת עלייה, רמת הסיכון בשוק עלתה בשל המשבר באירופה, וכך גם הסיכון הגיאו-פוליטי. וכך, שוב מוצאות את עצמן חברות ממונפות בבעיה. אבל כעת נדמה שמשהו השתנה: זו כבר לא בושה להודיע לנושים, אין לי. לבקש הסדר חוב, כך נראה, הפך לפתרון מקובל. ראו את בן-דב". "ארבעה חודשים למחאה בסוריה: אלפיים חיילים ערקו, ההפגנות גוברות בהתמדה", נכתב בכותרת ידיעה על שער "הארץ". "רופרט מרדוק הוא כנראה הבעלים והמנהל את נכסי התקשורת המצליח ביותר בהיסטוריה", כותב המו"ל הבינלאומי לשעבר קונרד בלק ב"גלובס". "לא יכול להיות שום פקפוק בתעוזה, בחזון ובכושר הביצוע שלו בכיבוש שוק העיתונות הצהובה בבריטניה, שהוביל לשילוב מדיה אנכי של איחוד אולפני סרטים ותחנות טלוויזיה, שבר את טריאופול הטלוויזיה האמריקאי (NBC, CBS ו-ABC), הוליד את אחד מגדולי החלוצים של שידורי הלוויין והביא לייסוד רשת חדשות אמריקאית שמרנית-פופוליסטית (פוקס-ניוז). צריך גם להודות שהוול-סטריט גורנל הוא מוצר האיכות היחיד שמרדוק קנה ושיפר בפועל. "[...] לא סביר שמרדוק, בנו גיימס או לס הינטון (סגנו בניוז-קורפ) ביצעו פשעים. אנשים כמוהם לא צריכים להתרגש יתר על המידה מהתהליך שמוכר לי ולקורבנות אחרים שלו, של תקשורת עוינת שמצטטת פרופסורים למשפטים ותובעים בדימוס ומקורות שמדברים בעילום שם (בדרך כלל פנטזיות מגמתיות של המראיינים עצמם). אף אחד לא צריך לנטור טינה לגרדיאן, ל-BBC, לניו-יורק טיימס ולאחרים על הכיף שיש להם על חשבונו של מרדוק, או לקחת אותם יותר מדי ברצינות. מרדוק הוא, כפי שקלרנדון אמר על קרומוול וההיסטוריון הבריטי אמר על נפוליאון, אדם רע גדול. טעות לפקפק בגדולתו או בטבעו הרע". "הכותב", מצוין בתחתית הרשימה, "הוא היו"ר לשעבר של כמה עיתונים בריטיים. הוא הורשע ב-4 עבירות הונאה וריצה 29 חודשי מאסר". "צהובוני בריטניה הם מקום נעים לעבוד בו. קצת כמו הגיהנום. לא סתם נסגר ניוז אוף דה-וורלד", נכתב בהפניה לכתבתה של שרה ליבוביץ-דר במוסף "סופשבוע" של "מעריב". תחת הכותרת "צהבת זיהומית" נכתב בכותרת המשנה: "הם לא רק פרצו לתאים קוליים של קורבנות, שיחדו שוטרים ופקידי ממשלה וחדרו לחשבונות בנק של מפורסמים. הם גם התעללו בעובדים לשם השעשוע, הונו מקורות בלי חשבון והשפילו קולגות באופן שיטתי". למתעניינים בפרשת האזנות הסתר המאיימת לערער את אימפריית העיתונות שנחשבת לחזקה בעולם, מוגש כאן באתר "העין השביעית" מדריך מפתח. קלמן ליבסקינד כותב בעקבות טור באתר "לאטמה" על תחקיר (ובלשונו: "תחקיר") של כתבת ערוץ 2 דפנה ליאל על מחירי הנסיעה באוטובוסים בשטחים, מפרק אותו לגורמים וטוען כי מדובר בשידור תעמולה מגמתי המתעלם מהעובדות. אתמול הוקדשה הכותרת הראשית של "מעריב" לראיון שערך עמיחי אתאלי עם שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה. דובר משרד המשפטים מיהר לשלוח בתפוצת נאט"ו את ההודעה הבאה: "בעיתון מעריב פורסם היום כי עו"ד שי ניצן שבר שתיקה והעניק ראיון נדיר לעיתון מעריב. דובר משרד המשפטים מבקש להבהיר כי עו"ד שי ניצן לא העניק כלל ראיון לעיתון מעריב והצגת הדברים באופן זה הינה מעוותת. כידוע לכלי התקשורת, עו"ד ניצן סירב בשבועות האחרונים להתראיין לכלי תקשורת, זאת למרות בקשות רבות שהופנו אליו באמצעותי, והחליט שלא להגיב להתקפות כלפיו. גם עיתון מעריב העביר פנה מספר פעמים בבקשה לראיין את עו"ד שי ניצן, לרבות אתמול, ונענה בשלילה. "בשבוע שעבר פירסם כתב מעריב עמיחי אתאלי ידיעה כוזבת ולפיה גורש שי ניצן מחתונה בה נכח. זאת, על אף שתוכני הידיעה הוכחשו על-ידינו והדברים אף הוסברו לכתב מבעוד מועד, כפי שהוסברו גם לאחרים, שבניגוד למר אתאלי, נמנעו מפרסום הידיעה השקרית. מספר ימים לאחר פרסום ידיעה זו צילצל הכתב לבית מגוריו של שי ניצן וביקש לראיינו ללא כל תיאום ובניגוד למקובל. עו"ד שי ניצן הבהיר לעיתונאי כי אם ברצונו לראיינו, עליו לעשות זאת בדרך המקובלת ולקבל אישור לכך, ובתוך כך הביע פליאתו על דבר פרסום הסיפור הכוזב, והסביר לכתב כי בפרסמו פרסום מעין זה הוא שימש כלי שרת בידי גורמים קיצוניים. "לכתב היה ברור כי שיחה זו איננה בגדר ראיון עיתונאי והוא אינו רשאי להציגה ככזו בפני עורכיו ובפני הציבור. התנהלות מעין זו היא בגדר התנהגות בלתי ראויה, הנוגדת את כללי האתיקה והפרקטיקה הנוהגת. צר לנו על האופן שבו בחר העיתונאי להתנהל ועל האופן שבו הדברים הוצגו בעיתון, ואנו רואים את עיתון מעריב כמי שנושא באחריות להתנהלות בלתי מקצועית זו". היום מתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" ראיון עם שי ניצן, וההודעה לעיתונות של משה כהן נראית יותר כניסיון של דובר להלך אימים על עיתונאי "מעריב", וניסיון להציל את היחסים עם עיתון אחר ("ידיעות"). "מעריב", בכל מקרה, אינו מוותר, והופך את שיחת הטלפון עם ניצן לכותרת הראשית של המוסף. בטקסט עצמו מביא אתאלי את הכחשתו של ניצן לגרסה שמסר אתאלי על מה שאירע באותה חתונה. אתאלי אינו מתעקש על גרסתו. הראיון שהיה או לא היה מסתיים באזכור זעמו של ניצן על שדרן גלי-ישראל מנחם טוקר, שהתקשר אליו כדי לראיין אותו ודובב את ילדתו בת ה-12. על שער "ישראל היום" ועל שער מוסף השבת שלו מפנים לראיון עם השדרן ואיש הטלוויזיה האמריקאי גלן בק. "ראיון אישי בהחלט עם השדר אוהב ישראל", נכתב על שער העיתון. זה אינו הראיון הראשון ש"ישראל היום" עורך עם בק, שהפופולריות של תוכניתו ברשת פוקס, שאותה עזב לאחרונה, ירדה ב-30%. אכן מדובר במי שהוא עדיין כוכב גדול בארה"ב, אולם כיצד זה רק ב"ישראל היום" נותנים לו במה מכובדת כזו? אולי כי אפילו העיתונים האחרים, שאינם בוחלים במאכלי פיגולים מעת לעת, אינם מסוגלים לעכל ליצן מגוחך כמו בק (חברי-הכנסת שלנו, אגב, חיבקו אותו בחום). "מרבית ביקורות הקולנוע היום מתמקדות אך ורק בשאלה אם כדאי ללכת לסרט או לא; הן מורכבות אך ורק מדעה שמכוונת למטרה הזאת, ובעיני זהו הצד הכי פחות חשוב של ביקורת הקולנוע", אומר מבקר הקולנוע ריצרד שיקל לאורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", בראיון למוסף "גלריה" לרגל פיטוריו של שיקל מהמגזין "טיים". "אני מאמין שיש עדיין קהל רב שרוצה לקרוא ביקורות רציניות על סרטים", אומר עוד שיקל. "הבעיה היא שהוליווד היום מייצרת המון סרטים מטופשים שביקורת הקולנוע כבר אינה רלבנטית לגביהם". "מה כבר אפשר לכתוב על הרובוטריקים?", שואל כיתוב התמונה.

ה"נשיונל אינקוויירר", צהובון אמריקאי, פירסם ידיעה על רומן מחוץ לנישואים של הסנטור והמתמודד למועמדות לנשיאות גון אדוארדס. אדוארדס הכחיש בכל תוקף. הצהובון התעקש. העיתונים המכובדים התעלמו. עכשיו הם אוכלים את הכובע

כיף להיות בימים אלה כתב של ה"נשיונל אינקוויירר". במיוחד אחד כזה שחושף לכלוכים מחדרי המיטות (והלידה) של פוליטיקאים שפשוט לא מסוגלים להתאפק. המגזין שהתקשורת האמריקאית המיינסטרימית מתעלמת ממנו באופן מופגן, במקרה הטוב, ובמקרה הרע מכנה אותו בשמות חיבה כמו "סמרטוטון", "צהובון", "עיתון סופרמרקטים" או "טבלואיד מטונף" (ואלה הביטויים היותר נקיים), זוכה לעדנה נדירה בשבועיים האחרונים. שמו מוזכר במהדורות של CNN ופוקס-ניוז בלי התארים שהוזכרו לעיל, ה"ניו-יורק טיימס" וה"וושינגטון פוסט" מזכירים אותו בכבוד בעמודים הראשיים, כתביו מתרווחים על הכורסאות בתוכניות האקטואליה (הפעם בלי להתעמת עם שאלות תקיפות כמו "מה בדיוק עניינו של הציבור בפרסום שלכם?"), ועורכיו זוכים לשבחים מקיר לקיר על התעוזה, ההתעקשות והסירוב להיבהל או להתקפל. קשה לזכור מתי בפעם האחרונה זכה עיתון שנוהג לעשות ספיישל פפרצי על הצלוליטיס של כוכבות הוליווד לחותמת הכשר כזאת מהבד"ץ העיתונאי. באוקטובר 2007 היה גון אדוארדס אהוד התקשורת, פוליטיקאי שנמצא בצומת דרכים יוצא דופן, שראוי להערכה מיוחדת. בביתו הוא התמודד עם מתקפה שנייה, סופנית כנראה, של מחלת הסרטן על אשתו אליזבת (הזוג איבד את בנם הבכור לפני 12 שנה בתאונת דרכים); בחזית הפוליטית הוא נאלץ למרפק את דרכו למועמדות המפלגה מול מועמד שחור כריזמטי ומועמדת שנשואה לאחד הנשיאים הפופולריים בכל הזמנים. סיכוייו להיבחר היו קטנים מלכתחילה, אבל דווקא משום כך שמרה לו התקשורת פינה חמה, ודאגה להדגיש את עמדותיו הבלתי מתפשרות בתחום שמירת זכויות עובדים, דאגה לעניים, הזכות להתאגדות ועוד. התחושה היתה שאדוארדס הוא סוס שחור במירוץ, אבל בכל זאת סוס אצילי. על הרקע הזה נראתה הידיעה ב"אינקוויירר" כהזויה ומשמיצה ללא בסיס. "פרשיית בגידה נשיאותית!", הכריז הצהובון ב-10 באוקטובר. "אדוארדס נתפס בשערוריית פילגש מדהימה שעלולה להרוס את המירוץ שלו לנשיאות [...] מקורות מזהים את האשה האחרת כמי שעבדה בעבר בקמפיין של אדואארס". המשך הידיעה היה רצוף בציטוטים אנונימיים של "חברים", שיטת דיווח שמאפיינת את הטבלואידים האמריקאיים כל אימת שאין להם אישור רשמי מאף מקור. אבל בדצמבר, שבועיים בלבד לפני הבחירות המקדימות באייווה, מדינה שאדוארדס הניח עליה את כל הזטונים הפוליטיים שלו, כבר שידרג "האינקוויירר" את הסיפור: "פרי האהבה של גון אדוורדס", הכריז העיתון. הפעם פירסם את שמה של האשה (ריאל האנטר), את תמונתה בהריון מתקדם כשברחמה בנו של אדוארדס כביכול, משלח ידה (היא נשכרה כדי להפיק סרטים תיעודיים לקמפיין של המועמד), שכרה (114 אלף דולר, סכום גבוה לבמאית חסרת ניסיון תמורת חודשי עבודה ספורים), שם הארגון שמשלם לה ועוד. "האינקוויירר" גם הצביע על משולש יחסים תמוה, שלימים יהפוך מרכיב מפתח בפרשת התינוק חסר האב: חברו הקרוב של אדוארדס, אנדרו יאנג, שטען שהוא אבי התינוק, ולא המועמד, שיכן את האנטר בביתו בצפון קרוליינה, יחד עם אשתו וילדיו. במלים אחרות: נעשתה פעולת טיוח גדולה כדי להגן על המועמד מפני המבוכה. תגובת אדוארדס היתה: הכל שקרים. העיתונות הפוליטית התעלמה מהסיפור במופגן. הכחשותיו המוחלטות של המועמד התקבלו ללא עוררין, והסיפור הושלך לפח האשפה של ה"ניוז", יחד עם הרומנים היומיים של אנגלינה גולי. הסוכנות איי.פי הסתפקה בסיפור קצרצר, רובו ככולו מבוסס על הכחשותיו של אדוארדס, כולל חזרה על המלים "שקר", "לא נכון" ו"מגוחך". גם ה"לוס-אנגלס טיימס", ה"בוסטון הראלד", ה"סיאטל טיימס" וה"וושינגטון טיימס" הסתפקו באזכור קצרצר ביותר של ההכחשה בלי להיכנס לפרטי הסיפור. בעיתונים גדולים אחרים לא מצאתי אפילו את זה. הסיפור מת עוד לפני שהתינוק נולד. ואכן, תדמיתו של אדוארדס, גם זו של איש המשפחה למופת, לא נשרטה מההאשמה החריפה, והוא הגיע למקום השני, המכובד, בבחירות המוקדמות באייווה; אמנם אחרי המטיאור אובמה, אבל מעט לפני הילרי קלינטון. כעבור חודש, אחרי כשלונו לכבוש את דרום קרוליינה, פרש אדוארדס מהמירוץ, ומאז מיעט להופיע בתקשורת. בדיעבד אפשר להבין מדוע. הוא שב לבמה הציבורית רק לאחרונה, כאשר החליט להכריז בפומבי על תמיכתו באובמה. שמו אף הוזכר, שוב, כמועמד פוטנציאלי לסגן נשיא. העיתונאים שליוו את אדוארדס במסעותיו מודים כי חששו להעלות את הסוגיה בפומבי, או אפילו לשאול את אדוארדס בחשאי, מחשש שיבולע להם. גסיקה ילין, הכתבת שסיקרה את מסע הבחירות של המועמד מטעם ה-CNN, הסבירה את הדינמיקה: "היו שמועות, הוא נשאל על זה, והכחיש באופן מוחלט. וכשאתה (ככתב) נמצא בסביבה כזאת, אתה אמור לסקר מדיניות, נושאים בעלי חשיבות. ואם אתה שואל על דיווח של טבלואיד אתה מושתק מיד [...] יש תחושה עזה של בושה ובוז, שהם (אנשי הקמפיין של המועמד; א"ה) יכולים להפעיל נגדך כעיתונאי, כדי שתפחד ללחוץ בנקודה הזאת הלאה. ואני חושבת שההכחשות המוחלטות שלו, שאין לו שום קשר לזה ושמדובר בזבל טבלואידי, גרמו לאנשים באמת להתרחק מזה, אפילו בתוך הצוות שלו". ילין אינה נחשבת עיתונאית פחדנית. במהלך הפריימריז במפלגה הדמוקרטית ניגשה אל ביל קלינטון בתום עצרת וביקשה את תגובתו להאשמה שהתקפותיו על אובמה שולפות את סוגיית הגזע מהבקבוק. תשובתו הזועמת של קלינטון – בתוספת פרצוף אדום מזעם ואצבע מאשימה זקורה לעבר המצלמה – שודרה אינספור פעמים בטלוויזיה, ותרמה לתחושה הכללית שהנשיא לשעבר הוא איש עם מזג לא-לגמרי נשלט. אפשר להבין את ילין ועמיתיה, גם אם לא להסכים איתם. מעבר לחשש מניתוק מגע עם מקורות, פשפוש יתר בפרשייה כזאת עלול להכתים את שמו הטוב של עיתונאי. גם אני התבקשתי בשלב מסוים להתייחס לפרשה. זה היה בעקבות ראיון שקיימתי עם אדוארדס על סיפון מטוסו בדרך לעימות באייווה. זמן קצר אחרי פרסום הראיון התקשרו אלי מדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" וביקשו שאבדוק עם מקורביו של אדוארדס, אותם מקורבים שסייעו לי בהשגת הראיון, אם יש קמצוץ של אמת בסיפור. תגובתי היתה זהה לזאת של מרבית העיתונאים הפוליטיים באמריקה: אחרי שבדקתי שאין אף רשת טלוויזיה או עיתון רציניים שמרימים את הסיפור, הודעתי לדסק החדשות שלנו ש"אני לזבל של נשיונל אינקוויירר לא דוחף את ידי הנקיות". סירבתי להרים טלפון לאנשים שסייעו לי (בעיקר מתוך אהבת ישראל טהורה) בהשגת הראיון, מחשש שעצם העלאת הנושא תפגום בתדמיתי בעיניהם כעיתונאי רציני. בדיעבד מתברר שטעיתי, ובגדול. אחרי שאדוארדס הודה בתחילת החודש שאכן קיים רומן עם האנטר, התברר שהצהובון לא רק פירסם אמת לאמיתה בזמנו (לפחות לגבי הרומן, אם כי מאוד ייתכן שגם לגבי האבהות על התינוק), אלא גם שאל בדיוק את השאלות העיתונאיות הנכונות שכל כלי התקשורת מהדהדים עכשיו בעקבותיו: האם הרומן התחיל לפני או אחרי העסקתה של האנטר? מדוע נשכרה והאם השכר הוא סוג של "תשלום שתיקה"? מה פשר התשלום הנוסף שמקבלת האנטר מ"חברים" של אדוארדס והאם הפוליטיקאי מעמיד פנים כשהוא טוען ש"אינו יודע על כך"? האם יאנג "סופג כדור" בשם הבוס? ואם הרומן היה "קצרצר" והסתיים עוד ב-2006, כטענת אדוארדס, מדוע המשיך להיפגש עם האנטר ועם בתה, בין השאר בשעת לילה מאוחרת בחדר מלון בלוס-אנגלס? ושאלת השאלות: מה היה קורה אילו אדוארדס היה הופך המועמד של המפלגה הדמוקרטית? פרשיות אהבה מחוץ לנישואים אינן בהכרח "חדשות", ונדמה שהעיתונות המערבית עדיין לא החליטה על-פי אילו סטנדרטים למדוד אותן. שון האניטי, המגיש הפופולרי והימני של "פוקס ניוז", טען לאחרונה בתוכניתו כי אם פוליטיקאי אינו מסוגל למלא אחר החוזה הקדוש שעליו חתם עם אשתו, יקשה על הציבור להאמין להבטחותיו להגן על אמריקה. זוהי כמובן הכללה מופרזת שמתעלמת מנסיבות של כל מקרה ומקרה, ומתייחסת למשבר בנישואים כאל משבר הטילים בקובה. אבל דומה שרבים בעיתונות ובציבור האמריקאי נוטים להסכים איתו, ועדיין סבורים שחיי המשפחה של מועמד דורשים שקיפות מוחלטת, בניגוד למשל לציבור בישראל או באירופה. במיוחד נכונים הדברים אם המועמד (או הנשיא) משקרים או מתנהגים בצביעות. לא הרומן של גארי הארט עם וונה וייט גרם לקריסת הקמפיין שלו לנשיאות, אלא העובדה שהתריס בפני הכתבים לבדוק אותו. לא הסיגר של מוניקה הוא זה שהשאיר כתם על הקריירה המזהירה של ביל קלינטון בבית הלבן, אלא העובדה שהצהיר בלי למצמץ "לא קיימתי יחסים עם האשה זאת". לא חיבתו של הסנאטור לארי קרייג למפגשים מזדמנים עם גברים בשירותים ציבוריים היא זו שסיימה בבושת פנים את הקריירה הפוליטית שלו, אלא העובדה שבמשך שנים נלחם כמחוקק נגד זכויותיהם של ההומוסקסואלים. בדיוק משום כך התוודה המושל הנכנס של ניו-יורק דייוויד פטרסון (שנבחר בעקבות הדחתו של אליוט ספיצר על רקע קשריו עם נערות ליווי) בפני התקשורת על קשרים רומנטיים שהיו לו מחוץ לנישואים, והקפיד לעשות זאת מיד עם כניסתו לתפקיד. הצהיר, והמשיך הלאה. אם לשפוט על-פי עוצמת הסיקור של פרשת אדוארדס בשבועיים האחרונים, הרי של"נשיונל אינקוויירר" ודומיו יש מקום לתקווה שסיפוריהם יקבלו התייחסות הרבה פחות ספקנית בעתיד. אף שאדוארדס כבר מזמן אינו מועמד, וככל הנראה סיים את חייו הפוליטיים, ממשיכים העיתונאים לפשפש בהנאה כמעט סדיסטית בפרשה בתואנות שונות של רלבנטיות: הסוגיה הכספית, הפקרת ילד, צביעות פוליטית ועוד. אבל יותר מכל נראה שמה שמנחה אותם עכשיו היא נקמה. נקמה באדוארדס על שקריו והעמדות הפנים שלו, ונקמה ביצר הטוב שלהם עצמם, שגבר על היצרים העיתונאיים. קשה לעיתונאי להכריע כיצד להתייחס לפרסום צהבהב, במיוחד אם הוא נראה מרושע, תלוש מהמציאות ועוסק במציצנות גרידא. קשה, אבל במקרים כמו זה של אדוארדס, כאשר יש חשש שמועמד צובר נקודות זכות פוליטיות על בסיס שקר וצביעות, חובה. העיתונות ה"רצינית" צריכה להפעיל שיקול דעת בבואה לבחון סיפור ממגזין צהוב, אבל אם נראה שיש לסיפור רגליים (כמו במקרה של הסיפור השני מדצמבר על אדוארדס), והוא כולל שמות, תאריכים ועובדות מוצקות, אין מקום לחשוש מפולו-אפ, ולו כדי להזים את הסיפור כשקרי. אם יש לקח מפרשת אדוארדס והפילגש עם המצלמה (והילדה), הרי הוא שבעידן התקשורתי המטורף של ימינו, העמוס בשמועות וחצאי אמיתות, בלוגים סהרוריים וצלמי פפרצי שמתקיפים ילדים של ידוענים ברחוב, מוטב ש-CNN או ה"לוס-אנגלס טיימס" יעשו פולו-אפ על סיפורים מחדר המיטות מאשר ה"נשיונל אינקוויירר". ומוטב שיעשו זאת תוך כדי הקמפיין, ולא חודשים אחרי שהסתיים. אבנר הופשטיין הוא שליח "ידיעות אחרונות" בארצות-הברית

המהלך של מו"ל "הארץ", שהחליט לדרוש תשלום על עבודת עיתונאיו ברשת, יעצב מחדש את פניו של שוק התקשורת בישראל

לעמוס שוקן מגיע כל הקרדיט על ההעזה והאומץ ללכת נגד הזרם, יגידו הצדקנים מה שיגידו. יש דברים לא נחמדים לומר על מו"ל הארץ, וטענותי נגדו מתועדות, אבל מאז שלקח את המושכות להובלת קבוצת ועיתון "הארץ" – הוא מעז לעשות דברים שאחרים אפילו לא שוקלים. מ"חדשות", שהושק במקביל להשמדת ערך העבודה העיתונאית המאוגדת, עד שמת ונקבר מוות די מכוער; מהשקת רשת המקומונים המפוארת, האיכותית (וגם האליטיסטית) שכל השאר ניסו לחקות, עד שכל הענף הזה קרס לתוך עצמו; מההעזה ללכת (כמעט) ראשון לאינטרנט, עם מיזם IOL החדשני לתקופתו, עד שנמכר, מוזג ונעלם; מהקמת והעצמת "דה-מרקר", מיזם עצום שבפועל בלע מעשית את עיתון-האם; עם ההתעקשות לספק שירותי דפוס והפצה לדמון הגדול של העיתונות ושל החלק בציבור שאינו מחובבי נתניהו, "ישראל היום", וגם בביטול הסיטונאי של מוספים נחשבים והפורמט המשונה של מוסף הדגל של סוף-השבוע. וכעת, ההחלטה על גביית תשלום בגין צריכת תוכני "הארץ" ברשת. לשוקן מגיע כל הקרדיט והפרגון על המהלך האמיץ, על אף שהוא עלול לרסק אותו ואת המוצר והמותג שלו. אלא שהפעם זה עלול לקרות לו לא בגללו, אלא בגללנו. כולנו אוהבים להיתלות בדוגמה המוצלחת של ה"ניו-יורק טיימס", שהחליט לעצור את קניבליזם התוכן המודרני שזולל בלי חשבון ובלי תשלום את עבודתם של המוני עיתונאים, ולחזור לבסיס: תוכן איכותי עולה כסף, שווה כסף וראוי לשלם עליו. לא מתאים לכם? אל תשלמו ואל תבואו. אבל איפה אנחנו ואיפה אמריקה, איפה "הארץ" ואיפה ה"טיימס". יש אולי יתרונות מסוימים למדינה קטנה וחברה אינטימית. מודלים כלכליים שאמורים לשווק ולמכור מוצרים של צריכה המונית הם לא אחד מהם. המהלך של שוקן חיוני ויילמד אצל כל מי שעוסק בתחום כאן, ולא רק כאן. הוא חשוב עד לרמה של חיים ומוות של עולם התקשורת כפי שהכרנו אותו. הוא חשוב כי הוא המהלך המשמעותי הראשון מאז שפרץ לחיינו הדבר הזה שנקרא אינטרנט, לפני כמעט 20 שנה, ובעיקר מאז שהרשת השתלטה על חיינו ומציפה אותם בשפע של תוכן חינמי מכל סוג ומין. הוא חשוב, כי הוא הניסיון הראשון להחזיר עטרה ליושנה. הוא קריטי, כי המודלים הישנים קורסים ומתמוטטים לנו על הראש. החלשים נמחקים, הבינוניים נשחקים והחזקים מאבדים גובה במהירות מבהילה. וכיוון שהמודלים הקלאסיים שמימנו את העיתונות לאורך הדורות האחרונים נבלעים בבולעני הרשת, אין ברירה אלא לחפש את המטבע מחדש. מתחת לכל פנס דולק וגם בעלטה. ודבר ראשון, חייבים לחזור לבסיס: עיתונאות היא מקצוע. עיתונות טובה ראוי שתיעשה על-ידי אנשי מקצוע טובים. אנשים מקצוע טובים עולים כסף. אנשי מקצוע מעולים ראויים לכסף. לא בשביל להתעשר, לא כדי לעשוק – כדי להתפרנס. עיתונות שממומנת על-ידי פרסום היא סיפור מת. הפלטפורמה העיתונאית נפרצה והתפרקה לפרודות רבות. אין עוד "קהל שבוי", אנחנו צורכים את התוכן שלנו בכמויות, אבל בלי המעטפת. אלה מאיתנו שעדיין צורכים טלוויזיה קלאסית מקליטים ומדלגים על המטרד הזה שמכונה פרסום. רבים מדלגים על הממיר ויונקים את התכנים ישירות מהרשת. מדלגים על הקליפ, מתעלמים מהבאנר, וגם התוכן שמקורו בכלי התקשורת המסורתיים מופץ ישירות ברשתות החברתיות. מי בכלל זוכר מאיפה הגיעה הידיעה שקראנו, התמונה שבה הצצנו או הווידיאו שבו צפינו. הכל מגיע מקישורים ישירים, מהמלצות, משיתופים. נהיינו עיוורים לפרסום. חסויות? נזכיר את התועבה המכונה "תוכן שיווקי", עוד זוועה מסחרית שראוי שתחלוף מן העולם לבלי שוב. יש עדיין טייקונים שמסוגלים לממן עלויות של כלי תקשורת מסיבות שונות, פוליטיות, חברתיות, עסקיות, אידיאולוגיות, דתיות, אבל האם ניתן לבסס על זה כלכלה של מקצוע שלם? מודל עסקי אמיתי? היתכנות כלכלית וביטחון תעסוקתי? ממש לא. אז מה כן? מימון ציבורי. לא ממשלתי, אלא ציבורי. לא אגרה, לא מס, לא מלווה מחובה או מרצון. צריך לחזור למצב הטבעי שבו אדם משלם על המוצר שהוא צורך. אם הסחורה ראויה למאכל – ראוי לשלם עליה. ואם לא – אז לא. מאות אלפי ישראלים משלמים מדי חודש, מדי יום, על העיתון היומי שמגיע לסף דלתם – "הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס". אפילו "ישראל היום" (ברחוב תקבלו אותו ללא תשלום, אבל בשביל לקבל אותו הביתה כבר תידרשו לשלם כמה עשרות שקלים בחודש). את העיתונים האלה כותבים, מצלמים, מעצבים, מפיקים, מדפיסים ומובילים אנשים שמקבלים שכר על עבודתם. אנחנו משלמים אגרה ממשלתית על השידור הציבורי, דמי מנוי על החיבור שלנו לספקי הטלוויזיה (כבלים, לוויין), וגם ברשת כבר למדנו לשלם על מנוי למוצרי פרימיום (אירועי ספורט מבוקשים, תוכן כלכלי בעל ערך, מוזיקה, סרטים ועוד). למה, אם כך, נראה לנו מובן מאליו שברשת הכל צריך להיות בחינם? אנחנו כל-כך שבויים בנורמה הזאת, שאנחנו כבר לא שמים לב שהיא לגמרי מופרכת ומעוותת. כולנו גדלנו על האמת הבסיסית, המובנת מאליה, שכל עובד ראוי לשכר, שמי שעושה עבודה טובה – ראוי לשכר הולם, שמי שמצטיין ראוי ליותר. מכאן הכל כבר עניין של חינוך. כמו שחונכנו שאסור לקטוף את פרחי הבר, כמו שלמדנו לא לשכפל ולא לגנוב תוכנות, כמו שאנחנו לומדים שגם מוזיקה היא לא מוצר שראוי לגנוב – כך ננהג גם בסופו של דבר בתוכן העיתונאי. אנחנו בתחילתו של תהליך שיהיה ארוך וכואב. חינוך והפנמה אורכים זמן רב ודורשים הרבה מאמץ. מחיר התוכן העתידי לא יהיה גבוה במיוחד. הטכנולוגיה תאפשר לכולנו לצרוך תוכן איכותי בכמויות דמיוניות ובמחירים לגמרי סבירים. אבל לא בחינם. עמוס שוקן עשה בימים אלה צעד ראשון במסע של אלפי קילומטרים, שבסופו נסתדר כולנו מחדש על מגרש המסדרים של העיתונות הישראלית. העתיד, בניגוד למה שהורגלנו לחשוב, לא יבוא לנו בחינם. טובי פולק הוא יזם ועורך ראשי של העיתון המקוון "מגפון" – עיתון ישראלי עצמאי

במקום להסתפק בהצעות חוק כתובות של לוביסטים, וניירות עמדה מעוותים - הח"כים יכולים לקבל מידע אמין ממרכז המחקר והמידע של הכנסת ● החוקרים מספרים כי משרדי הממשלה לעיתים מסרבים לשתף נתונים עם המרכז כדי לבלום ביקורת ● כל עוד אין תקציב מדינה, אי אפשר לחזק את הגוף שבולם בעלי אינטרסים

כיצד מצליחות חברות מסחריות ובעלי אינטרסים להתערב בעבודת נבחרי הציבור? עד כה כתבנו על יחסי ההון שלטון, על לוביסטים שפועלים ללא שקיפות במשרדי הממשלה, על שיטת הדלתות המסתובבות. אך יש סיבה נוספת, אולי שכיחה יותר מכולן: הצפת מידע וחוסר זמן. הכנסת מכילה רק מאה ועשרים חברות וחברים, אך עליהם ללמוד לעומק אינספור נושאים ולהתמקצע תוך תקופה קצרה – לפעמים רק כמה חודשים, עד הבחירות הבאות – בתחומים שאולי לא עסקו בהם קודם מעולם. לבעלי אינטרס קל למלא את החלל עם מידע חלקי שמועיל להם. כך יכולים לוביסטים להעביר מסמכים מוטים או הצעות חוק כתובות מראש לחברי הכנסת ואף להופיע כדוברים בוועדה, וכך לשנות את דעת נבחרות ונבחרי הציבור אם הם לא בקיאים בנושא הנידון. אך כדי להצליח לקבל מידע מקיף ומהימן, הכנסת מציעה את אחד המשאבים החשובים ביותר: הזמנת מחקר ממרכז המחקר והמידע, או בקיצור הממ"מ. "היום חברי הכנסת מוצפים מכל הכיוונים – אם זה לוביסטים או ארגוני מגזר שלישי", מספרת הודיה קין, מנהלת הממ"מ. "לנו חשוב לאפשר להם לקבל את הנתונים המעמיקים, האמינים והמדויקים ביותר". מספר החוקרים במרכז מוגבל והם לא תמיד מצליחים לעמוד בעומס – אך כל עוד אין תקציב מדינה הנושא תקוע. במקביל, משרדי הממשלה מסרבים לא פעם לשתף פעולה ולא מספקים את הנתונים. השבוע ב #טרחנות_לשבת, על הכלי החשוב שיכול לבלום השפעות חיצוניות על החלטות ציבוריות. רוב המחקרים שנכתבו על ידי הממ"מ בכנסת ה-23 הוכנו לבקשת ועדות הכנסת, או ביוזמת הממ"מ עצמו. הוועדות שלצורך עבודתן נכתבו הכי הרבה מחקרים הן ועדת הקורונה, הכספים והחינוך. "נשענו עליהם מאוד בדיוני הוועדה", מספר יו"ר ועדת החינוך, רם שפע. "אם יהיה כוח אדם גדול יותר והקואליציה תחשוב שזה דבר חשוב, אז לטווח ארוך צריך לבנות את הממ"מ ולהפוך אותו לעוד יותר חזק. ברור שזה יוכל לסייע לנו להסתמך פחות על גורמים אינטרסנטים שמעבירים מידע". הגדלת המרכז התגלתה כנחוצה במיוחד בכנסת האחרונה, שבה נוספו ועדות מיוחדות כמו ועדת קרן רווחי הגז או הקורונה, לצד הוועדות הקבועות וועדות המשנה, שהגדילו את העומס. "ועדות המשנה לפעמים דורשות עבודה עוד יותר אינטנסיבית שדורשת מומחיות והבנה של דברים לעומק", הסבירה קין. "הנהלת הכנסת מכירה בחשיבות הגוף הזה, והיא צריכה לקבל החלטה. בסוף זה עניין של תקציב הכנסת וצריך לתעדף. כרגע בגלל שלא היה תקציב מדינה אז הדיונים האלה הוקפאו". "לטווח ארוך צריך לבנות את הממ"מ ולהפוך אותו לעוד יותר חזק. ברור שזה יוכל לסייע לנו להסתמך פחות על גורמים אינטרסנטים שמעבירים מידע" מבין חברי הכסת שהרבו להזמין מחקרים, אפשר למצוא את ח"כ קטי שטרית (הליכוד), ח"כ עידן רול (יש עתיד) וח"כ יוסף גבארין (הרשימה המשותפת), שביקשו כל אחת ואחד שמונה מחקרים לאורך כהונת הכנסת ה-23. "המחקרים יכולים לעזור לך לקבל החלטות יותר מבוססות, המחקר אומר אם הכיוון שלך נכון". מספרת ח"כ שטרית. "לפעמים חברי כנסת מחפשים כותרות, לצעוק במליאה או בוועדה, אבל אם את מביאה נתונים, את מראה דברים מבוססים, אף אחד לא יכול להגיד לך שהתשובה היא אחרת". המרכז מתבסס באופן קבוע על מידע שמגיע ממשרדי הממשלה, אך לפעמים זה לא כל כך פשוט. "לפעמים הנתונים שלנו מציגים את משרדי הממשלה באור מעט בעייתי, ואז יש פחות נכונות לשתף פעולה", מספרת קין מהמרכז. "בזמן הקורונה הנתונים כבסיס למדיניות היו דבר ממש קריטי, אבל לא תמיד קיבלנו אותם". לדברי קין, בעתיד יוכל יו"ר הכנסת לפעול מול המשרדים כדי להוביל לשינוי. "זה משהו שאנחנו ננסה לשנות למשל דרך מדיניות יו"ר הכנסת – בסוף מדובר במעמדה של הכנסת וביכולת שלה לבצע את התפקידים שלה". לדברי אורלי אלמגור לוטן, ראש צוות בכירה במרכז, גם לחברי הכנסת יש כוח לדרוש מידע ממשרדי הממשלה. "בסוף הכנסת ה-20 למשל, הייתה ישיבה על הפשיעה בחברה הערבית, וזה נושא שהתקשינו לקבל עליו נתונים באותה תקופה", היא נזכרת. "ח"כ יואב קיש היה יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה. הוא דרש מהמשרד לביטחון פנים שיעבירו את הנתונים ואמר שאחרת לא יעביר תקנות בוועדה". "בזמן הקורונה הנתונים כבסיס למדיניות היו דבר ממש קריטי, אבל לא תמיד קיבלנו אותם ממשרדי הממשלה". ח"כ קטי שטרית סיפרה כי ביקשה לקבל מהממ"מ מסמך בנושא מסוים, אך הנתונים לא הגיעו. לדבריה, הסיבה היא חוסר שקיפות של משרדי הממשלה. "יש תחומים שבהם קשה לקבל אינפורמציה. לפעמים כשהמשרדים לא עונים לוחות הזמנים מאוד ארוכים. אני מציעה לאותם משרדים שמתקשים להקים מחלקה מיוחדת להנגשת מידע, לא רק בפני חברי הכנסת אלא גם בפני הציבור". במקרים אחרים, מספרת אורלי אלמגור לוטן, המשרדים משתפים פעולה ואף משנים מדיניות בעקבות מסקנות המחקרים. "כתבנו לפני שנה בערך מסמך על הטיפול באסירים משוחררים של אלימות במשפחה. במהלך הכתיבה מצאנו בעיה בעדכון של הקהילה. רצינו לבדוק מי מרים את הטלפון לנפגעת לעדכן אותה על השחרור. תוך כדי עבודה, בלשכת השר אמיר אוחנה הבינו דרך התשובות שיש בעיה שצריך לפתור. כמה חודשים אחר כך כבר קיבלנו את הנוהל המעודכן". עד כמה המידע שקוף? הכל מפורסם לציבור. "אצלנו הכל שקוף – כל המסמכים עולים לאתר, גם אם חבר הכנסת לא רצה להשתמש במסמך", מוסיפה אלמגור לוטן. "יש הבנה וכבוד לזה מצד הח"כים. התשובה מתפרסמת גם אם חבר הכנסת קיבל את התשובה שלא רצה בהכרח לקבל". (איך זה משפיע עליך) הח"כים מוצפים במידע, ונעזרים פעמים רבות בנתונים או אפילו הצעות חוק שקיבלו מבעלי אינטרסים. זה מסוכן ועלול לפגוע בך. ככל שיותר חברות וחברי כנסת יתבססו על מידע מטעם גוף אובייקטיבי שתפקידו לשרת אך ורק את הציבור ונבחריו, המהלכים שיקדמו יועילו יותר לנו, ופחות למקורבים או לחברות שמיוצגות על ידי לוביסטים. (מה עושים כדי שיתוקן) ניתן להגדיל את צוות הממ"מ כך שיוכל לספק מידע במהירות לכל ח"כ שירצה בכך. בנוסף, יש להגביר את השקיפות במשרדי הממשלה ולחייב אותם לספק את הנתונים החיוניים לעבודה השוטפת של הכנסת, כפי שכתוב בחוק.

ב"ידיעות אחרונות" המטוטלת נעה מעט לטובת ראש הממשלה | המטוטלת של ליברמן נעה בכיוון ההפוך | ובעלי השליטה ב"גלובס" תוקף את העיתון המתחרה

"ביומו הראשון כראש הממשלה קידמו אותו חלק מהעיתונים בכותרות שבהן תערובת של שנאה ולעג", כותב הבוקר גונן גינת ב"ישראל היום" על בנימין נתניהו. לא היה צריך להיות מאנשי שלומו של נתניהו כדי להבחין בכך. הבוקר, לפחות ב"ידיעות אחרונות", ניכר ניסיון לפצות במשהו על העליהום של אתמול. את תפקיד האיש הרע בכותרת הראשית מקבל אביגדור ליברמן, ואילו מרבית השער מוקדשת לתצלום "אינטימי" של אשת ראש הממשלה, כשהיא מניחה את ידה על אבני הכותל. מבין אבני הכותל כמו בוקעת מסגרת לבנה קטנה ובה מוגש לקורא תמצית מאמר מאת יאיר לפיד, מבכירי הפובליציסטים בעיתון, היוצא נגד הביקורת המוקדמת על הממשלה והעומד בראשה ומבקש להעניק להם ימי חסד. "אני תוהה מה קורה לפוליטיקאי שקיבל הזדמנות אחרונה והוא קורא שוב ושוב בעיתון שאין לו דרך להצליח", כותב לפיד במאמר המלא, המתפרסם בכפולת האמצע של העיתון, תוך שהוא משווה בין הממשלה לנבחרת ישראל בכדורגל. יש לקוות שהממשלה תצליח, כותב לפיד (ולא מוסיף כי יש לקוות שתצליח יותר מנבחרת ישראל בכדורגל). ליברמן הוא האיש הרע לא רק בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("נכנס בסערה"), אלא גם ב"הארץ" ("ליברמן בנאום ראשון: ויתורים לא יביאו שלום. מי שרוצה שלום שיתכונן למלחמה"). ב"ישראל היום", ובמידה מפתיעה יותר גם ב"מעריב", השער והכותרת הראשית ממלכתיים בהרבה, וכוללים תצלום של כל שרי הממשלה. בעמודים הפנימיים של "ישראל היום" דווקא מופנית כלפי ליברמן ביקורת רבה. דן מרגלית מבקש לקרוא אותו לסדר לא רק בשל התבטאויותיו במשרד החוץ, אלא משום השתתפותו בטקס שבו קיבל חברו למפלגה את תפקיד השר לבטחון פנים, טקס שהתקיים בנוכחות כל קציני המשטרה הבכירים, כולל אלה הממונים על חקירתו שלו. מרגלית כותב כי נוכחותו בטקס "מדאיגה ומקוממת במיוחד". עצם הביקור במשרד לבטחון פנים זוכה לידיעה בולטת בראש עמ 7 של העיתון [איציק סבן], שאף היא כוללת ביקורת רבה. ב"ידיעות אחרונות" זהו איתן הבר הכותב לליברמן, בעקבות נאום הבכורה שלו במשרד החוץ, כי "כבודו דיבר שטויות". למען האיזון מרחיקים עורכי העיתון עד לעורך העיתון הדתי-לאומי "בשבע", עמנואל שילה, המצדד בשר החוץ החדש וכותב, "הוא רק ביטא את דעת רוב אזרחי ישראל". לא נכון שעושים דמוניזציה לערפאת, וזאת משום שהוא עצמו דמון, טענה בעבר עירית לינור בתוכנית "המלה האחרונה" בגלי-צה"ל, במפגן מרהיב של מעגליות. טענה דומה ניתן להביע הבוקר לנוכח היחס שמקבל ליברמן והאופן שבו מעוצבת דמותו בעיתונים. מיה בנגל ואריק בנדר ב"מעריב", למשל, משתמשים בדיווחם על האירועים במשרד החוץ בלשון השמורה לתיאור כניסתו של פיל אמיתי לחנות כלי חרסינה, ולא לזה המטפורי. "לבני ביקשה להימלט מהאולם, אך ליברמן הציע להרים כוסית. היא נשארה לרגע ונסה בהזדמנות הראשונה", הם כותבים. שלמה צזנה ב"ישראל היום" מצטט את ליברמן, שאמר אתמול לעובדי המשרד כך: "הישיבות החשובות הן או ב-07:30 או ב-22:00. אני לא מציע לאף אחד לאחר לישיבה. ואל תנסו אותי" (לפי ברק רביד ב"הארץ", ליברמן אמר כי הדיונים יתחילו בשעה 07:30 ויסתיימו בעשר בלילה). אחד הציטוטים הפופולריים ביותר בכל קמפיין נגטיבי שמופנה נגד בנימין נתניהו נלקח מדברי אביו, בנציון נתניהו, שאמר עליו בעבר כי הוא אינו מתאים לשמש ראש ממשלה. זהו ציטוט שבוודאי מזיק לא רק למסעות בחירות של נתניהו, אלא גם לקורת רוחו של הבן. כל מי שקרא אי-פעם ביוגרפיה או שתיים או שלוש של בנימין נתניהו (כולן בינוניות – הגיעה העת לחדשה!) יודע לצטט גם באמצע הלילה את הנראטיב הפסיכולוגיסטי הפשטני שלפיו התקווה לגדולות במשפחת נתניהו הוטלה על כתפי האח הבכור יוני, וכי מאז מותו הטרגי מנסה בנימין למלא את החלל שהותיר, קודם כל כדי להוכיח לעצמו, אך בעיקר כדי לקבל את אישורו של אביו. הבוקר מתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ראיון חדש עם בן-ציון נתניהו [שרי מקובר-בליקוב], ובו הוא אומר על בנו בנימין: "הפעם אני חושב שביבי מתאים להיות ראש ממשלה". לפי ידיעה שפורסמה אתמול באתר "וואלה", אחיו של ראש הממשלה, עידו נתניהו, בחן את הכתבה טרם ירידתה לדפוס לשם אישורה. אם המידע נכון, אולי יש בכך כדי להסביר מדוע הציטוט על חסרונותיו של בנימין נתניהו, לדעת אביו, שהופיע אתמול על שער "מעריב", מוצנע הבוקר הן בעמודי החדשות של העיתון המפנים בידיעה נרחבת לראיון והן בראיון עצמו. השבחים, לעומת זאת, מודגשים. בנציון נתניהו, אגב, מטיף בראיון לענישה קולקטיבית של ערבים עד לבריחתם מהארץ, מכחיש את קיומו של עם פלסטיני, דורש שלטון צבאי חזק שידכא כל נסיון התקוממות, גם נגד ערביי ישראל, ואומר, "מבנה האישיות של הערבי הוא כזה, שאינו מוכן לפשרות או להסכמים". לא בכל יום הבעלים של עיתוני ישראל מתערבים ישירות במלחמות שמנהלים עיתוניהם. אתמול זה קרה פעמיים. שלדון אדלסון הכחיש באוזני כתב ערוץ 2 הטיה לטובת נתניהו של העיתון "ישראל היום", ואילו אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", יצא נגד "דה-מרקר" בסיבוב נוסף בקרב על הפתרון הרצוי למצוקת הטייקונים. במסגרת כנס נדל"ן שערך "גלובס" אמר פישמן: "קראתי בדה-מרקר השבוע שלטייקונים אין בכלל עובדים. מה, בהום-סנטר לא מועסקים עובדים? וגם בהוט לא מועסקים עובדים? [...] הם כנראה עובדים רק בדה-מרקר", כך לפי דיווח מאת מיכל מרגלית ב"גלובס" (אריק מירובסקי מביא חלק מדברי פישמן ב"דה-מרקר"). בהמשך התייחס פישמן לקמפיין שמנהל "דה-מרקר" נגד תוכניתו שלו ותוכניות אחרות לחילוץ הטייקונים, ואמר, "זה טמטום, רמה של רשעות שמוסף כלכלי אחד כל הזמן תוקף, ואז פקידי האוצר כל הזמן מפחדים". ב"דה-מרקר", בינתיים, ממשיך הקמפיין נגד חילוץ הטייקונים, ללא ביקורת ישירה נגד "גלובס". את זו שומרים ל"מעריב". יורם גביזון מנתח ומסכם הבוקר ב"דה מרקר" את דו"ח "מעריב" שהוגש לבורסה, והתוצאות מופיעות על כפולת עמודים תחת הכותרת "האם בנק הפועלים מאמין שמעריב תעמוד באמות המידה הפיננסיות" (ללא סימן שאלה בסוף המשפט). ליאור זילברשטיין מדווח ב"ידיעות אחרונות" על ההפגנות שליוו את כינוס ה-G20: "הזעם הציבורי על הממשל, שנתפס בעיני הציבור כמחלץ טייקונים נופלים על חשבון האזרח הקטן, גובר ברחובות וגורר את האלימות". תזכורת: הפגנות כאלה היו חלק מתנועה שהלכה והתרחבה עד ל-11 בספטמבר 2001. האם אנו עדים לשובה של האנטי-גלובליזציה? במוסף "ממון" של העיתון מנסה הכתב בניו-יורק, יניב חלילי, להסביר מדוע מופנית כעת שנאה רבה כל-כך נגד העשירים (בהם רואים את האחראים למשבר הכלכלי). טלי שמיר מדווחת ב"כלכליסט" כי יש מי שלוקח לתשומת לבו את זעם ההמון. קבוצה של 80 ניו-יורקים אמידים הציעה להטיל תוספת של 2% מס למי שמרוויח יותר מ-200 אלף דולר בשנה (המס עדיין יהיה נמוך בהרבה מהמקובל בארץ). בשער "כלכליסט", לעומת זאת, אין כל זכר לבעיה מוסרית במשכורת עתק בעת משבר. המרוויחים הגדולים מוצגים כגיבורים. "המגן של מכבי נתניה כבש את טבלת השכר", מספרת הכותרת הקורקטית לידיעה על שמעון מנחם, כדורגלן לשעבר, שהרוויח השנה 72.9 מיליון שקל (תמורת 70% משרה בלבד, כש-71.4 מיליון שקל מתוך הסכום הם אופציות שקיבל בחברה). את הידיעה כתבו גולן חזני, הדר רז וענת ציפקין. בטור פרשנות מאת רז נכתב כי "אין יום שהם [המנהלים בחברות הציבוריות] שונאים יותר מהיום שבו שכרם מרוח על כל כותרות העיתונים". בנימה אפולוגטית מוסבר לקוראים כי יש לקחת בעירבון מוגבל את הסכומים של שיאני טבלת השכר, שכן חלקו מגולם באופציות ששוויין התכווץ מאוד בשנה האחרונה, כך שעלות שכרם של 50 מקבלי השכר הגבוה בחברות הציבוריות אינה מסתכמת ב-537 מיליון שקל, אלא ב-147 מיליון שקל ועוד 109 מיליון שקל במענקים. משום כך, נכתב, מומלץ להמתין עם בקשות לתרומות, לפחות בכמה מהמקרים. אגב שכר גבוה, אתמול פורסם כאן טור דעה על עלות שכרם של העורכים הראשיים של "מעריב". היום מתפרסמת ב"הארץ" ידיעה על עלות שכרם של בכירי המכון הישראלי לדמוקרטיה [אור קשתי], המוציא לאור של אתר זה. יעל געתון מדווחת ב"העיר – תל אביב" כי מנהלי חנות בדרום תל-אביב, המייצרת חולצות מודפסות לפי הזמנה, בין היתר את החולצות מעוררות המחלוקת שעליהן נכתב ב"הארץ", פנו למשטרה במטרה לסלק צוות של רשת אל-גזירה באנגלית, שהגיע להכין כתבה על המקום. רז שכניק, מי אם לא הוא, מדווח כי בעוד שבועיים תרד תוכניתם של עפר שלח ורביב דרוקר ממשבצת השידור שלה בימי שישי. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי הרשות השנייה תהיה תחת סמכותו של השר יולי אדלשטיין, במשרד החדש – משרד ההסברה. עוד תחת סמכותו: לשכת העיתונות הממשלתית, לשכת הפרסום הממשלתית ורשות השידור. המכתב למערכת בגנות ממשלת נתניהו ששלח אודי בוך מתפרסם היום הן ב"מעריב", הן ב"ישראל היום" והן ב"ידיעות אחרונות". הנוסח המלא יותר ב"מעריב". המקוצץ ביותר ב"ישראל היום". דן מרגלית כותב בטורו האישי ב"ישראל היום" כי נתקל בכנסת בראש הממשלה לשעבר וחברו לשעבר אהוד אולמרט. "הוא נעצר לשביב של שנייה כאילו ביקש לומר משהו, והתחרט", כותב מרגלית.

ברשות השידור קבעו סופית: אין להעסיק את אבי נמני כפרשן בשל ניגוד עניינים שאינו קיים, ולכן אין בעיה להעסיקו | בוואלה מלמדים את רפי נאה ורז שכניק מ"ידיעות אחרונות" דבר אחד או שניים

במאבקי הכוח בקן הצרעות של השידור הציבורי, בתוך הפוליטיקות המפותלות והאינסופיות, אין דין ואין דיין. אפילו הוראה של המנכ"ל זוכה להתעלמות. כך לפחות עולה מההתנהלות בעניינו של אבי נמני, פרשן הכדורגל של ערוץ 1. גם חוות דעת משפטית שקבעה כי יש ניגוד עניינים ברור בשל היותו בעל סוכנות שחקנים, וגם מכתב של המנכ"ל יוני בן-מנחם למנהל הטלוויזיה, מושון מצליח, לא הזיזו לאיש. למחלקת הספורט בראשות מאיר בר יש חוקים משלה. נמני דפק הופעה גם השבוע, בפאנל הפרשנים של המשחק המרכזי. בשבוע שעבר פורסמה כאן פנייתו של נציב קבילות הציבור ברשות השידור, דדי מרקוביץ, לגורמים בכירים ברשות, ובה התריע על ניגוד האינטרסים הבולט שבו מצוי נמני. "מה שמתאים לערוצי הספורט המסחריים לא תמיד עולה בקנה אחד עם האתיקה של השידור הציבורי", נכתב בדו"ח סיכום חודש נובמבר של הנציב. ברשות דווקא פעלו. ביום רביעי האחרון (5.12.12) כתב עו"ד תומר קרני, סגן היועצת המשפטית של רשות השידור, חוות דעת חד-משמעית, ולפיה נמני אינו יכול להמשיך כפרשן בערוץ 1. "יש לדעתי חשש, ואף למעלה מכך, לניגוד עניינים בהעסקתו של נמני כפרשן ליגת-העל". קרני הדגיש כי מסמך נקדי, שעוסק בעקרונות האתיקה בשידור הציבורי, אוסר על כתב לעסוק בנושא שיש לו בו עניין אישי, ולכן על אחת כמה וכמה פרשן. קרני הזכיר את המקרה של בוני גינצבורג, מגיש הספורט של ערוץ 1, שבעבר עבד גם כמאמן שוערים בהתאחדות לכדורגל. "במקרה של נמני דומני כי החשש משמעותי הרבה יותר", כתב עו"ד קרני, "מאחר וקיים, למראית עין לפחות, קשר ישיר בין ההערכה המקצועית לה זוכה השחקן בשידור לבין ערכו, ומכאן להכנסות של סוכנו". בעקבות כך הזדרז המנכ"ל יוני בן-מנחם לשלוח עוד באותו יום מכתב למנהל הטלוויזיה, ובו הורה לו לפעול על-פי חוות הדעת המשפטית. בהתאם לכך, נמני לא היה אמור לפרשן את המשחק המרכזי של השבוע. בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מלשכת דוברת הרשות: "אבי נמני חתם על תצהירים שאינו מצוי בניגוד עניינים ואינו סוכן שחקנים". התגובה הלקונית הזו מתעלמת הן מחוות דעת משפטית חד-משמעית והן מהוראת המנכ"ל שמאשררת אותה. גם המטרייה הצבעונית הענקית שנמני אחז בעת פרשנותו השבוע באצטדיון רמת-גן לא הצליחה לכסות על מופע נוסף של זלזול באתיקה וכעת גם בשכל הישר, כשיד אחת של הרשות פועלת בניגוד ליד השנייה. בשידור המשחק השבוע נמני הרגיש הכי בבית: במכבי תל-אביב ובבית"ר ירושלים מופיעים לפחות עשרה שחקנים שהסוכנות שלו מייצגת. קרנבל של אינטרסים בחסות השידור הציבורי. מצד אחד ערוץ 1 מעוול בחטא של ניגודי אינטרסים, ומצד שני מפתיע בפרץ נדיבות יוצא דופן. איזה עוד כלי תקשורת היה מפרגן לאחד ממבקריו החריפים ביותר ומעניק לו במה? חצי שנה אחרי שעמיר פלג מ"ידיעות אחרונות" ביקר באגרסיביות את מחלקת הספורט של ערוץ 1 בשידורי האולימפיאדה מלונדון, הוא הגיע השבוע לרוממה כדי להיות חלק מהפאנל של "בועטים". עורך התוכנית הוא אורי לוי, ששידר את תחרויות הגודו מהאולימפיאדה וזכה מפלג לתואר "חגורה שחורה בבבל"ת". "ערוץ 1 מתרסק בלונדון", הצליף פלג בחודש אוגוסט. את הביקורת הקטלנית היומית שלו אפשר לסכם במשפט שכתב: "כבר התרגלנו לתקלות הטכניות והכרוניות, לפאשלות המביכות והמופרכות, לחוסר ההבנה האלמנטרי של מחלקת הספורט ברוממה, אבל שהערוץ הציבורי יבלף את הציבור?". ביום האחרון למשחקי לונדון יורם ארבל לא הצליח להתאפק וסגר בשידור חשבון עם המבקר: "כתב ספורט מתוסכל, פעלולן של מלים, שמתעסק בהסתלבטות ובנבירה בזבל". ובכן, אותו ערוץ מתרסק מחל על כבודו והעניק למי שעלב בו זמן מסך. פלג מצדו מחל גם הוא על כבודו והסכים להופיע בערוץ שלטענתו מזוהה עם פאשלות ותקלות. זה קורה שנה לאחר שערוץ 1 החזיר את יורם ארבל, שבמשך 20 השנים האחרונות דיבר לא פעם בגנות הערוץ שעזב. יש פער גדול בין הכתיבה הארסית והבלתי מתפשרת של פלג בעיתון לבין הופעתו בטלוויזיה. מהמסך ניבטה דמות נינוחה, מחויכת, מנומסת וממש לא מתלהמת. לא בולדוג נובח דוגמת רון קופמן, ולא החזות הזועפת וטון הדיבור המאיים של אבי רצון, שנעדר הפעם מהתוכנית. אבל לא זה היה הסיפור. בלי חשבונות ובלי נקמות, ערוץ 1 שם בצד את האגו ופעל משיקולים ענייניים. מעניין מה היה כותב על זה המבקר החריף של "ידיעות". ארבעה עמודים הקדיש "המוסף לשבת" האחרון של "ידיעות אחרונות" לראיון עם גיא פניני, אותו כדורסלן שתקרית טראש-טוק בכיכובו נדדה משולי משחק כדורסל והיתה לאירוע לאומי. הראיון עם קפטן מכבי תל-אביב לשעבר השתלב בטבעיות בטראש הבחירות שסיפקו למוסף מיטב עסקני ישראל, לבני-פרץ-מופז-יחימוביץ, מלווים בפמליית הפרשנים הוותיקה. האירוע שבו קילל פניני שחקן מהפועל תל-אביב במלים "יא גרמני נאצי" ואיחל "סרטן בראש" לו ולאביו העסיק במשך שבוע לא מעט גורמים, משדרנים ופרשנים נרגשים ועד לניצולי שואה נכלמים. הראיון ב"מוסף לשבת" הסתמן כפינאלה ראויה לפרשה, ששיאה היה ראיון חטוף ודומע של פניני לכלי התקשורת בסיום הדיון עם ראשי קבוצתו, שבו ספג עונש השעיה וקנס גבוה. מה יותר טבעי מלהיטהר סופית בראיון בלעדי לעיתון הידוע בקשריו חמים עם הקבוצה. למשימה נשלחו שני עיתונאים הידועים באהדתם למכבי תל-אביב: רז שכניק ורפאל נאה. האחרון מלווה את האלופה הכמעט נצחית זה 40 שנה, נצח כשלעצמו במושגים מקומיים, ונחשב לכתב החצר שלה. הראיון, כצפוי, הציג את פניני כמי שטעה, לוקח אחריות על התנהגותו ומפזר התנצלויות לכל עבר. בשער המוסף נכתב: "פניני מספר איך זה קרה לו. ומספר על התגובה הקשה במשפחתו. ומבטיח להיות אדם טוב יותר. ומשוכנע שהגזימו בהתנפלות עליו". הכתבים תהו באוזני פניני מדוע במהלך התקרית המתוקשרת הוא נראה ב"טירוף קר", לעומת יונתן שולדרברנד, קורבן הגידופים, שנראה על פניו אדיש. "כל הכבוד לו שלא נגרר", ענה הצדיק. "בכמה מקומות במשחק, שלא נראו במצלמות, הוא בהחלט ענה לי או התגרה בי". בהמשך אף הגדיל לעשות וטען ששולדרברנד קילל אותו במהלך המשחק ב"מלים שהנייר לא בדיוק סובל". בכתבה לא הובאה תגובתו של שולדרברנד, אלא רק זו של דובר הפועל, נמרוד בוכמן. "חבל שמר פניני ממשיך את ההתנהגות המבישה שלו גם מחוץ למגרש", אמר בוכמן. "כנראה שהוא לא למד כלום מהמקרה". לא רק גרסתו של שולדרברנד נמנעה מהקוראים. היתה דמות נוספת שהוזכרה בדבריו של פניני – יערי רייניש, אחד משלושת שופטי המשחק. "ניגשתי לשופט רייניש", סיפר פניני מה קרה אחרי ששחקן הפועל קילל אותו, לטענתו, "אמרתי לו שיונתן עושה פרובוקציות ושישים לב כי זה ייגמר לא טוב. רייניש אמר לי: אני רואה הכל. הוא באמת הזהיר אותו, אבל יונתן המשיך לקלל בלי הפסקה". מהימנותו המפוקפקת של השחקן עוד מתחילת הפרשה או סתם רצון לבצע עבודה עיתונאית אלמנטרית לא הניעו את נאה ושכניק לעשות את המעשה המתבקש ולברר את גרסתו של השופט רייניש. את מה שלא עשו במוסף הפוליטי של "ידיעות" עשה אור שקדי בספורט וואלה. שקדי צילצל לרייניש ושמע ממנו הכחשה גורפת: "בחיים פניני לא ניגש אלי ואמר לי ששולדברנד מציק לו. בלשון המעטה, אני אגיד שגיא פניני לא דובר אמת, וזה חבל מאוד". דבריו של השופט, שפורסמו ביום שישי אחר הצהריים בכותרת הראשית של האתר, העמידו את הראיון ב"ידיעות" באור נלעג. פסקה אחת קטנה גרמה לאלפי המלים להיראות מיותרות. פניני, שניצל את הבמה המכובדת כדי למזער נזקים, לשפר את תדמיתו ולהתנצל "מהמקום הכי עמוק בלב שלי", יצא כמי שהמשיך בעצם לשטות בכולם, גם בעיתון של המדינה שמאתרג זה שנים את הקבוצה של המדינה. אמנם חלקו של השופט זניח למדי בפרשה הזאת, אבל הכנסתו לעלילה ביוזמת חתן השמחה עצמו, בלי שגרסתו נבדקה, הפכה אותו שלא בטובתו לדמות משנה בדרמה הפתלתלה שפניני רקם. בוואלה אף נכתב שהשופט נפגע מאוד מהראיון, וכי בכירים באיגוד השופטים האשימו את פניני בניסיון לגלגל על אחרים את האחריות למעשיו. הרשלנות העיתונאית של נאה ושכניק בולטת עוד יותר על רקע האכסניה שבחר "ידיעות אחרונות" לראיון, "המוסף לשבת" היוקרתי. אם לא משני הכתבים, לפחות מעורכי המוסף היה אפשר לצפות לסטנדרטים מקצועיים יותר. את השיעור הזה שכניק ונאה לא ישכחו. השניים, שטרחו כל-כך על ראיון תדמיתי לקפטן הסורח, קיבלו ממנו כאפה מטלטלת. בין בלום למזרחי. בין הכותבים הרבים על פרשת הקללות של גיא פניני היה אילן בלום, עורך הספורט של "ישראל פוסט". לעומת מצעד המפרגנים להתנהלותה של מכבי תל-אביב, שהשעתה את השחקן, בלום דווקא קרא לעומד בראש המועדון לקחת אחריות אישית. ומי הוא העומד בראש המועדון? בלום לא נקב בשם המפורש, אבל נתן לקוראים רמז עבה בעזרת צילום של שמעון מזרחי שצורף לטור. בכיתוב התמונה נאמר: "חטאו היחיד היה שנתפס". הכיתוב היה ציטוט מהטור שהתייחס לפניני, אבל נתלש מהקשרו והוצמד למזרחי. זה הרגע להזכיר שבלום פוטר בשנות ה-90 מתפקידו כעורך הספורט של השבועון "ראש 1" לאחר כתבת תחקיר שפירסם על מכבי תל-אביב. מזרחי הקים מהומה ובעיתון מיהרו להקריב את ראשו של מי שהרגיז את העומד בראש המועדון. חצי לקח. בערוץ הספורט הפיקו לקחים, אבל לא מספיק. כדי למנוע התנגשות בין משחק הכדורסל המרכזי של יום ראשון למשחקה של ברצלונה, כפי שקרה לפני שבועיים, הם הקדימו השבוע את המשחק בין הפועל ירושלים למכבי חיפה ב-20 דקות, לשעה 20:10. אלא שכדרכו של כדורסל, המשחק התמשך מעל המצופה. רק כשהמשחק בין ברצלונה לבטיס נכנס לדקה החמישית זכו צופי ערוץ הספורט לצפות בו לראשונה. זה היה במשחק ההיסטורי שבו שבר מסי את שיא כיבוש השערים לשנה אחת. אם היה כובש בדקות הראשונות, היה נמנע מהצופים רגע חשוב. אפשר היה לפתור זאת באמצעות פתיחת חלון צדדי לטובת המשחק בספרד. בערוץ הספורט לא היו יצירתיים, לא ידעו לאלתר ורשמו מחדל נוסף.

הפעם היו העניים צריכים לזוז הצדה, על מצוקותיהם הבלתי נסבלות והבלתי פוטוגניות, מפני מצוקות חדשות של מי שמעולם לא הגיעו לדו"ח העוני – מפוני חבל עזה וצפון השומרון

גם בימים כתיקונם מתקשים אנשי הביטוח הלאומי למכור את דו"ח העוני השנתי שלהם לתקשורת. אחרי ככלות הכל, מה כבר אפשר לומר, וכמה עוד אפשר ליילל, וכמה מקררים ריקים אפשר להראות? זה כבר משעמם, את זה הראינו בשנה שעברה. עכשיו צריך משהו חדש, גירוי חדש, שישביע את רצונה הבלתי נלאה של התקשורת לחידושים. אז מקדישים לדו"ח יום־יומיים, וחוזרים לסדר־היום הרגיל. השנה לא היה לכך שום סיכוי. ערב פרסומו של הדו"ח, כשכבר היו הדלפות כלליות על כך שהוא עתיד להיות הקשה ביותר שפורסם אי פעם בתולדות המדינה, התחוללה דרמה פוליטית בדרגה שמונה בסולם ריכטר המקומי. שר האוצר, בנימין נתניהו, התפטר. לא חס וחלילה בגלל הנתונים, שהוא אחד האחראים הישירים להם, אלא בגלל תוכנית ההתנתקות. ומפני שהוא בן של היסטוריון, ומה יגידו עליו בעוד מאה שנה. ובעיקר בגלל הסקרים שניבאו לו הצלחה פוליטית ותבוסה לראש הממשלה, מוביל ההתנתקות. מסיבת העיתונאים שלו הועברה בשידורים ישירים ובמרתונים של פרשנויות. הדו"ח שפורסם למחרת לא זכה לשידורים ישירים, רק לכמה דקות במהדורות הסיכום בערב. התפטרות של שר אוצר זו באמת דרמה שאי־אפשר לעמוד בה ואי־אפשר להתחרות בה, בוודאי לא נשואי הדו"ח, מיליון חמש מאות ושלושים אלף העניים. אז מה אם הם מהווים 23.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה? אז מה אם 42 אחוזים מהם הם אנשים עובדים? לא פרזיטים אפילו. ממש כמו החלום הרטוב של השר המתפטר: להוציא את כולם לעבודה, על־ידי קיצוץ אכזרי של רשתות הביטוח הסוציאלי שלהם. חוץ מהסטטיסטיקאים של הביטוח הלאומי איש לא סופר אותם. אפילו מנהלי בתי־התמחוי לא רואיינו ולא צולמו התורים לצלחת המרק – לא משום שהם התקצרו או נעלמו, אלא משום שהשנה הם לא מעניינים אף אחד. הפעם היו העניים צריכים לזוז הצדה, על מצוקותיהם הבלתי נסבלות והבלתי פוטוגניות, מפני מצוקות חדשות של מי שמעולם לא הגיעו לדו"ח העוני – מפוני חבל עזה וצפון השומרון. ימים על ימים ושבועות על שבועות אנחנו חשופים בוקר צהריים וערב לקינותיהם של שבעת אלפי מתנחלי גוש־קטיף, המועמדים לפינוי מבתיהם. אנחנו שומעים את זעקות השבר שלהם, איך הם אמורים לעבור מבית של 350 מטרים רבועים לקראווילה של 90 מטרים רבועים בלבד, לשנה או שנתיים, עד שיבנו את ביתם החדש במקום אחר. היכן ישימו את כל האביזרים החשמליים שלהם? ואת כל הרהיטים המפוארים שהמצלמה לא ויתרה על אף אחד מהם? והיכן יניחו את כל העציצים? היו גם מועמדים לפינוי שהזדעזעו מכך שביישוב החדש, שאליו הם אמורים לעבור, אין מועדוניות לילדים ועוד כל מיני שירותים שהם הורגלו בהם עשרות בשנים, בניגוד לרוב המכריע של תושבי המדינה, שנאלצים לממן מכיסם פעילויות ושירותים רבים לילדיהם. באותם ימים ממש נמנו בישראל שבע מאות וארבעה־עשר אלף ילדים שאין להם לא מועדונית, ולא קראווילה, גם לא של 60 מטרים רבועים, וגם ארוחה חמה הם רואים רק לעתים נדירות, כי אין כסף ליום לימודים ארוך, והמקרר בבית שלהם ריק גם אם המצלמות לא מגיעות אליו. הילדים האלה מפונים מדי יום מבתיהם, לא בגלל תוכנית התנתקות, אלא בגלל תוכנית אחרת, שגם היא עברה בממשלה על־פי כל הכללים והנהלים – התקציב, שכלל קיצוצים מכאיבים בקצבאותיהם, והביא משפחות רבות לפשיטת רגל ולגירוש מבתיהם. אבל איש לא פצה פה וצפצף. אף עיתונאי לא בא אליהם לשאול מה דעתם ובעיקר איך הם מרגישים. איש לא התכנס בכיכר העיר ולא הניף דגל או סרט צבעוני לכבודם. איש לא דרש לערוך משאל עם על המדיניות הזאת של הממשלה. הם נעלמים, כאילו האדמה בולעת אותם, ואפשר להמשיך לעסוק בהתנתקות, להקשיב לדברי ראשי מועצת יש"ע ולילדים הבאים להפגנות ומבלים את חופשת הקיץ בהטחת עלבונות בחיילים ובשוטרים, לשמחת לב כל חבריהם והוריהם, וכמובן בתקשורת שלא מחמיצה שום הזדמנות להזדעזע מגילויי האלימות המילולית האלה ולצקצק בלשון, ולהראות אותה שוב ושוב. אין ספק, עקירה מהבית היא עניין לא קל. זה משבר חמור. אבל לא כל משבר הוא טראומה – מלת מפתח בשידורים של החודשים האחרונים. מומחים למדעי החברה מגדירים את ההבדל בין משבר לבין טראומה, בכך שטראומה היא התמודדות לא נאותה עם משבר. הגדרה מעניינת, שמציבה סימן שאלה לא נעים מול התקשורת. מרוב חששות מפני הדבקת תווית של שמאלנית, חובבת ויתורים על שטחים ושונאת מתנחלים, היא יוצאת בחודשים האחרונים מגדרה, ומדעתה, לגלות אמפתיה וסימפטיה למפונים. נדמה שלא נשאר ולו מתנחל אחד בגוש־קטיף שלא רואיין ולא צולם, ולא נשאר פרח אחד בחממה שלא תועד. המצלמה מתקרבת תמיד אל העיניים, ועד שהן מתלחלחות היא אינה מרפה. על־פי אותה הגדרה של המומחים למדעי החברה, התקשורת, ברצותה להיות יותר ויותר רלבנטית, צמודה לאירועים, שלא יגידו עליה שהיתה משת"פית של ראש הממשלה, רק מעצימה את הטראומה, ואינה תורמת הרבה להתמודדות של המפונים עם המשבר שנגרם להם, בלי ספק. צריך להודות, לא טובתם של המפונים עומדת לנגד עיניהם של הכתבים ועורכיהם, אלא הרצון הידוע והמוכר כל־כך להיות יותר מהמתחרים. אם בערוץ המתחרה החליטו על יום שידורים מיוחד להתנתקות שבועיים לשעת השי"ן, אנחנו נכריז על שבוע שידורים מיוחד, ונביא את כו־לם. מבוקר עד ערב. שיראו להם. אמנם אי־אפשר להביא יותר אינפורמציה, כמו, למשל, טיעונים חדשים בעד ונגד התוכנית – מה הביא את ראש הממשלה לשינוי הדרמטי בעמדתו ביחס לשטחים, ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר שהמצב יהיה טוב יותר לאחר ההתנתקות מאשר לפניה, משום שהוא לא אומר מלה מעבר לקלישאות השחוקות. אבל גם מתנגדי התוכנית לא יוכלו להתלונן על קיפוח. הם לא חדלים לדבר את עצמם לדעת. אלא שגם הם, שלעולם לא נתפסים בלי משפט מוכן, מוכרים שוב ושוב את אותם משפטים שחוקים ומוכרים לעייפה. ובאין חידושים במידע, מתפנים לשבירת שיאים של רגשות ורגשנות. בעניין זה לא שמעו עדיין בשום ערוץ ובשום עיתון על סוד הצמצום, על עוצמת כוחה של המלה הקטנה, המאופקת. ומי שלא מסוגל להמשיך לבלוע את המנות הגדלות והולכות האלה, מוזמן תמיד לחפש סרט טוב או להתנתק באופן חד־צדדי מההתנתקות ולהחליט בעצמו על המינון המתאים לו. מילא אנחנו, הצופים. ימים אחדים לאחר תום המבצע, כשייגמרו השידורים המרתוניים מגוש־קטיף ומניצנים, נעבור לסדר־היום ונחזור לסדרות הסבון ובתי־המשפט האהובות עלינו. אבל מה יהיה על המתפנים? מי יטרח לעקוב אחריהם, לא רק במסגרת כתבה חד־פעמית ליומן של יום שישי, אלא באופן רצוף, צמוד כל־כך? את מי הם ישתפו בארוחת הבוקר שלהם ובבילויים בערב בבית החדש? ומי יעקוב אחר הנזק הנפשי שנגרם לכל הילדים שנהרו לגוש־קטיף, בניגוד לחוק, לחזק את המתיישבים? מה יקרה להם כשישובו, אם ישובו, לספסל הלימודים אחרי ההרפתקה הגדולה? האם יקבלו עליהם פתאום מרות של בית־ספר ושל הורים ושל מסגרת חברתית נורמטיבית, ושל חוק, פשוטו כמשמעו, או שימשיכו במשחקי חסמב"ה? מה שבטוח, התקשורת כבר לא תהיה שם. היא תחפש ותמצא טראומות חדשות. אם המפונים רוצים לדעת איך מרגישים אלה שטעמו את טעם החשיפה המטורפת, ואחר־כך גילו שהמצלמות והזרקורים נעלמו למקום אחר, הם מוזמנים לשאול את נשואי דו"ח העוני של השנה שעברה ולפני שנתיים. שהרי נשואי הדו"ח השנה לא זכו אפילו לחמש דקות של פרסום. הם יספרו להם איך מרגיש מי שהפך מנרדף בידי תקשורת אוהדת ומחבקת לרודף אחריה, בניסיון נואש לשמור על מידה של עניין במצוקתו הקשה מנשוא. אז הם יגלו איך זה להיות שקופים, בלתי נראים. מיותרים בכאבם. גיליון 58, ספטמבר 2005

העיתונות הישראלית נרתמת בהתלהבות לסיקור הבחירות בארצות-הברית, וכמעט לא שואלת מי יותר טוב ליהודים | מצעד המצטרפים לליכוד כובש את הכותרות הפוליטיות המקומיות | וטקס האזכרה לרבין מסוקר בצמידות לפעולות הממשלה נגד המתנחלים

פסטיבל ההזדעזעות השנתי ע"ש רצח רבין (והפעם: סערת הראיון שלא שודר עם רוצח ראש הממשלה) והחשיפה התקשורתית שקיבל בשבוע שעבר המתנחל המקלל מחוות פדרמן ודאי תרמו לנוכחות הבולטת של אייטמים אנטי-מתנחליים היום בעיתונים. גם ספורט ופוליטיקה מגיעים לכותרות: שחקני הרכש החדשים של נתניהו בליכוד, חילופי המאמנים במכבי תל-אביב והתבטאות אחת של מאיר פרוש, המועמד לראשות עיריית ירושלים, שאמר: "בתוך עשר שנים לא יהיה חילוני בשום עירייה, אולי באיזה כפר עלוב". אבל מי שכובש את הכותרות הראשיות ומספר נכבד של כפולות עמודים הוא הטריו אובמה-מקיין-פיילין. ובעצם, אם לוקחים בחשבון שגו ביידן נעדר כמעט לגמרי מסיקור הבחירות בארצות-הברית היום בעיתונים הישראליים, ניתן לומר שההתמודדות היא בעצם בין אובמה לפיילין, ומקיין הוא רק תירוץ. כך נכנסה התקשורת למירוץ פוליטי שבו הובטח לה או מועמד שחור או מועמדת אשה, והיא יוצאת ממנו עם גם וגם. שאלת ה"אנדורסמנט" – הצהרה גלויה של כלי תקשורת על תמיכה במועמד מסוים – היא שאלה שראוי לה שתתברר בסיקור מערכת הבחירות הקרבה אצלנו. בינתיים, למזלה, יכולה העיתונות הישראלית לסקר בניחותא מערכת בחירות מרתקת מאין כמוה, כפי שמדגישים כל העיתונים, המתנהלת במרחק ביטחון והזדהות גדולים. הסיקור, לכן, הוגן ומאוזן למופת, וכפי שכותב נחום ברנע במאמר המרכזי ב"ידיעות אחרונות", "הם אחרים". הם, כלומר הפוליטיקאים, ש"נוחתים בשלוש מדינות ביום, נואמים, לוחצים ידיים, חשופים לאלפי מצלמות ונראים בדרך כלל כאילו סיימו זה עתה שינה בריאה". "האם הם חיים על גלולות? על אדרנלין? מה מחזיק אותם?", שואל ברנע את אחד מאנשי הקמפיין של מקיין. "הם אחרים", אומר האיש, "הם לא כמונו". ואכן, הפוליטיקאים האמריקאים נראים מבעד לעיני התקשורת הישראלית רזים, בעלי שיניים לבנות, נשים יפות וחוש הומור. לגמרי לא כמונו. "יש להם חלום", מכריזה כותרת הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", העוסקת בהתעוררות הפוליטית של שחורים בארצות-הברית. "על סף היסטוריה", מכריזה הכותרת הראשית של העיתון (שמצליח הפעם לא להידרדר להיסטריה). "הארץ" הולך על דרמה במקום היסטוריה, עם "המירוץ הנואש של גון מקיין" ככותרת ראשית ותצלום של אובמה רץ, עניבתו מתנופפת, על השער (התמונה הראשית היא של מקיין ואשתו הבלונדינית הניבטים מבעד לחלון מכונית. מה יש בה, בסצינה הזו, במסגור הזה של פרצוף הניבט מבעד לחלון מכונית? איזה עצב נמסך בה, של פרידות ועקירה וגעגוע, ואיזו נימה של התרגשות והרפתקה). נטשה מוזגוביה מספקת ארבעה קטעים נפרדים על היבטים שונים של הבחירות, וכפולת העמודים 6-5 מוקדשת כולה לדיווחים מה"ניו-יורק טיימס": דיוקנאות קצרים של ביידן ושל פיילין, וטור – עוד טור – על הכפר הקנייתי שבו נולד אביו של אובמה. "מעריב" מקדיש לבחירות את שלוש הכפולות הפותחות של העיתון, מתעכב על המתיחה ששרה פיילין נפלה לה קורבן (הומוריסטיקן קנדי גרם לה להאמין שהיא מדברת עם נשיא צרפת סרקוזי), ועוסק בהרחבה בנקודות היהודיות (ברור שיש יותר מאחת): "אסטרטג הניצחון היהודי של אובמה", דייוויד אקסלרוד (כותרת ביניים בידיעה של נדב איל וטל שניידר היא "העיתונאי שהפך ליועץ נחשק", שנראית כמו שם של קורס במכללות לתקשורת של ימינו) וכפולה המבקשת מהקוראים, בין שאר דברים, "מצאו את ההבדלים" בין דעותיהם של המועמדים בעניינים הנוגעים לישראל. המסקנה? "שפטו בעצמכם", חותמים ב"מעריב". אלון פנקס כותב בטור פרשנות כי השאלה "מי טוב יותר ליהודים" היא "שאלה פרובינציאלית, מטופשת, לא רלבנטית, חסרת פשר באמריקה וחסרת תשובה ומשמעות". העיקר שאמריקה תהיה חזקה, הוא כותב, ולא משנה מי עומד בראשה. רק איתן הבר מ"ידיעות אחרונות" מתעקש להרוס את החגיגה, לרטון ולשאול אם שני המועמדים הם המירב והמיטב שהאומה האמריקאית מסוגלת להעמיד. מעניין למי בדיוק הוא מתגעגע. "בכירים במפלגה חוששים: מרוב כוכבים לא יישארו תפקידי שרים". כך מסתיימת כותרת המשנה של הידיעה הראשית בעמ 6 של "ידיעות אחרונות", שכותרתה הראשית היא "המהפך של בגין". ואכן, מפלגת הליכוד כובשת היום את סדר היום הפוליטי (הישראלי) בעיתונים, עם מצעד שמות של שחקני רכש חדשים, ובעיקר ישנים. כפי שכותב יוסי ורטר היום ב"הארץ": "שוב הוכח כי בישראל מפעל המחזור הפעיל ביותר הוא לאו דווקא של נייר, פלסטיק או שפכים – אלא של פוליטיקאים. הם תמיד חוזרים, במצב צבירה כזה או אחר". מי, אם כן, בחוזרים? "ישראל היום", שהוא היחיד שהמאורעות בליכוד תופסים את כותרתו הראשית, מציע, מן הסתם, את הרשימה ה(כמעט)מלאה, המובאת בכותרת המשנה על השער: "בני בגין הפתיע: חוזר, אתמודד כמו כולם. בליכוד מרוצים: תשובה לתדמית הנקייה של לבני. הסיכום להצטרפות מרידור – קרוב. מירי רגב הצטרפה, בדרך גם עוזי לנדאו; הח"כים מרינה סולדוקין וזאב אלקין מתלבטים, אפי איתם מבקש. קדימה: הליכוד הופך למפלגת ימין". המצטרף המדובר ביותר הוא בני בגין, בנו של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ומי שנחשב אות ומופת לאדם ופוליטיקאי ישר והגון. "מר ניקיון" היא כותרת הטור שכותב עליו דן מרגלית ב"ישראל היום; "יריב שתענוג להתווכח איתו" היא כותרת טורה של זהבה גלאון באותו עיתון. העיתונים האחרים, שאינם מגויסים לטובת מפלגה כלשהי (או לפחות מגויסים בבוטות פחותה), מציעים לקוראים גם תזכורת על הריקוד הקודם של בגין ונתניהו. "בגין על נתניהו ב-99: הוא הרע במיעוטו", היא כותרת בעמ 7 ב"הארץ". בידיעה מצטט שחר אילן ביטויים חריפים נוספים שאמר הנסיך על הבוס ועל המפלגה (כולל "תרבות השקר" ו"פקידות מושחתת"). ב"ידיעות אחרונות" מציע את התזכורת הזו לקוראים יובל קרני. ב"מעריב" מקדישים מקום ניכר להודעתו של איתם כי הוא מעוניין להצטרף לליכוד ("גורם בכיר בליכוד מסתייג: הוא ימני מדי" היא כותרת המשנה של הכתבה של מרב דוד). רועי שרון כותב כי זו "מהלומה אלקטורלית" למפלגות הימין הדתיות. גם שלום ירושלמי כותב על מצעד המצטרפים, ובמיוחד על המו"מ בין בגין לנתניהו. "בגין עצמו צינן את ההתלהבות של האנשים הרבים שפנו אליו", כותב ירושלמי, ומיד אחרי זה מסגיר את התלהבותו שלו, שהביאה איתה פליטת קולמוס משעשעת: "הפורמליסט שמקפיד על כל פסיק הסביר כי ההתפטרות שלו מעבודתו במכון האידיאולוגי לא נכנסה לתוקף, ועד אז הוא לא ידבר על פוליטיקה". נקנח עם שורה של אורי משגב ב"ידיעות אחרונות", המתייחסת לחבר המפלגה שלא זכה לכותרת ב"ישראל היום": "אם יחזור יחיאל חזן לכהונה נוספת במשכן, צריך לקוות בשבילו שיעמוד בפיתוי לא להצביע פעמיים. בפעם הקודמת שזה קרה לו הוא נדון בין השאר לחודשיים מאסר על תנאי; הפעם עבודות השירות כבר לא יספיקו. קפיצתו של חזן עם ערב אל העגלה הדוהרת של הליכוד היוותה אקורד סיום הומוריסטי למה שנדמה כיום ההצטרפות הארוך בהיסטוריה המפלגתית של ישראל". "מתנתקים מהקיצוניים" היא כותרת הידיעה הראשית בעמ 8 של "מעריב". ידיעת כיתוב-תמונה באותו עמוד מוקדשת לאזכרה של ראש הממשלה יצחק רבין. ב"ידיעות אחרונות" בחרו לשבץ אותה תמונה, של דליה רבין-פילוסוף, בתו של רבין, כשהיא נואמת באזכרה, בידיעה שכותרתה "חונקים את המאחזים". "ההחלטה להפסיק את התמיכה – בעקבות מהומות המתנחלים", אומרת כותרת המשנה, "בין הסיוע שיופסק: הסעות לתלמידים ופינוי אשפה". בכל העיתונים מצרפים באותו עמוד גם את האזהרה של יובל דיסקין מפני רצח פוליטי נוסף, שיבוצע הפעם על-ידי מתנחלים. כותרת הטור של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היא "חסרה רק העילה לרצח". בקיצור, מורשת רבין בעיתונות היא אך ורק מורשת שלילית, של צנזורה עצמית, שנאת מתנחלים וזריעת פאניקה. מבקרי הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מתייחסים היום לתוכנית האקטואליה "מה קורה" של זכיינית ערוץ 2 קשת, שזמן שידורה הוקדם ותכניה רודדו עוד יותר (אצלנו כתב על התוכנית נועם יורן). התוכנית נועדה להוות אלטרנטיבה לתוכניות האקטואליה המצליחות (בעיקר אצל המבקרים) של ערוץ 10, "היום שהיה", וכעת, עם הזזת מועד השידור, "לונדון וקירשנבאום". שני המבקרים עונים בקול אחד על השאלה שמציב שם התוכנית, והתשובה היא: "עדיף שלא היה קורה". "הפורמט המקורי של מה קורה הושתת על התחנפות פופוליסטית למדדי אינטרנט מקושקשים", כותב ירון טן-ברינק ב"ידיעות אחרונות". "בגלגולה הקודם זו היתה תוכנית חסרת אחריות עיתונאית שוויתרה על מה שחשוב לטובת מה שמעניין, בידוריזיציה כמעט מוחלטת של החדשות". שני המבקרים כותבים גם כי לא ברור מה המגישה, לינוי בר-גפן, עושה במקום כזה. בתחתית עמ 20 של "ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי על מקרה לא יאומן: אזרח שאמר לשוטר כי "כבר מחר תהיה כתבה בעיתון" על מעשיו של השוטר (הלא מוצדקים, לדעתו של האזרח) הואשם בעבירה של איומים נגד קצין משטרה. ובקיצור, כפי שאומרת כותרת הידיעה: "האישום: איום על שוטר. הסיבה: פנייה לעיתונות". האזרח פנה לח"כ מיכאל איתן, והלה פנה לראש מחלקת תביעות במטה הארצי, שביטלה את האישום. "ישראל איננה מדינת משטרה", אמר איתן לצימוקי, "ולכל אדם יש זכות לפנות לתקשורת וגם זכות מלאה לומר זאת". וב"הארץ" מצטרף יוסי שריד למתנגדים לשידור הראיון המדובר עם רוצח ראש הממשלה יגאל עמיר. "דעתני הערוצים משמיעים באוזנינו ק"ן טעמים – מדוע למרות הכל היה צריך לשדר, ורק מתוך התחשבות מיוחדת וחד-פעמית הם ויתרו הפעם. נימוקיהם היו משכנעים יותר, אלמלא היו נימוקיהם משומשים: הם כבר טיהרו את כל תוכניות ההבל והזבל". גם ב"העין השביעית" עסקנו בסוגיה: "תדברו עליו אבל לא איתו" (מרדכי קרמניצר), "האחים הקטנים של האח הגדול" (הח"מ) ו"האחריות היא לפעמים אבן ריחיים" (אריק כרמון).

עיתון "עכבר העיר" החדש יוצא לאור | עתיד ש"ס משתנה מעיתון לעיתון | ומאבק חדש על העלאת שכר המינימום יוצא לדרכו

גליון "הארץ" הגיע הבוקר עטוף פוסטר גדול מנייר כרומו. לשם שינוי, לא היתה זו מודעה לחברה מסחרית חיצונית, אלא מודעה עצמית של קבוצת "הארץ", לרגל השקת הפורמט החדש של המקומון התל-אביבי השייך למה שנקרא פעם "רשת שוקן" וכיום מכונה "רשת העיר", אף שהמקומון עצמו כבר לא נקרא "העיר" אלא "עכבר העיר". "בלעדי לקוראי הארץ", נכתב על צדו האחורי של הפוסטר, "השער הראשון בגרסה מיוחדת לאספנים!". על גבי הצד השני הודפס שער המקומון החדש. האם יש בני 18 שהיגרו לאחרונה לדירת שותפים בתל-אביב ויחליטו לתלות את הפוסטר הזה על קיר המטבח המשותף? האם המגזין שהוא מקדם יוכל לשמש עבורם שער לעיר היחידה בישראל (ולישראליות בכלל) באיזשהו אופן הדומה לגלגוליו הקודמים של המקומון? ואולי אין לצפות ממוצר מודפס להמשיך היום במשימה שהתאימה למציאות של לפני שניים ושלושה עשורים. מבחינת המודעות המסחריות, והרי זו השורה התחתונה שלפיה יימדד שינוי הפורמט לפני שיוחלט על מעבר נוסף לפורמט אחר, הסימנים מעודדים יחסית. בתוך 148 העמודים שמחזיק קונטרס "עכבר העיר" החדש משולבות מודעות המכוונות גבוה יותר מאלה ששולבו בפורמט "העיר" הקודם: תעשיית התרבות על פניה השונים, הסעדה, אלכוהול ואופנה. יחד עם זאת, זהו גיליון ראשון בפורמט החדש גם עבור המחלקה המסחרית, שבוודאי הבטיחה גדולות ונצורות. יהיה צורך לבדוק את מספר ואיכות המודעות בגליונות הבאים כדי לאמוד את הצלחתו של שיווק הפורמט החדש למפרסמים. גם בגיליון הראשון של המגזין קצר המועד שיצא מטעם "העיר" לפני שנים אחדות, "דופק" היה שמו, פורסמו מודעות רבות שכיוונו גבוה. בגיליון השני פחות. גיליון רביעי לא יצא. מבחינת התוכן המערכתי, הגיליון הראשון מתהדר במיזם מקיף ומפורט על שכונות העיר. בעבר דווח כי העבודה על המיזם נמשכה שבועות ארוכים, מותרות שהמגזין לא יוכל להרשות לעצמו בגליונות הבאים. גם מבחינה זו דרוש עוד זמן כדי לעמוד על קנקנו של המגזין המחודש. בגיליון הראשון של "העיר" בפורמט החינמי שלו, תחת עריכת יוסי קליין, התפרסם מאמר מאת יצחק לאור. לאור לא הפך לכותב קבוע של "העיר" החינמי, והגיליון הראשון של פורמט החינמון שמור בוודאי רק אצל הכפייתיים ביותר מבין אספני העיתונות המקומית בישראל. "אין לנו גמד, אבל יש לנו עכבר חדש", נכתב במאמר המערכת שבפתח הגיליון (רמז לאטרקציית הליהוק של העונה הנוכחית בתוכנית "האח הגדול"), "והוא הולך להיות המדריך המלא שלכם לחיים בתל-אביב. עם כל החדשות, הכתבות, ההמלצות, הבילויים והאירועים. בקיצור, כל מה שצריך לדעת כדי להתמודד עם העיר המופלאה הזאת". העורך עומר שוברט, שקבלת הפנים שהוא זוכה לה בתיבת הקרדיטים של העיתון כוללת טעות הגהה חיננית, מציע לקוראים מוצר המשלב בקונטרס אחד חלק מגליון "העיר" הישן (52 העמודים הראשונים) עם מרבית "עכבר העיר" הקודם (יתר 94 העמודים). כמה מן המדורים שהופיעו בשני העיתונים הנפרדים שרדו בעיתון המאוחד: מדור הרכילות "נערה רכלנית" מוצא את מקומו באופן טבעי בפורמט החדש, וכמו כן שרדו את המעבר מדור האופנה של נרי אבידן-סלע, טור המסעדות "עודף ממאה" מאת צבי גילת, והקומיקס המוצלח של אילנה זפרן "רישומון".ערן לאור משיק מדור חדש לביקורת מזללות בשם "אוכל בעמידה" עם התייחסות למדור המקורי בשם זה, שנכתב החל מ-1995 על-ידי אסף גברון בעיתון "כל העיר". עוד מעגל נסגר, על אפם וחמתם של המואסים במעגלים נסגרים. בולט בהעדרו, כפי שתוכנן מראש, הטון הפוליטי שאיפיין את הגלגול האחרון של "העיר". העורך הקודם של "העיר", אלון עידן, שהוביל והקצין את הטון הפוליטי בתקופת כהונתו, הוא עצמו אחד השרידים הבודדים של הקו המערכתי הזה, שלא הצליח למשוך די קוראים ומפרסמים. עידן כותב טור, שמתפרסם באחד העמודים הראשונים של העיתון המחודש ומתייחס לטלוויזיה (ובעצם לחיים בישראל), בדומה למדור שהיה לעידן ב"העיר" שתחת עריכתו. הטור הראשון מוקדש לגמד שנמנה עם משתתפי התוכנית "האח הגדול" ולראיון שהעניק ניצב בדימוס זאב אבן-חן ליאיר לפידבתוכנית "אולפן שישי". שניהם, כותב עידן, מודעים לשימוש שנעשה בהם. בשני המקרים, מוסיף עידן, המודעות אינה תירוץ לשימוש שנעשה בהם. השימוש שנעשה בטקסט של עידן נועד ליצור את התחושה שמשהו מהגישה הביקורתית של הפורמט הקודם ממשיך בנוכחי, אף שבפועל ובמוצהר הפורמט החדש הוא קודם כל ובעיקר פורמט הפונה ללקוחות של נותני שירותים ולא לאזרחים ותושבים, פורמט שמעדיף ניתוח ביקורתי של מעצבי בגדים ומנות מזון על פני ניתוח ביקורתי של מעצבי תודעה. עידן בוודאי מודע לתפקידו החדש טוב יותר מכולם. בלי קשר לכך, עדיין תענוג לקרוא אותו מנתח את הראיון הטלוויזיוני של לפיד ואבן-חן: "ראיתי את הראיון הזה פעמיים, בכל פעם 11 דקות ו-22 שניות של חוסר נעימות, שבסופן אומר יאיר לפיד: אני חושב שאתה צריך ללכת לישון. הוא אומר את זה כי אבן-חן נראה עייף. אבל מה שלפיד התכוון לומר, ולא יכול היה לומר, אולי אפילו לעצמו, זה: אתה צריך ללכת לישון כי מה שראינו עכשיו זה אדם עייף מבחינה נפשית; אתה צריך ללכת לישון כי אסור לראיין אדם ששרוי במצב כזה; אתה צריך ללכת לישון כי הבנתי מאוחר מדי שלא היינו צריכים לתת לך להתראיין בעייפות נפשית כזאת; אתה צריך ללכת לישון כדי לשכוח את מה שקרה פה עכשיו, כדי שלא תכעס עלינו יותר מדי, על היצר שבוער בנו ושאין ביכולתנו להשתלט עליו; אתה צריך ללכת לישון כי גם אני צריך ללכת לישון עכשיו. זו הדרך היחידה שאוכל להשקיט את מצפוני". במבזק שעלה אתמול בבוקר לאתר ynet דיווח אחיה ראב"ד כי "עובד בתי-הזיקוק בחיפה נפגע באורח קל משאיפת מימן גופריתי. הוא טופל במקום על-ידי צוות מגן דוד אדום כרמל, ופונה לבית-החולים רמב"ם בעיר". אין זכר למקרה הזה בעיתונים, מסיבות מובנות. לא ניתן למצוא מקום בעיתון לכל פצוע קל. אך הפצוע קל מזכיר כי רק לאחרונה נהרגו כמה עובדים בבתי-הזיקוק בחיפה, שנחשפו אף הם לגזים רעילים. בזמנו, הדיווח על כך תפס כותרות מרכזיות ועמודים שלמים בעיתונים. ב"ידיעות אחרונות" אף גילו תעוזה עיתונאית יחסית והפנו את האחריות לבעלי המפעל, סמי ועידן עופר. אך התעוזה הראשונית הזו אינה יכולה לשמש תחליף לעבודה עיתונאית חוקרת לגבי המתקנים במפרץ והסכנה שבהם לעובדים ולציבור הרחב. מעבר לממצאי הבדיקה הראשונית לתאונה הקטלנית שאירעה במפעל, שפורסמו כמה ימים לאחר האירוע, יש מקום למעקב אחר הפיצוי שיקבלו משפחות ההרוגים ובעיקר לתחקיר עיתונאי עצמאי שיבדוק את נהלי הבטיחות במפעלים, את שיעור התקציב במפעלים שמופנה לבטיחות (תוך השוואה לשיעור המקובל במערב אירופה, למשל), ויצביע על האינטרסים הצרים שמונעים את מימוש האינטרס הרחב ביותר – בריאות כלל הציבור. הטלת האחריות על בעלי הבית היא מעשה ראוי, התרעה מפני הסכנה העקרונית היא מעשה מתבקש, אך המשימה העיקרית של העיתונות בתחום זה אמורה להיות חשיפת כשלים ספציפיים לפני שהם גובים חיי אדם נוספים. "צבא לבנון: חשפנו מתקני ריגול ישראליים", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ", המובילה לטור פרשנות מאת אבי יששכרוף ועמוס הראל. "חשופים" היא לשון הכותרת הראשית של "מעריב", המוקדשת לאותו נושא. "מתקני ריגול בתוך הסלע", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", נתונה בין מרכאות. בעיתון הרביעי הדגש אחר. "ש"ס: נמרר את החיים לנתניהו", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בכותרת המשנה נכתב: "בעקבות תמיכת נתניהו בחוק הגיור הצבאי מאיימת ש"ס לפרוש מהקואליציה". יובל קרניוצבקיה ברוט מדווחים על המשבר המסתמן בכפולה הפותחת של העיתון תחת הכותרת "חוק הגיור או אנחנו", ציטוט המיוחס ליו"ר ש"ס, אלי ישי. כתבי העיתון מצטטים את ישי כפי שהתבטא ב"שיחות סגורות": "אם החוק הזה יגיע אפילו לקריאה ראשונה, מבחינתנו זה ייהרג ובל יעבור [...] במקרה הזה נשקול ברצינות פרישה מהממשלה". אספני העיתונים הארציים בוודאי זוכרים כי הכותרת הראשית שהופיעה אתמול בשער "ישראל היום" חזתה התפתחות שונה. "חוק הגיור להצבעה, בינתיים בלי משבר", נכתב בה. מתי טוכפלד, יהודה שלזינגר וגדעון אלון ציטטו בעיתון "גורם בש"ס" שאמר: "כרגע מדובר רק בקריאה טרומית, לכן לא נכניס את המערכת הקואליציונית לסערה". גם בעיתון "מעריב" דיווחו אתמול מיה בנגל, יצחק טסלר ואריק בנדר על הסתמנות הפוכה מזו שכותב עליה "ידיעות" היום. "בש"ס הוחלט אמש בדיון חירום לא ליזום משבר קואליציוני", נכתב בכותרת משנה לידיעה של כתבי "מעריב" על חוק הגיור הצבאי. הבוקר מדווחים יהודה שלזינגר, גדעון אלון ומתי טוכפלד על התגובה בש"ס תחת הכותרת "היום: הרב עמאר יציג את הוועדה שתפתור את המחלוקת". "בכיר בש"ס" מצוטט כאומר: "אם החוק יעלה לקריאה ראשונה, נבחן ביתר רצינות את המשך דרכנו". עוד נכתב כי בבטאון ש"ס פורסם אמש שראש הממשלה בנימין נתניהו הבטיח ליו"ר ש"ס "לקבור את חוק הגיור". ב"מעריב" תוהה כותרת גג לידיעה מאת אריק בנדר "משבר קואליציוני?". בנדר מדווח כי "בש"ס לא מתכוונים לעבור בשתיקה על חוק הגיור". עוד מדווח בנדר כי ישי "הצהיר בגלוי" כי אם הצעת החוק תעבור בקריאה ראשונה, מפלגתו תפרוש מהקואליציה. "העסקנות הפוליטית תכריע אם החוק ייקבר או יקודם", קוראת כותרת לטור מאת יהונתן ליס ב"הארץ". "הלחץ על הממשלה גובר: תשובה נפגש עם שרי הליכוד פלד ואדלשטיין", קוראת כותרת ידיעה מאת אבי בר-אלי וצביקה זרחיה, המתפרסמת הבוקר בעמ 6 של העיתון "דה-מרקר". על-פי הידיעה, "השלושה נצפו יושבים יחד דקות ארוכות, וכאשר פלד עזב בשלב מסוים את השולחן, אדלשטיין הוסיף לשבת עם תשובה דקות נוספות". כתבי העיתון מציינים כי זהו המשך ישיר למסע לחצים שמפעיל בעל השליטה בקבוצת דלק על שרי הממשלה, וזאת "לקראת מעבר הדיון בהמלצות ועדת ששינסקי לבחינת המדיניות הפיסקלית בתחום אוצרות הטבע אל הממשלה והכנסת". מי שידפדף עמוד אחד קדימה ב"דה-מרקר", אל כפולת העמודים 8–9, יגלה כי כל התוכן המערכתי שבה מוקדש לדיווח מאת אורה קורן על סקר שערכה המכללה האקדמית תל-אביב–יפו, ולפיו "רוב הציבור סבור כי השליטה של כמה משפחות בחלקים ניכרים מהמשק מיטיבה עימן, מגדילה את הפערים בחברה ומזיקה לדמוקרטיה". המאבקים על העברת שיעור ניכר יותר מרווחי הגז למדינה והפחתת הריכוזיות במשק הישראלי הם שני הקמפיינים הבולטים של "דה-מרקר" בשנה האחרונה. העיתון, שמוביל אותם בעוז ומתייצב מול כמה מהכוחות החזקים במשק, ראוי על כך למלוא ההערכה. בזכות קמפיינים כאלה מציג את עצמו "דה-מרקר" כעיתון הפועל בשם הציבור הרחב ונגד האינטרסים של חברי האלפיון העליון. מבקריו (סבר פלוצקר למשל) טוענים כי הוא פועל בשם הציבור הרחב של קוראי "דה-מרקר" במקרה הטוב. כלומר, לדעתם העיתון מנהל מלחמות של העשירון העליון במאיון העליון, לא יותר מכך. כעת נקרית בדרכו של העיתון ההזדמנות להוכיח כי גם הנעשה בכיס של עשירונים נמוכים יותר עומד לנגד עיניו. "עופר עיני מגבש הסכמה להעלאת שכר מינימום", קראה אמש הכותרת הראשית של "גלובס". שי ניב דיווח כי "שכר המינימום בישראל יעלה בכ-300 שקל באמצעות פעימה אחת או שתיים, שבסופן תקום ועדה משותפת אשר תבחן האם להעלות שוב את השכר או להקפיא אותו, על סמך השפעת המהלך הראשוני על המשק", וזאת בעקבות "מגעים בלתי פורמליים שהתקיימו בין יו"ר ההסתדרות עופר עיני לבין ארגוני המעסיקים". לפי הידיעה, שכר המינימום, שכיום עומד על 3,850 שקלים לחודש, צפוי לעלות ל-4,150 שקלים לחודש. את הידיעה של ניב ליוו טבלאות, שהציגו מצד אחד את העלייה בשכר המינימום בישראל בשנים האחרונות, ומצד אחר את הפער הגדול בין שכר המינימום בישראל לשכר המינימום במדינות אירופיות מובילות. כמו כן ליווה את הידיעה טור פרשנות מאת ניב, שבו כתב על עסקת החבילה המתגבשת: "ההסתדרות וארגוני המעסיקים יגיעו לפשרות ביניהם סביב הגובה והאופן של העלאת שכר המינימום, ועם הפשרות האלה הם יגיעו אל שר האוצר ואל ראש הממשלה בדרישה לערובות. התעשיינים יבקשו חבילת תמריצים, ואילו ארגוני העצמאיים יבקשו את מה שהם מבקשים כבר שנים: דמי אבטלה במקרה שהעסק פושט רגל, וקרן להפרשת כספי פיצויים שבהם ניתן יהיה להשתמש במקרה של סגירת העסק – אשר תזכה לפטור ממס". בהמשך הטור משיב ניב לביקורת שבוודאי תעלה נגד המהלך מצד המעסיקים הגדולים במשק, ותטען כי עליית שער המינימום תוביל לעלייה בשיעור המובטלים. "גם עלייה קלה ברמת האבטלה לא צריכה להבהיל את הציבור", כותב ניב, "משום שרמת האבטלה איננה חזות הכל. אחרת, ניתן כבר עכשיו להוריד את שכר המינימום ל-3,000 שקל, ולהתהדר ברמת אבטלה נמוכה במיוחד". העיתון "דה-מרקר" הוא בימינו כלי התקשורת בעל היכולת המפותחת והמשוכללת ביותר לנהל קמפיין דעתני אקטיבי, בוודאי בכל הקשור לנושאי כלכלה. העבודה העיתונאית שביצע בשנה האחרונה ביחס לתמלוגי הגז והריכוזיות יכולה להילמד בבתי-ספר לתקשורת. העיתון תוקף את הנושאים הללו פעם אחר פעם באופן שמצליח לא רק להימנע משעמום, אלא להפיח חדוות חיים ותחושת שליחות בקרב הקוראים. באופן עקרוני, את המנגנון היפה הזה ניתן לנצל לתמיכה בהעלאת שכר המינימום. המעסיקים הגדולים במשק יסבירו שזה מתכון לאסון. המוני העובדים העניים שנאלצים להתקיים מ-3,850 שקל בחודש יגידו "תודה", גם אם לא יקנו אפילו גיליון אחד של "דה-מרקר". יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" כי "המדינה תחייב את חברות הסלולר לממן תשתית להאזנות שב"כ". לפי הידיעה, על-פי חוק ההסדרים החדש, "חברות הסלולר והטלפונים הקוויים יחויבו לממן עבודות תשתית לשב"כ, למוסד, לצה"ל ולמשטרה שנוגעות לבטחון המדינה ולשלום הציבור". גקי חורי מדווח ב"הארץ" כי "יישוב נוסף במועצה האזורית משגב ניסח תקנון המונע קבלת ערבים". לפי הידיעה, "בתקופה האחרונה התנהלו דיונים ביישוב הקהילתי עצמון שבמשגב על הכנת תקנון חדש, המפרט את החזון של היישוב כבעל צביון יהודי-ציוני". מיה בנגל מדווחת ב"מעריב" כי אהוד ברק הציע לעמרם מצנע להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. במוסף "הון אנושי" מאת ארי ליבסקר, המתפרסם בעיתון "כלכליסט", מצוטט רון חולדאי כמי שאומר על האפשרות שירוץ לראשות הממשלה: "עם איזו מפלגה ארוץ? ברק הרס את המפלגה". גילעד נס מדווח ב"כלכליסט" כי משרד התקשורת עתיד להודיע בקרוב על החלת רגולציה על שידורי הטלוויזיה באינטרנט. במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסם ראיון נרחב שערך צח יוקד עם דניאל אלסברג, שהדליף את מסמכי הפנטגון. דנה הרמן מדווחת ב"הארץ" על התקדמות בפרשת "ניוז אוף דה וורלד", לאחר שב"גרדיאן" דווח כי נחשפו ראיות "הקושרות את אחד העורכים הבכירים של העיתון לחדירה לתא הקולי של ידוענים שונים". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" על טענות נגד רדיו קול-ברמה בשל אי-הסכמתו לאפשר לנשים לעלות לשידור. אתי אברמוב מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי כתבת העיתון עינת פישביין תזכה לפרס מטעם עמותת בזכות, הפועלת למען זכויותיהם של בעלי מוגבלויות. בעיתון "עכבר העיר" מדווח גיא ארליך על יוזמה חדשה של שתי מתנדבות בארגונים המסייעים לפליטים להקמת עיתון שיפנה לפליטים החיים בישראל. הכוונה היא להוציא לאור את העיתון בתיגרינית, ערבית ואנגלית, בדפוס ובאינטרנט יחדיו. "נוצר מצב אבסורדי שבו לנו האזרחים יש מידע רב יותר על מצב של הפליטים מאשר לפליטים עצמם", אומרת מאיה פניג, אחת היוזמות. לתרומות ניתן לפנות ל-mayafebi בגימייל נקודה קום.

הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט נובע מתחושה אמיתית של הכתבים שזהו המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם. יש בזה הרבה מן האמת, אבל מכאן ועד ל"כזה ראה וקדש" ארוכה הדרך

גן הוורדים המטופח חוצץ היטב בין מבנה בית־המשפט העליון למשכן הכנסת הסמוך. התקשורת הישראלית, לעומת זאת, מקפידה על חלוקה ברורה של הגן בין שתי הישויות: הקוצים לחברי הכנסת, השושנים לעוטי הגלימות מהיכל המשפט והצדק. מעבדה כימית לטקסטים, לו היתה כזו, היתה מצליחה למצות מכל דיווח ממוצע על הכנסת כף גדושה של ציניות, סרקזם ולעג לבית הנבחרים. המוסכמה הכמעט מפורשת שעומדת בבסיסן של רוב הכתבות מהפרלמנט היא שמאה ועשרים הח"כים הם חבורה של מזייפי הצבעות, מעתיקי עבודות וחובבי פגרות; הם באים מאוחר ועוזבים מוקדם, מתבטלים במזנון המפואר שלהם ובשאר הזמן נחים רגל על רגל בלשכותיהם המהודרות, בעודם מזמינים לעצמם וילונות קטיפה על חשבון תקציב הקשר לבוחר. 300 מטר משם, לעומת זאת, אפוף הדיווח העיתונאי ביחס של הדרת כבוד הגובלת בקדושה. לשופטים אין דמות הגוף, גם לא רכב שרד, תנאים או לשכה מפוארת: רק קול צלול שמשמיע מפעם לפעם את פסיקותיו, והעיתונאים אומרים אמן ורצים לדווח. והעליון לא לבד: עד לעימות מזוז—ארבל סוקרה פרקליטות המדינה משל היתה שובך יונים; הוועדה למינוי שופטים, על שלל העסקאות המביכות שנתפרות בה בסגנון "שופטת ערבייה תמורת רשם דוס", נהנית על־פי רוב ממעטה חשאיות כמו של הקונקלבה. תנאי הפתיחה של כתבי המשפט, יש להודות, קשים לאין שיעור מאלה של עמיתיהם לתא הפוליטי־פרלמנטרי: הם עובדים מול מערכות דברור ריכוזיות, וניצבים בפני חומת שתיקה בצורה מצד מושאי הסיקור. בכנסת, לעומת זאת, ההדלפות מתעופפות בחלל האוויר, רק הושט היד וגע בן. כתבי הכנסת אוכלים עם מושאי הסיקור שלהם מאותו מסטינג, מאזינים לשיחותיהם המביכות בחדרי השירותים המשותפים, ומתעדים אותם בגודל טבעי. כתבי המשפט, לעומת זאת, רואים את השופטים עם גלימות בלבד. סעודותיהם של 15 המופלאים נפרדות, לשכותיהם לא נשזפו מעולם באור המצלמות ופיותיהם חתומים עד עולם, או עד למסיבת הפרישה. אלא שמדובר לכל היותר בנסיבות מקילות, לא בכתב זיכוי. אהרון ברק אמנם אינו אלי אפללו, ודליה דורנר אינה דליה איציק, אבל זה אינו הופך אותם למרטירים. מילא הפסיקות השנויות במחלוקת שיצאו תחת ידיהם של בתי־המשפט, אבל האם פגרותיהם של שופטי המחוזי אינן מצדיקות ידיעה? מדוע היינו צריכים לחכות לתוכנית "בולדוזר" כדי לגלות מיהם השופטים המתעצלים בהנפקת הכרעות וגורמים עינוי דין מתמשך? מה עם הטענות של עורכי־דין ידועים על שופטים שנרדמים בדיונים ועל אחרים שלא טורחים לקרוא את חומר הראיות? מתי נזכה לצפות בכתבה מושחזת על הוצאות השופטים ועל תנאי העסקתם? על סכומי העתק שדרש שופט עליון בדימוס תמורת ימי חופשה? על הנתק המוחלט ששרר בין שניים מחבריו השופטים על רקע משפחתי, מה שהעכיר את האווירה במבנה השיש המהודר? היכן הכפולות במוספי סוף־השבוע שיחשפו את המתרחש מאחורי הקלעים של ההחלטה על הגיור הרפורמי? מדוע שום עיתון יומי לא ויתר פעם על הפוסטר החצי־שנתי "לאן נוסעים השרים בחו"ל" לטובת מפת רחובות של שכונת יוקרה ירושלמית מסוימת, כדי לבדוק אחת ולתמיד אם נכונות הטענות שרבים משופטי העליון מתגוררים בה? צרכני התקשורת בישראל אינם יודעים, למשל, שהמערכת המשפטית הפרה במשך חודשים ארוכים החלטה של כנסת ישראל: ועדת החוקה הורתה אשתקד להרחיב את מספרם ל־15, אבל ארבעה חודשים אחר־כך עדיין לא מולאה ההוראה הזו, מסיבות שונות ומשונות. כאשר המערכת המשפטית מפירה לכאורה חוק, זה מצדיק כותרת ראשית לא פחות מאשר ח"כים שמצביעים פעמיים. אבל אנחנו העדפנו לעסוק בעימות העסיסי האחרון בין רוחמה לענבל. האם זה באמת יותר חשוב? הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט נובע מתחושה אמיתית של הכתבים שזהו המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם. יש בזה הרבה מן האמת, אבל מכאן ועד ל"כזה ראה וקדש" ארוכה הדרך. כל עוד נבחרים השופטים בהליך סודי למחצה, העיתונות היא הדרך היחידה של הציבור לפקח על שופטיו. אגב, דורית ביניש תהפוך בעוד זמן לא רב לנשיאת בית־המשפט העליון על־פי הקריטריון המקצועי הנכבד המכונה ותק. אם תא כתבי המשפט היה קצת יותר נשכני, היה אחד מחבריו מציין כבר שעל־פי אותו נוהג, אם היה ראש הממשלה פורש לחוותו בסוף 2004, היה מחליפו לא אחר מאשר נתן שרנסקי. הכנסת, לעומת זאת, קנתה לעצמה בצדק את הסיקור הלעגני: במרדף אחר כל מיקרופון רענן, בהשתטות המביכה, בניסיון למצוא חן בעיני התקשורת גם במחיר פגיעה בתפקוד בית המחוקקים. אלא שהכנסת גדולה מסכום נבחריה, והעיתונאים צריכים לשמור עליה מפני עצמה. זה קשה, זה לא פופולרי וזה קצת פחות צבעוני, אבל בסוף זה ישתלם. למיטב ידיעתי, עד כה טרם נמצאה כנסת אחרת. בכלל, אם מותר להשמיע הרהור מסוכן שכזה בקול, ייתכן שהכנסת סובלת מחשיפת יתר. כבוד השופט ברק יודע היטב מדוע הוא נלחם נגד הכנסת מצלמות לאולמות הדיונים, בעוד שהכנסת מקימה לעצמה ערוץ טלוויזיה. לא יזיק להוציא את המצלמות מכמה דיונים מהותיים בכנסת, ולשדר במקומם כמה דיונים מהותיים בבג"ץ. אור השמש הוא אמנם חומר החיטוי הטוב ביותר, אבל גם חשיפת יתר, כידוע, עלולה לגרום נזקים. השופטים, לעומת זאת, יוצאים לאוויר הפתוח כשהם מרוחים בשכבה עבה של מקדם הגנה עיתונאי. עמית סגל הוא הכתב הפרלמנטרי של גלי־צה"ל גיליון 57, יולי 2005 במאמרו "קוצים ושושנים" העלה עמית סגל טענות נוקבות על "הסיקור הסלחני והאוהד כלפי מערכת המשפט", והלין בפרט על הדיווחים מבית־המשפט העליון, שאפופים, לדבריו, "ביחס של הדרת כבוד הגובלת בקדושה", ומעניקים לשופטים "שכבה עבה של מקדם הגנה עיתונאי" ("העין השביעית" 57, יולי 2005). כתב־האישום שמגולל סגל נגד סיקור תחום המשפט (הוא מדבר על "נסיבות מקילות", אבל מבהיר שאינן מצדיקות "כתב זיכוי"), ראוי לבחינה מעמיקה יותר. את הבחינה הזאת נמקד בסיקורו של בית־המשפט העליון. בנאום הקטגוריה של סגל על סיקור תחום המשפט בולט בהעדרו תיאור המניע לפשע. מה בעצם התזה שלו על כתבי המשפט? האם כולם עצלים ונרפים? האם חתמו על ברית של שתיקה לנוכח הזוועות המתרחשות "במבנה השיש המהודר"? או שמא, כרגיל, התקשורת רואה את העולם מבעד למשקפיה השמאלניים־ליברליים? אבל אם כך הדבר, מדוע אותה תקשורת מתייחסת בלגלוג לחברי כנסת משני עברי הקשת הפוליטית, ואילו בבית־המשפט היא מקהה את עוקצה ומתייחסת בכבוד לשופטים? התזה שאנו מציעים לסגל היא זו: בית־המשפט העליון ושופטיו זוכים ליחס של כבוד מכתבי המשפט, משום שהם ראויים לכבוד. לעומת זאת, בית־המשפט העליון אינו ראוי, ולרוב גם אינו זוכה, ליחס של סלחנות. בית־המשפט העליון ראוי לכבוד בשל תרומתו המכרעת לביסוס אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. אף שהוא פועל בחברה שבה ערכי הדמוקרטיה אינם ברורים מאליהם, במציאות בטחונית קשה ובסביבה פוליטית עוינת, הוא העמיד לאורך השנים שורת פסיקות חשובות, שביססו את מעמדו כאחד מבתי־המשפט המוערכים בעולם. בנוסף, ראויים שופטיו לכבוד בשל עומק מחשבתם, נקיון דעתם ועומס העבודה האדיר שהם עומדים בו. סגל עצמו כותב כי יש "הרבה מן האמת" בתחושה שמערכת המשפט היא "המעוז האחרון בישראל שעליו טרם השתלטו השחיתות והפופוליזם". איננו סבורים שבית־המשפט העליון נקי מפגמים, או שעליו להיות מחוסן מביקורת. הוא בוודאי ראוי, כמו כל גוף מסוקר, ליחס של "כבדהו וחשדהו". טענתנו כפולה: ראשית, בית־המשפט העליון זוכה לרוב לסיקור ענייני ונטול הנחות; ושנית, כשרמת הסיקור נופלת מהסטנדרט הראוי, הסיבה לכך אינה יחס "סלחני". על כך שהסיקור ענייני תעיד העובדה שהעיתונות מפרסמת ידיעות רבות המביכות את בית־המשפט. נזכיר רק דוגמאות בולטות: כשנדונה מועמדותה של פרופ נילי כהן לעליון, לא רק שנחשפו שמות השופטים התומכים והמתנגדים למינויה, אלא אף פורסם, באופן חסר תקדים, פרוטוקול ישיבת השופטים הסגורה בעניינה. כשהורחב ההרכב בעתירה נגד מינוי צחי הנגבי לשר לבטחון פנים, פרסם "הארץ" פרטים על חילוקי הדעות החריפים שנתגלעו בין השופטים בהרכב המקורי, אף שטרם ניתן אז פסק־דין; מבחינת בית־המשפט מדובר בחשיפת סודות מקודש הקודשים – בערך כאילו יחיאל חורב קם בבוקר וקורא בעיתון על תהליך הייצור בדימונה. בנוסף, טענות ביקורתיות בדבר התמחות ילדי שופטים אצל עמיתיהם, בדבר קשרי משפחה בין שופטים, ובדבר שיקולים זרים בהחלטות על מינוי שופטים נהנו מהד תקשורתי נרחב. גם חלק מהדוגמאות שסגל מביא לדברים שראוי היה לפרסם כבר פורסמו. את המבט הביקורתי על בתי־המשפט ראוי לחדד ולהעמיק. ראוי לסקר מינויים ביתר הרחבה, ולהעניק יותר נפח ומשקל לדיווח על פסקי־דין חשובים – וגם לביקורות עליהם. אלא שהליקויים בסיקור אינם נובעים מיחס "סלחני"; הם נובעים מהקושי בסיקור מערכת סגורה וחשדנית כלפי העיתונות, כמו גם מעניין ציבורי ותקשורתי מוגבל בנושאים משפטיים. סגל יודע, ונהנה מכך, שעורכיו יעניקו קדימות לחילופי גידופים שהמיקרופון שלו קלט בכנסת, על פני מחלוקת סביב מועמד לעליון, שלא לדבר על פרשנות של פסק־דין חשוב. במקום לקרוא להעמקה של הסיקור בתחום המשפט, סגל נאחז בטפל. העיסוק המהותי של בתי־משפט – כתיבת פסקי־דין – כמעט שאינו נזכר במאמרו. הוא מחפש את "דמות הגוף" שמאחורי הפסיקות. הוא רוצה, בין היתר, "כתבה מושחזת על הוצאות השופטים ועל תנאי העסקתם"; "מפת רחובות של שכונת יוקרה ירושלמית מסוימת", שבה, כביכול, מתגוררים השופטים; כתבה על "הנתק המוחלט" ששרר בין שני שופטים "על רקע משפחתי"; וכתבות מוסף על "מאחורי הקלעים של ההחלטה על הגיור הרפורמי". חבל שהתשובות לשאלותיו מעניינות בדרך־כלל פחות מהשאלות עצמן: הרוב המכריע של שופטי העליון אינו מתגורר באותה "שכונת יוקרה ירושלמית"; משכורתם אינה מופלגת ביחס לשעות עבודתם האינסופיות ולמעמדם כשופטי הערכאה העליונה; ידיעה על מתיחות בין שופטים, שאינה פוגעת בעבודת בית־המשפט, מתאימה למדור הרכילות; ועוד בטרם תפורסם כפולה על "מאחורי הקלעים" של בג"ץ הגיור, ראוי היה לפרסם כתבה נרחבת על המשמעויות המשפטיות והציבוריות של פסק־הדין. מתחת לשכבה העבה של שאלות פרובוקטיביות, מטאפורות שנונות וניסוחים רהוטים, יש משהו מטריד במאמרו של סגל. מצד אחד, הוא חרד לכבודו של בית המחוקקים, ומרחיק לכת באומרו כי "הכנסת גדולה מסכום נבחריה, והעיתונאים צריכים לשמור עליה מפני עצמה". מצד שני, הוא אינו מפגין חרדה דומה לכבודו של בית־המשפט. נדמה כאילו מאמרו אינו מסתפק בדרישה לסיקור עניינִי של בית־המשפט, המשלב בין כבוד לביקורתיות, מהסוג שהוא מאחל לכנסת. הנחת המוצא שלו היא שבית־המשפט העליון ראוי לסיקור "נשכני", כדבריו, שיכרסם במוניטין הרב שממנו נהנים המוסד ושופטיו. אבל מדוע ישאף מישהו לחזות בפיחות מעמדו של בית־המשפט? ודאי אין קשר בין שאיפה כזו לבין "הפסיקות השנויות במחלוקת שיצאו תחת ידיהם של בתי־המשפט", ולעובדה המרגיזה שהעיתונאים, העושים את מלאכתם, "רצים לדווח" על הפסיקות הללו, שמחזקות את היסודות הליברליים בדמוקרטיה הישראלית. עו"ד אילן יונס, סטודנט לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת פרינסטון, היה הכתב לענייני מפלגות של גלי־צה"ל ושימש כמתמחה בבית־המשפט העליון; יפתח אלעזר, סטודנט לתואר שלישי במדע המדינה באוניברסיטת פרינסטון, היה הכתב לענייני משפט של גלי־צה"ל גיליון 58, ספטמבר 2005

נוהל הדיווח הסופי של הרשות החדשה חושף ניצחון למאבק בהובלת "שקוף" ולובי 99, כשפגישות עם לוביסטים רשומים, מונופולים וחברות ריכוזיות יחויבו בדיווח. עם זאת, בניגוד לטיוטה שהוצגה, תמצית הדיון לא תפורסם לאף פגישה. בנוסף, הנוהל הסופי מותיר פתח למכוני מחקר, דוגמת קהלת, להיפגש עם נציגי הרשות ללא צורך לדווח על כך

בזכות מאבק "שקוף" ולובי 99: מונופולים וגורמים ריכוזיים לא יוכלו להפגש עם רשות הרגולציה החדשה ללא דיווח. לפני כחודשיים, חשפנו כיצד טיוטת נוהל הדיווח לרשות הרגולציה משאירה פתח לנציגי חברות גדולות לחמוק מדיווח וליהנות מחיסיון בחסות החוק. לאחרונה פורסם הנוהל הסופי ומאבק שהובלנו בשבועות האחרונים בשיתוף לובי 99, הצליח לשנות מעט את אופן הפנייה לרשות. רגע לפני שנצלול לעומק הביורוקרטיה, חשוב להבין שהרשות היא חלק מרפורמה שהחלה להתגבש ואושרה עוד בממשלה הקודמת. מטרתה המקורית – לפקח על הליך גיבוש התקנות ולכאורה לצמצם רגולציות מיותרות שאינן משרתות את מטרתן ולמעשה להוות עוד שלב אחרי משרדי הממשלה בביצוע רפורמות. כשהרשות תחל לפעול באופן שוטף, כל משרד ממשלתי יחויב לנמק כל רגולציה חדשה באמצעות הליך "חקיקה חכמה" (RIA), לבחון את השפעות ההחלטה, עלותה למשק, חוקים דומים שמיושמים ברחבי העולם ואת כל החלופות האפשריות. במסגרת תפקידיה, הרשות בין היתר תחליט באמצעות תכנית שנתית איזו אסדרה קודמת היא בודקת וכן תעניק ציון על "טיב" האסדרה ואף תפרסם דוח לציבור. כמו כן, הרשות אחראית לייעץ לממשלה בנושאי רגולציה וליישב חילוקי דעות בין רגולטורים. בנקודה זו ממש, עלולים להתרחש תהליכים שחשוב שיחשפו לציבור. ובמה דברים אמורים? לפי הניסוח המקורי, תחת הסעיף "כללים בעניין פרסום לציבור של הגורמים שבהם הסתייעה הרשות ושעמם היתה בקשר ממשי לביצוע תהליך ההתייעצות עמה", התגאו ברשות כי הם רואים חשיבות רבה בשקיפות הליכי העבודה. אלא שמתחת להצהרה, ברשות הרגלוציה שיושבת כעת תחת משרד ראש הממשלה, הוסיפו כי אם גורם כלשהו ביקש להימנע מפרסום והרשות התרשמה שיש לכך הצדקה, שמו לא יוזכר. יתרה מזו, באותו הסעיף ממש, ברשות לכאורה מחריגים לוביסטים. כלומר לגביהם "יהיה פרסום בכל מקרה", כתבו. אלא שהם בחרו בהגדרה מצומצמת מאוד למקצוע ובכך איפשרו הלכה למעשה למנוע פרסום חלק ניכר מפעילות הלוביסטים. למה הכוונה? ההגדרה מתייחסת רק לשדלן צד שלישי ומותירה מחוץ לרגולציה חלק גדול מאנשי המקצוע שעובדים בשירות גורמים מסחריים. כך למשל, ההגדרה אינה כוללת אחראי רגולציה בתוך מפעל למרות שהגדרת התפקיד שלו כוללת עבודת לובי. דוגמה מוכרת היא נדב פרי, שהפך מעיתונאי לסמנכ"ל רגולציה של דלק קידוחים, ועל פי החוק היבש אינו נחשב שדלן. זאת ועוד, עורכי דין ואפילו מנכ"לים לא יחויבו בדיווח גם אם הם יעסקו בעבודת לובי ישירה ויקדמו פעולות שדלנות בדיוק כמו שדלן חיצוני. נוהל פרסום תזכירים מעין אלה, מחייב הליך שיתוף ציבור שבו כל אזרח, עמותה או בעל עניין יכולים לפרסם את עמדתם ביחס לטיוטה עוד לפני שהיא סופית. בעקבות הפרסום ב"שקוף", נשלחו מעל למאה התייחסויות לרשות הרגולציה שבה דרשו גורמים שונים לשנות את אופן ניסוח הפניה. בין התגובות הרבות שהגיעו לרשות, גם רשות המים, החברה להגנת הטבע ועמותת "רווח נקי". "יש לטעמנו לצמצם את מרחב שיקול הדעת של הרשות בנוגע למקרים בהם היא תוכל להימנע מלפרסם את המידע אודות הגורמים עמם הייתה בקשר", כתבו ב"רווח נקי". "כך, לצד שדלנים לגביהם הרשות תהיה מחויבת בפרסום בכל מקרה, יצורפו לרשימה גם מונופולים, גורמים ריכוזיים, גורמים בעלי שליטה על תשתיות חיוניות במשק וגופים בעלי השפעה משמעותית על השוק בו הם פועלים. החריג לפרסום יחול, למעשה, רק בנוגע לעסקים קטנים ובינוניים או בעלי עניין העלולים להיות מאוימים מה גורמים הריכוזיים במשק, כמתואר לעיל". ובחברה להגנת הטבע אף הוסיפו כי "מדובר בסעיפים שאינם ראויים כשלעצמם ועלולים לגרום לנזק סביבתי כבד", הסביר היועץ המשפטי של העמותה, עו"ד אסף בן לוי. "למשל, אין להלום מצב בו מפעל מזהם ייעץ באנונימיות לרשות האסדרה, כנגד רגולציה של המשרד להגנת הסביבה שעוסקת במניעת זיהומים, תוך שהרשות מסתירה את העובדה כי גורם בעל אינטרסים מעורב בגיבוש רגולציה שיש לה השפעה סביבתית ובריאותית מכרעת על הציבור". לאחר שנשלחו ההערות, ברשות הרגולציה מחויבים להתייחס אליהן בהליך גיבוש ההנחיות. בימים האחרונים הופצה בין משרדי הממשלה ובעלי עיניין שונים הנוסח הסופי ולצידו הישג גדול: שינוי מסוים באופן שבו נתפסים לוביסטים. ברשות הבטיחו כי כל "זהותם של הפונים אליה תפורסם". וכמו בנוסח הקודם, ברשות הוסיפו כי ניתן במקרים יוצאי דופן ליהנות מהחרגה, אלא שבניגוד לטיוטה, רק יו"ר הרשות יכול לאשר מהלך כזה, ובניגוד לטיוטה, לא רק לוביסטים מוחרגים, אלא גם גורמים ריכוזיים ובעלי מונופול ובכך ההישג. "אנו מברכים על כך שרשות האסדרה קיבלה את המלצתנו", אמרה ל"שקוף" עו"ד זהר אלטמן-רפאל, לוביסטית ציבורית בלובי 99. לדבריה, הרשות קבעה סטנדרט שקיפות תקדימי "שקובע שזהות כלל הגורמים שעמם הרשות מתייעצת או מסתייעת בנוגע לאסדרה כזו או אחרת – תפורסם באופן יזום, וללא שיהיה צורך להגיש בקשות ועתירות חופש מידע", הסבירה. אלא שחשוב לומר, ברשות ביטלו את החובה לפרסם את תמצית הפגישות הגלויות שהתקיימו וכן אזכור כללי של פגישה שנהנית מחיסיון. אך מעל לכל אלה, ההגדרה "לוביסט", נותרה פרוצה והשאירה את הרשות ובעיקר את הציבור חשופים לתנועה של בעלי אינטרסים. "אנו מצפים מרשות האסדרה לצמצם את השימוש בהחרגה הזו", הוסיפה אלטמן-רפאל. "כמו כן, כשההנחיות ייפתחו מחדש לדיון בעוד 18 חודשים, נפעל כדי להשיב את הסעיף שקובע שלא רק זהות הגורמים תפורסם, אלא גם תמצית של תוכן הדברים", הוסיפה. ומי יכול ליהנות מהפירצה? למשל מכוני מחקר. הם אינם נמנים על ההגדרה של שתדלנים ואינם מחויבים בפרסום. אלא שמכוני מחקר אינם בהכרח רק מוסדות אקדמים, אלא גם מכונים פרטיים עם מדיניות פוליטית ועבודה מכוונת לשינוי רגולציה. מי למשל? פורום קהלת. אלא שבדוגמה הזו פורום קהלת הם רק סימפטום לבעיה רחבה. הפעילות שלהם לאורך השנים האחרונות והמעורבות בפוליטיקה הישראלית והנדסת החוקים וקווי המדיניות שהם מובילים, הדגימה את האופן הלקוי שבו ניתן להשפיע באופן דרמטי על המדיניות גם ללא ההגדרה "שתדלן". כך למשל, גורמים מסחריים יכולים להקים מעין שדולות מחקר שיקדמו את האינטרסים של החברה ויהנו מחיסיון כי הם גוף נפרד. מי עוד הצליח לחמוק? חברות מזהמות. למשל, סמנכ"ל בכיר במפעל המלט "נשר" שאינו מוגדר כמונופול, יכול לבקש חיסיון, או אפילו חברה פרטית שמפעילה תחנת כוח. אלא שגם אלה לא סופיים. בעוד כ-18 חודשים, לדרישת לובי 99, ההנחיות יפתחו למשוב חוזר וניתן יהיה מחדש לבחון, להתערב ואף להשפיע על האופן שבו רשות הרגולציה תעצב את חיינו.

הוויכוח בנושא חוקה בישראל נסוב סביב חוסר היכולת לגשר על הסתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הרב שרלו מסביר איך בעוד הסתירה בין השתיים בלתי ניתנת ליישוב, ניתן בהחלט לאמץ דרכים לרכך ולצמצם אותה, כדי שיהיה אפשר לחיות איתה

| הרב יובל שרלו | תפישת עולם אמונית מונותיאיסטית ותפישת עולם דמוקרטית מצויות בסתירה, ולכאורה לא ניתן ליישב אותה. הסתירה נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שאלת מקור הסמכות: תפיסת עולם דתית מעמידה את האלוהים במרכז, ואילו תפיסת העולם הדמוקרטית מעמידה את העם במרכזה. בתפיסת העולם הדתית הרוב אינו רשאי לקבל הכרעות המנוגדות להלכה, והתורה אף ציוותה לא ללכת אחרי הרוב כאשר הוא פועל לרעה (שמות כג, ב). אילו הפער היה מתמקד בסדרי קבלת החלטות ובעקרון שלטון הרוב בלבד היה אפשר ליישב את הבעיה, לפחות במישור הפרקטי. אלא שיש בעיה מהותית יותר, הנעוצה דווקא בכך שדמוקרטיה ליברלית מערבית מתאפיינת גם בערכים שהרוב דווקא אינו רשאי לבטל: חופש הדיבור, ההתארגנות, העיסוק, הדת וכדומה. לעומת זאת, התפיסה הדתית והציווי האלוהי מחייבים לעיתים פגיעה בזכויות הפרט, בעיקר כשמדובר במצוות שהוא חייב לקיימן בשל היותו חלק מהקולקטיב היהודי. אם כן, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית סובלת לכאורה מסתירה מהותית. היא נשענת על שני מקורות סמכות – היהדות והדמוקרטיה – ומכתיבה שתי רשימות שונות של תחומים שאין הרוב יכול לעצב (מצוות אלוהיות מחד גיסא וזכויות הפרט מאידך גיסא). מה שמחריף את העימות הזה הוא השפה המשמשת לדיונים עליו. אלה הבאים בשמה של היהדות טוענים לא אחת כי הם אינם יכולים לדבר בשפת הדמוקרטיה המתווכת, הכוללת פשרות, ויתורים והסכמות, שכן אין מדובר בעמדות אישיות שלהם כי אם בייצוג עמדות שמקורן אלוהי, ועל כן לא ניתן להגיע להסכמות ולפשרות בעניינן. לעומת זאת, הבאים בשם הדמוקרטיה טוענים כי אין סמכות כלשהי הרשאית לפגוע בזכויות הפרט, ולעיתים אף כופרים בתוקפן של עמדות הנשענות על ציווי דתי. הסתירה בין ההגדרות מטרידה את ישראל מיום היווסדה, ולאורך השנים הוצעו הצעות שונות ליישובה. יש שביקשו ליישב את הסתירה על ידי הוכחה כי היהדות מכירה בכוחו של הרוב ככלי העיקרי להכרעת וליישוב סכסוכים. בדבריהם הם התבססו הן על המקורות השונים המלמדים על כוח הרוב הן על ההיסטוריה היהודית, ובעיקר חיי הקהילה, שהוכרעו בקהילות שונות בדרכים שונות מכוח סמכות ה"קהל", ולא מכוח סמכות אלוהית. חלק מהמצדדים בדרך זו ציינו כי התורה עצמה ציוותה להקים את המלוכה "ככל הגויים אשר סביבותיי", לאמור: התורה מלמדת כי אין היא מתערבת בתבניתו של השלטון הראוי, והיא מכירה במה שמקובל אצל אומות העולם המתוקנות כדבר מתאים לחיקוי על ידי עם ישראל. במילים אחרות, תפקיד התורה הוא לעצב פנים מסוימים של החיים בכל שלטון שייבחר, אולם אין היא קובעת את אופני השלטון. דרך מחשבה זו טוענת למעשה כי היהדות אימצה את הדמוקרטיה. אולם נראה כי הניסיון למצוא את השורשים הדמוקרטיים ביהדות מעיד על אי הבנה של שני הקטבים – הדמוקרטיה וההלכה. מחד גיסא, הדמוקרטיה המודרנית בצורתה הנוכחית אינה רק כלי של הכרעת מחלוקות בדרך הרוב. זוהי תפישת עולם רחבה הקשורה גם לריבונות האדם, לחירות, לזכויות הפרט, לליברליות ולשוויוניות. האדם הדמוקרטי הוא משכיל, פתוח, עצמאי ונהנה מתקשורת חופשית ומחופש ההתארגנות וההבעה. כל אלה הם חלקים בלתי נפרדים של הדמוקרטיה, ומשום כך לא ניתן להסתפק במקורות הלכתיים הדנים בכוח הרוב. מאידך גיסא, אין זה נכון כי ההלכה מכירה באוטונומיה מוחלטת של האדם ומעניקה לרוב את ההכרעה ללא הגבלה. למעשה, הפסוק עליו מבוססת החובה ללכת אחרי הרוב אומר את ההפך המוחלט: "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות", כלומר – גם אם דעת הרוב נוטה לכיוון שגוי בעיני אדם, עליו לשמור על דעה צלולה ועצמאית. כדי לבחון אם היהדות אכן מכירה בדמוקרטיה אפשר להציג שאלה פשוטה: מה תהיה עמדת היהדות אם המבנה החברתי של מדינת ישראל ישתנה, ויהיה בה רוב דתי ומיעוט חילוני? האם ההלכה תכיר בזכותו של המיעוט לחלל שבת ולנהוג במכוניות פרטיות ברשות הרבים? האם ההלכה תכיר בחופש הביטוי גם אם ייאמרו דברים קשים מאוד נגד התורה, נגד ההלכה ונגד הרבנות? יש לזכור כי שאלה זו אינה היפותטית בלבד. אם המגמות הדמוגרפיות במדינה תימשכנה, האפשרות לרוב דתי תהפוך להיות ריאלית. מעניין לציין כי ככל הידוע לי לא נערך ולו דיון הלכתי אחד על מדיניות ההלכה במציאות שבה הרוב הנאמן להלכה שולט במדינה, אולם נותר מיעוט שאינו עושה זאת. שאלה זו מחריפה בשל המקורות הקדומים של היהדות, שמצווים על הענשת מחללי שבת בחומרה. כשייפתח הדיון הזה נוכל לבחון עד כמה ההלכה אימצה את הדמוקרטיה במובן המלא של המילה. ניסיון אחר ליישב בין שני הערכים מהכיוון ההפוך מיוחס לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. לדבריו, בהגדרת המדינה ה"יהודית" כפופה ל"דמוקרטית", ועל ישראל לאמץ מתוך היהדות רק את הערכים העומדים בקריטריונים הדמוקרטיים. עמדה זו היא סוג של מכבסת מילים, שכן היא משמיטה למעשה את ה"יהודית" מהגדרתה המהותית של המדינה. אם בכל עימות בין הערכים תגבר ידה של הדמוקרטיה, המשמעות היא שישראל תהיה מדינה הפועלת מכוחם של ערכים אוניברסליים בלבד, ומותירה ל"יהדות" את האפשרות לקשט את הדמוקרטיה בפסוקים מן המקורות. ישנם הטוענים כי ברגע שתהיה לישראל חוקה הסתירה בין הערכים תיעלם, אולם לדעתי אין חוקה פוטנציאלית שתצליח ליישב את הסתירה. אם תהיה זו חוקה "רזה" – בלי רשימת זכויות ובלי הגדרת המדינה כמדינה יהודית – היא לא תיישב את הסתירה, אלא תותיר את השאלות מחוץ לחוקה; אם החוקה תכלול בתוכה גם את רשימת הזכויות, אך לא את המבוא לחוקה (כמו מגילת העצמאות) – היא תכריע לכיוון ה"דמוקרטית" בלבד, בניגוד לעמדת הרוב בישראל; ואם היא תכלול גם את רשימת הזכויות וגם את מגילת העצמאות – הסתירה תשתמר בה. לפיכך, דומה כי את מאמצינו אנו צריכים להשקיע במקום אחר. טענתי היא שאנו חייבים לחדול מהניסיון ליישב את הסתירה הזו, כיוון שיישובה הוא בלתי אפשרי. העימות המתמיד בין ההלכה היהודית ובין הדמוקרטיה ילווה את מדינת ישראל כל עוד יחיו בתוכה קהילות מנוגדות הבוחרות באחד מן הקצוות, ובשל כך הוא לא ניתן לפתרון בדרכי יישוב הסכסוכים המקובלים בעולם. אולם יש בידינו לרכך את העימות הזה: את המאמצים צריך להשקיע בניסיון לקרב בין שני הקטבים, אפילו אם אנו יודעים מראש כי הרמוניה מוחלטת אינה אפשרית. ריכוך מתמיד של המתח יאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים בתוך המתח הזה – ולא זו בלבד, אלא אף עשוי להפוך את המתח מבעיה מהותית לאתגר מעצים. אמ;לק: ניתן לצמצם את הפער בין יהודית לדמוקרטית על ידי פירוש שונה של ההלכה ואימוץ כללים שלא ניתנים לשינוי על ידי הרוב העמדה הדתית: לא רק בידי שמיים ההלכה כאמור רואה בריבונו של עולם את מקור הסמכות, וזאת נשמת אפה של האמונה. עם זאת, משני כיוונים מרכזיים בולטת האוטונומיה וחשיבותו של האדם. אף שהתורה נתפשת כמקור אלוקי, בני האדם הם אלה שהופקדו על פרשנות התורה. על כן, עצם הטענה כי מדובר בייצוג עמדות השכינה היא הפרזה במעמדם של פוסקי ההלכה. מרחב התמרון וחופש הדעת שניתן לבני אדם הוא עצום, ועל כן יש ביד נושאי דבריה של ההלכה לקיים משא ומתן ודיאלוג על דרכה, ולא להעמיד אותה כמי שאינה פתוחה לדיון. יתרה מכך, יש מקורות מיוחדים המלמדים על אוטונומיה גדולה הניתנת לפוסקי ההלכה לא רק כמפרשים את המקורות האלוהיים, כי אם גם כמחוקקים את דרכה של ההלכה. משום כך לא ניתן לטעון כי מדובר בציות לצו האלוהי בלבד. הפרשן והמחוקק מביאים לעבודתם גם את תפישתם התרבותית ואת העולם החברתי שהם חיים בו. הכרה במרכיבים האנושיים הקיימים בעולמה של ההלכה מאפשרת ריכוך של העמדה הבלתי מתפשרת והמתבדלת. העמדה הדמוקרטית: לא תמיד הרוב קובע הדמוקרטיה מציגה את עצמה כמי שמכתירה את העם לריבון, והוא הקובע את ההתנהלות הדמוקרטית. ברם, ניתוח מעמיק של העמדות הדמוקרטיות הקיימות היום מלמד כי לא כל הסמכויות ניתנות בידי העם. גם במישור הפילוסופי וגם בהתארגנויות מעשיות, כגון האיחוד האירופי, ניכר שיש ערכים אוניברסליים שהרוב אינו רשאי לפעול נגדם. קיים ויכוח נוקב לגבי מקורם ותקפותם של ערכים אלו, וכן לגבי היקפם, אולם עצם ההכרה כי לא כל דבר ניתן להכרעת העם ויש ערכים כלליים המחייבים גם את הרוב היא שרירה וקיימת. הכרה זו מאפשרת לטעון כי הדמוקרטיה מסוגלת לאמץ ערכים נוספים שאינם נתונים להכרעת הרוב. ערכים אלו עשויים להיות גם דתיים, והדמוקרטיה עשויה לראות אותם כיסוד הקיום הלאומי, שאינו נתון לשינוי על פי רצון הרוב. איני טוען בכך כי הדת היא אוניברסלית באותה מידה של רשימת זכויות האדם, אך משעה שהדמוקרטיה קיבלה על עצמה עקרונות שאינן כפופים לשלטון הרוב בלבד – פתוח השער לכניסה של ערכים נוספים לתוך מסגרת זו. מדינת לאום יכולה להתקיים בתוך מסגרת דמוקרטית, ולהיות מאופיינת ביסודות מהותיים הלקוחים מהעולם הדתי של לאום זה. המסקנות העולות מבחינת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ושל ההלכה היהודית אינן מבטלות את הפער ביניהן לחלוטין, ואפילו לא מביאות לידי מערכת הסכמות שניתן לחיות איתה. מהכיוון הדתי, אף שהועצמה סמכות האדם כפרשן וכמחוקק, לא בוטלה העובדה כי במוקד עומדת ההתגלות האלוקית, שהיא מקור הסמכות. יתרה מכך, כוונתו של האדם המאמין כפרשן היא להגיע לפירוש הנאמן ביותר לצו הקטגורי, שמקורו מחוץ לאדם. לפיכך החירות שהוא נוטל לעצמו מוגבלת, ותפישת היסוד מכוונת תמיד לבירורו של הצו האלוקי המדויק. גם מן הצד הדמוקרטי לא התבטל הפער. אמנם יש ערכים שהם מחוץ לקביעת הרוב, אולם הם עצמם מבוססים על הכרעת האדם כריבון או על הכרות נוספות, כמו ההסכמה הבין-לאומית, וקשה להכניס למסגרת זו גם את התפיסה הדתית. למרות זאת, ההכרה ביכולתן של שתי המסגרות לערער על תפיסות היסוד של מקור הסמכות שלהן בנסיבות מסוימות היא צעד חשוב בדרך להתקרבות בין הקצוות. אמ;לק: הכרה דתית רחבה יותר בזכויות הפרט והכרה דמוקרטית מוגברת בזכויות הקולקטיב הפער בין שתי הגישות יכול להצטמצם גם על ידי בחינה מחודשת של האפשרות כי ההלכה אכן מכירה בשפת הזכויות העומדת בבסיס הדמוקרטיה. כאמור, הטענה כי ההלכה היהודית מכירה בסמכותו של הרוב אינה מבוססת דיה לדעתי, אולם יש שני כיוונים אחרים שעשויים להעיד על הימצאות של ערכים דמוקרטיים ביהדות: הכרת ההלכה בדרך הארץ שקדמה לתורה, ורשימת הזכויות הנמצאת בתוך ההלכה עצמה. הקביעה כי דרך ארץ קדמה לתורה מחייבת הסבר לשוני. במונח "דרך ארץ" אין כוונתי למשמעות המקובלת היום, של התנהגות נאותה בנימוסים והליכות נאות, אלא למשמעות המקורית של המונח בלשון חז"ל – ההתנהגות הטבעית המקובלת בעולם. דרך ארץ היא מילה נרדפת להתפרנסות מעמל כפיים, לקיום יחסי אישות ולמנהגים הנהוגים בין בני אדם. חז"ל דיברו הרבה בשבחה של דרך הארץ, ובמחויבות של האדם לנהוג לפי הכללים שהיא מכתיבה. הקביעה של חז"ל כי "דרך ארץ קדמה לתורה" מקנה תוקף למה שנהוג בין בני אדם במדינה מתוקנת ונורמלית, הדומה במידה לא מעטה לרשימת זכויות האדם. אימוץ של רשימה כזו אינו צריך אפוא לנבוע מההלכה דווקא, אלא מהכרעות האנושות עצמה בדבר ההתנהגות הראויה והמתאימה. אנו מוצאים את הרוח הזו מנשבת בעיקר בדברי הנביאים, שרבים מהם ביטאו את החובה לנהוג בצדק וביושר, בהגינות וברגישות חברתית, הרבה מעבר לעולמה של ההלכה ובסטנדרטים גבוהים בהרבה מאלה של החוק. וכשהעמדה היהודית במשוואה של "מדינה יהודית דמוקרטית" רואה את עצמה מחויבת לערכים האוניברסליים הכללים שבעולם – אנו יכולים לראות בכך ריכוך המתח הגדול שבין העולמות. מעבר להימצאותו של שיח הזכויות בדרך הארץ, רשימת הזכויות היא חלק בלתי נפרד גם מעולמה של ההלכה עצמה – אלא שיש לדעת איך למצוא אותן בתוכה. ההלכה בדרך כלל אינה מדברת בשפת זכויות, אלא בשפת חובות. כך, היא אינה מדברת על זכותו של אדם לשמו הטוב, אלא מחייבת את האחרים שלא להוציא לשון הרע ושלא להלבין פנים; היא לא עוסקת בזכות לחיים הוגנים, אלא מחייבת את הציבור לדאוג לחלשים שבחברה; היא לא עוסקת בזכותם של הורים על ילדיהם, אלא בחובות ילדים כלפי הוריהם. על כן, לא ניתן להעתיק באופן פשוט את השפה ההלכתית לשפה הדמוקרטית. אולם עצם העובדה כי ההלכה מטילה חובות רבות כלפי ה"אחר" מלמדת על הימצאותם של ערכים דמוקרטיים במובנם הרחב גם בחלק היהודי של המשוואה. זו ההזדמנות להעיר על נקודה מרכזית בסוגיה זו: בדרך כלל, העיסוק בדמותה של ישראל כמדינה יהודית מתאפיין אך ורק בתחומים שבין אדם למקום, כגון נישואין וגירושין, כשרות ושבת. אולם מסורת עם ישראל ותורתו עוסקים רבות בשאלות הצדק החברתי, והנביאים אף הציגו את הנושא הזה כתשתית הקיומית של האומה. נדרש אפוא שינוי משמעותי בתודעה הציבורית, והדגשה כי ישראל כמדינת צדק ומדינת רווחה היא אחד מהיעדים המשותפים של הצדדים השותפים בוויכוח. אפשר ששינוי תודעתי כזה יתרום אף הוא את חלקו לצמצום המתח שבין שני הקטבים. מן העבר השני, משימת ההתקרבות בין הצדדים מוטלת גם על הדמוקרטיה. בד בבד עם העיסוק החיוני ברשימת זכויות הפרט קיימת גם ההכרה ברשימת הזכויות של הקולקטיב. גם לקולקטיב זכויות להגדרת רשות הרבים הציבורית שלו. הרעיון הדמוקרטי יכול לעלות בקנה אחד גם עם רעיון מדינת הלאום, ועם הרצון של הקהילה הרחבה לעצב את דרכה ברוח מיוחדת. קירוב התכנים רלוונטי גם לעניין כינון החוקה. אחד מנושאי הוויכוח בעניין החוקה הוא השאלה אם היא תכיל בתוכה גם "מבוא לחוקה" ואם מגילת העצמאות, או מסמך דומה לה, תהיה חלק בלתי נפרד מן החוקה. אם מדינת ישראל אכן תדחה את המודל הליברלי המערבי הרדיקלי, המתכחש לזכות קיומה של מדינה לאומית, ותאמץ גישה דמוקרטית רכה יותר, קיימת אפשרות רחבה לצמצום המתח שבין דת למדינה, שכן המדינה עצמה תוכל להכיל בתוכה מרכיבים משמעותיים של הזהות הדתית הלאומית. אמ;לק: על החברה הדתית להכיר בכך שחקיקה דתית פוגעת בזכויות הפרט ומאידך יש לקבל את החשיבות העליונה שהחברה הישראלית נותנת לסמלים ולערכים היהודיים, שאת חלקם לא ניתן להכפיף לכללי הדמוקרטיה בלבד כאמור, שתי הדרכים גם יחד אינן מבטלות את קיומה של הסתירה, אולם הן מעמעמות אותה ומאפשרות קיום משותף של תפיסות שונות ביחס לאופייה של המדינה. את המרווח שעוד נותר בין החיים הדמוקרטיים ובין היהדות תיאלץ ישראל ככל הנראה לפתור גם בדרך פרקטית. רוב האזרחים היהודים, שהם הרוב במדינה, מקיימים זיקה עמוקה לרעיונות הדמוקרטיים ובד בבד ברצונם כי ישראל תהיה מדינה יהודית, גם אם לא הגדירו במדויק מה הם היסודות היהודיים שהם רוצים שהמדינה תממש. לא זו בלבד, אלא שגם הנוטים יותר לעמדה הדמוקרטית וגם הנוטים יותר לעמדה היהודית מכירים בקיומו של הציבור המתנגד לדעתם, ומבינים כי לא ניתן יהיה לכפות בכוח את ההכרעה. ההכרה כי לא ניתן להכריע את אופייה של המדינה בעזרת רוב מקרי בכנסת, ושהוויכוח הפנימי הוא מהותי ועתיד להתקיים עוד שנים רבות, מביא רבים לזנוח את הניסיון לסיים אותו בצורה פוליטית. גם העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם הנתונה באופן מתמיד לאיום מצד גורמים השוללים את עצם קיומה של המדינה מעצימה את תחושת פיקוח הנפש הלאומי של אזרחיה, ואת ההבנה כי אחדות האומה חשובה יותר מהכרעה בשאלת הדת והמדינה. רוב אזרחיה של המדינה מבינים כי צריך להיות מעשיים. פער גדול מדי בין תפישות היסוד והאידאולוגיה של קבוצות שונות ובין חוקה שתתקבל בכוח לא יוכל להתקיים זמן רב, והוא עלול לסכן את קיומה של מדינת ישראל. אפשר שהמציאות הקיימת תימשך עוד זמן רב. לפיכך, אני מסתכן בהערכה כי תהליך קבלת החוקה במדינת ישראל יתרחש באחת משתי דרכים. האפשרות האחת היא שתתקבל חוקה בלי הסכמה רחבה, אולם למעשה במקרה כזה לא תהיה לה משמעות של ממש, בשל הפער הגדול שבין המציאות ובין הניסוח של החוקה. האפשרות השנייה, הנראית סבירה יותר (ואף נכונה יותר), היא שמדינת ישראל תיוותר בלי חוקה, או למצער ללא פרקים בחוקה שיסדירו את נושאי הדת והמדינה – כלומר, המשך המצב הקיים, תוך ריסון הדדי של שני הצדדים. מן הצד של תומכי ה"יהודית" יבוא הריסון משני כיוונים. הכיוון האחד הוא ההכרה במגבלות הכוח של הדת, ובהכרה שהתפישות הדמוקרטיות בדבר חירות האדם והאוטונומיה שלו אינן מתירות חקיקה דתית רחבה, ואינן מאפשרות כפייה של עקרונות דתיים בחסות החוק. עובדה זו הולכת ומוטמעת בחברה הדתית, והיא למדה כי על אף החקיקה הקיימת (לדוגמה) בתחום המשפחה – רבים הזוגות החילוניים שאינם מקימים את ביתם בדרך שהחוק מנסה לכפות ומוצאים דרכים עוקפות. הדבר נכון גם ביחס לחוקים אחרים, כגון חוק השבת. הכיוון השני שממנו יבוא הריסון הוא פנים-דתי: המחשבה הדתית תאמץ לתוכה הכרה כי קשר הדוק מדי בין המדינה ובין הדת פוגע בדת עצמה, מסיבות שונות: נושאי דברה חופשיים פחות בשל העובדה שבפועל הפסיקה ההלכתית כפופה לבג"ץ ולמוסדות אחרים של המדינה; הדת הנסמכת על החוק ממאיסה את עצמה על הציבור, ודווקא במקומות שאין בהם חקיקה (ליל הסדר, יום הכיפורים, ברית מילה) כוחה של הדת חזק יותר; ובכלל, אין זה ברור כי יש משמעות דתית לקיום מצוות מכוח סמכות המחוקק החילוני, ועל כן אפשר שהדת עצמה לא תהיה מעוניינת בהסדרים הכופים והמחייבים בחסות החוק, אלא בהיקפים מצומצמים מאוד. מן הצד של ה"דמוקרטית" יבוא הריסון מתוך הכרה בחשיבות העליונה שמייחסת החברה בישראל לערכיה היהודיים. בית המשפט העליון יושב בתוך עמו, והוא לא יוכל להמשיך באותה מגמה המכפיפה את ה"יהודית" לערכים דמוקרטיים בלבד. את מה שבית המשפט לא יעשה בעצמו עשויה לעשות החקיקה בכנסת, ואנו מוצאים סימנים לכך בתחומים לאומיים אחרים, המלמדים על מגמות אלו לטוב ולרע. בית משפט עליון היודע לרסן את עצמו, בד בבד עם שמירה קפדנית על זכויות האדם וגבולות הקולקטיב, הוא תנאי הכרחי להתקרבות בין הקטבים. סיכום אני מאמין ששלושת מהלכי הריכוך המוצעים לעיל יאפשרו את החיים המשותפים בישראל, ואף יתגלו כמקור של ברכה בדרך המיוחדת, הכמעט בלתי אפשרית, של ניהול מדינה "יהודית דמוקרטית", שבסופו של דבר מבטאת את הייחוד התרבותי של מדינת ישראל. אני מאמין כי אם נוותר על היומרה לפתור את הבעיה באופן מוחלט, ונקבל את האנומליה של "יהודית ודמוקרטית" כאתגר ישראלי ייחודי לנו, אפשר שהמתח הזה ישפיע השפעה מתמדת על שני התחומים המנוגדים, ובסופו של דבר יצאו כולם נשכרים מכך. * הרב יובל שרלו מכהן כראש ישיבת אורות שאול, חבר בארגון רבני "צהר" ובפורום תקנה.

בית-המשפט דרש לעיין בטיוטת כתבה של "ישראל היום" על פסיכיאטרית שקיימה יחסים מיניים עם מטופל, כדי לצנזר ממנה קטעים על-פי שיקול דעתו. העיתון הודיע שיערער

"ישראל היום" יעביר לשופט מנחם (מריו) קליין מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו טיוטת כתבה שהתכוון לפרסם, כדי שהשופט יוכל לעיין בה ולהחליט אילו חלקים ממנה יותרו לפרסום ומה ייגנז. כך החליט לפני כעשרה ימים השופט קליין. עניינו של התיק שעומד בפני השופט קליין ביחסים אינטימיים בין פסיכיאטרית למטופל שלה. המטופל דורש פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מניצול יחסי מרות ויחסי מטפל-מטופל. המטפלת טוענת כי היחסים עם התובע התקיימו שעה שלא היה אצלה בטיפול, וכי נבעו מרצון הדדי. במקביל לדיונים על התיק בבית-המשפט, ביקש "ישראל היום" לפרסם כתבה על המטפלת והמטופל ולהביא בפני הציבור את החלטת בית-הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, שדן במקרה ודחה את טענות המטפלת. בעקבות זאת הגישה המטפלת לבית-המשפט בקשה להורות על איסור פרסום מקיף של פרטי התיק, כולל איסור פרסום של ההליך בבית-הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית ותוצאותיו. לדברי בא-כוחה של המטפלת, לא זו בלבד שההליך בבית-הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית היה פגום, המטופל משקר באופן עקבי במטרה להכפיש את המטפלת, והפרסום המתוכנן של "ישראל היום" יתרום להכפשתה. בא-כוחה של המטפלת ביקש מבית-המשפט לקבוע כי אין לפרסם את פרטי המקרה, כולל החלטת בית-הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, עד לסיום ההליכים המשפטיים בתיק. מנגד, באי-כוחו של "ישראל היום" ציינו כי צו איסור פרסום שניתן בעבר על ההליך המשפטי אינו כולל את פרסום החלטתו של בית-הדין לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. נוסף על כך טענו באי-כוחו של העיתון כי יש חשיבות בפרסום המקרה, למען יידע הציבור מה מותר לפסיכיאטר לעשות ומה לא. בא-כוחה של ההסתדרות הרפואית ציין בפני בית-המשפט כי החלטת בית-הדין לאתיקה של ההסתדרות בעניינה של המטפלת פורסמה זה מכבר ועודנה נגישה באתר האינטרנט של הארגון. לפני כעשרה ימים החליט השופט קליין להפעיל, "באופן יוצא דופן וחריג", כלשונו, את "עקרון העיפרון הכחול". דהיינו, "לבקש לעיין בכתבת הפרסום שמבקשים המשיבים לפרסם, ולקבל החלטה ספציפית מה ניתן ומה לא ניתן לפרסם". לפי עקרון העיפרון הכחול, בית-המשפט בוחן חוזה (או טקסט אחר) ומחליט אילו חלקים ממנו מותרים ואילו פסולים. השם נובע מהנוהג לערוך טקסט באמצעות עיפרון כחול. השופט קליין הדגיש בהחלטתו כך: "אינני סבור שבתי-משפט יכולים לשמש כצנזור מראש של כתבות בעיתונות החופשית, והמסורת הדמוקרטית של מדינתנו חותרת למניעת כמעט כל צנזורה מכל סוג שהוא, בכדי שלא ניראה כמשטרים האפלים בעולם. כוונתי היא שבהתנגשות אינטרסים כה מהותיים כשמו הטוב של אדם וכהגנה על שלום הציבור ובריאותו, במיוחד בנסיבות המיוחדות של תיק זה, כל החלטה גורפת, המתירה מצד אחד את הפרסום או מצד שני מונעת אותו, יכולה לחטוא לתכלית הראויה של החקיקה והפסיקה בעניין הנדון". לפי השופט קליין, "פרסום המקרה, ללא כל מגבלה בשלב זה, עולה לכדי פגיעה חמורה בפרטיותה של המבקשת, באופן שהחשש מפניה יגבר על הזכות למידע". השופט קליין מסביר כי הוא "מסכים אפריורי לדעה שאין מקום להטיל צנזורה מראש, כמו במשטרים אפלים, על אמצעי תקשורת, בקשר לדברים אשר עדיין לא התפרסמו בכלל. אין מקום לסתום פיות ולהטיל צנזורה לא רק על-ידי הרשות המבצעת, אלא גם לא מטעם הרשות השופטת. עם זאת, מקובלת עלי טענת ב"כ המבקשת המלומד לפיה הנזק שייגרם למבקשת ולילדיה מפרסום גורף של ההליכים נגדה גדול וקשה ביותר". מנגד טען השופט קליין כי בא-כוחה של המטפלת מתנהל בבית-המשפט באופן שמעכב משמעותית את התקדמות התיק. "במצב שכזה", כותב השופט קליין, "נראית לי היתממות לטעון כל העת שכדאי להמתין לסיום ההליכים בידיעה ברורה שבחלוף זמן רב זה המקרה כבר לא יהיה ניוז, ואמרת חז"ל לפיה עבר זמנו, בטל קורבנו (מסכת ברכות, דף כ"ו, עמוד א) תחול גם בעניין מרשתו". לדברי השופט קליין, לו היה בא-כוחה של המטפלת מראה רצון אמיתי לסיים את ההליך המשפטי במהרה, אפשר שהיה ניאות להוציא צו איסור פרסום גורף. בשל זאת החליט, כאמור, השופט קליין לדרוש מ"ישראל היום" להעביר לעיונו את הכתבה שהוא מתכנן לפרסם, כדי שיוכל "[לעבור] בעיון על החומר שאמור להתפרסם, תוך סינון הדברים שפגיעתם בפרטיות המבקשת ומשפחתה בלתי מידתיים בעליל". לדבריו, זהו "הפתרון הנכון והסביר בנסיבות העניין". עדכון, 8.4: מ"ישראל היום" נמסר כי העיתון הודיע לבית המשפט שלא יעביר לעיונו את הכתבה, פרי עטו של הכתב רן רזניק, משום שבכוונתו לערער על ההחלטה. ת"א 171305-09

יחסי ארה"ב ישראל ממשיכים לעלות לכותרות | אהוד ברק מסרב לרדת מהן | ומוצא עצמו לצד חשפנית

על שער "ישראל היום": "מסתמן: חצי חינם תרכוש את פרי גליל. ההכרעה – מחר בביהמ"ש". ובעמ 12 ב"מעריב", כותרת הדיווח של מיכל גרינברג בנושא היא ציטוט של עובד המפעל: "מוקדם מדי לשמוח". ועוד על שער "ישראל היום", כותרת מפיו של הנגיד סטנלי פישר, שסירב לאחרונה להצעתו של נתניהו לכהן כשר אוצר: "פישר לאזרחים: תעזרו לעצמכם. הממשלה לא יכולה לפתור הכל". "בוושינגטון של ראשית עידן אובמה שוררת תחושה כמו בעיר שהשתחררה זה עתה מכיבוש זר", כותב היום גרשום גורנברג בפתח מאמר ב"הארץ". כותרת המאמר, "האנגלית של נתניהו לא תעזור לו", מתמצתת את תוכן הטור: לנתניהו צפויות צרות צרורות בממשל האמריקאי, הרחוק ממנו הן בהשקפה הכלכלית והן בהשקפה המדינית. הכותרת הראשית של "הארץ" היום מחרה מחזיקה אחר הקביעה הזו. "קלינטון מבקרת את נתניהו: אין סיכוי לשלום כלכלי בלי תהליך מדיני". לפי ברק רביד, הביקורת הזו נמתחה אתמול בפגישות של קלינטון עם לבני ואולמרט, פרס ונתניהו. מהידיעה לא ברור בדיוק באיזו מהן. ב"ידיעות אחרונות", ידיעה של איתמר אייכנר: "ארה"ב מחדשת את הדיאלוג עם דמשק". וב"מעריב": "גורם מדיני בכיר: נתניהו לא יוכל להימלט ממשא-ומתן עם סוריה". סערת הברקים שחולל אתמול בן כספית ממשיכה לרעום גם היום. למעשה, נסיונותיו של אהוד ברק ללכת לקואליציה למרות ההתנגדות במפלגתו (והצהרותיו הוא) מסנוורים כל-כך את אנשי "מעריב" עד שהם מקדישים להם את הקריקטורה היומית (מושיק). חבל רק שהאיור הוא העתק חיוור של הקריקטורה שהתפרסמה כבר אתמול ב"הארץ" (עמוס בידרמן). סביר מאוד שמדובר בצירוף מקרים, ואם כך, שני קריקטוריסטים ותיקים חשבו, באופן נפרד ובלתי תלוי, שפעולותיו של ברק אינן מאירות אותו באור חיובי (בקריקטורה הוא נראה – ספק אסיר, ספק חמאסניק – חופר מנהרה אל הקואליציה). המאמצים הקואליציוניים של ברק מושכים אל הזירה לא רק קריקטוריסטים, אלא גם מי שכלל אינו אמור להיות שם. אתמול היה זה נשיא בית-המשפט העליון (בדימוס) אהרן ברק, היום זהו הרמטכ"ל (המכהן) גבי אשכנזי. את מעורבות שניהם בפרשה מציג בן כספית, שבשבועות האחרונים מרבה להקדיש ידיעות למתרחש בסביבת משרד הביטחון. שני הנגררים מביעים תרעומת עזה על שמערבים אותם בעניין – לטענתם, בניגוד לרצונם – אלא שבעוד שהשני מפנה את דבריו לאהוד ברק, הרי שהראשון מפנה את דבריו ל"מעריב". כזכור, אתמול הקדיש "מעריב" את הכותרת הראשית שלו לידיעה של בן כספית ומיה בנגל, שלפיה אהרן ברק העביר מסר לאהוד ברק כי הוא ומשפטנים אחרים (הוזכרו בשמותיהם זמיר, דורנר וקרמניצר) רוצים שייכנס לקואליציה כדי לטרפד את חידוש מינויו של פרופ דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים, כפי שדורש אביגדור ליברמן. בהמשך היום, בראיון ברשת ב, הכחיש אהרן ברק מכל וכל כי העביר מסר כזה. האם ברק משקר, או שאולי ה"בכיר במפלגת העבודה" שכספית ציטט אתמול הוא שקרן, או שכספית עצמו דימיין את הדברים? בטורו בעמוד הפותח של העיתון מתנדב היום כספית לצמצם את הרשימה: או שברק אהרן משקר או שברק אהוד משקר. כספית משרטט את מהלכה של הידיעה: אהרן ברק שוחח בטלפון עם יובל אלבשן, המקורב לשני הברקים, והביע באוזניו דברים ברוח אלו שהתפרסמו. אלבשן העביר את הדברים לאהוד ברק (לפי כספית: בהתאם להנחייתו של אהרן ברק), וזה ביקש שאהרן ברק ייצא בהודעה רשמית. אלא שלפי כספית, "לא זה הסגנון של השופט ברק. הוא בוחש, אבל במחשכים". ואז עשה השר ברק "אאוטינג קולני לחומר רגיש", ציטט את ברק אהרן בישיבת הסיעה ואף כתב את הדברים בפתקים שהעביר. אחד האנשים שהיו בישיבה העביר את הסיפור ל"מעריב". עד כאן השתלשלות הדברים לפי כספית, שהתשובה שלו לשאלה מי משקר היא "גם וגם". גם אהרן ברק "לא אומר את כל האמת", וגם אהוד ברק "נתון במלכוד" ולא יכול להכחיש את מה שהוא יודע שהוא אמת. אהוד ברק, לפי הגרסה הזו, נטש פצוע בשטח: את כספית. הפצוע זחל חזרה אל הבסיס, כמו בפעמים קודמות רבות, כדי לבצע פעולת תגמול. כך גם היום מככב ברק על שער "מעריב", אלא שהיום הכותרת (שמעל לראשית על השער) אינה מחייכת אליו כמו זו של אתמול: "הרמטכ"ל זעם על שר הביטחון: שירבבת את צה"ל לוויכוח הפוליטי". כספית כותב כי תוצאותיה של ישיבת סיעת העבודה הידהדו אתמול בדיון אצל ראש הממשלה. בישיבה אמר ברק כי בהליכה לקואליציה תומכים גם אנשי צבא. בדיון אצל אולמרט דרש אשכנזי כי שר הביטחון יפרסם הכחשה, ברק תירץ כי אמר "אנשי צבא לשעבר", ומכאן הסיפור גולש לעולם הבלשנות. סופו של דבר: ברק הוציא הכחשה. ברק אינו עוסק רק בהכחשות. לפי מרב דוד ב"מעריב", הוא עסוק גם בשידול בכירי מפלגתו המתנגדים להצטרפות לקואליציה, והציע לשלי יחימוביץ את משרד התעשייה והמסחר. לפי יובל קרני ב"ידיעות אחרונות", הוא גם הציע לאופיר פינס את משרד המשפטים, והוא גם מכין את הקרקע בקרב פעילי השטח של המפלגה, ומשכנע אותם כי הישארות בקואליציה עדיפה. "ההערכה היא שלברק אין עדיין רוב במרכז המפלגה", מסכם קרני, "אולם אם יצליח להציג חבילה משכנעת ולגייס לעזרתו את השרים בנימין בן-אליעזר, יצחק הרצוג ושלום שמחון, יוכל להפוך את החלטת הסיעה". מהי "חבילה משכנעת"? קרני אינו מפרט. ב"הארץ" משרטטת מזל מועלם תמונה דומה של היחסים במפלגת העבודה. ב"ישראל היום" מציע מתי טוכפלד תיאור מעט שונה; כותרת הדיווח שלו, הנפרשת על פני כפולת העמודים הפותחת של העיתון ומודגשת בפונט גדול במיוחד, טוענת: "ברק יצליח לגייס רוב". טוכפלד מזכיר גם אפשרות של פילוג בעבודה. מה, אם כן, יקרה עם הקואליציה? לפי "הארץ" אתמול ו"ידיעות אחרונות" היום, על תיק אחד, תיק האוצר, נראה שלא יהיו קופצים. אתמול כתב נחמיה שטרסלר ב"הארץ" ("כך מחסלים שר אוצר"): "זהו תפקיד כפוי טובה, שבו כל יום מחדש יש לומר לא [...] הפעם, עקב המשבר העולמי, המשימה של שר האוצר קשה במיוחד". אבל הבעיה העיקרית, לפי שטרסלר, היא שנתניהו הצהיר כי הוא מתכוון להיות "שר אוצר על", כך ששר האוצר בפועל יספוג את הבזיונות ולא יקצור את השבחים. עיקר הטור של שטרסלר לא הוקדש לשרטוט דיוקנו של שר האוצר העתידי בראי המהלכים הקואליציוניים, אלא לביקורת על כוונתו האמורה של נתניהו, שלדעת שטרסלר חייב להעניק חופש פעולה מלא לשר האוצר שיהיה לו, כפי שהעניק אריאל שרון לנתניהו כשזה היה שר אוצר. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היום ציורית פחות, אבל ישירה לא פחות מהכותרת של שטרסלר ב"הארץ" אתמול: "אף אחד לא רוצה להיות שר האוצר". הידיעה של יובל קרני עוסקת פחות בניתוח פוליטי-כלכלי ויותר בתיאור פוליטי-אנקדוטלי. לפי קרני, בכירי הליכוד בורחים מתפקיד שר האוצר, אחד משלושת התיקים הבכירים המוצעים למתמודדים, וזאת בשל המשבר הכלכלי העתיד להפוך את השר לדמות לא פופולרית ומשום ש"בתיק האוצר צריך לעבוד קשה". כן, זו הסיבה השנייה מתוך שתיים שנותן קרני, בידיעה הראשית היום של "ידיעות אחרונות", מפי "בכיר במפלגה". מרב דוד טוענת ב"מעריב" כי סילבן שלום אמר שהוא מעוניין להיות שר חוץ, ואם לא, יעדיף להיות מחוץ לממשלה. זאת, בעוד שנתניהו מייעד לו דווקא את שר האוצר (אולי). שלום מכחיש את הדברים. אתמול העיר אריה גולן בתוכנית "ביקורטיווי" בערוץ הראשון על כך שמנהיגינו מדברים בשני פיות. כך, למשל, ליברמן מפזר הצהרות לוחמניות בתקשורת הישראלית, ואילו בתקשורת הזרה הוא בכלל מנהיג שלום. גולן התלונן כי העיתונאים כאן לא טורחים להביא לציבור קוראיהם וצופיהם את ההשקפות הסותרות שהמנהיגים מביעים בחו"ל. אם העיתונאים שלנו אינם מבינים אנגלית, הרי שליברמן, מומחה ידוע לשפות, יבוא על מנת ללמדם. כך אנחנו זוכים היום לקרוא בעמ 3 ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מאת איתמר אייכנר, המביא מסר מפי "מקורביו" של "המיועד לשר החוץ" אביגדור ליברמן, ולפיו "אין לליברמן דבר נגד מצרים וכי דבריו אז הוצאו מהקשרם". הדברים שנאמרו "אז" דווקא היו ברורים למדי: גידופים שליברמן הפנה כלפי מובארכ ואיום להפציץ את סכר אסואן במקרה של עימות עם מצרים. מסתבר שכשליברמן מדבר אנגלית, יש עיתון עברי שיודע להקשיב. לא רק זאת, אותו עיתון שוכח את כל הערבית שלו, שגם היא נשמעת לו כמו אנגלית. כך אייכנר מביא תגובה של "גורמים מצריים" (מי? מקורבים למובארכ? גורמים בקרבת השר סולימאן? מלצר שהגיש פעם פוטיפורים לשגריר המצרי?) שלפיהם, "אם כך פני הדברים, לא תהיה להם שום בעיה לקבל את ליברמן בקהיר". יופי טופי, הנה כך פותרים בעיות בינלאומיות בידיעונת של שני טורים ב"ידיעות אחרונות". לגזור ולתלות על הלוח בקורס הצוערים של משרד החוץ. או, אפשר במקום זה לגזור את הידיעה בעמ 5 של "מעריב". מיה בנגל, גקי חוגי, אלי ברדנשטיין וטל שניידר התגייסו כדי לשרטט תמונת מצב של היחס לליברמן בעולם. מתוך כותרת המשנה: "במצרים לא רוצים לשמוע עליו, היהודים בארה"ב חוששים שיפגע בתדמית הישראלית, באירופה הוא מתואר כשומר סף שרוצה לשלול אזרחות מערביי ישראל". הפרשייה המטומטמת של ביקור מפקד חיל הים במועדון חשפנות, שנחשפה אתמול בשער האחורי של "ידיעות אחרונות", מגיעה היום לשער הראשי של "הארץ", "ישראל היום", וכמובן, "ידיעות אחרונות". ניתן היה להאשים את העיתונים בצדקנות ובהתחסדות, אלמלא המציאות שעליה הם מדווחים היא צדקנית ומתחסדת בעצמה. הידיעה אתמול לא פירטה את שמו של הקצין, אבל בהמשך היום נחשף השם: האלוף אליעזר מרום. מנהל המועדון מיהר לומר שלא הוא זה שהדליף את הידיעה, אלא בוקי נאה, שכנראה רצה להראות ל"ידיעות אחרונות" מה הם הפסידו כשפיטרו אותו. תגובה לא איחרה לבוא. הרמטכ"ל התפנה מענייניו הבוערים, הניח בצד את שיקום הצבא, החזרת ההרתעה, ההתאוששות ממבצע "עופרת יצוקה", הקרבות עם משרד האוצר והריבים עם שר הביטחון, וטרח "להעיר" למפקד חיל הים על התנהגותו. אם לרמטכ"ל יש זמן לעסוק בסיפור הזה, אז שלעיתונים שלנו לא יהיה? כך "ידיעות אחרונות" מקדיש עמוד וחצי לפרשייה הטיפשית, כולל תיאור סליזי מבית-מדרשו של ניר גונטז ("היה שם" וחזר לספר). טור ביקורת הטלוויזיה של גפי אמיר צולף כמובן בערוצי הטלוויזיה על טיפולם הצהבהב במקרה, ו"ידיעות אחרונות" קובע עוד שיא של צביעות. ב"הארץ" מיהרו להפעיל את מחלקת התחקירנים הלא-קיימת שלהם כדי לרדת לעובי הקורה ולגלות שבניגוד לדבריו ("מעידה חד-פעמית"), האלוף ביקר במועדון כמה פעמים (בשבוע הבא: חשיפת הפצצה האיראנית). וב"ישראל היום" בחרו ללכת על קמפיין; "בחיל הים זועמים: האלוף צריך ללכת", קוראת אחת הכותרות על השער. בעמ 9 קושר ד"ר אביעד הכהן את המקרה עם "נורמת ההטרדות המיניות" שהיתה נהוגה בצבא. זו השוואה מסוכנת. הטרדה מינית אינה דומה לביקור במועדון חשפנות, ודינה של השוואה כזו לא להחמיר את היחס לביקור, אלא להקל את היחס להטרדה. בחודש שעבר הביא כאן אורן פרסיקו עובדות מעניינות ומפתיעות על ענייני צנזורה וחופש המידע. בין השאר הוא ציטט את גנז המדינה לשעבר, טוביה פרילינג, שלדבריו, "חלק גדול מהחומר התיעודי שמשרדי הממשלה אמורים להעביר לגנזך המדינה אינו מועבר". פרילינג אמר כי "יש מתח בין חוק הארכיונים לחוק חופש המידע", וסיפר כיצד "יום אחד הגיע למשרדיו שליח עם מסמכים לגניזה ממשרד ממשלתי שבמשך שנים התעקש לא להפקיד חומר בגנזך המדינה, למרות הפצרות הגנזים. מה הביא לפתע לשינוי המדיניות? בקשה מתוקף חוק חופש המידע לעיין בחומר שבידי המשרד. פרילינג הסביר כי ברגע שתיעוד ממשלתי מופקד בגנזך המדינה, הוא הופך אוטומטית חסוי לשנים רבות". "אלה דברים שהאזרחים והעיתונאים והפרופסורים וכל אדם שאכפת לו צריכים לקום ולומר, לא לשם זה קיים החוק", אמר אז פרילינג, "ואני לא בטוח שהגנז הנוכחי והקודם נהנו מהגיבוי הציבורי ומההבנה הציבורית שיש כרסום בדבר הזה". היום ב"ידיעות אחרונות" נותנים מקום מכובד לידיעה על הוראות של הגנז הנוכחי, ד"ר יהושע פרוינדליך, לשרים: "לא לקחת מסמכים רגישים הביתה ולא לגרוס ניירות". לפי איתמר אייכנר (שנראה כאילו כתב חצי מהידיעות בגיליון הזה של העיתון), "בשנים האחרונות נהגו שרים לקחת לבתיהם כמזכרת מסמכים חשובים של משרדיהם". אתמול כתב נדב שרגאי בעמוד המאמרים של "הארץ" נגד הבנייה הלא-חוקית של ערבים מכפר השילוח באתר הארכיאולוגי גן-המלך. "ההיסטוריה של ירושלים גובה לפעמים מחיר אישי", הוא כתב, וקרא להרוס את הבתים הלא-חוקיים. היום מוכתרת ידיעה קטנה בתחתית עמ 2 של "הארץ" בכותרת: "עוז וגרוסמן: הפסיקו את הריסת הבתים בירושלים". הכוונה היא כמובן לבתים ערביים במזרח ירושלים, שנגדם עומדים צווי הריסה בשל בנייה לא-חוקית. יובל סער כותב היום במוסף "גלריה" של "הארץ" על סרט המוקדש לחברת אפל, יצרנית המקינטוש, האייפוד והאייפון, וכת האוהדים שהתגבשה סביבה. בין השאר הוא מראיין את עודד עזר, מעצב ואמן טיפוגרפיה, שמספר כיצד ב-1987, כשהיה בן 16, קיבל הצעה שאי-אפשר לסרב לה משותפו לעריכת עיתון בית-הספר: "כשהגיע הזמן להוציא את הגיליון הבא, הסברתי לו שעכשיו צריך להעתיק בכתב היד שלנו את כל החומרים. הוא אמר: מה פתאום, נעשה הכל במחשב. לא היה לי שמץ של מושג מה זה אומר. אז התברר לי שהוא נצר למשפחת מוזס, הבעלים של עיתון ידיעות אחרונות. הוא לקח אותי לבניין המערכת, עברנו דרך המון מסדרונות מפותלים, למקום הכי נסתר בבניין. הוא פתח דלת עם קוד סודי, ואחריה עוד דלת עם קוד סודי, תוך שהוא אומר, איזה מזל שדוד שלי עובד פה. נכנסנו לחדר קטן עם מחשב מרובע. אני חושב שזה היה אחד המקים הראשונים בארץ. הקלדנו את הטקסט, הדפסנו את הדפים, ואת התוצאה שיכפלנו כבר בבית-דפוס. בדיעבד, זה היה אולי אחד העיתונים הראשונים שעוצבו בארץ עם מקינטוש". תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" זוכה היום לידיעה על שליש עמ 18 ב"ידיעות אחרונות", ולאזכור על שער המוסף של "מעריב".

גדעון אלון, לשעבר כתב פרלמנטרי ב"הארץ" וכיום ב"ישראל היום" הוציא ספר המסכם יותר מ-40 שנות עבודה עיתונאית. ריאיון

גדעון אלון, יליד 1945, הוא הכתב הפרלמנטרי של "ישראל היום". אלון החל לעבוד בעיתון "הארץ" בשנת 1970 ככתב ספורט, בהמשך עבד בתפקידים רבים בעיתון וב-1990 מונה לכתב הפרלמנטרי. בשנת 2007, לאחר פרישתו מ"הארץ", עבר לתפקיד זהה ב"ישראל היום". לאחרונה יצא לאור ספרו של אלון, "ארבעים על ארבעים", ובו הוא משחזר 40 אפיזודות, גדולות כקטנות, משנותיו כעיתונאי. בשיחה עם "העין השביעית" מספר אלון כי לאורך שנותיו ככתב פרלמנטרי חלו שינויים דרמטיים בסיקור הכנסת. "בשנים האחרונות, מאז היום שבו התחילו הדיווחים המיידיים באינטרנט, נוצרה רדידות של הסיקור. לתפיסתי, תפקידו של כתב לא רק לשמש צינור להעברת מידע. הוא גם צריך להעמיק בנושאים שהוא מסקר, להשתדל ולחקור כיצד הגוף שאותו הוא מסקר מתפקד, כי בסך הכל הכתב משמש כעיניים של הציבור. ברגע שעיתונאי מבזבז את זמנו אך ורק בהעברת דיווחים על אירועים בעת התרחשותם, או מתוך רצון להקדים את מתחריו, אין לו פנאי לעסוק בדברים יותר מעמיקים. כתוצאה מזה לא רק העיתונות מפסידה, אלא גם הציבור מפסיד והדמוקרטיה נפגעת". נדמה שיש ירידה בנפח הכללי של סיקור הכנסת, מדוע זה קורה? "אני חושב שזה משום שכלי התקשורת משתדלים היום להתעסק אך ורק באירועים כמו בחילופי דברים קשים בכנסת או שפיכת כוס מים. מעבר לזה, לא נכנסים למהויות. אין דיון אמיתי אלא אך ורק כותרות. חלק מהעיתונאים הם חברה צעירים וכישרוניים, אבל אני מסתכל עליהם ממרום גילי ואני רואה שמוליכים אותם למקום הזה. לי יש פעם בשבוע טור על הכנסת ואני מאוד משתדל לא לעסוק באקטואליה. אני לא מסכם מה היה השבוע בכנסת אלא מנסה להאיר פינות אפלות מהנעשה בכנסת. לצערי, בעיתונים האחרים אין מדור דומה". איך אתה מתמודד עם הדרישה להביא ידיעות על אירועים אזוטריים? "אני מתמודד בכבוד. יכול להגיד לי עורך לילה ראיתי ידיעה כזו וכזו על הצעת חוק אני אומר לו שזה לא חשוב בעיני. אני ממעט מאוד לכתוב על הצעות חוק כשהן מוגשות. לא תמצא את זה כמעט בישראל היום. אני לא כותב על כך כי לדעתי זה חסר ערך וגם מטעה את הציבור. על הצעות חוק כותבים ידיעות גדולות וכשהחוק מתקבל בקריאה שנייה ושלישית כותבים כמה שורות. הכל מסתובב סביב הפיקנטריה". איך אתה מסתגל לשינויים הטכנולוגיים בעבודת העיתונאי? אתה מצייץ בטוויטר? אתה נדרש להעביר ידיעות לאתר לאורך כל היום? "עד היום לא נדרשתי להעביר. היה לי ניסיון עוד בשנותיי האחרונות בהארץ, ביקשו שאעביר דיווחים לאינטרנט ולא כל-כך אהבתי את זה. לא בגלל הקושי לכתוב, אלא משום שזה יוצר עומס יתר בעבודה. כתב היה כותב בעבר פעם ביום ידיעה על הצעת אי-אמון בכנסת, עכשיו רוצים לספר לו מה קורה לקראת, מה קורה במהלך ההצבעה, הוא צריך להעביר ארבע ידיעות על אותו האירוע. זו עוד עבודה. "אני בזמנו מאוד התנגדתי לעניין ולא הייתי מוכן לשתף פעולה בנושא בהארץ, עד שאיימו עלי שיביאו מישהו אחר שיסקר את הכנסת עבור האתר. אחר כך עשיתי את זה כמי שכפאו שד. לשמחתי הגדולה אצלנו בישראל היום לא קיים אתר ממש פעיל שמעדכנים אותו ושכתבים כותבים עבורו". כשעברת ל"ישראל היום" השתנו במשהו גבולות הגזרה שלך? "ממש לא. כשאני באתי ל"ישראל היום", חשבתי שאצטרך לבנות את עצמי מחדש. הדבר המדהים הוא שבאתי כבר על תקן של כוכב, של אדם מוכר. זכיתי מהיום הראשון להרבה יותר הערכה מאשר קיבלתי בהארץ. באתי בסטטוס אחר מאשר בעיתון שבו עבדתי לפני כן. ברגע שמשדרים יחס כזה מצמרת המערכת זה מחלחל למטה והיחס אלי מאוד יפה. השינוי היחידי שחל הוא שאני משתדל לכתוב יותר בקיצור, למצוא רעיונות קריאים ולהביא דברים בצורה יותר קלילה". מה בכל זאת יושב לך באחורי הראש כשאתה כותב על סיעת הליכוד, הרי העיתון מזוהה כתומך ביו"ר הליכוד? "מעולם לא קרה שכתבתי משהו שלא נכנס בגלל הנימה הזו. כלפי סיעת הליכוד אין שום התייחסות שונה, אני מותח עליה ביקורת כמו על כל סיעה אחרת. העיתון הזה, והוא לא מסתיר את זה, תומך בראש הממשלה בנימין נתניהו. לי באופן אישי אולי יותר קל, כי אני לא מסקר את נתניהו כראש ממשלה כמו הכתב המדיני, אלא רק כשהוא בא לכנסת. דבר נוסף, לכל עיתון יש אגנדה. אני זוכר ימים שהצעתי מאמר ביקורתי על שלום עכשיו ב"הארץ" ולא רצו לפרסם". בתחקיר שפרסם רביב דרוקר הוצגו דוגמאות להתערבות של העורך הראשי בידיעות בעיתון. לך קרו מקרים דומים? "לא קרה דבר כזה, שמישהו שינה מהיסוד כתבה שלי בגלל סיבות פוליטית". לסיום, איזה מסר תעביר לדור הצעיר של העיתונאים? "אני מקווה שכל עיתונאי שנכנס לעבודתו יידע שהוא העיניים של הציבור. הוא לא בא רק כדי לדווח, הוא צריך תמיד לחשוב שעל הכתפיים שלו מונחים אלפי אנשים שהוא מייצג. ולכן חשוב שינסה לחפור, לחפש סיפור, לראות מה לא בסדר ולא רק לקבל דברים כפשוטם ולדווח עליהם".

פרסום עקבי מדי חצי שנה, חלוקה לתאריכים ולשעות, פירוט נושא הפגישה, חלוקה בין משתתפים חיצוניים לפנימיים, ציון שמות והגדרות תפקיד - והכל בקובץ נוח לחיפוש; היומן של מבקר המדינה הקודם יוסף שפירא הוא הכי שקוף שראינו בישראל

במסגרת מאמצינו להגברת השקיפות השלטונית אנחנו מבקשים מכל נבחרי הציבור לפרסם יומן. לפעמים בקשתנו נענית, אך לא תמיד – ובדרך כלל לא בשלמותה. למשל, לעיתים היומן סרוק ולא ניתן לבצע בו חיפוש לפי שמות (אם פירוט כזה כלל קיים). במקרים אחרים אי אפשר לדעת פרטים בסיסיים כמו משך הפגישה או נושאה, ומי האנשים שהשתתפו בה. על רקע זה בולט לטובה היומן של יוסף שפירא, מבקר המדינה לשעבר. המסמך משמש דוגמה ליומן שקוף באמת, והפעם אנחנו מפרגנים לו על כך. היומן של שפירא מפורט ומאורגן ומאפשר לדעת רבות על הדברים שהעסיקו את המבקר לשעבר, למשל שנהג להיפגש עם ח"כים רבים מסיעות שונות. הוא נפגש עם ח"כ תמר זנדברג (מרצ) בנושא דו"ח התחבורה הציבורית, עם בצלאל סמוטריץ (איחוד מפלגות הימין) בנושא מכרז מאבטחים, עם איל בן ראובן (המחנה הציוני) בנושא זיהום נחלים, עם אורלי לוי (סיעת יחיד) בנושא הדיור הציבורי, עם בני בגין (הליכוד) בנושא רעידות אדמה, עם אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) בנושא נשק במגזר הערבי ועם דוד ביטן (!) (הליכוד) הוא נפגש בנושא טיוטת דו"ח על פארק בראשון לציון. שפירא לא קיים רק שיחות עבודה שוטפות עם הח"כים: ביומן מופיעים גם שימועים שנערכו לעמיר פרץ ולאראל מרגלית לאחר שעברו על חוק מימון מפלגות. מבקר המדינה נהג להיפגש גם עם שרים, וניתן לראות כי נפגש עם השר אלקין לפני פרסום הדו"ח על ירושלים, עם חיים כץ לפני דו"ח הביקורת על התעשייה האווירית, עם ליצמן במסגרת הכנת דו"ח על העישון ועוד. מה שחשוב ומעניין מבחינתנו הוא שדרך היומן השקוף של שפירא אפשר ללמוד לא רק על סדר היום שלו, אלא גם על סדר היום של שלל גורמי ממשל וחברי כנסת. כל הכבוד למבקר לשעבר, כן ירבו!

"ריכוז השליטה באמצעי התקשורת מביא לפגיעה בחופש הביטוי, לדחיקתן של דעות משוק הרעיונות ולריבוי כוח בידי מיעוט ידיים"

בג"ץ 00 / 4915 בג"ץ 00 / 6487 בג"ץ 00 / 6557 בג"ץ 00 / 6604 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נגד 1. ממשלת ישראל 2. שר התקשורת 3. שר האוצר 4. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 5. טלעד אולפני ירושלים בע"מ 6. שידורי קשת בע"מ 7. טי.וי. שלוש בע"מ (משיבה פורמאלית) 8. מרקעי תקשורת בע"מ (משיבה פורמאלית) 9. תום תקשורת בע"מ (משיבה פורמאלית) בג"ץ 4915/00 1. שידורי קשת בע"מ 2. קשת קבוצת שירותי תקשורת בע"מ נגד 1. שר התקשורת 2. יושב-ראש מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – מר מרדכי שקלאר 3. מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 4. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 5. טי.וי. שלוש בע"מ – מרקעי תקשורת בע"מ 6. תום תקשורת בע"מ 7. רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ (משיבה פורמאלית) 8. טלעד אולפני ירושלים בע"מ (משיבה פורמאלית) בג"ץ 6487/00 ארגון המורים בבתי הספר העל-יסודיים בסמינרים ובמכללות נגד 1. ממשלת ישראל 2. שר התקשורת 3. היועץ המשפטי לממשלה 4. מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 5. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בג"ץ 6557/00 טלעד אולפני ירושלים בע"מ נגד 1. ממשלת ישראל 2. שר התקשורת 3. שר האוצר 4. הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 5. מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 6. שידורי קשת בע"מ (משיבה פורמאלית) 7. רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ (משיבה פורמאלית) בג"ץ 6604/00 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [27.11.2000] לפני השופטים ת אור, מ חשין, י טירקל ביום 28.3.2000 התקבל בכנסת תיקון לחוק הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, תש"ן-1990 (להלן – החוק), שנועד להכשיר את הקרקע להקמת ערוץ טלוויזיה שלישי. בעקבות התיקון לחוק החלה מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן – המועצה) בהליכים לקראת פרסום מכרז לבחירת הזכיינים לשידור בערוץ השלישי. העתירות מכוונות כנגד חוקיותו של התיקון לחוק וכנגד ההחלטה המינהלית לפרסם את המכרז לערוץ השלישי במועד המתוכנן ועל-ידי המועצה המכהנת. שלוש מן העותרות הן הזכייניות בערוץ השני (להלן – העותרות או הזכייניות) הטוענות כנגד חוקתיות הוראות החוק המתוקן וטוענות לבטלותן משום הפגיעה בחופש העיסוק, בזכות הקניין ובעקרון השוויון. זאת, לאור העובדה שהתיקון לחוק מקנה לזכייניות הערוץ השלישי יתרונות תחרותיים מסוימים על פני העותרות. כמו כן כוללות העתירות תקיפה של סבירות החלטותיה של המועצה לצאת למכרז לערוץ השלישי בנפרד מהמכרז לערוץ השני ובלי שיושוו תחילה תנאי פעולתם של הערוץ השני והערוץ השלישי. עוד טוענות העותרות לקיומה של הבטחה מינהלית ולפיה יוקדם המכרז שייערך לבחירת זכייני הערוץ השני וייערכו תיקוני חקיקה להשוואת תנאי פעולת הערוצים השני והשלישי. [...] בית-המשפט העליון פסק: א. (1) חופש העיסוק כולל לא רק את זכותו של אדם לעסוק במקצוע שבו יבחר, אלא גם את זכותו של אדם להתחרות בעוסקים האחרים באותו ענף (463ה). (2) פגיעה בחופש התחרות על-ידי התערבות שלטונית הינה פגיעה בחופש העיסוק. הענקת זכות לאחד ושלילתה מאחר פוגעות בזכות לתחרות חופשית; הטלת מגבלות על פעולתו של עוסק פלוני והסרת אותן מגבלות מעוסק אלמוני – פוגעות בזכותו של פלוני לחופש תחרות בתנאים של שוויון (464ב). ב. (1) כאשר בחינת תנאי השוק תלמד שמעמדו של המתחרה הפועל בענף הינו כה מבוסס עד אשר לא תתאפשר תחרות בו בתנאים שווים, יש שיידרש המחוקק – או בעל הסמכות השלטונית הרלוונטית – להקנות יתרונות תחרותיים מסוימים למתחרה החדש (467ז). (2) במקרה הנדון מתחייבות ההקלות שניתנו לזכייניות הערוץ השלישי בנוגע להפקות מקור ולשידורי חדשות בתקופת פעילותן הראשונה הן מהמעמד המעין-מונופוליסטי של זכייניות הערוץ השני הקיים, והן מהזמן הארוך הנדרש לשם הקמת מערך להפקות טלוויזיוניות מהסוג האמור (466ד – 467ב). (3) אשר-על-כן, הפגיעה שיוצר התיקון לחוק בחופש העיסוק של העותרות עומדת בכל מבחני המידתיות: היא נעשתה לתכלית ראויה; האמצעי שנבחר הוא האמצעי שפגיעתו פחותה והיא עומדת בדרישת המידתיות במובנה הצר. חיזוק למסקנה האמורה מצוי בכך שהקלות דומות לגבי תקופת הפעילות הראשונה ניתנו בשעתן גם לעותרות עצמן בעת שהערוץ השני החל את פעולתו (467ג – ד, 468א, ז – 470ב). ג. (1) ריכוז השליטה באמצעי התקשורת מביא לפגיעה בחופש הביטוי, לדחיקתן של דעות מ"שוק הרעיונות" ולריבוי כוח בידי מיעוט ידיים. חשיבותה של התקשורת האלקטרונית במציאות העכשווית, כזירת ביטוי מרכזית וכמרכז לעיצוב דעות, מחייבת כי ייעשה למניעת ריכוז השליטה באותם אמצעים (470ז). (2) האיסור על בעלי זיכיונות קיימים ועל בעלי שליטה בהם להתמודד במכרז לזיכיונות בערוץ השלישי נועד למנוע ריכוז שליטה באמצעי התקשורת ובעלויות צולבות בהם. איסור זה אמנם פוגע בחופש העיסוק של זכיינים קיימים ושל בעלי שליטה בהם אך הוא עומד במבחני המידתיות. זאת, משום שהגבלת ההשתתפות של העותרות במכרז לזיכיונות בערוץ השלישי הוא חיוני על-מנת להבטיח תחרות ראויה לשמה במכרז האמור וגם לשם השגת מטרת הקמת הערוץ השלישי שהיא יצירת חלופה תרבותית ותקשורתית לערוץ השני. ובכל אופן, אין כל עילה להתערבות בית-המשפט בטעמי המשיבים לעניין זה (471ג – ד, 472ב, ה). (3) אין מקום לקבל את החלופה שמציעות העותרות לאיסור שהוטל עליהן בחוק להתמודד במכרז ועל-פיה הן יורשו להתמודד במכרז, ואם יזכו בו, יוכלו לבחור בין המשך החזקת הזיכיונות המצויים בידם לבין הפעלת הזיכיון לערוץ השלישי. זאת, הן משום שאין בחלופה זו כדי להבטיח תחרות ראויה במכרז לזיכיונות בערוץ השלישי והן משום שחופש הבחירה נתון, עקרונית, גם כך בידי העותרות שרשאיות לוותר על הזיכיונות הקיימים בידן ולהתמודד במכרז האמור (470ד – ה, 472ה – ו, 473א). (4) מכאן, שהפגיעה בזכותן של העותרות לחופש עיסוק בתחרות נעשתה בחוק, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, ולכן אין כל מקום להתערבות בית-המשפט לביטול רצונו של המחוקק (473ג – ד). ד. (1) עקרונית, אין מניעה כי הוראה מסוימת, עת שתמצא את מקומה בחוק, תהיה חוקתית ותקפה, ואותה הוראה, אם תמצא מקומה בהנחיות מינהליות, תהא בטלה ותגלה עילה להתערבות בית-המשפט. כל זאת בשל מידת ההתערבות השונה של בית-המשפט במעשה חקיקה ובמעשי מינהל (476ו). (2) במקרה הנדון טוענות העותרות – מטעמים של חופש העיסוק ופגיעה בתחרות – כנגד החלטת המועצה לפרסם את המכרז לערוץ השלישי מיד לאחר החוק ולא להמתין עד לאוקטובר 2003, מועד פקיעת הרישיונות שניתנו להן לשידורי הערוץ השני. טענה זו אינה אלא ניסיון למניעת ביצועו של החוק ולסיכול כוונת המחוקק וזאת בדרך עקיפין. משנמצא כי החוק נחקק כדין ולא נמצא בו פגם, ממילא גם נובע מכך שמוסמכת הרשות לפעול ליישומו. אין אפוא עילה להורות את המועצה שלא לצאת למכרז לעת הזו (475ה, 476ב – ג, ז). ה. העובדה שבמהלך הדיונים בפני ועדת הכנסת בנוגע לתיקון ההוראות החלות על הערוץ השני (וזאת לאחר שנתקבל החוק המתקן לעניין הערוץ השלישי) הביע שר התקשורת את דעתו בחיוב לעניין הקדמת המכרז לבחירת זכייני הערוץ השני, אינה מגלה כל כוונה לתת לאמירות אלו תוכן משפטי מחייב. לכן אין לראות בהבעת הדעה של שר התקשורת הבטחה שלטונית מחייבת (478א – ב). ו. (1) אשר לטענה כי המועצה לא הייתה רשאית לקבל את ההחלטה בדבר פרסום המכרז לערוץ השלישי לאחר שבג"ץ קבע כי מינויה נעשה שלא כדין, הרי גוף מכהן רשאי להשתמש בסמכויות שהקנה לו הדין ולפעול ליישום תכלית החקיקה המסמיכה. בית-המשפט לא הורה על פיזורה לאלתר של המועצה אלא הכיר בחשיבות המשך פעילותה של המועצה עד לבחירת מועצה חדשה וקבע כי ארבעה חודשים עוד תכהן כדין (478ה, 479ג – ד). (2) נוסף על כך, דחיית המכרז תגרום נזק ניכר לציבור ועלולה לפגוע קשות בתכליות הקמת הערוץ השלישי. בנסיבות אלה אין מקום לשלול את סמכותה של המועצה לפעול כדין בנוגע לפרסום המכרז האמור (479ז, 480ד). עתירות למתן צו-על-תנאי. העתירות נדחו. לקריאת פסק הדין המלא

ב"ישראל היום" שוב ביטלו את זכות הדעה של הערבים | ב"הארץ" מדווחים על עלייה בכמות עינויי השב"כ | מירי עדן מנופפת בניצחון שווא | דרור אידר וחמי שלו מזהירים מפני חזרת הפרוטוקולים של זקני ציון | ארי שביט לא שואל את יצחק הרצוג על ההון | "ידיעות אחרונות" מקדם הפגנה להחלפת השלטון

"מיליוני ש מחו"ל – להגדיל הצבעת השמאל והערבים" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", הממומן במיליוני ש מחו"ל, ציטוט מתוך ראיון שהעניק לעיתון ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא סכנת הגרעין האיראני, לא הפולמוס סביב הנאום בקונגרס, לא ביקורת על הרצוג או לבני. מכל האמירות של נתניהו בראיון לשלמה צזנה ומתי טוכפלד, בחר עורך "ישראל היום" להתמקד (באופן עצמאי ובלי כל קשר למועמד לראשות הממשלה בנימין נתניהו) באזהרה מפני שיעור הצבעה גבוה של שמאלנים וערבים. הציטוט שבכותרת הראשית של העיתון, שהופץ הבוקר בלמעלה מחצי מיליון עותקים, מתמצת תשובה ארוכה שהעניק ראש הממשלה לשאלה על האפשרות שהרצוג ולבני יהפכו להיות ראשי ממשלה ברוטציה: "מדובר בעמותות שממומנות היטב שיכולות להביא לכך שמספר המנדטים הערביים יגיע לכדי 16 מנדטים וכך יכריע את הבחירות. האסטרטגיה ברורה: להביא גם להצבעת מצביעים מהשמאל וגם להביא להצבעה חסרת תקדים של הציבור הערבי. כך הם מאמינים שיוכלו לשבור את השלטון של הליכוד ולהעלות את מפלגת השמאל. זה המאמץ העיקרי, הסמוי, המשמעותי והמשפיע ביותר, שכבר נתן את אותותיו בסקרים, והוא מהווה סכנה ממשית שכתוצאה מזה אני והליכוד לא נוביל את הממשלה הבאה. "ציפי ובוזי מסתירים קודם כל את ציפי ואחר-כך את הרוטציה. הם הולכים יחד לקואליציה נתמכת על-ידי הקולות הערבים. זה השינוי הגדול המתחולל כאן. הדרך היחידה למנוע את זה היא התייצבות מסיבית מהצד השני של המפה. של מצביעי ליכוד ושל תומכים בי. כך אפשר למנוע את המאמץ שלהם לדלל את הליכוד ימינה, למפלגות חברתיות ולשמאל, באופן גורף, בזכות הערבים. כתוצאה מהקמפיין להגדלת שיעור המצביעים הערבים ואנשי השמאל, הממומן במיליוני דולרים שזורמים מאנשי שמאל בחוץ-לארץ, יש סכנה אמיתית שהליכוד והימין יאבדו את השלטון. הסקרים מראים שהליכוד קטן ומפלגות השמאל, לרבות הערבים ולפיד, גדלות. הדרך היחידה למנוע הקמת ממשלת שמאל היא על-ידי התייצבות עצומה של מצביעי הליכוד בקלפי ביום הבחירות ב-17 במארס". הרתיעה מפני שיעור הצבעה גבוה של אזרחי ישראל שאינם יהודים מתקבלת בהבנה ב"ישראל היום", עיתון שממילא אינו רואה בהם אזרחים שווי זכויות. את זכות הדעה, למשל, העיתון שולל מהם באופן תדיר. הבוקר מתפרסמות תוצאות של סקר בחירות שערך מכון הגל-החדש עבור "ישראל היום". לפי המתפרסם בעיתון, הסקר "נערך ב-3-4.3.15 בקרב מדגם אקראי מייצג של 624 מרואיינים מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל בגילי 18 ויותר". גם אתמול פירסם "ישראל היום" ממצאי סקר שערך עבורו מכון הגל-החדש בתאריכים 3-4.3.15. תוצאות הסקר הזה אף פורסמו בכותרת הראשית של העיתון שראה אתמול אור. אלא שהסקר שפורסם אתמול, כך נכתב ב"ישראל היום", נערך "בקרב מדגם אקראי מייצג של 500 מרואיינים מהאוכלוסייה היהודית דוברת עברית בגילי 18 ויותר". במלים אחרות, מכון המחקר ממילא פנה השבוע מטעם העיתון, באותם הימים ממש, אל מדגם המייצג את כלל אוכלוסיית ישראל, יהודים ולא-יהודים כאחד. אך כמה מהשאלות נבדקו בקרב יהודים בלבד (או, משפיל אף יותר, כל השאלות הופנו אל כלל המשיבים, ולאחר מכן דעותיהם של הערבים בוטלו), והסקר הדמוקרטי הפך לסקר אפרטהייד. לפי "ישראל היום" של השבוע החולף, מותר לערבים אזרחי ישראל להגיד לאיזו מפלגה יצביעו; מותר להם להשיב לשאלה "מי לדעתך מתאים בעת הזאת לעמוד בראש ממשלת ישראל"; מותר להם גם לענות אם הם מגדירים את עצמם "ימין", "מרכז" או "שמאל"; אולם משום מה אין להם הזכות להשיב על השאלות "האם לדעתך נסיעת ראש הממשלה לנאום בקונגרס היתה צעד נכון או לא נכון?" ו"על דעתו של מי אתה סומך או מעריך יותר בנוגע לטיפול באיום הגרעין האיראני?". כרגיל, ב"ישראל היום" לא הסתפקו בביטול זכות הדעה של לא-יהודים והטעו את קהל קוראיהם (כולל הלא-יהודים מביניהם). "46% מהציבור: הנסיעה לקונגרס – צעד נכון", קראה הכותרת לידיעה, אף שמדובר ב-46% מהציבור היהודי בלבד, המונה כ-80% מאזרחי המדינה. "לפחות מבחינת קהל המצביעים בישראל, החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס האמריקני היתה נכונה", נכתב בפתח הידיעה על ממצאי הסקר, על אף שמדובר בעמדת קהל המצביעים היהודי בלבד. בלימודי התקשורת מקובל להשתמש במושג הטעון "הכחדה סימבולית" כדי לתאר תת-ייצוג של קבוצות אוכלוסייה, אבל במקרה של סקר "ישראל היום" אפשר להסתפק בלימודי סטטיסטיקה. הטעות הסטטיסטית במדגם שנערך עבור העיתון בקרב יהודים בלבד עומדת, לפי מכון הגל-החדש, על +/-4.4%. הטעות הסטטיסטית במדגם הרחב יותר, שכלל גם 124 לא-יהודים, קטנה במחצית האחוז ועומדת על +/-3.9%. איזה עורך עיתון, השואף להביא לקוראיו את המידע האמין והמדויק ביותר, יעדיף לפרסם ממצאים של סקר עם טעות סטטיסטית גדולה יותר? איזה עורך עיתון יבחר בסקר הפגום יותר מבחינה סטטיסטית, ובלבד שתוצאותיו יתעלמו מעמדותיהם של אזרחי המדינה שכל חטאם הוא בהיותם מוסלמים ונוצרים? "ליברמן, שעימו יש לך הסכם עודפים, התבטא בצורה גזענית כלפי ראש הרשימה-המשותפת איימן עודה", אומרת חן שליטא למשה כחלון בראיון עימו במוסף "G" של "גלובס". "פרט לגלאון, אף אחד ממשתתפי העימות לא גינה את זה". "היתה הרגשת אי-נוחות", משיב כחלון. "אני ממש לא מסכים עם האמירות האלה ולא תומך בהן, וטוב היה אם הן לא היו נאמרות. אם יונית לוי היתה מבקשת את התייחסותי לדברים, כמובן שהייתי נותן. אבל כשזה לא הזמן שלך, המיקרופון סגור". "מה יהיו חמש הפעולות הראשונות שתעשה אם תיבחר?", שואל ארי שביט את יצחק הרצוג בראיון המתפרסם במוסף "הארץ". הפעולה החמישית שמתכנן יו"ר המחנה-הציוני היא "מחווה כלפי הציבור הערבי". מיד בהמשך הוא זורק: "אולי אמנה שר ערבי. אקרין את התחושה שנגמרה התקופה של הפילוג והשיסוע הפנימי ומתחילה תקופה של ריפוי ופיוס". לא הובלת חקיקה, לא תוכנית לצמצום פערים, לא דגש על חלוקת תקציבים צודקת. המחנה-הציוני מציע לערבים אזרחי ישראל "מחווה", "מינוי" ו"תחושה". הפרשן הפוליטי של "הארץ", יוסי ורטר, מצטט במדורו הבוקר "אחד משרי הליכוד" המביע דאגה למצב המפלגה. "הוא יודע, כמו חבריו, שהשטח הליכודי עייף, מבואס, מתוסכל, אינו שש אלי קרב", כותב ורטר. מיד בהמשך הוא מצטט מועמד ברשימת הליכוד (שאינו במקום ריאלי): "אם נקבל 21 מנדטים, זו תהיה תוצאה מצוינת". "אפילו הנאום המרשים לא הצליח להפיח חיים בקרב פעילי הליכוד", כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אווירת נכאים, כך הם מתארים את הנעשה בסניפים. השטח מוגדר מת, אמר לי בכיר בליכוד. דבר כזה לא ראיתי שנים. אין פעילות, אנשים מדוכאים". את אחד מחברי סיעת הליכוד מצטטת קדמון כאומר: "יש אווירה של תבוסה". לדבריה, שר בכיר אחד אמר שהוא מעדיף שתהיה רוטציה עם הרצוג. "לפחות אז יהיה לנו את ביבי רק לשנתיים, שילך כבר", אמר השר לקדמון. ב"מקור ראשון" מצטט זאב קם "בכירים במטה הליכוד" שאומרים: "אנחנו מבינים שהמצב שלנו ממש לא משהו. הלך הרוח הוא שיותר מדי כוחות עובדים נגדנו. קשה להתעלות מעל זה. לא משנה לאן אתה נכנס באינטרנט, תראה סרטון נגד נתניהו – אם זה סרטון של אחת המפלגות, ואם זה של ארגונים פיקטיביים שהוקמו במטרה לפגוע בליכוד". "בימין, תרדמת חורף עמוקה", מתריע עורך "מקור ראשון" חגי סגל בטורו שבמוסף "יומן". "אנשיו, ותיקי הקרבות, כבויים הפעם. לפי הסקרים, אין לו כל סיבה לשאננות, אלא בעיקר סיבה לדאגה, ובכל זאת הוא מסתפק בבהייה במתרחש או בריטונים גרידא. לא רואים ברחובות נערים עם חולצות ימין ואש בעיניים, כמו בבחירות קודמות, או כרזות תעמולה נגד השמאל בכבישים בין-עירוניים. הימין איננו". ב"ישראל היום" כותב הפרשן הפוליטי מתי טוכפלד כי "בימים האחרונים מביעים במטה הליכוד חשש אמיתי לאיבוד השלטון". לדבריו, מצביעי ימין ותומכי הימין עלולים לגרום בחדלונם לאובדן השלטון, כפי שקרה ב-92 וב-99. אולם טוכפלד מדגיש: "בניגוד לפעמים הקודמות, אין בוחרי ימין רבים שרוצים ללמד את ראש הממשלה לקח, אלא זו בעיקר שאננות. תחושה – שגויה – שנתניהו כבר ניצח. שאף אחד לא באמת מעוניין שהרצוג ולבני יהיו ראשי הממשלה הבאים, ולכן כולם יתעשתו ברגע האחרון. לכן הם מעדיפים להצביע לבנט או לכחלון". בשער "הארץ" מדווח חיים לוינסון על "עלייה חדשה בשימוש בעינויים בחקירות שב"כ". במחצית השנייה של 2014, כותב לוינסון, מסתמנת "מגמה גוברת בשימוש של השב"כ בעינויים בחקירות", וזאת על סמך "מקרים בהם חייבים חוקרי השב"כ לדווח לבית-המשפט כי עשו שימוש באמצעים אלו, על מנת שהשופטים יידעו איזה משקל יש לתת לראיות שנגבו בעינויים". "הנתונים שליקט הארץ מבתי-המשפט הצבאיים", מוסיף לוינסון, "מצטלבים עם נתוני הוועד-נגד-עינויים, המדווח על עלייה משמעותית בתלונות על אלימות בחקירה. בכל שנת 2014 הגישו 23 פלסטינים כמה וכמה תלונות על עינויים בחקירות שב"כ (לעתים אדם אחד התלונן שהופעלו נגדו כמה שיטות עינויים). במחצית הראשונה של השנה היו חמש תלונות על מניעת שינה ושלוש על מכות בחקירה. לא היו תלונות על טלטולים ולא על קשירה בתנוחת בננה או צפרדע. במחצית השנייה של 2014 היו 19 תלונות על מניעת שינה, 12 על מכות, 18 תלונות על קשירות ושתיים על טלטולים. בסך-הכל, במחצית השנייה של השנה היו 51 מקרים, לעומת שמונה במחצית הראשונה. בהשוואה רב-שנתית, בשנת 2014 היו בסך-הכל 59 מקרים. בשנת 2013 – 16, ב-2012 – 30, ב-2011 – 27, ובשנת 2010 היו 42 מקרים של אלימות בחקירה". לדברי "גורמים בבית-המשפט הצבאי שראו את המסמכים של השב"כ" שבהם מדווח הארגון על העינויים, "מפורטות בהם כמה שיטות חקירה, כולל כיסוי העיניים לזמן ממושך עד לאובדן אוריינטציה, חמישה-שישה חוקרים שמקיפים חשוד וצועקים לו באוזן במשך שעות, כריעה על הקיר עם ברכיים מכופפות וכאשר הנחקר מנסה לשבת – מכים אותו, דגדוגים עם נוצה באף ובאוזן, סטירות, עמידה במשך שעות עם ידיים לצדדים וקשירה בתנוחת בננה". ברק רביד מדווח בכותרת הראשית של "הארץ" כי לדברי בכיר בבית-הלבן, נשיא ארה"ב ברק אובמה יפעל לקידום יוזמת שלום חדשה לאחר הבחירות. לפי הכותרת הראשית של "מקור ראשון", מזכיר המדינה האמריקאי גון קרי מבטיח "מטרייה גרעינית" למדינות המפרץ. הכותרת הראשית ב"מעריב" ("סערת הסרטון") מוקדשת לתשדיר תעמולה שהופץ אתמול על-ידי הליכוד, עורר זעם רב, ונגנז. "מסמך הוויתורים", נכתב בלב שער "ידיעות אחרונות", ליד תצלום נוראי של בנימין נתניהו. "נסיגה לקווי 67 עם חילופי שטחים, פתרון מוסכם לירושלים והפליטים, אחיזה פלסטינית בבקעה". נחום ברנע מדווח בטורו שב"מוסף לשבת" על מסמך מאוגוסט 2013 שסיכם את המשא-המתן החשאי שהתקיים בלונדון בין עו"ד יצחק מולכו לפרופ חוסיין אגהא. מולכו, כותב ברנע, היה נציגו המוסמך של נתניהו, אולם אגהא לא היה נציגו המוסמך של אבו-מאזן, ולאחר שהגיעו להסכמות התנער מהן יו"ר הרשות הפלסטינית. "אבו-מאזן השתמש באגהא כפיתיון", כותב ברנע. "הוא משך את נתניהו לוויתורים בלי שהוא התחייב לוותר על דבר. במשחק הפוקר הזה אבו-מאזן הוא רב-אמן". על שותפו של מולכו, עו"ד דוד שמרון, מומלץ לקרוא היום בכתבה שהכין שוקי שדה עבור "דה-מרקר". "אמריקה הקשיבה" היא הכותרת הראשית ב"בשבע", המודפסת על רקע תצלום של נתניהו נואם בקונגרס. "העולם הקשיב, הקונגרס יחליט" היא הכותרת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בקונגרס זכה לתמיכה גורפת", נכתב בכותרת משנה לדיווח מאת בועז ביסמוט ב"ישראל היום". "ההיסטוריה מלמדת שנתניהו עשה את הדבר הנכון". כותרת דיווח נוסף בעיתון, מאת שלמה צזנה, מבהירה ביחס לנאום: "שווה את המחיר". בכפולה השנייה של "ישראל היום", לצד הראיון עם ראש הממשלה, מתפרסמת תיבה מאת מירי עדן המוקדשת לניגוח "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "ידיעות דיווחו שהנאום יתקיים בפני אולם ריק; במציאות? היה קצת אחרת", כותבת עדן כי לפני כחודש חזתה כותרת ב"ידיעות אחרונות" שנתניהו ינאם בפני "אולם ריק", אולם בפועל אולם הקונגרס בעת נאומו היה מלא מפה לפה. כהוכחה מוצמד לדיווח תצלום של נתניהו נושא נאום בפני האולם המלא. "גם אם הנוכחות בהיכלות אייפא"ק הוסיפה להיות מרשימה, תשומת הלב הוסחה אל מליאת הקונגרס. שם, רק תעלול טכני של יושב-ראש בית-הנבחרים הסתיר עשרות מושבים ריקים מעין המצלמה", כותב ב"גלובס" יואב קרני. "בשיטה האמריקאית, יושב-ראש בית-הנבחרים חזק לאין שיעור מיושב-ראש הכנסת, והוא הקובע הבלבדי של סדר היום. גון ביינאר, היושב-ראש הרפובליקאי, מי שהזמין את ראש הממשלה מבלי להימלך בדעת איש, ציווה על אנשי-סגל של מפלגתו לחבוש את מושביהם של כמעט 50 צירי קונגרס דמוקרטים אשר החרימו את הנאום". קרני מציין עוד בטורו כי בשבוע החולף "נפל דבר ביחסים" בין ישראל לארה"ב. "אף כי מוקדם מדי להעריך, אני אינני בטוח עוד בחוסן היחסים", הוא כותב. "לעניות דעתי, בנימין נתניהו קילף השבוע את שכבת העור המגינה על כלי הדם מפני הזדהמות. בפעם הראשונה זה 40 שנה (לוח-זמנים קצת שרירותי, נניח מאז מלחמת יום-הכיפורים), מספר ניכר של חברי קונגרס מתייצבים נגד עמדת ישראל בפומבי, בקול רם, במחוות גוף, בהעוויות פנים". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי נתניהו נופף לנוכחים בקונגרס תוך הזזת כף ידו אנה ואנה, כמו אשה. "כשקראתי אצל נחום ברנע את סיכום נאום נתניהו", כותב דרור אידר ב"ישראל היום", "קיבלתי את הרושם שהסיבה שבשלה נסע חתן פרס ישראל לעיתונות לוושינגטון היתה לנטרל את הרושם החיובי שעשוי להשאיר הנאום. השנאה שממלאת את האיש פגעה בשיקול דעתו, עד כדי כך שלא רק ראש הממשלה נתניהו זכה בפיו לפטרון, אלא הקונגרס האמריקני כולו. חטאם של נבחרי הציבור האמריקני נעוץ בכך שקיבלו את נתניהו בחיבה גדולה, הרבה מעבר לפרוטוקול, הרבה מעבר לנימוס המקובל. "מה הסיבה לשערורייה הזאת? שימו לב: חברי הקונגרס... מריעים על-פי הפקודות שהם מקבלים מהיציע. קודם סיפר ברנע ש"מהיציע השגיחו המיליארדרים היהודים על בני-טיפוחיהם באולם למטה. הם באו לראות במו עיניהם את פירות השקעתם. הפוליטיקה האמריקנית משועבדת כרגע לכסף הגדול. כדאי שנקרא שוב את ההאשמה: באמצעות כספם, היהודים שולטים בפוליטיקה האמריקנית. הפרוטוקולים של זקני ציון מודפסים חינם בידיעות אחרונות". "אם מישהו יבקש יום אחד להפוך את הפרוטוקולים של זקני ציון לסרט, הקטע הפותח כבר מוכן", כותב חמי שלו ב"הארץ". "ראש ממשלת ישראל מהלך קסם על מאות חברי קונגרס אמריקאים, המריעים לו כאילו הוא קיסרם והם לגיונותיו. במרחק קילומטרים בודדים משם יושב מנהיג המעצמה הגדולה בעולם, מתוסכל, עצבני וחסר אונים, מנסה להעמיד פנים שהרוק שהוא סופג הוא גשם". לדברי שלו, בעוד שבישראל רואים ביחסי נתניהו-אובמה ריב בין שני "בני משפחה", בעולם הרחב "רואים מנהיג יהודי, שמאחוריו גדודים של אלפי לוביסטים קנאים ואיל קזינו עם מיליארדים פנויים, המחציף פנים כלפי נשיא ארצות-הברית ומנסה בריש גלי לטרפד הסכם גרעיני עם איראן, שרוב העולם תומך בו. הצלחתו של נתניהו, כך ההערכה המקובלת, עלולה להוביל למלחמה. "בכך בדיוק עוסק השביעי מבין 24 הפרוטוקולים של זקני ציון, הזיוף האנטישמי הגדול שמקורו ברוסיה הצארית של תחילת המאה שעברה: מלחמות חובקות עולם. בעודם מעמידים פנים של צופים תמימים, הזקנים מבקשים לחרחר ריב ומדון כדי שמדינות העולם תהיינה תלויות בהלוואות חירום מהבנקים – של היהודים, כמובן – וכדי שיריבו בינן לבין עצמן בעוד היהודים רוקמים את מזימותיהם. הכלי המרכזי לביצוע המשימה הוא דעת הקהל חסרת הבינה, וזאת באמצעות המעצמה הגדולה, דהיינו העיתונות, שלמעט כמה מקרים שאפשר להתעלם מהם, נמצאת כמעט לגמרי בידינו". הראיון שערך ארי שביט עם יצחק הרצוג עבור מוסף "הארץ" תופס קרוב ל-5,000 מלה. שביט אינו שואל את הרצוג על שלטון ההון בישראל והרצוג אינו משיב על כך. "אני סוציאל-דמוקרט שרוצה גם שוק חופשי וגם מדינה צודקת" הוא המשפט העמום היחיד שמתקרב לסוגיה. במדורו שבפתח המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מבכה סבר פלוצקר את "מות הלווייתן", כלומר את הנעשה במאגר הגז הטבעי שהתגלה לחופי ישראל. היה לנו סיכוי להעניק למשק האנרגיה שלנו "חיי נצח", הוא טוען, אך ההתנהלות של ממשלת ישראל הרסה הכל. תחילה הבריחה חברה אוסטרלית, ובהמשך באה ההחלטה של דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, להכריז על שותפות דלק ונובל-אנרגי כהסדר כובל לא-חוקי. "פיתוח לווייתן מתנדנד כיום בקצה התהום", כותב פלוצקר, "עדיין לא נפל, עדיין אפשר להצילו. בתנאי שחילוקי הדעות בין המחזיקים בזכיון ההפקה במאגר ובין הרגולטורים ובין הרגולטורים ובין עצמם ובין כולם ובין פקידי הממשלה יגיעו בזמן אמת לפתרון מניח את הדעת". מהו פתרון מניח את הדעת? כמה אחוזים מהתל"ג של מדינת ישראל ראוי שיהיו בידי קבוצה עסקית אחת? פלוצקר לא נכנס למספרים. בטורים קודמים הביע תמיכה בהלאמת המאגרים, פתרון שגם הוא בוודאי יודע שאינו עולה כלל על הדעת של הממשלה בישראל, גם אם בראשה לא יעמוד בנימין נתניהו. בראיון שהעניק ל"ישראל היום" ממשיך ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקוף אישית את מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. תשובתו לשאלה "האם טעית בהתנהלות שלך באשר לדירת השרד?" היא "יש כאן תעמולה מרוכזת, ממוקדת ומגמתית, שמונהגת על-ידי נוני מוזס, שכוונתה להחליף את שלטון הליכוד. לא סרקו ראש ממשלה ככה במסרקות ברזל אף פעם. מפעילים קמפיין מאוד מתוזמן שכל מטרתו להפיל את השלטון. מסע הכפשה בלתי פוסק שמטרתו היא העלאת השמאל". תשובתו להערת המראיינים "אבל מה שאמר מבקר המדינה זה לא קשור לעיתון כזה או אחר" היא: "התהודה התקשורתית והפרשנות שנתנו לזה, ההפרזה והליבוי של זה, זה כן מתוזמן, וזה כן מאורגן, כולל הלחץ על משרד מבקר המדינה להוציא את הדו"ח הזה באופן ייחודי כמה שבועות לפני הבחירות. מי לא מבין שיש כאן לחץ ברור ומובהק, פוליטי, של גורמי תקשורת בראשות נוני מוזס, שחברו לגורמי השמאל". בעמודי החדשות של "ישראל היום", שנערכים באופן עצמאי לחלוטין ובלי כל תיאום עם ראש הממשלה ולשכתו, מתפרסמת ידיעה בולטת מאת מירי עדן תחת הכותרת "לבדוק אם לבני קיבלה טובות הנאה מידיעות אחרונות". עדן, כתבת "ישראל היום" לענייני ביקורות על "ידיעות אחרונות" שפורסמו בכלי תקשורת אחרים, מדווחת כי "עו"ד בועז גוטמן, לשעבר סנ"צ וראש מפלג חקירות ביחידה הארצית לחקירות הונאה, פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיורה על פתיחת חקירה שתבדוק חשד לכאורה כי מועמדת המחנה-הציוני ציפי לבני קיבלה טובת הנאה מידיעות אחרונות", וזאת בעקבות הודאתה כי נפגשה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס טרם תמיכתה בקידום "חוק ישראל היום". כמה שנים לפני שקידמה את החוק, מזכיר עו"ד גוטמן, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה מפרגנת במיוחד על לבני. "לו מדובר היה במר בוזגלו ממועצת זרנוגה, שהיה מקבל לכאורה טובת הנאה בהיקף דומה מתאגיד מסחרי, הוא לבטח היה נחקר תחת אזהרה", כתב גוטמן ליועץ המשפטי לממשלה. "היה אסור לגברת לבני להיפגש עם בעל התאגיד אשר לכאורה היטיב עימה, וכמו כן היה אסור לה להשתתף בדיון שנוגע לשיפור מצבו של אותו תאגיד, גם אם עבר זמן מאז אותה הטבה שלכאורה קיבלה". מעניין מה היה כותב עו"ד גוטמן ליועץ המשפטי לממשלה לו היה יודע שראש ממשלת ישראל נפגש דרך קבע עם בעל תאגיד אשר לכאורה מיטיב עימו, איל ההימורים שלדון אדלסון, בעל המניות בחברה המוציאה לאור את "ישראל היום". מעניין מה היו כותבים ב"ישראל היום" על פנייה שכזו ליועץ המשפטי לממשלה. על דבר אחד בוודאי יסכימו גם עו"ד גוטמן וגם עורך "ישראל היום" עמוס רגב – אדלסון אינו מר בוזגלו ממועצת זרנוגה. "המטוטלת שלו נעה כאחוזת תזזית מקצה לקצה, מוויתורים מפליגים, במונחי הבוחרים שלו, לוויתורי אפס, מימין לשמאל, ושוב לימין. אין תכלית, אבל העיקר שיש תנועה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" על בנימין נתניהו. "תנועה" היא המלה שמתנוססת הבוקר מעל המדור הקבוע של אלון עידן בפתח מוסף "הארץ". לדעת עידן, בימין שונאים את ציפי לבני משום תנועתה. "מה שמטריד את הימין זאת התזוזה עצמה, התהליך עצמו. לבני היא רק משל, אלגוריה. הימין נתלה על הזקט שלה כדי לומר משהו על המציאות עצמה: אסור לזוז, אסור לנוע, אסור בתכלית לעבור תהליך. צריך להישאר תקוע, נטוע, יציב. עבור הימין, לאסון קוראים דינמיות. הכותל המערבי הרי עומד שם אלפי שנים – מישהו חושב להזיז אותו שמאלה?", כותב עידן. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", אחרי שבשבועיים האחרונים פורסמו שתי ידיעות חדשותיות על הכוונה לערוך הפגנה בכיכר רבין בעד החלפת שלטון נתניהו, מתפרסמת הבוקר ידיעה נוספת, בולטת וגדולה, על ההפגנה המתוכננת מחר. הידיעה, מאת אדווה כהן, מסתיימת בהודעה כי "לרשות המעוניינים להגיע לעצרת יעמדו שאטלים בחינם" שייצאו מחניון גני-יהושע לכיכר רבין. מנדי גרוזמן מדווח ב"מקור ראשון" כי במפלגת יחד מעוניינים להקים עיתון עצמאי. נתי טוקר מראיין ב"דה-מרקר" את אודי מירון, יו"ר חברת ענני-תקשורת. "התוכן השיווקי הוא החמצן להפקות מקור, למה לא לאפשר אותו?", היא כותרת הראיון. משה כחלון מסרב להשיב לשאלת כתבת "גלובס" חן שליטא כיצד היה מצביע על "חוק ישראל היום". שליטא מתעקשת, אך כחלון מתחמק. בכלל, כדאי לכל העיתונאים הפוליטיים לקרוא את הראיון של שליטא עם כחלון כדי ללמוד משהו על שאלות קשות למועמדים פוליטיים ערב בחירות. רויטל חובל כותבת ב"הארץ" על השימוש שעושה התביעה המשטרתית בעבירת העלבת עובד ציבור. מודעה גדולה התופסת מחצית העמוד (ברודשיט) בקונטרס החדשות של "מקור ראשון" מבהירה כי לעיתון ולבעליו החדש אין כל קשר למגזינים "נשים", "אותיות" ו"סגולה", שחולקו בין הבעלים החדש של "מעריב" אלי עזור לבעלים הקודם של "מקור ראשון" שלמה בן-צבי. מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ממתג מחדש את גליונותיו בימי שישי, תוך התמקדות בצרכנות. גליון "פירמה" שצורף השבוע ל"גלובס" נעשה בשיתוף זכיינית ערוץ 2 קשת. שיתוף פעולה מתמשך שיכול להסביר מדוע בגליון "פירמה" שדירג לאחרונה את 100 המשפיעים בתקשורת, תירץ העורך לי-אור אברבך את השנה הקשה שהיתה לקשת בטבלאות הרייטינג כך: "מדובר ככל הנראה במהלך אסטרטגי וכלכלי כאחד", שנועד בין היתר "להוכיח תדמיתית שהיא לא הזאב הגדול שמאיים על השוק, אלא שה מובל שיום אחד למעלה ואחר למטה".

"הארץ" ו"ישראל היום" מגיעים למסקנות הפוכות | "גלובס" ו"דה-מרקר" מבקשים להרגיע | יעל בר-זוהר התראיינה לכתבה בעודה מצלמת פרסומת

בראש מדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" כותב בנימין טוביאס על המלחמה של ארה"ב באפגניסטן, שבקרוב תיכנס לשנתה ה-12. ביום שישי האחרון נהרג סמל ראשון גיימס איי-גאסטיס. "בכך הוא הפך להרוג ה-2,000 של המלחמה באפגניסטן", כותב טוביאס. זהו ניסוח אומלל. איי-גאסטיס הפך להרוג ה-2,000 של האמריקאים באפגניסטן, לא "להרוג ה-2,000 של המלחמה". במלחמה נהרגו, על-פי הערכות, אלפי אזרחים אפגנים באופן ישיר ועוד כמה עשרות אלפים כתוצאה מעקירה, רעב, מחלות וכל יתר הזוועות שבאות יחד עם מלחמה. אבל בעיני עיתון מן הזרם המרכזי, שרואה את עצמו כמייצג של העולם המערבי, במלחמה הזו יש רק צד אחד שיכול להיות קורבן – ארה"ב (וביתר דיוק, כוחות הקואליציה שבראשות ארה"ב). אמנם, במרבית הידיעה מצוין כי הנתון "2,000 הרוגים" מתייחס ל"חיילים", או ל"חיילים אמריקאים", אך התפיסה כי ההרוגים היחידים במלחמה הם אמריקאים עולה מעצם הנתונים שנכללים בה. גראף אינפורמטיבי וחמש פסקאות מוקדשים אך ורק למותם של חיילים אמריקאים. האפגנים שנהרגו נעדרים מהדיווח (אפילו הרוגים ממדינות אחרות בקרב כוחות הקואליציה אינם מוזכרים). כאילו מעולם לא חיו. הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "ישראל היום", מוקדשות לשיעור הזכאות לתעודת בגרות ביישובי מדינת ישראל, נתונים שפירסם אתמול משרד החינוך. "הזכאות לבגרות: השרון בראש, הפריפריה בתחתית", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". בכותרת המשנה נכתב: "בצמרת הרשימה: כוכב-יאיר וחוף-השרון, בתחתית: קריית-מלאכי ואופקים". דיווח על הנתונים, מאת עמרי מניב, מתפרסם בכפולה השנייה. את הכפולה הפותחת תופסת ידיעה המקדמת תחקיר שערך מניב ויתפרסם מחר במוסף "סופשבוע", ולפיו בקפטריות של בתי-ספר נמצאו ליקויים רבים: הזנחה, לכלוך וכריכים המכילים חיידקים וקוליפורמים עד לרמה הגבוהה פי 23 מהתקן. "הארץ" מטעין את פערי הזכאות לבגרות בהסבר אידיאולוגי. "נתוני הזכאות לבגרות: גדל הפער בין יישובים מבוססים למוחלשים", נכתב בכותרת הראשית של עיתון זה. להבדיל מ"מעריב" (ו"ישראל היום"), היישובים שמוזכרים בעמוד השער אינם יהודיים בלבד. גם כפר-קאסם וירכא מגיעים לראש שער "הארץ", עם 27% ו-39% זכאות לבגרות, בהתאמה. בטור הפרשנות שאליו מובילה הכותרת הראשית מגדיר הכתב אור קשתי את היישובים בצמרת הטבלה כ"מועדון חברים סגור". "יישובים מבוססים – שוהם, כוכב-יאיר, המועצה האזורית חוף-השרון, הוד-השרון ודומיהם – מופיעים בצמרת הטבלה הלאומית כבר שנים ארוכות, כותב קשתי. "[...] הקשר שבין הצלחה חינוכית של התלמיד לרקע הסוציו-אקונומי של הוריו, ובהקשר רחב יותר – של המקום בו הוא גר, מעולם לא היה ברור יותר. הפערים בין עשירים לעניים חדים מאי-פעם". בהמשך הטור הוא מדגיש כמה נתונים חשובים, שחומקים ממי שמעלעל ברשימת היישובים ומחפש אחר מקום מגוריו. ראשית, שיעור הזכאים לבגרות הוא מתוך סך כל תלמידי י"ב בכל יישוב, ואינו כולל את מי שנשר מהלימודים עוד קודם לכן. חשוב מכך, קשתי עומד על העובדה שבשלוש השנים האחרונות אמנם חל שיפור כללי בשיעור הזכאים לבגרות, אך לא כולם השתפרו באותו הקצב. ביישובים מבוססים עלה שיעור הזכאות ב-3.5 נקודות האחוז, ביישובים חלשים עלה השיעור ב-1.7 נקודות האחוז, וביישובי הביניים עלה השיעור ב-1.1 נקודות האחוז בלבד. קשתי מציין גם כי "לפי דו"ח של מרכז אדוה, שאף הוא פורסם אתמול, קיים מתאם גבוה בין רמת ההכנסה הממוצעת בכל יישוב לבין שיעור הזכאות לתעודת הבגרות שבו". לפי קשתי, "מערכת החינוך לא הצליחה לשבור מעט את המתאם הזה, ייתכן שהיא רק מנציחה אותו". טלילה נשר ויניר יגנה מוסיפים בידיעה על נתוני הזכאות לבגרות כי מנתונים שפירסם משרד החינוך לפני כשבועיים עלה כי לראשונה זה ארבע שנים נעצרה העלייה בזכאות כלל תלמידי ישראל לבגרות, ואף נרשמה ירידה של 0.2%. "פחות ממחצית מכלל בני ה-17 זכאים לתעודת בגרות", נכתב. "הארץ" מפרסם ידיעות נוספות על מצב מערכת החינוך בישראל, לקראת פתיחת שנת הלימודים בשבוע הבא. עוז רוזנברג מדווח על ההזנחה בבית-הספר הניסויי בירושלים, טלילה נשר מדווחת כי משרד החינוך נוקט עמדה שלפיה יש להפריד את ילדי מהגרים משאר התלמידים במערכת החינוך, ואילו גקי חורי מדווח כי לטענת ועדת המעקב לענייני חינוך בחברה הערבית, יש צורך מיידי בתוספת של 6,100 כיתות לימוד, 4,000 תקנים ומימון לשמירה ואבטחה. לדבריהם, בתקציב משרד החינוך שאושר לשנים 2011–2012 לא מוזכרת תוכנית לבניית כיתות בחינוך הערבי. בסך-הכל, גם הבוקר, הסיקור של "הארץ" הוא המעמיק, המעניין והביקורתי ביותר. עיתון נוסף שכדאי לעיין בו הבוקר הוא "כלכליסט", שם מפרסם שאול אמסטרדמסקי ממצאי בדיקה שלפיה במשרד החינוך עצמו לא יודעים אל נכון כמה כסף מושקע בכל תלמיד במערכת החינוך. עוד נתון מעניין שמתגלה בבדיקה של העיתון: אין התאמה בין שיעור הזכאות לבגרות לבין התקצוב של המדינה. בתי-ספר עם שיעור זכאות גבוה מקבלים, לעתים, תקצוב גדול יותר מאשר בתי-ספר עם שיעור זכאות נמוך, וההפך. גם ב"ידיעות אחרונות" מקדישים שטח נרחב לסיקור הנתונים שפירסם אתמול משרד החינוך, אך הדגש שונה. בעוד ש"הארץ" מציג תמונת מצב של אפס מוביליות בצמרת הטבלה ופסימיות עקרונית אל מול מוביליות באמצע הטבלה ("המקרים יוצאי הדופן של יישובים ערביים שמצליחים לטפס בטבלה רק מעידים על עומק הפערים"), ב"ידיעות אחרונות" נוקטים גישה קפיטליסטית ולפיה האפשרות למימוש חלום ההגשמה העצמית נתונה לכל, ותלויה בראש ובראשונה בכוח הרצון. את האחריות לכשלונות ולהישגים דורש העיתון מהרשויות המקומיות, לא ממשרד החינוך (ואמנם, לא לכל רשות מקומית אותם המשאבים). "מבחן הבגרות של העיריות", נכתב בכותרת הראשית, ובפתח כותרת המשנה נכתב: "כשהמדינה לא משקיעה מספיק בחינוך, חלק מהרשויות המקומיות לוקחות את היוזמה לידיים". בכפולה הפותחת מדווחת תמר טרבלסי-חדד על כמה רשויות מקומיות שהצליחו להתברג בראש הרשימה. "להשקיע בדור העתיד זו החלטה", היא כותבת, ומביאה דוגמאות מקריית-אונו, מראר, פורדייס, עכו ויישובים אחרים שקפצו במעלה הדירוג. גם "ישראל היום" מסקר את נתוני הזכאות לבגרות בהרחבה, עד כמה שניתן בעיתון שחרת על דגלו את הקצרנות. תחת הכותרת "הגיעו לבגרות" מדווחת יעל ברנובסקי על נתוני משרד החינוך. "שוהם וכוכב-יאיר למעלה, ביתר-עילית ובני-ברק למטה", נכתב בכותרת המשנה. בהמשך מוזכרים "הפערים בין המרכז לפריפריה, בין חילונים לחרדים ובין יהודים לערבים", אך מיד אחר-כך נכתב: "מקום לאופטימיות: הפערים הולכים ומצטמצמים". כאמור, לפי דיווחו של קשתי ב"הארץ" והכותרת הראשית בעיתון זה, הפערים אינם מצטמצמים אלא גדלים, והרשויות החזקות משתפרות בקצב מהיר יותר מהרשויות החלשות. ההסבר למסקנות ההפוכות של "ישראל היום" נובע משיטת המדידה. קשתי בחן את השינוי הממוצע בסך הרשויות החזקות, הבינוניות והחלשות. ב"ישראל היום" מבליטים דוגמאות של יישובים כגון עכו, באר-שבע, ערד והיישוב הבדואי לקיה. אלה ככל הנראה יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל, וההסתמכות עליהם בקביעת מגמה כללית נראית שגויה. אתמול הוקדשה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" למספר המפוטרים הגבוה בחודש יולי האחרון. הבוקר מדווח מיקי פלד בכותרת הראשית של "כלכליסט" כי משרד התמ"ת נערך למצב שבו יהיו בישראל 9% אבטלה (320 אלף מחוסרי עבודה). בינתיים מציע "ידיעות אחרונות" "מדריך למובטלים: באילו מקצועות דרושים עובדים". בשלושת העמודים הפותחים של המוסף "ממון" מדווחים כתבי העיתון על האפשרות לעבוד כפועל בניין, שיפוצניק, עובד ניקיון, נהג אוטובוס, מכונאים, בתעשיית המלונאות (פקידים, חדרנים, מאבטחים וטבחים) ובתיווך נדל"ן. ב"ישראל היום" אוסרים מלחמה. בראש הכפולה השלישית מתנוססת הכותרת "התוכנית: מלחמה באבטלה". תנו למשרד התמ"ת לנצח. זאב קליין מדווח כי "שר התמ"ת שלום שמחון הודיע אתמול כי הממשלה תתכנס בעוד כשבוע לדיון מיוחד בתוכנית מקיפה להתמודדות עם העלייה האחרונה באבטלה". הנתון של "כלכליסט", 320 אלף מחוסרי עבודה, אינו מוזכר. "בשמאל הכלכלי אמרו, כאשר האבטלה היתה ברמת שפל של כל הזמנים, לפני כמה חודשים בלבד, שאנשים עובדים ונשארים במעגל העוני. עכשיו כשהאבטלה עולה יש להם תחמושת חדשה בארסנל שלהם", כותב הפרשן הכלכלי של "ישראל היום", חזי שטרנליכט, בטור נלווה. "בימין הכלכלי התגאו ברמות האבטלה שנגעו בשפל כל הזמנים, ועכשיו מזכירים כמו שאמרנו, שעדיין צריך לקחת בפרופורציה את מצבנו ביחס לכלכלות העולם". שטרנליכט, כמובן, נמנה עם הימין הכלכלי. משום כך לכותרת טורו נבחר הביטוי "לקחת הכל בפרופורציה", וזהו גם המסר העיקרי. בספרד המצב גרוע בהרבה, בארה"ב ובבריטניה גרוע גם, ובכלל – הלמ"ס שינה באחרונה את שיטת המדידה, וגם את זה צריך לקחת בחשבון לפני שקובעים שישראל "בשיא של כמה שנים באבטלה". לטענות של שטרנליכט מצטרפים העיתונים הכלכליים "גלובס" ו"דה-מרקר". אמש כתב שי ניב ב"גלובס" טור פרשנות נרחב תחת הכותרת "לא כצעקתם", ובו קרא לציבור קוראיו לקחת את נתוני הפיטורים של חודש יולי האחרון, ובכן, בפרופורציות. לא ביחס לכלכלות העולם, אלא ביחס למצב בישראל בעבר. "החודשים יולי ואוגוסט מאופיינים תמיד במספר מפוטרים גבוה מהרגיל", ציין ניב. "[...] ככה זה עובד: ענפי האירוח, המסעדנות והפנאי מתגברים את כוח האדם בחודשי הקיץ, אבל כל האחרים דווקא נוטים לצמצם". לדבריו, "כלום לא השתנה. גם העלייה במספר דורשי העבודה ובמספר המפוטרים מקרב האקדמאים היא עלייה עקבית ולא יוצאת דופן". ניב אמנם מתריע מפני "גידול עקבי ומדאיג" במספר המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון ומדגיש את השיעור הגבוה של משרות שמספקים קבלני שירותים וכוח אדם, ובכל זאת הוא מדגיש את הצורך בשמירה על פרופורציות. "המהירות שבה פוליטיקאים וחלק מאמצעי התקשורת קפצו על נתוני שירות התעסוקה והפיקו מהם הון מעידה על חוסר אחריות", כותב ניב. "שלי יחימוביץ כבר הציעה לבחון מודלים שלפיהם המדינה תסבסד את שכר העובדים ואילו המעסיקים ישלמו רק את התנאים הסוציאליים. אפשר רק לדמיין כמה תעשיינים יושבים עכשיו ומתענגים על הרעיון הזה. שוק העבודה בישראל רווי בעיות – שיעור ההשתתפות עדיין רחוק מהיעד הראוי, השכר נמוך, העבריינות משתוללת והאכיפה כושלת – אבל אין מקום לייצר פאניקה מכוונת. גם פסיכולוגיה יכולה להשפיע על שוק העבודה, ומי המטורף שיגייס עכשיו עובדים חדשים אם הכותרות מספרות שכולם מסביב מפטרים". ב"דה-מרקר" מופיעות הבוקר מסקנות דומות. תחת הכותרת "סערה בכוס תה" טוענת טלי חרותי-סובר כי אין גל פיטורים, אלא רק היסטריה מפני גל פיטורים שעלולה להתממש בגל פיטורים. הילה ויסברג מדווחת כי לפי חברות כוח האדם ("חברות ההשמה"), אין שינוי במצב התעסוקה במשק. חיים ביאור מביא מדברי בכירים במשק על מידת האבטלה בישראל. הכותרת שנבחרה היא ציטוט: "אלפי עובדים מקבלים מדי שנה בסוף יוני מכתב פיטורים". בכותרת המשנה ממורקר המשפט "העלייה בשיעור האבטלה היא עונתית בלבד ותלויה בפיטורים של עובדי קבלן". "לא מרגישים האטה במשק", מצוטט ישראל דוד, מנכ"ל כרטיסי האשראי כאל, בכותרת שמופיעה בתחתית שער "גלובס". "אלה נבואות קודרות שעלולות להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה". מובן שגם הנבואה כי הנבואות הקודרות עלולות להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה היא מסוכנת, ועלולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. מאיש עסקים אחראי כמו דוד, שיודע מה כוחה של נבואה, אפשר היה לצפות ליותר. א. ל"הארץ" נלווה הבוקר מוסף מיוחד המסכם כנס חינוך שערכה רשת מקומוני הקבוצה. בכפולה המרכזית של המוסף מוצגים ממצאי סקר שנערך בקרב תלמידי תיכון יהודים. למי היית מצביע? האם את/ה רוצה להתגייס ליחידה קרבית? סגנון המוזיקה המועדף עליך? האם אתה תומך במחאה החברתית? ועוד. איכשהו, דווקא הממצא הנוגע לשיעור הנוער שאינו מעוניין לגור ליד ערבים (55%) אינו מוזכר. ב. במוסף "שישבת" של "ישראל היום", שיצורף מחר לעיתון אך נגיש כבר כעת לגולשי האינטרנט, מתהדרים בדיווח "בלעדי" על מסעה של יעל בר-זוהר בהודו. חגית רון-רבינוביץ ליוותה את בר-זוהר במסע ל"שיכוני העוני הכי קשים של מומבאי". "צפיפות, עוני, ריח רע ונסיכה קסומה אחת", לשון ההפניה בשער המוסף. התצלומים המלווים את הכתבה [אייל נבו] מציגים את בר-זוהר בתלבושת אחידה. סביבה זוהמה, לכלוך וטינופת, ואילו היא בשמלה צחורה. המלה ה-24 בכתבה היא שם המותג שמימן את הנסיעה של בר-זוהר להודו, "ללין". בהמשך מוסבר כי מסעה למומבאי נועד לצילומי קמפיין פרסומי של משרד גיתם-BBDO למען חברת התמרוקים. לפי רון-רבינוביץ, במשרד הפרסום "שיתפו פעולה עם התסריט שנרקם בביתו של הראל ויזל, מבעלי חברת ללין. בתו הבכורה של ויזל טיילה לאחר שחרורה מצה"ל ברחבי דרום אמריקה, ובשיחותיה עם הבית העידה עד כמה מוצרי החברה של אביה מעניקים לה ריח שמזכיר את הבית". התצלומים בכתבה הם למעשה תצלומים מתוך הקמפיין הפרסומי. מה שהקוראים מקבלים הם דימויים של פרסומת, לא עיתונות. כדאי לקרוא את הכתבה מתחילתה ועד סופה כדי להבין עד כמה חמור מצב העיתונות כיום. חינמון הממומן על ידי מולטי-מיליארדר זר המונע ממניעים אידיאולוגיים מפרסם כתבה יחצנית שמוקדשת לצילומי פרסומת למותג מסחרי, ומעז להציג זאת כהישג עיתונאי ("בלעדי"). הקולוניאליזם הוא בונוס. בעוד צוות הצילום אוכל ולן במלון ארבע-עונות, התצלומים עצמם נעשים, כאמור, בשכונות העניות ביותר של מומבאי. במקום לטוס עד להודו ולהזדעזע מרמת החיים העלובה, ניתן היה לשלוח את רון-רבינוביץ לגסר א-זרקה או ליישוב בדואי לא-מוכר בנגב. במקום לצלם כוכבת לבנה בלב הזוהמה של מומבאי, אפשר היה לתת לקוראים הצצה למציאות היומיומית של כמה מתושבי מדינת ישראל. בעיתונים מדווח כי דירקטוריון ערוץ 10 הקפיא את פיטוריהם של 150 מעובדי הערוץ, בעקבות התערבות יו"ר ההסתדרות עופר עיני. "מי שמוטרד מהעובדה שההסתדרות תציל את ערוץ 10, ראוי לו שיהיה מודאג באותו אופן מכך שנתניהו יציל אותו. לממשלה, כמו לארגון העובדים, יש אינטרסים ברורים בקיומו של ערוץ נאמן, או לחלופין באי-קיומו של ערוץ תגרן", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס". במדור הרכילות של "דה-מרקר" מדווח דניאל שמיל כי מי שהיתה עד לאחרונה כתבת התחבורה של ערוץ 2, דנה סומברג, מונתה לדוברת חברת תשתיות הרכב החשמלי בטר-פלייס. נתי טוקר וצבי זרחיה מדווחים ב"דה-מרקר" על אחורי הקלעים של קמפיין חדש מטעם ממשלת ישראל, שנועד לקדם את מודעות הציבור לצעדים שננקטו למען הורדת יוקר המחיה. לפי דיווחם, הממשלה השקיעה 5 מיליון שקל בקמפיין, המשפחות שהשתתפו בו קיבלו 5,000 שקל ליום צילומים, והמשתתפים מספרים כי העמדות בקמפיין אינן מייצגות את דעותיהם. יניב חלילי מדווח בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" כי צהובוני בריטניה נענו לבקשת ארמון המלוכה ונמנעו מלפרסם תצלומים של הנסיך הארי חוגג בעירום בלאס-וגאס. לא נמנעו (בסדר יורד לפי גודל התצלומים בעיתון): "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום". את טורו האישי במוסף "כלכליסט" מקדיש הפעם אמיר זיו למכתב שקיבל מעורך "מעריב" לשעבר אמנון דנקנר וליחסיו עם דנקנר בתקופה שבה עבד תחתיו בעיתון. כתבת השער בגליון "טיים-אאוט תל-אביב" [ארי פינס] מוקדשת לחבורת ברנזאים שהפגינו למען קרן נויבך ומובילים כעת הפגנות נגד מתקפה באיראן. "אם יש משהו שלמדנו מהמאבק נגד רשות השידור זה שמספר האנשים לא חשוב בכלל, אלא הלחץ שאתה מצליח להפעיל על מקבלי ההחלטות", אומר ירון טן-ברינק. הדס ריבק, לשעבר עורכת ערוץ הברנזה באתר "וואלה", מוסיפה: "מחאת ברנזה זה כמו אתר ברנזה, יש מעט אנשים, אבל הם מאוד משפיעים".

פרקליטם של האלוביצים, הנאשמים בשוחד לנתניהו, הטיח האשמות, מופרכות יותר או פחות, בתת-ניצב יואב תלם, חוקר "תיק 4000" • תלם התייחס לטענה של נתניהו כי הוא האלמוני המדבר בקלטת על "אפליקציה" מסתורית: טענה שקרית שנועדה לשרת ספין תקשורתי • משפט המו"לים, שלב העדויות

מחוץ לבית-המשפט המחוזי בירושלים התחוללה אתמול בבוקר (23.1) הפגנה בגנות התנהלות המשטרה, הפגנה רעשנית מלווה בתופים שקולותיה נשמעו היטב באולם 315, שם מתנהל מזה קרוב לשנתיים שלב ההוכחות במשפט המו"לים. יושבי אולם 315 ביקשו לסגור את החלונות כדי לשמוע טוב יותר את העד, תת-ניצב יואב תלם, כיום סגן ראש אגף המודיעין והחקירות במשטרת ישראל ומי שהיה בעבר האחראי על חקירת הפרשה המכונה "תיק 4000". ניכר היה כי הקריאות הקצובות והתיפופים הנלווים הפריעו גם לעד עצמו. "אני יכול לתופים האלה", אמר תלם בשלב מסוים, כאילו משכנע את עצמו, באמצע תשובה לשאלה נוספת על אמצעי החקירה שהפעילו פקודיו. אולם ראשת ההרכב השופטת רבקה פרידמן-פלדמן הורתה דווקא על פתיחת החלון לרווחה, לצרכי אוורור. תלם התגבר בסופו של דבר על התופים והקריאות שבקעו מהמגפונים ברחוב צלאח א-דין ולא נראה מבולבל או מוטרד מהם, אולי משום שההפגנה לא באה למחות על היחס שהפגינו חוקרי היחידה הארצית למאבק בפשיעה הכלכלית (יאל"כ) שפעלו בהוראותיו כלפי החשודים ב"תיק 4000", אלא למחות על התנהלותו של שוטר אחד, שוטר מג"ב, שדיון בעניינו התקיים באולם אחר של המחוזי בירושלים באשמת המתתו בקלות דעת של איאד אל-חלאק. בעוד המפגינים מחוץ לבית-המשפט המחוזי קראו "איאד נרצח! אנחנו לא נשכח!", באולם 315 האשים עו"ד זק חן את תנ"צ תלם כי הוא האחראי להתעללות מתמשכת במרשיו, בני-הזוג שאול ואיריס אלוביץ, כולל מניעת שינה, השפלה, הטלת מורא והלם, וכל זאת בכוונה תחילה ובניגוד לנוהלי המשטרה והחוק. על אף שעו"ד חן הטיח בתלם עוד ועוד דוגמאות להתנהלות פסולה שכזו, קצין המשטרה הבכיר דחה מכל וכל את טענותיו, מלבד אירוע אחד שבו הודה כי שוטריו פעלו באופן לא ראוי ובחוסר סמכות. יום הדיונים אתמול החל בחקירה הראשית של תלם בידי עו"ד אמיר טבנקין מפרקליטות מיסוי וכלכלה. במהלך החקירה הראשית הקצרה הציג עו"ד טבנקין לתנ"צ תלם את עיקרי הטענות של הסנגורים נגד התנהלות השוטרים בחקירה ואִפשר לעד להסביר את פעולותיו. חלק מהשאלות הפכו בהמשך היום לקווי חקירה מרכזיים של עו"ד זק חן, סנגורם של בני-הזוג אלוביץ. חלק אחר מהשאלות של עו"ד טבנקין יקבלו ככל הנראה את ביטויים בחקירה הנגדית של עו"ד חן בהמשך השבוע, ובשבוע הבא בחקירה שצפוי לערוך סניגורו של נתניהו עו"ד בעז בן-צור. "עד כמה ההחלטה לעצור את החשודים או לבצע תפיסה זמנית של רכוש נועדה להפעיל לחץ עליהם?", שאל עו"ד טבנקין. "התשובה היא קצרה: שלילי", השיב תלם והסביר כי כל שימוש בכלי של מעצר או תפיסה של רכוש באה מתוך תפיסת עולם מקצועית ומנומקת אחרי פנייה לבית המשפט ובהתאם לטובת החקירה. כשעו"ד טבנקין שאל על ההצדקה לחקירה של קרובי משפחה של החשודים הסביר תלם כי כיוון שמדובר בחקירה כלכלית יש למפות את כל "הטוענים הפוטנציאליים לזכויות" בנכסים של החשודים וזאת כדי למנוע הברחת הון. "אין כוונה לטרטר או להטריח מישהו לחינם, בטח לא להפעיל לחץ", טען. עו"ד טבנקין שאל את תלם על מזכר שכתב בפברואר 2018 ביחס לשיחה שקיים עם עורכי-דינו של עד המדינה שלמה פילבר. בצד המזכר רשם בכתב יד "לוודא תמלול" ודבר מה נוסף שנמחק וקשה לפענח. בחודש מאי האחרון הציג עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של נתניהו, את המזכר של תלם לעד המדינה פילבר, והעלה תמיהות שעליהן העד פילבר כמובן לא יכול היה להשיב. אתמול שאל עו"ד טבנקין את תלם אם הוא יכול "להסביר את המחוק" וזה השיב: "אני מניח שאולי זו טעות סופר אולי משהו שאני עושה בשגרה, אין שום כוונה להקליט או לתמלל שיחות שלי עם עורכי-דין. [...] כנראה שזו תרשומת שאני רושם ואז מוחק בזמן אמת. אין פה שום ניסיון להסתיר הקלטה, אין פה שום מזימה". "עלתה טענה במשפט שהופעל על פילבר לחץ חריג וכבד ביום החקירה הראשון שלו כדי להשפיע עליו למסור גרסה שמפלילה את מר נתניהו. מה תגובתך?", המשיך עו"ד טבנקין להרים לתנ"צ תלם להנחתה, וזה השיב בפשטות: "לא מוכר לי לחץ חריג או לחץ פסול. היתה חקירה, חקירה זה לא דבר נעים, אפשר לראות את מהלכי החקירה שמתוארים שם ולהתרשם ומן הסתם גם לשאול את דעתו של העד". גם לגבי עד המדינה ניר חפץ טען תלם כי החוקרים לא נקטו שום פעולה מכוונת כדי להקשות על תנאי כליאתו. "השיקולים הם שיקולי החקירה, למצות את החקירה, למזער ככל הניתן את הסיכון לשיבוש מהלכי חקירה ולא כדי לשבור או להפעיל לחץ פסול על מאן דהוא", הסביר. כשתלם נשאל על ידי עו"ד טבנקין האם ננקטו פעולות מכוונות למניעת מזון או שינה מחפץ השיב "ההיפך הוא הנכון". לדבריו, "הכלכלה שגם אנחנו נהנים ממנה זה לא גורמה אבל הכריכים שלנו בהחלט עומדים בתו התקן". כשנשאל תלם האם ניתנה הנחייה לחוקרי חפץ ללחוץ עליו להחליף את עורכי-דינו הכחיש והסביר כי זהו מעשה אסור, אולם אז הוסיף כי "ככל שיש אמירה כזו או אחרת מאוד לא מוצלחת מוטב לה שלא תיאמר". בכך כיוון כנראה לדבריו של החוקר הזוטר יניב פלג, שהמליץ לחפץ "להחליף רופא", במה שנראה בבירור כרמז להחלפת ייצוג. חלק מהחקירה הראשית של תלם נערכה בדלתיים סגורות, כדי לא להפר את צו איסור הפרסום בעניינו של חפץ והאשה שנכללה בתרגיל חקירה שנעשה לו. בדיון הפתוח נשאל תלם באופן כללי על אמירות שונות שהטיחו החוקרים בחפץ בדבר האפשרות שהחלטותיו בחדר החקירה ישפיעו על בני משפחתו. "באופן כללי לא מופרך ולא פסול לבוא ולדבר עם נחקר בתנאי מעצר תחת אזהרה, לדבר איתו על עוצמת הראיות שעומדת לחובתו, לדבר על ההשלכות, על פגיעה אפשרית בשם הטוב, במשפחה, בפרנסה", השיב תלם. "אין כוונה פה לא לאיים ולא לסחוט ולא להפחיד. זה לא רק זכותנו זו גם חובתנו לבוא בפני נחקר ולהסביר לו מה הסיטואציה כל עוד אנחנו לא פוגעים ברצונו הטוב והחופשי והאפשרויות שלו לבחור האם לשתוק, לספר גרסה שקרית, אמת או חצי אמת. אין פה עניינים של סחיטה או פיתוי או השאה אלא באמת להסביר לו עד כמה הוא מסובך בפלילים ועד כמה מצבו לא טוב". תלם הכחיש כי נפל כל פסול גם בחקירה המאוחרת של חפץ, שהתקיימה כמה חודשים אחרי שמסר את גרסתו כעד מדינה, ואשר הוקדשה למועד הפגישה שסייע לארגן בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבעל השליטה דאז בבזק ובאתר "וואלה" שאול אלוביץ. בגרסתו הראשונה טען חפץ כי המפגש נערך בינואר 2015 אולם במשטרה חשבו שהתאריך הסביר יותר לפי שלל ראיות שאספו הוא סוף נובמבר 2014. בחקירתו הנגדית של ניר חפץ בבית-המשפט טען עו"ד חן כי חוקרי המשטרה ביצעו בו מניפולציות ושתלו במוחו זיכרון ובפיו את הגרסה הרצויה להם. חפץ עצמו העיד כי בחקירה הזו הרגיש לא בנוח וחש כי החוקרים "מבלבלים" אותו. תלם, לעומת זאת, גרס את ההיפך הגמור. הוא הפנה את בית-המשפט לתיעוד החקירה ואמר כי "אפשר להתרשם איך אנחנו מבקשים ממנו עקב בצד אגודל לרענן את זיכרונו והאם הוא מאשר או פוסל את האפשרות שהתאריך היה ה-28.11". לדבריו, "זו חקירה מאוד זהירה כי אנחנו רוצים לוודא שהבן אדם זוכר את מה שהוא זוכר ולא מנסה לרצות אותנו ושלא נכניס מילים בפיו". לשמע הטענות הללו, שעומדות בניגוד גמור לגרסת ההגנה, הפגינו עו"ד בעז בן-צור ובתו כרמל שביעות רצון רבה וכמעט שהתפקעו מרוב חדווה וגיל. טענה נוספת שתלם התבקש להתייחס אליה היתה השימוש שנעשה ב"סייפן", רוגלה של חברת NSO, כלפי חשודים ב"תיק 4000". תלם הסביר כי הפעלת אמצעים להאזנת סתר לא היו תחת אחריותו כראש זרוע החקירות ביאל"כ אלא תחת אחריות ראש זרוע החשיפה ביחידה. בחודש פברואר האחרון טענו הנאשמים במשפט כי נעשה שימוש ברוגלה של NSO בחקירות נתניהו וכי תלם עצמו היה מודע לכך. בין היתר הסתמכו על שיחה שנערכה ב-18.2.18 בסמוך לחדר החקירות של פילבר, לפני שהחלה החקירה, ובה נשמעו גבר ואשה משוחחים ביניהם ומדברים בין היתר על "אפליקציה", שגורמת לכך ש"פה אנחנו חצי בחוץ חצי בפנים" ועל מעשה "כאילו לא חוקי". בנימין נתניהו טען כי העביר את ההקלטה לבדיקה חיצונית שהעלתה כי מדובר בקולותיהם של יואב תלם וציפי גז, כיום שופטת ומי שהיתה אז האחראית על חקירת "תיק 4000" מטעם רשות ניירות-ערך. אתמול טען תלם בבית-המשפט כי הטענה כאילו שוחח בחדר החקירות עם גז על הרוגלה של NSO היא טענה "שקרית". לדבריו, ממילא בשנת 2018 לא היה מודע למשמעויות של התקנת הרוגלה, מה גם שבהקלטה שנשלחה לו לא זיהה את הקול שלו. בהמשך, כך העיד, ביקש אישור להגיע ליחידה הכלכלית של המשטרה כדי להאזין ברוב קשב לשיחה. "אני מגיע ליחידה הכלכלית, מבקש לשבת לבד, שומע את השיחה, חוזר ללמעלה מלפני 20 שנה ב-8200, שם את האוזניות ושומע, ואני אומר את הדברים, תחליטו אתם מה רמת האמינות שיש לייחס לדבריי: הבל הבלים ורעות רוח", תיאר תנ"צ תלם. "אני לא הדובר בקטע הזה", קבע. "דובר שם חוקר עם חוקרת בחדר הבקרה. השיח הוא לא על האמצעי הוא בכלל מדבר על השיטה שהיתה נהוגה אז ביאל"כ כדי לוודא שיש זרימת מידע כדי שכל חומרי החקירה מגיעים כמה שיותר בזמן אמת. מול כל מסך בחדר הבקרה הצבנו חוקר שירשום את הדברים ויעביר את התמצית במיסרונים, על זה מדובר שם, שאנחנו חצי רגל בתוך החדר אבל בחוץ. אין שם שום שיח לא על אפליקציה ולא על תקשורת מחשבים. כבוד השופטת ציפי גז לא דוברת שמה, אין שום היגיון ובטח שלא אדבר על אמצעי שאולי שמעתי עליו אבל אף פעם לא עסקתי בו וצר לי שכבר חודשים ארוכים אני נאלץ להתמודד עם טענה שקרית שיגידו אחרים שנועדה לשרת ספין כזה או אחר. אמרתי די והותר אבל אפשר לשמוע שהדברים נאמרים מדם לבי". "חיכינו לרגע הזה", אמר עו"ד זק חן בפתח החקירה הנגדית של תנ"צ תלם. "דבר בשם עצמך", השיב לו העד. אולם עו"ד חן דיבר בעיקר בשמם של שני מרשיו, שאול ואיריס אלוביץ. חן שיחזר את הדברים שאמר גם בפתח החקירה הנגדית של חוקרת רשות ניירות ערך פולינה גובזמן-קריב, לפיהם מרשיו מאוד רצו להגיע לדיון כדי לחזות בחקירתו של תלם אבל הטראומה שעברו במהלך ימי חקירתם בידי פקודיו היתה כה גדולה שלא הצליחו להביא את עצמם להיות נוכחים במעמד החקירה שלו. עו"ד חן ותנ"צ תלם, שהעידו כי הם מכירים אחד את האחר מזה זמן, החליפו עקיצות מילוליות לאורך כל יום החקירה הנגדית הראשון. חן נראה לפרקים נרגש מאוד, במיוחד כשדיבר על הסבל הרב שנגרם לשני מרשיו הנאשמים בשוחד לראש הממשלה במהלך מעצרם וחקירתם. תנ"צ תלם, לעומת זאת, נראה כאילו הרגע יצא ממכונת כביסה-ייבוש-גיהוץ. כולו מהודק ומהוקצע, משיב בטון רגוע, כמעט רובוטי. ובכל זאת שגה מדי פעם תנ"צ תלם במהלך עדותו בעובדות פשוטות כמו טווח הזמן שהיה לצוות החקירה המיוחד שהוקם לצורך חקירת "תיק 4000" מהרגע שהוקם ועד לרגע ה"פרוץ", כשהחקירה הסמויה הפכה גלויה. בתחילת חקירתו נשאל תנ"צ תלם באופן כללי על נהלי החקירה והשיב כי הפרקליטים שליוו אותה נכנסו לעתים לחדר הבקרה כדי לצפות בחקירות והיו מודעים לתרגילי החקירה מבעוד מועד. תלם אישר לעו"ד חן כי גם מערכות יחסים אישיות של החשודים יכולות להיות "נקודת תורפה", אם התקבלה החלטה שהן רלוונטיות לחקירה. תלם אישר גם כי עוד בטרם החל השלב הגלוי של החקירה סומן ניר חפץ כעד מדינה פוטנציאלי ("ראינו בניר חפץ כחוליה שאנחנו מעוניינים שהיא זו שתספר את הסיפור מתוך הבנה שהיא יכולה מכל הזיקות מול המעורבים לדבר") וטען כי יכול להיות שכך נחשבו גם שלמה פילבר ושאול אלוביץ אך טען כי אינו זוכר האם כך אכן היה. בהמשך החקירה העיד תלם כי גם איריס אלוביץ נחשבה ל"חוליה או נחקרת שיכולה בהחלט אם תחליט לחצות את הקווים ולספר את הסיפור", ואף נערך לצורך כך תרגיל חקירה מורכב שכלל מדובבת במתקן משטרתי. אולם התרגיל כשל ואלוביץ סירבה להודות בעבירות או להפליל אחרים. באמתחתו של עו"ד חן עשרות טענות להתנהלות פסולה של החוקרים והוא שלף אותן אחת אחת. לדבריו, שיטות החקירה הנוקשות נועדו להפעיל לחץ פסול ובלתי-חוקי על הלקוחות שלו שאול ואיריס אלוביץ. חלק מהטענות משכנעות פחות, חלקן יותר, אחת מהן קיבלה גושפנקא של בית-המשפט העליון. תחילה טען עו"ד חן כי חוקרי המשטרה בחרו במכוון את מועד ה"פרוץ" ליום שבו ידעו כי ראש הממשלה נתניהו יהיה בפגישה מדינית במינכן וזאת כדי שיוכלו לנפנף בעובדה זו בפני הנחקרים האחרים ולהגיד להם כי בעוד הם סובלים בחדר החקירות הנאשם שהם מגנים עליו מבלה לו בחו"ל, ולהוסיף כי יישארו במעצר עוד ימים ארוכים עד שנתניהו יואיל לחזור. תנ"צ תלם טען כי אין כל קשר בין מועד ה"פרוץ" לנסיעתו של נתניהו למינכן, וגרס כי המועד נקבע לאחור לפי המועד שקיבל מראש היחידה לחקירתו של ראש הממשלה בפרשה. לדבריו, החשודים האחרים נותרו במעצר עד לשובו של נתניהו מחו"ל וחקירתו כדי למנוע שיבוש נוסף של החקירה. "בשעות רבות של חקירות נאמרות הרבה אמירות", ציין תלם, "אני לא חושב שהיתה פה מזימה לחבר את העניין של גרמניה להיבטים של תשאול". "האם עלה בדעתך, או של אחרים ואתה יודע על זה, איזה נזק עצום אתם גורמים לתדמיתה של מדינת ישראל כאשר יש ביקור מדיני של ראש ממשלה בחו"ל, לא משנה מה שמו, ודווקא אז אתם מחליטים לצאת בחקירה גלויה?", שאל עו"ד חן ברצינות תהומית, משל חוקרי המשטרה הם האשמים בכך שהסתבכות פלילית של ראש ממשלה מוציאה שם רע לישראל בעולם - ולא ראש הממשלה שהסתבך בפלילים. "כל העולם דיבר על חשדות חמורים של שוחד נגד ראש הממשלה, בתיק כזה חמור כשהוא בעיצומה של נסיעה מדינית. [...] זה חצה את גבולות הים התיכון וגם האוקיינוסים והתפרסם בכל העולם שנפתחה חקירה בחשדות חמורים נגד ראש הממשלה בזמן שהוא בגרמניה". "אני מתקשה לחשוב על עיתוי טוב לחקירה של חשדות נגד ראש הממשלה בחשד של טוהר המידות", השיב תלם. "ידעתם ובחרתם בקפידה את תאריך הפרוץ כדי להכביד על העצורים האחרים", ניסה שוב עו"ד חן. "ביקשתם לעצור אותם בזמן שראש הממשלה בחו"ל והשתמשתם בזה מול החשודים כדי לבוא ולומר להם תסתכלו איפה אתם נמצאים בזמן שראש הממשלה מבלה בנסיעות מדיניות. תגובתך". "לא מוכר לי שיקול כזה והטענה הזו מבחינתי היא מופרכת", השיב תלם. במהלך תשובותיו העיר תלם הערה מעניינת. היה זה כשעו"ד חן הפנה אותו לאמירה שלו עצמו לאיריס אלוביץ בחדר החקירות. תלם אמר לה "אותנו לא מעניין סיקור תקשורתי, אותנו מעניין סיקור תקשורתי תמורת מיליארד שקלים בשלוש פעימות, תמורת רגולציה, תמורת איחוד yes-בזק, תמורת ההפרדה מבנית, כל הדברים שמהם את חיה טוב מאוד". בלב "תיק 4000", יש לזכור, עומד האישום לפיו בני-הזוג אלוביץ העניקו לנתניהו ובני משפחתו דריסת רגל בעריכת אתר "וואלה" שבשליטתם, וזאת בתמורה לכך שנתניהו פעל להעניק לחברת בזק, גם היא בשליטתם, הטבות רגולטוריות בשווי מאות מיליוני שקלים ולמעלה מכך. החקירה נפתחה רק אחרי שמנכ"ל האתר אילן ישועה זומן למסירת עדות בחקירה על חשדות אחרים ופתח בפני החוקרים עולם חדש שנשמר במכשיר הטלפון שלו, מאות ואלפי הודעות של בני-הזוג אלוביץ ואחרים, מהם עולה תמונה מפלילה של יחסי תן-קח פסולים בין בני-הזוג לבין משפחת נתניהו. אחרי שעו"ד חן הקריא בפניו את דבריו לאלוביץ הסביר תלם בבית המשפט: "כשלוקחים אותנו להיבטים של סיקור תקשורתי של פוליטיקאים אני אומר מראש זה לא פסול, הפסול זה הכריכה. הפסול זה הכריכה של הסיקור התקשורתי מול היבטים רגולטוריים". את עיקר יום החקירה הנגדית הראשון הקדיש עו"ד חן לעניינה של נאשמת מספר 3, איריס אלוביץ. "למה אני מתמקד באיריס אלוביץ?", שאל הסנגור רטורית, "כי עד היום דיברנו עליה ככלי לחץ על בעלה שיישבר, אבל אני רוצה לדבר עליה כבן אדם. היא לא אדם שקוף, היא בשר ודם שחי את מאורעות החקירה". עו"ד חן עמד על כך שחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך הגיעו לביתם של בני-הזוג אלוביץ בצהלה בשעה 5:45 לפנות בוקר בכוחות "עצומים. עצומים. עצומים" שכללו לפחות 20 אנשים, שתי משאיות ו"הרבה" רכבים. לדבריו, בנם של בני-הזוג אלוביץ, החייל לירון אלוביץ, לן בבית באותה השעה. הוא הוער "בבהלה" על ידי שתי שוטרות, "כי לא כל יום יש פשיטה כזו על הבית שלו" והשתיים "מכריחות אותו להתלבש אל מול עיניהן". בהמשך, כשבני-הזוג אלוביץ נלקחו לחקירה במשטרה, לירון אלוביץ נדרש להישאר בבית בזמן שהכוחות המשיכו בחיפוש והחרמות רכוש. לפי עו"ד חן, הבן אלוביץ אמר לשוטרים כי עליו להתייצב בבסיס הצבאי שבו הוא משרת אולם הוא הורשה לצאת רק בשעה 8:00 ונאלץ לחזור כבר כעבור כשלוש שעות. לא זו אף זו, בהמשך החקירה הטיח עו"ד חן בתלם כי איריס אלוביץ הגיעה לבית-המשפט להארכת המעצר שלה בשעה שמונה בבוקר ונאלצה להמתין עד השעה אחת בצהריים. "למה? כי הדיון היה רק באחת?", שאל תלם. "כן", השיב עו"ד חן. "נו, בסדר", אמר תלם ואז הוסיף: "מה? אוקיי. מה השאלה?". "הכרת את זה?", שאל עו"ד חן. "לא חושב", השיב תלם בעוד שניתן לגחך על הצרות שגרמה חקירת השוחד לראש הממשלה ליחסי החייל אלוביץ עם מפקדי בסיסו, בעוד שניתן לבטל את התלונה על כך שחשודה בשוחד לראש ממשלה נאלצת להמתין בבית-משפט במשך חמש שעות עד לתחילת הדיון בעניינה, לא כך הדבר ביחס להחרמות הרכוש של בני-הזוג אלוביץ. שופט בית-המשפט העליון יצחק עמית קבע כבר בשנת 2018 כי תכשיטים וחפצי אמנות בשווי מיליוני שקלים נלקחו מבני-הזוג אלוביץ ללא צו בית-משפט הולם, ולמעשה באופן פסול ובלתי-חוקי, והורה להשיבם לבני-הזוג. אמנם היחידה החוקרת קיבלה בזמן אמת צו חיפוש מבית-המשפט אך הוא לא כלל אישור לתפיסת הרכוש. "בצו הזה היה מקום לפרט ביתר פירוט את הכוונה לתפוס גם רכוש", אישר תנ"צ תלם לעו"ד חן. בנוסף, טען עו"ד חן, איריס אלוביץ נדרשה על ידי השוטרים שהגיעו לביתה בשעת בוקר מוקדמת להסיר מתנוכי אוזניה תכשיטים ואת טבעות הנישואין מאצבעותיה. גם במקרה זה הודה תנ"צ תלם בשגגה. "גם אם הנוסח פה היה מדבר באופן ספציפי על תכשיטים ותנוכי אוזן", אמר תלם ביחס לצו בית-המשפט, "אני ממש לא מתלהב מהפעולה הזו. אני חושב שהיא לא נחוצה. אני אומר את הדברים כמי שאחראי על החקירה והחוקרים, לא חושב שזה היה צריך להיעשות". "אני מודה לך מר תלם", אמר עו"ד חן. עם זאת, תלם דחה את כל יתר הטענות של עו"ד חן ליחס בלתי ראוי למרשיו. לדבריו, אירוע המעצר לא נועד "להטיל מורא על בני-הזוג אלוביץ כאמצעי לחץ לצורך החקירה באופן לא חוקי ופסול", כפי שטען עו"ד חן. "המטרה היא לא להפחיד ולא לאיים ולא לסחוט אלא להגיע לחקר האמת באמצעות הסמכויות שנתונות לנו לפי דין", אמר, ומיד הוסיף כי עבור אנשים נורמטיביים פשיטה עם שחר היא אירוע טראומטי ועל כן מטבעה מלווה בהרתעה ומורא. "התפיסה הברוטלית והמשפילה והלא חוקית נועדה בכוונת מכוון, מלבד הצורך בתפיסה לצורך חילוט עתידי, לזעזע את עולמם של בני-הזוג אלוביץ כמנוף לחץ בחקירה", ניסה שוב עו"ד חן. "דוחה את הטענה שהיתה פה חקירה ברוטלית", השיב תלם, "גם לא היתה שום כוונה מראש להשפיל וחלילה למעוד בשולי הדברים". "שולי הדברים", העיר בלעג ממקום מושבו עו"ד בעז בן-צור. "כן", השיב תלם, "בשולי הדברים, כי ביצענו הרבה מעצרים באותו יום והרבה צווי חיפוש וחקירות. בהחלט בנקודה הזו לא היתה כוונה מראש להיות ברוטלי ולהשפיל. אגלה לך סוד מכובדי: אנחנו לא מושלמים". מכאן עבר עו"ד חן לתיאור ימי חקירתה הארוכים של איריס אלוביץ, תוך טענות ל"התעללות" שכללה מניעת שינה, איומים, לעג וניסיונות כושלים להפוך אותה לעדת מדינה. תנ"צ תלם השיב פעם אחר פעם כי הוא ופקודיו פעלו כראוי. עו"ד חן הטיח בתלם כי שניים מחוקריו הטיחו באיריס אלוביץ כי הפעם המשטרה הגיעה ב"עוצמות" גדולות שהפתיעו אותה. עו"ד חן הטיח בתלם כי באותה הזדמנות נכנס לחדר חוקר נוסף שדיבר בצורה לא נעימה, או בלשונו של עו"ד חן: "כדי גם הוא לשים את המגף שלו על צווארה". בתגובה לדברים, הקצין תלם הגן על פקודיו ואגב כך גם נקלע לעימות קטן עם הסנגור. "החוקרים שלי מבינים אותי מצוין והם חוקרים מעולים", אמר, "ואני עומד מאחוריהם ואני מגבה אותם והם עשו פה חקירה מצוינת. יכול להיות שהכוונה שלהם בעוצמה וחוזק זה שתופסים תפוסים כלכליים. גם מהדברים שלי, בכוונה שלי, דיברתי על עוצמת הראיות. מה לעשות שהגיע אילן ישועה עם החומרים. מה לעשות? [האלוביצים] פספסו. לא שיבשו מספיק חזק את התיק". "אה.. זה יוצא", השיב עו"ד חן והבטיח כי עוד יגיע עם תלם לאישום השיבוש, לפיו בני-הזוג אלוביץ דרשו ממנכ"ל "וואלה" אילן ישועה להיפטר ממכשירי הטלפון שלו ולמחוק את כל ההודעות איתם. ישועה, העיד תלם, אמר לאלוביצים שיפעל לפי בקשתם אולם בפועל הפקיד את מכשיריו בכספת של עורך-דין ובהמשך הציג את מאות ואלפי התכתובות המפלילות לחוקרי המשטרה. "בוא נתאפק", ביקש עו"ד חן מתלם. "חמש שנים הם סובלים, אז אם אני מרים מדי פעם את הקול, תסלח לי. אתה קצין במשטרת ישראל. אני אשתדל ובכל פעם שאני חוצה את הקו תגיד לי". "הסכם גנטלמני", הסכים תנ"צ תלם. "אם לא אני לוקח את כל מה שיש לך..." התלוצץ עו"ד חן. "אני עובד ציבור עם חשבון בבנק יהב", השיב תנ"צ תלם. "אין מה לקחת". ההסכם הגנטלמני לא החזיק מעמד זמן רב. בהמשך החקירה שוב התקוטטו מילולית הסנגור והעד. אחרי שתלם נשאל על ימי החקירה הארוכים, והשיב כי הכל היה סביר ומידתי ובהתאם לצורכי החקירה, הוסיף קצין המשטרה כי לנוכח המחיר שגובה חקירה כזו מהחשודים הוא ויתר החוקרים "ברמה האנושית והמוסרית נמצאים בדילמות לא פשוטות". "אגיד לך את האמת", אמר עו"ד חן, "לא נשאר לי מקום בלב להתחיל ולרחם עליכם". "גם אנחנו בחדר חקירה וחוזרים בסוף למשפחות שלנו עם תהיות", הוסיף תלם. עו"ד חן פנה לספסלי הסנגוריה ושאל: "מה זה היה עכשיו?". "קשה להם", הסביר לו בסרקזם עו"ד בן-צור, "קשה להם בבית". במקום להשיב לתלם הציג לו עו"ד חן כי גם פקודיו דיברו באופן דומה. ביום החקירה השלישי, אחרי שאלוביץ אמרה להם כי שוב ישנה שעתיים בלילה והיא עייפה, אמרה לה החוקרת רעות ענוים "גם אנחנו" והוסיפה כי בבוקר שתתה קפה ומיד חזרה לעצמה. "אני לא שתיתי קפה", אמרה לה אלוביץ, "קמתי בחמש ישנתי בשלוש". החוקר צחי בן-ארצי ניסה לנחם את הנחקרת מכיוון אחר: "אני נתקעתי עם האוטו אתמול ואת לא". "למה צריך את זה?", תהה השופט משה בר-עם, בעוד עו"ד חן מקרין על המסכים את החלק הזה בחקירה של אלוביץ ומקריא כל שורה ושורה בו. "ככה צריך את זה", הדף עו"ד חן את תהיית בית-המשפט. "הגברת אלוביץ עברה את הגיהינום הזה, הגברת אלוביץ מחכה חמש שנים שבית המשפט יראה את הגיהינום שעברה. גם לי זה לא נעים, אבל אין מה לעשות". השופט בר-עם הסתפק בכך וגם יתר השופטים לא המשיכו לתהות מה הרלוונטיות של הצגת הדברים לחקירת העד וקידום המשפט, ולכן עו"ד חן המשיך והציג עוד ועוד מקטעים מהחקירה שהעידו על מצוקתה של מרשתו. "שיחקתם גם על העייפות, בכוונת מכוונת ככלי לחץ בחקירה", הטיח הסנגור בתלם. "אתה טועה בעיני ואתה מגחיך פה את המקטע הזה מתוך החקירה", השיב העד. "חדר החקירה הוא דבר מאוד דינמי ונוצרת דינמיקה בין חוקר לנחקר עם כל מיני טקטיקות כל עוד הן חוקיות, של התקרבנות, של אמפתיה, של הזדהות, של קצת הומור, לא כדי להשפיל. בתוך הדינמיקה הזו יש גם לפעמים בדיחוּת הדעת יש צחוקים יש לפעמים הורדת קול, הרמת קול והנה קטע אחד שמדברים על מי יותר עייף ומי פחות. אני לא חושב שהאירוע הזה מסמל ניסיון לשבור את רוחה של הגברת איריס אלוביץ". "החקירה הזו", העיד תלם, "בהחלט עמדת בסטנדרטיים המקצועיים והסבירים במשטרת ישראל". 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.95MB)

"הארץ" ו"מעריב" מדגישים את "חוק החרם" | "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדווחים עליו בדרכם | משה קצב שוב כובש את השערים | מלחמות המחירים נמשכות, יחסי הכוחות נשמרים

שני עניינים משתלטים היום על שערי העיתונים: "חוק החרם" וההתפתחות בפרשת קצב (בקרוב: ערך אנציקלופדי). "אחרי שעבר בכנסת: חוק החרם בדרך לבג"ץ", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "החוק שמאפשר להטיל קנסות ולהעמיד לדין כל אדם או ארגון הקורא לחרם על ההתנחלויות עבר אמש בכנסת ברוב של 47 תומכים מול 38 מתנגדים. בצל הביקורת הצפויה: ראש הממשלה נעדר מההצבעה". הכותרת הראשית של "הארץ" דומה: "הכנסת אישרה את חוק החרם; המאבק יגיע בקרוב לבג"ץ"; "החוק, המטיל שורה של עיצומים על מי שיקרא לחרם על ישראל, עבר בתמיכת 47 ח"כים לאחר דיון סוער במליאה", דבר כותרת המשנה. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" הדיווח תופס את הכותרת שאחרי הראשית, ומתאים לאגנדה הכללית של העיתונים. ב"ידיעות" הזווית שנבחרה היא ניגוח של נתניהו והממשלה: "הממשלה ברחה", דבר הכותרת הראשית; "בכירי השרים, ובראשם נתניהו, לא טרחו להתייצב בכנסת ולהצביע על-פי מצפונם. למרות שחלקם התנגדו, הם נאלצו להעדר, הציגו שלל תירוצים ואיפשרו לחוק השנוי במחלוקת לעבור", דבר כותרת המשנה, ואילו כותרת טור הפרשנות של סימה קדמון על השער היא "בלט בהעדרו", לצד תצלום של נתניהו. ב"ישראל היום" הכותרת בתחתית העמוד (אחת משלוש על השער והיחידה ללא תצלום) היא "מעכשיו זה חוק: מחרימי התנחלויות חשופים לתביעה". "חוק החרם אושר סופית: 47 ח"כים תמכו, 38 התנגדו. היוזם: החוק לא בא לסתום פיות, אלא להגן על האזרחים". "ישראל היום" לא מתקן את הציטוט ומסביר כי החוק בא להגן על אזרחים במחיר סתימת פיותיהם של אזרחים אחרים, אולם בעמ 11, המוקדש לסיקור, מודפסת תיבה בחתימת גדעון אלון תחת הכותרת "חוות הדעת של היועמ"ש לכנסת: על סף אי-החוקתיות ואף מעבר לכך". כותרת אחרת בעמוד היא "ריבלין: החוק ראוי, אך לא מידתי". ואף מלה על בג"ץ, או ביקורת על נתניהו ושרי הליכוד שברחו מהמליאה. בעוד ההתמקדות של "ידיעות" בהעדרם של בכירי הליכוד ("מצעד התירוצים") והעומד בראשו מתיישבת היטב עם האגנדה הכללית של העיתון, הרי שהיא מגובה בעבודה עיתונאית. לבחירה של "ישראל היום" להתעלם מהזווית הזו כמעט כליל אין שום תירוץ. משה קצב, הנשיא שהורשע באונס, זוכה ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" לכותרת הראשית. סיקור פרשת קצב הוא ודאי אי של רוגע עבור עורכים מסוימים: כבר אין לו לובי של ממש, תדמיתו מצויה בשפל המדרגה וניתן לנצל את ההזדמנות שהוא מעניק, שוב ושוב ושוב, לתקשורת לחבוט בו כהלכה, בלי לחשוש מטלפונים מלמעלה. "הולך ומסתבך" היא כותרתו הראשית, המודפסת באותיות ענק, של "ישראל היום". "אחרי שהורשע באונס – קצב חשוד בהטרדת עדים", לשון כותרת הגג. ואילו ב"ידיעות אחרונות" מספקים כותרת ראשית חדשותית: "המטרה: להוכיח רומן". "החשד", נכתב בכותרת המשנה, "אחרי שהורשע באונס של א ממשרד התיירות שלח קצב חוקרים פרטיים כדי שיקליטו אותה מודה שניהלה עימו יחסים מרצונה. אחד החוקרים הציג עצמו כבמאי שמצלם סרט על האנשים ששינו את המדינה וינסה לאסוף מידע ממכריה". הכותרת של "ידיעות" משמעותית: לכל אורך הדרך הכחיש קצב הנשוי כי היו לו מגעים מיניים עם העובדות הכפופות לו. הכחשה גורפת זו, שקל היה במיוחד לסתור אותה, תרמה במידה רבה להרשעתו – הסכימו בזמנו הפרשנים. עורכי-דינו של קצב ניסו "להשחיל" הודאה בקיום רומן בשלב מאוחר, מאוחר מדי. כעת, על-פי "ידיעות", החשד הוא כי החוקרים הפרטיים תודרכו על-ידי קצב עצמו, ותודרכו (לא ברור אם על-ידי קצב או על-ידי אחיו) למצוא ראיות לקיומו של רומן. "הארץ" ו"מעריב" מקדישים את הכותרת השנייה בגודלה לפרשת קצב, אולם את התמונה המרכזית בעמוד השער. ב"הארץ" זו תמונת ארכיון, ב"מעריב" זו תמונה של קצב "ליד ביתו בקריית-מלאכי, אתמול". "שוב הוא מסתבך" היא הכותרת של "מעריב", "קצב חשוד ששכר חוקרים פרטיים שהטרידו עדים במשפטו", זו של "הארץ". הדוגמה המקבילה לפרשה הנוכחית אינה המעקבים אחרי מתלוננות בפרשיות רמון או מרדכי, כותב ב"גלובס" יובל יועז, שכתב ספר על פרשת קצב, אלא "זו של יעקב גואטה, שהורשע בינואר 1996 באונס חיילת. לאחר הרשעתו פנתה אשתו למשרד חקירות, וביקשה לבצע מעקב אחרי המתלוננת, במטרה להביא לזיכויו בערעור בעליון. החוקר הציג עצמו כאיש עשיר, וניסה לדלות מפיה פרטים בנוגע לאונס, תוך שהדגיש כי הוא מעדיף נשים המסוגלות לשקר, במטרה להונות חברות ביטוח בתחום היהלומים. "בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של החוקר על הרשעתו בעבירות שידול וסיוע להטרדת עד, תוך שקבע כי מדובר בטוויית קורי-כחש, של מציאות וירטואלית כוזבת, תוך ניצול כל מצוקותיה הרגשיות והקיומיות של המתלוננת, והבטחת עתיד ורוד המושתת על מקסמי-שווא. תיאור מעשיהם של החוקרים הפרטיים בפניותיהם אל קרובה של א ממשרד התיירות ואל אנשים נוספים בחייה מגלה כי גם בפרשת המעקבים החדשה נטוו, לפי החשד, קורי-כחש של מציאות וירטואלית כוזבת". האם יוכל קצב להשתמש בראיות שנאספו, אם נאספו, בערעורו שיידון בבית-המשפט העליון? "כדי שההקלטות שהושגו לא יוכלו לשמש ראיה קבילה, לא די בכך שהן הושגו תוך הפרת החוק. בארה"ב שוררת דוקטרינת פרי העץ המורעל, ולפיה כל ראיה שהושגה באמצעים לא חוקיים נפסלת אוטומטית. בישראל העניקה הלכת יששכרוב שיקול דעת לבית-המשפט אם לקבל את הראיה או לפסול אותה. באשר לראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, קובע חוק הגנת הפרטיות כי ראיה כזו תיפסל, אלא אם הסכים הנפגע להגשת הראיה, או אם בית-המשפט התיר מטעמים מיוחדים את הגשתה, אם היו לפוגע הגנה או פטור. במלים אחרות – בנסיבות הפרשה הנוכחית, חקירת המשטרה תמנע ככל הנראה מקצב וסניגוריו להשתמש בהקלטות במסגרת טענות הערעור". בסיכום הטור מציע יועז פרשנות מנקודת הראות של אדם חשדן וקונספירטיבי: "אדם חשדן וקונספירטיבי היה עלול להניח שזו היתה מטרת המשטרה והפרקליטות, במסגרת החקירה הנוכחית – לוודא שהרשעתו של קצב תיוותר על כנה. אותו אדם חשדן היה אף עשוי להניח שצו איסור הפרסום החלקי, חסר ההיגיון, שבוטל היום, ביקש לנפח את ממדיה התקשורתיים של החקירה, ולהשחיר עוד יותר את דמותו של קצב בעיני שופטי העליון, שידונו בערעורו". "חשש המשקיעים נדד מיוון מערבה", נכתב בכותרת הגג של מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "מצבה הרעוע של איטליה הפיל את מניות הבנקים", נכתב בכותרת הראשית. "הבאה בתור?", שואלת הכותרת הראשית של העיתון עצמו, "איטליה מסתבכת במשבר חובות". כותרת המשנה נפתחת במלים "החוב של איטליה עוקף במהירות את גודלה של הכלכלה". "אם כולם ייכנסו ביחד לסירה, היא לא תתהפך", נכתב בציטוט בכותרת על שער "כלכליסט". "נשיא ארה"ב ברק אובמה כינס אתמול מסיבת עיתונאים דחופה שבה דיווח על ההתקדמות לקראת הגדלת תקרת החוב של המדינה. זאת, כדי למנוע שמיטת חובות ב-2 באוגוסט", נכתב בכותרת המשנה. גודל החוב – יותר מחצי מהתמ"ג האמריקאי, על-פי טבלה בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לחובות של ארה"ב ואיטליה. "אבל אין לנו תינוק", אומרת אשה לבעלה הנכנס הביתה עמוס חבילות חיתולים, בקריקטורה של עמוס בידרמן ב"הארץ". הכותרת היא "שגעון החיתולים", ואכן, העיסוק במאבק בין רשת השיווק מגה של דודי ויסמן (ריבוע-כחול, דור-אלון) ובין יצרנית החיתולים חוגלה-קימברלי שבבעלות דנקנר (המחזיק גם ברשת שופרסל) הולך ומצטמצם ככל שחולפים הימים, מטבע הדברים, אולם "דה-מרקר", ועוד יותר ממנו "כלכליסט", המובילים את הסיקור, אינם מרפים; "דה-מרקר" תחת כובע המאבק בריכוזיות, ו"כלכליסט" תחת הלוגו "החיים ביוקר". תזכורת: מגה החלה בייבוא של חיתולי האגיס מטורקיה, ומכרה אותם במחיר זול יותר מחיתולי האגיס שמייצרת חוגלה. שופרסל פירסמה מודעות שלפיהן החיתולים הטורקיים הם מאיכות נמוכה, מגה הורידה את המחיר עוד יותר. בינתיים יצא רמי לוי עם מותג חיתולים בשם פרימיום, חדש וזול. "דה-מרקר" מקדיש היום את חמשת העמודים הראשונים שלו למחירים בשוק המזון, ובתוכם מתפרסמת גם ידיעה על כך ש"ברוב סניפי מגה לא תמצאו חיתולים מוזלים", לצד התווית "בלעדי". זו ידיעה שמקעקעת את הטענה כי האיבה לדנקנר מעוורת את עיתונאי "דה-מרקר". ב"כלכליסט" החיתולים זוכים לכותרת ראשית: "גם לרשתות הגדולות אין כוח מול חוגלה", "בכירי הרשתות הקמעונאיות מציגים תמונה עגומה של שוק מוצרי התינוקות: יש שתי חברות של חיתולים ושתיים של מזון. הן מחלקות את השוק ביניהן וזה הסיפור. לא יכול להיות שיש חיתולים ב-30 שקל לצרכן שמרוויחים עליהם, ומותגים ב-60 שקל שמפסידים עליהם". את הכותרות מלווים תמונה קטנה של חבילת חיתולים וקופסת מטרנה, ותצלום גדול של נוחי דנקנר. תצלום גדול עוד יותר של דנקנר, כמעט לכל אורך העמוד, מופיע בכפולת העמודים 5-4, המוקדשת לכתבה של גיל קליאן ואורנה יפת תחת הכותרת "כך שולטת חוגלה ב-71% משוק החיתולים". פניו של דנקנר בתצלום קפואות, ידיו אחוזות זו בזו בתנוחה שיילוקית. ביום שישי הציגה כתבה במהדורת שישי של חדשות ערוץ 10, שעסקה בכניסתם של טייקונים לעיתונות המודפסת, את דנקנר כמקבילו של ליאוניד נבזלין. נבזלין, כזכור, מבוקש ברוסיה על רצח. מאלף לזכור כי עד לא מזמן היה דנקנר טפלון שקיבל טיפול עיתונאי דומה לזה של רב גדול בעיתון חרדי (לפני שלוש שנים כתבתי כאן על "אפקט דנקנר"). גם "ממון" של "ידיעות אחרונות" תורם את חלקו למאבק הצרכני: "ועכשיו: מטרנה", נכתב בכותרתו הראשית, לצד תצלום ענקי של קופסת מטרנה. "אחרי החיתולים, קרבות המחירים מגיעים למזון התינוקות: רשת ניו-פארם חותכת את מחירי חבילות החיסכון של מטרנה מ-60 ל-40 שקל" (נווית זומר). תחת הלוגו "עושקים אותנו" מתפרסמת על השער הכותרת "אם חבילת פסטה ברילה עולה בצרפת 5 שקלים, למה בישראל היא עולה כפול?" (יהודית יהב). ב"עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", שנרכש לאחרונה על-ידי דנקנר, אין זכר ל"שגעון החיתולים" ולא ל"מאבק החיתולים" (הלוגו ב"כלכליסט") ואין כותרות מהדהדות על "מלחמת המחירים". יש ידיעה במדור הרכילות על "ערב גיבוש" וחלוקת "מגיני הוקרה" שערך ריצי הנטר, מנהל שופרסל, ל-200 חקלאים. ואגב דנקנר ו"מעריב", לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי ב"מעריב" שוקלים מעבר לפורמט "ברודשיט", כלומר, עמודים רחבים וארוכים בדומה ל"הארץ" (לשם הדיוק, "הארץ", למיטב ידיעתי, שינה מעט את הפורמט לברודשיט "קצר"). אברבך קושר זאת למעבר של מדור הדעות מהמוסף לחדשות (אגב, כש"ידיעות אחרונות" החליט לפני כמה שנים להעביר את מדור הדעות מהמוסף היומי אל קונטרס החדשות, כאן ב"העין השביעית" ראינו בכך עדות דווקא להצהבה של העיתון), ולשינוי הניכר והמשמעותי בעיצוב ובהגשה – מקקפוניית צבעים סנסציונית נוסח "ידיעות" לעמוד מרווח ומאופק (שהערנו עליו כאן כמה פעמים בשבועות האחרונים). אחת הדעות הרווחות היא כי "מעריב" בשליטת דנקנר בוחר לזנוח את נוסח התחרות עם "ידיעות" שהחל תחת עופר נמרודי, שלפיו "מעריב" יילחם עם "ידיעות" בשדה הקרב שלו ויתאמץ להפוך לצהובון, ויפנה כעת דווקא למאבק מול "הארץ" על ציבור הקוראים המחפש עיתון כבד ראש המכבד את קוראיו (ואולי יש כאן נתח שוק: קוראים מהסוג הזה, שאינם מעוניינים בתעמולה פוליטית). לא בגלל סיבה עסקית (מטרותיו של דנקנר במקרה של "מעריב" אינן עסקיות, מסכימים כולם) או נוסטלגית (לפני המהפך הצהוב, "מעריב" היה עיתון ערב רציני), אלא כדי להיפרע מ"הארץ" שמוספו הכלכלי החזק נלחם בדנקנר, סמל הריכוזיות המשקית בישראל. באתר "נענע10" מגיש דוד אברהם סקירה של החזית הזו. ואגב דנקנר ופנייה לאליטות המשכילות: "אתמול (א) היתה הילולה בנתיבות, כביכול לזכר הרב שלום איפרגן המנוח. למעשה, בשביל לעשות כסף עבור בנו יעקב איפרגן, הקרוי הרנטגן", כותב מתי גולן ב"גלובס". "[...] עצב רב נגרם לי כשאני רואה במעמדים כאלה אדם כמו נוחי דנקנר, וגם שאר המנהלים ואנשי העסקים הנוהים אחריו כמו עדר. הם לא מבינים שבהסתופפותם תחת כנפי איפרגנים הם מקדמים את תהליך האיראניזציה של ישראל? הרי בנוכחותם אצל איפרגן הם למעשה אומרים: אנחנו מאמינים בכוחות על-טבעיים, אנחנו ממליצים על הרנטגן כמרפא מחלות ומגרש שדים, ובכלל כמורה דרך רוחני וגם עסקי. "דנקנר, כידוע, רכש את מעריב. נשמעו קולות ביקורת שהוא מתכוון להשתמש בעיתון לקידום עסקיו. אותי מטריד הרבה יותר שמעריב יהפוך לשופר המקדם את עסקי רופאי האליל בכלל, ואת עסקי איפרגן בפרט. עד עכשיו לא קראתי את מעריב בגלל עופר נמרודי שהורשע בפלילים. לא נראה לי שאחזור אל העיתון, הפעם בגלל דנקנר. אין לי אמון באדם הנותן חסות ומקדם את עסקיו של רופא אליל המוליך שולל אנשים מסכנים". "הלובי החקלאי מממן מסיבת פרידה לשר שמחון", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המובילה לדיווח של אילנית חיות על "ערב הוקרה" שיערכו ארגוני החקלאים לשר החקלאות לשעבר בעלות של עשרות אלפי שקלים. חיות קושרת את המחווה לניסיון להשפיע על החלטות הוועדה הממשלתית לבחינת מחירי מוצרי החלב, הבוחנת את המשולש של הרפתנים, היצרנים והרשתות. "מועצת החלב מממנת את האירוע מכספי הציבור. ביום רביעי אמורה להיות פגישה במשרד ראש הממשלה סביב ניסיון להגיע לאיזושהי פשרה בנושא הקוטג. כרגע החקלאים מסרבים להוריד את מחיר המטרה, יש איומים בבג"צים של ארגוני החקלאים ומועצת החלב. חלק מהניסיון להתחנף לשלום זה להביא אותו לכל האירועים האלה", היא מצטטת "מוזמן לאירוע". לשמחון, מוסיפה חיות, "קשר לא רק אל החוליה הראשונה בשרשרת האספקה, החקלאים, אלא גם לחוליה השנייה בשרשרת – היצרנים. אחד מאחיו משמש מנהל כוח אדם וחבר הנהלה בחברת מאמא-עוף, חברה שבבעלותה המלאה של תנובה, ואח אחר משמש חשב בחברת צאם, חברה שתנובה מחזיקה בשליש ממניותיה". אם מחר יגלה "גלובס" שאשתו של שמחון מנהלת סופר, ניגודי האינטרסים לכאורה יפקעו, שמחון יוכרז כאדם הכי בלתי תלוי במשק החלב ויתמנה לעמוד בראש הוועדה. סטלה קורין-ליבר ומשה ליכטמן דווקא מתייחסים בחומרה יתרה לערב ההוקרה. בטור ב"גלובס" הם שופכים אור על מעט מהאינטרסים והדמויות במגזר העסקנות החקלאית, ולא מסתירים את דעתם השלילית עליה. מאמר המערכת של "הארץ" מתייחס גם הוא להמלצות הממשלתיות בנוגע למחירי החלב – "החזרת הפיקוח על מחיריה של סדרת מוצרי מזון בסיסיים והוזלת המע"מ על המזון" – ומכנה אותן "מקסמי שווא". "חוסר התחרות הוא לב הבעיה בתחום המזון", קובע "הארץ", בהתאם לאגנדה של "דה-מרקר". על שער "דה-מרקר", לצד התווית "בלעדי", נכתב "יועץ שר האוצר: יצרניות החלב שודדות את הציבור". "עורך עיתון הארץ, דב אלפון, צפוי לעזוב את תפקידו בתקופה הקרובה, כך על-פי ההערכות", כותבים לי-אור אברבך ורועי ברק ב"גלובס". "לגלובס נודע כי ההערכות מדברות על מינויו של אלוף בן, עורך עמודי הדעות והפרשן המדיני של העיתון, לעורך במקומו של אלפון. זאת לאחר שבן קיבל הצעה לתפקיד דומה בעיתונו של נוחי דנקנר, מעריב. עזיבתו הצפויה של אלפון לאחר שלוש שנים בתפקיד מגיעה כשברקע נמצאת כניסתו של איל ההון ליאוניד נבזלין כבעל מניות בעיתון של משפחת שוקן. על-פי גורמים בעיתון, אלפון, כמו עיתונאים אחרים בעיתון, הביעו מורת רוחם מהשינוי בקרב בעלי המניות". יש לציין כי ה"הערכות" בדבר העזיבה רחשו עוד בטרם נודעו פרטיה של עסקת נבזלין. "לא מעט רעש מחוללת הצעדה המתוכננת של יהודים וערבים, בתמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית", כותב חיים גנז במדור הדעות של "הארץ", ומפנה לשלושה מאמרים קודמים שהתפרסמו במדור והתייחסו לצעדה. פישפשתי בזכרוני, הקלדתי בגוגל, בדקתי בעמוד הפייסבוק של המארגנים, אולם לא הצלחתי למצוא אף אזכור בודד לצעדה בכלי התקשורת (כולל "הארץ", אגב). מעתה אמור, "רעש תקשורתי": מה שצועקים החברים שלי.

הקורא הישראלי לא קיבל מן העיתונות שלו די מידע כדי שיוכל לדון בשאלה אם ישראל נוהגת נכון כשהיא סוגרת בכוח אירועי תרבות פלסטיניים המתרחשים בירושלים, או שזו טעות מדינית, הומאנית ותדמיתית גם יחד

יש פרשיות שביום רגיל היו מעוררות עניין מסוים, ויכוח בוודאי. אבל בשבוע שבו העיתונות עוסקת במעלליו של הרוצח הסדרתי שפרץ לתודעה, בשחזור הרצח של רוז פיזם, בגל השמועות שלפיהן בדרן נודע היה מעורב בתקיפת אנשי התקשורת, ברצח ובנסיון התאבדות על רקע הקיבוץ המתפרק – גם לפרשיות ראויות לתשומת לב אין כל סיכוי. זו היתה סערת פלילים שלא זכורה כמוה, שחברו בה כל מרכיבי הדרמות השונות, טענו זו את זו באנרגיות אדירות ויצרו פיצוץ אקסטטי. כמי שחווה את שבוע הריגושים העז, קרא כל מלה והעסיק את עצמו יום ולילה בלעיסת המידע ועיבודו, אין לי כל טענה על עוצמת הכיסוי של הפרשות השונות. אם אלה אינן ראויות למלוא הווליום, אז מה כן? ובכל זאת, ממרחק יום-יומיים אני תוהה, הלום ייסורי התפכחות, מה נשאר מכל זה? מן הבנאליות של מעשי הרצח חסרי הפשר, מהסקרנות הריקה, מן הזיכוך שבמציאת הפתרון לחידה הישנה – פתרון שמוכיח מי ומה, אבל לעולם לא יוכל להסביר למה. נראה שכל הריגוש הזה לא העשיר בתובנה כלשהי על עצמנו או על העולם. חוץ מהרהור קטן על הכמיהה הנוגעת ללב של הבדרן לשעבר לתשומת לב, ומהרהור חתרני מעט על הכמיהה שלנו לנורמליות: פתאום מתברר שכדי להיות עם ככל העמים, גם אנחנו זקוקים לרוצח סדרתי משלנו. ועכשיו, כשסוף-סוף נמצא מועמד, ההישג מהול באכזבה. זה הכל? ציפינו ליותר. אם לא חניבעל לקטר מן הקריות או גק המרטש ממישור החוף, שיהיה לפחות בחור מתוחכם מיישוב קהילתי מבוסס ויזכיר במשהו את הסדרתיים של פטרישיה קורנוול או הנינג מנקל. ייתכן שלא הייתי מגיע כלל לידיעה הקטנה ב"חדשות תרבות ובידור" בעמ 15 של "הארץ" מאתמול (27.5.09). אבל כיוון שככל קורא מורעב בלעתי את מונולוג ההתנערות של טופז מהנסיונות לקשור אותו לשירה מרגלית, צדה עיני את הידיעה הצמודה לזנב המונולוג המשונה של הבדרן: יוצא מונטי פייתון, מייקל פאלין, מכריז בנעילת פסטיבל הספרים הפלסטיני: "העט חזקה מן החרב". וכיוון שאני מחבב את פאלין ומוקיר את פועלו לא רק בחבורה המופלאה ההיא, אלא גם בסדרות המסע שלו, המיוחדות לא רק בסקרנות הבלתי נדלית לאורחותיו של המין האנושי, אלא גם באהבת האדם שקורנת מהן, צללתי לידיעה שבישרה על ביקורו באזורנו. מתברר כי בעיצומו של השבוע האחרון, האטומי, הקרימינלי, הפסיכופטי, הסלבריטאי, נערך בירושלים המזרחית אירוע בינלאומי צנוע, "הפסטיבל הפלסטיני השני לספרות", בחסות המועצה הבריטית ואונסק"ו, ובו התארחו סופרים מקומיים ו-17 סופרים מן העולם. אף כי זוהי ידיעה של מיה סלע, הכתבת לענייני ספרים ומו"לות, זוהי ידיעה מדינית: סיפור פיזורו של אירוע פתיחת הפסטיבל. מתברר כי הפסטיבל נועד לנדוד בין ערי הגדה השונות, כדי להקל על הציבור הפלסטיני המוגבל בתנועה להשתתף בו. אבל כבר בערב הפתיחה, שנערך ביום ראשון בתיאטרון אל-חכוואתי במזרח ירושלים, זכו משתתפיו לביקור של חיילי מג"ב חמושים, שמסרו למארגנים הודעה על סגירתו. הפסטיבל נדד אפוא לגן של מרכז התרבות הצרפתי הסמוך, והמסולקים ציידו את העיתונות (הבריטית בעיקר) בתובנות על טיבו של שלטון הכיבוש הישראלי. רפיק חוסייני, ראש לשכתו של אבו-מאזן, אמר: "זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין אף אחד שיורה, זהו רק אירוע תרבות, הישראלים יוצרים את האויב לעצמם". מייקל פאלין צוטט כאומר ל"אינדיפנדנט" הבריטי: "הצלחנו לומר את מה שרצינו לומר, וזאת ההוכחה שכוח התרבות גדול מתרבות הכוח". הידיעה אכן הופיעה ב"אינדפנדנט", בטור "פנדורה", המקבילה הבריטית ל"ציפורה", וייחסה את הדברים לפאלין, תחת הכותרת "פאלין משחיז את עטו מול הצבא הישראלי". אבל מה"גרדיאן", שגם הוא דיווח על האירוע, מתברר שדווקא הסופרת המצרייה אהדף סווייף אמרה זאת בנאומה, בצטטה את אדוארד סעיד. כיוון שבידיעה דיווח על סיומו של הפסטיבל, חיפשתי את הדיווחים על פתיחתו. דפדוף שיטתי בעיתוני השבוע העלה ממצאים אחדים בלבד. בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" כתב על כך שאנן סטריט, שלמד על סגירת הפסטיבל מיוטיוב. ב"הארץ" של יום שני, בתחתית עמ 3, הופיעה ידיעה מאת יהונתן ליס, הכתב לענייני ירושלים, שלפיה משטרת ירושלים סגרה את אירוע הפתיחה של פסטיבל הספרות הפלסטיני בתיאטרון אל-חכוואתי בצו של השר לבטחון הפנים (יצחק אהרונוביץ). על-פי ליס, הפסטיבל נערך במסגרת "אירועי הכרזתה של ירושלים כבירת התרבות הפלסטינית". ה"גרדיאן" מציין שירושלים נבחרה כ"בירת התרבות הערבית" לשנה זו על-ידי הליגה הערבית. ליס מבהיר כי על-פי הסכמי אוסלו, כל פעילות של הרשות הפלסטינית בירושלים אסורה, וכי המשטרה מקפידה למנוע אירועים דומים. כך סגרה המשטרה בעת ביקור האפיפיור מרכז תקשורת שהקימו הפלסטינים באחד מבתי-המלון בעיר. ה"גרדיאן" מדווח כי ישראל אסרה גם לקיים תהלוכת ילדים לציון ההכרזה. בכינוס דיבר גם סופר הפשע השבדי הנודע הנינג מנקל, שקרא אל מאזיניו: "אל תאבדו תקווה, מה שהופך אותנו לבני-אנוש הוא יכולתנו לקיים דיאלוג". על-פי ה"גרדיאן", מנקל השווה את הפשיטה המשטרתית על הכנס לחיים בדרום-אפריקה תחת משטר האפרטהייד. משתי הידיעות הקצרות הללו, ומן התהודה שחוללו בעיתוני בריטניה, אפשר להבין שישראל פועלת בשיטתיות ובכוח נגד כל אירוע תרבותי במזרח ירושלים המיוחס לרשות הפלסטינית. אבל הקורא הישראלי לא קיבל מן העיתונות שלו די מידע כדי שיוכל לדון בשאלה אם ישראל נוהגת נכון כשהיא מסתמכת בנוקדנות כה נוקשה על סעיף מהסכם, או שזו טעות מדינית, הומאנית ותדמיתית גם יחד. אבל עוד לפני הוויכוח כיצד לנהוג בהפרות פלסטיניות של הסכמי אוסלו כשהמדובר באירועי תרבות, נכון היה לדווח על הפסטיבל עצמו, על משתתפיו ועל המתרחש בו. למרבה הצער, מתברר כי פסטיבל תרבות פלסטיני שנפתח, במקרה, בדיוק ביום שבו נפתח פסטיבל ישראל אינו מעורר כל עניין בקרב אנשי התרבות שבינינו. אפילו "הארץ", שנוהג להתעניין בנעשה בצד הפלסטיני, נתן את שני דיווחיו בעניין כיוצא ידי חובה, ללא כל הדגש או הקשר. ייתכן שאני קשוב במיוחד לנעשה בתיאטרון אל-חכוואתי מפני בשעתו סיקרתי את אחת ממי יודע כמה סגירותיו. זה היה בימים שבהם שימשתי כתב במהדורת סוף השבוע של "חדשות", וכך נראה צו הסגירה שהעתקתי אז מטופס שהודבק אל דלת האולם: "בתוקף סמכותי על פי תקנה 129(1)(ב) לתקנות ההגנה (שעת חרום) והואיל והנני סבור כי הדבר דרוש להגנתה, לשלומה ולביטחונה של מדינת ישראל, אני מצווה בזה על כל המחזיקים באולם תיאטרון חיכוואתי בירושלים בו עומדות להתקיים אסיפות של ארגון המחבלים הקרוי החזית העממית לשחרור פלסטין, הכוללות אסיפת נשים של הארגון, ואסיפה של הארגון נגד המשא ומתן בין משלחת פלסטינית לבין משלחת ארה"ב, כי יסגרוהו על כל השערים והדלתות המובילים אליו". על הצו חתום אמנון שחק, אלוף פיקוד המרכז. התאריך: 26 ביולי 1985.

תחנת רדיו ציבורית הפועלת במסגרת קול-ישראל ומתמקדת בשידורי מוזיקה קלאסית. הוקמה ב-1983, ומ-2004 משדרת גם גאז ומוזיקת עולם. כמו כן התחנה יוזמת קונצרטים, פסטיבלים ותחרויות מוזיקליות ומשמשת אולפן הקלטות

תחנת הרדיו כל-המוזיקה הוקמה על-ידי קול-ישראל ב-1 במאי 1983 בשם קול-המוזיקה, ויועדה לשידור מוזיקה קלאסית, גאז, מוזיקת עולם ושירה במקום רשת א, ששידרה תכנים אלה עד אז. שידורי התחנה מתחילים בשש בבוקר ונמשכים עד חצות הלילה. רוב שידורי התחנה (כ-70%) מוקדשים למוזיקה מוקלטת מתקליטורים. בשאר הזמן משודרים קונצרטים והופעות בשידור חי ותוכניות מלל בנושאים מוזיקליים. בין השידורים משולבים דיווחי תנועה ומהדורות חדשות קצרות של קול-ישראל, אולם בתדירות נמוכה מזו שברשתות הציבוריות האחרות. התחנה משתפת פעולה עם איגוד השידור האירופי (E.B.U), משדרת קונצרטים הנקלטים באמצעות לוויין ומעבירה לאירופה הקלטות של קונצרטים מקומיים. ביוני 2003, בעקבות ידיעות על כוונתה של הממשלה לקצץ 220 מיליון שקל מתקציב רשות השידור בשנים 2004–2006, הודיע מנכ"ל הרשות דאז, יוסף בראל, כי בכוונתה לצמצם עלויות באמצעות איחודן של חמש תחנות רדיו ציבוריות: רשת א, כל-המוזיקה, רשת מורשת, שידורי קול-ציון-לגולה ורק"ע (רדיו-קליטת-עלייה). יותר מ-14 אלף ממאזיני כל-המוזיקה חתמו על עצומה, שהוגשה למנכ"ל בראל, בדרישה להשאיר את התחנה במתכונתה. כמו כן עלו לירושלים מוזיקאים ושדרנים כדי להשתתף בישיבה של ועדת הכלכלה של הכנסת ולנסות לבטל את רוע הגזירה. בסופו של דבר המחאה הצליחה, וכל-המוזיקה נשארה תחנה עצמאית. במאי 2004 הוחלט להרחיב את משקלם של הגאז ומוזיקת העולם בתחנה, לצמצם את מקומן של תוכניות המלל ולהחליף את שמה של התחנה מקול-המוזיקה לכל-המוזיקה. התחנה משתתפת גם בהפקת קונצרטים, בעיקר סדרת הקונצרטים הקאמריים "אתנחתא". כמו כן היא מקיימת תחרויות נגינה שונות, ביניהן תחרות כל-המוזיקה לאמן הצעיר, ושותפה בפסטיבלי מוזיקה קלאסית, ביניהם הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית ופסטיבל ימי מוזיקה בגליל העליון (שאותו גם יזמה). התחנה משמשת גם אולפן הקלטות. את שידורי כל-המוזיקה ניתן לקלוט בתדרים הבאים: הגליל העליון: 95.7FM צפת: 98.5FM חיפה: 100.2FM בית-שאן: 95.2FM ירושלים: 91.3FM תל-אביב: 94.4FM באר-שבע: 90.2FM הערבה: 92.4FM אילת: 97FM באוגוסט 2003 שידרה כל-המוזיקה את האופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת המלחין הגרמני הלאומני ריכרד ואגנר. זו לא היתה הפעם הראשונה שיצירה פרי עטו של ואגנר שודרה בתחנה, אולם לראשונה שודרה יצירה משלו במלואה. בעקבות תלונות שהופנו בעניין זה לרשות השידור הודיע אז הדובר: "אנו סבורים כי אין למנוע באופן גורף השמעת מלחין מסוים או סוג מוזיקה מסוים. כרשות שידור ממלכתית אנו מחויבים לעקרון חופש הביטוי והיצירה, החל גם על היוצא דופן, החריג, המרגיז והקשה" [לינק]. חודש לאחר מכן, לקראת השמעתן המתוכננת של יצירות אחרות של ואגנר בכל-המוזיקה, הורתה ועדת הרדיו של רשות השידור (הגוף האחראי על שידורי הרדיו הציבוריים בישראל) לעורכי התחנה לחדול מלשדר את יצירותיו של המלחין. "רקוויאם לרשת א", מאת אלי שי, גיליון מס 53 "זבש"ם", מאת כרמית גיא, גיליון מס 56 אתר כל-המוזיקה אתר קול-ישראל "קול-המוזיקה והקיצוץ", פרופ דן כספי, ynet, 15.6.03

כשעיתונאי נדרש לטפל בחדשה הנוגעת לימין הקיצוני, הוא יחייג בדרך-כלל לסלולרי של איתמר בן-גביר, ובכך - פחות או יותר - יסתיים התחקיר העיתונאי

איתמר בן-גביר הוא נציג הימין הקיצוני בזירה התקשורתית ומשמש כדוברו. הוא נתפס בקהילה העיתונאית כפרובוקטור של הימין - צעיר המסתבך מרצון בפרשיות הקשורות להסתה ופעילות של תנועת כך (שכזכור הוצאה אל מחוץ לחוק). בן-גביר אחראי להפקתן של רבות מהכתבות הנוגעות לפעילות הימין הקיצוני - למשל הצריף במאחז תפוח מערב, שהוצג כמכללה ללימודי תורת כהנא, קייטנות כך וכרוזים כדוגמת "שרון עומד לבגוד", שפורסמו על רקע כוונות לפנות את המאחז מגרון. המידע מגיע לעיתונאים באמצעות בן-גביר; לא נוח להודות, אבל רוב המידע המתפרסם על פעילות הימין הקיצוני גם מופק ומנוסח על-ידו. הוא אומר כי מעולם לא המציא אייטם עיתונאי: "יש לי כלל, אני לא משקר לעיתונאים. להגזים זה בסדר". ואם בן-גביר מגזים מעט, התקשורת כבר תלך עם זה הלאה. בערוץ 2 שודרה ב-4 בנובמבר כתבה על חגיגת בת-המצווה של יסכה, בתו של נעם פדרמן, שזכה לחופשה של כמה שעות מהמעצר והגיע לאירוע כבול באזיקים, בליווי שוטרים. "התמונות שאתם עומדים לצפות בהן קשות", הזהירה המגישה בערוץ 2. על המרקע נראו חמש בנות רוקדות ושרות, והכותרת היתה: "כך מציינים בימין הקיצוני את יום השנה לרצח ראש הממשלה". בן-גביר קיווה כי תזמון החגיגה יפנה את תשומת לבה של התקשורת גם, ואולי בעיקר, לאביה של הילדה, הנתון כבר כמה חודשים במעצר מנהלי - אך במקרה זה התאכזב. הוא מסביר כי הפקות כאלה דרושות לו כדי להעביר את המסרים של הימין הקיצוני, בגלל אופיה השמאלני לדבריו של התקשורת: "אני משתמש בקייטנות כך, בימי השנה לרצח רבין, בימי השנה לאירועי פורים במערת המכפלה (טבח גולדשטיין; ג"ק), כדי שתבואו ותראיינו אותנו. כי אם לא יהיו אירועים כאלה, קולנו לא יישמע. שלום עכשיו, בצלם ואפילו מועצת יש"ע צריכים רק לפרסם דו"ח, והם בפנים. אני, כדי לחדור לתקשורת, צריך להשתמש בכלים אחרים. אנחנו נלחמים כאן על חופש הביטוי, שהוא גם הזכות להשמיע דברים שיכולים לקומם ולהרגיז. את האידיאולוגיה נטו אתם לא מסקרים. הרי בחיים לא תראיינו אותנו בלי הקשר כזה. אם הייתם מסקרים אותנו בהגינות לא היינו נדרשים להפקות האלה". בתחילת חשוון, לקראת יום השנה לרצח רבין, מתעוררת התקשורת להתעניין בימין הקיצוני. השנה שלח ערוץ 10 צוות לביתו של שמואל בן-ישי בקריית-ארבע. הכתבה הציגה ראיון עם אדם שמתבטא, לא בפעם הראשונה, בחריפות קיצונית. די אם נציין כי לבתו העניק את השם "נקמה" ולבנו הקטן את השם "יגאל עמי" ("בלי רי"ש כי רי"ש מזכיר את רבין"). המרואיין דיבר בזכות הטבח במערת המכפלה ותקף את ראש הממשלה המנוח. הכתבת חזרה למערכת עם שלל התבטאויות, שספק אם היו משודרות בתזמון אחר. צופים רבים ודאי ישבו מול המרקע המומים, והרי בכך ההישג העיתונאי: מי היה מאמין שכך מדברים שמונה שנים אחרי הרצח. הטיעון בדבר מתן במה גם לדעות כאלה אינו פוטר את כלי התקשורת מהאחריות לפרסום דברי הסתה לגזענות ולאלימות, או דברי עידוד לטרור. במקרה זה לא מדובר אפילו בדברים קשים שנאמרו באירוע ציבורי או בהפגנה; צוות הטלוויזיה הלך לביתו של האיש להביא דברי תועבה וחזר עם הסחורה. החוק מתייחס לפרסום של דברי הסתה או המרדה, ובכך מכוון גם אל כלי התקשורת, הנושא באחריות לדברים שמודפסים ומשודרים - אך בפועל אין נוקטים צעדים נגד מי שנותן במה לדברי הסתה. הפרקליטות נוקטת מדיניות מקלה מאוד, ולנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות עומד חופש הביטוי כערך עליון. עד היום לא נרשם מקרה של העמדת כלי תקשורת לדין בגין פרסומים כאלה. במקרה של שידור טקס ההשבעה לארגון אייל בערוץ 1 היתה הפרקליטות קרובה להחליט על הגשת כתב-אישום, אך נמנעה מכך, בעיקר בגלל העדר ראיות מספיקות. בפרקליטות סבורים כי על העיתונות להפעיל שיקול דעת מקצועי, וכי הזירה שבה יש לטפל בתופעה אינה בהכרח הזירה המשפטית. מי שמבקש לסקר את הימין הקיצוני ברצינות נדרש למסלול מפרך של הכרת שטח, שאינו מגלה פתיחות כלפי התקשורת. פגישות רקע עם רבני ההתנחלויות האידיאולוגיות, חשובות ומרתקות ככל שיהיו, אינן מולידות גילויים מרעישים; כשהעיתונאי חוזר למשרדו ומעלעל בפנקסו, הוא לא מוצא שם כותרות. בימין הקיצוני שוררת עוינות כלפי התקשורת, ובעיני רבים מפעילי "נוער הגבעות" ואנשי כך כל מגע עם עיתונאי פסול, ואפילו מעורר סימני שאלה לעניין הנאמנות למטרה (זאת, בין היתר, בעקבות חשיפת סוכן השב"כ אבישי רביב, שהיו לו קשרי עבודה טובים עם עיתונאים רבים). הימין הקיצוני מעניין את העיתונאים גם ודווקא מפני החשאיות האופפת אותו. החשאיות מתבטאת לא אחת באי נכונות לשתף פעולה עם עיתונאים ובעוינות גלויה כלפיהם. סיור של עיתונאי במאחז דוגמת חוות מעון שבהר חברון עלול להיתקל בתגובה אלימה מצד יושבי המקום. באירועים של פינוי מאחזים, כפי שהיו בחוות גלעד ובמצפה יצהר שבאזור שכם, הותקפו עיתונאים, מצלמות נשברו, צמיגים של מכוניות עם אות הקלון TV נוקרו ושמשותיהן נופצו. האלימות מצד מעטים מצטרפת להתעלמות וסלידה שקטה מצד רבים, וכל אלה הופכים את סיקור הקבוצה המכונה "ימין קיצוני" לקשה במיוחד. לעומת אלה, בן-גביר הוא זמין תמיד, יש לו חושים חדים לכותרות מרעישות - והוא מספק את הסחורה. הוא גם נהנה מאמינות רבה בקרב עיתונאים (חמישה כתבים לענייני משטרה או שטחים שעמם שוחחתי קבעו: "בן-גביר אמין יותר מהדוברים במדים"). בן-גביר משחק היטב בקלפים שבידו. הצורך של התקשורת לדווח על הנעשה בימין הקיצוני, לצד הקושי להגיע אליו, משדרג את ההפקות שלו לרמה של "סיפור פותח". קחו לדוגמה את הצריף במאחז תפוח מערב: ערוץ 2 דיווח בפתח המהדורה המרכזית על מכללה עולמית ללימודי תורת כהנא הנבנית במאחז תפוח מערב שבשומרון. מרגע הישמע הכותרת פעלו כל הגורמים ביעילות, לפי הנוהל הרגיל: חברי כנסת מהשמאל הגיבו בחריפות ודרשו להרוס את המבנה; אנשי כך הבטיחו להיאבק על חופש הביטוי, והתקשורת נזעקה לטפל באייטם החם; בקול-ישראל התראיין, למחרת הפרסום בטלוויזיה, בן-גביר, שהוצג כמרצה במכללת כהנא. דבריו עוררו גל נוסף של תגובות, ביניהן של שר המשפטים יוסף לפיד, אשר דרש, בישיבת הממשלה, להרוס את המבנה שנועד למכללת כהנא. המבנה אכן נהרס, בהוראת הדרג המדיני, אחרי שעתירה של אנשי תפוח לבג"ץ נדחתה. ואולם, בדיון שהיה בבית-המשפט העליון התברר כי לא מדובר כלל במכללה, אלא בצריף שהיה אמור לשמש בית-כנסת ליושבי המאחז. סמוך לצריף שנהרס בתפוח מערב עומדים עדיין על תלם שמונה מבנים שאיש אינו מתכנן להרוס, משום שהם לא כיכבו במהדורות החדשות. בתפוח היו אף שכעסו על פעילי כך שגרמו לסערה התקשורתית אשר הובילה להריסת הצריף. אבל איתמר בן-גביר, שהפיק גם את האייטם הזה, אינו מצטער. צריף אפשר להקים מחדש. המטרה - לתפוס כותרות - הושגה. הסידור הזה מתאים גם למגיבים, שכן קולם נשמע ברמה. ואשר לעיתונאים המפרסמים - הם יצאו גדולים, ויכולים להקדים לדיווח על הריסת הצריף את הפתיח החגיגי: "בעקבות החשיפה שלנו...". כשצה"ל נערך לאפשרות של פינוי המאחז מגרון, פורסמה ב-Ynet ידיעה על כרוז המופץ בהתנחלויות, שכותרתו "שרון עומד לבגוד". כתבים שתרו אחר עקבותיו של הכרוז בשטח העלו חרס. בן-גביר אינו מכחיש שהכרוז הגיע אל העיתונאים ממנו, אבל טוען כי הוא הופץ גם בשטח, "במקומות שאתם לא מגיעים אליהם". גם הקייטנות של כך, הוא מתעקש, קיימות בשטח, ואינן המצאה תקשורתית. בן-גביר, בן 27, מעיד על עצמו כי מגיל 14 הוא עובד עם עיתונאים, ומסכם: "התקשורת לא בודקת שום דבר. בעניין שלנו זה עוד יותר מורכב, כי ברובד היותר משמעותי של הימין הקיצוני אין לכם נגישות ואתם לא יכולים לבדוק. גם את דובר צה"ל והמשטרה אתם לא בודקים, אבל אותנו אתם לא יכולים". לעתים הוא נתקל בביקורת מצד חבריו נגד יחסיו ההדוקים עם התקשורת. מי שמציל את כבודו בימין הקיצוני הם גורמי האכיפה, המנהלים נגדו מעצרים, חקירות ומשפטים (בהצלחה חלקית מאוד). העיתונות בישראל נעה בין התמסרות לחומר הזמין שמספק דוברו של הימין הקיצוני לבין נסיונות להגיע לרבדים נוספים, נסיונות שברוב המקרים מסתיימים בכישלון. בסיקור הימין הקיצוני יש נטייה לחפש את המטבע מתחת לפנס, עוד יותר מכפי שנהוג בתקשורת בכלל. קל לבקר את הכתבים ולקבוע כי אנחנו שטחיים ועצלים, אבל ראוי לזכור כי את השריון העבה שעוטה הימין הקיצוני לא רק התקשורת מתקשה לחדור. פעולות אלימות נגד פלסטינים - מפגיעה ברכוש וכריתת כרמי זיתים ועד פיגועי טרור נגד אזרחים פלסטינים - נחקרו, אך האשמים לא נתפסו. שיתוף הפעולה של אנשי הימין הקיצוני עם המשטרה בחקירת תקריות אלימות הוא אפסי. במקום שבו המודיעין של שירות הביטחון הכללי ומשטרת ישראל מתקשים לאסוף מידע קשה לצפות מהתקשורת, שנתפסת בעיני הקיצונים כעוינת כמעט כמו המשטרה, להישגים מקצועיים גדולים. גיא קוטב הוא כתב שטחים בקול-ישראל גיליון 49, מרץ 2004

ארקדי גאידמק נצלב בכל כלי התקשורת, למעט אחד | ספורט "ידיעות אחרונות" מתעניין בדקדוקי אופנה, פחות בדקדוקי לשון | לאן נעלמה הפועל רמת-גן? | ואם כבר, לאן נעלמו שחר יעקב ומאיה גלנץ, ומי שמע על הגולדן-ליג בציריך ? | והסבר מאוחר להעדרם של שידורי וידיאו אולימפיים מספורט nrg

רעידת האדמה שעברה השבוע בית"ר ירושלים – פיטורי היו"ר, הדובר, העו"ד ואשת השיווק – הוציאה משלוותם את רוב העיתונאים והפרשנים. ארקדי גאידמק ספג בעיתונות הספורט גינויים מקיר לקיר. ירדו על השליפות הניהוליות שלו, על האינטרסים הסמויים ועל כך שבית"ר ירושלים היא מקום עבודה מעורער, הנתון לגחמות הבעלים. הנה כמה דוגמאות מייצגות: "בית"ר המיתולוגית פינתה את מקומה והשתעבדה לפולחן האישיות של ארקדי. אתמול הגיע לשיאו השימוש הדוחה שלו באנשים וזריקתם כשאין לו צורך בהם. בבת אחת הוא גזר את גורלם של ארבעה, בבולמוס מטורף של חיסכון לכאורה. ממש דן חסכן" (אביעד פוהורילס, "מעריב"); "אין שום גוף שיכול לתפקד ולהצליח כשהוא נמצא כל הזמן במצב של חוסר ודאות. זו הסיבה המרכזית להידרדרות של בית"ר כרגע" (אמיר אפרת, "ידיעות אחרונות"); "ארקדי פשוט מערבב את בית"ר ומבשל אותה בארומה פוליטית ברורה. הוא שולף בכל יום ספקולציות למינוי ניהולי חדש, מוזג לפי האינטרס ומבהיר שהקבוצה תהפוך לסקנד-בסט: קודם כל ראשות העיר שלי, ואחר-כך האליפות השטותית שלכם" (אלעד ליפשיץ, "הארץ"). כולם רגזו וצלבו, חוץ מכלי תקשורת אחד, היחיד שפורש שטיח אדום לכל מהלך של גאידמק: אתר ONE. כבר בימים שלפני הזעזוע הניהולי צצו ב-ONE חלקיקי רמזים שבישרו על ההפיכה הקרבה. אופירה אסייג, מנהלת התוכן של האתר, מתהדרת בכל הזדמנות ביחסיה הקרובים עם יוסי מילשטיין, זה שלוחש על אוזנו של גאידמק, וכמובן עם הגביר עצמו. השניים היו מקומץ המוזמנים שהגיעו לחתונתה הסודית, לפני כחודש, ברבנות בדימונה. גאידמק ואנשיו מקבלים ב-ONE יחס של הרבה יותר מסתם VIP. מילשטיין מככב בקביעות במדור הרכילות "גליצים", שם הוא זוכה לחשיפות ביזאריות בסגנון "יוסי מילשטיין עשה שופינג בכיכר המדינה עם ערימת שטרות ירוקים". על כל מהלך משמעותי של גאידמק, צץ תוך דקות ב-ONE טור של פרשן תורן (לרוב אחד מנערי האתר), שמהלל ומשבח. שלומי ברזל, סגן עורך ספורט "הארץ", תקף השבוע את מילשטיין, ולא שכח להזכיר את האתר ואת אסייג, המעניקים לו גב ללא סייג. היחסים בין ONE לבעלים של בית"ר ירושלים הם מהחוליים החמורים ביותר בעיתונות הספורט הישראלית היום. ONE מסקר ללא בושה קבוצת כדורגל שבעליה משלם לאסייג משכורת (כמגישת תוכנית ספורט ברדיו 99), וגם מקורב אליה ביותר. אם בית-הדין לאתיקה היה מטפל במקרה הזה, קרוב לוודאי שהיה מורה על מינוי ועדה קרואה לאתר. ליד אופירה אסייג, יתר כתבי החצר במדורי הספורט נראים כמו שילוב של מוטי גילת ויואב יצחק. עונת הכדורגל יצאה לדרך, ואת החגיגות בארץ אפשר היה לשמוע עד בייגינג. מדורי הספורט מיישרים קו עם הרייטינג ומתמסרים לציפיותיהם של אוהדי הקבוצות. אף שמחזור הפתיחה בליגת-העל החל בשבת עם שני משחקים בלבד, עיתוני יום ראשון נראו כאילו הם מסקרים מחזור שלם. ממש עולם ומלואו. מעניין במיוחד לבחון את סיקור המשחקים בעיתונים: מאז החל עידן שידורי המשחקים בטלוויזיה, הוצא מהסיקור בעיתונים תיאור המהלכים העיקריים, שהועברו למסגרת נפרדת. הכתב מתרכז בסיכום כללי של המשחק, ובכך שודרג, בעצם, מעמדו מכתב מדווח לכתב פרשן. הבעיה היא שרוב סיקורי המשחקים בעיתונים (וגם באתרים) עילגים, וחמור מכך, מפגינים רמת הבנה של אוהד ממוצע. אין בהם הארות מיוחדות או ערך מוסף. זאת אולי הסיבה לכך שכתבים מסוימים בוחרים להוביל את הסיקור למחוזות אחרים. דוגמה לכך היא סיקור המשחק בין מכבי תל-אביב לבני-יהודה ב"ידיעות אחרונות" מיום ראשון. לאורך כ-250 מלה מתרכז הכתב גידי ליפקין בפיסות רכילות – מדוע המאמן העדיף ללבוש חולצה צהובה, איזה אח"מ נראה ביציע הכבוד עם אמא שלו, איזה יו"ר קיללו האוהדים, איזה יו"ר נעלם במחצית השנייה ואילו שחקנים לא לחצו ידיים. קורא "ידיעות אחרונות" שלא ראה את המשחק וביקש להבין מה קרה בו נאלץ לחפש גיליון של "הארץ" או "מעריב". אגב, גידי ליפקין ירד בשבוע שעבר על שגיאה בעברית של מאמן כדורגל במכבי תל-אביב, כנראה על סמך ההנחה שהוא עצמו מפליא להתנסח בשפת הקודש, כמו למשל במשפט שהופיע בכתבה שלו ביום ראשון: "במכבי מצפים ליותר מגיזרמו ישראלביץ, שרץ אמנם הרבה על המגרש, אך מצפים ממנו ליותר". 1. בעוונותי, אני אוהד הפועל רמת-גן בכדורגל, וככזה צפיתי בנצחונה על הפועל ירושלים השבוע, 2:3, לאחר מהפך מדהים במשחק מאוד מעניין. אבל גם כשיש משחק כדורגל, כלומר אירוע ספורט נטו, נראה שביומוני הכדורגל עושים הכל כדי להעלים אותו. סיקור המשחק למחרת ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" היה דל ודחוק והופיע בשוליים, עמוק מאחורי כל סיפורי התככים והמזימות של הקבוצות. ב"הארץ" טרחו להקדיש למשחק שלוש שורות בלבד, ובעיתון הבית של הפרשן והאוהד רון קופמן אפילו לא ידעו שמתקיים משחק כזה. 2. השבוע הוכתר שחר יעקב לאלוף העולם לנוער בגלשן לייזר. באף אתר ישראלי לא ניתן היה למצוא דיווח עצמאי על ההישג. אולי כי כולם עדיין עסוקים במרדף אחרי חגיגות המדליה של שחר צוברי. האתרים שסיקרו את ההישג השתמשו בחומר שנלקח מהאתר של אגודת שדות-ים, שאליה משתייך הגולש. בעצם, היה אתר צדיק אחד שסיקר את ההישג – האתר של גן-השומרון, יישוב קטן בין חדרה לבאקה אל-גרביה. מתברר ששחר יעקב מתגורר ביישוב, ומי שהעלה את הכתבה עליו היה עו"ד שמעון מורמי (גילוי נאות: מורמי מייצג אותי בתביעה נגד אתר ONE), מהקוראים והמגיבים הקבועים לבלוג "עומדים בשער" בגרסת קולו, שגם כתב בו למחרת, בין היתר, את הדברים הבאים: "א-פרופו שחר יעקב, מישהו קרא איפשהו שבחורה בת פחות מ-15 בשם מאיה גלנץ זכתה באליפות העולם/אירופה בשיט מתחת לגיל 15? זה קרה באותה אליפות, באותו מקום, באותו זמן. אז למה עליה אף אחד לא שמע? כי המועדון שלה, בחיפה, לא שלח הודעות לעיתונות, אז האתרים העלובים האלה לא כתבו עליה. לשחר יעקב יש מזל שיש לו מועדון שיודע מה המגבלות של אתרי הספורט (כלומר, כדורגל וכדורסל), ולעס עבורם את הכתבות, כולל תגובות של מועדון שדות-ים". 3. פחות משבוע מאז סיום האולימפיאדה, וכבר נרשמה ביום שישי תחרות אתלטיקה יוקרתית – הגולדן-ליג בציריך. היו שם, בין היתר, כוכבי בייגינג בולט, דיקס, וורינר, איסינבייבה, הארפר וגלימו. ערוץ הספורט העביר את החגיגה בשידור ישיר, אבל דווקא ב"מעריב", שבדרך כלל מכבד אתלטיקה וענפים אחרים, לא מצאתי על כך ביום ראשון ולו שורה מסכנה אחת. חוב קטן מהטור הקודם – מבט על עוד שני מוספי פתיחת עונת הכדורגל. ספורט "הארץ", כמיטב המסורת, ניסה לצאת שונה והפיק גיליון סאטירי. אפילו מעל לוח המשחקים (האמיתי!) כתבו "גזור או זרוק". כל קבוצה קיבלה עמוד או שניים, עם פירוט עלילותיה ההזויות חודש אחרי חודש. אסף גפן כתב, עמוס בידרמן אייר. היו שם כמה הברקות, ביניהן כאלה שלעגו לפופוליסטיות המתלהמת של שערי הספורט בעיתונים המתחרים, אבל דודו גבע היה פה רק אחד: קשה לקלוע ולהצחיק ברוב 120 אייטמונים, מה שיצר אצלי תחושה כללית של החמצה. גם "גלובס" הוציא מוסף פתיחה (לא רע בכלל), עם כתבות נחמדות, חלקן צפויות, לא כולן כלכליות. אחת מהן סיקרה את עניין זכויות השידור וקבעה כי הרייטינג של משחקי הכדורגל בארץ הולך ומידרדר. כתוצאה מכך, רכישת שידורים של משחקי כדורגל על-ידי ערוצים מסחריים כבר אינה משתלמת. בסיכום על האופן שבו סיקרה התקשורת את אולימפיאדת בייגינג כתבתי, בין היתר, על סוגיית חומרי הווידיאו. nrg היה האתר היחיד שלא העלה תקצירים מצולמים, וגם לא תוכני וידיאו מקוריים של שליחיו (רק מי שרכש זכויות צילום הורשה לראיין ספורטאים במרכז התקשורת או מאתרי התחרויות). ציינתי כי שליח וואלה, דני בורשבסקי, הצליח לעקוף את האיסור ולהביא כמה ראיונות וידיאו עם שייטים ישראלים מאתר התחרויות. הדבר הרגיז את אחד העיתונאים ("שמו שמור במערכת"), שכתב לי במייל תגובה קצת נזעמת: "ראוי להתייחס לעובדה שגופים ישראליים הפרו את זכויות היוצרים וכן צילמו חומרי וידיאו בשטח האולימפיאדה. מאדם אחד שמעתי שערוץ הספורט כמעט איבד את האקרדיטציות שלו ביום האחרון, כשצילם בתוך איצטדיון האתלטיקה את היילה סטאין. במקרה אחר, מתנדב סיני החרים לדני בורשבסקי מוואלה את המצלמה למספר שעות אחרי שריאיין את קולגנוב באתר הקיאקים. ממה ששמעתי, גם ערוץ 10 עיגל פינות. השיטה, בעיקרון, היתה לחפש מקום נסתר יחסית באתר המשחקים, לוודא שאין משגיחים בסביבה ואז לצלם. אם המקרים של בורשבסקי וערוץ הספורט היו מתרחשים שבוע קודם, ייתכן שהיו נותרים ללא אקרדיטציה לאורך שאר האולימפיאדה, או צריכים להתחנן על נפשם לאלכס גלעדי. יצוין כי ב-nrg לא עשו שום וידיאו, מלבד פתיח של שלושת השליחים ביום פתיחת האולימפיאדה, וגם הוא הוקלט בחוץ בשטח ציבורי, שלא היתה בו הגבלה על צילומים. אנשי nrg הקפידו בנושא הזה, כמו גם ציון נאנוס מערוץ 2, למרות שהאחרים זילזלו וצילמו חומרים בצורה לא חוקית. צורם ומרגיז שאחרים השיגו יתרון בצורה כזו". לתגובות והערות – [email protected]

הרעל פיעפע כבר מזמן מקומץ אוהדים והתפשט בגוף הקבוצה וביציעיה. אין מנוס מצעד דרסטי. בואו נראה את התקשורת מוותרת על הרייטינג הגדול שמספקים אוהדי בית"ר ירושלים, ומפסיקה לדווח על הנעשה בקבוצה

הפרומו של ערוץ 1 לקראת המשחק המרכזי בין בני-סכנין לבית"ר ירושלים, ששודר במוצאי שמחת תורה, הבטיח "חגיגה של כדורגל". אלא שהבחירה במשחק הזה כמרכזי לא היתה בגלל דברים שקשורים לכדורגל, אלא בזכות חגיגה צפויה של יצרים, שנאה והתלהמות. הפעם נוספו לרקע הקבוע גם רוחות אינתיפאדה בירושלים והפגנות של ערבים בצפון. אבל לא רק: פציעתו הקשה של אוהד הפועל תל-אביב יומיים קודם, לאחר שגרזן ננעץ בראשו, מיקדה את תשומת הלב בלה-פמיליה, הארגון הקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים, שחבריו הם החשודים בתקיפה לאחר מארב מתוכנן. כבר אי-אפשר לספור את הפעמים שבהן המשטרה, ההתאחדות, הרשויות, פוליטיקאים וכל מיני קופצים מקצועיים על עגלת הפופוליזם הבטיחו לבער את האלימות בכדורגל, להעיף גזענים ומסיתים, לחסל את לה-פמיליה ולהפוך את הכדורגל לשבתרבות. אצטדיונים חדשים שנבנו שיפרו את חוויית הצפייה, אבל ההתלהמות והאלימות לא הורידו ראש. מכל ארגוני האולטראס של אוהדי הקבוצות הגדולות, בולט כזרקור הארגון המתועב בצהוב-שחור, שאוהדיו-בריוניו צמחו פרא ביציע המזרחי בטדי. במקום להילחם בהם עוד כשהיו קטנים, נתנו להם לגיטימציה. שרת הספורט מירי רגב חיבקה אותם. הבעלים אלי טביב התרפס בפניהם בתחילה, ושינה את טעמו רק לאחר שגרמו לו נזק כספי כבד כשהשליכו רימוני עשן במשחק בליגה האירופית. הטיפול החלוש באלימות המילולית ביציעים, הטלת "אחריות שילוחית" על הקבוצות בבית-הדין המגוחך של ההתאחדות לכדורגל, הבטחות המשטרה לטפל באלימות שאינן נפרעות ועונשים קלים על מתפרעים בבתי-המשפט הפכו את החיים ביציעי הכדורגל, בסמטאות הסמוכות וליד מחסן אביזרי עידוד – להפקר. המחדל תקף גם בתקשורת. ספורט "הארץ" עם "עד שישחק ערבי בבית"ר" עשו ניסיון מעניין וחשוב, אם כי רפה, להגיד "עד כאן". היוזמה שלהם נותרה בגבולות שכנוע המשוכנעים. בינתיים הפרויקט יצא להפסקה, ואולי מלכתחילה לא נשען על תוכנית ארוכת טווח. בכל מקרה, ממתי לאוהדי בית"ר ולה-פמיליה אכפת מה כותבים ב"הארץ"? מי שהיה צריך לעשות פרויקט כזה הוא "ידיעות אחרונות", בעל מדור הספורט המשפיע ביותר בעיתונות המודפסת. ב"ידיעות" פירסמו בשנים האחרונות לפחות פעמיים "הצצה מבפנים" אל עולמו של לה-פמיליה. הצגתו כארגון חשאי עם היררכיה וסדר הוסיפה לו נפח, ובעיקר העניקה לגיטימציה ורוח גבית להמשך התנהלותו. בכל פעם שמתרחשת תקרית אלימה, לא חסרים מיזמים בתקשורת שמוקדשים לגינויים וחרפות, שערים צעקניים שמזהירים שזה עוד יסתיים ברצח וש"הכתובת על הקיר", אבל בימי שגרה תקשורת הספורט בכללותה דווקא נותנת במה לחוליגניזם על תופעותיו, תחת הכותרת מבטיחת הרייטינג "הצצה נדירה". במשך יומיים ציפו אוהדים רבים לגינוי של השרה מירי רגב. ב-ynet אף עמדו ומדדו עם סטופר ("36 שעות חלפו מאז האירוע החמור"...), כאילו מה שחשוב באמת זה אם הגינוי בא אחרי שעה או אחרי יומיים. זאת, במקום להדגיש שהעיקר כאן הוא שרגב תפעיל את מערכת האכיפה והמשפט כדי לפרק את הארגון שעם חבריו-בוחריה התחבקה והגנה עליהם בוועדת הכנסת, בטענה שהם אינם מזיקים. זה המבחן הגדול שלה, לא המהירות שבה הדובר שלה הוציא הודעה. השאלה היסודית באשר לחלקה של התקשורת נוגעת להגדרת תפקידה: האם רק לשלהב יצרים בכל פעם שבית"ר ירושלים פוגשת את בני-סכנין, או כשאוהדים צועקים "מוות לערבים", או סתם כשאיזה מאמן מפסיד משחק? ואולי הגיע הזמן לנצל את כוח השלהוב שלה כדי לייצר, בעוצמה ובהתלהבות, סדר יום חדש, ברור, שמצהיר בלי למצמץ איפה עובר הגבול בין ספורט לרצחנות? אחד המאפיינים של תקשורת הספורט הוא האובדן הגמור של הגבול בין דעה לידיעה. אז בבקשה: זה הרגע הנכון להפוך דעה לידיעה, ובגדול, ועד הסוף: במקום להטיף לכל הרשויות מה לעשות ולהשתמש בקלישאות "הכתובת היתה על הקיר" – לקום ולעשות מעשה. עיתונים ואתרים צריכים לפעול במשותף להפסקת הסיקור של בית"ר ירושלים, עד שלה-פמיליה יפורק, יתאדה ויחלוף מן העולם. הרעל פיעפע מזמן מקומץ אוהדים והתפשט בגוף הקבוצה וביציעיה. אין מנוס מצעד דרסטי. בואו נראה את התקשורת מוותרת על הרייטינג הגדול שמספקים אוהדי בית"ר, ולא מדווחת יותר על הנעשה בקבוצה. כך אפשר יהיה ליצור תנופה שתסחוף את המחוקקים, את מערכת המשפט, את המשטרה ואת כל מי שיכול להדביר ארגון אוהדים אלים שמבצע חיסול ממוקד באוהד יריב והופך את הכדורגל במדינה לאזור אסון. איך מצפרים מקור באתר אחד, ואיך שולחים לו מסר מאיים באתר המתחרה? בידיעות של מוטי פשכצקי על בית"ר ירושלים באתר ערוץ הספורט הוא מזכיר מפעם לפעם את עוזר המאמן בזו הלשון: "הקבוצה של סלובודן דראפיץ (המאמן) ושי ברדה תחזור להתאמן היום", או "מבחינה מקצועית, דראפיץ ועוזרו שי ברדה הדגישו בפני השחקנים", וכו. עוזר מאמן נותר בדרך כלל בצל. לא נהוג להעניק לו קרדיט מהסוג הזה. מי שיחפש, למשל, את שם עוזר המאמן של מכבי נתניה, קבוצה אחרת שפשכצקי מסקר, לא כל-כך ימצא. הקרדיט שברדה זוכה לו לא נעלם מעיניהם של אנשי האתר המתחרה. בידיעה מאת גיא בן-זיו, שפורסמה לפני כחודשיים ב-one, היה אפשר למצוא את הדברים הבאים: "בבית"ר ירושלים קיימת ביקורת נוקבת על התנהלותו של עוזר המאמן של סלובודן דראפיץ, שי ברדה. במועדון לא אוהבים את התנהלותו של עוזר המאמן, שמרבה לדבר על דברים שקורים בקבוצה עם מאמנים אחרים בליגת-העל, עם גורמים בכדורגל ועם כל מי שרק מתעניין בקבוצה אליה הצטרף לפני פחות מחודשיים". לידיעה נלוותה נימת איום שיוחסה לגורם בקבוצה, אבל היא משקפת בהחלט גם את הצד של one ביחס למי שמעדיף את המתחרים: "ברדה משחק באש, הוא לא מבין כנראה איפה הוא נמצא. בית"ר ירושלים זה לא בית"ר תל-אביב. כדאי שדראפיץ יעשה לזה סוף וכמה שיותר מהר, ברדה אוהב לדבר וזה פוגע בנו. הבעלים אלי טביב מודע לבעיה ועשוי לטפל בנושא באופן אישי". לא ידוע מיהו הגורם שגרם לטביב להיות מודע ל"בעיה", אבל שי ברדה ממשיך לככב באתר ערוץ הספורט.

תני גולדשטיין היה הכתב הכלכלי של ynet, המשנה לעורך ערן טיפנברון הורה לו לפרסם דיווח שקרי • שוברים שתיקה – עדויות על שיטת "ידיעות אחרונות" • פרויקט מתגלגל

אחד הכוחות המרכזיים של כלי תקשורת רבי-תפוצה כמו "ידיעות אחרונות", או כמו אתר החדשות ynet, הוא היכולת ליצור סדר יום. עם עוצמה גדולה מגיעה אחריות גדולה, אך כך גם הפיתוי למעול באותה אחריות ולהשתמש בעוצמה הזאת כדי לקדם אינטרסים חיצוניים. הפיתוי הזה קורץ במיוחד בתקופות של שינויים חברתיים או פוליטיים – כמו מחאת יוקר המחיה של קיץ 2011. בחודש אוגוסט באותה שנה, מעט יותר משבועיים לאחר פרוץ המחאה החברתית, הגיע לידי האתר מבית "ידיעות אחרונות" סקופ: רשימת הדרישות של מובילי תנועת המחאה. באותם ימים ynet סיקר בהבלטה ובחיוב את הקמפיין להורדת יוקר המחיה – תמיכה שתיפסק כעבור זמן מה, משתתברר הפגיעה שגרמה המחאה למגזר העסקי, שעליו נסמכת קבוצת "ידיעות אחרונות" לקיומה. סדרה של החלטות עריכתיות שהתקבלו ב-2 באוגוסט הולידו תוצאה מעוררת עניין: הסקופ על דרישות המוחים לא התפרסם פעם אחת, אלא פעמיים. פעם אחת בשעות הבוקר, בכתבה מאת הכתב הכלכלי דאז תני גולדשטיין, ופעם נוספת בשעות הערב – בכתבה שנשאה את חתימתם של שלושה כתבי חדשות. מי שישווה בין שתי הכתבות יבחין בהבדל בולט: בפרסום הראשון נמסר לקוראים שפעילי המחאה דנים באפשרות שידרשו את הורדת המע"מ, אם כי ייתכן גם שהדרישה הזאת תוסר מעל סדר היום; שאר הדרישות הוצגו כמידע שאין עליו עוררין. בפרסום השני, לעומת זאת, הורדת המע"מ תוארה כאחת הדרישות הראשיות של המוחים; זאת ועוד, יד של עורך דאגה להתערב גם בפרסום הראשון – זה עם הקביעה הספקנית לגבי סוגיית המע"מ – ונתנה לו כותרת חד-משמעית ומטעה: "הדרישות: הוזלת מע"מ, חינוך חינם לגיל הרך". ynet אמנם לא היה כלי התקשורת היחיד שדיווח באותם ימים על כך שהמוחים דורשים להוזיל את המע"מ, ותנועת המחאה עצמה לא תמיד פעלה כמקשה אחת, ובכל זאת – הפער בין הפרסום הראשון מהבוקר והפרסום הנוסף מהערב מעורר תהיות. מאיפה נולד הפער הזה? "עניין המע"מ הוא שקר שערן טיפנברון דרש להכניס לכתבה", אומר תני גולדשטיין על המשנה לעורך האתר, שלאחר מכן מונה לעורך הראשי. "ערן דרש ממני להוסיף את התוספת הזאת למרות שהיא לא באה מהאנשים שמהם קיבלתי את רשימת הדרישות", הוא מוסיף. איזה אינטרס יכול לעמוד מאחורי דרישה כזאת? "הורדת המע"מ זה ה-דבר בשביל המגזר העסקי. כשהממשלה מעלה את המע"מ המחירים עולים, אבל כשהממשלה מורידה אותו, לעתים קרובות המחירים לא יורדים – כי בעלי העסקים והחברות מרוויחים את ההפרש". לדברי גולדשטיין, כיום שותף במשרד יחסי-הציבור וגנר-את-גולדשטיין, בעקבות הבקשה של טיפנברון פנה שוב לפעילה שאיתה עמד בקשר לגבי רשימת הדרישות ושאל אותה אם יכול להיות שהדרישה להוזלת המע"מ בכל זאת כלולה בה. הדוברת, הוא אומר, השיבה בשלילה; לדבריה, אף שהיו כמה פעילים בירושלים שהעלו את האפשרות – היא אינה כלולה ברשימת הדרישות המוסכמות שגיבשו מובילי המחאה. כיצד מיישבים בין הדרישה של המשנה לעורך למציאות בשטח? לדברי גולדשטיין, הפתרון שמצאו לכך ב-ynet היה דיווח כפול: פרסום חוזר של רשימת הדרישות – זה שעליו הוחתמו כתבי החדשות – עם התוספת שלפיה באוהלים דורשים להוזיל את המע"מ. "ערן טיפנברון דאג שיעלו בהומפייג את הגרסה שהוא רצה, עם הכותרת שהוא רצה", אומר הכתב לשעבר, "דברים כאלה קרו ב-ynet באופן יומיומי". ערן טיפנברון בחר שלא להתייחס לפרטים, ומסר בתגובה כי המקרה "לא היה ולא נברא, הדברים האלה יותר גרועים משטויות. מי שאומר דבר כזה הוא שקרן". הקלטות המשא-ומתן המושחת בין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס חשפו לעין הציבורית את "שיטת ידיעות אחרונות" – השימוש בכלי התקשורת של הקבוצה לשם קידום האינטרסים העסקיים של מוזס, בעל השליטה. במדור זה נביא עדויות חדשות וישנות מתוך המערכות השונות של כלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", על האופן שבו יושמה השיטה. עובדים ועובדים לשעבר המעוניינים לחלוק את סיפוריהם מוזמנים לפנות אלינו באימייל [email protected]

"מעריב" מגונן על העשירים והמקושרים | "הארץ" מגונן על הלא נחמדים | "גלובס" תוקף אקזיט

טענה ריאקציונרית רווחת לנוכח שינויים תקשורתיים וציבוריים עכשוויים קובלת על לינצים ציבוריים, טהרנות והפחדה של אנשים טובים מלקבל על עצמם משרות רמות בשירות הציבורי. הוכחה לשיטתם מצאו לאחרונה הקובלים בהחלטתם של יעקב פרנקל וליאו ליידרמן לוותר על משרת נגיד בנק ישראל, וזאת בשל רצונם שהרשויות והציבור לא יעמיקו חקר בפרשות מביכות שנקשרו בשמם. הנה, אמרו חסידי הריאקציה, בגלל עניינים של מה בכך (חשד בגניבה, ספק חשד בתלונה על הטרדה מינית) נמנע מהציבור שירותם של אנשים ראויים. אלא שלמורת רוחו של פרנקל (בינתיים מדובר רק בו), הנסיגה מהמועמדות לא הפסיקה את החפירה העיתונאית בעברו. לפני שניגשים לדון בעובדות שנמצאו, יש לשית לב לכך שיש כאן סתירה לטענה האנטי-טהרנית ובוודאי לתיאוריות קונספירציה מצד ימין. הנה, המכונה ממשיכה לעבוד ללא קשר למינוי. כל העיתונים נותנים ביטוי משמעותי להתפתחות החדשה: מסמך ששלחו הרשויות בהונג-קונג ובו הם סותרים את גרסתו של פרנקל כאילו מדובר היה בעניין של מה בכך, שבעקבותיו אף זכה להתנצלות מהרשויות בהונג-קונג, שגם כתבו לו כי הם מודים לו על שלא יגיש נגדם תביעה. כך ב"הארץ", שכתבו אמיר אורן הוביל את הטיפול בסיפור: "הונג-קונג שוללת את גרסת פרנקל: הוא נעצר והואשם", וכך ב"ידיעות אחרונות" (שעלה על הסיפור בזמן אמת והחמיץ אותו לגמרי): "כל האמת", נכתב בכותרת הראשית, ומתחתיה פירוט הסתירות בין גרסתו של פרנקל לבין המכתב הרשמי מהונג-קונג. גם ב"ישראל היום" מתפרסמת כותרת ברוח דומה, גם אם בולטת ומרשיעה פחות. "רק לעתים נדירות הורס לעצמו איש ציבור את מעמדו במו ידיו כפי שעשה פרופ פרנקל", כותב סבר פלוצקר, והדברים מובאים על שער העיתון שהיה הנפוץ במדינה. פרנקל, מצדו, מוכיח שההתנהלות התקשורתית שלו אכן שלומיאלית. את גרסתו הוא מצליח למסור היום באמצעות "מעריב" דל הקוראים והתפוצה, ולא באמצעות כתב כלכלי או כללי בעל מוניטין, אלא באמצעות בעלי טור המתמחים (אם בכלל) בכתיבה פובליציסטית בנושאים שאין להם דווקא קשר לפרשה. "התביעה בהונג-קונג לפרנקל: אל תתבע", נכתב בכותרת על שער העיתון, המצטטת את גרסתו של פרנקל. "מכתב שנשלח לסין כחודש לאחר האירוע בחנות הדיוטי-פרי מחזק את גרסתו של הנגיד לשעבר. מכתב אחר שנשלח השבוע טוען: לא התנצלנו בפניו, הוא הובא בפני שופט". הכפולה הפותחת מוקדשת לאייטם של בן-דרור ימיני, המציג את המכתב שהגיש פרנקל לוועדת טירקל, ובו אישוש לטענתו בדבר תגובת הרשויות בהונג-קונג, וכותב על "אובססיית הרדיפה" של עיתונאים, ולטור של אמנון לורד, הכותב על "הטלת טרור על חברה דמוקרטית" בידיהם של עיתונאים המבצעים עבודה עיתונאית. בעוד שהסגנון הסהרורי של לורד מקשה כתמיד להתייחס אליו ברצינות, הרי שימיני כותב מתון מעט יותר ומעלה טענה נכוחה: לפי שתי הגרסאות, פרנקל לא הואשם ולא הורשע, וסביר כי יסוד התקרית אכן בטעות אנוש שלו עצמו ולא בכוונה לבצע עבירה. אלא שמה שימיני מסתיר כשהוא ממשיך את הטיעון לכיוון הכפשתם של הקולגות שלו הוא שהסערה הציבורית שאירעה והכריעה את נפשו העדינה של פרנקל לא היתה מתעוררת אם הנגיד לשעבר-לשעתיד היה חולק מלכתחילה עם הציבור, או למצער עם ועדת טירקל, את הפרטים המלאים על מה שהתרחש אז בשדה התעופה. מי שניסה לטייח ולהסתיר הוא זה שאחראי לניפוח. קסם הפיכתו של הזבוב לפיל, כמאמר הקלישאה שמצטט ימיני, אירע לא בשל האובססיה של עיתונאים, אלא בגלל ההיבריס של בעלי שררה וממון. "זה רציני? לוקחים יומנים של בחור ובודקים אותם בצורה כזאת? זה ההבדל בין פורום תקנה לבין בית-המשפט", ציטטו אתמול ב"מעריב" (צביקה קליין ויוחאי עופר) את "מקורביו של הרב מוטי אלון" בתגובה לדברים שנחשף שאמר הרב יעקב אריאל, ראש פורום תקנה, ובהם האשים את אלון בקיום יחסים מיניים עם נערים. אתמול הרשיע בית-המשפט את הרב. חסידיו, והוא עצמו, אינם מקבלים את הכרעת הדין. "בתשובה של הרב אלון לצעיר שקם אמש באומץ וביקש ממנו להודות כי חטא, שב ונזכר הרב כי אנו בחודש אלול ואמר: אנו בחודש הסליחות, ואני שוכח וסולח לו. כבוד הרב אלון, קצת התבלבלת. מי שצריך לבקש היום סליחה זה אתה, לא אף אחד אחר", כותב יובל גורן, והדברים מובאים על שער "מעריב" לצד תמונתו של אלון באותו מעמד, בקרב תלמידיו: "הרב אלון על הרשעתו: מצווה להשיב מלחמה", נכתב בכותרת (אגב, אותו "צעיר", שתמונתו כשהוא נדחף החוצה מן החדר מככבת גם על שער "ידיעות אחרונות", הוא נחום פצניק, יליד 1973, משורר ופעיל שלום, חובש כיפה שהותקף בצעירותו על-ידי רב. העיתונאים המתייחסים לתקרית אתמול מחמיצים את מלוא התמונה כשהם אינם מציינים פרטים אלו, הזמינים בחיפוש פשוט בגוגל, ומסגירים ניתוק מהמגזר שעליו הם מביעים את דעתם). הכרעת הדין היא "צלצול הפעמון המבשר על ההקפה האחרונה", כתב אתמול קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "בכל מה שקשור לפרשת הרב מוטי אלון, הכרזת בית-המשפט הבוקר, תהא אשר תהא, תיתן את האות ככל הנראה רק לתחילתו של טיפול פנימי, עמוק וכואב של הציונות הדתית בעניין". ליבסקינד קרא לאנשי פורום תקנה לחשוף את התלונות שהגיעו לידיהם בעניינו של אלון. התיקון כבר התחיל, כותב מתי גולן ב"גלובס", בעצם הקמתו של פורום תקנה. הכותרת הראשית ב"דה-מרקר" עוסקת גם היום בנעשה בעולם ההייטק הישראלי, הפעם מהזווית הצרה של עולם ה"אקזיטים": "AOL רוכשת חברת פרסום וידיאו ישראלית ב-405 מיליון דולר". אותו אירוע מסוקר בשער "גלובס" בכותרת הבאה: "פספוס ענק? AOL רוכשת את Adap.Tv האמריקאית, שהוקמה על-ידי ישראלים, ב-405 מיליון דולר". האם גאווה לאומית והצלחה תדמיתית גם הן עניין של גיאוגרפיה? בוודאי, אולם מאחר שבסיקור עצמו של "גלובס" לא מצאתי זכר ל"פספוס" או לכך שמדובר בחברה אמריקאית, ייתכן כי התחרות העבירה את עורך השער של "גלובס" על דעתו והוא החליט לנקום בחברה שהעניקה ראיונות למתחרה "דה-מרקר". ב"כלכליסט" וב"גלובס" הכותרות הראשיות עוסקות בנושאים משמעותיים יותר. "מעלימים מס ואחר-כך מלבינים אותו: עשרות מיליארדים נגרעים מקופת המדינה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס", המכריז על "פרויקט מיוחד". "כלכלת הצללים של ישראל", נפתחת כותרת המשנה, "כך מכבסים ומכניסים את הכספים שנצברים בשחור לכלכלה הלגיטימית: משימוש בעסקים עתירי מזומנים, דרך עמותות, הלוואות בדויות ורכישת כרטיסי זכייה ועד שימוש בציינגים, אתרי הימורים וחשבונות מסביב לעולם". הכתבה, של אלה לוי-וינריב, עוסקת בנושאים המטופלים מעת לעת בעיתונות הכלכלית, ובכל זאת היא מאירת עיניים. ב"כלכליסט" ממשיכים בפרויקט משלהם, "דיור עכשיו", עם הכותרת "אין לנו הון התחלתי גם לדירה הכי מסכנה", המפנה לתיעוד קורותיה של משפחה צעירה שידה אינה משגת לרכוש דירה. "כלכליסט חוזר שנתיים וחצי לאחור", אז אירעה מחאת הדיור הגדולה, "ומגלה שלא הרבה השתנה". "רני רהב דרש השבוע מהיועץ המשפטי לממשלה ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את התוהו ובוהו בבורסה, והאשים את השר לשעבר משה כחלון בקריסת השוק. אבל על ראש היחצן בוער הכובע", כותב משה גורלי במדור "חקר ביצועים", הפותח את מוסף "כלכליסט", "כי רהב הוא קולו של נוחי דנקנר, שתשלובת מעלליו מצדיקה פרק שלם בכל דו"ח חקירה על הקריסה, אם ייכתב כזה. הפירמידות, מינופי העתק, ההשקעות המופקרות בווגאס ובקרדיט-סוויס והשכר המופקע למנהלים מחקו מיליארדים לחוסך הישראלי ותרמו תרומה משמעותית להרחקת המשקיעים מהבורסה יותר מכל שר שהרפורמה שלו חתכה את הרווחים החזיריים של חברות הסלולר והחזירה קצת כסף לאזרחים. אם צריך לחקור משהו, כדאי לחקור איך הבנקים והגופים המוסדיים שמו את הכסף שלנו על קרן הצבי של דנקנר, חברותיו וחבריו". "נכשלתם, לכו הביתה", נכתב מעל מאמר של ד"ר גלי אינגבר, הנפרש על פני עמוד וחצי ב"גלובס" ומלווה בתמונה גדולה של דנקנר בבית-המשפט כשהוא מסתודד עם נאמנו חיים גבריאלי. "די להביט בדו"חות הכספיים של מרבית חברות ההשקעה של הטייקונים כדי לקבל את תמונת ההתנהלות של מלח הארץ. לא ניהול מקצועי זהיר ולא מחשבה ותכנון ראויים, אלא שורה ארוכה של מחדלים ניהוליים והשקעות כושלות, ובעיקר מנופים-פיננסיים מסוכנים וחסרי אחריות, שאיש עסקים סביר לא היה מעז להניף עם כספו הפרטי", הוא סיכום דבריה המודגש על-ידי העורכים. "עסקת מכירת כלל-ביטוח צפויה להיסגר עד מחר", מדווחת כותרת ידיעה של גולן חזני בשער מדור שוק ההון של "כלכליסט". "המו"מ בעסקת כלל-ביטוח מתכנס, והצדדים הגיעו להסכמה על סוגיות במחלוקת. בחזית השנייה של דנקנר – מציאת משקיע לאי.די.בי אחזקות – מחזיקי האג"ח מעוניינים בהצעת אלשטיין". כותרת הידיעה באותו עניין ב"דה-מרקר", של מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג, היא כדלקמן: "האם דנקנר יצליח להביא משקיע לאי.די.בי ברגע האחרון? ביום ראשון אמורים בעלי האג"ח של אי.די.בי אחזקות להצביע על מתווי הסדר החוב המוצעים. נוחי דנקנר, שמנסה עדיין להשיג ברגע האחרון מימון של 800 מיליון שקל, עשוי לקבל דחייה נוספת בקיום ההצבעה. נציגות בעלי האג"ח נפגשה עם נציגי קבוצות שבוחנות השקעה באי.די.בי. המשך יבוא". "הסכם עיני-לבנת" היא כותרת מדור הספורט של "ידיעות אחרונות". מתחת לה מפורטות חמש הבנות שגובשו, לכאורה, בין יו"ר ההסתדרות לבין שרת התרבות והספורט: "אבי לוזון יסיים את תפקידו בחודש יוני הקרוב, היו"ר הבא ייבחר על-ידי ועדת איתור בראשות שופט, בתי-הדין ואיגוד השופטים יתנתקו מההתאחדות, תוקם מינהלת ליגה לא יאוחר מסוף דצמבר 2013, תונהג שקיפות מלאה בהתאחדות ובקבוצות". לפי כותרת המשנה, המפנה לידיעה של נדב צנציפר ומשה שיינמן, "לוזון עודכן בפרטים, ובימים הקרובים צפוי להודיע אם הוא מקבל את ההסכם". אין דבר העומד בפני קידום המכירות. יצחק לאור, סופר, משורר ומי שלא הוגש נגדו כתב אישום בגין הטרדות מיניות ואונס, מקבל מ"הארץ", מקום עבודתו זה שנים לא מעטות, ראיון שער במוסף התרבות לרגל הוצאה מחדש של אחד מספריו. הראיון נפתח בדברי חלקות של המראיינת, מיה סלע, המצטטת מבקרים שאינם מזדהים בשמותיהם, המשווים את לאור לטולסטוי ומחלקים לספרו מחמאות מ"ענק" וצפונה. אתמול התפרסם במוסף התת-תרבות של "ידיעות אחרונות" ראיון לרגל צאתו לאור של ספר שנוסד על אדניו של גילוי עריות משולש: הספר יצא בהוצאת הספרים של העיתון, המרואיינת היא עורכת בעיתון, והמראיינת כפופה למרואיינת. לעומתו, הראיון ב"הארץ" תמים למדי: מיה סלע אינה כפופה ללאור והספר אינו יוצא לאור בהוצאת שוקן, יש כאן רק עיתון המציע במת קידום מכירות לאחד מעובדיו. ואולם, העניין האתי בראיון אינו מוגבל לסוגיות הנזכרות לעיל. נגד לאור הוגשה תלונה על אונס שלא נחקרה מאחר שחלה עליה התיישנות. מגישת התלונה היתה אחד האדנים שעליהם נשען תחקיר בתוכנית "המקור", שהציגה "עדויות של סטודנטיות ומשוררות לפיהן המשורר והמרצה המוערך יצחק לאור הטריד אותן". "מדוע המשיך לאור לעבוד באוניברסיטת תל-אביב, בבית-הספר לקולנוע סם שפיגל ובעיתון הארץ גם אחרי שתלונות עליו הגיעו לממונים?", נשאל בתחקיר. כידוע, ב"הארץ" המשיכו להעסיק את לאור גם אחרי התוכנית, וגם, מסתבר, להעניק קידום מכירות חינמי לספר שכתב לפני שני עשורים. אבל בכתבה דבר נוסף שעלול להטריד, והוא שההערצה של סלע ושל עורכיה לספריו של לאור מתפשטת גם להגנה עליו עצמו. כך מתארת סלע את ההאשמות של נשים כי לאור תקף אותן כ"מתקפה עזה" – כלומר, הן, בעצם, התוקפניות. המגמה ממשיכה גם בתיאור שלפיו "זה התחיל באינטרנט והתקשורת קפצה על העגלה", משל מדובר באיזו שערוריית מין בכיכובה של כוכבנית ולא בהאשמות במעשים חמורים כלפי דמות בעלת מקדם רייטינג אפסי. "בסופו של דבר", מסכמת סלע, "לאור מעולם לא נחקר במשטרה, שלא לדבר על כתב אישום", כאילו טיפול פלילי בהאשמות בהטרדה ותקיפה הוא אמת המוסר היחידה. לאור, מוסיפה סלע, למד לקח מהפרשה. לא לגבי עצמו, אלא לגבי המתלוננות נגדו ומי שנתנו להן במה: הם סובלים מ"עדריות". מאחר שמדובר בכל זאת באיש רוח, המלא טענות מוסריות כרימון כלפי כל סובביו, מכוון לאור את סכין הביקורת הצולבת גם כלפי עצמו. הוא מודה שהיה לא נחמד. בעצם, גם זה לא: היתה "אי-נחמדות גדולה מאוד בחיים שלי". ובכלל, הוא מסביר, כל הנשים הללו בסך-הכל התאכזבו מכך שדחה אותן ("בילבלו בין כאב נשי על היה והלך ותירגמו אותו לעשה עוול"). וכמובן, איך אפשר בלי "העולם השתנה, החקיקה השתנתה, דברים שאמרת ועשית פעם, היום אתה לא יכול להגיד ולעשות, לטוב ולרע", ויש גם "אני שיכור הרבה", ומסכת התירוצים. הטחת ההאשמות ממנו והלאה, וההתקרבנות מסתיימת בהשוואה עצמית לשני סופרים גדולים (בוקובסקי, קארבר) ולפליאה: "כתיבה ספרותית בלי ליבידו? זה נורא" ו"רק לגבר אשכנזי אסור", כי בסופו של דבר, מה הן כל אותן נשים שהותקפו אם לא מכשול בדרכו של האוונגרד הספרותי. אבל הדבר המדהים ביותר בכל הראיון הזה, חוץ מעצם פרסומו, הוא השאלה המדהימה הבאה שמפנה סלע ללאור ושמקדימה את המלל האטום שלו: "למה אתה חושב שזה קרה דווקא לך?". כי זה קרה לו. לו, ולא לאלו שאותן תקף (כלומר, היה לא נחמד). רשות השידור היא אחת הנקודות הרקובות ביותר בתחום ההולך ונרקב ממילא של התקשורת הישראלית. הריקבון בשידור הציבורי כה גדול, עד כי לראשונה מאז הקמתה של הרשות הדיבורים על סגירתה נדמים ממשיים. זהו השלב שבו התפקעות המורסה עוברת להילוך גבוה, והאמת מפעפעת חמה מתמיד וגולשת לפומבי. אתמול היה זה המאמר של יעקב אחימאיר, אחד משרידי המכובדות האחרונים של הרשות, שכתב למעשה כי אין דרך למנוע את חיסולה, והיום זה הראיון יוצא הדופן בכנותו של לי-אור אברבך עם חיקה גינוסר, יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים (זו הפעם השנייה) ובעל ותק של יותר מ-30 שנה ברשות. את כל מה שנאמר בדרך כלל אוף דה-רקורד מגישים היום ב"גלובס" על השולחן, ללא שום סלסולים: "ההנהלה – מהמנכ"ל יוני בן-מנחם ועוזרו הבכיר (זליג רבינוביץ, ל"א) ומטה – זו ההנהלה הגרועה ביותר שהיתה לרשות השידור בכל הזמנים. רק בגללם מדברים היום על סגירה. המליאה לא יותר טובה. הם נתנו להנהלה גיבוי מלא לדברים שלא יתקבלו על הדעת, כמו להשאיר את משה נסטלבאום בתפקידו, כשתחתיו אנשים רבים שהעידו נגדו בקובלנה. בימים האחרונים הם החליטו שהם יוצאים נגד ההנהלה, אבל הם סוגרים את דלתות האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו". "שיקולי הניהול היום ברשות השידור אינם לטובת המערכת, הכל אישי. אם ההנהלה הזו היתה מתפטרת, היה סיכוי שזה יציל את רשות השידור. הרי יש טענות להנהלה מכל עבר – המשנה ליועמ"ש אבי ליכט, האוצר, השרים". "כל זמן שהמינויים ברשות השידור פוליטיים, שהממשלה קובעת מי יהיה המנכ"ל ומי יהיה היו"ר – והיה ניסיון של השר הממונה לשעבר איתן כבל לשנות את זה – זו בעיה גדולה, וצריך לא פחות מנס כדי שתצא מזה הנהלה טובה. כשמינו את בן-מנחם, לקחו אותו פחות בשל יכולות ניהול – ויותר כי האמינו שהוא האדם הנכון שיוכל לעצור את השידור בכל פעם שביבי נואם באיזה מקום זניח, ושהוא לא יחזיר את השידור עד שהוא לא יסיים את המלה האחרונה בנאום". "חד-משמעית: אין תמורה לאגרה. ועדיין זה לא אומר שאין לנו תוכניות סוגה עילית ברמה הגבוהה ביותר, אבל אנשים לא טורחים לגלות את זה. הבעיה העיקרית היא שכל ההתקשרויות שלנו להפקות החיצוניות איומות. למה? זה הכל עניין של ניהול. יש ימים של רייטינג של פחות מ-1%. זה דבר שלא היה מעולם בתולדות רשות השידור. אי-אפשר להאשים אף אחד ברשות על זה, פרט להנהלה. זה לא התחיל במשמרת שלה, אבל הם העצימו את זה. ההידרדרות הגדולה התחילה לדעתי אצל גו בראל ולא נעצרה מאז. הנה, גם הרדיו מתחיל לרדת בהאזנה, ולא בכדי – אלה אותם אנשים ואותם מינויים. איבדנו את הבוקר של קול-ישראל לגלי-צה"ל. גם את הדבר הכי טוב שהיה הם מקלקלים". "[העבודה העיתונאית ברשות השידור ראויה?] לא. חלקה עבודה מוזמנת. בגלל זה דאגו לשים את המנהלים האלה, כי צריך לשלם למי שמינה אותם. חשוב להגיד, יש עיתונאים נפלאים ברשות השידור. יעקב אחימאיר, אילה חסון, אורן נהרי, אריה גולן, קרן נויבך. יש אנשים מעולים – אבל הם הצליחו להחדיר גם אנשים פחות טובים כדי להשמיע את הממשלה". כתבה מתורגמת, מפגרת כצפוי, על מגיש תוכניות הריאליטי סיימון קאוול ש"עומד להפוך לאבא", זוכה במוסף "המגזין" של "מעריב" לכותרת משנה ("עם הון אישי שנאמד ב-250 מיליון לירות-שטרלינג, ועם שלוש תוכניות בפריים-טיים האמריקאי והבריטי, לא לתינוק ולא לאמו צפויים בעתיד חיים קשים במיוחד") המתמצתת את המתח בין שקר לאמת שמאחורי עיתונות הזוהר למיניה, זו שנבנית מדיווח על הצרות, האסונות והטרגדיות שחווים בעלי חשבונות בנק תפוחים מדי, תוך כדי שהיא מאדירה את המיתוס שאותו חשבון בנק עצמו יעשה את החיים לקלים ומושכים. הבלוג "ביי סייד מטריקס": נתן ליפסון הסתמך ב"דה-מרקר" על מקור מפוקפק, בלוג פיננסי קונספירטיבי ידוע לשמצה.

הפרשנים הפוליטיים חובטים בנתניהו בשם מוסד הנשיאות | ב"ישראל היום" ממלאים פיהם מים וממשיכים בקמפיין העצמי | "ידיעות אחרונות" מזכיר את שמו המפורש של שלדון אדלסון | "מעריב" חוזר

"קרב הנשיאות" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "רוב שרי הליכוד מתנגדים ליוזמת נתניהו לביטול מוסד הנשיאות או לדחיית מועד הבחירה", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת "בכירים בליכוד": "המניעים שלו אישיים, הוא לא מעוניין בריבלין כנשיא", ומסתיימת בציטוט של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין: "ביטול הנשיאות לא על הפרק". "למעשה, עד עכשיו לא נמצא אפילו שר אחד במפלגתו של נתניהו, הליכוד, שהביע בקולו תמיכה בנתניהו", נכתב בידיעה הראשית של העיתון. בגזרת הפובליציסטיקה יוצאים נגד נתניהו יועז הנדל (עמ 2): "מדינה זקוקה לסמלים"; ונחום ברנע (מדור הדעות): "את הסמכויות שניתנו לנשיא אפשר להפקיד בידי אחרים: הדמוקרטיה הישראלית תעמוד בזה. אבל לא בדרך שבה בחר נתניהו", הלוקה ב"אובססיה" למנוע את בחירתו של ריבלין. "נלחם בנשיאות, ובדמוקרטיה" היא כותרת טור הפרשנות של יוסי ורטר על שער "הארץ", סמוך לכותרת הראשית. "הלך הרוח אתמול בתקשורת ובמערכת הפוליטית, שלפיו אפסו הסיכויים לדחות את הבחירות לנשיאות המדינה, אינו מרפה את ידיו של בנימין נתניהו. להפך. גם מטוקיו הרחוקה הוא ממשיך לבחוש וללחוץ ולשכנע ולאיים על שותפיו לקואליציה ולמפלגה, הכל לפי העניין ועל-פי זהות הנמען", כותב ורטר. "אמוק אחז בו, אומרים בני שיחו, הוא באטרף. הם מתארים אותו כשור מועד שאינו רואה דבר מלבד את הסחבה האדומה רוטטת ומתגרה בו, והוא נחוש. הוא נחוש להתנקש בדמוקרטיה הישראלית. הוא נחוש להרחיק את שנוא נפשו, רובי ריבלין, ממשכן הנשיא. והוא נחוש לא פחות לייתר את המוסד כי על כף המאזניים נמצא הדבר החשוב מכל, עילת הקיום של המדינה והעם היהודי כולו: הקדנציה הבאה שלו. כפי שפורסם, וזוהי האמת העירומה, נתניהו פוחד פחד מוות מהליך ההמלצות לנשיא אחרי הבחירות הבאות. הוא מעריך שיהיה נטול ממליצים וראשות הממשלה תאבד לו, לבלי שוב". "גוברת ההתנגדות ליוזמת נתניהו לדחות את הבחירות לנשיאות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב השבוע". כותרת טור הפרשנות של בן כספית היא "התעלול". כספית חוזה כי התעלול לא יצלח. ב"ישראל היום", העיתון שלפי הצהרת בעליו שלדון אדלסון אינו מסקר את בנימין נתניהו בצורה מוטה, המאבק סביב הבחירות לנשיאות אינו מגיע לשער. גם לא לעמודים 2, 3, 4, 5 או 6. הנושא מוזכר לראשונה בידיעה של גדעון אלון בעמ 7: "אחרי הפגרה, היום ייפתח כנס הקיץ של הכנסת. במוקד: המאבק על הנשיאות", נכתב בכותרת המשנה – אך המאבק כלל אינו מוזכר בידיעה עצמה (כנראה לא היה מקום). האזכור הבא של המאבק על הנשיאות מגיע בעמ 29, בעוד דיווח של אלון. "רב המאחד על המפריד" נכתב בכותרת הביניים, "איש מהח"כים אינו צופה משבר קואליציוני", נכתב בידיעה עצמה. כותרת ידיעה צמודה היא "יו"ר הכנסת אדלשטיין: לא צופה זעזועים רציניים בקואליציה". ומה נכתב על המאבק שבמוקד? "יעלה במלוא עוצמתו גם הוויכוח על נחיצות קיומו של מוסד הנשיאות, על רקע הקולות הבוקעים מלשכת ראש הממשלה לבטל את התפקיד ובשלב ראשון לדחות בשישה חודשים עד שנה את מועד הבחירות שאמורות להתקיים במהלך חודש יוני". וזהו. "צה"ל: נדומם מנועים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות" המפנה לדיווח של יוסי יהושוע, הכתב הצבאי הרואה עין בעין עם עמדת מערכת הביטחון במאבק על תקציבה. גם "ישראל היום", הקרוב יותר לשר הביטחון ופחות לשר האוצר, מדפיס היום על השער את הכותרת "מכתב המילואימניקים: אין כסף לאימונים, לא ערוכים למלחמה". אמנם, ייתכן שלכל זה אין קשר להטיות פוליטיות, אלא לנטייה פופולרית. ב"דה-מרקר" החמיצו את הסקופ של לילך שובל על תלונתם של כמה קצינים זוטרים במילואים, ומצטטים תחת זאת את דבריהם של מספר דומה של קצינים בכירים במילואים: "אלופים במילואים: לטפל בפנסיה התקציבית בצה"ל", נכתב בשער העיתון. "הממונה על התקציבים במשרד האוצר, אמיר לוי: המאבק של מערכת הביטחון אינו מול האוצר, אלא מול כל הציבור". "ההוצאה על הפנסיה התקציבית במערכת הביטחון התנפחה ביותר מ-50% בשנתיים האחרונות – אבל אף אחד לא נערך לטפל בבעיה הקשה הזו, או בכלל יודע איך להתמודד איתה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של מוטי בסוק בעמוד הפותח של העיתון הכלכלי. "אלוף (מיל) גיורא איילנד אומר שיש להטיל מס על מי שמקבל פנסיה תקציבית מעל לסכום מסוים. אלוף (מיל) עמוס ירון טוען שהכנסת צריכה לטפל בעניין הפנסיה – ולא הצבא". "משרד הביטחון פועל כאילו הוא במדינה נפרדת" הוא הציטוט של לוי בכותרת ידיעה של שאול אמסטרדמסקי, רוני זינגר ועמרי מילמן ב"כלכליסט". מבצע הוזלות לאומי שיזם שר האוצר יאיר לפיד בתחום הדיור מגיע לכותרת הראשית של "הארץ" ושל "ישראל היום". הכותרת של "ישראל היום" היא "0% מע"מ לדירות: המרוויחים והמפסידים". הכותרת של "הארץ" היא "ערבים וחרדים לא יקבלו פטור ממע"מ על דירות". כותרת המשנה מדייקת: "לפיד כופף את וינשטיין: מי שלא התגייס יזכה לפטור רק בדירות זולות מ-600 אלף שקל. שר השיכון: אין דירות כאלו". כותרתו הראשית של "דה-מרקר", לשם מפנה זו של "הארץ", חריפה עוד יותר: "לפיד שלח את הערבים והחרדים לחפש דירה חדשה ב-600 אלף שקל". "התוכנית החדשה – לא פתרון קסם", נכתב בהפניה על שער "ישראל היום" לטור פרשנות של חזי שטרנליכט על תוכניתו החדשה של שר האוצר, יריבו של ראש הממשלה נתניהו. "הרבה לפני הוויכוח הלגיטימי בענין הקריטריונים, הבעיה הגדולה עם תוכנית מע"מ אפס היא עמוקה ומהותית הרבה יותר", פותח שטרנליכט, אבל כפולת העמודים הפותחת שבה מודפס טורו מספקת מקום נרחב גם לוויכוח הלגיטימי (כותרות הביניים: "אפליה בוטה", "להעלות את רף ההטבה", "לפיד מחפש כותרת"). ושטרנליכט מסכם: "זו פשוט תוכנית גרועה, מבית-המדרש של הבטחות בסגנון של רפובליקת בננות". ב"ידיעות אחרונות", מגרש הבית של לפיד, סיקור ההתפתחות האחרונה והמושמצת של לפיד מוצנע יחסית: משבצת קטנה בתחתית השער המפנה למוסף הכלכלי. ואולם, הסיקור במוסף מובלט בכותרת הראשית ("כך מכשיר האוצר את הפטור ממע"מ על דירה") ומוגש מעמדה ביקורתית ("בענף הנדל"ן מגחכים: איפה יש דירות בסכומים כאלה?"). "אושרה בוועדת השרים הצעת החוק להגבלת שחרור מחבלים", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". רק על שער "הארץ" מודפסת כותרת שלפיה בשב"כ ובמשטרה מודיעים כי "איננו יודעים אם המניע לרצח שלי דדון לאומני או פלילי". "מספר מוגבלי האמצעים בהוצאה לפועל זינק", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "הדיווחים למס הכנסה חושפים: הכנסות המאיון העליון מהוות רבע מכלל ההכנסות בישראל", מבשרת כותרת אחרת על השער. "האבטלה בשפל, אבל הישראלים שוקעים בחובות", נכתב בכותרת הגג לראשית. כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" היא מונולוג של "אחד הפעילים הטבעוניים הקיצוניים בישראל". "בין מסורת לאוונגרד: מיהן ההיפסטריות המוסלמיות", נכתב בהפניה על שער "הארץ". במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" נכתב על "מהפכה" באיראן: נשים מצטלמות ללא רעלה. "חשד: איש עסקים העביר לזקן מיליון שקל", נכתב בכותרת ידיעה של יניב קובוביץ ורויטל חובל על שער "הארץ". "אולמרט נחקר על מימון ההגנה המשפטית של ראש לשכתו", נכתב בכותרת הגג. "ששינסקי ממליץ לוותר לכיל על חלק מהתמלוגים", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ועדת ששינסקי 2 ממליצה אמנם להטיל מס רווחי יסף, אבל לחתוך בתמלוגים מ-10% ל-5% וגם לא לגבות תמלוגים ממוצרי המשך של כיל", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של סטלה קורין-ליבר ואדריאן פילוט. "לדעת הוועדה יישום ההמלצות יוסיף לקופת המדינה פחות מ-200 מיליון שקל מדי שנה, אבל היא לא מספקת תחשיבים לכך". "בכיל מתגאים בקמפיין הפרסומי: הצלחנו להשיג גידול במודעות – יותר מטבע", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "אתמול החלה החברה את השלב השני בקמפיין הפרסומי שלה, וציינה כי מחצית מהציבור הביע עמדה חיובית כלפיה. כיל סובלת מדימוי ציבורי נמוך, לאור מאבקה בתמלוגים על שימוש באוצרות טבע ובקשתה לכרות פוספטים בשדה בריר". "עידן עופר – מעשירי בריטניה", נכתב בכותרת ידיעה ב"ממון", "עם הון אישי של 2.43 מיליון ליש"ט. שנה אחרי שעבר להתגורר בלונדון, נכנס איש העסקים הישראלי למקום ה-25 ברשימת המיליארדרים במדינה". הצעת החוק שבאה לכפות את מכירתו בתשלום של החינמון "ישראל היום" ממשיכה גם היום לשמש מנוף עבור העיתון לקמפיין תדמיתי שימצב אותו כחייל של חופש הביטוי ולא סמרטוטון מוטה. בראש העיתון נדפסים תמונותיהם של חברי-הכנסת שהעזו לחתום על הצעת החוק, ומתחת פנייה לקוראים: "רוצים להביע את דעתכם בפני הח"כים? אלו הטלפונים וכתובות המייל שלהם". כפולת עמודים מופקעת לצורך הקמפיין, הממותג כמאבק ב"חוק בשליחות נוני מוזס". בכפולת העמודים משתכפלות שוב תמונות הח"כים והפצרת העיתון בקוראים לצלצל אליהם, מודפס עוד "משאל עם" ובו 100% תמיכה בעיתון ויש גם ידיעה חדשותית: ציטוט של כמה מהתגובות החיוביות בדף הפייסבוק של "ישראל היום". עוד בכפולה: טור של אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת. פולק מספק את היאדה-יאדה הרגיל ואף מתייחס למאמר מ"העין השביעית" שכתב עו"ד אלעד מן. אלא שבעוד שמן יצא בטורו במפורש נגד הצעת החוק (כמו גם עוזי בנזימן, במאמר אחר באתר), פולק מונה אותו עם תומכיו. ככה זה בעולם הדיכוטומי של פולק ודומיו – או שאתה מבית-הכנסת שלנו או שלא, ולא משנה למי אתה מתפלל. ב"ידיעות אחרונות", שבניגוד ל"ישראל היום" מסוגל להעמיד עבודת תחקיר עיתונאית כשעורכיו רוצים בכך (פחות ופחות עם השנים), נזהרים מאדלסון כמו מאש מאז פרצה המלחמה מול "ישראל היום". החבטות מופנות כמעט באופן אקסקלוסיבי למי שכנראה נחשב לחוליה החלשה בקשר הון-חינמון-שלטון: בנימין ושרה נתניהו. היום, באופן נדיר, מוזכר בעיתון גם פטרונו של נתניהו ומשוגרת לעברו עקיצונת: אל הדיווח על ביקורו של נתניהו ביפן (הכותרת ב"ידיעות": "אורחים בטוקיו", הכותרת ב"ישראל היום": "כבוד ועסקים ביפן") מצורפת באותו העמוד ידיעה תחת הכותרת "שני מיליארדרים אמריקאים רוצים להקים קזינו ביפן". "לפי רויטרס, במירוץ על היתרון להיות הראשון שיקים אתר [הימורים] כזה מעורבים ניל בלום, איל נדל"ן בן 76 משיקגו, שבבעלותו כמה בתי-קזינו בארה"ב, אשר רוצה להקים את הקזינו בעיר אוסאקה – ושלדון אדלסון, איל ההימורים בן ה-80 מלאס-וגאס", נכתב בידיעה החתומה על-ידי "סוכנויות הידיעות". "רויטרס דיווחה כי אדלסון מעדיף את טוקיו, שכן הוא רואה בה את הפרס הגדול, בשל האוכלוסייה הגדולה שלה – 13.2 מיליון תושבים". היום כותב בן כספית בגיליון הראשון של "מעריב", היוצא לאור לאחר הפסקה של כמה שבועות, כי היום הוא מיוחד "עבורכם, הקוראים שמיטלטלים בסערה הגדולה הפוקדת את ענף העיתונות בכלל, המודפסת בפרט ומעריב במיוחד". זו גוזמה אופיינית לכספית, וכמותה משובצות גם בהמשך טורו שבפתח "המגזין", המוסף היומי של "מעריב השבוע", גלגולו הנוכחי של העיתון לאחר שנקנה על-ידי אלי עזור. גוזמה אחרת היא הקביעה כי "סופהשבוע", השבועון שהקים אלי עזור לאחר שלא הצליח לקנות את "מעריב" בפעם הקודמת שהוצע לרכישה ואיכלס בכמה מפליטי "מעריב", הוא "הצלחה מסחררת". כספית אינו מספק נתונים או עובדות שיתמכו בסופרלטיב המפוצץ שהוא מעניק למיזם של פטרונו החדש. כספית קובע גם כי מול "התופעות שהתגלו במעריב הגוסס" – ומכוון לתקופת הבעלות של שלמה בן-צבי על העיתון – "מעריב" של עזור הוא מופת של חופש עיתונות, חופש ביטוי ואתיקה עיתונאית. האמת היא שדווקא "מעריב" הגוסס של שלמה בן-צבי הצטיין בחופש עיתונות, במיוחד בהשוואה לתנאי הכפייה וההשחתה בתקופת הבעלות של עופר נמרודי ועוד יותר מכך של נוחי דנקנר. כספית היה כותב מוביל באותן שנים. ב"מעריב" של דנקנר החלק הכלכלי היה המוטה והמסואב ביותר. יהודה שרוני, העיתונאי הכלכלי הבכיר ב"מעריב" של דנקנר, הוא היום העיתונאי הכלכלי הבכיר ב"מעריב" של עזור. האם ההצהרות של כספית על חופש עיתונאי הן עוד גוזמה כספיתית? אלי עזור הוא מו"ל דיסקרטי שאינו מגלה את קלפיו, וכזה שעד עכשיו פעל בשולי התקשורת המרכזית בעברית ולא עמד למבחן ביקורתי רציני. בינתיים, עד שיתבררו פניו הסמויות של "מעריב", ניתן להתבונן בפניו הגלויות. אלו הן פניה של הסינרגיה ושל הדלות. סינרגיה היא מלת הקוד להסבר אפשרי להשקעתו של עזור בתחום המככב במדורי ההספדים העסקיים. עזור, לכאורה, יצליח היכן שאחרים כשלו בשל השימוש המשולב שהוא עושה בתוצר של שכיריו – בתחנת הרדיו המקומית שלו, בחינמון היומי שלו, בעיתון היומי שלו, בשבועון שלו, בעיתון שלו באנגלית ובאתר האינטרנט שלו – ועל-ידי הניצול של אמצעי הייצור שברשותו (בית-דפוס). ואכן, "מעריב השבוע" נעזר בשירותיהם הטובים, וגם הפחות טובים, של כתבי "ישראל פוסט" והטאלנטים של רדיו-ללא-הפסקה. הדלות משתקפת בעיתון בעמודי המודעות שלו, שכמעט אינם קיימים (עמוד "מודעות תכנון ובנייה" הוא אולי עדות לשינוי האחרון ברשימת "העיתונים הנפוצים" של משרד הפנים, כמו גם לאיוולת שבו), גם בגריד המאולתר שנלקח מאותו "מעריב גוסס" בתוספת זריקות צבע מיותרות סטייל "ישראל פוסט". גם בהרגשה שאתה אוחז בידך מוצר עיתונאי שהיה לא חדשני כבר לפני עשור. בסך-הכל, עבור מי שלא ציפה לדבר, העיתון הוא מעל ומעבר לכל הציפיות. תוכלו לקרוא בו את החדשות שיש בכל מקום, בעיצוב טוב פחות משל רוב המקומות. הביקורת על השתדלנות האנטי-נשיאותית של נתניהו אצל ורטר וברנע לא הספיקה לכם? תוכלו לקרוא אותה כעת גם אצל בן כספית בעברית גרועה יותר. המאמרים העונתיים על תקציב הביטחון אינם מספקים אתכם? תוכלו לקרוא גם אצל יהודה שרוני שמדובר ב"ריטואל שמופיע אחת לרבעון". טוב ש"מעריב השבוע" חזר – הוא מייצר פרנסה עבור עוד כמה ישראלים. האם הוא חשוב גם לדמוקרטיה הישראלית ולחברה האזרחית הישראלית? ממראה הגיליון הראשון של "מעריב השבוע" נדמה שלא להט לשינוי מכתיב את אופיו המערכתי, אלא הרצון לחצות את הכביש בשלום – הגם שבצד האחר יש אותם הדברים בדיוק. האם העיתון טוב לעיתונות הישראלית? נראה שלא. "מעריב השבוע" יהיה עוד פה להאכיל שייתלה על הפטמות הצמוקות של תעשייה גוועת, ויעכב עוד קצת את הבראתה. ובכל זאת, מבין מיליוני המלים שיודפסו בעיתון בוודאי יהיה כאלו ראויות וחשובות, ועדיף שעזור יוציא את כספו כך ולא על ציפוי זהב לבריכה או מנחת מסוקים. איך כותב כספית אחרי שהוא חוזה לנתניהו עוד כישלון מפואר? "המצהלות מיותרות, כי כל זה הוא בעצם שלנו". "רשות השידור חייבת להיסגר, אבל עם פתיחתה חייבים להיפטר מהפוליטיזציה ומהרעות החולות שאיפיינו אותה", נכתב בכותרת המשנה לטור של תהילה אלטשולר-שוורץ במדור הדעות של "המגזין" של "מעריב". במוסף "ממון" מציעים מדור חדש, "פנסיה בגובה העיניים" (רועי ברגמן). במוסף לא מציינים כי המדור מוגש בחסות או בשיתוף גוף ממשלתי או מסחרי, וייתכן כי מדובר בתוכן מערכתי שניזום והופק על-ידי עיתונאים.

תחרות ה"ברנדקמאו" מכתירה את הסרטים המובילים בתחום הפרסום הסמוי, שבניגוד מפתיע להתפשטותו בעולם העיתונות, בעולם הקולנוע הוא במגמת ירידה עקבית

כמדי שנה, סמוך לטקס פרסי האוסקר, הכריז האתר "ברדנצאנל" (Brandchannel), העוסק בין היתר בניטור פרסומות סמויות ותוכן שיווקי ("השמת מותגים") בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית, על הזוכים בפרסי ה"ברנדקמאו": "הפרסום הסמוי (product placement) הטוב, הרע והמכוער (וגם הנפוץ) בין סרטי 2013", כנכתב באתר. גם השנה עמד מעמד ההכתרה בסימן היחלשות המגמה, בניגוד מפתיע להתפשטות הבולטת של פרסום סמוי בעיתונות. ממוצע הופעתן של פרסומות סמויות בסרטים שהגיעו לרשימת שוברי הקופות ב-2013 – 9.1 לסרט – הוא הנמוך ביותר מאז ייסוד האתר ב-2001 (שהיתה גם שנת השיא, עם 22.1), ובהתאמה, הסרט הרווי ביותר בפרסום סמוי, שנקרא באורח אירוני משהו "רווח וכאב" ("Pain and Gain"), הכיל את מספר האזכורים הנמוך ביותר לסרט הזוכה בקטיגוריה – 39. "סקס והעיר הגדולה", לשם המחשה, הזוכה של 2008 והמחזיק בשיא כל הזמנים, הכיל לא פחות מ-94 כאלה. האתר מייחס את היחלשות מוסד הפרסומת הסמויה בקולנוע להסתמכות ההולכת וגוברת על מכירת מרצנדייז הנלווים לסרטים, כאמצעי למימונם; התעקשותם המתעצמת של הבמאים – גם של שוברי קופות – "לנקות את המסך"; ועלייתה של טכניקת התלת-מימד, הדורשת מהצופה אופן התייחסות אחר למימד הוויזואלי של הסרט, והופכת את הופעתם של מותגים במהלך הסצינות לצורמת אף יותר מהרגיל. כשהגיבור מגיח מהמסך במהלך מרדף, מתרסק סמוך למושבך וכמעט חובט בך – העובדה שהוא לובש בגדים של מותג הספורט-אלגנט Under Armour (זוכה פרס מפעל החיים של "ברנדצאנל" השנה) עלולה להיחשב יותר מדי in your face. ועם זאת, הפרסום הסמוי ממשיך להיות חלק אינטגרלי מהסרט ההוליוודי המצוי, בצורות שונות ומתוחכמות יותר ויותר. במקרים רבים הפרסומות מוטמעות בעומק הסיפור. כך למשל ב"פילמונה", שהיה מועמד לאוסקר בקטיגוריית הסרט הטוב ביותר, שם לוגו הנבל הקלטי של הבירה גינס האירית מזכיר לאחד הגיבורים סיכה שעונדת דמות שאחריה הוא מחפש, ככל הנראה אף היא מאירלנד. לעתים הפרסום הסמוי גם מניע את העלילה – ואפילו קובע את כולה, כמו למשל ב"לדפוק התמחות", קומדיה בכיכובם של וינס ווהן ואוון וילסון, שכל כולה שיר הלל לחברת גוגל. במקרים אחרים הפרסומת הסמויה לא רק מניעה את הסיפור, אלא גם משנה אותו: ברומן "Warm Bodies" מאת אייזיק מריון נכתב במפורש שזוג הגיבורים גומע מרחקים במרצדס קבריולה קלאסית שנת 64. אלא שמפיקי הסרט המבוסס עליו (שנקרא על-ידי המפיצים בישראל "מת עליה") ציידו את הזוג במותג גרמני אחר, 4 BMW Z – חדשה מהשקיות. החילוף, הסבירו המפיקים, נועד לחסוך את העלויות הכרוכות ברכישתן של ענתיקות בשוק הפרטי וריסוקן לצורכי פעלולים, בזו אחר זו; הבחירה להשתמש ברכב חדש מהיצרן השתלמה גם בדמות מבצע של אחד פלוס אחד: BMW העניקה למפיקים את המכוניות ללא כסף בתמורה לפרסומת, ונוסף לכך קידמה את הסרט ברשתות החברתיות. את ההשתלה הגסה ביותר של פרסומת סמויה השנה מייחס האתר ליוצרי הסרט "החיים הסודיים של וולטר מיטי", שמיקמו סניף של רשת אוכל הזבל פאפא-גונס בלא פחות מאשר באיסלנד, שם שוהה באחת הסצינות, בלב הישימון, הגיבור בגילומו של בן סטילר. בסצינה מופרכת אחרת סטילר מוצג כילד העובד בסניף של החברה, שנוסדה ב-1984, בעוד שהוא עצמו נולד במציאות ב-1965. הסרט שגרף את מספר הפרסים ("מעטפות") הגדול ביותר השנה הוא הקומדיה "חדשות בהפרעה" ("The Anchorman 2"), בכיכובו של ויל פארל – סיקוול לסרט שנעשה ב-2004 על קורותיו של מגיש החדשות האהבל רון בורגונדי. הוא גרף לא פחות מארבעה כאלה. את "חדשות בהפרעה" קידם קמפיין ויראלי מסיבי, שלטענת האתר המסקר את סצינת הפרסום והשיווק בארצות-הברית, "Adweek", "שינה את האופן שבו סרטים משווקים". במסגרת הקמפיין, שפארל עצמו השתתף בהכנתו ובכתיבת חלק מחומריו, הושק כמה שבועות לפני עליית הסרט בדצמבר האחרון טאמבלר מצליח; הופצו כ-50 סרטונים, בין היתר של צופים שהתבקשו לצלם את עצמם באודישן מפוברק לאחת המשרות במהדורה של ברגונדי; הושק משחק מטופש וממכר ברשתות החברתיות שבו המשתמש אמור לקלוע קוביית קרח לכוס הוויסקי של ברגונדי; והוא עצמו – כלומר דמותו בגילומו של פארל – צצה כשדר קווים במשחק פוטבול ב-ESPN (שם ריאיין את פייטון מאנינג), כמגיש במהדורת חדשות אזוטרית בצפון דקוטה וככותב האייטם הראשי באתר "הפינגטון פוסט" במסגרת מודעת קידום שהוטמעה בו, ארבעה ימים לפני עליית הסרט (וגררה תגובה מצולמת מבעלי האתר, אריאנה הפינגטון). כחלק מהקריצה לקהלים זרים, פירשן ברגונדי בסרטון אחר את תוצאות הבחירות באוסטרליה, הופיע ככרוז במשחקים הקדם-אולימפיים של נבחרת הקרלינג הקנדית והקדיש ברכה מצולמת לשחקן האירי גיימי דורנן, על ליהוקו לתפקיד ראשי בסרט "50 גוונים של אפור" ("זה קרוב לוודאי יהיה סרט דוקומנטרי מקסים על הלחץ הברומטרי הנמוך הפוקד מדי פעם את אירלנד ויוצר גוונים שונים של שמים מעוננים"). אבל החלק הממזרי ביותר בקמפין הקידום של "חדשות בהפרעה", שעליו זכה הסרט בקטיגוריה החשובה ביותר מבין ארבע ה"מעטפות" שאסף, "השת"פ המסחרי המוצלח ביותר מחוץ למרקע", היה שיבוצו של ברגונדי בסרטוני פרסומת לרכב דודג, שבהם דיבר בעילגות אבסורדית אופיינית על יתרונותיו, תוך שהוא משבש מפעם לפעם את שם היצרן. הפרסומת הסמויה, במקרה הזה, היתה למעשה לסרט, ולא למותג; זו היתה אחת הדרכים של אולפני פרמונט לקדם את הפרנצייז, ובדרך מקורית, יש לומר. קרייזלר, יצרנית דודג, דיווחה בעקבותיה על עלייה של 59% במכירות לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה. פרסים נוספים שבהם זכה "חדשות בהפרעה" הם הפרס על-שם "פורסט גאמפ" (בעקבות רשת המסעדות בובה-גאמפ-שרימפס), הניתן לסרט שבמקום לפרסם מוצר קיים החדיר לשוק מוצר פיקטיבי. זאת, בזכות סדרת הקונדומים הממותגים שבהם משתמשת ב"חדשות בהפרעה" דמותו של בריאן פנטנה, שאותה ניתן לרכוש כיום בלא מעט נקודות מכירה בארצות-הברית; את הפרס על שם "עולמו של ויין" – פרס המודעות העצמית למוסד הפרסומת הסמויה, בזכות ההצבעה עליהן ככאלה (ברוב המקרים אלו פרסומות פיקטיביות); ואת פרס הפרסומת הסמויה הכי בלתי רצויה (מבחינת המפרסם כמובן), בגין ההכרזה על חברת הנפט הבריטית BP Oil כ"חברתו הטובה ביותר של הטבע"; הכרזה הזכירה לקהל את מה שמחלקת יחסי-הציבור של התאגיד מנסה להשכיח – אחריותה של חברת הנפט למקרה החמור ביותר של זיהום מי ים בהיסטוריה של ארצות-הברית, בעקבות התפוצצות אסדת הנפט במפרץ מקסיקו ב-2010. המותג ש"ברנדקמאו" הכתיר כנפוץ ביותר על הבד ב-2013 הוא באדווייזר, הבירה הכל-אמריקאית, שהופיעה ב-9 מבין 39 הסרטים שהיו במקום הראשון בטבלת שוברי הקופות (23%), וב-96 מבין כלל 502 הסרטים שהתברגו לרשימות שוברי הקופות (19.1%). היא עשתה זאת הן בתצורת בקבוק בירה שנלגם בהנאה והן כשילוט דרכים שהגיבורים חלפו על פניו. מפעל של באדווייזר אף שימש "כפיל" לספינת חלל בסצינת השיא של "מסע בין כוכבים: האויב בתוכנו". באדז לא השקיעה רק בזבלונים, ורשמה נוכחות גם בסרטים בזאנר ההיסטורי-ביוגרפי כמו "42", המספר את סיפורו של שחקן הבייסבול האפרו-אמריקאי השחור הראשון ב-MLB, גקי רובינסון, ו"המשרת", המבוסס על חייו של ססיל גניס, ששירת תחת שמונה נשיאים שונים בבית-הלבן ומגלם בדמותו את מאבקה של התנועה למען זכויות האזרח. היא אף הראתה את מוצריה בשני סרטים שהיו מועמדים לקטיגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר – "מועדון הלקוחות של דאלאס" ו"נברסקה". בסרט הסימפטי "דון גון", שביים, כתב ומשחק בתפקיד הראשי גוזף גורדון-לויט, על פרחח מכור לפורנו, בקבוקי הבירה של באדז צצים ברבות מהסצינות, פעם אחר פעם, באופן המנסה להדגים את האלמנט האקססיבי באופיו של הגיבור, אך חושף יותר מכל את זה של המפרסמים. ה"הישג" של באדווייזר נובע, בין היתר, מנכונותה לספק במהירות וללא תשלום ציוד ושילוט לכל סט שהוא, לעתים עד כדי הרכבת בר שלם, כמצוין ב"ברנדצאנל". במונחים שיווקיים זהו הישג כפול, היות שענקית הבירה הצליחה להדיח מהפסגה את אפל, אחרי שנים של שליטה בשוק הפרסום הסמוי ההוליוודי. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שהאחרונה שינעה השנה תקציבים הולכים וגדלים לשוק הטלוויזיה, והראתה נוכחות משמעותית בין היתר ב"בית הקלפים" האמריקאית ו"שרלוק" הבריטית. ואכן, קשה מאוד היה לפספס את האיי-מק שמאחוריו צצה פעם אחר פעם דמותו של פרנק אנדרווד, במשרדו שבבית-הלבן.

"ידיעות אחרונות" קובע סדר יום | "מעריב" מאמץ את נקודת המבט של דובר צה"ל | ו"כלכליסט" לא שוכח למולי ליטבק את עסקי הפורנו

לאחר יומיים של כותרות ראשיות זהות, פחות או יותר, בכל העיתונים, מתפזרות הבוקר הכותרות לכיוונים שונים. "הארץ" ו"ישראל היום" מתמקדים בביקורת שמתח שופט בית-משפט השלום בפתח-תקווה, נחום שטרנליכט, על שירות הביטחון הכללי, בעקבות התעקשות הארגון להחזיק במעצר חשוד ברצח ערבים במשך שבועות ארוכים בלי כל הוכחה למעורבותו. "מעריב" ממשיך את הקו של היומיים האחרונים ומתרכז בעדות שניתנה לוועדת טירקל, הפעם זו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ("היחיד שלקח אחריות", קוראת הכותרת, כשהמלה "אחריות" מודפסת בגופן גדול מקודמותיה). "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, קובע לעצמו סדר יום עצמאי, עם שער שכולו בלעדי. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מטוס העתיד יגיע לישראל", מבשרת כי שר הביטחון אהוד ברק עתיד להחליט כי ישראל תרכוש את מטוס החמקן תוצרת לוקהיד מרטין מדגם F35, המכונה "לייטנינג 2". "המחיר", נכתב בכותרת המשנה, "2.75 מיליארד דולר ל-20 מטוסים". בכותרת נוספת, המודפסת על רקע תצלום של המטוס, נכתב כי מתנגדי הרכישה גורסים שהמחיר גבוה מדי. בכפולה הפותחת מדווח אלכס פישמן על החלטת מערכת הביטחון ומהלל את המטוס החדש. "הדבר החם הבא של מטוסי הקרב בעולם", כלשונו, כאילו היה המטוס פריט אופנתי. לדבריו, רכישת עשרים מטוסים חמקניים בעלות של למעלה מ-130 מיליון דולר ליחידה, תוך אפשרות לרכישת מטוסים נוספים בעתיד, "תשדרג פלאים את יכולותיו של חיל האוויר, בדומה לקפיצת המדרגה שעבר עם כניסת מטוסי האף-15 לשורותיו, באמצע שנות השבעים". "בחיל האוויר חיכו הרבה זמן לעסקה הזאת", הוא כותב ומצטט טייסים ישראלים שביצעו באחרונה טיסות סימולציה ב-F-35. "זה לא עוד מטוס, זה עולם אחר לגמרי", אומר לו אחד מהם. "לא הייתי רוצה לטוס מול המטוס הזה", אומר אחר. לצד הדיווח, מסגרת מאת אלכס פישמן ואריה אגוזי, המוקדשת לטיעונים נגד ביצוע העסקה. הטענות המרכזיות הן כי המטוס יקר מדי וכי טרם הוכיח את עצמו מבחינה מבצעית. איכשהו, גם המסגרת המוקדשת למתנגדים מסתיימת בפסקה הפוכה, המדגישה כי "לאויב אין עדיין תשובה מספיק טובה להתמודדות עם החמקן. ומכאן יכולת ההרתעה שמבטא המטוס הזה. הסיכוי של החמקן לשרוד במכות הראשונות מעל מטרות באיראן, למשל, גבוה יותר מזה של מטוסים בעלי יכולות תמרון ומהירות טובות משלו". הפניות נוספות על שער "ידיעות אחרונות": עיריית ראשון-לציון הטילה עונש על עובד שקיבל צו מילואים, עורכת-דין תובעת מועדונים שמפלים לרעה בליינים על רקע צבע עורם, ומשחקי כבוד של אלופים שפגעו בתרגיל צבאי המתנהל בימים אלה בצפון הארץ. הנעדר משער "ידיעות אחרונות" בולט יותר מאשר הקיים בו. בעוד הידיעה המרכזית מדווחת על החלטה של אהוד ברק, יריבו הרמטכ"ל גבי אשכנזי נעדר לחלוטין משער העיתון, אף על פי שאתמול מסר עדות ארוכה בפני ועדת טירקל. הידיעה על עדותו מופיעה רק בכפולה הרביעית ומלווה בתצלום [AP] שתפס את אשכנזי בין ישיבה לעמידה. הרמטכ"ל נראה בתצלום כאילו הוא עומד כפוף. "אני אחראי", קוראת כותרת הידיעה, ובכותרת המשנה נכתב כי "במלחמת הגרסאות שבין ראש הממשלה לשר הביטחון תמך אשכנזי בברק". "דובר צה"ל אבי בניהו שווה כל שקל במשכורתו", כותב הבוקר פרשן "ישראל היום" דן מרגלית. לדעתו, "אשכנזי מסר אתמול עדות למופת", אף כי במבצע עצמו היו כשלים. גם בן כספית התרשם לטובה מעדות אשכנזי. בטור המתפרסם ב"מעריב" כותב כספית כי עדותו היתה "כמו משב רוח מרענן ביום שרב לוהט". כספית מזכיר גם הוא כי היו כשלים במשימה, אך מוסיף כי "מצד שני, גם אחרי כל הכשלים הללו, השכילו לוחמי השייטת לבצע את המשימה ללא נפגעים וחזרו הביתה בשלום". נזכיר כי שניים או שלושה מלוחמי השייטת נשבו על-ידי הפעילים על האונייה והיו נתונים לחסדיהם. לפחות אחד מהם קיבל טיפול רפואי מידי הפעילים. לקראת סיום טורו מציין כספית כי "עיון מדוקדק בפרוטוקול הדברים שנשא שלשום בפני הוועדה אהוד ברק מוכיח שהוא אכן לא גילגל אחריות למטה [...] הבעיה עם ברק היא שהוא עשה את זה בדרכו האופיינית: בתוך ים גדול ואדיר של מלל מתוחכם, עם הררי נתונים ומספרים, הסברים מפותלים וטיעונים מפולפלים". אל שער "מעריב" לא הגיעה גרסת כספית. "ראש הממשלה גילגל אותה [את האחריות] לשר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה לראשית, "שר הביטחון העביר אותה לצבא, אבל הרמטכ"ל גבי אשכנזי לא התחמק מאחריותו לכשלים בהתמודדות עם המשט הטורקי". שווה כל שקל, כן? ב"הארץ" מצטרפים למחמאות על העדות. "שלא כמו בנימין נתניהו", כותב עמוס הראל בידיעה שמתחילה בשער העיתון, "אשכנזי לא מעד בהצגה מעורפלת ושטחית של פרטים משמעותיים על פרשת עצירת משט הסיוע לעזה. ובניגוד לאהוד ברק, הוא נמנע מלשדר מסרים דו-משמעיים שיתפרשו כהטחת בוץ בשותפים האחרים לצרה". יחד עם זאת, הדגש בכותרת הידיעה שונה מאשר ב"מעריב". "אשכנזי בעדותו בוועדת טירקל: במשטים הבאים נשתמש בצלפים", קוראת הכותרת. ב"מעריב" מבקר עפר שלח את ההחלטה להשתמש בצלפים. לא ביקורת עקרונית על שימוש בצלפים נגד אנשים ללא נשק חם במים בינלאומיים, אלא בשל ספק ביכולת לבצע את המשימה בהצלחה. "יש לי ספק רב אם יש בצה"ל מספיק צלפים המסוגלים לירות ממרחק של עשרות מטרים באישון לילה, כשכלי השיט שלהם והמטרה מתנדנדים בים, ברמת דיוק שתאפשר לפגוע באדם בלי להרוג אותו", כותב שלח. "והרי כל המטרה, כל מה שהיה מונע את הנזק הכבד לישראל, היה הימנעות מירי על מתפרעי המרמרה". "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמפרסם ידיעה על חלק שולי של עדות הרמטכ"ל, אחריותו לכישלון בחזית התקשורתית בשעות הראשונות שלאחר ההשתלטות על הספינות. יורי ילון מדווח בקצרה כי "במהלך העדות ביקש חבר הוועדה, ראובן מרחב, את התייחסות הרמטכ"ל אשכנזי לכשל התקשורתי-תדמיתי של הפעולה". "החומרים יצאו אחרי שעתיים כי היה צורך לעדכן לגבי הפצועים", ענה לו אשכנזי. "בנוסף, אני לא ישבתי בחמ"ל בתחילת הפעולה, אלא הגעתי די מהר. התלבטתי קשות אם לפרסם את התמונות של הלוחמים [מוכים על-ידי האנשים שהמתינו להם על סיפון הספינה] והשתכנעתי כדי לספר את הסיפור. זו הסיבה לעיכוב, והוא לא היה ארוך". הגרסה של אשכנזי, שלפיה עיכב באופן אישי את שחרור החומרים המצולמים שמציגים את לוחמי צה"ל במצוקה, עומדת בניגוד לגרסה שמסר דובר צה"ל ל"עין השביעית" ימים אחדים לאחר הפעולה. אז נטען כי הסרטונים הופצו במהירות האפשרית, מיד כשהגיעו לידי היחידה ובלי שעוכבו אף לרגע. תמונות הלוחמים הישראלים במבצע כשהם מוכים באלות ובמקלות אינן היחידות שהצבא עיכב את שחרורן. למעשה, רוב חומרי הגלם שצולמו על הספינה הטורקית לא שוחררו על-ידי הצבא וספק אם יוצגו לציבור אי-פעם. אגודת העיתונאים הירושלמית אמנם מנהלת מטעם פדרציית העיתונאים הבינלאומית משא-ומתן עם מערכת הביטחון בניסיון להשיב לצלמים את ציודם, אך ספק אם חומרי הגלם שנתפסו במצלמותיהם ייכללו בהסדר. כמה עשרות שניות שצולמו על סיפון המאבי-מרמרה בכל זאת הצליחו להגיע אתמול לקהל הרחב. כתב הכנסת של גלי-צה"ל, ספי עובדיה, קיבל לידיו סרטון בכיכוב ח"כ חנין זועבי. "הסרטון הוכיח: ח"כ זועבי ידעה על האלימות במרמרה", נכתב בשער "מעריב", ועמ 6 כולו מוקדש לדיווח בעקבות חשיפת הסרטון, המכונה "מפליל", המציג את זועבי "מסתובבת על הסיפון בחברת חמושים". אלון עידן מקדיש את טור ביקורת הטלוויזיה ב"הארץ" לביקורת על מסגור דומה של הסרטון, בתוכנית "שש עם עודד בן-עמי". ב"ישראל היום" מלווה את הדיווח על הסרטון טור מאת ח"כ אופיר אקוניס. "אחת מ-120 חברי-הכנסת השתתפה בפיגוע", כותב אקוניס וקורא לסלקה מן הכנסת. ב"הארץ" הטון שונה בתכלית. "במקביל לעדותו של הרמטכ"ל אשכנזי בפני ועדת טירקל, פירסם אתמול אתר האינטרנט של גלי-צה"ל סרטון המתעד את ח"כ חנין זועבי (בל"ד) מסתובבת בסמוך לפעילי האונייה הטורקית המצוידים באלות ובמוטות", נכתב בפתח ידיעה מאת יהונתן ליס וגקי חורי. "בסרטון נראים חלק מהפעילים עומדים על גרם המדרגות באונייה ואוחזים בנשק קר, כשבמרחק מטרים ספורים מהם במורד המדרגות עומדת זועבי. עם זאת, מזווית הצילום לא ניתן לקבוע חד-משמעית אם זועבי יכלה להבחין בהם". כפי שצוין בפתח הידיעה ב"הארץ", הסרטון נחשף "במקביל לעדותו של הרמטכ"ל אשכנזי בפני ועדת טירקל", רמז לכך שהעיתוי נבע מרצון להסיט את תשומת הלב מביקורת שעלולה להימתח על תפקוד הצבא והעומד בראשו. זו אחת הטענות של זועבי עצמה בתגובה לפרסומים על הסרטון. ב"מעריב" מוקדשת מסגרת נפרדת [ערן סויסה ואמיר בוחבוט] לשאלת עיתוי הפרסום. "העבודה על האייטם נערכת מזה מספר שבועות והיא שודרה מיד לאחר שהושלמה המלאכה", מצוטטים "גורמים בגלי-צה"ל". נורית קנטי, עורכת התוכנית "מה בוער" עם רזי ברקאי, שבה דווח לראשונה על הסרטון, אומרת ל"מעריב" כי "הסיפור הגיע לידי כתב הכנסת ספי עובדיה לפני זמן מה והוא שודר ברגע שהרגשנו שאנו עומדים מאחריו מבחינה עיתונאית". תהא הסיבה לעיתוי אשר תהא, המצב שבו חומרים עיתונאיים בעלי חשיבות להבנת מבצע בעייתי של צה"ל נמצאים ברשותו, משוחררים בחלקם על-ידיו על-פי האינטרסים שלו ונגנזים בחלקם על-ידיו מסיבות שאינן קשורות לבטחון המדינה, אינו תקין. זועבי, כך מדווח, פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לחייב את צה"ל לפרסם את כל הקלטות שנמצאו על הספינה. נאחל לה בהצלחה. הכותרת הראשית של "הארץ" קוראת: "שופט מתח ביקורת חריפה על השב"כ ושיחרר את החשוד ברצח פלסטינים". בעמ 2 מתאר זאת חיים לוינסון כ"מכה לשירות הביטחון הכללי". הוא מצטט בהרחבה את השופט נחום שטרנליכט, שאמר: "מדובר בחשדות חמורים של רצח. החשוד נמצא במעצר מזה חודש. התקבצו ראיות שהובילו למעצרו של החשוד. לא היה די בהן להגיש כתב אישום, ונפתחה חקירה גלויה. לא נראה כי במהלך אותן חקירות נאסף חומר ראייתי שהיה בו כדי לאפשר הגשת כתב אישום [...] המעצר הינו בעל ערך ראייתי רעוע ביותר". עמוס הראל מנתח את הודעת התגובה הנדירה שפירסם אתמול השב"כ, שכללה בין היתר הודאה בכך שלשירות אין די ראיות ("בשלב זה לא נתגבשו די ראיות על מנת להעמיד לדין את פרלמן"), והודעה כי "השב"כ רואה בחומרה ביצוע מעשי טרור, יהא אשר יהא מקורם, וימשיך לפעול בכל הכלים העומדים לרשותו בחקירת האירועים החמורים הללו". במאמר המערכת של העיתון נכתב: "על השב"כ להתאמץ יותר בעקירת הטרור היהודי, אך מטרה זו אינה יכולה לקדש את כל האמצעים". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים רוני שקד ועקיבא נוביק כי החשוד, חיים פרלמן, לא אמר אף מלה אחת לכל אורך חקירותיו, אפילו לא "אני חף מפשע". בתחילת השנה, בגיליון הראשון של המוסף "כלכליסט", פירסם אמיר זיו טור שהקדיש למסע הלגיטימציה שמנהל מולי ליטבק, "מולטי-מיליונר שעשה את מרבית הונו מהפעלת אתרי פורנוגרפיה". זיו חזה כי "בקרוב נקרא על אירועים חברתיים שבהם ייראה ליטבק, ואולי על איזו תרומה למחלקה בבית-חולים. לבסוף יבוא ראיון לא מקשה מדי, בעיתון או בטלוויזיה, שיותנה מראש בעיסוק מוגבל בעסקיו הלא שגרתיים. מכאן ואילך, כל אזכור של הלא שגרתיים כבר ילווה במחאות מצד היחצנים. זה יהיה האות לכך שהמהלך הושלם וליטבק נהפך לאיש עסקים לגיטימי לכל דבר ועניין". הבוקר מפרסם זיו טור המשך. "מסעו של הפורנוגרף מולי ליטבק אל לב הקונסנזוס מגיע לשלב הסופי", קוראת כותרת המשנה שלו, והוא עוסק במיזם חדש של ליטבק, המכוון לילדים. עוד לפני כן מצביע זיו על התממשות תחזיתו. "מכונת יחסי-הציבור והכסף החדירה את ליטבק במהירות מרשימה אל לב המיינסטרים", הוא כותב, ומבקר את הדיווחים הרבים במדורי הרכילות העסקיים שנמנעו מלציין את מקור הונו של ליטבק. ב"כלכליסט", יש לציין, נאה דרשו וגם קיימו. בידיעות רכילות שהופיעו בעיתון בחודשים האחרונים כונה ליטבק "איל הפורנו מולי ליטבק", "מלך אתרי הפורנו מולי ליטבק", ו"מלך עסקי הפורנו". עכשיו כל שנותר הוא לציין סמוך לשמם של אנשי עסקים אחרים אם עשו את הונם ממכירה ותיווך של כלי נשק, אם שללו זכויות סוציאליות בסיסיות מעובדיהם, ואם מפעליהם זיהמו את הסביבה או אם היו מעורבים אי-פעם בפרשות מין. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת תצלום [יורי ילון] המספרת שנשיא מדינת ישראל שמעון פרס קיבל אתמול בבולגריה את העיטור הבולגרי הגבוה ביותר, "סטרה פלנינה". נשיא בולגריה גורגי פורבנוס אמר לפרס כי "האות הזה מסמל את הערכת בולגריה לך ולמדינת ישראל והוקרה לאישיותך כסמל השלום". ב"הארץ" מדווח ברק רביד כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו דחה אתמול נוסחה פלסטינית לחידוש המשא-ומתן הישיר, ולפיה המו"מ יחודש על בסיס הודעה של הקווארטט שקובעת כי המדינה הפלסטינית תבוסס על גבולות 1967. "דחיית הנוסחה הפלסטינית החדשה הותירה את המבוי הסתום בתהליך המדיני על כנו", מציין רביד. ב"דה-מרקר" מדווחים אמיתי זיו ואופיר בר-זהר כי פטריק דרהי מנהל משא-ומתן במטרה להשתלט על האחזקות של שותפיו בחברת הוט. על-פי הדיווח, שותף אחד, אליעזר פישמן, מעוניין למכור. לא מדווחת עמדת השותף האחר, ארנון (נוני) מוזס. ההשלכות עשויות להיות מרחיקות לכת: פרסומות בכבלים; כניסה של מוזס לבעלות חלקית בערוץ מסחרי; ופגיעה בספקי התוכן המקורבים למוזס, "כאשר הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת דורי-מדיה, שמוחזקת בין השאר על-ידי אחותו של מוזס, תמי מוזס-בורוביץ". שלשום דווח ב"גלובס" כי הוט האריכה את החוזה עם דורי-מדיה על ערוצי הסרטים. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי "מסמך גלנט במתכונתו הנוכחית לא צפוי לחשוף את מקורו". על-פי דיווחו, "לא מן הנמנע כי חברת-החדשות, שעומדת בדרישתה שלא להעבירו למשטרה, תבקש בסופו של דבר לערוך שינוי במסמך, במידה ותיאלץ להסגירו בכל זאת, כדי לטשטש מרכיבים בו שיהיו עשויים בכל זאת להסגיר את זהות מי שהעבירו לידי עיתונאי החברה". מיכל תוסייה-כהן מדווחת ב"כלכליסט" כי רשות השידור משלמת שכר שנתי של למעלה מרבע מיליון שקל למנשה רז תמורת הנחיית תוכנית שאינה משודרת כבר חודשים ולא צפויה לשוב לשידור בקרוב. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי בימים האחרונים חלו הפרעות בשידורי גלי-צה"ל וגלגלצ, ככל הנראה בגלל החום הכבד. לילך ויסמן וסטלה קורין-ליבר מדווחות ב"גלובס" כי ראש לשכת נתניהו נתן אשל עשוי להתמנות לראשות לע"מ או לפ"מ. "בקרבת נתניהו אין כוונה לפגוע באשל", הן כותבות, "אולם על-פי הידוע, אשל כבר סיכם עם ראש הממשלה כי בכל מקרה הוא מתכוון לסיים את התפקיד בינואר הקרוב. עם זאת, בכירים אומרים שיש ספק גדול אם אכן בכוונתו לפרוש ללא הבטחת משרה הקרובה לנתניהו. בכל מקרה, כפי שאמר אחד מאנשי הלשכה: נתן עוד יגמור על כולם, מלה פה, מצמוץ עין, יד מבטלת, והוא יכול לגמור על טובים". במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון [ליאור זילברשטיין] עם אדווי פלנל, לשעבר העורך הראשי של "לה-מונד" ומי שעומד כיום בראש האתר "מדיהפארט", שחשף לאחרונה את שערוריית סרקוזי-לוריאל. האתר, הדורש מגולשיו תשלום בסך 9 יורו בחודש או 90 בשנה, גייס כבר כ-40 אלף מנויים, אך דרושים עוד כ-10,000 כדי שיהיה רווחי. בכל זאת אומר פלנל: "הוכחנו שבסקטור של עיתונות איכותית וקפדנית, לא זולה ולא רכילותית, אנשים מוכנים לקנות את המידע". לדעתו, "החינמיות הורסת את הערך של המקצוע שלנו. היא נמצאת בשימוש של כוחות כלכליים ופוליטיים כדי להפחית את האוטונומיה של העיתונאים. יש להילחם בה על-ידי ברית עם הציבור".

"ידיעות אחרונות" קובע סדר יום, וחבל | "ישראל היום" ו"מקור ראשון" ממשיכים להיערך לתקיפה באיראן | הפרשנים הצבאיים והפוליטיים מנסים לסחוט עוד מיץ מהלימון של פרשת הרפז

"ארד ירה. מי יספוג?", שואלת כותרת על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" המפנה לטורו של נחום ברנע. לצדה, תצלום של שער המוסף מהשבוע שעבר, עת התפרסם בו ראיון עם עוזי ארד, מקורבו לשעבר של בנימין נתניהו, שקרע בפני ברנע ושמעון שיפר צוהר לנעשה בלשכת ראש הממשלה ואימת רבות מהטענות חסרות הביסוס עד אז של עיתונאים על התנהלותה של אותה לשכה. ההפניה אינה מופיעה ככתבת השער, גם לא כהפניה מרכזית, אלא בבלון קומיקס קטן ליד הלוגו, כאילו מודעת לקטנותה ומגחכת עליה. בתמונה המרכזית על שער המוסף נראים הנשיא פרס ומייסד פייסבוק צוקרברג לוחצים ידיים. כותרת המשנה מבטיחה עוד כתבה על פרס באמריקה מהסוג שגדש לעייפה את עיתוני השבוע ונדף כבר אז ריח נפטלין. כיצד נעלם עניין לשכת ראש הממשלה מסדר היום? ביקור ראש הממשלה בארה"ב דחק אותו, הראיון האנמי של ארד במוצאי שבת בערוץ 2 גימד אותו. ההחמצה גדולה עד כדי כך שבעיתון המתחרה, שפעם אסור היה לכתוב בו את השם "ידיעות אחרונות", מקדיש לה בן כספית את סיום טורו השבועי: "כמה חבל שבגלל מאורעות השבוע לא הספקנו לעסוק במסמך המטלטל שפורסם בשבוע שעבר בידיעות", הוא כותב ב"מעריב". אבל האירוניה היא שמי שקבר את הנושא סופית הוא "ידיעות אחרונות" עצמו, שפימפם ללא הרף כתבה של כתב הבידור שלו שמתפרסמת היום ושהדיה מגיעים עד לשערי המתחרים. את הטיזרים, הפולו-אפים, התגובות על הראיון המהדהד עם ארד והגילויים החדשים על הנעשה בלשכה החשובה במדינה החליפו הבטחות לגילויים על הנעשה בהפקת תוכנית בידור פופולרית. "סודות האח הגדול", "התחקיר המלא", מבטיחות כותרות על שער "ידיעות אחרונות". ההבטחה לתחקיר "מלא" באה אחרי שבמהלך השבוע טיפטף העיתון בין דפיו ובאתר ynet עוד ועוד פרטים ממנו. "בלעדי לידיעות אחרונות: הכתבה שמסעירה את המדינה על כדורים פסיכיאטריים בתוכנית הטלוויזיה הכי מצליחה". "הסודות האפלים של האח הגדול", נכתב בכותרת על שער מוסף "7 לילות" של העיתון; "הם טוענים שקיבלו כדורים פסיכיאטריים קשים, ואז, כשהם תחת ההשפעה, חלשים פיזית ומנטלית, התבקשו לבגוד, לשקר, לבכות. חלק ירקו את הכדור בסתר, או החביאו אותו, כמו בבית-משוגעים", נכתב בכותרת המשנה הדרמטית. "סער שיינפיין ומתמודדים מהאח הגדול חושפים לראשונה את האמת על אחורי הקלעים של הריאליטי הכי מצליח במדינה". מתחת לדברים נכתב: "הפקת התוכנית: הטענות חסרות שחר. מתוך אחריות לשלומם של המשתתפים אנו מעמידים ליווי רפואי בכל התחומים". המשפט מובא באותיות קטנטנות ביחס לאלו של הכותרת, כמו בהערת גילוי נאות במודעה פרסומית (המציג אינו רופא). ואכן, התחקיר של "ידיעות אחרונות" הוא מודעה, מודעה למחלת נפש ציבורית הולכת ומתגברת. "משרד הבריאות יבדוק את האח הגדול", נכתב בכותרת ידיעה של דן אבן ואמילי גרינצווייג על שער "הארץ", ואילו "מעריב" ו"ישראל היום" מקבלים כמובן את נפגעי הפרסום ב"ידיעות". "האח הגדול ידע בדיוק מה אני עושה. אילן רבינוביץ, פסיכיאטר הריאליטי, מגיב על הטענות נגדו", נכתב בכותרת על שער "מעריב", ואילו "ישראל היום", הממצב עצמו אט-אט כצהובון המוביל של ישראל, מקדיש את שער המוסף השבועי שלו לראיון מתחנף עם מפיק התוכנית ("המפיק הכל יכול"). הראיון זוכה גם להפניה שמנה מהשער עם ציטוט אפולוגטי. טענות קשת הם כי "ידיעות אחרונות" תוקפים את תוכניות הבידור שלהם בגלל סכסוך מסחרי, עקב שיתוף פעולה שנחתם לפני כמה שנים בין התוכנית "האח הגדול" ובין "ישראל היום". יש המוצאים את שורשי הסכסוך עוד קודם. מנגד נטען ב"ידיעות אחרונות" כי התוכן מדבר, וכי הדיון צריך להיות על מה שמתפרסם בכתבה ולא על הבמה שבה היא מתפרסמת. במקרה הזה, שני הצדדים צודקים באופן מלא. כך או כך, גם קשת וגם "ידיעות אחרונות" מרוויחים מהפרסום. שניהם נהנים מהעניין הגדול של הציבור, מהכסף שזה מכניס, ומביסוס מעמדה של תוכנית הבידור הנחות הזה כמי ששולטת בסדר היום הציבורי. כמאמר הקלישאה, המפסיד הגדול הוא הציבור. כמאמר השיר, הציבור מטומטם. ועוד הערה לסיום: האזכור השלילי של כדורים פסיכיאטריים העומד בבסיס הפרסומים ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet נגוע בצביעות קשה במיוחד, אחרי ש-ynet נתן במה לחנוך דאום (העובד גם כפרשן ב"ידיעות אחרונות") ולסדרת ראיונות שעשה ועסקו במחלות נפש ועודדו במוצהר צריכה של כדורים פסיכיאטריים, וכל זה בחסות של יצרנית תרופות המשווקת תרופה פסיכיאטרית. החשיבות העליונה של ההתנהלות בלשכת ראש הממשלה והתירוץ העליון שמעניקים עיתונאים לחיטוט בה היא ההכרעה הצפויה על הפצצה ישראלית של מתקני הגרעין באיראן, העלולה כמובן להוביל למלחמה אזורית והתקפות טילים על ערי ישראל. גם היום הסוגיה האיראנית ממשיכה לעמוד בראש סדר היום של כמה מהעיתונים, אחרי שהיתה הנושא הראשון במהלך כל השבוע. "תמיכת שיא של הציבור האמריקאי בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון", ומולה מצטטת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "דגן: המודיעין נגד התקיפה באיראן, הפוליטיקאים בעד". גם ב"ישראל היום" בוחרים בציטוט לכותרת הראשית, הפעם של נתניהו: "זה לא עניין של ימים, אבל גם לא של שנים", זאת "בתשובה לשאלה על תקיפה אפשרית באיראן". העיתוי לעניין הגבוה במיוחד בסוגיה הנידושה שוב ושוב הזו הוא כמובן ביקורו של נתניהו בארה"ב ונאומו שלו ושל אובמה. כמה מהמוספים המדיניים בוחרים להתמקד בנושא. "פצצה איראנית? פצצה אמריקאית!", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "השבוע" של "הארץ", המדגישה את תלותה של ישראל בסיוע צבאי אמריקאי. "הפור נפל", נכתב בזו של "יומן" של "מקור ראשון": "בנאומו באיפא"ק הודיע נתניהו כמעט במפורש שישראל לא תמתין לאובמה ותתקוף את איראן בזמן המתאים לה. מעולם לא נאמרו בנושא הזה דברים כל-כך ברורים. נשיא ארה"ב מאוד לא אהב את זה, אבל בשנת בחירות הוא לא יכול להרשות לעצמו לנזוף בישראל או לאיים עליה". "בסוג של ונהפוך הוא מדיני, יצא כך שפגישת נתניהו-אובמה היתה רק טקס רשמי חסר חשיבות ואילו המו"מ האמיתי והקובע התנהל בין הנאומים על בימת הוועידה של איפא"ק", נכתב בכותרת המשנה לטור של אורי אליצור הפותח את המוסף; "אובמה ביקש משהו ונתניהו אמר לא", היא מסכמת. וב"ישראל השבוע" של "ישראל היום": "באיחור ניכר, סוף-סוף הפנימו גם בבית-הלבן: אסור שיהיה נשק גרעיני לאיראן", נכתב בכותרת המשנה לראשית על השער, ספק דיווח, ספק פרשנות, ספק משאלת לב, ספק דף מסרים. ובעצם, יש ספק, אין ספק, כפי שמלמדים את טייסי הקרב שאולי יטילו את הפצצה האמריקאית. תחת הכותרת "איך ניצחנו את איראן" כותב ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות": "שתי הממשלות מנהלות משחק. הן משחקות עם איראן, הן משחקות זו עם זו, וכל אחת מהן עם דעת הקהל שלה. כללי המשחק לא ברורים ונקבעים תוך כדי תנועה. הסיכונים אדירים". ברנע סבור שנתניהו משחק בלוף שמטרתו להניע את אובמה לתקוף. ייתכן. כך או כך, ועם כל הכבוד לאח הגדול, ייתכן כי בלי ברנע ו"ידיעות אחרונות", שהציפו לראשונה במלוא העוצמה שאלת התקיפה באופן גלוי ומפורש, הדיון הזה היה מתנהל במחשכים. מצד שני, אם אכן מדובר בפוקר בינלאומי שדעת הקהל היא שחקן מרכזי בו (גם אם סביל), הרי שהצפת הנושא היא אינטרס גלוי של השחקנים המדיניים. סיכויים למלחמה אזורית והתקפות טילים על ערי ישראל, כמו גם שערורייה בתוכנית הבידור הפופולרית בישראל, אינם מצליחים לסכל לגמרי את העיסוק בפרשה שמסתמן כי היא חשובה פחות משניהם: פרשת התככים וקרבות הגמדים בין גבי אשכנזי ואהוד ברק, או אולי בעיקר בין לשכותיהם, בשבתם כרמטכ"ל וכשר הביטחון של ישראל. "48% מאמינים לאשכנזי, רק 17% מאמינים לברק", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". על הידיעה המנתחת את הסקר חתום בן כספית, האדבוקט מס 1 של אשכנזי. "הרמטכ"ל לשעבר מדלג בקלילות מעל הביקורת שנמתחה עליו בטיוטת דו"ח הרפז, לפחות לדעת הציבור בישראל", פותח כספית. לפני כשנה הוא כתב: "באי עטו של אהוד ברק מייחסים לי שיוך לחצרו של גבי אשכנזי. רק הוא ואני יודעים שאין לי מושג איפה החצר הזאת (בביתו הייתי פעם אחת, לפני שנים, כשהיה אזרח), וגם אם היתה כזאת, שום דבר ממשי לא יכול לצאת לי ממנה. אין שום דבר להוון שם, בחצר של אשכנזי, שהרי האיש גמר, מצדיע ויפרוש". הנה, בכל זאת יש מה להוון. גם ב"מקור ראשון" יש סניגורים לאשכנזי. "אביו של אל"מ ארז וינר: אחרי שברק ברח מצאלים, אין סיבה שלא ימצא דרך לברוח גם עכשיו", מצהירה הכותרת הקשה על שער העיתון. "בסביבתו הקרובה של עוזר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי מותחים ביקורת חריפה על שר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של יוחאי עופר. ראיון בלעדי עם דמות מרכזית בפרשה העומדת בראש סדר היום יכול להצדיק מבחינה עיתונאית תוכן מערכתי המוטה בבירור (מטבע הדברים) לטובת אחד הצדדים. ספק אם ראיון עם אביו של אחד המעורבים עולה בכלל זה. מחר: מה אומרת אמא של ברק. "טיוטת דו"ח המבקר בפרשת הרפז: ליקוי ערכי בהתנהגות של אשכנזי", נכתב מנגד בכותרת לידיעה של עמוס הראל על שער "הארץ". הטיוטה, פותח הראל את הידיעה, "כוללת ביקורת חסרת תקדים בחריפותה על הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, ועל עוזרו, אלוף-משנה ארז וינר. סדרת שיחות עם גורמים הבקיאים בטיוטה, שהוגשה למעורבים בה בתחילת השבוע, מעלה כי הדו"ח ממקד את החלק המרבי של האשמה בפרשה בלשכת הרמטכ"ל לשעבר ומעיר הערות מינוריות יחסית על תפקוד לשכת שר הביטחון אהוד ברק". מנגד מציינים אנשי אשכנזי כי המבקר "לא אימץ חלק ניכר מההאשמות שהוטחו ברמטכ"ל בכתבות", ובעיקר בנוגע לקשרים עם הרפז. המבקר, כותב הראל, מונה ארבעה פגמים בהתנהלות אשכנזי ווינר: "יצירת הקשר עם הרפז, אי-הפסקתו במועד כשהרפז התחיל להעביר לווינר מידע מכפיש על ברק ואנשיו, אופן הטיפול במסמך המזויף והתנהלות הלשכה לאחר פרסום המסמך בערוץ 2". ובקיצור, כפי שכבר עלה מסיקור הפרשה במשך השבוע: לא נמצאו עניינים פליליים או קרובים לפליליים, אלא רק תככים מגושמים, ולמעשה הפרשה נגמרה בלא כלום. מהם, אם כן, עמודי העיתון שמולנו העוסקים בפרשה? מי יודע, הרי אפס אינו יכול לעלות בריבוע. ובכל זאת: הוכחה לכוח האינרציה, תשלום למקורות, הזדמנות לעסוק ב"ערכי צה"ל", הסחת דעת (למשל: מה בדבר ההתנהלות הקלוקלת שנחשפה במערך המבצעי הכמוס ביותר של צה"ל? זו שיותר מפרשן אחד הציע בזמנו כי היא-היא "פרשת הרפז" האמיתית?). סדר היום של עיתוני הכלכלה לקראת סוף-השבוע מגוון: מעיסוק במקרו-כלכלה ושחיתות כלכלית, דרך צרכנות בידורית ויריבויות פוליטיות, ועד לכלום ("כלכליסט" אינו יוצא בשישי) ושוביניזם לאומי. מה לשוביניזם לאומי ולעיתונות כלכלית? ובכן, זו שאלה רטורית כמובן. "מעצמה כחול-לבן", נכתב בכותרת המוסף הכלכלי של "מקור ראשון": "בתערוכת הסלולר השנתית בברצלונה נדמה היה לכתבתנו שעברית היא אחת השפות השגורות בעולם. גם במספר המציגים והפיתוחים ישראל הציגה מפגן עוצמה מרשים". האם מדובר במוסף בלשנות או עלון של משרד ההסברה? בדקתי שוב: במעלה השער נכתב באותיות גדולות "כלכלה". כרגיל במקרים שבהם זרם ההילול העצמי עולה לראשם של עיתונאים (ובמקרה הזה, בעיקר ראשו של העורך), התוצאה היא מפגן פרובינציאליות המשרת את המטרה ההפוכה. אגב, מדי פעם ציינתי כאן כי מוסף הכלכלה של "מעריב", "עסקים", הוא הקיצוני בנטייתו ימינה מבין עיתוני הכלכלה בישראל, הנוטים ממילא לימין. הדברים אמורים באשר לעיתונות הזרם המרכזי שאליה התייחסנו בסקירה זו במהלך השנים: "דה-מרקר", "גלובס", "כלכליסט" ומוספי הכלכלה של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". אבל אם מביאים בחשבון גם את מוספו של "מקור ראשון", משתנה הגרף עצמו ומקבל תוספת נאה מצד ימין. לפני שאלת איכות התוכן עצמו של המוסף, ייאמר לזכותו של "מקור ראשון" כי הנטייה לקפיטליזם קיצוני אינה מלווה בסגידה מופגנת לעושר והערצה גלויה לעשירים (גם אם אלו שולטים בסאב-טקסט של כמה מדפי העיתון), ובניגוד למשל ל"עסקים", אינה משרתת באופן מובהק את מטרותיו של המו"ל. לאומנות ככלי עיתונאי אינה רק מגוחכת, אלא גם מעוורת. "ההאטה מחריפה; כלכלנים: המשק רחוק ממיתון", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", המתבססת על נתוני הצמיחה (ל-2011) שפירסמה אתמול הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. "בעלי עסקים מרגישים בירידה גוברת בפעילות", נכתב בכותרת המשנה, "כלכלנים: חלק מנתוני המשק מעודדים – אך הגירעון גדל, והממשלה צפויה להעלות מסים". "הנתונים נראים במבט ראשון מרשימים", כותב מוטי בסוק, אך "מטשטשים את המציאות שמרבית בעלי העסקים בישראל חשים על בשרם: ככל שנוקפים החודשים, יורד קצב הפעילות במשק. "הירידה בפעילות ניכרת בקצב הצמיחה בכל אחד מהרבעונים האחרונים", ממשיך בסוק, ו"תחזיות הצמיחה ל-2012 אינן ורודות יותר: במשרד האוצר מעריכים שהתוצר יגדל השנה ב-3.2%, ובבנק ישראל אופטימיים אף פחות וצופים צמיחה של 2.8%. גם נתונים אחרים מהתקופה האחרונה אינם מעודדים: היצוא מישראל הואט, גביית המסים צנחה והגירעון התקציבי זינק". אחד המרואיינים, פרופ אבי בן-בסט, מזכיר סוגיה לאומית הקשורה לכלכלת ישראל יותר מזו של "גאווה לאומית": תקיפה באיראן. "אם יהיה אירוע צבאי, לצד הנפגעים הרבים יהיה גם מחיר כלכלי כבד. בכל התרחישים ל-2012 החזאים לא הביאו בחשבון אירוע כזה". אגב, גם היום ממשיכים ב"דה-מרקר" לסקר את רכישת מגדל על-ידי שלמה אליהו בעין ביקורתית (כלומר, כעיתונאים). עוד בעיתונים: "שיטת היהלום" היא הכותרת הראשית של "עסקים". "פרשת הבנק הפיראטי ממוטטת את הבורסה ליהלומים"; "הבנק בבניין שמשון היה גלוי ופעל כסניף לכל דבר ועניין. הטלרים קיבלו קהל משעות הבוקר, הפקידו צקים, המירו מט"ח וביצעו העברות מזומנים. חקירת המשטרה העלתה שהכסף הולבן במסווה של רכישות יהלומים, עשה סיבוב בהונג-קונג ובלגיה ומשם חזר נקי לישראל, היישר לידי ארגוני פשע. בעקבות חשיפתו, הפעילות בבורסה, שמגלגלת 28 מיליארד דולר בשנה, משותקת. אפילו רשות המסים הקפיאה את החקירה כדי לבלום את הסחף", נכתב בכותרות הגג והמשנה (טל אריאל-אמיר, אבי אשכנזי ודוד ליפקין). "עימות חריף בין וינשטיין לשטייניץ על מינוי אשר למנהל רשות המסים", לשון הכותרת הראשית של "גלובס". וב"ממון": "שושנה חן לקחה שלוש משפחות לסיבוב קניות מזון ולימדה אותן איך יוצאים עם עגלה זולה יותר. פרויקט משפחה בצמיחה: שלב הסופרמרקט", נכתב בכותרת המשנה לראשית. הכתבה מציגה שלוש משפחות, שהבזבזנית שבהן היא משפחה מקריית-מוצקין (ארבע נפשות), המוציאה כ-3,000 שקל בחודש על קניות בסופר. מסע הקניות המתואר בכתבה ("לא באתי ממש לקנות, כי המקרר מלא") מסתיים בהוצאה של 700 שקל. "את זורקת אוכל?", שואלת הכתבת, "כן, המון ירקות. אני לא יודעת מה קורה במגירה. לא פעם אני מוצאת שם 5-4 שקיות של פטרוזיליה [...] אנחנו מרוקאים, אני אוהבת מקרר מלא". במוסף הכלכלה של "מקור ראשון" יש מדור דומה (אם כי, כמובן, הרבה הרבה פחות פומפוזי), המציג את ההתנהלות הכלכלית היומיומית של משפחה מן היישוב. הפעם מככבים בו זוג בני 25 מקריית-ארבע, היא מורה במשרה חלקית והוא אברך בישיבה. הנה דוגמית: "למרות הכנסה חודשית לא גבוהה, מצליחה משפחת פיקסלר לחסוך סכום מסוים בכל חודש [...] אנחנו חושבים כל הזמן לאן הכסף הולך ואם הקנייה שווה את הכסף [...] לדעתי ההפרש שנשאר לנו בין ההכנסות להוצאות הוא בעיקר בזכות המגורים שלנו רחוק מהעיר הגדולה. בעיר יש הרבה יותר פיתויים, למשל לעלות על אוטובוס במקום ללכת רבע שעה ברגל [...]". הבורסה ליהלומים ברמת גן מאיימת להתרסק בשל שערורייה פלילית, הבורסה הכללית בתל-אביב סתם דועכת. אבל "האם זה נורא כל-כך שהבורסה בתל-אביב מתכווצת?", שואל אלי ציפורי ב"גלובס". "התשובה האוטומטית לכאורה היא ודאי שזה נורא. הרי הבורסה [...] היא מקור לגיוסי הון, מקור להשקעות, להתרחבות תאגידית ותעסוקתית", אלא שיש חברות המבזבזות את כספיהם של המשקיעים "על מטרות חיוביות (השקעות חדשות שמייצרות גם משרות חדשות), ויש חברות שמבזבזות אותו על חבילות שכר מנופחות וקומבינות עסקיות שנחשפות רק כשמגיעות התקופות הרעות [...] הזיכרון של שוקי ההון תמיד היה קצר מאוד, תאוות הבצע תמיד מנצחת, והרגולציה, כבדה ככל שתהיה, מעולם לא מנעה מאנשי הקומבינות לחגוג על כספם של אחרים. שוב ושוב". ומדוע, בעצם, הבורסה דועכת? "להתייבשות של הבורסה הישראלית יש שלל תירוצים", המרכזי שבהם הוא הרגולציה. "אבל את הרגולציה שעליה מקטרים בשוק ההון (דמי ניהול, אכיפה מינהלית של רשות ני"ע) הרוויחו שחקניו ביושר", כותב ציפורי, "אחרי שנים פרועות שבהן הפך שוק ההון למנגנון של עושק וקיפוח המשתמש בכספם של אחרים כדי להעשיר קבוצה מצומצמת של אנשים. וחוץ מזה, רגולציה, כפי שהזכרנו, מעולם לא הצליחה לחסום את תאוות הבצע, גם לא שיעורי המס שעלו ב-5% בעקבות ועדת טרכטנברג. היכן שיש סיכוי להרוויח, היכן שיש סיכוי לגזור קופון, תמיד יהיו משקיעים וספקולנטים המוכנים לקחת את הסיכון, למרות הרגולציה הנוקשה ולמרות שיעורי המס הגבוהים". ובקיצור: התייעלות. "פעילים בשוק ההון מאוהבים בזרגון הקפיטליסטי, הכולל מונחים כמו תחרות, התייעלות וכוחות השוק בכל מחיר. באופן אבסורדי, מה שקרה בבורסה בתל-אביב בחודשים האחרונים משקף בדיוק את השיטה שהם כה מעריצים: הבורסה הישראלית הפסידה בתחרות בחצי השנה האחרונה לשווקים עם פוטנציאל לתשואה עודפת על פניה, אחרי עשור שבו היתה אטרקטיבית יחסית לשווקים אחרים. הכסף, לכן, עושה תנועה טבעית: מפה (ישראל) לשם (לחו"ל). ייתכן שהתנועה הזו גורמת לעיוותים בתמחור שווי החברות בתל-אביב, אבל דרכם של עיוותים בדרך כלל להצטמצם, במוקדם או מאוחר. תנועת הכסף הרי דינמית – הוא יכול לחזור, בדיוק כמו שהוא יצא. כך או אחרת, אחרי ההפסד בתחרות מגיעה, למרבה הצער, גם ההתייעלות סביב התעשייה הבורסאית. וכשמפטרים עובדים הכי קל להאשים את הממשלה, את הרגולציה, את המס ואת כל העולם". "לב המאפליה" היא הכותרת הראשית של מוסף "הארץ": "הקהילה החרדית לב-טהור נמצאת כבר עשרות שנים בעין הסערה", נכתב בכותרת המשנה. "הקבוצה הקיצונית, שנשותיה מכוסות בבד מכף רגל ועד ראש, נדחקה עד לעיירה קטנה בקנדה. נגד הרב העומד בראשה, שלמה הלבראנץ, הועלו טענות חמורות על היחס לאנשיו, ובעבר אף ריצה עונש מאסר בארצות-הברית. עד היום, הלבראנץ מעולם לא הסכים להתראיין ולחשוף את חסידיו השנויים במחלוקת. מוסף הארץ זכה להצצה נדירה לנעשה בחצר הרב בסנט-אגט המושלגת בקוויבק. חשיפה". הכותרת והתמונה על שער המוסף הזכירו לי כתבה שהתפרסמה לא מזמן במוסף המגזיני של "מקור ראשון", "דיוקן", וסמיכות הזמנים בין שתי הכתבות נראתה כעוד מקרה של שני תחקירנים שרצו יחד אל אותה מטרה וכעת מגיע אלינו פרי עמלו של המפסיד במירוץ. אלא שלמעשה, הכתבה ב"הארץ" היא ליגה משלה. בעוד שב"מקור ראשון" הגישו כתבת תחקיר מקיפה, חשובה ומעניינת – את מי שאוהב לקרוא על סטיות דתיות – הרי ששי פוגלמן מ"הארץ" הגיע לקנדה, חי עם אנשי הקהילה ושוחח ארוכות עם מנהיגם ואיתם. התוצאה, באורח נדיר, ראויה לסופרלטיבים שהעיתון מכתיר בה אותם. זו אכן הצצה נדירה, מפוכחת וחרוצה אל הטירוף והאומללות שהדת המאורגנת יכולה להתגלגל בהם. "סקר הפופולריות של הארץ: פרס אהוד מתמיד, לבני מתרסקת", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ". "צירוף מצער של נסיבות אינו מאפשר לנו להמשיך להפיק את המוצר האיכותי שהתרגלתם לקבל", כתב העורך אסף שגיב בטור סיכום בגיליון האחרון של המגזין "תכלת", בן גילו של "העין השביעית". המגזין, בהוצאת מרכז-שלם, הוא בימה מרכזית, ונדמה לי שגם יחידה מחוץ ל"מקור ראשון" ואחרי סגירת "נקודה", לשיח אינטלקטואלי שמרני. זה אינו סוף הדרך: עדי ארבל כתב בטורו ב"מקור ראשון" בשבוע שעבר כי קרן תקווה תפרוש את חסותה על "תכלת". כתבת השער של "סופשבוע", מוסף "מעריב", מוקדשת לראיון "נוקב" עם החתן הטרי של פרס ישראל לתקשורת, עיתונאי השידור הציבורי יעקב אחימאיר. חמשת הציטוטים שנבחרו לעטר את השער משרטטים את דמותו של אחימאיר כעיתונאי שמרן, יבש ונטול חוש הומור, והם נאמנים לעולה מן הראיון עצמו. אחימאיר, כפי שעולה מן הכתבה, הוא מי שאין סיבה שלא להעניק לו את פרס ישראל. כתבת השער של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", מבטיחה לספר על "ההתמכרות לקראק, הגברים הפרועים, השמועות על רומן לסבי והלילה שבו נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בחדר מלון בבברלי-הילס" של זמרת אמריקאית. הכתבה השנייה המקודמת על השער היא ראיון עם שלמה בניזרי, שר לשעבר בממשלת ישראל, שנתפס מקבל שוחד, הואשם, נשפט והורשע רק כדי להשתחרר טרם זמנו ולפצוח במחול ציטוטים מכפישים כלפי הציבוריות הישראלית. מגזין הנשים של "מקור ראשון" חוגג 100 גליונות. נמשך מבצע "סופר עם", דמות מצוירת של מגן-דוד אנושי המעודדת את הילדים מבין קוראי העיתון לאסוף מדבקות המספרות על ההיסטוריה של עם ישראל (אני קיבלתי מדבקה של "האר"י והשולחן ערוך", ל"מקור ראשון" הפתרונים באשר לסיבה להגיש את שני אלו יחד). "איך משיגים מדבקות?", נשאל על השער האחורי של מוסף הילדים "אותיות". ובכן – בחנות הקרובה לביתכם או דרך הדוא"ל. המחיר: 10 שקלים לשלוש מעטפות, מינימום הזמנה: תשע חבילות. אכן, במשך תקופה ארוכה בהיסטוריה של עם ישראל הצטיינו היהודים במסחר. אגב, את דרכו מכמעט היכחדות לפסגת השליטה בשוק העיתונות בישראל עשה "ידיעות אחרונות", בין השאר, במבצעי שיווק של, בין השאר, פרקי התנ"ך המצויר. מדור הרכילות "ליאורה" ב"מעריב" מדווח כי "שלדון אדלסון הורה להעביר גם את הייצוג המשפטי של ישראל היום למשרדו של עורך-דינו האישי, דורי קלגסבלד. עד כה עשו את העבודה פרקליטי המשרד פישר-בכר". קלגסבלד, כזכור, הוא עורך-הדין שהיה מעורב מצדו של אדלסון בפרשת ההתנצלות המחפירה בערוץ 10. "מבחינתו של אליהו", כותב סבר פלוצקר ב"ממון" על איש העסקים שלמה אליהו, "הקנייה של מגדל תהפוך אותו לטייקון בין טייקונים, ועליו לקחת בחשבון שאהדת הציבור, שממנה נהנה עד כה, תתנדף במהרה". השימוש המר והנמהר במלה "ציבור" הוא מחלה עיתונאית ידועה: איזה ציבור בדיוק אוהד את שלמה אליהו? הרי זהותו של אליהו מעניינת את הרוב המוחלט של הציבור כמו חצי יריקה משומשת של קוף מת (אם לצטט מהזיכרון את דיימון ראניון). ואם הכוונה לציבור קוראי עיתוני הכלכלה, הרי שבתור מי שנמנה עימם אני יכול להעיד שדמותו של אליהו כפי שהצטיירה מזווית הסיקור המרכזית (הכמעט יחידה) שלו בשנים האחרונות – מאבק השליטה העקר על בנק לאומי – היא שלילית למדי (איש ביטוח עם תסביך עדתי). אבל אולי הכוונה לציבור אחר, אולי הציבור הנורבגי. "בעקבות תחקיר מקור ראשון: עיני נחקר בחשד למרמה ושוחד", נכתב בכותרת על שער העיתון, לצד תצלום של שער מוסף "דיוקן" של העיתון, ועליו תצלום של עיני. "לפני שנה בדיוק פירסם עיתון מקור ראשון תחקיר על עופר עיני", כותב דוד חרמץ. "תחת הכותרת הסתדר, נחשף תוואי הנהנתנות של יו"ר ההסתדרות ושל מקורביו, לצד הטלת האימה, הענישה והנקמנות מול כל מי שעמד בדרכו". יואב קרני כותב ב"גלובס" על שטף הגידופים הגזעניים שהתפרסמו בתגובות לסטטוס בדף הפייסבוק של ראש הממשלה, ומצדד בצנזורה על תגובות באינטרנט. גם השבוע מתפרסם במוסף "גלריה" המדור "סרטים בטלוויזיה" מאת אורי קליין. גם השבוע הוא עומד בניגוד חריף וקיצוני לנהוג במדורי המלצות מעין אלו, המלווים את לוח השידורים המודפס (מוסד שהולך ואובד עליו הכלח) בעיתונים. למעשה, אין מדובר בהמלצות כלל, אלא בטורי ביקורת זעירים ומענגים, המשלבים ידענות מפליגה בתולדות הקולנוע עם דקות אבחנה ורוחב יריעה נטולי כל זכר להתחכמויות ומשחקי מלים. אם ב"הארץ" יאגדו פעם את הטורים הללו ויוציאו אותם כספר, אני מבטיח להיות הקונה הראשון. "לא הכל שחור, חברים", כותב דרור פויר.

אהוד ברק משתלט על כותרות העיתונים | דנה ספקטור ורן שריג משתלטים על "ידיעות אחרונות" | ורכילות צהובה משתלטת על מוסף "הארץ"

"אהבל? גם זה לא מזיז לו", נכתב בהפניה לטור של סימה קדמון על שער מוסף השבת של "ידיעות אחרונות". האהבל הוא שר הביטחון של מדינת ישראל, שכעת הגיע תורו להשיב לגידוף שבו זיכה אותו יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ושתפס את כותרות אתמול. הפנינה המילולית שמנפק ברק לא רק שאינה מגיעה לקרסוליה של הקללה של עיני מבחינת בלתי אמצעיותה וקטלנותה ההו-כה-עממית, אלא שהיא גם, לבושת מי שזוכר בעל-פה את "יוליסס", ממוחזרת. וגם מעליבה את הנשיא, כתופעת לוואי. "ברק: די לחתרנות הבלתי נלאית" היא הכותרת הראשית של "הארץ" ו"ישראל היום" בהתאמה, והיא מודפסת גם על שער "מעריב". עם כל הכבוד לרוח העליצות שמעוררים חילופי המהלומות (חילופים? לא ממש), רוב העיתונאים אינם נגררים אחרי הפוליטיקאים ומשתדלים לעסוק גם במציאות שמאחורי המלים. המציאות: מה שהיה הוא מה שהווה. "ממתינים", "מחשקים", "לא פורשים". עיני יכול להמשיך לחרף. לפי עיתוני היום, ברק לא הולך לשום מקום. גם לא חברי העבודה. "לפני שבועיים היה לנו מרד הנפילים. השבוע הגיע הקשר העיראקי. עופר עיני ופואד בן-אליעזר, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, תקעו כידונים מלובנים בגופתו הפוליטית של אהוד ברק בכיכר העיר", כותב בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב". "האמת היא שזה לא חוכמה. הבעיה היא ששניהם לא מתכוונים באמת. כי לפני שהם שואפים להדיח את ברק, הם משתוקקים להישאר בממשלה". בהקשר זה לא מיותר לציין ש"מעריב" מוביל בנפח ובבולטות שהוא מעניק לסיקור המהפך במפלגת העבודה. מהפך שלמרות הכותרות שהוקדשו לו, ממאן להתרחש. ב"ידיעות אחרונות" מוותרים על הציטוט של ברק ומעלים לכותרת הראשית את יריבו, בהווה וכנראה גם בעתיד: "מהלך בכנסת לקיצור הצינון", נכתב שם. "בדיקת ידיעות אחרונות: כ-30 ח"כים ושרים תומכים ביוזמה לקידום חוק אשכנזי, שאמור לאפשר לו להתמודד בבחירות הבאות אם ירצה בכך. צה"ל: אנו מתנגדים לשרבוב שמו של הרמטכ"ל לסוגיות פוליטיות ומפלגתיות". רק "מעריב" לא מקדיש את הכותרת הראשית לראש מפלגת העבודה. "גלנט רמס את החוק", נכתב במרכאות באותיות ענק על השער, לצד תמונותיהם של השר מיכאל איתן והרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט. "מתקפה חסרת תקדים של שר נגד הרמטכ"ל הבא"; "בעקבות פרשת הקרקעות שנחשפה בתחקיר מעריב: השר מיכאל איתן פונה במכתב חריף ליועץ המשפטי לממשלה ויוצא נגד מינוי הרמטכ"ל. יואב גלנט פעל בחוסר תום לב ופגע ברכוש המדינה תוך קידוש אמצעים בלתי חוקיים, מאשים איתן. הוא השתמש בתירוצים שמביישים את מעמדו" (קלמן ליבסקינד). "מקורבי נתניהו חתרו לתוצאה כזאת", נכתב במאמר המערכת של "הארץ" על תוצאות הבחירות לבית-הנבחרים האמריקאי. "זו גישה פשטנית: הרפובליקאים אינם דואגים לשלומה של ישראל יותר מאובמה ואינם לוחמניים ממנו כלפי איראן". זו קביעה מעניינת, המאתגרת את המציאות, אולם כפי שקורה לא פעם במאמרי המערכת של "הארץ", היא אינה מלווה בהוכחות משכנעות או בדוגמאות כלשהן. "אף שנתניהו נוטה לפעמים לשכוח זאת, הוא נבחר בישראל ולא בארה"ב", ממשיך מאמר המערכת של "הארץ". "הציבור הישראלי רוצה בשלום ובביטחון. כדי להשיגם נדרשת מנהיגות נועזת, כי בלי רצון פוליטי ונכונות להסתכן יימשך המצב הקיים, עד למלחמה הבאה". כשם שהחיים מזמנים סיטואציות שתסריטאי (גרוע) לא היה מעז לשרבט כמותן (כן, אני מתכוון לרומן של דנה ספקטור ורן שריג, שלא יהיה מנוס אלא להתייחס אליו בסקירה זו), כך גם מאמר המערכת של "הארץ", בסגנון האוראקל הסתום שלו (לא האוראקל, הסגנון), מספק מכתמים שסטיריקן היה מהסס לפלוט. נתניהו הרי נבחר בישראל, לא בארה"ב, על-ידי קהל בוחרי ימין, והרכיב קואליציית ימין מובהקת (קיצונית, כפי שקוראים לה ב"הארץ") כדי ליישם, על-פי כללי המשחק הדמוקרטיים, מדיניות שבבסיסה אמונה כי זרעי המלחמה טמונים דווקא באותה נכונות להסתכן שאיפיינה את הממשלים ש"הארץ" הריע להם. מאמרים כמו אלו חושפים טפחיים מהסיבה שנתניהו והימין נמצאים במאמר המערכת של "הארץ", כלומר בשלטון, ולא מנהיג שמאל כלשהו. משום שפסקה כזו טבולה ברוטב סמיך כל-כך של אטימות רעיונית כלפי חלק גדול כל-כך מהחברה הישראלית, שאם היו תוקעים בה כף היא היתה נשארת עומדת ואפשר היה לתלות עליה פוסטר של אלדד יניב. "פרשת ענת קם מחווירה לעומת הסיפור הזה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות" בכותרת המשנה להפניה לטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת". "אלי מזרחי, שהיה ראש לשכתם של שני ראשי ממשלה, לקח איתו הביתה לאחר פרישתו ארגזים מלאים בחומר סודי ביותר, כולל דו"חות מודיעין ורשימות סוכנים. שנים אחר-כך, כשחי בארה"ב, הוא הודיע שיפרסם את המסמכים אם לא יקבל כסף. במקום להאשימו בריגול ובנסיון סחיטה, המדינה שילמה לו סכומי עתק במזומן. "אלי מזרחי", כותב ברנע, "שתמיד התאונן שהחוג הפנימי לא קיבל אותו, שהוא לא אחד משלהם, היה, כך מתברר, בהחלט אחד משלהם. לא חטפו אותו לארץ כפי שעשו לוואנונו. לא עצרו אותו בביקוריו הרבים כאן. לא העמידו אותו לדין כמו שהעמידו את ענת קם ויצחק יעקב. שילמו לו. גם כאשר התברר ששיקר. שילמו. ושילמו. ושילמו". האם מאיר דגן, ראש המוסד הישראלי, שיקר? יחזקאל אדירם ועמוס שביט חתומים היום במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על ראיון עם דניאל עוקב, מי שב-1997 רצח תייר ופצע קשה את זוגתו ללא כל סיבה ברורה, וכעת השתחרר מהכלא לפני ריצוי מלוא תקופת מאסרו. עוקב האשים אז את עברו כחייל בסיירת רימון, יחידה צה"לית מובחרת ש"היוותה את הבסיס לכל יחידות המסתערבים של היום", כגורם להתקף פסיכוטי שבו לקה ושהוביל לירי שלו על התיירים שלקח טרמפ במכוניתו. בחודש שעבר ציטט מאיר תורגמן ב"ידיעות אחרונות" "מקורבים לדגן", מי שהיה מפקד סיירת רימון, "שהבהירו אתמול כי במשפט הוא העיד נגד עוקב כדי להגן על כבודם של הלוחמים ביחידה. לדברי מקורבי דגן, עוקב מעולם לא היה קצין או לוחם ביחידה, אלא נהג ואפסנאי". הצהרה כזו עומדת בסתירה לכל טענותיו של עוקב, סתירה חזקה, חזיתית ובלתי משתמעת לשתי פנים. שביט ואדירם מתייחסים בכתבה להצהרה הזו של דגן: "ההצהרה הזו עוררה כעס רב בקרב יוצאי היחידה, ביניהם כמה דמויות מוכרות מאוד, שהחליטו ליישר קו עם עוקב". הכותבים מצטטים את ניצב בדימוס יוסי סדבון, לוחם אחר בסיירת בשם בועז בבין ועוד לוחם בשם אסי. גם עורך-הדין של עוקב, אבי עמירם, מעיד שהכיר את עוקב בעת שירותו הצבאי כלוחם ברימון. דגן, נכתב בכתבה, סירב להגיב. ממציא לנו פטנטים: על כתבת השער של "7 ימים" חתום אמיר שואן, שחושף כי תחרות השחמט ההמונית שבמסגרתה שבר הרב-אמן אליק גרשון את שיא גינס במשחק שחמט מול מספר המשתתפים הגדול ביותר היתה מבושלת: כמה מהמשתתפים בתחרות, ילדים מתיכון שבח-מופת בתל-אביב, לא ידעו, ככל הנראה, לשחק שחמט. אין שיא גינס בחטיפת סוכריות מקל? "זהו סרט מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי", כותב אורי קליין ב"גלריה" של "הארץ" על סרטו של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", עיבוד לספר המפורסם של יהושע קנז. "הטלטול בין הקומי לנוגע ללב ולמזעזע הופך את התגנבות יחידים למעין סיכום של כל הסרטים הישראליים שעסקו בהוויה הצבאית המקומית, ובו בזמן ליצירה שחותרת נגד הסרטים האלה ונגד המסורת הקולנועית הישראלית שהם מייצגים. הכפילות הזאת נובעת מן המפגש בין היצירה הקולנועית הייחודית והמובהקת של קוסאשווילי לבין הרומן של קנז". על שער מוסף "הארץ" מצולמת לכל אורכו אשה עטוית מחוך בתנוחה פתיינית. זו קלישאה כמו הדוגמניות בתוכנית "רק בישראל", שקודם לכניסתן הודיע ארז טל כי "תכף יהיו כאן דוגמניות בשביל הרייטינג". זו קלישאה, הפוך על הפוך, המשחקת על המתח שבין שתי תדמיות (והיום אומרים: "מותגים") הפוכות: ארז טל ודוגמניות, "הארץ" וכוסיות, אינטליגנציה וזקפה. המשחק הזה עובד רק כשהשחקנים ממלאים את תפקידם. ביום שארז טל יפסיק להיחשב חנון אשכנזי החשוד במשכילות, או ש"הארץ" יפסיק להיחשב כעיתון הרואה בעצמו עיתון לאנשים חושבים, ביום הזה כבר אי-אפשר יהיה להציב דוגמנית באולפן של טל או על השער של מוסף "הארץ" ולדעת שמדובר במשהו שונה, עם אמירה שונה, מדוגמנית באולפן אחר או על שער של מוסף אחר. לארז טל זה קרה מזמן. למעשה זה קרה כבר אז, כשטל ישב לצדה של "לימור". כבר אז הוא היה נער הגלגל ולא הנער מגל"צ. האם זה קורה ל"הארץ"? כשעל שער מוסף "הארץ" נכתב בכותרת המשנה "למה טל ברקוביץ מצטלמת בפוזה הזאת על השער שלנו?", הרי מישהו מנסה להסביר לקוראים שהם צריכים להרגיש ולדעת באופן אינטואיטיבי שטל ברקוביץ לא היתה אמורה להצטלם בפוזה כזו על השער של מוסף "הארץ". שזה לא טבעי. כשבדיחה צריכה שיסבירו אותה, זה סימן רע לבדיחה. אותו הדבר עם אינטואיציה. ובעצם, למה נכתב "טל ברקוביץ" ולא "כוסית"? האם קוראי מוסף "הארץ" אמורים לדעת מי זו טל ברקוביץ? האם לא סביר להניח שאנשים שיחושו שאין זה טבעי ששער "הארץ" יעוטר בתצלום של כוסית לא יידעו מי זו טל ברקוביץ? כאן טמון ההסבר לחולשתה של הבדיחה ולנחיצותו של ההסבר. מי שכתב את הכותרת יודע מי זו טל ברקוביץ וממילא הוא מניח, אולי בצדק, שגם הקוראים יודעים מי זו טל ברקוביץ, וממילא אין מנוס מלהגיע למסקנה שבעצם אין טבעי מלהדפיס את התצלום של ברקוביץ במחוך על השער. אגב, מי זו טל ברקוביץ? "מגה-בייב בינלאומית", מבאר העורך בעמודים הפנימיים. דוגמה ל"ייצוא הישראלי המצליח ביותר בשנים האחרונות: נשים יפות במגזינים לגברים". כותרת המשנה המלאה על השער של מוסף "הארץ" היא: "למה אנחנו מפחדים כל-כך מרכילות? למה טל ברקוביץ מצטלמת בפוזה הזאת על השער שלנו? מה סוד כוחם של גברים מאוד מסוימים על דוגמניות? ועוד שאלות דחופות שהתשובה עליהן היא: כי זה הזמן הצהוב החדש. פרויקט מיוחד". הפרויקט כולל שתי כתבות, של ירון טן-ברינק וניב הדס, שני כותבים משובחים ושתי כתבות שמן הסתם יספקו לקוראיהן את התמורה לזמנם, חוץ מהכתבה של הדס שמרפרוף נראית ככתבת "דוגמנית מתראיינת" סטנדרטית לגמרי, מיותרת לחלוטין ומתאימה להפליא במסר שלה למסגרת שבתוכה נתונות הכתבות. המסגרת שבתוכה נתונות הכתבות, המיתוג (כן, מיתוג) של השער, המיתוג של הכתבות, הכותרות האלה. לא רק טל ברקוביץ, גם מוסף "הארץ" עטה היום מחוך שמבליט את הציצים והמפשעה והתייצב בתנוחה פתיינית בשער של עצמו. הוא לא מנסה למכור לכם בושם או אפילו כתבה, אלא רעיון. מסר. מסר מטריד שהמשמעות שלו היא: אין טעם בהתנגדות, הברברים בשער, הברברים זה אנחנו. הברברים זה אתם. צהוב זה טוב, וצהוב כולל בתוכו גם מאמרים ארוכים שיסבירו את זה בהפוך על הפוך (על הפוך על הפוך על הפוך!). אנחנו נכבוש לכם לא רק את הביצים, אלא גם את הראש. נהיה גם זולים וגם מתחסדים. גם גנבים וגם מגניבים. שמע בדיחה, אמר לי השבוע עיתונאי שפגשתי במקרה: שי גולדן מוציא מוסף מיוחד על עיתונות צהובה. לא היה צורך להסביר. הרומן של דנה ספקטור, עיתונאית בעלת טור פופולרי ב"ידיעות אחרונות", שבו היא כותבת כבר שנים על חייה, ומשתתפת בסדרה "מחוברות", ושל רן שריג, תסריטאי החתום על סדרת הטלוויזיה המצליחה (והאידיוטית, יש לציין) "רמזור" ומשתתף בסדרה "מחוברים" (אגב, יחד עם עורך מוסף "הארץ"), משגע את המדינה. אני יודע שהוא משגע את המדינה כי אפילו לאתר "העין השביעית", לא בדיוק המקום להתעדכן בו על שערוריית המין האחרונה, הגיעו עשרות אלפי גולשים שחיפשו מידע בתיק ספקטור-שריג. מדוע הרומן של ספקטור ושריג משגע את המדינה? מדובר, אחרי הכל, כפי שציין כאן יובל דרור, בסיפור שגרתי עד נמנום: שני זוגות נשואים בגיל העמידה מחליטים לשנות הרכבים. שריג היה דמות אנונימית לגמרי לפני שהשתתף בסדרת הטלוויזיה החושפנית, שהציגה תיעוד אינטימי של חייו שצילם הוא עצמו במשך שבועות מספר. נדמה לי כי התשובה אינה נעוצה רק בעצם החשיפה, כלומר בעניין המיידי שמעוררים רומנים של סלבריטאים, אלא בהתגלותה של הרמוניה. כן. כתבתי הרמוניה. החיים, כידוע, עולים על כל דמיון. זה לא מפני שהחיים כל-כך יצירתיים, בדיוק להפך. זה מפני שהדמיון האנושי מודע לכך שתסריטים מסוימים מביכים מכדי להיכתב. למשל: בכיר בדרני הטלוויזיה שהודח ממעמדו יוצא למסע נקמה במנהלים שדחו אותו. בדמיון זה ספר בהוצאה עצמית, במציאות זה רב-מכר מטורף. ולא כי הרעיון מופרך. בדיוק להפך. יש סימטריה פשוטה, אחד לאחד, בכך שדודו טופז ישלח בריונים להכות את אבי ניר. הפשטות הזו היא שהופכת את הסיפור ללא מעניין אם הוא בדיוני. אם הוא מציאותי – הדמיון משתולל. כשהקלישאה מתגשמת היא הופכת ללא ייאמן. ההתעניינות הציבורית ברומן של ספקטור ושריג, נדמה לי, שואבת את כוחה מכך שהוא סימטרי באופן פשוט ולא מתוחכם. עילג ממש. שני המשתתפים בסדרת הטלוויזיה הפולשנית, המתעדת באובססיביות את היומיום האישי והזוגי והמשפחתי של משתתפיה, נופלים זה לזרועות זו – המשתתף מעונת הגברים והמשתתפת מעונת הנשים. חתך הזהב בפעולה. ואולי לא. מי יודע. שריג מפרסם היום את הגיגיו על הרומן ובכלל במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ספקטור עושה זאת בפורמט מורחב במוסף "7 ימים". הטורים שלהם מקודמים מהשער תחת החותמת "בלעדי": "דנה ספקטור ורן שריג כותבים (בנפרד) על הרומן שמסעיר את המדינה". הכותרת היא "כותבים מהלב". אז מה הם כותבים? תהרגו אותי, אבל לא קראתי. זה פשוט לא מעניין אותי. "החודש זה שוב קרה", כותב פרנק ברוני מה"ניו-יורק טיימס" בכתבה מתורגמת ב"גלריה", "מחזוריות מוכרת בתרבות הפופ: התנוחה הפרובוקטיבית, המהומה הצדקנית, ההבטחה המלווה בסומק שלא היתה כוונה לפגוע. הפעם עומדות במוקד שחקניות מGlee במגזין GQ שהתחברו לזונות הפנימיות שלהן. לפני זמן לא רב היתה זו מיילי סיירוס במגזין ואניטי פייר, שסיפקה לעולם הצצה, אולי הבלחה, ובעצם רק רמיזה קלה של שדיה. "הכוכבניות משתנות, הסיפור נשאר אותו דבר. אם אמנית במה צעירה בעלת תדמית מהוגנת יחסית רוצה לקחת לידיה את השליטה בעתידה הוורוד הצפוי, עליה כנראה לרצות פרק זמן כלשהו בעמודי החשפנות. "[...] כל העניין הוא כִּוונון התדמית: כאילו לוקחים מטוטלת שנמצאת רחוק מדי בכיוון אחד ומטילים אותה במלוא העוצמה לכיוון השני, כך שבסופו של דבר היא תתייצב אי-שם בין שני הקצוות. לתהליך הזה יש פיזיקה משלו: דירוג קולנועי G (מתאים לכל המשפחה) בצירוף NC-17 (אין כניסה לילדים מתחת לגיל 17) שווה PG-13 (מתאים לילדים מגיל 13 ומעלה)". "ואסור שהטלת המטוטלת תהיה עדינה מדי", מוסיף ברוני. ויאיר לפיד כותב היום בטורו: "האנשים היחידים שאני מתעב בלהט הם ציניקנים". שבת שלום.

קריקטוריסט. החל לפרסם איורים בעיתון "דואר היום", ומשנות העשרים בעיתון "דבר" והיה ראשון הקריקטוריסטים שהועסקו במשרה מלאה בעיתונות העברית. ב-1938 פירסם את הקומיקס הראשון בעברית ועוד קודם לכן יצר את סרט האנימציה העברי הראשון. אייר ספרי ילדים רבים

נולד ב-1909 באוקראינה. בסוף 1919 עלה עם הוריו באונייה רוסלאן, שסימנה את תחילת העלייה השלישית. המשפחה נדדה מתל-אביב לירושלים וחזרה. במשפחת נבון היו חמישה ילדים, שלושה מהם הפכו לציירים. שני אחיו למדו בבית-הספר לאמנות בירושלים בצלאל. אחיו הבכור, חיים, השתתף בתערוכות וצייר קריקטורות לעיתונים הומוריסטיים חד-פעמיים שיצאו לאור בעיקר לקראת החגים. לאחר מכן נסע לארצות-הברית ועסק בגרפיקה. אחיו זאב פירסם גם הוא קריקטורות בעיתוני הומור, ואחר-כך היה מורה לציור. שלא כמו אחיו ובניגוד לרצונו, למד נבון בבית-הספר למסחר גאולה. הוריו קיוו שיהיה רואה-חשבון, אך הוא רצה להיות צייר. בבית-הספר נהג לצייר את מוריו וחבריו. עם סיום לימודיו הצטרף לסטודיו של הצייר יצחק פרנקל, ולימד קליגרפיה בגאולה. כאחיו החל לפרסם קריקטורות בעיתוני הומור. מאיר וייסגל, עורך עיתון אמריקאי שביקר בארץ, ראה את הקריקטורות של נבון ורכש כמה מהן לעיתונו. העיתונים היומיים בארץ באותם ימים לא פירסמו קריקטורות. ההוצאה הכספית, שכללה שכר צייר וגלופות יקרות, היתה גדולה מדי. ב-1928 נפגש עם עורך העיתון היומי "דואר היום", איתמר בן-אב"י, והראה לו את רישומיו. הלה רכש כמה מהם. באותה עת נסע נבון לקונגרס הציוני לצייר את הצירים והאורחים. בן-אב"י הודיע כי "שליחנו, המחדד אריה נבון, יצא לקונגרס בשליחות העיתון". בן-אב"י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן-יהודה, תירגם קריקטורה כ"תחדיד" וצייר קריקטורות כ"מחדד". בן-אב"י נהג להוסיף כיתובים לקריקטורות, שלפעמים עמדו בניגוד לכוונתו של הצייר. בעוד נבון היה איש תנועת העבודה והרבה לבקר באיוריו את זבוטינסקי ותנועתו, חיבר בן-אב"י, שהיה תומכו של זבוטינסקי, כותרות שריככו את הקריקטורות הביקורתיות. כך למשל בקריקטורה שבה נראה זבוטינסקי כאיש צבא מתלהם, כתב בן-אב"י: "הו, הו, הדאפים למיניכם, היזהרו לכם כי בא איש האגרופים, זבוטינסקי!" (דאגלאס דאף היה קצין משטרה בריטי). יצחק בן-דור, כתב העיתון "דבר", הציג את נבון לעורך הראשי ברל כצנלסון. כצנלסון עבר על הקריקטורות, צחק ואמר: "הציורים מוצאים חן בעיני, אבל אנחנו עכשיו במצב כספי קשה, נקרא לך". שנה אחר-כך נפגשו כצנלסון ונבון במקרה ליד תחנת האוטובוס מס 2 ברחוב מוגרבי. כצנלסון אמר לנבון: "תבוא לדבר". עברו כמה ימים, ונבון לא בא. שליח הגיע לביתו ובידו פתק: "נבון, אייכה? ברל". כצנלסון הציע לנבון לצייר באופן קבוע קריקטורות ל"דבר". לדברי נבון, כצנלסון היה זה שהסדיר את ענייני המקצוע – השכר וההתחייבויות האחרות. יום העבודה של נבון היה מתחיל באחד מבתי-הקפה בתל-אביב, כגון עטרה שליד השוק ברחוב אלנבי, שם היה עובר על עיתוני היום ורושם נושאים אפשריים לקריקטורה. במשך כמה שנים היה נבון צייר הקריקטורות הקבוע היחיד בעיתונות העברית. בסוף שנות השלושים החל משה בס לצייר קריקטורות ה"הארץ", ואחריו יהושע אדרי, שפירסם בעיתונות הרביזיוניסטית והיה ניגודו של נבון – איש ימין היוצא למלחמה בהסתדרות ובמפלגות הפועלים. ב-1934 נסע לפריז, ומשם שלח ל"דבר" רישומים המתארים את העיר וחיי היהודים בה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נעשו איוריו קודרים יותר, ותכיפות הפרסומים ירדה לפעם בשבוע, בימי שישי. לאחר המלחמה, בימי המאבק בבריטים, נעשו הקריקטורות חריפות יותר, והצנזורה הבריטית פסלה רבות מהן, ופעם אחת אף סגרה את העיתון בשל אחת מהן. הקריקטורה האמורה פורסמה בעקבות אירוע שבו פצעו בריטים 11 ילדים. בציור נראו הילדים הפצועים בבית-החולים ורופא מתפעל האומר: "איזה צלפים נהדרים! איך הצליחו לפגוע במטרות כל-כך קטנות?". נבון ניסה להערים על הצנזורה בכך שהעביר את נושאי הקריקטורה לימי התנ"ך, תוך שהוא ממשיל את הסיפור התנ"כי לנושא אקטואלי חריף ובוער. עבודותיו הרגיזו גם קוראים רבים, וגררו לא אחת איומים בביטול המנוי ומכתבים נזעמים. כשפירסם נבון קריקטורה שמתחה ביקורת על חוסר הנימוס של נהגי דן, שלחו למחרת עשרות נהגי דן מכתבים למערכת והצהירו על ביטול המנוי לעיתון. נבון היה גם צייר הקומיקס הראשון בארץ. יחד עם המשוררת לאה גולדברג יצר את הסדרה "אורי מורי", שהופיעה ב"דבר לילדים". גיבור הקומיקס היה אדם נמוך קומה וחבוש כובע גרב, שייצג את המדינה המתמודדת עם משימות לאומיות. גולדברג ונבון פירסמו סדרות קומיקס רבות, שכמה מהן התפרסמו לאחר מכן כספרים. בין הסדרות: "אורי כדורי" (1936); "גדי גד בעולם הפוך" (1938), על אודות ילד המגיע לעולם שבו הכל הפוך מעולמנו; "רב קיסם" (1939), על אודות ילד צנום המבצע פעולות שונות לטובת היישוב העברי, כגון קניית מעילים מתוצרת עברית; "אורי החלוץ בונה קיבוץ" (1941); ו"דן העצלן" (1943–1944), סדרה שנמצאה כנראה לא-חינוכית, שכן בשלב מסוים הפכה ל"דן שהיה עצלן" ותיארה את מעשי חריצותו. נבון היה גם מאייר ידוע של ספרי ילדים. ב-1932 יצא הספר הראשון שאייר, "חוכמת הבהמות" מאת אביגדור המאירי. בסך-הכל אייר למעלה מ-50 ספרים, וביניהם "עלילות מיקי מהו" של המשורר אברהם שלונסקי וספרים של ידידיו הטובים לאה גולדברג ונתן אלתרמן. נבון גם יצר, ככל הנראה, את סרט האנימציה העברי הראשון. ב-1934 אייר את "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי", סרט אנימציה אילם בשחור-לבן שאורכו עשר דקות. התסריטאי היה אביגדור המאירי והמפיקים היו האמן והרקדן ברוך אגדתי (שהיה גם יוצר חגיגות העדלאידע לפורים בתל-אביב) ואחיו יצחק אגדתי, מחלוצי הקולנוע הישראלי. הסרט מתאר את עלילותיו של צעיר יהודי ממוצא תימני המחפש נואשות אחר פרנסה ואהבה ברחובות תל-אביב. מעלליו לוו בכתוביות מחורזות. נבון צייר קריקטורות במשך 30 שנה. ב-1964 הקדיש עצמו לציור ועיצוב תפאורות, עיסוק שבו החל לראשונה ב-1948, עם הבמאי יוסף מילוא בתיאטרון הקאמרי. השתתף בתערוכות רבות ואף ערך תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. זמן קצר לפני מותו, ב-1996, הספיק נבון לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב: פרקי חיים ורישומים", שבו שילב רישומים שונים עם פרקי זכרונות ואנקדוטות מחייו ומהאישים השונים שהכיר. באותה שנה גם זכה בפרס ישראל. בעזבונו השאיר כ-4,000 רישומים. "אורי כדורי", אריה נבון ולאה גולדברג. ספריית הפועלים, 1983 "החמור החכם ועוד חיות", אריה נבון ולאה גולדברג. ספריית פועלים, 1986 "בקו ובכתב: פרקי חיים ורישומים", אריה נבון. עם-עובד, 1996 "האפרוח בילבולמח", אריה נבון ולאה גולדברג. ספריית פועלים, 1997 (יצא לאור לאחר פטירתו של נבון, שהספיק להכינו לדפוס) אלי אשד, "הרב נבון: על אמן הקריקטורות והקומיקס העברי הראשון", "בועה", מגזין ישראלי לקומיקס, אנימציה, איור וקריקטורה, גיליון מס 3 פורסם גם: http://www.e-mago.co.il/e-magazine/navon.html "קשר" מס 8, נובמבר 1990

בעוד כמה חודשים יתברר אם מתממשת יומרת חברת החדשות של ערוץ 10 לראות את הדברים אחרת

"אנשי החדשות שלכם מזמינים אתכם לראות חדשות שלא הכרתם: חדשות מאוזנות יותר, עם יותר דיווחים מרתקים, מהשטח, ועם מגוון דעות ונקודות מבט שלא הכרתם. חדשות 10 - לראות את הדברים אחרת". כך, בוקר וערב בפרסומות ברדיו, ועל שלטי חוצות בכל פינה במדינה, מבקשים מיקי חיימוביץ ויעקב אילון, שהפכו כמעט לגיבורי טלנובלה תקשורתית, לשכנע את הציבור הישראלי העייף והמותש מרוב חדשות לנטוש את ערוץ 1 ו-2, ולעבור לצפות בהם. לאחר כמה שבועות של שידורי חדשות 10 אפשר כבר להתחיל לשפוט אותם על-פי הצהרות הכוונות והתוצאות בשטח. מהקומה ה- 16 של מגדל "בית הוורד" בגבעתיים אכן רואים את הדברים אחרת. במשך שלושה חודשים עבדו אנשי ערוץ 10 בקדחתנות, כמעט מהיסוד, על הקמת חברת חדשות עצמאית. רגע לפני התרסקותו המדוברת כל-כך של הערוץ, חודשים ספורים בלבד לאחר השקתו, הבינו מנהליו כי הקרב האמיתי אינו מתנהל בזירת השעשועונים או תוכניות האירוח, אלא בחדשות. ראשי הערוץ סברו כי מהדורות החדשות, ששודרו עד אז בהפקתה של "חדשות ישראל" (הזוכה במכרז לערוץ החדשות הייעודי, שמעל עלייתו לאוויר רובצת עננה גדולה של חוסר ודאות), אינן מספקות תחרות ראויה לשני הערוצים האחרים, בעלי דסק חדשות גדול ומיומן. על אף ההשקעה הכספית העצומה, הוחלט אפוא להקים חברת חדשות עצמאית, בתקווה להגיע גבוה יותר, מהר יותר, חזק יותר. אנשי החברה טוענים בגאווה כי האולפנים החדשים, שנבנו במהירות מעל קומת המשרדים של ערוץ 10, בהשקעה של שלושה מיליון דולרים, אולי קטנים יחסית לאולפני טלוויזיה אחרים, אבל הם מהמשוכללים והמתקדמים מסוגם בעולם. יש שם גם אולפן רדיו, שממנו משודרות מהדורות מדי שעה לתחנות הרדיו האזוריות. לא רק באמצעים הטכניים השקיעה החברה: לשורותיה גויס בזמן קצר צוות של יותר משלושים כתבים, פרשנים ומגישים. המשכורות שהוצעו לחלקם גבוהות פי כמה מהמקובל בשוק העיתונות הישראלי, וההשערות על גובהן פרנסו עמודים שלמים בעיתונות. במצבו הקשה של המשק, כאשר מספר המובטלים עולה מדי חודש והעוני מעמיק, הטענות על גובה המשכורות לא איחרו לבוא. היו שטענו כי כאשר מגיש בטלוויזיה מרוויח מאות אלפי דולרים, דיווחיו על מקרר ריק בעיירת פיתוח עלולים להתקבל באי אמון. בכירים בערוץ דחו את הביקורות, וטענו כי מדובר בניפוח מוגזם ובצרות עין, וכי תקציב חברת החדשות של ערוץ 10 נמוך בכמחצית מתקציב חברת החדשות של ערוץ 2. לצד הכוכבים נפתחו הדלתות לעובדים זוטרים. בעניין זה היתה מלאכתם של מקימי החברה קלה יותר. בימים של רוויה גדולה בשוק התקשורת הישראלי, כשרבים נפלטים ממקומות עבודה ורבים עוד יותר מסיימים בתי-ספר לתקשורת ומבקשים להצטרף לשורות, אין קושי רב לגייס כוח אדם נלהב, שמוכן לעבודה קשה, ובשכר מינימלי - העיקר שייתנו לעבוד. הצהרת הכוונות היתה לפתוח את השורות לצעירים חסרי ניסיון, מקצתם מקרב אוכלוסיות שקולן כמעט אינו נשמע בתקשורת הישראלית. רם לנדס, מנכ"ל חברת החדשות, לשעבר איש "ידיעות אחרונות" ועורך "אולפן שישי" בערוץ 2: "תפיסת העולם שלנו היא, שאם ניתנה לנו הזכות להקים ארגון חדשות חדש, מוטלת עלינו החובה והזכות גם להוליך שינויים חברתיים שאינם קשורים למוצר החדשותי, אלא לחברה הישראלית שבה אנחנו חיים". ואמנם תהליך המיון של המועמדים הזכיר מסלול קבלה ליחידות עילית של צה"ל יותר מאשר לגוף תקשורתי. במודעות בעיתונים הודגש, כי ניסיון קודם בעיתונות אינו הכרחי. יותר מ-4,000 פניות הגיעו, ולאחר סינון ראשוני הוזמנו 700 מהפונים למבדקים שכללו מבחני ידע כללי. לשלב הבא הוזמנו 100 אנשים לראיונות אישיים. 18 עלו לשלב הסופי - קורס הכשרה - שאותו הצליחו לגמור בסופו של דבר רק שישה צעירים מאושרים, שהקשר בינם לבין התקשורת לא חרג בהרבה מקריאת עיתונים ושלטוט בין הערוצים: הדי גור, כתבת כללית, בוגרת בית-הספר לתקשורת "כותרת"; אמילי אמרוסי, תושבת ההתנחלות רחלים, כתבת כללית; חיים הר-זהב, כתב פוליטי, סטודנט שנה שלישית למשפטים באוניברסיטה העברית, לשעבר יושב-ראש אגודת הסטודנטים הארצית; ספא אבו-רביע, בדואית תושבת באר-שבע, שבשנים האחרונות שימשה רכזת השמה לנשים בדואיות במסגרת עמותת שתי"ל, הנותנת שירות וייעוץ לארגונים למען שינוי חברתי. אבו-רביע הצהירה, כי היא מתכוונת להמשיך בעבודתה למען קידום הנשים הבדואיות בד בבד עם עבודתה ככתבת חדשות 10 בדרום; מהרטה ברוך ממוצא אתיופי, כתבת כללית; טלה איילין, כתבת תל-אביב, גם היא ממוצא אתיופי, עד לאחרונה דיילת ב"אל על". טלה איילין: "הגעתי לחדשות 10 בזכות עצמי, אבל ברור שיש כאן גם סוג של שליחות. אני יודעת שיש לבחירה בי השפעה, ואני אשמח מאוד אם בעקבותי אנשים נוספים מהעדה האתיופית ירגישו בטוחים יותר לנסות ולהשתלב כל אחד בתחומו. חברת החדשות של ערוץ 10 זה מקום מצוין להשתלב בו, כיוון שהיא חדשה ולכל אחד יש הזדמנות להוכיח את עצמו, ולהביא את הייחודיות שבו". איזו זווית ייחודית תביאי למסך של ערוץ 10? "יש לי הרבה רעיונות והרבה מחשבות, אבל הייתי מעדיפה שאת השאלה הזו תשאל בעוד כמה חודשים". שתי האחרונות גויסו באופן יזום לאחר שהתברר, שבכל אלפי הפניות לא הגיעה ולו פנייה אחת של מי מבני העדה האתיופית. רם לנדס מדגיש שהכתבים החדשים הם לא גימיק. "אם שתי הכתבות מהעדה האתיופית יצליחו, כל התפיסה של האוכלוסייה האתיופית כלפי התקשורת תשתנה". השאיפה לשנות את פני החברה הישראלית באמצעות מהדורת חדשות נראית אולי מוגזמת או יומרנית, אך יש בה כדי להעיד על ההתלהבות והשאפתנות המתחילות בראש הפירמידה של חברת החדשות. אין פלא שלנדס וחבריו מדגישים את השמות החדשים מן הפריפריה ואת היומרה לשינוי. אך לצופה עד כה בערוץ קשה שלא להתרשם דווקא מריבוי הבלונדיניות פליטות גלי-צה"ל. לכולן קול דומה ואינטונציה דומה, וכולן, כך נדמה, חולמות להיות מיקי חיימוביץ כשיגדלו. את המקום הבולט יותר תופסים, מטבע הדברים, הוותיקים שהגיעו לערוץ 10 מערוצים אחרים - שמות מוכרים, שסיפורי רכישתם מכלי תקשורת אחרים מילאו את מדורי התקשורת והכלכלה בעיתונים: עמנואל רוזן (פרשן מדיני), ינון מגל (כתב שטחים), ניצן הורוביץ (ראש דסק החוץ) וצבי יחזקאלי (ראש הדסק לענייני ערבים). מערוץ 1 הגיעו אלון בן-דוד (כתב ופרשן צבאי), גיל תמרי (כתב בארצות-הברית), יואב טוקר (כתב בצרפת), שלומי אלדר (ראש דסק חברתי) ומאיר איינשטיין (ספורט). לנדס וחבריו מדברים על עצמם כעל מין סטארט-אפ תקשורתי, היוצא להרפתקה ולהימור שעתידם בלתי ידוע, בהרבה התלהבות, בצוות מגובש ומבטיח. אחד הכתבים אף הגדיר את חברת החדשות "קומונה" שבה כולם מפרגנים ורוצים לעזור לזולתם, תופעה שלא תמיד מאפיינת את סביבת העבודה בכלי התקשורת הישראליים. המגישים הבכירים משתדלים לעזור ככל יכולתם לכתבים הצעירים, והאווירה פתוחה ונעימה. כתב חדש: "חברת החדשות מורכבת מאנשים בכל הגילאים שבאים מצד אחד לנצח בתחרות מול האחרים. ומצד שני ליהנות מהעבודה שהם עושים". וחיים הר-זהב, כתב פוליטי טרי, שעובד בצמוד לכתבת הוותיקה ציפי ברנד, מעיד: "אני נהנה פה מכל רגע. זו מערכת דינאמית, מעניינת, מרתקת ומסקרנת. היחס שאנחנו, הכתבים החדשים, מקבלים מהוותיקים הפתיע אותי לטובה: הם מתייחסים אלינו כשווים ושואלים לדעתנו. היתרון שלנו כחדשים הוא שאנחנו כאן מהרגע הראשון, תהליך הקליטה שלנו חפף לתהליך ההקמה של חברת החדשות ואנחנו צומחים ביחד איתה. גם תינוקות גדלים להיות מבוגרים, ואני מקווה שהתינוק הזה שלנו יגדל יפה". ייתכן. אך קשה לראות כיצד בונים ארגון ותחושת יחידה עם פערי שכר עמוקים כל-כך בין עובדים סביב שולחן אחד, ובחודשים הקרובים מעניין יהיה לראות כיצד ישפיעו פערי השכר בין ה"כוכבים" לבין הכתבים והעובדים הזוטרים על העבודה היומיומית ועל היחסים בחברה. שהרי אם הסטארט-אפ הזה ייכשל, חלילה, לא כולם יימצאו מהמרים באותה מידה. כי יש כאלה, שהייאוש שלהם יהיה יותר נוח, ולו רק בזכות חשבונות הבנק שלהם. אחד האלמנטים המבדילים כבר את חדשות 10 מהערוצים האחרים הוא הבלטת הפרשנות והדעות הפרטיות של חברי המערכת ושל עיתונאים מבחוץ. הם מסבירים זאת בכך שהפרשנות היא מרכיב עיתונאי לכל דבר, כמו בעיתונות הכתובה, והיא מובדלת מן הידיעות השוטפות בכתובית ברורה. מרכיב נוסף המבדיל את המהדורה ממתחרותיה הוא אורכה: 45 דקות. בכך מבקש ערוץ 10 להעביר את המסר: אנחנו מעמיקים ורציניים יותר, אצלנו תקבלו יותר חדשות, יותר עיסוק בנושאי חברה ורווחה, תרבות, כלכלה ועסקים, וטיפול נרחב יותר בחדשות מהפריפריה. כמו כן ניכר מאמץ שלא לקפח את קהל אוהדי הספורט. ראשי חברת החדשות מצהירים שישימו דגש מיוחד על תחקירים, שאינם רווחים די הצורך בעיתונות הישראלית. לשם כך גויס צוות תחקירנים הפטור מהתעסקות בכרוניקה השוטפת. טלי בן-עובדיה, העורכת הראשית, לשעבר עורכת מהדורת חדשות 2: "אנחנו לא נותנים לכרוניקה השוטפת לנצח. אנחנו אומרים שניתן לוותר על שניים-שלושה אירועים שגרתיים שקורים במשך היום ולהפנות את האנרגיה לטובת אירועים מקוריים יותר, רלבנטיים יותר לחיי היום-יום, שעונים על חסרים שקיימים בתקשורת כיום. בשנתיים האחרונות התקשורת התמכרה לאירועים השוטפים במקום לעצור ולבדוק אותם לעומק". לתחקירי העומק נצטרך כנראה לחכות, בינתיים, מה שמקבלים הצופים הוא "שואו" טלוויזיוני עם דגש חזק על ה"לוּק", ולאו דווקא תפיסת חדשות חדשה שאין רואים בערוצים אחרים. שילה דה-בר, ראש מערכת החדשות: "מלת המפתח היא יוזמה. להיות במקום כאשר האירועים קורים. להגיע כמה שיותר רחוק, כדי לתת לצופים את מה שלא יראו בערוצים האחרים". אות למגמה הזו ניתן כבר במהדורה הראשונה, שבה שידר אלון בן-דוד מקטאר. גם אם ערכו החדשותי של השידור מוטל מאוד בספק, משום שלא ראינו שם מידע שאי-אפשר היה להעביר מן האולפן, המסר היה ברור: אנחנו על המפה. כך עשה גם צבי יחזקאלי, הישראלי הראשון ששידר מצפון עיראק (המתחרים, אגב, לא בזבזו זמן ומיד שלחו גם הם כתבים למקום). גם כאן ספק אם השידורים שלו העניקו לצופים מידע של ממש, כי מה כבר אפשר ללמוד מגיזרה צרה מאוד של גבול תורכיה-עיראק על התמונה הכללית של ההכנות למלחמה, אך ההצגה היתה גדולה. בליל הבחירות, טבילת האש הראשונה של חברת החדשות, הקצה ערוץ 10 משאבים גם למשימה שהקשר בינה לבין עיתונות לא ברור עד תום: מסוק צילם את שיירת ראש הממשלה בדרכה למטה הליכוד. צופים רבים, כמו גם אנשי הערוץ, ידעו שלא היה בכך ולו בדל של ערך חדשותי, אבל ערוץ 10 נתן "שואו". או אם תרצו - המחשת האמרה "השמים הם הגבול". הדגש על ה"לוק" וה"שואו" מקבל ביטוי ממשי גם בתשומות משניות לכאורה כמו גרפיקה ואנימציה. מעצב המהדורות, מיכה ריס, מתמחה במיתוג טלוויזיוני: "העיצוב שלנו משרת את היעדים: מצד אחד בידול מהמתחרים ויצירת מוצר שונה וייחודי, ומן הצד האחר - מוצר שמאפשר לצופה להרגיש בנוח. הצבעים והעיצוב נועדו להעביר תחושת מקצועיות, אמינות, חדשנות וחמימות מרגיעה". "מטבע הדברים. השוני במהדורה שלנו מורגש בהתחלה בעיקר בצורה החיצונית, בגרפיקה". אומר אחד הכתבים הצעירים. "עכשיו, אחרי שהתאקלמנו, העבודה הקשה מתחילה - להוכיח את היכולת שלנו להביא לצופה מהדורת חדשות טובה יותר מהמתחרים. ואני מניח שזה ייקח זמן מה. אני לא מאמין שבחדשות אפשר להמציא את הגלגל מחדש, אבל חשוב לצבור כוח, כדי שאדם שירצה להדליף משהו לתקשורת יפנה דווקא אלינו ולא למתחרים". הכתבים הצעירים מעודדים מהביקורות המחמיאות על חברת החדשות: "המנהלים הכינו אותנו לזובור בטורי הביקורת, אבל בסך-הכל הביקורות לא היו רעות. גם משיחות עם אנשים אחרים אנחנו מבינים שאנחנו בדרך הנכונה. הרוח לא יצאה מהמפרשים, להפך". הכתב הצעיר מדבר על זמן, ואכן זה הדבר שחדשות 10 זקוק לו יותר מכל, חוץ מכסף, כמובן, והשניים שלובים זה בזה. אך דווקא שני המרכיבים הללו אינם בטוחים כלל, ככל שאפשר לשפוט מהדיווחים במדורי הכלכלה של העיתונים. בשיחות עם המנהלים והעובדים נראה, שגם אם יש ספקות לגבי העתיד, הם נשמרים בבטן. כלפי חוץ מקרין צוות החדשות אופטימיות רבה. הרייטינג המדשדש סביב עשרת האחוזים אמנם רחוק מלהיות הצלחה גדולה, אך גם אינו הכישלון שממנו חששו כולם. "אם נשרוד בחצי השנה הקרובה, כל הדרך שבה משדרים חדשות בישראל תשתנה. ארגוני החדשות האחרים ייאלצו להגיב לאתגר שאנחנו מציבים בפניהם", אומר רם לנדס, וגם הוא יודע שהשינויים בהרגלי הצפייה אינם מהירים כל-כך, ופירות ההשקעה ייראו, אם בכלל, רק בטווח הארוך. ושילה דה-בר שולל את הטענה שמדובר בהתלהבות של מתחילים שתלך ותדעך. "אנחנו אמנם מתאמצים יותר בהתחלה כדי להוכיח את עצמנו, אבל החוכמה היא להתחיל חזק ולשמור על הקצב לכל אורך הדרך. וכך יהיה". רן בנימיני הוא כתב המשטרה של קול-ישראל גיליון 43, מרץ 2003

"התנאים הפיזיים היו קשים, כמעט בלתי אפשריים. האונייה פולריס, שממנה שידרו, עלתה על שרטון בחוף קריית-חיים, והתחנה עברה לשדר מן הקומה העליונה של משרדי מנו. שטח האולפן היה שמונה מטרים, ואת ההקלטות ביצעו במטבח"

הימים היו שלהי שנות ה-60 העליזות. בכיפה משלוּ החיפושיות, קליף ריצרד ולהקתה של דיאנה רוס - הסוּפּרימְס. הרדיו הממלכתי ועוד יותר מכך - גלי צה"ל - ירשו את התקליטייה העצומה של רדיו רמאללה המיתולוגי. תחנות אלו השתחררו מהרשמיות המעונבת שאפיינה אותן בשנותיה הראשונות של המדינה, והחלו לגייס אל שורותיהן מגישים ששוחחו עם מאזיניהם בגובה העיניים. באותה תקופה ממש החליט התלמיד דני נישליס להקים תחנת שידור בבית ספרו, סניף אחוזה של התיכון הריאלי. התחנה אמורה היתה לנגן בהפסקות מוזיקה לריקודים ולשדר דרישות שלום. חבריו לספסל הלימודים, אורי גולדקורן ודן ארנון, הביאו תקליטים מהבית, והשלושה בילו את ההפסקות בהחלפתם ובפלרטוט עם המיקרופון. שנה מאוחר יותר הפקידה מועצת התלמידים של הריאלי את עריכת העיתון בידי נישליס. הוא התמיד בכך גם כשעבר ללמוד בבית בירם. המנהל הכול יכול, יצחק שפירא, העמיד לרשותו תקציב בלתי מוגבל להגשמת כל הפנטזיות הגרפיות והעיתונאיות שעלו בדעתו. לקראת גיוסו לצה"ל קיווה הצעיר הנאה וגבה הקומה להתקבל לתחנת הרדיו הצבאית. הוא עבר את המבחנים בהצלחה, אבל אז התברר שהפרופיל הרפואי שלו גבוה מכדי שיוכל לשרת שם. בלית ברירה הלך אחר פנטזיה אחרת והתנדב לקורס טיס. אחרי חמישה חודשים הודח משם והוצב בחיל התותחנים. יוזמתו הראשונה ביחידה החדשה – הפקתו והוצאתו של עיתון הגדוד. משם היתה הדרך קצרה אל "במחנה" ובדלת האחורית – לגלי צה"ל. השירות בכלי התקשורת הצבאיים בנה את בטחונו העצמי של נישליס, עד כדי כך שבאחד הימים אזר עוז והתקשר לענבל, שאותה פגש בשנות לימודיו בתיכון בתחנת אוטובוס שכונתית. היא נסעה לתיכון חוגים והוא לריאלי, ביישן מכדי לנסות להתחיל איתה. ענבל, נערה יפה, נעתרה לבקשתו של החייל הצעיר. השניים נפגשו, ומאוחר יותר אף נישאו. לקראת השחרור קיבל נישליס שיחת טלפון ששינתה את מהלך חייו. המטלפן היה חיים ישראלביץ, מי שהיה באותם ימים מנהל קול-ישראל בחיפה. ההודעה שבפיו היתה קצרה ומשמחת: "בוא לעבוד אצלנו". זו היתה התגשמות של חלום. השידור הראשון שהעביר נישליס ברשת הממלכתית התקיים בחגיגות שמחת תורה, שנערכו בבסיס צבאי במרכז הארץ. מאז עלה ופרח במחלקת החדשות ובמחלקת התוכניות, שבראשה עמדה אסתר ברזל. תוכניות שהפיק וערך שודרו בשעות השיא של השבת, בשתיים עשרה בצהריים. במשך שנתיים כמעט שלא שודר "יומן השבוע" בלי כתבת תחקיר שיצר. תחת ניהולה של חביבה רוגר, שניהלה בסוף שנות השבעים את מחלקת החדשות בחיפה, כיסה את האירועים בדרום לבנון. יחד עם חברו הטוב, הטכנאי אקי פלקסר, בילה שעות רבות בדרום לבנון עם מפקד צד"ל דאז, סעד חדד, ועם יורם המזרחי, שהיה "הציף של הצפון". יחד שידרו מאות כתבות מחדר ששׂכרו במלונו הקטן של ביאליק בלסקי במטולה. גולת הכותרת של פעילותו בקול-ישראל – סדרת תוכניות תחקיר על אודות פעולותיו של דוד בן גוריון למען השלום עם מדינות ערב. את הניסיון שצבר כתחקירן, מפיק ושדרן העביר למאות בני נוער שנהרו ללמוד בקורסים לקריינות ועיתונאות לנוער. את הקורסים הללו יזם השופט אמנון כרמי, והוא שביקש מנישליס לנהלם במסגרת יחידה ללימודי חוץ באוניברסיטת חיפה. כמה מאותם בני נוער הפכו במרוצת הזמן לשמות מוכרים בתקשורת המקומית: אייל פרדיס, אלי דוקורסקי, יותם יקיר, מזל מועלם, דוד חיון, אמיר גילת ואחרים. בשלהי שנות ה-70 פרש נישליס מקול-ישראל, לאחר שבקשתו לקבל קביעות נדחתה. הוא בחר לעבור לאגף המסחרי של עולם העיתונות: הפרסום. במשרד שפתח היו שותפים אחיו אריאל וחברם של השניים, דני דנקנר. במקביל חָבר נישליס ליאיר גרבר, בן למשפחת גרבר שעוסקת זה עשרות שנים ביזמות בתחום הבידור הקל, במכירת כרטיסים למופעים ובהפעלת משרד הפרסום מדיה במרכז הכרמל. גרבר ביקש מנישליס להצטרף אליו, כעורכו של מוסף לתרבות ובידור בן שמונה עמודים, "בימדור" שמו, שאמור היה לקום במסגרת העיתון "כלבו". נישליס הסכים. ביומו הראשון כעורך "בימדור", הופיע בבוטיק הבגדים ההודיים של ציפי רום והציע לה: "את הרי יודעת כל מה שמתרחש בעיר הזאת. למה שלא תכתבי לנו טור רכילות כמו רחל המרחלת בהעולם הזה?". באותה תקופה סגרה רום את הדיסקוטק שבבעלותה, בשכונת דניה, ובכך נפרדה גם מעשר שנים של חיי לילה סוערים ומכדורגלן מכבי חיפה, דני שמילוביץ-רום. היא השתעממה עד מוות בבוטיק שלה. הצעתו של נישליס פתחה בפניה את הדלת אל מקצוע, שבו עסקה שנים רבות אחר-כך. טור ראשון שכתבה, לדוגמה, הודפס עוד באותו שבוע. מיד התברר שמדובר בהצלחה עצומה, לא מעט בזכות תצלום של נערה הרוכבת עירומה על סוס בחוף הכרמל. הנערה היתה אחת מחברותיה של רום, שהתנדבה לסייע לה. מתוך רשימה של שמות אפשריים בחרו רום ונישליס את הכותרת "סנובה" והצמידו אותה למדור. במשך כמה חודשים העבירה רום לנישליס פתקאות קמוטות שבהן רשמה בכתב יד נורא את החדשות האחרונות בתחום הרכילות החיפאית. נישליס שִיכתב אותן ורום, שבינתיים גם למדה לכתוב בצורה מסודרת יותר, הפכה לכותבת המסקרנת ביותר בעיר. כשנה אחר-כך החליטו בעלי "כלבו", שלמה תל ועמוס שוקן, שמה שטוב ל"בימדור" טוב גם לעיתונם ורכשו את שירותיה. רום העיתונאית הפכה למוסד. באמצע שנות ה-80 יצא דני עם רעייתו, ענבל, ושני ילדיו לשליחות מטעם הסוכנות היהודית במערב קנדה. גם בתפקידו זה לא זנח את השידור. מיד עם כניסתו לתפקיד יזם והפיק תוכנית טלוויזיה באנגלית, שאותה ערך והגיש. הכוונה: לשווק את ישראל כמדינה שניתן לבקר בה כתייר, להירשם למוסדות להשכלה גבוהה, וגם לעבור לגור בה. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה, ובתחנות הטלוויזיה שודרו תמונות זוועה מן הנעשה בארץ. נישליס הביא בתוכניתו תמונות אחרות, ובכך ניסה לאזן במשהו את היחס העוין ששׂרר כלפי ישראל. במקביל פתח תחנת רדיו ששידרה חדשות על אודות הנעשה בישראל. מדי בוקר הקליט מהדורת חדשות בעברית ובאנגלית, בהסתמך על חומר שהובטח לו מן השגרירות באוטווה. היו אלה הימים שלפני הפקס והאינטרנט, והידיעות ששודרו על אודות הנעשה בארץ היו מגמתיות ומועטות. התחנה העבירה את שידוריה למאזינים ברחבי קנדה וצפון ארצות-הברית בעיקר באמצעות טלפון. זאת, בזכות מחווה של מי שהיה אז שר התרבות של מערב קנדה, שהעמיד לרשות נישליס קו טלפון שאליו ניתן היה להתקשר ללא תשלום. עם שובו של נישליס לישראל היה המשך דרכו לוט בערפל. רק בדבר אחד היה בטוח: ברצונו להישאר בחיפה. חיים ישראלביץ, האדם שהביא אותו לרדיו עשר שנים קודם לכן, טילפן שוב והפעם הזמין אותו בהתלהבות לפגוש את הפרויקט החדש של קול-ישראל – תחנת הגל-הבטוח, שנועדה לשדר לנהגים בדרכים. נישליס הגיע לשם אחוז סקרנות ועניין, אך נתקל בצינה שנשבה מצד הממונים על התחנה, שראו בו איום על מעמדם. באותו יום שבו שב מתוסכל מהמפגש בגל הבטוח, טילפן אליו יעקב שחם. זה הציע לו לפגוש את גיורא איזק כדי להצטרף אל רדיו 1, תחנת רדיו אזורית ראשונה בישראל. התחנה אמורה היתה לשדר מעל סיפונה של ספינה בים, כפי שפעלו שתי תחנות רדיו בלתי רשמיות אחרות: קול השלום של אייבי נתן וערוץ 7 הדתי. נישליס השיב בחיוב. עוד בעת שהותו בקנדה החליט שרדיו אזורי הוא "הדבר הבא" בתקשורת הישראלית. כבר בשנת 1988 שלח מכתב ובו תוכנית עבודה מפורטת למנהל הרדיו אמנון נדב. המכתב לא זכה לתשובה עד היום... עתה התנהלו העניינים ביעילות ובמהירות. לבקשתו של שחם הוזמן נישליס לפגישה עם גיורא איזק, היזם שמאחרי הפרויקט. הפגישה נערכה במשרדי מנו-ספנות. ביום שבו פרצה מלחמת המפרץ – 21 בינואר 1991 – התעוררו תושבי חיפה והקריות ומצאו על גבי הסקאלה במקלט הרדיו שלהם תחנה חדשה. התחנה דיברה אליהם בשפתם, שידרה דיווחי תנועה מן האזור שבו גרו, דיווחה על קבוצות הספורט המקומיות, סיפרה אילו אירועים עתידים להתרחש אצלם הערב, ושוחחה עם ראשי ערים ומנהיגים מקומיים. היתה זו הצלחה של ממש. רדיו 1 זכתה לאחוזי האזנה מרשימים ועוררה הדים שחרגו בהרבה משטח הכיסוי הגיאוגרפי שלה. עם זאת, ההתחלה היתה מלווה בקשיים. תוכניתם הכלכלית של הוגי הרעיון לא היתה מגובשת דיה, והפרסום שממנו קיוו להזין את התחנה לא הושג. בתוך כמה חודשים פרשו המייסדים ונישליס, שרכש את חלקם, מצא עצמו בודד במערכה, נתון בסיכון כלכלי אישי גדול ובחובות של למעלה מרבע מיליון שקל. ושוב, התמזל מזלו. הצוות הנאמן שהתאסף סביבו לא נטש, על אף השכר הנמוך יחסית. כמה מן האנשים שהלכו עימו נמנים היום עם השורה הראשונה של השדרים והצוותים הטכניים בתקשורת המשודרת בישראל: נתיב רובינזון, אייל ליאון, ערן ובר, ארז יעקובי, שמוליק טיאר, לימור דהאן ואחרים. אל החבורה הצטרף גם חברו מנוער של נישליס, דן ארנון, ששב לישראל אחרי כמה שנים של פעילות בארצות-הברית. ארנון, איש כספים ומחשבים, נדבק בחיידק הרדיו והבטיח להקדיש יומיים בשבוע לסיוע בצד הכלכלי. הוא העתיק את משכנה של חברת הנדל"ן שלו אל משרדי רדיו 1, והחל להקים את מערך המכירות המקומי והארצי. התנאים הפיזיים היו קשים, כמעט בלתי אפשריים. האונייה פולריס, שממנה שידרו, עלתה על שרטון בחוף קריית-חיים, והתחנה עברה לשדר מן הקומה העליונה של משרדי מנו. שטח האולפן היה שמונה מטרים, ואת ההקלטות ביצעו במטבח. מלבד זאת כללה התחנה רק שני משרדים קטנטנים. האחד שירת את נישליס והאחר את כל שאר העובדים. בתנאים לא תנאים נוצר רדיו חדש ומרתק, הראשון בארץ להודיע מדי פעם את התדר שבו הוא משדר. נוסף לכך הלחין לעצמו גינגל והקליט קדימונים. באחד הימים, כשביקר במערכת "נמר של נייר", בטאון ענף הפרסום, פגש נישליס בצעיר שנראה לו תוסס ומבטיח – רן גפן. נישליס פנה אליו והציע שיטפל במכירת שירותי התחנה לחברות ארציות הזקוקות לפרסום בחיפה. גפן הסכים. זו היתה תחילתה של הצלחה. בתוך פחות מחצי שנה חוסלו החובות, השדרים הצעירים הפכו לסלבריטאים בקנה מידה מקומי, ונישליס היה לאחד מאנשי התקשורת המשפיעים והבולטים בעיר. כשנבחר עמרם מצנע לראש העירייה, החל לשדר ברדיו 1 תוכנית שבועית אישית. כמוהו עשו גם אישים ופוליטיקאים אחרים, שראו בתחנה אמצעי להגיע לציבור בחיפה. התחנה הפכה למוסד ולקחה חלק משמעותי בפעילות התרבותית, הספורטיבית, החברתית והכלכלית בחיפה והצפון. אלא שאז ספג נישליס שתי מכות קשות: בדצמבר 1994 נהרגה אמו בתאונת דרכים. באותם ימים ממש נסגרה התחנה, לפי דרישתו של חוק הרשות השנייה. חוק זה דרש כי המתמודדים במכרז על תחנת רדיו אזורית יסגרו תחילה את תחנות הרדיו שבבעלותם. נישליס נאלץ להתמודד עם בעיות חדשות, שלא היה מורגל בהן: כיצד יתפרנסו העובדים המסורים במהלך חצי השנה שבה ימתינו לתוצאות המכרז? כיצד להגיש את ההצעה הטובה ביותר שגם תהיה משתלמת לו ולמשקיעים? ליל הסגירה היה אחד הלילות העצובים בחייו של דני. בחצות הצטופפו כל העובדים באולפן הצר ובעיניהם דמעות. נישליס הבטיח בשידור אחרון: "לכל אלה שאוהבים אותנו ולכל אלו שמאמינים בנו, אנחנו עוד נחזור! להתראות בעוד חצי שנה". בפעם האחרונה הושמע הגינגל ששימש אות התחנה: "רדיו 1 – צפוני חזק". ערן ובר, המנהל הטכני הוותיק והטוב, כיבה את המשדרים, וחייו של רדיו 1 תמו. מיד למחרת בבוקר נרכשו ספרי המכרז, והצוות החל לגבש הצעה להקמתה של תחנה חדשה. נישליס וארנון גיבשו גוף שזכה ליכולת כלכלית מרשימה, מרגע שחברוּ, בתיווכו של איש העסקים ישראל סביון, לאיש העסקים גד זאבי, שבימים ההם נחשב עדיין ל"איש מסתורין". בחודש אפריל 1995 נמסרו התוצאות. רדיו 1 לא רק זכה במכרז, הוא ניצח את קבוצתם של יעקב שחם, יעקב שחר, אייל רונית, עובד ניר ושלמה טיסר, וגם צבר את מספר הנקודות הרב ביותר מבין כל המתמודדים ברחבי הארץ. החבורה הישנה התאחדה מחדש. כבר באותו ערב חגגה את הזכייה בפאב באחוזה. ב 15 באוגוסט 1995, קצת לפני שעה שמונה בבוקר, ניצבו דני נישליס וערן ובר בקומה העליונה של מלון דן-פנורמה, מול משדר חדש שהובא מגרמניה. ערן ובר חיבר אליו רשמקול ובו אות התחנה הישן, שחל בו רק שינוי קטן. שם התחנה היה מעתה רדיו חיפה. בשמונה בדיוק הרים ערן את המתג והצליל המתוק נשמע שוב באוויר, בתדר 107.5FM. נישליס הנרגש שלח הודעת ביפר לחבריו הטובים דן ארנון, נמרוד שיין, פיני קרן ועופר ברעם: "מזל טוב. מהיום רדיו חיפה באוויר ולתמיד!". ב-1 בספטמבר חנכה התחנה את אולפניה החדשים בקניון חוצות-המפרץ, ולאחר כחצי שנה שבה אל דרך המלך הכלכלית. במקביל לניהול רדיו חיפה התגייס נישליס להקמתה של התאחדות תחנות הרדיו בישראל. גוף זה אמור לרכז את פעילותן של כל 14 התחנות הקיימות ולנסות להתמודד מול רשויות שונות ככוח מאוחד בעל עוצמה. למרות התנגדותם של כמה מבעלי התחנות, הגוף החל לקרום עור וגידים. נישליס נבחר לתפקיד היו"ר הראשון והחזיק בתפקידו במשך ארבע שנים. פעולתו הראשונה: ליזום את הכנס השנתי הקבוע של תחנות הרדיו האזורי. בכנס נפגשו עובדי התחנות עם מפרסמים בכירים במשק לשלושה ימי דיונים ושיחות. בכנס הראשון נכחו רק 60 משתתפים ספקנים. בכנס של שנת 2001 השתתפו למעלה מ-500 משתתפים, יותר ממחציתם מפרסמים ופרסומאים. הפרויקט הבא שאליו ניגש נישליס – הקמתה של חברת חדשות לרדיו האזורי. כבר בתחילת פעילותו של רדיו חיפה זיהה את הבעייתיות שבשידור מהדורות החדשות מקול-ישראל. במשך שלוש שנים ניסה לטוות את קווי המִתאר של חברה שתרכוש חדשות מאותה חברה ותשדר מהדורות חדשות ברדיו האזורי. להכנת הפרויקט היה שותף שלום קיטל, מנהל חברת החדשות של ערוץ 2. לבסוף הצליח נישליס בתוכניתו. שותפים לו: שׂרת התקשורת דאז, לימור לבנת, שאיפשרה את שינוי החקיקה בנושא זה; נאווה בת-צור, סמנכ"ל לרדיו ברשות השנייה; ויוחנן צנגן, מנכ"ל רשת. נישליס הצליח להקים חברת חדשות לרדיו האזורי, שעמדה להתחיל את דרכה באביב 2001 ולשדר מנווה-אילן, צמוד לשידורי חברת החדשות של ערוץ 2. מסיבות שונות, החברה לא קמה. במקומה נוסדה חברה מקבילה, בשותפות עם ערוץ 10, המשדרת היום מאולפני ערוץ 10 בגבעתיים. בכך חולל נישליס מהפך בהאזנה המסורתית, בת למעלה מ-50 שנה, למהדורות החדשות של קול-ישראל. על אף עיסוקיו הציבוריים ועבודת הניהול הקשה, לא ויתר נישליס על השידור. הוא ממשיך לערוך ולהגיש בקביעות את תוכנית האקטואליה של סוף-השבוע, "זירה חופשית", זה 17 שנה. "עבודת המיקרופון עדיין גורמת לי אושר רב והתרגשות", אמר פעם בראיון. את סוד ההצלחה של התחנה הוא תולה בכך שחברו ושותפו, דן ארנון, נטל על עצמו את הטיפול בחלק הכלכלי של הפעילות ובכך אִיפשר לו להתפנות לתחום שהוא אוהב ומכיר מכל – הרדיו. רדיו חיפה צבר ניסיון, כוח והשפעה והיה לכלי תקשורת אלקטרוני מוביל באזור. לאחר שש שנות פעילות בחוצות-המפרץ, הועתקו אולפני הרדיו לגרנד קניון, שפתח ב-2001 את שעריו והפך לקניון הגדול ביותר בישראל. בטקס חנוכת הבית החדש אמר שר התקשורת דאז, בנימין בן-אליעזר, "תחנת רדיו כל-כך יפה לא ראיתי בישראל". במקביל התבקש נישליס לנהל את תחנת הרדיו רדיו-צפון, ששכנה בתוך יער קסום במעלות. דן ארנון לקח על עצמו תפקידי ניהול נוספים ברדיו חיפה, ואילו נישליס, עם מנהל התוכניות שמינה לרדיו בצפון, ארז יעקובי, נסעו כמעט כל יום למעלות. במשך שלוש שנים ניהל נישליס את התחנה הצפונית, שם התגלו בין השאר כוכבי רדיו כמו ריקי קיטרו, איריס בראון ורינה בן-עיון. זו האחרונה שידרה במשך שנים רבות את התוכנית "ברקאי לנשים בלבד", עם כוכב הרדיו אייל ברקאי. באמצע שנות האלפיים החליט רדיו חיפה להרחיב את שליטתו בתחום הרדיו האזורי. במהלך שנמשך כמה שנים הצליח חבר הדירקטוריון איציק אריאל לרכוש מניות ברדיו תל-אביב 102. בכך הפך רדיו חיפה לכוח רדיופוני משפיע גם מחוץ לגבולות חיפה. שנים לאחר מכן נפסק הקשר בין רדיו צפון לרדיו חיפה. שיא פעילותו והצלחתו של רדיו חיפה נרשם בקיץ 2006, כשמלחמת לבנון השנייה פרצה וטילים נחתו לתוך לבה של חיפה. נישליס החליט לקחת על עצמו את כל שידורי הבוקר והצהריים, ולהעביר את המיקרופון בשעות אחר הצהריים והערב למנהל מחלקת החדשות, יוסי פישר. בתום 33 יום, שבהם לא הלך פישר לביתו אפילו לא יום אחד, התברר שלמעלה מ-80% מתושבי האזור – על-פי סקר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו – האזינו לדיווחי רדיו חיפה בקביעות. הם קיבלו מידע מהימן ואמין על נפילות טילים, כניסה ויציאה ממקלטים, ואפילו הדרכה כיצד להשיג תרופות, מזון ומים. על פעילותו זו זכה רדיו חיפה בפרס רדיו עולמי. היה זה בכנס הרדיו העולמי שנערך באפריל 2007 בלאס-וגאס. צרוד מהתרגשות, אמר נישליס בטקס קבלת הפרס: "אני מקבל היום את הפרס היוקרתי הזה בשם כל תושבי חיפה, שעמדו בגבורה ובנחישות 33 יום תחת מתקפות טילים ולא נטשו את העיר. אני עומד כאן בשם עובדי רדיו חיפה, שסיכנו את חייהם, כשבזמן נפילות טילים המשיכו לשדר כדי לתת למאזינים מידע חשוב בזמן אמיתי". כשירד מהבמה וגביע הבדולח בידו, התחבקו דן ארנון השותף ובנו שי, יוסי פישר ובניו של נישליס – עידן ודולב. דמעות התרגשות זלגו מעיניהם. הם ידעו שייצגו את הצד היפה של התקשורת הישראלית האזורית ו"הביאו כבוד" לתעשיית הרדיו בישראל. במקביל לעבודתו הרדיופונית, ערך נישליס ושידר – במשך שלוש שנים – את תוכנית הטלוויזיה של סוף-השבוע בערוץ 3 בהוט, "שישי על הבר". שמוליק שם-טוב, שניהל אז את "חדשות הוט", הציע לו להגיש את התוכנית. בעזרת המפיקה סיגל פגי ומנהל "חדשות הוט" זוהר רום, הופקה מדי יום חמישי מהדורה בת חצי שעה שאירחה שרים, חברי-כנסת וראשי ערים והביאה סיפורים מהאזור. התוכנית זכתה לצפייה גבוהה. עד היום זוכרים הצופים את כוס היין שהשיק נישליס עם כל אורח שבא אליו לבר. את שנת 2008 לא ישכח נישליס שנים רבות. השנה היתה "שנת מכרז", שנה שבה החליטה הרשות השנייה להוציא מכרזים חדשים לרדיו האזורי, לאחר 12 שנות פעילות רצופות ללא מכרז. לכולם היה ברור שזהו מכרז אחרון בארץ לרדיו האזורי, וכי המכרז יינתן ל-16 שנים ויהפוך ברבות השנים לרישיון. בלב כל המובילים בתעשייה לא היה ספק: רדיו חיפה ימשיך במלאכה, והוא אכן ראוי לה בזכות עבודה קהילתית מצוינת שעשה למען הציבור בשנים האחרונות: מבצעי התרמה למען בתי-חולים, סיוע לעמותות ציבוריות, פעילות בעתות חירום כמו מלחמת לבנון השנייה ועוד. מסיבה זו, אף קבוצה אחרת לא ניגשה להתמודדות. ההפתעה ניחתה על נישליס יום אחד מכיווּן מפתיע: יריב בלתי צפוי. תוך עלעול בעיתון קרא כי חברו מתקופת רדיו 1, משה מנו, הבעלים של מנו-ספנות, החליט לצאת נגדו ולהתמודד על מכרז הרדיו בחיפה. היה זה אותו חבר שנישליס מינה לשבת לצדו בדירקטוריון של תיאטרון חיפה, כאשר הוא עצמו כיהן כיו"ר הדירקטוריון; היה זה אותו מנו שלטענת נישליס, בתחילת שנות האלפיים סירב להצטרף להשקעה ולשותפות ברדיו חיפה. ואמנם, הפתעה של ממש. בתוך זמן קצר אסף נישליס את כל העובדים והודיע שתהיה כאן מלחמת עולם, או במלים אחרות: "הקרב על הבית". נישליס ידע שהוא יוצא לקרב על חייו, על חיי החברה שהוביל בבטחה 12 שנים. הוא עבר לגור בירושלים, שם חיבר את המכרז "הטוב ביותר" יחד עם מומחי רדיו בתקופה ההיא. במקביל נותר ארנון לנהל את חיי היום-יום של הרדיו ולכתוב את הפרקים הכלכליים של המכרז. נישליס עצמו הקים מחלקה אסטרטגית שכל מטרתה לקעקע מהלכים שנעשו על-ידי קבוצת מנו. "ידעתי שהמכרז שלנו הרבה יותר טוב, כי אנחנו אנשי רדיו ולא אנשי ספנות", אמר לעובדיו. ביום שבו עלו הקבוצות לירושלים, להציג את המכרז בפני מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, העריך נישליס שקבוצתו עברה את ההצעה של קבוצת מנו. לחדר הדיונים נכנסו גדי ססובר, יו"ר הדירקטוריון של רדיו חיפה; אפי נצר, מוזיקאי ושדר ותיק ברדיו חיפה; וואפה זועבי, חברת דירקטוריון; דן ארנון ודני נישליס. השניים ידעו שמדובר בקרב מכריע. נישליס ענה בביטחון על שאלות מקצועיות שנשאלו. השאלה האחרונה נשאלה על-ידי יו"ר מועצת הרשות דאז, נורית דאבוש: "למה אתם חושבים שאתם צריכים לזכות, ולא המתחרים שלכם?". התשובה היתה מהירה, חדה וקצרה. "אצלם הרדיו הוא השקעה, כלי לשימוש לצרכים אחרים. אצלנו, הרדיו הוא החיים שלנו". כשהתיישב על הכיסא, סיפר אחרי שנים, היתה בו התחושה שניצח. כשיצאה החבורה מחדר הדיונים, צעד נישליס לחבר היריב משה מנו, נתן לו חיבוק ואמר: "נתתם קרב יפה, אבל אנחנו מנצחים". מנו ענה לו: "שום דבר לא אישי". עוד בדרך חזרה לחיפה קיבל נישליס טלפון מדאבוש, שאמרה לו: "מזל טוב, ניצחתם". נישליס ביקש לעצור לרגע בתחנת דלק סמוכה כדי להתקשר לאחיו אריאל ולאביו אלברט, שהיה אז עדיין בחיים. רק אחר-כך התפנה להתקשר למשפחתו ולצוות עובדי רדיו חיפה. אלו המתינו לו עם מטר סוכריות בכניסה לגרנד קניון. יש לציין כי הראשונים שהתקשרו לברכו על הזכייה היו משה מנו, דן שילון ואמיר גילת, שעמדו בראש הקבוצה שהתמודדה נגדו. רדיו חיפה פתח פרק חדש בתולדותיו. חודשים חלפו. בפברואר 2009 התעוררו ברדיו תל-אביב בעיות ניהול קשות. נישליס הציע כי יעבור לכמה חודשים לנהל את רדיו תל-אביב, עד שיימצא לו מנכ"ל חדש. הוא החל בנסיעות יומיומיות לתל-אביב. למעשה העביר את הניהול על רדיו חיפה לידידו דן ארנון. במהלך החודשים הראשונים התברר כי על רדיו תל-אביב לעזוב את משכנו הישן בנמל תל-אביב ולעבור למקום אחר. פרויקט זה, בצד ניהול שוטף של הרדיו, השאיר את נישליס בתל-אביב למשך תקופה ארוכה משתיכנן. רדיו תל-אביב עבר לבניין מפואר ברמת-החייל, ודני המשיך לנהל את התחנה במשך למעלה משנתיים. ומשהו על אופן פעולתה של התחנה. רדיו חיפה מתנהל אמנם כעסק מקצועי, אך נישליס העדיף כי בסביבתו יעבדו בני משפחה. אביו אלברט ז"ל שימש מנהל החשבונות של הרדיו מיומו הראשון. אחיו אריאל ניהל את מערך מכירות החוץ. בנו דולב, שהחל לשדר כבר מגיל שבע את תוכנית הילדים "שוקו חם", בשבת בבוקר, מלווה אותו עד היום בריכוז משדרי הספורט של שתי התחנות ואחראי לשידורי הצעירים ברדיו חיפה. מעבר לכך היה דולב אחראי לשידורי אולימפיאדת 2012 מלונדון ואף מונה למנהל התוכניות של הרדיו. בניו האחרים של נישליס, דידי ועידן, פנו לעסקים אחרים שאינם קשורים ברדיו. הגל-הבטוח, תחנת הרדיו החיפאית השנייה, גם היא לא קפאה על שמריה. כמו רדיו 1 בשעתה, פעלו משרדיה מדירת מגורים בקומת קרקע, בבניין מגורים ברחוב בצלאל שבשכונת הדר. בחדר צפוף וחם ישבה עדנה נתיב-גרינברג וניהלה את התחנה. החלון שפנה אל הרחוב היה סגור, אך לא בלם את קולות הילדים המשחקים בחוץ. כשרצתה לפגוש מישהו לשיחה אישית, היה על עדנה לבקש מן המזכירה לצאת להתאוורר בחוץ לשעה קלה. גם חדר ישיבות לא היה בנמצא. כאשר רצתה לכנס את עובדי התחנה לשיחה, הושיבה אותם על מדרגת אבן בגינה האחורית. באחת הפעמים הגיעה ישיבה כזו לקִצה בטרם עת, כאשר שכנה שפכה מים על המשתתפים. התחנה עצמה שכנה במרחק שלושה בתים מהמשרד המאולתר, מצהירה על נוכחותה באמצעות אנטנה שהֵצלה על הרחוב. עד להוצאת המכרזים לתחנות רדיו מקומיות, היתה הגל-הבטוח תחנה מקומית יחידה שפעלה באופן חוקי. לקראת הוצאת המכרזים נהרו אליה כמעט כל כתבי המקומונים באזור, נמשכים אל ההילה שיוחסה למדיום הרדיופוני. רובם הסתלקו משם כלעומת שבאו, לאחר שהתבררו להם תנאי העבודה. הכתבים החרוצים וגדושי המוטיבציה גילו כי הם מועסקים בשלוחה מנומנמת של התחנה הירושלמית. הם הבינו כי הטכנאים, שהורגלו בעבודה אטית ולא תובענית, יעשו הכול כדי לא לשנות את המצב. כך, למשל, התנגדו לצייד את הכתבים בטלפונים סלולריים. אלה מצאו עצמם מחכים בתור, ליד טלפונים ציבוריים, כדי להעביר ידיעות. גם הסעות לא היו. הכתבים נאלצו להשתמש ברכביהם הפרטיים, להישחק במאבקי כוח שהתנהלו בין קבוצות העובדים השונות. עדנה נתיב-גרינברג, אשה אופטימית מטבעה, מעדיפה להצביע על הצד החיובי שבמצב: "נכון, מדובר באנשים שלא באו מרקע של תקשורת ולמדו הכול מההתחלה, תוך כדי עבודה בשטח", אישרה בראיון. "כדי לעשות רדיו טוב יש צורך באנשים טובים ומקצועיים. בשבילי מקצועיים הם לא רק כאלה שיודעים לעשות תוכנית, אלא גם כאלה שיודעים להסתדר עם החברים האחרים, לתת כתף ולעבוד בתנאים הלא נוחים שלנו...". את מה שכינתה "תנאים לא נוחים" אפשר אולי לייחס לתנאי לידתה של התחנה. היא עלתה לאוויר בסוף אוגוסט 1990 ונחשבה ל"בייבי" של אמנון נדב. השותפים האחרים בתחנה – רשות השידור, משרד התחבורה, מִינהל הבטיחות בדרכים והמשטרה – לא היו מוכנים ללידה מזורזת כל-כך. הללו קבעו עמדה כלפי הרך הנולד רק כשכבר החל לצרוח. הראשון שהתעשת היה שר התקשורת מטעם ש"ס, רפאל פנחסי. השר הבטיח כי התחנה הצפונית היא נחשון לתחנות רדיו מקומיות דומות, שיכסו את הארץ כולה. נבואת השר, שהתגאה בכך שהיה שר תקשורת יחיד שבביתו לא היתה טלוויזיה, התגשמה רק באופן חלקי. הרדיו המקומי אכן התפתח ומילא את הארץ, אך הגל-הבטוח נותרה תחנה ייחודית שגדלה בתנאים קבועים של תת-תזונה וקיפוח מצד המרכז בירושלים. תוכניות המוזיקה, למשל, נערכו מראש על-ידי טכנאים בירושלים, ופעם בשבוע נשלחה לחיפה מונית עם שקיות גדושות בתקליטים. רק מאוחר יותר אושרה לתחנה הפקה עצמית של תוכניות מוזיקליות, שעליהן הופקד העורך חיים א-דור, תושב חיפה שעד אז חילק את זמנו בין חיפה וירושלים. לתנאי הפתיחה הקשים היו גם צדדים חיוביים. הגל-הבטוח היתה תחנה מאלתרת, לא מכופתרת, שהצמיחה כשרונות ייחודיים. היא היתה בתחרות מתמדת עם רדיו 1, וכמה מכוכביה של האחרונה, כמו אייל ליאון ויאיר כחל, רכשו את נסיונם בגל-הבטוח. אך על אף הקשיים, התחנה הממלכתית הקטנה "נתנה פַייט" של ממש לתחנה הפרטית. גם כאשר נסגרה לתקופת מה, בשל איחוד רשתות במהלך מלחמת המפרץ, וכמה שדרים פופולריים אף ערקו אל התחנה המתחרה – גילתה כושר התאוששות מרשים. כששבה לשדר, זינקו חזרה אחוזי ההאזנה והתייצבו ברמתם הרגילה. במהלך השנים התמקצע כוח האדם הבלתי מיומן. בתחנה פעלו שדרים, עורכים, מפיקים וטכנאים כמו ריקי ארגוב, קובי ליבר, כרמל בן-אפרים, חיים א-דור, דוד זיו, ברכה בריל, יואב אביב, תמר גלאון, ציפי אדמוני, מושיק שי ולימור שיין. אלו הפכו מאוחר יותר למובילים בתחומם. עד שהתמקצעו, עמדה המנהלת על המשמר, מוכנה לתגובה מיידית. מספרת עדנה נתיב-גרינברג: "אם המגיש קרא הודעה מסוימת באופן נמהר מדי, התקשרתי וביקשתי שיקרא אותה שוב. אם העלו לשידור אדם שתקף גוף כלשהו או אדם אחר, ביקשתי מיד לדאוג לתגובה של הצד השני. אם הִרבו במלל ונסחפו, ביקשתי להפסיק את הברברת ולהכניס מוזיקה". אף על פי כן, היא נזכרת באותן שנים כשדוק געגועים מכסה את עיניה. "זה לא היה קל, כי עסקתי בבעיות ניהול ובמקביל גידלתי בבית שלושה ילדים. אבל למרות הכול, מדובר היה בחוויה נפלאה. אנשים היו מוכנים לעשות הכול בשביל התחנה – הן העובדים והן המאזינים הקבועים, שעם הזמן הידקו קשרים ונוצר איתם הווי משותף". קצת מאותו הווי ניסו אנשי התחנה להעביר למאושפזים בבתי-החולים בסביבה, ובמיוחד למחלקת ילדים. נתיב-גרינברג עשתה לה מנהג: בכל ערב חג שלחה נציגים מהתחנה אל בתי-החולים. שותפים לכך היו אנשי תנועות הנוער. המטרה: לשדר מהמחלקה תוכניות ולחלק למאושפזים מתנות שהשיגה כתרומות מגופים שונים. בשנים הראשונות לפעולתה עסקה הגל-הבטוח בעיקר בענייני תנועה. כך, למשל, הועלתה לשידור ראש מערכת החינוך בעיריית חיפה. היא אמורה היתה להסביר מדוע טרם הוצבו פסי האטה ליד בית-ספר זה או אחר. וגם: נהג התריע בטלפון כי בשדרות מוריה גלש אל הכביש מתקן לאיסוף אשפה ומפריע לתנועה. בכל מחצית השעה הושמע עדכון תנועה. לנהגים שהתעכבו בפקקים הוצעו מסלולים אלטרנטיביים. המידע שהזרימו המאזינים נבדק בדרך כלל סמוך לשידורו, אך במשך הזמן התגבשה סביב התחנה רשת של מדווחים מתנדבים קבועים שדיווחיהם זכו לאמון מוחלט. באביב 1995 החליף שמוליק טל את עדנה נתיב-גרינברג בתפקיד מנהל התחנה. טל שימש, במשך שנים, כתב לענייני מפלגות של קול-ישראל ומונה בהמשך לכתב הצבאי. בתפקידו החדש הכניס יותר אקטואליה בתוכן השידורים, הנהיג מבזקי חדשות והוסיף תוכניות פוליטיקה, ספורט ובידור. נושא התנועה נשאר מרכזי, אבל נתח הזמן שהוקדש לו ירד. דיווחי התנועה פוזרו לאורך שעות השידור כולן וניזונו ממדווחים מתנדבים חדשים ורבים, החל מבעלי קיוסקים וכלה באנשים שהתגוררו או עבדו לאורך צירי תנועה ראשיים ויכלו להשקיף מחלונותיהם על המתרחש. נוסף על חדשות קול-ישראל ששודרו בכל שעה עגולה, הנהיג טל מהדורת חדשות מקומיות ששודרה כמבזקי חצי. עובדי התחנה הפכו לאנשי חדשות. הם למדו לתמצת, להתרכז בעיקר ולהתנסח במקצועיות. כל אחד מהם גם טיפח ספר טלפונים משלו, ובו מספריהם של אנשים רלבנטיים, למקרה שיהיה צורך בתגובה מהירה על אירוע זה או אחר. כתבי רשת ב בצפון שולבו גם הם במערכת. כך החלו להישמע בשידורי התחנה שמות כמו שולה שמרלינג, חביבה רוגר, אילן רועה, יואל דר ושולי שיינוולד. אלו הצטרפו לכתבים אחרים שהיוו רכש מקורי של התחנה: יוסי פישר, מאירה שחם, ריקי ארגוב, רחל צרבינסקי ואחרים. במקביל החלה לצמוח מערכת ספורט ובה כתבים כמו אורלי אלקלעי, ברק רום, משה רז ועוד. כמו בתקופתה של נתיב-גרינברג, גם בימיו של טל היו התחנה ואנשיה מעורבים בקהילה. ניידת שידור נשלחה לכל אירוע רלבנטי, החל בשידור שגרתי מחופי הים ועד לפסטיבל הסרטים. אחד ממוקדי העניין הבולטים שנוצרו בעקבות פעילות זו – התוכנית "שישי פוליטי", ששודרה מתוך קפה הגלריה הלבנה או קפה הבנק, בהשתתפות צוות קבוע שאליו הצטרפו פוליטיקאים ואורחים נוספים. במרץ 1998 פרש טל מניהול התחנה. במקומו התמנה יוסי פישר, שצמח מבין שורותיה ושימש לאחר מכן ראש דסק חדשות ברדיו חיפה. התחנה החיפאית נותרה בן חורג אך מיוחד של התחנה האם, כפופה לחוקיה, אך מנהלת מדיניות תכנון עצמאית ורבגונית. בשנת 2003, באופן בלתי מוסבר ולמרות מחאותיהם של שרים וחברי-כנסת, החליט מנכ"ל רשות השידור דאז, יוסף בראל, לסגור את התחנה. רבים כעסו על שחם, שבהיותו חבר מליאת הרשות באותה שנה, לא התנגד לסגירת התחנה – על אף שאשתו מאירה עבדה בה. התחנות האחיות – שהובטח כי יקומו בירושלים, בבאר-שבע ובתל-אביב – לא זכו לעלות לאוויר. הספר "שחם וחברים" יצא בהוצאת ידיעות-ספרים, 2013. קטע זה, הלקוח מתוך פרק 12, "נישליס, הרדיו האזורי והגל-הבטוח", מובא כאן באדיבות ההוצאה טריומף ספיטפייר / איתמר ב"ז המנצחים כותבים את ההיסטוריה, אבל לא תמיד לוקחים קרדיט. רשמים מקריאת הספר "שחם וחברים", שמחברו עלום השם מסכם את סיפורה של התקשורת בחיפה מימי קום המדינה ועד ימינו

עד כמה שזה יישמע טריוויאלי, העתיד, גבירותי ורבותי, עדיין לא כאן. זה לא מפריע לעיתונאים לאמץ, פעם אחר פעם, גישה הטוענת ההפך הגמור

בסוף-השבוע האחרון (4.6.10) פירסם מוסף "הארץ" כתבה נרחבת מאת קובי בן-שמחון, שעסקה בעתידם הצפוי של הרפואה ושל "הגוף האנושי". הכתבה כללה "מסע בשבע תחנות לעבר העתיד המבטיח והמטריד שממתין לנו ממש מעבר לפינה", שבסופו, כך הובטח לקוראי "הארץ", "נוכל לגדל איברים חדשים, להרכיב איברים חיצוניים, לתקן די.אן.איי, לשלוט בגוף מרחוק, להקליט מחשבות, לבחור תכונות ולחיות ולחיות". כתבות מסוג זה, המתיימרות לנבא את העתיד המדעי והטכנולוגי, אינן נדירות ביותר. מדי פעם בפעם הן מפציעות על דפי העיתון או על מרקע הטלוויזיה, ומלוות על פי רוב בכותרות משנה בומבסטיות בנוסח "העתיד כבר כאן". דא עקא, שהעתיד דווקא אינו כאן; הוא נמצא, איך לומר, בזמן עתיד, וכל ניסיון לחזותו ברמה מתקבלת על הדעת של דיוק נועד לכישלון מובטח מראש. יתרה מזו, רוב ציבור קוראי העיתונים וצופי הטלוויזיה אינו בקי כלל בהווה, ובעצם גם לא בעבר, של ההתפתחות המדעית והטכנולוגית. הקהל הרחב (רובו) אינו יודע כיצד מתבצעות, למשל, השתלות לב, או כיצד פועלות תרופות אנטיביוטיות. כיצד – ולשם מה בעצם – ניתן בכלל לדווח על מה שעדיין לא קרה, ושאיש אינו יודע אל נכון אם אמנם יקרה? יש לשער כי הסיבה לכך נעוצה, לפחות בחלקה, ביחסם של העיתונאים למדע, הנתפס בעיניהם על פי רוב כמסובך ומשעמם; עורכי העיתונים ומהדורות החדשות מניחים (וייתכן שאף בצדק) כי הציבור הרחב אינו מעוניין לשמוע על פרטי הפרטים של התפתחויות מדעיות אטיות ומסובכות, ושהדרך היחידה לדבר על מדע בגובה עיניו של הציבור היא לספק לו תערובת מקושקשת של מעט מאוד מדע והרבה מאוד מדע בדיוני. המקצוע (אם אפשר לכנותו כך) המכוּנה "עתידנות" זוכה משום כך לסיקור עיתונאי נרחב למדי (הן בישראל והן בחו"ל), ו"עתידנים" או "חוזים טכנולוגיים" למיניהם מרבים להתראיין באמצעי התקשורת ולפטפט את הגיגיהם באוזני הציבור. בהקשר זה ראוי להדגיש כי ה"עתידנות" אינה יכולה להיחשב דיסציפלינה מדעית – בניגוד מפורש לדעותיהם של רוב אלה הנחשבים "מומחים" בתחום זה – משום שעד כה לא מצא איש את הדרך לנבא את העתיד האנושי במידה נסבלת של אובייקטיביות ושל דיוק. ההיסטוריה האנושית כוללת מגוון גדול כל-כך של גורמים ושל משתנים (מהם גלויים ומהם נסתרים), עד שאין שום מודל שניתן לנבא באמצעותו את גורלה, וכל הנסיונות שנעשו עד כה בשטח זה (על-ידי כלכלנים, סוציולוגים ומומחים אחרים) עלו בתוהו. היומרה לחזות את עתידו של המדע ואת עתידה של הטכנולוגיה חמורה ושקרית אף יותר: פילוסוף המדע הדגול קארל פופר קבע כבר לפני זמן רב שנסיונות מסוג זה לוקים בכשל לוגי עקרוני, משום שאילו יכולנו לדעת מראש את עתידו של הידע המדעי, הרי שלא יהיה זה בעצם ידע "עתידי" כלל. הרעיון שיש ביכולתנו לדעת (היום) את מה שעדיין איננו יודעים (כלומר, את מה שנדע רק מחר) הוא לפיכך איוולת גמורה. במאה ה-14 לא היה איש שהיה יכול לצפות את המהפכה הקופרניקאית (בבחינת "אני חוזה שבעוד כ- 150 שנה נגלה שהארץ סובבת את השמש"), כשם שבמאה ה-19 לא היה מי שיכול לנבא את פיתוחה של תורת היחסות או את פצצת האטום והכורים הגרעיניים. למותר לציין כי איש לא חזה – ולא יכול היה לחזות – את מגפת האיידס, את השתלות האיברים ואת כל יתר המהפכות שהתחוללו בתחום הרפואה בעת המודרנית. אלא שכל זה אינו מפריע כלל לעתידנים או לעיתונאים. הכתבה ב"הארץ" דיווחה, בין היתר, על "עולם בלי סרטן ובלי מחלות לב", על "השתלת תותבים המונחים בכוח המחשבה", על "קריאת מחשבות" (כן, כן), ועל רובוטים שיהיו "מהנדסי פיתוח", "מנכ"לי חברות", וכן על "רובוטים עיתונאים". ראוי להדגיש כי התפתחויות טכנולוגיות מעין אלו נמצאות, לפחות בחלקן, בפיתוח כבר כיום, אבל איש אינו יודע אם פיתוחים אלו אמנם יצליחו או ייכשלו בסופו של דבר (היזהרו מפני כל מי שמכריז ש"הטכנולוגיה כבר קיימת"; במקרים כאלה האמת היא בדרך כלל שהטכנולוגיה נמצאת בשלבי פיתוח ראשוניים בלבד). מכל מקום ברור שרבות מהתחזיות הללו אינן נמצאות "מעבר לפינה", ושעוד רחוקה מאוד הדרך להגשמתן (הפיחות המתמשך והולך במעמדה של העיתונות אין לו דבר וחצי דבר עם בואו הקרב של העיתונאי-רובוט). בין שלל המרואיינים בכתבה ב"הארץ" היה גם – שלא במפתיע – פרופ דוד פסיג, ראש המגמה לטכנולוגיות תקשורת באוניברסיטת בר-אילן וממובילי ה"עתידנים" בארץ הקודש. פסיג (המכנה את עצמו "חוקר עתידים") הוא תופעה תקשורתית הראויה לציון מיוחד: זה כמה שנים שהוא מרואיין מבוקש ביותר בעיתונות המודפסת ובתוכניות טלוויזיה; ספרו "צופן העתיד" (2008), שבו נכללו תחזיות על עתידה של מדינת ישראל (והעולם כולו), היה לרב-מכר, וספרו החדש, "2048" (העוסק בשנת המאה לכינונה של ישראל), זוכה אף הוא להבלטה תקשורתית מרשימה. כמו כן, הוא מרבה להרצות במגוון רחב של בימות ומשמש יועץ לחברות כלכליות רבות. נראה שאין כמעט תחום שפסיג אינו מומחה בו. הוא יודע לומר מה צופן לנו העתיד בתחומי הטכנולוגיה, הרפואה, הדמוגרפיה, הפוליטיקה והחברה, וכל זה במעטה סמיך וחד-משמעי של "מתודולוגיות מדעיות" שעברו "תיקוף" ונמצאו "מהימנות". פסיג הוא ללא ספק הדובר המשכנע והמצליח ביותר של העתידנות הישראלית, והוא עושה לעתידנות את מה שעשה אלון גל למקצוע ה"קואצינג": יחסי-ציבור מעולים. עיתונאי סקרן וביקורתי עשוי היה להטיל ספק בתחזיותיו של פסיג, ולכל הפחות להעלות תהיות באשר למדעיותן. אבל נראה שרוב העיתונאים נופלים שדודים לרגליו ומעדיפים לשתות את דבריו בצמא. כך קרה אפילו לירון לונדון ולמוטי קירשנבאום – עיתונאים מפוכחים וספקנים, המנהלים בדרך כלל שיחות מרתקות ושופעות מידע עם חוקרים מתחומים שונים ומגוונים. בראיון שערכו ביום שני (7.6.10) עם פסיג לרגל הוצאת ספרו האחרון, נמנעו לונדון וקירשנבאום מלעסוק בסוגיות ה"מתודולוגיות" הסבוכות הכרוכות בניבוייו של העתידן, והעדיפו תחת זאת להאזין לדבריו על אודות עתידה הפוליטי של ישראל ועל עתידן של מדינות רבות אחרות. לא שדבריו של פסיג מופרכים מן היסוד או שאין בהם עניין כלל (הוא סבור, למשל, כי ארצות-הברית חוששת מהתחזקותה של רוסיה, וכי משום כך תתמוך בטורקיה כדי שתהיה משקל-נגד אזורי ל"וקטור ההתפשטות" הרוסי), אבל אין הם שונים בעצם משאר תחזיותיהם של פרשנים פוליטיים, היסטוריונים של המזרח התיכון או מומחים לכלכלה או למדע המדינה. למען הדיוק, ככל הידוע, לפסיג אין הכשרה באף אחד מהתחומים הללו (הוא עוסק בנושאים הקשורים יותר לחינוך, ולא לפוליטיקה או להיסטוריה), אבל משום מה עלה בידו להתקבל כבר-סמכא בחיזוי עתידן הפוליטי והכלכלי של מדינות, המתהדר גם באצטלה מדעית יוקרתית. בשלב מסוים אמנם העלה לונדון את התהייה (המוצדקת) באשר לעצם "המידה שבה מעצמה אחת יכולה לטפח מדינה, גדולה ככל שתהיה", והוסיף גם כי "הרי יש גם נתונים תרבותיים, יש מקריות, יש יריבים אחרים", וכי "העולם הוא לא חממה". פסיג החמיא לשאלתו של לונדון וקבע בתשובה כי "המתודולוגיה שהשתמשתי בה בעצם באה וטוענת [ש]אין כזה דבר מקריות", וש"האזור שבו אתה נמצא מכתיב אפילו איזו דת מתפתחת באותו אזור, איזה ערכים מתפתחים באותו אזור [...]". צפוי היה שלונדון או קירשנבאום יעלו ספקות אחדים לנוכח קביעה משונה כל-כך (האומנם "אין כזה דבר מקריות"?), אבל לקראת סופו של הראיון ביכר לונדון לומר דווקא ש"צורת חשיבה כזאת [...] היא מאוד משמעותית, זאת חשיבה אסטרטגית אחרת לגמרי", והראיון נחתם באווירה טובה. מי שזוכר את הדברים הקשים שהטיחו לונדון וקירשנבאום בחוזה עתידות אחר – המרפא-המיסטיקאי אורן זריף – רשאי היה להיות מופתע מהקלות התמוהה שבה התקבלו דבריו של פסיג על דעתם של עיתונאים משופשפים וחריפים כאלה.

מה קורה כשכלי תקשורת מתגייס לא רק לשירותה של הקבוצה של המדינה, אלא גם לשירותו של הספונסר שלה, ואיך התגלגלה לסיפור גם מועצת הכבלים והלוויין | וגם: הערה על זרגון הפרגונים של עמיחי שפיגלר

כותרת המשנה הזו קפצה לעין בשבוע שעבר. באתר ערוץ הספורט הציגו את השחקנים המועמדים להצטרף למכבי תל-אביב בעונה הבאה בנוסח הבא: "אתר ערוץ הספורט עם 5 מועמדים ומטרה אחת: להחזיר בהקדם את גביע אירופה לתל-אביב". ודוק: לא מכבי תל-אביב כדורסל עם חמישה מועמדים ומטרה אחת, אפילו לא אחד ממנהלי הקבוצה התורם ציטוט נלהב לטובת כותרת ראשית ומתגמלת. אתר ערוץ הספורט בכבודו ובעצמו מתנקז למטרה אחת, והלו"ז דוחק: "בהקדם" – סימן נוסף להזדהות עם הקבוצה שיש לה מדינה, וגם אתר ספורט. להטיה ההזדהותית האוטומטית הזו נוספה במקרה הזה גם העובדה שערוץ הספורט, על אתרו ועל ערוצי השידור שלו, כפוף לאותם בעלים של מכבי תל-אביב. זהו עניין ידוע. ערוץ הספורט מותקף בשל כך לעתים קרובות, ומשתדל לשמור על חזות אובייקטיבית, אלא שהמסכה נקרעת מדי פעם, ולא נראה שמישהו באתר הערוץ מבין איזה נזק נגרם לאמינותו כששד האינטרסים – ידוע ככל שיהיה – משתלט לו על הסיקור. הסיפור הזה מחזיר אותנו לדוגמה מדצמבר האחרון, אז שידר ערוץ הספורט את הדרבי התל-אביבי בכדורסל במסגרת גביע המדינה. הצופה שמעון מורמי (המשמש פרקליטו של כותב שורות אלו במשפטי התביעות ההדדיות שלו מול one) שלח תלונה למועצה לשידורי כבלים ולוויין, ובה קבל על הכתובית שהופיעה ליד תוצאת המשחק: "מכבי אלקטרה – הפועל תל-אביב". מדובר, טען מורמי, בפרסומת אסורה וחד-צדדית, ולראיה – מדוע לא טרחו לכבד גם את הספונסר של הפועל תל-אביב? בעקבות מכתבו של מורמי ביקשה מועצת הכבלים את תגובתה של מינהלת ליגת הכדורסל ואת זו של ערוץ הספורט. בתגובה פנו גורמים במינהלת לאיגוד הכדורסל והזהירו כי השלכות התלונה עלולות להיות קשות: המועצה עלולה בעקבות כך לאסור על פרסום נותן החסות בערוצי הכבלים, ואז ייגרם נזק גם ליתר הקבוצות. במינהלת החליטו שהתלונה של מורמי נובעת מכך שהוא אוהד של הפועל תל-אביב המבקש לפגוע במכבי תל-אביב, ולכן התבקשו באיגוד הכדורסל לנצל את קשריהם עם הנהלת הפועל תל-אביב כדי שזו תשכנע את האוהד מורמי למשוך את תלונתו, ובכך להסיר את האיום. אלא שמורמי כלל אינו אוהד הפועל תל-אביב. בעבר אהד את מכבי רמת-גן, וכיום הוא אוהד צנוע של האימפריה מגן-שמואל. כך או כך, לא היה שום קשר בין אהדתו לקבוצה מסוימת לבין העובדה שכצופה שיגר מחאה על ההעדפה שגילה ערוץ הספורט כלפי מכבי תל-אביב. במקביל להתנהלות המשונה מאחורי הקלעים, למינהלת הליגה היו גם תשובות ענייניות לטענות על העדפת קבוצה. במכתב תשובה למועצה לשידורי כבלים ולוויין נכתב כי מדובר בעניין טכני: שם הספונסר של הפועל תל-אביב, SP, לא נכנס בשקופית בת 11 תווים, גם כיוון שהמלים באנגלית גדולות ותופסות מקום גדול יותר מאשר אותיות בעברית. זוהי טענה מופרכת: המלים "הפועל SP", ללא התוספת "ת"א", נכנסות לשקופית כזו בלי בעיה. עוד נכתב בתשובה כי ערוץ הספורט אינו מקבל שום תמורה עבור הכנסת שמו של נותן החסות לשקופית התוצאה. "אין להסיק מכך על קיפוח, אי-מתן יחס שווה או העדפה בלתי הוגנת", נחתמה התגובה. מורמי סירב לבטל את תלונתו. כצופה, הוא חש שערוץ הספורט זילזל בו וניסה לקדם על חשבונו אינטרסים של קבוצה מסוימת, בלי לתת את הדעת לכך שגם לקבוצות אחרות יש ספונסר שהן חפצות ביקרו. מה גם שמבחינת הצופה מן הצד, קבוצת ספורט הרי שייכת קודם כל לעיר שהיא מייצגת, ורק אחר-כך לבעלי ממון מתחלפים המקדמים את עסקיהם בחסות מש"תפים מהתקשורת. בעלות צולבת של קבוצות ספורט וכלי תקשורת היא בעיה כשלעצמה, אם כי אפשר לטעון שהיא רע הכרחי בשוק של היום. ועדיין, חובה על כלי תקשורת לעשות כל שביכולתו כדי לשמור על עצמאות, הוגנות ונקיון כפיים בבואו להעניק לצופים ולקוראים שירות מקצועי. העילה הראשונה והאחרונה לקיומו של אתר ספורט היא צרכניו, והוא עלול לאבד אותם, או למצער את הערכתם כלפיו, אם יוותר על אתיקה בסיסית. גביע אירופה יכול לחזור לתל-אביב גם בלי שמכבי תקבל עזרה צמודה מידיו של כלי תקשורת מרכזי. "וארבייטמן, כמו חלוץ אמיתי, שם את זה ברשת". השדר עמיחי שפיגלר מאוהב במלים "כמו חלוץ אמיתי". במקרים רבים שבהם חלוץ כובש שער, הוא משתמש במלים "כמו" ו"אמיתי" בנשימה אחת. ייתכן שזכות היוצרים על המחמאה המפוקפקת הזו שייכת לאלון מזרחי, מלך שערי הליגה בכל הזמנים, שבהיותו פרשן במשחקי הליגה הלאומית בערוץ הספורט הרבה להשתמש בפרגון סוג ב הזה, אולי כדי לרמז שאם הוא יוצא מפיו של חלוץ-על, כמוהו כתעודת הכשר לזה שזה עתה כבש, שעד היום נחשד כנראה כחלוץ מתחזה. הביטוי "כמו" רומז שהחלוץ הכובש התורן, מצטיין ככל שיהיה, לעולם יהיה שני לחלוץ ה"אמיתי" אלון מזרחי, זה שכל אלה שבאים אחריו הם רק חיקויים משניים. שפיגלר אימץ בחום את המנטרה המגוחכת, והוא משתמש בה בתדירות גבוהה. עם זאת, משום מה לא שמענו ממנו עד כה שבחים דומים על בלם שהרחיק כדור מהרחבה ועשה זאת "כמו בלם אמיתי", או הצלה גדולה של שוער שזינק "כמו שוער אמיתי". כדאי לשפיגלר לחדול מההתבטאות הזו אם הוא רוצה להיות שדרן אמיתי.

אם נבחן ביושר את דיווחי העיתונות נגלה ששופרות צבאיים כבר כמעט לא נותרו בה. המלחמה, לצערנו, עדיין כאן

פרץ האלימות האחרון בלבנון לווה בביקורת מקיר לקיר על ה"כתבים הצבאיים", ה"מתלהמים וששים אלי קרב". מן הבוידעם נשלפו הקלישאות ממלחמת יום-כיפור על "הכתבים הצבאיים כשופרו של צה"ל", הנותנים שירותי דוברות לצבא ההגנה. טענות אלה, פופולריות ככל שיהיו, מתעלמות מתמורה דרמטית ומשמעותית שחלה בדרך הסיקור של צה"ל בתקשורת בעשרים השנים האחרונות. בקצרה ולמי שהחמיץ: ב-27 השנים שחלפו מאז מלחמת יום-כיפור השתחררו הכתבים הצבאיים מצה"ל. רובם פשטו את המדים (ואת הדרגות הבכירות) והיום, אוי לבושה, יש כלי תקשורת המעסיקים סמלים (במיל) ככתבים צבאיים, ואשה, רחמנא לצלן, היא ראש תא הכתבים הצבאיים. צה"ל, שהפיל חתתו על דורות של עיתונאים, ירא היום מן התקשורת, ומוצא את עצמו מדי יום בעמדת התגוננות. גם הצנזורה הצבאית איבדה מזמן את שיניה. הכתבים לענייני צבא, שבעבר היו אולי חלק מזרועו הארוכה של צה"ל, עוסקים היום מעשה שבשגרה בדיווח ביקורתי על צה"ל, החל בטיב האוכל המוגש בו ובתנאי הלינה של חייליו, וכלה באחרון הפרטים של תחקיר אירוע מבצעי. בלחץ הכתבים הצבאיים נאלץ צה"ל בעשור שעבר להתחיל לחשוף תאונות אימונים, להודות בהתאבדויות של חיילים ולהבין כי התקשורת היא כלי ביקורתי שקשה מאוד להסתתר מפניו. והנה כמה דוגמאות לתוצר של "התקשורת המגויסת": זאב שיף, הפרשן הצבאי הוותיק של "הארץ", גילה לנו שמסכות האב"כ שבהן השתמשנו בזמן מלחמת המפרץ סיפקו הגנה מפוקפקת. הפרשן אלכס פישמן פתח בפנינו את דלתות הימ"חים הריקים, והכתבת הצבאית של קול-ישראל, כרמלה מנשה, משדרת מדי בוקר על עוולות המערכת הצבאית בטיפולה בפרט. עוד בשנות השמונים היו נהרגים מדי שנה 120 חיילים בתאונות. בלחץ הכתבים הצבאיים, החלו התאונות להתפרסם, וצה"ל נאלץ לחקור כל תאונה ולפרסם את ממצאי החקירה, והתוצאה – ירידה מתמשכת במספר ההרוגים בתאונות בצבא לכעשרים בשנה. למעשה צה"ל הוא היום המערכת הציבורית הזוכה לסיקור העמוק, החושפני והביקורתי ביותר בעיתונות הישראלית. יהיו שיאמרו (ובצדק): הרי הצבא עוסק בחיים ובמוות, ולכן נדרש העיסוק התקשורתי בפרטים. אבל אם אחטא בהכללה מהסוג המופנה כלפינו, האם כתבי התחבורה, המדקדקים בכל בורג במנוע הפרארי החדשה (שלקחו לנסיעת מבחן ביפן), חושפים בשיטתיות כזו את ליקויי הכבישים והתכנון בארץ? או האם כתבי התעופה, שמתארים את כל חלקיו של מסעד המושב במחלקה הראשונה של אייר-פראנס, בודקים לעומק את הבטיחות בנתב"ג? נכון, לא אחת נדרשים הכתבים לענייני צבא להציג בדיווחיהם את עמדת צה"ל בסוגיית לבנון. אם בכך הם הופכים לשופרים, הרי שלפי אותו היגיון מעסיקה לשכת ראש הממשלה את הכתבים המדיניים ומפקד המחוז את הכתבים לענייני משטרה. חובתנו להביא לביטוי את עמדת הצבא, זכותנו גם לחלוק עליה בדברי פרשנות. לפעמים נדמה שאנחנו מקלקלים את הנוף לחלק מהציבור, ובעיקר לחלק ניכר מאנשי התקשורת. הדיווחים מלבנון, העיסוק בנושאים צבאיים, אפילו השימוש במלה הלא-פוליטיקלי-קורקט "מלחמה", מפריעים לאלה המנסים לשוות לנגד עיניהם את "המזרח התיכון החדש". הלא צה"ל של שנות האלפיים אמור היה לעסוק בנושאים אחרים לגמרי (וחשובים כשלעצמם): קידום נשים, קליטת עלייה וייצור גאוני סטארט-אפ, ולא במאבקים שבטיים של האלף הקודם, המלווים בדם, פצועים והרוגים. ערב מלחמת לבנון נחלקו הכתבים הצבאיים סביב השאלה: האם תפקידם למנוע את המלחמה או רק לסקר אותה? נדמה שרובם יאמצו היום את האסכולה הראשונה, אבל גם אם מי מהפרשנים הבטחוניים סבור כי הפתרון למצב בלבנון טמון בפעולה אלימה של צה"ל, זוהי פרשנות לגיטימית, שאינה הופכת אותו אוטומטית לשופר של צה"ל. אם נבחן ביושר את דיווחי העיתונות נגלה ששופרות צבאיים כבר כמעט שלא נותרו בה. המלחמה, לצערנו, עדיין כאן. אלון בן-דוד הוא הכתב לענייני צבא של הערוץ הראשון גיליון 25, מרץ 2000

ידיעה על מקלט המס של נתניהו נעלמה מדף הבית של אתר "וואלה" זמן קצר לאחר פרסומה

אתמול פירסמה כתבת "גלובס" לילך ויסמן ידיעה בלעדית שלפיה ראש הממשלה בנימין נתניהו ניהל בעבר חשבון בנק במקלט מס באי גרזי. אתר "וואלה", שלו שיתוף פעולה קבוע עם "גלובס", פירסם את הידיעה, אולם העלים אותה מדף הבית שלו זמן קצר לאחר פרסומה. ויסמן פירסמה את הידיעה שלה ב"גלובס" בשעה 18:05. לאתר "וואלה" היא הגיעה בשעה 19:00. לפי "Pastpages", אתר המנטר דפי בית של אתרי חדשות ברחבי העולם, הידיעה שרדה פחות משעה ועשרים דקות בדף הבית של אתר "וואלה". בשעה 19:18 הופיעה הפניה לידיעה במשבצת שמתחת לכותרת הראשית. בשעה 20:19 כבר לא היה זכר לידיעה בדף הבית של האתר. בין לבין נדחקה הידיעה אל משבצת ה"עסקים" של דף הבית, זו הממותגת כשיתוף פעולה עם "גלובס", כאשר שם הופיעה בשורה השנייה, מתחת לידיעה על זינוק במחירי הירקות שגרם לעליית מדד דצמבר ב-0.1%. לשם השוואה, הידיעה על הזינוק במחירי הירקות ומדד דצמבר שרדה בדף הבית של אתר "וואלה" במשך למעלה מ-12 שעות רצופות, עד לשעות הבוקר הזה. גם לאתר "mako" הסכם שיתוף פעולה עם "גלובס", אולם באתר זה החליטו לתת לידיעה של ויסמן בולטות רבה יותר. הידיעה הופיעה ב"mako" כבר בשעה 18:36, ולפי "Pastpages", הפניה לידיעה שובצה בדף הבית של "mako" לכל המאוחר בשעה 19:09, שם שרדה במשך חמש שעות לפחות, עד ל-12:09. גם אחרי חצות לא נעלמה הידיעה לגמרי, אלא הועברה לתיבת ה"חדשות" שבמעלה דף הבית, שם עדיין ניתן היה למצוא אותה בשעות הבוקר. בתשובה לפניית "העין השביעית" מסר ינון מגל, העורך הראשי של "וואלה", כי שיקולים עיתונאיים הם שהנחו את המערכת בשיבוץ הידיעה בדף הבית. "נתנו מקום לסקופ שאינו שלנו כפוֹלוֹ", מסר מגל, "אך גם נדיבותנו למתחרים אינה בלתי מוגבלת".

עמוס שוקן אומר שהוא אינו פוסל אפשרות של שותפות עסקית עם "מעריב" בעתיד. האם זה הרקע לפשרה שאליה הגיע עם עופר נמרודי?

ב-14 באפריל 99 הסתיים בקול ענות חלושה אחד הפרקים הפחות מחמיאים בעולם התקשורת הישראלי: עופר נמרודי, יושב-ראש מועצת המנהלים של "מעריב", ועמוס שוקן, המוציא לאור של "הארץ" הכריזו על "סולחה", התפייסות שהביאה את ההליכים המשפטיים ביניהם לידי סיום. חליפת המכתבים הקצרה ביניהם פורסמה ב"הארץ" וב"מעריב". "הגעתי למסקנה שאינני מחפש יותר נצחונות מסוג זה, ואני מבקש לפתוח דף חדש ביחסים בינינו", כתב נמרודי. "אני מעוניין שהיחסים בינינו ישובו להיות טובים", כתב שוקן. בשני המכתבים לא נותר זכר להאשמות החמורות שהטיחו קודם השניים איש ברעהו. הגל העכור שהציף את התקשורת הישראלית בעקבות התביעה שהגישו נמרודי ושוקן זה נגד זה והיריבות הבוטה שהתפתחה כתוצאה מכך בין "מעריב" ל"הארץ" נעלמו כלא היו. למעשה, המכתבים מעלימים יותר משהם חושפים. מה בכל זאת מסתתר מאחוריהם? למרות שכלי המלחמה היו מלים כתובות ובתי-משפט, החזית היתה, מן התחלה, עולם העסקים. הבסיס ליריבות בין שוקן לנמרודי הוא תחרות עסקית, שבאחד מגלגוליה הקודמים יצרה ביניהם שותפות שהתפרקה בשנת 92. שוקן מכחיש שהפשרה עם נמרודי נוגעת ליחסיהם העסקיים: "לשאלה אם ברקע הפשרה בינינו היו מהלכים עסקיים – התשובה היא לא!". אולם הוא עצמו מוסיף: "האם מעריב יכול להיות חבר במועצת העיתונות? אין הרבה עיתונים בארץ, ואני מסתכל על המציאות. המסקנה שלי: הוא לא יכול שלא להיות מיוצג. זה יכול להביא לשיתוף פעולה כלכלי בין העיתונים בעתיד". בתקופה האחרונה רווחות הערכות שנמרודי ושוקן עשויים לשתף פעולה בתחום הפצת המקומונים. "האפשרות הזו נמצאת בדיונים בימים אלה ממש", טוען עובד בכיר ברשת שוקן. ואילו שוקן אומר: "כרגע אין שום דבר. אבל אני לא חושב שאגיד שבעתיד לעולם לא אפיץ עיתון עם מעריב. אני לא פוסל את זה". פעילות כלכלית משותפת, אם כן – עם מי שרק לפני זמן מועט היה "עסוק בפעולה מתוחכמת של הסחה והשתקה... וכפה נורמות מעוותות שנועדו לשרת אינטרסים עסקיים" ("הארץ", 16.9.94) – היא בהחלט אופציה מבחינתו של מו"ל "הארץ". ▪ ▪ ▪ "מקובל עלינו", כתב שוקן לנמרודי במכתב הפשרה, "כי לא הופעלה במעריב, לא על-ידיך, לא על-ידי רונאל פישר ולא על-ידי מישהו אחר, שיטה של סחיטת מפרסמים, ואנו מצטערים על כך שנגרם לכם נזק כתוצאה מהפרסום האמור. הריני להבטיחך נאמנה שהעיתון פירסם את הדברים בתום לב". כך מסיים שוקן את המסע שניהל נגד נמרודי, שבמרכזו כתבתה של בירנית גורן ב"כל העיר", ובה נטען ש"מעריב" הפעיל שיטה של סחיטת מפרסמים באמצעות תחקירים שביצע על גופים עסקיים ובעליהם. נמרודי ו"מעריב" הגישו תביעת דיבה ביוני 94, ומערכת היחסים בין נמרודי לשוקן, שהיתה טעונה בלאו הכי, התחממה עוד יותר. בשנים האחרונות לא חסך שוקן מנמרודי ביקורת מעל דפי עיתונו ובכלי תקשורת נוספים: "נמרודי רמס את כבודה של העיתונות", "מקומו של נמרודי מחוץ לעיתונות", "הציבור לא יכול לחיות עם מוציא לאור עבריין", ועוד התבטאויות, לא פחות חריפות. את הפער בין הביקורת הבוטה לניסוח הרך של מכתב הפיוס הסביר שוקן ל"העין השביעית" בגיליון הקודם: "עדיף היה מצב שבו עופר נמרודי יהיה מחוץ לעיתונות [...] אבל אחרי שהודה, הורשע ונענש, לא רציתי להיות לרודפו [...]". הגרעין להתפייסות: המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה שהגיש נמרודי נגד "הארץ". נמרודי ושוקן התייחסו ברצינות רבה למשפט שהתנהל בירושלים. לדיונים התכופים הקפידו שניהם להגיע באדיקות ועקבו באופן אישי אחר מהלך המשפט. הרושם שנוצר היה ששניהם התייחסו לבירור המשפטי כאל עימות עקרוני ואישי בין שני מו"לים שתפיסת עולמם האתית שונה. מי שעקב מקרוב אחר מהלך המשפט, שהסתיים בפשרה, התרשם ש"הארץ" נתקל בקשיים מסוימים בהוכחת טענותיו. השופט יונתן עדיאל מנע כל קשר בין המשפט לפרשת האזנות הסתר, כפי שביקשו הנתבעים. הוא גם מחק חלק מהראיות והטענות שביקשה ההגנה להגיש. נראה היה שלרשת שוקן ולשוקן עצמו השתלם להתפשר ולהשאיר את הפרשה המשפטית הזו מאחוריהם. נמרודי כתב בחליפת המכתבים: "אני גם משוכנע שנזכה בתביעה שהגשנו", אולם באופן מפתיע, היוזמה לפשרה באה מצדו של נמרודי, כפי שטוען שוקן: "מישהו שמקורב לנמרודי פנה אלי באירוע חברתי, עוד כשעופר [נמרודי] היה בבית-הסוהר. אותו אדם אמר לי שצריך להביא את הפרשה לסיום, כי נמרודי כבר נענש על מעשיו. אותו אדם אמר שידבר עם עופר ונגיע להסדר. אחרי שיצא [מהכלא] היתה פגישה וסיכמנו בה שננסה להסדיר את העניינים בינינו". מדוע התפשר נמרודי? מו"ל "מעריב" סירב לענות לשאלות "העין השביעית" והפנה שוב לאותו מכתב. אולי התשובה טמונה כאן: "במבט לאחור ובשים לב להסבריך אני מוכן לקבל שהאמנתם בדברים שפירסמתם [...] הגעתי למסקנה שאיני מחפש יותר נצחונות [...] על כן אני מוכן להציע שנביא את התביעה לידי סיום בדרך של מתן הודעה משותפת [...]". אולי באמת הרצון הכן, אולי החיפוש אחר לגיטימציה מחודשת מצדו של שוקן והעיתונות בכלל, אולי הפחד מפני שפן שישלפו הנתבעים מן הכובע ברגעים הקשים באמת, הביאו את נמרודי לרצות להתפשר. ▪ ▪ ▪ היה מרכיב נוסף שפעל ככל הנראה לנכונותו של נמרודי להתפשר: בדצמבר 98, בזמן שנמרודי ריצה את עונשו בכלא, התפרסמה כתבה של אורית שוחט במוסף "הארץ" בשם "תיק מוזס". שוחט העמידה סימן שאלה מעל החלטת הפרקליטות לסגור את התיק נגד ארנון מוזס. הכתבה היתה שונה באופן מוחלט מהקו שנקט "הארץ" בסיקור האזנות הסתר. האם הכתבה עמדה ברקע הפשרה בין נמרודי לשוקן? רמז לכך ניתן למצוא בחליפת המכתבים ביניהם. כותב נמרודי: "אף כי אני בדעה שהארץ היה צריך לכתוב על פרשת האזנות הסתר המיוחסת לידיעות אחרונות ולבכיריו בשלב מוקדם יותר, ולא רק אחרי סגירת התיק בפרקליטות, ראיתי בחיוב פתיחות לאחרונה מצד הארץ בפרשה זו". אורית שוחט אומרת שהכתבה נכתבה כתשובה לכתבתם של אמנון דנקנר ורון מיברג ב"מעריב", שהציגה את השאלה מדוע העיתונים אינם מטפלים בפרשת נוני מוזס: "אני לא יודעת אם הכתבה היתה טריגר לפשרה. אני לא חושבת שהכתבה משנה משהו אם יש צורך עסקי בין שני צדדים". האם ידעה על מגעים לפשרה באותה תקופה? "לא ידעתי, וזה גם לא נוגע לי בכלל, כי אני עוסקת בעבודה עיתונאית ולא בצדדים העסקיים". אבל שוקן, שאיתו התייעצה שוחט וגם נעזרה בו במהלך הכנת הכתבה, ידע גם ידע. מה שנשמט מחליפת המכתבים בין שוקן לנמרודי הוא חלק נוסף בעסקת הפשרה. במהלך שנת 97 הגיש שוקן תלונה במשטרה נגד נמרודי בגין סחיטת מפרסמים ב"מעריב". במסגרת עסקת הפשרה בין הצדדים, התחייב שוקן לנסות לבטל את התלונה, שלאחר בדיקת המשטרה עבר הטיפול בה לפרקליטות מחוז תל-אביב. פניית שוקן לפרקליטות נעשתה ביום שבו הגיעו הצדדים להסדר: ב-13 באפריל 99. הבקשה, יש לומר, הפתיעה את הפרקליטות. עד אז עזר להם שוקן, ואף הביע התעניינות בהתקדמות החקירה בתיק. מכתב התשובה החריף של הפרקליטות לשוקן נחשף בתוכנית "תיק תקשורת" ב-1 במאי: "בקשתך התקבלה אצלנו בהפתעה רבה", נכתב, "ומהרגע שמוגשת תלונה אין היא נמצאת בידיו של המתלונן". בפרקליטות הזכירו לשוקן שרק זמן קצר לפני כן העביר אליהם תצהיר חתום בידי החוקר הפרטי רפי פרידן, שלכאורה מחזק את הטענות נגד נמרודי שנכללו בתלונה של שוקן, ותצהיר זה סותר לכאורה את מה שנאמר במכתבים שהחליפו ביניהם שני המו"לים. הפרקליטות הזכירה לשוקן אחדים מהמאמרים החריפים שפירסם ב"הארץ", ובהם תקף את נמרודי. הפרקליטות מצאה שבקשתו לבטל את התלונה ומכתבי הפשרה שהחליף עם נמרודי תמוהים. "לסתירות האלה לא מצאנו הסבר או תשובה בפנייתך אלינו", כתבו לו. שוקן אומר שחקירת הפרקליטות הסתיימה ללא תוצאות. בקרבתו טוענים שהפרקליטות "מורחת" את החקירה ושההדלפה מקורה שם ושכוונתה היתה להתנכל לו. בפרקליטות חושבים אחרת ואומרים שהתיק עדיין בטיפול ולא ברור מתי תסתיים החקירה בו. לטענתם, יש בידם מכתב תשובה משוקן שבו הוא אינו חוזר בו מבקשתו לבטל את התלונה שהגיש. שוקן סירב להגיב על כך ל"העין השביעית". כיצד מסביר שוקן את פנייתו לפרקליטות? בדוגמה אירונית מחיי משפחה: "כפי שאשה מתלוננת נגד בעלה במשטרה ולאחר מכן הם מסתדרים ומושכים את התלונה". ▪ ▪ ▪ מה, אם כן, נשאר מהטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי? לכאורה, שום דבר. הדברים נמחקו, התאיידו, כאילו לא היו. ומה על מחויבותו הציבורית, מחויבותו לקוראי "הארץ" שבפניהם הטיח את האשמותיו הבוטות נגד נמרודי? מה על חובתו להבהיר לציבור את הנסיבות המלאות של הפשרה שאליה הגיע? מה תשובתו לטענה שרתם את עיתונו לניהול מאבק ביריב עסקי? פרופ עמוס שפירא, ממלא-מקום נשיא מועצת העיתונות: "באופן תיאורטי, אם שופר ציבורי חושב שפלוני אויב העם, ושבתחום הציבורי הוא אסון לחברה, ואם ביום בהיר אחד הוא מתחבק איתו מכל מיני סיבות – יש כאן בעיה אתית". אבל מצד שני, שפירא מדגיש שמנקודת המבט המשפטית וגם העיתונאית, טוב עשו הצדדים שהתפשרו: "החיזיון של הגשה חפוזה של תביעות דיבה נגד עיתונים, ובמיוחד על-ידי עיתונים אחרים – היא לא לטובת העיתונות אלא להפך". שוקן אומר שההליך המשפטי, שבו הגיע להסדר, הוא די והותר: "היו שני מהלכים מקבילים: משפט אזרחי, והתלונה והחקירה במשטרה. בהליך האזרחי הגענו להסדר, וההליך השני צריך להתבטל". והצד הציבורי-אתי? שוקן מעדיף שלא לומר את דברו. רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת גליון 21, יולי 1999 רוני דגן אומרת ("העין השביעית", גיליון 21) ש"הגל העכור שהציף את התקשורת הישראלית בעקבות התביעות שהגישו נמרודי ושוקן זה נגד זה, והיריבות הבוטה שהתפתחה כתוצאה מכך בין מעריב להארץ, נעלמו כלא היו". מי שכותב כך מגלה שאין לו מושג מה קרה בעיתונות. הגל העכור שהציף את התקשורת בא בעקבות חשיפתה של פרשת האזנות הסתר, שהיא, ולא תביעות כאלה או אחרות, עירערה מאוד את היחסים בענף. "הבסיס ליריבות בין שוקן לנמרודי הוא תחרות עסקית, שבאחד מגלגוליה הקודמים יצרה ביניהם שותפות שהתפרקה בשנת 1992". גם זאת אמירה שאין לה שום יסוד. הבסיס ליריבות ביני לבין נמרודי לא היה תחרות עסקית, אלא אך ורק העובדה שאני הגעתי עוד במאי 1994, כחודש אחרי שהתפוצצה פרשת האזנות הסתר, למסקנה שעופר נמרודי יזם סדרה של האזנות סתר, ושהוא קונה את שתיקתם של מבצעי ההאזנות שנעצרו, רפי פרידן ויעקב צור. את הדברים האלה פירסמתי במאמר ב"הארץ" במאי 1994. באותו זמן הכחיש נמרודי בתוקף שהוא אחראי להאזנות, והפנה אצבע מאשימה לעבר "ידיעות אחרונות". מי שיקרא את מאמרי זה ימצא שהוא לא שונה בהרבה מכתב האישום שהפרקליטות הגישה נגד נמרודי יותר משנה אחר-כך, באוגוסט 1995. אותי מעניין דבר אחד – לחשוף את האחראי להאזנות הסתר בעיתונות, ומשום שסברתי שהאחראי הוא נמרודי, פעלתי ככל שיכולתי כדי שאכן תגיע הפרשה לחקירה משטרתית ממצה (ולא למריחה משטרתית, והיתה גם אפשרות כזאת), כדי שהאחראי לפרשה ייחשף ויבוא על עונשו. למען מטרה זאת השקעתי מאמץ גדול, ולא התפלאתי שנמרודי ראה בי אויב. לכן אין גם שום יסוד לאופן שרוני דגן מסכמת את ההסכם ביני לבין נמרודי בעניין "כל העיר": "כך מסיים שוקן את המסע שניהל נגד נמרודי, שמרכזו כתבתה של בירנית גורן בכל העיר, ובה נטען שמעריב הפעיל שיטה של סחיטת מפרסמים באמצעות תחקירים שביצע על גופים עסקיים ובעליהם". מרכזו של המסע שלי נגד נמרודי היה פרשת האזנות הסתר, ואילו סחיטת המפרסמים היה עניין משני לחלוטין (אם כי כמובן חשוב ביותר כשלעצמו), שפורסם בכתבה ב"כל העיר". הוא הפך מרכזי בתקשורת רק בגלל תביעת הדיבה שנמרודי הגיש נגד "כל העיר". אלמלא הגיש נמרודי את התביעה, כל העניין הזה היה בכלל נשכח. "הגרעין להתפייסות – המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה שהגיש נמרודי נגד הארץ", כותבת דגן. גם זה לא נכון. תביעת הדיבה שהגיש נמרודי (נגד "כל העיר", לא נגד "הארץ") יכולה היתה להסתיים בפסק דין או בהסדר לפני פסק דין. משיקולים שונים של הצדדים היא הסתיימה בהסדר, אולי כי כל צד חשש מתוצאה לא נוחה אפשרית, אולי מטעם אחר. אנו מחויבים לשיטה שבה האמת נקבעת לא על-ידי עובדיה יוסף, לא על-ידי מועצת חכמים, ואפילו לא על-ידי – אלא על-ידי בית-המשפט. לעובדה הזאת יש משקל כשעושים הסדר בתביעת דיבה. אבל אין בין הסדר זה ובין גרעין ההתפייסות ולא כלום. הגרעין להתפייסות הוא העובדה שפרשת האזנות הסתר נחשפה, שכתב האישום הוגש, שנמרודי הודה במעשים שקודם לכן הכחיש ושפסק דין ועונש סיימו את הפרשה. מבחינתי פרשת האזנות הסתר, שהתחילה בשנת 1994 וגרמה לעימות קשה ביני לבין נמרודי, הסתיימה כפי שצריכה היתה להסתיים. "והצד הציבורי-אתי? שוקן מעדיף שלא לומר את דברו". שוב אמירה חסרת יסוד של דגן. הרי לגיליון הקודם של "העין השביעית" נתתי תגובה מפורטת דווקא בעניין זה. אחזור כאן על עיקרה. נכון, עדיף שעופר נמרודי לא יעמוד בראש עיתון חשוב, ולא יהיה בעל עמדה בעיתונות בכלל. כך חשב אהוד ברק בעניין אריה דרעי, ויש סיכוי שהשיג את מטרתו – להוציא את דרעי מן הפוליטיקה הישראלית. אבל אותו אהוד ברק (כשהיה מועמד לראשות הממשלה) רץ, יחד עם רעייתו, ועם ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ורעייתו, ועם המועמד הנוסף לראשות הממשלה יצחק מרדכי ורעייתו, ועם נשיא המדינה עזר וייצמן ורעייתו לחגיגת נישואיו של עופר נמרודי. כולם הזדרזו פן ייפקד מקומם מן האירוע שנחגג ברוב עם עם כל הצמרת החברתית והכלכלית של ישראל, זמן קצר ביותר אחרי שנמרודי גמר לרצות את עונשו. מה ההבדל בין דרעי לעופר נמרודי? אני לא בטוח שאני מבין את ההבדל, ואולי אפשר לשאול גם מה ההבדל בין שניהם לבין אלי הורוביץ (יש לפחות הבדל אחד – פסק הדין נגד נמרודי הוא חלוט לאחר הודאה, שני המורשעים האחרים כופרים באשמה ומערערים). אבל מה אומר לי הצדיק עמוס שפירא? "אם שופר ציבורי חושב שפלוני אויב העם ושתחום הציבורי הוא אסון לחברה, ואז יום בהיר אחד הוא מתחבק איתו מכל מיני סיבות – יש כאן בעיה אתית". אז ראשית אני שואל את עמוס שפירא: מה דעתך אתה על עופר נמרודי ועל מקומו בעיתונות? ואם דעתך היא כמו החלטת בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות (וכמו דעתי), שלנמרודי אין מקום בעיתונות, האם הפסקת לקרוא "מעריב"? האם קראת לאחרים להפסיק לקרוא "מעריב"? האם קראת למפרסמים לא לפרסם "במעריב"? עד כמה שידוע לי, עמוס שפירא לא עשה אף אחד מאלה. מדוע, אם כן, אני צריך להפסיק לקרוא "מעריב"? כשראש הממשלה לא ניתק את קשריו עם "מעריב", כשסגן נשיא מועצת העיתונות אף הוא ממשיך לראות ב"מעריב" עיתון, כשכל הקוראים והמפרסמים עושים גם הם כך, אני צריך להיות הדון קישוט היחיד שיעמוד בהפגנה עם שלט מול משרד ראש הממשלה ומול מועצת העיתונות, לאמור "נמרודי ודרעי זה אותו דבר"? אני צריך להיות זה שילך למפרסמים ב"מעריב" ולומר להם שעליהם להימנע מכך עד שמועצת מנהלי העיתון תחליף את המו"ל? מעבר להיבטים עקרוניים של חופש הביטוי, הרי מצבי כאן גרוע הרבה יותר ממצבו של עמוס שפירא ושל שאר הצדיקים מן "העין השביעית" ומן המכון לדמוקרטיה. הרי כשאני מנהל מאבק (שמצליח) להביא לחשיפת נמרודי כאחראי לפרשת האזנות הסתר, כותבת עלי רוני דגן ש"הבסיס ליריבות הוא תחרות עסקית". ברור שאם אפגין עם השלטים האלה, גם אז היא תאמר, ויאמרו אחרים, שעמדתי מונעת מאינטרס עסקי (אבל אם לא אפגין עם השלטים האלה היא תשאל אותו: מה עם העמדה המוסרית שלך?). והנה האינטרס העסקי. האם אני יכול להתעלם מכך שהציבור הישראלי על ראשיו ופשוטיו ממשיך להתייחס ל"מעריב" כאל עיתון לגיטימי ואל נמרודי כמוציא-לאור שלו? עמוס שפירא לא מתעלם מכך – עובדה שלא קרא לגרש את "מעריב" ממועצת העיתונות שהוא עומד בראשה. אם הוא לא עשה זאת, אני צריך לעשות זאת? איני יודע אם פרסום הכתבה של אורית שוחט על מעורבות אפשרית של ראשי "ידיעות אחרונות" השפיעה על נכונותו של נמרודי להתפשר במשפט "מעריב"-"כל העיר", כפי שמשערת דגן, אבל אילו הייתי נמרודי הייתי מסיק מן הפרסום את המסקנה הנכונה – שמערכת "הארץ" אינה נותנת שום שירותים זולת על-פי האינטרס של הקוראים ואינטרס הציבור כפי שהיא מבינה אותם בתום לב. מערכת "הארץ" מעולם לא נתנה, ולא תיתן, שירותים לאיזה שהוא אינטרס עסקי אפשרי של בעלי העיתון, או של המוציא-לאור. מכאן, אילו הייתי נמרודי, הייתי מסיק גם שהפעולה העיתונאית של "הארץ" בפרשת האזנות הסתר, אף שאולי הזיקה מאוד לנמרודי, ולא הונעה משום טעם זולת האינטרס הציבורי לחשוף את מזמיני האזנות הסתר בתקשורת. אבל מה שאני כן יודע בבירור הוא שאין שום יסוד בדבריה של דגן, שבחודשים שאורית שוחט עבדה על הכתבה שלה, "שוקן, שאיתו התייעצה שוחט וגם נעזרה בו במהלך הכנת הכתבה, ידע גם ידע" על הפשרה המתרקמת עם נמרודי בעניין התביעה נגד "כל העיר". ביום פרסום הכתבה של אורית שוחט, 18 בדצמבר 1998, לא היו כל מגעים ביני לבין נמרודי על הסדר, והמשפט בירושלים היה אחרי סיכום הצדדים והמתנה לפסק דין. אלא שיותר מחודש לאחר פרסום הכתבה, ביום 25 בינואר 1999, בקבלת פנים לכבוד ראש העיר החדש של תל-אביב, רון חולדאי, בביתו של ישראל בורוביץ, פנתה אלי תמי מוזס ואמרה לי שלדעתה הגיע הזמן לגמור את היריבות עם נמרודי. השבתי לה אז שאין לי יריבות עם נמרודי, שפרשת האזנות הסתר היתה בעיני פרשה חמורה מאוד וראיתי חובה לעשות כל מאמץ לחשוף אותה, אבל שאחרי שנמרודי הודה באחריותו והורשע, אין לי כל כוונה להמשיך לעסוק בעניין, ושהדבר היחיד העומד בינינו הוא תביעה של "מעריב" נגד "כל העיר" שמחייבת אותי לעשות כל מאמץ לא להפסיד במשפט. תמי מוזס השיבה שלדעתה נמרודי מעוניין להגיע להסדר בתביעה, והיא תשוחח איתו. מאז החלו השיחות בינינו על הסדר. דגן שואלת: "מה, אם כן, נשאר מהטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי?", והיא משיבה: "לכאורה, שום דבר". זה פשוט לא נכון – מן הטענה המרכזית שלי נגד נמרודי, שהוא הזמין והשתמש בהאזנות סתר וקנה את שתיקת המבצעים, נשאר כל מה שצריך היה להישאר – כתב אישום, הודאה, הרשעה ועונש. נכון, לכיתת יורים לא הגענו הפעם. חשוב להדגיש – העניין הזה היה העניין המרכזי שעסקתי בו בקשר לנמרודי בחמש השנים האחרונות. עניין סחיטת המפרסמים לא היה חלק מן "הטענות הקשות שהיו לשוקן נגד נמרודי". עניין זה עלה בכתבה של העיתונאית בירנית גורן ב"כל העיר", ואני נכנסתי לעובי קורתו רק כשהיינו צריכים להתגונן מפני תביעת דיבה שהגישו "מעריב" ונמרודי נגד "כל העיר". בסוף ההליך המשפטי חשבנו שיש אפשרות שבית-המשפט יקבע שלא הצלחנו להוכיח את מה שנמרודי טען ש"כל העיר" פירסם. מכאן ההסדר. עוד שואלת דגן: "ומה על מחויבותו הציבורית, מחויבותו לקוראי הארץ שבפניהם הטיח את האשמותיו הבוטות נגד נמרודי?". נדמה לי שמצבי כאן מצוין. מה שאמרתי לקוראי "הארץ" שנמרודי עשה הוכח כנכון. "ומה על חובתו להבהיר לציבור את הנסיבות המלאות של הפשרה שאליה הגיע" – מה יש כאן להבהיר? ניהלנו משפט, יכולנו לזכות, יכולנו להפסיד, ויכולנו להגיע להסדר. הגענו להסדר כי חששנו שיש הסתברות מסוימת גם להפסד. ואחרי כל זה לדגן יש עוד חוצפה לשאול, "מה תשובתו לטענה שרתם את עיתונו לניהול מאבק ביריב עסקי?". איך שלא נסתכל על הפרשה, אצל דגן אני מפסיד. אם ניהלתי מסע לחשוף את אחריותו של עופר נמרודי לפרשת האזנות הסתר, עשיתי זאת בגלל יריבות עסקית. אם כל טענותי הוכחו אחת לאחת, והוא הודה ונענש, באיזו זכות גם אני (ולא רק אהוד ברק) מדבר איתו? מה עם המוסר? אם התפשרתי כי אולי חששתי מהסדר, מי יודע מה אני מסתיר. רוני דגן כתבה תוך התעלמות מן השורש (פרשת האזנות הסתר) של נושא כתבתה – יחסי שוקן-נמרודי. היא הסתפקה באירוע האחרון (הפשרה בהליך המשפטי של "מעריב" נגד "כל העיר"), המציאה תיאוריות חסרות יסוד ("הגרעין להתפייסות – המצב שנוצר בדיון על תביעת הדיבה", בעוד שהגרעין להתפייסות הוא ההודאה של נמרודי בהזמנת ההאזנות), לא בדקה עובדות פשוטות (מתי, למשל, פורסמה הכתבה של אורית שוחט, ומתי נעשה ההסדר עם נמרודי) וכתבה לכן דברים חסרי יסוד. ומ"בוגרת לימודי תקשורת" נעבור אל אשת התקשורת הוותיקה כרמית גיא. קצת קשה להאמין ששנים היא מכניסה את "הארץ" לביתה ועדיין לא עמדה על טיבו. מה היא טוענת כלפינו? אמנם דיווחנו כהלכה מבחינה חדשותית על מערכת הבחירות, ואמנם מעמודי הדעות של "הארץ" ממילא מצפים ל"מקסימום דעות", אבל הדעות, אבוי, "לא ניתנו במידת האיפוק והשכנוע התרבותי שהארץ מתהדר בהם, אלא במהלומות פטיש על הראש. לא עבר יום שבו לא נאמר לנו עד כמה בנימין נתניהו מסוכן לציבור, אין לו קווים אדומים בדרך לכיבוש מחודש על ראשות הממשלה, הוא עלול להמיט עלינו אסון, הוא ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, אין לו שום הישג בשלוש שנותיו, ואפילו כתכמן הוא נחשף ונכשל". לא בדקתי אם כל הטענות האלה נטענו כלפי נתניהו, אבל אם עשינו זאת, מה לא בסדר? הרי ברור ש"הארץ" היה בדעה שכהונתו של נתניהו היתה כהונה מזיקה, שהמשכה הוא סיכון ממשי לתהליך השלום, לדמותה של ישראל ולקשריה עם שכניה ועם העולם. כך חשבנו וגם אמרנו זאת. ממתי "הארץ" מסתיר את דעתו, ממתי אינו אומר אותה וגם בצורה בוטה? במה שכתב דורון רוזנבלום לא היו שום חרפות וגידופים כלפי נתניהו. אני מציע ש"העין השביעית" תפרסם לקוראיה מחדש את הטור הקצר של רוזנבלום "באתי, הרסתי, הלכתי" שכתב אחרי מפלתו של נתניהו. אני בטוח שאף קורא לא יראה בו משהו מביך. אכן נתניהו בא, הרס והלך. אחריו ישראל זקוקה לשיקום. כנראה הקלקול של רשות-השידור, שכבר אסור לומר בה שום דבר (אפילו הוא אמת) אם אינו מאוזן על-ידי היפוכו (ואפילו הוא שקר), דבק בכרמית גיא והוא היסוד לטענותיה. ומה פסול בעמדת "הארץ" כלפי יצחק מרדכי? עמדת "הארץ" היתה שאין מקום למפלגת המרכז, הוא אמר אותה – מדוע זה פסול? האם "הארץ" חייב לתת הזדמנות לכל תופעה מיותרת רק כי כך פועלת שיטת מילוי זמן השידור של כרמית גיא? מדוע אסור לעיתון להפעיל שיפוט, עמדה וניסיון של שנים? הרי בשביל זה בדיוק קיים עיתון מסוגו של "הארץ" ולא בשביל להיות חמוד עם קפה הבוקר. ובמה עוד "הארץ" לא בסדר בעיני גיא? זה שהמלצנו בפני קוראי העיתון להצביע בעבור ברק, זה בסדר, "כי במדינות רבות במערב זה מקובל" (כאילו שצריך להיות אכפת לנו אם זה מקובל או לא), אבל עשינו זאת בעוצמת ביטוי גדולה ובשפה משוחררת מסייגים, ולא באנדרסטייטמנט. חבל שכרמית גיא לא מבינה שאנדרסטייטמנט יכול להיות גם ביטוי בעוצמה מוחצת, וממילא מדוע לא לומר דברים נחרצים, ברורים, אפילו בוטים, כשיש מה לומר? האם מה שעמד על כף המאזניים לא הצדיק זאת? מי שמכיר את "הארץ" יודע שבמשך שנות קיומו הוא היה נחרץ, ברור ובוטה בכתיבתו על לא מעט עניינים. כדי לחזק את התיזה לא בוחלת גיא בהחשדה של "הארץ" שהוא התחפש למפרסמי מודעות אנונימיות של תמיכה בברק. קשה להבין איך מישהו יכול להעלות חשד כל-כך מרושע ומטופש. האם גיא עד כדי כך אטומה שלא חשה באווירת החירום שאחזה ברבים בישראל לנוכח האפשרות שבנימין נתניהו ייבחר מחדש? קשה להבין מה הצורך ב"העין השביעית" אם הוא הפך לעיתון שכתבה מנותקת כליל מן העובדות כמו זו של רוני דגן, וכתבה שמעידה על כותבתה שכלל אינה מבינה מהו עיתון מסוגו של "הארץ", יכולות להופיע בו. עמוס שוקן הכותב הוא מו"ל "הארץ" גיליון 22, ספטמבר 1999

ב"ישראל היום" אין מקום לפליטים שאינם יהודים | ב"מעריב" שוב לא מדווחים על עובדי כלל-ביטוח | הסיקור של "דה-מרקר" את פרשת אלשיך נעשה מגוחך

בתחתית עמ 15 של "ישראל היום" מביא איציק סבן, כתב העיתון לענייני משטרה, את סיפורו של אסיר סודאני לשעבר, שעבר מסע ארוך ומתיש עד שהגיע למדינת ישראל. "את המסע לארץ החל בעודו בן שנתיים, כשהוא על כתפי אמו", כותב סבן. בהמשך נעצר בגבול סודאן עם משפחתו והועבר לכלא, שם שהה עד גיל שבע. "כלאו אותנו במבנה בטון עם דלת ברזל, והיו לנו שעות מוגבלות שבהן יכולנו להסתובב בחוץ", הוא נזכר. התיאור נורא, אבל הסוף טוב. האסיר הסודני הוא יהודי בשם אשר אייסה, שנולד באתיופיה ועלה לארץ אחרי שחרורו מהכלא. לפי הידיעה, ברבות השנים התגייס אייסה לסיירת מגלן וכיום הוא לומד בקורס שוטרים (התצלום הנלווה לידיעה מקבל את הקרדיט דוברות המשטרה). "בעבור אייסה, השבועות האחרונים אינם קלים", כותב סבן. "כמי שנחשב לאסיר ציון בסודאן, הוא יכול להבין את תחושותיהם של הזרים וער לכך שכשוטר הוא עשוי ליטול חלק בטיפול במעצרם ובגירושם מהארץ. למרות איך שהסודאנים התייחסו אלי ואל משפחתי, צריך להתייחס לכל אדם ואדם בכבוד, הדגיש". לא רק עבור אייסה השבועות האחרונים אינם קלים, גם עבור עשרות אלפי הפליטים הסודאנים והאריתריאים שחיים במדינת ישראל. במיוחד ביומיים האחרונים, מאז החל מבצע גירוש הדרום-סודאנים. למרות ההמלצה של אייסה, ב"ישראל היום" כמעט לא מקדישים להם הבוקר תשומת לב ובקושי מתייחסים אליהם כבני-אדם. השלטון החליט לגרש, ושופר השלטון מתייצב מאחוריו בגאון, משתדל שלא להציף את השאלות המוסריות שכרוכות בפעולה כזו ואת רגש החמלה שעלול להתעורר בקרב כמה מהקוראים. עמוד אחד בלבד, עמ 7, מוקדש הבוקר לענייני גירושם של אפריקאים. בראש העמוד ציטוט מפי שר הפנים אלי ישי, שמבטיח ש"מטוס לדרום-סודאן ימריא כבר בשבוע הבא". מי שמסתפק בקריאת כותרת המשנה לומד כך: "מבצע חוזרים הביתה לגירושם של אזרחי דרום-סודאן בעיצומו. עשרות כבר נעצרו. המסתננים ארזו את חפציהם והועברו לסהרונים: לקחתי איתי את כל מה שיכולתי". רק מי שמעיין בגוף הידיעה של יורי ילון, יהודה שלזינגר, רונית זילברשטיין וגדעון אלון נחשף לפן האנושי של המבצע. "הם דפקו לי על הדלת בשש בבוקר ואמרו שיש לי שעתיים לארוז הכל", מצוטטת מוניקה פאולו בון, אזרחית דרום-סודאן. "אמרתי להם שיש לי ארבעה ילדים קטנים, אבל זה לא עזר, אז התחלתי לארוז מה שיכולתי כדי לחזור הביתה" (איכשהו לכותרת המשנה השתרבב הציטוט "לקחתי איתי את כל מה שיכולתי" במקום "אמרו לי שיש לי שעתיים לארוז הכל"). בהמשך הידיעה השר ישי מסביר כך: "זה לא מבצע נגד המסתננים, אלא מבצע לשימור זהותה של המדינה היהודית-ציונית". בתחתית העמוד, למי שמעדיף לקבל את מסרי שר הפנים בצורת טור פרשנות ולא ציטוט ישיר בידיעה חדשותית, מתפרסמת רשימה אישית מאת השר ישי תחת הכותרת "לא להתלהם, לשמור על הבית". השר, שצוטט אתמול בשער "ישראל היום" כאומר, "זה או אנחנו או הם", פונה הבוקר בכתבה לקוראי העיתון במלים: "מאוד חשוב שלא להתלהם, אלא פשוט לבצע את הפעילות הזו, שהיא שמירה על הבית. לא מדובר בפעולה כירורגית, אלא במבצע מתמשך עד שמסתננים נוספים יבינו שאין להם בשביל מה לבוא לפה". בתצלום הנלווה לידיעה [טלי מאייר] נראים שלושה גברים אפריקאים אוחזים במזוודות, ולא, נניח, ילדים ונשים שפחד בעיניהם, שניות לאחר ששוטרים דפקו להם על הדלת בשש בבוקר ואמרו להם לארוז את חייהם בתוך שעתיים. "ידיעות אחרונות" משלים את החסר. בראש שער העיתון תצלום [יאיר שגיא] של ילדה אחוזה בידי אמה, פונה למצלמה, עיניה מטושטשות. שתיהן בדרכן אל מחוץ לגבולות המדינה. "הגירוש", נכתב בגופן גדול על רקע התצלום. הכפולה הפותחת בעיתון מציגה את חוויותיהם ביממה האחרונה של אפריקאים החיים בישראל. כותרת המשנה שמה דגש על הרגש ומספקת תמונת מצב שונה מאוד מזו שמוצגת ב"ישראל היום": "ההורים שחוששים שילדיהם יראו אותם באזיקים וחותמים על עזיבה מרצון. המשפחות המעורבות שנקרעות בין תקווה לייאוש. אלו שיורדים למחתרת מאימת הפקחים. ומי שלא יכול לחכות למטוס שייקח אותו הרחק מכאן". כתבי העיתון [תלם יהב, ראובן וייס, מתי סיבר ואדוה כהן] יוצרים פסיפס של סיפורי מגורשים לעתיד, הדיווח המגוון ביותר שמציע הבוקר עיתון מודפס. שני טורי פרשנות, מאת רענן שקד ועינת פישביין, מציעים נימוקים "בעד" ו"נגד" הגירוש. כרגיל, לצד טור ה"בעד" איור של אגודל מונף כלפי מעלה. לצד טור ה"נגד" איור של אגודל מופנה מטה. תחת הכותרת "קשה, אבל הכרחי" כותב שקד בהיתול: "ועכשיו כולנו נרגיש רע. ועכשיו כולנו נסתכל בצילומים מכמירי הלב – ילדים, הורים, אזיקים, מבטים נואשים, תקוות נכזבות – ונגיד לעצמנו: אין לנו לב? הבנט דה סודאני פיפל סאפרד אינף? [...] זה לא כל-כך נעים לראות עוד גן סגור, אבל זה עדיין נכון יותר מגן מוזנח שבו אנחנו מאפשרים את השפלתם והידרדרותם של מאות זרים שישראל היא עבורם שביל הבריחה לשום מקום. כרגיל, הסגנון שלנו ברוטלי שלא לצורך; המינימום שנוכל לעשות הוא להקדיש את הזמן כדי לברר מי ראוי למקלט ומי ייאלץ להבין שיש לו ארץ אחרת. אבל כן; הכותרת כאן היא ושבו בנים לגבולם. והתמונות מתעדות, בסופו של יום, את רגע העשה את הדבר הנכון". תחת הכותרת "תגובה היסטרית" כותבת פישביין: "שוב נשלחו ציידי אדם לרחובות. שוב חזרו עם כמה עשרות גולגלות, הפעם כנראה כאלה שאפשר יהיה לגרש. [...] לכל מדינה יש זכות לגרש מתוכה את מי שהחליטה שאינו אמור להיות בתחומה. אבל גירוש הדרום-סודאנים השבוע הוא לא דרך התמודדות עם הבעיה, אלא תגובה היסטרית ואלימה אליה. אין מדיניות גירוש שאיננה חלק ממדיניות הגירה [...] ישראל היא היחידה שבאופן גורף אינה בודקת ואינה נותנת מעמד פליט". גם ב"מעריב" מוקדשים תצלום גדול בשער וכפולה פותחת ל"מבצע הגירוש". התצלום בשער [יהודה בן-יתח] הוא חלק מסדרת תצלומים שמתפרסמים לרוחב הכפולה הפותחת של העיתון, ובהם נראים פקחי יחידת עוז מתשאלים אפריקאיות שבהן נתקלו ברחוב ומורים להן ולבנותיהן לארוז את חפציהן לקראת גירוש. התצלום הדרמטי ביותר לכד את הרגע שבו שני הפקחים מצביעים יחדיו אל מקום שנמצא מחוץ לטווח הראייה של המתבונן. כאומרים: "החוצה". יובל גורן ויהודית זילברשטיין חתומים על הדיווחים. "מתחם המבנים סינג סינג בשכונה א באילת התעורר אתמול לפנות בוקר בבעתה. פקחי רשות ההגירה פשטו על המתחם [...] הפקחים עברו דירה אחר דירה, מצוידים בצווים ובמידע מודיעיני שכיוון אותם לדירות שמתגוררים בהן הדרום-סודאנים. שכנים שמתגוררים בסמיכות סיפרו מאוחר יותר על פאניקה גדולה בקרב הזרים ועל אנשים שקפצו מהחלונות החוצה בניסיון להימלט מהמעצר הצפוי, אולם ברשות ההגירה דיווחו דווקא על פעילות ללא אירועים חריגים". בידיעה נפרדת מוסיפים השניים כי "מרבית המעצרים בוצעו בעיר אילת, שם פקחי עוז פשטו אתמול לא רק על בתי מגורים. גם גברים, נשים וילדים שהלכו לתומם ברחוב נדרשו להציג תעודות, ובהעדרן הועלו לכלי הרכב של הפקחים ונלקחו למשרדי היחידה. כך נעצרו בשעות הבוקר שתי נשים, האחת עם תינוקה והשנייה עם בנה בן השמונה. הנשים התנגדו להיכנס לרכב של הפקחים, צעקו ובכו עם ילדיהן, ולא מעט סקרנים שצפו בנעשה מחו דמעה מעיניהם. אך לאלה לא נותרה לבסוף ברירה אלא לשתף פעולה". "הארץ", כהרגלו, נוקט קו יבש יחסית. "עיר המהגרים החדשה בלב הנגב: 20 אלף איש במכולות ובאוהלים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, מעל תצלום [אורן זיו] של "מהגרים במתקן רשות ההגירה בחולון". גברים, לא משפחות. גילי כהן מדווחת על פני כל עמ 5 על הקמת "עיר עמים", מתקן הכליאה למהגרים באזור קציעות. "לפי התכנון, בשלב הראשון ישהו בעיר עמים כ-3,000 אנשים שיגורו במכולות שיוסבו למתקני מגורים", מדווחת כהן. "בהמשך יוקמו מקטעי מגורים נוספים, בהם ישוכנו בסך הכל כ-8,000 מהגרים [...] בקרוב ייפרסו בין הרי החול גם עשרות אוהלים שיהפכו לשתי ערים של ממש", היא מוסיפה. "עיר אחת תהיה באחריות צה"ל, על חורבות בסיס ישן ששימש בעבר את עוצבת סיני [...] עיר נוספת תוקם בסמוך למתקן הכליאה הקבוע". בעמ 4 מציע העיתון שלוש ידיעות בענייני הגירוש. דנה ויילר-פולק ויהונתן ליס מדווחים על פשיטת פקחי יחידת עוז על אזורי המגורים של האפריקאים באילת ובתל-אביב, ומספקים ציטוטים נרחבים יחסית של המשתתפים במבצע בעל-כורחם. עם זאת, מרבית הידיעה מוקדשת לשלל התבטאויות של חברי-כנסת, שהשתתפו אתמול בדיון בוועדת הפנים. בידיעה נפרדת מדווחת ויילר-פולק כי 14 אתיופיות, בנות 19-18, שנאנסו בסיני, מוחזקות מחודש אפריל במתקן סהרונים בנגב משום שמקלט הנותן מחסה לנשים שעברו התעללות בתפוסה מלאה. "הנשים נחטפו לסיני מגבול סודאן ואתיופיה – לשם באו כדי לחפש עבודה, בכוונה לגבות דמי כופר בעבור שחרורן", מדווח. "כשהתברר למבריחים הבדואים שהחזיקו בהן כי משפחותיהן לא ישלמו את דמי הכופר, הן הובלו על-ידי חוטפיהן לישראל, אז נכלאו במתקן". בידיעה שלישית מביא אסף שטול-טראורינג את קולותיהם של האפריקאים המבקרים ברח סלמה 53 בתל-אביב, "הבניין של קפקא" כינויו, שם ממוקמת יחידת המסתננים של משרד הפנים. "נווה-שאנן היא פיסת נדל"ן מנצנצת מכדי לבזבז אותה על דירות רקובות ופליטים שלא יכולים לשלם שכר דירה מופרז", כותבת גוליה פרמנטו במדור הדעות של "הארץ". "במקום פתרון עירוני ראוי, שישלב גם את כבוד האדם בסדר העדיפויות הכלכלי, הלכו הפוליטיקאים והנדל"ניסטים על האופציה הנלוזה ביותר; חרחור ריב בין התושבים הישראלים לפליטים כטקטיקת כיסוי לשאיפה לנקות את האזור. [...] אם מישהו היה טורח לבקר בשכונה הוא היה רואה את הפיגומים ומכליות הבטון שהפוליטיקאים נמנעים מלהזכיר. בתור מי שגרה בנווה-שאנן אני יכולה להעיד שקשה מאוד לפספס את תנופת הבנייה. "[...] מה שמניע את קדחת הפליטים בנווה-שאנן אינו סט הערכים ממיטב המסורת היהודית הבדלנית שרק רוצה לשמור על מאגר הגנים שלה, אלא רשרוש הכסף מתחת למדרכות. האגנדה הלאומנית והאחווה היהודית מגויסות רק כדי להסיח את דעתם של התושבים הישראלים בשכונה. [...] למפלצת הנדל"ן יש לב מבטון ומטרה אחת: להעלות את ערך הנכס. וכדי לעשות זאת צריך לסלק את הפליטים, אך לא רק אותם. [...] לאחר ניקוי השכונה מפליטים יתחיל השלב השני בתהליך הטיהור הנדל"ני. התושבים הישראלים יסולקו כאחרוני הסודאנים ברגע שתונח הפלדלת האחרונה, ומחוץ לפלדלת הזאת תישאר גם האחווה היהודית המדומה שכולם מתבוססים בה עכשיו בהנאה". בתחתית עמ 6 של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר כי בכירים בבית-הלבן אמרו לכתב ריאן ליזה מהמגזין "ניו-יורקר" כי אם ברק אובמה ייבחר לנשיאות שנית, הוא "אמנם ייתן עדיפות [...] למאמצים לקדם מחדש את המשא-ומתן בין ישראל והפלסטינים, אולם הוא לא מתכוון להיות מעורב באופן אישי, כפי שהיו שני קודמיו – אלא אם יהיה בטוח שנתניהו רוצה הסכם". עוד נכתב ב"ניו-יורקר" כי בבית-הלבן מעריכים שראש ממשלת ישראל מייחל לנצחונו של המועמד הרפובליקאי מיט רומני. לא צריך לקרוא את ה"ניו-יורקר" כדי להגיע למסקנה הזו, די לקרוא את "ישראל היום". או את האתר "פוליטיקו". באחרונה פירסם האתר כי שלדון אדלסון, איש העסקים והפילנתרופ שהקים בישראל את החינמון התומך בנתניהו, עתיד לתרום לפחות מיליון דולר לקמפיין הנשיאות של רומני. יומיים אחר-כך גדל הסכום ל-10 מיליון דולר. לפני כמה חודשים, זמן רב לאחר שבני משפחת אדלסון תרמו מיליוני דולרים לקמפיין ניוט גינגריץ למועמדות הרפובליקאית לנשיאות, התפרסמה באופן חד-פעמי הודעה מטעם העיתון תחת הכותרת "בני הזוג אדלסון תרמו 5 מיליון דולר כל אחד לקמפיין של גינגריץ". הפעם יש לקוות שהעיתון לא ימתין חודשים עד שיגלה את דבר מעורבותו הישירה של המו"ל בבחירות בארה"ב. אם יש בדיווחים של "פוליטיקו" ממש, על קוראי "ישראל היום" לדעת זאת. על העיתון לספק לצד דיווחיו על המירוץ לנשיאות ארה"ב גילוי נאות באשר לתמיכתו הכספית של אדלסון במועמד הרפובליקאי. גם אם גילוי נאות שכזה יתפרסם, גם אם הוא ילווה כל ידיעה וידיעה על המירוץ הארוך שעוד לפנינו, למי שמתעניין במירוץ לנשיאות ארה"ב מומלץ שלא לקרוא את הדיווחים ב"ישראל היום". קשה להעלות על הדעת כי עיתון שיוצא לאור על-ידי אחד התורמים הגדולים של מועמד לנשיאות יוכל לספק דיווח הוגן ומאוזן, כפי שהאתיקה העיתונאית וסיסמתו מחייבות. בכל הקשור לסיקור המירוץ הנוכחי לנשיאות ארה"ב, בולט לטובה דווקא העיתון הכלכלי "גלובס". לצד רשימותיו של הפרשן הרהוט ורחב האופקים יואב קרני, החל לאחרונה העיתון לפרסם רשימות בנושא גם מאת העיתונאי רון מיברג. השילוב בין קור הרוח של קרני לווירטואוזיות של מיברג הוא תענוג של ממש. במקום להקדיש את מרבית השער והכפולה הפותחת לפליטים האפריקאים שמגורשים מישראל, כיתר הטבלואידים, הכותרת הראשית ("חילול הקודש") והכפולה הפותחת ב"ישראל היום" מוקדשות לכתובות גרפיטי שרוססו במוזיאון יד-ושם. תחת הכותרת "שיא חדש של רוע לב" מדווחים יורי ילון ואפרת פורשר כי אלמונים ריססו אתמול, בין היתר, את המשפטים: "המנהיגות הציונית רצתה בשואה", "ציונים רודפים! אתם הכרזתם מלחמה על היטלר בשם העם היהודי! אתם הבאתם את השואה", "תודה היטלר על השואה הנהדרת שסידרת לנו! רק בזכותך קיבלנו מדינה מהאו"ם! המאפיה הצינית העולמית", "מדינת ישראל – האושוויץ הרוחני של עדות המזרח", "אם היטלר לא היה הציונים היו ממצים (ממציאים) אותו" ו"ממשלת פולין הנכבדה די לאפשר לציונים לערוך באושוויץ טקסי זיכרון מניפולטיביים. היהדות החרדית העולמית". על-פי הדיווח, "במשטרה מעריכים שאלמונים, ככל הנראה חרדים קיצוניים, הם אלו שפרצו בלילה את הגדר המקיפה את המוזיאון וריססו את הכתובות". "אין לדעת מי ריסס כתובות נאצה מחרידות על קירות יד-ושם, אבל הניסוח מצביע לעבר גורם חרדי קיצוני שחרג מעבר למוסכם בציבור לא-ציוני זה", כותב דן מרגלית, ובהמשך מתלונן על גזר הדין המקל שיינתן לאשמים. טור נוסף מביא את תגובתו של אבנר שלו, יו"ר יד-ושם. בצד הכפולה הפותחת מוקדש המדור היומי "משאל עם" לשאלה "איזה עונש להטיל על מרססי הכתובת". אזרחי רחובות משיבים למיטל יסעור בית-אור ומגלים כי לקחי השואה הופנמו היטב. המשיבים מציעים להטיל על האשמים בריסוס גרפיטי מגוון עונשים, החל ב"עונש כבד", "מאסר", עבור ב"שנת מאסר" ו"לשלול את האזרחות" ועד לאדם האומר "הייתי תולה אותם בעמוד ליד". ליד הריסוס או ליד אייכמן? לא מפורט. העיתונים האחרים אינם מסקרים בהבלטה כה רבה את כתובות הגרפיטי ביד-ושם. ב"מעריב" מוקדשים לנושא עמ 8 [דליה מזורי, יוסי אלי וחיים גריידינגר] וטור פרשנות מאת שלום ירושלמי, ב"הארץ" מסתפקים בידיעת תצלום בעמוד השער, ואילו ב"ידיעות אחרונות" דוחקים את הסיפור לעמ 20. ב"מקור ראשון" מטיל אמנון לורד ספק בכיוון החקירה של משטרת ישראל. "חרדים קיצונים נהגו להאשים את הציונות כי שיתפה פעולה עם הנאצים", הוא כותב, "אך לא זכור שהאשימו את הציונות בכך שקיבלה את המדינה כמתנה כביכול מאדולף היטלר. לעומת זה, זהו מוטיב קבוע בשנים האחרונות בזרם הרדיקלי האנטי-ישראלי, שפרופ נורמן פינקלשטיין הוא הדמות הידועה בו. [...] נראה שהמשטרה היתה קצת נמהרת בהגדרת כיוון החקירה שלה. צריך לקוות שהכרזות המשטרה [...] נעשו לצורך הטעיה". א. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר מנוסחת כך: "העמלות התמוהות ביותר של הבנקים". בכפולה הפותחת מונה סיון איזסקו כמה מהן: 90 שקל לכל הודעה מבנק מזרחי טפחות; 32 דולר להעברת מט"ח לחו"ל בבנק אוצר החייל; 24 שקל עמלת תשלום משכורת לעובד בבנק דיסקונט; 42 שקל על אישור קיומו של חשבון הבנק בבנק לאומי; ועוד כהנה וכהנה. בטור פרשנות נלווה כותב סמי פרץ: "אל תנסו לחפש היגיון במחירי העמלות שגובים הבנקים. אין בינם לבין העלות האמיתית של השירותים שהבנקים מספקים דבר וחצי דבר. [...] בנק ישראל מתכוון לפעול להוזלת חלק מעלויות השירות הבנקאי, אבל הוא צריך לכוון קצת יותר גבוה ולפעול להכנסת מתחרה שישבור את חוקי המשחק ויביא בשורה צרכנית אמיתית. ללא אחד כזה, הבנקים ימשיכו לשחק בחתול ועכבר עם בנק ישראל ויורידו מחירים של עמלה או שתיים, אבל במקביל ימציאו עמלות חדשות". במדור הדעות של "מעריב" מתריע יהודה שרוני מפני רפורמה בבנקים. "אין כלכלה יציבה ללא בנקאות איתנה, ובשביל רפורמות בכל מחיר יש לפסוח על הבנקים", נכתב בכותרת המשנה לטורו. "המשק הישראלי משווע לבנקאות יציבה כדי להבטיח את צמיחת המשק ואת גורל כספי הפקדונות בהיקף 850 מיליארד שקל השוכבים בבנקים", מסביר שרוני. "[...] כל אלה אינם מונעים מחסידי הרפורמות להמליץ בשם הריכוזיות, הגדלת התחרותיות והתייעלות המערכת על ניסויי מעבדה הכוללים את פירוק הלגו הפיננסי והרכבתו המחודשת במתכונת מהפכנית. כשהניסוי ייכשל, אף אחד מהממליצים לא יהיה בסביבה כדי לשלם את המחיר". ועוד ב"מעריב", בראש מדור "שוק ההון" שבמוסף "עסקים" מתנוססת הכותרת "אלדד תמיר: הרגולציה בשוק ההון מטורפת ופוגעת בתחרות". ב. במסוף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מציע גדעון עשת למי מבין הקוראים שיש לו קרן פנסיה, קופת גמל, קרן נאמנות או תיק השקעות בתאגיד כלל לשקול למשוך את הכסף ולהעבירו לגוף פיננסי אחר. לדבריו, מנכ"ל התאגיד, שי טלמון, הוא "אדם לא אחראי". מדוע? משום שטלמון שלח מכתבים לעובדיו שבהם טען כי לא "כדאי" להם להתארגן במסגרת ההסתדרות. שי ניב דיווח אתמול ב"גלובס" כי גורמים בהסתדרות מתחו ביקורת על תגובת ראשי הארגון לנעשה בכלל-ביטוח. "בושה וחרפה מה שקרה פה", מצוטט אחד הגורמים, "ההנהלה מעבירה מסרים מאוד ברורים לעובדים, גם בדרכים גלויות וגם בדרכים מרומזות יותר, עשרות רבות של עובדים ביקשו לבטל בינתיים את ההצטרפות לארגון, וחוץ מכמה מכתבים מעורך-דין, ההסתדרות שותקת". עוד מדווח כי לדברי מקור בהסתדרות, "לאיגודים של ההסתדרות ולוועדים המאוגדים תחתיה יש התקשרויות בעשרות מיליוני שקלים עם קבוצת כלל, והיה מצופה שבהסתדרות ישתמשו בזה כשוט כלכלי". ב"דה-מרקר" מדווח חיים ביאור כי ההסתדרות מתכננת הפגנות של עובדי חברת כלל-ביטוח במחאה על "נסיונות החברה להפעיל לחץ לא ראוי על עובדי החברה כדי להניאם מלהקים ועד מתוכם ולהתארגן בהסתדרות". במוסף "עסקים" של "מעריב", השייך, כמו כלל-ביטוח, לתאגיד אי.די.בי, לא מדווח על נסיון ההתארגנות של עובדי חברת הביטוח. ג. בכל העיתונים מדווח הבוקר על זימונה של השופטת ורדה אלשיך לשיחה בלשכת נשיא בית-המשפט העליון. הכותרות לידיעות הללו הן כולן וריאציה כזו או אחרת על המשפט "גרוניס זימן את אלשיך לשיחה". רק ב"דה-מרקר" מנוסחת כותרת הידיעה כך: "יו"ר לשכת עורכי-הדין לשעבר ליו"ר המכהן: הלשון העילגת במכתבך מביישת". המשפט "נשיא העליון זימן את השופטת אלשיך לשיחה" נדחק לכותרת הגג. נניח שהלשון במכתב יו"ר לשכת עורכי-הדין המכהן עילגת, ושהיא מעוררת בושה, וששונאיה של אלשיך חוגגים עכשיו את מפלתה, ושהם שונאים אותה רק משום שהיא הובילה בעבר עמדות אמיצות, ושכמה מהנפגעים ממנה היו בעלי הון וכוח מהכבירים ביותר שידע המשק הישראלי מעודו. נניח שכל זה נכון. עדיין אין די בכך כדי להצדיק את הסיקור המוטה ש"דה-מרקר" מעניק לפרשה, שבו, כרגיל בעיתון זה, מתערבבות העמדות שמופגנות בטורי הפרשנות עם החלטות העריכה הנוגעות לידיעות החדשותיות עד שלא ניתן להבדיל עוד בין השתיים. עורכי "הארץ" מדפיסים הבוקר בעמ 7 של העיתון, זו מעל זו, שתי ידיעות. האחת תחת הכותרת "המשטרה זימנה פעילי מחאה לחקירה על התוכניות לקיץ", והאחרת מתפרסמת תחת הכותרת "משטרת מוסקבה פשטה על בתיהם של מתנגדי פוטין". ב"ידיעות אחרונות" מדווח יוסי יהושוע כי צה"ל יוזם מבצע חדש למניעת "הפטפטת הבלתי מבוקרת" של חיילים ברכבת ישראל. המבצע יכלול סוכנים סמויים שיסתובבו בקרונות הרכבת כדי לפקח על המידע שנאמר על-ידי חיילים. "הסוכנים, מש"קים ממחלקת בטחון מידע, ייסעו ברכבת ללא מדים – וינסו למנוע את ההדלפות", נכתב. "הם יאתרו חיילים שמפטפטים על חומרים רגישים או פותחים מחשב אישי שעליו חומרים מסווגים, יפנו אליהם ויסבירו את חוקי בטחון המידע. במקרים חמורים ינקטו המש"קים צעדים נגד החיילים המפטפטים". "הפרקליטות: ספק אם ניתן לבנות 300 דירות בבית-אל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", שמספק עמיחי אתאלי. ב"ידיעות אחרונות" מדווח ירון דורון כי צמיגיהם של שבעה כלי רכב נוקבו בשועפאט, ועל כלי הרכב רוססה המלה "האולפנה". אלה לוי-וינרב דיווחה אמש ב"גלובס" כי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה במשרד התמ"ת הגישה תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד חברת JCS, בטענה כי הפלתה נשים ואמהות עובדות בשכר ובתנאי קבלתן לעבודה. מאמר המערכת של "הארץ" קורא להסיר את צו איסור הפרסום ממסמכי חקירת פרשת הרפז. מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי רשת, זכיינית ערוץ 2, שידרה פרסומות לחברת דו-איט, שבה הובטחו לצופים פרסים מטעם החברה, גם שבועיים לאחר קריסתה. ב"הארץ" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי יועצי צמרת וסוכנויות יחסי-ציבור סייעו לנשיא סוריה ולמשפחתו, תמורת אלפי דולרים, להציג את עצמם בתקשורת המערבית כפתוחים ושוחרי קדמה. לפי הידיעה, בשנת 2006 פנתה אסמה אסד לחברת יחסי-הציבור הלונדונית בל-פוטינגר, ומאז הופיעו מאמרים חיוביים עליה ועל בעלה ב"פארי מאץ", "אל", "הפינגטון פוסט" ו"ווג". ב"ידיעות אחרונות" כותבת אורלי אזולאי כי אנה וינטור, עורכת "ווג", אמרה השבוע כך: "קיווינו שהזוג אסד מוביל את סוריה לקדמה. מה שקורה שם עכשיו אינו תואם את הערכים שלנו, ואנו מביעים צער עמוק על פרסום הכתבה". בפינה התחתונה של שער "ידיעות אחרונות" מתבשרים הקוראים כי "עקב הגידול בעלויות הייצור", יעלה מחיר גליון יום שישי ל-13.5 שקל. במדור הספורט של "ישראל היום" לא מתפרסמת התנצלות בפני הקוראים על פרסום רשימת פרשנות מפוברקת.

העיתונים עוטים מעיל רוח | עיתונאיות ישראליות חלוקות לגבי התנהלות התקשורת המוסדית במצרים | ויגאל סרנה משנה זירות

"מערכת מעיל רוח יירטה אתמול לראשונה רקטת אר.פי.גי שנורתה לעבר טנק של צה"ל שעסק בפעילות שגרתית, ממערב לגדר, באזור דרום רצועת עזה", מדווחת הבוקר לילך שובל, הכתבת לענייני צבא של "ישראל היום". אירוע זה כובש את הכותרות הראשיות בכל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ". על-פי הידיעה של שובל, תחילה לא היה ברור לחיילי הטנק כי המערכת היא שמנעה פגיעה בהם. "רק בהמשך", נכתב, "לאחר בדיקת הזיכרון הארגוני של המערכת, הבינו לוחמי גדוד 9 כי נורתה לעברם רקטת אר.פי.גי, וכי היא יורטה בידי המערכת החדשנית". הזיכרון הארגוני של העורכים במערכות העיתונים תורם את חלקו לניסוח הכותרות שקשורות לאירוע על גבול עזה. הכותרת הראשית ב"ישראל היום" מבשרת כי "בצה"ל מרוצים: הצלחה בהגנה על הטנק והצוות". עורכי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בחרו בכותרת ראשית זהה – "מוגנים בצריח", על משקל "חשופים בצריח". כותרת לידיעה מאת אמיר בוחבוט ב"מעריב" קוראת: "המעיל שבטנק ינצח", על משקל "האדם שבטנק ינצח", ואילו ב"ידיעות אחרונות" בחרו לידיעה מאת יוסי יהושוע בכותרת מחורזת, "המעיל שעצר את הטיל", שהיתה יכולה לשמש באותה מידה גם כותרת לספר ילדים במדינה שהמיליטריזם העביר אותה על דעתה. מדינת ישראל, כמובן, אינה דוגמה למדינה כזו, ועל כן הכותרת המחורזת אינה מודפסת על כריכתו של ספר ילדים, אלא בכפולה הפותחת של קונטרס עיתון נפוץ הפונה למבוגרים. לצד הידיעות על ההצלחה המבצעית של מערכת מעיל-רוח, תשבחות מפי מומחים. השיריונר (מיל) אביגדור קהלני כותב ב"ישראל היום": "עבור חיל השריון, חייליו ומפקדיו זהו יום גדול, יום שחיכו לו המון שנים. כאבא לשני טנקיסטים, אני אומר תודה". אלכס פישמן, הפרשן לענייני ביטחון של "ידיעות אחרונות", מדגיש בטור פרי עטו כי "זה לא עוד שלב אבולוציוני בהתפתחות הטנק מאז הופיע בזירה הצבאית [ב]מלחמת העולם הראשונה. פה מדובר במהפכה של ממש". "הארץ" נמנע מלדווח על הצלחת המערכת החדשה בשערו. ידיעה מאת עמוס הראל, המנוסחת בלשון יבשה יחסית, מתפרסמת בתחתית עמ 3 של העיתון. הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת למועמד לתפקיד יועץ לביטחון לאומי, האלוף (מיל) יעקב עמידרור. "האלוף עמידרור: צריך להכניס כדור בראש לחייל שאינו מסתער", נכתב בראש שער העיתון. על-פי הדיווח מאת חיים לוינסון, עמידרור התבטא כך לפני שנה, בעת שהשתתף בכינוס שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה). לוינסון מצטט בהרחבה מדברי עמידרור בכינוס (בין היתר הוא מצוטט כמי שאמר: "חייל שלא יסתער כשיאמרו לו קדימה כי הוא אומר שנהרגו שני חיילים מימיני ושני חיילים משמאלי, אז אני לא קם, במערכת צבאית נורמלית צריך להכניס לו כדור בראש, ובמערכת ליברלית צריך להכניס אותו לבית-סוהר"), ומזכיר מקרה אחר שבו החלטה של חייל לא לסכן את חייו ולהסתער הציתה ויכוח נוקב. בסיום הידיעה מובא ציטוט עדכני מפי עמידרור. "יש מדינות שבהן נהוג להוציא חיילים שלא הסתערו להורג, ויש שנהוג להעמיד לדין", אומר עמידרור. "אנחנו מעמידים לדין. אני חושב שעלינו להיות מהמדינות שמעמידות לדין". "ארה"ב מקדמת ספינות קרב ונושאת מטוסים לעבר חופי לוב", נכתב בכפולה הפותחת של "ישראל היום". על-פי ידיעה מאת בועז ביסמוט ואלי לאון, "תגבור הצי השישי האמריקאי בים התיכון הוא עוד נדבך בחזית המערבית המתגבשת להפלת קדאפי". השניים מדווחים כי "סגירת המרחב האווירי הלובי אמורה למנוע מקדאפי שימוש במטוסי קרב נגד המורדים, כפי שעשה על-פי החשד בתחילת המהומות, ולסכל אפשרות שישתמש בנשק כימי – אם אכן יש בידיו היכולת לעשות כן". "צבא לוב מתפורר: מונה רק רבבת נאמנים", מבשרת כותרת רשימה מאת צבי בראל בכפולה הפותחת של "הארץ". "על-פי הערכות שמגיעות מלוב, נותרו בין 10,000 ל-15 אלף חיילים שעדיין נאמנים לקדאפי", כותב בראל. "מנגד, המתקוממים מודיעים כי לשירותם עומדים בין 5,000 ל-10,000 חיילים שבידיהם גם כלי נשק כבדים. ואולם, לקדאפי יש עדיין יתרון משמעותי, והוא חיל האוויר הלובי, שחלקו עדיין נמצא בשליטתו ואשר יוכל להכריע את הקרב נגד המתקוממים". על-פי הידיעה ב"ישראל היום", יתרון זה כבר בא לידי ביטוי: "משטרו של קדאפי עצמו הצליח להעלות אתמול לאוויר שני מטוסי קרב מדגם מיג 23, שיצאו למשימות נגד מטרות במזרח. היו אלה גיחות ראשונות של חיל האוויר הלובי זה עשרה ימים. המטרה של קדאפי היתה, בין היתר, להוכיח שלא איבד את נאמנות חיל האוויר". יחד עם זאת, בידיעה נפרדת ב"הארץ", מאת אבי יששכרוף, נכתב כי "בנו של קדאפי, סייף אל-אסלאם, טען אתמול כי חיל האוויר של לוב לא הופעל נגד המפגינים. זאת בתגובה לדרישה הגוברת בעולם לאסור טיסה של חיל האוויר הלובי מעל שמי המדינה". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת סמדר פרי וסוכנויות הידיעות המתמקדת בהמוני הפליטים הצובאים על גבולות לוב. "140 אלף פועלים זרים ופליטים ניסו בימים האחרונים להימלט מלוב לטוניסיה ולמצרים. מרגע לרגע זה הופך להיות קשה יותר – בשני עברי מסוף הגבול בין טוניסיה ללוב, שבו עברו בימים האחרונים אלף פליטים ועובדים זרים מדי שעה, מסתמן משבר הומניטרי. הפועלים הזרים, רבים מהם מצרים, תקועים כבר יומיים בצד הלובי ללא מזון ומים וללא מחסה בלילה". צבי בראל פותח את טורו "שכנים", המתפרסם בחלק ב של "הארץ", בתיאור מצוקתם של העובדים הזרים המצרים, המבקשים לשוב לארצם מלוב. בהמשך מדגיש בראל כי "הבעיה העיקרית עדיין מונחת לפתחם של המצרים הללו ושל ממשלת מצרים. הנמלטים מלוב יזדקקו למקומות עבודה. חמור מכך, העובדים המצרים בלוב הכניסו למדינה כ-250 מיליון דולר בשנה בסך-הכל [...] עכשיו ייתוספו המשפחות הללו אל שכבת העניים של מצרים, שהולכת וגדלה בהתמדה". עיקר טורו של בראל מוקדש לבעיות הכלכליות החריפות והמחריפות במצרים ("אחת הדוגמאות המרעישות לבזבוז ולשחיתות שפשתה במנגנון הציבורי היא סכום העתק, כמיליארד לירות מצריות בשנה, שהממשלה הקצתה למוסדות שתפקידם לפקח על שחיתות ועל מינהל תקין", הוא מציין) ולקושי הצפוי לממשלה החדשה להתמודד עימן. "נראה כי די מהר מבינים גם המפגינים", כותב בראל, "שעם מהפכה אי-אפשר ללכת למכולת, וכי מצרים עוד צפויה לתקופה של געגועים לשלטון הישן, כמו אזרחי רוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות ואזרחי עיראק אחרי נפילת סדאם". "תענוג לדפדף עכשיו בעיתון המצרי אל-אהראם", כותבת סמדר פרי בפתח טור דעה המתפרסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות". "עשרות שנים ידענו שזה שופרו של השלטון – כבד, משעמם, עם טובי הכותבים, שעורכיו הראשיים למדו מהדרך המרופדת בסוף החודש לבנק, שתפקידם להקדיש בשלוש המהדורות כותרת ראשית מאירת עיניים לעוללות הנשיא: מה אמר, את מי פגש, לאן נסע, איפה גזר סרטים ולחץ ידיים [...] פתאום, כבר חודש, עולה סומק רענן בלחיי העיתון. דווקא מכאן מתנהלת תחרות פרועה מול בטאוני האופוזיציה, מי ייתן סטירות לחי כואבת יותר לשלטון המודח. הררי הטינופת שזוחלים עכשיו מתחת לשטיחי הארמונות (הריקים) מצאו חיק חמים בשופר לשעבר, שמריע כמו תזמורת חצוצרות". התרשמות זו, של עיתונאית "ידיעות אחרונות" המעיינת מישראל בעיתון "אל-אהראם", שונה מהתרשמותה של שליחת "הארץ" לקהיר עמירה הס, שנפגשת פנים אל פנים עם פעילי האופוזיציה במצרים. אתמול דיווחה הס כי לדברי הפעילים, "השלוחות של המשטר הישן ממשיכות לשלוט גם באמצעי התקשורת הרשמיים". על-פי דיווחה, "לטענת כמה פעילים, בראדעי ותומכיו מורחקים כמעט לגמרי מאמצעי תקשורת אלה, שרוב הציבור המצרי צורך. השבוע בוטלה לפי הוראות מגבוה בערוץ 2 המצרי תוכנית שבה היה אמור לדבר אוסאמה חרב, איש מפלגת החזית הדמוקרטית, התומכת במועמדות בראדעי. ביום חמישי שעבר, בתוכנית אחרת בערוץ 2, הופיע תומך בראדעי אחר – עורך אל-דוסתור אבראהים עיסא – שחלק שבחים לבראדעי ואמר שיש לפטר את שפיק. בהוראה מגבוה בוטל השידור החוזר של תוכנית הראיונות". אור קשתי מדווח בעיתון "הארץ" כי "גורמים באוניברסיטה העברית ומחוצה לה מתחו אתמול ביקורת על הסדר הגישור שנחתם בין האוניברסיטה לסטודנטית אורטל בן-דיין, אשר התלוננה כי מרצה שאצלו למדה, ד"ר גדעון ארן מהמחלקה לסוציולוגיה, ניהל עימה קשר אינטימי והתנכל לה לאחר סיומו במשך שנתיים". לצד דיווחו של קשתי, טור מאת אבירמה גולן תחת הכותרת "מין עם תלמידה לא יכול להיות בהסכמה". גולן כותבת כי "ההגדרה רומן, או יחסים בהסכמה, מטעה. הגושפנקה שמקבלים הזוגות-בדיעבד לא סותרת את העובדה שבין מרצה בכיר ומנחה מבוקש, שמעמדו באוניברסיטה אדיר, לבין סטודנט/ית כלשהם – לא ייתכנו באמת יחסים בהסכמה [...] בעיני החוק, הסכמה מתקיימת רק בין שני אנשים שווים, ובין אדם שיכול לבנות או לרסק קריירה לבין האדם התלוי בגחמותיו במסגרת האקדמית הקטנה והסגורה – אין בדל שוויון". במדור "שיחת היום", המתפרסם בחלק ב של "הארץ", משוחחת גולן עם פרופ רות הלפרין-קדרי, שהיא ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ומומחית לדיני משפחה ולתיאוריות פמיניסטיות של המשפט. הלפרין-קדרי אומרת לה כך: "אפשר להשוות את האוניברסיטה למצב שהיה קיים בצה"ל. אלה שתי המסגרות המשמעותיות ביותר שנוצרים בהן קשרים חברתיים ואינטימיים ורומנטיים – ברוב המקרים בין אנשים פנויים המעוניינים בקשר. אבל לגבי שני העולמות האלה, החברה הישראלית, שעברה תהליך התבגרות, הגיעה גם להכרה שיש כאן גם מצבים קיצוניים של יחסי כוחות. גם בצה"ל וגם בעולם האקדמי טבועים מלכתחילה יחסי כוח לא שוויוניים, שעלולים להיות מנוצלים לרעה. בשניהם כמעט תמיד האדם בעל העוצמה, הסמכות והמרות, הוא הגבר". מה לגבי המצב הקיים במקומות עבודה, שגם בהם כמעט תמיד האדם בעל העוצמה, הסמכות והמרות, הוא הגבר? מה לגבי "יחסים בהסכמה" בין בכירים בכלי תקשורת לבין מי שעובדות תחתן? לסוגיות אלו אין התייחסות ממוקדת בשתי הרשימות של גולן, אם כי הלפרין-קדרי מציינת, באופן אגבי, כי "כשמדובר במנחה לדוקטורט, עוצמתו, מבחינת קביעת כל מסלול החיים, מגלמת שליטה שקשה להשוותה לכל יחסי עובד-מעביד אחרים". במדור הדעות של "הארץ" מתאר אלוף בן את מצבו של ראש הממשלה כך: "שנתיים אחרי שחזר לשלטון, ראש הממשלה בנימין נתניהו כבול בסבך של אילוצים מעיקים ומחפש מוצא". לדברי בן, "הבעיה של נתניהו איננה מחסור בנוסחאות מדיניות, אלא חוסר אמינותו בעיני מנהיגי הקהילה הבינלאומית. הוא יצטרך לזרוק להם עצם שמנה כדי שייתנו לו גיבוי ויימנעו מתמיכה בהתקוממות פלסטינית. אבל אז יסתכן באובדן הקואליציה הימנית ונפילה מהשלטון, כמו שקרה לו בקדנציה הראשונה אחרי הסכם וואי. עכשיו הוא עומד בפני הימור חייו: האם להפתיע בנאום בר-אילן 2, בתקווה שהסקרים בבית יתהפכו והעולם ייטה לו חסד, או להבין שזה אבוד, וכהונתו פשוט תחלוף כלא היתה". "אחרי שהמו"מ הישיר בין ישראל לפלסטינים נתקע, מתחדש הניסיון לחדש את המו"מ העקיף ביוזמת הקווארטט העולמי", מדווח שלמה צזנה, כתבו המדיני של "ישראל היום". בכותרת המשנה לדיווחו נכתב כי "אם התנאים יבשילו, צפוי לשאת נאום בר-אילן ב". על-פי דיווחו של צזנה, "במערכת המדינית צופים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ינסה לקדם הסכם ביניים עם הפלסטינים, לאחר שהגיע למסקנה כי אבו-מאזן לא מעוניין לחתום על הסכם קבע שיוביל לסיום הסכסוך. הסכם הביניים יאפשר לפלסטינים לנהל את חייהם ולפתח את הכלכלה, אך ישאיר בידי ישראל את הביטחון ביהודה ושומרון ואת ההתנחלויות". דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", מספק רקע להחלטה. "כדי לא לאבד את השיחה הפורה עימן", כותב מרגלית ביחס למה שהוא מכנה "מדינות שידידותן כה נחוצה לישראל", "נתבעת ישראל לייצר תוכניות חדשות". גם ב"הארץ" ידיעה חדשותית על שינוי הכיוון של נתניהו. ברק רביד מדווח כי "הקיפאון בתהליך השלום עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי הכבד על ישראל מובילים את ראש הממשלה בנימין נתניהו לשנות אסטרטגיה". רביד מצטט את נתניהו כמי שאמר ש"לפלסטינים אין בשלות להגיע להסכם סופי לסיום הסכסוך לאור חוסר היציבות באזור". לאחר פרסום דבר פיטוריו הקרבים של עיתונאי "ידיעות אחרונות" הוותיק והמוערך יגאל סרנה, היה מי שטען (יונתן שם-אור, באתר MySay) כי "עורך עיתון ראוי לא היה מפטר את יגאל סרנה. יכול להיות שהיה אומר לו כי הכתיבה המלנכולית ההיא, שכל-כך קסמה כאן לכולם מאז שגילו את ריימונד קארבר בשנות השמונים, צריכה לקבל תפנית. אולי העורך הזה היה מציע לו לשקול שינויי זירות. למה, הוא היה שואל אותו, למה אתה מספר לקוראי העיתון על אמא שלך בת התשעים וארבע, אבל על הגירושין והרומן עם החברה הצעירה אתה מדווח רק לאלפי החברים שלך בפייסבוק? למה לנו אתה לא כותב את זה?". הבוקר סרנה כותב את זה. בשער מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" מודפס "מיוחד: תולדות האהבה לפי יגאל סרנה". בעמודי הפנים של העיתון, על פני שתי כפולות, כותב סרנה בחושפנות על אהבותיו לאורך חייו. החל באמו, עבור באהבת נעוריו, דרך אהובותיו כבוגר, נשותיו, ועד לבת זוגו הנוכחית, הצעירה ממנו ב-33 שנים. הגירושים והרומן מוזכרים בפרק האחרון של סקירתו העצמית, אך מקבלים את מלוא ההבלטה בכפולה השנייה של רשימתו. שני תצלומים של חברתו במרכז העמודים, ושני לידים לטקסט – האחד מתייחס לגירושים, האחר לזוגתו הנוכחית. בטור המתפרסם בפתח הגיליון החדש של המגזין "רייטינג" פונה יובל נתן, המנהל והעורך הראשי של מאקו וביפ, אל מבקרי הטלוויזיה בישראל ואל צופים מן המניין הרואים את עצמם כמבקרי טלוויזיה. נתן, שבעבר כיהן בעצמו בתפקיד מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", מתאר כיצד נקראות הביקורות הללו מצדו השני של המתרס, ומדגיש כי "טלוויזיה היא עבודה. עבודה קשה". לדבריו, "יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חסרי כישרון, זה נכון, ויש כאלה שהם דווקא כשרוניים מאוד, אבל לא יוצא להם משהו טוב, אבל כולם עובדים ממש קשה. אני לא מכיר תוכניות שנעשות כלאחר יד, מתוך עצלות או חוסר אכפתיות. גם מאחורי התוכניות הגרועות ביותר שאתם מכירים ואוהבים לתעב עומדים לא מעט אנשים שעבדו עליהן קשה, התווכחו בחדר העריכה על כל פיפס, התלבטו ימים על הפתיח והאריזה והליהוק, חידדו את הפאנץ בפעם האלף והשקיעו מאמצי הפקה אדירים כדי לייצר עוד דקה טלוויזיונית שתיראה מעניינת. או בקיצור, נתנו את הנשמה". טענות דומות ניתן להעלות ביחס לעבודה הרבה שמושקעת בגליונות העיתונים היומיים. גם שם משקיעים אנשים רבים את מיטב מרצם כדי להוציא לאור את הגליונות שנחים מדי בוקר על סף דלתותיהם של המנויים ובנקודות המכירה ברחבי הארץ. אלא שדווקא בשל ההשקעה הרבה, התוצאה כה מאכזבת. מייאש ליטול יום אחר יום את העיתונים ולראות כיצד כל-כך הרבה מאמצים וכסף מנותבים ליצירת מוצר הפונה למכנה משותף נמוך והולך. מתסכל להבין פעם אחר פעם ששיעור ניכר מעתודות הזמן והמחשבה העצומות של העוסקים בעיתונות מוקדש בכוונה תחילה למשימות שבינן ובין עיתונאות ראויה לשמה פעורה תהום. הכפולה השלישית של "מעריב" מוקדשת ברובה הגדול לדיווח על התבטאות אנטישמית של מעצב האופנה הנודע גון גליאנו, שאמר, בין היתר, "אני אוהב את היטלר". ידיעה מאת סוכנויות הידיעות מתארת את ההתבטאות והשלכותיה (הוא פוטר מתפקידו), וטור מאת בן-דרור ימיני מספק לקוראי העיתון מעט רקע על האנטישמיות באירופה כיום. ידיעה נוספת בעמוד, אף היא מאת סוכנויות הידיעות, מדווחת על התבטאות אנטישמית המיוחסת למייסד ויקיליקס גוליאן אסאנג. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" דיווח מאת גאיה קורן על תגובות בכיכר המדינה בתל-אביב להתבטאותו האנטישמית של מעצב-העל גליאנו. "יש לי חברות בפריז שלובשות את גון", מצוטטת אנט פלאטו-שרון, "וכולן מזועזעות". בעמ 5 של "הארץ" מדווח רועי ציקי ארד על החיים ביישוב גאסר א-זרקא, שתושביו מנותקים כבר שלושה שבועות ממים מדי יום בין השעה שתיים בצהריים לשמונה בערב, וזאת בשל חוב של העירייה לחברת מקורות. "ביישוב מזמינים אותי לבתים, והמציאות החדשה יוצרת פטנטים", מדווח ארד. "בבית אחד ראיתי 30 בקבוקים מפוזרים בחדרים שונים". בכל העיתונים דיווחים על הפסדם של ערוץ 10 ורביב דרוקר בתביעת דיבה שהגיש נגדם רן ארז. "ידיעות אחרונות" אינו מרבה לדווח לקוראיו על ענייני הברנזה. לכבודו של דרוקר, שנגדו היה העיתון עד לאחרונה מעורב בעצמו בהליכים משפטיים, הוא חורג ממנהגו. יורם ירקוני מדווח על פסיקת בית-המשפט בידיעה המתפרסמת במדור "24 לילות" במוסף "24 שעות". בשער האחורי של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" ידיעה מאת נבו זיו המתבססת על ראיון שערך עם המסעדן רפי אדר, ואשר יפורסם במלואו במוסף "7 לילות" הקרוב. אדר מתייחס לפיטוריו מתפקיד שופט בתוכנית המציאות של הזכיינית קשת, "מאסטר שף", בשל טענות להטרדה מינית. כמו כן, מדבריו של אדר עולה כי לא איכות הבישול בלבד עמדה לנגד עיני זכיינית הערוץ המסחרי בהכנתה את תוכניתה. אדר טוען כי הפקת התוכנית התערבה בשיקולי השופטים לצורך העלאת אחוזי הצפייה. ב"ישראל היום", כמו גם בעיתונים אחרים, מוקדש הבוקר טור ביקורת הטלוויזיה היומי [עמר לחמנוביץ] לסרט "קאטפיש", ששודר אתמול בערוץ יס דוקו. לטור הביקורת מצורף תצלום מסך המציג אדם פוסע במה שנראה כדיר צאן. אם גם אתם צפיתם בסרט "קאטפיש" ואינכם זוכרים באיזו סצינה מדובר, שימו לב ללוגו הערוץ שמופיע בפינת תצלום המסך – הוא מורה כי התצלום נלקח ממסך ערוץ 8. הסצינה עם דיר הצאן מופיעה, מן הסתם, בסרט ששידר ערוץ זה, ולא ב"קאטפיש". דן לביא מדווח ב"ישראל היום" על יחידת התיעוד הלאומית של המשטרה, שהוקמה לפני כשנה וחצי על-ידי סנ"צ שבתאי טל, צלם בעברו וראש השלוחה בישראל של השבועון הגרמני "שטרן". על-פי דיווחו של לביא, 30 צלמים ומפיקים משרתים בהתנדבות ביחידה שמטרתה לסייע לישראל בפריצה למהדורות החדשות הבינלאומית. לביא מציין כי "בימים אלה מחפשת היחידה אחר מתנדבים חדשים, בהם צלמי וידיאו מקצועיים או חובבים ברמה גבוהה".

הבעיה האמיתית של רשות השידור אינה ההתערבות השלטונית הפסולה שמעולם לא נפסקה, אלא ההשחתה שהיא גרמה לשדרת הניהול של השידור הציבורי בישראל

פרץ של ידיעות על הנעשה ברשת ב של קול-ישראל שוטף בשבועות האחרונים את מדורי הברנזה והתקשורת, וגם מהדורת החדשות של ערוץ 2 הקדישה כתבה לחילופי הגברי בראשות הרדיו הציבורי. מיקי מירו, מי שמונה להיות המנהל החדש של קול-ישראל, פועל כדי לרצות את האדונים הפוליטיים שמינו אותו – כך נטען בפרסומים השונים בעניין, גם באתר זה. הוא הורה, למשל, למגישים הבולטים ברשת ב – ירון דקל, קרן נויבך ואריה גולן – להימנע מפתיחים שיש בהם משום הבעת עמדה, מהלך שהצטייר כניסיון לסרס את הקול העיתונאי הביקורתי שהם עלולים להשמיע. לאחרונה הוא אסר על נויבך ועל עודד שחר להתראיין ל"גלובס" בנוגע לסיקור המחאה הכלכלית, ובינו ובין מנהל רשת ב מוטי אמיר הוחלפו מכתבים זועמים בעקבות התנגדותו של מירו לאופן סיקור המחאה החברתית ברשת ב. לא רק מירו ניצב בעין הסערה. במקביל מתנהלת חלופת מכתבים סוערת לא פחות בין אמיר לאנשי חדר החדשות, על רקע טענות של עורכים בחדר החדשות כי אמיר מתערב באופן גס בנעשה במה שנחשב "קודש הקודשים" של רשת ב, המקום שממנו יוצאת בכל שעה עגולה מהדורת החדשות המפורסמת. את אורה הרמן, למשל, עורכת ותיקה בחדר החדשות, האשים אמיר במכתב שכתב כי "אירחה בביתה את מארגני ההפגנות בשיח גראח וכעסה שלא משדרים את הידיעות על ההפגנות". "מארגני ההפגנות" שאליהם כיוון אמיר הם לא אחרים מאשר דויד ומיכל גרוסמן, חברים ותיקים של הרמן, שהתחילו לפקוד את ההפגנות בשיח גראח שבירושלים בתחילת 2010, לאחר שהרמן סיפרה להם על המתרחש במקום ועל לחצים שהופעלו עליה כעורכת בחדר החדשות למתן את לשון הדיווחים שהגיעו מהכתב בשטח. בין לבין חשף יואב יצחק באתר שלו, בסגנונו המגויס ("האיש עם הפאה אשר פירסם דברי שקר", כתב), כי מי שעמד מאחורי הדברים הקשים שהושמעו בערוץ 2 נגד מירו הוא אריה שקד, קודמו בתפקיד מנהל קול-ישראל. הצידוק העיתונאי לדיווחים האלה ברור – מעבר לפרטים העסיסיים והמביכים שזולגים שוב מתוך השידור הציבורי ("צר לי להיווכח עד לאיזה שפל אתה מביא את עצמך בכל מכתב שאתה מפנה אלי", כותב אמיר לרכז חדר החדשות יאיר קורן), נפרש שוב הנראטיב המוכר של ההשפעה הפוליטית של השלטון על השידור הציבורי. שוב מתוארת היד העמוקה של לשכת ראש הממשלה הנשלחת כביכול למעמקי חדר החדשות והרצון של מנהלים חדשים "לנקות אורוות" ולהשביע את רצון האדונים שדאגו כי יעברו בהצלחה את ועדת המכרזים. אבל הנראטיב הזה, שגם אני לקחתי חלק בהצגתו כשסיקרתי את הנעשה ברשות השידור במשך ארבע שנים מעל דפי "הארץ", הוא נראטיב מתעתע. מפלגת השלטון, כל פעם אחרת בתורה, אכן אינה מהססת להתערב בנעשה בשידור הציבורי, למנות מנהלים לפי טעמה ולבשל מכרזים לבעלי תפקידים בלתי ראויים. מספיק לראות כיצד טירפדה לשכתו של נתניהו את החוק החדש לשידור הציבורי שנכתב במשרד המשפטים כדי להבין כי הדרג הפוליטי אינו ממהר לשחרר את אחיזת החנק שלו מהגווייה הקרויה "רשות השידור". אבל גרוע מכך הוא מצבם של עובדי רשות השידור, בעיקר אלה שטיפסו בדרך-לא-דרך לדרגי ניהול. אלה הזדהו עם השיטה באופן עמוק כל-כך עד שכבר אינם זקוקים לפוליטיקאים כדי לרמוס את הכפופים להם, להנחית הוראות "פוליטיות", לגזור גזירות משונות ולהעביר כתבים, עורכים ומגישים מוצלחים מתפקידם. הבעיה של רשות השידור כבר מזמן אינה רק הפוליטיקאים שבוחשים בה כרצונם, אלא אותם עובדים שנמצאים ברוממה כבר עשורים ומתייחסים למקום כאילו היה מגרש המשחקים הפרטי שלהם. הקרב המתנהל כעת ונפרש באתרי האינטרנט מתרחש בציר שבין מיקי מירו, אריה שקד ומוטי אמיר, כולם עובדים ברשות השידור שנים רבות מאוד והפנימו היטב את כללי המשחק: ריצוי הממונים, רמיסת הכפופים ועיסוק אינסופי בתככים. שקד ואמיר התחילו את דרכם כטכנאים ברשות השידור, התקדמו עם השנים במאמץ רב וכעת מנהלים קרבות גמדים בשם חופש העיתונות. באופן דומה עומד כעת להתמנות לניהול הגוף הענק הזה כולו – רשות השידור, האחראית על הטלוויזיה והרדיו הציבוריים – יוני בן-מנחם, עיתונאי שמבחני התאמה שנערכו לו בעבר העידו כי אין לו כישורים לתפקיד מסוג זה. המקרה של רשות השידור הוא דוגמה מאלפת כיצד חוק רע יכול, בחלוף די זמן, לעצב אישיות ותודעה של הכפופים לו. השילוב בין העסקתם של עיתונאים כעובדי מדינה קבועים ובין חוק רשות השידור המיושן והקלוקל יצר מציאות חולה ומפחידה של גוף המנוהל על-ידי אנשים חלשים, מבוהלים ובלתי ראויים. אלה היחידים שהסכימו להישאר לאורך שנים בתוך המערכת הבלתי אפשרית וגם לשרוד בה בהצלחה. מבחינה זו, חוק חדש לרשות השידור (לא זה שמנסה לשכת נתניהו לקדם, אלא המקורי שהוגש על-ידי משרד המשפטים) הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק להצלתו ושיקומו של הארגון. מה שנדרש במקביל הוא שינוי מוחלט של האתוס הפנימי שאוכל את רשות השידור מבפנים. במובן זה, הרפורמה ברשות השידור, שאמורה להביא לפרישתם של מאות עובדים ותיקים, היא צעד הכרחי נוסף, לצד שינוי החקיקה, בניסיון אחרון להציל את השידור הציבורי.

בשעה 1:30 בלילה נעצרה משאית מאזדה בפתח מפעל הדפוס הגדול של ה"דיילי ניוז". אחרי שיחה קצרה עם אחד השומרים שלפו נוסעי המשאית אקדחים, הורו לאנשי האבטחה לשכב על הרצפה ופרצו לאולם

בשעה 1:30 בלילה נעצרה משאית מאזדה בפתח מפעל הדפוס הגדול של ה"דיילי ניוז". אחרי שיחה קצרה עם אחד השומרים שלפו נוסעי המשאית אקדחים, הורו לאנשי האבטחה לשכב על הרצפה ופרצו לאולם. בתוך דקות הניחו מטעני חבלה סמוך למכונות הדפוס וללוחות הפיקוד האלקטרוניים, ופוצצו אותם. ארבע התפוצצויות עזות הרסו את רוב ציוד ההדפסה, מוטטו חלקים מן המבנה וגרמו נזקים גם לבניינים סמוכים. קולות הפיצוץ, בליל ה-29 בינואר השנה, נשמעו היטב בכל חלקי העיר האררה, בירת זימבבואה. כאשר הגיעו למקום מנהלי העיתון ועורכיו, גילו בין הריסות מכונות הדפוס כרזים מאולתרים בכתב-יד, המייחסים את המעשה לארגון אופוזיציה מקומי. אבל לא היה להם ספק מי עומד מאחורי המעשה: רק יומיים קודם לכן הכריז שר ההסברה, פרופ גונתן מויו כי ה"דיילי ניוז" הוא "סיכון לביטחון הלאומי" של המדינה. "צריך להשתיק אותו, אחת ולתמיד", אמר השר. העיתון העצמאי, היומון היחיד שאינו כפוף למרותו של משרד ההסברה, הוא בשנים האחרונות יעד קבוע להתקפות הממשלה. בשנה שעברה התפוצצה פצצה במשרדי המערכת, וכמו בפיצוץ במפעל הדפוס – איש מעולם לא נעצר כחשוד במעשה. במקביל מגישה הממשלה נגד העיתון תלונות ותביעות משפטיות בתדירות גבוהה. "אמצעי התקשורת בזימבבואה במצור", העיד בסוף חודש מאי העיתונאי ראי כוטו בהרצאה בוושינגטון. "הממשלה נוקטת קו של אלימות נגד העיתונות העצמאית". כוטו, עיתונאי בשבועון העצמאי "סטנדרטד", המופיע בהאררה שילם בעצמו מחיר כבד בשל עיסוקו; הוא נעצר בראשית 1999, יחד עם עורכו, מארק כאוונדוקה, בעקבות פרסום ידיעה על מעצרם של אנשי צבא שנחשדו בארגון הפיכה צבאית. שוטרים צבאיים הצמידו חוטי חשמל לאבריהם החשופים של השניים ועינו אותם ממושכות מאחר שסירבו לחשוף את מקורות המידע לידיעה. רק לאחר כשנה וחצי שוחררו. ההתקפה על אמצעי התקשורת העצמאיים בזימבבואה משתלבת היטב במאמציו של שליט המדינה, רוברט מוגאבה, לבצר את שלטונו, ואגב כך לחסל בה כל סממן של חברה דמוקרטית. מוגאבה, בן 77, שולט בזימבבואה כבר 21 שנה, מאז הביאה המחתרת בהנהגתו לקצו של שלטון המיעוט הלבן בראשותו של איאן סמית, ששלט במדינה בימים שבהם נקראה רודזיה הדרומית. אחרי תקופה ארוכה של יציבות ושקט יחסיים חוזרת זימבבואה לכותרות, בין היתר בעקבות שורה של מעשי רצח של בעלי חוות לבנים בידי שחורים שביקשו להשתלט על אדמותיהם. מוגאבה עצמו הצדיק את ההתקפות והסביר כי התוקפים הם "ותיקי מלחמה" לוחמי המחתרת משנות השבעים, הנאבקים על זכויותיהם כנגד כ-4500 חוואים לבנים. גם כאשר התברר כי חלק ממעשי הרצח בוצעו בידי צעירים שנולדו לאחר תום השלטון הלבן לא חזר בו מדבריו. לצד פגיעה חמורה בדו-קיום בין שחורים ללבנים, מפורר עכשיו מוגאבה עוד מוסדות וגופים שהצליחו לשרוד בשני העשורים של שלטונו. כך למשל הדיח את נשיא בית-המשפט העליון, אנטוני גובאי, משפטן ותיק עם מוניטין בינלאומיים, ששמר על עצמאותה של מערכת המשפט. מוגאבה נושא את עיניו לבחירות שייערכו בשנת 2002 ומבקש להבטיח ששום גורם – בעיקר לא מפלגת האופוזיציה התנועה-לשינוי-דמוקרטי, שמנהיגה עומד עכשיו לדין באשמת "פעילות טרור" – יוכלו למנוע ממנו להיבחר לתקופת כהונה נוספת. פרופ מויו, שר ההסברה, הוא אחד האישים המרכזיים במשטר מוגאבה. הוא מופקד לא רק על הצגת הישגיו של המנהיג, אלא גם, ובעיקר, על השתקת כל אמצעי תקשורת עצמאי המנסה למתוח ביקורת על השלטון או לתת פתחון-פה לדעות ולעמדות אחרות. מלאכתו אינה פשוטה: זימבבואה סובלת לא רק מאבטלה בשיעור המתקרב לשישים אחוז ומשיעור התפשטות מפלצתי של נגיף האיידס, שהגיע, לפי הערכות מומחים לרבע מכלל 12 מיליון התושבים, אלא גם משורה ארוכה של בעיות מדיניות וכלכליות הנובעות ממעורבותו השנויה במחלוקת של מוגאבה בעימותים האלימים בקונגו וברואנדה. חברי משלחת-חקר של ארגונים בינלאומיים העוסקים בהגנה על חופש העיתונות, שהגיעו בחודש מאי לזימבבואה, נפגשו לשיחה ארוכה עם מויו. בדו"ח הסיכום שלהם ציינו כי האיש, הנהנה ממעמד דומה לזה של ראש הממשלה, הוא משכיל ואינטליגנטי מאוד, שלמד ואף הורה באוניברסיטאות בארצות-הברית ובדרום-אפריקה, יודע היטב כיצד שומרות מדינות דמוקרטיות על חופש העיתונות ומבין את משמעות הצעדים שהוא נוקט בשליחות הנשיא. בכל הצעדים שנוקטת עתה הממשלה נגד המוסדות הדמוקרטיים, ובכלל זה אמצעי התקשורת, כך כתבו בדו"ח הסיכום "שום דבר איננו מקר, תמים או חף מכוונה רעה". מויו עצמו היה בעבר אחד ממבקריו של מוגאבה. ה"דיילי ניוז" העצמאי נהנה לצטט מפעם לפעם קטעים ממאמרי הביקורת הישנים של השר. מוגאבה רואה באמצעי התקשורת העצמאיים איום של ממש על שלטונו. הם נהנים מתפוצה ומאהדה, בשעה שרבים בציבור מתייחסים בחשדנות גוברת לאמצעי התקשורת-מטעם, כדוגמת העיתון הממשלתי "הראלד", שתפוצתו צנחה בשנה האחרונה מ-120 אלף ל-80 אלף עותקים. השר מויו מאשים את ה"דיילי ניוז" בשירות האינטרסים של מפלגת האופוזיציה. עורך העיתון, גאוף ניירוטה, מכחיש בתוקף כל קשר למפלגה ומסביר כי לא פעם יש דמיון בין עמדות האופוזיציה למאמרים המתפרסמים בעיתון משום שלדעות אלה שותפים כל הגורמים המבקשים לראות בזימבבואה יותר פתיחות ודמוקרטיה. ניירוטה זכה באחרונה לתואר "עיתונאי השנה" מידי ארגון עיתונאים בינלאומי, אות הוקרה למאבקו האמיץ במאמצי הממשלה להשתיקו. לצד הפיצוצים במערכת העיתון ובבית-הדפוס, המיוחסים לממשלה, עוסקים שליחיו של השר מויו בהטרדה מתמדת של אנשי ה"דיילי ניוז" ואמצעי תקשורת אחרים. כך, למשל, נקרא עורך באחד השבועונים העצמאיים לחקירת משטרה לאחר שפירסם תצלום שהפיצה סוכנות רויטרס, ובו נראו מאחור משתתפים במירוץ נודיסטים בניו-זילנד. "אפילו השוטרים צחקו כאשר התייצבתי לחקירה. מדובר במאמץ להטריד אותנו ללא הרף, לגזול מזמננו ומכספנו ולהזכיר לנו שהאח הגדול פוקח עלינו עין", אמר אחד העורכים. האח הגדול גם מפעיל צנזורה קפדנית הכוללת האזנה לשיחות טלפון ומעקב אחרי דואר אלקטרוני, כך מאשימים ארגונים בינלאומיים המתחקים אחר המתרחש בזימבבואה. שורת הצעדים החריפים נגד אמצעי התקשורת העניקה לאחרונה למוגאבה את הכבוד המפוקפק להיכלל, לראשונה, ברשימת "עשרת האויבים הגדולים של העיתונות" ברחבי העולם, שמפרסמת מדי שנה הוועדה-להגנת-העיתונות, גוף בינלאומי שמושבו בניו-יורק. רשימת 2001 כוללת, לצד מוגאבה, את מנהיג איראן, האייאתוללה עלי חאמאני, נשיא סין זיאנג זמין, נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, נשיא אוקראינה ליאוניד קרצמה, נשיא קובה פידל קסטרו, ראש ממשלת מלזיה מהתיר מוחמד, נשיא תוניסיה זין אל-אבדין בן-עלי, נשיא ליבריה צרלס טיילור, ומנהיג הארגון הימני הקיצוני בקולומביה, קרלוס קסטאנו. המשותף לכולם: תחת שלטונם מתבצעת פגיעה שיטתית בחופש העיתונות, או שהם מנהלים התקפות ישירות על עיתונים ועיתונאים. לצד הפעילות האלימה נגד עיתונאים שאינם סרים למרותו, מנצל באחרונה שלטון מוגאבה אמצעים נוספים כדי לצמצם את הסיקור הביקורתי. בחודשים האחרונים גורשו מזימבבואה שני כתבים זרים שדיווחו בהרחבה על המתרחש במדינה. אחד מהם, כתב רשות השידור הבריטית בי.בי.סי., גוזף וינטר, נדרש לעזוב את המדינה תוך 24 שעות בטענה שאשרת השהייה שלו אינה תקינה ואולי אף מזויפת. כתבת ה"מייל אנד גרדיאן" מדרום-אפריקה השכנה, מרצדס סאיגואס, גורשה אף היא לאחר שהואשמה על-ידי השר מויו שאיננה עיתונאית אלא שתדלנית בשירות מפלגת האופוזיציה. השר מויו, בשליחות מוגאבה, מנהל בימים אלה גם מהלך מזורז של חקיקה בפרלמנט להעברתו של "חוק חופש המידע". במדינות דמוקרטיות נועד חוק הנושא שם זה להרחיב את זכויות העיתונות לקבל מידע מרשויות השלטון. בזימבבואה הכוונה הפוכה: צמצום והגבלה ניכרים של זכויות העיתונות. כך, למשל, קובע החוק כי הממשלה היא שתעניק רשיונות עבודה לעיתונאים, לאחר הכשרה מתאימה, ומי שאין בידיו רשיון כזה לא יוכל לכתוב או לשדר. במקביל מתוכננת הקמת "מועצת עיתונות", שחלקה האחד, "הבית התחתון", יהיה וולונטרי, בהשתתפות עיתונאים ומו"לים, אבל "הבית העליון" שלה יפעל מכוח החוק ויוכל לשפוט ולהטיל עונשים על עיתונאים ועיתונים שיסרחו. הממשלה איננה מתכוונת לשתף את העיתונאים ואת המו"לים בתהליך הכנת החוק, והיא דוחה כל טענה על פגיעה בחופש העיתונות. "חופש הביטוי, המעוגן בחוקה שלנו, אינו כלל זכות השמורה לעיתונאים, אלא רק לקוראים", הסביר גורג כארמבה, דוברו של הנשיא מוגאבה. למשלחת-החקר שנזעקה לביקור חירום בהאררה הסביר כי הציבור איננו מקבל את המידע הראוי וכי יש צורך דחוף בחינוכם של עיתונאים כדי שיפנימו "עיתונאות בהקשר של זימבבואה". הוא חולם, לדבריו, על עידן שבו הציבור במדינה יקבל מאמצעי התקשורת אך ורק "מידע הוגן, מדויק ומלא". כדי להגביל את חופש העיתונות מנצלת הממשלה שורה של חוקים, שמרביתם נותרו עוד מימי השלטון הבריטי. ביניהם חוק הצנזורה, תקנות לשעת חירום ו"חוק הסודות הרשמיים", המקשה על העיתונות לפרסם מידע שמקורו בעובדי מדינה, באנשי צבא ובשוטרים. מוגאבה עצמו איננו מסתיר את דעותיו באשר לצורך בריסון אמצעי התקשורת. בכינוס של מנהיגי מדינות מתפתחות שנערך בסוף מאי באינדונזיה, הסביר כי יש צורך לחסום את הזרימה החופשית של מידע בערוצי התקשורת השונים, ובכלל זה באינטרנט, בעיקר כדי למנוע חדירת "מידע בלתי רצוי", הכולל בין היתר פורנוגרפיה, דיסאינפורמציה – וגם "רצח אופי של אישי ציבור וממשלות". כחלק ממדיניות זו פועלת הממשלה בתקיפות למניעת שידורי רדיו שאינם פועלים תחת הפיקוח של רשות השידור הממשלתית. תחנת רדיו עצמאית, קפיטול, שהחלה לשדר בהאררה בספטמבר הספיקה לשדר שישה ימים בלבד בטרם נסגרה. הממשלה מגבשת הצעת חוק שתטיל עונשים חמורים על תחנות רדיו שינסו לשדר ללא היתר, ומתעלמת בינתיים מהחלטה של בית-המשפט העליון, שהורה להחזיר את הציוד שהוחרם מן התחנה. גרי גקסון, שהקימה את קפיטול, סיפרה לאחרונה כי עקב איומי הממשלה עוזבים עיתונאים רבים את זימבבואה. אלה שנשארו, היא מוסיפה, מתקשים לתפקד: "כולם נעשו חסרי חוט שדרה...אנשים פשוט מפחדים לדבר". ויו"ר אגודת העיתונאים המקומית מודה: "אנו חשים מאוימים ופוחדים מאוד. העולם חייב להיחלץ לעזרתנו". גיליון 33, יולי 2001

כשאין יושר עיתונאי, דבקות במטרה או עצמאות מחשבתית, מה שנותר הוא לצחוק עליהם. עינב גלילי ומנכ"ל ערוץ 2 כמשל

יש משהו מטריד, באמת ובתמים מטריד, בתשדירי הפרומו לתוכנית הבידור האקטואלית החדשה של עינב גלילי "באה בטוב", שמשודרים כבר כמה שבועות כדי להכין אותנו לקראת עליית התוכנית עצמה. התשדירים מתארים כיצד עינב גלילי "קיבלה תוכנית", שזה כנראה הזרגון שבו משתמשים אנשים שקשורים לתעשיית הטלוויזיה. הם מגוללים חילופי דברים בין גלילי ובין "מנכ"ל ערוץ 2", וההומור שלהם מבוסס על פער בין טקסט לתמונה. בעוד המלים מזכירות ערכים עיתונאיים בסיסיים כמו "דבקות במטרה" ו"ללא מורא", שבזכותם גלילי "קיבלה תוכנית", הרי שהתמונה מגלה את המשמעות האמיתית והמגונה של הדברים: הביטויים האלה מתארים למעשה חנופה חסרת גבול של גלילי לאותו מנכ"ל דמיוני. כאשר המלים אומרות, למשל, "דבקות במטרה", התמונה מראה את גלילי רצה ולגבה צמודה מטרה, למען יוכל המנכ"ל להתאמן להנאתו בקליעה בחץ וקשת. בתשדירים אחרים רואים אותה מנקה את החלונות בביתו ואף משעשעת אותו במופע אירוטי. התשדירים האלה מטרידים, כי כל מסלול של פרשנות שלהם מוביל למסקנה שיש בהם משהו אמיתי: הם באמת מבטאים, בצורה זו או אחרת, לעג וזלזול בערכים עיתונאיים בסיסיים. אפשר, למשל, לנסות להבין את התשדירים כביטוי של הטענה המוכרת "הכל מותר" או "אצלנו צוחקים על הכל". כלומר, הם מין הצהרה על עמדה רדיקלית, על נכונות לעבור כל גבול: אין פרות קדושות, מותר לצחוק על הכל – אבל במקרה זה הלגלוג הוא לא רק על הצבא והממשלה, אלא אפילו על הערכים הבסיסיים של התקשורת עצמה (יושר, דבקות במטרה, עצמאות מחשבתית). מובן שעם ההשלמה הזאת של המעגל אנחנו מגיעים בדיוק לנקודה שבה מתהפכת מקצה לקצה משמעותו של הצחוק. כיוון שהצחוק מקיף עכשיו הכל, כולל את עצמו, הוא מאבד את יכולתו להציע נקודת מבט אלטרנטיבית, מתריסה, על המציאות, ונהפך לצחוק כפוי: מוכרחים לצחוק. אז הנה לנו דרך אחת שבה התשדירים האלה באמת מבטאים זילות של ערכים עיתונאיים בסיסיים. הם משלימים איזשהו לוואי נסתר של ההצהרה האמיצה "אצלנו מותר לצחוק על הכל": מותר לצחוק על הכל, משום שבין כה וכה לא אומרים דבר. אפשר גם לנסות לפרש בדרך אחרת. תאמרו: הרי ברור שגלילי לא מתכוונת ברצינות למה שהיא אומרת. את זה כבר יודע הצופה המיומן שבוודאי צרך אלפי בדיחות טלוויזיוניות וראה אלפי מבטים אירוניים של עשרות בדחנים אל המצלמה. אם גלילי מראה את עצמה מתחנפת וכנועה, אזי בוודאי לא יכול להיות שהיא באמת מתחנפת וכנועה. אבל שוב, ההשלמה של המעגל היא זאת שמראה עד כמה הוא ריק מתוכן. כאשר האירוניה מתייחסת גם לעמדתו של הדובר עצמו, הדובר מאבד את היכולת לומר משהו. נשארת רק עווית אירונית סתומה שמרמזת שהוא מתכוון למשהו אחר, תמיד למשהו אחר. התוכנית החדשה של עינב גלילי עדיין לא עלתה. אולי היא תצליח לחולל את הפלא ולהקים לתחייה זירה סאטירית. בינתיים, ההבטחה שהיא מבטיחה נראית סימפטומטית למצבו של ההומור בטלוויזיה כאשר הוא מנסה לגעת בפוליטיקה: הרבה צחוק, הרבה אירוניה, מעט תוכן. הומור חנפן וכנוע, לא מרגיז, ולא מעורר מחשבה. ועוד דבר: ערוץ 2 מנוהל על-ידי שתי חברות טלוויזיה, שלכל אחת מהן שדרת ניהול משלה וכמה בעלי מניות. אין באמת "מנכ"ל ערוץ 2" שתשדירי הפרומו מראים כביכול צללית שלו. אולי זאת בעצם התרמית הגדולה ביותר שלהם. קל לנו להבין חנופה והתבטלות כאשר הן מכוונות למוקד של כוח, לאיזה מנכ"ל כוחני ומסתורי. קשה הרבה יותר להבין כיצד פועל הסירוס העצמי של כל-כך הרבה אנשי תקשורת שמקדישים עבודה רבה כל-כך בלא לומר דבר. במובן זה אולי אפשר להבין את הפרומו כמשאלה: הלוואי שהיה כאן איזה מנכ"ל כוחני לטלוויזיה. כך היינו יכולים להבין לאן נעלם הצחוק הפוליטי, הסאטירי, המתריס. היינו יכולים אפילו לקוות לאיזה רגע של שחרור.

ל"שקוף" נודע כי מפעלי "הקורנס" באשדוד זומנו לשימוע בשל חשש לחריגות בעופרת • העופרת עלולה להוביל בין היתר למחלות עצבים, פגיעה במערכת החיסון, בכליות, בכלי דם ובלב • לציבור באשדוד ולעובדי אזור התעשייה בפרט אין דרך לדעת בזמן אמת על אירועים דומים ולהגן על עצמם - שכן המשרד להגנת הסביבה לא מודיע עליהם מיוזמתו

המשרד להגנת הסביבה ערך שימוע למפעלי העופרת "הקורנס" שבאזור התעשייה באשדוד בשל חשש לחריגות בפליטת עופרת, כך נודע ל"שקוף". חשיפה לעופרת עלולה להוביל לפגיעה בריאותית חמורה – ומסכנת במיוחד תינוקות וילדים. השימוע התרחש בספטמבר האחרון, לאחר בדיקת פתע שערכו פקחי המשרד שגילתה ממצאים חריגים. למרות הממצאים, השימוע לא פורסם לציבור בשל מדיניות המשרד להגנת הסביבה שלא לדווח באופן יזום על אירועים כאלה. "הקורנס מפעלי עופרת" שבבעלות אנשי העסקים אבי בן גל ומירון בדין, מתיך עופרת לצורכי ייצור סוללות ובעיקר מצברים. זו אינה הפעם הראשונה שהמפעל נתפס בפליטה חריגה של מזהמים לאוויר. בשנת 2015 המשרד להגנת הסביבה הוציא צו השבתה למפעל לאור חריגות בפליטת מתכות לאוויר, בהם ארסן ועופרת. לאחר האירוע, המפעל התחייב בהסדר כי יבצע סדרת פעולות ארוכות וקצרות טווח, שכוללות התקנת אמצעים טכנולוגיים לצמצום הזיהום – כך מסרו במשרד ל"שקוף". עוד הוסיפו כי הפעולות אכן התבצעו (פרט לאחת שדרשה היתר בניה מעיריית אשדוד, שלא התקבל), וכי מספר בדיקות הפתע עלה מאז. אך לא ברור עד כמה המצב אכן השתפר: בקיץ האחרון המשרד דירג את המפעל במקום ה-75 מבין 575 מפעלים מזהמים בארץ. בשנה שעברה אף חלה עלייה של 140% בפליטות העופרת של המפעל ועלייה של 207% בפליטות בנזן ביחס לשנה הקודמת, כך לפי דוח נרחב נוסף. בדוח, המשרד פרסם כי המפעל קיבל התראה לאחר שבמסגרת דיגומי פתע שנערכו בנובמבר בשנה שעברה, נמצאה חריגה מערך הפליטה המותר של עופרת. במשרד לא מצאו לנכון לדווח לציבור בזמן אמת מה עלה בגורל אותה הבדיקה, וכעת אנחנו מדווחים על כך לראשונה. פוטנציאל הנזק, כמו תמיד במקרה של פליטת מזהמים לאוויר, חמור: "חשיפה למתכת מהאוויר, ממים או ממזון גורמת לפיזור שלה דרך הדם בכל הגוף ולהצטברות בעצמות", אמר ל"שקוף" פרופ עדי וולפסון, מומחה לקיימות, המכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון. "חשיפה זו גורמת להשפעות קשות על מערכת העצבים, על תפקוד הכליות, על מערכת החיסון, על מערכות הרבייה ועל ההתפתחות והפעילות של מערכת הלב וכלי הדם", הסביר. עוד פירט כי ריכוזים נמוכים מאד של עופרת בדם קשורים לירידה ביכולת השכלית, ירידה בביצועים הקוגנטיבים ועלייה בסיכון להתנהגות תוקפנית ומחלות נפש. "תינוקות וילדים צעירים רגישים במיוחד לחשיפת לעופרת, שיכולה לתרום לבעיות התנהגות, לליקויי למידה ולפגיעה במנת המשכל". המפעל אמנם ממוקם באזור התעשייה הרחוק ממקום מגורים, אך במהלך כל שעות היום נוכחים בו אנשים רבים שעובדים במקום ועוברים בו. פעילים באזור סיפרו ל"שקוף" כי עובדי המפעל מסתובבים עם מסכת אב"כ בשל החשש מהזיהום הכבד. רק לאחרונה חשפנו כי מפעל "אגן אדמה" הסמוך הוזמן לשימוע במסגרת פעולות לאיתור מפגעי הריח באזור התעשייה, שגם עליו לא דיווח המשרד לציבור. ספק אם עובדי אזור המפעל קיבלו מידע על כך שהדגימות הבשילו לשימוע והלכו להיבדק: עצם קיומו של השימוע נותר חסוי מהציבור והמשרד להגנת הסביבה אינו מוכן לפרסם את תוכו. "המשרד, כיתר הרגולטורים בישראל, מדווח על פי רוב על הליכי אכיפה בסיומם ולא כאשר הוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה", מסרו מהמשרד בתגובה לטענות. "למשל כשמוטל עיצום כספי, נפתחת חקירה, או מוגש כתב אישום, ולא כשהוא שולח מכתב בירור או זימון לשימוע לחברה". חשוב להבין שהשימועים הללו עלולים להמשך שנים ארוכות – ועד שהם מסתיימים, הציבור לא יצליח להתחקות אחרי הקשר שבין חריגות של חומר מזהם לאוויר לתופעות לוואי בריאותיות אם התרחשו כאלה. השימוע עצמו מתקיים בדלתיים סגורות, ללא פרוטוקול וללא כל אפשרות לציבור לקחת חלק בשימוע, לא כמאזין ולא באופן פעיל. זאת, גם אם מדובר בציבור שעלול היה להיפגע מהזיהום. במשרד להגנת הסביבה מציינים כי לפעמים איגוד ערים מוזמן או גורמים אחרים, בהתאם להחלטת המשרד. מתי הציבור ידע על תוצאות השימוע? אין לכך מדיניות אחידה. מי שבכל זאת יבקש לדעת את עיקרי הדברים שהתנהלו בשימוע, יכול להגיש בקשת חופש מידע, אך המענה הוא לשיקול דעת המשרד יכול להחליט גם לסרב לענות עליה. ממפעלי הקורנס לא נשלחה תגובה עד למועד כתיבת שורות אלה, וזאת למרות פניות בטלפון ובדואר האלקטרוני. המפעל אינו מחזיק בדובר או במשרד יחסי ציבור ובמזכירות המפעל סירבו לתת את הטלפון של הממונה או לחלופין תגובה וניתקו את השיחה. המשרד להגנת הסביבה מסר כי "בעקבות חריגה מערך הפליטה המותר לעופרת בדיגום פתע בארובת המפעל, המשרד להגנת הסביבה שלח ב-10 באוגוסט 2022 התראה והזמין לשימוע את חברת הקורנס מפעלי עופרת. ההתראה, והשימוע שהתקיים ב-14 בספטמבר 2022 לא עסקו בסוגיית מטרדי הריח הפוקדים את השכונות הדרומיות ביבנה, אלא במזהם האוויר עופרת".

"ידיעות אחרונות" בוחר לבני | שלדון אדלסון פונה ליהודי ארה"ב בשאלה | עמוס הראל מפמפם תחושת סכנה מיידית

שלושת הטבלואידים מקדישים הבוקר את כותרתם הראשית לשחרור הצפוי של 26 אסירים שהורשעו בטרור, צעד נלווה לחידוש המשא-ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים. ב"ישראל היום", עיתון לשכת רה"מ, מודגש כי על רקע הצעד נתגלע משבר בין ראש הממשלה לשר הכלכלה. "עימות חריף בין נתניהו לבנט על רקע הפעימה השנייה של שחרור אסירים", נכתב בכותרת הגג לראשית. בידיעה המרכזית של הכפולה הפותחת מדווח שלמה צזנה על הצעת חוק של בנט לאיסור שחרור מחבלים בעתיד, הצעה שזוכה לתמיכה גם מחברי-כנסת בליכוד. בעומק הידיעה של צזנה מוזכר כי הביקורת של מפלגת הבית-היהודי מופנית לא רק כלפי ראש הממשלה נתניהו, אלא גם כלפי שרת המשפטים ציפי לבני, "שהוגדרה שותפתו". "מתיחות בקואליציה בין הבית-היהודי למפלגת התנועה", נכתב בכותרת הגג לראשית של "מעריב". זאב קם מביא בכפולה הפותחת מדברי גורמים בבית-היהודי שאמרו: "עם כל הכבוד, עצירת שחרור הרוצחים חשובה אפילו יותר מהצדקת קיומה של לבני בממשלה". העימות הפוליטי הנוכחי מאלץ את "ידיעות אחרונות" לבחור בין שני חביבי העיתון. מחד, ציפי לבני, שזכתה בו לסיקור אוהד במיוחד אפילו בימים האחרונים שלפני הבחירות האחרונות, כשכבר היה ברור שמפלגתה לא תזכה במספר גבוה של מנדטים. מנגד, נפתלי בנט, שכרת בבחירות האחרונות ברית עם נער הפוסטר של הפוליטיקה הישראלית ובעל הטור לשעבר ב"ידיעות אחרונות", יאיר לפיד. בחודשים האחרונים זכה בנט לסיקור מחניף ביותר ב"ידיעות אחרונות", כפי שהדגים פעם אחר פעם אביב הורביץ. הבוקר "ידיעות" בוחרים בלבני. "שלום לך, שרה בכירה. אני לא משתתפת במשחק. או שתוציאי הודעה בשמך, ואם זה מקורבים ומופץ בתפוצת-על, אז מה הקטע? מי זה המקורבים?", צייצה אתמול הבלוגרית טל שניידר בעקבות מסר שיצא מכיוונה של שרת המשפטים. להבדיל משניידר, ב"ידיעות אחרונות" משתתפים במשחק. אפשר אפילו להגיד שבעיתון משתעבדים לו. "סערת האסירים: בנט נגד לבני", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "עימות בקואליציה: מקורבי שרת המשפטים מאשימים את ראשי הבית-היהודי בהסתה בעקבות טענתם כי שחרור רוצחים נועד להצדיק את קיומה של ציפי לבני בממשלה", נכתב בכותרת המשנה. עמ 2 של העיתון ממוסגר כולו על-פי עמדת "מקורבי שרת המשפטים", המשרטטת את לבני כקורבן פוטנציאלי של מדיניותה, כמו יצחק רבין, ואת בנט כמקור ההסתה שאולי עוד תוביל לרצח פוליטי. "בנט אחראי להסתה שקרית", מצוטטים המקורבים בכותרת גדולה על רקע אדום. הידיעה המרכזית, מאת איתמר אייכנר ויובל קרני, מאמצת את ההיגיון של "מקורבי לבני" ונפתחת בטענה כי "ההאשמות [נגד לבני] מזכירות לרבים את אווירת הימים שלפני רצח רבין". אולי, יום אחד, כשנדע מי הם "המקורבים", נגלה גם מי הם ה"רבים". אחד מהם, מכל מקום, הוא איתן הבר, לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה הנרצח. "כדאי שנפתלי בנט וחבריו ירגיעו את חבריהם", כותב הבר בטור צד, "כדי שלא נצמיח כאן מהדורה חדשה של נוער נרות, וכדי שלא יחזור מעשה האיוולת הנורא, שבימים אלה אנו מציינים 18 שנים להוצאתו לפועל". לפי הכותרת הראשית של "כלכליסט", עובדים עניים מממנים עובדים עשירים באמצעות תשלומי דמי ניהול לפנסיה שלהם. שאול אמסטרדמסקי מדווח כי "כשני שלישים (66%) מהחוסכים בחמש הקרנות הגדולות – שהם כ-1.9 מיליון ישראלים – משלמים לקרנות הפנסיה את דמי הניהול המקסימליים. המשמעות היא שעד 20% מהפנסיה שלהם, כלומר מרמת החיים העתידית שלהם, יגולחו מהחסכונות שלהם ויעברו לכיס של הבעלים של גופי הפנסיה. מנגד, 3.62% מהחוסכים בקרנות הפנסיה הגדולות, שהם כ-108 אלף איש, נהנים מדמי ניהול מינימליים, קרובים לאפס. "הבעיה של ה-1.9 מיליון איש היא שאף שהם מהווים שני שלישים מהחוסכים, הכסף שלהם מהווה רק שליש מכלל הכסף שמנהלות קרנות הפנסיה. וזה נובע מכך שמדובר בעובדים עם שכר לא משהו, שעובדים לרוב בעבודות חסרות יציבות תעסוקתית. [...] לעומתם, הלקוחות החזקים של קרנות הפנסיה, אלה שהן מקפידות להילחם עליהם ולהציע להם דמי ניהול נמוכים מהמקסימום, מהווים רק 20% מהחוסכים, אבל הכסף שלהם מהווה יותר מ-40% מהכסף שמנהלות קרנות הפנסיה יחד. וכך, בשורה התחתונה, העובדים החלשים יותר, בעלי השכר הנמוך יותר, מסבסדים את דמי הניהול הנמוכים של העובדים החזקים יותר". לפי הכפולה הפותחת ב"דה-מרקר", כל עובד שלישי בישראל מועסק במשרה חלקית ומרבית המשרות החדשות הן בשכר מינימום או מתחת לשכר החציוני. טלי חרותי-סבור שוחחה עם האסטרטג זאב רותם ושמעה ממנו כך: "העובדה שרמת העוני אצלנו היא הגבוהה ב-OECD אינה מקרית. אין מדובר בבטלנים שיושבים בבית. רבע ממשקי הבית שיש בהם מפרנס עניים. אז אנחנו מתגאים ברמת אבטלה נמוכה, אבל בפועל המשק מייצר עוד ועוד עובדים עניים". לדבריו, "אנחנו חוזרים 100 שנה אחורה, לגולה. חלק גדול מהציונות היה מעבר מהפרנסות הגלותיות – פרנסות אוויר בלתי יצרניות כמו תיווך ושירותים – לעבודה יצרנית. אנחנו חוזרים אחורה כי יצאנו מאיזון משקי. בשנות ה-90 מרכיב התעשייה בתמ"ג היה 20%, והוא ירד ל-16% בלבד. מרכיב הפיננסים, הנדל"ן והשירותים, לעומת זאת, עלה מ-16% ל-25%. נכון, זו מגמה כלל-עולמית, אבל אנחנו הלכנו לחוסר איזון קיצוני גם ביחס לעולם". בכפולה הפותחת של "הארץ" מודפסים תצלומיהם של אנשי העסקים והנדבנים חיים סבן ושלדון אדלסון. השניים תרמו מעט מהכסף הרב שהרוויחו בזכות יוזמה ועבודה קשה לעמותה בשם "המועצה הישראלית-אמריקאית". זו הפיצה לאחרונה בקרב יהודים החיים בארה"ב סקר ובו שאלות "רגישות ונפיצות", כהגדרת עיתונאי "הארץ" ברק רביד. שאלה לדוגמה: "במקרה של משבר ביחסים בין ארה"ב וישראל, באיזה צד תתמוך באופן פומבי?". דוגמה אחרת: "כשאתה חושב על ההשפעה, אם בכלל, של היהודים בארה"ב על המדיניות האמריקאית כלפי ישראל, האם לדעתך לארגונים היהודיים בארה"ב יש – הרבה מאוד השפעה, די הרבה השפעה, מעט השפעה, אין בכלל השפעה?". כפי שעולה מהידיעה ב"הארץ", השאלות הללו פורטות על עצב רגיש בחברה האמריקאית – נאמנותם הכפולה של יהודי ארה"ב. לפי רביד, הקונסוליות הישראליות בארה"ב הונחו לשתף פעולה עם העמותה הפרטית ולהפיץ את הסקר. "לא ברור באיזה דרג ממשלתי אושר המהלך והאם עובדים במשרד החוץ או במשרד הקליטה בכלל בדקו לאיזה סוג של שאלות הם נותנים חסות", כותב רביד. רק אחרי שהסקר נשלח, התעוררו לגביו שאלות בסגל הדיפלומטי של ישראל. "תגיד לה שלא תשלח כלום על זה. השאלות בסקר הזה איומות ולא לגיטימיות", מצטט רביד משפט שכתב קונסול ההסברה בקונסוליה בניו-יורק. "אנחנו סבורים שמדובר בשאלות לגיטימיות", נמסר ל"הארץ" בתגובה מהמועצה הישראלית-אמריקאית, באמצעות דוברם משה דבי. שמו של אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", מופיע הבוקר גם ב"ידיעות אחרונות". "אדלסון לאובמה: לשגר טיל גרעיני למדבר באיראן כדי להרתיע אותם", נכתב בכותרת ידיעה שמתפרסמת באיחור לא אופייני של ארבעה ימים. בארה"ב דווח על ההתבטאות ביום רביעי שעבר, ב"ישראל היום" דווח עליה ביום שישי. הבוקר תופסת ההתבטאות למעלה ממחצית העמוד ב"ידיעות אחרונות". הסיקור לא רק מאוחר, הוא גם זהיר ביותר: על הידיעה חתומות "סוכנויות הידיעות"; התצלום שמלווה אותה אינו של הדובר (אדלסון), אלא של הנמען (נשיא ארה"ב ברק אובמה); תוכן הידיעה מורכב כמעט כולו מציטוט חילופי הדברים בין אדלסון לידידו ומראיינו הרב שמולי בוטח, בלי הסברים או פרשנויות; בסיום הידיעה ניתן מקום לתגובת נציגו של אדלסון, כפי שהובאה בחדשות ערוץ 10: "ברור ששלדון אדלסון לא דיבר ברוח מילולית". העובדה שאדלסון מממן את העיתון המתחרה ל"ידיעות אחרונות" ואחראי במידה לא מבוטלת למצוקה הכלכלית שבה נתון "ידיעות אחרונות" אינה מוזכרת בידיעה. מנגד, אדלסון לא מכונה בה "נדבן". מקרה שבו מולטי-מיליארדר יהודי אמריקאי, שתרם עשרות מיליוני דולרים מכיסו לקמפיין הבחירות של המועמד שנוצח על-ידי נשיא ארה"ב, ממליץ כעת לנשיא הנבחר לשנות את מדיניות החוץ של ארה"ב כלפי איראן כדי לשרת את צרכיה של מדינת ישראל היה יכול להיות מצורף כנספח לשאלון שהפיצה המועצה הישראלית-אמריקאית על נאמנותם של יהודים-אמריקאים למולדתם (ומולדתם השנייה). במידה דומה, המקרה היה יכול להיות מוזכר בכתב פלסתר אנטישמי. "המכשול לשלום במזרח התיכון הוא כסף יהודי בלתי מוגבל ששולט בממשל ובקונגרס האמריקאיים ומעוות את רצון הציבור", אמר גק סטרו, לשעבר שר החוץ של בריטניה, בכנס שנערך לאחרונה. איתמר אייכנר מדווח על כך ב"ידיעות אחרונות" ומגדיר את דבריו "התבטאות אנטישמית חריפה". בידיעה מצוטטת גם חברת-הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף, שהשתתפה בכנס והזדעזעה לשמע ההתבטאות. "דבריו מבטאים דעות קדומות מהסוג הגרוע ביותר", אמרה לכתב העיתון. במוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח צביקה קליין על ניסוי שערך העיתונאי השבדי פטריק ריילי: הוא שוטט ברחובות מאלמו כשהוא חבוש כיפה. ריילי נתקל במבטים, צחוקים וקללות. "ההרגשה היתה שאני לא רצוי", אומר ריילי ל"מעריב". "לדעתך יש אנטישמיות בשבדיה?", שואל קליין. "כן, זה קיים, אבל אי-אפשר להגיד שגרוע פה ממדינות אחרות", משיב ריילי. "אוסטרליה: חמישה יהודים הותקפו ואושפזו", נכתב בכותרת ידיעה קצרה המתפרסמת בתחתית עמ 6 של "הארץ". לפי הידיעה, המתבססת על דיווח אוסטרלי, הרקע הוא ככל הנראה אנטישמי. היהודים הותקפו כשיצאו מבית-כנסת ולראשם כיפות. דובר בית-החולים שבו אושפזו הפצועים מצוטט כאומר שהם דיווחו כי הותקפו בשל היותם יהודים: "אתה לא מצפה שדברים כאלה יקרו בבונדי [פרבר של סידני]. אולי בגרמניה בשנות ה-30 או ברוסיה בשנות ה-70, אבל בטח שלא בסידני". בעיתונים אחרים מעניקים בולטות רבה יותר למקרה. "אוסטרליה: 5 יהודים הותקפו על רקע אנטישמי", נכתב בשער "ישראל היום". בראש עמ 5, תחת הכותרת "דווקא באוסטרליה: הותקפו בגלל יהדותם", מדווח דן לביא כי החמישה הותקפו "פשוט כי הם יהודים". מבחינת תוכן הידיעה אין הבדל גדול בינה לבין "הארץ", אך הטון שונה ("הכאב שעוררה התקרית הקשה לא היה פיזי בלבד") וכן החשיבות שמייחס העיתון לאירוע. כמו במקרים קודמים, ב"ידיעות אחרונות" לא מסתפקים בדיווחי הסוכנויות, אלא מתאמצים ומספקים לקוראים פרי עבודה עיתונאית עצמאית. "הם צעקו יהודים ארורים", נכתב בכותרת ידיעה מאת עופר פטרסבורג וניצה לואנסטין, שמתפרסמת בראש עמ 6 בעיתון. לידיעה מצורף תצלום של שלמה בן-חיים, שליח קק"ל, שותת דם. בן-חיים אף מצוטט באריכות. בין היתר הוא אומר כי התוקפים צעקו לעברם "בלאדי גוז". "קללות ברחוב נגד יהודים יש כל הזמן, אבל אלימות פיזית לא היתה עד כה", אמר. "זה היה ממש לינץ. המבוגר סבל מדימום קשה בראש. את האמא הטיחו על הרצפה שלוש פעמים. הבן ניסה להתערב, והיכו גם אותו. [...] היו הרבה אנשים, אבל אף אחד מהם לא התערב". בהמשך הידיעה מדווחים פטרסבורג ולואנסטין כי בסוף-השבוע אירעה "תקרית אנטישמית נוספת נגד אנשי קק"ל". בדנבר, קולורדו, נערכה הפגנה אנטי-ישראלית מול ביתו של המושל בעת שזה אירח את בכירי קק"ל, ובהמשך התקיימה הפגנה נוספת מול המלון שבו התקיימה הוועידה השנתית של קק"ל. לא מובהר מדוע הפגנה אנטי-ישראלית היא "תקרית אנטישמית". במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווח כי אמה של הילדה הבלונדינית שמכונה "מריה" ונמצאה בחזקת שני צוענים כהי עור שנחשדו בחטיפתה – צוענייה. מנחם גנץ מדווח כי הוריה הם צוענים בולגרים שלטענתם נאלצו למסור אותה כיוון שלא היו להם האמצעים לגדלה (זו גם הגרסה שהוריה ה"מאמצים" מסרו כשנתפסו ונחקרו). "חשש באירופה שהפרסום העלה את סף הגזענות כלפי צוענים", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה. ב"הארץ" מצוטטים הוריה של הילדה המכונה "מריה". "כוונתי היתה לחזור ולקחת את הילדה שלי הביתה, אבל בינתיים נולדו לי עוד שני ילדים, ולכן לא יכולתי לחזור", אומרת האם, סשה רוסבה. לידיעה נלווה תצלום של רוסבה, כשעל ידיה בת נוספת, אף היא בעלת מראה בהיר. "הפרשה העלתה לכותרות את התנאים הקשים של בני הרומה בבולגריה, שם רבים מהם חיים בעוני, לא לומדים קרוא וכתוב, ולמעשה נדחקים אל שולי החברה", נכתב ב"הארץ". "רוסבה ובעלה בן ה-37 הם הורים לתשעה ילדים נוספים, שגילם נע בין שנתיים ל-20. המשפחה חיה בעוני קיצוני בבית רעוע, עם רצפת בוץ וגג חלקי [...] כל 11 בני המשפחה מתגוררים בחדר אחד". "מעריב" מקדיש הבוקר כפולת עמודים למצב בני הרומה באירופה. עיקרה של הכפולה ידיעה מתורגמת מאת אדם סייג, כתב ה"טיימס" הלונדוני. "פאריד בנאי, חבר האגודה לסולידריות עם הצוענים מאזור דרום פריז, טוען שבני הרומה הם קורבנות של זרם גזעני, שאותו ניתן להשוות ליחס כלפי היהודים בצרפת בשנות ה-30", כותב סייג. לפי הכתבה, 77% מהציבור בצרפת תומכים בעמדת שר הפנים במדינה, שטען כי למהגרים בני הרומה "סגנון חיים מאוד שונה משלנו" וכי הם "נמצאים בקונפליקט" עם אזרחים צרפתים בכל מקום שבו הם משתקעים. "בצרפת ישנן 394 שכונות עוני של צוענים, שבהן חיים 16,949 בני-אדם", כותב סייג. "הטענה המרכזית נגדם היא שהם מביאים עוני ופשע למדינה, שנמצאת גם כך במשבר כלכלי. אי-האמון בהם נובע גם מהאמונה שרשתות של בני רומה משתמשות בילדים שלהם ככייסים או כזונות, מה שבחלקו נכון ובחלקו פשוט דעה קדומה". בכפולה המרכזית של "מעריב" מתפרסמת הבוקר הכתבה הרביעית בסדרה שמקדיש העיתון למצבם של ערבים החיים בישראל. יובל גורן מדווח כי לפי מחקר חדש ומקיף שערכה עמותת סיכוי, גם אם הרשויות הערביות בישראל היו גובות 100% תשלומי ארנונה למגורים מהתושבים, זה עדיין לא היה מאפשר להן לספק את השירותים המוניציפליים הראויים לתושביהן, וזאת בעיקר בשל "העדרם הכמעט מוחלט של אזורי תעשייה, מבנים ומתקנים ממשלתיים ומוסדות ציבוריים". מבנים שכאלה מספקים תשלומי ארנונה גבוהים בהרבה מאשר מבני מגורים. בהעדרם, הרשויות נידונו למצוקה תקציבית. לפי הידיעה, "מתוך כלל תשלומי הארנונה שממשלת ישראל משלמת לרשויות המקומיות ברחבי הארץ עבור משרדים וחברות ממשלתיות הממוקמים בשטחיהן, רק 0.2% מגיע לרשויות הערביות. נוסף לכך, רק 1.5% ממתקני התשתית הממשלתיים ממוקמים ביישובים ערביים, ו-2.4% בלבד מאזורי התעשייה בישראל נמצאים ביישובים ערביים". גורן מציין כי במקרים שבהם יש אזור תעשייה לצד יישוב ערבי, הוא שייך לרשות מוניציפלית יהודית ותשלומי הארנונה ממנו מגיעים אליה. "סכנה לא ברורה ולא מיידית", קראה כותרת טורו של פרשן "הארץ" עמוס הראל, שהתפרסם בגליון יום שישי האחרון. "ייתכן שעידן איראן בפוליטיקה הישראלית עומד להסתיים", כתב הראל בטורו. " אף שעדיין אין לכך הצדקה משמעותית בהתפתחויות בשטח, איום הגרעין כמעט נעלם מסדר היום כאן בסתיו 2013 [...] תחושת הסכנה המיידית, שפומפמה בקביעות לציבור בארץ ולובתה בדיווחים תכופים בתקשורת הבינלאומית בדבר הכנות לתקיפה אווירית ישראלית נגד אתרי הגרעין, התפוגגה לאחר בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן ביוני האחרון". חלק מטורו הקדיש הראל לדיווח על דברים שנאמרו בכנס שערך המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל-אביב (INSS). "הרוח השלטת בכנס היתה מעט יותר אופטימית מכנסים מקבילים בשנים קודמות", כתב הראל. "מה שתואר בידי רבים בעבר כהתנגשות כמעט בלתי נמנעת נראה כעת שונה למדי, למרות הפסימיות המופגנת של ישראל הרשמית [...] האווירה בכנס אתמול משקפת את המציאות האסטרטגית המורכבת של ישראל. בניגוד לרושם שעולה לעתים מירושלים, זו אינה תמונה שניתן לצבוע בשחור-לבן. [...] נכון, הגרעין האיראני עודנו מדאיג, אבל לראשונה מסתמן סיכוי מסוים לתפנית שתצמצם את האיום המיידי הנשקף ממנו. ישראל אמנם מחויבת להמשיך להזהיר מפני טהרן, אבל אולי היא יכולה לעשות זאת כשהיא משדרת מעט פחות פאניקה?". הבוקר שוב מפמפם חלק מהתקשורת הישראלית תחושת סכנה מיידית מפני גרעין איראני. "איראן: מחייכים – וממשיכים להעשיר ל-20%", נכתב בכותרת שבראש שער "ישראל היום" הבוקר. תחת הכותרת "פצצה איראנית – בתוך שבועות מרגע ההחלטה", מדווחים יוני הרש ואלי לאון על דו"ח חדש של מכון מחקר אמריקאי, ולפיו איראן קרובה משהיה מקובל לחשוב לפצצה גרעינית. גדי גולן מביא בידיעה נפרדת את דברי מפקד חיל האוויר לשעבר, עידו נחושתן, שאמר אתמול ביחס לאפשרות של תקיפה ישראלית באיראן כך: "לא הייתי מקל ראש ביכולת של חיל האוויר". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אינם מפמפמים את תחושת הסכנה המיידית מפני הגרעין האיראני, אך דווקא "הארץ", ודווקא הראל, מדווחים על ממצאי מכון המחקר האמריקאי ומייחסים להם חשיבות. תחת כותרת הגג "טהרן מתקרבת להשגת יכולת גרעינית" מדווח הראל כי מכון המחקר האמריקאי ISIS, "אחד ממקורות המידע העצמאיים המהימנים ביותר על תוכנית הגרעין האיראנית", עידכן את תחזיתו לגבי המועד שבו תוכל איראן להשיג פצצה גרעינית. לפי מכון המחקר, יחלפו רק ארבעה עד שישה שבועות מרגע ההחלטה האיראנית ועד שהמדינה תאגור די אורניום המאפשר ייצור פצצה גרעינית, מחצית מהזמן שהעריך המכון עד כה. "המומחים בוודאי ימשיכו להתווכח על לוחות הזמנים המשוערים ובד בבד גם לדון בשאלה מה בדיוק הופך מדינה למדינת סף גרעינית", כותב הראל, "אך השורה התחתונה, המשותפת לכל ההערכות הללו, היא שאיראן נמצאת במרחק קצר מהשגת יכולת גרעינית". במדור הדעות של "ישראל היום" תוקף ד"ר חיים שיין את "ידיעות אחרונות" על שנתן פתחון פה לאנשים הטוענים כי מותר לצעירים ישראלים (יהודים) להגר לאירופה, ואף רצוי שיעשו כן. במדור הדעות של "הארץ" מהלל גדעון לוי את גבורתם של מדליפים. נתי טוקר כותב ב"דה-מרקר" על המצב הרעוע שאליו נקלע (שוב) ערוץ 10.

עיתונאית, עורכת, מוציאה לאור, פעילת עלייה והתיישבות ומשוררת. היתה כתבת השטח של עיתון הלח"י "מברק" תחת שם העט "גחש", ערכה את כתב-העת הצבאי "באוהלי גדנ"ע" ואת עיתון העולים "למתחיל". במשך שנה הוציאה יחד עם בעלה את המקומון "מעורב ירושלמי"

נולדה ב-1925 בטבריה, למשפחה מיוחסת מחסידות סלונים, שהגיעה לארץ ב-1873. ב-1940 נטשה את אורח החיים החרדי ועברה לתל-אביב, במטרה ללמוד מקצוע. הצטרפה למשק-הפועלות, בית-הספר החקלאי של עדה פישמן בנס-ציונה. לאחר מכן הצטרפה לתנועת הנוער-העובד ולגרעין פלמ"ח שעלה להכשרה בקיבוץ יגור. עבדה בחקלאות בקיבוץ אפיקים, בהדרכת נוער של התנועה בראשון-לציון ובטיפול בילדים בודדים שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי. ב-1946, בעקבות מאורעות "השבת השחורה", החליטה להצטרף לארגון המחתרת לח"י. אחרי שפירסמה בעיתוני התנועה כמה שירים פרי עטה, קירב אותה לארגון המשורר אוריאל הלפרין, הידוע כיונתן רטוש. רטוש גם העניק לה את השם "גחש", שהפך לכינויה המחתרתי ולשם העט שבו חתמה על כתביה. במסגרת פעילותה בלח"י היתה כתבת השטח של עיתון הארגון "מברק". כשפרצה מלחמת השחרור הגיעה כעיתונאית לחזיתות המלחמה השונות. עם תום המלחמה נישאה למשה דוד אייכנבום, חבר לח"י מירושלים. הזוג עבר לגור בירושלים, ואחר-כך למושב אבן-ספיר. רחל עבדה כמורה בפתח-תקווה וערכה את כתב-העת הצבאי "באוהלי גדנ"ע", ומאוחר יותר את העיתון לעולים החדשים "למתחיל". לאחר מלחמת ששת-הימים התגוררה המשפחה, יחד עם שש משפחות אחרות של יוצאי לח"י, בכפר הערבי בית-חנינא. לימים הוקמה באזור שכונת נווה-יעקב. באותה תקופה שינתה רחל את שם משפחתה ל"ענבר". לזוג נולדו שתי בנות. בתחילת שנות השבעים היו בני הזוג מעורבים במאבק למען מסורבי העלייה מברית-המועצות. אחרי מלחמת יום-כיפור היתה רחל לחברה בולטת בגרעין המייסד של גוש-אמונים ובתנועת אמנה שבאה בעקבותיו. חיפושים אחרי פתרונות דיור לעולים הביאו את הזוג להקמת היישוב גבעון, ולאחר מכן גבעון-החדשה. היתה מופקדת על תחום החינוך באמנה, ובמשך זמן-מה ערכה את בטאון התנועה. ב-1988 ייסדו בני הזוג עיתון בשם "מעורב ירושלמי", שאותו מימנו מכיסם. העיתון, שנקט גישה אוהדת ביחס להתיישבות בשטחים, יצא לאור במשך שנה ונסגר מסיבות כלכליות. המשיכה לערוך ולהוציא ספרים עד שנותיה האחרונות. בחשוון תשס"ז נפטרה ממחלת הסרטן. "עליה, קליטה, התיישבות - בדמות אשה אחת", עיתון "אמנה, גיליון 20

טקסטים שמתפרסמים ברחבי הרשת על החשוד באונס שפרטיו נאסרו לפרסום ממחישים שוב שתי התפתחויות מדאיגות: האינטרנט הישראלי אוהב דם ושונא את החוק

זה ייקח עוד כמה ימים, אולי פחות, אולי קצת יותר, אבל בתקופה הקרובה, כך אני מעריך, כולם יידעו מי הוא איש התקשורת שנגדו הוגשה תלונה בשל ביצוע פשע מין מתועב. אני לא יכול לספר לכם מי האיש כיוון שהוצא צו איסור פרסום על פרטי המתלוננת; בית-המשפט פסק שאין לפרסם את שמו. זה לא מפריע לגורמים שונים ברחבי הרשת לפרסם רמזים עבים באשר לשמו, לצאת בכעס ובקצף נגד ההחלטה להוציא את צו איסור הפרסום ואף לקבוע מי אשם ומי זכאי, למי יש להאמין ולמי לא. כך, לדוגמה, כתבה חנה בית-הלחמי: "אני מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה ולא זכתה בשל הצא"פ (צו איסור פרסום) אפילו לחסד הקל של היותה אות בא"ב ודמות מפוקסלת, שלא לדבר על בעלת שם, פנים וקול. אני שומעת בדמיוני את הקול הזה, שרבים כמוהו מסתובבים באוויר. הוא קיים ויישאר קיים. האיון הזה לא מאיין אותו, את הקול שלה. הוא יישאר תמונת מראה לאפס הגדול, לפוגע". מאוד פואטי. רק בלתי רלבנטי לחלוטין. העובדה שבית-הלחמי מאמינה למתלוננת, שאותה היא לא מכירה, ולא לנאשם, שגם אותו אינה מכירה, חסרת רלבנטיות לחלוטין. מה שרלבנטי הוא שבית-הלחמי, ולא בפעם הראשונה, מבקשת להנהיג כנופיה מקוונת שמבקשת לעשות לינץ תודעתי באדם, שעל-פי הדין הישראלי, מחזיק בחזקת החפות. אגב, גם אחרי שאדם הורשע, החוק הפלילי, כך הסתבר לי לאחר שביררתי את הנושא עם מומחים, אינו מתיר לבצע לינץ. בית-הלחמי אינה היחידה. עו"ד רוני אלוני-סדובניק כתבה על האמיצות הבודדות ש"מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת". אלוני-סדובניק כבר פסקה: יש אנס. הוא ביצע אונס. האונס היה אכזרי. יש אשה. היא נאנסת. היא אמיצה, אבל לרוע מזלה בלתי מתוקשרת (בהערת אגב, עו"ד אלוני-סודבניק מוזמנת לקרוא את הטקסט של ד"ר נעמה כרמי, שמסבירה מדוע כמה מטענותיה המשפטיות מגוחכות). ואני שואל: לשם מה צריך בתי-משפט? למה זה טוב, כל השיטה העייפה הזו? אנשים מצטיידים בעורכי-דין, משלמים להם הרבה מאוד כסף, וביחד, אחרי הרבה מאוד חודשים, הם מגיעים לבניין עם הרבה חדרים שבו יש שופט ויש קלדנית, ויש סדרן, ויש שומרים, ואת הבניינים האלו מחזיקה המדינה והיא גם משלמת שכר לכל העובדים האלה. השופט יושב ושומע עדויות שאסף גוף שנקרא "המשטרה", שגם עליו יש למדינה לא מעט הוצאות, ואחרי תקופה די ארוכה, האדון או הגברת עם הגלימה מקישים עם הפטיש על הדוכן, מקריאים פסק דין של כמה עשרות, לעתים מאות עמודים, שהמדינה, שוב, על חשבונה, צילמה כדי שיהיה עותק לכל אחד מהצדדים. ואז לוקחים את הנאשם וזורקים אותו לבית-סוהר. לשם מה צריך את כל הזמן המבוזבז הזה, את כל ההוצאות המיותרות האלו, את כל הביורוקרטיה המעיקה הזו? אני אומר, תנו לחנה בית-הלחמי ולעו"ד רוני אלוני-סדובניק להכריע בעניינים ארורים מעין אלה ונגמור עניין. הבעיה עם הטקסטים של השתיים היא שהן שופכות את התינוק עם מי האמבט. סוגיית צו איסור הפרסום במקרה הזה מעוררת שתי שאלות לגיטימיות לחלוטין: האם צו איסור הפרסום הוצא רק כיוון שמושא התלונה הוא איש תקשורת מוכר? זו אפשרות שלא ניתן לפסול על הסף, והיא שווה בדיקה ואף ביקורת. האם אמצעי התקשורת אינם מערערים על צו איסור הפרסום, לא תוקפים אותו, כיוון שמדובר ב"אחד משלהם"? גם זו אופציה, אפילו אופציה מרתיחה. ליואב יצחק אין ספק שעל שתי השאלות התשובה היא אחת: חיובית. בסדר גמור, זכותו. ובכלל, ייתכן שאיש התקשורת, שמואשם בפשע נורא, ביצע אותו. אם זה מה שיחליט שופט לאחר שישמע את העדויות, יבחן אותן ויפסוק, הרי שאני בעד לשלוח אותו לארבעה מאסרי עולם. אני מתנדב לסגור את הדלת. עלי. אבל הנה עוד אפשרות: שופט קרא את הדו"ח שהגישה המשטרה וגילה שהנאשם היה מוכן ללכת לפוליגרף בשנייה שבה עצרו אותו. הוא גם קרא כמה עדויות שסותרות את טענותיה של המתלוננת, וכעת בית-המשפט, עוד בטרם התנהל משפט, צריך להחליט אם הוא מחרב את שמו של הנאשם לפני שהתבררו העובדות. אתם מבינים, ככה זה בדרך כלל במקרים כאלה: יש הגרסה שלו, יש הגרסה שלה, ובחברה מתורבתת הקימו גוף שנקרא "בית-המשפט" שיבחן את הגרסאות בכובד ראש ואז יפסוק. אנחנו אשכרה משלמים לאנשים האלה כדי שיעשו את העבודה הזו שנקראת "שפיטה". בית-המשפט הוא גם זה שהחליט להוציא צו איסור פרסום. ייתכן שזו החלטה לגיטימית וייתכן שזו קונספירציה בינלאומית, אבל הטקסטים שמתפרסמים ברחבי האינטרנט על המקרה מלמדים על שתי התפתחויות מדאיגות, שתיהן לא החלו עם המקרה הזה, אך הן בהחלט מודגמות באמצעותו. התופעה הראשונה היא שהאינטרנט הישראלי אוהב דם, ואם זה דם רע, הרי זה משובח. בתוך המלה "אינטרנט" מופיעה המילה NET, רשת. וזו אכן רשת של אנשים, כאלה שמעבירים מידע מאחד לאחר, מפיצים אותו בתפוצת ענק ותוך זמן קצר מגבשים דעה שהופכת לידיעה שלא מבוססת על שום דבר, למעט על מה שנכתב באינטרנט על-ידי אלה שכל מה שיש להם הוא דעה ואף לא שמץ של ידיעה. אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ. ההתנהלות הזו מתחברת לתופעה השנייה, והיא חוסר אמון מוחלט בכל מערכות אכיפת החוק. בית-המשפט? מושחת, חובב סלבריטאים, אשכנזים ועשירים. לפי התפיסה הזו, אין בהליך המשפטי שום דבר ענייני, הכל מכור. והשוטרים? מושחתים ושקרנים, או כפי שכתבה בית-הלחמי: "בחסות צו איסור פרסום יכולים שוטרים להגן על ישבנם הנישא מרשלנות מקצועית ותפירת תיקים" (גם צה"ל עושה את אותו הדבר. עם הפלסטינים!). כיוון שאי-אפשר לסמוך על אף אחד, כיוון שהכל רקוב, מתפורר ומסריח, אנחנו צריכים לעשות סדר: אנחנו נחשוף את שמו של האדם שנגדו התלוננו, אנחנו נקבע מי אנס ואת מי, איך ומתי, אנחנו נשפוט, אנחנו נגזור את הדין ואנחנו גם נתלה. אנחנו, האנשים מהאינטרנט, אנחנו נעשה את כל זה, ושכל המערכת המורכבת הזו של כללים וחוקים, נורמות ותקנות, צווים והוראות, כל אלה כולם יכולים לקפוץ לנו. אנחנו יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה קרה שם. איך? ובכן, אהמממ, קראנו באינטרנט! התיק הבא! ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית-הספר לתקשורת של המכללה למינהל

בן-צור מייצג את נתניהו ב"תיק 4000", החמור בתיקיו הפליליים • יחליף אותו עו"ד עמית חדד, המייצג את נתניהו בפרשיות הפליליות האחרות בהן הוא נאשם • בן-צור נימק את נטישת לקוחו באמצע המשפט בסיבות משפחתיות, אולם בעבר פורסם כי בין השניים התגלעה מחלוקת על רקע קידום ההפיכה המשטרית על-ידי ממשלת נתניהו

עו"ד בעז בן-צור, פרקליטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע היום (29.1) לשופטים כי ברצונו לפרוש מייצוג הנאשם בעוד שבועות אחדים, עם תום פרשת התביעה ב"תיק 4000". בן-צור הוא מי שהופקד מטעמו של נתניהו על הגנתו בתיק, החמור בתיקיו הפליליים, בו הוא נאשם בקבלת שוחד מבני הזוג אלוביץ. מה בדיוק אמר עו"ד בן-צור לשופטים אין לדעת במועד זה, שכן טרם מסירת ההודעה ביקש הפרקליט מבית-המשפט לסגור את הדלתיים לחמש דקות. השופטים נענו והורו לכל העיתונאים לצאת מן האולם. על אף הרצון לשמור על המידע חסוי, מיד עם פתיחת הדלתות פרסם כתב חדשות 12 גיא פלג דיווח מפורט על בקשת בן-צור, כולל המידע כי עו"ד עמית חדד, שמייצג את נתניהו בפרשות המכונות "תיק 1000" ו"תיק 2000", ייכנס לנעליו הגדולות של עו"ד בן-צור. מיד לאחר מכן קיבלו עיתונאים הודעה מדוברו של ראש הממשלה עופר גולן, כולל ציטוט פרידה מפי בן-צור וציטוט הודיה מפי ראש הממשלה. עם פתיחת הדלתות והתפשטות השמועה כי המידע שנמסר זה עתה בדלתיים סגורות כבר פורסם בתקשורת, יצא בסערה מאולם משפט המו"לים עו"ד זק חן, בא-כוחם של נאשים 2 ו-3, בני-הזוג שאול ואיריס אלוביץ, כשהוא זועק במסדרון בגנות מעשה העבריינות הנלוז של פרסום פרטים מוכמנים מהדיון. ככל הנראה, עו"ד חן לא היה מודע להחלטת צוות התקשורת של ראש הממשלה להוציא הודעה מסודרת בנושא. בעקבות הפרסום בחדשות 12, ומיד בהמשך בשלל כלי תקשורת אחרים, פנו עו"ד חן ועו"ד יהודית תירוש מהפרקליטות אל בית-המשפט בבקשה כי פרוטוקול הדיון בדלתיים סגורות יתפרסם לציבור, למעט החלק שבו עו"ד בן-צור מסר פרטים אישיים לגבי הסיבה הרשמית שבגינה ביקש לעזוב את הייצוג - מחלת קרוב משפחתו. לסיבה הרשמית לעזיבת עו"ד בן-צור נוספות סיבות בלתי רשמיות: בחודש מרץ של השנה שעברה דיווח תומר גנון ב"כלכליסט" כי עו"ד בן-צור איים להתפטר מייצוג נתניהו, אם זה לא יעצור את חקיקת "הרפורמה המשפטית". גידי וייץ דיווח היום ב"הארץ" כי אחרי מחדל ה-7.10 סיפר בן-צור לקולגות כי יתקשה מאוד להמשיך בייצוג נתניהו כל עוד נמשך ניסיון ההפיכה המשטרית. עו"ד בן-צור הוא הפרקליט השני שפורש מייצוג נאשמי משפט המו"לים, אחרי עו"ד מיכל רוזן-עוזר, שנאלצה לפרוש לפני כשנתיים מייצוג איריס אלוביץ עם מינויה לשופטת. אולם אין מקום להשוות בין שני המקרים. עו"ד רוזן-עוזר היתה חלק מצוותו של עו"ד חן בהגנה על בני-הזוג אלוביץ. עו"ד בן-צור, לעומת זאת, הופקד יחד עם משרדו על הגנת נתניהו בפרשה הגדולה והמורכבת בתיק. בתפקיד זה עשה עו"ד בן-צור עבודה יוצאת מגדר הרגיל למען מרשו, ששיאה בשכנוע בית-המשפט כי מועד "פגישת ההנחיה" בין נתניהו למנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר לא יכול היה להיות המועד המצוין בכתב האישום. בהמשך הציעו השופטים לנציגי הפרקליטות לסגת מסעיף השוחד בתיק זה. הפרקליט המיומן הצליח לעשות זאת תוך שימוש אך ורק בחומרי החקירה שהשוטרים אספו, אך לא בדקו כראוי. רק לאחרונה נפגש עו"ד בן-צור פנים אל פנים עם מפקד היחידה שחקרה את התיק, תנ"צ אלי אסייג, כשחקר אותו חקירה נגדית במסגרת עדותו במשפט. אסייג הודה כי הפרקליט ביצע עבודת חקירה מקיפה ומעמיקה משביצעו עשרות החוקרים שגויסו למשימה, אם כי לדברי קצין המשטרה המועד המדויק של הפגישה ממילא אינו בעל חשיבות יתרה. 67104-01-20

"ידיעות אחרונות" ממשיך לתמוך ברופאים | "ישראל היום" ממשיך להגן על נתניהו | "הארץ" ממשיך להרגיש שגונבים לו את המדינה

התבטאות של ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו בעניין דרך התמודדות אפשרית של המדינה עם המשבר במערכת הבריאות, כזו שנהוג לכנות "התבטאות אומללה", צוטטה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו, הוקלטה, שודרה אתמול בטלוויזיה, והיום היא מוצאת דרכה לכותרות העיתונים שאינם בטאונים של ראש הממשלה. "נתניהו: תביאו רופאים מהודו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "הפתרון של נתניהו: להביא רופאים מהודו", נכתב בזו של "מעריב"; ואילו זו של "הארץ" עוסקת בגורל המצטט: "מנכ"ל משרד הבריאות הודח מניהול המשבר". כותרת המשנה מצטטת התבטאות נוספת: "אתם לא מבינים את המאפיונריות שלהם", שכוונה לאנשי האוצר. כל העיתונים מדווחים בבולטות על כך שגמזו הודח בפועל מניהול המשבר (כמה שעות לפני פרסום ההקלטה בערוץ 2) ובמקומו יבוא פרופסור אחר, שלמה מור-יוסף. "הארץ" מדווח בהרחבה על ההתבטאויות החריפות של שופטי העליון נגד המתפטרים, ומסקר את עמדות כל הצדדים המעורבים בסכסוך, כולל הסטודנטים לרפואה וההסתדרות הרפואית, החתומה על ההסכם שאי-שביעות הרצון ממנו הולידה את המשבר הנוכחי. "ידיעות אחרונות" מצניע את המתקפה מצד בית-המשפט העליון וממשיך בתמיכה הכמעט בלתי מסויגת שלו ברופאים המתפטרים והמוחים. עיקר המתקפה מכוונת כלפי נתניהו, גם בטור פרשנות של איתן הבר ("אין כאן בעל בית"). ב"ישראל היום" יודעים לצטט על השער את הדברים שאמר גמזו על האוצר, אבל לא מכירים את מה שציטט מפי הגבורה, הלא היא נתניהו. ההתבטאות הזו מובאת בעמוד פנימי, סמוך לנוסח התנצלות של גמזו על "תרומתו של נתניהו למערכת הבריאות". הסיקור, מן הכותרת הראשית ועד לטורי הפרשנות, מבטא את הקו העקבי של העיתון נגד החלקים המוחים, השובתים והמתפטרים שבמערכת הבריאות. "בג"ץ: הרופאים לא נקיי כפיים", נכתב בכותרת הראשית; "עשיתם דין לעצמכם" היא כותרת הכפולה הפותחת. שני טורי הפרשנות, של כתב הבריאות רן רזניק ושל הפרשן לענייני הכל דן מרגלית, תוקפים בחריפות את המתמחים (שלמעשה אף פעם לא היו רק מתמחים, וממילא הצטרפו אליהם גם סטאזרים, רופאים בכירים ומנהלי בתי-חולים). רזניק גם תוקף את המנכ"ל גמזו, שאתמול התברר כי הוא "מגבה באופן נחרץ חלק מהדרישות של הרופאים המתפטרים, למשל [נגד] חובת הנהגת שעון נוכחות יומי שהוסכם עליה בהסכם העבודה החדש שחתמו ההסתדרות הרפואית ומשרד האוצר. [...] גמזו לא כשיר לפתור את המשבר מאחר שהוא לא מצליח או לא מסוגל להתנתק מחבריו הקרובים הרופאים הבכירים", קובע רזניק. כרגיל ב"ישראל היום", כשהוא מסקר עניין הנמצא בראש הכותרות אצל כל העיתונים, הדבר הבולט אינו דווקא הטון המגויס של הסיקור, אלא דלותו והיקפו המצומצם ביחס לעושר המידע שמציעים העיתונים המתחרים. היום מציע "מעריב" סיקור של המשבר במערכת הרפואה שהוא דל אפילו יותר מזה של "ישראל היום". "בעיקרון, הטענה של הרופאים מוצדקת", אומר פרופ רפי ולדן לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "תנאי העבודה שלהם בלתי אפשריים. אני עבדתי בתנאים האלה בעצמי. אין להם אח ורע במגזרים אחרים. והמשכורות נמוכות. המדינה מתייחסת לרופאים כמו האיכר ההוא שהפסיק בהדרגה לתת לסוס שלו לאכול. בסוף הסוס קרס". "איך קרה שאת המאבק מובילים דווקא המתמחים", שואל ברנע. "הדור שלי לא העלה על דעתו להתמרד נגד תנאי העבדות. האווירה היתה אחרת. במבט לאחור אני אומר – לא צדקנו", עונה ולדן. שער מוסף "הארץ" וכמה טקסטים בו, שער מוסף "השבוע" ועמודים בקונטרס החדשות מוקדשים ל"קרב על הבית" (כותרת "השבוע") ול"מערכה על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית" ("השבוע"). מבין מספר ומגוון הנושאים המרכיבים את "המתקפה על הדמוקרטיה", המעסיקים בשנה האחרונה את "הארץ" וחלקים נרחבים ממחנה השמאל-מרכז, ניתן היום בעיתון דגש בולט דווקא על הנסיונות להשפיע על זהות המכהנים בבית-המשפט העליון, נסיונות חקיקה שפרשנים מגויסים פחות הגדירו כתיקונים ביורוקרטיים שגם אם יש מקום למתוח עליהם ביקורת מצד המינהל התקין והפרלמנטריזם היאה, הרי שקשה לראות בהם תקדים או אסון לאומיים (במוסף, יש לציין, מתמקדים רוב הכותבים בהתקפה על המיעוטים, לא על האליטות. מומלץ במיוחד הטקסט של יהודית רותם). "בליכוד טוענים: חוק סולברג – רימון עשן להסוואת בחירת נשיא העליון", נכתב בכותרת בולטת בעמ 5 של "הארץ". זו כותרת מעט מוזרה, משום שהעיתונות מדווחת לעייפה על כך ששני השינויים הביורוקרטיים שמקדם מאחורי הקלעים שר המשפטים יעקב נאמן הם כלים לקידום מינוים של השופט אשר גרוניס לנשיא העליון והשופט נועם סולברג לשופט בעליון. ההזדקקות של "הארץ" לרטוריקה של מסכי עשן נדמית לכן כחלק ממסע דמוניזציה: "חשש מרוב של הימין הקיצוני בוועדת השופטים", נכתב בכותרת הגג לידיעה, אולם האם נאמן הוא איש ימין קיצוני? לא ממש, הוא בשר מבשרה של המערכת המשפטית בישראל, ומן הסתם גם מנוי על "הארץ". אבל אם יש עשן יש אש, ואם מדובר בקיצונים, הרי שהיא אש רעה ומפחידה. הצעת החוק עצמה, לשינוי הרכב ועדת מינוי השופטים, היא בכלל של גדעון סער, עוד איש ימין קיצוני אליבא ד"הארץ", והיא מ-2008. מטרתה: "לייצר פלורליזם בהרכב שופטי העליון". עבור קוראי "הארץ" אין צורך לשים במרכאות את ההצהרה הנ"ל; הן באות בילט-אין עם העיתון. זה לא הופך אותן דווקא לנכונות: מטרת החוק היא אכן כפייה של "דילים" שיאזנו בין האינטרסים והרצונות השונים – כשאלו של השופטים המכהנים הם רק חלק מהם. תומר זרחין ויוסי ורטר ב"הארץ" לא יוצאים נגד השיטה, אלא רק טוענים כי מינוי "מקורבה" של הנשיאה ביניש, השופט זילברטל, "לא יאזן" את מינויו של סולברג: "גורמים שפנו לאחרונה לביניש הזהירו כי כניסתו של סולברג לעליון תהיה תקדים מסוכן של מינוי שופט הנישא על גל תמיכת אנשי ימין וכי מועמדותו של השופט זילברטל לא מאזנת את מינויו של סולברג". מתחת לידיעה, ידיעה אחרת: "אנשי רוח ואקדמיה לביניש: הדיל למינוי סולברג – מסוכן". בידיעה הזו, ובשכנתה, כמו גם בציטוטים ממכתב של אותם אנשי רוח ואקדמיה, אין מלה על סולברג עצמו. כל מה שאנו יודעים עליו הוא כי הוא נתמך על-ידי גורמי ימין, או ימין קיצוני. למעשה המהלך של "הארץ" יכול היה להיות מתואר כך: מסע דורסני למניעת השפעה דמוקרטית של קבוצות מיעוט על דמותה של מערכת המשפט. "בעלי ההון ברשות משקיעים בישראל פי שניים מאשר בגדה", כותרת ידיעה של עמירה הס על שער "הארץ". הס מצטטת מי שסבור כי "המניע העיקרי הדוחף להשקעה בישראל הוא המגבלות על הכלכלה הפלסטינית". עוד על שער העיתון, טלילה נשר מדווחת תחת הכותרת "ההקצנה בחינוך הממלכתי-דתי: הפרדה בהסעה ואיסור על שירת בנות", כי "400 הורים התגייסו באחרונה נגד ההקצנה במוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים (ממ"ד). ההורים, שמכנים את הקבוצה שהקימו פורום ממ"ד לכתחילה, אומרים כי ההקצנה משתרשת כבר בגנים – בחסות משרד החינוך". בפינת הדוגמה הפיקנטית: הורים שאסרו על רכישה קיבוצית של הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג משום שאחת מדמויותיו היא חזיר והדמויות האחרות אינן מדברות יפה. בלב הידיעה הפניה לידיעה אחרת, על עוד התבטאות שעוררה אתמול עניין ציבורי, של הרב אליקים לבנון מאלון-מורה, שאמר כי "עדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע שירת נשים". "העלייה במספר החיילים והקצינים הדתיים מחייבת את הצבא להשתנות: דיני כשרות מחמירים יותר, מעורבות גוברת של רבנים אזרחיים, חלקם לא ממלכתיים בעליל, ודיון ער בסוגיות הלכתיות. המטכ"ל רוטן, אך בהדרגה ייאלץ ליישר קו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של עמוס הראל במוסף "השבוע". "לעקוף את הרבנות" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". לצדו מתפרסם מאמר של יואל מרקוס תחת הכותרת "איראן כבר כאן". המאמר מתייחס באופן רופף לדתיים בצה"ל, לחרדים בישראל ולימין בכנסת. "מר קצב, האם תסכים להודות ולהביע חרטה?", "לעולם לא. לא אנסתי ולא ביצעתי שום עבירת מין", "אם כך, לא ינוכה לך שליש. תשב בכלא שבע שנים", "אז אני אשב". חילופי הדברים הללו הם שנבחרו לשער מוסף השבת של "ידיעות אחרונות". לצד שני תצלומים של קצב הם תופסים את השער כולו ומפנים לראיון שערך שמעון שיפר עם הנשיא האנס. "כ-200 מפגינים נעצרו בעימותים אלימים עם שוטרים בוול-סטריט", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ". ידיעה אחרת מוקדשת לנעשה באירופה: "ספרד בפני מהפך: השמרנים צפויים לנצח בבחירות"; "ביום ראשון יתקיימו הבחירות לפרלמנט, שהוקדמו בארבעה חודשים לאחר מחאת האוהלים במדריד". "יותר צעירים מידרדרים לעוני", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "דו"ח העוני שפורסם אתמול מלמד על אחת הסיבות שהובילו לפרוץ המחאה החברתית: שיעור הצעירים בקרב העניים בישראל מזנק", נכתב בכותרת המשנה. "כ-27% מהמשפחות שהמפרנס העיקרי בהן מתחת לגיל 35 חיות בעוני". "אני מוטרד מההמצאה החדשה המכונה חברות פער. הגזירות שיוטלו מסוכנות והזויות", מספר הציטוט על שער "עסקים", המפנה לראיון של יהודה שרוני עם איתן רף, "על ועדת התחרותיות". בימים האחרונים אין כמעט יום ששער המוסף הכלכלי של "מעריב" אינו מכיל מתקפה כלשהי על הוועדה להגברת התחרותיות במשק, הידועה בציבור כ"ועדת הריכוזיות". את המתקפה מוביל שרוני, הכתב הכלכלי הבולט היחיד כמעט שנשאר ב"מעריב", אחרי שבעליו הקודם (למשך שתי דקות) חיסל את הדסק הכלכלי שלו. הבעלים הנוכחי הוא, כמובן, נוחי דנקנר, אבי פירמידות השליטה הישראליות, ומי שאמור להיות בין הנפגעים הראשיים מהמלצות הוועדה, כפי שהוצגו במסקנות הביניים שלה. כשנמרודי אחז ב"מעריב" עסקיו קודמו מעל דפי העיתון לא רק בצורה סמויה אלא גם בריש גלי, בחוצפה של בעל המאה וחסר הדעה. המתקפה האומללה הנוכחית של "מעריב" אומללה משלוש סיבות: היא הופכת עיתונאים למשרתים, מרצון או מכורח, של האגנדה של בעל הבית; היא מעבירה את דנקנר, הבעלים הטרי של העיתון, למחנה המפוקפק שנמרודי השתייך אליו, של בעלים העושים בעיתון כבשלהם; והיא גם חסרת משמעות: ל"עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", אין כמעט שום אמירה או עמדה בשיח הכלכלי בישראל. "מוזיאון תל-אביב, האמור לתמוך בחופש אמנותי ולשמש במה לדעות נועזות, כפי שניתן לצפות מאמנות, פעל לא אחת כצנזור וכאויב לחופש הדיבור" ו"המוזיאון הציג תערוכות אוסף של אנשי חבר הנאמנים, תערוכות לאמנים אלמונים יחסית המקושרים למועצת המנהלים ותערוכה במימון חברת יבוא רכב". אלה שניים מהלידים שבחרו עורכי המוסף "גלריה" של "הארץ" מתוך המאמר שכתב רועי רוזן. שלישי הוא זה: "לעומת עשרות מיליוני הדולרים שהושקעו במבנה החדש, מוזיאון תל-אביב מקדיש אחוז אפסי כמעט מתקציבו לרכישת אמנות ישראלית. אני משער שב-50 מיליון הדולרים שהושקעו בהרחבת המבנה ניתן היה לרכוש 25 אלף יצירות של אמנות ישראלית". "האמת, תיכננתי לזרוק איזו מלה רעה על האגף החדש של מוזיאון תל-אביב", כותב רענן שקד בטור הפותח את "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", "[...] אבל אז נכנסתי פנימה לאגף החדש, וכמו שקרה לרובנו, לא הבנתי איפה פה השירותים, והאם לעלות, לרדת, ללכת שמאלה או איפה, בעצם, המיצג המדובר של אנסלם קיפר. הלכתי לאיבוד מבורך ולקחתי כנראה את הפנייה הלא נכונה, כי לא היתה, וכנראה שאין, פנייה לגמרי נכונה. וזה היה מצוין". בן כספית כותב בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" על כינוס שיזמו כמה מבכירי העיתונאים בישראל, "המודאגים מהמצב המפורט כאן, מודאגים בצדק", הוא כותב אחרי שהוא מפרט עוד פכים מההתנהלות המקוממת והמגוחכת של המנהלים שמונו בהשראת נתניהו ברשות השידור. כספית כותב כי ייבצר ממנו לדבר בכנס עצמו, אך מוסר כי אם היה מדבר שם, היה אומר מה שהוא "תמצית של מה שאני כותב כאן בחודשים האחרונים. ההתקפה על התקשורת ועל חופש הביטוי בישראל היא התקפה מתוכננת, אלימה ומתוזמרת". לזכותו של כספית ייאמר כי אכן היה בין הראשונים שזיהה ולא הרפה מההתנהלות של לשכת נתניהו ביחס לתקשורת הנתונה למרותו, העקיפה או הממש עקיפה, זאת אחרי שהמתקפה על התקשורת הנתונה למרותו הישירה שככה זה מכבר. יוסי ורטר ממשיך לכתוב ב"השבוע" על נתניהו וערוץ 10. היום הוא כותב על ביקור ניחומים של המיליארדר היהודי-אמריקאי רון לאודר, בעל מניות מרכזי בערוץ, אצל משפחת נתניהו, שישבה שבעה על מות אביה של שרה נתניהו. "היחסים בין לאודר לזוג נתניהו לא היו מביישים אופרת סבון", כותב ורטר, המתאר את ההתרחקות בין השניים לפני למעלה משנה, "על רקע שידור תחקיר ביבי-טורס של רביב דרוקר בתוכנית המקור. נתניהו, שידע אז, ויודע ביתר שאת היום, איזו תיבת פנדורה התחקיר הזה פתח אצל מבקר המדינה, ציפה מלאודר לבלום את השידור. לאודר נהג כאיש מצפון ולא התערב. לימים, לאודר גם הפך למבקר חריף של התנהלותו המדינית של נתניהו, ותלה בה את בידודה המחריף והולך של ישראל בארצות-הברית ובאירופה. "ביקורו של לאודר באוהל מסמל, כנראה, פתיחת דף חדש בינו לבין שרה וביבי. השאלה היותר מעניינת היא מה ההשלכות שיהיו להתפייסות כזו על גורלו של הערוץ שעומד על עברי פי פחת", מסכם ורטר, לפני שהוא מפליג לעוד סיפורי פכים קטנים באותו עניין, האהובים כל-כך על הפרשנים הפוליטיים שלנו. בעמ 12 של "מעריב" מתפרסמת מסגרת ובה תגובת משרד הביטחון לכתבה של שרה ליבוביץ-דר במוסף "סופשבוע", הטוענת כי ישראל מייצאת לעולם נשק פגום או מיושן. "מעריב בחר לפרסם מספר אירועים בודדים שהתרחשו בשנות ה-90, המהווים מדגם שולי ובלתי מייצג לאלפי עסקאות מוצלחות", נכתב בין השאר בתגובה הקצרה. "הכתבה מהווה פגיעה בלתי מוצדקת בתחום שמהווה חלק מהחוסן הכלכלי והבטחוני של מדינת ישראל". לא מובהר מדוע התגובה מתפרסמת במנותק מן הכתבה, אולם למקרא הכתבה עצמה נראה כי יש דברים בגו: לליבוביץ-דר היה ביד סיפור טוב על עסקת נשק כושלת עם אסטוניה, אבל הניסיון לארוז אותו כ"תופעה" אינו מצליח לשכנע. מוסף הנשים "סגנון" של "מעריב" מגיע היום עטוף בניילון אישי. כעת אפשר להבחין כי מדובר במוסף יוקרתי. "אנשים לא תפסו אותי ברצינות. הרבה פעמים הייתי צריכה לעבוד אובר-קשה כדי לשכנע אנשים שישמעו גם מה שיש לי להגיד. לוקח זמן לבחורות שמתחילות כדוגמניות. יש להן הרבה קירות לשבור כדי להגיע למקום שבו באמת יקשיבו ובלי ציניות ובלי לשפוט אותן ובלי להגיד מה הסתומה הזאת", אומרת הדוגמנית לשעבר שהעורכים בחרו בראיון איתה להיות כתבת השער של מוסף "סופשבוע" של "מעריב". כיום, אחרי שהצליחה לשבור כמה קירות ולדלג מעל כמה סטיגמות, היא מכהנת כפרשנית לתוכנית ריאליטי. כרגיל, שלושה מן המכתבים למערכת שבפתח מוסף "7 ימים" נכתבו בתגובה לטורו של יאיר לפיד. שלא כרגיל, שלושתם ביקורתיים, שלושתם טוענים כי לפיד, בכתיבתו על אנשי המחאה החברתית, לא מבין את העוול העמוק שטמון בשיטה הקיימת. אגב, המכתב האחרון במדור קצר במיוחד וממוען למאיירת, הקריקטוריסטית והקומיקסאית דניאלה לונדון-דקל: "דניאלה, תודה רבה על הכתיבה המצחיקה. רציתי לומר לך: את גאון". כוכבות תוכנית הבידור "מעושרות" מככבות גם היום על שערי מוספי סוף-השבוע. כזכור, הסדרה עוסקת בתיעוד לכאורה של חייהן של שש נשות האלפיון העליון לכאורה, המכירות זו את זו לכאורה, והדבר היחיד שלא לכאורה שקשור בסדרה הזו הוא תשומת הלב התקשורתית שהיא מקבלת. זה לכאורה מוזר, משום שהתכונה הבולטת שאני מצאתי בסדרה היא שהיא מאוד משעממת (לכאורה, כי מה הקשר בין עניין לתשומת לב תקשורתית). על הביקורת האחרת והנפוצה שנמתחה על הסדרה, ובעצם על כל ביקורת שהיא, עונה בכתבת השער של "גלריה" אחת מכוכבותיה, ענבר שנהב: "הפרומו עורר אנטגוניזם וגם הפרקים הראשונים השאירו אנשים המומים, והם נועדו לעשות באזז. אנשים מרימים גבה, אבל איזו זכות יש לאנשים להרים גבה על משהו שהם בעצמם צופים בו?". והתשובה הזו, עם כל האידיוטיזם שהיא טבולה בו, מדויקת מאוד.

שנתיים לאחר שעבר לבעלות חדשה, נפרד העיתון הכלכלי מהשריד הבולט ביותר לעידן הבעלים הקודם, הטייקון הקורס אליעזר פישמן • העיתונאי שפוטר, סגן העורך לשעבר אלי ציפורי, פירסם איום מרומז על העורכת והמו"לית

אלי ציפורי, שהועסק כעיתונאי ב"גלובס" מזה שנים רבות, חלקן כסגן העורך, פוטר מהעיתון. כך הודיע ציפורי בדף הפייסבוק שלו, שהפך פופולרי לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו בחר בו כשופר התקשורתי המועדף עליו במסגרת מאבקו בחקירות הפליליות נגדו. "כצפוי לחלוטין, פוטרתי מגלובס על-ידי אלונה בר און, מו"לית העיתון ונעמה סיקולר, עורכת העיתון", כתב ציפורי והוסיף איום מרומז: "עד עתה שתקתי. המשך יבוא". ציפורי לא פירט מהי מהות האיום, האם יש בידו מידע ראוי לפרסום שיביך את הנהלת "גלובס" ואם כן - מדוע נמנע מלחשוף אותו עד כה וחיכה לרגע בו יפסיק לקבל משכורת מהעיתון. ציפורי נוהג שלא להגיב לשאילתות מאת "העין השביעית". לאחרונה פנתה אשתו של ציפורי, בתיה, אל "העין השביעית", וכינתה את ניסיונות קבלת התגובה "הטרדה" והבטיחה כי תגיש בגינן תלונה במשטרה. לכן לא יכולנו לברר את התשובות לשאלות אלו אצל ציפורי. ציפורי מפרסם מזה שנים טור פרשנות כלכלית ב"גלובס", ובזמן שהיה סגן עורך העיתון אף קבע אותו דרך קבע בקדמת הגיליון. במהלך השנים בהן שלט בעיתון המו"ל אליעזר פישמן, מעשירי המדינה, צבר ציפורי כח רב בעיתון - במיוחד על רקע נוכחותו הנעדרת של העורך הראשי חגי גולן. תחקיר "העין השביעית" על תקופה זו הדגים כיצד שירת ציפורי בכתיבתו את האינטרסים של בעל השליטה, הצליף ברגולטורים שאיימו לפגוע בעסקיו לתועלת הציבור והחניף לבנקים בהם היה תלוי. ציפורי לא היה מיוחד בכך בנוף העיתונות הכלכלית, אלא פעל כחלק מ"חונטה", כלשונו, של עיתונאים שכתיבתם שירתה את האינטרסים המסחריים של המו"לים שלהם. עם התמוטטותו הכלכלית של פישמן, שינה ציפורי את טעמו והחל לתקוף אותו בבוטות. יש לציין כי כונס הנכסים שמונה לפישמן קבע כי פישמן היה נתון בחובות אדירים במשך שנים והתכונן לאפשרות של פשיטת רגל. ממילא תלותו במנופים שהעניקה לו בעלות על עיתון כלכלי היתה גדולה פי כמה. את החלל שהשאיר פישמן אצל ציפורי מילא אדם אחר - ראש הממשלה נתניהו. למרות שבמהלך השנים היה ציפורי חבר של כבוד במסדר העיתונאים "החמוצים", כלשונו של ראש הממשלה, ונהג למתוח עליו ביקורת חריפה (נהנתן, מושחת וכושל), עם היעלמותו של פישמן מהזירה החל ציפורי להחניף לנתניהו - וזה האחרון החזיר לו בקידום מסיבי ובולט של פרסומיו ברשת החברתית. נוכחותו של ציפורי בפייסבוק באה על רקע החיכוך הגובר והולך בינו לבין ההנהלה החדשה ב"גלובס", המו"לית אלונה בר-און והעורכת נעמה סיקולר. מוטיב מרכזי בטוריו של ציפורי הוא פמפומה של תיאוריית קונספירציה לפיה קיימת בתקשורת הישראלית כת-סתרים, בראשותו של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, בה חברים עיתונאים לא קשורים מכל רחבי הזירה התקשורתית (כולל עיתונאי אתר זה), שקשרו קשר על מנת לפגוע בציפורי. ראשיתה של התיאוריה הקונספירטיבית של ציפורי, נעוץ לכאורה בתחרות עם העיתון הכלכלי "דה מרקר" והקנאה במייסד גיא רולניק, אולם עם השנים התפתחה לכדי אובססיה של ממש - שפרצה בצורה פראית בתקופת הדמדומים של סוף תקופת הבעלות של פישמן על העיתון, בה "איש הישר בעיניו יעשה". עם כינונה של הנהלה חדשה הפסיק ציפורי לפרסם השמצות בלתי מבוססות נגד עיתונאים בטורו ב"גלובס", והן היגרו לדף הפייסבוק שלו. בד בבד המשיך ציפורי בחימום יחסיו עם ראש הממשלה והפך לשופר העיקרי שמפיץ תיאוריות קשר בדבר החקירות הפליליות נגד נתניהו. למעשה, ציפורי הוא מזה תקופה ארוכה העיתונאי שנתניהו מעדיף לצטט יותר מכל עיתונאי אחר. יש לציין כי בניגוד לדברים שכתב ציפורי, פיטוריו ה"צפויים" התעכבו במשך תקופה ארוכה, כשנתיים מאז נרכש העיתון, כשבתחילה אף זכה לתמיכה פומבית מהמו"לית בר-און, בדמות מכתב שנשלח ל"עין השביעית". אמנם ניתן היה לצפות כי בר-און תפטר את ציפורי עם כניסתה לעיתון, אחרי שהצהירה על תקופה חדשה של עיתונות נקייה, אתית ומחויבת לציבור ולא לאינטרסים זרים - של המו"ל או של העיתונאי הכותב - אך ציפורי רק הוזז מעמדתו כסגן העורך ונותר בעל טור. אלא שתוך זמן התגלעו חיכוכים בין בעל הטור לבין העורכת, על רקע הסגנון המשמיץ, התוקפני והקונספירטיבי של ציפורי. בתחילה, כאמור, נאלץ ציפורי להעביר את טורי התקיפה שלו נגד עיתונאים מ"גלובס" לפייסבוק, ובהמשך נאלצו בעיתון להסתייג בפומבי שוב ושוב מדברים שכתב ציפורי. רק כעת הושלם המהלך "הצפוי". העיכוב באותם פיטורים "צפויים" יעלה כעת להנהלת "גלובס" מחיר תדמיתי בעייתי: בתקופה שחלפה עיצב ציפורי, באמצעות ההדהוד המסיבי שהעניק לו נתניהו, תדמית של עיתונאי ימין - וכעת יספוג "גלובס" ביקורת כאילו פיטוריו של ציפורי היו בשל מטריית ההגנה שסיפק לנתניהו במאבקו במשטרה ובפרקליטות. על רקע זה אפשר לפרש מהלך אחר של העיתון - ששכר לשורותיו בתקופה האחרונה עיתונאים בעלי זהות ימנית מובהקת: בעל הטור גיל ברינגר, עורך הדעות אריאל ויטמן והכתב המשפטי אבישי גרינצייג. ציפורי מציין עוד בפוסט שלו את "העיתוי שנבחר" לפיטורים: "כשלושה שבועות לפני ראש השנה", כשהוא רומז כאילו בר-און וסיקולר כיוונו את יום הפיטורים באופן כזה שיקשה על ציפורי לממן את הוצאות החג. בנוגע לרמיזה זו יש לציין כי הליך הפיטורים החל כבר לפני לפחות כחודש, וכי על-פי מידע המצוי בידי "העין השביעית", ציפורי אינו נתון בקשיים כלכליים. נראה כי גם המשך הקריירה העיתונאית של ציפורי סלול בפניו: התקרבותו לנתניהו ולליכוד פתחה לו דלתות בתקשורת המזוהה עם ראש הממשלה ומסריו, והוא מגיש ברדיו "גלי ישראל" ומרואיין בערוץ 20. האם נראה את ציפורי מתמנה כפרשן כלכלי ב"ישראל היום", כלי התקשורת המרכזי המזוהה עם נתניהו? כך או כך, נראה שמועד משמעותי יותר מראש השנה עבור הפרשן המפוטר יהיה יום הבחירות, שישפיע על גורלו הפוליטי של פטרונו החדש.

העיתונות הכלכלית נמצאת בעיצומו של תהליך חשוב ומעניין: היא הופכת חברתית יותר. לפעמים חברתית יותר מדי

בתקופה האחרונה נראה שהעיתונות הכלכלית בישראל עוברת תהליך מעניין: היא הופכת לחברתית יותר. התנפלות העיתונים על שכר הבכירים היא דוגמה אחת לכך, אבל גם טקסטים כמו זה של גיא רולניק, המופיע בעיתון שלא פעם משמן את גלגלי הקפיטליזם החזירי, הם עדות לתהליך הזה. כיוון שהדבר הפך לבון-טון עיתונאי, אין להתפלא שטקסט כמו זה שהופיע הבוקר במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" זכה למקום של כבוד, שווה ערך לידיעה על החלטת נגיד בנק ישראל שלא לשנות את שיעור הריבית. מדובר בידיעה של דוד רגב, עיתונאי רב-זכויות שמכסה את תחום הרווחה בעיתון. כותרת הידיעה היא "לא כוס התה שלהם". הטקסט, המופיע על פני חצי עמוד (החצי השני הוא מודעה), נפתח במשפט "בפעם הבאה שיחליטו במשרד הפנים לחלק מתנות לעובדים יצטרכו כנראה לחשוב פעמיים". ויי ויי ויי, כבר בהתחלה "ידיעות אחרונות" מבהיר שהוא נכנס באמא של משרד הפנים. מגניב! אין כמו להיכנס באמא של משרד הפנים. יאללה, בואו נשמע! הנהלת משרד הפנים החליטה לחלק לעובדי מינהל התכנון מתנה: כוס זכוכית לשתייה חמה וקרה. למה? כדי להגן על הסביבה, שכן אם העובדים שותים בכוס זכוכית, הם לא זקוקים עוד לכוסות החד-פעמיות. נפלא. מה עלות הכוס המיוחדת? (אילוסטרציה של כוס מופיעה לצד הטקסט). אני מקווה שאתם יושבים: ארבעה שקלים. מושחתים, נמאסתם!! אה, רגע, זה לא הסיפור. מסתבר שרק עובדי המשרד הקבועים יקבלו את הכוס היוקרתית שבה יוכלו להכין לעצמם כוס תה, ואילו עובדי הקבלן – לא יקבלו. אפליה! לא סתם אפליה, אלא אפליה חמורה. איך יודעים שלא מדובר באפליה רגילה, מהסוג שמתרחש בבתי-ספר מסוימים שבהם אשכנזים לא מוכנים ללמוד עם ספרדים, אלא באפליה חמורה? ובכן, בטקסט מופיעים שלושת הסימנים המצביעים על כך שלא מדובר ב"אפליה רגילה", אלא ב"אפליה חמורה". רגב איתר יועץ חיצוני שעובד במשרד הפנים שלוש שנים ושרק לפני חצי שנה הפך לעובד קבלן. העובד אומר "בזעם", מובן שבזעם: "אני עובד כאן במשרה מלאה, וההבדל בינינו לאחרים הוא שאנחנו מגישים חשבונית במקום לקבל משכורת. בין היועצים יש אדריכלים ומהנדסים. מישהו בהנהלת המשרד שכח כנראה שגם אנחנו בני-אדם". לא ייאמן. פשוט לא ייאמן. אין להם שום טיפה של אנושיות במשרד הפנים. אנשים אטומים. מהנדסים ואדריכלים עובדים עבורם שנים על גבי שנים, והם לא נותנים להם כוס זכוכית שעולה ארבעה שקלים. הם שכחו שגם המהנדסים הם בני-אדם? גועל נפש. לאחר העובד הזועם מביא רגב את דבריו של עורך-דין ירושלמי שתמונתו מתנוססת בגאון צמוד לכתבה. פניו אומרות רצינות, עיניו מכווצות מאחורי משקפיים, וכולו משדר "אל תתעסקו איתי". אותו עורך-דין, שהוא לא סתם עורך-דין אלא "מומחה לבקרה ופיקוח על זכויות עובדי קבלן", הסביר לרגב שמשרדי הממשלה ממשיכים לפגוע בזכויות עובדים רק מפני שהם עובדי קבלן. "מדובר בתופעה שמתרחבת בשנים האחרונות גם למעמד הביניים. רק פיקוח ואכיפה על זכויות עובדי הקבלן יכולים לשפר את מעמדם ולהוציא אותם ממעגל העוני". מלים כדרבנות. כמה מחברי הטובים ביותר הם עובדי קבלן, והם אמרו לי, לא פעם הם אמרו לי, שאם רק ייתנו להם כוס בארבעה שקלים, הם ייצאו ממעגל העוני. אני ניסיתי להגן על המדינה, באמת שניסיתי, והסברתי להם שאם יחלקו לכל אחד כוסות תה מזכוכית(!), תקציב המדינה יימצא בסכנה ושהם, עובדי הקבלן, צריכים להתאפק קצת ולהישאר עוד כמה חודשים בתוך מעגל העוני. "נוציא אתכם אחר-כך", הבטחתי להם. הם לא גילו הבנה. לאחר שהשערורייה נחשפה מדווח "ידיעות אחרונות" כי "במשרד הפנים הכחישו תחילה את הדברים, אך בעקבות פנייה חוזרת של ממון נמסר כי מדובר ביוזמה מקומית של אחד העובדים במשרד וכי לא מדובר במדיניות של הנהלת המשרד". כמה אטומים, כמה. לא רק אטומים, גם שקרנים. הם הכחישו תחילה, אבל "ממון" לא ויתר. לא, הוא לא ויתר. הוא פנה פעמיים. פעמיים! אתם יודעים מה זה בשביל "ממון" לפנות פעמיים? כל הכבוד ל"ממון" שהתעקש ופנה פעמיים. רק אז, בפעם השנייה, משרד הפנים, באטימות מוחלטת, הסביר שבכלל מדובר ביוזמה מקומית של עובד. יוזמה מקומית? תגידו, עשו אותנו באצבע? אנחנו לא יודעים שהעובדים במשרד הפנים לא יוזמים שום דבר? אבל זה לא נגמר כאן. "ממון" מדווח שבעקבות הפנייה השנייה, "קיימו אתמול ראשי מינהל התכנון ישיבת חירום, ובסיומה הודיעו כי הכוסות יחולקו גם ליועצים". אני רק יכול לדמיין לעצמי את ישיבת החירום הסוערת, שבה ראשי מינהל התכנון, לא סתם זוטרים, אלא ראשי המינהל, עוזבים את כל ההולילנד שמולילנד, לאחר שהם מקבלים ביפר בהול ובו מלה אחת: "זוזפין". למקרא מלת הקוד הם עוזבים הכל, מגיעים לחדר אפלולי ומקיימים ישיבת חירום. מסבירים להם ש"ממון" פנה פעמיים(!) וחשף כי לא כל העובדים קיבלו כוס זכוכית, כוס שבגינה העובדים נותרים במעגל העוני. לכן, הם שינו את החלטתם. רבותי, כך עושים את זה כמו שצריך. בשבוע הבא: עובדי אגף הפרי במשרד החקלאות מתלוננים: קיבלנו עפרונות ללא מחק לעומת אגף הירק שדווקא קיבל עפרונות עם מחק. אם יהיה צורך, "ממון" יפנה בשלישית.

עיתוני הכלכלה מציגים ראיות נוספות למצבו הבעייתי של האזרח הישראלי | "ידיעות אחרונות" יוצא מגדרו | "דה-מרקר" מזהיר מבריחה של חברות כרייה לחו"ל | "ישראל היום" ממשיך בקמפיין הפתטי שלו

לאזרחי ישראל יש פחות כסף והם חוסכים בהוצאות, הם נאלצים לשלם מחירים מופקעים בשל מסים עקיפים גבוהים וקרטלים עסקיים, נציגיהם בכנסת עומדים לוותר על הכנסות קבועות ממשאבי טבע שנמסרו לחברות פרטיות – זאת תמונת המצב המצטיירת מכותרותיהם הראשיות של שלושת עיתוני הכלכלה הישראליים. כותרת עיתון כלכלי נוסף, המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", מפנה לנתונים על "האטה משמעותית במשק". בכל זאת, שעריהם של "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בישראל, כמו גם של ה"נידחון" – ככינויו של יהונתן גפן – "מעריב השבוע", מוקדשים לניצחון של קבוצת כדורסל ישראלית. זו אינה התנהלות יוצאת דופן. גם בימים שבהם מכבי תל-אביב אינה זוכה באליפות אירופה שעריהם של הטבלואידים הישראליים עוסקים בדרך כלל בהסחת הדעת. מבחינה זו, החגיגות המוגזמות של ההישג הספורטיבי מבטאות לפחות איזשהו רגש אותנטי, אינפנטילי ככל שיהיה. "סימני האטה: נפילה בצריכה הפרטית", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "התחושה במרכולים ובקניונים כי הציבור מפחית את הוצאותיו מקבלת אישור רשמי: ההוצאה לצריכה פרטית לנפש ירדה ב-4% ברבע הראשון של 2014. קצב הצמיחה בתוצר המשק – 2.1% בלבד", נכתב בכותרת המשנה. "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פירסמה אתמול נתונים מאכזבים על הפעילות במשק ברבע הראשון של 2014", נפתחת הידיעה של מוטי בסוק. "המכירות ברשתות צנחו: בועת הקניות מתפוצצת", נכתב בכותרת ידיעה של עדי דברת-מזריץ. "מתחילים להרגיש האטה במשק, השכר הריאלי אינו עולה וההוצאות של משקי הבית על מוצרים כמו דיור וחשבונות שוטפים גדלו. זה משאיר פחות כסף להוצאה על מוצרים קמעוניים, כגון מזון ואופנה", מצטטת דברת-מזריץ את תמיר בן-שחר מחברת הייעוץ צמנסקי–בן-שחר. "לדבריו, כשמסתכלים על סך ההכנסות של משקי הבית בישראל לעומת סך ההוצאות, רואים באופן מובהק שההוצאות של משק בית מהעשירון השביעי ומטה גבוהות מההכנסות. היה ברור שזה מה יקרה, ועכשיו בועת הקניות מתפוצצת". "הממשלה אחראית", קובעת כותרת טור הפרשנות של בסוק. "האמת היא שהסימנים להאטה במשק נראים ונשמעים זה כמה חודשים, עם פרסום מדד המחירים לצרכן", כותב בסוק. "[...] מה הסיבה למדדים הנמוכים? התשובה ברורה: לציבור אין כסף. כשאין כסף, קונים פחות והמחירים יורדים. למה לציבור אין כסף? כי הממשלה פגעה בכוח הקנייה שלו". לפי בסוק, העלאת המסים והקיצוץ בשירותים הממשלתיים האזרחיים (להבדיל מאלו הבטחוניים) מביאים לכך שלישראלים יש פחות כסף והם צריכים להוציא יותר ממנו על חינוך, בריאות ורווחה – וזאת במציאות שבה המשכורות אינן עולות. גם ב"גלובס" מאשימים את הממשלה – בכך שמחירו של רכב לצרכן הפרטי הוא יותר מכפול ממחירו ליבואן "בשער הנמל". "מעמיסים מסים: כך הפכה רכישת משפחתית חדשה לפריבילגיה של העשירון העליון", נכתב בכותרת הכתבה הראשית, של כתב הרכב של "גלובס" דובי בן-גדליהו. כותרת הגיליון היא "שוד הרכב הגדול". "מאחורי המספרים המקוממים ניצב אחד מעיוותי המס העתיקים ביותר במערכת המס הישראלית, ושמו מס הקנייה על רכב", טוען בן-גדליהו. "ניפוח הערך של המוצר החיוני הזה יוצר שלל סיכונים ועיוותים כלכליים", ממשיך בן-גדליהו, "כמו עלויות ביטוח מנופחות; מחירי חלפים הזויים שעומדים בפרופורציה למחיר הרכב; עלויות תחזוקה שמקטינות את המוטיבציה של בעלי הרכב להעניק לו טיפול מכני ובטיחותי ראוי; מוטיבציה לגניבה של כלי רכב; גזירת קופונים של כל המשווקים והמתווכים שניצבים בשרשרת הערך של מכירת הרכב; אשראי בנקאי וחוץ-בנקאי בהיקף עשרות מיליארדים לשחקנים בשוק הרכב, שהבטחונות נגדו הם כלי רכב במחיר פיקטיבי ועוד ועוד". ב"דה-מרקר" מזכירים דניאל שמיל ואסא ששון, על סמך מחקר של מכללת נתניה, כי "מרבית הנהגים שרכשו ביטוח מקיף לרכב לא ישתמשו בו, אך יחדשו אותו מדי שנה – גם אם אין לו בהכרח הצדקה כלכלית". ב"דה-מרקר" עוסקים היום במחיריו הגבוהים של מוצר חיוני נוסף: מזון. "בענף המזון טוענים: ההקלות על יבוא המזון לא יובילו להורדה משמעותית במחירים", נכתב בכותרת ידיעה של עדי דברת-מזריץ ואורה קורן. "הממשלה אישרה הקלות על יבוא מזון, בייחוד לגבי מוצרים יבשים כמו פסטה, אורז, דגנים וקפה. רמי לוי: אם ארצה לייבא פסטה ברילה ביבוא מקביל – היצרן יעצור את זה. הממשלה צריכה להוריד מכסים כדי להוזיל את המזון. צביקה ויליגר: אי-אפשר להסתמך על זה כעסק קבוע". עוד מצביעות השתיים על דרישות הכשרות כגורם ליוקר המזון ומהדהדות קריאה לרפורמה בו. גם ב"כלכליסט" מזהירים כי הרפורמה ביבוא המזון לא תביא לירידת מחירים: "ישראל תאמץ את הנוהל הקיים באיחוד-האירופי, והיבואנים לא יצטרכו לקבל אישור כדי לייבא מזון יבש", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של נורית קדוש. "ברשתות נערכים להפעלת יבוא מקביל, אבל מעריכים כי חברות המזון הגדולות, שמחזיקות בזכיונות של מותגים מוכרים, יחסמו את התחרות". "הודעת הממשלה על רפורמת הקורנפלקס שתוביל להוזלת מחירים לצרכן היא לא יותר מאחיזת עיניים", פותחת אילנית חיות את טור הפרשנות שלה ב"גלובס". עוד ב"דה-מרקר": מבט אל העלות של החינוך חינם במדינת ישראל. "תלמידי התיכון עסוקים בימים אלה עד מעל לראש בבחינות המתכונת והבגרות – ויותר ממחציתם מקבלים עזרה בהכנה להן", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רונית הראל. "אל שוק השיעורים הפרטיים הצטרפו בשנים האחרונות מרכזי הוראה פרטית, שמציעים מרתונים וקורסי הכנה מרוכזים. המחיר לשעה אמנם נמוך מבשיעור פרטי, אבל מגוון המקצועות הגדול והשילוב עם שיעורים פרטיים מעלה בסופו של דבר את ההוצאה הכוללת של ההורים". ב"כלכליסט" מקדמים לכותרת הראשית של המלצותיה של הוועדה המוכרת בתקשורת כ"ששינסקי 2". "הוועדה לבחינת חלקה של המדינה במשאבי טבע, בראשות פרופ איתן ששינסקי, ממליצה לגבות תמלוגים בשיעור אחיד של 5% על ניצול משאבי טבע, ולהטיל מס של 42% על רווחי-יתר הנובעים משימוש בהם", נכתב בכותרת המשנה. "ההשפעה העיקרית היא על כיל, שעד היום נדרשה לשלם תמלוגים של כ-8% על אשלג מים המלח. משמעות התמלוגים הישירים היא שהמדינה בוחרת להסתמך על הרווחיות של החברה. כיל: ההמלצות הן טעות כלכלית וחברתית קשה, נעצור השקעות של מיליארד דולר". "המדינה למעשה מוותרת על המיסוי הישיר של משאב הטבע שנתנה לחברה לטובת אפשרות של מסים גבוהים יותר בעתיד על בסיס פוטנציאל הרווחיות של החברה", כותב דוד רפאלי בטור פרשנות. "מדובר בהימור שיכול להצליח ויכול להיכשל. בינתיים הוא מחליש את הקשר בין המדינה למשאב שנתנה לכיל ועשוי ליצור תקדים בעייתי ביחס למיסוי החברה שתיכנס בנעלי כיל בעתיד, עם פקיעת הזיכיון ב-2030. [...] כמה שנים טובות אינן בסיס להטלת מס, כתבה כיל לוועדה, בניסיון למנוע את מס רווחי היתר. זה נכון גם בכיוון השני: כמה שנים טובות הן אינן סיבה לוותר על תמלוגים. כי אחרי שבע שנים טובות עשויות להגיע שבע שנים רעות. ואז תיכנס לתוקף תעודת הביטוח שהמדינה מעניקה לכיל, על חשבון הציבור". ב"דה-מרקר" כותרת הכתבה של אורה קורן בכפולת העמודים הפותחת של הגיליון היא פשוט "ועדת ששינסקי 2 נותנת לכיל מתנה בשווי חצי מיליארד שקל". "ועדת ששינסקי 2 המליצה על הטת מס רווחי יתר בשיעור של 42% ותמלוגים אחידים של 5% על משאבי טבע", נכתב בכותרת המשנה. "הניתוח שערכה הוועדה העלה כי חלקה של המדינה ברווחי כיל נמוך בהשוואה בינלאומית, אך בשל חשש שהחברה תתנגד להמלצות, הוחלט להעניק לה ארכה של שנתיים וחצי לפני שייכנסו לתוקף. כיל הודיעה בתגובה כי היא מקפיאה את תוכנית ההשקעות שלה בישראל, בגובה של יותר ממיליארד דולר – עד לבירור ההמלצות". מירב ארלוזורוב ויורם גביזון מציגים עמדה שמרנית יותר מזו של פרשן "כלכליסט": הם מזהירים כי ההמלצות עלולות לחבל בתעשייה הישראלית ואף "להבריח" אותה מכאן. זו קביעה משונה מאוד כשהיא נאמרת ביחס לחברות כרייה של משאבי טבע. האם עידן עופר מאיים לקחת איתו ללונדון את ים המלח? "חברות המים המינרליים, מי-עדן, נביעות ועין-גדי, חמקו כמעט לחלוטין מהמלצות ועדת ששינסקי 2", כותבת עוד קורן. הסיבה היא כי המים המינרליים "אינם משאב מתכלה ואינם מוצר במחסור". לא נמסר אם גם חברות המים איימו כי יברחו מישראל. ב"כלכליסט" מרחיבים בעניין זה ומקדישים עמוד ל"חברות שנמלטו מששינסקי" נוסף לאלו של המים המינרליים: שלוש חברות החצץ השולטות ב-80% מהשוק (רדימיקס, שפיר והנסון) ומונופול המלט נשר, השולט במחצבות אבן גיר וחרסית. "נתניהו צפוי לתמוך בשלום לנשיאות – אך לא בפומבי", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (יהונתן ליס). "נסיגה כזו ברמת החיים לא זכורה בישראל זה שנות דור", כותב סבר פלוצקר בטור הפרשנות המרכזי – והיחיד – היום ב"ממון", לידיעה הראשית (גד ליאור ונווית זומר) על נתוני המקרו השליליים של הרבעון הראשון של 2014. זהו אותו סבר פלוצקר שטוען בחודשים האחרונים שוב ושוב כי מצבו הכלכלי של מעמד הביניים הוא טוב, תודה. נראה כאילו פלוצקר סומך על כך שהקוראים אינם זוכרים את טוריו, או שהוא עצמו אינו זוכר אותם. כך או כך התוצאה מגוחכת. "אמן חצאי האמיתות" היא כותרת מאמרו של הפרשן המשפטי של "גלובס", יובל יועז, המוקדש להתקפה של דניאל פרידמן על פסק דינו של השופט דוד רוזן בעניינו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "מכונת הספינים הקרויה פרופ דניאל פרידמן נכנסה להילוך גבוה בימים האחרונים, לאחר שמיטיבו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, נשלח ל-6 שנות מאסר בפרשת הולילנד", כותב יועז. "[...] פרידמן הוא מייצגה (המושבע) של הגישה הגורסת כי אין שחיתות כלל, הפרקליטות רודפת פוליטיקאים על לא עוול בכפם [...] הבמה המרכזית המוענקת לפרידמן בידיעות אחרונות, שם קולו אינו היחיד המביע תמיכה בלתי מסויגת בעבריין המורשע אולמרט, משמשת מנוף רב-עוצמה להשתלת מסריו בציבור. "[...] התיימרותו של פרידמן [...] לפרש כל החלטה בתחום ההעמדה לדין של אנשי ציבור על-פי האינטרסים של מי שמינה אותו לשר, ומי שבמקרה הוא גם יקירו של העיתון שפרידמן כותב בו, מטילה צל כבד על היוקרה האקדמית שאותה צבר לאורך שנים", כותב יועז ומנתץ את הטיעונים שהעמיד פרידמן לטענתו כי אולמרט הורשע "בלי ראיות". "הפרק הבא במכונת הספינים פרידמן 2.0 יוקדש בוודאי לניתוץ מהימנותה של ראשת לשכת אולמרט, שולה זקן – כמובן, רק מאותו שלב שבו החליטה לגלות פרטים המפלילים את הבוס לשעבר, ולא ביחס לכל השנים הקודמות, שבהן שכבה על הגדר למענו", חותם יועז. כאמור, העיתונים "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב השבוע" מקדישים את שעריהם לנצחונה של מכבי תל-אביב באליפות אירופה. אצל שני הראשונים השער כולו מוקדש לאירוע הספורטיבי, כשב"ידיעות" השער מעומד אנכית, בצורת פוסטר של שחקני הקבוצה (ועסקניה). "גיליון מיוחד", נכתב בראש עמוד השער, ולעיתון מצורף מוסף ספורט שגם הוא מוקדש למשחק של מכבי וששערו מעוצב כפוסטר. כך גם כפולת עמודי האמצע של קונטרס החדשות. "קוראים לזה צהבת" היא כותרת המאמר הפותח את העיתון, של "רז שכניק, חוגג במילאנו" – ואי-אפשר שלא להסכים איתו. הסיקור ההיסטרי היום ב"ידיעות" מאמת את זכרונותיהם של ותיקי העיתון מעורכו האחראי הנוכחי, נוני מוזס, וגבולות עולמו הצרים ("הוא מעולם לא נודע כבעל רגישות לסביבתו ולא הצטייר בעיני כפרטנר מתאים לשיחה בנושאים פוליטיים שאמורים להעסיק עורך אחראי. לפיכך גם לא נחשב בעיני לבן-שיחה לבעיות אישיות, לא כל שכן להחלפת דעות בעניינים של תרבות או אמנות הדורשים מינימום השכלה. הוא מצדו סבר, ובצדק, שלא ימצא בי שותף לדיון על משחקה האחרון של מכבי תל-אביב", כתב עליו בזמנו שייקה בן-פורת). ב"ידיעות" גם מצרפים חלק משער העיתון ביום שאחרי הניצחון ההיסטורי של מכבי ב-1977. הנה כאן שער העיתון "דבר" מאותו היום. הוא מוכיח כי צהבת היא מחלה מתפשטת, שלא תמיד חלו בה כאן. הקמפיין של "ישראל היום" למיצובו כעיתון האהוב על הישראלים, אגב הצעת חוק אבודה מראש שמטרתה להגביל את הפצתו בחינם, נמשך גם היום. והפעם: נציגי גמלאים בחיפה "תקפו את החוק". כן. זו הכותרת שלכם להיום, חברים. עוד בקמפיין: דני ברנר, כתבנו בצפון, קובע כי "ידיעות" היה העיתון של המדינה ואילו "ישראל היום" הוא העיתון של העם. ההדהוד הלשוני הזה אירוני, ומזכיר יותר מכל את הזהות המהותית שבין שני העיתונים המגויסים הללו. "ערוץ 10 מפגר בתשלום דמי הזיכיון", נכתב בכותרת ידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט". "הערוץ, שעדיין מחפש משקיע, אינו עומד בתשלום חלק מדמי הזיכיון, המסתכמים ב-18 מיליון שקל לשנה. ברשות השנייה פועלים לגביית החוב, אך לא חילטו ערבויות". הקמפיין שניהלו ב"ידיעות אחרונות" נגד מכירתה של חברת המזון הישראלית תנובה לסינים נפסק לאחרונה. עם או בלי קשר מודיע היום המוסף היומי של העיתון על "שיתוף פעולה" עם החברה. ב"דה-מרקר" מקדישים עמוד שלם והפניה בשער להעסקתו של היחצן מוטי שרף במשרד האוצר. "שרף מעניק ליווי צמוד למנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, ומספק ייעוץ תקשורתי לעידן עופר, שאול אלוביץ, דוד עזריאלי ומוטי זיסר", נכתב בכותרת המשנה. "ומה עם ניגודי העניינים?", שואלת הכותרת עצמה. ידיעה דומה מתפרסמת ב"כלכליסט": "האוצר לא רואה בעיה בשימוש ביועץ התקשורת של בנק לאומי", נכתב בכותרת הידיעה. "שאלה של ניגוד עניינים?", שואלת כותרת הגג. עוד ב"דה-מרקר": ענבל אורפז וסיון איזסקו חתומים על ידיעה בעמ 18 שכותרתה "לאומי יקצה אשראי בסך 2 מיליארד שקל לסטרט-אפים", ותוכנה טריוויאלי: בנק מתכוון להלוות כסף לעסקים. לידיעה נלווה תצלום של המשנה למנכ"ל לאומי, דני צידון. "לאומי מתכוון להשתמש בפעילות החדשה גם על מנת למתג את עצמו כבנק הבית של תעשיית ההייטק ועובדי ההייטק בישראל, ובכך להעמיק את היקפי פעילותו במגזר פעילות זה", כותבים השניים. לא ברור מדוע בעיתון טרחו להתגייס למאמצי המיתוג של הבנק. ידיעה דומה מתפרסמת גם ב"כלכליסט" (מאיר אורבך ותומר ורון), הפעם בליווי תמונה של היו"ר דוד ברודט. ב"ידיעות" הכתב הוא רועי ברגמן והתמונה של רוסק-עמינח. "החוק הישראלי להגנה על הפרטיות ברשת הוא ענתיקה בכל היבט אפשרי", נכתב בכותרת כתבה של "אמיר טייג ואקונומיסט" ב"דה-מרקר". "אקונומיסט מנתח את פסיקת הזכות להימחק נגד גוגל ומאמין שהיא מוצדקת, אולם יישומה מוטל בספק. אדם שמאמין כי המידע לגביו אינו שלם, עדכני, מדויק או ברור רשאי לדרוש לתקנו, אומר עו"ד חיים רביה, וטוען כי הפסיקה האירופית עשויה להשפיע על הגולש הישראלי". "מעריב השבוע" חזר לציין את מספר הגליונות של "מעריב" הישן, אחרי שבשבוע שעבר החליף את הספירה לזו של מספר הגליונות של "סופהשבוע". לפי "ישראל היום" – המדווח כמו עיתונים אחרים על ידיעה ששודרה אתמול ולפיה מאיר שטרית הגיע להסכם פשרה סודי עם עוזרת הבית שלו – דוברו של חבר-הכנסת המתכוון להיות מועמד לנשיאות הוא ניר חפץ.

מסמך בן ארבעה עמודים שכתב חוקר בפורום קהלת הוא הבסיס לתוכנית של שר התקשורת שלמה קרעי לסגירת התאגיד • בתוכנית: הפוליטיקאים ישלטו בתקציבי ההפקה ויחלקו אותם בין גופי התקשורת • הפרמטר המרכזי למימון יצירה מקורית: רייטינג • ההשלכות הצפויות: הגברת הריכוזיות בשוק המדיה וניתוב התקציבים לגופים הגדולים • חיזוק כוחם של המפרסמים • סגירת הברז לקולנוע הישראלי וחיסול חובות ההשקעה בתוכן • פרופ צבי רייך: "זה בוסרי, זה חפוז, זו מדיניות לא מקצועית ולא אחראית"

מיד עם כניסתו לתפקיד שר התקשורת הצהיר ד"ר שלמה קרעי (הליכוד) על כוונתו לחסל את השידור הציבורי בישראל. עד כה, לא היה ברור אם מאחורי ההצהרות, שעליהן חזר שוב ושוב, ישנה גם תוכנית סדורה. במשרד התקשורת, על כל פנים, כלל לא הכירו תוכנית כזו. כעת חושף אתר "העין השביעית" את התוכנית שעל בסיסה מתכוון קרעי לסגור את חטיבת הטלוויזיה בתאגיד השידור הציבורי ולהשתלט על תקציביה. מדובר במסמך דל, המחזיק ארבעה עמודים בלבד, ללא אסמכתאות או נימוקים, שנראה שהוכן בחופזה וללא כל מומחיות מיוחדת בתחום אסדרת התקשורת. המסמך לא הוכן במשרד התקשורת, ולמעשה מקורו בכלל מחוץ לכנסת: חתום עליו ד"ר יצחק קליין, ראש מחלקת מחקרי מדיניות בפורום קהלת, מכון מחקר אולטרה-שמרני הממומן על-ידי מיליארדרים אמריקאים ופועל להחלשת מוסדות ציבוריים בישראל. הקמפיין הבולט של פורום קהלת, שאומץ על-ידי ממשלת נתניהו, נועד להחליש את מערכת המשפט הישראלית. בראיונות, השר קרעי טען שהוא מעוניין לחסל את השידור הציבורי כדי להגביר את התחרות בשוק התקשורת ולהוסיף גיוון וקולות. עיון בתוכנית הכתובה מעלה שהיא משרתת תכליות הפוכות מאלה שעליהן הצהיר. היא תכפיף את תקציבי ההפקות ישירות לפוליטיקאים, תאפשר להם לשלוט בתוכן ולנווט את הכסף לגופים שהם חפצים ביקרם. התוכנית תפגע בתחרות על-ידי חיזוק הגופים החזקים בענף, תהפוך את הרייטינג לפרמטר המרכזי למימון יצירה ישראלית ותגביר את כוחם של המפרסמים. המסמך של ד"ר קליין מבקש לבטל את "כל ההסדרים החוקיים הקיימים לסבסוד יצירה ישראלית" ולהקים "קרן לתמיכה בהפקות ישראליות" שתנוהל על-ידי "אחד ממשרדי הממשלה". המשמעות המיידית היא ביטול ההפרדה בין הממשלה לתוכן המתוקצב מכספי האזרחים. על סמך המסמך שכתב קליין דורש השר קרעי למעשה להכפיף את רוב ההפקות הטלוויזיוניות והקולנועיות בישראל לפיקוח פוליטי. התוכנית מבקשת לבטל את השיטה הנוכחית של תקצוב ציבורי לסדרות, דוקו וקולנוע עלילתי ולהכפיף אותה לגורמים ממשלתיים. השינוי המוצע יאפשר לפוליטיקאים להזרים תקציבים בסך מאות מיליוני שקלים לגופי תקשורת, שייעשו מחויבים להם. "ההנחה היא כי כל ההסדרים החוקיים הקיימים לסבסוד יצירה ישראלית יבוטלו לטובת המודל המתואר להלן", מובהר במסמך. קרעי מציע לבטל את חובות המימון של קרנות הקולנוע הציבוריות ואת חובות ההשקעה בתוכן ישראלי שמוטלות כיום על גופי המדיה הפרטיים. מנסח התוכנית, יצחק קליין מפורום קהלת, מטיל ספק בעצם הצורך לממן יצירה מקורית מכספי משלמי המסים. "אפשר לתהות האם יש עוד הצדקה להתערבות המדינה כדי לעודד הפקות אודיו-ויזואליות ישראליות כאשר השוק האודיו-ויזואלי בעצמו מספק תמריצים לכך", כותב קליין, ומציין כדוגמה את הערוצים המסחריים 12, 13 ו-14, ואת ערוצי הכבלים. "שלא כמו חברות עסקיות, החייבות להרוויח מכל שעת שידור שהן מפיקות, התאגיד מקבל חבילת תקצוב נדיבה מהמדינה למטרת הפקות אלו, ולא ברור שסכומים אלו מצדיקים את עצמם במונחים של שעות צפייה והנאה של ציבור משלמי המסים. [...] נייר עמדה זה מקבל את ההנחה שישנה דרישה – אם מצד הציבור ואם מצד גורמים אינטרסנטיים קולניים – לעידוד הפקות ישראליות על-ידי המדינה, ומציע מודל חלופי", מוסיף קליין. חוץ מהעובדה שהתקציבים יחולקו על-ידי גורם פוליטי, ככל הנראה שר התקשורת, גם הפיקוח על תוכן ההצעות הזוכות יישא נופך פוליטי. קליין מציע לחלק את התקציבים לפי שורה של "חבילות" לפי שפות, נושאים או זאנרים, ומציין כי "לשר האמון על ביצוע החוק שמורה הסמכות להגדיר את ייעוד החבילות בתוך המגבלות הללו". לפי ההצעה, "לפחות 10% מהחבילות ישמשו להפקות בתחום הציונות, ההיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל, ומורשת יהודית". כמו כן נכתב במסמך שהפקות לא יקבלו תקצוב אם יהיו בעלות "תוכן אנטי-ציוני, גזעני או השוללות את אופיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לפי המודל המוצע, גורם פוליטי יהיה זה שיקבע אם הפקה מסוימת עומדת בתנאים הללו. אחד העקרונות הבסיסיים בתקצוב לפי השיטה המוצעת הוא הטיה לטובת רייטינג, בדגש על הפקות שימשכו מפרסמים. "ראשית, יש ליצור קשר מחייב בין העדפות ציבור הצופים לבין השקעות ביצירות ישראליות, כך שייווצרו יצירות שמאן דהו בציבור באמת רוצה לצפות בהן. רצוי לכלול במודל הרגולטורי תמריץ למפיקים ליצור יצירות שהציבור, או מפרסמים, מוכנים לשלם כדי שיצפו בהן. קשר זה חסר במודל היצירה של תאגיד השידור הציבורי, המקבל את המימון שלו לפי חוק בין אם צופים בו ובין אם לאו", כותב קליין. אחת ההשלכות המובהקות של יישום ההצעה תהיה עידוד בפועל של הגופים החזקים בשוק התקשורת. לפי ההצעה, הסיכויים לקבל תקצוב ממשלתי יעלו ככל שהמתמודדים יצהירו על כוונתם להביא כסף ממקורות פרטיים. הדוגמה שמוצגת במסמך היא גוף שיצהיר שביכולתו להשקיע 20 מיליון שקל בהפקה מסוימת, ובשל כך יזכה לסבסוד ממשלתי בסך 10 מיליון שקל. "אמנם המדינה צריכה לקבוע את סוגי היצירה שהיא מעוניינת לעודד, אך הסבסוד ליצירה זאת צריך להגיע לחברות עסקיות שמעוניינות למשוך ציבור צופים גדול ככל האפשר; כך נוצרת תחרות בתחום האיכות", מוסיף קליין. "אם אכן אפשר לתמרץ חברות עסקיות ליצור יצירות ישראליות על מנת להרוויח מהן, פירוש הדבר כי אפשר לדרוש מהם להשקיע אף הם ביצירות אלו – לא בשיטה של חיוב השקעות כסוג של מס, אלא לפי היגיון עסקי. "פירוש הדבר שאם לדעת המדינה רצוי לעודד יצירה ישראלית בסכום של X מדי שנה, המדינה אינה צריכה להשקיע בעצמה את כל הסכום X; אם היא יכולה בו בזמן לעודד השקעה פרטית ביצירות אלו, והנטל הכלכלי על כיס משלם המסים יכול להסתכם בפחות מ-X". כמו כן מציע קליין לחייב את היוצרים להפריש חלק מהרווחים, ככל שיהיו, לאוצר המדינה. קביעות אלה של קליין מדגימות את חוסר ההבנה הבסיסי שלו ושל שר התקשורת קרעי בשדה שהם מתיימרים לשנות מן הקצה אל הקצה. הניתוח של קליין, שלפיו התחרות החופשית בתעשייה מתבססת על חתירה ל"איכות", סותרת את המציאות הבסיסית של הטלוויזיה המסחרית בישראל, שמתמקדת בעיקר בתוכניות אולפן וריאליטי, המשלבים מאפיינים של הפקה זולה ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר. בשנים האחרונות, הערוצים המסחריים בישראל זנחו כמעט לחלוטין את היומרה להפיק סדרות עלילתיות והפקות דוקומנטריות מקוריות ואיכותיות. אחת התכליות הבסיסיות של תאגיד השידור הישראלי היא טיפול בכשל השוק המובהק הזה. בענף הטלוויזיה והקולנוע התוכנית של קרעי ופורום קהלת נתפסת כאיום ישיר על חופש היצירה, והיא מתווספת להכרזות של השר על כוונתו "להפריט" את התאגיד. בזמן הקצר שעבר מאז הצהיר על כוונותיו הצליח קרעי לאחד נגדו חזית רחבה הכוללת את כלל ארגוני היוצרים בתעשיית התוכן בישראל, עיתונאים ויוצרים מהטלוויזיה המסחרית, ארגון העיתונאים והעיתונאיות, ועדי עיתונאים, מוזיקאים, וחוקרי תקשורת מהאקדמיה. פרופ צבי רייך, ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון נחשף לפרטי ההצעה לפני פרסומה. בשיחה עם "העין השביעית" הוא מצביע על פגמיה וקורא לשר לעצור את המהלך. "על הנייר זה יכול להיראות כמו רעיון טוב, אבל רק בעיני מי שלא מבין בתחום הזה של כלכלת מדיה", אומר פרופ רייך. "זה כמו להכניס נהג סמיטריילר לתוך חנות של שען – כי גם הוא לכאורה מבין במכניקה. אבל זה בכלל לא באותו מישור. זה בוסרי, זה חפוז, זו מדיניות לא מקצועית, לא אחראית, חסרת שיקול דעת. "יש פה ניסיון חובבני להחיל מסגרת חשיבה של שוק על מדיניות של שידורים. מישהו פה לא מבין את האל"ף-בי"ת בתחום. והאל"ף-בי"ת הוא שכלכלת מדיה היא כלכלה ייחודית, עם מוצרים עדינים. אלו מוצרים שקשורים לזהות, לתרבות, מוצרים שלא בהכרח מרוויחים מתחרות. אלו מוצרים שלא מקצועי להתייחס אליהם כאל כל מוצר אחר. ואת זה יגיד לך כל כלכלן שמבין במדיה, אבל אני מדבר על כלכלנים אמיתיים – לא כלכלנים פוליטיים. "זה כל-כך מסוכן, ודווקא למי שאכפת לו מישראליות. היום יש כזה איום גדול על כל התעשייה הזאת – מבחוץ, מצד מפלצות כמו נטפליקס – שהצורך כרגע הוא רק להגן על המובלעות האלה של יצירה מקומית. דווקא שלטון ימני, עם ערכים ימניים ולב בצד ימין, אמור דבר ראשון להגן על מה שבונה את הישראליות, את החומרים המקומיים האלו, שעליהם גאוותנו. "הדבר הראשון שהשר צריך לעשות זה לעצור, ולהירגע, לפני שטסים להכניס את הדבר הזה לחוק ההסדרים. קודם כל צריך להבין מה שבור. מה שבור בחזרות? בשעת אפס? בטהרן? במנאייכ? בהמפקדת?". נתת מטאפורה יפה, של נהג משאית שמגיע לחנות שעונים. אבל במציאות, אם היית רואה אדם שנכנס עם משאית לחנות – לא היית מניח שהוא בא כדי לתקן משהו. היית מבין מיד שהוא בא להרוס. "כרגע אני נותן לשר קרעי ליהנות מהספק. יכול להיות שהוא חושב שהוא עושה את הדבר הנכון. אבל הוא עושה פה טעות, הוא סומך על המומחים הלא נכונים. אני לא יודע מה המניעים שלו, אבל כמו שאומרים בכוזרי, אפילו אם כוונתו רצויה – מעשיו אינם רצויים. סופם של המהלכים האלה לחבל בענף יפהפה שמצליח לפתח פה יצירה מקומית מעולה". לעיון במסמך להורדת הקובץ (PDF, 946KB)

שר התקשורת שלמה קרעי, המאיים לחסל את השידור הציבורי ואת כל רגולציית התקשורת בישראל, הודיע שיקיים את מסיבת העיתונאים שביטל, ויציג "רפורמה בשוק התקשורת" • ארגוני העיתונאים והיוצרים יפגינו מול משרד התקשורת • גורמים המכירים את הנעשה במשרד האוצר מתייחסים בביטול לדיווח לפיו הקיצוץ בתאגיד ייכנס לחוק ההסדרים • משרד האוצר: אין תגובה • כמה שעות לאחר הפרסום שיגר קרעי הודעה: התחרטתי, מסיבת העיתונאים בוטלה

ההתנהלות הכאוטית במשרד התקשורת נמשכת: רק לפני כחודשיים נכנס שלמה קרעי לתפקיד שר התקשורת, ומאז אינו פוסק לשחרר הצהרות קיצוניות (מחיסול השידור הציבורי ועד חיסול כל הרגולציה התקשורתית), לחזור בו ולהדליף הצהרות אחרות, עד שבשבוע שעבר חטף מכה סימבולית על היד מראש הממשלה נתניהו שאותת לשר הטרי לחזור לשולחן התכנונים. כעת מודיע קרעי כי יכנס בכל זאת את מסיבת העיתונאים שביטל, כדי להודיע על "רפורמה בשוק התקשורת". אם קרעי אכן יכנס מחר את מסיבת העיתונאים ויודיע בה על מדיניות, זו תהיה הפעם הראשונה בה השר הנכנס יציג התנהלות מסודרת, שלא באמצעות הצהרות חסרות כיסוי בראיונות עיתונאיים או הדלפות חסרות אחריות לתקשורת. חוסר תכנון, חובבנות וזלזול בציבור (את מתנגדיו כינה "ערב רב") אפיינו בחודשיים האחרונים את ההתנהלות הממשלתית בנושא. אפילו את הודעת ראשי הקואליציה כי התוכנית לחיסול התאגיד תידחה עד לאחר הוצאתה לפועל של התוכנית להחלשת מערכת המשפט, זכו האזרחים לשמוע לא בהודעה רשמית אלא כהדלפה לעמית סגל מחדשות 12. מה יודיע מחר שר התקשורת קרעי? בקרב הארגונים נשמעים ניחושים שונים, אולם מה שברור הוא שקרעי לא היה יכול להספיק, בזמן הקצר מאז נכנס לתפקיד, לקיים עבודת מטה מסודרת, שימוע ציבורי או דיון מקצועי רציני. כך שתהא אשר תהא הודעתו מחר, היא צפויה להיות המשך ישיר של אופיו של השר החדש, כפי שהוא נחשף בשבועות האחרונים: מיניסטר יהיר ("שתוי", כינה אתמול חבר כנסת מהאופוזיציה, ולחבריו אמר "תמשיכו לנבוח") וחסר אחריות, שלא הפנים את מעמדו או את העובדה שהשליפות מן המותן שהוא מתמחה בהן כבר אינן רק בגדר תעמולה לבייס אלא קביעות המשפיעות באופן ישיר על אלפי עובדים ועל הציבור כולו. חוסר אחריות ישנו גם בפרסום של כתבת חדשות 12 דפנה ליאל, שצייצה כי "למרות הלחץ מצד ראשי הקואליציה לתת קדימות למהפכה המשפטית - הפגיעה בתאגיד כן צפויה להופיע בחוק ההסדרים בגרסה חלקית והתוכנית כולה תבוצע בשלבים". אם קרעי אכן יצליח להשחיל משהו מתוכניות החיסול שלו לחוק ההסדרים, תהא זו מכה למאבק הציבורי, משום שכך יצליח שר התקשורת לדלג על הצורך בהליך חקיקה מסודר. אלא שגורמים המכירים את הטיפול בנושא במשרד האוצר טוענים כי ההיתכנות של מהלך כזה הינה קלושה. במשרד האוצר סירבו להתייחס לעניין. ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל וארגוני היוצרים הודיעו כי יפגינו מול מסיבת העיתונאים שתתקים במשרד התקשורת ברחוב יפו בירושלים. הצהרת הכוונות של קרעי, עם כניסתו לתפקיד, בדבר סגירה בשיטת הסלמי של תאגיד השידור הישראלי, עוררה גל מחאה יוצא דופן בהיקפו. כלל הארגונים המייצגים את העובדים בשוק הטלוויזיה והקולנוע בישראל התייצבו כאחד מול השר, ואיתם ארגון העיתונאים והעיתונאיות המייצג את מרבית העיתונאים בישראל. התנגדות לתוכנית נרשמה גם בליכוד, בהובלת מזכ"ל עובדי התעשייה האווירית יאיר כץ. גם ח"כ דוד ביטן הביע את התנגדותו. מארגון העיתונאים והעיתונאיות וארגון עובדי התקשורת נמסר: "שר התקשורת קרעי ממשיך להלך אימים ולזרוע אי ודאות ביחס לעתידו של תאגיד השידור, ושוב מאיים לגדוע את מטה לחמן של אלפי משפחות בישראל. הציבור בישראל אוהב ומעריך את השידור הציבורי המפואר, האיכותי, המעמיק והמגוון ולא ייתן יד לכל פגיעה בשידור הציבורי. אנחנו נצא מחר להפגין יחד עם עובדי התאגיד, היוצרים ועובדי תעשיית הטלוויזיה והקולנוע, למען עיתונות חופשית בישראל, ולהבהיר לשר קרעי בקול ברור שכולנו ביחד נשמור על שידור ציבורי מצוין לטובת כלל אזרחי המדינה". מארגוני היוצרים נמסר: "ידענו שאי אפשר לסמוך על הבטחות של פוליטיקאים - התאגיד בסכנה. שר התקשורת מתכנן מסיבת עיתונאים בנוגע לרפורמה שלו והממשלה מתכננת להכניס קיצוץ בשידור הציבורי לחוק ההסדרים. בשורה התחתונה - רימו אותנו. מחר ב-17:00 כולנו בהפגנה מול משרד התקשורת בירושלים, שם יקיים שר התקשורת מסיבת עיתונאים בנושא הרפורמה שלו. אוטובוס יצא מהסינמטק בתל-אביב בשעה 15:00. כאן נאבקים על השידור הציבור בישראל בכללותו. לא נסכים שישראל תהפוך לטורקיה, פולין או הונגריה". עדכון: ב-23:00 בלילה שוגרה מטעמו של קרעי הודעה: "מסיבת העיתונאים להצגת הרפורמה בשוק התקשורת נדחית לעת עתה. על מועד חדש תבוא הודעה בהקדם. עמכם הסליחה".

בחודש האחרון התבטלו ישיבות הממשלה שש פעמים ● לשרות ולשרים נוצר חלל ריק ביומן ● איך נדע מה עשו עם הזמן שהתפנה? ● פנינו למקום הכי דומה ליומן: הסטורי באינסטגרם

בכל יום ראשון אמורות להיערך ישיבות הממשלה. זהו הזמן השבועי בו כל השרות והשרים יושבים יחד כדי לדון ולקבל החלטות. אבל לפני כחודש בוטלה לראשונה הישיבה הקבועה, ובשבוע שלאחר מכן היא בוטלה שוב. בסך הכל, מאז ה-2 באוגוסט, בוטלו שש ישיבות ממשלה אחרי שנקבעו, והתקיימה רק ישיבת ממשלה אחת. העובדה שהממשלה לא מתכנסת היא חריגה, ומשפיעה על הציבור באופן ישיר: הממשלה לא מקבלת יחד החלטות, והן מתקבלות במקומות ופורומים אחרים. וכל זה קורה בזמן המשבר הבריאותי העולמי החמור שכולנו חווים. בגלל שחברי וחברות הממשלה לא מנהלים דיון, הם לא יכולים להביע את תפיסת העולם הייחודית שלהם, ואת הצרכים של הציבור אותו הם מייצגים. ללא פורום חשוב כזה, ההחלטות מתקבלות ללא שקיפות, ובהיעדר ישיבות ממשלה מסודרות, אין סדר יום והודעות לציבור. גם שגרת העבודה של השרות והשרים נפגעת. המשבצת הגדולה ששמרו ביומן שלהם לישיבה, פתאום נותרה ריקה בכל פעם שבוטלה הישיבה. אז מה הם עושים עם כל הזמן הזה? על פי החוק השרים חייבים לפרסם את היומנים שלהם לציבור. הם, כמו הח״כים, נבחרו על ידינו כדי לעבוד למעננו. לכן, אך הגיוני שנדע איך הם משתמשים בכוח שניתן להם ובזמן שלהם. אם זה באמת היה קורה, התשובה לשאלה מה הם עשו בזמן שבו היתה אמורה הישיבה להתקיים היתה אמורה להיות קלה לפתרון. אבל רוב השרים מפרסמים את היומנים שלהם רק לאחר סוף השנה (יש מי שנזקקו לתזכורות חוזרות ונשנות של ״שקוף״). את ימי הראשון שנותרו ריקים ביומן נוכל לראות, כנראה, רק בעוד כמה חודשים. זאת למרות שהדבר הנכון והראוי היה לפרסם את היומן באופן קבוע, בכל שבוע או חודש, באתר המשרד, כך שהציבור יכול להיות מעורב יותר. ביום ראשון האחרון שוב התבטלה הישיבה. אבל בעקבות לחץ ציבורי היא נקבעה מחדש ליום שלישי בצהריים. המתנו בציפייה למועד המיוחל, אבל יום שלישי הגיע ובאתר הממשלה עדיין לא פורסם סדר יום לישיבה. השעות חלפו והגיעה השעה שתיים בצהרים שבה הייתה אמורה הישיבה להתחיל, אבל כלום לא קרה. לא ישיבה ולא סדר יום. אז איפה השרים והשרות? מה הם עושים בזמן הזה ששוב התפנה? בלית ברירה פנינו במקום השקוף היחיד שנותר לנו: הסטורי באינסטגרם של שרי הממשלה. זה כמובן רחוק מלהיות פתרון מושלם, אבל הסטורי מתעדכן בזמן אמת ונגיש בקלות לציבור הרחב. בדקנו עבורכם בסטורי בזמן אמת: מה עשו השרים (הפעילים באינסטגרם) בזמן שבו היתה אמורה להתקיים ישיבת הממשלה ביום שלישי האחרון. קראו ושפטו בעצמכם: האם עסקו בנושאים הקשורים למשרד שבאחריותם? האם הם עסקו בפעילות שמועילה בתקופת חירום בריאותית וכלכלית? שר התקשורת יועז הנדל (דרך ארץ) יצא לסיור במועצה אזורית בנימין כבר ב-9:00 בבוקר. הוא טייל בטבע ואז בסביבות 15:00 – לאחר הזמן שנקבע לתחילת הישיבה – עדכן שהוא מקבל סקירה כשהוא מצולם על טרקטורון, עדיין בבנימין. שר התיירות אסף זמיר (כחול לבן) נסע לסיור במועצה אזורית גזר. הוא נפגש עם ראש המועצה רותם ידלין, אכל איתה חומוס וביקר באתרים תיירותיים באזור – מרכז חקלאי אורגני ויקב. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה סרטון בו הוא מבקר בחנות פרחים ובחנות ספרי יד שניה בעיר רמלה. שרת התפוצות עומר ינקלביץ (כחול לבן) ביקרה בשדרות, שם סיירה בישיבה ופגשה את ראש העיר אלון דוידי. היא גם ביקרה בחמ"ל הקורונה בעיר, פגשה בעלי עסקים וקנתה בחנות מקומית. שר התרבות והספורט חילי טרופר (כחול לבן) צפה בתחרות גודו. שר החוץ גבי אשכנזי (כחול לבן) ביקר בקרית ענבים ובבית שמש, שם פגש את ראש העיר עליזה בלוך. שר החקלאות אלון שוסטר (כחול לבן) ושר הכלכלה עמיר פרץ (העבודה) ביקרו בעוטף עזה. הם סיירו בחממות של קיבוץ ארז שבעוטף עזה. כך כתב השר פרץ בעמוד האינסטגרם שלו: "הגענו לתמוך בתושבי שדרות ובחקלאים שעמידתם האיתנה ואמונתם בשלום הם התשובה הישראלית שזקוקה לחיזוק ותמיכת הממשלה. לכן אנחנו כאן לתת להם את כל הכלים להשתקם ולחזור להתפרנס".השר שוסטר תיעד גם את ביקורו באירוע חניכה של מרכז קק"ל בשער הנגב. השר לירושלים ומורשת רפי פרץ (הבית היהודי) סייר בירושלים. על פי האינסטגרם שלו הוא אכל תאנים בשוק מחנה יהודה, ביקר במלון בעיר ובעסק מקומי. כל הכבוד לשרים ולשרות ששיתפו עם הציבור את העשייה שלהם – באמת. זה עדיף על השרים שגם לא השתתפו בישיבה שהתבטלה, וגם לציבור אין שום דרך לדעת מה הם עשו עם הזמן הזה. עכשיו ברצינות: הסטורי עדיף על אפלה מוחלטת, אבל זה עדיין לא כלי שמטרתו שקיפות – אלא יחסי ציבור, והוא משמש את נבחרי ונבחרות הציבור שלנו כדי להפיץ רק את המידע שנוח להם ושהם יוצאים בו טוב (קצת כמו כולנו). לסטורי שלהם הם לא יעלו את הפגישה עם המקורב או הלוביסטית. אולי זה הגיוני – אבל לציבור מגיע לדעת הכל. אנחנו הבוסים, ואנחנו רוצים לפקח על העבודה שלהם. חישבו על זה. האם בזמן קריאת הכתבה עברה לך בראש המחשבה שאולי חלק מהשרים יכלו לנצל בצורה קצת יותר טובה את הזמן שלהם? לפתור בעיה שהיא יותר דחופה, לדעתך? אילו כל הפגישות של נבחרי הציבור היו שקופות לציבור, היינו אמנם מבקרים אותם, אבל גם מפרגנים להם ומעריכים אותם על העבודה הקשה שלהם. וזאת על בסיס מידע ולא רק על פי התעמולה שהם עשו או לא עשו. כשמוצגת לציבור רק תמונה חלקית, אין לנו ברירה אלא לחשוב שזה כ-ל מה שעשו עבורנו – וזה לא משרת לטובה אף אחד. לא את הציבור ולא את נבחריו.

הוועדה אישרה ברוב של 9 מול 7 להעלות להצבעה במליאה את שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ואת האיסור על התערבות בחוקי יסוד • חברי הכנסת של האופוזיציה הורחקו במהלך הדיון הסוער, ויו"ר הוועדה רוטמן דחה את הצעת הנשיא לעצירת החקיקה: "צריך לקיים את ההידברות ללא דחיית החקיקה"

חברי ועדת החוקה בכנסת הצביעו בעד שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והאיסור על התערבות בחוקי יסוד. ההצעה, שהועברה במסגרת התוכנית להחלשת מערכת המשפט, צפויה לעלות לקריאה ראשונה במליאת הכנסת. 9 ח"כים תמכו: היו"ר ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) והח"כים טלי גוטליב, חנוך מילביצקי, משה סעדה, אריאל קלנר (הליכוד), ארז מלול, יוני מישרקי (ש"ס), יצחק פינדרוס (יהדות התורה) ויצחק קרויזר (עוצמה יהודית). 7 ח"כים התנגדו: קארין אלהרר, יואב סגלוביץ (יש עתיד), וליד אל-הואשלה (רע"מ), מתן כהנא (המחנה הממלכתי), יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו), עופר כסיף (חד"ש-תע"ל) וגלעד קריב (העבודה). יו"ר ועדת החוקה בירך על יוזמת הנשיא יצחק הרצוג שקרא לעצור את החקיקה ולפנות להידברות, אך ציין כי אינו מתכוון לדחות את ההצבעה בוועדה היום, והדגיש כי את ההידברות יש לעשות במקביל להליך החקיקה. "אפשר וצריך לקיים את ההידברות ללא דחיית החקיקה", אמר רוטמן.

עוד יום רגיל של פרסום ואינטרסים סמויים ב"ידיעות אחרונות" | החדשות של מחר | מלפפונים בכלכלונים

לאחר שורת פרשות ואירועים לאומיים (לפחות בעיני עורכי עיתונים), נמוגות הכותרות הראשיות של העיתונים אל השגרה. "רק חצי מדינה בחינוך ממלכתי" ("ידיעות אחרונות"); "אזהרת טרור חמורה בתימן, ארה"ב מפנה את השגרירות" ("הארץ"); "מחקר פנימי של הכנסת: הגירה שלילית לעומת הגירה חיובית ליו"ש" ("מעריב"); ו"מטוסי פינוי וכוננות-על" ב"ישראל היום", המעלה גם הוא אל ראש סדר יומו את הכוננות האמריקאית, כמנוף לניגוח הממשל השנוא על בעלי העיתון ("בארה"ב מתחילה ביקורת על הממשל: מפגין חולשה וחושף מקורות", נכתב בכותרת הגג לראשית). שני הצהובונים מפנים משעריהם אל העתיד, עם כותרות במנעד שבין הגחכה עצמית (של מוצר דפוס נטול יכולת עדכון) לבין סנסציוניזם ריק אופייני. "יום הדין של הרב מוטי אלון" ו"מזוודת הזוועה: התעלומה עשויה להיפתר היום" ב"ידיעות אחרונות"; ו"היום: הכרעת הדין במשפט מוטי אלון ו"התפתחות בחקירת הרצח בתל-אביב" ב"ישראל היום". מי שבביתם אמצעי תקשורת אלקטרוני וחשמל זורם יודעים כעת כי אלון הורשע בביצוע מעשה מגונה בכוח בקטין, כי הנרצחת שגופתה בותרה היא דניס אילונה, מהגרת עבודה מרומניה שנרצחה לפי החשד על-ידי אזרח טורקי, וכי סופו של העיתון המודפס הולך וקרב. רבות נכתב כאן על האינטרסים הסמויים המניעים מהלכים גדולים בעיתונות, ובמיוחד ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות". אולם מעבר להטיה הטבועה, המסיבית, זו הגוררת כותרות ראשיות וקמפיינים עיתונאיים, יש בצה טובענית ויומיומית של אחיזת עיניים ושימוש לרעה בדפי העיתון על-ידי בעליו ושליחיו. הנה, למשל, יום רגיל ב"ידיעות אחרונות". "זמנים מודרניים", מוסף שבועי ותיק המצורף ל"ידיעות אחרונות", מקדיש היום כתבה לספר, רומן ביכורים "שעלילתו בדיונית עם יסודות אוטוביוגרפיים", כפי שמגדירה אותו הכתבת, שיר-לי גולן, שגם מראיינת את הסופרת הטרייה – ענת לב-אדלר. גם בעיתונות ימינו, שבה "גילוי נאות" מכשיר כל קידום מכירות וניגוד אינטרסים, גילוי העריות המשולש שמציגים היום ב"ידיעות אחרונות" בוטה במיוחד. המרואיינת שספרה זוכה לחשיפה עיתונאית, נכתב בכתבה הנפרשת על פני שני עמודים, היא לא רק הבוסית של המראיינת, אלא גם עורכת בעיתון שבו מתפרסמת הכתבה, שהבעלים שלו הוא גם הבעלים של הוצאת הספרים שבה יוצא הספר לאור. כן: ענת לב-אדלר היא עורכת ב"ידיעות אחרונות", ולא סתם עורכת, אלא העורכת הישירה של שיר-לי גולן, והספר שלה יוצא לאור בהוצאת ידיעות-ספרים. כאמור, פרסום ואינטרסים סמויים נחשבים כשרים זה מכבר כשמצורף להם "גילוי נאות", והם נפוצים גם בלעדיו. עזות המצח של הראיון היום ב"זמנים מודרניים" היא כבר מגוחכת ממש, אבל גם בלעדיו "ידיעות אחרונות" הוא היום, כבכל יום, מדגרה של יחסים שלא כדרך הטבע עם הקוראים. רק בכפולה הפותחת של אותו מוסף מתפרסמת המלצה בליווי תמונה לספר חדש, שיצא, כמובן, בהוצאת ידיעות-ספרים. אי-אפשר היה לוותר על קידומו הבולט בעיתון, משום שהוא מוקדש לתכנים חשובים וחד-פעמיים: "הוראות ברורות לציפורניים מאוירות" (וגם נכתב בידי "עיתונאית לשעבר"!). למעשה שער המוסף עצמו מוקדש לראיון קידום מכירות מפרגן וחנפני עם דוגמנית. הדוגמנית חתומה בסוכנות ADD. הסוכנות שייכת לירון ליכטנשטיין. ליכטנשטיין נשוי להדס מוזס, שגם מכהנת בתפקיד ניהולי בסוכנות. מוזס היא גם בתו של ארנון מוזס, הבעלים והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות". עוד ב"ידיעות אחרונות": גם היום מופיעה בעמוד הפותח של המוסף היומי, "24 שעות", מודעה בדמות ידיעה לארגון הפילנתרופי הקרן-לידידות. האייטם הסדרתי והחתום על-ידי כתב מערכת תופס את חלק הארי של שול ימין של הדף ומוקדש כל פעם לאזרח ותיק אחר הזוכה לכך שתמונתו, נתוני ביוגרפיה בסיסיים וציטוט קצר שלו יופיעו לצד הלוגו של הקרן ושל העיתון. לאייטם לא מצורפת הערה מקובלת – כגון הסימון "מדור פרסומי" – שתבהיר אם מדובר בתוכן עיתונאי עצמאי או כזה שנקנה על-ידי גורם חיצוני. זה אינו המופע היחיד של הקרן-לידידות בעיתון. ידיעה בעמ 24 בקונטרס החדשות, מאת ירון קלנר, מוכתרת בכותרת "הקרן לידידות למען הקשישים". הידיעה המפרגנת מלווה בלוגו של הקרן ושל העיתון. גם לידיעה לא מצורף גילוי אם הסיבה לפרסומה היא כסף שהועבר מהקרן לעיתון (שאלה מעניינת לא פחות היא – אם אכן שילמה הקרן ל"ידיעות" עבור הסיקור המפרגן – מדוע עמותת צדקה מוציאה ממון רב כדי להאדיר את שמה ושם מנהליה בעיתון יומי?). גם היום מתפרסמת לקראת סוף המוסף כפולת עמודים בנושאי "החופש הגדול", המקדמת פרויקט של משרד החינוך שתמורתו הועברו לעיתון לפחות מיליון שקל. האייטם המרכזי בכפולה הסוגרת את המוסף היומי, בעמוד חדשות הבידור "שעות אחרונות", מוקדש לשחקן בשם איימוס איינו, המקדם הצגה חדשה שהוא משתתף בה (עילת הכתבה היא צבע עורו של איינו). לפי גוגל, השחקן מיוצג על-ידי סוכנות ADD. האייטם, שחתום עליו יואב בירנברג, זוכה גם לקידום משער העיתון. ובחזרה ל"זמנים מודרניים": האייטם המרכזי בעמ 6 מוקדש למשרד הפרסום אנדרומדיה. זהו משרד שיש בו "אווירה משפחתית וביתית" ו"הרגשה ביתית ונוחה". לפי אתר החברה, המשרד עובד גם עם זרוע התוכן של "ידיעות אחרונות" וגם עם זרוע הפרסום, ככל שאלו עדיין נפרדות. במוסף "ממון": אחד מארבעת האייטמים בשולי עמ 4 של המוסף הכלכלי מוקדש למיזם מסחרי של אתר ynet המיועד לסטודנטים. ynet הוא, כמובן, החבר המרכזי בזרוע המקוונת של קבוצת "ידיעות אחרונות". העמוד האחורי של קונטרס החדשות עצמו מוקדש לפרויקט מוזיקלי חדש של הזמר עברי לידר. לידר אינו מיוצג על-ידי חתנו של מוזס, אבל "ידיעות אחרונות" משתף פעולה עם ההפקה: הידיעה, של רז שכניק, מפרגנת מאוד, מקדמת את ההופעות הקרובות של לידר ואף מציעה לקוראי העיתון "להאזין ראשונים לשלושה שירים מהאלבום". לא מצוין בידיעה אם שיתוף הפעולה הוא מסחרי. עוד יום ב"ידיעות אחרונות". "נציג הצבא בוועדה לשוויון בנטל: ראשי ישיבות משקרים לנו", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "מעריב", ציטוט של דברים שאמר כביכול ראש חטיבת תכנון ומטה כוח-אדם בצה"ל, תא"ל גדי אגמון, בדיון סגור שתכניו הגיעו לידי הכתב זאב קם. לדברי אגמון, ראשי ישיבות "חותמים לתלמידים שלהם כאילו שהם נוכחים, בזמן שבפועל הם לא שם". על-פי קם, איש הצבא הזכיר בדבריו גם את הכשל המבני שמתוקפו מתאפשר הזיוף: העדרו של מנגנון פיקוח על הלומדים. היום מתפרסמת כותרת ברוח דומה ככתבת השער של מוסף "24 שעות" של "ידיעות" (שמתפרסמות בו גם כתבות וידיעות בעלות עניין, לצד התוכן השיווקי והקידומים המסחריים), כשהפעם הטענות הן לחשש לזיוף נתונים על גיוס חרדים – בתוככי הצבא עצמו. "האם 400 החיילים שהתגייסו בשבוע שעבר לנח"ל החרדי הם באמת חרדים?", לשון ההפניה לכתבה של עקיבא נוביק. "מסמך פנימי שחיבר קצין בכיר באגף כוח אדם בצה"ל חושף: מדובר בנתונים לא נכונים ואף שקריים. רובם הגדול של המתגייסים לא חרדים בכלל". הטענות עצמן מוכרות והתפרסמו כבר בתקשורת, ומעניין לראות כי המקור העיקרי שעליו נשען נוביק הוא קצין אנונימי, ששטח את טענותיו במכתב המיועד לאותו אגמון, שלטענת הקצין "מציג בחודשים האחרונים בפני גופים שונים נתונים המעידים על מגמת עלייה במספר המתגייסים החרדים. נתונים אלו, בלשון המעטה, אינם נכונים ואף שקריים. מספרי החרדים הוגדלו בצורה מלאכותית". כתבה צנועה ומעניינת במוסף "גלריה" של "הארץ" ממשיכה להתחקות אחר הפולמוס שעורר ציור דיוקנו של סוחר האמנות רוני פורר על-ידי הצייר הווירטואוז דוד ניפו. אלי ערמון-אזולאי מראיינת את ניפו, שאומר לה, בין היתר, "פורטרטורה אינה עוסקת בתכנים חברתיים", והופך את הדיון האמנותי לרפלקסיבי עבור העיתונאים. כל זאת תחת הכותרת היפה "דיוקן המצויר כאיש עשיר" (ללא לינק). עונת המלפפונים מגיעה לכותרות הראשיות של העיתונים הכלכליים: "אפל מתרחבת בישראל: תגייס עוד מאות מהנדסים" ("דה-מרקר"); "שטרות חדשים? חכו עוד שנה" ("ממון"); "ההצעות של יונס" ("גלובס", ראיון עם מנכ"ל בנק מזרחי לרגל פרישתו, שכמוהו מתפרסם בכל העיתונים האחרים). "כלכליסט" מציע כותרת ראשית רלבנטית יותר, גם אם מדובר במסר שגור: "בניית הדירות לא מדביקה את צמיחת האוכלוסייה". הכלכלונים מפנים כולם משעריהם לכתבות ופרשנויות העוסקות ברכישתו של ה"וושינגטון פוסט", מהעיתונים החשובים בארה"ב, המפסיד מיליונים מדי שנה, על-ידי גף בזוס, המייסד של ענקית האינטרנט המצליחה אמזון. הרכישה המתוקשרת נוגעת בסוגיות חשובות רבות המנסרות בחלל עולם העיתונות בארה"ב וגם כאן אצלנו (העשיר חובב העיתונות שייבאנו מאמריקה הוא, לצערנו, איל קזינו שמרן, ולא חלוץ אינטרנט מלהיב). כאן באתר "העין השביעית" כתבו על האירוע רפי מן, שתיאר את ההיסטוריה של העיתון עד למכירתו הנוכחית, ויובל דרור, שסיכם את עשרת ההסברים לקנייה הלא מוסברת שמציעים הפרשנים בעיתונות האמריקאית. האם בעיתון של בזוס יתפרסמו כותרות על העתיד לקרות בהמשך היום? אבי בר-אלי מראיין ב"דה-מרקר" כלכלן מהצוות שהעריך עבור בית-המשפט את שוויה של אי.די.בי פיתוח. לשאלה "קריסת אי.די.בי היא עובדה מוגמרת?" עונה הכלכלן, ניר גרינברג: "אי.די.בי תקום ותיפול על מכירת כלל-ביטוח, או על הזרמת הון חיצונית". על השאלה "המכירה של כלל-ביטוח תציל את נוחי דנקנר?" עונה גרינברג: "המכירה תחזק את פיתוח. לגבי נוחי, אשאיר זאת לנושים של אי.די.בי אחזקות (החברה-האם)". הכותרת הראשית בעמוד האחורי של "דה-מרקר" היא "האביר הלבן החדש של דנקנר – רואה-חשבון חרדי מניו-יורק". לפי מיכאל רוכוורגר, "רואה-החשבון, דייוויד וולדלר, מגבש קבוצת משקיעים חרדים, בעיקר אמריקאים, שתשקיע מאות מיליוני דולרים באי.די.בי ותשאיר נתח לנוחי דנקנר. משקיעים נוספים שנמצאים במגעים להשקעה באי.די.בי הם החרדי מאוקראינה אלכס גרנובסקי, בעלי בי.גי.איי, ואדוארדו אלשטיין". בתחתית הכתבה מופיע, לצד כוכבית, כיתוב ספק-הומוריסטי: "אביר לבן: דמות המופיעה במפתיע ומצילה את בעל השליטה מהשתלטות עוינת על החברה שבשליטתו". על יחסי "דה-מרקר" ונוחי דנקנר כתב כאן היום עוזי בנזימן. יעקב אחימאיר, מאחרוני העיתונאים המוכרים והמוערכים ברשות השידור, מספיד אותה היום במאמר פרובוקטיבי ב"דה-מרקר". תחת הכותרת "כאן הסתיימו שידורי הערוץ הראשון – לתמיד", מודה אחימאיר כי רשות השידור פשטה את הרגל. נעמי סלומון, נכדתו של יואל משה סלומון, תרמה בצוואתה לספרייה הלאומית 300 אלף מניות של חברת טבע, ששוויין מוערך ב-42 מיליוני שקל, כותב ניר חסון ב"גלריה". רותה קופפר כותבת ב"גלריה" על סדרת ריאליטי העוסקת במשפחה של ציידי ברווזים מלואיזיאנה, שלטענתה "נתוני הרייטינג שלה גבוהים מכל סדרה המשודרת כעת בטלוויזיה האמריקאית". "מדוע דאק דיינסטי פופולרית כל-כך? זו תופעה שבכירים בכל הערוצים מתקשים להסביר".

אחרי עשור של התדיינות משפטית – תביעת המיליונים של "מעריב" נגד "דה-מרקר" עתידה להסתיים בהסדר פשרה; העיתון הכלכלי ישלם 3.3 מיליון שקל בשל הפרת זכויות יוצרים

אחרי עשור של התדיינות משפטית, שבמהלכה החליף אחד הצדדים את בעליו ואף הגיע להקפאת הליכים, הגיעו "דה-מרקר" ו"מעריב" להסכם פשרה. "דה-מרקר" ישלם ל"מעריב" 3.3 מיליון שקל תמורת ביטול ההליכים המשפטיים, זאת בעקבות פסק הדין שקבע כי אתר "דה-מרקר" העתיק בשנים הראשונות לקיומו באופן שיטתי ובלא רשות מאות כתבות שפורסמו ב"מעריב", תוך הפרת זכויות. באוקטובר האחרון קיבל בית-המשפט המחוזי מרכז את תביעת "מעריב" ועובדיו משנת 2003 וקבע כי על "דה-מרקר" ועורכיו גיא רולניק ואיתן אבריאל לפצות את "מעריב" ועובדיו בסכום של מיליוני שקלים. התובעים יוצגו על-ידי עורכי-הדין צבי בר-נתן, רקפת פלד ואפרת רוזנר, ואילו הנתבעים יוצגו על-ידי עורכי-הדין זאב ליאונד ואלון נדב. בעקבות הפסיקה הגישו הצדדים ערעורים לבית-המשפט העליון. התביעה הוגשה בזמן שעופר נמרודי היה בעליו של "מעריב", אולם מאז עברה החברה המחזיקה בעיתון לשליטתו של זכי רכיב וממנו לנוחי דנקנר (נמרודי נשאר בעל מניות בעיתון). בסוף השנה שעברה נטש דנקנר את העיתון, השרוי בחובות כבדים, והחברה עברה לניהול נאמנים מטעם בית-המשפט. היום פנה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב עו"ד עמית לדרמן, בא-כוחם של הנאמנים לביצוע הסדר הנושים של חברת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, וביקש לאשר לנאמנים לחתום על הסכם פשרה עם "דה-מרקר". "למן הגשת הערעורים ההדדיים והבקשה לעיכוב ביצוע, התנהל בין הצדדים משא-ומתן לפשרה", כותב עו"ד לדרמן. "[...] לאחר משא-ומתן ממושך, הוצע על-ידי דה-מרקר כי ישולם על-ידיו לחברה ולכתבי מעריב התובעים סך כולל של 3.3 מיליון שקל [...] שהוא סכום המשקף למעשה את סכום הפיצוי הסטטוטורי אשר נפסק על-ידי בית-המשפט המחוזי, ללא תוספת הפרשי ריבית והצמדה. בכל הנוגע לקביעותיו של פסק הדין, הוסכם בין הצדדים כי כל הקביעות בפסק הדין ייוותרו בעינן, למעט הקביעות הנוגעות להטלת אחריות אישית על מר רולניק ומר אבריאל – אשר תבוטלנה". לפי טיוטת הסכם הפשרה, שצורפה לבקשה, חברת ביזנסנט מידע מקוון בע"מ (לשעבר מפעילת "דה-מרקר") תשלם את הסכום בחמישה תשלומים (תשלום ראשון של 1,650,000 שקל ועוד ארבעה תשלומים של 412,500 שקל כל אחד). לאחר העברת מלוא הסכום יוגשו לבית-המשפט העליון בקשות מוסכמות למחיקת הערעורים. עוד עולה מהבקשה ומהסכם הפשרה הנלווה לה כי במהלך ההליכים בין הצדדים העניקו עמוס שוקן, הלל שוקן ורחלי אידלמן, בעלי מניות ב"הארץ", ערבות אישית לתשלום כל סכום שיוטל על "דה-מרקר" במסגרת פסק הדין. ערבות זו, נכתב בהסכם הפשרה, תבוטל עם תשלום הפיצוי ל"מעריב" וכתביו. בא-כוחם של הנאמנים, שמבקש מבית-המשפט אישור לחתום על הסכם הפשרה עם "דה-מרקר", מציין בהקשר זה כי "הואיל ואין בידי התובעים כל מידע באשר למצבם הכלכלי של הערבים ובאשר למחויבויות אישיות שלהם להתחייבויותיו של עיתון הארץ, הרי שאף אין די בקיומה של ערבות זו". 1549-08-07 40721-09-12

ועדת העורכים | עיתונאים מבקשים לייצג במקרים רבים מדי את החוקר, התובע, השופט והמוציא לפועל, אך פוצחים ביללה כאשר הם מושאי הדיווח

את הדברים הקשים שאמר אבי אלימלך, אביה של הדוגמנית המנוחה ענת אלימלך, נגד העיתונות אין לתפוס רק כהתבטאות ספונטנית בשיא הצער של אב שאיבד את בתו. כשבועיים קודם לכר עלו הטיעונים האלה בשיחה בין עורך "העין השביעית" ‏לביני כאשר שוחחנו על נושא מאמר זה. ‏קלות הדעת הבלתי נסבלת של התקשורת בהתייחסה לתחומים אישיים באה לידי ביטוי כבר שעות אחדות אחרי הרצח וההתאבדות בירושלים. בני משפחה וידידים של שני בני הזוג העלו טענות קשות על הדרך שבה כיסתה התקשורת את האירוע הדרמטי וכן על "תרדמת" העיתונות, לדעתם, למשבר שקדם לטרגדיה. ‏מבלי לנסות להיתלות באילנות גבוהים, אפשר בכל זאת למצוא בעניין הזה כמה קווים מקבילים לסיפור מותה של הנסיכה דיאנה. אלא שאז התעמק כל העולם בעבודתם של צלמי הפפראצי , ואילו הפעם, בשל הפער ורף הפופולריות של הדמויות, הביקורת על התקשורת גוועה במהירות בלי שייעשה שום ניסיון רציני להפיק לקחים וללמוד ממה שאירע. ‏ בני משפחתה של ענת אלימלך וידידיו של הספר דוד אפוטה סיפרו, שהיחסים בין הדוגמנית המפורסמת לספר הצמרת מירושלים התערערו אחרי שבאחר ממדורי הרכילות נכרך שמה של ענת אלימלך ז"ל בשמו של כוכב טלוויזיה צעיר. מי שכתב על כך בטור הרכילות שלו הגדיל לעשות אחרי הרצח וההתאבדות. הוא סיפר בעיתונו על שיחות טלפון עם הספר דוד אפוטה ז"ל ועל המצוקה בשל אי-הוודאות שנגרמה לדוד בשל הדיווח הזה. ‏עכשיו מספרים שאת המידע הראשוני לדיווח, שהוכחש על-ידי כל הצדדים הנוגעים או שנגעו לעניין, הביאה כתבת צעירה בת 15. הכתבת הוזמנה לחזרות של המופע על-ידי משרד יחסי-הציבור. במופע השתתפו הדוגמנית וכוכב הטלוויזיה הצעיר. הכתבת תיארה לדבריה את יחסי שני הכוכבים, ענת ועמיתה, על-פי מה שראו עיניה. אלא שמתחת לתצלום של השניים שליווה את הכתבה הופיע הכיתוב: זוג חדש? ענת ועודד. ‏המקרה הזה מעלה שאלות בסיסיות מאוד הקשורות לעבודת העיתונאי, עוד לפני ההתייחסות לאתיקה ולרקורד ההגינות האלמנטרי, המצוי בכל מערכת, כמו במועצת העיתונות. ‏ השאלה הראשונה היא, האם אחרי שהגיע המידע הזה לרשותו של הכתב הוא ביקש את תגובת כל הנוגעים בדבר? והשנייה: אם כל הנוגעים בדבר הכחישו מכול וכול את הסיפור הבסיסי, אך הבהירו שהקשר בין השניים הוא מקצועי ולא אישי, מה ההשפעה שהיתה לתגובה על הדיווח הסופי? ‏ביקשתי את תגובתו של הכתב גיל ריבה. אמרתי לו: "יש לי שתי שאלות קצרות אליך". הוא שמע את השאלה הראשונה, "האם ביקשת תגובה לפני הדיווח על ענת אלימלך ועודד מנשה?", ושאל: "מה השאלה השנייה?". השבתי שהשאלה השנייה נגזרת מן התשובה לראשונה. הוא סירב להגיב, והפנה אותי לעורכו. טלפנתי לדורון גלעזר, עורך המגזין "7 ‏ימים" של "ידיעות אחרונות". הבהרתי כי אני מזכיר עניין זה במאמר ל"עין השביעית". תגובתו של גלעזר היתה: ‏"אני לא אגיב. קיבלנו החלטה מודעת לא להגיב השבוע על העניין הזה". ‏ניסיוני הדל מוכיח כי אפילו כשנעשה מאמץ להשגת תגובה, לא תמיד הוא עולה יפה. אולי מפני המצוקה שחש בעניין זה הצד המדווח. אי-ביצוע עקרון התגובה הוא לעתים תכופות מדי רעה חולה. לא רק עיתונאים צעירים ובלתי מנוסים חוטאים באי-קבלתה, אלא גם בין בכירי העיתונאים ישנם כאלה הנמנעים לפעמים במכוון מקבלת תגובה. נדרך-כלל הם עושים זאת משלושה טעמים מרכזיים: א. לא לחבל בסיפור טוב; ב. חשש פן הגורם שממנו מבקשים תגובה ידליף את הסיפור לעיתונאי מתחרה; ג. מתוך הערכה שהחומר שבידיהם מגובש דיו, או נשען על מקור מהימן ביותר, והתגובה במקרה הזה מיותרת. כל זאת על אף שבקשת התגובה היא תנאי ראשון לסיפור עיתונאי, ידיעה ומאמר גם יחד. ‏ השאלה השנייה היא מהותית הרבה יותר ומקצועית פחות. אבי אלימלך אמר את הדברים שהיו על לבו. הוא העלה שאלה רטורית: האם העיתונאי לוקח בחשבון שמאחורי הדברים הנכתבים בעיתון ישנה משפחה, ישנם בני-אדם? זו טענה שכיחה. לצערנו, בעת אחרונה אני מתרשם מדיווחים שונים במקומונים וגם מהעיתונות הארצית, שעיתונאים, בעיקר צעירים וחסרי ניסיון, שזה עתה החלו את עבודתם בעיתון או במקומון, מבקשים לייצג במקרים רבים מדי את החוקר, התובע, השופט והמוציא-לפועל. ‏ בפני עיתונאים אלה ניצבת רק השאיפה להביא את הסיפור, וכל הדרכים להשגת המטרה הזו כשרות. אין זאת אומרת שעיתונאים מן הסוג הזה הם המצטיינים בעבודתם. על-פי ניסיוני, הם נכחדים מהר. ישנן דוגמאות רבות של עיתונאים צעירים והגונים המקפידים לדבוק בכללי האתיקה ובהגינות המקצועית במקביל לדבקותם בביצוע המשימה העיתונאית. אלה אינם יוצאים ניזוקים מכך, אלא נשכרים מאמינותם ומהימנותם אבל, כאשר התקשורת מטפלת בעיתונאים מן הסוג הראשון, או בקרובים להם, בתוכניות של ביקורת עיתונות, בטורי ביקורת טלוויזיה או במקרים של הסתבכות אישית שלהם או של בני משפחתם, אז מסתבר, ומהר מאוד, כי בכל הקשור אליהם יש להם עור דק מאוד, וקול יללתם נשמע למרחוק. הצד השני של המטבע נוגע לציבור הרחב בכלל, ולמערך יחסי-הציבור בפרט. אחרי הטרגדיה בירושלים הזילו לא מעט יחצ"נים דמעות תנין. הללו שכחו מהר מאוד כי הם מפעילים את המכונה הגדולה העומדת מאחורי טורי הרכילות, וכי לא אחת, למען המטרה של פרסום קטע מפולפל, הם מוכנים להידרדר לרכילות זולה, פוגעת ומעליבה. תפקידם של היחצ"נים למכור את המוצר שלהם ולעשות הכול כדי לפרסמו. העמדה שהציג בעניין זה דב אלפון, פרשן התקשורת של "הארץ", בתוכנית "תיק תקשורת" בשבת ה-6.11.97, מאוד מקובלת עלי. אלפון מצביע על מכונת היחצ"נות כעל מכשיר מסחרי העושה הכול כדי למכור את המוצר. אבל גם אצל אלה המלינים על התקשורת, בשל חוסר רגישותה ואי-התחשבותה, חל שינוי דרסטי בשנים האחרונות. אזרחים לא מעטים מתלוננים על עיתונאים המטרידים אותם ברגעי מצוקה, טוענים נגד עיתונאים שאינם נרתעים מפני השעות הקשות ביותר שאחרי אסון. בין המתלוננים ישנם יותר ויותר משתפי פעולה עם התקשורת בתחום החשיפה האישית. נושאים הנוגעים לשכול שוב אינם קניינם הפרטי והאישי של הנפגעים. משפחות שכולות לא מעטות מתראיינות מרצונן בכלי התקשורת, בעיקר בטלוויזיה, עוד לפני ההלוויה ותום השבעה. תופעה זו הפכה באחרונה לחיזיון נפרץ. מה שנראה לנו בזמנו כביטוי אמריקאי חולני במידת מה היה לשגרה ישראלית נפוצה. מכאן שהתמורות השליליות לא חלו רק בתקשורת. התלונות אינן מתמקדות רק בטיעון האופנתי – התקשורת רצה אחרי הרייטינג (שהוא אגב לגיטימי). התקשורת מספקת בסופו של דבר את רצונותיו ומאווייו של הציבור הרחב בישראל, שבו חל מהפך בשנים האחרונות. הכותב הוא עורך "מעריב" גיליון 12, דצמבר 1997

בית המחוקקים מתפקד בלי ייעוץ משפטי קבוע כבר חמישה חודשים ● מאז שעו״ד איל ינון סיים את כהונתו בתפקיד מונתה במקומו ממלאת מקום זמנית

נמשכת הפארסה של ממשלת ממלאי המקום. מאז אפריל השנה, וכבר במשך חמישה חודשים, לכנסת אין יועץ משפטי קבוע. במקומו מכהנת ממלאת מקום זמנית. עכשיו, לאחר שהוקמה ועדת איתור, גם היא לא מתנהלת בהתאם למסגרת החוק. מדובר בעוד מינוי בכיר בשורה של תפקידים שהממשלה לא הצליחה לאייש. רבות מן המערכות הקריטיות לתפקוד המדינה שלנו על כל זרועותיה, מופקדות בידי ממלאי מקום, זמניים כביכול. אבל לפני שנצלול לתוך שרשרת החטאים במינוי היועץ המשפטי לכנסת ישראל, נסביר למה התפקיד הזה כל כך חשוב, ומה בכלל הבעיה עם זה שהכנסת שלנו מתנהלת בלעדיו: היועץ המשפטי לכנסת הוא אחד התפקידים המרכזיים במערכת המשפט ובמנגנון הדמוקרטי. הוא יכול למנוע תהליכי חקיקה חפוזים ואנטי דמוקרטיים, או לחילופין להעלים עין מהם. האחרון שכיהן בתפקיד היועץ המשפט עשה זאת במשך שתי קנדציות בנות חמש שנים כל אחת, ובסך הכל עשור בו נהנה מיציבות בתפקיד. מי שמחזיקה כיום בתפקיד באופן זמני היא ממלאת מקום שמונתה במסלול שעוקף את החוק על ידי יו"ר הכנסת לשעבר, יולי אדלשטיין. כעת חייב יו״ר הכנסת הנוכחי יריב לוין לקדם מינוי של קבע בהקדם האפשרי.חוסר יציבות מתמשך במוסדות הכנסת ובאיוש בעלי תפקידים רשמיים עשוי להחליש עם הזמן את הממסד ולחזק את הפוליטיקאים. הוא משפיע על העצמאות של ממלאי המקום. אלו עשויים להיות נתונים ללחצים פוליטיים שאינם נוגעים לתפקידם המקצועי. כשברקע איומים שגם הממשלה הנוכחית תתפרק טרם זמנה, אנחנו עלולים להיכנס שוב למשבר פוליטי שבו יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, למנות יועמ״ש כנסת קבוע. בערך – הכל. בהמשך, ועדת האיתור אמורה להציע ליו״ר הכנסת בין שניים לארבעה מועמדים ומועמדות. מבין המעומדות והמועמדים, מי שיזכו לתמיכה של לפחות ארבעה מבין חברי הוועדה יוצגו בפני יו"ר הכנסת שאמור לבחור אחד מהם לתפקיד. לאחר מכן היו"ר נדרש לאשר את הבחירה בוועדת הכנסת. כל ההליך הזה לא מתקיים בחלל ריק, ואם יתמשך עוד – אנחנו עלולים להיגרר לתקופת בחירות נוספת שתדחה עוד את המינוי.

הוועדה למדרוג תשפר את דרך הפצת המידע שברשותה, אך ללא שיתוף הפעולה של כלי התקשורת, ימשיך הציבור לקבל נתוני רייטינג מנופחים ומעוותים

ביום חמישי האחרון החליטה מליאת ועדת המדרוג כי מעתה יש להפיץ בכלי התקשורת את נתוני הרייטינג לפי פרטים, ולא רק לפי משקי בית, כפי שהיה נהוג עד כה. כפי שהוסבר באתר זה לא אחת בעבר, פרסום נתוני הרייטינג לפי משקי בית, ובמיוחד לפי משקי בית באוכלוסייה היהודית בלבד, מעוות את הנתונים ומנפח את התוצאות. לפני כשלושה חודשים פנתה "העין השביעית" לוועדה למדרוג בבקשה שתפיץ לכלי התקשורת את נתוני הרייטינג לפי חתך הפרטים, במקום או במקביל לנתונים לפי משקי הבית. בוועדה סירבו לעשות כן. המנכ"לית, ד"ר יפעת בן-חי-שגב, הסבירה כי הביצוע יכביד על עבודת הוועדה. בעקבות התערבות שר התקשורת גלעד ארדן ובהמשך לדו"ח בנושא שהכין מנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד, שינתה הוועדה את עמדתה. בראיון שהעניקה ד"ר בן-חי-שגב לתוכנית הרדיו של שי גולדן ושרון כידון ברדיו 102FM, "מייבשים את הבצה", בתוך שבועות אחדים יופץ בקרב כלי התקשורת דו"ח יומי של נתוני הרייטינג לפי חתך הפרטים. אולם, ד"ר בן-חי-שגב ציינה בצדק כי כלי תקשורת שהיו מעוניינים בכך היו יכולים לפרסם את הרייטינג לפי חתך זה גם בלא קבלת הנתונים בדיוור ישיר מהוועדה, וזאת על סמך הנתונים המתפרסמים באתר הוועדה למדרוג. כך פועל בשבועות האחרונים אתר "העין השביעית". כעת, כשהכדור עבר לידיהם של כלי התקשורת, מסתמן כי אין נכונות גדולה לשתף פעולה עם הקו החדש ולפרסם את הנתונים המדויקים יותר. על אף שברשות השנייה ובמשרד התקשורת מעודדים את פרסום הנתונים לפי פרטים ולא לפי משקי בית, על אף שאפילו בוועדה למדרוג שינו את גישתם והחליטו כי נכון להפיץ לכלי התקשורת את נתוני הפרטים, הדיווחים האחרונים על נתוני הרייטינג עדיין משתמשים בחתך המעוות והמנפח של משקי בית, ובאוכלוסייה היהודית בלבד. ב"גלובס", לדוגמה, דיווחו כי שני פרקים של "הכוכב הבא" הובילו את טבלת הרייטינג השבועית עם 37% ו-33.7%, אף שלפי חתך פרטים בכלל האוכלוסייה הנתון עמד על פחות ממחצית: 15.6% ו-15.1% בלבד. ב"אייס" דיווחו כי התוכנית "דייט בחשיכה" ירדה מ-21.5% רייטינג ל-19.2% בלבד, אך לפי נתוני הפרטים שמפרסמת הוועדה באתרה, התוכנית "דייט בחשיכה" זכתה לשיעור צפייה של 8.3% בלבד, לעומת 8.1% בשבוע שעבר (כאמור, המדידה לפי משקי בית אינה רק מנפחת את הנתונים, אלא גם מעוותת אותם). ב"וואלה" דווח כי התוכנית "הכפר" מתאוששת מעט ומגיעה ל-8.7% רייטינג, לעומת 6.6% באמצע השבוע. גם כאן הנתונים הם של משקי בית באוכלוסייה היהודית בלבד. לפי נתוני הפרטים בכלל האוכלוסייה, "הכפר" זכתה אמש ל-3.3% רייטינג, לעומת 2.4% באמצע השבוע. בלא שיתוף פעולה מכלי התקשורת, הנכונות של הוועדה למדרוג לשנות את עמדתה תאבד ממשמעותה.

חברי הכנסת משה ארבל וינון אזולאי (ש"ס) גילו כי 90% מהעצורים נאזקים בבתי המשפט בניגוד לנהלים ● הם החליטו לרדת לשטח ולהגיע לבתי המשפט בעצמם● פעילותם העלתה את המודעות לנושא: בית המשפט פסק פיצויים לעצור שנאזק בניגוד לנהלים ● הסרגל - שקוף מפרגנים

לפני כחודשיים יזמו חברי הכנסת משה ארבל וינון אזולאי (ש"ס) דיון בוועדת הפנים בסוגייה בעייתית: 92% מהעצורים שהגיעו לבתי המשפט ברחבי הארץ בחודש ינואר נשארו אזוקים ברגליהם בעת דיון בעניינם, בניגוד לנהלים האוסרים על כך. ארבל ואזולאי לא הסתפקו בדיון בוועדה: הם הגיעו בעצמם לביקורי פתע בבתי משפט השלום בפתח תקווה, ירושלים, ראשון לציון, טבריה וחדרה, ושחררו מספר עצורים שהיו אזוקים ברגליהם. ח"כ ארבל אף נכנס בעצמו לדיון בבית המשפט והעיר את תשומת ליבו של השופט לגבי עצור שאזוק ברגליו. ח"כ אזולאי הסביר ל"שקוף" כיצד הגיעו השניים לעסוק בנושא: "שמעתי דיווח של רשת ב בנושא, אז הגשתי הצעה לדיון מהיר בוועדת הפנים של הכנסת. משם זה התחיל. משה ארבל לקח את הנושא הזה יחד איתי בשתי ידיים, והוא מוביל את זה כחבר בוועדה. עניין האסירים קרוב לליבי: אני ממשיך את דרכו של מורי ורבי, אבי, דוד אזולאי. הוא היה השר לשירותי דת וחבר כנסת, והיה כמו אביהם של האסירים". ביקורם של חברי הכנסת בבתי המשפט העלה את המודעות לנושא, וכבר נראה שינוי בשטח: לפני מספר ימים פסק בית משפט השלום בפתח תקווה פיצויים בגובה 500 ש"ח לעצור שהובל אזוק ברגליו. השופטת אף נזפה במשטרה בעקבות האירוע. "המערכות האלה צריכות להבין שיש גם אצלן איפה להשתפר, ומחזקים אותנו מכל המגזרים בנושא הזה", סיפר ח"כ אזולאי, "כשאנחנו מגיעים לבית המשפט, לא מעניין אותנו מה הזהות של העצורים: אם הם יהודים או ערבים, חרדים או דתיים. אנחנו שם כדי להגן על זכויות אדם". בהמשך ח"כ ארבל שיגר מכתב לשר לביטחון פנים אמיר אוחנה ודרש כי יחודדו הנהלים במשטרה לגבי אזיקת עצורים. ארבל סיפר לנו שכשהוא מקבל דיווח על עצורים שאזוקים בניגוד לנהלים – הוא מטפל בזה ישירות מול השר לבטחון פנים, ומעביר אליו גם את שמות השוטרים האחראיים. לדברי ח"כ אזולאי, השניים ימשיכו לפעול בנושא. "בקרוב יהיה דיון המשך בוועדת הפנים, וגם עו"ד יהונתן רבינוביץ הגיש בג"ץ בנושא הזה, ככה אני חושב שאנחנו בדרך הנכונה".השניים גם הגישו הצעת חוק בנושא, שעתידה לעלות להצבעה במהלך החודש. לפי הצעת החוק, עצורים לא יאזקו בדיון בבית המשפט אלא אם המשטרה רואה בכך צורך והודיעה על כך לשופט/ת. עצורים שנאזקו בניגוד לחוק יוכל לקבל פיצוי של עד 50 אלף ש"ח."אני גם מתכוון לבקר בבתי כלא בהפתעה – בימים אלה אני בודק האם חוק החסינות מאפשר לי לעשות זאת. גם אם לא נתקן את כל העולם – נתקן חלק", סיכם ח"כ אזולאי. אזולאי וארבל מבינים מה שהרבה חברי כנסת אחרים שכחו: יש להם כח עצום וביכולתם לשפר את חיי האזרחים בכל יום.

המהדורות בערוצים המסחריים כבר מזמן אינן מתיימרות לספק משדר אינפורמטיבי וחקרני, אלא בעיקר לבדר. בזמן מלחמה חוזרים אולפני החדשות להציע "חדשות", אבל ממשיכים להרכין ראש בפני החנפנות

עתות מלחמה – על שפע המשדרים והדרמות שבהן – נוטות להקצין גם תופעות תקשורתיות שבנסיבות אחרות היו עשויות להמשיך לנמנם בצל. כך קרה למשל באחד מערבי המלחמה, כשאל מסך הטלוויזיה בא ועלה ערד ניר. השעה היתה קרובה ל-11 בלילה, הפרסומות בפתח, ואת תגובתו של הצופה – ברנש בוגדני והפכפך מטבעו – קשה היה לצפות: האם די בהבטחה הסתומה הגלומה בפרצופו של ניר כדי להצמית אותו אל המסך למשך דקות פרסומות ארוכות כל-כך? שמא קץ בזוועות, והוא עלול חלילה לזפזפ לגיא פינס? וגרוע מכל: האפשר שאת שעת הכושר (סוף עונה!) ינצל כדי – הצילו – לכבות את הטלוויזיה? מאחר שבערוץ 2 אין אוהבים להשאיר דבר ליד המקרה, ניצל ניר את חצי הדקה שנותרה כדי לקדם ככל יכולתו את הבאסות האטרקטיביות שתכף יגיעו. זה נשמע פחות או יותר כך: מיד, הבטיח ניר, נספר לכם מה הוחלט בהתייעצות הבטחונית, וגם: כל הפרטים על נפילת הרקטה בבאר-שבע. במלים אחרות: אל תלכו לשום מקום, תכף יהיו פה זוועות על הכיף כיפאק. ניר לא עשה שום דבר רע, וכצופה מתמידה אני יכולה גם להעיד שבתום דקות ארוכות עמד אמנם במלתו וסיפק את כל הסחורה, שזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על פרומואים מתחרים, שם אין כל בעיה מוסרית או אחרת לשאול במשך עשרה ימים, "ביום רביעי: מה הבטיח דן למרינה?", ולבסוף להשיב: "כלום". לא, ניר הביא באמת את כל הפרטים על נפילת הרקטה בבאר-שבע, והצופה ארך הרוח הרגיש בהחלט מסופק. מה שכן, ניר סימן קו גבול חדש, מטושטש מתמיד, בין חדשות לבידור, או אולי בשלב זה מוטב כבר לומר: אישש מחדש את הזהות בין השניים. התהליך שבמסגרתו החדשות הופכות למקטעי שמחות וטרגדיות שווים בערכם ותלושים מהקשר, שכל מטרתם "לרגש" והם מופרדים זה מזה במוזיקה קצבית, הוא תהליך ארוך, עמוק ולא חדש, וניל פוסטמן כבר עמד עליו בהרחבה: והלוא גם במהדורות החדשות היומיות מבטיח הקריין את שיקרה "אחרי הפרסומות" ("האם של התאומים שנשרפו בשנתם מדברת לראשונה, וגם: פיתוח ישראלי – אבטיח מדבר") ומפציר בצופים להישאר. אלא שמהדורת החדשות כבר מזמן אינה מתיימרת לספק משדר אינפורמטיבי וחקרני, וחלקים גדולים ממנה – חציה השני, לכל הפחות – מוקדשים באופן כמעט רשמי לציווי-העל הטלוויזיוני: לבדר. המשדר של ערד ניר, להבדיל, הוא מבזק חריג, הדוחק את רגליהם של משדרים אחרים אך ורק עקב נחיצותו. הוא מבקש לקטוע את מהלך הדברים הרגיל כדי להכריז על התרחשות יוצאת דופן, ובכך חוזר להוראתו המקורית של המושג "חדשות". והנה גם כאן, אפילו כאן, מרכינה החדשותיות ראש בפני החנפנות, ומבטיחה לצופה שכדאי לו, כי יהיה "חזק", או "מרגש", או "מכה בתדהמה" ובקיצור מדהים ומפתיע, או במלה אחת: מבדר. כעבור יום או יומיים ראיתי בטבלת הרייטינג היומית את רשימת התוכניות הבאה, בסדר יורד: "משפחה חורגת", "מלחמת העולמות", "מתקפה בדרום – לילה", "החיים זה לא הכל" ו"הישרדות". בידור, לא?

צרלטון מכחישים מחווה לשר התקשורת | ערוץ 1 בקרב נגד השעון | אופירה אסייג וגידי ליפקין הם הכתובת לטענות כלפי דניאלה סמרי

אין מתנות חינם, במיוחד אם אתה גוף עסקי שקוראים לו צרלטון. ההחלטה של החברה לפתוח השבוע את ערוציה לצפייה בחינם בשני המשחקים של הקבוצות הישראליות באירופה היא מפתיעה, ובעיקר מסקרנת באשר למניעיה. אוטומטית, אפשר להסביר את המהלך בלחץ הציבורי בשבועות האחרונים מצד אוהדים רבים, שפנו אל שרי התקשורת והספורט. ב-one נכתב השבוע כי מי שהוביל את המהלך לשידור חינם היה שר התקשורת גלעד ארדן, שניצל את קשריו הטובים עם אנשי צרלטון. אלא שבצרלטון התעקשו בתגובה שאין קשר ללחץ וכי המחווה נעשתה במסגרת שירות למען צופי יס, שהורחב גם ללקוחות הוט. אפשר היה להמליץ למנהלי צרלטון שיקדימו תרופה למכה ומדי פעם יפתחו את ערוציהם לקהל הרחב, במיוחד כשמדובר באירוע רגיש כמו משחקי קבוצות ישראליות באירופה. כך יחסכו עליהום ציבורי שמתעורר מדי זמן ועלול להיגרר אל ועדת הכלכלה בגלל איזו יוזמה של ח"כ נמרץ. מחוות כאלה יכולות גם להיות סוכרייה מפתה לצופים שאינם מחוברים. אלא שטוב לב ומחוות אינם נכללים בלקסיקון של צרלטון. היוזמה של ארדן קצרה תשואות בטווח המיידי, אבל אם הבעלים של צרלטון, אלי עזור, יבקש ממנו בעתיד תמורה בעד המחווה, הצופים עלולים לגלות שיצא שכרם בהפסדם. ערב הספורט של ערוץ 1 ניצל ביום שני בעור שיניו. משחק הכדורסל בין מכבי תל-אביב למכבי חיפה, ששודר לפני המשחק הטעון בטדי, בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל-אביב, כמעט שנכנס להארכה. שתי שניות לסיום החטיא שחקן של חיפה קליעה נוחה, ואנחת הרווחה של אנשי רוממה נשמעה מזליג רבינוביץ, האיש שיזם וקידם את רכישת זכויות המשחק המרכזי מאיגוד הכדורסל, גיסו מאיר בר, מנהל מחלקת הספורט, ועד לשדרים אורי לוי ויורם ארבל. "היינו קצת בפאניקה בגלל הכדורסל", גילה בהמשך ארבל לצופים. הארכה במשחק הכדורסל היתה משבשת את הלו"ז הצפוף ואף גורמת לדחיית המשחק בטדי. ערוץ 1 אמנם הקדים את פתיחת משחק הכדורסל ברבע שעה, כלקח מהשבוע הקודם, אז התארך המשחק בכ-25 דקות, אבל זה עדיין לא מספיק כדי לייצר מרווח ביטחון. אורי לוי, ששידר את הכדורסל, נשמע לא פעם לחוץ מעוד פסק זמן או עצירה לא מתוכננת. בסופו של דבר עבר השידור לטדי בשעה 20:52, איחור של שבע דקות מהתכנון המקורי. המשמעות של הקדמת המשחק המרכזי בכדורסל לשעה 18:45 באה לידי ביטוי ביציעים ריקים, כפי שהיה ניתן לראות בדקות שקדמו לפתיחתו. זוהי פגיעה באוהדים שרוצים להגיע לאולמות ויתקשו בכך בגלל עבודתם. את מינהלת ליגת הכדורסל, מן הסתם, זה לא מעניין. העיקר שהרוויחה כשלושה מיליון שקל יותר לעומת העונה שעברה, בזכות המהלך שבו ערוץ 1 הפתיע את כולם, במיוחד את ערוץ הספורט, ורכש את הזכויות. בלי להיכנס לאיכויות של שדרים ופרשנים, בלי להתווכח על רמת הכיסוי ובלי להיכנס לפולמוס אם ראוי שהערוץ הציבורי יפקיע ערב שלם לכדורסל וכדורגל – "ערב הספורט של ישראל" עבר השבוע בצורה טובה. הצופים קיבלו שני משחקים מרתקים בזה אחר זה והרייטינג אמר את דברו (כ-5% לכדורסל, כ-14% לכדורגל). יותר משערב כזה יחזיר את הצבע לפניו החיוורות של הרייטינג בערוץ 1, זהו ניסיון מעניין ונועז ליצור אלטרנטיבה ספורטיבית בעידן של ערוצים בתשלום. לפני כשבועיים התפרסמה באתר one ידיעה שעסקה במראה החדש שיקבל איצטדיון בלומפילד, אבל באותה נשימה קידמה את האינטרסים הפוליטיים של מפלגת רוב-העיר בתל-אביב. בטור שפורסם כאן נחשף כי ה"עיתונאית" שהיתה חתומה על הידיעה, דניאלה סמרי, מדורגת במקום ה-15 ברשימת רוב-העיר. יועץ התקשורת יובל לידור שיגר תלונה בעניין לניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית. חן, בתגובה, אמר השבוע לאתר "אייס" שהפרסום אכן לוקה בפגמים אתיים, אבל הוא אינו יכול לפעול נגד סמרי מפני שהיא אינה מחזיקה בתעודת עיתונאי ממשלתית. סמרי היא האחרונה בשרשרת האשמים בפרסום המביש הזה. ככל פעיל פוליטי לפני תקופת בחירות, היא השתמשה בקשריה, ובמקרה הזה במקום עבודתה, כדי לקדם אגנדה שהיא מאמינה בה. עד כדי כך מטושטשת הזהות העיתונאית שלה, שטרחה וציינה כמה פעמים שה"ידיעה" שמתפרסמת בשמה היא "בלעדית", כשהיא מבליטה בלי משים את הנסיבות האמיתיות ל"בלעדיות" הזאת. במובן הזה אין כל הבדל בין סמרי לאלון סולר, מראשי מפלגת רוב-העיר, או כל יחצן נמרץ אחר: הזרגון העיתונאי הוא רק כלי לקידום ענייניו. מי שנושאים באחריות למצע-המתחזה-לידיעה הם אתר one ועורכיו, אופירה אסייג, מנהלת התוכן, וגידי ליפקין, העורך בפועל. אם יש להם מחויבות כלשהי לאתיקה ולהגינות עיתונאית, הם היו צריכים לפסול את הידיעה שהעבירה סמרי ולטפל ב"סקופ" בכלים עיתונאיים – משמע להתייחס אליו כאל חומר גלם ולהעביר אותו לטיפולו של כתב אחר, לפחות כזה שאינו פעיל מפלגה בתחפושת של עיתונאי. תחת זאת הם בחרו לפרסם מודעת קידום בחירות מלוקקת המתחזה לידיעה, ועוד להציב אותה ככותרת ראשית. אם יש מי שצריך לפסול את חברותם באגודת עיתונאים כלשהי, או למנוע מהם לשאת תעודת לע"מ, הם השניים האלו. איצטדיון הכדורגל המיושן בפתח-תקווה, שזכה לכינוי "האורווה", הוא כבר מזמן אתר בנייה. קבוצות העיר עברו לאיצטדיון חדש ונוצץ, אבל ב"וואלה" במוצ"ש (19.10.13) נשארו תקועים בעבר.

שתי תכניות למניעת גזענות מקבלות תקציב אך תקועות מ-2009 במשרד החינוך ● חלק מהעמותות שמקבלות תקציב לקיום מפגשים בין אוכלוסיות שונות עוסקות בחיזוק הזהות היהודית ● רק 1% מהמורות עברו הכשרות למניעת גזענות ● הכשלים עלו עוד בדוח המבקר מ-2016 - אבל כמעט דבר לא השתנה

בשבועות האחרונים המתח בין ערבים ליהודים בישראל התפוצץ: הרחובות בוערים, עוד ועוד מקרי אלימות בערים מעורבות גובים קורבנות על בסיס מוצאם ודתם. אל מול קריאות לדו קיום ולחיים משותפים נראה כי המרחק בין הקבוצות בחברה הישראלית גדול מתמיד. איך הגענו לכאן? אחד מחלקי הפאזל בתשובה לשאלה המורכבת מתחבא בדוח מבקר המדינה שפורסם השבוע: ישראל נכשלה בחינוך לחיים משותפים ולמניעת גזענות – בכל המגזרים. יש תקציב ותכניות החינוך כבר מוכנות, אך יותר מעשור שהן לא מקודמות ומיושמות במערכת החינוך. זאת על אף שדוח קודם כבר הצביע על המחדל. "כשלא מכירים והנרטיב שהתלמיד רואה הוא אחד, השפה שהוא מכיר היא אחת, תמונת המציאות שלו היא מאוד חלקית, מאוד מעוותת. הוא יוצא מ-12 שנות לימודים ופוגש פתאום אנשים בעולם שהם אחרים לגמרי", מסבירה נעמי בייט-צורן, מנהלת מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. "הפחד מהאחר הוא דבר שמושרש. ואם לא מטפלים בו ונותנים אלטרנטיבות הוא הופך לשנאה. מה שאנחנו רואים ברחובות עכשיו, זו בדיוק התוצאה". דוח מבקר המדינה שפורסם השבוע מעלה תמונה מדאיגה לגבי החשיבות של נושא החיים המשותפים במערכת החינוך. לפי הביקורת שנערכה במשרד בחודשים מאי עד אוקטובר 2020, המשרד לא מקדם תכנית לקידום חיים משותפים בין יהודים וערבים – שהחלו לדבר עליה עוד ב-2009. 11 שנים חלפו. גם בשנת 2014 יצאה לדרך תכנית נוספת למניעת גזענות, אך גם היא מחכה עדיין לאישור ומשרד החינוך לא קידם אותה מאז. מבין 15 עמותות שמקבלות תקציב לקיום מפגשים בין אוכלוסיות – 4 עוסקות בכלל בחיזוק הזהות היהודית בנוסף, תקציב שעומד על כשני מיליון שקלים נועד לקיים מפגשים בין תלמידים מאוכלוסיות שונות. התקציב מחולק בין מבין כ-15 עמותות, שקיימו בממוצע 120 מפגשים בלבד בשנה. רובם המוחלט של המפגשים הם בין בתי ספר חילוניים לבתי ספר ערביים ובין בתי ספר חילוניים לבתי ספר דתיים. לפי הכתוב בדוח, כל המפגשים נערכו ביוזמת בתי הספר עצמם, ולא ביוזמת משרד החינוך. בדיקת "שקוף" העלתה כי מבין העמותות שמקבלות תשלום עבור מפגשים בין קבוצות בחברה הישראלית, רק שבע עוסקות בכך באופן ישיר. מתוכן חמש מפגישות תלמידים יהודים וערבים. ארבע עמותות שמקבלות יחד כמעט 400 אלף ש"ח ממשרד החינוך, עוסקות בהגדרתן הרשמית בחיזוק הזהות היהודית או בהכשרת בנות שירות לאומי. זו לא הפעם הראשונה שמשרד החינוך חוטף ביקורת בנושא. כבר ב-2016 התריע מבקר המדינה יוסף שפירא על כשלים בחינוך למניעת גזענות. בעוד שקיימת תכנית למפגשים בין תלמידות ותלמידים מבתי ספר ממלכתיים יהודים, ממלכתיים ערבים, דתיים וחרדים, תכנית שמתוקצבת בכשני מיליון ש"ח בכל שנה, המפגשים לא נערכים בכמות מספקת. בדוח הקודם העיר המבקר למשרד החינוך על כך שכ-70% מהתקציב שנועד לקיום המפגשים הגיע לעמותה "אגודה להתנדבות" שכלל לא ערכה אותם. לדברי משרד החינוך, בשנת 2020 התקציב למפגשים דווקא גדל ועמד על 3.2 מיליון ש"ח – אף שבשנה זו פרצה מגפת הקורונה ובתי הספר לא פעלו במשך חודשים רבים, וודאי שלא נפגשו פיזית עם תלמידים מאוכלוסיות שונות. גם הצוות החינוכי לא מקבל את הכלים כראוי: לפי הדוח, בכל שנה השתתפו בהכשרות בנושא חינוך למניעת גזענות רק כאחוז אחד מהמורות והמנהלות ממערכת החינוך הממלכתית. רוב המורות שהשתתפו בהשתלמויות, כשני שליש, הן מורות מהחינוך הממלכתי יהודי שמהוות, לפי מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כ-47% מהמורות. רבע מהמורות שהוכשרו הן מורות מהחינוך הממלכתי ערבי, בדומה לחלקן באוכלוסיה, ורק 8% מהמשתלמות היו מורות מהחינוך הממלכתי דתי (שמהוות כ-18% מהמורות). מורות ומורים מהחינוך החרדי לא השתתפו בהשתלמויות כלל. בשנת 2014 הודיע משרד החינוך כי יקדם הכשרה ייעודית למורות ומורים לאזרחות, על מנת לעזור להם לדבר על נושאים שנויים במחלוקת בכיתה. דוח המבקר משנת 2016 חשף כי מספר זעום של מורות השתתף בהכשרות אלו. לפי הדוח המעודכן גם היום מספר המורות שהשתתפו בהכשרות אלה עומד על כמעט 0% מהמורות לאזרחות. "כבר שנים יודעים שהכיתה היא סיר לחץ. הסוגיות הפוליטיות חייבות להגיע לכיתה – הן יגיעו מהתלמידים, או שעדיף שהן יגיעו מהמורות בצורה מתוכננת על בסיס הכשרה וכלים" לדברי בייט-צורן, הנושאים הנפיצים יגיעו לכיתה בכל מקרה – ועדיף שהדיון עליהם יעשה בצורה מקצועית ורגישה. "אנחנו מקבלות בהשתלמויות שלנו פידבקים ממורות על כמה שזה צריך להיות חובה, גם לתלמידים ולתלמידות וגם למורים ולמורות", אמרה. "כבר שנים יודעים שהכיתה היא סיר לחץ. הסוגיות הפוליטיות חייבות להגיע לכיתה – הן יגיעו מהתלמידים, או שעדיף שהן יגיעו מהמורות בצורה מתוכננת על בסיס הכשרה וכלים". "העיסוק בחינוך נגד גזענות צריך להיות משהו מערכתי, הוליסטי, מגיל הגן ועד הכשרת מורים, זה לא משהו שמורה שמחויבת לנושא תעשה ומורה אחרת שלא או שהיא בלחץ של בגרויות, לא תעשה", הוסיפה בייט-צורן. "מבחינתנו זה צריך להיות חלק מכל תחום דעת, כל מורה מקצועית ולא משהו שנשאר לשיעור חברה". *** תגובת משרד החינוך: "משרד החינוך רואה בחינוך לדמוקרטיה וחיים משותפים ומאבק בגזענות ערך חשוב שיש להקנות בידי תלמידי מערכת החינוך. חשיבות זו קיבלה ביטוי גם בהחלטת המשרד, להוביל את שנת הלימודים הנוכחית, תשפ"א, בסימן שותפות ואחדות וגם בהחלטת המשרד לקיים בשבועות הקרובים ובשנה הבאה שורה של פעולות בסימן של שותפות. "לצד זה, לאורך השנים האחרונות מתקיימים מפגשים בין בתי הספר לאורך שנת הלימודים. המפגשים מתקיימים בין בתי ספר מהמגזר היהודי עם הערבי או בין ממלכתי לממלכתי דתי. המפגשים נעשים ביוזמת בית הספר אשר יכול להתקשר עצמאית עם עמותה הרשומה במאגר התכניות או לגבש תכנית משלו. "כמו כן, המשרד מעודד מפגשים בין חדרי מורים ממגזרים שונים וכן קליטת מורים בזרמים השונים (כיום יש כ- 1,600 מורים יהודים וערבים במסגרת תכנית חילופי חדרי מורים). המשרד מקיים קשר רציף עם גופים שונים כגון בית הנשיא, עמותות ארגונים המקדמים חיים משותפים. בשנת 2020 הוקצו 3.2 מיליון ₪ לטובת תקנת מפגשים. "בנוסף, מקצה המשרד 3.5 מלש"ח לטובת התכנית "חילופי חדרי מורים" – שילוב מורים יהודים במגזר הערבי ולהיפך. החל משנת הלימודים הבאה (תשפ"ב) נושא זה יהווה חובה במסגרת הכשרת המורים. כבר היום יש לימודים משותפים בקורסים של סטודנטים ומורים ממגזרים שונים".

דו"ח מפורט של משרד המשפטים משרטט תמונה מבהילה של הנעשה בוועד המנהל ובהנהלת רשות השידור, אצל היו"ר אמיר גילת, המנכ"ל יוני בן-מנחם וה"עוזר" זליג רבינוביץ; הנהלת הרשות מסרבת להתייחס לממצאים הקשים

היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, מצא כי אין עילה להפסיק את כהונתה של היועצת המשפטית לרשות השידור, חנה מצקביץ. כך הודיע משרד המשפטים להנהלת הרשות בחודש מאי האחרון, תוך שהוא מותח ביקורת על הנהלת רשות השידור. הכרעתו של היועץ באה בעקבות בדיקה מקיפה שערך משרדו בחודשים הראשונים של שנה זו בנגע למה שהוגדר "היחסים בין הייעוץ המשפטי לרשות השידור לבין הנהלת הרשות ומוסדותיה". הבדיקה החלה לנוכח בקשה של יו"ר הרשות אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן-מנחם להפסיק את כהונתה של מצקביץ כיועצת משפטית לרשות, בקשה הדורשת את אישור היועץ המשפטי לממשלה. "מצאנו כי אכן קיים משבר אמון חריף בין הנהלת הרשות ליועצת המשפטית המקשה על ההתנהלות ברשות השידור", כתב אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במכתב שסיכם את ממצאי הבדיקה. "יחד עם זאת, בדיקה קפדנית של התלונות הביאה אותנו למסקנה כי אין כל עילה להפסקת כהונתה של היועצת המשפטית. לגבי עיקר התלונות לא מצאנו כי נפל כל פגם מקצועי בהתנהלות היועצת המשפטית. יתר על כן, כמה מהתלונות מבוססות על טעמים בעייתיים הנובעים מעמדה מקצועית ראויה של היועצת המשפטית שלא נשאה חן בעיני הנהלת הרשות". לצד זאת מציין ליכט כך: "מצאנו כי ביחס למספר מקרים נקודתיים שעלו במסגרת הטענות נגד היועצת המשפטית אכן נפלו טעויות בהתנהלותה של היועצת המשפטית, בעיקר בהתנהלות הבין-אישית ובדפוסי העבודה, ובכוונתנו להעיר לה בנושא זה. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שהיועצת המשפטית עובדת בסביבה בעייתית ביותר מבחינת תרבות ארגונית. חלק מהטעויות בעניין זה נובע מהאווירה העוינת כלפיה כשומרת סף המבקשת להביא גוף המתנהל באופן בעייתי לפעול על-פי דין. "לא ניתן לנתק את הליך הבדיקה הזה מהבעיה הכוללת בהתנהלות של רשות השידור. לצערנו, אנו נתקלים בקשיים הולכים ומתגברים ביכולת של המדינה לפקח על הנעשה ברשות השידור. בעיה זו אינה מאפשרת לטפל באופן הולם בחשדות להתנהלות בלתי תקינה בהם נתקלנו בתקופה האחרונה. מדובר בבעיה הדורשת פתרון מערכתי כולל, בעיקר לאור ההיקף הנרחב של כספי ציבור המושקעים ברשות, ואנו מנסים לפעול גם בכיוון זה בשיתוף עם יתר הגורמים המוסמכים". להורדת הקובץ (PDF, 1.19MB) דו"ח הבדיקה עצמו, שנכתב על-ידי עו"ד דפנה גלוק ומחזיק קרוב ל-40 עמודים, כולל שורה ארוכה של טענות כלפי מצקביץ, תוך הצגת ממצאים מפורטים ומסקנות לגבי כל טענה וטענה. היו"ר גילת טען בפני נציגי היועץ המשפטי לממשלה כי איבד את האמון ביועצת המשפטית משלל סיבות, ועל כן יש להעבירה מתפקידה. כדי לרדת לעומק הסוגיות נפגשה עו"ד גלוק עם יו"ר הרשות, חברי הוועד המנהל, המנכ"ל בן-מנחם ועוזרו הבכיר זליג רבינוביץ, עובדי הלשכה המשפטית, היועצת מצקביץ עצמה, וכן עם יו"ר ועדת הכספים במליאת רשות השידור דוד חיון, יו"ר ועדת האתיקה במליאה השופטת (בדימוס) בלהה כהנא וחברת המליאה דבורה הנדלר. בסיכומו של דבר נדחו רוב הטענות נגד מצקביץ, וכאשר נמצא כי יש ממש בטענה נגדה, הוסבר כי פעלה כפי שפעלה לנוכח תנאי העבודה הקשים שבהם היא מצויה. בין היתר העלו היו"ר גילת והמנכ"ל בן-מנחם את הטענות הבאות: א. טענה כי מצקביץ ניסתה לצמצם את פעילותם וסמכויותיהם של המליאה והוועד המנהל באמצעות טענות לניגוד עניינים. היועצת המשפטית דחתה את הטענות והסבירה כי חובתה למנוע ניגודי עניינים. "לא נמצאה שום תמיכה לטענה שהיועצת המשפטית פעלה מעבר לתפקידה לשם איתור ניגודי עניינים של המועמדים לכהונה במליאה או בוועד המנהל או שפעלה לסיכול של מינוי זה או אחר", נכתב בדו"ח. "[...] לא מצאנו כי היתה התנהלות חריגה מצד היועצת המשפטית". ב. טענה כי מצקביץ ביקשה לפסול את השתתפותו של חבר הוועד המנהל יואב הורוביץ בהרכב המכרז למנהל הרדיו כדי לאפשר רוב לתומכיו של אריה שקד. מצקביץ טענה מנגד כי הסדר ניגוד העניינים של הורוביץ מונע ממנו לדון בענייני רדיו. "לא מצאנו פגם בחוות הדעת שניתנה על-ידי היועצת המשפטית", נכתב בדו"ח. יחד עם זאת נכתב כי יש "קושי בכך שחוות הדעת בעניין ניגוד העניינים [של הורוביץ] לא ניתנה בשלב מוקדם יותר [...] מקרה זה משקף כיצד העדר שיתוף פעולה בין המוסדות לבין הייעוץ המשפטי פוגע בעבודה השוטפת ומביא לחיכוכים מיותרים". עוד נטען בדו"ח בהקשר זה כי המקרה "מדגים תופעה בעייתית של הפעלת לחץ על הייעוץ המשפטי לשנות חוות דעת או להימנע ממתן חוות דעת. [...] אין מקום להפעלת לחצים מקום בו לאחר דיון כאמור הייעוץ המשפטי נותר איתן בדעתו". ג. טענה להכשלת יוזמה להעמקת גביית אגרה, על-ידי דרישה לבצע הליך מכרזי בתנאים שלא היו מקובלים על אגף הגבייה. היועצת מצקביץ דחתה את הטענות. "לאחר עיון בחוות הדעת של היועצת המשפטית בעניין הצורך במכרז חדש לצורך איתור חייבים, לא מצאנו בה פגם משפטי. [...] מדובר במקרה בו היועצת המשפטית איתרה מכשלה משפטית ופעלה לפתרונה". ד. יו"ר הרשות גילת והמנכ"ל בן-מנחם טענו עוד כי מצקביץ לא שיתפה עימם פעולה בנושא הטיפול המשפטי בדוברת הרשות, לינדה בר, שהתלוננה נגד היו"ר. מצקביץ טענה מנגד כי דווקא היו"ר הוא שלא שיתף פעולה עימה. "ייתכן שאכן היו בעיות בטיפול בפרשה שהתבטאו בעיכובים ובהתלבטויות מבחינה משפטית", נכתב בדו"ח, "אך אלה נבעו ממצב בלתי אפשרי בו היתה נתונה הלשכה המשפטית נוכח סירובו של המנכ"ל לעסוק בפרשה למרות שהנושא מצוי בתחום סמכותו". ה. כמו כן נטען כי הייעוץ המשפטי לא סייע כראוי לחטיבת החדשות ולתוכנית "יומן", בפרט בפרשת ינון מגל, מנחה החדשות שהתפטר לאחר התנכלות שספג, לדבריו. מצקביץ הכחישה את הטענות וטענה מנגד כי מנהל חטיבת החדשות בערוץ 1, משה נסטלבאום, "פנה לעובדת הלשכה המשפטית בתוקפנות במגמה להפחיד אותה על רקע בקשה של מחלקת חקירות משמעת מהלשכה המשפטית לברר מספר דברים בקשר לחקירה המתנהלת בעניינו". בדו"ח נכתב כך: "אין בסיס ממשי לטענה של חוסר נכונות לסייע וחוסר זמינות בזמן אמת". ו. גם זליג רבינוביץ, העוזר הבכיר למנכ"ל, מוזכר בדו"ח היועץ המשפטי לממשלה, וזאת על רקע טענות כי הלשכה המשפטית אינה מטפלת כראוי בסוגיות המשפטיות הקשורות לרבינוביץ. מצקביץ דחתה את הטענות כאילו פעלה באופן בלתי תקין. בדו"ח נכתב כי אחת מנקודות המחלוקת הנוגעות לרבינוביץ אינה אלא "אי-הבנה" ש"נבעה מחשדנותה של היועצת המשפטית בכל הנוגע למתן תפקידים למר רבינוביץ, חשדנות אשר לנוכח התנהלות גורמי הרשות בהקשר זה, איננה משוללת יסוד". את יתר הטענות הנוגעות לרבינוביץ דחה דו"ח היועץ המשפטי לממשלה. הדו"ח אף טורח לציין בהקשר זה כי "[התנהלות] הנהלת הרשות סביב המינוי של מר רבינוביץ לעוזר בכיר למנכ"ל, כאשר הוא לא מקיים את תנאי הסף הנדרשים לתפקיד, היא בעייתית". ז. באשר לטענות בדבר "התבטאות בלתי הולמת" בישיבת ועדת האתיקה שנערכה בסוף 2012, מצאה בדיקת היועץ המשפטי לממשלה כי ההתבטאות אכן "בעייתית", אך צוין כי היועצת המשפטית הודתה כי שגתה וכי "יש בעיה כללית של התבטאויות בלתי הולמות ברשות השידור". מעבר לכך, הדו"ח דוחה אחת לאחת עוד כמה וכמה טענות של היו"ר גילת ואחרים נגד מצקביץ, לעתים תוך ביקורת על עצם העלאתן. טענות שהעלו חברי הוועד המנהל נדחו אף הן. באשר לטענה על אגנדות אישיות של מצקביץ, נכתב בדו"ח כך: "לא מצאנו שבוססה הטענה שהיועצת המשפטית פעלה באופן אישי נגד מי מהגורמים [הוועד המנהל, המנכ"ל או גורמים אחרים ברשות]". בהמשך מוסבר למתלוננים כי "תפקידה של היועצת המשפטית, ככל יועץ משפטי של גוף ציבורי, כולל גם היבט חשוב של עמידה על הדין ועל המינהל התקין. [...] כאשר היועצת המשפטית ממלאת את תפקידה, עליה לשקול את הדין ואת טובתה של רשות השידור, אף אם הדברים מתנגשים עם רצונו של בעל תפקיד זה או אחר". בהמשך הדו"ח נכתב כי "טענת המחנאות שעלתה במפגש עם חברי הוועד המנהל מציפה קושי ייחודי שבמסגרתו פועלת היועצת המשפטית לרשות. אכן, במהלך השנים רשות השידור התאפיינה במאבקים פנימיים קשים, כאשר מוקדי הכוח נעו בין מחנה אחד לאחר. אין ספק שמצב דברים זה משפיע גם על הייעוץ המשפטי ואין ספק שהוא עשוי להביא לחשדנות כלפי הייעוץ המשפטי. ואולם, כאמור, לא מצאנו עדות לכך שהיועצת המשפטית פעלה באופן שאינו ענייני". מנגד, בדו"ח מוזכרת שורה של טענות שהעלתה מצקביץ (ולא נבדקו על-ידי לשכת היועץ). בין היתר טוענת מצקביץ כי "יש מגמה ברורה של הוועד המנהל לפגוע בה באופן אישי, על רקע חוות דעת שלא תאמו את רצונם ואת האינטרסים האישיים שלהם", וכן התנכלויות חוזרות ונשנות מצד היו"ר והמנכ"ל, הן כלפיה והן כלפי עובדים אחרים בלשכה המשפטית של הרשות. בהקשר זה טוענת מצקביץ כי המנכ"ל בן-מנחם "ניסה להתערב באופן בלתי מקובל בהליכי הבחירה של עורכי-הדין כאשר דרש להיות חלק מוועדת הבוחנים במכרז לבחירת עורך-דין זוטר בניגוד למקובל". לטענת מצקביץ, לנוכח ההליכים המשפטיים שמנהל המנכ"ל נגד הרשות וההליכים הקשורים לעוזרו הבכיר רבינוביץ ולרעייתו של העוזר הבכיר, שאף היא עובדת רשות, "לכאורה יש למנכ"ל ולעוזרו עניין אישי בזהות עורכי-הדין בלשכה המשפטית". דו"ח לשכת היועץ המשפטי לממשלה, שמצביע על מצוקת כוח אדם בלשכה המשפטית של הרשות, מציין כי "אכן אין זה מקובל שהמנכ"ל יישב בוועדת הבוחנים לבחירות עורכי-הדין עובדי הלשכה המשפטית, ובנסיבות הייחודיות של המקרה אין לעשות כן". לסיכום כותבת עו"ד גלוק: "אכן יש משבר ביחסים בין היועצת המשפטית לבין גורמים מסוימים בהנהלת הרשות וחברים מסוימים במוסדות. חשוב להדגיש שמשבר זה הוא הדדי. התרשמותנו היא שהלשכה המשפטית מתנהלת במגננה נוכח תחושה של פגיעה במעמדה הן במישור המקצועי [...] והן במישור האישי [...] התנהלות זו פוגעת בתפקוד המקצועי ואינה מועילה ליחסים המעורערים מראש. "אנו סבורים שמשבר זה אינו מצדיק את העברת היועצת המשפטית מכהונתה. ההיסטוריה המורכבת של הרשות השידור ותפקידה של היועצת המשפטית כשומרת סף ברשות, אשר סייעה בעבר בזיהוי של סטייה מהמינהל התקין ותיקון סטייה זו, בצירוף התקופה הרגישה בה מצויה הרשות ערב הרפורמה, יש בהם כדי לשלול כל צעד אשר יפגע בייעוץ המשפטי לרשות ובמעמדו. "ככל שישנו חוסר אמון הנובע ממילוי תפקידה של היועצת המשפטית כשומרת סף ומעמידתה על החובה לקיים את הדין, אזי אין בחוסר אמון זה כדי לבסס עילה ראויה להעברת היועצת המשפטית מתפקידה". לפי הדו"ח, בטרם העברת הגרסה הסופית לאישור היועץ המשפטי לממשלה, הועברה טיוטת הדו"ח על ממצאיו לעיון ותגובה של היו"ר גילת, המנכ"ל בן-מנחם והיועצת מצקביץ. לפי הדו"ח, בעוד שהיועצת החזירה "מסמך עם תיקונים עובדתיים קלים", יו"ר הרשות העביר "מכתב על דעת חברי הוועד המנהל, בו הוא מודיע על תדהמתם מהדו"ח ומוסר כי הם שוקלים את צעדיהם", וזאת בלי להעיר הערות פרטניות על ממצאי טיוטת הדו"ח. אשר לבן-מנחם, בדו"ח נכתב כי "לא התקבלה שום תגובה ממנכ"ל הרשות". בתגובה לפניית "העין השביעית" נמסר מלשכת יו"ר הרשות כך: "מדובר במסמך ישן שאבד עליו הקלח [כך במקור]. פנינו לעתיד", וזאת על אף שהדו"ח הוגש ליו"ר לפני פחות מחודשיים. בעקבות תמיהה על הגדרה זו נמסרה תגובה מעודכנת מלשכת היו"ר: "מדובר במסמך בן חודשיים (נכתב ב-7.5.13). פנינו לעתיד".

צמיחתם של עיתוני החינם בשנים האחרונות נשאה עימה בשורה: הנה נמצאה התרופה – שטחית ורדודה ככל שתהא – למשבר החמור שהעיתונות המודפסת שרויה בו מאז עליית האינטרנט. כעת המשבר הכלכלי העולמי מכה גם בהם, ובספרד סגרה רשת מטרו את משרדיה. האם החינמונים היו רק אפיזודה אבולוציונית בדרך לדיגיטליזציה של החדשות?

"ההפסדים הגיעו לממדים שלא ניתן לספוג אותם עוד". כך, בלי כחל ושרק, הודה לפני ימים אחדים פר מייקל ינסן, מנכ"ל הרשת הבינלאומית של עיתוני החינם מטרו, בהודעה קצרה שפירסם: החברה החליטה להפסיק את הוצאתם לאור של חינמוני מטרו בספרד. העובדה שתאגיד העיתונות השלישי בעולם סוגר את עיתוניו באחת המדינות שבהן זכו החינמונים לפופולריות גבוהה במיוחד היא עדות נוספת למצבה החמור של העיתונות בעולם, בעיקר כתוצאה ישירה מן המשבר הכלכלי העולמי. ההתחלה היתה מבטיחה: "מטרו", חינמון הרכבות יליד סטוקהולם (1995), הגיע לספרד ב-2001, ומאז יצא לאור בשבע ערים, ובהן ברצלונה ומדריד. כמו חינמונים אחרים, הציף העיתון את הרחובות, את תחנות הרכבת ואת מרכזי הקניות, ושטף במקביל את אמצעי התקשורת בנתונים על היקף תפוצתו. על-פי נתוני החברה, נקראו עיתוני "מטרו" בספרד מדי יום על-ידי 1.8 מיליון בני אדם, נתון שמיקם את "מטרו" במקום החמישי בתפוצת היומונים במדינה. ב-2004 הגיע "מטרו" לרווחיות, וספרד הפכה למדינה שבה נגסו החינמונים שליש מתפוצת העיתונים היומיים. המודל העסקי של "מטרו" והחינמונים האחרים היה אמור להיות מרשם לרווחים. פלה אנדרסון, המעצב הגרפי שהזניק את עיתוני החינם לליבה של מפת התקשורת, קבע כי אם כ-80% מהכנסות העיתונים מגיעים ממודעות, אין שום סיבה להשקיע הון בשיווק וגבייה מן הקוראים ובהפצה לכל בית ולכל קיוסק. הפצה אינטנסיבית בתחנות רכבת ובריכוזי אוכלוסייה תגדיל את התפוצה, וזו תשאב אל "מטרו" את המפרסמים. המציאות היתה מורכבת יותר. המסע של "מטרו" הפך לטלטלה ברכבת הרים. בשטוקהולם היה העיתון לרווחי בתוך שנה, אבל בערים רבות אחרות, שגם בהן צצו חינמוני "מטרו", התעוררו בעיות: מוכרי עיתונים יצאו למלחמה זה בזה, חברות הרכבות לא נלהבו להעניק לחינמון בלעדיות בהפצה בתחנות, ומתחרים שקנו גם הם את הרעיון צצו במהירות. כך נפתחו מהדורות חדשות של העיתון, וכך גם נסגרו. לא בכל מדינה הטילה התרנוגלת את ביצי הזהב המצופות. בספרד השקיעה חברת מטרו 25.5 מיליון יורו בבניית מערך הכתבים, העורכים, הדפוס וההפצה, אבל תחרות עזה מצד החינמונים Que, ADN ו"20 דקות", של תאגיד העיתונות הנורבגי שיבסטד, הכינו את הרקע הבעייתי למשבר הגדול שנחת על העולם בסוף השנה שעברה. לדברי המנכ"ל ינסן, ב-2008 נעשו נסיונות מיזוג עם חינמון אחר, אבל הם כשלו, ובסוף השנה התבררה התמונה הקשה: ברבעון האחרון של 2008 צנחו ההכנסות מפרסום ב-35%. לדבריו, החינמונים האחרים במדינה הפסידו אף יותר מ"מטרו", אבל נוכח התחזיות הקשות לשנה הנוכחית על מצבה של הכלכלה הספרדית, התקבלה החלטת הסגירה. רק בעיר וולנסיה ימשיך "מטרו" הספרדי להופיע, כיוון ששם הוא נמצא בבעלות חברה אחרת. לא רק רשת "מטרו" מצאה את עצמה במשבר חמור. פדרו רמירז, מנכ"ל העיתון "אל-מונדו", השני בתפוצתו במדינה, הודה לאחרונה כי "עיתוני ספרד נמצאים במצב של הלם" נוכח קריסתו של שוק הפרסום. התחזיות לשנה הנוכחית מצביעות על כך שכלכלת ספרד, החמישית בהיקפה באירופה, תתכווץ ב-1.6%, אחרי שנים של צמיחה. כל ארגוני התקשורת מחפשים דרכים לחסוך. רשת הטלוויזיה RTVE, שקיצצה בשנים האחרונות אלפיים משרות, שוקלת סבב פיטורים נוסף. ו"מטרו", כאמור, החליטה שדי לה בהפסדים וסגרה את העסק. אין מדובר בעניין ספרדי מקומי, קבע הפרופ הבריטי לעיתונאות רוי גרינסלייד בבלוג שלו באתר העיתון "גרדיאן". "נכון שהמשבר הכלכלי דירדר את עיתוני החינם לתהום", כתב גרינסלייד, שהיה בעבר עורך ה"דיילי מירור", "אבל אני מטיל ספק בכך שהם יתאוששו כאשר יחלוף המשבר". בעיניו, עיתוני החינם "אינם יותר מאשר שלב ביניים בין העיתון המודפס לדיגיטלי", והחדשות הרעות מספרד הן הוכחה נוספת לכך. גרינסלייד משוכנע כי צרכני החינם ייצמדו בסופו של דבר למהדורות העיתונים באינטרנט, ומי שדבקים עדיין בעיתונות רצינית – עם תחקירים, פרשנויות רציניות, טקסטים איכותיים וכתיבה מתוחכמת – ימשיכו לשלם עבור עיתונים. ההתעניינות הבריטית בגורלו של "מטרו" איננה אקדמית: ברחבי הממלכה המאוחדת נסגרו באחרונה כמה חינמונים מקומיים, ובלונדון מדממים עסקי המו"לות נוכח ההפסדים המצטברים ממלחמת החינמונים שם. בחודש שעבר פורסם כי 75% ממניות ה"לונדון איבנינג סטנדרד", המופיע מאז שנת 1827, נמכרו לאוליגרך הרוסי ואיש הקג"ב לשעבר אלכסנדר לבדב תמורת לירה סטרלינג אחת, לאחר שהעיתון נקלע לקשיים חמורים. אחת הסיבות למשבר: מעורבותו של העיתון בהוצאת החינמון "סטנדרד לייט" (2004), שהפך ב-2006 ל"לונדון לייט", חינמון המופנה בעיקר לנשים צעירות. "לונדון לייט", עם תפוצה יומית של כ-400 אלף עותקים, מנהל קרב יקר נגד מתחרהו העיקרי, החינמון "לונדון פייפר" שבבעלותו של רופרט מרדוק, המפיץ כ-500 אלף עותקים. בזירה נמצאים גם החינמון "City AM", עם תפוצה קטנה יחסית של 87 אלף עותקים ליום, וכמובן "מטרו", שמדפיס ומפיץ מדי יום 1.3 מיליון עותקים בכמה ערים. תאגיד "מטרו" הבינלאומי ממשיך בינתיים בהפצת עיתוניו ב-150 ערים ב-22 מדינות, ועל-פי ההערכה, הם נקראים על-ידי 22 מיליון איש. אבל בחינמונים, עוד יותר מאשר בעיתונים שנמכרים תמורת תשלום, מספרי התפוצה, מרשימים ככל שיהיו, אינם מגלים את האמת על המתרחש בחשבונות הבנקים של המו"לים. וכאשר עולם העיתונות כולו מחליק במדרון, שום עיתון אינו חסין. בסוף ינואר צנחו מניות תאגיד העיתונות הנורבגי "שיבסדט" לאחר שפירסם אזהרת רווח, ובמקביל הודיע על צעדי ייעול ובהם פיטורי עובדים. בארצות-הברית הודיעו בעליו של החינמון "בולטימור אקזמינר" על סגירתו בשל קשיים כלכליים וכישלון במציאת רוכש לעיתון. האם לעיתון המודפס יש בכלל עתיד בעולם שבו הההכנסות מצטמקות והאינטרנט כובש כל חלקה טובה? חואן לואיז סבריון, נשיא תאגיד התקשורת הספרדי "פריסה", המו"ל של היומון רב-התפוצה "אל-פאיס", נזהר בתחזיותיו. אחרי שהודיע על מיזוג מלא של צוותי הפרינט והאינטרנט של עיתוניו, אמר לכתבים: "בעוד חמש שנים ימשיך העיתון המודפס להתקיים. אין לי ספק. ובעוד עשר שנים? כנראה".

הכלכלה גוססת, הממשלה מפרפרת, המדינה נחנקת והעיירה בוערת. ובכלל, עוד רגע ייפול כאן טיל והכל ייגמר. מה קרה לכמה מעיתונאינו הידועים שהשתלטה עליהם כזו אווירת נכאים?

היה בירושלים כירורג בטן ידוע שנזקק למכשיר שמיעה. מספרים עליו שבאחד הניתוחים המסובכים שביצע, נתקף אחד מחברי הצוות הרפואי בהתרגשות רבה ממצב החולה, זרק עצות עצבניות לחלל החדר, השמיע הערות נסערות, פנה לאחיות בקולי קולות ויצר אווירה מתוחה. כשידיו נוברות בקרביו של החולה, ביקש המנתח הבכיר בשקט מהאחות הראשית: "נתקי לי את מכשיר השמיעה" – והמשיך במלאכתו עד לסיומו המוצלח של הניתוח. בשבועות האחרונים התעורר לא פעם רצון לכבות את הרעש שמחוללים עיתונאים אחדים. המו"מ הקואליציוני, שהסתיים בשעה טובה ומוצלחת, סיפק להם עילה לתאר את מצב המדינה במונחים קשים ביותר, כמעט סופניים, ולהציג לקוראיהם אופק שחור משחור. על-פי תיאורים אלה, ישראל ניצבת על סף תהום, היא מועדת לכליה, וימיה ספורים. לא ברור עד כמה החזות הזו משקפת את חרדותיהם הפרטיות של הכותבים או מושפעת ממניפולציות ציניות של הפוליטיקאים שביקשו, בעזרת הערכות המצב הפסימיות הללו, לקדם את מהלכיהם במו"מ על הרכבת הממשלה. בכל מקרה, הקלות שבה עיתונאים ידועים שולפים ממוחם הקודח ניסוחים פטליסטיים אומרת דרשני. למי מהם הסמכות לנבא את העתיד, מי מהם מצויד במידע מוצק וחסר פניות המצדיק את התיאורים הקטסטרופליים, מי מהם לא נכווה בעבר בתחזיות שהתבדו? כך כתב ארי שביט ב"הארץ" ב-19 בפברואר השנה: "[...] השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך בצל החרדה מהפצצה [...] אסור לו (לנשיא פרס) להניח לפוליטיקה ירודה לסכן את העתיד. עליו לפעול במסגרת החוק כדי לכונן ממשלת אחדות לאומית". וכך הוא המשיך במאמר ב-5 במרץ: "[...] החלטה 2010 היא החלטה קיומית [...] הזרם המרכזי באליטה הישראלית מתעקש להתעלם מהמתרחש. אותו עיוורון היסטורי שהיכה בנו בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים מכה בנו גם כעת [...] ההכחשה חוגגת [...] בשעה שבה נדרשים אחדות, רצינות וריכוז כוחות, הפוליטיקה והתקשורת מבוססות בהבלים". וכך כתב בן כספית ב"מעריב" ב-6 במרץ: "הנבואות [בתחום הכלכלי] מתממשות. כולן, עד האחרונה שבהן. שחור משחור. דברים בלתי נתפסים [...] המצב לא נפלא. הוא נורא. והוא יהיה עוד יותר גרוע [...] בכל העולם יוצקים הררי כסף על הכלכלה הגוועת, במאמץ להחיות אותה. זה הזמן הכי קריטי, עכשיו. במקום זה, מדברים באוצר את השטויות הרגילות על דירוג האשראי, ועל הריבית, ועל האג"ח, ועל כל הפרדיגמות הכלכליות שהותכו באש הגדולה [...] זה [הגדלת הקצבאות] מהלך נכון. לא כדי לעזור לש"ס, כדי להזרים כסף לשווקים. לשמור על הדופק הנחלש. כי אם זה ימות, איש כבר לא יקום לתחייה". אפילו איתן הבר לא נרתע מלהודיע: "השאלה היא – כמה נורא לכתוב זאת – אם בעוד ארבע שנים תהיה אופוזיציה ויהיה צורך במנהיג כדי להוליך את העם הזה למחוזות חיים יותר טובים" ("ידיעות אחרונות", 23 במרץ). וגם: "מדינת ישראל, כמה נורא לכתוב זאת, מקבלת עכשיו הזדמנות למועד ב אחרי 61 שנות בניין ועצמאות והיא מביטה אנה ואנה, ימין ושמאל, ומדף המנהיגים ריק" (שם, שם). אלו דוגמיות בלבד. הסגנון הפורעני הזה, אם יימשך, מועד ליצור אווירה היסטרית שתשבש את יכולתו של הציבור לקרוא כהלכה את מפת המציאות. ההתלהמות הקיצונית הזו משתלבת בנטייתה המוכרת של התקשורת לדבר בשפה פשטנית, סיסמתית, צהובה ורועשת. אלא שבעוד שמניעיה של התנהלות זו הם מסחריים (הגברת הרייטינג) ונזקיה סביבתיים, להיסחפות אחר הלך הרוח האסוני גם בדיווחים על הנעשה במערכת הפוליטית עלולות להיות השלכות חמורות לאין ערוך (אופס, הנה גם אני נסחף).

"מעריב" מכריז על שלום, "הארץ" על מלחמה | כל העיתונים שומרים על קדימה | ויאיר לפיד מתראיין

"ישראל במסר לחמאס: הזדמנות אחרונה לשקט", מכריזה הכותרת הראשית של "מעריב". כותרת המשנה קובעת כי הממשלה טרם החליטה על מבצע, ורק ביום ראשון יחודשו הדיונים "על גורל המבצע", זאת במטרה לאותת לחמאס כי סוף שבוע שקט ימנע אותו. ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים בכלל למקד את המבט בצפון, עם הכותרת הראשית "חשש מחזית שנייה בלבנון". כותרת המשנה מסבירה: "8 קטיושות, מוכנות לירי על ישראל, נמצאו אתמול בלבנון, 5 ק"מ בלבד מהגבול" (ולפי "הארץ": 7). אבל הכותרת הראשית של "הארץ" חוזרת לדרום, והפוכה לזו של "מעריב": "ההחלטה נפלה: צה"ל יפתח במבצע משולב נגד החמאס בעזה". כותרת המשנה על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות": "חנוכה, חורף, הזמן הכי גרוע לעימות. אבל ישראל והחמאס לא קראו נכון את המפה, ועכשיו שני הצדדים מנסים לשפר עמדות, כשרק המחיר ברור: דם" (הכותרת היא "הבוץ העזתי") (ועפר שלח ב"מעריב": "צה"ל בורח אל האוויר"). לכאורה, בקרוב נדע מי יאכל את הכובע, "הארץ" או "מעריב". בהתחשב במה שמוטל על הכף, ייתכן כי לאף אחד לא יהיה זמן לאכול כובעים (וזו רק אחת הטרגדיות של המציאות שלנו פה). אלא שאם קוראים את הידיעה עצמה ב"הארץ", ולא רק את הכותרת החד-משמעית, מגלים שהתוכן שלה אינו שונה מאוד מזה של "מעריב". גם ב"הארץ" מסכימים שביום ראשון ייערכו דיונים, ורק אחריהם תהיה פעולה. בסך-הכל, אם מסכמים את מה שעולה מכל מה שכותבים הכתבים, הפרשנים, הפרשנים הבכירים, בעלי הטורים, הכותבים האורחים ועמוס עוז – עולה ומתבהרת תמונה ברורה מאין כמוה של ערפל, שבו כולם הולכים כסומים, בידיעה ברורה שהמציאות הזו אינה יכולה להימשך, ובידיעה ברורה עוד יותר שמציאות אחרת אין. "מאז החלה הההסלמה בדרום, התקשורת האלקטרונית מפגינה עמדה לוחמנית יותר מקיצוני הממשלה", כותבת היום אבירמה גולן בעמודי הדעות של "הארץ". גולן מאשימה את הרדיו והטלוויזיה שהם מחרחרי מלחמה. על רקע הדברים האלה, מעניין לקרוא שוב את מאמר המערכת של "הארץ" מאתמול (זה של היום עוסק בענייני כלכלה). "כך אי-אפשר להמשיך", קראה כותרת המאמר, ולא היה ברור לרגע למה הכוונה: האם אי-אפשר להמשיך עם ההבלגה על הטרור בדרום, או שאי-אפשר להמשיך עם הקו היוני שביטאו מאמרי המערכת בשבועות האחרונים. התשובה היא, כמובן, גם וגם. וכרגיל, בן כספית מצליח לכרוך יפה בפסקה אחת את הזגזגנות, האמוציות וההיסטריה: "ביום שלישי פירסם גלעד שרון עוד מאמר בידיעות אחרונות. אם יש מישהו שאחראי למה שקורה היום בעוטף עזה יותר מכל אחד חי אחר, גלעד שרון שמו. הוא האיש שדחף את אביו למהלך האסוני הזה. אביו דחף את כולנו. הם הבטיחו, הבן והאב, אחרי שנצא מעזה, אם הם יעזו לירות ולו קסאם אחד, נראה להם מה זה. ובכן, הראינו להם מה זו רפיסות, מה זו פחדנות, מה זה חוסר אונים". ואי-אפשר בלי עוד פנינה אחת של כספית, אמן האמירה הנוקבת שאין מאחוריה דבר: "אז מה בכל זאת צריך לעשות? מה שיידרש". אתמול כתבנו כאן, בטור "הבחירות של התקשורת" העוסק בסיקור הבחירות, על החשיפה שהביאה איילה חסון בתוכנית "יומן" בערוץ 1, ולפיה יש חשש לזיופים או אי-סדרים בבחירות המקדימות בקדימה. חסון המשיכה לעקוב אחר הנושא, אבל בכלי התקשורת האחרים לא מיהרו לטפל בו, והוא דעך. האם הסיבה היתה חולשת הסיפור (שנשען ככל הנראה על גורם אינטרסנטי אחד ויחיד), או נטייה פרו-לבני של התקשורת? אתמול טרף היועץ המשפטי לממשלה את הקלפים כשהורה על פתיחת חקירה פלילית בעניין. זו שעת המבחן של התקשורת. האם כעת יטפלו בסיפור ויעברו את מבחן האִתרוג בהצלחה? רינו צרור כותב על העניין באריכות במוסף לשבת של "מעריב" ("זיופים לכאורה מכאן ועד להודעה חדשה"), אבל חוץ ממנו, התקשורת כמעט אינה מטפלת בזיופים לכאורה האלה, רק בידיעות חדשותיות לקוניות, אם בכלל. כמו כולם, פעם בכמה שנים גם יאיר לפיד מתראיין לעיתון. נדמה לי שבשנים האחרונות מדובר בעיתון "הארץ". בחירה כמעט הכרחית, אחרי שלפיד כותב ב"ידיעות אחרונות", מה שמונע ממנו להתראיין בעיתון או אצל המתחרה המר "מעריב". מובן שרובנו המוחלט לא מעניקים ראיון לעיתונות פעם בכמה שנים, והכוונה במלה "כולם" שבראש הפסקה היא ל"כולם" דמיוני, אותו קולקטיב לא קיים שלפיד ממשיך להתכתב איתו בהצלחה רבה בעבודתו בעיתון ובטלוויזיה. מין עממיות נישאת מעם של מי שממשיך לכתוב על אוברדרפט ותחבורה ציבורית בגוף ראשון רבים גם כשאייטמים מהסוג הזה נעלמו מזמן מחייו. העילה לראיון היא סיכום שנתו הראשונה של לפיד כמגיש חדשות. גילי איזקוביץ, המראיינת, שואלת את לפיד את כל השאלות הקשות. היא מטיחה בפניו ביקורות על כך שהמהדורה בהנחייתו היתה נגועה בקיטש לאומני ובפטריוטיזם דביק, ועל כך שהוא שם עצמו במרכז ומאפיל על שותפיו, ועל כך שהרייטינג של התוכנית בעריכתו ירד, ועל כך שהוא חבר של ראש ממשלה שכיכב במהדורות כחשוד בשחיתות וכו. לפיד מספק תשובות לכל השאלות: הביקורות צדקו, אולם אלו היו מחלות ילדות וכעת המהדורה שונה, עריכתו את התוכנית היתה בלית ברירה ומאז נמצא עורך והרייטינג עלה, זמן חשיפת המגיש אינו שונה מזה של המגיש הקודם, הוא מנע עצמו מהשתתפות בטיפול באולמרט וכו. בסוף סשן השאלות והתשובות נותר הקורא כבתחילתו, כאילו דבר לא קרה. יאיר לפיד הוא תופעה המתמוטטת אל תוך עצמה, חור שחור של פוליטיקלי-קורקט, משטח חלק כראי משוח בשמן של צודקים. שי גולדן מנסה לפצח את האגוז בטור פרשנות. על מעברו של לפיד ממגיש תוכנית אירוח לכס מגיש החדשות (לפיד: הייתי ריפורטר בלבנון ב-82, אני עיתונאי שעשה הפסקה כדי להגיש תוכנית אירוח) כותב גולדן בסגנונו הצלופחי (פיתולים סגנוניים מעייפים הומרו בשלוש נקודות, כפי שתראו, המשפט נותר קריא לגמרי): "רצינותו העיתונאית של לפיד [...] לא שוקמה [...] בשנה הנוכחית. הסיבה לכך פשוטה – הגשת מהדורת חדשות בישראל של עידן הטלוויזיה המסחרית אינה עניין רציני. מהדורות החדשות מקפידות על איזון עדין, אך ברור, בין עיתונות לבידור – ומכאן שפרסונת עיתונאי הבידור של לפיד לא יכולה היתה להשתקם ממילא בזירה זו של אולפן שישי". גולדן, שיודע עשר או אחד-עשר דברים על קוקטייל של עיתונות ובידור, מספק אבחנה מדויקת. הוא לא פותר את חידתו של לפיד, אלא מציע לחפש את התשובה לא מתחת לפנס, אלא בשמים המאירים עליו. לא בלפיד, אלא בנו עצמנו. לפיד – על צדקותו וצדקנותו, על ההזדהות העזה והמשטמה הלוהטת שהוא מסוגל לעורר, על כשרונותיו המפליאים ועל הבינוניות שהם טובלים בה – הוא אכן בבואה מלוטשת שלנו, של "כולנו", גם אם אותו "כולנו" כלל אינו קיים. לפיד הוא באמת המטפורה הישראלית האולטימטיבית. עובדת היותו עשיר, יפה, מיוחס או מוכשר יותר מהממוצע אינה תורמת דבר להבנת דמותו. סודו של לפיד הוא שלצד כל התכונות האלה הוא ניחן בבסיס אישיותו התקשורתית (שאינה מובדלת מאישיותו האישית) במנגנון מדהים של מיצוע, ברומטר המורה תמיד על הממוצע המדויק של הטמפרטורה הלאומית. ומאחר שטמפרטורה לאומית היא בדרך כלל לא חמה, לא קרה, אלא פושרת כזו, הרי שלפיד גם הוא, פושר כזה. "בבסיס החלוקה לאשכנזים ומזרחים עומדת הנחה שגויה, כאילו המזרח כולו הוא ישות אחת מובחנת וברורה", נכתב בכותרת המשנה למאמר של רפאל זגורי-אורלי במוסף "גלריה". זגורי-אורלי דן ב"סוגיה המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בכתב-העת בלוק ובסרט שבעה", וכדאי לקרוא את דבריו. לי הזכירה הכתבה את הראיון שערך עמנואל רוזן לפני שבוע עם ארז טל בתוכנית "תיק תקשורת". רוזן הטיח בטל (בשמו של הסוציולוג עוז אלמוג) ביקורת על שתוכנית "האח הגדול" בהנחייתו דירדרה את הצופים לתהומות של ריקנות, וכי הוא עצמו סוחר פופולריות ציני וחסר מצפון שאף רתם את השד העדתי למרכבת הרייטינג (כדי להכניס לדיון את רוב העם, שלא ראה את התוכנית, נסביר כאן כי מדובר בתוכנית טלוויזיה שעקבה במשך כמה חודשים אחרי קבוצת אנשים שנכלאו בבית, ושבכל שבוע הצופים בבית בחרו לסלק אחד מהם. אל הכעס על החלילות המובנית במופע נוסף זעם על כמה מהדמויות, שהפכו לסמל של וולגריות ובהמיות בעיני רבים. אותן דמויות, בני משפחת בובליל, הציתו גם ויכוח עדתי סביב התוכנית). הגנתו של טל היתה התקפה על מבקריו: "הם יכולים לראות אנשים כמו בובליל רק כנהגי מוניות או שיפוצניקים, אבל לא בפריים-טיים". הם עצמם גזענים, אמר בעצם טל. בכך הדגים, מלבד שטחיות ורדידות המחשבה, גם את הגזענות שלו עצמו. שהרי ההתנגדות לבני משפחת בובליל לא היתה על רקע היותם מזרחים, אלא על רקע היותם וולגריים על גבול הגרוטסקה. כך התברר שאצל טל, וולגריות היא מלה נרדפת למזרחיות, ולכן התנגדות לוולגריות היא התנגדות למזרחיות. מכאן נגזר, כמובן, שלפי טל מי שהוא אדם בעל טעם ורגישות הוא בהכרח גזען. הנחה שבהכרח אינה נכונה. טל החל את דרכו התקשורתית כקומיקאי וסטיריקן, לעתים אפילו חתרן, שהמציא את עצמו מחדש כנער שעשועים של הבל וריק בתוכנית "גלגל המזל" (ומאז ממשיך להמציא עצמו מחדש כאותו הדבר בדיוק). כשהוא נשאל על כך, ובמהלך הקריירה שלו הוא נשאל על כך כמה פעמים, תגובתו היא תערובת של תוקפנות והצטדקות, בדיוק כמו טיעון ההגנה-התקפה שלו על הגזענות. הטיעון הזה יכול לשפוך אור גם על ההחלטות המקצועיות שלו. העם, חושב ומאמין טל, הוא עממיקו; אותו ערב רב של נהגי מוניות ושיפוצניקים, שבוהה בו מעבר למסך ורסיסיו מרכיבים את נתוני הרייטינג שהפכו את טל למיליונר, הוא עדר של בהמות גסות. בובלילים. מזרחים. טל הוא גזען, אבל לא במובן המקובל של בוז כלפי עדות המזרח או המערב, אלא בזה של הבוז של קובעי הטעם כלפי צרכני התרבות. העם מטומטם ולכן העם ישלם, קובע טל בהתנהלותו התקשורתית. ואנחנו משלמים. השער המאויר של מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המציג את העבריין דרור אלפרון כאל פאצינו בסרט "הסנדק", הוא מופת של טעם רע. המקומון "ידיעות ירושלים" חושף מסמך שיתוף פעולה בין מאיר פרוש, המתמודד החרדי על ראשות עיריית ירושלים, ובין ארקדי גאידמק, אוליגרך הביזאר. הכותרת על שער "גלובס" פשוט ענקית: "ההמלצה לשנת 2009: לקנות איגרות חוב קונצרניות, להתרחק ממניות הבנקים, הדלק והנדל"ן". היו יכולים לקצר ולכתוב פשוט: "ההמלצה לשנת 2009: לעזור לטייקונים". אולי אפילו להזכיר שלאחד מהם קוראים פישמן ושהוא הבעלים של "גלובס". "קראנו להם טייקונים ועשינו מהם אייקונים, הגיבורים של תרבות העסקים הישראלית", כותב היום סבר פלוצקר בכפולה הפותחת של מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"."הם נבחרו על-ידי עיתונות פיננסית לאנשי השנה. הם הובאו שוב ושוב כמודל נשגב לכוחו הבלתי מרוסן של הקפיטליזם הבלתי מרוסן. מי שהעז לתהות אם זה בכלל טוב למשק הישראלי שההון היזמי – והכספי, כמסתבר – יוצא ממנו לרעות בשדות הנדל"ן העולמי, נתפס כצר אופקים, צר דמיון וצר עין".

עובדי ערוץ 10 מנצחים את עובדי פניציה במאבק על תשומת לב (מרבית) התקשורת | "ישראל היום" מתמקד בחיובי | עורך מוסף "השבוע" נפרד מקוראיו

מאז האיחוד בין גליון יום שישי של "דה-מרקר" לבין המוסף השבועי "מרקר ויק", מתפרסמת בקונטרס המאוחד כפולת עמודים יחידה המוקדשת לחדשות. השבוע מדובר בעמודים 28–29. תענוג להביט מדי שבוע בכפולת העמודים הזו. היא מעוצבת באיפוק ובמתינות, בסגנון שונה כל-כך מעמודי החדשות במהדורות ימי החול של "דה-מרקר" וטבלואידים אחרים. היא כוללת בעיקר רצף של ידיעות, על פני כמה טורים צרים, תחת כותרות אינפורמטיביות. ללא כותרות משנה, ללא כותרות ביניים, ללא לידים, ללא מרקורים של העיקר למי שזמנו דוחק. פשוט מידע. גם אם ידיעה אחת או שתיים מובלטות ברקע צבעוני או התפרסות לרוחב כמה טורים, העיצוב נעשה במתינות, צבע הרקע מרגיע (תכלת). הבוקר מוקדשת הידיעה הראשונה בכפולת העמודים הזו להפגנה שקיימו אתמול עובדי ערוץ 10, שבסכנת סגירה [נתי טוקר]. הידיעה השנייה במדור מוקדשת להפגנה שקיימו אתמול עובדי מפעל הזכוכית פניציה, אף הוא בסכנת סגירה [חיים ביאור]. בשבוע שעבר הודיעו עובדי שני הארגונים על יציאה למסע יחסי-ציבור במטרה להציל את מקום עבודתם. בימים האחרונים נסקר במדור זה יחסה של העיתונות המודפסת לשני המאבקים. כמה מהם הקדישו מקום נרחב יותר למאבק עובדי ערוץ 10, אחרים למאבק עובדי פניציה. השורה התחתונה סיכמה כי מדובר בשוויון. הבוקר ניתן להכריז על הכרעה לטובת ערוץ 10. על אף שכפולת החדשות ב"מרקר ויק" מקדישה תשומת לב דומה לשני המאבקים, בשקלול כולל של עיתונות סוף-השבוע, נוחלים עובדי ערוץ 10 ניצחון מוחץ. עיתונות הדפוס מקדישה למאבקם שטח נרחב ותשומת לב מגוונת בהרבה לעומת מאבקם של עובדי פניציה. גם ב"מרקר ויק" עצמו ההכרעה ניכרת. כפולת החדשות אמנם שוויונית, אך יתר העמודים לא. בכפולה הפותחת מראיין נתי טוקר את מגישת המהדורה המרכזית בערוץ, תמר איש-שלום, וזאת תחת הכותרת "הממשלה צריכה לתת כתף לכלב השמירה שלה". הטור הקבוע של גיא רולניק מוקדש כולו לערוץ ולמי שמתיימר להצילו, עופר עיני. בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת יוסי ורטר על ממצאי סקר שערך ערוץ 10 בעניין עמדת הציבור כלפי הערוץ. "רוב מתפקדי הליכוד תומכים בפריסת חובות", לשון הכותרת. הידיעה מובילה לטורו של ורטר במוסף "השבוע", שם הוא דן בהרחבה בענייני הערוץ. כל התוכן המערכתי בעמ 12 בקונטרס הראשי של "הארץ" מוקדש לערוץ 10. ידיעה מאת נתי טוקר וגילי איזיקוביץ עוסקת בהפגנה שקיימו אתמול עובדי הערוץ, ומרב מיכאלי מראיינת את יו"ר ועד העובדים בערוץ, מתן חודורוב. לא נמצאה ידיעה על מאבק עובדי פניציה. בתחתית עמ 8 של "מעריב" מדווחים מיה מנע ויונתן הללי על ההפגנה של עובדי ערוץ 10 בידיעת תצלום קטנה [צילום: מוטי לבנון]. טורו של איתי זיו במוסף "זורנל" מוקדש לשאלה "העיתונות לאן?", לרגל מצבו הרעוע של ערוץ 10. גם הפרשן הבכיר בן כספית מקדיש חלק מטורו הקבוע ב"מוספשבת" לערוץ. אין דיווחים ופרשנות על מצבו של מפעל פניציה. ב"ידיעות אחרונות" אין ידיעה על ערוץ 10, וגם לא על מפעל פניציה, אך במדור "הברזייה" בפתח "7 לילות" מוסבר כי בעוד ש"כולם מדברים על" להקת פוסי-ריוט שנשלחה לכלא הרוסי, "צריך לדבר על" ערוץ 10, ש"יוצא למאבק חייו". מדורי הסאטירה של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" כוללים בדיחות על סגירה אפשרית של ערוץ 10, ולא על מפעל פניציה. ב"גלובס" הוקדשו אתמול שלושה עמודים לערוץ 10, ואף לא אחד לפניציה. אפילו מאמר המערכת של "מקור ראשון" מוקדש לערוץ 10, וקורא לפעול להמשך קיומו (כמו כן, בעמודי החדשות של "הארץ", "מעריב" ו"גלובס" מתפרסמת מודעה גדולה עם מכתב פומבי "מאנשי תעשיית הטלוויזיה לראש הממשלה", ובו קריאה להציל את ערוץ 10). הככל העובד העיתונאי? לא. בהתאמה, גם מפעל עיתונאי אינו דומה למפעל אחר. חשיבותו לקיומה של מדינה דמוקרטית עשויה, אם הוא עושה את עבודתו כשורה, להיות גדולה לאין ערוך מזו של מפעל לייצור פחיות שימורים או בקבוקי זכוכית. ובכל זאת, ניתן לתהות אם הפער בסיקור שני המאבקים נובע מהפנמת חשיבותה של עיתונות חופשית בישראל בקרב העיתונים בישראל או שמא מיחסי היכרות, קרבת אינטרסים והזדהות טבעית שלהם עם עמיתיהם. כרגיל במקרים כאלה, התשובה הנכונה תהיה "גם וגם", והוויכוח יהיה רק על היחס בין ה"גם" ל"גם". מכל מקום, לא כל עיתוני הבוקר נותנים לסכנה הנשקפת לחופש העיתונות בישראל (או להזדהות עם עמיתים במצוקה) להשפיע על שיקול דעתם. ב"מוספשבת" מצביע בן כספית על בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, כאחראי הישיר לעמדת הממשלה כלפי ערוץ 10. "את ההוראה לא לפתור את זה עכשיו ולהאריך את הגסיסה כמה שיותר קיבל שטייניץ מנתניהו עצמו", כותב כספית. אם כספית צודק, הרי שעיון בעיתון הבית של נתניהו, "ישראל היום", ילמד על עמדתו הנוכחית של ראש הממשלה ביחס לערוץ. בראש עמ 7 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה בולטת על הפגנה שקיימו אתמול העובדים המיואשים, של מפעל פניציה כמובן. שלושה כתבים [דני ברנר, זאב קליין ויהודה שלזינגר] מדווחים על הדרישות של המפגינים מטעם פניציה, על עמדת יו"ר ההסתדרות עופר עיני בנוגע לעתיד מפעל פניציה, ועל התגובות במשרד התמ"ת והאוצר לדרישות של עובדי מפעל פניציה. בסיום הידיעה, לאחר למעלה מ-200 מלים המוקדשות למאבק העובדים בפניציה ועוד פסקה על אודות פגישה בין שר האוצר לראשי הבנקים, מגיע תורם של עובדי ערוץ 10. פסקה אחת, 37 מלים, בניסוח לקוני. בלי אזכור בכותרת, בכותרת המשנה או בתצלום הידיעה. "על-פי נתוני שירות התעסוקה, ישנם 72,217 מובטלים שצברו מעל ל-270 ימי אבטלה ב-12 החודשים האחרונים, והם מהווים 35% מכלל דורשי העבודה. רק לשם השוואה, שיעורם בינואר 2002 עמד על 9.6% בלבד", כותב שי ניב ב"גלובס". ידיעת ענק בעמ 2 של "ידיעות אחרונות" [עמיר בן-דוד] מוקדשת להשפעתה של עליית מחיר החשמל על חשבונות החשמל בקיץ הנוכחי. "וזה לא הכל: בסוף החודש גם הבנזין צפוי להתייקר", נכתב בסיום כותרת המשנה. ידיעה נוספת בעמוד, מאת גד ליאור, מוקדשת להקפאות בתוכניות פיתוח כתוצאה מקיצוץ התקציב. "כבישים לא יורחבו, רכבות חדשות לפריפריה יידחו", נכתב בכותרת המשנה. ב"ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" מתפרסמות הבוקר ידיעות שלפיהן כמה מנתיני דרום-סודאן שגורשו לאחרונה מישראל בחזרה למולדתם מתו כתוצאה ממלריה וטיפוס. ב"ידיעות אחרונות" מדווח תלם יהב על מותם של חמישה, בין היתר תינוק. "למצב הקשה בדרום-סודאן מתווספת גם העובדה שחלק מהציוד של המגורשים לא הגיע אליהם, בשל עיכוב בלתי מוסבר ברשות אוכלוסין", הוא מציין. ב"מעריב" מדווח ניר ארנון בהרחבה על מותם של ארבעה פליטים שגורשו מישראל לדרום-סודאן, "בגלל מחסור בתרופות ובכסף". בין היתר מתו התינוק בן שבעת החודשים ניאן דה-בול, שגורש לאחרונה עם משפחתו מהעיר ערד, פליטה בת 24, גבר בן 31 (המכונה בידיעה "צעיר") ואשה שחלתה. "התרופות של המגורשים מישראל נמצאות בציוד שתקוע בנמל התעופה בן-גוריון, ופה בדרום-סודאן אין כסף לרכוש תרופות נגד מלריה", מספר אחד הפליטים, המזוהה בשם "סיימון". "דיברתי עם משפחת מוסא, שחזרה לדרום-סודאן בגירוש האחרון", אומר לעיתון ד"ר רמי גודוביץ. "יש להם חמישה ילדים, לתינוק היתה מלריה קשה מאוד בשבוע שעבר. לשני האחים שלו, בני חמש ושמונה, יש טיפוס. ממשלת ישראל שלחה אותם לשם בשיא עונת המלריה, כשהכל בוצי ומלא שלוליות. [...] זה טירוף". אב משפחת סנדיי, שגורשה אף היא לאחרונה, מספר: "חברים שלנו חולים מאוד, אנו עוזרים להם להגיע לבית-חולים. רובם נדבקו במלריה ובטיפוס. מדובר במשפחות שעשרים שנה לא היו בדרום-סודאן, כולם פליטים שחיו או בישראל או בקהיר או בחרטום. אף אחת מהמשפחות לא היתה בתת-תנאים שיש היום בדרום-סודאן. אחרי המלחמה פה אין כלום. הכל הרוס". טלילה נשר ואילן ליאור מדווחים בעמ 20 של "הארץ" על עדויות שלפיהן לפחות שלושה מ-700 הדרום-סודאנים שגורשו מישראל – מתו. התיאור דומה לזה שמתפרסם ב"מעריב". בסיום הדיווח נמסר כי "רשות ההגירה הודתה שהושארו בישראל 11 טונות של ציוד, אך מסרה כי רבים מהנוסעים הגיעו לטיסה עם עודף משקל של עשרות קילוגרמים, במקום עם 30 ק"ג בלבד". ב"ישראל היום" אין דיווח על מותם של כמה מהמגורשים לדרום-סודאן. אולי המידע לא הגיע לעיתונאים, אולי הגיע ונבלם בדרכו לעמודי העיתון. ממילא זה לא סוג העיתונות שב"ישראל היום" חפצים לפרסם. העיתון, שממומן על-ידי פטרונו של ראש הממשלה, מתעקש, בעיקר מאז שהפך נתניהו לראש הממשלה, להציג בכל הזדמנות את הצד החיובי של החיים בישראל (ומשוכנע שכל היתר פועלים אחרת משיקולי רדיפה פוליטית). המגמה הזו הגיע לשיא של נלעגות עם תום תחרויות האולימפיאדה האחרונה, כאשר כותרת משנה לידיעה שהוקדשה לכשלון המשלחת הישראלית למשחקים הסתיימה במלים "לפחות נשאר לנו ההייטק". "ביקורת על פעולות הממשלה ומחדליה – גם חריפה – היא הכרחית לשיפור חיינו פה", כותב הבוקר דרור אידר בטור המתפרסם בעמ 7 של "ישראל היום", עם הפניה בולטת משער העיתון. "אבל ביקורת בונה יודעת גם למנות את הטוב שהושג", הוא מוסיף. עיקר טורו מוקדש למתחרה הגדול "ידיעות אחרונות" ("על לווייניו בתקשורת"), אשר לפי אידר אינו מפרסם מחמאות על ממשלת נתניהו, למרות הישגיה. "ממשלת נוני מוזס נגד ממשלת נתניהו", נכתב בכותרת המתפרסמת בשער העיתון. אידר מלין על הביקורתיות השלטת ב"ידיעות אחרונות" ובכלי תקשורת אחרים כלפי הממשלה. "שיעור הזכאים לבגרות במקומות רבים עלה", הוא כותב, אך ב"ידיעות אחרונות" נתנו את הקרדיט לעיריות, ולא לממשלה. "סרטוני הפרסום של הישגיה הכלכליים של הממשלה אולי ראויים לביקורת סגנונית, אבל במקום להתייחס לתוכנם, הם נתקלו בחומת בוז אדירה של מקהלת העורבים", הוא מוסיף. "אכן, האבטלה עולה, והמגמה מדאיגה", מציין דרור, "אבל הנה הפרופורציה [...]", ואז מספר על מצבן הגרוע בהרבה של מדינות אחרות. את טורו מסיים דרור בביקורת על פרשנית "ידיעות אחרונות" סימה קדמון ובתהייה, "לא מגיעה מלה טובה?". לטור של קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" נלווה הבוקר איור [איתמר דאובה] שבו נראה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מחייך, מניף אל מול עיניו זוג משקפי ענק ורודים. "המדינה נערכת לפינוי מגרון בכוח", מדווח חיים לוינסון בכותרת הראשית של "הארץ". "מחדל ערכות המגן", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המפנה לכתבה מאת אמיר שואן המתפרסמת במוסף "7 ימים". "התשובה של איראן: עוד מאות צנטריפוגות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "איראן הוסיפה מאות צנטריפוגות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", בין מרכאות. כמו בשבועות קודמים, גם הבוקר מוקדשים עמודים רבים בעיתונים לפרשנות על האפשרות שישראל תתקוף באיראן. עיקר הדיון נוגע ליחסי הכוחות בממשלה ולהצעה להמתין לאישור ארה"ב. "השגריר לשעבר אינדיק: הממשל חושב שנתניהו וברק יוצרים מצג שווא", נכתב הבוקר בכותרת ידיעה מאת אלי ברדנשטיין ב"מעריב". "חשוב להבין שאם מדובר בבלוף", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "רק נתניהו וברק יודעים שמדובר בבלוף. ואולי רק אחד מהם, ורק אם הוא מספר את האמת לעצמו". אדם המכונה "בכיר במפלגת השלטון" מצוטט בטורו של יוסי ורטר במוסף "השבוע" של "הארץ" כאומר על ראש הממשלה כך: "הוא מאמין שזוהי מטרתו בחיים, שלשם כך הוא נבחר בשנית לראשות הממשלה. לא בשביל רפורמת המרפסות או חינוך חינם מגיל שלוש". הכוונה, כמובן, למניעת גרעון איראן. "אל תבנו על מהלומה אמריקאית, אתם לבד", מצוטט דייוויד וורמסר, בכיר לשעבר בממשל בוש, בכותרת רשימה נרחבת פרי עטו המתפרסמת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". מיד בהמשך המוסף מתפרסם ראיון שערך יהודה שלזינגר עם אלוף (מיל) עוזי דיין. "אנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראיון. בשולי הדיון הציבורי הנוכחי על הגרעין האיראני החלה לצוץ עמדה הכורכת בו את הגרעין הישראלי, וקוראת לפירוז המזרח התיכון כולו מנשק אטומי. בחינת תולדות הדיון הציבורי על הגרעין הישראלי מעלה כי לאורך השנים היה זה דיון שולי, ובעיקר מושתק, מדוכא ומצונזר. הקריאה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני התקבלה מלכתחילה כמעט כבגידה. היא היתה שמורה לחריגים. גם כיום הקריאה נחשבת לחריגה. "פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני הוא התשובה למצוקה הגדולה של הישראלים", כתב לפני ימים אחדים יצחק לאור במדור הדעות של "הארץ". "דימונה תמורת נתנז", נכתב הבוקר במוסף "הארץ", מעל מכתב מאת פרופ אורי בר-יוסף, המגיב למדורו הקבוע של ארי שביט על אפשרות תקיפה באיראן. "בחירה במסלול הפירוז תביא לפתיחת מהלך מורכב שיחייב משא-ומתן ממושך בין כל מדינות האזור בחסות בינלאומית וכינונם של אמצעי פיקוח יעילים וחודרניים שיבטיחו כי אף מדינה לא תנסה לזכות ביתרון חד-צדדי על שכנותיה", כותב בר-יוסף. "[...] אבל המסלול הזה עדיף בהרבה על החלופה של מאזן אימה ישראלי-איראני". אל הקולות החריגים, שעולים מעיתון "הארץ", מצטרף הבוקר שלמה בן-צבי, הבעלים והעורך של עיתון "מקור ראשון". ברשימה המתפרסמת על פני עמוד שלם במוסף "יומן", עם הפניה בולטת מראש עמוד השער של העיתון, קורא בן-צבי לנתניהו להכריז על נכונות מדינת ישראל לפירוק הנשק הגרעיני שבידיה. "קריאה ישראלית לפירוז גרעיני של מדינות האזור, כולל של ישראל עצמה, תיתן בידנו מקל עוצמתי מאוד, שגם יתקבל בעולם וגם ייתר צורך בתקיפה פיזית באיראן", מתמצתת כותרת המשנה של מאמרו את עמדתו. למרות הצטרפותו של בן-צבי למחנה הפירוז, עמדה זו היא עדיין עמדת מיעוט מובהקת. כשארי שביט יראיין במדורו "החזית המזרחית" אדם חמור סבר שידבר בדרמטיות על פתרון של פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני כפתרון המועדף, לא! כפתרון היחיד בשעת ההכרעה הנוכחית (חלון הזדמנויות שלא יחזור עוד לעולם), אפשר יהיה לקבוע שעמדת הפירוז הפכה סוף-סוף ללגיטימית וכי הדיון הציבורי על הנשק הגרעיני שמחזיקה מדינת ישראל נעשה, אחרי יובל שנים, לבוגר. "שעון החול של נוחי אכן הולך ואוזל", כותב ב"גלובס" אלי ציפורי, בפמיליאריות גדולה, על איש העסקים נוחי דנקנר. ציפורי בוחן את מצבן של חמש החברות הבולטות בקבוצת אי.די.בי, וקובע כי על אף שכמה מהן עשויות להתאושש ולהניב רווחה כלכלית ניכרת לקבוצה שנקלעה למשבר חובות, אפשר שלא יהיה לדנקנר די זמן כדי לחכות לתפנית. "ההיסטוריה הפיננסית לא מבשרת טובות לדנקנר", כותב ציפורי. ב"דה-מרקר" מקדיש סמי פרץ את טורו השבועי לאותו נושא. הטון אצל פרץ ביקורתי ותוקפני בהרבה. "עוד לפני שנדע איך זה יסתיים, כבר אפשר להגדיר את הבעיה המרכזית שהביאה את אי.די.בי עד הלום: שילוב של תאוות כוח, יוהרה וכסף קל הביא לשלל טעויות חמורות שגרמו להידרדרות", הוא כותב, בלי לכנות את דנקנר בשמו הפרטי בלבד ולו פעם אחת. במוסף "עסקים" של "מעריב", שבבעלותו של דנקנר, כותב יהודה שרוני על סכנות עודף הרגולציה למשק הישראלי (כמובן, מי שסובל מרגולציה חזקה הם בעלי עסקים גדולים, כמו נוחי דנקנר). בין היתר מצטט שרוני את "אחד ממנהלי חברות הביטוח", שמספר לו על הסיבות לגניזת החלטה לנקוט מהלך עסקי חשוב. "הוציאו לי את החשק", הוא אומר לשרוני. "אפשר לקרוא לזה כתף קרה מצד הרגולציה או תקשורת לא מפרגנת. המגזר העסקי מצטייר בחודשים האחרונים באור שלילי ולא משנה מה הוא עושה. בעיתוי הנוכחי ועד להודעה חדשה לא משתלם לקחת סיכונים. את המחיר משלם המשק". "על הסף או עד הסוף", לשון ההפניה משער "הארץ" לגיליון האחרון של מוסף "השבוע". במוסף עצמו (24 עמודים, מודעה אחת, בשער האחורי, וגם היא מודעה עצמית) כותב העורך ספי הנדלר "טור לסיום" תחת הכותרת "הפרינט לא מת". הנדלר משתף את הקוראים בהתרשמותו מביקור במערכת המגזין האיטלקי "IL". אפשר למצוא בטורו רמזים לביקורת על ההחלטה לסגור את מוספו שלו. "יש מקום לעיתונות עשויה היטב, מעוצבת היטב", מצטט הנדלר מדברי העורך הראשי של המגזין, כריסטיאן רוקה. "[...] אתה חייב לתת לקוראים שלך יתרון, סיבה לקנות. להתעדכן בחדשות זו לא סיבה מספיק טובה. הסיבה יכולה להיות שיש לעיתון כותבי דעות מהטובים ביותר, מיטב הפרשנים וכן הלאה". בדיוק מה שידע מוסף "השבוע" להציע לקוראי "הארץ" בשנים האחרונות. אגב, המודעה היחידה שמתפרסמת היום ב"השבוע", המודעה העצמית שמודפסת בשער האחורי של העיתון, היא ל"דה-מרקר". "ממשיכים להוביל ב-Digital", נכתב בה. נתי טוקר וגילי איזיקוביץ מדווחים ב"הארץ" כי שר האוצר ייפגש בשבוע הבא עם נציגי ערוץ 10, לאחר חודשים של סירוב מצדו. גיא רולניק מדגיש ב"דה-מרקר" את הבעייתיות באפשרות שיו"ר ההסתדרות הוא שיציל את ערוץ 10 מסגירה. לי-אור אברבך פירסם אתמול ב"גלובס" את נתוני המצגת שהציגו אנשי ערוץ 10 בפני שר התקשורת משה כחלון. "מאז שנכנסו לערוץ, שילמו במשותף בעלי המניות של הערוץ – מימן, רון לאודר וארנון מילצן – 1.3 מיליארד שקל", הוא מציין. לידיעתו נלווה טור פרשנות שבו הוא מבקש להשיב על השאלה, "האם ערוץ 10 באמת ייסגר?". רימון מרגייה מדווח ב"מעריב" כי בית-משפט בקהיר הורה אמש לעצור את עורך העיתון "א-דוסתור", אסלאם עפיפי, בגין העלבת הנשיא, אך כעבור כמה שעות הודיע נשיא מצרים, מוחמד מורסי, על תיקון חוק כך שהעורך ישוחרר. ב"הארץ" מתפרסמת רשימה מפורטת מאת צבי בראל המוקדשת לחופש העיתונות במצרים החדשה. מומלץ מאוד לקרוא את הרשימה, המציגה תמונת מצב מורכבת ומעניינת. "התקשורת לא מפחדת ממורסי", כותרתה. מורן רייכמן מדווח ב"מעריב" כי יו"ר בנק מזרחי-טפחות וראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, הורה על קיום בדיקות פוליגרף לחברי דירקטוריון הבנק כדי לאתר את האדם שהדליף מידע ל"מעריב". "אני מבקש להתנצל בפני היוצרים, בפני הקוראים ובפני עורכי על שפגעתי בהם. הניסיון להתחקות אחר הסיבות לכך ילווה אותי עוד זמן רב, אני רק יכול לקוות שאלמד מכך ואתפתח ככותב וכאדם", חותם יעקב בורק את טורו במוסף "הארץ", שממנו נאלץ להיפרד בעקבות גילוי סדרה של פלגיאטים, או "חריגות ממה שנראה למערכת כשימוש ראוי במקורות למאמר", לשון מערכת "הארץ". אתמול פורסמה באתר זה כתבה נרחבת מאת יקי מנשנפרוינד על נטייתו של בורק לייחס לעצמו משפטים שכתבו אחרים.

"אנחנו לא חיים בבועה", אומר שי ניב, שיחד עם דרור פויר החל להגיש באתר "גלובס" את תוכנית הרשת "מכסחי הטייקונים". "יש עיתון בבעלות מו"ל, וגלובס נשלט על-ידי אליעזר פישמן, טייקון. למרות זאת, מפתיע עד כמה גלובס חופשי"

הומור וסוציאליזם, שני תחומים שכמעט לא ניתן למצוא דוגמאות להם בעיתונות הכלכלית בישראל, זכו לפני כעשרה ימים לשיפור קל במעמדם עת עלה באתר "גלובס" הפרק הראשון של "מכסחי הטייקונים", תוכנית רשת חדשה המסכמת את אירועי השבוע בכלכלה מנקודת מבט שמאלית ומבודחת. שי ניב, הכתב לענייני עבודה ורווחה בעיתון, ודרור פויר, בעל טור אישי וכתב מגזין, מנתחים בכל תוכנית כמה מהמהלכים הבולטים בכלכלה הישראלית, תוך מתיחת ביקורת חריפה על מי שאחראי לדעתם לעושק הציבור, בין אם הוא פוליטיקאי, רגולטור או בעל הון. בתוכנית הראשונה, למשל, ביקרו בין היתר את הפרטת שירותי הרווחה בישראל. פויר טען כי "לתת ליעקב נאמן לפקח על שכר הבכירים, האיש שכל חייו רק דאג ודואג לטייקונים, זה ממש לעג לרש, לכם ולנו". בתוכנית השנייה צידדו השניים בסגירת מפעל הפיס וקראו במלים ברורות לכל קהל הצופים שלהם להתנתק לאלתר מחברות הכבלים והלוויין, כדי לקבל בעתיד תמורה טובה יותר לכספם. הביקורת בתוכנית מתחדדת לקראת סיומה, עם שידור פינה בשם "הטייקון שדפק אותי", המוקדשת בכל פעם לאחד מבעלי ההון הישראלים. לב לבייב, למשל, שמע מהמנחים כי חלוקת הבונוסים לבכיריו היא "יריקה בפרצוף לכל המשקיעים באפריקה-ישראל" ו"צפצוף מוחלט על כל החוסכים בפנסיה". "בפעם הבאה שתצעק הצילו, מר לבייב", הבטיח פויר, "אל תצפה מאיתנו לרחמים. חוט דיג אנחנו לא נזרוק לך. תתבייש". בתוכנית השנייה הועמד על המוקד יוסי מימן, וליתר דיוק המדינה, שהעניקה לו פטור מתשלומי מס על רווחי הגז למשך עשרים שנה. נראה כי גם צמד המנחים מודע לחריגות של התכנים שהוא מציע ביחס לעיתונות הכלכלית בכלל, ולדימוי של עיתון "גלובס" בפרט. "אנחנו מאוד נשתדל לעצבן את נוחי דנקנר וגם לשמור באורח פלא על מקום העבודה שלנו", הצהיר ניב בפתח התוכנית הראשונה, ואילו את השנייה פתח בברכה: "אנחנו שי ודרור, ואיכשהו יצא שאנחנו עדיין כאן. מסתבר שמספר השמאלנים בגלובס גדול יותר משחשבנו, ויש אפילו כמה מסתננים שהגיעו עד לצמרת מקבלי ההחלטות בעיתון". "הכתבים בעיתון כלכלי הם לא בדיוק הקוראים שלו", מסביר ניב בשיחה עם "העין השביעית". משום כך, לדבריו, התוכנית זוכה לתגובות חמות לא רק בקרב הגולשים, אלא גם במערכת פנימה. "אני יודע שחגי [גולן, עורך גלובס] ראה את זה וחייך חיוך גדול", הוא מוסיף. לדעת ניב, דווקא אין מקום לפליאה על חופש הביטוי שהשניים נהנים ממנו. הוא מעיד על עצמו כמי שזוכה לחופש מוחלט בכל הקשור לתחום סיקורו, עובדה הבולטת גם מקריאת טוריו בשנים האחרונות, וטוען כי החופש הניתן לכתבי "גלובס" גדול יותר מאשר במערכות עיתונים אחרות. "זה נכון שדה-מרקר נתפס כלוחם בטייקונים, ואז אתה שואל את עצמך מה פתאום גלובס יוצא עם תוכנית כזו", אומר ניב, אך טוען כי התדמית של "גלובס", כאילו הוא תומך בטייקונים, אינה תמיד עומדת במבחן המציאות. "אנחנו לא חיים בבועה", אומר ניב. "עובדתית יש לך עיתון שהוא בבעלות מו"ל, וגלובס נשלט על-ידי אליעזר פישמן, טייקון. למרות זאת, מפתיע עד כמה גלובס חופשי מהבחינה הזו בהמון דברים. קח למשל את סוגיית שכר המינימום. פישמן שולט בהום-סנטר, ואני בטוח שהרבה שם מקבלים שכר מינימום. אז מה, זה טוב להם שאנחנו לוקחים קו בעד העלאת שכר המינימום?". ניב מזכיר גם ש"גלובס" הוביל קו אנטי-טייקונים בכל הקשור לשכר הבכירים ובמקביל העמיד במרכז תשומת הלב את הצורך בהורדת דמי הניהול בקרנות. מלבד זאת, ניב מדגיש כי "התוכנית לא נולדה מתוך רצון להיות מכסחי הטייקונים", כותרת שלא באה ממנו או מפויר. "המהות של התוכנית זה לא טייקונים, אלא באופן כללי להביא זווית יותר חברתית-כלכלית בועטת. רוב הביקורת שלנו היא על הרגולציה ועל המדינה". לדברי ניב, הוא צופה שיקבל גיבוי מלא מהבכירים בעיתון. נכון לעכשיו הם לא היו מעורבים במיוחד, כיוון שהתוכנית עלתה כמעט באופן ספונטני. פויר וניב נפגשו בבית-קפה כדי לדסקס רעיון לכתבה משותפת, ותוך כדי שיחה החליטו לנסות להרים משדר וידיאו שבועי. לפני שבועיים צילמו פיילוט, שהתקבל בהתלהבות וכבר למחרת עלה לאתר בתור תוכנית הבכורה (ניב מציין כי הוא לא התגלח לפני הצילומים כיוון שלא חשב שהם יראו אור). התוכנית "מכסחי הטייקונים", שפרק חדש שלה צפוי לעלות מדי יום חמישי, היא חלק ממגמה הולכת וגוברת של שילוב וידיאו באתרי החדשות הישראליים, וב"גלובס" בכללם. וכך, מול כתבות הווידיאו באתר "דה-מרקר", המוצגות תחת המותג "דה-מרקר TV", ל"גלובס" ערוץ בשם "גלובס TV". הערוצים מציעים לגולשים כתבות וניתוחים, כמו גם צילומים מהכנסים שעורך העיתון. בראש הערוץ של "גלובס" עומד לירן קגן, בעל ניסיון בהפקות טלוויזיוניות בערוץ הספורט ובחברת קופרמן-הפקות, שהצטרף ל"גלובס" לפני חודשים אחדים. לדברי ניב, באחרונה משקיעה המערכת כספים ומאמצים בניסיון למנף את הערוץ ולעודד שילוב של תוכני וידיאו באתר.

האם ראוי לראיין עבריין? ומה אם מראיינים אותו בתחום מומחיותו, האם צריך להזכיר את דבר העבירה? והאם ראוי להחריג עברייני מין? • אבנר הופשטיין והדס שטייף, ראיון

עצם ההחלטה לראיין מישהו, כמו גם האופן מנוהל הראיון, טומנים בחובם אמירה גם בלי קשר לתוכן הדברים. החלטה לראיין עבריין בלי לעמת אותו עם מעשיו – כפי שקרה לאחרונה בכמה מקרים מתוקשרים – מעניקה לו הזדמנות לגרוף לגיטימציה ציבורית ומלבינה את תדמיתו. האם ומתי ראוי לראיין בני אדם שסרחו, וכיצד ראוי לקיים ראיונות כאלה? הדס שטייף ואבנר הופשטיין, כתבי גלי-צה"ל, התראיינו בתוכנית "קול העין" והציגו שתי גישות שונות. להלן גרסה ערוכה של השיחה שקיימו איתם המנחים איתמר ב"ז וחן ליטבק. נפתח עם כמה מקרים מהזמן האחרון: נעמה בוכריס, אשתו של עבריין המין אופק בוכריס, הופיעה ב"אולפן שישי" בערוץ 2 בתנאים מאוד נוחים והכחישה את העובדות שבהן הודה בעלה. אצלכם בתחנה אראל סג"ל ריאיין את סגן-אלוף לירן חגבי, שהורשע בהתנהגות לא הולמת כלפי חיילת – ודיבר איתו לא על ההרשעה אלא על נושאי ביטחון. אחר-כך הוא גם אירח אותו בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 20. הדס, את התבטאת בנושא, תוכלי להסביר למה לדעתך זה לא בסדר? שטייף: "אני רוצה להפריד בין שני סוגים של מרואיינים כאלה. סוג אחד הוא אדם שרק הורשע, שעוד לא יבשה הדיו מעל האישום או ההרשעה שלו, או מעל פסיקה כלשהי כלפיו – כשהוא עולה מיד לשידור ונמחל לו הכל, ומיד הופך להיות גיבור העם או פרשן. הסוג השני הוא אנשים שכבר חלף הזמן והם שילמו את חובם לחברה, ועברו הרבה מאוד שנים מאז ההרשעה שלהם – אין מניעה שידברו ויתראיינו, ובלבד שלא מדובר במטרידים מינית. בעניין של ההטרדות המיניות מבחינתי גם אם חולפות הרבה מאוד שנים, אני לא רואה שום צורך לראיין את אותו אדם ולתת לו את זכות ההתבטאות, את המיקרופון, לתת לו סוג של יחצנות". אם לאדם יש מומחיות בתחום כלשהו, ודבק בו כתם בתחום אחר של החיים שלו – זה פוסל את האפשרות שלו לחלוק את הידע הזה עם הציבור? שטייף: "כרגע, בכל מה שקשור לחגבי ולדומיו – מבחינתי אין שום ערך לדברים החכמים שיש לו להגיד כשההרשעה או האישום שלו מרחפים מעל. עדיף לקחת מישהו שהוא פחות מומחה אבל לא דבק בו רבב – אני חושבת שמבחינת מסר ציבורי, ערכי, זה הרבה יותר חשוב". מה לגבי ראיונות כמו שחגבי נתן בזמנו ל"7 ימים", שם נושא הראיון היה הטענות נגדו וההליך המשפטי. ראיונות כאלה, שבהם הדברים מונחים על השולחן, יש להם מקום בעינייך? שטייף: "יש לו זכות להשמיע את דברו ובלבד שנלקחות תגובות מהמאשימות, מהמאשימים, מעורכי-הדין, ומביאים את שני הצדדים. לבוא וללטף אותו בתמורה לזה שהוא ישמיע את דברו וייתן את הסיפור הבלעדי, כפי שנעשה עם נעמה בוכריס – אני נגד. זה נראה רע. זה לא עיתונאי, זה לא אתי. אנחנו לא יחצנים של אף אחד, אנחנו לא רוצים ראיונות בלעדיים כשאנחנו לא יכולים להעלות את הדברים כפי שהם צריכים להיות מועלים. לעשות יחצנות לעבריין כזה או אחר, או לעורך-דין, ולא לשאול את השאלות הקשות – זה פסול בעיני בכל פרמטר אפשרי". אבנר, לדעתך יש מקום לפסילה קטיגורית של מרואיינים? הופשטיין: "פסילה קטיגורית – בהחלט לא. אני חושב שכל ניסיון לעשות לעצמנו חיים קלים באמצעות קביעת כללים בעניין הזה הוא גם לא נכון וגם יחטא למטרה. אני חושב שכשאדם עושה פשע, בין אם זה פשע קל או פשע חמור מאוד כמו אונס או רצח, במסגרת עונשיו אין שלילת חופש ביטוי. התיקון הראשון לחוקה לצורך העניין – שאצלנו לא קיים כי אין חוקה – נשמר לבן-אדם גם כשהוא בכלא. פעם, בארצות-הברית, ריאיינתי אדם בכלא בטחוני, בבידוד, עם המון תנאים מגבילים – אבל מראש אמרו לי, אנחנו לא נוכל לאסור עליך לראיין אותו. הכל בסוף זה מסגרת והקשר. אם הראיון נעשה בצורה עיתונאית, ונשאלות שאלות ענייניות, וניתן לציבור מידע מספק, ואם נשאלות השאלות הקשות – גם אם הוא לא עונה עליהן – זה מידע שיש בו ערך". מה קורה אם אתה מתכנן לקיים ראיון ביקורתי כזה, אבל מגיע הראיון ואתה לא מצליח לשבור את המרואיין – נגמר הראיון ואתה מניח שאם תפרסם אותו הוא למעשה תורם לקייס הפסול של המרואיין. היית שוקל לגנוז? הופשטיין: "אפשר לשקול גם גניזת ראיונות, אם אנחנו מרגישים שאנחנו חוטאים למחויבות שלנו לציבור שצופה, מאזין וקורא אותנו. אני חושב שזה נורא ואיום לקבוע תנאים מוקדמים לפני ראיון עם עבריין, שבהם אנחנו אומרים לעבריין לא נשאל אותך על הנושא שבו הואשמת". נניח שאתה שואל אותו, אבל הוא מצליח במניפולציה לצאת טוב מכל השאלות שלך. הופשטיין: "מה זה לצאת טוב? לצאת טוב זה בעיני המתבונן. המרואיין הוא לא אויב שלנו. גם אם הוא אדם שעשה מעשה פשע, אם אנחנו רוצים לשמוע מה יש לו לומר – אנחנו צריכים לתת לו את המסגרת העיתונאית הנכונה להשמיע את זה. לפעמים אנחנו צריכים גם להיות תוקפניים אליו. אם אנחנו מתכוננים טוב לראיון – למשל מקריאים קטעים מכתב האישום, או מקריאים קטע מעדות – הסיכוי שהוא ייצא טוב הוא לא גדול. "נכון שמרואיינים עושים עלינו מניפולציות, אבל התפקיד שלנו הוא ליצור מצב שבו אנחנו יכולים להביא מידע לציבור. וצריך להבין שהציבור רוצה לדעת דברים גם על אנשים לא טובים. לצורך העניין, אם היתה לי אפשרות לראיין את מנגלה, שהוא בעיני האדם האכזר ביותר בהיסטוריה, אם הייתי יכול להחזיק מעמד בלעמוד מולו, הייתי מאוד רוצה לשאול אותו, לנסות להבין ממנו למה הוא עשה דברים כאלה. אך טבעי שעיתונאי ינסה לברר את הדברים האלה. "יש עיתונאים שיגידו אני לא מסוגלת לראיין עבריין מין, אני לא יכולה נפשית – אני לגמרי אכבד את זה. אם יש לה תוכנית משלה, היא צריכה לקבוע את המרואיינים שהיא מרגישה נוח לעמוד מולם. אבל לקבוע כלל שלא מראיינים עברייני מין – זו בעיה, כי לציבור מגיע לדעת איך עבריין מין חושב". מה לגבי השימוש בראיון ככלי לסינדול עתידי? למשל, עושים ראיון חגיגי וכביכול תמים עם אדם לפני כניסתו לתפקיד חדש, או לפני משפט, כדי לשמוע את ההצהרות שאחר-כך הולכים להפריך. זה כשר? שטייף: "ממש לא כשר. אני חושבת שהתפקיד שלנו הוא לא להיות יחצנים של אף אחד ובוודאי לא לעשות איתם ראיונות חגיגיים אם אנחנו לא מביאים את כל העובדות. אני נגד הראיונות הסנסציוניים האלה, הבלעדיים לכאורה, שמכריזים על ראיון עם מישהו ולא נותנים את התמונה המלאה. זה נראה לי פשוט לא נכון, לא הגון, לא ראוי ולא עיתונאי בעליל. תביא את הראיון – ובלבד שבאמת מסקרן לדעת איך נעמה בוכריס הגיבה או התמודדה בימים הראשונים, כשהפרשה פרצה, איך היא מרגישה עם השיימינג הזה, איך מרגישה המשפחה שלה. למה אני צריכה לשמוע מה היא חושבת על המוטרדות?". הופשטיין: "אני חושב שכמעט הכל כשר, כשהכל ידוע ומוסבר בהקשר הנכון, וכל העובדות מונחות על השולחן ולא עושים הנחות. בעניין של נעמה בוכריס, הדס ואני לגמרי מסכימים, וגם אני לא רוצה לשמוע את נעמה בוכריס מטנפת על מתלוננות. זה לא ראוי, וזה גם לא תפקידה. אני מבין לגמרי את הרגישויות שהדס דיברה עליהן, ואני מסכים כמעט עם כולן. אבל יש לנו בסופו של דבר את סמכות העריכה. אם למשל מראיינים את נעמה בוכריס – מראיינים אותה הרי מראש, ובמקומות שבהם היא מטנפת על המתלוננות, שזה חמור מאוד – אפשר פשוט להעיף את זה בעריכה. להגיד, אני חושב שזה לא ראוי. מעניין אותי לשמוע מה היא חושבת על ההתנהגות של בעלה. היה מעניין אותי להקריא לה קטעים מכתב האישום של בעלה ולשאול אותה איך היא מתמודדת עם זה, אם היא מוכנה להתייצב מול המצלמה". הדס, אם חיים רמון היה אומר לך "אני רוצה לדבר על הפועל תל-אביב, אבל אם את רוצה לשאול אותי גם על ההרשעה – סבבה, בכיף, אין מגבלות". היית מסכימה לזה? שטייף: "חיים רמון זו בעיה אחרת, זו סוגיה שמעלים שוב ושוב – חיים רמון, למרות שהורשע, היו חילוקי דעות מאוד קשים על הגשת כתב האישום נגדו. אנחנו מדברים על רף של עבירות קטנות, והיה שם סיפור של בחורה אחת בלבד, והוא שילם את חובו לחברה וכו. ועברו גם הרבה מאוד שנים מאז. אז אי-אפשר לבוא ולהזכיר לו את זה כל הזמן, בזה זה נגמר. "אבל אחד כמו חגבי, או הנשיא קצב, או בוכריס – אני לא רוצה לשמוע אותו בכלל. את מה שהיה לו להגיד הוא אמר. צודק אבנר בכך שיהיה מסקרן לשמוע אנשים שמשמעותם ההיסטורית היא מאוד גדולה, ואז ישאלו אותם את השאלות הקשות שהם לא נשאלו מעולם על העבירה. זה כבר סיפור אחר. אני בעד. אני אשמח, ובלבד שנשאלות השאלות ולא עושים להם הנחות. "אבל לשבת מול אשתו של בוכריס ולשמוע אותה משמיצה את הנשים – זה לא ראוי בעיני. בגלל שהיא נותנת בלעדיות לאיש תקשורת כזה או אחר צריך ללטף אותה? או להעלות את חגבי לשידור ולא לשאול אותו שאלה מסוימת? הרי הדיו עוד לא יבשה, תשאלו אותו את השאלות הקשות, ותזכירו את העובדה שהוא רק הורשע. אי-אפשר לייפייף ולא לשאול את השאלות הנוקבות, ואני אומרת שעדיף לוותר על ראיון כזה, בעיני אין לזה שום ערך". ב"דה-מרקר" דווח שיעקב ברדוגו, שמגיש תוכנית בתחנה ששניכם עובדים בה, סיכם עם נתן אשל שהוא יראיין אותו על דו"ח מבקר המדינה, ושלא יוזכר שהוא הודח משירות המדינה בגלל הטרדת עובדת. עד כמה לדעתכם הסכמים כאלה נפוצים בעיתונות הישראלית? שטייף: "נפוצים ופסולים בעיני פסילה מוחלטת, מפני שזה קצת כמו לעוור את עיני הציבור. אם האיש הזה חשוב מספיק כדי שיראיינו אותו, למה לא להגיד במקביל שהוא פשע, הורשע, פישל, ודברים אחרים שבגינם הוא כבר לא מכהן בתפקיד הכל-כך חשוב שלו? זה לא להגיד את האמת, ולא כולם זוכרים או יודעים. רוצים לראיין את נתן אשל? אין לי בעיה, אבל צריך גם לגעת בעובדה שהוא לא משמש בתפקיד שבגללו הוא לכאורה מרואיין – ולהזכיר למה הוא כבר לא שם – ורק אז להפנות אליו את השאלות. לבצע עסקאות מהסוג הזה זה פשוט פסול, בלתי מתקבל על הדעת ולא הגון". אבנר, מנסיונך בכלי תקשורת אחרים, נתקלת בהרבה עסקאות כאלה? יצא לך לעשות כאלה עסקאות בעצמך? הופשטיין: "שאלה טובה. כשמדובר בראיון הישגי, במיוחד בראיון עם אנשים שלא התראיינו הרבה זמן – תמיד יש איזשהו אלמנט של משא-ומתן לפני, שבו בדרך כלל כל צד מנסה למקסם, והעיתונאי בדרך כלל מנסה ככל האפשר להבטיח להיות – באופן עמום – הגון, מתחשב. אני כעיתונאי משתדל כמה שפחות להבטיח דברים מוחלטים. אני מוכן להבטיח ברמה המינימלית דברים מאוד אנושיים. נניח, אם למישהו יש איזה סיפור בתוך המשפחה שהוא פרטי ואין בו עניין לציבור, אני אתחשב בו. "היה מקרה שעשיתי ראיון עם מישהו, והוא אמר משהו על אמא שלו, משפט שיצא לא כל-כך מוצלח. אם מישהו כזה מתקשר אלי ואומר לי, שמע, היה לי נהדר היום אבל אני נורא מבקש – מה שאמרתי על אמא שלי, אם לא קשה לך, היא אשה מבוגרת, לא בריאה, תוריד את זה, אני במקרים כאלה כמעט תמיד מוריד. "אבל עסקאות הן דבר לא טוב. אני לא יודע לגבי המקרה של אשל, אבל באופן עקרוני אני נגד עסקאות שנראות כמו עסקאות משפטיות לפני ראיון. ראיון צריך שתהיה לו הדינמיקה הטבעית שלו, שבה מרואיין יכול בהחלט להגיד על השאלה הזאת אני לא עונה, וצריך לכבד את זה. לפעמים אין תשובה אומרת יותר מאשר תשובה מלאה". מה לגבי עבריינים שאין מחלוקת על כך שלדברים שיש להם להגיד יש ערך ציבורי? נגיד, אריה דרעי אחרי שחזר לפוליטיקה, או אהוד אולמרט, שלפני שנכנס לכלא התראיין לתוכנית "המקור" על מלחמת לבנון השנייה ואמר דברים מעניינים. שטייף: "אני חושבת שיש להפריד. במקרים כאלה, שבהם מדובר באישיות בכירה כמו ראש ממשלה שהיה במרכז ההחלטות והרבה דברים נקבעו על-פי עמדתו והחלטותיו, יש מקום לראיין אותו הגם שהוא הורשע. אבל ברקע הדברים ברור לגמרי שהוא עומד להיכנס לכלא, ואני חושבת שגם הדברים נאמרו. אם זה נאמר – זה לא נמחק מהפרוטוקול, זה לא הוסתר. אם הדברים נאמרים אין שום בעיה. אם יש לו דברים להגיד, ויש להם ערך מוסף – אין לי שום בעיה. ובלבד שלא מדובר בעבירות מין". יש מדרג בעבירות מין? מישהו שהעבירה שלו היא הטרדה מילולית, צריך לפסול גם אותו? שטייף: "כמו שמשעים אנשים בין תפקיד לתפקיד במקומות ציבוריים, צריך לתת מרווח זמן. אחר-כך אין בעיה לראיין, וכמובן לא צריך בכל פעם להזכיר את העבירה – הוא שילם את חובו לחברה ובזה זה נגמר". את איציק מרדכי, בחלוף השנים, היית מראיינת? שטייף: "איציק מרדכי לא הורשע באונס. איציק מרדכי שילם בגדול, והוא גם מתראיין. הדברים האלה ברורים וידועים, אבל יש לי בעיה מאוד גדולה אם יראיינו פעם את הנשיא קצב. לזה אני לא אסכים". מה לגבי משפחות של מחבלים? רק לאחרונה ראינו דיווחים ישראליים על תגובות בני משפחת המחבל שנורה למוות על-ידי אלאור אזריה, שהביעו את דעתם על ההרשעה והעונש. יש לזה ערך ציבורי? הופשטיין: "כן. אני חושב שמרתק וחשוב להבין איך מחבלים חושבים, מה עובר להם בראש, מה חושבות המשפחות שלהם. אני חושב שכל ניסיון להגיד טוב, זה מחבלים, אני לא רוצה לשמוע אותם – זה לחשוב שבאמצעות הראיון אנחנו נותנים להם פרס. אבל האמת היא שהפרס הכי גדול שאנחנו יכולים לתת הוא לעצמנו, שנדע יותר טוב איך הצד השני חושב. אם נדע יותר טוב איך הצד השני חושב, יהיה לנו קל יותר להתגונן מפניו. כמובן שהכל צריך להיעשות בשום שכל. בשביל זה אנחנו עיתונאים, כדי לעשות דברים בצורה נאותה ונכונה, שתתחשב בציבור".

חילופי השלטון מזמינים את אהוד ברק לחולל שינוי חד ביחסן של מפלגות הקואליציה, ובראש וראשונה מפלגתו שלו, לרשות-השידור

חילופי השלטון מזמינים את אהוד ברק לחולל שינוי חד ביחסן של מפלגות הקואליציה, ובראש וראשונה מפלגתו שלו, לרשות-השידור. סוד גלוי הוא שבמוצאי יום הבחירות נמצאו בבניין הטלוויזיה אנשים שהדליפו לראשי ישראל-אחת את תוצאות המדגם של הערוץ הראשון. לאחר מכן החלה בחישה פוליטית במינוי מנהל הטלוויזיה. עובדים ברשות-השידור מספרים שח"כים ידועים מישראל-אחת כבר פונים אליהם בעניינם הנוגעים לניהול המוסד ולשיקולים מערכתיים של עיתונאיו. את תחושת האדנות של עסקני מפלגת העבודה על רשות-השידור יש לעקור בעודה באבה. אהוד ברק זכה לתמיכת רוב הציבור משום שהבטיח לבער את קלקלות השלטון הקודם. מוטב שיכניס לפח האשפה גם את גישתו המעוותת של הליכוד לתקשורת בכלל ולעיתונאי רשות-השידור בפרט. אפשר להצטער על כך שבתוך בנייני רשות-השידור נמצאים עדיין אנשים שרוקדים לחליליהם של הפוליטיקאים. מרגיז להיווכח שגם לאחר חמישים שנות שידור ויותר, יש בין עובדי קול-ישראל והערוץ הראשון עיתונאים שלא פיתחו תחושה מספקת של עצמאות ושל נחישות מקצועית. מהצד האחר, אין להתעלם מהסביבה שבה הם פועלים: כל שלטון אילץ אותם להסתגל לציפיותיו ולא היסס להתערב ברגל גסה בשיקולים מערכתיים ובמינויים בכירים. ההרגל המגונה הזה חוזר על עצמו גם לאחר ה-17 במאי. עיתונאים ללא חוט שדרה ופוליטיקאים תוקפנים שוב מוצאים זה את זה ומאיימים להעכיר את השידור הציבורי בשיקולים זרים. אהוד ברק נקרא להפסיק זאת מיד. גיליון 21, יולי 1999

"ידיעות אחרונות" חובט בנתניהו אגב הבחירות לנשיאות | "ישראל היום" מוכיח (שוב) שהוא אינו עיתון ימני

"שלום פרש מהמירוץ לנשיאות; תומכיו עברו לצד ריבלין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "פרישת השר מחזקת את מועמדות יריבו של נתניהו. מקורבי ראש הממשלה מעריכים: הוא לא יתמוך פומבית באף מועמד", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יהונתן ליס. השבועון הדתי-ימני "בשבע" מתגייס גם הוא לטובת ריבלין. ראיון ידידותי עימו מתפרסם ככתבת השער של המוסף, ועל שער העיתון עצמו מופיעות שתי הפניות מפרגנות, האחת לטור של הח"כ לשעבר ויו"ר החברה המחזיקה בעיתון, יעקב כ"ץ (כצלה): "פואד היה אמנם מפקדי וחברי לנשק, אבל אם הייתי ח"כ – הייתי מצביע לריבלין", והשנייה לטור של עורך העיתון עמנואל שילה: "אין להיכנע לשיטת הפסילה האישית שמפעיל נתניהו". שילה מאשים את נתניהו ב"חשבונאות אישית וקטנונית". "השיטה הזאת של פסילה אישית צריכה לעבור מן העולם, בעיקר כשהיא נעשית בלי לשתף את הציבור ולשכנע אותו בנימוקים שמאחוריה. אם נתניהו לא למד את הלקח הזה מפרשת בנט, כדאי שהוא ילמד אותו עכשיו", כותב שילה, המכתיר את ריבלין "המועמד המוביל ובעל הסיכויים הטובים ביותר להיבחר מטעם המחנה הלאומי". מי שעדיין מחפש הוכחות לכך ש"ישראל היום" אינו עיתון אידיאולוגי או "ימני" יכול לנסות לחפש בו זכר לביקורת מימין על המהלכים של נתניהו סביב הבחירות לנשיאות. הביקורת היחידה היום על נתניהו בהקשר הזה (ובכלל) מצטמצמת לשורה אחת בלב טור הפרשנות של דן מרגלית בעמ 3 ("נתניהו חייב לציבור תשובה מה כה חמור בהתנהלותו העצמאית של ריבלין כיושב-ראש הכנסת, שפוסל אותו מכהונת נשיא"). שאר הסיקור בכפולת העמודים הפותחת מכיל דיווח אינפורמטיבי יבש כמקובל בחינמון ובוקסה המעודדת את דוד לוי, שיכולה אכן לעודד את לוי כי נתניהו מתעתד לתמוך בו (אבל לא בפומבי!). תמונת הראי היא כמובן ב"ידיעות אחרונות", שם ההתפתחויות האחרונות בהתמודדות על הנשיאות הן רק תירוץ לניגוח נוסף של נתניהו, שהופך לאייטם העיקרי על אף שאינו מתמודד, לפחות בינתיים. "מבוכת הליכוד" היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה מפרטת: "רה"מ, שניסה לטרפד את מועמדותו של רובי ריבלין לנשיא, תמך בסילבן שלום – ולבסוף התחרט. ח"כים תומכי שלום: נעביר הקולות לריבלין. גם מקורבי דוד לוי כועסים: נתניהו הציע לו להתמודד ונסוג". לצד הכותרת מתפרסמת הפניה לטור פרשנות של סימה קדמון, המאשימה את נתניהו בכניעה ל"יצריה" של אשתו (אך אינה מפרטת דבר באשר לסיבתם או תוכנם) ומנבאת כי ייאלץ לבסוף לתמוך בריבלין. "נתניהו גורם מבוכה לכל חברי הליכוד בגלל גחמות אישיות", מצטט יובל קרני בידיעה הראשית "בכירים במפלגה". חברת תנובה, שנמכרה לפני כמה שנים על-ידי הקיבוצים והמושבים לקרן בריטית, נמכרת כעת שוב, והפעם לחברה סינית. אישור המכירה אינו מגיע לכותרות העיתונים הכלכליים מחוץ ל"כלכליסט": "קרן השקעות סינית במו"מ להצטרף לרכישת תנובה" (נוסף על ברייטפוד, הרוכשת המקורית). ב"דה-מרקר" נמצא מקום על השער לכותרת "תנובה נמכרת לסינים לפי שווי של 8.6 מיליארד שקל". ב"ישראל היום" דבר המכירה הוא הכותרת הראשית: "היסטוריה: תנובה נמכרת לסינים". הכותרת הראשית היום גדולה במיוחד, על אף ש"ישראל היום" הוא בעל הדסק הכלכלי החלש ביותר בעיתונות העברית (ואולי בעולם כולו), וחרף העובדה שמבחינת האגנדה שהעיתון נוהג להציג – היה מתאים כי יתייחס לעסקה לפחות בשמץ ביקורתיות. ואולם, הצורך להדחיק ולדחוק מסדר היום את הפיאסקו סביב ההתמודדות על הנשיאות מצדיק הכל. ב"ידיעות אחרונות", שעד לפני כמה שבועות העניק בימה למתנגדי העסקה, מופיעה גם היום בשער המוסף היומי הודעה על שיתוף פעולה מסחרי עם תנובה. * * *

הניתוח שערך בן כספית לדו"ח המבקר בעניין האזנות הסתר במשפט רמון חושף כיצד קוראים באמת, אבל באמת, דו"חות ביקורת

"השיטה" היא כותרת טורו של בן כספית בעמ 6 ב"מעריב". כספית מלין על כך שאף כי למעשה הואשמו על-ידי המבקר ב"רשלנות חמורה", אנשי מערכת החוק "רוחצים בניקיון כפיהם ומברכים על כך שנוקו באופן סופי". לדעת כספית, האשמה ברשלנות חמורה צריכה לגרור העמדה לדין: "בכל רבע שעה בערך מעמידה הפרקליטות לדין מישהו שנתפס ברשלנות הרבה פחות חמורה", הוא כותב. כספית גם מביא דוגמאות: "בפרשת רמדיה היתה רשלנות חמורה. גם בגשר המכבייה". כזכור, כתוצאה מהרשלנות באסון רמדיה מתו לפחות שני תינוקות, עשרות נפגעו, ויש טענות שלאלפי תינוקות נגרמו נזקים לטווח הארוך. באסון המכבייה נהרגו ארבעה אנשים ונפצעו עשרות מחומרים רעילים. לעומת זאת, דו"ח המבקר מאשים את שתי הפרקליטות ואת החוקר והחוקרת המשטרתיים בכך שלא הורו לתמלל כמה האזנות סתר ובכך שלא צירפו את הדו"ח על האזנות הסתר הללו לחומר שהוגש לסניגוריה. יחי ההבדל. "הם בונים על זה שאף אחד לא קורא באמת את דו"ח המבקר", כותב כספית בהתייחסותו המרכזית, והיחידה, למה שנכתב בדו"ח עצמו, "כי מי שיקרא אותו באמת – יבין את גודל האבסורד ואת עוצמת השערורייה. אם היה נודע דבר ההאזנות (ערן קמין ישב בניידת, מירי גולן ישבה עם המתלוננת בבית-הקפה, בעוד היא מרימה טלפון לאביה ומספרת לו שלוחצים עליה להתלונן, למרות שלא רצתה, וכל זה מוקלט) בזמן אמיתי, לא היה מוגש כתב אישום". האם מי שיקרא את דו"ח המבקר – יקרא אותו באמת – יבין כי אם היה נודע דבר ההאזנות בזמן אמיתי, לא היה מוגש כתב אישום, כטענת כספית? "בית-המשפט שדן בפרשה קבע מפורשות כי החומר שלא נמסר להגנה הוא לפי תוכנו, לפחות בחלקו, חומר שיש לו פוטנציאל לסייע לנאשם הן לעניין תקיפת מהימנותם של עדי תביעה והן לעניין מהות הראיות עצמן", נכתב בדו"ח המבקר (עמ 52). "זו היתה כאמור גם עמדתו של ניצב דנינו, שהודיע לבית-המשפט כי החומר שלא הועבר להגנה הוא חומר חקירה רלבנטי שהיה צורך לתמללו ולהעבירו לעיון ההגנה". היה גם מי שסבר אחרת, כפי שכתב המבקר (עמ 53): "להשלמת התמונה יצוין כי הן מר רמון הן הפרקליטוּת טענו לפני משרד מבקר המדינה כי לו נבחנו תוצרי האזנות הסתר לפני הגשת כתב האישום, היה בכך כדי לחזק את עמדותיהם. מר רמון טען כי לו כך נעשה, אפשר שכלל לא היה מוגש כתב אישום, ואם היה מוגש – ספק אם חסינותו היתה מוסרת, וממילא גם היתה הגנתו מנוהלת באורח שונה. מנגד ציינו מרבית גורמי הפרקליטות והמשטרה שהופיעו לפני צוות הבדיקה כי לדעתם תוכן השיחות שנקלטו בהאזנות הסתר הוא אכן חומר חקירה, ברם אין בו כדי לסייע להגנתו של הנאשם אלא רק לחזק את שיקולי התביעה ואת טענותיה". עד כאן דעת הגורמים השונים, שהיחיד ביניהם שטוען כי אם התמלילים האמורים היו נחשפים היה המשפט מתבטל הוא רמון עצמו, אבל מה כותב המבקר? מה הוא כותב "באמת"? ובכן, הוא לא כותב כלום. באמת. "משרד מבקר המדינה נמנע מלעסוק בסוגיה זו, שממילא הוכרעה בידי בית-המשפט", נכתב בדו"ח בעמ 54. מעניין, מה באמת אמר בית-המשפט בעניין? בית-המשפט קבע, מצטט המבקר, כי "בתמלילים אין התייחסות לעבירה עצמה, אלא לנושא החקירה ולדברים שהושמעו במהלכה, כי הפגיעה בנאשם לא היתה משמעותית, וכי באף אחד מהתמלילים לא נמצאה סתירה בין דברים שאמרה המתלוננת בעדותה לבין מה שנשמע בתמלילים. תוכן התמלילים נוגע לדברים שנמצאים בשוליים של החקירה ולא במהות העבירה עצמה". ועוד בהמשך כותב המבקר: "יש לחזור ולהפנות לפסק הדין בבית-משפט השלום שקבע כי הפגיעה בנאשם לא היתה משמעותית, וכי רוב הפגמים שנבעו מאי-חקירתה של המתלוננת בתחילת המשפט נרפאו לאחר שובה אל דוכן העדים וחקירתה הממצה על-ידי הסניגור המלומד". אם כן, הקביעה כי "מי שיקרא את דו"ח המבקר באמת – יבין כי אם היה נודע דבר ההאזנות בזמן אמיתי, לא היה מוגש כתב אישום" נכונה רק אם מפרשים את המלה "באמת" כקיצור של "בעותק של דו"ח המבקר שנמצא אצל בן כספית". המשך הטור של כספית הוא גלילה חוזרת של תיאוריית הקונספירציה בדבר תפירת התיקים של "המערכת" למי ש"מאיים על עליונותה וחסינותה". "הפרטים של סיפור ההאזנות כבר נטחנו מספיק", כותב כספית, "אותי מעניין דווקא הזדון. זה שמבקר המדינה לא מצא. לעניות דעתי, אין למבקר כלים למצוא את הזדון הזה". כעת נותר לצפות רק לדו"ח המשלים של כספית בעניין.

נכון, אפשר היה לנסות להילחם בזה, אבל אפשר גם פשוט להמשיך מכוח האינרציה, להאשים את שאר העולם בחוסר הבנה ולהאמין שאיכשהו, בסוף, הדברים הרי חייבים להסתדר. בעקבות הספר "עד סגירת הגיליון"

מאז 1976 לא פיספסה אורנלה דה-מונטרקי אפילו גיליון אחד של העיתון שעליו היא מנויה. וב"לא פיספסה" הכוונה אינה לכך שהיא עילעלה בכולם, או אפילו קראה בעיון חלק נכבד מהידיעות שהתפרסמו בהם. לא, מבחינתה של אורנלה קריאה בעיתון אינה שונה מקריאה בספר, וכמו שלא הייתם קוראים את שלושת העמודים הראשונים ברומן, מרפרפים על השלושה הבאים וקופצים לעמוד האחרון, גם אורנלה קוראת ביסודיות כל טור וטור, משמאל לימין, לפי הסדר המנומק או האקראי שהכתיבו העורכים. לשיטת קריאה כזאת יש כמובן לא מעט תופעות לוואי, והעיקרית שבהן היא שאפילו אדם עם די הרבה זמן פנוי כמו אורנלה לא יכול לעמוד בקצב המלים הרצחני שמייצר העיתון מדי יום. כך, כבר ב-1976, השנה שבה נחשפה לראשונה למוצר העיתונאי, נוצר פער של חצי שנה בין הגיליון שבו קראה ברגע נתון לבין הגיליון האחרון שהודפס. והפער הזה רק הלך וגדל: במהלך חלק גדול משנות ה-80 נותרה אורנלה תקועה בשלהי העשור הקודם, לנשיא רונלד רייגן היא התוודעה רק במהלך שנות ה-90, ובבוקר שבו שני מטוסים מוטטו את מגדלי התאומים, אורנלה למדה דווקא על נפילתה של ברית-המועצות. שיטת הקריאה הזו גם הביאה אותה להפחית ככל הניתן בשיחות עם בעלה, משום שזה נטה, בחוסר רגישותו, לשלב בשיחה מדי פעם פכים אקטואליים והערות על ענייני היום, או כפי שאורנלה בוודאי היתה מכנה זאת: "ספוילרים". היום כבר אין קוראים רבים מסוגה של אורנלה, ולא רק מפני שהיא דמות שבדה העיתונאי לשעבר טום רקמן בספרו "עד סגירת הגיליון", המתאר את קורותיו של עיתון בינלאומי הנדפס ברומא ותורגם לא מזמן לעברית. כלומר, אורנלה עצמה היא כמובן הגזמה לצרכים ספרותיים, אבל קוראים כמוה, שמקבלים את הנחת היסוד שלפיה המציאות היא סך האירועים שעליהם נכתב בעיתון היומי, או שהעיתון היומי הוא סך האירועים שהתרחשו במציאות, היו בעבר רוב צרכני החדשות. הם קנו בדוכן או קיבלו הביתה מוצר הייררכי, סדור, יודע כל, שסיכם למענם את אירועי היממה החולפת, ודרש מהם להמתין 24 שעות נוספות כדי לקרוא את הפרק הבא בסיפור וללמוד על ההתפתחויות החדשות בעלילה. אבל העולם הפך כבר מזמן לתזזיתי מכדי להתעדכן בנעשה בו במרווחים של 24 שעות, והמציאות ניתקה את עצמה מדפיו של העיתון והמשיכה הלאה, מותירה אותו חבוט, מדמם, מדיף ניחוח נואשות של מי שלפחות עמוק בפנים כבר מבין שזמנו עבר. שהוא פאסה. נכון, אפשר היה לנסות להילחם בזה, אפשר היה לנסות להמציא את עיתונות הדפוס מחדש, אפשר היה להבין שהמצב קריטי והוא דורש צעדים קיצוניים והחלטות קשות. אבל אפשר גם פשוט להמשיך מכוח האינרציה, להאשים את שאר העולם בחוסר הבנה ("אינטרנט הוא לחדשות כמו צופר המכונית למוזיקה", מתעקש באמצע שנות ה-90 עורך בכיר בעיתון, שמנהליו אכן מעולם לא טרחו אפילו להקים לו אתר) ולהאמין שאיכשהו, בסוף, הדברים הרי חייבים להסתדר. ועם יד על הלב, האם אתם באמת יכולים לומר בבטחה באילו משני השבילים הללו הייתם צועדים? כן, להשתנות זה אמיץ ומעורר הערכה, אבל לדעוך באטיות ולגווע לבסוף באוושה דקה זה אנושי. ולמה להיתמם, זו הדרך שבה רוב בני-האדם מסיימים את חייהם. זו גם הדרך שבה מסיים את חייו העיתון הדמיוני של רקמן. הוא נולד בשנות ה-50 של המאה ה-20 כגחמה לא ברורה של איל הון אמריקאי, ומצא את מותו בצורה דומה, קצת יותר מ-50 שנה לאחר מכן, כשנכדיו של המיליונר מחליטים לסגור אותו באופן שאינו מנומק בהרבה (לפחות מבחינת ההסבר שמקבלים העובדים בו). הקוראת הנאמנה אורנלה עוד ממהרת אל בניין המערכת כדי לתבוע שההחלטה הקשה תישקל מחדש, אבל היא כבר לא מוצאת בו איש. חדר החדשות, הלב הפועם של האופרציה הגדולה והאנכרוניסטית שנועדה לספק דיווח יומי על המתרחש העולם, נגלה לעיניה בשממונו. רגע אחד הוא עוד סער בגלל ידיעה של הדקה האחרונה שאי-אפשר היה שלא להכניס, בשל ויכוח על אופן ניסוחה של הכותרת הראשית, או על רקע שעת ההורדה לדפוס ששוב חלפה מזמן בלי שאנשי המערכת הצליחו לעמוד בה, וברגע שלאחר מכן כל אלה כבר לא היו חשובים יותר לאיש. רגע אחד לא ניתן היה להעלות על הדעת ולו יום אחד שבו העיתון לא יראה אור, וברגע שלאחר מכן הוא פשוט לא הופיע יותר. לעולם. כולנו עומדים למות. אנחנו מוצאים נחמה בכך שאין לדעת מהו האופן המדויק שבו ייצא גזר הדין הזה לפועל וכמה זמן עוד נותר לנו. אנחנו מקפידים להדחיק את הידיעה על כך, כי אחרת ספק אם נוכל להמשיך הלאה, או למצוא טעם בכל זה. הסיפור שמגולל רקמן קורע לרגע את מסך ההדחקה ומדגים איך עשוי המוות הזה להיראות. יונתן כיתאין הוא עיתונאי ב"גלובס"

"ישראל היום" בהכחשה | ב"ידיעות אחרונות" מוזכרת חובת הנאמנות לאולמרט | "הארץ" מקדים פגיעה בבני-אדם לפגיעה ברכב

"משפט הולילנד יימשך", נכתב בכותרת גדולה במרכז שער "ישראל היום". כרגיל, זו אינה קביעה של העיתון, אלא ציטוט. הפעם מצוטטת עמדת הפרקליטות בעקבות מותו של עד המדינה במשפט הולילנד, שעדיין מכונה בראשי התיבות ש"ד. בכפולה הפותחת מדווח צבי הראל כי בפרקליטות המדינה מעריכים שפטירתו של ש"ד לא תשפיע על המשך ההליך המשפטי. האפשרות ההפוכה, שמותו בכל זאת ישפיע, מוזכרת בהמשך הידיעה כהערכה של גורמים "בקהילה המשפטית". לדברי אותם גורמים, "הדבר עלול להחליש את עוצמת הראיות – בעיקר במקרים שבהם לא הספיקו פרקליטי הנאשמים להשלים את החקירה הנגדית". לא מוזכר כי אחד המקרים האלו הוא המקרה של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. למעשה, מכותרת המשנה ניתן לנחש כי ההפך הוא הנכון: "הפרקליטות: מותו של עד המדינה ש"ד לא ישפיע על המשך המשפט שבו מואשם רה"מ לשעבר אהוד אולמרט". "האירוע הטרגי הזה לא היה יכול להפתיע את מי שראו את העד החולני, כבד הגוף, ששקל 150 ק"ג, מגיע לאולם הדיונים", כותב מרדכי גילת בטור התופס את כל התוכן המערכתי בעמ 5 של העיתון. "היה ברור שתוחלת חייו קצרה ושהכתובת נמצאת על הקיר", הוא מוסיף. הכתובת בגליון יום שישי האחרון של "ישראל היום" היתה שונה. אז עדיין התרשם גילת לטובה מכושרו של העד לעמוד במתקפות נגדו. אולם זמן קצר לאחר הדפסת הגליונות נפח העד את נשמתו. גילת מצדיע לעד ש"ד גם בטורו הבוקר, ומציין שלמרות מצבו הרפואי והמתקפות על אופיו, הצליח לעמוד יפה בחקירה הנגדית. "את העובדה שהעד הזה תרם יותר מכל פושע בישראל למלחמה בשחיתות השלטונית הכבדה, המפחידה ממש, הכירו גם כמה עיתונאים, ובעיקר עורכים מרושעים, שהתנהלו כבובות מריונטה של יחצני ראש הממשלה לשעבר", מוסיף גילת. "הם היו שותפים לקמפיין שבירת רוחו של עד המדינה, שאחד מבסיסיו החשובים היה בידיעות אחרונות ובאתר האינטרנט שלו. כאן ירו לעבר ש"ד בכל הכלים; כאן צלבו אותו באמצעות כמה מחייליהם בטלוויזיה; כאן חזרו לקוד ההתנהגות של ימי כיסוי משפט חיים רמון והנסיונות להלך אימים על עדי תביעה". גילת ממזער את הנזק הצפוי לתביעה כתוצאה מפטירת העד המרכזי. "המשפט הזה חי, קיים ובועט", הוא קובע. "מי שקיווה לחמוק ממנו – יתאכזב. עכשיו יתחיל מצעד העדים שמבחינת הפרקליטות עשויים להדק את החבל סביב צוואר רוב הנאשמים, לרבות אהוד אולמרט. עכשיו מתקרב רגע האמת גם של שולה זקן". עמיתו לעיתון, דן מרגלית, נחרץ אף הוא ומפרסם טור תחת הכותרת "המשפט חייב להימשך ביתר שאת". "איש לא ידע עד כמה רוגזו במהלך 80 ימי עדותו זירז את קצו", כותב מרגלית ומציין: "סניגורו של אהוד אולמרט עו"ד רועי בלכר אינו נעים הליכות". ש"ד מת יום לאחר שנחקר על-ידי בלכר, חקירה שבשיאה עימות מילולי חריף. "תקיף, אגרסיבי, מבוקש", מוגדר עו"ד בלכר בידיעה קצרה מאת יוסי אלי המודפסת ב"מעריב" ומוקדשת לדמותו של הסניגור. בטור צד כותב שלום ירושלמי כי "עורך-הדין רועי בלכר שכח, ואולי דווקא זכר היטב, שמדובר באיש קשיש וחולה, ניצול שואה בן 76, והתייחס אליו בברוטליות כאל אחרון הפושעים". נדמה כי כמה מהעיתונאים מייחסים לבלכר (ובעקיפין לאולמרט) אשמה במותו של העד ש"ד. "תהיה זו דמגוגיה להאשים את הסניגורים בכך שקיצרו את חייו של ש"ד בחקירות מתישות ואגרסיביות", טוען עידו באום ב"הארץ". "המשפט הפלילי מחייב אותם לנהוג כך". ב"ידיעות אחרונות" מציגה טובה צימוקי הערכה שונה בנוגע להמשך המשפט. "עד המדינה נפטר – הפרקליטות תבקש פסק זמן להיערכות", נכתב בתחתית שער העיתון. צימוקי ויורם ירקוני מדווחים בכפולה השלישית, על סמך "גורמים המעורבים בחקירה", כי "מותו של ש"ד מהווה מכה קשה לפרקליטות, בעיקר בכל הקשור לאישומים נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ומנהלת לשכתו שולה זקן". אמנם הפרקליטות, כותבים צימוקי וירקוני, ממשיכה לשדר כלפי חוץ אווירה של עסקים כרגיל, "אולם מקור משפטי בכיר העריך אתמול שבהנחיית פרקליט המדינה, משה לדור, תבקש התביעה פסק זמן להיערכות מחודשת בתיק על סמך הנתונים החדשים". לפי צימוקי וירקוני, "אחד הסניגורים בתיק אמר אתמול כי טוב תעשה הפרקליטות אם תשקול עמדתה לגבי אולמרט ותיסוג מהאישום נגדו, וכך נאשמים שיש נגדם בתיק ראיות מוצקות יהיו מוכנים ללכת להסדרי טיעון, דבר שהם נמנעים עכשיו לעשות בגלל חובת הנאמנות שלהם לאולמרט". השאלה היומית במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מנוסחת כך: "האם בעקבות מותו של עד המדינה בפרשת הולילנד, יש לסגור את התיק נגד אולמרט?". תחת הכותרת "סתם את הגולל" משיבה טובה צימוקי בחיוב. "מותו של עד המדינה ש"ד הוא הזדמנות עבור התביעה הכללית, ובמקרה זה פרקליט המדינה משה לדור, לאפס מחדש את הכוונות לגבי מטרות משפט הולילנד", כותבת צימוקי. "[...] הפרקליטות בהחלט יכולה להרשות לעצמה לעשות במקרה הזה חישוב מחודש של המסלול. ניתנה לה כאן הזדמנות מצוינת לרדת מעץ שהיה רעוע מלכתחילה – אפילו בתירוץ מכובד והגיוני שהעד המרכזי מת ולכן לא היתה לה ברירה". בטור פרשנות משפטית המתפרסם ב"כלכליסט" מעלה משה גורלי הצעה דומה: "אם יבטל לדור את האישום נגד אולמרט, הוא ירוויח פעמיים. גם ישבחוהו על גדלות הנפש, וגם הוא עשוי לחסוך לעצמו ביזיון אפשרי בזיכוי שסיכוייו התחזקו כעת". ככלל, הסיקור הבוקר של ההתפתחות האחרונה בפרשות אולמרט צפוי והולם את הקו המוכר של כלי התקשורת. אולם בכל זאת ניכר הבדל באופן הסיקור של שני העיתונים שהיו למבקרים הגדולים ביותר של ראש הממשלה לשעבר. בעוד ש"ישראל היום" מאמץ לחלוטין את גרסת הפרקליטות, "הארץ" מכיר במציאות ומציג אותה לקוראיו נכוחה. "התיק נגד אולמרט נחלש בעקבות מות עד המדינה", נכתב בראש שער "הארץ". "עלייה בסיכוי להסדרי טיעון". בראש עמ 5 מודפסת הכותרת "מת עד המדינה בפרשת הולילנד; תיק אולמרט ייפגע". עפרה אידלמן מדווחת ש"עורכי-דין המעורים בפרטי הפרשה העריכו שלשום כי ההתפתחות עשויה להאיץ חתימה על הסדרי טיעון עם חלק מהנאשמים ולהביא להחלשה משמעותית של התיק נגד ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט". לפי כל העיתונים, ש"ד אמור להיקבר הבוקר בבית-העלמין בהרצליה. "אם ש"ד היה הולך לעולמו מבלי לשבור את קשר השתיקה, כל נאשמי משפט הולילנד היו מתכנסים סביב קברו, יחד עם נציגים אחרים של הקצפת הסמיכה, ומפליגים בשבחיו של האיש", כותב הבוקר גידי וייץ ב"הארץ". "הם היו מתארים את תרומתו למשק, מזכירים את מיזמי הנדל"ן שהוא סייע להקים, את רוחב ידיעותיו ואת תשוקתו לאמנות". אבל ש"ד שבר את קשר השתיקה, והפך לעד מדינה. מאיר תורגמן מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי משפחתו של העד עדיין חרדה לפרטיותה. היא לא תלתה מודעות אבל ליד ביתו, ואף צפויה לבקש ששמו של העד לא יותר לפרסום גם בתום ימי השבעה. כצפוי, בעמודי מודעות האבל של העיתונים אי-אפשר למצוא מודעה לזכרו של ש"ד. בכפולת מודעות האבל של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת גם ידיעה אחת, מאת עקיבא נוביק, תחת הכותרת "אוטובוסים לפלסטינים בלבד". על-פי הדיווח של נוביק, "החל ממחר יפעיל משרד התחבורה שני קווי אוטובוס עבור פלסטינים המבקשים להגיע מהשטחים למרכז הארץ". "אנחנו לא נוריד אף אחד, ואסור לנו להוריד אף אחד", מצוטט נהג בחברת אפיקים, שתפעיל את השירות, "אבל ממה שנאמר לנו, הבנו שמהשבוע הבא יהיו בדיקות במחסומים, ופלסטיני שיהיה על האוטובוס, פשוט יורידו אותו וישלחו אותו לקו שמיועד לו". המניע להפרדה על רקע לאומי אינו גזענות, מובהר בכתבה. "הקווים המיוחדים נולדו מתלונות רבות שהגיעו למשרד התחבורה מנוסעים שהתלוננו על השימוש של פלסטינים בקווים, בשל העובדה שהנוסעים בהם כמעט לא נבדקים, והחשש כי מחבלים ישתמשו בהם כדי לבצע פיגועים", נכתב. "[...] נוסעים אחרים התלוננו על הצפיפות הרבה שגורמת לכך שאוטובוסים לא עוצרים בתחנות הקרובות למחסומים". "חשוב להסביר שאין לאף אחד בעיה שהם ייסעו באוטובוס, זו זכותם", מצוטט נוסע קבוע בקו המעורב, "אבל חייבים למצוא סוג של בקרה על מי נכנס לתוך ישראל". "מסיבה זו", כותב נוביק, "החליטו במשרד התחבורה להשיק בצורה שקטה שני קווי אוטובוס חדשים [...] רשמית, הקווים אינם מיועדים דווקא לפלסטינים, אלא עבור כל מי שמעוניין להשתמש בהם – אולם הפעלת הקווים מתפרסמת רק בשפה הערבית, בעלונים שחולקו לאחרונה. גם משטרת יהודה ושומרון נערכת לקראת הפרדת האוטובוסים, ושוטרים יאבטחו את הנהגים בתחנות". מנכ"ל החברה שתפעיל את הקווים, בן-חור אחוות (לשעבר סגן ראש המינהל האזרחי, עובדה שאינה מוזכרת בדיווח), מדגיש כי "מדובר בתוכנית שמטרתה להקל על הפלסטינים ולמצוא פתרון לבעיות של מסיעים פיראטיים במחירים מופקעים". "לא מדובר בקווים נפרדים לפלסטינים", מבהירים גם במשרד התחבורה, "אלא בשני קווים ייעודיים שנועדו לשפר את השירות לעובדים הפלסטינים הנכנסים לישראל דרך מעבר אייל [...] הפעלת האוטובוסים נעשתה בשיתוף גורמים פלסטיניים ובהסכמתם". עמירה הס מדווחת בשער "הארץ" כי "משרד הפנים מגבש נוהל שיחייב אזרחים ישראלים החיים ברצועת עזה לעבור בדיקת רקמות, כדי לאמת את זהותם לפני כניסתם לישראל". גקי חורי וגילי כהן מדווחים באותו העיתון כי שלושה פלסטינים נפצעו במהלך סוף-השבוע מירי כוחות צה"ל ליד גדר הגבול בין עזה לישראל. נוסף לכך, פלסטינים ירו לעבר ישראל וקליע פגע בשמשת גיפ של קצין ליד כפר-עזה. ב"מעריב" מדווחים אסף גבור ואחיקם משה דוד על "עוד סוף-שבוע של עימותים בין מאות פלסטינים לכוחות הביטחון ביהודה ושומרון". פגיעת קליע ברכב הקצין הישראלי מוזכרת בכותרת המשנה של הידיעה. בגוף הידיעה מוזכר כי "בצה"ל השיבו באש לעבר מי שנחשד כי ביצע את הירי. לדברי גורמים בצבא, זוהו פגיעות בשלושה מפגינים". ב"ישראל היום" מדווחים לילך שובל ודניאל סיריוטי על חילופי האש בגבול הרצועה תחת הכותרת "גבול עזה: קליעים לעבר רכב המח"ט". בגוף הידיעה נכתב כי "שלושה פלסטינים נפגעו בעת שלוחמי צה"ל הרחיקו אותם מגדר המערכת. בצה"ל ציינו כי החיילים השתמשו גם באש חיה במשימת ההרחקה". ב"ידיעות אחרונות", אותו עיתון שמדווח על ההפרדה בין פלסטינים (=ערבים) לישראלים (=יהודים) בקווי האוטובוס מהשטחים לישראל, מדווח הבוקר אך ורק על הקליע שבפגע בכלי הרכב הצה"לי. "אש ברצועה: רכבו של המח"ט נפגע", מודיעה הכותרת לדיווחו של יוסי יהושוע. הדיווח אינו כולל את העובדה כי בסוף-השבוע נפגעו גם שלושה בני-אדם מקליעים שירו כוחות צה"ל. "איש לא נפגע", מבהיר יהושוע בדיווחו, ומתכוון כמובן ל"איש" במובן הישראלי-בלבד של המלה. "משבר החרמות", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", המוקדשת למשא-ומתן הקואליציוני ושואבת את הטרמינולוגיה שלה מלשכת ראש הממשלה. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מורכבת משני ציטוטים, האחד מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו ("לא סיימתי להרכיב ממשלה כי יש החרמה של ציבור בישראל") והאחר מפי נפתלי בנט ("לפיד עמד במלתו כלפי, תורנו לעמוד במלה – מלה זו מלה"). "יועצי נתניהו: ניאלץ להקפיא בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מורדי אל-קאעידה בסוריה השתלטו על מאגר טילי סקאד", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". לפי הכותרת הראשית של "כלכליסט", איש העסקים טדי שגיא הוא אדם עשיר. מדורו של איתן הבר "היום לפני", שמתפרסם בכפולה הפותחת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", מוקדש הבוקר לאירוע שהתרחש היום, 3 במרץ, בשנת 1923: צאתו לאור של גליון הבכורה של המגזין "טיים".