Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

מה עמדתכם בנוגע לסיפוח שטחים? להחלת ריבונות? למהלך חד צדדי? ● סביר להניח שהתשובה שלכם לשאלה תשתנה לפי הניסוח ● כל סוקר יודע - הלקוח רוצה להשיג תוצאה ברורה ולמכור אותה לעיתונים ● הבעיה האמיתית: התקשורת מפרסמת סקרים ללא ביקורת ● טור אורח בפרויקט הקריאה הביקורתית של "שקוף"

| חגי אלקיים-שלם, הספינר / טור אורח |מאז שהוקמה ממשלת ישראל ה-35 יש נושא אחד שמככב בסיקור התקשורתי בעקביות לצד הקורונה : הסיפוח. הנושא מככב במיוחד בסקרי דעת קהל. כך למשל, סקר מתחילת יוני של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה ש-50% מהישראלים תומכים בהחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון (מחציתם תומכים גם ללא תמיכת ארה"ב), לעומת רק 30% שמתנגדים. סקר מתחילת מאי של "מפקדים למען ביטחון ישראל" מוצא רק 26% מהציבור היהודי שתומך בסיפוח – הבדל משמעותי. ומה בסקר של יוזמת זנבה, גם הוא מתחילת יוני? 32% תומכים בסיפוח ו-42% מתנגדים לו. בנוסף, סקר של חדשות 12 (כן, גם הוא מתחילת יוני) מוצא ש-34% תומכים בסיפוח על פי תוכנית טראמפ לעומת 46% שמתנגדים. ולבסוף, סקר של מכון אקורד מסוף חודש יוני מוצא ש-31% בלבד מהישראלים תומכים ו-69% מתנגדים.מה אפשר ללמוד מבליל המספרים האלה? בעיקר, שהציבור הישראלי לא לגמרי סגור על עצמו, וגם שסקרים שונים מגיעים למסקנות שונות בתכלית. יש ציטוט מוכר של הכלכלן הבריטי רונלד קוז: "אם תענה את הנתונים מספיק, הם יודו בכל דבר". אבל הקסם בסקרים הוא שלא צריך לשחק עם הנתונים כדי לספר את הסיפור שאנחנו רוצים לספר – אפשר להתחיל שלב קודם, ולשחק עם השאלות. אם נביט בסקרים השונים שהצגתי, נוכל לראות שלמרות הכותרות האחידות שהם זוכים להן ("הציבור הישראלי תומך בסיפוח או מתנגד לסיפוח"), הם בעצם בודקים דברים שונים לחלוטין: אנחנו רואים כאן שבעצם שאלו שאלות שונות: כל אחת מהשאלות האלה הובילה לתשובה שונה. זה לא מפתיע: אלה באמת שאלות שונות. למשל, כאשר אנחנו שואלים על סיפוח לפי מתווה טראמפ – אנחנו נגלה שגם מתנחלים בעלי עמדות ימניות אומרים שהם מתנגדים, כי מתווה טראמפ כולל מדינה פלסטינית. לעומת זאת, אם אנחנו שואלים על "החלת ריבונות" אנחנו מגלים הרבה יותר תומכים ממתנגדים. כרגע אין כלל תוכנית מדינית ברורה על השולחן. גם בתוך הממשלה והצבא נשמעים בעלי תפקידים בכירים שמספרים שלא הוצגו להם מפות או תוכניות מפורטות, והמשמעות היא שניתן לצקת אל תוך הצעד הזה משמעויות רבות: מצד אחד אפשר לראות בו החלת ריבונות מקיפה על כל שטחי C ביהודה ושומרון, ומצד שני אפשר לראות בו צעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלסטינית. אל תוך העמימות הזו נכנסים עורכי הסקרים, שיכולים לשאול שאלות שונות לחלוטין על אותו הנושא. עורכי סקרים מבינים היטב את ההשפעה של הניסוח שלהם על תוצאות הסקר. כפי שהדגמנו ב-2019 בפרויקט הסקר השקוף, בהחלט אפשר ל"ייצר" תוצאות ספציפיות לפי הזמנה: תומכי הסקר ביקשו ממני ל"ייצר" תוצאה שמראה רוב בעד הסדר שתי המדינות ותוצאה שמראה רוב נגד הסדר שתי המדינות, והצלחתי לעשות זאת באמצעות ניסוח מדויק של השאלה. כשרציתי לייצר רוב "בעד" פתרון שתי המדינות, שאלתי על תמיכה במשא ומתן. כשרציתי ליצור רוב "נגד" פתרון שתי המדינות, שאלתי על נסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. אלה אולי נראות כמו שאלות באותו נושא – אבל הן בעצם שאלות שונות לחלוטין. כעורך סקרים אני יכול לספר שללקוחות יש דרישות שונות במקרים שונים. לעתים הם ירצו תוצאה שהם יכולים להציג אותה לעיתונים ולהשיג כותרת יפה. במצב כזה, הם לא תמיד יבקשו במפורש "תייצר לי את התוצאה הזו", אבל הם יבהירו לסוקר מה הם מנסים לעשות, והסוקר ימצא (במודע או לא במודע) נוסח שיעזור להם להגיע לשם.במצבים אחרים הם ירצו להבין את דעת הקהל יותר לעומק. במקרה כזה הם יבהירו לסוקר מה השאלות שלהם ומה הם מנסים לגלות, והוא בדרך כלל ינסח יותר משאלה אחת כדי לבחון לעומק את הסוגיה. התוצאות של שאלות כאלה יהיו מורכבות יותר ובהרבה מקרים יתאימו פחות לכותרת מפוצצת, אבל הן מועילות יותר למי שרוצה לתכנן קמפיין או להבין גם את ההגיון מאחורי ההצהרות השטחיות של אנשים לגבי סוגיות שעל סדר היום. אני לא מאשים פה את הסוקרים, וגם לא את מזמיני הסקרים. גם אלה וגם אלה עושים את עבודתם: הראשונים מספקים ללקוח את המוצר שהוא ביקש לקנות, והאחרונים מנסים להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות באמצעות עיצוב התפיסה הציבורית של "מה כולם חושבים". אבל יש פה גורם שלישי שחשוב להתייחס אליו: כלי התקשורת. כל עיתונאי שראה כמה סקרים בחייו מכיר את היכולת המרשימה של הסוקרים לעצב תוצאות באמצעות ניסוחים מוטים. למרות זאת, בהרבה מאד מקרים אנחנו רואים דיווח על התוצאות, שלא עוצר בביקורת, לא בוחן את ניסוח השאלות ולא מבהיר לקהל את הניואנסים בניסוח שנבחר. גרוע מכך, כמה מהסקרים שהזכרתי כאן (ואחרים שלא הזכרתי כאן) הם סקרים מוזמנים של ערוצי החדשות עצמם, שגם הם לוקים בניסוחים מוטים. בין אם הסקרים האלה מוטים במכוון או בטעות, הם מציגים לנו מציאות לא מדויקת: הם לא מבהירים לנו עד כמה דעת הקהל ניתנת לעיצוב ולהשפעה, תוך כדי שהם עצמם מעצבים את דעת הקהל הזו ומשפיעים עליה. אז מה אפשר לעשות? מעבר להצבת דרישה ברורה יותר לכלי התקשורת לספק לנו סקירה מעמיקה יותר של תוצאות סקרים, או לכל הפחות לשים כוכביות ולציין הסתייגויות כשהם מציגים את תוצאות הסקרים, אנחנו יכולים ללמוד להתמודד עם ההטיות האלה בעצמנו. תמיד חפשו את הניסוח המדויק של השאלה שמוצגת בכותרת: האם הניסוח הזה מתמקד בפן מסוים של הסוגיה ומסתיר פן אחר? האם הוא כולל מילים רגישות ש"יקפיצו" קהלים מסוימים, או מנגד משתמש במילים מכובסות כדי לצמצם את התגובה הרגשית של המשיבים? האם מציגים לנו כמה אנשים ענו "לא יודע"? כל השאלות האלה יכולות לספק לנו הבנה טובה יותר של האמת שמאחורי הסקר. ומה באמת עמדות הציבור לגבי הסיפוח? בתור מי שהוציא סקר משלו בנושא הזה, אני יכול לומר שלנסח שאלה ניטרלית על תוכנית מעורפלת שאף אחד לא מכיר את הפרטים שלה – זו משימה ממש קשה. התוצאות שאני מצאתי מראות שלכל מתווה של סיפוח יש תגובות שונות לחלוטין – בין סיפוח של בקעת הירדן, גושי ההתנחלויות, כל שטחי C, עם תמיכה אמריקאית, בלי תמיכה אמריקאית, כחלק מהסדר שתי מדינות, כצעד חד צדדי או כחלק ממשא ומתן. המציאות מורכבת, לכן אני מפקפק בכל מי שמנסה לרדד אותה לכותרת אחת פשוטה.

ציטוט של העורכת הראשית החדשה של "הניו-יורק טיימס" על המעמד האייקוני של העיתון בבית הוריה נמחק מהכתבה על מינויה

הרשת רוחשת לאחר שציטוט שהופיע בכתבה על גיל אברמסון, העורכת הנכנסת של "הניו-יורק טיימס", הוסר מגרסתה העדכנית של הכתבה, כך דיווח בשבוע שעבר האתר "פוליטיקו". ביום חמישי האחרון פורסמה באתר האינטרנט של "הניו-יורק טיימס" הכתבה המקורית, שבה צוטטה אברמסון באומרה, "בבית בו גדלתי הטיימס היה תחליף לדת. אם משהו היה כתוב בטיימס, זו היתה אמת מוחלטת". אך בגרסאות אינטרנטיות שפורסמו לאחר מכן הציטוט לא הופיע. הבלוגרית אן אלתהאוס העירה כי אתרים שבהם פורסם הציטוט יחד עם קישור לכתבה המקורית נקלעו לבעיה לאחר פרסום גרסתה החדשה של הכתבה, שבה לא היה זכר לציטוט. הדיון על הציטוט הנעלם התפתח לאחר שגיי נורגלינגר מה"National Review" כתב ביום חמישי: "זה מעט מוזר, לא? כלומר, הציטוט של אברמסון לא היה בדיוק ראוי להסרה". מאוחר יותר כתב גיימס טרנטו מה"וול-סטריט גורנל" שהציטוט ודאי הורד כחלק מתהליך העריכה של הכתבה והוסיף: "מובן למדי שהעורכים החליטו לתקן ציטוט שגורם לטיימס להישמע טיפשי". אך לטענת איליין מרפי, דוברת "הניו-יורק טיימס", זה אינו המקרה. מרפי הסבירה שהציטוט הוסר עקב "שיקולי מקום" והתווספותם של ציטוטים אחרים לכתבה. מאחר שגרסתה המקורית של הכתבה הועלתה לאתר לפני שפורסמה בעיתון המודפס, היה צורך ברענון כדי שתתאים לעיתון, שם הציטוט הושמט. "הכתבה נכתבה מחדש לאחר שגיל, ארתור סולצברגר [מו"ל העיתון], ביל קלר [העורך היוצא] ודין באקט נשאו דברים בפני מערכת העיתון. ציטוטים ישנים הוחלפו בציטוטים חדשים מתוך הנאומים שנאמו. בגרסה השנייה של הכתבה כל הציטוטים השתנו באופן משמעותי", אמרה מרפי. לדבריה, הכתבה המקורית הופיעה באתר "הטיימס" קרוב לחצי יממה לפני שהוחלפה בגרסה החדשה. "חידוש, עדכון ועיבוי כתבות הם תהליכים שקורים בטיימס מדי יום", הוסיפה.

מו"ל "מעריב" שלמה בן-צבי מבקש לפתוח את ההסכם עם העובדים, להרחיב את הפיטורים ולהעתיק את המערכת לירושלים

עובדי "מעריב" מתריעים מפני כוונה של המו"ל, שלמה בן-צבי, להוציא אל הפועל גל נוסף של פיטורים בעיתון. כמו כן, טוענים בוועד הפעולה של עיתונאי "מעריב", מבקש בן-צבי להעתיק את מערכת העיתון מתל-אביב לירושלים, שם פועלת כבר מערכת "מקור ראשון", שבשליטת משפחתו. ההסכם הקיבוצי שעליו חתמו נציגי העיתונאים בשלהי 2012 מתיר להנהלה לפטר בתקופה הקרובה כעשירית מכלל עובדי העיתון, אך בוועד הפעולה טוענים כי נציגי המו"ל מעוניינים לפטר אף שיעור גבוה יותר מקרב העובדים. "ההנהלה הודיעה שהיא שוקלת להעביר את המערכת לירושלים, ומבקשת שנסכים לקיצוץ של יותר מ-10 אחוז מהעובדים שנקלטו ממעריב הישן", נטען במכתב שהפיצו היום (שני, 8.4.13) אנשי הוועד. "בהנהלה אומרים שללא השינויים האלה מעריב עלול למצוא את עצמו בסכנת סגירה", צוין במכתב, שהופץ לעיתונאים ופורסם גם בקבוצת הפייסבוק של עובדי "מעריב". ההסכם הקיבוצי שעליו חתמו נציגי ועד עובדי "מעריב" וההסתדרות בשנה שעברה הסדיר את פיטוריהם של כלל עובדי העיתון ואת קליטתם מחדש של מיעוטם. המסמך, שהחתימה עליו הוצגה בפני עובדי "מעריב" כהישג, כלל סעיף המתיר להנהלה לפטר 10% מעובדי "מעריב" בחלוף חצי שנה; ההסכם נחתם ב-23 באוקטובר 2012, ותקופת ההגנה שנקבעה בו תסתיים בתוך כשבועיים מהיום, ב-23 באפריל 2013. "שני הצדדים הסכימו להיכנס למשא-ומתן אינטנסיבי, שיתקיים בשבועיים הקרובים", צוין במכתב שפורסם היום מטעם הוועד. בשיחה עם "העין השביעית" סיפר גורם המקורב לוועד כי המגעים עם ההנהלה החלו כבר לפני ימים אחדים, עם תום חג הפסח, וכי במרכזם עומד נסיונם של העובדים לגבש הסכם העסקה קיבוצי חדש. הזכות להסכם העסקה קיבוצי חדש מוזכרת גם היא בהסכם שנחתם באוקטובר, אם כי מודגש בו שההנהלה מתחייבת אך ורק לקיומו של משא-ומתן בעניין – ולא לקבלתו ואישורו של הסכם חדש. שוט הפיטורים, שהבשיל לכדי אופציה כשרה וריאלית ערב פתיחתו של המשא-ומתן בין הצדדים, ישמש אפוא כלי עזר להנהלה בניווט המשא-ומתן. לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה יתרגלו קברניטי העיתון משבריוּת כדרך ניהול. "בכל הנוגע לפיטורים הודענו להנהלה שמתוך הבנה למצב הכלכלי הקשה, נוכל לשאת בהגדלה מסוימת וחלקית של היקף הקיצוץ בתנאים מסוימים מאוד, וכן שכל המהלכים המתוכננים ייצאו לפועל רק לאחר שנחתום על הסכם קיבוצי חדש וכולל, שיעניק לעובדים שיישארו תחושת יציבות וביטחון גם במצב הנוכחי", נכתב בהודעה. חרף הדאגה המובעת בהודעה הפומבית, גורמים המקורבים לוועד טוענים כי עד כה לא קיבלו פניות מקרב עובדים שהתבשרו על פיטוריהם הצפויים במסגרת גל הקיצוצים שעליו התריעו. באשר להעברת המערכת לירושלים הצהירו נציגי העיתונאים כי דאגו להבהיר לנציגי ההנהלה כי יסרבו לשתף פעולה עם מהלך ממין זה. "מבחינת רוב העובדים מדובר בגזירה שלא יוכלו לעמוד בה, ושלא נאפשר לה לעבור ללא התנגדות", מוצהר בהודעת הוועד. עיתונאים ב"מעריב" ששוחחו עם "העין השביעית" במרוצת החודשים האחרונים הביעו חשש שהעברת המערכת לירושלים היא רק שלב ראשון בדרך לאיחודה של מערכת "מעריב" עם זו של "מקור ראשון". על רקע העלות הגבוהה של השימוש בבית "מעריב", שהערימה על המו"ל החדש קשיי מימון שיתבררו בקרוב בבית-המשפט, הציעו לאחרונה העובדים להעביר את המערכת לראש-העין או לפתח-תקווה. בחודשים שחלפו מאז רכש בן-צבי את "מעריב" מידי הבעלים הקודם, נוחי דנקנר, דוללה מצבת כוח האדם של העיתון, ודולל גם שיעור החומרים המקוריים שמייצרים עיתונאיו. מוסף הכלכלה של "מעריב", "עסקים", בוטל, וסיקור התחום הועבר למיקור חוץ – לידי מערכת העיתון הכלכלי "גלובס" שבשליטת איש העסקים אליעזר פישמן. במקביל נמסרו תפקידים ותחומי אחריות במערכת לידי כתבים ועורכים מ"מקור ראשון", ומוספי "מעריב" מכילים זה כמה חודשים שיעור קבוע של תכנים שהוכנו במקור עבור היומון הדתי-לאומי בעריכת בן-צבי, המנוהל כחברה נפרדת שבעל השליטה בה הוא אבי רעייתו של המו"ל, קונרד מוריס. המצוקה הפיננסית שעליה מעידים ראשי "מעריב" אינה פיקציה; בשנת 2012 הפסיד העיתון למעלה מ-300 מיליון שקלים, המתווספים למאות מיליונים נוספים שהפסידה החברה בשנים קודמות, בין היתר הודות למשכורות עתק שמשכו בכיריה. מהו אפוא הפתרון הראוי למצוקה זו, שיבטיח את בריאותה של החברה וגם את השמירה על מעמדם של העובדים? האם ידרשו העיתונאים לצמצם את הוצאות החברה באמצעות קיצוץ משכורותיהם של בכירי העיתון וההנהלה, שכמה מהם נמנים עם בני משפחת המו"ל? האם יסכימו העובדים לפיטורים בקנה מידה קטן בתמורה להגנה מפני פיטורים עבור כל היתר? והאם, בדיעבד, מתברר כי השמחה על גיבושו של הסכם קיבוצי ב"מעריב" היתה מוקדמת? "הכל מוקדם מדי, ואנחנו בוודאי לא מגיבים בנושא המשא-ומתן באמצעות התקשורת", נמסר ממשרד יחסי-הציבור המייצג את ועד עיתונאי "מעריב". מנציגיו של בן-צבי לא נמסרה תגובה.

חוסר שקיפות במסדרונות הממשל היא הסיבה העיקרית להחלטות הגרועות של הכנסת. האפילה נוחה למושלים, וקטסטרופה לנמשלים.רבים מכשלי השבוע (והעשור) האחרון הם תולדה של אפילה פרלמנטארית. איך נמגר אותה אם היא מעוגנת בתקנון הממשלתי?

שמעתם פעם על ועדה שמתנהלת ללא פרוטוקול? בממשלת ישראל יש אחת כזו – ועוד לא סתם אחת, אלא ה-וועדה. ועדת השרים לחקיקה. במילים פשוטות הוועדה מחליטה מה יעבור או לא יעבור בכנסת, והקואליציה מחויבית להצביע לפי החלטותיה. לכן, כל ההצבעות במליאה הם בעצם משחק מכור. אלא שהוועדה הזו מתנהלת באפילה מוחלטת. זאת פנייה לכולם, ובעיקר למצביעי ׳הליכוד׳, ׳הבית היהודי׳ ו׳כולנו׳: תכתבו מיילים לשרים שבחרתם ומסרונים לעוזריהם. תזכירו להם שהתנגדות להצעת החוק לשקיפות בוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון הקרוב היא מעשה אנטי – דמוקרטי. שאתם רוצים לדעת כיצד הם מנצלים את המנדט שהפקדתם בידיהם, ושהם לא צריכים להתבייש בהצבעותיהם – אלא להיות גאים! אחרת – למה הם רצו בכלל לכנסת? מאה ימים של שקיפות נולד גם כדי לשנות מציאות ולקדם חוקי שקיפות שייתרו אותנו. זאת הזדמנות פז של השרים להסתכל לציבור בעיניים ולחדש את האמון הרעוע ביננו לבינם. חוסר שקיפות במסדרונות הממשל היא הסיבה העיקרית להחלטות הגרועות של הכנסת. האפילה נוחה למושלים, וקטסטרופה לנמשלים. רבים מכשלי השבוע (והעשור) האחרון הם תולדה של אפילה פרלמנטארית. איך נמגר אותה אם היא מעוגנת בתקנון הממשלתי? הנה קובץ האקסל עם הפרטים *עדכון: החוק נפל. שוב. מה שאנחנו יודעים כעת זה רק שמירי רגב ויריב לוין הצביעו נגד -אבל שום דבר לא באמת סגור- כי כאמור אין פרוטוקולים. אין שקיפות בוועדה. ככל הנראה 4 שרים הצביעו נגד- כולם מהליכוד, ושניים בעד. ** על ועדת השרים לחקיקה: בכל שבוע מתכנסת ועדת השרים לחקיקה (בממשלה, זו לא ועדה בכנסת) על מנת להחליט אם הממשלה תומכת בהצעות חוק שהגישו חברי הכנסת. דחיית הצעה בוועדה מכריעה למעשה את גורלה – הקואליציה תתאחד להפילה במליאה. אלא שדיוני הוועדה סגורים, חוות הדעת שמוגשות לה ומשפיעות על השרים נותרות בכספת וההצבעות בה נגנזות. ב׳פרוטוקולים׳ של הוועדה לא מפורט דבר לבד מהמשתתפים וההחלטה הסופית. גורמים שנכחו בדיונים מציירים תמונה של דיון רדוד: חלק מהשרים מכריעים לפי מה שלוחשים להם פקידי המשרד או לוביסטים מבעוד מועד, כמה מהחוקים זוכים לדיון בן פחות מדקה, והבריתות הפוליטיות שולטות ביד רמה. מנגד, אחרים טענו כי העלטה מאפשרת לשרים להצביע לפי נטיית לבם הכנה וללא חשש מתגובת יוזם ההצעה. מול הטיעון הזה כדאי לזכור שהח"כים מצליחים לרוב לגלות את נתוני ההצבעות, כך שלמעשה רק הציבור נותר בחשכה – והדין וחשבון של השרים אותם בחרנו? 0 שמן ועגול. חוקים לחשיפת הוועדה נפלו שוב ושוב בקדנציות הקודמות. בשנה האחרונה השיח השתנה, וכבר שני יו״רי ועדות ברצף הודיעו כי הם תומכים בשקיפות בוועדה (ציפי לבני ואיילת שקד). זה הזמן להשלים את המהלך. נ.ב ועדת השרים לחקיקה היא רק אחת מתוך כמה וכמה קבינטים וועדות שרים אפלים שכל קשר בינם לבין ביטחון לא קיים – ועדיין אין פרוטוקול. אבל ועדת השרים לחקיקה תחילה.

שיח ההתנתקות | כלי התקשורת המובילים עוסקים בהיבטים טפלים וסנסציוניים של תוכנית הנסיגה ומזניחים את העיקר

הכותרת הראשית בגליון ערב שמחת תורה של "הארץ" הביאה ציטוט מרעיש מפיו של דב ויסגלס, יועצו הבכיר של ראש הממשלה. ויסגלס חשף כי "יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדי להביא ל"מניעת הקמת מדינה פלסטינית, מניעת דיון בנושא הפליטים וירושלים". הסיבות לגיבוש התוכנית, על–פי ויסגלס, הן "התמיכה הרחבה ביוזמת זנבה והתגברות תופעת הסרבנות", וההישג החשוב שלה הוא ש"סיכמתי עם האמריקאים שעם חלק גדול מההתנחלויות לא מתעסקים". דבריו של ויסגלס עוררו מהומה לא קטנה, למרות שלא היה בהם חדש. פרשנים ואנשי שמאל השמיעו אותם אינספור פעמים בעמודי הדעות ובטורי הפרשנות של מוספי העיתונים. אריאל שרון בעצמו ביטא את אותה עמדה, בצורה מעודנת ומרומזת מעט יותר, בראיונות החג שהעניק לאמצעי התקשורת בין ראש השנה ליום הכיפורים. החידוש היה, כך נראה, בהחלטתו של ויסגלס להעביר מסר ברור וחד–משמעי לאנשי הימין, חברי הליכוד והמתנחלים, ובחר לצורך כך, למרבה האירוניה, דווקא ב"הארץ". עורכי העיתון פרסמו את הדברים בהבלטה הראויה בעמודי החדשות. כתוצאה מכך הפכה מה שהיתה עד עכשיו בגדר תיאוריה אחת מיני רבות בדבר מניעיו של שרון לכדי גרסה מוסמכת, וכתב "הארץ", ארי שביט, רשם לעצמו עוד הישג עיתונאי מרשים. אלא שחוץ מאשר במקרה הזה קשה להתפעל מטיפולה של תקשורת הזרם המרכזי בישראל בתוכנית ההתנתקות. סריקה מן השבועות האחרונים של העיתונים המרכזיים - "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" - של חדשות ערוץ 1, 2 ו–10, ושל תוכניות האקטואליה בגל"צ וברשת ב מעלה כי בדרך–כלל עוסקים כלי התקשורת בהיבטים טפלים, שוליים וסנסציוניים של היוזמה, מחמיצים באופן שיטתי את הסוגיות החשובות הכרוכות בה ונמנעים מלשאול את השאלות הקשות. סדר עדיפויות ושיקולי עריכה תמוהים הביאו לכך ששלושה נושאים עיקריים תפסו את מרב הנפח בסיקור התקשורתי של תוכנית ההתנתקות בחודשים ספטמבר ואוקטובר: ההסתה (או לחלופין ה"התבטאויות הקיצוניות"); עלות הפיצוי הכספי למפונים; וחזיונות האימה האפוקליפטיים (כלומר נבואות הזעם בדבר מלחמת אחים ו/או התגברות הטרור הפלסטיני מעזה). בשלב מסוים נוספו אליהם גם הדיווחים על הוויכוח בנוגע לעריכת משאל עם, על סירוב פקודה, ועל ההיערכות במפלגות השונות לקראת ההצבעות בממשלה ובכנסת. בד בבד נדחקו סוגיות חשובות ומהותיות פי כמה לשולי העמודים הפנימיים ולטורי הפרשנות והדעות. חמורה מכך העובדה שהעיסוק בנושאים שעל סדר–היום היה נגוע בטון סנסציוני ודמגוגי, רצוף אי דיוקים ועיוותים. את עיקר מאמציהם השקיעו כלי התקשורת באיתור ופרסום אמירות חריפות של אנשי ימין. כל איום טלפוני על חיי ראש הממשלה וראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, זכה לכותרות גדולות. כל התבטאות של דמות סהרורית הפכה מיד עילה לחקירה פלילית של המשטרה, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות. כך, למשל, כיכבה נדיה מטר בכותרות לאחר שהשוותה בין בשיא לבין ראשי היודנראט תחת שלטון הנאצים, וח"כ איתן כבל (עבודה) צוטט בהבלטה כשקרא לפתוח בחקירה פלילית נגד שדרן ערוץ–7 שהשווה את שרון להיטלר. בלהט המרדף אחרי עוד התבטאות "מזעזעת" ועוד ציטוט "נורא", מנפחים העיתונאים את המציאות וחוטאים לאמת. כך, למשל, בחודש שעבר חשף ערוץ 2 הקלטה של איש הימין הקיצוני יוסף דיין, המאיים לערוך טקס פולסא דנורא נגד שרון, והציג אותו כ"רב ההתנחלות פסגות". במהרה הסתבר שדיין כלל אינו רב אלא דמות בעייתית ושנויה במחלוקת גם בקרב המתנחלים. יום לאחר שידור הידיעה בערוץ 2 פרסם "הארץ" את נוסח ההודעה של תושבי פסגות ורב ההתנחלות, שלום יוסף–ויצן, ולפיה "דיין, שאיננו מתיימר להיות רב, וכל שכן רב של פסגות, איננו מייצג את תושבי פסגות, אינו מדבר בשם פסגות, ואינו חבר בפסגות". זה לא מנע מ"הארץ" לשוב ולכנות את דיין רב גם ביום המחרת. גם בחדשות ערוץ 2 התעלמו מהתיקון והשמיעו שוב את איומיו של דיין בכל הזדמנות אפשרית. "דיין הוא פושטק מקריית–ארבע, איש תנועת כ"ך לשעבר, שעבר להתגורר בפסגות", אומר העיתונאי אורי אורבך. "בגלל שיש לו זקן וכיפה, הוא מיד הופך לרב. אני לא חושב שהעיתונאים פועלים מתוך זדון, אלא מתוך עצלות ובורות. התוצאה היא תהליך של הזרה של מושאי הסיקור, שהופכת את הציבור הדתי לכת מוזרה שמקיימת פסקי הלכה ביזאריים בעלי משמעות טקסית אלימה". זוהי אינה הדוגמה היחידה לחיבור מוטעה ומטעה בין אנשי ימין קיצונים לבין כלל ציבור המתנחלים. באוגוסט שודרה בערוץ 2 כתבה על קייטנת אימונים שמקיימת תנועת כ"ך לילדי גוש–קטיף לקראת הפינוי. בכתבה הופיעו צילומים של כמה חובשי כיפות רצים לאורך הים, קופצים מעל גדרות ומתחבאים מאחורי שיחים. ב–10.9 כתב בן כספית ב"מעריב" כי "האירוע כולו היה מבוים... הכל תוזמר ובוים על מנת להצטלם טוב (גורמי ביטחון טוענים שבידיעת התקשורת), בעוד שאנשי הגוש עצמם מתנערים מהחגיגה... המתיישבים המקומיים עשו הכל על מנת למנוע מהכ"כניקים לחדור לתוך היישובים". כתב ערוץ 2 ששידר את הקלטת, שגיא בשן, לא מכחיש שמדובר באירוע "חצי מבוים", כהגדרתו. השתלשלות העניינים שמתאר בשן היא שיעור מאלף בדרך עבודתה של התקשורת. "ידעתי שערוץ 10 צילמו משהו כזה יום קודם", הוא מספר. "שאלתי את המקורות שלי בגוש ואמרו לי שאיתמר בן–גביר מסתובב עם קבוצת ילדים, משחק איתם וקורא לזה קייטנה. פניתי לאנשי כ"ך והם העבירו לי קלטת שצולמה על–ידם. בכתבה עצמה סייגתי את הדברים, ציינתי שמדובר בתופעה בסדר–גודל לא משמעותי, של קבוצה קטנה של ילדים ששהתה במקום ימים בודדים". אורי אורבך לא מופתע. "העיתונאים לא יכולים לעמוד בפיתוי הזה", הוא אומר. "מספרים להם שיש קייטנה, אז הם מיד רצים לצלם שלושה ילדים מדובללי שיער לשידור של דקה וחצי במהדורת הערב. כל מי שמכיר את ציבור המתיישבים יכול לומר מראש שאנשי גוש–קטיף ותנועת כ"ך מתחברים בערך כמו ערב זמר חסידי בסניף מר"צ". בשתי הדוגמאות שלעיל הכתיב המרוץ אחר הסקופ הסנסציוני עבודה עיתונאית מרושלת בכל הנוגע לדיווח מדויק ואמין. חמורה מכך העובדה שבתוך הסיקור הקלוקל של אירועים שוליים ודמויות סהרוריות, נזנח הטיפול בדברים החשובים באמת. היטיב לבטא זאת אהוד אשרי ב"הארץ": "נדיה מטר קראה ליונתן בשיא יודנראט? התבטאות חמורה מאוד. המשטרה מצטווה לפתוח בחקירה. רב אלמוני אמר פולסא דנורא? חמור ביותר. היועץ המשפטי נדרש להתערב. בגוש–קטיף אמרו ששרון רואה בטרור הזדמנות לקידום תוכנית ההתנתקות? התבטאות חולנית. נכון שבינתיים נעשים בשטחים כל מיני מעשים חמורים פי כמה, אבל אפשר לסבול אותם כל זמן שמדברים בנימוס". מעשי ההתעללות היומיומיים שמבצעים מתנחלים אלימים בשכניהם הפלסטינים, למשל, זוכים רק לעתים נדירות להתייחסות באמצעי התקשורת. כמו כן, אף עיתונאי לא נשלח בבהילות לאסוף תגובות מחברי כנסת ומשפטנים לאחר ששופטת בית–משפט השלום בכפר סבא שלחה למעצר בית את יהושע אליצור, מתנחל שירה בנסיבות הנחקרות על–ידי המשטרה בפלסטיני סוהיל גבארה מהכפר סאלם בסוף ספטמבר. את זה שומרים העורכים למקרה שהיועץ המשפטי לממשלה שוב יחליט לא לפתוח בהליכים משפטיים נגד רב זה או אחר שקרא לשרון "דיקטטור". סיקור תקשורתי מגמתי ומתלהם לא פחות מאפיין גם את הדיווחים על ההיבט הכלכלי של תוכנית ההתנתקות, בעיקר בכל הנוגע לפיצויים למפונים. כלי התקשורת, ובמיוחד "ידיעות אחרונות", הרבו לפרסם בהבלטה ובפירוט, בעמודי החדשות הראשונים, את סכומי הפיצויים הגבוהים שישולמו למפונים. במהלך חודש ספטמבר דיווח "ידיעות אחרונות" לא פחות משבע פעמים על סכום הפיצוי (בין 200 אלף ל–500 אלף דולר למשפחה), המקדמות (90 אלף דולר), וכן תשלומי שכר הדירה, המענקים, ההלוואות וכיסוי ההוצאות. ובמקרה שכל זה לא מספיק כדי לנקר את עיניו של הקורא הישראלי הממוצע, הנאבק לגמור את החודש, מציג מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבה תחת הכותרת: "בית ליד הים או וילה בטבע", בליווי צילומים של וילות צמודות קרקע ביישובים כגון מודיעין, אשדוד וגדרה, אשר מתנחלי גוש–קטיף יוכלו לרכוש לאחר הפינוי בכספי הפיצויים שיקבלו. "ידיעות אחרונות" פורט באופן זה, בדמגוגיות בוטה, על רגשות התסכול של קוראיו הנשחקים תחת מלחמת הקיום הכלכלית, ומציג את המתנחלים כחבורה של רודפי בצע אופורטוניסטים, המוכנים למכור את עקרונותיהם בעבור סכום כסף נאה. "המפונים יקבלו פיצוי - כולנו נשלם", זועקת כותרת בעמ 7 של העיתון ב–12.9: "5 מיליארד שקל יילקחו מתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה על חשבון אזרחי ישראל ומשלם המסים", נאמר בגוף הכתבה. ועוד: "חצי מהגוש רק מתים לעוף מפה" - מעידים ב–14.9 מתנחלים חסרי שם מגוש–קטיף על חבריהם: "הם רק יריחו את הצק ויעופו". אבישי נתיב מרפיח–ים מתנדב לפרט: "אם יקראו לי לקחת מקדמה - אלך לקחת. הכל זה עניין של מיקוח, הכל נתון למו"מ. אני מעריך שהפיצוי שמגיע לי יכול לעבור את מיליון הדולר". במאמר אחר מתוודה עורך מחירון הדירות, לוי יצחק: "בימית נתנו חצי מיליון דולר, היו ימים". כלי התקשורת האחרים אינם מפגרים בהרבה אחרי "ידיעות אחרונות". גם בחדשות ערוץ 2 נוהגים לראיין בהרחבה מתנחלים, המספרים על נכונותם להתפנות בעבור תמורה כלכלית הולמת. ב"מעריב" יודעים לספר על "עשרות מתנחלים" שנערכים לפינוי ומנסים להגדיל את גובה הפיצויים, באמצעות פנייה למשרדי עורכי–דין כדי שינהלו בשמם את המו"מ מול הממשלה. בידיעה אחרת ב"מעריב" מופיעה הכותרת: "המתנחלים מתלוננים על גובה הפיצויים: עושקים אותנו". כל זאת אינו בא לומר שאין ממד ציני וחומרני בהתנהלות של המתנחלים לקראת הפינוי. גם אין פסול בכך שכלי התקשורת מבקשים לתת ביטוי לתחושות הזעם והקנאה של אזרחים מן השורה לנוכח גובה כספי הפיצויים המוצעים למפונים. יחד עם זאת יש לבדוק את העובדות: על–פי מנהלת ההתנתקות, עד תחילת חודש אוקטובר נענו רק מאה, מתוך 1,700 המשפחות הצפויות לפינוי, לקריאתה והביעו עניין ראשוני בהתפנות מרצון תמורת דמי המקדמה. הנתון הזה כמעט שלא זכה לאיזכור באמצעי התקשורת. ב"הארץ" הובאה ידיעה מפיו של בשיא בנושא, אך מיד לאחר מכן נכתב כי "לדברי בשיא... הפניות הגיעו גם מתושבי התנחלויות שאפשר היה לצפות לפניות מהן, אך גם מהתנחלויות אידיאולוגיות". כמו כן, העיסוק הבלתי נלאה של התקשורת במחיר הפינוי עומד בניגוד חריף להתעלמות השיטתית שהפגינו בעבר רוב העיתונאים מעלות אחזקתן ופיתוחן של ההתנחלויות. "ועדת הכספים של הכנסת נוהגת להעביר מדי פעם סכומים של מאות מיליוני שקלים להתנחלויות לצורך הקמת תשתיות או הרחבות בנייה", מספר חבר הכנסת לשעבר ואיש "שלום עכשיו" מוסי רז. "כשכיהנתי כחבר בוועדה ניסיתי שוב ושוב לעניין את כלי התקשורת בנתונים הללו, ללא הצלחה. לעומת זאת, סכומים דומים שהועברו לחרדים זכו מיד לכותרות גדולות". רז עוקב אחר הדיווחים בתקשורת על גובה כספי הפיצויים והוא סבור שהסיקור לוקה בחד–ממדיות ובשטחיות. "גובה כספי הפיצויים הוא נושא מורכב בעל השלכות עתידיות רחבות", הוא אומר. "לדעתי, התקשורת צריכה לתת במה לדיון ציבורי רציני בעניין הזה. אני פניתי מיוזמתי למספר עיתונאים וניסיתי לעניין אותם בסוגיות הרחבות יותר, אך נעניתי בשלילה. בסופו של דבר, הדיון הזה יתקיים רק אחרי שכספי הפיצויים יחולקו, ואז יהיה מאוחר מדי". כמו בימים המתוחים שקדמו לפרוץ מלחמת המפרץ האחרונה, כך גם בימים אלה, מלבים כלי התקשורת את אווירת הדריכות והציפייה בקרב הציבור באמצעות תיאורים קטסטרופליים ותחזיות שחורות. הפחד, כידוע, מוכר. כששיקולי הרייטינג לנגד עיניהם, מציירים אמצעי התקשורת את תחילת ביצוע תוכנית ההתנתקות בצבעים קודרים ומאיימים. צירופי מלים טעונים, כגון "מלחמת אחים", "הכנה למרד", "סירוב פקודה" ו"התגברות הטרור", מאוזכרים בהבלטה ובכל הזדמנות בכותרות שמנות בעמודים הראשיים: "סערה בעקבות אזהרת המתנחלים ממלחמת אחים", "ראשי המתנחלים מזהירים: מלחמת אחים תוך שבועות", "מקורבי ראש הממשלה מתריעים: דברי ראשי המתנחלים הם הכנה למרד", "ראשי המתנחלים לצה"ל: ההתנגשות בלתי נמנעת", "בפגישה עם השר לבטחון הפנים גדעון עזרא איימו מנהיגי המתנחלים: אם לא יהיו בחירות, יהיה כאן כאוס איום ונורא", "המפקדים הבינו שהעימות כנראה כבר קרוב: השטח רותח והמתנחלים מרגישים עם הגב אל הקיר" "מועצת יש"ע: הממשלה מעודדת טרור יהודי" (כל הכותרות האלו מ"מעריב"); "אנשים עומדים להתפוצץ, הזהיר אבנר שמעוני, ראש מועצת חוף עזה, בפגישה עם גדעון עזרא", "במערכת הביטחון חוששים מהתפרעויות אלימות בהתנחלויות לקראת הפינוי" ("ידיעות אחרונות"); "במסגרת ההכנות לקראת תוכנית ההתנתקות ופינוי היישובים ברצועת עזה, מנסים ארגוני הביטחון הפלסטיניים להשיג בתקופה האחרונה נשק ותחמושת" ("הארץ"); "האלימות הפלסטינית תואץ על רקע תוכנית ההתנתקות", "מומחים מעריכים כי האלימות ונסיונות הפיגועים יגברו ככל שיתקרב מועד הפינוי מעזה" (חדשות ערוץ 1). מסרים מרגיעים יותר - כגון הערכות של אישי ציבור וגורמים במערכת הביטחון שרוב המתנחלים לא יתנגדו לפינוי באלימות - נדחקים לשולי הידיעות ולעמודים הפנימיים. תוכניות המגירה של כוחות הביטחון, הנערכים מתוקף תפקידם לקראת האפשרות שהתחזיות הפסימיות ביותר אכן יתממשו, מוצגות בכותרות העיתונים כהתרחשויות עתידיות שאין עליהן עוררין: "בתי–כלא למתנחלים: בשב"ס נערכים למעצרים המוניים של אנשי ימין במהלך העימותים שילוו את הנסיגה; בתי–סוהר קיימים יורחבו", "צה"ל מציע: לשכן חיילים בבתים המפונים כדי למנוע מפעילי ימין להשתלט עליהם", "צה"ל יגייס אלפי מילואימניקים לקראת הפינוי" ("ידיעות אחרונות"); "מילואימניקים יגויסו למג"ב לקראת הפינוי... בשל טענות המשטרה בדבר מחסור בכוח אדם לביצוע הפינוי", "תוקם יחידה מיוחדת לפינוי מתנחלים בכוח" ("מעריב"). הטון הסנסציוני והשערורייתי, המאפיין גם את שאר נושאי הסיקור של תוכנית ההתנתקות בכלי התקשורת של הזרם המרכזי, משתיק ומבליע כל סוגיה הדורשת טיפול יסודי, מורכב ועמוק יותר. מי שמחפש שיח ציבורי רציני ואחראי יכול למצוא אותו בעמודי הדעות והפרשנויות במוספי העיתונים ובתוכניות האקטואליה ברשת ב ובגל"צ. שם מתחבטים הכותבים והדוברים בשאלות קשות ומהותיות כגון: האם ההתנתקות יכולה להיות תחליף להידברות מדינית ולהסכמי שלום? האם המהלך שנוקט שרון הוא דמוקרטי? מהם מניעיו של שרון ליוזמה? מהם הגבולות המשפטיים והאתיים של ההסתה? לאן נעלם קולו של השמאל בכל הנוגע לתוכנית ההתנתקות? (כותבים מעטים מאוד, בעיתונות הזרם המרכזי, מייצגים עמדות שמאלניות קיצוניות ובהן כאלה הכופרות בכוונתו של שרון לבצע את ההתנתקות). מה יקרה אם הטרור אכן יגבר לאחר ביצוע ההתנתקות? האם פינוי המתנחלים הוא בגדר טרנספר? מה מידת ההצלחה של קמפיין ההסברה של מועצת יש"ע נגד ההתנתקות? מה מידת הלגיטימיות של הסרבנות? ומה המשמעות של השימוש הטרמינולוגי במלה "התנתקות" במקום, למשל, "נסיגה" או "התפנות"? למרבה הצער, בסדר–היום החדשותי בתקשורת אין מקום להתייחס לקושיות כגון אלה. ועם כל זאת, בנושא אחד קיים בין אמצעי התקשורת קונזנסוס מקיר לקיר. אף אחד מהם אינו טורח לעסוק בעתידם של הפלסטינים לאחר ההתנתקות: מה יעלה בגורלם של תושבי עזה לאחר יישום התוכנית? האם יהיה להם מה לאכול, ממה להתפרנס, האם יזכו לשירותים רפואיים? האדישות המוחלטת לתחושות הבלבול, הייאוש וחוסר האונים של תושבי עזה לקראת ביצוע ההתנתקות אינה רק מנת חלקה של התקשורת, אלא גם של צרכניה. תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל–אביב גיליון 53, נובמבר 2004 Read this article in English

או שיהיה טבח, או שלא | "הפרטה"? לא בדיוק | וב"מעריב" יודעים שכסף זה לא הכל בחיים

העיתונים נסגרו אמש מוקדם מדי, הן מבחינת טקס האוסקר והן מבחינת ההפגנה בעזה. במקרה הראשון נדמה שאין לעורכים הרבה אפשרויות - זהות הזוכה בפרס הסרט הזר הוכרזה בין ההדפסה להפצה, וכל שנותר לעיתונים לעשות הוא להפנות את קוראיהם לאתרי האינטרנט שלהם. מבחינה זו בולט "מעריב", המפנה לאתר nrg בעמוד השער כמו גם בעמוד האחורי. ב"ידיעות אחרונות" מסתפקים בהפניה ל-ynet בעמוד האחורי בלבד, אך זו מלווה בידיעת תמונה [ניר גונטז] שבה מצוטטת צופה מיועדת בטקס המבטיחה כי אם "בופור" יזכה בסרט הזר, "אני רצה ברחוב עירומה". תמונת האילוסטרציה שמעל הטקסט [דנה קופל] מדמה את הצפייה בטקס ולא את הריצה בעירום. אך אם נדמה כי הבטחה מעורפלת למופע חשפנות היא הפתרון העיתונאי הטוב ביותר לדיווח על טקס פרסים שטרם התרחש, קוראי "ישראל היום" למדו הבוקר על פתרון מבריק עוד יותר. בעמ 7 של העיתון מפרסם אלון רוזנבלום שני טורי פרשנות, אחד לכל תוצאה. הראשון מקבל את הכותרת: "מדוע זכינו באוסקר?", והשני: "מדוע לא זכינו באוסקר?". על כל צרה שלא תבוא. בנוגע לאירוע השני, השרשרת האנושית הצפויה בעזה, העיתונים הרבה יותר מתורגלים. ב"מעריב" למשל בוחרים בפתרון הקל עם כותרת ראשית המתארת את התסריט העתידני הגרוע ביותר - "החשש: החמאס יאבד שליטה" (אגב, בעמ 13 יש כותרת נוספת שבה ה"חשש" הוא בכלל מפני "מחסור בגננות פרטיות". הייתכנו שני חששות במדינה אחת?). הכותרת הפרוסה לרוחב הכפולה הפותחת היא "התנגשות בגבול עזה", כותרת הכתובה בנטיית זמן הייחודית לעיתונות המדווחת על העתיד, נטיית זמן שאינה נמצאת כלל על רצף הזמנים הרגיל. לא עבר, לא בדיוק הווה וגם לא ממש עתיד. כותרת זו מלווה בתמונה של תותחי צה"ל המוכנים לירי, תמונה המופיעה הבוקר, בגרסה כזו או אחרת, בכל העיתונים. אך דווקא בידיעה שתחת הכותרת [עמיר רפפורט, פליקס פריש, אבי אשכנזי, מיה בנגל ואורי בינדר], בפסקה השלישית, בלי שהדבר מוזכר כלל בכותרת המשנה, נכתב כי "אתמול דווקא ירד החשש שחמאס ידרבן תהלוכות לכיוון ישראל", משפט שלכאורה שומט את הקרקע תחת הדיווח כולו, או לפחות תחת הטון ההיסטרי שלו. חבל שבימינו אין כמעט אנשים הקוראים פסקאות פנימיות, או מתעניינים בתסריטים מתונים. לצד הידיעה טור של בן כספית, המפנטז על מצב שבו מהצד השני של הגדר מחכים למפגיני עזה לא חיילי צה"ל, אלא "אלפי תושבי שדרות והסביבה". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מציאותית יותר: "כוננות גדר", והכותרת בכפולה הפותחת שאובה מציטוט של "גורמי ביטחון": "שלא יבחנו אותנו". דווקא כאן, בידיעה מאת יוסי יהושוע, רוני שקד ואיתמר אייכנר, מודגש כבר בפתיחה שהחמאס הצהיר כי אין בכוונתו להצעיד את המפגינים אל הגדר, אך עורכי העיתון ממהרים מיד להרגיע אותנו, כלומר להלחיץ, עם שלל נבואות שחורות על הצפוי להתרחש אם בכל זאת יצעדו המפגינים לגדר. כותרת המשנה: "אם התותחים, העשן והגז לא ירחיקו אותם מהגדר, ייכנסו הצלפים לפעולה". לצד הידיעה מאמר פרשנות מאת אלכס פישמן, "לא ליפול בפח", ובו הוא משרטט תחזיות שונות והשלכותיהן על פעולות החיילים. לדבריו, החמאס מעוניין בצילומי כוחות צה"ל היורים על המפגינים, ולכן יהיה צורך לפזר את ההפגנה עוד בטרם תגיע לגדר הגבול. פישמן מתאר בפירוט את האמצעים והשיטות לבצע זאת. מצד אחר, פישמן מסיים את טור הפרשנות בתחזית שלפיה הגדר נפרצת בכל זאת, ושואל: "האם יש תוכנית למצב שבו התוכנית הצבאית תקרוס?". יש לקוות שלא נגיע במהרה למצב שבו גם בנושאים רציניים נמצא בעיתונות שני מאמרי פרשנות, אחד לכל מקרה שטרם התרחש ("מדוע נמנע טבח המוני?" ו"מדוע התחולל טבח המוני?"), אבל אם נגיע ליום שכזה, אלכס פישמן הוא מועמד טבעי לכתיבתם. ב"הארץ" אפילו התחזיות האפוקליפטיות מנוסחות באופן מאכזב. מתחת לכותרת הראשית "צה"ל: נמנע חדירה בכל האמצעים", מצוין בכותרת המשנה כי במקרה הגרוע צה"ל עשוי לירות אל רגלי המפגינים [אבי יששכרוף, עמוס הראל ויובל אזולאי]. הדגשת המטרה הלא קטלנית של הצלפים ב"הארץ" עומדת בניגוד חד להלהטת היצרים ששני הצהובונים הגדולים מלבים אצל קוראיהם. כותרת ראשית דומה ב"ישראל היום": "צה"ל ימנע חציית הגדר - בכל מחיר". החידוש בחינמון: ידיעה קטנה המשולבת בדיווח על ההפגנה הצפויה, ונושאת את כותרת הגג "החשש הבא". הדס שטייף כבר מסתכלת קדימה ומדווחת על אפשרות ש"בגדה ינסו לחקות את עזה" ולארגן צעדה המונית שתסתער על כפר-סבא. דמו בנפשכם לרגע תסריט בדיוני שאינו קשור להפגנה בעזה: הממשלה מלאימה את חברת הדואר הגדולה במדינה, וכתוצאה מכך שירות קבלת חבילות מחו"ל, שניתן עד כה חינם, עולה 35 שקל לכל הפחות, גם לחבילה הפטורה ממכס. אתם יכולים לדמיין את הכותרות בעיתונים? את הזעקה על הבזבוז הממשלתי והקריאה להפרטה? את שלל מאמרי הפרשנות של הפלוצקרים והשטרסלרים? עכשיו בואו נחזור למציאות: רשות הדואר הממשלתית הופרטה, וכתוצאה מכך שירות קבלת חבילות מחו"ל, שניתן עד כה חינם, יעלה 35 שקל לכל הפחות. ב"כלכליסט" אין היום זכר לעניין. גם לא ב"דה-מרקר", "מעריב" או "ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" מדווחת על כך נופר סיני בעמוד האחורי. המלה "הפרטה" כלל לא מופיעה בטקסט. במקום זאת נכתב: "עם הפיכתה של הרשות לחברה". ב"גלובס" מופיעה ידיעה בעניין בתחתית עמ 15 של המוסף היומי [אורלי פלג-מזרחי], ושם מחליף את המלה "הפרטה" הביטוי "מאז שינוי מעמד הדואר לפני מספר חודשים והפיכתו לחברת דואר ישראל". בצדק לא כותבים העיתונאים הכלכליים את המלה "הפרטה", שהרי מי כמוהם יודע כי "הפרטה" מיטיבה עם הצרכן, לא מייקרת את הוצאותיו. קובי ניב, בעמוד הדעות של "מעריב", כותב על "הון וחינמון". לדבריו, פריחת העיתונות הכלכלית נובעת מכך ש"החברה הישראלית התפרקה מכל ערכיה, כך שנותרנו עם ערך אחד - כסף". בהמשך הוא מפליג למחוזות פרזיטיים עוד יותר וטוען כי כסף זה לא הכל בחיים וכדומה. חבל שלא נתן דוגמה מהמציאות לחברה מסחרית המוכיחה זאת הלכה למעשה – קבוצת "מעריב". הזהות הנכונה של מקים אחוזת הענק בקיסריה (ואלרי קוגן) מופיעה היום ב"גלובס", לאחר שבגיליון יום חמישי האחרון דווח בעיתון כי מדובר באדם בשם ודים רבינוביץ. אריאל רוזנברג, כותב שתי הידיעות, לא מנצל את ההזדמנות כדי להתנצל על הדיווח השגוי. המוסף היומי של "מעריב", שהחל מאתמול יוצא במתכונת מחודשת, זוכה הבוקר להפניה גדולה בשער העיתון. הסיפור: חייל אמריקאי, ישראלי לשעבר, שנפל בעיראק. לי-אור אברבך מדווח כי בכירי העדה הדרוזית מעוניינים בתחנת רדיו משלהם .לדבריהם, תחנת א-שאמס אינה מייצגת אותם. עוד פרסומת ב"ידיעות אחרונות" ל"כלכליסט", והפעם מסתתר מאחורי העיתון הכלכלי אדם בכומתה אדומה. הסיסמה: "גם מטכ"ליסט יכול להיות כלכליסט". המטכ"ליסט הוא החוליה האחרונה ברצף של יסט-ים שנראו בפרסומת כשהם קוראים את העיתון והופכים לכלכליסטים. נראה אם באדלר-חומסקי יגיעו גם ל"סוציאליסט", "קומוניסט" ו"אנרכו-סינדיקליסט". מאמר המערכת של "הארץ" מקבל הבוקר כותרת כאילו היה מאמר של יאיר לפיד - "משהו רע עובר עלינו". המשהו הרע הזה, אגב, הוא הכיבוש.

עמוס רגב מבקש לא להשתחצן | "ידיעות אחרונות" מציע הצעה מקורית | המפקח על הבנקים מפתיע

רמות הרהב בעיתונות הישראלית כובשות היום שיא קטן חדש, עת עמוס רגב, עורכו הראשי של הגרוע בעיתוני הזרם המרכזי בישראל ומי שדירדר לשפל חסר תקדים את מצבה של העיתונות החופשית בישראל, נוטל לעצמו את הבימה המרכזית בעיתונו (הממומן על-ידי איל קזינו ופטרון של ראש הממשלה ומחולק חינם ברחובות), ושם, על עמוד השער, מתחת לכותרת ראשית יומרנית ("קשה, נועז, אפשרי"), מציג תמונת עולם הפוך על ראשו ומתלונן כי בארה"ב שולט מנהיג מטומטם ש"אפילו לא היה מכונאי בשריון". כן, העורך הראשי של "ישראל היום" מפקיע כפולת עמודים ואת שער העיתון כדי להגג על מתקפה באיראן ופותח בהאשמה של נשיא ארה"ב שהוא גבר ישראלי טיפוסי (ועוד: "גבר כרסתן". טוב שלא הוסיף "מעשן סיגר"). וכל זה תחת הכותרת (בעמוד הפנימי): "לא להשתחצן ולא להשתפן". אם ל"ישראל היום" היו כללים מנחים, הראשון שבהם היה ודאי "אנו מחויבים לחוסר מוחלט של מודעות עצמית". אה, בעצם יש ל"ישראל היום" כללים מנחים. העיתון היחיד שדאג לצייד את עצמו בכאלה, תחשבו לבד למה. הסיבה לפרץ ההיבריס של רגב היא פרץ המלים של פוליטיקאי הבית של העיתון, המכהן כיום כראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. בעוד שהעימוד של הנאום הכתוב של רגב משחזר את נאומו הקודם של נתניהו (נאום השואה באיפא"ק; את הכפולה של רגב מעטרים תצלום של אושוויץ ותצלום של כור איראני), נתניהו עצמו התקדם אתמול עוד צעד לקראת שליחת אימייל לאיראנים עם הודעה כי המפציצים יצאו (רגב, עצמו, כמובן, מתלונן על עצם הדיון הציבורי בסוגיית התקיפה, כאילו זה נערך תוך דממת אלחוט של הפוליטיקאים הנוגעים בדבר). "נתניהו: פעלנו בעבר בלי גיבוי ארה"ב", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בנאום בכנסת אמר ראש הממשלה כי גם מנחם בגין החליט לתקוף את הכור בעיראק למרות הביקורת הבינלאומית", נכתב בכותרת המשנה. גם כותרת המשנה של הראשית ב"מעריב" עוסקת באותו נושא: "ראש הממשלה נשא אתמול את אחד הנאומים התקיפים והמפורשים ביותר בסוגיה האיראנית. כמה משרי הקבינט אמרו בשיחות פרטיות כי זה נשמע כמו נאום ההכנה לתקיפה". הכותרת הראשית טוענת כי אותם שרים אינם זקוקים להכנה: "הערכה: רוב בקבינט בעד תקיפה באיראן", לשונה, והיא נסמכת על מידע שמביא בן כספית (8:6, הוא טוען). ב"ידיעות אחרונות", העיתון שנטל מ"הארץ" את שרביט ההתנגדות לתקיפה באיראן, אין זכר לאיראן או לנתניהו על השער. במקום, מודיעה הכותרת הראשית כי "המטרה: פחות בחינות בגרות". "במשרד החינוך מבינים: ציונים זה לא הכל", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "משרד החינוך מקים ועדת מומחים כדי לצמצם את מספר הבגרויות ולאפשר לבתי-הספר להיות יותר מבתי-חרושת לציונים" (תמר טרבלסי-חדד). ובעמ 12 של "הארץ": "יאיר לפיד: בתור שר החינוך אבטל 262 מבחני בגרות", כותרת ידיעה של אופיר בר-זהר. "לפיד, שאינו מחזיק בתעודת בגרות, אמר את הדברים אתמול בכנס באוניברסיטה העברית", נכתב בכותרת המשנה. "הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, במתימטיקה ובהבנת הנקרא. וזהו". רגע, אם הבנת הנקרא שלי נכונה, הרי ש"ידיעות אחרונות" מקדמים בכותרת הראשית שלהם את האגנדה של בעל הטור הפופולרי ביותר שלהם, שהכריז כי הוא מתכוון לרוץ לכנסת בבחירות הקרובות? טוב, בשביל זה באמת לא צריך בגרות. "השקט שוב הופר", לשון כותרת מתחת לראשית על שער "מעריב". "בעקבות ירי גראד לבאר-שבע בוטלו היום הלימודים בדרום". ב"ידיעות אחרונות" כותרת בולטת עוד יותר: "135 אלף תלמידים בבית". ב"ישראל היום" כותרת עוד יותר בולטת. באותו מאמר ב"ישראל היום" מאשים רגב את העיתונים המתחרים בתבוסתנות, ובכך שחרף העובדה כי כל תושבי הדרום עומדים באומץ וללא בדל תלונה במציאות החיים שם, כתבי העיתונים מוציאים מהם בכוח תלונות וקובלנות. לא רק רגב מתעלם מהמציאות. "הנזק לעסקים קטנים בדרום: 33 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות". "המצב הבטחוני בדרום נרגע", טוענת כותרת המשנה, "אבל 25 אלף עסקים קטנים נותרו עם הפסדים כבדים שמאיימים על קיומם. בינתיים, אף אחד לא מתכוון לפצות אותם". אם היה לכם ספק באשר לעמדת המוסף ביחס לסוגיית הפיצוי, הרי שכותרת הידיעה עצמה, המתפרשת על פני עמ 3, היא "לא ייתכן שלא יפצו את העסקים בדרום", ציטוט שלא מצאתי לו מקור בידיעה (גד ליאור מספק ציטוטים ברוח דומה מגורמים בארגוני מסחר שונים). האם לא קראתם כבר ידיעות כאלה בעבר? כן, לא רק בימים האחרונים ממחזרים ידיעות דומות, אלא גם על פני השנים האחרונות. קראנו על כך במלחמת לבנון השנייה וקראנו על כך בזמן מבצע עופרת-יצוקה וקראנו על כך כל אימת שחילופי האש התמידיים בדרום הידרדרו לסדרה של כמה ימי לחימה. מדוע אין מנגנון קבוע של פיצוי לאומי? "גם במשרד האוצר סבורים שיש לגבש מנגנון קבוע שיעסוק גם בפיצוי לעובדים שנאלצו להיעדר מעבודתם, בין השאר משום שהיה עליהם להישאר עם ילדיהם בשל השבתת מוסדות החינוך, וגם בפיצוי של בעלי העסקים שמפסידים כתוצאה מאירועים בטחוניים", טוען גד ליאור. ליאור, למרות המקום שניתן לו, לא מציע לקוראים הרבה מעבר לדיוור של מסרי הגורמים המעורבים השונים. שי ניב מ"גלובס" ביאר אתמול את הסיבה לכך שכתבות כמו של ליאור נדפסות מדי עימות: האוצר, אמר ניב בתוכנית "סדר יום" ברשת ב, מעדיף שלא לקבע מנגנון פיצוי סדיר כדי שלא להתחייב להוצאה הכספית המתחייבת מכך, ובוחר להתדיין בכל פעם מחדש על אפשרות הפיצוי וגובהו מעמדת עליונות ובלי שיהיה כבול. זאת למעט, אמר ניב, החזר שכר להורים הנעדרים מהעבודה כתוצאה מכך שנאלצו לשמור על ילדיהם שלימודיהם בוטלו בהוראת הרשויות. אלא שליאור כותב, כאמור, כי האוצר מתכוון למסד מנגנון פיצוי קבוע גם לבעלי עסקים שנפגעו מאירועי לחימה. מהטור המצורף, של ליאור ושל נעם ברקן, העוסק ביתר פירוט בגיבוש אותו מנגנון, נשמטים בעלי העסקים ונשארים רק ההורים. ניב, ב"גלובס", מפרט: האוצר לא יפצה בעלי עסקים פרטיים. הוא ידון בכך. אתמול כתבתי כאן על ההתייחסות הבולטת של "דה-מרקר" לחלק מדו"ח בנק ישראל על אודות מעמד הביניים שהתפרסם שלשום. גם ב"גלובס" כתבו על כך בגליון אותו יום: "המחקר שמפרסם היום בנק ישראל מהווה סוג של הצדקה אמפירית לכך שהיציאה לרחובות של מאות אלפי הישראלים היתה מוצדקת", כתב אדריאן פילוט. "התחושה הסובייקטיבית לפיה נורא יקר כאן מקבלת היום גושפנקה אובייקטיבית מהכלכלנים הבכירים במשק. אך חשוב מכך, המסמך הזה מהווה יותר מכל כתב אישום עצמי: כלכלני בנק ישראל נגד מגבשי המדיניות של בנק ישראל, ובראשם הנגיד סטנלי פישר. האישום: שחיקה של הכנסות מעמד הביניים, עמוד תווך של כל חברה מתוקנת, בגלל השתוללות המחירים". ועוד באותו גיליון של "גלובס": דרור מרמור כותב על "רפורמת המרפסות". היום כותב בעיתון על הרפורמה משה ליכטמן, המסכם בטור נפלא ותמציתי את הסוגיה כולה: "שתי סיבות עיקריות יביאו לנפילתה של רפורמת המרפסות של בנימין נתניהו, שקרב המאסף עליה נערך בימים אלה בכנסת. ראשית, אין ספק שתהיה תקופה של כאוס, כי המערכת לא יכולה לעכל בזמן סביר את היקפו של החוק החדש. [...] הרפורמה צפויה להיכשל גם בגלל הקונספט הבסיסי שלה. מערכת התכנון אמורה לכסות את המדינה ברשת של תוכניות מתאר כוללניות, ואז, כל מה שמצוי במסגרת תוכניות אלה יהיה ניתן לאשר בוועדה אחת, בוועדה המקומית, ובתנאי שהיא ועדה מקומית מוסמכת. [...] הסמכת הוועדות המקומיות בפריפריה בשום פנים ואופן לא תוכל להתבצע בלוח זמנים סביר, מפני שהעניין אינו יעיל מבחינה כלכלית ומפני שאין אפשרות ליצור 120 גופים מקצועיים כאלה [...] הפתרון? במקום 480 מיליון שקל לרפורמה, 48 מיליון שקל לתוספת כוח אדם מקצועי לוועדות התכנון הקיימות, ודיון שקול ושפוי יותר ברפורמה הגדולה". "תנאי ההון של הבנקים הוגמשו, המניות קפצו", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "זקן הקפיץ את אחד-העם", נכתב בכותרת סקירת המסחר של "דה-מרקר". הכותרות מתייחסות להוראות החדשות של דוד זקן, המפקח על הבנקים, ביחס לדרישות הלימות ההון של הבנקים. ראשי הבנקים ציפו לדרישות מחמירות וקיבלו דרישות מקילות, ונדמה שיש לנו כבר תבנית: מאז ועדת ששינסקי ורפורמת הסלולר של כחלון, שבאופן מפתיע העדיפו בבירור את טובת הציבור על פני זו של בעלי ההון, הפעולות האחרונות של הוועדות הממשלתיות (ועדת הריכוזיות למשל) והגופים הרגולטוריים (המפקח על הבנקים) מצביעות על חזרה לדפוס הישן שבו סדר העדיפויות עומד על ראשו. כלכלת בחירות היא לא רק למצביעים בקלפי, מסתבר. אגב בנקים: "תרבות רעילה והרסנית של תאוות בצע ועושק הלקוח", נכתב בכותרת ידיעה של דניאל בטיני במוסף "ממון", ציטוט של גרג סמית, "מנהל בכיר בגולדמן-זקס, בנק ההשקעות המוביל בארה"ב", שהתפטר והאשים את הבנק, בראיון ל"ניו-יורק טיימס", ב"ניהול כושל, פגיעה בלקוחות וחמדנות לא מרוסנת". גליון "פירמה" של "גלובס" שיצא שלשום (עורך: לי-אור אברבך) מכיל גם הוא התייחסות למאבק בין קשת ל"ידיעות אחרונות": "אם לא הייתי יודע יותר טוב, אומר עורך באחד מהעיתונים היומיים, הייתי חושב שידיעות אחרונות וקשת משתפים פעולה. כל הפיצוץ הזה רק עושה להם טוב, לפחות בטווח הקצר". זו המסקנה הפרובוקטיבית, המוגשת בתחילת הכתבה של יובל אביבי (המתבסס על נתונים של חברת יפעת באשר לשווי החשיפה של "האח הגדול" בקבוצת "ידיעות אחרונות", ובכלל, בשל תחקיר הכדורים הפסיכיאטריים). עוד בגיליון: ראיון עם יוחנן צנגן, מנהל רשת לשעבר ("אני יכול להגיד לך שלאורך תקופה של 18 שנה, רק שנתיים או שלוש לא היינו רווחיים. אבל על פני כל התקופה עצמה בעלי המניות צריכים להיות מאוד מרוצים מההשקעה שלהם. ההשקעה שנדרשה אז, בשנת 93, היתה מאוד נמוכה, יחסית, והרווחים והדיבידנדים היו יפים"); ליאת רון כותבת על לוביסטים ו"הקמפיין המסיבי שהם מנהלים להצלת ענף השתדלנות בכנסת"; טל פרי על האתר "גיבור תרבות"; וליאור פרידמן עם חדשות מהאי. עוד ב"גלובס": לגיליון האחרון של העיתון צורף מגזין חדש: "גלובס לתעשייה". על השער: "אחריות תאגידית בתעשייה ובאקדמיה", ו"בשיתוף אורט-בראודה, המכללה האקדמית להנדסה". בעמ 2: מודעה של בז"ן. בעמ 3: דבר המערכת נכתב על-ידי שני אילני, מנהלת שיווק אורט-בראודה. באף עמוד של הגיליון: כיתוב המורה על כך שמדובר במוצר של המחלקה המסחרית, ולא במגזין עיתונאי.

לחזור הביתה בשלום - זה הלקח שמנחילים ארגוני תקשורת בסדנאות שהם עורכים לעיתונאים היוצאים לסקר התרחשויות באזורים מסוכנים

לפתע נשמע צרור יריות. כמה גברים חמושים לבושים מדי קרב, פניהם מכוסות במסכות סקי שחורות, הקיפו את הג’יפ שלנו. הם תלשו את הדלת ממקומה, גררו אותי החוצה מול קנה רובה. הוטלתי על הקרקע. ’אל תרימי את הראש’, צעק אחד מהם ודחף את פני אל הדשא. לא היה זמן למחות. קנה הרובה הוצמד לצווארי, וגבר צעק באוזני, ’סתמי את הפה’". אחרי שהוצמדה לקרקע ערכו הגברים במסכות חיפוש מהיר על גופה של העיתונאית האמריקאית, כיסו את ראשה בשק והידקו אותו היטב. הצליל היחיד ששמעה היה נקישות של דריכת קלצ’ניקוב. אחר-כך נקשרה יחד עם כל העיתונאים האחרים שהיו עמה בשיירה, וכולם נלקחו לצעדה קצרה בשרשרת אנושית צפופה ומבוהלת. ושוב נאמר להם לשכב על הקרקע, לחיפוש נוסף. "זה נמשך אולי עשר או חמש-עשרה דקות", כתבה אחר-כך, "אבל נדמה כאילו היה מדובר בשעות. זה רק משחק, ניסיתי לזכור, רק משחק". זה היה, אכן, רק משחק. אילין פרושר היא אחת מצוות של שלושה כתבי העיתון האמריקאי "כריסצ’ן סיאנס מוניטור" המסקרים את אפגניסטן, אבל האירוע שתיארה לא התרחש בין קאבול לטורה-בורה, אלא בנוף כפרי רגוע בבריטניה. הגברים במסכות היו אנשי צוות ההדרכה של חברת "סנטוריון" להערכת סיכונים, והעיתונאים והעיתונאיות שנעצרו ונחטפו - משתתפי קורס ההישרדות לאנשי תקשורת היוצאים לעבוד באזורי סכנה. הסימולציה של מעצר וחטיפה, הפעלת כוח והטלת אימה היתה כה מציאותית, כתבה פרושר בכתבה על הקורס, עד שחמש הנשים מבין 21 המשתתפים חששו לרגע שהן עלולות להיאנס. פרושר היא רק אחת מתוך אלפי עיתונאים, רובם אמריקאים ומיעוטם אירופים ומן המזרח הרחוק, שעברו בשנים האחרונות קורסים כאלה. תמורת 400 עד 600 דולר ליום זוכים העיתונאים לסדנה מזורזת, מיום אחד ועד שבוע ימים, המיועדת להכשיר אותם לעבודה עיתונאית בתנאי מלחמה וטרור. מרבית המשתלמים הם עובדי רשתות שידור וסוכנויות ידיעות, אך יש גם פרינלסרים לא מעטים, המצטרפים לסדנאות בטרם ייצאו לשטחי האש. סכנה לעיתונאים איננה בבחינת חידוש: "פורום החירות" האמריקאי בדק ומצא כי במרוצת שתי המאות האחרונות נהרגו כ-1,450 עיתונאים במהלך עבודתם. על-פי נתוני "הוועדה להגנת עיתונאים", גוף בינלאומי שמרכזו בניו-יורק, נהרגו או נרצחו 37 עיתונאים בשנת 2001. אבל מותם של שמונה עיתונאים באפגניסטן, ואחר-כך חטיפתו של כתב ה"וול-סטריט ג’ורנל" דניאל פרל בפקיסטן, והוצאתו להורג שתועדה במצלמת וידיאו, מיקדו את תשומת הלב בסיכוני המקצוע. גם האירועים בגדה המערבית הגבירו את המודעות לסכנה: מותו של עיתונאי איטלקי, רפאלו צ’יריאלו, במרץ השנה, ופציעתם של עשרות עיתונאים, חלקם מאש כוחות צה"ל בשטחים, הזכירה לכתבים שהתואר כתב זר עדיין מעניק יוקרה ומוניטין, הרפתקאות ובירה בפאבים בארצות רחוקות, אך לא פעם הוא מלווה בסכנות של ממש. עמיתה לעיתון של פרושר, סקוט באלדהוף, תיאר בכתבה כיצד למד בקורס להיזהר ממטעני נפץ, לנסות לזהות מצלמה ממולכדת, לתפוס מחסה יעיל בעת זריקה רימון ואף לנסות להיחלץ בשלום בסיוע שיפוד מתוך אזור זרוע מוקשי-נעל. חלק מן הדברים נראים כאילו נלקחו מסדרת טלוויזיה אמריקאית, אבל בעיני המארגנים יש חשיבות רבה להגברת המודעות לסכנות, בעיקר לכתבים וצלמים שמעולם קודם לכן לא יצאו לשליחות מסוג זה. "עד עתה סיקרתי לכל היותר תאונות והוריקנים", סיפר צלם עיתונות אמריקאי שנשלח לסדנת ההכנה, לקראת הצטרפותו לגדודי הצלמים המסקרים את האירועים בגדה המערבית. "אני רוצה לעשות את עבודתי", אמר, "אבל גם לחזור הביתה בשלום". ואחת העיתונאיות נזכרה בציטוט מדבריו של וינסטון צ’רצ’יל, על נסיונו ככתב חוץ בעת סיקור מלחמת הבורים בדרום-אפריקה, בראשית המאה העשרים: "שום דבר בחיים אינו מרנין לב יותר מאשר לגלות שלא נפגעת אחרי שמישהו ירה לעברך". גם כתבים מנוסים יותר נשלחים לקורסים כאלה. כשנה וחצי לאחר שנפצע בחילופי אש ברצועת עזה, השתתף כתב סי.אן.אן בן וידמן, העומד עתה בראש המשרד של החברה בקאהיר, בהשתלמות הישרדות כזו. הוא השתטח, כמו עמיתיו, על הקרקע, מצא (הפעם) מחסה מירי, ועבר השתלמות מזורזת בהחייאה ובחבישה. רשת סי.אן.אן, כמו רשת "פוקס" האמריקאית ושירות השידור הבריטי בי.בי.סי, מחייבת כתבים, צלמים ומפיקים היוצאים לאזורי סכנה לעבור תחילה קורס כזה, כתנאי מוקדם לצאתם לשטח. "איננו מתכוונים להפוך את החבר’ה האלה ללוחמים", אומר פול ריס, חייל לשעבר בחיל הנחתים המלכותי הבריטי, שהחברה שבבעלותו עורכת קורסים לעיתונאים, "אנחנו רוצים רק שיהיו מודעים לנסיבות כאשר הם נתקלים במחסום, באש צלפים, בחילופי אש או במארב". הדאגה לשלומם של עיתונאים בחזית מעסיקה את ראשי ארגוני התקשורת, ובעיקר את הממונים על כתבי החוץ. לורן ג’נקינס, עורך חדשות החוץ של ה"נשיונל פאבליק רדיו" בארצות-הברית, סיפר לכתב-העת "קולומביה ג’ורנליזם ריוויו" כי כמעט מדי יום הוא משוחח עם כתביו בחלקי העולם הלוהטים על הצורך לצמצם את הסיכון שהם נוטלים על עצמם. ג’נקינס, שקיבל את פרס פוליצר בשנת 1983 על סיקור מלחמת לבנון, יודע היטב ש"כדי לחדור מבעד לערפל הקרב, עליך להיות שם, ולכתוב על מה שראית, וסכנה היא חלק מן הסיפור". אבל כעורך חדשות חוץ הוא משוכנע עכשיו: " שום סיפור אינו שווה חיי אדם". וסטיב קול, עורך המשנה של ה"וושינגטון פוסט", אומר: "העיקרון הראשון חייב להיות ביטחון לפני הסיפור... עלינו להבטיח שכתב שאינו חש עצמו בטוח להיכנס למצב מסוים יוכל להגיד ’לא’ מבלי שייחשב לפחדן". ה"פוסט", כמו ארגוני תקשורת אחרים, דואג גם לצייד את כתביו: לסניף בירושלים נרכשה מכונית ממוגנת ירי, בעלות של כ-80 אלף דולר, והכתבים והצלמים קיבלו גם אפודי מגן וקסדות, למרות שלכולם ברור שאמצעי המיגון אינם מבטיחים הגנה מוחלטת, והסיכון קיים. אנשי הבי.בי.סי מצוידים אף הם באמצעי מיגון בצאתם לשטח. קווין בישוף, שסיקר בסוף השנה שעברה את הקרבות בצפון אפגניסטן, נע אמנם בשטח בלאנד-רובר ממוגן, אך בידיעה ברורה ששום דבר לא יציל אותו מפצצת מרגמה או מצלף מיומן. "שום אימון מוקדם לא מבטיח הישרדות, ושום עיתונאי איננו חסין ירי", שידר מהחזית, "אבל ההכנה המתאימה יכולה אולי לסייע לנו לצמצם את הסיכונים בדרך לסיפור". לרשות כתבים היוצאים לאזורי סכנה עומד גם אתר האינטרנט "זירו ריסק", הכולל מידע על אירועים אלימים לצד עצות והנחיות, החל מ"כדאי להסתיר את המצלמות כאשר אין עושים בהן שימוש, כדי לא למשוך תשומת לב", דרך "הקפידו ללבוש בגדים חסיני אש ונעליים עם סוליות שאינן מחליקות", ועד "לימדו את דרכי הגישה לבית-החולים הקרוב ביותר". כתבים מנוסים עשויים לזלזל בחלק מן העצות הללו, אבל דווקא מי שהתנסה אישית במחיר הכבד של העבודה העיתונאית תומך בעריכת סדנאות הכנה. "אי-אפשר להימנע מן הסכנה", אמר בראיון לסי.בי.אס טרי אנדרסון, איש סוכנות איי.פי שנחטף בביירות והוחזק בשבי החיזבאללה כשש שנים, "זו עבודה מסוכנת ואנחנו מוכנים ליטול לשם כך סיכון מסוים. אבל אם ניתן להכין בצורה טובה יותר אנשים היוצאים למצבי סכנה - זה עדיף". הסכנה איננה רק חטיפה, רצח או פציעה. מדובר גם בטראומה נפשית כתוצאה מסיקור אירועים קשים. באוניברסיטת וושינגטון במערב ארה"ב פועל "מרכז דארט לעיתונאות ולטראומה", העוסק בין היתר במחקרים, כמו גם בהדרכת עיתונאים הנחשפים למצבי משבר. המרכז מארגן סדנאות בשיתוף עם האגודה האמריקאית הלאומית של צלמי עיתונות. אחת הסדנאות עוסקת בתמיכה הדדית של צלמים לאחר חשיפה לאסונות ולהרג. "נדהמתי, וגם הוקל לי, כאשר התברר לי בסדנה עד כמה מה שאני עברתי דומה לנסיונם של עמיתי, הרבה מעבר למה שמניחים עיתונאים", אמר רוקי דיילי, צלם עיתונות מקולורדו, לאחר שהשתתף בסדנה כזו. על עריכת הסדנאות לתמיכה הדדית הוחלט לאחר סקר בין צלמים, שבו הוברר כי גם האנשים שמאחורי העדשה אינם נשארים אדישים לאחר שהם מסיימים לצלם פינוי גופות מאתרי אסון, או טיפול בפצועים קשים בתאונות דרכים. חלקם סובלים מלחצים ופחדים, ואצל בודדים אף זוהו תופעות הדומות להלם קרב. גיליון 39, יולי 2002

מיזם "מעבדת העורכים" של ארגון העיתונאים הבינלאומי GEN וגוגל מגיע לארץ: קבוצות עיתונאים ומפתחים מכלי תקשורת מרכזיים יתחרו השבוע על פיתוח יישום עיתונאי מבוסס מפה

ארגון העיתונאים הבינלאומי Global Editors Network וחברת גוגל יקיימו השבוע סיעור מוחות עיתונאי, חלק מסדרת אירועים עולמית המכונה "מעבדת העורכים". המיזם הבינלאומי (האקטון, תחרות פיתוח אפליקציות בזמן אמת) נועד לסייע בפיתוח כלים דיגיטליים לשימוש עיתונאים וכלי תקשורת. בשנים האחרונות נערכו אירועים דומים בארה"ב, ארגנטינה, דרום-אפריקה, רוסיה, כמה מדינות באירופה, כמו גם במצרים ובניגריה, וזאת תחת חסותם של כלי תקשורת בולטים וביניהם "ניו-יורק טיימס", "גרדיאן", "אל-פאיס", "די צייט" ואחרים. בכל "מעבדת עורכים" שכזו מתמודדות כעשר קבוצות בנות שלושה משתתפים כל אחת (עיתונאי, מתכנת ומעצב), המנסות לפתח אב-טיפוס חדשני לאפליקציית חדשות או שירות דיגיטלי. באירוע בתל-אביב, שיתקיים בימים שני ושלישי, ישתתפו, בין היתר, קבוצות המייצגות את "הארץ", ynet, "וואלה", "ישראל היום", nrg ואתר ערוץ הספורט. המעבדה בישראל תתקיים תחת הכותרת "מפות, גיאו-לוקיישן והיכולת לספר סיפור". כוונת המארגנים היא שהמשתתפים יפתחו אב-טיפוס ליישום שיסייע לעיתונאים להציג מידע ולספר סיפור בעזרת מפות ושירותי מיקום מתקדמים. הצוותים יעבדו על פיתוחיהם במהלך יומיים ובסופם יציגו אותם בפני חבר שופטים. הקבוצה המנצחת תזכה להדרכה מטעם מומחי GEN ותישלח להתמודד בגמר "מעבדות העורכים", שיתקיים ביוני הקרוב בברצלונה.

העיתונים מעלימים מידע חדש על הגרעין הישראלי | בעיתון של המדינה מנפחים בלון משומש | וכתבי הרכילות של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מפריכים איש את רעהו

אחד השיעורים הראשונים שלומדים עורכים חדשים הנכנסים לראשונה לדסק חדשות הוא איך לנפח ידיעה: כיצד נוטלים פריט מידע קצרצר ודל פרטים – למשל שורת מבזק עמומה שצצה במסוף סוכנויות הידיעות – ומעבים אותו עד כדי הכשרתו לשמש כותרת ראשית עסיסית. עמוד השער של "ידיעות אחרונות", עיתון שעורכיו מומחים בניפוח, מספק הבוקר דוגמה שמן הראוי לאנדקס בספרי הלימוד של מקצוע העיתונאות. אתמול בשעות הבוקר החלו לצוץ באתרי חדשות ישראליים ידיעות על הצהרה שהשמיע שר ההגנה של איראן, שטען כי בקרוב תחתום הרפובליקה האסלאמית עם רוסיה על עסקה לרכישת מערכת נ"מ המכונה "S-300". הדברים המדויקים שאמר השר, לפי סוכנות הידיעות רויטרס (המתבססת על הסוכנות האיראנית FARS), הם שנוסח ההסכם בין איראן לרוסיה גובש, וכי בעוד כשבוע ייצאו שליחים איראנים כדי לחתום עליו. נפתוליה המתמשכים של עסקת ה-S-300 בין איראן לרוסיה משמשים בשנים האחרונות פילר אפקטיבי אך משעמם למדי בסדר יומם של עורכי חדשות ישראלים: מדי תקופה צץ דיווח בכלי תקשורת בינלאומי – בדרך כלל רוסי או איראני – שלפיו חלה התקדמות במגעים בין הצדדים. אף על פי כן, בפועל המשא-ומתן בין הצדדים תקוע הודות ללחץ שמפעילה ארצות-הברית. כשעורך בדסק החדשות מקבל לידיו שורה שבה נטען, כמו עכשיו, שחלה התקדמות כלשהי במגעים בין הצדדים, הוא יכול לדווח על הדברים כפשוטם ולייצר עוד כותרת עמומה ונטולת סקס-אפיל על מגעים דיפלומטיים הנמתחים כמו מסטיק ("דיווח: חלה התקדמות במגעים בין איראן לרוסיה"), או להתחיל לנפח – וזה בדיוק מה שעשו ב"ידיעות אחרונות". טילי הנ"מ המדוברים הם אמנם כלי הגנתי שנועד לטווח כלי טיס עוינים וטילים התקפיים, אך אפשר גם לכנות אותם, בפשטות, "טילים". לפי אותו היגיון, מגעים לגיבוש נוסח של הסכם והכנות לחתימה עליו הם מידע ביורוקרטי מעייף; עדיף לפשט את העסק, ופשוט לכתוב שבקרוב יגיעו ה"טילים" מרוסיה לאיראן. אם לא בטוחים שזה נכון, אפשר תמיד לייחס את הקביעה הזאת למישהו – עדיף ל"איראן" (מה יעשו האיראנים? יבטלו את המנוי?). משהסתיים תהליך ההגדרה מחדש של הבסיס העובדתי, שהבוקר איפשר לעורכי "ידיעות אחרונות" להדפיס בשער את השורה המטרידה "איראן: בקרוב נקבל מרוסיה את טילי ה-S-300", אפשר כבר לקחת את המידע המטופל ולהלביש עליו את הפרשנות הסנסציונית – שאותה כמובן דוחפים לכותרת. הנה, כך זה נעשה הבוקר ב"ידיעות אחרונות": "אחרי ההסכם – הנשק זורם". בקטן, לשם כיסוי התחת, אפשר לדחוף את ראשי התיבות "נ"מ" (ב"מעריב", שכמו "ידיעות אחרונות" שיבץ את הדיווח האיראני בכותרת הראשית, נמנעים אפילו מזה). ביום טוב יותר, ב"ידיעות אחרונות" היו מביאים פרשן בטחוני שיסביר מדוע מערכת ההגנה הרוסית עלולה לסכן את ישראל, ולפרט אילו עוד כלי נשק "זורמים", אם בכלל, לזרועות איראניות. הבוקר מי שיבקש לקרוא את פריעת ההבטחה שנמרחה בכותרת הסנסציונית ייתקל בקשיים. קורא שיתאמץ יגלה כי העדכון בדבר כלי הנשק המסוכנים והמתקדמים נדחק, משום מה, לתחתית עמ 4, שם הוחבא המידע ללא הפניות והבלטות בסופה של ידיעה קצרה העוסקת בעיקר בשיח הפנים-אמריקאי על הסכם הגרעין. טור הפרשנות ששובץ מעל הידיעה הזאת, שעליו חתום הפרשן הצבאי אלכס פישמן, מעיד כי לא רק בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות" שורר בלבול. "בכירים בצבא שגויסו למתקפת ההסברה מול וושינגטון קצת מבולבלים", כותב פישמן. "מצד אחד מצפים מהם להזהיר שהאיראנים על הגדר. מצד שני הם מודים: חיזבאללה מעביר מסרים שאין לו עניין בחימום הגזרה, וגם לאיראן אין עכשיו אינטרס להפעיל את חיזבאללה נגד ישראל". גם במאמר של פישמן כלל לא מוזכר "נשק" ש"זורם" לאיראן. "ידיעות אחרונות" מצדיק הבוקר את הסלוגן הוותיק שלו, "העיתון של המדינה", בכך שהוא מבצע עבור "בכירי הצבא" את המשימה הלאומית שהם חשים מבולבלים מכדי להוציא לפועל: להתריע מפני התעצמות איראנית, למרות שהעובדות – כרגע, ככל הידוע להם, כנראה – גורסות אחרת. כשעיתון מקדם ומבליט מסרים תעמולתיים המובאים מפיותיהם של גורמי ממשל, כפי שמרבה לעשות "ישראל היום" (גם היום), הוא חותר תחת תכליתו הבסיסית ככלי תקשורת חדשותי. כשעיתון מפיץ בכוונת מכוון תעמולה שאפילו נציגי המדינה מתביישים לקחת עליה חסות, ההשחתה הגלומה במעשה חריפה אף יותר. "נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו" (דברים שאמר אתמול ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ונמצאו ראויים להדפסה ככותרת הראשית של היומון החינמי "ישראל היום"). "מסמכים חדשים של מחלקת ההיסטוריה של משרד החוץ האמריקאי שהתפרסמו בארה"ב חושפים את הדיונים הסודיים שהתנהלו באשר לתוכנית הגרעין של ישראל", מדווחים יוסי מלמן וחיים איסרוביץ בידיעה המתפרסמת בכפולה הפותחת של "מעריב". "מהמסמכים עולה כי שתי המדינות גיבשו במשותף את הדוקטרינה הגרעינית של ישראל", מוסבר בידיעה. "לפי המסמכים, ישראל תיכננה שיהיו לה עד 1970 עשרה טילי קרקע-קרקע מדגם יריחו חמושים בראשי חץ גרעיניים". מדינת ישראל, מעירים מלמן ואיסרוביץ במשפט החותם את הידיעה, "נחשבת לפי פרסומים רבים בעולם למעצמה הגרעינית השישית הגדולה בעולם – עם מלאי של עד כמאה ראשי חץ גרעיניים". אף שהמסמכים פורסמו שלשום בלילה (ועלו מאז, בין היתר, באתר ynet), עד כה אף עיתון למעט "מעריב" לא טרח להגיש לקוראיו ידיעה בנוגע לתוכנם. הגדיל לעשות מתי גולן, בטורו היומי ב"גלובס", שאמנם התייחס למסמכים – אך רק כדי לנזוף בנשיא ארצות-הברית ברק אובמה, שלטענתו החליט להורות על פרסומם דווקא עכשיו כדי לנגח את ישראל. הגם שאין כל מניעה לפרסם את המידע שהתפרסם הבוקר ב"מעריב", ואף שהמסמכים שעליהם מבוססת הידיעה זמינים לכל, רוב כלי התקשורת בארץ בחרו לאמץ מיוזמתם את מדיניות העמימות של מדינת ישראל ולחסוך מקהלם מידע חשוב ומעניין זה. "אתמול פורסמה ידיעה שכותרתה ראש חטיבת המחקר: יש לא מעט היבטים טובים בהסכם עם איראן", נכתב ב"תיקון" המתפרסם בכפולה הפותחת של "מעריב". "צר לנו על הכותרת השגויה שכן הדברים לא נאמרו על-ידי קצין בכיר באמ"ן". "מעריב" לא היה כלי התקשורת היחיד שדיווח אתמול על הערכה מסוג זה שיוחסה לראש חטיבת המחקר באגף המודיעין של צה"ל, תא"ל אלי בן-מאיר. כתב חדשות ערוץ 10 אור הלר, החתום על הפרסום הראשון של המידע, ייחס דברים דומים לאותו גורם (באתר "הארץ" התפרסם שלשום דיווח בנושא מאת גילי כהן, וידיעה בעניין פורסמה למחרת במהדורה המודפסת). בגרסה העכשווית של דיווחו של הלר, המופיעה באתר "נענע10", המלים "חטיבת המחקר באגף המודיעין" הוחלפו רטרואקטיבית במלים "גורמים בצה"ל", ושמו של ראש חטיבת המחקר נמחק. בעמוד הפייסבוק של הכתב עוד מופיעים הפרטים שנמחקו ללא הסבר מדיווחו המקורי. "חחחחחחחח. יפה שהצנזורה מאשרת לך לכתוב היסטוריה כחדשות", העיר אחד משני הגולשים שהגיבו לפוסט. "צה"ל הרס בתים של עשרות בדואים ליד מעלה-אדומים", מדווחת עמירה הס בכותרת הראשית של "הארץ". "22 מבנים נהרסו בקהילות בדואיות ממזרח לירושלים, ו-17 בבקעת הירדן", נכתב בכותרת המשנה. "לפי נתוני האו"ם, זהו המספר הגבוה ביותר של פלסטינים שמאבדים ביום אחד את ביתם בגדה המערבית מאז 31 באוקטובר 2012", מציינת הס. "כרבע שעה לאחר שדקר אנס טהא את בן מויאל בתחנת הדלק חוואגא בכביש 443 בשבוע שעבר, הרגו אותו חיילי צה"ל; הם הרגו אותו ממרחק של כעשרים מטרים, בעודו יושב על הארץ, אחרי שירו פעמיים באוויר ואחרי שהוא צעק אללהו אכבר. כך סיפר להארץ עד ראייה העובד בתחנה", כותבת הס בכתבה אחרת, הנושאת את הכותרת "עדויות פלסטינים מציגות מבט שונה על סדרת הדקירות". "אתמול נקבר בכפר א-ראעי שמדרום לגנין הצעיר מוחמד אל-אטרש, ששוטר מג"ב הרגו במחסום זעתרא (תפוח), אחרי שלפי הדיווחים הישראליים ניסה לדקור שוטר אחר בכוח", כותבת הס בהמשך הכתבה. "אחרי ההלוויה אמרו קרובי ההרוג שיש עדים שראו שאל-אטרש הוצא מהמונית, ששוטר המג"ב התגרה בו וכי כלל לא היתה לו סכין". "פעם התקשר אלי תושב טול-כרם שחיילים ישבו בתוך הבית שלו, והבית נהרס לגמרי. שאלתי אותו למה הוא פנה דווקא אלי, והוא ענה שלא ידע למי לפנות, ואז ראה על קירות ביתו ההרוס כתובת שכתבו החיילים: אם יש בעיה ‒ להתקשר לכרמלה מנשה" (כרמלה מנשה, "פירמה"). "התיקון במתווה הגז דווקא יעלה את המחירים למשק", מודיעה הפניה המתפרסמת בשער "כלכליסט". "מנגנוני ההצמדה שהוכנסו למתווה שאישרה הממשלה מובילים למחיר גז גבוה מ-5.4 דולר ליחידת אנרגיה, המחיר שהוצע במתווה המקורי", מוסבר בכותרת המשנה. "היחידים שייהנו ממחיר נמוך יותר הם יצרני החשמל הפרטיים". הניתוח, שעליו חתום אורי טל-טנא, תופס את רוב כפולת העמודים השנייה של העיתון הכלכלי מקבוצת "ידיעות אחרונות". "במתווה שאושר, [שותפות הקידוח] תמר תמשיך למכור את הגז למרבית הלקוחות החדשים (כמו גם לכל הלקוחות הקיימים) במחיר המונופוליסטי שהיא מוכרת היום", כותב טל-טנא, ומפרט. "למעט ירידה קלה במרץ 2016, המחיר צפוי לעלות הדרגתית ומהותית", הוא מציין. "בקרב על הסכם הגרעין כל האמצעים כשרים", גורסת כותרתו של מאמר מאת חמי שלו המתפרסם בעמודי החדשות של "הארץ". "המחלוקת על אישור ההסכם גובה קורבן ראשון: הקהילה היהודית בארצות-הברית שסועה כפי שלא היתה שנים", נטען בכותרת המשנה. "בכירים יהודים רבים, משני צדי המתרס, חשים מצוקה", כותב שלו. "רבים מהם חשים תסכול על כך שישראל מחלישה ומפוררת את הקהילה במלחמה טוטאלית שסיכויי הצלחתה קלושים מראש". "הפולמוס הלוהט סביב הסכם הגרעין עם איראן לא פילג את יהדות ארצות-הברית, כפי שדווח בישראל, וגם לא יפלג", טוען מנגד שלמה שמיר, בכתבה המתפרסמת במוסף "המגזין" של "מעריב" תחת הכותרת "הקרע שלא היה". "ההערכה הרווחת בקרב עיתונאים ופרשנים בישראל, שלפיה מעורבות של ארגונים וגורמים בקהילה בארצות-הברית במאבק ההסברתי נגד או בעד ההסכם עם איראן תגרום לקרע בקהילה בארצות-הברית, היא שטות, וחמור מכך, מעידה על אי-הכרת המציאות היהודית בארצות-הברית", הוא כותב. "הסיבה פשוטה: הקהילה היהודית באמריקה לא היתה אף פעם מלוכדת". א. "נציבות שירות המדינה נמנעת כבר שלוש שנים מפרסום נתונים בדבר קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי, אף שהחוק מחייב אותה לכך", מתבשרים קוראי "כלכליסט" בכתבה מאת גיל קליאן. "הדו"ח האחרון שפורסם בנושא שילוב ערבים עסק בנתוני 2012", כותב קליאן. "אותו דו"ח חייב על-פי חוק במעקב של ועדת חוקה, חוק ומשפט, אלא שבשנים האחרונות לא דנה הוועדה בנושא, ולא וידאה כי אותם דו"חות אכן מתפרסמים לציבור". בנציבות שירות המדינה מסרו בתגובה, בין היתר, כי "ב-2013 לא פורסם דו"ח בשל מעבר למערכת מחשוב חדשה". ב. "בצעד יוצא דופן של שקיפות פירסם אתמול שר החקלאות אורי אריאל את מסמך ניגוד העניינים שעליו הוא חתום כשר החקלאות", כותב אורי תובל באותו עיתון. "לאחות יש לול, לשר אסור לעסוק ברפורמת ההטלה", נכתב בכותרת. "עד השבוע אסור היה לו לעסוק גם בקק"ל", נכתב בכותרת המשנה, המתייחסת לעובדה שבתו של אריאל ניהלה עמותה סביבתית שקיבלה תמיכה כספית מהקרן הקיימת לישראל. הכתבה המרכזית בכפולת האמצע של "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", הנושאת את הכותרת "מכונת הכסף", מוקדשת לכרך הרביעי בסדרת הספרים הארוטיים "50 גוונים של אפור", הזוכה לסיקור צמוד, נרחב ונוטף ריר בטבלואיד של משפחת מוזס. "מיליון עותקים נחטפו תוך ארבעה ימים, רשימות רבי-המכר נכבשו בקלילות – הסופרת אי.אל גיימס מדפיסה לא רק ספרים אלא גם מזומנים. ולמי אכפת שהמבקרים עדיין קוטלים את הכתיבה שלה", מוסברת הבחירה העריכתית בכותרת המשנה. המהדורה העברית של הספר, יש לציין, רואה אור בהוצאת הספרים של "ידיעות אחרונות". "יש סיכוי ששמעתם על הרומן שנרקם או לא בין ח"כ שרון גל ליוצאת האח הגדול אביבית בר-זוהר, אבל אתמול בחרו השניים להכחיש", כותב ערן סויסה במדור הרכילות של "ישראל היום", בידיעה שנועדה להפריך ידיעה שפורסמה אתמול בשער האחורי של הטבלואיד המתחרה, "ידיעות אחרונות". צחי קומה, שהיה חתום על הדיווח של "ידיעות אחרונות" מאתמול, מתעקש שיש דברים בגו. אל מול ה"אין בינינו כולם" שמסרה הידוענית לסויסה, הבוקר מביא קומה שתי תמונות ומצטט מפיה דברים שאינם משתמעים לשני פנים: "אנחנו יוצאים". לשון הרע. בקונטרס החדשות של "גלובס" מתפרסמת כתבה על התפתחות בתביעת הדיבה שהגיש מו"ל "הארץ" עמוס שוקן נגד העיתונאי יואב יצחק. "ממה חושש עמוס שוקן? דרש וקיבל צו איסור פרסום זמני על כתב ההגנה של יואב יצחק: חשש לחדירה קשה לצנעת הפרט", נכתב בשער העיתון, הנושא הפניה בולטת לידיעה, בצירוף דיוקנותיהם המאוירים של שני הניצים. מחאת המדבבים. במוסף "המגזין" של "מעריב" מקדישים כפולת עמודים לקמפיין מחאה חדש. "בזמן שהילדים שלכם יושבים מול סדרה מצוירת שמדובבת לעברית, האנשים שמאחורי הקולות יוצאים למאבק נגד השכר והתנאים: כמה זה פתטי שהטלוויזיה משופעת בערוצים והמדבבים רעבים ללחם?", נכתב בכותרת המשנה. הכתבת, כרמית ספיר-ויץ, שוחחה עם שניים מהם. רכלבסקי. ספי רכלבסקי שב לכתוב במדור הדעות של "הארץ", שממנו הושעה לאחר שהתברר כי לקח חלק בקמפיין הבחירות של יצחק הרצוג, ובמקביל כתב ופירסם מאמרים שבהם דחק בקוראים להצביע עבורו. טורו מהבוקר מוקדש לקשר שהוא מוצא בין טרור יהודי, רבנים קיצוניים וראש הממשלה בנימין נתניהו. עיתונאים ללא גבולות. נתח מכובד מהמוסף "פירמה" שחולק אמש למנויי "גלובס" מוקדש לפרויקט העוסק ב"ממדים החדשים של העיתונאים". בכתבה המרכזית המתפרסמת במסגרת הפרויקט קושר גור מגידו בין מעורבות של עיתונאים בהליכים משפטיים ובמאבקים ציבוריים ומקצועיים ובין מיתוג עצמי של אנשי תקשורת וזליגה של העשייה העיתונאית לפלטפורמות היקפיות. רביב דרוקר, אחד המרואיינים, אומר לו בין היתר כך: "אין ספק שהאתגר של כל עיתונאי הוא להפוך למותג עצמאי, או יותר נכון לבנק ידע ומקורות עצמאי. האתגר הוא שהמקור שלי ימשיך לעבוד איתי ולדבר איתי בפתיחות גם ביום שבו לא אהיה יותר הפרשן הפוליטי של ערוץ 10". מרירות. בחלק אחר של "פירמה" מתפרסם ראיון רחב יריעה ומעניין למדי עם כתב "ידיעות אחרונות" גדעון מרון, בן 58, שפורש מהעיתון ולפי הכתבה גם מהעיתונות. "אז אפשר להגיד שאתה מגיע לקו הסיום בלי כעס ומרירות?", שואל אותו המראיין, יונתן כיתאין, לקראת הסוף. "יש גם מרירות. בינינו, בתוכי הייתי רוצה שיבוא אלי רון ירון ויגיד, בבקשה, אל תפרוש. מה, אתה חושב שלא?", משיב מרון. "אז להגיד שאין מרירות? יש מרירות. אני שונא את האנשים שאומרים, אני שלם, אין לי מרירות – זין. אה, אתה יודע על מה יש לי מרירות? אני רץ, ועושה את ה-12 ק"מ שלי, וחברה צעירים מגיעים מאחור וחולפים על פני. אני בא הביתה לרינת ואומר לה, זה משגע אותי".

טילים בליסטיים באיראן, כנראה גם פצצה גרעינית מצפון-קוריאה | סופשבוע אלים במיוחד במתחמי הבילוי (כנראה) | איחוד בין קדימה לעבודה? לא, כנראה

הכותרת הראשית של "מעריב" היא הרחבת הבדיקה של חומרים מסרטנים במטוסי חיל האוויר: נוסף למטוסי F16 נבדקים גם מטוסי F15. עד כה נבדקו חמישה ונמצאו נקיים (אמיר בוחבוט). ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי הושלמה בדיקתם של עשרה מטוסי F16 נוספים, וכולם נמצאו נקיים. הכותרת הראשית של "הארץ" היא בענייני ים, לא אוויר: "חשש בישראל: איראן תשלח נשק לחיזבאללה דרך נמל ביירות". ברק רביד מדווח על טענות של מקורות מדיניים בירושלים שלפיהן הפיקוח הימי של יוניפי"ל אינו יעיל דיו. ואת הדיון העתידי בקונגרס האמריקאי על התקיפה שביצעה או לא ביצעה ישראל בסוריה אתם זוכרים? ביום שלישי האחרון התפרסמו ב"מעריב" הכחשות כי יתקיים דיון בוועדת יחסי החוץ של בית-הנבחרים או בוועדת המודיעין של הסנאט; היום מכריזה כותרת על שער העיתון שדיון כזה יתקיים, שישראל דורשת שהוא יהיה בדלתיים סגורות, ושהאמריקאים נוטים להסכים לכך. בכותרת הכתבה של עמיר רפפורט נכתב שהדבר נחשב "הישג" לישראל, אולי על רקע "החשש הכבד" שהדיון הצפוי עורר במערכת הביטחון, "שכן מזה תקופה ארוכה שוררת מתיחות רבה בין ישראל לסוריה". מי שמכיר את המתיחות הזו מקרוב הוא השר בנימין בן-אליעזר, שאמר בשבוע שעבר כי "תקיפה של איראן תוביל לתגובה קשה של ישראל, שתגרום לחורבן האומה האיראנית". היום מביאה טל שניידר ב"מעריב" את הריקושטים שקיבלה האמירה, שגם הם חדשות ישנות מהשבוע שעבר: שגריר איראן באו"ם הגיש תלונה למועצת הביטחון בעקבות דבריו של פואד, וטען שהם נוגדים את "הוראות אמנת האו"ם הקוראות לכל המדינות החברות באו"ם להימנע מאיום או שימוש בכוח נגד ריבונותה של מדינה חברה אחרת באו"ם". תראו מי שמדבר. עוד כותב עמיר רפפורט ב"מעריב" על חשיפת צילומי לוויין של מתקן לפיתוח טילים בליסטיים באיראן, ועל פרסומים שלפיהם צפון-קוריאה העבירה לאיראן פצצה גרעינית. "למרות דו"ח המודיעין האמריקאי", כותב רפפורט, "אשר קבע כי לא ניתן להוכיח שלאיראן יש פרויקט גרעיני צבאי, הרי שלרוב גורמי המודיעין בעולם, ובכלל זה בישראל, אין ספק שאיראן חותרת ללא הפוגה להשגת נשק גרעיני". גם יוסי מלמן ויובל אזולאי כותבים על אתר הפיתוח של טילים ארוכי טווח באיראן שחשף כתב-העת הבריטי "גיינס": "לפי הערכות במערב, בקרוב יוכלו הטילים האיראניים לאיים על מרבית שטחה של אירופה". וב"ידיעות אחרונות" מדברים במספרים: 6,000 קילומטרים. חתיכת דרך. בחזרה להתקפה בסוריה. מדוע היא חשובה כל-כך לאמריקאים? משום שאת המתקן הגרעיני שהושמד שם (על-פי ציטוטים של מקורות זרים בעיתונים שאינם זרים) סיפקה כנראה צפון-קוריאה, הנמצאת אצלם במקום טוב ברשימת המדינות התומכות בטרור. בידיעה ב"מעריב", שעליה חתומות "סוכנויות הידיעות", נכתב כי ארצות-הברית מתעקשת להשאיר את צפון-קוריאה ברשימה כל עוד היא מסרבת לחשוף את פרטי משלוחי הנשק, הגרעיני והקונבנציונלי, שסיפקה למדינות במזרח התיכון. ואגב צנזורה ומקורות זרים, התוכלו, ילדים, להבין את פשר המשפט הסוגר את הידיעה הנ"ל: "וזאת בעיקר לאחר תקיפת צה"ל בסוריה ב-6 בספטמבר 2007, שהוקם על-פי החשד סיוע צפון-קוריאני". ובעזה? עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים כי חמאס מעוניין מאוד בהפסקת אש, אולם מעמיד תנאים בלתי אפשריים למימושה. "הארץ" יודע לספר על תשעה פלסטינים שנהרגו מאש צה"ל בסוף השבוע, ובהם שני ילדים. "מעריב" מספר על שמונה מחבלים הרוגים, ועל ילד בן 12 שנהרג, לטענת הפלסטינים. דובר צה"ל טוען כי לא ידוע לו על המקרה, אולם לדבריו, המחבלים ירו מתוך קהל ילדים. בעמ 6 של "מעריב" מופיעות מסקנות מהתחקיר הראשוני של הפיגוע במסוף הדלקים בנחל עוז. טוב, לא בדיוק מסקנות, יותר שברי ציטוטים, אולי מפני שהתחקיר בעצם טרם הסתיים. הכותרת של "מעריב" היא כי מנהל מסוף הדלקים פנה לחטיבה הצפונית בעזה כבר לפני חודש וחצי בדרישה לבחון מחדש את סידורי האבטחה במסוף. "גורמים אזרחיים" טוענים כי "בחטיבה הבטיחו להדק את האבטחה", ומהידיעה עולה כי הדבר לא בוצע. אין אזכור בידיעה למידת המחויבות של חברת דור אלון, מפעילת המסוף ומי שמרוויחה מפעילותו, לאבטחה במקום. ב"הארץ" מדווח שחר אילן על הדו"ח של הוועד הציבורי נגד עינויים שיוגש היום לכנסת. הטענה העיקרית נגד השב"כ: שימוש פסול בבני משפחות של עצירים פלסטינים במטרה להפעיל עליהם לחץ. מה השימוש הפסול? "מעצרים חסרי הצדקה של בני המשפחה" ו"ביום מעצרים". גם אריק בנדר ב"מעריב" מדווח בקיצור על הדו"ח. "מעריב" חושף בפני קהל קוראיו כיצד הוא מניע מהלכים פוליטיים. "בעקבות חשיפת מעריב", נכתב מעל הידיעה של מיה בנגל על נכונותו של יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, לאחד כוחות עם מפלגת "ישראל ביתנו". "ליברמן אמר בתגובה", כותבת בנגל, "כי איחוד עם הליכוד יקרה רק אם הליכוד יסכים לתנאים שהציב: חילופי שטחים, משטר נשיאותי, ברית זוגיות ושינוי בהליכי גיור". ומדוע חושבים ב"מעריב" כי הם אחראים לכל זה? משום שבסוף השבוע פרסמו כי התקיימו מגעים בין אהוד אולמרט ואהוד ברק לאיחוד של מפלגות "קדימה" ו"העבודה". גם ב"הארץ" קראו את הפרסומים ב"מעריב", וכך הניע "מעריב" לא רק מהלכים פוליטיים אלא גם עיתונאיים: מזל מועלם מדווחת, תחת הכותרת "בכירים בעבודה ובקדימה שוללים אפשרות איחוד", כי השרים ציפי לבני, אבי דיכטר, חיים רמון ושאול מופז מקדימה מתנגדים לרעיון. גם השרים יצחק הרצוג ושלום שמחון מהעבודה מתנגדים. מועלם טוענת כי מי שתומך במהלך האיחוד הם "ראשי הקהילה העסקית". תומך שיש לו שם: השר בנימין בן אליעזר (אבל רק אחרי הבחירות). עוד ב"הארץ": יהונתן ליס מדווח על החשדות נגד עו"ד אורי מסר, מקורבו של ראש הממשלה אהוד אולמרט: מרמה והפרת אמונים. ליס טוען כי הטיפול של המשטרה במסר, החשוד כשותף במה שמכונה "פרשת מרכז ההשקעות", הוא "בכפפות של משי" ו"תחת מעטה חשאיות". מה חדש בחזית האמהות החשודות בהתעללות בילדיהן, או לחלופין בקיום יחסי מין עימם? ב"מעריב" נותנים שער לידיעה שהילדים בני ה-8 וה-11 שנוצלו מינית על-ידי אמם כלל לא היו אמורים להתראות איתה. שמעון איפרגן מספר על צו בית-משפט שאסר על האם להתראות עם מי משמונת ילדיה, אולם שניים מהם יצאו לחופשה מהפנימייה שבה הם שוהים, וברחו מבית האב אל האם. הכותרת של "מעריב" היא "המחדל שלא מנע את ההתעללות". לטענת העיתון, "אף אחד לא דאג לאכוף" את הצו. אלא שכך מאמץ "מעריב" את הצד של האם, שזו טענת פרקליטה. גרסת שירותי הרווחה בנתיבות היא כי לא ניתן לנהל מעקב צמוד כל רגע ורגע אחרי הילדים, וכי הם הגיעו לאמם כשהיו בחופשה ואחרי שברחו מאביהם. האב, כך טוענים שירותי הרווחה בנתיבות, כלל לא דיווח על הבריחה. האם הובאה היום להארכת מעצר שלישית ולקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. עוד שתי ידיעות בכפולת ההתעללות של "מעריב": עמי בן דוד מדווח כי משטרת ישראל שיגרה בקשה לאינטרפול להוצאת צו מעצר בינלאומי נגד אליאור חן, החשוד כי עמד בראש כת שהתעללה בילדים. עורך-דינו מוחה על כך שהצו לא הוצא "במעמד שני הצדדים" ומכריז כי זו הוכחה שמרשו לא יזכה למשפט צדק וכי לכן מובן מדוע ברח. שמואל מיטלמן מדווח כי בית-המשפט העליון דחה את החלטת המחוזי לשחרר למעצר בית את האם מבית-שמש החשודה בהתעללות, מנהיגת כת הנשים המתכסות. הרבה מקרי התעללויות מזוויעים, שבילבלו גם את הכתב, או העורך, שבסופה של הידיעה על האם מבית-שמש ייחס לה חשדות למעשי סדיזם שבוצעו, על-פי החשד, על-ידי האם מירושלים. "מועדון קרב" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" היום, והיא מתייחסת לאלימות במועדונים בתל-אביב ובחיפה בסוף השבוע, שתוצאותיה הרוג אחד וכמה פצועים, ובהם שוטר ומאבטח. כתבי "ידיעות אחרונות" מנפקים כתבה שכל כולה דיווח יומני של מאורעות פלילים בסוף השבוע, אבל בכלל לא בטוח שסופי שבוע אחרים נראים אחרת, אולי למעט ההרוג. וכרגיל ב"ידיעות אחרונות", במקום טור פרשנות שיאיר וירחיב את הידיעה החדשותית, זוכים נושאים "אזרחיים" לטור דעה מטיפני ושמאלצי. הפעם על החתום: סמדר שיר. הכותרת: "תחשבו על אמא". ביטוי תמוה המעלה את ההשערה כי הטור נכתב בעמידה וכלאחר יד: "חליל וחסה". גם ב"מעריב" לא מתעלמים מסוף השבוע האלים ומקדישים לו עמוד כמעט מלא, תחת הכותרת "הבילוי: דקירות ורצח". אבי אשכנזי ומיכל שפירא מדווחים כי במשטרה ובאגף רישוי העסקים בעיריית תל-אביב מנסים לקדם תוכנית שתאסור מכירת אלכוהול בפיצוציות החל מהשעה 21:00. בעמוד אחר מדווחים על מסקנותיה של ועדת בדיקה מחוזית של המשטרה, שקבעה כי שוטרים באשקלון התנהגו ברשלנות, התעלמו מפניות ולא מנעו רצח. טובה צימוקי ויובל יועז מטילים מה שנראה כמו עוד ספין, לא ברור לגמרי של מי, בפרשת קצב: "הערכה: תיתכן עסקת טיעון נוספת במשפט קצב". זוכרים את הספינה הצרפתית שחטפו שודדי ים באוקיאנוס ההודי? ובכן, בעליה של הספינה שילם שני מיליון דולר כופר, אנשי הצוות שוחררו וכוחות מיוחדים של צבא צרפת פתחו במרדף אחרי השודדים ברחבי דרום סומליה, הרגו שלושה מהם והחזירו חלק מהכסף (רוני בר, "מעריב"). שמואל מיטלמן חוזר ב"מעריב" על חשיפה של ערוץ 10: תביעה אזרחית שהגישו כמה חברות נגד ארקדי גאידמק. התובעים טוענים כי גאידמק "העביר לחשבונו הפרטי" מאות מיליוני דולרים ששילמה ממשלת אנגולה והיו אמורים לעבור לממשלת רוסיה. ב"ידיעות אחרונות" לא מייחסים את החשיפה לערוץ 10, וכותבים (אורון מאירי) כי מדובר בחקירה שהחלה לפני שנה והיא מתחדשת עכשיו. שטר חדש של 20 שקל, העשוי מפולימר, יופץ החל מהיום על-ידי בנק ישראל. תחזית מזג האוויר מופיעה על השער של "מעריב": שלושה ימים של שרב. דודו בזק מדווח בעמוד האחורי של "מעריב" על פתיחתו המתוכננת של אולם הקרנות במכלללת עמק יזרעאל, שיכיל 350 מושבים. נכון להיום, אין במדינת ישראל אפילו בית-קולנוע אחד מצפון לחיפה.

הניסיון להשתמש בתצלומי הילדים המתים של משפחת פוגל מאיתמר כתחמושת הסברתית מעיד עד כמה נואש מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית

ההסברה הישראלית יצאה בימים האחרונים לקרב מאסף על דעת הקהל המערבית. וכמו בכל קרב כזה, המתנהל בשעה שהמערכה כבר הוכרעה, שולפת ישראל את שרידי התחמושת האחרונים שנותרו ברשותה. ומה נשאר? מלה פה, מלה שם, מרכאות. וגם ניסיון נואש להוכיח לעולם את צדקתנו באמצעות תצלומי זוועה. נתחיל במלים. בעין ישראלית, לא היה לרגע ספק שהרצח שבוצע בליל שבת בבית משפחת פוגל באיתמר היה פיגוע שנעשה על-ידי פלסטינים. למחרת הכתיר "מעריב" את המעשה "טבח". "ידיעות אחרונות" כתב בכותרת המשנה כי "בזה אחר זה שחטו המחבלים את בני משפחת פוגל". ו"ישראל היום" בחר במלים "הרצח הברברי" ובכותרת הראשית "הילדים נשחטו". היתה זו הרטוריקה הטבלואידית במיטבה או במרעה: לשון מזעזעת, עם דם בעיניים, כזו שסוחטת עד הטיפה האחרונה את בלוטות הרגש. "הארץ", כדרכו, נקט לשון יבשה יותר. חמשת בני המשפחה, ובהם שלושה ילדים, כתב העיתון, "נרצחו בדקירות על-ידי מחבלים פלסטינים". אבל מה שנראה מובן כל-כך לישראלים מצטייר אחרת בעיני מי שמתבוננים בנו מבחוץ. הרשת CNN, למשל, בחרה לדווח באתר האינטרנט שלה על האירוע כך: "חמישה בני משפחה ישראלית אחת נהרגו בגדה המערבית בשעת בוקר מוקדמת בשבת, במה שמוגדר על-ידי הצבא הישראלי כהתקפת טרור". הנוסח הראשוני, שבו הופיעו המלים "התקפת טרור" במרכאות, הכעיס מאוד את אורן הלמן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. הוא שיגר מכתב לראש המשרד של רשת הטלוויזיה בכבלים בירושלים, קלווין פלאוור, שבו הביע תדהמה מן הדיווח "המגמתי והמטעה" שבו הוצג מעשה הרצח כפעולת טרור רק כגרסתו של צה"ל. "אם זו איננה התקפת טרור – מהי כן התקפה כזו?", שאל הלמן. ב-CNN הגיבו בהסרת המרכאות, אבל הנוסח נשאר. ברשת הסבירו כי מדובר בנוהל עיתונאי שעליו-פיו נהוג לשים במרכאות דברים שנאמרו על-ידי צד שלישי. "למרות זאת, וכדי למנוע אי-בהירויות במקרה הספציפי הזה, CNN עידכנה את הדיווח על האירוע הטרגי", נאמר בתגובה. זו אינה הפעם הראשונה שבחירת המלים הזהירה של CNN מסבכת אותה עם השלטונות בירושלים. הפעם הקודמת אירעה ביוני 2002, בימי האינתיפאדה השנייה. "פיצוץ בירושלים", התעקשו ב-CNN להגדיר במבזקי החדשות אירוע קטלני שהתרחש בצומת הגבעה-הצרפתית. לכך נוספה גם הערה: "משטרת ישראל בודקת חשד שמדובר בפיגוע". כתבת הרשת בירושלים באותם ימים, כריסטיאן אמנפור, דיווחה אמנם זמן קצר אחר-כך כי מדובר בפיגוע, אבל במטה הרשת באטלנטה עדיין בחרו לנקוט זהירות. "פיצוץ בשכונת הגבעה-הצרפתית בירושלים", אמרו הכתוביות בתחתית המסך, ואף "פצועים והרוגים בפיגוע התאבדות לכאורה בירושלים". שישה הרוגים נמנו במקום, והשביעי מת מפצעיו למחרת. מבחינת הרשת מדובר היה, לפחות בשעה הראשונה, בעמידה דקדקנית בכללי העבודה העיתונאית. "הנחה סבירה" שמדובר בפיגוע כאשר מתבצע פיצוץ בירושלים או רצח באיתמר אינה מקובלת על ארגוני תקשורת שעובדים על-פי הכללים המקובלים בעיקר בארצות-הברית. הללו מדווחים על עובדות (מותם של אנשים) או מביאים קביעות של גורמים רשמיים או ארגוני תקשורת מקומיים, תוך ייחוס קפדני של המידע למקורו. הלמן לא היה מרוצה מכך: "יש גבול לאובייקטיביות במקרה של מעשה מזוויע כזה". הלמן אמנם אינו מתכוון להביא הפעם לניתוק הרשת מערוצי השידור הישראליים, אבל הוא תבע התנצלות. למכתבו צירף הלמן ציטוטים מידיעות בשורה של אמצעי תקשורת זרים אחרים. הוא לא מצא בהם מרכאות באשר לפיגוע הטרור. אבל גם ה"וול-סטריט גורנל", שעמדתו לישראל אוהדת בדרך כלל, ציין במפורש בסוף הפתיח כי המידע כולו מבוסס על מה שמסר הצבא הישראלי. לא רק CNN הרתיחה בימים אלה גורמים ישראליים ויהודיים: ה"גרוזלם פוסט" דיווח כי בידיעה של סוכנות הידיעות רויטרס נאמר כי "יחידות של כוחות הכיבוש הישראלי" החלו בסריקות באזור. היה מי שטען כי בידיעה המקורית נוסחו הדברים באופן המזכיר את הכינוי "צבא הכיבוש הישראלי". כינוי זה, בראשי תיבות IOF כתחליף ל-IDF, משמש גורמים עוינים לישראל כאשר הם מתייחסים לצה"ל. עורך הידיעה ברויטרס, אליסטר מקדונלד, שהיה בעבר כתב הסוכנות בירושלים, הכחיש כי נעשה שימוש בביטוי זה. גורמים אחרים מתחו ביקורת גם על שירות השידור הבריטי, BBC, בטענה שהדיווח על הפיגוע "נקבר" בין ידיעות אחרות, תוך כדי הדגשת שאלת המחלוקת בין ישראל לפלסטינים על ההתנחלויות. גופי השידור הבולטים במערב, בעיקר בארצות-הברית ובבריטניה, עומדים כבר שנים בלחצים מקבילים מצד מתנגדי של ישראל ותומכיה. אבל לא רק הזירה הצרה שלנו מעסיקה אותם: גם בחלקי עולם אחרים עצם הגדרת אירוע מעשה טרור שנויה במחלוקת. אחרי ה-11 בספטמבר 2001 נמתחה ביקורת על רויטרס על שלא כינתה את מבצעי הפיגועים "טרוריסטים". הסוכנות הפיצה בין כתביה ועורכיה תזכיר פנימי שקבע: "מי שהוא טרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חירות בעיני אדם אחר". בהמשך ההנחיות נאמר: "אנחנו נזהרים מפני שיפוט ערכי ומפני מונחים טעונים ביחס לעובדות שעליהן אנו מנסים לדווח בצורה מדויקת והוגנת". מדיניות דומה נוקט ה-BBC. אבל יש מי שיזכירו לו שבמשך שנים רבות נהג לכנות את אנשי המחתרת הקתולית בצפון אירלנד בצורה ברורה: "טרוריסטים". היומון "וושינגטון טיימס" נדרש לשאלה בימי האינתיפאדה השנייה והסביר: "איננו מהססים להשתמש במונח טרוריסטים כאשר מדובר בפיצוץ של מתאבד באוטובוס או במסעדה, אבל אנחנו זהירים יותר בשימוש כאשר מדובר במארב נגד חיילים ישראלים בגדה המערבית הכבושה". בנסיבות אלה עוסקים כתבים ועורכים בכלי תקשורת מערביים בלוליינות לשונית כמעט בכל אירוע שבעין ישראלית הוא "פיגוע" או "מעשה טרור". היורים והדוקרים כמעט לעולם אינם "טרוריסטים" אלא "חמושים", "תוקפים" או "מיליטנטים". ומעל הכל מרחפת הביקורת הקבועה על הכיבוש הישראלי וסמליו המובהקים – ההתנחלויות. קשה להניח שתגובתו הנזעמת של הלמן לניסוח של CNN תשנה את הלך הרוחות התקשורתי בעולם. גם לא החלטתו של השר לענייני הסברה יולי אדלשטיין להפיץ ברחבי העולם את תצלומי הזוועה של גופות בני משפחת פוגל. גם כאן לא מדובר במעשה חלוצי: בשנות האינתיפאדה היו כמה נסיונות נואשים כאלה להוכיח לעולם את צדקתה של ישראל באמצעות אימוץ טקטיקה המקובלת על הפלסטינים. זה קרה ביוזמה פרטית של בני משפחת פס מחברון, לאחר שבתם שלהבת נרצחה במרץ 2001 בירי מחבל מתל אבו-סנינה לעבר המתחם היהודי בעיר. הילדה המתה צולמה על סדין של בית-החולים שערי-צדק בירושלים, כשמתחת לראשה כתם דם. התצלום נמסר לסוכנויות הידיעות והופץ למערכות העיתונים, אך ככל הידוע, רוב עיתוני העולם נמנעו מלהביא לקוראיהם את המראה המזוויע. אחרי הפיגוע באוטובוס בקו 19 ברחוב עזה בירושלים בינואר 2004, החליטו אנשי הסברה במשרד החוץ לחרוג מהמקובל והציגו באתר האינטרנט של המשרד סרט וידיאו שצולם בזירה עוד לפני פינוי הגופות. ספק, כתבנו כאן, אם הצילומים הללו שינו משהו במאבק ההסברתי. למעט שני מקרים הללו היטיבה ישראל להותיר את המיצג הפורנוגרפי של גופות שסועות לפלסטינים. אלה עשו במיצגי זוועה כאלה שימוש בעיקר באתרים פרו-פלסטיניים. התקשורת הממוסדת בעולם לא מיהרה לפרסם תצלומים כאלה. השפעתם העיקרית של תצלומי גופות הילדים הפלסטינים היתה מבית: הם העמיקו את השנאה לישראל ואת האהדה למבצעי ההתאבדות, כמי שנוקמים את דם הילדים. גם אצלנו, כוחן העיקרי של הכותרות הטבלואידיות והתמונות שנחשפו באתרי אינטרנט הוא בחיזוק התחושה המוכרת של הקורבנות, שספק אם היא מובילה לכיוון מועיל כלשהו. נכון, הפלסטינים עשו הון הסברתי עצום מתצלום תמונתו של הילד מוחמד א-דורה נורה למוות בצומת נצרים בעת פרוץ האינתיפאדה ב-2000. לא היה זה תצלום של גופה, אלא סרט שהציג – או התיימר להציג – חילופי אש ומוות. אבל מבחינה הסברתית צברו הפלסטינים בשנים האחרונות נקודות הודות לתצלומים מסוג אחר: המחסומים, הגדרות ו"חומת ההפרדה", בעיקר בשעה שהוקמה בשטחים פלסטיניים, כמו גם ההפגזות על רצועת עזה בימי עופרת-יצוקה ופעולות צבאיות שקדמו למבצע, אולם מעל הכל באמצעות הנראטיב המצטבר והמתמשך של עם הנתון תחת כיבוש על-ידי אומה עתירת כוח ועוצמה, שמתעקשת להיאחז בשטחים שמעבר לגבולותיה המוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית. מול המציאות ההסברתית והמדינית הזו, מי יכול להתייחס ברצינות להורדת המרכאות מעל המונח "מעשה טרור" באתר CNN, או להאמין שהניסיון להפיץ בעולם תצלומים של ילדים מתים, שותתי דם, יסייע לשיפור תדמיתה של ישראל?

לרוב המכריע של הישראלים חסר מידע בסיסי על המטרות, המדיניות, דפוסי הפעולה והפעילות המעשית של צה"ל

מקובל על רוב הישראלים שצה"ל הוא "צבא העם", הצבא של מדינת ישראל ואזרחיה, ואינו "צבא שיש לו מדינה", כפי שגורסים אחדים. במשאלי דעת הקהל צה"ל ומפקדיו נהנים מאהדה ומתמיכה רבה של האזרחים, המאמינים שהצבא שולט במצב הביטחון ומספק הגנה יעילה לישראלים. אולם לרוב המכריע של הישראלים, כולל שרים, חברי-כנסת, פקידים רלבנטיים והציבור הרחב, חסר מידע בסיסי על המטרות, המדיניות, דפוסי הפעולה והפעילות המעשית של צה"ל, ובדרך כלל הם גם אינם שואלים. דברים אלה נשמרים בסודיות על-ידי מספר קטן של בכירים במשרד הביטחון, הפיקוד הבכיר בצה"ל, וראשי מוסדות הביון השונים של ישראל. יש כמובן תחומים ופעולות שאין אפשרות לדווח עליהם בפומבי מחשש לפגיעה בביטחון. אולם בתחומים ובנושאים מרכזיים שמערכת הביטחון מופקדת עליהם, שיפורטו להלן, יש הכרח ליידע את חברי-הכנסת, חברי הממשלה והציבור הרחב כדי שיבינו מהן הכוונות האמיתיות של משרד הביטחון והצבא – זאת אם ברצוננו לשמור על דמוקרטיה אפקטיבית. על אף שישראלים רבים אינם מגלים עניין בנושאים אלה ושומרים על אמונם במערכת הביטחון, רבים אחרים חפצים להבין טוב יותר מה מתרחש מאחורי הקלעים של מערכת הביטחון, כדי להיות בטוחים כי המערכת פועלת כהלכה וכדי לשמור על הכללים הדמוקרטיים הבסיסיים, כנהוג במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם. ההיסטוריה של מדינת ישראל מלאה למעלה מראש בדוגמאות על הסודיות שמשרד הביטחון וצה"ל שומרים מפני מקבלי החלטות ומהציבור הישראלי. כך היה בעבר, לדוגמה, לגבי רבות מפעולות התגמול בשנות ה-50, "עסק הביש – פרשת לבון", ההחלטה לצאת למלחמת 1967, מלחמת לבנון השנייה, ההחלטה להפציץ את הכורים העיראקי והסורי וכו. על רובן הציבור בארץ שמע רק בדיעבד ומן העיתונות הזרה. להלן כמה דוגמאות של אירועים ומהלכים חיוניים שהתרחשו לאחרונה, שהציבור יודע עליהם רק מפרסומי אנשי התקשורת המדבררים את הצבא. דוגמה אחת היא "פרשת הרפז", שטרם הסתיימה ומתעוררת מפעם לפעם ברמות השונות, כולל המשפטית. הדוגמה השנייה היא המהות האמיתית של המאבקים בין אשכנזי וברק, בין היתר על תהליכי מינוי הרמטכ"ל. הדוגמה השלישית היא גיוס החרדים לצה"ל, כאשר עמדתה של מערכת הביטחון בנוגע לנושא זה אינה ברורה. הדוגמה הרביעית, שהתרחשה בשבועות האחרונים ומתחוללת עדיין בחשאיות, היא ההתנגשות הקשה בין יעלון​ לבכירי משרד האוצר​ (וכלל לא ברור מה חלקו של יאיר לפיד בהתנגשות זו) על הצורך של צה"ל ומשרד הביטחון בתקציב נוסף של מיליארדי שקלים בשנה זו, וזאת על אף שבדיון קודם על תקציב משרד הביטחון נמסר כי לא יבקשו תקציב נוסף עד סוף השנה. ועוד בהקשר זה, השעייתו הנוכחית של ח"כ עומר בר-לב, היודע דבר או שניים על הצבא, בגין מכתב שכתב לשר הביטחון. כיוון שהביטחון הוא חיוני ביותר לכל הישראלים – חיוניות המועצמת תדיר על-ידי ראש הממשלה ושר הביטחון, גם בעת דיונים על התקציב – וכדי לשמור על הדמוקרטיה, הכרחי שלחברי-הכנסת ולציבור יימסר מיידע רב יותר על משרד הביטחון וצה"ל, לא רק כדי להעריכם על העבר, אלא בעיקר כדי להתכונן לבאות. המידע החיוני שיש לספק לציבור ולחברי-הכנסת חייב להיות בהקשר להיבטים הבאים: א. המדיניות של משרד הביטחון וצה"ל באשר למדינות הערביות (בייחוד סוריה ולבנון) ואיראן (וסוגיית הגרעין); ב. היחס לשיחות השלום עם הפלסטינים, שתוצאותיו ישפיעו מאוד על מעמד, תקציב ומעשי משרד הביטחון וצה"ל; ג. סוגיית ה"ריבונות" שצה"ל נהנה ממנה בגדה, ובהקשר הזה מדיניותו והתנהגותו כלפי הפלסטינים והמתנחלים; ד. תקציב הביטחון, כולל השכר, דמי הגמלאות והתשלומים השונים, בייחוד לקצונה הבכירה; ה. מידע רב יותר על תהליכי קבלת ההחלטות במשרד הביטחון ובצה"ל; ו. השפעות עמדות פוליטיות וקשרים עם פוליטיקאים של הקצונה הבכירה בדבר פעילותם וקידומם בצבא; ז. ההשפעות של לחצים פוליטיים חיצוניים על מדיניות ופעולות משרד הביטחון וצה"ל; ח. היחס לנשים, לחרדים ולדתיים, לערבים-ישראלים ולמילואים; ט. בטחון העורף לנוכח איומים פוטנציאליים מהמדינות השכנות. חשוב שצה"ל יספק מידע על נושאים אלה, החיוניים לבטחון ישראל ולא פחות מכך למצב החברתי-פוליטי-כלכלי של המדינה. ידע מקיף, הדרוש לישראלים כדי לבסס את הערכתם וביקורתם על משרד הביטחון וצה"ל, מסופק כאמור במדינות דמוקרטיות אחרות, כמו ארצות-הברית, בריטניה ומדינות סקנדינביה. נכון שידע מפורט כזה על מערכת הביטחון וצה"ל עלול לשנות במידה מסוימת את דעת הקהל ואת אהדת חלקים באוכלוסייה הישראלית לצה"ל ולמשרד הביטחון, אך גם הביקורת, אם תתעורר, תהיה עניינית. אם יתברר כי הכל מתנהל כהלכה ובהתאם לכללים תרבותיים ודמוקרטיים, דעת הקהל החיובית תהיה מבוססת יותר. ​בכל מקרה, ​המידע הזה ישרת היטב את הציבור הישראלי, שיזכה להבנה טובה יותר ​של​ התהליכים העוברים ויעברו על המדינה. גבי שפר הוא פרופסור אמריטוס במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

המסמך המשותף למשרדי הפנים, האנרגיה והגנת הסביבה מציג ניתוק מהשטח ולא נותן פתרון לשאלה הגדולה - שאלת התקציב להיערכות למשבר • בכמה מהרשויות קיבלו את המדריך החדש בבלבול, אדישות או פשוט הבנה שהיעדים אינם ריאליים • במנהלת לשינוי האקלים ממשיכים לפעול בתקציב נמוך וללא תקנים

באיחור של כמעט שנה, המשרד להגנת הסביבה ביחד עם משרד האנרגיה והפנים פרסמו השבוע את "המדריך להכנת תוכנית פעולה מקומית להיערכות לשינוי אקלים ואנרגיה מקיימת". מדובר במסמך שמיועד לרשויות המקומיות ונותן כלים להכנת תוכנית להתמודדות עם משבר האקלים והשלכותיו. זה אמנם צעד חשוב, אך לצד הכלים הפרקטיים שבו, עיקר חסרונו של המדריך הוא בהיעדר מקורות תקציב להכנת תוכנית היערכות ולמימושה, ובכך הוא מגלם פער בין התיאוריה לשטח. באפריל האחרון פרסמה המנהלת לשינויי האקלים של המשרד להגנת הסביבה דוח ראשון שכולל המלצות לממשלה, ובין היתר הצהירה כי השלטון המקומי הוא שחקן משמעותי "במימוש תוכנית ההיערכות". עוד נכתב בדוח כי "לשם כך נכתב מדריך לשלטון המקומי, להכנת תוכנית פעולה להיערכות לשינוי אקלים ואנרגיה מקיימת". אולם המדריך יצא בגרסאות מצומצמות בלבד לרשויות, ורק השבוע, באיחור ניכר, הופצה גרסתו המלאה. המדריך סוקר תחומים שונים ובהם אנרגיה, ניהול מים, צל והיערכות לשריפות. למדריך מצורף פרק לניטור ובקרה הכולל טפסים שבעזרתם ניתן למפות את העיר במדדים כמו חום, משקעים, תשתיות אקולוגיות, מפלס מי הים, שיעור בנייה ירוקה, אנרגיה מתחדשת ואף מדדים לניטור פעולות הסברה, בהם אירועים במערכת החינוך. גם העצים מקבלים נתח נאה, וישנה התייחסות רחבה לחשיבותם של צל ועצים ומשמעותם בקירור העיר ואף הומלץ לבחון אם יש כריתות שאפשר למנוע. המדריך מתייחס בנוסף לפתרון קל ליישום, שלא צריך תקציב, שאפשר בעתיד אף להקדיש לו מדריך נוסף: הערכות הפגיעות החברתית. המדריך מתייחס בהרחבה לקשר שבין אוכלוסיות בסיכון לבין משבר האקלים. בכך אולי מעלותיו המובהקות. הוא מסמן למשל את אוכלוסיות הקשישים, האוכלוסיות החשופות לאלימות מגדרית ואוכלוסיות שחיות בעוני כמי שמועדים לפגיעות באירועי אקלים קיצוני. גם אם אין לרשות יכולת כרגע למפות את העיר בשלל פרמטרים ולבנות תוכנית כדי להיערך למשבר האקלים, הרי שנתונים על אוכלוסיות בסיכון קיימים בכל לשכות הרווחה בארץ. בעזרתם ניתן להתכונן לימי חום קיצוניים או הצפות חריגות, וזאת ללא השקעה מוקדמת. יחד עם זה, נדמה שלפרקים המדריך אינו ער למתרחש בשטח והוא יוצר פער בין הדרישות למציאות, פער שקשה מאוד לגשר עליו. כך למשל, בפרק של גיבוש יעדים, המדריך מציע כי לאחר ניתוח המצב וגיבוש מסקנות, הרשות צריכה להגדיר מטרות ברורות למימוש. לשם כך צירפו למדריך טבלת יעדים עם דוגמאות מרחבי העולם. אמנם מדובר בהצעות בלבד, אבל עבור רשויות רבות מדובר בהישגים לא ריאליים. כך למשל, כתבו שבפריז מתכננים עד שנת 2024 להתאים את כל רחובות העיר לרכיבה על אופניים, והציעו לרשויות לעשות זאת עד סוף העשור. בסידני שבאוסטרליה ובטורונטו שבקנדה מתכננים עד 2030 להגדיל ב-40% את היקף צל העצים בעיר ובניו-יורק עד 2040 יחשמלו את כל התחבורה הציבורית. רשויות רבות בישראל נמצאות במרחק רב מהיעדים הללו. דוגמה נוספת היא מתחום הבנייה. המדריך מציע לאמץ או לחייב את התקן לבנייה ירוקה. ואכן, בעוד חודשיים כל בניין חדש למגורים בארץ יחויב לעמוד בו. אך לשאר הבניינים ברשות המקומית – בתי ספר, גנים ומוסדות ציבור – יש פטור. המדריך לא מתייחס לקושי התקציבי של הרשויות המקומיות להקים מוסדות חינוך ומבני ציבור בהתאם לתקן, ולא ממליץ על פתרונות אפשריים לבעיה. "מתאים לכל הרשויות", כתבו בדוח, "בעיקר רשויות שיש בהן בנייה חדשה בהיקפים נרחבים". במרכז לשלטון המקומי אמרו בעבר ל"שקוף" כי "מדובר במהלך שמוערך בעשרות רבות של מיליוני שקלים ולמעלה מכך, ולכן על הממשלה לספק פתרון פיננסי למימוש הבנייה הירוקה, בייחוד לאור העובדה שזו הגדירה את הבנייה הירוקה כיעד מרכזי". בפרק שהוקדש למים, מציע המדריך בין היתר "לשפר את יכולת ההכלה וההשהיה של מי הנגר, מצד אחד, ולהפנותם לאגירה ולתוספת אספקת מים לנוכח ההתחממות וההתייבשות מצד אחר". אלא שפרויקטים מסוג זה עשויים לעלות מיליונים רבים לרשות. הקמת מתחמי אגירה בטיחותיים ואפקטיביים שמחוברים למערכות המים בעיר, כוללת תכנון מוקדם, קבלת אישורים ומשאבים רבים. למעשה פעולות התכנון וההקמה יכולות להימשך שנים ארוכות. במדריך לא הקדישו פרק למקורות המימון אבל כן צירפו תוכנית לדוגמה, שספק אם ניתן לעמוד בה, של אחת הרשויות החזקות בארץ שמובילה כמעט בכל פרמטר סביבתי, עיריית תל אביב. בעקבות פרסום המדריך שוחחנו עם מספר רשויות ברחבי הארץ ובדקנו כיצד מתייחסים למסמך. כך למשל בבית שאן, שלא נהנית מארנונה גבוהה והכנסות יפות לקופת העירייה, קצת פחות מתרגשים. בעיר לא מכירים את המדריך ולא את ההמלצות, אולם מנסים בכלים שלהם לפעול ככל הניתן כדי להפחית פליטות. תאורת הרחוב בעיר הוחלפה לתאורת לד חסכונית, מערכות סולאריות הותקנו על מבני ציבור וקודמו תוכניות חינוכיות בבתי הספר הקשורות למשבר האקלים. בעיר נוספת בדרום הארץ, הגיבו גם כן בקור רוח ואמרו כי טוב היה אם המדריך היה מגיע עם תקציב. לצד זה, יש עיריות שהגיבו אחרת. בעפולה למשל בונים בימים אלה תוכנית לשנת 2022 ובה התייחסות בין היתר לנושא משבר האקלים, בהתאם לדרישות המשרד והצעות המדריך. במענה לפניית "שקוף", במרכז לשלטון מקומי חזרו על אותו המסר שהעבירו גם בדוח מבקר המדינה על המוכנות של ישראל למשבר האקלים. "כדי שהרשויות המקומיות יצליחו להשתמש בכלי זה ועל מנת שיצליחו להפיק ממנו את המירב הניתן, נדרשת הכשרה, הקצאת תקציבים מתאימים ותקני כוח אדם ליישם את הפתרונות", טענו. "ללא כל אלו, הרשויות לא יוכלו לתת מענה אמיתי וראוי למשבר האקלים". עם זאת, ציינו כי מדובר ב"כלי מיפוי חשוב ואפקטיבי". הסיבה המרכזית לתוצרים הדלים של המנהלת היא בעיקרה היעדר כוח אדם. אמנם המנהלת קיבלה במסגרת התקציב הנוכחי כמיליון שקלים, אך במונחים של מדינה מדובר בסכום נמוך מאוד, בטח כזה שאמור לסייע בהיערכות למשבר בקנה מידה עולמי. נכון לכתיבת שורות אלה, המנהלת עדיין במשא ומתן מול נציבות שירות המדינה על איוש תקנים במשרה מלאה שכרגע עדיין לא קיימים. גם המבקר התייחס לכך בדוח האקלים: "בשל היעדר כוח אדם מחקרי במנהלת, בשנים 2018 עד אמצע שנת 2021 לא הייתה לה היכולת לנתח מידע שהתקבל מהגופים הציבוריים ולקדם מחקרי המשך בסוגיות הקשורות בשינויי אקלים, כפי שמורה החלטת הממשלה 4079". יו"ר המנהלת להיערכות לשינויי אקלים אלון זס"ק מטפל בכל אלה בנוסף לעבודתו השוטפת במשרד. המדינה מינתה אותו לנהל את המנהלת, אבל הוא עושה זאת במקביל לכובעו הרשמי, סמנכ"ל בכיר למשאבי טבע במשרד להגנת הסביבה. בשיחה עם "שקוף" הוא מסביר כי המנהלת מנסה לייצר מערכות שיתמכו ברשויות המקומיות בהיערכות מתוך הבנה שהן שחקן מרכזי בהתמודדות עם משבר האקלים. בין הפרויקטים, נכלל המאיץ שמלווה 12 רשויות מקומיות ומתקצב אותן בהכנת תוכנית היערכות, ופרויקט נוסף שקדם לו, שבו יישובי עוטף עזה קיבלו יותר ממיליון שקלים למטרה דומה. במסגרת כל הפרויקטים, עד כה המשרד מלווה כ-20 רשויות בלבד בהכנת תוכנית הערכות, אבל זס"ק מקווה שבחודשים הקרובים התמונה תשתנה והמשרד יפרסם קול קורא לרשויות נוספות להצטרף. הפעם הוא מאמין שמדובר בהיקף גדול יותר של משתתפים, "כמה עשרות". אך על פי המצב הקיים היום, אין בעצם כללים, תקנות או חוקים המחייבים את הרשויות לקחת חלק בתוכניות החשובות האלה. ההצטרפות לקולות הקוראים שמוציאים משרדי הממשלה בתחומי אקלים היא וולנטרית והמימון ניתן לרשות רק כתנאי לעמידה בדרישות. השימוש במדריך אף פחות מחייב ובמשרד להגנת הסביבה מציינים כי אין כיום חובה חוקית להכין תוכנית היערכות בשלטון המקומי. וגם אם כל הרשויות יכינו תוכניות, אלה עדיין רק תוכניות, והמרחק בין גיבושן ולמימושן בפועל הוא רחוק. ובינתיים הזמן הולך ואוזל: לפי תחזיות השירות המטאורולוגי כפי שהוצגו במדריך, הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלולה בתרחישים מסוימים לעלות בשלושים השנים הבאות ביותר משתי מעלות ומספר הימים החמים בשנה צפוי לעלות ביותר מ-23 ימים. זאת לצד עליית גובה פני הים, עלייה בתדירות גלי החום, וכמובן, אירועי הגשם שהפכו קיצוניים יותר ויותר, מה שמשפיע בתורו על יכולתם לחלחל לקרקע ועל הצפות. כלומר הצורך בתקציב כדי ליישם את התוכנית הוא בהול. זס"ק ממהר להסביר שלא הכל כרוך בהוצאות. "לא כל דבר הוא עלות מטורפת", הוא אומר, "ולהרבה מאוד דברים יש יכולת להחזיר את עצמם". כך למשל הוא מדגים את נושא הבנייה הירוקה, אלא שגם בנקודה הזו טמון פער בין המדריך למציאות. "אבל בבתים פרטיים כל אחד יכול וזה סכום זה שמחזיר את עצמו", טוען זס"ק. "ויש עוד הרבה מאוד דברים שניתן לעשות כמו למפות את הצרכים האנושיים, מי זקוק למזגנים בקיץ, וחימום בחורף, או הפחתת החום העירוני, ייעור עירוני והצללה של המרחב העירוני שבסופו של דבר חוסכים הרבה כסף בחשמל". על הטענה בדבר היכולת המוגבלת של הרשות המקומית לממש תוכניות שיוכנו, אומר זס"ק כי הדבר החשוב ביותר הוא קודם כל לגבש את התוכנית. לדבריו, "כך אתה יכול לדעת מה מבחינתך הסיכון שאתה צריך לנהל הכי נכון. יכול להיות שתראה ששיטפונות אצלך הכי משמעותי, ואולי דווקא הצללה במרחב הציבורי. עד שרשות לא עושה מיפוי מסודר, יהיה לה קשה להיערך ולראות במה צריך לטפל קודם". ועל איזה סכומים אנחנו מדברים פה בעצם? הכנת תוכנית היערכות למשבר אורכת כשנה, ועלותה מוערכת ב-200-300 אלף שקלים. על טענה כי מדובר בפריבילגיה לעסוק במשבר האקלים כשיש משברים אקוטיים יותר, אומר זס"ק כי "אי אפשר לדבר על משבר האקלים ולא להתייחס אליו בתקציב העירייה השנתי. למנוע את המשבר הוא לא רק נכון, אלא גם זול יותר. אין טעם לפנות שיטפונות אם אתה יכול למנוע אותם ומי שמנהל את העיר צריך לדעת לנהל אותה. הולך להיות פה שונה מהותית ויותר קיצוני ולכן חשוב להיערך מראש". "בנוסף, כל החומר שלנו פתוח לכולם, אשכולות משרד הפנים יכולים לתת מענה גם ברמה האזורית, אנחנו גם עושים תוכנית מיוחדת למגזר הערבי. אבל להגיד שנגיע לכל פינה? לא", הוא עונה מיד ואז משתהה רגע. "אני מקווה שכן".

"הארץ" עדיין מחפש אחר חייל סיירת מטכ"ל נדב הימן | "מעריב" נרתם לחנינה לשוטר שחר מזרחי | וגיא רולניק קובע כי אין בועת נדל"ן

נדב הימן, לוחם סיירת מטכ"ל שנעלם אתמול, מצא עצמו היום בכותרות הראשיות של שלושת העיתונים הנפוצים בישראל. רק "הארץ" דוחק את הסיפור לגמרי מהשער. "הארץ" הוא גם היחיד שמפרסם את תמונתו הלא מטושטשת של החייל (ב"מעריב" נכתב ליד התצלום המפוקסל: "לבקשת הצנזורה הצבאית פניו טושטשו". ב"ידיעות אחרונות" הימן הוא "נ" בכמה מהמהדורות. באחרות פניו גלויות ושמו מלא). הסיבה לדחיקה: אנשי "הארץ" שוב סגרו את העיתון לפני המתחרים ולא התבשרו כי החייל חזר לביתו בריא ושלם. סיפור המעשה: "לדברי חיילים בצוות של הימן, המתגורר במושב כוכב-מיכאל באזור קריית-גת, הוא התלונן לקראת סיום המסע על האימון הצפוי, ושאל מדוע הוא צריך לעבור אותו. כעבור כמה דקות, כשהיו ביער חרובית, בארבע לפנות בוקר, החייל רץ ללא אזהרה אל תוך החושך ונעלם. הוא נשא עליו אם-16 ואפוד קרב", כותב אנשיל פפר ב"הארץ". "לא התאים לו להיעלם ככה" הוא הציטוט של "חבריו של הימן" בידיעה ב"ידיעות אחרונות". "נ היה כבר לקראת סיום המסלול המפרך של סיירת מטכ"ל, אבל שנה וחצי אחרי שהתחיל אותו הוא ככל הנראה נשבר בשבוע שנחשב לקשה ביותר במסלול היחידה", כותב יוסי יהושוע, שמצטט קצין האומר: "זו החוויה הכי משמעותית במסלול הלוחמים, והיא כוללת עינויים ממש". "אביו הוא טייס, שעבר גם הוא סדרת שבי", נכתב בכותרת המשנה של אחת הידיעות בכפולת העמודים שמקדיש העיתון לסיפורו של נ. "הסיוט של כל לוחם" היא כותרת הגג לידיעה אחרת בכפולה: "לוחמי יחידות העילית של צה"ל מחויבים לעבור את שבוע האימים כדי להמשיך במסלול. המעטים שמוכנים לדבר מספרים על הרעבה, הצלפה והשפלות". "לא כל הלוחמים מתאוששים מזה" היא כותרת טור שהכתיב גדי סוקניק, מנחה חדשות לשעבר ולוחם שייטת בעבר, לכתב "ידיעות" רז שכניק. "אני עברתי את הסדרה הזאת לפני עשרות שנים", הוא אומר, "ומאז יצא לי להתמחות בתחום וגם להעביר את הסדרה בתקופת המילואים שלי לאחרים". בידיעה של אדוה כהן וירון ששון באותה כפולה נכתב כי נ, כלומר הימן, התגייס בתחילה לשריון ורק אחר-כך עבר גיבוש לסיירת מטכ"ל. בשריון לא מתקיימת סדרת שבי, אף שמספר השבויים השריונרים והחי"רניקים ה"רגילים" היה, ועודנו, גדול הרבה יותר ממספר השבויים מיחידות העילית של צה"ל. גם ב"מעריב" מוקדשת הכפולה הפותחת לסיפור. רובה מוקדש לצילומים, למידע היבש ולטור פרשנות סתמי ומיותר של אמיר בוחבוט. "סוף טוב לתעלומה בסיירת מטכ"ל", נכתב על שער "ישראל היום". "הוא חיפש הזדמנות לעזוב את היחידה ולא נתנו לו" היא כותרת ידיעה של גדי גולן. בידיעה המרכזית מוזכר כי האימון שממנו ברח הימן היה "סדרת שבי", "סדרה מהקשות שאותן עוברים לוחמי הסיירת", אולם דבר לא מפורט מעבר לכך. טור הפרשנות ניתן לעוזי דיין, לשעבר מפקד הסיירת. דיין לא מזכיר את המלים "סדרת שבי", וכותב כי "לא תמיד הכל הולך כשורה" במסלול ההכשרה בגלל "המאזן ההורמונלי" של בני ה-18, שמביא אותם ל"לקיחת סיכונים". "סוף טוב, הכל טוב", הוא מסכם את טורו. כותרת הידיעה המרכזית ב"ישראל היום": "בסך-הכל – ברח הביתה". "בית-המשפט נגד המשטרה" היא הכותרת נודפת ריח השמחה לאיד של הידיעה המרכזית בעמ 6 של "ידיעות אחרונות". "בצעד נדיר פירסם בית-המשפט העליון הסבר להחלטתו להחמיר בעונשו של רס"ר שחר מזרחי: השוטרים אינם מעל החוק", לשון כותרת המשנה. מזרחי הורשע בהריגת גנב רכב שלטענת מזרחי ניסה לדורסו. בית-המשפט קבע כי לא היתה סכנת דריסה ובכל מקרה על השוטר היה לנסות לירות בגלגלים או ברגליו של הגנב ולא ישירות בראשו. הצדדים עירערו, ובית-המשפט העליון קיבל את ערעור הפרקליטות והכפיל את עונש המאסר של מזרחי. "בית-המשפט טעה", פוסק העיתונאי יועז הנדל בטור פרשנות באותו עמוד. בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות", מגביה עצמו בטור בעמ 7 מעל לקו הביקורתי האוטומטי של "ידיעות" נגד מערכת המשפט וכותב: "החמרת העונש על השוטר על-ידי אחד ההרכבים הבכירים ביותר של בית-המשפט העליון, הכולל את הנשיאה, את הנשיאה הבאה ואת המשנה הבא לנשיאה, היא סימן מעודד וחשוב. אבל פסק הדין נתקל בהתקפות של שוטרים בליווי איום דמגוגי שהביטחון האישי שלנו ייפגע. למעשה כבר מזמן התנערה המשטרה מכפיפות לביקורת, ושוטרים שסרחו זוכים לקידום. המשטרה מעל הכל, ועכשיו גם מעל לבית-המשפט. בחסות הבורות מחבק המפכ"ל את השוטר שירה ואחר-כך שיקר". "מחאת המפכ"לים" היא הכותרת הכמעט ראשית של "מעריב", המלווה בתצלומיהם של המפכ"לים לשעבר אהרונישקי, קראדי, חפץ וטרנר. "רבי-הניצבים בדימוס מתגייסים למען שחר מזרחי ויוצאים בביקורת חסרת תקדים נגד בית-המשפט העליון: השופטים חטאו, אנחנו חרדים מהשלכות ההחלטה הזאת". "השר לבטחון פנים: לחון את מזרחי" היא אחת הכותרות על שער "ישראל היום". "המשטרה מעניקה גיבוי מלא לשחר מזרחי", נכתב בכותרת המשנה. מתחת לכותרת מובאת כותרת נוספת: "בית-המשפט העליון: השוטרים – לא מעל החוק". הדילמה של "ישראל היום", בין אהבת שררתה של המשטרה ובין התמיכה המוצהרת במערכת המשפט, באה לידי ביטוי גם בטור הפרשנות של דן מרגלית, הקורא לקיים משפט חוזר למזרחי, הפעם בהרכב של שבעה שופטים, ומוסיף כי "ההסתערות התקשורתית בעלת האופי המתלהם על בית-המשפט כאילו פסק דינו הוא ביזיון היא חיזיון מרתיע ומבהיל". הכותרת הראשית של "הארץ" היא "נתניהו השיג פשרה: רפורמת הגיור תוקפא לחצי שנה ותנוסח מחדש"; "בתמורה הסכימו הרפורמים והקונסרבטיבים למשוך את העתירות שהגישו לבג"ץ". ב"מעריב" לשון הפניה לקונית על השער היא "נתניהו מציג: כך נקבר חוק הגיור". כותרת המשנה על שער "ישראל היום": "הושגה פשרה עם הקונסרבטיבים והרפורמים. ש"ס: הפשרה לא על דעתנו. בישראל-ביתנו סירבו אמש להגיב להודעה". "הטבעת סביב נסראללה הולכת ומתהדקת", נכתב בכותרת על שער "הארץ". אבי יששכרוף ועמוס הראל כותבים בטור פרשנות: "[...] חקירת ההתנקשות בראש הממשלה לשעבר, רפיק אל-חרירי, וגל המעצרים של מי שמתוארים כחברי רשת ריגול ישראלית מספקים התפתחויות דרמטיות. אתמול דווח על בריחתם של כמה חשודים בריגול לטובת ישראל לגרמניה, בעוד הטבעת של חקירת בית-הדין הבינלאומי בפרשת אל-חרירי מתהדקת סביב מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. "[...] אין בהכרח קשר ממשי בין ההתפתחויות האחרונות בלבנון. לשירותי המודיעין הלבנוניים יש אינטרס מובנה לאתר חפרפרות ישראליות במדינה, בלי קשר ללחץ הגובר בקרב בכירי חיזבאללה סביב פרשת אל-חרירי. לנסראללה, לעומת זאת, יש עניין להסיט את הדיון הציבורי בלבנון לעבר החשדות נגד ישראל. בהמשך, מן הסתם, יאשים מזכ"ל חיזבאללה את ישראל גם בכך שהיא עומדת מאחורי קנוניה של האו"ם נגדו". "חריקות בציר הרשע" היא כותרת הידיעה המרכזית בעמ 8 של "ידיעות אחרונות", מאת סמדר פרי. "המשבר בלבנון הוביל לקרע בין איראן לנשיא סוריה בשאר אסד"; "איראן חוששת שאסד ינטוש את חיזבאללה וינסה להשתלט מחדש על לבנון. ואילו ועדת החקירה לרצח חרירי צפויה להאשים את אנשי נסראללה – ולנקות את סוריה". על הרוצח יחיא פרחאן, "רוצחם של שלושה אנשים ובהם הנערה דנה בנט", נגזר עונש מאסר של 102 שנים. "לא אשב בכלא גם חודש אחד" היא כותרת ידיעה בעניינו ב"מעריב" ("הרוצח הסדרתי מדבר לראשונה מאז שנשלח למאסר עד סוף חייו", ובמלים אחרות: משלשום). אחיקם משה דוד מצטט את פרחאן, שאמר לו בשיחת טלפון: "אני יודע דברים והיד שלי בצוואר שלהם"; "אני יודע פרטים על רצח מנהל סניף הדואר בצפת, שמעון פרגון, ועל החייל הנעלם מגדי חלבי". "ברודט בראש, מאור תנווט" היא הכותרת הראשית של "גלובס", שיצא אמש והיה לכן העיתון הראשון שבישר כי דוד ברודט נבחר ליו"ר בנק לאומי. "מה שהיה הוא שיהיה – גליה מאור הובילה, גליה מאור מובילה, גליה מאור תוביל", טוענת סטלה קורין-ליבר. "רק 5 דקות מבאר-שבע" היא כותרת הכתבה של קלמן ליבסקינד ב"סופשבוע" של "מעריב". כותרת המשנה מנוסחת כרשימה: "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה. הסכמי סולחה הקובעים למי מותר לרצוח ובאילו תנאים. 50 אלף מבנים בלתי חוקיים. תחנות דלק פיראטיות. זיוף מערכות בחירות. חיסולי חשבונות. נקמות דם. הברחות נשק. כך נכשלת המדינה בטיפול בבעיית העבריינות אצל האוכלוסייה הבדואית בנגב". "הבדואים מפריחים את הנגב עם תחנות כוח סולריות, בתי-אירוח ושירותי קייטרינג. אחרי הכל, הם היו שם קודם", נכתב בעמוד התוכן של המוסף "מרקר ויק" בהפניה לכתבתו של שוקי שדה. "כל-כך הרבה זמן מדברים על הפרחת הנגב. דוד בן-גוריון היה הראשון להציע, שמעון פרס קידם והממשלה הוסיפה רוח גבית. אבל אף אחד לא הביא את הישועה. אז הבדואים, שהתייאשו מלחכות, החליטו לקחת יוזמה". "צריך להגיד את האמת", מצטט שדה את עטאף אבו-עגאג מעמותת אגיק, "אנחנו אשמים בחלק מהבעיות. הקומץ שמתעסק בגניבות פוגע בי לפני שהוא פוגע ביהודי, בגלל הנזק התדמיתי". כותב הסוציולוג אורי רם באתר "העוקץ", במאמר על "שיח ריכוזיות ההון": "אנחנו חיים בחברה שכבר למעלה מ-25 שנים מעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות. נשאלת השאלה איך קוראים לתהליך הזה, איך מדברים עליו, מי מדבר עליו ומה אומרים עליו, ואיזה שינויים חלים בו. ובכן, ראשית, המינוח הניתן לתופעה הוא הפרטה: מושג שנגזר מהשורש פרט ויוצר את הרושם שמדובר בפרטים, בכל הפרטים, בי, בך, בו, בה... כלומר מדובר בדמוקרטיזציה של ההון; אבל למעשה מדובר בהפך מכך – מדובר בהעברת הון מהציבור לתאגידים עסקיים. רק שאין לנו במילון את המלה המתאימה לדבר על – נקרא לזה – התאגדה". המאמר של רם מוקדש לניתוח "תפנית חשובה בשיח החברתי-כלכלי בישראל": "לאחרונה נרתמו מספר גופים ודוברים ממסדיים למערכה כנגד ריכוזיות ההון. בנק ישראל מספק נתונים חשובים בנושא, המוסף הכלכלי של הארץ, דה-מרקר, נוקט עמדה מיליטנטית כנגד הריכוזיות, ואפילו בנימין נתניהו הודיע על הירתמותו למערכה". לפי רם, התפנית הזו מוגבלת משום שהיא מתרחשת בזירה הלא מתאימה ובטרמינולוגיה הלא מתאימה. כך למשל לגבי שיח הריכוזיות: "הבעיה מוגדרת כאמור כריכוזיות ההון. וכך, מבחינה תחבירית הבעיה היא בעצם הריכוזיות ולא ההון. עכשיו תארו לעצמכם תחביר אחר. בואו נניח שהיינו מגדירים את הבעיה כ"הוניות הריכוז" [...] מבחינה תחבירית היינו מצביעים על בעיה אחרת [...] ההוניות של הריכוז לעומת הציבוריות של הריכוז. [...] אבחון שונה של הבעיה משמעו גם מרשם שונה של פתרון. אם הבעיה מוגדרת כריכוזיות ההון – מסתמא וכמובן מאליו הפתרון הוא ביזוריות של ההון. ואכן כך מתעצבת מפת השיח החדש. הקמפיין החדש של בנק ישראל, דה-מרקר ובנימין נתניהו עוסק בשאלה כיצד לבזר במעט את ההון הפרטי (והשניים הראשונים באמת מתכוונים לכך); לא בשאלה כיצד לשמר – או אפילו לטפח – את ההון הציבורי". אין בישראל, ככל הנראה, בועת נדל"ן – כלומר עליית מחירים שנשענת על ספקולציות ומועדת לפורענות של ירידות חדות – קובע גיא רולניק במדורו הקבוע במוסף "מרקר ויק". זאת משום ששני האלמנטים של בועה, לדבריו, מינוף גבוה מאוד ויכולת של המלווים להעביר את הסיכון הלאה, אינם קיימים אצלנו. אלא ששני האלמנטים הללו מאפיינים את פורענות הסאב-פריים האמריקאית שהפכה לפני שנתיים למשבר עולמי. יש די פורענויות אחרות גם בלי לחפש כאן סימנים לכשל כה קולוסלי. או כלשון הכותרת של רולניק, "אין בועה, אז מה?". "אחרי שהורדנו מהשולחן את האפשרות למפולת נדל"ן בסגנון אמריקאי – נשארנו עם מחירי הנדל"ן הגבוהים – ועם מאות אלפים [...] שמתקשים לעמוד בתשלומי שכר הדירה או המשכנתה כתוצאה מהעלייה החדה במחירי הדירות באזורים הסמוכים למרכזי התעסוקה". או במלים אחרות: "הקושי הגובר והולך של ציבור רחב לעמוד בעלויות הדיור, כתוצאה מגידול מהיר בעלויות המחיר, מול גידול מתון בתוצר ובשכר". את המשפט המתון והטעון הזה אפשר למתוח לעוד תחומים כלכליים מחוץ לדיור, ובכך לגעת בנושא שהוא, כפי שנכתב בטור, "רחב הרבה יותר מבועת נדל"ן". במלים אחרות: התרוששותם של אזרחי ישראל. רולניק טוען הפעם כי הסיבה לכך היא "חממות" – "חלקים גדולים מהמשק המוגנים מכל שינוי, התייעלות, רפורמה או אפילו חשיפה וביקורת" – כמו מערכת הביטחון, חברת החשמל, הקרטלים והמונופולים, כל מי ש"דה-מרקר" מוביל נגדו קו לעומתי בעוצמה זו או אחרת. "שיח ההפרטה הישן, כמו גם שיח ריכוזיות ההון החדש, ממסגר את הנושאים הללו כנושאים כלכליים. אך למעשה אלה סוגיות חברתיות ולכן הדיסציפלינה המתאימה לדיון בהן היא דווקא הסוציולוגיה ולא הכלכלה", טוען רם. "עצם העובדה שהשאלות הללו נידונות במוסדות כלכליים – כגון בנק ישראל, או בעיתונים כלכליים כמו דה-מרקר – יוצרת הגבלה מסוימת של השיח. לא במובן זה שחופש הדיבור נגזל ממישהו – אלא במובן זה שסמכות הדיבור המקצועי ניתנת למישהו – למומחים כלכליים. לכן גם הפתרונות המוצעים הם כלכלניים – צעדים ותקנות מתונים של פיקוח או הגבלה וכיוצא בזה. אבל בכך השיח נשמר היטב בתוך הקופסה הכלכלנית. "[...] אכן הריכוזיות הגוברת של ההון היא בגדר איום על הדמוקרטיה; אך איום זה מבוסס על הביזוריות הגוברת של העבודה המאורגנת. אלא שלנושא אחרון זה לא התגייסו בנק ישראל, דה-מרקר ונתניהו. אבל זה הסיפור האמיתי, הבלתי מסופר והבלתי נידון – חוץ מאשר בכמה חיבורים סוציולוגיים, שמחכים שהדה-מרקר יגאל אותם מן האבק הנערם עליהם". אלון הדר מראיין ב"סופשבוע" של "מעריב" את ולדימיר בוקובסקי בביתו באנגליה, לקראת עליית המחזה "מי דואג לילד" בתיאטרון חיפה, המבוסס על חוויותיו של בוקובסקי בבית-חולים לחולי נפש. בוקובסקי הובל לשם בעל כורחו, והיה למי ש"חשף את אחד הפשעים הגדולים של המשטר הסובייטי: אשפוז כפוי של אזרחים בבתי-חולים פסיכיאטריים" משום שהתנגדו למשטר הקומוניסטי. בסוף הראיון מספר בוקובסקי על נתניהו: "חבר ותיק שלי. הכרתי אותו ב-79 בוועידה בינלאומית על טרוריזם [...] כבר בשנות השבעים הוא סיפר לי על הרעיונות שלו לגבי ההפרטה. בבחירות 96 חברים שלי עזרו לו, אירגנו את הקהילה הרוסית [...] ב-2000 פגשתי אותו שוב ואמרתי לו: היתה לך הזדמנות אבל לא עשית כלום. הוא התנצל ואמר, היו לי בעיות פוליטיות. זה שטויות! לפוליטיקאי צריכה להיות אגנדה מהיום הראשון, לא שאחרים יקבעו לו מהי. נתניהו אמר לי: בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אמרתי לו, בפוליטיקה אין עוד פעם. מתברר שהוא צדק. אבל זה יכול לקרות רק בישראל". אחת הכתבות במוסף "כלכליסט" היא של אורי פסובסקי, המראיין את טום אדמס, מנהל בחברת ביטוח ענקית שפשטה את הרגל בתחילת משבר הסאב-פריים. כיום הוא "עד מומחה בשלל התביעות המשפטיות שמציפות את עולם ההשקעות האמריקאי, מייעץ לוועדת החקירה הממלכתית למשבר, ויחד עם איב סמית, הבלוגרית הפיננסית המשפיעה בעולם, עורך תחקירי עומק על הפעלולנות של וול-סטריט". "גם אם המשבר מזוהה עם המשכנתות", כותב פסובסקי, "אדמס מרגיש שעולם ה-CDO מלוכלך בהרבה", ומצטט את אדמס: "שוק ה-CDO היה הרבה יותר פרוע, האנשים שפעלו בו רצו לעשות כסף מהיר. בשוק הזה אי-אפשר היה להימנע מלעשות עסקים עם אנשים רעים, כי כולם היו רעים. אלה אנשים שהיו להם נטיות סוציופתיות. הם חשבו שהיתה להם שיטה טובה לעשות כסף, ולא היה אכפת להם מהתוצאות. זה היה כסף של אנשים אחרים וזה היה רק עסקים [...] מדהים שכל-כך הרבה אנשים שהיו מעורבים בבניית הדברים האלה עדיין מועסקים, רק בבנקים אחרים, בקרנות גידור אחרות". "משהו לא טוב מתרחש בים מאז שנפתחה עונת הרחצה, והפעם אי-אפשר להאשים את המדוזות", כותב אביב לביא ב"סופשבוע". "בשלושת החודשים הראשונים לעונה תועדו כבר 14 מקרים של סגירת חופים עקב זיהום חיידקי (ובמצטבר: 31 ימי רחצה); לשם השוואה, בתקופה המקבילה אשתקד היו רק שני מקרים כאלה, שהסתיימו לאחר יום אחד. הנתונים מאכזבים, משום שהם באים דווקא לאחר כמה שנים שבהן נרשם שיפור דרמטי ועקבי במצב המים בחופים וצניחה משמעותית במספר אירועי הסגירה". לביא מסביר שחוף נסגר כשמשרד הבריאות מגלה במים ריכוז גבוה של חיידקים, שמקורם בתקלות בצנרת הביוב העירונית. "אני מעריך שזה רצף של ביש מזל", אומר לו רני עמיר, ראש אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה, אולם מפנה אצבע מאשימה אל עיריית חיפה, שיאנית הזיהום הימי. "כנראה שלא דאגנו שמספיק ראשי ערים יעמדו לדין בגלל הזנחת תשתיות", אומר עזר פישלר, מנכ"ל הארגון צלול, "כל משפחה בישראל משלמת 500-600 שקל בשנה אגרת ביוב [...] יש לי הרגשה שחלק גדול מהכסף הולך לזיקוקים ולחגיגות ביום העצמאות". "מחוברות, ממוכנות, אינטליגנטיות" היא כותרת הכתבה של גיא גרימלנד במוסף "מרקר ויק". "מהפכת הערים החכמות, שניצניה נראים בהודו, בסינגפור ובדרום אמריקה – מזדחלת לכיווננו", מובטח בכותרת המשנה. "בקרוב תזהה מערכת מתוחכמת ומרושתת מגפת שפעת קרבה, תשלוט בתחבורה ובביוב – וכן, גם בפושעים. וזה לא חייב להיות יקר". "מכונת הרפואה המושלמת" היא כותרת הכתבה של אסף גלעד במוסף "כלכליסט". "פרויקט ארכימדס היא תוכנה רבת עוצמה שמקבלת החלטות רפואיות על סמך ניתוח מדעי וחישובים פיננסיים", נכתב בכותרת המשנה. "היא מאיימת להחליף את הרופאים האנושיים בנוסחאות סטטיסטיות קרות שיקבעו איזה טיפול יקבל כל אדם". "מעבר לכך", מסיים אורן פרנק את טורו ב"מרקר ויק" המוקדש לטכנולוגיה של ויזאוליזציה של מידע, "אני מאמין שדווקא כמויות הידע האינסופיות וכלים משוכללים, כגון ה-Data Visualization ואחרים, רק יגבירו את הצורך בתכונה אנושית אנלוגית ותיקה ומקסימה, הלא היא האינטואיציה – היכולת הלא מוסברת והבלתי מפוענחת הזו לחתוך דרך ידע אמפירי והררי נתונים, ולהחיל עליהם יכולת התבוננות ואבחנה שמייצרות ידיעה שכאילו אי-אפשר להסיק ישירות מהנתונים. האינטואיציה היא המתנה האמיתית – שכולנו, בני הדור שטעם מעץ הדאטה, זקוקים לה יותר מכל". אסף גלעד ורחל בית-אריה חתומים על כתבת השער של מוסף "כלכליסט": ראיון עם עודד קובו, איש עסקים שהיה שותף ב"מיזם אינטרנט עצום בסין" שהתרסק. אביו, בבו (אליעזר) קובו, הוא איש עסקים ממוצא ישראלי ("סוחר הגינסים שנהפך לטייקון לונדוני") ש"התעשר בהונג-קונג [...] הורשע בישראל באונס [...] בתום המאסר שב לעסקי האופנה [...] כיום מבעלי ארקיע ורשת מלונות אורכידיאה", וש"עסקת חייו" היתה רכישת שטח הנדל"ן קמדן-מרקט בלונדון. "הוא חי בין שלושה מקומות", נכתב על עודד קובו בפתח הראיון, "דירה במרכז לונדון, דירה בשכונת טרייבקה בניו-יורק, ובית ביישוב ארסוף. בראיון הוא משתדל לדבר עברית, אך נתקע מפעם לפעם ועובר לאנגלית. מיילים והודעות SMS הוא כותב רק באנגלית. הוא מושקע בנדל"ן באנגליה, באמנות בניו-יורק, באינטרנט בסין. הוא חבר כבוד בחוגים הסלוניים האירופיים והאמריקאיים הגבוהים ביותר. הוא משתדל לאמץ תדמית רצינית של איש עסקים בינלאומי, מתראיין לאתרים של בלומברג ו-CNBC ומסרב בשיחה איתי לרדת לרמה של רכילות כשאני שואל על מירי בוהדנה, בת זוגו של אביו ואמו של אחיו למחצה". "לפני כמה ימים הגיעה לליאורה השמועה שבבו קובו ביקש מבנו, עודד, זה שדה-מרקר דיווח על הסתבכויותיו העסקיות בסין, לשקם את יחסיו עם זוגתו מירי בוהדנה", נכתב באייטם הפותח במדור הרכילות "ליאורה" ב"סופשבוע". "ליאורה פנתה לקובו האב, הציגה את עצמה כראוי, רק כדי להיענות במלל הבא: לכי תזדייני יא חתיכת זבל אחושרמוטה. אולי למירי הוא מדבר יותר יפה". שתי הפניות היום על שער "ישראל היום" למוספי סוף-השבוע: "ליאונרדו דיקפריו, הגבר החלומי של הקולנוע, בראיון על גניבת חלומות", ו"אביגדור ליברמן, תנו את אריאל – קבלו את המשולש. שר החוץ מציג תוכנית מדינית חדשה למדינה יהודית". ראיון עם דיקפריו הוא מעשה עיתונאי מעט יותר מעודכן מראיון עם ברוס ויליס: הוא היה ראוי לשער לפני עשור, לא לפני שניים. במוספי הבידור המתחרים, ראיונות קידום מכירות הוליוודיים כאלה, המיוצרים על סרט נע, נדחקים בצדק לספסל האחורי של העמודים הפנימיים. על התוכנית של ליברמן נדמה שקראנו בעיתון המתחרה לפני שבוע, אבל אולי ליברמן יצא עם שתי תוכניות מדיניות השבוע. "ומדור תגובות סוער ונרחב במיוחד בעקבות כתבת השער של השבוע שעבר", לשון אחת ההפניות על שער מוסף "הארץ". "לתשומת לבך, כבוד השופט, כך נראה יקירנו שנרצח על-ידי הנאשם", לשון אחת הכותרות על שער "הארץ". אין קשר בין שתי ההפניות, מלבד הניסוח שלהן, המעיד כי ההתמודדות הפנימית על דמותו של העיתון עדיין רוחשת. את הטור של מתי גולן ב"גלובס" מלווה איור של דן מרגלית כעכביש. "בשורה התחתונה, אסור לשכוח מהו באמת מעריב. בדיוק כמו ידיעות אחרונות או הארץ, העיתון הוא האנשים שכותבים בו. אין ספק שרק הבנה נכונה של המציאות הטכנולוגית יכולה להושיע גופי מדיה. אי-הפנמה זו היא שגרמה למעריב במהלך השנים לקצץ שוב ושוב בתנאי העבודה של אנשיה, לערוך גלי פיטורים אכזריים ולהאציל יותר ויותר סמכויות על פחות ופחות אנשים", כותב ב"גלובס" לי-אור אברבך, עד לא מזמן איש "מעריב", על תוכניותיו של הבעלים החדש של "מעריב", זכי רכיב, למהפכת דיגיטיזציה בעיתון. "העיתונאים של מעריב כיום", ממשיך אברבך, "נושאים פי כמה יותר כובעים מאלה של אבותיהם המקצועיים, ובמקום דדליין אחד ביום, אותה טכנולוגיה מלכותית כופה עליהם דדליין מדי דקה. שכרם לא גדל, אלא רק נסוג. העובדים הללו הם שהעניקו לרכיב את האמונה שאפשר לעשות משהו עם מעריב. ככל שהצהרותיו מהוות בשורה לשוק העיתונות הישראלית, הן גם מעלות דאגה בלב אנשי מעריב שמבינים שהאדמה תחת רגלם עדיין לא יציבה. הדרך של רכיב להגשמת חזונו מעוררת ההערכה. הוא מבקש להוות את המודל אליו יישא עיניים עולם העיתונות כולו, כזה שמגלם את הפתרון להצלתו. אל לו לשכוח דבר אחד בדרכו - להסדיר אחת ולתמיד את תנאי עבודתו של העיתונאי בעידן הנוכחי, שגובה ממנו מחיר יקר. אחרת, כל השקעתו המפוארת תרד לטמיון".

בית-המשפט העליון בהונדורס הדיח נשיא שניסה לקעקע את החוקה. התקשורת המערבית החליטה שמדובר בהפיכה צבאית אנטי-דמוקרטית. הרי למה אפשר לצפות מהפרימיטיבים באמריקה הדרומית?

בבוקר יום ראשון ה-28 ביוני עצר צבא הונדורס את נשיאה המכהן של המדינה, מנואל סלאיה. עם המעצר, הועבר הנשיא לבסיס צבאי ליד הבירה טגוסיגלפה, ועד מהרה הועלה על מטוס לקוסטה-ריקה וסולק מן המדינה. בכך החל משבר פוליטי חמור שנוגע לא רק להונדורס, מדינה שהעולם ממעט לשמוע עליה, אלא גם לאזור אמריקה הלטינית כולו וגם הרבה מעבר לו. על רקע זה בולט באורח מיוחד כשלונה של התקשורת העולמית, ובכללה גם התקשורת הכתובה והמשודרת בישראל, בסיקור האירועים, בהבנת המתרחש ובהסקת המסקנות העובדתיות הבסיסיות ביותר. הונדורס, אחת מחמש המדינות הקטנות המרכיבות את אמריקה המרכזית, רצועת יבשה בין מקסיקו לאמריקה הדרומית, היא ארץ ענייה שעיקר קיומה תלוי בחקלאות, בתיירות ובכספים המתקבלים מארצות-הברית ומדינות עשירות אחרות וממוסדות בינלאומיים, וגם בכספים שאזרחי הונדורס העובדים בנכר מעבירים בחזרה למולדתם. היות שכך, על-פי המקובל בתקשורת המערבית, הונדורס לא רק שאינה נקלטת על מסכי המכ"ם של העיתונים ותחנות הטלוויזיה, אלא שהיא גם נחשבת מראש ל"רפובליקת בננות". באופן אירוני אפשר לומר שהדבר מוצדק, שכן המונח "רפובליקת בננות" אכן נטבע כדי לציין את הונדורס לאחר שארצות-הברית פלשה לשטחה בראשית המאה העשרים, כדי להגן על האינטרסים של חברות הבננות האמריקאיות שפעלו בה כמדינה בתוך מדינה. כך או אחרת, עם פרוץ המשבר ב-28 ביוני, התקשורת לא עצרה לבחון מה מתרחש, אלא הדביקה כותרות לפי הקלישאות המקובלות ביחס למדינות אמריקה הלטינית הקטנות והעניות. ואין קלישאה מבוססת וותיקה יותר מאשר קלישאת ההפיכה הצבאית. הצבא הדיח את הנשיא שנבחר בבחירות דמוקרטיות? אין זאת אלא שהצבא תפס את השלטון ושבר את הכלים בדמוקרטיה שברירית בעולם השלישי. כך הסיקו כלי התקשורת בארצות-הברית ובאירופה, והעיתונים ותחנות הרדיו והטלוויזיה בישראל מיהרו לשכפל את הממצא הלא-בדוק: הפיכה צבאית. טעות אחת בלבד טעו הכותבים, העורכים והשדרים: בהונדורס לא היתה הפיכה צבאית. הצבא לא תפס את השלטון וסילוק הנשיא סלאיה לא היה שבירת הדמוקרטיה בהונדורס. נחזור לאותו בוקר של ה-28 ביוני 2009. הנשיא סלאיה התכוון לערוך משאל עם במטרה לזכות באפשרות להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. הבחירות הכלליות אמורות להיערך בסוף נובמבר 2009. החוקה בהונדורס קובעת בפירוש שאדם יכול לכהן כנשיא פעם אחת בלבד, לתקופה של ארבע שנים ולא יותר. הסעיף המדובר, סעיף 239 בחוקה, הוא אחד הסעיפים היחידים שמוגדרים בחוקה כ"חקוקים בסלע", כלומר סעיפים שאין אפשרות לשנותם. החלטתו של סלאיה לערוך משאל על התמודדות אפשרית שלו לכהונה שנייה היא הפרה של הסעיף המיוחד הזה. הן הקונגרס והן בית-המשפט העליון של הונדורס (כולל הרכב של בית-המשפט המשמש בית-דין עליון לעניין בחירות לנשיאות) קבעו שהניסיון לערוך את משאל העם הוא לא-חוקי. גרוע מכך: הוא הפרה של החוקה וניסיון משתמע לשנות "סעיף חקוק בסלע", קרי מזימה לקעקע את אושיות החוקה של הונדורס. למרות סדרה ארוכה של דיונים ולחצים, התמיד הנשיא סלאיה בכוונתו לערוך את המשאל. כשהצבא, בהוראת בית-המשפט, תפס קלפיות ופתקי הצבעה, סלאיה וקבוצה מתומכיו פרצו לבסיס הצבא שבו היו החומרים המוחרמים, וסלאיה אף פיטר את הרמטכ"ל, הגנרל רומיאו ואסקס ולאסקס. שוב התחוללה התנגשות בין הרשויות: בית-המשפט העליון פסק שלפיטורים אין תוקף. חברי קונגרס, משפטנים ומומחים בדקו ומצאו שאין בחוקה דרך להדיח נשיא בהליך של Impeachment כמו בארצות-הברית. לא היה גם בסיס להצעה שעלתה לרגע להכריז על מנואל סלאיה כמי שחלה עליו "אי-מסוגלות נפשית". נותר מוצא אחד בלבד: בית-המשפט העליון הוציא צו מעצר נגד הנשיא המכהן ושלח את הצבא לבצע את הצו. הצבא נשמע לרשויות החוק (מה גם שבהונדורס הצבא הוא גם המשטרה) ועצר את הנשיא. המעצר בוצע ברגע האחרון: שעה לפני שהקלפיות היו אמורות להיפתח, בבוקר יום ראשון. העילה: ודאות קרובה לכך שהנשיא מתכוון לקעקע את החוקה. בהמשך היום ומאז פרוץ המשבר התגלתה הדמוקרטיה בהונדורס במלוא הדרה. הצבא לא תפס את השלטון, החוקה לא הושעתה (כפי שקורה בהפיכות צבאיות). רוברטו מיצלטי, נשיא הקונגרס, איש מפלגתו של סלאיה, הושבע לתפקיד נשיא זמני, עד לבחירות. אושר תאריך הבחירות, ב-29 בנובמבר, ובית-המשפט העליון אישר את העובדה שהוא אכן הוציא צו מעצר נגד מנואל סלאיה. כעת מדובר על אפשרות להקדים את הבחירות, כדי לסייע למערכת להתאושש מהזעזוע. מיצלטי אינו יכול להיות מועמד לנשיאות. הוא "שרף" את עצמו במודע. בכך שהוא כיהן אפילו יום אחד כנשיא, הוא פסול מלהתמודד על הנשיאות, לפי אותו סעיף 239 של החוקה. עד כדי כך מדובר בסעיף "חקוק באבן", שכשנשיאים בהונדורס נוסעים לביקור במדינה זרה קשה למצוא פוליטיקאי שיחליף אותם ליום או לשבוע. כל מי שרואה את עצמו מתמודד על הנשיאות אי-פעם בורח מהמינוי הזמני כמו מאש. מיצלטי "נשכב על הגדר" כדי להגן על החוקה ועל הדמוקרטיה במולדתו. הרמטכ"ל, רומיאו ואסקס ולאסקס, לא תפס את השלטון והסטטוס שלו לא השתנה בשום אופן. כל מה שקרה הוא שהרשות המחוקקת והרשות השופטת קבעו, בהליך חוקי, מושכל ומוקפד, שראש הרשות המבצעת עבר על החוק בדרגה שמסכנת את החוקה, את השלטון, את המדינה ואת הדמוקרטיה הנוהגת בה. הונדורס מתמודדת עם המשבר. אין ספק שהיא תצא ממנו מחוזקת, כפי שכתוב בסמלה הלאומי , "חופשייה, ריבונית ועצמאית". למשבר יש היבטים בינלאומיים חשובים, הנוגעים גם לישראל. מנואל סלאיה ביקש להשתלט על המדינה מתוך המערכת, על רקע שותפותו עם נשיא ונצואלה הוגו צאבס, שעשה הכל כדי לגרור את הונדורס לברית ה-ALBA בראשותו, ברית אנטי-אמריקאית, אנטי-מערבית, אנטי-דמוקרטית, פרו-קובנית, שהיא גם התומכת העיקרית של איראן ונשיאה מחמוד אחמדינגאד. הנפט של ונצואלה וכספי הסיוע במזומנים שהגיעו לידי סלאיה ומקורביו עמדו להפיל מדינה נוספת בידי צאבס, והדבר נמנע. צאבס עדיין מאיים בפלישה להונדורס ומנסה להלך אימים על הדמוקרטיה האמיצה, שקמה על רגליה האחוריות. התקשורת הישראלית לא הבינה זאת גם ימים לא מעטים לאחר ההתרחשויות הדרמטיות. רק כעת, כשלושה שבועות לאחר סילוקו של סלאיה, מתחילה גם ארצות-הברית לפענח מה אירע ומה המצב האמיתי בהונדורס, וזאת לאחר התבטאויות אומללות של שרת החוץ קלינטון ושל הנשיא אובמה. ייתכן מאוד שהונדורס היא שדה הקרב שבו החלה נפילתו של הוגו צאבס. מעטים זוכרים היום שהאזור בישר גם את ראשית סופו של נפוליאון בונפרטה, שהובס במרד העבדים בהאיטי. אולם בניגוד לאירועי האיטי בראשית המאה ה-19, ההתפתחויות המרתקות בהונדורס מתרחשות בעצם ימינו, בשנת 2009. בהונדורס יש עיתונות תוססת, תחנות רדיו פעלתניות ומסורת פוליטית של מעורבות והשמעת קול. אין מדברים בה שפה אקזוטית נדירה אלא ספרדית, השפה הרביעית בתפוצתה בעולם (אחד מכל שבעה אזרחי ארה"ב דובר ספרדית כשפה ראשונה). מי שקרא את עיתוני הונדורס הזמינים באינטרנט בשבוע שלפני הדחת סלאיה יכול היה להבין לאן הדברים מתקדמים. עיתונאים יכלו, גם לאחר פרוץ המשבר, לפנות לשגרירים לשעבר בהונדורס, לאנשי אקדמיה בארץ וגם לישראלים המכירים את הונדורס ואפילו את השחקנים העיקריים במשבר, ולקבל תמונה נכונה ומדויקת יותר מאשר שעתוק אוטומטי של שגיאות התקשורת האמריקאית והאירופית. הסטיגמות בדבר "רפובליקת בננות" – בתוספת בורות וקורטוב של גזענות – הכשילו את התקשורת בארץ, כמו ביתר המדינות הנאורות.

המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" חושף פגישות של נוחי דנקנר, שתועדו ביומן שהוגש במסגרת משפט הרצת מניות; עם נוני מוזס, עם עיתונאי "מעריב" וגם עם נתניהו

איש העסקים נוחי דנקנר נהג להיפגש באופן תדיר עם עורך "מעריב" וגורמים אחרים בעיתון בתקופה שבה "מעריב" היתה בשליטתו, וכן נפגש עם גורמים בכירים מכלי תקשורת אחרים. כך עולה מיומן הפגישות שלו, שנחשף הבוקר על-ידי ליטל דוברוביצקי, צח שפיצן ורועי ברגמן במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בין היתר נחשף ביומן כי דנקנר נפגש עם המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. יומן הפגישות של דנקנר לפברואר 2012 הוגש לבית-המשפט במסגרת התיק הפלילי המתנהל נגדו בימים אלה באשמת הרצת מניות אי.די.בי. לפי הדיווח ב"ממון", רשימת הפגישות שפורסמה בעיתון אינה כוללת את כל הפגישות שקבע דנקנר ביומנו לאותו החודש. "עוד יצוין שהיומן משקף את תכנון הפגישות לאותו יום, וחלק מהפגישות לא התקיימו בסופו של דבר", מסייגים הכתבים. איש התקשורת שעימו נפגש דנקנר באופן התדיר ביותר היה ניר חפץ, עורך "מעריב" באותה תקופה. דנקנר נפגש איתו שש פעמים במהלך החודש, כך לפי היומן שפורסם ב"ידיעות אחרונות". פרטים נוספים בנוגע לפגישות הללו, הכלולים ביומן של דנקנר, מעוררים תהיות לגבי התערבות חריגה של בעל השליטה בתוכן המתפרסם בעיתון. כך, לדוגמה, נקבעה ל-8.2.12 "פגישה עם ניר חפץ ואנשי מעריב בנושאי תוכן". ב-14.2.12 וב-23.2.12 נקבעו עוד שתי פגישות שבהן התלוו אל חפץ "אנשי מעריב", ללא פירוט. ב-27.2.12 נקבעה לדנקנר פגישה עם חפץ ואחד מסגניו, שי גולדן. התערבות ישירה של בעל השליטה ב"מעריב" בתוכן המתפרסם בעיתון ופגישות שלו עם דרגים נמוכים מעורך העיתון עלולים להיות לא רק בעיה אתית, אלא גם הפרה של תקנון העיתון, המבהיר כי העורך הראשי הוא הסמכות העליונה בכל הקשור לתוכן המתפרסם בו. דנקנר לא נפגש רק עם עובדי העיתון שבו שלט. מהיומן עולה כי דנקנר נפגש פעמיים באותו החודש עם בעל מניות המיעוט ב"מעריב" באותה תקופה, עופר נמרודי. זאת ועוד: בנוגע לאחת הפגישות עם ניר חפץ נכתב כי בפגישה יהיה נוכח גם נחמיה שטרסלר, הפרשן הכלכלי של "הארץ". ב-26.2.12 בשעה 11:00 נקבעה לדנקנר פגישה עם ארנון (נוני) מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", המתחרה הישיר של "מעריב" ומי שהעניק לדנקנר סיקור אוהד בתקופת המשבר שהסתיימה באובדן שליטתו על אי.די.בי. גם עם הבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון, נקבעה לדנקנר פגישה, ב-20.2.12 במצודת-דוד. דנקנר אף קבע לעצמו פגישה עם מיכל גרייבסקי ואבי בלשניקוב, נציגיו של רון לאודר בדירקטוריון ערוץ 10. מיומן הפגישות עולה עוד כי דנקנר קבע כמה וכמה פגישות עם הפרסומאי מודי כידון, הנחשב מקורב לו. דמות נוספת שאיתה נקבעו שתי פגישות היא ראש הממשלה בנימין נתניהו. ב"ממון" מציינים כי באותו מועד הוגש דו"ח ועדת הריכוזיות ("הוועדה להגברת התחרות במשק"), שלו השלכות ישירות ומשמעותיות על עסקיו של דנקנר באותה התקופה.

הפרשנים פסימיים באשר לגורל "שיחות הקרבה" | עורך מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מרייר | והכתב החדש לענייני משפט של "מעריב" מדווח על יוזמה להגבלת חופש העיתונות

שני נציגים של הממשל האמריקאי תופסים הבוקר את כותרות העיתונים בישראל: גו ביידן, סגן הנשיא, שיגיע מחר לביקור, וגורג מיטשל, השליח האמריקאי, שהגיע כבר אתמול. ביידן, כך מדווח שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", בא כדי להעביר מסר באשר לאיראן ("אל תתקפו"). מיטשל מתחיל בימים אלה מסע דילוגים בן ארבעה חודשים בין נציגי ישראל לרשות הפלסטינית, במה שמוגדר כ"משא-ומתן עקיף" או "שיחות קרבה". ב"מעריב" מדווחים אלי ברדנשטיין, מיה בנגל, עמית כהן ואמיר בוחבוט כי טרם ברור מי יזכה בזכות להכריז על חידוש המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. מצד אחד נאמר כי "מיטשל [...] יהיה זה שיפרסם היום הודעה מינורית על חידוש המו"מ", מצד אחר מועלית האפשרות ש"ביידן יהיה זה שיספק הכרזה בנידון". בכל מקרה מודגש כי "אף אחד מהצדדים אינו מעוניין בהכרזות מפוצצות ובומבסטיות". מי שבאופן טבעי מעוניין בהכרזות מפוצצות ובומבסטיות הוא העיתון המדווח על אי-הרצון של הצדדים בהכרזות שכאלה. בשער "מעריב" מתואר הביקור של מיטשל בישראל פעם אחת כ"מכריע" ופעם אחרת כ"דרמטי". כותרת בגופן ענק מעל לדיווח על הביקור מבשרת על "ניצנים של אופטימיות" (משום מה, טור פרשנות המתפרסם לצד הידיעה [נדב איל] אינו קשור למו"מ עם הפלסטינים ומוקדש דווקא ליחסים בין נתניהו לשר החוץ אביגדור ליברמן). קריאה ביתר העיתונים מלמדת שתהיה זהותו של המכריז על חידוש המשא-ומתן אשר תהיה, שלום אזורי אינו צפוי בקרוב. "קשה להאמין שבארבעת החודשים שקצבו הצדדים לקיום השיחות יצליח המתווך לגשר על המחלוקות העמוקות הפעורות בין עמדותיהם", כותב שמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת המדכדכת "שיחות לשום מקום". ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית כי "שוב ממלאים השבוע שני נציגים אמריקאים רמי דרג את מרכז הזירה המדינית של ישראל. אך שלושת מרכיבי ההידברות מניחים מראש כי דבר לא יבשיל בסיבוב נוסף של שיחות שהם רוקחים". הידיעה המרכזית שמעל מאמרו של מרגלית נושאת את הכותרת "שיחות עקיפות, מהומות ישירות", ומוקדשת, בין היתר, לעימותים שפרצו בסוף-השבוע בהר הבית בין מוסלמים למשטרת ישראל. במדור המאמרים של "הארץ" מצטרף צבי בראל לפסימיסטים וכותב כי "אין זה משנה באיזה פורמט יתנהלו השיחות. כי במאזן שבין הישרדותה של הממשלה לתנאי קיומה של המדינה – הממשלה כמובן חשובה יותר". בשער "הארץ" מדווח ברק רביד על מסמך מסווג שהפיץ אגף המודיעין של משרד החוץ (נא לא להתבלבל עם אגף החוץ של משרד המודיעין), ולפיו מצד אחד הממשל בארה"ב אינו צפוי להקדיש תשומת לב רבה לקידום תהליך השלום במזרח התיכון, ומצד אחר הממשל מתקרב בעמדותיו לעמדות הפלסטינים. בעיניים ישראליות נראה שיש סתירה בין שתי המגמות, שכן ארה"ב נתפסת כמי שעשויה לדחוק בישראל להגיע להסכם שיכלול ויתור על חלק מהשטחים שכבשה בשנת 1967, כפי שדורשים הפלסטינים. מכל מקום, אם ההערכות הכלולות במסמך נכונות, קשה עוד יותר להאמין שישראל והרשות יצליחו להתקדם במידה משמעותית עד תום ארבעת חודשי "שיחות הקרבה". מה צפוי בעוד ארבעה חודשים, במקרה שהשיחות ייכשלו? אבי יששכרוף מזהיר ב"הארץ" מפני גל חדש של התקוממות פלסטינית רחבת היקף. "ישראל אינה יכולה לתת לפלסטינים את מבוקשם וגם לא להפך", כותב יששכרוף. "ממשלת נתניהו לא תסכים לנסיגה מלאה מהגדה או לחילופי שטחים ביחס של 1:1. הרשות לא תסכים לפחות מזה, מה עוד שסוגיות מרכזיות אחרות כמו ירושלים והפליטים כלל לא יעלו לשולחן הדיונים. כישלון של סבב מו"מ נוסף עלול להביא להתנגשות אלימה נוספת, כואבת יותר מההתגוששות של ימי שישי האחרונים, בהר הבית ובכפרים באזור". בדיווחים על השיחות הצפויות בין ישראל לפלסטינים אין התמקדות ברצועת עזה, בתושבי הרצועה ובמצוקותיהם. בעזה, כזכור, שולט הארגון האסלאמי הרדיקלי חמאס, אשר אמנתו דורשת את השמדת מדינת ישראל. דניאל סיריוטי מצטט ב"ישראל היום" דיווח של אתר אינטרנט פלסטיני המזוהה עם תנועת פתח, ולפיו לפני ימים אחדים הושלכו לעבר ביתו של ראש ממשל חמאס בעזה, איסמאעיל הנייה, מטעני נפץ. המשליכים, המבקשים לערער את שלטון חמאס ברצועה, "מזוהים עם גורמים אסלאמיים רדיקליים". בראש עמ 25 של "ישראל היום", במסגרת מדור חדשות החוץ של העיתון, מדווח בועז ביסמוט על סערה שפרצה בעקבות הופעתה של אשת הנשיא הצרפתי קרלה ברוני לארוחת ערב רשמית בשמלה ללא חזייה. "כבר כמעט שבוע עבר מאז אותה ארוחת ערב, אבל עיתוני העולם מסרבים להירגע", מעדכן ביסמוט בידיעה המרכזית של העמוד, ידיעה שמעליה תצלום [GettyImages] של ברוני בשמלה מעוררת המחלוקת (כיתוב התצלום: "הדמיון עבד שעות נוספות"). גם ביסמוט עצמו, כך נדמה, טרם נרגע. לא מהופעתה של ברוני בלא חזייה, חס וחלילה. ביסמוט אינו עיתונאי צהוב המחפש ריגושים בגזרתה המצודדת של אשת נשיא צרפת. בתור מי שקורא באופן שוטף את מיטב הפרסומים בעולם, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" טרם נרגע מההתלהבות שסחפה את התקשורת העולמית. בידיעה שהכין ל"ישראל היום" הוא אינו שואל "או לה לה היכן החזייה?", אלא מציין כי כותרת בנוסח זה הופיעה במה שהוא מכנה "הצהובון הבריטי הסאן". בהמשך מצטט ביסמוט שורות מפתח שהופיעו גם בכלי תקשורת אחרים, וכדי שאיש לא יעלה בדעתו לכנות את "ישראל היום" צהובון בשל התעסקותו של עורך מדור החוץ שלו בשדיה של אשת נשיא צרפת, מציין ביסמוט כי "אפילו השבועון הרציני לה נובל אובזרבטור" הקדיש כתבה לשמלת ברוני. לסיום מדגיש ביסמוט כי "ביום שישי הכתבה הכי פופולרית באתר של רשת החדשות הצרפתית LCI (ה-CNN של צרפת) עסקה בשמלה של ברוני – הרבה יותר פופולרית מזו שעסקה במהומות ביוון". הייתם מאמינים? יותר אנשים מתעניינים בפטמות של קרלה ברוני מאשר בפשיטת הרגל האפשרית של חברת האיחוד-האירופי. ביסמוט מאמין, ומיישם. האם הפופולרית של הכתבה ב"ישראל היום" על השמלה של ברוני תעלה על הפופולריות של כתבת העיתון על המהומות ביוון? אין אפשרות לדעת כיוון שעורך חדשות החוץ אינו מפרסם הבוקר ידיעה על המהומות שהתרחשו בסוף השבוע ביוון. למעשה, גם ביום שישי האחרון לא פורסמה ידיעה במדור על המשבר שמאיים להכריע את המדינה. דפדוף אחורה לגליון "ישראל היום" מיום חמישי האחרון מגלה שאמנם גם בו לא נכתב במדור חדשות החוץ על הצרות של יוון, אך לעומת זאת נמצא מקום לידיעת תצלום תחת הכותרת "לטשו עיניים" – במרכזה עמדה אשת נשיא צרפת, קרלה ברוני, שהופיעה לארוחת ערב רשמית בשמלה צמודה ללא חזייה. נועם שרביט, הכתב החדש לענייני משפט של "מעריב", מדווח הבוקר על יוזמה חדשה של הסניגוריה הציבורית במשרד המשפטים: "חקיקה שתאסור על התקשורת לפרסם חומרי חקירה עד לתום המשפט או לפחות עד שיוצגו בבית-המשפט". שרביט מצטט את הסניגורית הארצית עו"ד ענבל רובינשטיין, שאומרת כי "הסיקור התקשורתי הולך ומתגבר מפרשה לפרשה. לא ייתכן שבפרשת רצח משפחת אושרנקו מפרט צוות החקירה את פענוח התיק בתוכנית טלוויזיה, כשאותם שוטרים אמורים להעיד אחר-כך בבית-המשפט" (הסניגורית הארצית מתייחסת לכתבה ששודרה בתוכנית "עובדה", בערוץ 2). רובינשטיין מזכירה עוד כמה מקרים של הדלפות בוטות מחקירות בפרופיל גבוה וקובעת כי "אנו רואים עוול גדול בכך שהפרסום בא מצד התביעה, אבל את האיסור יש להטיל על התקשורת. אם כלי התקשורת לא יוכלו לפרסם, לגופי האכיפה לא יהיה אינטרס להדליף". עמדת משטרת ישראל אינה מופיעה בידיעה, אך שרביט מציין בה באגביות כי "בניגוד למה שמקובל לחשוב, חומרי חקירה רבים מגיעים לתקשורת דרך הסניגורים דווקא". בטור פרשנות נפרד מתייחס שרביט ליתרונות וחסרונות היוזמה. לדבריו, "המציאות הוכיחה שהמלחמה במדליפים כמעט בלתי אפשרית, ולכן הפתרון הוא באיסור על פרסום ההדלפות". יחד עם זאת, לדעתו "האיסור גורף מדי, ונראה שאינו משקף את נקודת האיזון הראויה בין חופש הביטוי והעיתונות לבין הזכות למשפט הוגן. האיסור יביא להעדר בקרה ופיקוח מצד התקשורת על כל ההליך הפלילי". מכל מקום, שרביט מזכיר כי "ממילא רוב הפרסומים של חומרי חקירה [...] הם בגדר עבירת הסוביודיצה. הכלים להתמודד עם הפרסומים קיימים, פשוט צריך להתחיל לבצע אכיפה". היו"ר החדש של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, אמנון נדב, מתראיין ל"דה-מרקר" [אופיר בר-זהר] ואומר בין היתר כי "צריך לתת לזכיינים להרוויח במידה נאותה, ובטח לא להפסיד". לדעתו, מרגע שערוץ 1 יצליח לתפקד כשידור ציבורי, תוכל הרשות המפקחת על זכייניות ערוץ 2 להתיר את הרסן כך שהזכייניות יתמקדו ביצירת רווח לבעליהן. ב"הארץ" מדווח [רויטרס] כי בארה"ב התעוררה ביקורת בעקבות החלטת ה"לוס-אנגלס טיימס" לוותר על העמוד הראשון לטובת מודעה שדימתה את העמוד הראשון של העיתון. ב"ניו-יורק טיימס" דווח כי עורכים בכירים במערכת ה"לוס-אנגלס טיימס" התנגדו נחרצות לפרסום המודעה, אך מחאתם נדחתה על-ידי מנהלי המחלקה המסחרית של העיתון. בישראל, נזכיר, פרסומת שמשתלטת על עמוד השער של העיתון, ומדמה אותו, היתה למנהג קבוע. יוסי בר מדווח ב"מעריב" כי "מעצרו ברומא של עיתונאי הטלוויזיה האיראנית ניגאד מאסומי (51) באשמת הברחת נשק לטהרן והשתייכות לשירותי הביון שלה גרם בסוף השבוע למשבר דיפלומטי בין שתי המדינות". איראן דורשת את שחרורו, מדווח בר, ומאשימה את איטליה בשיתוף פעולה עם מזימה של "האויב הציוני". ידיעה נרחבת בעמ 9 בקונטרס החדשות של "מעריב" [ינאי אלפסי] מוקדשת להנפקת אגרות חוב של מעריב-החזקות, שיוצאת היום לדרכה.

חשבת להישאר בבית ביום הבחירות? אין מצב! כי בקול שלך, ספציפית שלך, יש משהו מיוחד – לכן חובה לצאת לקלפי! השתכנעת? מעולה. אפשר גם להדפיס את השלט, ולתלות אותו על דלת היציאה מהבניין/במעלית וכך להזכיר בכיף לשכנים להצביע

חשבת להישאר בבית ביום הבחירות? אין מצב! כי בקול שלך, ספציפית שלך, יש משהו מיוחד – לכן חובה לצאת לקלפי! השתכנעת? מעולה. אפשר גם להדפיס את השלט, ולתלות אותו על דלת היציאה מהבניין/במעלית וכך להזכיר בכיף לשכנים להצביע

"הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ירדו מהגדר | "מעריב" עדיין משופד עליה | מרים אדלסון וביבי כנראה כבר לא לא | כל העיתונים הפסיקו לעסוק בחיים עצמם, משום מה | עמית סגל ממשיך לתעתע

האם התוכניות של ממשלת נתניהו לשינויים במערכת המשפט, בתקשורת, ביחסי דת ומדינה ובתחומים נוספים, הם שינויים שנויים במחלוקת, או שמדובר בסכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? בחלקים בתקשורת ישנם גורמים מרכזיים שסבורים שהתשובה לשאלה היא (2), סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם זה המצב, קברניטי כלי התקשורת צריכים להחליט החלטה עקרונית, רבת משמעות: לרדת מהגדר ולאמץ עמדה. אם תוכנית לוין, למשל, היא רפורמה שנויה במחלוקת של מערכת המשפט, אפשר להמשיך בנוהל עסקים כרגיל: לתת טור בעד וטור נגד, ולדווח ביובש, אם בכלל. אם לעומת זאת תוכנית לוין היא תוכנית מסוכנת והרסנית למערכת המשפט, לדמוקרטיה, למעמדה של ישראל בעולם, לביטחון ולכלכלה, הרי שחובה להתגייס כדי לעצור אותה. מדינת ישראל עמדה בעבר בפני צמתים מכריעים בתולדותיה, מול התרחשויות שאיימו על קיומה הפיזי ממש. נדמה שאין חולק שברגעים כאלה, העיתונות התגייסה על מנת שהמדינה תעמוד באתגר. הכוונה לא לעיתונות מגוייסת שהשתיקה קולות ביקורתיים וגרמה בכך נזק גדול עוד יותר, אלא לעמדה העקרונית: האם אנחנו מעוניינים בהצלחתה של המדינה או שאנחנו רק צופים ניטרליים מהצד. כן לבקר את התנהלות צה"ל במלחמה, לא לפרסם טורים המייחלים לכישלונו. הפרשנים וכתבי התחום המרכזיים בעיתונים המרכזיים בישראל מפרסמים שבוע אחרי שבוע פרשנויות ודיווחים לפיהם ישראל ניצבת בפני אתגר קיומי. ב"הארץ", למשל, מתייחסים ברצינות לדברים שהם עצמם מפרסמים. העיתון מגוייס למאבק בגל החקיקה שאנשיו מצהירים כי הוא סכנה לדמוקרטיה. ניתן להגיד שזו לא חוכמה גדולה עבור "הארץ", שהפך את ההתגייסות הזו גם למהלך שיווקי שמתאים היטב למודל העסקי שלו, המבוסס על מנויים ולא על פרסומות, אולם אפילו ב"הארץ" ההתגייסות הזו לא היתה מובנת מאליה ונדרשו דחיפות ומשיכות פנים-מערכתיות בשביל שתיארע. הכותרת הראשית היא "במסלול התנגשות", ומובילה לטור של יוסי ורטר. "בישראל כבר לא חולף יום מבלי שעוד בעלי חברות יעבירו את כספן ופעילותן, או חלק מהן, לחו"ל. כצעד של הגנה עצמית מפני השמדת ערך. מרביתם לא מצהירים על כך. את כספם הפרטי הם מזיזים. אך באווירה המקארתיסטית שמתפשטת כאן כמו מגפה, הם מיד מוקעים כבוגדים. כמי שמוציאים את דיבת הארץ רעה. מחבלים בכרמיה. עיתונאים שמדווחים על המתרחש, או מביאים אסמכתאות ממדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, חוטפים נזיפות וגערות. בדרך הקצרה לפשיזם, המתגוננים הופכים לתוקפנים, הקורבנות לנאשמים. את משטרת ישראל איתמר בן גביר עדיין לא עיבה, אבל משטרת המחשבות עולה כפורחת", הוא פותח. אנשיל פפר בטור יפה, כותב כי "נקודת התורפה הגדולה ביותר של התוכנית של ממשלת נתניהו להחליש את בית המשפט העליון היא שלעולם לא ניתן יהיה להסתיר את האגנדה הנרחבת בהרבה של שותפיו לקואליציה: לחולל הפיכה גדולה בהרבה באופייה של המדינה והחברה הישראלית. ההצלחה של מפלגות גוש נתניהו, בעיקר בזכות הפיצול של מפלגות המרכז-שמאל והמפלגות הערביות להפוך הצבעה של פחות ממחצית הבוחרים לרוב פרלמנטרי של 64 מנדטים, הכניסה את הפוליטיקאים החרדים לבולמוס לא-אופייני של כיבוש סמלי המדינה. האסטרטגיה הישנה של שימור הקיים והציפייה שהזמן והדמוגרפיה יעשו את שלהם עד שהחילונים יהפכו למיעוט, הוחלפו בהיבריס של ניצול הזדמנות של פעם בחיי מדינה. "יש כאן הצטברות של מספר גורמים: חולשתו של נתניהו הסחיט, הזעם של אריה דרעי על כך שבית המשפט העז להתעקש שאדם שהורשע בפלילים (פעמיים) לא ישמש כשר, הזעם שהצטבר בתקופה הקצרה שבה החרדים לא ישבו בקואליציה, והניסיון להאשים את הממסד בהפקרות הנוראה של ההנהגה החרדית במגפת הקורונה. כל אלה הביאו להתפרצות כוחנית שעומדת בניגוד גמור להתנהלות הזהירה והמדודה שאפיינה את רבני הדור הקודם. [...] נתניהו, שרק באיחור מתחיל להבין את הרוחב והעוצמה של המחאה נגד תוכניתו, שכבר כוללת את המגזר העסקי שמעולם לא התערב בפוליטיקה ומעוררת עניין בין-לאומי גובר, קלט אתמול ששותפיו גררו אותו לעוד שדה קרב מיותר", כותב פפר על הפרסום לפיו ש"ס רצתה להשית עונשי מאסר, בין השאר על מי שיופיע בלבוש "לא צנוע" ברחבת הכותל. "אבל בעוד שאת שלמה קרעי, שר התקשורת הצייתן, היה לו קל יחסית להוריד, לעת עתה, מסגירת תאגיד השידור השנוא", ממשיך פפר, "במפלגות הפונדמנטליסטיות קשה הרבה יותר לשלוט. כמו שדרעי אתמול עורר מאבק על הכותל, בשבוע הבא זה יהיה בצלאל סמוטריץ הנחוש בדרישתו לשלוט על ניהול הכיבוש בגדה שיגרור אותו גם למאבק על צה"ל. והם ימשיכו לגרור אותו ולהרחיב את המאבק הרבה מעבר לסוגיית מינוי השופטים ופסקת ההתגברות. מאבק חריף על כל סמל וסמל ישראלי". גידי וייץ מסיר עוד מסיכה מעל פניה של הרפורמה המשפטית, שמוצגת כאילו היא נועדה לתקן את מערכת המשפט ולא כדי להפוך את הפוליטיקאים לכל יכולים. וייץ מצטט שיחות, שיורטו בחקירה הפלילית נגד איש העסקים ועסקן הליכוד דוד אפל. בשיחה נשמע אפל משוחח עם יריב לוין, אז פעיל בליכוד ובלשכת עורכי הדין. אפל מפעיל את לוין כדי שיקדם מועמדים שהוא מעוניין בהם בוועדה לבחירת דיינים, ואילו לוין נעזר באפל בבחישותיו בעסקנות הליכודניקית. מאז, הפך אפל לעבריין מורשע - ולוין לשר המשפטים. "לוין עצמו לא היה חשוד בפרשת אפל, ואף לא זומן להעיד בה", מסכם וייץ, "בעבר, כשנשאל אם התערב במינויים בשירות גורם חיצוני, הוא השיב בשלילה נחרצת. כיבדתי את מר אפל, אבל הצבעתי לפי טובת שולחיי עורכי הדין, הבהיר. ייתכן שלוין באמת לא הושפע מהשיחות, שרק ביקש לטעת אצל אפל אשליה של כוח. אבל גם שר המשפטים בוודאי לא יחלוק על הרושם העולה מהשיחות: עסקן צעיר ושאפתן סוחר במינויים רגישים בניסיון לרצות בעל הון רב עוצמה שיוכל לסייע לו בעתיד. מרגע שבחירת השופטים תופקד בידי פוליטיקאים, התמונה הזו עלולה להפוך לשגרה אפלה". מוסף "הארץ" מגויס גם הוא למאבק במדיניות הממשלה. שתי הכתבות הראשונות (הילו גלזר ואיתי משיח, הילו גלזר), משרטטות את הכיוונים וההתרחשויות הצפויות במחאה, ואת התזוזות בשוק ההון הישראלי המתכונן לשינוי המשטרי. גם ב"ידיעות אחרונות" לוקחים ברצינות את מה שהם מטיפים לו. כמעט כל הכותבים בעיתון, מנחום ברנע ועד בן-דרור ימיני, סבורים שמדיניות הממשלה מסוכנת, והעיתון נותן לכך ביטוי באופן בו הוא ממסגר את המציאות עבור קוראיו. היום למשל מגיעה ההתנגדות לממשלה לכותרת הראשית, על חשבון האסון בטורקיה וסוריה. יוסי יהושוע מדווח על "דאגה בצמרת צה"ל: המחאה תשפיע על הגיוס לקרבי" וטור ההפניות לפרשנויות נפתח במונולוג של נדב איל המזהיר מפני סופה של המדינה. מנגד עמית סגל מלמלם. הוא נגד? הוא בעד? לא ברור, הוא בעיקר מפזר עשן, עוקץ כנמלה ומרחף כיבחוש. מילא, לנוני מוזס יש את הסיבות שלו לתגמל את פרשן חדשות 12 וכוכב הרשת עמית סגל. לא הוא הסיפור. הסיפור הוא הפנים שמציג העיתון, והעיתון ירד מהגדר. אם ב"הארץ" זה לא מובן מאליו, ב"ידיעות אחרונות" זה כמעט נס. "ידיעות אחרונות" הוא המפעפע ההיסטורי של השנאה לבית המשפט העליון, מי שקידם בנחישות את האגנדה של עברייני הצווארון הלבן מתקופת שרון, רמון ואולמרט. ב"מעריב" ממשיכים לשבת על הגדר. על המוטות המחודדים ממש. היום על השער מתפרסמות הפניות לשורת בעלי טורים שאומרים את ההיפך הגמור אחד מהשני. בן כספית קובע שהממשלה מובילה לחורבן בית שלישי. קלמן ליבסקינד סבור שהממשלה מוציאה לפועל סוף סוף את אידיאולגיית הימין. עדו נתניהו סבור שהמוחים הם יהודים פריבילגים. אלון בן-דוד מזהיר מאיום קיומי. אנה ברסקי מצד אחד, דניאל רוט אבנרי מצד שני. יתכבדו העורכים ויחליטו - אם העיירה בוערת, נא להפסיק לשפוך נפט. ואם העיירה שקטה ושולוות, יש לחדול מהשלכת לפידים. המציאות כרגע היא שבאותו עיתון מתפרסמים, זה לצד זה, מאמרים שלפיהם כותב המאמר האחר אשם בלא פחות מאשר בגידה במדינה. זה לא שוק דעות, זה סתם שוק. "מעריב" כבר מזמן אינו עיתון חשוב. בפורטפוליו של הבעלים, אלי עזור, הוא כנראה כלי התקשורת החלש ביותר. אבל מה קורה בעיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום"? העיתון שנוסד כתרומה אסורה לפוליטיקאי בודד ומשפחתו, השתחרר בשנה שעברה מלפיתת משפחת נתניהו והחל לעשות קולות של עיתון עצמאי. בשבועות האחרונים היה נראה כי הוא מחפש את דרכו מול ההפיכה, כלומר הרפורמה, המשפטית. אם לשפוט לפי גיליון שישי הנוכחי, נראה כי "ישראל היום" ירד מהגדר, ומתייצב לצידה של הממשלה. רוב השער מופקע לאסון במדינה אחרת, זאת כשכבר ביום שני הקרוב אמורה להתקיים הצבעה על תוכנית רוטמן נגד בית המשפט. ההפניות המשובצות מסביב הולכות בכיוון אחד: ראיון עם השר עמיחי שיקלי שקובע שהמחאה נגד הממשלה היא בזויה. ראיון עם איש עסקים שקובע כי המוחים מפונקים. דיווח לפיו הממשלה בולמת את האלמנטים בממשלה שכמעט כולם סבורים שהם קיצוניים באופן מטורף (אבי מעוז) וטור צד המפנה לטורים שרובם ממוסגרים באופן דומה. העיסוק ברפורמה המשפטית מתחיל רק מעמוד 7, אם לא סופרים את המודעה הגדולה בעמוד 6 של נפגעי טרור המחזקים את ידי הממשלה. כותרת המשנה לכתבתה של סוניה גורודיסקי בעמוד 7 מתחילה במכתם "שני צדדים למטבע", אבל היא מציגה רק צד אחד, זה של נתניהו כאדריכל ההיי-טק, המגזר כפוי הטובה, "עשירי שמנת מפונקים שמיצרים נזק חסר תקדים" בצעדי המחאה שלהם נגד הממשלה. שורת המרואיינים כוללת מרואיין אחד, מנכ"ל סייטאקה דורון אמיר, שסבור שביבי בסך הכל קינג. כשמרים אדלסון החליטה להיפטר מעורך "ישראל היום" בעז ביסמוט ולהתחיל להזיז את הספינה, כתבתי כאן שזה פחות משנה לאיזה כיוון שטה ספינת עיתון כל עוד מי שאוחז בהגה היא טייקונית שבינה ובין עיתונות אין דבר וחצי דבר. עיתון שאין לו מערכת עצמאית ועורך סוברני, נידון תמיד להתקפל ברגע האמת לפי הבל הפה של המיליארדר המחזיק בו. החיים עצמם, לימד אותנו נתניהו, הם מה שאתה ממתג כחיים עצמם במסגרת התעמולה שאתה מפיץ. בעיתונות הישראלית מעולם לא הפנימו את האמת העמוקה שבתובנה הזו. בזמן שממשלת נתניהו מכינה חוקים שישנו את החיים בישראל לבלי הכר, החיים בישראל ממשיכים, והם רוויים וטבולים בבעיות ובאתגרים שאינם נעלמים רק משום שבכנסת החליטו להבעיר מלחמת אזרחים. רק מדפי העיתונים הם נעלמו. מדוע זיהום האוויר, האדמה והמים; יוקר המחיה ומשבר הדיור; אובדן המשילות בצפון ובדרום; האלימות ברחובות ועוד כהנה וכהנה החיים עצמם, הפסיקו לעניין את העיתונאים בישראל? יתכן כמובן שזה משום שגם בשגרה התקשורת לא מרבה לעסוק בנושאים החשובים באמת. יתכן שזה משום שהעיתונאים אינם מצטיינים במולטי-טאסקינג, ולא יכולים לעסוק ביותר מנושא אחד בבת אחת. אבל יתכן שזה גם משום שהעיתונאים וכלי התקשורת הסבורים כי אנחנו מתמודדים עם איום קיומי על ישראל היהודית והדמוקרטית, אינם מעוניינים בהסחות דעת. זו טעות. בסופו של דבר, אנחנו נלחמים על החיים עצמם. יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, רוצים לחיות במדינה מתוקנת, שאין בה חוסר שוויון משווע, שאפשר להשיג בה דיור ומחיה הוגנים, שרחובותיה בטוחים, שאווירה אינו מסרטן. המשך הסיקור והביקורת בנושאים החשובים באמת אינו נוגד את העיסוק בחקיקות הצפויות לשנות את מערכות המשפט, התקשורת, החינוך ומה לא. בדיוק להיפך. לוויכוחים המלומדים באשר לאופיו של בית המשפט העליון ויחסיו עם הרשות המבצעת אין כמעט נגיעה ישירה ליום יום של הציבור הרחב במדינת ישראל. העובדה שהנושא הזה הפך לסלע מחלוקת מספר אחד בציבוריות הישראלית הוא הצלחה מטורפת של תועמלנים שעמלו על כך במשך שנות דור (בעיקר משמאל, אגב) כדי לאפשר ממשק נוח יותר לעבירות הון-שלטון. לעומת זאת, יוקר המחיה והביטחון האישי הם נושאים שכל אחד מאיתנו נתקל בהם באופן שוטף. התפקיד המהותי והראשון במעלה של עיתונות הוא לעסוק בנושאים הללו. בתקופה של חוסר יציבות הולך וגובר התפקיד הזה לא מתאיין אלא גובר. משילות אינה כיפופי ידיים עם בית המשפט אלא הצלחה לתכנן ולהוציא לפועל מדיניות שתתמודד עם האתגרים השוטפים של החיים. עיתונות, גם כשהיא עסוקה בהתמודדות עם ממשלה שהכריזה מלחמה על יותר ממחצית אזרחי המדינה, צריכה וחייבת להמשיך לעסוק באתגרים הללו ובאופן שבו הממשלה מצליחה או נכשלת בהם. הטור הפותח את המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", של נחום ברנע, מוקדש לאסון רעידת האדמה בטורקיה, אבל גם בו נמצא מקום להתייחסות אקטואלית לנעשה כאן בישראל: "ביום שני בבוקר שמעתי את ראש עיריית בית-שאן זקי לוי מתאונן מרה על הסירוב של ממשלת ישראל, הממשלה שהוא תומך בה, לסבסד את חיזוק המבנים [בעיר]. אם הם לא יפעלו עכשיו, אני אלך לבג"ץ, איים לוי. במשפט אחד הוא תימצת את הבעיה שניצבת בפני נבחרי הליכוד בבואם לתמוך בחיסול כוחו של בית המשפט העליון. עד שראש העיר יגיע לעתירה לבג"ץ, לא יהיה בג"ץ, ואם יהיה, הוא לא יוכל לכפות מדיניות על הממשלה". ב"דה מרקר", קלט גם גיא רולניק את ההערה של לוי, והפך אותה לפתיח לטורו. במוסף "עסקים" של "מעריב" מראיינת ד"ר מאיה גז ארבעה אנשים אקראיים למדי, בעלי השכלה משפטית. חלקם מתנגדים נחרצות לשינויים במערכת המשפט, חלקם תומכים נלהבים ברפורמה, כולם מסכימים כי התוכנית של שר המשפטים לוין מזיקה (תוכניתו של ח"כ רוטמן, נזכיר, קיצונית אף יותר). נדב איל מזכיר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" את ההתנתקות כנייר הלקמוס של הימין לחוסר האמון העליון. ב"תלם" של קרן ברל כצנלסון התפרסם לאחרונה מאמר של ש"י אגמון ואבישי בן ששון-גורדיס המתייחס לנקודה זו. השניים מבליטים כשל מובנה בשיח הימני על אודות מערכת המשפט. המשוואה לפיה אם בג"ץ כשל בהגנה על המיעוט המתנחלי הרי שיש להחלישו, מנוגדת לכל היגיון, משום שהגוף ממנו נדרש בג"ץ להגן על המיעוט המתנחלי היה הממשלה, אותו גוף שהטוענים מימין מעוניינים כעת לחזק על חשבון מערכת המשפט. כיצד ניתן להבין את הכשל הלוגי הזה? המחברים מציעים שני הסברים: הראשון, כי הטוענים מימין סבורים כי לא יהיו יותר בישראל חילופי שלטון והימין ישלוט לעד, ממילא אין צורך בגוף שירסן את השלטון כי הוא עתיד לפעול מעתה ועד עולם בהתאם לרצונות ולערכים של אותם טוענים. אם זו הסיבה, כותבים השניים, היא מטרידה ביותר, משום שהיא רומזת על כוונה או נכונות לשנות את שיטת המשטר בישראל. ההסבר השני הוא שלא מדובר בטיעון רציונלי. הימין, או חלקים בתוכו, חוו טראומה במהלך ההתנתקות ומעוניינים לנקום. מאחר שאת ההתנתקות הוציא לפועל הימין, מה לעשות, הרי שהכתובת לנקמה היא בית המשפט. אתמול כתבתי כאן על האופי המניפולטיבי של פרסומיו של עמית סגל. דוגמאות לא חסרות. קחו למשל את טורו היום ב"ידיעות אחרונות". סגל מצטט משפטנית הסבורה כי מערכת המשפט אכן זקוקה לרפורמה, מנתחת את תוכנית לוין ונותנת בה סימנים. בשורה התחתונה, פרופ נטע ברק-קורן קובעת כי התוכנית של לוין פסולה. היא מציעה לאמץ רפורמה מתונה הכוללת גם צעדים להגבלת כוחה של הרשות המבצעת. אבל את המשפט הזה לא תמצאו אצל סגל, במקום זאת, הוא משתמש בפרופסורית כמנוף למיסגור המתנגדים לתוכנית לוין כהיסטרים פריבילגים המעוניינים להרוס את מדינת ישראל. זה תעתוע מהסוג הכי נחות: במקום להתמודד עם הטענות (תוכנית לוין אינה טובה), לצייר טענות אחרות (אסור לשנות כלום במערכת המשפט), לסתור אותן ואז לטעון שהוכחת כי הטענות (איתן לא התמודדת) אינן נכונות. האמת היא שאם ממשלת נתניהו היתה רוצה לערוך רפורמה אמיתית בבית המשפט, כזו שתייצר איזון חדש בין הרשויות ולא תחסל אותו לגמרי, היא היתה מוצאת לה שותפים רבים וקואליציה רחבה גם במגזרים שקמים כעת על רגליהם האחוריות. אבל את סגל, כמו את נתניהו, זה לא מעניין. האחרון עושה זאת כדי לא להיכנס לבית הסוהר. מדוע עושה זאת הראשון, עדיין לא נחשף. כותרות העיתונים החרדים מוקדשות לאסון רעידת האדמה בטורקיה. "גופת ראש הקהילה ואשתו אותרו וחולצו מההריסות", נכתב מתחת לכותרת הראשית ב"יתד נאמן". ישראל נמצאת גם היא בקרבה גיאוגרפית לאיזורים מועדים לפורענות של רעידות אדמה. האם צריך לחשוש? "אין צריך לחשוש", מודיע העיתון בראש השער, מפיו של "רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א". מנגד, "יש לעשות השתדלות ולהתחזק ביר"ש", כלומר ביראת שמיים. אגב, בניגוד לדעתו של הרב שלמה אליהו, שסבור כי אלוהים הרג את עשרות אלפי הגברים, הנשים והילדים בטורקיה וברוסיה כעונש קולקטיבי על רדיפות היהודים בידי הגויים, הגרי"ג מסביר כי הם נקטלו דווקא בשל התרופפות יראת השמיים בקרב היהודים. בשער "יתד נאמן" מדווחים על סוג חדש של אנטישמיות: מתוחכמת. "אנטישמיות מתוחכמת בברצלונה: עלילת דם פוליטית". זאת בעקבות הודעת ראשת העיר על ניתוק היחסים על ישראל בעקבות הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בידי ישראל. בעיתון לא מבהירים אם העלילה היא הפרת זכויות האדם של הפלסטינים בידי ישראל, או שמי שמפרים את זכויות האדם של הפלסטינים בפועל הם בכלל מהחלק של העם ששכחו מה זה להיות יהודים, אלה שמתגייסים. בצמוד מתפרסמת כותרת אחרת: "אין בסמכות בג"ץ להתערב בנעשה בכותל המערבי". חבר הכנסת משה גפני מצוטט כאומר: "השופטים מתנהלים באופן פוליטי מובהק". ובקיצור, ב"יתד נאמן" אימצו את נקודת המבט הפמיניסטית לפיה "הכל פוליטי". כחלק מהתפוררותה של הציונות הדתית תופס דומיננטיות הזרם החרד"לי - חרדי-דתי-לאומי. יש לו נציגות בכנסת (מפלגת ההומופובים נעם) ועיתון נפוץ ("בשבע"), אבל בקרב היהדות החרדית, דתי-לאומי זו עדיין קללה. "מתריעים על הסכנה שנוצרה בשנים האחרונות בשם מחלקה חרדית בקרן תקוה", נכתב בכותרת ידיעה ב"המבשר", על גילוי דעת של הרב אדלשטין ורבנים נוספים נגד הקרן. "בפרסומים של חכמתכם ובינתכם נכתב שזה מיועד לציבור החרדי, ובעוד שהם מפרסמים שזה עבור בוגרי הישיבות הק ובוגרות בית יעקב - הם מביאים בחוצפתם מרצים ומרצות מהדיוטה התחתונה של חוגי הדתי לאומי". אגב, מעניין לראות כיצד תופסים ביהדות החרדית, או לפחות בפלג הליטאי שלה, את קרן תקווה, שיחד עם פורום קהלת מתניעה את החדרתם של רעיונות פלוטוקרטיים לציונות הדתית ומטיפה לסירוס של מערכת המשפט והשירות הציבורי והגברת הלאומנות. בגילוי הדעת של אדלשטיין, המנהיג הנוכחי של הציבור הליטאי, קרן תקווה היא "הרס למשמרת הדת וכיבוי כל זיק של יהדות" ומוביליה הם "מחריבי דת". הרבנים החרדים עומדים גם על דרך הפעולה של "קרן תקווה": "הם עושים זאת על ידי פיתוי כספי, לפתות בתשלום. בדרך כלל כשיש הרצאות משלמים המשתתפים כסף עבור ההרצאה, ואילו הם, לא רק שאינם נוטלים תשלום, אלא הם נותנים מילגה לכל משתתף ולכל משתתפת. המילגה מותנית בהשתתפות בכל ההרצאות, ובכתיבת סיכום על נושא מסוים שדובר בהרצאות. זו היא דרכם העכורה להטמיע עמוק בנפש המשתתפים והמשתתפות את הרעיונות שלהם. אדם הטורח לכתוב סיכום על נושא, עליו להשקיע זמן ומחשבה, וכך התוכן חודר עמוק במוחו ובלבו, והוזי הדרך להשאיר את ההשפעה לזמן ממושך". עוד ב"המבשר": מאמר המערכת מזכיר לקוראים כמה טוב להם שבעיתונות החרדית לא מדווחים על "האלימות הפושה ברחוב הישראלי, ולאו דווקא הערבי". כלומר, לא רק אצל הערבים, אלא גם אצל השמאלנים ימ"ש, המפגינים נגד הממשלה. "טוב שקוראינו אינם נחשפים ואינם מעודכנים, אבל יש צורך להעריך את המתנה הטובה שניתנה לנו בסיני, המחיה את נפשותינו עד הנה, והלאה, הצועדים בבטחה ובאמונה לאורה של תורה, החבוקים ודבוקים בערכיה ובמשפטיה היקרים מפז, מתנהלים בנימוס ובכבוד, בנועם ובאהבה, וזוהי השפעתה של התורה הקדושה המנחילה דרכי חיים". לא ברור באיזה מישור הניתוק של העורך, בנימין ליפקין, מהמם יותר: העובדה שהוא סבור שהעיתון המודפס שלו עדיין משמש כצוהר היחיד למציאות עבור הקוראים שלו, המוצפים בחדשות מקווי הנייעס וקבוצות הטלגרם והווטסאפ החרדיות; או הקביעה בדבר החרדים המנומסים קצת אחרי שאם ל-11 נפצעה קשה באחת מאינספור ההפגנות החרדיות, מפח זבל בוער שדורדר לעברה. "סרטן השד הגרורתי עובר מהפכה, וזו תחילת הדרך" (כותרת כתבת תוכן שיווקי, "דה מרקר". מעניין אם ב"ישראל היום" הוא עובר רפורמה).

יעקב פרץ, ראש עיריית קרית אתא, נעצר לפני כשבועיים בחשד למעורבות בפרשת שחיתות. פרץ שוחרר למעצר בית ונאסר עליו להיכנס לבניין העירייה עד ה-24 בדצמבר, אך נראה כי למועצת העיר אין עניינים לקדם בהעדרו. עו"ד מימון טולדנו, ממלא מקום ראש העיר: "ראש העיר אמנם בבית אבל מותר לו לתקשר עם המנכ"ל. אנחנו ממתינים"

מועצת העיר של קרית אתא ידועה לשמצה באורך הישיבות הקצר להחריד שלה. ראש העיר יעקב פרץ, המכהן בתפקיד מאז שנת 1996, נוהג לערוך ישיבות שלוקחות לעיתים גם דקות ספורות. הישיבה האחרונה ארכה 14 דקות, מתוכן 10 הוקדשו לברכות לראש השנה. בפעם אחרת – 45 שניות בלבד. ולפני כשבועיים, כזכור, נעצר פרץ בגין חשד למעורבות בפרשת שחיתות שרוב פרטיה טרם פורסמו. כיום פרץ שוהה במעצר בית, ונאסר עליו להגיע לעירייה או לחברה הכלכלית למשך 45 יום. בשיחה עם ממלא מקום ראש העיר, עו"ד מימון טולדנו האמור למלא את מקומו, הבהיר טולדנו כי אין בכוונתו לכנס כרגע את המועצה ללא פרץ: "ראש העיר אומנם בבית אבל מותר לו לתקשר עם המנכ"ל. אנחנו ממתנים". ישיבות מועצת העיר מעוגנות בפקודת העיריות והן חייבות להתכנס מדי חודש. למועצה אפשרות להחליט שלא לקיימן חודשיים בשנה. מועד הישיבה האחרון היה ב-25 לספטמבר ואנו קרובים לחודשיים רצופים בהן לא התכנסה המועצה. מאחר והמועצה כבר "ניצלה" את האפשרות שלא לכנס ישיבה בחודש מרץ ואוקטובר היא חייבת להתכנס בחודש זה. באם תתקשה המועצה לתפקד יוכל משרד הפנים, אם ירצה, להתערב ולזמן בעצמו ישיבת מועצה כמפקח על הרשות. תיקון: לאחר פרסום הכתבה, הפנו את תשומת ליבנו בעיריית קריית אתא כי התקיימה ישיבת מועצה בחודש מרץ (ארכה שבע דקות) שבגלל טעות לא הופיעה באתר העירייה. מכאן שהמועצה יכולה להתכנס, לכל הפחות, פעם נוספת החודש או בחודש הבא. * (איך זה משפיע עליך) במועצת העיר אמורים לעלות נושאים שנוגעים לענייני היום יום של התושבים. זה האירוע הפומבי המרכזי בו חברי המועצה יכולים להשמיע את דעתם באוזני ראש העיר וחבריהם למועצה. השבתה שלה משתקת את עבודת נבחרי הציבור של תושבי קרית אתא. (מה עושים כדי שיתוקן) ממלא מקום ראש העיר וחברי המועצה יכולים לדרוש לקיים ישיבת מועצה – זכותם של תושבי העיר למועצה מתפקדת שתדאג להם.

פשרה בתביעת 280 אלף שקל של משה נסטלבאום, לשעבר בכיר ברשות השידור, נגד "הארץ", אריאנה מלמד ואיתי שטרן: נסטלבאום לא יקבל גרוש, נוסח הכתבה יוותר על כנו ו"הארץ" "יבהיר לפרוטוקול" שתי נקודות

תביעה בסך 280 אלף שקלים, שהגיש משה נסטלבאום נגד אריאנה מלמד ואיתי שטרן בשל כתבה ב"הארץ", הסתיימה היום (2.1) בהסכמה לפיה עיתון "הארץ" הבהיר לפרוטוקול שתי נקודות בנוגע לפרסום של מלמד ושטרן על נסטלבאום אך לא יפצה אותו במאום. בנוסף, "הארץ" נענה להצעת בית-המשפט להוסיף לכתבה על נסטלבאום את תגובתו אך התובע ויתר על כך. בחודש יוני 2020 פרסמו ב"הארץ" מלמד ושטרן כתבה על העיתונאי אמיר איבגי, שכללה גם התייחסות קצרה לנסטלבאום. העיתונאי, שהיה בעבר מנהל מחלקת החדשות של הטלוויזיה ברשות השידור, הוגדר בכתבה כאחד מ"עושי דברו של ראש הממשלה" נתניהו, ונטען כי "היה מנהל החדשות בפועל עד שהורחק בפסק דין של בג"ץ". נסטבלאום טען כי מעולם לא היה עושה דברו של ראש הממשלה וכי לא הורחק מתפקידו בידי בג"ץ. לדבריו, הוא בחר להתפטר מיוזמתו. נסטלבאום טען עוד כי שמו שורבב לכתבה בדרך מלאכותית, רק כדי לבוא חשבון עמו ולפגוע בו מטעמים זרים. עוד טען, בין היתר, כי למלמד יחסים חבריים עם יגאל רביד, עמו היה מסוכסך בעבר, וכי לא התבקשה תגובתו לכתבה. באמצעות עו"ד אורון שוורץ דרש נסטלבאום, כאמור, פיצוי בסך 280 אלף שקלים. עיתונאי "הארץ" טענו להגנתם, באמצעות עורכי-הדין תמיר גליק ובר לאודון, כי מדובר בתביעת סרק בעלת סממנים של תביעת השתקה. מעבר לעובדה שהאזכור של נסטלבאום בכתבה אגבי, הנתבעים טענו כי הוא אמת. עוד נטען, בין היתר, כי הטענה לפיה נסטלבאום היה "עושה דברו של ראש הממשלה" היא הבעת דעה לגיטימית בנושא פוליטי בעל עניין ציבורי. בדיון שהתקיים היום בפני השופט גד מינא מבית-משפט השלום בת"א-יפו, הביע השופט את ספקותיו לגבי התביעה. לדבריו, יש "קושי" לכאורה בטענה כי נסטלבאום לא פרש מתפקידו בגלל פסיקת בג"צ, כך לפי פרוטוקול הדיון. "אני חושב כשמסתכלים על התמונה הכוללת, גם אם הדברים לא נכתבו בצורה מדויקת באותה כתבה 20.6.20, התמונה הכוללת לא מופרכת", אמר השופט מינא לנסטלבאום. "אדוני צודק שלא היה פס"ד שהרחיק אותו, מכלול הנסיבות, יש פס"ד שאומר אני מקבל ומחייב הוצאות, המכלול כפי שנוסח בכתבה לא מופרך". אשר לביטוי "עושה דברו של ראש הממשלה", הוסיף השופט מינא, "אפשר לכאורה להסתכל על זה כסוג של הבעת דעה". השופט מינא עודד את נסטלבאום להגיע לפתרון מוסכם, כדי שהטענות בכתבה לא יצופו מחדש עם פרסום פסק-דין בעניינן. בא-כוחו של נסטלבאום, עו"ד שוורץ, נטה לקבל את הפשרה ואמר: "לא באנו להתנצח. באנו לקבל את זה". נסטלבאום, לעומת זאת, הביע חשש. "אני הגעתי לפשרה בענין נתי טוקר, אחרי זה אחד האנשים שיושבים כאן באולם רץ לעין השביעית, שם פורסמה כתבה כאילו אני האיש שהפסיד את המשפט בגדול, הוצגתי ככלי ריק, אני מניח שזה יקרה גם הפעם". נראה כי בכך כיוון נסטלבאום לדיווח שפורסם באתר זה לפני כשנה, על תביעה בסך 450 אלף שקלים שהגיש נגד העיתונאי נתי טוקר ואשר הסתיימה ללא פיצוי. בהקשר זה לא מיותר להזכיר כי פומביות הדיון היא עקרון יסוד חוקתי במשטרים דמוקרטיים, וכי בישראל דיונים משפטיים הינם פומביים. ממילא, אין צורך שאחד הצדדים לדיון ירוץ, או אף ילך בניחותא, כדי שעיתונאי יוכל להיחשף לתוכנו של הדיון. נסטלבאום הוסיף ואמר לבית-המשפט: "אני חושב שאין לעיתונאי דבר יותר חשוב משמו הטוב. לגבי הטענה שזה הבעת דעה – נכון שנוח להשתמש במונח זה, אבל אין כאן הבעת דעה, במאמר אין דעה של אף אחד. זו כתבה עיתונאית שמתבססת על עובדות שלא היו ולא נבראו". ובכל זאת, אחרי שהשופט מינא אמר לנסטלבאום "אדוני מבין שפס"ד יכול להיות יותר גרוע מהתוצאה שאנו מנסים להשיג כרגע? [...] יש כתבה שאף אחד לא מסתכל עליה, אפשר היום לעשות חידודים ולהוסיף תגובה שלך", ולאחר שבהמשך נערך דיון מחוץ לפרוטוקול, הגיעו הצדדים להסכמה המסיימת את ההליך המשפטי. לפי ההסכמה, עיתון "הארץ" מבהיר כי הביטוי בכתבה "עושה דברו של ראש הממשלה" מהווה הבעת דעה בלבד, וכן מבהיר כי הביטוי "מי שהיה מנהל החדשות בפועל עד שהורחק בפסק דין של בג"צ", מתייחס לפסק דין שניתן בבג"צ/14 ביום 14.7.27 שבו נקבע כי בירור העתירה התייתרה, מאחר שמר נסטלבאום הודיע שהחליט לסיים את תפקידו כמנהל בפועל של חטיבת החדשות, לאחר שקדם לכך צו על תנאי וצו ביניים שאסר על מר נסטלבאום למלא את התפקיד עד להכרעה בעתירה. עוד הוסכם בין הצדדים כי נסטלבאום יוכל להוסיף את תגובתו לכתבה, אך לאחר שניסח אותה בפני בית-המשפט הודיע: "אני מוותר מרצוני על הוספת התגובה לגוף הכתבה, משום שאין לי עניין בכך". השופט מינא נתן להסכמה תוקף של פסק-דין. 26054-09-20

"המערער [...] ביקש מן המשיב להתיר לו לפרסם במקומון טור אישי, או סדרת כתבות, על חיי בית הסוהר שבו הוא כלוא. בקשתו סורבה"

ערעור עתירת אסירים מס 4463/94 רשות ערעור בג"צ מס 4409/94 אבי חנניה גולן נגד שירות בתי הסוהר בבית המשפט העליון [25.8.96] לפני השופטים א מצא, מ חשין, ד דורנר המערער הוא אסיר המרצה את עונשו בתנאי הפרדה משאר האסירים, בשל סיווגו כאסיר הטעון הגנה. הוא ביקש מן המשיב להתיר לו לפרסם במקומון טור אישי, או סדרת כתבות, על חיי בית הסוהר שבו הוא כלוא. בקשתו סורבה. המערער הגיש עתירה כנגד הסירוב לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] , תשל"ב-1971. בית המשפט לא ראה מקום להתערב בהחלטת המשיב ודחה את העתירה. מכאן הערעור ברשות. המערער טוען, כי סירובו של המשיב להתיר לו לפרסם את פרי עטו, בעיתון מקומי המוכן לפרסם את הדברים, מקפח את חופש הביטוי שלו ואת חופש העיסוק שלו ופוגע בכבודו כאדם. חירויות יסוד אלו, המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק, עומדות לו גם בהיותו אסיר. הגבלתן מותרת רק במידה המתחייבת מעונש המאסר, או על-פי הכללים המקובלים להטלתן של מגבלות כאלה. את חופש הביטוי של אסיר, כמו את חופש הביטוי של אזרח חופשי, מותר להגביל רק בהתקיים סכנה קרובה לוודאי לפגיעה ממשית בשלום הציבור או בביטחונו. חששו הגורף של המשיב, כי המערער יפרסם דברים שיפגעו בסדרי בית הסוהר ובשלום הסוהרים והאסירים, אין בו כדי להצביע על קיום סכנה קרובה לוודאי לפגיעה כאמור, ואין הוא עומד במבחנים מחמירים פחות, כחשש ממשי או אפשרות סבירה להתרחשות הפגיעה. רצון המשיב למנוע פירסום של דברי ביקורת על שירות בתי הסוהר, או על תנאי המאסר, אינו מצדיק הטלת איסור מראש על התבטאות בנושאים אלה. גם החשש לפגיעה שמו הטוב של סוהר או של אסיר, אינו מצדיק הטלת איסור כזה, לנוכח הסכמת המערער להגביל את כתיבתו, אך ורק, לרשמיו ולחוויותיו מחיי בית הסוהר. המשיב טוען כי החזקתו של אדם במאסר לא רק שוללת ממנו את חופש התנועה ובכך מגבילה את יכולתו לממש את זכותו לחירות אישית, אלא גם מונעת ממנו את היכולת לממש חירויות יסוד אחרות הנתונות לו. עובדת המאסר, כשלעצמה, אינה שוללת מן האסיר אותן חירויות יסוד הנתונות לו, אשר שלילתן ממנו אינה מתחייבת מעצם כליאתו. עם זאת הוא טוען, שאת יכולתו של אסיר לממש חירויות כאלה ואחרות יש להגביל במידה הנדרשת לקיום יכולתו של המשיב למלא את החובות המוטלות עליו כלפי הציבור: לשמור על שלומם וביטחונם של כלל האסירים; לקיים בעינם את הסדר, המשמעת והביטחון בבתי הסוהר; ולדאוג לשלומם ולביטחונם של אנשי סגל וסוהרים המשרתים בבתי הסוהר. ההכרה בזכותו של המערער לחופש הביטוי כרוכה בסכנה לפגיעה בסדרי בית הסוהר, בשלומם ובביטחונם של אסירים אחרים וכן בשלומם ובביטחונם של אנשי סגל וסוהרים. אף שהמשיב מכיר בזכותו של המערער לבטא בכתב את רשמיו משהותו בבית הסוהר, רואה הוא מחובתו למנוע ממנו את פירסום הדברים. היענות לבקשה זו תקנה למערער מעמד של "עיתונאי", כלפי אסירים וסוהרים כאחד, והכוח הרב האצור במעמד מיוחד שכזה עלול לפגוע בסדרי המשמעת הנוהגים והמחייבים בבית הסוהר. בית המשפט העליון פסק: [...] ה. (1) הכתיבה היא אחת מצורות הביטוי היותר בסיסיות. הזכות להתבטא בכתב נתונה גם לאסירים. הצורה השכיחה היא בחליפת מכתבים שבידי אסיר לקיים עם קרוביו ומכריו ( 165ז- 166א). (2) אין טעם להבחין בין דרך ביטוי בתקשורת הכתובה לבין דרכי ביטוי אחרות הפתוחות בפני האסיר. המבחנים המקובלים להגבלת חופש הביטוי של אסירים יפים גם לדרך ביטוי זו. בנסיבות דנן, אין עסקינן בשאלה אם יש להתיר לאסירים גישה חופשית ובלתי מבוקרת לאמצעי התקשורת וגם לא בשאלה אם יש להתיר לאמצעי התקשורת גישה חופשית ובלתי מבוקרת לאסירים. המדובר רק בערוץ אפשרי אחד מכלל ערוצי הקשר האפשריים בין האסירים לבין התקשורת: הזכות העומדת לאסיר לשגר מבית הסוהר למערכת של עיתון (או אמצעי תקשורת אחר) מכתב או כתבה המיועדים לפירסום, וכשהאסיר עושה כן באותה הדרך ובמסגרת אותן מגבלות שבהן מורשה הוא לשגר מכתבים אחרים ( 166א-ג). ו. (אליבא דשופט א מצא): (1) ככלל, ובמגבלות המתחייבות מן המאסר, זכות היסוד לחופש העיסוק נתונה גם לאסיר, וההגבלות המוטלות על זכותו חייבות לקיים את תנאי פיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק ( 171ב-ג). (2) פעילות מסוג זה שהמערער מבקש - כתיבה ומשלוח רשימות לעיתון מתוך תחומי בית הכלא - דומה לתחביב שאסיר מורשה לעסוק בו בזמנו החופשי או בתאו. היא אינה חלק ממערכת עיסוקיהם הרגילים של האסירים, שהמשיב מופקד על ניהולה, והכללים המסדירים את עיסוקי האסירים אינם חלים עליה ( 171ד-ה). [...] ט. (אליבא דשופטת ד דורנר): יש להקפיד על כך שהשמירה על המשמעת בכלא לא תיהפך כסות לסכירת פיו של אסיר כדי שהציבור לא יידע על התנאים בכלא, שאסירים בוודאי אינם נזקקים ללמוד עליהם מן העיתון. המשיב עצמו אינו מדיר עצמו ממגע עם עיתונאים באמצעות דוברו או עובדיו הבכירים. בבתי הכלא נערכים אף ביקורים יזומים של עיתונאים שהם חלק מיחסי הציבור של המשיב, המבקש להראות את פניו במיטבם. בנסיבות אלה, מניעתו של אסיר מלהשמיע דברי ביקורת שבפיו היא בלתי הוגנת, ואף עשויה לפגוע בציבור, הזכאי להיחשף ל"שוק הדעות" כולו ( 189ו- 190א). י. [...] (6) "סתימת פה" של אסיר על-ידי סוהריו משום היותו אסיר פוגעת בכבודו. ביסוד שלילת חופש הביטוי מאסיר עומדת ההנחה כי בהיותו פושע הוא חסר כבוד - אדם נחות. שלילה כזו פוגעת בזכות יסוד המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ( 192ב-ג). (7) בנסיבות דנן, המערער מוכן להעמיד את כתבותיו לביקורת המשיב. סירוב המשיב להקדיש את הזמן הדרוש לביקורת זו אינו מתיישב עם החובה המוטלת עליו לעשות מאמץ ראוי על-מנת למנוע פגיעה בזכות יסוד של האדם. תפקיד מובהק של רשויות השלטון הוא לעשות את הנדרש לשמירת זכויות היסוד של האדם. בוודאי כך הוא לעניין תפקידם של סוהרים לדאוג לשירת זכויות היסוד של האסירים הנתונים למרותם, תוך מזעור הפגיעה בסדר ובמשמעת בכלא. תפקיד זה אינו חשוב פחות מכל תפקיד אחר המוטל על המשיב, ועליו לדאוג להכשרת הסוהרים למלאו כשם שהוא דואג להכשרתם למלא את תפקידיהם האחרים ( 192ה-ז). [...] יג. (דעת מיעוט - השופט מ חשין): (1) שניים הם האינטרסים המתמודדים על הבכורה: מעבר מזה, אינטרס האסיר לשלוח כתבות לעיתון על חיי היום-יום בבית הסוהר, ומעבר מזה, אינטרס שלטונות בית הסוהר לשמור על הסדר הטוב והמשמעת העלולים, לדעתם, להיפגע אם יינתן לאסיר מבוקשו ( 177ו-ז). (2) קשיים רבים כרוכים בעבודתם של אנשי המשיב: עליהם להתמודד עם בעיות מיוחדות המציבות עצמן בפניהם. עבודה קשה זו אינה מצדיקה התעלמות מזכויותיהם החוקתיות של אסירים. אולם במציאת האיזון הראוי בין השיקולים המושכים לצדדים, ראוי לזכור מה קשה היא המשימה ומה כבד הוא הנטל שאנשי רשויות בתי הסוהר נושאים על שכמם ( 179א, ו-ז). יד. (דעת מיעוט - השופט מ חשין): (1) אין זה מתפקידם של אנשי המשיב להעסיק עצמם דרך קבע בבדיקת כתבותיו של המערער: לא לכך הוכשרו, לא לכך נערכו, ולא לשם כך מועסקים הם על-ידי המשיב. הכשרתם הכשרת סוהרים היא ולא הכשרתם של מבקרי כתבי-יד בבתי הוצאה לאור של ספרים. אכן, המשיב קנה סמכות לפתוח ולבדוק כל מכתב וכל מסמך אחר של אסיר, אך סמכות זו לא נועדה, מעיקרה, לביקורת על טור קבוע לעיתון שעניינו חיי בית הסוהר ( 182ה-ו). (2) אם אך יינתן לו למערער מבוקשו, לא ירחק היום ובתי המשפט ייאלצו להעסיק עצמם - חדשים לבקרים - בשאלה על שום מה ולמה נפסלה כתבה פלונית, ומדוע נמחק קטע פלוני מכתבה אלמונית ( 183א-ב). (3) המערער מתכוון לשמש, להלכה ולמעשה, "מבקר פנים" של בית הסוהר, ובמסגרת טורו השבועי בעיתון לא ידיר עצמו מכתיבת כל דבר שבעיניו שלו הוא חלק מ"חייו האישיים". לא ייפלא שאנשי המשיב חוששים כי טורו של המערער בעיתון עלול להביא להפרת הביטחון, הסדר הטוב והמשמעת ( 183ה-ו). [...] הערעור נתקבל ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט מ חשין. ד יקיר - בשם המערער; י שפר, סגן בכיר לפרקליט המדינה - בשם המשיב. בשנת 1989, עת היה אסיר בבית הסוהר באשקלון, שיגר המערער אל המקומון "מכל מקום", היוצא לאור באשדוד, מספר רשימות מפרי עטו, ובהן תיאר את חיי בית הסוהר. הרשימות פורסמו, ובעלת המקומון (הנהלת העיתון "ידיעות אחרונות") אף זיכתה את המערער בתשלום שכר סופרים. בינואר 1994 ביקש המערער מן המשיב להתיר לו לפרסם במקומון "אמצע נתניה" טור אישי, או סדרת כתבות, על חיי בית הסוהר אשמורת. בקשתו סורבה. כנגד הסירוב הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] , תשל"ב-1971. אך בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להתערב בהחלטת המשיב ודחה את העתירה. מכאן הערעור שלפנינו, שהוגש לאחר נטילת רשות כדין. לקריאת פסק הדין המלא

"המתנגדים טענו שאין לעיתונאים עצמם להציע ישיבות סגורות. דבר זה ישמש תקדים מסוכן וגם לא ימנע אחרים מלפרסם מה שירצו. ברוב של 8 נגד 5 הוחלט לקבל את הצעת ד"ר דנבי". מבט על דילמה עיתונאית מ-1930

בקיץ 1930 התכנסה בירושלים "ועדת הכותל", שהוקמה על-פי החלטת מועצת חבר הלאומים בעקבות ממצאי ועדת שאו הבריטית. הוועדה חקרה את העימותים האלימים בשנת 1929, שהחלו ליד הכותל והפכו ל"מאורעות תרפ"ט". "ועדת הכותל", בראשות השבדי ה לופגרין, התבקשה לדון בתביעות היהודים והערבים ביחס לאתר הקדוש. יום לאחר ישיבת הפתיחה של הוועדה דיווח "דבר": "שעה קלה לאחר גמר הישיבה קיבלה הוועדה לשיחה את חברי אגודת כתבי חו"ל, כ-15 איש. בא-כוח האגודה מסר בכתב החלטה, המציעה שישיבות הוועדה תהיינה סגורות. ההחלטה אומרת: אולי אין זה רגיל, ואולי מחוסר תקדים, שעיתונאים יציעו כדבר הזה. אולם האגודה מציעה זאת רק מדאגה לטובתה של הארץ. הרגשות הדתיים והפוליטיים סביב שאלת הכותל הם כאלה שלא ירוככו על-ידי פרסום כל המתהווה בוועדה. פרסום כזה עלול לגרות את היצרים ולהזיק לשלום הארץ" ("דבר", 24.5.1930, עמ 1). על-פי הדיווח הדגיש יו"ר הוועדה בתשובתו כי "בוועדות חבר הלאומים נהוגות ישיבות פתוחות, ורק אם הוועדה תראה סכנה בדבר, תעיין בו מחדש. הוועדה מקווה שהעיתונאים יעזרו לה לעבוד מתוך שקט". העיתונאים, כך מתברר, היו מודעים בעצמם לכך שמדובר בצעד יוצא דופן ובעייתי. יום קודם לכן דיווח "דבר" על הדיון באסיפת "עיתונאי חו"ל" (כתבי העיתונות הזרה), שבה השתתפו גם נציגי ארבעת העיתונים היומיים שהופיעו בארץ: "יו"ר האגודה, בא-כוח הטיימס הלונדוני, ד"ר דנבי, עורר את השאלה אם לטובת שלום הארץ הוא שישיבות הוועדה תישארנה פתוחות לעיתונות. "בוויכוח הזה השתתפו רבים. תומכי ההצעה הדגישו שהעיתונאים, היודעים איזו התרגשות עלולה שאלת הכותל לגרום כשיפורסם יום-יום כל הנעשה בוועדה – מחויבים להעיר על כך באוזני הוועדה, ולהודיע שהעיתונאים מוכנים לוותר על ישיבות פתוחות בתנאי שהוועדה תפרסם פעמיים ביום הודעות רשמיות על המתהווה בה. ד"ר דנבי הדגיש שעל העיתונאים לעשות הכל כדי לאפשר לוועדה עבודה מתוך שקט. "המתנגדים טענו שאין לעיתונאים עצמם להציע ישיבות סגורות. דבר זה ישמש תקדים מסוכן וגם לא ימנע אחרים מלפרסם מה שירצו. ברוב של 8 נגד 5 הוחלט לקבל את הצעת ד"ר דנבי" ("דבר", 23.5.1930, עמ 1). אגב, הישיבה הראשונה של הוועדה היתה סגורה לעיתונאים, אם כי הוועדה הקפידה להוציא בתום הדיון הודעה רשמית לעיתונות. העיתונים לא הסתפקו בהודעה, ובהמשך לידיעה על בקשת העיתונאים הזרים לדלתיים סגורות הביא "דבר" דיווח על מה שנאמר בישיבה. כותרת הידיעה: "שמועות על פרטי הישיבה". בלשון מאוחרת יותר: הדלפות. האיש שיזם את ההצעה לסגור את דלתות הוועדה לעיתונות, ד"ר הרברט דנבי, היה כומר אנגליקני, מתומכי הציונות ומומחה לעברית שתירגם לאנגלית את שישה סדרי משנה. לאחר שובו משהותו בארץ ישראל כאיש דת וככתב ה"טיימס" בפלשתינה ובעבר הירדן, היה פרופסור לעברית באוקספורד.

אשה צעירה התלוננה בטוויטר על כך שגבר מבוגר שאינה מכירה פנה אליה במסרים בווטסאפ • איש התקשורת ינון מגל הגיב בחשבון הטוויטר הפופולרי שלו, קבע כי היא חלאה והתפאר בכיבושיו המיניים

איש תקשורת פופולרי תקף בטוויטר צעירה בת 19 משום שחשפה פנייה שקיבלה מגבר זר, המבוגר ממנה ב-27 שנה, שביקש להכיר אותה. כשהנערה הגיבה לציוץ, ענה לה איש התקשורת בהתפארות על כיבושיו המיניים. דיווח על חלופת הציוצים פורסם באתר "מאקו". ינון מגל הוא איש תקשורת ותיק, העובד כיום כמגיש בערוץ 14 ובתחנת הרדיו 103FM. מגל גם כיהן בעבר בכנסת, אך עזב על רקע טענות להטרדה מינית מצד עובדות כשהיה עורך ראשי של אתר "וואלה". מגל הוא גם אחד מכמה אנשי תקשורת המזוהים עם בנימין נתניהו, הזוכים לפופולריות רבה ברשתות החברתיות. אתמול (1.1) הגיב מגל בתגובה לציוץ של אדל קוגן, שחשפה צילום מסך של הודעת ווטסאפ ששלח לה גבר שאין לה שום היכרות עימו, וביקש להכירה. מגל, בציוץ שזכה לחשיפה גדולה (כ-170 אלף צפיות), תקף את הציוץ שפירסמה הנערה וקבע שהיא "חלאה עם אופי רע": "מישהו שולח למישהי בפרטי הודעת התעניינות גנרית ומנומסת והיא בתגובה עושה לו שיימינג ברשת". לדבריו, גם אליו פונות נשים שאינו מכיר המעוניינות בהיכרות עימו, אך הוא אינו חושף אותן. למחרת, בתגובה לתגובה שצייצה הנערה, כתב מגל "לפני שלושים שנה הייתי מעמיס עשרות כמוך בקלשונים על משאיות". "מה אתה עושה ינון???", כתב לו בתגובה אחד הגולשים, "היא לא עובדת שלך". בתגובה ל"מאקו" אמר מגל כי הוא מתעב שיימינג.

בסביבתו החברתית והמעמדית של מו"ל ידיעות אחרונות", תדמיתו העממית של רפי גינת לא עמדה לו לרועץ, אלא להפך: הפכה אותו למועמד ראוי להיות העורך הבא של העיתון

בספרו האוטוביוגרפי "The times of my life and my life with the Times" מתאר מקס פרנקל, עורך ה"ניו-יורק טיימס" לשעבר, את מלאכת העורך הראשי. "רוב הזמן סחבתי את הפסנתר, לא ניגנתי בו", הוא מצטט, כרוצה לומר - תפקיד העורך הראשי אינו לעסוק בעצמו בעבודה העיתונאית, אלא לנהל בצורה נכונה את הביצוע, הנעשה בידי אחרים. העורך הראשי אפוא, ככל מנהל, חייב להכיר היטב את התחום, אבל הכישור העיקרי הנדרש ממנו הוא ניהולי ומנהיגותי. לפחות לשיטתו של פרנקל. אי-אפשר לדעת אם ארנון (נוני) מוזס, המו"ל ובעליו של "ידיעות אחרונות", הושפע מספרו של פרנקל כשבחר ברפי גינת לעורך הראשי של העיתון, משום שלא ממנהגו להשיב לפניות אליו. הוא שומר את מחשבותיו לעצמו ונימוקיו עמו. אבל המינוי המפתיע, מהלך בלעדי של מוזס, שופך אור על תפיסתו ומניעיו ומזמין בירור על הדרך החדשה שאליה יוצא העיתון. 1. נוני מוזס. מינויו של גינת, הגם שנבט במוחו של מוזס זה מכבר, לא היה מובן מאליו. מוזס הוסיף להתלבט גם אחרי שדלף דבר המינוי. בשלושת הימים הראשונים אחרי כניסתו של יואל אסתרון לתפקיד עורך המשנה, ישב מוזס בישיבות העורכים וניסה לנהל אותן כעורך ראשי בפועל. מעדויות הנוכחים עולה שהניסיון לא היה מוצלח. מוזס, למרות מקומו בראש השולחן, לא השתלב בדיון ולא תרם לו. אסתרון, לעומתו, החליק בטבעיות פנימה. לישיבה ביום הרביעי מוזס כבר לא הופיע ובכך פסל את האפשרות, שאולי נבחנה, לקחת על עצמו את התפקיד. במשך זמן הדמדומים הזה ולאחריו נחשב גינת למועמד, אולי מועדף ואולי לא, מתוך רשימה של כמה מועמדים. ההודעה הרשמית על זכייתו בתפקיד בוששה לבוא. רק אחרי שגינת צלצל בזעם לחברתו תמי מוזס-בורוביץ, אחותו של המו"ל, והרעים בדרישה להפסיק מיד את הביזיון ולהצהיר ללא דיחוי שהוא המועמד היחיד, יצאה ההודעה המתקנת. אחדים מבכירי העיתון שהתנגדו למינויו הצפוי של גינת, ההמוני והעממי לטעמם, ניהלו קרב מאסף. חלקם, העורך הכלכלי סבר פלוצקר למשל, הגיעו עד כדי איומים שלא יעבוד תחת גינת אם ימונה. המו"ל לא התרשם ופרסם את החלטתו. המחאה נאלמה מיד. המו"ל אף פעם לא מתרשם ודלתו בדרך-כלל אינה פתוחה. מקורבים שמוזס משתף בהחלטותיו המקצועיות לא קיימים, גם בתוך משפחתו הקרובה, אבל מכרים קרובים יש ויש. אחותו, תמי, היא חברה ותיקה של גינת. מדי שבת בצהריים מתכנס בביתם של תמי מוזס ודדי בורוביץ, מבעלי חברת התעופה אל-על, פורום קבוע של ידידים: רפי ונאוה גינת, סמי יחיא בעליו של הלונה-פארק, זקלין ואביגדור ליכטנשטיין, העיתונאית איילה חסון-נשר ובעלה מפיק הטלוויזיה שי נשר, שר החוץ סילבן שלום ואשתו גודי, אחותם של נוני ותמי, ומוזס וזוגתו. שם, בסעודות השבת הכמו-משפחתיות שמוזס משתדל לא להחמיץ, התקרבו בשנה האחרונה מוזס וגינת, ובישלו ביחד את המינוי. שתקנותו של מוזס, מספרים אלה שמשוחחים עמו, אינה בהכרח חיפוי מסתורי לניווט מתוחכם וערמומי של כלי התקשורת המרכזי במדינה. לא מן הנמנע שמוזס ממעט להתבטא, משום שלא תמיד הוא מרגיש שיש לו מה להגיד. בשנים האחרונות הוא נואש מהשאיפה להתחבב על האליטה התקשורתית, שהוא נוהג לכנות "עגולי המשקפיים". הוא מרגיש שנושב מהם אליו משב קל וחמקמק של התנשאות. לתחושה הזו שותפים גם אחרים במשפחתו, הרואים את עצמם כאריות עסקים בעבודה ואנשים פשוטים וחמים בבית. הם לא אוהבים להימצא בחברת אנשים שמדברים בעיקר על ספרים, קונצרטים ועניינים שברומו של עולם. בשיחה הקולחת מעל לתבשיל החמין המהביל מדי שבת, אף אחד לא מנסה לעשות רושם או להתחכם "כמו איזה צנון", כלשונם. לסועדים, שרובם ככולם עשו חיל בתחומיהם, תחושת ביטחון עצמי מול אלה שרואים את עצמם כאליטות תקשורתיות ואינטלקטואליות, והם מאוד מחשיבים את החברות והנאמנות. זו סביבתו החברתית והמעמדית של נוני מוזס. מאליו מתברר שתדמיתו העממית של גינת בעיני כל "עגולי המשקפיים" לא עמדה לו לרועץ, אלא להפך. מרמת-גן זה נראה אחרת: רפי הוא בן-אדם מקסים ועיתונאי מעולה שמביא רייטינג פיצוץ בכל דבר שהוא נוגע בו כבר 25 שנה. לרפי יש חוש ריח של חיית טרף לסיפור טוב. רפי הוא מהמשפחה. מתקיימת איתו האינטימיות ההכרחית כשצריך להרים טלפון ולבקש לפסול כתבה או לקבל מישהו לעבודה. רפי בחיים לא יתנשא, למרות שהוא רחוק מלהיות פראייר. רפי הוא קונסנזוס, בדיוק כמו העיתון. הוא לידר טבעי, מנהל כריזמטי ואנשים ילכו אחריו. השורה התחתונה של הצלחת העסק הזה, "ידיעות אחרונות", היא אך ורק העלאת התפוצה ואת זה רפי יעשה מצוין. 2. רפי גינת. רפי גינת הוא איש חברה אוהב חיים. עבודתו כמגיש "כלבוטק" וכרוז הבית של קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב מותירה לו זמן פנוי, המוקדש לטיפוח תחביבים. הוא מחזיק ביאכטה ואוהב לבלות עם חבריו הקרובים בארץ ובחו"ל. תפקידו החדש יחייב אותו לשעות אינסופיות של עבודת מערכת שגרתית ומייגעת - מנת חלקם של סוחבי הפסנתרים. מהסיבה הזו בעיקר התלבט אם להיענות להצעתו של מוזס. הוא ידע שצפויה לו ירידה ברמת החיים, אבל רצה את הלגיטימציה וההכרה שיביא לו התפקיד נוסף על האתגר המקצועי הגדול. אלא שבתוכנית התחקירים "כלבוטק" מוכיח גינת שלא חייבת להיות התאמה בין ההשקעה שלו כעורך להצלחת המוצר העיתונאי שלו. "כלבוטק", המזוהה איתו יותר מכל, נעשית במידה רבה על-ידי עורך התוכנית גולן יוכפז. תפקידו של גינת, המיומן והמנוסה בהופעה בטלוויזיה, מצטמצם לשעות מעטות מדי שבוע, שבהן הוא מגיע לאולפן ומקריא את הטקסטים שנכתבים בשבילו תוך תיקון דקויות פה ושם. גינת לא סר למרותו של יוכפז, שהוא מכיר ומעריך זמן רב, אלא להפך: הוא סומך עליו שיכין את התוכנית בהתאם ל"רוח המפקד" ואינו מתאכזב. לפי גרסת גינת, הוא שבחר ביואל אסתרון לתפקיד עורך המשנה, ונתון זה מחזק את ההשערה שיכול להיווצר דפוס עבודה דומה גם בעיתון: גינת יהיה הטלנט, מפצח התעלומות של המשטרה, אריזתו הנוצצת של העיתון, בעוד שאת עבודת הנמלים היומיומית יעשה אסתרון. בכך יחפה אסתרון על גינת ומוזס פעמיים: עמדתו הבכירה תנטרל את הביקורת על פנייתו של העיתון אל המכנה המשותף הפופולרי ותפטור את גינת מהעבודה הפרטנית על ההפקה היומיומית. כך יוכל גינת להתפנות להרכיב את נוסחת הפלא המנוסה שלו לקליעה לטעם הציבור, הפעם בעיתון. אסתרון, למרות תדמיתו האליטיסטית, חייב לגינת ולמוזס את משרתו החדשה והבכירה בעידן שבו עיתונאים ותיקים מובטלים. הוא לא יוכל להוביל סדר יום עצמאי וסופו שיירתם גם הוא ל"רוח המפקד". גינת הוא הראשון שדוחה את ההשערה הזו, בהצהרה על התמסרות מוחלטת לתפקיד החדש. הוא מתכנן לבלות בעיתון 16 שעות ביממה ולרדת לפרטי הפרטים. חבריו חלוקים בדעתם אם אכן יתמיד בכוונתו או ישאיר את העומס לאסתרון היעיל והעמלני. אם יערוך גינת את "ידיעות אחרונות" כפי שערך את "העולם הזה" לפני כ-15 שנים, יהיה זה עיתון אחר. תחת עריכתו היה "העולם הזה" שבועון סנסציות צהוב ורווי סקופים. זירת הפעילות שלו, שנחל בה הצלחה בחשיפות בלעדיות, היתה בעיקר ענייניהם האישיים של אנשי ציבור. הוא שחשף, למשל, את בקשתו הסודית של הרמטכ"ל דאז, משה לוי, מיצחק רבין ויצחק שמיר שלא למנות את סגנו דן שומרון לרמטכ"ל בגלל השמועות שהוא הומו, או את המשבר בחיי הנישואים של הזמר מתי כספי. השבועון פרסם תמליל שיחת טלפון חשאית בין שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, לרב עובדיה יוסף, או את פרטי המריבות הקשות בין אריה דרעי לרבנית יוסף. אורנה גאון, גרושתו של הזמר יהורם גאון, קראה בו איך שלחה חסידי חב"ד לאמו של בעלה לשעבר, כדי שישפיעו עליו להתחתן איתה פעם נוספת, וח"כ יוסי שריד קרא על "סוד אפל מעברו", ולפיו הוא "תקף וחנק את אהובתו על רקע רומנטי" (כל הדוגמאות הללו שאובות מסריקה אקראית של סיפורי השער). כל מי שעבד עם גינת, לרבות עובדי "העולם הזה", מסכימים שסגנון העבודה שלו הפוך מריכוזי. הוא בונה צוות נאמן, מאציל סמכויות בנדיבות, ומעניק גיבוי כשיש תקלות. כך למשל, כשבתקופתו כעורך ניסתה כתבת של השבועון לסלק מבית-החולים תינוק שזה עתה נולד כדי להדגים את הפרצה באבטחה. הכתבת נעצרה על-ידי המשטרה, אבל גינת נטל אחריות ושחרר אותה בערבות. "אפשר ללעוג על הדיאטה שעשה לפני כולם בטלוויזיה, או להזכיר שוב את הקוליפורמים בחומוס", אומר בכיר בתקשורת הישראלית, "אבל האמת היא שזה לא רלבנטי. הוא הגיש את יומן הערב בגל"צ במשך שנים וטיפל במקצועיות במגוון רחב של נושאים, שמהם מורכב היומן. בכלבוטק הוא עושה תוכנית מעניינת, חשובה, פיקנטית, לגיטימית לעילא, עם שליחות ותחושה של תיקון עולם. זו תוכנית הישגית, מקורית, בלעדית ולטובת הציבור. כמעט כל פרמטר עיתונאי נמצא שם. יחד עם זאת, מייקל גורדן, למשל, היה מעולה בכדורסל, אבל חלש מאוד בבייסבול כשניסה לעשות שינוי. ההצלחה בכלבוטק או ביומן ברדיו לא מחייבת הצלחה גם בידיעות אחרונות". גינת, בעיני עצמו ובעיני חבריו, הוא עיתונאי מצליח. קשה למצוא מי שבאמת מכיר אותו ומדבר בגנותו. בעיתונים ובתוכניות שלו יש הישגים, חשיפות, תחקירים ורייטינג. כך היה תמיד ואין סיבה שבעיתון תשתנה המגמה; ודאי כשהגדרת ההצלחה בשולחן השבת של מוזס היא, "אך ורק העלאת התפוצה". 3. "ידיעות אחרונות". על דעת המו"ל מתכנן העורך החדש שתי מהפכות. באנרגיה ובכיוון. גינת ואסתרון חשים שהעיתון עייף וזקוק לניעור. עיתונאים מבוגרים רבים, שתועלתם לדעת גינת מועטה, ייאלצו לפנות מקום לסקופרים ולתחקירנים צעירים ורעבים שיזרימו במערכת דם חדש. העיתון לא יראה עוד את עצמו כמתחרה בעיתונים האחרים, אלא ישאף לנתח גדל מתשומת לבו של הצרכן גם על חשבון הטלוויזיה. עם קליטת האנרגיה החדשה ישאף גינת להגדיל את נפח העיסוק בצרכנות, חשיפות ותחקירים, על חשבון כיסוי הפוליטיקה והחדשות הקשות. שעתו של מרדכי גילת חוזרת. גינת אומר בשיחות פרטיות שהתחקירים על האי היווני ועל אריה דרעי היו פסגות הישגיו של העיתון. הוא רואה בהם פנסי מגדלור של העידן החדש. במשפחת מוזס רווחת גם תחושה שאחת הסיבות להיחלשות העיתונים היא שהציבור מאס בפוליטיקה ובחדשות קשות, בניגוד לחשיפות ותחקירים. אבל דווקא טיפוח מחלקת התחקירים יכול להוביל בסופו של דבר לפיצוץ. בצמרת העיתון טוענים שהעורכים הבכירים מחזיקים ברשימה קצרה של אישים, חלקם במרכז התעניינותו של הציבור, המקורבים למוזס מענייניו האישיים וחסינים מביקורת. עד היום חבו עורכי העיתון בשנים האחרונות את תפקידם למו"ל שמינה אותם. אם היה מפטר אותם, לא היה להם לאן ללכת. גינת, למרות החברות, לא חייב למוזס כלום ו"ידיעות אחרונות" אינה הצלחתו היחידה בחיים. לפי ההערכה, אם יגיע סיפור קשה וטוב על אחד המחוסנים, גינת לא יסכים לוותר על הפרסום, גם במחיר עימות עם המו"ל. על הפסנתר שגינת העמיס על גבו פורטים נגנים רבים. לא בטוח שכולם יתרשמו ממנהיגותו הטבעית. הוא הראשון להבין שדווקא אליטת הכותבים, זו שהסתייגה ממינויו, חיונית להמשך ההצלחה. אם יצליח לרתום גם אותם למאמץ החדש שהוא מפנה אליו את העיתון, יוכיח את הכושר המיוחס לו בניהול יחסי אנוש. "הוא אולי לא אינטלקטואל ואיש ספר ותרבות גבוהה, כמו עורכים ראשיים אחרים", אומר עורך בכיר שמכיר אותו מקרוב, "אבל מי קבע שזה מה שעורך צריך להיות. יותר חשוב שיהיה חכם, אחראי, מאופק ומרוסן. הוא לא חייב בשביל זה להיות איש רוח". גיליון 56, מאי 2005

המניע למהומה התקשורתית שחוללה נסיעת נתניהו לרוסיה הוא עלבונו של הדובר ניר חפץ, ולא תסכולם של הכתבים המדיניים. זו אינה הפעם הראשונה שיועצי ראש הממשלה הופכים למושאי סיקור עיתונאי במקום להישאר ברקע

ביום שישי הפנה אורן פרסיקו את קוראי סקירת העיתונות לדברים שכתב שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס", בעניין המהומה התקשורתית שגרמה נסיעתו החשאית של ראש הממשלה בנימין נתניהו לרוסיה בשבוע שעבר. המסר שביקש ניב להעביר הוא – הזעם הקדוש של העיתונאים על שהוסתר מהם דבר הטיסה לרוסיה נובע מאגו מנופח מדי. רצה לומר, הכתבים והפרשנים המדיניים שופכים אש וגופרית על נתניהו ולשכתו לא משום שהתנהלותם מדאיגה ונלעגת, אלא משום שלא שיתפו את בכירי התקשורת בסוד מדינה כמוס שבעטיו יצא ראש הממשלה באופן דחוף לרוסיה. משתמע מאבחנה זו שלו היו נתניהו ויועציו הקרובים משכילים לעדכן את נבחרת הכתבים המדיניים במסע הפתאומי לחו"ל, היתה דעתם נוחה והם לא היו מתרעמים על שהוסתר מהציבור. לפי התפיסה הזו, עיתונאות היא עיסוק כל-כך אגוצנטרי, שדי בהזלפת כמה טיפות מידע על שפתיהם הצחיחות של הכתבים כדי להרוות את צמאונם ולשתק את האינסטינקטים המקצועיים שלהם, המדרבנים אותם לכאורה לחשוף לעין השמש את פרטי המידע שהם מלקטים. זו אינטרפרטציה שגויה של התנהלות עיתונאים בדרך כלל ושל תפקוד ראש הממשלה ואנשי לשכתו במקרה הנדון. ברגיל, עיתונאים רודפים אחר מידע כדי לפרסמו, לא כדי לנצור אותו בלבם ולהרגיש חשובים. עיתונאים נוהגים כך לא רק משום שזה הגיון עיסוקם ולא רק משום שזו שליחותם, אלא גם משום שבכך הם מספקים את יצרי האגו שלהם. עיתונאים אכן מונעים על-ידי דחף שאינו בר-כיבוש להצטיין, להתפרסם, להתחכך עם צמרת המדינה, להכות את מתחריהם. הם אינם מסוגלים לספק את המאוויים האלה אם הם מסכימים להיות שותפים לסודות שלא ניתן לפרסמם. יש אמנם מצבים שבהם, אגב מרדף אחר מידע, עיתונאים נקלעים להתחייבויות להימנע מלחשוף פרטים מסוימים. נכון גם שבהתנהלות היומיומית עיתונאים מקבלים על עצמם להסתיר את המקור שעליו הם מסתמכים. אבל בדרך כלל עיתונאות היא עיסוק עם הפנים אל הציבור; תכליתו – להנחיל את מירב המידע למירב האנשים. ודאי שבמקרה הנדון, לא שיקולי אגו הנחו את התקשורת בבואה לשפוט את התנהלות לשכת נתניהו. הכתבים והפרשנים המדיניים לא תקפו את ראש הממשלה ויועציו משום שנמנע מהם מידע רגיש; הם עשו זאת משום שנתניהו ואנשיו נראים כמו דרי גן ילדים שיצא מכלל שליטה, ולא כמו מטה מסודר המופקד על ניהול ענייני המדינה. גם העיתונאי המקורב ביותר לקברניטי המדינה יודע בתוך עצמו שהמידע שהוא מצליח לאסוף הוא חלקי בלבד. גם העיתונאי המקושר ביותר לצמרת עומל קשה כדי לחבר פירורי מידע ולהרכיב מהם תמונה אמינה שניתן להציגה לציבור. אין עיתונאי שמתיימר לדעת את כל סודות המדינה, שמעז לחשוב שכל התפתחות מדווחת לו, שמקננת בו ציפייה להתעדכן בו בזמן יחד עם קודקוד מקבלי ההחלטות. הזעם שיצא על נתניהו ועוזריו, בתקשורת של סוף השבוע, לא נבע מעלבון אישי של עיתונאים, אלא מהערכת מצב שקולה שבעטיה של לשכת ראש הממשלה, ענייני המדינה אינם מתנהלים כשורה. אם לנתניהו יש עניין לאבחן מה דפוק בלשכתו, כל שהוא צריך לעשות הוא לסרוק את פרסומי התקשורת בשלושת הימים האחרונים. גם עיוור וחירש יבחין שמי שנפגע באופן אישי מהטלת האיפול על נסיעתו של ראש הממשלה לרוסיה לא היה הכתב הבכיר, אלא יועץ התקשורת הבכיר שלא שותף בסוד המהלך המדיני הרגיש. ומי שהתקוממו על "השקר הלבן" לא היו דווקא עיתונאים, אלא מי שהזין אותם בקובלנה המופרכת הזו (כאילו שהטעיות מסוג זה אינן לגיטימיות בעת טיפול בסוגיות לאומיות רגישות; כאילו שיועץ התקשורת העליון, גם לו היה יודע על המסע, לא היה נזקק לדרכי עורמה כדי להסתירו מהעיתונות). יתכבד נא נתניהו ויעיין באותם פרסומים, או אז יתברר לו כי במקום שניר חפץ ועוזי ארד יישארו ברקע וידבררו אותו, הם הפכו למושאי סיקור בעצמם. וזה סימן לאגו מפותח מאוד ולאמביציות אישיות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד עם צרכיו של ראש הממשלה בשעה זו.

האשה העשירה בעולם משקיעה ברשת עיתונים אוסטרלית איכותית, הנמצאת במשבר עסקי, כדי לקדם אגנדה של מיסוי נמוך לטייקוני מכרות וביטול חקיקה סביבתית

מה מניע איש עסקים להשקיע מיליונים ברכישת עיתון מקרטע, שספק אם גם תוכנית הבראה דרסטית תבטיח את רווחיותו ואולי אף את קיומו? הסוגיה הזו, שהועלתה לפני כשנה בעת ש"מעריב" נרכש על-ידי נוחי דנקנר, מעסיקה בימים אלה את עולם התקשורת והפוליטיקה באוסטרליה. שם אין מדובר באיש עסקים, אלא באשה. ולא בסתם טייקונית, אלא במי שנחשבת כבר עתה לאשה העשירה בעולם, ומצמצמת בעקביות את הפער בינה לבין שני הגברים הניצבים בראש רשימת עשירי תבל, המקסיקאי קרלוס סלים והאמריקאי ביל גייטס. באוסטרליה מכנים אותה "גברת הברזל", אולם שלא כמו ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצר, במקרה של גינה (גורגינה) ריינהארט אין מדובר רק במטפורה לנחישות ולעוצמה פוליטית. ההון העצום של ריינהארט, כ-18 מיליארד דולר, שעשוי על-פי הערכות לצמוח בשנים הבאות ל-100 מיליארד דולר, מקורו במכרות המתכת, שהביקוש לה מאמיר בעולם בעשורים האחרונים. היא ירשה את אימפריית עפרות הברזל מאביה, ותחת שליטתה התעצם תאגיד מכרות הברזל והפחם הנקוק-פרוספקטינג עוד יותר. המיליארדרית ריינהארט אינה דמות פופולרית באוסטרליה, בלשון המעטה. חזונה האולטרה-השמרני, הקורא להאצת ניצול משאביה הטבעיים של אוסטרליה עם מיסוי מינימלי על התאגידים העוסקים בכך, מקומם עליה לא רק את כל מי שממוקם מהמרכז שמאלה מבחינה פוליטית וחברתית. מקורביה מנסים לקדם תוכנית שתהפוך את שטחי המכרות במערב היבשת ל"אזורים כלכליים מיוחדים", עם מיסוי מזערי. בסביבתה מבקשים גם להיאבק נגד "מס הפחמן", שיזמה ב-2011 ראש ממשלת אוסטרליה, גוליה גילארד, כחלק מהמאמץ לצמצם את פליטת גזי החממה. ריינהארט, בת 58, מוצגת באמצעי התקשורת כאשה קשוחה שהסתכסכה עם אביה ועם בני משפחתה. "יש בה רעבתנות להתדיינות משפטיות", נכתב עליה. שלושה מילדיה הגישו נגדה תביעה לבית-המשפט, בדרישה למנוע ממנה שליטה בלעדית בקרן המשפחתית שבאמצעותה מנוהלים עסקיה המשגשגים. הסערה הנוכחית פרצה לאחר שריינהארט השלימה באחרונה רכישה של 18.7% מהבעלות על תאגיד התקשורת האוסטרלי השני בגודלו פיירפקס-מדיה, שבבעלותו כ-330 עיתונים, מגזינים, אתרי אינטרנט ואפליקציות (היוצאים לאור גם בניו-זילנד ובארה"ב). בכך היתה לבעלת המניות הגדולה ביותר בחברה. בתוך זמן קצר התברר כי היא אינה מתכוונת להסתפק בשליטה פסיבית, והיא מגלה עניין בעיקר בשלושה מהבולטים בעיתוני התאגיד: "סידני מורנינג הראלד", "אייג" ו"אוסטרליאן פייננשל ריביו". היא מבקשת למנות שלושה משמונת חברי מועצת המנהלים של התאגיד, וליטול לעצמה את תפקיד סגן היושב-ראש. המטרה: לממש את הסמכות לגייס ולפטר עורכים, ובדרך זו להשפיע על הקו המערכתי של העיתונים. עיתונאים בתאגיד פיירפקס יצאו בימים האחרונים למערכה ציבורית כדי לסכל את תוכניותיה של בעלת הבית החדשה, וגייסו לשם כך דמויות ידועות מעולם התרבות, הספורט והכלכלה. הם מניפים את "האמנה בדבר עצמאות המערכת", שאומצה על-ידי הבעלים והעובדים של עיתוני התאגיד בעשורים האחרונים. הסעיף הראשון באמנה קובע כי "הבעלים מכריזים פומבית על מחויבותם לעיקרון הבסיסי והמוכר זה שנים של עצמאות המערכת". בסעיף אחר מקבלים הבעלים את הכלל כי הסיקור העיתונאי יתבצע "באופן מלא והוגן – ללא קשר לכל אינטרס מסחרי, פוליטי או אישי, כולל אינטרסים של הבעלים, מחזיקי המניות או חברי הדירקטוריון". האמנה קובעת כי עובדי העיתונים יידרשו לבצע את עבודתם "אך ורק בהתאם לתקנון האתיקה של אגודת העיתונאים האוסטרלית". החשש הגדול של עובדי התאגיד הוא שברגע שריינהראט תיכנס לחדר הדירקטוריון, היא תשליך את העקרונות הללו לפח. על-פי דיווחים שונים, היא כבר הבהירה שאין בכוונתה לאמץ את האמנה. אדאל פרגוסון, שכתבה את הביוגרפיה של ריינהארט, סיפרה בראיון לאחד מעיתוני הרשת כי ל"גברת הברזל" יחס של בוז לעיתונאים. "בעיניה כולם מחזיקים בכרטיס חבר במפלגה הקומוניסטית, העיתונות כולה שמאלית – והיא רוצה לשנות זאת", העידה פרגוסון. בעניין הזה צועדת ריינהארט בעקבות אביה, לאנג הנקוק, האיש שגילה ב-1952 באקראי את עפרות הברזל שהעניקו למשפחה את הונה העצום. הוא הקים לפני עשרות שנים את העיתון "אינדיפנדנט", שנסגר לאחר זמן לא רב, וקרא במשך שנים לאוסטרלים להתעורר כדי לצמצם את התערבות הממשלה בחייהם. הדרך לעשות זאת, כך הסביר, היא השתלטות על אמצעי התקשורת, כדי לחנך באמצעותם את הציבור. למרות ההתגייסות הציבורית נגד כניסת ריינהארט למועצת המנהלים, מטיל אנדרו גוספאן, לשעבר עורך "אייג", ספק רב בסיכוייו של המאבק. בעיניו מדובר בבזבוז זמן: גם על-פי האמנה מותר לדירקטוריון למנות את עורכי העיתונים, ומכאן קצרה הדרך לשינוי תוכני משמעותי בדפי העיתון. שר התקשורת האוסטרלי, סטיבן קונרוי, קרא לריינהארט שלא להכתים את המותג פיירפקס, שרכש במרוצת השנים מוניטין של ארגון תקשורת אמין ומקצועי. מבקרים אחרים הזהירו מפני הנזק החמור שייגרם לעיתונות ולדמוקרטיה אם עיתונים איכותיים יהיו מעתה בטאוניהם של ריינהארט ובעלי המכרות. "ההצדקה המסורתית לקיומה של העיתונות היא יכולתה לשמש כלב שמירה מול ממשלות ותאגידים רבי עוצמה", כתב דייוויד מקנייט, עיתונאי לשעבר וחוקר תקשורת באתר האינטרנט "The Conversation". "מה שמתרחש עתה הוא שנציגה של אחד הסקטורים החזקים בחברה האוסטרלית, תעשיית המכרות, מבקשת לשלוט באחד המנגנונים החשובים של הדמוקרטיה". אשת המכרות ממעטת להתראיין, אבל דבריה נשמעים מפעם לפעם מפיהם של מקורבים, ובהם עיתונאים. ב-2010, לאחר שרכשה את ערוץ 10 האוסטרלי, כתב בעל הטור אנדרו בולט כי מבחינתה אין מדובר בתאווה לכסף ורווחים, אלא בדאגה לעתידה של אוסטרליה, נוכח האיומים הנשקפים בעיניה לעושרה של האומה. "לריינהראט יש חזון", כתב בולט. "ערוץ 10 הוא רק אמצעי למימושו". אז, נטען כי בכוונת ריינהארט להפוך את הערוץ במוקדם או במאוחר לבן-דמותו של פוקס-ניוז האמריקאי, ארגון השידור השמרני השייך לאוסטרלי שנוי במחלוקת אחר, איל העיתונות רופרט מרדוק. די באזכור שמו של מרדוק כדי להעביר צמרמורת נוספת בגוום של עיתונאים רבים באוסטרליה. גם שם, כמו בבריטניה, יש מי שמבקש לפקוח עין על דרך ההתנהלות של עיתוניו. בינתיים יש דיווחים שהחברה שבבעלותו עלולה לפטר כ-1,000 מכ-8,000 עובדיה בעיתונים באוסטרליה, כחלק מצמצום המערכות שלה, ובמקביל להגדיל את אחזקותיה בערוצי טלוויזיה. מרדוק עצמו נחלץ בינתיים להגנת ריינהארט. בציוץ טוויטר כתב: "אני מבין שהשמאלנים חוששים מגינה ר. אבל האם ייתכן שייאסר עליה, או על כל אדם אחר, לקנות או להקים עיתון? תחשבו שוב". מבחינת התקשורת האוסטרלית, האיום שמגלם מרדוק מתגמד בהשוואה לזה שמגלמת ריינהארט. בשני המקרים מדובר באנשי עסקים קשוחים, המצטיירים כמי שמבקשים לטאטא הצדה את הנורמות העיתונאיות המקצועיות כדי לקדם אגנדות שמרניות. אבל מרדוק מתמקד עתה בעיקר בשוק האמריקאי והבריטי, ואילו ריינהארט מבקשת לתקוע יתד בלב עולם התקשורת באוסטרליה. על רקע זה, המאבק גולש מהזירה הציבורית אל המערכת הפוליטית. הראשונים להרים את הכפפה היו אנשי מפלגת הירוקים, היוזמים הצעת חוק שתרחיב משמעותית את סמכויות הרגולטור בתחום התקשורת. על-פי ההצעה, יהיה על הרגולטור לבחון מי רשאי להיות בעלים של אמצעי תקשורת, תוך בחינה של "העניין הציבורי" שבבעלות כזו. בעוד שהירוקים מנסים לקדם חקיקה מרחיקת לכת כזו, שתעניק פרשנות חדשנית למושגים "חירות הביטוי" ו"חופש העיתונות", מבקשת ממשלת הלייבור לעבד המלצות ועדה בראשות השופט ריימונד פינקלשטיין, שעליה דיווחנו כאן, לביצור מעמדה של מועצת העיתונות כבעלת סמכות אכיפה. ובינתיים נדרש תאגיד פיירפקס להתמודד לא רק עם רגלה הגסה של "גברת הברזל", המאיימת לפגוע בעצמאות המערכות העיתונאיות, אלא גם עם הנטל הכלכלי הכבד בעידן של ירידה בתפוצה ובהכנסות ממודעות. על-פי הערכה, ב-2012 יצנח חלקה של העיתונות המודפסת בעוגת הפרסום האוסטרלית ב-9% נוספים. בחמש השנים האחרונות איבדו מניותיו של התאגיד כ-85% מערכן, ולאחרונה העריך הדויטשה-בנק כי לזרוע העיתונות המודפסת של פיירפקס אין עתה כל ערך כלכלי. הדירקטוריון, בינתיים ללא ריינהארט, כבר החליט על פיטורי חמישית מעובדיו, סגירת שני בתי-דפוס ומעבר של עיתוני האיכות רחבי היריעה שלו למתכונת של טבלואידים. אריק ביצר, אחד המבקרים החריפים של הנהלתו הנוכחית של התאגיד, כתב לאחרונה בבלוג אוסטרלי כי צניחת פיירפקס תואמת לדגם מוכר בן חמישה שלבים של כשל ניהולי בעולם העסקי. בשלב הראשון הארגון מצליח, אך ההנהלה חוטאת בהיבריס, חטא הגאווה, ומסתנוורת מהישגיה; בשני, נוקטים המנהלים צעדי הרחבה והתפשטות ללא תכנון ראוי ובלי משמעת; בשלישי הם עוצמים את עיניהם לסיכונים ולבעיות; בשלב הרביעי הם פונים לחיפוש נואש אחר ישועה ממקור כלשהו, אך נידונים להיגרר לשלב החמישי והאחרון, זה שבו הופך הארגון לבלתי רלבנטי ונידון למעשה למוות. ביום שני השבוע הגיב לראשונה תאגיד המכרות על הטענות נגד ריינהארט. בתגובה לכתבה ששודרה בתוכנית טלוויזיה נמסר כי כוונתה היתה לסייע לפיירפקס להיחלץ מהמשבר החמור שבו נמצאת חברת התקשורת. היא קיוותה, כך נאמר בתגובה, שמועצת המנהלים תראה בה "אביר על סוס לבן" שמבקש להציל את החברה. בתגובה נכלל גם איום: אם לא יינתן לה מקום במועצת המנהלים ויוטלו עליה "מגבלות בלתי הגיוניות" – היא עלולה למכור את מניותיה בפיירפקס. יש אולי מי שיתרשמו מהתיאור הרומנטי של "אביר על סוס לבן", ויראו בהשקעתה בתאגיד הכושל חבל הצלה שעשוי לחלץ את פיירפקס מגלישה לשלב החמישי, הסופני. אבל רק מעטים מעיתונאי הרשת מתפתים לאשליה הזו: הם מניחים שמדובר בחבל שייכרך סביב צווארם של העיתונאים ועלול לחנוק את העיתונות החופשית.

במסגרת דיון בבקשה לתביעה ייצוגית, המומחה הציג תמונה שמצביעה על פליטת מזהמים הגדולה מזו שבתי הזיקוק ניסו להציג בחוות הדעת המקורית. "חוות הדעת עוברת מהגנה על בז"ן, להפרה של הרגולציה", טענו נציגי התובעים שמנסים להוכיח את הקשר שבין עודף תחלואה בסרטן לפליטת מזהמים והתרשלות המפעלים. בז"ן: "העדכון אינו מהותי"

מפעלי קבוצת בז"ן נדרשים לראשונה לתת דין וחשבון על זיהום האוויר שפלטו לאורך שנים ארוכות במפרץ חיפה ולהגן על ההתנהלות הכוללת שלהם מול הציבור. השבוע (שני) התייצב יועץ סביבה מטעם בז"ן בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת דיון בבקשה לתביעה ייצוגית נגד שורה של מפעלים מזהמים ובהם קבוצת בתי הזיקוק. התביעה מבקשת להוכיח את הקשר שבין עודף תחלואה בסרטן ריאות ולימפומה שאינה הודגקין בחיפה, מחלות שהתפתחותם עשויה להמשך עשורים ארוכים לאחר החשיפה, לבין פליטת מזהמים והתרשלות המפעלים בהתייחסותם לסיכונים ידועים שקשורים לפעילותם. בדיון שהתרחש עלה להעיד היועץ אבי גולדשמיד, הבעלים של "י. גולדשמיד – חברה לתכנון והנדסה סביבתית", חברה שעובדת שנים ארוכות עם בתי הזיקוק ותעשיות ברחבי הארץ ומעניקה להם שירות. ערב הדיון התרחש מפנה דרמטי לאחר שבתי הזיקוק הגישו תיקון לחוות הדעת של גולדשמיד. חוות הדעת המקורית ניסתה לטעון שבז"ן לא זיהמה באופן חריג כפי שהרגולטורים טענו לאורך השנים. התיקון, שעלול להישמע טכני וזניח לאוזניים לא מקצועיות, הוכיח אחרת ועשויות להיות לו השלכות מרחיקות לכת. עורכי הדין ד"ר ערן צין, ואמנון קרן מהקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב, ומשרדי עורכי הדין גיל רון, קינן ושות ואסף פינק חקרו בשם עמותת אזרחים למען הסביבה את גולדשמיד ולאחר עימות על השינוי בחוות הדעת, סיכם עו"ד רון כי "חוות הדעת עוברת מהגנה על בז"ן, להפרה של הרגולציה". במילים אחרות, חוות הדעת שניסתה להוכיח שלא היתה פליטת חלקיקים מוגברת, אותם חלקיקים מזהמים שעלולים להכיל חומרים מסרטנים, הוכיחה את ההפך הגמור. למרות שבעיקר בזה עסק בדיון, קבוצת בתי הזיקוק ממאנת להתרגש ובתגובה לכתבה טוענים כי לשיטתם, לנתונים החדשים לא היתה השפעה דרמטית על הסביבה. ומה בדיוק השינוי בחוות הדעת שנכנס ברגע האחרון? מדובר על אחוז הגופרית בדלק שנשרף בתהליכים שהתרחשו בבתי הזיקוק. אחוז הגופרית מהווה בסיס לחישוב כמות החלקיקים המזהמים שנפלטת וככל שאחוז הגופרית גבוה יותר, כך הזיהום גדול יותר. כך למשל, בחוות הדעת המקורית גולדשמיד חישב את פליטת הזיהום, כלומר כמות החלקיקים המזהמים, כאילו הדלק הכיל 3% גופרית, ואילו ערב הדיונים בבית המשפט, עדכן כי מדובר ב-3.7% גופרית בשנים 1979-1983. המשמעות היא שנפלטו יותר חלקיקים מזהמים מאשר בתי הזיקוק ניסו לטעון, והנתון שהציגו קרוב משמעותית לזה שהרשויות לאורך השנים טענו. עוד כתב גולדשמיד בתיקון כי גם בשנים 1984-1987מפעל גדיב של קבוצת בתי הזיקוק, חישב את פליטת החלקיקים המזהמים לפי תכולת גופרית אחרת, הפעם של 1.1% וכעת החישוב החדש הוא לפי תכולת גופרית של 3.1%. בדוח יש עוד דוגמאות מעין אלה לאורך השנים שמצביעות על פליטת מזהמים גדולה משבתי הזיקוק נסו להציג בחוות הדעת המקורית. בהמשך חקירתו של גולדשמיד התגלה פרט נוסף: בדוח ישן של איגוד ערים חיפה, נכתב כי קבוצת בתי הזיקוק מבקשת לרכוש רכיב להפחתת זיהום למתקן שנקרא "הפצחן הקטליטי". איגוד ערים טענו כי הרכיב לא יפחית את הזיהום, אולם אין בדוח הכרעה ברורה. במסגרת הדיון עו"ד רון עימת את גולדשמיד עם הנתון הזה, וזה האחרון חשף כי התקנת הרכיב, שמטרתו הפחתת זיהום, שיעילותו אז היתה שנויה במחלוקת, כלל לא התרחשה בשנים אלה, אלא רק 16 שנה מאוחר יותר בשנת 2005. "לפי דוח איגוד ערים לשנת 1988 התקנתו של ציקלון שלב ג (שם הרכיב להפחתת פליטות י"ג) תסתיים ב-1989. אתה יודע מתי הותקן?", שאל עו"ד רון. התשובה היתה ברורה. "2005". לשאלה מדוע לא הותקן קודם, לגולדשמיד לא היתה תשובה. המשך החקירה של גולדשמיד תתקיים בשבוע הבא, כשבינתיים, חשוב להבין לעומק את משמעות הנתונים משנים עברו על תחלואה בימים אלה. "מדובר במחלות שהוכח לגביהן בעבר כי הן יכולות להיגרם מחומרים שהוכחו כמסרטנים, הנפלטים לאוויר מפעילות תעשייה, ואשר נמדדו ועוד נמדדים באזור מפרץ חיפה", כתב בחוות הדעת שלו במסגרת התביעה פרופ מיכה ברחנא, לשעבר מנהל רישום הסרטן הלאומי במשרד הבריאות. "בחוות הדעת הזו נשללה האפשרות שעודף התחלואה במפרץ חיפה מקורות בתחבורה או במקורות אחרים. לכן נקבע כי עודף תחלואה נובע מפליטות חומרים מזהמים מתעשייה". עוד הסביר כי התהליך הסרטני מתחיל בחשיפה לאותם הגורמים ונגמר בהטמעת סימני המחלה, לאחר תקופה ארוכה מאוד שיכולה להמשך שנים ארוכות. אם יימצאו אשמים, האחריות של התעשייה המזהמת על מצב התחלואה היום בחיפה, החלה שנים רבות לאחור ועשויות להיות לה השלכות עתידיות על תושבים שעדיין אינם חולים. בחוות הדעת שלו, פרופ ברחנא העריך כי לפחות 320 חולים מבין כלל החולים בסרטן ריאה במפרץ חיפה, חלו בעקבות זיהום המפעלים ו-175 בחולי לימפומה שאינה הודגקין, כשעודף התחלואה הוא בין 10%-15%. "מעיון במחקרים ובדוחות הקיימים עולה המסקנה כי נמצא קשר סיבתי בין עודף התחלואה במפרץ חיפה במחלות סרטן הריאות ן-NHL לבין פעילות המפעלים במפרץ חיפה ברמת מובהקות מדעית", כתב. תגובת בתי הזיקוק "תיאור הדברים בכתבה מסולף וחסר בסיס לחלוטין. מדובר באירועים שהתרחשו לפני 40 שנה, בתקופה שבה המפעלים היו בבעלות ממשלתית, ובז"ן עדכנה את בית המשפט בנתונים מאותה תקופה. העדכון אינו מהותי, וודאי לא מבחינת השפעה סביבתית. בנוסף, הטענה כאילו בז"ן התעכבה משך שנים ארוכות, עד לשנת 2005, בהתקנת אמצעי לצמצום פליטות, לא הועלתה מעולם כנגד בז"ן".

מאיר שניצר, מבקר קולנוע וטלוויזיה, כותב ועורך, מסכם יותר משלושה עשורים של עשייה עיתונאית וצופה אל עבר מה שעשוי להיות הפרק החותם של חייו המקצועיים

מאיר שניצר אוהב להשוות דברים לשואת יהודי אירופה. "היום אנחנו שלושה שבועות מיום הטבח, מהאקציה הגדולה", הוא מפטיר בחיוך תוך התרווחות על כיסא בבית-קפה במרכז תל-אביב. יום הטבח הוא היום שבו קיבל לידיו את מכתב הפיטורים מ"מעריב", באמצע נובמבר האחרון, והאקציה היא המהלך הניהולי שבמסגרתו פוטרו כל עובדיו של היומון החבוט, מי לנצח ומי כדי להישכר מחדש, בתנאים מקוצצים, על-ידי בעלי הבית החדשים. שניצר, שציין ביולי האחרון 19 שנה של כתיבה על קולנוע וטלוויזיה ב"מעריב", היה עד לכל התהפוכות, המשברים וגלי הפיטורים שפקדו את העיתון שפעם היה הנפוץ בישראל. כעת, כמו רבים מעובדי "מעריב" בעבר ובהווה, הוא עמל על פרטיה האחרונים של תביעה משפטית לקבלת כספים שהנהלות העיתון המתחלפות לא הפרישו עבורו במרוצת השנים – מכספי פנסיה ופיצויי פיטורים ועד החזרים עבור כרטיסי קולנוע. בסך-הכל, על-פי חישוביו, במהלך שני העשורים שהעביר בעיתון נגנבו ממנו סכומים המצטברים לכדי מאות אלפי שקלים. המבקר הוותיק, יליד 1950, הגיע ל"מעריב" בקיץ 1993, בהזמנתו של המו"ל והעורך הראשי דאז, עופר נמרודי. ההתחלה היתה מבטיחה. "ההצעה שלי לנמרודי היתה מאוד פשוטה", הוא מספר. "פגשתי אותו כמה חודשים לפני הקמת ערוץ 2. אמרתי לו שבתוך חצי שנה הטלוויזיה הופכת להיות האישיו המרכזי – והצעתי לו דבר שלא היה קיים אז בעיתונות: ביקורת טלוויזיה יומית, שתתפרסם בעמודי הניוז ותהיה מעין מאמר מערכת". נמרודי, באותם ימים בעלים-שותף בזכיינית ערוץ 2 טלעד, קפץ על ההצעה ועל המציע והעניק לו יד חופשית בכתיבה ומה ששניצר מגדיר "משכורת סקנדליוזית", שיותר מהכפילה את משכורתו האחרונה בקבוצת שוקן, שבה מילא עד אז שורה של תפקידים בכירים. "כשותף לזיכיון של ערוץ 2 אולי היו לו כוונות להשתמש בביקורת הטלוויזיה היומית כאיזו מקפצה – אבל את זה נעזוב כרגע", אומר שניצר. בשנים שקדמו להקמת ערוץ 2, מזכיר שניצר, מבקרי הטלוויזיה של העיתונים הוגבלו על-פי רוב לרשימות ביקורת ספורדיות בעמודי התרבות. "אני באתי והתחלתי להפציץ כל יום", הוא מספר. "אחרי כמה ימים התיישרו שני העיתונים האחרים, ידיעות והארץ – ובעצם זה נשאר כך עד היום". יום השידורים הראשון של ערוץ 2 המסחרי זימן למבקר מפגש ראשון עם האתגרים שהציבו בעלויותיו הצולבות של הבוס. "נמרודי נבחן מבחינתי כעורך ראשי פעם אחת – ובגלל שאני מבוגר ממנו בכמה שנים, אני יכול להגיד שהוא היה תלמיד מצטיין", מספר שניצר. "יצא שיום העלייה של ערוץ 2, ה-4 בנובמבר 1993, היה יום שידורים של טלעד. השידורים מתחילים, ונמרודי – העורך הראשי והבעלים של מעריב ושותף בטלעד, להזכירך – מתחיל להתקשר כל שעה ואומר: תוכנית גדולה, הא?. אני השבתי בזהירות: זה לא שוס כזה גדול. וככה זה נמשך, עוד תוכנית ועוד תוכנית. נראה לי שאחרי הטלפון השלישי או הרביעי אמרתי לו, תשמע, זה לחץ לא הוגן, והוא הפסיק". התוכניות שעימן פתחה טלעד את שידוריה, אומר שניצר, היו מחפירות ברמתן – שילוב סר טעם של שעשועונים דביליים, תוכנית אירוח ארכנית בהנחיית רפי רשף וסרט תעודה בשם "עגיל בזין", שגולל את סיפורו של ישראלי שניקב את איבר מינו ("סרט רע ביותר", מבהיר שניצר). "אבל רצה המזל ושובצו גם שתי תוכניות שלדעתי היו הטובות ביותר שערוץ 2 הפיק מעולם – החמישייה הקאמרית בגלגול ההיסטורי שלה וברונו של שלמה בראבא". הביקורת שהתפרסמה למחרת ב"מעריב", מספר כותבה, ירדה לדפוס כלשונה – קטילות ותשבחות בכפיפה אחת. בדסק דיווחו לשניצר כי נמרודי עבר עליה אישית, אך נמנע מלפגוע בתוכן. "למחרת הוא התקשר אלי ואמר: תשמע, הכאבת לי, אבל אלה כללי המשחק. למדתי", מספר שניצר. "מאז ועד שהוא הפסיק להיות עורך ראשי, עד המעצר, לא היתה שום התערבות מצדו בטקסטים שלי". התערבות נדירה לטובת המו"ל אירעה בעיצומה של פרשת האזנות הסתר, סביב ביקורת על מה ששניצר מכנה "הופעה תקשורתית כושלת" של עו"ד דן אבי-יצחק, פרקליטו של נמרודי. שניצר שלח את הטקסט לדסק החדשות, ואחרי שהוחלפה הכותרת ותוקנו מלה או שתיים – הטקסט הועלם, וגליון "מעריב" של היום שלמחרת התפרסם ללא ביקורת הטלוויזיה היומית. "זו הפעם היחידה שהיתה התערבות", הוא אומר. "האדם שהגן עלי הכי יפה שם היה עמוס רגב, ראש אגף החדשות של מעריב [כיום העורך הראשי של ישראל היום]", אומר שניצר. "היום אוהבים להשתלח בו, אבל אני שומר לו פינה חמה. למעשה, כל ערב התארחתי בעמודים שלו, ובפעם היחידה שקיבלתי ממנו טלפון, הוא במקרה צדק. זו היתה כמובן ביקורת שהיתה קשורה לנתניהו – נתניהו תמיד הוציא ממני את מיטב הרעל והארס שטמון בי, ויש אומרים שזה לא מעט". פריט המידע הבעייתי היה עלבון אישי שהתייחס למראהו החיצוני של ראש הממשלה, ובעצה אחת הוחלט להסירו. "במקרה הזה רגב צדק", מבהיר שניצר. שניצר התגלגל לעיתונות מצדו האחר של המתרס. כחובב סרטים שבהיותו תלמיד תיכון זכה במקום הראשון בחידון הטריוויה של זאב רב-נוף, מבקר הקולנוע רב-ההשפעה של "דבר", נרשם עם שחרורו משירות צבאי ללימודים במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. ב-1974 מונה לתפקיד מנהל הרפרטואר הראשון בסינמטק העירוני, שם התנסה לראשונה ביחסי-ציבור, וב-1978 הקים משרד יחסי-ציבור שהתמחה בקידום סרטים ישראליים ("מסע יחסי-הציבור שאירגנתי לדיזנגוף 99 נחשב לאחד הבולטים בתחומו", סיפר בשיחה עימו בקיץ 2012). לפי חישוביו, בתקופה הקצרה שעסק ביחצנות הופצו בסך-הכל 18 סרטים מקומיים – ויחסי-הציבור של 15 מהם הופקדו בידיו. ב-1980, אחרי שמאס בתחום ("זו הרי התעסקות בתועבה", הודה לא מזמן בשיחה עם "העין השביעית"), גויס לצוות ההקמה של המקומון התל-אביבי המנוח "העיר", שם שימש סגן עורך תחת חנוך מרמרי. מפיקי הסרטים, הוא אומר, ראו בו בוגד. שנה לפני העריקה, מספר שניצר, במסגרת נסיון נפל של בעל הון להקים מגזין ישראלי בסגנון "טיים אאוט", הגה את השם "עכבר העיר" עבור מדריך הבילויים המיועד. השם התגלגל בתל-אביב במשך כמה שנים, ונעצר לא רחוק מהוגהו – בידיו של חברו הטוב קובי ניב, עורכו הראשון של "עכבר העיר" מקבוצת שוקן. ב-1983 עזב שניצר את "העיר" לטובת עריכת "מוסף הארץ", ובסוף 1984 עבר לכתוב על קולנוע ביומון "חדשות". ל"העיר" הוא שב על תקן העורך הראשי ב-1988. "חזרתי להעיר ומצאתי עיתון אחר לגמרי מזה שהכרתי, עיתון שנוהל על-ידי ההנהלה, ולא על-ידי עורכיו", הוא אומר. "לא הבנתי את כללי המשחק שאליו נפלתי, ובסופו של דבר מאוד לא נהניתי מהכהונה הזאת". מה שלדבריו החזיק אותו בתפקיד הוא העתירה ההיסטורית שליוותה את הקדנציה, עתירה שהולידה את "בג"ץ שניצר" – פסיקה תקדימית שהגבילה את סמכויותיה של הצנזורה הצבאית וקבעה כי המדינה אינה רשאית לפגוע בחופש הביטוי אלא בנסיבות של "סכנה מוחשית וקרובה" לשלום הציבור. "הבג"ץ הזה היסטורי כי הוא בעצם שינה את כללי המשחק", אומר שניצר. העתירה, שעליה היו חתומים שניצר, אלוף בן (כתב "העיר" דאז ועורך "הארץ" כיום) וחברת המקומונים, הוגשה נגד הצנזורה הצבאית ונגד שר הביטחון יצחק רבין בעקבות פסילתה לפרסום של כתבה שמתחה ביקורת על תפקודו של ראש המוסד, נחום אדמוני, ואיזכרה את פרישתו המתקרבת. כמה ממתנגדיה של העתירה, אומר שניצר, היו דווקא אנשים שנהנו מתוצאותיה באופן ישיר. "רוני דניאל למשל, שאותו הכרתי ככתב הצבאי של קול-ישראל – עשיתי השלמות בקול-ישראל, לא רק בתוכניות הקולנוע – הוא ממש התנגד למהלך הזה. חנוך מרמרי, אז המשנה לעורך הארץ, נשלח – מטעם עצמו או מטעם עורך העיתון גרשום שוקן – כדי לשכנע אותי למשוך את העתירה. כמו כל העיתונות, גם הם נהנו לבסוף מפיצוץ כוחה של הצנזורה מצד אחד ופירוק כוחה של ועדת העורכים המיותרת להפליא". "ועדת העורכים" היתה אותו גוף שאיגד את ראשי מערכות העיתונים הגדולים, שמכורח הסכם שכרתו עם מערכת הביטחון קיבלו מידע חסוי והתחייבו שלא לפרסמו, באמתלה של שמירה על בטחון המדינה. "העיר", שהיה בסוף שנות ה-80 שבועון עם קו שמאלי ביקורתי שלא הגביל עצמו לסוגיות מוניציפליות ותרבותיות, לא היה חבר בוועדה. "לכן הוא יכול היה להגיש את הבג"ץ הזה", מסביר שניצר. "האמת היא שכולם צדקו וטעו בו בזמן", הוא אומר בהקשרם של המתנגדים לעתירה. "כולם פחדו מהפסיקה, כי עד אז היינו במין אזור דמדומים, מין תחום אפור. אני טענתי אז שהבעיה היא ועדת העורכים – אתה אל תגיע לי להסכמים עם הצנזורה; כעיתונאי, כתקשורת חופשית, הם האויב שלך, לא ידיד, ואתה לא עושה איתם הסכמים. אני יודע שגרשום שוקן החזיק בדעה שלא צריך לעורר את האריה מהנמנום שלו, ולא לדחוק את בית-המשפט להגיע לפסיקה. "לשמחתי, דחקנו את בית-המשפט, ובמקרה גם נפלנו על זמן טוב, שבו הנשיא אהרן ברק גמר לנסח את ספרו הכנראה מכונן על האופן שבו חוקי היסוד הם למעשה תחליף לחוקה. זו היתה דחיפת רגל לדלת שהזמינה את זה, ובית-המשפט, במקרה לגמרי או שלא במקרה, נעתר ופסק את אחת הפסיקות הנאורות ביותר שלו – שדמוקרטיה וחופש הביטוי קודמים לביטחון. זה מה שהחזיק אותי בהעיר; עד שלא הגיעה הפסיקה לא עזבתי, למרות שבאמת מאוד לא נהניתי – אם תשאל אותי היום, אני יכול להגיד שהייתי קרוב יותר לשערי אברבנאל מאשר לשערי עיתון הארץ". התחנה הבאה של שניצר היתה עיתון "הארץ", לקדנציית בזק של שישה שבועות כמבקר קולנוע וכותב מאמרי דעה. ערב אחד בחודש השני לעבודתו, הוא מספר, נוצר מצב שבו העורך גרשום שוקן, שנהג לעבור על כל מאמרי הדעה ("הוא החזיק מעמודי הדעות כעמודים הקובעים"), נעדר מהמערכת, וכך גם סגנו מרמרי, ששהה בחו"ל. "אני, באותו שבוע, היה דחוף לי מאוד להכריז על צורך במתן אוטונומיה תרבותית לערביי הגליל – זה היה קצת לפני שעזמי בשארה אמר את זה, הקדמתי אותו ואת אנשיו", אומר שניצר. "העורך בפועל של מדור הדעות היה אז צבי בראל, אדם יקר, שגם צילצל להחמיא לי על הטקסט הזה. זה היה ביום חמישי, וביום ראשון שלאחר מכן המאמר הובא לתשומת לבו של שוקן – והוא הורה פשוט לבעוט אותי החוצה מהרגע להרגע. למעשה אני השמאלן הראשון שנפל קורבן לדעותיו בהארץ". אחרי התקרית הזאת שב שניצר ל"חדשות", שהיה נתון אז בקשיים כלכליים הולכים ומחריפים. ערב אחד בשנת 1990 התגלגל לידיו סקופ: ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", הגיע לסיכום על רכישת 16.7% ממניות עיתון "הארץ". את המידע, שהגיע לאוזניו במסגרת ארוחת ערב פרטית, מיהר שניצר לשתף. "רצתי למחרת היום למערכת העיתון חדשות ופיזרתי את הידיעה בקרב העיתונאים, שהרי בדיוק אז קיצצו לנו בין 10% ל-15% מהמשכורות בשל מצבו הפיננסי הגרוע של העיתון", הוא מספר. "בו במקום התבקשתי על-ידי הנהלת העיתון להפסיק את הפצת המידע הזה", אומר שניצר. הרכישה הפכה ברבות הימים להלוואה, אך המידע על שיתוף הפעולה הסודי בין המו"לים נותר חסוי עד 1994, אז נחשף ב"מעריב" של נמרודי. "מעריב" של תקופת נמרודי, אגב, החל בעצמו כשיתוף פעולה קצר ימים עם קבוצת שוקן עת נקנה העיתון מעזבון מקסוול; "אחרי שבועות ספורים שוקן ברח", מזכיר שניצר, "נמרודי קנה את החלק שלו". בראשית 1991, זמן קצר לאחר פטירתו של גרשום שוקן, חזר שניצר ל"הארץ" לקדנציה בת שנתיים, שבסופה, בעקבות ניסיון להטילו לתפקיד עריכה, החליט לעזוב את קבוצת התקשורת שבה צמח ולערוק ל"מעריב". בשנים הראשונות ב"מעריב" הלך תפקידו של שניצר ותפח. "הייתי העובד המצטיין של מעריב, הסטחנוב של העיתון", הוא אומר. "כתבתי כל יום טור אישי – ביקורת הטלוויזיה היומית – וביום שישי הוא היה משולש בגודלו, עמוד שלם, ובימי ראשון היה טור נוסף, על שידורי ספורט, התחום שהכי מעניין אותי, עם כל הכבוד לתרבות בישראל ולפוליטיקה. ב-94 או ב-95, כשגל אוחובסקי הקים את מוסף התרבות של מעריב, חזרתי לכתוב גם על קולנוע". ב-1995 עלה שניצר לכותרות לאחר שהותקף על-ידי הבדרן דודו טופז, ששבר את משקפיו כנקמה על ביקורת קטלנית ("אתה לא צריך משקפיים, בין כה וכה אתה לא רואה כלום, ואם אתה רואה אתה לא מבין", הטיח בו הבדרן). התגמול על הכתיבה, אומר שניצר, היה ראוי ביותר באותן שנים, ועורכיו מיעטו להתערב בתוכן. נמרודי, שבאמצע העשור הסתבך בפלילים בשל מעורבותו בפרשת האזנות הסתר וספיחיה, נותר בעל הבית, אך ב-1995 נאלץ לפנות את כס העורך הראשי ליעקב ארז. "יעקב ארז שמר עלי, הוא באמת שמר עלי", אומר שניצר. "פעם בכמה חודשים הוא היה מעדכן אותי שהוא עומד בלחץ מתמיד מצד ראשי טלעד, שכל הזמן מתלוננים על סיקור לא הוגן שלי, בעיקר על אילנה דיין, שמצאתי את התוכניות שלה בעייתיות". אחד הנסיונות לנגוס בחופש הביקורת שלו, אומר שניצר, הוצג בפני עורכי "מעריב" כעסקת חליפין. "מקור בדסק אמר לי שדן שילון, שהיה אז מר טלוויזיה ותפס את עצמו כאלוהים, התנה ראיון אקסקלוסיבי למוסף סופשבוע של ראש השנה בביקורת חיובית שלי על תוכנית הטלוויזיה של אשתו, מירי", מספר שניצר. "אמרתי לדסק שאצפה בתוכנית, ששודרה בשעת לילה, ואשלח את הביקורת ברגע האחרון", אומר שניצר. "כתבתי ביקורת שלילית, מה לעשות, ושלחתי אותה לדסק. אחר-כך סיפרו לי שהעורכים עמדו שם עם מטפים, כאילו עוד שנייה תפרוץ דליקה. אבל הביקורת פורסמה". הראיון עם שילון לא. "ב-99 ביקשתי לפרוש מביקורת טלוויזיה – עבודה יומיומית, של אדם שכבר אז היה לא צעיר ונדרש לצפות מדי יום בחמש שעות של טלוויזיה לפחות, ולכתוב טור קבוע בין השעות עשר בלילה לרבע ל-11", מספר שניצר. "זו עבדות לשמה, ואני גם סירבתי שיהיה לי מחליף פעם בשבוע. כנראה הייתי אימפריאליסט יותר מאשר היום. ביקשתי להפסיק, ונמרודי שיכנע אותי להישאר בתפקיד עוד שנה. תמורת זה הובטח לפצות אותי בתפקיד כתב מעריב בניו-יורק", הוא מוסיף. "נמרודי עמד בדברתו, למרות שבשלב הזה כבר נעצר והועמד למשפט בפעם השנייה". בסופו של דבר הוחזר שניצר ארצה טרם זמנו – והושב בחזרה על ספת מבקר הטלוויזיה, תפקיד שלא רצה בו יותר, ואת מטלותיו מילא מאז כמי שכפאו שד. ב-2002 הוחלף עורך "מעריב" יעקב ארז באמנון דנקנר, ועל רקע מצבו המידרדר של העיתון החלו גם קיצוצים במשכורותיהם של העובדים, ובכללם המבקר הוותיק. את הורדות השכר החוזרות ונשנות של העשור שחלף מאז ממשיל שניצר לפריסת נקניק סלאמי; מהמשכורת ה"סקנדליוזית" של ראשית שנות ה-90, הוא אומר, נותרה בסופו של דבר משכורת סבירה בלבד. "שבוע לפני המינוי של דנקנר, בעודו פוגש אותי במסדרון, הוא הוריד אותי מביקורות הטלוויזיה, לשמחתי המרובה", אומר שניצר. אחרי נסיון נפל לרקוח פורמט של ביקורת תרבות יומית בפריזמה רחבה ("למה זה לא קרה? כי דנקנר הוא אדם חידתי, במלים מעודנות. על שבחיו הוא מרבה לדבר בעצמו – על חסרונותיו שידברו אחרים"), הונחת שניצר על כס מבקר הקולנוע, תפקיד שהמשיך למלא עד פיטוריו מהעיתון ב-2012. כמו ארז, אומר שניצר, גם דנקנר הגן עליו מפניו מושאי ביקורת פגועים. "בתקופתו של דנקנר כעורך הגיע מכתב תוקפני ממפיץ הסרטים הבולט בישראל – מוקי גריידינגר, הבעלים של רשת רב-חן וחברת תיאטראות-ישראל, נציג דיסני בארץ – שדרש את פיטורי בעקבות ביקורת שלילית שכתבתי על סרט בהפצתו, הכפר, שבמקרה היה גם סרט מתועב וגרוע. במקרה לגמרי זו היתה גם הדעה הכללית בכל העולם", מספר שניצר. "דנקנר, שעד כמה שאני יודע לא שמר לי חיבה רבה עוד מהתקופה שביקרתי אותו על ההופעות שלו בפופוליטיקה, הגן עלי יפה מאוד", הוא מוסיף. "אני לא יכול לשמור לו הרבה דברים חיוביים – אבל את זה בהחלט. הוא נבחן, ועמד במבחן יפה מאוד". התנהלותו של דנקנר בנוגע למאמרי הדעה, אומר שניצר, היתה שונה. "בתקופת יעקב ארז כתבתי די הרבה מאמרי דעה – מצידוד בנשיא ונצואלה הוגו צאבז ועד התנגדות לבדיקת סמים ממריצים לאצנים האולימפיים", הוא מספר. "שום דבר לא נפסל, עד שהגיע אמנון דנקנר. בגלל שדנקנר הוא אדם דעתן יותר מכל אחד אחר, או כזה שלדעתו יודע יותר מכל אחד אחר – הוא נהג להתערב בטורים, ועשה את זה באופן שהביא אותי לצעקות – לא מכות, אבל צעקות איומות בפרוזדור. עומדים שני אנשים מבוגרים וצועקים אחד על השני. החיכוכים האלה הפכו לדבר קבוע. לדעתי הגענו למצב שלא היה טור שלא הייתי מקבל עליו צעקות. "הפיצוץ האחרון היה בעקבות טור שפירסמתי על אורי אבנרי. אורי אבנרי כתב באופן קבוע בעמודי הדעות של מעריב בדמדומי תקופת ארז. כשהגיע דנקנר – אם לצטט אותו, כי הוא אמר את זה באוזני – הוא הודיע: בוגדים לא יכתבו אצלי בעיתון – בוגדים כדאי שיהיו תלויים בכיכר העירייה, והעיף אותו. הפסקתי לכתוב טורי דעה לכמה שנים". בוא נדבר קצת על ביקורת. אמרת את זה קודם, וזה משהו שאומרים עליך – אתה מוכר כמבקר עם דעה שלילית נחרצת. מבקרים אחרים נוהגים לומר עליך שאתה מבקר קולנוע שלא אוהב סרטים. "שמעתי גם את זה. על אותו משקל אפשר להגיד שאני לא אוהב את עצמי – אחרת למה שאתעלל בעצמי התעללות שמתחילה עוד בשנת 80? זה נראה לי קצת מרחיק לכת. אני חושב שהטעם שלי מגובש על-ידי, אני משתדל שהוא לא יושפע מהלכי רוח אופנתיים – ואני מגויס. אני לא מוכן לפלבל בעיניים ולהגיד שאני אובייקטיבי. כשמגיע סרט כמו לבנון, למשל, אני רואה את הסכנות שבסרט – ולא את הפרס הבינלאומי המאוד-מאוד חשוב שבו הוא זכה, הפרס הכי חשוב שסרט ישראלי קיבל אי-פעם, אריה הזהב בפסטיבל ונציה. אני מגויס לחשיבה פוליטית – ואם במקרה לבמאי או ליוצר של סרט אין חשיבה פוליטית, אז הבעיה היא שלו, ולא שלי". מה לגבי קולנוע בינלאומי? "במקרה של קולנוע בינלאומי אני ניצב במקום שרבים לא ניצבים בו, ומשתדל לא להיכנע למערכות יחסי-הציבור. ויש לי בעיה – אני נרתע מסרטי התבגרות אמריקאיים. יש לי רתיעה מהשקפת העולם שהוליווד מייצגת ב-15 השנה האחרונות, יש לי רתיעה מהמניפולציה של הוליווד, ויש פער גילים הולך וגובר ביני לבין קהל היעד של הסרטים שאני מוכרח – כמצוות העיסוק שלי – לבקר. "בפסטיבל סלוניקי האחרון הוצאתי את כוחותי וראיתי חמישה סרטים טורקיים, סרט עיראקי, שני סרטים מאיראן ושני סרטים מכורדיסטן. רוב הביקורת בישראל לא היתה מקדישה לזה אפילו דקה. מה אני יכול לעשות? זה הקולנוע היותר מעניין. קולנוע טורקי לעד יהיה יותר מעניין מקולנוע מסחרי הוליוודי, ויסלחו לי כל מעריצי הקולנוע ההוליוודי. זו התשובה שלי. אני לא שונא, נהפוך הוא – אני מאוד-מאוד אוהב קולנוע אקספרימנטלי, אני מאוד-מאוד אוהב ניסויים חדשים". לדברי שניצר, תחום ביקורת הקולנוע סובל מאנומליה: בעוד שבתחום המקביל של ביקורת מוזיקה נהוג להצמיד מבקרים שונים לסוגות שונות – פופ, רוק, גאז, מוזיקה קלאסית – בתחום ביקורת הקולנוע התפיסה הרווחת היא שסרט הוא סרט ושאין צורך ביותר ממבקר אחד. ב"ניו-יורק טיימס", הוא מספר, פתרו את הכשל באמצעות הפעלתם במקביל של שלושה מבקרי קולנוע, שכל אחד מהם מתמחה בגזרה אחרת של האמנות השביעית. "אני לא יכול להיות מבקר נכון או אובייקטיבי או מדויק של סרטי זומבים או סרטי התבגרות. מה תעשה לי? לא יכול", הוא מסביר. "אין לי את האי-ניסיון של הצופים שעבורם זה נועד – יש לי נסיון-יתר שמפענח את סרטי הזומבים באופן שכנראה לא ראוי לפענח אותם. אולי טעו המעסיקים שלי שלא שמו מישהו לצדי, ואולי הם בכלל טעו שלא בעטו בי החוצה". שניצר מסכם: "הוויכוח הוא לא אם אני אוהב או שונא קולנוע. בהגדרה הכי גסה האפשרית, אני מודרניסט – ונחתתי עם המודרניזם שלי לתוך עולם פוסטמודרני, שהיום הוא אפילו כבר מעבר לזה". כשהוא מתבקש לנקוב בשמותיהם של כמה סרטים מהשנים האחרונות שאהב במיוחד מציין שניצר את "סרט לבן" של מיכאל הנקה מ-2009 ("זה בכלל לא מהמישור של קולנוע, זה מהמישור שבו שופטים את הפסיונים של באך, או ציורים של גקסון פולוק"), וסרט צרפתי חדש, "שלגי הקילימנגרו" של רובר גדיגיאן ("סרט מופלא בעיני, על המכה שנקראת אבטלה"). את הפיחות שחל בעשורים האחרונים במעמדם של מבקרי תרבות מציע שניצר להמחיש באמצעות השתלשלותה של תקרית שאירעה בימיו ככתב ביקורות קולנוע ב"חדשות", שחזרה על עצמה לפני שנים אחדות. יום אחד ב-1985, הוא מספר, הפסיק לקבל ממפיצי הסרטים הזמנות להקרנות מוקדמות, וזמן קצר לאחר מכן קרה הדבר גם למבקר הקולנוע של העיתון "דבר", ד"ר יגאל משיח. "הפסיקו להזמין אותנו לא כי אנחנו שונאי קולנוע, אלא כי אנחנו לא אנשי יחסי-ציבור של קולנוע", הוא אומר. המבקרים פנו לאגודת העיתונאים, וזו זימנה ישיבה שבה התבקשו עורכיהם הבכירים של העיתונים המרכזיים למצוא פתרון לבעיה. העורכים, ובהם דב יודקובסקי ("ידיעות אחרונות"), עידו דיסנציק ("מעריב") ודני בלוך ("דבר"), התייצבו כמבוקש – וסוכם על פתיחה בחרם נגדי, שיכוון כלפי המפיצים. הקרנה מוקדמת של סרט, קבעו העורכים והמבקרים, דינה כמסיבת עיתונאים, ולא יעלה על הדעת שהכניסה אליה תיאסר על עיתונאים המסרבים להתיישר לפי דרישות המארגנים. במשך כמה שבועות החרימו המבקרים את ההקרנות המוקדמות – והמפיצים התקפלו. "הם נכנעו", אומר שניצר, "אבל עד תאריך מסוים – עד לפני כמה שנים". ב-2006, בניסיון להבטיח תקופת חסד לסרטים עם צאתם לאקרנים, הפסיקו כמה מהמפיצים להזמין להקרנות מוקדמות מבקרים שסירבו לחכות עם פרסום ביקורותיהם פרק זמן של תשעה ימים, במקרה שמדובר בביקורת שלילית. בין המבקרים הללו מונה שניצר את עצמו, את אורי קליין ("הארץ"), את יעל שוב ("טיים אאוט"), את יאיר רוה ("פנאי פלוס") ואת ישי קיצלס (מבקר הקולנוע של "ישראל היום", שכתב אז ב"העיר"). בניגוד ל-1985, אומר שניצר, ב-2006 נכשלו המבקרים כישלון חרוץ בגיוס מערכותיהם. "אי-אפשר היה בכלל להעלות על הדעת שמישהו יסכים להאזין לנו", הוא אומר. "זה הפער, זה ההבדל". אחדים מחמשת המבקרים שמנה, הוא אומר, מוחרמים עד עצם היום הזה. עם היחצנים, אומר שניצר, דווקא אין לו בעיות. "מרביתם אנשים חביבים, וחלקם הגדול הם מידידי – וחלקם ידידי המופלגים". הידידות עם היחצנים, הוא מדגיש, לא ראוי שתזלוג למישור המקצועי. לדברי שניצר, בכל פסטיבלי הסרטים הישראליים שנשלח לסקר הוא מקפיד ששהייתו תמומן מתקציב העיתון, ולא על-ידי הנהלת האירוע – התעקשות יוצאת דופן בקרב מבקרי הקולנוע המקומיים. "בנקודה הזאת אני עומד בפרמטר הפיוריסטי ביותר", הוא אומר. "אני לא מוזמן על-ידיכם, ואתם לא מזמינים אותי". חרף מצבו הכלכלי הרעוע של "מעריב", הוא מספר, לאורך השנים מימן העיתון את שהייתו בבתי-מלון לצורך סיקור פסטיבלי חיפה וירושלים. "לכן, כשהשנה לעיתון לא היה כסף – או שלניר חפץ לא היה עניין בסיקור הפסטיבלים – הפסטיבלים האלה לא סוקרו במעריב", הוא אומר. על ההידרדרות במצבו של "מעריב" מעידה התנהלותו סביב פסטיבל הקולנוע בעיר הבירה בשנים האחרונות: עד לפני שלוש שנים, מספר שניצר, שכר עבורו העיתון חדר לכל ימי הפסטיבל; בשנה שלאחר מכן קיבל חדר לחצי שבוע; בשנה הבאה אושר לו מימון ליומיים וחצי במלון, וגם זאת רק לאחר שהצליח לגייס בכוחות עצמו גורם מסחרי שיעניק חסות לטור ("פשוט בושה", הוא קוצף); השנה הוצע לו חדר במלון ליום אחד בלבד. הוא סירב, והפסטיבל לא סוקר. במקרה אחר, לפני שנתיים, נאלץ לרקום עסקת בארטר עם חברת נופש כדי שניתן יהיה לשולחו לפסטיבל קאן (העורך דאז, יואב צור, טען שאין לעיתון כסף) – כרטיס טיסה בשווי 350 דולר בתמורה לכמה משבצות פרסום בשער האחורי של "מעריב". היתה זו חוויה מתסכלת. "ראשית, זה לא התפקיד שלי", מסביר שניצר, "שנית, זה מבזה אותי; ושלישית, זה הופך אותי לשותף לדבר עבירה". השנים האחרונות היו אכזריות במיוחד לאנשי התרבות של "מעריב". מוסף התרבות השבועי שהקים אוחובסקי בשנות ה-90 הוחלף ב-2005 במוסף בעל השם החד-משמעי "פרומו", שהחליף את שמו בחזרה ל"תרבות" ואז קוצץ, טולטל ולאחר מכן נסגר לטובת הצבתו של השבועון החבוט "רייטינג" כמוסף התרבות של היומון המתכרסם. ב-2011 נסגר "רייטינג" ופינה את מקומו ל"זורנל" – ניסוי עיתונאי יוצא דופן, שנועד לצאת כמוסף יומי, אך במהרה נושל מעורכיו וכותביו הבולטים, ולאחר מכן גם ממהדורתו היומית. שניצר עבר בכל התחנות הללו, ובאורח מוזר הצליח גם לשמור על מקומו. איך עלה הדבר בידו? בין היתר הודות לפיקוח משפטי צמוד של עורך-דינו, שבעצותיו וחקירותיו על היעלמות כספי הפנסיה סיכל את הנסיונות לדחוק את רגליו של העובד הוותיק ועתיר העלויות. במרץ 2011, הוא מספר, רגע לפני שעלה על טיסה לפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי בסלוניקי, התפרסמה באתר ברנזה ידיעה שלפיה הוחלט לזמנו לשיחת פיטורים. "אף אחד לא הודיע לי במעריב שזומנתי או לא זומנתי – ההודעה היחידה היתה מכתבים שצילצלו כדי לברר מה דעתי על פיטורי", הוא מספר. "הם באמת הפתיעו אותי, וגם שיבשו את חיי בפסטיבל. בעודי ביוון הצצתי לתגובתו של אבי משולם [עורך מעריב דאז], כשבישרו לו ששניצר אומר שהוא בכלל לא קיבל הודעה. משולם אמר: אז נחכה לו עם שובו". זמן קצר לאחר מכן נמכר העיתון לנוחי דנקנר, משולם פוטר, ושניצר ניצל. את עידן דנקנר, שבו עמד בראש העיתון ניר חפץ, מסמן שניצר כקו פרשת המים שבו הוטה "מעריב" במובהק לטובתם של אנשי יחסי-הציבור והמפרסמים. "כשזורנל נפתח אני חגגתי – הייתי אז בחופשה פרטית בניו-יורק, ושם ישבתי וכתבתי מאמר של עמוד כל יום. אבל כמה שבועות אחר-כך המוסף הומת – הספקתי לחזור לארץ, והבחנתי שרוחו של המוסף מתה. לקח עוד קצת זמן עד שהוא נרצח ונקבר". לדברי שניצר, בראשית 2012, זמן לא רב לאחר שהעורך המייסד של "זורנל", עמית שהם, התפטר מתפקידו – החלו ביקורות הקולנוע שלו להיערם על רצפת חדר העריכה. "באיזשהו יום פתאום הפסיקו לפרסם אותי. אני כותב, כותב וכותב – וזה לא מתפרסם", הוא מספר. "באתי לעורכי זורנל, הצעירים ממני בעשרות שנים, ושאלתי אותם: מה קורה?. אחרי התפתלות הם אמרו לי, תשמע, אנחנו לא יודעים מה לעשות, ניר חפץ הורה לנו להפסיק לפרסם ביקורות, שזורנל יהיה מוסף כיפי לקוראים. מעולם לא פגשתי את חפץ, אבל נאמר לי דרך אנשי זורנל שזו הסיבה". בעצת עורך-דינו, מספר שניצר, המשיך לכתוב מאמר גדול לגליון שישי ושתי ביקורות בשבוע, כדי שלא ניתן יהיה לטעון כי הוא אינו מבצע את תפקידו. העקשנות השתלמה, ויום אחד – עד היום הוא אינו יודע כיצד או מדוע – שבו ביקורות הקולנוע להתפרסם. כמו נסיון הפיטורים של שלהי תקופת משולם, גם הודעת הפיטורים מ"מעריב" החדש, של הרוכש הטרי שלמה בן-צבי, תפסה את שניצר בסלוניקי. כמו כל עובדי "מעריב" המפוטרים, גם הוא טרם קיבל את דמי הפיצויים. בניגוד לרוב העובדים, הנסמכים במאבקם על ארגון העובדים של ההסתדרות ועל הוועד הזמני והפעלתני שצמח בעיתון על רקע החרפת המשבר, שניצר מתכוון להיאבק על זכויותיו באמצעות עורך-דינו הפרטי. יצא לך לבוא במגע עם הוועד בחודשים האחרונים? "הייתי בשניים מהכנסים, ובכנס האחרון גם התפרצתי ונשאתי נאום נרגש, כי לא עמדתי בפני השקרים של סוכני הביטוח [סוגיית היעלמותם של כספי הפנסיה, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות של עובדי מעריב עומדת במרכזה של חקירה משטרתית שנפתחה לאחרונה]. אני חבר ארגון העובדים, והוועד הזה היה הוועד היציג שלי". לטעמו, ראוי היה לנהל מאבק חריף יותר. "חשבתי שחבל שעובדי העיתון לא שבתו מוקדם יותר, אלא הלכו בדרכי נועם. בחוכמה שלאחר מעשה, לאור התוצאה שאושרה בבית-המשפט – פיטורים בלי כלום בשלב זה – פשוט נבעטנו החוצה כיחפנים, כפחות מעובדי קבלן – אם זו אותה תוצאה שהיתה מתקבלת במקרה של הכרזה על פשיטת רגל, אז בדיעבד היה עדיף להשבית את העיתון שביתה פראית, ארוכה, ולכפות על בן-צבי בכל זאת משא-ומתן מתוך עמדה – אני לא יודע אם של עוצמה, אבל מתוך עמדה של לתפוס אותו בגרון. אולי אז לא היינו יוצאים בדיזולב כזה", הוא אומר, ומוסיף שריקה רפה להמחשה. מהן התוכניות שלך עכשיו? "תשובתי המאוד הגונה – אין לי שום מושג", מודה שניצר. בתקופה הקצרה שלאחר "מעריב" הספיק לכתוב מאמר על יצירתו של הקולנוען אברהם הפנר עבור כתב-העת של סינמטק תל-אביב, ביתו הראשון, ובימים אלה הוא מייעץ ליוצריה של סדרה תיעודית על תולדות השמאל, שתשודר בחודש ינואר בערוץ 8 ("על צד שמאל" של הבמאי רון כחלילי). "זו מספיק עבודה", הוא אומר, "אבל אחרי זה? אין לי בדל מושג. עונת המכללות כבר נסגרה, והעונה הבאה מתחילה רק בנובמבר 2013. אילו מעריב על כל גלגוליו לא היה עורם קשיים כאלה על הפנסיה שלי, הייתי אמור לבלות את שנות דמדומי ברווחה יחסית, ובטח בלי דאגה למה שיהיה מחר. המצב כיום הוא הפוך, למרבה הצער. אני משער מתוך צלילות מרבית שהפרק העיתונאי פרופר בחיי הסתיים – גם בגלל גילי, גם בגלל העלות שלי, וגם בגלל שאין עיתונות. אני בטח אנותב לאתר זה או אחר, בתמורה סמלית זו או אחרת. במקרה הטוב תהיה תמורה סמלית, במקרה האחר זה יהיה בחינם. זהו". במבט לאחור, קובע שניצר, המלאכה המהנה ביותר שיכולה להזדמן לעיתונאי היא הקמה של עיתון מאפס. "זו תמיד החדווה הכי גדולה. לא לערוך אותם – זו צרה צרורה – אלא להקים אותם", הוא אומר. כמה ימים לאחר שיחתנו הוצע לשניצר לקחת חלק בשבועון חדש, "סופהשבוע", אך נכון למועד פרסום הראיון עדיין לא ברור איזה אופי יישא עיתון זה ובאיזו מתכונת יעסיק את כותביו. ובכל זאת, מה באשר לעתיד? "חודשי החורף שלי סגורים לגמרי – יצא הספר של ראול הילברג על השואה, 1,300 עמוד, הוצאת יד-ושם. דצמבר-ינואר – תתפסו אותי שם", מבטיח שניצר. "אחרי זה אני חוזר לנושא שאני מקדיש לו את מירב הזמן שלי חוץ מעיתונות – צבירת חומר קריאה על השואה. הרי רוב הדוגמאות שלי על מה שקרה במעריב לקוחות מגטו ורשה", הוא אומר, ומקנח בנתון סטטיסטי: על-פי חישוב שערך, שיעור העיתונאים ואנשי המינהלה ששרדו את גל הפיטורים האחרון ב"מעריב" עומד על 15%. "נדמה לי שזה נמוך אפילו מגטו ורשה". דן שילון: "זו השמצה שקרית. לא פניתי מעולם, במישרין או בעקיפין, למבקר, לדסק, למערכת או לעיתונאי כלשהו בבקשה להימנע מביקורת עלי ו/או על אשתי ו/או על כל אדם אחר, או בבקשה לכתיבה מפרגנת עלי ו/או על אשתי ו/או על כל אדם אחר. גם לא הערתי, לאחר מעשה, למבקר כלשהו ו/או לכל עיתונאי אחר על דברים שאמר או כתב. זו פעם ראשונה בחיי המקצועיים שהחלטתי להגיב. חופש המידע והביטוי, חופש הדעה והביקורת, היו מאז ומעולם ערכים מקודשים בעיני. בכל תפקידי בתקשורת לחמתי בהקפדה על קידוש הערכים האלה ועל שמירתם. מר שניצר מסתמך על מקור בדסק בלי לבדוק את אמיתות הדברים, ומנסה לעשות מזה, באתרכם, הון תדמיתי, האמור להאדירו כעיתונאי אמיץ וחסר פניות. ולאיש הזה ייקרא עיתונאי בישראל?". אמנון דנקנר: "בכל שנותי כעורך מעריב לא החלפתי צעקות וצרחות עם איש, לא במשרדי ולא במסדרון. כמעשן של שלוש חפיסות סיגריות ביום (כבר לא) לא יכולתי להרים את קולי גם אילו רציתי, ולא רציתי. באותה מידה גם לא הנחתי לאיש לצעוק עלי, ועופר נמרודי, חובב הרמות קול ידוע, יעיד כי בפעם היחידה שבה צעק עלי בשיחת טלפון בראשית כהונתי נענה בטריקה מיידית ומאז פסק. לכן התמונה שמאיר שניצר מצייר את שנינו עומדים ומחליפים צרחות במסדרון היא גם דמיונית וגם מגוחכת. לא פסלתי מאמרים של שניצר, ולכל היותר, אחרי פרסומם, הייתי מתווכח איתו על תוכנם, כמו שעשיתי עם כותבים רבים אחרים. גם לעורך ראשי מותר שתהיה דעה. "טענתו של שניצר כי אמרתי שאורי אבנרי בוגד וכי כבוגד יש לתלות אותו בכיכר העיר היא שקר וכזב. לא חשבתי כך אז ואיני חושב כך היום. אילו זו היתה דעתי הייתי מפסיק את כתיבתו של אבנרי במעריב מיד כשהתחלתי לפעול כעורך ראשי, והנה בניגוד לטענתו המופרכת של שניצר כי העפתי את אבנרי, בירור שערכתי היום באמצעות יצחק לבני אצל אורי אבנרי העלה כי הוא זוכר כמוני שהפסקת כתיבתו בעיתון לא היתה קשורה אלי ובאה ביוזמתו".

איתן הבר חוכך בדעתו בנוגע למוצאו של הסיפוֹן | העוני מסוקר, אך לא מוסבר | ו"ישראל היום" משאיר מעט אמפתיה גם לפורעים יהודים

"אחרי החגים הגיע, וזה היום", כותב הבוקר איתן הבר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". טור שלם מקדיש הבר למשמעות המונח "אחרי החגים", אשר "רואה אור עולם בערך באמצע חום-יולי-אוגוסט, כל שנה, ונופח את נשמתו אחרי שמחת תורה, היום". לדברי הבר, המונח "אחרי החגים" הוא "המצאה ישראלית טהורה, כמו הסיפוֹן בזמנו (המצאה ישראלית?), כמו ההמבורגר הכשר של מקדונלדס היום". מה לגבי המחשת ישראליותו של מונח אחד על-ידי מתן דוגמה שהכותב עצמו אינו בטוח כי היא המצאה ישראלית, ואף טורח להכניס בסוגריים את ספקותיו אל תוך הטקסט? האין ניסוח פתלתל שכזה הוא המצאה ישראלית לתפארת? אפשר לענות על השאלה, ואף להשאיר אותה כך, בגוף הטקסט, ממש כפי שעושה הבר, ולתת לקוראים להחליט בעצמם. ייתכן, כמובן, שהשאלה בסוגריים הוכנסה על-ידי עורך הטור של הבר, והושארה שם בלי משים, אך אפשרות זו כוללת את ההנחה שיש מי שעורך את הרשימות של הבר ב"ידיעות אחרונות". מכל מקום, ב"ישראל היום" לא מסתפקים בפרשנות כללית על משמעות המונח, ומביאים הבוקר ידיעה חדשותית העוסקת בעובדה הטריוויאלית כי היום האחרון של "החגים" כבר מאחורינו. הכתבים יהודה שלזינגר, יורי ילון, דן לביא ואילן גטניו מדווחים על ההקפות שנערכו בבתי-הכנסת וטיולי החג האחרונים (המטיילים שמרו על הניקיון!). בכותרת המשנה לידיעה נכתב כך: "שבעים ומרוצים, חוזרים הישראלים לשגרה", והשאלה שנותרה כעת היא, האם השגרה תחזור לישראלים? הכותרת הראשית של העיתון מלמדת שלא. "לקראת פיטורים במשק", נכתב בשער "ישראל היום", וכותרת הגג קוראת: "החגים הסתיימו – חוזרים למציאות לא משמחת". לפי הידיעה של הדס גייפמן וחזי שטרנליכט, את בשורת הפיטורים צפויים לשמוע בקרוב עובדי הייטק ואנשי שוק ההון הישראלי. הכותרת הראשית של "מעריב" ואף כפולת עמודים שלמה מוקדשות אף הן לפיטורים הצפויים בישראל. לפי הדיווח של רונית מורגנשטרן, בקרוב יחל גל פיטורים של כ-1,200 איש מדי חודש. עוד לפני שאנשי ההייטק ירגישו את המשבר על בשרם, מדווחת מורגנשטרן, הראשונים להיות מפוטרים יהיו "עובדים בלתי מקצועיים [...] אולי נראה פחות קופאים בסופרמרקט, פחות חופפות ראשים במספרות, פחות מאבטחים במסעדות ופחות עובדי ייצור פשוטים". רק אחר-כך, כך מדווח "מעריב", יפוטרו אנשי הייטק, התעשיות הוותיקות ("טקסטיל, נעליים, עץ, מזון"), והתעשייה הקיבוצית התלויה בייצוא. על תעשיית התקשורת לא נכתב בינתיים דבר, לא ב"ישראל היום" ולא ב"מעריב". גם ב"ידיעות אחרונות" מתייחסים הבוקר למצב הכלכלי בשער העיתון, אך מזווית שונה. כותרת הגג בשער מכריזה: "ישראל – מס 1 בעוני בעולם המערבי". סבר פלוצקר מביא בעמודים הפנימיים מבחר מנתוני דו"ח העוני הבינלאומי, ומשווה בין תוצאות המדינות התעשייתיות החברות בארגון OECD ובין ישראל. פלוצקר מצביע על כך ששיעורי הילדים והקשישים העניים בישראל גבוהים במיוחד לעומת הממוצע בגוש מדינות OECD, ומציין: "רבות נכתב על חוסר השוויוניות בחברה הישראלית, ועכשיו הטענות מגובות בהשוואה בינלאומית". הידיעה של פלוצקר גדושה בנתונים יבשים, אך מי שצולח אותה מקבל פיצוי הולם. בכפולת העמודים שאחר-כך מביא כתב "ידיעות אחרונות" מתן צורי את סיפורם של שני ילדים קטנים ומורעבים שהסתובבו באשקלון בחיפוש אחר מזון, לאחר שסבלו מהזנחה מתמשכת. הסיפור נפרש, כאמור, על פני כפולת עמודים שלמה, עם כותרות ביניים כגון "ילד עם צלחת ריקה" ותיאורים מפורטים ומעוררי רחמים של מצב הילדים. אכן, "רבות נכתב על חוסר השוויוניות בחברה הישראלית", כפי שמעיר פלוצקר, אך בדרך כלל הכתיבה סובלת מפערים מהותיים, ממש כמו אלו המתגלים בין הדיווחים של פלוצקר וצורי. אלה מספקים דוגמה אופיינית לאופן שבו העיתונות העכשווית מטפלת במצבי משבר – כותרת כללית המובילה למאגר נתונים יבשים, כפי שהביא פלוצקר, ולצדה הבלטה צעקנית של סיפור אישי קורע לב, כפי שהציג צורי. בין לבין, אין ניסיון לנתח באופן עקבי ומקיף את הסיבות למשבר, שלא לדבר על האפשרות להצביע על פתרונות אפשריים. נדב העצני כותב הבוקר בעמודי הדעות של "מעריב" על האופן שבו סוקרו מהומות עכו בעיתונות העברית. לדבריו, נקודה בולטת בסיקור היתה "ההתייצבות של רבים בעיתונות הישראלית דווקא לצד הערבי". העצני כותב: "קשה שלא להתרשם כיצד לא מעטים מבין הכתבים העברים מגלים הבנה להשתוללות הערבית, מרככים ומתרצים אותה, בעודם מגלים אפס אמפתיה להתפרעות הנגד היהודית". בינתיים, עוד ריקושטים מהמהומות בעכו התגלו אתמול כשהמשטרה עצרה כמה יהודים בחשד שהציתו בתי ערבים בשכונת התקווה בתל-אביב. האם גם במקרה זה מתגלה אפס אמפתיה להתפרעות היהודית? ב"ישראל היום" מופיעה הבוקר הכותרת "חשד: הציתו בתי ערבים בתל-אביב" [שלומי דיאז], בלי שיצוין כי החשד נופל על יהודים דווקא. בכותרת המשנה כתוב: "צעירים" השליכו בקבוקי תבערה. רק בגוף הידיעה מופיעה התיבה "יהודים", אך תוך הסתייגות מסוימת: "המשטרה עצרה שלשום שישה צעירים יהודים החשודים בהשלכת בקבוקי תבערה לעבר בתי ערבים בשכונת התקווה. אולם, הבית היחיד שנשרף כליל שייך דווקא ליהודים". בידיעה אין כל פירוט על נסיבות שריפת הבית השייך ליהודים, ומשום כך יכול כל קורא לשער כי בעוד שכמה "צעירים" שרפו חלקים מבתים של ערבים, היו אלה ערבים שהביאו לנזק הגדול ביותר – שריפתו כליל של בית בשכונה השייך ליהודים. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים בוקי נאה, ראובן וייס וזוהר שחר לוי על ההצתות ומפזרים את העשן – בקבוק תבערה שכוון, כך על-פי חשד המשטרה, לדירה של ערבי, החטיא, "חדר אל דירה בקומה מתחתיה שבה מתגוררת משפחה יהודית", ושרף את הדירה כליל. מקריאת הידיעה מתברר גם מי הערבים שחיים כיום בשכונת התקווה – משתפי-פעולה ששוכנו שם על-ידי משרד הביטחון, פרט שראוי היה שיימסר בכל ידיעה על ההתרחשות הזו. במרבית הידיעות המוקדשות להצתות (הבוקר מופיעה אחת גם ב"הארץ", וב"מעריב" יש ידיעונת פצפונת) מדווח כי המשטרה מקשרת בין שריפת בתי ערבים למהומות שהיו באחרונה בעכו. אחד מתושבי השכונה אף מצוטט ב"ידיעות אחרונות" בעילום שם ומסביר: "בשכונת התקווה לא משוגעים על בני דודינו. זו שכונה של ליכודניקים. הרחוב הראשי הוא רחוב האצ"ל". אם תושבי ישראל היו צריכים כולם לנהוג לפי האידיאולוגיה העומדת מאחורי שמות הרחובות שבהם הם גרים, היתה נפתחת פה מלחמת אזרחים תוך יום. "מעריב" מדווח [גקי חוגי ומיה בנגל] על הבלוג "פילקה ישראל", שפירסם ביום ראשון האחרון כי ראש המוסד מאיר דגן נהרג בירדן. על-פי הדיווח המקורי, החיזבאללה התנקש בדגן בתגובה על חיסול מורנייה. הידיעה עשתה את דרכה עד מהרה לשלל כלי תקשורת במזרח התיכון והופיעה כעובדה גם בדיווחי סוכנות הידיעות פארס באיראן. בלשכת ראש הממשלה מסרו ל"מעריב": "לא היו דברים מעולם". בעמודי החדשות של "הארץ" מוקדשת הבוקר ידיעה שלמה להתפתחות שאירעה באתר הצילומים של תוכנית המציאות "האח הגדול" [גילי איזיקוביץ]. בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לא מוקדשת ידיעה חדשותית לאירוע. במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווח [איי.פי] כי המגזין "רולינג סטון" ייצא, החל מהגיליון הקרוב, בפורמט חדש ומכווץ. בדיווח מתוארת בפירוט היסטוריית הפורמטים של המגזין ואף מצוין כי "ההחלטה על השינוי נבעה למעשה מהשאלה למה לא?". ב"דה-מרקר" מדווח [שירות "דה-מרקר"] כי יו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, שלח בערב החג ליו"ר קדימה ציפי לבני מאמר של זוכה פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן, שהתפרסם ב"ניו-יורק טיימס", כדי לשכנע אותה להרחיב את תקציב המדינה. עוד מדווח כי המאמר נשלח גם לנגיד בנק ישראל, לשר האוצר, לשרים ולחברי-כנסת. במוסף "ספרים" של "הארץ" סוקרת ארנה קזין את מדורי הספרות של האתר "סלון", ה"ניו יורק טיימס" וה"גרדיאן", ומלקטת מתוכם עדויות על מעברים מהעיתונות הכתובה לאינטרנט. רצועות הקומיקס מבצעות מהלך זה בשנים האחרונות וכלי תקשורת אינטרנטיים חדשים עולים לרשת ללא מדורי ספרים, מציינת קזין. "ישראל היום" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי המשטרה בארה"ב חוקרת מי היכה את מגישת התוכנית "בוקר טוב ארקנסו", אן פרסלי, המאושפזת במצב קשה.

"ידיעות אחרונות" מדווח באופן מחריד על תאונה מחרידה | "כלכליסט" מתעלם מפרשת דנקנר | "מעריב" מפרסם מפה מדינית

תשעה בני-אדם נהרגו בכבישים ביממה שעברה, ושוב תאונות דרכים תופסות את שערי העיתונים. שלא כמו לפני שבועיים, הבוקר אין על שער "ישראל היום" תמונות "לפני" ו"אחרי" של קרובי ההרוגים, אלא רק הסיקור העיתונאי החלול והמזויף הרגיל. "עוד משפחה נמחקה" היא הכותרת הראשית, שמשום מה אינה מובאת במרכאות – במקומן מופיע קו תחתי עבה. מה יעשו בפעם הבאה ב"ישראל היום" כדי לסמן לקוראים שמדובר בכותרת מודגשת? אולי ידפיסו שתי כוכביות משני עבריה. הפרטים: ארבעה בני משפחה אחת נהרגו בתאונה. מזעזע? לא מספיק. כותרת הגג מבהירה: מדובר ב"קציר דמים" וב"תאונה מחרידה". התאונה בצומת הנגב מקבלת מקום מכובד גם בחצי התחתון של שער "מעריב", תחת הכותרת "סבתא, אמא ושני נכדים". תמונות הנספים מודפסות על רקע תצלום של אנשי זק"א סוגרים שקים של חלקי גופות. אבל את פרס הציניות ופרס הטעם הרע מקבל היום "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית שלו, המודפסת באותיות אדומות ענקיות, היא "הצילו". הכותרת מובאת במרכאות שכותרת הגג מפרשת: "מהמכונית הבוערת נשמעה זעקה שהלכה והשתתקה". שמישהו ישתיק את הצרחות של העיתון הזה. הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בעניינים מדיניים: "המפה של אבו-מאזן"; "יו"ר הרשות יציג היום בפני השליח האמריקאי גורג מיטשל את מפת ההסדר עם ישראל. בתוכנית: חילופי שטחים בהיקף של 1.9% משטחי יהודה ושומרון והקמת משטרה פלסטינית חזקה ללא צבא. גם סגן הנשיא האמריקאי גו ביידן יפתח היום את ביקורו בישראל" (בן כספית). בעמ 4 כותב כספית: "שיחות הקרבה, על-פי הפלסטינים, אמורות להתמקד בסוגיית הגבולות וסידורי הביטחון, והם יעמדו על דרישתם לקבל שטח בגודל זהה לשטחי 67, על בסיס חילופי שטחים. תנאי הכרחי לפתיחת מו"מ ישיר, מבחינתם, תהיה הסכמה של בנימין נתניהו לעיקרון זה, עליו הסכימו כבר ממשלות קודמות וגם הממשל האמריקאי סומך עליו את ידו, כמו גם הקהילייה הבינלאומית כולה. בדרך זו מתכוונים הפלסטינים להעמיד את ראש הממשלה בנימין נתניהו בעמדת סירוב ולהוכיח לאמריקאים שאין היתכנות למו"מ ממשי מולו". כפולת העמודים 6–7 של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לראיון (בכתב) של נחום ברנע ושמעון שיפר עם ביידן. הציטוט שנבחר לכותרת (התופסת חצי עמוד) הוא "הגרעין האיראני הוא איום על אמריקה". גם שאר הדברים שאומר ביידן הם היאדה-יאדה הרגיל. בכובעו כפובליציסט במדור הדעות של העיתון, מגחך ברנע על הדברים שאמר לו ביידן בכובעו כמראיין: "ביידן הוא אופטימי להפליא", כותב ברנע בטור שכולו פסימי להפליא. לא אבו-מאזן ולא נתניהו מעוניינים במדינה פלסטינית, הוא מוסיף. במדור הדעות של "ישראל היום", כותרת הטור של יוסי ביילין, עלה התאנה השמאלני של העיתון, היא "מתחילים לדבר: דווקא לא להנמיך ציפיות". רב-המחבלים עבדאללה ברגותי, שנידון ל-67 מאסרי עולם בשל מעורבותו ברצח 66 ישראלים ופציעת מאות, מופיע היום בכל העיתונים. ברגותי נמצא ב"הפרדה", תנאי כליאה המותרים לתקופה של חצי שנה. בתום כל חצי שנה, מבקשת המדינה מבית-המשפט להאריך את ה"הפרדה". אתמול היה דיון כזה, ועיתונאים יירטו את ברגותי בבית-המשפט. ברגותי הוא אחד האסירים העיקריים שחמאס דורש לשחרר תמורת גלעד שליט. העיתונים מצטטים את ברגותי, שאמר כי נתניהו הוא זה שהכשיל את העסקה אחרי שחמאס, המתווך הגרמני וחגי הדס חתמו עליה. עוד הצהיר ברגותי כי ישוב לפעול נגד ישראל ברגע שישוחרר. לפי דבריו, הוא היה "השם השלישי" ברשימת האסירים של חמאס, אחרי מרואן ברגותי ואחמד סעדאת. הסרט "עגמי" לא זכה באוסקר לסרט הזר, כפי שאנחנו יודעים היום. אם עורכי העיתונים היו מסוגלים לדעת זאת אתמול, ייתכן שלא היו עושים כזה צימעס מההתבטאות של במאי הסרט, סכנדר קובטי, שאמר לחדשות ערוץ 2 כי הוא אינו מייצג את ישראל. ואולי כן. אחרי הכל, העיתונים רגילים להגיש צימעס לקוראיהם. בעיתונים הפטריוטיים, "מעריב" ו"ישראל היום", ההתבטאות מקבלת את הטיפול הצמוד ביותר. כפולת עמודים מוקדשת לסרט ב"מעריב" – אף מלה בה לא עוסקת בסרט עצמו או בטקס האוסקר. הידיעה המרכזית מביאה את התגובות ההיסטריות הרגילות מחברי-הכנסת של הימין (כולל ההצהרה הקומית של ח"כ מיכאל בן-ארי, שהודיע כי יגיש הצעה לתיקון חוק הקולנוע, שתחייב יוצרי סרט לחתום על הצהרת נאמנות למדינה כדי לזכות במימון של קרנות); לצדה המאמר הצפוי של בן דרור ימיני, וידיעה על "משפחת כוכב עגמי", שדווקא רואים בסרט "גאווה ישראלית". ב"ישראל היום" הפרשה מגיעה לשער, תחת הכותרת "השערורייה של במאי עגמי". כותרת המשנה מצטטת את שרת התרבות לימור לבנת: "בלי כספי המדינה, הם לא היו שם". בעמ 5 מופיעים ידיעה וטור המוקדשים לסיפור. הידיעה (מאיה כהן וגדעון אלון) מוקדשת כולה לפוליטיקאים התוקפים את קובטי. בסופה מצוטט גם ח"כ אחמד טיבי (המשמש הסניגור היחיד, או כמעט היחיד, גם בשאר העיתונים): "התבטאותו של קובטי היא התבטאות נורמלית, המבטאת את רגשותיו. הוא לא נציג רשמי של ישראל ולא רוצה להיות. הסרט, שיוצר בישראל ומומן על-ידיה, מייצג את ישראל, אבל לא האיש ולא השחקנים מייצגים את המדינה, שמקפחת אותם ויצרה את עלילת הסרט של הדרה והזנחה של תושבי יפו הערבים". על טור הפרשנות חתום דן מרגלית, שכותב כי הוא אינו מצפה מקובטי "לעשות שקר בנפשו" כי קיבל כסף ישראלי, אבל הוא זועם על "נוהג המרמה הכפול", כלומר, "לקבל על עצמו להתייצב לתחרות שבה הוא מייצג את המדינה, וברגע האחרון להתכחש להתחייבות שקיבל על עצמו". לסיום קורא מרגלית שלא שלצפות בסרט. כותרת הטור: "הערבים מאסו בשותפות". "אני אופטימי", אומרת דמותו של קובטי בקריקטורה היומית של יונתן וקסמן ב"כלכליסט", "או שפלסטין תזכה, או שישראל תפסיד". פרשת דנקנר נעדרת היום לגמרי מ"ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט". רגע, טעות שלי. בידיעה בעמ 27 של "ידיעות" מדווחת נווית זומר כי "בת נולדה לדני דנקנר (50), לשעבר יו"ר בנק הפועלים". ידיעה דומה מופיעה גם במדור הרכילות של "כלכליסט" (רון גרנות), ומצטרפת לזו שהופיעה במדור אתמול: "בשבוע הקשה שעבר עליו, דני דנקנר, מנכ"ל אריסון-השקעות, היה יכול להתנחם בשדרוג הרכב שלו: ביום חמישי קיבל דנקנר מהבוסית שרי אריסון לאנד-רובר חדשה ושחורה מודל 2010, שתחליף את הדגם הקודם (והלבן) שבו נהג עד כה". אם כן, דנקנר יכול להתנחם בכך שנולדה לו בת, ששודרג לו הרכב, ושעיתונים מסוימים מוצאים מקום לדווח על כך. ולא שאין על מה לדווח. הכותרת הראשית של המוסף "עסקים" היא ציטוט של צבי זיו ("מדבר לראשונה על הפרשה שמטלטלת את הבנקאות הישראלית"): "האשראי שנתתי היה סופר בסדר". מה לא היה סופר בסדר? "רומז שלא כולם נהגו כמוהו", לשון כותרת המשנה. יהודה שרוני מציין בכתבה כי חנה פריזן, מנהלת משאבי האנוש שנדרשה על-ידי דנקנר להעביר לו תוך יום 1.3 מיליון שקל, סירבה לעשות זאת, וכי מי שאישר את הבקשה החריגה היה זיו עצמו, שקיבל גם הוא מקדמה דומה. זיו מכחיש בחצי פה. פרשת דנקנר מגיעה גם לשער "דה-מרקר". "הרוח החיה מאחורי חקירת דני דנקנר" היא הכותרת הראשית לכתבה של עידו באום על מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות, אביה אלף. גם ב"גלובס" מתייחסים לפרשה בהרחבה, אמנם מהצד השולל את חקירת המשטרה ותומך בדנקנר. האם יש צדק בעולם? לפעמים יש. אתמול הקדיש "מעריב" מחצית מעמ 9 לידיעה מאת ינאי אלפסי שקידמה את ענייניו של העיתון: הידיעה הכריזה על הנפקה של מניות "מעריב". זו אינה הפעם הראשונה, השנייה, השלישית או הבוטה ביותר שעיתון זה, תחת עריכתו של יואב צור, רומס ברגל גסה את הגדר האמורה להפריד בין תכנים מערכתיים לאינטרסים עסקיים בעיתון ראוי לשמו. אלא שהפעם אלוהים, הידוע גם בכינויו "הרשות לניירות ערך", שילם ל"מעריב" כגמולו. הרשות הכריזה כי תעכב את ההנפקה ותטיל על "מעריב" קנס של 30 אלף שקל, משום שהפרסום על אודות ההנפקה אסור על-פי תקנות הרשות. נמצא גם, כמובן, מי שידווח על כך: היריב והמתחרה "ישראל היום", שמצא לנכון להקדיש לכך ידיעה מיוחדת במדור הכלכלה, כולל תמונה של עופר נמרודי. ועל זה אמרו חז"ל: "מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". חגיגת יום ההולדת של אביו של ראש הממשלה מדווחת ב"מעריב וב"ישראל היום". בשער האחורי ובשער הקדמי, בהתאמה. ב"ידיעות אחרונות" היא מקבלת משבצת כיתוב תמונה בכפולת האמצע, המוקדשת ברובה ל"צלם העירום המפורסם ספנסר טוניק". כותרת המשנה לכתבה של דנה גילרמן ב"כלכליסט" על תערוכות של אמנות וייטנמית וקוריאנית: "האמנות הקוריאנית לא ידועה בארץ, אבל מי שירכוש כיום את העבודות הנכונות, עשוי לגרוף רווח נאה בעתיד. גם מחירי האמנות הווייטנמית צפויים לעלות, כחלק מיציאת השוק מהמיתון". הכותרת, אגב, היא "ציק קוריאה". תנו להם אוסקר. תחרות מלכת היופי של השבועון "לאשה" מבית "ידיעות אחרונות" מקודמת באגרסיביות בעיתון עצמו. היא מקבלת את השער האחורי, את כפולת האמצע במוסף "24 שעות", והפניה מהשער שזה לשונה: "יפות יפות שבא לרוץ ולסמס – מי תזכה הערב בתחרות מלכת היופי של ישראל לשנת 2010". אגב עבירות שידול, לעיתון "מעריב" מצורפת היום מעטפה גדולה צבועה אדום בוהק. על צדה האחד כתוב באותיות קידוש לבנה "לוטומניה", ובצדה השני סמליל מפעל הפיס והסיסמה: "כשתפתח את המעטפה תגלה שהכל אפשרי". בתוך המעטפה מונחים טופס לוטו ומכתב הדוחק ומפציר בקורא לסור לדוכן הפיס הקרוב, לשלם ולשלוח את הטופס. הכל, אם כן, אפשרי: להכין חומרים שמטרתם לשטוף מוחות ולמכר אזרחים תמימים לרעה החולה של הימורים, ולשלם הון לעיתון נפוץ כדי שידוור את חומרי התעמולה הללו לפתח בתיהם של האזרחים.

"טענותיה של העותרת יכולות להתקבל, אם בכלל, רק מקום שתתקבל טענתה של העותרת בדבר הזהות שבין השניים, קרי: תשדירי שירות/הודעות חסות = שידורי פרסומת"

בג"ץ 94 / 6032 רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נגד 1. רשות השידור 2. הוועד המנהל של רשות השידור 3. השרה הממונה על חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, שרת התקשורת 4. הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (משיבה פורמאלית) בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [12.6.1997] לפני השופטים ג בך, י קדמי, ד דורנר העותרת היא אחת מבעלות הזיכיון לפי חוק הרשות השניה לטלויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השנייה) אשר משדרת בערוץ השני של הטלוויזיה. לטענתה, שני הסדרים חקיקתיים חדשים שינו את המצב המשפטי שלפיו נתאפשר לרשות השידור (המשיבה 1) לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בערוץ הראשון של הטלוויזיה. ההסדר האחד הוא חוק הרשות השנייה, אשר לדבריי העותרת ייחד את הזכות לשדר תשדירי פרסומת רק לבעלי זיכיון מכוחו. ההסדר השני הוא חוק רשות השידור (תיקון מס 8), תשנ"ג-1993 (להלן – תיקון מס 8), אשר הסמיך במפורש את רשות השידור לשדר תשדירי פרסומת ברדיו, ומכאן – לטענת העותרת – שבוטלה במשתמע סמכותה לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה. לחלופין טוענת העותרת כי כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994, אשר ביטלו מגבלות מסוימות בתחום הודעות החסות, הם בטלים. לטענתה, יש באותם כללים חריגה מהגבולות שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לעניין שידור הודעות חסות, חריגה שיש בה כדי להפוך את הודעות החסות לפרסומת מסחרית אסורה. בית-המשפט העליון פסק: א. (1) (בעקבות בג"ץ 757/84 [1], בג"ץ 3424/90 [2]): על-פי חוק רשות השידור, תשכ"ה-1965, אין לרשות השידור סמכות לשדר פרסומות ולעסוק בפרסומת. עם זאת, מותר לרשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות (795א – 798ב). (2) סמכותה האמורה של רשות השידור נשענת על הקביעה שלפיה תשדירי השירות והודעות החסות אינם עולים כדי פרסומת מסחרית אסורה. לפיכך, הסמכות לשדר תשדירי שירות והודעות חסות אינה קשורה ואינה מושפעת משינוים חקיקתיים כלשהם המסדירים פרסומת, אם בערוץ השני, אם ברדיו אשר כפוף לרשות השידור, ואם במקום אחר (801ז – 802א). (3) ככלל, מקום שמבקש המחוקק לשנות מצב משפטי קיים, הוא עושה זאת במפורש, ולא בעקיפין. לו ביקש המחוקק לשלול מרשות השידור את סמכותה לשדר תשדירי שירות והודעות חסות, סביר להניח שהיה קובע זאת במפורש (802ב). (4) העולה מכך הוא שאין לראות בהסמכת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לשדר פרסומות משום שלילת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות. גם תיקון מס 8, שתכליתו לאפשר המשך המצב הקיים ולהתיר פרסומת ברדיו, לא שינה את המצב המשפטי הנוהג ביחס לטלוויזיה, ולפיו אסור לשדר פרסומת מסחרית אך מותר לשדר תשדירי שירות והודעות חסות בסייגים שנקבעו בכללי רשות השידור ובפסיקה (802ג, 802ו – 803ד). ב. (1) מגבלות סמכותה של רשות השידור לעניין שידור הודעות חסות הובהרו על-ידי בית-המשפט העליון בבג"ץ 757/84 [1] ובבג"ץ 3424/90 [2]. נקבע כי פרסום שם החברה המממנת בתחילת השידור ובסופו הם מותרים וכך גם פרסום סוג המוצר המיוצר על-ידי המממן. לעומת זאת, לא הותרו פרסום שמות המוצרים וסימני המוצר של המממן ומוצריו, ולא הותרה הקרנת הפרסום במהלך השידור, באשר נקבע כי בכך ייחצה הגבול בין הודעות חסות לשידורי פרסומת אסורה(806א – 807ג). (2) כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994 חורגים ממסגרת המגבלות האמורות ולכן דינם להיפסל (807ה). (3) יש לדחות את טענת רשות השידור שלפיה הגמשת הכללים בדבר שידור הודעות חסות היא מחוייבת המציאות בשל אופיין המוגבל לעומת שידורי פרסומת וההכרח לשומרן כמקור הכנסה. הפער הקיים בין הודעות החסות המותרות לשידור על-ידי רשות השידור לבין שידורי הפרסומת בטלוויזיה המשודרים בערוץ השני אינו אלא ביטוי חיצוני להבדל במקורות המימון שנקבע מלכתחילה על-ידי המחוקק (805א, 805ה – ז). ג. (1) אין מקום להיענות לבקשת העותרת לפסוק לה פיצויים מהמשיבים 1 ו-2 בשל הפרת הכללים בנושא מימון משדרי חוץ על-ידיהם בעבר ובהווה (809ה). (2) אכן, לכל הדעות, היו הפרות של הכללים בעניין זה מצד המשיבים. אך על העותרת להוכיח כי נגרם לה נזק כספי עקב ההפרות. לשם כך נדרשת הגשת ראיות משמעותיות, שבית-המשפט יוכל לבוחנן כראוי. בג"ץ אינו יכול להסיק מסקנות בנושא זה על סמך החומר המצוי בפניו. הדרך פתוחה בידי העותרת לתבוע את נזקיה, אם היו כאלה, במסגרת תובענה אזרחית רגילה בפני בית-המשפט המוסמך (809ה – 810א). התנגדות לצו-על-תנאי מיום 31.10.1994. העתירה נתקבלה בחלקה. ניתן צו החלטי שלפיו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלוויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994 מתבטלים. חנן מלצר, הדס פלד, נאוה אילן, דני פדר, ישגב נקדימון – בשם העותרת; יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה) – בשם המשיבים 3-1. השופט ג בך: 1. לפנינו פרק נוסף בהתדיינויות בשאלת סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון (הערוץ הממלכתי). אם בעבר היו אלה נציגי עיתונים אשר עתרו (וליתר דיוק איגוד העיתונים היומיים בישראל), הרי שבמקרה דנן העותרת הינה רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ (להלן – העותרת) – אחת מבעלות הזיכיון, לפי חוק הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, תש"ן-1990 (להלן – חוק הרשות השנייה), אשר משדרת בערוץ השני (הערוץ המסחרי). [...] 5. טענתה הראשונה והעיקרית של העותרת היא, כי רשות השידור אינה מוסמכת עוד לשדר תשדירי שירות והודעות חסות במסגרת שידורי הערוץ הראשון. זאת לנוכח שני הסדרים חקיקתיים עיקריים. האחד נוגע להוראות חוק הרשות השנייה, ולתקנות ולכללים שהוצאו מכוחו. מהסדר זה מבקשת העותרת ללמוד, כי המחוקק ייחד את הזכות לשדר תשדירי פרסומת, לרבות הודעות חסות ותשדירי שירות בטלוויזיה, לבעלי זיכיון לפי חוק הרשות השנייה. זאת לשם הגשמת העיקרון שכל ערוץ ניזון ממקור מימון משלו – דהיינו, הערוץ הראשון מאגרה, הערוץ השני מפרסומת, ואילו זכייני הכבלים מדמי מנוי. [...] הנדבך החשוב בטיעונה של העותרת, אשר על-פיו יקום או ייפול דבר, הוא זה המנסה ליצור קשר חד-ערכי בין תשדירי השירות והודעות החסות לבין פרסומת מסחרית. ודוק: טענותיה של העותרת יכולות להתקבל, אם בכלל, רק מקום שתתקבל טענתה של העותרת בדבר הזהות שבין השניים, קרי: תשדירי שירות/הודעות חסות = שידורי פרסומת. [...] ככל שנקבל את הקביעה שלפיה אין בסמכותה של רשות השידור לשדר שידורי פרסומת בטלוויזיה במסגרת שידורי הערוץ הראשון, הרי שאין בכך כל חידוש (עמד על כך מר שמגר בחוות-הדעת שנתן עת כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, כפי שפורט קודם לכן), ואף אין בכך כל רבותא לעניין סמכותה של רשות השידור לשדר תשדירי שירות ולהסתייע במימון חוץ שמוצא ביטויו בהודעות חסות המודות למממן. ודוק: באותה מידה שקיבלנו את הקביעה הנ"ל, כך גם מקובלת עלינו קביעתו של פרופ זמיר בחוות-דעתו כיועץ משפטי לממשלה, שאף עליה עמדנו קודם לכן, ואשר אומצה בפסיקתו של בית-משפט זה (בג"ץ איגוד העיתונים היומיים הראשון [1] ובג"ץ איגוד העיתונים היומיים השני [2]), ולפיה תשדירי השירות והודעות החסות אינם עולים כדי פרסומת מסחרית אסורה. לפיכך הסמכות לשדר תשדירי שירות והודעות חסות אינה קשורה ואינה מושפעת משינויים חקיקתיים כלשהם המסדירים פרסומת, אם בערוץ השני, אם ברדיו אשר כפוף לרשות השידור, ואם במקום אחר. [...] ד) עם כל הבנתנו לבעיותיהם של המשיבים נראה אפוא, כי אין מנוס מהחזרת המצב לזה שנקבע בכללי מימון חוץ הנ"ל ובפסיקה הקודמת של בית-משפט זה. אם סבורים המשיבים, כי אין בכך כדי לפתור את בעיותיהם, הרי יוכל מצב זה לבוא על פתרונו רק בדרך של חקיקה, או בהבטחת סיוע ממקור אחר. [...] לא שוכנענו, כי יש מקום להתערבותנו בסוגיית תשדירי השירות. חלק הארי של התשדירים עולה בקנה אחד עם מטרות חוק רשות השידור, ועם האמור בנוהל תשדירי השירות. התשדירים אכן משמשים לאספקת מידע לציבור ולהדרכתו בנושאים שבטובת הציבור ובטובת החברה והמדינה. [...] 10. סיכומו של דבר נראה, כי מן הדין להחליט כדלקמן: א) לדחות את העתירה ככל שהדבר נוגע לטענת העותרת בדבר היעדר זכותה של רשות השידור לשדר בשידורי הטלוויזיה בערוץ הראשון תשדירי שירות והודעות חסות כלשהם (כמפורט בפיסקה 5 לעיל). ב) כמו כן יש לדחות את העתירה ביחס לטענות העותרת בדבר הפרות פרטניות של חוק רשות השידור, נוהל תשדירי השירות וכללי מימון החוץ השונים מצידה של רשות השידור (כמפורט בפיסקה 8 לעיל); ג) יש לדחות את הטענה הספציפית, שלפיה אסור על רשות השידור לשדר, בערוץ הראשון בטלוויזיה, הודעות חסות במסגרת משדרי ספורט. ד) לעומת זאת יש לקבל את העתירה באשר לתיקון כללי מימון החוץ, ויש ליתן צו החלטי, ולפיו כללי רשות השידור (מימון חוץ למשדרי טלויזיה) (תיקון), תשנ"ה-1994, מתבטלים. (כמפורט בפסקות 6 ו-7 לעיל). משמע הכללים המחייבים לצורך העניין הם כללי רשות השידור (מימון חוץ למישדרי טלויזיה), תשמ"ו-1985, כפי שפורשו בפסיקתו של בית-משפט זה. ה) לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת העותרת לפסוק לה פיצוי במסגרת עתירה זו. לקריאת פסק הדין המלא

נתוני משרד המשפטים ומחוז ש"י מלמדים על שכיחותם של אישומים בעבירת "העלבת עובד ציבור". ח"כ גלאון: "עובדי ציבור צריכים להיות מוכנים לספוג ביקורת מהציבור"

בשלוש וחצי השנים האחרונות הגישה פרקליטות המדינה 143 כתבי אישום בגין עבירה על סעיף 288 בחוק העונשין, "העלבת עובד ציבור". 37 מסך כתבי האישום הללו הסתיימו בהרשעה. נתונים אלו עולים מתשובת שרת המשפטים ציפי לבני לשאילתה שהגישה לאחרונה ח"כ זהבה גלאון. "יודגש", נכתב בתשובת השרה לבני, "כי כתבי אישום אלו מורכבים מעבירות שונות ומסיטואציות מגוונות, במסגרתן לא ניתן לבודד את רכיב העונש של העלבת עובד ציבור מכתב האישום. מכאן שאין באפשרותנו לפרט את גזרי הדין שניתנו בעקבות ההרשעות בתיקים בהם רכיב העלבת עובד הציבור שימש רכיב העונש". במשרד המשפטים סיפקו לח"כ גלאון שלושה כתבי אישום להבהרת טענתם. כך, לדוגמה, כלל כתב אישום את סעיף "העלבת עובד ציבור" בשל העובדה שהנאשם קילל שוטר, אולם אותו נאשם הואשם במקביל בשלל אישומים אחרים, כולל "פגיעה בפרטיות" ו"תקיפת שוטר". כתב אישום אחר כלל את סעיף "העלבת עובד ציבור" משום שהנאשמת קיללה גם היא שוטר, אולם מלבד זאת גם דחפה שוטר והיכתה אותו בבטנו, כך שהואשמה גם בסעיף "תקיפת שוטר". כתב אישום שלישי שילב בין סעיף "העלבת עובד ציבור" ל"איומים" ו"ניסיון לתקיפת שוטר" בשל העובדה כי הנאשם לא הסתפק באמירה "אני לא מכבד אף אחד וכולם על הזין שלי, גם אתם אנשי החוק, אני שם זין על כולם", אלא הוסיף ואמר גם: "אני לא מפחד מהשוטרים ונראה אותך בחוץ מדבר איתי ואם תדבר איתי לא יהיה טוב", ואף ניסה להרביץ לשוטרת שפנתה אליו. עו"ד נרי רמתי ממשרד גבי לסקי ושות מסביר בשיחה עם "העין השביעית" כי הסטטיסטיקה שהועברה לידי מרצ אינה בהכרח מייצגת. מחד, רמתי מסכים כי באופן יחסי, נדיר למצוא כתבי אישום המוגשים אך ורק בגין עבירה על סעיף "העלבת עובד ציבור". מנגד מדגיש רמתי כי עבירה זו היא בתחום סמכותה של התביעה המשטרתית, ואילו הנתונים שסופקו לח"כ גלאון מסתמכים על נתוני הפרקליטות. במלים אחרות, כדי שכתב אישום הכולל את סעיף "העלבת עובד ציבור" יגיע לסטטיסטיקה של הפרקליטות, עליו ממילא להיות מלווה בעבירות כבדות יותר, הנתונות לסמכותה. אין להסיק מנתונים אלה, אם כן, כמה כתבי אישום מהשנים האחרונות כללו עבירה על סעיף זה. יחד עם זאת, עו"ד רמתי קיבל לאחרונה, במסגרת בקשה לקבלת חומר חקירה בתיק שבו הוא מייצג אדם המואשם ב"העלבת עובד ציבור", העתק מכל כתבי האישום שהוגשו בגין עבירה זו במחוז ש"י בשנת 2012. בסך-הכל קיבל עו"ד רמתי 34 כתבי אישום, רבים מהם הוגשו בגין קללות וגידופים שהוטחו בשוטרים. ברובם ככולם נלוותה לעבירת "העלבת עובד ציבור" עבירה נוספת, בדרך כלל "הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו" או "איומים". רק שני כתבי אישום הוגשו בשנת 2012 במחוז ש"י בגין עבירה על סעיף "העלבת עובד ציבור" בלבד. במקרה אחד אמר הנאשם לבודקת רכבים במחסום: "זונה, שרמוטה, צריך לשרוף אותך ואת כל החיילים במחסום, תראי איך את נראית, בואי תאכלי אוכל של כלבים", ואילו במקרה אחר שאלה נאשמת שוטרת אם היא "נהנית להרביץ ליהודיות" ובהמשך זרקה לעברה "תישרפי". עו"ד רמתי עצמו מייצג נאשם שראה שני קציני מג"ב מתחלפים בעמדה ואמר לחברו, "כלב בא, כלב הולך". בתשובה לשאלה עד כמה הנתונים ממחוז ש"י עשויים לשקף את המציאות הכלל-ארצית אמר עו"ד רמתי כי הוא "לא יודע להגיד אם מחוז ש"י הוא מחוז שנעלב יותר ממחוזות אחרים". עם זאת ציין רמתי כי כוח האדם במשטרת מחוז ש"י אינו גדול במיוחד, כך שלהערכתו יש הרבה יותר מקרים במישור הארצי. אתמול דנה ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת חוק פרטית שהגישו ח"כ זהבה גלאון וחברי-כנסת נוספים ממרצ לביטול הסעיף בחוק העונשין. "מדינה דמוקרטית אינה יכולה להרשות לעצמה שסעיף אנכרוניסטי זה ישרוד בספר החוקים שלה, ובוודאי שלא ייאכף", נכתב, בין היתר, בדברי ההסבר להצעה. הצעות דומות הועלו בעבר, אך מעולם לא התקבלו. גם אתמול הוחלט בוועדת השרים לא לאמץ את הצעת החוק. אין לדעת כיצד הצביעו שרי הממשלה, כיוון שבמקביל הוחלט לעכב את יישום החלטתה של שרת המשפטים להפוך את תוצאות ההצבעה בוועדה לגלויות. בהודעה לעיתונות שהפיצה אתמול ח"כ גלאון היא צוטטה כאומרת: "עובדי ציבור צריכים להיות מוכנים לספוג ביקורת מהציבור – זהו חלק מהותי מתפקידם. אמירות פוגעניות כלפי עובדי ציבור, גם אם אינן נעימות לעתים, אסור שיהיו פליליות. הפיכתן לפליליות מנוגדת לעקרון חופש הביטוי שעליו מושתת משטר דמוקרטי תקין. לצערי, השימוש בעבירה זו לא שמור רק למקרים חריגים. מסקירה של כתבי אישום שונים עולה כי במרבית המקרים לא מדובר בחשש ממשי להפרת הסדר הציבורי, אלא במקרים בהם עובדי ציבור סופגים את הכעס והתסכול של האנשים שעומדים מולם".

השרה להגנת הסביבה, בשתיקתה, הפכה את המשרד אותו היא מובילה לגוף שאיבד כוח משמעותי ונכס חשוב ביכולת שלו להגן עלינו. לבית המשפט אולי יעמדו עוד כלים להגנה על הציבור, אלא שלא פעם עילת הסבירות סייעה למשרד עצמו לממש מדיניות מול יתר משרדי הממשלה. כעת נשלם כולנו, תומכי המהפכה המשפטית ומתנגדיה, את המחיר. פרשנות

השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, הקפידה לשתוק היטב אל מול הקרב על עצמאות מערכת המשפט. היא לא פצתה פה מול אחד המגנים האחרונים של הסביבה, בכך נתנה אור ירוק לתעשייה על פני בריאות, לנדל"ן על פני תושבים, לאינטרסים מסחריים על פני הטבע. הצבעתה השבוע בעד ביטול עילת הסבירות אינה נוגעת רק ליחסים בין הרשויות – אלא מעידה על ויתור עמוק יותר, על אחד הכלים החשובים ששימשו את משרדה לאורך השנים מול התנהלות דורסנית של ממשלות ישראל. "בחלק גדול מהמקרים, הוויכוח הקשה הוא בין עמדת המשרד להגנת הסביבה והמדיניות שהוא מוביל, לעמדת משרד האוצר או האנרגיה", מתאר מנכ"ל אדם טבע ודין, עו"ד עמית ברכה. לדבריו, בשל העובדה שמשרד ממשלתי לא יכול להגיש בג"ץ, פעמים רבות ארגוני הסביבה עושים זאת במקומו. "באופן הזה אני למעשה עותר לבג"ץ ומחזק את עמדת המשרד מול משרדי ממשלה אחרים", רמז, "מעין עתירה מוזמנת". אלא שסילמן, בשתיקתה, ויתרה על האפשרות הזו. היא לא התנגדה לחוק. לא באופן פומבי לפחות, לא איימה שתעזוב, לא עמדה מול המחנה, לא דחפה לחוות דעת ציבוריות בשמה. לו אידיאולוגיה סביבתית היתה מניעה אותה, לו בריאות הציבור ועתידו היו דוחפים אותה, ספק אם היתה נשארת בממשלה הזו. "ברגע שההחלטה הזו עברה בתמיכתה של השרה, כשזו אחת העילות המרכזית שמאפשרות לא רק להגן על הסביבה אלא גם על החלטות להחלטות המשרד עצמו אותו מול אינטרסים אחרים – סילמן למעשה תמכה בהחלטה שמנוגדת לאינטרס הסביבתי", הוסיף ברכה. זיהום אוויר הורג. זו אינה פריבילגיה להילחם על הזכות לאוויר נקי ואין פה אידיאולוגיה מורכבת ושנויה במחלוקת, זה חיים מול מוות, סרטן ומחלות שונות מול בריאות. לפי נתוני ה-OECD, בשנת 2019 לבדה מתו בישראל כ-2,400 בני אדם בגלל זיהום אוויר. לשם ההשוואה, באותה השנה נהרגו בתאונות דרכים במדינה 355 בני אדם. את המחיר, אגב, כולנו משלמים כי למוות עודף ולתחלואה יש גם השלכות כלכליות אדירות. העלויות למשק של הזיהום במפרץ חיפה למשל, בשל תחלואה ותמותה עודפים, נאמדות בכ-1.36 מיליארד שקלים לשנה, כך מצא פרופסור ניר בקר, חוקר מהמכללה האקדמית תל-חי. החשבון, מוגש לכולנו. וכיצד נלחם על הזכות לאוויר נקי? כיצד נבטיח שהמפעל שליד בית הספר של הילדים לא מתכנן להתרחב באופן לא מידתי ושבהעדר אכיפה ממשלתית, יש מי שיכול למתוח גבולות? אחד הכלים המשפטיים המרכזיים ששירתו את הציבור והתנועה הסביבתית זו עילת הסבירות. זה אינו כלי יחיד כמובן, אבל הוא חלק ממערך משפטי שאירגוני הסביבה והאזרחים נלחמו ואף ניצחו בעזרתו והגיעו להישגים לטובת כולם, מכל הקשת הפוליטית. במסגרת פרויקט "מפת המזהמים" של "שקוף", פרסמנו סדרת כתבות שמסקרות את החיים לצד זיהום תעשייתי. בדרך כלל מדובר באוכלוסיות החלשות בארץ, אוכלוסיות שנאבקות ונאנקות מול בעלי הון ומשרדי ממשלה, אוכלוסיות שנלחמות על אוויר נקי וסובלות מתחלואה עודפת. אותן אוכלוסיות פעמים רבות אוספות שקל לשקל, כדי להילחם בבית המשפט, לאור מדיניות רופסת של הממשלה או אוזלת היד של המשרד שבראשו סילמן עומדת. במקום שבו השרים נכשלים פעם אחר פעם, בית המשפט שמר על האינטרס הציבורי, והציל חיים. כך למשל, לפני כארבע שנים בית המשפט העליון הגביל את הרחבת בתי הזיקוק בחיפה באופן שאינו מבוקר ושקוף לציבור. אותה התעשייה שאחראית שנים ארוכות על זיהום כבד, בגינו נקנסה פעם אחר פעם, נדרשה לתכנית מפורטת לטובת הציבור בעיקר בזכות עילת הסבירות. בשנת 2017 ועדות התכנון אישרו את הרחבת בית הזיקוק בחיפה. התכנית הראשונית שהוגשה לוועדות התכנון ואף אושרה החסירה פרטים רבים, "זה היה כמו צק פתוח להרחיב את בתי הזיקוק", הסביר ברכה. "התכנית נעדרה תכנון מפורט, כמו איפה מרחיבים, עד לאן ומתי, האם יש מרחב שמגן על בתי התושבים ובעיקר התכנית חסרה תסקיר השפעה על הסביבה", הסביר. ארגון "אדם טבע ודין" הגיש בג"ץ נגד המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שלאחריו בית המשפט קבע שעליהם להכין תכנית מפורטת. "למעשה, בית המשפט קבע שוועדות התכנון פעלו באופן בלתי סביר כשאישרו תכנית כזו, ללא תסקיר, ללא פרטים". חשוב להבהיר כי החוק החדש לא יחול על החלטות של ועדת התכנון אלא רק החלטות ישירות של שרים וראש הממשלה (כלומר נבחרי ציבור). אבל לשיטתו של ברכה, הסכנה עומדת בעינה: "השר קובע את המדיניות, השר מכתיב איפה אזורי התעשייה יקומו ואיך ירחיבו אותם. זה תמיד מדיניות הרי", הסביר. "מעבר לזה, היום זה חל על שרים והחלטות ממשלה, ומי ערב שלא ירחיבו הלאה? על גופים מנהליים למשל כמו ועדות התכנון וראשי ערים. זה מתחבר לשיטת הסלמי שאנחנו לא מוכנים לקבל". בתי הזיקוק אינה הדוגמה היחידה. לפני כשנה השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג, הכריזה על אזור התחנה המרכזית בתל אביב כאזור נפגע זיהום אוויר. משמעות ההכרזה היא לחייב את הרשות שבשטחה הגורם המזהם, כלומר עיריית תל אביב במקרה הזה, להגיש תכנית לצמצום זיהום האוויר חצי שנה לאחר ההכרזה. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שהוכרז על אזור נפגע זיהום אוויר ובשל ההחלטה, בחודש אפריל השנה עיריית תל אביב הגישה את התכנית. יש לציין שזו האחרונה לא חפה מבעיות, היא אמנם עדיין בגדר טיוטה וכפי שחשפנו מלאת חורים וכשלים, אך היא בכל זאת בסיס לעבודה ותשתית לדיאלוג. המהלך התאפשר בין היתר בזכות פנייה לבג"ץ. "לאורך זמן נמדדו חריגות מתקני איכות אוויר, לא רק בתקופת זנדברג", הסביר ברכה ופירט שמדובר גם בתקופת השרה גילה גמליאל והשר גלעד ארדן. "במצב דברים כזה, זה לא סביר ולא מתקבל על הדעת שיש חריגות שנמשכות שנים ארוכות ללא תכנית ברורה לטיפול במצב", אמר. "אם יש זיהום אוויר שפוגע בתושבים בתל אביב, כלו כל הקיצים. באופן הזה מגן בית המשפט על הציבור בתחום הסביבה ובריאות הציבור, זה מצב החורג באופן קיצוני ממתחם הסבירות הלגיטימי". בסיום העתירה בית המשפט דרש מהמדינה לעדכן על מועד ההכרזה ואף הגביל בזמן, אולם לא היה צורך בפסק דין, כי המשרד והשרה שבראשו כבר החלו לפעול בשטח. אלא שנדמה שעבור סילמן מדובר בזוטות. כי בזמן שחברי הממשלה שלה נפגשו עם בכירי קהלת, תפרו חוק למידותיהם, תוך שהם פורמים שכבת הגנה משמעותית על הסביבה, היא עסקה ביחסי ציבור והכנות לפריימריז. אולם היא פספסה רכיב משמעותי, בזמן שהיא ויתרה על שירות ציבורי משמעותי במשרד עליו היא מופקדמת,, היא גם דורכת ברגל גסה על הציבור אליו היא מנסה לקרוץ. החוק לביטול עילת הסבירות, שסילמן וממשלתה קידמו, יפגע בתומכיה, באוויר שהם נושמים ובתעשיות שיתרחבו לצידם. מלשכת השרה סירבו להתייחס

העיתונים נאבקים עם הדיווח על הנעשה במצרים | "ישראל היום" ממשיך לנסות לחבוט ב"ידיעות" – הפעם באמצעות מכתב למערכת | פרנק מלול מודיע על הקמת ערוץ חדשות שאינו ערוץ תעמולה

מורסי יתפטר או לא יתפטר? הצבא יתערב או יישב בצד? ומה יעשו המפגינים? אתרי החדשות בארץ ובעולם עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות במצרים, ועיתוני הבוקר מתיישנים עוד לפני שהם נוחתים על מפתני הבתים והקיוסקים. גם טורי הפרשנויות וההתייחסות מרחיבת הדעת כבר מזמן אינם אקסקלוסיביים לתעשיית עיתונות הדפוס. הרשת מוצפת בניתוחים ופרשנויות (בוודאי עבור קוראי האנגלית או הערבית), ולמעשה מציעה לקוראי העיתונים אותן פרשנויות שיוכלו לקרוא בעיתון רק שעות אחר-כך. אלה הם פני הדברים ב"הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" (ככל שזה האחרון מספק הרחבות כלשהן למידע הגולמי). "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שתכניו אינם מוצעים לקריאה ברשת. אז למי שהחמיץ: סמדר פרי קובעת כי "מורסי החליט שלא לוותר", ומנגד מוסרת כי "כלל לא בטוח שהוא יחזיק מעמד עד הערב", וזה כבר בפסקה הראשונה. גם שערי העיתונים האחרים מכילים ניגודים וסתירות שהכורח בדיווח על מציאות בהתהוות מחייב – או כך לפחות נהוג לחשוב בעולם העיתונות. "הבטתי בפני הצעירים וראיתי את הפנים של הילדים שלי ושל חבריהם. אלה לא היו פניו של האויב. חשבתי שאני מגיע למדינת צבא, אבל במקום זאת גיליתי דמוקרטיה", אומר הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף ל"ידיעות אחרונות" לקראת הגעתו לפסטיבל ירושלים, כשהוא נזכר בביקור שערך בישראל. "גרוניס רמז: חלק מהכספים שקיבל אולמרט לא היו לצרכים פוליטיים", נכתב בכותרת ידיעה של רויטל חובל על שער "הארץ". בכותרת הידיעה עצמה הרמז מפורש יותר: "גרוניס רמז: אולמרט לקח מטלנסקי גם כסף לכיסו". נשיא בית-המשפט העליון, אשר גרוניס, ששמע אתמול את ערעור המדינה על זיכוי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מכמה מההאשמות בסעיפי שחיתות שונים, "ביקש מהצדדים למקד את טענותיהם בפרשת טלנסקי ולא בפרשת ראשונטורס". "טלנסקי יכריע" היא כותרת טור הפרשנות של גידי וייץ, אחד מאחרוני העיתונאים החוקרים בישראל ומי שהיה שותף להבאתו של אולמרט לדין. לפי וייץ, בית-המשפט יידרש לשאלה אם דמות פוליטית בכירה יכולה לקבל לידיה מיליוני שקלים, לפחות חלקם במזומן, ולאגור אותם בכספת פרטית של עורך-דין מקורב. בית-המשפט המחוזי ענה, כזכור, על השאלות הנ"ל בחיוב מעורר השתאות. ב"מעריב" כותב ברוך קרא דברים דומים ונוזף בגרוניס על החיפזון שנקט בשמיעת הערעור. קרא גם מסב את תשומת הלב למשמעות הגדולה של שתיקתה של שולה זקן, שהורשעה אך לא דיברה על הבוס. ב"ידיעות אחרונות" דוחקים את סיקור המשפט לעמ 12, ללא הפניה מהשער ותחת הכותרת "הקרב על הזיכוי" – ולא חלילה על ההרשעה. כותרת המשנה מוסרת כי נציגי הפרקליטות "התכתשו" עם עורכי-דינו של אולמרט (מנוולים! הניחו לאיש היקר), אבל פרס הסיקור המוטה מגיע בכל זאת ל"ישראל היום", שזוכה בו בשל עילגות מובנית וחוסר יכולת מדהים להבחין בהתבזות עצמית. הדיווח עצמו – כמו ב"ידיעות" – קורקטי למדי, אולם בעיתון מנצלים את המשפט החשוב הזה לקרב האישי נגד "ידיעות", ובאופן אבסורדי למדי: "ישראל היום" מפרסם הפניה על שער העיתון למכתב מקורא(!), השואל "למה ידיעות לא הזכיר אתמול את משפט אולמרט". המכתב עצמו כתוב בנוסח הווידויים שהכתיבו חוקרי הקג"ב למעוניהם: ק.מלכה מגני-תקווה היה קורא "ידיעות אחרונות", וכעת התפכח והוא מאמין באמונה שלמה בצדקת דרכו של "ישראל היום" ושל כותבי הטורים שלו, שאותם הוא מונה בשמם אחד-אחד, תוך שהוא מאמץ גם את הטרמינולוגיה שכמה מהם ניסו לטבוע. המכתב מופיע תחת הלוגו של המדור היומי "אימפריית הרשע של נוני מוזס" (עמוס רגב, העורך הראשי, הוא חובב מדע בדיוני ידוע, עובדה שאינה מפחיתה כהוא זה מהגיחוך שההגזמה המילולית הזו מעוררת), ומעורר את הרושם כאילו ל"ישראל היום" אזלה התחמושת אף שהמדור מופיע זה ימים אחדים בלבד. ברשת עוסקים בשאלה אם האזרח ק.מלכה אכן קיים או שמא המצאה היה. אחד העורכים הבכירים בחינמון, גונן גינת, התוודה פעם בזיוף מתמשך של מדור ההורוסקופ ב"מעריב" עת עבד שם. האם כעת מזייפים ב"ישראל היום" את מדור המכתבים למערכת? זו שאלה שאין לי עליה, כרגע, תשובה, אולם היא אינה צריכה להסיח את הדעת ממה שברור כבר עכשיו: כשב"ישראל היום", עיתון הנהנה ממימון עתק של אחד האנשים העשירים בעולם, מחליטים להעמיד בראש סדר היום טיפול בסוגיה מסוימת – התוצאה היא לא סדרת תחקירים מושקעים שיראו לקוראים את מאחורי הקלעים של "ידיעות אחרונות", אלא פרסום מובלט של מכתב למערכת. שאול אמסטרדמסקי ממשיך להיות הנציג הבולט (ובעצם אולי היחיד) בעיתונות העברית של הטרנד העיתונאי הבינלאומי, עיתונות נתונים, תוך שהוא משלב אותה באופן טבעי עם מאבק בחוסר השקיפות של גופי הממשל בישראל. והיום: תקציב החינוך, שני בגודלו בעוגת התקציב הממשלתי רק לתקציב הביטחון. "איך מחלק משרד החינוך 44 מיליארד שקל בשנה?", שואלת הכותרת. עוד ב"כלכליסט": "הביקוש לדירות ממשיך לעלות בעוד שהמלאי הולך ואוזל", מוסרת כותרת כתבה של עינת פז-פרנקל. חן פונדק מדווחת כי ח"כ גילה גמליאל הודרה מתת-ועדה שתכין את חוק התחרותיות בשוק המזון משום שמתחה ביקורת על מדיניות שר האוצר יאיר לפיד. כותרת "גלובס על הבוקר": "האדריכלים של הרכבת הקלה יקבלו 560 מיליון שקל", במקום 165 מיליון בהצעה המקורית. כותרת "דה-מרקר": "שני נמלים פרטיים יוקמו במקביל – בחיפה וגם באשדוד". כמה יקבלו האדריכלים? כל העיתונים מדווחים על פרישתו של הממונה על הביטוח במשרד האוצר, עודד שריג, על רקע חילוקי דעות עם המנכ"לית יעל אנדורן (או על רקע הכחשה שלהם). שריג, אם לסכם את הפרשנים, היה טוב – אבל לא מצוין. "וינשטיין: הרב אליהו לא ראוי", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "היועמ"ש יזמין את הרב של צפת לשימוע אם יתמודד לרבנות הראשית", מוסרת כותרת המשנה. "פסיקות הלכתיות נגד נשים, שופטים וגויים. דעותיו הקיצוניות של הרב אברהם יוסף, בנו של הרב עובדיה, לא מונעות ממנו להיות המועמד המוביל של ש"ס לתפקיד הראשון-לציון", נכתב בכותרת "המגזין", מוסף "מעריב". "בתקשורת החרדית מצויר העימות כמאבק בין המורשת לכשרות", כותב ארי גלהר בפסקה החותמת את הכתבה, ומיד לאחריה את המשפט הלא-ברור הבא: "מצד אחד יצחק יוסף, המייצג את המורשת ואת האסכולה שלפיה היהודי הוא תמיד חכם שספריו נחשבים לאבן מרכזית בכל בית חרדי" (לפני כן כותב גלהר כי בציבור החרדי יש "סלידה מסוימת" מאברהם יוסף, "כי נימוסיו לוקים בחסר"). ובקיצור – לפי גלהר, במשפחת הרבנים יוסף מתנהלת כעת מלחמת ירושה שמצד אחד שלה ניצב מועמד עם מעמד תורני וסגולות רוחניות, ומן הצד האחר שלה עסקנים המנצלים את ההילה הרבנית של המשפחה לביזנס בדמות מפעל להנפקת תעודות כשרות. יש שיצביעו על חלקו השני של התיאור ויטענו שהניתוח לוקה בפסימיות ציניקנית, אחרים יתמקדו בחלקו הראשון ויטענו כי הוא דווקא לוקה בנאיביות. "חמישה חלומות הוא לא בדיוק רומן, אלא אולי תסריט או מחזה שעובד לרומן אבל יועד לבמה", כותב עמרי הרצוג בביקורת על ספרו של עוזי וייל, הפותחת את מוסף "ספרים" של "הארץ". "שם הוא היה צריך להיות. שם אולי הוא היה יכול להיות בעל משמעות; שם המלים, הפתוס והשתיקות הרועמות היו יכולים לעבוד טוב יותר. הרומן מביים את הדמויות ואת הקורא (עכשיו תעצור. תסתכל במבט מהורהר אל הנצח. תקמט את המצח. אל תפסע קדימה. תישאר כך כמה שניות. ועכשיו מותר להמשיך). אבל הוא עושה זאת באופן מפורש מדי, כהוראות של במאי לשחקנים. ספרות אינה יכולה לעשות את זה בגלוי מבלי להיות מכנית ויומרנית, כי הקורא אינו שחקן על במה. הוא צופה בשחקנים על במה, כלומר בדמויות על הנייר, והוא יכול לצאת בהפסקה, להתרגש פתאום בלי סיבה, לדמיין עצמו על הבמה וגם לרשרש בסוכריות חמוצות כרצונו: על כך הוא מחליט בעצמו. אי-אפשר לפקוד עליו למלא תפקיד נתון מראש. "חמישה חלומות הכעיס אותי ואיכזב אותי, משום שהוא כמעט לא חושף את היכולות של וייל. הוא מוכרע על-ידי אשליה, חשיבות עצמית ויומרה", כותב הרצוג. מומלץ לקרוא את הביקורת כולה, המאירה באור חוזר את תקרית הרשת המתוקשרת של וייל. עוד כדאי לקרוא במוסף את ביקורתו המלומדת של שלמה נקדימון, העוסק בשאלה מי רצח את לורה פאלמר, כלומר את חיים ארלוזורוב, ומצליח לא לענות עליה כמו כל העוסקים בכך, אולם שלא כמו רובם – להחכים את הקורא ולהאיר לו זוויות משונות בסיפור הטרגי. גם הביקורת של דוד הדר על ספרו של קורמאק מקארתי, "קו-אורך דם – או אדום של ערב במערב", מצליחה ללכוד היטב את האפלה הצוננת והמרתיעה של הסופר האמריקאי. העיתונים עוסקים גם היום באסון הילד-הנשכח-במכונית התורן. מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש את כתבת השער שלו לתופעה ואת המדור הפותח ("השאלה היומית") לאב ששיחת טלפון הסיחה שלשום את דעתו מהתינוקת שבמושב האחורי, שנשארה באוטו הנעול ומתה. כתבי העיתון עוסקים בשאלה "האם זה יכול לקרות לכל אחד", ועונים עליה בחיוב. גיא מרוז מציג עמדה הפוכה במדור הדעות של "מעריב", או אולי לא, ובכל מקרה בוחר להטיל את האחריות למניעת מקרים כגון דא על הגננות, שיתקשרו במקרה שפעוט לא מגיע לגן בזמן. אחד מהכותבים הקבועים למדור המכתבים למערכת של "ידיעות" מציע פתרון אפקטיבי הרבה יותר: ההורה ישאיר את הטלפון הנייד בכיסא התינוק. "את הסלולרי הוא בוודאי לא ישכח", כותב אודי בוך, חיפה. "אתם חושבים שאתם שונאים אנשובי, אבל אתם לא" (כותרת, "ידיעות אחרונות"). "מניית בזק השלימה זינוק של 33% מתחילת השנה" ("דה-מרקר"). "גלובס על הבוקר" חזר להיות מצורף ל"מעריב", העיתון שסיגל לעצמו מסורת של התייחסות לקוראיו כאל לקוחות שבויים. על התהפוכות שמאחורי הדפים ב"מעריב" ניתן היום לקרוא, ברמזים, גם במדור הספורט. בחירותיו של המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", שלמה בן-צבי, בצומת הדרכים הנוכחי, ישפיעו באופן ישיר גם על "מקור ראשון", העיתון הנוסף שהוא המו"ל והעורך שלו. ב"מקור ראשון" לא ניתן למצוא רמזים מתריסים, אלא אם מתעקשים להתייחס כך לשתי הכותרות על השער, "פועלים ביושר" ו"צלילים צורמים" הסמוכות. ויש גם רגעי נחת: "פרס לעיתונאי מעריב צביקה קליין", מבשרת ידיעת כיתוב תמונה בעמ 20 של "מעריב". קליין, שהוא דווקא עיתונאי "מקור ראשון" (הנהנה, או סובל, מסינדיקציה כמו שאר עיתונאי תאגיד העיתונות של בן-צבי), זכה בפרס על "מצוינות בסקירת התפוצות" מארגון בני-ברית. יחד איתו זכה באות "מפעל חיים" עורך "הארץ" לשעבר וב"גרוזלם פוסט" כיום, דוד לנדאו. "אני לא ערוץ תעמולה. אני לא מקבל שקל מהממשלה הישראלית", אומר פרנק מלול ללי-אור אברבך בראיון ב"גלובס" לקראת עלייתו לאוויר של ערוץ חדשות בינלאומי, i24news, שמלול הוא מנכ"לו ואחד מבעליו. המממן של הערוץ, בעלי הוט פטריק דרהי, מוגדר באופן תמוה, שהמראיין אינו מקשה עליו, כ"תורם". הציטוט הנ"ל מופיע בכותרת. בראיון עצמו מסביר מלול כי הערוץ יהיה בעל אוריינטציה פרו-ישראלית. עוד מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס" כי "ישראל היום" "במגעים" בנוגע להדפסת העיתון בבית-הדפוס ששימש את "מעריב", וכי את הדו"ח של חברת מקינזי לבחינת מצבו של "מעריב" הזמין חמו של בן-צבי, קונרד מוריס, ה"תורם" העיקרי להרפתקאותיו העיתונאיות. לא נכתב בידיעה אם הדבר הוא בבחינת הצבעת אי-אמון של החותן העשיר בחתן אוהב העיתונות. בידיעה אחרת בעיתון מדווח אברבך כי חבר הוועד המנהל של רשות השידור עלול להידרש לפרוש מתפקידו בשל ריצתו לתפקיד ראש עיריית חיפה. הידיעה המרכזית במדור החוץ ההיתולי שבמוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לזמרת ריהאנה, ש"מוצאת דרכים מעניינות להעביר את הזמן עד שתגיע אלינו להופעה באוקטובר". הדרכים המעניינות: הזמרת לבשה בגדים והצטלמה. הפשלה: בידיעה אין מספר טלפון לרכישת כרטיסים להופעה. "ממשלת סין לתקשורת: להוסיף דיווחים חיוביים על הכלכלה", נכתב בכותרת ידיעה מתורגמת ב"כלכליסט". "בעקבות צניחת השווקים בסין בשבוע שעבר, הורתה הממשלה לגופי התקשורת להימנע מהשימוש בביטוי מצוקת מזומנים".

תיק התנתקות | במאבק על דעת הקהל מפעילים אנשי הימין הקיצוני את כל ארסנל הפרובוקציות האפשרי, והעיתונאים נענים להם

בתחילת פברואר הגיעו שרת החינוך לימור לבנת ואמה, זמרת המחתרות שולמית לבנת, לאזכרה למפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן. מלבד המשתתפים הקבועים - בני משפחה, לוחמים ותיקים ומעריצים - המתינו לשרה גם כמה פעילי ימין בראשות איתמר בן–גביר וצוות של ערוץ 2. כמתוכנן, המהומה לא איחרה לפרוץ: אנשי הימין הקיפו את השרה, קראו קריאות גנאי והחליפו דחיפות עם אחד ממאבטחיה. לבנת עזבה בחופזה וכחצי שעה לאחר מכן כבר התראיינה על התקרית ובין היתר קראה לאנשי הליכוד למנוע מסיעת "מנהיגות יהודית" (שאנשיה כלל לא היו קשורים לאירוע) להגיע להישגים בבחירות למזכירות הליכוד שהתקיימו למחרת. גם הכרוניקה של הפרק הבא לא הפתיעה אף אחד מגיבוריו: בשעה שמונה בערב נפתחה בדרמטיות מהדורת חדשות ערוץ 2 בדיווח על "תקיפתה" של לבנת. בתום הדיווח עבר השידור לכתב המתיישבים, אילן לייזרוביץ, שהזהיר מכוונות הימין הקיצוני לפגוע בשרים ומיכולתו להגיע אליהם. לא ברור אם עורכי ערוץ 2 פתחו בכתבה הזו מתוך ההערכה שהתמונות שברשותם בלעדיות, אולם אין ספק שהתאכזבו כאשר צילומים דומים מהתקרית, שהגיעו לערוצים האחרים בתיווכם ובעידודם של אנשי הימין, שודרו בערוץ הראשון ובערוץ 10, גם אם ביתר מתינות. בעקבות ערוצי הטלוויזיה פורסמה הידיעה באתרי האינטרנט ולמחרת בשלושת העיתונים. תוכניות הבוקר ברדיו לא איחרו לקפוץ על העגלה. "פול–האוס לאיתמר בן–גביר וחבריו", סיכם בדיעבד כתב המסקר את ענייני המתנחלים. הסיפור הזה מדגים היטב את היחסים שבין פעילי הימין לתקשורת מאז ההכרזה על ההתנתקות. בדומה להתנהלותם בצמתים מרכזיים קודמים של המו"מ המדיני, אנשי הימין יוזמים פרובוקציות תקשורתיות חדשות לבקרים כדי להעביר את המסר שלהם לקהל נרחב ככל האפשר. כמו באמצע שנות התשעים עם הפולסא דנורא נגד רבין, הקריאות "בוגד" שהוטחו בו, צילומיו במדי אס.אס וכמובן טקס ההשבעה המפוברק על קברי לוחמי המחתרות בהר הרצל (על כל הבעייתיות הגלומה בעובדה שמארגנו היה סוכן שב"כ), גם עתה מסקרת התקשורת את הפעולות הללו. אולם בניגוד לסיבובים הקודמים נוצרה בחודשים האחרונים נכונות רבה יותר של כלי התקשורת לבלוע את הפרובוקציות ולפרסמן, לעתים תוך התעלמות מערכו, או חמור מזאת, ממידת אמינותו של הסיפור. "תקיפת לבנת" מדגימה זאת היטב: אנשי הימין הפיקו אירוע פרובוקטיבי להפליא, דאגו לסיקור ראשוני, הפיצו חומר מצולם לכלי תקשורת שלא היו נוכחים (ואפשר להעריך שזה היה תוך רמיזה שלערוץ 2 צילומים בלעדיים) ובתמורה זכו לכותרות עבות. ערוץ 2 עשה הכל כדי שהצילומים שבידיו יהפכו מסתם סרט וידיאו להישג: הסיפור מוקם ראשון במהדורה, זמן הדיווח היה ארוך וקריאות הגנאי שהופנו ללימור לבנת תוארו כ"תקיפה". יתר כלי התקשורת נגררו אחרי המומנטום שנוצר והבליטו את הידיעה. כתב ערוץ 2 אילן לייזרוביץ אומר שהגיע למקום "במקרה" כדי לראיין את אחד מאנשי הימין שהשתתפו באזכרה. הבחירה בבית–הקברות, לדבריו, נעשתה אך ורק משום שהפעיל היה בדרכו לשם ולא כיוון שהכתב ידע מראש על המארב לשרה. "כשהסתיים הראיון הגיעו האחרים והחלטתי לחכות ולראות אם יהיו עימותים", הוא אומר. לייזרוביץ גם לא חושב שהסיפור נופח. את השימוש במינוח "תקיפה" הוא מסביר בדחיפות שהיו בין איש ימין למאבטח, ואת הסיקור הנרחב בעובדה שאנשי הימין הגיעו לטווח נגיעה מהשרה. בן–גביר, לעומתו, דווקא מסכים שהדיווחים היו מוגזמים מעט. "כל עם ישראל ראה את התמונות וראה שלא נגעתי בשרה ולא תקפתי אותה. אז למה לא הגשתי תביעת דיבה נגד כל מי שאמר תקיפה? כי לא מפריע לי מה אומרים כל זמן שאני מקבל את הבמה (...) כל עוד התקשורת מכניסה את המלל והצעקות שלנו, מבחינתי זה מצוין". ▪ ▪ ▪ באופן מפתיע משהו, אנשי הימין שהתראיינו לכתבה זו לא התכחשו לשימוש בפרובוקציות ובניפוח אירועים ככלי להעברת מסרים. "אנחנו במאבק על ארץ ישראל, וכדי לנצח בו כמעט כל האמצעים כשרים", אמר אחד מהם. שני הסביר שהאינתיפאדה והגזירות הכלכליות יצרו סף גירוי כה גבוה עד שרק "סיפורי ענק" זוכים לתשומת לב של צרכני התקשורת. "ובמצב הזה איזו ברירה יש לנו?". במאבק על דעת הקהל מפעילים אנשי הימין הקיצוני את כל הארסנל האפשרי: התבטאויות קיצוניות, כתובות נאצה, מודעות וסטיקרים פרובוקטיביים, השוואת הפינוי לשואה, איומים לפגוע בתשתיות, לחדור להר הבית ולפגוע בבעלי תפקידים, חסימות כבישים ועוד ועוד. האם מדובר בפרובוקציות תקשורתיות בלבד או בפעולות מחאה ממשיות? תלוי את מי שואלים. אנשי הימין טוענים שמדובר בפעילות אותנטית וכי הם אמנם משקיעים מאמצים בהשגת סיקור, אולם לא מבצעים פעולות סרק. לעומתם, רוב העיתונאים טוענים שחלק ניכר מהפעילות פרובוקטיבי גרידא. בין היתר הם מצביעים על תזמון הפעילות לשעות רלבנטיות להופעת כלי התקשורת. כך, למשל, כתובות נאצה שמתאימות למבזקי הרדיו יימצאו תמיד בשעות הבוקר בעוד שחסימות הכבישים יהיו תמיד בעיתוי מתאים למהדורות הטלוויזיה. הדובר הבולט ביותר של הימין הקיצוני הוא איתמר בן–גביר, דובר תנועת כהנא בתוארו הרשמי. בן–גביר, חשוב לציין, הוא הרבה יותר מדוֹבר - הוא הקשר הכמעט יחיד של כלי התקשורת למה שמכונה "הימין הקיצוני", שמטבעו נוטה להסתגר בפניה. הפניות אליו רבות מספור וכוללות את כל הפעילות העיתונאית האפשרית: בקשות לראיין את חוסמי הכבישים, צילום ישיבות "סודיות", קייטנות של נוער "כך" ואפילו התחפושות הפופולריות בהילולת ברוך גולדשטיין. ובן–גביר, דובר מוכשר ומיומן, משתדל לא לאכזב אף אחד והופעותיו בכלי התקשורת כה תכופות עד שאמינותו כ"ימין קיצוני" נפגעת משהו. "יש תשוקה גדולה בשוק לסיפורים. עיתונאים דורשים את זה ובמצב שבו כל ילד שדוחף שוטר הופך להיות כותרת ראשית, ברור למה. וכשיש דרישה אז מייצרים", הוא אומר. יחד עם זאת מדגיש בן–גביר שהאירועים שהוא עומד מאחוריהם אינם הצגה. "כל דבר שהבטחנו קיימנו, וכל דבר ששודר וצולם באמת נעשה. פה אולי הגזימו, שם נתנו לזה חשיבות יותר מדי גדולה, אבל זה התפקיד שלי כדובר: להבטיח שהידיעה שלי תתפוס נפח כמה שיותר גדול". אז אולי הקשר בין מה שקורה בשטח למה שמדווח מקרי לחלוטין? ...יש בתיאוריה הזאת הרבה מן האמת. כל אחד מהצדדים מעוניין לתת לזה נפח יותר גדול מאשר במציאות. זה בוודאי. זה נכון. אבל אני לא מקבל את התיאוריה שאומרת שעושים דברים יש מאין... המציאות קיימת. צומת מידע אחר הוא ההיסטוריון אריה יצחקי מגוש–קטיף. יצחקי מספר שהחל לדווח על אירועים לאחר שחש שיש ואקום בדברור עמדת תושבי הגוש. הוא מסכים שהסיקור סובל מניפוח, אולם מפנה אצבע מאשימה לעבר המשטרה, צה"ל ומינהלת ההתנתקות וטוען שהוא מוסר אך ורק "מידע עובדתי". ומה עם תרגול ההתנגדות ההמונית לפינוי וההאנגרים העמוסים מזון ששניהם הגיעו ממך, פורסמו בעיתונים ולא ממש התרחשו? לגבי התרגיל - נערך תרגיל קטן על דגם. אמנם הבטחנו משהו יותר גדול אבל בסופו של דבר החלטנו לא ליצור הרתעה (במשטרה; א"א), והתרגיל הגדול נדחה לפסח. לגבי המבצע לאיסוף מזון, הוא מתבצע והמזון והמצרכים האחרים זורמים להאנגרים... עוד כמה שבועות הימ"חים יוצגו כשהם מפוצצים. מדוע משתפת רוב התקשורת פעולה עם הפרובוקציות, או כפי שהגדירה זאת עיתונאית ועורכת: "למה כל התקשורת נובחת על העץ היחיד שנמצא מתחת לפנס במקום על המקום שבו מתבשל רצח רבין הבא?" אחד מכתבי ההתיישבות (וכאן המקום לציין שכמעט כל העיתונאים שהתראיינו לכתבה הזאת דרשו להישאר חסויים) מסביר ש"יש ימין קיצוני אמיתי שמבין שורותיו יבוא רוצח ראש הממשלה הבא, אבל אליו אף אחד לא יכול להגיע, כי אנשיו לא משתפים פעולה. אז אני משלם מחיר בזה שאני מפרסם אנשים שהם לא באמת מסוכנים, ושקצת מגזימים בתיאורים שלהם, אבל בתמורה אני מביא לתודעה את הסיפור היותר גדול על הסכנה והתסיסה". כתב אחר בוטה הרבה יותר: "כל הכתבים אוכלים מהיד של בן–גביר ועוד שלוש–ארבע דמויות מוכרות, כי אי–אפשר להגיע לקיצונים האמיתיים. גם השב"כ לא מצליח". כתבים נוספים מסכימים, אולם מפנים אצבע מאשימה גם למערכות שלהם שמפעילות לחצים "להביא סיפור" בכל מחיר. הכתבים ציינו שאנשי הימין מודעים היטב ללחצים ומאיימים שאי פרסום יגרום להעברת המידע למתחרים. שיקולי העורכים שונים, כמובן. בעולם תקשורתי תחרותי סיפורים סנסציוניים הם בעלי ערך גבוה מלכתחילה, וכאשר הסנסציה קשורה לאירוע המרכזי שעל סדר–היום, ערכה גבוה שבעתיים. כך קורה שידיעה הנוגעת לקיצוניות המתנחלים או ל"מבצע" חדש שלהם תפורסם בהבלטה והרחבה גם אם ערכה הממשי מוטל בספק, ולעתים גם אם כבר פורסמה במקום אחר. הדוגמאות לכך רבות: ההכרזות על הכוונה לגנוב אוטובוסים כדי להסיע לגוש–קטיף מתנגדים להתנתקות, איומים לעקור פסי רכבת ולפגוע בתחנות כוח, דיווח על אימון מתוכנן להתנגדות לפינוי (שכאמור לא התקיים), הנחת חפצים "חשודים" בידי המתנגדים, ואפילו העיסוק בשאלה אם המתנגדים ישכבו על הקרקע כ"שק תפוחי–אדמה" או שמא "יתפתלו כדגים". "יש כלי תקשורת שבהם זה מגיע לרמה ביזיונית", אומר כתב לענייני התיישבות. "נחצו קווים אדומים והחשוב שבהם הוא הערבוב בין מציאות לפיקציה". ▪ ▪ ▪ שני סיפורי התנגדות להתנתקות שזכו לרוב החשיפה התקשורתית בחודשיים האחרונים הם כוונת הימין הקיצוני להכניס להר הבית עשרת אלפים תומכים, וחסימות הכבישים. בלי קשר לדרך שבה הסתיימה העלייה להר הבית, התחקות אחר מקורם ודרך פרסומם של הסיפורים מעלה שאלות אתיות כבדות משקל ביחס למידת מעורבותה של התקשורת בניפוח הדיווחים וב"יצירת אירוע". סיפור העלייה להר הבית החל להתגלגל בעקבות פרסום באחד מאתרי האינטרנט של הימין שקרא לרבבות יהודים לעלות להר. כמה שבועות אחר–כך הציגה המשטרה תרחיש, ולפיו ינסו אנשי הימין לרתק כוחות גדולים לירושלים באמצעות פרובוקציה בהר הבית, והוא פורסם בהרחבה. בתחילת מרץ פרסם "מעריב" ידיעה על ישיבת הכנה סודית של הימין הקיצוני לקראת המבצע. ימים ספורים אחר–כך שודר בהבלטה ובדרמטיות יתרה דיווח בחדשות ערוץ 2 על ישיבת תיאום של עשרות ארגוני ימין לקראת "מבצע רבבה". באמצע מרץ "חשף" ניסים משעל בתוכניתו "משעל חם" סיפור שהוגדר כבלעדי - צילומים מישיבה "סודית" שדנה במבצע. בצילומים נראו המשתתפים בבירור וביניהם איתמר בן–גביר (שלבקשת התוכנית ארגן את הצילומים), נועם פדרמן, ברוך מרזל ואחרים. ישראל סגל, העורך הראשי של "משעל חם", מסביר שמאז רצח רבין הוא מתייחס ברצינות לכל איום של הימין הקיצוני ואין לו ספק שהישיבה היתה אותנטית. "היא אמנם נעשתה מתוך ידיעה שיש מצלמה, אבל למרות זאת אני לא מקל ראש בתוכנה. בסופו של דבר מהאנשים שנחשבים ללא רציניים מגיעות הצרות הכי גדולות". סגל ציין שהצגת החומר כ"בלעדי" התייחסה לצילומים ולא לתוכניות הימין. בכך לא תמה הסאגה: בתחילת אפריל פרסם "ידיעות אחרונות" ידיעה גדולה על הידוק האבטחה סביב הר הבית, ובה התייחסות נרחבת לתוכניות הימין. הידיעה חשפה שהמבצע יתקיים ביום ראשון, 10 באפריל. בעקבות הפרסום שידרו הערוץ הראשון וערוץ 2 ידיעות חוזרות על המבצע. הודעת המשטרה, שנכללה בכל הדיווחים, שלא תתיר את כניסת אנשי הימין לא גרמה לאף אחד למתן את התרחישים האפוקליפטיים, ולמחרת פורסמה שוב בכמה כלי תקשורת, הפעם כידיעה נפרדת על סגירת ההר לכניסת יהודים. הידיעות הללו שולבו ברוב המקרים בדיווחים על חששות השב"כ מפני כוונה לבצע פיגוע בהר, ידיעות שפורסמו בעבר כמה פעמים ואינן קשורות לעלייה להר. בימים הבאים רק התעצם המחול התקשורתי: חששות התעוררו גם ביחס לתפילת המוסלמים, ח"כים מהימין הכריזו שיעלו ואילו ח"כים ערבים הודיעו שימנעו זאת בגופם ועוד ועוד. ביום העלייה הוקדשו כל כותרות כלי התקשורת לחששות מהסלמה בעקבות העלייה להר ואירועים בטחוניים נוספים בעזה. כשהגיעה שעת התכנסותם של אנשי הימין, הסתכם מספרם בעשרות בודדות. התגובה התקשורתית להתרחשויות היתה מהירה כברק: בדיווחים מהשטח הפכה בבת–אחת התנועה המארגנת ממאיימת, מסוכנת וקיצונית - לקיקיונית. רק עשרת אלפים מתפללים מוסלמים, שבעקבות החשיפה בתקשורת באו להגן על המסגדים, סיפקו את חומר הבעירה לעיתונאים. "לנפח את הבועה לממדים האלה ולזרוע פאניקה מיותרת היה ממש חוסר אחריות, בעיקר של התקשורת אבל גם של כוחות הביטחון. זה יכול היה להיגמר גם במהומות עם נפגעים", אומר כתב ערוץ 10 ינון מגל. הוא מוסיף שהכותרות שנופחו מעידות בעיקר על חוסר הבנה של השטח ופעיליו, ולא על כוונה לעוות את המציאות. "לוקחים דברים שצפים על המים, לא מכירים את הניואנסים, לא את הנפשות הפועלות ולא את המשקל שלהן – ומפרסמים", הוא אומר. כתב שדיווח על החששות אומר שהיה ברור לו שהדיווחים על אלפי מפגינים מוגזמים וכי הוא ציפה לכמה מאות. הוא מאשר שלא בדק מראש את יכולתו הלוגיסטית של הארגון להביא עשרת אלפים מתפללים ולא את היקף התמיכה בו בהתנחלויות. לאור הערכותיו המוקדמות, מדוע לא מיתן את דיווחיו? הכתב אומר שהשילוב בין תחזיות המשטרה והשב"כ שיהיה "אירוע גדול", הלחץ מצד המערכת והפרסומים בכלי התקשורת האחרים גרמו לו לפקפק בהערכותיו שלו. פעולת מחאה אחרת שממקדת עניין רב היא חסימות הכבישים. החסימות מתוזמנות כמעט תמיד לסביבות השעה שבע בערב, סמוך למהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה, וכתבים נבחרים מקבלים התראות שמאפשרות להם להגיע עם ניידות שידור בלי להיתקע בפקקים. החסימות מלוות לרוב בפרסומים נוספים. כך, למשל, לקראת סוף מרץ ויומיים אחרי חסימת כביש החוף, פרסם "ידיעות אחרונות" בכותרתו הראשית ראיון עם חמישה חוסמים. העיתון, באמצעות כתבו חיים לוינסון, ביקש מבן–גביר שיארגן פגישה עם החוסמים. הראיון, שפורסם ללא שמותיהם של החוסמים ועם צילום כשגבם למצלמה, נפתח במשפט: "יום לאחר שחסמו את התנועה בכביש החוף והגיעו לכותרות, התכנסו אתמול פעילי הימין לחגיגת ניצחון קטנה בירושלים (...) כמו אקדוחנים במערבון שנפגשים לאחר שוד מוצלח ישבו הצעירים (..) החליפו חוויות והמשיכו לתכנן את העתיד (..)". מהחמישה, שביניהם גם איילה, אשתו של בן–גביר, וכן נערה כבת 15, רק שניים טענו שהשתתפו בחסימת כביש החוף. ומה עם היתר? גורמים ב"ידיעות אחרונות" אומרים שהמצולמים האחרים השתתפו בחסימות אחרות ובכתבה לא נאמר בשום מקום שהם חסמו דווקא את כביש החוף. לגבי איילה בן–גביר אומרים ב"ידיעות אחרונות" שידוע שהשתתפה בחסימות אחרות. חסימת הכבישים והעלייה להר הבית מעלות שאלות קשות לא רק לגבי האותנטיות של הסיפורים, אלא גם לגבי מידת מעורבותה של התקשורת ב"יצירת האירוע". האם היו הכבישים נחסמים בהיעדר ניידות השידור? האם היה הימין מתכנן לעלות להר הבית אלמלא הכותרות הראשיות? אנשי הימין משיבים בחיוב, העיתונאים חלוקים בדעתם. מצד שני, כל המרואיינים לכתבה הזאת הסכימו על שתי נקודות מרכזיות: שהימין הקיצוני תוסס ורותח; ושהדיווחים בתקשורת אינם מעבירים את התמונה המדויקת. כך או אחרת, אומר בסרקזם כתב המסקר את המתנחלים, שני הצדדים השיגו את האפקט המבוקש: "הציבור מזועזע. אמנם אין לו מושג מה באמת קורה, אבל הוא מזועזע". אייל אברהמי הוא עיתונאי ניפוח דיווחים אינו מעשה בלעדי של הימין ושל התקשורת: גם זרועותיו של הממסד, בעיקר צה"ל והמשטרה, מעורבות בכך. אנשי הימין טוענים שעיקר המאמץ של רשויות הביטחון מופנה להדגשת אלימותם של המתנחלים והקשיים הצפויים בפינויים. במהלך מרץ, ולראשונה מאז תחילת האינתיפאדה, החל דובר צה"ל פיקוד מרכז לדווח על אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים. כתב המסקר את התחום מספר שמדובר בדיווחים שלא לייחוס או ציטוט שמועברים בטלפון ובעל–פה, ולא באמצעות הביפרים כמקובל בדיווחים אחרים. גורמים צבאיים בתגובה: "כשמגיעה פנייה מארגונים שונים או מעיתונאים, דובר צה"ל מעביר את מלוא המידע". הגורמים הדגישו כי צה"ל פועל ברגישות המתבקשת בכל הנוגע לפינוי וכי אין לו שום עניין להציג את המתיישבים כקיצונים. המשטרה מצדה מפרסמת "תרחישים" אפוקליפטיים על הצפוי. "אולי הם חושבים שכך הם ישכנעו את האוצר שממתינה להם משימה כבדה ושמגיעה להם תוספת תקציבית. על ההשפעה שיש לזה על הציבור הם חושבים פחות", אומר כתב לענייני משטרה. המשטרה גם מדווחת באדיקות על כתובות נאצה, סטיקרים ומודעות שצצים בכל רחבי הארץ. דובר המשטרה, עופר סיוון, דוחה את הטענות מכל וכל: "משטרת ישראל נערכת לבצע את המשימה בתבונה וברגישות ותוך הבנה למצוקות המתיישבים. כל השיקולים ענייניים לחלוטין ובמסגרת חובתה של המשטרה לשמור על הסדר הציבורי". גיליון 56, מאי 2005

לקראת פרסומן של מסקנות ועדת החקירה בפרשת האזנות הסתר מחר בבריטניה: תקציר האירועים בסקנדל המאיים על יציבותן של ממשלת בריטניה ואימפריית התקשורת של רופרט מרדוק

"פרשת האזנות הסתר" הבריטית כבר מזמן אינה סיפורו של "כתב סורר אחד", כפי שהוצגה אי-אז ב-2006, עת קלייב גודמן, כתב לענייני משפחת המלוכה בצהובון הפופולרי ביותר באי, "ניוז אוף דה-וורלד", הואשם ואף הורשע בבביצוע האזנות לא-חוקיות לתאים הקוליים בטלפונים של מושאי סיקורו כדי להשיג ידיעות לפרסום בעיתון. בחמש השנים הבאות נראה היה שהפרשה היא רק מכה קלה בכנף עבור תאגיד התקשורת ניוז-קורפ בראשותו של רופרט מרדוק, המחזיק בעיתונים, חברות טלוויזיה ואמצעי תקשורת אחרים גם בארה"ב, בבריטניה, באוסטרליה וברחבי אסיה. אלא שב"גרדיאן", עיתון האיכות הבריטי הליברלי, העוין באופן מסורתי את עיתוניו הקונסרבטיביים והצהובים של מרדוק, לא הניחו לפרשה לגווע. בסדרה של גילויים עיתונאיים, ובמקביל לחשיפות דומות של ה"ניו-יורק טיימס" בארצות-הברית, ליבה העיתון את הגחלים הלוחשות של הפרשה והוציא אל אוויר העולם עוד ועוד מידע בדבר קורבנות נוספים של האזנות סתר של אנשי "ניוז אוף דה-וורלד" ובדבר הליכים משפטיים נרחבים וסכומי פיצויים גדולים ששולמו כדי להשאיר את הפרשה חשאית. אנשי העיתון והתאגיד המחזיק בו ניסו לנפנף את הראיות ההולכות ומצטברות לכך שהאזנות הסתר היו הרגל נפוץ בעיתון, עד שחשיפה עיתונאית אחת נוספת עוררה סערה ציבורית גדולה מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנה. ה"גרדיאן" חשף כי כתבי העיתון האזינו לא רק לטלפונים של ידוענים, שחקני כדורגל ובני משפחת המלוכה, אלא גם לקורבנות פשע. סיפורה של מילי דאוולר, ילדה בריטית שנרצחה ב-2002 וכתבי העיתון חדרו לתא הקולי של הטלפון שלה, זיעזע את בריטניה, במיוחד לאחר שנטען כי המאזינים מחקו הודעות מן התא הקולי ובכך הפיחו תקוות שווא בקרב בני משפחתה של הילדה. מאוחר יותר הועלו ספקות כבדים ביחס לאופן שבו תיאר ה"גרדיאן" את המקרה, אולם הנזק לעיתון ולתאגיד כבר נגרם. סיפור ההאזנה לדאוולר, שאליו הצטרפו טענות להאזנות סתר שבוצעו גם בטלפונים של משפחות שכולות של חיילים בריטים ושל קורבנות פיגועים, הביא להודעה דרמטית של מרדוק על סגירתו של "ניוז אוף דה-וורלד", שנוסד ב-1843. אלא שהתברר שבכך לא היה די. החקירה המשטרתית התחדשה, ורשימת החשודים הלכה והתארכה. בכירי ההוצאה לאור ניוז-אינטרנשיונל, חברת-הבת הבריטית של ניוז-קורפ, נכנסו ויצאו מתאי המעצר של הסקוטלנד-יארד, ומנכ"לית החברה, רבקה ברוקס, מהאנשים המקורבים ביותר למרדוק ולבנו גיימס, האחראי על עסקי התאגיד באירופה ובאסיה, נאלצה להתפטר. מאז, הפכה פרשת האזנות הסתר לסיפור סבוך של קשרי הון ושלטון בבריטניה ואף מחוצה לה, כשהיא סוחפת עוד ועוד דמויות מכל קצווי הציבוריות הבריטית, ולא רק. החשדות בדבר פרקטיקת ההאזנות הלא-חוקית התרחבו אל עיתונים אחרים, ואל ההאשמה המקורית בדבר האזנות סתר הצטרפו חשדות לשוחד שוטרים ופקידים. הסירחון דבק גם בקציני משטרה, פוליטיקאים ועוזריהם הבכירים, שכמה מהם נאלצו להתפטר. לכל הדמויות הללו בצמרת התקשורת, השלטון ורשויות האכיפה הבריטית היה מכנה אחד משותף: קשרים בעייתיים עם רופרט מרדוק – בעצמו או דרך אחת משלוחותיו העסקיות. ביולי האחרון החלה ועדה פרלמנטרית לחקור את ההאשמות בדבר האזנות הסתר ב"ניוז אוף דה-וורלד". הוועדה, שגבתה את עדותם של בכירים בתקשורת ובמשטרה, כמו גם את זו של רופרט וגיימס מרדוק, תפרסם את ממצאיה מחר. בה בעת הודיע ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון על הקמת ועדה מיוחדת שתחקור את ההאשמות בדבר האזנות הסתר, לצד חקירה נרחבת יותר, בנוגע להתנהלות והאתיקה של העיתונות הבריטית. הוועדה, בראשות השופט סר בריאן לווסון, החלה את עבודתה בנובמבר 2011, ובשבוע שעבר הגיעו אנשיה לאחד השלבים הקריטיים שלה: עדותו של רופרט מרדוק. במהלך החודשים האחרונים נחשף אט-אט היקף קשריו של מרדוק עם צמרת השלטון הבריטי. התברר כי הוא היה לדמות הציבורית הראשונה שעימה נפגשו קמרון ושר התרבות גרמי האנט כאשר החלו במילוי תפקידם; מרדוק נפגש פעמים רבות עם ראש ממשלת סקוטלנד ואף קיים קשרים נרחבים, שידעו עליות ומורדות, עם גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר. נטען כי אחיזתו האיתנה של מרדוק בתקשורת הבריטית הובילה לידי כך שראשי ממשלה הזדקקו לאישורו ותמיכתו, וכי הוא נהג לפגוע בפוליטיקאים או להיטיב עימם בהתאם. מרדוק עצמו הקפיד לכל אורך הדרך לטעון כי לא שמע, לא ידע ואף לא היה מעורב בהתנהלות המקצועית והעסקית של עיתוניו בבריטניה, ובמיוחד לא בזו של "ניוז אוף דה-וורלד". הוא אף הדגיש בפני ועדת החקירה ביום חמישי האחרון כי כל טענה בדבר השפעתו הפוליטית האדירה מופרכת. "מעולם לא ביקשתי דבר מראש ממשלה כלשהו [...] מעולם לא דחפנו את האינטרסים המסחריים שלנו לעיתונים [...] אני לא מכיר פוליטיקאים", טען מרדוק בפני הוועדה, ואף הוסיף כי "מיתוסים" שכאלה מופצים על-ידי עיתונים יריבים כמו ה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט". "אני בסך-הכל אדם סקרן המתעניין בסוגיות הגדולות שעל סדר היום, ואיני מצטיין בשמירה על לשוני", אמר בין היתר בתגובה לטענות על התערבותו בפוליטיקה הבריטית. כמו בעדותו ביולי בפני הוועדה הפרלמנטרית בנוגע לפרשת האזנות הסתר, גם בעדותו בשבוע שעבר המשיך מרדוק לטעון כי לא ידע דבר על המתרחש ב"ניוז אוף דה-וורלד" והדגיש כי אינו מעורב בנעשה בעיתוניו. "ב-30 השנים האחרונות לא התערבתי בנעשה בניוז אוף דה-וורלד", הוא הצהיר. עם זאת הודה כי הוא סבור שדבר ההאזנות נשאר חבוי במסדרונות העיתון ואף הוסיף כי הוא סבור ש"דמות חזקה או שתיים" מנעו מעיתונאי "ניוז אוף דה-וורלד" מלפנות לגיימס מרדוק או לרבקה ברוקס, מנכ"לית ניוז-אינטרנשיונל, שהיתה גם עורכת ה"ניוז אוף דה-וורלד" בחלק מהתקופה שבה התבצעו האזנות הסתר. "עלי להודות שגם אני נכשלתי", אמר מרדוק בפני ועדת החקירה, והתנצל בפני כל הנפגעים מפרשת האזנות הסתר, אך המשיך להתעקש כי לא ידע על היקפה האמיתי של הפרשה עד שלהי 2010. מדבריו השתמע כי הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר קולין מילר, עורכו האחרון של "ניוז אוף דה-וורלד", ולעבר טום קרון, היועץ המשפטי הבכיר של ניוז-אינטרנשיונל. אלה, כך רמז, מנעו ממנו מידע והותירו אותו בעלטה. אמירתו זו של מרדוק מגיעה על רקע דברים שאמרו בשנה שעברה קרון ומילר, ולפיהם הם יידעו את גיימס מרדוק על ממצאים המלמדים כי האזנות הסתר אינן רק פרי ידיו של "כתב סורר" אחד, כפי שנטען כל העת. "הוא רוחץ את ידיו בדמם של אנשים אחרים", היתה אחת התגובות החריפות מ"עובד לשעבר" שהביא ה"גרדיאן". "הייתי נשאר נאמן לו עד יום מותי", הוסיף וציטט העיתון את העובד, "אך הוא לא הפגין אפילו שמץ נאמנות לאף אחד מאיתנו". אחת ההאשמות החמורות ביותר שנשמעו במהלך החודשים האחרונים קושרת בין מרדוק, קמרון ותחנת הלוויין בריטיש-סקיי (BskyB), הנסחרת בבורסה של לונדון. לחברה מספר המנויים הגדול ביותר בבריטניה והיא מפעילה ערוצים ברחבי העולם. תאגיד ניוז-קורפ מחזיק ב-39.1% ממניות החברה, וגיימס מרדוק כיהן עד לאחרונה בתפקיד היו"ר שלה. ביוני 2010 הודיעה ניוז-קורפ על כוונתה לרכוש את יתרת מניות החברה ולהשתלט עליה. המגעים סביב עסקת הרכישה, שנחשבו למהלך משמעותי ביותר עבור ניוז-קורפ, נמשכו למעלה משנה וגררו ביקורת עזה מצד מי שהתנגדו לגידול הצפוי בעוצמתו התקשורתית של מרדוק. המגעים הגיעו לשלב מתקדם בד בבד עם התפוצצותה מחדש של פרשת האזנות הסתר, ופרשנים הצביעו על הסגירה המפתיעה של "ניוז אוף דה-וורלד" הוותיק והרווחי כקורבן שנועד להסיר מכשול ממימוש עסקת הרכישה של סקיי, שם מונח הכסף הגדול באמת. אלא שהקורבן לא ריצה את דעת הקהל. כדור השלג של פרשת ההאזנות מחץ לבסוף את העסקה, וניוז-קורפ נאלצה להודיע כי היא מושכת את הצעתה עד להודעה חדשה. גם גיימס מרדוק נאלץ להודיע על התפטרותו מתפקידיו בסקיי. אלא שבהתנהלות האופיינית לפרשת ההאזנות, ביטול העסקה לא הביא לדעיכת הטענות על פגמים בניהולה. התנאים הרגולטוריים הנוחים במיוחד שהוענקו לניוז-קורפ במהלך המשא-ומתן, טענו מתנגדיו של מרדוק בבריטניה, היו תולדה של יחסי תן-וקח בין מרדוק לקמרון – הראשון יקבל את המכרז והאחרון יקבל בתמורה את תמיכת התקשורת במפלגתו. "זה לא נכון", טען קמרון בראיון ל-BBC, "רופרט מרדוק אמר זאת תחת שבועה בוועדת החקירה של לווסון, גיימס מרדוק אמר זאת תחת שבועה, וגם אני אומר זאת תחת שבועה. רציתי את תמיכתם של עיתונים ופרשני טלוויזיה במפלגה השמרנית משום שרציתי לקחת את המדינה לכיוון אחר [...] אין כל מסתורין – זה מה שניסיתי לעשות", אמר קמרון בראיון ל-BBC. אלא שעל דבריו של קמרון מעיבים קשריו עם אנשי מרדוק. ראש הממשלה הבריטי ידוע כמקורב לרבקה ברוקס, שאיתה סעד במהלך חופשת חג המולד האחרונה. הוא אף שכר את שירותיו של אנדי קולסון לאחר שזה התפטר ממשרת עורך "ניוז אוף דה-וורלד" בעקבות פרשת גודמן, עת נחשפו האזנות הסתר לראשונה. רבים תוהים אם הנושאים הללו יועמדו אף הם לחקירה, ואם הציבור הבריטי יזכה לדעת כיצד היה קולסון ליועץ התקשורת הראשון זה 20 שנים שלא עבר חקירה אישית בטרם החל בתפקידו, ואם נכונות השמועות שמרדוק עודד את קמרון לשכור את קולסון לתפקיד. שר התרבות הבריטי, גרמי האנטר, הוא דמות נוספת בלב הקלחת. באמצע החודש תחקור הוועדה את האנט בשל מערכת היחסים ההדוקה שלו עם המרדוקים וקרוביהם. האנט, שמתוקף תפקידו היה אחראי לאישור הרגולטורי של עסקת סקיי, נחשד בקיום קשרים נרחבים עם הלוביסט של ניוז-קורפ, פרדריק מייקל, והענקת מידע פנימי בנוגע למכרז. לאחרונה נחשפו 160 דפים של תכתובות אלקטרוניות בין מייקל לאדם סמית, עוזרו של האנט, המראים כי החברה נהנתה מערוץ השפעה ישיר על החלטותיו של האנט בנוגע למכרז. עוד נודע כי האנט בילה בארה"ב חמישה ימים בפגישות עם בכירים בניוז-קורפ באותה נקודת זמן שבה החליטו לראשונה רופרט וגיימס מרדוק על הגשת מכרז לרכישת המניות הנותרות של סקיי. באחד המיילים נחשף כי האנט בחר שלא להתנות את מכירת המניות באישורו של "נציב התחרות", משום שלא רצה לפגוע בסיכוייה של ניוז-קורפ לזכות בעסקה. במייל המדובר, שנשלח למייקל, כתב סמית: "JH (גרמי האנט) לא רוצה לפנות לנציב התחרותיות [...] JH מאמין כי הדבר יהרוג את העסקה". במייל אחר, מה-4 בפברואר 2011, ביקש מייקל כי סמית ישלח לו דו"ח שחיברו אנליסטים בנוגע להערכת ההשלכות של השתלטות ניוז-קורפ על סקיי. לאחר כמה דקות השיב סמית: "עדיין לא קיבלתי את המסמכים, לפני כמה דקות סיפרו לי עליהם. אל תזכיר אותם לאיש, אם נצטרך – אראה לך אותם". זמן קצר לאחר חשיפת חליפת המכתבים התפטר סמית מתפקידו. האנט ממשיך לטעון כי סמית פעל "שלא ברשותו", אך אד מיליבנד, מנהיג מפלגת הלייבור שבאופוזיציה, טוען כי האנט טרם פוטר מתפקידו משום שהוא משמש "קיר חוצץ" עבור קמרון, החושש שייאלץ לענות על שאלות נוספות בנוגע ליחסיו עם המרדוקים. "זו ממשלה למען העשירים", טען. כשנשאל מרדוק במהלך עדותו בפני ועדת החקירה בנוגע לפרשת האנט והלוביסט, אמר: "אני לא חושב שהיה כל פסול במעשיו [של מייקל]. האם אני מופתע שהקשר נמשך זמן רב כל-כך ושהיו כל-כך הרבה אימיילים? כן. אני לא רוצה לומר דבר נגד מייקל, אך אני חושב שייתכן שהיתה פה הגזמה מסוימת". מרדוק הוסיף וטען כי אינו מאמין שאי-פעם פגש את האנט, וזאת על אף שפורסם כי הלה נפגש עם מרדוק זמן קצר מאוד לאחר שהחל לכהן כשר. בה בעת החלו לעלות חשדות בנוגע לאופן התנהלות עסקיו של מרדוק גם בפינות אחרות בעולם. בחודש מרץ האחרון פורסם כי חקירה שערך העיתון האוסטרלי "Australian Financial Review" חשפה כי ניוז-לימיטד, הזרוע האוסטרלית של אימפריית התקשורת של מרדוק, השתמשה ב"פיראטיות טכנולוגית" כדי להשיג יתרון על יריבותיה. על-פי הדיווח, ניוז-לימיטד רכשה את חברת ניוז-דוטקום-סיסטמז (NDS), המייצרת טכנולוגיה שתמנע ממנויי ערוצי הטלוויזיה בתשלום של ניוז-לימיטד להשתמש בהם באופן פיראטי. אך המסמכים שפורסמו באוסטרליה, ארץ הולדתו של מרדוק, חושפים כי NDS פעלה גם באפיקים אחרים: היא עודדה האקרים לשבש את פעילותם של ערוצים מתחרים ואף סייעה להם בכך. שר התקשורת האוסטרלי קרא לפתיחת חקירה משטרתית, וסגן ראש הממשלה, ויין סוואן, אמר כי ההאשמות "מדאיגות". בניוז-לימיטד הכחישו נמרצות את הטענות בנוגע לפעילות לא כשרה של NDS. "הסיפור מלא באי-דיוקים, הקשרים שגויים, מסקנות דמיוניות והאשמות חסרות בסיס שהופרכו בבתי-משפט במדינות אחרות", נאמר בהצהרה. בה בעת השמיעה התוכנית "פנורמה" של ה-BBC האשמות דומות בנוגע לפעילותה של NDS בבריטניה. ההאשמות של "פנורמה" מבוססות ככל הנראה על תכתובות מיילים מפלילות בין שני אנשים שהיו מעורבים בפרשה. ובינתיים, בארה"ב, מרדוק עומד בפני מספר גדל והולך של אנשים הטוענים כי נפלו קורבן להאזנות סתר של עיתונאיו על אדמת ארה"ב. ה"גרדיאן" דיווח כי מארק לויס, עורך-דין בריטי שהיה לכוח המניע מאחורי חשיפת האזנות הסתר בבריטניה, חשף כי פנו אליו לפחות עשרה אנשים בנוגע לתלונות הקשורות לניוז-קורפ. ה"גרדיאן" הצביע על קו סטארק, שחקנית וחברתו לשעבר של הנסיך אנדרו, כאחת מקורבנותיהן של האזנות הסתר בארה"ב. למרות אווירת העסקים כרגיל שמשפחת מרדוק מנסה לשדר, הסקנדל העצום גובה ממנה מחיר: בתחילת אפריל התפטר גיימס מרדוק מתפקידו כיו"ר סקיי, באומרו כי הוא מודע לכך שהישארותו בתפקיד עשויה למשוך ביקורת רבה ובלתי רצויה לכיוונה של הרשת הלוויינית. מרדוק נותר בוועד המנהלים של החברה, וזאת על אף שהוא עודנו עומד בפני מבחן יושרה של משרד התקשורת הבריטי. משמעות התפטרותו של מרדוק הבן היא כי לראשונה זה שנים, אף בן ממשפחת מרדוק לא יימצא בעמדה בכירה בחברה. מרדוק ירש את אביו בתפקיד היו"ר בשנת 2007, לפניו החזיקו צאצאים אחרים של מרדוק בתפקידים בתאגיד, אולם פרשו ממנו. לאחר ההתפטרות, תחומי האחריות שנותרו לגיימס כוללים פיקוח אחר האינטרסים הטלוויזיוניים של ניוז-קורפ מחוץ לארה"ב, בתחנות סקיי-איטליה וסטאר-אסיה. אך את המכה הניצחת עלולים להנחית בעלי המניות בניוז-קרופ, שחידשו לאחרונה את קריאתם לרופרט מרדוק לרדת מכיסא יו"ר התאגיד. ה"גרדיאן" דיווח כי בעלי מניות בתאגיד אמרו כי הם "מודאגים מאוד" בעקבות עדותו של מרדוק. לטענתם, העדות מעלה שאלות חדשות בנוגע לאתיקה הנהוגה בקרב הנהלת התאגיד, כמו גם בנוגע להמשך החזקתה של החברה בסקיי. "זה מצב שיש לטפל בו מהצמרת", אמרה גוליה טנר, עוזרת מנכ"ל קרן הפנסיה CBIS. "לחברה יש היסטוריה ארוכה של אירועים מעוררי דאגה בגזרת הממשל התאגידי, ואין זה מפתיע שלא הצליחה להתמודד עם הסקנדל הזה לכשהתגלה".

"צנוע, זהיר, אמין", נאמר על העיתונאי יחיאל ארזי, איש "חדשות הספורט" ועורכו הוותיק של ספורט "הארץ", שנפטר לאחרונה. סיפורו הוא סיפורה של עיתונות הספורט בישראל

תקשורת הספורט לא הוכתה בהלם כשאחד מחלוציה, יחיאל ארזי, הלך לעולמו בגיל 82. ביום שישי האחרון צעדו בהלווייתו קומץ עיתונאים מהדור שפעל כאן הרבה לפני עידן הטלוויזיה. רוב עיתונאי הספורט של היום לא יודעים מי זה יחיאל ארזי, וזה בסדר. ארזי לא היה מקבל לעיתון שלו 90% מהם. האיש, שגידל כמה דורות של עיתונאים, קיבל אותם לעבודה רק אחרי שהשתכנע שלא באו לבלבל לו במוח: שהם מבינים בספורט, יודעים לכתוב, הגונים ואמינים. בתקופתם של ארזי ושל דור מייסדי עיתונות הספורט, המלחמה היתה על פרסום תוצאות אמת. היום מתכתשים מי פירסם ראשון. הדור של אז התמקד בספורטאים, היום הנשים שלהם מעניינות יותר. ב-20 השנים האחרונות ארזי כבר לא היה חלק מעיתונות הספורט. כגמלאי הוא הביט בתיעוב הולך וגובר על עיתוני הספורט המצהיבים והמתבהמים. עד לחודשים האחרונים עוד היה מנוי על "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". את הספורט באינטרנט לא הכיר ולא רצה להכיר. האכזבה העיקרית שלו היתה מחוסר האמינות הגובר. סיפורו של יחיאל ארזי הוא סיפורה של עיתונות הספורט בישראל. הוא נכנס למקצוע עוד כשלמד בגאולה, תיכון למסחר בתל-אביב, אז נהג לתלות בבית-הספר דף שבועי בכתב ידו, עם עדכוני ספורט מהארץ ומהעולם. זה היה מעט לפני קום המדינה. אחרי שירותו הצבאי הקים שבועון בשם "ספורט ישראל", שפעל חמש שנים עד שהתאחד עם "ספורט לעם" והפך ב-1954 ל"חדשות הספורט", תחילה כשבועון ובהמשך כיומון. על המלאכה היו אמונים שבעה עיתונאים, שהפכו לשותפים: אלכסנדר אלכסנדרוני, נחמיה בן-אברהם, יהודה גבאי, יזהר ברנר, ישראל פז, יעקב אפלויג וארזי. "הדרג של ארזי ושל הדור שלנו היה עיתונאי ספורט. עיתונאים – לא כותבי רכילות", אומר יהודה גבאי, האחרון שנותר מאותה שביעייה מופלאה. גבאי עצמו הגיע מתחום הספורט: הוא היה אצן ה-100 מטר הראשון בישראל שירד מ-11 שניות, "על מסלולים של כורכר וחול". "חדשות הספורט" היה עיתון מדהים במושגים של אז. 24 עמודים שהקיפו עולם ומלואו, עיתון ספורט שגם כיום נחשב לטוב ביותר שיצא לאור בישראל. מוצר מבוקש מאוד, האורים והתומים בתחומו. בשיאו, בשנות ה-70, מכר קרוב ל-50 אלף גליונות – בתקופה שהאוכלוסייה בארץ מנתה פחות ממחצית ממספרה כיום. הוא זה שהחל בחלוקת ציונים לשחקנים, בפרשנויות למשחקים ובסיקור רחב היקף של ליגת הכדורגל. משחק בליגה הראשונה היה זוכה לכ-1,000 מלה. המערכת בתל-אביב, ברחוב תושיה פינת שונצינו, היתה מוקד עלייה לקוראים מורעבים שהיו מגיעים בלילה כדי לקבל עיתון חם מהדפוס. הגליונות היו אוזלים מהקיוסקים כבר בצהריים. על גבאי מספרים שבמערכת הוא היה הפרוע יותר. מתחכם עם כותרות, מגדיל אותן, משחק עם מלים (גבאי: "לא רוצה לדבר על עצמי יותר מדי, את מה שעשיתי יספרו בהלוויה שלי"). ארזי, לעומתו, היה המתון. "יחיאל היה צנוע, זהיר, אמין. צוק של שמרנות ושל יושר. היום מי שצועק יותר חזק, מתפרסם יותר מהר. הוא היה ההפך הגמור מזה". גבאי, שתפקידו בכוח היה מזכיר המערכת, נזכר: "במוצאי שבת היינו עובדים נגד השעון. היו לנו כתבניות שהקלידו כמו אש, כל החומר היה הולך לדפוס העופרת, וב-12 בלילה היו מחכים למטה עשרות רבות של אוהדים, שממש היו צרים על המערכת. היו פעמים שהיינו צריכים לקרוא למשטרה. אני זוכר פעם את אורי זוהר ופשנל עולים למערכת, זוהר תפס אותי בצווארון ודרש עיתון. היתה לי ברירה?". אלה היו ימי הזוהר של "חדשות הספורט", עם כותרות מדויקות ומרהיבות, ששברו את השמרנות של מדורי הספורט בעיתונים הארציים. "הבה נליגה", למשל, לרגל פתיחת העונה, כותרת שמגלמת בתמצית את סיפור ההצלחה. עיתון שהונע בלהט של עיתונאים אוהבי ספורט, עם חדוות יצירה, והפך ללהיט ענק. ארזי היה האיש הדומיננטי במערכת המשומנת. מאחוריו קריירה מרשימה של סיקור עשרות אירועי שיא – אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות עולם. הצלחת העיתון היתה לא רק בהיקפו, אלא גם בזכות העובדה שלא היו לו מתחרים. הוא הקדים את כולם – אפשר היה לקנות אותו כבר בשש בבוקר, שעות רבות לפני הופעת "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". התחרות הגדולה היתה להקדים את "על המשמר", שגם כך יצא עם מדור ספורט מצומצם. הבעיה הגדולה של "חדשות הספורט" היתה כלכלית. שבעת העיתונאים שכתבו אותו לא עסקו בצד המסחרי. למרות הצלחתו הגדולה, הוא סבל ברוב 30 שנותיו ממצוקה כספית, התקיים בעיקר ממכירות ומכמה מודעות ספורות. המצב הזה אילץ את עיתונאיו לעבוד לפרנסתם גם במקומות אחרים, במקביל: ארזי ערך את ספורט "הארץ", בן-אברהם ואלכסנדרוני כתבו ב"מעריב" ובהמשך הפכו לשדרנים בקול-ישראל, גבאי ב"ידיעות אחרונות", פז ב"על המשמר" וברנר ב"למרחב". "יחיאל מעולם לא פגע בספורטאי או במאמן", מספר ישעיהו פורת, מי שהיה עורך ספורט "מעריב" במשך 17 שנה וליווה בשנתיים האחרונות את ארזי ודאג לו. "הביקורת שלו היתה תמיד תרבותית ועניינית. הוא העשיר מאוד את שפת הכתיבה של הספורט. הוא עשה עיתון פרינט ללקק את האצבעות". פורת זוכר איך כמה ימים לפני שטס לאחת האולימפיאדות, ארזי כבר העביר כתבה פארודית למערכת "הארץ": "הוא הכין ראיון עם נהג המונית שייקח אותו משדה התעופה למלון. זה התפרסם ביום שישי במוסף הארץ והיה משהו אדיר. כל מה שנותר היה רק להסתכל עליו, ללמוד ולעשות". תחילת שנות ה-80, התקופה שבה "ידיעות" ו"מעריב" החלו להקדים את זמני הופעתם ולהגדיל את מדורי הספורט שלהם, סימנה את קצו של "חדשות הספורט". ארזי המשיך כעורך ספורט "הארץ", תפקיד שמילא כ-45 שנה, עד 1994. אופיו והתנהלותו התאימו לעיתון הסולידי. כשבשוקן ביקשו להגדיל את שכרו, ארזי אמר שהוא מוותר וביקש במקום זאת עוד נסיעה לחו"ל, רצוי לאנגליה – לראות את מנצסטר יונייטד מול ליברפול. שנותיו האחרונות היו קשות. בתוך זמן קצר הוא איבד את בתו, מיטל, שנפטרה בגיל 46 ממחלת הסרטן, ואת אשתו, אלה, מאותה סיבה. הוא שקע בחובות, נכנס לדיכאון והפך לצל של עצמו. ביום חמישי האחרון נפטר. קומץ עיתונאי ספורט מדור המוהיקנים ומספר מצומצם של צעירים יותר, שארזי חנך אותם, ליוו אותו בדרכו האחרונה. "הוא היה חבר טוב שלי", אומר גבאי בעצב, "עכשיו אני כמו יתום". במובן מסוים, גם עיתונות הספורט כמו יתומה, אלא שהיא יתומה כבר זמן רב, ולא כי אבא מת, אלא כי האלוהים המקצועי שלה ירד מגדולתו, והיא המליכה אלוהים אחרים על פניו. ארזי הוא סמל לתקופה שבה לעיתונות היה אבא. לאבא הזה קראו יושרה מקצועית, כבוד לאינטליגנציה של הקורא, אמון עמוק בכוחה של המלה הכתובה, מחויבות לעובדות, לסיקור הגון, ובעיקר עיתונאות נטולת ציניות. ובמקרה של ארזי וחבריו – גם עיתונאות כמעט ללא מטרות רווח. עיתונאות של תשוקה אמיתית לדבר עצמו. סוג העיתונות הזה לא מת, רק ירד מנכסיו, הפך סמל לתמימות לא מעודכנת. יש לכך סיבות רבות, ופה ושם עוד אפשר למצוא עיתונאים ששומרים לאבא ההוא חסד נעורים, אבל לרוב מי שעומד בראש המשפחה היא דווקא האם החורגת, מחלקת המודעות, ואת הכיסא המכובד ביותר בשולחן המשפחתי מאייש הדוד העשיר, שמרשרש באיום בשקיק הפרוטות שלו בכל פעם שמי מבני המשפחה מעז לשכוח למי הוא חייב את עצם קיומו. 4 קטנות יניב טוכמן, "מעריב", כתב שברק יצחקי עצבני ומאוכזב במכבי תל-אביב. השחקן הגיב מיד: איך שהתעורר בבוקר צייץ לכולם שמה שפורסם הוא שטויות ושהעיתונאים מחפשים רק את הרע. זה נגמר בראיון מפרגן של עמוד וחצי אצל טוכמן. בחדשות ערוץ 2 פירסמו את האייטם על שיבוץ הקבוצות הישראליות בליגה האירופית על רקע לוגו ליגת האלופות. אולי זה מעלה להם את הרייטינג. אתר "הארץ" קבע שאלופת ליטא, שמולה שיחקה הפועל תל-אביב ביום חמישי האחרון, היא דווקא מוואדוז. אלונה ברקת, הבעלים של הפועל באר-שבע, הפכה ב"מעריב" לאלון.

סביר להניח שכל עיתונאי היה מגיע למסקנה דומה לזו שאליה הגיעה איילה חסון - כך מלמדת האזנה להקלטה המלאה של השיחה שניהל ח"כ אברהם פורז עם שני פעילי שינוי

ביום רביעי, 25 במאי, שבוע בדיוק לפני פרסום ההקלטה שבה מבטיח ח"כ אברהם פורז לפעילי שינוי נסיעות לחו"ל, עצרה מכונית בפתחו של בית בנצרת עילית. ראש מחלקת החדשות ב"מעריב", חיליק שריר, יצא ממנה והתדפק על דלתו של גבי בלגר, אחד משני הפעילים שהקליטו את פורז. רעייתו המופתעת של בלגר הציצה מהחלון בחשדנות ולבסוף פתחה את הדלת. היא אמרה שבעלה אינו בבית והוסיפה שאינה יודעת דבר על הקלטה של פורז. שריר חזר למכונית, שבה חיכה לו עורך "מעריב" אמנון דנקנר, והשניים שמו פעמיהם, מאוכזבים, בחזרה לתל־אביב. ההקלטה שחמקה מאנשי "מעריב" באותו ערב התגלגלה, בסופו של דבר, לידיה של כתבת הערוץ הראשון איילה חסון. קרוב לשלושה שבועות אחרי שפרסמה אותה, ערך ח"כ פורז מסיבת עיתונאים נזעמת, ובה איים להגיש תביעת דיבה נגד חסון ונגד הערוץ הראשון. פורז האשים את חסון בפרסום שקרי, שמקורו בניסיון של יריביו הפוליטיים לתפור לו תיק. ההאשמות שהעלה נגד חסון, עיתונאית רבת הישגים, נשענות במידה רבה על תוכן השיחה בינו לבין פעילי שינוי, שהנוסח המלא שלה טרם פורסם. לצורך הכנתה של כתבה זו שמענו את ההקלטה המקורית במלואה, וניסינו להתחקות אחר השתלשלות העניינים שהולידה את הפרשה. פעיל שינוי גבי בלגר הוא אופוזיציונר עוד מימיו בנוער מפ"ם, כאשר הדפיס במכונת כתיבה את עלון האופוזיציה המחתרתי "המשקיף". לפני חודשים אחדים החלו בלגר וחברו למפלגה, גדי בן־שמואל, שניהם מקורבים של השר לשעבר יוסף פריצקי, להפיץ את העיתון המקוון "השינוי בשינוי", שמותח ביקורת חריפה על תחומים שעניינם מינהל תקין בתוך המפלגה. אברהם פורז מככב תדיר בעיתונם – ולא באורח חיובי. כאשר נתקל פורז בבלגר ובבן־שמואל בפינת התה בבית סוקולוב, בתום ישיבה של מועצת שינוי, אמר מיד: "קודם כל תפסיקו להוציא את העיתון הזה. אני אומר תפסיקו עם העיתון הזה". כך, ללא הקדמות, מתחילה שיחה בת כעשר דקות, שבה מפציר פורז בשניים להפסיק את ההתקפות נגדו, ואילו הם מתלוננים על העדר יחס שווה במפלגה בין נאמני פורז לבין מי שאינם נאמניו, ומזכירים בהקשר זה גם את הנסיעה לאינטרנציונל הליברלי בבולגריה. בלגר מעיר שהם אינם תובעים נסיעות לעצמם. בכיסו של בלגר מונח כל העת נגן mp3, שנועד, לדבריו, להקליט את ישיבות מועצת שינוי. ההקלטה נמשכת ברצף, מתחילת הישיבה של שינוי ועד סוף השיחה עם פורז. באמצע השיחה, כאשר פונה פורז להשיב לצלצול בטלפון הסלולרי, מתלחשים השניים, ובלגר מבהיר לחברו שהוא מקליט. עם חידוש השיחה מבקשים שני הפעילים לדעת כיצד מתכוון פורז "לשלבם" במפלגה. בתגובה מציע להם פורז "דלת פתוחה" אצלו ומוסיף: "אתם מדי פעם חושבים שאתם צריכים להיות באיזו נסיעה לחוץ־לארץ, אני מוכן, וגם ל־ל־ל...." כאן עולה קולו של בן־שמואל על דבריו של פורז. בלגר יצא מהפגישה בהרגשה שההקלטה שבכיסו זימנה לידיו "סקופ" של ממש. בעיני רוחו ראה כיצד יחשוף מעל דפי "שינוי בשינוי" את הודאתו המרעישה של פורז שהוא מנע שילוב של אנשי האופוזיציה ב"שינוי" בוועדות שונות של המפלגה. אבל הסיפור התפתח לממדים שלא צפה. כשבועיים לאחר מכן התקשר לבלגר כתב "מעריב" מאיר סוויסה, ששמע כי בלגר מחזיק בידיו הקלטה מעניינת של פורז. בלגר, שלא הבין את גודל הסיפור, הסכים מיד למסור את ההקלטה, אבל סוויסה, שהיה עסוק בכתבה אחרת, ביקש לשמוע תחילה את השיחה המוקלטת בטלפון. אחרי ששמע, הודיע לבלגר שהוא שולח בדחיפות מונית עם שליח לנצרת עילית כדי לקחת ממנו את ההקלטה. בלגר נבהל מהתלהבותו של הכתב, והתקשר להתייעץ עם חבר. החבר הזהיר אותו שלא לסמוך על "מעריב" בשל הידידות בין העורך, אמנון דנקנר, לבין יו"ר שינוי, טומי לפיד. בעקבות השיחה כיבה בלגר את הטלפון הסלולרי, ונעלם. גם מסעם של דנקנר ושריר לביתו לא הועיל. במסגרת נסיונותיהם להשיג את ההקלטה פנו אנשי "מעריב" בשבוע שלאחר מכן לשר לשעבר יוסי פריצקי, והציעו לפרסם ראיון עמו בעיתון, אם ישכנע את בלגר ובן־שמואל למסור את ההקלטה ל"מעריב". אנשי פריצקי ביקשו מבלגר ומבן־שמואל למסור את ההקלטה ל"מעריב", אך נתקלו בסירוב. בינתיים הגיעה השמועה על ההקלטה לאוזניה של איילה חסון. ביום שני, 30 במאי, היא פנתה לבלגר, ולמחרת, ביום שלישי, התייצבו בלגר ובן־שמואל בבניין הערוץ הראשון ברוממה. חסון התפנתה אליהם רק בשעת ערב מאוחרת והם מסרו לה את ההקלטה, יחד עם תמליל שערכו בעצמם. ביום רביעי, 1 ביוני, נפתחה מהדורת "מבט" בכותרת הבאה, מפיו של חיים יבין: "חבר הכנסת מטעם שינוי, אברהם פורז, הציע לשני יריביו במועצת שינוי נסיעות לחוץ לארץ, אם יפסיקו את פעילותם נגדו". בהמשך מושמעים קטעים מהקלטת, בצירוף כתוביות על המסך. הכתוביות משלימות את המלה האחרונה, "לממן", שאינה נשמעת בבירור מפיו של פורז: "אם אתם מדי פעם חושבים שאתם צריכים להיות באיזו נסיעה לחוץ לארץ, אני מוכן, וגם לממן". מהדורות החדשות וכותרות העיתונים ביממה שלאחר מכן מצטטות את נוסח התמליל שהתפרסם בטלוויזיה. מעל הכותרת הראשית של "מעריב" ביום שלמחרת, המכריזה על פרשת "הקלטת של פורז", מובא הציטוט (הלא מדויק) הבא: "בואו נלך על שיתוף פעולה. תחשבו מה אתם רוצים ממני, חוץ לארץ? אני אממן את זה". רק למחרת מגלים אנשי פורז שהמלה "לממן" אינה נשמעת בשידור בבירור. בעקבות פניותיהם מבקש עורך "מעריב", אמנון דנקנר, לשמוע את קלטת השידור. הוא מכריע כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה אומר פורז בסוף המשפט, ו"מעריב" מעניק למחרת מקום נרחב לטענות פורז, תחת הכותרת: "פורז: תמלול הקלטת מוטעה". את טענותיו של פורז ניתן לצמצם לשתיים מרכזיות. הראשונה, שהועלתה למחרת הפרסום, היא שתמלול הקלטת אינו מדויק והמלה "לממן" אינה נשמעת בהקלטה. במסיבת העיתונאים שערך ב־19 ביוני הציג פורז שתי חוות־דעת של מומחים התומכות בטענתו – אולם אלה מסתמכות על קלטת השידור בטלוויזיה, ולא על ההקלטה המקורית. איילה חסון מספרת שאחרי שקיבלה טלפון מטומי לפיד ביום שישי, התערער מעט בטחונה, והיא הלכה בשבת למעבדה מקצועית, שבה הצליחה לשמוע, בהילוך אטי, את המלה "לממן". לדבריה היא לא הקדישה תשומת־לב מיוחדת למלה השנויה במחלוקת לפני השידור, בין היתר משום ששוחחה עם פורז בטלפון ושאלה אותו לאיזה סוג של מימון התכוון בשיחה. מתשובתו, שהתכוון למימון מפלגתי, הסיקה שנוסח הדברים שאמר אינו שנוי במחלוקת. האזנה לקלטת המקורית – באמצעות תוכנת מחשב המאיטה את קצב הדיבור, שלא במעבדה מקצועית – אינה מכריעה בוויכוח, אם נאמרה המלה "לממן" או לא. עם זאת, שמיעת הדברים בהקשרם המלא מחזקת את הרושם שהשאלה אינה מהותית. ממילא ברור לצדדים בשיחה כי המימון לבקשותיהם של הפעילים יבוא מכספי המפלגה. מהקשרים רבים בשיחה גם עולה בבירור כי בכוחו של פורז להיענות לבקשותיהם של הפעילים או לדחותן, והוא שיכריע אם ישולבו בפעילויות המפלגה אם לאו, ואם יוקצה לכך המימון. טענתו של פורז, כאילו השמטת המלה "לממן" שומטת את הקרקע מתחת לדיווחה של חסון, היא טענה מופרכת. יחד עם זאת, גם אם המלה "לממן" אינה מרכזית לאימות הסיפור, היא ללא ספק מחזקת את הכותרת העיתונאית ומסייעת ליצור "רושם מפליל" אצל הצופה או הקורא ההדיוט. לכן, ולאור המרכזיות שתפס המונח בדיווחים בסופו של דבר, ראוי היה לבחון ביתר תשומת לב את ההקלטה ואת ההתאמה בין התמליל לפסקול עוד לפני השידור. במסיבת העיתונאים שקיים ב־19 ביוני העלה פורז טענה נוספת, מהותית יותר, הנוגעת להקשר שבו נאמרו הדברים. לפי פורז, בניגוד לרושם שעולה מקטע השיחה ששודר בכתבה, הפעילים הם אלה שהעלו את נושא הנסיעות לחו"ל – הן במכתב ששלחו לו, והן בשיחה עצמה, בקטע שהושמט מהשידור. עובדה זו, לדבריו, מוכיחה כי השיחה היתה ניסיון יזום להפליל אותו, וכי השמטת החלקים הרלבנטיים היא ראיה לעריכה מגמתית. מבלי להכריע מה היו כוונותיהם של פעילי שינוי שהקליטו את השיחה, ניתן לומר כי מצטיירת בה תמונה שונה מעט מזו שהצטיירה בכתבה. משידור הטלוויזיה משתמע כי פורז "שולף" את ההצעה לנסיעות לחו"ל במפתיע, מיוזמתו, אבל האמת היא שזה אחד משורה של נושאים, ששני הפעילים העלו במסגרת טענותיהם על הפליה. חשוב להדגיש כי גם בנקודה זו, טענתו של פורז אינה פוגעת במהות הסיפור. ועם זאת, בחוכמה שבדיעבד, ניתן לומר שהצגת הדברים בהקשרם המלא והמדויק היתה מחסנת את חסון מכל אבק של ביקורת. חסון אומרת כי הסיפור העיתונאי היה פשוט וברור, ופורז הוא זה שמנסה לסבך אותו. "הלקח היחיד שלי מהסיפור הזה", היא אומרת, "הוא שפוליטיקאים, שיש להם טכניקות מדהימות להכחיש סיפורים, מסוגלים להכחיש גם קלטת, שבה הם אומרים כך וכך. זה קצת מזכיר את הגברים השוביניסטים שאומרים: גם אם אשתך תופסת אותך במיטה, תכחיש". בדיקה קרובה של טענות פורז מביאה למסקנה כי הסיפור ששידרה חסון הוא אכן סיפור עיתונאי ראוי ונכון. סביר להניח שכל עיתונאי שהיה בוחן את החומר שהיה לפניה, היה מגיע למסקנה דומה לזו שהגיעה אליה היא: פורז מבקש לקנות את שתיקת פעילי שינוי. יחד עם זאת, הדרך שבה הצליח פורז להיתפס לפרטים בדיווח של חסון ולערער על מהימנותו, מלמדת כי עידן ההקלטות, שבו כולם מקליטים את כולם, אינו מבשר בהכרח חיים קלים לעיתונאים. השיחה המוקלטת, שאמורה לשמש תעודת ביטוח לעיתונאי ולהבטיח סיפור אינסטנט, מיידי ובטוח, מוכן להגשה, צריכה להיבדק בחשדנות. מוטב להגיש מנה צוננת מעט, ולא להסתכן בהאשמות על בישול. גיליון 57, יולי 2005

מה צריך לקרות כדי שראש של רשות מקומית יחליף מרצונו את חיית המחמד שהוא מטפח בכלב שמירה פרוע, הצפוי בהחלט לנשוך בעקביו. הון-שלטון-מקומון: המקרה של המועצות האזוריות והממסדונים

הבחירות למועצות האזוריות, שנערכו בשבוע שעבר, נשמעות אולי כמו הדבר הכי פחות מעניין בחצי הכדור הצפוני, אבל האמת היא שמדובר במאורע חשוב, ולו משום שהמועצות האזוריות משתרעות על פני כמעט 90% משטחה של המדינה. התושבים המתגוררים ביישובים הכפריים, לעומת זאת, הם פחות מעשירית מכלל האוכלוסייה – ומשום כך ברורה השפעתם הרבה על דמותו של המרחב הישראלי. תרבות השלטון ברשויות אלה, שתקציבי כל אחת מהן נע בין עשרות למאות מיליונים בשנה, קובעת כיצד ינוהל נתח נכבד ממשאבי הסביבה של כולנו. מועצה אזורית היא יצור חברתי מעניין, מעין קהילה של קהילות, המתאפיינת בניהול עצמי נרחב ושיתוף פעולה בין קבוצות אוכלוסייה שונות. בדומה לכנסת ישראל, מליאת המועצה היא הריבון – המקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות. באזור הדמדומים מיטשטשים הגבולות, ואפשר להבחין שכמה מנציגי היישובים מכהנים במקביל בתפקידי מרכזי משקים. למה הדבר דומה? לבית-נבחרים שחבריו הם מנהלי חברת שטראוס, כימיקלים-לישראל, טבע וכיוצא באלו. כדי לקדם את ההפרדה המתבקשת קבע משרד הפנים כללים המקשים על בעלי תפקידים כלכליים לייצג את יישוביהם במועצות, אך הדרך עוד ארוכה. השינוי צריך לבוא גם מלמטה, בין השאר דרך יצירתן של זהות אזורית ותרבות מקומית. אחת הדרכים לעשות זאת באה לידי ביטוי בתופעה תקשורתית שראוי להתעכב עליה: כמעט כל אחת מכ-50 המועצות האזוריות מחזיקה בכלי תקשורת משלה – עלון מועצה ואתר אינטרנט, גופי מדיה שהפעלתם כרוכה בהוצאת מאות אלפי שקלים בשנה. האם עולה על הדעת שעיריית פתח-תקווה, לדוגמה, תפיק שבועון מטעמה בהשקעה שנתית אדירה של 20 מיליון שקל? ודאי שלא, אך זהו סדר הגודל היחסי של המשאבים המושקעים בכלי תקשורת מקומיים במרחב הכפרי. בניגוד למרחב העירוני, נפח הפעילות המסחרית במועצות האזוריות אינו מסדר הגודל המאפשר קיום לכלי תקשורת פרטיים ועצמאיים. כך נוצר מעין "שידור ציבורי" שמטרתו לקדם דיון דמוקרטי, שקוף וערני. בפועל, כמובן, המצב אינו טוב מזה שברוממה. ראשי הרשויות הם במקרים רבים "עורכים ראשיים" של כתבי-העת הללו, ודובריהם בשכר משמשים עורכים בפועל. הדבר משול למצב שבו ראש הממשלה הוא גם עורך "מבט". כפועל יוצא נוטים העיתונים האזוריים להכיל ריכוז גבוה של ידיעות חיוביות, נטולות ערך או משקל של ממש, שבהן בולטת נוכחותם של בעלי התפקידים במועצה. ניקח למשל את גליון 42 של "עיתון ערבות", מקומון מועצת הערבה התיכונה: בגיליון זה לבדו נדפסו לא פחות מ-15 תמונות של ראש המועצה (שהתחלף בינתיים). קל למצוא דוגמאות למקרים שעלון אזורי שימש ליצירת מצג שווא של דיון פתוח ושיתוף ציבור, כאשר המטרה האמיתית היא הכשרתו של שרץ תכנוני. כיוון שהעלון הוא כלי פוליטי מובהק, עם כל חרדתם של נבחרי הציבור מפני דמותם המשתקפת במראה, נדמה לעתים שיותר אנשים קוראים את הממסדונים הללו לפני שהם מודפסים מאשר לאחר מכן. זהו, כמובן, מצב שעל גבול השחיתות, מעין גרסה פרובינציאלית למודל ה"הון-שלטון-עיתון" המוכר מהזירה הארצית. אבל יש אלטרנטיבה, ועצם קיומה מוכיח שניתן לעשות דבר-מה כדי שבהירות תתפוס את מקומה של ההליכה בתלם, שאליה נלווית ההשלמה עם הטענה החבוטה שלפיה "הכל פוליטיקה ואינטרסים". אלא שהאלטרנטיבה דורשת שינוי תפיסתי אצל התושבים – ורצוי גם דרבון רגולטורי נחוש מצד המדינה: אחרי ולפני הכל, מדובר במיליוני שקלים השייכים לציבור. ברור שאף ראש מועצה לא יוותר מרצונו על זכויות היתר ההיסטוריות שלו, ייפרד מהפודל החביב שהוא מטפח בזהירות וישחרר במו ידיו כלב שמירה פרוע, שצפוי בהחלט לנשוך בעקביו. הרעיון המקורי שייך ככל הנראה לאורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל שבגולן. באמצע שנות ה-90 היו באזור זה שלושה כתבי-עת ממסדיים: אחד של המועצה האזורית גולן, אחד של המועצה המקומית קצרין ואחד של "ועד יישובי הגולן", הזרוע הפוליטית שנועדה להיאבק בנסיגה מהרמה. הייטנר הצליח לשכנע את ראשי המועצות לאחד את שלושת העלונים לכלי תקשורת אחד, עצמאי, שייערך על-ידי עיתונאי מקצועי ויפוקח על-ידי דירקטוריון שיורכב מנציגי ציבור. הבחירה בח"מ היתה בלתי מתבקשת, לפחות מבחינת הנטייה הפוליטית (שלא הוסתרה), אבל פרדוקסלית – דווקא הפער הזה איפשר סוג של ניטרליות. בגליונות החודשיים הופיעו בין השאר מאמרים של מיכאל בן-חורין (חבר מושב נוב, כהניסט מרתק), ושל יגאל קיפניס (מעלה-גמלא, חוקר, מחבר הספר "1973 – הדרך למלחמה"). האם דבריו של ד"ר קיפניס, שביטא השלמה עם נסיגה אפשרית, גרמו להחלשת העמדה האזורית, המסרבת לפשרה כלשהי עם הסורים, או דווקא הוכיחו את חוסנה ובגרותה של ההתיישבות? הדירקטוריון נתן גיבוי לריבוי הדעות, ופה ושם סייע בהתוויית קווים מנחים, למשל בתחום העירום – שהרי חלק מהאוכלוסייה בגולן הוא דתי. התערבות משמעותית בתוכן לא היתה. כמה שנים לאחר ששבתי להתגורר בערבה התפנתה משרת עורך העלון האזורי של מועצת חבל אילות. הלכתי לראיון בלי חשק מיוחד. ברוח הדברים שלמדתי מחברי בגולן, אמרתי לצוות הממיין את המועמדים כי הטעם היחיד בקיומו של עלון הוא במתן עצמאות מלאה לכותביו ובניתוקו בפועל מ"המועצה" (במובן של הנהלה אזורית נבחרת וממונה). הצוות הנבוך הטיל את התפוד הלוהט לידיו של ראש המועצה. אודי גת, אדם מוכשר וראש רשות מוערך, הלך על זה. חצי שנה לאחר הכניסה לתפקיד, פירסמתי כתבה נרחבת שחשפה לראשונה את פרטיו של מיזם המלונאות הענקי שתוכנן בכניסה לפארק תמנע – עמק ססגון. לאחר מכן, ובמקביל לעבודתי במועצה, הייתי שותף לקמפיין הציבורי שהביא לבלימתו של הפרויקט ההרסני (כעת הוא בהליכי אישור מחודשים). גת דבק בעמדתו ואמר שוב ושוב שהוא מאמין במיזם וביזם. במשך כחמש שנים עבדנו בשיתוף פעולה, בעת שהתנהל בינינו מאבק חריף – בבתי-המשפט, במדיה הארצית ובקהילה המקומית. פעם אמר לי בגילוי לב: "למדתי שאין דבר כזה כלי תקשורת לא חשוב". בעבודה השוטפת על העלון נעשה ניסיון לשמור על שני מרכיבים מעולמות שונים מאוד: סטנדרט מקצועי וסטנדרט קהילתי. זה לא פשוט, מפני שמי שעובד על-פי אמות מידה עיתונאיות אינו נדרש בדרך כלל למסור דין-וחשבון למושאי כתיבתו, ובטח לא לתת להם לראות את הכתבה לפני הפרסום. ומצד שני, בכלי תקשורת קהילתיים אין בדרך כלל ציפייה שהכותב יימתח על בהונותיו כדי לבדוק את עובי שכבת האבק במדפים העליונים. ידועה הבדיחה על הזונה מהעיירה היהודית שבפטירתה הורישה את כל ממונה לטובת בית-הכנסת המקומי. התעורר ויכוח, האם לקחת או לא לקחת. המבוכה הסתיימה כאשר קם מישהו ואמר: "רגע, הרי הכסף הזה הוא בעצם שלנו". אם כן, החידוש הגדול הוא בעצם ההכרה שמשאבי הציבור אינם באמת שייכים לנבחריו. בישראל, גם לאחר המחאה החברתית של קיץ 2011, אפשר לומר כי הן תושבי המועצות האזוריות והן העסקנים עדיין תופסים את משאבי הכלל ככאלה השייכים למי שזכה בבחירות. אלא שנבחר הציבור עובד אצל התושב, ולא להפך. הרמטכ"ל וראש הממשלה – וכמותם בוודאי גם אחרוני הפקידים ברשות המקומית הנידחת ביותר – הם כולם אזרחים מוכשרים שבחרנו כדי שישרתו אותנו ביעילות ובצנעה, ולא על מנת שירדו בנו. עד לרגע שבו יפנימו זאת האזרחים, יוסיף הממסד להעמיד פנים שהכספים הם "שלו" ושהוא מקצה אותם מדי פעם, בנדיבות לבו, לעניינים שונים. ועדיין, יש תקווה כי יימצא חבר-הכנסת החרוץ שיקום ויכין את "חוק כלי התקשורת הקהילתיים", שיבסס את פעולתם על מודל הדומה לרשות השידור: דירקטוריון שבו ייצוג ציבורי נאות, עצמאות, סטנדרטים מקצועיים ושקיפות. הפיקוח, כרגיל ברשויות המקומיות, יוטל על פקידי משרד הפנים. עד שזה יקרה, נמשיך לקרוא ברוב העלונים על הישגיו המדהימים של ראש המועצה, בצירוף תמונתו עם סגנית השר לענייני פריפריה, כשהם גוזרים בחגיגיות את הסרט במעמד חנוכתו של המבנה הדו-תכליתי לבני הגיל השלישי. יניב גולן הוא עיתונאי עצמאי, חבר קיבוץ סמר וחבר בוועד התושבים למען עמק ססגון שבבקעת תמנע

בית-המשפט העליון החליט שלא לטפל בבעיה המהותית של "חוק ירושלים" של חברות החדשות הטלוויזיוניות, וגם לא בעיוותי המציאות הנגזרים ממנו

ביום שלישי החליט בית-המשפט העליון לדחות את עתירתה של עיריית ירושלים נגד המעבר המתוכנן של חברת חדשות 10 אל מתחם נווה-אילן ולא אל תחומי עיר הבירה האמיתית. הפסיקה הזאת קיבעה למעשה, אמנם מטעמים טכניים מאוד ובלי לקיים דיון מהותי בפרשנות סעיף החוק הרלבנטי, את פתרון הישרא-בלוף שתואר כאן בהרחבה לפני כשבועיים. מעניין ללמוד שגם לשיטתו של בג"ץ הפעם, אם ממציאים מציאות במשך זמן ארוך מספיק ודבקים בה באדיקות עצומת עיניים – בסופו של דבר משתכנעים בה כולם. אולי כדאי לצלול אל הטקסט של פסק הדין, שנכתב על-ידי כבוד השופט ויש אומרים הנשיא המיועד של בית-המשפט העליון, אשר גרוניס. יש בו כדי להעיד על רוח הדברים הנושבת מירושלים באשר לעניינים הנוגעים לירושלים ובכלל. הטכניקה עדיפה על המהות ותנאי הסף לקבלת סעדים של צדק קשיחים וקשוחים מתמיד. במלים אחרות, התובנה המהותית של "מה זה באמת משנה?" מתורגמת לנוסחה משפטית של "תתביישו לכם ואל תבלבלו לנו את המוח", שעלתה למשלם המסים העירוניים בירושלים 20 אלף שקל הוצאות משפט, השקולים לשכר לימוד. גרוניס פותח כבר בתחילתו של פסק הדין באימוץ גישה החביבה על בתי-משפט באופן כללי. אם לא צריך להכריע בסוגיה מסוימת מטעמים פרוצדורליים, עדיף להימנע מכך. "נתנו דעתנו לטענות הצדדים", כתב גרוניס, "ומצאנו כי יש ממש בטענות הסף שהעלו המשיבים. לפיכך סבורים אנו כי יש לדחות את העתירה, אף בלא צורך להידרש לפרשנותו של סעיף 3א לחוק הרשות השנייה". סעיף 3א, כאמור, שנולד בהריון מחוץ לרחם המחוקק, כפי שהוסבר בהרחבה בפעם הקודמת, נותר, אם כן, חידה פרשנית. מה זאת אומרת ירושלים? האם ירושלים רבתי או ירושלים המוניציפלית? כנראה שבהקשר של שידור חדשות לעולם לא נדע כבר. גרוניס נוזף בעיריית ירושלים גם בסוגיה נוספת. בית-משפט אחר (המחוזי בירושלים) כבר נדרש לסוגיה הפרשנית הזאת לפני 13 שנה. פסק דין זה, גם אם היה מוטעה, שימש מקור הסתמכות לכל המעורבים – חברות החדשות, הזכיינים והרשות השנייה. אמנם תוכנו אינו מחייב את בית-המשפט העליון, אבל גרוניס מצא פגם גדול, ובצדק רב, בעובדה שהעירייה חיכתה 13 שנה עד שנזכרה להעלות את טענותיה בפני בג"ץ, וזאת רק חודשיים לפני המעבר המתוכנן של חדשות 10 לנווה-אילן. כאן כדאי לקרוא את הדברים המלאים שאמר גרוניס, כדי להבין היטב את הדרך שבה פותר בית-המשפט העליון סוגיות שבהן העותר לכאורה צודק, אך העבר והתנהלותו הקלוקלת מונעים את מתן הסעד המבוקש: "בנוסף, אין להתעלם מכך שנקודת המוצא, לאורך השנים, היתה כי אין פגם בכך שחברות החדשות הפועלות מכוח חוק הרשות השנייה יקימו את מרכז השידורים וההפקה המרכזי שלהן באזור המכונה ירושלים רבתי, בו נכללת נווה-אילן", הסביר גרוניס. "מדובר בהנחה בסיסית שהיתה משותפת לרגולטור (הרשות השנייה) ולגורמים המפוקחים על-ידיו לאורך שנים ארוכות. זאת, בהתחשב בפסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים, בשנת 1998, במסגרת המרצת פתיחה שביקשה לתקוף את מעבר אולפן השידורים וההפקה המרכזי של חדשות ערוץ 2 מירושלים לנווה-אילן (ה"פ מחוזי י-ם 202/98). "יצוין, כי המרצת הפתיחה הוגשה על-ידי החברה שסיפקה לחברת החדשות של ערוץ 2 שירותי הפקה בעיר ירושלים עד לאותו מועד, אולפני-הבירה ירושלים בע"מ (להלן – אולפני הבירה). יובהר כי עיריית ירושלים צורפה כמשיבה לאותו הליך והיא נטלה בו חלק פעיל. מכל מקום, המבקשת שם טענה כי העברת אולפן החדשות המרכזי של ערוץ 2 לנווה-אילן מהווה הפרה של סעיף 3א לחוק הרשות השנייה. בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע קמא) דחה את התובענה ביום 12.3.1998. בפסק הדין נקבע כי פרשנותו הנכונה של סעיף 3א לחוק היא כי אין מניעה לכך שהאולפן המרכזי ומרכז ההפקה והשידור של חדשות ערוץ 2 ימוקמו בירושלים רבתי. "בהקשר זה הבהיר בית-המשפט כי ירושלים רבתי תיבחן לפי הזיקה לירושלים, לאמור לפי המחוז המינהלי על-פי חלוקת הארץ למחוזות או על-פי כל חלוקה אחרת תוך שמירת הזיקה, כאמור, לירושלים (שם, פסקה 34). מטעמים אלה לא מצא בית-המשפט המחוזי פגם בכוונת חדשות ערוץ 2 להקים את מרכזי ההפקה והשידור שלה בנווה-אילן. "עוד הדגיש בית-המשפט המחוזי כי אף שהאולפן המרכזי יכול להיות ממוקם בירושלים רבתי, הרי מקום מושבם של חברת החדשות והאורגנים שלה חייב להיות בתוך ירושלים עצמה, כלומר בתוך שטחה המוניציפלי. יצוין כי לבית-משפט זה הוגש על-ידי אולפני הבירה ערעור על פסק-הדין. העירייה צורפה כמשיבה לערעור. בסופו של דבר נמחק הערעור ביום 28.8.2000 בלא הכרעה, (לבקשת בעלי הדין) (ע"א 2153/98). בענייננו יש ליתן משקל לא מבוטל לכך שגורמים רבים הסתמכו, לאורך השנים, על הפרשנות המשפטית לסעיף 3א לחוק הרשות השנייה, שניתנה בעניין אולפני-הבירה. הסתמכות זו גררה אחריה פעולות שונות לא רק מצד ערוץ 2, שהיה צד לאותה התדיינות, אלא גם מצד ערוץ 10, שהסתמך על פסק-הדין". העירייה הרגיזה את גרוניס בנקודה טכנית נוספת – לעתירתה לא צורפו כל המשיבים הנחוצים, דוגמת חברת החדשות הישראלית (חדשות 2) וזכייניות הערוץ השני. "ברור, אם כן", כתב גרוניס בהמשך, "כי כל פרשנות לסעיף זה שתינתן בעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק הינה בעלת השלכה ישירה על חברת החדשות של ערוץ 2, המשדרת אף היא מנווה-אילן. נניח, לשם ההמחשה בלבד, כי בית-משפט זה היה פוסק לאחר דיון בעתירה כי הקמת אתר השידורים וההפקה המרכזי של חדשות 10 בנווה-אילן אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 3א לחוק הרשות השנייה. "האומנם ניתן לומר כי לקביעה היפותטית זו לא היתה השלכה ישירה וממשית על חברת החדשות של ערוץ 2?! התשובה לשאלה זו ברורה מאליה", מסכם השופט. זה היה טעם פרוצדורלי נוסף "לגלגל" באופן מטפורי את העירייה מכל המדרגות (הפרוצדורליות) של בית-המשפט העליון. אכן, קשה להתעלם מסוגיות כמו הכרעתו הקודמת של בית-המשפט המחוזי והסתמכות כל הגורמים המעורבים על פרשנותו. יש שיאמרו אף כי פרשנות זו אינה מופרכת וכי תכלית החקיקה היא קידום אזור ירושלים, מתן אפשרות תעסוקתית נוחה ומגוונת יותר לעובדים באזור בתעשיית החדשות והטלוויזיה המקיפה את חברת החדשות ופעילותה, וכי זאת מטרתו העיקרית והמעשית של החוק והתוכנית להעברת חברת החדשות. בכל אלה יש אמת, אבל צריך לזכור שגם בגבעתיים יש עובדים, שמעבר לירושלים אחרי כל-כך הרבה שנים יקשה עליהם ואולי אף יביא לאובדן יכולתם לעבוד בחברה. צריך לזכור גם שעדיף להעמיד דברים על דיוקם ותכנונם כבר בשלב החקיקה – כדי שלא יידרשו לנו דמי לימוד מכיסו של התושב הירושלמי ושכר טרחה המשולם מתקציבה המדולדל גם כך של חברת החדשות כדי ללמוד מה שידענו כבר קודם – הים אותו ים והדגים אותם דגים והרכבת המפוזרת בירושלים לא עוצרת.

האקמול של ראש הממשלה לא מעביר את כאב הראש של העיתונים שאינם "ישראל היום" | "ידיעות אחרונות" לא מתרגש מהשחיתות בקופת-חולים מאוחדת | והמייל של פייסבוק לא מרגש גם את כל השאר

"ישראל היום" ממשיך למתג במלים "הקפאה 2" את דיווחיו על עצירת הבנייה הנוספת המסתמנת ביהודה ושומרון. "הקפאה 2: מחכים למכתב מארה"ב", נכתב בכותרת על השער: "מהמסמך יתברר אם האמריקאים קיבלו תנאי רה"מ. דובר מחלקת המדינה: שלום בתוך שנה? זה עלול לקחת יותר זמן. אחרי אובמה: גם קלינטון מחמיאה לנתניהו. השר בגין מסתייג מהקפאה נוספת, אינו מתכוון לפרוש". כותרת הכפולה הפותחת של העיתון היא "לבנות, ומהר", בליווי תצלום של נתניהו, אך היא מתייחסת לתוככי הקו הירוק. הדיווח על הנעשה בחזית המדינית מגיע בכפולת העמודים 10–11. התמונה המצטיירת מהדיווחים של שלמה צזנה, מתי טוכפלד ויהודה שלזינגר היא של ראש ממשלה המנהל משא-ומתן קשוח עם האמריקאים, ושיש לו אופוזיציה חלשה בתוך מפלגתו, שנובחת ואינה נושכת. בטור פרשנות מכנה טוכפלד את התנגדות אנשי ליכוד להקפאה נוספת "מרד דרדלה". ב"ידיעות אחרונות" המרד הדרדלה מגיע לכותרת הראשית: "התחייבויות צריך לקיים" נכתב שם, על רקע תמונתו של השר בני בגין. "לראשונה", נכתב בכותרת הגג, "בני בגין יוצא בפומבי נגד נתניהו". "נתניהו סופג ביקורת מהשותף הימני החשוב ביותר שלו", טוענת כותרת המשנה על השער, "בני בגין: ההקפאה רעיון רע, השמים לא יפלו אם נגיד לא לאמריקאים". אם למישהו היו טענות על כך שהתקשורת הסמולנית עושה חיים קלים למנהיג הליכוד ואנשי מפלגתו התומכים בצעדים כמו "הקפאה", המנוגדים לכאורה לדעת הבוחר, נדמה שהכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מהיום יכולה לענות לפחות על כמה מהן. "ביקורת מבפנים" היא הכותרת הנמתחת לרוחבה: "אחרי שנמנע מלתקוף את ראש הממשלה, כעת השר בני בגין שובר שתיקה", נכתב בכותרת המשנה, "זה רעיון רע, הוא אומר על ההסכם להקפאת הבנייה, התחייבות שלטונית יש לקיים". לצד הידיעה של איתמר אייכנר, יובל קרני ואורלי אזולאי, מקבל עקיבא נוביק עמוד שלם כדי להביא את דברם של חיה ונחום גלבר משילה, שתמונתם עם לבב, ילדתם הלוקה בתסמונת דאון, תופסת מחצית ממנו. "אל תקפיאו על חשבוני" היא כותרת הדיווח, שכותרת המשנה שלו היא: "לבב בת ה-10 ועוד 200 ילדים עם צרכים מיוחדים מבקשים: אל תעצרו את בניית המרכז הטיפולי שלנו בשומרון". המשכה של כותרת המשנה לידיעה ב"ידיעות אחרונות" על בגין היא "מנגד, הוא מסרב לשבור את הכלים ולעמוד בראש המורדים בליכוד, ומעדיף להשפיע מבפנים". על השאלה אם יתפטר במקרה שהקפאה נוספת תאושר על-ידי השרים הוא משיב: "אתה שואל שאלה היפותטית". "בתוך כך", נכתב בידיעה, "יצאה לדרך קבוצת מורדים בליכוד המתנגדים למדיניות ראש הממשלה ולהסכים לחידוש ההקפאה. אלא שלקבוצת המורדים מודל 2010 אין בינתיים מנהיג או איש פוליטי חזק שיוביל אותם מול יו"ר הליכוד וראש הממשלה". אם כן, כנראה שאכן דרדלה. ב"מעריב", העסוק בעניינים אחרים, ההתרחשויות הפוליטיות והמדיניות נדחקות לידיעת חצי עמוד בעמ 2: "ח"כים בליכוד נגד נתניהו: אתה המורד" היא הכותרת (ציטוט של ח"כ ציפי חוטובלי), וכותרת המשנה: "מורדי הליכוד התכנסו כדי לסכל את כוונתו להאריך את ההקפאה". אלי ברדנשטיין ואריק בנדר כותבים כי נתניהו "ויתר" על תמיכת יעלון וליברמן משום ש"כרגע יש לנתניהו רוב בקבינט רק בזכות ההימנעות הצפויה של ש"ס". גם ב"הארץ" מקבלים "המורדים" תצלום וידיעה ("השר בני בגין נגד חידוש ההקפאה: התחייבות צריך לקיים"), לצד ידיעה נוספת, של חיים לוינסון, המדווח מפי "גורמים במינהל האזרחי ובמשטרה" כי "אכיפת ההקפאה החדשה תהיה קשה יותר מהקודמת". מי שדוחקים מהכותרות הראשיות את הדיווחים על המהלכים של נתניהו במדיניות החוץ הם המהלכים של נתניהו במדיניות הפנים. "נתניהו: מלחמה בבועת הנדל"ן" היא הכותרת הראשית המיליטנטית של "ישראל היום": "שורה של צעדים להגדלת ההיצע ולהורדת המחירים. מס השבח על קרקעות לבנייה יירד מ-45% ל-20%. הנחה של 15% לקבלנים שישלימו הפרויקטים בזמן. הקבלנים: מברכים, אבל רוצים עוד פועלים זרים". טור הפרשנות של חזי שטרנליכט מוכתר בכותרת "צעדים בכיוון הנכון" על השער ו"איתות חיובי למשק" בכפולה הפותחת. "טוב עשה רה"מ נתניהו כשהכריז על סדרת הצעדים הללו", כותב שטרנליכט את המשפט הסתמי ביותר שנכתב בעיתונים היום. בתחילת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של העיתון, שגם עליה חתום שטרנליכט, נכתב: "האם הצעדים האלה יקרבו אתכם לרכישת דירה?". "ישראל היום", כך נראה, עונה על השאלה הזו בחיוב, גם אם לא בסימן קריאה (המשמש את מעצבי העיתון כקישוט השתול פה ושם בין הדפים). בעיתונים האחרים התשובה לשאלה נאמרת בטון החלטי יותר, אולם תוכנה הפוך. ב"מעריב" הסיקור מצטמצם למוסף הכלכלי "עסקים": בטור הפרשנות של עידו אפרתי מודגשת המסקנה כי "סביר להניח שגם במקרה זה תחלוף תקופה עד שיושג האפקט המבוקש, אם בכלל", אולם רוח הסיקור עצמו נייטרלית. ביתר העיתונים תוכניתו של נתניהו נקרעת לגזרים. "נתניהו פועל לריסון מחירי הדיור; התאחדות הקבלנים: זה לא מספיק", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "צעדים לא משמעותיים" היא כותרת טור הפרשנות של רותם שטרקמן המובא על השער: "בשיאה של סערת ההקפאה המחודשת והמשבר הקואליציוני שצפוי או לא, ובלחץ של כותרות עיתוני המחר, זימן אתמול אחר הצהריים נתניהו מסיבת עיתונאים דחופה. הנושא: צעדים בתחום הנדל"ן. אלא שלמרות הבהילות מדובר בצעדים לא משמעותיים, לא חדשים ובעיקר נוחים לביצוע לממשלה, שלא ממש מתעניינת ברווחת אזרחיה". "תרגיל שקוף" היא כותרת המאמר של סבר פלוצקר, שתמציתו מודפסת על שער "ידיעות אחרונות": "נתניהו רצה להסיט את תשומת הלב מהסכמתו להקפאת הבנייה בשטחים וקפץ עם תוכנית פתע להגדיל את שטחי הבנייה למגורים בתוך הארץ. [...] מדובר באסופה של צעדים לא גמורים שנתפרו בבהילות לצורך הצגה". וב"ממון", מוסף העסקים של "ידיעות אחרונות": "אל תבנו על זה" היא כותרת טור הפרשנות של עפר פטרסבורג ו"מה בער לביבי" היא כותרת מסגרת שבה מביא צביקה ברוט את טענותיה של ח"כ מירי רגב על עיתוי פרסומה של התוכנית. "נתניהו נותן אקמול למחירי הנדל"ן" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". "התחלה טובה, לא יותר מזה" היא כותרת טור הפרשנות של שי פאוזנר. "הרבה הצהרות, מעט פעילות" היא כותרת על שער "דה-מרקר": "נתניהו כינס אתמול מסיבת עיתונאים כדי להכריז על מלחמה במחירי הדיור. בפועל הוא חזר על רעיונות ישנים ולא מפתיעים". "ההסטה הצליחה", מסיים פלוצקר את טורו, "דעת הקהל, הבולעת כל שיהוק הנושא תווית תוכנית להקלת מצוקת דיור של זוגות צעירים, בלעה גם את הפיתיון הזה. כל מהדורות החדשות נפתחו אמש בדיווחים על ההאצה בבנייה, ולא על ההקפאה בבנייה. ביבי השיג את שלו". ייתכן שנתניהו השיג את שלו במהדורות החדשות (שממילא תחום הכלכלה מסוקר אצלן באופן עלוב) וב"ישראל היום" (גם הוא מציג סיקור כלכלי עלוב, וכמובן תמיכה אוטומטית בנתניהו), העיתונות המודפסת דווקא הציגה היום סיקור ביקורתי ומנומק של היוזמה החדשה שלו. "מעריב", כאמור, עוסק בעניינים אחרים. העיתון שרוצה להיות "עיתון דעות" מקדיש את רוב השער שלו לקמפיין שהחל לנהל לשחרורו של המרגל הישראלי גונתן פולארד מהכלא האמריקאי. "התבטאות נדירה של שופט העליון אליקים רובינשטיין", נכתב מעל הכותרת הראשית, "ישראל צריכה לפעול לשחרור פולארד". לפי כותרת המשנה, רובינשטיין היה "הגורם הבכיר ביותר בשגרירות בוושינגטון בזמן מעצרו של המרגל היהודי", וכעת הוא "מדבר" ואומר: "נודע לי על כך רק לאחר מעשה. מאז נעשו הרבה שגיאות. 25 שנה הן מחיר גבוה מאוד. ארה"ב, כמדינה הגונה, צריכה לשחררו" (אריק בנדר). אבל אף שפולארד מצליח לדחוק את מדיניות הפנים של נתניהו למשבצת קטנה בראש השער ואת מדיניות החוץ שלו למשבצת קטנה בעמוד פנימי, פרסום דו"ח המבקר על השחיתות שפשתה בהנהלת קופת-חולים מאוחדת מצליח לתפוס מקום של כבוד בשער העיתון, כמו גם בזה של כל העיתונים האחרים שאינם מקבוצת "ידיעות אחרונות". "הפינוקים של בכירי מאוחדת: סוויטות, ספא וכסף מזומן ביד", נכתב בכותרת הראשית הטבלואידית של "דה-מרקר": "דו"ח מבקר המדינה מהחמורים אי-פעם חושף שחיתות קשה בקופת-חולים מאוחדת. שהות בסוויטות מפוארות בחו"ל במסווה של כנסים מקצועיים, כרטיסים ומנויים חינם למשחקי כדורגל, חלוקת תרופות יקרות למקורבים מתוך מחסן פרטי של הרוקח הראשי, כסף מזומן ביד לבכירים, וגובים שמנים לקרובי משפחה". "קופת שרצים", נכתב על שער "מעריב": "הדו"ח החמור של מבקר המדינה: השחיתות בקופת-חולים מאוחדת מרקיעה שחקים. ההטבות הכספיות השערורייתיות לבכירים, הגובים המפנקים לקרובי משפחה והעסקאות המפוקפקות של הרוקח הראשי. המבקר: בכירי הקופה צריכים ללכת הביתה". לא רק ללכת הביתה. לפי דן אבן, בידיעה על שער "הארץ", "המבקר ממליץ על שלושה צעדים: פתיחת חקירה נגד בכירי הקופה בשש פרשות; הקמת ועדה של משרד הבריאות לחקירת תפקוד הקופה; והוצאת צווים נגד עובדי הקופה להחזרת כספים שהועברו אליהם בניגוד לכללים. הדו"ח כבר הביא למעצרו של מנהל מחוז ירושלים בקופה, יהודה עליאש, בחשד שהיטיב עם חברות שהעסיקו את קרוביו תמורת שוחד". "גיבורי הפרשה עדיין מנהלים את הקופה, ובהם המנכ"ל שמואל מועלם. כיצד ייתכן שבמגזר הציבורי יכולים להיגנב מיליונים לאורך שנים בלי שאיש ישים לב?", שואלת כותרת המשנה על שער "דה-מרקר". "בעולם אידיאלי, מנכ"ל קופת-חולים מאוחדת היה נקרא לאלתר אל משרדו של מנכ"ל משרד הבריאות או אל לשכתו של השר הממונה, ושומע מהם כי מוטב שיגיש לאלתר מכתב התפטרות, ולא – הוא יפוטר בבושת פנים", כותב שי ניב ב"גלובס", "אבל כיוון שאנו לא חיים בעולם אידיאלי, מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, הסתפק בינתיים במכתב ששלח אמש ליו"ר דירקטוריון מאוחדת, הרב ירחמיאל בויאר – אותו בויאר שנהנה מכל אותן טובות הנאה שהזכיר המבקר, אותו חתול שאמור היה לשמור על השמנת". "מושחתים, תתפטרו" היא הכותרת על שער "ישראל היום", שכתבו, מרדכי גילת, יחד עם עוזי דיין ומיכל שבת, סיקר באופן עקבי ורציף את החשדות לשחיתות במאוחדת. העיתון מקדיש היום מקום נרחב ביותר לסיקור דו"ח המבקר: עמודים 4–9. בעמ 4, בפסקאות הראשונות, מופיעים הביטויים "קרחון פשע", "מגה-פיגוע בכספי ציבור" ו"יער של שחיתות". גילת אינו מצטיין בסגנון מעודן, כפי שכתב ביתר בוטות שילה דה-בר, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" ומעסיקו לשעבר, בתצהיר שהגיש במסגרת תביעה של גילת נגד "ידיעות". אולם גם ב"ידיעות אחרונות" נותרו כתבים בעלי סגנון מעודן יותר. הם אינם מגויסים לסיקור חריף ובולט של דו"ח המבקר, שמקבל עמוד אחד באמצע העיתון ללא הפניה מהשער. ב"ממון" לא מצאתי זכר לדו"ח, וב"כלכליסט" מציעים סיקור נרחב, אולם משום מה ללא הפניה מהשער. ייתכן שהאיבה שיש ב"ידיעות" כלפי המבקר, עוד מהימים שבהם לא הרפה מחביב העיתון, אהוד אולמרט, קילקלה את השורה; ייתכן שזו היתה דווקא העובדה שהסוגיה מזוהה עם גילת, ששמו מוקצה בעיתון; וייתכן שב"ידיעות אחרונות" פשוט לא נותר מקום על השער. "ייתכן שזה הזיכרון הקולקטיבי הקצר של הציבור בישראל, המבקש לשכוח את המציאות הבטחונית הישנה, ואולי זו היאחזות עיקשת בטענת האין פרטנר", כותב אבי יששכרוף במדור הדעות של "הארץ" בניסיון להסביר מדוע לא היו תגובות "מן הצד הישראלי" לדיווח שלו מן השבוע שעבר (שזכה לכותרת ראשית) כי "אין עוד מבוקשים פלסטינים בשומרון" (ורק אחדים ביהודה). "מקבלי ההחלטות בישראל ורוב הציבור מסרבים במידה רבה להכיר בגודל המהפכה שעברה הגדה בשלוש השנים האחרונות", הוא כותב. "קל יותר להיצמד לסיסמאות ישנות נוסח אין אמונה בערבים או אין עם מי ואין על מה לדבר מלהודות שהרשות עשתה את הלא ייאמן והצליחה ליצור בגדה מציאות בטחונית שתושבי לוד, נתניה וערים אחרות בישראל יכולים רק לקנא בה. הרשות מנהלת מלחמת חורמה בחמאס והגיהאד האסלאמי. החוק והסדר חזרו לרחובות הערים. הצמיחה הכלכלית ניכרת בכל מקום, אפילו באזורים שבהם העוני רב". ויששכרוף מוסיף: "החמאס לא נעלם מהשומרון. הוא עדיין נהנה מתמיכה ציבורית שם, וזאת תגבר ככל שהמו"מ יתעכב. לכן התחמקויות הממשלה מצעדים דרמטיים רק משרתות אותו. למרבה ההפתעה (או לא), גם ברשות נשמעים קולות של שביעות רצון מראש ממשלת ישראל ומדיניותו. עיתונאי פלסטיני תושב הגדה הסביר לא כבר כי לנוכח האהדה העצומה בעולם שמעוררת מדיניות ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים, בכוונתו לתלות במשרדו את תמונת הגיבור החדש שלו - בנימין נתניהו, לצד דיוקנו של הגיבור הישן – ערפאת. לפני 22 שנים ויום הכריז ערפאת באלגיר על הקמת מדינה פלסטינית. לפי תפיסת כמה מתומכי נתניהו ברשות, אם ימשיך נתניהו במגמת הביבי לא-לא, הוא שיביא למימוש ההכרזה הזאת". אחרי שבתחילת השבוע דיווח רוני שקד על תנופת הבנייה בעזה, כפולת העמודים 4–5 במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לראיון שערך עם אחמד אל-קסאם, נכדו של עז א-דין אל-קסאם, "שעל שמו קרויה הזרוע הצבאית של החמאס". שקד מציין כי גנין נקראת בפי הערבים "גנין אל-קסאם" משום שאל-קסאם הסב "חוסל" בקרבת מקום ו"ככינוי של גאווה" ל"מורשת הלוחמנית" של "טרור רצחני" שיצא מן העיר. "אבל היום", כותב שקד, "כשהטרור בגדה דעך, מנסים אבו-מאזן וראש ממשלתו להפוך את העיר למקום מתפתח ומשגשג, לעיר של שלום. במסגרת המאמץ לשינוי התדמית, מנסים כעת ברשות לטשטש את כינויה המסורתי של העיר ולהעניק לה כינוי חדש: גנין אל-בטיח – עיר האבטיחים, עובדה שכנראה גורמת לשיח אל-קסאם להתהפך בקברו. [...] אלא שייסורי השיח היו כנראה קשים בהרבה לו ידע שנכדו, שכולם מכירים אותו בשם קסאם, ושעבר להתגורר בגנין כדי לשמור על מורשת סבו – זנח את מחנה גנין אל-קסאם, עבר לגנין אל-בטיח והפך לאחד מתומכי השלום עם ישראל ועם היהודים". בעוד שב"ישראל היום" הצליחו לגייס למחאה נגד "את היחידה שלי", פרויקט ההתרמה הפטריוטי של "ידיעות אחרונות", רק "חיילים וקצינים" אנונימיים, הרי ש"במעריב" נמתחת ביקורת בחתימה גלויה. "היחס שלי לצבא, כמו של כל ישראלי ששירת בו, הוא לא לגמרי רציונלי. ולא רציונלית, זה מגעיל אותי", כותב עפר שלח במדור הדעות של העיתון. "בעשורים האחרונים", הוא ממשיך, "שבהם האתוס הכללי הולך ומתפורר ומה שנשאר ממנו הוא מבצעי שיווק ומיתוג, גם הצבא הופך ללא יותר מכלי פופוליסטי למכור לכם משהו. הצבא משתף פעולה בחדווה עם המסחריות הדביקה של בחרו את היחידה שאתם הכי אוהבים ושאר מבצעי השנור [...] בין לבין הצבא מאבד את הגאווה הישנה והחיונית, האתוס לפיו החברה מספקת לו מה שהיא יכולה, ועם זה הוא צריך להסתדר. פעם קראו לזה זה מה שצה"ל מנפק. ומכיוון שלצבא אין היום סמן ימני ערכי, אף אחד כבר לא מותח קו ואומר, עד כאן". ושלח מוסיף: "יחידות צבאיות עוברות בסך בסגנון כוכב נולד, ואף אחד לא אומר ששום דבר פה לא חוקי או אפילו לא בסדר, אבל זה מעליב את צה"ל. [...] בעיני, קו ישר עובר מהמבצע הזה לדברים חמורים בהרבה. בצבא שבו אף אחד כבר לא אומר את זה אנחנו פשוט לא עושים, פרשה כמו מסמך הרפז יכולה להתגלגל בין רמטכ"ל לאלופים, המעורבים בה עד צוואר ולא מספקים הסבר ראוי (או, במקרה של הרמטכ"ל, מספקים הסבר שרחוק מלהיות כל האמת)". "כמו כוכב נולד" היתה גם התלונה של אפי איתם ושל הקצינים האנונימיים ב"ישראל היום". על הקישור שעושה שלח בין המבצע של "ידיעות" לפרשת הרפז אפשר להתווכח, אבל מאלף להבחין כי שמו של הריאליטי הפופולרי הפך מלת גנאי. "סחרחורות? כאבי ראש? מיכה רייס, מי שאחראי לעיצוב האולפן הדינמי של חדשות 10, לא מתרגש מהביקורת", נכתב בכותרת המשנה לראיון עימו שמפרסם ערן סויסה ב"מגזין" של "מעריב". "מה אתה חושב על האולפן של חדשות ערוץ 2?", שואל סויסה, ורייס משיב: "אני מכבד את אנשי ערוץ 2. בזמנו, כשהאולפן שלהם נבנה, הוא היה אולפן טוב, אבל היום הוא מסמל בדיוק את מה שלא רלבנטי. יושבים שם כתבים כמו בכור אטומי, באולם ענקי וריק. בזמנו זה היה הסטייל, אבל היום אולפן חדשות לא נראה ככה. חדשות היום זה משהו שרץ מהר. היום זה יותר מהירות וקלילות, וחדשות 2 מייצגים את העבר. כשבנו את האולפן שלהם הוא היה הפגנת כוח. זה לא העניין של חדשות היום". "אבי וייס: חדשות 10 לא טובים מספיק – שישקיעו בשיפור", נכתב בכותרת על שער מוסף אחר של "מעריב", "עסקים". "לאחר שמנכ"ל חדשות 10 ביקש מכחלון שלא לאשר לרשת ולקשת להמשיך להחזיק במהדורת חדשות משותפת", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של חני יודל, "אבי וייס משיב. וייס: מעדיפים אותנו כי אנחנו מקצועיים – ערוץ 10 צריך להשקיע בשיפור התוכן. רשת: ערוץ 10 לא מצליח להפוך למהדורה ראויה למרות האולפן הדינמי והטאלנטים". ציטוט שלא מובא היום באף אחד ממוספי "מעריב" הוא זה הטוען כי צופה ממוצע לא יודע להבחין בין חדשות ערוץ 10 לערוץ 2, שלוקות שתיהן באותה מידה בבדרת כרונית ובמחלות אינטונציה חשוכות מרפא. ב"גלריה" כותב ספי קרופסקי על שירות הדואר החדש והמדובר שהשיקה פייסבוק. "אז למה פייסבוק עומדת להיכשל עם שירות הדואר החדש שלה?", היא כותרת המשנה, המגלה טפח. "טק-קרנצ מיהר לדווח על הקרב הבא במלחמה בין שתי ענקיות הטכנולוגיה, ורבים בעקבותיו ניסו לנחש אם מדובר בצעד עסקי נבון מצדו של האיש שמאחורי פייסבוק, מארק צוקרברג, או שמא שלב נוסף במלחמת האגו המעט ילדותית בינו לבין סרגיי ברין ולארי פייג מגוגל", כותב קרופסקי. שירות הדואר החדש לא מוציא מגדרו אף אחד מהעיתונים. "אכזבה עם חשיפת מערכת האימייל של פייסבוק", נכתב בכותרת על שער "הארץ". הטבלואידים נאמנים לתפיסה המיושנת הרואה ב"אינטרנט" קוריוז של כפולות אמצע. "כל מה שרציתם לדעת על המייל החדש של פייסבוק", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב". בכפולת האמצע שני סיפורים "פיקנטיים" אידיוטיים הקשורים לרשת החברתית ודיווח חדשותי נרחב יחסית. ב"ידיעות אחרונות" מדווח בקצרה בכפולת האמצע איתי שמושקוביץ, וישראל וולמן קובע בטור פרשנות כי מדובר ב"בלון ניסוי קטן": "שום פיתוח טכנולוגי חדש אין כאן, אבל יש חזרה למקורות: אנשים שמדברים עם אנשים, ומה חשוב הנושא, תאריך הקבלה, תאריך המשלוח או העדיפות". במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווח רז שכניק כי "יורם בינור מצטרף ללינוי בר-גפן בתוכנית התחקירים החדשה שתעלה בערוץ 10". במדור "תרבות" של המוסף "המגזין" של "מעריב" מדווח ערן סויסה כי ענת גורן תצטרף לערוץ 10 להגשת תוכנית אקטואליה חדשה, שתיקרא "השבוע שיהיה", בעריכת איתן מרקוביץ. עוד במדור "קפטן אינטרנט" ב"גלריה"של "הארץ", קרופסקי כותב על "עוד סיבוב בקרב הנצחי בין התאגידים לאתרי המוזיקה הפיראטיים". "לפני כשבועיים נותקו סופית שרתיה של חברת שיתוף הקבצים Limewire בהוראת בית-המשפט הפדרלי, בתום מאבק ארוך של ארבע שנים בינה לבין איגודי תעשיית ההקלטות ותעשיית הסרטים בארצות-הברית", כותב קרופסקי. "ראשי תאגידי הענק בוודאי הביעו שמחה על ניצחון נוסף נגד תעשיית הקבצים הבלתי חוקיים ברשת, אבל הטכנולוגיה, שמתנהלת ככל הנראה מהר יותר מבית-המשפט, השכילה למצוא אלטרנטיבות בעבור קהל מורידי הקבצים עוד לפני שהתקבלה ההכרעה. כך, למשל, אף שבמהלך פרפוריה של החברה עדיין נהנו עשרות מיליוני גולשים משירותיה, הרוב נטש את הלימון המרושת והעדיף על פניו את ניחוחותיהם של הטורנטים החדישים יותר. "גם שון פאנינג [צ"ל שון פרקר], מייסד נאפסטר המנוחה (שלאחרונה גולמה דמותו הכריזמטית על-ידי גסטין טימברלנד [צ"ל טימברלייק] בסרט הרשת החברתית), פועל כדי לפצות את עצמו על המכה הכואבת שספג בעבר מעורכי-הדין של חברות התקליטים. פאנינג, שב-2001 נאלץ להוריד את נאפסטר מהרשת בהוראת בית-המשפט, קנה לאחרונה אחוזים באתר לונדוני ששמו Spotify, שמאפשר לגולשיו להאזין למוזיקה בסטרימינג בתמורה לכך שיסבלו כמות נאה של פרסומות. אפשרות נוספת הקיימת באתר היא לשלם בעבור השירות ולהימנע מהמפגש עם הפרסומות. בספוטיפיי אני מתכוון לסיים מה שהתחלתי עם נאפסטר, הצהיר פאנינג, בן 30. הכרזתו העידה על העובדה שהוא מצוי בעיצומו של מסע צלב, והצליחה לגרום לכמה בכירים בתעשיית המוזיקה להזיע". "הנשיא שלא היה שם" היא כותרת דיווח של אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "דיווח", נפתחת כותרת המשנה: "ספרו של גורג בוש מלא בסיפורים מועתקים ובאירועים שמעולם לא נכח בהם". אזולאי מצטטת הלצה שהחליף בוש עם עיתונאי שריאיין אותו לקראת צאת הספר: "הספר הזה יהיה בחינת שוק לרבים. הם לא האמינו שאני יודע לקרוא, ובוודאי לא העלו על דעתם שאני יודע לכתוב". "כשביקשתי מאנשי השיווק בבנק להסביר לי את הקשר בין בשבקין לעולם הילדים, הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. בשבקין הוא הדמות הפופולרית ביותר אצל הילדים. הסקרים שערכנו מוכיחים זאת, והשגת חתימה שלו שווה להישג נדיר במדד עולם הילדים, הבהירו אנשי הפועלים", כותב יהודה שרוני ב"מעריב".

צלמים: המשטרה ממשיכה להתנכל לנו, הודיעה כי נוגבל למכלאות במהלך יום ירושלים • משטרת ישראל: לטענה אין כל שחר, הובהר כי תנועת הצלמים והכתבים לא תוגבל כל עוד אינה פוגעת בהיערכות המבצעית

משטרת ישראל הודיעה לעיתונות לקראת יום ירושלים החל היום (א), כי גם השנה יוכלו הצלמים לכסות את האירוע רק ממתחמים מגודרים כשהם מוקפים בידי כוחות ביטחון. את "ריקוד הדגלים", האירוע ההמוני המרכזי של חגיגות היום בירושלים, יותר לעיתונות לכסות רק מארבע מכלאות הממוקמות לאורך תוואי התהלוכה, ומכונות בלשונה המכובסת של המשטרה "מתחמי תקשורת". "מגיע אותו דובר שהתחייב בפני הצלמים בשנה שעברה שנצלם בחופשיות השנה, ועושה אותו תעלול", אומר צלם עיתונות, שכמו אחרים פוחד להתראיין בשמו מחשש להתנכלות, "נהיה סגורים במתחם והם יעבירו אותנו לאיפה שהם רוצים מתי שהם רוצים. ואין מה לעשות נגד זה, כי הם משתמשים בתירוצים של ביטחון המדינה או ביטחון הציבור". ואכן, גם בשנה שעברה יישמה המשטרה את אותה פרקטיקה נואלת, לאחר שלפני שנתיים תקפה המשטרה צלמים ביום ירושלים. כך, באופן אבסורדי, האלימות המשטרתית משמשת תירוץ להגבלה נוספת של חופש העיתונות. "זה תרגיל קבוע", אומר עיתונאי אחר, "אלו שיטות האח הגדול, משרד ראש הממשלה עושה את זה כל הזמן. דובר צה"ל יכול תמיד לעשות את זה, להכריז על שטח צבאי סגור". הצלמים נסערים, מדוע המערכות אינן מתערבות ומנסות להפעיל את כוחן? "המערכות לא עושות כלום. זה לא מעניין אותן", אומר אחד הצלמים. יחסה של המשטרה לעיתונאים ביום ירושלים אינו יוצא דופן אלא חלק ממגמה הולכת ומחריפה: "משטרת ישראל הפעילה אמצעים יוצאי דופן כדי למנוע מעיתונאים לסקר את אירועי יום ירושלים ולשבש את יכולתם לשקף באופן מלא את טיפולה ומעורבותה בהתנגשויות אלימות שאירעו בעיר העתיקה", כתב כאן איתמר ב"ז בשנה שעברה, "כתבים וצלמים ששוחחו עם העין השביעית מעלים תמונה מטרידה בנוגע לתפקודה של המשטרה. לדבריהם, המדיניות המופעלת בעת סיקור אירועי מחאה נועדה למנוע מהם לייצר הד תקשורתי שיציג את המשטרה והמדינה באור שלילי". ביום ירושלים לפני שנתיים, צלמי עיתונות שהתאספו בשטח ציבורי פתוח על מנת לצלם את האירועים פוזרו על-ידי המשטרה וכוחות משמר-הגבול באגרופים, בעיטות סוסים, רימון הלם ומכות רובה. "זה היה סיכול ממוקד", אמר אז אחד מהם לאורן פרסיקו. גם בשנים לפני כן נקטה המשטרה במעצרים ובפינויים, אולם החידוש ב-2014 היה שהסגר המשטרתי על העיתונאים החל עוד לפני האירועים עצמם. ההחמרה באלימות משטרתית כלפי צלמים היא מגמה הנמשכת מאז האינתיפאדה השנייה, אמר בשנה שעברה צלם העיתונות אורן זיו בראיון ל"קול העין". "צלמים בשטחים ובמזרח ירושלים מרגישים את המגמה הזו כל העת, כשכל הפגנה מוכרזת כשטח צבאי סגור שפעמים רבות חל גם על העיתונאים עצמם. ח"כ קסניה סבטלובה, יו"ר השדולה לחופש העיתונות וחופש הביטוי בכנסת, אמרה בפברואר לתוכנית "קול העין" כי עיתונאים זרים מותקפים על-ידי חיילים באופן כמעט יומיומי. "מרגע שהידרדרו הדברים בשטחי הגדה והתחיל גל הטרור האחרון התחילו להגיע תלונות. גם מכתבים ישראלים וגם מכתבים זרים וגם מכתבים פלסטיניים. מצלמות שבורות זה דבר שבשגרה. לחטוף מצלמה מעיתונאי, מצלמה יקרה ביותר, ופשוט לשבור אותה ולזרוק אותה, ככה בנונשלנטיות על הרצפה. תיארו לי את הדברים וגם הראו לי סרטונים. יש אנשים שמפחדים מנחת זרועם של כוחות הביטחון, והם לא רוצים לפרסם את זה אבל הם רוצים בהחלט שהעניין יטופל". "הבעיה היא לא רק ביהודה ושומרון, אלא בכלל בכל הארץ. היא לא רק מול הצבא, אלא גם מול המשטרה ומג"ב", אמר יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרציצקי, בדיון מיוחד של ועדת חוץ וביטחון ביחס כוחות הביטחון לעיתונאים, שנערך בפברואר השנה. "יש היום אווירה ציבורית של העדר סובלנות כלפי עיתונאים, והאווירה הזו גורמת לכך שגם הציבור וגם כוחות הביטחון רואים בעיתונאים מטרד ומנסים להיפטר מהם". טרציצקי חלק עדות אישית על מקרה שאירע לפני כשנה במסגרת שירות המילואים שלו, בעת ששמר במושב נתיב-העשרה הסמוך לגבול עזה. באחד הימים ניגש אליו קצין בצה"ל והורה לו לסלק צוות של ערוץ 1 שהגיע למקום. "לא בא לי טוב הצוות הזה", אמר לו הקצין על-פי עדותו, "לך תעיף אותם". בעקבות אירועי יום ירושלים הקודם כתב טרציצקי: "מבחינת ארגון העיתונאים, התופעה החוזרת ונשנית של הפרעה לעיתונאים בעת מילוי תפקידם על-ידי כוחות הביטחון אינה רק פגיעה בעיתונאים ובעיתונות, אלא בעיקר פגיעה בציבור. גם בציבור המעוניין במידע אמיתי ואותנטי ולא במידע מסונן שהמשטרה בחרה בשבילו, וגם בציבור המעוניין להפגין בלי שתופעל נגדו אלימות משטרתית ובלי שהמשטרה תשתיק את ההדהוד התקשורתי של מחאתו. "ארגון העיתונאים מוטרד מאוד מהתופעה הזאת, ובעבר גם קראנו לחברי הארגון ולעיתונאים בכלל לפנות אלינו כדי שנוכל לטפל בכל מקרה לגופו. לדאבוננו, ברוב המקרים נתקלנו במשטרה שמתנערת מאחריות, משטרה שאינה מבינה את מגבלות הכוח שלה בחברה דמוקרטית, משטרה שמאשימה את העיתונאים בכך שהם מפריעים לה במילוי תפקידה. בפגישות שקיימנו עם מפכ"ל המשטרה ועם דובר המשטרה שמענו אמירות יפות, אבל בפועל דבר אינו מחלחל לקצינים ולשוטרים שנמצאים בשטח ונוהגים בדיוק ההפך מהצהרות מפקדם העליון. זו אינה מקריות. זוהי תופעה, והיא הולכת ומחמירה". ההתנכלות של כוחות הביטחון לעיתונאים, וההשמצות שהם סופגים מחלקים מהמערכת הפוליטית, הם חלק ממנגנון של היזון חוזר, שבצידו האחר שנאה הולכת וגוברת מצד חלקים בציבור כלפי התקשורת, שמגיעה לא פעם לאיום פיזי ממש: כך למשל בחודשים האחרונים הוקף כתב ערוץ 10 בהמון זועם בעת שסיקר הפגנה בתל-אביב, כתב אחר הותקף על ידי המון בפסגת זאב בעת שניסה לבצע את עבודתו. "מעולם לא אמרתי את זה", מספר צלם עיתונות ל"העין השביעית", "אבל אני מרגיש שאנחנו פשוט מאבדים את הדמוקרטיה. זכות הציבור לדעת. המשטרה עושה מה שהיא רוצה. זו פשוט הפקרות לשמה. והכל קורה תחת חסותו של ניצן חן, מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית. הוא אמור לייצג גם את העיתונאים, לא רק את המשטרה". מדוברות משטרת ישראל נמסר בתגובה: "לטענה אין כל שחר. דובר מחוז ירושלים קיים תדרוך לכתבים זרים וישראלים, שנענו לקריאה והגיעו ללע"מ ביום חמישי 2.6.16, שם הובהרו כלל הפעולות שנעשו על-ידי הדוברות לטובת סיקור שקוף ויעיל של אירועי יום ירושלים. "בניגוד לטענה המופרכת, הוצגו מתחמים מאובטחים לטובת הצלמים, מתחמים בנקודות שולטות משם ניתן לסקר את כלל ההתרחשויות בבטחה. עם זאת, הובהר כי תנועת הצלמים והכתבים לא תוגבל באיזונים המתבקשים, וכל עוד אינה פוגעת בהיערכות המבצעית. בנוסף תוגבר כוח הדוברות באירוע על-ידי דוברים מחטיבת אוכלוסייה ותקשורת של משטרת ישראל למתן מענה מיידי לכל בעיה בשטח". בלשכת העיתונות הממשלתית טרם הגיבו לדברים.

"ידיעות אחרונות" ישלמו כרבע מיליון שקל פיצויים ליוסי לוי משום שביטלו הסכם העסקה עימו כדי לקבל בחזרה לתפקיד רכז הכתבים את ערן טיפנברון

חברת ידיעות-אחרונות בע"מ תשלם כרבע מיליון שקל לעיתונאי לשעבר יוסי לוי, וזאת בגין הפרת הסכם שחתמה עימו בלי מתן הודעה מוקדמת ובשל עוגמת נפש שגרמה לו. כך פסקה בשבוע שעבר השופטת חנה טרכטינגוט מבית-הדין לעבודה בתל-אביב–יפו. העימות בין הצדדים החל בשנת 2004. עד אז, ובמשך 18 שנה, שימש לוי עיתונאי ב"מעריב". בין היתר כיהן לאורך השנים ככתב משטרה, כתב לענייני צבא, כתב משפט וראש מערכת בירושלים. ב-2004 כיהן לוי ככתב מגזין ב"מעריב", ויחסיו עם הממונים עליו, רון לשם ואמנון דנקנר, היו מעורערים. באותו הזמן חיפשו ב"ידיעות אחרונות" רכז כתבים שיעבוד לצד אודי רבינוביץ ויחליף את ערן טיפנברון, שנסע לגרמניה. רבינוביץ העלה את שמו של לוי. רון ירון, המשמש כיום עורך "ידיעות אחרונות" ובזמנו שימש ראש מערכת החדשות, נפגש עם לוי והציע לעורך "ידיעות אחרונות" דאז משה ורדי להיפגש עימו גם כן לצורך גיוסו לעיתון. בפגישה בין ורדי ללוי הציע לו העורך לשמש רכז כתבים בעיתון. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה שלפיו יחל לוי בעבודתו ב"ידיעות אחרונות" באמצע אוקטובר אותה שנה ולכל המאוחר חודש לאחר מכן, תמורת 24 אלף שקל בחודש. לוי סיים את עבודתו ב"מעריב", אך לפני שהחל לעבוד ב"ידיעות אחרונות" התקשר אליו ורדי ואמר לו כי העיתון לא יוכל להעסיקו. במכתב שקיבל מ"ידיעות אחרונות" הוסבר לו כי הנסיבות השתנו, וכי "העובד שמילא את תפקיד רכז הכתבים במשך תקופה ארוכה ונאלץ להודיע על עזיבתו עקב סיבות אישיות [טיפנברון] הודיע כי הנסיבות האישיות השתנו ועל כן רצונו לחזור לתפקידו". בשל כך, נכתב ללוי, הסכם ההעסקה עימו מבוטל. לוי ניסה לשכנע את ורדי לחזור בו מהחלטתו, ביקש כמה פעמים לנסות למצוא לו תפקיד אחר בעיתון ואף ניסה לקבוע פגישה עם ארנון (נוני) מוזס, אך שום תפקיד אחר לא הוצע לו והוא נותר מובטל. כשלוש שנים לאחר מכן הגיש לוי תביעה לבית-הדין לעבודה בדרישה לפיצוי בסך חצי מיליון שקל. לטענת לוי, שיוצג על-ידי עורכי-הדין נעמי לנדאו וכפיר זאב, באותה שיחת טלפון מוורדי, "קטע עורך ידיעות אחרונות את הקריירה העיתונאית רבת השנים" שלו. לדברי באי-כוחו, "במקום זינוק נוסף ומשמעותי בקריירה, ריסקה התובעת – פשוטו כמשמעו – את הקריירה העיתונאית של התובע, תוך גרימת נזק כלכלי ואישי, שאותותיו ניכרים עד היום. [...] התובע מעולם לא הצליח לשוב למעמדו כעיתונאי בכלל, וכעיתונאי בכיר בפרט". לוי הבהיר לבית-הדין כי בעקבות האירוע, במהלך שנת 2005 לא עבד כלל ובשנת 2006 החל לעבוד בידיעות-תקשורת בשכר של 9,000 שקל, הנמוך משמעותית מהשכר שהובטח לו ב"ידיעות אחרונות". בהמשך אותה שנה החל לעבוד כיועץ תקשורת לשר המדע, ומאז לא שב עוד לעבודה עיתונאית. במקום זאת עבד עם השר אביגדור ליברמן, שימש כעוזר בכיר לבנימין נתניהו בתקופתו כראש האופוזיציה וכיועץ תקשורת של נתניהו כשכיהן כראש הממשלה. "זה המקצוע שאהבתי והיה עבורי דרך חיים ולא רק משלח יד", הצהיר לוי בפני בית-הדין. לטענתו, ההצעה שקיבל מוורדי לא ניתנה לו בתום לב, שכן לא הובהר לו שהתפקיד המיועד הוא למעשה מילוי מקום זמני של טיפנברון. ידיעות-אחרונות, שיוצגה על-ידי עורכי-הדין סיגל פעיל, אשר סלע ושלומי אלעד, טענה מנגד כי מערכת היחסים המקצועית עם לוי החלה בתום לב. עוד נטען כי עבודתו של לוי ב"מעריב" ממילא היתה על סף סיום, כי העיתונאי קיבל מ"מעריב" פיצויי פיטורים נכבדים, ועל כן לא ניזוק עקב החלטתה לא להעסיק אותו, וכן כי לוי עצמו ניהל משא-ומתן שלא בתום לב משום שלא הבהיר לוורדי כי הוא מועמד לפיטורים ב"מעריב". אשר לנסיבות ביטול עבודתו של לוי נטען כי לוי דחה את מועד תחילת עבודתו ב"ידיעות אחרונות" ועל כן ההחלטה לא לממש את ההסכם "לא היתה גחמה או חוסר תום לב של העיתון ושל העורך הראשי, מר משה ורדי. ההחלטה היתה תוצאה של התלבטות קשה בין העדפת טובתו של העיתון באיוש מיידי של משרת רכז כתבים, משרה בכירה וקריטית בפעולתו של העיתון, שאוישה זמנית מספר חודשים על-ידי ממלא-מקום, לבין קיום ההסכם עם התובע". "היתה לי שיטה בעבודה שאני מאוד אהבתי לצוד כשרונות", העיד ורדי בפני בית-הדין. "לפעמים זה מצליח ולפעמים זה נכשל". בהמשך העיד ורדי כי טיפנברון "חזר ארצה בהפתעה. אני לא ידעתי בכלל שהוא חוזר, ובשיחות שלי איתו דובר על זה שיהיה עורך המוסף הפוליטי בשבת. מה שקרה, שהיינו זקוקים באופן בהול לרכז כתבים מהימן, ואני עבדתי עליו קשה כדי שיסכים להתמנות מחדש כרכז הכתבים". "ערן בעצמו לא ידע לכמה זמן הוא נוסע", העיד רון ירון בפני בית-הדין. "[...] לאור הנסיבות המיוחדות שבהן ערן נאלץ לנסוע לגרמניה, ולאור העובדה שערן היה ועודנו [...] אדם מאוד מוכשר שהעיתון הצטער על כך שהוא נאלץ לנסוע, היה ברור שברגע שהוא יחזור יימצא לו תפקיד ושהוא יהיה הבחירה הראשונה שלנו לתפקיד הזה". השופטת טרכטינגוט קבעה באופן חד-משמעי כי ידיעות-אחרונות הפרה את הסכם העבודה עם לוי. לפי פסיקתה, ללוי לא היה אשם תורם בביטול החוזה בשל מימוש הסעיף שאיפשר לו לדחות את תחילת עבודתו בעיתון. "התובעת הפרה את ההסכם משיקוליה שלה", קבעה. "כאשר ערן חזר לארץ העדיפה לשבץ עובד ותיק, אשר הוכיח את עצמו, מאשר את התובע אשר טרם החל לעבוד". יחד עם זאת דחתה השופטת את טענת לוי כי ידיעות-אחרונות ניהלה עימו משא-ומתן שלא בתום לב, ומנגד קבעה כי גם לוי לא ניהל את המו"מ שלא בתום לב. סוגיה נוספת שעלתה במהלך המשפט נוגעת לאפשרות לעבור מ"מעריב" ל"ידיעות אחרונות" ובחזרה. לוי טען כי בהחלטתו לעבור לעיתון המתחרה חיסל את הסיכוי לחזור לעבוד ב"מעריב" ובסופו של דבר נותר קירח מכאן ומכאן. "ההפרה הבוטה של החוזה הותירה אותי במצב קשה ביותר", הצהיר. "נשרפתי בשני העיתונים הגדולים במדינה ונפלטתי מעולם העיתונות והתקשורת". בטענה זו תמך משה נגבי, שהעיד מטעם לוי ואמר: "אני חושב שכל מי שעבד בעיתונות באותה תקופה ידע שמעבר ממעריב לידיעות או ההפך זה בבחינת חציית קווים ונתפס כבגידה". עורך "ידיעות אחרונות" בהווה, רון ירון, טען כי לא כל מעבר בין העיתונים נחשב לבגידה. לדברי ירון, "זה תלוי בבן-אדם ותלוי כמה העיתון רואה בו עיתונאי ראוי. [...] אין מספיק עורכים וכתבים מוכשרים, ולכן גם הרבה פעמים עיתון מוחל על כבודו ומקבל חזרה גם את מי שעזב, כי הוא צריך אותו". השופטת טרכטינגוט העדיפה לקבל את עדות לוי ונגבי על פני עדותו של ירון. "ברור היה לנתבעת כי עם הפרת ההסכם חוסמת היא את דרכו של התובע הן אצלה והן במעריב ולמעשה בשני העיתונים הנקראים ביותר במדינה", קבעה. לבד מפיצוי על הפרת החוזה, פסקה השופטת כי על ידיעות-אחרונות לפצות את לוי גם בשל אופן הפרת החוזה. "לטעמנו בנסיבות המקרה שלפנינו נגרמה לתובע עוגמת נפש יוצאת דופן אשר נבעה בעיקר מהתנהלות הנתבעת לאחר ההודעה על הפרת החוזה", פסקה השופטת טרכטינגוט. "הנתבעת טענה באופן כללי כי לא נמצא כל תפקיד המתאים לכישורי התובע. לטעמנו מדובר באמירה כללית. לא הוכחו נסיונות אמיתיים לסייע לתובע במצבו הנואש אליו נקלע ואף לא הוכח כי הנתבעת התנצלה או גילתה חמלה או הזדהות עם מצבו". השופטת פסקה כי על ידיעות-אחרונות לפצות את לוי ב-72 אלף שקל בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, 72 אלף שקל נוספים בגין הפרת ההסכם, 20 אלף שקל בגין עוגמת הנפש ו-20 אלף שקל נוספים בגין הוצאות ושכר טרחת עורכי-דין. בתוספת ריבית והצמדה מגיע סך הפיצוי לכ-250 אלף שקל. עדכון, 8.1: יוסי לוי מסר בתגובה: "הייתי שמח להמשיך ולהיות עיתונאי. העיתונות הייתה עבורי אהבה ודרך חיים". תע"א 11777-07

בדיון בבג"ץ הודו כולם שתיקון חוק היסוד שקיצר לדרעי את הדרך לממשלה הוא פרסונלי, אך לא בטוח שזו סיבה מספיקה לפסול אותו בבית המשפט • יו"ר ש"ס לא התחייב לפרוש לצמיתות מהחיים הפוליטיים - אך השופטים תהו מדוע לא תיקן את השופט המבולבל • מורה נבוכים לקינוח: מהי שאלת הקיטבג שעדיף שראש ממשלה לא ישאל?

בהרכב של 11 שופטים דן אתמול (חמישי) בית המשפט העליון בשלוש עתירות אזרחיות נגד תיקון החקיקה בכנסת שהכשיר מינויו של אריה דרעי, שהורשע במאסר על תנאי בשתי עבירות מס. השאלות המרכזיות שעלו לדיון בבית המשפט היו: האם הכנסת עשתה מעשה פסול בכך שחוקקה חוק שנועד להכשיר את דרעי לשר? האם המינוי שלו לתפקיד ללא קשר לחוק הוא מינוי סביר? ומדוע שתק דרעי במעמד גזר הדין ונתן לשופט להניח שהוא פורש מהחיים הפוליטיים? החוק המדובר הוא תיקון לחוק יסוד הממשלה שעבר מעט לפני השבעת הממשלה. על פי התיקון מי שנגזר עליו מאסר על תנאי יוכל לכהן כשר ללא קשר לשאלת הקלון, דבר שהחוק לא מאפשר כעת. הבעיה העיקרית, כפי שטענו העותרים, היא שהחוק לא חוקק מאחורי "מסך הבערות", כלומר נכתב לצורכי השעה ולשירותו של אדם ספציפי ולא מתוך חשיבה ערכית על עתיד המדינה. נציג המדינה בדיון, עו"ד ענר הלמן, אמר כי "מה שנראה והולך כמו ברווז הוא ברווז" – וטען כי החוק פרסונלי. השופטים עסקו גם בניסיונו של דרעי לחמוק משאלת הקלון. ניסיון זה עומד במרכז הגשת הצעת החוק של משה ארבל מש"ס. לולא החוק החדש, דרעי היה צריך לפנות ליו"ר ועדת הבחירות על מנת שיכריע האם יש קלון במעשיו. במהלך הדיון, כשעורך הדין של דרעי, נבות תל-צור טען כי העבירות של דרעי קלות, השופטים שאלו מדוע אם כך, הוא לא הלך ליו"ר ועדת הבחירות שיכריע. "אני יכול רק להצטער שזה לא המסלול שנבחר", אמר. הוא אף טען, במפתיע, כי דרעי לא נתן את הסכמתו המפורשת לחקיקה. כעת כפי שהוא מבין, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. השופטים צפויים להכריע בקרוב כיצד להתייחס להצעת החוק והאם ישנה אי סבירות במינויו של אדם שהורשע בשלישית לשר בממשלה. על רקע ההחלטה הדרמטית, ערב לפני הדיון כינס שר המשפטים החדש, יריב לוין, מסיבת עיתונאים – והצביע על כוונתיו להעביר רפורמות מרחיקות לכת ביחס לרשות השופטת. במרכזן עומדת העברת פסקת התגברות ברוב מצומצם של 61 ח"כים, שיוכלו לבטל החלטות של בג"ץ כמו זו שנדונה היום. שני האירועים עשויים להוביל בקרוב להתנגשות חזיתית בין הרשויות או לסבב בחירות נוסף. כבר בשעה 8 בבוקר החלו להתאסף בסמוך לבית המשפט העליון המפגינים כנגד מינויו של אריה דרעי לשר, הפגנה שבשעות הבאות לתוך הדיון תתפח ותגלוש לחסימת הכביש. בפנים הרוחות היו רגועות. כתבי המשפט היו הראשונים שנכנסו לאולם כדי לתפוס מקום ביציע. רצוי בסמוך לשקע חשמלי. כשהאולם החל להתמלא נשארו שתי השורות הראשונות ריקות. השורה הראשונה נשמרה לעו"ד הדין שלא מצאו מקום מסביב לשולחן הדיונים השניה לחברי הכנסת של ש"ס, שחיכו לרגע האחרון ונכנסו כמקשה אחת דקה לפני הדיון לאולם המשפט. האיש שעליו ידברו כל היום, אריה דרעי, לא היה ביניהם. במהלך הדיון עו"ד מיכאל ראבילו שמייצג את ראש הממשלה בנימין נתניהו הפנה את תשומת לב השופטים לשורה הזו, וציין שכל חברי הכנסת של ש"ס נמצאים פה למעט דרעי שנמצא "בישיבת קבינט". קשה היה שלא לשמוע את הגיחוך באולם בנוגע לאמירה זו. אם יש שאלה שהתשובה אליה ניתנה כבר בשלב מוקדם בדיון היא שאלת הפרסונליות של החוק. החוק חוקק בגלל דרעי ולמען דרעי. יודו גם המשיבים לעתירה כשינסחו זאת בלשון עדינה יותר ויקראו לזה "מניע לחקיקה", כפי שהציג זאת עו"ד מיכאל ראבילו עו"ד שמייצג את רה"מ בנימין נתניהו. השופט עופר גרוסקופף אמר "בואו נתייחס רגע לפיל שבחדר. אין פה מחלוקת שהחוק שונה כדי להכשיר את דרעי לתפקיד שר". גם השופט חאלד התייחס לכך: "המחוקק לא דן באופן עקרוני, הוא דן במטרה להכשיר את הפרסונה הזו לשר". הבהיר זאת גם השופט יצחק עמית: "אין פה דיון אם יש לכנסת את הזכות להוריד את רף הכשירות לתפקיד שר. השאלה היא על המרכיב הפרסונלי בחקיקה". אבל המרחק מכאן ועד לפסילת החוק הוא רחוק. נציגת הייעוץ המשפטי לכנסת נגה גולדשטיין אמרה שגם אם יש מניע לחקיקת החוק, זה לא מעשה חריג ובטח לא מהווה עילה לפסילתו. עו"ד ראבילו שמייצג את נתניהו הלך צעד אחד רחוק יותר ואמר ש "אם הציבור סבור שהכנסת חוקקה חוק פסול, הציבור יביע את דעתו בקלפי". זה הרגע להזכיר את חברי הכנסת שהעבירו את החקיקה: ח"כ משה ארבל היה זה שהגיש את החוק; יו"ר הוועדה שהוקמה במטרה להעבירו – שלמה קרעי מהליכוד. חברי הוועדה שנתנו את ידם בהצבעה האחרונה לפני המליאה: טלי גוטליב, חנוך מלביצקי, בועז ביסמוט, מיכאל מלכיאלי, אוריאל בוסו, שמחה רוטמן, מאיר פרוש ואלמוג כהן. אם יש עוד סוגיה שנוקתה מהשולחן מהר יחסית היא שדרעי לא התחייב לפרוש לצמיתות מהחיים הפוליטיים. השופט שמואל הרבסט טעה כשפירש זאת באופן מפליג למדי, ושקבע שדרעי מדיר את עצמו מהחיים הציבוריים. מילותיו היו מוכרות לכל מי שיושב באולם, והדהדו במרחק של שנה בלבד: "כל החושש מן הנאשם ומפגיעתו בקופה הציבורית […] יוכל למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית". אבל דרעי לא התחייב לכך – הוא רק אמר שיתפטר מהכנסת, שהתפזרה זמן קצר לאחר מכן. גם עו"ד ענר הלמן ממשרד היועמ"ש הבהיר זאת כשאמר במפורש: "דרעי לא טען בהסדר הטיעון שהוא לא יחזור לפוליטיקה". השאלה המרכזית אם כן, הייתה: למה דרעי ועו"ד שלו נבות תל צור שתקו כששמעו את השופט? כלומר, מה המשמעות המשפטית לכך שהשניים הסכימו למה שנאמר בשתיקה? "היה קצר בבית המשפט?" שאלה השופטת דפנה ברק ארז. השופט שטיין אמר: "אתה לא יכול להגיד אני פורש כדי להשיג טובת הנאה של הסדר טיעון שנוח לך, ואחרי זמן קצר להגיד אני רוצה לחזור לתפקיד של שר". השופט מינץ חידד כי "בית משפט השלום ראה את הדברים כך. הבין שהיתה התחייבות לפרישה לצמיתות". עו"ד תל צור אמר כי "זה אירוע נדיר של אי הבנה". השופטת יעל וילנר אמרה כי "נציג פרקליטות מיסוי וכלכלה אמר בנוכחותו של דרעי כי מדובר בפרישה מהחיים הפוליטייים. ודרעי לא קם ואמר אני לא מתכוון לפרוש". עוד הוסיף תל צור, כי "לא ידענו לכמה זמן דרעי פורש. הנחנו שאם הוא יפרוש זה יהיה לשלוש שנים. נפילת ממשלת בנט-לפיד אז הייתה אירוע בלתי צפוי". בהקשר זה נזכיר כי כפי שהראינו ב"שקוף", דרעי לא התרחק מהחיים הציבוריים גם בתקופת הממשלה הקודמת. הסוגיה השניה היא לכמה זמן התכוון דרעי להתרחק מהחיים הציבוריים. לפי נבות תל צור הכוונה הייתה רק לדחות את הדיון בסוגיית הקלון ולא לשנות את החוק. "הייתה פה דחייה של העיסוק בעניין הקלון. לא ידענו לכמה זמן", אמר תל צור. השופט שטיין בתגובה אמר ש"אם עכשיו הכל ברור ודחיתם את שאלת הקלון אז עכשיו צריך ללכת ליו"ר ועדת הבחירות". הנשיאה חיות הדגישה: "אתם אלו שהגשתם את הצעת החוק ובחרתם ללכת במסלול עוקף". על כך אמר תל צור: "לא נתנו את דעתנו המפורשת בנוגע להצעת החוק". הסוגיה המורכבת יותר היא סוגיית הכשירות, עליה גם טוענת היועצת המשפטית לממשלה בתגובתה לבג"ץ כי זו "חריגה באופן קיצוני". אחת הטענות שעלו היא העובדה שדרעי ממשיך לשוב ולבצע עבירות גם לאחר שהורשע לראשונה ב-1999 חמורה כשלעצמה, גם אם גזר הדין האחרון שקיבל אינו חמור כמו הקודמים. "עברו הפלילי של אדם הוא שיקול מרכזי שרה"מ צריך להביא במינוי שר", אמר נציג הממשלה, עו"ד ענר בדיון. " יש שר בישראל ששב ועושה עבירות, חלקם מתוך תפקידו. אני לא חושב שמישהו מאיתנו מכיר עוד מישהו שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום והורשע בשלושה כתבי אישום. המינוי של דרעי לא סביר באופן קיצוני ורה"מ מסרב להעביר אותו מכהונתו". מנגד, עורך הדין של נתניהו טען כי יש טעם לפגם בעובדה שהיועצת המשפטית לממשלה לא הרימה דגל אדום מיד עם הדיווחים על המינוי, ורק לקראת המשפט טענה כי יש בו אי סבירות קיצונית. השופטים לא קנו את הטיעון והזכירו לו שרה"מ דווקא פנה ליועמשי"ת בנושא, וזו אמרה לו שעליו לפנות ליו"ר ועדת הבחירות. השופטת ענץ ברון שאלה אם היה ספק מדוע נתניהו לא בדק, גם אחרי חקיקת החוק, אם המינוי בעייתי? בתשובה לשאלה ענה עורך הדין של בנימין נתניהו, מיכאל ראבילו: "יש מה שנקרא בעגה הצבאית שאלת קיטבג".

על הדרישה מעובדי המקומונים של "ידיעות אחרונות" לקדם את תוכני הרשת בחשבונות הפייסבוק הפרטיים שלהם

דרישתו של עורך mynet, אתר המקומונים של "ידיעות אחרונות", מעובדי האתר ומעובדי רשת המקומונים עצמה, להשתמש בחשבונות שלהם ברשתות החברתיות כלוחות פרסום לתוכני הרשת של "ידיעות אחרונות", נוגעת בשאלה העקרונית בדבר האיזון הנכון בין האינטרסים של המעביד ובין האוטונומיה האישית של העובד: עד כמה צריך עובד להיות מחויב ונאמן למקום עבודתו ומהו הגבול בין המקצועי לאישי. הסכמי העסקה רבים כוללים סעיפים הנוגעים למידת מחויבותו ונאמנותו של העובד למעביד. העובד מחויב לא פעם בשקידה ובפעולה נמרצת לטובת עסקיו של המעביד, והוא נדרש לרתום את מלוא מרצו לטובת קידומו וטובתו של העסק שבו הוא עובד. עניינים אלה אינם חריגים בנוף התעסוקתי בישראל ובעולם (אגב, גם כאשר צורת ההתקשרות בין הצדדים אינה של עובד ומעביד, אלא באמצעות הסכם למתן שירותים, הרווח במקרה של עיתונאים פרילנסרים). גם עקרונות בסיסיים בדיני חוזים מכתיבים פעולה של הצדדים בתום לב ותוך השקעת מאמצים סבירים בעת קיום ההסכם ובהתאם להסכמות הראשוניות והיסודיות ביניהם. על כן, ככל שהיו נכללות הוראות בקשר לקידום תוכני המקומונים או האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" בהסכם ההעסקה הכתוב של אותם כתבים – קשה היה לצאת נגדם, שכן ניתנה להם הסכמת העובד. במקרה שלפנינו, מדובר בדרישה שבאה בדיעבד וקשור בה עניין נוסף – מתן אפשרות גישה לעמודי אינטרנט שונים באמצעות מחשבים שבמקום העבודה. מן הדיווח העיתונאי על המקרה, באתר "אייס", עולה לכאורה שהמעסיק (או נציגו, עורך האתר גיא בניוביץ) כורך את מתן ההרשאה לעובדים לגלוש לאתר פייסבוק מהמחשב במערכת בדרישה מהם לעשות שימוש בחשבון הפייסבוק הפרטי שלהם לצורך קידום המעסיק. זאת, בעוד שהעובדים רואים את מתן הגישה ככלי עבודה לצרכים שוטפים של קשר עם מרואיינים וליקוט נושאים. העובדים שהתקוממו על דרישת המעסיק מצאו עצמם "מאוימים" בהגבלת גישתם לאותם אתרים ממחשבי המעביד, אולי כאמצעי לחץ. אחד מטיעוני היסוד שלהם, כפי שעולה מהדיווח, נוגע לכך שפעילותם ברשתות החברתיות היא פרטית ונפרדת וקודמת להעסקתם אצל המעסיק. אולי ניתן ללמוד על קווי המתאר הנכונים לתופעה זו בהבחנה שבין האישי לפרטי. הבחנות מתחום דיני העבודה הצביעו לא פעם על כך שלמעביד יש זכות גישה לתיבת הדואר הניתנת לעובד בשרתי המעביד, אך לתיבת הדואר שלו בשרתים חיצוניים אין זכות גישה בלא הסכמת העובד. כך גם באשר לקבצים פרטיים של העובד. אולי ניתן לגזור מעקרונות אלו גזירה שווה לדיון בדרישה לרתום את חשבונות הפייסבוק והטוויטר שלהם לצורכי מקום העבודה. קיימת גם שאלת היושרה ושאלת האישיות הייחודית של העובד. האם למעביד יש זכות לשלוט במשתנים מרכזיים בהגדרת אישיות זו כפי שהיא משתקפת מפרופיל הפייסבוק או הטוויטר שלו? האם חוטא העיתונאי בעבירות אתיקה כשהוא מקדם תכנים שאינם נראים לו, רק בשם הצורך לסייע למעסיק והנאמנות כלפיו? והאם ההתנהלות הזו מגיעה אפילו לכדי הטעיות צרכניות, ככל שהקורא הסביר מתומרץ לקרוא תכנים כלשהם רק בשל מאמצי הקידום הכפויים? כל אלה שאלות טובות. עכשיו, אולי כדאי לשים לרגע את הנוסחאות המשפטיות בצד ולשאול את עצמנו איך היינו מתייחסים למעסיק שהיה מחייב את עובדיו לתלות שלט פרסומת לעסקיו על הבית שלהם או להסתובב, גם מחוץ לשעות העבודה, עם חולצות שהלוגו שלו מתנוסס עליהן. כמה אמינות היינו מייחסים למעשים כאלה מצד עובדים ואיזו תרומה היתה צומחת למעסיק בגינם? גם מי שיטען שהתנהלות כזו לגיטימית יצטרך לקבוע את הגבול היכן שהוא. אנחנו מכירים הסדרים חוזיים עם "פרזנטורים" המחייבים אותם לא לצרוך מוצרים מתחרים לאלו שהם מקדמים, ואנחנו מכירים הסדרים מתחום העיתונות שבמסגרתם נאסר על עיתונאים ומגישים בכלי תקשורת אחד להופיע בכלי תקשורת אחרים, אפילו לא כמרואיינים. את ההסדרים האלה אנחנו נוטים לראות כמקובלים ובעלי היגיון, אך שוב ושוב יש לשאול, עד מתי ועד כמה? יש למצב הזה צדדים נוספים, הנוגעים לאו דווקא למישור היחסים שבין העובדים למעסיק, אלא למישור היחסים שבין המעסיק לציבור לקוחותיו, הצרכנים. בעיות אלו מתחדדות בעיקר כשמדובר במוצרים עיתונאיים ובעובדים בסקטור העיתונאי. כך למשל, כאשר עיתונאי חדשות 10 בע"מ משגרים הודעות דואר אלקטרוני שבתחתיתן מתנוסס באנר פרסומת ל"מעושרות", מתמוססת המחיצה ההכרחית בין העצמאות העיתונאית לתוכן השיווקי והבידורי. כך הם הופכים שלא בטובתם (וכנראה שלא ברצונם) לכלי קידום בידי בעלת המניות העיקרית בחברת החדשות ובניגוד להוראות החוק. זו רק דוגמה קטנה, וכמוה קיימות בערוץ השני על זכייניותיו השונות וחברת החדשות שלהן, ואף בכלי תקשורת אחרים שבהם מטושטש לעתים הגבול בין עיתונאי למקדם מכירות של העיתון. מעבר לפגיעה בעיתונאי עצמו, המצב הזה פוגע גם בציבור צרכני התוכן, שממילא מרגיש לא פעם מרומה ומאוכזב. אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת

הפיאסקו בקול-המוזיקה: האם לראשונה זה 15 שנה לא ישודר אחד האירועים המשמעותיים של המוזיקה הקלאסית בישראל בגלל סירוב לשלם שלוש "שעות נוספות"? ומדוע פסטיבל אחר שודר חי שמונה ימים?

ביום רביעי הקרוב, באולם על-שם הנרי קראון בתיאטרון ירושלים, יגיע לשיאו חג המוזיקה הישראלית ה-16, פסטיבל שנתי המוקדש למוזיקה קלאסית שחיברו מלחינים ישראלים. במסגרת האירוע יושמע קונצרט חגיגי בביצוע התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור, וכמדי שנה יחולקו אחר כבוד פרסי ראש הממשלה לקומפוזיטורים ישראלים. הפסטיבל הוא אחת ההזדמנויות המעטות למלחינים ישראלים להשמיע את יצירותיהם על במה בליווי תזמורת סימפונית, והוא נהנה מחסות קבועה של משרד התרבות ומשרד ראש הממשלה (הפסטיבל מופק על-ידי המכון למוזיקה ישראלית, מייסודו של משרד החינוך והתרבות, ובניהולם של יורם יונגרמן ובועז בן-משה). אולם השנה, בניגוד ל-15 השנים הקודמות שבהן נערך הפסטיבל, הקונצרט החגיגי וטקס הענקת הפרסים לא ישודרו כנראה בקול-המוזיקה. לפני כמה ימים הובהר למפיקי המשדר השנתי כי לא ניתן לספק קריין תורן לשידור שלוש שעות הקונצרט וטקס חלוקת הפרסים, וזאת בשל הקיצוצים בשעות הנוספות בקול-ישראל. הקיצוצים האחרונים, המגבילים את מספר השעות הנוספות של עובדי הרדיו, באים על רקע צמצום משמעותי בכוח האדם של קול-המוזיקה וניסיון לשינוי פניה. לאחרונה פרשו מקול-המוזיקה חיותה דביר, ציפי ויצטום וזמירה לוצקי, והותירו אחריהם רק שני עורכים במשרה מלאה ועוד כמה עובדים במשרות חלקיות בלא שעות נוספות. כעת, בהעדר שלוש שעות לקריין תורן, צפוי להתבטל המשדר המסורתי של אחד האירועים המשמעותיים עבור קהילת מלחיני המוזיקה הקלאסית בישראל. ביטול המשדר מסיבה פעוטה שכזו מעלה תהיות גם לנוכח העובדה שרק בשבוע שעבר הגיע לסיומו מיזם שידורים רחב היקף של קול-המוזיקה מהפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית בירושלים (בניהולם של אלנה בשיקרובה ועו"ד יחזקאל ביניש). הרשת שידרה מפסטיבל זה שעות ארוכות של שידורים חיים במשך שמונה ימים רצופים. בשונה מחג המוזיקה הישראלית, הפסטיבל למוזיקה קאמרית אינו יוזמה ממלכתית, אינו כולל טקס הענקת פרסי ראש הממשלה, ותזמורת הבית של רשות השידור לא משתתפת בו. זאת ועוד, בעוד שבאולם הנרי קראון יש עמדת שידור קבועה של קול-המוזיקה, המקלה על שידור קונצרטים ממנו, לצורך שידור הפסטיבל למוזיקה קאמרית נשלחה לאולם ימק"א בירושלים ניידת שידור של קול-ישראל, כולל טכנאים, עורכים וקריינים. מרשות השידור נמסר בתגובה: "בשל פרישה של עובדים רבים נוצרה מצוקה של כוח אדם ברשות השידור. בעקבות המצב נבחנת האפשרות לשידור התוכנית". עדכון, 11.9: בקול-ישראל הוחלט לאפשר ארבע שעות נוספות לקריין, כך ששידור הקונצרט והטקס אמור להתקיים הערב, כמדי שנה.

החלל האישי הופך תקשורתי יותר יותר, אבל גם מנוכר יותר. החלל התקשורתי הופך אישי יותר ויותר, אבל גם שטחי יותר

זה עידן התקשורת הבינאישית: יותר אפשרויות להגיע לאחרים, יותר אפשרויות לאחרים לפנות אליך, יותר ערוצים להגיב בהם, לענות, להתלונן, ליזום. האם יש מישהו שאדם רגיל, בהשקעה של קצת מאמץ, לא יוכל "להגיע" אליו? אבל יש משהו מאוד מטעה בהיקסמות הזאת מהריבוי, מ"מה שיש": יש לנו אימייל וטלפון וסלולרי ובלוגים ורשתות חברתיות. והרי מה שמהפכני באמת בכל הריבוי הזה הוא לא היכולת החדשה להגיע ולדבר אלא היכולת להיעלם, להתחמק, לדחות. אני בנייד, עוד שעה אהיה באימייל. נדבר אחר־כך. הפלא שבתקשורת החדשה הוא לא הנוכחות שלנו בה, אלא ההיעדרות שלנו, ההיקלשות של הנוכחות בכל אחד מהערוצים. אי־אפשר להמעיט בחשיבות של ההיקלשות הזאת לשיפור התקשורת הבינאישית. לכן, אחד הסמלים המובהקים למהפכה החדשה הוא דווקא הודעת הס.מ.ס הפשוטה והנפוצה. זו הדוגמה הטובה ביותר לדרך שבה המגבלות הן אלה שמייצרות אפשרויות: המסך הקטן, ההקלדה הגולמנית, ויותר מכל - העדרו של קשר אישי, של נוכחות. כל אלה יחד יוצרים את אחת מצורות התקשורת היעילות ביותר, שנהפכה ליומיומית עד כדי כך שאנחנו נוטים לשכוח את הפלא הגלום בה: היא מיידית, זמינה, סימולטנית, ולמרות כל זאת ריקה ממטען הנוכחות הבלתי אמצעית של, נאמר, שיחת טלפון. קשר מיידי עם האחר, בלי המועקה שמשרה לעתים הנוכחות המיידית שלו. חשבו רק כמה קשה לריב בס.מ.ס (וכאשר בכל זאת רבים: כמה מדויקים הם העלבון או הפגיעה!). חידוש שעדיין לא תפס מבחינה מסחרית מביא את ההיגיון הזה לשיא. חברת "זלנגו" הישראלית יצרה כתב תמונות לס.מ.ס המורכב מכמאתיים סמלים צבעוניים, מעוצבים בפשטות: "אני", "אתה", "נשיקה". אחד ההסברים לחידוש הוא האופי הבינלאומי של שפת התמונות. אבל לא זה העניין האמיתי שלה. הקסם של השפה הוא הפרימיטיביות שהיא כופה עליך: "אני", "אתה", "נשיקה". כמה קל לדבר כאשר אנחנו מודעים לזרות שלנו לשפה. ▪ ▪ ▪ אבל מה הצד הקשה, המכוער, של מהפכת התקשורת הדיגיטלית? הוא ניכר בהד שמחזירה היום תקשורת ההמונים. לא באופן שבו "האיש מהרחוב" חודר יותר ויותר אל התקשורת, אלא באופן שבו התקשורת עצמה מנסה להיות כמו "האיש מהרחוב". כאן כדאי להזכיר את הספקולציה של ברכט: הרדיו ייהפך למכשיר מהפכני אמיתי כאשר גם המאזינים יתחילו לדבר לרדיו. זו אחת הדרכים המרכזיות לספר את סיפור התקשורת במאה שלנו. זה הסיפור על אינספור האפשרויות שנפתחות ומסיבה מסתורית תמיד מוחמצות. מה יכול להיות יותר דמוקרטי ממאזינים שמדברים אל הרדיו במקום שרק הרדיו ידבר אליהם? ובכל זאת, כשהמאזינים כבר מדברים אל הרדיו, הקול שלהם, לרוב, מתגלה דווקא כשמרני הרבה יותר מה"קול" של הרדיו עצמו. בסצינה הטיפוסית, המאזין הוא שנוזף ב"תקשורת" על השמאלנות שלה. בעשר השנים האחרונות מלווה דמות חדשה את התקשורת: הטוקבקיסט. הוא לא "האיש מהרחוב" שפונים אליו כאשר צריך ייצוג לקול אותנטי. הוא גם לא המתקשר הזועם לרדיו, שמעניקים לו את החסד לדבר במשך דקה שלמה עם מנחה שלא טורח להסתיר את זלזולו. הטוקבקיסט, בניגוד לאלה, לא מחכה להזמנה ולא מהסס. הוא מגיב על הכל, בשטף מיידי. בהתחלה, לאחר שנחשפנו לדמות הזאת דרך אתרים כמו Ynet, עיתונאים לא מעטים הגיבו בדאגה נוכח כללי השיח שמכתיב הטוקבק: דאגה מהאלימות המילולית, מהיצריות, מהשטחיות ומהגסות. כמה תמימה נראית התגובה הזאת של עיתונאים היום, ממרחק עשור. כי מי יקשיב היום לעיתונאי הקובל על סגנונו של הטוקבקיסט? המערכת, את זה אנחנו כבר יודעים, אוהבת את הטוקבקיסט. אולי אפילו יותר מאשר את העיתונאי. עיתונאים יבואו וילכו, והטוקבקיסט הוא שנשאר. אולי עדיין מוקדם מכדי שנוכל להבין היטב כיצד הטוקבקיסט מעצב את חלל התקשורת שלנו. אבל היום, לפחות, כבר אפשר לראות שההשפעה שלו לגמרי אינה שולית. כי היום, אחרי שהעיתונאים הפסיקו לפחד מהטוקבקים, נדמה שהתקשורת עצמה מנסה לפעמים לדבר כמו טוקבק. קחו, למשל, את התוכנית "השורה התחתונה" בערוץ 2. שני מנחים מתחלפים סוקרים במהירות את ענייני היום. יש הרבה אזוטריה, כפי שנהוג בתוכניות אקטואליה "קלות". אבל בנושאים היותר מרכזיים שני המנחים מתווכחים: זה חושב ככה וזה חושב ככה. והרי לנו "האיש עם הדעה". לא צריך הרבה כדי להיות "האיש עם הדעה". לכל אחד יש דעה, לא? אבל מה שהופך את ההצגה הזאת לקרובה במיוחד לטוקבק הוא החידוש הסגנוני של התוכנית: שעון בשולי המסך מציג כמה שניות נותרו לנושא הנוכחי. קצת קשה להבין את העניין הזה: הרי החשיפה של מנגנון העריכה רק ממעיטה בערך העיתונאים. היא מציגה אותם בדיוק כמו שגורסת הקלישאה של הטוקבקיסט על התקשורת: התפקיד שלהם הוא רק למלא את הזמן. הם מדברים דקה וחצי על נושא מסוים לא משום שזה מה שיש להם לומר, אלא משום שזה הזמן שהוקצב לנושא. אז מה הסיבה לביזוי העצמי הזה? התשובה היא, שוב, הטוקבקיסט. הוא בעצם האידיאל של התוכנית. הזמן הקצוב מעצב את סגנון הטוקבק: הסגנון המתנשף של המתקשר לרדיו ("עוד משפט אחד גדעון, עוד משפט אחד!"), או של כותב התגובה ב־Ynet (כי מי יקדיש לטוקבק יותר מדקה?). כאן הקיטוע, ההפסקה, חשובים יותר מהדיבור עצמו: הם אלה המעניקים לדברים את רושם הדחיפות שלהם, או אולי את האותנטיות שלהם. בכל מקרה, הם גם מצביעים על האדישות לתוכן. בדיוק כמו בטוקבק, מה שחשוב כאן הוא לא דעה זו או אחרת, אלא הרצף, ההתחלפות המתמדת ביניהן. לא חשובה הדעה, אלא הידיעה שמיד אחריה תבוא דעה אחרת. אז מה הסיבה לביזוי העצמי? זהו פשוט הבוז המוכר של העיתונאי כלפי הטוקבקיסט. אלא שעכשיו גם העיתונאי הוא טוקבקיסט. ▪ ▪ ▪ במלחמת לבנון השנייה ראיתי בטלוויזיה אירוע משונה. זה היה בזמן ההמתנה לאחד הנאומים של נסראללה. באולפן ערוץ 10 דיברו פרשנים, וברקע הקרינו בינתיים על מסך הפלזמה את שידורי תחנת הטלוויזיה של החזבאללה, "אלמנאר". רצה הגורל ותחנת "אלמנאר" הקרינה בדיוק באותו זמן, על מסך הפלזמה שלה, את שידורי ערוץ 10. האפקט שנוצר היה זהה לזה של שתי מראות שניצבות זו מול זו: מנהרה מתארכת של מסך בתוך מסך בתוך מסך. צבי יחזקאלי מערוץ 10 ניסה לנצל את המצב כדי לדבר ישירות עם "אלמנאר", אבל לא נענה. בעצם, אולי צירוף המקרים המוזר הזה לא היה לגמרי מקרי. הוא אופייני למלחמה שהתנהלה בחלל רווי תקשורת, שהערוצים השונים שלה מצטטים ומתייחסים זה לזה ללא הפסק. בזמן שהמלחמה עצמה התנהלה רוב הזמן בטווח הרחוק, של טילים ומטוסים, היו דימויי האויב קרובים מאי פעם. מבין הדימויים האלה, המרכזי היה כמובן תמונת פניו של נסראללה. פרשנים רציניים הסבירו לנו אם הוא התגלח, אם הוא נראה עייף או נבוך, וכדומה. אבל הטוקבקיסטים היו אלה שניסחו את העניין האמיתי בלשון הישירה והמדויקת ביותר: צריך למחוק לנסראללה את החיוך מהפרצוף. מדוע אני מזכיר את זה? בגלל החשד שמא הטוקבקיסטים באמת גילו כאן גורם ממשי: אולי החיוך של נסראללה באמת היה אחד הגורמים הממשיים שהשפיעו על המלחמה? במלחמה שהתאפיינה בקרבה כזאת של תמונות האויב, אולי חיוך לעגני אכן היה גורם ממשי, אחד השיקולים האסטרטגיים, לצד שחרור החטופים וההגנה על יישובי הצפון. זו השערה מפחידה: אולי החלל התקשורתי של הטוקבק היה אחד המניעים במלחמה. והנה שוב הפרדוקס של ברכט: מבחינה פורמלית, מה יכול לקדם את השלום יותר מאשר מראה פניו של האויב בזמן מלחמה; אבל במקום שהחידוש יסמן קִדמה הוא מרמז כי המלחמה שבה אל הממד המיתי שלה, שבו מחווה של היריב מחוללת תגובה עוצמתית, חסרת פרופורציה וחסרת שחר - ערים אפשר להרוס, אבל את המחווה אי־אפשר למחוק. גיליון 70, ינואר 2008

כותרת מאמר שקרא לאיחוד מפלגות הפועלים בישראל – מפא"י, אחדות-העבודה ומפ"ם. נכתב בסוף 1963 על-ידי יצחק בן-אהרן, ממנהיגי אחדות-העבודה, ופורסם בעיתונים "דבר" ו"למרחב". שנה וחצי לאחר מכן התאחדו מפא"י ואחדות-העבודה למפלגת המערך

כותרתו של מאמר רחב יריעה שהתפרסם ב-1963 ב"למרחב", עיתונה של תנועת אחדות-העבודה, וב"דבר", בעיתונה של מפלגת מפא"י. במאמר קרא יצחק בן-אהרן, מראשי אחדות-העבודה, למפלגות השמאל – מפא"י, אחדות-העבודה ומפ"ם – להניח את חילוקי הדעות ביניהן ולהתאחד. המאמר עורר פולמוס חריף בקרב חברי המפלגות, והביא את בן-גוריון לפרסם לאחר כמה ימים בעיתון "דבר" מאמר תמיכה באיחוד. בבחירות הבאות, ב-1965, אוחדו מפא"י ואחדות-העבודה למפלגת המערך, ושלוש שנים אחר-כך הוקמה מפלגת העבודה. הביטוי "עוז לתמורה בטרם פורענות" שימש מאוחר יותר פוליטיקאים ועסקנים, מן השמאל ומן הימין, בקריאה לאיחוד שורות. "יצחק בן-אהרון – עוז לתמורה בטרם פורענות", בבלוג של דניאל בלוך, 19.5.2006 "לא יעלה על הדעת", רפי מן, הד-ארצי הוצאה-לאור, 1998 "הכל פוליטי", עמוס כרמל, דביר, 2001

גליון בכורה ל"כלכליסט" | הרבה הבטחות, הרבה טקסטים קצרצרים, הרבה מלים המסתיימות ב"יסט" | תגובות המתחרים

מנויי "ידיעות אחרונות" קיבלו הבוקר לביתם את גליון הבכורה של "כלכליסט", עיתון הכלכלה החדש, כחלק ממבצע היכרות מיוחד שיארך חודש ימים. היתר מוזמנים לרכוש אותו בדוכנים תמורת חמישה שקלים לגיליון. בדף השער לא מצוין כי מדובר בגיליון מס 1 של העיתון, אולי משום שחברי המערכת מרגישים שהוציאו כבר כמה עשרות גליונות בשלב ההכנה. בעמוד השני מופיע מאמר מערכת חגיגי מאת המו"ל, יואל אסתרון, והעורכת גלית חמי. המאמר פותח ומסתיים בסיסמה השיווקית שהיא גם המוטו של העיתון – "ישראל מתחברת לכלכלה". יתר המאמר נקרא גם הוא כאילו חובר בעצה אחת עם יועצים פרסומיים, וכולל כמה מההכרזות שכבר זלגו ממערכת "כלכליסט" עוד בטרם יצא לאור: "כלכליסט נולד מרעיון – לחבר את ישראל לכלכלה. הכלכלה תופסת חלק מרכזי בחיינו [...] לכן הגיע הזמן שנפסיק לפחד ממנה. אנחנו מאמינים שכולנו יכולים, כולנו חייבים להיות כלכליסטים – להבין את חוקי המשחק של הכלכלה, לחפש הזדמנויות עסקיות, לנהל בתבונה את הכסף שלנו, לחסוך ולהשקיע בתחכום, להיות צרכנים, לא פראיירים". אם להתעכב לרגע על פרט אחד, כדאי לעצור ולחשוב על הניגוד שמציעים לנו אסתרון וחמי בין צרכן לפראייר. נדמה שכאן הצליחו לתמצת את מהות השדה הכלכלי עבור הישראלי הממוצע. "עיינו בעיתון שאתם מחזיקים", ממשיך המאמר. "לא במקרה הוא אינו דומה לעיתונים כלכליים אחרים [...] אנחנו מתחייבים לדבר בשפה רהוטה אך נגישה, מעודכנת אך לא מתנשאת, מקצועית אך לא מרתיעה, ביקורתית אך נטולת רשעות מכוונת. אנחנו רוצים להביא לכם תועלת ממשית, לספק פתרונות ולהציע כלים שימושיים, ובה בעת לעשות עיתון מהנה ומרתק. אנחנו יודעים שעיתון כלכלי רציני מחויב לספק לקוראיו גם חוויית קריאה אמיתית. כלכליסט ידווח בהרחבה ובמומחיות על כל תחומי העסקים והכלכלה בישראל ובעולם ויפרסם דרך קבע טורי פרשנות וניתוח, כתבות עומק ותחקירים, המלצות וטיפים. נרחיב ונגוון את קשת הנושאים כדי להגיע לקהלים שנותרו מחוץ למגרש עד כה. זו המשימה שלנו". לסיום מבקשים המו"ל והעורכת לקבל מציבור הקוראים הערות ותגובות כדי "לשפר את כלכליסט ביחד איתכם, ובעזרתכם – לחבר את ישראל לכלכלה". "המייל האדום" של העיתון, כמו גם כתובות המייל של העיתונאים המופיעות בסיום כתבותיהם, מרמזים על כתובת האתר שאמור לעלות בהמשך calcalist.co.il. הכותרת הראשית של גליון הבכורה, שמכריזה על עצמה – איך לא – כבלעדית, עוסקת במשבר שנוצר בין בעלי השליטה ב-yes. עוד בשער, "מיוחד לכלכליסט", קטע מראיון עם שר האוצר רוני בר-און המופיע בעיתון, וחמש הפניות נוספות לידיעות וכתבות ממדורים שונים. סיפור השליטה בחברת הלוויין [אמיר טייג ועירית יוסילביץ] מופיע במלואו בעמ 5-4. מתברר כי מנכ"ל yes קיבל מבזק, המחזיקה ב-49.8% מהשליטה על החברה, אופציות בסך של 12.4 מיליון שקל. שאול אלוביץ, הבעלים של קבוצת יורוקום, המחזיקה ב-32.6% מ-yes, מבקש לבחון את הבסיס החוקי של מענק האופציות. הכתבה מספקת את ההיסטוריה של הסכסוכים העסקיים בין אלוביץ לבזק, ונתוני רקע – הכל לקראת האפשרות שבזק תורשה להגדיל אחזקותיה ב-yes. לכתבה מוצמד מאמר פרשנות [אמיר טייג] על חברות עסקיות שבהן השותפים ממררים זה לזה את החיים. בכפולה הפותחת מגוון של ממתקי קריאה לא מאיימים, בין היתר: "יומן" המציג את האירועים הכלכליים הצפויים היום; ידיעה מאת עידו קינן על כמה אלפי כתובות אינטרנט הצפויות לעמוד למכירה מחודשת; טבלה השוואתית בין עופר לדב קוטלר; איור מאת הקריקטוריסט של העיתון, יונתן וקסמן; וציטוט נטול ידיעה מראש עיריית ניו-יורק: "תוכנית התמריצים של בוש היא כמו משקה חריף לאלכוהוליסט". עושה רושם שציטוט זה נבחר (גם) משום שהוא מסתיים באותיות "יסט". חשש – קוראי "כלכליסט" עומדים בפני גל של מלים המסתיימות ב"יסט". בכפולה זו מופיע גם הטקסט הבא: "16 מיליון דולר שילם נצר למשפחת רוטשילד עבור דירה בשדרות רוטשילד בתל-אביב. ההיסטוריה חוזרת, רק יקר". טקסט זה אינו כותרת ואינו הפניה. הוא עומד בפני עצמו. ועוד בכפולה הפותחת: מאמר קצר על ההשפעה שיש לתוכניות הטלוויזיה הבדיוניות על הפוליטיקה של החיים האמיתיים. את המאמר כתב שאול אמסטרדמסקי, שהיה יכול לעשות גסטה, לפנות למשרד הפנים ולבקש מהם להוסיף סיומת של סמ"ך וטי"ת לשם משפחתו, אבל בחר שלא לעשות כן. עוד בחלק החדשותי, ידיעה על מגעים בין גוגל לדב מורן [אמיר טייג], נפוטיזם ברכבת ישראל [גיא מי-טל], ורכישת חברת הבנייה והתשתיות רמט על-ידי שלמה שמלצר [נעמה סיקולר], ידיעה שהיתה אמש הכותרת הראשית בעיתון "גלובס". בעמ 15-14 ראיון "בלעדי" עם שר האוצר [עידן גרינבאום ואדריאן פילוט]. הראיון מלווה בתמונה מחמיאה, ומשפט פתיחה מחמיא: "שר האוצר רוני בר-און מתרווח בכיסא, מדליק עוד סיגריה, מרוצה". בר-און מתלהב ממצב השקל, מבטיח להמשיך להוריד מסים, ותוקף את בנימין נתניהו: "השאלה היא אם ביבי הוא רפורמר או פרפורמר". המעוניינים לדעת על כיוונו האידיאולוגי של "כלכליסט" יכולים להתרשם מהעובדה שהמראיינים לא הפנו לשר האוצר ולו שאלה אחת בנושא דו"ח העוני שפורסם בשבוע שעבר, שהראה כי למרות הצמיחה המתמדת, מספר העניים גדל והולך והפערים בינם ובין העשירים מתרחבים. אולי הם ממתינים לראיון עם שר הרווחה. מגזין חלק המדורים המגזיני מעניק כפולה לכל מדור. כמה מהמדורים מספקים גם ידיעות, לצד הכתבות המגזיניות. בראש "פוש", מדור הפרסום והשיווק של העיתון, ידיעה על שינויים הצפויים בקניון ארנה [גלי ברגר וגולן חזני], ובמרכזו סקר שערך העיתון כדי לבדוק עד כמה הפרזנטורים מזוהים עם המותגים שהם מפרסמים. בטור צדי מופיעות ידיעות קצרצרות שתוכן כל אחת מהן היה יכול לשמש כותרת לידיעה מורחבת. גם מדור דרושים מופיע שם, תחת השם "מחפשים". מדור "איפה הכסף" הראשון מוקדש ברובו לכתבה על שוק השירותים הנלווים לפוליסות הביטוח [איתן כהן]: מה פופולרי, מה מיותר, ומה מוזר. מדור הרכילות "דיבידנדים" מסתיים ברכילות כה חמה, ככל הנראה, עד שהיא ראויה לפרסום למרות שאינה עסקית; "זה אמנם לא לגמרי כלכליסטי", נכתב לפני הבשורה על בילוי משותף של דוגמנית וצלם. המדור המשפטי "משפט" מוקדש ברובו לסקר על שכר פרקליטים [ענת רואה], והשוואה לשכרם של עורכי דין בניו-יורק. ב"נדלניסט", מדור הנדל"ן, מופיעה כתבה על אזרחים בריטים הרוכשים דירות בארץ [אורי חודי]. ב"טכנולוגי", מדור הרשת של העיתון, מראיינים עידו קינן ויהונתן זילבר את יוצר הבלוג הסאטירי "היומן הסודי של סטיב גובס". לצד הראיון, המדור האישי "מחובר" מאת צביקה בשור, המוקדש הפעם לפער הדורות שבין הייטקיסט צעיר לסבו. מתברר כי רק דבר אחד יכול לגשר על הפער – כסף. במדור הרכב מופיע, לראשונה בעיתון, "תחקיר כלכליסט" [תומר הדר]. הכתב לקח מכונית חדשה לבדיקה בארבעה מכונים, וחזר עם תוצאות מעורבות. אם זו הכוונה של העיתון במלה "תחקיר", מושחתי עולם העסקים יכולים להיות רגועים. מדור הספורט, "עסקי ספורט", מוקדש כולו לכתבה של אביתר לנג על חיפושיה של קבוצת הפועל תל-אביב אחר בעלים חדשים. צרכנות החלק הצרכני של העיתון נקרא "2008", השם המקורי מבין מדורי העיתון. תת-הכותרת, "צרכנות למתקדמים", היא העתק של כותרת מדור הצרכנות המופיע במוסף "הארץ". לחלק זה של העיתון שער נפרד, השער האחורי, ובו נפתחת כתבה על תיירות לינה בארמונות [צמרת פרנט], כתבה שממשיכה בעמוד פנימי. עוד במדור הצרכנות: אופניים מתקפלים – "להיט", ביקורת תיאטרון מתומצתת עד כאב [מאיה נחום-שחל]; כתבה על המסעדות שיעשו את הקיץ הקרוב; ידיעה על תערוכת צילומים של אסף עברון [טלי שמיר] מהזווית הצרכנית כמובן; ותשחץ עם הגדרות כלכליות כגון "הממונה על ההגבלים העסקיים" או "חברת מזון בורסאית". זו הדוגמה הבולטת ביותר בגיליון הראשון של "כלכליסט" לתחום שהעיתונות הכלכלית הזניחה עד להופעת העיתון. שוק ההון מוסף שוק ההון, המופיע בחוברת נפרדת, "השוק", פותח בכתבה על מורי ארקין, סגן נשיא חברת התרופות פריגו, המחזיק במניות החברה המתחרה טבע [גולן חזני]. עוד במוסף: מאמר מיוחד מאת רועי ורמוס, מנכ"ל בית ההשקעות פסגות; מדור אישי אנונימי ("הכותב הוא בכיר בשוק ההון") תחת הכותרת "סודות מהשוק / האיש שלנו באחד העם", ובו מספר הבכיר על מסיבה שנכח בה, כיצד השתכר ועד כמה הוא מחבב את הזמרת פינק; וידיעה על כך ששאול אלוביץ, אותו איש עסקים מהכותרת הראשית של העיתון, משתלט על חברת חלל-תקשורת [אמיר טייג וגולן חזני]. עובדה זו אמנם מוזכרת בסוף הכתבה על המשבר ב-yes, בחלק הראשי של העיתון, אך ללא הפניה להרחבה שמתפרסמת הבוקר במוסף שוק ההון של העיתון. מעניין לציין כי בעמ 12 של מוסף "השוק" מודעה לכלל-גמל, הכוללת כותרת מחמיאה ממגזין "דה-מרקר". זאת, לאחר ש"דה-מרקר" סירב לפרסם מודעה לכנס ש"כלכליסט" נמנה על מארגניו. שער "כלכליסט" מופיע על שער "ידיעות אחרונות", עם הפניה לעמ 13. שם מופיעה ידיעה מאת "כתב ידיעות אחרונות", המצטט ממאמר הפתיחה ומסביר את מבנה העיתון. בכפולת העמודים שאחר-כך פרסומת על העיתון החדש [אדלר-חומסקי- ורשבסקי]. נראה בה אדם הקורא את העיתון כששתיים מאצבעות ידיו שלובות למזל. הסיסמה: "גם אופטימיסט יכול להיות כלכליסט". אגב, שער הגיליון המופיע במודעת הפרסומת, שאינו כולל תאריך ברור, מפנה לכתבה על בעל קבוצת הפועל תל-אביב המחפש קונה. כתבה זו מופיעה, כאמור, בגיליון שיצא הבוקר, וגם בו יש הפניה אליה בעמוד השער. "דה-מרקר" פותח עם שתי ידעות בלעדיות: אחת על רשת ארקפה, המבקשת לרכוש את המתחרה קפנטו [אפרת אדיר], והשנייה על המיליארדר בני שטיינמץ, המנהל מגעים לרכישת בית השקעות ישראלי [אורה קורן]. נוסף על כך יש פרויקט מיוחד בן שישה עמודים על אנשים שהתחילו את החיים מחדש בגיל 50. אם זו הגרסה של "דה-מרקר" לסרט תיעודי סנסציוני על מותה של עפרה חזה, תעלול השיווק שבעזרתו קבר ערוץ 2 את ליל הבכורה של ערוץ 10, נראה שב"כלכליסט" יכולים להיות רגועים. "גלובס", כאמור, מדווח בכותרת הראשית על הצרות של חברת רמט, ואילו "ממון", מוסף הכלכלה היומי של "ידיעות אחרונות", מתעלם לחלוטין מ"כלכליסט" ופותח בידיעה על החלפת שטרות הכסף בישראל.

כמה עולה למחוק ביקורת ב"וראייטי", כמה עולה למחוק טוקבק במיזורי, כמה יעלה לגלוש לאתר של רוגר איברט, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

"The Exile" היה מגזין אנרכיסטי והומוריסטי, בשפה האנגלית, שראה אור ברוסיה בשנים 2008-1997. כעת, שנה וחצי אחרי מותו הפתאומי, מביא "ואניטי פייר" את סיפורו הסוער של העיתון. וגם את הסיפור של מאט טאיבי ומארק איימס, שני העורכים המוכשרים שהקימו אותו, כתבו את רובו, ולא החליפו ביניהם מלה מאז 2002. לפני שימות בשיבה טובה, נחוש איל התקשורת רופרט מרדוק להראות ל"ניו-יורק טיימס" מאיפה משתין הדג. וגם לגוגל. וגם לילדים שלו. וגם לכם. "ניו-יורק מגזין" עם הסיפור המלא. לפני שבועיים סיפרנו על העיתונאי הבכיר שפוטר משום שהתעקש להיות אובייקטיבי בדיווחיו. לפני שבוע סיפרנו על המניפסט בגנות האובייקטיביות שחיבר העורך שפיטר אותו. והשבוע? השבוע נספר שהסיפור הזה פשוט מסרב לגווע. הכירו נא את מתיו קרדינל, בן 27: טיפוס אמיתי, ומי שמתכבד להיות אותו עורך אלמוני ומעט תמהוני שהפך לסוג של סלבריטאי. עובדה, אפילו עשו עליו כתבת פרופיל. שאלה: נגיד שעשיתם סרט, ונגיד שכתבו עליו ביקורת לא טובה במגזין ההוליוודי המיתולוגי "וראייטי". כמה יעלה לכם, לפי דעתכם, לשכנע את עורכי העיתון למחוק את הביקורת מאתר האינטרנט שלו? תשובה: 400 אלף דולר. שאלה נוספת: נגיד שאתם גרים במיזורי, ונגיד שאתם מחליטים להתמודד על תפקיד ציבורי. כמה יעלה לכם, לפי דעתכם, לשכנע את עורכי אתר האינטרנט של העיתון המקומי למחוק את כל הטוקבקים שכתבתם אי-פעם באתר העיתון, כדי להבטיח שהדברים המביכים שיצאו תחת מקלדתכם לא יחזרו כדי לרדוף אתכם במהלך הקמפיין? תשובה: לא כלום (אבל רק בתנאי שאתם מיודדים עם אחד מעובדי העיתון ומצליחים לשכנע אותו לעשות לכם "טובה אישית"). מבקר הקולנוע רוגר איברט הגיע לספה של אופרה וינפרי כדי לדבר על האוסקרים ועל המאבק בסרטן (לא בהכרח בסדר הזה). מאחר שאין לו לסת, הוא עשה את זה בעזרת מחשב, סטיבן הוקינג סטייל. וכן, מוטב שתכינו את הממחטות. ואם כבר איברט: המבקר הפופולרי, שכותב ב"שיקגו סאן טיימס" ושגם אוחז בבלוג שוקק ונקרא, אינו ממתין ל"ניו-יורק טיימס" ולחומות התשלום שלה. הוא החליט להתחיל לאסוף כסף מקוראיו כבר עכשיו. השבוע הוא הכריז על הקמתו של מועדון חברים חדש שיספק תכנים בלעדיים למי שישלם. יצרנית האייפון אפל הגישה תביעה נגד HTC, החברה שמייצרת את טלפון הנקסוס של גוגל, בטענה שהמכשיר שייצרה עבור גוגל עושה שימוש אסור בעשרים פטנטים שפותחו על-ידי אפל. כאן תוכלו לקרוא את הפרשנות של ה"ניו-יורק טיימס", וכאן תוכלו לעיין בכתב התביעה. שותפו העסקי של וורן באפט קרא כתבה ב"ניו-יורקר" (שעסקה במערכת הבריאות האמריקאית), וכל-כך התרשם, שהחליט לשלוח למחבר המאמר צק על סך 20 אלף דולר. כך סיפר השבוע באפט. מחבר המאמר מיהר להגיב וסיפר שתרם את הכסף לצדקה. מגזין הציצים (והמאמרים) המיתולוגי "פלייבוי" ממשיך להתכווץ. כ-50% מעובדיו, כך נכתב השבוע, עשויים בקרוב למצוא את עצמם בתור ללשכת האבטלה. העיתון הדני "פוליטיקן" התנצל השבוע על שפירסם קריקטורה פוגענית של מוחמד. התקשורת הדנית מאוד לא אהבה את זה, בלשון המעטה. כזכור, לפני ארבע שנים התעוררה במדינה מהומה דומה, אלא שאז, למרות הלחץ הכבד מצד העולם המוסלמי, עמדו כל העיתונים בחזית מאוחדת וסירבו לשגר התנצלות על פרסום הקריקטורות. הצבא האמריקאי החליט: פייסבוק וטוויטר זה אחלה. נראה כמה זמן ייקח להם לשנות את דעתם. כיצד ייראה עולם ללא עיתונים? ככה. שלוש שנים לאחר שמת, מתברר שריסארד קפוסצינסקי, עיתונאי פולני אגדי שמת בגיל 74, ביסס לא מעט מספריו על שקרים והמצאות.

המפגע המסוכן ממרר את חיי התושבים, והמנהל מחפש פתרונות בזמן שלרבע מהפלסטינים אין לאן לפנות את הפסלות • בדיון בכנסת טענו במנהל כי הפתרון המרכזי - הקמת אתר הטמנה וטיפול בפסולת ברשות - "נמצא בשלבי אישור סופי", אך עיון בפרוטוקולים מגלה שאלו לא יוקמו בשנים הקרובות, ושהתושבים ימשיכו להיחנק • אחד הפתרונות שמקדם המנהל, עד שיוקמו האתרים לטיפול בפסולת, עשוי לעזור - סבסוד שינוע הפסולת והיטל ההטמנה לכפרים הפלסטינים

"לא דמיינתי שאצטרך להילחם כדי לקבל אוויר נקי, הבית שלנו סגור כל הזמן. אצל הילדים שלי יש החמרה של מיגרנות ועקצוצים בגרון, לילדים של השכנים יש אסטמה. אני לא רוצה להגיע למצב של מחלות קשות וחמורות. זו חרדה שמלווה אותי כל יום". אלו דבריה של רעות שכטר, אם לחמישה ילדים מהיישוב קדם ערבה, בדיון שהתקיים ביום שלישי שעבר בוועדת הפנים והסביבה של הכנסת, בנושא שריפות הפסולת שמקורן ברשות הפלסטינית. הדיון התקיים לבקשתם של חברי הכנסת יונתן מישרקי (ש"ס), משה רוט (יהדות התורה), דן אילוז (הליכוד), ויצחק קרויזר (עוצמה יהודית). לצערה של רעות ולצערם של הפלסטינים, המצב לא צפוי להשתפר בעתיד הנראה לעין. שריפות הפסולת אחראיות ל-76% מהחומרים המסרטנים שאזרחי ישראל נושמים, כך לפי דוח המשרד להגנת הסביבה שפורסם בשנה החולפת. מדובר במגמת עלייה עקבית מהשנים האחרונות, המדגישה את הכישלון המתמשך בטיפול בבעיה החמורה, שאת השלכותיה מרגישים ביתר שאת ברשות הפלסטינית וביישובי יהודה ושומרון, שם נמצא כי הסיכוי של ילדים הגרים בסמוך לשריפות פסולת לחלות בסרטן עלה פי ארבעה ביחס לנורמה. גורם מרכזי לשריפות הפסולת הבלתי חוקיות באזור יהודה ושומרון הוא מחסור בתחנות מעבר לפסולת. הכוונה לתחנות שאליהן מגיעה הפסולת מהרשויות כדי לעבור מיון קודם לשליחתה אל מפעלי המחזור – בדיקת "שקוף" מעלה כי בכל יהודה ושומרון קיימות רק שש תחנות מעבר לפסולת, על שטח של כ-5,800 קמ"ר, כלומר תחנת מעבר אחת על כל אלף קמ"ר בממוצע, בהשוואה לאזור המרכז, המכיל תחנה אחת על כל 120 קמ"ר. נוסף על המחסור בתחנות המעבר, חסרים גם אתרי הטמנת פסולת, אתרים שבהם מוטמנת בלית ברירה הפסולת באדמה, בשל המחסור בתשתיות למיחזור. בדיון טען נציג המנהל האזרחי שאתר הטמנה נוסף, שאמור להפחית את שריפות הפסולת, "נמצא בשלבי אישור סופי", הפרוטוקולים מספרים סיפור אחר. כפי שהסביר בדיון נציג המנהל, קמ"ט איו"ש בני אלבז, לכ-26% מהאוכלוסיה הפלסטינית ביהודה ושומרון אין לאן לפנות את הפסולת: "ביהודה ושומרון חיים כ-2.7 מיליון פלסטינים, ועוד כחמש מאות אלף ישראלים. שני מיליון פלסטינים שופכים (את הפסולת, ד.ג) באתרים מוסדרים…" מציין אלבז, אך מדגיש כי מקור הבעיה הוא ב"700 אלף פלסטינים שלא שופכים באתרים מוסדרים". אתרי הטמנת הפסולת הקיימים כיום עבור הפלסטינים הם בזהרת פינגאן – דרומית לגנין; באזור אל-מיניה – בין בית לחם לחברון; ובטובלן – בבקעת הירדן, צפונית ליריחו. בעקבות חומרת הבעיה אושר להקים אתר הטמנה נוסף במימון גרמני – "ראמון", ליד היישוב רימונים, "שייתן פתרון לכל ה-700 אלף ששופכים באתרים לא מוסדרים" – כך לדבריו של אלבז. מדובר באתר שהוגש לאישור על ידי איגוד ערים רמאללה עוד ב-2011, מקורו בתכנון של המנהל האזרחי משנת 2000, והוא נועד לתת מענה לתושבי רמאללה. האתר תוכנן לקלוט פסולת של פלסטינים בלבד, ולאחר מאבק משפטי של מועצת בנימין וארגון "ירוק עכשיו", שעתרו לבג"ץ במחאה על מיקום האתר והעובדה שישרת רק פלסטינים, פסק בית המשפט העליון בספטמבר האחרון כי האתר יוקם במיקומו המתוכנן, ישמש גם את האוכלוסיה היהודית, ויוקם לצידו אתר מיחזור פסולת. מועצת בנימין ברכה על פסיקת בג"ץ, וקשה שלא לתהות אם יוכל לתת פסיקות דומות במידה שתעבור המהפכה המשטרית שמתכננת הממשלה. אתר ההטמנה "ראמון" ואתר מעבר הפסולת שיוקם לצידו אמורים להקל, ולו במעט, על תושבי האזור בכך שיגדילו את כמות הפסולת שנשלחת להטמנה ומיחזור, במקום שהייתה נשרפת. מתי צפויים האתרים לפעול? אלבז טען בדיון כי אתר "ראמון" "נמצא בשלבי אישור סופי של בג"ץ וכל המערכות". מסתמן שתשובתו ריצתה, יש שיגידו בצדק, את יו"ר הוועדה ח"כ יעקב אשר. אך מה באמת הכוונה ב"שלבי אישור סופי"? שאלנו את המנהל האזרחי מתי צפוי להתחיל לפעול האתר, אך לא קיבלנו תשובה. נבירה בפסק הדין של בג"ץ בנושא מספטמבר האחרון מלמדת כי אפילו במנהל עצמו לא צופים ששני האתרים יחלו לפעול בשנים הקרובות. "התכנית נמצאת בהליכי הכנה ראשוניים" והיא רק תוגש "בתוך כשנה" למועצת התכנון העליונה של המנהל האזרחי, כך מסרו לבג"ץ באשר לתחנת מעבר הפסולת. באשר לאתר ההטמנה "ראמון", נכתב בפסק הדין כי "איגוד הערים רמאללה (אותו ישרת אתר ההטמנה, ד.ג)… צופה שעד לסוף השנה האזרחית הנוכחית תוגש בקשה להיתר" הקמה לאתר ההטמנה. כלומר – הבנייה עוד לא החלה. פתרונות נוספים שמנסים לקדם במנהל נוגעים להיטל ההטמנה המונהג בארץ – 109.38 שקל לפני מע"מ – מס אותו חייבת כל משאית זבל לשלם כאגרה למדינה בשער הכניסה למטמנה. על ההיטל ממונה המשרד להגנת הסביבה, ששואף להעלות את ההיטל עד לגובה העלויות החיצוניות (הנזקים) של הטמנת הפסולת – 173 שקל לטון. הכוונה טובה, אך מסתמן שהתוצאה הפוכה. בין 2022-2009 עלה ההיטל בכ-260% (מ-30 לכ-110 שקלים), ובאותה תקופה עלה שיעור שריפות הפסולת ביותר מ-100% (שיעור הגידול באוכלוסיה באותה תקופה, כ-1.3%, לא מסביר עלייה זו). אמנם נדרש מחקר מעמיק כדי לקבוע מהו הגורם המרכזי לעלייה בכמות שריפות הפסולת בשנים אלו, אך בגוף המחקר של הכנסת מציינים כי "ייתכן שהעלייה בהיטלי הטמנה תרמה לתמריץ הכלכלי להשליך פסולת באופן לא-חוקי או לשרוף אותה". מתוך כך במנהל האזרחי פנו אל המשרד להגנת הסביבה בבקשה שיפטור את הפלסטינים מתשלום היטל הטמנה באתר טובלן, ובכך לעודד אותם לפנות את הפסולת להטמנה באתר. אל קריאה זו הצטרפו גם איגוד ערים לאיכות סביבה של מטה יהודה, שטענו כי "החסם היחידי לקבלת שירות לפלסטינים הוא היטל ההטמנה שהאתר (טובלן, ד.ג) חייב בו, והם לא יכולים לשלם". במשרד להגנת הסביבה השיבו כי "החוק לשמירת הניקיון מחייב כל מפעיל אתר הטמנה לשלם היטל הטמנה. אין מנגנון לפטור מהיטל הטמנה ולכן ההצעה לא עומדת בהוראות החוק". עוד הוסיפו כי "כספי ההיטל של אתרי פסולת שנמצאים ביהודה ושומרון שמורים בחשבון ייעודי ויכולים לשמש לתמיכה עבור אמצעים ופעולות למניעת מפגעים ושמירה על איכות הסביבה… בין השאר על ידי סבסוד פסולת שתגיע להטמנה", וכי "פעולות אלו מנוהלות על ידי המינהל האזרחי מכספי קרן הניקיון". מסתמן שבמנהל האזרחי הקשיבו למשרד להגנת הסביבה, שכן בדיון טען אלבז שהמנהל הציע לראש עיריית יריחו "4 מיליון שקלים לשינוע הפסולת שלו לאתר מוסדר" דבר שאמור לפתור את בעיית השינוע לשלוש שנים, כך לפי אלבז, שטען גם כי הוא מחכה שראש העיר יחזור אליו עם תשובה בנושא. במקביל טען אלבז כי במנהל הציעו גם 25.6 מיליון שקלים לפלסטינים לטובת שינוע הפסולת מ-72 כפרים, אך "כרגע הפלסטינים לא רוצים לקחת את זה (את הכסף, ד.ג)", בטענה שהם "ישות נפרדת". אלבז הוסיף ש"יחידת דוד", האמונה על אכיפת הבחרות פסולת במעברים במנהל האזרחי, ממשיכה בפעילות, ואף ציין שהוסיפו שישה מפקחים נוספים ליחידה, כך שכעת היחידה מונה 20 פקחים. נמיג המנהל האזרחי הוסיף שאושרה תוספת תקציבית של 32 מיליון שקלים ליחידה לשלוש השנים הבאות, לטובת רכש ציוד למניעת השריפות, כגון רחפנים. יו"ר הוועדה אשר קרא בינתיים למשרד הבריאות לקיים סקר בריאות באזורים שסובלים מהשריפות, ולהגביר את פעולות האכיפה. אך 20 פקחים, גם אם מצויידים ברחפנים רבים, לא מסוגלים להשתלט על אלפי השריפות המתרחשות מדי שנה ברשות הפלסטינית. פעולות הפיקוח של המנהל האזרחי, למרות הרצון הטוב, הן לא יותר מ"כיבוי שריפות", תרתי משמע. עד שלא יוקמו התשתיות המתאימות לטיפול בפסולת עבור הישובים והכפרים ברשות הפלסטינית, התושבים צפויים להמשיך לנשום אוויר רעיל שמקורו בשריפות. הפתרון הנוסף שמקדם המנהל – סבסוד שינוע הפסולת והיטל ההטמנה – מסתמן כפתרון היחיד שעשוי לעזור בטווח המיידי, וצריך להתרחב לכלל הכפרים הבעייתים ברשות הפלסטינית, עד לסיום הקמת התשתיות בעוד מספר שנים. היו"ר אשר סיכם ש"לא יהיה גן עדן ביום אחד". ספק אם גם בשנים הקרובות. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: קצין מטה הגנת הסביבה פנה למנכ״ל המשרד להגנת הסביבה בבקשה לפטור את הפסולת של הפלסטינים מהיטל הטמנה, מתוך כוונה שפסולת תגיע לאתרים מוסדרים. החוק לשמירת הניקיון מחייב כל מפעיל אתר הטמנה לשלם היטל הטמנה. אין מנגנון לפטור מהיטל הטמנה ולכן ההצעה לא עומדת בהוראות החוק. יחד עם זאת, כספי ההיטל של אתרי פסולת שנמצאים ביהודה ושומרון שמורים בחשבון ייעודי ויכולים לשמש לתמיכה עבור אמצעים ופעולות למניעת מפגעים ושמירה על איכות הסביבה. בעבר הופעלו מנגנונים מעין אלו מכספי קרן הניקיון (חשבון יו״ש) לצמצום המפגעים מפסולת, בין השאר על ידי סבסוד פסולת שתגיע להטמנה, פעולות למניעת שריפות, תמיכה בתשתיות פסולת ופעולות להסרת מפגעים. פעולות אלו מנוהלות על ידי המיהל האזרחי מכספי קרן הניקיון.

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתקיפים את נתניהו | ב"מעריב" מתקיפים גם את "ידיעות אחרונות" | ו"הארץ" מפרסם ידיעת רכילות גדולה בקונטרס החדשות

הכותרות הראשיות כולן עוסקות הבוקר, באופן זה או אחר, בבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. ב"הארץ" הופך ציטוט מפיו, "נתפשר למען השלום, אבל לא נהיה פראיירים", לכותרת הראשית, המופיעה מעל תצלום שלו כשהוא מרים כוסית יין בכנס של הליכוד. הכותרות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" יוצאות להגנת מזכירו הצבאי של נתניהו, האלוף מאיר כליפי, שבשמו נמסרה לפני כמה ימים ההודעה השקרית לעיתונות שלפיה ראש הממשלה לא יצא לשליחות סודית לחו"ל, אלא שהה ב"מתקן בטחוני בישראל". "המזכיר הצבאי שעיר לעזאזל", מצוטטים "בכירים בצה"ל" בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המזכיר הצבאי: תפרו לי תיק", נכתב בזו של "מעריב". אם כליפי הוא הקורבן, ברור מאליו כי אדם אחר הוא האשם. האדם הזה, בעיני העיתונות, הוא בנימין נתניהו, ששוב חוטף הבוקר שטף של תקשורת איומה ונוראה מבחינתו. "יש המגדירים אותו כנאיבי בענייני תקשורת", נכתב על כליפי בדיווח של "ידיעות אחרונות" [יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר], ובידיעה המתפרסמת ב"מעריב" [בן כספית, אמיר בוחבוט ומיה בנגל] מוסבר כי "כליפי עצמו לא דיבר עם התקשורת אתמול. בעיקרון הוא לא מדבר עם התקשורת. אבל הוא קיים כמה שיחות עם חברים קרובים. כמה מהם ראו צורך להביא את דבריו, על אחריותם". אם אכן היה כליפי נאיבי בענייני תקשורת, נראה כי שלב זה בחייו תם. עובדה היא שדברי מקורביו נקלטו היטב במערכות העיתונים ומקבלים הבוקר תהודה רמה. גם ב"הארץ" יש התייחסות לטענות כליפי, בטור פרשנות של עמוס הראל. הראל מציג את עמדת האלוף, אך מציין פרט נוסף: כליפי היה מי שתיחקר שתי תקריות קטלניות ברצועת עזה לפני שלוש שנים, ומסקנותיו "הוציאו את הצבא בשני המקרים בנזקים קלים בלבד", כהגדרת הראל. לדברי כתב "הארץ", "הצהרתו השבוע בדבר נכונותו להטעות בשם הביטחון מטילה בדיעבד צל מסוים על קביעותיו בעבר". היציאה הבולטת להגנתו של כליפי, ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", באה בד בבד עם המשך ההתקפה על יכולתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנהל את לשכתו כראוי ותלונות על הפגמים החמורים באופיו. שוב ושוב עולה הבוקר מדפי העיתונים הטענה כי נתניהו לא השתנה ונותר אותו טיפוס מפוקפק מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. בן כספית כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על "תרבות השקר" של נתניהו ומרחיב בכתיבתו על המינויים הכושלים בלשכתו. לדעת נחום ברנע, הכותב ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "הצד המעניין בפרשה הזאת איננו השקר, אלא התמימות". לא התמימות של כליפי, חשוב לציין, אלא זו של נתניהו. לדברי ברנע, "נתניהו היה צריך לדעת שבתוך יום ינחת הסיפור האמיתי במחברתו של עיתונאי, במקרה הזה כתבנו המדיני שמעון שיפר". לדעתו, נתניהו צריך היה לקחת את האחריות לשקר על עצמו. הטלתה על כליפי היא בעיניו הכישלון המרכזי של ראש הממשלה בפרשה זו. סימה קדמון, בכפולת העמודים הבאה במוסף, כותבת גם היא בהרחבה על ההמולה השוררת בלשכת ראש הממשלה. תוך כדי כך מגינה קדמון על עמיתה לעיתון עד לאחרונה, ניר חפץ: "שלא נתבלבל: אין שום סיבה להאשים את ראש מטה ההסברה ניר חפץ. איך אפשר להאשים אדם שלא ידע דבר על נסיעתו של ראש הממשלה והיה צריך לעמוד בחזית מול התקשורת ולהמציא סיפורים". לדעתה, האשם היחיד במה שהיא מגדירה "תקלה קשה" הוא נתניהו. לאחר קריאת כל הביקורות החריפות על נתניהו, בעקבות מה שמכונה בדף השער של "מעריב" "עסק הביש הרוסי", כדאי לקרוא גם כמה מלים מטור שפירסם אתמול שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס". לדעת ניב, ההתקפה הבוטה על נתניהו השבוע נובעת מ"עודף חשיבות עצמית של עיתונאים". "חלקנו", הוא כותב, "התרגלנו שהכל מגיע לנו. אנחנו תמיד צריכים לדעת ראשונים, בכל מקום ובכל מחיר. כך קורה שככל שהאגו שלנו נפגע יותר – כך גדל הסיכוי שהכותרת של מחר תהיה גדולה יותר, ארסית יותר [...] יותר משעיתונאים לא סובלים גמגומים, הם לא סובלים שקרים. הם רוצים להיות שותפי סוד, להסתובב ברחובות הארץ כמי שיודעים יותר מכולם אבל אסור להם לגלות. מה שנקרא, בשושו [...] התקשורת נוהגת לראות את עצמה כשליחת ציבור, אבל במקרה הזה הציבור כלל לא נפגע – רק האגו של העיתונאים". זהו היום השני ברציפות שתצלום, אותו התצלום ממש, מודפס מעל דפי "ידיעות אחרונות". איזה אירוע יכול להיות כה משמעותי שיש לחזור על פרסום תיעודו, אותו התיעוד בדיוק, יום לאחר יום? הרגע שבו רמי טל, עורך הספר "השבוי – מבט מעזה", מגיש עותק ממנו להורי החייל השבוי גלעד שליט. הבוקר מודגש כבר בראשית הכיתוב הלא-חתום שנלווה לתצלום [תומריקו] כי "הוצאת הספרים של ידיעות אחרונות החליטה לתרום את ההכנסות מהספר השבוי, מבט מעזה, למטה המאבק להשבתו של גלעד שליט". יש לראות בהודעה זו חלק ממאמצי ההוצאה לצמצם את התרעומת שהקימה על עצמה עם הפרסום הנרחב של התיאורים הגרפיים מחיי השבי של שליט. כפי שהובטח, קטעים מספרו של סלימאן א-שאפעי על שליט מתפרסמים הבוקר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". לצד הקטעים הללו מתפרסמת מסגרת קטנה מאת אילת נגב, תחת הכותרת "את תהליך כתיבת הספר השבוי – מבט מעזה ליוותה משפחת שליט מקרוב". נגב מציינת כי הספר עבר צנזורה וזכה לתמיכת המשפחה, וכי "לדברי א-שאפעי, כל פרט הוצלב וכל סיפור נבדק על-ידי כמה גורמים", אך יחד עם זאת מופיעה ברשימה של נגב גם הודעה בזו הלשון: "הספר מתבסס על שיחות עם גורמים בחמאס ומקורות בתוך עזה, כך של7 ימים אין יכולת לבדוק את מהימנותן". זו הודעה מוזרה. האם ל"7 ימים" יכולת לבדוק את מהימנות כל מקורות העיתונאים הכותבים לו דרך קבע, או שמערכת המוסף סומכת מדי פעם על עיתונאיה שיעשו את עבודתם נאמנה? על א-שאפעי, כך נראה, מערכת המוסף סומכת רק במידה שמאפשרת לה לפרסם את ממצאיו, לא לעמוד מאחוריהם. ב"מעריב", מכל מקום, לא השתכנעו מההודעה של "ידיעות אחרונות" כי הכנסות הוצאת הספרים ממכירת "השבוי – מבט מעזה" יועברו למטה לשחרור שליט. "זה לא לשחרר את גלעד שליט, זה להוון אותו", כותב בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב", ומרחיב את החזית שפתח אתמול אראל סג"ל נגד הספר ונגד קבוצת התקשורת שמוציאה ומקדמת אותו. כספית כותב שהספר, שאותו הוא מכנה מסמך בצורת ספר, כולל "סיפורי בדים [...] כיד הדמיון הטובה על התעמולה החמאסית". לדבריו, ההסתמכות של מחבר הספר על מקורות בחמאס עשויה לא רק להטעות את הקוראים, אלא גם להזיק לישראל. "למה לא יגדילו אנשי ידיעות לעשות ופשוט יכנסו מסיבת עיתונאים בבית ידיעות אחרונות ברחוב מוזס, יושיבו שם את א-זהאר, געברי ומשעל, וייתנו להם להסביר למה שנותר מהחברה הישראלית הנוירוטית על מצבו של גלעד?", כותב כספית. "מדובר במניפולציה פשוטה, זולה, מעוררת קבס". כספית טוען אף כי בחמאס "גייסו את הוצאת ידיעות ל"מסע הספינים" שלהם, שנועד להפעיל לחץ על החברה הישראלית ומנהיגיה להסכים לעסקת החילופים. "מעריב", כזכור, היה העיתון שלפני כמה חודשים, כשנדמה היה שעסקה לשחרור שליט עשויה להתממש, הדפיס על שערו טקסט פיקטיבי בגופן שעוצב על-פי כתב היד של החייל השבוי. גם גיא מרוז, הכותב ברשת המקומונים של "מעריב", מצטרף להתקפות על הספר, מוציאו ומקדמיו. "אני משוכנע לגמרי שבסיפור של המכתב והספר יש רק עניין של עשיית כסף, כסף מהיר, עשיית סקופים, סקופים מהירים, וכל זה על חשבון המשפחה האומללה הזו", כותב מרוז, ותוקף בחריפות את העיתון שנתן במה לתיאורי הזוועה מהשבי. בהמשך טורו מצהיר מרוז כי "היו תקופות בחיי שרציתי לעבור לכתוב בידיעות [...] היום, אחרי לא מעט שנים, אני מבטל את המנוי שלנו על העיתון שלכם [...] אני חושב שאני מבין עיתונות, אני חושב שאני מבין סקופיזציה, ואני חושב שאני יודע מהי זכות הציבור לדעת. היום זכות הציבור להקיא, ואני מזמין את כולם להקיא ביחד על הגועל הזה". נאומו האחרון של נתניהו אמנם הופך ב"הארץ" לכותרת הראשית, אך ב"ידיעות אחרונות" הוא בקושי מוזכר, ואינו מלווה כלל בתצלום. העדות הוויזואלית לנתניהו בעמודי החדשות בעיתון זה היא קריקטורה המופיעה על השער ומציגה אותו באופן נלעג כסוכן חשאי. דווקא תצלומו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מופיע הבוקר בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". פעמיים. בפעם הראשונה כשהוא מנשק לשלום אם שכולה בטקס חנוכת גן משחקים על שם בנה שנפל במלחמת לבנון השנייה (המסר המשתמע: היא סלחה לו, למה אתם עדיין כועסים?), ובפעם השנייה כשהוא מתועד מחובק עם העורך הראשי לשעבר רפי גינת. תצלום אחרון זה, ממופע זמר שערך אתמול גינת, הוא חלק ממסע קידום המכירות לדיסק חדש של העורך לשעבר, היוצא לחנויות בימים אלה. כדי לספק את הכיתוב הקצר לתצלום ראש הממשלה לשעבר והעורך הראשי לשעבר, שניהם ידידים ותיקים של העיתון, נדרשו שני כתבים [רז שכניק וצחי קומה]. אין להתפלא על קידומם של אולמרט וגינת מעל דפי "ידיעות אחרונות". אחרי הכל, אם לכם היה עיתון פרטי משלכם, לא הייתם עוזרים לחבריכם? מפתיעה יותר ידיעת הרכילות הגדולה המופיעה הבוקר בקונטרס החדשות של "הארץ", אף היא על מופע הזמר שערך גינת אתמול לרגל השקת אלבומו. כותרת ידיעת הרכילות הגדולה המופיעה בקונטרס החדשות של "הארץ" אמנם נשמעת ביקורתית – "הון, שלטון ומיקרופון: מאות מוזמנים חגגו עם רפי גינת את צאת אלבומו" – אך בידיעה עצמה [אורן מגר] אין כל טון ביקורתי. זוהי ידיעת רכילות לכל דבר ועניין, ארוכה יחסית, הזוכה למיקום בולט בראש עמ 15 של העיתון. מוזכרים בה שמות האורחים, מוזכר שם האלבום והשותפים ליצירתו, והיא מסתיימת בשורה: "סביב שולחנות עמוסי פיצוחים וגרגירי חומוס, תמיד יש חומוס לאן שגינת הולך, נהנו גם אנשי העסקים ואנשי התקשורת יחד עם הפוליטיקאים. זה לא קורה מדי יום". גם פרסום ידיעת רכילות גדולה בקונטרס החדשות של "הארץ" הוא אירוע שאינו קורה מדי יום. יוסי מלמן כותב הבוקר ב"הארץ" על הסמוי מן העין בביקורו של שר החוץ אביגדור ליברמן באפריקה תחת הכותרת "מדברים על מיגור הרעב, מתלחשים על עסקאות נשק". לדברי מלמן, " קולו של משרד החוץ מתגמד לרוב מול משרד הביטחון ושדולת יצרני הנשק, שחטפו לידיהם בעשורים אחרונים למעשה את מדיניות החוץ הישראלית והכפיפו אותה לצרכיהם". כחלק ממסע קידום מכירות של ספר חדש מתראיין העיתונאי דן מרגלית למוסף "הארץ" (שמו של עורך המוסף לשעבר, ניר בכר, נעדר מרשימת הקרדיטים במוסף, אך שמו של העורך המיועד, שי גולדן, לא בא תחתיו. במקום זאת מצוין רק שם סגנו של העורך הבלתי קיים בתקופת הלימבו, אהוד עין-גיל). בין היתר משוחח מרגלית עם דליה קרפל על עבודתו העיתונאית ועל קשריו עם אהוד אולמרט. "אני טוען בחוצפה שאני ההוכחה שזה אפשרי ושזה נכון אתית להיות עיתונאי וגם ידיד של ראש הממשלה", הוא אומר. בתשובה לשאלה "אילו היית מרצה אורח באחת המכללות בקורס אתיקה, מה היית אומר לעיתונאים לעתיד?", עונה מרגלית כך: "הייתי אומר להם שאם הם מרגישים בפנימיות האמיתית שלהם שבבוא שעת מבחן יידעו לעמוד בזה, אז יש ביחסי ידידות מסוג זה יתרון: אתם תראו איך המנהיגים ואנשי הציבור חיים, ותשמעו איך הם מדברים. אם אחר-כך יתברר שהאיש הוא בן משהו, אז ייגרם לכם הרבה צער ותוכלו להגיד לא ראינו". מרגלית עצמו מספק בהמשך הראיון דוגמה חיה לאופן שבו ניתן להגיד "לא ראינו". כשהוא נשאל על צבירת ההון של ידידו לשעבר, אומר מרגלית: "אני בן-אדם שלא רואה חפצים. אפילו אולמרט יגיד לך שאני לא מזהה אובייקטים או חפצים [...] אני יודע שזה נשמע מסריח ואולי צבוע, אבל מי שמכיר אותי יודע שחפצים ורכוש מעולם לא עיניינו אותי". מרגלית מכחיש בראיון ששכרו ב"ישראל היום" עומד על מאה אלף שקל בחודש "וגם לא שישים אלף שקל בחודש", מבכה את גורלו של עיתון "מעריב" ("מדינת ישראל חייבת שיהיו לה כמה שיותר עיתונים") ומבקר את מקצועיותו של העורך הראשי לשעבר אמנון דנקנר בכל הנוגע לסיקור אהוד אולמרט ("כשבאתי אליו במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוא הסכים איתי שאין להפקיר את המלחמה בידי אולמרט. אלא שאז הוא אמר שכעורך מעריב הוא לא יכתוב זאת, והוא איפשר לי לכתוב כל מה שאני רוצה"). הוא אינו מרחיב בדיבור על האופן שבו מסוקר בנימין נתניהו בעיתון שבו הוא כותב כעת. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" שתוכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבאום צפויה לפנות את מקומה בלוח השידורים של ערוץ 10 בעוד כחודשיים לטובת שידור דרמה יומית (טלנובלה) על נשות טייסים. לפי הדיווח, הצורך בשידור דרמה יומית נוצר בעקבות ההסדר שנחתם עם הערוץ ומחייב אותו לפנות זמן מסך ל"זאנר עליון". בערוץ מסרו לשכניק כי ימצאו "משבצת שידור אחרת, ראויה לא פחות", לתוכנית "לונדון את קירשנבאום". גם ערן סויסה מדווח על כך ב"מעריב". לונדון מכחיש באוזני סויסה כל ידע על המעבר המתוכנן ואומר: "לא דובים ולא יער. לא דיברו איתנו על שינוי שעת השידור, ובודאי שזה לא הוסכם". במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["ניו-יורק טיימס"] כי רשות המסים של טורקיה הטילה קנס בגובה 2.5 מיליארד דולר על קבוצת תקשורת במדינה, בשל ביקורת שנמתחה בכלי התקשורת שבבעלותה על ממשלת טורקיה. גובהו של הקנס מקביל פחות או יותר להונה של קבוצת התקשורת ועלול למוטט אותה. לי-אור אברבך כותב במוסף "תרבות" של "מעריב" על האופן שבו הטלוויזיה המסחרית בישראל מתאימה את עצמה, גם בשעות הפריים-טיים, לצופים בני עשרה ובני פחות מעשר. מנחם בן מתלונן במדורו שבמוסף "תרבות" של "מעריב" על "הרוח האבולוציונית" שנחה על עיתון "הארץ" עת פירסם ידיעה שלפיה השבדים היו פעם שחומי עור, בטרם הפך עורם לבן. החל מהיום, מחיר גליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" עומד על 12 שקל. מחיר גיליון סוף השבוע הצפוי של "ישראל היום", המתוכנן לצאת בחודש הבא, עדיין עומד על 0 שקלים.

עיתונאי ועסקן. כתב במקומונים בצפון וב"הארץ", מילא תפקידים שונים במוסדות איגוד עיתונאיים, מ-2002 מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב. בכתיבתו העיתונאית עסק רבות במנגנונים הכספיים שמאחורי רבנים ו"מקובלים". פירסם ספר על תולדות משפחת הרבנים אבוחצירא

נולד ב-1955 במרקש, מרוקו. בן בכור מבין תשעה אחים ואחיות. כשהיה בן שנה עלתה משפחתו ארצה. אביו, מרדכי בר-מוחא, היה רבה הראשי של נשר. אחיו, הצעיר ממנו בשנה, הוא הרב הראשי של מצפה-רמון. למד בבית-הספר היסודי ישורון בנשר, לאחר מכן בישיבה התיכונית תקוות-יעקב בשדה-יעקב, ומשם המשיך למכללה הצבאית של חיל החימוש. שירת שנה בקבע והשתחרר בדרגת סמ"ר. לאחר שחרורו מצה"ל עבד כפעיל ציבור והיה רכז קליטה חברתית במחוז חיפה והצפון של משרד הקליטה. למד ניהול חשבונות סוג 1-2. ב-1986 למד עיתונות בבית-הספר לעיתונות בבית ציוני אמריקה. באוקטובר 1987 החל את עבודתו העיתונאית במקומון "הד הקריות" של רשת שוקן, המשיך ב"צפון 1" של רשת שוקן וב"ידיעות הגליל". משם עבר ל"כלבו" בחיפה, שם ערך תחקירים וכתב על נושאים מוניציפליים וענייני עלייה. הפרשייה הראשונה שחשף נגעה לעולים הלא-יהודים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה הגדולה מברית-המועצות. בפברואר 1993 הוחתם על חוזה כדי לעבוד ב"מעריב" ככתב תחקירים, אולם הצטרף לעיתון "הארץ". במסגרת עבודתו העיתונאית חשף סדרה של מינויים פוליטיים והתנהלות בעייתית במועצות הדתיות בישראל. בעקבות החשיפה הקים ממלא-מקום שר הדתות עוזי ברעם את ועדת צדוק, שהמליצה לקצץ את מספר המועצות בחצי ולבטל מתן שכר לראשיהן וסגניהן בערים הקטנות. לאחר כעשור החלו במשרד הדתות ליישם את המלצות הוועדה. בר-מוחא סיקר גם את עסקת הקרקעות בבית-נקופה בתקופת כהונתו של שר השיכון בנימין בן-אליעזר. החשיפה הביאה לביטול העסקה. פרשה אחרת שסיקר נגעה ליועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקליטת עלייה, מיכאל אזרק. הוא גם חשף את מִחזור הבלונים לצנתורי לב בבתי-החולים בארץ, דבר שזיכה אותו בבונוס מהעיתון. בעקבות החשיפה הקים שר הבריאות דאז, צחי הנגבי, ועדה לבדיקת סוגיית מחזור המכשור הרפואי. רבים מהתחקירים שערך עסקו במגזר הדתי. בין היתר חשף פרשות הקשורות לבתי-הספר שהקימה ש"ס במסגרת מעיין החינוך התורני ואת רמתם הירודה, וכן למקומות עבודה שסידרו בכירי ש"ס למקורביהם. במרץ 1987 חשף את מנגנון הכספים של הרב אלעזר אבוחצירא מבאר-שבע בסדרת כתבות נרחבת שהביאה לפתיחת חקירת משטרה נגד הרב והמלצה להעמידו לדין. בשנת 2002 נסגר התיק על-ידי הפרקליטות. בר-מוחא חשף כי בחשבונו הפרטי של הרב בבנק דיסקונט בבאר-שבע למעלה מחצי מיליארד שקל. הוא הגיש עתירה לבג"ץ יחד עם המרכז לפלורליזם יהודי (התנועה הרפורמית) נגד ההסדר שאליו הגיע אבוחצירא עם מס-הכנסה לתשלום של 20 מיליון שקל, מהם חמישה מיליון שקל לעמותות לפי בחירתו. בראש ההרכב ישבו השופטים אליהו מצא, אדמונד לוי ומרים נאור, שהחליטו לדרוש את התיק ואת פרטי ההסכם משר האוצר דאז בנימין נתניהו. ב-1999 חשף בכתבה במוסף "הארץ" רשימה של חצרות "מקובלים" הפועלים בארץ ואת הכנסותיהם הכספיות. בשנת 2000 חשף את פרשת "הדיבוק מדימונה" שאחז ביהודית סיגאוקר: שמונה חודשים לאחר טקס להוצאת הדיבוק שנערך אצל הרב בצרי בהשתתפות עשרה מקובלים אחרים, וזכה להדים תקשורתיים, שחזר בר-מוחא את הטקס כדי להוכיח שמדובר במעשה תרמית. בשנת 1995 ראה אור ספרו "קדושים בע"מ", שהוזמן על-ידי ספריית מעריב וסקר את משפחת אבוחצירא מגירוש ספרד למרוקו ומחוז תפילאלת, דרך גיוס הכספים במרוקו ועד להקמת האימפריה הכלכלית המסועפת של צאצאי המשפחה. מינואר 2002 משמש מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל-אביב. חבר דירקטוריון בחברה הציבורית איירפורט-סיטי; יו"ר הנהגת ההורים המרכזית של בית-הספר איילון בתל-אביב; חבר הוועד המנהל של האגודה למען החייל בשנים 2001–2004; חבר נשיאות ומליאת מועצת העיתונות בישראל משנת 2000; חבר בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות משנת 2000. מ-2007 ממלא-מקום יו"ר האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. לימד עיתונות בבית-הספר להשתלמות מורים בחיפה בשנת 2002, וכיום מרצה בפני סטודנטים וגופים ציבוריים. נשוי ללאה ואב לאביחי. מתגורר בתל-אביב. "קדושים בע"מ". ספריית מעריב, 1995

העיתונים מדווחים על תקיפה בסוריה ומהרהרים באפשרות של מלחמה | "ישראל היום" מנפח שרירים | "כלכליסט" ו"גלובס" מסיטים את הזרקור

"יש-עתיד: רק המתווה שלנו לגיוס חרדים מקובל עלינו", נכתב בכותרת דיווח של זאב קם ב"מעריב". "אף שביהדות-התורה הביעו נכונות להתגמש בנוגע לפתרון של השר יעלון לגיוס בני ישיבות, במפלגתו של יאיר לפיד מבהירים: לא תהיה שום פשרה, כל מי שיגיע לגיל 18 ילך לבקו"ם. ההסבר של יש-עתיד: מתווה יעלון אינו שוויוני ועולה כסף רב למדינה". מתווה יעלון "מדבר על גיוס חרדים לאחר גיל 24", כותב קם. "לפיד הכריז על תמיכה בנתניהו, והבטיח לא לשבת בממשלה עם שרים בלי תיק", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "מסתמנת פשרה בין לפיד לנתניהו: 24 שרים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות". כזכור, לפיד התחייב שמפלגתו, יש-עתיד, תפעל להקמתה של ממשלה ובה לא יותר מ-18 שרים, אולם לא יעמוד על כך כתנאי להצטרפותו לממשלה, בשל אילוצים. גם מדינת ישראל מתנהלת בסביבה של אילוצים, ובמיוחד זה הבטחוני. וכשהאילוץ מראה את פניו המכוערות, פוליטיקאים מתנהלים כפוליטיקאים ועיתונים מתנערים מהתחייבויותיהם הפוליטיות. הדיווח היום בשערי העיתונים על התקיפה הצבאית הישראלית אתמול בסוריה חף מההטיות הבולטות הידועות ומובא, פחות או יותר, כהווייתו, תוך אילוצי הצנזורה וגבולות המידע שבידי העיתונים. "אחרי הדיווחים על תקיפת צה"ל בסוריה: חשש בישראל מנקמה של החיזבאללה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בסוריה מכחישים את הדיווח על הפצצת שיירת טילי נ"מ מתקדמים, וטוענים כי ישראל תקפה אתר צבאי ליד דמשק", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של עמוס הראל. "תקיפה בסוריה – רמז לעולם", קובעת כותרת טור הפרשנות של צבי בראל. "סוריה מודה: ישראל תקפה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "דיווחים בעולם: מטוסי חיל האוויר תקפו משלוח טילי נ"מ מתקדמים מסוריה לחיזבאללה. הסורים שתקו שעות ארוכות, ולבסוף הודיעו: ישראל הפציצה מרכז מחקר מדעי". כותרת טור הפרשנות של אלכס פישמן היא "סיכון מחושב", והוא קובע שישראל "קרובה היום לעימות בחזית בגבול הצפון יותר ממה שהיתה בכל נקודה מאז מלחמת לבנון השנייה". "סוריה: ישראל תקפה מתקן צבאי ליד דמשק", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בבוקר: בתקשורת הזרה מדווחים על תקיפת שיירת נשק, בערב: הצבא הסורי מודה כי ישראל הפציצה מרכז לפיתוח אמצעי לחימה, שני עובדים נהרגו. המורדים: המתקן שימש לייצור נשק כימי", נכתב בכותרת המשנה. "תקיפה בסוריה אינה אירוע חסר תקדים", כותב עמיר רפפורט. "במידה רבה אפשר להשוות את התקיפה של שיירת הנשק שלשום, שמיוחסת לישראל, לא לתקיפת הכור אלא לתקיפות של מאגרי נשק בסודאן הרחוקה [...] מדובר במבצעים שנועדו לעכב התעצמות", הוא כותב עוד וחותם: "כל ההערכות היו כי תקיפה, שהיתה או לא היתה, לא תוביל לסיבוב לחימה מיידי בצפון". "מכת מנע", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "על רקע חשש כבד מזליגת נשק כימי ושובר שוויון מסוריה לחיזבאללה: לפי פרסומים זרים, חיל האוויר השמיד שיירה עם טילי נ"מ מסוג SA-17", נכתב בכותרת המשנה. "דיווח: הופצץ גם מתקן שסוריה מכנה מכון מחקר, ולפי מקורות בלבנון יוצר בו נשק כימי. ערנות מוגברת בצפון". "צריך לקוות שהשילוב של הרתעה ישראלית, דיפלומטיה בינלאומית ושכל ישר יעשה את שלו, וימנע את הפיכת המלחמה הסורית למלחמה אזורית", כותב יואב לימור בטור פרשנות בכפולה הפותחת תחת הכותרת "הכדור במגרש השני". "בישראל, כמו במקרים דומים בעבר, נמנעו אמש מתגובה ואפילו מרמיזות בנושא", כותב עוד לימור. "כך נהגה ישראל גם כאשר תקפה ב-2007 (על-פי פרסומים זרים) את הכור הגרעיני שסוריה בנתה בחשאי במדבר; אז כהיום נראה כי המטרה היא להימנע מהצהרות שעלולות להוביל להסלמה ולהידרדר עד כדי מלחמה. אם אמנם האירועים התרחשו כפי שדווחו, התקווה היא שהצד השני יוכל להכיל אותם ולא ייגרר לתגובה". בעוד שישראל הרשמית בהנהגתו של ראש הממשלה נתניהו שומרת על איפוק ועמימות בחזית השיח הצבאי, "ישראל היום" משמש בתפקיד האלטר-אגו שלה: כותרת הכפולה הפותחת היא "הוזהרו, ציפצפו, הותקפו". על השער, כותרת הגג פותחת בביטוי "עמוק בעורף האויב". שנאמר: מגוחך בעורף האויב. העיתונים הכלכליים ממשיכים לעסוק גם היום בפרישתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. "פישר פורש – בנק ישראל צופה עוד שנה וחצי של עליות במחירי הדירות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", העיתון שנחשב מקורב לנגיד, במיוחד בתקופת המאבק בבנק הפועלים בראשותו של דני דנקנר (הפרשה הובילה לבסוף, בדרך חתחתים, לכתב אישום נגד דנקנר). "שוק הנדל"ן ממשיך לרתוח למרות המאמצים לבלימת המחירים, קובעים בבנק ישראל", נכתב בכותרת המשנה. "הערכות: מנואל טרכטנברג ויוגין קנדל מועמדים מובילים לתפקיד הנגיד". כותרת הדיווח של מוטי בסוק היא "פישר: בשנתיים האחרונות ניהול התקציב יצא במידה מסוימת מכלל שליטה". ב"כלכליסט", שתפס את העמדה הנגדית ל"דה-מרקר" באותה פרשה והרבה למתוח ביקורת על הנגיד בהקשר של פעילותו היחצנית, נכתב היום בכותרת על השער: "נאום הטפלון של סטנלי פישר", "מחירי הדירות אינם באחריותו, העמלות בבנקים בסדר ונתניהו לא מושלם. הנגיד מחלק ציונים לעצמו". "סטנלי פישר נותן לעצמו ציון מצוין בסיכום הקדנציה", נכתב בכותרת הדיווח עצמו, של אמנון אטד ושניר הנדלר. השניים כותבים כי המועמדת המועדפת על פישר להחליפו היא סגניתו, קרנית פלוג. "לא עשיתי טעויות" היא הכותרת הראשית של "גלובס", ציטוט של פישר, שתמונתו מופיעה בקלוז-אפ במרכז השער. "פישר מתנער מאחריותו לגירעון: אנו היועצים ולא המחליטים וגם לא המבצעים של התקציב", נכתב בכותרת הגג. "הנגיד הפורש מפיל את תיק הגירעון ובועת הנדל"ן על נתניהו והממשלה, משתבח בפעילות נטולת הטעויות של בנק ישראל, מכתיר את היורשת שלו וחושב ששכר העובדים בבנק ישראל נמוך מדי", מספרת כותרת המשנה. מבין שלוש ההפניות לטורי פרשנת, העליונה היא של דרור מרמור, עורך הנדל"ן: "טעה ועוד איך". במקום "המבוגר האחראי", כותב מרמור, אפשר לכנות את פישר "המבוגר האחראי על עליית מחירי הדירות". עליית מחירי הדיור היתה הטריגר הישיר (גם אם לא היחיד) לפריצתה הספונטנית של "המחאה החברתית". עליית מחירי הדיור היתה נושא מרכזי במערכת הבחירות: היא עמדה בבסיס ההתכתשות הספק-מלאכותית בין הליכוד-ביתנו לבין ש"ס על שאלת זהותו של שר השיכון; וההודעה המבוהלת של נתניהו על מינויו של משה כחלון ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל. עליית מחירי הדיור מתבררת כסוגיה עיקרית בשיח סביב פרישתו של פישר. העיתונים מתייחסים אל עליית המחירים הזו פעמים רבות בשם "בועה". האם עליית מחירי הדיור היא "בועת דיור"? בהתחשב בתנאים הריאליים של היצע וביקוש בתחום הדיור בישראל, לא בטוח שאפשר להשיב על השאלה הזו בחיוב. ואולם, ייתכן שאפשר לכנות "בועה" את הסכנה שיוצר הגידול בנטילת משכנתאות – אי-היכולת של אזרחים אמריקאים להחזיר משכנתאות מופרכות מלכתחילה היה הטריגר לפריצת המשבר הכלכלי העולמי ב-2008 (בצירוף, כמובן, של שוק פיננסים מתוחכם שארז את המשכנתאות ה"רעילות" ושיווק אותן לכל עבר וכך "הדביק" בנקים וקרנות ברחבי העולם). אלא שבועה כזו היא קודם כל בועת אשראי, לא בועת דיור. הגידול הלא ריאלי במחירי הדיור (שכאמור, בישראל כלל לא בטוח שהוא אכן לא ריאלי) הוא תוצאה, לא גורם, ב"בועה" כזו. הגורם הוא בנקי המשכנתאות שהלוו כסף באופן מופקר תמורת רווח קצר-מועד. משום מה – אולי בגלל רתיעת העיתונים מלמתוח ביקורת על הבנקים – למעט הבלחות נדירות, העיתונות בישראל אינה עוסקת כלל בצד זה של ההיתכנות לבועה. "גלובס" ו"כלכליסט" מגישים היום טעימה ממה שכן אפשר היה לעשות בחזית הזו מבחינה עיתונאית. "תחת מתקפת שיווק אגרסיבית של הלוואות לכל מטרה מתפתחת פה נורמה מסוכנת של חיים על כסף שאין לך", נכתב בכותרת המשנה לכתבת השער של מוסף "כלכליסט". "מדינה בהלוואה" היא כותרת הכתבה של קרן צוריאל-הררי ואורי פסובסקי. "לפי נתוני בנק ישראל, ההלוואות שהישראלים לקחו לכל מטרה פרט למשכנתא הגיעו באוקטובר 2012 לשיא של כל הזמנים – 116 מיליארד שקל", כותבים השניים, "והר ההלוואות הזה מצטרף כמובן לחוב האדיר שהישראלים צברו במשכנתאות בשנים האחרונות". "הקופה רושמת, המשפחה מתעלמת", נכתב בכותרת על שער "גלובס". "לא מעודכנים במצב החשבון, לא יודעים על מה משלמים, לא מבינים בפנסיה, לא מכירים את ההוצאות על רכב, ביטוחים, תקשורת. למה אנחנו כל-כך אדישים לכספנו, מי מרוויח מזה ואיך אפשר להתנהל אחרת", נכתב בכותרת המשנה המפנה לפרויקט של מיכל רז-חיימוביץ, ספיר פרץ, גלי וינרב, רועי גולדנברג ורון שטיין. "חלק מרכזי בעלייה בהיקף החוב של משקי הבית מקורו בהגדלת היצע ההלוואות", כותבים עוד צוריאל-הררי ופסובסקי, "כי לא פחות משהעגל רוצה לינוק, הפרה להוטה להיניק. קרב עז ניטש היום על תיק ההלוואות של הצרכן הפרטי, והוא שמסביר את המתקפה השיווקית שמציפה אותנו מהרדיו, הטלוויזיה, דפנות האוטובוסים ושלל הפרסומות שקופצות מול העיניים באינטרנט. לפי נתונים שהגיעו למוסף כלכליסט, תקציב פרסום ההלוואות והמשכנתאות הסתכם ב-2012 ב-16–11 מיליון דולר. הקרב הזה ניטש בין כל ספקי האשראי במשק – הבנקים, הגופים המוסדיים שמנהלים את חסכונות הציבור וחברות כרטיסי האשראי. יחד הם מציעים לנו כרגע לא פחות מ-80 הלוואות שונות [...] לכל הגופים המלווים קורצים אותם יתרונות: משקי הבית משלמים ריבית גבוהה יותר מלווים עסקיים, יש סבירות גבוהה יותר שיחזירו את הכסף, ובחלק מהמקרים הם גם מספקים בטוחות מצוינות להלוואה. בתנאים האלה, מי בכלל רוצה להסתכן ולהלוות לטייקונים?". "5.7 מיליארד שקל בסכנת תספורת", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "בשנה הקרובה יידרשו 46 חברות ברמת סיכון גבוהה להחזיר כמעט 6 מיליארד שקל למחזיקי אגרות החוב", נכתב בכותרת המשנה. "היקף התשלומים הגבוה ביותר יחול ביוני. נוחי דנקנר, מוטי זיסר ואילן בן-דב אינם אנשי העסקים היחידים שיזיעו בשנת 2013. מי תלוי בעסקת בעלי עניין, מי יידרש לממן נכסים ולמי פשוט אין סיכוי". יניב רחימי, שניר הנדלר, ניר צליק, אסף גילעם, ענת ציפקין ורחלי בינדמן כותבים על אותן חברות בסיכון במוסף שוק ההון, המוקדש היום לנושא. אנשי העסקים המככבים בפרויקט העיתונאי הם שלושת המוזכרים לעיל, אבל גם כאלו שאינם מגיעים תדיר לכותרת הראשית: עמי הראל, אלי אלעזרא, דני ברגר, יגאל זילכה ועוד. בטור הפרשנות קובל רחימי כי המשקיעים המוסדיים לא למדו את הלקח והם שוב מלווים מיליארדים ללא בטחונות מספיקים. האם ההתמקדות (הכושלת) של הממשלה בטיפול במחירי הדיור וההזנחה של בועת אשראי אפשרית היא שיקוף של ההתנהלות העיתונאית, ולהפך? והאם קלות הדעת של המשקיעים המוסדיים לאורך ולרוחב השוק היא הדהוד של ההתמקדות של העיתונות הכלכלית בטייקון או שניים מוכרים? "דו"ח ועדת מומחים שהזמין האיחוד-האירופי מצביע על סכנות לחופש הביטוי באמצעי התקשורת בכל מדינות אירופה. כמחצית מהסכנות קשורות לבעלות הריכוזית במדיה וקיימות גם אצלנו, אך אינן מטופלות", כותב עידו באום ב"דה-מרקר". "למשל, הדו"ח מזהיר מהשפעת אינטרסים כלכליים של בעלי המדיה על תכנים; מריכוז הבעלות בתקשורת בידי מעטים; ומהעדר שקיפות בבעלות ובמקורות המימון של המדיה. "המלצות הדו"ח רחוקות ממה שקורה אצלנו. לדוגמה, המומחים מציעים להסמיך את הממונים על ההגבלים העסקיים לבדוק את האיום על פלורליזם בשוק המדיה האירופי. [...] בישראל נשחקות במהירות המגבלות על בעלות צולבת במדיה לנוכח העדר רגולציה על השידורים באינטרנט. בדו"ח האירופי מומלץ להגביר את הפיקוח על בעלות צולבת בפלטפורמות הפצה. הדו"ח מזהיר מהשפעת האינטרסים הכלכליים על חופש העיתונות. אמנם לא נשללת זכות הבעלים להכתיב קו מערכתי, אך הדו"ח קורא להבטיח גילוי מלא של הקו והאינטרסים מאחוריו. לבסוף, הדו"ח ממליץ לאיחוד לבצר את חופש המדיה במדינות אחרות, ובמיוחד בקרב שותפות הסחר של האיחוד. בקרוב אצלנו?". אגב, הדיווח של באום כנראה כל-כך מצא חן בעיני העורכים, שהם הדפיסו אותו בעיתון פעמיים, בעמ 14 ובעמ 22. "פעם הדעות שלו נחשבו קיצוניות, אבל בתוך הגבולות. היום העמדות שלו הפכו אותו למוקצה לגמרי מחמת מיאוס בקהלים מסוימים", אומר יוחאי עופרן, נכדו של פרופ ישעיהו ליבוביץ. הציטוט מובא בכתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות" המוקדשת לליבוביץ, לרגל סדרת טלוויזיה תיעודית שתעסוק בו. מצד שני, "ידיעות אחרונות" כבר לא העיתון של המדינה. הפניה על שער "מעריב" מלמדת כי מחר יתפרסם, משום מה, ראיון במוסף השבועי עם אשתו של שר הנגב והגליל סילבן שלום. "גמר מאסטר שף שבר שיאי צפייה – 43 אחוז", נכתב בכותרת בשולי עמ 12 של "גלריה", מוסף "הארץ". "מאסטר שף" היא תוכנית המתעדת תחרות בישול חובבנים.

"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מדווחים על המערכת הפוליטית | "מעריב" מדווח על "ישראל היום" | כאפות עושות רק טוב לערבים, גם נוהל שכן

אתמול הציע בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ליושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני להצטרף לממשלתו בתנאים נחותים מבחינתה. כצפוי, הדיווחים על כך מוארים ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" מכיוונים הפוכים. בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מכונה היוזמה של נתניהו לפירוק קדימה "תרגיל", וסיפור המעשה של היממה האחרונה מתואר כך בכותרת המשנה: "אחרי שהבין שהמרד בקדימה אינו מתרומם, שלף נתניהו הצעה חדשה: לבני תצטרף לממשלה עם שלושה שרים, אבל בלי תיקים". באותה הזדמנות מצוטטת גם ההגדרה של לבני להצעה – "ספין", ובכפולה הפותחת של העיתון קובעת כותרת ענק כי זו "הצעה שאפשר לסרב לה". על-פי הכותרת הראשית של "ישראל היום", לעומת זאת, המרד בקדימה דווקא מתקדם. "ח"כים בקדימה ללבני: לממשלה, או שנפרוש", נכתב שחור על גבי לבן לרוחב שער העיתון, ובכותרת המשנה מחליפות גערותיו של מופז בלבני ותביעותיו לקיום מיידי של פריימריז את הטענות ל"ספין" מטעם נתניהו. תמונת תשליל דומה עולה מטורי הפרשנות. בטור "הצעה מגונה", שתחילתו מופיעה לצד הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מתארת סימה קדמון את ההצעה של נתניהו ללבני כ"פח בגודל של הגרנד קניון". בטור "לבני נדחקה לפינה", שמופיע בכפולה הפותחת של "ישראל היום", מתאר דן מרגלית אותה הצעה ממש כ"תרגיל מבריק בשחמט הפוליטי המתנהל ביניהם". הנאמנויות של העיתונים, כפי שהן משתקפות מהעמודים הראשונים, גלויות. כפי שהן משתקפות מהעמודים הפנימיים, הנאמנויות לעתים מגוחכות. המשך הטור של קדמון, למשל, שמתחיל לצד הכותרת הראשית של העיתון, מופיע בעמ 9, מתחת לידיעת תצלום המדווחת על הענקת פרס בהט של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה. מי כתב את הטקסט שמתחת לתצלום זוכי הפרס? לא ברור. אין קרדיט. מי מופיע בתצלום? נשיא האוניברסיטה, העורכת הראשית של הוצאת הספרים האוניברסיטאית ושלושת זוכי הפרס, ביניהם דנה אולמרט. אדם נוסף מופיע בתצלום – אהוד אולמרט, אביה של דנה וידיד העיתון. ובכל זאת, לעתים מזומנות גם הפתעות. נחום ברנע, הפרשן הבכיר ב"ידיעות אחרונות", כותב הבוקר כך: "נתניהו ניסה לפרק את קדימה. זהו מהלך לגיטימי, מקובל, כמעט מתבקש, בתנאי שהוא לא כרוך בשוחד ובטובות הנאה". דן מרגלית, הפרשן הבכיר ב"ישראל היום", כותב במוסף "ישראל השבוע" כך: "חתירתו של בנימין נתניהו [...] לפורר את סיעת קדימה ולקלוט שבעה מחברי-הכנסת שלה בשורות הקואליציה היא צעד נפסד ומגונה, למרות שרבים כמותו נרשמו בתולדות הפוליטיקה הישראלית". בשני העיתונים מדווח כי נתניהו ביקש מלבני להצטרף לממשלה כדי להתמודד עם האיומים העומדים בפני מדינת ישראל, במתכונת הדומה לזו של ממשלת החירום, "ממשלת הליכוד הלאומי", שהוקמה ב-1967. באותם ימים, לפני פרוץ המלחמה, צירף לוי אשכול גורמים מהאופוזיציה, ביניהם מנחם בגין, לממשלה. ב"ידיעות אחרונות" מנצלים את ההזדמנות ומוסיפים גזיר עיתון עם הכותרת הראשית מאותם ימים – "הד כביר בעולם להקמת הליכוד הלאומי", להזכירנו כי רק עיתון אחד מבין שני הנפוצים בישראל נמצא כבר שנים לצד עם ישראל ולמענו, גם ברגעים הכי קשים. האם נתניהו רציני כשהוא משווה את מצבה של מדינת ישראל כיום למצבה באותם ימים של 67, כשנדמה היה כי אין לה עתיד? יש לקוות שכן. אם השנה היא 67, היא לא יכולה להיות 39. הצורר אחמדינגאד הופך בבת אחת מהיטלר לנאצר, ועם נאצר, כפי שההיסטוריה מלמדת, היהודים יודעים להסתדר לא רע. בעוד ש"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" עסוקים בצביעת המציאות הפוליטית בהתאם לנטיות לבם, ב"הארץ" ו"מעריב" סדר העדיפויות מעט שונה. הכפולה הפותחת בעיתונים הללו מוקדשת לרצח הרב מאיר אבשלום חי, מתנחל משבי-שומרון, בן ארבעים ואב לשבעה, על-ידי חברי ארגון מחתרת פלסטיני. ב"מעריב" הרצח אף חולק את הכותרת הראשית עם המשבר בסיעת קדימה. את טורו השבועי, החותם את המוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", מסיים הפעם גונן גינת בבדיחה: "אחד, בעלים של עיתון מפסיד, ניסה במשך שנים למכור את העיתון לאנשי עסקים מחו"ל, ואף אחד לא הסכים לקנות. אחרי שכל הנסיונות כשלו, הוא החליט שצריך לאסור על אנשי עסקים מחו"ל לקנות עיתון; שזה בערך כמו המקרה שפורסם לפני עשרות שנים במדור הכזבים המיתולוגי של במחנה: שוטר צבאי עצר שני רבי-סרנים בלי כומתה והביא אותם להישפט. התברר שבכל הבסיס אין קצין בדרגתם. לכן הודיע להם שהם ישפטו אחד את השני. מדוע הלכת בלי כומתה, שאל הראשון את השני. בדיוק יצאתי מהבית ועמדתי לשים את הכומתה, ענה השני. אני פוסק לך נזיפה, אמר הראשון. השניים החליפו תפקידים. שוב נשמע אותו תירוץ, אבל פסק הקצין השופט: נזיפה, שבוע מחבוש ו-200 לירות קנס. מה קורה פה, נדהם הקצין המורשע, הרי זו אותה עבירה. כן, הסביר לו חברו, אבל זה כבר מקרה שני היום וחייבים להחמיר". גינת יכול להרשות לעצמו להתבדח. ל"מעריב" אין פריבילגיה כזו. העיתון שנלחם על חייו יוצא הבוקר בהתקפה חזיתית נגד "ישראל היום", שבוע בדיוק לאחר שעמוס רגב, עורך "ישראל היום", פירסם מאמר שתקף בחריפות את "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". "החינמון שעלה לישראל ביוקר: האמת על הפטרון והביביתון", קוראת כותרת בתחתית השער של "מעריב", ומפנה לכפולה האמצעית של העיתון. כפולה זו כולה, שגודלה משתווה לארבעה עמודי עיתון בימי חול, מוקדשת למתקפה על "ישראל היום". במרכזה, שלל דוגמאות להטיה פוליטית של "ישראל היום" לטובת נתניהו, המלוות בהעתקי עמודי שער וידיעות חדשותיות שהופיעו בחינמון. "כך מתנהל החינמון של שלדון אדלסון, מקורבו המיליארדר של ראש הממשלה, שמציג את עצמו כעיתון הוגן, אובייקטיבי וישר, אבל פועל בצייתנות מדי יום לשימור שלטונו של בנימין נתניהו". קוראי סקירות העיתונות של "העין השביעית" לא יופתעו מהדוגמאות שמביא "מעריב": קריאה של העיתון למתפקדי הליכוד ללכת להצביע כשנתניהו היה זקוק לקולותיהם; הצנעת המעידה של ראש הממשלה על סירת הגומי של השייטת בחודש שעבר; המסגור האוהד עד גיחוך לפגישת נתניהו-אובמה. על הטקסט שמסביר את ההטיה בכל אחד מהמקרים הללו, ובמקרים אחרים, אין איש חתום. גם שלוש התיבות האינפורמטיביות המופיעות בתחתית הכפולה – על שלדון אדלסון, על המימון שמזרים "ישראל היום" ל"הארץ" תמורת הדפסת גליונותיו והפצתם ועל הצעת החוק החדשה שנועדה לטרפד את היכולת של אדלסון להוציא לאור עיתון בישראל – מקבלות את הקרדיט "כתב מעריב". לעומת זאת, את כפולת העמודים תוחמים שני מאמרי דעה ארוכים, מאת שני הפרשנים המובילים של העיתון, בן דרור ימיני ובן כספית. תחת הכותרת "סכנה לדמוקרטיה" מתריע ימיני מפני "הפצה של השוק במוצר בעייתי, עם אגנדה פוליטית". לדבריו, "גם זה היה יכול להיות עניין לגיטימי. אלא שהחל מגבול מסוים – שכבר מזמן נחצה – השילוב הזה, בין הון עתק לאגנדה פוליטית, הופך לעניין מסוכן. מדובר בתעמולה". בהמשך מכנה ימיני את "ישראל היום" "פמפלטון" וגם "פמפלט בולשביקי", מתאר מציאות שבה "ישראל היום" הוא העיתון המודפס היחיד בישראל, לאחר שמוטט את "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", וטוען כי אין צורך בעיתון שיבקר את הקו השמאלי (כביכול) של העיתונים האחרים, שכן ביקורת כזו מושמעת גם בעיתונים האחרים ("כל בדיקה הוגנת תגלה שעיתונים כמו ידיעות, ובעיקר מעריב, מאפשרים ביטוי לקשת רחבה של דעות"). ימיני מתייחס בעקיפין גם לביקורת העולה מהבדיחה של גינת, וטוען כי הנכונות של מו"ל "מעריב" עופר נמרודי למכור את העיתון לאדלסון אינה עומדת בסתירה לעמדתו העכשווית. "אז היה ברור שמדובר בהשקעה עסקית, שגם השקפה פוליטית, כשלעצמה, לא פוסלת אותה [...] זה לא מה שקרה עם הפמפלט שצמח לנגד עינינו. מתברר שמדובר בסיפור אחר. [...] השקעה במטרה אחת ויחידה: הריסת שוק העיתונות לצורך השתלטות על שוק העיתונות". מאמרו של כספית מחולק לשמונה הערות וחוזר פחות או יותר על הטיעונים של ימיני (כספית משחיל גם ביקורת אישית על רגב, עורך "ישראל היום"). על-פי כספית, מטרת אדלסון ו"ישראל היום" היא "להשמיד את התקשורת החופשית בישראל". כספית מלגלג על החינמון ("עיתון כמו שפינוקיו היה ילד") ובעיקר על יומרתו להיות הוגן. "צנזורה גורפת, מוחלטת, מוטלת שם", הוא כותב, "העיתון משרת את אדוניו [...] הם לא מספרים לקוראיהם שכל ידיעה שבה מוזכר שמו של בנימין נתניהו, או שם רעייתו שרה, צריכה לעבור דרך העורך הראשי. שאין שום ידיעה שלילית עליהם אף פעם, בשום מקרה". לעומת הצרת חופש הביטוי של עיתונאי "ישראל היום", מציג כספית את "מעריב" (ו"ידיעות אחרונות"!) כעיתונים שהמו"ל שלהם אינו פוגע בחופש הביטוי של עיתונאיו – "מעולם לא פגעו בחירות העיתונאית שלי. אין לי ספק שגם נחום ברנע לא קיבל טלפונים מהמו"ל שלו. ולא רק שנינו [...] אם הייתי יודע, לרגע אחד, שיש שם מסוים של פוליטיקאי מסוים שאסור לי לכתוב עליו שום דבר רע במעריב, לא הייתי נשאר בעיתון הזה יותר מחצי דקה". שני הכותבים מזכירים גם את האינטרס הכלכלי של עיתון "הארץ", ומוחים על התגייסותו למען "ישראל היום" (נקודה דומה העלתה אמש לילך סיגן, ב"גלובס"). יפה ש"מעריב" מחליט לקדם את הקריאה הביקורתית בעמודי החדשות לקדמת הבמה. זהו שיעור חשוב לאין שיעור עבור אזרחי מדינה דמוקרטית. הביקורת על ההטיה הפוליטית של "ישראל היום" אכן במקומה, חבל שמטעמים ברורים היא אינה יכולה להתלוות בביקורת עצמית על הטיה ב"מעריב": דרישה מצד המו"ל לסיקור נרחב ואוהד של חגיגות מאה השנים לחברת הכשרת-היישוב, אם להביא דוגמה מהתקופה האחרונה. אגב, בתיבה ב"מעריב" המוקדשת לפרופיל קצר של אדלסון לא מוזכרת תרומתו למיזם תגלית. מי שמעוניין ללמוד מעט על מיזם זה מוזמן לעיין בכתבת המגזין [סיגל ארביטמן] שמופיעה השבוע ב"ישראל השבוע", מוסף "ישראל היום". המיזם, שבמסגרתו יהודים צעירים מחו"ל מוטסים לישראל, הוא פרויקט הדגל במערך הפילנתרופיה של אדלסון. לצד "ישראל היום", כמובן. סגן אדם מלול, שהורשע בתקיפת פלסטינים, מתראיין לשוש מולא במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". הוא מתייחס, בין היתר, למה שמכונה "פרשת הכאפות". "אני יכול להיכנס לכפר בשתי דרכים: באחת להפוך את כל הכפר, להרוס, לשבור ולהשאיר חורבן. הדרך השנייה היא לתשאל את האנשים במה שנקרא תחקור יחידני. כך אולי נצליח להוציא מהם את המידע שיביא אותנו ליורים. באותה מידה יכולתי גם לזרוק רימוני הלם ורימוני גז – זה חוקי ומותר ואף אחד לא יבוא אלי בטענות. השיטה הזאת עובדת בכמעט מאה אחוז. אלא מה? אנשים ייפגעו וייהרגו. או שאני יכול לתחקר – שזה אקט יותר הומני מבחינתי – מה שאומר: לתפוס אדם, לטלטל אותו, לאיים עליו ולצעוק. פה החלטתי ללכת על תחקור", אומר מלול. אל"מ עופר, מפקד יחידת דובדבן, מתראיין ללילך שובל במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". הוא מתייחס, בין היתר, לאיסור שהטיל בג"ץ על העמדת תושבים תמימים בחוד החזית של סיורים צבאיים בשטח כבוש, מה שמכונה "נוהל שכן". "זה פוגע קודם כל בפלסטינים, כי אם יש חשש שיש מחבל בבית, אפשר להכניס את המשפחה שלו שיפתחו ויקראו לו לצאת, או שאם אני מרגיש מספיק מאוים, אני נכנס לשם ברימונים ואש, ואז גם אם המחבל לא שם, הלך הבית", אומר הקצין. הסיקור על העברת רפורמת הבריאות של נשיא ארה"ב ברק אובמה בסנאט האמריקאי מתמצה במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" בידיעת תצלום בלבד [אורלי אזולאי]. היא תופסת פחות שטח ומלים מהדיווחים על התפתחויות בפרשת גניבת השלט מאושוויץ, הפלת האפיפיור לרצפה ותקיפתו של ברנרד מיידוף על-ידי עמיתיו לכלא. הגולם, בסופו של דבר, הוא הקורא, לא העולם. להעברת רפורמת הבריאות עשויות להיות השלכות גם על מדיניות אובמה במזרח התיכון, כפי שמסביר עקיבא אלדר ב"הארץ", בטור הנכלל בעמוד שלם המוקדש לנושא בעיתון זה. לאחר ש"ידיעות אחרונות" שילב ידיים עם חברת פוגי-פילם, נמצאה טכנולוגיה-בנסיגה נוספת המוכנה לשתף פעולה עם העיתון. הבוקר מתפרסמת בו מודעה על מבצע שהעיתון עורך בשיתוף רשת בלוקבסטר, המשכירה סרטים צרובים על גבי דיסק. בראש השער האחורי של "ידיעות אחרונות" מופיעה ידיעת תצלום [ראובן וייס] על הזוכה המאושרת בתחרות "שגעון המיליון" שערך העיתון. בידיעה מצוטטת הזוכה כמי שמתכננת כעת לקנות דירה חדשה. לא מצוין בידיעה שהזוכה אמרה כי נתקלה במודעה על המבצע בעת שהשתמשה בדפי העיתון המודפס כדי לעטוף כוסות זכוכית לקראת שיפוץ המטבח בדירתה. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ה"גרדיאן" התנצל על כותרת מטעה שהעניק לידיעה על קציר אברים במכון הפתולוגי באבו-כביר. אבישי בן חיים כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על משבר אתרי האינטרנט החרדיים. מאמר המערכת של "הארץ" מבקר את תת-הסיקור של הפגנות השמאל בישראל. בני ציפר מקדיש את טורו ב"תרבות וספרות" של "הארץ" לעיתונאי ארול גונאי (אראל גינאי), שמת לאחרונה.

ברשות השידור שילמו מיליוני שקלים מיותרים מכספי הציבור לספק פרטי בשל אימפוטנטיות שלא תיאמן ומאבקי האגו בצמרת המפולגת בין המנכ"ל יוני בן-מנחם ליו"ר אמיר גילת

המאבקים הפנימיים בצמרת רשות השידור והשיתוק הניהולי שהם גורמים הביאו לאחרונה להפסד של מיליוני שקלים במשא-ומתן שקיימה הרשות מול חברת שפ"מ, משווקת הפרסומות ברשתות קול-ישראל. בישיבת מליאת רשות השידור האחרונה, שנערכה בחודש שעבר, התבקשו חברי המליאה לאשר הסכם חדש עם שפ"מ, שבמסגרתו העניקה רשות השידור הטבות לחברה בשווי של כשלושה מיליון שקל. אם לא יעשו כן, כך הוסבר לחברי המליאה, עלולה הרשות להפסיד את כל ההכנסות מפרסום ברדיו. אין מדובר בסכום מבוטל. ההכנסות מפרסומות בקול-ישראל נעות סביב כ-80 מיליון שקל בשנה והן מקור הכספים השני בחשיבותו עבור הרשות, מיד אחרי האגרה. לו היתה הרשות נערכת כראוי לאפשרות ששפ"מ תחדל לספק לה שירותי שיווק פרסומות, קרוב לוודאי שלא היתה נאלצת להסכים לתנאים אלו. אולם רשות השידור לא נערכה כראוי. כבר בסוף 2011 הודיעה הרשות כי גייסה את סולי אברמוב לתפקיד אחראית הפרסום, וזאת במטרה להקים מערך עצמאי לשיווק הפרסומות בקול-ישראל. ברשות ביקשו להתנתק כך מהתלות בשפ"מ, שהיא חברה מסחרית פרטית, ולהגדיל את ההכנסות מפרסומות. אלא שחרף הזמן שחלף, כשלה הרשות מלהגשים זאת. אמנם במהלך התקופה הזו נוצר פיילוט למכירת פרסומות ברשת מורשת, שזכה להצלחה, אולם מערך שיווק הפרסומות של הרשות לא הורחב כך שיוכל להתמודד עם דרישות צורכי כל רשתות קול-ישראל. על כן בשלהי 2013, כששוב הגיע רגע האמת מול שפ"מ, לא היתה לרשות ברירה אלא להיענות לדרישות החברה. על הסיבות והאחריות למצב הדעות חלוקות. מפרוטוקול הישיבה, שפורסם באתר זה בשבוע שעבר, עולה כי הסיבוב האחרון בסכסוך בין שפ"מ לרשות השידור החל בקיץ האחרון, כשהרשות הודיעה לשפ"מ כי בכוונתה לממש את הזכות השמורה לה בהסכם עימה ולהוציא מידיה החל מהשנה הנוכחית את שיווק הפרסומות ברשת ד, הרשת בערבית. שפ"מ סירבה והעמידה תנאים משלה להמשך שיווק זמני הפרסום ברשתות קול-ישראל. ל"העין השביעית" נודע כי שפ"מ דרשה בין היתר את הקפאת התביעות המשפטיות שהגישה נגדה רשות השידור. הרשות דרשה פיצוי של למעלה מ-100 מיליון שקל בטענה כי שפ"מ העניקה הנחות בניגוד להסכם בין הצדדים. עוד דרשה שפ"מ לשנות את מנגנון חישוב העמלות על הפרסומות, כך שההסכם יהפוך רווחי בהרבה עבורה על חשבון רווחי הרשות. גם את מבנה התמריצים ביקשה שפ"מ לשנות. בעוד שהנהלת הרשות ובראשה המנכ"ל יוני בן-מנחם קידמה את ההסכמה לתנאים שהעמידה שפ"מ, בטענה שאחרת יאבדו לרשות הכנסות רבות עוד יותר, ועדת הפרסום של הרשות, שבראשה עומד יו"ר הרשות אמיר גילת, סיכלה את הניסיון. ביום האחרון לשנת 2013, אחרי דחיות רבות, נדונה ההצעה של ההנהלה בוועדת הפרסום של הרשות, שאליה הגיעו המנכ"ל יוני בן-מנחם, המשנה למנכ"ל עודד בירגר ומנהל קול-ישראל מיקי מירו. חברי ההנהלה הגישו את הצעתם, אולם זו נתקלה בהתנגדות, לא רק מצד יו"ר הוועדה גילת וכמה מחבריה, אלא גם מצד הגורמים המקצועיים. במהלך הדיון, כך לדברי משתתפים בו, הביע עו"ד תומר קרני, סגן היועצת המשפטית ברשות, הסתייגויות מההצעה של ההנהלה. קרני טען כי השינויים המוצעים בהסכם כה גדולים, עד שמדובר בהסכם חדש שאינו תואם את תנאי המכרז האחרון שבו זכתה שפ"מ, וככזה אין אפשרות לאשרו על-פי דיני המכרזים שהרשות מחויבת להם. גם ערן הורן, עד לאחרונה סמנכ"ל הכספים ברשות השידור, יצא נגד ההסכם המתגבש, הן בשל הסתירה לדיני המכרזים שעליה הצביע קרני והן בשל ההשלכות הכלכליות שלו, שיפעלו לרעת הרשות. בסופו של דבר, אחרי שהצעה זו לא זכתה לתמיכת ועדת הפרסום ברשות, הגיעה הנהלת הרשות להסכמות חדשות עם שפ"מ, שאף הן נוטות לטובתה ביחס להסכם הקודם עם הרשות, אם כי במידה פחותה לעומת ההצעה הקודמת. במסגרת הסכמות אלה הוחלט כי רשות השידור תוותר לשפ"מ לא רק על הזכות שנשמרה לה להוציא מידיה את הפרסום ברשת ד, אלא גם על הצמדת חלק מהסכומים בהסכם למדד המחירים לצרכן, הטבה שמשמעותה 2.7 מיליון שקל לשפ"מ. נוסף לכך איפשרה הרשות לשפ"מ להמשיך לשווק במהלך השנה הקרובה את הפרסומות ברשתות קול-ישראל גם לחודשיים הראשונים של שנת 2015, הסכמה שעל-פי הערכות, פירושה הכנסות של עוד כמה מאות אלפי שקלים לשפ"מ. "בנסיבות העניין, כשכל חלופה אחרת היא הפסקה של הכנסות לפחות לדעתי לתקופה של 6–8 חודשים [עד שיימצא משווק חדש לפרסומות], אני חושב שההסדר הזה הוא כרגע הרע במיעוטו ואני ממליץ לאשר אותו", אמר סמנכ"ל הכספים דאז הורן לנוכחים בישיבת המליאה. "אני חושב שכרגע ההסדר הזה הוא טקטיקה. את האסטרטגיה נכון יהיה לעשות ב-2015". המנכ"ל יוני בן-מנחם התריע בפני חברי המליאה כי "סיום ההתקשרות עם חברת שפ"מ יוביל להפסדים של עשרות מיליוני שקלים לרשות השידור וזה יהיה מכת מוות לשידור הציבורי ולרשות השידור". גם מנהל קול-ישראל מיכאל (מיקי) מירו החזיק בדעה דומה. "כרגע מוצעת הצעה שהיא הסבירה ביותר במצב הקיים", אמר. "אני מבינה שזה הרע במיעוטו", העירה חברת המליאה וופא זועבי-פאהום, "אנחנו עם הגב לקיר ולכן אנחנו צריכים לקבל את ההסכם הזה, אחרת אנחנו במינוס של 80 מיליון שקל. אין לנו הרבה ברירות אלא לאשר את זה. השאלה למה אנחנו לא ערוכים". על שאלה זו לא הרחיבו בישיבת המליאה, וזאת כדי שלא "להעכיר את האווירה" המתוחה ממילא בין הנהלת הרשות ליו"ר אמיר גילת. חבר המליאה יוסי דרמר, יו"ר ועדת הביקורת ברשות השידור, טען באותה ישיבת המליאה כי המשבר הנוכחי עם שפ"מ החל ביולי האחרון, כשהחברה הודיעה כי היא מסרבת לוותר על הפרסום ברשת ד. "מה עשינו עם זה?", שאלה זועבי-פאהום. "אנחנו קיבלנו החלטות", השיב דרמר. "תייקנו?", תהתה זועבי-פאהום. "לא", השיב דרמר. "אנחנו קיבלנו החלטות, אבל לא נעשה עם זה כלום". בהמשך הוסיף: "קיבלנו החלטות שלא הוציאו [לפועל]". "בכל פעם שאנחנו מגיעים לשעת השין, עומדים מול איזושהי החלטה שבלתה אין", אמרה חברת הוועד המנהל גאולה אבידן והציגה את האבסורד של עבודת הרשות: "אנחנו מפסידים איקס, אבל בשנה הבאה אנחנו כבר נדע מה לעשות. ולא נעשה, וזה שלוש שנים". במלים אחרות, אבידן טענה כי בכל פעם נדחה יישום ההחלטות, כך שהרשות נדחקת לפינה ואין לה ברירה אלא לחתום על הסכמים בתנאים גרועים. "אני בכוונה לא רציתי להגיע לשם, כי להגיע לשם זה עוד פעם להעכיר את האווירה", העיר בתגובה דרמר לאבידן. סולי אברמוב, אחראית הפרסום ברשות, אמרה לחברי המליאה כך: "יש תוכנית עבודה. אנחנו נמצאים היום במצב של צומת. אין עניין של מכרזים, אין עניין של כוח אדם חדש, אין עניין של מערכת טכנולוגית [...] כרגע אנחנו צריכים להיות חכמים. להיות חכמים זה להמשיך עם שפ"מ ולא להגיד, הם ניצלו אותנו, אלא בקטע הזה יש עוד שנה". אברמוב עידכנה את הנוכחים בישיבת המליאה כי ברשות עובדים בימים אלה על מכרז חדש לשיווק הפרסומות לקראת שנת 2015, בתקווה שאז תהיה הרשות בעמדת מיקוח טובה יותר. אל מול עמדת ההנהלה והאחראית על הפרסום בלטה התנגדותו של דוד חיון, יו"ר ועדת הכספים ברשות השידור. "הסוגיה היא איך רשות השידור עומדת מול הספקים שלה בהיקפים של מאות מיליוני שקלים", אמר חיון. "איך אנחנו עומדים בפני סחטנות של גוף פרטי שמנסה בחודשים האחרונים לסחוט אותנו ולהביא אותנו לשיפור תנאים כלכליים בגלל המצוקות שאנחנו משדרים להם. "אין ספק שיש פה שני היבטים", הוסיף חיון. "אני מההיבט של יושב-ראש ועדת כספים, עם כל האחריות התקציבית שיש לי, אני ביד הזאת בטוח אומר, ואללה, בוא נהיה בראש שקט, בוא ניתן לשפ"מ. אנחנו נקבל את ה-60–70 מיליון שקל פחות או יותר. אבל יש פה היבטים ציבוריים כבדים ביותר. היבטים ציבוריים שאנחנו לא יכולים להתעלם מהם, ואני חושב שאם אנחנו נתעלם מהם אנחנו נחטא לתפקיד שלנו ולא נמלא אותו כראוי. אני חושב שלוותר לספק ברמה של מיליוני שקלים בגלל שהוא תפס אותנו עם המכנסים למטה, לא יקום ולא יהיה". חיון המליץ לחברי המליאה "לעמוד על הרגליים האחוריות" ולהציב תנאים קשוחים לשפ"מ לקראת קיום מכרז חדש ומזורז לשיווק הפרסומות ברדיו, אולם הצעתו לא התקבלה. המליאה החליטה ברוב גדול לאמץ את עמדת ההנהלה שלפיה ההסכם עם שפ"מ יוארך ל-14 חודשים נוספים, תוך מתן ההטבות הכספיות לחברה. בימים אלה עמלים הצדדים על ניסוחים אחרונים של ההסכם, על-פי המתווה שאישרה המליאה. כמו בכל נושא אחר המעסיק בימים אלה את רשות השידור, גם ביחס לשאלה מדוע הגיעה הרשות פעם נוספת למצב שבו היא נמצאת במשא-ומתן מול שפ"מ על שיווק פרסומות קול-ישראל בלא כל מנוף שתוכל להציב מולה יש גרסאות סותרות בין יו"ר הרשות גילת וכמה מחברי המליאה וראשי ועדותיה לבין הנהלת הרשות בראשות המנכ"ל בן-מנחם. מדוברות רשות השידור, המזוהה בימים אלה עם ההנהלה (הווה אומר, המנכ"ל בן-מנחם ו"עוזרו הבכיר" זליג רבינוביץ), נמסר כי "מערכת הקשרים עם זכיינית הפרסום שפ"מ-אפיקים השתבשה בשל החלטות היושב-ראש ד"ר אמיר גילת ויושב-ראש ועדת הכספים דוד חיון. השניים החליטו לטפל באופן אישי בנושא הפרסום למרות שמדובר בנושא ניהולי מקצועי מובהק". לפי גרסת הדוברות, "משנכנס ד"ר גילת לתפקידו, החלה הטלטלה ביחסים עם שפ"מ". הדוברות מזכירה החלטה של גילת להוציא מכרז באשכולות לחמישה זכיינים ("כצפוי, המכרז הזה העלה חרס") וטוענת כי בשנה האחרונה, מאז נחתם ההסכם האחרון עם שפ"מ, גילת וחיון "לא שקטו ובכל ישיבה ביקשו לדעת על הפרות הסכם מהותיות עם שפ"מ והציפו את ההנהלה בשאלות כאלה ואחרות שגם לאחר בדיקות של מבקרת הפנים והלשכה המשפטית נמצאו כהפרות בנות-תיקון ולא יסודיות". עוד טוענת דוברות הרשות, בשם ההנהלה, כי הנהלת רשות השידור היא שיזמה את הפיילוט שבמסגרתו שווקו הפרסומות ברשת מורשת של קול-ישראל באופן עצמאי, ועשתה זאת בהצלחה חרף "נסיונות חוזרים ונשנים של אמיר גילת ודוד חיון להטיל ספק וקשיים". זאת ועוד, לטענת ההנהלה, "היושב-ראש ד"ר גילת ומר חיון חסמו הלכה ולמעשה" את האפשרות להקים מערך פרסום עצמאי ברשות, שישווק את כל הפרסומות של קול-ישראל. לדבריה, גילת וחיון לא נענו לדרישות ההנהלה לקבל את המשאבים הדרושים להקמת מערך שכזה. מנגד, מלשכת מוסדות רשות השידור נמסר בשמם של גילת, חיון ודרמר כי ההנהלה היא האשמה בכשלון הרשות להיערך בהתאם לסיום החוזה מול שפ"מ. "אופן התנהלות המנכ"ל וצוותו בנושא שפ"מ הוא רק סימפטום אחד מני רבים לדרך שבה מנהל בן-מנחם את הרשות תוך הפקרת כספי ציבור", טוענים השלושה וקוראים פעם נוספת לשר הממונה על רשות השידור, גלעד ארדן, להדיח את המנכ"ל. שיבוש ההתקשרות עם שפ"מ, הם מדגישים, החל לפני מינויה של המליאה הנוכחית בראשות גילת, כשתביעות הדדיות הוגשו לבתי-המשפט. הטלטלה האחרונה, הם מוסיפים, החלה אף היא לפני תקופתו של גילת, "בעקבות דו"חות ביקורת שהצביעו על חריגות וחריקות בהעברת כספים על-ידי שפ"מ". עוד מוסיפים היו"ר וראשי הוועדות כי היוזמה להקמת מערך שיווק הפרסומות העצמאי היתה של מוסדות רשות השידור, ולא של ההנהלה, וכי מי שמנעו בפועל את הקמת המערך היו חברי ההנהלה. "החלטת ועד מנהל לענייני פרסום שקבעה שעל ההנהלה להיערך לפרסום עצמאי גם בקול-ישראל בערבית לא בוצעה, כמו גם ההחלטה להיערך לפרסום עצמאי בכל הרשתות האחרות", נמסר מטעם השלושה. "מחדלים אלה של ההנהלה הביאו שוב את הרשות לאין ברירה ולהתקשרות מחודשת עם שפ"מ עבור שנת 2014, המרעה עם הקופה הציבורית, ואף חמור מכך, מדובר בהארכת התקשרות שמיטיבה עם הספק הרבה מעבר לתנאי המכרז המקורי". לטענת השלושה, "הצגת העובדות כאילו בהעדר חלופה נאלצנו לחתום על הסכם טוב ללא ציון העובדה שההנהלה לא פעלה כדי להיערך בהתאם היא חלק מאותה מערכת הטעיות ובדותות שמפיצה הדוברת".

"ידיעות אחרונות" מעניק ראיון נשיאות לבנימין בן-אליעזר | שלום ירושלמי מספק את "הסיפור המלא" על תרומת הרב פינטו למשפחת קפלינסקי | "ישראל היום" שם את בנט בתפקיד נתניהו

"אני רוצה להיות האבא של העם", קוראת הבוקר הכותרת בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לראיון עם בנימין בן-אליעזר, מועמד לנשיאות מטעם מפלגת העבודה. "מאיפה יש לפואד מיליונים לפנטהאוז?", קראה אתמול הכותרת לטור של אלדד יניב באתר "וואלה", שהוקדש לפוליטיקאי והעסקן. "אני היום בעל הניסיון הגדול ביותר שיכול להיות בישראל", אומר בן-אליעזר למראיינו, יובל קרני. "לפני שלושה ימים חגגו לי יומולדת 78. מתוך 78 שנותי, 60 שנה אני בשירות הציבורי: 30 שנה מפקד ולוחם ביחידות הכי קרביות של צה"ל, 30 שנה בחיים הפוליטיים והציבוריים. שבע פעמים שר בממשלה, סגן ראש ממשלה, יו"ר מפלגה, שר ביטחון, מה לא בעצם? בכל תפקיד שעשיתי השארתי מורשת מכאן ועד להודעה חדשה". "המלך רוצה אותך, הוציאה אותי איילת מהמיטה עוד לפני שהספקתי להתמתח", כתב יניב בטורו. "קח אותו, אמרה ראש לשכתו המיתולוגית של פואד, והקול שלה מהצד השני של הבלקברי התחלף בקולו. דחילק, הוא גער בטלפון, הם משפ-דים אותי! מ-ש-פ-ד-י-ם. לפי דעתי והערכתי הם רוצים לראות אותי בחקירה ויהי מה, ולמחוק אותי פעם אחת ולתמיד מהמפה. אתה יכול לבוא מהר? איילת כבר תסדר משהו לנגב ולהרטיב את הגרון. מה זה נהיה פה, לבנאדם אסור כבר לסחוב ויקאנד בקזחסטן עם הבן?". "עשיתי הכל כדי להקים במדינה הזו בית. בית של בן-אליעזר", אומר המועמד לנשיאות לקרני. "בית במובנים שונים, לא רק משפחה. יכולתי ללכת ולחיות בעסקים. אני בחור כשרוני מאוד, ברוך השם. אבל יש לי תחושה של מחויבות, של הובלה, של הנהגה. [...] אני אחד הבודדים שיכול לחבר ולאגד את העם הזה. אתה יודע למה? כי אני בא מהעם. בניגוד לאחרים, אני בא מהעם. אני נולדתי עם העם, אני איש העם. אני רוצה להיות האבא של העם הזה. אני רוצה שבית הנשיא יהיה הבית של העם". "תהיה קרוב, עם פואד יהיה לך טוב, אמר לי בן-אליעזר באותן השנים, כשמשרדי התרחב והשמין מלקוחות שהוא לא הפסיק להזרים", כתב יניב בטורו. "עוד עיריות ועוד מועצות מקומיות ואזוריות ועוד מפעלים בטחוניים ועוד תיקים שמנים. כל החברים. כל המכרים. כל מה שהיה בשליטה אצלו או מי שעשה לו מִפקד במפלגה, דפק כרטיס גם אצלי במשרד, קיבל ייעוץ משפטי ושילם שכר טרחה". "אני אהיה רק נשיא עממי. הכי עממי. כשיסתכלו עלי למעלה יידעו שאני הכתובת, שאפשר לבוא לנשיא ולדבר איתו. שאכפת לנשיא הזה מהעם שלו", אומר בן-אליעזר לקרני. "[...] נשיא עממי הוא נשיא שיקדיש את כל חייו ואת כל מה שיש לו יום ולילה למען האזרח. לאיחוי הקרעים בעם. להיות אוזן קשבת. להיות אזרח למטה. [...] אסתובב הרבה למטה, אחיה למטה. הדבר הראשון שאני הולך לעשות, אם אבחר לתפקיד, זה ביקורים בכמה שיותר יישובים בישראל. והרבה בפריפריה. [...] אני לא אומר שלא יהיו קוקטיילים, אבל הדבר הראשון יהיה להנגיש את הנשיא לעם". "אחרי עשרות שנים בשירות המדינה, בצבא ובממשלה, לבן-אליעזר יש פנטהאוז חדש", כתב יניב בטור. "הוא שם בצד שקל לשקל, חיסכון ליום צרה, עד שבקופה נצברו תשעה מיליון למטרה. הוא מעולם לא הסביר מאיפה הכסף, וכיצד הצליח מפרנסה בשירות המדינה לגרד מיליונים ולרכוש 300 מטר מול הים ביפו, ולהשקיף על מרכז פרס לשלום, מלמעלה". "לפני כשנה העתיק בן-אליעזר את מקום מגוריו מראשון-לציון לדירה יפה עם נוף לים בשכונת עגמי ביפו", כותב קרני ב"ידיעות אחרונות", ומסביר: "הבית הגדול בראשון היה שומם מדי, וגם רעייתו דולי שהתה תקופה ארוכה לצד ילדיהם שחיים בארצות-הברית". יניב מתאר בטורו שב"וואלה" את בן-אליעזר כמועמדו לנשיאות של הרב יאשיהו פינטו. הוא מזכיר כי לפני כמה שנים, כשנפל בן-אליעזר למשכב ולקה בתרדמת, ביקר אותו הרב. אחרי שהתעורר והחלים אמר בן-אליעזר: "ביום החמישי הופיע הצדיק פינטו, ישב ליד מיטתי ובכה, ולמחרת בבוקר התעוררתי". גם קרני מתייחס בראיון שלו עם בן-אליעזר לאשפוז שעבר, כשהיה חשש לחייו, אך את פינטו לא מזכיר. ב"הארץ" מדווח גידי וייץ בהרחבה על כתב האישום המתגבש נגד פינטו, וזאת על סמך מסמך כתב החשדות נגד הרב, שהגיע לידיו. "ב-13 בספטמבר [2012] הגיעו תנ"צ ברכה ורעייתו למלון הילטון, שם פגשה הרעיה את הרבנית ביחידות", כותב וייץ. "אני חייבת לכם את כל חיינו, אמרה הרבנית לרעיה ומסרה לה מעטפה שהוכנה מראש ובתוכה 100,000 פרנק שווייצי: 425 אלף שקל. אחרי סוכות הרב רוצה לתת לאפרים עוד 100 אלף דולר, אמרה הרבנית למכשירי ההקלטה שנשאה רעייתו של ברכה". "הרב המעופף עדיין לא התעייף. גם לא חסידיו השוטים בתקשורת, ובהם שלום ירושלמי ממעריב, שבמקום לקבור את עצמו מחמת הבושה ולעשות עם עצמו חשבון נפש – ממשיך לשרת את האינטרסים של פינטו", כותב הבוקר מרדכי גילת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". גילת מתייחס לפרסום של ירושלמי מיום שלישי האחרון, שהופיע ב"מעריב" תחת הכותרת "פרקליט בכיר הורחק מטיפול בתיק פינטו בגלל סיוע שקיבלה משפחתו מהרב". ירושלמי דיווח כי גיסתו של מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות נתמכת בשנים האחרונות על-ידי הרב פינטו, מאז שבני משפחתה נהרגו בתאונה. "הרב יאשיהו פינטו שמע אז על האסון ונחלץ לסייע למשפחה כי אסור לבייש אלמנה", כתב ירושלמי. "הרב הורה לרכוש לבני המשפחה בית ברחוב הלנה כגן ברמות בעלות של מאות אלפי דולרים. הרב גם הורה להעניק לרחל קפלינסקי ולבניה עשרת אלפים שקל מדי חודש, והתשלומים עוברים לבני המשפחה בצורה סדירה גם היום". "הסיפור המלא יתפרסם ביום שישי במוספשבת", הבטיחה כותרת בסיום הידיעה של ירושלמי ביום שלישי האחרון. הבוקר, במדור של ירושלמי ב"מוספשבת", מתברר מהו "הסיפור המלא": כמה שורות, בשולי הטור, תחת הכותרת "הערות לעדכון", שבהן חוזר ירושלמי על כמה מהפרטים ואז מוסיף: "בדיווח בעיתון נאמר כי הרב הורה גם לרכוש בית לבני המשפחה. התבקשתי להבהיר כי את הבית שבו מתגוררת המשפחה בשנים האחרונות קנה בועז קפלינסקי המנוח עצמו לפני מותו, וכי המשפחה לא קיבלה דירה ממוסדות הרב". באופן מאוזן ואפילו רגיש "שר המדע יעקב פרי לא מבין מה העניין שעושים מבונוס של 615 אלף שקל שהעניק לו בנק מזרחי-טפחות על 2012", כותב חגי עמית בפתח מוסף "דה-מרקר" הבוקר. "הוא הרי הרוויח כ-14 מיליון שקל ב-2006–2012, שבהן שימש יו"ר הבנק ב-60% משרה [...] אין טעם לוותר על הבונוס, הוא בטח אומר לעצמו, הרי הסערה תישכח בעוד כמה ימים והכסף יישאר. [...] אבל מה שפרי לא מבין הוא שכמשרת ציבור שיו"ר המפלגה שלו התבטא באחרונה נגד החזירות של שכר הבנקאים, היה עליו לוותר על הבונוס כדי להוות דוגמה ולהבהיר למערכת הבנקאות שמשהו אכן השתנה. אם היה עושה זאת, גם הוא וגם הבוחרים שלו היו עשויים להרוויח מכך". כדי שהסערה תישכח, יש צורך להשכיחה. עיתונאי "מעריב" שלום ירושלמי מסרב לשתף פעולה. תצלום של פרי תופס את כל עמ 3 ב"מוספשבת" של "מעריב". נשען על מקל הליכה, מתאושש מניתוח. ירושלמי, בעל המדור הפותח במוסף, שוחח עם פרי לרגל יום-הולדתו ה-70 והחלטת ועדת שקד על מתווה חוק השוויון בנטל. "קיבלת מתנה יקרה ליום-ההולדת?", שאל ירושלמי את פרי. "כן, זה סיפוק גדול", השיב השר. "אני לא מדבר על החוק", אמר ירושלמי. "אלא?". "על המענק בסך 615 אלף שקל שקיבלת מבנק מזרחי-טפחות". "נו באמת", השיב השר פרי. "אני עובד ולכן מתוגמל בתנאים שבהם עבדתי. הלכתי עם ההחלטה הזו למבקר המדינה. הוא הקים ועדה ואישרו את זה. הכל כשר, אבל הקנאים מדברים". "זה קצת מנקר עיניים, לא? אתם מפלגת מעמד הביניים", העיר ירושלמי, ופרי השיב: "יש גבול. עבדתי עד אוקטובר 2012. הבנק הרוויח. זה כסף שמגיע לי בדין. הכל נעשה באופן מאוזן ואפילו רגיש. שילמתי מס גבוה. אני מרגיש עם זה בסדר. אין לי בעיה". ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עמלים על מלאכת ההשכחה. "אתמול, יום חמישי, מלאו ליעקב פרי 70", פותח נחום ברנע את טורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "השלמת העבודה בכנסת על חוק הגיוס היתה מתנת יום-ההולדת שלו". תצלום של פרי מתפרסם גם בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות בעיתון, תחת הכותרת "מופע שנות ה-70". "בתזמון מושלם, בעת שאושרו עיקרי חוק הגיוס החדש שעליו עמל בשנה האחרונה, חגג אתמול שר המדע יעקב פרי (יש-עתיד) יום-הולדת 70", מדווח איתמר אייכנר בכיתוב התצלום. "לא יכולתי לדמיין מתנה ראויה ומשמחת יותר, אמר פרי באושר". מזל טוב לשר פרי, אשריך שזכית לעיתונות שכזו. בכל העיתונים מוקדשת הבוקר הכותרת הראשית למהומות באוקראינה. רק הכותרת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "נתניהו בגד בנו", מצוטט בכותרת הראשית ח"כ מאיר פרוש מיהדות-התורה. "הוא לא איש הגון", אמר עליו פרוש, והוסיף: "סמרטוט". יובל קרני, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק מדווחים כי בעקבות שינוי דעתו של ראש הממשלה והסכמתו להכנסת סנקציות פליליות לחוק הגיוס החדש, החרדים שוקלים להחרים את מועמדי הליכוד לנשיאות המדינה. "נתניהו הציע ללפיד לדחות בכמה שנים את החלת החוק. לפיד סירב. אילו היה מסכים, היה מאבד את עולמו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "ליברמן הצטרף ללפיד. נתניהו לא ראה מנוס אלא להיכנע". הכותרת שמפנה משער "ידיעות אחרונות" לטור של ברנע היא "כניעתו אומנותו". "נתניהו הסתכל עלי, אמר לפיד, הבין שאני רציני כמו המוות ועזב את כל הנושא", מתארת סימה קדמון את נקודת השבר של ראש הממשלה מזווית הראייה של שר האוצר יאיר לפיד. בהמשך משווה קדמון את לפיד לגיימס דין. "על דבר אחד אין מחלוקת", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "הפור נפל כאשר לבנימין נתניהו נפל האסימון: לפיד רציני בכוונתו לפרוש לאלתר מהממשלה אם זו לא תעביר את החוק בנוסח הרצוי לו". בהמשך, בהקשר אחר, מוסיף ורטר: "נתניהו איבד לחלוטין שליטה על מפלגתו. הוא במצב של פשיטת רגל מוחלטת. השפעתו על המתרחש במוסדות הליכוד שואפת לאפס". ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד על עקרונות חוק הגיוס שנקבעו השבוע. החרדים, כותב טוכפלד, "לא החליטו אם החוק מביא לסיום סופי של השותפות עם בנימין נתניהו והליכוד, או שהוא דווקא מותיר פתח לשיתוף פעולה עתידי". לתפקיד הסמרטוט מלהק טוכפלד את יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט. או כפי שהוא מנסח זאת: "עלה נידף ברוח". "משענת הקנה הרצוץ שהעניק בנט לחרדים ולרבני מפלגתו נשברה עוד יותר מהר ממה שהוערך", כותב טוכפלד. "בניסיון נואש לתקן את המצב, ניסו בבית-היהודי השבוע להטיל את האשמה על נתניהו. ראש הממשלה, שכמעט לא עסק בחוק, הואשם כמי שמנסה לטרפד את קידומו ולעכב את ההצבעות. [...] כאילו לא היתה זו סיעת הבית-היהודי בכבודה ובעצמה שנכנעה לכל הדרישות של לפיד". "הסטיגמות שיש לנו נוראות", כותב גונן גינת במדורו הקבוע שבמוסף "ישראל שישבת" שהוא עורך. "כמה אנשים ירו על בית שבו מתגוררים אנשים בעלי מוגבלויות בצפון תל-אביב, ומיד כולם מאשימים אותם ושואלים איך זה קורה דווקא אצל הנאורים הצפונים הללו. אבל בדיקה גילתה שהם, השכנים-הצפונים, בכלל לא יכולים להיות אשמים – כי בדיוק באותו זמן שנורו היריות, כל השכנים היו בהפגנה נגד גירוש הסודאנים והאריתריאים מדרום תל-אביב". מבעד להומור של גינת מבצבצת אי-היכולת להבחין בין האוכלוסיות השונות בתל-אביב. תנוח דעתו, רוב תושבי שכונת צהלה אינם מפגינים למען סודאנים ואריתריאים. ב"ידיעות תל-אביב–יפו", המקומון האחרון שנותר בבירת העיתונות של ישראל, מקדישים את כתבת השער לאירוע הירי בצהלה. הכתב איתי אילנאי ביקר בשכונה ושוחח עם שכנים למעון. "אני פוחד", אמר לו אחד מהם. "אני גר צמוד להוסטל והחלון שלהם צמוד לחלון של הילדה הקטנה שלי. אני לא מכיר מישהו שיגידו לו ששמים בצמוד אליו חברה מאקי"ם ושלא יעלו בלבו חששות. אלה חוסים בני 20 פלוס, בעיקר בנים. הילדה שלי, בת תשע, חוזרת כל יום מבית-הספר לבד. רוב הילדים בשכונה הם בגילים האלה. אפילו אם יש אחוז קטן של סיכוי שלחוסה כזה יש התפרצות, או יצר מיני פתאום, אני לא יודע מה יכול לקרות, ואני אומר זאת עם כל הצער שבדבר והרצון שהם ישתלבו בחברה. אני מודה, אני בור בדברים האלה ואני חושש מהלא נודע. אני חושב שזה משהו טבעי". חופש הביטוי "פרופ סאדק זיבא-כלאם, שמרצה באוניברסיטת טהרן, נעצר החודש לחקירה באשמת הפצת שקרים, העלבת מערכת המשפט, החלשת המשטר, עיסוק בתעמולה נגד השלטון ופגיעה בסדר הציבורי", כותב צבי בראל בטורו שבעיתון "הארץ", המוקדש לחופש הביטוי והפלורליזם התרבותי באיראן. "עילת האשמה היתה מכתב ששיגר זיבא-כלאם לעורך העיתון כייאן, שבשליטת המנהיג העליון, שבו שאל אותו מה היא התועלת שהביאה תוכנית הגרעין לאיראן, לכלכלתה, לפיתוחה ולקידומה של איראן, על רקע המחיר הכבד שהיא גובה". בראל מסביר: "שאלות כאלה מותר לשאול בשיחות פרטיות או בחוגים סגורים, אבל כאשר הן נשלחות לעורך עיתון, המנגנונים כולם ניעורים למלחמה. זיבא-כלאם נאלץ להפקיד ערבות עצמית של 2,000 דולר כדי להשתחרר מן המעצר, אבל הוא ממשיך לדבר ולהתראיין". בשער "הארץ" מדווח ניר חסון כי צלם פלסטיני ממזרח ירושלים זומן לחקירה במשטרת ישראל בשל סטטוס בפייסבוק שבו כינה את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת "ראש עיריית הכיבוש". חסון מציין כי זהו "ביטוי שגור לתיאור העירייה בקרב הפלסטינים", אולם משטרת ירושלים כנראה ראתה זאת בחומרה. "החקירה נמשכה כחצי שעה, ולדברי עבד-רבו, הנושא היחיד שעליו נשאל היה הסטטוס שכתב, והחוקר הסביר לו שהוא חשוד בעבירת הסתה. הוא אמר לי, אתה גר בעיר הזו, למה אתה כותב כיבוש, סיפר עבד-רבו להארץ". חופש הביטוי במדינת ישראל עודנו שריר וקיים, והוא זה שמעניק לשלמה ארצי את הזכות לפתוח את הטור הקבוע שלו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בשורות הבאות: "כשטולדו וסבאג (חברי ושותפי היקרים לעבודה) הגיעו בשבוע שעבר מצוברחים לאולפן, זה היה בגלל שהם לא מצאו את שמות משפחותיהם ברשימת הזכאים לדרכון ספרדי. הרי מה יותר קרוב מהשם טולדנו לעיר הספרדית טולדו, וגם פטריק (סבאג) נשבע שאמו נולדה במאלגה ומשם עברה למרוקו. מכיוון שחשבתי שיעבור זמן עד שאיזה ישראלי יקבל באמת דרכון מברצלונה רק בגלל שאבות-אבותיו חטפו שם מכות, אמרתי להם: יאללה, לפחות יש לנו את ארץ המוזיקה, שלא צריך אפילו רבע דרכון כדי להיכנס אליה. וכך, למרות שזה נשמע כמו ניסיון קלישאתי לסחוט דמעות אושר על הבוקר, עשינו קפה והתחלנו לנגן". ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשות כמה כתבות לרגל ציון 40 שנה לתנועת ההתנחלות. בין היתר כותב עקיבא נוביק על העץ שננטע בשנת 1976 בהתנחלות עפרה על-ידי שמעון פרס ויהודה עציון. פרס היה אז שר הביטחון, שאישר קודם לכן את הקמת ההתנחלות. עציון היה תושב ההתנחלות ולימים ממובילי ארגון הטרור המחתרת-היהודית ומתכנן פיצוץ כיפת-הסלע. "התוכניות לפיצוץ כיפת-הסלע כבר היו בראשך בזמן הנטיעה?", שואל נוביק. "קשה לי בעצמי לקבוע", משיב עציון. "הר-הבית מלווה אותי מאז ששת-הימים בתודעתי, אבל ההתארגנות של מה שקרוי המחתרת היהודית עוד לא היתה קיימת אז". נוביק, אגב, הוא בנו של חבר המחתרת יצחק נוביק, שהורשע בגרימת חבלה חמורה, על רקע חלקו בהטמנת מטעני חבלה ברכבם של ראשי ערים פלסטינים. מי שנסע עם נוביק במכונית, בדרך להטמנת מטעני החבלה, היה חגי סגל, בעל טור קבוע במוסף של "ידיעות אחרונות". טור נרחב יותר שמור לסגל בעמודים הפותחים במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". השבוע הוא מקדיש חלק מטורו להמלצה על הספר "תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי", מאת הלל כהן. "ספר היסטוריה מקומם", מכנה אותו סגל, ובכל זאת מחמיא. "סיפור טוב, קולח, מרחיב אופקים, אך התיזה בעייתית ביותר", כותב סגל. לדבריו, כהן "יוצר סימטריה בין הצדק היהודי לבין הצדק הפלשתיני באותו קיץ מכונן". לפי סגל, "הציונות היתה הקולוניאליזם המנומס ביותר בכל הזמנים", שכן "ערביי הארץ, ששחטו כאן יהודים עוד הרבה לפני הרצל (למשל, בפרעות צפת 1834 או 1838), פיתחו לאומנות מלאכותית ויצאו למתקפת דמים ממוסדת על המפעל הציוני. בחברון, בירושלים, במוצא ובצפת הם התנפלו בהמוניהם על חפים מפשע. פה ושם פקעה סבלנותו של יהודי בודד, והוא ביצע פעולת תגמול שמאפשרת עכשיו להעלות את טענת הסימטריה, אבל אין ספק שזכות היוצרים על פשעי מלחמה כאן היתה של הפלשתינים". בהמשך טורו מתעמת סגל עם טענה אחרת מספרו של כהן, כאילו בשנת תרפ"ט היה תכנון של יהודים לפוצץ את הר-הבית. כהן נסמך על עדות שמצא בארכיון תולדות ההגנה, מאת חבר הארגון שסיפר כי קיבל הוראה והתנקש במנהיג הקבוצה שתיכננה זאת. "ידידי הידען יהודה עציון", כותב סגל, "מומחה בכיר לתוכניות פינוי-בינוי בהר-הבית, קרא את הספר של כהן, התמלא פליאה גדולה, והלך לחפור אף הוא בארכיון". לדברי סגל, עציון מצא את עדות שותפו ומפקדו של נותן העדות המצוטט בספרו של כהן, וזה לא הזכיר כלל תכנון לפיצוץ הר-הבית, אלא רק "פעולת נקם בערבים", ואף טען כי לא הרגו את האיש, אלא רק היכו אותו עד שהבטיח לחדול מפעולותיו. בכפולה הפותחת של "מעריב", עיתון האח של "מקור ראשון", מתפרסם הבוקר מאמר מאת אותו הלל כהן, על רקע הדרישה של מדינת ישראל מהרשות הפלסטינית להכיר בה כמדינה יהודית. "בהסכמי אוסלו הכירה ההנהגה הפלסטינית במדינת ישראל", כותב כהן, "אולם מבחינת הפלסטינים לא היתה בכך הכרה בזכותם של היהודים לכונן ריבונות על חלק מארצם, אלא הכרה במציאות פוליטית שבה המדינה קיימת. "הצהרה על הכרה במדינה יהודית, הנתבעת מהם כעת, משמעותה הכרה בכך שליהודים יש זכות לריבונות בארץ, הכרה בצדקת התהליך שהפך את הערבים מרוב בארץ למיעוט בה, מתן אישור לתהליך שהפך את רוב הפלסטינים שחיו בשטח מדינת ישראל לפליטים, ואישוש מעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל כזרים בארצם. מתן הכרה כזו הוא הודאה בתבוסה היסטורית וקבלת הדין על עוול שהם קורבנותיו. דומני שמנקודת המבט הפלסטינית (מוטב היה לו פלסטיני היה כותב את הרהוריו ותחושותיו, אבל נעניתי לבקשה לעשות זאת) זוהי דרישה בוטה, חסרת רחמים וקשה מנשוא". א. בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת נמרוד בוסו על צירוף מקרים יוצא דופן שאירע בעפולה. ליד ביתו של השר לשעבר אלי אפללו, יו"ר עמית בקק"ל, ניטעו בט"ו בשבט 500 שתילים. "לדברי שמאים", כותב בוסו, "בעקבות נטיעת החורשה, יזכה אפללו לא רק בנוף מרשים ומרענן, אלא גם בתוספת אפשרית של 10%–15% לשווי ביתו, לאחר שנטיעת החורשה מפחיתה באופן משמעותי את הסיכוי שייבנה ליד הבית כל מבנה אחר – בית, מבנה ציבור, מוסד ציבורי או שטח מסחרי". אפללו טוען כי לא ידע כלל על הנטיעה, ובעיריית עפולה טוענים כי החליטו על הנטיעה משיקולים מקצועיים בלבד. גם אם שתי הטענות האחרונות נכונות, מישהו יכול להעלות על הדעת שידיעה כזו תתפרסם ב"ידיעות אחרונות", שלו שיתוף פעולה מסחרי מתמשך עם קק"ל, או באחד העיתונים האחרים שכוללים באופן קבוע דיווחים מצולמים על מעשיו של יו"ר קק"ל אפי שטנצלר? ב. במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" מצטט דן מרגלית מה שהוא מכנה "שיחת חדר כושר", שנערכה ביום שלישי השבוע בין היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין לבין הפרסומאי אודי פרידן. ג. הידיעה שמופיעה הבוקר ב"ישראל היום" תחת הכותרת "פעם כומתה – תמיד כומתה" אינה מיוחדת במינה. כמותה יש כל שבוע בשני העיתונים הנפוצים בישראל. "דילמה: עבריין תובע את המדינה בטענה שחשיפת זהותו גרמה לו נזק, האם הפרקליטות אמורה להתעקש שהמשפט יתנהל בגלוי?", שואל עידו באום ב"הארץ", על רקע ההיתר לפרסם חלק מפרשת הרשלנות של תת-ניצב אפרים ברכה והפיצוי ששולם לעבריין. "לאחר שהארץ פנה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כדי להביא לפרסום הפרשה, ניסתה הפרקליטות לנהל חלק מההליך – כולל חלק מהדיון על פרסומו – ללא נוכחות באי-כוח העיתון. גם זה חמור", מציין באום. "בבית-המשפט העליון התהפכו היוצרות. ראוי לציין את השופט נעם סולברג, שבפסקי דין בעבר הציג עמדה המטילה אחריות קפדנית על העיתונות באופן שעלול לצנן את חופש הביטוי. במקרה זה קבע סולברג כי במקום שבו העיתונות חושפת מידע שזכות הציבור לדעת פשוטו כמשמעו – חובה לפרסם". למרות זאת, באום מסיים את טורו בנימה פסימית. "למרות שבית-המשפט העליון עשה מאמץ לפרסם קטעי מידע רבים, הערפל מותיר חוסר אמון וספק באשר ליכולתן של המשטרה והפרקליטות לבדוק את עצמן", הוא כותב. "בלב הכשל מצויים מאבקי אגו ואמוציות. כלומר, אנשים. שמות האנשים נותרו בגדר נעלם והמחיר הציבורי של החשיפה נחסך מרובם. נותרת תחושה כי כעומק האיפול, כך גדל הסיכון להתנהלות שהציבור אינו יכול לקבל. זכות הציבור היא לדעת יותר". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדיש השופט בדימוס בעז אוקון את טורו הקבוע "שיפוט מהיר" למקרה של נפגע בתאונת דרכים שביקש למנוע את פרסום שמו המלא בתביעת הביטוח. "התובע והוריו רצו למנוע את פרסום שמותיהם. הם חשבו שפרסום מצבו הרפואי של אדם בתחום הפיזי והנפשי מהווה פגיעה בזכותו לפרטיות ולסודיות רפואית, וכי פרטי המידע האלה עלולים ליפול קורבן לחשיפה באינטרנט". חברת הביטוח התנגדה, אך שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין קיבל את עמדת התובע. "מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו", קבע, ואישר כי שמו של התובע יוזכר בראשי תיבות בלבד. "כאשר בהקלדה נוחה במאמץ מינימלי ניתן להגיע לפסיקה כולה", כתב רובינשטיין, "מתעצמת הפגיעה הפוטנציאלית במי שפרטי בריאותם נחשפים". עורכי-הדין גיורא ארדינסט ורמי בן-נתן מתראיינים לחן מענית ב"גלובס" לרגל מלאות 25 שנה להקמת משרדם המשותף. ארדינסט, שמייצג בין היתר את אילנה דיין בתביעה שהגיש נגדה סרן ר, מתייחס להחלטה הצפויה להינתן בקרוב על-ידי ההרכב המורחב של שופטי בית-המשפט העליון. אם יהפוך בית-המשפט את דעתו, הוא אומר, "נראה על המסך פחות תוכניות תחקירים נשכניות ויותר מגזינים רכים שלא מכעיסים איש. המציאות תפנה את מקומה לריאליטי". "ובינתיים", אומר יהודה נוריאל ליוסי מדמוני, לקראת סיום הראיון שמתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "זה ריאליטי אוכל, ריאליטי מוזיקה, ולקינוח ההעלבות של היפה והחנון או הקללות של האח הגדול". "תשמע, אני לא מתבייש לומר את זה", משיב לו מדמוני, "בפרפרזה על מקום בגן-עדן, האנשים האלה מסכנים את מקומם בגן-עדן. אני לא מבין איך הם מרשים לעצמם להשחית את הנפש של העם הזה. איך בנאדם קם בבוקר ועושה דברים כאלה – את זה אני לא מבין". מי שמעוניין להתוודע לנאום התודה שנשא השבוע דרור אידר לרגל קבלת פרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת, מוזמן לעיין בטורו שב"ישראל היום". מטורו של אמנון לורד ב"מקור ראשון" עולה כי היה זה הוא שהפנה את תשומת לבו של אידר לפערים בין מוספי יום-הכיפורים מתחילת שנות ה-90 לאלה שיצאו לאחרונה, הנקודה שבה פתח אידר את נאום קבלת הפרס. "בוא נדבר באמת על ישראל היום", מצטט לורד בטורו מדברים שאמר לאידר, "הוא פגע קשות בכלל העיתונות". "אל תסבך אותי", השיב אידר. "העיתון יצר גלי הדף. אבל יש היום מקום לעוד עיתון אפילו". טורו של גיא רולניק, הבוקר ב"דה-מרקר", מזכיר את הטור שפירסם לאחרונה במגזין "דה-מרקר".

צעדת שליט דוחה את פגישתם הצפויה של נתניהו ואובמה מראש סדר היום של רוב העיתונים | "הארץ" שוב קורא לגרוסמן למילואים | ו"ממון" חובט בחברות הסלולר

פגישתם הצפויה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב ברק אובמה מגיעה לכותרת הראשית של "ישראל היום": "נתניהו יאמר הערב לאובמה בפגישה בבית הלבן: לא לתת לאבו-מאזן לחמוק ממו"מ ישיר"; "בישראל מצפים לפגישות טובות בוושינגטון, כולל הצהרות, מסיבת עיתונאים משותפת ומפגש בין הרעיות, מישל אובמה ושרה נתניהו". קראו את כותרת המשנה הזו שוב ונסו להבין מה הן, לפי "ישראל היום", פגישות טובות. אני עדיין מנסה להבין. בעיתונים האחרים ענייני שליט דוחים את ענייני המדינה מהכותרת הראשית. "חיבוק אמריקאי" היא הכותרת ברצועה במעלה שער "מעריב", "היום: פסגת נתניהו-אובמה בבית הלבן. את הקרירות של הפגישות הקודמות אמורות להחליף אווירה נעימה ומסיבת עיתונאים משותפת. הפלסטינים הציבו שלושה תנאים לחידוש השיחות הישירות", נכתב בכותרת המשנה. אם כן: הכל עניין של אווירה. עכשיו הכל מובן. ב"ידיעות אחרונות" קוראת רצועה צרה בתחתית השער: "היום בבית הלבן: פגישת נתניהו והנשיא אובמה". אם הכל אווירה, באמת שאין צורך להתרגש. ב"מעריב" מציג בן כספית את דרישותיו של אבו-מאזן מנתניהו ערב הפגישה: חידוש המו"מ מהנקודה שבה הופסק על-ידי אולמרט ולבני, הכרה בעיקרון הטריטוריאלי שלפיו פלסטין תוקם על שטח הדומה לשטחי 67, חילופי שטחים והמשך הקפאת הבנייה בשטחים. באותו עמוד כותב אלי ברדנשטיין כי "אובמה לא ילחץ להמשיך בהקפאה" ("הערכה"). ב"הארץ" כותרת הידיעה הראשית – אך לא הכותרת הראשית – היא "נתניהו יציג היום לאובמה רעיונות מדיניים חדשים"; "ראש הממשלה המריא אמש לארה"ב לקראת פגישתו עם הנשיא האמריקאי, במהלכה ינסה לבחון מחדש את האמון ההדדי. השניים צפויים לדון גם בסוגיית האיום האיראני". לפי אלוף בן, "שני נושאים יעמדו על סדר היום בפגישה [...] העסקה הזאת, סיכול הגרעין האיראני תמורת עצירת ההתנחלויות בגדה, עומדת על הפרק מאז שהשניים נבחרו לתפקידיהם". צעדת שליט, הנכנסת היום ליומה העשירי, תופסת את רוב שער "מעריב". תחת הכותרת "אחריה", המלווה בתצלום של אביבה שליט על רקע הצועדים, מודפס מאמר של יעל פז-מלמד, "עם הצועדים". "את הגל הזה אי-אפשר יהיה לעצור", קובעת פז-מלמד. "טרם נראתה בארץ תנועה המונית שכזו, שמגיעה מלמטה". עוד מטורה של פז-מלמד: "למשך חמש שעות לא היה קיים שום דבר חוץ מחייל צה"ל גלעד שליט, הוריו, סבו אחיו". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "התשמע קולנו", והיא מלווה בתצלום של נעם ואביבה שליט, הוריו של גלעד שליט, יחד עם שלמה ארצי וזובין מהטה. "עשרת אלפים צעדו בתל-אביב, אלפים בעצרת מול עזה", נכתב בכותרת הגג. הכותרת הראשית של "הארץ" היא "להסיר את המצור מעלינו", ומתחתה מודפס במלואו טקסט של דויד גרוסמן, שקורא לממשלת ישראל לפנות לחמאס ולבקש הסכם כולל. מה בהסכם? הפסקת אש מוחלטת, הפסקת הטרור והסרת המצור, וגם שחרור גלעד שליט ושחרור אסירי חמאס (גרוסמן אינו מציין אם ישחרר את כל אסירי חמאס או רק אלו שחמאס דורש כעת, אך לא פוסל את שתי האפשרויות). "רעיון כזה נשמע מופרך", כותב גרוסמן בפתח הפסקה השנייה של המאמר. זו הפעם השנייה בתוך יום שכותב מאמר ב"הארץ" מתנצל על מופרכות הרעיון שהוא מעלה. יש לציין שבפעם הראשונה היה מדובר ברעיון הרבה פחות מופרך. במוסף "24 שעות" הכפולה הפותחת מוקדשת לראיון עם סורין הרשקו, שנפצע ("הפצוע היחידי") במהלך השתתפותו כחייל במבצע אנטבה והפך משותק בכל גופו. כותרת הכתבה של משה רונן היא "לא בכל מחיר", והיא מתייחסת להמלצתו של הרשקו שלא להסכים לדרישות חמאס ("אני מסתייג מהדרישה לשלם יותר. גם כך המחיר שהממשלה הסכימה לשלם כבד מאוד"). ובמוסף "המגזין", במדורה "טעימה בשטח", ממליצה פז-מלמד על תפריט הקיץ של מסעדת רוקח 73 בתל-אביב ("ליד מגרשי הטניס של כביש התערוכה"), על מסעדה בשם מל-ומישל ברחוב בן-יהודה 155 בתל-אביב ("מקום מלטף"), ועל הגבינות של מחלבות גד ("שיפרו לנו את ארוחות הקיץ הקלות". עוד על גד: במודעת עמוד בעמ 16 ב"מעריב"). "הצופים לא ידעו אם לצחוק או לבכות" היא כותרת כתבת השער של המוסף היומי של "הארץ", "גלריה": ביקורת של מיכאל הנדלזלץ על מחזמר. "את מקורותיו של הכישלון הלא-מפואר לילה לא שקט, מחזמר על-פי שיריו של שלמה ארצי שעלה עתה בתיאטרון הקאמרי, אפשר למצוא בכמה מקומות", פותח הנדלזלץ. "לא כולם קשורים ישירות במה שקרה על הבמה ומאחורי הקלעים של הפקה זו. אני מכנה אותה כישלון לא-מפואר לפני שידוע מה יהיה גורלה המסחרי (ראיתי אותה בהצגה רביעית, לפני אולם מלא לגמרי), כי בעיני היא כזאת מבחינה תרבותית ותיאטרונית". עוד כמה ציטוטים: "מה שטוב לווסט-אנד ולברודוויי טוב גם לתל-אביב. שם במסגרת מסחרית, כאן בתיאטרון הרפרטוארי". "תאורה של מופע רוק: שני צוגים – מוטות עם שורת פנסים המפנים אלומות אור מאחור על הבמה. לפעמים אחד נשאר למטה והשני עולה למעלה, ואז נוצר רושם של לוע תנין היכול לבלוע את השחקנים". "הגבר הישראלי המצטייר מלילה לא שקט הוא מתבגר עלוב ולא מעניין, שעוד לא יודע מיהו, וזוגיות בשבילו היא כנראה בעיקר מין. בכל זאת יש לו ייחוד אחד, שאותו השארתי לסוף, כי הוא מגיע רק בסוף ההצגה שארכה שעה ו-55 דקות בלי הפסקה: לגיבור היה חבר שנהרג בסלוקי במלחמת לבנון השנייה". "ורסאי. הסוף" היא הכותרת הראשית על שער "המגזין" של "מעריב". "תשע שנים לאחר אסון ורסאי, נדונו אתמול אברהם עדי ואפרים אדיב, מבעלי האולם, ל-30 חודשי מאסר בפועל. הפעם אלוהים היה איתנו, אמרה אורלי טובול, שבתה חנית ז"ל היתה בין ההרוגים. הם ראו את השקע ברצפה ולא עשו כלום, הוסיף אברהם כהן, ששכל את בתו שונית ז"ל", היא כותרת המשנה. על השער – תצלום של טובול מחזיקה את תמונת בתה. "דחיית הערעור אתמול שמה סוף פסוק להליכים הפליליים הממושכים שהתנהלו במשך שנים מאז האסון", כותבים שמואל מיטלמן וגלי גינת, "שבסיומם נשלחו שבעה מהמעורבים העיקריים למאסר". 23 בני-אדם נהרגו באסון בירושלים. הכותרת הראשית של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לכתבה, אידיוטית למדי, המקדמת מיזם מסחרי חדש: צניחת סילון, "המאפשרת נפילה חופשית במשך זמן כפול מצניחה חופשית". המשפט הפותח את הכתב הוא "האמת היא שרק בגובה של 16,420 רגל הבנתי עד כמה גדול הסיכון". "התקשורת בידיים שלהם" היא אחת הכותרות על שער "עסקים", ותודו שזו תמיד כותרת מצחיקה, על שער של כל עיתון. במקרה הזה היא ציטוט, כנראה של ח"כ משה גפני, מ"דיון סוער בוועדת הכספים בנושא הריכוזיות". ה"הם" הם "קבוצה קטנה ששולטת בחלק גדול מאוד מהמשק ואסור לבקר אותה". סופו של הדיון: הסכימו להקים ועדה (שתבחן את נושא הריכוזיות). ח"כ שלי יחימוביץ התנגדה ו"ציינה כי לאחר 68 יום בהם דנה ועדת השרים המיוחדת בנושא שכר הבכירים, היא הגיעה, לדבריה, לאפס הצעות ולאפס מסקנות", ולכן, כותב רותם סלע, יעלו היא וחיים כץ שוב את הצעת החוק שלהם להגבלת שכר הבכירים. המידע הזה מגיע לכותרת הראשית של "דה-מרקר": "אולטימטום לנתניהו מהח"כים: פעל לאלתר לצמצום הריכוזיות"; "ועדת הכספים לראש הממשלה: אם לא תקים ועדה ציבורית לצמצום הריכוזיות במשק עד אוקטובר 2010, נקדם הצעות חוק פרטיות לטיפול בבעיה. מחקר חדש: הממשלה בישראל מממנת ומטפחת את פירמידות השליטה". "המחקר החדש" שזוכה ללא פחות מכפולת עמודים ב"דה-מרקר" ומופיע גם במסגרת הדיווח על הוועדה ב"עסקים" הוא מחקר של "מכון ירושלים לחקר שווקים", ולפיו "חלק גדול מהכספים אותם מעבירה המדינה מיועדים כביכול לצורך תמיכה במגזר העסקי, זורמים בסופו של דבר לכיסיהם של קבוצות העסקים החזקות השולטות במשק". אורה קורן מקדישה ב"דה-מרקר" מסגרת מיוחדת לתיאורו של אותו מכון, שההודעות שלו לעיתונות מצוטטות מדי פעם כלשונן בכלכלונים – אולם כקורא לא באתי על סיפוקי, והיית שמח לדעת עוד על המכון הזה, מטרותיו ומממניו. "כשהסלולרים בוכים" היא הכותרת הראשית של מוסף "ממון": "גם ב-2004 איימו חברות הסלולר שהפחתת דמי הקישוריות תפגע בהן אנושות, תגרום לפיטורי עובדים, תחסל השקעות בתשתיות ותדרדר את השירות. ומה קרה מאז?", שואלת כותרת המשנה על השער, ואילו כותרת המשנה בכפולה הפותחת עונה: "הרווחים שלהן זינקו ב-180%" (נופר סיני ואלי שמעוני). סיני מתארת מציאות אבסורדית שכבר נכתב עליה: ב-2004 שכר משרד התקשורת את חברת הייעוץ אנליסיס, ואילו פרטנר שכרה את NERA. חברות הסלולר תקפו את העבודה של אנליסיס וטענו כי נפלו בה "פגמים מהותיים". כיום סלקום היא מי ששכרה את אנליסיס, ואילו משרד התקשורת שכר את NERA. סלקום טוענים כלפי משרד התקשורת כי על-פי דו"ח של אנליסיס, בדו"ח של NERA נפלו טעויות. המסקנה החותכת היא כי אחרי – או אולי לפני – שמטפלים בחברות הסלולר, צריך לטפל אחת ולתמיד בכשלים הנפשעים שבבסיס קיומן של חברות הייעוץ להשכיר (ובאותה הזדמנות גם בחברות הדירוג, שבדיקת אחריותן – המתמשכת – למשבר הכלכלי לא מוצתה). על ידיעה במוסף "עסקים", בתחתית עמ 6, שכותרתה היא ציטוט של יו"ר סלקום עמי אראל – "כבר שילמנו ביוקר על רגולציה פופוליסטית" – חתום יהודה שרוני, כתב הבנקים של "מעריב". שרוני, ולא כתב התקשורת של "מעריב", הוא גם מי שריאיין ביום שישי את שר התקשורת משה כחלון על רפורמת הקישוריות. דבריו של אראל, שנאמרו אתמול במסיבת עיתונאים, מובאים גם בכפולה הפותחת של "כלכליסט", בצירוף פרשנות מלעיגה ("אנחנו כולה רצינו להגשים ציונות, ומשרד התקשורת המעצבן הזה כל הזמן עושה רפורמות לטובת הצרכן. אם לא תפסיקו – נפטר עובדים, וניקח לכם את האייפון"; גיל קליאן). הכתבה המרכזית בכפולה היא של גילעד נס. נס, שאתמול הגיש ניתוח ביקורתי של דו"ח משרד התקשורת (NERA), מציע היום אלטרנטיבה לרפורמת הקישוריות: "הסרת הפיקוח על חברות קיימות וקביעת תעריפים נמוכים עבור החדשות", וכך ליצור "מאזן אימה בין חברות הסלולר הקיימות לחדשות". "לא היה נגרע מאומה מכבודו של סמנכ"ל כלכלה במשרד התקשורת, ד"ר אסף כהן, אם היה מקדיש קצת יותר משלוש שעות לשמיעת טענותיהן של החברות בנוגע לתהליך, שעלול לגרוע מהכנסות כל אחת מהן 400 מיליון שקל מדי שנה", כותב גד פרץ ב"גלובס", "הן היו זכאיות ליותר זמן בשימוע הפרונטלי, אבל גם בתוך התהליך ואפילו כבר בשלב איסוף הנתונים והבחירה במודל הכלכלי לבחינת התעריפים. אם הוא היה מנהל תהליך רציני ומכובד יותר, הוא לא היה מקבל בסוף אוסף של חברות נרגנות ושונאות, שחשות שנעשה להן אי-צדק משווע כי בקושי שמעו אותן". "כספי הפנסיה בדרך למימון קידוחי הגז" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". כותרת המשנה: "הגופים המוסדיים עשויים לראשונה לממן הלוואות להפקת גז. ישראמקו, השותפה בקידוח תמר, מנהלת משא-ומתן עם החברות מנורה, כלל-פיננסים ומגדל למימון חלקה בהפקת הגז בקידוח תמר" (ליאור גוטמן). אגב ההערה מאתמול על אופי הסיקור ב"כלכליסט", מעניין לציין את הכותרת האלטרנטיבית לדיווח, זו שנבחרה ככותרת לידיעה עצמה (חצי מעמ 6): "המימון לתמר על סף סגירה". "האיחוד-הלאומי והבית-היהודי יתמודדו בבחירות הבאות ברשימה משותפת", מדווח אריק בנדר בידיעה קטנה בעמ 7 ב"מעריב". ב"הארץ" מוענק לידיעה מקום נרחב יותר, בעמ 12, בליווי תמונה. "איך הופכים תחנת מוזיקה קלאסית להצלחה?", שואל נעם בן-זאב ב"גלריה" ומנסה לענות על-פי סיפורה של התחנה הצרפתית רדיו-קלאסיק. בעמוד "תרבות" במוסף "המגזין" אייטם מרכזי אחד, שלושה קצרים ושניים בינוניים, אחד מהם, 147 מלה, הוא דיווח על כך ש"ברשת זועמים: בכוכב נולד הציגו בכורה של צביקה פיק, על אף שהשיר הושמע קודם אצלם". "בקרוב: הסכם שכר ל-950 עיתונאי רשות השידור", מדווחת מיכל תוסייה-כהן ב"כלכליסט".

הטבלואידים באבל | "ידיעות אחרונות" מפלה בין חללים | ומאתרג את שמעון פרס | בן שלו נגד רגש מפלסטיק | ב"גלובס" מתריעים מפני ההשפעה הפוליטית של הסינים | ומקדישים תשומת לב גם לזו של פטריק דרהי

"צריך להעז ולחלום בגדול. חלומות קטנים מפחידים אותי", מודיע ציטוט גדול, טעון השראה, בראש עמוד השער. הדובר: שמעון פרס, נשיא, ראש ממשלה ושר לשעבר בממשלות ישראל. תצלום שלו עומד בחליפה כהה וחיוך בהיר נדפס במרכז. הבימה: "Investment", מוסף פרסומי על "ההשקעות והמגמות שישנו את האנושות" בהוצאת המחלקה המסחרית של עיתון "הארץ" ובמימון של גורמים שזהותם אינה נמסרת. מדוע צריך פרס, או מי שמעסיק אותו, לשלם לעיתון כדי לפרסם ראיון בכיכובו, ועוד במוסף המוקדש להשקעות? ומה בעצם הוא מוכר? לא ברור. גם מי שיקרא את הראיון הפרסומי עד תומו לא ימצא תשובה לשאלות הללו. מנהלת המוסף הפרסומי, טלי כגן, החתומה גם על הראיון, מסרה ל"העין השביעית" כי לא ידוע לה על גורם כלשהו ששילם עבור פרסום זה. בעיתוי נאה מככב הבוקר הפוליטיקאי בדימוס גם בשער "דה-מרקר", המוסף הכלכלי של "הארץ", שהגילוי העיתונאי המובלט בו מהדהד גם בשעריהם של הטבלואידים הנפוצים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". "בנק הפועלים משלם לפרס 30 אלף דולר בחודש לקידום עסקיו", מוסרת הכותרת הראשית, חשיפה של שרון שפורר שפורסמה אתמול באתר "דה-מרקר". על-פי דיווחה, בנק הפועלים ופרס סירבו להתייחס לדברים. "לפי הערכות", כותבת שפורר, "פרס יסייע לבנק הפועלים בנושא ההיערכות למאבק בחקיקה אפשרית שעשוי שר האוצר המיועד, ח"כ משה כחלון (כולנו), לקדם במטרה להגביר את התחרות במערכת הבנקאית. חקיקה זו צפויה לפגוע בתוצאות הכספיות של הבנקים. נוסף על כך עשוי פרס לסייע בעסקי הבנק מעבר לים". האם ייתכן שאחד משני הבנקים הגדולים בישראל שכר את שירותיו של ראש הממשלה והנשיא לשעבר כדי להיאבק ברפורמה שנועדה להיטיב עם הציבור הרחב? לפי עורך "דה-מרקר" סמי פרץ, שטור פרשנות פרי עטו מתפרסם למרגלות הידיעה של שפורר, התשובה עשויה להיות חיובית. "בנקאי בכיר סיפר פעם על מחקר שהראה כי אנשים שהולכים לתומם ברחוב מאיצים את צעדיהם כשהם חולפים על פני סניף בנק. הסיבה: הבנק מזכיר לנו את הצרות שלנו, ואין לנו עניין לבלות בסביבתו יותר מדי זמן", כותב פרץ. "בנקים אינם גופים כלכליים אהודים, ויש שיגידו שהם שנואים. הם חולבים אותנו בעמלות וריביות. הם ייתנו לנו הלוואה רק אם נוכיח שאנחנו לא זקוקים לה. הם ייתנו לנו מטרייה ביום קיץ וייקחו אותה עם הגשם הראשון. "הבנקים יעשו הכל כדי להצטייר כאהובים יותר. הם יצטיידו בפרזנטורים אהודים (אסי כהן, ארז טל, עלמה זק, יאיר לפיד, מודי בר-און, ישראל קטורזה, דביר בנדק), הם יחלקו לנו דגל ישראל ליום העצמאות ויסדרו לנו כניסה לפארקים לאומיים (בנק הפועלים) וכיו"ב. [...] מבחינת הבנק יש רק שתי תועלות שיכולות לנבוע מההתקשרות עם פרס. הראשונה היא תדמיתית. הבנק אינו גוף אהוד כל-כך, והוא מת שיאהבו אותו – אז מה פשוט יותר מלשלם לפרס האהוד והאהוב כמה דולרים כדי ליהנות מעט מהילתו של הנשיא לשעבר? "הסיבה השנייה מטרידה יותר: אולי הבנק אומר לעצמו שדווקא מפני שהוא לא אהוד כל-כך, וקיימת סכנה שפוליטיקאים או רגולטורים – נניח שר האוצר המיועד, משה כחלון – ינסו לפגוע ברווחיו, זה הזמן להצטייד בלוביסט מליגת-העל של הלוביסטים בעולם. לא בוריס קרסני, ולא מושיק תאומים, המשמש כיועץ של הבנק ושל פרס גם יחד – אלא פרס עצמו. קשה לראות את פרס מתלכלך ישירות בדבר הזה. הוא לא יישב עם חברי-כנסת וישכנע אותם לפעול נגד כחלון. יש לו סטייל. הוא רק צריך לספק את המעטפת של המכובדות, את אירועי ההשקה והפתיחות והחגיגות הקטנות שיספקו לבנק מידה נאה של אהדה ציבורית. משם, הדברים יכולים להתגלגל לכל מיני כיוונים". ב"ידיעות אחרונות", העיתון שבשנים האחרונות שולח את כתבי המערכת שלו לחבר ידיעות פרסומיות במימון בנק הפועלים וגופים נוספים המשויכים לבעלת השליטה בו, שרי אריסון, מפגינים הבוקר מצג של עצמאות מערכתית. אף שאיש לא היה מופתע אם עורכי העיתון היו בוחרים להתעלם לגמרי מהחשיפה של היומון הכלכלי, ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמות שתי ידיעות בנושא: אחת בקונטרס החדשות ("גינויים לפרס על העסקה עם בנק הפועלים"), ואחת במוסף הכלכלי "ממון". לשני הדיווחים של "ידיעות אחרונות" משותף דבר אחד: הם אינם כוללים ולו אזכור של אותן "הערכות" שהובאו ב"דה-מרקר", ולפיהן ייתכן שלצד סיוע לענייני הזרוע הבינלאומית של הבנק, יסייע פרס גם למאמצים לבלימת הרפורמה ההיפותטית של כחלון בישראל. בשתי הידיעות מודגש, כעובדה וגם כטענה מטעם לשכת פרס, שהאיש נשכר לשם סיוע בעסקיו הבינלאומיים של הבנק, ללא אזכור של האפשרות שיסייע גם בעסקים המקומיים. כשמשווים את מה שכן נכתב שם אל מול חומר הגלם שבוודאי הגיע גם לידי עורכי "ידיעות אחרונות", עולה האפשרות שמישהו ניקה את הדיווחים במתכוון: כפי שההערכות בנוגע לסיכול הרפורמה הושמטו מתקציר הידיעה של "דה-מרקר" שהוגש לקוראי "ממון", הן גם הושמטו מהידיעה על דברי הביקורת בעמודי החדשות. מתגובתה של ח"כ זהבה גלאון, למשל, הושמטו המלים "על-פי ההערכות יעזור [פרס] לבנק להילחם נגד רפורמות צודקות שנועדו לשים סוף לאלף הדרכים שבהן הוא עושק את לקוחותיו". עמדותיהם של אישי ציבור אחרים שהשמיעו הצהרות ביקורתיות בנוגע לאפשרות שפרס יקדם אינטרסים של הבנק בישראל נחסכו גם הן מהקוראים, אף שחלקן הופצו בתפוצה רחבה וגם צוטטו אמש ב"דה-מרקר" ובכלי תקשורת אחרים. "כלכליסט", העיתון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", נהנה מחופש מערכתי מוגבר ביחס לעיתון האב. אף על פי כן, הבוקר רב המשותף בין השניים: גם כתב "כלכליסט" תומר ורון, שרק השבוע זכה כאן לשבחים על סיקור ביקורתי של המערכת הבנקאית בישראל, חתום על ידיעה שממנה הושמטה כליל האפשרות שהובלטה ב"דה-מרקר" (וכך גם הקרדיט לעיתון המתחרה). פרס, מובהר בכותרת המשנה, יסייע לבנק ב"קידום עסקיו בעולם, ובפרט בארה"ב". העיתונים מקבוצת "ידיעות אחרונות" אינם היחידים שמשמיטים את האפשרות הלא נוחה מבחינת האיש והבנק. יהודה שרוני ב"מעריב" מקדיש לדיווח על עסקת פרס-הפועלים פחות ממאה מלים, ואל זנבן מדביק שורה של עדכונים פיננסיים בנוגע לבנק. לפי שרוני, שדיווחו בנושא נדפס רק בעמ 23, בנק הפועלים משלם לשמעון פרס עבור הרצאות ללקוחות סניף הבנק בניו-יורק. ב"ישראל היום", מנגד, מצאו דרך ביניים להתמודדות עם מידע העשוי להיות בעל ערך, אף שכרגע הוא מוכחש ובלתי מיוחס: בחינמון, המתמחה בהדהוד של מידע גלוי שפורסם על-ידי גורמים חיצוניים, עשו חזי שטרנליכט וזאב קליין את המובן מאליו ופשוט ציינו מה הן ההערכות שפורסמו ב"דה-מרקר", ולצדן הדפיסו את הכחשותיו של פרס. היום הוא ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כותרותיהם הראשיות של שלושת הטבלואידים מהזרם המרכזי משחזרות גם הבוקר את הבחירה המערכתית מיום השואה, ומופקעות לטובת אירועי האבל הממלכתיים. ב"ישראל היום" הממסדי הכותרת הראשית היא "בזכותם", המוגשת בצירוף הפקודה להרכין ראש. ב"ידיעות אחרונות", צהובון שעורכיו מגירים זיעה בניסיון לחמוק משבלוניות וגם לשמור על הצהוב, שמים במרכז השער ציטוט ממכתב אישי פרי עטו של חלל צה"ל, הנדפס בכתב ידו. ב"מעריב", עיתון שעורכיו עדיין נמנעים מלחקות את הפתוס המנופח של החינמון או את מסחטת הרגש המשומנת של העיתון של המדינה, מסתפקים בכותרת המימית "בעצב ובגאווה". כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", גם ב"מעריב" נדחקים הדיווחים החדשותיים על הנעשה במדינה אל תחתית השער, ומשם למעבה הגיליון. מבין ארבעת העיתונים הכלליים, אחד בלבד מקדיש את כותרתו הראשית לדיווח חדשותי. "מחלוקת במשא-ומתן: כחלון מסרב לתמוך בחוקים נגד העליון", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ". "צוות המשא-ומתן של הליכוד הודיע לשותפיו למשא-ומתן הקואליציוני כי החליט לכלול שני חוקים להחלשת כוחו של בית-המשפט העליון במסגרת ההסכם הקואליציוני", מדווח יהונתן ליס. "החוק הראשון הוא פסקת ההתגברות – חוק שיאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו על-ידי בג"ץ. החוק יקשה משמעותית על בג"ץ לפסול חוקים בכך שיחייב הרכב של 11 שופטים, שלפחות תשעה מתוכם תומכים בפסילת החוק", נכתב בדיווח. "החוק השני נועד לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים. לפי ההצעה, מספר הפוליטיקאים בוועדה יגדל, וכך יצטמצם כוחם של שופטי העליון בוועדה. חברי צוות המשא-ומתן של כולנו, שנועדו אתמול עם מקביליהם בליכוד, הודיעו כי הם מתנגדים למהלך ויסרבו לדרישה לכלול את החוקים בהסכם עצמו או לקדם אותם בקדנציה הקרובה". חרף הדיווח על "מחלוקת" בכותרת הראשית, בתוככי הידיעה כותב ליס דווקא על "התקדמות משמעותית" במשא-ומתן בין הצדדים. "לצד חילוקי הדעות על החוקים להחלשת בית-המשפט העליון, שני הצדדים הגיעו להסכמות בשורה של רפורמות ותוכניות שיוכנסו להסכם הקואליציוני", מפרט ליס בידיעה נפרדת, הנדפסת בעמ 5. דיווחים על התקדמות במשא-ומתן, המבוססים על הודעת הליכוד ומפלגתו של כחלון מאתמול, מתפרסמים גם בשאר העיתונים. הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת לסיקור ביקורתי של מציאות שבדרך כלל מצטיירת בתקשורת כתופעה חיובית: החדירה ההולכת וגוברת של גופים הקשורים לממשל הסיני למשק הישראלי. "כך משתלטת סין על מכרזי התחבורה והתשתיות בישראל", נמסר בכותרת הדיווח, שעליו חתום כתב תחום הרכב דובי בן-גדליהו. ודוק: "סין", הרפובליקה הרודנית, ולא "משקיעים סינים". בתצלום המוביל נראה ראש הממשלה נתניהו כשהוא לוחץ את ידו של שי גינפינג, נשיא סין. "בתוך כחמש שנים בלבד הפכו חברות סיניות, רובן בשליטה ממשלתית, לאחד הכוחות החזקים בתחום תשתיות התחבורה בישראל", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה. הפתיח קודר, ומתכתב עם החג שבפתח. "המושג עצמאות זוכה לאהדה ופופולריות בישראל, אולם מדובר במונח גמיש למדי", כותב בן-גדליהו. "בפועל, מיקומה הגיאו-פוליטי האסטרטגי של ישראל הפך אותה לאורך ההיסטוריה לזירת משחק מדינית וכלכלית של מעצמות זרות והותיר שיקול דעת מוגבל למדי לתושבים המקומיים. הקמת המדינה ב-1948 לא שינתה בהרבה את התמונה הרחבה. "עד לעשור האחרון, למשל, הגורם הדומיננטי שעיצב את העצמאות הכלכלית-מדינית של ישראל היה ארצות-הברית. לאינטרסים האמריקאיים עדיין יש משקל לא מבוטל בהתנהלות הכלכלה והמדיניות הישראלית, אך בחמש השנים האחרונות כבר אפשר לראות את תחילתו של מה שניתן לכנות הפרק הסיני בתולדות המשק הישראלי", מוסיף כתב "גלובס", ומפרט. "הישגי החדירה של הסינים לענף התחבורה בישראל, מרשימים ככל שיהיו, הם לא יותר מאשר חלק – די חשוב כשלעצמו – בפאזל תחבורתי-כלכלי חובק עולם, שממשלת סין עוסקת כיום במרץ בהרכבתו", כותב בן-גדליהו בהמשך. "הפאזל הזה מכונה פרויקט דרך המשי, והוא יצא לדרך בחסותו האישית של ראש ממשלת סין תחת הסיסמה חגורה אחת, דרך אחת (בסינית זה כנראה נשמע יותר טוב). "הפרויקט הזה נועד ליצור שני נתיבים של סחר חוץ שמטרתם להרחיב את השפעתה הכלכלית – ומן הסתם גם הפוליטית – של סין. נתיב אחד הוא נתיב יבשתי, שעובר דרך 20 מדינות ונועד לחבר בין סין לאירופה, בערך לאורך המסלול של דרך המשי העתיקה. זהו נתיב בעייתי ויקר מאוד ליישום מבחינה גיאוגרפית ופוליטית, לאור המלחמות והסכסוכים הרבים באזורים שבהם הוא חולף. "הנתיב השני, הרלבנטי יותר אלינו, הוא נתיב סחר ימי אסטרטגי שיחבר את הנמלים העיקריים בסין עם מסופי הספנות הגדולים באפריקה ובמזרח התיכון. כאן יש לישראל תפקיד מפתח, בשל אותו פוטנציאל של גשר יבשתי עוקף תעלת סואץ ונגישותה לים התיכון". הכתבה, המומלצת לקריאה במלואה, מסתיימת כך: "יהיה מי שיטען כי בכלל לא מדובר באיזו תוכנית-על סינית, אלא רק בתוצר לוואי מתבקש של כוח הטבע הפיננסי והתחרותי של הכלכלה הסינית, או לכל היותר בצירוף מקרים עסקי. אבל המציאות לימדה אותנו שצירופי מקרים הם חיה נדירה כשמדובר בביזנס בהיקפים כאלה, בוודאי כאשר העסקים הם מול הממשל הישראלי. אז אולי כדאי שכולנו נתחיל ללמוד את ההימנון הסיני לכל מקרה שלא יהיה, וכמובן לתפארת מדינת ישראל". "פרויקט מיוחד, מרגש עד דמעות, הבטיחה הכותרת בידיעות אחרונות מיום שישי האחרון. דמעות אכן נראו בקליפ לשיר אח שלי, ששר משה פרץ ושבקליפ שלו מופיעים לצד הזמר אחים ואחיות של 15 מחללי מלחמת צוק איתן. מרגש? שאלה של השקפה, נטיית לב ומספר נוגדני הקיטש במערכת הדם", כותב בן שלו בשער מוסף "גלריה" של "הארץ". "אח שלי מסתמן כשיר הבולט של יום הזיכרון הראשון שאחרי מלחמת צוק איתן. יזם אותו העיתון של המדינה ושר אותו אחד הזמרים הפופולריים במדינה. את השיר כתב דורון מדלי, אבל העיקר הוא הקליפ, שבו פרץ והאחים השכולים מצולמים בשדות ליד רצועת עזה. "ההסתייגות הראשונה מהקליפ הזה עולה למראה האסתטיקה של צילומי האחים השכולים. היא מזכירה מאוד פרסומות מרגשות לחברות סלולר ויוצרת זיקה נפסדת בין תרבות ההנצחה לתרבות הצריכה. הסתייגות נוספת נובעת מהמניירות של פרץ כשהוא יושב בין עשרות האחים השכולים. הוא מאגרף את ידיו, עוצם את עיניו, אבל גם אם הוא הונע מרגש אותנטי, זה נראה כמו קלישאה גמורה, והיא צורמת במיוחד בשל הקרבה בין הזמר לבין אחיהם ואחיותיהם של החללים, שפניהם מאופקות וחתומות. "לקראת סוף הקליפ אחד האחים, נער צעיר, פורץ בבכי. הלב נכמר, אבל בסופו של קליפ שסוחט בצורה כל-כך מחושבת את בלוטות הרגש, אפילו הבכי הכי אמיתי מקבל נופך של מניפולציה להעצמת הרושם הדרמטי, שאינה קשורה כמובן לנער עצמו. כך נראית ההנצחה המוזיקלית הממסדית של יום הזיכרון הזה. היא לא מעניקה למאזין והצופה את האפשרות לחשוב ולהרגיש, אלא פוקדת עליו לבכות". כותרת המשנה של הטור מבטיחה לקוראים שיש גם דרך אחרת: "לצד הקיטש והמלודרמה של שירי הזיכרון הממלכתיים, יש גם הנצחות מוזיקליות פרטיות שכדאי להכיר, והן הרבה יותר עמוקות, אמיתיות ויפות". שלו מונה כמה מהן. "הערב ב-20:00: צפירת דומייה לזכר 23,320 הנופלים", מודיעה הכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות". "אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון מסר בשבוע שעבר לפרסום את המספר הזה: 23,320 איש ואשה שנפלו על הגנת הארץ הזו מאז ראשית הציונות ושיבת ציון", כותב בכפולה השנייה של העיתון הפובליציסט ואיש הממשל לשעבר איתן הבר, בטור שכותרתו "כולם היו בנינו". "לא חשוב לנו כרגע, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל", טוען הבר בהמשך, "אם הקורבן היה בתנופת הסתערות על מוצבי הצבא המצרי ברפיח, או חייל צה"ל בחופשה, שתוי, שחזר מבילוי במועדון לילה ומכוניתו נתקלה בעמוד חשמל. כל חלל צה"ל, יהא אשר יהא, הוא מת להוריו, לאחיו, לאחיותיו, לאשתו ולילדיו, והוא לא יחזור לעולם. מת הוא מת. "[...] כולם היו בנינו. כולם היו יפים ואמיצים, בין שחירפו נפשם במנהרות עזה ובין שכשל כוחם ושמו קץ לחייהם. אי-אפשר, אסור, לעשות הבחנה היום בין דם לדם, בין חלל למת, בין נפל בקרב לבין נפטר בעת שירותו. כולם היום הם ילדינו, שהולדתם וגידולם עד לנפילתם הם גם סיפור חיינו". נאה דורש, אך אינו מקיים. לנוכח סיקור השכול שמציע "ידיעות אחרונות" לקוראיו, הבוקר ובבקרים קודמים, הטור של הבר הוא פיסה של פובליציסטיקה חתרנית. פסול להבדיל בין דם לדם, כולם שווים, ובכל זאת – יש כאלה ששווים יותר. אף לא אחד מעשרות הסיפורים האישיים ספוגי הרגש המתפרסמים היום בעיתונו של הבר מוקדש לחייל שהתאבד (15 במספר, לפי נתוני צה"ל לשנת 2014), שנהרג בתאונת דרכים (שמונה בשנה שעברה) או בתאונה מסוג אחר (חמישה), או בתקיפת טרור (שלושה). בשביל מה? עבור עורכי העיתון של המדינה, כך נראה, מדובר בחומר גלם פגום, העלול לקלקל את תדמיתו של הגוף שיום הזיכרון הממלכתי משמש להילולו. מחיילים שמתו סתם, כמו אנשים רגילים, קשה הרבה יותר ליצוק מיתוסים. תחבורה ציבורית. הכותרת הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה והצרכנות של "ידיעות אחרונות", מוקדשת הבוקר להפרכת טענותיהם של מתנגדי הפעלתה של תחבורה ציבורית בשבת, ובראשם שר התחבורה ישראל כץ. "אין ביקוש לתחבורה ציבורית בשבת, טוענים המתנגדים. אז בדקנו: בחיפה נוסעים עשרות אלפים באוטובוסים ובמטרונית, בזמן שלשאר הישראלים אסור", נכתב בכותרת המשנה לכתבתו של אודי עציון. "וגם: מחקר של הכנסת מוכיח שבמקום שפועלים בו קווי לילה, יש פחות הרוגים". הזיהום. כל העיתונים מדווחים על הודעה של משרד הבריאות שבה חוזר בו הגוף הממשלתי מאחת הטענות המרכזיות שהפיץ בנוגע לזיהום במפרץ חיפה, ולפיה כ-50% ממקרי הסרטן אצל ילדים באזור נגרמים מזיהום אוויר. ב"ידיעות אחרונות", עיתון שעורכיו מעניקים סיקור אוהד לראש עיריית חיפה יונה יהב, המפנה לעיתון תקציבי פרסום נדיבים, ממתגים את ההתקפלות החלקית כהתקפלות רבתי. "משרד הבריאות חוזר בו: נתוני הסרטן החריגים בחיפה שגויים", נכתב בשער העיתון. "פניית פרסה", לועגת כותרת הידיעה, התופסת שטח השווה בגודלו לשטחו של עמוד. בפתיח הידיעה מוסרים הכתבים ירון קלנר וליאור אל-חי כי אמש "התברר שהנתון שפורסם בדבר האחריות של זיהום אוויר למחצית מהתחלואה בסרטן בקרב ילדים באזור חיפה איננו נכון". בהמשך משתמשים קלנר ואל-חי בטרמינולוגיה רכה יותר, החוזרת גם בדיווחים המופיעים בעיתונים אחרים. במהלך דיון שהתקיים אתמול במשרד הבריאות, הם מציינים, "התברר שהנתון שהוצג לפני כעשרה ימים במכתבו של פרופ [איתמר] גרוטו למועצה הארצית לתכנון ובנייה אינו מדויק, והוא נתון גולמי טרם עיבוד סטטיסטי", הם מציינים. חרף הכותרת המכלילה מהשער, בהמשך הפסקה מוסבר כי הנוכחים בדיון "הסכימו שהמחקרים בעולם ובישראל לא מראים שזיהום האוויר גורם לסרטן בילדים, אך כן גורם לתחלואה מוגברת במבוגרים, וגם בקרב ילדים כשיגדלו. כמו כן, הזיהום מגביר את הסיכון למחלות לב וריאות". ב"ישראל היום" ממקם רן רזניק את ההתפתחות בהקשר הראוי לה. "נתוני ההסתדרות הרפואית מפריכים את ממצאי משרד הבריאות בנושא הסרטן, ובכל מקרה מעמידים אותם בספק רב – ואולם, למרות זאת, חלק מכלי התקשורת המרכזיים במדינה הציגו בימים האחרונים ילדים חולי סרטן בחיפה כקורבנות חד-משמעיים של הזיהום במקום מגוריהם. הצגה זו גובלת במניפולציה וזורעת עוד פאניקה בלתי אחראית בקרב הציבור", כותב רזניק בטור פרשנות הנלווה לדיווח בנושא. "זאת ועוד: אם נתוני הנהלת משרד הבריאות על הקשר החד-משמעי בין התמותה של מאות חולים בסרטן באזור חיפה מהזיהום הסביבתי הם נכונים ואמיתיים, היה מצופה ומתחייב שצמרת המשרד, בראשות מנכ"ל המשרד פרופ ארנון אפק, תתייצב כבר בשבוע שעבר בפני הציבור, תסביר גם לו את הנתונים הקשים, וחשוב מכך, תדווח לציבור מה משרד הבריאות מתכוון ודורש – גם מהמשרד להגנת הסביבה וגם מעיריית חיפה – כדי לצמצם את הזיהום הסביבתי שגרם לתחלואת הסרטן. "[...] חשוב לציין כי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לספק הוכחה מדעית או רפואית חותכת לקשר סיבתי ודאי בין זיהום סביבתי לבין מחלת הסרטן אצל קבוצת חולים באזור גיאוגרפי מסוים. כך קרה לפני יותר מעשור, כשהוקמה ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את טענות חיילי השייטת שצללו בקישון המזוהם וחלו בסרטן. "רוב חברי אותה ועדה קבעו כי לא ניתן להוכיח קשר בין הצלילות לבין הסרטן בקרב החיילים. יו"ר הוועדה, נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, קבע כי למרות שאין הוכחה מדעית, קיים היגיון משפטי, ציבורי ומוסרי לקבוע כי יש קשר בין הצלילות לבין הופעת המחלה. ראוי היה שהמדינה תיישם קביעה זו בכל האזורים שבהם קיים סיכוי לזיהום סביבתי מוגבר". דרהי. כתבת השער של המוסף "הערב" של "גלובס" מוקדשת למיליארדר פטריק דרהי, המוכר בישראל בעיקר כבעל השליטה בחברת הוט, שבינואר האחרון ביצע סדרה מעוררת עניין של עסקאות רכש בצרפת, ובכלל זה רכישת השליטה בעיתונים "ליברסיון" ו"לאקספרס" (המכונה ב"גלובס" בטעות "אקספרס"). הכתב, לי-אור אברבך, מייחס את הרכישות ל"רה-ארגון של עסקי המדיה" של דרהי, העשוי להשפיע גם על אחזקותיו בישראל. "דווקא בתקופה שבה עיתונות הפרינט הולכת וקמלה ברחבי העולם, דרהי עושה את צעדיו הראשונים בתחום", כותב אברבך. "מצד אחד הוא רוכש את הגוף השמאלי-סוציאליסטי המובהק, הליברסיון, ומאידך את האקספרס המזוהה עם הימין הצרפתי השמרני. עצם החלוקה האידיאולוגית הזו, אומרים בסביבתו, מעידה על כוונותיו הכלכליות גרידא. מבקריו אומרים כי זו דרכו של דרהי לקנות השפעה אצל פוליטיקאים מכל מחוזות הפוליטיקה הצרפתית". לפי אברבך, "מתנגדיו" של דרהי מייחסים את הרכישות האחרונות לניסיון לרכוש השפעה, ולא דווקא להרוויח. "לדרהי יש לא מעט מתנגדים, בישראל ובצרפת, וככל שהוא מעמיק את אחיזתו בתחומים חדשים – בנוסף לשליטתו הנכבדת בתחומי התשתיות והמובייל בצרפת – הוא יקנה לו מתנגדים חדשים", הוא כותב. "אלה אומרים לגלובס כי המטרה העיקרית שלו, בעיקר ברכישת ליברסיון המדשדש (בשנת 2013, 101 אלף גליונות יומיים, ומאז הנתון רק הולך ומידלדל), היא זו שמוליכה בעלי הון רבים שמתעניינים לפתע בעולם המדיה – יוקרה ואגו. דרהי נהנה מהמפגשים התכופים שלו עם פוליטיקאים ומהדלתות שעשויות להיפתח בפניו". בישראל, מציין אברבך, היה דרהי פועל באותו האופן אלמלא "רגולציה קפדנית וחונקת" הכובלת את ידיו. מדד הרצוג. כל העיתונים מדווחים על תקרית שבה ניזוקה קלות מכוניתה של מיכל הרצוג, רעייתו של יו"ר מפלגת העבודה יצחק הרצוג. לפי הדיווחים, אלמוני השליך אבן על המכונית בעת שהרצוג נהגה בה סמוך לביתה בתל-אביב. ב"ידיעות אחרונות", שבבחירות האחרונות התגייס לקמפיין של הרצוג ושל שותפתו ציפי לבני, הידיעה בנושא תופסת את רוב רוחבה של הכפולה השלישית. ב"ישראל היום", שופרו של בנימין נתניהו, הקציבו לתקרית את המשבצת הצנועה ביותר מבין כל העיתונים: ידיעת טור צד קצרצרה בעמ 11. ניצחון ל"כלבוטק". "יצרנית דלידג הפסידה בתביעה נגד כלבוטק", מדווח חן מענית ב"גלובס". "התובעים טענו שלא ייבאו דגים עם פוספטים – טענה שסתר עד התביעה בעצמו, דודי עזרא". הידיעה נפתחת בציטוט מפי השופטת במשפט, יהודית שבח: "לא כל אימת שמתפרסם תחקיר המצביע על פגיעה בצרכן – התרופה לכך הינה ריצה לבית-המשפט והגשת תביעת לשון הרע. מוטב להרכין ראש, לבדוק את ממצאי התחקיר, להודות בתקלה, אם קיימת, ולפעול למען תיקונה".

בדרך ללקוח הבא עוצרים באולפן של אילה חסון: בייסברג עובר מסך, הוא סמכותי, הוא מחפש לקוחות והוא עוד דוגמה לטרנד המאוס של אולפני הטלוויזיה - להחליף את העיתונאים ביועצים ואת האתיקה באינטרסים סמויים. דעה

"יהודה לוי עושה חלטורות מהצד", כתבה מישהי בקבוצת הנשים "מאמצחיק". היא הוסיפה תמונת מסך מחדשות 13 שעליה התנוססה תמונת גבר שאיכשהו יכולה להזכיר את הכוכב, ומתחתיה הכיתוב: "יועץ אסטרטגי ומנהל משברים". הפוסט זכה לכמעט אלף לייקים. "מי אמר שהחדשות לא מעניינות", ענתה מישהי בתגובה. אלא שהאיש בתמונה לא היה יהודה לוי, כי אם גל בייסברג, איש שצץ משום מקום אל אולפני החדשות כפרשן, והוא ישב באולפן של אילה חסון נינוח כאילו נולד שם והוצג לציבור כאחד שיודע, מבין וכאמור – מנהל משברים. מי הוא גל בייסברג ולמה בכלל אנחנו מקדישות לו מחשבה וכתיבה? בייסברג, כאמור, הוא יועץ אסטרטגי, או בעברית: קמפיינר פוליטי, כלומר מייצג פוליטיקאים ואת האינטרסים שלהם. רק שאת האינטרסים האלה הצופים בבית כמובן לא יודעים. בייסברג הוא חלק מהמגמה המתמשכת בתקשורת, שמביאה יועצים אסטרטגיים לפוזיציה של פאנליסטים קבועים בתוכניות אקטואליה, תוך הסתרה מהציבור של הגילוי הנאות הנדרש, ובעיקר תוך טשטוש האינטרסים. אינטרסים, יש לציין, שמשותפים לשני הצדדים – היחצנים ומערכות התקשורת. בייסברג, הפנים החדשות באגף הימני של תוכניות האקטואליה, עומד בראש קבוצת "בייסברג תקשורת" המחזיקה בין היתר חברת יח"צ, אסטרטגיה וניהול משברים בשם "גלאי תקשורת", משרד פרסום בשם "SAY", חברת הדיגיטל GMEDIA ו-AYWA, המוגדרת "חברת תקשורת מגזרית המחברת בין השוק הישראלי לערבי בישראל ומחוצה לה". רשימת הלקוחות שמופיעה באתר שלו ארוכה למדי וכוללת בין היתר את רשת הסופרמרקטים ויקטורי, את רשת האופנה תמנון וגם את מפלגת ימינה, שהוא היה הקמפיינר שלה בזמן שהיתה תחת הנהגתם של איילת שקד ונפתלי בנט. בתחילת החודש הוסיף כאמור בייסברג תואר נוסף לשלל התארים שבהם הוא אוחז: פרשן בטלוויזיה. את טבילת האש הוא עשה בתוכנית "המטה המרכזי" של איילה חסון. בנוסף הופיע בתוכנית של שי גולדן בערוץ 14 והוא גם מתראיין לגלי ישראל. אפשר להבין למה חסון, ערוץ 14 וגלי ישראל מעוניינים בו כפרשן: הוא מתאים לאגנדה שהם מקדמים נגד ראש הממשלה לשעבר בנט. בייסברג כתב בדף הפייסבוק שלו שהפסיק לעבוד עם בנט כשזיהה שהוא "מתחיל לסטות שמאלה" ושהוא מייחל להיות "קמפיינר של המחנה הלאומי". וכמובן, לא צריך לשלם לו משכורת ואפשר לנחש שגם על המונית הוא משלם בעצמו. ברור גם מה בייסברג מרוויח מהחשיפה התקשורתית. "זה הזמן של היועצים האסטרטגיים להופיע בתוכניות הפוליטיות", טוענת יועצת בכירה. "הם מחפשים את הלקוח הבא שלהם, המפלגה הגדולה הבאה, ובטוחים שההופעות האלו יביאו להם לקוחות". אבל מה אנחנו, הצופים, מרוויחים ממציאות תקשורתית בה הפרשן שנמצא מולנו על המסך ומעניק "פרשנות פוליטית" בקול בוטח וסמכותי, מתפרנס מפוליטיקאים למחייתו? בייסברג לא המציא כלום, כמובן. הוא מצטרף לעדר של יחצנים פוליטיים ששועט על המסך של תקשורת שאין לה כסף לעיתונאים אבל יש לה אינסוף מקום לאינטרסים. מרונן צור, שהבהיר בעבר כי "תפקידו של מנהיג הוא לתחמן ולתמרן את היריב", תוך שהוא מרים על נס את בנימין נתניהו שעושה זאת על הצד הטוב ביותר, ועד ברק סרי, שפירשן ברדיו בזמן שהיה יועץ התקשורת של אריה דרעי. בייסברג אינו שונה משאר היועצים האסטרטגיים כוכבי התקשורת בנקודה נוספת. כמו שאר המומחים מטעם עצמם, גם הוא לא מהסס למסור את משנתו הסדורה על כל נושא שבעולם, ולא רק פוליטיקה. וגם כאן, כמובן, האינטרסים נשארים סמויים. בשבת, למשל, דיבר בייסברג ב"מטה המרכזי" על העלייה במחיר הלחם. "יש משפחות בעם שלנו שלקנות את הלחם הפך להיות משהו קשה. זה מאבק משמעותי", הוא אמר את המובן מאליו. אבל לא נשמע שם גילוי נאות שאחד הלקוחות שלו היא רשת סופרמרקטים גדולה. בשבוע שעבר, אחרי שאמר שלאיילת שקד יש יכולת להביא ארבעה-חמישה מנדטים (ולא הוסיף אם היכולת הזו תגיע בעזרתו האדיבה), הוא דיבר על כך שעל רקע העלייה בפשיעה במגזר הערבי, "יש לליכוד הזדמנות צמיחה אדירה במקום המפתיע ביותר". וזאת, בלי גילוי נאות על כך שהוא הבעלים של חברת AYWA הפועלת במגזר. אבל הבעיה היא לא בייסברג, לא איילת פריש, לא רני רהב, ברק סרי, רונן צור, טל אלכסנדרוביץ – הבעיה היא באלו שמעניקים להם זמן שידור. הבעיה היא שהרעיון של הטמעת יועץ אסטרטגי באולפנים הפך להיות כל כך לגיטימי. חברות החדשות בונות כנראה על כך שנדבר על הדמיון שלו ליהודה לוי – ולא נעצור לשאול, מה הוא בעצם מוכר לנו? מבייסברג הולדינגס נמסר בתגובה: "יו"ר הקבוצה, גל בייסברג, נמצא כבר 15 שנים בלב העשייה החברתית, הכלכלית והפוליטית בישראל. מצוי בפרטי הפרטים של המגזרים השונים בארץ ולקח חלק במאבקים ציבוריים, משברים ורגעי מפתח בחברה הישראלית באמצעות חברותיו השונות. כך שמי אם לא הוא יכול להעניק פרשנות רחבה ועמוקה בנושאים האקטואליים שבסדר היום החדשותי? "מיותר לציין כי בייסברג הסכים להופיע כפרשן רק אחרי שהתחייב בפני עצמו וגם בקולו בתקשורת שאינו מייעץ למפלגות המתמודדות בסבב הבחירות הנוכחי. כמו כן, הוא אינו מנהל בפועל את חברות התקשורת השונות בהן הוא מחזיק באמצעות חברת האחזקות שבבעלותו". המאמר התפרסם באתר "המקום הכי חם בגיהינום". גלית הראלי היא עורכת "המקום הכי חם בגיהינום"

זה כוחה הקלאסי, המסורתי, הבוטה של המצלמה המתעדת, זה כוחו של הצילום העיתונאי שאיתו אין ויכוח

אם נתבונן שוב בצילומים השנויים במחלוקת ששידר ערוץ 2 ב-6 בפברואר, אותם צילומים של הפיגוע ואחר-כך הירי בחיילי צה"ל ליד גדר הגבול עם לבנון, נבין שבעצם מה שהביא לכל-כך הרבה תגובות נוכח התמונות האלה הוא לאו דווקא החשיפה ה"נוראית" לתמונות קשות. הצילומים הקשים יותר צונזרו בלי ספק, והעריכה הזהירה העבירה את ההתרחשות בצורה מבוקרת. מה שכל-כך מפחיד בצילומים האלה הוא שאלה הם חיילינו וההתרחשות צולמה בזמן אמת. הפגיעות היא בנו, הרגישות היא לפניה האמיתיים של המלחמה בלבנון. כמה מוזר הדבר. במשך 17 שנה מתרחשת המלחמה הזו בתוכנו, אבל אף לא פעם אחת מול עינינו. מה שבאמת מזעזע בתמונות האלה הוא שסוף-סוף ראינו כמה דקות אמיתיות מהמלחמה הזו. זה כוחה הקלאסי, המסורתי, הבוטה של המצלמה המתעדת, זה כוחו של הצילום העיתונאי שאיתו אין ויכוח. מה שצולם הוא מה שהיה. אבל מתוך ההתנגדות שהתעוררה נוכח הצילומים האלה עולה החשש שבלב רבים קיימת האמונה שמה שלא צולם לא היה ולא נברא. אין כאן גופות מרוטשות, אין כאן פציעות חמורות, אלא אקשן מזעזע של רגע אמת שצולם מקרוב. משהו שקורה מול המצלמה מטווח אפס. כמעט אפשר לגעת במתרחש. לשנייה רציתי להושיט יד ולנגב את הדם מהפנים הפצועות. הזעזוע בא מקרבתו של הצלם להתרחשות. נכון, יש תקריב של מפקד הכוח, פניו זבות דם. אבל התמונה אינה כשלעצמה מזעזעת. החייל בהכרה מלאה והוא אפילו שואל "מה שלום החיילים שלי". אם תרצו, הוא אפילו מעביר מסר של גבורה והתעלות מעבר לסבל האישי שלו. הזדעקו המזועזעים כיוון שזו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את החיילים שלנו חסרי אונים, מוכים, שוכבים על אלונקות, חלקם פצועים ומבוהלים, סביבם התרחשות של מלחמה, הלם ופחד. אם אלה היו חיילים של צבא אחר, לא היינו נרתעים כלל מול המסך. תמונות קשות לצילום קבוצתי. תוכנית הטלוויזיה "פוקוס" מביא חשיפה ופלישה לרגעים אינטימיים של חיים על סף המוות ומעבר לו של אנשים כמונו, וחלקנו הגדול צופה בהם בהנאה מרובה. לכל היותר נצקצק בלשוננו ונגיד לעצמנו, "מסכנים". כשלפתע מתברר שאנו המסכנים קורה הזעזוע; חייל עברי אינו מובס, בטח לא מול המצלמה שלנו. אבל כיוון שהתבוסה משודרת, הבה נשתלח בצלמים ובתקשורת. צלם הערוץ השני לא הביא שום זוועה ויזואלית כמו צילומי האימה ששודרו בזמן הפיגועים הנוראיים באוטובוסים בירושלים ובתל-אביב. הצילומים היו כאן הרבה יותר רכים. אבל הם טעוני פחד, חוסר אונים, ואולי יותר מכל, כאן מדובר בבנינו שממלאים את חובתם הלאומית, שאליה שלחנו אותם, ולבנו איננו שלם. מה ראינו עד עכשיו מהמלחמה הזו שלנו? האינפורמציה הוויזואלית מגיעה אלינו דרך מצלמות הווידיאו הביתיות של חיזבאללה. רכס אפרפר מטושטש מרחוק. עיגול אדום על המסך, ואז זה בא: פיצוץ מרשים במרכז העיגול, בלי קול. שוב ושוב כמו במשחק מחשב מקברי חוזר הפיצוץ על עצמו. אין פנים, אין אנשים. פיצוץ סטרילי בנוף זר ומנוכר. פן אחר של המלחמה מגיע אלינו דרך צילומי חיל האוויר שלנו. כמו עוד משחק מחשב מתוחכם יותר. על פני לוח אפור שוב מסומנת המטרה, הפעם דווקא בצלב. ושוב פיצוץ וחוזר חלילה. מלחמה מנוכרת, סטרילית. יש פגיעות, אבל איפה הנפגעים? מלחמות אמיתיות שבהן מעורבים אנשים אמיתיים מסוקרות בטלוויזיה שלנו רק כשהן קורות אצל אחרים. וככל שהם נחותים בעינינו, הסיקור חושפני וחודרני יותר. גופות שרופות ומרוטשות של אפריקאים, קברי אדם חשופים מבוסניה, הרוגי רעידת אדמה מן העולם השלישי זוכים לכיסוי נרחב ופולשני בלי כל בושה. הממשל האמריקאי היטיב להבין את כוחה של התמונה המתעדת יותר מכל אחד אחר. מישהו ראה את עשרות אלפי העיראקים ההרוגים ממלחמת המפרץ? מכל המלחמה ההיא זכורה לי רק תמונה אחת של הרוג אחד. כל השאר תועד אמנם, אבל מגובה רב, ממטוסי הפצצה בשדות קרב וירטואליים. הממשל דאג שהתקשורת לא תתקרב אפילו לאזורים המופצצים. הרבה יותר קל לנהל מלחמה כשהיא מסוקרת מגובה רב. אבל לנו יש נפגעים. אנחנו רואים אותם גם בערוצים שלנו. אך תמיד מרחוק. המרחק מרכך. חיילים נישאים על אלונקות לעבר הליקופטרים. דמויות אנונימיות. אחר-כך יש תצלומים שלהם בבתי-החולים, כאן הם כבר נראים יותר טוב. אמנם חבושים ומגובסים, אבל לוחצים יד לנשיא המדינה. מוסרים מסר כלשהו לאומה: רצון לחזור ליחידה; כואבים על החברים שנפלו. את הנופלים לא רואים. רואים רק את פניהם המחייכות על דפי העיתונות של מחר. הצילומים היחידים המקרבים אותנו לזוועת המלחמה הם צילומי ההורים השכולים. אין ספק שהסיקור הרחב והבוטה של מלחמת וייטנם קירב את קצה של המלחמה האבסורדית ההיא. כמו שסיקור האינתיפאדה בעיתונות הישראלית היה גורם חשוב בהכנת דעת הקהל להסכמי אוסלו. ועכשיו גם אצלנו אין כמעט מי שמטיל ספק בחוסר ההיגיון של המלחמה בלבנון. אם זאת עוצמת הזעזוע "הלאומי" מול הצילומים הרכים האלה של ערוץ 2, כי אז אחרי 17 שנים ומאות הרוגים, מונפת כלפינו אצבע מאשימה על אוזלת ידינו כעיתונאים. יש להניח שסיקור שוטף רחב יותר של משדה הקרב היה מוציא אותנו מלבנון מוקדם יותר ומושפלים פחות. דיווח אמת מהשטח, כואב ככל שיהיה, הוא כוחה ובסיס קיומה של התקשורת הוויזואלית. רוברט קאפה, צלם המלחמות שנהרג בקוריאה כשעלה על מוקש, אמר: "צילום שמאבד את הערך הדוקומנטרי מסתכן במנייריזם". ולי אין ספק שהוא גם מאבד מכוחו. השאננות, הקונפורמיזם והסתפקות בדיווח דובר צה"ל מלבנון הם עיתונות פחדנית מהסוג הגרוע, שבלי ספק גובלת בדוברות לשמה. אלכס ליבק הוא צלם "הארץ" גיליון 25, מרץ 2000

בתור מי שנהנה מדימוי של בחור רגיש, ניחן יאיר לפיד בעור עבה למדי. לפחות במה שנוגע לטשטוש התחומים בין היותו עיתונאי לכיכובו במסע פרסום

יאיר לפיד, מסתבר, הוא "מותג". כך לפחות מגדירים אותו במחלקת השיווק של בנק הפועלים. לפיד עצמו סומך את ידיו על הכינוי הזה. הוא לא מסוג האנשים שחשים מבוכה לנוכח הגדרות בומבסטיות כגון אלה. נהפוך הוא, נראה שהוא שמח להיות מזוהה עם תווית שנשמעת טוב ומשדרת ניחוחות של טרנדיות ועדכניות. חוץ מזה, ההצטעצעות בשם "מותג" מאפשרת לו לטשטש את הזהות המקצועית שלו כעיתונאי ומספקת לו פתח מילוט אלגנטי מהדילמה האתית העולה מכיכובו בקמפיין הפרסום החדש של בנק הפועלים. לא שיש עדות כלשהי לכך שלפיד מטריד את מנוחתו יותר מדי בדילמות אתיות למיניהן. נהפוך הוא, על אף כל הביקורת שנשמעה נגדו לאחרונה בשל הקמפיין, לפיד מוסיף להפגין חזות בלתי מעורערת של ביטחון עצמי ושביעות רצון. בתור מי שנהנה מדימוי של בחור רגיש, הוא ניחן בעור עבה למדי. יש לו תשובה מוחצת לכל מבקריו, והוא שב ומשמיע אותה בכל הזדמנות: שימותו הקנאים. גם לצורך כתבה זו מסר לפיד כי "הדיון על הופעתי בפרסומות הוא בסך-הכל קנאה פשוטה (ודי עלובה)". האומנם? קצת קשה להאמין שאנשי תקשורת בכירים, משפטנים ומומחים בתחום האתיקה של התקשורת, הסבורים שיש פגם אתי חמור בשילוב של עיתונאים בפרסומות, מונעים אך ורק על-ידי קנאה ותו לא. לפיד רגיל שמקנאים בו. מנהל מחלקת השיווק והתכנון האסטרטגי בבנק הפועלים, אורי פז, מספר שלפיד נבחר להוביל את מסע הפרסום משום שהוא מגלם באישיותו את "הישראלי היפה". לפיד הוא אכן התגלמות האבטיפוס של הגבר הישראלי. הוא ניצב אי שם בין דודו טופז לביבי נתניהו, וכמוהם הוא גם חתיך, גם מצליח, גם מסודר כלכלית, גם אהוב הנשים וגם שמרן בדעותיו. כמו השניים האחרים, הוא אף משדר כמויות אינסופיות של זחיחות דעת וטפיחה עצמית על השכם. הקהל אוהב את זה. לדידן של הנשים הוא מושא לתשוקה, בשביל הגברים הוא מושא לקנאה. בדומה לטופז ונתניהו, גם לפיד שורד את כל חצי הביקורת והלעג שהוטחו בו בעבר. למעשה, מעמדו רק הולך ומתעצם. אמרו עליו שהוא נחמד מדי, שהוא עושה חיים קלים למרואיינים שלו, שהוא מפחד לשאול שאלות קשות ושבכלל, מה שהכי חשוב לו זה איך שהוא נראה. זה לא מנע מהקריירה שלו לנסוק. עכשיו הוא בגדר "מותג" וגם, לדברי פז, "אייקון תקשורתי ותרבותי". אבל מהו בעצם פשר ה"מותגיות" של לפיד? ההסבר של פז פתלתל במקצת: "הכוונה היא שההפרדה בין תחומי העיסוק שלו היא מלאכותית, משום שיש כאן מכלול. הוא גם עיתונאי, גם איש טלוויזיה, גם סופר וגם שחקן. אי-אפשר לומר שהוא רק אחד מהדברים האלה". לפיד מאשר: "מה שאתם מכנים ’המותג יאיר לפיד’ נבנה מראש על כך שאיני מגביל את עצמי למדיה אחת. אני בטלוויזיה, ברדיו, שיחקתי בסרטים, כתבתי פזמונים". לדידו של לפיד, ריבוי התחומים משחרר אותו מהמגבלות האתיות המוטלות על עיתונאים מקצועיים שאינם בגדר מותגים ואייקונים. למזלו הרב, בכלי התקשורת שמעסיקים אותו לא מתכוונים להתווכח איתו על כך, וגם בקרב הגופים המפקחים על התקשורת אין אף אחד שרוצה להתעסק עם המקרה שלו. כתוצאה מכך לפיד, כמו עיתונאים ואנשי תקשורת רבים לפניו, צוחק כל הדרך אל הבנק, וסולל את הדרך לבאים אחריו. ב"ידיעות אחרונות" יש דווקא לא מעט אנשים שכועסים על התנהלותו של לפיד, אך הנהלת העיתון אינה מעוניינת להתעמת איתו. עד לאחרונה התבשמו בצמרת העיתון מרכישתו המוצלחת של לפיד מ"מעריב". "הביאו אותו ממעריב ושילמו לו סכומי עתק רק כדי להכניס למתחרים", מספר גורם בכיר ב"ידיעות אחרונות". "התחרות בין העיתונים מעבירה אנשים על דעתם. ניהלו איתו משא ומתן רשלני, והוא לא סיפר על התוכניות שלו לככב במסע הפרסום. כשפתאום ראו אותו בשלטי החוצות, היתה מבוכה גדולה וגם כעס, אבל בסופו של דבר בחרו להעלים עין, והעניין הסתכם בכמה הערות עוקצניות במסדרונות". כעת מנסים ב"ידיעות אחרונות" לגלגל את תפוח-האדמה הלוהט למגרש של היריב. "לדעתי, העבודה של לפיד בטלוויזיה הרבה יותר עיתונאית מאשר העבודה שלו ב’ידיעות אחרונות’", גורס גורם בכיר נוסף בעיתון. "אצלנו הוא בסך-הכל כותב טור שבועי של הגיגים אישיים ושל תמונות מחיי המשפחה ב7 ימים. בטלוויזיה הוא מראיין ראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת, ומתייחס לסוגיות חברתיות ופוליטיות רציניות". "רשת", זכיינית ערוץ 2 שמשדרת את תוכנית הראיונות השבועית של לפיד, ממהרת אף היא בתגובתה להתנער מאחריות ומאמצת עמדה מיתממת ומתחמקת, לפיה מעשיו הם עניינו הפרטי בלבד ואין למעסיקיו כל זכות להתערב בהם. דוברת "רשת", מיכל קיזלשטיין, מדווחת כי "היינו מיודעים בכל פרטי ההתקשרות של יאיר עם בנק הפועלים, ואנחנו סומכים עליו שבתור עיתונאי בעל שם ויוקרה הוא עושה את הדבר הנכון. אנחנו סומכים את ידינו על החלטותיו לגמרי". גם הגופים המפקחים על טוהר אמות המידה המקצועיות של כלי התקשורת בישראל אינם מזדרזים להטיל סנקציות על לפיד. בשנת 96 עוד טרחה אגודת העיתונאים בתל-אביב לפרסם הודעת גינוי חריפה נגד "השתלבותם של עיתונאים בתשדירי פרסום", בעקבות השתתפותו של העיתונאי דן מרגלית, שהיה אז שדר בערוץ 1 וחבר מערכת עיתון "הארץ" (ויצא בעקבות הפרשה לחופשה ללא תשלום מהעיתון), במסע פרסום של קופ"ח "מכבי". היום הם מוסרים בלאקוניות כי הטיפול בסוגיות אתיות כגון אלה הועבר לידי מועצת העיתונות. פרופ’ מרדכי קרמניצר, נשיא מועצת העיתונות, מודה כי המועצה מתקשה לאכוף את סעיף 17 של תקנון האתיקה המקצועית הקובע כי "לא יעסוק עיתונאי בכל עיסוק, עבודה, שירות, יחסי-ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות המעוררים מראית עין לניגוד אינטרסים ולהטעיית הציבור". "בכוונתנו להעלות את הנושא לדיון בישיבת המועצה הקרובה", אומר קרמניצר, "ולבחון את השאלה איך אפשר לבצע אכיפה טובה יותר של התקנון. עמדתנו העקרונית היא שהאבחנה בין פרסומת לעיתונות היא קריטית לתפקוד עיתונאי תקין. עקרונות האתיקה דורשים שלא יהיה חשש לניגוד אינטרסים ולא להטעיה. אלה כללים חשובים לתפקוד נאות של העיתונות, ולשמירת מעמדה ודימויה בעיני הציבור, ויש לנו תחושה מתמשכת של אי נחת לגבי מצב הדברים הלא ראוי השורר בישראל בתחום זה". עיתונאי המשתתף בפרסומות עלול להיקלע לניגוד אינטרסים אם בתוקף תפקידו הוא מסקר או מראיין אנשים הקשורים לגוף שפרסם. כך, למשל, יש להניח שיאיר לפיד לא יוכל לראיין באורח ענייני וחסר פניות את שרי אריסון, מבעלי בנק הפועלים, או את אחד ממאות מפוטרי הבנק. תשובתו של לפיד לקושי היא כדלהלן: "22 שנה אני עוסק בעיתונות, ומעולם לא נגעתי בבנקאות. ברור לכל, שברגע שאני עושה פרסומת לבנק, אני גוזר על עצמי לפחות עוד 22 שנים כאלה" (מתוך תגובה של לפיד למאמר ביקורת עליו שפורסם במוסף "הארץ"). הצרה היא, שגם הימנעות מכתיבה היא סוג של הצהרה. במהלך חודש יוני האחרון תקף לפיד בעט מושחז בטורו ב"ידיעות אחרונות" גופים כגון חברת החשמל ומפעל הפיס. יש טעם לפגם בעובדה שאין ביכולתו להתייחס באופן דומה לבנק הפועלים. סכנה נוספת הטמונה בשילוב בין עיתונאות ופרסומות נוגעת להטעיית הציבור. לפיד מופיע בפרסומת לבנק הפועלים על תקן של שחקן, אך הציבור עשוי להתבלבל ולייחס להופעתו את האמינות והסמכותיות שדבקה בו מתוקף מעמדו כעיתונאי מקצועי. הדבר בולט במיוחד במקרה שהפרסומת משודרת בסמוך לתוכנית הראיונות של לפיד. עו"ד דורון אבני, היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מאשר שבמקרה כזה יש פגיעה באמינות העיתונות, וגם חשש להטעיית הצרכנים. "אין ספק שיש משום הטעיה בכך שאנשי תקשורת משתמשים באמינות שצברו בעבודתם על מנת לפרסם מוצרים", אומר אבני. "יחד עם זאת, אנחנו מאמינים שקהל הצופים בוגר מספיק כדי להבחין בין פרסומת לבין עיתונות". את סעיף 24 בכללי הרשות השנייה, הקובע כי "לא ישדר בעל זיכיון תשדיר פרסומת העלול להטעות את קהל הצופים... כהטעיה ייראו פרסומת שנעשתה ע"י שימוש בקולו, דיוקנו או דמותו של איש תקשורת, והיא (הפרסומת) בתחום הצרכנות, הספורט, הכלכלה והכספים, המדיני והפוליטי או בתחום אחר המזוהה כתחום מומחיותו", מפרש עו"ד אבני באורח בלתי מחמיר בעליל: "הפרסומת של לפיד אינה בתחום המזוהה כתחום מומחיותו, שכן הוא לא כתב לענייני כלכלה או בנקאות. אנחנו פועלים למען אינטרס הציבור, ועל מנת שלא תיווצר הטעיה, אך מצד שני ללפיד יש זכות להתפרנס. עקב כך, שקלנו את העניין, והחלטנו שאין בכוונתנו לפעול בנושא". זוהי, אם כן, השורה התחתונה: יאיר לפיד יוסיף לחייך מעל גבי שלטי חוצות ומסכי הטלוויזיה כל עוד בנק הפועלים יהיה מרוצה מביצועיו. הוא גם ימשיך להגג במדורו ב"7 ימים" ולהתחנחן אל אורחיו בתוכנית הטלוויזיה שלו. המצעד הארוך של כוכבי התקשורת המגייסים את קולם ואת דמותם לצורכי פרסום - הכולל בין השאר את גיל חובב, גדעון רייכר ויעל דן - רק יילך ויגדל. כי למען האמת, למי יש עוד כוח להילחם בתופעה הזו. עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, סירב להגיב. יאיר לפיד מסר בתגובה: "עיתונאים אינם יכולים, ואינם צריכים, לחיות ולכתוב מתוך פעמון זכוכית המנתק אותם מן המציאות, אלא פשוט להיות הוגנים. אני אתן דוגמה שהיא רלבנטית בעיני הרבה יותר מן הבנק: לרגל שבוע הספר הוצע לי לראיין את רם אורן, המוביל כבר כמה שבועות את רשימת רבי-המכר. סירבתי בצער, שכן אותו רם אורן הוא המו"ל של ספרי האחרון. זה עצוב, אבל אין ספק שיימצא עיתונאי אחר שיראיין את רם. מערכת האיזונים והבלמים העיתונאית בנויה מריבוי הערוצים. יש אלפי עיתונאים, הכותבים ואומרים מיליוני מלים בכל יום. במובן מסוים, לעיתונאי שאינו נבנה רק מן הכתיבה קל יותר לשמור על עצמאות מול המערכת, שכן הוא אינו תלוי באיש. "האם כשיוסי שריד מפרסם שיר במוסף הספרותי גם זה ערבוב תחומים, או שהקהל מבין שיש הבדל בין שירה לנאום פוליטי? כשאני מראיין, אני מראיין. כשאני עושה מערכון עם אורנה בנאי, זה רק מערכון. מוזר שדווקא עיתונאים מתקשים לעשות את ההפרדה שהקהל מבחין בה כל כך בבירור. אמינותי המקצועית נפגעה רק בעיני אלה שפשוט החליטו לא להאמין. "מוזר בעיני שעיתון כמו העין השביעית מבקש ממני להתמודד עם גורמים בתוך המקצוע המסרבים להזדהות. הטחת האשמות אנונימיות היא בעיני התנהגות מקצועית נחותה בהרבה מהופעה גלויה בפרסומת. אני גם לא ממש מבין למה אני צריך להתנצל על זה שעברתי עיתון, אבל לעצם העניין: במשך שנים הוכיח כל סקר פנימי במעריב שאני העיתונאי הנקרא ביותר בעיתון, כך שהרצון של ידיעות אחרונות להעביר אותי לשורותיו נראה לי סביר דווקא. סכומי העתק שפורסמו הם רחוקים מאוד (לצערי) מן המציאות. לגבי עיתוי הדיון על הקמפיין, לא היה לי מה להסתיר שכן הוא התקיים עוד כשהייתי ב’מעריב’". תמר גוטמן היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב גיליון 45, יולי 2003

אתר "דבר ראשון" החל לפרסם תוכן שיווקי • המנכ"ל הצהיר בעבר כי לא יפרסם "תוכן שיווקי סמוי"

ב"דבר ראשון", אתר החדשות של ההסתדרות, החלו לשלב פרסומות שנראות לא כמודעות אלא כתוכן מערכתי, מה שמקובל לכנות "תוכן שיווקי". בימים האחרונים התפרסמו באתר כמה וכמה כתבות פרסומיות שכאלה מטעם רשת הדיור המוגן משען, השייכת להסתדרות. זאת, למרות שבראיון שהעניק מנהל "דבר ראשון" עם השקתו הובטח כי "לא יהיה שום תוכן שיווקי סמוי". באתר מסבירים כי יש הבדל בין "תוכן שיווקי סמוי" לבין "תוכן שיווקי" (המונח המכובס לפרסום סמוי). "דבר ראשון" הושק לפני פחות משנה והבטיח להיות אלטרנטיבה לתקשורת המסחרית. עם עלייתו לאינטרנט התראיין מנכ"ל האתר, גיל פלוטקין, בתוכנית הרדיו "קול העין" של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, ונשאל בין היתר האם בכוונת האתר לשלב פרסומות. בתשובה אמר פלוטקין כך: "בהמשך יהיה פרסום באתר, נעשה פרסום סולידי, מאוד חשוב לנו שנשמור על הפרדה מוחלטת בין הפרסום ובין התוכן, לא יהיה שום תוכן שיווקי סמוי וכל מיני דברים כאלה, תהיה גם הפרדה בין דעות וידיעות – בעצם הקוראים שלנו יוכלו ליהנות מתוכן שאין בו מסננות ואין בו מתווכים שהם לא יכולים לדעת עליהם, שזו אחת הצרות הגדולות שלנו היום". ובכל זאת, מי שגלש בימים האחרונים לדף הבית של "דבר ראשון" יכול היה להבחין כי בחלקו העליון נוספה משבצת תחת הכותרת "משען", ובה הפניה למה שנראה ככתבות שונות אשר עוסקות בסוגיות המעסיקות גמלאים. בין היתר פרסמה רשת הדיור המוגן "כתבות" בנושאי פעילות גופנית, תוספי תזונה ומחלות חורף. כל "כתבה" כזו כללה טקסט ארוך, ובסיומו הכיתוב "למידע נוסף לחצו כאן". גולשים שלחצו על הכיתוב הגיעו לאתר של רשת משען. בסופה של "כתבה" על "נוכלים בטלפון ובאינטרנט" נכתב: "יתרון במעבר למגורים בבית-אבות או דיור מוגן הוא מניעת מקרים כאלה". מחקרים שבחנו את היכולת של גולשים לזהות פרסום סמוי באתרי תוכן מצאו כי לאיכות הגילוי הנאות יש השפעה ניכרת על היכולת להבדיל בין פרסומת לתוכן מערכתי. ב"דבר ראשון" בחרו להבדיל את הפרסומות שנראות ככתבות מהכתבות הרגילות באתר בכמה אופנים. מעל מה שנראה ככתבה מצוין כי מדובר ב"תוכן מקודם", הן בהפניה שמופיעה דרך קבע בראש דף הבית והן, בגופן קטן יחסית, בראש כל דף "כתבה". הבחנה נוספת הושגה באמצעות צביעת הטקסט בירוק, הן בהפניה שבדף הבית והן בעמוד המרכז את כל ה"כתבות" של משען. הקרדיט לטקסטים, יש לציין, ניתן באופן גלוי ל"משען". עם זאת, הבידול אינו מובהק. "תוכן מקודם" הוא ביטוי מעורפל למדי. הביטוי הנהוג בדרך כלל בישראל, "תוכן שיווקי", טומן בחובו לפחות רמז לכך שעולם הפרסום והשיווק מעורב ביצירתו. מ"תוכן מקודם" קשה יותר להבין כי מדובר, למעשה, בפרסומת המתחפשת לתוכן. מה גם שהגילוי הבלתי נאות הזה נעלם בעמודי ה"כתבות" ברגע שהגולשים גוללים את העמוד מטה, ועוברים מהתצלום הענק שבראש העמוד אל הטקסט עצמו. ב"ניו-יורק טיימס", להבדיל, מלווה את הגולשים ההודעה על אופי הפרסום לאורך כל העמוד. זאת ועוד, הבידול בצבע הגופן בהפניות אל הפרסומות שנראות ככתבות אינו מסייע למי שקורא את ה"כתבה" עצמה להבין כי מדובר בפרסומת, שכן הטקסטים ב"כתבות" צבועים שחור, כמו התוכן המערכתי של האתר. כיצד פרסום סמוי שכזה יכול להופיע באתר שמנהלו הבטיח ש"לא יהיה שום תוכן שיווקי סמוי וכל מיני דברים כאלה"? המנכ"ל פלוטקין סירב לספק תגובה שתבהיר את העניין, ומסר במקום זאת את הדברים הבאים, שאותם ביקש לפרסם במלואם: "דבר ראשון הוא אתר חדשות חברתי שנועד לתת קול לאדם העובד, החלש והמוחלש. הערכים המוצהרים שלנו הם: צמצום פערים כלכליים-חברתיים, מיגור העוני, ציונות וצדק חברתי. דבר ראשון מחויב לציבור של מאות אלפי עובדות ועובדים במדינת ישראל ולא לבעל הון כזה או אחר. עובדה זו מקלה עליו לשרת את האינטרס הציבורי הרחב מבלי להכפיפו לאינטרסים עסקיים. "דבר ראשון עומד בסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים ביותר ומגיש לקהל קוראיו מידע בדוק, מהימן ומדויק. במסגרת התוכנית העסקית שלנו אנחנו נשענים גם על הכנסה מפרסום. תמוה הדבר שמה שנהוג בכל כלי תקשורת אחר זוכה לסטנדרטים חדשים מצד העין השביעית כלפי דבר ראשון. נמשיך לשרת במסירות את קהל קוראינו ההולך וגדל, מתוך הבנה עמוקה של השליחות שלקחנו על עצמנו – להיות להם לפה". לאחר שיחה נוספת עם פלוטקין ביקש הלה להוסיף גם את הדברים הבאים: "בראיון שהתקיים איתנו עם עליית דבר ראשון לאוויר נשאלנו: בהמשך אתם מתכוונים להכניס פרסומות או דמי מנוי? וענינו: בהמשך יהיה פרסום באתר, נעשה פרסום סולידי, מאוד חשוב לנו שנשמור על הפרדה מוחלטת בין הפרסום ובין התוכן, לא יהיה שום תוכן שיווקי סמוי וכל מיני דברים כאלה, תהיה גם הפרדה בין דעות וידיעות – בעצם הקוראים שלנו יוכלו ליהנות מתוכן שאין בו מסננות ואין בו מתווכים שהם לא יכולים לדעת עליהם, שזו אחת הצרות הגדולות שלנו היום”.

מלבד שיטת ההפצה החדשה, נראה כי עיתוני החינם מביאים עמם גם זן חדש של עבודה עיתונאית. העיתון "ישראלי" כמשל

אביב בבוסטון. בשעת בוקר מוקדמת יוצא הבלוגר המתכנה joeybudafuco אל מרכז עיר מגוריו וקוטף מידיה של דיילת טרוטת עיניים את מהדורת הבוקר של החינמון המקומי שלו, "BostonNow", ובו טור חדש פרי עטו, שהועתק מן הבלוג אל העיתון ושוכתב קלות על־ידי העורכים. בדרך אל מרכז החלוקה עשוי joeybudafuco לחלוף על פני העורך שלו, אך רוב הסיכויים שהשניים לא יזהו זה את פרצופו של זה. עד כמה שהדבר תלוי בעורך, כותב הטורים שלו עשוי בכלל לגור בקצהו השני של העולם ויכול להיות שהוא בכלל אשה, ילד, פוליטיקאי זעיר המתמודד על כיסא באחד המוסדות העירוניים, איש יחסי־ציבור או ניסוי פורץ דרך בתחום הבּינה המלאכותית. בדומה לעשרות הבלוגרים האנונימים האחרים שטוריהם מתפרסמים ב"BostonNow", מערכת סינדיקציית הבלוגים של החינמון דרשה ממנו רק דבר אחד בטרם יתפרסמו כתביו ברבים - כתובת דואר אלקטרוני פעילה. על שכר סופרים, כמעט מיותר לציין, אין מה לדבר. "נניח שאתה מעוניין לכתוב על ספורט", מצטט כתב ה"ניו־יורק טיימס" את גון וילפרס, העורך הראשי של "BostonNow". "מה תעדיף - לקבל על הכתבה שלך 25 דולר, או כרטיס כניסה למשחק של הרד סוקס? או שתעדיף אישור כניסה אל מאחורי הקלעים כדי לשבת עם הלהקה שתמיד רצית לראיין?". גון וילפרס והפובליציסטים האנונימים שלו הם, ככל הנראה, תוצר קיצוני במיוחד של ההיגיון הכלכלי המניע את עיתוני החינם, שמאז 1995 מסתמנים כזרוע הצומחת, המתפשטת והפופולרית של העיתונות המודפסת. בשנה שעברה הודיע ענק החינמונים השבדי "מטרו", המוציא לאור כשבעים עיתונים יומיים בעשרים מדינות ברחבי העולם, כי לאחר 11 שנים של פעילות גרעונית הגיע סוף־סוף לרווחיות שוטפת. בהתחשב במצוקתה הנוכחית של העיתונות המסורתית, נדמה נתון זה כהישג מרשים, אך האם אכן ניתן להקביל את מצבם הבעייתי של העיתונים הוותיקים להצלחתו הכלכלית של דגם עיתונאי הנסמך על הנוסחה הפשוטה של תפוצה מקסימלית בעלוּת מינימלית? וכיצד ה"עלות מינימלית" משפיעה על פעילותם המערכתית של החינמונים? מנתונים של התאחדות העיתונים העולמית (WAN - World Association of Newspapers), שהובאו אשתקד ב"הראלד טריביון", עולה כי בעוד שהעיתונים המסורתיים נוהגים להשקיע 20-40 אחוז מתקציביהם בפעילות המערכתית, המודל הכלכלי של החינמונים מתבסס על השקעה של פחות מעשרה אחוזים בתוכן - גישה המחייבת הסתמכות על מערכות קטנות המתוקצבות במשורה, שימוש נרחב בתכנים מן המוכן (סוכנויות, הודעות לעיתונות, סיכום עיקרי החדשות מכלי תקשורת אחרים) ומהדורות קצרות ובעלות אופי מבזקי (שמשמעותן עלויות נייר נמוכות). שילובם של מרכיבים אלה עם חלוקה המונית במרכזי אוכלוסין יוצר פלטפורמה נוחה למפרסמים - מממניו היחידים של החינמון - שמחפשים דרך להגיע אל הדור הצעיר, ה"צרכני", שעל־פי הקונספציה צורך פחות ופחות עיתונות מודפסת. עשור לאחר פרוץ מהפכת החינמונים העולמית, נראה כי המגמה תופסת תאוצה גם בארץ. בפברואר 2006, מעט לאחר השקת חינמון הרכבת "ישראלי", הסביר המו"ל, שלמה בן־צבי, לכתבת "דה מרקר" את הסיבות שהביאו אותו להקים עיתון המחולק חינם: "המפרסם מעוניין פחות ופחות ברוכשי ידיעות ומעריב. הדור החדש לא נכנס למעגל קוראי העיתונים. לפתוח עיתון יומי במודל הישן זה פשוט לא עובד, זה כמו לפתוח היום חנות דיסקים". מלבד "ישראלי", שרואה אור מדי יום חול כבר קרוב לשנה וחצי, מתעתדים לקום בארץ בתקופה הקרובה לפחות שני חינמונים נוספים: "ישראל היום" של שלדון אדלסון, שותפו לשעבר של בן־צבי (שמנהל עמו סכסוך משפטי מתוקשר - ראו מסגרת), ו"חינמון" של אנשי העסקים אלי עזור (בעלי ה"גרוזלם פוסט" והיומון ברוסית "נובוסטי נידלי") ודודי ויסמן, המחזיקים יחדיו בשבועון "אנשים" ובחלק ממניות "רדיו ללא הפסקה", ומתכננים להפיץ את עיתונם ברשתות השיווק שבשליטתו של ויסמן - "הריבוע הכחול", "דור אלון" ו־AM:PM. אדלסון גם נמצא בימים אלו במגעים לרכישתו של "מעריב", במטרה להשתמש בו כמקור מידע לחינמון "ישראל היום", או להופכו לחינמון בעצמו. לפי פרסומי "גלובס" ו"דה מרקר", היו אמורים לצאת שני החינמונים בתחילת חודש יוני. בנוגע לתוכניותיהם של ויסמן ועזור טען גורם בכיר במיזם בפני "העין השביעית" כי הערכת הזמן שהופיעה בעיתונות היתה שגויה. עמוס רגב, בעבר עורך "ישראלי" וכיום חבר בצוות ההקמה של אדלסון, סירב להתראיין לכתבה זו. כך או כך, שתי היוזמות הללו מצטרפות ליוזמותיהם הגנוזות - לעת עתה - של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס, שבעבר שקל להוציא חינמון ובו תכנים מאתר "ynet", ולזו של תמי מוזס־בורוביץ, שב־2004 ניסתה להקים חינמון בשיתוף עם עופר נמרודי (בראיון למוסף "הארץ" ב־2005 הכחישה מוזס־בורוביץ את קיומו של ניסיון כזה). ניתן להבדיל בין שני סוגים עיקריים של חינמונים: האחד, עצמאי לחלוטין, אמור להפיק את כל תכניו בעצמו בעלויות נמוכות; השני, לווייני באופיו, נשלט על־ידי מו"ל ותיק ומתבסס על פרסום מבחר ערוך של תכנים שנכתבו מראש לגוף־אם כלשהו. בגרמניה, למשל, קמו עיתוני החינם הראשונים כמהלך הגנתי של המו"לים דומונט־שאוברג (המחזיקים ב־25 אחוזים מקבוצת "הארץ") ואקסל שפרינגר (מו"ל ה"בילד"), שעם הנץ השמועות על כניסת רשת "20 דקות" הנורבגית לארצם מיהרו להקים חינמונים משל עצמם. "ישראלי" החל את דרכו כחינמון מן הסוג השני, אך שינה את אופן עבודתו לאחר פחות משנה של פעילות. הבעלים, שלמה בן־צבי, שרכש בשנים האחרונות את העיתונים בעלי האוריינטציה הימנית־דתית "מקור ראשון", "הצופה" ו"נקודה", ביקש להפוך את חברת התקשורת שלו, "הירש מדיה", למערכת־על שתשאב את חומריה מאותם כתבים ותערוך אותם לפי צרכיו של כל אחד מהעיתונים שברשותו. בשנה הראשונה לפעילותו אכן התקיים שיתוף פעולה בין "ישראלי" ל"מקור ראשון", בעיקר במדורי הספורט והכלכלה, אולם בנובמבר 2006, בעקבות הסכסוך המשפטי עם אדלסון, הופרדו המערכות. ברק סרי, העורך הראשי והעורך בפועל של "ישראלי", מסביר כיצד בנוי גיליון טיפוסי של העיתון: "ידיעות קצרות, מאה־מאתיים מלה, חמישה־שישה עמודי חדשות, עמוד כלכלה, תרבות, לייף סטייל, תשחצים, תשבצים, סודוקו, ספורט כמובן, טלוויזיה, עמוד רכילות־חברה, והכל תמציתי, מהודק, אינטרנטי וקריא - בסך־הכל 24 עמודים, לפעמים 32". עורכים ועיתונאים ב"ישראלי" מעידים כי זעירותה של המערכת - חמישה כתבי חדשות, חמישה עורכי מדורים, שלושה־ארבעה עורכי חדשות למהדורה, אפס צלמי מערכת - מניבה חלוקת תפקידים מעניינת. כך, למשל, ממלא אמיר שוורץ את תפקיד עורך מדור התרבות היומי, מבקר המוסיקה, כתב חדשות התרבות ורכז הכתבים, ולאחרונה אף החליף את עורכת מדור הטלוויזיה היומי, רננית פרשני, שנפצעה בתאונת דרכים (שוורץ מעיד כי הוא אף מוצא פנאי לכתוב ל"מקור ראשון" כפרילנסר); הכתב בצפון, דני ברנר, מעיד כי הוא ממלא תפקיד שביומונים הגדולים ממלאים ארבעה כתבים, ואף מצלם בעצמו רבות מהתמונות המלוות את כתבותיו ("אין לי משרדים, אין לי מערכת, אני מה שנקרא זאב בודד"); והכתב אלכסנדר כץ, למשל, מסקר חדשות מוניציפליות מאזור המרכז, פלילים, חינוך, רווחה ובריאות, ולאחרונה אף החליף את ברנר בסיקור הצפון בעת שזה יצא לחופשה. חרף הניסיון הברור לחסוך בהוצאות המערכת, כל אנשי "ישראלי" שהתראיינו לכתבה זו העידו כי משכורותיהם סבירות בהחלט ומשתוות למשכורות ביומונים הגדולים. עם זאת, היה מי שהוטרד ממבנה המערכת, שלעתים פוגם באיכות העבודה העיתונאית: "הקטע של מעט כתבים שמסקרים הרבה תחומים בהחלט פוגע באפשרות להתמקצע בתחומי הסיקור", מעיד גורם בעיתון, "ובקטע של ריכוז הכתבים, העיתון עובד בבלגן אחד גדול ואין כל־כך הכוונה של הכתבים". למרות דברי הביקורת מצהיר הגורם כי בסופו של יום הוא מרוצה מאיכות עבודתו האישית ומרמתו הכללית של "ישראלי". העורך הראשי סרי חושב אחרת: "כוח האדם שיש לנו כיום בהחלט עונה על הצרכים שלנו", הוא אומר. "אנחנו מערכת יחסית קטנה, קומפקטית. אני קורא לה סיירת מטכ"ל". לא תמיד היתה מערכת "ישראלי" כה קטנה וקומפקטית. בחודש פברואר האחרון, לקראת תום הסכסוך המשפטי בין בן־צבי לאדלסון, פתחו כשלושים מתוך חמישים עובדי "ישראלי" בשביתה במחאה על הלנת שכרם במשך חודשים ארוכים. גורם בעיתון מספר כי לקראת השביתה, שארכה כחצי יום, התגבש בעיתון מעין ועד עובדים ספונטני, שהתפזר לאחר מכן. "היו איומים מההנהלה שמי שישבות - כאילו התפטר", אומר הגורם, "ואחרי השביתה באמת היתה מעין עריפת ראשים קלה לאנשי הוועד. אם אני לא טועה, היו ארבעה אנשים בוועד, ומתוכם נשארו בעיתון שניים. לאחר מכן נאמר לנו שאין יותר דבר כזה ועד עובדים, שהעיתון לא יסבול את זה". לאחר השביתה פוטרו כ־25 מעובדי "ישראלי", מתוכם כעשרה עיתונאים. גורמים ב"ישראלי" טוענים כי העובדים פוטרו בשל חלקם בשביתה. הנהלת "הירש מדיה" טענה בזמנו כי מדובר בחלק מהארגון מחדש וצמצום השורות בעקבות הפרדת מערכות "ישראלי" ו"מקור ראשון". על רקע הקיצוצים ודחיקתם של כתבי ועורכי "ישראלי" למלא כמה תפקידים במקביל, ישנן משרות שעליהן ויתרו ב"הירש מדיה" כליל: דרג העריכה העליון, זה שתפקידו להתעסק לאו דווקא בכתיבה ובעריכה בפועל, אלא בהתוויית הדרך ותכנון לטווח ארוך, נעדר כליל ממערכת העיתון. סרי מעיד כי למעט שני ערבים בשבוע, הוא עורך במו ידיו את מהדורות הבוקר והערב של העיתון, ועוסק גם בחלוקת משימות לכתבים. לדבריו, אופי התפקיד אינו מותיר לו פנאי לעסוק בתכנון לטווח ארוך. "בגדול אנחנו חיים מיום ליום", הוא אומר. "אני לא עובד כמו עורך עיתון הארץ או ידיעות או מעריב. העבודה שלי אחרת, ומכיוון שיש פחות אנשים אני גם לוקח על עצמי מטלות נוספות שעורך בעיתונים הנמכרים לא לוקח על עצמו. אין היערכויות לטווח ארוך - לקראת חגים אנחנו דואגים שעמודי התרבות יכילו כמה שיותר אינפורמציה על אירועים עתידיים". אמיר שוורץ, לעומתו, מאמין כי זעירותה של המערכת עשויה לסייע לא רק לשורת הרווח של העיתון, אלא גם לעבודה העיתונאית: "ברגע שאתה עובד במערכת קטנה, התפקידים יותר מוגדרים", אומר שוורץ. "אין כל מיני עורכי־על כאלה, שלפעמים אפילו מתוך שעמום מתחילים להפוך מדורים או מגזינים סתם בשביל להראות שהם בסביבה. לי, למשל, חשוב באופן אישי להביא דברים שהם לא רק המיינסטרים, להתייחס גם לתרבות יותר גבוהה או לתרבות שוליים, ולא רק לצטט את מה שגיא פינס אמר ערב קודם, ועד היום לא התערבו לי בזה יותר מדי. זה מנדט שאני מאוד שמח שיש פה, שיש חופש, ערוצי הידברות. כל אחד עושה את העבודה שלו, וכל עוד הוא עושה אותה טוב, לא מתערבים לו". "מבחינת החלק החדשותי, המטרה שלי כעורך ישראלי", מסביר סרי, "היא במינימום מלים לספר את כל סיפור המעשה של מה שקרה היום, להתרכז בדברים העיקריים, להתעלם מהטפלים, ובאמת לתת לקורא את התמצית. בסופו של דבר אנחנו נבחנים במוצר, ואני חושב שהמוצר טוב". חרף הסיפוק שמפגינים אנשי "ישראלי" מאיכות עבודתם, מעל דפי העיתון צצות מדי יום אנומליות שונות העשויות להעיד על הנעשה מאחורי הקלעים. דפדוף יומיומי בעיתון מעלה כי רבות מהכתבות ב"ישראלי" מופיעות ללא קרדיט, או עם קרדיט עלום בסגנון "הסוכנויות" או "כתב ישראלי". בעוד שניתן להבין את העדר הקרדיט בכתבות חדשות החוץ (סרי: "גם בהארץ לוקחים כתבות מעיתונים בחו"ל ומסוכנויות, אני לא חושב שזה מוריד מהערך"), לעתים קורה שגם הכתבות המרכזיות מופיעות ללא קרדיט. כך, לדוגמה, כתבה שהופיעה בעמוד השני ב־1 במאי, יום לאחר הגשת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, שהביאה ציטוטים מפי "בכירים במפלגת קדימה" שהמליצו לאולמרט להתפטר - לכאורה, מידע פנימי שכל כתב היה שמח לחתום עליו. על כך אמר גורם בעיתון כי "יש לי תשובה על זה, אבל אני מעדיף לא לתת לך". לצד הכתבות הבלתי חתומות, חלק אחר של העיתון ניחן דווקא בקרדיטציית־יתר: מדור הפנאי, שמוגש בחסות חברת תשבצים, מכון ללימודי פסיכומטרי ובית־ספר לאנגלית. תחום הגילויים הבלעדיים ב"ישראלי" נתון גם הוא בבעיה. "יש דברים שאנחנו מביאים בבלעדיות, אבל זה לא הטופ סטוריז", אומר שוורץ. "בתקופה האחרונה באמת לא הבאנו שום סקופ או משהו כזה". גם יתר המרואיינים התקשו להיזכר בגילויים משמעותיים. כתב העיתון בצפון, דני ברנר, שעבד ב"מעריב" במשך כעשרים שנה בטרם הצטרף ל"ישראלי", טוען כי הסיבה למיעוט הסקופים אינה בהכרח גודל המערכת: "זה גם וגם. גם משום שהעיתון בנוי במחסור של כוח־אדם, אבל גם משום שמדובר בעיתון חדש. ישראלי עדיין לא מקושר כמו העיתונים האחרים, הוא לא מקבל מידע וסיפורים על מגש של כסף, וזה דורש הרבה מאוד עבודה עצמאית, ולכן גם הרבה אחריות. בסופו של דבר נעשה פה דבר חדש, ודבר חיובי מאוד - זה יאפשר יותר פלורליזם". אך האם באמת מסוגל כלי תקשורת בעל שאיפות עיתונאיות מינוריות, המתבסס על תכנים קנויים ומשאבים מערכתיים מצומצמים, לתרום תרומה של ממש לריבוי דעות בחברה? עד כמה יכול צוות חדשות בן עשרה אנשים לספק מידע חדש ודעות שונות כשמוטל עליו, פעמיים ביום, להרכיב תמונה מלאה ואמינה של האירועים שעל סדר־היום? ועד כמה ניתן להציג תמונה מורכבת של המציאות בידיעות שאורכן לרוב אינו עולה על 300 מלה? "מי שמחפש עומק ומאמרי מערכת, אנחנו כרגע לא יכולים לתת לו את כל התמונה", מודה שוורץ. "אם היינו עיתון שעולה עשרים שקלים ליום ומתעסק רק במאמרים גבוהי מצח, אז הייתי אומר לך שהייתי מת שנצליח, אבל אני די סקפטי. אבל היות שאתה בסופו של דבר מביא לאנשים את מה שהם מצפים לקבל, וזה אפילו לא עולה להם - הם רק צריכים להושיט את היד ולקחת - אני מאמין שזה מוצר שלא רק ישרוד, אלא גם יצליח". נהוג לומר שסוס המתקבל במתנה אין בודקים בשיניו, אך בין סוסים מוכי עששת ובין עיתונים מפריד עולם ומלואו. אם כך, מי צריך להתאמץ יותר כדי למצוא חן בעיני הקהל, עיתון שעליו לשכנע את קוראיו לרוכשו, או כזה שהקורא מקבל לידיו בחינם? ניתן להניח בנקל כי כל עוד יש לחינמון כ"ישראלי" מונופול על שטחי חלוקה נרחבים, הוא עשוי להרשות לעצמו לאמץ אופי שונה מזה של העיתונים הוותיקים. ואכן, עיון ב"ישראלי" משכנע כי בעיתון נעשים מאמצים כנים לנכש רבות מההטיות הפוליטיות והעריכה הצעקנית המאפיינות את "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ואף להטעין את המדורים ומאמרי הדעה בקורטוב ביקורתיות, בד בבד עם הקפדה לא להתרחק מהזרם המרכזי. נוכח נטייתם הרווחת של גופי תקשורת הפועלים באוריינטציית רווח להאביס קהל שבוי בתכנים שאיכותם שנויה במחלוקת, וחרף כל הבעיות שתוארו לעיל, ניתן לומר כי מדובר בסוג של הישג. דני ברנר שם את הדברים בפרופורציה: "מבחינת הקונספט, ישראלי לחלוטין לא מתחרה לא במעריב ולא בידיעות, והם גם לא מתחרים איתו. הוא מוכר מוצר אחר, הייעוד שלו הוא למלא נישה". האין זה מה שנאמר בעבר על האינטרנט? גיליון 68, יוני 2007

לקחים על תפקודה הראוי של עיתונות ועל חשיבותו של דיון ציבורי דווקא בנושאים בטחוניים ומדיניים רגישים, בעקבות ספרו של ד"ר יגאל קיפניס, "1973 – הדרך למלחמה"

המידע הראשון פורסם ביום שישי, 16 במרץ 1973, בטורו המדיני של יוסף חריף ב"מעריב". הפרשן הוותיק ועתיר המקורות ידע לספר על שיחת טלפון ארוכה וקשה בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין יצחק רבין, שסיים באותו השבוע את כהונתו כשגריר ישראל בוושינגטון. רבין ניסה לשכנע את גולדה, כך כתב חריף, כי יוזמת השלום המצרית החדשה היא רעיון שמחייב בחינה רצינית. רבין ציטט באוזניה את דבריו של פרופ הנרי קיסינגר, יועצו של הנשיא ניקסון לביטחון לאומי, כי בהצעה המצרית יש "חידושים משמעותיים" ועל ישראל לשקול אותה ברצינות. אבל גולדה, כמו גולדה, עמדה כצוק איתן. "אין בזה שום חידוש", קטעה את דברי רבין בחוסר סבלנות. "השגריר שיחליף אותך כבר ידאג לכך שהם [האמריקאים] ימסמסו את הרעיונות הבלתי מתקבלים על הדעת האלה. זה בסך-הכל עוד תרגיל דיפלומטי להסיח את דעתנו מאיומי המלחמה שלהם". ביום ראשון כבר היו העמודים הראשונים של העיתונים עמוסים בפרטים על היוזמה המצרית ועל העימות בין ראש הממשלה לשגריר ששב ארצה. פרשנים פוליטיים תהו אם הידיעות על העימות בין גולדה לרבין עלולות לחבל בסיכוייו של רמטכ"ל מלחמת ששת-הימים לקבל תפקיד בממשלה הבאה, לאחר הבחירות באוקטובר. בישיבת הממשלה הוביל השר יגאל אלון את מתקפת השרים על עמדתה הנוקשה של ראש הממשלה, ולאחר יומיים כבר נאספו כמה מאות מפגינים מול משרד ראש הממשלה בקריאה "תנו צאנס לשלום". גולדה הביטה בהם בזעם מבעד לחלון לשכתה. הבחירות עמדו בפתח, ומחאה כזו היתה הדבר האחרון שחסר לה. "זה שוב מתחיל", אמרה למזכירתה לו קידר. "עוד מעט יהיה לנו עוד מכתב שמיניסטים וסרבנים אחרים". למגינת לבה, התביעה לפתוח במגעים עם המצרים לא ירדה מסדר היום. כל זה לא התרחש במציאות. היוזמה המצרית לא עוררה אפילו רוח קלה, שלא לדבר על סערה ציבורית. אבל אחרי קריאת ספרו החדש של ד"ר יגאל קיפניס, "1973 – הדרך למלחמה", קשה שלא לשקוע לרגע בשאלה האסורה, "מה היה קורה אילו". קיפניס עוסק במהלכים המדיניים שקדמו לאזעקה בצהרי ה-6 באוקטובר 1973. הוא מתמקד ביוזמת השלום המצרית שהציג בפברואר 1973 חאפז איסמאעיל, שליחו של הנשיא אנואר סאדאת, לפרופ קיסינגר. דבר קיומה של היוזמה היה ידוע כבר אז, אך פרטיה, ובעיקר דרך הטיפול בה על-ידי הצמרת הישראלית, נחשפים עכשיו. עיקר היוזמה היה פתיחת ערוץ משא-ומתן באמצעות ארצות-הברית בדרך להסדר: ישראל תיסוג מתעלת סואץ ותכיר בריבונותה של מצרים על כל סיני. מצרים תסכים להסדרי ביטחון, וככל הנראה גם לנוכחות ישראלית לתקופה מסוימת בשארם א-שיח ובאתרים אחרים. יוכרז על "מצב של שלום" בין המדינות, שיהפוך לשלום מלא כשישראל תחתום על הסכמים עם מדינות ערביות נוספות. ולא פחות חשוב: איסמאעיל נקב במועד שעד אליו יש לגבש את פרטי ההסדר הכולל: ספטמבר 1973. בדיעבד משמעות התאריך ברורה, כחלק מנסיונו של סאדאת להניע מהלך מדיני שיחזיר לו את סיני – אם לא בדרכי שלום, אז במלחמה. המסמכים הרבים שמצטט קיפניס בספרו אינם מותירים ספק: גולדה מאיר היתה משוכנעת שמדובר בתרגיל הונאה מצרי, מסווה להכנות למלחמה. בראיון לעיתונאי האמריקאי סטיוארט אולסופ הודתה באותם ימים שבישראל עדיין סובלים מ"תסביך מצדה", "תסביך הפוגרומים" ו"תסביך אושוויץ". כדי שהיוזמה להסדר מדיני לא תצמח לממדים שיסכנו את מדיניות הסטטוס-קוו, וגם לא תפגע בה במערכת הבחירות המתקרבת, פעלה גולדה בשתי חזיתות. האחת, לחץ על הממשל האמריקאי שלא למהר לנסות לקדם את הערוץ החדש, עמדה שהתקבלה משום מה על-ידי ניקסון וקיסינגר. והאחרת, החשובה לא פחות – מאמץ לצמצם עד למינימום את שותפי הסוד ליוזמה. במידע שחלק קיסינגר, תחילה עם רבין ואחר-כך עם מחליפו בוושינגטון שמחה דיניץ, שיתפה גולדה רק את שר הביטחון משה דיין ואת השר בלי תיק ישראל גלילי. לא רק שר החוץ אבא אבן ויתר שרי הממשלה גיששו באפלה; גם הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אגף המודיעין אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר. על-פי עדותו של קיפניס, זמיר וזעירא הופתעו מאוד כשהציג בפניהם את המסמכים שנגעו למגעים על היוזמה, והודו כי לא נחשפו לפרטים קודם לכן. מדינאים רבים רועדים מהדלפות ומנסים לצמצם את מספר שותפי הסוד כדי למנוע ממידע להגיע לתקשורת ולציבור הרחב. הנימוק השגרתי: החשאיות חיונית לטובת העניין. חשיפה תקשורתית מקשה על ניהול משא-ומתן רציני בין מדינות, ולעתים אף עלולה לטרפד כליל מגעים רגישים. אבל ב-1973 המניע היה הפוך. לא להציל את היוזמה ביקשה גולדה, אלא לסכל אותה. חשוב היה לה להבטיח שלא יתעורר דיון תקשורתי, ציבורי ופוליטי בהצעה מקהיר. בדיעבד ברור שסאדאת אכן העדיף ב-1973 את הערוץ המדיני כדי לקבל לידיו חזרה את הריבונות על סיני. רק לאחר שמסלול זה הגיע למבוי סתום, הודות לסרבנות הישראלית ולהימנעות וושינגטון של ניקסון וקיסינגר מהפעלת לחץ על ירושלים, פנה לדרך המלחמה. ורק אחריה, ובמחיר הכבד של המלחמה, התממש חזונו: החזרת סיני למצרים ושלום בין שתי המדינות. ואילו בעיני גולדה, כפי שכותב פרופ יוסי גולדשטיין בביוגרפיה החדשה שיצאה לאור לאחרונה ("גולדה – ביוגרפיה"), מלחמה, שלא היה לה ספק מי ינצח בה, היתה עדיפה כנראה מהסכם מדיני. "הסכם אמנם ימנע מלחמה, ואולי גם יבטיח, כפי שטען איסמאעיל, שלום לישראל, אבל במחיר של חזרה לקו הירוק – מחיר בלתי אפשרי מבחינתה", כתב גולדשטיין. על הכשל המנהיגותי וקוצר הראות בגישה העוינת כלפי ההצעה המצרית ודאי ידונו במקומות אחרים. אבל מנקודת המבט של יחסי שלטון-תקשורת, המסקנות ברורות, והלקחים רלבנטיים לכל עת. ראשית, הסתרת כל נושא "רגיש" תחת מעטה של חשאיות מקלה אמנם על מהלכיהם של מדינאים, דיפלומטים ופוליטיקאים, אבל נזקה רב מתועלתה. בכך נמנעת אפשרות לקיים בירור רחב ומעמיק יותר, להאזין לדעות נוספות, ואולי גם לקדם יתר פתיחות כלפי רעיונות שנראים בשלב ראשון כמסוכנים, רק משום שהם מנסים לשבור תפיסות קשוחות שהפכו לנחלת הכלל. קשה להעריך מה היה קורה ב-1973 אילו המידע המפורט היה מגיע לידיעת השרים, אם במישרין ואם באמצעות העיתונות, הרדיו או הטלוויזיה. אפשר שהיה נפתח דיון ציבורי בשאלה זו, כפי שהתקיים שלוש שנים קודם לכן, בעת שעל סדר היום עלתה שאלת מסעו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשיחות בקהיר עם נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר. טרפוד הנסיעה של גולדמן הוליד גל ביקורת, ובכלל זה את "מכתב השמיניסטים", שכתבו: "איננו יודעים כיצד נוכל בלב שקט לשרת את מולדתנו ביודענו שהוחמץ כאן סיכוי לשלום". גולדה ראתה כמובן נזק גדול באמירות מסוג זה, אבל היום ברור שדיון פומבי בקשיחותה של הממשלה ב-1973 לא היה יכול לגרור תוצאות חמורות מאלה של אוקטובר 1973: 2,693 חללים, 7,251 פצועים, 314 שבויים ועשרות נעדרים (על-פי נתוני "לקסיקון מלחמת יום הכיפורים" מאת איתן הבר וזאב שיף), ושבר חמור בחברה הישראלית. ההיבט השני נוגע לדרכה של התקשורת באותן שנים. היהירות שאיפיינה את גולדה ויתר מקבלי ההחלטות ב-1973, האמונה שישראל אינה צריכה לנקוט שום צעד משום שהערבים חלשים והתחושה שצה"ל לאחר מלחמת ששת הימים הוא כל יכול הידהדו בעוצמה רבה בעיתונות התקופה ובדעת הקהל. הפסיכולוגיה הלאומית ניזונה באורח הדדי על-ידי ההנהגה ומרבית העיתונאים. לכולם היה ברור שאם הערבים יעזו לתקוף, יהיה זה "היום השביעי של מלחמת ששת הימים". במציאות זו שרר זלזול באיומיו של סאדאת, ולא הופנם המסר הסמוי ביוזמה המצרית, שנקבה מועד שבו תעבור מצרים משולחן הדיונים לשדה הקרב. גולדה מאיר ושריה, לפחות מרביתם, התאימו עצמם לרוח התקופה. אחרי הכל, הם עצמם היו ממעצביה. קיפניס מצטט סקר דעת קהל שנערך בראשית 1973 ועל-פיו 96% מהנשאלים התנגדו לוויתור ישראלי על הנקודה הדרומית בסיני, ברוח אמירתו של דיין, "מוטב שארם א-שיח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שיח". רוב העיתונות אימצה גישה זו בהתמדה והעצימה אותה. ברוח זו, כאשר גולדה מאיר הנחתה את רבין להשיב לקיסינגר כי היוזמה שקיבל מפי איסמאעיל היא "ההצעה הקשוחה ביותר שניתנה מעולם" על-ידי המצרים, הוזנו קוראי העיתונים בישראל במסר זהה מפי מקורות עלומים. "מצרים אימצה עמדה קיצונית יותר מבעבר", היתה הכותרת ב"דבר" ב-29 במרץ 1973. וב"מעריב" דיווח באותו חודש פיליפ בן מניו-יורק כי מדובר ב"תנאים בלתי אפשריים ובלתי מציאותיים", שכן מצרים דורשת נסיגה מלאה. וכך, גולדה שמרה על סודיות מוחלטת; רבין, שהבין את היתרונות הטמונים בהצעה כבסיס למשא-ומתן, שמר על מוצא פיו כעובד מדינה נאמן; גלילי שתק תמיד; השרים לא ידעו במה מדובר; אפילו בכירי מערכת הביטחון מודרו; העיתונאים אימצו את הקו הרשמי; וישראל המשיכה לגשש באפלה אל מתקפת הפתע בצהרי יום הכיפורים. המהלומה של 1973 הביאה את אגף המודיעין בצה"ל להקמת מחלקת בקרה, שתפקידה למלא את תפקיד ה"איפכא מסתברא": לבחון כל הערכה בעין ביקורתית, לחפש את ההיבטים שנשמטו מעיני המעריכים, לאתר זוויות ראייה נוספות. בניגוד לצה"ל, בחיים הציבוריים אין צורך בהקמת גוף חדש. הוא קיים מאז ומתמיד. אמצעי התקשורת ממלאים את התפקיד הזה, וזוהי אחת ההצדקות לשמירה קפדנית על חופש הביטוי. בתנאי, כמובן, שגם העיתונאים מבינים את תפקידם זה ואינם מסתפקים בליקוט גרגירים מכף ידם של מדינאים, פוליטיקאים ודיפלומטים; שהם מבינים שהם אינם אמורים לשמש להקת עידוד לבעלי השררה, אלא לאמץ את אחד מתפקידי המקהלה בטרגדיה היוונית: להזהיר את הגיבורים מהסכנה שבמהלכיהם, להציג את הדרך האחרת שבה רצוי לפעול.

האם פייסבוק וטוויטר עיכבו את המהפכות בעולם הערבי? ניתוח של ניתוק הרשתות על-ידי מובארכ מעלה תשובה מפתיעה

ההתקוממויות ברחבי העולם הערבי הציבו שחקן מפתיע במרכז הבמה – הרשתות החברתיות. מאז ימיה הראשונים של המהפכה התוניסאית, דרך המהפכה המצרית ועד ההתקוממויות בסוריה ובלוב, התקשורת העולמית נמלאה בכתבות ודיווחים על אודות פלאי המדיה החדשה, עד שאזכור תפקידם המהפכני של פייסבוק וטוויטר הפך לקלישאה. אולם נביד חסנפור, מהנדס אלקטרוניקה ודוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת ייל שבארה"ב, חושב אחרת. "שיבוש התקשורת החריף את אי-השקט הפוליטי" הוא שמה של התיזה הפרובוקטיבית שפירסם, ולפיה לרשתות החברתיות יש דווקא פוטנציאל אנטי-מהפכני. חסנפור מוכיח את התיזה שלו באמצעות ניתוח קבלת החלטות של מפגינים במצרים. השאלה שהנחתה את עבודתו של חסנפור היתה, "האם החלטתו של הנשיא מובארכ לחסום את שירותי האינטרנט והטלפון הסלולרי ב-28 בינואר 2011, בזמן ההפגנות המכריעות בכיכר תחריר, היתה רעיון טוב?". על-פי העבודה, התשובה לשאלה שלילית, ובניסוחו של חסנפור, "חיבור מלא לרשתות החברתיות עשוי לעתים לעכב פעולה קולקטיבית". הטענה העולה מן העבודה היא שבעוד שציוצי טוויטר וטקסטים בפייסבוק עשויים לשמש כלי מצוין להעברת מסרים ולארגון פעולות מחאה, הרי שהם נשאים טובים לא פחות של בלבול, חששות והסחת דעת. חסנפור השתמש בדו"חות תקשורת שתיעדו את ההתפרצויות השונות של ההפגנות במצרים כדי להראות שלאחר ניתוק האינטרנט ב-28 בינואר, ההפגנות התפשטו ברחבי קהיר ומצרים כולה. הוא מסביר כי על אף שמספר המפגינים לא גדל בהכרח לאחר ה-28 בינואר, ההפגנות החלו להתפשט על שטחים גדולים יותר ברחבי המדינה. חסנפור מכנה זאת "לוקליזציה" של המהפכה. "שיבוש הקליטה הסלולרית והאינטרנטית ב-28 בינואר תרם להחרפת ההתקוממות בשלוש דרכים מרכזיות לפחות", הוא כותב. "ניתוק התקשורת עירב אזרחים רבים שלא היו מודעים להתקוממות ולא התעניינו בפוליטיקה; אילץ אנשים לקיים יותר תקשורת פנים-מול-פנים ולהיות נוכחים ברחובות; ולבסוף, המהלך ביזר את המרי בכך שדירבן יצירתן של צורות תקשורת מעורבות בשימוש המפגינים ומוקדי מחאה נוספים על זה שבכיכר תחריר, כאלו שהיה קשה יותר לדכא או להשתלט עליהן". בראיון ל"ניו-יורק טיימס" תיאר חסנפור את מה שהתרחש במצרים ב-28 בינואר כ"חשכה משונה". "אנחנו מתנהגים בצורה נורמלית כל עוד אנחנו יודעים מה קורה; אנחנו הופכים לבלתי צפויים כאשר איננו יודעים. לדבר הזה יש השלכות מעניינות כאשר הוא מתקיים בקני מידה גדולים", אמר. התיזה של חסנפור אולי אינה בלב הקונסנזוס, אולם הוא אינו היחיד שניתח כך את השפעתן של הרשתות החברתיות על תנועת המחאה. גים קוואי, ראש מחלקת הטכנולוגיה של Renesys, חברת ניתוח מידע של פעילות אינטרנטית, מנתח את המצב באופן דומה. לטענתו, מנהיגים בעולם הערבי, דוגמת קדאפי, צפו בהתנהלותו של מובארכ ולמדו ממנה כיצד לפעול ביחס לתקשורת במצבים דומים. בפוסט שכותרתו "מה שלוב למדה ממצרים", והתפרסם באתר החברה, כותב קוואי כי במהלך חודש מרץ השתעשע העריץ הלובי ברעיון של חסימת האינטרנט. אולם, לטענת קאווי, שלטונות כדוגמת זה של קדאפי מיהרו להבין כי "חסימה גורמת להקצנה". ל"ניו-יורק טיימס" אמר קאווי כי "ויסות רוחב הפס" ישרת טוב יותר שלטונות הנתונים באיום של התקוממות עממית. בדרך פעולה זו האינטרנט אינו מנותק לחלוטין, אולם פעולתו מואטת מאוד. תהיות בנוגע ליתרונותיה של הגבלת האינטרנט אינן בלעדיות לרודנים ערבים. לאחרונה אמר ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון בנאום בפני הפרלמנט כי הוא שוקל להגביל את השימוש ברשתות חברתיות בעקבות המהומות שהתרחשו במדינה בתחילת החודש. הצעתו של קמרון אמנם נדחתה מאז, אך היא עוררה דיון ער על יתרונותיהן וחסרונותיהן של הרשתות החברתיות, שגם המפגינים שהיו לבוזזים בלונדון וברחבי בריטניה עשו בהן שימוש נרחב. חסנפור סיפר ל"ניו-יורק טיימס" כי מחקרו הושפע ממאמר שפירסמו ב-2009 הולגר לוץ קאם מאוניברסיטת ייל וגאנס האינמולר מ-M.I.T, שחקרו את השפעתה של חשיפה לטלוויזיה מערב-גרמנית על אזרחים ממזרח גרמניה. מחקרם של השניים התבסס, בין השאר, על נתונים מתוך סקרים מסווגים שנערכו במזרח גרמניה בנוגע לאזרחים צעירים ובקשות שהוגשו לקבלת ויזת יציאה ממזרח גרמניה. מסקנתם המפתיעה היתה ש"חשיפה לטלוויזיה ממערב גרמניה הובילה לתמיכה במשטר המזרח-גרמני". "זה סיפק להם בריחה מהמחסור, מהתורים ומשטיפת המוח האידיאולוגית והפך את החיים תחת השלטון הקומוניסטי לסבירים יותר ואת המשטר המזרח-גרמני לנסבל יותר", הם כתבו במאמר, שכותרתו היא "אופיום להמונים: כיצד מסוגלת התקשורת הזרה לייצב משטרים רודניים". "אנחנו לא אומרים שהתוכן שהוצג בטלוויזיה המערב-גרמנית לא תרם בהכרח להיחלשותו של המשטר המזרח-גרמני כלל", הם כתבו. "אולם הראיות מראות שסך ההשפעה של חשיפה לטלוויזיה מערב-גרמנית היה דווקא התגברות התמיכה במשטר".

"ידיעות אחרונות" מעניק ימי חסד לנתניהו | "הארץ" מדווח על אפרטהייד | "ישראל היום" מדווח על יום-הולדת לרמטכ"ל

הבוקר מתפרסם בשערי כל העיתונים תצלום של הממשלה החדשה. "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בחרו לפרסם תצלום נאה וחגיגי שצולם בלשכת הנשיא (על-ידי הצלמים דודי ועקנין, עמית שאבי ואבי אוחיון, בהתאמה). ב"הארץ" מתפרסם תצלום מעניין הרבה יותר ובלתי חגיגי בעליל, שנראה כי צולם בזמן ההכנות לתצלום חגיגי אחר, מחוץ למוזיאון ישראל בירושלים (מרק ישראל סלם). על רקע נוף חלקי ביותר של העיר ירושלים, כשחצי דגל ישראל מבצבץ מאחור ומהצדדים מגיחים מסכי בד לבנים ושמשות זכוכית אלכסוניות, נראים חברי הממשלה המיועדת כבני-אדם. כמה מהם מביטים הצדה, אחרים משפילים מבט, שטייניץ ורגב מנהלים שיחה, ישראל כ"ץ בודק משהו בטלפון הנייד, אלקין נראה כמי שמתכנן מהלך שח-מט. ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, שהצטרף לתצלום, פונה לאדם שנמצא מחוץ לפריים. אנשים שאינם חברי ממשלה מציצים מהצד. ראש הממשלה בנימין נתניהו מרכין את ראשו ומצמיד את כף ידו לעינו. באופן מעניין, גם התצלום החגיגי עצמו, שפורסם בדף הפייסבוק של נתניהו, יכול להיקרא כפרודיה (התנהלות שאינה בלתי אופיינית). "בעת הצילום המסורתי בבית הנשיא אמר ריבלין כי בניגוד לממשלות אחרות, לממשלה החדשה אין ימי חסד", נכתב בכיתוב התצלום שבשער "הארץ". "ריבלין: לממשלה הזו, מרגע הקמתה, אין 100 ימי חסד" היא הכותרת לידיעה מאת אריק בנדר ב"מעריב", המוקדשת לדיווח על התצלום המסורתי בבית הנשיא. "הממשלה ה-34" היא הכותרת שבחרו ב"ישראל היום" לדיווח מאת שלמה צזנה על אותו האירוע. העיתון היחיד שבו לא צוטטו דברי הנשיא ריבלין הוא "ידיעות אחרונות", שמאז נצחונו של נתניהו בבחירות נוטה להעניק לו הרבה יותר חסד מאשר בתקופה שקדמה לבחירות. "החלה ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים באוטובוסים בגדה", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "הארץ". הבלטת הדיווח בכותרת ראשית, הדגש על מימד הזמן ("החלה"), כמו גם ה"א הידיעה שהוצמדה לתיבה "הפרדה", יוצרים כותרת ושער החוזים פני עתיד. כאילו בעוד שנים יביטו אחורה אל הכותרת הזו, מהבוקר הזה, ויראו כיצד באותו היום צעדה מדינת ישראל צעד נוסף במורד המדרון החלקלק לעבר מדינת אפרטהייד. חיים לוינסון מדווח כי מעתה, פלסטינים שנכנסו לשטח ישראל כדי לעבוד בה לא יורשו עוד לנסוע באוטובוסים משותפים עם אזרחי ישראל בדרכם חזרה לביתם. לפי דיווחו, האילוץ החדש, המחייב פלסטינים לשוב לשטחים שאינם תחת ריבונות המדינה דרך המחסום שממנו נכנסו לישראל, יאריך את נסיעתם בכשעתיים. לוינסון מדגיש בדיווחו כי מפקד פיקוד מרכז לשעבר קבע כי אין סכנה בטחונית בנסיעה המשותפת לאזרחי המדינה ולמי שאינם אזרחיה. כמו כן מוזכרות התבטאויות גזעניות שליוו את הדיון בדרישה להפרדה ("חוויית נסיעה עם בנות יהודיות", הגדיר זאת ראש מועצת קרני-שומרון יגאל להב בדיון של ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת). בתחתית עמ 13 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת לילך שובל תחת הכותרת נטולת מימד הזמן "הפרדה בין ישראלים לפלשתינים בתחבורה הציבורית באיו"ש". בדיווח של שובל, כ-75 מלים אורכו, לא מוזכרים הארכת הדרך לפלסטינים, עמדת הצבא בנוגע להעדר הסכנה בניסעה המשותפת והשיח הגזעני שליווה את הדיון בהפרדה. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" לא מדווח על תחילת ההפרדה בין ישראלים לפלסטינים בתחבורה הציבורית. "הגז הופקר", טוענת אושרית גן-אל במאמר המתפרסם במדור הדעות של "דה-מרקר". "הגז הופקר על-ידי הציבור, משום שאותו ציבור לא מבין איך כל זה נוגע לו". גן-אל מנסה להסביר: ראשית, "רוב ההון ההתחלתי שהושקע בחיפוש הגז לא הושקע על-ידי יצחק תשובה". שנית, "הוא פועל על-פי חוק, והבעיה היא לא בו, אלא באנשי החוק שהולכים איתו". שלישית, הצגת המצב כאילו יש שתי אלטרנטיבות – המשך קיומו של מונופול הגז או תחרות חופשית – חוטאת לאמת כיוון ש"תחרות חופשית במשק הגז לא ממש יכולה להתקיים". "שר האוצר משה כחלון צריך לבחור בין תשובה לביני", קובעת גן-אל, ומקווה שיבחר בה. בעיתון המתחרה, "גלובס", מסבירים כי בחירה כזו אינה אפשרית. "ששינסקי: פירוק מונופול הגז לא יביא לירידת מחירים; הפתרון: הצמדת מחיר הגז לממוצע בעולם", קראה אתמול הכותרת הראשית של "גלובס". הכותרת נשאבה מראיון שהעניק ששינסקי ל"גלובס" לפני כחמישה חודשים, ונשלפה כעת כשמונה ליועצו של שר האנרגיה הנכנס יובל שטייניץ. דיווח מאת הדי כהן מסכם בכפולה הפותחת של העיתון את עיקרי הדברים של ששינסקי באותו הראיון, וזאת תחת הכותרת "חברות הגז: ששינסקי מבין שצריך לפתח את המאגרים". לרשימה מאת כהן צמוד מאמר פרשנות שכתב עמירם ברקת, הטוען ש"ועדת ששינסקי היתה הדבר הטוב ביותר שקרה ליזמי הגז". לדבריו, לולא הוקמה הוועדה, שהעלתה את המיסוי על תגליות הגז, "זה היה נגמר הרבה יותר רע מבחינת היזמים", כיוון שהמדינה היתה עשויה לבחור באפשרות הרבה יותר גרועה מבחינת תשובה ושותפיו. בעקבות ועדת ששינסקי, מסביר ברקת, הפכה המדינה ל"משקיעה אסטרטגית לטווח ארוך" במיזמי הגז, ולכן "מאז שחוק ששינסקי עבר בכנסת, מתייצבים קובעי המדיניות בירושלים לצדם של יזמי הגז". "לכן כל מי שמכריז (כולל מעל דוכן הכנסת) שהמדינה נכנעת למונופול הגז ושהפקידים התקפלו תחת לחצי הטייקונים תופס את המציאות בצורה קצת עקומה", מוסיף ברקת. "המדינה לא נכנעת למונופול, אלא היא שותפתו הסמויה ופטרוניתו הנסתרת. היא רוצה שתשובה ושותפיו ירוויחו, וכמה שיותר". ל"ידיעות אחרונות" צורף היום דף צבעוני ובו קופון עם מבצע 1+1 לגבינה מתוצרת מחלבות-גד. בעוד שהדף הפרסומי הזה נשר מבין עמודי העיתון שהגיעו לבתי המנויים, מדור הפרסום הסמוי של חברת תנובה הוא חלק בלתי נפרד מהמוסף "24 שעות". לא משנה כמה תנערו את הגיליון, המדור הזה לא ייפרד ממנו. "חג השבועות בפרט מתאפיין בארוחות חלביות ושפע של טעמים ממגוון מאפים, פשטידות ותבשילים על בסיס חלב ומוצריו", כותבת איריס ליפשיץ-קליגר ומספקת עצות מפי דיאטנית קלינית ה"יועצת לחברת תנובה". למרות הקרדיט ליועצת כבר בפתח הטקסט, עיקר הפרסום הסמוי במדור שבמוסף "24 שעות" טמון במה שענת באלינט כינתה במחקר שערכה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה "מיתוג סמוי". הכותרת "פרויקט בית בריא" צבועה בצבעי תנובה. הלוגו "בית בריא" צבוע באותם הצבעים וכולל ציור המזוהה עם גבינת הקוטג של החברה. דימוי נוסף המשובץ בעמוד דרך קבע כולל בתוכו את הלוגו הרשמי של תנובה. למדור הפרסומי השבוע נלווית הודעה שלפיה "ההרשמה לפרויקט בית בריא הסתיימה". מוסף מיוחד, כך מובטח, יצורף לעיתון בערב חג השבועות. עמודי החדשות הפותחים את שלושת הטבלואידים מוקדשים לשתי פרשות פליליות – מעצר ראשי ארגוני פשע ופרשת רונאל פישר. ב"ידיעות אחרונות" ממשיך יורם ירקוני לספק ציטוטים נרחבים מתמלילי החקירות של המעורבים בפרשת פישר. "אני לא יכולה לעמוד בזה יותר ואני מספרת לכם כל דבר שאני יודעת", אמרה פרקליטת מחוז תל-אביב לשעבר עו"ד רות דוד לחוקריה. "אני חושבת שפעם אחת רונאל אמר לי משהו כמו, אם יאיר [הקבלן יאיר ביטון] היה משלם, כל החקירה הזו היתה עפה". פישר עצמו אמר לחוקריו: "יש לא מעט אנשים במשטרה שאני מכיר ברמות שונות של קשר". ב"מעריב" כותב אמיר זוהר טור פרשנות על מעצר ראשי ארגון הפשע של משפחת אברגיל. "בעיקר הטריד אותם שמו של עד חשוד אחד, האיש שלהם למשימות מיוחדות, קצין המבצעים של הארגון, מי שמיוחסים לו חיסולים בגני-תקווה ובפראג, האיש שהמריא מישראל בחטף כמה שעות לאחר הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי, ולאו דווקא בטיסה של אל-על", כותב זוהר ובהמשך מוסיף: "החוק בישראל אוסר לתת מעמד של עד מדינה לעבריין המרכזי בעבירה כלשהי, כל שכן ברצח, אבל בחסות המאבק בתרבות ארגוני הפשע האכזריים, גם גורמי אכיפת החוק מרשים לעצמם לעבור את הגבול הזה". ב"ישראל היום" מתפרסם מאמר דעה מאת יעקב בורובסקי, בעבר ניצב במשטרת ישראל ולאחרונה נציגו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים שכונסה בעקבות דו"ח המבקר על פרשת הבקבוקים של שרה נתניהו. "הדרך למנוע את סיכון החיים הבא של אזרחים תמימים מחייבת שינוי חקיקה המגבילה תנועתו של עבריין המיועד לחיסול בצו שופט למקום מפוקח על חשבונו", כותב בורובסקי. "פעולה פשוטה זו כנגד פצצות מתקתקות ניידות בקרבנו אמנם מצרה את חוק היסוד באשר לחירויות האדם, אך הופכת למגן אנושי אמיתי מפני ארגוני הפשיעה, שהפכו את רחובותינו לזירת דמים, בעיקר של חפים מפשע". "צעדי נתניהו הרתיעו את הקונים: המשקיעים נסוגים מרכישת ערוץ 10", נכתב הבוקר בשער "הארץ". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי סיכויי ההישרדות של ערוץ 10 "נמוכים", בעקבות נסיגת קבוצת RGE ומחשבה מחודשת מצד הרוכש הפוטנציאלי השני, אילן שילוח. טוקר מצטט ציוץ של שילוח ולפיו ראש הממשלה נתניהו "עבד כדי להרחיק משקיעים" וכן מצטט אדם ה"מקורב למשא-ומתן" שאמר: "כולם נלחצו מנתניהו והחליטו לסגת". לפי טוקר, "אם אכן ערוץ 10 לא יצליח להשיג משקיע עד סוף מאי, הוא לא יעמוד בתנאים שהציגה לו הרשות השנייה לקבל רישיון והוא עלול להיסגר. [...] החלטה על הארכת זיכיון צריכה להיעשות בהליך חקיקה שנמצא בידיו הבלעדיות של נתניהו, וככל הנראה נתניהו ינסה למנוע מערוץ 10 להמשיך לפעול". ב"גלובס" מתפרסם ראיון קצר שקיים לי-אור אברבך עם אביב גלעדי, יו"ר RGE, המסביר מדוע הקבוצה נסוגה מרכישת הערוץ: "מה שכרגע מצאנו בפנים לא ברור עד הסוף. בטח ובטח כשהעתיד לא ברור עד הסוף – לא הרגולציה, לא המדינה, לא הטכנולוגיה ובכלל. יש חוסר ודאות כללי. יש מי שרוצה שהעתיד התקשורתי יהיה בערפל, ולא ברור למה". "אי-אפשר לצפות בסרטה של גורן בלי להביא בחשבון שנתניהו אסר מלחמה על הערוץ שהפיק אותו, בין השאר בגלל בעלה, רביב דרוקר, שמנחה את התוכנית שבה שודר", כותב רוגל אלפר בטור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ", בעקבות שידור סרטה של ענת גורן "הרצוג" במסגרת "המקור" של ערוץ 10. "שעות ספורות לפני שידור הסרט שוב נקלע ערוץ 10 לסכנת סגירה מיידית, בעקבות מהלכים שנקט נתניהו", מציין אלפר. "שלשום, בקדימון אצל גיא פינס, נראו אנשי הערוץ עולצים וזחוחים בפרמיירה לסרט, שיכול להיות שחלקו השני ישודר בשבוע הבא, כמין רקוויאם לסגירתו בסוף החודש. מבחינה פוליטית ועיתונאית, גורן נצמדה למועמד הלא נכון. הסיפור של נתניהו בבחירות היה הרבה יותר דרמטי. כדאי לערוץ 10 ללמוד מראש הממשלה, נראה שהגיע הזמן להזמין את מושיק גלאמין לבית-הוורד". "נדמה שהיחסים בין רביב ובין רה"מ הם כמעט אישיים, שזה כבר מעבר לעיתונאי שמבקר את הפוליטיקאי", אומר לי-אור אברבך לגורן בראיון המתפרסם במוסף "פירמה" שצורף אמש ל"גלובס". "אני לא מסכימה", היא משיבה. "לרביב אין ונדטות אישיות. כמו שאין לו חברים בפוליטיקה ואין אנשים שהוא אוהב ברמה האישית, אז הוא גם לא שונא אף אחד ברמה האישית. הוא חושב את מחשבותיו הענייניות על ביבי, והוא לא העיתונאי היחיד שחושב ככה". "מה יקרה אם מחר יסגרו את ערוץ 10 בגללו או שיצילו אותו תוך התניה שרביב יפוטר?", שואל אברבך בהמשך הראיון. "לא קניתי את זה אף פעם", משיבה גורן. "במובן הזה הוא הרבה יותר חרדתי ממני. יש לי הרבה ביטחון ביכולות שלו ובחשיבות שלו כעיתונאי, שאני יודעת שזה לא קול שאתה יכול לבטל או להשתיק. אם יפטרו אותו הוא ימצא מקום להשמיע את דבריו. גם אם הוא יצטרך לעשות עוד הרצאות כדי להשלים הכנסה. זה לא חשוב. ברגע שהכסף לא מדבר, ואצלנו הוא לא אישיו בכלל, זה לא משנה". "זה לא אישיו כי יש לכם כסף", מעיר אברבך. "אין לנו כסף. מאיפה יש לנו כסף?", שואלת גורן. אברבך מזכיר לה כי דרוקר הרוויח הרבה כסף לאורך השנים בערוץ 10, ואחרי שהיא מתלוצצת ("אבל אני ביזבזתי אותו!"), משיבה גורן ברצינות: "בסוף-בסוף רביב מרוויח 45 אלף שקל בחודש, וזה סכום יפה. אבל עיתונאי זה לא מקצוע פחות חשוב מסמנכ"ל שיווק בחברה מסחרית, ואני מכירה את האופן שבו הוא עובד ויש לו שתי משרות – הוא גם מקביל לעובדה וגם לעמית סגל. הציפייה שלך להרוויח מהעבודה שלך לא בזויה בעיני. כשהחליטו על הקיצוץ התקוממתי, זה נראה לי לא סביר ביחס לעבודה ולהשקעה ולמחיר שהוא משלם. אמרתי לו, אתה הולך להסכים לזה?, והוא זה שאמר, כן, זה מה שצריך, אז זה מה שעושים. בתוך תוכי אני כן מצפה שכשהערוץ יעמוד על רגליו, אז יינתן לזה ביטוי גם בשכר". נתי טוקר מדווח בפתח "דה-מרקר" כי הממשלה אישרה אתמול את בקשת ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו להעביר לידיו את האחריות על רשות השידור ויישום חוק השידור הציבורי. "בעבר הביע נתניהו תמיכה מסויגת ברפורמה", מזכיר טוקר, "וכעת הוא עשוי לעצור אותה". אמנם הרפורמה כבר יצאה לדרך, אולם היא טרם הושלמה. המינוי של גיל עומר ליו"ר תאגיד השידור החדש, למשל, טעון אישור של נתניהו. "פיטורי מנכ"ל משרד התקשורת נועדו לבשר לדרג המקצועי בממשלה על עידן חדש של חוסר סובלנות כלפי פקידים מקצועיים עצמאיים" היא כותרת המשנה לטור מאת אבי בר-אלי, המתפרסם גם הוא ב"דה-מרקר". המועמד המיועד להחליף את מנכ"ל משרד התקשורת המפוטר אבי ברגר הוא שלמה פילבר. בכפולה הפותחת של "כלכליסט" (וכן בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות") מדווחת נעמה סיקולר כי לפני קרוב ל-20 שנה חתם פילבר על מאמר שפורסם במגזין "נקודה" ובו האשים אנשי שמאל ושב"כ בקונספירציה לרצח רבין. "המאמר קשה, מפלג, מבחיל בחלק מהרגעים, מבריק ברגעים אחרים, והוא בעיקר מעורר מחשבה", כותבת סיקולר. "לא בשאלה האם רצח רבין הוא קונספירציה מתוחכמת של גורמים פוליטיים ואנשי מודיעין נטולי מעצורים, אלא בשאלה האם ראוי שאדם כמו פילבר יעמוד בחוד החנית של משרד ממשלתי, בתפקיד כה בכיר, ועוד בתחום הרגיש של תקשורת. גם אם עברו 20 שנה". פילבר טען בתגובה לעיתון כי לא כתב את המאמר, אלא רק חתם עליו, לבקשת עורך "נקודה" אורי אליצור. "לקראת סגירת הגיליון אליצור, שהיה חבר בהנהלת מועצת-יש"ע, פנה אלי, עובד זוטר במועצת-יש"ע, וביקש שאחתום על המאמר מתוך חשש למעמדו כפובליציסט", טוען פילבר. "מתוך הערכה לאורי ומרצון לעזור בהדיפת מסע ההסתה כנגד המתיישבים, הסכמתי אז לחתום במקומו". פילבר אומר שהוא לא כתב את המאמר "סרק סרק" עם תיאוריית הקונספירציה על רצח רבין, רק חתם עליו. הוא יחתום בחדווה על תוכניותיו של שר התקשורת — חנה קים (@hkim14050017) May 19, 2015 אתמול התפרסם ב"מעריב" טור של הפרשן הכלכלי יהודה שרוני בעקבות פיטורי אבי ברגר, וזאת תחת הכותרת "לא משתלם להגדיל ראש מול אינטרסים חזקים". "ברגר העז להילחם בצורה מעוררת השתאות במונופול התקשורת בזק", כתב שרוני. "[...] בפלונטר העסקי הזה ברגר לא הביא בחשבון את עוצמת המונופול מול מקבלי ההחלטות ובראשם ראש הממשלה. מתברר שלא משתלם להגדיל ראש כשמנגד ניצבים נתניהו ומשפחת אלוביץ בעלת בזק, המחזיקה גם בשליטה באתר האינטרנט וואלה. מעתה יידע כל פקיד מדינה, בכיר ככל שיהיה, שאסור להוביל מהלכים אמיצים ויצירתיים, כי בסופו של דבר ראשו יותז". חלפה יממה, והבוקר מתפרסמת ב"מעריב" ידיעה מאת שרוני המדבררת את המונופול רב העוצמה. תחת הכותרת "בזק: הדחת ברגר פגעה שלא בצדק במוניטין שלנו" מדווח שרוני כי "גורמים בהנהלת החברה" אמרו כי בזק "אינה שמחה על הדחתו [של ברגר] מהתפקיד ובניגוד לעמדת האנליסטים – ספק אם תפיק בזק מכך תועלת עסקית". במוסף "שוק ההון" של "גלובס" מדווחים גד פרץ ושירי חביב-ולדהורן כי העליות במניית בזק, שבאו בעקבות פיטורי ברגר, "הגדילו את הרווח של שאול אלוביץ בבזק לכ-3.4 מיליארד שקל". גוף הידיעה מלמד שהמציאות פחות דרמטית. מחיר מניית בזק אמנם קפץ בעקבות הפיטורים, אך הוא עודנו נמוך מהמחיר שבו נסחרה המניה לפני כשבועיים. בתחתית עמ 21 של "ישראל היום" מדווחת כתבת העיתון לענייני צבא, לילך שובל, כי אתמול חל יום-הולדתו של הרמטכ"ל. במדור הרכילות של "גלובס" (ספיר זילברמן-פרץ) מדווח כי עו"ד דוד שמרון, פרקליט משפחת נתניהו, וחיים גבריאלי, מנכ"ל אי.די.בי, נפגשו אתמול לארוחת צהריים בתל-אביב (שם המסעדה ומחמאה על המקום משובצים בדיווח ורומזים למקור העיתונאי). לגרסת השניים, מדובר בפגישה חברית ותו לא. "זה בטח לא היה ראיון עבודה, לא שלי ולא שלו", הוסיף שמרון בתגובתו לעיתון. ניר חסון מדווח ב"הארץ" כי בית-משפט השלום בירושלים גזר אתמול שמונה חודשי מאסר על סאמי דעיס, תושב מזרח ירושלים, בגין הקמת דף הפייסבוק "מוות לישראל" ופרסום תוכני הסתה רבים. בשבוע שעבר, מזכיר חסון, נגזרו שבעה חודשי מאסר על פעיל פת"ח עומר שלבי, בגין עבירות דומות. במוסף "פירמה" של "גלובס", מיד לאחר הראיון עם ענת גורן על הסרט שתיעד את קמפיין הרצוג, מתראיין רמי יהודיחה, פרסומאי קמפיין הליכוד בבחירות האחרונות. יהודיחה מספר לענת ביין-לובוביץ כי בתחילת הדרך נוכחו הוא וצוותו כי הבעיה העיקרית של נתניהו היא שהציבור אינו אוהד אותו. "אמרתי לו שכדי לפתור את התסכול שלו צריך להנגיש אותו לעם", הוא אומר. "בגלל זה הוא הסכים לעשות את כל הסרטונים, להיות לא פורמלי ולהשתמש בהומור עצמי. וראינו לאורך כל הדרך איך בעקבות הסרטונים הסנטימנט של האהדה עולה". ידיעה בלתי חתומה ב"הארץ" מדווחת כי העיתונאי עקיבא אלדר נפצע שלשום בתאונת דרכים באוסטרליה. אלדר חצה במעבר חצייה ונפגע ממכונית שבה נהג המוזיקאי גון סטיבנס. על-פי הדיווח, מצבו יציב. "מקווה שהאדון בסדר", מצוטט סטיבנס. הכתבה הפותחת את המוסף "גלריה" של "הארץ" מוקדשת למגזין "שרלי הבדו", המתקשה להתאושש מתוצאות המתקפה נגדו. במסגרת המדור "איפה הם היום", שמתפרסם במוסף "מעריב", משוחח יעקב בר-און עם עמוס ארבל. "היה לך פיתוי לעבור לערוץ 2?", נשאל ארבל, וזה משיב: "אף פעם לא. לפני שהערוץ הזה עלה לאוויר היו גישושים אצלי אם אני מוכן להעביר לשם את התוכנית שלי, בין הכסאות, אבל לא התפתיתי. אמרתי שבית לא מחליפים, ואחרי 25 שנה בערוץ הציבורי, מ-67, אני לא פתוח לאקספרימנטים".

החשיפה של "ידיעות אחרונות" מלאה סייגים | הראיון הבלעדי של "מעריב" שווה שלוש שורות | ושרי אריסון ממשיכה לספוג

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מבשרת על מפנה דרמטי במדיניות החלפת השבויים של מדינת ישראל. "חשיפה", כתוב שחור על גבי צהוב, "לשחרר רק מחבלים ספורים תמורת שבוי" [שמעון שיפר]. זו ההמלצה העיקרית של ועדה מיוחדת שמינה שר הביטחון, האמורה להגיש בקרוב את מסקנותיה, והיא טורפת מחדש את כל קלפי המיקוח במשא ומתן בין ישראל לחמאס על שחרור גלעד שליט. כך, לפחות, עשוי לחשוב מי שלא קורא את כותרת המשנה, שבסופה מצוין כי "ההמלצות לא חלות על גלעד שליט". הידיעה המלאה מופיעה תחת הכותרת "לא בכל מחיר". שיפר כותב בה בהרחבה על מסקנות הוועדה ומגלה כי המלצה נוספת של חבריה – מאיר שמגר, אסא כשר ועמוס ירון – היא להעביר לידי האויב רק גופות בתמורה לגופות. ואיך כל זה מסתדר עם הידיעה המופיעה לצד החשיפה, שלפיה ראש הממשלה אמר לנועם שליט שיעשה כל שביכולתו כדי לשחרר את בנו משבי חמאס? שוב, סופה של כותרת המשנה לידיעה של שיפר מספק את התשובה: "המחירון החדש ייכנס לתוקף רק אחרי עסקת שליט". זהו אינו הסייג היחיד ממדיניות החלפת השבויים החדשה. בכירים במערכת הביטחון שעימם שוחח שיפר מטילים ספק בישימותן של המלצות הוועדה. שיפר עצמו מעלה שאלות כגון "מה יקרה אם, למשל, תיווצר הזדמנות להחזיר את רון ארד תמורת מאות מחבלים?". ברור שבמצב כזה דעת הקהל (והתקשורת) לא תיתן למסקנות הוועדה לבלבל אותה. ארד הפך לסמל של תרבות השכול הישראלית, ולכן חייו, או גופתו, שוויים יותר מחיי לוחם אויב אחד. כדי שמסקנות הוועדה יהיו ישימות בעתיד, יהיה צורך להשאיר את החטוף העתידי בסטטוס של אלמוני. במדינה עם תקשורת חופשית, שלא לדבר על תקשורת מסחרית הנעה דרך קבע על גבול ההיסטריה, אין סיכוי שזה יקרה. התקנות החדשות תמיד ייכנסו לתוקפן רק אחרי עוד עסקה אחת ודי. הכותרת המרכזית בשער "מעריב" היא ציטוט "מיוחד" מדברי בנו של השאה האיראני האחרון – "ישראל צריכה לתמוך במאבק האיראני". מה מיוחד בציטוט? שהוא בלעדי לעיתון "מעריב". לא צריך להיות מנוי על כל עיתוני הבוקר ולהשוות בין תכניהם כדי להיווכח בדבר. הכתבה על דברי רזא פהלווי מתפרשת לרוחב כל הכפולה הפותחת של העיתון כשהיא מעוטרת בסטמפה "מיוחד למעריב", וגם הטקסט שמגיש שליח העיתון לוושינגטון, צח יוקד, מתחיל במלים "בראיון בלעדי למעריב". אלא אם החליטו יוקד והעיתון לחסוך מעיני הציבור את מרבית תוכן הקלטות המתעדות את הראיון הבלעדי עם פהלווי, ניתן לקבוע בוודאות יחסית כי הראיון כלל לא יותר מכמה מלים. למעט הציטוט שהפך לכותרת ראשית, רק ציטוט אחד נוסף מפי פהלווי מופיע ב"מעריב" ולא בעיתונים אחרים – קריאה לישראל שלא לתקוף את איראן. הציטוט הבלעדי בהחלט יכול להיחשב כהישג לעיתון, אך ספק אם מקומו בכותרת הראשית. כתבת "הארץ" בארה"ב, נטשה מוזגוביה, סיקרה אף היא את מסיבת העיתונאים שערך פהלווי, והוסיפה לה תמצית שיחה שערכה עם מנהיג מהפכת הסטודנטים של 1999; בעיתונים האחרים השתמשו בשירותי סוכנויות הידיעות בלבד. בידיעה ב"מעריב" אין מידע חשוב או כזה שיהיו לו השלכות משמעותיות. יותר משזו כותרת על דברי פהלווי, זו כותרת על הישגו של כתב העיתון. גם אם נקבל את שיקול הדעת הממקם את אמירת בנו של שליט איראן לשעבר בכותרת הראשית, קשה לראות בשני משפטים בלבד "ראיון בלעדי". גזר הדין שהושת אתמול על אסי אבוטבול, 13 שנות מאסר, אינו מופיע הבוקר בשערי "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", אך הופיע אתמול ככותרת על שער "גלובס". מדוע מקומו הטבעי שם? 1. מפני שמדובר היה בחדשות טריות ולכן ראויות להבלטה. 2. מפני שהוא הורשע בסחיטת אנשי עסקים ובעלי ממון, קהל היעד של העיתון. 3. מפני שלמקרה פרופיל גבוה מהבחינה המשפטית, ולכן הוא רלבנטי לציבור עורכי-הדין – עוד קהל יעד של העיתון. 4. מפני שיש מי שיאמר שיש דמיון מסוים בין "ניהול ארגון פשע" לניהול של מערכת עסקית גדולה. וידויה של המיליארדרית שרי אריסון, כי ניחנה בכוחות על-טבעיים, משך תשומת לב גם בחו"ל. חזי שטרנליכט מדווח ב"ישראל היום" כי ה"גרדיאן" הבריטי וסוכנות רויטרס דיווחו על התבטאויותיה. ב"כלכליסט" ניכר היום טון ביקורתי יותר כלפי בעלת השליטה בבנק הפועלים, וכל הכפולה השנייה של העיתון מוקדשת לכתבה ארוכה על הסוגיה. הכותרת שנבחרה היא "תרחיש האימים: בעלת שליטה ששומעת קולות". משפט זה נתון במרכאות, והוא לקוח, תוך עריכה מסוימת, מדבריו של "עורך-דין בכיר" שהתראיין לעיתון. למעשה, כל הביקורת בכתבה שמציע "כלכליסט" לקוראיו לקוחה מן החוץ. עורכי-דין, רואי-חשבון וכלכלנים מתראיינים לכתבי העיתון [רונית גודמן, עמיר קורץ, הדר קנה, ענת רואה, גלי ברגר, מיטל זדה והדר רז], כמה מהם מביעים דאגה מאמירותיה של אריסון, אחרים מבקשים להרגיע. העיתון עצמו אינו מציע, בינתיים, עמדה משלו בדמות מאמר הפוסק לכאן או לכאן, אבל הכתבה מדגישה את הביקורת יותר מאשר את דברי ההרגעה, ותוהה למשל אם אריסון תוכל להמשיך להחזיק בגרעין השליטה של הבנק, ואם הנגיד סטנלי פישר יפעל כעת לשלול ממנה את היתר השליטה. כמו ב"כלכליסט", גם במוסף "המגזין" של "מעריב" שואלים הכתבים את עמיתיה של אריסון לדעתם על התבטאויותיה האחרונות, אם כי מדובר בעמיתים מתחום אחר. על שער המוסף היומי מופיעה הכותרת "מה חושבים המתקשרים עצמם על כישורי הקולגה החדשה שלהם". בפועל, בכתבה מאת הדר חורש וליאת שלזינגר מרואיינת רק מתקשרת אחת, אריאן לב, המברכת את אריסון, מבטיחה שיהיה לה "תפקיד מאוד חשוב מבחינה מדינית בעוד שנתיים-שלוש" ומגלה כי לא הופתעה מהווידוי כיוון שכבר מזמן הבחינה בכוחותיה המיוחדים (עוד על מיסטיקנים ואריסון כאן, ובמיוחד בטקסט המדהים שכאן). במוסף הכלכלי של "מעריב" מדווח יהודה שרוני כי מעט לאחר שקיימה אריסון מסיבת עיתונאים, חלה תקלה במחשבי הבנק, ולקוחות שרצו להעביר פקודות קנייה ומכירה בבורסה לא יכלו לעשות זאת. כותרות הידיעה לעגניות. כותרת הגג קוראת: "הפעם לא היתה התראה מלמעלה", ואילו הכותרת עצמה נוסחה כך: "נפילת המחשב ששרי לא חזתה". אריסון עוד עלולה לתבוע את "מעריב" על הוצאת דיבה. לא משום שכותרות אלה מציגות אותה באור מגוחך, הרי היא עצמה מודה במסרים ותחזיות, אך היא בהחלט תוכל לטעון שהכותרות אינן אמת. כלומר, שהיא קיבלה התראה מלמעלה על תקלה זו וחזתה את נפילת המחשב. עובדה, גם בפעם הקודמת שקיבלה התראה ותחזית על נפילת המחשבים בבנק, לא היה בכך כדי למנוע את קריסתם. יש ב"מעריב" גם ידיעות רציניות על הנעשה בבנק הפועלים: המפקח על הבנקים לא אישר לאריסון לרכוש את מניות אחיה בבנק [יהודה שרוני]. ב"דה-מרקר" נותנים הבוקר מנוחה מסוימת לפסטיבל אריסון וממשיכים בקמפיין שהושק אתמול – מכירת השליטה בבנקים לציבור. הבוקר מראיינת מירב ארלוזורוב את פרופ צבי וינר, המספק לה את הכותרת הבאה: "גם אם בן-לאדן יקנה את בנק לאומי לא יקרה נזק". שיתוף הפעולה בין העיתון "דה-מרקר" לתוכנית הטלוויזיה "מסודרים" קובע הבוקר רף שפל חדש. בעמ 3 יש הפניה לעוד קטע וידיאו המופיע באתר "דה-מרקר", בהשתתפות הדמויות הפיקטיביות מהתוכנית, אלא שהיום הם לא מתראיינים על-ידי עורך האתר על דעתם בנושאים כלכליים, אלא מתכוננים לנסיעה אל הוועידה השנתית שעורך העיתון בניו-יורק. כלומר, לא מדובר בעוד הפניה בולטת לפרסומת לתוכנית טלוויזיה, אלא בהפניה בולטת לפרסומת המקדמת בה בעת גם תוכנית טלוויזיה וגם מיזם כלכלי של העיתון. ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי נפטר העיתונאי שמשון ארליך, שהיה כתב כלכלי של "ידיעות אחרונות" בשנות השישים והשבעים. על כך שארליך היה גם עיתונאי ועורך כלכלי ב"הארץ" שנים רבות ניתן ללמוד רק ממודעת אבל המתפרסמת הבוקר בעיתון זה, מטעם המערכת. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי ועדי העובדים של רשות השידור מאיימים בסכסוך עבודה אם לא יקבלו בחודש הבא את דמי ההבראה במועד. דורית ענבר, עד לאחרונה המשנה ליו"ר רשות השידור, מתראיינת ל"דה-מרקר" [אופיר בר-זהר] ומשווה את נסיונות ההבראה של הרשות למיתוס של סיזיפוס. בתשובה לשאלה "האם בדיעבד היית לוקחת על עצמך את התפקיד" היא עונה בשלילה. טאהר לודין, העיתונאי האפגני שברח משבי הטליבאן יחד עם עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס", מפרט באוזני כתב ה"ניו-יורק טיימס" כיצד עשה זאת. התרגום מופיע הבוקר ב"הארץ". יובל קרניאל בוחן ב"גלובס" את מאבק הכוחות שבין התקשורת למערכת המשפט, על רקע פרשת דודו טופז.

שלוש שנים לחטיפת שליט | ארבע וחמש וחצי שנים בכלא להירשזון ובניזרי | נתניהו בונה מגדלים

קצת גלעד שליט, הרבה מלחמה בשחיתות – זה התמהיל של שערי העיתונים היום, חוץ מזה של "מעריב", שמציע אותו דבר, רק הפוך. היום מלאו שלוש שנים לחטיפתו של שליט מהטנק שלו על גבול רצועת עזה על-ידי חוליית חמאס. לקראת העצרת המתוכננת להיערך בערב, מקדמים העיתונים את שליט לראש סדר היום. "ידיעות אחרונות" מקדיש לנושא את הכפולה הפותחת שלו, ובה טור של שבוי לשעבר, ידיעה לקונית על העצרות המתוכננות ומכתב של אביבה שליט, אמו של החייל החטוף. "אינני נמנית עם הקלים בכתיבה ובדיבור. לא הייתי כזאת ואיני יכולה להשתנות", היא כותבת, ומוסיפה כי היא ומשפחתה אינם "אצילים" והשקט שלהם אינו מופגן, אלא הם פשוט ביישנים ונותנים אמון במדינה. אפשר להאמין בקלות לשליט, משום שהמסקנה העולה מן הדברים אינה מפתיעה: כדי להשיג דברים "במדינה הזו" (ומן הסתם, גם במדינות אחרות) עדיף להיות אדם כוחני, צעקן והופך שולחנות. גם מהבחינה הזו, הסיקור הבכייני של "ידיעות אחרונות", עם הכותרת הגדולה "אנא, עזרו לנו", לאו דווקא עושה שירות למשפחת שליט. גם "ישראל היום" מפרסם את מכתבה של שליט, ו"קטעים ממכתבה של אשת הנווט השבוי רון ארד, שיוקרא היום בעצרת למען גלעד שליט". הם זוכים להפניה בשער, אולם חגיגת גזר הדין של בניזרי והירשזון דוחקת את הסיקור לעמודים 13 ו-15. כיתוב התמונה לצילום של שליט הילד – "שליט בילדותו, בתמונה המפורסמת לראשונה" – הוא תמצית של טעם רע. חציו השני של הסיקור, על פני שלוש ידיעות מהעמוד השני, מנסה לספק מעט חומרים עיתונאיים של ממש: סגן שר הביטחון הצהיר אתמול כי לישראל אין "האינפורמציה כיצד לעשות זאת", כלומר לשחרר את שליט במבצע צבאי. נועם שליט ממשיך בהצהרות לוחמניות (אתמול אמר: "אין לי יותר אמון במערכת שתביא לשחרורו של גלעד". אגב, בדיווח הזה נכתב על "הפגנה" ולא על "עצרת"). יואב לימור כותב טור שבו הוא טוען כי המחדל המודיעיני בעטיו אין לישראל האינפורמציה על מקום הימצאו של שליט טמון ביוהרה של קברניטי המדינה דאז (אולמרט, פרץ, חלוץ, דיסקין), שהאמינו שחמאס ייכנע במהרה ולא הורו לאסוף מידע בזמן הסמוך לחטיפה. ב"מעריב" מפקיעים את רוב השער לעניינו של שליט ("שלוש שנים של כאב") ואת העמודים 5-2, אולם מקפידים להתמקד בפרפראות: ארבעה מכתבים שכתבו הוריו של שליט; משפחה יהודית מארצות-הברית שהחליטה לקרוא לבנם בשם גלעד; עוד תמונות של שליט הילד (שפורסמו לראשונה?); גולנציקים שהתגייסו בדיוק – אבל בדיוק – בחודש שבו נחטף שליט; וידיעה קצרה שבה נדחסות הודעה על העצרת, הצהרת האי-אמון של נועם שליט והצהרת האין-אונים של וילנאי. מה אתם רוצים מאיתנו? ייעלבו העורכים ב"מעריב", ויקפצו העורכים ב"ישראל היום", ויקפצו שיניים העורכים ב"ידיעות" – מה אפשר לעשות? זה סיפור סוחט דמעות, ואנחנו מנגבים לכם אותן. ההורים רוצים לדבר ולכתוב, ואנחנו נותנים להם במה. וחוץ מזה, כבר שלוש שנים שהסיפור הזה רץ, מה עוד אפשר לכתוב עליו? מה עוד תבקשי מאיתנו, מכורה? עיתונות? מה אנחנו, "הארץ"? "הארץ" מצטרף גם הוא לציון שלוש השנים לשביו של שליט. ההפניה בשער מעוצבת "טבלואידית" ביחס לנהוג בעיתון ומפנה לכפולת העמודים 5-4. לצד המכתבים הבלתי נמנעים (אביבה שליט ותמי ארד), מציע "הארץ" חומרים גם לקוראים מעל גיל 13: עמוס הראל וניר חסון מזכירים כיצד הכל התחיל ומתארים את החטיפה "שלב אחר שלב", החל מההתרעה המודיעינית ועד לכשלון כוח החילוץ. התיאור נשאב מתחקירים של פיקוד דרום ש"הגיעו לידי הארץ", אבל הוא מתמקד בהתעלמות מההתרעה וחסר הרבה שלבים. כך למשל לא מסופר בו על התנהלות הכוח ששליט נמנה עימו, וכיצד קרה שהופתע בצורה כה קטלנית. רוני זינגר-חרותי, גקי חורי ואור קשתי מדווחים בנימה ביקורתית על האירועים השונים שנקשרים בשמו של שליט: "הטסת עפיפונים, שירה בציבור ושיעורי יוגה: מחאה או פסטיבל?". בידיעה המרכזית מרכזים עמוס הראל ואבי יששכרוף את הידוע על מצבו של שליט: בריא גופנית, חשש למצבו הנפשי, ומציעים תמונת מצב עגומה של המאמצים לשחרורו ("מי חטף את גלעד שליט ומי מחזיק בו היום? איפה הוא מוסתר ומה מצבו? איך נוהלו המגעים ומי שותף למהלכים הסודיים? כל המחלוקות וחילופי ההאשמות"). ראש הממשלה אולמרט ניצב בקדמת התמונה הזו. העיתונים חוגגים היום. ציון שלוש השנים לחטיפת שליט אמנם מעיב על האווירה, אולם היא נשארת שמשית ומלאת אדי שמחה לאיד, ציונות ושבירת שיני רשעים. העילה היא כמובן גזרי הדין שניתנו אתמול במשפטם של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון והשר לשעבר שלמה בניזרי. חמש שנים וחמישה חודשים להירשזון, ארבע שנים לבניזרי (אחרי שעירער ועונשו הוחמר). "מעריב" מציע שבעה עמודים של חגיגה, "הארץ" כפולה פותחת ועוד מאמרים, "ידיעות אחרונות" ארבעה עמודים ועוד מאמרים, ו"ישראל היום" 11 עמודים של שכרון חושים. "ידיעות אחרונות" מביא את סיפורם של "האנשים שהביאו לגילוי פרשות השחיתות", וזה פחות או יותר היוצא דופן היחיד בסיקור שמציעים כל העיתונים, שרובו טורים אישיים ופרשנויות. כולם כותבים על "תג מחיר" חדש, על-פי המליצה (השאובה מזרגון יהודה ושומרון) של השופט אדמונד לוי, שגזר את דינו של בניזרי ("תיצרו הרתעה, אבל למה על חשבוני?", מביאים כתבי "ידיעות אחרונות" ציטוט מדברים שאמר בניזרי לאחר הקראת גזר הדין). כולם כותבים על בית-המשפט ש"חזר לעצמו" ואחרי הרפיון של שני העשורים האחרונים חזר לאכוף בנוקשות את העונשים הקבועים בחוק לאנשי ציבור שחטאו בעבירות שוחד, גניבה וכיוצא בזה. כולם מציינים את כוחה וחשיבותה של העיתונות החוקרת. סבר פלוצקר כותב על "נצחון העיתונות החוקרת" ומזכיר ש"ידיעות אחרונות" הוא מי ש"הוביל את החקירות בעסקיהם של הירשזון ולפניו של בניזרי. התחקירים של העיתונאים אורון מאירי, מיכל גרייבסקי ושוש מולא הניעו את גלגלי הצדק". ב"הארץ" מעניק גידי וייץ את כתר חושפת פרשת בניזרי לאיילה חסון מהערוץ הראשון ואת המשך המעקב לו ו"לעמיתיו". העיתונים עוסקים גם במשמעות של גזרי הדין והגישה השיפוטית הנוקשה עבור שני פוליטיקאים אחרים: אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. אם יישפטו השניים, ואם יורשעו, ואם ייגזר דינם, ב"ידיעות אחרונות" לא יוכלו להתנאות בעוד טור של שיבוח עצמי. בן כספית טס מטעם "מעריב" יחד עם ראש הממשלה לביקור באיטליה. הוא הביא משם את נוסחת נתניהו לבנייה לגובה בהתנחלויות: "כמו בסן-גמיניאנו". ברלוסקוני לא הסכים ודרש הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות (האם אנחנו יכולים לדרוש בתמורה שתמוגר המאפיה הסיציליאנית ויוזלו מחירי המלונות בטוסקנה?). באותו עמוד מביא שלום ירושלמי פרומו לראיון עם שאול מופז שיתפרסם מחר, ובו הוא יוצא בגלוי נגד ציפי לבני ושואף להנהגת מפלגת קדימה. עוד באותו עמוד: הכחשה של לשכת נתניהו ולשכת מיטשל לפרסום של "ידיעות אחרונות" אתמול כאילו האמריקאים הודיעו לישראל כי "אין על מה לדבר" כל עוד ההתנחלויות לא יוקפאו וכי האמריקאים ביטלו את פגישת מיטשל עם נתניהו. דווקא אנשי "מעריב" אמורים לקחת בעירבון מוגבל את ההכחשות של מיטשל. כתבת השער הקצרה של המקומון "העיר תל-אביב" מדווחת על הדרך הלא שגרתית שבאמצעותה התמודדה אסנת סקובלינסקי עם בעלים של בר תל-אביבי, רן אורן, שגיפף את איבריה האינטימיים בניגוד לרצונה: במקום לפנות למשטרה היא פתחה קבוצה בפייסבוק בשם "גם אותי רן אורן הטריד מינית בריף-רף". עשרות האנשים שהצטרפו לקבוצה הפכו אותה לקבוצת לחץ שהביאה את אורן להתנצל בפומבי. הסיפור מקפל בתוכו סיפורים רבים: זה של התגברות המדיה האינטרנטית ובמיוחד הרשת החברתית, המחליפה את זו המשטרתית; זה של הפרטת המדינה וכיצד הכוח שנוזל מזרועותיה מוזרק לזרועותיהן של קהילות קטנות; זה של יוזמות פרטיות, חדשניות ואמיצות; זה של הצביעות של הרדיקליות הפוליטית שבשמה מתרץ אדם כמו רן אורן את חמיסת גופו של אדם אחר; ובטח עוד ועוד. סיפור שלא סופר בכתבה הוא זה של הסכנות הטמונות בהפקעת הכח מידי הציבור והפקדתו בידי ההמון, ובלינץ, גם אם הוא וירטואלי. שוב מופיעה הסדרה "מסודרים" כאייטם עיתונאי במדור הרכילות של "דה-מרקר". כבר הערנו כמה פעמים על האופן שבו הסדרה "מסודרים" והעיתון "דה-מרקר" מתערבבים זה בזה ומפעפעים זה אל תוך זה. לא רק ב"מסודרים", גם בסדרה אחרת בערוץ 2, "פולישוק" שמה, כיכב "דה-מרקר" עת גיבור הסדרה, השחקן ששון גבאי, הקריא "ידיעה" מתוך העיתון שצולם חזור וצלם. אחד הטריגרים לחיבור בין "מסודרים" ו"דה-מרקר" היה כנס של העיתון ב"ניו-יורק", שגם במסגרתו חורג "דה-מרקר" מהיותו עיתון ופוזל לכיוונים אחרים. בסך-הכל, הריח שעולה מכל אלה הוא חמוץ. "דה-מרקר", כך נראה, בדרך להיות "מסודר". בדרך לשם, הוא מסדר אותנו. אורן פרסיקו העיר כאן לפני יומיים כי ב"מעריב" התהדרו שלא בצדק ב"ראיון מיוחד" עם רזא שאה פלהווי, בנו הגולה של השאה האיראני: "אלא אם החליטו יוקד והעיתון לחסוך מעיני הציבור את מרבית תוכן הקלטות המתעדות את הראיון הבלעדי עם פהלווי, ניתן לקבוע בוודאות יחסית כי הראיון כלל לא יותר מכמה מלים. למעט הציטוט שהפך לכותרת ראשית, רק ציטוט אחד נוסף מפי פהלווי מופיע במעריב ולא בעיתונים אחרים – קריאה לישראל שלא לתקוף את איראן". ובכן, לפרסיקו, מסתבר, פשוט לא היתה סבלנות: היום החליטו ב"מעריב" שלא לחסוך מעיני הציבור את מרבית תוכן הקלטות המתעדות את הראיון, והוא מתפרסם על פני שלושה עמודי מוסף "סופשבוע". מדוע בנו של רודן שבצדק הודח מהשלטון זוכה כעת לעדנה ולראיון נרחב? הכתב צח יוקד נוגע בשוליה של השאלה הזו, אולם מותיר את הקוראים ללא תשובה.

חרף ההבטחות, הרפורמה ברשות השידור אינה יוצאת לפועל ומנציחה את הריקבון שהארגון מתבוסס בו. מהמנכ"ל מוטי שקלאר והשר הממונה, יולי אדלשטיין, יש לתבוע את פרעון השטר לאלתר

כל מרואיין מכיר את התופעה: אם הוא מתבקש להשתתף בתוכנית טלוויזיה בערוצים המסחריים, יגיע אל ביתו צוות המונה לכל היותר שני אנשים ויפיק את המופע: יציב את המצלמה, יכוון את הסאונד וישאל את השאלות. לא פעם עושה זאת מראיין אחד בלבד, שממלא את התפקידים כולם. אבל אם הערוץ הראשון שולח צוות לבית המרואיין, עתידים להופיע לא פחות מארבעה אנשי מקצוע: מראיין, צלם, איש תאורה, איש סאונד, ולא פעם גם מפיקה (הנהג המוביל אותם שומר, בדרך כלל, על הוואן בחוץ). ההתנהלות הזו ממחישה בקליפת אגוז את הסיבות לגוויעתה של רשות השידור. מה שמונע את מימושה של הרפורמה ברשות השידור, שבה דנים זה שנתיים ויותר, היא התרבות הארגונית המשגרת לראיון בן עשר דקות, שאותו מסוגל לבצע בטכנולוגיה הקיימת עיתונאי אחד בלבד, צוות של חמישה אנשים פלוס נהג. סגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, ברק שטרוזברג, הזכיר במכתב שהפנה לפני חודשיים להסתדרות עובדי המדינה ולגורמים ציבוריים אחרים, כי יום עבודתם של טכנאי הרדיו מסתכם ב-5.5 שעות בלבד. מבקר המדינה, בדו"ח שפירסם במאי השנה, האיר פעם נוספת את מוסר העבודה המקובל ברשות השידור: חיוב הקופה הציבורית בשעות נוספות בדויות, דרישת עובדים לתשלומים עבור משימות כוזבות. כשאלה כללי המשחק הרווחים בארגון הזה – סוד שהפך לנחלת הכלל כבר לפני שנים רבות – אין להתפלא על שהמאמץ לחולל בו שינוי מן היסוד אינו נושא פירות. הארגון, מטבעו, מתכנס בתוך עצמו ומסרב להתנער מהרגליו המסואבים ולצאת לדרך חדשה. ולא אכפת, כנראה, לוועדים המנהיגים את עובדיו שהשיטה הקיימת מובילה את הרשות למצולות. ב-9 ביוני השנה התפטר משה גביש, יו"ר רשות השידור. שבוע אחר-כך התפטרה סגניתו, דורית ענבר. גביש נימק את פרישתו בחילופי השלטון בארץ וברצונו לאפשר ליולי אדלשטיין, השר החדש הממונה על רשות השידור, לבחור לתפקיד אדם כלבבו. ענבר הצהירה, עם פרישתה, כי בלעדי גביש, אין סיכוי לממש את הרפורמה. גם אם הנימוקים שנתן גביש להתפטרותו אינם משקפים את מניעיו במלואם, וגם אם נכונות הטענות שנשמעות במסדרונות הרשות על כישוריו בניהול יחסי אנוש תקינים, אין להכחיש שלראשונה זה שנים רבות קם למוסד האומלל הזה מנהיג שהשכיל לעצב לו מתווה ממשי של רפורמה ואף ליישם את השלב הראשון, המכריע, המוצע בה – סיכום על פרישת 700 עובדים ושכנוע האוצר להשקיע בכך 800 מיליון שקל. נותרו לביצוע שני שלבים נוספים: חתימה על הסכמי שכר, וחידוש התשתית הטכנולוגית והמינהלית ברשות. אלא שהקרונות אינם נעים בעקבות הקטר: ההסכמים המשלימים אינם נחתמים, וכאילו לא די בכך, בקרב ועדי העובדים ברשות נשמעים קולות המלמדים על מגמה להחזיר את הגלגל אחורה. אין כלי תקשורת בארץ שאינו מתנהל בתקופה זו באווירת חירום: העיתונים, תחנות הרדיו הפרטיות, ערוצי הטלוויזיה המסחריים – כולם פועלים מתוך תחושה של מלחמת קיום. עובדים פוטרו, משכורות קוצצו, תקציבים התכווצו, מטלות הורחבו. המצוקה החריפה המובנית בענף, כמו גם השלכות המשבר הכלכלי העולמי, הכניסו את אנשי התקשורת, מעבידים ועובדים כאחד, למאבק הישרדות ששובר את מוסכמות העבר ומחולל זרמים של סולידריות ארגונית ושל נכונות לשלם מחירים למען המשך קיומו של המפעל. דומה שהגל הזה פוסח על מוסד אחד – רשות השידור. שם ממשיכים העובדים וההנהלה להתבוסס בריקבון שיצרו האדישות והציניות ארוכות השנים. יש אחראים למצב החולני הזה: מוטי שקלאר, המנכ"ל, והשר הממונה, יולי אלדשטיין. שקלאר הכריז ב- 20 ביולי השנה כי הוא מאמין שבתוך חודש וחצי תושלם הרפורמה ברשות השידור. חלפו למעלה מחודשיים, והשטר הזה לא נפרע. אדלשטיין הביע הזדהות עם מהלך הרפורמה והתחייב להוציאו אל הפועל. מוטלת עליו לא רק אחריות מיניסטריאלית לכל המתרחש ברשות השידור, אלא גם אחריות אישית-ניהולית. בגלל אופיה הפוליטי של הסמכות המוענקת לשר הממונה על רשות השידור ובגלל טיבו המוגבל, הממוקד, של התיק המיניסטריאלי הזה – זכאי הציבור לתבוע מהשר אדלשטיין דין-וחשבון אישי על תפקודו בתחום זה. המשימה המוטלת על כתפיו אינה הירואית (זה אינו משרד הביטחון), אינה חובקת עולם (זה אינו משרד החוץ) ואינה מסועפת (זה אינו משרד האוצר). זו מטלה תחומה שלשם ביצועה אין צורך בסגולות אישיות יוצאות דופן, אלא בדבקות ובכישורי מנהיגות ממוצעים המצופים מכל פוליטיקאי בדרג הלאומי. אם אדלשטיין לא יעמוד בציפייה הזו, יידע הציבור להעריך נכונה את יומרותיו להוסיף לקחת חלק בניהול ענייני המדינה. לתגובת רשות השידור: יש חדש בתקליטייה

"העבירות בהן הורשע הנאשם, הינן דוגמא של שימוש לרעה בכח אותו מעניקה, בחיים המודרנים, החברה לעיתונות"

בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני השופטת ו אוסטרובסקי-כהן ת"פ (ת"א) 66/84 מאשימה: מדינת ישראל נגד הנאשם: משה ליכטמן הנאשם, עתונאי במקצועו, התקשר אל שני קציני משטרה המשרתים ביחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל ודרש להפגש עמם לצורך קבלת אינפורמציה, תוך שהוא מאיים עליהם כי אם יסרבו, אזי יבולע להם, שכן ביכולתו לפרסם דברים שיפגעו בשמם ובמעמדם. עקב זאת, הועמד לדין בגין עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין [4] וסחיטה, לפי סעיף 428 לחוק [4]. בית-המשפט הרשיע את הנשאם ופסק: 1. א. בסעיף 192[4] כוונת המאיים היא להפחיד את המאויים או להקניטו. ב. בסעיף 428[4] המטרה היא להניע אדם לעשות מעשה או להמנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו. ג. בשני המקרים מה שמאפיין את האיום הוא סגולתו לעורר אצל המאויים חשש בפני תגובתו של המאיים אם המאויים יסרב לדרישתו. ד. מבחן פליליות המעשה של הנאשם מתחלק לשניים: מבחן מעשהו הפיזי ומבחן כוונתו. 2. א. על-פי הפסיקה, המבחן לגבי איומים הוא כפול - סובייקטיבי ואובייקטיבי. ב. איום "בעל-פה" כולל גם איום המשתמע מכללא מתוך דברי הנאשם. ג. אין ספק כי הנאשם ידע היטב כי המשפט בו הזהיר את המתלונן כי פרסומיו ילכלכו אותו, יעוררו אצל המתלונן דאגה ופחד, וידיעה זו כמוה ככוונה. הנאשם בתיק זה, משה ליכטמן, הואשם בפני ב-2 אישומים: האישום האחד מייחס לנאשם איומים כלפי פקד בועז גוטמן המשרת ביחידה לחקירות הונאה במשטרת ישראל; האישום השני מייחס לנאשם עבירה של סחיטה באיומים כלפי פקד ראובן קובנט המשרת באותה היחידה של משטרת ישראל. הנאשם הוא עיתונאי במקצועו. פקד גוטמן (היום - רפ"ק) העיד בפני, כי בתאריך 9.11.83 היה עסוק בחקירת חשוד בלשכתו במשטרה, כאשר התקשר אתו טלפונית אדם אשר זיהה את עצמו כמשה ליכטמן. גוטמן (להלן - המתלונן) ידע כי ישנו עיתונאי בשם זה, אך הוא לא הכיר אותו וא פגש אותו בעבר. כאשר אמר הנאשם באותה שיחה טלפונית כי ברצונו לדבר עם המתלונן, היתה תשובתו של המתלונן כי אין הוא יכול לדבר עם ליכטמן ללא אישור הדובר של המשטרה ובעיקר ביקש המתלונן לדעת על מה מדובר בכלל. הנאשם השיב כי רק אם יפגשו יוכל לדבר אתו. המתלונן לא יכול היה לחזור בביהמ"ש בעל-פה על תוכן השיחה מילה במילה, לאחר עבור 4 שנים, אך העיד כי סמוך לאחר השיחה רשם זכרון דברים בו ציטט במדוייק את הדברים שנאמרו באותה שיחה. את זכרון הדברים מסר לממונים עליו, ובהמשך הוזמן בתאריך 10.11 אל סנ"ץ חי הלוי ונתבקש למסור הודעה על אותו אירוע. לדבריו, הראה לו סנ"ץ הלוי את זכרון הדברים אשר נרשם בכתב-ידו סמוך לשיחה הטלפונית. בעמ 30 לפרוטוקול נרשם מפי העד: "נקראתי לחקירה, היציגו לי את זכרון הדברים שלי שבפנים שמתי ציטוט של המשפטים וכתבתי בדיוק מה היה, ומסרתי עדות". ובעמ 48 אומר העד: "ראיתי את זכרון הדברים ביום גביית העדויות... ראיתי את זכרון הדברים מלא מתחילתו ועד סופו". [...] כאשר התנהל המשפט בפני, ייחדה הסניגוריה שעות רבות ואף ימים לחקירת עדים מטעם התביעה, ואלה אשר הוזמנו במיוחד על-ידי הנאשם, בעניינם של המזכרים האורגינלים. הוזמן גם עד מומחה מטעם ההגנה, אשר טען כי מהמזכר נ/4 אשר נכתב ע"י קצין בשם שגיא ניתן להסיק כי לא היתה רציפות בכתיבת המזכר. מכאן רצתה כנראה ההגנה להיבנות לגבי הטענה כי המזכרים בענין שיחותיו של ליכטמן נרשמו כתוצאה מהוראות מגבוה או בעקבות התערבותם של הממונים על הקצינים. כל זאת במסגרת הטענה על "קנוניה" נגד ליכטמן. עדותו של המומחה לוי היתה בלתי-משכנעת לחלוטין ומגמתית ואיני מייחסת לה כל חשיבות. אגב האישום שהתייחס לתלונתו של שגיא נמחק ע"י התביעה עוד לפני תחילת המשפט, לאחר שיקולים משפטיים, לדבריהם. רוב רובה של גירסת הנאשם, המבוססת, לדעתי, על הערכתו העצמית המוגזמת בעיני והמייחסת למנגנון של המשטרה ושל הפרקליטות, עיסוק מיוחד מתמשך תככים אפלים המכוונים נגדו ונגד פעילותו העיתונאית, ניזונה בחלקה הגדול מהמחדל האדמיניסטרטיבי של טיפול רשלני, לכאורה, בענין המסמכים הנדונים. לאחר ששמעתי חקירת עדים בנושא המזכרים, אשר התמשכה לעתים מעל ומעבר לסביר, ושקלתי את מכלול הראיות, הנני קובעת באופן חד-משמעי כי אין לייחס לגורם כלשהו זדון או פעולה מכוונת שמטרתה להעלים את זכרונות הדברים שנרשמו בידי הקצינים - המתלוננים לאחר פניותיו של הנאשם אליהם. [...] בסיכומו של דבר, הנני קובעת כי הדברים כפי שנרשמו על-ידי גוטמן בזכרון הדברים וצוטטו במדוייק בפני אכן נאמרו על-ידי הנאשם בשיחה הטלפונית המשמשת בסיס לאישום שבכתב-אישום זה. אין לי כל סיבה לפקפק בדיוק הדברים שנרשמו, לאחר שהמזכר נרשם סמוך לקיום השיחה תוך תחושה כי קיים הצורך לדווח על שיחה חריגה אשר היתה, אולי, קשורה עם מקרה מסויים שהיה בטיפולו של גוטמן באותה עת. רב-פקד ראובן קובנט העיד בפני כי בתאריך 13.11.83 התקשר אליו הנאשם ללשכתו במשטרה, וזיהה את עצמו כמשה ליכטמן, עיתונאי. קובנט (להלן -המתלונן) ידע כי ישנו עיתונאי בשם זה אך לא הכיר אותו ולא פגש אותו בעבר. לאחר שהנאשם הזדהה וביקש מהמתלונן לשוחח אתו ולהיפגש איתו, המתלונן רצה לברר תחילה מה מטרת הפגישה. הנאשם השיב שהנושא הוא לא לשיחת טלפון, המתלונן השיב לו שהוא יכול דבר חופשי בטלפון. או אז השיב לו הנאשם, לפי מיטב זכרונו של העד, לאחר עיון בצילום המזכר שבו ציטט במדוייק את הדברים שנאמרו לו באותה השיחה (עמ 56): "שהנאשם עומד לכתוב סידרת מאמרים או מאמר על היחידה הארצית לחקירות הונאה וכדאי לי להיפגש איתו מאחר ואם אני לא אפגש איתו ישתמע מתוך המאמרים שאני הוא שהעברתי לו את החומר, ואז אני עלול להיקלע לצרה עם מפקד". המתלונן השיב שהוא מוכן להיפגש עם הנאשם אצלו במשרד, בתנאי שהוא רוצה למסור לו אינפורמציה, אך הנאשם חזר ואמר למתלונן כי כדאי לו להיפגש איתו כי אחרת עלול להשתמע מתוך המאמרים שמתלונן הוא זה שמסר את החומר. מיד לאחר השיחה דיווח המתלונן לממונה עליו, נצ"ב גרוסמן אשר הורה לו להעלות את הדברים על הכתב. מאוחר יותר, באותו היום, גבה ניצב משנה זיגל מהמתלונן הודעה בנושא השיחה. [...] לאור הראיות אשר בפני בחנתי את כל אחת מטענות ההגנה המחשידות את המשטרה בחוסר תום-לב, לפי גירסתו של הנאשם. במשקלן המצטבר של ראיות אלו לא היה מספיק כדי לעורר גם בליבי ספק לגבי אמיתותן של התלונות אשר העלו נגד הנאשם על-ידי שני המתלוננים. [...] הבעיה העומדת עתה לפני היא האם עבר הנאשם את העבירות המיוחסות לו על-פי העובדות, כפי שנמסרו מפי כל אחד מהמתלוננים. אתייחס תחילה לפסיקה הקיימת המנחה בנושאים הרלבנטיים לתיק זה. כאמור, אישורם אחד מייחס לנאשם עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין [4], והאישום השני הוא של סחיטה באיומים, לפי הסעיף 428 לחוק [4]. בסעיף 192 כוונת המאיים היא להפחיד את המאויים או להקניטו. בסעיף 428 המטרה היא להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו. בשני המקרים מה שמאפיין את האיום הוא סגולתו לעורר אצל המאויים חשש מפניתגובתו של המאיים אם המאויים יסרב לדרישתו. מבחן הפליליות של מעשהו של הנאשם מתחלק, איפוא, לשניים: מבחן מעשהו הפיזי ומבחן כוונתו. [...] הנני ערה לכך, כי כל אחד מהאישומים נשען למעשה על עדותו של עד אחר. אולם קיום השיחות לא הוכחש על-ידי ההגנה ועיקר המחלוקת היא על פרטים וניואנסים של השיחה, אשר מהם ניתן להסיק, לטענת הצדדים, מסקנות סותרות לגבי כוונתו של הנאשם בשיחותיו אלו. אם כך הדבר, הנני רואה בתגובתם המיידית של המתלוננים בעקבות השיחות נסיבה בעלת משקל התומכת בגירסתם כי ראו בדבריו של הנאשם תוכן חריג המעורר תחושה של אי-נוחות ודאגה שמא צפוייה להם פגיעה בשמם הטוב או בפרנסתם מצידו של הנאשם אם לא ייענו לדרישותיו. יש לזכור כי בתקופתנו הויכוח על כוחה של המדיה ליצור ולהרוס אינו עוזב את תודעת הציבור, ומכאן רגישותו של כל אדם מהישוב ורגישותו המיוחדת של אדם הנושא במשרה ציבורית בפני כוונותיו הסתומות של עתונאי הפונה אליו ומסרב להבהיר את מטרת פנייתו. לכן, העובדה כי כל אחד מהמתלוננים בנפרד, ללא קשר ביניהם וללא רקע של הדברות כלשהי המכוונת נגד הנאשם (כפי שקבעתי) הרגיש את הצורך להעלות את תוכן הדברים מיד על מזכר ולהביא את האירוע לידיעת הממונים, מהווה בעיני חיזוק כנגד הטענה המבקשת להפחית מעדותו של עד יחיד בכל אחד מהאישומים, כי ראה איום בדבריו של הנאשם. בעניינו של רפ"ק גוטמן המילים האופרטיביות מפי הנאשם הן כי לנאשם יש חומר ואם גוטמן לא יסכים לפגישה "זה יזיק לך, זה ילכלך אותך". לי נראה כי במילים אלו העביר הנאשם לגוטמן מסר ברור אשר עשוי לעורר מורא בפני חשיפה פומבית של פרטים בלתי-מוסברים על-ידי בן-שיח על-פי כל מבחן אובייקטיבי. מה עוד - כאשר המדובר באדם המוצב במשרה ציבורית רגישה ובחשד סביר כי פרסום בלתי-אוהד על-ידי עיתונאי עשוי לפגוע גם בפרנסתו של האיש. ענין הכוונה - אין בליבי כל ספק כי הנאשם המכנה את עצמו "עיתונאי חוקר" ידע היטב כי המשפט בו הזהיר את הקצין כי פרסומיו ילכלכו אותו יעורר אצל גוטמן דאגה ופחד וידיעה זו כמוה ככוונה. אילולא התכוון הנאשם ללחוץ על גוטמן על-ידי הפחדתו, לא היה פונה אליו ישירות ולא היה משתמש במילים בהן בחר להשתמש. איני רואה בדבריו אלה של ליכטמן מעשה בלתי אתי בלבד, כי אם איום מכוון הנופל במסגרת מעשה פלילי. [...] המסר הוא ברור ומאיים ובמצב המיוחד בו נמצא קובנט באותה התקופה לא יכול להיות ספק כלשהו כי כוונתו של הנאשם היתה לקבל מקובנט אינפורמציה בעזרת הפחדה ואיומים חד-משמעיים. התוצאה היא כי גם בענין של קובנט הוכחו האלמנטים של העבירה הפלילית המיוחסת לנאשם. טענתו של הנאשם כי דבריו נאמרו בתמימות במסגרת הפרקטיקה העיתונאית המקובלת, נדחית על-ידי. עובדה היא, כי ההגנה לא יכלה להציג בפני בית-המשפט עיתונאי בעל רמה אשר יעיד כי מי שמכנה את עצמו "עיתונאי חוקר" רשאי על-פי הפרקטיקה של מקצועו הרציני והמכובד לפרוק מעצמו את עול מגבלות החוק. הנני מרשיעה, איפוא, את הנאשם בעבירות על הסעיפים 192 ו-428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. גזר-דין העבירות בהן הורשע הנאשם, הינן דוגמא של שימוש לרעה בכח אותו מעניקה, בחיים המודרנים, החברה לעיתונות. בידיהם של אנשים בעלי רמה נאותה ובעלי אחריות ציבורית, עטו של העתונאי יכול לשמש, ולמעשה משמש, כאמצעי הגנה משמעותי על חרויות האזרח כפרט ועל תקינות חיי החברה. הדוגמאות רבות לאין ספור, בכל העולם החופשי. אולם למרבית הצער, פוגשים גם בין שורות האנשים המזינים את כלי התקשורת השונים - כאלה אשר אינם בחורים בדרך המקובלת להשגת המידע הנראה להם כדרוש לעבודתם, הם עוברים את גבול המותר ולעיתים גם פוגעים בשמם הטוב של הרוב הגדול של אנשי מקצוע העיתונות, העושים את מלאכתם נאמנה ובדרך מקובלת. האיצטלה של "עיתונאי חוקר" אינה משמשת הרשאה לשימוש באמצעים מפוקפקים ובלתי חוקיים לאיסוף אינפורמציה. על-פי העובדות אשר שימשו בסיס להרשעת הנאשם בתיק זה, לא נרתע הנאשם מלעבור על החוק, תוך נסיונו להביא לפרסום עובדות העשויות לפגוע בתדמית המשטרה, או אולי תוך נסיון להשפיע לרעה על עבודתם של חוקרי המשטרה. אל התנהגות כזו יש להתייחס בחומרה הראויה, כאשר בדרכו פוגע הנאשם במה שכונה ע"י התובעת בצורה נכונה - חירויות האדם וזכותו לשמו הטוב, לפרנסתו וכד. לנאשם אין הרשעות קודמות. הנאשם הביא עדים אשר סיפרו על דרכו בחיים, כאשר רכש לו קולגות וידידים אשר היו מוכנים לבוא ולהעיד בפני לא היו בעדויות אלה דברים העשויים לסתור את הממצאים אליהם הגעתי. המשפט אשר בפני, התייחס לדרך בה אסף הנאשם אינפורמציה, לא מפי חבריו וידידיו ולא מפי האנשים אשר לידיעתו עמדו מצידו של המתרס לגבי בעיה זו או אחרת אליה החליט להתייחס בכתבותיו. התנהגותו, אשר בעיני היתה התנהגות אסורה ועוברת את גבולות המותר ע"פ החוק, היתה כלפי אנשים אשר נגדם פעל ובהן ביקש לפגוע בכתבותיו. גם לגבי חוג זה של אנשים, אל לו לעיתונאי להתיר את הרסן לפגוע, ולהזיק. שקלתי את טענותיהם של באי-כח הצדדים לענין העונש והגעתי למסקנה, כי במקרה זה ניתן לראות את עיקר ההרתעה הדרושה בהרשעה עצמה, המביעה בעיני תגובה שיפוטית נאותה להתנהגות הנאשם, אשר נקבעה בפסק-הדין כהתנהגות פלילית. אינני רואה מקום, במקרה זה, להטיל עונש מאסר גם אם יהיה זה מאסר על תנאי. מדובר בעבירות משנת 1983, ובהתחשב בגבול המקסימלי של הקנס בתקופה ההיא, הנני גוזרת על הנאשם, לגבי כל אחת מ-2 העבירות שהורשע, קנס של 1000 ש"ח, דהיינו קנס של 2000 ש"ח. הנאשם יוכל לערער תוך 45 יום. הקנס ישולם עד ה- 12.2.88 שעה 10.00. במידה והקנס לא ישולם יוטל על הנאשם מאסר של חודש ימים. לקריאת הכרעת הדין המלאה

מכבי תל-אביב מעולם לא צעדה לבד. משה גרטל, כתב ספורט בימי הרומן הגדול בין הערוץ הממלכתי לקבוצה של המדינה, נזכר כיצד קיבל איומים על חייו, צונזר, ולבסוף סולק מתפקידו. הנהלות מכבי תל-אביב והערוץ הראשון: מדובר בשקרים

התאבדותו של מוני פנאן, מי שהיה מנהל מכבי תל-אביב ועם מותו התפוצצה פרשה מסועפת של השקעות מפוקפקות ושוק אפור, העלתה על סדר היום גם את היחסים בין התקשורת לקבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב. לפתע התברר שיש עיתונאים שידעו דבר או שניים על העסקים הלא כשרים שהתנהלו במועדון במשך השנים, אך שתקו בשל חשש להרגיז את מושא הסיקור שלהם ולגרום לניתוקם מעטיני הקבוצה ומנהליה. כמו פרשת פנאן, גם עצם אתרוגה של מכבי תל-אביב היה במשך שנים רבות סוד גלוי בתקשורת, ובכל זאת מפתיע מחדש לשמוע סיפורים נוספים על הדרך שבה רדף המועדון עיתונאים שהעזו לשחות נגד הזרם. כזה הוא למשל הסיפור שמספר משה גרטל, כתב הערוץ הראשון, שהתנהלותו ככתב מול מכבי תל-אביב בשנות השמונים והתשעים מתוארת כאן לראשונה. הימים ימי השלטון של הפרה הקדושה מכבי תל-אביב, שהיתה כל יכולה בקרב שרים, חברי-כנסת, צמרת הממסד והתקשורת, וגרפה בימי חמישי רייטינג של קרוב ל-100% בערוץ השידור היחיד במדינה. מדובר בעיקר בשלושה סיפורים עיתונאיים שגרטל ניסה לפרסם, ולדבריו הושתקו על-ידי הממונים עליו בערוץ הראשון בעקבות לחץ של הנהלת מכבי תל-אביב. גרטל עצמו, כך הוא מספר, סבל מהתנכלויות ואיומים מצד ראשי הקבוצה. יצוין כי לקראת סוף שנות השמונים סיים הערוץ הראשון את תפקידו של הפרשן אריה מליניאק, לטענתו רק מפני שאופן סיקורו לא היה לרוחם של אנשי מכבי, שתבעו את פיטוריו. יואש אלרואי, מי שהיה מנהל מחלקת הספורט, כמו גם מנהלי מכבי תל-אביב, מכחישים את הדבר, כמו גם את הדברים שאומר גרטל. הסיפור הראשון שמספר גרטל התרחש ב-1982, כשאולסי פרי, שחקן הקבוצה, לא הגיע למשחק ביד-אליהו מול ריאל מדריד. היו"ר, שמעון מזרחי, סיפר לעיתונאים כי אולסי פרי חולה בשפעת. גרטל, כתב צעיר, אנרגטי ו"רודף סנסציות" כדבריו, החליט לגשת לביתו של הכדורסלן ולבדוק בעצמו. גרטל: "הגעתי לבית שלו בשיכון ל, הוא היה אז עם הדוגמנית תמי בן-עמי. נכנסתי אליו הביתה, קומה שמינית, לא אשכח את זה. הוא שוכב שם מת, מנוטרל לגמרי-לגמרי. צילמתי אותו, חזרתי מהר ליד-אליהו ההומה והרוגש, כולם ממתינים לראות אם אולסי יגיע. נכון שאי-אפשר היה לשדר את החומר מיד, כי זה צולם בפילם, לא בווידיאו כמו היום. אני אמרתי שההשערה שלי שזה בגלל סמים. להגיד שהוא לקח כמות מופרזת של חומרים כאלה ואחרים, לא ידעתי ולא יכולתי להגיד. אבל הוא היה מנוטרל, ישן שינת שיכורים. אבל גם את הידיעה על מצבו לא נתנו לי לשדר, כאילו מה אני מתעסק ברכילות זולה, וזה האנשים שלנו, שלנו. לא הזכירו את זה אפילו". מי זה "האנשים שלנו"? "יואש אלרואי [אז מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון]. לא נעים לי, אבל זו האמת". החיכוך הבא, החריף יותר, אירע ב-1985. גרטל: "לידי הגיעה פיסת אינפורמציה שכמה שחקנים במכבי תל-אביב באותה עת מבריחים סמים לארץ. היה לי את המסלול, את האמצעים, הכל היה מצולם ומתועד. בדיוק באותה תקופה אולסי פרי, אותו אלישע בן-אברהם [שמו העברי של אולסי פרי לאחר שהתגייר], נתפס בבני-ברק מוכר סמים בכמות מסחרית. השופט שיחרר אותו כי לדבריו אולסי מהווה דוגמה לצעירים [פרי הורשע בהחזקת הירואין ובשימוש בו, ונגזרו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 600 אלף שקלים ישנים]. אולסי שוחרר, היה בדרכו לאימון של מכבי, ואני אחריו. היתה אז רק טלוויזיה אחת, רק המצלמה עם הצוות שלי. אני מגיע ליד-אליהו, ואנשי הנהלת מכבי תל-אביב, שמעון מזרחי, שמואל מחרובסקי (שמלוק) ואמנון אבידן, מאיימים על חיי, מנאצים, מגדפים, צועקים עלי, תעוף מפה, תסתלק מפה, אנחנו נחסל לך את הקריירה. "אני ניגש לשוטרים שעומדים ליד, מנסה להגיש איזושהי תלונה, ואלה בורחים כאילו אני הרעה החולה. לא נעשה עם זה שום דבר. בקיצור, אני מגיע לבניין הטלוויזיה, עומדים שם שני אנשים שאני לא זוכר את שמותיהם, ואומרים, מי נתן לך לצלם? זה לא סיפור מעניין, עזוב את זה, תשכח מזה, תן את החומר שצילמת. החומר הזה נעלם במהלך השנים, והסיפור הזה ירד מהפרק. אגב, זמן לא רב אחר-כך אולסי נתפס מבריח סמים מהולנד לארה"ב באמצעות מכשיר רדיו גדול. הוא ישב עשר שנים בכלא בארה"ב, ואחרי זה חזר ארצה. אבל מכבי תל-אביב הורידו אותי מהסיפור הזה". הורידו אותך, או שהורידו את המנהלים שלך? "הם הורידו אותם כדי שאלה יורידו אותי מהסיפור. זה היה סיפור בלעדי על ההתנהלות הזו של אולסי ושל שחקנים סביב הסמים". כשאתה אומר שאנשי מכבי תל-אביב איימו על חייך, זה נשמע מופרך. מה בדיוק אמרו לך? "אנחנו יודעים איפה אתה חי, נחסל אותך. הגדיל לעשות אמנון אבידן. אני אומר לו: אמנון, אנחנו מכירים שנים, אנחנו בני אותו דור. אני הייתי שחיין, הוא כדורסלן. הוא אומר לי, גרטל, תיזהר לך, רד מזה, עזוב את זה, תשכח מזה, אנחנו נחסל אותך. אני מצטט, אנחנו נחסל אותך". אולי התכוון שיחסלו לך את הקריירה? "יחסלו אותי פיזית. איזו קריירה? אני בסך-הכל הייתי שין-ת"פניק, עובד על שובר תשלום, אחד שאפילו לא עובד רשות מן המניין". המקרה הזה של אולסי שנעצר בארץ על סמים וקיבל על תנאי הוזכר בכלל בעיתונים? "היה כתוב משהו קטן. לעומת זאת אני רוצה להזכיר לך שבשנות החמישים [לפני זכייתה של מכבי תל-אביב בגביע המדינה ב-77 והיווצרות המיתוס סביבה] היה במכבי תל-אביב שחקן לא פחות טוב מאולסי, אברהם שניאור ז"ל. שניאור הזה ישב חמש שנים בכלא כי סחר בבולים גנובים. אני חוזר שוב: אברהם שניאור ישב בכלא חמש שנים כי היו לו עסקים שחורים עם בולים" [יצוין כי הפרטים המדויקים חמורים יותר: שניאור נידון לשלוש וחצי שנות מאסר על זיוף שטרות ומסמכים עם בעל בית-דפוס, ומאוחר יותר נאסר לארבע שנים על חלקו בניהול כנופיית פורצים]. זמן קצר לאחר אותה תקרית ביד-אליהו גילה גרטל כי שמשת מכוניתו נופצה. אף שאין לו ספק מי עומד מאחורי העניין, הוא מסרב לקשור את מכבי תל-אביב לאותו מקרה. "זה קרה בחניון של הטלוויזיה, בתקופה שאיימו עלי מצד מכבי. מי ידע שאני חונה שם?". אולי היה זה פורץ רכב. "זה חניון שמור, אי-אפשר להיכנס סתם. אני מאמין שעשה את זה אחד מעובדי הטלוויזיה, בשליחותו של מישהו". כשבמשטרה שאלו אותך במי אתה חושד, מה ענית? "אמרתי שאין לי אויבים". העימות השלישי אירע לקראת סוף שנות התשעים, כשבמהלך משחק של מכבי ביד-אליהו ניגש גרטל למשקיף האירופי ושאל אותו מה פתאום הכרוז רפי גינת ממשיך לעודד את שחקני מכבי בזמן המשחק, דבר האסור על-פי התקנון. גרטל: "המשקיף לא בדיוק רצה לענות לי, אולי פחד, כי הוא מיד ברח משם. מאחוריו עמד שמעון מזרחי, שהתנפל עלי בצעקות ובקללות: למה אתה מדבר איתו? תגיד לי מה אמרת לו!. עניתי למזרחי שאני חייב דין-וחשבון רק ליואש ולמאיר איינשטיין, שהיה השדר באותו משחק, ופה החלה מסכת לחצים ואיומים, כשבסופו של דבר מכבי תל-אביב הצליחו לגרש אותי ממשחקי הקבוצה". מי שעבד אז בתפקיד בכיר בערוץ הראשון (ומבקש להישאר בעילום שם) מאשר בשיחה עם "העין השביעית" כי פניות של אנשי מכבי בתלונה על הסיקור של גרטל, כמו גם על כתבים אחרים שלא היו נוחים לקבוצה, היו דבר שבשגרה. עם זאת, העובד הבכיר קובע כי אלרואי ויאיר שטרן, מי שהיה מנהל הטלוויזיה, התנגדו באופן פעיל לדרישות מכבי תל-אביב לסכל את עבודתו של גרטל, עד כדי כך שהודיעו כי אם לא ייתנו לו להיכנס ליד-אליהו, המשחקים לא יצולמו, וכי "מכבי לא יקבעו להם את מי לשלוח". גרטל מאשר את הדברים: "אני חייב להודות שיואש ויאיר שטרן ביקשו להגן עלי בצורה כזו שאמרו למכבי שאם לא נותנים לגרטל להיכנס למשחקים, הם לא ישדרו אותם. אז מכבי תל-אביב, לא אגיד מי, פנו למישהו, שלא יכול להגן על שמו, אורי פורת [אז מנכ"ל רשות השידור; נפטר ב-2007], ואורי פורת דאג שגרטל לא יגיע למשחקי מכבי. גם נתנו לי לאכול את הדגים המסריחים וגם גירשו אותי מהעיר. גורשתי ממכבי תל-אביב, גורשתי מהספורט ועברתי לחדשות". גרטל מסביר את ההשתקה בחשיבות שייחס הערוץ הראשון לשמירה על תדמית נקייה ומהוגנת של מכבי תל-אביב, שהיתה אחד מחלונות הראווה החשובים של הערוץ הממלכתי. "הערוץ הראשון טיפח את הכדורסל, כמו שהוא טיפח בזמנו את הטניס. הוא בנה את שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, את כל הסיפור של מרכזי הטניס והתפתחות הענף בארץ. מצד אחד זה היה יפה, ומצד שני, אליה וקוץ בה. כי אנחנו לא יכולנו כביכול לכרות את הענף שאנחנו יושבים עליו. אז לבקר גם את הטניס וגם את הכדורסל, ולפשפש במעשיהם?". למה לא התיישרת עם הקו הזה ובחרת להיות טראבל-מייקר? "אני רציתי לעשות לעצמי שם, רציתי להיות עיתונאי, חשבתי שאני הולך לגלות את כל השחיתויות בעולם. היו אז חברה בטלוויזיה שהתעסקו בלחפש את הפוליטיקאים המזייפים, את אנשי הכלכלה המושחתים, ובזה התעסקו במבט. אני באתי אחרי שבע שנות לימודים בארה"ב, וידעתי שגם בספורט יש לכלוכים. "כשאתה בא מארה"ב ואתה שומע שם על קניית משחקים ועל סמים בספורט, ואתה מגיע הנה, אז פה אנחנו צדיקים בסדום? שנים ידעתי שיש ספורטאים ישראלים שמשתמשים בחומרים אסורים. אני הייתי היחיד בארץ שאמר שמשחקים נקנים? לא הייתי היחיד. הנה ניב רסקין חשף [בגלי-צה"ל] את פרשת שופטים באדום [שבה הורשעו שופטי כדורגל בהטיית משחקים תמורת שוחד], וטוב שיצא עם זה וטוב שדיווח על זה. לי היו דברים אחרים, דברים שאפשר לצלם אותם. לקחו את החומרים שצילמתי, החביאו את החומרים והחביאו אותי וגירשו אותי". מה אמרת לממונים עליך? "בזמנו אמרתי להם, תתביישו לכם. לא העזו לדווח על הדברים האמיתיים שמתנהלים פה. צרם לי מאוד העניין הזה שאני הולך לחפש מלוכה, כי רציתי גם אני להלל את מכבי, ומצאתי אתונות. רציתי לספר את זה, אבל זה לא היה מקובל. מכבי תל-אביב היתה אז בתחילת הבנייה של המוצר הזה שנקרא הקבוצה של המדינה, שאחר-כך הפכה לקבוצה שיש לה מדינה. באותו זמן היא רק בנתה את שמה, אז לא יפה שמישהו שרק בונה את שמו, אתה בא ומטיל רפש". אתה יכול להבין את אלה שניסו להשתיק אותך? "להבין אותם? לא רוצה להבין אותם, לא רוצה לקבל את מה שהם עשו". לדברי גרטל, הוא יודע על מקרים ששמעון מזרחי התקשר לראשי הטלוויזיה ודרש לפטר אותו. בסופו של דבר, בשנת 2000, הוחלט כי יעבור ממחלקת הספורט ויהפוך לכתב חדשות. בבניין הטלוויזיה מספרים שהסיבה למעברו לחדשות היתה יחסי אי-אמון בינו ובין אלרואי, יחסים שאינם קשורים לענייני מכבי תל-אביב, אלא שגרטל מתעקש כי העברתו קשורה לנושא: "זו היתה בעיטה החוצה. חד וחלק. רצו לראות אותי מחוץ לספורט". גרטל נזכר גם בהתנהלותו אז מול מוני פנאן. בשבועיים האחרונים פורסמו עדויות של עיתונאים רבים על טוב לבו וחביבותו של פנאן. גרטל לא מצטרף למקהלה: "כשהיה לי הוויכוח הגדול עם שמעון מזרחי על הפרקט ביד-אליהו, גם מוני התנהג אלי לא יפה. כולם מהללים שהיה טוב לב, אני לא יודע. מחוץ למגרש לא הכרתי את מוני פנאן, אני הכרתי את מוני רק במגרש. הוא היה כלפי לאורך כל השנים גס רוח, אלים במידה, כולל פיני גרשון. המסר שלהם היה: אל תתקרב אלינו, אל תבוא אלינו, אל תבוא בקהלנו. "הדרך שלהם לגרום לעיתונאים שיכתבו עליהם דברים טובים היתה לקרב אותם, שיהיו איתם באותה טיסה, באותו מלון, שיסעו איתם באוטובוס, כל הדברים האלה. תמיד כשהייתי מדבר על מכבי תל-אביב, היו אומרים לי, אבל הם מייצגים את מדינת ישראל. עניתי, רבותי, נבחרת ישראל מייצגת את ישראל, לא מכבי תל-אביב. זו קבוצה שמשחקת באיזו מסגרת אירופית ואני לא רואה בה לא פרה קדושה ולא קבוצה קדושה, ולא רואה בשחקנים שלהם כמייצגי. אז אמרו, אתה עוכר ישראל, אתה נגד ההצלחות שלנו בזירה הבינלאומית. "שמעון מזרחי הפך לאורים ותומים, והיו אנשים שדיברו להעניק לו פרס ישראל על הצלחותיו. איזה הצלחות? אתה ראית שנותנים פעם פרס ישראל למישהו שמצליח עם קבוצת כדורגל או טניס? יוסף טלקי, שהיה המאמן שלי בשחייה, החזיק קבוצה מנצחת בשחייה עם הישגים לאומיים ובינלאומיים יותר ממכבי תל-אביב, ועם שחיינים רק מהקיבוצים. לא מגיע לו פרס ישראל? עמנואל שפר בכדורגל לא מגיע? מיכה שמבן, שהיה מאמן כדורסל וכדורעף, לא מגיע? הם בנו יש מאין, היו מראשוני הספורט, הם צריכים לקבל. שמעון מזרחי בתור איש ניהול, בתור אחד שדואג למכבי תל-אביב, הוא נפלא ומצוין, אבל מפה ועד להפוך את זה לפרס ישראל המרחק גדול". במבט לאחור, איך אתה מסכם את הסיפור שלך? "מכבי סימנו אותי כאויב המחלקה, אבל היום בשבילי זה לא יותר מערפילית אי-שם בגלקסיה שמתרחקת מאיתנו. זה עבר. עבר זמנו, בטל קורבנו. מה שכן, כיום אני לא יכול מבחינה רגשית להיכנס להיכל יד-אליהו. קשה לי. זו פסיכוזה אישית שלי. זה בכלל היכל ששייך לעיריית תל-אביב, אפילו לא של מכבי תל-אביב, אבל אני לא מסוגל להיכנס". טענותיו של גרטל הן "קשקוש מקושקש, הוא מפריח שקרים", אומר יואש אלרואי, לשעבר מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון. לדבריו, "מעולם לא היה כזה דבר". אלרואי ציין כי בערוץ הראשון היו כתבות שביקרו את הקבוצה לאורך השנים, "בהתאם לנתונים". באשר לאולסי פרי מודה אלרואי כי אכן היו שמועות לגבי הסתבכויותיו, אך הן לא התגבשו לכתבה משום שלא היתה דרך להוכיח אותן, ולא משום שהיה לחץ מצד מכבי. אלרואי מכחיש גם כי הורה לגנוז כתבות על מכבי, ואומר כי הקשר בינו ובין הקבוצה היה מקצועי לחלוטין ולא חברי. עוד טוען אלרואי כי מליניאק לא הועבר מתפקידו כפרשן הערוץ הראשון בגלל פנייה ממכבי. יאיר שטרן, לשעבר מנהל הטלוויזיה, אומר כי המקרים המתוארים כאן אינם זכורים לו, לא אלה הקשורים בגרטל ולא אחרים. לדבריו, לא היה לחץ של מכבי תל-אביב על הנהלת הטלוויזיה שלא לשדר דברים שאינם נוחים לקבוצה. האם לא היה לחץ כלשהו? שטרן אומר כי הוא זוכר מקרה עם פרשן שהועבר מתפקידו (מליניאק) והוחלף בטל ברודי. תגובת שמעון מזרחי, באמצעות דובר המועדון: "כל הנטען כביכול על-ידי משה גרטל הוא פרי דמיונו הפורה ואין לו יסוד. לא ברור בנושא העידוד [של הכרוז במשחק] מה נמנע ממנו להתלונן ובפני מי, הרי בכל משחקי גביע אירופה לאלופות היה משקיף מטעם פיב"א. מעולם לא נדרשה רשות-השידור על-ידי מכבי לפטר את גרטל, ומר מזרחי מעולם לא איים עליו, לא בצורה ישירה ולא בצורה עקיפה". שמואל מחרובסקי, לשעבר חבר הנהלת מכבי תל-אביב: "גרטל אמר? אז שגרטל ימשיך להגיד. זה לא נכון. גרטל בשבילי היה שחיין. כל החיים שלו היה ככה, גם כשהיה כתב. אני בחיים לא לחצתי לא לפרסם, ולא ידעתי ללחוץ". גם אמנון אבידן, לשעבר יו"ר הוועדה המקצועית במכבי תל-אביב, מכחיש את הדברים מכל וכל: "אני איימתי על גרטל? לא זכור לי כזה דבר. לא היה לי שום קשר ושום דיבור עם גרטל". האם היו לחצים כלליים של מכבי על רשות-השידור למניעת סיקור ביקורתי של הקבוצה? "לא שאני זוכר", אומר אבידן. "העיפו אותי", טוען גם היום אריה מליניאק, "ויואש אלרואי ואורי פורת הודיעו חגיגית שמכבי אמרו שאם הם רוצים את זכויות השידור, צריך להעיף אותי. לגבי גרטל, לא יודע מה היה איתו ואין לי מושג. לא שמעתי על זה, הייתי בסך-הכל פרשן. ובכלל", אומר מליניאק, "השערורייה האמיתית היא לא כמה כתבות גנזו, אלא המיליונים שהעביר הערוץ הציבורי למכבי תל-אביב".

במסיבת העיתונאים של משה קצב, הנאשם בעבירות מין חמורות, לא התאפשר לעיתונאים לשאול שאלות, ואחד מהם הורחק על-ידי מאבטחים. מה בדיוק קרה שם, וכיצד היה על הנוכחים לנהוג?

מסיבת העיתונאים שקיים משה קצב ביום חמישי האחרון, מיד אחרי שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות מין חמורות, חרגה מהרגיל מכמה בחינות, אך אירוע תקשורתי אחד בלט יותר מאחרים – יציאתם של שני כתבי "מעריב" מהאולם, האחד מרצון והאחר מכורח. לאחר כשעה של נאום, שבמהלכו תקף קצב בבוטות גם את אמצעי התקשורת, הזכיר נשיא המדינה לשעבר את שמו המפורש של אחד העיתונאים שלדבריו רדף אותו – שלום ירושלמי מעיתון "מעריב". "נחום ברנע, אתה חייב לשמוע, זה משהו לא להאמין", אמר קצב מעל במת הנואמים כשהוא פונה אל העיתונאי נחום ברנע, והחל לספר על מאמר שפירסם ירושלמי שנים לפני שהחלה חקירת המשטרה בעניינו. ברגע זה קטע העיתונאי רינו צרור את דבריו של קצב, והעיר כי האזכור האישי מחייב תגובה. לאחר התכתשות מילולית קצרה, הושתק צרור והחליט לקום ולעזוב את האולם. סמוך לדלת היציאה ביקש לומר עוד דבר מה, אך נדחף החוצה על-ידי מאבטח. מיד בהמשך פירט קצב את הטענות שהועלו נגדו באותו מאמר מאת ירושלמי, וטען כי הוא עצמו הביא לסילוקו של הכתב מעמדתו בעיתון. "שקר", קרא בתגובה ירושלמי, ובתוך כמה שניות ניגש אליו מאבטח, הניח יד על כתפו, וביקש ממנו להתלוות אליו. בדרך אל דלת היציאה אחז בזרועו, וכשירושלמי ביקש לומר עוד דבר מה לפני צאתו, דחף אותו המאבטח החוצה. מהומה קטנה התעוררה בקרב יתר הכתבים שנכחו במקום, אך היא שככה עד מהרה. איש מהעיתונאים לא יצא מן האולם לאות מחאה. "אני בטוח שאם זה היה קורה שוב", אומר ירושלמי, "התגובה של העיתונאים היתה שונה, אבל באותן דקות היה הלם. אני בעצמי לא ידעתי איך להגיב. איכזב אותי שעיתונאים אחרים לא הצטרפו למאבק שניהלנו רינו ואני על הזכות להגיב ולשאול שאלות, אבל לדעתי הם לא היו צריכים להיות קיצוניים ולעזוב את המקום, כי לא צריך לבייש את הנשיא לשעבר עד כדי כך. כן הייתי מצפה שיגיבו, שיקומו ויגידו כאיש אחד שקצב דיבר מספיק, שייתן לנו לשאול שאלות, אחרת נקום ונלך". "ההוצאה של ירושלמי מהאולם היתה מעשה מאוד חמור, אבל לא כל-כך דרמטי כמו שזה נשמע", אומר כתב "חדשות 10" ברוך קרא, ששידר ממסיבת העיתונאים. "זה לא מקרה שבו סותמים לעיתונאי את הפה. אם ירושלמי היה רוצה לחזור פנימה ולא היו נותנים לו להיכנס, אולי היתה מוצדקת גם פעולה מחאתית יותר שלנו כעיתונאים, אבל זה לא קרה – שלום ירושלמי נכנס דקה אחרי כן לאולם. לתאר את המקרה כסתימת פיות זה לעשות גלוריפיקציה למסיבת העיתונאים המוזרה הזאת. לא היתה שם אווירה מאיימת, היתה שם אווירה פתטית". "האווירה הכללית היתה של מועקה, לא של מתח", מאשר נחום ברנע, שהיה באולם. "ירושלמי לא גורש. ניגשו אליו אנשים, אמנם בצורה לא נעימה, אבל לא היה שם שום דבר אלים. עובדה שאחרי שתי דקות כבר רואיין לערוץ הראשון בתוך האולם". ירושלמי מודה כי מעט לאחר שיצא, התבקש לסור לעמדת הראיונות של הערוץ הראשון שהיתה בתוך האולם, ואיש לא מנע זאת ממנו. בתום הראיון, שהופסק לאחר שקצב העיר כי חילופי הדברים בין ירושלמי לכתבת הערוץ הראשון מפריעים לו, ירושלמי אף התיישב באולם לזמן מה בטרם עזב את המקום על דעת עצמו. "אני לא הייתי מצפה לאף סולידריות אם הוא היה תוקף אותי, הייתי מצפה שכולם יישארו לשבת, ואני חושב שעשו נכון העיתונאים שנשארו במקומם", אומר העיתונאי ירון דקל, שנכח באולם בקריית-מלאכי, ונותר לשבת בכסאו לאחר צאת צרור וירושלמי. "אנחנו היינו אורחים של קצב, לא הוא אורח שלנו. ברגע שהוא מזמין ואני נענה להזמנה, הוא יכול לקבוע את הכללים, ואני יכול להחליט אם אני מסקר אותו או לא, אבל אני לא יכול להכתיב לו את התנאים. אם אדם יושב ומפריע למהלך הדיון, הוא צריך להמשיך לצעוק בתוך האולם? אני חושב שלא". לדברי דקל, הוא עצמו הבליג בעבר על התקפות אישיות שכוונו נגדו, וסביר שינהג כך גם בעתיד. "יש לי מיקרופון, אני יכול להגיב ברדיו או בכתב, ותגובה זו תהיה לא פחות אפקטיבית", הוא אומר. יחד עם זאת, דקל מודה כי הכללים הבסיסיים של מסיבת עיתונאים לא התקיימו במקרה זה, ומתייחס בעיקר לכך שקצב לא איפשר לעיתונאים להציג שאלות בתום נאומו. "אני מצר על כך שלא הודיעו מראש שאין שאלות", אומר דקל אך מוסיף: "אני חושב שזו זכותו. זה מאוד מצער, אבל אני לא יכול לראיין מישהו בלי הסכמתו". דקל אף מוסיף כי לדעתו הסיקור היה נותר דומה גם אם היה ידוע מראש כי לא יתאפשר לעיתונאים לשאול שאלות. הודעה כזו, יש לזכור, נמסרה לפני המפגש הקודם של קצב עם התקשורת, לפני כשנתיים. גם נחום ברנע מחזיק בדעה שהכללים שנקבעו מראש למסיבת העיתונאים לא התקיימו, או לכל הפחות לא הובהרו די הצורך. "הרושם שלי היה שתינתן אפשרות לשאול שאלות", אומר ברנע, "אבל לא דנתי בזה ישירות עם אנשי קצב אלא לאחר מעשה". יחד עם זאת, ברנע מתנגד למחאה קולנית מצד אנשי התקשורת. "במקום שבו אני אורח, לא אני מכתיב את התנאים", הוא אומר, ומזהיר כי "לא ירחק היום שבו עיתונאים יתחילו לצעוק מיציע הכנסת". לדברי ברוך קרא, במערכת "חדשות 10" היו מודעים מראש לבעייתיות הצפויה במסיבת העיתונאים וביקשו לברר אם אכן תינתן אפשרות לשאול שאלות, בעיקר כדי ליידע את קהל הצופים על התכתיבים של קצב. לדבריו, קיבל מסרים סותרים מסביבתו של קצב, אך נטה לחשוב כי תהיה אפשרות לשאול לפחות שאלה או שתיים. קרא גם מזכיר כי בעת שצרור קרא קריאות ביניים, הנשיא לשעבר ביקש ממנו להמתין בסבלנות עד שיסיים לדבר. מכאן, טוען קרא, עלה כי בכל זאת תינתן ההזדמנות לשאול שאלות בסוף דבריו. "בדיעבד", אומר קרא, "אולי הייתי יכול לפנות אליו לפני תום הנאום ולסחוף אותו לאיזה פינג-פונג של שאלות ותשובות", אבל קרא נזהר מלהסיק מסקנות אופרטיביות ממסיבת העיתונאים של משה קצב. "מקרים גרועים עושים חוקים גרועים", הוא מצטט אמירה מהעולם המשפטי, ומציע שלא לנסח החלטות לפי מה שאירע בקריית-מלאכי כיוון ש"המקרה הזה באמת שלא מייצג שום דבר".

היבלית הלשונית שמשגשגת בארגונים העסקיים ובנות הדוד שלה – עגות עורכי-הדין והמשווקים – משתלטות על מוסדות הרוח והיצירה והופכות את ההשכלה הגבוהה למוצר תעשייתי שחלים עליו יחסי ספק-לקוח

מהאוניברסיטה העברית נמסר כי "במסגרת תהליך התחדשות, ייעול וחיזוק הקיים בפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה מבטלת מספר קורסי לימוד, בעיקר כאלה עם מיעוט משתתפים. זהו תהליך טבעי שכל ארגון עובר על מנת להתחדש ולהתנהל נכון יותר. כתוצאה מכך לא בהכרח יוארכו חוזי העסקה למספר מרצים. המהלך המדובר הינו שלב ב של תוכנית ההתחדשות של הפקולטה למדעי הרוח, הכולל שדרוג תוכניות הלימודים וקליטת סגל בכיר חדש [...]" ("הארץ", 20.5.14). מבצלאל נמסר כי "מדובר בסיום העסקה של קבוצה קטנה של מרצים שחלקם הגדול עבדו בבצלאל פחות משלוש שנים ורובם לימדו בהיקף של שעה וחצי שנתיות. למרות הכאב שבדבר, מדובר בקבוצה קטנה מאוד מתוך הסגל האקדמי של בצלאל. האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק להוראה הרב-מחלקתית, אך רוצה לבחון אותה מחדש ולהפוך אותה להרבה יותר מדויקת. האקדמיה העסיקה בשנתיים האחרונות 88 מרצים חדשים, כך שהקבוצה הקטנה שעלינו בצער להיפרד ממנה היא חלק מתנועה טבעית ובלתי נמנעת של מוסד דינמי ומתחדש כמו בצלאל" ("הארץ", 18.5.14). שתי תגובות שגרתיות נמסרו לעיתונות במהלך שבוע אחד, בשני מקרים שונים של קיצוצים ופיטורים. האחת מטעם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית והשנייה מטעם האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. אין מדובר כאן במכללות פרטיות שנפתחו רק אתמול, כי אם במוסדות ותיקים ומוערכים. שתי התגובות מלמדות על עולם הערכים והמושגים שמאמצים לעצמם שומרי גחלת המחשבה ההומנית בישראל. אין צורך להרחיב כאן בתיאור עילגותם של הטקסטים או להתפלש בצרימה האסתטית שבשרשרות המלים חסרות הפשר. עם זאת, כיוון שהטקסטים מייצגים הוויה מסוימת, ניתן ללמוד מתוכן ההודעות משהו על האופן שבו שני המוסדות המפוארים הללו תופסים את תלמידיהם, את סגל מוריהם, את מגייסי המשאבים והתורמים, את קהלם הרחב, את הסטודנטים לעתיד המתחבטים בשאלה מה ללמוד ואיפה – ובעיקר להתרשם כיצד תופסים המוסדות הללו את עצמם. יש להניח כי שתי ההודעות נוסחו על-ידי דוברים או יחצנים, מן הסתם בהנחייתם של היועצים המשפטיים של המוסדות. אבל גם אם החצץ המילולי הזה נוצר במשרדי הדוברוּת, אפשר לצפות מן הדרג המוביל כי ינחה מראש את גורמי הביצוע איך להתנסח, או לפחות יעבור על הנוסח שיוצא מן המוסד ויתאימו לשפת בני-אדם. עם זאת, אין לשלול אפשרות שמנסחי ההודעות הללו מייצגים נאמנה את דמותם הרוחנית של בכירי המוסדות המעסיקים אותם, גם אם עולמם עולם נמלה וקולם קול הצרצר. אבל למה להידרש לדימויים מן הטבע כשאפשר לקפל את הטבע כולו אל תוך מזוודת היחצנות? הודעה מס 1 מלמדת כי "זהו תהליך טבעי שכל ארגון עובר על מנת להתחדש ולהתנהל נכון יותר". מהודעה מס 2 אנו למדים כי הפיטורים הם "חלק מתנועה טבעית ובלתי נמנעת של מוסד דינמי ומתחדש כמו בצלאל". ההשלכה אל הטבע מגלגלת את האחריות ישירות אל כוחות היקום, האחראיים למין "ככה זה" דטרמיניסטי. מחזורי חיים, מוות, צמיחה, שלכת, התחדשות, כליה, טורפים, נטרפים. יש לקוות כי למרות הנאמר בהודעה, אפילו במדעי הרוח עדיין מבחינים בהבדל בין מחזורי החיים בטבע לבין התנודות התזזיתיות בהתנהלות האקדמית. לפעמים נדמה שהחדשנות בארגון האקדמי נובעת מדחפיה של הנהלה מכהנת להרוס מבנים שהותירו קודמותיה ולהקים חדשים, כך שחותמה ייראה לעין. כלומר, לעינם של אנשי חבר הנאמנים. וכמובן, לגייס מה שיותר תלמידים – כל גולגולת קובעת – ולתת להם הרגשה שהם לוחמי-שכל ביחידה מובחרת. "התחדשות", על-פי הודעה מס 2, היא מעין עווית מתמשכת ו"בלתי נמנעת של מוסד דינמי". התחדשות כזאת היא קלישאה השאולה מעולם ההשקות העונתיות של קולקציות האופנה, חידושי הייטק בני-חלוף, הלידה-מחדש השנתית של דגמי המכוניות, האייפונים או מוצרי שוקולד הפרה, שחייבים להתחדש בטבעיות, כגזירת גורל, ב"מוסד דינמי" כמו המוסד שלנו. בעוד שבצלאל משתמש בקלישאה הריקה "מתחדש ודינמי" כדי להגדיר את זהותו, מדעי הרוח עוברים כעת "שלב ב בתהליך של התחדשות". הם נמצאים בעיצומו של פרויקט התחדשות המתנהל על-פי תוכנית מגירה רבת שלבים, שנכתבה לאורו של חזון חשאי ועוד יסופר בה. אם כך, מדובר בתהליך מסתורי שברגע זה מותר רק לגלות כי שלב א כנראה תם נשלם, או שדילגו מעליו היישר לשלב ב – שעניינו פיטורים – ומי יודע מה יקרה בשלבים הבאים. הודעה מס 1 קובעת שתהליך ההתחדשות בא דווקא לחזק את הקיים ("ייעול וחיזוק הקיים בפקולטה למדעי הרוח"). זוהי, אם כן, לולאת מבּיוּס מושלמת. ואם כך, אין המדובר בהתחדשות ולא ברפורמה ממין זה או אחר, אלא במושג התחזוקתי הישן והטוב "בדק בית". בקרת איכות של הקורסים, המרצים ושביעות הרצון של הסטודנטים. מנין נובע הצורך להפוך כל החלפת נורה לתהליך התחדשות? "האוניברסיטה מבטלת מספר קורסי לימוד, בעיקר כאלה עם מיעוט משתתפים", נאמר בהודעה, ועדיין לא ברור אם הקורסים מעוטי המשתתפים שנבחרו ואושרו על-ידי המנהל האקדמי אינם עומדים בדרישות האיכות האקדמית, או שהבעיה היא במרצים שאינם מושכים סטודנטים למרות חשיבות הקורסים, או שהסטודנטים עצלנים ומעדיפים קורסים פשטניים ופופוליסטיים ומרציהם מעמיקים ומוכשרים מכדי לספק את הסחורה הפגומה. נעה ידלין, בספרה החד "בעלת הבית", נותנת שמות לקורסים מן הסוג הזה: "מאפלטון עד וודי אלן", או "בציוץ חוקר – פייסבוק וטוויטר בשירות האקדמיה". מה שלא ממהרים לספר בהודעה לעיתונות הוא שבעוד שסטודנטים הם משאב כספי חיוני להנעת גלגלי המוסד האוניברסיטאי – מרצים הם נטל המעיק על הקופה, במיוחד אם להרצאות הכבדות-מדי שלהם אין ביקוש הולם. מיהם אנשי הסגל הבכיר החדש שייקלטו במדעי הרוח? טובים מהקיימים? חדשים מהקיימים? טובים עד כדי כך שלהרצאות שלהם יהיה ביקוש? ומתי יבוא גל ההתחדשות הבא, שבו יחליפו חדשים-חדשים את החדשים הישנים? מיהם האשמים, הנענשים? מיהם קורבנות השינוי הגדול המוגדר בהודעה מס 1 כ"שלב ב בתוכנית ההתחדשות של הפקולטה"? מדובר בסך-הכל ב"מספר מרצים, שחוזי ההעסקה שלהם לא בהכרח יוארכו". מדובר אפוא במהלך שלא יכאב כמעט לאף אחד. לא יכאב לתוכנית הלימודים, שכן השינוי "כולל שדרוג תוכניות הלימודים וקליטת סגל בכיר חדש", ולא לסטודנטים ולא לשאר המרצים שלא בהכרח פוטרו. זה יכאב רק למרצים שבהכרח פוטרו, שאינם אפילו "קבוצה קטנה". החשש מפיטורים מזכיר את החשש מטרור. די בעצם האיום בפיטורים כדי לזרוע חרדה בקרב כל המרצים, החדשים, החלקיים, הזמניים, האנשים שמלמדים קורס בן 11 שבועות וחיים בחרדה תעסוקתית שנה שלמה. מי כאקדמיה יודעת לגייס מרצים לסמסטר או שניים ולפטרם בסופו, וחוזר חלילה עד להודעת הפיטורים ההכרחית, הפסקנית, הבלתי חוזרת. הנה אפוא שחקן נוסף שיש לצרפו לרשימת המכותבים על ההודעות של בצלאל ומדעי הרוח: ארגון המרצים. את נוסח ההודעה לעיתונות צריך אפוא לדייק כך שיתאים לטענות המדויקות שתשמיע האקדמיה בלית ברירה, בבוא רגע האמת בבית-הדין לעבודה. "האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק להוראה הרב-מחלקתית", נאמר בהודעה מס 2, "אך רוצה לבחון אותה מחדש ולהפוך אותה להרבה יותר מדויקת". צירוף המלים "האקדמיה מחויבת מעל לכל ספק" מעורר תמיהה. מהות האקדמיה היא הטלת הספק, כשם שמהות האמנות היא הכפירה ב"דיוק". "רון מוושינגטון" מגיב להודעה מס 2 בטוקבק שכותרתו "גיבוב מלים": "המונח השגור מאוד, אך הבזוי ביותר בדיבור על אמנות, הוא מדויק... יותר אי-מדויק לא יכול להיות רעיון שנוגע לאמנות או הוראתה. תתביישו על מכבסת המלים המדויקות". "דן" מגיב וממשיך את רון: "ומעמידה את ההנהלה באור מגוחך כראוי לה. ככה זה כשיחצנים מנהלים את יחסי החוץ". מה יכול להיות "הרבה יותר מדויק ברב-מחלקתיות", אותם קורסים שההודעה לא טורחת להגדירם כקורסי העשרה הפתוחים לתלמידי כל המחלקות. עצם העירוב יכול להעשיר במשהו, אך טמונה בו סכנת פופוליזם ורידוד. הרושם הוא שגם ההתנסחות הזאת היא פיתול מציאות, אחיזת עיניים. למה לא לומר את האמת המבצבצת מבין התפרים המילוליים הגסים? האוניברסיטה לפחות העזה להכריז על כוונתה "להתחדש תוך ייעול וחיזוק הקיים". האקדמיה מבקשת, כך נראה, להיפטר ממה שנראה בעיניה מיותר. והמיותר בעיניה, במקרה זה, הוא "קבוצה קטנה שעלינו בצער להיפרד ממנה", כאילו פיטורי כמה מרצים "ידייקו" את מינוני ותוכני הקורסים שיישארו. "הקבוצה הקטנה" לא גויסה כקבוצה. גויסו מרצים שונים מתחומים שונים, כל אחד לנפשו. מן הסתם חיזרו אחרי כל אחד ואחת מהם ואולי הבטיחו נצורות. בוודאי הבהירו לו ולה שרב-מחלקתיות היא הדבר הגדול הבא וכמה חשוב שיבוא או שתבוא ללמד. לפעמים אין ברירה וצריך לפטר. בו זמן יש לזכור כי פיטורי עובד – לא חשוב מאיזו סיבה – הם מעשה מכאיב, המטלטל את אושיות הנפש ומסב נזק רב למפוטר. המאמץ העיקרי בפיטורים הכרחיים חייב להיעשות בכיוון של הקלה, ריכוך ההלם, ניחום על הנזק הנפשי וסיוע בספיגת המכה הכלכלית – ולכל הפחות לגונן על המפוטר בהודעות לתקשורת ולא להשליך אותו כמו שק חול מכדור פורח, לעיני הקהל והמצלמות. הודעה מס 2 היא היפוכו הגמור של המאמץ המתבקש בכיוון הזה. שלוש פעמים במהלך ההודעה הקצרה חזר אזכורם של המפוטרים כקבוצה קטנה (כלומר, זניחה). כאילו מתוך כוונה לגמד את רגשות האשם על הפיטורים, אם יש לספָּק האקדמי רגשות בכלל. צער הפרידה במוסד המפטר הוא אמירה ריקה: עיני המוסד אינן מישירות מבט אל עיני המפוטרים, אלא מבקשות לרצות את צרכני התקשורת ולהרגיע את המרצים והסטודנטים שנשארו במוסד. למרות הכאב שבדבר, אומרים להם, מדובר בקבוצה קטנה מאוד – ואם זו קבוצה, הרי זו קבוצה במובן השלילי. קבוצה לא מדויקת, לא יעילה, שלא מביאה תלמידים ולא תקציבים. קבוצה המכבידה על המוסד. ואם כך, גם הכאב הוא קטן, שולי, זניח, מכה קלה בכנף שאחריה תחושת הקלה. הזכרתי בראש הרשימה את המענה האנושי שאנחנו (הלקוחות) כה זקוקים לו בשעת מצוקה. אלא שהספקים השתכללו, בעוד שהלקוחות נחלשו. היום גם המענה האנושי בא מתוך תכתיב, בדקלום סיסמאות מתוך דף מסרים. ספקי השירות הפכו את אפילו את המענה האנושי – ללא אנושי. "אתה סובל מכאבים? אני רואה כאן שלא שידרגת את הביטוח שלך מזהב לפלטינום. מעוניין לשדרג עכשיו?". "לכו לעזאזל". "שיהיה לך המשך יום נעים". אילו הודעות מס 1 ו-2 היו מתפרסמות מטעם מכללת שנקר ואוניברסיטת בן-גוריון, או כל מוסד השכלה גבוהה אחר, הייתי מתייחס אליהן כאן בטקסט זהה בתכניו ובניסוחו. במקרה זה הודעה מס 2 פורסמה מטעם האקדמיה בצלאל, שבה שימשתי ראש מחלקה ובתקופה אחרת מוניתי לתפקיד הנשיא, אך המינוי לא מומש מסיבות שאינן נוגעות כלל לנושא הרשימה.

כבר במלחמת לבנון השנייה פורסמה ביקורת חריפה על המוכנות הארגונית של צה"ל ועל חוסרים חמורים בציוד בסיסי, תחמושת, אמצעי קשר ומיגון. למרות שצה"ל הציג תוכנית שהייתה אמורה לשנות את המצב, כעת מתגלה שדבר לא השתנה

אתמול (8.10, ברקע הדיווחים על מחסור חמור באמצעי לחימה ובעיות ארגוניות קשות של הצבא, צייץ אמרי לוי סדן, חייל מילואים שחבר לגדוד שלו ביקורת חריפה. "הוקפצנו בוואטסאפ. גדוד שלם הגיע בטרמפים. רכבים פרטיים מובילים חיילים מנקודה לנקודה", כתב. "נמצאים בגזרה בצפון. אין אוכל ראוי לשמו. אין גם אספקת מים קבועה. רוב הזמן רובצים חסרי מעש בשטחי כינוס. אין גם נשקים. ארגון לקוי. הכל כפי שהיה תמיד. ציוד חסר, נגמשי סגעיה״. על פי סדן "אף אחד לא יודע מה קורה אין שקיפות, ואין בהירות. אין גישה לחשמל אז מאות אבות, בנים והורים חיים על אדי מטענים ניידים. איש לא נותן דעתו על זה שצריך לעדכן משפחות ולהתעדכן. כל ניסיון לתהות על ההתנהלות נתקל בתשובות מזוגגות ואדישות קהה". חיילי מילואים נוספים, שהוקפצו מהרגע להרגע בדרום ובצפון, מדווחים על מחסור חמור בציוד בסיסי וקוראים לעזרה וגיוס תרומות מהציבור לפני שהם יוצאים לפעילות מבצעית. מדובר על מחסור בציוד לחימה, אמצעי מיגון כמו אפודים וקסדות, פנסים ולדרמנים. חלקם אף מדווחים על מחסור במים ובמזון. רוצים להתפוצץ מעצבים עוד קצת?קרוב שלי שהוקפץ לעזה, איבד את המח״ט שלו. עכשיו מספר שאין לו פלטות קרמיות ובקושי שכפ״צ נתנו לו. הוא אומר שבקושי יש להם ציוד. קשה לי לא לחשוב על כל הכסף שהולך על לימוד תורה, פנסיות תקציביות, בזמן שחיילים לא מקבלים ציוד לחימה ראוי, או בכללבהצלחה. מילואימניקים ששוחחו עם "המקום הכי חם" סיפרו כי הם רגע לפני פעולה צבאית מסוכנת וגילו מצוקה גדולה. לדבריהם, צה"ל מנסה לאלתר פתרונות אבל מה שסופק עד כה היה דל ומיושן. אריה פרידסון, לוחם לשעבר בפלוגת הפלחה"ן סיפר כי כשביקש להתנדב למילואים ולהצטרף לפלוגה שלו בעזה, נאמר לו שאין טעם שיבוא כי "נגמר הציוד והנשקים". המילואימניקים מבקשים את עזרת הציבור ויוזמות אזרחיות רבות מתארגנות כעת למלא את החלל ולספק למילואימניקים את הציוד בכל רחבי הארץ. ביקורת דומה נשמעה גם במהלך מלחמת לבנון השנייה, אז התגלו חוסרים בציוד בסיסי של חיילי המילואים, כמו שכפ"צים, קסדות, תחמושת, אמצעי קשר וציוד בסיסי נוסף. בעקבות הביקורת אז, צה"ל הציג תוכנית לפיה לכל מפקד גדוד במילואים יהיה נגד שיעסוק אך ורק באספקה שוטפת של מחסני החירום, כך שלא יווצרו חוסרים כלשהם. התוכנית כנראה לא יושמה. דובר צה"ל בחר לא להתייחס לטענות.

על אנשי מופז להעביר את הכותרת של "הארץ" ל"ידיעות אחרונות" | ב"מעריב" מפנטזים במקום להרים טלפון ולבדוק | ו"ידיעות אחרונות" טומן ראשו בחו"ל

יום לאחר ש"מעריב" פירסם בעמוד השער שלו חשדות לעסקאות מפוקפקות בין שאול מופז לקבלן קולות במפלגת קדימה, מוקדשת הכותרת הראשית של העיתון לציטוט מדברי מופז [מרב דוד], "ללבני יש צוות מיוחד שמחפש אותי". שר התחבורה משתדל בתגובה לכבות שריפות, ותוך כדי כך לשמור על פאסון ממלכתי, אך הבוקר, שוב התקפה עליו בשער עיתון, והפעם מכיוון נגדי. הכותרת הראשית של "הארץ" מסקרת את המירוץ הפנימי של מפלגת קדימה מזווית הראייה הפלסטינית: "מופז: אוביל בעצמי המו"מ עם הרשות. בכירים פלסטינים: נצחונו יהיה אסון" [אבי יששכרוף, מזל מועלם וברק רביד]. לפי הידיעה, בכירים פלסטינים טוענים כי "התוכנית האמריקאית-פלסטינית להתקדמות בשיחות על הסדר הקבע בין ישראל והרשות הפלסטינית מבוססת על ניצחון של יריבתו של מופז במירוץ לראשות קדימה, שרת החוץ ציפי לבני". בכיר פלסטיני אף מצוטט כמי שאמר "אללה ירחמו", בהתייחסו למצב תהליך השלום אם מופז יעמוד בראשות הממשלה הבאה. כותרת זו תשרת, יש להניח, את לבני במאבק על מתפקדי קדימה המנויים על עיתון "הארץ". הצעד הבא של אנשי מופז אמור להיות ברור: במקום להאשים את אנשי לבני שדאגו כי עמדת הפלסטינים תגיע לידי הנוטים לשמאל מבין מצביעי קדימה, עליהם לקחת את הידיעה הראשית שהתפרסמה הבוקר ב"הארץ" ולהדפיסה, מלה במלה, כמודעה ב"ידיעות אחרונות", כך שכל קוראי העיתון הנפוץ במדינה יידעו עד כמה חוששים מנהיגי הפלסטינים מבחירה אפשרית של מופז לראשות הממשלה. כותרת בתחתית שער "מעריב" על "הנופש של אסד בבוּרדום" מפנה את הקוראים לעמ 10 בעיתון עם ההבטחה "באותו מלון בטורקיה: עשרות נופשים ישראליים והזוג הנשיאותי". מי שידפדף לעמוד ימצא את פסקת הפתיחה הבאה: "בספא המפנק תוך כדי המסאז, בארוחת הבוקר המפוארת או אולי אפילו על רחבת הריקודים – בכל אחד מהמקומות הללו עשויה קבוצת הישראלים הנופשת בימים אלו בטורקיה להיתקל באופן מפתיע דווקא בנשיא סוריה חאפז אל-אסד". הבה נפרק פסקה זו לגורמים. ראשית, יש לברך על הלשון הזהירה שנוקטים הכתבים [אמיר מרום וגקי חוגי]. אמנם הם כותבים באופן כללי ביותר על "קבוצת הישראלים הנופשת בימים אלה בטורקיה", כלומר על אלפים רבים של בני-אדם, אך למרות הפיתוי הגדול לקבוע שמפגש ישראלי-סורי מתרחש ברגעים אלה על אדמת טורקיה, קבוצת הישראלים רק "עשויה" להיתקל בנשיא סוריה, לא מעבר לכך. תמיד עדיף לנקוט זהירות כשכותבים על אירועים היפותטיים לחלוטין. זאת ועוד, בכל הקשור למפגש מקרי על רחבת הריקודים עם נשיא סוריה, נוספה מלת סייג נוספת – "אולי"; ככל הנראה, הכתבים מתחשבים במיוחד בסיכוי הנמוך יחסית שנשיא סוריה חובב ריקודים פומביים. הסייגים האלה אינם מונעים, כמובן, מכל מי שקורא את הטקסט לדמות בנפשו את המפגש המתואר. גם העובדה כי מרום וחוגי כותבים על "חאפז אל-אסד", אביו המת של נשיא סוריה, ולא על בשאר אל-אסד, הנשיא הנוכחי, אינה פוגמת בשמחה (בידיעה באתר nrg הטעות תוקנה). אבל נעזוב את השגיאה התמימה שהשתרבבה לידיעה והעלתה מן המתים את אביו של אסד, כדי להתמקד במופרכות הטענה הבסיסית שבכותרותיה. "הכל כלול, אפילו אסד", זו לשון הכותרת. ובכותרת המשנה נכתב: "המקום: מלון ריקסוס-בודרום היוקרתי בטורקיה; בתפריט: מסעדות, מועדונים, עשרות ישראלים – ונשיא סורי אחד בחופשה משפחתית עם רעייתו; לנו לא אכפת, אומר אחד הישראלים, אנחנו רק רוצים לבלות". התמונה המצטיירת ברורה, אך לפי גוף הידיעה כלל לא בטוח כי במלון יש "עשרות ישראלים". משפט המוחבא היטב בעומק הטקסט קובע כי "הערכה [כך] היא כי בבודרום שוהים כרגע כמה מאות ישראלים, ובמלון עצמו, הנחשב ליקר ביותר בעיר, כמה משפחות ישראלים". גם אותו ישראלי המצוטט בכותרת המשנה של הידיעה כ"אחד הישראלים" – ובהקשר של הכותרת הכוונה היא לאחד הישראלים הנופשים במלון ריקסוס-בורדום – מתברר מתוך גוף הידיעה כ"ישראלי השוהה בבודרום", לאו דווקא במלון היוקרתי שבו מתארח הנשיא. אם כך הדבר, כיצד הגיעו צמד כתבי "מעריב" לפנטזיה בדבר ישראלים הנפגשים עם אסד במסאז, בארוחת הבוקר או "אולי אפילו" על רחבת הריקודים? הרבה רצון טוב, וככל הנראה מעט בדיקה רצינית. לפי הדיווח הבוקר ב"ידיעות אחרונות", הסיכוי של הישראלים בטורקיה לפגוש במקרה את בשאר אל-אסד אכן דומה לסיכוי שלהם לפגוש באביו המנוח, חאפז אל-אסד. כותרת הידיעה המופיעה בעמ 12 קוראת: "אסד בבורדום, הישראלים לא" [דני שדה וסמדר פרי]. לפי הידיעה, אף שעד השבוע שהו במלון כמה עשרות ישראלים, וכך עתיד להיות גם בשבוע הבא, דווקא "השבוע, במפתיע, לא ניתן למצוא במלון ריקסוס היוקרתי ולו ישראלי אחד לרפואה". הכתבים מביאים את דברי דוהן אוזגן, נציג חברת קשרי תעופה שמייצגת את המלון בישראל, המסביר כי במלון יש תפוסת יתר ואין אפשרות לארח בו ישראלים. "ידיעות אחרונות" נוטש הבוקר את היומרה לדווח לקהל קוראיו על המתרחש במדינתם, ומקדיש את רובו המוחץ של שערו, ואת כל הכפולה הפותחת, לאולימפיאדה שתיפתח בעוד יומיים בסין. על פני עמוד השער כולו נפרש תצלום ענק [אי.פי.איי] של אנשים לבושים ירוק זרחני הצועדים על רקע האיצטדיון האולימפי, כחלק מחזרות לקראת טקס הפתיחה. הכותרת הראשית של העיתון, בגופן מוזהב: "המירוץ לזהב". ולא שיש ל"ידיעות אחרונות" איזה סקופ מיוחד על ההכנות לאולימפיאדה. האמת רחוקה מכך. אורן כהן, כתב העיתון בבייגין, מדווח בעמ 2, אבל פחות כעיתונאי ויותר כתייר זר שנקלע במקרה למקום. נראה כי אין לו שום קשר מיוחד לגורמים בעמדות מפתח בעיר שיוכלו להאיר את עיניו באשר למתרחש שם מעבר למה שניתן לראות מסיור באזורי המשחקים ומקריאה באתרי האינטרנט. היחס לנעשה בעיר דומה ליחס של כתב בעל אזרחות זרה המגיעה לטהרן או דמשק: שילוב של התפעלות וזלזול מהזרות הגמורה. בקיצור, אוריינטליזם. כהן פותח את דיווחו בעבודות הגננות המקיפות שמתבצעות ממש עכשיו בעיר (הגננים והפועלים בבייגין עסקו אתמול במשך שעות ארוכות במשימה אחת בלבד), ועושה זאת בדרמטיות הראויה לתוצאת שיא במשחקים האולימפיים: "40 מיליון. זה מספר הפרחים שהזמינה עיריית בייגין לקראת המשחקים". עוד מדווח כהן על חוויותיו ככתב זר בסין. לדבריו, אוצר המלים של נהגי המוניות "מסתכם בהלו וסנק יו", ולאחר שהנהגים קיבלו מדים חדשים לרגל המשחקים, "בן לילה הפכו 66 אלף צפרדעים לנסיכים, אפילו בלי לקבל נשיקה". יש לקוות שאוצר המלים הסיני של כהן ישתפר בימים הקרובים, כך שבמהלך האולימפיאדה יוכלו קוראי "ידיעות אחרונות" לקבל ממנו מידע קצת יותר מקורי. זה כמה ימים שבעיתון "הארץ" עוקבים אחר אירוע מסוף השבוע האחרון, שבמהלכו הושלכה לבנה אל עבר מכונית פלסטינית מרמאללה ליד יצהר ופצעה את אם המשפחה ואת בתה בת השש. "הארץ" היה היחיד שדיווח על המקרה בתחילת השבוע, והוא גם היחיד שממשיך לסקר את ההתפתחויות הנוגעות אליו. גם הבוקר נמשך המעקב [יובל אזולאי ויהונתן ליס]. קשה להניח כי לו היו הקורבנות שנפצעו אם ובת יהודיות ומשליכי הלבנה היו ערבים, היו יתר כלי התקשורת מרשים לעצמם להתעלם מהמקרה כאילו הוא אירוע פרטי של העיתון שדיווח עליו לראשונה. יוסי מלמן מדווח במדור חדשות החוץ של "הארץ" על ספר חדש שיצא בארה"ב, "דרכו של העולם", מאת העיתונאי והסופר זוכה פרס פוליצר רון ססקינד. לפי הספר, ממשל הנשיא בוש זייף מסמכים שאישרו את הטענה כי סדאם חוסיין ומשטרו אימנו על אדמתם את מנהיג קבוצת אל-קעידה. אנשי ה-CIA הנחו משת"פ עיראקי לכתוב על נייר מסמכים רשמי של הממשל העיראקי כי מוחמד עטא, מנהיג קבוצת המחבלים שביצעה את פיגועי ה-11 בספטמבר, התאמן כביכול בעיראק לקראת משימתו. מלמן מוסיף כי "ה-CIA מיהר להפיץ את המכתב [...] בקרב עיתונאים בעיראק, בבריטניה ובארצות-הברית, תוך יצירת הרושם כי הוא נמצא בארכיון של משרד החוץ העיראקי. זמן קצר לאחר מכן פירסם עיתונאי בריטי ידיעה בלעדית על אודות המסמך, שהוצג כהוכחה לקשר בין אל-קעידה לבין סדאם, ולכוונותיו להשיג נשק להשמדה המונית". לפי הדיווח של טל שניידר ב"מעריב", הכוונה היא לעיתון "סאנדיי טלגרף", שפירסם בעמודו הראשי, ביום שבו נתפס סדאם חוסיין, את תוכנו של המכתב. ב"גלובס" מדווח נועם שרביט כי בית-המשפט העליון הפחית את הפיצוי שישלם ד"ר יולי נודלמן לשר לשעבר נתן שרנסקי, בשל הוצאת לשון הרע בספרו "שרנסקי בלי מסכה", מ-900 אלף ל-500 אלף שקל. התקדים המעניין בפסיקה זו, של השופטים אילה פרוקציה ועדנה ארבל, הוא כי "בהערכת הפיצוי הראוי על פגיעת לשון הרע לא ניתן להימנע מאבחנה בין מפרסם שהוא גוף תאגידי גדול, ובכלל זה גורם תקשורת או יחיד בעל הון מופלג, לבין מפרסם שהוא יחיד, בעל יכולת כלכלית מוגבלת, שיכולתו לשלם פיצוי על עוולת לשון הרע מצומצמת מתחילה" (השופטת מרים נאור השאירה קביעה זו ב"צריך עיון"). מכאן מגיעה גם הכותרת לידיעה, "העליון: עיתון שפירסם לשון הרע ישלם פיצוי גבוה יותר מאדם פרטי שהשמיץ". אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" כי ועדת הכלכלה של הכנסת תציע היום לערוץ 10 פשרה שלפיה יפקיד סכום של כ-30 מיליון שקל בקופת הרשות השנייה תמורת הארכת רשיונו בשנתיים נוספות. לי-אור אברבך מדווח במוסף "המגזין" של "מעריב" כי הרשות השנייה תברר מדוע שודרה אמש, בפעם השלישית השבוע, התוכנית "כוכב נולד". לדברי אברבך, השידור אמש נבע מ"אילוץ טכני לא צפוי בלוח השידורים".

הפוליטיקה של האמפתיה, שמניעה את כתיבתו של יגאל סרנה, היא הצעה למודל עיתונאי דרוש מאין כמותו בעידן הפוסט-אובייקטיבי שלנו. ב"ידיעות אחרונות" מעוניינים להיפטר ממנו

האמת היא שטיוטת המאמר על אודות כתיבתו העיתונאית של יגאל סרנה מתנסחת בראשי לאטה זה כמה שנים, ממתינה לרגע שבו סרנה יזכה לכיבוד העיתונאי שהוא ראוי לו (פרס סוקולוב וצפונה). או אז, כך חשבתי לעצמי, אוכל להקליד בנחת את הגיגי על המפעל התרבותי החשוב כל-כך שהוא העיתונאות של יגאל סרנה. אלא שהדיווחים האחרונים מוכיחים, שוב, שזאת לא ארץ לעיתונאים זקנים. ביקום תקשורתי שבו עיתונאי בן 40 נחשב לקשיש, הרי ש-58 שנותיו של סרנה ממקמות אותו באגף הפרה-היסטורי. ואכן, גם פרנסי "ידיעות אחרונות" הבינו שכך אי-אפשר להמשיך. ותק מקצועי, ניסיון ובשלות הם מגרעות שפשוט אי-אפשר לעבור עליהן בשתיקה. ייתכן שמדובר בעוד איתות של הענק מרחוב מוזס (כפי שדווח ב"העין השביעית") על כך שהעתיד מקוון ואילו עיתונות הדפוס קרבה אל קצה. ייתכן שמדובר בטקטיקת "למען יראו וייראו" קלאסית, שנועדה להטיל מורא על העובדים המאוגדים ואלה שאינם. וייתכן שמדובר בצעד התייעלות גאוני, שהרי ממשכורתו (המנופחת, כך רוחשים כמה מן הטוקבקים) של סרנה קשישא אפשר לבטח לפרנס(?) שלושה ואולי אפילו ארבעה עיתונאים צעירים ורעבים. בהחלט ייתכן. השאלה היא אם שלושה עיתונאים בני 20 ומשהו מסוגלים לייצר את האיכות המזוקקת והקול הצלול שמפיק יגאל סרנה אחד. כעת מדווחים האתרים על כך שהפיטורים הוקפאו עד לכינוסה של ועדה פריטטית. אבל גם אם העניין יסתיים בטוב וסרנה יוסיף לכתוב ב"ידיעות אחרונות", המסר המקומם שמעסיקיו ביקשו להעביר אינו ניתן לטשטוש – מעתה ואילך עבודתו של סרנה היא משהו שנכפה על הנהלת העיתון. עניין מטריד שיש להשלים איתו, איכשהו. הקריירה ארוכת השנים של סרנה נוגעת במרבית שאלות היסוד שעימן מתמודדת העיתונות בעשורים האחרונים, והעיתונות הישראלית בפרט: היחסים שבין פריפריה תרבותית ופוליטית זנוחה ובין מרכז זחוח; צמיחתה של "ישראל החדשה", הסמויה במקרים רבים מעיני התקשורת התל-אביבית; המנעד המשתרע בין כתיבה עיתונאית, כתיבה ספרותית תיעודית ורומאנים בדיוניים, הנטועים עמוק בלב המציאות המקומית; הקשר שבין ביוגרפיה אישית למנהיגות לאומית ועוד ועוד. קורפוס הכתיבה העשיר של סרנה יכול לפרנס דיונים מגוונים, אולם אני מבקש למקד את המבט אל עניין מרכזי אחד, והוא הקשר המהותי שבין קריסת מודל הדיווח האובייקטיבי ובין צמיחת הקול הייחודי של סרנה. המודל האובייקטיבי לא נולד יחד עם העיתונות עצמה: עד לאמצע המאה ה-19 לערך היו רוב עיתוני העולם מוטים פוליטית, בהגדרה. התפתחותו של מודל העיתונות האובייקטיבית-ניטרלית, ה"חפה מאידיאולוגיה", מזוהה לרוב עם עלייתה של עיתונות הפני (The Penny Press) בארה"ב לפני כ-150 שנה. מאוחר יותר, במהלך המאה ה-20, הפך המודל האובייקטיבי למודל המוביל בעיתונות האמריקאית, ובהמשך גם במדינות רבות אחרות. על-פי מודל זה, שבמידה רבה יובא מן העולם האקדמי, העיתונאות היא מקצוע המונחה על-ידי מוסכמות וכללים סדורים, באופן שמשווה את יוקרתו ליוקרתם של מקצועות חופשיים אחרים, כגון רפואה או עריכת-דין, אף שהעיסוק בו לרוב אינו כרוך ברישוי. דימויו של העיתונאי על-פי מודל זה הוא של מומחה המשתמש במתודות של מחקר אובייקטיבי כדי לתעד את העולם "כמות שהוא". העיתונאי האובייקטיבי אינו מחויב לאינטרסים חיצוניים ואינו מערב את דעותיו הפרטיות בעבודת הדיווח המקצועית שלו. כינונו של המודל האובייקטיבי שירת את הסדר הפוליטי משום שהוא חיזק את התפיסה שלפיה העיתונות היא כלב השמירה נטול הפניות של הדמוקרטיה. במקביל סייע המודל האובייקטיבי לביצור מעמדם של העיתונאים כפרשנים עדיפים ומיוחסים של המציאות החברתית. אלא שבעשורים האחרונים נשחק עד דק כמעט מעמדו של האתוס האובייקטיבי בעיתונות. מתוך העיתונות עצמה קמו מערערים מסוגים שונים: ראשונים היו העיתונאים השליחים, שאינם מערערים על קיומה של מציאות אובייקטיבית ניתנת לדיווח, אלא על תפקידו של העיתונאי הניטרלי כמתווך של אותה מציאות. לפי תפיסה זאת, על העיתונאי לשרת את צרכני התקשורת על-ידי חשיפת האמת שמסתירים מהם גורמים רבי-עוצמה, ועל כן עליו לייצג מגזרים מוּדרים של החברה. בהמשך הצטרפו למתקפה ניו-זורנליסטים שעירערו על עצם הרעיון שאפשר לתאר את המציאות החברתית "כמו שהיא", ועל כן ביקשו להעמיד את העיתונאי עצמו ואת נקודת מבטו האישית במוקד הדיווח התקשורתי. במקביל לערעור היסודות מתוך שדה העיתונות גברו קולות הביקורת מן האקדמיה שבחנו, כמו שעשה למשל יצחק רועה, את הרטוריקה הנחבאת-אבל-תמיד-קיימת של האובייקטיביות ואת האופן שבו היא משרתת את הסטטוס-קוו. לכך אפשר להוסיף שינויים בכלכלת שדה התקשורת (טשטוש גבולות בין עיתונות לבידור), שינויים טכנולוגיים (עולם מקוון המשטיח הייררכיות ומצמצם את הפער שבין כותבים וקוראים) ועוד ועוד. שקיעתו ההולכת ונמשכת של אידיאל העיתונות האובייקטיבית הקל, לפחות למראית עין, על העיתונאים. שהרי אם ברור לכולם שאי-אפשר לדווח על העולם שבחוץ באופן נטול פניות, ושכל העניין הניטרלי לא היה אלא העמדת פנים חסודה (אם לא הרסנית), הרי שכעת יוכלו העיתונאים להסיר את המסכות, להיחלץ מגינוני הטקס הריקים ולהתמקד בעיקר. אלא שכאן בדיוק התחוורה הבעיה – קל מאוד להצביע על כל מה שנלעג ובעייתי במודל האובייקטיבי, אבל קשה מאוד לנסח מודל שכנגד. ברור שאין ולא יכולות להיות "חדשות משום מקום" (כשם מחקרו הידוע של אדוארד אפסטיין), אבל מהו, אם כן, המקום שממנו צריך העיתונאי לדווח? וכך הסתבר בדיעבד שכל המוסכמות הנוקשות והכובלות של הדיווח האובייקטיבי (כתיבה נעדרת כל סממן אישי, דיווח בגוף שלישי, ריחוק צונן, ציטוט ולאחריו ציטוט שכנגד וכו) יצרו מסגרת ותבניות פעולה קלות לאימוץ. לעומת זאת, ברגע שהעיתונאי אינו יכול להישען על סמכות הנובעת מן התבנית והסגנון והאמונה (גם אם המופרכת) ביכולתו להיות נטול פניות, עליו לאתר מרכז כובד חדש, וזה לא פשוט. לא כל עיתונאי מסוגל לנסח קול עצמאי משלו, קול שהוא רגיש דיו לנסיבות המשתנות, ויחד עם זאת נותר נאמן לאמת פנימית מוצקה. ומכאן קצרה הדרך לגידולי פרא עיתונאיים בנוסח העיתונאים המגויסים עד עיוורון ובכל תנאי למען מטרה שאינה משתנה (ולא משנה במה בדיוק עוסקת הכתבה), העיתונאים הלוקחים עד לקצה, וקצת מעבר לכך, את אידיאל הדיווח על העולם מפרספקטיבת הפופיק האישי שלהם וכך הלאה. בתוך עולם עיתונות המתחבט באשר לזהותו בעידן שהוא במידה רבה פוסט-אובייקטיבי, מתבלטת העיתונאות של סרנה בייחודה. סרנה משלב בכתיבתו באופן נדיר עבודת שטח שקדנית, חקר עקשני של העובדות (כן, יש דבר כזה) וטון דיווח שהוא הכל חוץ מאשר ניטרלי. כך שסרנה הוא במידה רבה שגריר מדינת אמפתיה בעולם העיתונות הישראלית. אין בכתיבה שלו חמלה פטרונית וגם לא העמדת פנים כאילו הוא באמת מסוגל לחיות בתוך עורו של האחר ולחוות את מציאות חייו. האמפתיה של סרנה היא התרסה פוליטית מובהקת נגד החלוקות – הלאומיות, המגדריות, המעמדיות – המקובלות בין קטיגוריות מנוגדות-לכאורה של בני-אדם. הכתיבה שלו אינה מתעלמת בנאיביות מן התיוגים הללו, אלא מנסה לאתגר אותם בעקשנות סיזיפית. רבות מן הכתבות של סרנה מדגימות את תקפות הטענות הללו. אלא שלטעמי הביטוי המובהק ביותר ליכולתו לעמוד בהצלחה באתגר הפוסט-אובייקטיבי מצוי בסיקור הנושאים הקרובים ביותר לפופיק הפרטי שלו. כל מי שמכיר את כתיבתו של סרנה יודע שמלחמת יום כיפור צילקה את נפשו והפכה אותו לאחד מנציגיו הבולטים של בני הדור ההוא. מוראות המלחמה ההיא צצים בכתיבתו בהקשרים צפויים (סיקור הפלגה של הלומי קרב צעירים) וצפויים פחות (ראיון עם נציב הכבאות שמעון רומח), כשהיצירה העיתונאית השלמה ביותר שכתב סרנה על המלחמה היא כפי הנראה הכתבה "הפלוגה המתה" (שהופיעה גם בספרו "מקום של אושר"). סרנה השתחרר מן הצבא בקיץ 1973, ועל כן נלחם בסתיו כטנקיסט בפלוגת מילואים. חברי הנפש של סרנה, שנותרו בפלוגת הצמ"פ שבה העביר את רוב השירות הצבאי, לחמו בגל הראשון של הטנקים שנשלח לעצור את הצליחה המצרית. רבים מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו, ואין אחד שהחלים מן המלחמה. הכתיבה של סרנה על אודות הפלוגה שלו אינה נופלת מפסגות הכתיבה המלחמתית של נורמן מיילר או מייקל הר. סרנה מאחה ביד אמונה את נתיב הנסיעה המדויק של הטנק של יעקובוביץ אל רגעי האימה של דלרחים, שנפל בשבי, אל השי"ן השורקת של צופר זהבי, חברו האהוב והמת, המוסיף להגיע אל בית הוריו של סרנה בסיוטי הלילה שלו. סרנה מרכיב פסיפס עשיר ושובר לב מאינסוף העובדות שליקט, רק כדי להיווכח שוב ושוב שהוא אינו מסוגל לספר את המלחמה "כפי שהיתה". משום שעיתונאי לעולם אינו יכול לתאר את המציאות, ולבטח תופת כאוטית שכזאת, "כפי שהיתה". משום שגם המספר המוכשר ביותר לא יצליח לדובב את המתים. כך ש"הפלוגה המתה" של סרנה היא בעת ובעונה אחת תיעוד חשוב של מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של הלוחם בטנק, טקסט אנטי-מלחמתי מהדהד, אבל גם אמירה על אפשרויות ומגבלות הסיקור העיתונאי. כמו אקורד משלים לתיעוד מותם הפתאומי של צעירים במלחמה, מלווה סרנה בשנים האחרונות את מותה ההולך ונמשך, צעד אחר צעד, של אמו בת ה-94. זה סיפור בנאלי לכאורה, שאנחנו הצעירים (יחסית) והבריאים (לעת עתה) שמחים להדחיק. אבל סרנה אינו מניח לנו. הוא מתעד את אמו במעבר בין בתי-אבות ומחלקות סיעודיות, בתוך עולם שהולך וסוגר עליה, במאבק נואש לשמור על אנושיותה, ברצונה למות. גם כאן מתחפר סרנה בתוך פרטי הפרטים של הפופיק הפרטי שלו, ובכל זאת מצליח לחולל את הנס העיתונאי הנדיר: לומר לנו משהו בעל משמעות על העולם שבו אנו חיים. וכך, הכתיבה של סרנה על אמו היא סיפור פרטי על אמא ובן ובית שהיה ואיננו. אבל בה בעת זהו תיעוד של חברה שאינה מאפשרת למי שעמלו כל חייהם בחריצות לסיים את חייהם בכבוד, ושל מערכת קורסת של סולידריות חברתית. מה שמחזיר אותנו אל שלושת העיתונאים ההיפותטיים שאולי יירשו את מקומו של סרנה ב"ידיעות אחרונות". לא קראתי את כתבותיו של סרנה הצעיר ב"כל העיר", אבל מותר לנחש שהן אינן משתוות באיכותן לכתבות שפירסם בעשורים הבאים. משום שכתיבה עיתונאית איכותית ומדויקת אינה עניין שנולד בן לילה. קול עיתונאי בעל אמירה משמעותית, שאינו מניירה או גחמה, הוא משהו שנלמד ביזע ומן הניסיון. סרנה אולי נולד כשרוני, אבל הוא הפך לעיתונאי שהינו בשנים ארוכות של עבודה קשה ולמידה מטעויות. האם יש מישהו שמאמין ברצינות ששלושת המחליפים של סרנה בעיתון (או המה-שלא-יהיה המקוון שיבוא במקומו), כשרוניים ככל שיהיו, יוכלו לפתח קריירה עיתונאית בעלת אורך נשימה דומה? האם מישהו יעניק להם את האפשרות לנסות ולטעות, עד שימצאו את מקומם ואת קולם?

קבוצת "ידיעות אחרונות" מתגייסת למען דנקנר, פעם נוספת | "ישראל היום" בעד תאוות בצע | "דה-מרקר" מצפה ליותר

הקריקטורה היומית מאת עמוס בידרמן ב"הארץ" שוב מצליחה לזקק את המציאות לרגע אחד מדויק: תאגיד אי.די.בי כמכונית נגררת; נוחי דנקנר, בעל השליטה במכונית, דולק לעבר הגוררים בתחינה. סיטואציה יומיומית, שמוכרת לכל בעל רכב, מאפשרת גם למי שמעולם לא השקיע זמן בקריאת המוספים הכלכליים להבין מיד את מצבו של איש העסקים. עבירה, עונש, ניסיון נואש להפוך את הדין. מרגע שמכונית מורמת מהכביש ועושה את דרכה למגרש, הסיכוי לשכנע את הגוררים לחזור בהם אפסי. ובכל זאת, יש מי שלא מתייאש. זה לא הזמן להסברים על מטרת החניה באדום-לבן. זה הזמן לפנות לרגש. אם יש עיניים יפות, להפעיל אותן. אם יש עיתונים נאמנים, להפעיל גם אותם. "דנקנר: אני לא מוותר", נכתב בכותרת שבראש שער "ידיעות אחרונות" הבוקר, לצד תצלום פניו של מי שמגלם את תמצית הכלכלה הישראלית בעשור האחרון. בכותרת המשנה מדווח גם על המהלך, ולא רק על התגובה לו, אולם מיד אחר-כך שוב מובאת עמדת דנקנר: "הפכו אותי לגרוע מכל, קרנות זרות רוצות לפרק את החברה במסווה של תוכנית הבראה". הכותרת הראשית של "כלכליסט", עיתון הכלכלה מבית "ידיעות אחרונות", מוקדשת כולה לציטוט ארוך מפי איש העסקים: "אני מתכוון להיאבק. לבעלי האג"ח מגיע יותר. קרן יורק רחוקה מלדאוג לאלמנות וליתומים. זו קרן זרה, דורסנית. אכפת לה מ-40 אלף העובדים באי.די.בי?". "כלכליסט" ידע בשנתיים האחרונות, מאז שהתברר כי מצבו של דנקנר מידרדר והולך, לחרוג מהקו האוהד שמאפיין את היחס של "ידיעות אחרונות" לאיש העסקים, ולבקר את דנקנר על המינוף הגבוה, משיכות הדיבידנדים והניהול הכושל. להסביר מדוע פעולותיו לאורך השנים לא נבעו מדאגה לעשרות אלפי העובדים המועסקים בחברות שבשליטתו. הבוקר העיתון מוותר על כך. על הקוראים להזכיר לעצמם ש-40 אלף העובדים בחברות שבשליטת אי.די.בי אינם ממש תלויים בדנקנר ובהנהלה הבכירה של התאגיד. השתלטות של קרן זרה על שופרסל, למשל, אינה עתידה לשנות את המצב הבסיסי של החברה. סניפי הרשת לא יועתקו לברזיל. להפך, החברות הרווחיות בפירמידה של דנקנר יוכלו להשתחרר סוף-סוף מהמחויבות לממן חברות מפסידות, החלטות עסקיות כושלות ושכבות על גבי שכבות של מנהלים עם משכורות עתק. עמודים 4–6 ב"כלכליסט" מוקדשים לסיקור הרקע לרקימת עסקת בעלי החוב ולראיון שערך גולן חזני עם דנקנר. חזני מדווח בהרחבה על המהלכים מאחורי הקלעים בשבוע האחרון, אולם כותרת דיווחו מוקדשת להבטחה טרייה מצד הנהלת אי.די.בי: "דנקנר מנסה למצוא משקיע לאי.די.בי פיתוח". "במצבים קשים אפשר להבחין בין שני סוגי אנשים", כותב יניב רחימי בטור דעה המתפרסם אף הוא בעמ 6 של "כלכליסט", "כאלה שברגע הראשון בורחים כמו שפנים וכאלה שברגע האחרון שולפים ארנבים מהכובע. דנקנר שייך לסוג השני. פעם זה בלווטניק שקונה את כלל-תעשיות בפרמיה של 40% על מחיר השוק, אחר-כך זה אלשטיין שמופיע בדרך נס, ועכשיו זו קרן בינלאומית זרה גדולה, שהפלא ופלא, ספק יד המקרה, ספק שפן מתוזמן היטב, שלחה בבוקר יום שישי מכתב כוונות לא מחייב לרכישת נתח מכלל-ביטוח". למרות קביעה זו, הארנב העוד יותר חדש של דנקנר, בדמות השקעה אפשרית באי.די.בי פיתוח (כל שידוע הוא ש"מדובר ככל הנראה במשקיע ישראלי פרטי ששמו לא נחשף בשלב זה"), נשלף מהכובע של איש העסקים היישר לכותרת הידיעה המרכזית בעיתון. בהמשך גליון "כלכליסט" מוקדש עמוד אחד ל"צד של המוסדיים" ועמוד אחד ל"צד של הבנקים". בעיתון האב "ידיעות אחרונות" ההטיה לטובת דנקנר בולטת עוד יותר. בכפולה השנייה של העיתון מתמצת רועי ברגמן את מצבו של איש העסקים תוך שימוש באוצר המלים של הנהלת אי.די.בי הנוכחית. ביטויים כגון "חברו מאחורי גבו" ו"יד אחת לסילוקו" מופיעים משום מה בידיעה החדשותית. בפרק הידיעה שמוקדש ל"השלכות ההסכם" מוזהרים הקוראים כי "כל חוסך יפסיד עד מאות שקלים", כאילו שבלי ההסכם של בעלי אגרות החוב, חסכונות הציבור לא היו נפגעים. קוראי עמודי החדשות מופנים להרחבה במוסף "ממון", וזאת תחת הכותרת החצופה: "תספורת הענק שמאחורי ההסכם החשאי". ב"ממון" מתפרסמת כתבה נוספת מאת ברגמן על מהלך העניינים, אולם אין למצוא בה את אוצר המלים של הצד שחש עצמו נבגד. במקום "חברו מאחורי גבו" מופיע "חתמו על מזכר הבנות לשיתוף פעולה". במקום "יד אחת לסילוקו" מופיע "ייטלו את השליטה בחברה מידיו". ההבדל בין שני הנוסחים מאת אותו העיתונאי מעלה את השאלה, מי הכניס את אוצר המלים הנבגד לידיעה בעמודי החדשות של העיתון? דנקנר עצמו מקבל את זכות הדיבור באופן רשמי בתיבה נפרדת המתפרסמת ב"ממון", במסגרת ראיון עם נווית זומר. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי. "באו נוחי ושותפיו", הוא נזכר בימי תחילת הדרך, "אנשים ששמו את כספם וגם כספי הלוואות מתוך אמונה במשק הישראלי, וזה הצליח. במשך שמונה שנים הפכו אותי לטייקון, למנהל מצטיין. פתאום, בבת אחת, אני הגרוע מכל. שכחו מי האיש שהצליח ליצור עסקת ענק ושותפות קרובה עם חברה ממשלתית סינית גדולה". את יריביו צובע דנקנר בצבעים קודרים: "באה קרן זרה ובצורה צינית, לא בשם אלמנות ויתומים, רוכשת אג"ח של אי.די.בי פיתוח – ומיד מתברר שהם לא באו כדי להמתין עד שנפרע את החובות, כפי שאנו מתכננים, אלא כדי לעשות סיבוב על החברה". עמדת בעלי אגרות החוב אינה באה לידי ביטוי ישיר ב"ממון", אלא במסגרת כתבת "שאלות ותשובות", אף היא מאת ברגמן. זומר, שמראיינת את דנקנר לכפולה הפותחת במוסף, מספקת בכפולה השנייה טור דעה המוקדש למי שמוביל את המהלך נגד בעל השליטה בתאגיד – גרמי בלנק, מנהל קרן יורק בישראל. תחת הכותרת "אל תדברו איתי על מוסר" כותבת זומר: "האם זהו האיש שיבטיח לחוסכים את כספם? האם קרן השקעות כמו יורק תייצג אותי טוב יותר ממנהל שנכשל, כמו דנקנר? האם בלנק לא ינקוט צעדים אגרסיביים להשגת תשואה מהירה, על חשבון שיקום מתמשך שיניב תוצאות טובות יותר בעתיד הרחוק?". "היה מי שהזכיר", כותבת זומר בהקשר של בלנק, "[...] את דמותו של מייקל דאגלס בסרט וול-סטריט: משקיע ציני שמשתלט על חברה בצרות ומפרק אותה כדי לגרוף רווחים". הדימוי ברור. דנקנר הוא איש העסקים המקומי, שדואג לא רק לכיסו אלא גם למדינה ולרווחתה. "הישראלי היפה", כפי שהגדיר אותו סבר פלוצקר רק בספטמבר האחרון (טור פרשנות על דנקנר, מאת הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", בולט הבוקר בהעדרו). לעומתו מוצג בלנק כאיש עסקים בעל אינטרסים זרים, שמונע מתאוות בצע בלבד. הפרשן הכלכלי של "ישראל היום", חזי שטרנליכט, מזדהה עם משחק התפקידים שמציעה זומר, אולם מהכיוון ההפוך. "אי.די.בי עומדת ליפול לידיים של וול-סטריט. זה לא צריך להיות רגע עצוב לציבור, אלא רגע של פיכחון", הוא קובע בטור המודפס בכפולה הפותחת של העיתון ומוסיף: "או בעצם רגע של בהירות. אמר זאת טוב יותר ממני גורדון גקו, הדמות הפיקטיבית שהמציא אוליבר סטון ושאותה שיחק מייקל דאגלס בסרט וול-סטריט. גקו, אותו סמל של הקפיטליזם, נואם באחד מרגעי השיא של הסרט ואומר: תאוות בצע היא טובה (Greed is good). היא מבהירה, חותכת ותופסת את המהות של הרוח האבולוציונית". שטרנליכט מדגיש כי בעלי החוב אכן נוטלים לידם את החברה אך ורק למטרות רווח, אולם מצביע על היתרונות שבכך: "הפנסיה שלנו צריכה לקבל את המקסימום שהיא יכולה להשיג. ואם זה מה שהכרישים של וול-סטריט עושים, זה מה שישרת את הפנסיונרים. אנחנו לא צריכים פירמידות. ועדת הריכוזיות הבינה את זה, אבל כבר לא צריך את המסקנות שלה. מספיק שהמוזיקה השתנתה והפיננסיירים הישראלים יוצאו מהחדר. שלמו חובות או שתאבדו הכל". הסיקור של דנקנר ב"ישראל היום" נעשה כולו ברוח שטרנליכט (או ההפך), החתום על ארבעה טקסטים בכפולה הפותחת. "דנקנר בקרב חייו" היא הכותרת הראשית, "מועמד להדחה", נכתב בכותרת לידיעה המרכזית בכפולה. במסגרת תיבת "שאלות ותשובות" מועלית השאלה, "האם לא עדיף שדנקנר ינהל את הקבוצה על פני נציגי בית-המשפט?". התשובה שמספק שטרנליכט היא: "מה שעדיף הוא שתהליך פירוק אי.די.בי לנכסים יבוצע מתוך שיקול דעת ואורך רוח. [...] החיסרון העיקרי הוא שעלות עורכי-הדין המפרקים תהיה משמעותית. היתרון הוא שהם יוכלו לקצץ בלא מעט שכבות של מנהלים ולהפסיק את הבזבוזים והטעויות שנעשו בקבוצה". "בעלי האג"ח החליטו להשתלט על אי.די.בי; דנקנר: לא אתפטר", נכתב בראש שער "הארץ". שמונת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לסיקור המהלך. עמדת דנקנר מובאת בעמ 8, על סמך ראיון שהעניק ל"חדשות 2". עמדת העיתון ידועה, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בכותרות טורי הדעה. "בית-המשפט צריך לאשר את העסקה", נכתב מעל טורו של איתן אבריאל. "המוסדיים סימנו את הדרך הנכונה לבנקים", נכתב מעל טורו של מיכאל רוכוורגר. ההפניה לטורו של אבריאל משער העיתון מנוסחת בהומור: "חדש בישראל: המובן מאליו". "הכלל הראשון של שוק הון קפיטליסטי: אם בעל חברה לא משלם את חובותיו – השליטה והנכסים עוברים אל הנושים", מסביר אבריאל. "[...] בפעם הראשונה הצליחו שורה של מוסדיים ישראלים ועוד קרן גידור זרה לעשות את הדבר המובן מאליו: לקבל החלטה לקחת את החברה לידיהם, בלי לנהל במקביל משא-ומתן עם שומט החובות, ולחלק את הנכסים ביניהם, לארגן מחדש את מבנה ההון – ולצאת עם החברה לדרך חדשה". מה שמובן מאליו עבור "דה-מרקר" אינו מובן מאליו עבור עורכי "ידיעות אחרונות". ספק אם הוא מובן כלל לקוראי "ידיעות אחרונות", שמקבלים מהעיתון שלהם סיקור המעמיד את ההיגיון הכלכלי על ראשו. אולם אבריאל אינו אופטימי. כדי שההסכם יתממש, על ציון קינן, מנכ"ל בנק הפועלים, לאשרו. "עסקת בעלי עניין", מגדיר זאת אבריאל. "[קינן] צריך להחליט, בכספי הבנק, על גורלו העסקי של אדם שהוא גם מקורב, וגם סייע לו לקבל את הכיסא שעליו הוא יושב. יהיה מרתק לראות אם ראשי הבנקים שוב בוחרים לעזור לחברי המועדון – או שיבחרו לעשות את הדבר הנכון, והצודק כלכלית". וממילא, מוסיף אבריאל, "דנקנר אולי ילך הביתה, אבל השיטה והתרבות עדיין יישארו: יש עדר גדול של אנשים שיודעים לעשות ולרפד את כיסיהם רק באמצעות קשרים, חברויות במועדונים והסדרים שנוחים לכולם – כאשר מי שמשלם הוא הציבור". יתר הכותרות הראשיות "נסראללה: לא ננטוש את אסד", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ועדת פרי צפויה לאשר היום את הרפורמה בגיוס", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". "פרס יקרא לאבו-מאזן: ישראל רוצה שלום, הפער ניתן לגישור", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". א. "מבוכה בקאן" היא הכותרת שנבחרה לידיעה של אמיר קמינר, ולפיה סרט שמציג את מדיניות הכיבוש של מדינת ישראל בצורה ביקורתית זכה בפרס בפסטיבל הקולנוע הצרפתי. ה"מבוכה", לפי "ידיעות אחרונות", אינה העובדה שמדינת ישראל מטילה משטר צבאי דכאני על מאות אלפי בני-אדם זה 46 שנה ברציפות, אלא שסרט המציג מציאות זו זוכה בפרס. ב. מדורה של שושנה חן במוסף "זמנים בריאים" של "ידיעות אחרונות" מוקדש הפעם למשקה האנרגיה קרנרגי, המשווק כמשקה "טבעי". שם מדורה של חן הוא "סקפטית", וכתבת הצרכנות הוותיקה מוכיחה הבוקר כי הסקפטיות שלה עומדת גם בפני אנשי יחסי-הציבור של החברה המרכזית למשקאות. בעוד שאתר ynet פירסם מודעה למשקה במסווה של כתבה עיתונאית, חן בוחנת בעיון את רשימת המרכיבים של המשקה ומגיעה למסקנה כי עבור מי שרוצה אנרגיה מרובה, עדיפה שנת לילה טובה מאשר פחית קרנרגי. ג. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת המשך לדיווח באתר "מידה", ולפיו המכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל אתר זה, הגיש לאחרונה בקשה לעיריית ירושלים להקצאת קרקע סמוך לקריית-הלאום בעיר. "נראה כי הבקשה של המכון נועדה לנסות להפוך אותו הלכה למעשה לחלק בלתי נפרד מהמוסדות הלאומיים, ובכך לקבל הכשר לפעילותו, שיש עליה ביקורות כי היא בעלת נטייה פוליטית שמאלית מובהקת", כותב יורי ילון. מי המבקר את המכון כבעל נטייה פוליטית שמאלית מובהקת? דרור אידר, לדוגמה, שבטור דעה נלווה קובע כי "מדובר במכון שמאל לכל דבר ועניין". ד. רוני סומק מקדיש את טורו במדור הדעות של "מעריב" לקידום להקת רוני-וודו, שמבצעת שיר פרי עטו. העובדה שסומק מזכיר את הקשר ביניהם כ"גילוי נאות" אינה מצדיקה את פרסום הטור שלו, שאינו אלא מודעה ללהקה. ה. "מעריב" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על הפגנות שנערכו אתמול מול ביתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה סילבן שלום. "הכתבת של ידיעות מקטרת שמשעמם פה כי אף אחד לא הגיע", צייץ אתמול משתתף בהפגנה. לפי הדיווח ב"מעריב", מאת יובל גורן, מול בית ראש הממשלה הפגינו כמה עשרות ומול בית שר האנרגיה כמה מאות. "מהפגנה להפגנה אנחנו צוברים עוד כוח, עוד תמיכה ציבורית, וכמות המפגינים גדלה", מצוטטים בידיעה פעילים שאירגנו את ההפגנה. את טור הדעה המתפרסם במדור המאמרים של "הארץ" מקדיש גדעון לוי ל"בריון" שירק עליו. ב"גלריה" כותבת תמר רותם על ערוץ חרדי לילדים, "ערוץ מאיר לילדים" שמו, שאינו כולל בשידוריו נשים וילדות. "כולנו פדופילים", קובע קובי ניב ב"הארץ", גם חרדים ודתיים, "שרובם ככולם מקפידים בהלכות לבוש צנוע של ילדות ונערות", אך גם החילונים. "אם לעיין בכתבי הקודש של העדה החילונית לפלגיה וערוציה, הלא הם סרטוני הפרסומת בטלוויזיה, הנה גם שם מוצגות, באורח קבע, ילדות ונערות כאובייקטים מיניים", הוא כותב.

ממשיכים לפענח עבורכם את דו”ח מבקר המדינה ■ מעת לעת נצלול אל פרק בדו”חות המבקר, נביא לכם ממנו חלקים חשובים ומעצבנים במיוחד – והכל, בשפת בני אדם ■ והפעם: המערך לזיהוי פלילי של משטרת ישראל!

| חנה רבין | ההרשעות הפליליות בישראל נשענות על מגוון ראיות – חלק נכבד מתוכן נאספות בזירת העבירה. תפקיד המז"פ הוא לבחון ממצאים אלו ולקבוע אם הם יכולים לשמש ראיות לביצוע העבירה. האיכות והמקצועיות של ראיות אלה משפיעות באופן ישיר על החלטת השופט כאשר הוא מחליט על שלילת החופש של הנאשם. בדו"ח מבקר המדינה השנתי שפורסם בחודש מאי האחרון, נמתחת ביקורת חריפה על מערך הזיהוי הפלילי של משטרת ישראל. המבקר מסכם וקורא לפיקוד המשטרה לבצע עבודת מטה רצינית ולהטמיע שיטות עבודה מוסמכות ומסודרות. אנחנו לא רוצים לדמיין כמה פושעים מסתובבים חופשי כי פיקוד המשטרה לא מוצא פתרון לבעיה, או לחילופין – כמה אנשים חופשיים נמצאים מאחורי סורג ובריח. לינק לדו"ח המבקר המלא: http://www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_627/c33815d6-410d-46b0-a63c-870ce0e76320/203-police-2.pdf

ל"שקוף" נודע שמחלוקת בין משרד האוצר לרשות המים היא המכשול בדרך לתפקוד מלא של המרכז לחיזוי שיטפונות • כבר ביוני האחרון התריע המבקר שהמרכז לא נותן מענה לערים, בוועדת הפנים הבטיחו לאחרונה "להתכנס לאירוע", משרד האוצר: מעריכים שהנושא ייפתר בתקופה הקרובה • ובינתיים החורף לא עושה פאוזה - ובערים נאלצים לאלתר

כשני מיליון שקלים לשנה בלבד מפרידים בין ישראל למרכז חיזוי יעיל שיתריע מפני שיטפונות שמתרחשים בערים, ולא רק בשטחים פתוחים. כבר לפני כשלושה שבועות הבטיחו בוועדת הפנים של הכנסת לטפל בנושא הזה, אבל עד כה ללא תוצאות. החורף, בינתיים, לא מחכה לתקציב, ותושבי הערים נותרו – גם בתקופת הגשמים הנוכחית – ללא מענה. בחלק מהעיריות מנסים למצוא פתרונות ביניים. ומה תוקע את הכסף? מחלוקת בין משרד האוצר לבין רשות המים. הנה המצב האבסורדי שקיים היום: המרכז לחיזוי שיטפונות שקם לפני כשנתיים יודע לספק תחזית לשטחים פתוחים ולנחלים בלבד, ולא עבור מי שגרים בשטח של רשות מקומית. למעשה, כרגע בשירות ההידרולוגי שמפעיל את המרכז לא קיים אפילו מודל לחיזוי בשטחים כאלה. במילים אחרות, ברגע שהשיטפון עובר את גבול הרשות המקומית ונכנס לשטח בנוי, למרכז אין את הכלים לתת מענה. הסכום הפעוט (במונחים של מדינה) שחסר, כשני מיליון שקלים בשנה, אמור לתת מענה לאיוש תקנים קבועים, לתפעולו השוטף של המקום ולפיתוח המרכז, וזאת נוסף לתקציב הקמה חד פעמי. בינתיים, פועל במרכז צוות קטן ולא קבוע שמפעיל מודלים לחיזוי שיטפונות בשטחים פתוחים ונחלים, ללא תקנים קבועים וללא תקציב שוטף. אבל – גם אם תיפתר המחלוקת בנוגע לתקציב החסר – הדרך עד לתפקוד מלא של מרכז החיזוי עוד ארוכה – ייתכן גם שעד חמש שנים. אם יושלם התקציב החסר, ייתכן שהמערך יוכל להתחיל לתת שירות חיזוי לחלק מהעיריות בעוד כשנה וחצי. ומה נאלצות העיריות לעשות בהיעדר פתרונות? עירית טלמור, מהנדסת העיר ברמת השרון, אמרה ל"שקוף" כי "בשנים האחרונות עשינו עבודה בעיר, כמו הקמת מערכות ניקוז חדשות וטיפול בסתימות ובנקודות בעייתיות. כל שנה אנחנו עובדים על חלק אחר". אולם יכולת ניבוי מדויקת יכולה היתה לייעל את העבודה בזמן אמת, הבהירו בעירייה, כמו להיערך לחסימת צירים למשל. בחורף האחרון גם ברמת השרון סבלו מהצפות, ונאלצו לסגור רחוב שלם בשל גשם שוטף שנמשך שעתיים. המרכז אולי לא יפתור את בעיית ההצפות, אבל הוא בהחלט ייתן לעיר מענה בזמן אמת ויכולת להיערך. בנס ציונה התמודדו בחורף שעבר עם מערכה קשה במיוחד: בשל מיקומה הנמוך ביחס לערים הסובבות אותה, רחובות הוצפו, תושבים פונו מבתיהם ונזק רב נגרם לרכוש. ראש העירייה שמואל בוקסר ספג אז ביקורת קשה על הזנחה רבת שנים של תשתיות העיר. בשנה החולפת ניסו בעירייה להיערך בהתאם ולמזער נזקים. העירייה הקימה שלושה אגני ניקוז להשהיית מי גשמים שמסוגלים לקלוט יותר ממאה אלף קוב מים ושכרו את שירותיה של חברה שמתמחה בחיזוי אירועי מזג אוויר קיצוניים. בעירייה אומרים שהנתונים יאפשרו להם להוציא בזמן כלים כבדים לניקוז גשמים או משאבות וכן לחסום צירים ככל שיעלה הצורך. גם בעיר אשדוד משתמשים בשירותיה של חברת החיזוי. גורמים שונים סיפרו כי העלות לכל רשות נאמדת בעשרות אלפי דולרים בשנה עבור הגישה לתוכנה והתמיכה. גם ראשון לציון חוותה בשנה שעברה כמות משקעים גדולה בזמן קצר, מה שגרם להצפות במקומות מסוימים בעיר. בעוד המדינה ממשיכה להתמהמה עם הפתרון בשטח, בעירייה עובדים על הקמת תחנות חיזוי עצמאיות. לדברי מנהל המוקד העירוני בעיר אלי גאן, בשל חוסנה הכלכלי של העיר, בכוחה לפתח מערכת חיזוי עצמאית, שמחירה מגיע לעשרות אלפי שקלים לתחנה. בשלב זה מתוכננות חמש תחנות חיזוי שידעו לספק נתונים על רוח, כמויות משקעים וניתוחים סטטיסטיים. "אנחנו בוחנים פיצרים נוספים בימים אלה וככל שנרחיב את יכולת התחנות, כך נוכל לדעת יותר", מסביר גאן ל"שקוף". לשיטתו, הם מתכננים לייצר סטטיסטיקות במקומות מועדים לשיטפונות והצפות כדי להיערך מראש. כל אלה הם רק פלסטרים, והם משמשים בעיקר את הרשויות החזקות. כדי לתת מענה שיוויוני לכולם, יש צורך בהקמת מרכז חיזוי לאומי גם עבור הרשויות החלשות שאין להן תקציב גיזום נאות, ובטח שלא מערך חיזוי משלהן. חשוב להבין את הרקע: מדינת ישראל אינה ערוכה לחורף. סבך העצים הרעוע אולי נגזם, עמודי חשמל סוררים טופלו וסתימות מתעלות הניקוז העירוניות תוקנו. אבל – במקומות רבים עדיין חסרה מערכת תשתיות ענפה שתאגור את השיטפון הבא לפני שהוא נכנס למרחב העירוני; אין מנגנון שישהה את מי הגשם לפני שיציפו את הרחוב; ואין מענה כולל לבנייה המסיבית על גדות נחלים, במקום שבו הם עולים על גדותיהם באופן טבעי בימי גשם. ומה בעצם השתנה בשנים האחרונות? האקלים. מומחים טוענים שבשל המשבר, מספר ימי הגשם בעשור האחרון פחת אולם כמות המשקעים נותרה זהה. כלומר יותר גשם בפחות זמן, והתוצאה: עומס מים אדיר שלא ידענו בעבר בשטחים בנויים. כעת נוצר מצב שבו לא ניתן להתגונן מפניו כראוי, כי הקמת תשתיות דורשת תקציבי עתק והיערכות רבת שנים. ובנוסף – אין לנו גם יכולת לחזות נכון ובזמן אמת מתי הוא יגיע ולאילו ערים – דבר שעלול לעלות בחיי אדם, לא פחות. דוח של מבקר המדינה חשף את הנושא לראשונה: ביוני האחרון התריע מתניהו אנגלמן כי המרכז לחיזוי שיטפונות שקיים כבר שנתיים, תחת השירות המטאורולוגי והשירות ההידרולוגי, אינו עונה על הצרכים של הרשויות המקומיות. כשעלה הנושא שוב, במסגרת הדיון בכנסת, יו"ר הוועדה לביטחון הפנים מירב בן ארי (יש עתיד), שניהלה אותו, הבטיחה: "נתכנס לאירוע הזה". אולם בשבועיים האחרונים כל הניסיונות להבין היכן הדברים עומדים עלו בתוהו. מבחינת משרד התחבורה, הממונה על השירות המטאורולוגי, הכסף למערכת החיזוי כבר הועבר. "הסוגיה המדוברת נמצאת בטיפולה של רשות המים ועל כן יש לפנות אליהם בנושא", אמרו בתשובה לפניית "שקוף". "משרד התחבורה בשיתוף רשות המים פועלים לתפעול מערכת החיזוי לשיטפונות מזה שלוש שנים. כחלק מהמאמץ לשיפור היערכות לשיטפונות, השקיע המשרד בשנה האחרונה שני מיליון שקלים, במטרה לשדרג את המכ"מ". ומה אומרים ברשות המים אם כך? שהם פועלים מול משרד האוצר כדי לפתור את בעיית התקציב. עוד הזהירו ברשות כי "במידה שלא תימצא מסגרת תקציבית מתאימה לא ניתן יהיה להפעיל את המרכז". אז פנינו לאוצר. שם טענו כי המשרד העביר בשנתיים האחרונות "סכומים תוספתיים" להקמת המרכז, אולם לא ציינו מה גובה הסכום המדובר ולמה הוא מיועד. עוד הוסיפו כי "בחודשים האחרונים קיבל המשרד דרישה נוספת להגדלת התקציב לפעילות זו. דיונים בנושא מתקיימים בימים אלו וההערכה היא שהנושא ייפתר בתקופה הקרובה". אולם ל"שקוף" נודע כי האוצר ורשות המים טרם הגיעו להבנות באופן מלא בנוגע לתקציב. אמנם "בשלב זה הגיעו להסכמות", אישר ל"שקוף" גורם המעורה בפרטים. "אבל הן נוגעות לחלק מהסכום ולא לכולו", אמר. וזו השורה התחתונה: למרות ההתקדמות, נותרה עוד כברת דרך משמעותית לעשות עד שמרכז החיזוי ייתן מענה לשטחים הבנויים ברחבי הארץ. החורף המשוגע, בחסות משבר האקלים והתשתיות הרעועות, אינו ממתין. הוא לא כפוף ללו"ז האוצר, לא מחכה לתגובות חברי כנסת ולא מתעניין בהעברות הכספים של משרד התחבורה. הוא מכה במלוא עוצמתו ואת השלכותיו ראינו לא רק בישראל, אלא גם בשיטפונות ענק בשנה החולפת בגרמניה, ניו יורק ומקומות נוספים ברחבי העולם. התגובה המלאה של רשות המים: "מרכז החיזוי בישראל הוקם על ידי רשות המים והשירות המטאורולוגי לפני כשנתיים ובו החלו להטמיע את מירב היכולות שיאפשרו לתת התראה מקדימה לגופי החירום שנועדה למנוע פגיעה בחיי אדם וצמצום פגיעה ברכוש. מזה תקופה שרשות המים פועלת מול משרד האוצר לפתור את הסוגיה התקציבית שתאפשר לה להמשיך ולהרחיב את מרכז חיזוי השיטפונות על מנת שייתן מענה בעת הצורך לגופים הרלוונטיים. במידה ולא תמצא מסגרת תקציבית מתאימה לא ניתן יהיה להפעיל את המרכז".

ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 שהתפטר בעקבות ההתנצלות לאדלסון: אמרתי במפורש בישיבת מועצת הרשות השנייה כי התנצלות נכפתה עלינו ולא היה לה צידוק מקצועי

ראודור בנזימן, שכיהן בעבר כמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 והתפטר בעקבות שידור ההתנצלות בפני שלדון אדלסון, טוען כי הודיע לחברי מועצת הרשות השנייה, בישיבה שנערכה ימים אחדים לאחר התפטרותו, כי ההתנצלות לא היתה מוצדקת וכי נכפתה עליו. כך עולה מטור מאת בנזימן, הרואה אור בגיליון החדש של המגזין "ליברל". עד כה לא פורסם כי כך הציג המנכ"ל המתפטר את ההתנצלות בפני המועצה. פרוטוקול הישיבה ששיחררה הרשות השנייה לציבור הרחב, לאחר מאבק משפטי מתמשך של עמותת "הצלחה", לא כלל את השימוע שנערך לאנשי ערוץ 10, אלא רק את השיחה בין חברי המועצה שהתקיימה לאחריו. בראיונות שהעניק בעבר בנזימן, לדוד דרעי ולאבנר הופשטיין, אמר המנכ"ל לשעבר כי לטעמו ההתנצלות לא היתה מוצדקת וכי נכפתה עליו, אולם לא פורסם כי הציג עמדה זו גם בפני מועצת הרשות השנייה. בטור שפירסם בגליון יוני של המגזין "ליברל" כותב בנזימן: "בישיבה אמרתי באופן ברור שההתנצלות נכפתה עלינו, שלא היה לה צידוק מקצועי ושלמיטב הבנתי הסיבה לכך נעוצה באי-יכולתם ובאי-רצונם של בעלי המניות לעמוד בהליך המשפטי היקר שעלול היה להיכפות עליהם". בהמשך הטור מוסיף בנזימן: "רוב חברי המועצה הנידו בראש בנימוס, היו כמה שאלות והיה ברור שאף אחד לא מתכוון ברצינות לעשות משהו בנידון. היחידה שגילתה לוחמנות היתה חברת המועצה לשעבר מירב אלוש-לברון, אבל מהר מאוד זה גלש לוויכוח בין חברי המועצה לבין עצמם. היה רגע אחד שבו הרמתי מעט את הקול, כשאחד מהם ניסה להגשים לי את הסיוט והציע את התיזה שההתנצלות היתה מוצדקת. לזכותם ייאמר שהרעיון הוסר חיש קל מעל הפרק". יצוין כי מהפרוטוקולים עולה כי בישיבת ההמשך, חברי המועצה דווקא דנו ברצינות באפשרות שעיתונאי הערוץ התרשלו וכי ההתנצלות היתה לכן מוצדקת. עיקר טורו של בנזימן מוקדש להתנגחות בעיתונאית וחוקרת התקשורת ענת באלינט, בשל דברים שכתבה באתר זה על הופעתו של בנזימן בפני מועצת הרשות השנייה, ובבאלינט וברינו צרור בשל ראיון שהעניקה באלינט לצרור בתוכניתו בגלי-צה"ל בנושא פרשת ההתנצלות. באלינט העריכה כי בנזימן לא נתן תמונה בהירה של האירועים כשהופיע בפני מועצת הרשות השנייה. בטורו טוען בנזימן כי הציג את הדברים כהווייתם.

התנהלותם של עורכי "ידיעות אחרונות" מול מועצת העיתונות ושרה נתניהו מעידה שהם לוקים בהיבריס שכתבי העיתון מייחסים בדרך כלל למושאי סיקוריהם

היבריס אינו מושג זר לקוראי "ידיעות אחרונות". המונח הזה מופיע לא פעם על דפי העיתון הזה כשהוא בא לתאר את התנהגותם של אנשים ידועי שם. ראשי מדינה (אהוד אולמרט, אהוד ברק, למשל), אילי הון (לב לבייב, למשל) וגם סופרים ומשוררים (דויד אבידן, למשל) אובחנו על-ידי כותבים ב"ידיעות אחרונות" כמי שלוקים בהיבריס – ביהירות אטומה, בגבהות לב, בזחיחות דעת שמקורה בתחושה מופרזת של כוח. בדרך כלל לא קשה להזדהות עם התיוגים האלה שמצמיד העיתון למושאי סיקוריו בהקשרים שהוא דן בהם. היבריס היא חולשה אנושית רווחת. בני-אדם נקלעים לא פעם לסחרחורת של חשיבות עצמית שגורמת להם לאבד את הצפון. הקללה הזו פוגעת גם בעיתונאים ובמו"לים של כלי תקשורת. "ידיעות אחרונות" נגוע בה זה שנים: הוא מלא מעצמו, מתעלם מחובתו המוסרית לתת דין וחשבון על התנהלותו, מסרב להגיב לשאלות המופנות אליו. השבוע הגיעה שחצנותו לשיא חדש: עורכי העיתון סירבו להופיע לדיון בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות והם גם הודיעו כי לא ימלאו אחר הוראתו – לפרסם מעל דפיו את פסק דינו. לבית-הדין הוגשה תלונה על-ידי שרה נתניהו שנסבה על האופן שבו פירסם העיתון את הידיעה על התביעה שהגישה נגדה ליליאן פרץ, מי שניהלה את משק ביתה בקיסריה. "ידיעות אחרונות" נימק את סירובו להתייצב לדיון בכך שבית-הדין פטר את המתלוננת מהצורך להופיע בעצמה לדיון, להשמיע את טיעוניה ולהיחשף, פנים אל פנים, לעמדה של נציגי "ידיעות אחרונות". במקום זאת התיר בית-הדין לנתניהו להיות מיוצגת על-ידי פרקליטה. הנהגת "ידיעות אחרונות" ראתה בכך "משחק מכור" – וסירבה להשתתף בו. זה נימוק מקומם: הוא אומר, למעשה, שחברי בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות רקחו מלכתחילה קנוניה כדי להרשיע את "ידיעות אחרונות". הוא מחשיד את חברי בית-הדין בהטיה מכוונת, זדונית, בשירותה של רעיית ראש הממשלה. עורכי העיתון, שמי כמותם אמור להיות קשוב לניסוחים ולמשמעותם, לא היססו להשתמש בביטוי הזה – השאוב מהחצר האחורית, האפלה, של ליגות הכדורגל – כדי להכתים את הכרעתו של בית-הדין. נוכח זאת, דנו חברי בית-הדין בתלונה במעמד צד אחד ופסקו שהתנהלות העיתון במקרה זה היתה בלתי תקינה וסטתה מכללי האתיקה, בעיקר בכך שלא איפשרה לשרה נתניהו להגיב על הידיעה לפני פרסומה. בית-הדין הורה לעיתון (וכן לעיתונים נוספים) לפרסם את הכרעתו. עורך "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, הודיע לעובדיו כי אין בדעתו להיענות לפסיקה. המשפט החותם את הודעתו של דה-בר משקף את הלך הרוח השורה בבית "ידיעות אחרונות". "נתנחם בכך שיהיו כלי תקשורת אחרים שיפרסמו את הדברים", כתב העורך לעיתונאיו, בנימה שיש בה סרקזם וגם בוז. כמו אמר להם: "אנחנו יודעים באיזה עולם אנו חיים. מתחרינו יעשו מטעמים מהפסיקה נגדנו". אך יש גם קריאה אחרת למשפט הזה: "שיקפצו כולם. אנחנו עושים מה שבא לנו". הנהגת "ידיעות אחרונות" עדיין לא הפנימה שעליה, כמו על כל ארגון ציבורי, להיות שקופה. היא אינה מחילה על עצמה את כללי המשחק שהיא תובעת ממושאי סיקורה. היא אינה תופסת שתגובתה על התלונה שהגישה שרה נתניהו נגד העיתון אינה ראויה ברמה העקרונית ואינה משכנעת ברמה המעשית. כלי תקשורת אמור לגלות יחס הוגן למושאי סיקורו; עליו לתת למידע שהוא מפיץ לדבר בעד עצמו – ולהיות מוכן לברר את אמיתותו בכל פורום. עליו גם להיזהר מלהיקלע למצב שבו הוא הופך לצד מול מושא סיקורו, בוודאי שעליו להימנע מלהצטייר כמי שמנצל את השליטה שבידיו כדי לסנן את המידע העוסק בתפקודו מול מי שהוא מדווח עליו. "ידיעות אחרונות" לא שמר על הכללים האלה; הוא מופיע בפרשייה הזו כמי שנרתע מלקיים את הבירור עם שרה נתניהו וכמי שמתנשא עליה וגם על מועצת העיתונות. הגישה הזו אינה רק פסולה מבחינה עקרונית, היא גם מזיקה במישור המעשי: מעל דיווחיו העתידיים של העיתון על שרה נתניהו ירחף מעתה והלאה חשד של הטיה. כשם שאי-אפשר לבטל לחלוטין את השגתו של "ידיעות אחרונות" על ההנחה שעשה לאשת ראש הממשלה בית-הדין לאתיקה בכך שהתיר לה להגיש את עצומותיה באמצעות שליח, כך יש לקחת בחשבון שהיו לעיתון נימוקים בעלי משקל להימנע מלבקש את תגובתה ערב הפרסום. אלא ש"ידיעות אחרונות", השבוי בהיבריס, בחר לא להציג את עמדותיו בפני הפורום המיועד לכך – והעדיף, במקום זאת, להפגין כלפיו זלזול ואגב כך גם להתייחס לשרה נתניהו כמו אל יתוש שניתן לנער מהכתף באבחת אצבע ואגודל. מי יגיע למעלתם של הכוחנים הגדולים מרחוב מוזס.

הפרסומות למגדלי היוקרה העתידים לקום על חורבות גבעת-עמל לועגות להיגיון התרבותי של המחאה החברתית ובו בזמן משתמשות בו כאמצעי שיווק

מי שרוצה ללמוד על התהליך שעברה המחאה החברתית מאז שהתפרצה ביולי 2011 עד היום, שיצפה בסדרת הפרסומות של פרויקט הנדל"ן "פארק בבלי" בתל-אביב. באחת מהן מכריזה קריינית, על רקע הדמיה של הלובי האקסטרווגנטי-משהו של מגדל היוקרה: "אף אחד לא צריך לדעת שהבניין שלכם עוצב על-ידי האדריכלית שעיצבה את מלון הפלאזה בניו-יורק. אנחנו לא נגלה, אם אתם לא תגלו". ראשית, כמה עובדות. "פארק בבלי" של יצחק תשובה הוא אחד משני הפרויקטים שעומדים להיבנות בשטחי שכונת גבעת-עמל ב – אותה שכונה שאחדות מהמשפחות שהתגוררו בה פונו בכוח וללא פיצוי באחת הפרשות היותר מרתיחות דם של השנים האחרונות (כדי להיווכח בכך מומלץ לצפות בכתבה של "הפנים האמיתיות"). למי מכם שפיספס את הפרקים הקודמים: רוב משפחות גבעת-עמל ב יושבו על-ידי המדינה ב-1947 על חורבות הכפר הבדואי גמאסין, ומעולם לא נרשמו בטאבו באופן מסודר. אף על פי שהמדינה היתה חתומה מאז שנות ה-60 על הסכם שבמסגרתו היזם שרכש ממנה את האדמות יחויב למצוא פתרונות דיור לתושבים, ואף שבהסכם גם נכללו סנקציות במקרה שלא יעשה כן – המדינה לא דאגה להם לשום סעד משההתחייבות לא קוימה, עד שכמה מהם פונו בכוח בדצמבר האחרון. למעשה, אחד התנאים שהציבה העירייה בפני היזמית בטרם תתחיל לשווק את פרויקט "פארק בבלי" היה השלמת תהליך הפינוי. היזמים גם היו המממנים המרכזיים של מבצע הפינוי. ועובדה אחרונה: האדריכלית שהפרסומת מתגאה בה, גל נאור, היא לא אחרת מבתו של יצחק תשובה. איזה עולם. הסיבה המיידית ביותר לכעס שמעוררת הפרסומת היא סמיכותה למאורעות הפינוי בגבעת-עמל ב. למעשה רק השבוע נסללה כנראה הדרך לסיומה של הפרשה הטעונה, באמצעות הסכם מקומם נוסף בין משפחת כוזהינוף, היזמית השנייה, לבין כמה מהדיירים, בהקשר של הפרויקט האחר שאמור לקום במקום. לפי פרסום ב"דה-מרקר", תמורת פיצוי של ארבע משפחות (מבין 12 שטרם פוצו) במיליון שקל כל אחת, יוכלו היזמים להציע למכירה 30 יחידות נוספות מעבר למספר שהופיע בתוכנית המקורית – הטבה בשווי מאות מיליוני שקלים. והנה, בפרסומת המקדמת את "פארק בבלי", מילא שההקשר הטעון שמלווה את הפרויקטים בשכונה הועלם (לא היה טעם לצפות אחרת), היא אף מגדילה עשות ולועגת להיגיון הפנימי שהנחה את המאבק בהם. אבל כדי להבהיר את הטענה הזאת, יש לחזור למחאה החברתית. מאז קיץ 2011 היחס לטייקונים נהפך על פיו: ממושאי הערצה שכיכבו בכתבות פרופיל חנפניות בעיתונים הכלכליים, הם הפכו ליריב מובהק שהציבור סימן במאבק על חלוקת המשאבים. כשהטייקונים עצמם הבחינו בתהליך, הם עשו ממנו קריקטורה שנועדה לשרת את צרכיהם היחצניים והדביקו לו את הכותרת הקליטה "שנאת עשירים". כעת באה הפרסומת של "פארק בבלי" ואומרת לנו שבשל אותה "שנאת עשירים" – או בנוסח נכון יותר, הסלידה הציבורית מחמסנות ו/או ממפגני עושר מנקרי עיניים – נוצר כביכול הכרח להסתיר את העושר, ובשלה נדרשת הבנה הדדית בין היזם בעל ההון לבין הדיירים העשירים, הנשענת על חברותם באותה הקאסטה, שלא לתת לו פומבי. אשר על כן – "אנחנו לא נגלה, אם אתם לא תגלו". אבל כיוון שההבנה הזאת מוכרזת בקול גדול במהלך פרסומת שמשודרת בטלוויזיה, מאליו מובן שהיא בטלה. אין כאן סוד, אלא רק פסאדה של סוד. היות שכך, נשאלת השאלה: מדוע היוצרים בוחרים בכל זאת להעניק בפרסומת מקום מרכזי למנגנון הסוד, אם למעשה עיקרו אותו מתוכנו? היות שתפקידה של הפרסומת הוא לנפנף באקסטרווגנטיות ובאקסקלוסיביות של הפרויקט, ולא להסתירן, מה משמעות ההתכסות באצטלה של הסודיות? מה פשר מס השפתיים שהיא משלמת כדי לא להיראות כמי שמנופפת בעושר ("אנחנו לא נגלה, אם אתם לא תגלו")? התשובה כמובן היא שזה אינו "מס שפתיים" או סרח עודף או עודפות מכל סוג שהוא, אלא האמירה החשובה ביותר של הפרסומת. וזאת מכמה טעמים. ראשית, אחת הפונקציות הפסיכולוגיות הבולטות של שימוש בתווית הסוד היא הפיכת התוכן ה"נסתר" לנחשק יותר. ולצורך עניין זה, אין זה משנה כלל שהסוד הוא למעשה רק פסאדה של סוד – עצם ההכרזה עליו ככזה כבר מטעינה את תוכנו במעטה האקסקלוסיבי המבוקש, כפי שהכיתוב "סודי ביותר" בראש מסמך מעניק לתוכנו הילה אוטומטית, גם אם הוא כבר ידוע. שנית, הדגש המיוחד על העובדה שהפרסומת אומרת כביכול את מה שאסור לומר, את מה "שאף אחד לא צריך לדעת" – שהפרויקט מתאפיין בנימה אקסטרווגנטית – נועד בעצם להעניק לאמירה הזאת מעמד מיוחס; הוא מכוון אליה פרוזקטור רב-עוצמה. ושלישית, השימוש בתווית הסוד נועד לפתור מצב שבו יש צורך לתת פומבי לעובדה שערכה ניתן לה בהכרח מעצם פומביותה (למי תעזור הידיעה שאת הדירה תיכננה האדריכלית של מלון פלאזה אם אין לה פומבי?), אבל שבד בבד, ההכרזה עליה במפגיע עלולה לחתור תחת הדימוי המעודן שהיא נועדה לשרת מלכתחילה. הפתרון לפיכך הוא הכרזתה כחלק מטקטיקת הפוך-על-הפוך רחבה יותר. אולם ברובד עמוק יותר, נמעניה האמיתיים של הפרסומת של "פארק בבלי" אינם דווקא העשירים שמסוגלים לקנות שם דירה במחיר של עד שמונה מיליון שקל, אלא כלל הציבור, שכן כפי שמציין נועם יורן, לפרסומות יש תפקיד חשוב בייצור של ערכים תרבותיים בכלל. מסגור חוויית המגורים בפרויקט כסוד ליודעי ח"ן נועד לסמן לציבור ששיח המחאה החברתית שבו הוא תקוע – זה שאילץ את הפרסומת להציג פסאדה שהעושר חייב להישמר בסוד – הוא שיח אנכרוניסטי, ושבהווה, הבדיחה היא על חשבון אלו שממשיכים לשמור לו אמונים. למעשה, הפרסומת היא פרודיה על מי שחושב שעושר הוא דבר שראוי להסתירו. היא לועגת להיגיון התרבותי של המחאה החברתית ומציגה אותו כצביעות, ובו בזמן משתמשת בו כבאמצעי שיווק יעיל. ובינתיים, הסוד האמיתי של "פארק בבלי" אינו מוצג כמובן בפרסומת – המחיר הכבד שהיו צריכים תושבי השכונה המקוריים לשלם כדי שאלו החדשים יוכלו לזכות בדירה נחשקת בפרויקט יוקרתי. הדרך המושלמת להסתיר את הסוד הזה היא לכסות אותו בפארק (שאחת הפרסומות האחרות לפרויקט מוקדשת לו); לקבור את כל שרידיה ההיסטוריים של השכונה תחת צמחייה, ולשווק אותה כחפה מכל הקשר. כך, בדומה למיתוס הגורס שתל-אביב נולדה מהחולות, שמטרתו ההיסטורית – כפי שמציין שרון רוטברד בספרו "עיר לבנה, עיר שחורה" – היתה לבסס אליבי מוסרי לעיר ולהדחיק את העובדה שחלקים ניכרים ממנה נבנו בכלל על אדמות כרמים, פרדסים וכפרים ערביים חרבים, כך גם מגדלי בבלי, שטרם נבנו, עתידים להגיח מתוך הצמחייה באורח פלאי, ולא, חלילה, מחורבותיה של גבעת-עמל ב.

ONE יצא מגוחך, ספורט "מעריב" קטנוני, מוסף "הארץ" קטף את הדובדבן, אבל ספורט "ידיעות" לקח את האליפות בחשיפת מניעיו של חיים רביבו לעזוב את הארץ

נדירות הפעמים שבהן עיתונות הספורט מטפלת במעורבותו של העולם התחתון בכדורגל הישראלי. אמנם לא פעם התפרסמו אזכורים על חיבורים מעניינים ומשונים בין כדורגלנים (אבי נמני, איציק זוהר) לעבריינים, אבל זה קרה כבדרך אגב, או בשולי איזו פרשייה של קניית משחקים על-ידי עבריינים המעורבים בשוק ההימורים. אני מתקשה להיזכר בתחקירים רציניים שנערכו בנושא. נוח יותר לכתבי הספורט להתעסק עם מלפפונים מאשר עם דגי רקק, קל וחומר כרישים. ובמלים פשוטות: אף אחד לא מחפש צרות. בשבוע שעבר נדהמו אוהדי הכדורגל לקרוא על החלטתו של חיים רביבו, שחקן עבר מפואר וכיום אחד הבעלים של מ.ס. אשדוד, לעזוב את הארץ ולעבור עם משפחתו לארה"ב. ההתחלה היתה מינורית, כאילו מדובר במעבר מרצון, אבל בהמשך פרצה הידיעה כי העולם התחתון הוא שעומד מאחורי ההחלטה. מעניין לעקוב אחר גלגוליה של הידיעה והיחס אליה מצד מדורי הספורט. ראשיתה באתר ONE, שפירסם אותה בכותרת הראשית ב-1 ביולי בערב. בידיעה נכתב כי רביבו החליט ללכת בעקבות אשתו, שגית, המעוניינת להרחיב את עסקי התכשיטים שלה. "רעייתי הלכה אחרי לכל מקום ותמכה בי לאורך הקריירה", צוטט רביבו, "עכשיו הגיע הזמן שאני אלך אחריה ואעזור לה להגשים את החלומות שלה". יצוין כי רביבו מקורב מאוד ל-ONE, זוכה שם ליחס מפרגן ואוהד במיוחד, ובמשך תקופה ארוכה אף הגיש את תוכנית הספורט ברדיו 99 יחד עם עורכת התוכן של האתר, אופירה אסייג. אותה ידיעה פורסמה למחרת בספורט "ידיעות אחרונות", בחתימתו של אלי סניור, והיא נראית כאילו הועתקה מ-ONE. שלושה ימים לאחר מכן קיבל הסיפור תפנית דרמטית. סניור דיווח בספורט "ידיעות אחרונות" כי הסיבה האמיתית לעזיבתה של משפחת רביבו היא איומים מגורמים הקשורים לעולם התחתון. הידיעה קיבלה הפניה בולטת מאוד בעמוד הראשי של העיתון, הפציצה את שער מדור הספורט ומילאה עמוד במדור עצמו, למרות שהטקסט כלל לא יותר מ-350 מלה. גם Ynet פירסם את הידיעה בהבלטה וקטף דיבידנד של מאות טוקבקים. למחרת הגיבו ב"מעריב" לסקופ של המתחרים: אמנם לא התעלמו מהידיעה, אבל ניסו לגמד אותה ואף ללעוג לה. "רס"ן שמועתי התקדם לדרגת תת-אלוף", נכתב בפתיח לראיון עם רביבו. "אני לא מאוים ולא בורח", שמח "מעריב" לצטט את רביבו, "אין לי שום סכסוך עם העולם התחתון". הסיפור פורסם גם בספורט nrg. האומנם רביבו לא נמלט ומדובר בעוד אחד מברווזי הקיץ? ב"ידיעות אחרונות" לא ויתרו, ויום לאחר מכן (7.7) השיגו ראיון משלהם עם רביבו. סניור הטריח את עצמו למשרדי גיבור הפרשה במרינה בהרצליה, וכיוון שב"ידיעות" לא סופרים את המתחרה מרחוב קרליבך, הם לא התביישו לציין שמדובר בראיון "בלעדי". בראיון (שהתפרסם גם ב-Ynet) הצליח הכתב לחלץ מרביבו הודאה שלכאורה אישרה את הסקופ, כי אכן קיבל הטרדות ואיומים מגורמים פליליים, "אבל אני עוזב לארה"ב מתוך בחירה". את הגושפנקה לסיפור הביא אמיר זוהר במוסף "הארץ" ביום שישי האחרון, בכתבה משובחת על הכוח החדש בעולם התחתון, שלום דומרני. זוהר טען בכתבה כי דומרני היה הבורר בין רביבו לאיש עסקים בעל רקע פלילי בעקבות סכסוך אישי בין השניים, והוא זה שגזר על שחקן העבר קנס ועזיבת הארץ לכמה שנים. אכן, סיפור מדהים. מדורי הספורט של אתר ערוץ הספורט, "ישראל היום" ו"הארץ" התעלמו מהנושא, אף שמדובר בבעלים של קבוצת כדורגל מליגת-העל, שהיה מעורב מאוד בעונה שעברה בניהולה, ולתקופה קצרה אף אימן את הקבוצה. בהחלט טעות מצדם. לסיכום: ONE יצא מגוחך, ספורט "מעריב" קטנוני, מוסף "הארץ" קטף את הדובדבן, אבל ספורט "ידיעות" לקח את האליפות. עכשיו רק נשאר לראות באיזה כלי תקשורת יבחר רביבו לראיון מקיף, שבו ינסה להשיב את כבודו. ביום שישי נחקר ראש הממשלה אהוד אולמרט על-ידי המשטרה, ובהמשך פורטו החשדות החדשים נגדו. באף אחד מעיתוני יום ראשון, שהיו כלי התקשורת האטיים ביותר לפרסם את הסיפור, לא נכתב בכותרת שאולמרט נחקר. כולם הלכו צעד קדימה עם כותרות מסכמות בסגנון "אולמרט טורס". ביום שישי סיכם ברוך דגו במכבי נתניה לשלוש עונות, ואף עיתון של יום ראשון, מאלה שקצת מכבדים את האינטליגנציה של קוראיהם, לא ציין זאת בכותרת חדשותית, מלבד ספורט "ידיעות אחרונות", שפתח את עמ 4 בכותרת בומבסטית: "דגו חתם במכבי נתניה ל-3 עונות". אז קודם כל, באמת תודה שאתם מגלים לקוראים את אמריקה, אחרי שהנושא נטחן כל השבת באתרי האינטרנט, במהדורות חדשות ספורט ובפורומי האוהדים. כבר כתבתי כאן לפני שבוע על החשיבה הארכאית של ספורט "ידיעות", שעשר שנים אחרי מהפכת האינטרנט כאן, עדיין משוכנע שאין בלתו. הגיע הזמן להתקדם. אגב, נכון לפרסום הידיעה בספורט "ידיעות", דגו עדיין לא חתם, הוא רק סיכם. יחי ההבדל הקטן. מומלץ לאנשי ספורט "ידיעות" גם לנסות לחשוב מהלך אחד קדימה וגם לדייק יותר. מייל

שופט המחוזי דחה בפסק דין את רוב תביעת הדיבה של אם-תרצו וקרא לצדדים להפסיק את המשפט: "כדי שהשיח יהיה פורה, רצוי שלא תיתבענה סנקציות גם במקרים של אמירות בוטות"

ההגנות שבחוק איסור לשון הרע עומדות לזכות מקימי קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)", כך קבע השבוע השופט רפאל יעקובי מבית-המשפט המחוזי בירושלים. לפני כשלוש שנים הגישה תנועת אם-תרצו תביעת דיבה ודרישה לפיצויים בסך 2.6 מיליון שקל בגין לשון הרע מעצם הקמתה של קבוצה בשם זה. בהמשך תיקנה את כתב התביעה והוסיפה לו שני פרסומים נוספים שהופיעו בדף הפייסבוק של הקבוצה. באחד מהם פנה המפרסם בשאלה אם יוכל לצעוד יחד עם חברי התנועה על אף ש"סבו של אבי לא היה יהודי טהור". בשני נטען כי התנועה פירסמה בעבר קריקטורות נוסח השבועון הנאצי "דר שטירמר". "אני סבור שמוטב היה להימנע מהגשת התביעה דנן", כתב השופט יעקובי בפתח הכרעתו. "לדעתי רצוי לאפשר את השיח הנובע מן המחלוקות הערכיות והפוליטיות הקיצוניות שבין התובעת לבין הנתבעים ללא הגבלות שאינן הכרחיות, וכפועל יוצא מכך – רצוי שאותו שיח לא יהיה מלווה בתביעות משפטיות. כדי שהשיח יהיה פורה ויאפשר חידוד המחלוקות, ליבונן ואפשרות של השפעה הדדית, רצוי שלא תיתבענה סנקציות גם במקרים של אמירות בוטות מסוימות ברוח אלה שעלו במקרה דנן, כדי שהדברים שייאמרו ושייכתבו לא יהיו צמחוניים, סטריליים וחלושי משמעות וכוח". להורדת הקובץ (PDF, 928KB) יחד עם זאת, לנוכח העובדה שהתביעה הוגשה, נדרש השופט יעקובי להכריע במחלוקות. השופט יעקובי פסק כי כינוי קבוצת הפייסבוק בשם "אם תרצו תנועה פשיסטית (אז יש)" וכן ההערה בדבר הקריקטורות חוסים תחת ההגנות של חוק איסור לשון הרע. לעומת זאת, השאלה שנשאלה בדבר צעדה לצד אדם שאינו "יהודי טהור" אינה זוכה להגנה כזו. "את הפרסומים שבהם מדובר אין לראות כתלושים וכמנותקים העומדים ללא הקשר", הסביר השופט יעקובי. "אדרבה, גלוי וברור כי מדובר באמירות של בני-פלוגתא קיצוניים של התובעת, שברצונם להציג נקודות תורפה וסכנות בעמדות שמביעה התובעת ובהתנהלותה. [...] יש לראות את הפרסומים כאומרים וכמזהירים כי נסיון העבר מלמד שדגילה בעקרונות דומים לאלה שבהם דוגלת התובעת, תוך הקצנה של מה שקשור בהם, הביאו לתוצאות רעות וקשות. "הפרסומים שבהם מדובר הם בגדר הבעת דעה במה שנוגע לתובעת מתוך גישה ביקורתית כנ"ל. המדובר באמירות בדבר סיווגים ואפיונים של התובעת, אשר מעצם טבעם הם בגדר הבעת דעה. לצורך ביקורתם הנתבעים משתמשים, בין היתר, באירוניה ובציניות. על כך יש להוסיף כי הפרסומים נעשו במסגרת קבוצת פייסבוק הפונה מלכתחילה לקהל מסוים. כמו כן, גם מי שאינו נמנה עם אותו קהל, אך נקלע בכל זאת לשיח של אותה קבוצה, משקיף מלכתחילה על החומר שבו באספקלריא המסוימת המתאימה לקבוצות שיח מסוג זה. בסופו של דבר מי שנחשף לפרסומים אלה מודע לכך שהם משקפים את עמדתם של הנתבעים ביחס לתובעת. הוא מודע גם לגבולות הביקורת, כגון שגם האשמת התובעת בפשיזם אינה אומרת שהיא מפעילה טרור רצחני בקשר לכך, או אף דוגלת בהפעלתו". בשל כך קבע השופט כי הפרסום הראשון (הקמת הקבוצה בשם זה) והפרסום השלישי (ההערה בדבר הקריקטורות) לא חרגו "מתחום הסביר באותן נסיבות", ועל כן יש לראותם כפרסומים שנעשו בתום לב. השופט יעקובי אף קובע שניתן להגן על האמירות הללו בהגנת "אמת הפרסום". ביחס להקמת הקבוצה פסק כי "אין לראות אמירה זו כמצביעה על זהות מלאה בין עקרונות התובעת לבין הפשיזם על כל רכיביו, אלא רק על קווי דמיון מסוימים לפשיזם ולא מעבר לכך. לקיומם של קווי דמיון מסוימים יש אחיזה בעצם הדגשת הלאומיות על-ידי התובעת". ביחס להערה בדבר הקריקטורות פסק כי "הנתבעים אינם אומרים על התובעת שהיא תנועה נאצית [...] הם רק מצביעים על שימוש במכשיר שבו השתמשה התנועה הנאצית בשעתה (הגחכה באמצעות קריקטורות מסוימות)". לעומת זאת, ביחס לפרסום שאלה בדבר האפשרות לצעוד במצעד יחד עם חברי תנועת אם-תרצו על אף שדמו של הצועד אינו "יהודי טהור", קבע השופט יעקובי כי ההגנות הקבועות בחוק אינן עומדות לזכות המפרסם. משמעותו של הפרסום, פוסק השופט, "היא שמיוחסת לתובעת דגילה בתורת הגזע הנאצית". השופט יעקובי מסביר כי "הביטוי יהודי טהור והאזכור הבין-דורי (סבו של אבי) שבשאלה הרטורית הנכללת בפרסום זה הם חד-משמעיים במובן זה". "[...] גם גישה ליברלית כלפי הביקורת של הנתבעים על התובעת (אשר נמצא כי תוכל לשמש כהגנה ביחס לפרסום הראשון ולפרסום השלישי) אינה מצדיקה בשום אופן הגנה על החריגה הבוטה המגיעה עד כדי מה שמיוחס לתובעת בפרסום השני", פוסק השופט. "[...] מה שיוחס לתובעת בפרסום השני לא רק שמקובל על הכל (לרבות הנתבעים) כי אינו נכון, אלא שהמרחק בין התנהגותה של התובעת ודעותיה לבין מה שייחסו לה הנתבעים בפרסום השני (דגילה בתורת הגזע) הוא כה גדול עד כי מדובר בפרסום מרחיק לכת ומקומם, אשר אין לתת לו את הגנת החוק במדינת ישראל". רועי ילין, אחד ממקימי קבוצת הפייסבוק, הודה כי הוא אחראי לסטטוס שייחס לתנועת אם-תרצו דגילה בתורת הגזע. בפסק הדין מקבל השופט יעקובי את גרסתו ומחייב אותו, ואותו בלבד, באחריות לפרסום. אשר לנזק, השופט יעקובי ממליץ שלא לדון בכך כלל. לפי פסק הדין, שני הצדדים הבהירו במהלך המשפט כי יהיו מעוניינים להביא את הכרעת השופט בפני בית-המשפט העליון, ועל כן ממליץ השופט יעקובי להפסיק את הדיון בתביעה כעת, בלי להידרש לנזק שנגרם כתוצאה מהפרסום הדיבתי. במקרה הצורך, כותב השופט יעקובי, ניתן יהיה להגיש תביעה חדשה ומעודכנת. השופט מבקש משני הצדדים להודיע עד לסוף חודש אוקטובר על עמדתם ביחס להצעתו. 42868-05-10

פרשת האזנות הסתר ב"ניוז אוף דה-וורלד": ההאשמות פורצות את גבול בריטניה, לעבר המהדורה האירית של העיתון

עיתונאי שעבד במהדורת "ניוז אוף דה-וורלד" שיצאה באירלנד טען כי גם שם השתמשו עובדי העיתון בשיטות הפריצה לתאים קוליים כדי להשיג מידע. כך דיווח ה"אייריש טיימס" ביום שישי. גליון המהדורה הבריטית של "ניוז אוף דה-וורלד" שהתפרסם היום הוא הגיליון האחרון של העיתון בן 168 השנים. על סגירתו הדרמטית של העיתון, הנפוץ בבריטניה, הודיע גיימס מרדוק, בנו של רופרט מרדוק, בניסיון לבלום את שערוריית האזנות הסתר של עובדי העיתון, המאיימת על האינטרסים של אימפריית התקשורת של מרדוק. עתה מתברר שפרשת האזנות הסתר חוצה, ככל הנראה, את גבולות בריטניה. העיתונאי פול מקמולן, שעבד במהדורה האירית של "ניוז אוף דה-וורלד" במהלך שנות ה-90, התראיין לאחרונה בכמה כלי תקשורת וטען כי הנוהג הלא חוקי היה נפוץ גם שם. לפי מקמולן, בעיתון העסיקו חוקרים פרטיים "ללא הכשרה עיתונאית" לצורך תחקירים בעלי חשיבות לאומית. "לא היה הבדל באופן שבו השגנו סיפורים שם באירלנד וכאן בבריטניה", אמר. למרות הטענות הללו, לא ידוע על חקירה משטרתית באירלנד באשר להאזנות סתר במהדורה האירית, זאת משום שטרם התקבלו תלונות בעניין. גם האירים מבין אלו שה"ניוז אוף דה-וורלד" נחשד כי האזין להם היו קורבנות לכאורה בעת ששהו על אדמת בריטניה. "אינסייד אירלנד" מדווח כי סגירת העיתון בבריטניה תביא גם לסגירת הסניף באירלנד, המעסיק כ-20 עובדים.

אתרי ספורט בישראל הפכו לפתע חובבים נלהבים של מירוצי סוסים, אלא שבמירוץ הזה – הסוסים הם אתם

כמה חובבי ספורט ישראלים מכירים את מס 7 האלגנטי מליברפול, וכמה מעריצים יש למס 10 הסוחף מברזיל? אנחנו מדברים כאן על סוסים. התשובה, יש להניח, שואפת לאפס. אתרי הספורט בישראל אינם מתייאשים מהבורות המופגנת של קוראיהם ומתעקשים להזין אותם בכמויות מופרכות של מידע על ענף שנראה טוב, מצטלם היטב וכנראה מתגמל לא רע בכלל – מירוצי סוסים. קחו למשל את יאיר קטן, כתב החוץ החרוץ של ספורט "ידיעות אחרונות" ו-ynet, שבחודשים האחרונים רותם את מרצו, כשרונו וזמנו ומייצר אייטמים מושקעים על מירוצי סוסים. קטן, שביומיום עוסק בנעשה בליגות אירופה, ליגת האלופות, NBA וספורט עולמי בכלל, חתום בחודשיים וחצי האחרונים על 14 כתבות נלהבות ב-ynet שעניינן מירוצי סוסים: מי האיש שמגדל את הדור הבא של סוסי מירוץ, כל מה שלא רציתם לדעת על עיירה אנגלית שמקדישה את עצמה למירוצים, מיהו הסוס המנצח שקרח זורם בעורקיו ועוד ועוד. הכתבות הללו מתפרסמות במדור הספורט של ynet, באגף "מירוצי סוסים", בלשונית שמופיעה בראש עמוד הבית לצד "ריו 2016", "חי ובועט", "תקצירי ליגת-העל", "תקצירי היורוליג" ועניינים נוספים ברומו של עולם הספורט. כמה מהכתבות אף זכו לקידום בדף הראשי של ynet, ללמדך על החשיבות העצומה שמייחסים באתר זה לענייני הסוסים. פרגון מפואר לא פחות ניכר גם בספורט "וואלה" שם מככב הענף בראש דף הבית לצד הפניות ל"כדורגל ישראלי", "כדורגל עולמי", "כדורסל" ועוד. סלוגן שרץ לאחרונה ב"וואלה", המקדם את מדור הספורט, טוען: "הכתבים שלנו מבינים ספורט – רק ספורט". ואם הם מריצים סוסים באתר שלהם, זה כנראה מתוך הבנה עמוקה שהענף הזה ראוי בישראל לתהודה יותר מענפים אחרים. עובדה: קחו למשל עיתונאים כמו רענן ברנובסקי, מור מרקוס, אורן קורנפלד ואיציק יצחקי. ביומיום הם כותבים לקוראי "וואלה" על כדורגל ישראלי ועולמי, ולפתע הפכו למומחים בספורט החדש. לא גודו, לא כדורעף, לא שחייה – סוסים! המציאות קצת אחרת. עורכי הספורט ב"וואלה", ynet ואתרים אחרים לא החליטו בוקר אחד, מרצונם החופשי, להקדיש אנרגיות ושטחים נכבדים לענף זניח ואלמוני בישראל. פשוט יש מי שרוצה ביקרו. לפני כשלוש שנים החלה המועצה להסדר ההימורים בספורט להריץ את "רייסר" – מותג של הימורי סוסים. לכבוד הטאלנט החדש מבית מדרשו של הטוטו נשפך ים של כסף על פרסום בכל מדיה אפשרית. אפשר היה להניח איכשהו לתופעה הבזויה של הימורי סוסים, אם היה מדובר בפרסום מודעות בכלי התקשורת. אבל לא כשחלק מממערכות תקשורת הספורט משתתפות במהלך בעצמן. העובדה שמדובר בחומר פרסומי מוגשת לקוראים בגילוי נאות מעורפל ורחוק מלספק, בצורת שתי מלים המופיעות בצמוד לשמות כותבי האייטמים על הסוסים: "בשיתוף רייסר". הגוף המשחית שנקרא "מועצת ההימורים" רותם אתרי ספורט לתעשיית ההימורים המפלצתית שלו (הכנסות של 2.6 מיליארד שקל ב-2014, לפי "כלכליסט"). הסיטואציה שאליה נקלעים כתבים, לא תמיד מרצונם, לכתוב מאמרים או לדקלם מול המצלמה טקסטים על מירוצי סוסים, כמו מוכתבת להם על-ידי המערכת שמשרתת אינטרסים מסחריים. נראה שלרבים מהם אין את העוז לסרב לעורך, שניתן לשער שגם לו אין הרבה ברירות מול שיקולים כלכליים שגורמים לעיוות האתיקה והופכים עיתונאים לסמרטוטים. באתרים שפועלים בשיתוף עם הטוטו תחת הטייטל "מירוצי סוסים" לא תמצאו התייחסות לסבלם של הסוסים, כפי שהתריעו שוב ושוב ארגוני זכויות בעלי חיים. התעללות? ניצול? צער בעלי חיים? העיקר שציבור של פראיירים ימשיכו לממן את הטוטו, ותודה לעיתונאי הספורט שתורמים לשגשוג. האתרים גם לא מתייחסים לפראיירים עצמם, לנזקים הכלכליים שהם עלולים לספוג ולסכנות ההתמכרות להימורים. לא מכל האתרים נודף ריח של אורווה. באופן מעניין, באתר ערוץ הספורט אין למצוא כמעט התייחסות למירוצי סוסים. האייטם האחרון שמצאתי בנושא הופיע שם לפני כשנתיים. צדיק בדורו? אולי. או שאולי בערוץ הספורט פשוט לא הגיעו להסכם משתלם עם הטוטו? אוזלת יד מוזרה של מועצת ההימורים, שלא הצליחה לשים את ידה על אתר הספורט המוביל בישראל. על-פי אתר Similar Web למדידת תנועה ברשת, האתר של ערוץ הספורט מוביל על one. יתרה מכך: ערוץ הספורט עצמו פופולרי בהרבה מערוץ one. ובכל זאת, הפלא ופלא, בחרו בטוטו לשפוך את תקציב הפרסום של רייסר על one הטלוויזיוני. ב-one נרתמו למיזם הסוסים ברצון ובששון. שיקולים מקצועיים ואתיים, שגם בימים שחונים אינם בהכרח נחלתו של האתר הזה, משתעבדים אוטומטית. האתר שמזוהה עם רכילות ספורט, שמועות וכל מה שצהוב בוהק, הפך לסניף של הימורים. כך, לצד כתבות ושידורים על משחקי פוקר אפשר למצוא בדף הבית של one, ליד הלשוניות "תוצאות live", "גליצים" ועוד, גם "הימורי ספורט", "הימורי סוסים" ו"מירוצי סוסים". לשונית אחת לסוסים לא מספיקה. בעוד שבאגף "מירוצי סוסים" אפשר למצוא שלל כתבות חיוביות ומפרגנות, הלשונית "הימורי סוסים" מפנה ישירות אל דף הבית של רייסר ("שחק ב-10 שקל וקבל 40 שקל מתנה"). ב-one לא מרגישים שום מחויבות לספר לקוראים מה עומד מאחורי השיווק המאסיבי למירוצי סוסים. את הכתבות בנושא כותב שמוליק מזרחי, בלי התוספת "בשיתוף רייסר". כלומר, למראית עין מדובר בכתבות מערכתיות לגמרי. הפרומו בערוץ הטלוויזיה שלהם מכריז: "one מזמין אתכם לצפות במירוצים שסוחפים את אנגליה". על אף הסחף הכבד באנגליה, בישראל עדיין מסרבים להתפעל. כתבות הסוסים ב-one ובאתרים האחרים סובלות ממחסור כרוני של תגובות קוראים. המעטים שטורחים להגיב בעיקר מגדפים את הענף ומתלוננים כנגד עידוד ההימורים. בשידור המשחק בשבת האחרונה ב-one בין ריאל סוסיאדד לריאל מדריד, במקום להראות את תקציר המחצית, עברו לשידור מירוץ סוסים במסגרת תחרות "גיניס 2000" באנגליה. זאת ועוד: לאחרונה נוספה בערוץ one תוכנית על מירוצי סוסים בהנחיית השחקן נירו לוי. המשדר ביום ראשון השבוע, שכלל שידור ישיר של מירוצים מאנגליה, ארך כשעה וחצי. בו בזמן קידם אתר one את מירוצי הסוסים בצמרת דף הבית שלו (ראו צילום מסך). בתוכנית בערוץ one אפשר היה לשמוע את הפרשן פול אלסטר מדבר על יחסי ההימורים, תוך שהוא מדגיש שהם גבוהים בהרבה מהימורים על כדורגל. ובמשתמע: כדאי לכם לשים את הכסף שלכם כאן. הוא גם נקב בשם הסוסה שעליה היה מהמר: "לומירי". ואם מישהו עוד לא הבין או לא ידע איפה עושים את זה ואיך, הופיעה במהלך המשדר פעמיים שקופית חסות של רייסר: "בוחרים סוס מנצח ומרוויחים במקום". ובעצם, מפסידים. בעיקר מפסידים: כבוד מקצועי, יושרה כלפי הצופים, גזל כספם של תמימים, והתמוטטות של עוד קיר דק בין תקשורת ספורט עניינית לשוק בשר ציני וחסר עכבות.

השאלה החשובה בנוגע לתפקוד התקשורת בתקופה שלפני משבר כלכלי איננה אם חזתה אותו, אלא אם הבהירה לציבור שלא ניתן לחזות אותו. התשובה לכך היא שלילית

בכנס אילת לעיתונות שהתרחש בחודש שעבר נחלקו סבר פלוצקר וחגי גולן בשאלה באיזו מידה, אם בכלל, חזתה העיתונות את המשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-2008. כמעט באותו הזמן העלה המשבר בדובאי אותה שאלה ממש – השאלה בדבר האופן שבו חוזה העיתונות הכלכלית התרחשויות דרמטיות כמו משברים כלכליים. התשובה לכך חד-משמעית: התקשורת לא חזתה אף אחד מהמשברים. חגי גולן צדק כשקבע שמוגזם לצפות מהתקשורת לחזות משברים, אבל הסיבה לכך עמוקה יותר ממשבר העיתונות המודפסת בכלל והכרסום המדאיג בתקציבי העיתונים בפרט. הסיבה לכך שהתקשורת לא חזתה אף אחד מהמשברים היא פשוטה: אי-אפשר לחזות משברים כלכליים. לא רק התקשורת אינה יכולה לחזות משברים – אף אחד לא יכול לחזות אותם. גם לא נוריאל רוביני, הכלכלן שמוכר בציבור כמי שחזה את כל חמשת המשברים הגדולים האחרונים, ובקרב כלכלנים מוכר כמי שחזה 26 מתוך חמשת המשברים האחרונים. הטענה שלא ניתן לחזות משברים אינה טענה מקורית של כותב שורות אלו. היא גם לא רטינה בלתי מבוססת של חוסר אמון בטיפוסים המפוקפקים מוול-סטריט. אי-היכולת לחזות משברים היא תוצאה ישנה בתורת המימון המוכרת בשם (המאוד לא מוצלח) "השערת השווקים היעילים". למרות שמה, השערה זו אינה עוסקת ביעילותם של שווקים במובן המקובל, אלא טוענת טענה פשוטה למדי: כל האינפורמציה בנוגע לעתידו של נכס מסוים מגולמת במלואה במחירו. במלים אחרות, כל ההערכות והתחזיות, כל האותיות הקטנות במאזנים, כל ההתבטאויות של אנשי המפתח והמדליפים – כולן מגולמות במחיר הנכס. התחזית הטובה ביותר, ולמעשה התחזית היחידה שאפשר לתת באשר למחירו של נכס מחר, היא שהוא יישאר זהה למחירו היום. כל שינוי שיבוא יהיה מקרי או שיתבסס על אינפורמציה חדשה. חשוב להדגיש: השערת השווקים היעילים אינה רק תיאוריה מופשטת של חסידי השוק החופשי. היא נבחנה אמפירית במספר גדול מאוד של מחקרים; גון קוקריין משיקגו, אחד הכלכלנים החשובים הפועלים כיום, כינה אותה "probably the best-tested proposition in all the social sciences". תרגום של התוצאה הזו מתורת המימון לשאלת היכולת לחזות משברים כלכליים אומר פחות או יותר כך: ברגע שיהיה ברור שהתרחשות עתידית כלשהי תביא למשבר, המשבר יתחיל מיד ולא יחכה להתרחשות עצמה. ברגע שהאינפורמציה קיימת – היא תתורגם מיד למחירי הנכסים בשוק. לא, השוק לא תמיד מתמחר "נכון" את הנכסים, וכן, הניסיון מראה ש"בועות" –עליות מחירים שאינן מבוססות על משתנים ריאליים – אכן מתרחשות לעתים. אלא שכל טענה באשר לבועות או תמחור מוגזם היא מעצם הגדרתה חוכמה בדיעבד. כל האינפורמציה שיש בידינו בכל רגע נתון מתמצה במספר אחד ויחיד – מחיר הנכס. השאלה החשובה בנוגע לתפקוד התקשורת בתקופה שלפני משבר כלכלי איננה אם חזתה אותו, אלא אם הבהירה לציבור שלא ניתן לחזות אותו. התשובה לכך היא שלילית. מספר מסחרר של תחזיות מתפרסמות בעיתונות הכלכלית מדי יום. רובן המכריע חסרות ערך של ממש. מי שרוצה סקר מקיף של כל המשקיעים בעולם באשר לעתיד הצפוי למניה מסוימת, ולא סתם סקר של מלים בעלמא, אלא מידע שעניינו מה עשו המשקיעים עם כספם שלהם, ימצא אותו במספר יחיד – מחיר המניה בסוף יום המסחר. כל התחזיות האחרות יוכלו לכל היותר לספק אליבי למשבר הבא בתור. נבירה בארכיונים תמצא בכל נקודת זמן אזהרות מפני סכנות ממשמשות ובאות, לצד תחזיות אופטימיות לעתיד ורוד. כך בחודשים שקדמו לתחילת המשבר הנוכחי, וכך בחודשים שיבואו לפני המשבר הבא. אי-הוודאות באשר לעתיד היא, כאמור, אולי התכונה היסודית ביותר של שוק ההון. התחזיות הללו, המתפרסמות חדשות לבקרים, יוצרות בדיוק את הרושם הלא נכון – שיש מי שיודע לחזות את ההתפתחויות העתידיות בשווקים. קורא ביקורתי אולי ישים לב שהתחזיות של "החזאי התורן" אינן תמיד מתממשות, אבל הוא גם יקבל את הרושם שעם די מחשבה והתעמקות בנתונים, יש מי שיכול לחזות את העתיד בשווקים. זהו אינו המסר הנכון. משקי הבית צריכים לפעול מתוך הנחה שמשבר כלכלי הוא תמיד אפשרי, וכשיגיע – הוא יעשה זאת בחוסר נימוס וללא התראה מוקדמת. יש דרכים טובות למדי להיערך בהתאם, ואף אחת מהן אינה כוללת הישענות על התחזיות המתפרסמות בעיתונים הכלכליים. כך גם באשר ללקחי המדיניות שיש להפיק מהמשבר. אין ספק שהמשבר הנוכחי לימד את כולנו פרק בחשיבותה של רגולציה חזקה בשוק ההון, אבל כשבאים לתרגם את התחושה הכללית של "צריך יותר רגולציה" לתקנות וחוקים, צריך להיזהר מהרצון הטבעי והמסוכן המתעורר בכל תחום שבו מופר הסדר שהורגלנו בו – השאיפה ל"איש חזק שיעשה סדר". שום פקיד, נבון וטהור כוונות ככל שיהיה, לא יוכל "לדעת טוב יותר" שהמשבר מתקרב ולפעול בהתאם. אף פקיד ממשלתי, גם אם לא דבק בו רבב של שחיתות וערימה של פרסי נובל מונחת על המדף במשרדו, לא יוכל למצוא את ה"אפיק הנכון" להשקעת כספי הפנסיה. זה טיבם של השווקים – שאי-אפשר לחזות את העתיד לקרות בהם. זה המסר שהתקשורת הכלכלית חייבת להעביר. הכישלון להעביר את המסר הזה, ולאו דווקא הכישלון בתחזיות עצמן, הוא הכשל המרכזי של התקשורת הכלכלית בתקופה שקדמה למשבר.

דן מרגלית ומשה פייגלין כותבים על מהות עצמאותו של עם ישראל | סבר פלוצקר רומז כי "דה-מרקר" יוביל לפשיזם | נחום ברנע ממשיך לשתוק

הכותרות הראשיות בשלושת העיתונים המרכזיים מוקדשות לנפתלי בנט, שר הכלכלה, שהכריז אמש כי סיעת הבית-היהודי תפרוש מהממשלה אם במסגרת המשא-ומתן עם הרשות הפלסטינית תסכים מדינת ישראל לשחרר רוצחים פלסטינים עם אזרחות ישראלית. הכותרות הראשיות ב"ידיעות אחרונות" (הנוטה חסד לבנט מעצם היותו עצם בגרונו של בנימין נתניהו) ו"הארץ" (המתנגד אידיאולוגית לתפיסת עולמו של השר בנט) מציגות את הכרזתו כפשוטה. "ישראל היום", המתנגד לבנט באופן אישי על רקע האיום שהוא מהווה לראש הממשלה, מוסיף לכותרת הראשית את תגובת הליכוד: "לא מחזיקים אותו". ב"מקור ראשון", שיורד לדפוס בשעה מוקדמת יחסית, ככל הנראה לא הספיקו להכין ידיעה על הצהרתו של בנט מאמש, אולם במוסף העיתון "דיוקן" מתפרסם ראיון נרחב שערך עימו חגי סגל. אולי הראיון החגיגי האחרון שמעניק בנט לעיתון זה בעתיד הנראה לעין, לנוכח המכירה המסתמנת של "מקור ראשון" לשלדון אדלסון. הראיון חיובי. "פתאום צמח כאן מנהיג פוליטי דתי שמסוגל לדבר שעה שלמה על סוגיות כלכלה בלי להזכיר פעם אחת לרפואה את ארץ ישראל. לפעמים נדמה שהיא בקושי מעסיקה אותו, אבל אז פורץ לו משבר מדיני ומוכיח שחשדנו בכשרים", כותב עליו סגל. אחת השאלות בראיון היא "באיזה הישג מיניסטריאלי אתה הכי גאה?". "יכול להיות שאתה עצמך תפרק את הקואליציה בשלב מסוים, כדי להגיע לבחירות ממצב אופוזיציוני?", שואל סגל לקראת סוף הראיון. "לא", משיב בנט. "אני מאוד מרוצה מתפקוד הממשלה בכל התחומים, ואני בעד יציבות". "אני נוטה לצד הסבורים כי יציאת מצרים אכן התרחשה", כותב דן מרגלית בטורו שב"ישראל השבוע". ויש לו גם הסבר: "מפני שאין לשום אומה סיבה לבדות מלבה סיפור כה בלתי מרנין על התנהלותה". הסבר משכנע, יש להודות. כמעט כמו אמונה בבורא עולם לאחר בחינה מדוקדקת של בננה. אבל אם עוד לא השתכנעתם שיציאת מצרים היתה אירוע היסטורי, עורכי המוסף, גונן גינת ועמר לחמנוביץ, מספקים לכם ראיה תומכת. בטורו של מרגלית משובץ תצלום דמותו של משה רבנו בדיוק ברגע שבו הוא מציג לראווה את לוחות הברית (הקרדיט לתצלום: גטי אימגס). אחרי שמרגלית מפרט את הסיפור הבלתי מרנין של יציאת מצרים, הוא מגיע למסקנה אופטימית: "אם למרות המאורעות המסויטים עלה בידי היהודים לכונן עצמאות אשר החזיקה מעמד כ-1,500 שנים עד חורבן בית שני, כי אז תחושת האכזבה האופיינית ל-2014 שגויה". 1,500 שנות עצמאות? טוב שהאימפריה הפרסית, ההלניסטים והרומים כבר לא איתנו. הם בוודאי היו נעלבים. מבחינת מרגלית, כך נראה, עצמאות אינה עצמאות מדינית, אלא האפשרות לעבוד את האל בבית-מקדש. וזה מפי הפרשן הבכיר של העיתון הנפוץ ביותר במדינת ישראל שנת 2014. אכן, סיבה לאופטימיות. "השיבה היהודית אל ההיסטוריה אפשרית באמת רק כשייכון שוב מקדשנו בירושלים", קובע ח"כ משה פייגלין במאמר המתפרסם ב"מקור ראשון". פייגלין אופטימי עוד יותר ממרגלית, שכן הוא רואה מנקודת מבטו את היחס המשתנה של הישראלים הלא-דתיים לבית-המקדש. בין היתר מזכיר פייגלין את אהוד יערי ודני קושמרו, פרשן ומגיש בחדשות ערוץ 2, ששאלו בשבוע שעבר את גיבריל רגוב אם היה או לא היה בית-מקדש בירושלים. "אנו עדים למהפכה תודעתית שקטה המשנה סדרי בראשית", מסיק פייגלין. "אולפן חדשות, ערוץ 2, יום שישי בערב, בתוך השבת, בעיצומו של ויכוח פוליטי, הפרשן לענייני ערבים תובע את זכות הדיבור ומפנה שאלה אל הנציג הפלסטיני שיושב באולפן אחר: היה בית-מקדש?, הוא שואל אותו. אותו נציג מתבלבל לרגע, הפרשן מתרגם לו את המושג בית-מקדש לערבית. אחר-כך הוא שואל שוב, כמו בנחרצות: היה בית-מקדש או לא היה בית-מקדש?. הפרשן הוא כמובן אהוד יערי", כותב יאיר אסולין ב"הארץ". "חשוב לחשוב על השאלה הזו של יערי. חשוב להסתכל על ההקשר שבו היא נשאלה, על המצב. לשאלה הזו, במצב הזה, צמוד מטען רציני. מה המטען? המחשה מובהקת של העיוות בקשר בין דת למדינה. המחשה מובהקת של העיוות של הרצון של הדת, של חלק גדול מהציבור הדתי, לקשור את הדת למדינה. בהקשר הזה גם השיח התקשורתי הוא חלק מהמדינה. כשהמדינה משתמשת בדת היא הופכת אותה לקיטש. מה זה קיטש? אדם חילוני, באולפן טלוויזיה, בשבת, משתמש בטיעון דתי כדי להוכיח טענה פוליטית, כדי להוכיח טענה. כשהוא עושה את זה הוא מלכלך את הדת". בשער "מקור ראשון" מופיעה הכותרת "תבליט מצרי מציע הסבר לתופעת הכבדת לב פרעה". צביקה קליין מדווח כי "תבליט בכתב חרטומים המוצג בימים אלה במוזיאון ארצות המקרא בירושלים מבהיר את העיסוק הנרחב של המקרא בתופעת הכבדת הלב של פרעה בתקופת עשר המכות שניחתו על המצרים". לאחר פירוט הנראה בתבליט ומשמעותו (היו שוקלים את לב האדם לאחר מותו כדי לאמוד את מידת חטאיו), מציין קליין כי "אוצרי מוזיאון ארצות המקרא מניחים שהדיווח התורני על הכבדת לב פרעה נעשה מתוך היכרות עם תפיסתה של המיתולוגיה המצרית על לב האדם", ומוסיף: "אמנם אין ודאות שהממצא המוזיאוני קשור למושג המקראי המופיע בספר שמות, אך ההשערה היא שיש קשר". אמירה לם מראיינת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את משה כחלון, המודיע על שובו לפוליטיקה. כחלון מתואר כאדם פרגמטי, מתון ("הימין הקיצוני השתלט על המפלגה"), שמציב את השיקולים החברתיים לפני הבטחוניים. "הליכוד שלי באמת היה הליכוד של מנחם בגין, שייצג גם דרך חברתית", אומר כחלון, "צמצומי פערים, שיקום שכונות, שיקום חברתי, שיקום חינוכי [...] איזו הנהגה יכולה לישון בלילה כשחצי מהעם שלה משתכר פחות מ-5,800 שקל בחודש? אני לא יכולתי לישון. [...] בסוף מה שיכריע זה הנושאים החברתיים: מי ידאג לילדים שלנו פה ומי ידאג לדור הבא, ואני אהיה בכל מקום שאוכל לעשות את זה, להשפיע". בפעם הקודמת שהיה כחלון במקום שבו היה יכול להשפיע, הוא לא הותיר אחריו רקורד של פרלמנטר חברתי במיוחד. "אין לו [לכחלון] שום בעיה עם הליכוד", קובע יוסי ורטר ב"הארץ". "זאת אינה מפלגה כה אנטי-חברתית, כדבריו, והוא, כמי שתמיד היה באגף הימני שלה, לא יכול להתלונן על עודף ימניות. הוא לא היה מהסס לרגע לחזור הביתה, אם רק בעל הבית לא היה שם". מתי טוכפלד הזכיר השבוע מעל דפי "ישראל היום" כי כחלון היה ממובילי האגף הימני בליכוד. "כחלון היה ממורדי הליכוד בתקופת אריאל שרון, היה חביבם של הפייגלינים ואף מינה את מנכ"ל מנהיגות-יהודית מיכאל פואה ליועץ בכיר במשרדו, בין השאר כדי להכעיס את נתניהו", כתב טוכפלד. בראיון עם לם הפן הזה מוצנע יחסית. עיקר השיחה מתמקד בנושאים חברתיים. לקראת הסוף נכתב: "למרות היותו איש ימין שנמנה בעבר עם המורדים בשרון נגד ההתנתקות – על-פי הסקרים הוא שואב את כוחו דווקא מגוש המרכז-שמאל". כחלון מגדיר את עצמו כ"איש מרכז-ימין". "ממשלת גיניאה קבעה: קבוצת בני שטיינמץ קיבלה זכויות כרייה של עופרות ברזל במדינה באמצעות שוחד", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "גלובס". לצד הכותרת התנוסס תצלום של שטיינמץ (אבשלום ששוני) עם שלושה כפתורים פתוחים בחולצתו ומבט מודאג בעיניו. בכפולה הרביעית של העיתון הודפס תרגום לידיעה מאת ה"פייננשל טיימס" על ממצאי החקירה הממשלתית בגיניאה (החברה של שטיינמץ מכחישה מכל וכל). לצד הידיעה התפרסם טור מאת טלי ציפורי המסביר מדוע שטיינמץ כן שולט בכל החברות הציבוריות שהנפיק, למרות הבהרות חוזרות ונשנות מפי דובריו כי הוא אינו נושא בהן משרה ואין כל קשר בינו לבינן. "דה-מרקר", שבעבר פירסם תחקיר נרחב על שטיינמץ, יוצא הבוקר במהדורת המגזין השבועית, אולם לא מתפרסמת בה ידיעה על דו"ח ממשלת גיניאה, גם לא בכפולת העמודים המוקדשת לידיעות חדשותיות. במוסף "ממון", שלו העניק בעבר שטיינמץ ראיון נדיר, מדווח צח שפיצן על מסקנות הוועדה הממשלתית בעמ 12 (מבין 16). שפיצן מצטט מתוך מסמכים שהעלתה הוועדה לאינטרנט, ומהם עולה החשד לשוחד ("העדויות נחשפות", "העדויות מאחורי הסערה"). המלה "שוחד" מופיעה רק בכותרת המשנה, לא בכותרת הידיעה ולא בהפניה בשער המוסף. לפני יומיים פורסמה ב"דה-מרקר" כתבה ביקורתית נרחבת על "ידיעות אחרונות" והעומד בראשו ארנון מוזס. לפי מבקר התקשורת של האתר "מאקו", אביב הורביץ, מדובר בעליית מדרגה. הבוקר מעלה הפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, את הסברה כי העיתון שייסד גיא רולניק יביא לעליית הפשיזם בישראל. "ככל שהשיח של השמאל נהיה אלים יותר ופופוליסטי יותר, כפי שקורה בשנים האחרונות, כך הפשיזם מגביר את עוצמתו והשפעתו", הוא כותב בעקבות תוצאות הבחירות בהונגריה. בהמשך מוסיף פלוצקר: "את אשמת המשבר ב-2008 מסביר השמאל הפופוליסטי לא במבנה הממשל ולא בהכרעות פוליטיות, אלא בהתנהגות חזירית של האליטות והמקורבים. המסר האישי נקלט היטב בימין ואומץ על-ידיו. הימין תמיד טוב יותר, משכנע יותר וגורף יותר המונים בסימון קבוצות, קהילות ובודדים כנושאים באשמת ההידרדרות הכלכלית ובעיקר המוסרית של האומה הבריאה שהללו זיהמו אותה. "אני ממליץ לנו להיזהר בשימוש במלה לזהם. אני ממליץ לישראלים לקרוא את התעמולה של מפלגת יוביק הפשיסטית בהונגריה ולהחליף את המלים זרים, צוענים ויהודים במלים הנפוצות אצלנו כמו מקורבים, ועדי עובדים והון-שלטון, ואז לראות כיצד הטקסט ההונגרי הפסול הופך במטה קסמים לטקסט ישראלי מקובל ואפילו מצוטט בגאווה. הזורע שנאה קוטף לאומנות ופשיזם; זה הלקח מההיסטוריה". הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע, טרם כתב מלה אחת בעיתון על הרשעת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בקבלת שוחד, הרשעה שהוכרעה בתחילת השבוע שעבר. לא טור פרשנות, לא דעה, לא המדור הקבוע ב"מוסף לשבת". גם הבוקר חופשת החירות של ברנע נמשכת, והמדור חסר. כמשקל נגד מציע "ידיעות אחרונות" ראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב עם נדב זקן, בנה של שולה זקן, אשת סודו של ראש הממשלה לשעבר, שהחליטה להפוך לעדת מדינה ולסייע בהפללתו. זקן הבן מתאר בפרוטרוט את תהליך ההתפכחות שעבר על אמו בשנים האחרונות. הראיון עם בנה של זקן הוא עדות נוספת לכך שב"ידיעות אחרונות" חל שינוי מסוים ביחס כלפי אולמרט מאז הרשעתו האחרונה. אפשר לברך על השינוי, אך יש גם מקום לדאגה. מכלי תקשורת עצמאי ניתן לצפות לסיקור ביקורתי של פוליטיקאי הנחשד בפלילים גם אם טרם הורשע (או שהורשע רק בסעיף אחד, "זניח"). כלי תקשורת אינו בית-משפט ואל לו לנהוג כבית-משפט. אולם לקביעה יותר מפן אחד. כך, לדוגמה, כלי תקשורת אינו כבול כמו בית-המשפט לסעיפי החוקים ולהלכות הפסיקה. יש לו החופש לפעול עצמאית בזירה הציבורית: לאסוף ממצאים ולפרסמם, להדפיס מאמרי דעה ביקורתיים, להפנות שאלות קשות גם בלי לספק את כל התשובות. כלי תקשורת הממתין להכרעת בית-המשפט לפני שהוא מעז לבקר חשוד בפלילים מועל בתפקידו. אהבלים "אפשר ללגלג עד מחר על הזוגיות המוזרה הזו", כותבת לילך ויסמן ב"גלובס" על ראש הממשלה ורעייתו, "אבל חרף כל ההאשמות נגדה, נראה שבמבחן התוצאה שרה נתניהו עושה משהו נכון. בשורה התחתונה היא זו שהביאה אותו למצב שהוא נמצא בו היום. מעמדו של נתניהו הוא חלומו של כל פוליטיקאי, אז אולי היא צודקת וכולנו אהבלים". גם דן מרגלית, הפרשן הבכיר בעיתון של נתניהו, נדרש לסוגיית רעייתו. מצד אחד, מזכיר מרגלית, שורה של עובדים לשעבר בבית ראש הממשלה הגישו תביעות לבית-הדין לעבודה בטענה לתנאי העסקה קשים. מנגד, ההכחשות של פרקליט בני זוג גורפות והוא טוען כי מדובר במסע הכפשות יזום. "קשה לנקוט עמדה", כותב מרגלית, ומציע פתרון: "מכאן ואילך מי שיעבוד בבית ראש הממשלה חייב להבין אחת משתיים: או שהתלונות שקר והיחסים מצוינים, או שהם נראים כפי שמתואר בכתבי התביעה – ואז לא יהיה מקום להגיש בעתיד תביעות כאלה מפני שהעובדים החדשים הוזהרו מראש. לא תוכל להיות להם טענה, ובא לבית-הדין לעבודה גואל". "רשות ההגבלים עשויה להקשות על מכירת מקור ראשון לבעלי ישראל היום", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". במדורו שבמוסף "יומן" של "מקור ראשון" טוען אמנון לורד כי קיים קמפיין נגד מכירת העיתון לאדלסון מתוך תקווה שייסגר. לדבריו, "הברנזה בעלת הנטיות הטוטליטריות הממונה על חלוקת שוק הדעות" מפעילה לחץ על הממונה להגבלים עסקיים כדי שלא יאשר את הרכישה. "הבעלות היא שיטה ישנה למי שמתכוון להשפיע ישירות על שוק דעות", מוסיף לורד. "השיטה האפקטיבית היום היא שיטת הרשת: עיתון הארץ והעיתון המתחרה הגדול, ויחד עם שניהם ערוץ 10, גלי-צה"ל, רשת ב ועוד, אינם נמצאים כידוע בבעלות אחת. אז למה הם מזמרים בקול אחד?". בשער "מקור ראשון" מדווח מנדי גרוזמן כי שני עיתונים חרדיים סירבו לאחרונה לבקשת בנימין נתניהו להתראיין אצלם. "מדובר בצעד לא שגרתי", כותב גרוזמן על יוזמת ראש הממשלה, "המלמד על רצונו של נתניהו לחדש את הברית ההיסטורית עם המגזר החרדי, לאחר הקרע שנפער בין הצדדים בנושא השוויון בנטל". בלשכת נתניהו מכחישים. יהונתן ליס מדווח ב"הארץ" כי השר לבטחון הפנים, יצחק אהרונוביץ, דחה את בקשתה של זהבה גלאון לפתוח יחידה לחקירת הסתה ברשת. במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מתפרסם ראיון שערכה ריקי רט עם בני הזוג שרי ודוד רוטנברג, שפרשו מאתר "בחדרי חרדים" והקימו כעת אתר חדש, "חרדים 10". השניים מסרבים לחשוף את הגורם שמממן את האתר החדש.

33 שנה ל"העיר" ו-10,000 הגליונות שחגג היומון הצרפתי "ליברסיון" מעוררים געגוע ללוח מודעות החינם החתרני שלו, "לשנות את החיים", שלגרסתו התל-אביבית ב"העיר" קראנו "קחתן"

"מחפשים קטנטנים ברובע אודיאון להקמת גן ילדים לא מאולפים" זה יכול להיות סיפור על מקור וחיקוי. ובכל זאת, בתקופה שאפשר להגדירה כ"מות המקור", די במושג הרך יותר, "השראה". מה גם שהמודל שממנו נשאבה ההשראה, בלב הסבנטיז, אינו בהכרח המקור, שכן גם יוצריו שאבו את השראתם מאבות קדומים יותר. המכנה המשותף העיקרי בין היומון הצרפתי הרדיקלי הצעיר "ליברסיון", שנוסד ב-1973, לבין עיתון "העיר" של תל-אביב, שגליונו הראשון ראה אור באוקטובר 1980, היה אחד: הרצון לפתוח דף חדש בסביבה של עיתונות מאובנת. "ליברסיון" – "לִיבֶּא", בפי אוהביו – הוא תוצר מובהק של מרד הסטודנטים ב-1968, והוקם כאפיק ביטוי לדור שמאס בעיתונות האליטיסטית הנפוחה ובנמוּכונים רודפי השערוריות. אך טבעי היה שההוגה זאן-פול סארטר התבקש לעמוד בראשו, בניסיון להחיל את המשנה הרדיקלית שלו על מוצר שמרני כעיתון יומי. סארטר ניאות, ולאחר שנה ייצוגית העביר את השרביט לשותפו הצעיר סרז זוּלי, וזה ערך את העיתון עד 2006. תחת קשיי מימון שהביאו עליו ארבעה סבבי בעלות, ריכך "ליברסיון" את זהותו הפוליטית, אך לא צינן את מזגו הלוהט. ממניפסט מרקסיסטי-מאואיסטי בראשית ימיו השתנה העיתון למשקיף חתרני, סוציאל-דמוקרטי באופיו, והוא משמש לא רק אפיק ביטוי לשמאל, אלא לחוגים אלטרנטיביים בכלל. גליונו ה-10,000 נחגג הקיץ בתחושת סיפוק על המשברים שהעיתון צלח – כשהוא בבעלות חברת אחזקות שבה שותפים טייקון הנדל"ן ברונו לֶדוּא והבנקאי אדוארד דה-רוטשילד. את חדשנותו הבלתי מתפשרת יישם "ליברסיון" בשנותיו הראשונות (1981–1973). העיתון התנהל אז כקואופרטיב, וכל ההחלטות הרעיוניות החשובות התקבלו באסיפת העובדים, בהצבעה ברוב קולות. העיתון סירב לפרסם מודעות בתשלום, שכן הנהגתו החליטה כי ללא עצמאות כלכלית (אי-תלות במפרסמים) לא תיתכן עצמאות פוליטית. מאז תיקן את מסלולו בהדרגה, כדי לא ליפול קורבן לסכנות הכרוכות בתפיסה האוטופית שיישם. ועוד עניין קטן: "ליברסיון" ייזכר כראשון בעיתונות הצרפתית היומית שהכניס משחקי מלים לכותרותיו, כולל כותרתו הראשית. בשנות ה-70 נתפסו "ליברסיון" הפריזאי, כמו "וילג ווֹייס" הניו-יורקי ו"טיים אאוט" הלונדוני, כעיתוני הדור הבא, המשקפים את סצינת הצעירים הגלובלית. דור משכיל מקודמיו, מודע מקודמיו, בררן מקודמיו, שגדל אל עולם שאבטלת הצעירים מובנית בו, ונהדף הצדה אל חיק התרבות האלטרנטיבית, שבה הזהויות התרבותית, החברתית והפוליטית התערבבו זו בזו. לתוך הקלחת העיתונאית הרוחשת בא קורא חדש, בחור שגדל מנעוריו על "העולם הזה" – נפעם מפריז הקפוצה, המבוהלת מן האמריקאיות המשתלטת, ונרגש לנוכח התסיסה הדורית התובעת שינוי סדרי עולם – ומצא ב"ליברסיון" התוסס מקלט מדיני ובית חברתי. הכותרת "מחפש שותפים למסע" בהחלט מתאימה למי שהייתי. "בן 21, רוצה לאהוב בחורה קוּלית, לא יפה מדי, אפשר גם יהודייה. כתבי לי" וכאן צריך לציין את החידוש הרביעי שהביא "ליברסיון", ובעיני החשוב מכולם: לוח המודעות הקטנות החינמי, שהושק מיד עם הקמתו במאי 1973 בשם "מחפש-מוכר-מחליף". בפריז 1977 הייתי מתחיל את יומי בסריקת המודעות הללו, בודק אם מחפשים קוטפי פרי בפרובנס, עוזרי דייגים באטלנטי או רוחצי גופות כאן ברובע. זה היה שער הכניסה לקהילה ערנית המחפשת את עצמה בעולם שהמשאבים מצויים בו בצמצום והשאיפה לחירות מתפרצת. בעולם שבו כלי התקשורת העיקריים הם מכונת הכתיבה וטלפון המטבעות, שימש לוח המודעות הזה לכל תכלית שמאפשרת היום הרשת החברתית. מן השימושי אל הפנטסטי, מהמניפולטיבי ועד ההומאני, מהמסחרי ועד הביורוקרטי – והכל מעורבב זה בזה. שירותי אינסטלציה, ייעוץ משפטי, שירותי מין, שותפים למסע תמורת השתתפות בדלק, שותפים לדירה תמורת עבודות בית, מחפשים רהיט או מצית ומציעים תקליט או כפית. חסרי/חסרות אשרת שהייה זקוקים לבני/בנות זוג לצורכי הרשמה לנישואים ואסירים (חפים מפשע) מבקשים קשר אנושי. הרבה לפני הרשת החברתית, הרשת הזאת הציעה שיתוף בהוצאות, שיתוף בעבודה, ביחסים, במסעות, בדיונים, והחלפת חפצים ושירותים. ולא לשכוח שהערב מתקיים מפגש התמיכה בכורי הפחם ששובתים בחבל לורֶן. מי יוכל להשאיל לי נעלים מידה 44 עד שאתקן את המגפיים? מי יגיד לי איפה מוצאים ספרות ציליאנית? מי יכול לספק לקבוצת אקולוגיסטים מידע על זיהום גרעיני? מישהו מעוניין בייסוד כפר שיתופי? מי ישאיל שואב אבק לניקוי דירה? אם אתם גרים בפּוֹ ומעוניינים לשוחח על דברים שאינם מכוניות ואופנועים, דברו איתנו. מישהו מכיר בפריז רופא שיניים לא יקר, שמסכים לתשלומים? נגנבו לי שני משולשים אדומים שעליהם כתוב "ליפ, לארזק – אותו מאבק" ואליהם היתה מחוברת ההונדה 125 שלי בירוק-זית (הכוונה למפוטרי מפעל השעונים ליפ, שהשתלטו על המפעל, ולמחאה המתמשכת של האקולוגיסטים נגד הרחבת בסיס צבאי בחבל לארזק, שרובו שמורת טבע). ובלב הלוחות היו המודעות הקטנות, ההורמונליות, של הכמהים לקשר – הכמיהה בכל מגוון אפשרויותיה. קשר רומנטי, קשר מיני, קשר לוהט, מופקר, סוטה, מחבק, מנחם. קדושים וכופרים מפרסמים בחינם את מאווייהם ומציעים בתמורה את ביצועיהם הנדירים. מי לא פתח את יומו בשנים ההן, אם היה מתחת ל-30, בסריקת הלוחות ששמם השתנה כמה פעמים עד שנתקבע כ"Changer La Vie" – לשנות את החיים, לפתוח דף חדש – כשמו של ההימנון החדש (1977) של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, שחיברו תיאודורקיס ופגאני. חיי, כמתברר, אכן השתנו. לקט מודעות מהתקופה, בתרגום עברי, אפשר למצוא כאן. "פול יקירי, אל תתגרש מלינדה – זה המסווה הטוב ביותר בשבילנו... מאיה" עיתון "העיר" לא היה הראשון בשרשרת מקומוני קבוצת "הארץ". שנה לפניו הושק בירושלים הבן בכור, "כל העיר", שאת אופיו ותכניו הגדירו מייסדיו, העורך יוסי קליין והמעצב ערן וולקובסקי. שלא כברשתות המקומונים של היום, המערכת של כל אחד מהעיתונים שיקומו היתה עצמאית לחלוטין, והרישות התקיים אך ורק בתחומי הפרסום, הייצור והשיווק. כש"העיר" היה עדיין פיילוט ללא שם, ליכסנו חברי המערכת המתגבשת את מבטם אל האח הבכור הירושלמי המצליח כדי לספוג השראה, וגם בכוונה להיבדל מאווירת ההרים ולסגל את רוח העיתון למלח הים. כמונו, גם "כל העיר" בעת הקמתו לא נמנע מללכסן מבט אל מעבר לים. אפשר היה לזהות טביעות אצבע של ה"ווילג ווייס" בעמודי המקומון החדש, ולעשות אחד ועוד אחד עם העובדה שיוסי קליין שהה כמה שנים בניו-יורק, ובהן בילה את בקריו בשאיבת תכניו של המגזין המטרופוליטני העבה, וטוב שכך עשה. הרי גם אני הבאתי במטען התושב החוזר שלי זרעי רעיונות כדי לנסות להנביטם כאן. "קחתן", התשובה התל-אביבית לפריזאיות החתרנית, הופיע כבר בגליונו הראשון של "העיר", והתקיים ברצף על פני רבע מאה עד שהתמוסס לתוך הקונספציה הטרשתית של "כל עיר והעיר שלה". ובעצם לא ברצף. המדור הושבת זמנית במשך שלושה חודשים דווקא בשיא פריחתו – ועל כך בהמשך. "העיר" נבנה כעיתון שנועד לשקף ולטפח תרבות אורבאנית, חילונית, אקטיבית חברתית ופוליטית, ומודעות החינם הקטנות היו סלע קיומו. רשת חברתית על נייר עיתון. היו בו השפעות לונדוניות וניו-יורקיות שחברי המערכת הביאו איתם, אבל "קחתן" ספג את רוב השראתו מן הפורמט הצרפתי ונבנה ברוח ה"ליברסיון". בסקיצות הראשוניות לאב-טיפוס התל-אביבי נקרא המדור "השוק המשותף", אולי כתשובה מרומזת ל"הלוח הכפול" של "ידיעות" ו"הארץ", לוח המודעות הקטנות הדומיננטי בשוק ומדפסת המזומנים של שני העיתונים. התלבטנו באשר לשמו של העיתון. בין האפשרויות שעלו לגמר היה "מטרופולין", המשלב ניחוחות כרך קדמון בריח נפטלין; "מראה מקום", שם היאה לרבעון ספרותי; ואפילו "אבטיח", מאתגר, משועשע ואינפנטילי. "אני רוצה לראות אותך מתקשרת ללשכת הראש העיר", אמרתי אז לדמות מפתח במערכת, "ואומרת בוקר טוב, מדברת הכתבת הפוליטית של אבטיח". בסקיצות ראשוניות, המדור החדש הוא סתמי, אולי כדי לא להבהיל את הקהל המצומצם של אנשי הנהלת "הארץ" שלכבודם נערכה ההצגה. גליון הדמה מיום 27.6.1980, מאה ימים לפני ההשקה, נעשה בטושים, גזירי טקסט במכונת כתיבה ותמונות מ"זורנלים", הכל מוטלא במספריים ודבק. ל"השוק המשותף" הוקצה עמוד אחד מ-20 ותכניו נסמכו על כותרות המחשה פיקטיביות, ראשית הניסיון ליצירת אווירה. בתת-המדור "פרנסה" (שייקרא לבסוף "מיד לפה") הופיעה פנייה אניגמטית: "מחפש יפה וחכמה לחצי יום". בתת-המדור "חיפוש ידידים" נכתב, כה צפוי, "רוני, אל תלכי". לראשונה נראה תת-המדור "החלפות", שהרי העתיד הוא החלפת בול בחתול ואת החבר המסטול במשורר דגול. ולמטה, כמצע בצק על עוגת גבינה, השתרעה רצועת קומיקס מדומיינת ששמה "יוסף". אותו יוסף שצייר דודו גבע ונדחה ללא מצמוץ, חודשיים קודם, על-ידי קברניטי רחוב מוזס. את השם שנבחר לבסוף נתן אחד הצעירים שהתדפקו על דלת הדירה המתפוררת ברחוב גאולה, שנשכרה לשמש משרדי המערכת. בחור ממושקף עם תיק שכל, שהתקבל לצוות ההקמה לאחר ראיון שטחי וקיבל על עצמו להמציא את המודעות הראשונות, האמורות להתניע את הזרימה ולפתות את הקהל להצטרף. הבחור, חנוך קציר שמו, נכנס לאווירה וללא כל התחבטות קרא למדור בשמו: "קח-תן", כי זה מה שהוא. השם החדש התקבל כאילו היה שם מאז ומעולם, לאחר הסרת המקף ושימוש בניקוד כדי למנוע טעות הגייה. לא בכדי ויתרנו בשלבים מתקדמים על "מטרופולין" ו"אבטיח" וקראנו לעיתון בשמו, "העיר", כי זה מה שהוא. לא נותר לנו אלא לקוות שהעיר הממשית תהיה מה שהיא. "פנקס הקטן. עבד צייתן נחמד וסקסי מעוניין לשרת מלכה יפה וחטובה (או זוג דו-מיניות)" גליונותיו הראשונים של "העיר" יצאו בקול דממה דקה. רבים מעותקיו, שהופצו חד-צדדית לקיוסקים הלא-מובחרים ולחנויות המכולת הסתמיות (הפיצוצייה עודנה בגדר חזון לשנות ה-90), נותרו כלואים בחבילות. בעלי הקיוסקים דרשו תשלום תמורת הזכות להציג את המוצר החדש, והרבה חבילות לא נפתחו כלל והתגלגלו לשווקים כחומרי אריזה. ובכל זאת, כעבור שבועות מעטים, הופתעה מזכירת המערכת, שבאה לאסוף את חבילת הדואר הצמוקה מבית-הדואר הסמוך, למצוא שק עמוס מכתבים וגלויות, והכל באותו נוסח: "לכבוד קחתן, ת"ד 4801, אבקשכם לפרסם את המודעה הבאה...". "העיר", שחיפש את עצמו בין אולם מועצת העיר לרחובות התבלינים בדרומה, בין סצינת הרוק בקולנוע דן ומועדון פינגווין לחריגות בנייה בצפון החדש, הפך באחת למצרך מבוקש. ראשונים ניעורו מחפשי הפורקן. אנשים שהם מתת האל, שלקחו על עצמם שליחות חשובה – לענג את נשות (או גברי) גוש דן. אחרי הכנועים, השתלטניות, הגואלים והמתרפסים, החד-הדוּ-והטרנס-מיניים, החלו לטפטף בזרם גובר והולך המודעות המהוגנות יותר. סחר חליפין במוצרים ובשירותים, אירועים, התכנסויות, מפגשים – וכל מה שעושים היום בפייסבוק. מתחת לחזותה המתנמנמת, תל-אביב נחשפה כעיר חטאים היפראקטיבית. גולם ה"קחתן" קם על רגליו. חודשיים לאחר צאתו לאור, מצאו עצמם אנשי צוות "קחתן" נאבקים בהמונים הקובלים על שמודעתם נשארה בחוץ. כל תושבי העיר, אלה שחיברו מודעות ואלה שקראו אותן, צבאו על הקיוסקים ואילצו את בעליהם לפתוח את החבילות ולהציגן במקום הכי בולט. הערימות ירדו במהירות, וברחוב גאולה דנו אנשי המערכת והשיווק בהגדלת העיתון ובהעלאת תפוצתו. סוחרי שוק הכרמל חזרו לארוז בעיתונות המסורתית. היו התלבטויות אתיות, למשל עד כמה ניתן להרחיק לכת בפורנוגרפיה מילולית, אבל אלו לא הגיעו לכלל דיון נוקב. פעלנו על-פי סדרת כללי אצבע, רופפים וגמישים למדי, ובכל זאת לכל מודעה שפורסמה קדם וידוא טלפוני. עיקר המאמץ הושקע במניעה ממפרסם יחיד להציף את המדור במודעותיו ומספאמרים מסחריים לתפוס עליו טרמפ. הצוות למד לזהות נודניקים, טרחנים ומניפולטורים ולנטרלם. אשר לחפצים ושירותים, נקבע כי סחר החליפין לא יוגבל – ויכלול אפילו החלפת דירות בקיץ – ואילו מכירת חפצים משומשים תותר רק כשערכם נמוך. למרות התשתית המשפטית האלסטית, זרם נהר המודעות הקטנות ללא הפרעה. גם החיים במערכת השתנו. הדירה העלובה בגאולה הפכה מקום התכנסות לטובי הכותבים. באין מערכות שידור, אלה באו מדי שבוע והביאו את תוצרתם עימם, או שחיפשו מכונת כתיבה ופינה פנויה להקליד בה את טוריהם. ובעוד שהטקסטים הנכתבים עוברים את מסע הייסורים של הקלדה במסדרה ועימוד בהדבקה, חיטטו הכותבים בערימות הגלויות והתחרו ביניהם בניסוח כותרות. השורה המיתית "היי לי אם ואחות", שהופשטה ממטעניה הרוחניים, היתה נקודת המוצא. "...שכנתי גומרת ביחד עם הכלב שמשמיע נביחות משונות. אני לבדי בבית, וזה מדליק אותי בטירוף... " טורי המודעות הקטנות, המשוחררים מכל עכבה, חוללו תגובות ערות וויכוחים נוקבים, הן בקהל קוראי "ליברסיון" והן בין חברי המערכת, והתגלגלו עד לבית-המשפט. בעוד שהימין הפוליטי גינה את תוכני המודעות וראה בהן הפקרות, השמאל הממסדי ביטל אותן כהבל זעיר-בורגני. כך מספרת ניקול ס, שהיתה חברת צוות עריכת המודעות הקטנות מאז צאתו לאור של העיתון ובמשך שש שנים. ב-1979, השנה שבה פרשה מן התפקיד, ליקטה מבחר מודעות ופירסמה את רשמיה בספר. חיטוט מאוחר בדברי הימים ההם מגלה כי בתקופת הפתיחות המוחלטת התפתחו תופעות מטרידות. אם המאבק הוא בעריצות הבורגנות, למה לא לבחון מחדש את הטאבו החילוני המקודש ביותר – את הוקעת הפדופיליה? דברים ברוח זו נכתבו ב"ליברסיון" בראשית מאי 1977, בעקבות מאמר שפירסם העיתון ובו הוכרז על הקמת "החזית לשחרור פדופילים", מאמר שגרר תביעה פלילית על "ביזוי המידות הטובות והדחה להפקרות". בשנתיים שיבואו הוגשו נגד העיתון תשע תביעות כאלה בגין פרסומים דומים בעמודי הדעות ובטורי המודעות הקטנות. העיתון, מצדו, ראה בתביעות מתקפת צנזורים של חברה הרוצה להחניק את המאבק המהפכני, וניצחון קל ל"פראנס סואר" ו"מינוט", שני העיתונים המיושבים בדעתם, כלומר הריאקציונריים, של אותם ימים. סרז זוּלי, העורך, ראה בהתערבות הפלילית משום הפעלת לחץ שנועד להמריץ את העיתון להפעיל צנזורה עצמית ולשוב לערכים שמרניים, כלומר לחזור להפרדה המסורתית בין פוליטיקה לסקס. זולי ראה בכך ניסיון בוטה לייבש עיתונות חדשנית המשקפת את רוח הזמן, על הסתירות שהיא מביאה בכנפיה. "חופש העיתונות מונח כאן על הכף", סיכם. בהשוואה לכך, "קחתן" של "העיר", שראה אור ממש באותם ימים, נראה כמסיבת אורנגדה של מסדר השתקנים. איש משולחי הגלויות לא הפליג בדמיונו, או לפחות בניסוח הדברים, אל המחוזות הרחוקים שמחוץ לחוק. היו שסלדו מתוכני המודעות, אבל שום תלונה או קובלנה פלילית לא הוגשה מעולם נגד המדור ועורכיו. ההזיות המיניות בפרובינציה התל-אביבית היו חפות מכל תודעה מהפכנית. זה היה תוצר זעיר-בורגני מובהק. נועז, משועשע בדרך-ככל, וכה תמים. "מי יוכל להשאיל לי נעלים מידה 44 עד שאתקן את המגפיים?" לא בכדי הגיע "ידיעות אחרונות" למעמדו הדומיננטי. הדוקטרינה של בעליו ועורכיו עקבית ומנצחת. בימים שקטים העיתון אינו מרבה ליזום, אבל כשראשיו מזהים איום, הם ממהרים לנקוט אמצעי בלימה. אם אפשר מאחורי הקלעים – מה טוב, ואם לא, הם מעמידים בזריזות מוצר דומה על המדף, כדי לא לאפשר למתחרה לבסס ראש גשר ולזכות ביתרון הבלעדיות. במקרה של "העיר" עשה "ידיעות" גם וגם. מיד עם הופעת הגיליון הראשון של "העיר" צורף למהדורת "ידיעות" מוסף "תל-אביבי" מאולתר ומרושל, שהיה בגדר הצהרת כוונות. וככל שרשת מקומוני "הארץ" הלכה ושיגשגה, מיסד "ידיעות" מולה רשת משלו, ואף גייס את מי שנתפס כגדול ההוגים העיתונאיים של הזמן, אדם ברוך המנוח, לעמוד בראשה. זה היה המהלך הגלוי. במרחב הסמוי מעין ביקשו הבעלים המנוחים של "ידיעות", נח מוזס האב ודב יודקובסקי, מ"הארץ" להסיר את "קחתן" מעל עמודי "העיר". לטענתם, מדור מודעות החינם מכרסם במעמדו של "הלוח הכפול" שבבעלות משותפת לשני העיתונים. "הלוח הכפול" שלט אז בשוק המודעות הקטנות בתשלום, וכמעט כל מי שרצה למכור או לקנות מוצר או שירות נזקק לו, בתשלום נכבד. לא ש"קחתן" היה, בתחומי עיסוקו ובממדיו, תחרות ישירה ללוח המשותף, אבל המו"לות החשדנית מראש מצד "ידיעות" כלפי כל הפרת סטטוס-קוו זיהתה ב"קחתן" יכולת לקרוא תיגר על ההגמוניה הכפולה של שני העיתונים ועל הלוחות הממוסדים בכלל. בשנת 1981 המחשב האישי הראשון היה אמנם בגדר רעיון מגושם, ורשת של מחשבים אישיים כלל לא עלתה על הדעת, אבל שירות מודעות החינם בעיתונים כמו "ליברסיון" ו"העיר" רמז לאן הדברים עשויים להתפתח. עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", עמד בגבורה בלחץ (שבא גם מבית "הארץ"), אך לבסוף ביקש להסיר את "קחתן" מן העיתון באופן זמני, עד שהעניין יוסדר. לאחר שנכשלו כל נסיונותיו להגיע עם "ידיעות" להסדר על התנאים לחידוש "קחתן", פנה שוקן ל"מעריב" והציע לו שותפות בלוח מודעות חדש. "מעריב" קיבל את ההצעה, "הארץ" פרש מן "הלוח הכפול", חבר ל"מעריב", ו"הלוח החדש" (שסמלו תרנגול) יצא לדרך. יחד איתו חזר "קחתן" ל"העיר", והפעם הופיע בקונטרס נפרד, לצד מדריך האירועים, ומספר המודעות בו גדל פי חמישה ויותר. עם השנים רוקן "קחתן" ממהותו, וניהול הלוחות הפך תעשייתי ושטוח. האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, ייתרו אותו כליל. לוחות המודעות הקטנות הפכו חינמיים והעיתונות המוסדית נחלשה מאוד. בצעירותי חשבתי שנכונו ל"העיר", כמו ל"הארץ", חיי נצח, שכן תושבי העיר ואזרחי המדינה תמיד יזדקקו לשכמותם. היום ברור שגם הנצח הוא קצרצר ותזזיתי, ואני מתנחם בכך שזכיתי – יחד עם עמיתים דעתנים וקהל קוראים ביקורתי – ללא מעט רגעים של אושר עיתונאי פשוט. לחוויית הצמיחה של עיתון, ולא רק לייסורי דלדולו. לתחושה מרוממת הרוח שעיתונות עשויה להקרין את ערכיה לתוך החברה שבה היא פועלת – בתמימות, ללא סקרי שוק, ייעוץ אסטרטגי ויח"צ – ואולי לעשותה לטובה קצת יותר, פתוחה יותר, עצמאית ברוחה ומשוחררת. תרגום מצרפתית וייעוץ: תמי ליטני

תומר אביטל בטור זועם במיוחד שמסביר למה כתב האישום נגד חיים כץ בחשד לשחיתות יכול היה להימנע - ומזמין אותך לעצור את המקרה הבא

שר נוסף, חיים כץ, מואשם כעת בעשיית רווח מהצד – במקרה שלו, באמצעות שימוש במידע פנים לצורך סחר בבורסה. לפי כתב האישום, כץ אפילו העביר חוק למען מרדכי בן ארי, האיש שנתן לו את המידע הזה. מתוקף תפקידם, לח"כים רבים יש אפשרות לעצב את המשק בשלל כלים פרלמנטריים. לכן לא מעט מהם ייחשפו למידע בעל חשיבות מכרעת – אם זה בדרך לגיטימית, במסגרת משרדי הממשלה שמעוניינים לקדם רפורמות, או בדרך לגיטימית פחות – הדלפות של אנשי עסקים שרוצים לשנות את השוק לטובתם. לאפשר לח"כים להשקיע בבורסה בסתר בזמן הזה זה כמו לתת לחתול לקבוע את מחיר השמנת. זו פרצה שקוראת לשחיתות. ואני פה כדי להגיד לכם שאין סיכוי שהם לא ידעו על הפרצה הזו. אף לא אחד או אחת מהם – משמאל ומימין. איך אני יודע? נתחיל. 1. כתבתי על הנושא ב"כלכליסט" ובבלוג שלי שוב ושוב עוד ב-2013. 2. בהמשך קידמתי ככתביסט (עיתונאי-אקטיביסט) הצעת חוק שמציעה לחשוף אילו מניות מחזיקים חברי הכנסת בוועדות הכלכליות. יצרנו את החוק הכי מעודן שיכול להיות: חשיפה רק של שמות המניות, בלי השווי שלהן, ושהחשיפה תתחיל רק מהקדנציה הבאה. 3. גם אחרי הגשת החוק המשכתי לסקר את הנושא, ובין היתר כתבתי על כך שחיים כץ הצביע נגד החוק הזה שהגיש אילן גלאון בהמלצתנו אף שהיה לכץ חופש הצבעה. והוא לא היה היחיד – כך עשו גם כל הח"כים מהליכוד וגם יאיר לפיד, עפר שלח ואיילת שקד (אף שלא הייתה משמעת קואליציונית) – והצעת החוק נפלה. 4. חוץ מהסיקור הנרחב של הנושא בכל בימה אפשרית (לרבות ynet, לא בדיוק גוף תקשורת נסתר ואזוטרי), ניסיתי להציף את הנושא כששאלתי ח"כ-ח"כ בוועדות הכלכליות – באלו מניות אתם מחזיקים? 5. תיארתי את הפרצה הזו אפילו בספר הבדיוני "המשכן", שעלילתו מזכירה את הסיפור של כץ ברמה מפחידה. רוב הח"כים העידו בפניי שקראו את הספר, ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין עשה לכבודו קבלת פנים בלשכתו. 6. דיברתי על הנושא בסרטון שהגיע ל-743 אלף איש בפייסבוק ב-2015. 7. וכשהחוק עלה מחדש ב-2016 ושוב הקואליציה הפילה אותו, פרסמנו מפה אינטראקטיבית שפירטה איך הצביעו כל ח"כ וח"כית בדיון על החוק הזה. 8. גם הצקתי על הנושא באופן אישי לדוד ביטן כשהיה יו"ר ועדת הכנסת. בכל פעם שראיתי אותו ואת יועצו לשעבר יוסי טאטיקה צועדים במסדרונות ניגשתי והצעתי שיקדם זאת. בכל פעם מחדש הוא אמר שזה רעיון טוב, אבל לא כרגע. 9. נושא המניות לא הפסיק להטריד אותי והזכרתי אותו באינספור ראיונות וטורי דעה ובהרצאות בכל הארץ. אפילו במדריך לח"כ המושחת שפרסמנו נכתב: "חצי שנה תעמוד לרשותכם לחסל את עסקיכם הקודמים. אבל אל דאגה – תוכלו להמשיך להחזיק עד 5% ממניותיה של חברה עסקית. גם תוכלו לסחור חופשית ומבלי לדווח לאיש – אף שתגלו לעיתים במשרדי הממשלה ובוועדות החסויות תוכניות סודיות שעשויות להשפיע על ערכה. כן, כן. אתם אשכרה יכולים ביד אחת להצביע לטובת רפורמה, וביד השנייה לקנות מניות של חברה שתושפע ממנה – באותו זמן". 10. וזה בדיוק מה שקרה. כל השנים האלה, כל המילים וסוגי המדיה האלה – וכלום. מי יודע אילו עוד מעללים נעשו בחסות הפירצה הזו, על חשבוננו כמובן. לפיד אמר ששגה. שקד נתנה הפעם אור ירוק. ביטן ואמסלם הודיעו שסחר בסתר בבורסה בשעה שאתה נבחר ציבור – זה באמת לא יעלה על הדעת, ונושא שלא קשור בכלל לימין-שמאל, ונרתמו… לא, זה לא קרה. שום דבר מאלו. יש עתיד אמנם התעוררו ובסבב האחרון הצביעו בעד ההצעה – אבל רק כשכבר היו באופוזיציה ולא הייתה לזה משמעות. החברה בקואליציה עדיין מעדיפים שתדברו על הניד של גנץ. הפרצה עדיין פתוחה. ועכשיו יוגש כתב אישום על שחיתות שיכולה הייתה להימנע. אבל הם ידעו. כולם. כולן ידעו. וכולנו – כל מי שאיננו ח"כ – מפסידים מקיום הפרצה הזו, שמאפשרת לנבחרי הציבור לשרת קודם את עצמם. אנחנו רוצים שהפירצה הזו תיסגר, ואם אפשר – בקדנציה הקרובה. ואנחנו נצליח. זה ייקח עוד שנה, או יותר – אבל אנחנו רצים למרחקים ארוכים. וככל שיהיה לשקוף יותר מו"לים – נבחרי הציבור יפחדו יותר מהכתבות שלנו. ככל שיהיו יותר חברים ב"סיירת השקיפות" – נבחרי הציבור יוצפו ביותר הודעות זועמות כשיקבלו החלטות גרועות. מאמינים לנו? הצטרפו עכשיו כדי שבפעם הבאה (או זו שאחריה) הכצים, האמסלמים והלפידים יקבלו את ההחלטה הנכונה בזמן אמת. ועוד משהו: אם תרשו לי, לדעתי, זה אחד ההבדלים בין "שקוף" לתקשורת המסורתית. אנחנו לא מחכים למקרה חמור כמו כתב אישום, אלא מטרחנים על הבעיה לפני שהיא מגיעה לשיאה. תעזרו לנו?

משאלי דעת הקהל הופכים לזירת בעד-ונגד שהמסרים בה מרודדים וההבדל בין ראוי לקלוקל מטושטש

שלושה ימים אחרי התפוצצות "פרשת עמיר בניון" ברשת החברתית, ביום רביעי שעבר, העלה "ידיעות אחרונות" את תגובת נשיא המדינה על השיר "אחמד אוהב ישראל" לפינה לשיפוטכם בדילמה היומית שמגיש המוסף "24 שעות". השאלה שציבור סורקי הקודים התבקש להכריע בעניינה היא: "האם החלטת נשיא המדינה לבטל את ההופעה של עמיר בניון מוצדקת". ביום ראשון השבוע התפרסמו תוצאות המשאל: סמדר שיר, שהשיבה בחיוב ("היה צריך לגנוז את השיר"), זכתה באהדת 32% מקולות המשיבים. וכיוון שלסורקי הקוד אין אפשרות להשיב "אין לי דעה" או "התשובה מורכבת מכדי לענות בכן-או-לא", גרף נח קליגר, שהשיב בשלילה גורפת ("זאת סתימת פיות"), את הקופה כולה – וזכה בתמיכתם של 68% מכלל הסורקים המזדמנים; עשרות או רבבות, מי יידע? בליל אותו רביעי, בלב המהדורה המרכזית של "חדשות 2", עברה יונית לוי לאייטם הבא: "פרשת עמיר בניון עכשיו: תוצאות מעניינות מסקר שערכנו היום, מה הציבור חושב על השיר, ועל התגובות לשיר הזה בנושא ביטול הופעתו של עמיר בניון בבית הנשיא בעקבות השיר". ואלה התוצאות המעניינות: "48% תומכים בהחלטה של הנשיא ריבלין ו-39% מתנגדים להחלטת הנשיא לבטל את ההופעה. ולגבי השיר עצמו", אומרת יונית לוי, "הציבור מתחלק כמעט שווה בשווה. 42% סבורים כי מדובר בשיר ראוי ולגיטימי; 38% מהציבור מאמינים שזה שיר גזעני ולא ראוי". העילה לסקר היא יוזמה מערכתית שגורה; תגובה מיידית למקרה נדיר שבו נשיא המדינה לא רק דיבר בשם הראוי ונגד הקלוקל, אלא קם ועשה מעשה. חוץ ממתן חנינות לאסירים ומנדט למרכיב הממשלה, יכול הנשיא לעשות מעט מאוד – ובעיקר להזמין למשכנו. בדרך כלל מזמין הנשיא מי שנתפסים כאנשי מופת מעוררי השראה. האם הסמכות שניתנה בידי הנשיא להעניק הזמנה למשכן אינה מלווה בהיתר לבטל הזמנה? יהיו מי שיטענו כי על הנשיא לעודד איחוד וקירוב לבבות ולא לזרוע ספק ופירוד. יהיו כאלה שיראו בנשיא בובת טקסים ולכן יסברו שעליו להימנע משיקול דעת שמבחין בין ראוי לקלוקל במרחב הציבורי, ויהיו כאלה שלדעתם ראוי כי הנשיא יבטא את אשר על לבו, גם אם הוא טועה – וקולם של כל אלה ראוי להישמע. אבל עצם העברת הנושא הרגיש והמורכב למבחן הדירוג הכמותי במשאלי דעת קהל – מקריים או מבוססי מדגם – מרדדת את הנושא ומעניקה מראש משקל שווה לכל אחת מקרני הדילמה, לזו הראויה ולזו המגונה. "את הסקר ערכו חברת מדגם ואיי-פאנל בפיקוח מינה צמח ומנו גבע", מסיימת יונית לוי בשם עורכי המהדורה את העיסוק בהיבט האלקטורלי של הפרשה, והצופה יכול להמשיך להיות לקוח מרוצה: זהו מידע עם תו תקן. שם החברה שערכה את הסקר מזכיר את קלפיות המדגם בבחירות לכנסת, ומינה צמח – זו שמכריזה על המנצח בבחירות – היא המפקחת. הפרשה תמה ונשלמה. הנשיא יצא איכשהו בסדר, ואשר לשיר על אחמד – הקרב היה צמוד בין תומכים למתנגדים, ותומכי הנשיא ניצחו גם כאן בנקודות. הנשיא ביטא אפוא את רצון הרוב, כך שאפשר להתפזר בשקט וללכת לישון. אפשר להתפזר כאן, ועם זאת, הצופה המשועמם מוזמן לתהות באשר להגדרה הלשונית המטעה "ראוי ולגיטימי", העומדת בהשוואה ובניגוד ל"גזעני ולא ראוי". גזענות היא תמיד תופעה "לא ראויה" ובהחלט מגונה, כך שאין כל צורך להוסיף לה את התואר "לא ראויה". "לגיטימיות", לעומתה, היא הגדרה שאינה מכילה בהכרח את המושג "ראוי". מה שראוי הוא תמיד לגיטימי, אבל גם הבלתי ראוי יכול להיות לגיטימי. השיר של בניון יכול להיות גזעני, מכוער ובלתי ראוי – ועדיין לגיטימי, כפי שכל ביטוי מאוס של אדם אחד כלפי ציבור אחר הוא בדרך כלל לגיטימי. הרי חופש הביטוי לא נועד לספק נוחות לשומרי ההסכמה הרחבה, אלא לבטא דווקא את זכותם של המתריסים נגדה. אמירתו המודעת של הסופר עמוס עוז, "בן-אדם של מלים" כהגדרתו את עצמו, שהתעקש להכתיר את נערי הגבעות זורעי ההרס בתואר "ניאו-נאצים עבריים", היא לגיטימית כמו שירו של עמיר בניון, ובהחלט מגונה כמוהו. לבניון ולעוז יש לא מעט מן המשותף. המעמד הציבורי שקנו לעצמם מעניק משקל מיוחד לדעתם בנושאים שמחוץ לתחום יצירתם – בוודאי לנושאים שבתחומי היצירה. אמירות שלא היו מעוררות עניין רב אילו היו זורמות בפיד הפייסבוקי בחתימת מישהו אחר מקבלות משמעות חדשה כשהן נהגות על-ידיהם ועולות – מן הרשת או מבימת צוותא – אל זירת העיתונות בארץ ומעלות סומק בלחייהם של עורכי מהדורות החדשות. ובכל זאת מצייץ הספק שבקרקעית התודעה. האם היה הנשיא אמיץ הלב מעז לבטל הזמנה של סופר דגול שנכשל בלשונו בהתבטאות קלוקלת ופוגענית? לא על סאראמאגו אני חושב בהקשר זה, אלא דווקא על עמוס עוז. אלה "סבורים", על-פי "חדשות 2", כי מדובר בשיר ראוי ולגיטימי, ואלה "מאמינים" כי זהו שיר גזעני ולא ראוי. אפילו המאמץ לסלסל בשפה עלול לגרום לבעיות בעולם הסקרים, כפי שהציון באחוזים (42 מול 38) מקנה לתוצאה אופי מעין-מדעי ומדויק לכאורה, בתחום שבו אפשרויות התשובה קהות ומבוססות על פשטנות מכלילה. המלה "סבורים", לדוגמה, מפזרת ערפילי עמימות סביב בעלי הדעה, בעוד ש"מאמינים" מקנה קנאות-יתר לדעה המושמעת. למה לא לכתוב בפשטות "לדעת 42% מהנשאלים"? מעניין לדעת מה היה נוסח השאלות שהוצגו למשתתפים בסקר של מדגם, אבל אין מידע זמין על כך. אפשר כמובן לגזור לאחור ולנסות לשחזר את רוח השאלות, אך לא לניתן לקלוע לאופן המדויק שבו נוסחו. עד כמה נוסח השאלות משפיע על התשובות אפשר ללמוד משאלות שפורסמו, כמו "האם אתה תומך בכך שאמנים יביעו בפומבי את דעתם הפוליטית?". שאלה כזו בדיוק הוצגה בחסות מכון הסקרים פאנלס-פוליטיקס בסקר שערך "מאקו" באותו נושא. בערוץ הכנסת, שקיים שלשום דיון בסוגיה, השתתף מנחם לזר, שהוא הבעלים של פאנלס-פוליטיקס, והכותרת שהוצמדה באולפן לאחד מקטעי הדיון היתה "האם לאפשר חופש ביטוי לאמנים?". כותרות מן הסוג הזה הן שמורידות את הדיון מן הפסים, גם אם המדגם מאושר ומפוקח מדעית. תיכף יזרמו אל ערוץ הכנסת הנתונים ומהם יתברר כי 19% מציבור הנשאלים עונים על שאלה כזאת בשלילה. תארו לעצמכם כנסת ש-24 מחבריה מעבירים חוק לשלילת חופש ביטוי מאמנים – האם יתחילו להגדיר כאן מיהו אמן ומהי רמת חירות הביטוי שתוקצה לחברי גילדת האמנים? גם השאלה שלפניה, שנראה כי נוסחה בחברת הסקרים, מיותרת, נטולת משמעות ומטריפה שלא לצורך את דעתו המטולטלת של הציבור. התשובה לשאלה "האם אתה תומך בכך שאמנים יביעו בפומבי את דעתם הפוליטית?" היא מתחום זכויות האדם הטבעיות והאוניברסליות. כל אדם אמור ליהנות מחופש ביטוי, ולכן לכל אדם עומדת הזכות להביע את דעתו בפומבי – אפילו אם הוא אמן. ואותה זכות עומדת לקהלו – להדיר רגליו מהופעה שאינה לרוחו. ואם הכל כה ברור, למה לשאול? כדי לבטל את המשיבים כחסרי השכלה משפטית בסיסית ונטולי השקפה ראויה? לזכותם של אתר "מאקו" ומכון הסקרים פאנלס-פוליטיקס יש לזקוף את העובדה הלא-טריוויאלית שטרחו לציין בשולי הסקר כי נערך בקרב 503 משיבים שנבחרו באקראי, וכי הנסקרים הם מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת במדינת ישראל מגיל 18 ומעלה. הצהרה זו היתה יכולה לשמש מפתח שלם לפענוח נתוני הסקר, אם גם טווח סטיית התקן במדגם שנבחר היה נכלל בה. מעניין לדעת מה היה בדיוק נוסח השאלות שהציגו לנסקרים אנשי חברת מדגם, שערכה את סקר "חדשות 2", וכיצד הסקר שלהם בוצע. אבל על כך עורכי המהדורה אינם מספקים כל מידע. מי שיתעקש ייאלץ לפנות למנועי החיפוש כדי ללמוד משהו על שיטת העבודה של חברת הסקרים הנסמכת במדגמיה על פאנל אינטרנטי. הפאנל שביצע את הסקר עבור "חדשות 2", IPanel, הוקם על-ידי מני גבע, שהוא גם יו"ר ארגון מכוני המחקר בישראל ובעל מכון המחקר מדגם. איי-פאנל מתגאה ביותר מ-100 אלף חברים בפאנל הרחב שגיבשה. איך הפאנל האינטרנטי עובד? הציבור נקרא להירשם ולמלא שאלון פרופיל דמוגרפי; הנרשמים המתאימים מקבלים הזמנות להשיב לשאלות הסוקרים וצוברים "גמולים". מהם הגמולים, איך זוכים בהם ומה השפעתם? על כך אפשר ללמוד מדף הבית של החברה: הכותרת לטקסט המצוטט אומרת הכל: "משפיעים ומרוויחים". ספק אם צופה הטלוויזיה הסביר מבדיל בין מדגם טלפוני למדגם אינטרנטי. בראשון, המסורתי, המדגם המייצג מונה כמה מאות נשאלים מפולחים סטטיסטית ואקראיים, המרואיינים ישירות בטלפון על-ידי הסוקר. במדגמים אינטרנטיים מספר הנשאלים במדגם יכול להגיע לאלפים ולרבבות, כשמספר המשיבים הגדול מקטין את סטיית התקן שהרשת יוצרת: הנשאלים מפולחים מראש מעצם היותם משתמשים פעילים בתקשורת דיגיטלית והשתתפותם בסקרים תלויה במידת יוזמתם, וזו מתוגמלת בהתאם. מדובר אפוא בנסקרים מקצועיים, שמתן תשובות לסקרי דעת קהל הוא להם מקור הכנסה. אין זה המקום לעסוק באיכויות ובמגבלות הסקירה, אבל ניתן לומר כי העבודה המרושלת משני צדיו של שיתוף הפעולה בין סוקרים לעיתונאים מביאה לציבור תוצר לא חשוב ודל משמעות. גם אם המדגמים הנסקרים משקפים נאמנה את המציאות, מה זה משנה אם תוצאת הסקר היא 42 מול 38 לכאן או לשם? בניגוד לסקרי קמפיין, המדרגים במידה זו או אחרת של דיוק את מצבם של המתמודדים ברגע נתון, ובניגוד לסקרי שביעות רצון ממידת הקריספיות של חטיפים, המספקים מידע חשוב ליצרן ולמשווק – כמעט בלתי אפשרי להשיב ולדרג שאלות כמו מהם גבולות ה"לגיטימי" והיכן עובר הקו האדום. מה שנעשה בברית העסקית בין הסוקרים למפרסמי הסקרים הוא בניית מוצר בפני עצמו: מוצר תקשורתי שיהדהד כאייטם חדשותי. ככזה, המוצר פגום מיסודו ורמת ייצורו נמוכה – הוא לוקה בכיווץ תוכני הסקר ודחיסתם עד כדי אובדן היררכיה ערכית ויצירת דירוג ריק ממשמעות הנשען על היררכיה כמותית. המתואר כאן מזכיר את משאלי הרחוב חסרי המשמעות הזכורים לי מימי הצפייה בשידורי הניסיון הבוסריים של הערוץ המסחרי. באחד המשאלים פנה האוחז במיקרופון לעוברי אורח והתקיל אותם, כל אחד בתורו, בשאלה "מה תעשה אם הבת שלך תבשר לך שהיא יצאה מהארון?". התשובות נחלקו בין אלה שאמרו "אנתק איתה כל קשר" לאלה שענו "לא אנתק איתה כל קשר". אה, כן, והיו גם אלה שהשיבו "לא יודע" ו"טרם החלטתי".

התשובה לשאלה אם "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה או בידור טמונה בפראזה הקבועה בת שש המלים שאומר המנחה, איל קיציס

אינספור מלים נשפכו כבר על "ארץ נהדרת", ורובן המוחלט עסק באותה סוגיה: האם "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה, תוכנית בידור או כל אפשרות באמצע. עיקרי הטיעונים מוכרים: סניגורי התוכנית טוענים כי מדובר בתכנים קיצוניים ככל שניתן לשדר (ככל שניתן לשדר היום; הטלוויזיה הלוא הולכת בניגוד לכיוון ההיסטוריה, מן התקופה החשוכה פחות אל החשוכה יותר), המוגשים לקהל רחב מאוד, לא בהכרח משוכנע, במסווה נוח לעיכול; המקטרגים גורסים כי מדובר בתוכנית בידור וחיקויים, המכוונת חִצי לעג פושרים אל עבר מטרות קלות מדי, קונסנזואליות בסך-הכל, דוגמת טיפשותם של הפוליטיקאים (או מראם החיצוני, או עילגותם הלא תמיד רלבנטית). בטור זה אני מבקשת להציע מודל חדש ולטעון כי כל פניו השונים של הדיון, כל טיעון שאפשר להעלות בעניינו, כל ניואנס, ולבסוף גם כל פתרון, טמונים בתוך שש מלים בדיוק: שש מלים שאומר אייל קיציס בסוף כל תוכנית, כבר שבע עונות: "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת". מדוע אייל קיציס מסיים כך את התוכנית? במבט השטוח ביותר, זה המתייחס אל המלים כפשוטן ומתעלם כליל מן הטון, אפשר לטעון שקיציס – כמובן בשם התוכנית, הזכיינית, הערוץ – מבקש לנחם את צופיו, או לפצותם, על כך שהצביע עבורם על הפגמים במציאות שבה הם חיים; אולי אפילו לבטל את הנאמר עד כה, כמגמד במו ידיו את ה"סאטירה" שהציע ממש לפני רגע, ואומר: אבל הכל בטל בשישים; כי אני יודע ואתם יודעים, שיש לנו באמת ארץ נהדרת. על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. עיקרי הטיעונים מוכרים: סניגורי התוכנית טוענים כי מדובר בתכנים קיצוניים ככל שניתן לשדר (ככל שניתן לשדר היום; הטלוויזיה הלוא הולכת בניגוד לכיוון ההיסטוריה, מן התקופה החשוכה פחות אל החשוכה יותר), המוגשים לקהל רחב מאוד, לא בהכרח משוכנע, במסווה נוח לעיכול; המקטרגים גורסים כי מדובר בתוכנית בידור וחיקויים, המכוונת חִצי לעג פושרים אל עבר מטרות קלות מדי, קונסנזואליות בסך-הכל, דוגמת טיפשותם של הפוליטיקאים (או מראם החיצוני, או עילגותם הלא תמיד רלבנטית). בטור זה אני מבקשת להציע מודל חדש ולטעון כי כל פניו השונים של הדיון, כל טיעון שאפשר להעלות בעניינו, כל ניואנס, ולבסוף גם כל פתרון, טמונים בתוך שש מלים בדיוק: שש מלים שאומר אייל קיציס בסוף כל תוכנית, כבר שבע עונות: "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת". מדוע אייל קיציס מסיים כך את התוכנית? במבט השטוח ביותר, זה המתייחס אל המלים כפשוטן ומתעלם כליל מן הטון, אפשר לטעון שקיציס – כמובן בשם התוכנית, הזכיינית, הערוץ – מבקש לנחם את צופיו, או לפצותם, על כך שהצביע עבורם על הפגמים במציאות שבה הם חיים; אולי אפילו לבטל את הנאמר עד כה, כמגמד במו ידיו את ה"סאטירה" שהציע ממש לפני רגע, ואומר: אבל הכל בטל בשישים; כי אני יודע ואתם יודעים, שיש לנו באמת ארץ נהדרת. על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. בטור זה אני מבקשת להציע מודל חדש ולטעון כי כל פניו השונים של הדיון, כל טיעון שאפשר להעלות בעניינו, כל ניואנס, ולבסוף גם כל פתרון, טמונים בתוך שש מלים בדיוק: שש מלים שאומר אייל קיציס בסוף כל תוכנית, כבר שבע עונות: "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת". מדוע אייל קיציס מסיים כך את התוכנית? במבט השטוח ביותר, זה המתייחס אל המלים כפשוטן ומתעלם כליל מן הטון, אפשר לטעון שקיציס – כמובן בשם התוכנית, הזכיינית, הערוץ – מבקש לנחם את צופיו, או לפצותם, על כך שהצביע עבורם על הפגמים במציאות שבה הם חיים; אולי אפילו לבטל את הנאמר עד כה, כמגמד במו ידיו את ה"סאטירה" שהציע ממש לפני רגע, ואומר: אבל הכל בטל בשישים; כי אני יודע ואתם יודעים, שיש לנו באמת ארץ נהדרת. על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. מדוע אייל קיציס מסיים כך את התוכנית? במבט השטוח ביותר, זה המתייחס אל המלים כפשוטן ומתעלם כליל מן הטון, אפשר לטעון שקיציס – כמובן בשם התוכנית, הזכיינית, הערוץ – מבקש לנחם את צופיו, או לפצותם, על כך שהצביע עבורם על הפגמים במציאות שבה הם חיים; אולי אפילו לבטל את הנאמר עד כה, כמגמד במו ידיו את ה"סאטירה" שהציע ממש לפני רגע, ואומר: אבל הכל בטל בשישים; כי אני יודע ואתם יודעים, שיש לנו באמת ארץ נהדרת. על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא? וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה. וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה.

האתר ONE מתנהג בהתאם לטבעו בסיקור השפל של מחלת הנפש של גומא אגייאר | מדורי הספורט בוגדים בייעודם כשהם מפרסמים בחוסר אחריות את הסיפור הלא אפוי של פנקסי פנאן

הסיפור המרכזי שהסעיר בימים האחרונים את תקשורת הספורט היה הראיון הטלפוני שערך האתר ONE עם ספונסר בית"ר גומא אגייאר מבית-החולים אברבנאל. צקצוקי השפתיים נשמעו היטב בברנזה ואצל הקוראים, אבל מי שמכיר את התנהלותו של האתר לא באמת הופתע. שמירה על צנעת הפרט לא נמנית עם כלי העבודה העיתונאיים של ONE, ונעדר משם גם הסעיף מתקנון האתיקה העיתונאית האוסר פרסום פרטים מזהים של חולה נפש, קל וחומר ראיון איתו ממיטת חוליו במוסד סגור. היחיד שמסוגל לעצור את ONE הוא בית-משפט. ואכן, משפחת אגייאר מיהרה לאחר הפרסום לשופט תורן וקיבלה צו המורה לגנוז את הראיון. מתברר שגם הצו לא שיכנע לחלוטין את עורכי האתר. שעות רבות לאחר מתן הצו אפשר היה עדיין למצוא את הראיון באתר ולהקשיב לו. לפי הפרסום באייס, נאלצה עורכת-הדין של אגייאר לפנות שוב לאתר ולדרוש בתוקף לקיים את קיום הצו. הראיון הורד לחלוטין רק לאחר 12 שעות. הראיון היה המשך לשורת פרסומים עלובים במיוחד באתר. יום לפני פרסום הראיון בישר ONE לקוראיו ב"פרסום ראשון" לוהט כי אגייאר יועבר במהלך היום מאברבנאל למחלקה הפסיכיאטרית בתל-השומר, רק כדי לבשר למחרת שוב, ב"פרסום ראשון", על "מכה לגומא אגייאר": לא יועבר לתל-השומר, אלא "יישאר באברבנאל!". גם את ניצול מצוקתו של האיש כדי לסחוט ממנו ראיון הזוי כיאה למצבו לא שכחו להכתיר בחותמת "בלעדי". ההתנהלות הזו של ONE – לדווח בחגיגיות, עם החותמת הרגילה "בלעדי", על כל תנועה שולית בחיי גיבוריו – נגזרת מעצם מהותו הצהובה וטבועה בדי.אן.איי שלו. כמו בפרקים האינסופיים של טלנובלות, כשכל מחווה סתמית זוכה לקלוז-אפ רב רושם מלווה בנעימת כינורות מתרגשים, מתוך הנחה שכל מעבר של הגיבורים מהסלון למטבח, ומהמרפסת לשירותים, הוא אירוע רב-חשיבות – כך גם אתר המתמחה ברכילות מוכרח על-פי טבעו להעצים כל התנהלות טריוויאלית של מושאי סיקורו. במסלול הזה השמים הם הגבול, כמו הפרסום של ONE בשבוע שעבר, שלפיו אגייאר חצה את הגבול לעזה יחד עם אשתו כדי לשחרר את גלעד שליט. כמה שיותר הזוי – יותר רייטינג, כמה שיותר צהוב – יותר כניסות. ושיתפוצץ העולם ביחד עם כל תקנוני האתיקה-שמתיקה. לעומת ONE, המתנהל לפי טבעו, לא לגיטימי שמדורי ספורט אמיתיים יתנהלו כמו מדורי רכילות. בשבוע שעבר התגלו פנקסים ובהם רשימות מספרים בכתב ידו של מוני פנאן. התקשורת חגגה על הגילויים, הודיעה כי התגלו ראיות לבנק פנאן, פירסמה שמות ספורטאים שהשקיעו כספים וקראה להקמת ועדות בדיקה שונות ומשונות. ב"ישראל היום" מצאו את הגילויים הללו חשובים יותר מפרסומים בענייני צבא, ביטחון, פוליטיקה וחינוך, ופרשו אותם בעמודים 2–3. במדור הספורט מרחוב מוזס שמחו לציין בשער כי לידי "ידיעות אחרונות" הגיעו הרשימות המלאות של פנאן, כאילו שהן לא הגיעו גם לכלי תקשורת אחרים. אלא שמכל השישו ושמחו, אף אחד מהעיתונאים לא הצליח לפרש את המספרים. מי אמר שאלה הסכומים שהשחקנים השקיעו בבנק של מוני? אולי הם, כמו שטענו במכבי תל-אביב, מספרים שציינו את משכורות השחקנים, או גובה הקנסות של כמה מהם? בכל זאת, פנאן לא היה רק "בנקאי" שחור-אפור, אלא גם מנכ"ל הקבוצה. לתקשורת היה סיפור גדול בפוטנציה – רישומי מספרים בכתב ידו של פנאן, שנמצאו מוחבאים מתחת לערימת בגדים. היא לא היתה מסוגלת לפענח אותם, והם נותרו מספרים עם נעלם אחד גדול. הררי הדיווחים לא נשענו על קרקע מוצקה, ובסופו של יום הקקפוניה הזו דמתה להתנהלות של אתר רכילות שזורק סיפורים באוויר ולא נשאר שם כדי לתפוס אותם כשהם מתנפצים. כמדורי ספורט המתיימרים להיות עיתונאיים, ההתחייבות הבסיסית לקורא היא לארוז למענו תמונת מציאות שהפרדת העיקר מהטפל בה נעשתה עוד בשלב העריכה, כמו גם לנסות לסנן מההתרחשויות השוטפות את אלו שאינן נוגעות לחייו כאוהד ספורט, למשל. מקום שפוסח על שתי הסעיפים, כמו ONE, מחזיק במקל משני קצותיו – ביד אחת מתיימר להביא "ראשון" סקופים משמעותיים מעולם הספורט, וביד שנייה מכתיר כ"חדשות" זוטות מחיי האישים המככבים בעולם הספורט. בסיפור הרשימות של פנאן, ההר הוליד בינתיים עכבר, מה שלא מונע מהתקשורת להמשיך להתעלל בעכבר. בשני המקרים, פנאן ואגייאר, הטיפול בחדשות הארד-קור התגלה כאקט בידורי, שנועד לשעשע את הקוראים, יחס שהפך את האירועים – האחד קריטי בחיי קבוצת הכדורסל מס 1 בישראל, והשני קריטי לחייו של הבעלים של קבוצת כדורגל מרכזית בישראל – לפרפראות רכילות, ל"צבע" בשולי המציאות. המציאות עצמה, זאת שאפשר להבחין בקווי המתאר שלה רק ממרחק של זמן ולאור הצטברות של נתונים, נותרה מבוישת במרכז המעגל; איתה אף אחד לא רוצה לרקוד. גילוי נאות: הח"מ נמצא עם ONE במערכה משפטית של תביעות הדדיות. הכיתוב ב"ישראל היום" לועג-עוקץ לברק יצחקי, אבל המצולם הוא דווקא שחקן אחר של בית"ר ירושלים, דה לה האסה. ב-nrg מאמינים שהבית של הפועל תל-אביב הוא איצטדיון וסרמיל בבאר-שבע, ושאלי גוטמן חזר למקום שבו אימן בעבר.

השופט רוזן היה צריך לוותר על ההופעה באילת | "ישראל היום" לא צריכים לקבל את maariv | פרסום סמוי אסור גם ב"הארץ", אך לא רק | ארדן עושה חצי עבודה בהתגוששות סביב יישום מסקנות לנדס

הסיקור הענף של משפט הולילנד סיפק הזדמנויות לא מעטות לבחון את הגבולות שבין סיקור משפטי לגיטימי להתערבות בהליך השיפוטי. סופו של המשפט היה מצע לדיון בחציית גבולות של העוסקים בהליך אל תוך הזירה הציבורית הפומבית. התבטאויותיו של השופט דוד רוזן בפאנל שנערך במסגרת הכנס השנתי של לשכת עורכי-הדין באילת, שאליהן התייחס בבלוג החדש שלו גם העיתונאי יובל יועז, גררו ביקורת על החופש שנטל לו רוזן להוסיף הסברים והתייחסויות לפסק הדין שנתן רק לאחרונה. ביום שני כבר פירסמה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" – עיתון שסיקור ענייני אולמרט בו התברר לא פעם כמוטה – כי נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס זימן את רוזן לשיחת נזיפה בעקבות הדברים. מאוחר יותר פורסם גם כי גרוניס שלח לשופטים מכתב שבו דרש מהם שלא להזכיר את פסקי הדין שלהם במסגרות פומביות וכן להימנע מלהתייחס לנושאים שבמחלוקת ציבורית. על-פי הפרסום ב-ynet, גרוניס כתב: הגישה המסורתית של שופטים ושל הנהלת בתי-המשפט דגלה במיעוט בקשרים שלא לצורך עם התקשורת, ובכל מקרה תגובות שהתבקשו משופטים הועברו דרך מנגנון הדוברות של ההנהלה. גם כללי האתיקה מבטאים גישה דומה. כלל 39 לכללי האתיקה של השופטים קובע שלושה עקרונות להתנהלות שופט מול אמצעי התקשורת, ובראשם כלל מנחה: "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות. על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת". כך קובע סעיף 39(א) לכללי האתיקה וממשיך בכך ש"שופט לא יעביר פסקי דין והחלטות לתקשורת אלא באמצעות דוברות בתי-המשפט", כדי לסמן את דרך המלך להעברת מסרים שיפוטיים לתקשורת. סעיף 39(ג) גם מבהיר כי "שופט יימנע מהופעה או מראיון באמצעי התקשורת. הופעה או ראיון של שופט באמצעי תקשורת – לרבות בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, באינטרנט, במסיבת עיתונאים ובכל דרך אחרת – תהיה רק באישור מראש מאת נשיא בית-המשפט העליון". נשיא בית-המשפט העליון, כפי שכולנו כבר מבינים, לא ייתן מן הסתם אישור כזה. ככל שאנחנו מתייחסים להופעתו המתוקשרת של רוזן כאל מסיבת עיתונאים או ראיון, הרי שכללי האתיקה לא נשמרו כאן. מצד שני נדגיש ונאמר כי שופטים רבים משתתפים באירועים דומים, בין השאר גם בפאנלים אחרים בכנס לשכת עורכי-הדין. כך גם הנשיא גרוניס עצמו, המתייחס לא פעם לסוגיות שעל סדר היום השיפוטי, וכך גם קודמיו ואפילו ביתר שאת. הנוהג הזה כשלעצמו מקים אישור מסוג מסוים לעצם ההופעה. כתבי המשפט יוכלו לספר לכם גם שמאחורי הקלעים הם נמצאים בקשר ישיר עם לא מעט שופטים המספקים להם ידיעות, הערכות ופרשנויות על תיקים שלהם ועל תיקים של עמיתיהם. הממלכתיות הקיימת אולי כלפי חוץ מחליפה עצמה בזמזום הומה לא לציטוט ולא לייחוס. ואולי ניתן לראות את הסיטואציה שאליה נקלע רוזן כהרצאה ולא כראיון עיתונאי? הפאנל שבו השתתף, שהנחתה תמר אלמוג, כתבת המשפט של ערוץ 1, עסק על-פי כותרתו בזכות השימוע, עניין שאינו ייחודי דווקא לפרשת הולילנד או שהתבלט בה כנושא מרכזי. השתתפו בו גם המשנה לפרקליט המדינה עו"ד אלי אברבנאל, עו"ד נוית נגב, מצוות ההגנה של אולמרט, ועו"ד ירון קוסטליץ, שייצג את יעקב אפרתי בפרשת הולילנד. כלל 29 לכללי האתיקה של השופטים קובע כי "שופט רשאי להרצות מדי פעם במסגרת גוף שאינו מסחרי, ללא צורך בהיתר לפי סעיף 11 לחוק יסוד: השפיטה. בעשותו כן ינהג שופט במידת הזהירות הראויה המתחייבת ממעמדו, תוך שמירה על גישה מאוזנת והימנעות מנימה פולמוסית או מהבעת דעה בעניין שאינו משפטי בעיקרו והשנוי במחלוקת ציבורית". אכן, השתתפות בפאנל או הרצאה יכולות להיתפס כנכללות בהוראות כלל זה, אך צריך לזכור כי ברוח הימים האלה, הפאנל עוצב כך שימשוך עניין ציבורי – קרי, עיסוק בפרשת הולילנד – ומי שהנחתה אותו היתה עיתונאית פעילה. מה גם שהוא היה פתוח לקהל ובכלל זה גם לשלל עיתונאי משפט שסיקרו אותו. במתכונת זו כבר אין מדובר בהרצאה או בדיון תיאורטי "נקי", אלא בהחלט במשהו שקרוב יותר לראיון עיתונאי. מנקודת המבט של האתיקה השיפוטית אפשר היה לצפות מרוזן שינהג באיפוק ויימנע מהתייחסויות ישירות לעניין אולמרט ולא יוסיף דברים על מה שכבר כתב בפסק הדין. במקרה שהמארגנים ורוזן סברו שאי-אפשר להימנע מעיסוק בנושא, אם בשל המלאכותיות שבדבר או מסיבה אחרת, הרי שעדיף שרוזן לא היה משתתף בפאנל זה כלל. מה שאולי צרם יותר מהתייחסויותיו של רוזן להיבטים פילולוגיים בפסיקתו ("בוגד" וכו) היו הסבריו באשר להיבטים טכניים של ההליך שניהל, ובהם חקירת שולה זקן במהלך הדיון הלא שגרתי שבו אישר את עסקת הטיעון בינה לבין הפרקליטות. הסבריו של רוזן בהקשר זה נשמעו בעייתיים גם במישור המהותי וגם במישור הטכני. הם התווספו לתמיהות שהועלו בזמן אמת, ולפיהן היה על רוזן לסגור לפחות חלק מהדיון כדי לא לפגוע בהליכים משפטיים אחרים המתנהלים מחוץ לאולמו, במקום לספק תחמושת תקשורתית שמשקלה הראייתי אינו ברור כלל. נדמה שעיקר הרגישות והביקורת על התבטאויותיו של רוזן נובע, ואולי בצדק מסוים, מהעובדה שכולנו מבינים שמדובר רק בתחנה אחת במסלול של משפטי אולמרט. בית-המשפט העליון נדרש בימים אלו לדון בערעורו של ראש הממשלה לשעבר, כמו גם בערעור שהגישה המדינה על זיכויו בפרשות ראשונטורס וטלנסקי. אי-הנוחות הנובעת מדיון ציבורי ער מדי סביב עניינים שבית-המשפט צריך להביע עליהם את דעתו היא דבר שיש לתת עליו את הדעת. אמנם, גם בית-המשפט ריסן עד לכדי ביטול כמעט מוחלט את עבירת הסוביודיצה, אך עדיין נושבת ממנו רוח המעדיפה את ניהול הדיון רק בין דלתי האולם ולא קבל עם, עולם ואולפן. צו איסור הפרסום שהוציא הנשיא גרוניס בקשר לקלטות אולמרט, שולה זקן ונבות תל-צור הוא ביטוי אקטואלי לרצון הזה. שופטים אינם מבינים תמיד את האקלים התקשורתי העכשווי. דווקא משום כך על העיתונאים וקברניטי כלי התקשורת עצמם לנקוט משנה זהירות וריסון עצמי בנקודות מסוימות, כדי שיד חיצונית לא תרסן אותם באופן שעולה על המידה הרצויה. התחרות בין כלי התקשורת על הכותרת הצעקנית הבאה וקיומם של דיונים הבאים להחליף במידה רבה את בית-המשפט של המדינה בבית-המשפט של אולפן הטלוויזיה – מיידי, רדוד ועמוס אינטרסים מוסווים של המשתתפים בדיון – עלולים להביא בסופו של דבר למיאוס שיפוטי בתקשורת. הדבר כבר ניכר ביחסו של בית-המשפט לתיקים המערבים כלי תקשורת, וסוגיות של חופש עיתונות נידונות על-ידיו ביותר מקורטוב חשדנות, באי-רצון להתערב ובהצהרות פומביות של ראשי המערכת – כמו אלו ששמענו מהנשיא גרוניס באותו כנס שבו דיבר רוזן. המגמה הזאת אינה רצויה לאף אחד מהצדדים. אחרי התרסקותו האחרונה של "מעריב", נמכר העיתון לאיש העסקים אלי עזור, בעוד שאתר העיתון, nrg, נמכר ל"ישראל היום" שבבעלות שלדון אדלסון. עם פיצול הבעלויות על העיתון והאתר, התעוררו שאלות בכל הנוגע לבעלות על נכסיו הדיגיטליים של הגוף המפוצל, כמו זכויות על חומרי הארכיון שיש ביניהם חפיפה בין שני הגופים. לפני כמה ימים פורסם גם כי ב"ישראל היום" מבקשים לקבל את הבעלות על הדומיין maariv.co.il, ששימש לצורך הפניה ל-nrg. גם תנאי השימוש באתר ופעילות הניו-מדיה נתקלו ועדיין נתקלים בקשיים הנובעים מההתאמה ההדרגתית להפרדה ולפיצול הבעלות. במסגרת מהלכי הפיצול כבר הוסרה המלה "מעריב" מהלוגו באתר nrg, אך מאפיינים וטקסטים אחרים, כמו תנאי השימוש למשל, טרם עודכנו. ככל שאני מבין מגורמים המצויים בעבודת הנאמן, הזכויות המסחריות על הארכיון אמורות להישאר בידי "מעריב", ואילו זכויות השימוש של תוכני העבר שנמצאים באתר nrg ייוותרו בידיו גם אחרי הפיצול ולא יימחקו ממנו. עם זאת עדיין שוררת אי-בהירות בסוגיות שונות שככל הנראה לא נתנו עליהן את הדעת בעת אישור המכירה לגופים שונים. אחת מהסוגיות האלה, כאמור, היא הבעלות על הדומיינים השונים שתחתן נוהלה פעילות הדיגיטל של "מעריב". אם להתנבא באשר לגורלו של הדומיין maariv.co.il, ניתן לומר כי סיכויי בקשתה של "ישראל היום" לקבלו לידיה כחלק מפעילות nrg אינם גבוהים. העובדה כי דומיין זה לא היה פעיל בזכות עצמו והיה קיים רק לצורך הפניות לפעילות nrg בעת שהמותגים היו מאוחדים, אין בה כדי להעיד על המצב הנוכחי. "מעריב" הוא מותג נפרד ונמכר ככזה. ל"מעריב" החדש, שהוא חלק מקבוצת ה"פוסט" של עזור, יש פעילות דיגיטל עצמאית שהוא משולב בה. בסיטואציה כזו, העברת הדומיין maariv.co.il לידי "ישראל היום" שקולה לאפשרות ש"מעריב" ינכס לעצמו את הדומיין הנושא את שמו של "מקור ראשון" או של כלי תקשורת מתחרה לצורך הפניות לאתר האינטרנט של קבוצת ה"פוסט". גם אם עצם הבעלות בדומיין היא חלק מפעילות הדיגיטל של nrg, הרי שהזכות לעשות שימוש בנכס הזה מוגבלת מאוד. חטיפת שמות מתחם וסחר לא הגון או סחטני בהם הם תופעה שבתי-משפט ריסנו מאוד בשנים האחרונות. מעבר לכך, שימוש כזה בשמות מתחם של אחרים יכול להיחשב לעוולה מסחרית אחרת, הטעיה ואפילו עשיית עושר שלא במשפט. יש כאן גם שאלות מתחום סימני המסחר המקשות על הטענה של "ישראל היום" לזכויות בדומיין ואף לאפשרות של מכירתו בתמורה גדולה ל"מעריב" החדש. הליכים שהתנהלו בבתי-משפט בישראל בעבר, בין השאר בעניינן של סלקום (רע"א 6464/99 סלקום ישראל בע"מ נ ס.מ. אקוואנט תקשורת מחשבים בע"מ) ויאהו (ת.א. 615/98 בש"א 6529/96 Yahoo! Inc. נ יאהו ישראל), מחזקים את הרושם שגם הפעם לא תוכל רוכשת nrg להיבנות מטענה טכנית (שגם בנוגע אליה יש מחלוקת וספק) כדי להשיג יתרונות מהותיים. הבוקר כבר פורסם כי ב"מעריב" פנו לממונה על ההגבלים העסקיים בתלונה נגד "ישראל היום" בטענה להפרת תנאי המיזוג. "מעריב" של עזור טוען כי היה על "ישראל היום" לציין את עניין הבעלות על הדומיין בבקשת המיזוג שהוגשה, היות שמדובר בתנאי מהותי למיזוג. משלא נעשה דבר זה – הרי שהוא מעיד גם על כוונתו המקורית (או העדר הכוונה) של "ישראל היום" בקשר לדומיין. דומה כי די בעילות האחרות כדי להביא להעברת הדומיין לידיו של עזור, אך מעניין לראות מה יחשוב הממונה על ההגבלים העסקיים על סוגיה זו. נדמה כי חוצפת הפרסום הסמוי עולה מדרגה שוב ושוב. כפי שצוין גם בסקירת העיתונות של אורן פרסיקו מיום חמישי הקודם (29.5.14), ל"הארץ" צורף מוסף פרסומי נטול קרדיטים לכותבים או לעורכים. מה שהיה מיוחד, מדהים ומתמיה בו בזמן היה הדמיון בין המוסף הזה (פרויקט שיווקי של מתחם שרונה בתל-אביב) לחלקיו העיתונאיים הרגילים של "הארץ". זה היה מוסף ברודשיט שעמד כמו כל אחד מחלקי העיתון האחרים ודמה להם כמו אח אובד שגם עובד לפרנסתם. חמור לא פחות היה הכיתוב שליווה את דפי המוסף, שהיה עקבי באופיו המטעה: "הארץ | צרכנות | מאי 2014". כדאי לא להתבלבל. המחוקק חשב שמצגים כאלה הם חמורים במידה המצדיקה קביעה של סנקציה פלילית שעונשה עד שנת מאסר אחת. כך ממש נקבע בחוק הגנת הצרכן שאת הוראותיו אני חוזר ומצטט כאן מדי פעם בנודניקיות טרחנית. לזכותו של "הארץ" יש לציין באותה נשימה שגם בתוכו קיימים שומרי סף ראויים. היו מי שראו את הפרסום הזה ושאלו שאלות את קברניטי העיתון, שהביאו לפרסום מתקן. בעיתון יום השישי שלמחרת כבר פורסמה בתחתית עמ 7 של החלק הראשי של העיתון הבהרה לקוראים בזו הלשון: יש שיניחו ל"הארץ" ליהנות מן הספק ויש שיגידו שפרסום ההבהרה אינו מבטל ומרפא לגמרי את החטא הקדמון שבפרסום המקורי. כאן נוכל להבטיח שנמשיך לעקוב ונזכיר שבניגוד לכתוב בהבהרה, אין מדובר בהפרדה וגילוי נאות כנדרש רק "בהארץ", אלא בכל המרחב העיתונאי כולו ועל-פי חוק. אגב, לא רק אנחנו פוקחים עין על הפרות כאלו. גם ב"וואלה ברנזה" פירסמו את נושא ההפרה השיווקית. "התוכן השיווקי בפרינט משתכלל ומשתולל, והפעם בחסות הארץ", כתבו שם. ב"וואלה" גם הפנו את תשומת הלב לכך שלמרות ההבהרה ב"הארץ", ברשת פורסמה במקביל וגם לאחר ההבהרה כתבה שנשאה את הכותרת "המדריך המלא – איפה אוכלים במתחם שרונה", שנחזית להיות תוכן מערכתי, אך למעשה כוללת אלמנטים שיווקיים דומים לאלה שבמוסף המסחרי המודפס. זאת בעוד שב"הארץ" התפרסמו באחרונה גם כתבות ודעות מחמיאות פחות על מתחם המסחר והבילויים החדש. חשוב וטוב למצוא פוקחי עין שונים ואולי מפתיעים בסוגיית התוכן השיווקי. ראוי היה רק להזכיר ל"וואלה" שגם אצלם, בעבר ובהווה, אין בוחלים בשיתופי פעולה מסחריים ובשיקולים מסחריים המשפיעים על תוכן, באופן גלוי יותר או פחות. עובדי רשות השידור המוחים באופן רציף ותקיף מול מהלכי החקיקה הנמרצים של השר ארדן בעקבות המלצות ועדת לנדס החריפו את מאבקם לקראת שידור משחקי המונדיאל המתקרבים, ובהמשך לעיצומים שביצעו עד כה בשידורי הרשות איימו להשבית אותם. אחת הסיסמאות שנשמעות מצד העובדים בהקשר זה היא "לא לפיטורים סיטונאיים". למעשה מדובר ככל הנראה במחזה שסופו ידוע מראש. כבר לפני כשבועיים פורסם כי בניגוד לכוונה המוצהרת הראשונית לסגור את הרשות, לפטר את כל עובדיה ולהשאיר לאנשי הרשות החדשה שיקול דעת מוחלט ומלא באשר לעובדים החדשים שתעסיק, כיום מדבר גם השר על מכסת עובדים מתוך הרשות הקיימת שתיקלט ברשות החדשה. כיפוף הידיים והתודעה המתנהל בין הצדדים, תכליתו לקבוע בעיקר את הכמות ולא את המהות. ההיגיון ביצירת מנגנון שיאפשר לכוחות הטובים ברשות להיקלט באופן מוצלח ומשוחרר מלחצי עבר בגוף החדש הוא נכון. הוא גם ייצור ודאות בקרב הכוחות הטובים ברשות הקיימת ויאפשר לגייס אותם להרגעת הרוחות ומניעת נזקים מיותרים בתוכה, עד להפעלת הרשות החדשה. אך זהו חצי מהפתרון הדרוש. כפי שציינתי בעבר, יש מקום כבר היום לפעול ליצירת אווירה ניהולית עניינית ברשות הקיימת בלא תלות במהלכי החקיקה החדשים, גם אם לצורך זה יש להרחיב את סמכויות השר להחלפת הנהלת הרשות הקיימת באופן כירורגי ונקודתי. השיתוק והבלגן ברשות השידור אינם מיטיבים איתה ובוודאי שלא איתנו כציבור. רק גורם מייצג מקצועי ובעל סמכות – כזה שיוכל להתגבר על הוואקום הניהולי הקיים היום ברשות ובמוסדותיה – יוכל לגרום לרפורמת לנדס להצליח באמת. אל תאמינו לקומוניקט. באחד הטורים האחרונים העליתי כאן תמיהות על הכוונה לשבץ תוכנית כלכלית בהנחייתו של שרון גל בערוץ החדש, ערוץ מורשת. עוד תהיתי על האפשרות שהתוכנית תיקרא "לילה כלכלי", כשם המותג המתחרה שהוביל גל בערוץ 10 בעבר. השבוע התפרסם כי מועצת הכבלים והלוויין מקיימת בירור מול ערוץ מורשת בכל הנוגע למידת ההתאמה של התכנים לתנאי הזיכיון של הערוץ. בד בבד פורסם כי ערוץ מורשת הודיע לערוץ 10 שהתוכנית החדשה תישא שם אחר ולא את שמה של התוכנית "לילה כלכלי". זאת, לאחר שערוץ 10 פנה, כמצופה, לערוץ מורשת בדרישה שלא לעשות שימוש בשם זהה. ככל הנראה, המציאות הממשית, שבה צריך להתמודד עם מתחרים עסקיים ועם רגולטורים בוחנים, מורכבת יותר מהמציאות המדומה שמנסים לייצר לנו באמצעות הודעות לעיתונות לצורכי שיווק עצמי. שלם לי ואכתוב לך. בשבועות האחרונים עסקנו כאן בסוגיית הכתיבה בתשלום של ערכים באנציקלופדיה האינטרנטית ויקיפדיה. אתמול בבית-הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי ערכה קרן ויקימדיה דיון בנושא הזה בדיוק, בהשתתפות דוד שי ואריה ענבר מוויקיפדיה העברית, עו"ד יהונתן קלינגר והפרסומאי און יבין. תעודת לא-עיתונאי. בשבוע שעבר עסקתי בין היתר בתלונה של ארגון אומ"ץ נגד גודי שלום-ניר-מוזס בגין התבטאויותיה בתוכניתה ברשת ב בנוגע לבעלה, השר סילבן שלום, בהקשר של ההתמודדות על נשיאות המדינה. ניסיתי להעביר מסר שלפיו, במציאות העובדתית הנוגעת למעורבים ולנסיבות, אין מדובר בעניין נורא כל-כך. ביום שישי צייצה שלום-ניר-מוזס בטוויטר ציוץ שאולי המחיש את הנקודה יותר מכל. "בעבר העיתונאים מטעם השתדלו לטשטש את עובדת תמיכתם בפוליטיקאי מסוים, היום משתינים מהמקפצה... עצוב". אחד המשיבים לציוץ הזה ניסה להחזיר את הכותבת לתלם המציאות ונטילת הקורות מבין העיניים כשכתב: "איך קוראים לזו שמשדרת ביום שישי ברשת ב וכל הזמן מביעה תמיכה בסילבן שלום", אך זכה לתשובה טיפוסית של "אוהבת אותך לא יעזור לך". הציוץ הזה, שלכאורה מאופיין בחוסר מודעות עצמית בולט, הוא אולי דווקא אישור של הנחתום בנוגע לעיסתו. שלום-ניר-מוזס אינה רואה בעצמה עיתונאית – לכן אין טעם שנשפוט אותה בכלים אתיים, חוקיים וציבוריים ככזו. בעבר העיתונאים מטעם השתדלו לטשטש את עובדת תמיכתם בפוליטיקאי מסויים, היום, משתינים מהמקפצה...עצוב — Judy Mozes (@JudyMozes) May 30, 2014

ההתאחדות לכדורגל עושה צעד חשוב בדרך לתקשורת ספורט הגונה יותר | סיקור המשא-ומתן של טוטו תמוז היה מבחן לאתרי הספורט. הם נכשלו | פרסום ראשון ב-ONE, לחץ ב-ynet וקופים במינהלת הליגה

באיחור ניכר החליטו בהתאחדות לכדורגל לעשות סוף להעסקת שחקני עבר ידועים, המועסקים על-ידיה, בפרשנות בערוצי הספורט בטלוויזיה וברדיו. בידיעה שפירסם השבוע א. טבק בספורט "מעריב" נכתב כי מעתה ייאסר על מאמני הנבחרות הלאומיות השונות לעסוק בפרשנות בתקשורת. המכתב נוגע לאלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, המשמש פאנליסט בתוכנית הפופוליטיקה הספורטיבית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט; לאלון חזן, מאמן הנערים (הערוץ הראשון וצרלטון); למוטי איוניר, סקאוט הנבחרת הלאומית (ערוץ הספורט) ועוד. בידיעה צוין כי פרשנים ברמתם משתכרים מדי חודש בין 8,000 ל-15 אלף שקל. על הבעייתיות הטמונה בפרשנים חובשי כמה כובעים נכתב כאן בקצרה בינואר השנה. במשך שנים העניין לא הפריע להתאחדות. הפרשנים שיש להם זיקה אליה היו שגרירים טובים שנהגו לגונן על המוסד ועל החלטותיו. לא ברור מדוע דווקא עכשיו החליטו קברניטי ההתאחדות להיות צדיקים גדולים. אולי בגלל אפקט מינויו של גיא לוזון למאמן הנבחרת הצעירה, אחרי שהיועץ המשפטי הפך אבן על אבן במאמץ לטהר את הנפוטיזם. ב"מעריב" התמקדו בכותרת הידיעה באלי אוחנה, אבל מי שלא הוזכר הוא בוני גינצבורג, המגיש הראשי של שידורי הספורט בערוץ הראשון. גינצבורג, שזכה לקרדיט רב על הצלחת שידורי המונדיאל, הוא גם מאמן שוערים בנבחרות הצעירות. העסקתו בהתאחדות לכדורגל משולה להעסקתו של ינון מגל, מגיש "מבט", על-ידי לשכת ראש הממשלה. גינצבורג הוא מגיש, אבל אין הבדל גדול בינו ובין פרשן. שוער העבר מרבה להשמיע את דעותיו בכל הזדמנות, כולל על הליגה הישראלית, הנבחרת וההתאחדות. לא מזמן התווכח ממושכות עם הפרשן אבי רצון, שהוא אחד המבקרים החריפים של ההתאחדות ושל העומד בראשה. כשגינצבורג מתנצח בעניינים כאלה, אין לי ביטחון בטוהר כוונותיו ובמה שמסתתר מאחוריהן. זה לא רק ניגוד אינטרסים, אלא גם מראית עין. היועץ המשפטי של ההתאחדות והמנכ"ל, אורי שילה, החתום על המכתב לפרשנים, חייבים לכלול בווטו הזה גם את המגיש. שגינצבורג יחליט על איזה כובע לוותר. הזיגזגים החדים במשא-ומתן בין הפועל תל-אביב לחלוץ טוטו תמוז גרמו לאתרי הספורט המובילים להתבזות פעם אחר פעם. זה החל ביום שלישי ונמשך ביום רביעי. תחילה בישרו הכותרות שהחלוץ סגר בהפועל תל-אביב, אחר-כך שהתחרט והחליט להישאר בבית"ר ירושלים, שוב סיכם בהפועל תל-אביב ושוב התחרט, וכך עוד כמה פעמים. זה טבעו של משא-ומתן וזהו עונשם של אתרים פופוליסטיים שבלהיטותם להקדים זה את זה יצאו מגוחכים ומטופשים. בעיתונים זה לא היה קורה. ב-ONE, שהתהדר בפרסומים ראשונים על אודות המשא-ומתן עם תמוז, פרסומים שנפלו בזה אחר זה, נרשם אירוע מפתיע כאשר אפילו שם התעוררה סלידה מההתנהלות הזו. ניר יהודאי, כותב הטור התורן במשמרת, ירד על התנהגותם של השחקן ("ילדותית, קפריזית, מצחינה ממגלומניה") ושל הנהלת הפועל תל-אביב ("חובבנות מופקרת"), והיה מספיק אמיץ לבקר גם את חובבנותה של תקשורת הספורט, שהאתר שבו הוא מועסק מצטיין בה במיוחד. וכך כתב יהודאי על הסאגה: "ולבסוף, ישנה התקשורת, שהח"מ נמנה עליה. זהו עוד מקרה של התעסקות מביכה בתפל, של פזיזות יתר, שגרם לה להתבזות. עוד מקרה של התבטלות כנגד כל מיני גורמים בקבוצה או מקורבים או יודעי דבר, שמריצים על חשבונה ספינים על גבי ספינים. בקיצור, בושה". ואם ב-ONE מעידים כך על עצמם, צריך להוקיר את גודל הרגע. אפילו אם דקות אחדות לאחר פרסום הטור, מישהו או מישהי באתר הזה חשב/ה שלא ראוי לחשוף בפני הקוראים את ערוותה של תקשורת הספורט, והפסקה הביקורתית הועלמה כלא היתה. גם בערוץ הספורט סיקרו את הסיפור. בערוץ היו כל-כך מבולבלים מהתפניות של תמוז, עד שהחליטו על פשרה פנימית: הכותרת בישרה שהחלוץ סגר בהפועל תל-אביב, בעוד שהטקסט קבע שהוא ישחק סופית בבית"ר ירושלים. אז מי כאן הוא "מעבר למביך"? מינהלת ליגת הכדורסל תקפה את רון קופמן והתלוננה נגדו במועצת העיתונות. לקופמן אין בעיה לכנות את עצמו קוף. זה לא אומר שגם המינהלת צריכה לרדת נמוך בצילום של החיה מעל הידיעה באתר המינהלת. אז מי כאן הקוף אחרי הבן-אדם? האם ראובן שוורץ, צלם הספורט הוותיק של "ידיעות אחרונות", עבר הסבה לשחקן בנבחרת ספרד? ב-ynet משוכנעים שכן. עדיין מ-ynet: הרכש החדש ליאור זאן, המודע ללחץ הרב שיש בהפועל באר-שבע, בוודאי ישמח לקרוא שאחרי 50 שנה יש פתרון לבעיה: באצטדיון המקומי ייבנו בקרוב תאי שירותים חדשים. הפרסום ב-nrg הפרסום ב-ONE ונסיים באגף הפרסומים הראשונים תוצרת ONE. בבוקר יום רביעי התפרסמה ב"מעריב" ידיעה שלפיה מאמני נבחרות הכדורסל גברים ונשים שוקלים את המשך דרכם. ב-nrg פירסמו את הידיעה לפני הצהריים, מה שלא הפריע לאופירה אסייג לצאת שעות רבות אחר-כך ב"פרסום ראשון", המתווסף לרזומה עשיר של האתר בפרסומים "בלעדיים" דומים.

איך אפשר לקיים את השגרה, כפי שממליצות הרשויות ומהדהדים כלי התקשורת, כאשר מבצע "צוק איתן" מסוקר ללא הפסקה?

אמש דיווחה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ 10, בשידור חי על פציעתו האנושה של אדם באשדוד. צופי מהדורת החדשות של הערוץ ראו רכב עולה באש לאחר שפגע בו טיל שנורה מעזה. כתבת הבריאות הזריזה והמקושרת של הערוץ נכנסה לשידור והודיעה כי שוחחה עם צוותי מד"א ולמדה מהם שברכב נמצא אדם, כנראה הנהג, ושמצבו קשה ביותר. בעצם, אנוש. השידור עבר לכתבים אחרים, שהרחיבו ופירטו בנוגע למתקפת הטילים התורנית, ואז חזר לאלרואי, שמסרה דיווח מעודכן, ממש מהדקה האחרונה: צוותי מד"א סיפרו לה כי הם מתקשים לגשת לרכב העולה באש. הם מקווים שהכבאים, הנמצאים בזירה, יתגברו על הדליקה ויאפשרו להם להגיע לפצוע ולהושיט לו עזרה. במשך כמה דקות חוו אפוא צופי ערוץ 10 חוויה מצמררת: מול עיניהם, בשידור חי, גווע אדם למוות כשהוא אפוף להבות. רק לאחר מכן התברר כי בעצם לא היה איש ברכב הבוער. הדיווחים של אלרואי התבססו על טעות. הצופים יכולים היו לנשום לרווחה ולפנות לדיווחים מסמרי שיער אחרים על המתרחש בזירת הלחימה. לא הדיווח המוטעה של אלרואי הוא נושא הטור הזה, אלא השיטה. מובן מאליו שבנסיבות הסוערות והמתעתעות של לחימה בכלל, ושל אופיו של מבצע "צוק איתן" בפרט (עימות טכנולוגי אלים שמשווה לזירה חזות מרוחקת המעמעמת את משמעותו הקטלנית), נופלות שגגות בסיקור. הפאשלה של אלרואי ושל עורכי המהדורה בערוץ 10 מייצגת התנהלות תקשורתית עקרונית שכדאי לתת עליה את הדעת. ההחלטה לפתוח את המיקרופונים של רשת ב וגלי-צה"ל ואת אולפני החדשות של שלושת ערוצי הטלוויזיה לשידור רציף היתה הגיונית ביום הראשון למבצע. היא הופכת לבלתי סבירה ככל שהוא הולך ומתארך. לא רק בגלל האילוץ העיתונאי שהשידור החי והבלתי פוסק מטיל על מערכות החדשות, אלא גם בגלל השפעתו על הלך הרוח של הציבור. האילוץ העיתונאי גורם למשדרים האינסופיים לחזור על עצמם, להעלות לשידור פרשנים ומומחים מהספסלים האחוריים ולהפוך את המאזינים והצופים לקהים למתרחש. לגישה העיתונאית המפעילה שידור חי לכל אורך היממה בשמו של הרצון לעדכן את הציבור ללא הפסקה עלולה להיות תוצאה הפוכה: לא מעורבות במצב החירום שנכפה על המדינה, אלא ניכור ממנו. מכל מקום, לשידור חי יש כללים: בזמנו קיבלו על עצמם כלי התקשורת כמה סייגים בעת סיקור סימולטני של פיגועים ותקריות בטחוניות: השהיית פרסום שמות נפגעים, הימנעות מתצלומי תקריב של פצועים והרוגים, עיכוב ביצירת מגע עם בני משפחות של קורבנות אסון עד לווידוא שקיבלו על כך מידע מהרשויות המוסמכות, ועוד. הכללים האלה מסוכלים מיניה וביה כאשר ההתרחשות האלימה מתמשכת והולכת וכאשר סיקורה מתנהל באופן רציף. על עורכי מהדורת החדשות של ערוץ 10 היה לשאול את עצמם אמש אם דיווח בזמן אמת על רגעי גסיסתו של הנהג הלכוד ברכב תואם את הכללים הללו ואם הסיקור החי הזה משרת באופן כלשהו את הציבור. העובדה המשמחת שבדיעבד התברר כי המידע ששודר היה שגוי אינה מנטרלת את הכשל החמור שבעצם הדיווח ואת האפשרות שהתנהלות דומה צפויה מצד ארגוני שידור אחרים בנסיבות שבהן מתנהלת עתה המערכה הצבאית. זאת ועוד, כלי התקשורת נותנים בימים אלה גיבוי מלא להפצרות שמפנים פיקוד העורף וראשי המדינה לציבור הרחב לנהל חיי שגרה. ביסוד הקריאות האלה עומדת התפיסה שקיום סדר יום רגיל חיוני לבריאות הנפשית של האזרחים ומשרת את אינטרס המדינה במצב החריג שבו היא נמצאת. שידורי חדשות חיים בלתי פוסקים ברדיו ובטלוויזיה הם היפוכה של שגרה תקשורתית ושיבוש גס של אורח החיים הרגיל של הציבור.

שליח "הארץ" במצרים משתדל לשמור על איזון | "ישראל היום" מייצר לקוחות מרוצים | "מעריב" מזהיר נשים מפני השפעות הקרייריזם על עור הפנים

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר מוקדשות לנעשה במדינות ערב השכנות, בעיקר מצרים, שם אמורות להתקיים מחר בחירות היסטוריות, לראשונה מאז נפילת משטרו של חוסני מובארכ. את הכותרות הראשיות ניתן לחלק לשניים: "הארץ" ו"מעריב" מפרסמים כותרות אינפורמטיביות ("האחים-המוסלמים: אנחנו בדרך לניצחון היסטורי בבחירות מחר" ו"חשש: אלימות תביא לביטול יום הבחירות", בהתאמה), ואילו ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" בחרו העורכים בכותרות ראשיות שנועדו, לפני הכל, לזרוע פחד. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם הציטוט "תל-אביב, הגיע יום הדין" ככותרת ראשית. לא ברור מיהו הדובר, אך בכותרת המשנה מוזכר "אחד הנואמים" בקהיר, שאמר: "נהרוג את כל היהודים". ברקע הכותרת הראשית תצלום של אשה ערבייה מחזיקה שלט "המוות לישראל", בעברית בגופן מסולסל לתפארת. ב"ישראל היום" מסכמת כותרת המשנה לראשית את המצב במזרח התיכון כך: "מטהרן עד קזבלנקה, האביב הערבי הופך לחורף אסלאמי. מצרים: יממה לפני הבחירות לפרלמנט, ההמונים רוצים את אל-בראדעי. מרוקו: ניצחון למפלגה האסלאמית המתונה. סוריה: החבל מתהדק סביב אסד; הליגה-הערבית גיבשה סנקציות חריפות. איראן: בכירים מזהירים שיתקפו את ישראל – וגם את מתקן נאט"ו בטורקיה". "תנועות המחאה קראו לעצרת של מיליון איש, אך בפועל הגיעו עד הערב כ-200 אלף. עם זאת, האווירה בכיכר היתה מרוממת", מדווח ב"הארץ" אנשיל פפר, הנמצא זה כמה ימים בקהיר. בעוד האווירה בכיכר מרוממת, מדווח פפר על המתרחש גם באוניברסיטת אל-אזהאר, מעוז תנועת האחים-המוסלמים, שמחרימה את ההפגנות מחשש שהבחירות יתבטלו ונצחונה יידחה. שם, באוניברסיטה, "מטיף אחרי מטיף נאם לפני ואחרי התפילות, והאשים את ישראל בפגיעה בקודשי האסלאם ואת היהודים המטמאים את אדמת פלסטין". ניכר בדיווחו של פפר כי הוא מבקש לקעקע את הרושם כאילו כל המוני מצרים להוטים להרוג יהודים בכלל וישראלים בפרט. "בשלב מסוים החלו ההמונים בקריאות חייבר יא יאהוד", הוא כותב, "אבל בין המתפללים ניכרו פרשנויות נוספות". פפר מצטט את עבד חאלד, רואה-חשבון, שאמר: "אנחנו מתחייבים כאן להילחם ביהודים עד טיפת דמנו האחרונה", ומנגד מצטט את שאריך תלאת, פעיל בתנועת האחים-המוסלמים, שאמר: "אנחנו לא מחפשים מלחמה עם ישראל. אם ישראל תכבד את זכויות הפלסטינים, אפשר לשמור על הסכם השלום. כשאנחנו צועקים חייבר אנחנו לא קוראים להרוג יהודים, אנחנו רק רוצים להזכיר להם שהסכמים צריך לכבד". על עצמו פפר אינו כותב כלל. "כיכר הפחד" היא הכותרת לדיווח של אלדד בק, שליח "ידיעות אחרונות" ואתר ynet לקהיר, שנפתח בתיאור חוויותיו האישיות. שני בריונים במעילי עור התנפלו עליו כשהגיע לכיכר תחריר, האשימו אותו בהחזקת סמים וביקשו שוחד ("הם דחפו אותי בכוח. ניצלתי שבריר שנייה של חוסר תשומת לב מצדם, נמלטתי בריצה וקפצתי למונית הראשונה שראיתי"). לפי בק, "כיכר התקווה הפכה לכיכר הפחד". גם הוא מדווח מכנס התמיכה בתנועת האחים-המוסלמים ומצטט את הקריאות להרג יהודים. את דיווחו מלווה תצלום מפחיד של מצרי עירום למחצה, שטוף אמונה יוקדת, מניף ידיו לצדדים ופוער את פיו (כדאי לקרוא את דיווחו של בק בנוסח המתפרסם באתר ynet, שם הוא מעט ארוך ומעמיק יותר). "ישראל היום" שלח בשבוע שעבר עיתונאי לקהיר, כפי שניתן היה ללמוד מהתצלומים הרבים שעיטרו את דיווחיו בעיתון. הבוקר אין תצלום חדש של בועז ביסמוט בבירת מצרים. נראה שעורך חדשות החוץ ב"ישראל היום" החליט לא להישאר בעיר כדי לדווח על הבחירות ההיסטוריות של המדינה השכנה החשובה ביותר של ישראל. על הדיווח הקצר הבוקר שמוקדש לנעשה בקהיר חתום דניאל סיריוטי (תחת הכותרת הלא משעשעת "כשהכיכר אומרת לא"). בטור פרשנות נלווה בוחן ביסמוט את ההתפתחויות במצרים על רקע המצב במזרח התיכון כולו. "דומה כי האסלאם הפוליטי תופס תאוצה לא רק במצרים, אלא בעולם הערבי בכלל", הוא כותב, ומסכם בתחזית עגומה למדי: "ההיסטוריה מלמדת שכאשר הסהר עולה, בדרך כלל מטיל אורו צללים של חניתות וחרבות שלופות". "הנהגים שחולפים על פני כיכר תחריר בקהיר מקללים את המפגינים", נכתב בפתח כתבה [AP] המתפרסמת הבוקר ב"דה-מרקר" ומוקדשת למחיר שמשלמת "הכלכלה המצרית" על המהומות. "יש בקופה מספיק כסף כדי לשרוד עד סוף השנה, אך לא הרבה מעבר לכך", מצוטט ניל שרינג, כלכלן שווקים מתעוררים ראשי בקפיטל-אקונומיקס. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת למשבר כלכלי גדול עוד יותר – של גוש היורו ("אם אירופה לא תפעל במהירות, גוש היורו יתפרק בתוך שבועות"). הכפולה הפותחת ב"ממון" מוקדשת גם היא למשבר באירופה. כותרת המוסף מהדהדת את הכותרת המאיימת של "ישראל היום" – "חורף אירופי". סבר פלוצקר דווקא משתדל, כהרגלו, להישאר אופטימי וכותב על הפתרון למשבר. "התרופה למגפת האי-אמון [של המשקיעים והשווקים] היא רק אחת: התערבות מסיבית של הבנק המרכזי". יחד עם זאת, נראה שאפילו פלוצקר אכול ספקות באשר ליכולת של מנהיגי אירופה להוציא את הפתרון אל הפועל. בכל העיתונים מדווח על "יום שישי השחור", מיזם המכירות המסורתי של חנויות בארה"ב לרגל חג ההודיה. ציפי שמילוביץ מדווחת בהרחבה למוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על מכירות החיסול במדינה. "ההערכות הן כי 150 מיליון אמריקאים הסתובבו בבתי הכלבו הענקיים במהלך סוף-השבוע, משתתפים בקרנבל קפיטליזם שנע בין מדהים למזעזע, עם נגיעות של דילים שבאמת אי-אפשר לעמוד בפיתוי שלהם". שמילוביץ פותחת בתיאור כמה אירועים חריגים, שהפכו אף הם למסורת ביום הקניות. קונה ליד סן-פרנסיסקו נורה ונפצע קשה משום שלא הסכים לתת לשודד את שקית הקניות שלו, אשה בת 55 נורתה ברגלה מחוץ לקניון בדרום קרוליינה במהלך שוד אחר, סב בן 54 הוכה בפניקס לעיני נכדו על-ידי שוטרים שחשדו כי הוא גנב, אשה בפרבר עשיר של לוס-אנגלס ריססה גז מדמיע כדי לפלס את דרכה בין המוני הקונים אל עבר משחק וידיאו שבו חפצה. ב"מעריב" מדווח צח יוקד על אירוע אחר, שהתרחש בניו-יורק: מאות קונים לא הצליחו להתאפק עד לשעת פתיחת חנות ובאחת לפנות בוקר "פרצו את דלתות החנות בכוח והתנפלו על המדפים המלאים". הכותרת שבחרו ב"ישראל היום" לדיווח על אירועי "יום שישי השחור" מנוסחת בהתאם לעקרון האיזון המקודש של העיתון וקוראת: "הסייל הגדול: פצועים, בהלה – ולקוחות מרוצים", אף על פי שבדיווח מאת יוני הרש אין זכר ללקוחות מרוצים, רק לטירוף שהעביר את הצרכנים על דעתם. "אל תתגמלו את ה-1%, חנויות ענק תאגידיות כמו מייסיס, שהרווחים שלהן תורמים ל-1% בזמן שהן משלמות כמעט כלום לעובדיהן, ה-99%", מצוטט ב"דה-מרקר" פעיל במחאה החברתית האמריקאית, שנכנס בסוף-השבוע לחנות מייסיס בסקרמנטו ופנה לקהל הקונים. "מה יש לכם בשקית שחשוב יותר מהחינוך שלי?", נכתב על שלט שנשא גייקוב המילטון בן תשע, מפגין נוסף נגד פסטיבל הקניות. בדיווח מתורגם מ"הגרדיאן" כותבת נעמי וולף על "האמת המזעזעת על דיכוי המחאה בארה"ב". וולף פותחת בתיאור האלימות הקשה שהופנתה בשבוע האחרון כלפי מפגינים, עיתונאים, ואף שופט בית-המשפט העליון שהשתתף בהפגנה של המחאה החברתית. "מדוע שוגרו גייסות כה מסיביים נגד המחאה הלא חמושה והלא ממוקדת דיה של העם?", תוהה וולף, ומשיבה: דרישות המפגינים מאיימות לחשוף את השחיתות שהפכה לשיטה בקרב חברי הקונגרס האמריקאי. המפגינים דורשים, בין היתר, "לחוקק חוק שיסתום פרצה שמאפשרת לחברי הקונגרס לחוקק חוקים שמשפיעים על תאגידים שבהם הם משקיעים בעצמם". לפי וולף, "אם הספרים ייפתחו, הם יחשפו שחיתות בהיקף הראוי לוול-סטריט". לדבריה, "כשמחברים בין הנקודות, מבינים שמה שקרה השבוע הוא הקרב הראשון במלחמת אזרחים; מלחמת אזרחים שבה, לעת עתה, רק צד אחד בחר באלימות. זהו קרב שבו חברי הקונגרס, בשיתוף פעולה עם נשיא ארה"ב, יצאו בדיכוי אלים ומאורגן של האנשים שאותם הם אמורים לייצג. "[...] למרבה הצער, בשבוע האחרון האמריקאים התקרבו להיות אחיהם ואחיותיהם של המפגינים בכיכר תחריר. כמו שם, גם המנהיגים שלנו, שרואים בשקיפות ורפורמה איום על עושרם האישי, מכריזים מלחמה עלינו". בשבועות האחרונים ניכר שיפור במדור חדשות החוץ של "מעריב". הבוקר עוסקת הידיעה המרכזית במדור [גבי גולדמן] באירוע שהיה אתמול בפקיסטן – 28 חיילים פקיסטנים נהרגו ו-11 נפצעו ממתקפה של כוחות נאט"ו. "עד השעות הקטנות של הלילה עדיין לא היה ברור מה גרם למסוקים ולמטוסי הקרב של נאט"ו לתקוף שני מוצבים פקיסטניים בגבול עם אפגניסטן", כותבת גולדמן. עוד במדור: ידיעת תצלום על בהלת המכירות בארה"ב; ניסן צור מדווח על התפתחויות ברוסיה לקראת הבחירות לפרלמנט, שיתקיימו בשבוע הבא. על-פי הדיווח, מפלגתו של ולדימיר פוטין נחלשת וזוכה בסקרים "רק ל-53 אחוז מקולות המצביעים, פחות משני שלישים – כמות הקולות הדרושה לה על מנת לבצע שינויים בחוקה ללא צורך בתמיכתן של מפלגות אחרות בפרלמנט"; וגדעון קוץ מדווח על "קשר בין לשכת סרקוזי לבין תקרית נסיון האונס ששמה קץ למירוץ לנשיאות" של דומיניק שטראוס-קאהן. על-פי הדיווח, שמסתמך על פרסום של העיתונאי האמריקאי אדוארד גיי אפשטיין, הטלפון הסלולרי של שטראוס-קאהן נעלם ביום האירוע, תכתובת מיילים ששלח הגיעה למטה מפלגתו של סרקוזי, ומצלמות הביטחון במלון שבו אירע כביכול נסיון האונס תיעדו ריקוד שמחה של מהנדס המלון ואחראי הביטחון. במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, ידיעה אחת בלבד [ליאור זילברשטיין], על תגליותיו של העיתונאי אפשטיין בנוגע לפרשת שטראוס-קאהן. על 28 החיילים הפקיסטנים שנהרגו מירי כוחות נאט"ו לא נכתבה מלה. במדור חדשות החוץ של "הארץ" שתי ידיעות, על שטראוס-קאהן ועל בהלת הקניות בארה"ב. אין ידיעה על התקרית בפקיסטן. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" שלל ידיעות. המדור נפתח בידיעה על בהלת הקניות בארה"ב, ומסתיים בידיעה על התקרית בפקיסטן שבה נהרגו 28 חיילים. עוד לפני כן מתפרסמת ידיעה על אירוע אחר בפקיסטן, אשה שעל-פי החשד "רצחה את בעלה, ביתרה את גופתו והחלה לבשל את חלקיה בניסיון להיפטר מהראיות". הידיעה, מאת אלי לאון, נפתחת בשאלה: "אמא, מה אוכלים היום?". ידיעה זו, ולא הידיעה על הרג 28 החיילים הפקיסטנים, נכללה בניוזלטר היומי של העיתון. בתחתית עמ 18 של "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה מזוויעה תחת הכותרת "האקנה של הקרייריסטיות". אלכס דורון מדווח כך: "נשים המקדישות את זמנן לטיפוח קריירה אישית נאלצות לעתים להתמודד עם שורה של לחצים ובעיות נפשיות. אולם לאחרונה התברר כי חלקן מתמודדות עם בעיה גופנית נוספת: פצעים שדומים לאקנה ומופיעים על עור הפנים". דורון מסתמך בדיווחו על תוצאות מחקר שנערך בבית-החולים האוניברסיטאי בעיר נאנט שבצרפת, ולפיו "התופעה נפוצה בקרב הנשים המצליחניות במיוחד". "רופאי העור", כותב דורון, "העריכו כי אחת הסיבות המרכזיות להופעת הפצעים היא העובדה שנשים עובדות מצויות כיום תחת לחצים נפשיים רבים, זאת בניגוד לעבר. אורח חיים שחותר להצלחה בתחומי העשייה גורם מועקה לגוף ומשחרר מבלוטות יותרת הכליה כמויות גדולות של הורמוני מין גבריים. הורמונים אלה מגבירים את יצירת השומן על פני העור. עם זאת, סוג זה של אקנה שונה מהפצעים המופיעים בגיל ההתבגרות. הפצעים המופיעים אצל הנשים הקרייריסטיות דומים יותר לציסטות, והופעתם אינה סדירה". וכך זה ממשיך. ברור, בנות? הקרייריזם, מבחינה ביולוגית טהורה, הוא עניין גברי במהותו. לכן עדיף שתוותרו על הלחצים החריפים שנלווים לקריירה אישית. זה רק גורם לכן סבל. מצבכן יוטב אם תחזרו לימים הנינוחים שבהן הייתן צריכות לדאוג רק לניקיון, בישול, גידול ילדים, תחזוקה ביתית ושירותי מין. שלא יהיו אי-הבנות, אין מקום להטיל ספק בתוצאות מחקרם של הרופאים הצרפתים. הוא בוודאי התבצע בהתאם לכל הכללים המקובלים. אך מחקרים יש מכל הסוגים והמינים, ובתחום מחקר שכזה לבטח ניתן למצוא גם כאלה שמלמדים על הנזק שנגרם לנשים (לא רק בתחום החשוב של עור הפנים) שהחליטו לוותר על שאיפות לפתח קריירה. השאלה שמוצבת בפני עורכי עיתונים היא אילו מחקרים לפרסם, וכיצד. על פני כל עמ 8 של "ידיעות אחרונות" מדווחים טובה צימוקי וצביקה ברוט על האפשרות שמקצוע המלצרות יצורף לרשימת העבודות המועדפות של המשתחררים משירות בצה"ל. ב"ישראל היום" מדווח דני ברנר על צעירה המכונה ט, שעזבה את משפחתה בטורקיה כדי להתגייס לצה"ל. בחלק ב של "הארץ" כותבת עמירה הס על הרס מבנים בלתי חוקיים, בשבוע שעבר, בשטחים הכבושים. בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הפניה לראיון עם העיתונאית הצרפתייה קרולין סינז, שנאנסה בכיכר תחריר. "בזמן שריאיינתי, הקיפו אותי נערים והתחילו לגעת בי", היא מספרת לליאור זילברשטיין. "צעקתי, אבל הם המשיכו. הם צעקו אמריקאית, אמריקאית. קרעו את בגדי ותלשו את התחתונים מגופי. [...] אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך. חצי שעה, אולי 45 דקות. נחנקתי, חשבתי שאמות. הם התנהגו כמו חיות. אני זוכרת שבין הגברים היתה גם אשה אחת שניסתה לתלוש את שיערי". זילברשטיין מוסיפה כי מונה אל-תחאווי, עיתונאית אמריקאית ממוצא מצרי, העידה ששוטרים שברו את שתי ידיה ותקפו אותה מינית. התקיפות הללו הובילו את הארגון עיתונאים ללא גבולות לצאת בקריאה חריגה לכלי התקשורת בעולם לקחת בחשבון כי שלומן של עיתונאיות בכיכר תחריר בסכנה גדולה יותר מאשר שלומם של עיתונאים במקום. ב"דה-מרקר" מדווח אריק פאנר מ"הניו-יורק טיימס" על השפעת "האביב הערבי" על שוק ערוצי החדשות הטלוויזיוניים בערבית. שני ערוצים חדשים אמורים לעלות בקרוב ולספק חדשות בערבית 24 שעות ביממה. "אל-ערב" הסעודי יפעל בשיתוף בלומברג, ואילו חברת סקיי הבריטית מתכוונת לעלות את סקיי-ערבייה, בשיתוף אבו-דאבי. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי הערוץ הייעודי בערבית בישראל עתיד לשדר מהדורת חדשות יומית החל בימיו הראשונים. "אנחנו נתמקד בתכנים מקומיים. זה יהיה הבידול שלנו", אומר לו מנכ"ל הערוץ גוזף אטרש. "הצופה הערבי יכול כיום לצפות ב-700 ערוצים מהעולם הערבי, אבל אין לו ערוץ שמביא לו את האירועים המקומיים שמעניינים אותו". במדור הדעות של "הארץ" כותב שלומי ברזל על הנתק שנוצר בין עיתונאים בישראל לקהלם. "פישלנו. לא בגלל שהיינו חלק מקונספירציה כזאת או אחרת, אלא בעיקר כי שכחנו שהם קהל היעד האמיתי שלנו, הם קבוצת ההתייחסות המשמעותית ביותר שלנו, ולא הקולגות", הוא כותב. "[...] הטרגדיה היא באובדן חוש הריח, אולי התכונה הבסיסית והנחוצה ביותר לכל עיתונאי. התבשמנו בריחות של עצמנו, בהומוגניות הדעות של מי שהיו סביבנו, ולא הבחנו בזרמים עמוקים, אחרים, מקופחים בחברה. היצמדות למחאה חברתית אחת, כמו זאת של דפני ליף וחבריה, אינה פיצוי הולם להחמצות גדולות, אלא נשק אפקטיבי בידי המבקרים, ששואלים בצדק: למה זו ולא אחרות? למה עכשיו ולא אז?".