Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

פעם חשבנו שאנחנו שונים מהמחבלים, שחוגגים על הדם ומראים בטלוויזיה מחזות קשים לעיכול של גופות ופצועים, ומנצלים אותם לצורכי תעמולה

פעם, לפני כמה עשרות פיגועים, אמר מישהו במערכת, שיבוא יום ופיגוע לא יפתח עוד מהדורה. מיד התנפלו עליו כולם ואמרו: "מה זה פה, אמריקה? כאן מתים אנשים ברחובות ואיש לא מתרגש? הרי אנחנו עם משפחתי, עם תודעה קהילתית מפותחת, לנו אכפת מה קורה בכל פינה של הארץ הזאת, גם לאנשים שאיננו מכירים. לא?". לא. זה היה נכון אולי לפני כמה עשרות פיגועים, וזה לא הדבר היחיד שהשתנה מאז. מי שלא מאמין, שיבדוק את הליין-אפים של מהדורות החדשות בערב, עשר שעות בלבד לאחר הפיגוע הנורא באוטובוס מספר 19 בירושלים, שבו נהרגו אחד-עשר בני-אדם ונפצעו עשרות. הוא נדחק למקום החמישי הלא מכובד, כעשר דקות לאחר תחילת המהדורות. עסקת חילופי השבויים שהתקיימה באותו יום ממש נחשבה לחדשה דחופה ודרמטית יותר. הפיגוע בא אחרי תקופה ממושכת של הפוגה, בין אם אמיתית ובין אם וירטואלית. תקופה שבה התפנינו למאבקים חברתיים, לשערוריות, לחקירות ולהרהורי כפירה על מדיניותה של ישראל בשטחים. אבל צפירות האמבולנסים החזירו רבים לתחושות הקשות שכל-כך קל לשכוח. כל אמצעי השידור האלקטרוניים התגייסו במהירות לשידורים המיוחדים הרגילים, עם כל המרכיבים הידועים - הכל מוכר וידוע ומתנהל בצורה חלקה ומיומנת, ממש כמו עבודתם של צוותי ההצלה, להבדיל. לא נעים להגיד: התקשורת מילאה את חלקה. פסיכולוגים אומרים שההתנהלות החלקה, המנוכרת כמעט היא מנגנון הישרדות והתמודדות אנושי טוב ויעיל. להתייחס כמה שפחות. לחוש את כל העצבים נדרכים, לברר היכן, והאם יש לנו קרובים או מכרים בסביבה. אם התשובה חיובית, חרב עולמנו, וממילא שום דיווח בתקשורת לא ישנה זאת. יבואו, יצלמו אותנו, יראיינו אותנו כשאיננו יודעים איך קוראים לנו ומה אנו אומרים, ישתמשו בדברים האלה לצרכים מצרכים שונים, הנשיא יבוא לבקר, ואחר-כך נישכח בפינתנו, נלקק את הפצעים לבד, ואם לא נמצא בתוכנו את הכוחות ואת הטעם להמשיך הלאה, איש לא יבוא לעזרנו. אם התשובה שלילית, אפשר לנשום עמוק ולהמשיך הלאה. לא צריך אפילו לעקוב יותר מדי אחרי השידורים. הרי אנחנו יודעים בדיוק מה יראו שם, וממילא איננו יכולים לעשות דבר בעניין. אז מוטב לנתק מגע. הפסיכולוגים אולי חושבים שניתוק המגע המהיר הוא טוב ואנושי. אבל לא כולם שבעי רצון ממנו. משרד החוץ, למשל, חושב שזה ממש לא בסדר. לא ייתכן שנתרגל לחיות עם פיגועים. זה ממש רע להסברה. כי אם אנחנו עוברים לסדר היום, מה נאמר לאומות העולם ולרשתות הבינלאומיות, שמעבירות כמה דקות של שידורים מאתר הפיגוע ואחר-כך חוזרות לסדר יומן הרגיל? מה גם שאו-טו-טו יפתח בית-הדין הבינלאומי בהאג בדיונים על גדר ההפרדה, וחייבים לעשות הכל ובמלחמה הזאת אי-אפשר לברור באמצעים ובכלי הנשק. כל-כך הרבה זמן מאשימים את אנשי ההסברה של משרד החוץ בחוסר תחכום ובפיגור אחר הלכי הרוח בעולם, בחוסר יכולת להתמודד עם התקציבים והאמצעים שמשקיעים בכך הפלסטינים ואוהדיהם. הם זועמים על שאינם מוצאים אוזן קשבת אצל כתבים זרים. עכשיו, כשיש לנו פיגוע ואנחנו הקורבנות, הרשתות הזרות מדווחות, אבל כבר לא באותו להט וזעזוע שאפיין את הדיווחים על הפיגועים אך לפני כמה חודשים. תמיד אפשר להאשים אותם באנטישמיות, אבל גם הטיעון הזה די נשחק, בייחוד כשגם במהדורות החדשות שלנו עצמנו הפיגוע נדחק הצדה מהר כל-כך. מה עושים? מגלים תושייה ועדכניות - פונים לאינטרנט. זמן קצר לאחר הפיגוע, בעוד הגופות פזורות בשטח, תיעדו צלמי משרד החוץ את המתרחש. צלמי הטלוויזיה והעיתונות המקומית כבר למדו מה צריך, ובעיקר מה אסור, להראות. אבל לא כך צלמי משרד החוץ הנחושים. הם יתעדו הכל. כל כתם דם, כל יד מרוטשת, כל ראש מחוץ, ולא סתם ישמרו את המסמך המחריד בכספות, אלא ישגרו אותו לעולם כולו, באינטרנט. זה מה שנקרא הסברה במיטבה. כשנשאלו אנשי ההסברה של משרד החוץ לפשר ההחלטה, הסבירו כי אין מה לעשות, זה באמת נורא, אבל צריך להעביר את המידע ואת התחושות הקשות ביותר, כי במלחמה כמו במלחמה. גם במלחמת ההסברה. וחוץ מזה, יותר ממיליון איש נכנסו לאתר לאחר שפורסם דבר הסרטון - מה שמוכיח שיש לכך ביקוש. וחוץ מזה, הם קיבלו המון תגובות מהמון אנשים, אפילו ממשפחות שכולות, שבירכו אותם על היוזמה. יכול להיות. לא נפקפק בנתוני הגלישה. יש עוד אתרים שמתברכים במיליוני גולשים, ואף מדינה שמתייחסת אל עצמה בכבוד לא היתה רוצה לראות את עצמה בקבוצה אחת איתם. לא נפקפק גם בתגובות של משפחות שכולות, שמן הסתם נחלקו בעניין הזה, כמו בכל עניין אחר תחת השמש. היו שתמכו, אפילו מבני המשפחות של הרוגי הפיגוע בקו 19. לעומתם היו גם כאלה שהביעו זעזוע ודיברו על פורנוגרפיה ומסחור של מוות. פעם, לפני המון פיגועים, חשבנו שדי אם משפחה שכולה אחת תיפגע מחשיפת-יתר כדי שנימנע מלעשות משהו, גם אם הוא מועיל וחשוב. פעם חשבנו שאנחנו שונים מהמחבלים, שחוגגים על הדם ומראים בטלוויזיה מחזות קשים לעיכול של גופות ופצועים, ומנצלים אותם לצורכי תעמולה. פעם חשבנו שיש דברים שלא עושים בגלל כבוד האדם, שאין מוחלים עליו גם לאחר מותו. גם אם אין מראים את פניו ואין מזהים אותו. אבל זה היה, כאמור, לפני המון פיגועים. קווים אדומים רבים נחצו מאז, וגם הם חלק מהמחיר הנורא שאנחנו משלמים בשלוש וחצי השנים האחרונות. וזה לא ממש מעניין את הגויים, שמשרד החוץ נדרש להתמודד איתם, זה אפילו לא מעניין אותנו כל-כך. וזה קשה מאוד להסברה. אפילו באינטרנט. גיליון 49, מרץ 2004

שר התקשורת בביקורת צולבת: חברי כנסת תוקפים אותו על חוסר המעש מול "אל-גזירה", משפחות החטופים מזהירות כי פעולה נגד הערוץ תפגע במאמצים לשחרורם • השר קרעי בתגובה: אין לי סמכות לדון בדיני נפשות, גלנט אחראי • בנוגע לכישלון לפעול מול ערוץ "אל-מיאדין", הזמין קרעי את הציבור לפנות למשרד התקשורת "אם מישהו רואה את הכתבת שלהם משדרת"

שר התקשורת שלמה קרעי הודף את הטענות שהוטחו בו על אוזלת היד בפעולה שהבטיח נגד שידורי "אל-גזירה": אני רק צינור שמעבירים דרכו הוראות, אין לי סמכות לעסוק בנושאים של חיים ומוות. בתגובה לביקורת ההפוכה, על כך שהניסיון לפעול נגד הערוץ מסכן את החטופים שבידי חמאס, אמר קרעי כי הוא אינו מוסמך לדון בעניינים של חיים ומוות. קרעי אמר את הדברים אתמול (5.12) בדיון שנערך בוועדת חוץ וביטחון, בעקבות הצעה לסדר שהגישו ארבעה חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה בדרישה לסגור את הערוץ הקטארי. בדיון מתחו בני משפחות החטופים ביקורת קשה על העיסוק בנושא וטענו כי הוא מסכן את שלום יקיריהם. כבר סמוך לאחר טבח 7 באוקטובר הכריז קרעי כי יקדם במסגרת מצב החירום שהוכרז תקנות לפעולה נגד שידורי "אל-גזירה" בישראל. התקנות, ל"מניעת פגיעת גוף שידורים זר בביטחון המדינה", אכן תוקנו, על סמך חוות דעת יוצאות דופן של גופי הביטחון ובתמיכת הייעוץ המשפטי, אולם כמעט דבר לא נעשה: רה"מ בנימין נתניהו לא הסכים להביא לאישור הקבינט את התקנות נגד "אל-גזירה", וקרעי נאלץ להסתפק באישור התקנות נגד הערוץ הלבנוני "א-מיאדין". כפי שפירסמנו כאן אתמול, גם הפעולה נגד "אל-מיאדין" היתה סמלית בעיקרה. הדיון אתמול בוועדת חוץ וביטחון התקיים בעקבות הצעות לסדר יום שהגישו חברי הכנסת עודד פורר (ישראל-ביתנו), זאב אלקין (המחנה-הממלכתי), ארז מלול (ש"ס) ומשה רוט (אגודת ישראל). ח"כ פורר פתח את הדיון בתהייה: מדוע ישראל נוקטת גישה מפויסת וידידותית כלפי קטאר, ש"מימנה וחימשה את החמאס במשך שנים בעשרות מיליוני דולרים, שזרמו לרצועה בגיבוי של ממשלת ישראל". ח"כ פורר הזכיר כי אחרי דיון שנערך לאחרונה בכנסת, במהלכו הבהיר השר קרעי כי האחריות לסגירת הערוץ נמצאת אצל שר הביטחון יואב גלנט, הוציאה לשכת שר הביטחון הודעה לפיה השר גלנט תומך בסגירת הערוץ. קרעי התייחס לדברים, אולם נזהר מלומר במפורש כי יו"ר מפלגתו, נתניהו, הוא האחראי לעצירת הצעדים נגד "אל-גזירה". במקום זאת, ניסה לגלגל שוב את האחריות לפתחו של גלנט. בתשובה לשאלת יו"ר הוועדה יולי אדלשטיין אמר קרעי כי רק אחרי ששר הביטחון ייתן אישור בכתב יוכל הקבינט לדון בחסימת "אל-גזירה", כפי שמחייבות התקנות לשעת חירום. "מי שצריך להיות משוכנע בזה שיש פגיעה ממשית בביטחון המדינה זה לא אני, זה גם אני", אמר קרעי, "קודם כל שוכנע שר הביטחון כי יש פגיעה ממשית בביטחון המדינה, רשאי שר התקשורת להורות בצו. זאת אומרת הנושא כאן הוא ביטחוני. אני בעצם ה… ה… הצינור שדרכו מבצעים את ההוראות. כשהגענו לישורת האחרונה של האישור של הסכמת שר הביטחון ואישור הקבינט זה נעצר". יצוין כי בעבר הציג קרעי תמונת מציאות מעט שונה באשר לסמכויותיו ויכולותיו הביצועיות. כחלק מהקמפיין שניהל לפעולה נגד הערוצים העוינים את ישראל, הציג עצמו קרעי כמי שמוביל את המהלך, ואף טרח להפיץ תמונות שלו כשהוא חותם על הצווים. אחת מהן שוגרה בליווי הכיתוב "כל מה שניתן לעשות מבחינה בטחונית ומדינית, מבוצע מיד!". בפועל, כאמור, קשה להגיד שדבר-מה בעל משמעות בוצע, מיד או לא מיד. "אנחנו בקשר עם משטרת ישראל בקשר לסגירת משרדים, בקשר לשלילת תעודות עיתונאי בקשר לתפיסת ציוד, הכל מוכן לביצוע, אבל זה לא מבוצע", אמר השר קרעי בנוגע לפעולה מול "אל-גזירה". "לא מדברים על זה כל כך אבל זה ברור שיש כאן דיני נפשות, וכמו שאמרו כאן קודם, יש איזה שהוא קשר עם השבת החטופים והנושא הזה כנראה נלקח בחשבון". אחר-כך הוסיף השר: "זה דיני נפשות ואני לא מוסמך לדון בדיני נפשות". כבר בפתח הדיון ביקשו את רשות הדיבור כמה מנציגי משפחות החטופים. יובל, בן זוגה של שיר סיגל, ששני הוריה אביבה וקית נחטפו לעזה ב-7.10 (לפני כשבועיים הוחזרה אביבה לישראל) טען כי מן הראוי שכל ועדה בכנסת, ובוודאי ועדת החוץ והביטחון, תדון בראש ובראשונה "בחטופים שהופקרו נלקחו לעזה ונמצאים שם כבר 60 יום". לדבריו, "כשאנחנו מתכנסים בוועדה ודנים בסגירת ערוץ אל-גזירה במקום בביטחון החטופים מבחינתי זה תעדוף לא נכון ושגוי". בהמשך הדיון קישר בין גורלם של החטופים בעזה לבין יחסה של מדינת ישראל לערוץ הקטארי. "כרגע קטאר היא הערוץ להחזרת החטופים שלנו", אמר. "הוא לא ערוץ טוב, הוא לא ערוץ יעיל, אנחנו לא שמחים לעבוד איתו – אבל זה מה יש. אם ננער את הצינור הזה יותר מדי אנחנו עלולים לאבד גם אותו". ירדן גונן, אחותה של רומי גונן שנחטפה מהמסיבה ברעים, הדגישה גם היא בדבריה את החשיבות שיש דווקא כעת לקשר בין ישראל לקטאר. "מתעסקים בלסגור ערוץ שהוא כמובן שנוי במחלוקת, ויש הרבה דעות על הערוץ הזה, אבל אפשר לעשות איתו דברים שהם לא הסגירה שלו", אמרה. "וגם אם רוצים לסגור אותו, האם זה הזמן? גם אם תסגרו את זה בארץ זה לא מונע מהערוץ הזה להמשיך לפעול במקומות אחרים. וכמו שאנשים שחזרו מהשבי מספרים שהם דווקא צפו בערוץ הזה, דווקא זה הערוץ שנתנו להם לראות. ככה הם ראו מה מתרחש פה, אולי קצת תקווה כשהם רואים מה אנחנו עושים עבורם, איך אנחנו נלחמים עבורם". שיר סיגל, בתם של אביבה וקית, נכחה גם היא בדיון ואמרה למחוקקים שהגיעו לוועדה כך: "אתם מוזמנים לבוא אלי הביתה, לשמוע את אמא שלי מדברת, כי אמא שלי לא מפסיקה לספר מה היה שם מרגע שהיא חזרה ואני לא מסוגלת יותר לשמוע, כי היא מספרת דברים שאי אפשר לשמוע". בהמשך הדיון הוסיפה סיגל ואמרה: "אם אתם מבקשים משר הביטחון להתעסק עכשיו בסגירת אל-גזירה, הוא לא מתעסק בהחזרתו של אבא שלי, ואם זה היה אבא שלכם או הבן שלכם או הילדה שלכם אתם לא הייתם מסכימים ששר הביטחון אפילו לא לדקה יתעסק במשהו שהוא לא להחזיר את בני המשפחה שלכם. זה לא הגיוני שמתעסקים בסגירת ערוץ, כשאבא שלי עובר שואה. כשאתם שותים פה בקבוקי מים אבא שלי מקבל בקבוק מים אחד ביום. אבא שלי מיובש ורזה ולא מקבל את התרופות שלו כבר שישים יום, אז תעשו לי טובה אבל הציפייה משר הביטחון להתעסק עכשיו בסגירת ערוצים זה שולי". על רקע אמירה אחרונה זו, ובעוד נציגי משפחות החטופים עוזבים את הדיון כדי להופיע בפני ועדת כנסת נוספת, ביקש שר התקשורת שלמה קרעי את רשות הדיבור ואמר: "אני לא יודע, ואיש מאיתנו לא יודע, אם הפעילות שהתחלנו כנגד אל-גזירה הובילה למשהו, שהתחילו להתעורר". לצד משפחות החטופים נכחו בדיון גם נציגות גוף בשם "מטה אמהות הלוחמים", הפועל נגד גילויי הומניות לאזרחים הפלסטינים ברצועה וקורא להפוך את הלחימה ברצועה לאגרסיבית עוד יותר. לאחרונה הפיץ הארגון מכתב הקורא לנתניהו להתעלם מדיני המלחמה ולפגוע באוכלוסיה האזרחית ברצועה ללא אבחנה על מנת שלא לסכן חיילים. המכתב נשלח בשיתוף "מטה מנצחים", גוף שהוקם במקביל למטה משפחות החטופים, במטרה להתנגד לניסיונות לשחרר את החטופים באמצעות מחוות הומניטריות או הפסקות אש. אחת מנציגות הארגון, חנה גיאת, ביקשה את רשות הדיבור כדי לעודד את המחוקקים להמשיך ולפעול נגד "אל-גזירה". "צה"ל, וזה לא קלישאה, הוא הצבא המוסרי בעולם", אמרה, "צבא של מוסר יהודי, המוסר שקובע כי הקם להורגך השכם להורגו, המוסר שידע לומר את מה שאנחנו רואים שוב ושוב, כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. סגירת ערוץ תקשורת כזה היא חלק מהקו המוסרי שצריך להנחות אותנו". אולם מהדיון נראה כי עד שלא יתייתר תפקידה של קטאר בשחרור החטופים שנותרו בעזה, לא תפעל ישראל לסגירת הערוץ. במהלך הדיון התחייס השר קרעי גם לפעולות שנקט נגד ערוץ "אל-מיאדין" הלבנוני. "ביצענו את הפעולות נגדו, אתרי האינטרנט שלו בישראל חסומים", התפאר השר קרעי, אם כי החסימה נעשתה כך שקל מאוד לעקוף אותה והיא ממילא אינה כוללת את פרסומי הערוץ ברשתות החברתיות ואת השידור החי של הערוץ ביוטיוב. מלבד חסימת הגישה מישראל לאתרי הערוץ, חתם קרעי על צו להחרמת ציוד השידור של הערוץ בישראל, אף כי לערוץ כלל אין ציוד שידור במדינה. השר קרעי התייחס לכך בדיון וביקש להפריט את אכיפת הצו ולמסור אותה לציבור הרחב: "אם יש לכם מידע, אם מישהו מהציבור רואה כתבת של אל-מיאדין, אותה אחת שירדה למחתרת מאז שאישרנו את הצו הזה [הנאא מחאמיד; א.פ], ורואה אותה משדרת, אנחנו מיד נשלח שוטרים ופקח כדי להחרים לה את הציוד". לצד הצווים שחתם השר, פנה קרעי במכתב לאלוף פיקוד מרכז יוסי פוקס כדי שזה יסגור את משרדי אל-מיאדין ברמאללה, אולם נכון להיום דבר לא נעשה. "ביהודה ושומרון יש אלוף שיש לו סמכויות גם בלי התקש"ח הזה והם כבר פעלו בחודשים האחרונים על שתי תחנות רדיו מסיתות וסגרו אותן. לגבי אל-מיאדין משום מה הדבר הזה מתעכב", אמר השר קרעי בוועדה. "שר הביטחון אישר את הבקשה שלי לאלוף לפעול עם אותם צווים, לסגור משרדים שנמצאים ברמאללה, לתפוס ציוד ודברים כאלו, עדיין זה לא בוצע ביהודה ושומרון וגם שם הסכנה היא אותה סכנה. ההסתה כנגד הפלסטינים, אה.. כנגד מדינת ישראל של צופים בה שם היא חמורה".

הכלכלונים תוקפים את דנקנר | ב"גלובס" חוגגים את הישגיה של ההסתדרות בפלאפון | "מעריב" מזכיר כי הביוב שוב זורם לים

"במקום תרגילים יצירתיים, דנקנר צריך לוותר על השליטה באי.די.בי", נכתב בכותרת הראשית/מאמר המערכת של "דה-מרקר" הבוקר. "באי.די.בי לא היו – ואין עדיין – מי שימנעו מתאוותו של נוחי דנקנר לעוצמה ולהימורים לסבך את הקבוצה בעסקות רעות", נכתב בכותרת המשנה. "כעת דנקנר מבקש מבעלי האג"ח של אי.די.בי להסכים לדחייה של עד 15 שנה בהחזר כספם. הוא אינו מציע בתמורה לכך בטחונות חדשים, אלא רק אפשרות להזרמה של 180 מיליון שקל מכספו של המשקיע אדוארדו אלשטיין. אם זה מה שיש לו לתת, מוטב שהוא ואנשיו יירדו מהבמה". רותם שטרקמן מונה בעיתון עשר סיבות לסירוב להצעתו של דנקנר לדחיית חובותיו. בין הסיבות: "הוא נכשל" ("הוא כישלונר סדרתי") ו"הוא חשוד בפלילים". "הצעת הפריסה משקפת תספורת – והתספורת היא משמעותית", מבהיר איתן אבריאל במאמר נפרד. "[...] קיימת הסתברות, בכלל לא זניחה, שחלק (או כל) הכסף לא יוחזר – ולכן יש כאן תספורת". אבריאל מדמה את דנקנר לאדם שמנסה לשדל אחר, בהבטחות שווא, לצרף את אשתו לאורגיה. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדמה ערן בר-טל את דנקנר לאדם שמציע למנהל הבנק שלו צק ללא כיסוי כדי לשלם את חובותיו. "ההצעה של דנקנר היא הצעה שאי-אפשר לסרב לה", טוען בר-טל, "ולא כיוון שהיא מאוד נדיבה, היא פשוט מוצעת מעמדה של כוח". לדבריו, החוב מדאיג את בעלי החוב יותר מאשר את דנקנר עצמו, משום שלרובם אין בטוחות. "ההצעה של אי.די.בי היא לא בסיס למו"מ", מצוטטת בכותרת מוסף "שוק ההון" של "גלובס" תגובת מנכ"ל קרן הפנסיה גילעד, יואב ערמוני. "אין בה שום דבר שאנחנו מכירים מהסדר חוב סביר, ראוי והגיוני", הוא אומר. המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמצניע מאוד גם הבוקר את צרותיו של דנקנר. רועי ברגמן, שאתמול הביע תמיכה בעסקת בעלי עניין בקבוצת אי.די.בי, מדווח היום בקצרה כי "מחזיקי האג"ח מתנגדים להסדר שהציעה אי.די.בי". הידיעה מתפרסמת בתחתית עמ 9 במוסף, בלא הפניה מהשער. בראש שער "ממון" מתפרסמת הפניה לידיעה המוקדשת לתגובתו של בן דודו של נוחי דנקנר, דני דנקנר, לכתב האישום שהוגש נגדו לאחרונה. "פעלתי בתום לב" הוא הציטוט שבכותרת. במוסף "השוק" של "כלכליסט" מציג יניב רחימי את "מכונת הדיבידנד של אי.די.בי". לפי דיווחו, בין מרץ 2008 לאוקטובר 2010 התכנס דירקטוריון אי.די.בי אחזקות עשר פעמים לצורך חלוקת דיבידנד לבעלי המניות. "כך רוקן דירקטוריון חברת האחזקות הגדולה בישראל את הקופה רבעון אחרי רבעון", נכתב בכותרת המשנה. רחימי מתבסס על פרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שנחשפו במהלך תביעה נגזרת שהוגשה נגד נושאי משרה בחברה. "בפרוטוקולים שפורסמו", הוא כותב, "לא מצוינות שאלות שהעלו הדירקטורים, והסכום שהוצע לחלוקה אושר פה אחד. תמיד". בין היתר מוזכר כי באוקטובר 2008, חודש לאחר קריסת ליהמן-ברדרס, הדירקטוריון אישר דיבידנד של 260 מיליון שקל לאחר שדנקנר ציין כי לחברה אין חוב בנקאי ולכן היא אינה כפופה לאמות מידה פיננסיות. במאי 2009, כשהדירקטוריון אישר דיבידנד של 216 מיליון שקל, ציין גונן ביבר, סמנכ"ל הכספים, כי לחברה אין צורך בסכומים גבוהים בקופה. באוגוסט 2009, חודש אחרי שחברת הדירוג מעלות הורידה את דירוג האג"ח של החברה, חולק דיבידנד בסך 270 מיליון שקל. "אלביט-הדמיה לוחצת על פלאזה-סנטרס לחלק דיבידנד של 30 מיליון יורו", מדווח יורם גביזון ב"דה-מרקר". גביזון מזכיר כי לפני עשרה ימים הורידה חברת מעלות את דירוג האג"ח של אלביט-הדמיה והעריכה שהחברה עלולה להגיע לחדלות פירעון בשנה הקרובה. לפי מעלות, יכולת הפירעון של אלביט מותנית בקבלת דיבידנדים מהחברה הבת פלאזה-סנטרס. "נראה שבעל השליטה באלביט-הדמיה, מוטי זיסר, החליט לנקוט פעולה נחרצת יותר כדי להבטיח את חלוקת הדיבידנד בידי פלאזה-סנטרס ולהסיר חלק מהספקות של מעלות", כותב גביזון. "הפעולה עלולה לפגוע בבעלי אגרות החוב של פלאזה-סנטרס". עמ 5 במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדש לכתבה קצרה על סדנת בישול לחולי סרטן שנערכה בביתם של מוטי וד"ר ברכה זיסר, "הכל במטרה לאפשר להם לשכוח מעט מסדר היום העצוב שמלווה אותם". ארי גלהר מדווח על היוזמה של בני הזוג זיסר ומציין כי בעוד שברכה זיסר, מנהלת מאגר מוח העצם בעמותת עזר-מציון, "סוחבת חבילת ירקות למטבח", "גם מוטי זיסר, בעל הבית שהחלים מסרטן והפך לאיש עסקים מצליח, שינה את סדר יומו ונכנס למטבח". "בארוחה כזאת אני שמח מאוד לתת לאורחים תחושה משפחתית, כי מנסיוני כלי הנשק להחלמה מהמחלה הוא האנושיות, היא נותנת הרבה כוח", אומר זיסר. התצלום המלווה את הכתבה, של בני הזוג זיסר לצד כל משתתפי הסדנה, מקבל את הקרדיט "יח"צ עזר-מציון". מבקר הטלוויזיה של "הארץ", מורן שריר, מדמה הבוקר את כתב "חדשות 10" אלמוג בוקר לשק חבטות הנשלח מטעם המערכת למשימות עיתונאיות שסבל בצדן. אתמול דיווח מאזור הדרום על מזג האוויר הסוער כשהוא "רועד מקור וספוג במי גשמים". "מתי הוא יעז וימרוד בשרשרת המעמדית?", תוהה שריר. "מתי הוא יודיע לממונים עליו שהוא לא מוכן לחטוף דלקת ריאות בשירות מהדורת החדשות? מתי הוא יסחוף אחריו את עמיתיו שרון וכסלר, תמיר סטיינמן, אלעד זוהר ואחרים – כתבים בדרום וחזאים מערוצים מתחרים שנשלחים החוצה במהלך סופות – ויחד הם יגידו: די, גם אנחנו רוצים להישאר בחדר החדשות ולייבש את הגרביים שלנו בתנור ספירלות!?". יוסי אלי מדווח ב"מעריב" כי אלינה חמצוב, העובדת כשומרת מחוץ לחניון הכנסת, סובלת בתנאי מזג האוויר הקשים. חמצוב, בת 22, נמצאת בחודש השמיני להריונה וחוששת לבריאותה. "כשביקשתי מעיל, אמרו לי שאין מעיל. כשביקשתי תנור חימום, אמרו שאין תנור חימום", היא מצוטטת. שמעון שטרית, מנהל החניון, אמר בתגובה כי חמצוב קיבלה מעיל מטעם חברת הקבלן שמעסיקה אותה. "חשוב להבהיר כי העבודה היא לא מתחת לכיפת השמים אלא בחניון מקורה", הוא אומר, "נכון שקר שם, אך לא מתחת לגשם". הכותרת הראשית והכפולה הפותחת ב"גלובס", עיתון שאינו חושש לתמוך בעבודה המאורגנת, מוקדשות להכרה התקדימית של חברת פלאפון בוועד העובדים שאירגנה ההסתדרות. ברק לוי, יו"ר ועד העובדים, מתראיין אצל שי ניב ומביע תקווה שמנכ"ל החברה גיל שרון לא יעזוב את תפקידו. "בואו באמת נשנה את ההיסטוריה בלי לחזור על מקרים אחרים שמאבקי עובדים הסתיימו בפיטורים של המנכ"ל. אני לא רוצה שהוא יתפטר, זה סתם יכול לייצר טלטלה בחברה. מבחינתי אני יכול גם לחבק אותו", הוא אומר. "מה היתה לדעתך נקודת המפנה שגרמה להנהלה להכיר בהתארגנות שלכם?", שואל ניב, ולוי משיב: "בשבוע האחרון השובתים גילו שלמלה כוח יש גם משמעות, שהם יכולים להשתמש בכוח הזה. אנשים הבינו שאם הם שמים את היד על השער של המרכז הלוגיסטי, אז איש לא נכנס פנימה. זה שינוי בתודעה. ההנהלה תפסה את הראש, שהנה העובדים הבינו איך משתמשים בכוח". בידיעה נפרדת מדווח ניב כי נקודת המפנה באה לאחר שיו"ר החברה והבעלים, שאול אלוביץ, התערב. "את המהלך האיצה במיוחד הפסיקה של בית-הדין הארצי לעבודה, שקבעה באופן תקדימי ועקרוני כי מעסיק אינו רשאי להביע כל התנגדות באשר להתאגדות עובדיו", הוא מציין. "השביתה נפסקת לאלתר, והעובדים ישובו מחר לעבודה סדירה", מצטט ניב בטור פרשנות נלווה משפט מתוך ההודעה המשותפת של פלאפון וההסתדרות. "המשפט הזה ודאי היכה בתדהמה את עורכי העיתונים", הוא מוסיף. "זה חודש ימים הם מקבלים מבול של שיחות טלפון מגורמים שונים בהנהלת החברה שטוענים בתוקף כי אין שום שביתה בפלאפון, רק הצגה לתקשורת. הודעות דואר אלקטרוני נשלחו בצירוף תמונות של מוקדים שונים בחברה, רק כדי להמחיש שהעסקים כרגיל. בחלק מהמקרים עובדים צולמו בפוזות של דוגמנים, מחזיקים נייר עם הכיתוב אנחנו לא שובתים. החברה עובדת כסדרה, השירות לא נפגע, הכל דופק – זה המסר שחזר על עצמו. עכשיו מתברר מעל לכל ספק כי ההצגה היחידה לתקשורת היתה מצד ההנהלה. או אם להיות בוטים יותר: מי דפק את מי". "שרון עשוי לשלם במשרתו על הסכסוך", מצוטטים "מקורבים להנהלת בזק" בכתבה מאת רותי לוי ומיקי פלד המתפרסמת ב"כלכליסט". "כבר בתחילת הדרך נרמז לוועד להסיט את האש מאלוביץ כיוון שככה המאבק לא ייפתר, ולהעביר את הכעס והדרישות למשרד המנכ"ל", מצוטט "גורם המקורב לוועד". לפי דיווחם של לוי ופלד, "השאיפה של החברה [פלאפון] היא לראות הקמת ועדים גם במתחרות סלקום ופרטנר, כדי שיפעלו כמעין מנגנון השוואת תנאים בהתמודדות עם התחרות בענף הסלולר. בינתיים גם בבזק בינלאומי, חברת האינטרנט והשיחות לחו"ל של קבוצת בזק, החלה להתגבש בחודשים האחרונים קבוצה של עובדים שהחלו לגשש בהסתדרות על מהלכים להקמת ועד, אם כי אלו עוד לא הבשילו לכדי התארגנות של ממש". ב"דה-מרקר" מדווח חיים ביאור כי בעקבות ההתארגנות בפלאפון החלו מגעים בין ההסתדרות לעובדים בחברות הייטק. "הרופאים שוקלים לא לחייב טיפול בנשאי HIV", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "החזית שלא קמה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לעימותים הפנימיים בגוש מפלגות המרכז. "דאגה בישראל: צאק הייגל מונה לשר ההגנה האמריקאי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "מסתמן: אל"מ וינר יודח בעקבות דו"ח הרפז", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". מאמר המערכת של "הארץ" קורא לפתיחת חקירה פלילית בעקבות ממצאי מבקר המדינה בדו"ח פרשת הרפז. על הכוונת: גבי אשכנזי. "אין צדיקים בפרשה הזאת", נכתב במאמר. "נתניהו וברק כשלו בהטלת מרותם על הפיקוד העליון של צה"ל, זה בסירובו להתערב במשבר, וזה ברמיסת המינהל התקין. אבל מחדלי נתניהו ומעשי ברק אינם מצדיקים את התנהגות אשכנזי. מחצרו של הרמטכ"ל נוהל מאמץ ריגול והכפשה נגד ברק, עוזריו וקצינים שנחשבו למקורבי השר". דן מרגלית מביע עמדה דומה ב"ישראל היום". במאמר המערכת של "מקור ראשון" מתריע אסף גולן כי "גוברת הסכנה לדיקטטורה בארץ". לדבריו, ריבוי המפלגות והעסקנות הפוליטית גורמים "לכמיהה ציבורית נרחבת לסוג אחר של הנהגה. הכוונה כמובן לעלייתו של מנהיג בעל מאפיינים דיקטטוריים שעיקר כוחו יהיה אישיותו הכריזמטית ושלא ירגיש את עצמו מחויב לכללי המשחק הדמוקרטי". גולן מציע להימנע מכך על-ידי שינוי השיטה הפוליטית לשיטה נשיאותית, עם שתי מפלגות גדולות, כמקובל בארה"ב. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מציע דב ויסגלס "לחזור ולהרהר בעקרונות מפת הדרכים, ולנסות לממשה". לדבריו, "זה רגע אחרון לניסיון". במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מתורגם מאת גקסון דיל, עורך בכיר ב"וושינגטון פוסט", הממליץ לנשיא ארה"ב ברק אובמה לא להפוך את השלום במזרח התיכון ליעד המועדף עליו. "ארצות-הברית צריכה לשאוף ליצור תנאים לפתרון ארוך טווח, אך לשמור גם על פרופיל נמוך ולא להתיימר לפתור את הסכסוך בתוך שנה-שנתיים", הוא כותב. סבר פלוצקר כותב ב"ידיעות אחרונות" כי הודעת נשיא ארה"ב ברק אובמה כי החליט למנות את צאק הייגל לשר ההגנה היא "המנה הראשונה בסעודת המרורים שמתכוון אובמה להאכיל את ראש הממשלה נתניהו". "הייגל אינו ממונה על-ידי אובמה בגלל איראן או תהליך השלום במזרח התיכון", כותב נדב איל ב"מעריב". "[...] הייגל ממונה בגלל מספר, והמספר הוא 700 מיליארד דולר. זה, פחות או יותר, סך ההוצאות של אמריקה על ביטחון. [...] עשרות מיליארדים מהכספים זורמים בכל שנה לחברות פרטיות, תעשייתיות, קבלני שירותי ביטחון ואחרים". "בעולם אוטופי שבו יש רק טוב – יש מקום למזכיר הגנה בדמות הייגל", כותב בועז ביסמוט ב"ישראל היום" על שר ההגנה החדש של ארה"ב. "בעולם שבו מסתובבות צנטריפוגות ללא הפסקה במקומות מסוכנים דוגמת איראן, מדובר בבחירה אוטופית שלצערנו בעידן אובמה הפכה למציאותית". "לישראלים המאמינים שהשימוש או האיום בכוח צבאי אמריקאי הם מכשיר חיוני להתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית, ישנן אכן סיבות טובות להיות חשדנים כלפי הייגל", טוען הדיפלומט האמריקאי לשעבר ארון דייוויד מילר. חמי שלו מדווח ב"הארץ" כי מילר מעריך שהסנאט יאשר את מינויו של הייגל וכי "בתוך כמה שבועות כל השערורייה הזו תישכח". עדי חשמונאי מדווחת ב"מעריב" כי גם אתמול, כמדי חורף כמעט, הוזרמו מי ביוב לים מול חופי צפון תל-אביב. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מדווחת טובה צימוקי כי מדו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז עולה כי המבקר הקודם ניסה לקבל מהשב"כ תוכן מסרונים שהרפז שלח וקיבל. "אני רואה בכך שימוש לא ראוי בסמכויות ובאמצעים שניתנו בידי שירות הביטחון הכללי לביצוע תפקידיו", השיב ראש השב"כ דאז, יובל דיסקין. המבקר לינדנשטראוס לא ויתר, אך גם ראש השב"כ הנוכחי והיועץ המשפטי לממשלה סירבו לבקשותיו. טלילה נשר מדווחת ב"הארץ" כי שר החינוך גדעון סער יכנס היום ישיבה שלא מן המניין של מליאת המועצה להשכלה גבוהה כדי לתת חותמת נוספת להכרה באוניברסיטת אריאל. לפי דיווחה, "צעד זה של סער הוא ניסיון להיעזר בגוף ממלכתי-ישראלי, האמור להימנע מפורשות מלעסוק בעניינים הנוגעים לאקדמיה בגדה המערבית". חיים לוינסון מדווח ב"הארץ" כי המועצה האזורית גוש-עציון הגישה לבית-המשפט העליון תצהיר שקרי. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי לטענת משרד התקשורת, אין ניגוד עניינים במינוי שי באב"ד למנכ"ל הרשות השנייה, על אף שכיהן קודם לכן כמנהל בכיר בצים, חברה שנשלטת על-ידי משפחת עופר ואודי אנגל, השולטים גם בזכיינית ערוץ 2 רשת. "אין ולא היו לי קשרים אישיים או ממשקים קרובים עם עופר או אנגל", מצוטט באב"ד. ב"ישראל היום" מתפרסם עוד מאמר התוקף את "ידיעות אחרונות". הפעם תורו של איציק סבן. במדור הדעות של "מעריב" טוען נועם שיזף כי פרשן "ישראל היום" דרור אידר אינו ראוי להיות מועמד לפרס מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת משום שקיבל משכורת ממשרד ראש הממשלה בעודו כותב על משרד ראש הממשלה. לי-אור אברבך יוצא ב"גלובס" להגנת בעלי השכר הגבוה במיוחד ברשות השידור. "בואו ניקח את עודד שחר, ששכרו הוא הגבוה מבין העיתונאים האחרים", כותב אברבך. "שחר, שציין בשנה שעברה את שנתו ה-30 ברשות השידור, עוד העניק ניתוח כלכלי לצופי מבט בזמן האינפלציה הגדולה של שנות ה-80. נכון, שחר מטיף לסוציאליזם ולהגבלת שכר הבכירים במשק, בעודו מרוויח כ-50 אלף שקל. אבל ראש הדסק הכלכלי של ערוץ 1 ממשיך לעבוד היום בארבע עבודות שונות לפחות ברשות, בדיוק כמו ביום הראשון לעבודתו. שחר הוא פרשן כלכלי, מגיש פוליטיקה, מגיש פינות ברשת ב וממלא-מקום בהגשה השוטפת. לא מזמן מילא מקום מדי יום במהדורת מבט, ולא קיבל על כך שכר נוסף. האם לא מגיע לאדם כזה, עם מידת השפעתו הרחבה על תפיסת העולם של כה רבים לאורך השנים, להרוויח בגילו ובמעמדו 50 אלף שקל?". ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על עובדי שבועון מוביל בסין שפתחו בשביתת מחאה על הצנזורה שמוטלת עליהם.

מרדוק סוגר את דלתות האורווה, בהולנד מנויים כועסים זה לא צחוק, בריטני ספירס משתלטת על טוויטר, יוטיוב על קרלה ברוני ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

לעיתונות המודפסת נותרו עוד כחמש שנים לפני שתיעלם מחיינו באופן מוחלט. כך לפחות סבורים גורמים בכירים ב"פייננשל טיימס", שכבר נערכים ל"יום שאחרי". השבוע הושקו האתרים החדשים של ה"טיימס" וה"סנדיי טיימס" הבריטיים, שיגבו, החל מהחודש הבא, תשלום עבור תכניהם. בתוך כך הודיעו מנהלי העיתונים כי ימנעו מהכתבות המתפרסמות באתרים מלהופיע במנועי החיפוש השונים. מעניין מי יפסיד מהמהלך הזה יותר. אורוות הבלוגים התוססת True/Slant נמכרה ל"פורבס", אבל על הדרך היא איבדה את הכוכב הגדול שלה, הכתב הפוליטי הלוחמני מאט טאיבי. מעתה יכתוב טאיבי את הבלוג הפופולרי שלו באתר של ה"רולינג סטון", העיתון שבו מתפרסמות רוב כתבותיו. עם נתון מדהים של 4,936,629 עוקבים, כוכבת הפופ מאותגרת התחתונים בריטני ספירס היא מלכת הטוויטר החדשה. בדרכה לפסגה הדיחה ספירס – שחשבון הטוויטר שלה מורכב רובו מציוצים פרסומיים ומהכחשות שמוציאים דובריה בתגובה לרכילויות מגוונות שמתפרסמות בצהובונים – את אשטון קוצר, שהתברך ב-4,936,587 עוקבים בלבד. איזה לוזר. עובדי פוקסקון, חברת הענק הסינית שמרכיבה את הגאדגטים של אפל, התבקשו לאחרונה לחתום על מסמך שבו הם מבטיחים שלא יתאבדו, וזאת לאחר שבחודשים האחרונים שמו קץ לחייהם 11 מעובדי המפעל. ההחלטה של היומון ההולנדי הנפוץ ה"טרגרף" לראיין את הניצול היחיד מהתרסקות המטוס בטריפולי – ילד בן תשע שאיבד בהתרסקות את הוריו ואת אחיו – עולה לו כעת ביוקר. מאז פורסם הראיון עם הילד – שעימו דיבר כתב ה"טרגרף" עוד בטרם התבשר כי התייתם – ביטלו אלפי מנויים את המנוי שלהם לעיתון. עשרה עיתונאים נורו בשבועות האחרונים בבנגקוק בעודם מסקרים את המהומות שמשתוללות בבירה התאילנדית. כתב הרכב של ה"גלוב אנד מייל", שקיבל פורשה חדשה דנדשה לנסיעת מבחן, התאכזב לגלות שבנו הטמבל הסיע את הרכב, שעולה כ-180 אלף דולר, היישר אל תוך דלת הגראז הסגורה למחצה. טוב, לפחות יצאה לו מזה כתבה משעשעת. קרול ברטז, מנכ"לית יאהו, העניקה ראיון משוחרר ומעניין ל"טק-קראנץ", במהלך כנס גדול שאירגן אתר הטכנולוגיה הפופולרי. ולמה זה חדשות? כי בסיומו של הראיון אמרה ברטז למראיין שלה ללכת להזדיין. באותו הכנס הושק גם Publish2 New Exchange, שירות חדשות חדש שמבקש להפוך את AP ללא רלבנטי בכך שיאפשר לעיתונים שונים להחליף ביניהם תכנים, ללא תיווך. מגישת חדשות איטלקייה בכירה ודי יפה התפטרה מתפקידה באופן דרמטי במחאה על היחס המועדף שלו זכה ברלוסקוני, הנשיא ועננת השחיתות, במהדורת החדשות שהגישה. כשהסופר והעיתונאי מארק טוויין נפרד מן העולם, הוא הותיר אחריו כ-5,000 עמודים לא ערוכים של אוטוביוגרפיה. הוא הורה לפרסם את כתב היד מאה שנה לאחר מותו. ונחשו מה? עברו מאה שנה. רעיית הנשיא הצרפתי ודוגמנית העבר קרלה ברוני-סרקוזי זועמת על כך שקליפ עסיסי ולא בטיחותי לעבודה, שנלקח מתוך תוכנית טלוויזיה טראשית שבו השתתפה בעברה הרחוק, צץ ביו-טיוב. טוב, חוץ מלזעום היא לא ממש יכולה לעשות הרבה בקשר לזה. פחות ופחות עיתונאים מתלווים למסעותיו של הנשיא אובמה. למה? כי לעיתונים יש פחות ופחות כסף. ראש העיר של דטרויט החליט לאסור על צוותי צילום של תוכנית ריאליטי להצטרף לפשיטות של שוטרי העיר, וזאת לאחר שילד בן שבע נורה ונהרג במהלך אחת הפשיטות שתועדו עבור התוכנית.

המהפכה במצרים זיעזעה את המזרח התיכון. האיש "החזק, המתון והנבון" איננו עוד. אבל עורך "מעריב" משוכנע שזו שעה טובה לישראל. מהפכת הקצינים הצעירים, יולי 1952

"ההפיכה בוצעה במהירות רבה", דיווחו כתבי סוכנויות הידיעות מבירת מצרים. "בקהיר הוקף בניין הרדיו ובניינים ציבוריים אחרים והוקמו עמדות של מכונות ירייה בפינות הרחובות. חיילים רבים, חבושים קובעי פלדה, עם משוריינים וטנקים כבדים מטיפוס שרמן, נראו במרכז קהיר. הצבא חסם את כל הדרכים המוליכות לארמון המלך". ביולי 1952 הקיצה ישראל לדרמה פוליטית שהתרחשה במצרים: קבוצת קצינים צעירים, בראשות הגנרל מוחמד נגיב, ביצעה הפיכה צבאית. נגיב נפצע שלוש פעמים במלחמת ארץ-ישראל, דיווח "דבר". "יש לו שם טוב, שלא היה מעורב בשערורייה של אספקת נשק לקוי לצבא המצרי בחזית א"י". הקושרים פיזרו את הממשלה ונטלו לידיהם את סמכויות השלטון. הם מאסו בשלטון המושחת שבראשו עמד המלך ההולל פארוק, שהיה באותם ימים בן 32. פארוק התעקש לשמור לעצמו כמה מסמכויותיו, אבל הצבא הציב לו אולטימטום. כשדנו הקושרים בגורלו של המלך המושחת, היו ביניהם שתבעו להוציאו להורג. קצין צעיר בשם גמאל עבדול נאצר שיכנע אותם להסתפק בגלות. "ההיסטוריה תדון אותו למוות", אמר לחבריו להנהגה. אחרי יומיים עלה פארוק על הספינה המלכותית. הוא הפליג לגלות שהחלה באי קפרי באיטליה ונמשכה בבילויים ובזלילה עד מותו ב-1965. קודם צאתו ממצרים פירסם הודעה קצרה, מנוסחת בלשון הריבוי המלכותי: "אנו, פארוק הראשון, מלך מצרים וסודאן, שחתרנו תמיד לשלום ארצנו, לאושרה ולקדמתה, החלטנו, מתוך שאיפה להציל את הארץ מן הקשיים הצפויים לה במסיבות חמורות אלה, ובהיכנענו לרצון העם, להסתלק מכיסא המלוכה". ההיסטוריה מסרבת לנוע בקווים ישרים, לעתים היא סבה במעגלים. כל אירוע שונה מקודמו, הנסיבות אחרות והגיבורים מתחלפים, אבל לא קשה למצוא גם נקודות דמיון. גם אז, למשל, נשמעה דאגה מפני השלטון החדש. בעיתונים בישראל הזהירו מפני אפשרות שלאחים-המוסלמים תהיה יד בממשלתו של נגיב. "הדיבורים על הכנסת חבר לקבינט מארגון האחים-המוסלמים", כתב פרשן "דבר" מנחם קפליוק, "מעידים כי הקצינים המהפכניים מבושמים מהאידיאות של הארגון האסלאמי האוטופי-ריאקציונרי השואף להשליט צדק חברתי בכוח הקוראן והחדית (תורה שבעל-פה)". זו לא היתה מהפכה עממית, אף כי מנהיגיה ביקשו, לדבריהם, לטהר את המדינה מן השחיתות, שהמלך היה הסמל המובהק שלה. נמאס להם גם מיחסו החמדני, הבלתי אנושי, של המלך לנתיניו. חודשים אחדים לאחר המהפכה תירגם "דבר" "מכתב גלוי" של הרופא המצרי, ד"ר כמאל עבדול, למלך הגולה, שפורסם בעיתון האיטלקי "קוריירה דלה-סרה". במכתבו שיחזר הרופא אחת מפגישותיו עם פארוק, בימי כהונתו, בקבלת פנים חגיגית שאליה הוזמנה גם אשת הרופא. המלך היה חביב ואדיב, עד שנטל לידיו קוביית קרח. "לפתע נטלת רסיס קרח מהקערה העומדת על השולחן, והטלת אותו תחת המחשוף של שמלת אשתי, תחת הצוואר, ולחצת את הקרח למטה יותר ויותר, כאדם המשלשל מכתב לתוך תיבת הדואר. פרצת בצחוק של קורת רוח, פנית אל אשתי הנבוכה ושאלת בקול נרגש: הרוצה את עוד חתיכה, חביבתי? האם מוצא הדבר חן בעיניך, מחמל נפשי?. "אמץ נא את זכרונך, מלכי לשעבר, למען היזכר במעשה זה. זכור נא איך החווירו פני אשתי כפני מת מחמת עלבון צורב ופגיעה בכבודה כאשה; זכור נא את כאבה וזעמה חסר האונים על הפגיעה הגופנית ועל מעשה אונס זה. השתדל נא להיזכר בהבעת פני המטומטמת בשעה שנאלצתי גם אני לצחוק עם הצוחקים על מעשה תעלולים והתעללות זה. "וכל זה קרה, מלכי לשעבר, בארץ הקוראן, בארץ הנשים הרעולות והקנאה הקשה כשאול המטילה על כל יושביה כולם, כעשירים כעניים, כזקנים כצעירים, כנסיכים כקבצנים, את החובה הקדושה: הרוג כל גבר המעז להציץ בעיני אשתך! "ועל כך, בגלל אותו רסיס קרח זעיר, קיפחת את מלכותך, מלכי לשעבר, ואין אתה צריך להיזכר בשמי. רסיס הקרח הקטן, או מעשה אחר של התעללות בנתיני מצרים... הם אלה שהפילוך מכס מלכותך. כי התעללת במצרים כולה בהתעללותך באשתי חסרת הישע, נהגת כך גם בשעה שביקשת לך אשה שתלד לך בן וחטפת כלה מבין זרועות חתנה בערב יום חתונתם. ברסיס קרח זה משתקפים כל דרך מחשבתך הפיאודלית ושלטונך העריץ, הנראים בתקופתנו כמעשה גרוטסקה ההולם קופים ולא בני-אדם". בסערת המאורעות ביולי 1952 מילאה ירושלים הרשמית את פיה מים. חוסר הוודאות באשר לגורל המהפכה דרש זהירות. אבל ב"מעריב" מחו על השתיקה. מידת הזהירות אינה במקומה, כתב העיתון. הממשלה חייבת לומר את דברה "למען יידעו מי שצריך לדעת מעבר לגבולות מה עמדת ישראל בימים אלה, כשהמזרח התיכון הפך הר געש, כבול בידי דמגוגים חמומי מוח, שהם שולטים ברחוב והרחוב שולט בהם". וכך נפרד עורך "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, מ"מלך מצרים וסודאן": "הוא הודח, לאחר 16 שנות זנות לעיני השמש – זנות עם נשים, זנות עם מפלגות, זנות עם כנופיות, זנות עם מוסוליני, זנות עם האנגלים, זנות עם האמריקנים [...] זנות פעם עם הדמוקרטיה ופעם עם הדיקטטורה, זנות עם בחירות לפרלמנטים ופיזור הפרלמנטים, זנות עם קדמה ומודרניזציה וזנות עם אללה אלוהיו וכמורתו הריאקציונית [...] ותאוות בצע ותענוגות בהמית גדולה אחת, אשר רק לה שמר אמונים בכל בגידותיו. "ההפיכה הזאת לא באה לטהר את מצרים אלא לזהם אותה עוד יותר", כתב קרליבך. "הוא הורד מן הכיסא רק כדי לפנות את מקומו לפוליטיקנים ולפרחחים שכמותו, שלמדו ממנו ורצים להשתולל כמותו, לאנוס את העם כולו, ולהתענג כמותו, להתעשר כמותו – אך מבלי שהוא יפריע להם עוד. מן הבחינה המוסרית אין זאת אלא תגרת סכינים בין ראשי כנופיות בעולם התחתון". הפלת המלך, כתב קרליבך, ניפצה סופית את התקוות שביטאו זמן קצר קודם לכן ה"טיימס" הלונדוני וה"ניו-יורק טיימס" כי פארוק יבטיח יציבות במזרח התיכון. "עכשיו בטלה גם האשליה הזאת. האיש החזק, המתון והנבון איננו עוד [...] על כיסא המלוכה עלה מעתה התוהו ובוהו. מלכות שאין לה שם ואין לה כתובת קבועה, ואי אתה יכול לאחוז בה [...] אין זה חשוב מה שם ייקרא לאנדרלמוסיה הזאת, ומי יהיה לזמן מה האיש החזק עד אשר יודח או יירצח". קרליבך לא טעה. שנה וחצי אחרי המהפכה הדיח הקולונל עבדול נאצר את נגיב. בפברואר 1954 שלח נאצר את מנהיג ההפיכה הביתה בלי להצטעצע בלשון מנומסת. "נגיב לקה בצורה חמורה בתסביך פסיכולוגי שגרם לנו סבל רב", נאמר בהודעה שפירסם. "הוא היה כופה על המועצה לקבל את החלטותיו. המהפכה לא בוצעה כדי להניח לאדם אחד לתפוס את השלטון, או לסייע למישהו לצבור רווחים באמצעותה. מהפכה זו נועדה להגשמת אידיאלים שחסרו לארץ זו זמן רב תחת משטרים מושחתים ומנוונים". ובחזרה לקרליבך. "זאת שעה גדולה לנו", כך הכתיר את מאמרו על הדחת פארוק. למעצמות המערב, הסביר לקוראים, אין עכשיו עם מי ואין על מה לדבר בכל המזרח התיכון. "הערבים לא יהיו עוד בעלי ברית של המערב. לא יעזור דבר, אי-אפשר להתפייס עמהם. אין עם מי. אף אם תתבטל, חלילה, כל מדינת ישראל כולה – זה לא יקים אף מדינה ערבית אחת של ממש, אף מדינאי ערבי אחד שכדאי יהיה להתקשר עימו. עלינו רק להבהיר זאת לעולם". "בשבילנו מאורעות אתמול הם השאנסה [ההזדמנות] הגדולה לצאת בהתקפה הסברתית בתנופה, להפיץ את האמת המבישה על מדינות ערב, לחזור ולספר ולחזור לספר את אשר קרה בימים האחרונים בקהיר ואשר מתרחש מזה שנים רבות בבוץ של כל בירות האסלאם [...] אנו צריכים לשנן למעצמות המערב כי אין עוד אף ערבי אחד היכול לדבר בשם מדינה ערבית ויכול לייצג משהו, מלבד תאוות הבצע האישית שלו עצמו".

מרדוק בונה חומה, CNN יורד על הברכיים, "הבצל" מתקלף, האיטי דוממת ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

ה"טיימס" הבריטי, שבבעלותו של איל התקשורת רופרט מרדוק, יחל לגבות תשלום מהגולשים באתר העיתון החל מיוני 2010. השבוע הושלמו ההכנות האחרונות לקראת העלתה של חומת התשלום המתוכננת, ולכבוד המאורע ההיסטורי הסביר העורך של ה"טיימס" מדוע עיתונות טובה עולה כסף, ואף ענה לשאלות בנושא שהפנו אליו הגולשים. המתחרים ב"גרדיאן", לעומת זאת, ניצלו את ההזדמנות כדי לכנות את התוכנית של מרדוק פתטית ומטומטמת. בקרוב מאוד נדע מי מהצדדים צודק. הרייטינג של ערוץ החדשות CNN הגיע ברבע הראשון של 2010 לשפל חסר תקדים. מנגד, הרייטינג של הערוץ המתחרה, פוקס-ניוז, כל-כך גבוה שהוא מאיים לשבור את התקרה. העיתון הסאטירי "The Onion" מתרחב לטלוויזיה. תוכנית שבועית חדשה, שתתבסס על מערכוני הווידיאו החדשותיים המשעשעים שניתן למצוא באתר האינטרנט של העיתון, נמצאת בדרכה לערוץ הכבלים האמריקאי IFC. מצד אחד, פחות ופחות אנשים קוראים עיתונים. מצד שני, יותר ויותר אנשים לובשים אותם. אז אולי זה יתאזן, איכשהו. בהתחשב בעובדה שבימינו כל טמבל עם מצלמה בסלולרי יכול לצלם תמונה שתגיע לעמודים הראשונים של עיתונים ברחבי העולם, לא פלא לגלות שנהיה ממש קשה להתפרנס מזה. היום שבו רובוטים יעשו את העבודה שלכם קרוב יותר ממה שאתם חושבים. עיתונאית טלוויזיה דנית, ששפכה את תכולתו של בקבוק שמפו אל תוך אקוואריום מלא בדגים כדי להוכיח את מידת רעילותו, עמדה למשפט באשמת רציחתם של 12 דגים. חודשיים אחרי רעידת האדמה הקטלנית בהאיטי, העיתונות המקומית טרם התאוששה. העיתונים אינם רואים אור, תחנות הרדיו אינן משדרות, ועיתונאים רבים נמלטים מהמדינה. עובד באתר הרכילות המוביל "TMZ" התלונן בפני הבוסים שלו על כך שחבריו למערכת אינם פוסקים מלצרוך סמים בזמן העבודה. הבוסים פיטרו אותו. עכשיו הוא תובע אותם. אשה אחת מאינדיאנה סיפרה לחבריה בפייסבוק שהיא לא תהיה בבית בערב, כי היא הולכת לראות הופעה. אחד מהחברים האלה הגיע לבית שלה ושדד אותה. וזהו רק אחד מסיפורי הזוועה שמתרוצצים בזמן האחרון, שקשורים לרשת החברתית הפופולרית. א-פרופו ענייני בטיחות: אם הסיסמה הסודית שלכם מופיעה ברשימה הזאת, מומלץ להחליף אותה. ההאקר שפרץ ביולי האחרון לחשבון האימייל של עובד בכיר בטוויטר והדליף ל"טק-קראנץ" 300 מסמכים סודיים שמצא בתוכם נעצר בצרפת. ואם כבר טוויטר, אז שני בלוגרים כלכליים – הבוס של הבלוג הכלכלי "Business Insider" ובלוגר בכיר ברויטרס – מצאו את עצמם השבוע לכודים במאבק ציוצים אלים ואובססיבי. כנראה שיש להם הרבה זמן פנוי. "France-Soir", טבלואיד צרפתי ותיק ולא פופולרי במיוחד, שנקנה בשנה שעברה על-ידי מיליונר רוסי צעיר, ממתג את עצמו במטרה להמציא את העיתונות מחדש (ולפנות לגברים צעירים שלובשים חליפות, כך על-פי הקמפיין לפחות). מצאו להם זמן. עיתונאי איטלקי הביא בכתבותיו ציטוטים של הסופרים פיליפ רות וגון גרישם, שבהם השניים מביעים אי-שביעות רצון מתפקודו של הנשיא האמריקאי ברק אובמה. הבעיה היחידה? הם מעולם לא דיברו עם העיתונאי האיטלקי הזה. ואם כבר איטליה, אז אימפריית התקשורת הטוטליטרית של שליט המדינה סילביו ברלוסקוני נסדקת מעט בזכות האינטרנט. קבוצה גדולה של פרילנסרים אנגלים החליטה לשבות ב-1 באפריל במחאה על השכר והיחס המשפיל שהם מקבלים. מקום המפגש של השובתים: פאב בלונדון. התוכנית האמנותית: להשתכר. קשה להבין כיצד זה ישפר את תנאי התעסוקה שלהם, אבל ניחא.

"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס: סיקור יוצאי אתיופיה, מעצר עיתונאי חמאס בגדה, הזיגזגים של הפרשנים הפוליטיים, אתר "העוקץ"

תוכנית רביעית ל"קול העין", מגזין הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס, בהנחיית אורן פרסיקו ואביעד טובי. אפרת ירדאי, הכותבת עבור "המקום הכי חם בגיהנום" טור קבוע על אתיופים-ישראלים, מתארת את הפגמים בסיקור התקשורתי של מחאת עולי אתיופיה האחרונה ושל הקהילה בימי שגרה. עו"ד פאדי קוואסמי, המייצג עיתונאים של ערוץ אל-אקצא שנעצרו על-ידי צה"ל והשב"כ, מסביר מהן ההשלכות של ההכרזה על הערוץ של חמאס כ"התאחדות בלתי מותרת". בהמשך התוכנית מתאר מייסד "העין השביעית" עוזי בנזימן כיצד איבדו הפרשנים הפוליטיים את הכבוד למלה הכתובה ואינם מהססים לשנות את דעתם מן הקצה אל הקצה בהתאם לנסיבות. לסיום מספר יוסי דהאן על אתר "העוקץ", שהוא בין מייסדיו. קול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל, ואתר "העין השביעית" החלו בשידור תוכנית חדשה שתעסוק בביקורת תקשורת. התוכנית, "קול העין", משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע, בימי שלישי ב-12:00, וזמינה לקהל המאזינים באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". את התוכנית הפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל.

העובדה שסדר היום של כלי התקשורת הפופולריים כמעט לא מתמקד בביקורת על מעמד העל של האלפיון העליון יכולה לנבוע מנוכחותו הבולטת במפת הבעלות שלהם • ברשימת מחזיקי כלי התקשורת: הבעלים של חברות המזון והמשקאות המתועש הגדולות בישראל, המפעלים המזהמים במדינה ואוליגרכים • ניר בן-צבי עושה סדר

כשליש מ-36 בעלי ההון בראש רשימת "500 עשירי ישראל" של מגזין "דה-מרקר" מחזיקים בבעלות גם על עיתון, ערוץ טלוויזיה או אתר חדשות. עיון ברשימה מעלה כי האנשים העשירים בישראל מחזיקים בכלי התקשורת הפופולריים בישראל, בשדרת כלי התקשורת הבולטים המזוהים עם הימין, ובחלק מהקומץ המזוהה עם השמאל. מבין האחזקות העסקיות של חלקם, בולטות תעשיות מזהמות וחברות מזון מתועש. הנוכחות הבולטת של מיליארדרים ומולטי מיליונרים במפת הבעלות של התקשורת הישראלית יכולה להסביר את סדר היום של העיתונות הישראלית, שכמעט לא עוסק בביקורת על עשירים ומעמד העל של האלפיון. חמישה מהאנשים העשירים בישראל (דודי ודרורית ורטהיים, אודי אנגל, עפרה שטראוס ומריוס נכט), יחד עם מיליארדר יהודי שאינו אזרח ישראלי (לן בלווטניק), מחזיקים בשני ערוצי הטלוויזיה הפופולריים בישראל (12 ו-13), המחלקים ביניהם כמעט את כל שוק החדשות המשודרות בברודקאסט ובאינטרנט. למיליארדרים הללו, יחד עם מיליארדר אחר שנאלץ למכור לאחרונה את אחזקות התקשורת שלו (יצחק תשובה), מכנה משותף נוסף. הם מחזיקים בתאגידים המאכלסים את צמרת המפעלים המזהמים של ישראל, מונופולים של מזון מזיק ובנקים. כך, לקראת סוף העשירייה הרביעית ברשימת העשירים של "דה מרקר", נמצא את הבעלים המרכזיים של קשת: דודי ורטהיים (מקום 36) ואחותו דרורית (מקום 76, עם הון של "רק" כמיליארד דולר, פחות ממחצית מאחיה). השניים מחזיקים גם בתאגיד קוקה-קולה ישראל (החברה המרכזית למשקאות), מונופול בתחום השתייה הקלה והמזיקה והבעלים, בין היתר, של מחלבת טרה וחברת נביעות; וגם בבנקים מזרחי ויהב. קשת מפעילה את ערוץ 12 והיא הבעלים של חדשות 12 ושל האתרים N12 ו-mako. ערוץ 12 הוא מונופול בידור וחדשות השולט על כ-70% משוק הטלוויזיה המסחרית, והאתרים N12 ו-mako מתחרים על המקומות הראשונים בטבלת אתרי החדשות הפופולריים. עד לאחרונה החזיק גם טייקון גז מניות בקשת. יצחק תשובה, מקום 53 ברשימה עם הון המוערך ב-1.6 מיליארד דולר, נאלץ למכור את מניותיו בקשת בשל החלטת ועדת הריכוזיות. תשובה הוא טייקון אנרגיה ונדל"ן הנוהג להגיע לסף פשיטת רגל כל כמה שנים. הוא גם במידה רבה אדריכל מדיניות האנרגיה של ישראל, שהנציחה במדינה מונופול גז ותלות משקית בדלק הפוסילי המזהם. עוד בקשת נמצא את מריוס נכט, ממייסדי "צק פוינט" (הון מוערך: 3.8 מיליארד דולר), שמחזיק כ-8% ממניות החברה אותן רכש מתשובה. בת זוגתו לשעבר של נכט, עו"ד ענת אגמון, מחזיקה ב-50% מהבעלות על "גלובס". נכט טען בעבר כי הזרים עשרות מיליוני שקלים ל"גלובס", ודרש לקבל לידיו את המניות של אגמון. בעלים של כלי תקשורת ישראלי אחר היה כובש את ראש רשימת העושר המקומית לו היה בוחר לעלות לישראל ולקבל פה אזרחות: האיש העשיר בבריטניה, האוליגרך היהודי לן בלווטניק, שמחזיק במפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל, מפעל המלט נשר, הוא גם בעל השליטה בערוץ 13 ובחברת החדשות שלו. לפי בלומברג, הונו מוערך ב-34 מיליארד דולר. בלווטניק העיד בעבר כי רכש את השליטה בערוץ (עוד בגלגולו הקודם כערוץ 10), לבקשת נתניהו. עוד בערוץ 13: אודי אנגל (מקום 21) ומשפחת שטראוס (מקום 23) שניהם בעלי מניות ברשת 13 ובחברת החדשות שלה. אנגל הוא שותפו של עידן עופר (מקום 4 ברשימה) בחברת האחזקות XT, המחזיקה בשרשור בתאגידים מהמזהמים בישראל – בתי הזיקוק לנפט וכימיקלים לישראל, כמו גם בחברת הספנות צים ובעסקים אחרים. שטראוס היא חברת המזון הגדולה בישראל ומחברות הקפה הגדולות בעולם. אחרי שנים של הפסדים, לעיתים הפסדים כבדים, הכריזו שני הערוצים המסחריים כי עברו לרווחיות – או לפחות לאיזון במקרה של רשת. אולם גם אם המיליארדרים המחזיקים בערוצים אינם צריכים עוד לממן את הפסדיהם, לא מדובר באחזקות עסקיות של ממש. בוודאי ביחס לפורטפוליו החברות של אותם מיליארדרים. השווי של חברות המדיה, גם כשהוא חיובי, מתגמד לעומת האחזקות האחרות של בלווטניק, ורטהיים, אנגל, שטראוס, נכט ותשובה (כשהוא בין הסדרי חוב). מדוע אם כן מחזיקים המיליארדרים בצעצוע יקר? תשובה אחת טמונה בגוף השאלה: הם מחזיקים בערוצי הטלוויזיה כמו בצעצוע יקר. במקום, או בנוסף, לאחזקה באחוזות פאר, מטוסים פרטיים או יאכטות, אותם מיליארדרים משתעשעים גם מהאחזקה בכלים אימתניים לעיצוב דעת קהל וקרבה לדמויות הפופולריות והמוכרות בישראל בתחומי הבידור והחדשות. תיתכן גם תשובה אחרת לאותה שאלה, תשובה שתעניק לאותם מיליארדרים קרדיט על שיקול דעת מתוחכם יותר, ותצביע על המשמעות העסקית של האחזקה בכלים אימתניים לעיצוב דעת קהל וקרבה לדמויות הפופולריות והמוכרות בישראל בתחומי הבידור והחדשות. אחרי הכל, אחזקות כמו מפעלים מזהמים, בנקים ותאגידי סוכר רגישות מאוד לרגולציה שקובעים ומיישמים נבחרי ופקידי ציבור, שמצידם רגישים מאוד לדעת הקהל. חקיקה ואכיפה שתדאג להעדיף אינטרסים ציבוריים של בריאות וסביבה על פני שורת הרווח של התאגידים, תפגע מן הסתם באותה שורה. ממילא, ליכולת להשפיע על דעת הקהל ערך גדול עשרות מונים מהשווי הכספי של כלי התקשורת. תשובה שלישית היתה יכולה להיות, כי אותם בעלי הון אדיר מעוניינים לתרום שבריר ממנו כדי לממן עיתונות ביקורתית ואמיצה ועולם תרבות עשיר, לחיזוק הדמוקרטיה והחברה הישראלית. אלא שהתוצרים של הערוצים קשת 12 ורשת 13 הם בעיקר תוכניות ריאליטי, וחברות החדשות שלהם מתמחות בזאנרים של עיתונות בידורית ועיתונות צעקות, למעט יוצאי דופן שאינם מעידים על הכלל. האדם העשיר בישראל (מרים אדלסון), יחד עם עוד משפחת מיליארדרים (מירילשווילי), מחזיקים בכלי התקשורת הבולטים המזוהים עם הימין: "ישראל היום" (עם "מקור ראשון") וערוץ 14 (עם רדיו קול-חי ואתר 0404). אדלסון, אלמנתו של איל ההימורים שלדון אדלסון, ניצבת בראש רשימת העשירים של מגזין "דה מרקר". עם הון מוערך של 27.5 מיליארד דולר, היא האדם העשיר ביותר המחזיק באזרחות ישראלית. אדלסון היא בעלת השליטה באימפריית ההימורים של בעלה המנוח, שעיקר הכנסותיה מגיעות מחצי האי מקאו שבשליטת סין, ומסינגפור. אדלסון היא גם הבעלים של "ישראל היום" – העיתון הנפוץ בישראל, וכלי תקשורת ללא מודל כלכלי שהפסיד לפי הערכות למעלה ממיליארד שקל מאז הקמתו. "ישראל היום" הצליח להעפיל לפסגה בתחום תקשורת נכחד – עיתונות מודפסת יומית, אך כשל באופן עקבי מלהשיג דריסת רגל משמעותית בתחום המשפיע יותר של עיתונות כתובה: האינטרנט. יצחק מירילשווילי, שהונו המשותף עם עם אביו מוערך ב-3.4 מיליארד דולר (מקום 22 ברשימה), הוא הבעלים של ערוץ 14, רדיו קול חי ואתר 0404. מירילשווילי האבא עשה את הונו כמו אוליגרכים אחרים עם התפרקותה של ברית המועצות, ובנו עשה הון נוסף מהקמת רשת חברתית ברוסיה. עסקי המשפחה מגוונים, וכוללים בין השאר אחזקות בתחום האנרגיה (תחנת הכוח באר טוביה) והטכנולוגיה (ווטרגן). בעוד ההון הגדול שהזרימה משפחת אדלסון ל"ישראל היום" איפשר לו להשיג דומיננטיות בתחום העיתונות המודפסת, על-ידי הצפת השוק בגליונות חינם ושבירת שוק המודעות, משפחת מירילשווילי לא הצליחה לשחזר את המהלך בתחום הטלוויזיה, הדורש השקעות מסיביות יותר ושלא ניתן "לנצח" בו אך ורק באמצעות ויתור על מודל עסקי, משום שההתמודדות בו היא מול כלי תקשורת שגם הם מציעים את מרכולתם בחינם. ערוץ 14 משתרך נכון להיום בתחתית טבלת הרייטינג, ומשיג בממוצע קצת יותר מאחוז רייטינג בודד אחד. מלבד הכישלון בעיצוב כלי תקשורת בעל השפעה, מכנה משותף בולט ל"ישראל היום" (עד לאחרונה) ולערוץ 14 הוא הקרבה ההדוקה לבנימין נתניהו, המחזיק בשיא של שנות כהונה כראש ממשלה ובשלושה תיקים פליליים הסובבים, רובם ככולם, סביב ניסיונו לשלוט בתקשורת הישראלית. הן "ישראל היום" והן ערוץ 14 שירתו את נתניהו מאז הקמתם, כשערוץ 14, שנוסד כמה שנים אחרי "ישראל היום", עושה זאת באופן עוד יותר בולט וחסר מעצורים. רק לאחרונה, לאחר שנתניהו נאלץ לפנות את כס ראש הממשלה ולאחר ששלדון אדלסון נפטר ממחלה, נרשמה תפנית ביחסו של "ישראל היום" לנתניהו, וניכר כי הוא עושה מאמץ מסוים להגשים את הבטחתו להיות עיתון בעל אידיאולוגיה ימנית, ולא בטאון המסור לפולחן נתניהו. גם לשמאל ניתן למצוא נציגות ברשימת העשירים. שלושה מיליארדרים עומדים מאחורי הקמת דמוקרטTV, כלי תקשורת קטן המזוהה עם השמאל ופועל בעיקר דרך פייסבוק. פרנק לאוי (לואי), משפחת מיתר וקובי ויהודית ריכטר (מקום 7, 26 ו-35 ברשימת העשירים) תרמו ב-2020 (שנת הדו"חות האחרונה שפורסמה) בין 300 ל-600 אלף שקל כל אחד לתנועת "דרכנו", שמפעילה את דמוקרטTV, המנסה בימים אלה לעבור לשדר כערוץ ברודקאסט באפיק 15 העתידי. לפי הפרסומים, קובי ריכטר – אשר שימש כיו"ר "דרכנו" בין השנים 2016-2019, תפקיד אותו עזב כאשר התמודד לכנסת מטעם רשימתו של אהוד ברק – ניסה בעבר לרכוש מניות ב"ידיעות אחרונות", וכן להשתלט על ערוץ 13 במשותף עם לאוי. מיליארדר אחר, ליאוניד נבזלין, מחזיק ברבע ממניות עיתון "הארץ", שבשליטת משפחת שוקן. נבזלין, אוליגרך שנמלט מפוטין לישראל, מדורג במקום ה-63 עם הון מוערך של 1.3 מיליארד דולר. הוא מחזיק גם ב"ליברל", מגזין מודפס הפועל בתחום נכחד, ואתר האינטרנט בשפה הרוסית "דטלי", הפונה לקהל שמאלי. במקום השישי ברשימה, עם הון מוערך של 7.5 מיליארד דולר, נמצא פטריק דרהי, הבעלים של חברת HOT וכן של ערוץ החדשות הישראלי i24News, המשדר באנגלית, צרפתית וערבית. i24news רצה להיות "אל גזירה", אולם מעולם לא הצליח להיכנס למגרש השחקנים המשמעותיים בזירה הבינלאומית, ומכיוון שאינו משדר בעברית לא קנה דריסת רגל בציבוריות הישראלית. אנשיו של דרהי העידו כי הוא הקים את הערוץ מטעמי ציונות ובלי שיכניס לו כל רווח כספי. יש מי שמסבירים אחרת את אחזקותיו התקשורתיות של דרהי ברחבי העולם, אותן הוא מנהל במקביל לעסקי הטלקום הבינלאומיים, מוטי הרגולציה, מהם מגיע הונו הגדול. לפי דוח שהוציא ארגון עיתונאים-ללא-גבולות לפני מספר שנים, דרהי הוא אחד משורה של בעלי הון בולטים ברחבי העולם המהווים איום על חופש העיתונות. לפי הניתוח שהציע הארגון, דרהי, כמו מיליארדרים אחרים, קונה כלי תקשורת או על מנת להגביל את עצמאות העיתונאים הפועלים בהם כדי לשרת את הפעילות העסקית של יתר אחזקותיו, או כדי לצמצם למינימום עלויות של עובדים ותוכן על מנת להשיג רווחיות. שמו של דרהי צץ גם בתוכניותיו של נתניהו לעיצוב מפת התקשורת הישראלית. נתניהו יזם חקיקה שתיטיב עם הערוץ, והערוץ רתם את שידוריו לטובת נתניהו. במקום ה-19 ניצב חיים סבן (3.7 מיליארד דולר), שמחזיק היום בשורה של ערוצי נישה, ביניהם ערוץ האופנה, הערוץ הים תיכוני ו-Zoom (הפונה לילדים ונוער). בעבר היה הבעלים של בזק ו-yes, עד שמכר את השליטה בחברה לאחד, שאול אלוביץ. שמו של סבן עולה שוב ושוב במשפט המו"לים ונתניהו, כאיל הון שקרבתו לזוג קלינטון ולמפלגה הדמוקרטית בארה"ב העניקה לו השפעה יתרה על הממשלה בישראל, אותה ניצל כדי לנסות ולהשיג הטבות רגולטוריות. גורג חורש, יבואן טויוטה בישראל (מקום 25), מחזיקת בבעלות ב"און לייף" – "אתר תוכן ואקטואליה לנשים" (שנמצא בבעלות חלקית של קבוצת "הארץ"). כמה מו"לים בולטים נעדרים מהרשימה, שההון הנדרש להיכנס אליה השנה הוא כ-140 מיליון דולר: עמוס שוקן, ארנון נוני מוזס ואלי עזור. משפחת שוקן, המחזיקה בעיתון "הארץ" מאז 1935, כנראה רחוקה מלעמוד בסף זה. קבוצת "ידיעות אחרונות" היתה בעבר נכס שהיה יכול להכניס את בעליו לצמרת רשימת עשירי ישראל, אולם שנים של ניהול כושל ותחרות עזה מצידו של "ישראל היום", חתכו בשוויה של הקבוצה, שעומד ככל הידוע על פחות מחצי מיליארד שקל. לעומת שוקן ומוזס, יתכן שעזור, בחישוב אחר של נכסיו, היה משתחל לרשימת עשירי ישראל. עזור הוא הבעלים של קבוצת ה"פוסט", הכוללת את העיתונים "מעריב וה"גרוסלם פוסט", את אתר "וואלה", ערוצי הספורט של צרלטון ותחנות רדיו מקומיות שהבולטת בהן היא רדיו 103FM. עזור עשה את הונו מעסקי הספורט וההימורים המקוונים, ורכש לאחרונה את חלקו של יצחק תשובה במאגר הגז "תמר".

"קול העין", תוכנית הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס: פרופ אסף חמדני על החלטת בית-המשפט בסוגיית רכישתו של "מעריב" על-ידי נוחי דנקנר • רועי שרון על סיקור הימין הקיצוני • אמיתי זיו על הסכנות לחיסיון העיתונאי בזירה הטכנולוגית • ונורית וורגפט על זקנים וגילנות בתקשורת

פרופ אסף חמדני, מומחה לדיני תאגידים מהאוניברסיטה העברית, הוא האורח הראשון בתוכנית ה-15 של "קול העין", מגזין הרדיו של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. אורן פרסיקו ואביעד טובי משוחחים עם פרופ חמדני על החלטתו של השופט עופר גרוסקופף מהשבוע, שבה אישר את הגשת התביעה הנגזרת נגד דסק"ש בגין הרכישה הכושלת של "מעריב". בהמשך התוכנית מסביר רועי שרון, כתב השטחים של חדשות ערוץ 10, מדוע התקשורת מסקרת לעתים את הימין הקיצוני באופן שטחי וקלישאתי. אמיתי זיו, כתב התקשורת של "דה-מרקר", מתאר את הסכנות שאורבות לחיסיון העיתונאי בזירה הטכנולוגית העכשווית, וממליץ על צעדי הגנה בסיסיים לעיתונאים המבקשים לשמור על פרטיותם ופרטיות מקורותיהם. לסיום מספרת עיתונאית "הארץ" נורית וורגפט על מדורה המוקדש לזקנים ועל גילנות בחברה הישראלית ובתקשורת בישראל. "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי שלישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

היום השלישי לפרסום דו"ח וינוגרד: העיתונים צריכים להמשיך את הריטואל הפרשני ומגייסים אפילו את שלמה ארצי. על עצמם הם עדיין לא מוכנים להגיש דו"ח

שלושת העיתונים ערכו סקרים לבירור מצב האומה לאחר הדו"ח, אבל רק ב"ידיעות אחרונות" הגיעו תוצאות הסקר עד לכותרת הראשית. הבשורה, לכאורה, דרמטית - "לראשונה: אולמרט גובר על ברק", אך בכותרת הגג לידיעה מצוין כי מול 18% של אולמרט ו-14% של ברק זוכה נתניהו ל-30%. ב"הארץ" מופיע הסקר (שכותרתו ירידה בדרישה להתפטרות אולמרט) במקום של כבוד בעמוד הראשי, אך הכותרת הראשית מוקדשת לתגובתם של בכירים בצה"ל לדו"ח [עמוס הראל] – "רעידת אדמה", הם אומרים. לדברי אותם בכירים, יידרשו שנתיים-שלוש לתיקון הנזקים שגרמה המלחמה לצה"ל. בהמשך הטקסט, כשהראל נותן פתחון פה למבקרי הוועדה בצה"ל, הקורא נתקל במסר שהוכן מראש, עוד לפני פרסום הדו"ח, בישיבת התעמולה שארגן סגן הרמטכ"ל – "כבר לא מדובר באותו צבא", צה"ל למד את הלקחים והשתנה עוד לפני הדו"ח, וכדומה. ביקורת חריפה יותר מתוך הצבא מופיעה בעמוד 2 של "ידיעות אחרונות" [יוסי יהושוע]. "קצינים בכירים" טוענים כי האלוף במילואים מנחם עינן, חבר הועדה, ראוי בעצמו לביקורת על התנהלות אוגדתו בזמן מלחמת לבנון הראשונה. "מעריב" כמעט ומחביא את תוצאות הסקר שערך ברצועה צרה במרומי עמוד 3, אולי מפני שזה ספקולטיבי במידה גדולה מהרגיל. כותרת הסקר מצביעה על רוב של מנדט אחד לרשימת קדימה-עבודה בראשות ציפי לבני לעומת רשימת ליכוד-ישראל ביתנו בראשות נתניהו. במחשבה שנייה, אולי לא היתה זו הספקולטיביות המוגזמת שגרמה לעורכי העיתון לדחוק את תוצאות הסקר לפינה. עובדה, הכותרת הראשית של העיתון מוקדשת לניגון האופטימי ששב וחוזר מדי כמה שבועות, בכל פעם שיש בו צורך: "ההערכה: אולמרט יקדם את עסקת שליט". כותרת הביניים לידיעה [בן כספית] לא מסבירה למי שייכת הערכה זו. "אחרי שתחלוף סערת וינוגרד", נכתב שם, "יאיץ ראש הממשלה את המגעים לקראת ביצוע העסקה, שתחזיר הביתה את החייל החטוף גלעד שליט. יותר מזה אסור לומר כרגע". הסודיות, ולא השקיפות, משמשת כאן כחיזוק למהימנות הידיעה. רק בגוף הידיעה, בעמוד 2, מתברר כי הערכה זו קיימת "במערכת הפוליטית ובסביבתו של ראש הממשלה". "גורמים פוליטיים", כותב כספית מבלי לחשוף את מקורותיו, "משוכנעים כי השבועות הקרובים יהיו השבועות של שליט, של עזה, ואולי גם של התהליך המדיני". לצד הידיעה של כספית מופיע מיזם נטול יומרה עיתונאית בשם "כותבים לנופלים". אלא שבעצם מדובר במכתב אחד לנופל אחד (אם שכולה כותבת לבנה תחת הכותרת: "אולמרט לא יבין את תחושותיי"), שכנראה לא עשה רושם די חזק ולכן שודרג לפרוייקט שלם. המכתב הנוסף שהוצמד לו נכתב על ידי אחד ממובילי המחאה נגד אולמרט ומופנה ל"אחי המילואימניקים", לא הנופלים אלא החיים. ב"גלובס" הכותרת הראשית שייכת למסר שהעביר אולמרט לאחר פרסום הדו"ח - "הודאה של הקלה". בשער של "ידיעות אחרונות", הפניה בולטת לכתבה בלעדית של ניר גונטז, "שליח העיתון ברפיח", הדורך בשביל שכבשו לפניו רון בן ישי ובועז ביסמוט. גונטז מוצג כעיתונאי הישראלי הראשון שהגיע עד רפיח, אבל במקום שההישג יעזור לספק לקורא מידע מעניין, גונטז מדווח בעיקר על מה שאנחנו כבר יודעים ("אלפי בני אדם נפלטים מתוך רצועה הצרה מלהכיל אותם, רצועת עזה, אל מה שנראה בעינם כעולם ומלואו – רפיח"), ומדי פעם מספק תיאורי צבע וציטוטים מאזרחים פשוטים. למעשה, מבחינת "ידיעות אחרונות" הידיעה של גונטז כלל אינה על המתרחש ברפיח, אלא על הימצאותו של ישראלי במקום. עובדה: הכותרת היא "ישראלי ברפיח", וגם בתמונה שמעל הידיעה רואים רק אדם אחד – גונטז – ליד שלט המורה כי הוא אכן ברפיח. אין התייחסות בידיעה לסיכוייו של גונטז להתמנות לקונסול בעיר. ב"הארץ" מצאו דרך מכובדת לדחוף את תוכנית הטלוויזיה "הישרדות" לעמוד הראשי של הגיליון: מתברר כי התוכנית, ואחרות הדומות לה, גורמת לנזק סביבתי באתרי הטבע הפראיים בהם היא מצטלמת [עפרי אילני ועידן רינג]. איך ממחישים נזק סביבתי שכזה באופן חזותי? על ידי צילום של מתמודדת בביקיני בעמוד הראשון של העיתון, וצילום נוסף בהמשך הידיעה שבעמוד 15. מאמר הדעה של הזמר שלמה ארצי, המופיע בעמוד 3 של "ידיעות אחרונות", פותח בשורה: "ועדת וינוגרד לא יכולה הייתה לחדש לנו דבר, כי אנחנו מתברברים עם עצמנו כבר שנים". הגיונו של המשורר לא הופך ברור יותר גם למי שממשיך וקורא את מלוא הטקסט שכתב, אך קשה להתווכח עם קביעתו בדבר ההתברברות. אין כמו הגשת דו"ח של ועדת חקירה כדי להזכיר לנו כמה דעות, בעצם, יש לנו על המתרחש. בן כספית, למשל, מביע את דעתו ב"מוסף לשבת" של "מעריב": "המלחמה הזו היתה טובה לישראל". לדבריו, אלמלא התרחשה, "צה"ל היה ממשיך להירקב בקצב מתגבר. חלוץ היה עדיין רמטכ"ל. פרץ שר ביטחון. [...] המילואים היו מתאמנים פעם בדור. הטנקים היו מחלידים. [...] מלחמת לבנון השנייה הצילה אותנו". מיד אחר-כך מזכיר לנו כספית, למען הסר ספק, כי "אלה לא קביעותיה של ועדת וינוגרד, אלא דעה אישית בלבד". אדם ברוך נותן לוועדה ציון מספיק בקושי במבחן הטקסט: "ועדת וינוגרד, אולי מתוך צניעות שיש בה כשלעצמה כדי לעורר כבוד, החמיצה את ההזדמנות לחבר מסמך שהינו ערך בפני עצמו". נחום ברנע ושמעון שיפר קובעים ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כי "מעולם לא נכתב מסמך רשמי קשה כל כך על צה"ל, גם לא בימים המביכים ביותר של הצבא, בראשית שנות ה-50", ובהמשך מביאים את תגובות אולמרט לחלק מהביקורות שנמתחו עליו בדו"ח. ב. מיכאל כותב: "דומה כי בכל תולדות המדינה לא היתה ועדה כל-כך משונה, כל כך מיותרת [...] מלכתחילה לא היה ספק כי היא לא באה לעולם כדי לזעזע, אלא כדי לבלום זעזועים". אמנון אברמוביץ מספר ב"גלובס" על יחסו האמביוולנטי לעבודתו התקשורתית: "ערוצי הרדיו והטלוויזיה פטפטו את הדו"ח עד לזרא. השתתפתי קצת, בתוקף עבודתי, בסמבטיון הנחות הזה בתחושת תוגה. איך פורטים מלחמה, שכול והרוגים ופצועים, לפוליטיקה יומית". מתי גולן קובע באותו עיתון כי מוטב היה לולא הודיעה הוועדה בדו"ח על תחילתם של תהליכי שינוי בצה"ל: "אני קובע שהוועדה לא ממש יודעת על התחקירים שנעשו או לא נעשו בצה"ל; והיא בטוח לא יודעת דבר על תחילתם של תהליכי שינוי". עמודים 27-26 בחלק א של "הארץ" מוקדשים למאמרים, כחלק מהמהלך של העיתון לצרף את הפובליציסטיקה לחדשות "כמקובל בעיתונים המובילים בעולם" (קרי: "ידיעות אחרונות"). ואולם, ביום שישי ממשיך לצאת "הארץ השבוע" בנפרד, כך שנוצר פיצול בין מאמר המערכת והמאמרים של עמוס הראל, אורית שוחט ואחרים - לבין המאמרים של חלק ב. מכל מקום, מאמר המערכת ("ליפול על החרב הנכונה") קורא לאולמרט להתאבד על חרב מאמצי השלום, בעוד שוחט קובעת כי "לנוכח התנהלותו בכל ימי המלחמה, ספק אם אפשר לסמוך על אולמרט גם בניהול משא ומתן על שלום"; ואילו הראל מציג את האכזבה מתפקוד הצבא כמחדל צרכני ("גם משלם המסים רשאי לחוש מאוכזב. במשך שנים מופנה שיעור עצום מתקציב המדינה לביטחון [...] בתמורה להשקעה זו האזרח מצפה לביטחון מעולה"). רק מי שחופר קצת בערימת העיתונים מוצא עדות לביקורת על התנהלות התקשורת בעת המלחמה, ובעת קבלת הדו"ח. עמיר מנור כותב ב"מוסף שבת" של "מעריב" על יועצי התקשורת והספינולוגים הפועלים ללא הרף מאחורי הקלעים של סיקור הדו"ח. השורה התחתונה מופיעה בכותרת המשנה - "הטקטיקה החדשה, מסבירים מומחי התקשורת, היא בלבול ועמעום הציבור עד שוינוגרד יימאס עליו". כתבת השער ב"העיר – תל אביב", מוקדשת ל-60 השעות האחרונות של המלחמה בראי התקשורת. הכתבה [ליטל גרוסמן] מביאה את עיקרי ממצאי מחקר חדש של ד"ר יוסי בן ארי מאוניברסיטת תל-אביב, איש מודיעין לשעבר, אשר סקר ובחן את דברי הפרשנים לפני היציאה למערכה האחרונה במלחמה, ובמהלכה. כל הפרשנים המצוטטים מספקים תגובה עניינית או "אין תגובה", פרט לבן כספית. זה אומר: "נמאס לי לשמוע מכל הדוחות על התקשורת מאז מלחמת לבנון השנייה. אתם כותבים לעצמכם".

דורון בן-דור, הכתב הכי חזק בכרמל, שופך אור על יחסי עיתונאי-מסוקר ב-one | "ידיעות אחרונות" לועג לשגיאות איות | "הארץ" מתכווץ

האתיקה המופלאה של כתבי כדורגל הוארה מחדש בצבעים ססגוניים, באייטם ששודר בתוכנית הספורט של רדיו 102. כיוון שהסיפור הזה נולד ב-one, אפשר למקד את הסוגיה באתיקה הנהוגה באתר זה, אבל הבעיה רחבה יותר ונוגעת גם לכתבים מכלי תקשורת אחרים. יום שלישי, 2 באוקטובר 2012, 18:30: מנחי התוכנית, אופירה אסייג, מנהלת התוכן של one, ואייל ברקוביץ, מותחים ביקורת על החלטת מכבי חיפה לסגור את האימון לתקשורת ולאסור על אנשיה להתראיין, זאת בעקבות משבר פתיחת העונה. מהשיחה עולה שבמכבי חיפה נעלבו מהתבטאויות של ברקוביץ ביחס אליהם. אסייג משחררת את המשפט הבא: "ומה כבר אמרת, סך-הכל אמרת עליהם קן צרעות? אם יום אחד באמת יהיה איזה עיתונאי עם ביצים שיוציא את כל מה שיש, את כל המריבות שיש, ולא יפחד מתביעות, ויצליח להוציא מה הולך ומה לא הולך, אנשים ייקחו הכל בפרופורציות הנכונות. שילמדו לקבל ביקורות וילמדו לקבל מחמאות". מהדברים שאמרה אסייג אפשר להבין שבתקשורת הספורט, כולל one, אין כיום עיתונאי אמיץ. כי מה כבר ביקשנו? קצת תעוזה, קצת סקרנות, קצת עבודה עיתונאית. בשלב זה הצטרפו לשיחה זוהיר בהלול הוותיק ודורון בן-דור, כתב one המסקר את מכבי חיפה. בתוך שתי דקות התברר למה אין פה כתב עם ביצים. בן-דור: "לפני שבועיים אני נמצא באימון מכבי חיפה, אני רואה שהשחקנים בסיום האימון עם רגליים תפוסות, גמורות, אני מרים טלפון לרובן [עטר, המאמן], מדבר איתו בתוך המתחם, אני אומר לו, רובן, השחקנים שלך גמורים, תפוסים, בלחץ אדיר, קח אותם, תעשה להם איזה ארוחת גיבוש, תעשה להם משהו, תשחרר אותם...". ברקוביץ: "למה אתה צריך להגיד להם את זה? מה זה הדבר הזה, דורון, שעיתונאי מייעץ למאמן מה לעשות?". בן-דור: "אז מה? בוא לא נהיה תמימים...". ברקוביץ: "מה זאת אומרת בוא לא נהיה תמימים? אם אני הייתי מאמן, מה, אני הייתי רוצה ממך עצות? אני לא מבין, יש לו עוזר מאמן, יש לו בעלים, מה זה הדבר הזה? למה אתה צריך לתת עצות למאמן?". בן-דור: "מכיוון שאני מהזווית שלי רואה דברים שאחרים לא רואים". ברקוביץ: "אז מה אם הזווית... התפקיד שלך זה לסקר את המועדון, אתה לא מנהל מקצועי של המועדון". בן-דור: "מסכים איתך לחלוטין, אבל לא משנה, ברגע שאני באתי ואמרתי, ורובן אמר לי, אתה יודע מה, דורון, אני אקח את זה בחשבון, ומאז שום דבר... הכל הפוך, החברה מבוהלים...". בהלול: "מיטשטש הקו בין עיתונאי למועדון, ולכן ההערות של ברקוביץ לדורון הן הערות נכונות. אני חושב שתפקידנו לבקר ולשקף את המציאות, ולאו דווקא לתת עצות למכבי חיפה או לכל מועדון אחר. אנחנו בכל אופן בתקופתנו לא היינו מעורבים בדברים האלה. היינו באים נקיים, טהורים, זכים, ומבקרים את המועדון כמו שצריך". אסייג: "אבל זוהיר, דורון הוא לא הבעיה של מכבי חיפה". נכון. דורון בן-דור הוא לא הבעיה של מכבי חיפה, הוא הבעיה של עיתונות הספורט בישראל, על אף שההגדרה "עיתונות" גדולה על המקרה בכמה מספרים. על פניו מדובר באוהד מכבי חיפה שמתפקד גם כעיתונאי, רואה מהצד דברים שמתפרשים בעיניו כבעייתיים ומספיק טיפש כדי לספר בשידור רדיו על העצה שנידב למאמן ועוד להתלונן שלא שמעו לו. נראה שבן-דור לא מבין שתפקידו מתחיל בלהיות במקום האירוע ומסתיים בלדווח עליו. הוא בטוח שב-one משלמים לו גם כדי לדאוג לאינטרסים של מכבי חיפה. איפשהו בכיסו תחובה תעודה המעידה שהוא עיתונאי מטעם ההתאחדות לכדורגל, אבל מלבד כניסה חינם למשחקים, היא אינה מעידה על בעליה שהוא מבין את תפקידו. הכתב "החזק ביותר בחיפה והצפון", העידה עליו כותרת ב-one לידיעה על חגיגות בר-המצווה של בנו לפני כשנה וחצי. אלא שעוצמתו של בן-דור מתבטאת לא בתחקירים אמיצים, אלא ביכולתו למשוך למסיבה המשפחתית שלו שחקנים ובעלי תפקידים במכבי חיפה. האם אלו השאירו צקים בכניסה? "כולם בכרמל אוהבים את בן-דור", העיד אחד מכיתובי התמונות. אם כך, לעיתונאי שהוא גם הכי חזק וגם הכי אהוב בכרמל נותר רק להוכיח שלנגד עיניו טובת הקוראים, לא טובתו של רובן עטר. עוד פרק מאלף בסדרת "סחבקלנד", כך הציג עמיר פלג בטורו השבועי הפופולרי ב"ידיעות אחרונות" התנהלות לא תקינה לדעתו של מאיר לוי, משבץ שופטי הכדורגל. פלג ביקר את לוי על ששימש מבקר שיפוט במשחק שניהלו חבריו הטובים, ולא שכח לציין כי בעבר, בהיותו שופט פעיל, הסתבך עם דו"חות נסיעה כוזבים וביצע הונאת מס שעליה שילם כופר. עד כאן ביקורת לגיטימית. אלא שבנסיונו להעצים את הדה-לגיטימציה, הזכיר פלג, ולא בפעם הראשונה, שגיאות כתיב בדו"חות שיפוט שכתב לוי. "סותר" במקום "סוטר" למשל. לטור של פלג גויס איור שבו נראים לוי והשופט אלון יפת כשהם אוחזים ב"דו"ח שיפוט" שבו כתובות מלים בשגיאות מכוונות: "קושר גופני", "שיטף פעולה", "שלת במשחק", "היה כרוב לארועים" ו"לא השפיע על התוצעה". קשה להבין מה טעם מצא פלג, ויחד איתו הקריקטוריסט אופיר בגון והעורך, בהיטפלות המכוערת הזו, שממוססת את הביקורת הלגיטימית שלו לנוזל עכור של הלבנת פנים. מדוע לא הסתפק בביקורת עניינית על התנהלותו המקצועית והאתית של לוי, ובחר לקשט אותה במה שבקלות יכול להיות תוצאה של דיסלקציה, למשל. לוי אולי חלש באיות, אולי התנסחות בכתב היא לא הצד החזק שלו, אבל מה הקשר בין העובדה הזו להתנהלותו ולתפקודו? פלג, שהיה בעבר העורך בפועל של מדור הספורט ב"ידיעות", נתקל בטקסטים רבים שנכתבו בשגיאות גסות על-ידי עיתונאים שכתיבה בעברית תקנית אמורה להיות אומנותם. אם החומרים הללו לא היו עוברים עריכה, מאיר לוי היה נוכח לדעת שהוא לא לבד. יתרה מזאת: גם שכתוב, הגהה ועריכה לא תמיד מספיקים. פעמים רבות התפרסמו בעיתונים, כולל ב"ידיעות", טקסטים עם שגיאות מביכות. טורי ביקורת ספורט שכתבתי כאן, וכתבו אחרים במקומות אחרים, עסקו לא פעם בציון שגיאות מהסוג הזה, משום שרהיטות, תקינות לשונית ודיוק הם מדרישות מקצוע העיתונאות. הם אינם מדרישות המקצוע של שופט כדורגל. מכות מתחת לחגורה הן מפלטם של חלושי הטיעונים, ומפתיע לראות את פלג, בעל טור חד ומושחז בדרך כלל, מצטרף לשיירה הלא מכובדת הזאת. הקוראים מן השורה, שרבים מהם מחליפים לא פעם, בעוונותיהם, עי"ן באל"ף, יירתעו מלהצטרף לשמחה לאיד הירודה של "ידיעות". ספורט "הארץ" רשם שפל כשביום שישי (5 באוקטובר 2012) ירד לעמוד אחד בלבד, במקום שניים ויותר בימים אחרים. זה קרה דווקא בשבוע שבו פירסם כתבה חשובה מאת משה בוקר על הלחצים המופעלים על מאמן בית"ר ירושלים לשתף שחקנים בגלל קרבתם לאנשים שתורמים כסף לקבוצה. כתבה שאף זכתה ב"ישראל היום" לקרדיט נדיב, ונדיר במקומותינו.

"ישראל היום" מכשיר את דעת הקהל לתוספת תקציב למערכת הביטחון | "הארץ" חושף כי בצה"ל בכל זאת מתאמנים | "ידיעות אחרונות" מתגייס לקימום הזמר העברי

"זה לא טריק ולא שטיק", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", ציטוט של הרמטכ"ל בני גנץ, שתמונתו בפוזת האדם ההוגה היא התמונה המרכזית על השער. "הרמטכ"ל מזהיר", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה ממשיכה לצטט את גנץ: "זו האמת; עלינו להבטיח את רמת הכשירות של צה"ל לאורך זמן". המשכה של כותרת המשנה טוען כי "בינתיים: כוחותינו במילואים לא מתאמנים". לשון ההפניה לטור פרשנות של דן מרגלית היא "רק צבא מאומן מנצח מלחמות". מאחורי הכותרת הראשית הדרמטית של העיתון מסתתרת ידיעה בת כמה מאות מלים שלהפקתה נדרשו שלושה כתבים (גדעון אלון, לילך שובל וזאב קליין) ואפס עבודה עיתונאית. אלון, שובל וקליין מספקים לקוראי החינמון ציטוטים של הרמטכ"ל ושל חברי-כנסת שנכחו בישיבת ועדת החוץ והביטחון שבה דיבר, כמו גם ציטוטים של שר הביטחון משה יעלון ושל "גורמים בכירים באוצר". כתבי העיתון ועורכיו לא טורחים אפילו להעמיד פנים כאילו ברצונם או ביכולתם לנסות לבסס או להפריך את הטענות שהם מצטטים, ומסתפקים בתפקיד של צינור חלול להעברת מסרים מראשי השלטון. טריק? שטיק? אל תשאלו את העיתונאים ב"ישראל היום" – עיתונאים בשבתם כטייפ-רקורדר. גם הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מגויסת לקמפיין של משרד הביטחון להגדלת תקציבו, אם כי – כרגיל – ב"ידיעות" עושים זאת בצורה מתוחכמת יותר מב"ישראל היום". "חוק חדש יקבע: מי נכה צה"ל", נכתב בכותרת המובילה לידיעה של יוסי יהושוע. "הצעת חוק חדשה צפויה לטפל באחת הבעיות הנפיצות בתקציב הביטחון: תנאי ההכרה בנכי צה"ל", נכתב בכותרת המשנה. "בין היתר, לא יוכרו כנכים חיילים שייפגעו בחופשתם בגלל נהיגה בשכרות ואנשי קבע שילקו במחלות שאינן קשורות לשירות". העילה לפרסום, לפי יהושוע, היא כי "אתמול הוגש תזכיר חוק של מערכת הביטחון בנושא". למעשה אין מדובר בהצעת חוק חדשה – או בהצעת חוק בכלל. מדובר בטיוטה לצורך תגובות ולא בנוסח שהוגש לכנסת או עולה להצבעה כלשהי – לא בכנסת, לא בממשלה ולא בוועדת השרים. לא מדובר גם ברעיון חדש. התזכיר, כפי שמציין גם יהושוע עצמו, מבוסס על מסקנות ועדה בנות יותר משלוש שנים. הנה כך עושים זאת: לא בציטוט פסיבי של הרמטכ"ל, אלא בהצפתו והבלטתו של מידע המציג את מערכת הביטחון כמי שחוסכת ומקצצת בשומנים – גם אם אין סיבה אקטואלית חיצונית המצדיקה זאת. יש ציטוט נוסף בידיעה הראשית של "ישראל היום", הציטוט החותם, ממכתב שכתב "יו"ר העמותה למען משרתי המילואים" לראש הממשלה נתניהו: "צא לתקשורת והודע לחיילי המילואים על השבת האימונים וכשירות מערך המילואים. אין לנו ארץ אחרת". "הקרב על תקציב הביטחון", ככל שניתן לשפוט מהדיווחים בשופרו של נתניהו, כבר הוכרע, וכעת נותר רק להכשיר את דעת הקהל לקראת ההיענות לדרישותיה של מערכת הביטחון. את הסיבה לכך שמערכת הביטחון נדרשת למאבק תעמולתי מול האזרחים שאת בטחונם היא מבטיחה נותן עמוס הראל ב"הארץ", במאמר שכותרתו "צה"ל מזהיר, אך הציבור כבר לא משתכנע": אגב, באופן מעניין, מי שגם מתמסרים למאמצי ההסברה של מערכת הביטחון הם עיתוני הציבור שכלל אינו מתגייס לצה"ל. "חיל האוויר ביטל את השתתפותו בתרגיל האווירי הגדול עם הצבא האמריקאי בשל הקיצוץ התקציבי", נכתב בכותרתו הראשית של "המודיע". ידיעה צמודה מבשרת כי "בשל אילוצי תקציב: יופסקו כל אימוני מערך המילואים". מטעמי כשרות כנראה, התמונה המצורפת היא של חיילים אמריקאים. גם בשער "הפלס" מדפיסים כותרת המצטטת את דברי הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון ("אין פה טריק, יש פה אמת") – וגם מבליטים את דבריו של ח"כ משה פייגלין: "ביטול שירות החובה יפתור את הבעיה התקציבית". בעיתון "המבשר" נוקטים גישה שונה – ידיעה בעניין המאבק על תקציב הביטחון כלל אינה מופיעה בשער, ואילו הידיעה בעמ 2 מוכתרת בכותרת ביקורתית ("תרגיל העורף והאימונים בוטלו – אבל הטיול לקצינים בארה"ב התקיים כמתוכנן"). מדוע עיתונאים חרדים מטים כתף לקמפיין של משרד הביטחון, ומדוע במשרד הביטחון מבזבזים משאבים בניסיון לשכנע ציבור שאינו מתגייס? התשובה, מן הסתם, טמונה בהשפעה הפוליטית של אותם עיתונים ואותם קוראים, בדמות חברי-הכנסת החרדים השונים שהעיתונים החרדיים השונים משמשים בטאונים שלהם או של פטרוניהם הרבניים. ובכל זאת, לפחות בינתיים, צה"ל עדיין מתאמן: "צה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בדיון סגור בכנסת סתר בכיר בפיקוד המרכז את הצהרות המדינה בבג"ץ, לפיהן מטרת האימונים צבאית בלבד. ח"כים תבעו יד קשה נגד ארגונים המסייעים לבנייה פלסטינית", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לידיעה של עמירה הס. "אימונים בשטחי אש בגדה המערבית הם אמצעי לצמצום מספר התושבים הפלסטינים בהם וחלק חשוב במאבק בבנייה פלסטינית בלא היתרים", פותחת הס. "[...] אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ בפיקוד מרכז, טען בפני משתתפי הישיבה שהרצון לפעול נגד תופעת הבב"חים (בנייה בלתי חוקית) היא אחת הסיבות המרכזיות שצה"ל מגביר בתקופה האחרונה את האימונים בבקעת הירדן. אמירה זו סותרת את גרסת המדינה בהזדמנויות שונות, שהקצאת שטחי אש נועדה למטרות צבאיות בלבד. "חברי-הכנסת מרדכי יוגב (היו"ר) ואורית סטרוק מסיעת הבית-היהודי, חברי הוועדה היחידים שהשתתפו בישיבה, וכמה מהמוזמנים אליה – עו"ד בצלאל סמוטריץ, מנכ"ל עמותת רגבים ונציגים של התנחלויות – התלוננו שהמינהל האזרחי ולשכת מתאם הפעולות בשטחים אינם עושים די ואינם פועלים נכון כדי לעצור את מה שהם מתארים כהתרחבות הבנייה הפלסטינית הלא-חוקית. הם הצביעו על מעורבות של ארגונים בינלאומיים ומדינות זרות בתמיכה באותה בנייה (מסיתים את הערבים ואחראים לאנדרלמוסיה, בלשון יוגב), ודרשו שישראל תנקוט אמצעים חריפים נגד נותני הסיוע והמדינות והארגונים הבינלאומיים מאחוריו. "[...] לקראת סוף הישיבה, כשניתנה זכות הדיבור לאל"מ עינב שלו, הוא אמר, לפי הפרוטוקול: אני חושב שאחד ההליכים הטובים שיכולים לחמוק בין האצבעות הם חזרה של שטחי אש למקום שבו הם אמורים להיות והם עדיין לא שם. (זו) אחת הסיבות המרכזיות שאנחנו מורידים כמערכת צבאית הרבה מהאימונים לבקעה. זאת אומרת, כל מי שמסתכל על תרגיל האוגדה האחרון עם מטוסי קרב, מסוקים וטנקים שיורים וכולי, אני מנסה ללכת עשורים אחורה ולא אזכור את זה. אנחנו עכשיו מכניסים תרגיל אוגדה נוסף במרחב הזה. הסיפור הזה של המאבק על שטחי האש הוא יותר מהוועדה כאן ומעבודת הפיקוח המצוינת שעושה מרקו (בן-שבת, מנהל יחידת הפיקוח באיו"ש של משרד הביטחון; ע"ה) יחד איתנו. אני חושב שהתנועה של רק"ם (רכב קרבי משוריין) ורכב וכולי במרחב הזה ואלפי חיילים שהולכים, היא מזיזה הצדה. כאשר הגייסות דורכים, אנשים זזים הצדה, ואני לא עושה כאן הבחנה בין יהודים לפלסטינים, אלא אני מדבר באופן כללי... יש מקומות כאלה, (בהם) רידדנו את כמות האימונים בצורה משמעותית, צמחו שם יבליות". דיווחים על סרטון המתעד את הריגתם של שני נערים פלסטינים בידי צה"ל מופיעים היום בכל העיתונים. העיתון המציג את הגישה הנאמנה ביותר לממסד הוא כמובן "ישראל היום", המקדיש לאירוע ידיעה בעמוד הפותח תחת הכותרת עטוית המרכאות "הסרטון ערוך בצורה מגמתית", ציטוט של דובר צה"ל, שכדי להביאו לקוראים נדרשו לא פחות משלושה כתבים (דניאל סיריוטי, לילך שובל ויוני הרש). בכיתוב שמתחת לשני תצלומי מסך מהסרטון נכתב: "ירייה או ביום? אחד הצעירים הולך, נופל – אבל מושיט את ידיו כדי לבלום את הנפילה. ירי קטלני?". "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הם היחידים שאינם מקדישים לדיווח על הסרטון הפניה מהשער, אולם ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לדיווח מקום רב יותר, הוא כולל מידע רב יותר ולא רק ציטוטים מהודעות לעיתונות, כמו גם ראיון קצר עם ד"ר סמיר סאליבה, מנהל חדר המיון בבית-החולים הממשלתי ברמאללה, שחיבר את דו"ח הפטירה של השניים וקובע כי הכדורים שפגעו בהם היו כדורים חיים ולא כדורי גומי. הדיווח, של אליאור לוי, מפורט וממצה גם יותר מזה של גקי חורי וגילי כהן ב"הארץ". "מעריב" הוא העיתון היחיד המקדם את הדיווח בעניין לכותרת הראשית: "ארה"ב לישראל: לחקור את מותם של הנערים הפלסטינים". "על-פי הסרטון שצולם בביתוניא ביום הנכבה ופורסם אתמול, השניים נורו למוות למרות שלא סיכנו את החיילים. צה"ל בתגובה: הסרטון מגמתי וייתכן שהוא מבוים", נכתב בכותרת המשנה. ההפניה היא לכפולת העמודים 4–5, המציעה את הדיווח החדשותי המפורט ביותר (יאסר עוקבי) ואת מאמרי הפרשנות היחידים הנדפסים היום בעיתונים ביחס לאירוע (מלבד טור ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר ב"הארץ" ושל עינב שיף ב"ידיעות אחרונות"): בן כספית קורא "לחקור, ומהר" ודני אילון קובע "הפתרון: תיעוד של צה"ל". בניגוד לכספית, אילון משוכנע כי הסרטון "מפוברק". "אף אחד לא טוען שלא היו הרוגים, אין כל עדות לכך שהצילומים מביתוניא מפוברקים, חומר הגלם זמין במלואו לתקשורת, ובכל זאת, בכירי הפרשנים והפוליטיקאים מטילים ספק באותנטיות של העדויות שלפניהם. ככה משכנעת התקשורת את הציבור, באופן שיטתי ומתמשך, שהכיבוש אינו ראוי לתשומת הלב שלו", כותב נועם שיזף באתר "שיחה מקומית". "אילון נופר ידעה תמיד מה היא לא רוצה, אבל רק בגיל 43, אחרי שהסתובבה בעולם עם מיומנה והשתתפה במחוברים, היא יודעת גם מה כן: לעשות טלוויזיה (בתור התחלה, פאנליסטית בתוכנית המיזם), למצוא בן זוג שלא יקרקע אותה ולהיות אמא. פשוט כי זו תהיה עוד חוויה חדשה" (כותרת משנה לכתבת השער של מוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות"). ב"ישראל היום" ממשיכים גם היום בקמפיין למיצובם כקורבן, אגב הצעת החוק להגבלת הפצתם בחינם. גם היום חתומה מירי עדן על כתבה המצטטת כלי תקשורת אחרים (גם היום "העין השביעית" הוא המצוטט העיקרי) שביצעו עבודה עיתונאית וחשפו את היקף הפרסום הסמוי בקבוצת "ידיעות אחרונות". לכתבת הציטוטים של עדן מצורף גזיר עיתון של "ישראל היום", ובו נראית כתבת ציטוטים קודמת של עדן (הפעם מ"דה-מרקר"). כלומר – עורכי החינמון מפרסמים ידיעה הנשענת כולה על עבודה עיתונאית של כלי תקשורת אחר, ובמסגרתה מתגאים בכך שכבר ציטטו בעבר כלי תקשורת אחר באותו עניין. פלא שב"ישראל היום" מפברקים פאניקה מהאפשרות שיידרשו לגבות כסף עבור המוצר שלהם? בתוך הידיעה מצטטת עדן דברים שכתב כאן איתמר ב"ז על "שיתוף פעולה" בין משרד הכלכלה לבין אתר ynet: "בשום מקום בערוץ ובידיעות שהתפרסמו במסגרתו לא ציינו עורכי ynet כי מדובר בתוכן שיווקי – המונח המכובס לפרסום סמוי, שבמקרה של תכנים ממשלתיים ייתכן כי ראוי להחליפו במונח תעמולה סמויה". האירוניה העבה כעמוד חשמל מצליחה להיעלם מעיניהם של הכתבת ושל העורכים, המועסקים בבטאון תעמולה של ראש הממשלה. השידור הציבורי. ב"גלובס" ממשיך לי-אור אברבך לעסוק בענייני רשות השידור. אחרי שבגליון שלשום דיווח על "כאוס ושיתוק ברשות השידור" ועל כך שמשרדי התקשורת והאוצר פנו ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה למנות לרשות מפרק זמני (מחשש להתנהלות מושחתת מצד ההנהלה בראשות יוני בן-מנחם וזליג רבינוביץ) – פנה אברבך בגיליון האחרון לעסוק בהכנות ברשות לשידור המונדיאל: "משלחת של 15 איש, 274 חדרים, 200 טיסות פנים ו-10,000 דולר לבזבוזים" היא כותרת הכתבה הנשענת על דו"ח ביקורת פנימי של הרשות, ואחד משיאיה הוא הדיווח על תלונה שהגישה מבקרת הפנים למשטרה בשל ספסור בכרטיסים שנרכשו על-ידי הרשות. השידור המסחרי. "במקביל לדיונים הסוערים סביב הצעת החוק שמקדם שר התקשורת גלעד ארדן לפירוק רשות השידור – מתנהלת עבודת מטה אינטנסיבית הנוגעת לשידור המסחרי בישראל. לא רבים מודעים לעובדה שנוסף לוועדת לנדס, שעסקה בשידור הציבורי, מינה ארדן ועדה נוספת, בראשותו של פרופ עמית שכטר מאוניברסיטת בן-גוריון, מי ששימש בעבר גם היועץ המשפטי של רשות השידור, במטרה לבחון את הרפורמות הנחוצות בשידור המסחרי בישראל", כותב עו"ד אלעד מן במאמר במדור הדעות של "הארץ". "מלבד שכטר חברים בוועדה כמה אישים ראויים, היכולים, בדומה ללנדס, להביא למהפכה קונספטואלית בתפיסת השידור המסחרי בישראל ובפיקוח עליו. יש כאן הזדמנות פז להחזיר את השידור המסחרי למה שהוא אמור להיות באמת – לא תחליף כפוי ודהוי לשידור הציבורי, כפייה שהפכה אותו ליצור כלאיים מדמם ומגוחך הנאבק ברגולטורים כושלים באמצעות דמעות תנין ותחבולות זולות. שינוי התפיסה ביחס לשידור המסחרי צריך להתבטא בהקטנה של היקף כללי הרגולציה החלים על גופים משדרים, תוך דילול מסיבי של רגולציה נקודתית, הנוגעת לתמהיל השידורים ולהתערבות ערכית בתוכנם. במקום זאת יש להנהיג רגולציה המסתמכת על עקרונות כלליים של הגנת הצרכן במובן הרחב, עידוד התחרות והקפדה על ממשל תאגידי ראוי בגופי מדיה". בוא שיר עברי. "אייל גולן עוכב בניו-יורק; הטיסה חיכתה לו", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", המובילה לידיעה במדור הרכילות שבשער האחורי. ידיעה דומה מתפרסמת גם באחד העמודים האחרונים של "ידיעות אחרונות" (רז שכניק) לצד ידיעה על חביב אחר של העיתון עם נטייה להסתבכות בפלילים (יחי ההבדל): "הגולש הסית: לפגוע באולמרט" (טובה צימוקי). זו אינה ההתייחסות המערכתית היחידה לגולן ב"ידיעות אחרונות": "עוד הופעה לאייל ושרית", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות הבידור במוסף היומי (רז שכניק), שעניינה קידום מכירות להופעה נוספת של כוכבי הפופ הים-תיכוני. הכרטיסים להופעה קודמת, מזרז שכניק את קהל הקוראים/קוני הכרטיסים, "נמכרים בקצב מהיר מאוד". שכניק אינו מציין כי "ידיעות אחרונות" הוא שותף מסחרי של ההופעה. גם סיבוב ההופעות המתוכנן של הזמר ובעל הטור ב"ידיעות אחרונות" שלמה ארצי מקודם בעיתוני הקבוצה: ב"ידיעות אחרונות" עצמו מוקדש לכך העמוד האחורי (על הידיעה חתום, כמובן, רז שכניק), ב"כלכליסט" ידיעת יחסי-הציבור נדחסת לפינה התחתונה של עמ 30 (עינת דנאל) תחת הכותרת "שלמה ארצי יוצא לסיבוב בפריפריה" ("מכירת הכרטיסים למסע ההופעות החלה אתמול"). בעיתונים האחרים לא מצאתי ידיעות קידום מכירות דומות. תנו להם פרס. ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים בקידום פרס גנסיס – בעמודי המודעות כמו גם בעמודי המערכת, כנהוג בעיתון. בעמודי החדשות מדווחים דני אדינו אבבה וצחי קומה כי המנחה האמריקאי גיי לנו הגיע לארץ כדי להנחות את טקס הענקת הפרס ("ממומן על-ידי קבוצת הפילנתרופיה גנסיס ויוצא לפועל בשיתוף משרד ראש הממשלה והסוכנות-היהודית"); במוסף היומי "24 שעות" בבוקסה לא חתומה; ובידיעה של ישראל וולמן ב"ממון", על מייקל בלומברג, מקבל הפרס.

חדשות 12 מתנהגים כמו מונופול ("אווירה אנטי-עיתונאית") • היח"צנים התחילו לקבל במה באולפנים ("המאעכר הופך לאחד מהחברה") • חשיפת השחיתות העיתונאית בבית המשפט זורעת פחד ("הם יודעים שהם צריכים להיות יותר מתוחכמים") • פרויקט חג: מה נשתנה בתקשורת? עורכת "שקוף" נעמי נידם משוחחת עם כתב "העין השביעית" איתמר ב"ז

היי איתמר ב"ז מ"העין השביעית". מה נשמע? רציתי שתכתוב טור ל"שקוף", האח שלכם, לקראת פסח, שבו תפרט מה נשתנה בתקשורת בשנה האחרונה. הצעת רעיון מעניין במקום: שנקיים שיחה בהתכתבות. אז הנה אנחנו פה. לפני שנתחיל, אשמח שתספר בכמה מילים: כמה זמן אתה כותב תחקירים על שוק התקשורת ולמה אתה עושה את זה? קרוב לעשר שנים – התחלתי ב-2012 לעבוד באתר "העין השביעית" (אם רוצים לדקדק אז כבר ב-2006, כש"העין" עוד היתה בעיקר מגזין מודפס). למה – זאת שאלה גדולה. התשובה הפשוטה היא כי זאת העבודה שלי. התשובה האמיתית היא שזה תחום מרתק שמשפיע לא רק על מה שאנחנו מכנים "השוק" או "הענף", אלא ממש על התודעה של כל הציבור כאן – ובמקרים מסוימים גם על התודעה העולמית. בעצם, חלק עצום ממה שבני אדם חושבים, יודעים, או חושבים שהם יודעים, חלק עצום מהאמונות שלהם, נובע ממידע ודעות שהועברו אליהם דרך אמצעי התקשורת. אני יכול להסתכן ולהגיד "רוב" – זה מה שאני אומר לסטודנטים או תלמידי תיכון לפעמים, כשאני רוצה להמחיש להם שהמורים שלהם פחות משפיעים ממה שנדמה להם – אבל זה כמובן משתנה מאדם לאדם וממגזר למגזר. ההשפעה הזאת היא בדרך כלל השפעה שקופה, היא נתפסת כחלק טבעי מהמציאות, ולכן עצם היומרה לפענח אותה, לחשוף מה עומד מאחוריה, ובעיקר מי מרוויח ומפסיד מכך שהציבור יחשוב בצורה מסוימת – זאת מטרה חברתית עם משמעות עליונה. ולכן, אם להתחבר לתשובה הראשונה שנתתי, זה דבר שראוי לעשות גם כשזו לא העבודה שלך. אלא פשוט כאיזושהי נקודת מוצא כלפי הקיום האנושי. מה שאתה אומר מזכיר לי קצת את ההיכרות הראשונית שלנו. זה היה ב-2019, כתבנו כתבה יחד על סיפור שהתגלגל מגרעין של אמת לשקר מוחלט על מרצה באוניברסיטה העברית. היה מדהים לראות כמה מהר פשתה אש השקר בשדה הקוצים. ואגב, הרבה אנשים שזו לא הייתה העבודה שלהם – כפי שאתה אומר – התגייסו כדי לחשוף את השקר ולהפיץ את האמת. אני תוהה מה השתנה מאז, בתפיסה של הקוראים דווקא. מעניין לגלות שלפי סקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה, האמון עלה בכל המדיות. זה מפתיע אותך? קודם כל, תרשי לי לא להפגין אמון בסקר דעת קהל. יש איזושהי נקודת שפל שאחרי שמגיעים אליה אפשר רק לעלות, ואולי זה מה שאנחנו רואים כרגע בתוצאות של הסקר הזה. אני מספיק זקן כדי לזכור שלפני 15 או 20 שנה נקודת המוצא היתה שמה שמדווחים לך נכון. הטון אולי מוגזם, ויש אינטרסים, ואולי חלק מהמידע מושמט – אבל באופן כללי האמנת לקריין. נראה לי שיותר ויותר אנשים היום קודם כל לא מאמינים, ובמקרה הטוב מוכנים לשקול את האפשרות שהחדשות משקפות זווית מסוימת של המציאות. זה קשור לכל מיני שינויים שקרו במערכת העיכול שדרכה עוברת ידיעה עד פרסומה – וברור שזה קשור גם למתקפה הישירה של המערכת הפוליטית על העיתונות, והעובדה שחלק מהביקורת האינטרסנטית, המשתלחת והלעתים-בהמית של הפוליטיקאים גם היתה נכונה. ההוכחה היא הפרשות שהפכו למשפט המו"לים, שהן רק קצה הקרחון. אין ספק שהדבר המרכזי שהשתנה בשנה האחרונה הוא העדויות שלא משתמעות לשתי פנים במשפט – שהחלטנו לכנות אותו משפט המו"לים (למען האמת, זו הייתה הברקה שלך) כי נחשפת בו השיטה המושחתת שבה מגיעות הוראות מלמעלה כיצד לדווח על המציאות. המסרונים של אילן ישועה, מנכ"ל וואלה דאז, משרטטים את הקו הנעלם הזה – בין ראש הממשלה, דרך יועצו ניר חפץ, משם למוציא לאור, למנכ"ל ישועה, לעורך הראשי ועד להנחתות שמגיעות לדסק החדשות באתר וואלה. איזו השפעה אתה חושב שיש למשפט על התקשורת היום? עצם החשיפה היא נקודת ההתחלה, והקביעה הדי רדיקלית שלפיה יכול להיות ממד פלילי לשימוש כזה בכלי תקשורת. הרי היו לנו סיפורים דומים על שחיתות וקשרים סודיים גם בעבר, ב"ידיעות אחרונות" של פעם, בערוץ הראשון, ב"ישראל היום" או ב"מעריב" של עופר נמרודי, ובעידן המושחת והקצר שבו שלט בו נוחי דנקנר – אגב, באמצעות ניר חפץ, שהוא היום עד מדינה שמתקשה להתנקות מהלכלוך שפעם הוא שחה בו בהנאה ובאדנות. אחרי החשיפה קרה משהו מדהים. "תיק 2000" נחשף בינואר 2017, וחוץ מזה שהוא השלים את תהליך האאוטינג של נוני מוזס (שלמרבה האירוניה התחיל אצל נתניהו שנתיים-שלוש קודם לכן) – זה גרם לעיתונאים ב"ידיעות אחרונות" להבין שהדברים שהם עברו שם הם חלק מדפוס. ושהדפוס הזה לא סתם פסול, אלא אפילו בעל פוטנציאל פלילי. "מי שרוצים להמשיך לעשות שימוש מושחת בכלי תקשורת גם עכשיו, אחרי תיקי 2000 ו-4000, יודעים שהם צריכים להיות הרבה יותר מתוחכמים וזהירים" מה שקרה אחר כך הוא שהלשעברים של "ידיעות אחרונות" התחילו לפרסם את העדויות שלהם על "שיטת ידיעות אחרונות", או "מורשת מוזס", איך שתרצי לקרוא לזה, ומי שעדיין עובדים שם התחילו לדבר בעילום שם עם עיתונאים מגופים אחרים. אחר כך הגיע "תיק 4000", והפרק המדהים של "המקור" שבו עובדי "וואלה" התייצבו מול המצלמה וחשפו איך הבוס שלהם אילן ישועה דרס אותם למען הבוסים שלו, שאול ואיריס אלוביץ, שעבדו למען הבוס הגדול ביבי נתניהו. ואילו הדים אתה חושב שיש לחשיפות האלה על עורכים ועיתונאים היום? האפקט המיידי שיש לעדויות האלה הוא שאנחנו יודעים יותר טוב מה קרה שם, מי האשמים ומי משתפי הפעולה. אבל יש עוד אפקט, והוא נוגע לעתיד: היום, כל מנהל או עורך בכיר בכלי תקשורת יודע שבפעם הבאה – העובדים האלה, שפעם אף אחד לא ספר, יספרו למצלמה מה הוטל עליהם לעשות, ואיך בדיוק זה קרה. לא הייתי רוצה להיות בנעליים של אנשים כמו רון ירון (עורך "ידיעות אחרונות" בתקופת "תיק 2000" וכיום, למרבה הפלצות, עורך "אולפן שישי" של חדשות 12) או ערן טיפנברון (עורך ynet בזמן הפרשה הפלילית, וכיום – שוב, למרבה הפלצות – עורך "וואלה"). אנשים שברור שנבחרו לא רק בגלל הכישורים העיתונאיים שלהם, אלא גם בגלל הכישורים לרצות את האנשים שמעליהם, ולזהות את כיוון הרוח גם בלי הוראה מפורשת. והנה, פתאום מתנופפת מעל הצוואר שלהם הסכין שאומרת שמה שפעם היה נשאר בגדר שמועות ומור"ק במסדרונות המערכת יכול להיות מחר אייטם עיתונאי, או אפילו חקירה פלילית. אתה אומר שיש פחד במסדרונות. אני חושב שמי שרוצים להמשיך לעשות שימוש מושחת בכלי תקשורת גם עכשיו, אחרי תיקי 2000 ו-4000, יודעים שהם צריכים להיות הרבה יותר מתוחכמים וזהירים. אפילו יותר מתוחכמים וזהירים מנוני מוזס. וזה כשלעצמו משהו שיכול לגרום למיתון של השחיתות. כשאתה יודע שאם תנחית 20 הוראות בלתי נתפסות ביום – אחד מהעובדים שלך, אתה לא תדע איזה, יחליט שהוא הופך לשורקן (Whistleblower) ויחשוף אותך – אז במקום 20 בחישות אולי תסתפק באחת או שתיים. במובן האישיותי אתה עדיין תישאר מושחת, והדבר הראוי יהיה להזיז אותך מתפקידך ולעבור על המקום עם אקונומיקה – אבל האפקט המצטבר של השחיתות יהיה פחוּת. אם מסתכלים לרגע ממעוף הציפור על כל גופי התקשורת, ולוקחים בחשבון את מפת הבעלויות ומצב הביזנס, יחד עם הקשרים המשוערים לפוליטיקאים – על איזה כלי תקשורת כדאי בעיניך לשים זכוכית מגדלת עבה במיוחד בימים אלה? התשובה היא כמובן חדשות 12, הזרוע החדשותית של גוף התקשורת החזק והמצליח במדינה, קשת, שנשלט על-ידי משפחת ורטהיים – הבעלים של קוקה קולה ישראל, טרה, בנק מזרחי טפחות ועוד. השותף הכי מפורסם שלהם הוא יצחק תשובה, דרך בתו גל נאור. תשובה עדיין מחזיק בנתח מקשת גם אחרי שמכר חלק מהמניות למיליארדר מריוס נכט, ממייסדי ענקית הטק צק-פוינט. זכוכית המגדלת דרושה לא רק בגלל הזהות הספציפית של הבעלים, אלא בעיקר בגלל העוצמה שקשת וחדשות 12 צברו. יש גופי תקשורת יותר בעייתיים מקשת, אבל כרגע אין גופי תקשורת שמוטת ההשפעה שלהם רחבה כמו זו של קשת. וכבר היום אפשר לראות בחדשות 12 תופעות שפעם היינו מזהים אצל "ידיעות אחרונות", בתקופות שבהן העיתון הזה היה מונופול והתנהל כאילו מה שלא שם לא קיים. ובמובנים מסוימים, המוטו הזה גם היה נכון. אילו תופעות? תן דוגמה. למשל, ההתגוננות ההרמטית מפני ביקורת ודרישה לשקיפות, ואיזושהי תחושה של נקמנות שנובעת מהידיעה שאתה כה חזק, שלנקמה שלך יש כוח מיוחד. ב"ידיעות אחרונות" במשך שנים לא התייחסו לבקשות תגובה שנשלחו אליהם כשהיתה להם סיבה להניח שהכתבה תצא ביקורתית. ב"כלכליסט" את רואה עכשיו איך הם מתקפּדים נגד הספקות שהוטלו בסדרת התחקירים על השימוש המשטרתי בפגסוס. בידיעות ובחדשות 12 העובדים מפחדים לדבר לציטוט עם עיתונאים כמונו, שכותבים עליהם. מין אווירה אנטי-עיתונאית שמחלחלת למטה, ומשדרת שיש מה להסתיר" ועוד משהו שדומה בין שני הגופים, "ידיעות" וחדשות 12, הוא שהעובדים שלהם מפחדים לדבר לציטוט עם עיתונאים כמונו, שכותבים עליהם. יש כלי תקשורת שהעיתונאים שלהם מדברים איתנו חופשי, ואפילו לא מבקשים אישור מהממונים עליהם כדי שהדברים יהיו און-רקורד. ב"ידיעות אחרונות" ובחדשות 12 מפחדים. מין אווירה אנטי-עיתונאית שמחלחלת למטה, ומשדרת שיש מה להסתיר. יש עוד תופעה מחליאה שהאולפנים של 12 מצטיינים בה: הפיכתם של יועצי התקשורת, או "היועצים האסטרטגיים" כפי שהם אוהבים לכנות את עצמם – לפרשנים לגיטימיים. אפשר לראות את רונן צור למשל, מי שמוכר כאביר הקמפיינים השליליים, אחד המושכים הידועים בחוטים מאחורי הקלעים – נמצא שם על תקן טאלנט. על הסכנות של התופעה הזו חייבים לדבר – בעיקר לאור מה שנחשף כעת במשפט על אלי קמיר ותפקידו בקשר המושחת לכאורה בין נתניהו לבעלים של בזק ו"וואלה". זה נדמה לי, או שבשנה-שנתיים האחרונות הם הולכים וצוברים יותר לגיטימיות, מסתובבים בין האולפנים ומספקים לנו פרשנויות נגועות באינטרסים בלי שאף אחד כמעט שם לב? קודם כל, "יועצי תקשורת" זה מונח סטרילי מדי לטעמי – אני מעדיף לכנות אותם "יחצנים" (כשהם מתעסקים בדוברות) או "מאכערים" (במקרה של אלו שבעיקר לוחשים על אוזני הבכירים, פותחים דלתות וקושרים קשרים). הייעוץ הוא אולי האלמנט הכי נקי ומכובד בעבודה שלהם, ואין פלא שזה מה שהם מעדיפים להבליט. לגבי השילוב שלהם במשבצות שפעם היו שמורות לעיתונאים, זאת לא ממש תופעה של השנה האחרונה – כבר לפני כמה שנים ראינו את רני רהב מככב כמגיש בתוכנית "אקטואליה", ואת אבי בניהו מקבל טור ב"מעריב" – אבל אין ספק שהיא הולכת ומתעצמת. מה שהצופים צריכים להבין הוא שהמאכערים האלה יושבים על השיבר שמחבר בין האנשים שמנהלים את המדינה – במגזר הציבורי והמגזר הפרטי – לבין העיתונאים. הם בעצם סוחרי המידע הכי מצליחים בארץ. עיתונאים מזן מסוים, שהוא הזן הנפוץ בישראל, תלויים בהם בשביל להשיג את הסם שהמערכות שלהם מכורות אליו: "סקופים". הסקופ כשלעצמו הוא דבר נאצל, שראוי לריב עליו ולרדוף אחריו. זה בעצם אחד התפקידים הבסיסיים של העיתונאי – להשיג מידע בעל ערך, להבין את המשמעות שלו ולהגיש אותו לציבור. איפה הבעיה? הבעיה מגיעה כשהעיתונאים מתמכרים למערכת היחסים שלהם עם סוחרי הסקופים ומסכימים לשרת אותם בדרך שבה הם מגישים את המידע לציבור. מרוב רצון להשיג "סיפור", הם מסכימים לשתף פעולה בחילול הספינים. הם בעצם הופכים לחלק ממנגנון ההשפעה של מושאי הסיקור שלהם, אבל בלי להצהיר על זה. ומה בעיניך השתנה ביחס לספקי הסקופים בשנים האחרונות? פעם היו מתגמלים את המאכערים בכך שהיו משדרים את ההדלפות שלהם, או מראיינים את הלקוחות שלהם. וזה, נגיד, חלק מהמשחק המסורתי והמקובל של העיתונאים מול מושאי הסיקור. מה שקורה עכשיו זה שלוקחים את המקורות עצמם, את המאכערים, ומתגמלים אותם אישית. זה מעמיק את יחסי התן-וקח, ולוקח אותם למקום הרבה יותר אינטימי. המאכער הופך לאחד מהחברה, ונהנה כמובן מפרסום והכרה ציבורית, ומפסיק להיות גורם חיצוני שצריך להתייחס אליו בחשדנות. 1/7 שלשום אמא שלי שאלה אותי מי זה רונן צור ולמה כתבתי עליו.אמרתי לה שהיא צריכה להיזהר כשהיא רואה אותו מדבר בטלוויזיה על פוליטיקאים. סיפרתי לה על שיטות ההכפשה שלו כיועץ תקשורת הנה שרשור עם הסברים ודוגמאות. (תוסיפו גם?) נתחיל> על זה צריך כמובן להוסיף עוד קומה: המאכער הוא לא עוד איש מקצוע. הוא איש מקצוע שהמקצוע שלו הוא לקחת כסף מגורמים רבי כוח ולגרום למסרים שלהם לצוף בתקשורת (ובשנים האחרונות גם במדיה החברתית). כשהוא פותח את הפה, נראה לנו שהוא אומר את דעתו. ולפעמים זה באמת ככה. אבל רק לפעמים. אבל בדרך כלל, המסרים שלו הם כאלה שהונדסו כדי לשרת לקוח קיים או לקרוץ ללקוחות עתידיים. זה ניצול מאוד חכם של טבע האדם. ברגיל, כשאנחנו צופים במישהו אומר משהו, אנחנו מניחים שזאת הדעה שלו. זה צרוב במנגנון ההפעלה של כל אדם נורמלי. אבל אז את רואה את האנשים האלה, שיום אחד מתגלים כהארדליינרים של ימין לא מתנצל ורגע אחרי זה הופכים ליונים פרגמטיות, ומבינה שלא מדובר בבני אדם רגילים אלא בכלי קיבול למסרים מתחלפים. תכניס מטבע, תלחש משהו באוזנייה, וזה ייצא מהצד השני דרך הפה של האיש שקיבל ממך את המטבע. מחר תבוא עם מסר הפוך, וגם הוא ייצא מאותו המקום ממש. הנה עוד פרט ששווה לדעת על הסכום המטורף (והמיותר) ששפכה הסוכנות היהודית (כספי ציבור), על ברייק הגמר ברוקדים עם כוכבים: מי שמייעץ לסוכנות היא יועצת המיתוג והאסטרטגית הבינ״ל למנהיגים איילת פריש. פריש משמשת (יש טוענים שהוצנחה) גם כפאנליסטית קבועה בתוכנית הבוקר של קשת. עסק משתלם מבחינתי כל התארחות של אדם כמו רונן צור או רני רהב בפאנל עיתונאי צריכה להיות מלווה בכתוביות באדום בוהק שמציינות באופן בולט את כל הלקוחות הרלבנטיים שלהם – ואת העובדה שגם מי שלא לקוח שלהם היום יכול להיות לקוח שלהם מחר, או היה לקוח שלהם אתמול. המסקנה היא שלא משנה מה הם יגידו, לא צריך להאמין לזה. ולכן אין שום ערך לבמה העיתונאית שמעניקים להם. בעיני אין מקום להרעיל את הציבור – ואז להזהיר אותו. הם פשוט לא צריכים לשבת שם. אולי זה יקרה אם הציבור יבין שהם לא פרשנים לגיטימיים. זה כבר התפקיד שלנו. צריך להיזהר משלילה גורפת. אולי נגלה יום אחד שבפינה רחוקה ונידחת בלב של רני רהב – פינה שאף אחד לא משלם עליה – יש תשוקה עזה ואותנטית לפרפרים, נגיד. שהוא כל כך אוהב ומתעניין בפרפרים, שהוא הפך למומחה עולמי בתחום. במקרה כזה נזמין אותו לתוכנית טבע כדי לספר לנו על פרפר יפהפה ומסכן שנמצא בסכנת הכחדה. אבל בעצם גם שם לא הייתי רוצה לראות אותו. דיברנו מוקדם יותר על הדמיון בין "ידיעות אחרונות" לחדשות 12. יש ביניהם הבדל אחד משמעותי: הבעלים של "ידיעות" נאשם בניסיון לשחד ראש ממשלה. בין קשת ל"ידיעות אחרונות" יש גם הבדל מבני: "ידיעות אחרונות" הוא עסק פרטי של משפחת הון. קשת, בגלל אילוצי הרגולציה ההיסטוריים, מתחלקת בין כמה גורמי שליטה – ובעיקר נתונה לפיקוח של רגולטור שאמור לשקף את האינטרס הציבורי: הרשות השנייה. אבל הרשות השנייה היא גוף חלש, וככל שהטלוויזיה המשודרת נחלשת ומפנה את מקומה לכל מה שקורה במרחב המקוון, שגם שם קשת אוחזת בעוצמה ענקית, הרגולטור הזה מאבד רלבנטיות. אבל עצם הקיום שלו, והעובדה שיש לו סמכות מסוימת להטיל סנקציות, מייצרים מנגנון הגנה שבמקרה של "ידיעות אחרונות" (ו"ישראל היום", ו"מעריב", ו"וואלה") לא קיים. אם נלך על התרחיש האופטימי, שבו הרשות השנייה מקבלת את כל הגב הדרוש לבצע מהלכים אמיצים, ומובילים אותה אנשים שהחליטו שמשימת חייהם היא לבחון את ערוץ 12 באותה זכוכית מגדלת – רק הפעם גם להשתמש בכוח שיש להם להטיל סנקציות – מה הם יכולים לעשות? בתפיסה שלי, קודם כל צריך לחוש חשש כבד ועמוק מעצם הצורך של גוף מדינתי לבחוש ולקבל אחריות על מה שנעשה בתקשורת. אני למשל, מבחינה פילוסופית, מתקשה לדמיין מצב שבו נציג של המדינה קורא כתבה שלי ושולח לי דוח או זימון לשימוע. כאילו, אני העיתונאי, אני זה שהתפקיד שלו הוא לחקור אותך – אז מה פתאום אתה הופך את היוצרות? המצב האופטימלי הוא של חופש מוחלט ואפס נגיעה של המדינה בשיח התקשורתי. במיוחד כשמדמיינים איך לוקחים גוף חלש כמו הרשות השנייה, שכבר היה כר פורה לפוליטיזציה (קיבלנו הצצה בעדויות של משפט המו"לים לא מזמן), ונותנים לו כוחות מתוגברים. אחרי שאמרנו את זה, צריך להכיר בכך שהמצב של התקשורת הישראלית כל כך גרוע – שרגולציה מסוימת דווקא יכולה להועיל. אני אדגים את זה באמצעות משל מתחום שאהוב במיוחד על תומר אביטל: אם כל בני האדם היו יודעים ומפנימים שסוכר זה מזיק ושצריכה עודפת גורמת למחלות – לא היה צריך לשים אזהרות ולהטיל מסים שיגרמו להם, בתקווה, לשנות את ההתנהגות ולהימנע מלהרעיל את עצמם. באותה מידה, אם התקשורת לא היתה מועלת בתפקידה בצורה כה בוטה, לא היה צורך בגופים שיפקחו עליה. במקרה של ערוץ 12 אפשר להתחיל באכיפה יותר שרירית של האילוצים שכבר חלים עליו – והנושא המובהק הוא תוכן שיווקי, ותוכן לא-שיווקי-אבל-ירוד. הרבה אנשים יודעים לדקלם שהרשות השנייה מחייבת את קשת ורשת לשדר היקף מסוים של "סוגה עילית" – סרטים דוקומנטריים למשל. אבל לא כולם יודעים שייתכן מצב אבסורדי שבו הרשות השנייה תסווג כ"סוגה עילית" סרטים דוקומנטריים שהם לא באמת סרטים דוקומנטריים, אלא תשדירי שירות ארוכים שמישהו שילם עליהם, ובקיצור – פרסום סמוי. או כפי שאני מקפיד לכנות את זה: תעמולה סמויה, כי במקרה הזה מי ששילם היו גופי מדינה (פרסמנו על זה תחקיר גדול ב-2020). אם הרשות השנייה לא היתה כל כך רופסת לכל אורך השנים, לא היינו מגיעים למצב שבו היא נאלצת להתיר פרסום סמוי, ומסתפקת בפיקוח על האופן שבו הפרסום הסמוי הזה מוגש לצופים. האם היא תצליח במשימה החדשה הזאת? התחזית שלי שלילית, כי מדובר בגוף שבקושי יש לו כלים לפקח על ההפרות שנעשו עד כה. איתמר, התשובה שלך מעניינת מאוד, אבל קשה לומר שהצלחת לספק פה תרחיש אופטימי. אפילו קל לומר שנתתי תרחיש פסימי. הייתי מנומסת. כן, לגמרי נכשלת במשימה. אז אני מעלה את הרף: בוא נדבר על תרחיש אופטימי שנוגע אליך אישית. תספר לי על תקווה אחת שיש לך, שנוגעת להשפעה של אחת מהכתבות שלך על התקשורת או האופן שבו אנחנו צורכים אותה. מה יקרה השנה, אם יתגשמו החלומות הכי פרועים של איתמר ב"ז? יש לי הרבה חלומות ורובם פרועים, הנה אחד מהם: "ישראל היום", לתפיסתי, הוא טובת ההנאה היקרה ביותר שניתנה לפוליטיקאי ישראלי מאז קום המדינה. יותר ממיליארד שקל מכספי בני הזוג שלדון ומרים אדלסון שמימנו תעמולה אישית בוטה למען בנימין נתניהו במשך שנים. בשנים הקריטיות שבהן ניתנה טובת ההנאה הזאת, העורך שלה היה עמוס רגב. החלום שלי הוא שרגב ייקח את כל הניירת שלו, וכמה דיסקים קשיחים, ואולי גם איזה טלפון עם כל ההתכתבויות שלו, וישים אותם במזוודה. ושאת המזוודה הזאת הוא יניח על סף דלתי כך שאגלה אותה בוקר אחד עם הפתק "לאיתמר ב-💖". עמוס, אם אתה קורא את זה – אתה יודע איפה אני גר.

הרשות השנייה מתמקדת בנושאים מתוקשרים במקום לטפל בפרסום סמוי ומימון צולב, ומזניחה את האתגר המשמעותי ביותר: האכיפה

עזיבתו של עו"ד דורון אבני, היועץ המשפטי של הרשות השנייה, לאחר שנים רבות בתפקיד, הותירה את הרשות ללא יועץ משפטי קבוע במשך תקופה לא מבוטלת. עו"ד הילה שמיר, שנכנסה לבסוף לתפקיד בפברואר השנה, תצטרך להתמודד עם בעיות ואתגרים רבים, במיוחד על רקע המעבר הצפוי ממשטר זכיונות למשטר רשיונות. שינוי כללי המשחק המשפטיים הכרוך במעבר יגביר את בטחונן של חברות הטלוויזיה בכך שיוכלו להמשיך לשדר גם במקרים של הפרות וחריגות. אחד האתגרים המשמעותיים העומדים בפני המערך המשפטי של הרשות השנייה נוגע להגברת האכיפה ויכולת הפיקוח על הזכיינים ועל הגורמים הקשורים בהם ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. ההתעלמות של הזכיינים מכללי הרשות והעבירות המתבצעות עקב כך ראויות להתייחסות נחושה יותר וסלחנית פחות. הרשות מתמקדת בתחומים מושכי תשומת לב כגון מחויבות ליצירת מקור ותוכני "סוגה עילית" ומבזבזת זמן בוויכוחי סרק, כשהיא מתעלמת ממכשולים רבים בדרך ליצירת שוק תקשורת ומדיה פלורליסטי, תחרותי ואיכותי. יש לכך דוגמאות רבות בהתנהלות של עיתונאים, אנשי טלוויזיה, החברות עצמן ובעליהן. כזו היא למשל תופעת השכירות הצולבת: לא מעט גורמים המועסקים בחברת החדשות ומופקדים על יצירה והגשה של תוכן חדשותי עצמאי הם גם מגישים ובעלי תפקידים בתוכניות של הזכיינים עצמם. הדבר נכון, למשל, באשר לכמה ממגישי תוכניות הבוקר, שאחדים מהם קשורים גם בגופי תקשורת נוספים, דוגמת גלי-צה"ל. ערבוב בלתי בריא מעורר חשש שעצמאותם העיתונאית של העובדים הללו נפגמת ושיקול דעתם מוטה בשל העובדה שהם מקבלים משכורת משני אדונים או יותר. תופעה דומה, וחמורה יותר, היא עיתונאים המשתתפים בפרסומות מסחריות. תופעת העיתונאים המפרסמים לוקה בתת-פיקוח והתעלמות בלתי מוסברת מצד הרשות השנייה ומצד הממונה על הגנת הצרכן, אף שהעונש המקסימלי הקבוע בחוק על עבירות הנוגעות להתנהלות זו מגיע עד כדי שנתיים מאסר. בעיה זו גולשת לא פעם גם לתוכני הסיקור של מהדורות החדשות, שבמסווה עיתונאי מקדמות לא פעם תוכניות של הזכיינים עצמם, ללא כל הצדקה עיתונאית אמיתית ורק לשם סיוע למערך היחצנות של החברה. תחום אחר שנדרשת בו אכיפה מוגברת הוא כללי שיבוץ הפרסומות בטלוויזיה וברדיו, ושל תוכן שיווקי אסור ובעיות אחרות בפלטפורמות המשלימות המופעלות על-ידי הזכיינים. לא פעם מפנות חברות הטלוויזיה את הצופים, בגלוי, אל אתרי האינטרנט שלהן או אל הרשת בכלל, כדי להציע תכנים שאינם כפופים לפיקוחה של הרשות השנייה. אין להשלים עם מציאות שבה קיים מסלול עוקף רגולציה המנוצל על-ידי הזכיינים להעברת תכנים בלתי הולמים, שנפסלו לשידור באפיקי שידור מרכזיים, ועוד באופן המקדם את עסקיהם. עניין נוסף שעליו חייב המערך המשפטי של הרשות לתת את הדעת הוא ההסדרים הפיננסיים הנוגעים לפעולת הזכיינים, המדכאים את העצמאות והתחרות בשוק התקשורת. יש להגביר את הגילוי, החשיפה והאכיפה בכל הנוגע למקורות ואופני המימון של חברות הטלוויזיה. כיום יכול אותו גורם להיות גם מממן ונותן אשראי מהותי וגם מפרסם גדול, ובכמה מן המקרים אף בעלים ישיר או עקיף בזכיינית. תופעת המימון הצולב נסתרת לא פעם מעין הציבור, בעוד שהיא משפיעה באופן מהותי על איכות התכנים ועצמאותם. הציבור אינו מודע לזהות האמיתית של המושכים בחוטים ולכך שהזכיין הוא בן-ערובה, מרצון או שלא מרצון, של אינטרסים מסחריים וכלכליים של קבוצות מצומצמות, שטובת הציבור אינה תמיד בראש מעייניהן. הדבר נכון גם באשר לעצמאות הפלטפורמות השידוריות מול יצרני תוכן תמנוניים, המייצרים חלקים ניכרים מסך התוכן המוגש על-ידי זכיינים. תלות גדולה מדי בספקי תוכן בעלי אינטרסים משל עצמם עלולה גם היא לסכן את איכות השידורים ולשבש את התחרות בין הזכיינים. המפתח לשיפור המצב הוא אכיפה. לשם כך חייבת הרשות השנייה לפעול בשיתוף פעולה ובתיאום עם רגולטורים אחרים, כמו הממונה על הגנת הצרכן, הממונה על ההגבלים העסקיים ואפילו המפקח על הבנקים ומערך הפיקוח על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר – שלא לדבר על האחדת סטנדרטים רגולטוריים עם המועצה לשידורי כבלים ולוויין. רק תוכנית פעולה רוחבית ומתואמת בין כל הגורמים הללו ושיתוף במידע ובנתונים יאפשרו אכיפה אפקטיבית בשוק הרלבנטי. כיום ניכר רפיון ידיים בלתי מוסבר ולא בריא של הרשות בכל הקשור לעיסוק בתחומים הנמצאים לכאורה בטווח אחריותו של רגולטור אחר. יש לקוות שהיועצת המשפטית הנכנסת תביא איתה רוח חדשה לרשות: גם באשר לאופי התכנים שבהם בוחרת הרשות לעסוק, ובעיקר באשר לנחישותה לאכוף את החוק. עו"ד אלעד מן עוסק במשפט מסחרי בינלאומי ורגולציה תקשורתית והוא היועץ המשפטי של התנועה הצרכנית "הצלחה"

בשבועון "רייטינג" מבית "מעריב" שיגרו עקיצה לכיוונו של הפרסום חסר הבושה של חברת-האם, הכשרת-היישוב, בעיתון

המלחמה בין אנשי המערכת לאנשי המחלקה המסחרית בעיתונים תמיד מרה: אלה רוצים יותר תוכן, אלה רוצים יותר פרסומות (ובמקרה הרע: פרסום סמוי). מצבה הכללי, ובמיוחד הכלכלי, של העיתונות אינו מקל על העיתונאים לעמוד על שלהם. על אחת כמה וכמה כשהמפרסם הוא הבעלים של העיתון. כך, למשל, הוחדרה ב"שעות נוספות", מדור החידות והתשבצים של "7 ימים", פרסומת מוסווית כתוכן: בין החידות והתשבצים הופיעה פרסומת מעוצבת כתשבץ (18.9.09). ההגדרה: "אתר הלוחות המתקדם בישראל (לעז)". הפתרון: כתובת האינטרנט של אתר הלוחות של "ידיעות אחרונות", שמנהל מאבק איתנים במתחרה העצמאי יד2 על השליטה בשוק הלוחות באינטרנט. שום כיתוב אינו מבהיר כי מדובר במודעה. אבל גם תחת כיבוש פרסומי אפשר למצוא לוחמי גרילה, או לפחות מרססי גרפיטי מחאה. הנה, כשב"מעריב" מסקרים את חגיגות המאה לחברה-האם הכשרת-היישוב עם מורא ועם משוא פנים, ובהיקף חסר פרופורציה (פעם, ועוד פעם, ופעם שלישית), בשבועון הבידור "רייטינג", השייך לקבוצת "מעריב", עוקצים את ההורים. ב-15.9.09 פורסם טוויט עוקצני בטוויטר של השבועון (סיומת הטוויט מתייחסת לפינוי העתידי של בית "מעריב", שנמכר לחברת הכשרת-היישוב). שבועיים אחר-כך שוגרה עקיצה נוספת מבין דפי השבועון עצמו, למקרה שהבוסים בקרליבך אינם קוראים טוויטר.

התקשורת ממשיכה לעסוק במדגמים השגויים שפירסמה, אף עיתון לא מתנצל | העיתונים מאפשרים למופז לדבר בשני קולות | והישראלים מחזירים את הכסף לבלטות

הכותרות הראשיות של העיתונים ממשיכות לעסוק בנעשה במפלגת השלטון קדימה. אתמול היו אלו תוצאות הבחירות המקדימות, שהעיתונים, לבד מ"מעריב", בישרו עליהן באופן שגוי בהסתמך על מדגמים. היום אלו תוכניותיה העתידיות של יו"ר קדימה הנכנסת, שרת החוץ ציפי לבני, ותוכניותיו של המתמודד על ראשות קדימה שהפסיד במירוץ, שאול מופז. האפשרויות הפוליטיות שעומדות בפני לבני הן שתיים: לנסות להרכיב ממשלה או ללכת לבחירות. מופז כבר בחר מה יעשה, והודיע כי הוא פורש באופן זמני מהחיים הפוליטיים. כפי שניתן להבין מהפסקה הקודמת, נושאי הכותרות הם עניינים אפורים, יש יאמרו משעממים, כמעט כמו המאורעות המתרחשים מדי יום באולפן "האח הגדול", תוכנית הריאליטי האידיוטית התורנית שכובשת את המסכים. אבל שלא כמו בתוכנית הטלוויזיה, ההחלטות של לבני – ואפילו מופז – הן בסופו של דבר הרות גורל, ומשפיעות על החיים של כולנו במציאות ממש. לכן מעניין לראות כיצד עורך העמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" מעדיף בכל זאת לסקר את המציאות הפוליטית (ובעצם, כל מציאות) כאילו היתה ריאליטי: לנקז את הרצינות ולהחליף אותה בבומבסטיות מזויפת, לרוקן את החשיבות ולהחליף אותה ברגשנות. כך נכתבת כותרת כמו "לבני מאיימת – ממשלה או בחירות", כאילו יש אפשרות אחרת לבד מהשתיים האלו, וכאילו "איומים" הם התיאור הכי מדויק שאפשר למצוא למה שלבני עושה. כך בכותרות מופז לא הפסיד, אלא "הפסיד בכבוד". הכותרת שליד דיוקנו היא "העלבון". אין ציבורי, הכל אישי. מופז לא רק פרש, אלא "אפילו ביטל את הפגישה שנקבעה לו הבוקר עם לבני". אפילו ביטל! לא פחות. הפרומואים הטלוויזיוניים לתוכניות המציאות, כמו גם הסיקור העיתונאי שלהם (ובעצם, אין שום הבדל בין השניים), משתמשים בדרמתיות מזויפת וברגשנות ריקה משום שהמציאות שהם מתייחסים אליה היא חסרת כל תוכן (חוץ, אולי, מציצים; תוכן שיש ליותר ממחצית האנושות). העובדה שעורכי הצהובונים משתמשים יותר ויותר בכלים האלה כדי לסקר גם את המציאות הפוליטית מלמדת אולי שלדעתם גם היא חסרת תוכן, טפשית ומשעממת בפני עצמה. העובדה שיש יותר ויותר אנשים שמזדהים עם הקביעה הזו (כפי שעולה, למשל, משיעור המשתתפים בבחירות, אבל לא רק) מלמדת שהגישה הזו מחלחלת מהעיתונות לציבור. זה בדיוק הלך הרוח שהביא בבחירות האחרונות לכנסת לבחירת אוסף הטיפוסים הכושל שמרכיב את מפלגת הגמלאים. צימעס הם, למיטב ידיעתי, גזרים מבושלים וממותקים. משום מה, דווקא המאכל החיוור הזה נבחר להיות משל לסוג מסוים של שמחה לאיד. נראה לי שבדיוק שמחה לאיד מהסוג הזה מתרגל "מעריב" היום באמצעות הפרשן הפוליטי שלו, בן כספית. לאידו של מי שמח כספית? לאידם של המתחרים. "איך יכול להיות שערוץ רדיו ממלכתי", כותב כספית, "ובעקבותיו ערוץ טלוויזיה, מפרסם בשעה רבע לעשר, 45 דקות לפני ההצבעה, סקר אינטרנט שמוצג כמדגם ומנבא ניצחון לציפי לבני? מדוע ערוצי טלוויזיה עושים את זה רבע שעה לפני תום ההצבעה, ומדווחים על ניצחון סוחף (שלא היה) ללבני?" (אגב, יונית לוי התנצלה אתמול בשם ערוץ 2 על הטעות במדגם. חבל ששאר הטועים לא הלכו בעקבותיה). כספית אינו מזכיר את המתחרים הישירים, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות", אבל רוח הטעות שלהם מאתמול מרחפת מעל השורות; הרי כספית לא יכול היה לכתוב את מה שכתב אלמלא "מעריב" המתין יותר מהם עם יציאת הגיליון, וכך נמנע מהדפסת הטעות. אם נוסיף לכך את העובדה שהגערה של כספית מודפסת היום בגאון על שער העיתון, אפשר יהיה להריח מאחורי המטיפנות את הסוג המסוים הזה של שמחה לאיד: ריח חם, תפל, של גזרים מבושלים. ואגב, "ידיעות אחרונות" טרח לציין היום בכותרת הראשית שלו שהתייחסה ללבני את המלים "ניצחה בדוחק"; לידה לא נראתה התנצלות, אפילו קטנה, אפילו אזכור קטן, לכותרת הלא נכונה שפירסמו אתמול. כנראה סומכים שם על הזיכרון הקצר של הקוראים. ייתכן שהם צודקים, לצופי ריאליטי אין זיכרון ארוך. עם המשבר הכלכלי המסתמן, ועם כותרת כמו זו של "מעריב" היום, המודיעה על "אפקט וול-סטריט" המגיע לישראל, אין לשער שרבים ימהרו לפרוש ממקום עבודתם. בזמנים כאלה יש לדבוק בכיסא ולאחוז חזק בתלוש. אולי לכן הופתעו כל-כך העיתונים מפרישתו של שר התחבורה שאול מופז, שעליה הודיע מיד לאחר שהתברר כי הפסיד בבחירות המקדימות (פרישה שתפנה לו זמן כדי להתמודד, בין היתר, עם חקירת מבקר המדינה נגדו בחשד לקבלת תרומות אסורות). "הטיל פצצה" היתה הכותרת בכפולה הפותחת של "מעריב", ובכותרת המשנה "הדהים את מקורביו". לצד הסופרלטיבים המתנשפים הללו, מספקת מרב דוד תזכורת חשובה: "לפני כמה שבועות תקף שאול מופז את לבני כאשר סירבה להתחייב כי תישאר בקדימה אם תפסיד. אבל אתמול מופז עשה את מה שהוא אמר שהמפסיד אמור לא לעשות – הוא עוזב". במקום ה"הפסיד בכבוד" הפתטי של "ידיעות אחרונות", התזכורת הזו צריכה היתה להיות בכותרת הראשית. כותרת ראשית שלא תתייחס להתמודדות הפוליטית כאל ספורט של אנשים פרטיים, אלא תדרוש מנושאי תפקיד ציבורי לעמוד במלתם. האפקט הציבורי של פרישתו של מופז, בניגוד לתגובות הרגשיות שהיא עוררה אצל מקורביו או אצל עורכי העיתונים, היא הנושא של הכותרת הראשית של "הארץ" "קרע בקדימה: לבני תנסה למנוע גל נטישות". יוסי ורטר כותב "אם גם רמון ילך, לבני תהיה בצרות. היא איבדה אתמול את הנציג המזרחי הבולט של קדימה, ואת הבטחוניסט הבולט". גם ורטר מציין שמופז פרש אחרי שהפסיד בניגוד למה שהצהיר שיעשה, ומזכיר גם אפקט מעשי שהיה למדגמים השגויים אתמול (חוץ מהטעיית צרכני התקשורת): המדגמים, לפי ורטר (בשם "אנשיו של מופז"), פורסמו רבע שעה לפני סגירת הקלפיות, ועשרות מצביעים שהיו בקלפיות נמנעו מלהצביע בתחושה שהסיפור גמור. לכן, אם זוכרים שבסופו של דבר ההפרש בין מצביעי לבני למצביעי מופז היה קטן מאוד, הרי שייתכן מאוד שלטעות של הסוקרים מינה צמח, קמיל פוקס ומנו גבע (שבראיון לוואלה ול"הארץ" מתנערים מאחריות) היתה השפעה מכרעת על תוצאות ההצבעה. הודעת הפרישה הרשמית של מופז, שבה הוא אינו מאשים את לבני, מתובלת בעיתונים בהסבר אחר, "מפי מקורבים", הכולל בהחלט הכפשה של לבני. המקורבים (או "מופז המתבטא בשיחות סגורות") טוענים כי לבני ניהלה קמפיין אגרסיבי ופוגעני כלפי מופז, והשחירה את דמותו. חצים ארסיים מופנים גם כלפי "פורום החווה", שיעץ לשרון וכעת משרת את לבני. בקיצור, בין אדלר לצמח ובין ארד לפוקס נראה שלמנחשים ולספינולוגים ניתנת שוב דריסת רגל גסה בצמתים רגישים של הציבוריות הישראלית. למרות האמור לעיל, למשבר הכלכלי יש בהחלט מימד של פרישה: הישראלים פורשים מהבורסה ומהבנקים. לפי ידיעה בשער "הארץ", נפדו בישראל חמישה מיליארד שקל "מאז תחילת המשבר". קביעת הזמן הזו, המתייחסת ל"משבר" שהתחיל לפי יומיים-שלושה, מטעה. התמוטטות של מוסדות פיננסיים בארצות-הברית, ירידות מתמשכות בבורסה, היחלשות מניותיהן של חברות ענק – כל אלה מתפתחים כבר חודשים ארוכים. אלא שלעיתונים הכלכליים העכשוויים קשה, כנראה, להודות בכך שבסיס קיומם, דהיינו הגאות בשוק ההון ואיתנותם של גורמי האשראי ובתי-ההשקעות, מוכיח את עצמו כקנה רצוץ למדי. האם בעתיד יתחלף הביטוי "זיכרון של יתוש" ב"זיכרון של כתב כלכלה"? בכל מקרה, מירב ארלוזורוב מזהירה היום ב"הארץ" מפני פדיית חסכונות פנסיוניים, ומרגיעה את ציבור הקוראים: בתי-ההשקעות והבנקים בישראל בטוחים ויציבים. כתיבה אחראית ושקולה שתמנע היסטריה, או עיוורון שיעלה לקוראים ביוקר? ימים יגידו. כנראה לא הרבה ימים. השבוע האירה כאן שהם סמיט פן נוסף בתופעה ותיקה: היחס הסלבריטאי שמעניקה התקשורת לפושעים. אין הכוונה לשודדי זקנות או רוצחי ילדים; את אלה התקשורת מגנה (בדרך כלל, אלא אם כן יש לכלי תקשורת ראיון בלעדי עם העבריין). הדברים אמורים בפושעים גרועים בהרבה משודדי זקנות ורוצחי ילדים: אנשים כמו זאב רוזנשטיין למשל, או בני משפחות אברגיל, אבוטובול ודומיהם; עבריינים שאחראים לאומללות וסבל של הרבה אנשים ושהרשע שהם מפיצים חורג מעבר לטווח של סכין או כדור אקדח. סמיט כתבה על האופן שבו סיקור הומוריסטי של סגירת המסעדות של משפחות הפשע בנתניה משרת את הנטייה המאוסה של סלברטיזציה של עבריינים. היום ב"מעריב" אפשר להיתקל בסוג הרגיל של כתיבה מהזאנר: זו ההופכת את העבריינים לגיבורים על-ידי כך שהיא מאמצת את הזרגון שלהם ומעטרת אותם בהילה של רומנטיות. כך אפשר לקרוא על שער "מעריב" הפניה למוסף השבת בזו הלשון: "פרנסואה אבוטבול מדבר: החשד שניסה להוריד את דוד צרלי והצרות בשווארמה". שרה ליבוביץ-דר ממשיכה להביא כתבות תחקיר מקיפות על נושאים חשובים בציבוריות שלנו: אחרי שסיקרה את סוחרי הנשק הישראלים, היא מגישה היום במוסף "סופשבוע" כתבה מפורטת על הכשלים החמורים שבבניית רכבות קלות בירושלים, תל אביב וחיפה. ב"הארץ" מראיין יאיר אטינגר את מאיר פרוש, מועמד אגודת-ישראל לראשות עיריית ירושלים. אטינגר מדווח כי הרב אלישיב הודיע שלא יתמוך במועמדותו של פרוש ולא יכבד את הסכם הרוטציה שנחתם עימו. נטשה מוזגוביה מדווחת ב"הארץ" כי האקרים פרצו לתיבת האימייל של המועמדת לסגנות הנשיאות בארצות-הברית מטעם הרפובליקאים, שרה פיילין, ופירסמו את תכניה ברשת. מחנה אובמה ניצל את העובדה שפיילין ניהלה את תכתובת האימייל שלה מחשבון יאהו פשוט כדי לנגח את מקיין על כך שהוא "לא יודע להשתמש באינטרנט". עורך-דינו של ירון ברכה – מי שנהג בהשפעת אלכוהול, מריחואנה וקוקאין, התפרץ לצומת באור אדום במהירות 171 קמ"ש והרג שישה בני-אדם, ואתמול נגזר דינו ל-16 שנת מאסר – טוען כי "מדובר בעונש שהתקשורת הזמינה מראש".

ספורט וואלה ממשיך לעקוץ את מכבי תל-אביב, ועושה זאת בהתמדה ובנחישות | ספורט "ידיעות אחרונות" ממסמס את הפועל בני-מוסמוס | ונשות הכדורסל לוקחות את ערוץ הספורט לבית-המשפט

גולשי ספורט וואלה כבר התרגלו, והטוקבקיסטים אוהדי מכבי תל-אביב בכדורסל מחממים אצבעות כבר ברביעי בערב: ביום חמישי יתפרסם עוד תחקיר, או כתבה מיוחדת, וייחשף טפח נוסף ממערומיה של הקבוצה של המדינה. בעוד כל מדורי הספורט צועדים ביום הזה שמאל-ימין לתפארת עוד משחק בליגה האירופית, בוואלה סוטים מהשורה ונועצים עוד סיכה באימפריה מיד-אליהו. את הקו הזה מוביל הכתב אוהד גרינוולד, שנראה כמי שלקח על עצמו לתקוף את מכבי תל-אביב בכל מחיר. את המערכה נגד הפרה הקדושה החל לפני שלוש שנים, בראיון עם אביו של שחקן הקבוצה עמרי כספי, שהטיח האשמות קשות במאמן, עודד קטש, וקבע כי הוא מנסה להרוס את בנו. הראיון עורר הד גדול בתקשורת הספורט, שהתייחסה לסיפור בהרחבה ופירגנה לוואלה בקרדיט. מאז צועד גרינוולד במעין מסע צלב חסר לאות נגד המועדון הצהוב. לשיא הגיע לפני שנה וחצי כשפירסם את תקציב המועדון, שנחשף לראשונה בתולדותיו (בתחקיר השתתף טל וולק מ"גלובס"). מאז פירסם גרינוולד רשימה ארוכה של כתבות ותחקירים שחשפו התנהלויות משונות, קבלת החלטות מוטעית וסודות כמוסים מהמועדון הצהוב. ייזכר גם הראיון עם יניב גרין, שבא בטענות על כך שהוא מחמם יותר מדי את הספסל. לא זכור שחקן פעיל במכבי תל-אביב שהעז לתקוף כך את המערכת, ועוד באתר השנוא ביותר על הצהובים. ביום שישי שעבר, כשהתקשורת עסקה בשבח והלל לניצחון הגורף על פרוקום החלשה, פירסם משבית השמחות מוואלה כתבה שטענה כי הניצחון הוא הוכחה לקריסת היורוליג, שסובלת מפערים אדירים בין הקבוצות ומעניין מועט. בזכות עבודתו החרוצה הועלה גרינוולד לדרגת סא"ל בוואלה: הוא קיבל לוגו מגלומני עם תמונתו ושמו בגודל כפול מאותיות קידוש לבנה, ומדי שבוע הוא משתדל להצדיק את המוניטין שלו. במכבי תל-אביב הוא מסומן כאויב העם. פיני גרשון סירב בעונה שעברה במופגן לענות על שאלותיו במסיבות עיתונאים, ודרכו לחדר ההלבשה הצהוב נחסמה לא פעם על-ידי מנהלי הקבוצה. בברנזה אף מספרים שהאשרה השנייה שוואלה קיבלו למשחקי היורוליג נשללה מהם, והאתר מקבל כיום רק אשרה אחת בלבד (שבה משתמשת הכתבת ורד כהן, המסקרת את הקבוצה בשוטף). סנקציות לגיטימיות בהחלט מצד המועדון, שמתקשה להתמודד עם כאב הראש הזה. גרינוולד חתום בסך-הכל על עבודה עיתונאית חרוצה ואמינה. בשלוש השנים שבהן תקף את הקבוצה לא הוגשה נגדו מצד המועדון תביעה משפטית או תלונה למועצת העיתונות. הכתבות שלו זוכות תמיד למאות טוקבקים, רבים מהם תוקפים אותו ולועגים לו. לזכותם של אנשי וואלה ייאמר שהם אינם מצנזרים את ההשמצות, גם כשהן מטילות דופי ביושרו של הכתב. השאלה המתבקשת – האם גרינוולד הוא עיתונאי ללא חת ששם לו למטרה לחשוף את האמת על מועדון הספורט הכי מאותרג במדינה, או שהוא עיתונאי מורעל, אובססיבי ומוטה-אגנדה שהחליט לצעוק שהפרה הקדושה עירומה – היא שאלה מעניינת, אבל לא עקרונית. ברמת המאקרו, האגנדה של וואלה ושל גרינוולד לא מצליחה לקעקע את הדימוי של מכבי תל-אביב, אבל היא עיתונות חשובה ונחוצה, ובעיקר קול חריג במקהלה התקשורתית המפרגנת בדרך כלל. בעידן שבו רוב כלי התקשורת מחפשים דרכים לקלוע לטעמו של הקהל הרחב ולהחניף לו, יש משהו מרענן בהתעקשות של וואלה לשחות נגד הזרם. בנאליות ואפרוריות שלטו ביום חמישי שעבר בשערי הנפוצונים. בספורט "ידיעות" הלכו על משחק הידידות הלא מעניין מליל אמש של נבחרת הכדורגל מול המעצמה מאיסלנד, ועל הפניה בולטת לקראת משחקה הקל של מכבי תל-אביב בכדורסל מול פרוקום החלשה. ב"מעריב" הלכו בשער על משחק הנבחרת, וגיוונו עם סיפור במסגרת על אייל ברקוביץ, שסולק מדיון בבית-הדין של ההתאחדות. ל"ידיעות" של יום חמישי דווקא היה סיפור טוב, שהיה ראוי לשער: כתבה על הפועל בני-מוסמוס, הקבוצה החלשה ביותר בכדורגל הישראלי, מהמקום האחרון בליגה ג, שבה משחקים אך ורק בני חמולת אגברייה. אלא שהכתבה הזו התחבאה מעיני קוראי הספורט ופורסמה ב"24 שעות". במדור הספורט היו צריכים להילחם שסיפור כזה יתפרסם אצלם, כדי להתעלות מעל השטאנץ הקבוע ולהתהדר בו בשער. עם כל הכבוד לנבחרת ישראל ולמכבי תל-אביב, הם היו יכולים להסתפק גם בהפניות קטנות. יישר כוח לספורט "הארץ", שביום כזה התעלה עם הברקה: תחת הכותרת "בידידות" בעברית ובערבית, הוא שילב בין משחק הנבחרת הישראלית למשחקה של נבחרת פלסטין שנערך בחברון מול נבחרת רמת-הגולן. כתב "הארץ" משה הרוש נסע לשטח הרשות הפלסטינית, והתוצאה היא שדרוג של הבנאליה בשתי דרגות. לא נשים קטנות. לפני שבועיים נכתב כאן איך ערוץ הספורט דוחק את ליגת הנשים בכדורסל, לאחר ששידר אותה כ-15 שנה, רק מפני שזכויות השידור עברו ל-ONE. עכשיו מתרחבת המערכה: השבוע הגיש איגוד הכדורסל תביעת לשון הרע בסך 1.4 מיליון שקל נגד הערוץ ואנשיו. המשך יבוא. הקלטת הלא לוהטת. "אברטון עוקבת אחרי דמארי" – כותרת ענק ב"ידיעות אחרונות" של יום ראשון (לאורך עמוד וחצי!), שמגלמת את הרע בתקשורת הספורט. בסך-הכל חלוץ טוב, שכבש בשבוע שעבר שני שערים בהופעת בכורה בנבחרת, וכבר זוכה לעיתונות מעריצה בשקל. אברטון עוקבת? בידיעה נכתב כי הקבוצה קיבלה קלטת מהסוכן של השחקן. אולי יצפו בה, אולי לא. העיקר שיש עיתונאים שעובדים שעות נוספות בשירות קבוצות כדי להעלות את ערך שחקניהן. ההישג הלא מרשים. "הישג מרשים לעו"ד יואל גולדברג", קבע אתר ONE, לאחר שפרקליטו של אייל ברקוביץ הצליח להשיג בבית-המשפט המחוזי צו המורה להתאחדות לכדורגל להחזיר את "הקוסם" לקורס המאמנים הבכיר שממנו הושעה. "הישג מרשים"? מתברר שהצו ניתן במעמד צד אחד. בדיון הבא בהשתתפות ההתאחדות הכול יכול להתהפך. ההישג המרשים של עו"ד גולדברג הוא הפרגון שנתנו לו ב-ONE. השופט שאינו רייניש. גלעד צוויק, "מעריב", היה במלחה במשחקה של הפועל ירושלים ביורוקאפ מול ריגה, ראה אותה מנצחת וקבע שהישראלי יערי רייניש היה אחד משלושת השופטים. העובדות הן שרייניש הועמד בכוננות לאחר שטיסתו של אחד השופטים (ממונטנגרו) נחתה באיחור בגלל שיבושי הערפל בנתב"ג. סוף דבר: אותו שופט הצליח להגיע בזמן ולשפוט, מה שלא מנע מהכתב לכתוב שרייניש שפט בכל זאת. התוצאה שלא היתה. מדוע ב"ידיעות" של יום חמישי לא חשבו לגלות לקוראיהם את תוצאת משחק הידידות בין אנגליה לצרפת? ביתר העיתונים הופיעה התוצאה. פדיחה. לא פולי יאש. לחובבי האותיות הקטנות: ידיעה קטנה ב"ידיעות" של יום ראשון סיפרה כי שגיב כהן כבש בניצחון קבוצתו פולי יאסי הרומנית. שני עמודים אחר-כך חזרה הידיעה על עצמה, רק שהפעם שם הקבוצה היה פולי יאש. ספורט "מעריב", אותו טור ידיעות ומן הסתם אותו עורך: בידיעה על מכבי תל-אביב נכתב כי בקבוצה חגגו את הולדת בתו של יניב עזרן, וקצת יותר למטה, בידיעה על אשדוד (Aממנה עבר השחקן לתל-אביב), טענו כי החגיגה היתה בכלל לרגל מסיבת ברית המילה של השחקן (מה, של עזרן עצמו?). אז בת או בן, בריתה או ברית? ה-play by play באתר ערוץ הספורט נלחם עם הכותרת הראשית, במרחק של שני ס"מ זה מזה, כשלכל אחד גרסה משלו. בתצלום העליון התוצאה במשחק בסכנין היא 0:1 להפועל תל-אביב (תוצאה שלא היתה ולא נבראה), אף שבתיאור נכתב במפורש ש"הניגרי" לא מצא את המסגרת. למטה: הכותרת הראשית עדיין תקועה על הדקה ה-65, אף שקצת מעליה המשחק כבר הסתיים. מישהו נרדם שם במשמרת. איזו שכונה מפוארת בתוצאות הלייב של וואלה, בחסות Livegames: מכבי באר-שבע כבשה רק שער אחד, אבל אנשי התוצאות התעקשו להדביק לה מבקיעים של ארבעה שערים, שהם בכלל מבורוסיה מנשנגלדבך הגרמנית. בית"ר שמשון עם תוצאת אפס, אבל הוצמדו לה שני כובשים ששייכים בכלל להרצליה שמשמאל למעלה. איך אפשר לסמוך על תוצאות חיות כאלה? עדכון (25.11): דורון ברגר, מפעיל Livegames, פנה ל"העין השביעית" בטענה כי התוצאות השגויות שצילומן מופיע לעיל לא יצאו ממערכת Livegames.

ח"כ זוהר מנסה לבטל את עצמאות תאגיד השידור, וממשיך לנצל את המליאה (והפעם גם החקיקה) להטרלת המשטרה. בונוסים של השבוע כוללים בדיקת הנוכחות שלו בכנסת וממי גייס כסף בפריימריס - וכיצד כל זה קשור לדיון על תחנת הכוח בפאתי השכונה בו זוהר מחזיק נכסים מרובים?

תזכורת: למה מיקי זוהר? בוועדה הקודמת שהקימו לכבודו, פעל זוהר בניגוד עניינים מביש פעם אחר פעם. בזכות תמיכתכם, אנו סוקרים מקרוב את עבודתו של ח"כ מיקי זוהר במליאה ובוועדת הכנסת ומדי שבוע מוסיפים מידע ממוקד על עבודתו הפרלמנטרית. נצא לדרך! לאחר שדיווחנו לכם בשבוע הקודם כיצד ח"כ זוהר משבש לכאורה הליכי חקירה, תוקף את המפכ"ל ומקדם אינטרסים צרים של אינטל ללא שום נימוק או סיבה רצינית. השבוע, וועדת הכנסת שזוהר עומד בראשה התנהלה באופן רגוע וענייני, ללא פופוליזם ונושאים במחלוקת. מה שכן, השבוע היה ח"כ זוהר מלא אנרגיה בתחום החקיקה והגיש על שולחן הכנסת 3 הצעות בנושאים שונים. צללנו לעומקן: בהצעת החוק הראשונה, השידור הציבורי- פועל ח"כ זוהר להפוך את תקציב רשות השידור לתלוי באופן ישיר בפוליטיקאים. ח"כ זוהר מבקש בהצעת החוק להביא את תקציב רשות השידור להחלטת הכנסת מידי שנה. משמעות הדבר שרשות השידור תאלץ להתחנף לקואליציה בכדי שלא יפגעו בתקציבה ותחזיר את השליטה בתאגיד לממשלה. דבר נוסף, תמוה, שמכניס ח"כ זוהר בתוך החוק זה להפוך דה פקטו את תאגיד השידור לערוץ ספורט. מתקציב של 15 מיליון שקל שמוקדש לספורט בתוך תקציב התאגיד – הוא מרבע את הסכום ל 60 מיליון שקל. זוהר מגדיל את הסכום שמגיע לתכנים ודואג שכל הכסף ילך לשידורי הספורט. עוד פירוט על החוק תוכלו לקרוא פה. זו אינה הפעם הראשונה שמנסה ח"כ זוהר לפעול סביב סוגיית הספורט. ח"כ זוהר ניסה בעבר למנוע ואף הצליח במידה מסוימת למנוע רפורמה שתוזיל את שידורי הספורט (לווידאו בנושא). ברפורמה זו היו אמורים לכפות על ערוצי הספורט מכירה של שידוריהם לשידורים רב ערוציים כמו- סלקום TV, נטפליקס ועוד. איך ח"כ זוהר הצליח לפעול נגד הציבור? לאחר שהתקיימו לא פחות מ 11 דיונים בנושא בוועדת הכלכלה דחו את יישום הרפורמה לשנת 2019. ואם זה לא מספיק, ניסה לקיים בעבר ח"כ זוהר דיון בוועדה לצדק חלוקתי בשם: "שידורים באיכות גבוהה לעשירים בלבד", דיון שבוטל בעקבות החלטה של היועץ המשפטי של הכנסת בטענה כי הנושא אינו בתחום עיסוקה של הוועדה. נזכיר כי עיסוקו המרכזי של ח"כ זוהר מחוץ לכנסת ובנוסף לנדל"ן הינו ספורט. ח"כ זוהר, כפי שציינו בשבוע שעבר, הקים וניהל את מכבי קריית גת ואף התמודד ליו"ר איגוד הכדורסל. האם הוא כבר מכין את הקרקע לחזרתו המחודשת לתחום הספורט? ימים יגידו. שאלנו את ח"כ זוהר האם הכנסת סעיף שידורי הספורט לתיקון חוק זה הוא חלק מהסכם פוליטי עם לשכת ראש הממשלה? זוהר השיב: "לא, מכל מקום אני סבור שכל אחד זכאי לצפות במשחקים מרכזיים גם אם אין לו כסף לשלם ל hot או ל yes". הצעת חוק שנייה – ניהול סיכונים ברשויות מקומיות – חשובה. היא תחייב את הרשויות המקומיות להקים וועדת ניהול סיכונים שתבחן מידי תקופה את חשיפת הרשות המקומית לסיכונים פיננסיים, סביבתיים ואפילו ביטחוניים ותמליץ לה כיצד לנהוג. דוגמאות לסיכונים שכאלו יכולות להיות דליפה ממכלי אמוניה או סגירת מפעל גדול שהרשות תלויה בו תעסוקתית. תמצית דו"ח הסיכונים יהיה מפורסם לציבור בדו"ח הכספי של הרשות, כפי שעושה כל חברה עסקית. תיקון אחד שהיינו מוסיפים הוא לחייב לשריין מקום בוועדה לנציג אופוזיציה בכדי לאתגר חשיבה קונפורמיסטית. השלישית, הצעת חוק פסילת ראיות, תעגן בחקיקה אפשרות לפסילת ראיות כממצא עובדתי. זאת במידה וראייה הושגה שלא כדין. הצעת החוק מעבירה יותר כוח לנאשם וככל הנראה תאפשר להפיל כל חקירה שהושגה בה אפילו ראייה אחת באופן שאינו תקין. מדוע? כי בזכותה יוכל נאשם להפיל את כל שורת הראיות שהושגו בעקבות אותה ראייה פסולה. החוק מעלה לדיון את המתח בין זכויות הנאשם לבין עשיית צדק. האם הוא מידתי ולא יפגע כליל בכל הליך חקירה בה עשה שוטר טעות? לכותבי שורות אלו אין את הכלים לקבוע זאת. בכל מקרה שאלנו את זוהר האם החוק יעזור לפוליטיקאים מושחתים עתידיים. זוהר הגיב: "אין כל קשר לחקירת נבחרי ציבור. זהו חוק שנועד לעגן את הלכת בית המשפט העליון שמדבר על פסילת ראיות שהושגו שלא כדין. המטרה היא הימנעות משימוש בפירות העץ המורעל". האם ח"כ זוהר פעל שוב בניגוד עניינים בוועדה לצדק חלוקתי? להזכירכם, רגע לפני סגירת הוועדה לצדק חלוקתי, לפני כחודש, יזם ח"כ זוהר דיון בשם "קיפוח תושבי הפריפריה- הקמת תחנת כוח בדרום". שם תמוה שמאחוריו שוב עמדה שכונת "כרמי גת". פנינו, כותב שורות אלו ותומר אביטל ליועץ המשפטי של הכנסת בכדי למנוע את הדיון. טענו כי זוהר שוב מקדם אינטרסים אישיים צרים – את הערך של נכסיו הרבים – ופועל בניגוד להנחיית וועדת האתיקה. עוד על כך והעימות של אביטל עם ח"כ זוהר תוכלו לצפות פה. קיבלנו סוף סוף תשובה מהיועמ"ש, והנה היא: "פנייתכם הועברה לידיעתו של חה"כ זוהר עוד בטרם קיום הדיון והיועץ המשפטי לכנסת אף שוחח עמו בעניין זה. בשיחה הבהיר חה"כ זוהר כי מדובר בנושא רוחבי שיש לו השלכה על תושבי הדרום באופן כללי, ובכך עתיד להתמקד הדיון. עיון בפרוטוקול הישיבה האמורה מעלה כי הדיון אכן עסק בהיבטים רוחביים של הסוגיה". למרות זאת, אנו נשארים בעמדתנו מהסיבות הבאות: נפנה את הטענות האלו ליועמ"ש ונעדכן אתכם, כרגיל, בהתפתחות. ח"כ זוהר ניצל השבוע את במת מליאת הכנסת ואת הופעותיו בתקשורת לא למען הציבור הרחב, אלא על מנת לפגוע במשטרה. והנה מה שאמר במליאה: מכלוף מיקי זוהר : "אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. הנושא שלפנינו חשוב. ברשותכם, אני רוצה לנצל את הבימה לדבר דווקא על האירועים האחרונים.. האירוע הזה שאני מדבר עליו, שבו במדינת ישראל 2018 יש ניסיון הפיכה, להדיח ראש ממשלה מכהן שקיבל תמיכה ממיליון איש במדינת ישראל, ולא בדרך דמוקרטית אלא באמצעות הכפשות, חקירות והדלפות לתקשורת. שימו לב. עכשיו, בואו נעשה ניתוח קצר להמלצות המשטרה ונבחן האם מדובר בהמלצות אובייקטיביות, מקצועיות, ענייניות, או שמא – – – עמר בר-לב (המחנה הציוני): אתה תבחן? מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): אני אבחן. מכלוף מיקי זוהר (הליכוד): ממרום לימודיי האקדמיים, שני תארים – – – – – שני תארים במשפטים ובוגר החטיבה לקרימינולוגיה, שיודע להבחין בין יסוד עובדתי ליסוד נפשי. אני אסביר לך איך המשטרה חטאה לתפקידה בהמלצות שהיא הגישה, אני אסביר לך. … מה המשטרה אומרת? שימו לב. ראש הממשלה קיבל במשך 20 שנה מתנות מחבר. הוא השיב מפעם לפעם במתנות קטנות – אבל הוא קיבל מתנות מחבר. אחרי 20 שנה ראש הממשלה החליט ( הכוונה למפכ"ל, ע.ב) שאותן מתנות בעיניו נחשבות כשוחד, כשוחד כדי להטיב עם אותו טייקון שנתן לו את המתנות. זה מה שהמשטרה סבורה. איך ראש הממשלה מממש את אותו מתן שוחד של אותו טייקון? הוא מרים טלפון לשגרירות ארצות הברית ואומר להם: חברה, למה לקחתם לאיש הזה את הוויזה? עוד 20 שניות. לאחר מכן, אומרת המשטרה: ראש הממשלה הרים טלפון ליאיר לפיד, או פגש אותו ואמר לו, תשמע, אני חושב שהחוק של אותו טייקון הוא חוק לא רע. ראש הממשלה בעצם זרק מילה לשגרירות ארצות הברית, זרק מילה לשר האוצר. משטרת ישראל התכבדה – – ופסקה: מדובר בעבירת שוחד". ח"כ זוהר מסיים את דבריו ביצירת קשר לוגי תמוה ומגיע למסקנה מרחיקת לכת: "הדבר הזה הוא פוטש. שום דבר אחר, פוטש. ניסיון הפיכה ותו לא. המשטרה לוקחת בזה חלק, חברים. כן, כן, היא לוקחת בזה חלק". שאלנו את ח"כ זוהר מדוע אינו עושה דבר אם הוא מאמין כי המשטרה מנסה לעשות פוטש לשלטון? תגובתו: "בכוונתי לדרוש הקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא”. אנו מקווים שלא נתנו לו רעיון. בכל מקרה, לדעתנו עצם ההתקפות החוזרות והנשנות שלו במשטרה – המוסד שאמון הציבור בו קריטי לדמוקרטיה חפצת חיים – מסוכנות ומבישות. למרבה הצער, בזכות אמירותיו מעוררות המחלוקת כי נעשה ניסיון הפיכה, זכה זוהר השבוע שוב להתייחסות תקשורתית רבה. השבוע הוקלט בשיחה סגורה שפורסמה ב "כאן חדשות" כי "נעשה פה ניסיון הפיכה של השמאל והתקשורת שהפילו בפח את המשטרה והמפכ"ל". גם התכנית המדוברת אופירה וברקו אירחה אותו, שם ניצל את הבמה בעיקר כדי לטעון שוב באופן חד משמעי כי הוא מבטל את המלצות המשטרה וכי בחקירות נבחרי ציבור יש למנות גוף אחר. השבוע תפסנו את ח"כ יואל חסון מהמחנה הציוני, הפעיל המרכזי מהאופוזיציה, בוועדת הכנסת לשיחה קצרה על ח"כ זוהר. ביקשנו לשאול מדוע האופוזיציה התעקשה בשבוע הקודם להתנגד להקמת ועדה מיוחדת למטרופולין תחבורה בבאר שבע וירושלים דרך התפטרות שיטתית של חברי האופוזיציה מהוועדה. להזכירכם, בשבוע שעבר הודיע ח"כ חסון כי האופוזיציה מתנגדת לוועדה וכל חבר אופוזיציה שימונה אליה יתפטר עוד באותו היום. הצעת חוק המטרופולינים שלמענה הוקמה הוועדה נועדה להעביר יותר אחריות וסמכות לרשויות המקומיות לניהול ענייני התחבורה, נושא מבורך. כששאלנו את ח"כ חסון על פשר ההתפטרות הבהיר כי "מדובר בוועדה מיותרת שתכליתה לפגוע בהקמת המטרופולינים. מקומה הטבעי של הצעה זו בוועדת הכלכלה". בתשובה לשאלה, מי לדעתו מנסה לחבל בהחלטה? הצביע לכיוון הסיעות החרדיות. כששאלנו את ח"כ זוהר מה הוא מתכוון לעשות עם התפטרות האופוזיציה מהוועדה? ענה: "ממש כלום, זו אמירה מאוד פופוליסטית ולא אחראית מצידם והציבור ישפוט אותם על כך". לאחר מבט מקרוב על קבלת ההחלטות של ח"כ זוהר בוועדה שאלנו את ח"כ חסון מי לדעתו באמת מנהל את וועדת הכנסת? חסון: "ח"כ אמסלם הוא האדם שמושך בחוטי הוועדה". ח"כ זוהר מצידו טוען כי: "רובן (ההחלטות) בעצמי, חלקן בתאום עם יו"ר הקואליציה". בונוסים – הפעם בחנו את חשבון הפריימריז והנוכחות בכנסת של זוהר. זו הכנסת הראשונה בה זוהר מכהן. בכדי להיבחר לכנסת הוא התמודד במפלגת הליכוד כנציג מחוז דרום. לטובת זאת גייס סכום כסף של 18,000 ₪ ושילם מכיסו 30,134 ₪ נוספים. סכום התרומות שמגייס מועמד מעידים מחד על היקף התמיכה הציבורית שהוא זוכה לה ומאידך על החבות שיש לו לבעלי עניין. מכמה אנשים גייס זוהר כסף? – 2 בלבד(!) ואחת מהן מעניינת במיוחד: עו"ד אהובה נאור שתרמה 10,000 ₪. מה עוד אנחנו יודעים על עו"ד נאור? לא הרבה חוץ מהעובדה שהיא חברת מועצת קריית גת והייתה הדוברת המרכזית בוועדה לצדק חלוקתי בנושא תחנת הכוח. אותה ועדה ממש שציינו קודם. קלטתם? זוהר הביא לדיון את ראש העיר ואת התורמת הכי משמעותית שלו. לא מדובר באחת מעשרות תורמים, אלא באחת משני התורמים היחידים שנתנו לו כסף והוא לא טרח לציין זאת. שאלנו אותו על כך והתשובה הפתיעה אותנו. זוהר: "לא היתה שום סיבה להזכיר את העובדה הזו בדיון משום שזה לא רלוונטי. עו"ד נאור גם הופיעה כחברה ברשימה שלי ושל הליכוד למועצת העיר והחליפה אותי במועצת העיר כשנבחרתי לכנסת. מעבר לזה אני גאה לציין שהיא בת הדודה שלי שאני מאוד אוהב ומעריך". מה אומרים? לא אומרים. לבסוף שובץ ח"כ זוהר במקום ה 22 בליכוד עם 1906 קולות. איך דבר כזה קורה? רק בגלל שרוב קוראינו עדיין אינם חברי מפלגה. ומכיוון שעסקינן בליכוד אנו מזמינים אתכם להתפקד כאן באם אתם מוצאים כי האידאולוגיה של המפלגה קרובה ללבכם. ראוי לציין בנוסף שח"כ זוהר ניהל את חשבונותיו באופן תקין ולא קיבל הערה ממבקר המדינה. יש לציין שהערה ממבקר המדינה לא מעידה באם חולק הכסף למקורבים או באופן שערורייתי. מבקר המדינה מעיר רק במידה והוצא יותר כסף ממה שמותר או שמה לא נרשמו ההוצאות וההכנסות כראוי (טכני לגמרי). כסף זה אינו כפוף לחוק חופש המידע ולכן לעולם לא ניתן יהיה לדעת לאן הגיע. ואל תטענו כי מדובר בכסף של תורמים. החל מהבחירות הקרובות כל חבר כנסת מהליכוד (כולל זוהר) יקבל הטבה של 320 אלף שקלים להתמודדות בפריימריז רק בגלל דמם הכחול. גם כסף זה, שהוא הכסף שלכם לא יהיה כפוף לחוקי שקיפות. ח"כ זוהר לא קיבל הערה מוועדת האתיקה על היעדרות מופרזת מהכנסת. בבחינת הנוכחות, הוא אינו ממובילי השעות במשכן אך נמצא במקום טוב באמצע. עבודתם האמיתית של חברי הכנסת נמצאת בהצבעות ובדיוני הוועדות של הכנסת ולכן במידה וח"כ מקבל הערה על היעדרויות מרובות (כמו יאיר לפיד) מעיד הדבר כיצד הוא תופס את עבודתו. חודש לתוך הפרויקט אנו מוצאים מקום גם לפרגן ללצוות הדוברות המקצועי של ח"כ זוהר. למרות הביקורת והסיקור הצמוד באופן לא שגרתי וחסר התקדים, ועל אף שפעלנו כנגדו מספר פעמים, זכינו לשיתוף פעולה מהיר וענייני מצד לשכתו של זוהר. התנהלות זו אפשרה לנו להגיש לכם את החומר באופן המקצועי והמדויק ביותר שיכולנו. בהזדמנות זו גם נאחל לדוברת של ח"כ זוהר מזל טוב להולדת בתה. והכי חשוב: תודה לכל התומכים בפרויקט עד כה! אנו רוצים להרחיב את הדיווח לחברי כנסת נוספים ולפרויקטים פורצי דרך חדשים ולכן המשך תמיכתכם חשובה וקריטית לעבודה זה. פרויקט הצל של זוהר ימשיך בשלב זה עד סיום מושב זה של הכנסת, אמצע מרץ, ובתקווה יתרחב השבוע לח"כית נוספת, הפעם מהאופוזיציה. כתב: עידן בנימין הכוונה ועריכה: תומר אביטל

ב"מעריב" מטביעים את הילדים הנרצחים בגיגית של צבע אדום | ב"ידיעות אחרונות" מבליטים את אהבת האם הרוצחת | ונציגי משפחת עופר ממשיכים לתקוף את מיקי רוזנטל

שער "מעריב" מגואל בדם. מופיעים בו תצלומי שלושה ילדים המוטבעים בצבע אדום המקיף אותם מכל עבר, צובע את פניהם וממלא את אישוניהם. תזכורת – אף ילד לא נרצח אתמול. מדוע, אם כן, כשני שלישים משער "מעריב" צבועים הבוקר אדום? זהו רקע לכותרת הראשית "תוכנית החירום להצלת הילדים" [מרב דוד], שעניינה "פרסום ראשון" לתוכנית מיוחדת שגיבש משרד הרווחה במטרה למנוע הישנות רצח של ילדים בעתיד. התוכנית דורשת מהעובדים הסוציאליים להקפיד על ביקורי בית ומעקב צמוד, ובמסגרת צמודה כותב ס, עובד סוציאלי: "לי יש 65 תיקים ו-19.5 שעות שבועיות לטפל בכולם". ס מסביר כי אין די עובדים סוציאליים במדינה, ומזכיר גם את השביתה של העובדים הסוציאליים, שכל רצונם היה תוספת תקנים, לא תוספת שכר. מה שהוא לא מזכיר הוא יחס התקשורת לשביתה ההיא. לו היו מוקדשים לאותה שביתה עשרה אחוזים מהיחס ההיסטרי שהתקשורת מעניקה בימים האחרונים לילדים הנרצחים, אולי היה ההד הציבורי מאלץ את הממשלה להגדיל את מספר העובדים הסוציאליים, ועוד כמה ילדים היו זוכים ליחס ראוי יותר ומעקב צמוד. אך במשך שבועות ארוכים בקושי ניתן היה למצוא ידיעות וכתבות על השביתה, שלא לדבר על כותרות ראשיות צבועות באדום. ס לא קונה את התוכנית החדשה של משרד הרווחה. "גם אם יעשו תוכניות חדשות, מן הסתם לא יוסיפו עובדים סוציאליים למערכת, וגם אם כן, אז אחרי שנה-שנתיים יקצצו שוב", הוא מעריך. הנושא החשוב, הנוגע ליכולת של משרד הרווחה לספק שירותים למשפחות הנזקקות לו, תופס רק חלק קטן מהסיקור התקשורתי של פרשת "קורבנות הטירוף", כפי שהיא מכונה ב"מעריב". במרבית השטח בששת העמודים המוקדשים הבוקר לנושא הזה נמשך הסיקור הסנסציוני של הרציחות עצמן וחקירותיהן. דוגמה? בבקשה: אבי אשכנזי, יובל גורן וזוהר סוסנקו מדווחים כי במסגרת הנסיונות למצוא את גופת רוז פיזם שוקלים במשטרה להשליך לירקון מזוודה זהה לזו שבה השתמש, לכאורה, סבה של פיזם, ולבדוק לאן היא נסחפת. לפי הדיווח, השוטרים "שוקלים להכניס למזוודה התואמת חזיר מת שמשקלו זהה לזה של רוז, ולהורידה למים. אפשרות אחרת היא להכניס לתוכה משקולת ולהשליכה למים". איך יהרגו את החזיר? בפליק אחד על המושב האחורי? אולי קודם יטביעו אותו בגיגית? מציצני ישראל הירגעו, סיכויים טובים שתוכלו לצפות במעשה בשידור ישיר בחדשות ערוץ 2 באינטרנט. בעוד הדיווח הנרחב נמשך, ממשיך גם הוויכוח על הקשר בינו ובין הרציחות. ב"ישראל היום" מאמינים כי לגדי סוקניק נותרה מידה מספקת של אמינות עיתונאית, גם לאחר החלטתו להנחות את השעשועון "הפוליגרף", כדי שיכתוב טור מיוחד על הסיקור התקשורתי של הפרשה. לפי סוקניק, יש להמשיך לדווח על המקרים הללו. הוא קובע כי "פתרון הפלאים של כיסוי וטיוח הזוועה והצנעתה לא עבד מעולם ולא יעבוד גם הפעם. הרי הדיווחים אינם באמת מעודדים לרצח ילדים בידי הוריהם או קרוביהם, להפך". "אני תומך בסיקור מעשי הרצח המזעזעים האלה", כותב הבוקר ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, בטור מיוחד ב"ידיעות אחרונות", ומסביר כי "אדם נורמטיווי", כלשונו, לא ירצח את ילדיו בעקבות פרסום בתקשורת. יתרה מכך, לפי ד"ר קדמן, "עצם פרסום מעשי הרצח של הילדים הופך לגורם שעשוי להרתיע אנשים מלבצע את המעשים האלה". יחד עם זאת, ד"ר קדמן קורא לשנות את סגנון הסיקור, ולא להעניק לרוצחים הבנה ולא לציירם כקורבנות של נסיבות חייהם, אחרת מישהו עוד עלול לחשוב שגם "הוא עשוי לזכות בהבנה או בתשומת לב ולהפוך לגיבור תקשורתי לשעה קלה". קדמן מצוטט גם אצל רותי סיני ב"הארץ", בטקסט המביע בעיקרו את העמדה שיש לרסן את הסיקור. "לא לעשות גלוריפיקציה", אומר קדמן לסיני, "לא לצייר את האמא, למשל, כחביבה שאהבה את ילדיה". מעניין מה יחשוב הבוקר קדמן כשיקרא את "ידיעות אחרונות". בכפולה שלפני זו שבה מופיע הטור שלו, התומך בפרסומים, מופיעה כותרת ענק על הרצח האחרון – "אהבה אותו. רצחה אותו", ובכותרת המשנה נכתב: "אני אוהבת את מיכאל, אמרה רגינה קרוצקוב (31) לחוקרי המשטרה. הילד היה הכל בשבילה, סיפרו המכרים. ואף אחד לא מצליח להבין מה גרם לאם לדחוף את ראשו של בנה בן הארבע לגיגית עד שמת בזרועותיה". עם זאת, יהיה זה שגוי לדרוש מהעיתונים שלא לצייר את דמותן של אמהות רוצחות כמי שאהבו את ילדיהן רק כדי למנוע גלוריפיקציה. הגלוריפיקציה מתבצעת במידה דומה גם כשמדווחים על רוצח קר רוח וחסר לב. קחו, לדוגמה, את רוני רון והדיווח שמקדיש לו הבוקר "מעריב" [אבי אשכנזי ויובל גורן]. אף שהשוטרים התירו את אזיקיו, הושיבו אותו בפני מסך פלזמה שבו שודר משחק כדורגל (מהליגה האנגלית!) ו"אחד השוטרים הכין טוסטים ריחניים", לא נשבר רון בחקירה, כך מדווח, ולא פלט כל רמז באשר למקום הימצאה של גופת נכדתו. כמו יתר ההורים הרוצחים, וכמו כמה מראשי העולם התחתון בישראל, הפך רון בתקשורת הישראלית לידוען פשע. והכלל הבסיסי של התקשורת בימינו הוא שכל ידוען, לא משנה מה הפך אותו לכזה, זוכה לגלוריפיקציה. ואילו למבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", ירון טן-ברינק, הסבר פשוט לחיבוטים הנפשיים של התקשורת: "הדיונים על תפקיד המדיה, הסיקור האובססיבי ומידת אחריותם לרצף הרצחני מאפשרים לתקשורת להקדיש עוד חמש דקות לאותו סיקור אובססיבי". פרק נוסף במלחמה בין מיקי רוזנטל למשפחת עופר מתנהל הבוקר מעל דפי "דה-מרקר", שם מדווחת איילה צורף על תגובתו של אלי גולדשמידט, סמנכ"ל התקשורת של החברה לישראל, לאופן שבו מסקרת התקשורת את הסרט. "התקשורת שופכת את דמה של משפחת עופר", טוען גולדשמידט. "אומרים עליהם דברים לא נכונים ועושים להם דמוניזציה". ההפניה בשער "דה-מרקר" קוראת: "משפחת עופר ממשיכה במתקפת יח"צ לסרט שיטת השקשוקה", וגולדשמידט מתייחס לעניין זה. "בזירה התקשורתית הסיכוי שלנו לנצח את הקרב הוא קטן, וידענו את זה. הברנזה העיתונאית תמיד מתייצבת לצד עמיתיה", הוא אומר. יחד עם זאת, מסביר גולדשמידט, משפחת עופר אינה מעוניינת בניצחון בזירת התקשורת, אלא בניצחון בזירה המשפטית, והיא מוכנה לספוג את התגובה התקשורתית השלילית הכרוכה בכך. "האם במשפחת עופר מעוניינים להיות האנשים שמשתמשים בכסף שלהם כדי לחסום כתבות שליליות עליהם?", שואלת צורף בטור נפרד לצד הידיעה, ועונה: "ייתכן שכן. [...] אולי הם מאמינים שבעקבות הסאגה הזו יחשוב כל עורך עשרות פעמים לפני שיוריד לדפוס כתבה שלילית עליהם ועל העסקים שלהם". על הסרט "שיטת השקשוקה" כותב הבוקר גם דן מרגלית ב"ישראל היום". לדבריו, "שאיפתם [של בני משפחת עופר] להרוויח ערימות של כסף טבעית [...] אין גם מקום לבוא אליהם בטענה מדוע הזהירו את כלי התקשורת שהם מסתכנים בתביעות דיבה [...] זכותם להגן על שמם הטוב, ובמידה מסוימת הם פעלו על-פי כלל החכמים, שאין מענישים אלא אם כן מזהירים". ירון זליכה מתראיין למוסף "סופשבוע" של "מעריב" [שחר אלתרמן], המחולק היום למנויי העיתון. הראיון מתפרש על פני 14 מ-80 עמודי המוסף. תיבה מיוחדת מוקדשת לבעיות שהוא מוצא בתקשורת ולפתרונות שהוא מציע. "ידיעות אחרונות שימש כלי ניגוח בידי אולמרט והחבורה שלו נגד כל שומרי הסף במדינה", אומר זליכה. כפתרון לכך הוא מציע חקיקה שתאכוף את כללי המשפט המינהלי והציבורי על כל גוף תקשורת המגיע לנתח שוק של יותר מ-25%. בתשובה לשאלה אם הצעתו אינה מגבילה את חופש הביטוי, אומר זליכה: "ממש לא. הפוך. מי שפוגע בחופש הביטוי זה בעיקר ידיעות אחרונות וערוץ 2. אותם אלה שחברו לאולמרט ולהירשזון. [...] ידיעות אחרונות פשוט סימם את עיני הציבור. גרם לציבור הישראלי לבחור במפלגה שחלק מראשיה עבריינים". מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" שמיכל גלוש, עורכת ערוץ הבנות בפורטל MSN לשעבר, מתכוונת לתבוע את הפורטל משום שפוטרה בעת שהיתה בהריון. לטענתה, אף שהועסקה בחוזה פרילנסר, מעמד היה של עובדת מן המניין. פרט לגלוש, מדווח פלד, עוד כעשרים עורכים מתכוונים לתבוע את הפורטל. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על כניסת משקיעים חדשים לעיתון "מקור ראשון". על-פי "גורמים בעיתון", כותב אברבך, המשקיעים עשו זאת מטעמים כלכליים בלבד ו"אין מדובר בהשקעה אידיאולוגית". רז שכניק מספר ב"ידיעות אחרונות" שארקדי גאידמק החליט למכור את תחנת הרדיו האזורית רדיו 99 שבבעלותו. הכותרת הראשית של "הארץ" מספרת: "גאידמק מחסל את עסקיו בישראל" [לילי גלילי]. ב"גלובס" מדווחת יעל גאוני שהמשטרה שוקלת לפתוח בחקירה נגד חדשות ערוץ 10, בחשד שחשפה זהות של קטין שעבר לכאורה התעללות. עוד מדווחת גאוני ב"גלובס" כי מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל מאשים את לשכת הפרסום הממשלתית באפליה. לטענת המרכז, הלשכה מעבירה רק 6.6% מתקציבה לעיתונות הערבית. מנגד טוענים בלשכת הפרסום הממשלתית כי יש לבחון את העברות הכספים מבחינת מספר מודעות וגודלן, ולא מבחינת עלותן, שכן בעיתונות הערבית מחיר המודעה זול בהרבה מאשר בעיתונות העברית. אורי רודריגז-גרסיא מדווח ב"גלובס" כי קרן ההשקעות האמריקאית טייגר גלובל הולדינגס שוקלת לרכוש את חלקה של קבוצת "הארץ" באתר וואלה. במדור חדשות החוץ של "הארץ" מדווח ["גרדיאן"] כי במסגרת השתלטות הצבא על תאילנד, "המשרד התאילנדי להסברה וטכנולוגיית תקשורת ביקש שלשום מבית-משפט להוציא צו סגירה לכ-400 אתרי אינטרנט, והורה לספקים של שירותי אינטרנט לחסום 1,200 אתרים הנחשבים בעיניו כמסוכנים לבטחון המדינה או כפוגעים בסדר הציבורי". רוב אתרי האינטרנט שעלולים להיסגר מואשמים בפרסום חומר מעליב על בית המלוכה.

העיתונות הערנית בישראל נתנה לאחד האירועים העולמיים המכוננים, שחותמם על הרשת מכריע, לחלוף על פניה בעוד היא עוסקת בעיקר בסיקור טפל של ההיבט הדיפלומטי והטקסי

זה היה מסע מוצלח לשר החוץ שלנו ולרעייתו: מסע שורשים, כיבודים והזדמנויות צילום. הם התקבלו בפסגה העולמית בתוניס בפרוטוקול השמור לראשי מדינה (כמחווה הסירו המארחים במלון המשלחת באופן חד־פעמי את החסימה שמונעת הצגת אתרים עם הסיומת il ברשת האינטרנט התוניסאית). סילבן שלום זכה לבקר בכפר הולדתו, הִרבה ללחוץ ידי מנהיגים ערבים, ורעייתו גודי אף הציעה לרעיית נשיא לבנון להקים פורום נשים למען שלום במזרח התיכון. פמליית העיתונאים המלווים התרגשה ואלה שנשארו בבית פירגנו ומילאו עמודים ראשונים ופתחו מהדורות משודרות בחדשות מן המסע. נדמה שכולם מרוצים הפעם. גם הביתן הישראלי בפסגה זכה להצלחה. איזו פסגה? אה, נו, זאת שהאיראנים מהדוכן הסמוך ניגשו להתעניין. פסגה שהיא לא רק אירוע עיתונאי, כי אם גם ניצחון הסברתי. בכלל, מוצרי הטכנולוגיה העלית מישראל משכו את תשומת לבם של שכנינו, וזאת היתה בשבילם הזדמנות להבין מה הם מפסידים כאשר במקום לשתף עמנו פעולה, הם מתעקשים על פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. נכון שישראל ושליחיה הם המסמר בכל אירוע בינלאומי (שבו אנו עומדים בקריטריונים ואיננו מוחרמים), וכל אירוע שישראל משתתפת בו הוא הזדמנות ללחיצות יד ולשלום בין העמים. אבל הכותרות המתוקות כמו תה חזק, שבאו מתוניס, נותנות עילה להרחיב מעט את היריעה ולעורר את העיתונות לבחון את האירוע בהיבט פחות קרתני. ▪ ▪ ▪ הנה קיצור תולדות הזמן. מוצא האינטרנט מן הרשת הצבאית האמריקאית, שנפתחה בהדרגה לאוניברסיטאות ומאוחר יותר, כשהמלחמה הקרה דעכה, נמסרה לכל המעוניין לשימוש מסחרי. רק ב־1998 קם גוף שקיבל לידיו את הניהול הטכני של הרשת מידי משרד המסחר האמריקאי (למשרד הממשלתי עדיין שמורה הזכות להתערב בפעולותיו, גם אם הוא לא מימש אותה). הגוף, ICANN - the Internet Corporation for Assigned Names and Numbers, מנוהל על־ידי נציגי חברות העוסקות בתחזוקת הרשת ונציגי המשתמשים ברשת. מלכתחילה היה ברור שזהו סידור זמני, וכי האמריקאים אינם יכולים להמשיך לנהל את הרשת למען העולם כולו ללא הגבלה, מה גם שמחצית ממשתמשי הרשת חיים היום מחוץ לארה"ב. היוזמה להעביר את הרשת לניהולן של מדינות היא לכאורה הצעד המתבקש, אך מתברר שכל טלטלה במבנה שנוצר עלולה לחולל שיבושים ואסונות. הפרדוקס הוא ששוויון הנפש של המפעילים האמריקאים יצר שוויון ממשי בשוק, בעוד שמדינות העולם השונות רחוקות מרחק עצום משוויון בתוכן וביניהן. העברת השליטה ברשת למדינות ולממשלותיהן נותנת במתנה עוצמה אדירה לשליטים אוטוריטריים, ולמשטרים אינדוקטרינריים. הרשת, שנולדה לחופש, מתקשה לעכל מצב שבו ממשלות יקבלו את ניהולה, ומשתמשיה העיקריים מעדיפים גופים ציבוריים או אף מסחריים, ובכל זאת ההידברות על מסירת השליטה ברשת נעשית מול ממשלות, ובאמצעות האו"ם שנטל חסות על הפרויקט. לשם כך כינס האו"ם שתי ועידות ענק שכותרתן "הפסגה העולמית למען חברת המידע" (WSIS - World Summit for Information Society). הפסגה הראשונה התקיימה בזנבה בדצמבר 2003, וכבר לקראת כינוסה עוררה מחלוקות עזות. השתתפו בה 175 מדינות באמצעות נציגי ממשלותיהן, בעיקר אנשי משרדי החוץ והתקשורת. ישראל נכחה במקום בנציגות מרשימה: 29 חברי משלחת, רובם אנשי נציגות משרד החוץ בזנבה והיחידה הכלכלית של המשרד. עוד לפני הפסגה התלקחו עימותים באשר להצהרת העקרונות, שהיתה לדעת נציגי מדינות נוקשות רכה מדי, ולדעת משקיפים שוחרי פתיחות, היה בה משום הפקרת הערכים שנוצרו ברשת. "חברת המידע חייבת לשרת את כל המדינות וכל האנשים בעולם באופן שיבטיח את התפתחותם ההוגנת, המאוזנת וההרמונית", נכתב בטיוטה להצהרת העקרונות – ניסוח נחמד שאינו אלא מלים ריקות. כה נבובות עד שגם ממשלת סין, מצנזרת התכנים הגדולה בעולם, יכולה לאמצן איכשהו. הרמוניה לא נוצרה. לקראת זנבה גבר בין ארגוני זכויות האדם החשש, שמא סעיף 19 להצהרת זכויות האדם האוניברסלית של האו"ם לא יוטמע בהצהרת העקרונות של הפסגה. סעיף 19, שמומלץ לכל תלמיד לשננו, הוא חלק ממסמך היסטורי שאישר האו"ם במלאת חמש שנים לכינונו, והקובע בפשטות: "לכל אדם הזכות לחופש הדעה והביטוי; זכות הכוללת חופש להחזיק בדעה ללא הפרעה, לחפש ולקבל מידע ורעיונות דרך המדיה, ללא מחסומי גבולות". סעיף 19 הוטמע לבסוף בהצהרת העקרונות בזנבה, לכאורה פה אחד, אם כי קבוצה המונה את רוב מדינות ערב, לצד זימבבואה, מבהירה בנספח למסמך עצמו כי חוקיהן הריבוניים קודמים לכל הנאמר בהצהרת העקרונות של הפסגה. מדינות בוטות פחות אשררו והחרישו. בלאו הכי חוקיהן ומעשיהן קודמים לכל אמנה. הפסגה השנייה, החגיגית, זו של סילבן וגודי, נקבעה מראש להיערך השנה בתוניסיה, מדינה אוטוריטרית שבה מצב זכויות האדם הוא בכי רע. מאבקה של תוניסיה באיסלאם הקיצוני, שהוא גם עילה לשימור המשטר המסואב של השליט בן עלי, נערך בין היתר בזירת האינטרנט: הממשלה מגבילה ספקים, מצנזרת תכנים ועוצרת משתמשים "חשודים". כבר בוועידה המכינה של פסגת תוניס, שנערכה ביוני השנה בווינה, זוהו כמה מן המוקשים. למשל, ביטוי תמים וטהור כמו "איכות התכנים" (Quality Content) סומן כספָּק לגיטימיות לצנזורים ממשלתיים שיעסקו בדירוג ה"איכויות" ובסינון תכנים בלתי איכותיים. בפסגת תוניס, שנפתחה ב־16 בנובמבר 2005 בהשתתפות 174 מדינות, 92 ארגונים בינלאומיים, 606 ארגונים לא ממשלתיים ו־226 גופים מן המגזר העסקי – 19,401 משתתפים בסך־הכל – היתה הזירה המעניינת דווקא מחוץ לאולמות. מלכתחילה ריחפה על הפסגה תהייה מהותית: כיצד בחר האו"ם דווקא באחת המדינות המובילות בדיכוי חופש העיתונות וחופש הביטוי כדי לארח את פסגתו המתקדמת ושוחרת הטוב. ואכן, התוניסאים לא אכזבו ועשו הכל כדי להצדיק את הנאמר עליהם. עיתונאי צרפתי הוכה ונדקר לנגד עיני השוטרים שאבטחו את הוועידה; מצלמת טלוויזיה הוחרמה לצלם טלוויזיה בלגי והוחזרה לבסוף, ריקה מן הקלטת שהיתה בה; על ראש הארגון "עיתונאים ללא גבולות" נאסרה הכניסה למדינה בעת הוועידה; שוטרים בלבוש אזרחי פיזרו כינוסים של ארגונים בינלאומיים לחופש הביטוי. נאומו של האיראני חתן פרס נובל לשלום 2003, שירין אבאדי, ונאומו של נשיא שווייץ, סמואל שמיד, מנותני החסות העיקריים לוועידה – צונזרו לשידור על־ידי המדיה המקומית. זו היתה הדגמה, חזקה מכל מצגת, שהמחישה עד כמה פשוט לשלוט בהעברת מידע בעולם הממשי, והבהירה עד כמה קל יהיה לשלוט במידע באמצעות המסנן שכבר מותקן על קווי הולכת הרשת. "אין זה מתקבל על הדעת", אמר הנשיא השווייצרי בקטע שצונזר, "שהאו"ם ימשיך לקבל בין החברות בו את אותן מדינות שכולאות אזרחים רק משום שביקרו את הממשל בארצן בעיתונות או ברשת האינטרנט". וכן אמר: "כל חברת ידע מכבדת את עצמאות כלי התקשורת שבה ואת זכויות האדם". אל הלחץ הבינלאומי על ארצות־הברית להתנער מאחיזתה ב־ICANN ולבַנאֵם את הרשת, הצטרפו בשלב מסוים נציגי האיחוד האירופי. אבל גם הם יודעים לפענח את מה שהתרחש לנגד עיניהם. שבועיים לפני הפתיחה הם שינו את דעתם, בהסתמך על מכתבם של שר הסחר האמריקאי, גוּטירֶז, ושרת החוץ רייס, ליו"ר התורן של האיחוד, שר החוץ הבריטי גק סטרו. במכתבם ביקשו האמריקאים שלא לכפות את המהלך אלא לשתף פעולה כדי למנוע זעזועים ברשת, שהתפתחה בתנאי חופש, ולא ליצור מצב שבו משתמשים רבים מחוץ לארה"ב ימצאו עצמם מנושלים ממנה בהעדר תשתית, ניהול והגנה משרירות השלטונות השונים. גוף בינלאומי חדש קם בתוניס, "הפורום העולמי לניהול הרשת". זהו גוף מגוון יותר המורכב מנציגי הממשלות, התעשייה, אנשי עסקים ונציגי הציבור. הוא אמור להתכנס באמצע 2006 באתונה כדי למצוא דרכים מתואמות, מאוזנות יותר, להמשך התהליך של בינאום הרשת. הכוונה כעת היא להשאיר בידי ICANN את ניהול הרשת, ואילו את בקרת־העל להעביר מן המשרד הממשלתי האמריקאי לכל ממשלות העולם. ישראל, כמדינות אחרות, רואה ברשת נכס ממשלתי. אולי אפילו נכס מפלגתי. אחרת קשה להסביר מה עשה בפסגת תוניס חבר המשלחת מיסטר אריק בראמי, הדירקטור גנרל של הליכוד פארטי. בכלל, רשימת 72 חברי המשלחת הישראלית נראית כמו נבחרת הביתנים בגני־התערוכה. לא רק השרים הנכבדים שלום ואיציק, אלא גם גברת מרים שלום אמו של השר וצבי שלום, אחיו, וגם אישים נכבדים אחרים כמו פיני בדש ראש העיר עומר, אריה פרגון ראש העיר טירת הכרמל או חברי הכנסת אלי ישי ויחיאל חזן. הנה כך נתנה העיתונות הערנית בישראל לאחד האירועים העולמיים המכוננים, שחותמם על הרשת מכריע, לחלוף על פניה בעוד היא עוסקת בעיקר בסיקור טפל של ההיבט הדיפלומטי והטקסי. כך מחמיצה קהילת האינטרנט המשגשגת בישראל הזדמנות לצאת לרגע מן העיסוק הנרקיסיסטי בעצמה ולעקוב – במעורבות ומתוך דאגה – אחרי הדיונים הנוגעים לעתיד הרשת. הרי ברגע שהכפתור המסדיר את הרשת יוענק לפקידינו, יתחילו גם המחשבים שלנו לשיר "התקווה", ואולי אף יזמזמו את "הליכוד זה הבית". חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", הוא ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל גיליון 60, ינואר 2006

ב"ישראל היום" מעניקים לראש הממשלה שירות דוב | רז שכניק מטהר את אייל גולן | עורכי "ידיעות אחרונות" מתעלמים ממשפט אולמרט

שחרורם המתקרב של 26 אסירים פלסטינים שהורשעו בביצוע מעשי טרור, לצד הדרישה הבינלאומית לקידום המשא-ומתן בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית והצעת חוק ישראלית העלולה לפגום במאמצים הללו, תופסים הבוקר את כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים. שני הנפוצים שבהם, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", חלוקים ביניהם בדרך-כלל סביב התנהלותו של האיש האחראי להכרעות שעליהן הם מספרים לקוראיהם, אך מחזיקים ביומרה משותפת להציג רוח ישראלית פטריוטית כפי שזו נתפסת בעיניהם. הבוקר מתבטאת היומרה המשותפת הזאת בניסיון להבליט את כאבם של ישראלים ששכלו את קרוביהם במתקפות טרור. ב"ידיעות אחרונות", העוין את בנימין נתניהו, נוטים זה כמה חודשים לגייס את מחאת הישראלים השכולים לשם ניגוחו, וזאת במקביל לניגוחו על שאינו מקדם כראוי את תהליך השלום. במסגרת זאת מתפרסמת הבוקר על שער העיתון תמונתה של תמר פוגל, ששכלה חמישה מבני משפחתה בפיגוע. מאחורי פוגל נראית כרזה בגנות שחרור המחבלים שנתלתה מחוץ למעון ראש הממשלה, במאהל מחאה שבו ביקרה אמש. מתחת לתמונה מתפרסמת תמציתה של רשימה הקוראת לביצוע הכרעות מדיניות אמיצות, הכרעות שבתנאים הנוכחיים ניתן לבצע רק באמצעות שחרור המחבלים. כואב הראש? בצדק. "אין פלא שראש הממשלה סובל בימים אלה מכאבי ראש", כותב נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", ברשימה שתמציתה מופיעה על השער והיא נדפסת במלואה על כל רוחב הכפולה הראשונה של העיתון, תחת הכותרת "כאב הראש של נתניהו". ברנע שוזר בין דלקת שבה לקה ראש הממשלה לעת חורף לבין מועקה נפשית המיוחסת לו כעת, לנוכח הקשיים הפוליטיים שבהם נתקל. "אין פלא שהסינוסים שלו חסרי מנוח. הוא עומד בפני הכרעה כבדת גורל", הוא כותב. ראש ממשלת ישראל כפי שהוא משתקף מטורו של ברנע שרוי כל הזמן בניסיון לתמרן בין ארצות-הברית (שאותה הוא מעוניין למרוח אך לא לאבד), חברי מפלגתו (שאת יוזמותיהם הקיצוניות הוא מעוניין לבלום, אך בלי שהדבר יציירו כמנהיג מתון מדי) והפלסטינים (שאת דרישותיהם אין בכוונתו למלא, ושעליהם ברצונו לטפול את כשלון השיחות). ביודעו כי נתניהו רגיש לאופן שבו ייתפס לאחר לכתו, ברנע מצרף לטור גזר: אם ישכיל ראש הממשלה להתעלות על עצמו ועל סד האילוצים המסורתי שלו, אם רק ייסוג מהשטחים, "יוכל לקנות את מקומו בעולם, ואולי גם בהיסטוריה של העם היהודי, כמדינאי דגול, כמנהיג". לצד הטור נדפסות שלוש תמונות: יו"ר הרשות הפלסטינית בארשת של שביעות רצון, שר החוץ האמריקאי בארשת קשוחה ומשקפי שמש, וראש ממשלתנו מביט הצדה בחשדנות, בשפתיים פעורות בדממה. "ידיעות אחרונות" אינו מסתפק בדיווח על כאב הראש של נתניהו, הוא חוגג אותו. ב"ישראל היום", בטאון לשכת נתניהו, עוקפים את אי-הנוחות שמעוררת החלטתו לשחרר מחבלים באמצעות הבלטת אירוע אחר מסדר היום הפוליטי – החלטת חברי ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר הצעת חוק שהגישה ח"כ מירי רגב, ולפיה החוק הישראלי יוחל על התנחלויות בקעת הירדן. כפי שקורה במקרים שבהם ראש הממשלה מאותגר על-ידי יוזמות מהצד הימני של המפה הפוליטית, עורכי "ישראל היום" מנסים לטוות בזהירות מחושבת מסר שיצליח למתוח ביקורת על המעשים שמטרתם לפגוע במדיניות נתניהו, ובה בעת לא להסתייג מתפיסת העולם המזוהה עימם. כפי שקורה לא פעם כשנתקלים עורכיו של עיתון זה במשימה מורכבת, התוצאה מסורבלת ומכמירת לב. במקרה של החלטתו של נתניהו לשחרר אסירים פלסטינים כצעד בונה אמון במסגרת המשא-ומתן המדיני, עשו ב"ישראל היום" שימוש מובלט ורב-פעמי בביטוי "בלב כבד", שהוצמד לדיווחים על התקדמות מהלכי השחרור. היום, אולי בשל הלעג שהופנה לנוהג זה במדיה חברתית, מלווה את דיווחי "ישראל היום" בנושא צמד המלים "בלב כואב", בצירוף ההבהרה "חורקים שיניים". ראש הממשלה, מודגש בפני הקוראים, עושה מה שהוא עושה כי הוא חייב, לא כי הוא רוצה. יוזמת החקיקה של ח"כ רגב היא מקרה דומה. מצד אחד, ראש הממשלה אינו מעוניין להצטייר ככזה המעוניין למסור לפלסטינים את בקעת הירדן; מצד שני, קידומה של הצעת החוק פוגם במשא-ומתן וביחסיה הדיפלומטיים של מדינת ישראל עם בת-בריתה העיקרית, ארצות-הברית. מה עושים? הפתרון שמצאו ב"ישראל היום" למלכוד שבו נתון נתניהו בנוי מארבעה חלקים, התופסים הבוקר את הכפולה הראשונה של העיתון. החלק המרכזי בכפולה זו הוא ידיעה (שלמה צזנה, עדנה אדטו, גדעון אלון ומתי טוכפלד) המוקדשת לתגובות של פוליטיקאים לאישור הצעת החוק בוועדת השרים. נתניהו אינו מצוטט בה בהקשר זה באופן ישיר, אלא רק בנוגע למישור העקרוני, באופן המשווה לו תדמית שקולה ("ההליך הנכון לעסוק בנושאי מדיניות הוא מליאת הממשלה"). עמדות ברורות יותר בנוגע לאופנים שבהם קידום ההצעה פוגע לכאורה באינטרס הישראלי מובאות מפיהם של שרים מסיעות יש-עתיד והתנועה ומסיעות האופוזיציה. החלק השני הוא טור דעה מאת צביקה פוגל, תא"ל במילואים, המוקדש להיבט הבטחוני: על-פי הכותב, נסיגה מבקעת הירדן עלולה ליצור מצב שבו גורמים פלסטיניים שיתיישבו בשטח זה יתקפו את ישראל (הצעת החוק והשפעותיה על המשא-ומתן ועל יציבותה של ממשלת נתניהו אינן מוזכרות). טורו של פוגל משמש הסמן הימני של כפולת החדשות; שיבוץ מאמרו בכפולה זו משדר לקוראים כי העמדה הראויה בנוגע לסוגיה היא כי הפלסטינים הם אותם פלסטינים, וכי אין להאמין להם – ולכן, באופן עקרוני, לא יהיה זה נכון להעביר לידיהם את בקעת הירדן. את העמדה הזאת מחזק החלק השלישי מבין ארבעת חלקי הכפולה: תוצאותיו של המשאל היומי של "ישראל היום" (אפרת פורשר), שבמסגרתו שלושה ישראלים מצהירים כי הם תומכים בסיפוח בקעת הירדן, כנגד ישראלית אחת הסבורה כי "זה בחיים לא יעבוד". בחלקה השמאלי של כפולת העמודים מתפרסם החלק הרביעי בתצרף, שנועד לעשות סדר בין העמדות המובעות בשאר הכפולה: טור מאת דן מרגלית, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", המתפרסם תחת הכותרת "הצעה פופוליסטית שמכבידה על המו"מ". בפתח דבריו מבקש מרגלית להרגיע את הקוראים שאינם חשים שבעי רצון מהצבעת השרים, ומבשר להם כי "אין סיכוי" שנתניהו יאפשר להצעת החוק לקבל את אישור הממשלה, שלדבריו, "אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה" (עמדה דומה, המובאת ב"ידיעות אחרונות", מיוחסת ל"גורמים בליכוד"). השרים שהצביעו בעד ההצעה, כותב מרגלית, עשו זאת משיקולים פופוליסטיים ומתוך כוונה לפגוע בתהליך השלום. מרגלית מוצא לנכון לציין כי ח"כ רגב כיהנה כדוברת צה"ל בעת פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה, ולכן אולי היא מנסה להיות "יותר אפיפיור מאפיפיור" ולטהר את עצמה בעיני "הימין בליכוד". כמו כן קובל הפרשן הוותיק על כך שכעת ייאלץ נתניהו "לגרוס חצץ" מול האמריקאים, ומציין כי תמיכתם של שרי הליכוד בהצעה מטילה עליו נטל כבד. מרגלית, שמתוקף תפקידו מקורב בשנים האחרונות ללשכת נתניהו, מספק כמה קביעות עובדתיות באשר לתפיסתו הנוכחית של ראש הממשלה, שמהן אפשר להבין כי גם הוא סבור שהמשא-ומתן ממילא אינו צפוי להניב פירות מעשיים בעתיד הנראה לעין. הוא מסכם את טורו במה שנשמע בעיקר כמו טרוניה של יועץ קרוב, ולא כמו ניתוח פוליטי: "מדוע הם מכבידים על נתניהו להטיל את האחריות להעדר ההסכם על הפלסטינים?". התשובה לשאלה זו, החותמת את הטור, היא מה שוודאי היה רוצה ראש הממשלה לומר לעמיתיו, אך מסיבותיו השונות מוסר להם דרך צינורות אחרים: "אולי אינם כה בטוחים בעצמם, ואולי עניין של אגו". מהדיווח שמתפרסם הבוקר בשופר הלשכתי עולה כי ייתכן שראש הממשלה עצמו אינו בטוח מה בדיוק הוא רוצה (ואולי זה עניין של אגו). לזאת ודאי לא פיללו ב"ישראל היום". "הארץ" הוא העיתון היחיד, למעט "ישראל היום", הכולל הבוקר ידיעה על סיכומי התביעה במשפט הולילנד. בדיווחה של הכתבת, רויטל חובל, מובלטות טענות הפרקליטות בנוגע למעורבותם של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וראש לשכתו שולה זקן במעשי השחיתות. "לאורך כל הסיכומים מדגישה הפרקליטות כי אולמרט וזקן חד הם, וכי הכסף שקיבלה יועד עבורו", כותבת חובל. ב"ידיעות אחרונות", שלו מצבת הכתבים הנרחבת ביותר מבין עיתוני הדפוס, העדיפו שלא לסקר את ההתפתחות האחרונה במשפט השחיתות של ראש הממשלה לשעבר, שהוא גם אחד מחביביו של המו"ל. ב"מעריב", העתיד לעקוף את "ידיעות אחרונות" בתוך שלוש עד ארבע שנים, אין מסקרים את ההתפתחות מכורח העדר כתב משפטי במשרה מלאה. "אי-אפשר לנצח את אהבת הקהל" הוא הציטוט שנבחר לשמש כותרת לידיעה החוגגת את הצלחתו המסחרית של הזמר אייל גולן, ומתפרסמת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". גולן, שבחודש שעבר נעצר ונחקר בחשד למעורבות בביצוע עבירות מין בנערות, מואשם בביצוע עבירות מס בהיקף של מיליוני שקלים. לפני כחודש, לאחר שסיים להיחקר במסגרת החשדות למעורבות בביצוע עבירות המין, יצא מישראל כדי "לנוח מהפרשה". "ידיעות אחרונות", העיתון שסיקר את פרשת המין באופן הנרחב (והבוטה) ביותר, כיסה אותה גם באופן הנדמה כנוח ביותר עבור הדמות המוכרת ביותר שנקשרה במעשים. בשבועות שחלפו מאז מוביל משרד יחסי-הציבור המלווה את אייל גולן מסע הלבנה המתמקד בעבירות שבביצוען טרם הואשם. המטרה המתבקשת של מסע זה היא יצירת מצג שלפיו חייו של הידוען שבו למסלולם, ואף שרויים בנסיקה: גולן נפגש עם ידועניות ומצטלם עימן למזכרת (המסר: אומת הנשים מקבלת אותו בחזרה בזרועות פתוחות); גולן מופיע בהיכל-התרבות בתל-אביב ומארח את ילדיו על הבמה (מדובר באיש משפחה, וזו עומדת מאחוריו); גולן טס ללונדון כדי למצוא לוקיישן להופעה (החשדות לא פגעו בקריירה – ואף אינם מונעים את האפשרות שבקרוב תכבוש מחוזות חדשים); גולן תובע את הרכילאי עומרי חיון ואת השדרנים שי גולדשטיין ודרור רפאל, שייחסו לו מעורבות בעבירות שבהן נחשד (המידע שפורסם שגוי, חזרה עליו תטופל בכלים משפטיים). הידיעה שמפרסם הבוקר רז שכניק ב"24 שעות" היא החרוז האחרון (עד כה) בשרשרת הרהביליטציה של הזמר. שכניק מדווח כי על-פי נתונים שפירסמה אתמול אגודת הקומפוזיטורים והמוזיקאים (אקו"ם), גולן הוא הזמר המושמע בישראל בשנת 2013, ושירו "סטטוס מאוהב" הוא "השיר המושמע ביותר של השנה ברדיו". הנתון המחמיא הוא עבור "ידיעות אחרונות" הזדמנות להמשיך להניע את מכונת הטיהור, הפעם באמצעות ראיון בזק שבו מעניק גולן לשכניק אוויר בהיקף של 57 מלה על ההצלחה ("זה לא מובן מאליו לזכות בתואר שנה אחר שנה") ועל כך ש"היו כאלה שכבר הספידו את הקריירה שלך" ("את האהבה של הקהל שלי, התמיכה והאמונה בי, אני מרגיש 24 שעות ביממה"). הידיעה אינה זוכה להבלטה. למעשה, במושגים של "ידיעות אחרונות" מדובר בידיעה שעברה הצנעה: במקום להתפרסם בעמודי החדשות או בשער האחורי, או למצער בראש עמוד חדשות הבידור היומי, כתבתו של שכניק מתפרסמת בתחתית עמוד זה, מתחת לראיון עם תסריטאי ושתי ידיעות ניוז מתחום התרבות. הגם שייתכן כי שיקולים עיתונאיים פרוזאיים הולידו את הידיעה ואת אופן מסגורה, קורא סביר שייתקל בה יקבל רושם כדלקמן: אין שום דבר חדש או סנסציוני בכך שהזמר המפורסם חוגג נתונים המעידים על הצלחתו המסחרית; מעט יותר מחודש לאחר שנחקר והושם במעצר בית, אין עוד צורך לעמתו עם המעשים שיוחסו לו; אם כן, למרות כל מה שנאמר עליו, הסדר הושב על כנו. ייצאו וילמדו עורכי "ישראל היום" – כך מכשירים דעת קהל. ביומון הכלכלי "דה-מרקר", שלמייסדו גיא רולניק הוענק אמש פרס סוקולוב על מפעל חיים, נדפסת רשימה המסכמת את תפיסתו הכלכלית והעיתונאית.

היקום הביביסטי ומשפט המו"לים מתנגשים: דוד שרן, שנאשם בשוחד בפרשת הצוללות, עלה לדוכן העדים ותקף באריכות את החוקרים • "אני תחת החרב שלהם, כבר חמש וחצי שנים מתעללים בי ובמשפחתי", אמר האיש שהגדיר את עצמו כ"אדם הכי מקורב לראש הממשלה" בתקופת "תיק 4000" • העדה יפעת בן-חי שגב הגיעה עם ליווי צמוד של עורך-דין שהאשים את מערכת המשפט בתפירת תיקים וייצג אדם שטפל תלונת שווא על יריב של משפחת נתניהו • משפט המו"לים, שלב העדויות

יום העדות הראשון של דוד שרן, ראש לשכתו של בנימין נתניהו לשעבר, סימן את ההתנגשות של משפט המו"לים עם היקום הביביסטי. שרן, שהגדיר את עצמו כ"אדם הכי מקורב לראש הממשלה", עומד לדין באשמת לקיחת שוחד בפרשת הצוללות וכלי השיט. לפי כתב האישום שהוגש בפרשה ההיא, שרן קיבל כ-130 אלף שקל כדי לקדם אינטרסים עסקיים של מיקי גנור, נציג המספנה הגרמנית תיסנקרופ. ב-2019, מעט לפני העמדתו לדין, שרן רץ בפריימריז בליכוד וזכה לגיבוי פומבי מנתניהו אף שהמשטרה כבר המליצה להעמידו לדין. במשפט המו"לים דוד שרן לא עומד לדין. הוא זומן לבית-המשפט כעד. בפרקליטות קיוו לחזק באמצעותו את הקייס נגד נתניהו והנאשמים שאול ואיריס אלוביץ. אבל שרן סירב לשתף פעולה. אתמול (20.12) בבית-המשפט הוא נמנע מלאשר דברים שאמר לחוקרי המשטרה, טען שאינו זוכר סיטואציות והקשרים, וגם כפר בטוהר הכוונות של התביעה. מיד אחרי שנציג הפרקליטות, עו"ד אמיר טבנקין, ביקש ממנו להציג את עצמו, שרן פצח במונולוג נרגש ותוקפני, לפרקים קונספירטיבי, נגד מערכת אכיפת החוק. "בפתח הדברים, חשוב שיידעו שאני עד מטעמכם – אבל אני תחת איום פה, בגלל הליך אחר שאתם מנהלים נגדי. אי-אפשר לנתק את הדבר הזה", אמר לנציג הפרקליטות. שרן הבהיר שהוא מדבר על "תיק 3000", פרשת הצוללות. "אני תחת החרב שלהם באותו תיק", אמר לשופטים. השופטת רבקה פרידמן-פלדמן, ראש ההרכב, שאלה אותו למה הוא מתכוון. שרן השיב שהוא מדבר על יחידת להב 433, שבה נחקר במסגרת פרשת הצוללות וגם העיד במסגרת שניים משלושת התיקים הפליליים של נתניהו, "תיק 4000" ו"תיק 1000". "אני תחת החרב של אותה יחידה, שכבר חמש וחצי שנים מתעללת בי ובמשפחתי, וגם כשבאתי ליחידה לתת עדות פתוחה – ברור שזה עמד ברקע כל הזמן. כל דקה הייתי בטוח שזה הופך לחקירה תחת אזהרה", אמר שרן. בשבוע שעבר, הוסיף שרן, הוא נקרא לפרקליטות לשיחת ריענון לקראת עלייתו לדוכן העדים. להפתעתו, אמר, האדם הראשון שפגש בבניין היה התובע הקודם שלו בתיק הצוללות. שרן ראה בכך מסר מאיים. "זה היה כדי שאזכור לאן הגעתי, ושאם לא אתיישר עם התזה במאת האחוזים – אז אני אשלם מחירים כבדים מאוד", טען. "הייתי מאוד מבסוט לפגוש אותו", הוסיף בסרקזם. "זה עשה לי צלקות". האיומים, לדבריו, נמשכו עד לפני כמה דקות. "דקה לפני שנכנסתי לאולם הטרידו אותי", טען. "אחת העיתונאיות פה כמובן התחילה לתחקר אותי על תיק 3000, כדי שאני אזכור איפה אני". מהחלק האחורי של האולם, היכן שיושבים תומכיו של נתניהו, החלו לעלות קריאות קצובות: "תגיד את השם! תגיד את השם!". שרן התעלם ולא נקב בשמה של העיתונאית, אור-לי ברלב, שהציגה לו שאלות על פרשת הצוללות במסדרון, לפני תחילת עדותו. מבחינת שרן, הפרקליטות היתה צריכה להגן עליו מפני המפגש הבלתי אמצעי עם נציגת העיתונות. "אני כולי נסער מהדבר הזה", טען בלהט. לאחר מכן שב לתקוף את חוקריו. "היחידה הזאת דאגה לפטר אותי ממקום העבודה הקודם שלי", התלונן שרן. כשנחקר בפרשת הצוללות, הוא הועסק כמזכיר חברת קצא"א הממשלתית – גוף אנרגיה אפוף סודיות שהוקם כשותפות אסטרטגית בין ממשלת ישראל למשטר באיראן לפני המהפכה האסלאמית. גם כשהיה בגדר חשוד, והורחק מהתפקיד, שרן המשיך לקבל מקצא"א משכורת (בגובה מופחת, הדגיש) לאורך כארבע שנים. הסכום ששילשל לכיסו בלי לעבוד הוערך בעבר ביותר ממיליון שקל. לדברי שרן, בקצא"א דווקא היו מוכנים שימשיך לעבוד בחברה חרף החקירה הפלילית – אך נכנעו בלחץ משרד המשפטים. "דאגו לפטר אותי, ושאני לא אוכל לייצג את עצמי. היום אני מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית", אמר. לאחר מכן הוסיף שרן שאמו, בגיל 85, "הובהלה ללהב 433" ונאלצה לבקש כסף מקרובי משפחה משום שחשבון הבנק שלה, שהוא היה רשום כאחד ממנהליו, הוקפא לבקשת החוקרים. "גם את אשתי משום מה החליטו לשים במעצר בית, והגדילו לעשות שבכל פעם כשהייתי בהארכת מעצר הודיעו לי – כמובן, כדי לאיים עלי – שאם אתה מצפה לראות את אשתך לדקה וחצי כשאתה נכנס לבית-המשפט, אל תצפה לזה. היא בידיים שלנו", המשיך. "אמרו שייקחו את הילדים שלנו, מהרווחה. וזה רק ההתחלה. אז להגיד שאני רגוע לקראת עדות כזאת, כשהתליין נמצא לידי ואני הולך אליו ומקבל תזכורת פעם אחר פעם, ופה בחוץ שואלים אותי בכוונה על תיק 3000, כדי להטריד אותי דקה לפני כן – אז אני יכול להגיד שאני ממש לא רגוע. אני מרגיש מאוים טוטאלית לקראת העדות פה בבית-המשפט". "ועכשיו", פנה שרן לעו"ד טבנקין מהפרקליטות, "אם אתה רוצה להתחיל – אז הייתי מנהל לשכה וראש לשכתו של בנימין נתניהו". כתב האישום מייחס לשרן מעורבות בניסיון של נתניהו, כראש ממשלה ושר תקשורת, לפעול לטובת קבוצת בזק של הנאשמים שאול ואיריס אלוביץ – וספציפית בקבלת אישור של מועצת הכבלים והלוויין למזג את חברת yes המפסידה עם חברת בזק המונופוליסטית והרווחית. המהלך אִפשר לאלוביצים להזרים כמיליארד שקל מהכיס הציבורי שלהם (בזק) לכיס האישי (יורוקום, ששלטה ב-yes), ולכסות חובות עתק שהיו להם לבנקים. לפי כתב האישום, במרץ 2015, במסגרת "יחסי התן וקח" שהתקיימו בין הנאשמים נתניהו ובני הזוג אלוביץ, נתניהו פנה לשרן, אמר לו שיש "בעיה" עם בזק, ושהמקור שלה הוא משרד התקשורת. "שרן, שידע על העיכוב באישור העסקה גם מגורמים בבזק, שפנו אליו בהנחיית הנאשם אלוביץ ובהנחיית הנאשמת איריס אלוביץ, פנה יחד עם [איתן] צפריר ליו"ר המועצה, ובירר עמה כיצד ניתן לקדם את קבלת המלצת המועצה", נכתב בכתב האישום. יושבת ראש המועצה דאז, ד"ר יפעת בן-חי שגב, השיבה להם שכדי שהיא תטפל בסוגיה עליה לקבל בקשה רשמית, חתומה בידי שר התקשורת, שאליו היא כפופה. שרן וצפריר העבירו את המסר לנתניהו, ובאפריל באותה שנה – אחרי הניצחון בבחירות – נתניהו הוציא את המכתב המבוקש, שמכונה במשפט המו"לים "מכתב ההתנעה". אחרי מונולוג הפתיחה של שרן, עו"ד טבנקין העיר שראוי להפריד בין התיק שבו הוא עומד לדין והתיק הזה, שאליו זומן כעד. שרן דחה את ההפרדה הזאת, והעדיף להתייחס למערכת אכיפת החוק כאל מקשה אחת. גם החוקרים שלו בתיקי נתניהו, טען העד, לא הפרידו בין שני ההליכים. "לא היה חוקר אחד שהסתכל עלי כבן אדם נקי, כמו שהייתי כל חיי עד אירוע 3000. כבן אדם שבא תמים", הלין שרן. שרן סיפר שכשזומן למשרדי להב 433 כדי להיחקר בפעם הראשונה בתיקי נתניהו, נאמר לו לשמור על הזימון בסוד. רגע לפני שנכנס לבניין, אמר, נמסר לו שהחוקרים מתעכבים מעט, ושעליו לחכות בחוץ. "וכשאני נמצא מול הבניין מה אני רואה? את עדת התקשורת והצלמים, כדי שכל עם ישראל יידע שאני הייתי שם. זאת היתה החקירה הראשונה שלי, ככה התקבלתי, ככה ראו אותי". בהמשך יצא שרן נגד התובעת הראשית ב"תיק 4000", עו"ד יהודית תירוש. הוא טען שנתקל ב"דיווח חי מבית-המשפט" שלפיו "הגברת תירוש טענה שזה לא נכון שאמי ואחותי זומנו לחקירה". שרן שלל את הקביעה הזאת בתוקף והאשים את תירוש בהטעיית בית-המשפט. "אתה יודע משהו?", אמר העד לעו"ד טבנקין, "למרות ששמעתי את זה מספר פעמים, אתה יודע מה הדבר הראשון שעשיתי?". "שמעתי אותך מספר לתקשורת", השיב טבנקין. "התקשרתי שוב לאמי ושוב לאחותי, ואמרתי: תגידי, יכול להיות שאני טועה ואחרי כל סיפורי הזוועה האלה אתן לא הייתן ביחידה הזאת?. הן אמרו לי, תגיד לי, אתה רציני? היינו – ואתה יודע טוב שסגרו לאמך את חשבון הבנק". אחרי הבירור הזה, אמר שרן, פנה לתקשורת כדי להשמיע את האמת שלו. עו"ד טבנקין אמר לשרן שהציטוט של תירוש הוצא מהקשרו – ושהיא התכוונה לומר שבתיק הנוכחי, התיק של נתניהו, אמו ואחותו לא נחקרו. "אתה עדיין חושב שזו הטעיה של בית-המשפט?", שאל טבנקין. "אני עדיין חושב", השיב שרן. "לא הייתי בבית-המשפט. ניזונתי מהתקשורת, ובגלל זה הוצאתי את ההודעה הזאת". עו"ד טבנקין פנה לשופטת פרידמן-פלדמן: "אני חושב שבשלב הזה, גברתי, אפשר לחקור את העד כעד עוין". "אני עד עוין? אני עד מאוים", התפרץ שרן, ומיד התעורר בשורות האחוריות של האולם רעש עז – קולות צחוק ולעג שכוונו לנציגי הפרקליטות. השופטת פרידמן-פלדמן, שבאולם בית-המשפט מתאפיינת במבע רגשי פושר, הרימה את קולה: "שנייה, שנייה! תקשיבו טוב, כי זה קרה גם אתמול. מי שיושב כאן לא יושב לא בהצגה ולא בתיאטרון. אתם לא בתיאטרון. אתם יושבים במשפט שדן בחיים של אנשים. אז תפסיקו עם הרעשים, תפסיקו עם הגיחוכים, תפסיקו עם הצחוקים ותתחילו להתנהג כמו בבית-משפט. מי שלא יעשה את זה ימצא את עצמו בחוץ ולא ייכנס לכאן יותר. זו אזהרה חד-פעמית, ובזה סיימנו עם זה. מי שלא יישב בשקט – יהיה בחוץ. גמרנו. בלי גיחוכים, בלי צחוקים ובלי תגובות". לאחר מכן, כשפנתה שוב לעורכי-הדין, הודיעה השופטת שלעת עתה לא יוכרז שרן כעד עוין. הבקשה של הפרקליטות התמסמסה, בדיוק כפי שקרה עם בקשות דומות שהועלו במהלך חקירותיהם של יפעת בן-חי שגב ועד המדינה שלמה פילבר. שרן אמנם לא הוכרז כעד עוין, אבל הוא השיב בעוינות גלויה לשאלות האינפורמטיביות של נציג הפרקליטות. הוא התייחס בפקפוק לציטוטים של עצמו מתוך חדר החקירות, וטען שיש דברים שאמר לחוקרים ולא מופיעים בתיעוד החקירה. הוא ציין שבזמן אמת הוא בכלל לא הבין את המהלך הרגולטורי שבו כביכול נטל חלק. בזמן שהדרג המקצועי במשרד התקשורת דן במיזוג בזק-yes (ובמינוח המקצועי: "העברת אמצעי השליטה"), שרן בכלל השתמש במונח "ביטול ההפרדה המבנית" – מהלך אחר שמוזכר בכתב האישום בהקשר של בזק. רצף השאלות היחיד שבו שרן שיתף פעולה היה זה שנגע לתפקיד שמילא בלשכת נתניהו. הוא סיפר שהגיע ללשכה בסוף 2014. בתחילה שימש מנהל הלשכה, ולאחר מכן קיבל קידום והפך לראש הלשכה. "התפקיד שלי היה לנקות את המרחב עבור ראש הממשלה", הסביר שרן. "לתקן בעיות, גם אם הוא לא אומר לי". החדר שלו, אמר שרן, נמצא בכניסה ללשכת נתניהו – ולפיכך הוא יכול היה לצפות על כל מי שמגיע ויוצא משם. הוא עצמו, ציין, נהג להיכנס ולצאת מהלשכה במהלך הפגישות והיה אחראי על קביעת סדר יומו של ראש הממשלה. לפני כן, אמר, נתניהו הציע לו להיות מנכ"ל משרד התקשורת – אבל הוא ויתר על התפקיד משום שאינו בקי בתחום. היה לו גם קשר חברי עם אחד מבכירי קבוצת בזק של משפחת אלוביץ, עמיקם שורר. לדברי שרן, הקשר נוצר כשעבד במשרד האוצר, ב-2009 או ב-2010. בתחילת 2015, כשכבר עבד עם נתניהו, שרן הגיע לפגישה בבית של שורר ("לא אירוע נדיר, אבל זה לא קרה על בסיס חודשי"). לטענת שרן, הם קיימו שיחה כללית על שוק התקשורת, ואז שורר אמר לו שיש בעיה עם חברת בזק. "הוא דיבר על אישור כלשהו שתקוע במשרד התקשורת", העיד שרן, וציין שהאצבע המאשימה הופנתה ל"פקידוּת". "זה הרתיח אותי", המשיך שרן, "כי יש פיקציה פקידותית במדינת ישראל, שהפקידים כביכול שומרים לא על ארון הקודש – אלא על המדינה. וכל נבחר ציבור חשוד כגנב, ולכן לא נותנים שירות מיידי, ועושים התניות". שורר שלח את שרן לשוחח עם עו"ד נגה רובינשטיין, היועצת המשפטית לשעבר של משרד התקשורת, שעברה למגזר הפרטי. לדברי שרן, אחרי השיחה עם רובינשטיין הוא השתכנע שצריך לעזור לבזק. הצעד הבא שלו, לדבריו, היה לפנות לאיתן צפריר, ראש מטה נתניהו במשרד התקשורת, ולהתחיל לברר מה קורה שם. כשעו"ד טבנקין שאל את שרן על המעורבות של נתניהו במהלכים שתיאר, שרן שב לתקוף את החוקרים. הוא טען שהטיחו בו שוב ושוב את אותן שאלות על הקשר של נתניהו למאורעות, כאילו ציפו שישנה את תשובתו. "אמרו לי שהיתה בינינו שיחה בנושא בזק, לי ולראש הממשלה – ואני אמרתי שלא זכורה לי שיחה כזאת", שִחזר. "הדבר היחיד שהיה זכור לי הוא שראש הממשלה, באחד המפגשים המשותפים שלנו עם צפריר, זרק הערה קטנה על זה שיש בעיה עם בזק. אני אמרתי, אנחנו מטפלים בזה, ואז לאורך תקופה לא שמעתי את ראש הממשלה אומר משהו על הבעיה הזאת. [...] זאת היתה אמירת אגב, לא שיח ולא שיחה". לדברי שרן, כשנתניהו רצה שמשימה כלשהי תבוצע, היו לו דרכים לוודא שזה יקרה. "ראש הממשלה, כשהוא רוצה משהו, הוא מאוד-מאוד אנרגטי ולא מחכה יומיים. כבר אחרי כמה שעות הוא ישאל מה קורה עם זה". ובמקרה הזה, לדבריו, זה לא קרה – והוא הסיק שהבעיות של בזק לא היו בעדיפות עליונה מבחינת נתניהו. בהמשך, כשנשאל על סתירות שנמצאו בין התיאור שלו בבית-המשפט לתיאור שמסר בחדר החקירות, שרן השיב בביטול: "הייתי במקום קצת יותר קשה מכאן, משרדי להב. בחקירה אחרת [תיק 3000] אמרו לי שאני עוד יכול להציל את עורי, רק תביא כל דבר על נתניהו, ונדע להסתדר איתך". במקרה הזה, לדבריו, הוא פשוט לא זכר מספיק פרטים. "זה אירוע שולי בחיי לשכה, זה לא כזה משמעותי", אמר. "אז הוא זרק חצי מילה ימינה או שמאלה. אחרי שנים, אין לי דרך לדעת". ובכל זאת, שרן אישר שאחרי הפגישה עם נתניהו הוא וצפריר קיימו פגישה עם יפעת בן-חי שגב, יושבת ראש מועצת הכבלים והלוויין, אחד הגופים שבלי אישורם לא ניתן היה לקדם את מיזוג בזק-yes. מעדויות שנשמעו במשפט עלה שבאותה תקופה הדרג המקצועי במשרד התקשורת התייחס בזלזול לצפריר, נציגו של נתניהו במשרד. לטענת שרן, הפגישה עם בן-חי שגב נועדה להעלות את קרנו של צפריר – אבל מבחינה רשמית היה צריך למצוא לה תוכן אחר. לכן, לטענתו, הוחלט להעלות בה את עניין בזק. מדוע, מכל הנושאים שבעולם, נבחר דווקא הנושא של בזק? "סתם", סיכם שרן. שרן נפגש אחר-כך שוב עם בן-חי שגב, הפעם בלי צפריר, במשרד ראש הממשלה. לדבריו, הוא שאל אותה מה לעשות אם נתניהו ישאל אותו שוב "מה עושים עם הבעיה של בזק", והיא אמרה שכדי שהמועצה תאשר את המיזוג עליה לקבל פנייה רשמית מנתניהו. בתום הפגישה ההיא חזר שרן לנתניהו. "אמרתי לו: האישור שתקוע של בזק? אם תרצה לקדם אותו, צריך לפנות למועצה". "ואיך הוא הגיב?", תהה עו"ד טבנקין. "באותה שנייה? לא שמעתי לא צהלות, ולא שמחה ולא עצב. הוא הבין את זה", השיב שרן. "מכתב ההתנעה", הפנייה הרשמית שעליה דיברה יו"רית מועצת הכבלים והלוויין, יצא רק באפריל 2015, אחרי נצחונו של נתניהו בבחירות הכלליות. "נתניהו היה בטוח במאת האחוזים שאנחנו מפסידים את הבחירות האלה, ועל כן אנחנו לא נעשה מהלכים שיכפו מציאות על הממשלה הבאה", אמר שרן. "זאת אחת הסיבות שאני התנגדתי נחרצות לסגירת ערוץ 10 ערב הבחירות. חשבתי שזה לא נכון לעשות את זה ערב בחירות". לאחר ההסבר הזה שיגר שרן עקיצה אל ממשלת בנט-לפיד: "באופן כללי, לעשות פעולות שמשפיעות על השלטון ערב בחירות – זה לא נכון. אתה לא עושה את זה, או לפחות אז חשבנו ככה. בשנים האחרונות אני רואה שזה קצת השתנה". מוקדם יותר, לפני ששרן עלה להעיד, הסתיימה חקירתה של ד"ר יפעת בן-חי שגב. בניגוד לימי העדות הקודמים שלה, שבהם הגיעה לאולם מלווה בבני משפחתה, הפעם באה בליווי עורך-דין שהחזיק בידיו חבילה עבה של מסמכים. הוא לא פנה אל השופטים ולא ישב עם עורכי-הדין של התביעה וההגנה, רק ליווה אותה באופן צמוד במסדרונות והסתודד איתה בפעמים הרבות שבהן התבקשה לצאת מהאולם כדי שהצדדים יוכלו לדון בהתנגדויות בלי נוכחותה. לאחר מכן שב איתה לאולם. כשנשאל על-ידי "העין השביעית", עורך-הדין מסר ששמו הוא אפרים דמרי. שמו של דמרי כבר עלה במשפט המו"לים. זה קרה ב-2021, במסגרת הדיון בצד השני של "תיק 4000": הרתימה של אתר החדשות "וואלה", שהיה בבעלות משפחת אלוביץ, למטרות האישיות של משפחת נתניהו. חוץ מלקדם את קמפיין הבחירות של נתניהו ולפרסם ידיעות מחניפות על רעייתו שרה, השימוש ב"וואלה" כלל גם פרסום של מידע מכפיש על גורמים שסומנו כיריבים של משפחת נתניהו. אחד הבולטים מבין היריבים הללו היה מני נפתלי, אב הבית לשעבר במעון הרשמי, שאחראי לחשיפת חלק מההתנהלות הגרוטסקית של בני המשפחה. עו"ד דמרי, שליווה את העדה בן-חי שגב, קשור לקמפיין נגד נפתלי. הקשר הזה מתועד במסרונים ששלח עד המדינה ניר חפץ בתקופה שבה דיברר את משפחת נתניהו. "עו"ד אפי דמרי מייצג אדם שהגיש תלונה נגד מני נפתלי במשטרת עפולה. צלצל אליו", כתב חפץ בפברואר 2015 למנכ"ל "וואלה" דאז אילן ישועה. מיד לאחר מכן עִדכן חפץ שהמידע בנושא הועבר לעמרי נחמיאס, שהיה אז הכתב הפוליטי של "וואלה". על הכתבה שפורסמה לבסוף הוחתמו הכתבים גלי גינת ויוסי אלי. אפרים דמרי הוצג בה כעורך-דינו של אדם שלטענתו הבחין במני נפתלי מוציא ארגזים עם מוצרי מזון וניקיון ממכוניתו ומכניס אותם לבית של גיסיו בעפולה. עו"ד דמרי, בשמו, האשים את נפתלי בגניבה. זהותו של "עד הראייה" טרם נחשפה בנקודת הזמן ההיא. אחרי שפנו למשטרה התברר שהטענות על גניבה אינן מבוססות. "עד הראייה", שבהמשך נחשף כפושט רגל בשם אברהם גבאי, התייצב כדי למסור עדות על מה שכביכול ראה – אבל עד מהרה נחקר באזהרה בגין מסירת תצהיר כוזב. בתוכנית התחקירים "המקור" נטען שבמשטרה הגיעו למסקנה שגבאי "מופעל על-ידי גורמים אינטרסנטיים". כשהכתב, ברוך קרא, ניסה לדובב אותו, גבאי השיב באיום: "שמע יא חתיכת מזדיין בתחת", אמר גבאי בטלפון, "מה אתה רוצה, שאני אבוא אליך לתל-אביב?". התלונה שהגיש נגד מני נפתלי נסגרה. עו"ד דמרי עשוי להיות מוכר גם למי שעוקבים אחר סיקור משפט המו"לים בערוץ 14 (ערוץ 20 לשעבר). רק השבוע הוא התארח שם בשידור וחזר על קונספירציית תפירת התיקים. "הרבה מאוד דברים מתגלים על שיטות החקירה של משטרת ישראל, של להב", אמר באולפן, "הרבה מאוד דברים אישיים, סודיים, מתגלים, איך מתנהלת הפרקליטות כשהיא רוצה לערוף ראש של מישהו, כשהיא רוצה ליצור תיק למישהו, לאו דווקא אם זה ראש הממשלה. לכל אזרח ששומע או רואה אותנו דבר כזה יכול לקרות, אם זה ימין ואם זה שמאל, זה לא משנה. ברגע ששמים מטרה מסוימת, להרשיע מישהו או לתפור לו תיק – רבותי זה קורה יום-יום. כמה שזה יישמע כאילו אנחנו באיזה רפובליקת בננות – אבל לא". מה הקשר של הקונספירציה הביביסטית לעדה בן-חי שגב, שהצהירה יותר מפעם אחת שהיא מגיעה מהמחנה הפוליטי ההפוך? ומה בדיוק תפקידו של עו"ד דמרי במשפט? מדוע ליווה את העדה באופן כה צמוד? "באתי כאחד הצופים", מסר בשיחה עם "העין השביעית", וסירב להרחיב. בתחילת השבוע התלוננה בן-חי שגב שהחוקרים נמנעו כמעט לגמרי מלדבר איתה על מה שכינתה "מהות". עו"ד בעז בן-צור, סנגורו של נתניהו ב"תיק 4000", נתן לה הזדמנות להגיד בבית-המשפט את מה שכביכול לא אִפשרו לה בחדר החקירות. בדומה לפילבר, גם יו"רית מועצת הכבלים והלוויין לשעבר ניסתה לתאר את המהלך שקידמה – מיזוג בזק-yes – כחלק מתפיסת עולם מקצועית סדורה שנועדה להיטיב עם הציבור. "בעשור האחרון, שוק התקשורת בעולם כולו וגם במדינת ישראל עובר תהליכים של קונסולידציות, של איגוד בין שירותי תשתית, שירותי אינטרנט וטלוויזיה", אמרה בן-חי שגב. "אנחנו ראינו את הכיוון, וסברנו שבתהליכים האלה יש כדי להיטיב עם ציבור הלקוחות. מדוע? אל"ף, כי יש כאן פוטנציאל להוזלת מחירים. שתיים, מפני שזה גם פרקטית מקל על הלקוח כאשר הוא מקבל חשבונית אחת. "זה לא היה המצב לגבי בזק ו-yes, שעליהם היתה הוראת פריקוּת, בניגוד ל-Hot", המשיכה. "אבל עדיין, חשבנו שיש פה צעד אחד לקראת זה. ברמה העקרונית, המועצה בראשותי קידשה את הנושא של הפקות מקור ושל פיתוח יצירה ישראלית. אפשר לראות את זה בהרבה מאבקים שניהלנו בתחום, כולל בכנסת וכולל בממשלה. התפיסה שלנו היתה שהחברות המקומיות מאוימות, נמצאות תחת איום שילך ויגבר מצד ענקיות המדיה בעולם – פייסבוק, אמזון, נטפליקס וכן הלאה. וגם היינו ערים לעובדה ששוק השידורים המקומי עומד בפני שינוי דרמטי". על רקע זה, טענה בן-חי שגב, המועצה ניסתה להבטיח את "האיתנות הפיננסית" של חברות התקשורת. "היינו ערים לזה ש-yes היא בעלת איתנות פיננסית נמוכה כחברה, מכיוון שהיא משרתת חוב ודירוג האשראי שלה הוא נמוך. המהלך הזה היה בו כדי לשרת את yes, את חברת שידורי הטלוויזיה. זה מה שעמד לנגד עיניה של המועצה, ברמה האסטרטגית". לדבריה, היא וחברי המועצה קיוו שבעקבות המיזוג ניתן יהיה להוזיל את מחירי חבילות הערוצים של yes, ובכך לסייע לציבור. בן-חי שגב אמרה שהיא לא האמינה בגישה שבה אחזו בכירי משרד התקשורת, שלפיה יש לכפות על בזק לשתף פעולה עם רפורמת השוק הסיטונאי כתנאי להענקת הטבות. "אני באופן אישי סברתי אז, ואני סבורה גם היום, שחברות התקשורת הן לא אויבות של מדינת ישראל, ואין שום צורך לנהוג בהן ככה ולייחס להן עוינות כללית כזו או אחרת. אני סברתי ואני עדיין סוברת, וזאת גם התפיסה שלי כרגולטורית, שהדרך להישגים שמשרתים את האינטרס הציבורי עוברת בשיתוף פעולה". בהמשך הדיון, אחרי שעו"ד בן-צור פינה את מקומו, עלתה לחקור את העדה עו"ד נוית נגב, שמייצגת את ארנון (נוני) מוזס, שנאשם בהצעת שוחד לנתניהו ב"תיק 2000". יפעת בן-חי שגב אינה קשורה ל"תיק 2000". אין לה נגיעה כלשהי לעסקה שנדונה בין הצדדים: נתניהו יפעל להחלשת החינמון "ישראל היום", המתחרה העיקרי של מוזס ו"ידיעות אחרונות" – ומוזס, בתמורה, "יסובב את הספינה" ויגייס את קבוצת התקשורת שלו לשירותו של ראש הממשלה. עו"ד נגב, הסנגורית של מוזס, ניסתה לחלץ מבן-חי שגב אמירות עקרוניות שיציגו את המסכת המושחתת של "תיק 2000" באור חדש, סלחני. הסנגורית פתחה במוטיב שהעדה כבר הזכירה קודם: הקשר בין האיתנות הפיננסית של כלי תקשורת ליכולת שלו לשרת את הציבור. בן-חי שגב שיתפה פעולה, אך הקפידה להבהיר שהיא מדברת על התקשורת המשודרת – שכפופה לרגולציה מטעם המדינה – ולא על העיתונות הכתובה, שמשוחררת מפיקוח. לדברי בן-חי שגב, בתרחיש שבו כלי תקשורת שמחזיק ברישיון לשידורי חדשות ממשיך לפעול למרות שאינו רווחי, נשאלת השאלה לשם מה הוא עושה את זה – והאם הפעלתו נועדה בעצם לקידום עסקיו של הבעלים. "לכן חשוב מאוד שכלי תקשורת יהיה רווחי, שלא יפעל למטרות שאינן מטרות רווח", אמרה. בהמשך חידדה: "לא רווחיות עודפת, רווחיות שמעניקה לו איתנות פיננסית כך שלא יהיה מאוים על-ידי כוחות זרים". בדיון לא הוזכר שמו של "ישראל היום", החינמון שהוקם למען נתניהו ב-2007 ושימש כשופר שלו במשך למעלה מעשור שבו הפסיד, לפי הערכות, למעלה ממיליארד שקל. גם שמו של העיתון של מוזס, "ידיעות אחרונות", לא הוזכר. "האיתנות הפיננסית" של כלי התקשורת, אמרה בן-חי שגב, היא אינטרס ציבורי. גם כדי למנוע שימוש לרעה בכלי התקשורת, אבל גם כדי לטפח פלורליזם. עו"ד נגב ניסתה לגרום לעדה לחדד את המסר הזה, ושאלה אותה אם יש בישראל "חשש להיווצרות של מונופול דעות". בן-חי שגב אישרה מיד: "הלוואי שהיה רק חשש, זה כבר מתממש". החקירה החוזרת, שאותה הובילה עו"ד יהודית תירוש מהפרקליטות, היתה קצרה ונקטעה שוב ושוב על-ידי ההגנה. בשלב מסוים, תירוש ביקשה מבן-חי שגב להתייחס לתלונות שהשמיעה על "איומים" ו"הכפשות" שמלווים את עדותה, והציגה לה ציוץ של הבלוגר הביביסט אלי ציפורי, שבו התייחס לסתירות שצצו בעדותו של שלמה פילבר. חשבון טוויטר ששמו "יפעת בן חי-שגב, דוק. תקשורת" (כך במקור) פִרסם בפברואר 2022 תגובה בת שלוש מילים מתחת לביקורת של ציפורי: "ועדת חקירה ממלכתית!!!". ביום שבת האחרון, חצי שנה אחרי פרסום הציוצים, ציפורי פִרסם צילום מסך של התגובה וכינה אותה "פרומו מיוחד". איך בן-חי שגב מסבירה את זה? "זו לא אני", מיהרה להשיב, וציינה שיש לה חשבון טוויטר אחר, שכמעט אינו בשימוש. "יש לי נוכחות פסיבית, אני כמעט לא מגיבה. אני רק עוקבת". ציפורי, שישב בשולחנות העיתונאים, הגיב במשיכת כתפיים. 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.54MB)

שלמה בן-צבי מגיש תוכנית לפירוז הגרעין | קלמן ליבסקינד צולל לכתבי נחום ברנע | רז שכניק מבקש להתחשב בילדים | "מעריב" מציע קטינה מפוקסלת

הכותרות הראשיות של העיתונים מוקדשות למאבק על התודעה סביב תוכנית הגרעין האיראנית. "סבא"א: איראן האטה את תוכנית הגרעין" ו"מאיטים בדרך לפצצה" הן הכותרות הראשיות של "הארץ" ושל "ידיעות אחרונות" (בהתאמה, אם מישהו חשב אחרת), המקדמים קו מערכתי המתנגד לתקיפה באיראן ולראש הממשלה בנימין נתניהו. לעומתם, הכותרות הראשיות של "מקור ראשון" ושל "ישראל היום", המזדהים, מסיבות שונות, עם גישתו הנצית של נתניהו לאיראן, הן (בהתאמה): "נכשל המאמץ הישראלי לגיוס הקונגרס נגד ויתורים לאיראן" ו"65% מהציבור: נגד ההסכם שמגבשת ארה"ב עם טהרן". הציבור הוא הציבור הישראלי (היהודי), שלא ברור איזו חשיבות יש לדעתו על הסכם שישראל כלל אינה צד לו. ההדגשה של החינמון את הדברים מחזקת את מי שמטיחים בנתניהו כי העיסוק בסוגיה האיראנית נועד, בסופו של דבר, לצורכי פנים דווקא. הכותרת הראשית ב"מעריב" מוקדשת לשר האוצר דווקא ("לפיד: אשאר באוצר בשתי הקדנציות הבאות, עד 2020" היא ההצהרה השחצנית), אולם מתחת לה כותרת בנושא האיראני ("הבית-הלבן נגד נתניהו: דרישתו להקשחת התנאים עלולה להביא לכשלון המו"מ עם איראן") והפניה למאמר בלתי שגרתי של אדם בלתי שגרתי, שהוא גם הבעלים והעורך הראשי של העיתון, שלמה בן-צבי, המפתח רעיונות שהציג בעבר: "במקום להיגרר לדרך ללא מוצא, אולי הגענו לשעה שבה ראש הממשלה צריך לפנות לאפיקים אחרים. נתניהו צריך להנהיג תוכנית מדינית חדשה שתטרוף את הקלפים ותציג מפת דרכים חדשה למזרח התיכון – נקרא לה דוקטרינת צלם אלוקים. דוקטרינה זו מבוססת על התפיסה שהאדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים, והוא לא יכול לחיות תחת איום מתמיד בהשמדה טוטלית. מעשית, הדוקטרינה מכריזה על המזרח התיכון כאזור מפורז מנשק גרעיני. מדינת ישראל תזמין את כל שכנינו באזור לקבל על עצמם לחיות ללא נשק גרעיני. אנחנו כמובן נסכים מצדנו לחשיפת תוכנית הגרעין שלנו ולפירוק היכולת הגרעינית ככל שנמצא בידינו. "[...] ישראל תזמין את איראן ליטול חלק בדוקטרינת צלם אלוקים ולהשתתף בשיחות האזוריות על פירוז מנשק גרעיני – שיתקיימו בין אם איראן תשתתף בהן ובין אם לא. אנו נחכה לאיראן 30 יום ולא יותר כדי שתשקול את הדברים. והיה אם לא יסכימו האיראנים – לא נכה במתקני הגרעין שלהם, אבל האדמה שעליה הם יושבים תרעד, ואותה יד המושטת לברית בין העמים תיסגר עליהם כאגרוף ותכה בהם". יש שיפטרו את רעיונותיו של בן-צבי כנעים על הציר שבין הילדותי למטורף, ויש גם מי שלא יהיו מוכנים כלל להתייחס אליהם משום שבן-צבי הוא חובש כיפה, גר בהתנחלויות או בעל התנהלות עסקית מתעתעת. אולם עצם הצגתם בעיתון מביאה איתה משב רוח מרענן, ולו משום שכה נדיר בימינו למצוא בעלי השפעה – מראש הממשלה ועד למו"לים והעורכים של הטבלואידים שמקדמים אותו או נלחמים בו – שמוכנים להיחשף בפומבי ולהסתכן בכך שייתפסו כילדותיים או מטורפים. ואולם, היה ראוי שבן-צבי, דווקא בשל היותו המו"ל והבעלים, לא יפקיע את הנדל"ן היוקרתי שבפתח המוסף לשבת. בגזרה הזו יכול בן-צבי ללמוד מעמוס שוקן, שגם כך הוא נושא עיניים אל עיתונו במובנים רבים. עם או בלי קשר, ניתן למצוא בעיתוני סוף-השבוע כותבים נוספים הסבורים כי יש טעם להסתכל על האזור במבט חדש. לפי חגי סגל, בטורו ב"מקור ראשון", ההתנהלות הפייסנית של ארה"ב מול איראן מובילה להידברות ענפה בין סעודה ומצרים לבין ישראל; "קואליציה מזרח-תיכונית חדשה קורמת עור וגידים. זה עדיין לא המזרח התיכון של שמעון פרס, אך לעת עתה מזרח תיכון בכיוון הנכון. משהו חדש בהחלט מתחיל". ואילו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער היא רשמיו של הכתב אלדד בק מביקור עכשווי באיראן: "איראן, שאליה חזרתי כעת למשך שבועיים, השתנתה כמעט ללא היכר. ברגעים מסוימים היה לי קשה להאמין שמדובר באותה מדינה שבה ביקרתי רק לפני חמש שנים. [...] דברים רבים, שהיו עד לאחרונה אסורים ונעשו רק בחדרי חדרים, בחיק המשפחה או במסיבות אינטימיות – מפחד סוכני משטרת המוסר של שלטונות המהפכה – מבוצעים כעת לאור יום ולעיני כל", כמו אחיזת ידיים והשמעת מוזיקה בפומבי. "המבט הקודר ששרר בעיני אנשים שפגשתי כאן לפני חמש שנים פינה את מקומו למאור פנים", קובע בק. "האיראנים כמהים למגע עם העולם החיצון, במיוחד עם המערב. נמאס להם להיות מבודדים ומוחרמים. הם רוצים להיות ככל העמים. ללא משיחיות דתית. בלי תחושת שליחות מהפכנית עולמית". במוסף "סופשבוע" של "מעריב" מראיינת חן קוטס-בר את אלמנתו של דרק רוט, שנרצח בינואר 1994 על-ידי שני נערים. לראיון מצורף גזיר עיתון, חלק משער "מעריב" ביום שאחרי הרצח, עם הכותרת הראשית "תלמידי תיכון בני-טובים רצחו הנהג בשביל הכיף". בתחתית הדף כותרת שרק את ראשיתה ניתן לראות: "חשיפה: הטיל שאיראן רוצה נגד ישראל". כותרת גליון "מרקר ויק" היא בפשטות "הגורו הכלכלי החדש של נתניהו". לפי אשר שכטר, "לואיגי זינגלס, מהכלכלנים המובילים בארה"ב, ברח מהשחיתות באיטליה – רק כדי לגלות שארה"ב מתחילה להידמות למולדת שעזב. בשנים האחרונות הוא נלחם בהטבות לחברות הגדולות ומנסה להציל את הקפיטליזם מהקפיטליסטים. את בנימין נתניהו הוא כבר שיכנע". "לראש הממשלה בנימין נתניהו יש תנ"ך כלכלי חדש", פותח שכטר את הכתבה. "למרבה ההפתעה, מדובר בספר חדש יחסית: קפיטליזם לעם: שחזור הגאונות האבודה של השגשוג האמריקאי (A Capitalism for the People: Recapturing the Lost Genius of American Prosperity), רב-המכר של הכלכלן האיטלקי-אמריקאי לואיגי זינגלס, שיצא לאור בסוף 2012. במפגש סגור שנערך באחרונה הצביע נתניהו על הספר, שהובא ממיטתו, ואמר: אתם רואים את הבחור הזה? אני איתו". "ההבחנות הישנות בין שמאל לימין הן עבשות. הקיטוב המדומה בין אנשים שתומכים באיגודים לאנשים שתומכים בעסקים הוא מזויף. אין יותר ימין ושמאל. יש רק שני צדדים: פרו-עסקים או פרו-אנשים", מצטט שכטר את זינגלס. "אני כלכלן שוק חופשי, כן. אני לא סומך על המערכת הפוליטית שתחליף את יכולת הבחירה של בני-האדם. במובן הזה אני שייך למסורת האינטלקטואלית של רייגן. אני רוצה שאנשים יהיו חופשיים ככל שניתן. מצד שני, אני מזהה שהשוק החופשי הוא יצירה של בני-אדם, ולא תופעת טבע. "[...] השיח הפוליטי מתחלק כיום בין אלה שאומרים שלא צריך להתערב בכלל בכלכלה ואלה שאומרים שצריך להתערב באופן מסיבי משום שהם לא סומכים על השוק שבכלל יתפקד. אני אומר: אם התנאים נכונים, השוק יכול לתפקד. אבל לעתים קרובות התנאים לא נכונים, ונוצר מצב שבו יש יותר מדי מונופולים, יותר מדי כוח פוליטי, יותר מדי שחיתות. בהינתן המצב הזה, לומר שעלינו לא לעשות כלום ולתת לשוק לפתור הכל זה פשע. זה לא שוק, זה גונגל. באופן אישי, אני רואה מעט מאוד מהמצב הנוכחי שהייתי רוצה לשמר". אחרי מתי גולן, שביקר ב"גלובס" את זכייניות הטלוויזיה המסחרית הממשיכות להעסיק כ"שופטים" בתוכניות ריאליטי את הזמרים אייל גולן ומשה פרץ, על אף שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות מס, מצטרפת היום דפנה מאור ב"מרקר ויק": "התנועה לאיכות השלטון דרשה אתמול להדיח כמה ידוענים מתוכניות הטלוויזיה, בשל אישומי העלמת מס ועבירות אחרות נגדם. בדרנית שהורשעה בסחיטה באיומים וריצתה שישה חודשי עבודות שירות ממשיכה לפקוד את המרקע. לא חסרים אנשים שמקבלים במה ציבורית שמקדמת קריירה וחשבון בנק בשעה שהם חשודים/מועמדים לדין/מורשעים בדין. להדיחם יהיה רק צעד קטן לשיפור איכות החיים שלנו כצרכני מדיה". זמרים החשודים בפלילים מגיעים גם לשערי "הארץ", "מעריב", "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" (בידיעת הפלילים שעל שער "מקור ראשון" מככב רב). ב"מעריב" וב"הארץ" הסיקור הקורקטי יותר, ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מדובר בחגיגה (אם כי נראה שבחינמון לא הפנימו את אופני השימוש בצהובון במשטחי צבע, והם מלווים את הכותרת הגדולה על השער בשליכטת כחול, ולא אדום כמו אצל המתחרה הוותיק יותר). "פרשת הזמרים: חשד להפעלת רשת סרסרות בקטינות", נכתב בהפניה לא מאוד בולטת על שער "הארץ". "המשטרה חוקרת חשד לסרסרות בקטינות בתל-אביב. על-פי החשד, הנערות נהגו לקיים יחסי מין עם בוגרים ובתמורה לקבל מהם מתנות – ככל הנראה תכשיטים, בגדים וכסף לבילויים ולחופשות. לפי החשד, איש יחסי-ציבור שהכירו הבנות נהג להביא אותן למסיבות כדי להפגיש אותן עם גברים. בפרשה מעורבים בין שבעה לעשרה גברים וכשש או שבע נערות בגילים 15 עד 17. הגברים חשודים שקיימו יחסי מין עם הקטינות באופן קבוע ולאורך זמן ממושך", כותב יניב קובוביץ. לפי כתב הפלילים של "הארץ", "ארבע מהנערות מסרו אתמול את עדותן ביחידה המרכזית של מחוז תל-אביב. חוקרי היחידה המרכזית מעריכים כי בידיהם ראיות שיובילו להגשת כתבי אישום חמורים. צו איסור פרסום מוטל על מרבית פרטי הפרשה, אולם, בין היתר, נחשף שלשום כי חלק מהנערות נהגו לקיים יחסי מין עם שני זמרים ידועים". ב"מעריב" הכותרת על השער ממוקמת בתחתית העמוד, אולם היא ממקדת את הסיקור בזמר, לכאורה אחד החשודים בפרשה. "פרשת הזמר והקטינה: שבעה גברים חשודים בקיום יחסי מין עם נערות", לשון הכותרת, ומצורף אליה תצלום שנלקח, מן הסתם בלא רשות, מחשבון האינסטגרם של אחד הזמרים, שבו הוא נראה, לכאורה וללא שיובהר אם הטענה אומתה, עם "הקטינה". פני שניהם מטושטשים. הידיעה עצמה, של יונתן הללי, ממוקמת בעמ 10 של העיתון והיא קצרה יחסית, אם בשל קו עריכתי לא צהבהב ואם בשל העדרו של כתב פלילים קבוע ומנוסה. ב"ישראל היום" המסגור אינו של פרשה פלילית-מינית, וגם לא של הסתבכות של ידוען, אלא מחווה פרובינציאלית לעיתונות שנות ה-50 – הווה אומר, הזדמנות לקשור יחדיו יצירה, מתירנות ופשיעה, לחטוף בהן הצצה מלוכלכת ולהוקיע אותן כחבילה אחת. "מאחורי הקלעים של הזוהר", נכתב בכותרת על השער, "כך אירגנו מסיבות סקס וסמים". העיתון השמרני מקדיש לפרשה את הכפולה הפותחת שלו, לא ברור בשם איזה עיקרון מנחה ("לזכור שאנחנו ישראלים"?). גם את הסיקור ב"ישראל היום" מובילות תמונות מפוקסלות בגודל מגוחך, אולם מאחר שמדובר בעיתון שמרני, כזכור, הן אינן של נערות בנות 15 בביקיני, אלא של זמרים בגיל ההסכמה. ערן סויסה, כתב הרכילות של העיתון, משתדרג היום לעמודים הפותחים, כאילו כדי להוכיח את עילת הסיקור הפלילי בטבלואיד. "מאחורי הקלעים של עולם הזוהר" ו"מין זמין: כך זה עובד" הן הכותרות לטורו, שבו הוא חושף את השיטה, כלומר "השיטות המקובלות של מין זמין". כרגיל, שמרנות ופחד וממין מגיעים שלובי זרועות עם שוביניזם וסקסיזם. "לא מעט מפורסמים מגיעים לסכנות, בעיקר כשמדובר בגרופיות", מסכם סויסה כשהוא מביא כדוגמה את "זוהר ארגוב, שסיים את חייו בתא מעצר לאחר שנעצר בחשד למעשה מגונה". כי כאלו הן נערות להוטות, סכנה פוטנציאלית לביצועם הסביל של מעשים מגונים. "ידיעות", כרגיל, מנצח בגזרת העבודה העיתונאית הבסיסית של איסוף מידע חדש (הכוונה לא לטור הצדקני של רז שכניק, המזכיר לקוראים כי "בסוף כל נחיל של שמועות נמצאים הילדים של אותו זמר", שנקרא כצעד ראשון במסע לראיון הבלעדי שאחרי הסרת הצו). דני ספקטור, שכניק, אדוה כהן ויורם ירקוני מביאים הודאה של "מקורבי הזמר" כי קיים יחסי מין עם הנערה ("נראתה לו בת 20 ולא אמרה שום דבר אחר") וכותבים כי "קרוב המשפחה" שסירסר עבורו לכאורה בנערות הוא אביו ("במקרים אחרים הסקס היה ספונטני"). למראה היכולות העיתונאיות שמפגינים ב"ידיעות אחרונות" כל אימת שפורץ הסקנדל הרכילותי התורן, גובר הצער על הימנעותם מלטפל בשערוריות האמיתיות של החברה הישראלית. "לכל מעריצי שאוהבים אותי: אני כותב לכם כרגע ממועדון בתל-אביב. הכל בסדר אצלי ברוך ה. אני עובד, מופיע ומבלה, ומכין לכם מופע חורף שכולם תוכלו ליהנות ממנו. ובעזרת ה נתראה רק בשמחות ובהופעות. זו תגובתו היחידה של הזמר החשוד בקיום יחסי מין עם קטינות, לכאורה", כותבים אבי כהן וערן סויסה ב"ישראל היום". "הודעה זו נכתבה בעמוד הפייסבוק שלו שעות ספורות לאחר פרסום הפרשה. למרות זאת, אתמול במהלך היום הוא הסתגר במלון בתל-אביב, שם הוא מתגורר לאחרונה עד למעבר לדירה קבועה. רכבו הוחנה סמוך ליציאה מבית-המלון, ושם שהו צלמים שהמתינו ליציאתו. מעט לפני 23:00 הוא יצא וחייך לצלמים ונסע להופעה באירוע פרטי שהוזמן עוד קודם. כשעלה לבמה אמר הזמר: עברתי יום לא קל. בעזרת השם בקרוב הכל יהיה מאחורינו והמוזיקה מנצחת הכל!. בסביבתו של הזמר השני ששמו עלה בחקירת הבנות הופתעו לשמוע את השמועות ומכחישים כל קשר לפרשה. לא היה ולא נברא, הצהיר בביטחון סוכנו של הזמר, שהוצף אתמול בעשרות טלפונים. אני לא יודע איך השם שלו נקשר לפרשה הזאת. הוא מכיר את הזמר ברמה של שלום, שלום, אבל הוא לא מבלה איתו ולא מסתובב איתו ובטח לא מקיים יחסי מין בסביבתו". במדורו "הגנה מן הצדק" שבמוסף "צדק" של "מקור ראשון" כותב העורך יהודה יפרח על פסיקה בעניינו של השיח ראאד סלאח, שזוכה מהסתה לגזענות. יפרח מביא חלקים מדברים שנשא המנהיג הרוחני המוסלמי סמוך לכניסה לעיר העתיקה בירושלים, ובהם בין היתר האשמה כי היהודים השתמשו בדם ילדים לצרכים פולחניים. "בתום הנאום מעורר ההשראה החל הקהל המשולהב להתפרע וליידות אבנים לעבר כוחות המשטרה. שלושה שוטרי מג"ב נפצעו במהומות", ממשיך יפרח. ואולם, השופטת קיבלה את גרסת הסניגור אביגדור פלדמן, ולפיה סלאח התכוון בכלל למחות על הרג ילדים במסעות צלב. במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מקדישים כמה מאמרים לדמותו של הרב אברהם צוקרמן, ראש ישיבת כפר-הרא"ה וראש מרכז ישיבות בני-עקיבא, שנפטר לאחרונה. "מעולם לא ביקש עוד, ומעולם לא אמר לא טעים", מצטט נכדו, ידידיה צוקרמן, דברים שאמרה סבתו, אשת הרב, ודברים שאמר הסב צוקרמן למשפחתו בשנה האחרונה לחייו: "מאז החתונה אני משתדל להתייחס לאשתי כמו דבר שבקדושה, ומשתדל שהיא תרגיש שבעיני היא דבר קדוש". המוסף מקדיש גם כמה מאמרים ל-100 שנה להולדתו של הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי. ניר רצקובסקי כותב בקצרה על הביוגרפיה שלו: "קאמי גם אהב את אמו אהבת נפש, ודמותה השברירית, הנכפפת בהשלמה תחת קשיי החיים ומהלומות הגורל, מזדהרת באחד היפים שבספריו, הרומן האוטוביוגרפי אדם הראשון, שאותו לא הספיק לסיים. האהבה אליה הולידה גם את המשפט שצוטט לרוב, תוך שהוא מוצא מהקשרו ומעורר מחלוקת, שאמר קאמי בעיצומה של מלחמת אלגיריה – בין הגנה על הצדק והגנה על אמי, אעדיף להגן על אמי". "מה אפשר לומר על משפחה שזה שלושה דורות מתאפיינת ביחסי משפחה מקולקלים ומעוותים?", פותח דב אלבוים את טורו במוסף "ערב שבת" של "מעריב" ("שבת" ו"ערב שבת" חולקים תכנים ועורך, אלחנן ניר), כשהוא מכוון לסיפור התנ"כי על שלושת האבות. "איך אפשר להבין שספר הספרים של עם ישראל בוחר לבנות לעם כל-כך משפחתי תמונת עולם כל-כך בעייתית על חיי המשפחה?". במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" מגיש צור ארליך כתבה על זוג חוזרים בתשובה ש"נולדו לאמהות לא יהודיות והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות". אך חוזרים בתשובה מככבים היום לא רק בעיתון לציבור הדתי-לאומי. "כל התשובות נכונות" היא הכותרת הראשית של מוסף הבידור "7 לילות", המפנה את הקוראים לראיון עם נועה ירון-דיין, לשעבר מגישת טלוויזיה ("ככל שהשנים עוברות, החילונים מגדילים אותי: בהתחלה הייתי שדרנית, אחרי זה כוכבת רדיו, אחרי זה כוכבת טלוויזיה, אחרי זה אייקון תרבות") וכיום דתייה מקצועית ("מי שהוא טיפוס של במה הוא טיפוס של במה"). בן-זוגה של ירון-דיין, יובל דיין, "מדריך רוחני של חוזרים בתשובה", מתראיין במוסף "גלריה" של "הארץ" ("היו המון אנשים שננגעו באותה תקופה"). העילה למתקפת היחצ: סדרת טלוויזיה חדשה על-פי ספרה של ירון-דיין, העוסק בחזרה בתשובה של הזוג. ובמדור "רשימת רבי-המכר" ב"7 לילות" ("אשכול נבו מטפס למקום השלישי עם המקווה האחרון בסיביר, ספרו החדש שבמרכזו חוזר בתשובה שחי בעיר הצדיקים") מזכירה צליל אברהם את סדרת הטלוויזיה "מקימי" וכותבת: "בהוצאת עם-עובד נערכים עם הדפסה נוספת של הספר כדי להגדיל את התפוצה בחנויות לקראת עליית הסדרה". "אנשים לא צריכים לשלם את האגרה", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "G" של "גלובס", המובילה לראיון עם חברי מליאת רשות השידור שהתפטרו במחאה על המצב השורר בה, בלהה כהנא, טלי איכנולד-דביר, יפעת זמיר ואורי ארבל-גנץ (ולא בן-גנץ). "הרשות עובדת עם משרדי עורכי-דין שיוצרים את הבעיות בגבייה שאנחנו מכירים מאינספור תלונות", "הביאו את ג יפית להגן על שרה נתניהו. הכניסו אותה לשידור כאילו מדווחים שהפצצה האיראנית בדרך", "אוזלת היד הופכת לשותפות לפשע, על גבול הפלילי. רשות השידור חד-משמעית לא ניתנת לתיקון", "אי-אפשר לקנות את הרפורמה בשקרים, בשחיתויות, במניפולציות וברמיסת בית-המשפט" הם הציטוטים שנבחרו לשער (שחר סמוחה). כדאי לקרוא את הכתבה, את התיאורים החריפים וההאשמות החמורות כלפי ההנהלה (היו"ר אמיר גילת, המנכ"ל יוני בן-מנחם ו"העוזר הבכיר" זליג רבינוביץ) וכלפי מה שנראה כהתערבות בוטה וחסרת בושה של לשכת ראש הממשלה בשידורים, ולחכות ליום שבו התמונה המלאה תיחשף לציבור. ב"מוספשבת" של "מעריב" מקדיש קלמן ליבסקינד את טורו, העוסק לרוב בענייני תקשורת, לעיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע. "אפשר לעסוק נקודתית, בכל פעם מחדש, בהבל הפה השוביניסטי התורן שמנפק נחום ברנע. אפשר להיפגש כאן אחת לכמה חודשים כדי להעיר לידיעות אחרונות שלא מציב לו גבולות. אפשר לתהות מה מביא איש בעל חזות רצינית להידרדר למקומות נמוכים, דוגמת זה שאליו הידרדר בשבוע שעבר, כשכינה את ראשת האופוזיציה שלי יחימו-ביץ. [...] לפיכך, נדמה לי שכדאי לבדוק את סוגיית ברנע פעם אחת ברצינות. כי מי שעוקב אחרי האיש לאורך שנים יודע שהוא מפלרטט עם המחוזות הללו כל הזמן. משהו אצלו בראש, ככל שמדובר בענייני נשים בכלל או מין בפרט, לא פתור עד הסוף". קרן צוריאל-הררי אתמול במוסף "כלכליסט" ("מכירת ספרים אלקטרוניים באמזון נהפכה ללהיט חם בקרב ישראלים") וטלי חרותי-סובר אתמול בבלוג שלה באתר "הארץ" ("איך הפכה אמזון למזבלה של העולם") נפגשו, ככל הנראה, עם אותו יזם ומספקות לקוראים שתי זוויות שונות על עסקי ההתעשרות המהירה באמזון, כן או לא. תחת הכותרת "גילוי נאות" כותב חגי סגל בסוף טורו במוסף "דיוקן" ב"מקור ראשון": "עם שובי מכנס אילת לעיתונות 2013 אני שוקל ברצינות הסבה מקצועית. נציגי השמאל הפוליטי והתקשורתי טענו שם בלהט, שוב ושוב, שחוץ מהארץ התקשורת כולה ימנית ופטריוטית עד אימה (לא רק מקור ראשון וישראל היום, כולם). אם הם אכן צודקים, אז אולי אין עוד צורך בשירותים שלי". ואני חשבתי שהשירות שסגל מספק הוא עיתונאות. "אף אחד לא הופתע מכך שגם השנה לא נכחו בקהל עיתונאים בכנס אילת של אגודת העיתונאים בתל-אביב", כותב נתי טוקר במדור הוויצים שבפתח "מרקר ויק", מתחת לתמונת פניו רבי-ההבעה של מנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא. "האירוע נהפך כבר מזמן למפגש חברתי של מו"לים, עורכים ראשיים והסלבס של הטלוויזיה והרדיו, לצד שרים, רגולטורים ואנשי יחסי-ציבור [...] אבל היו מי שכן הופתעו מניצול הכנס על-ידי מארגניו. האגודה מנהלת קרב מאסף נגד ארגון העיתונאים של ההסתדרות, שהקים ועדי עובדים בשורת כלי תקשורת. בקרב על הייצוג בידיעות אחרונות מנהלת האגודה גם קרב משפטי נגד ארגון העיתונאים. זה לא הפריע למנכ"ל האגודה יוסי בר-מוחא והיו"ר רותם אברוצקי לתקוף בכנס בחריפות את ארגון העיתונאים. אלה הם פני התקשורת: העיתונאים נאנקים בתל-אביב, הבוסים חוגגים באילת – והעסקנים מתקוטטים על חשבון כולם". הערה: כנס העיתונות באילת של אגודת העיתונאים תל-אביב לא הפך נטול עיתונאים, הוא היה כך מיומו הראשון. "בישראל עסוקים חלק מכלי התקשורת בחגיגת הזיכוי של שר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת לאחר שהמשטרה והפרקליטות תפסו מיליוני דולרים בחשבונות הבנק של בתו מיכל (בת 20 במועד קבלת הכסף) ושל נהגו איגור, שמאז נעלמו עקבותיו בערבות רוסיה או במזרח אירופה", כותב גיא רולניק ב"מרקר ויק" אחרי שהוא מתאר את העיסוק העיתונאי הנרחב בארה"ב בתוכנית "בנים ובנות" של בנק אמריקאי להעסקת קרוביהם של בכירי ממשל סינים. "[...] מרטין שלאף פתח תוכנית בנים ובנות לפוליטיקאי ישראל הרבה לפני גיי.פי מורגן צייס. במסגרת התוכנית הועברו מיליוני דולרים לבנים, לבנות ולמקורבים של פוליטיקאים בכירים, אבל רוב העיתונות ממשיכה לגמד את חומרת הראיות ונמנעת מלשאול שוב ושוב את הילדים המוכשרים אילו שירותים הם נתנו שזיכו אותם בסכומי עתק שרוב אזרחי ישראל לא יקבלו גם אם יעבדו 120 שנה, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה". עוד כותב רולניק כי "רוב הציבור סבור שהתעלמות העיתונות נובעת משיקולים אידיאולוגיים של ימין ושמאל. מכרו לו סיפור שההגנה על אריאל שרון בפרשיות השחיתות החמורות שלו ושל ילדיו היתה אִתרוג שלו בגלל ההתנתקות ונכונותו לעשות פשרות מדיניות. זאת אגדה, כמובן. האנשים שאיתרגו את שרון מאתרגים את ליברמן הימני משום שלא מדובר כאן בעניין הקשור לשטחים, לכיבוש או לשלום, אלא במשהו עמוק הרבה יותר: סימביוזה מוחלטת בין פוליטיקאים, עיתונאים בכירים, בעלי עיתונים וטייקונים. לכולם יש אינטרס משותף אחד: ליצור מסך עשן אדיר של ימין ושמאל, כיבוש ופינוי, מלחמה ושלום – ובינתיים לשדוד את משלמי המסים, הצרכנים והפנסיונרים באמצעות עבירות הפרת האמונים שבית-המשפט והפרקליטות נכשלים שוב ושוב במניעתן, הן ברמת ראשי ממשלות ושרים והן ברמה הנמוכה של מאות פרשיות פליליות ברשויות מקומיות, במונופולים ובגופים ציבוריים". עוד ב"מרקר ויק": טוקר כותב על המשבר בערוץ 10 תחת הכותרת "קרב הטייקונים של ערוץ 10". "ארנון מילצן, שהזרים עשרות מיליוני דולרים לערוץ 10 המפסיד, טוען שרון לאודר התחייב לכסות כל הפסד שלו. לאודר, מצדו, מסרב בתוקף להזרים כסף לכיסו של מילצן – וטוען שלא היתה כל התחייבות. השניים לא נפגשו כבר ארבע שנים. מי יציל את ערוץ 10 ממלחמות האגו של המיליארדרים שלו?", שואלת כותרת המשנה. "מפתיע שבטלוויזיה הישראלית המתוסרטת, מלבד שביתה המניפסטי של רני בלייר ו30 שקל לשעה קורע הלב של יוסי מדמוני ודוד אופק, אין ייצוג לחלק כל-כך משמעותי בחיינו: כסף ועבודה", כותבת ליאת אלקיים בטור הטלוויזיה שלה במוסף "גלריה" של "הארץ". "בעיות עם מינוס? זה לא לדרמה. זה לאלון גל בלבד. בימים שאפילו בטלוויזיה האמריקאית האסקפיסטית לכאורה, העוני הוא כבר חדשות ישנות (מצויד, מרוששות, וכמובן שובר שורות), ואף על-פי שהמחאה החברתית כבר הגיעה לקולנוע הישראלי, עם השוטר של נדב לפיד והנוער של תום שובל, הטלוויזיה הישראלית עדיין מתעקשת להצביע אסקפיזם או חדשות בלבד". המוסף "מעריב לילדים" נערך על-ידי הלל גולדבלום, אחיו של המו"ל והעורך הראשי שלמה בן-צבי, תושב אפרת. דבר העורך מוקדש היום ל"תקווה מאפרת", שבנתה דגם לגו של היישוב. הכתבה עצמה נפרשת על פני שלושה עמודים. מוצגות בהם יצירות אחרות של היוצרת, ובהן "משתה אחשוורוש", "בית-המקדש", "הגדה של פסח", דגם של בית-כנסת והמחשה בדמויות לגו של תור הנשים לפני ההרמון של המלך אחשוורוש. "תקווה עסוקה עכשיו בהכנת שלושים יצירות הקשורות לשלושים שנות קיומה של אפרת. בינתיים היא בנתה 24 דגמים – כך שידה עוד נטויה...", מבשרת לאה קפלן, החתומה על הכתבה. "גיל 19. מו"ל ידיעות אחרונות, נח מוזס, מאתר אותי באקראי בהפסקה בתיאטרון הבימה, מחליט שאני עיתונאית ומציע לי עבודה בלאשה. הראיון הראשון שלי הוא עם הזמרת חנה אהרוני, ואני חוזרת ממנו עם כותרות. פרצתי", פותחת ברוריה אבידן-בריר את טורה במוסף "סגנון" של "מעריב", ובהמשך היא כותבת: "2015. עתיד העיתונות המודפסת מעורפל. כמו שחקן מזדקן שחולם למות במגפיו על הבמה, גם לי יש חלום קטן. למות בעקבי שעה לאחר ששלחתי את הטור האחרון".

ערוץ הספורט קנה זכויות, אבל לא מוכן לעמוד בחובות | די לדחיית יישום מפרט השידורים בערוצים הפתוחים | וכמה החלקות על הקרח

דבר כזה לא זכור גם לזקני הליגה. ארבעה מחזורים חלפו מפתיחת עונת הכדורגל, ועוד אין תוכנית לסיכום המחזור. גם תקצירים באינטרנט אין. הליגה הראשונה גדלה העונה, אבל 50% מהמשחקים נערכים במחתרת; לא זו בלבד שלרוב המגרשים מגיע קהל מועט, גם אי-אפשר לראות את תקצירי המשחקים ואת השערים. תוכנית סיכום המחזור שודרה בשנים האחרונות בערוץ הראשון במוצאי שבת. השנה, לאחר שהערוץ הממלכתי החליט במפתיע לרכוש את הזכויות למשחק המרכזי, ויתרו שם על תוכנית הסיכום מטעמי עלות. כזכור, ערוץ הספורט הוא זה שהיה אמור לרכוש את המשחק המרכזי, אלא שהמו"מ עם ההתאחדות לכדורגל נמשך ונמשך, ולפתע צץ הערוץ הראשון משום מקום וקטף את הזכויות מתחת לאף. ערוץ הספורט נאלץ להסתפק בחלק הנותר של חבילת הכדורגל, שנרכשה תמורת 3.1 מיליון דולר לשלוש שנים וכוללת את תוכנית סיכום המחזור, תקצירים באינטרנט ובסלולר, גביע המדינה, גביע הטוטו והמשחק המרכזי בליגה הלאומית. הליגה כבר יצאה לדרך, אבל לערוץ הספורט שום דבר לא בוער. לא תוכנית סיכום, לא תקצירים באינטרנט, לא שידור משחק מהליגה השנייה. הוצאות ההפקה על תוכנית סיכום המחזור גבוהות. צילומים משלושה-ארבעה משחקי ליגה, שאינם משודרים בצרלטון (המשדר את משחקי הליגה למעט המשחק המרכזי), יעלו לערוץ הספורט כ-100 אלף שקל מדי שבת, וכ-3 מיליון שקל עד לסיום העונה. מדובר בהוצאה כבדה עבור הערוץ, שגם כך מקצץ ומקצץ וממשיך לפטר. ערוץ הספורט נתקע עם עצם בגרון, ולמעשה אינו עומד כרגע בתנאי המכרז. אחד הנסיונות לצאת מהפלונטר היה הצעה של ערוץ הספורט לצלם ולהפיק את שאר משחקי המחזור עבור תוכנית סיכום שתשודר בערוץ הראשון, וזו מצדה תאפשר לערוץ להעביר את המשחק המרכזי בגרסת HD. הצעה מעניינת, אבל עד כמה שידוע, ירדה בינתיים מהפרק. עכשיו מחכים למהלך הבא. זו תקופה עצובה לכדורגל הישראלי, שרק לפני שנים אחדות היה סחורה חמה שגופי שידור נלחמו עליה בשיניים ושילמו תמורתה סכומים אסטרונומיים. בסופו של דבר הבועה התפוצצה. היום מתברר שהכסף הגדול ששולם עבור הכדורגל הביא רק חור בכיס. המיתון בשנה החולפת השפיע מאוד, נוסף לאכזבה ממשחקי הליגה בעונה שעברה, שסיפקו מעט עניין ורייטינג נסוג. ערוץ 10 נמלט מהמערכה, וצרלטון טוענת כי תנאי החוזה שונו לפתע לרעתה וגוררת את ההתאחדות לבית-המשפט (הדיון בחודש הבא). חבל על תוכנית סיכום המחזור, שנפלה קורבן למצב. מדובר בתוכנית שגרפה 8% רייטינג ויותר, שהציבו את הערוץ הראשון בעשירייה הפותחת מדי מוצאי שבת. האשמה מוטלת על ערוץ הספורט, שקנה זכויות, אבל אינו מוכן לעמוד בחובות. את משחקי גביע הטוטו המרכזיים צילם ערוץ הספורט עד כה בלי בעיה, רק משום ששודרו בערוץ התשלום. בספורט "מעריב" נכתב היום כי הסיבה למצב היא דרישתו של ערוץ הספורט מההתאחדות לכדורגל לחייב את משתתפות גביע הטוטו להופיע בהרכבים החזקים שלהן, "כדי לא לבזות את המפעל ואת הצופים". מאחורי הדרישה לא עומדת דאגה ליוקרתו של המפעל הזניח, כמו הדאגה לערוץ 5 פלוס לייב, שמשדר את המשחקים ומעוניין במשחקים אטרקטיביים. זכותם, אבל הדרישה הזו אינה הצדקה לתקוע את שידורי הכדורגל. גם ההתאחדות לא יוצאת נקייה, מאחר שהיא אינה דורשת מערוץ הספורט לעמוד במחויבות. נראה שבהתאחדות מהססים לנקוט צעדים משפטיים, מחשש שיפסידו גם את הסכום המופחת שקיבלו בעד החבילה. כרגיל, בשורה התחתונה, הצופים הם אלה שאוכלים אותה. אולי יימצא עורך-הדין הממולח שימצא עילה לתביעה ייצוגית נגד המעורבים. מועצת הכבלים והלוויין דחתה בחודש נוסף את יישום המפרט החדש של שידורי ערוצי הספורט הפתוחים. המפרט אינו מושלם, אבל הוא מגדיר במדויק תוכנית שנתית והגיונית, והשורה התחתונה היא שהגונגל הטלוויזיוני יהפוך ליער בפיקוח המשרד לאיכות סביבה. הדחייה מיותרת: אפשר להוציא לדרך את התוכנית המוצעת ולבחון אותה מחדש בסיום העונה. כבר בחודש האחרון מתיישר ערוץ הספורט עם ההחלטות שבדרך, ומורגשת תנועה ערה מבעבר של שידורים בערוצי הבסיס. בקיץ אפשר יהיה לסכם, להסיק מסקנות ולהמשיך לשפר. הבלוג "מקפים לוהטים" גילה "פגם חמור" במפרט החדש של מועצת הכבלים והלוויין. במפרט כתוב: "בעל הרישיון ישדר לפחות 168 שעות שידור בכל שבוע בערוץ". "אלא מאי", כותב הבלוגר יובל פינטר, "בשבוע הראשון של אפריל מדינת ישראל עוברת לשעון קיץ, ובכך מקיימת שבוע ובו 167 שעות בלבד"... ב-nrg קצת מיהרו לקבוע בכיתוב לתמונה כי "בעלי הון יזכו לראות את מסי". כאילו שברצלונה תשודר רק בערוץ בתשלום. אם עורך הידיעה היה מעיין קצת במפרט הרגולטורי החדש, הוא היה מגלה שמסי דווקא יככב העונה פעמים רבות בערוץ פתוח. בכתבה טובה בוואלה עומד פז חסדאי על הבדלי התרבות התהומיים בין הכדורגל הישראלי לזה האנגלי, וכאילו כדי לבסס את דבריו מעניק למחרת העורך התורן באתר שלו כותרת תרבותית להפליא להפסדה של מכבי תל-אביב. מישהו באתר ערוץ הספורט רשם לעצמו תזכורת תוך כדי עדכון משחק, והחליט לשתף גם את הקוראים. מעניין שגם שבוע אחרי שהמשחק הסתיים, התוספת הזו שרירה וקיימת. נראה שאפילו הכתב שחתום על הידיעה לא טרח לקרוא אותה כשחזר הביתה מהמשחק, אחרת בוודאי היה מצלצל למערכת כדי שתתקן. מסיבת עיתונאי. בטור הקודם כתבתי על מסיבת העיתונאים של הטניסאים הישראלים בשבוע שלפני ההתמודדות מול ספרד, שבה נכח עיתונאי ישראלי אחד. הנה הסיפור המדויק: המסיבה נערכה ביום שלישי. מיקי שגיא ואורן אהרוני (ynet) נחתו רק באותו ערב, ואלמוג שריד ("מעריב") הגיע למחרת. ניר וולף מ"הארץ" נחת בספרד כבר ביום ראשון, הרבה לפני כולם, ולכן התכבד להיות היחיד באותה אירוע.

"מעריב" מדווח על ההבדל בין אי-הקפאה לחידוש בנייה | "ישראל היום" מעניק כבוד ל"הארץ" | ו"ידיעות אחרונות" מברך את הרמטכ"ל המיועד

יומיים לפני פתיחת הסבב השני של השיחות הישירות בשארם א-שיח, שלושה מארבעת עיתוני הבוקר מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם למשא-ומתן עם הפלסטינים. "מחלוקת חריפה בין ישראל לפלסטינים על הנושאים שיידונו בשיחות הישירות", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". ברק רביד, נטשה מוזגוביה ואבי יששכרוף מדווחים כי "נתניהו מעוניין לפתוח את השיחות בשאלת סידורי הביטחון, בעוד אבו-מאזן מעוניין להתחיל בנושא שרטוט גבולות המדינה הפלסטינית". הכותרת הראשית של "ישראל היום" מציגה את המחלוקת בין שני הצדדים מזווית הראייה של צד אחד בלבד – ראש ממשלת ישראל. "נתניהו לפלסטינים: תכירו בישראל כמדינת העם היהודי". בהמשך מדווחים שלמה צזנה ודניאל סיריוטי כי "על-פי מקורות מדיניים בירושלים, אי-ההסכמות, המתח ואווירת המשבר הם שהובילו את מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון ואת השליח המיוחד של הממשל האמריקאי למזרח התיכון, הסנטור גורג מיטשל, להודיע על כוונתם להשתתף בפגישה המתוכננת השבוע בסיני". גם ב"מעריב" בוחרים בזווית ראייה של צד אחד. לכאורה, העיתון בוחר בנקודת המבט של נשיא ארה"ב: "אובמה לנתניהו: תמשיך את ההקפאה". בפועל, זוהי בחירה בנקודת המבט של ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון ותומכיהם. בכפולה הפותחת מדווח בן כספית על "בקשתו הפומבית של נשיא ארה"ב ברק אובמה מראש הממשלה נתניהו להמשיך את הקפאת הבנייה בהתנחלויות", וכותב כי נתניהו מוצא את עצמו במצב לא פשוט: בעוד הלחץ האמריקאי גובר, "לפחות ארבעה משרי השביעייה מתנגדים בתוקף להמשך ההקפאה, אם בצורת צו הקפאה נוסף או בדרכים לא רשמיות". לפי הדיווח ב"ישראל היום" מאת ליאת יעקבי וסוכנויות הידיעות, "גורם בכיר" בלשכת ראש הממשלה אמר כי הוא "מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה" – לא מדובר בדרישה אמריקאית להקפאת הבנייה, אלא בבקשה בלבד. מהדיווח של אורלי אזולאי, איתמר אייכנר ורוני שקד ב"ידיעות אחרונות" עולה כי הציפייה בארה"ב היא שהבקשה של הממשל תתקבל על-ידי ישראל לפני שתהפוך לדרישה. "בממשל האמריקאי מעריכים שבסופו של דבר יסכים נתניהו להמשך ההקפאה בגרסה מסוימת", הם כותבים. כספית משלים את התמונה עם דיווח שלפיו "ההערכה כרגע בקרב גורמים מדיניים בכירים בירושלים היא שהבולדוזרים לא יעלו על גבעות יהודה ושומרון במקומות רגישים וכי מחוץ לגושי ההתיישבות בטח שלא תהיה בנייה". כלומר, יימצא איזשהו פתרון יצירתי; אותה "גרסה מסוימת" או "דרכים לא רשמיות" שעליהם רומזים הנוגעים בדבר. כיצד זה ייתכן? "נתניהו מתבטא בשבועות האחרונים נגד הארכת צו ההקפאה, אך לא מפרט את דעתו בעניין חידוש הבנייה בשטח", כותב כספית. כדאי לקרוא את המשפט הזה שנית. מתברר שיש הבדל בין אי-הארכת צו הקפאת הבנייה ובין חידוש הבנייה בשטחי יהודה ושומרון. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים אורלי אזולאי, איתמר אייכנר ורוני שקד על אפשרות ש"נתניהו יטיל על שר הביטחון אהוד ברק לעכב את הבנייה בתירוצים ביורוקרטיים ובעזרת צווי אלוף". ב"מעריב" מעריך כספית כי ברק "יקשה [...] על ביצוע היתרי בנייה שכבר אושרו, בין היתר בעזרת מציאת פגמים פרוצדורליים בהיתרים הללו". הפלסטינים, מצדם, שבים ומצהירים כי כל שינוי במדיניות ההקפאה יוביל לפרישתם מהמשא-ומתן. במקביל, דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי "בכירי ההנהגה הפלסטינית זועמים על אנשי יוזמת זנבה בעקבות קמפיין פרטנרים לשלום". תחת הכותרת "כבר לא מעוניינים להיות פרטנרים שלכם" מדווח סיריוטי על טענת הבכירים כי דבריהם "סולפו והוצאו מהקשרם". סיכומו של דבר, המשא-ומתן ידע ימים יפים יותר. בשבוע שעבר, למשל. אגב, בדיווח של "הארץ" על המצב המקרטע של המשא-ומתן מצוין כי "לראשונה מאז נכנס לבית הלבן, קרא אובמה לנציג התקשורת הישראלית במסיבת העיתונאים לשאול שאלה". נטשה מוזגוביה הפנתה אל הנשיא את השאלה "מה יעשה במקרה שהשיחות ייכשלו", ובתשובה אמר אובמה: "אם השיחות האלה ייכשלו, נמשיך לנסות". "זכרתם להזיז את השעון?", שואלים העיתונים בפינות שעריהם, בעקבות המעבר שחל לפנות בוקר משעון קיץ לשעון חורף. ב"ידיעות אחרונות" בחרו במקום תזכורת קטנה בפינה של השער בכותרת ראשית – "חורף בקיץ". כותרת המשנה קוראת: "הערב יגיע מוקדם מדי, נאבד שעה יקרה ונבזבז הון על חשמל: שעון החורף כאן, למרות גל המחאה". כל הכפולה הפותחת מוקדשת לסוגיה, עם שלושה טורי דעה על העיתוי המוקדם של המעבר לשעון חורף בישראל, אינפוגרפיקה המשווה בין מועדי המעבר במדינות שונות בעולם (מיד אחרי ישראל – איראן) וידיעה כללית [עמיר בן-דוד, דני ספקטור ויונתן גולן] על המעבר והמחאה שקמה מולו. הטור המרכזי, שתמציתו מודפסת על השער והוא נכתב על-ידי סימה קדמון, מביע התנגדות למעבר המוקדם לשעון חורף ומאשים את הציבור החרדי. קדמון קוראת לפעולת מחאה רחבת היקף נגד ההחלטה, ונמנעת משילוב המליצה "ויפה שעה אחת קודם". בעמוד הדעות של העיתון מאמר המביע רעיונות דומים, שעליו חתום אורי משגב. לו ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למען דחיית המעבר לשעון החורף היתה באה לידי ביטוי לפני המעבר, אולי היתה לה השפעה רבה יותר. מידע מעניין ב"ידיעות אחרונות" מודפס בצד הכפולה הפותחת. בידיעה קצרה מדווח עמיר בן-דוד כי "איש העסקים יוסי מימן הורה אתמול בערב לכל החברות שבשליטתו להמשיך לפעול בהתאם לשעון הקיץ ולא לעבור לשעון חורף". על-פי הדיווח, "עדיין לא ברור אם החלטתו של מימן תחול גם על ערוץ 10 שבבעלותו, דבר שעשוי להשפיע על לוח השידורים כולו" (בינתיים הסתבר כי הוראתו של מימן לא תשפיע על שידורי ערוץ 10). התחקיר הנרחב של גידי וייץ על איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף זוכה הבוקר לפולו-אפ של עמוד שלם ב"ישראל היום". בראש העמוד טור מאת דן מרגלית, הכותב כי "התמונה העיתונאית היא ששלאף הוא, במונחים משקיים, מבעלי המניות הגדולים בקדימה ובישראל-ביתנו". מרגלית מתאר את שר החוץ אביגדור ליברמן כ"מריונטה של שלאף, שצירפו לקואליציה והוציאו משם בנסיבות שלא הובררו דיין". בהמשך מזרז מרגלית את היועץ המשפטי לממשלה להגיע למסקנה בעניין החשדות נגד ליברמן. מתחת לטורו של מרגלית מסכמים עדנה אדטו ומתי טוכפלד את ממצאי התחקיר. בתגובה לפרסום התחקיר ב"הארץ" מסר יועץ התקשורת של ליברמן כי "כמו כתבות קודמות שפורסמו בעיתון הארץ והתייחסו לאביגדור ליברמן – כתבות שהציגו טענות שלא היה להן כל בסיס במציאות, שכבר התבררו כלא נכונות, ושגם הפרקליטות כבר סגרה את החקירות הנוגעות להן – כך גם בכתבה זו אין כל קשר בין הטענות הממוחזרות ביחס לשר ליברמן לבין המציאות". הדיון הנוסף בתחקיר מאפשר לליברמן למסור תגובה נוספת מטעמו, וזו מנוסחת בלשון חריפה יותר: "הדבר מעיד על מצבו העגום של עיתון הארץ", נכתב ב"ישראל היום". "העובדה שהוא מפרסם ידיעות ממוחזרות, עליהן הוא כותב שהפרקליטות סגרה את הטיפול בלי לקבל שום החלטה בעניינם, מעידה שהעיתון ממשיך בקו המגמתי והבלתי אמין שמאפיין אותו בכל פעם שהוא מתעסק בעניינו של שר החוץ". בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" ידיעת תצלום מאת איתן גליקמן על סוס נדנדה ענק שנבנה במטרה להיכנס לספר השיאים של גינס, אך ברגע האחרון התברר כי סוס אחר, גדול יותר, נבנה בקנדה. היזם הישראלי, מדווח גליקמן, מבטיח לא לוותר ולבנות סוס נדנדה גדול עוד יותר. בידיעת צד המתפרסמת בעמ 17 של "ישראל היום" מדווח דני ברנר על חשד כי ארבעה צעירים מעפולה השליכו אבנים לעבר מכוניות במהלך החג. "במשטרה אומרים כי הרקע לכל המעשים הם שעמום", נכתב. הסבר זה שונה מההסבר שניתן לידיעה על האירוע [עדי חשמונאי] שפורסמה באתר nrg של "מעריב", שם נכתב כי המניע להשלכת האבנים היה לאומני (חשש שהערבים "מתכוונים ליצור קשר עם צעירות יהודיות בנות גילם"). הרמטכ"ל המיועד, יואב גלנט, שוב זוכה ליחס חם ב"ידיעות אחרונות". אחרי שבשבוע שעבר נמנע העיתון מלמסור לקוראיו מידע לא נוח באשר לגלנט, והעדיף תחת זאת לפרסם ידיעה על כך שקיבל פרס מטעם תנועת הצופים, הבוקר מברך העיתון את הרמטכ"ל המיועד בברכת שנה טובה. בעמ 20 של העיתון מתפרסמת ידיעת תצלום תחת הכותרת "שנה טובה לרמטכ"ל הבא". בתצלום [יוסי פורמנסקי] נראה גלנט לצד כמה חרדים. כיתוב התצלום קורא: "משלחת חסידי חב"ד בראשות הרב ישראל שלום מיידנציק נפגשה עם הרמטכ"ל המיועד, האלוף יואב גלנט, ובירכה אותו לקראת השנה החדשה ולרגל היבחרו לתפקיד המכובד. חברי המשלחת העניקו לאלוף דבש ממכוורות כפר-חב"ד וספר ביוגרפיה על הרבי מלובביץ". נזכיר כי מיד לאחר ההכרזה של שר הביטחון אהוד ברק על בחירתו בגלנט כרמטכ"ל הבא של צה"ל, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעות תצלום שבה נראה גלנט מניח תפילין בבית חב"ד בהודו, אירוע שהתרחש כמה שבועות קודם לכן. ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מדווח כי 12 חיילים אמריקאים מואשמים ברצח אזרחים באפגניסטן, הצטלמות לצד קורבנותיהם ושמירת חלקי גופות כשלל מלחמה. באף עיתון הבוקר לא פורסמה ידיעה דומה לזו שהופיעה אתמול באתר ynet, על-פי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס, על כך שעיראק וארה"ב הגיעו להסכם שלפיו "עיראק תפצה את ארה"ב ב-400 מיליון דולר עבור כמה עשרות אזרחים אמריקאים שנתפסו בעיראק ב-1990 ושימשו כמגן אנושי מפני הפצצות אוויריות". ב"הארץ" מראיינת נטשה מוזגוביה את קרל ויק, העיתונאי החתום על כתבת השער בגיליון האחרון של המגזין "טיים", כתבה שנשאה את הכותרת "למה לישראל לא אכפת מהשלום?". ויק אומר למוזגוביה כי לא הוא אחראי לניסוח הכותרת על השער. "ההחלטות האלה מתקבלות בדרג גבוה ממני, ואפשר לחשוד שכאשר מדובר בשער, מי שבוחר כותרת רוצה שהיא תהיה פרובוקטיבית ככל האפשר", הוא מסביר. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי מסתמן שכמה מתוכני ערוץ ביפ ישודרו כרצועת אחר הצהריים והערב בימי שישי בזכיינית ערוץ 2 קשת.

העיתונאי אורי משגב מדבר על פיטוריו מ"ידיעות אחרונות" ושיחותיו עם העורך רון ירון, על מקצועיות עיתונאית וסולידריות מקצועית ועל ארגון העיתונאים החדש

בדצמבר 2011 הודיע עורך "ידיעות אחרונות" רון ירון לעיתונאי אורי משגב כי הוא מתכוון לפטר אותו. בינואר 2012, לאחר שנערך לו שימוע, פוטר משגב מהעיתון. הביקורת הרבה על הפיטורים שנשמעה מתוך העיתון לא הועילה. משגב עבד ב"ידיעות אחרונות" כארבע שנים. לצורך כתבה מקיפה על העיתון, על עורכו רון ירון ועל הקו העיתונאי שהעיתון מסגל, התראיין משגב ל"העין השביעית" באריכות. דבריו, יחד עם אלה של כ-20 עיתונאים אחרים מ"ידיעות אחרונות", בעבר ובהווה, מובאים בכתבה. כאן תוכלו לקרוא את הראיון המלא עם משגב. בשיחה עם "העין השביעית" מגולל משגב את סיפור פיטוריו מהרגע הראשון, אז קיבל שיחת טלפון ממשרדו של העורך והתבקש לבוא לפגישה. "אני לא איש בשורות", נזכר משגב בדברי ירון באותה פגישה, "אנחנו צריכים להיפרד". הופתעת? "מאוד". לא היו רמזים לפני כן שהוא לא מרוצה ממך? "בטח שלא בכיוון של הפסקת עבודה. כשירון מונה לתפקידו הוא קרא לי וביקש שאקצץ שליש משכרי. הסברתי לו שזה קיצוץ שיהיה לי קשה לספוג. שכרי נקבע על-ידי ידיעות אחרונות, לא במסגרת משא-ומתן אלא במסגרת הצעה שלא היה עליה מיקוח, שהוגשה לי כשרצו להביא אותי מהארץ. ביקשתי ממנו שיבחן את זה שוב, ומאז הוא לא חזר אלי". זו הסיבה שהוא נתן כעת לפיטורים? "ההסבר היה שמשכורתי גבוהה ויכולים להסתדר בלעדי. שזו תקופה של קיצוצים, ושהתרומה שלי לעיתון לא מספיקה". מה היו יחסיך עם ירון במהלך השנה האחרונה? "לא היו תלונות ולא היו גם מחמאות. היו מדי פעם מחמאות שלי על ימים שחשבתי שהעיתון עשה עבודה טובה. לתפיסתי, לא צריך להיות קשר ישיר בין כותב לעורך הראשי. היו לי עורכים בחלקים הרבים שבהם כתבתי, ואיתם תמיד היה לי דיאלוג של שביעות רצון הדדית. עם כולם היה לי דיאלוג מצוין, כולם רצו שאכתוב מה שיותר, וכתבתי הרבה". היה לדעתך מקום להעביר לך את המסר שלא מרוצים ממך? "אין לי טענות לאף אחד בשרשרת הפיקוד. מוזיקה של איזשהו חוסר שביעות רצון כן שודרה אלי בחודשים האחרונים, בעצם זה שכתבות שאני ועורכי במוסף לשבת היינו מאוד מרוצים מהן לא עוררו רעידות של התרגשות במשרד העורך הראשי. הבנתי שיש פה איזושהי מחלוקת על סגנון ועל כיוון. אתה רואה את זה לפי ההפניות בעמוד הראשי, לפי הבלטה של דברים. לא חשבתי שזה מאיים על העסקתי בעיתון. היה לי ברור שזה תחום שכן רוצים לשמר, אבל שאולי בקדנציה הזאת הוא יובלט פחות". מאוחר יותר, בהמשך השיחה, יעמוד משגב על מהותו של אותו "תחום". בשיחה הראשונה הציע העורך למשגב לקיים בו במקום את שימוע הפיטורים שהוא זכאי לו על-פי חוק. משגב סירב ועמד על זכותו לקיים שימוע מסודר. כעבור עשרה ימים שב אל ירון לפגישה נוספת. "הודעתי מראש שאני מכבד את התוצאה הסופית", מדגיש משגב. "לא נעשתה לי פה עוולה חוקתית, לא פגעו פה בזכויות היסוד שלי, וזה מהלך שהוא לגיטימי מבחינת חוקי העבודה. היה לי ברור שלא אגיע לבית-הדין לעבודה ולא לצווי מניעה, כי אין שום סיבה לכך". לשימוע לא הביא עימו משגב עורך-דין, אלא מכתבי המלצה מעורכיו השונים בעיתון ותיק עבודות, שלדבריו כלל בעיקר כתבות מהשנה האחרונה ובעיניו היה "מרשים". מי עמד מולך בשימוע? "רון ירון, ומכשיר הקלטה שהוא שלף". מה נאמר? "הוא שוב הסביר למה הוא רואה לנכון לוותר עלי. אני דיברתי באריכות ובענייניות גם על התרומה שלי כמו שאני רואה אותה לעיתון, גם על העובדה שהובאתי לעיתון תחת הכותרת העתיד של ידיעות שנתן קודמו בתפקיד [שילה דה-בר]. כשהגעתי לידיעות התבקשתי להתמקד בתחומים רציניים. לכתוב פוליטי, לכתוב מדיני. המשפט שנאמר שוב ושוב היה שמישהו יצטרך להחליף את נחום ברנע יום אחד, והם לא רואים מועמד אחר. בהתאם לכך עבדתי. שיחזרתי את ההשתלשלות הזו בפניו. גם אמרתי לו בשימוע שעיתונאי זה לא משרת אמון בעיני. לא סביר בעיני שמדי כמה שנים מתמנה עורך, מפטר את האנשים של העורך הקודם ומביא את האנשים שלו". "אכן הייתי מעורב בגיוסו של אורי משגב לעיתון משום שחשבתי, ואני עדיין חושב, שהוא מטובי העיתונאים בישראל", מסר דה-בר בתכתובת אימייל עם "העין השביעית". "מנקודת מבטם של קוראי ידיעות אחרונות, אני משוכנע שזו אבידה גדולה. אני מניח שרון חושב כמוני על כישורי הכתיבה של אורי, ושבנסיבות כלכליות אחרות היה נוהג אחרת". מה היה בתיק העבודות שהבאת איתך לשימוע? משגב: "הוא היה גדוש עד להתפקע כי עבדתי קשה. היתה לי כמעט כל שבוע במשך ארבע שנים כתבה מעמיקה ומקיפה על נושא חדשותי במוסף לשבת, היו שם מאמרי הדעה השבועיים שלי, היו כתבות וראיונות שעשיתי מדי פעם ל7 לילות. היו מאמרים בנושאי תרבות ומדורי בעד-נגד ב24 שעות. כל אלה היו יוזמות שלי ושל עורכים. גם רון אמר שלדעתו אני אחד הפובליציסטים הטובים בארץ, אבל שזה לא מצדיק משרה בהיקף מלא בארגון". האם ירון שוב דרש ממך לקצץ בשכרך? "לא, הפעם אני הצעתי. אמרתי לו, לא חזרת אלי בזמנו, אם הנושא הוא כסף אני מוכן לשקול לתקופה מוגבלת קיצוץ בשכרי. את התשובה לזה קיבלתי בשיחת הפיטורים, הוא אמר לי שהוא לא חושב שזה יהיה טוב למערכת ששכרי יקוצץ בעוד שהוא דורש ממני דווקא להגדיל תפוקה ולהביא מה שהוא מכנה סיפורים שירעידו את המדינה". לאילו סיפורים הכוונה? "מפאת כבודו וכבוד ההליך אני לא רוצה להיכנס פה לדוגמאות. הכותרת היתה יותר סיפורים שירעידו את המדינה. היו דוגמאות שהוא נתן, ואז חזר בו כשהזכרתי לו שלא בשביל זה הובאתי לידיעות. בהחלט התגלעה בינינו מחלוקת עניינית. הרגשתי שיש בינינו תהום מבחינת ההשקפה איזה סוג של עיתונות אני אמור לעשות בעיתון, איזה סוג של עיתונות צריך להיות במוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות ומה תפקידו של ידיעות אחרונות". בשיחות שקיים עם ירון לפני פיטוריו הציג משגב בפניו את זווית הראייה שלו באשר לכיוון שאליו צועד העיתון. בעיני משגב, "ידיעות אחרונות" הוא העיתון החשוב במדינה. היחיד שמצליח לשמור על פופולריות, אינו נמצא בסכנת סגירה ובעל עצמאות מערכתית סבירה. השאלה, מבחינתו, היא מה מכילה החבילה שמוגשת בסופו של דבר לקורא. עד כמה העיתון עוסק בנושאי בידור ופנאי ועד כמה הוא מקדיש משאבים לעיסוק רציני בנושאים בעלי השלכות על חיי הציבור בישראל. "יש פחות הערכה לעומק", אומר משגב על "ידיעות", "פחות כבוד לכשרון הכתיבה עצמו ולמלאכת הכתיבה. זה תמיד שאלה של מינון ותמהיל, וקל מאוד להפר אותו לאחד הכיוונים. מבחינתי צריך להיאבק בשיניים על הקו הרציני, אחרת הוא יאבד את המקום". משגב ראה את עצמו, לצד אחרים ב"ידיעות אחרונות", כמי שאמונים על החלק הרציני בתמהיל. בוויתור על עבודתו, הוא טוען, יש בעצם הצהרה הן כלפי יתר העיתונאים מסוגו והן כלפי קוראי העיתון בדבר דרכו של "ידיעות אחרונות". בעיתון פופולרי יש מקום, הוא מודה, לכתבה גדולה על גבר שנכנס להריון או לידיעה על דוגמנית שיצאה מבית-החולים בגזרה דקיקה ימים אחדים לאחר שילדה, אך כאשר המרדף אחר סיפורים אלה הופך למרכז העשייה העיתונאית, נוצרת בעיה. בהמשך השיחה הוא מוסיף: "אני מתקשה להתעלם מזה ששתי הפעולות הפרסונליות הבולטות ביותר של רון ירון בקדנציה שלו עד כה היו הניסיון לפטר את יגאל סרנה וההחלטה לפטר אותי". יחד עם סרנה פוטרו עוד כתבים שפשוט נשכחו. גולדברג, זינגר, אגוזי. "בעיני כל השמות שמנית הם חלק מאותו סיפור. עיתונאים רציניים, לא עיתונאים שמביאים אייטמים בידוריים או רכילותיים. זה אותו סיפור של ויתור על עיתונאות פחות זוהרת, פחות סקסית, אבל כזו שמספקת חומרים שמהם, בתפיסה שלי, עושים עיתון". אתה הרי יודע שהמצב בשוק העיתונות קשה, שיש קיצוצים בכל העיתונים. "מקובל עלי שצריך לקצץ הוצאות, ולפעמים צריך גם לוותר על אנשים. השאלה היא כמובן על מי מוותרים ואיפה מקצצים. אחרי הקיצוץ שכבר נעשה בתכנים של המוסף לשבת, לטעמי לא היתה אפשרות לוותר על אף אחד נוסף. אנשים שם עובדים מאוד קשה. אזכיר שבשנים קשות במרכאות בוצע קיצוץ קטן רוחבי בכל עובדי העיתון, בשביל לא לשלוח אנשים הביתה במצב של משבר מתמשך בשוק העיתונות. "במאמר מוסגר, בתפיסה האידיאלית שלי של עולם העיתונות, ארגון חזק שהרוויח הרבה שנים הרבה כסף, בשנים שהוא מרוויח קצת פחות אמור להגן גם על האנשים האלה ועל העתיד שלו, לא למהר להיפטר מהם כשקצת פחות נוח לו. אבל אני יודע שאני אוטופיסט". המשבר המתמשך בשוק העיתונות הביא לאחרונה לניסיון להחיות את הסולידריות העיתונאית בארגון חדש שידאג לזכויות העובדים בעיתונות. משגב פעיל ביוזמה, והיה גם שותף בארגון כנס החירום לחופש העיתונות שממנו נולד הארגון החדש. "אני חושב שאנחנו צריכים להחזיר את הגלגל אחורה", הוא אומר. "היתה אבולוציה הפוכה בצמיחת העיתונות בישראל. מעיתונים מפלגתיים לחוזים קיבוציים, משם לחוזים אישיים, והיום אנחנו בגרוטסקה. הדור שמתחתי הוא לא שכיר, הוא פרילנס, הוא מופקר לנפשו. מיוצר פה מעמד מאוד מוחלש של עיתונאים, ולתפיסתי עיתונאי, לפחות בתחומים הרעיוניים, הפוליטיים, לא יכול להיות מוחלש. הוא חייב איזושהי יציבות בסיסית והגנה בסיסית, אחרת הוא לא יכול לבצע את העבודה". שלושה עיתונאים שהיו חברים בהסכם הקיבוצי של "ידיעות אחרונות" פוטרו, על אף שהיו אמורים ליהנות מהגנה. "מותר לפטר, אני רק חושב שזכותם של העיתונאים להיות מאוגדים ולהקשות על האופציה הקלה לפטרם, או לפחות שהפיצוי לזה יהיה ניכר". לולא הפריחה של החוזים האישיים, לא היית מקבל את ההזדמנות לכתוב ב"ידיעות אחרונות" בתנאים שכתבת. "אני לא נגד חוזים אישיים. אני בעד עיתונאים מה שפחות מוחלשים. היה מותר להחליף אותי ולפטר אותי, אני לא רואה בעצמי קורבן של שום דבר, אני רואה בעצמי חתיכה קטנה בפאזל". איך אתה תופס את מעמדו של העיתונאי הלא מוחלש, בשילוב של הסכמים קיבוציים וחוזים אישיים? "הארגון הוא חדש, נצטרך לבחון מה המודל הטוב ביותר. החוזים האישיים הם כמעט עידן האתמול. היום אין חוזים בכלל. המחשבה שאפשר להעסיק עיתונאי בלי לדאוג לזכויות הפנסיוניות, הסוציאליות והבריאותיות שלו היא פשוט מעוותת בעיני. מוסד הפרילנס, לא רק בעיתונות אלא בכלל, הוא בעיני אחת הרעות החולות. הוא שם לצחוק את כל ההישגים של תנועת העבודה ב-150 השנה האחרונות. אני בהחלט מסתכל קדימה, אפילו באופטימיות. לתחושתי, זרמי העומק שפועלים היום ינווטו בסוף את הספינה חזרה לכיוון הנכון. זו תקופה קשה לנו העיתונאים, אבל אני חש איזושהי סולידריות שלא היתה פעם". אתה לא דוגמה מייצגת לעיתונאים מפוטרים. רובם מוצאים את עצמם במצב הרבה יותר גרוע אחרי פיטורים. "נכון, ובגלל זה הפעילות שלי בארגון החדש לרגע אחד לא היתה קשורה למצב שלי. התחלתי את זה לחלוטין מדאגה למקצוע ולאותם אנשים שאתה מדבר עליהם. ראיתי בעצמי באמת בר-מזל, מישהו שעלה על הקרון האחרון של הרכבת כשידעו להעריך בעיתונות רהיטות ועומק וכישרון, וגם עכשיו הרבה יותר חשוב בעיני לדאוג לעיתונאים הצעירים יותר והפחות חזקים". אתה חושב שיש קשר בין הפעילות הזו לפיטוריך? "רון ירון התחייב בפני שאין שום קשר, ואני בשמחה מקבל את הצהרתו". משגב, יליד 1974, נולד וגדל בקיבוץ חפציבה שבעמק יזרעאל, שירת כקצין בצה"ל ולמד מדע המדינה והיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. אל עולם העיתונות נכנס ב-1999, כשהחל לכתוב ולערוך בעיתון "העיר" בעריכת אמנון רבי. אחרי חמש שנים בעיתון, שנה ב"חדשות 10" ועוד שנה ב"טיים אאוט", עבר ל"הארץ". לפני ארבע שנים עבר ל"ידיעות אחרונות". שם, כאמור, הובטחו לו גדולות ונצורות. אחרי פיטוריו חזר לכתוב ב"הארץ". כשהוא נשאל אם להבנתו הבחירה לפטרו היתה החלטה של רון ירון או החלטה שהונחתה עליו מהמו"ל, משיב משגב: "הוא העורך הראשי. זה היה על דעתו הבלעדית ונגד כל שאר העורכים שמתחתיו שאיתם עבדתי בידיעות אחרונות. יש מעליו בעלים שמגדיר את עצמו גם עורך אחראי, ואין לי מושג מה קרה בממשק ביניהם". "ידיעות אחרונות יקר ללבי", הוא מוסיף. "ברמה האישית יש לי שם עשרות חברים שעושים עבודה מצוינת בתנאים לא קלים. המקום שלו בשוק העיתונות מאוד טעון מבחינתי. הוא תמיד מהלך על חבל דק בין העיתונות שהייתי רוצה לראות גם בעיתון פופולרי לבין כיוונים שקל לו לפעמים להיגרר אליהם. לא לקחתי את זה אישית, לא נעלבתי. חשבתי שזו עוד תבוסה בקרב קטן על דמותו של העיתון". ירון מתואר על-ידי רבים כנשמה של "ידיעות אחרונות". בהנחה שזה נכון, שהוא מכיר את העיתון יותר טוב מכל אדם אחר, איך אתה יכול להתלונן על הכיוון שאליו הוא לוקח את העיתון? "אין פה איזה נוסחת קוקה-קולה. ידיעות אחרונות זה מושג מאוד דינמי. הקרב הוא יומיומי. היו עורכים לפניו, ייתכן שיהיו גם אחריו. אין ספק שהוא בא מתוך המערכת ומייצג את הארגון בצורה הטובה ביותר, בוודאי כלפי הבעלים. אני רק מקווה שיישמר המצב בידיעות שיש הרבה אנשים עם הרבה עמדות והשקפות". כאמור, ראיון זה הוא הראיון המלא מתוך כתבה מקיפה על "ידיעות אחרונות" בעידן רון ירון, שפורסמה במקביל כאן באתר "העין השביעית". בכתבה מופיעה תמצית מן הראיון, לצד תמצית שיחות עם מרואיינים רבים אחרים. עורך "ידיעות אחרונות" ירון מסר את הדברים הבאים כתגובה לכתבה, והם מתאימים, ובעצם מתאימים יותר, גם כתגובה לראיון זה: "דברי הביקורת בכתבה זו נשענים על דבריו של אדם אחד: עובד שפוטר מידיעות אחרונות. מטבע הדברים יש לו מרירות, טינה וכעס כלפי המקום שפיטר אותו, ולכן לא אתווכח עם דבריו. עם זאת, אני רוצה לצטט כמה הודעות טקסט שאותו אדם שלח לי במהלך השנה האחרונה. כך למשל, ב-15 ביולי הוא כתב: עיתון טוב מאוד על כל חלקיו. ב-5 באוגוסט: העיתון מאוד טוב היום – וגם חשוב. ב-28 באוקטובר: השער הסב לי גאווה הבוקר. אתה מוביל עמדה אמיצה וחשובה. וב-4 בנובמבר: אהבתי את העיתון הבוקר. הישגים וחומרים מעניינים ממש בכל החלקים. איך מיישבים את הפער בין דברים אלו, שנאמרו בזמן אמת, לבין דבריו היום, אחרי שפוטר? רק לאורי משגב ולאתר העין השביעית, שבחר לפרסם אותם, הפתרונים". פועל עיתונות / אורן פרסיקו "כמו אליק שנולד מן הים, רון נולד מידיעות אחרונות", אומרים בעיתון על העורך הראשי רון ירון. "הוא ממש קיר מקירות הבניין. זה הוא וזאת הרוח וזה סוג העיתונות". השאלה היא, כמובן, מהי הרוח הזו ולאן היא מובילה את העיתון הגדול בישראל חשיבותה של נגישות / אורן פרסיקו נחום ברנע מדבר על הקו של "ידיעות אחרונות" ביחס לאולמרט, על ההיסטוריה של צנזורה פנימית בעיתון, על משבר העיתונות המודפסת, על הקוראים בעיירות הפיתוח, על היחס ל"ישראל היום" ועל היחסים עם נתניהו

ההצעה החוזרת של השופט ברק, להחיל על עיתון גם עקרונות יסוד של המשפט הציבורי, תמוהה ומדאיגה

לאחרונה חזר נשיא בית-המשפט העליון, פרופ אהרן ברק, וחזר על רעיון שהעלה כבר לפני שנים אחדות, לפיו יש להחיל על עיתון גם עקרונות יסוד של המשפט הציבורי. העלאת הרעיון בשנית תמוהה ומדאיגה. לא זכור לי שהרעיון זכה לקבלת פנים נלהבת בזמנו, והעלאתו בשנית עשויה לרמז על כוונה להפוך, בהזדמנות מתאימה, את מה שמוצג כחומר למחשבה להלכה פסוקה. לכן מתבקש לחזור על עיקרי ההתנגדות להצעה (ראו גם "העין השביעית", גיליון מס 3). ביסודה של הצעת הנשיא ברק מונח העדר הבחנה בין אמצעי תקשורת יחיד לבין כלל אמצעי התקשורת. אם מעניקים להבחנה זו את המשקל המגיע לה, אין זה נכון כי "העיתון שולט על במת הדיבור". יתר על כן, נעשית תמוהה ובלתי סבירה הדרישה שהעיתון ינהג באובייקטיביות. החלת עיקרון של אובייקטיביות עלולה לגרום לטשטוש נוסף של הייחוד של כל אחד מאמצעי התקשורת, ייחוד שהוא חיוני להבטחת ריבוי, שונות ומגוון, שבלעדיהם ניטלת נשמתה של הדמוקרטיה. אימוץ ההצעה כרוך בחוסר כבוד ובאי-הגינות כלפי הבעלים והמנהלים של אמצעי התקשורת השונים, אשר בחרו בהשקעה קניינית, בעיסוק ואף בדרך חיים על-פי הנחת יסוד שמדובר בקניין פרטי ובעיסוק חופשי, והנה באים עתה לשנות באופן רדיקלי את התשתית הזו. האם כך אמורה להתנהג מדינה תרבותית? זאת ועוד, ההנחה שהמשפט יכול לשנות את המנגינה והנגנים ימשיכו בהכרח לנגן לפי התווים החדשים היא הנחה שאין לה על מה לסמוך. ה"נגנים" עשויים לקום ממקומם ולחפש להם השקעה אחרת או עיסוק אחר, שמקיים בידיהם מידה גדולה יותר של עצמאות וחופש פעולה. סיכון כזה, על רקע מיעוט העיתונים וריכוז השליטה בתקשורת בידיים ספורות, הוא איום על הדמוקרטיה הישראלית. נטילת סיכון כזה היא מעשה של חוסר אחריות. ההצעה מניחה עדיפות לעקרונות וכללים משפטיים על פני נורמות אחרות, למשל נורמות אתיות ומקצועיות. בחברה המכבדת בני-אדם יש להעדיף דווקא את הסוג השני של נורמות, אלו המתקבלות בהסכמה, הבאות מלמטה, המבוססות על אוטונומיה אישית ומקצועית. ההנחה שהמשפט הוא פתרון קסם לכל בעיה היא מקסם שווא. השידור הציבורי בישראל כפוף כבר היום לעקרונות המשפט הציבורי. האם היה בכך כדי למנוע או לרפא את תחלואיו הקשים? החשש מפני צנזורים, גם כאשר הם נמנים עם אנשי הממשל הנאור ביותר, חל גם על שופטים, ועמדתם של שופטים בהוצאת צווי איסור פרסום מחזקת את החשש הזה. האם באמת מה שהתקשורת זקוקה לו הוא צנזורה שיפוטית? האם באמת מה שבתי-המשפט זקוקים לו הוא התפקיד הנוסף הזה? וכיצד תוכל התקשורת למלא את תפקידה החיוני בביקורת המערכת השיפוטית כאשר היא לפותה בצווארה בידי המערכת הזו? אף כי אין, לדעתי, לאמץ את הצעתו של הנשיא ברק, תהיה זו טעות להתעלם ממנה. יש לראות בה סימן לשפל המדרגה שאליו הגיעה התקשורת בעיניו של נשיא בית-המשפט העליון, ואין הוא יחיד. מדובר במשבר אמיתי שבו מצויה התקשורת הישראלית. לא זה המקום לניתוח יסודי של המשבר והדרכים להיחלץ ממנו. אסתפק בהערות בודדות: מי שחרד מפני הצעות כהצעתו של ברק, צריך להיחלץ למניעת היווצרותו של מצב דברים שבו תיהפך התקשורת הישראלית לבמה אחת בשל ריכוז השליטה בה. במצב דברים כזה, יהיה זה ראוי להפעיל עליה את עיקרי המשפט הציבורי; אך ספק רב אם גם הפעלת הכללים האלה תשמר בישראל, במצב כזה, תקשורת דמוקרטית. מבחינה זו ראויות לתשומת לב מיוחדת הצעות החוק של תמר גוזנסקי ויובל שטייניץ למניעת מונופול וקרטל בתקשורת. יש לחזור ולהידרש לדו"ח ועדת צדוק, הן לעניין חיזוק מעמדו של העיתונאי והן לעניין ההגבלות המוצעות בו ביחס למו"ל ולעורך שהורשעו בעבירה שיש עימה קלון. חשוב מכל ­ נדרש בדק-בית פנימי בתקשורת הישראלית לשם חיזוק המקצועיות וההתנהגות האתית בתוכה. שאלת השאלות היא אם תשכיל התקשורת הישראלית לתקן את עצמה בעצמה, בטרם פורענות. מרדכי קרמניצר הוא פרופ למשפטים באוניברסיטה העברית, עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיא מועצת העיתונות גיליון 34, ספטמבר 2001

עיתונות 2010 | זו אינה קינה על העבר; זו אינה יותר מאשר קריאת כיוון אל עבר מי שמעצב את פני התקשורת בהווה. בצד הטוב שמרעיפה עלינו הרשת, גלומים בה חסרונות שיש למצוא להם מענה

חברות וחברי מערכת "העין השביעית" אינם מדברים איתי. לא משום שהם מיזנתרופים; הם דווקא צעירים וצעירות חביבים, דעתנים וחריפי שכל, כפי שמעידים המאמרים שכתבו לגיליון המיוחד הזה. גם אני אדם נוח לבריות. ובכל זאת איננו משוחחים איש עם רעהו. את הקשר מחויב המציאות בין העורך הראשי של אתר "העין השביעית" ובין הכותבים והעורכים שבו אנחנו מקיימים באמצעות הדואר האלקטרוני. אנחנו מתדאלים. אתם הבנתם את זה? מתדאלים מלשון דוא"ל. לדאל. דוא"ל הוא ההרקה הלשונית לעברית שלemail , והוא מונח המתאר בדיוק את טיב הקשר שאנשי "העין השביעית" מנהלים ביניהם. אנחנו לא מתראים זה עם זה (אלא לעתים רחוקות, בפגישות מערכת) ולא מצלצלים איש לרעהו (כמעט). אנחנו מדאלים ולפעמים מסמסים. זה מנהג המקום, ואיננו חורגים ממנו. המקום, לצורך העניין הנדון כאן, הוא הסביבה שבה החלק המפותח של האנושות פועל כיום. במציאות הזו אנשים מתקשרים זה עם זה באמצעות טכנולוגיות המתעדכנות ללא הפסקה ומאפשרות להם להיות מתוקשרים כל הזמן, בכל מקום – למשל, לשבת על החוף זה ליד זה ולסמס – ובכל זאת להישאר מנותקים. מנותקים מקשר אנושי, ממגע בינאישי, מהכישור לנהל שיח פנים אל פנים. במחשבה שנייה, מנותקים זה אולי ביטוי מוגזם, שהרי ההגדרה לקשר בינאישי היא ביסודה סובייקטיבית; מדויק יותר לומר שבעידן הזה אנשים מתוקשרים, אבל מנוכרים. הטכנולוגיה קובעת את ההוויה. היא לא רק כלי עזר העומד לרשות האדם כדי להשיג את יעדיו, אלא מגדירה מחדש את היעדים ומשנה את המהות שנועדה לכאורה לשרת. לפני כשלושים שנה ביקרתי במערכת ה"ניו-יורק טיימס" כדי לעמוד מקרוב על האופן שבו העיתון החשוב הזה מיישם את טכנולוגיית המחשבים, שהיתה אז בחיתוליה. שאלתי את מארחי, גק רוזנטל, אחד מעורכיו הבכירים של העיתון, מה עושה לכתבים ולפרשנים המעבר ממכונת הכתיבה למחשב האישי. רוזנטל ציטט את אחד מבעלי הטורים, שאמר לו: "כשכתבתי במכונת כתיבה, התנהלתי כאילו עומד מאחורי עורך ומציץ כל הזמן בדף. בעבודה מול המחשב אין לי תחושה כזו". רצה לומר, בטכנולוגיה הישנה היה עליו לחשוב על כל מלה שכתב, לבנות מראש את טיעוניו, בעוד שהמחשב מאפשר לו להקליד את הגיגיו באופן חופשי, חסר גבולות – למחוק, להעביר קטעים ולשנות את הטקסט מקצה לקצה. העיתונות עברה פאזה כתוצאה מהטכנולוגיה החדשה, לא רק באופן שבו היא מפיקה ומגישה את תכניה לקוראים, אלא גם בתכנים עצמם – הנושאים, סגנון הכתיבה, מידת הדיוק העובדתי, העושר האסוציאטיבי. התכונה הזו של המחשב השתכללה והתפתחה עשרת מונים מאז. הרשת מאפשרת כיום לכל דכפין לכתוב ולפרסם ככל העולה על רוחו בלי לתת דין-וחשבון לאיש. שום ציפור אינה עומדת על כתפו של הבלוגר או הטוקבקיסט ומתבוננת במסך שעליו רצות השורות שהוא מקליד. התוצאה היא תרבות כתיבה בתקשורת המקוונת שגק רוזנטל לא העלה על דעתו ב-1980: הפקרות לשונית, בורות, חפיפניקיות בבדיקת העובדות והצגת תמונת מציאות מתעתעת, הנגזרת מיכולתם של הכותבים לשנות בהקשה אחת את דבריהם, לאחר שכבר עלו לרשת, כמו גם מהאפשרות להישאר אנונימיים. מובן שהקביעה הגורפת הזו עושה עוול לאיי איכות בעולם התקשורת המקוונת, שעדיין שומרים על כללי המשחק העיתונאיים הראויים, אבל היא מודגשת כאן כדי להצביע על קללותיה של הרשת. בצד היתרונות העצומים שיש בטכנולוגיה המתוחכמת העומדת כיום לרשות התקשורת – הזמינות, המיידיות, הגמישות, היכולת להגיע למידע נקודתי, מאגרי הידע הבלתי נדלים – טמונים בה גם זרעי פורענות, המשנים את פניה ומאיימים לקעקע את מעמדה ולפגוע באופן חמור בתפקיד החיוני שהיא ממלאה. ההתנהלות הנוכחית ברשת מגבירה את ההסתברות שמספר לא מבוטל של המשתמשים בה יגדלו להיות כותבים שטחיים, פזיזים, עילגים, שיחסם למלה הכתובה (המוקלדת) הוא כאל בועת סבון. זו אבחנה פסימית, ההולמת את גיל הח"מ ואת רקעו, והוא ישמח להתבדות בשנים הקרובות. התקשורת היא תבנית נוף העולם שבו היא פועלת; הרשת מביאה אליה את היתרונות והקלקלות המובנים בה. הרשת משנה את טבע האדם, ולפיכך גם את מהות העבודה העיתונאית. הרשת מרגילה את הילדים לשחק לבד, מול המחשב, ולהזדקק פחות ופחות להתרועעות עם חברים בגן השעשועים. היא גורמת לבריות לאבד את היכולת לפענח הבעות פנים, שפת גוף, לקרוא בין המלים הנהגות, משום שהיא מייתרת את מפגשי הפנים-אל-פנים ואפילו את שיחות הטלפון. בעידן שבו אדם מתקשר עם זולתו בעיקר, אם לא רק, באמצעות המייל, נעלמת מהשיח ההבעה הבלתי מילולית שלימדה אותו בעבר לתהות על קנקנו של האחר, להבין אותו, לחוש את הלך רוחו. זאת ועוד, תודות לסגולותיה המופלאות של הרשת אנחנו מתרגלים לספק באופן מיידי את צורכי המידע שלנו. זה יתרון עצום, אבל צרה צרורה בצדו: הוא מחנך אותנו לחוסר סבלנות, הוא עוקר מתוכנו את היכולת להמתין, להתגעגע, לצפות לבשורה טובה. המענה הוא מיידי. האנשים הגדלים על הרשת מועדים להיות יותר תובענים, ללא אורך רוח, ממוקדי מטרה, מנוכרים. הרשת גם מקצרת דרכים: היא מאפשרת להשיג בקלות ובמהירות את כל המידע הדרוש לצורכי לימוד או עבודה. באותה שעה עצמה היא פותחת דלת רחבה לפלגיאטים, להעתקה מכנית. התלמיד, הסטודנט או הכותב, המכשיר את עצמו באמצעות הרשת, מצויד במידע עשיר ומדויק לאין ערוך מעמיתו מלפני 15 שנה, אבל הוא גם מועד להפוך לקריקטורה של ויקיפדיה מהלכת שלא פיתח יכולות לחקור, להעמיק, להתנסות בהתמודדות עם מקורות ידע ראשוניים. ומה שנכון לגבי כל אדם, בן דור האינטרנט, תקף שבעתיים לגבי מי שעוסק בעיתונות מקוונת, זו העומדת לבוא במקומה של העיתונות הוותיקה. ביום-יום שלי אני מנהל במייל דיאלוג (דיאלוג? אולי מוטב דואלוג) מעין זה עם שוקי טאוסיג, עורך "העין השביעית": הוא: מה אתה אומר על הטקסט המצורף? אני: ככה-ככה. הוא: אני בעד לפרסם. אני: זה קצת נפוח ולא משכנע. הוא: המאמר נוגע בנקודה חשובה. אני: צריך לקבל תגובות לפני הפרסום. הוא: בוודאי. אני: מי הכותב? הוא לא מוכר לי. הוא: יש לו בלוג פופולרי למדי. אני: זה טקסט שנכתב עבורנו או שהוא כבר פורסם בבלוג שלו? הוא: אבדוק. אחרי שהוא בודק, שב טאוסיג ומרצד על המסך שלי: המאמר הוא מִחזור של פוסט שהכותב העלה בבלוג שלו. שנינו מסכימים שבנסיבות אלו, לא נפרסם אותו. ההתכתבות הזו עשויה להשתרע על פני כמה שעות, כי לא תמיד שנינו יושבים סימולטנית מול המחשב, אבל גם כשהיא מתנהלת ברצף יש בה משהו מסורבל. הרבה יותר פשוט היה לו היינו משוחחים בטלפון, אבל כשהרשת היא פטיש, מי יעז למרוד בה? זו אינה קינה על העבר; זו אינה יותר מאשר קריאת כיוון אל עבר מי שמעצב את פני התקשורת בהווה ועוסק בה. בצד הטוב שמרעיפה עלינו הרשת, גלומים בה חסרונות שיש למצוא להם מענה. העיתונות הוותיקה מסיימת את תפקידה ומפנה מקום למשהו חדש, שאינו מוגדר דיו. את מקומם של כללי המשחק העיתונאיים שעיצבו את פני התקשורת עד כה תופסת התנהלות חדשה שיש בה ערבוביה בין הפקרות מוחלטת של הפרט ליומרה למלא תפקיד חיוני ראשון במעלה למען החברה. בעידן הרשת, על כל הסתעפויותיה הטכנולוגיות, באה לידי מיצוי מוחלט זכות הביטוי של כל אדם ואדם. בה בשעה מתיימרת ההתנהלות התקשורתית הזו – היינו, מיליוני הבלוגרים, הטוקבקיסטים, המסמסים, המדאלים וכן, גם העיתונאים המפרסמים את הגיגיהם וידיעותיהם באתרים המקוונים – למלא את התפקיד המסורתי של העיתונות הוותיקה, זו שהתיקון מס 1 לחוקה האמריקאית בא להגן עליה ולבסס את מעמדה. יש מקום לשאול אם התחליף ראוי וממלא אחר הציפייה. האם הערב-רב המקשקש ברשת מסוגל לספק את המידע החיוני והתובנות לחברה כדי שתוכל לשלוט בגורלה? האם חבורות הכותבים הדעתנים המנקדים פה ושם את הרשת בטקסטים חשובים ואיכותיים (במאמרים, בפוסטים, בטוקבקים, בטוויטים) הן תחליף שווה משקל לעיתונאים בתקשורת הוותיקה (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) שניהלו שיח ציבורי שיטתי ואיפשרו לאזרחים לעקוב אחר מנהיגיהם ולהשפיע על החלטותיהם? ובעיקר – האם ניפוץ מדורות השבט למיליוני רסיסים של אתרי מידע והגות פרטניים מאפשר לחברה להוסיף לקיים דיון מושכל על בסיס של מכנה משותף? מהמקום שבו אני נמצא – עיתונאי דפוס ותיק, האחראי כיום על תפעולו של כתב-עת מקוון ודינמי, ומחובר, לשמחתו, עם כותבים צעירים ומבריקים, שהרשת היא שדה המחיה הטבעי שלהם – התשובה עדיין אינה חד-משמעית. רוביק רוזנטל דיאל לי: האם תרצה להוסיף מחשבות משלך בפתח הגיליון? דיאלתי לו בחזרה: יכול להיות שאכתוב משהו קצר, אפיקורסי, על קללת האינטרנט. אנסה השבוע. ניסיתי. עוזי בנזימן הוא העורך הראשי של "העין השביעית" המאמר "מתוקשרים מנותקים" פותח את סדרת המסות "עיתונות 2010", המתפרסמות במקביל באתר "העין השביעית" ובגיליון 48 של כתב-העת "פנים" של הסתדרות המורים, בעריכת רוביק רוזנטל

"ביקורת הפסיקה, כמעט כפסיקה עצמה, היא מרכיב חיוני במרקם הדמוקרטי בכללו", כתב לפני כמה שנים פרשן "הארץ" לענייני משפט פרופ זאב סגל. באיזו מידה מתקיימים דברים נכוחים אלו בעבודתם העיתונאית של סגל עצמו ושל עמיתו מ"מעריב", משה נגבי?

"ביקורת הפסיקה, כמעט כפסיקה עצמה, היא מרכיב חיוני במרקם הדמוקרטי בכללו", כתב לפני כמה שנים פרשן "הארץ" לענייני משפט פרופ זאב סגל. באיזו מידה מתקיימים דברים נכוחים אלו בעבודתם העיתונאית של סגל עצמו ושל עמיתו מ"מעריב", משה נגבי, ככל שהדבר נוגע לביקורת הפסיקה של בית-המשפט העליון? עיון בטוריהם הפרשניים מן השנים האחרונות מלמד כי בערך שלושה מכל ארבעה טורים שכתבו מצטטים את פסיקות בית-המשפט העליון, לרוב בשבתו כבג"ץ, כאילו גדול שהם נתלים בו לשם ביקורת על גורמים ממסדיים אחרים. כמו כן אין השניים נמנעים מלחלק שבחים לדמותם האישית של שופטים עליונים בולטים, ביניהם אהרון ברק ("כושר ניתוח נדיר של שיקולים רלוונטיים והכרה עמוקה בכבוד האדם וחירותו" – סגל), יצחק זמיר ("אדם מאופק, סובלני ונעים הליכות" – נגבי), שלמה לוין ("מחזיק במוסרות הערכיות" – סגל) והנשיא לשעבר מאיר שמגר ("האיש הנכון במקום הנכון" – נגבי). ייאמר מיד כי אין עסקינן כאן בגילויים של "נאמנות עיוורת", בלתי עניינית לחלוטין: נראה כי ביסוד אהדתם של שני משפטנים נאורים אלה את בית-המשפט העליון ואת שופטיו מצויה דעתם הכנה עליו כמתווה "עקרונות יסוד של חברה מתוקנת" (נגבי) וכמופקד על "שמירת זכויות פרט" (סגל), במדינה שמרובים בה אישים ונסיבות המאיימים על הערכים האלה. תמיכתם גלויה במגמתו הנוכחית של בית-המשפט העליון להרחיב את היקף ביקורתו השיפוטית על מעשי חקיקה של הכנסת והתנגדותם להתקפות פוליטיקאים עליו אינן פרי של חנופה לשמה, אלא שיקוף נאמן של דעתם הם על טיבו וכוחו הראוי. ועם זאת, מאחר שיחסם האוהד של השניים לבית-המשפט העליון מושתת על ערכים דמוקרטיים ואף ליברליים, ביקשנו לבדוק את היקף הביקורות שהפנו אליו, אם בכלל, ואת עוצמתן, במקרים שבהם היווה מטרה לביקורת בשם אותם ערכים עצמם. ראשונה היא הביקורת מתקופת שליטתו של צה"ל על אוכלוסייה אזרחית מתקוממת בשטחים, עת הוגשו לבג"ץ עתירות רבות נגד צווי גירוש וצווי אטימה והריסה של בתים. נטען אז כלפי בג"ץ כי גילה פסיביות שיפוטית בלתי מוצדקת כשנמנע מלקבל טענות נגד חוקיותם של אותם צווים, ולעתים אף לא התייחס לטענות כאלה כלל. אלו היו בעיקר טענות בשמו של המשפט הבינלאומי: סעיף 49 באמנת זנבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה אוסר לחלוטין "העברה כפויה" של בני אדם מן השטח הכבוש; סעיף 53 באותה אמנה אוסר החרבת נכסי מקרקעין השייכים ליחיד או לרבים, "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה", וסעיף 33 באותה אמנה, כמו גם סעיף 50 לכללי האג, אוסרים הטלת עונש קולקטיבי. מטעמים שנויים במחלוקת דחה בג"ץ את ראיית הסעיפים האלה כאוסרים גירושים, הריסות או אטימות של בתים, אישר למעלה מ-500 גירושים ו-150 הריסות או אטימות והקים עליו בכך ביקורת ציבורית ואקדמית. עוד נטען נגדו כי הוא סטה בנושא זה מהלכות שקבע הוא עצמו בעניין חשיבות מתן פירוש מצמצם לדבר חקיקה המתיר פגיעה בזכות יסוד (לענייננו: בגירוש – זכותו של אדם לישיבת קבע בארצו, לקורת גג, למקור פרנסה, ובהריסת/אטימת בתים – זכותו של אדם לקורת גג, זכותו שלא להיענש על מעשה שלא ביצע, זכותו שלא לשאת בעונש אכזרי או לא אנושי). סייגים עקרוניים שפיתח בג"ץ בנוגע לפגיעה בזכויות יסוד כמו חופש הביטוי או חופש התהלוכה נעדרו לחלוטין בטיפולו בעתירות אלו של תושבי השטחים, וגם על כך נמתחה עליו ביקורת משפטית כבדת משקל. ב-1981 פירסם משה נגבי את ספרו "כבלים של צדק", המוקדש כולו לנושא זה. נגבי כותב בו כי הוא "מברך בלב שלם על מעורבותו של בג"ץ בשטחים המוחזקים" (עמ 165), וכמה פסקאות לפני כן הוא מדגיש: "בזכות מעורבותו של בג"ץ בשטחים נשמר אופיו ההומניטרי של הממשל הצבאי הישראלי, והודות לכך נמנעה הכפשתם המוסרית של המפעל הציוני ומדינת ישראל" (עמ 164). תשע שנים אחר-כך, במאמרו "הכיבוש, האינתיפאדה והדמוקרטיה הישראלית", דחה נגבי את הביקורות על גישתו הסבילה של בג"ץ, בנימוק שהן משקפות "ציפיות לא ריאליות מבית-המשפט", בהיותו כפוף למצב חוקי שאין הוא מוסמך לשנותו. ברוח זו הבליט נגבי בפרשנויותיו המשפטיות מיני "פירורים של קדמה" שזרק לעתים בג"ץ אל העותרים אליו, כגון הענקת זכות טיעון למשפחת מחבל בטרם הריסת ביתה, או חיוב הצבא למסור לבני משפחתו של עציר פלסטיני שנהרג במהלך חקירת השב"כ את ממצאי בדיקת הניתוח שלאחר המוות. נגבי הציג עמדות אלו כתרומה המרבית שיכול היה בית-המשפט העליון להעניק לשמירת זכויות האדם בשטחים. במרץ 1994 כתב נגבי על מאיר שמגר דברים המייצגים יפה את עמדתו בנושא: "כשופט גרס שמגר כי חיילי ומפקדי צה"ל נושאים עימם, גם מעבר לקו הירוק, את החובה לציית לכללי משפט ומוסר בסיסיים ולנהוג על-פיהם גם בבואם במגע עם אוכלוסייה אזרחית עוינת. לכן, למשל, כפה על צה"ל לעכב פיצוץ ביתו של טרוריסט עד למתן אפשרות לבעל הבית לפנות לבג"ץ". גם בפרשנויות העיתונאיות של זאב סגל מאותה תקופה שולטת מגמה לחלוק שבחים לבג"ץ על מעורבותו בהפעלת התקנות, מבלי לבקרו על כך שהוא נמנע מלבחון לעומק את עצם החוקיות שלהן. במאמר שפירסם ב"הארץ" באוגוסט 1989, שהוקדש כולו לשבח בג"ץ על החלטתו להעניק זכות טיעון לאדם טרם הריסת ביתו, קבע סגל כי ההחלטה משקפת "נכונות מצד בג"ץ להגביר את מעורבותו השיפוטית בבחינת פעולותיהן של הרשויות, כדי לשמור שיקוימו בשטחים העקרונות הבסיסיים של צדק טבעי". נכונות זו, הוסיף, היא "ערובה לשמירת זכויות הפרט" והוכחה נוספת לכך ש"בג"ץ הוא המעוז הבטוח ביותר שיש לפרט בריבו עם רשויות השלטון". סגל לא עסק במאמר זה במידת הצדק והחוקיות שבעצם הסנקציה של הריסת בית. הוא הדין במאמר בשם "הממשל הצבאי בצבת היחסיות" (מרץ 1993), ששיבח את בג"ץ על החלטתו להתיר למפקד צבאי להמיר אטימת ביתו של רוצח באטימה חלקית של שני חדרים בלבד. היתר זה "מלמד", כתב סגל, "כי לא לעולם יעמוד חוסנם של שלטונות הצבא בפני זכויות האדם". יש לציין כי במסגרת מגמה זו עצמה לא נרתעו סגל ונגבי מלבקר לעתים את בג"ץ בנושאי שלילת זכות טיעון והימנעות מבחינת האפשרות לנקוט סנקציה חמורה פחות. ביקורתו של נגבי על פסק הדין בעניין 400 מגורשי החמאס (אף היא נטולת השגות על אישורו של בג"ץ את עצם סנקציית הגירוש) היא אחת העדויות הספורות לכך. ביקורת נוספת המופנית לעתים כלפי בית-המשפט העליון בשם זכויות האדם נוגעת לקנאותו היתרה ל"זכויות יסוד של האליטות" – כגון חופש הביטוי, חופש המידע והזכות לפרטיות – בהשוואה למאבקו המתון יותר, לעתים אף המתון מדי, על שמירת זכויותיו של "אזור הדמדומים" – זכויותיהם של נאשמים, עצירים, אסירים, ילדים ועובדים. יצוין כי גם נגבי וגם סגל כותבים הרבה יותר על הסוג הראשון מאשר על הסוג השני. שניהם מקדישים מספר רב יותר של טורים לנושאים כמו חשיפת מידע על אישים בצמרת המדינית והבטחונית (נגבי) או פגיעתן של האזנות סתר בזכות לפרטיות (סגל) מאשר לנושאים כמו הצפיפות בבתי הכלא ותנאי מעצרם של קטינים (יוצא מכלל זה מאבקו המרשים של נגבי בדו"ח ועדת לנדוי על היתריו המפורשים לאלימות בחקירות בטחוניות של השב"כ. בשיחה עימי הודה סגל כי יחסו לדו"ח זה סלחני יותר, והדברים גם משתקפים בכתיבתו על נושא זה, במאמרו "חוק השב"כ וטיבו" מינואר 1996, שבו הוא מסתפק בקריאה כללית "למציאת שביל זהב בין הגנה על בטחון המדינה לבין הגנה על חירויות הפרט", מבלי לבקר את דו"ח לנדוי כדוגמה לסטייה משביל שכזה). נסיבה מקלה מסוימת אפשר למצוא בעובדה כי מטבע העבודה העיתונאית הרציפה עוקבים השניים בעיקר אחר סוגיות משפטיות הנמצאות במרכז ההתעניינות הציבורית האקטואלית. עם זאת, בפרשת מס הבורסה בינואר 1995 התמקדו שניהם בעילות האפשריות לביטול המס – סגל בפגיעה בזכות לקניין ונגבי בהפרת הבטחה מינהלית קודמת שלא להטיל את המס – ולא התייחסו כלל לעובדה שמס כזה עשוי לעזור לשכבות החלשות – גם זו זכות יסוד לכל דבר. להוציא נזיפה אחת של נגבי מספטמבר 1994 על הכרת בג"ץ בסמכותו של השב"כ לאסור פגישות עצירים עם סניגור למשך שבועות, לא נמצאה במאמריהם של שניים ביקורת משמעותית על מדיניות בית-המשפט העליון בנושא שמירת זכויות "אזור הדמדומים". אצל סגל ניכר בתחום זה הקו שנקט נגבי בנושא מעורבות בג"ץ בשטחים – הוא שיבח את בית-המשפט העליון והציג אותו כמי שכפוף למצב חוקי ומינהלי בלתי רצוי. כשפירסם מאמרים על ריבוי המעצרים טרם הרשעה ("כתב אישום חריף נגד המשטרה"), על הקשר בין "מכת מדינה" לבין מעצר עד תום ההליכים ("מכת מדינה וזכויות נאשמים") ועל ביצוע חוקן באסירים נגד רצונם לשם גילוי סמים ("סמים וכבוד האדם"), היה זה בעקבות פסיקות של בית-המשפט העליון, והמאמרים ביטאו תמיכה בהן. כמו כן לא נמצאה אצל השניים ביקורת על מדיניותם של חלק משופטי בית-המשפט העליון, ובכללם השופט ברק, שהרחיבה בשעתה את האפשרויות לנקוט מעצר עד תום ההליכים והגבירה את היקפו. בעיית הסחבת הנודעת בבית-המשפט העליון, המתבטאת בהמתנה ארוכה מהגשת העתירות ועד ההכרעה, לא זכתה לביקורת בכתיבתם העיתונאית של נגבי ושל סגל. הוא הדין בשאלת סמכותו הבלעדית של נשיא בית-המשפט העליון לקבוע את הרכבי השופטים, שפרופ סטיב גולדשטיין מהאוניברסיטה העברית ביקר אותה בשעתו. בהקשר זה יש לציין כי השניים נוטים להימנע מלתת בטוריהם משקל לביקורות אקדמיות שונות המופנות כלפי בית-המשפט העליון – כמו, למשל, ביקורתו של פרופ דוד קרצמר מן האוניברסיטה העברית בעניין מדיניות בג"ץ בנושא הריסות או אטימות של בתים, ביקורתה של פרופ רות גביזון, גם היא מן האוניברסיטה העברית, על מגמת ה"אקטיביזם השיפוטי" של בית-המשפט העליון כיום, או ביקורתו של פרופ יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב על מדיניות בג"ץ בנושא הגירושים. לגיליון מיוחד של כתב העת "Israel Law Review" משנת 1989, שהוקדש כולו לביקורת משפטית על דו"ח ועדת לנדוי, לשעבר נשיא בית-המשפט העליון, לא נמצא בטוריהם של השניים כל אזכור. נפנה כעת לבחינת עוצמתה של הביקורת שהפנו נגבי וסגל כלפי פסיקות בית-המשפט העליון באותם מקרים שבהם מצאו שהיא אינה תואמת את "עקרונות היסוד של חברה מתוקנת" או את "זכויות הפרט". כאן יש מקום להבחין בין השניים ולציין את חריפותו היתרה של הראשון, הגם שסגנונו התקיף בדרך-כלל עובר עידון יחסי בביקורתו את בית-המשפט העליון. ביקורתו האחרונה, למשל, על החלטת בית-המשפט העליון במשפט הבנקאים לפטור את הנאשמים מעונש מאסר פתחה בציטוט דברים שאמר בשעתו השופט ברק על "תחושת חוסר השוויון" שהותירה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא להעמיד את הבנקאים לדין, והמשיכה בטון אפולוגטי משהו: "לא נעים, אבל נדמה שכדברים האלה בדיוק מתבקש כעת לכתוב על סלחנות בית-המשפט העליון". סוג זה של התרככות אינו מאפיין את כתיבתו של נגבי בבואו לבקר שרים, מפכ"לים וחברי-כנסת. אפשר אמנם לטעון כי לזכותם של השופטים עומד משך כהונתם הארוך יותר, כמו גם הכבוד לרשות השופטת, אך מעניין כי נגבי עצמו הבהיר, בשיחה עימי, שאין הוא מתרשם מטענות כאלה וכי הוא רואה את כל הרשויות כיעדים לגיטימיים לביקורת חריפה. מצד שני, אף שנגבי נוטה תכופות להרחיב את דברי הביקורת שלו מגופו של עניין לגופו של האדם המבוקר ("השבוע שוב טען חריש, בזחיחות דעת אופיינית...", "אין זו הפעם הראשונה שנחשפת התהום הפעורה בין עולם השררה של רבין לעולם הנורמות של ברק"). ביקורתו מרוסנת לחלוטין כשהיא מופנית נגד פסיקתו של שופט עליון, ולרוב היא גם תסויג בדברי שבח על דמותו של השופט. כמו כן מרבה נגבי בביקורתו על בית-המשפט העליון להסתמך על פסיקה קודמת של בית-המשפט העליון עצמו: כך, למשל, בביקורתו על פסק הדין בעניין 400 מגורשי החמאס, השבחים למדיניותו המסורתית של בג"ץ ("קודש הקודשים של המערכת המשפטית בישראל") ולעומד בראשו, מאיר שמגר, תופסים מקום נרחב הרבה יותר מזה שתופסות השגותיו על האישור שנתן בג"ץ לשלול את זכות הטיעון של המגורשים. על חריפות הביקורת של זאב סגל את הפסיקות של בית-המשפט העליון ניתן ללמוד מהשוואה בין שני מאמרים שכתב. ב"להסיר את המסך", מנובמבר 1993, יצא סגל בקריאה להסרת האיפול על הליך הבחירה של הוועדה למינוי שופטים בשמו של חופש המידע – זכות יסוד שכיחה למדי בכתיבתו בשנים האחרונות ("חיסיון עיתונאי בחקיקה מפורשת" ו"המשטרה נגד העיתונות", אוגוסט 1989; "הזכות לדעת מי יהיה שר הביטחון", מאי 1996, ועוד). פחות מחודש לאחר מכן דחה בג"ץ עתירה על החלטת הוועדה להמשיך את האיפול. סגל הסתפק במלות הסתייגות מתונות, באומרו כי זוהי קביעה שאיננה נקייה מספקות", ואף ציין לשבח את פסק הדין לאור מדיניותו הידועה של בג"ץ בעניין: "המקסימום שלו יכולים היו לצפות העותרים... היה כי בג"ץ יאמר דברים שמהם תשתמע הסתייגות מסוימת מהחלטת הוועדה, ולכך אכן זכו העותרים אתמול". בעניין אחר דחה בג"ץ, בשם עקרון טובת הילד ותוך פגיעה בחופש הדת, את עתירתה של אם לאפשר לה לחנך את ילדיה לפי תורת עדי יהוה. סגל, שחופש הדת ויחסו לסמכויות האורתודוקסיה היהודית בישראל גם הם מן הנושאים השכיחים בכתיבתו, הסתפק בציון שיקול אפשרי נוסף, מבלי להתייחס לפגיעה בחופש הדת. "שאלה היא, כמובן, אם מתן משקל מכריע לרצון שלא לחשוף את הילדים לעדי יהוה לא יפגע בטובתם הכוללת. טובתם הכוללת יכולה למשל להיות בחזקת האם, אפילו קיימת אפשרות שייחשפו לאמונה דתית אחרת מלבד היהדות". בראיון שערכתי עימו במהלך הכנת כתבה זו הצביע סגל על פסק הדין הראשון של בית-המשפט העליון בעניין הביציות המופרות של הזוג רוט-נחמני כדוגמה לפסק דין שביקר. עיון ברשימה שפירסם לאחר מתן פסק הדין מלמד כי ביקורתו הסתכמה בציטוט עמדת שופט המיעוט, צבי טל, וזו של השופט המחוזי חנוך אריאל, ובציון האפשרות החוקית לקיום דיון נוסף בהחלטה, ולא משום פגם כלשהו שיש בה אלא בשל "חשיבותה, קשיותה וראשוניותה". בעניין זה נציין כי החלטתו של שמגר לקיים דיון נוסף היתה בעייתית ביותר מבחינה משפטית – הן מבחינת פירוש חוק בתי-המשפט והן מבחינת הפגיעה בערך סופיות הדיון – ונראה כי שני הפרשנים, שתמכו בהחלטה זו, הקלו בקשייה יתר על המידה. יש הקושרים את הנימה הרכה שבה מבקר סגל את פסיקות בית-המשפט העליון לקרבה האישית שבינו לבין כמה משופטיו. בעתירה שהגיש סגל לפני כשנה אפילו פסלו עצמם השופטים ברק ולוין מלדון בה, בשל "ידידות רבת-שנים עם העותר". לא לנו לקבוע אם יש ממש בהסבר זה, אבל נעיר כי מעיון במאמריו של סגל עולה כי הוא מרבה לצאת להגנת ברק: לפני כמה חודשים, כשהופנתה נגד ברק ביקורת קשה על מכתב ששלח ליו"ר הקודם של ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ח"כ דדי צוקר, ובו המלצות בנוגע לקבלת "חוק יסוד: חופש העיסוק", כתב סגל כי "ניתן להבין את צעדו כשביקש לתרום לרשות המחוקקת מפרי עבודתו, נסיונו ושיקול דעתו המקצועי. תרומה של הרשות השופטת בטרם גיבושה של הצעת חוק איננה צריכה להיחשב כפגיעה בוטה בעקרון עבודת הרשויות, היא יכולה אף לתרום לגיבושה של חקיקה ראויה יותר"; כשביקרו בכנסת את מגמתו של ברק להרחיב את סמכויות בג"ץ, יצא סגל ברשימת שבחים לברק כ"ראשון לשופטים מכל בחינה עניינית אפשרית"; בעניין המחלוקת שפרצה בין ברק לשר המשפטים הקודם, דוד ליבאי, בעקבות מחאתו הגלויה של ליבאי על העונשים הקלים מדי לדעתו שמטילים שופטים על אנסים, פירסם סגל הסתייגות מלומדת מטענה זו, תוך השוואה עם המשפט האמריקאי, וציין את הכנסת כגורם שממנו עשוי לבוא הפתרון (נגבי הביע בעניין זה תמיכה מפורשת בעמדתו של ליבאי). סגל גם מקבל ללא סייג את תיזת ה"מהפכה החוקתית" של ברק ומשלב אותה רבות בטוריו, ללא כל התייחסות לפולמוס המתנהל סביבה. התרשמותנו היא כי כל אלה אינם אלא ביטוי לחפיפה אמיתית של דעות, מה גם שטענתו של סגל בעניין הלגיטימיות של מכתבו של ברק לצוקר היא, בפשטות, נכונה. הקרבה המופרזת היחידה בין סגל לבין בית-המשפט העליון התבטאה בהיענותו לבקשת המוסד, עם מעברו למשכנו החדש, לכתוב עבורו חוברת על מקומו בשיטת המשפט הישראלית. ההתאמה המוגזמת היחידה בין כתיבתו העיתונאית של סגל לבין דעתו של ברק עולה ממעקב אחר רשימותיו בנושא החלטת בית-המשפט העליון שהכירה בסמכות כל הערכאות לבטל חוקים הנוגדים חוקי יסוד. למחרת קבלת ההחלטה השווה אותה סגל לפסיקה אמריקאית ישנה ה"נחשבת בספרות למלאכת מחשבת ולתרגיל גאוני". הוא הניח כי תהיה זו "תרומה מרכזית לפיתוח עקרונות הדמוקרטיה", ונמנע מלבקרה. ארבעים יום לאחר מכן הופיע השופט ברק בפני חברי ועדת חוקה חוק ומשפט והבטיח להם כי למרות ההחלטה, רק בית-המשפט העליון יוסמך לבטל חקיקה של הכנסת, וגם זאת לעתים נדירות ועל-פי קריטריונים מחמירים. יומיים אחר-כך כתב על כך סגל: "זוהי מגמה ראויה... עצם יכולתה של ערכאה נמוכה להצהיר על אי-יישום חקיקה במקרה נתון אינה רצויה. הכרעה כה רגישה, מן הראוי שתתקבל רק על-ידי ההכרעה העליונה". בשיחתי עימו הסביר סגל כי המדיום העיתונאי מטבעו מגביל את יכולתו לכתוב בהרחבה ובעומק. הוא מפנה לפעילותו האקדמית, שבמסגרתה ביקורתו את פסיקת העליון רחבה וחריפה יותר. בעניין הסגנון שבו כתב על פסק הדין בעניין נחמני טוען סגל כי "כל שופט יבין שזו ביקורת". על כך אפשר לומר, בלשונו של סגל עצמו, כי "המרקם הדמוקרטי בכללו" ייפגע כאשר "ביקורת הפסיקה" של הערכאה העליונה תישמר רק לכתבי-עת אקדמיים או לכנסים מקצועיים, או כאשר הביקורת העיתונאית תיכתב בצפנים המובנים לאנשי מקצוע בלבד. דומה כי היכולת לתאר ולבקר כל פסק דין בבירור, בתמצות ובפשטות היא בגדר דרישה הכרחית מפרשנות משפט עיתונאית, וסגל עצמו ידע לעמוד בה היטב – למשל, בביקורת שכתב על פסיקת השופט שמגר בעניין ההסכם הקואליציוני בין העבודה לש"ס – ביקורת שבה תיאר את עמדת שופט המיעוט, אהרן ברק, וטען בעדה. פער חמור בין ביקורתו העיתונאית של סגל לבין ביקורתו האקדמית התגלה בדצמבר 1992 ובינואר 1993 בנושא אישורו של בג"ץ את גירוש 413 אנשי החמאס: באוניברסיטת תל-אביב פעל סגל לארגון כנס אקדמי שבו נישאו הרצאות ביקורתיות ביותר של אנשי משפט כנגד אישור זה שנתן בג"ץ; אך ב"ידיעות אחרונות", שבו כתב אז סגל פרשנויות משפטיות, הוא נמנע מלבקר את פסק הדין והסתפק בביאורים משפטיים ניטרליים לחלוטין, בנוסח "החלטת בג"ץ מאמש נושאת עימה תוצאה כוללת. משמעותה אינה רק התרת גירושם המיידי של אלה שגורשו עתה. גירוש זמני לתקופה מרבית של שנתיים יוכל להתבצע בעתיד, לפי החלטת מפקדי כוחות צה"ל בשטחים גם במקרים אחרים". גם כשפרקליטת המדינה דאז, דורית ביניש, ביקרה את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה, נמנע סגל מלתמוך גלויות בעמדתה אלא כתב: "אם מסרב פרקליט המדינה להגן על עמדה המקובלת על היועץ המשפטי, חזקה עליו שלא יחזיק במשרתו כנגד רצונו של היועץ". התמונה העולה מפרשנות המשפט בעיתונות הישראלית היא של כותבים המשמשים מעין שופר למדיניותו השיפוטית של בית-המשפט העליון. שני הפרשנים ממעטים לבקר את בית-המשפט העליון ומתרככים בבואם לעשות זאת, כאשר נגבי מצטייר כנועז יותר מבין השניים. יש להדגיש כי אין פירושו של דבר שסגל ונגבי מגלים נאמנות אופורטוניסטית עיוורת כלפי פסיקות בית-המשפט העליון, וככל הנראה מדובר בקרבה אמיתית ועמוקה בין עמדותיהם הכנות לבין עמדותיהם של שופטי בית-המשפט. התוצאה היא שקול הפרשנות המשפטית בעיתונות הישראלית הוא חדגוני, ויש לו זיקה רעיונית עמוקה מאוד עם נשוא כתיבתם. תרומה כלשהי לגיוון תמונה תוכל, אולי, לבוא מ"ידיעות אחרונות", שאיננו מעסיק כלל פרשן קבוע לענייני משפט. גיליון 4, יולי 1996

על עיתוני הספורט ועל אסון השריפה בכרמל | מי מתעלם בהפגנתיות, מי פורט על מיתרי הרגש | ו"ידיעות אחרונות" מקבל את הציון 4. יש גם נימוק

האסון בכרמל מאפשר הצצה נוספת להתנהלותם של מדורי הספורט בעיתונים בעתות משבר; מי מחבק בחום ומעצים רגשות פטריוטיים, ומי מתבונן במתרחש בצורה מרוחקת וקרה. מבט ראשון בכותרת שער הספורט של "הארץ" ביום ראשון – "פרויקט שיקום" – הטעה לרגע לחשוב שהיא מרמזת על הטרגדיה. אבל רק לרגע. כותרת המשנה החזירה את הקורא לשגרה הספורטיבית; הכוונה היתה לנצחונות של שלוש קבוצות בליגת-העל. ההתעלמות הכמעט גורפת של ספורט "הארץ" מהאש בכרמל הידהדה את טורו של עורך המדור, שלומי ברזל. הטור, רגוע ויומיומי, עסק במכבי תל-אביב ובאבי נמני, וחתם בפסקה קצרה ועניינית: "היה צריך לשחק אתמול כדורגל. זה לא הוזיל את הטרגדיה בכרמל, רק איפשר לחזור קצת לשפיות, שכאן היא לעולם זמנית בלבד". במובן זה דומה ש"הארץ" הגדיר מחדש את המושג "אליטיזם", שמוטח בו חדשות לבקרים: במדינה שבה הנורמלי הוא הלא-נורמלי, להתעקש על מדור שגרתי כולל כתבות על כדוריד נשים ורץ מרתון ביום שכל הארץ מרותקת לדיווחים הדרמטיים, פירושו להיות שפוי. זו בחירה לגיטימית, ובכל זאת נושב ממנה ריח קל של ניכור. אני בספק אם קוראי הספורט של "הארץ" מנותקים כל-כך עד שבמיוחד עבורם ייצרו מערך כיבוי משוכלל שמונע מהריח השרוף לחדור אל האטמוספירה שלהם. בספורט "ידיעות אחרונות", כמו תמיד, מלחמה, אסון או בחירות הם חלק בלתי נפרד מההוויה הספורטיבית. מי שציפה לכתבות ברוח "איפה תפסה הדליקה את כדורגלנינו המצוינים", לא התאכזב. הפעם כיכבו כמה שחקנים מליגה ג המשמשים ביום-יום כבאים ואף השתתפו בכיבוי השריפה, וכמה מלים על אימון הפועל עוספייה בצל האש. הכותרת הבולטת בעמודים 2–3 של יום ראשון העבירה את המסר בפשטות בציטוט מפי אנשי מכבי חיפה: "קשה להתרכז בכדורגל". הכפולה הפותחת עסקה כולה באירוע הדרמטי, כיאה לעיתון שמדורת השבט מוזנת מהניירות שלו ממש: סחיטת כל סנטימטר סנטימנטלי מלבבות הקוראים, מתוך שכנוע עמוק שזה מה שהעם רוצה. ספורט "מעריב", במיומנות של לוליין בקרקס מדראנו, נע על קו הזהב שבין לבין: האסון הוזכר בשער באופן מינורי, והיה גם טור שביקר את ההחלטה לשחק בשבת למרות השריפה הגדולה. בסך-הכל הפגינו שם מידתיות נכונה. מ"ישראל היום" אי-אפשר ללמוד הרבה. אין לו שער ספורט שייתן מושג מה חושבים עורכיו בסוגיית הנורמליות והמידתיות. יתר השטח תלוי בהחלטה של המנהלים אם להעניק לספורט כפולה פותחת נקייה ומכובדת, או לדחוף לו מודעת אבל ועוד אחת לסילוק פטריות ברגליים, כמו שקרה השבוע. אבל זה כבר סיפור אחר. אי-אחידות ועצלות מחשבתית לפני כשנה החליטו ב"ידיעות אחרונות" להרחיב את גליון הציונים המסורתי והשנוי במחלוקת שמעניקים העיתונים לשחקני כדורגל, והוסיפו למספרים כמה מלות הסבר. דוגמה מהשבוע: רוברטו קולאוטי – 5, והנימוק: "חלוד". מאיר כהן – 5: "לא היה מספיק ערני". סטפן אוהרלו – 4: "אומלל". עדן בטיט – 3: "התרגש יותר מדי". דניאל היידמן – 2: "מה תפקידו?". אלא שדווקא ההרחבה הזאת, לכאורה דוגמה להשקעה עודפת ועודף פדגוגיות, יוצרת לא פעם פרדוקסים משונים. למשל, פער גדול בין ההערכה המספרית להערכה המילולית עד שדומה שהעיתונאי מסוכסך עם עצמו, או עם העורכים שלו, תלוי כמה ידיים מפשפשות בשוק ההערכות הזה. ניקח לדוגמה את הציון 6: אביחי ידין קיבל את הציון מהכתב זאב גולדשמיט בנימוק שהיה "טוב ויציב". במשחק אחר העניק יוסי וקנין ציון 6 לנאסטיה צה עם ההסבר "פעיל, אבל לא מספיק". גם יוסי דורה קיבל אצלו 6, והפעם הנימוק היה "בישול נהדר". בתיאור השער שזיכה את דורה בציון הטוב כתב וקנין: "דורה הגביה כדור קרן ובן-בסט הכניס את הראש בתוך פקעת שחקנים". כלומר, בסך-הכול כדור קרן תמים שהוגבה לשטח מצומצם שעליו הסתערו עשרה שחקנים, ולמרבה המזל הוא הגיע לראש הנכון. מקרי לחלוטין, בטח לא בישול נהדר שבזכותו הוא ראוי לציון מיוחד. 6 אחר כיכב בציון שהעניק הכתב אלי סניור לשחקן עידן סרור, תוך שהוא מנפק את הנימוק התמוה "לא ממוקד". אותו סניור העניק ציון 6 רב-פרצופי לאלי לוי, שנתן "יופי של מלחמה". לך תבין. גם המספרים האחרים מסתבכים בין רגלי השחקנים: לצד הציון 5 שהעניק גולדשמיט לשחקני הפועל תל-אביב הוא כתב על באדיר: "ידע ימים טובים יותר" ועל פרנסמן "לא היום שלו". תיאורי הציון 4 שהעניק לכמה משחקני הפועל פתח-תקווה, שהובסו באותו משחק, היו דווקא סלחניים יותר. גיא צרפתי "מסוגל ליותר", דודו ביטון "לא שיחקו עליו", ואיאד חוטבה "טעון שיפור". ואלו רק דוגמאות מקריות מהשבוע. מוסד הציונים היה מאז ומתמיד מפוקפק בגלל בעיות אתיות (קשרי הכתב עם השחקנים שהוא מסקר) ומקצועיות (אף עיתונאי אינו יכול לדייק בציונים ל-22 שחקנים). ב"ידיעות" ניסו לשדרג את התעודה ולהפוך אותה למעניינת יותר, אבל הציון שהם מקבלים על כך הוא 4. הנימוק: אי-אחידות ועצלות מחשבתית. עוד על ציונים, כדורגלנים ועיתונאים: "כתבים על אנושיים ברחוב מוזס" "מסוגלים ליותר" "ציונים בשלט רחוק" חוב אבוד. בספורט "ידיעות אחרונות" התעלמו מכתבה שפירסם ניר איסקוב במקומון "ידיעות תל-אביב", ולפיה מאמן הנבחרת, לואיס פרננדס, עלול להיות מושעה על-ידי התאחדות הכדורגל הבינלאומית בגלל חוב לקבוצה מקטאר, שאימן בעבר. הכתבה פורסמה ביום חמישי האחרון בכותרת הראשית של ספורט ynet, ולפי כללי הטקס הנהוגים בקבוצת "ידיעות אחרונות", גם עיתון האם היה אמור לתת במה לסיפור הראוי. אלא שב"ידיעות" התעלמו משום מה. ההתעלמות תמוהה במיוחד לאחר שביום ראשון הם הבליטו בכותרת ענק, השמורה לדרמות של ממש, ידיעת רכילות שלפיה פרננדס עזב בזעם את בלומפילד אחרי שעוכב בכניסה למשחק. מוזר מאוד. תלכו. "אל תלכו לשום מקום", הקלישאה של מגישי הטלוויזיה לפני היציאה לפרסומות, הפכה למלכודת פתטית גם ליהונתן כהן, המגיש האינטליגנטי של ערוץ הספורט, שהפציר כך בצופיו ביום חמישי שעבר, דקות לפני שהשידור עבר למשחקה של מכבי תל-אביב מול זלגיריס. זה קרה כמה שעות לאחר שהחלו להתברר ממדי האסון בכרמל, בערב שרובו עבר מול מהדורות החדשות בטלוויזיה ושלא היה בו ראש לשום דבר, גם אם מדובר באוהד שרוף של מכבי תל-אביב (ואני לא). דווקא נתניה. הניצחון בשנייה האחרונה של ברק נתניה על אשקלון בילבל גם את עורכי "ערב הכדורסל של ישראל" בערוץ הספורט, שבכתובית התוצאה העניקו את הניצחון לאשקלון.

תוכניות סאטירה אינן מזיקות, בדרך־כלל, לפוליטיקאים המוצגים בהן בצורה נלעגת. בתנאי שהם מתיידדים עם דמותן הקריקטורית

האם דמותה של חלי מתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" תשמש משאב לקידום הקריירה החדשה של העיתונאית שלי יחימוביץ שעברה אל הפוליטיקה, או שמא ההגחכה שבדמותה תהווה מכשול בהפיכתה ל"חלק מהנהגת המפלגה והמדינה", כהכרזת פטרונה הפוליטי, עמיר פרץ? התשובה לשאלה זו ברורה למדי: חלק ניכר ממה שעוזר לקידומם של פוליטיקאים היום הוא האובססיה לידוענים שמטפחת התרבות התקשורתית. ההיסטריה התקשורתית סביב מעברה של יחימוביץ לפוליטיקה מזכירה, מצד אחד, את צמיחת התקשורת־הממוקדת־בידור בדמוקרטיות מערביות, כאשר תוכניות טלוויזיה ומגזינים שמתמקדים במפורסמים, תוכניות אירוח וסגנון חיים, מתקבלים בעניין רב על־ידי ציבור הבוחרים. מצד שני, היא מזכירה מאפיינים של תרבות לא מערבית, למשל בהודו, שבה מצרפות המפלגות הגדולות כוכבים מבוליווד כדי למשוך אליהן את סיקור אמצעי התקשורת בתקווה שימשכו אליהן קולות בוחרים. סביבת התקשורת החדשה – קרי, המעבר מהעיתונות הכתובה אל הטלוויזיה, ובעקבות כך השתלטות הבידור על הפוליטיקה – הפכה פוליטיקאים מובילים לידוענים. פרצופיהם הפכו מוכרים לציבור כמו רבים מאלה המעורבים בתעשיית הבידור. ההזדמנויות שיצרה סביבת התקשורת החדשה מספקות מגוון אפשרויות לפוליטיקאים להיחשף לקהל הרבה יותר רחב לעומת האמצעים להשגת תמיכה שהיו מקובלים בפוליטיקה הישנה. בשני העשורים האחרונים, כאשר האישיות הפכה לחלק המרכזי במסעי הבחירות המודרניים, וכאשר חשיפת האישיות נהפכת לשכיחה יותר ויותר ונראית כדרישה מוקדמת להצלחה בבחירות, הרי שכיום, זירת תוכניות האירוח היא הסביבה העדיפה על הפוליטיקאים לסוג הזה של הופעות תקשורתיות. מגיש הטלוויזיה דייוויד לטרמן רמז כבר בשנות התשעים שהדרך אל הבית הלבן עוברת בתוכניתו. רצוי אמנם שהחשיפה תהיה חיובית, שתציג תמונה שתיצור תהודה חיובית בציבור, אך החשיפה בזמן רלבנטי, למשל בתקופת בחירות, גם אם אינה מחמיאה תמיד, מייצרת את ההזדמנות להגיע להמונים לא רק באמצעות ערוצים המשמשים לעניינים פוליטיים בלבד, אלא גם דרך תוכניות בידור וסאטירה. האבחנה הזו מעוררת תמיד את השאלה: האם חשיפה אישית כה נרחבת אינה נטולת סיכונים? האם לא רצוי כי תהיה יותר מבוקרת? והאם תוכניות הסאטירה שעליהן אין שליטה ומטרתן להגחיך את הפוליטיקאים, יכולות להשפיע לרעה על הפופולריות שלהם? הפוליטיקאי, כמו הידוען, הרי בוחר להבליט מרכיבים מסוימים של חייו הפרטיים כדי לקדם את הדימוי שהוא רוצה להקרין. אך בעידן שבו ההפרדה בין הציבורי לפרטי – הפרדה שהיתה מוכרת בפוליטיקה של העבר – אינה קיימת יותר, נדרשים הפוליטיקאים המתמודדים, ובעיקר יועצי הבחירות שלהם, להשקיע הרבה זמן ומשאבים בעיצובה של הדמות אשר תמצא חן בעיני המצביעים. כתוצאה מכך הצמיחו דמוקרטיות ותיקות, כמו גם צעירות, מעין פוליטיקאים משובטים, הלבושים היטב, והמתרגלים כל תנועת גוף כמו בכוריאוגרפיה, לצורך הופעותיהם מתווכות־המדיה לציבור. דוגמאות בולטות לכך אפשר לראות בארה"ב: ביל קלינטון וגורג בוש; בבריטניה: טוני בלייר; בגרמניה: גרהרד שרדר, ואצלנו, ביבי נתניהו. ההתנהלות הזו מחלחלת גם לתרבות הפוליטית במדינות לא מערביות: בהודו, למשל, הוחלף המראה המסורתי של גנדי במראה מחויט ומסוגנן. הדמויות הפוליטיות המשובטות האלה מתארחות מסביב לשעון במשדרים ובתוכניות דיון. הזירות הטלוויזיוניות מאפשרות לפוליטיקאים של היום את הכיסוי התקשורתי יקר הערך, אך תשומת הלב התקשורתית עלולה לעתים להיות הרסנית: כל דבר שעלול להיתפס בציבור כפגם באישיות המועמד או בעברו, ייחשף באמצעי התקשורת ללא שום סנטימנטים. מה היא, אם כן, השורה התחתונה במאזן? אם נבחן את מדד הפופולריות של הדמויות הפוליטיות המספקות השראה לתוכניות הסאטירה אצלנו, נראה בבירור כי בעיקר הפוליטיקאים הם שהרוויחו. הפיכתו של עוזי כהן, מייצג מרכז הליכוד השנוא, לכוכב עליון היא דוגמה מובהקת לכך. למעט דן מרידור, שממילא הכריז על עצמו כי אינו מתאים פוליטיקה־הממוקדת־בידור ופרש ממנה, ולחיים רמון, שאימץ בחיים האמיתיים את דמותו מן הסאטירה – יועץ סתרים לראשי ממשלה במקום מועמד בעצמו – הניזוקים האפשריים היחידים הם אלה שאינם מתיידדים עם בן דמותם/בת דמותן בסאטירה, וכמובן, אלה שאינם מוכנים להתוודות בתוכניות האירוח על ידידות זו. ד"ר אורית גלילי־צוקר מרכזת פרויקט מנהיגות בבית־הספר לממשל, אוניברסיטת תל־אביב ומלמדת במחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר־אילן גיליון 60, ינואר 2006

"ייתכן כי לולא טוהר המעמד הייתי מעז לאבחן את הטקסט הזה כלוקה בתסמונת יחצנית, או מנגד, לאבחן את העיתון כלוקה בכשל חיסוני מן הבחינה העיתונאית". על הפרויקט המיוחד של "ידיעות אחרונות" בכיכוב המשלחת הישראלית להאיטי

רגעי אסון הם רגעיהם הגדולים של אלה שבורכו ביכולת להביא תועלת. מצילי החיים, המחלצים, הרופאים. במקום שבו אנשים רגילים נותרים הלומים, סופקים כפיים, הם אמורים להיות במיטבם. ברגעי אסון זזים כל האחרים, אנשי הגות ומעש, בעלי סמכות וספקי שירותים, מורי הדור ועלובי החיים, ומפנים להם דרך. במו ידיהם הם יכולים לתת חיים למי שגורלו נגזר. לא רק הניצול האלמוני יהיה אסיר תודה על חייו שהושבו לו על-ידי הרופאים הזרים שבאו מרחוק; כלל אזרחי המדינה הרחוקה ששיגרה אותם ושאת שמה הטוב הוציאו למרחוק יראו בפועלם מקור לגאווה. התצלום הקבוצתי של הרופאים הצבאיים שיצאו לטפל בנפגעי הרעש בהאיטי, שהתפרסם היום (21.1.10) בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "סיירת האיטי", נראה במבט ראשון כמכתב הוקרה ממוסגר. מתבקש להניח כי גילוי ההוקרה יבוא מצד הנפגעים שניצלו הודות לטיפול המצוין, אבל נראה כי אלה, אם בכלל הצליחו לבטא את תודתם, עשו זאת בצנעה בעודם מתאוששים ומשקמים את חייהם ההרוסים. כך שהשאלה בשם מי נעשתה מחוות ההוקרה של "ידיעות" אינה מקבלת תשובה ברורה. בכפולת האמצע של אותו גיליון מופיע שוב, בהגדלה, אותו תצלום קבוצתי, והפעם תחת הכותרת "מלאכים בגיהנום". לכל אחד מהמצולמים ניתן מספר המקשר לכרטיס אישי שמציין את שמו, התמחותו וכמה מלים שהתבקש לומר על "הרגע שאזכור". מבחינה עיתונאית, ה"פרויקט המיוחד" הזה, כפי שמגדירו "ידיעות", הוא חריג קיצוני. הקושי הלוגיסטי מסביר מדוע "ידיעות" חוזר לעסוק בהצפות המקומיות בישראל ומתמקד בצוות הרפואי הישראלי שפועל בהאיטי ולא בנעשה באי. ובכל זאת צריך לשאול: "פרויקט מיוחד" מטעם מי ולמען מי? "ידיעות" הקצה בנדיבות שטח לפרויקט, על עמודיו הטובים ביותר. דובר צה"ל הוא שתרם את התצלום הקבוצתי. אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה בפיקוד העורף, כתב את הטקסט שכותרתו "ואהבת לרעך כמוך". ומישהו בצוות ההפקה של העיתון, ואולי בצוות המחלצים, ריכז את החומר הנאסף והתאימו למצולמים. "הפרויקט" נראה כמו קופרודוקציה של העיתון והיחידה הצבאית, שמן הסתם בא להנציח את ההישג ולספק מקור גאווה לרופאים, לעיתון, לקוראיו ולציבור כולו. ומה רע בכך? רע? חלילה. רק מלים טובות יש בפי לצוות המחלצים והרופאים. ובכל זאת, צרימה קלה מלווה את הפרויקט. ברור לי שלא הרופאים, אנשים שאמונים בהצלת חיים הרחק מאור הזרקורים, הם שעומדים מאחוריו. ברור לי שהם התבקשו להצטלם ונענו בשמחה, כפי שנענו ברצון לשאלון הקצרצר על "הרגע שאזכור". אבל יחידת המחלצים והרופאים נראית כמי שנכנסת לסחרור מסוים. אם מצרפים את העדויות הקצרצרות הללו של כל אחד מ-42 המצולמים, מתקבלת תמונה אינפורמטיבית שתמחיש את הישגיו של הצוות. אבל לא נראה שזו הכוונה העיקרית. הכוונה העיקרית היא מה שנראה לעין: הרצון לחשוף את היחידה ולזכות אותה בקרדיט על המבצע. אני קורא בעניין את הטקסט של הרופא המפקד, אל"מ ד"ר בר. לצערי, אינני מציל חיים. אבל טקסטים, חברי ואני מצליחים לא פעם להציל. כך, למשל, הייתי יכול לפעול למניעת החזרה המליצית (לא פחות מ-12 פעם) על הפתיח "במשלחת חיל הרפואה בהאיטי..." בראש כל פסקה. אילו הייתי עורך תורן, הייתי מנקה את הטקסט מכמה השוואות יהירות (ארה"ב, בריטניה, הדגל) ומאזכור מיותר לחלוטין של הנאצים ושואת העם היהודי. ייתכן כי לולא טוהר המעמד הייתי מעז לאבחן את הטקסט הזה כלוקה בתסמונת יחצנית, או מנגד, לאבחן את העיתון כלוקה בכשל חיסוני מן הבחינה העיתונאית. למראה הכפולה "מלאכים בגיהנום" אני נתקף אי-נוחות. אף כי אפשר להתגאות בפועלה של המשלחת, אני תוהה אם יחידת החילוץ ורפואת החירום הבינלאומית שלנו אינה הופכת לסיירת אוטונומית, שתשייט בעולם מאסון לאסון, תקצור מחמאות והישגיה ימונפו לגיוס תרומות. מין זק"א עולמית. אם זו אכן המגמה, אשמח אם יתנהל דיון ציבורי ראוי על כך (שבוודאי מתנהל בצבא, אך אינו מגיע לאוזנינו). אני מתנצל מראש על נטייתי לחשדנות יתר. כנראה בשל כך התגלגלתי לצד הזה של העיסוק "במשלחת חיל הרפואה בהאיטי". אבל עלי לשלול את האפשרות שהנוכחות האינטנסיבית של המשלחת היא כדי לאפשר לכמה שיותר רופאים להתנסות בטיפול באזורי אסון, ולו כדי לצבור פרקטיקה כך שברגע האמת, אם חלילה יקרה, יוכלו לטפל בנפגעי ערינו. לא שיש בכך בעיה. להפך. אני שואב עידוד מן המחשבה שביום שבו תכה בנו רעידת האדמה, טובי רופאינו, המנוסים גלובלית, יהיו הראשונים לחלץ את משפחתי ואותי מבין הריסות ביתנו. אני מודה על כך מראש. אבל אם זה המצב, אשמח לקבל גילוי נאות. ואני מבטיח שלא יהיה בו חלילה כדי לפגוע בהערכתי לרופאי היחידה. עם זאת, אווירת "מלאכים בגיהנום" שנדבקת אל פועלה של היחידה מרמזת כי מתפתחת כאן בעיה אורולוגית, כפי שאנו ההדיוטות קוראים לזה. האומנם נפתח פער בין רפואת הצלה יוקרתית ומתוקשרת ובין רפואה רגילה, מצילת חיים במרפאות, במכונים, בחדרי המיון ובמחלקות בתי-החולים שלנו? האם הרופאים הרגילים הנשחקים בחדרי הניתוח בהצלת חיים יומיומית הם פחות מקצוענים, מצוינים או ערכיים מהרופאים המעופפים לאזורי אסון? במה פחוּת ערך מאלה הוא רופא המרפאה השחוק או רופא המיון העייף, המציל את מטופליו מצרות גדולות? העובדה שדווקא היחידה הזו, שעיסוקה אכן מסקרן ודרמטי, מתמסרת לכיסוי מועצם בעיתון של המדינה יוצרת בציבור הרחב אופוריה שאינה במקומה באשר לדמות הרופא המלאך, וחוטאת לרופאי היומיום. רופאים הם הראשונים לדעת שהצלת חיים נעשית בצנעה. כל ניסיון להוציא את המעשה הזה לאור הזרקורים עלול לפגוע במעמד הרופא ובמקצוע הרפואה. במיוחד מטריד החשש מברית סמויה שנכרתת בין הרפואה לצבא ולמדינה. רופאים צריכים לעסוק ברפואה, ולא בחינוך הציבור. החינוך הטוב ביותר שיוכלו לתת הוא בטיפול אנושי ומקצועי לציבור – בצנעה הראויה ובתשומת הלב המתבקשת. אל לרופאים להפסיק את מלאכתם החשובה, אבל ראוי להמליץ להם להתרחק מאור הזרקורים. עם כל הכבוד ליחידת החילוץ, אנחנו עוד רחוקים מלקיים את "ואהבת לרעך כמוך" במובנו האמיתי. תוצאת הפעולה המבורכת של המשלחת להאיטי מעוררת את הערך הזה דווקא במובנו ההפוך: "ואהבנו לעצמנו".

נתניהו נגד סרנה: נכשל ניסיון נוסף להסתפק בפשרה • השופט: לא רואה איך אפשר להוכיח טענת "אמת דיברתי"

השופט עזריה אלקלעי הזמין את באי כוחם של בנימין ושרה נתניהו ושל יגאל סרנה לדיון שהתקיים היום (26.2) באולמו בבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו כדי לנסות ולהשיג פשרה בין הצדדים בטרם יחל שלב חקירת העדים. במהרה הובהר כי לא יהיה מנוס מלקיים את התיק עד סופו, כולל חקירת ראש הממשלה ורעייתו בדבר האירוע שעליו כתב סרנה. בני הזוג נתניהו הגישו תביעה נגד סרנה בגין פוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, ובו טען כי שיירת ראש הממשלה נעצרה בשעת לילה ו"נפלט ממנה בחושך אל כביש 1, בצעקות, גבר לא צעיר שהוא עילת הכל, כי אשה אחת לא רוצה שהוא יישאר איתה". ראש הממשלה ורעייתו מכחישים כי האירוע אי פעם התרחש, ובאמצעות עו"ד יוסי כהן דורשים פיצוי בסך 280 אלף שקל. סרנה, באמצעות עורכי-הדין אביגדור פלדמן וליאור אפשטיין, טוען כי האירוע אכן התרחש, גם אם לא בדיוק בפרטי הפרטים שפרסם, ולאחרונה זימן לעדות את ראש השב"כ לשעבר יורם כהן כדי להוכיח זאת. אל הדיון הבוקר הגיע סרנה יחד עם עורכי-דינו, כשהוא מלווה בדוקומנטריסט דורון צברי, המתעד את המשפט. בפתח הדיון פנה השופט אלקלעי לבאי כוח הצדדים ואמר כי לאחר שקרא את תצהירי התובעים ותצהירו של הנתבע הוא חשב כי "יהיה מן הראוי לסיים את התיק הזה בפשרה". השופט אלקלעי התייחס לעובדה כי סרנה הצהיר ששמע על המקרה המתואר בפוסט שלו מאדם ששמע עליו מאחד מאנשי האבטחה של ראש הממשלה. "מתצהיר הנתבע מסתבר שהוא נסמך על שמועה מכלי שני", אמר השופט. "אני לא רואה איך אפשר להוכיח טענת אמת דיברתי אלא אם כן ראש השב"כ יבוא ויגיד דברים בעלי ערך". בפנותו אל באי כוחו של סרנה שאל אותם השופט: "אתם סבורים שתוכלו להוכיח את ההגנות?". עו"ד אפשטיין השיב בחיוב, הוסיף כי לא מדובר ב"ריב חניה" וחזר על עמדת ההגנה שלפיה את המקרה הפרטי שעליו כתב סרנה יש לראות בהקשר רחב יותר. "מצטער שבזבזתי את זמנכם", העיר בתגובה השופט אלקלעי לכיוון עו"ד כהן, בא כוחם של ראש הממשלה ורעייתו. עו"ד כהן אמר כי בהליך הגישור שהתנהל בעבר בין הצדדים הציעו באי כוחו של סרנה שהצדדים יוציאו "הודעת התנצלות משותפת", דבר שכלל אינו מקובל על דעתו. "אנחנו רוצים פסק דין", הודיע עו"ד כהן. "חד-משמעית, נוקב, שהפרסומים האלה כוזבים". "ובלי פסק-דין", שאל השופט אלקלעי, "במה תסתפקו?". "בפסק דין או בהתנצלות שאנחנו ננסח עם הבעת חרטה כנה ופיצוי כספי". "הייתם מוכנים בלי פיצוי?", בירר השופט אלקלעי, ובא כוחו של ראש הממשלה השיב בשלילה. "ראש הממשלה זקוק לפיצוי?", תהה השופט. עו"ד כהן הסביר כי אין לו סמכות לוותר על הדרישה לפיצוי בלי התייעצות עם התובעים. כשהשופט שב ופנה לבאי כוחו של סרנה הסביר לו עו"ד אפשטיין כי אם התובעים ימחקו מכתב התביעה שלהם את כל הסעיפים שאינם נוגעים לעצירת מכוניתו של ראש הממשלה, כלומר את הסעיפים היוצאים אישית נגד סרנה וטוענים לרדיפתו אותם, לא תהיה בעיה להתנצל. עם זאת, הבהיר עו"ד אפשטיין, על דפוס היחסים בין בני הזוג נתניהו, כפי שהוא רואה אותם, סרנה יעמוד. "אנחנו לא נמחק כלום", הודיע בתגובה עו"ד כהן. "האיש הזה צריך להתפלל שלא נגיש נגדו עוד תביעת דיבה. הוא רודף אותם וזה יישאר בתיק". השופט אלקלעי פנה בניסיון אחרון לעו"ד כהן והזכיר לו כי אם אכן התיק יתנהל, וראש הממשלה יזומן לחקירה על תצהירו, יבואו לדיון הרבה יותר עיתונאים מאלה שהגיעו לדיון היום. "אז יבואו", אמר עו"ד כהן. "אתה לא רוצה פסק דין", הכריז עו"ד פלדמן. "אני רוצה פסק דין", התעקש עו"ד כהן, אם כי בהמשך התייחס גם לאמירתו של השופט כי הדיון הבא יהיה מתוקשר הרבה יותר. "ניסיתי להימנע מזה", השיב לו השופט, "ואני מבטיח לאדוני שתקשורת תהיה". "אין שום בעיה עם תקשורת", אמר עו"ד כהן, "אנחנו אוהבים תקשורת, אבל לא קרקס תקשורתי". 56211-03-16

הציניות התקשורתית-עיתונאית ערב הבחירות היא אקדח היורה לכל עבר, גם לכיוונם של אלה הלוחצים על ההדק

דווקא נחמד הפרומו החדש של חדשות ערוץ 10. בתשדיר, שנועד לגייס צופים ליום הבחירות, נראים אנשי חברת החדשות של הערוץ, המצטטים כל מיני התבטאויות גנריות ושחוקות של פוליטיקאים ("הממשלה שלנו תייצג את כל העם", "אנחנו נדאג לחלשים"), כשבתחתית המסך מופיעות כתוביות שבהן מפורש מה "באמת" עומד מאחורי ההתבטאויות הללו ("חוץ מאלה שלא בחרו בנו", "אנחנו נעלה את המסים"). זהו תשדיר פשוט, שנעשה בטעם טוב, והוא יוצר את הרושם שכאן (כלומר, בחדשות 10) מדברים אל הצופה "בגובה העיניים", וכי כתבי הערוץ ופרשניו לא יניחו לפוליטיקאים להוליך את הצופים שולל. ועם זאת, יש כאן גם טעם רב לפגם. התשדיר של חדשות 10 יוצר את הרושם שכל הפוליטיקאים (מימין ומשמאל, קואליציה ואופוזיציה) הם רמאים, אינטרסנטים או נוכלים (או כל אלה גם יחד), וכי הבחירות בכללן אינן אלא אוסף של מצגי שווא ושקרים. כאן אין טובים ורעים, ואפילו לא רעים ורעים פחות. הכל, כלומר הפוליטיקה, אותו דבר, ולכן אין טעם לקחת שום דבר ברצינות; אל תיתנו להם, כלומר לפוליטיקאים, לעבוד עליכם; אנחנו, כלומר אנשי חדשות 10, אומרים לכם כבר עכשיו שכל מה שהפוליטיקאים אומרים ויאמרו לכם לא שווה כלום; רק אנחנו נגיד לכם את האמת. והאמת היא שהכל חרא. כלומר, פוליטיקה זה חרא. כך נאמר במלים מפורשות בפתח תשדיר התעמולה של מפלגת קדימה בראשותו של שאול מופז. "פוליטיקה זה חרא". וזאת גם כנראה הסיבה לכך שמופז הוא כישלון פוליטי מהדהד. כי פוליטיקה זה חרא, אבל שאול מופז הוא הרי לא חרא; הוא אדם טוב, לא פוליטיקאי, ולכן הוא נכשל. אבל אתם, הצופים, הרי יודעים שפוליטיקה זה חרא, ולכן אתם צריכים – באופן פרדוקסלי – לתת את קולכם למי שנכשל בפוליטיקה והוכיח באופן זה שהוא לא "חרא". אם תשדיר הפרסומת של ערוץ 10 הוא בעייתי במידה מסוימת, תשדיר התעמולה של קדימה כבר חוצה את הגבול אל הפתטיות המוחלטת (עזבו את הדוגריות המעושה ואת ניבול הפה; אם פוליטיקה היא באמת כזה "חרא", כמו שאומר אורי גבריאל, המקריין את התשדיר, מופז מוזמן לפרוש מהפוליטיקה ולפנות אל עיסוקים אחרים שאינם "חרא", ולעזוב את כולנו במנוחה). אבל שני התשדירים, בבסיסם, אומרים פחות או יותר אותו הדבר: שפוליטיקה ובחירות הן עסק מלוכלך, הראוי לבוז ולציניות, ושאין שום סיבה להתייחס אליו ברצינות, אלא לכל היותר באיזו אירוניה היפסטרית מתחכמת. הסנטימנט הזה בדיוק מופיע גם למרבה ההפתעה בתשדירים שהופקו על-ידי ועדת הבחירות המרכזית, ושבהם מככב השחקן יוסי מרשק בתפקיד שוטר מ"משטרת הקיטורים". באחד מהתשדירים הללו נראים שני צעירים תל-אביבים אופנתיים היושבים בבית-קפה ומתלוננים על מצבה של החברה הישראלית ("רק כשאת חוזרת מברלין את מבינה כמה עולֶב פה", אומר הבחור; "אין, אנחנו הכי עולם שלישי", משיבה הבחורה). עוד הם מדברים, מופיע מרשק בדמותו של שוטר משופם ומציג בפניהם את תעודת השוטר שלו. "משטרת הקיטורים", הוא אומר, "אתם הצבעתם בבחירות האחרונות?". "להצביע? נראה לך?", אומרת הבחורה, והבחור מוסיף: "במדינה שבה התקצוב לווידיאו-ארט הוא מהנמוכים בעולם?". מרשק מושיט להם דו"ח ואומר: "זכות הקיטורים שלכם נשללת לארבע שנים". בסוף התשדיר מכריז הקריין: "לא מצביע? אל תקטר! ב-22 בינואר כולנו מצביעים. אחר-כך מקטרים חופשי". כמו הפרומו של חדשות 10 (ובניגוד לתשדיר התעמולה של קדימה), יש להודות שהתשדירים של ועדת הבחירות המרכזית מופקים היטב, חביבים ואפילו מצחיקים מאוד. מרשק מצוין בתפקיד השוטר, והמסר המועבר כאן ברור ומובן היטב. אבל גם במקרה זה עולה תחושה לא נעימה, הקשורה בהנחת היסוד העומדת בבסיס התשדיר: האם הסיבה הטובה ביותר להשתתף בבחירות היא כדי לקבל לגיטימציה "לקטר" על המצב? האם ההצבעה היא אמנם רק ברירת המחדל, המעניקה למצביע אך ורק את הזכות המוסרית להתלונן על נבחריו? פעם סיפרו לנו ש"מי שמצביע משפיע"; היום, כך נראה, מי שמצביע יכול רק לקטר. ציניות מסוג זה נוכחת לא רק בשלוש הדוגמאות שמניתי כאן. למעשה נראה שהתקשורת כולה שטופה בה, ובייחוד העיתונאים. תוכניות האקטואליה המסקרות את מערכת הבחירות מלאות בביטויים של אירוניה ושל ציניות, והעיתונאים המשתתפים בהן משתדלים בכל כוחם להפגין את תחושת השיממון והמיאוס שלהם לנוכח הבחירות הקרבות. אלו הן בחירות שהוגדרו כבר מזמן כ"משעממות", ומשום כך אין סיבה של ממש לעסוק בהן ברצינות, לדון בעמקות בסוגיות העקרוניות העומדות על הפרק, או להעמיד פנים כאילו מדובר במשהו חשוב או הרה-גורל. פוליטיקה זה חרא. בחירות זה חרא. החיים זה חרא. הכל חרא. אלא שגם אם יש מידה מסוימת של צדק בתחושות המיאוס כלפי הפוליטיקה, בסופו של דבר מדובר בהלך רוח מסוכן ומזיק. הדמוקרטיה – כל דמוקרטיה, והדמוקרטיה הישראלית במיוחד – אינה יכולה לסבול לאורך זמן את המיאוס הציבורי מהפוליטיקה. הבעיות כאן גדולות מדי, והפגמים קשים מכדי שניתן יהיה להתבונן בהם בריחוק ציני-אירוני או בבוז מוחלט. חבל שעיתונאים נותנים את ידם להלך הרוח הזה, שהוא בעוכריה של העיתונות. אם הציבור אמנם ישתכנע שהפוליטיקה והבחירות הן עניין לא רציני ולא חשוב, הוא יפסיק להתעניין בהן; ובמקרה כזה הוא גם יפסיק לקרוא מה שהעיתונאים כותבים ולצפות בחדשות. לאחר שאנשים ישתכנעו שפוליטיקה זה חרא, לא ירחק היום והם ישתכנעו גם שעיתונות זה חרא. במחשבה שנייה, יכול להיות שהיום הזה כבר הגיע.

"ידיעות אחרונות" מצרף אשה לפרשה | "הארץ" מקווה להפי-אנד | "ישראל היום" נמנע מלבקר את ממשלת ישראל

כותרות "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוקדשות הבוקר, עדיין, לפרשת המסמך המכונה "מסמך גלנט". "אם המשטרה תבקש, אחזור לארץ", מצוטט החשוד בזיוף המסמך, אל"מ (מיל) בועז הרפז, בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יוסי יהושוע שוחח עם הרפז בעודו שוהה מחוץ לישראל, ושמע ממנו הכחשה ("ראיתי את המסמך, אבל לא זייפתי") והבטחה ("בעוד עשרה ימים אני מתכוון לחזור"). על-פי הדיווח של יהושוע, הוצא צו מעצר נגד הרפז והוא אמור להילקח לחקירה מיד עם שובו לישראל. עוד מדווח יהושוע כי "משיחות עם גורמים שונים המעורבים בפרשה ניתן להעריך כי מי שהעלה את שמו [של הרפז בפני החוקרים] הוא עוזר הרמטכ"ל אל"מ ארז וינר, שאיתו היה הרפז בקשר והשניים ראו ודיברו על המסמך". נוסף לכך מדווח על פרשייה בעייתית מעברו של הרפז, שבמהלכה נחשד בעבירות של "בטחון מידע" ו"נקיון כפיים". בידיעה נפרדת משרטט יהושוע את המסלול שעבר המסמך בדרכו אל התקשורת. המדליף גבי סיבוני קיבל אותו מידי ארז וינר, שקיבל אותו "מגורם כלשהו". המשטרה, כאמור, חושדת כי הגורם הוא בועז הרפז, אך מצוין כי הרפז עצמו טוען שראה לראשונה את המסמך אצל וינר. יהושוע מצטט כמה וכמה "גורמים צבאיים". כמה מהם מותחים ביקורת על התנהלות הרמטכ"ל גבי אשכנזי, אחרים מגינים עליו. יש כאלה האומרים ליהושוע כי "אם הרמטכ"ל היה מעדכן את [דובר צה"ל אבי] בניהו אודות המסמך, הכל היה מתגלגל בצורה אחרת". את זהותם של האחרונים קל לנחש. ב"מעריב" לא השיגו הכחשה ישירה של הרפז להאשמה בזיוף, והם מצטטים את הכחשתו כפי שנמסרה לפרקליטיו יעקב וינרוט והדס ליס. יחד עם זאת, ל"מעריב" פרטים בלעדיים על הרפז, וביתר דיוק – על ביתו השומם ביישוב מודיעין. "ביום שבת היתה החניה בכניסה לביתו של בועז הרפז ריקה מכלי רכב", מדווחים נתיב נחמני, אבי אשכנזי ואמיר בוחבוט. "השער היה סגור ורוב התריסים היו מוגפים, אולי בגלל השמש הלוהטת, אולי מסיבה אחרת. על מפתן הדלת היה מוטל עיתון סוף-השבוע שנחת על מכונית הצעצוע של אחד מילדיו, עדיין באריזתו המקורית. מלבד נביחות הכלב, לא נשמע כל קול מתוך הבית של האיש שעל-פי המשטרה עומד במרכז פרשה שהסעירה את המדינה, ואמור להיעצר עם נחיתתו בישראל". ב"ידיעות אחרונות" מוסיפים לאווירה החשאית האופפת את הפרשה דמות שעד כה בלטה בחסרונה – אשה. "רונית אשכנזי, רעייתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, מסרה עדות במשטרה על טיב קשריה עם סא"ל (מיל) בועז הרפז", מדווח יוסי יהושוע בידיעה נוספת פרי עטו. מה מובן מהשורה שלעיל? ודאי לא שהתקיים איזשהו רומן אסור שהיה מעלה את העניין הגווע בפרשיית המסמך המזויף ומוסיף לו מניע בלתי צפוי. כיוון התפתחות שכזה הוא השערה בלבד, ספקולציה, שלא לומר השערה ספקולטיבית. אפילו יהושוע עצמו מדווח כי "הגברת אשכנזי" "אינה מעורבת במסמך". הידיעה בכלל באה להדגיש כי הרפז נמצא בקשרים קרובים יחסית עם הרמטכ"ל, עד כדי כך שגם אשתו מכירה אותו בנסיבות חברתיות. ובכל זאת תצלום של האשה מופיע במרכז ידיעה בכפולה הפותחת תחת כותרת הגג "מכירה את הרפז". הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת למה שמכונה "המשבר הבא". אמיר בוחבוט מדווח כי שר הביטחון אהוד ברק החליט להקפיא את קידומם של 11 קצינים, שעליהם המליץ הרמטכ"ל, וזאת עד שתתקבל חוות דעתו של הרמטכ"ל הבא על המינויים. בין הקצינים המועמדים לקידום, מציין בוחבוט, גם אל"מ וינר, כיום עוזרו של הרמטכ"ל שעליו נאמר שהעביר את המסמך לידי אל"מ גבי סיבוני. וינר יועד לתפקיד קצין חינוך ראשי. "ההערכות הן כי במצב הנוכחי סיכוייו של וינר לקבל את התפקיד קלושים", כותב בוחבוט, אך בידיעה נפרדת מוסיף "גורם בטחוני" כי "נוצר הרושם שארז וינר נשכב על הגדר עבור אחרים". ב"הארץ" הפרשה אינה עומדת בראש סדר היום, אך עדיין מוקדשות לה מלים רבות על פני למעלה מכפולת עמודים. בין היתר כותב עמוס הראל בטור פרשנות כי "זהות החושף – ועוד יותר מכך זהותו של החשוד בזיוף – מעלות ספקות באשר לשיקול הדעת של המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, שהודעותיהם מיום חמישי העניקו זיכוי קולקטיבי לצמרת הבטחונית והצבאית. הקשרים לכאורה בין החשוד בזיוף לבין סביבת הרמטכ"ל ואולי גם ללשכות נוספות מחייבים בדיקה מעמיקה יותר של התגלגלות הפרשה המשונה והמטרידה הזו, ועשויים להצריך עדיין את עיכוב הליך בחירת הרמטכ"ל הבא". פרט נוסף שעולה מתוך הסיקור של הראל ב"הארץ" הוא שהמדליף, סיבוני, "יצר קשר עם אנשי חדשות ערוץ 2 באמצעות מתווך (ששמו לא נמסר עד כה), וזה העביר לידיהם את המסמך". מידע זה לא מופיע באף אחד מהעיתונים האחרים, אך אם יש בו ממש, הוא עשוי להסיט את האש מאמנון אברמוביץ, שטען כי "המקור הוא אמין, סולידי, ומחוץ לסצינה. מחוץ לסצינה. נטול אינטרס בעניין הזה". סיבוני אינו עונה על הגדרה זו. "כמה כתבים זרים טילפנו אלי במהלך סוף-השבוע", מגלה נחום ברנע בטור שנפתח בעמוד השער של "ידיעות אחרונות". "היתה להם שאלה: איך זה שבעולם מתרגשים מחידוש השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים, בעוד שבישראל הבשורה הגדולה תופסת בקושי מקום שני או שלישי בחדשות". ברנע מסביר את הפער בחוסר האמון של הציבור בארץ כי המשא-ומתן יוביל להישג משמעותי. "היינו בסרט הזה", הוא כותב, "והיינו שוב, ושוב, ושוב. קשה להאמין שדווקא הפעם זה יסתיים בהפי-אנד". ב"ידיעות אחרונות" סיקור חידושו של המשא-ומתן הולם את התמונה שמציג ברנע – הוא מופיע בכפולה השלישית בלבד ומתמצה בעמוד אחד בלבד. ב"מעריב" הסיקור נדחק עד לכפולה החמישית. ב"הארץ", לעומת זאת, מרגישים מחויבים יותר לסיקור ההתפתחויות בתהליך השלום האינסופי בין ישראל לפלסטינים. הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת להכרזת שרת החוץ האמריקאית על חידוש השיחות בפסגה שתיערך בשבוע הבא. בתצלום [AP] שנבחר לעמוד בראש שער "הארץ" נראים קלינטון והשליח האמריקאי למזרח התיכון גורג מיטשל מחייכים מאוזן לאוזן במעמד ההכרזה. "ב-1 בספטמבר ייפגש אובמה עם כל אחד מארבעת המנהיגים בנפרד, ולאחר מכן תתקיים ארוחת ערב משותפת", מדווחים ברק רביד, נטשה מוזגוביה ואבי יששכרוף, ומוסיפים כי קלינטון ומיטשל "הבהירו בסוף-השבוע כי המשא-ומתן יתנהל במטרה להגיע להסדר קבע ולהקמת מדינה פלסטינית בתוך שנה". אלוף בן מציין בטור פרשנות כי "הציפיות מהמשא-ומתן המחודש אפסיות, והפלסטינים לא מעניינים את רוב הציבור הישראלי, שמסתפק ברגיעה הבטחונית". הוא מזכיר כי "המעטים שמתעניינים בתהליך המדיני חושבים שנתניהו מבלף ומתכוון להרוויח זמן בשיחות סרק", אך לדבריו דווקא חוסר האמון וחוסר העניין עשויים להועיל לנתניהו, אם הוא אכן מבקש לקדם את המשא-ומתן, בניגוד לנהוג לחשוב (על-ידי המתעניינים בתהליך המדיני). אבי יששכרוף מעיר בטור נפרד כי התנאים שהשיגה ישראל לסבב הנוכחי של המשא-ומתן הם בבחינת הישג לנתניהו. "יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו-מאזן)", הוא כותב, "[הסכים] לחידוש המשא-ומתן הישיר עם ישראל בתחילת ספטמבר בוושינגטון, מבלי שקיבל אף אחת מדרישותיו". זהו גם המסגור שנבחר לסיקור ב"ישראל היום". "ללא תנאים מוקדמים", קוראת כותרת ידיעה מאת שלמה צזנה, וטור פרשנות מאת זלמן שובל מוכתר בביטוי "הצלחה ישראלית, בינתיים". צזנה מדווח כי נתניהו אמר אמש, "בשיחות סגורות", כי "הוא מתכוון לנהל את השיחות באופן אישי מול אבו-מאזן". לפי צזנה, נתניהו הבהיר כי "קודם כל יהיו הבנות עקרוניות בין המנהיגים לגבי סוגיות הליבה, רק לאחר מכן הן יעברו לצוותי המו"מ". "מה היה עושה בנימין נתניהו אילו היה יו"ר האופוזיציה ביום שבו איראן מפעילה את הכור הגרעיני הראשון שלה", תוהה נדב איל בסוף טור הפרשנות שלו, המתפרסם הבוקר ב"מעריב". "אפשר לדמיין את מסיבת העיתונאים", מנחש איל, "המבטים מזרי האימה, ההערכות הקודרות על העתיד, ובל נשכח: נפנוף האצבע המתריע, הנזיפה בממשלה הרכרוכית, שאינה עושה די כדי לבלום את האיום האיראני הקיומי ואינה מפנימה את חומרת השעה והסיכוי שהשנה היא 1939 ואיראן היא גרמניה הנאצית". נתניהו, כמובן, אינו יו"ר האופוזיציה, אלא ראש ממשלת ישראל. משום כך נגנז הנאום בגנות ההנהגה הרופסת במדינה, ומשום כך אין הבוקר סיקור נרחב בעיתון "ישראל היום" לדברי התוכחה של מנהיג האופוזיציה. במקום זאת, הביקורת מופנית בעיקר כלפי איראן וארה"ב. בכך מחזק "ישראל היום" את התפיסה שלפיה הוא נאמן לקריירה של הפוליטיקאי נתניהו יותר מאשר לעקרונותיו. "הכור בבושהר: רדיואקטיבי", מאיימת הכותרת הראשית של העיתון, ובכפולה הפותחת מדווחים דן לביא ושלמה צזנה כי "הכור הגרעיני בבושהר החל לפעול. 163 מוטות של דלק גרעיני – במשקל 82 טונות – הועברו אתמול מרוסיה לטעינה בכור. בעוד כחודשיים הוא צפוי להתחיל לייצר חשמל". התגובה הרשמית של מדינת ישראל מובאת בסיום הדיווח: "אין זה מתקבל על הדעת שמדינה המפרה באופן בוטה החלטות של מועצת הביטחון ושל הסוכנות לאנרגיה אטומית, ומתעלמת מהאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, תזכה ליהנות מפירות השימוש באנרגיה גרעינית", נמסר ממשרד החוץ בהתייחסות לאיראן, לא לישראל. ב"ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "גרעין של חשש", מבקש רונן ברגמן להרגיע מעט את החששות. "הכור בבושהר מבוסס על טכנולוגיה ישנה יחסית", הוא כותב, "הוא מקורר באמצעות מים קלים שקשה מאוד ואולי אף בלתי אפשרי למצות מהם מספיק חומר בקיע באיכות קרבית שתאפשר בנייתה של פצצה גרעינית". בניגוד למשתמע מהודעת משרד החוץ, ברגמן מציין כי האיראנים "מכפיפים אותו לפיקוח מלא של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית והסכימו להגבלות הקשות שהטילו הרוסים". יחד עם זאת, ברגמן מתריע מפני סכנות עקיפות שמציב הכור. ב"הארץ" מצטט יוסי מלמן את ראש אמ"ן לשעבר אהרון זאבי פרקש, שאמר לו: "הכור בבושהר לא מהווה סכנה מיידית והוא נמצא בפיקוח מעמיק גם של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית וגם של רוסיה". בידיעה נפרדת מדווח מלמן כי ארה"ב שיכנעה את ישראל שאין איום מיידי מאיראן. מלמן מציין כי "ראש המוסד מאיר דגן אמר כבר לפני כמה שבועות לוועדת החוץ והביטחון כי ההערכות הן שאיראן לא תוכל להגיע לנשק גרעיני עד שנת 2014 או 2015, אם היא תמשיך בפיתוח תוכנית הגרעין שלה בקצב הנוכחי". עד אז, לישראל כבר יגיע המשלוח הראשון של המפציצים החמקניים. הדר חורש מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי חברת הוט דורשת לבטל את העלאת התמלוגים ולצמצם את חובות ההשקעה ביצירות מקור, בתמורה לנכונותה להציע ללקוחותיה "חבילה צרה". גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי ראש תא הכתבים הזרים בישראל, קוני מוס, מת בהולנד ביום חמישי בלילה מהתקף לב. בעיתונים השונים מדווח כי בשבדיה הוצא – ובתוך זמן קצר בוטל – צו מאסר באשמת אונס נגד מייסד אתר ויקיליקס, גוליאן אסאנג.

לאחר שש שנים שבהן יוצא לאור בישראל המגזין "TimeOut תל-אביב", מתכונן המו"ל יובל סיגלר להרחיב את עסקיו לאירופה. על הכוונת: רכישת השבועון ההולנדי "Amsterdam Weekly"

יובל סיגלר, מו"ל ועורך ראשי של השבועון "Time Out תל-אביב", מנהל מגעים לרכישת שבועון הפנאי בשפה האנגלית "Amsterdam Weekly". השבועון, היוצא לאור ומופץ בחינם בעיר אמסטרדם מאז מרץ 2004, נקלע לאחרונה לקשיים ואף יצא במבצע גיוס כספים מיוחד שבו התבקשו קוראיו לרכוש את עמודי התוכן שלו. לקבוצת סיגלר זיכיון להוציא לאור מגזינים של קבוצת "Time Out" העולמית בכמה מערי אירופה, וביניהן אמסטרדם. כעת, לאחר שרשות ההגבלים העסקיים אישרה את המיזוג בין חברתו לחברת סטימצקי, נראה כי סיגלר פועל למימוש האפשרות להרחיב את עסקיו לאירופה. סטימצקי נרכשה לפני כשנתיים וחצי על-ידי קרן ההשקעות מרקסטון, שרכשה גם את חברת המדיה דפי-זהב, חברת ההשקיה נטפים וחברות אחרות, ושבבעלותה בית-ההשקעות פריזמה, מהגדולים בארץ. לא ידוע אם סיגלר מתכוון, אם וכאשר תרכוש חברתו את השבועון האמסטרדמי, להוציא לאור בעיר שני שבועוני פנאי בשפה האנגלית שיתחרו ביניהם, או לסגור את השבועון הקיים ולפתוח רק שלוחה של "Time Out". בעבר היה סיגלר שותף במגזין "42 מעלות", ששינה את שמו ל"360 מעלות" והפך ממגזין המחולק חינם לכתב-עת שעולה 36 שקל לגיליון. כמו כן רכש סיגלר מגזין פנאי אחר בתל-אביב שחולק חינם, "אקסטרה", שחדל להופיע לאחר זמן מה. "Time Out תל-אביב" יוצא לאור בישראל מ-2002. השבוע נודע כי עורכו, אמיר בן דוד, יעבור לתפקיד אחר בקבוצת סיגלר-תקשורת. יובל סיגלר סירב להגיב.

אין להפריד בין שירתו של סאלם גובראן ובין עבודתו העיתונאית. את שתיהן הקדיש לעיסוק בצדק חברתי

"ההיסטוריה של המלחמות לימדה אותי לחפש תמיד נוסחאות שיהיו טובות גם לצד השני. איני רוצה בשלום שבו עם אחד מנצח ועם אחר מושמד, ואני מציע ליהודים ולערבים לבחור בחיים". כך כתב לפני עשור המשורר והעיתונאי הפלסטיני-ישראלי סאלם גובראן, שנפטר ב-19 בדצמבר 2011 בנצרת והוא בן 71. הצעה זו ליוותה את חייו של מי שהאמין עד יומו האחרון בדו-קיום בין ערבים ליהודים. גובראן, המכונה "אבו א-סעיד", נולד בפקיעין ב-1941. בילדותו ראה את הפליטים הפלסטינים עוברים דרך כפרו לעבר הבלתי נודע בלבנון, והמראה עיצב את תודעתו ההומנית. אי-אפשר היה להפריד בין גובראן המשורר לגובראן העיתונאי. שניהם צעדו באותה הדרך, ועסקו בצדק חברתי גם כשלא היה סיסמה פופולרית. גובראן סיים את לימודיו היסודיים בכפר הולדתו ולאחר מכן את לימודיו התיכוניים בבית-הספר יני בכפר יאסיף. כבר אז החל ברומן שלו עם העיתונות ושיריו הראשונים ראו אור בעיתונים "אל-איתיחאד", "אל-גדיד" ו"אל-רד". באותם ימים התקרב למפלגה הקומוניסטית והיה פעיל מוכר במה שכונה אז "המעגלים המרקסיסטיים" בכפר שבו למד. את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטת חיפה, ומשם היתה הדרך סלולה למפלגת האם, חד"ש, שלבסוף היה למזכיר הכללי שלה. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים מונה לעורך ראשי של המגזין "אל-רד" לצעירים, שבעריכתו התמקד בתרבות הפלסטינית מהתקופה העותמאנית ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. מאמריו היו תחליף ללימודי הליבה של התלמידים הערבים-ישראלים בבתי-הספר. בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת מונה לסגן עורך "אל-איתיחאד", היומון הערבי היחיד שממשיך לראות אור מאז ועד עצם היום הזה. העורך הראשי אז היה הסופר אמיל חביבי, ומאוחר יותר החליף אותו גובראן וישב בכיסא העורך הראשי של "אל-איתיחאד" עד 1992. ב-1993 נטש את שורות המפלגה הקומוניסטית, אך לא את עבודתו העיתונאית. גובראן כתב מאמר שבועי בעיתונים "א-ראי" הירדני, "א-נהאר" הלבנוני ו"א-טריק" הפלסטיני, וגם מאמרים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות". במקביל ערך את המגזין הספרותי "אל-מוסתקבל". ב-2006 זכה גובראן בפרס משרד התרבות והספורט ליצירה ספרותית בשפה הערבית. הוא פירסם שלושה ספרי שירה: "מלים מהלב" (1971), "שירים לא מרותקים" (1972) ו"חברי השמש" (1975). באחד משיריו המפורסמים כתב: "כמו שהאם אוהבת את בנה המעוות, אני אוהב אותך, ארצי". עיסאם חורי, שכיהן כמנכ"ל עיתון "אל-איתיחאד" בשנים 1997-1989, מספר: "הוא היה עיתונאי ליברלי, לא קיצוני, שמקבל גם את הדעה האחרת ולא בוחל בפרסום ידיעות של מפלגות וזרמים אחרים ברחוב הערבי בארץ. הוא היה אדם מוסרי ומשכיל מאוד. הפתיחות לרעיונות אחרים, היחס האבהי שהעניק לעורכים אחרים בעיתון ולכלל העובדים וההומניות שלו בלטו במערכת העיתון בחיפה". חורי מדגיש כי גובראן "נשאר כל הזמן עקבי בעמדותיו, נאמן לעקרונותיו וידע איך להעביר את הרעיונות הללו לחבריו ברחוב היהודי". על שירתו של גובראן אומר חורי: "מחמוד דרוויש אמר לי באחת השיחות כי גובראן היה משורר טוב ממנו. לצערי, הוא בחר בפוליטיקה ותקשורת".

בלעדי למיזם: המשטרה פשטה היום גם על משרדי החטיבה להתיישבות. למיזם ׳מאה ימים של שקיפות׳ הגיע מידע לפיו המשטרה ביקרה במשרדי החטיבה בשלוש מטותיה: בנימין, באר שבע ובקצרין. המשטרה נמנעה ככל הנראה מלהגיע למשרדים הראשיים בירושלים. החטיבה נלחמה מרות נגד ההצעות להחיל עליה שקיפות בשנים האחרונות. בחטיבה אישרו את המידע אך העדיפו שלא להגיב. ביחידת […]

בלעדי למיזם: המשטרה פשטה היום גם על משרדי החטיבה להתיישבות. למיזם ׳מאה ימים של שקיפות׳ הגיע מידע לפיו המשטרה ביקרה במשרדי החטיבה בשלוש מטותיה: בנימין, באר שבע ובקצרין. המשטרה נמנעה ככל הנראה מלהגיע למשרדים הראשיים בירושלים. החטיבה נלחמה מרות נגד ההצעות להחיל עליה שקיפות בשנים האחרונות.

ההמתנה נמשכת: תחנת ניטור האוויר בקריית מוצקין עדיין מנותקת. עכשיו, הבעיה היא בחיבור שעשתה חברת המים המקומית לתחנת הניטור

חודש עבר מאז פנינו בפעם האחרונה למשרד להגנת הסביבה כדי לבדוק מדוע תחנת ניטור האוויר בקריית מוצקין לא מחוברת. השבוע פנינו בפעם הרביעית, לאחר שגילינו שהתחנה עדיין עומדת מנותקת. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "בבדיקה של חברת החשמל, נמצא כי ישנם ליקויים שיש לתקן בחיבור החשמל החדש שביצע תאגיד מי-כרמל (מדובר בפילר שלהם) שנעשה לתחנת ניטור האוויר בקריית מוצקין". פילר חשמל בקריית מוצקין לא יכלו "להתמודד עם טיפשות" אז ניתקו את התחנה תזכורת: ביולי האחרון חשפנו כאן כי עיריית קריית מוצקין ניתקה תחנה לניטור אוויר מהחשמל מאחר וחששה כי הדירוג ישפיע באופן שלילי על תדמית העיר. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה. אנחנו הוצאנו מאז את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו…", כך תיאר אז סגן ראש עיריית קרית מוצקין, יוסי מרקוביץ, את הדרך בה התמודדו בעירייה העניין. מרקוביץ טען כי בעיית הזיהום בציר כביש 4 היא אזורית, ואינה שייכת רק לקריית מוצקין, והתנה את הסכמתו להצבת התחנה בדרישה ששמה של התחנה לא יהיה "מוצקין". במשרד להגנת הסביבה לא נענו לתנאים – ולכן העירייה ניתקה את התחנה מהחשמל. לאחר שפנינו למשרד להגנת הסביבה, החלו לטפל בנושא – אך הדרך עדיין נראית ארוכה. המשרד הגיע להסכם עם העירייה כי שם התחנה ישונה ל "דרך עכו חיפה" והתחנה תחובר מחדש. השם אכן שונה, אך התחנה לא חוברה, מאחר וחיפשו לה חיבור מתאים לחשמל. השבוע, לאחר שפנינו בפעם הרביעית למדנו כי ישנה תקלה בחיבור שעשתה חברת המים המקומית. * אתם בטח תוהים מדוע חברת המים המקומית מחברת תחנת ניטור אוויר לחשמל. שאלנו בדיוק את אותה השאלה, והמשרד מסר לנו תשובה מפורטת. התשובה המפורטת "המשרד להגנת הסביבה מתכנן לעשות שימוש בפילר / ארון חשמל השייך למי כרמל, הנמצא בסמיכות לתחנת הניטור. ארון חשמל זה אמור לשמש את תאגיד מי כרמל לצרכיו (מגופים) והמשרד עושה שימוש משני – אספקת חשמל לתחנת הניטור. מכיוון שלארון חשמל זה טרם חובר מונה, המשרד הפעיל יועץ חשמל וניסה לקדם הליכים על מנת לצמצם את לוחות הזמנים לחיבור מהיר יותר. החלופות האחרות לחיבור חשמל היו יקרות יותר מורכבות יותר כולל פרקי זמן ארוכים יותר, ולכן זו החלופה שנבחרה. אנחנו מקדישים מאמצים רבים כדי לחבר תחנה זו, דבר שיקרה בקרוב". נזכיר, כי התחנה נותקה בחודש פברואר. נמשיך לעקוב ולעדכן אתכם. חודש עבר מאז פנינו בפעם האחרונה למשרד להגנת הסביבה כדי לבדוק מדוע תחנת ניטור האוויר בקריית מוצקין לא מחוברת. השבוע פנינו בפעם הרביעית, לאחר שגילינו שהתחנה עדיין עומדת מנותקת. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: "בבדיקה של חברת החשמל, נמצא כי ישנם ליקויים שיש לתקן בחיבור החשמל החדש שביצע תאגיד מי-כרמל (מדובר בפילר שלהם) שנעשה לתחנת ניטור האוויר בקריית מוצקין". תזכורת: ביולי האחרון חשפנו כאן כי עיריית קריית מוצקין ניתקה תחנה לניטור אוויר מהחשמל מאחר וחששה כי הדירוג ישפיע באופן שלילי על תדמית העיר. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה. אנחנו הוצאנו מאז את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו…", כך תיאר אז סגן ראש עיריית קרית מוצקין, יוסי מרקוביץ, את הדרך בה התמודדו בעירייה העניין. מרקוביץ טען כי בעיית הזיהום בציר כביש 4 היא אזורית, ואינה שייכת רק לקריית מוצקין, והתנה את הסכמתו להצבת התחנה בדרישה ששמה של התחנה לא יהיה "מוצקין". במשרד להגנת הסביבה לא נענו לתנאים – ולכן העירייה ניתקה את התחנה מהחשמל. לאחר שפנינו למשרד להגנת הסביבה, החלו לטפל בנושא – אך הדרך עדיין נראית ארוכה. המשרד הגיע להסכם עם העירייה כי שם התחנה ישונה ל "דרך עכו חיפה" והתחנה תחובר מחדש. השם אכן שונה, אך התחנה לא חוברה, מאחר וחיפשו לה חיבור מתאים לחשמל. השבוע, לאחר שפנינו בפעם הרביעית למדנו כי ישנה תקלה בחיבור שעשתה חברת המים המקומית. * אתם בטח תוהים מדוע חברת המים המקומית מחברת תחנת ניטור אוויר לחשמל. שאלנו בדיוק את אותה השאלה, והמשרד מסר לנו תשובה מפורטת. התשובה המפורטת "המשרד להגנת הסביבה מתכנן לעשות שימוש בפילר / ארון חשמל השייך למי כרמל, הנמצא בסמיכות לתחנת הניטור. ארון חשמל זה אמור לשמש את תאגיד מי כרמל לצרכיו (מגופים) והמשרד עושה שימוש משני – אספקת חשמל לתחנת הניטור. מכיוון שלארון חשמל זה טרם חובר מונה, המשרד הפעיל יועץ חשמל וניסה לקדם הליכים על מנת לצמצם את לוחות הזמנים לחיבור מהיר יותר. החלופות האחרות לחיבור חשמל היו יקרות יותר מורכבות יותר כולל פרקי זמן ארוכים יותר, ולכן זו החלופה שנבחרה. אנחנו מקדישים מאמצים רבים כדי לחבר תחנה זו, דבר שיקרה בקרוב". נזכיר, כי התחנה נותקה בחודש פברואר. נמשיך לעקוב ולעדכן אתכם. "המשרד להגנת הסביבה מתכנן לעשות שימוש בפילר / ארון חשמל השייך למי כרמל, הנמצא בסמיכות לתחנת הניטור. ארון חשמל זה אמור לשמש את תאגיד מי כרמל לצרכיו (מגופים) והמשרד עושה שימוש משני – אספקת חשמל לתחנת הניטור. מכיוון שלארון חשמל זה טרם חובר מונה, המשרד הפעיל יועץ חשמל וניסה לקדם הליכים על מנת לצמצם את לוחות הזמנים לחיבור מהיר יותר. החלופות האחרות לחיבור חשמל היו יקרות יותר מורכבות יותר כולל פרקי זמן ארוכים יותר, ולכן זו החלופה שנבחרה. אנחנו מקדישים מאמצים רבים כדי לחבר תחנה זו, דבר שיקרה בקרוב". נזכיר, כי התחנה נותקה בחודש פברואר. נמשיך לעקוב ולעדכן אתכם.

יו"ר הוועדה רם שפע פתח "אתר התייעצות" שבו כל אחד ואחת יכולים להציע נושאים לדיונים ● שפע מבטיח: הרעיונות שיעלו יעצבו את עבודת הוועדה ● כתבי "שקוף" יעקבו אחר יישום הפרויקט המבטיח

יו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת, ח"כ רם שפע (כחול לבן), קורא לציבור להציע רעיונות לדיונים בוועדה – ומבטיח להשתמש בהם. באתר ההתייעצויות החדש של הוועדה ניתן להעלות כל נושא שקשור לעבודתה, בין אם דחוף או ארוך טווח, וכך להשפיע על סדר היום שלה. בלשכת ח"כ שפע הסבירו כי המטרה היא להגיע לאלפי משתמשות ומשתמשים שיציעו רעיונות. מערכת האתר תאסוף את הפניות ותסכם אותן לרשימה מצומצמת של הנושאים שעלו הכי הרבה פעמים. "חשוב להנגיש את הכנסת לציבור, במובן הכי עמוק של המילה: לאפשר לכל אזרח ואזרחית להציע רעיונות לנושאים לדיון", הסביר ח"כ שפע. "המטרה שלנו היא שכמה שיותר אנשים ישתתפו. המערכת יודעת להגיד מה הנושאים שדוברו הכי הרבה, לפיהם נקיים דיונים". האם יו"ר הוועדה באמת יעשה שימוש ברעיונות של הציבור? שפע הבטיח שהוועדה תשמור על קשר עם המגיבות והמגיבים באתר, ושחלקם יוזמנו לדיונים בהמשך. "המערכת יודעת להודיע למעלי הרעיונות אם עומד להתקיים דיון בנושא שהעלו, היא פונה אליהם ומזמינה אותם להגיב ואף להגיע לדיון". עוד הסביר כי בלשכה יש מעקב אחר ההערות. "יש לנו עובדת בלשכה שחלק ממה שהיא עושה זה לעבור על כל מה שנכתב שם. כבר עלו רעיונות מעניינים". לדברי הלשכה, בכל שבוע יעלו בוועדה נושאים שעלו באתר בשבוע הקודם. שיתוף כזה הוא מבורך: בעוד שהרבה פעמים למקורבים וללוביסטים קל הרבה יותר לבקש העלאה של נושאים ישירות מנבחרות ונבחרי הציבור, הפרויקט הזה מאפשר לציבור הרחב גישה ישירה למוקד קבלת ההחלטות. תוכלו לעשות בו שימוש בעצמכם: היכנסו לאתר וכתבו לוועדה באיזה נושא תרצו שתעסוק. כתבי "שקוף" יצפו בדיונים, שמשודרים באתר הכנסת, ויעקבו אחר יישום פרויקט שיתוף הציבור.

"ידיעות אחרונות" מחרים את השטחים | ערוץ 10 מחרים את "ידיעות אחרונות" | משרד החינוך מחרים את הנכבה

באורח פלא, יום אחד בלבד לאחר שהכותרת הראשית של "הארץ" בישרה באופן בלעדי על תרגיל צה"לי שנערך לקראת פינוי זריז של התנחלויות המכונות "מאחזים בלתי חוקיים", קשה למצוא להתיישבות היהודית בשטחי הגדה המערבית זכר בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". רק באיזו פסקה פנימית של ידיעה מדינית [איתמר אייכנר ויוסי יהושוע], המופיעה בעמ 11, מוזכרת המלה "התנחלויות". המאחזים? שתיקה. פינויים? דום. התגובה שכבר החלה מצד המתנחלים? אלם מוחלט. הקוראים של "ידיעות אחרונות" מפסידים כתוצאה מכך פרק משמעותי בסיפור שעתיד ללוות אותנו עוד זמן רב, הרבה אחרי שפרשת הביציות הרומניות, הנושא היחיד שמסוקר בעיתון זה עד עמ 8, תישכח. גם העיתונים המתחרים אינם ששים לטפוח על כתפי "הארץ" בשל הכותרת הראשית של אתמול, אבל דווקא בעיתונים הקטנים יותר אין חשש לנהוג בהגינות ולספק איזושהי התייחסות לנושא במקום לטמון את הראש בחול. ב"מעריב" מדווח אמיר בוחבוט כי "קצינים בפיקוד מרכז דוחים את הפרסום בעיתון הארץ, וטוענים כי אין כוונה לפנות מאחזים לא חוקיים תוך 24 שעות וכי לא התאמנו על מתאר פעולה שכזה". הידיעה של בוחבוט נפתחת במעשה נקמה של מתנחלים – שריפה ועקירה של שלושים עצי זית בכפר פלסטיני – שלפי הדיווח נולד "בתגובה לפרסומים" על הפינוי הצפוי. ידיעה דומה מופיעה ב"ישראל היום" [יורי ילון, גדעון אלון ולילך שובל], ובה מספר עצי הזית יורד ל-15 ומודגש כי אחריות מתנחלים למעשה היא בגדר חשד בלבד. גם דן מרגלית נדרש בעיתון זה לפינוי האפשרי וקורא "לצמצם ולמזער עד כדי החדלה את מעורבות צה"ל בפינוי" כדי "להרחיק [אותו] מן הטראומה". "הארץ", כמובן, ממשיך במלוא הקיטור עם סיפור פינוי המאחזים שחשף אתמול יואל מרקוס. "צה"ל הקים מפקדה מיוחדת לפינוי המאחזים", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של העיתון [אנשיל פפר וברק רביד[, ולצדה תצלום גדול ומאיר עיניים [טס שפלן/גיני]. נראות בו כרזות הפונות למתנחלים בזו הלשון: "ראית תנועת כוחות חריגה? יש לך מידע על פינוי קרוב? התקשר עכשיו לחמ"ל מאחזים 052-6302222". נראה כי המתנחלים, להבדיל מ"ידיעות אחרונות", לוקחים ברצינות את הכותרת הראשית ב"הארץ" וכבר מתכוננים להשלכותיה על-ידי הקמת מטה למלחמה בפינוי. על-פי הדיווח מאת אנשיל פפר, הרב דב ליאור, רבה של קריית-ארבע, התיר להתקשר לחמ"ל המאחזים גם בשבת. אתמול הועלה לבלוג של ערוץ 10 בישראבלוג פוסט תחת הכותרת "ערוץ 10 נאבק על חייו: בלעדי – מיקי חיימוביץ: לא לפרסם בידיעות". אל הפוסט צורף סרטון שצולם במערכת "חדשות 10", ובו הקריאו בפני עובדי החברה את נוסח המודעה שמתפרסמת הבוקר בעיתונות ופונה לראש הממשלה להתערב ולפתור את המשבר. מיקי חיימוביץ, המגישה הראשית, וטלי בן-עובדיה, סמנכ"לית החברה והעורכת הראשית, נראו בסרטון כשהן דורשות שמודעה זו לא תתפרסם ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", כיוון ששני העיתונים הללו, לטעמן, מסקרים את המשבר של ערוץ 10 באופן מוטה ולקוי. יוסי ורשבסקי, מנכ"ל החברה, נראה בסרטון כשהוא מביע הסתייגות וטוען כי חרם מודעות על כלי תקשורת הוא צעד המנוגד לחופש העיתונות. כמה שעות לאחר העלאת הפוסט הוא הוסר, ויחד עימו נעלם גם סרטון הווידיאו מחשבון הערוץ באתר יוטיוב. המודעה, מכל מקום, מתפרסמת הבוקר על פני עמוד שלם ב"מעריב" ועמוד שלם ב"הארץ". ב"ידיעות אחרונות" היא אינה מופיעה. בינתיים במשבר ממשיכים לתת ביטוי לעמדותיהם מעל דפי העיתונות. ב"גלובס", אחד העיתונים המואשמים ביחס לא הוגן לערוץ, התפרסם אמש ראיון עם מנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה ובעל העמדה התקיפה ביותר כלפי ערוץ 10. "הם מעוניינים להביא את המשבר לפיצוץ", אומר סמירה על אנשי ערוץ 10 ומרמז כי כוונתו בעיקר למודי פרידמן, "מתוך מחשבה שזה יאפשר להם לקבל הכל, תוך שבירת כל המוסכמות האפשריות". לעומת זאת, ראודור בנזימן, מנכ"ל חברת החדשות של הערוץ, אומר בראיון לאופיר בר-זהר ב"דה-מרקר" כי "הרגע שבו גוף שוכב על הרצפה וכל מי שעובר מתנדב לתת לו בעיטה בראש הוא מחליא בעיני. זה שייך לתרבות של קניבליזם. כשערוץ 2 חטף טענות על זה שיונית שמאלנית, אנחנו תמכנו בהם. אני לא מבין, למה אתם לא יכולים לגלות יותר סולידריות?". מירב ארלוזורוב מתייחסת הבוקר בעמודי הדעות של "דה-מרקר" למאמר שפירסם שם אתמול איש ערוץ 10 רביב דרוקר. "מה כל-כך גרוע בעיתונאי שמרוויח הרבה כסף?", שאל דרוקר, וציין כי לדעתו, "אף טאלנט של התקשורת הישראלית, לא מערוץ 10 ולא מערוץ 2 וגם לא מידיעות אחרונות, לא נכלל ב-500 המשתכרים הגבוהים במשק". ארלוזורוב מחמיאה לדרוקר על עבודתו העיתונאית, אך תוקפת אותו בחריפות על שכה הושפע מתאוות הבצע של האלפיון העליון עד שהתנתק לחלוטין מהשכבות הרחבות של אזרחי המדינה, שבהן שכר של 100 אלף שקל בחודש נראה דמיוני לחלוטין. הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מוקדשות לתחקיר מאת בר חיון, המעלה כי סוכנויות נסיעות בישראל מציעות למכירה כרטיסים לטיסות שכר פיקטיביות, וברגע האחרון מתבקשים הנוסעים להקדים או לאחר את טיסתם. לפי הממצאים המעניינים של התחקיר, טיסות מסוימות מופיעות פעמיים ואף יותר, בשעות שונות, בעוד שטיסות אחרות מומצאות לחלוטין – מספרן הסידורי זוגי, בשונה מהנוהל כי טיסות יוצאת של חברת ארקיע יסתיימו תמיד במספר אי-זוגי. הסיבה, לפי הערכת "דה-מרקר", היא הצגת מצג שווא של היצע נרחב, במטרה למשוך לקוחות. הכותרת הראשית של "ישראל היום" [ליאת עזר ודניאל סיריוטי] מדווחת על יוזמה חדשה של שר החינוך גדעון סער, לעקור את המלה "נכבה" מתוכנית הלימודים. אחרי שעצרות לזכר הנכבה יוצאו מחוץ לחוק, ולימוד המלה "נכבה" ייעלם מתוכנית הלימודים, ייוותר רק לשלול את זכותם של אזרחי המדינה לחשוב על הנכבה. בזמן שהנכבה התרחשה, אגב, העיתונות העברית בארץ ישראל דווקא דיווחה עליה באופן קבוע, גם אם מוצנע. בכותרת הראשית ב"מעריב" מדווח בן כספית כי הרשות הפלסטינית העבירה לארה"ב דרישה "לפרק את הגדר". בדף השער מודפס תצלום של הגדר [פלאש 90], הנראית דווקא כמו חומת בטון גבוהה. אף שישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, מעטים אזכורי הענף בעיתונות המקומית. אולי משום שמדובר בעסק מלוכלך, פגום מוסרית, שמקשר בין הצבא המוסרי ביותר בעולם לכמה צבאות שמוסריותם מוטלת בספק. אולי משום שהיצואנים אינם טורחים לנסח קומוניקטים. אולי משום שהעורכים חושבים שהנושא אינו מעניין איש. מכל מקום, בדרך כלל צץ ייצוא הנשק בעיתונות כשאחד הסוחרים שלנו יסתבך עם שלטונות השלטון הדיקטטורי המושחת שרוכש את כלי המשחית. כמעט אף פעם לא יידון הנושא העקרוני של מכירת מוות לכל המרבה במחיר. "הכפיר התרסק, הטייסים ניצלו", קוראת הבוקר כותרת ידיעה בתחתית כפולת האמצע של "ידיעות אחרונות. אריה אגוזי וסוכנויות הידיעות מדווחים כי שני טייסים ישראלים שבדקו בקולומביה מטוס כפיר לא הצליחו להמריא, התרסקו, אך יצאו בלא פגע. בסיום הידיעה, ולאחר ציטוט "גורם בתעשייה האווירית" הקובע כי "זה היה נס גדול", מופיעות שתי פסקאות רקע על המטוס וייצואו. "כיום מוצבים המטוסים האלה בחילות האוויר של אקוואדור, של סרי-לנקה ושל קולומביה", נכתב שם, בלי כל פירוט. בלי כל דגש על סרי-לנקה, בלי כל אזכור לעשרות אלפי ההרוגים שנפלו במדינה זו במלחמת האזרחים ארוכת השנים בין הממשלה למורדים הטמילים. זה לא קשור אלינו. זה כבר מעניינו של מדור חדשות החוץ. חבילת השידורים הדיגיטלית הצרה תושק רשמית בתחילת החודש הבא, אבל כבר כעת ניתן לקלוט את שידוריה. למעלה ממחצית הכפולה המרכזית של "מעריב" מוקדשת לידיעה [לי-אור אברבך] על ממיר שמחירו 400 שקלים והמאפשר את קליטת הערוצים 1, 2, 10, 33 ו-99. הכתבה נפתחת בבשורה כי "כבר בימים אלה יכולים אזרחי המדינה לרכוש ממיר בעלות חד-פעמית ולצפות בחמישה ערוצים בסיסיים, בלי להיות מחוברים לכבלים או ללוויין ובלי לשלם דמי מנוי חודשיים". בהמשך מצוין כי את הממיר ניתן לרכוש "ברשת חנויות החשמל א. ל. מ". על פני שני העמודים הבאים ב"מעריב" מודפסת מודעה מטעם רשת החנויות הזו. בטעות סומנו הבוקר בעמ 22 של "ידיעות אחרונות" שני מאמרוני הדעה, בעד ונגד קמפיין פרסומי חדש של הרשויות המקומיות, באגודל הפונה כלפי מעלה. קוראים טיפשים, הזקוקים לסימן גראפי כדי להבין את העמדה המובעת במאמרים, וקוראים אינפנטילים, המסוגלים להתייחס לנושא "מעורר מחלוקת" רק אם הוא מחולק באופן מסודר ל"בעד" ו"נגד" מוחלטים, מתבקשים לשים לב כדי לחסוך מעצמם בלבול. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי רשות השידור העסיקה בשנתיים האחרונות 160 עובדים, וזאת בתקופה שבה מתנהל משא-ומתן על פרישתם של כ-700 עובדים מהרשות. אופיר בר זוהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי לאחרונה התעוררה בקרב גורמים פוליטיים התנגדות למינויו של אמנון דיק לתפקיד יו"ר רשות השידור. "מבחינה פוליטית נחשב דיק מקורב יותר למפלגת קדימה מאשר לליכוד", מציינת בר-זהר. ב"ישראל היום" מדווח [אלי לאון וסוכנויות הידיעות] כי לפי מחקר שערך העיתון הקטלוני "אל פריאודיקו", התצלום "מותו של חייל לויאליסט" של הצלם רוברט קאפה, אחד מתצלומי המלחמה הנודעים ביותר, מבוים. תחת הכותרת הנחותה "בן הנשיא חשוד בשחיתות? האבא הפיל את האינטרנט", מדווח בועז ארד במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" כי שלטונות סין מצנזרים ידיעות על מעורבותו של בן הנשיא בפרשת שחיתות. לפי הדיווח, ידיעות הוסרו, אתרים נחסמו, ומנועי החיפוש הפועלים בסין, כולל גוגל, קיבלו הנחיה מפורשת ממשרד התעמולה הסיני שלא להציג תוצאות לבקשות חיפוש הכוללות מלות מפתח מהפרשה. יצחק דנון מדווח ב"גלובס" כי לפי פסק דין של בית-המשפט, לצלם אין זכות יוצרים בצילום של דמות ציבורית מוכרת וידועה באירוע פומבי, כאשר מדובר בצילום דוקומנטרי שאינו סקופ עיתונאי ולצלם אין כל השפעה על הפוזיציה של הדמות ומיקומה, כך שלא הוא שעיצב את הדמות. פסק הדין התקבל בעקבות ערעורו של אליעזר ויסהוף, שעיצב מדליה לזכר ראש הממשלה יצחק רבין תוך התבססות על תצלום של אמיר וינברג, ונדרש לשלם לו על כך פיצויים.

מבצע צוק איתן: העיתונות מעדיפה את הסיפור הקטן על פני הסיפור הגדול. מתוך סקירת העיתונות היומית

השעה היא 06:20, מדווח ב"ידיעות אחרונות" הכתב הצבאי יוסי יהושוע, והמקום הוא שטח חקלאי סבוך ליד קיבוץ ניר-עם. קולות של ירי מפלחים את האוויר. הם מגיעים מקבוצה של מחבלים הלבושים כחיילי צה"ל, כולל גומיות להידוק הנעליים. יש בגזרה מפקד אחד, כתב באותו עיתון אתמול נחום ברנע, שפניו אינן מגולחות, עיניו אדומות מיממות ללא שינה, אך עדיין פקוחות הודות לשטף האדרנלין. חבר של אחד ההרוגים מספר כי הספיק לדבר איתו בלילה שלפני, ושמע ממנו עד כמה הוא מבואס שלא נותנים לו להיכנס לרצועה. הרוג אחר נפצע לא מזמן באימון, אך התעקש לחזור ליחידה. הרוג שלישי אהב את הצבא, ואת המדינה. אחת הטענות המוטחות באופן קבוע בעיתונאים ישראלים היא שבעתות מלחמה, ולעתים קרובות גם בתקופות אחרות, הם מייצרים עיתונות מגויסת. לטענה הזו, שלעתים כלל אינה מוכחשת ואף נחגגת, יש הוכחות ושורשים הנטועים עמוק בהיסטוריה המקומית הקצרה של העיתונות הישראלית. ייתכן שראוי לצרף לה רובד נוסף. לצד ההתגייסות, סיקור חדשותי בזמן מלחמה הוא גם מירוץ בלתי פוסק אחר זנב ההתרחשויות, שמעצם טבעו מחליש את יכולתה של מערכת עיתונאית להטיל ספק – בטיב המידע כמו גם במשמעותם המצטברת של האירועים. מלחמה מזמנת לעיתונאים מפל מתפרץ של מידע עכשווי, חלקו הגדול עדיין מוטל בספק וחלקו האחר מדוברר עד שרוכי נעליו, המקשה יותר מבדרך כלל על גיבוש תמונת מאקרו. הבחירה הקלה יותר, הגם שבזמן מלחמה היא אינה קלה בפני עצמה, היא התמקדות במיקרו. עיתונות תקריבים. כך עושים באולפנים הפתוחים, שמשתתפיהם נאחזים בכל מבזק על אזעקה או יירוט, המאפשר לעדכן את הפרשנות האינסופית; כך עושים באתרי החדשות, שלנוכח הלחימה ושטף המידע נדמה שקיצרו את תהליך התקנת המידע לפרסום; וכך עושים גם כמה מהעיתונים, הפועלים בשבועות האחרונים במתכונת מיוחדת, מסביב לשעון. הסיפור הקטן מושך: הוא כל הזמן משתנה, הוא זורק את הסיקור מזירה אחת לאחרת, והוא קל לעיכול. הסיפור הגדול משעמם: הוא מתפתח לאט, יש בו סימני שאלה, והוא עלול להידמות לעתים אנכרוניסטי או לא רלבנטי. לעיתונות התקריב יש יתרון: היא מספקת הרבה פרטים, וריבוי פרטים מאפשר לא רק לצייר תמונה מורכבת, כשאפשר, אלא גם להפריך מאוחר יותר את אלו מבין הפרטים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות. אך לסוגה העיתונאית הזאת יש גם חיסרון: היא נוטה לעסוק במידע מיידי, שהונגש במיוחד עבור העיתונאי. כאלה הם, בדרך כלל, המונולוגים שמשמיעים מפקדים בדרגי ביניים באוזני הכתבים הצבאיים, כזה הוא נחשול המבזקים הבלתי פוסק על עוד אזעקה ועוד נפילה, גם כאשר אין נזק או נפגעים. כזה הוא סיפורם האישי של כל אחד מהחיילים הנופלים, שכל אחד מהם היה עולם ומלואו ומשכך יכול היה לפרנס ספר, מוסף או סרט תיעודי. גם לכל פצוע יש סיפור, ולכל אדם שחש חרדה לאחר ששמע פיצוץ קרוב או הצטווה להישאר בבית מחשש לחדירת מחבלים. גם למתכנן הנגמ"שים, ולקצין המפקדה, והמוכר שפדיונו נחלש. הקלוז-אפ יוצא הדופן שבאמצעותו מטפלת העיתונות בסיפורי המלחמה נותן תחושה של שליטה בחומר, אך יש בו כאמור פגם מובנה: לעתים, כשמתארים את הרוח הנושבת בעשב רגע לפני ההיתקלות, או את הוורידים המתפקעים בעיניו של החייל הנתון במצוקה, שוכחים את הסיפור הגדול. בזמן מלחמה, הסיפור הזה יכול גם להיות כשל מתמשך של גורמי ממשל או צבא, המעמיד בסכנה אזרחים וחיילים, והוא יכול להיות גם סיפורם של אלה שאינם יכולים להגיש לעיתונאים את המידע על מגש. ישראלי הצורך תקשורת ישראלית בלבד עשוי לקבל רושם מעוות של אירועי המבצע, כאילו מדינת ישראל נתונה במצוקה עזה ההופכת אותה לקורבן טרגי של שנאה עיוורת. מדינת ישראל אכן נתונה במצוקה, אך על-פי כל קנה מידה חדשותי סביר – הסיפור הגדול, החשוב והמעניין יותר מתרחש כרגע במרכזי האוכלוסין של רצועת עזה. ישראל היא זו שמחוללת אותו. עיתונאי שייגש לטפל בנעשה ברצועה באמצעות זכוכית המגדלת של התקשורת הישראלית – עד רמת העור הקרוע, האבק הרטוב והדמעות – לא רק יבצע האנשה של האויב. הוא גם יסדוק עיקרון העומד בבסיס הסיקור הישראלי, זה המאפשר גימוד ואף התעלמות מממדי הפגיעה בצד השני – עם או בלי הצדקתם. העיתון הנפוץ בישראל, "ישראל היום", הוא כנראה כלי התקשורת המוביל ביצירת מצג מעוות של המציאות: הבוקר לא מצאו לנכון עורכיו וכותביו של עיתון זה להזכיר, כטענה או כעובדה, משפחה בת למעלה מ-20 נפשות שנספתה בתקיפת חיל האוויר הישראלי. העורכים מצאו מקום לשתי ידיעות תצלום חיוביות על בני משפחת נתניהו, שביקרו פצועים וארזו חבילות שי לחיילים; הקוראים ודאי כלל לא חשו בחסרונו של המידע על ההרג.

בעוד בלשכת רה"מ טוענים כי אחת הסיבות היא ש"ישנם מאות חללים שטרם זוהו", זה לא הפריע לו להכריז על יום אבל לאומי למחדל מירון - עוד ביום האסון, טרם זוהו כל הנספים • מזכיר הממשלה יוסי פוקס: "אין זה המקום לקיים בעיתוי הנוכחי יום אבל לאומי"

"על דעת ראש הממשלה וכלל הגורמים המקצועיים העוסקים בנושא, הוחלט כי בעיצומה של המלחמה וכאשר ישנם מאות חללים שטרם זוהו, אין זה המקום לקיים בעיתוי הנוכחי (במועד 30 יום לתחילתה של המלחמה על פי הצעתכם), יום אבל לאומי", כך כתב אתמול מזכיר הממשלה יוסי פוקס לח"כ נעמה לזימי (עבודה) בתגובה לפנייתה לרה"מ בנימין נתניהו בשבוע שעבר, יחד עם עוד 25 ח"כים מהימין ומהשמאל כדי שיכריז על יום אבל לאומי ב-6 בנובמבר, במלאת 30 יום למחדל ה-7 באוקטובר. "בשוך הקרבות, יהיה הזמן לקיים דיון ולקבל החלטה באשר לאופן האבל והזיכרון הלאומי לציון מתקפת הטרור והטבח הנוראיים שנעשו בעמנו והנצחת הנופלים", מסיים פוקס את תשובתו. ההודעה הזאת נשמעת אבסורדית אם נזכרים בעובדה שבמקרה מחדל מירון ב-2021, שבו קיפחו את חייהם 45 ישראלים, נתניהו הכריז עוד באותו היום על יום אבל לאומי ביום א שלאחר האסון. ואף שיממה וחצי מאוחר יותר פורסם בעיתון כלכליסט שלפחות 13 גופות עדיין לא זוהו על ידי המשפחות, אז זה לא היווה גורם שבגינו נתניהו חשב שיש לדחות את ההכרזה על יום אבל לאומי. מזכיר הממשלה לא הגיב לשאלות בנושא זה. הטיעון הנוגע לצורך בזיהוי הקורבנות כולם הוא תמוה, וגם במקרים של אסונות נוספים במדינות אחרות. במתקפות הטרור של אל-קאעידה ב-11 בספטמבר 2001 בארה"ב, הנשיא גורג בוש הבן הכריז על יום אבל לאומי יממות בודדות לאחר האירוע, וגם במקרה ההוא יום האבל התקיים הרבה לפני זיהוי אלפי הקורבנות. ישראל השתתפה בזמנו באבלה של האומה האמריקאית ורה"מ אריאל שרון הכריז על יום אבל לאומי הרבה לפני שזהותם של קורבנות רבים הייתה ידועה. העבר מצביע על כך שבמקרים רבים של אסונות טבע או אירועים קשים ברחבי העולם ההכרזה על קיום יום אבל לאומי היא כמעט מיידית ואינה תלויה בסוגיית סיום זיהוי הקורבנות. "כלל הגורמים המקצועיים העוסקים בנושא"? ושווה גם להתעכב על עוד כמה מילים מתוך הודעתו של מזכיר הממשלה: "על דעת כלל הגורמים המקצועיים". ניתן לקבוע במידה רבה של סבירות כי עמדת נתניהו אינה נשענת על "כלל הגורמים המקצועיים העוסקים בנושא". כיצד? כיוון שב-22 באוקטובר לשכת נתניהו דיווחה לכתב יאיר שרקי מחדשות N12 כי היום (25 באוקטובר) אמורה הייתה להתכנס בשעה 11:00 הוועדה הבינמשרדית לטקסים ולאירועים ממלכתיים על מנת לדון בהצעת ח"כ לזימי וקבוצת חברי הכנסת. אך מתגובות נוספות של מזכיר הממשלה לפניות "שקוף" מהיממות האחרונות עולה כי הוועדה כלל לא התכנסה, וכי הדבר צפוי לקרות רק "אחרי המלחמה", תיאור זמן מעורפל למדי בימים טרופים אלה. כלומר – למרות טענת מזכיר הממשלה, עמדת רה"מ אינה נשענת על גורמי המקצוע העוסקים בנושא, כיוון שהללו לא התכנסו כלל לדון בו, וכמובן שלא על עמדת "כלל הגורמים המקצועיים". "בעיצומה של מלחמה" מה הבעיה להכריז על יום אבל לאומי בעיצומה של מלחמה? לכאורה אין בעיה. משמעות ההכרזה על יום אבל לאומי היא מינורית. ברוב המקרים הביטוי שלה מתורגם להורדת הדגל לחצי התורן בכל מוסדות המדינה, ולעיתים מורה משרד החינוך לקיים הסברה לתלמידים באותו היום בנושא האבל. הכרזה כזו אינה מפריעה למאמצי הלחימה, לא גוזלת זמן או משאבים מרה"מ, ולא נדרש לקיים טקסים רשמיים או כל דבר אחר. ההיסטוריה מוכיחה כי כשרה"מ נתניהו מעוניין בכך, ביכולתו להכריז על יום אבל לאומי תוך פחות מיממה מהתרחשות אירוע מסוים. במקרה הנוכחי נתניהו נמנע מלעשות זאת, ואף מוצא תירוצים להמשיך להימנע מכך גם כש-26 ח"כים מבקשים ממנו לשקול זאת.

"ישראל היום" מתכונן לשואה גרעינית | "מקור ראשון" לאינתיפאדה שלישית | פרשני סוף-השבוע מחמיאים ללפיד | "ממון" משפר את תדמיתם של בנקאי ישראל

כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים עוסקות באלימות, או חשש לאלימות, בקנה-מידה לאומי או אפילו עולמי. "מעריב", "מקור ראשון" ו"ידיעות אחרונות" עוסקים במה שהוגדר באחרונה על-ידי כתבת "הארץ" "זכות וחובה", דהיינו מלחמה בישראל. הכותרת של "מקור ראשון", "נסיקה בהיקף יידוי האבנים ביו"ש", אף מתכתבת ישירות עם מאמרה של עמירה הס, שהוקדש ספציפית ליידוי אבנים ("כלפי חיילים במדים"), וכותרת המשנה מדגישה כי מדובר ב"טרור" (דהיינו, סוג מגונה של אלימות). תמונת השער מוקדשת לערבי חמוש לבוש מדים שחורים וחובש שיח, תחת הכותרת "קומנדו אבו-מאזן". "ברמאללה טוענים שהיחידה מיועדת למלחמה בטרור" הוא סיומו הפולני של הכיתוב. התמונה המרכזית על שער "מעריב" מוקדשת גם היא לערבים חמושים, אולם הפעם באבנים, ואלו נזרקות לעבר חיילים ישראלים שאינם נראים בתמונה. "עוד יום של עימותים ביהודה ובשומרון", נכתב בכותרת ("הנהגת המתיישבים מתלבטת אם להגדיר את גל האלימות כאינתיפאדה שלישית", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מקור ראשון"; "צה"ל נתקל במציאות חדשה בגדה" היא הכותרת על שער "הארץ" למאמר של עמוס הראל, הקובע כי "המציאות עלולה להשתנות" ואינתיפאדה לפרוץ בעיקר בשל ריבוי ההרוגים הפלסטינים הלא חמושים). הכותרת הראשית מוקדשת למאמציו של שר החוץ האמריקאי לחדש את המשא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. היא מובאת מזווית ישראלית: "הפלסטינים הקפיאו את המהלך לקבלת הכרה כמדינה מהאו"ם", נכתב בה. למעשה, מהלך כזה הוא עקר מלכתחילה משום שהוא מחייב את הסכמתה של ארה"ב, בעלת זכות הווטו במועצת הביטחון של האו"ם. לכן אפשר לקרוא את הכותרת הזו לא כמצביעה על הישג לישראל, אלא כאיום אמריקאי עליה. ב"ידיעות אחרונות", כפי שקורה פעמים רבות, ההתרחשויות האלימות והבטחוניות בישראל עצמה מוצנעות בעמודים הפנימיים, ובקדמת הבמה מובלט העיסוק בפן האזורי של הסכסוך היהודי-ערבי. "הערכה בישראל: מצרים עצרה ספינה איראנית שהובילה כמות נשק גדולה לפעילי טרור בעזה בנתיב הברחות חדש", נכתב בכותרת המשנה. גם העיתון החרדי "יתד נאמן" מדווח בכותרתו על לכידת הספינה, לצד כותרת ראשית אחרת על סיכול נסיון פיגוע בטול-כרם על-ידי צה"ל. לכותרת השנייה מוצמד הביטוי "בחסדי שמים", הכותרת הראשונה אינפורמטיבית בלבד. ללמדך שאלוהים נוטה מחסדיו באמצעות יהודים בלבד. גם ב"הארץ" עוסקים בנעשה במצרים: צבי בראל מנתח את הקרע המסתמן בין חמאס לשלטון מורסי, ההורס את המנהרות בין סיני לעזה. הכותרת הראשית עצמה של "ידיעות אחרונות" משדרת נואשות, זעקה טבלואידית על דלות החומר: "ספינת הנשק נלכדה", נכתב בה, בפונט ענק, כשהמלה "נלכדה" נמתחת כמעט לכל רוחב הגיליון, צבועה באדום עם שוליים זרחניים. זו כותרת זועקת, מעוצבת במלודרמטיות, שאפשר היה להשתמש בה להודעה על תקיפה אטומית, למשל. במקרה כזה, אילו כלים יישארו לספק את תיאבונו של קורא העיתונים המקומי לדיווחים המוגשים כסנסציות? לשמחתנו ולצערנו, נראה שהתלבטות כזו ממילא לא תתקיים ביום שלאחר הפצצה, ונראה כי על כך בונים גם העורכים ב"ידיעות אחרונות". מי שעוסקים בכותרותיהם הראשיות בסימנים, לכאורה, להתקרבותו של יום כזה הם "ישראל היום" ו"הארץ", שעיניהם נשואות היום לצפון-קוריאה. ב"הארץ" אפשר לייחס זאת לנטייה (ככל שנשארו לעיתון הזה נטיות מובהקות בפן המקצועי) לעיסוק בחדשות חוץ, אצל "ישראל היום" ההבלטה של הנעשה בחלקו האחר של הגלובוס על חשבון חדשות מקומיות שליליות כמו אפשרות של התקוממות בשטחים נדמית כמימושה של הנטייה (המוצהרת) של העיתון לצייר לקוראיו את מציאות החיים בישראל בצבעים ורודים ככל האפשר. "חמינאי, מלפניך", היא הכותרת של "הארץ", העוסקת ברודן הצפון-קוריאני הצעיר, ש"מאיים לדרדר את העולם למלחמה גרעינית". כותרת מאמרו של חמי שלו (אחד משלושה העוסקים בנושא היום ב"הארץ") מעניקה הקשר בומבסטי פחות: "בדיחה, בלוף או איום רציני?". "צפון-קוריאה מזיזה טילים לעמדות. נערכת לשיגור טילים בקרוב" היא הכותרת של "ישראל היום", המשאיר כתמיד את הבדיחה והבלוף בסאב-טקסט הכותרתי הבלתי מודע למחבר. "קים גונג-און עובר מאיומים למעשים", נפתחת כותרת המשנה של העיתון, הצופנת בחובה, אם עורכי העיתון יתמידו בסיקור המדינה המטורללת, הבטחה לכך שהקורא הישראלי יתוודע לעולם המופלא של קלישאות עיתונות צפון-קוריאניות. אחרי שבמהלך השבוע עסקו העיתונים עוד ועוד בסטטוס על גברת ריקי כהן מחדרה שפירסם שר האוצר יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו, נרתמים היום העיתונים ומוספיהם לחזור שוב על הניתוחים והפרשנויות, כנראה בשל התחשבות במנויי סוף-השבוע. באופן מעניין, פרשנויות השבת של המנתחים הבכירים מוגשות באווירת חמין, מגושמות וידידותיות. נחמיה שטרסלר, הסמן הימני של הפרשנים הכלכליים, וסבר פלוצקר, השבשבת שלהם, מחמיאים שניהם ליאיר לפיד על כך שהשכיל להציב במרכז הדיון התקציבי את האדם במקום את המספר. המאמר של שטרסלר ב"הארץ" הוא עדות לכשל עריכתי: הוא צמוד למאמר המערכת של העיתון, המכיל טקסט כמעט זהה (ומאחר שאינו חתום, ייתכן גם שנכתב על-ידי אותו אדם). גם נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מחמיא ללפיד על פשטנותו, אולם פותח בתיאור התגובות לסטטוס של לפיד: "אילו מלים היו הורגות, לפיד היה זוכה השבוע להלוויה ממלכתית", הוא כותב, ומוסיף: "לפיד החליט להתרכז בצד החיובי: רוב התגובות לא נעמו לו, אבל הכמות - הכמות מדהימה". "ההיסטריה שחולל האזכור של ריקי כהן מחדרה מעידה יותר מכל על העדר דיון במדיניות הכלכלית", פותחת אבירמה גולן את המאמר השלישי במספר במדור הדעות של "הארץ", המוקדש ליצירת דמיונו הלא-פורה של שר האוצר הנכנס. ואם כן, גם זו מחמאה. סימה קדמון, שכנתו של ברנע בעמודי המוסף של "ידיעות", מבליעה בטורה, באופן לגמרי לא ביקורתי, הצדקה אחרת של לפיד לאקט הפובליציסטי שלו: הוא הסיט את הדיון מהגזירות והעלאת המע"מ לעיסוק בשכרה של דמות פיקטיבית. במסגרת המידע השימושי שמגיש המוסף "ממון", המתמחה בנושאי צרכנות, מוקדשת הכותרת הראשית של גליון יום שישי שלו, "משפחה עם אומץ", להמשך שיתוף הפעולה עם בנק גדול (הפועלים), שאנשיו ילוו חמש משפחות הנתונות בקשיים כלכליים ויזכו לחשיפה מתמשכת מעל דפי העיתון. במסגרת הפרויקט כל אחד מהגורמים המעורבים מקבל דבר מה: העיתון מקבל ממון (יש לקוות, בשבילו) או לפחות תוכן חינמי; הבנק מקבל גושפנקה של אמינות כמי שאנשיו הם מומחי כלכלה שעניינם העשרת האזרח, ולא, כמו בעולם הממשי, מי שתפקידם הוא להעביר את כספו מרשותו לרשות הבנק; ואילו הקוראים זוכים להשתתף בניסוי חי של מודלים כלכליים לעיתונות בעידן משתנה. אגב, לצד היחס הפטרוני משהו אל הקוראים המוזמנים להשתתף בפרויקט, בולטת תמונת האילוסטרציה שנשלפה מבנק תמונות ומלווה את המלל בכפולת העמודים: נראים בה ארבעה דוגמנים בעלי עור ושיניים, המייצגים אב, אם, בן ובת, כולם בעלי מראה אירופי מובהק כאילו נשלפו הרגע מקניות בשאנז-אליזה. בצדה השני של הכפולה נכתב: "חשוב מאוד לשלוח לנו תמונות משפחתיות שלכם לצורך התרשמות". כמובן שיש קשר בין בנקאים לבין מצבן הכלכלי הקשה של משפחות בישראל, אולם הוא הפוך לזה המוצג במוסף "ממון". בעיתון כלכלי אחר, "כלכליסט", פורסמה לא מזמן כתבה רחבת יריעה העוסקת בפן מרכזי של הקשר הזה, ובאופן שבו ההתנהלות הבנקאית מסוכנת לא רק למשקי בית פרטיים, אלא למשק כולו: "מכל עבר מציעים לנו הלוואה למימון כל מה שנחשוק בו: רכב חדש, נסיעה לחו"ל, שיפוץ הבית, סגירת המינוס או ניתוח אף. בנקים, חברות אשראי וקרנות פנסיה מפתים עם הלוואות מתחשבות, יצירתיות, בלי ערבים, בקליק אחד. התוצאה היא גידול מתמיד בהיקף ההלוואות, תרבות מתפתחת של חיים על כסף שאין, וסכנת בועה מהסוג שהתפוצצה באמריקה ב-2008". ויש גם עיתונים לא כלכליים המציעים לקוראיהם מידע שימושי מזה של "ממון" על הקשר בין הבנק לאזרח. "שנתיים אחרי מחאת האוהלים, יש מי שמסמנים את היעד הבא: האנשים ששומרים על הכסף של כולנו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של ליאת שלזינגר במוסף "סופשבוע" של "מעריב", העוסקת ב"בנקאות חברתית" - בנקים קואופרטיביים ללא מטרות רווח. בין השאר מונה שלזינגר את תחלואי הבנקים המסחריים: גלגול הוצאות שכר גבוהות על הלקוח, נאמנות לבעלי המניות ולא ללקוחות, תיאום מחירים, העלאת עמלות וריכוזיות גבוהה. במוסף "הארץ" כתבת השער היא ראיון של איילת שני עם איש עסקים הנאבק בחברה המבוססת על שיווק-פירמידה: "המיליארדר היהודי ביל אקמן החליט למוטט את חברת הענק הרבלייף. בתור התחלה הוא הימר נגדה במיליארד דולר". ב"גלריה" של "הארץ" כתבת השער מוקדשת לאמן הגרפיטי המצוין Know Hope. "האמנים דרשו, העיריות שילמו מאות אלפים, והחברה שהיתה אמורה לחסוך לרשויות נשארה בצד", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "זורנל", מוסף הבידור והפנאי של "מעריב". "בדיקת מעריב מגלה למה חגיגות יום העצמאות שוב עולות לנו מיליונים". "זורנל" החבוט, הגלגול הנוכחי של מי שהיה מהמובילים והחדשניים בתחומו, אינו נוצץ כמו "7 לילות" ובוודאי שאינו קרוב להזכיר את "גלריה", ולכן משמח לראות שהוא מנסה למצוא לעצמו נישה חשובה ומוזנחת, זו של הטיפול התחקירי בתחום הבידור. יש כאן גם אולי עדות להמשך התפנית בקריירה של הכתב המוביל של העיתון באותו תחום, אלקנה שור (החתום על הכתבה עם יעל פרידסון), שהתמחה בעיתונות הבלים דלת קלוריות ועובר למחוזות מקצועיים בוגרים יותר. ב"גלריה", לעומת זאת, במסגרת ההתאמה העיצובית (באיחור אופנתי) של התכנים לפורמט (המתחדש), נכנעו לטרנד הקלילות שהכניע קודם לכן את מוסף "הארץ" והעדיפו להסגיר את שתי הכפולות הפותחות למדור ויצים אינפורמטיבי. מוסף "גלריה" הוא היחיד בעיתוני ישראל העוסק בתרבות פופולרית באופן רציני ומכבד, וכוחו וייחודו במאמרים, בכתבות ובביקורות שאין להם, נכון לעכשיו, מתחרה. מדורי צרכנות שטחיים של בידור ופנאי, לעומת זאת, יש בשפע בעיתונות העברית. כדי לקרוא תקציר בן כמה משפטים של הסרט "פסיכו" או המלצה לשתיית מותג של בירה בלגית לא צריך מוסף תרבות. הבחירה לפתוח מוסף כזה באוסף קלישאות שכאילו נשלפו ממגירתו של יחצן יגע מעיבה על תכניו האחרים. במדור הטלוויזיה של המוסף קוראת ליאת אלקיים שלא לשלם את אגרת הטלוויזיה. "בימינו אנו, בעודנו מוקפים מלחמות מכל עבר, ואויבינו לא נחים אלא ממשיכים לרדוף אותנו, גיבורים כאלה צריכים לשמש לנו השראה" (מתוך דבר העורכים של "מעריב לילדים", המוקדש ל"ילדים אשר חיו בתקופה השואה"). חמישה עמודים במוסף "סופשבוע" מוקדשים לארגון (ספק ארגון) ההאקרים אנונימוס, "המאיים למחוק את ישראל מהרשת". בכיתוב תמונה זעיר בשולי העמוד נכתב: "עושים יותר רעש מנזק". ב"מקור ראשון" מודיעים כי שיתוף הפעולה של "גלובס" עם קבוצת המו"לות של שלמה בן-צבי יורחב, ומהדורת הבוקר ("גלובס על הבוקר") תצורף מעתה לא רק ל"מעריב", אלא גם ל"מקור ראשון". "ענת קם תובעת 2.6 מיליון שקלים מהארץ: הביא לחשיפתי כמקור", נכתב בכותרת ידיעה ב"הארץ", מאת עפרה אידלמן, בתה של אחת מבעלות העיתון.

הסופר והעיתונאי עמוס אילון נפטר אתמול. לצד ספרי ביוגרפיה והיסטוריה שכתב, יצא לאור לפני 20 שנה גם לקט ממאמריו, בכותרת שהולמת את נקודת המבט שלו על מה שמתרחש אצלנו – "הבט אחורה בבהלה מסויימת"

לפני שנים חיפשתי את מקור המונח "מכבסת מלים", המתאר את הדרך שבה מבקשת שפת הפוליטיקאים, העיתונאים והביורוקרטים לכסות על המציאות בלשון נקייה. הפנו אותי אל דויד גרוסמן, אבל הוא הזכיר לי שמישהו קדם לו בהגדרה הזו – עמוס אילון. העיתונאי וההיסטוריון, שנפטר אתמול, טבע את הביטוי, ובעצמו הקפיד שבמאמריו, בכתבותיו ובספריו לא יהיו מלים מכובסות. מה מותיר עיתונאי אחריו? בעיקר קטעי עיתונות מצהיבים במעטפות חומות ומאובקות בארכיון המערכת. גם כשסורקים אותם למאגרי מידע ממוחשבים, הם נותרים שכוחים ומיותמים, ורק פעם בשנה מפשפש בהם היסטוריון סקרן. אילון, למרבה המזל, היה לא רק עיתונאי אלא גם סופר, שלביוגרפיות שלו על הרצל ועל אבי משפחת רוטשילד, ולרקוויאם הגרמני שלו ולספרים נוספים, שמור מקום של כבוד על מדפי ההיסטוריה. לצד אלה פירסם ב-1988 גם לקט ממאמריו, בכותרת שהולמת את נקודת המבט שלו על מה שמתרחש אצלנו – "הבט אחורה בבהלה מסוימת". הנה קטעים מן המאמרים, שפורסמו ב"הארץ" ולוקטו בספר, שכותרת המשנה שלו היא "רישומים מארץ ישראל וסביבותיה". על הרפורטזה והכתיבה: "רפורטזה זה מה שקורה לרפורטר כשהוא נוסע לאיזה שהוא מקום. אני נוסע פסימי, מהורהר, אולי מהורהר מדי: אני יוצא לדרך כדי לגלות מה שאחרים אומרים ומרגישים ומה שאני חושב ומרגיש במחיצתם. מה הפלא שכותב מרבה בנסיעות, מנצל כל תירוץ, כל הזדמנות, כל כרטיס חופשי? מסע למקום בלתי ידוע או משתנה היה ונשאר תרגיל קלאסי לגלות איזה עיקר". ביקור בקהיר בימי חתימת הסכם השלום עם מצרים: "הארץ הרחוקה הזאת – לפתע היא קרובה כל-כך. הירח התהפך על צדו. הצד האפל נראה בעין. אתה דורך על אדמתו, לוחץ ידיים, מחליף דעות, מתיידד [...] עכשיו אתה פתאום בעיר הרחוקה והאימתית הזאת, שאליה לא יכולת לבוא עד כה, לא בכסף ולא בכוח ולא במלים טובות. תושביה ידידותיים, לבבים, מאירים פנים, מכניסי אורחים מאין כמותם [...] ההבדל החריף ביותר בין האקלים הציבורי במצרים ובישראל מיד אחרי חתימת השלום: בישראל הצמרת רגועה, בטוחה שפעלה נכונה, אך העם עצבני, נבוך וחשדן. במצרים – נהפוך הוא. העם אופטימי ומרוצה. הצמרת הפוליטית עצבנית ונבוכה נוכח בידודה הפתאומי בעולם הערבי, וחוששת שישראל תתחמק מהתחייבותה לכונן אוטונומיה מלאה בגדה המערבית וברצועת עזה". העיתונות והסכם השלום עם מצרים: "עיתוני הערב, אחרי שעשו במשך שבועות הכל כדי לטעת פחדים וספקות, והעכירו את רוחנו במאמרים וכותרות אימתניים, שינו פתאום את טעמם. הגיע הרגע ההיסטורי שלו חיכינו 30 שנה. עד מתי ימשיכו בארץ הזאת להניף אותנו כמו שוט משידור חדשות אחד למשנהו, מעיתון לעיתון, בעוויתות רגש אלימות?". התגובות בישראל לשלום עם מצרים: "כמה וכמה לבבות ספרותיים גדולים מתפתלים היום מכאב, בין טורי דבר ועיתוני הערב. לבו של אהרן מגד מתכווץ מצער. כואב לו שמפנים את הר סיני וראס-מוחמד ומפקירים את השממה לרוח השמש ולמתי-המדבר. הגדרה מדהימה באי-אנושיותה, מפיו של סופר דגול השואל רטורית: ההיה כזה בתולדות העמים? אחר נצחונות ולא מפלות?. מחבר החי כל המת מתרעם על משה דיין שהעז לומר, ההסכם הזה הוא טוב מאוד. מה פה טוב? מגד לא יכול לראות משהו טוב בזה. פשוט איננו מבין כיצד יכול מישהו היום להרים כוסית ולשתות לחיים. איך אפשר לשמוח, הוא נאנח, כשהלב מתכווץ מצער?". תוצאות 1967: "חרף כל תבוסותיהם בשדה הקרב, מבחינה קריטית אחת כבר זכו הערבים בניצחון גדול עלינו: הם הצליחו להדביק אותנו בקיצוניות ובברוטליות שלהם. התפנית ימינה בדעת הקהל משקפת את הניצחון הזה. מלחמת ששת הימים עוררה כוחות קמאיים אפלים בעם הזה, ולא מספיק נוגדנים להיאבק בהם. השתנינו מאז. השקפת העולם הפרימיטיבית של בית"ר הפולנית ושל גוש-אמונים לכדה את הליכוד (על מרכיבו הליברלי) ואת המפד"ל. היא גברה גם באגפי המערך, והצמיחה קונסנזוס חדש של אלימות פוליטית [...] גיבורה הרשמי של חברה זו היה פעם החלוץ המאמין בישועת האדם בחברה צודקת. היום זה הקולוניזטור האלים היורה על שכניו, שאת אדמתם הפקיע". האווירה בישראל, 1978: "בכל מקום הרבה פחות סבלנות מאי-פעם, או כך נדמה. יותר רוגזה, יותר עצבנות, יותר דיכאון [...] רק כאן קוראים עיתון בוקר ושני עיתוני ערב, והרדיו פתוח כל הזמן לחדשות, והאוכלוסייה כמו סובלת מהתקף קולקטיבי של טחורים פוליטיים. והנרקיסיזם הזה של ההבדלים הקטנטנים, התפצלנו לפלגים ולפלגי-פלגים, והגניוס המיוחד שלנו לסבך דברים הכי פשוטים בפלפול, בזימון רע ובנטייה לנבא שחורות [...] שוב יש געגועים לאיזה איש חזק. מי תיאר לעצמו לפני שנתיים כי בקרב האינטליגנציה האקדמית דווקא תתפשט פתאום נוסטלגיה – אהבה מאוחרת – לבן-גוריון?! זה היה מנהיג אמיתי, אומר פרופסור ירושלמי מפורסם". אמריקה, 1970: "הוא היה עיתונאי ישראלי, שנשלח פתאום לאמריקה לסקר את ביקורה הקרוב של גב גולדה מאיר. אגב כך קיווה להתוודע שוב אל אורחותיה של הארץ הזאת, אותה הכיר היטב – או כך חשב – מביקורים קודמים [...] העיתונאי הישראלי, שידע את ימי אמריקה האופטימית של ראשית שנות השישים, בימי תפארתו של גון פ קנדי, וחזר אליה בימים אלה של משבר ומבוכה, מצא עצמו לעתים קרובות באווירה שהשרתה עליו דכדוך ותימהון [...] הוא זכר אמריקה שלווה, יציבה, לא מעט פוריטנית וחדורת תום, שגבל לעתים בנאיביות, ומעל הכל אמריקה הבוטחת בעצמה [...]. "כל זה השתנה לפתע. תחת יציבות נתקל לעתים קרובות בסימני ערעור והתפוררות. תחת שלווה מצא קרבות רחוב; תחת תום – תערובת פחד וציניות; תחת מתינות ואמונה בפיתוח רציונלי הדרגתי – פולחן אלימות, יחידות גרילה עירונית, דיבורים מהפכניים מפוצצים; תחת הפיקחון המעשי, ואולי הקריר ומחושב יתר על המידה של הסטודנטים דאז – התמכרות המונית לסמים, פריחה אופנתית של האסטרולוגיה כמדע, געגועים אי-רציונליים לדתות מסתוריות אקזוטיות. מעל לכל – העדר ביטחון כמעט כללי בעתידה של השיטה האמריקאית בתחום הפוליטי והכלכלי". בעקבות מלחמת לבנון (הראשונה): "אפסות אונים זו – חרף הכוחות המוגבלים יחסית שעמדו מולנו – יש בה משהו מהמם. היא דוחפת להרהורים שאנשים נרתעים מהם בדרך כלל, ואולי לטראומה, כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים. בדור שלאחר השואה, היחס שלנו לכוח סבוך תמיד ולפעמים נוירוטי. איננו יודעים להבחין בין עוצמה ואלימות, שהן בגדר הפכים גמורים, כפי שמלמד גם הניסיון הלבנוני. את מלחמתנו בלבנון אפשר להשוות למשחק שחמט. הכלים שלנו הגיעו לקצה הלוח, ונפלו ממנו". ביקור בקריית-ארבע, 1979: "אף מי שמורגל לגבעות-צרפתיות, ידי-אליהו, גילה ורמות, יקפא רגע על עומדו כמו דקור. גם בלי גדרות התיל וסוכות השמירה והזרקורים והזקיפים החמושים – יש פה משהו קשוח וקודר, בין קו מאזינו למחנה הסגר. הקווים כהים, כבדים ואנכיים – זרים וברוטליים בנוף הרך הזה, שפעם קראו לו תנ"כי ושאנו מתיימרים לאהבו, של בתים קטנים מאבן מסותתת וורודה, זיתים ועצי שקד ואדמה חומה חרושה, ועדרי צאן וכרמים בשיפולי הסלע המדורגים". מכבסת המלים: "מאז 1967 פועלת פה מכבסה גדולה המפיקה מלים נקיות. השפה הרשמית והבלתי-רשמית אימצה אותן. למלחמת ששת הימים יצאנו תחת הסיסמה חיילי צה"ל, לנו אין מטרות כיבוש (משה דיין). אחרי המלחמה, במקום כיבוש אמרנו שחרור, ובמקום התפשטות טריטוריאלית (מלה גסה בימינו) הטפנו לשלמות הארץ. במקום מזרח-ירושלים אמרנו איחוד העיר; מונח נקי מפורסם אחר, שיצא ממכבסת המלים הגדולה, הוא דוקיום. בצליל זה יפה, אך במציאות הוראתו האחת של דו-קיום היא זו שבין סוס ורוכבו". העיתונאי וההיסטוריון: "לא ראיתי את הדברים כפי שהיסטוריון יראה אותם בעוד מאה שנה. אך מטעמים של טמפרמנט, מחמת בהלה מסוימת, ואולי פגם, שטבועים בי, לא ראיתי את המאורעות כפי שרבים אחרים ראו אותם, כאשר קרו. זה עורר בי לעתים ייסורי מצפון, אך הניסיון לימדני להיות פסימי. בדיעבד אני חושב שהמאורעות לא היו, כפי שאוהבים לומר, בלתי נמנעים. כולנו צוברים את שגיאות חיינו בערימה גדולה וקוראים לה גורל".

"הארץ" מציין שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה | "ישראל היום" תוקף באמריקה | "ידיעות אחרונות" מקלף את מדבקת הפלא

ציון שלוש שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה כובש היום את הכותרת הראשית של "הארץ" ו"ישראל היום". ליתר דיוק: העצרת הממלכתית לציון שלוש שנים למלחמה כובשת את הכותרת, ובדיוק מדוקדק: אמירה פרובוקטיבית של שר הביטחון אהוד ברק הופכת לכותרת הראשית של "ישראל היום" – "הלוחמים חיפו על שגיאות הבכירים"; ושל "הארץ" – "חירוף הנפש של הלוחמים בלבנון חיפה על שגיאות הדרגים שמעליהם". ב"הארץ" מנצלים גם את כותרת המשנה כדי להמשיך לתת ביטוי לדברי ביקורת על נוטלי ההחלטות דאז: "נציג המשפחות השכולות: כל אלה ששלחו את ילדינו לקרבות המרים והקשים לא מכירים עד היום את המושג אחריות". לכאורה, לאמירה של נציג המשפחות השכולות בגנות אותם "בכירים" משקל רב יותר מזו של שר הביטחון באותו נושא. זאת, משום שבעוד שהמשפחות הקריבו את היקר להן מכל ודברי נציגם מושפעים לכל היותר ממשקע הצער והשכול, הרי ששר הביטחון הנוכחי נתון עדיין בכל מאודו במערכה הפוליטית, ודבריו נגועים, ירצה או לא ירצה, באינטרסים של סגירת חשבונות וחיסול יריבים. הבחירה של העיתונים בציטוט של שר הביטחון ולא בזה של נציג השכול האלמוני יכולה ודאי להיות מוסברת בשיקולים עיתונאיים ענייניים, אבל גם בהזדמנות לבוא חשבון עם אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, שתקפו לפני שלוש שנים את התקשורת על האופן שבו סיקרה את תפקודם. אם כן, קריאה צינית של כותרות היום תלמד על אמירה צינית של הפוליטיקאי ברק, שניצל טקס זיכרון כדי להתנגח ביריביו במפלגה (פרץ), כשאותה אמירה נחטפת על-ידי עיתונים שמעלים אותה על ראש שמחתם כדי לנגח את יריבם שלהם (אולמרט). כותרת מאמרו של דן מרגלית המודפסת על שער "ישראל היום", "ההנהגה הכושלת הוחלפה", מלמדת משהו על הנמען של הכותרת הראשית. תוכן המאמר של מרגלית נקרא כתגובה למאמר של בן כספית שהיה לכותרת הראשית של "מעריב" בשישי האחרון. כספית טען אז כי ממרחק זמן, למלחמת לבנון השנייה היו דווקא תוצאות מוצלחות של שקט בצפון ושיפור ההרתעה הישראלית, ודימוי הכישלון שהודבק לה אינו מוצדק. ב"וואלה" כבר עמדו על הסתירה הפנימית בדבריו של כספית, שבד בבד הזכיר גם את ההתחמשות וההתעצמות של חיזבאללה מאז המלחמה. מרגלית מתייחס לטענות בדבר הישגי המלחמה – "גבול הצפון שקט וכושר ההרתעה של צה"ל שוקם" – וטוען כי הן "זריית חול בעיניים", שכן "אחרי נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000, להוציא שתי חטיפות חמורות, שרר בגבול רוגע של צימרים במשך שש שנים". זו אמירה מייאשת, מאחר שהיא מערערת על האפשרות ללמוד מהניסיון. אם שקט של צימרים אינו הצלחה ויכול להיות מופר ברגע, מהו מבחן ההצלחה? ואם אי-אפשר ללמוד מההיסטוריה, מה לנו כי נלין על כך שאין ללמוד מהעיתונים. נישאר, אם כן, עם טבלת "המלחמה במספרים" המודפסת בעמ 3 ב"ישראל היום": "34 ימי לחימה, 119 חיילים נהרגו, 44 אזרחים נהרגו, 4,304 אזרחים נפגעו, כ-4,000 רקטות נורו לעבר ישראל". ועדת הכספים אישרה אתמול את חוק ההסדרים ובתוכו גזירות שונות. אחת מהן היא "היטל בצורת" – תשלום מוגדל על צריכת מים מעבר למכסה. מהי המכסה? עד לסוף אוקטובר היא תעמוד על 16 קוב לחודש למשפחה בת ארבע נפשות, בנובמבר היא תעמוד על 18 קוב, וב-2010 על 20 קוב. חריגה תגרור תשלום של 20 שקל על כל קוב נוסף. לפי זאב קליין ב"ישראל היום", האוצר מעריך כי המס יכניס 700 מיליון שקל, ובוועדת הכספים העריכו את ההכנסות הצפויות ב-1.2 מיליארד שקל בשנה. אם הדיווחים על המס משקפים נאמנה את הדיונים על המס, הרי שנראה שעיקר העניין של המחוקקים הוא בהכנסות שיניב ולא בצמצום צריכת המים. גם העובדה שהכספים יוזרמו לתקציב הכללי ולא למפעלי מים כלשהם (התפלה?) מלמדת כי מדובר בניצול של מצוקת המים ותחושת הדחיפות הנלווית לה כדי לייצר עוד דרך לשלוח יד לכיסיהם של האזרחים. כמו כן, לא ברור מהיכן יבוא הכסף לבניית המנגנון שיתמודד עם יישום המס (חישובים שונים למשפחות בגדלים שונים, הנחות מיוחדות לגרים באיזורים מסוימים, או לאוכלוסיות ספציפיות). "ידיעות אחרונות" מקדיש היום את הכותרת הראשית שלו לסיפור מדבקת הפלא. "אני מרגיש שהונו אותי" היא הכותרת, ציטוט של מנכ"ל חברת לייף-סקיי, גבי פיקר, שהתפטר אתמול ובכך סדק לראשונה את חומת הביטחון שהציגו בכירי החברה מול סימני השאלה ההולכים ומתרבים. "ידיעות" הוא היחיד שמקבל היום ראיון מפי הסוס עצמו, אותו סוס שעד אתמול התראיין מתחת לכל מיקרופון רענן וכעת, באיחור מה, בורר את מדובביו. "ד"ר גבי פיקר מודה בראיון לידיעות אחרונות", מכריזה כותרת המשנה לראשית, "שנפל קורבן למרמה. אומר על המתווך להחזרת שליט: הצטרפות חגי הדס לחברה חיזקה את הביטחון שלי ברצינות המיזם" (צח שפיצן). פיקר אומר כי לדעתו, עמוס בוחניק נפל קורבן לקליין. שפיצן גם מציע פתרון אפשרי לשאלה שנשאלה שוב ושוב: מי תיכנן להרוויח מהתרמית וכיצד? שפיצן מדווח כי "לידי הרשות לאיסור הלבנת הון במשרד המשפטים הוגשו שתי תלונות נגד עמוס בוחניק, הבעלים של חברת סייף-סקיי". כותרת המשנה בעמ 6: "על-פי התלונות, הבעלים של חברת סייף-סקיי נכנס בשבוע שעבר לשני בנקים וביקש להפקיד סכומי עתק שמקורם באפריקה. השאלה הגדולה: האם עסקת המדבקה נועדה לטשטש כסף שמקורו מפוקפק? בוחניק: מדובר בטענות מוזרות והזויות". תגובת חגי הדס ("אני עסוק, תשאירו לי את הזמן ואת הראש פנוי לתיק העיקרי שלי") מובאת תחת הכותרת "מנמיך פרופיל". גם הכותרת "מקטין ראש" היתה יכולה להתאים ביותר מאופן אחד. על שער מוסף "ממון" של "ידיעות" מודפסות המצאות שונות ומשונות, המיוחסות כולן לאריק קליין, הבעלים של מחצית חברת לייף-סקיי והממציא של מדבקת הפלא. "הכל בראש שלו" היא הכותרת. הנה, יש בפרשה גם מי שדווקא הגדיל ראש. סיפור המדבקה מגיע גם לשער "ישראל היום": "המדבקה: פיקר התפטר". שתי ידיעות בעמ 13 מוקדשות לעניין: דיווח של הדס גייפמן על ההתפטרות, וראיון עם עו"ד רונאל פישר, שנשכר על-ידי פיקר כדי לייצג אותו בתקשורת (ובניסוח של "ישראל היום": "כדי לשמור על שמו הטוב"). "כל אנשי שרה" היא אחת הכותרות היום על שער "ידיעות אחרונות". ההפניה היא לעתיד, לעיתון של מחר, לכתבה של סימה קדמון: "איך הפכה רעייתו של ראש הממשלה לגורם משפיע ומשמעותי בהתנהלות של לשכת נתניהו". אם להיסמך על מה שכתבו העיתונים על גבי פיקר, שלפיהם שרה נתניהו היתה מי שהרחיקה אותו מקרבתו לראש הממשלה, הרי שייתכן שהיא דווקא גורם חיובי. מעניין מה היה לה להגיד כשנתניהו מינה את חגי הדס לממונה על תיק שליט. ביום שני פירסם "הארץ" "סיקור מיוחד", תחת הכותרת "מאה יום לממשלת נתניהו: כל ההבטחות שלא קוימו". עמ 4 של העיתון הוקדש לבדיקה של כתבי העיתון כל אחד את המשרד הממשלתי שבתחום הכיסוי שלו. ברק רביד מנה הבטחות, מינהליות ברובן, ששר החוץ אביגדור ליברמן הבטיח וקיים, וטען כי בתחום מדיניות החוץ עצמה ליברמן טרם מימש את שהבטיח. אנשיל פפר כתב על תמונת המראה: לדבריו, לא נרשמו שינויים משמעותיים במשרד הביטחון – שהשר המכהן בו, אהוד ברק, המשיך את תפקידו מהקדנציה הקודמת – לבד מאחד: שר הביטחון מופקד כעת גם על מדיניות החוץ, אחרי שהקשר עם ארה"ב הופקע מליברמן. השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, כתב יהונתן ליס, ביצע כמה צעדים משמעותיים בקביעת סמכותו מול המפכ"ל, וטרם ניתן לקבוע מה יעלה בגורל הכרזותיו הספציפיות (כמו הקמת משטרה עירונית ועוד). רן רזניק תפס אמירה של סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, כי "יזעזע את המערכת", וקבע כי המערכת דווקא לא זועזעה. שאר כתבי "הארץ" טיפלו במשרדים הנותרים. בסך-הכל, למרות המסגור העוין מאוד של הפרויקט על השער ובכותרות, המסקנות של כתבי "הארץ" היו פושרות למדי והוכיחו בעיקר כי תקופה של מאה ימים אינה מספיקה לבחינתן של הבטחות בחירות, שהן גרנדיוזיות מטבען. התגובה של נתניהו בישיבת הממשלה באותו יום, כפי שהביא אותה ברק רביד באותו עמוד ב"הארץ", היתה: "אני לא יכול להגיד שהיו לנו מאה ימים של חסד, לא בטוח שהיה לנו אפילו יום אחד של חסד". היום ב"ישראל היום" מובאים דבריו של נתניהו, שיכולים להיקרא כתגובה לפרויקט "מאה הימים" של "הארץ". "האזרח מרגיש שיש אופק", הוא הציטוט שנבחר לכותרת מרוממת הרוח של הידיעה ב"ישראל היום". "במסיבת עיתונאים מאולתרת", נכתב בכותרת המשנה, "הציגה לשכת רה"מ את תקופת מאה הימים הראשונים. במבחן התוצאה, המדיניות שלנו הוכיחה את עצמה". הציטוט האחרון הוא של ראש המטה לביטחון לאומי, עוזי ארד, והוא יכול לשמש טיעון מרכזי נגד תלונות "הארץ" על הפרת הבטחות הבחירות של נתניהו: המבחן אינו קיום הבטחות, אלא תוצאות מוצלחות (שקט בגבול הצפון, מישהו?). ידיעה אחרת באותו עמוד ב"ישראל היום" מוקדשת לתגובת יו"ר קדימה, ציפי לבני ("זו ממשלה בלי דרך"), אולם חציה הוא התקפה של ח"כים מהליכוד על לבני וקדימה ("יהירות, בוטות וביטחון עצמי מופרז", "תרמית מהלכת", "צבועים", "כישלון מוחלט"). בעמוד הבא מודפסות ידיעות פוליטיות הנוגעות למשרד האוצר: מונה מנכ"ל חדש, חיים שני, מנכ"ל חברת ההייטק נייס-מערכות, ו"רה"מ ושר האוצר התפייסו". מסיבת העיתונאים של נתניהו אולי היתה מאולתרת, אבל היא מגיעה לשער "הארץ". כלומר, בגלל היותה מאולתרת היא מגיעה לשם. "אתמול, שעת צהריים במזנון הכנסת, ראש הממשלה מגיע לביקור ומקבל סטיקר עליו כתוב 100 ימים, 0 הישגים", כך נפתחת כותרת משנה ארוכה, צבועה אדום, על שער העיתון. "הוא מכנס התייעצות עם כמה שרים. חייבים להגיב, הוא אומר. רד מזה, אומרים השרים, זה יעשה נזק. נתניהו מתעלם ושולח את יועציו לכנס מסיבת עיתונאים בתוך רבע שעה. התדריך מתכנס, המסרים מבולבלים, הכתבים לא מבינים. עוד יום שגרתי בלשכת ראש הממשלה". הידיעה, של ברק רביד, משרטטת תמונה של לשכה לא מתפקדת ויועצים מסוכסכים. זו תמונה שכבר צוירה לעייפה בעיתונים במאה הימים האחרונים (לפחות). ובכלל, מי אמר שפגמיו של נתניהו רעים ליהודים? גדעון לוי מקדיש היום טור בעמודי הדעות של "הארץ" לניתוח החיוב שבלחיצותו של נתניהו ("מוטב סמרטוט"). אחד היועצים של נתניהו הוא ראש מערך ההסברה ניר חפץ, עד לאחרונה בכיר ב"ידיעות אחרונות". האם מסיבת העיתונאים שהוא היה אחד הדוברים בה זכתה לטיפול מועדף במקום עבודתו לשעבר? נראה שלא. הסיקור, בסך-הכל, מאוזן, בוודאי לעומת זה החנף של "ישראל היום" והתוקפני של "הארץ". כפולת העמודים 9-8 ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת למסיבת העיתונאים של נתניהו אתמול. "קרב הבלימה של ביבי" היא הכותרת. כותרת המשנה לא מפרגנת: "בקדימה הכריזו מאה ימים, אפס הישגים לממשלה. נתניהו כינס כמה שרים בדחיפות, אבל איש מהם לא רצה לצאת להגנתו. בלית ברירה זומנה מסיבת עיתונאים בתוך רבע שעה עם אנשי הלשכה שהציגו את הישגי ראש הממשלה". בסך-הכל, הסיקור ב"ידיעות" אינו שונה בהרבה מזה שבכפולת העמודים 5-4 ב"מעריב". בעוד אצלנו הכל שושנים ורה"מ ושר האוצר מתפייסים, הממשל האמריקאי נתון ב"כאוס מוחלט", כך לפחות טוענת כותרת בעמ 9 ב"ישראל היום", המצוטטת מפיו של "בכיר בירושלים" (האם מדובר ביקיר העיר? ביו"ר ועד סוחרי השוק? אולי בכדורגלן עבר אהוד?). "מדיניות החוץ שלהם קורסת", טוען הבכיר האלמוני, וזאת על רקע ההתבטאויות של הממשל כלפי ישראל וכלפי איראן וצפון-קוריאה. הרקע לדברים הוא ההתבטאויות האחרונות של סגן הנשיא גו ביידן ולאחריהן של הנשיא אובמה. הראשון אמר, בתשובה לשאלה על הסכמתה של ארה"ב לתקיפה ישראלית באיראן, כי "ישראל היא מדינה ריבונית", ואילו השני אמר בתשובה לשאלה כי ארה"ב "לא נתנה אור ירוק" לתקיפה כזו. באותה נשימה הוא חזר גם על הדברים שאמר ביידן. אף שבין ההצהרות אין שום סתירה, התקשורת הישראלית התנפלה על הסיפור כדי למצוא בו כאוס ובלבול. ב"ישראל היום" גם בועז ביסמוט מבקר את האמריקאים המבולבלים וקובע כי מזכירת המדינה הילרי קלינטון תומכת בסנקציות על איראן, בניגוד לדעתו של אובמה. דן מרגלית מכנה את המדיניות האמריקאית "חצי תה חצי קפה" (אגב כך, בטור השני שלו באותו גיליון, הוא סונט ביצחק לאור, שכתב בטור ב"הארץ" כי פרופ מאגנס היה בין הקוראים ב-1966 שלא להקים את הכור בדימונה: מאגנס נפטר ב-1948). בועז העצני הולך רחוק עוד יותר: הוא קורא לכונן מדיניות חוץ שעיקרה עימות עם אובמה והתנגדות לו.

תסכימו איתנו או לא - אבל העובדה שאתמול התנהל דיון ארוך בפריים-טיים על הצהרות הון בעקבות החשיפה, היא בדיוק מה שאנו רוצים שיקרה. חשיפה זו ואחרות לא קשורות למה כ"ץ ירש ומה לא, הן קשורות לניסיון להחדיר תרבות שקיפות חדשה

אמש חשפנו בחדשות 2 את הבית החמישי של שר הרווחה חיים כץ – מעבר לנכסים שכבר פרסמנו בכתבה הקודמת. זה אבסורד שאנו צריכים לחשוף את נכסיהם אך אין לנו ברירה. נבחרי הציבור רוצים לשנות את המציאות שלנו אך רובם מסרבים בעקביות להציג לציבור כיצד זה ישפיע על כיסם. https://youtu.be/Afp3AezUJZ4[/embed] כץ הוא אולי שר מצטיין בתחום הרווחה אבל במקביל הוא אחד מ-120 שמשפיעים יותר מכל על שוק הדיור. אין בעיה שח״כ יחזיק מאתיים דירות ויצביע לכאן או לשם על חוקי שכירות (כץ הצביע נגדם אגב) – כל עוד כולם יודעים את היקף נכסיו, והוא נבחר גם על סמך המידע הזה. ״הרכוש הוצהר כחוק למבקר המדינה״, כץ מסר בתגובה, ״אני מצטער שהוריי נפטרו והורישו לי שתי דירות, ואני מתנצל שהוריה של אשתי נפטרו והורישו דירה״. תסכימו איתנו או לא – אבל העובדה שאתמול התנהל דיון ארוך בפריים-טיים על הצהרות הון בעקבות החשיפה, היא בדיוק מה שאנו רוצים שיקרה. חשיפה זו ואחרות לא קשורות למה כ"ץ ירש ומה לא, הן קשורות לניסיון להחדיר תרבות שקיפות חדשה. בעולם של היום בייחוד עם כל מה שחווינו, כל הסתרה שווה אייטם. אנו פועלים שזה בדיוק מה שיקרה. כץ הוא אולי שר מצטיין בתחום הרווחה אבל במקביל הוא אחד מ-120 שמשפיעים יותר מכל על שוק הדיור. אין בעיה שח״כ יחזיק מאתיים דירות ויצביע לכאן או לשם על חוקי שכירות (כץ הצביע נגדם אגב) – כל עוד כולם יודעים את היקף נכסיו, והוא נבחר גם על סמך המידע הזה. ״הרכוש הוצהר כחוק למבקר המדינה״, כץ מסר בתגובה, ״אני מצטער שהוריי נפטרו והורישו לי שתי דירות, ואני מתנצל שהוריה של אשתי נפטרו והורישו דירה״. תסכימו איתנו או לא – אבל העובדה שאתמול התנהל דיון ארוך בפריים-טיים על הצהרות הון בעקבות החשיפה, היא בדיוק מה שאנו רוצים שיקרה. חשיפה זו ואחרות לא קשורות למה כ"ץ ירש ומה לא, הן קשורות לניסיון להחדיר תרבות שקיפות חדשה. בעולם של היום בייחוד עם כל מה שחווינו, כל הסתרה שווה אייטם. אנו פועלים שזה בדיוק מה שיקרה.

העיתונות אינה דורשת לחקור חשדות לפשעים של כוחות הביטחון | ב"ישראל היום" נאלצים להתמודד עם אי-נעימויות | ב"ידיעות אחרונות" פוצחים בקמפיין פטריוטי

ביום שישי האחרון, ברשימה שכתב ל"תרבות וספרות" של "הארץ" בעקבות צאתו לאור של תרגום הספר "לפקח ולהעניש" מאת מישל פוקו, הזכיר יצחק לאור את הסוציולוג קאי אריקסון, שפירסם בשנת 1966 את ספרו על פוריטניות וסטייה, ובו הקדיש כמה מלים לקשר בין ענישה פומבית לתקשורת המונים. "אולי אין זו מקריות היסטורית שהענישה הגופנית, הברברית והפומבית הגיעה לסופה עם הופעתה של העיתונות ההמונית", הסביר לאור את טענת אריקסון. "אמצעי התקשורת שלנו מספקים שירות דומה לזה שסיפק האופי הציבורי של העונשים, והם מייתרים את הצורך בהתקהלות כדי לצפות בעונש. אמצעי התקשורת מציעים כיום אותו סוג של בילוי ובידור שהציעו בעבר התליות הפומביות, המשפטים בכיכר העיר או ביקורי יום ראשון בכלא המקומי. אנשים יכולים להישאר בבית וללמוד לקח מוסרני. הם עושים זאת באמצעות קריאה, האזנה וצפייה בדיווחים שחלק נכבד מהם עוסק בסוג האנשים הנענשים ומה הסיבות להשפלתם". לאור כתב על ה"פלילי", אולם התיאור הולם גם את תפקידם של אמצעי התקשורת בימים אלה של מעשי טרור לאומני ודתי. רשתות הטלוויזיה, ועוד יותר מהם הרשתות החברתיות, מוצפות בסרטוני ענישה גופנית, ברברית ופומבית, המספקים בילוי ובידור לצופים. במקום תליות פומביות לאחר משפטים בכיכר העיר, יריות – ולעתים הוצאות להורג ממש – בלא משפט. לא תמיד הסרטונים הללו מתפקדים אך ורק כבידור וזיכוך להמונים. לעתים הם חושפים גם שאלות ותהיות באשר לפעולות כוחות הביטחון. לעתים עולים מהם אי-צדק, חשד לפשע, בסיס אפשרי לחקירה. תפקידה של עיתונות במקרים אלה אינו להסתפק בשידור הסרטונים, מטושטשים או לא, אלא לעמוד על התהיות הללו, להפנות אליהן את תשומת לב הציבור, לחקור את האירועים עד כמה שניתן ולדרוש חקירה רשמית ממצה. למעט החריגים הצפויים (גדעון לוי), זה לא מה שמתרחש בפועל. הסרטון שלעיל מתעד את רגעי חייו האחרונים של פאדי עלון, פלסטיני בן 19, שנורה למוות לפני שבוע, אחרי שדקר יהודי בן 15 בירושלים. הדיווחים בתקשורת הישראלית על נסיבות מותו של עלון היו אחידים – דקר, ניסה להימלט, נורה כשסכין בידו. מהסרטון שלעיל לא נראה שהחזיק בסכין כשנורה למוות, ובכל מקרה, גם אם החזיק בסכין, לא נשמעת קריאתם של השוטרים אליו להשליכו, גם לא נשמעת הוראה לשכב על הרצפה כשידיו על ראשו. הבוקר מזכיר עמוס הראל ב"הארץ" את המקרה של עלון, וזאת תחת ההגדרה "תקלות וטעויות בהבנת הנסיבות". "בדיעבד", כותב הראל, "אנשי הביטחון מטילים ספק אם אכן היה כאן פיגוע דקירה. ייתכן שהיתה שם קטטה, והצעיר שלף סכין תוך כדי עימות עם נערים יהודים". תקלות וטעויות שכאלה, מסביר הראל, הן תוצאה טבעית לנוכח מספר הפיגועים בימים אלה. האם תיערך חקירה לבירור המקרה? האם התקשורת תדרוש זאת? אפשר להמר שלא. מקרה דומה, שזוכה לתשומת לב רבה יותר, הוא של אסראא זידאן תאופיק עבד, תושבת נצרת בת 30, שנורתה לפני יומיים אחרי שניסתה לדקור חייל בתחנה המרכזית של עפולה, ונפצעה. "נשק שלוף מול מחבלת" היא הכותרת לידיעה מאת ישראל מושקוביץ ב"ידיעות אחרונות" המוקדשת למקרה של עבד. בכותרת המשנה נכתב "אזרחים, חיילים, לוחמי מג"ב ומאבטח הבחינו במחבלת מנופפת בסכין בתחנה המרכזית בעפולה • כשסירבה לעצור, ירו בפלג גופה התחתון". כשסירבה לעצור איזו פעולה? מהסרטון שלעיל, שהיה בוודאי מונח גם בפני עורכי "ידיעות אחרונות" שניסחו את הכותרת, עולה כי היא סירבה לעצור מלהיות ערבייה שעומדת עם סכין בידה. פרשן "מעריב" בן כספית מקדיש כמה שורות מטורו היומי למקרה בעפולה (אם כי הוא מתייחס אליו שלוש פעמים כאל מקרה שהתרחש בנצרת). "עומדת אשה צעירה, בשמלה ארוכה, עם סכין ביד. סביבה בין שמונה לעשרה שוטרים ולוחמים מזוינים בתת-מקלעים ואקדחים. אף אחד לא בסכנת חיים מיידית. הצעירה הערבייה סטטית. לא זזה. לו היתה עושה צעד לכיוון מישהו, אין ספק שצריך לירות בה מיד. אבל היא עומדת. ניתן היה לנסות לסגור את האירוע הזה אחרת". הכותרת לדיווח החדשותי ב"מעריב", שאותה בוודאי יקראו יותר אנשים מאשר את השורות שבעומק הטור של כספית, היא "נסיון הפיגוע בעפולה: היינו חייבים לירות במחבלת מיד". הכותרת מכילה ציטוט שכלל אינו מופיע בידיעה (יונתן הללי ויאסר עוקבי). "מחבל דוקר שהספיק להניח את סכינו בטרם נורה והרים את ידיו ונכנע ייפול בשבי וייאסר, ולא ייפגע, יהודי כערבי. אך לא רגע אחד קודם לכן", מנסח דן מרגלית ב"ישראל היום" את החוקים החדשים של מדינת ישראל. "כל עוד השאיר אחריו יהודי זב דם או חלילה הרוג; וכל עוד הסכין בידו ורשף הרצח בעיניו – יש לירות בו [...] הדבר נכון גם לגבי המחבלת מנצרת אסראא עבד. איש אינו יכול לדעת אם היא מעורערת בנפשה. לאחר ששלפה סכין ודקרה חייל בעפולה, ולא הניחה אותו מידה ולא נכנעה – נכון עשו מי שירו בה ואפילו מקרוב. מפני שאין לדעת אם חולשתה, לכאורה, אינה אלא תכסיס להמשיך ולתעתע באויב היהודי". אמנם, עבד לא השאירה אחריה יהודי זב דם, בוודאי שלא הרוג, ולמעשה בניגוד למה שכתב מרגלית, לא ממש הצליחה לדקור אף חייל (גם לא לפי הדיווח החד-צדדי של "ישראל היום"), אולם העובדות הללו אינן מבלבלות את הפרשן הבכיר בעיתון, שכמו הקצינים הבכירים במשטרת ישראל, נותן גיבוי מלא ליורים. "ימים מאוד לא נעימים עוברים עלינו", פותח בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום" ומי שמסומן כיורשו של עורך העיתון עמוס רגב, את טור הפרשנות שלו, שמתפרסם בראש הכפולה הפותחת של העיתון. ובאמת, לא נעים: כוחות הביטחון הישראליים ממהרים לירות במחבלים וחשודים כמחבלים, הורגים ופוצעים אותם גם כשניתן להימנע מכך; אזרחים יהודים תוקפים ערבים; ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהציג את עצמו כ"מר ביטחון", אינו מצליח לספק ביטחון לתושבי מדינת ישראל. Awkward! את המקרים הלא נעימים מן הסוג הראשון פותרים ב"ישראל היום" באמצעות גיבוי מוחלט לכוחות הביטחון, כפי שתואר לעיל. מקרה לא נעים מהסוג השני התרחש גם הוא ביום שישי האחרון, כשיהודי בן 17 דקר כמה לא-יהודים בדימונה. באמת לא נעים. בדרך כלל האלימות היהודית כלפי הערבים היא ממוסדת, מה שמקל על הציבור היהודי בישראל לשכנע את עצמו שהוא איכשהו טוב ומוסרי יותר באופן עקרוני לעומת הציבור הערבי שחי לצדו. מקרים של טרור יהודי בוטה, כמו הרציחות של אבו-חדיר ודוואבשה, וכעת מתקפת הטרור בדימונה, מקשים לשמר את תחושת העליונות המוסרית. מה עושים ב"ישראל היום"? קודם כל מעלימים. העיתון מפרסם בכפולה הפותחת שלו אינפוגרפיקה תחת הכותרת "גל טרור – יומן אירועים", המסכמת את כל אירועי הטרור המרכזיים מסוף-השבוע האחרון, שבמהלכם פלסטינים תקפו יהודים. היהודי שתקף ערבים אינו מוזכר. המקרה גם אינו מוזכר בשער העיתון ובטורי הפרשנות בעמודים הפותחים. קוראי "ישראל היום" נתקלים בו לראשונה בעמ 17, המוקדש כולו ל"טרור יהודי", הגדרה שרק מעצימה את הבעייתיות בהחלטה של עורכי "ישראל היום" שלא לכלול את המעשה ביומן האירועים של "גל הטרור". ככה זה כשאתה לא-יהודי. בסקרי דעת הקהל של "ישראל היום" לא דוגמים אותך, וכשאתה נפגע מפיגוע טרור, מעלימים אותך מיומן האירועים. שנית, מדגישים את ההקשר. כפי שציין חגי מטר באתר "שיחה מקומית", אתרי החדשות המרכזיים בישראל הגדירו את מעשה הטרור של היהודי "פיגוע נקמה", שנבע מטרור נגד יהודים. עיתוני הדפוס נוהגים באורח דומה. ב"ישראל היום", למשל, הכותרת לידיעה מאת גדי גולן ושלמה צזנה על היהודי שדקר ערבים היא "דימונה: צעיר יהודי יצא למסע נקמה". הידיעה נפתחת במלים "אירוע נקמה יהודי לאור יום בדימונה". מבחינה זו "ישראל היום" אינו בודד במערכה על העליונות המוסרית של היהודים בישראל. "מנתניה עד דימונה: פיגועי נקמה", נכתב בכותרת ענק ב"ידיעות אחרונות". "פיגועי נקמה: ערבים הותקפו בדימונה ובנתניה", נכתב בכותרת ידיעה ב"מעריב" (שעורכיו דווקא כן מצאו לנכן לשבץ את האירוע בדימונה ביומן האירועים שפירסמו, אם כי שוב תחת הכותרת "פיגוע נקמה"). אפילו ב"הארץ", בכותרת המשנה לראשית, מוגדר המקרה כ"פיגוע נקמה". מה הופך דווקא את הפיגוע של היהודי ל"פיגוע נקמה" בעוד שהפיגועים שביצעו ערבים הם סתם פיגועים רצחניים של חיות אדם צמאות דם? אולי הדוקר היהודי טען בחקירתו שפעל מתוך נקמה (כל המדווח הוא שאמר לחוקריו שחשב כי "כל הערבים מחבלים"), אולי העורכים הגיעו למסקנה הזאת לבד. אולם גם נחקרים ערבים רבים טוענים שיצאו לפעולות טרור כנקמה על מעשים שונים שביצעו יהודים (מהרג בן משפחה ועד לשינוי הסטטוס-קוו בהר-הבית). האם מעתה כלי התקשורת בישראל ידווח על כל פיגוע שבו המפגע טוען שפעל מתוך נקמה כ"פיגוע נקמה"? האם "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" יבליטו מעתה את הנסיבות האישיות של כל טרוריסט ערבי? יזכירו את מה שספג הוא עצמו וספגו בני משפחתו לאורך השנים מכוחות הביטחון הישראליים? ידגישו את מציאות חייו הקשה שהובילה אותו למעשה? ייתנו הקשר ראוי למעשיו? סביר שלא. אם לא די באי-הנעימות שבמקרה כזה, של יהודי שדוקר עוברי אורח ערבים רק משום שהם ערבים, הרי שיש אי-נעימות נוספת – הוא נתפס ("נוטרל") בלי שנורה, בניגוד מובהק להוראות של פרשן "ישראל היום" דן מרגלית. כמו במקרה של ישי שליסל, גם במקרה הנוכחי גילו כוחות הביטחון הישראליים איפוק מרשים והצליחו לעצור את התוקף בלי להרוג אותו, אפילו בלי לפצוע אותו. הנה כך מתאר זאת עופר הרוש, אב-הבית בבית-הספר הסמוך למקום הדקירה, בידיעה מאת איתן גליקמן ואילנה קוריאל שמתפרסמת ב"ידיעות אחרונות": "יצאתי מהשער וראיתי אדם עם סכין. העפתי את הסכין מהיד שלו. ראיתי שלא מדובר בערבי. היה שם גם מאבטח בית-ספר שרצה לירות בו, אבל צעקתי, לא לירות. [...] שמרתי עליו שלא יזוז עד שהגיעו השוטרים ולקחו אותו". אולי זה כל ההבדל, בצעקה שצועקים לחמושים באזור. בסרטונים שלעיל, שבהם נראים מקרי הירי בעלון ובעבד, אפשר לשמוע את הנוכחים צועקים לשוטרים והחיילים שבזירה לירות בערבים. דורשים זאת ממש. במקרה של הצעיר מדימונה צעק אב-הבית לא לירות, והמאבטח לא ירה. הסיבה השלישית לאי-הנעימות של עורכי וכתבי "ישראל היום" נובעת מהפער הבלתי ניתן להכחשה בין היומרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו להוביל מדיניות שמספקת ביטחון לתושבי מדינת ישראל לבין התוצאות בשטח בשבועות האחרונים. את אי-הנעימות הזו פותר "ישראל היום", גם הבוקר, כמו במרבית הימים האחרונים, על-ידי התמקדות בתגובה המובטחת במקום בטרור הרצחני. "רה"מ הורה: גיוס חירום של 13 פלוגות מג"ב", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר (האם הם אלה שיבצעו את מה שהבטיחה הכותרת הראשית של העיתון לפני שבוע בדיוק – "הם יקבלו חומת מגן 2"?). הפרשנים והכתבים של "ישראל היום" מגבים את ראש הממשלה בהחלטתו זו. "לפרוס כיפת ברזל של לוחמים", מנסח זאת ביסמוט בשער העיתון ובכפולה הפותחת. "צריך רק החלטה אחת, והיא לגייס", הוא כותב. "ההחלטה מאתמול לגייס 13 פלוגות מילואים של מג"ב היא בכיוון הנכון, אבל לא בטוח שדי בכך. צריך עוד ועוד כוחות. [...] עם צבא אדיר ונפלא כמו שלנו, אפשר להפחית את הסיכון באופן ניכר. זה נעשה כבר שנים. אבל בשביל זה יש מסקנה אחת בלבד, והיא לגייס". "ההחלטה מאמש לגייס פלוגות מג"ב רבות ולהציבן בערים המעורבות מסמנת התחלה של מהלך משמעותי", כותב מתי טוכפלד בהמשך העיתון. "כבר עתה ברור כי התוצאה בשטח היא שתקבע". גם דן מרגלית, שבטוויטר ממשיך לבקר את נתניהו ("אילו ביבי ויתר לפני חודשיים על הבנייה בהתנחלויות כפי שעשה עתה – היה חוסך את הטרור"), כותב בבטאון לשכת נתניהו שמחולק הבוקר ב-325 אלף עותקי חינם בזכות "כיפת ברזל אנושית של לוחמים. ב"מעריב" מדווח יובל בגנו כי צעיר יהודי תקף שלשום שני קופאים ערבים בסניף של רשת המרכולים סופר-יודה ברחוב קינג-גורג בתל-אביב. מנהל הרשת, קובי כהן, מצוטט כמי שאמר: "מאוד לא הייתי רוצה שהחנויות שלנו יהפכו לבמה של הסכסוך הערבי-ישראלי. זה נראה לי מגוחך, כי אנחנו חיים בתל-אביב, שהיא עיר שמעכלת את כולם". בעוד ש"ישראל היום" נאבק ליצוק את המציאות בישראל לתוך התבנית המוגבלת מאוד של עקרונותיו העיתונאיים, ב"ידיעות אחרונות" יוצאים בקמפיין פטריוטי, מפלטו של כל עורך טבלואיד בתקופת מלחמה. דגל ישראל מתנופף הבוקר באוזן שמאל של שער העיתון ובאוזן ימין של השער האחורי, הכפולה הפותחת מוקדשת כולה להעלאת המורל הלאומי ("ירושלים לא נכנעת", "החיים חייבים להימשך", "זו גאווה לאומית", "כאן זה הבית שלי"), והשער האחורי של העיתון מופקע לטובת איור של חאמסה. "תודה לגיבורים שלנו" היא הכותרת לקמפיין. "ידיעות אחרונות מזמין אתכם לצבוע את החאמסה לכבוד החיילים והשוטרים – ולהצטלם איתה", נכתב בראש השער האחורי, מעל החאמסה. מתחתיה מוסבר: אתם מוזמנים לצבוע את החאמסה הגדולה שבעמוד זה, לכתוב את שמכם, להצטלם איתה – ולהעלות את האיור המוכן לפייסבוק ולאינסטגרם של ידיעות אחרונות או ynet, תחת ההאשטג #תודהלגיבורים. גם כיתות, משפחות או קבוצות חברים יכולות לצבוע ולהצטלם יחד. צבעו את החאמסה בעפרונות, בטושים, בצבעים זוהרים או עדינים, לבד או עם הילדים. הכל כדי להראות לאנשי כוחות הביטחון שלנו שגם כאשר הם עומדים אל מול הסכנה – הם אף פעם לא לבד. לא חייבים לצבוע הכל. אפשר להכניס קצת צבע. והעיקר – לשתף". עמ 10 ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לתקיעת סיכות ונעצים בבובת הוודו של העיתון, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הידיעה המרכזית, מאת יובל קרני, מדווחת על שני סקרים שפורסמו בסוף-השבוע בערוצים המסחריים, ומהם עולה כי "הציבור חושב שליברמן ובנט מתאימים יותר לטפל בגל הטרור • כמעט 70% מהישראלים אינם שבעי רצון מתפקודו של ראש הממשלה", כפי שנכתב בכותרת המשנה לידיעה. עיון בגוף הידיעה מעלה כי אין מדובר ב"ציבור" שחושב כך ולא ב"כמעט 70% מהישראלים", אלא בציבור היהודי בלבד ובכמעט 70% מהיהודים בישראל, שכן הסקרים שעליהם מבוססים הנתונים הללו נערכו בקרב מדגמים המייצגים את היהודים בלבד. מבקר הטלוויזיה של העיתון, עינב שיף, הבחין בכך בזמן אמת, ואף כתב על כך בשולי טורו הבוקר. חבל שהעורכים בעיתון שלו משתפים פעולה עם האפליה הפסולה ואף משתמשים בנוסח שמטעה את הציבור (כולו, גם את היהודים וגם את הלא-יהודים שקוראים את "ידיעות אחרונות"). בתחתית העמוד שבו מדווח על תוצאות הסקרים הלא-מחמיאות לבנימין נתניהו מתפרסמת ידיעה החתומה על-ידי "כתב ידיעות אחרונות", ומדווחת על עימות מילולי שפרץ אמש בתוכנית "פגוש את העיתונות" בין ניר חפץ, יועצו של ראש הממשלה, לבין יועצת התקשורת אמילי מואטי. בסיום העימות אמרה מואטי לחפץ שהוא "אדם שעובד בללקק את הישבן של נתניהו". חפץ לא הגיב לדברים. במשך שנים ארוכות היתה לחפץ עבודה אחרת. לפני שעבר לעבוד בללקק את הישבן של נתניהו, כהגדרתה של מואטי, עבד חפץ ב"ידיעות אחרונות", כעורך רשת המקומונים של הקבוצה ובהמשך כעורך המוסף "7 ימים". עצם פרסום הידיעה על ההתבטאות החריגה של מואטי מציע כי ב"ידיעות אחרונות" חתכו את החוטים האחרונים שקשרו בין העורך הבכיר לשעבר לבין בעליו של העיתון. אינתיפאדה. לפי הכותרת הראשית של "כלכליסט", "המשק יתקשה להתמודד עם עוד אינתיפאדה". שאול אמסטרדמסקי, אמנון אטד, מאיר אורבך ושי סלינס מנתחים את הצפוי על סמך שתי האינתיפאדות הקודמות ומגיעים למסקנה כי "ההיסטוריה מעידה כי מערכת הביטחון השכילה לנצל כמעט כל שינוי באקלים הבטחוני בשביל לדרוש תוספות תקציב". לפי הכותרת הראשית של "דה-מרקר", "מערכת הביטחון תנסה להשתלט על העודפים הגדולים בתקציב". מוטי בסוק מדווח כי "אם יגבר גל הטרור, ייתכן שמערכת הביטחון תבקש עוד תוספת תקציב". כיל. אורה קורן כותבת ב"דה-מרקר" על חשש ש"ראש הממשלה יקבור את המלצות ועדת ששינסקי". עמיתה, צבי זרחיה, כותב כי "כיל מפעילה לחצים על ח"כים, שרים ופקידי ממשלה" כדי להשיג הקלות ביישום חוק ששינסקי 2. נתי טוקר מתאר ב"דה-מרקר" כיצד איחוד הרגולציה על שידורי הטלוויזיה בישראל יהפוך את נתניהו למאסדר-על של התקשורת המשודרת. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר יבקש היום מבג"ץ ארכה נוספת כדי לגבש פשרה מול בזק, המסרבת לקדם את רפורמת השוק הסיטונאי. הפשרה, מדווח דור, "הולכת לקראת בזק ומהווה חזרה מהחלטות שקיבל שר התקשורת [גלעד ארדן] אך לפני כשנה". הכותרת לדיווח בוטה: "פילבר מבקש ארכה כדי להתקפל מול בזק". ארנון (נוני) מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות" ומי שנושא בתואר העורך האחראי של העיתון, צץ הבוקר בהופעת אורח נדירה מעל דפיו. ידיעה מאת דני ספקטור על אזכרה במלאות 30 שנה למות נח מוזס מלווה בתצלום של שלושת ילדיו של המנוח, ארנון (נוני), יהודית (גודי) ותמר (תמי). עם זאת, שמותיהם וכינוייהם של ילדי מוזס אינם מוזכרים בידיעה. אגב, לפי הדיווח של ספקטור, הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, שהכיר את מוזס מישיבות מועצת העיתונות, הספיד אותו מעל קברו בין היתר במחמאה הבאה: "היתה בו הגינות, צנזורה פנימית ואישית".

צופה הגיש קובלנה פלילית נגד אילנה דיין וקשת לאחר שיו"ר ועדת הבחירות קיבל את תלונתו כי תוכנית בהגשת דיין היתה "תעמולה מובהקת", האסורה על-פי חוק ערב בחירות

בעז ניצן, תושב נס-ציונה, הגיש בחודש שעבר לבית-משפט השלום בירושלים קובלנה פלילית נגד אילנה דיין וחברת שידורי קשת בע"מ. ניצן דורש מבית-המשפט להטיל עליה מאסר על תנאי, זאת בשל שידור ראיון עם הסופר דויד גרוסמן ערב הבחירות האחרונות לכנסת. ניצן, המגדיר את עצמו בקובלנה "אזרח אשר צפה בתוכנית עובדה עם אילנה דיין", פנה כבר ביום השידור לוועדת הבחירות המרכזית בתלונה כי הראיון עם גרוסמן אינו אלא תעמולת בחירות אסורה. "אילנה דיין מראיינת את הסופר דויד גרוסמן ושואלת אותו מי יכול להרים את הטלפון האדום ב-3 לפנות בוקר שעה שהטילים בדרך לתל-אביב", כתב ניצן. "גרוסמן עונה בין השאר שיש מישהי כזאת (מעניין אם רומז על ציפי או זהבה) וכן שביבי לא נולד ראש ממשלה". השופט אליקים רובינשטיין, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-19, קיבל את התלונה, והחליט כי היתה מוצדקת. "לא ייתכן לדידי ספק כי למצער מצוי הראיון על קו הגבול ממש", כתב ביחס לראיון עם גרוסמן בתוכנית, אבל לא הרחיב מעבר לכך, שכן קבע כי ממילא התוכנית כולה, שבמהלכה התבטאו אישים נוספים, היתה בגדר "תעמולת בחירות", שלפי סעיף 129 בחוק הבחירות לכנסת, אסורה לשידור ערב פתיחת הקלפיות. "בתוכנית שודרה תעמולה מובהקת, מפי בכירי רשימות", קבע, והוסיף כי דווקא ההתמקדות בראיון עם גרוסמן אינה במקומה. כיוון שהחלטתו של רובינשטיין בסוגיה התקבלה כמה שבועות לאחר הבחירות, הסתפק השופט בהעברת ההחלטה ליועץ המשפטי לממשלה ולרשות השנייה, ובחיוב חברת שידורי קשת בע"מ בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 שקל. מצויד בהחלטתו של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פנה ניצן ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה להעמיד לדין את דיין על סמך ההחלטה. לפי הנכתב בקובלנה הפלילית, היועץ השיב לו כי העביר את בקשתו לפרקליטות המדינה, שטרם מסרה את עמדתה. להורדת הקובץ (PDF, 935KB) "מתוך מודעות לצורך הדחוף להרתיע כתבים ועורכים בתקשורת האלקטרונית, עוד בטרם תתרגש עלינו מערכת בחירות נוספת, החלטתי לממש את הזכות שמקנה לי סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי ולהגיש קובלנה פלילית נגד גב דיין ושידורי קשת", כותב ניצן בקובלנה (ההדגשה במקור). ניצן טוען בקובלנה כי דיין עברה על סעיף 129 לחוק הבחירות, וכי חברת שידורי קשת עברה נוסף לכך גם על סעיף 46 בחוק הרשות השנייה, האוסר בין היתר על "תעמולה מפלגתית למעט תעמולת בחירות המותרת על-פי דין". בקובלנה מצטט ניצן שלל משפטים ואמירות ממשדר הבחירות שהגישה דיין, שעולים לדעתו לכדי תעמולה אסורה. משפטים ואמירות אלו נכללו במשדר בלי כל קשר לראיון עם גרוסמן, שהניע אותו להגיש את התלונה לוועדת הבחירות, אולם ניצן מקדיש חלק נכבד מקובלנתו גם לציטוטים מהראיון עם גרוסמן, שלדעתו "חצה את גבול המותר והפך לתעמולה אסורה". "למשנתו של מר גרוסמן מקדישה התוכנית כעשרים דקות", כותב ניצן בקובלנה. "המסר המרכזי של מר גרוסמן – מפלגות הימין והמרכז אינן מוכנות לקחת סיכונים בטחוניים ופוליטיים למען השלום. אף לא אחד מנציגי המפלגות האחרות המופיעים בתוכנית מנסה להתמודד עם הביקורת שמשמיע גרוסמן. מתן במה לצד אחד בלבד, עשר שעות לפני פתיחת הקלפיות, באחת השאלות המרכזיות המעסיקות את הציבור בארץ, מהווה השפעה בלתי הוגנת על הצופים ופוגעת קשות בעקרון השוויון". לפי ניצן, "רק מיצוי הליכים עם עיתונאית בכירה יבלום את השימוש הציני שעושים שדרים ועורכים במשאב ציבורי מוגבל כבשלהם. לאור כל הנאמר לעיל הדרך היחידה למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד היא עונש מרתיע של מאסר על תנאי לתקופה של 5 שנים כקבוע בסעיף 52ב(2) לחוק העונשין לגבי עבירת בחירות". טרם הוגש לבית-המשפט כתב הגנה, אולם חברת קשת הגישה בעבר תשובה לוועדת הבחירות המרכזית, בעקבות התלונה המקורית של ניצן. בתשובה זו, שהוגשה באמצעות עו"ד אמיר ונג ובועז סיטי, נכתב כי הראיון עם גרוסמן היה "רחוק שנות אור מגבולה של תעמולת בחירות", וכי היה זה "ראיון עיתונאי מובהק, בנושאי השעה, אשר מחובתם ומתפקידם של כלי התקשורת להפיק ולשדר בכל עת, ובפרט ערב בחירות". עוד טענה קשת כי התוכנית כולה היתה "תוכנית חדשותית לגיטימית, שעסקה – באופן הוגן, שוויוני, ראוי ומידתי – בהשקפות העולם השונות שבלב השיח הציבורי, תוך עימות המרואיינים בה עם שאלות קשות ומאתגרות". באי-כוחה של קשת התריעו כי "אם תתקבל תלונתו של המבקש אפילו בכהוא זה, הרי משמעות הדבר היא כי על כלי תקשורת לשדר רק משדרי בידור ותוכניות ריאליטי ערב הבחירות". 52373-06-13

קל להבין את הנימוקים בעד חוק הזיהוי הביומטרי, אבל קשה ומורכבת יותר היא הבנת ההתנגדות לו. עד לאחרונה גם אני, למבוכתי, לא צללתי לעומק הטיעונים שהועלו נגדו. אך משעשיתי זאת, עמדתי ברורה: יש להתנגד לעצם נטילת המידע הביומטרי ולא לסמוך על שום סידור אבטחה, מתוחכם ככל שיהא, למאגרים שבהם יאוחסן

"כולנו חשודים", קובעת כותרת מאמרה של ד"ר קרין ברזילי-נהון, שהתפרסם כאן אתמול. ברזילי מונה עשר סיבות מדוע הצעת חוק המאגר הביומטרי, שאמורה לעבור בימים אלה קריאה שנייה ושלישית, היא הצעת חוק רעה. כותרת המאמר אומרת הכל. את תקופת "כולנו חפים כל עוד לא הוכחה אשמתנו עלול להחליף עידן "כולנו חשודים כל עוד לא הוכחה חפותנו". נהיה בגדר חשודים גם אם לא עברנו מעולם על החוק, חשודים כישראלים בעיני גורמים עוינים, חשודים כעבריינים, כנואפים, כמפגינים, כמי שנתפסו בנסיבות מביכות. הדיוקן וטביעות האצבע שלנו ילכו מעתה לפנינו, ולעתים במקומנו. ייתכן שנצטרך לחזור לממחטה בכיס כדי למחוק את טביעות האצבע מכוסות הקפה שנשתה עם ידידים ויריבים. יותר מכל פגעי החוק הצפוי – והפגעים רבים ואולי לא כולם נצפו – הטיעון העקרוני הוא המכריע. קיום מאגר ביומטרי ובו ניתוח דיגיטלי של קלסתר הפנים וטביעות אצבע של כל אזרחי המדינה יפגע באושיות התפיסה הדמוקרטית המכירה בזכותו הטבעית של אדם לפרטיות אלא אם אינטרס ציבורי גובר עליה, ולחפות אלא אם הוכחה אשמתו. החוק הביומטרי עלול ליצור מצב חדש שבו אדם יהיה חשוד כיוון שטביעות אצבע זהות לשלו נמצאו בזירת פשע. זאת, גם אם הותיר אותן בזמן אחר ובלי שום קשר לפשע, או שטביעותיו נגנבו ממאגר שנפרץ והושתלו בזירה כדי להפלילו או לטשטש נוכחותם של אחרים, ובסבירות הגבוהה יותר, שמדובר בטביעת אצבע שכלל אינה שלו, אלא רק כזו הדומה לה דמיון רב, אבל מקרי. ממש אתמול הועלתה סוגיה דומה בבית-המשפט המחוזי מרכז, כאשר שני עורכי-דין הגישו בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד חברת פלאפון. לטענתם, החברה שומרת העתקים מתוכנן של הודעות SMS שנכנסות אל מנוייה או יוצאות מהם במאגר שהקימה לשם כך. התובעים רואים בכך האזנת סתר ופגיעה בפרטיות לנוכח האפשרות שהתכנים ידלפו לגורמים שונים. ככלל, מקוממת העובדה שחברה מסחרית, שהיא ספקית רשת הובלת מידע, תאגור לעצמה את התכנים העוברים דרכה. צודקת ד"ר ברזילי-נהון בטיעונה (השישי), שגם אם לא נעשה במאגר שימוש והוא מאובטח כהלכה, הרי "עצם קיומו של מאגר כזה מביא לפגיעה בהרגשת הפרטיות" של הנכללים בו – כלומר של כל אזרחי ישראל. בלי קשר לחוק הביומטרי, אתמול התנהל בוועדת ביקורת המדינה של הכנסת דיון על דליפת מידע ממאגרי מרשם האוכלוסין, בעקבות הפרסומים על ממצאי דו"ח מבקר המדינה 2008. לא רק נתוני מרשם האוכלוסין זמינים לכל מי שברשותו תוכנת שיתוף קבצים; על-פי פרסום בעיתונות מלפני שנתיים, מאז שנת 2006 זמינים ברשת פרטים על 9 מיליון אזרחי ישראל, חיים או מתים. אלה הם נתוני פנקס הבוחרים ונתוני מאגר טלפוני אחר, שנפרצו, ורמת החשיפה בהם נמוכה יחסית, אבל הם ממחישים את הקושי למנוע ממאגרי מידע להיפרץ. את הכלל הנוגע לאבטחת המידע מכיר היטב המנעולן מהחנות בפינה: כגודל התחכום של בוני המנעולים, גודל תחכומם של הפורצים. פריצת מאגר מידע כמוה כביזת רכוש. מרגע שנפרצה הדלת, יכול כל המעוניין לחטט בסחורה. מה שנפרץ לצרכים מסחריים צנועים עלול לשמש גורמים זרים ועוינים, שירותי ביטחון אפלים, וכמובן גם את ארגוני הטרור או מדינות האויב – אם כמסד נתונים בעל ערך מודיעיני כשלעצמו, ואם כבסיס לזיוף זהות ישראלית או לזיהוי ישראלים באשר הם. קל להבין את הנימוקים בעד חוק הזיהוי הביומטרי, אבל קשה ומורכבת יותר היא הבנת ההתנגדות לו. עד לאחרונה גם אני, למבוכתי, לא צללתי לעומק הטיעונים שהועלו נגדו. אך משעשיתי זאת, עמדתי ברורה: יש להתנגד לעצם נטילת המידע הביומטרי ולא לסמוך על שום סידור אבטחה, מתוחכם ככל שיהא, למאגרים שבהם יאוחסן. ענייני מידע ואבטחתו לא הגיעו מעולם לראש סדר היום הציבורי, ועד לאחרונה טופלו בעיקר על-ידי בלוגרים, כתבי לענייני מידע, מחשבים ואינטרנט באתרים ובמעמקי העיתונים. ככל הנראה, צריך היה לעצור את היוזמה השועטת של ח"כ מאיר שטרית לקידום החוק הביומטרי עוד בגלגוליה הראשונים. אבל למעט דיווחים עקביים במדור המחשבים של ynet, שפירסם למעלה מ-30 אייטמים בעניין, בחרה התקשורת שלא לטפל בנושא באופן רציף. הבלוגוספירה דווקא כן עסקה בנושא בלהט, מי באדיקות כמו יהונתן קלינגר, ומי בפוסט פה ופוסט שם (שוקי גלילי מנה, וסיפק קישור, ל-124 בלוגרים שכתבו נגד הצעת החוק), אבל המידע הרב שהיה זמין על אודות החוק לא חולל את המפץ המתבקש. תחילת השינוי היתה לפני שבוע, עם פרסום מאמרו של בעז אוקון, הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "אני לא אתן טביעות אצבע". אוקון, שהיה שופט מחוזי ומנהל בתי-המשפט, כתב בלשונו החריפה: "את טביעת האצבעות הזו – אל תתנו בשום אופן. אני לא מתכוון לתת. אנחנו לא חשודים ולא עברנו שום עבירה. אין סיבה שיוכלו להכריח אותנו לתת טביעת אצבע ולהצטלם כמו עבריינים שנעצרו זה הרגע בתחנת המשטרה". רשימתו זכתה להפניה בעמודו הראשון של העיתון. והנה הבוקר, רגע לפני הקריאה השנייה והשלישית, דומה שמתחולל המפץ. כותרת ראשית ב"ידיעות", וטיפול נמרץ במלוא עוצמתו הטבלואידית בעמודים 2–3, רגע לאחר שנוגבו מהם כתמי הדם של ראשית השבוע. "ידיעות", שאינו לוחם גדול לזכויות האדם (זה שמאלני מדי), מצא את הזווית המתאימה לו, הבטחונית, ותירגם אותה למושגים שהוא מורגל בהם: סכנה! "חוק מאגר טביעות האצבע – סכנה לבטחון המדינה", זו כותרת-העל לסקופ שהביא הבוקר. ובפנים, כותרת ענק: "מדענים: המאגר הביומטרי מסוכן". המלה "מסוכן" מופיעה במלוא הדרה, באותיות ענק, צהוב על גבי שחור. העיתון מביא בהבלטה, לצד עדכוני חדשות ורקע, את מכתבם של 14 מדענים ישראלים בכירים – חמישה מהם מומחים להצפנה ואבטחת מידע, שבעה מהם חתני פרס ישראל או פרס וולף למדעים. כל אלה מתנגדים נמרצות להקמת מאגר ביומטרי לאומי וטוענים כי חסרונותיו עולים בהרבה על יתרונותיו. "אנו סבורים", כתבו, "שניתן להשיג מטרה זו [מניעת זיוף תעודות זהות] ללא הקמת המאגר, באמצעים טכנולוגיים זמינים, זולים יותר, בטוחים יותר וחודרניים פחות, כמקובל בעולם המערבי". ולסיום, הערה הנוגעת לעיתונות. כבר היום יש לעיתונאים גישה למאגרי המידע המבוססים על מרשם האוכלוסין – אם במישרין ואם בעקיפין, דרך חומר שכבר נפרץ. השימוש שנעשה במקורות כאלה, אם בכלל, הוא רק כקיצורי דרך – השגת כתובות למשל. אבל מה יקרה אם, כדבריה של ד"ר ברזילי-נהון (בטיעונה השמיני נגד החוק), דליפת נתונים או פריצה למאגר תוביל למצב שבו "בלשים פרטיים או אנשי העולם התחתון, שיחזיקו במאגר, ישתמשו בו כדי לנסות לאתר מושאי סיקור, בעלים בוגדים או עבריינים יריבים". עכשיו נסו לדמיין את העורך נותן עצה מיניסטריאלית לכתב שמכין כתבת דיוקן על אדם שיש בו עניין לציבור כי הוא, נניח, עומד להתמנות לתפקיד חדש: "ודרך אגב, צביקה, תנסה להשיג לנו את טביעת האצבע שלו ותבדוק עם המקורות שלך אם היא צצה פעם איפשהו, ואם מתישהו הריצו אותה במאגר".

נראה כי יש הסבורים שכאשר אין מדובר בדיווח חדשותי אלא במאמר פובליציסטי, הכותב משוחרר כליל מכבלי האתיקה ומהמחויבות הבסיסית של העיתונאי הראוי

"הולכת שולל במגרון", זעקה כותרת מאמרה של קרני אלדד ב"הארץ" אתמול (שלישי), ביחס להונאה כביכול שהונתה המדינה את תושבי המאחז הלא-חוקי הגדול בשטחים. מדובר בכותרת הולמת ביותר למאמר, אך בהקשר אחר: הולכת השולל היא דווקא מצד הכותבת כלפי קוראי העיתון. מדובר גם בהזדמנות מצוינת לדיון במהותה של פובליציסטיקה. זה, בתמצית, הסיפור שמגוללת אלדד במאמרה: שלושה פלסטינים עתרו להריסת שלושה בתים חדשים שנבנו במגרון, בטענה שמדובר בקרקע פרטית שלהם. מעט לאחר הגשת העתירה הם הודו ש"התבלבלו" ושהם אינם הבעלים. למרות זאת בוצעה ההריסה בשרירות לב. בכלל, מתיישבי המאחז כולו סובלים מ"תמימותם" ומולכים שולל על-ידי המממשלה תאבת ההרס, "ואם אהוד ברק רוצה להפגין את כוחו וגבורתו – הוא יעשה זאת למרות הצדק, למרות הדין, למרות העובדות". הצדק סובייקטיבי, אבל הנה כמה מטענותיה של אלדד, ולצדן הדין והעובדות: "הדעת נותנת כי עתה, לאחר שהתברר כי הערבים שיקרו בטענת בעלותם על הקרקע, תבוטל העתירה ותבוטל ההריסה". נניח לרגע לקביעה הנחרצת כי העותרים הפלסטינים "שיקרו" ולא, כטענתם, שגו בתום לב. הכשל הגדול יותר הוא בחירתה של אלדד לצייר כאן בפני הקוראים תמונה חלקית להחריד, עד כדי גניבת דעת. אמת היא שהתברר שהעותרים אינם בעלי הקרקע שבמחלוקת, אולם בתגובת המדינה לבג"ץ נאמר כי עם זאת, "מדובר במקרקעין פרטיים בבעלות פלסטינית" – בדיוק ככל שאר אדמות המאחז. נציגי מגרון טענו שמדובר לכל היותר ב"אדמות נפקדים", אולם המדינה דחתה את הטענה והצהירה כי מדובר "במקרקעין מוסדרים", ושבמרשם המקרקעין מופיעים פרטיהם של בעליהם הפלסטינים, "שאינם העותרים". "ומכיוון שאין עותרים שנגזלה אדמתם, אלא רק שלושה פלסטינים שהתבלבלו וחזרו בהם – מה הדחיפות לזרוק ילד בן שבועיים לרחוב?". האמת, כאמור, היא שאולי אין "עותרים" שנגזלו, אבל בהחלט יש פלסטינים שנגזלו – ולא "רק" שלושה שהתבלבלו. אפילו אם מקבלים את התפיסה המוסרית המוזרה שלפיה אין פסול בבנייה על אדמה השייכת לאנשים אחרים ללא רשותם, מדובר בעובדות שהשמטתן היא בבחינת הטעיה קשה. לא ברור מה בעייתי יותר: אם אלדד הכירה את העובדות (כלומר, בחרה להעלימן מקוראיה), או אם לא הכירה אותן (כלומר, מדובר בסתם עוד התרשלות עיתונאית מהזן המוכר). "תושבי מגרון מחפשים דרך לרכוש את הקרקע שעליה הם יושבים". מאלף לראות כיצד מודה אלדד כי תושבי מגרון התיישבו על קרקע שלא רכשו, באמצעות ניסוח עם ארומה חיובית יחסית. אבל זה עוד החלק המשעשע. החלק המבדר פחות הוא, שוב, זה שאינו מסופר לקוראים: תושבים במגרון לא רק חיפשו דרך לרכוש את הקרקע, אלא טענו בפני המדינה כי רכשו את הקרקעות שעליהן התיישבו. אלא שהמדינה לא קיבלה זאת בשל העדר מסמכים שיוכיחו את הרכישה, וכינתה את טענות המתיישבים "טענות בעלמא". אפילו מזכיר ועד מגרון, בתגובתו לבג"ץ, טען כי המתיישבים רכשו כדין את רוב האדמות – אך לא את כולן. "המדינה מחפשת שטח חלופי [...] שאליו יהיה אפשר להעתיק את מגרון. בשום מקום לא דובר על הריסת בתים באישון לילה". בשום מקום, פרט לצו ההריסה שהוציאה המדינה במאי ולתגובת המדינה לעתירה לבג"ץ מה-9 ביוני, שבה הובהר כי "אם לא יחולו התפתחויות לא צפויות, המבנים ייהרסו לא יאוחר מ-45 ימים מהיום". מאז, מציינת פסיקת בג"ץ, הוחלט על דחייה נוספת וקוימו מגעים מול התושבים בניסיון להימנע מהריסה בכפייה, אולם המגעים כשלו והמדינה קבעה מועד חדש לביצוע ההריסה. ההריסה בוצעה "באישון לילה", לאחר שהתושבים לא ניצלו את ההזדמנות להתפנות עצמאית. לגיטימי לחשוב שההריסה היא עוול נוראי, אבל לטעון ש"בשום מקום לא דובר" על ביצועה, זו לא דעה; זו סתם בדיה. אלדד היא אידיאולוגית. היא אינה כותבת כמתבוננת מהצד, אלא כשחקנית במחזה שהיא מפרשת, בגוף ראשון רבים: "כשאנו עומדים מול שופט בג"ץ בישראל, אנו יודעים שאין לנו, כמתנחלים, סיכוי לזכות לרחמים או לחמלה". כל זה לגיטימי כמובן, אולם הקרבה היתרה למושאי הכתיבה היא גם מסוכנת. לא מדובר, כמובן, באינטרס עסקי-כלכלי, אבל יכולתה של אלדד לשמור על הגינות עיתונאית כשהיא כותבת על המתנחלים מזכירה את יכולתו של נוחי דנקנר לכתוב באופן נטול פניות על תופעת הריכוזיות במשק. במאמר הנדון, לפחות, כשלה קרני אלדד לחלוטין באתגר – אם בכלל ניסתה לעמוד בו. ההזדהות האידיאולוגית היתרגמה לתיאור מסולף, חסר ואף כוזב של המציאות, באופן שמשרת את קבוצת ההזדהות של הכותבת, מה שמעלה סימני שאלה עקרוניים. האם, למשל, לא ראוי שפובליציסט הדן בסוגיה סבוכה ורבת פרטים ופנים לפחות ישתדל, בטרם יפרוש את דעותיו, להעניק לקורא מצג עובדתי בסיסי שאינו מוטה? האם סביר שמאמר העוסק במאחז שלטענת המדינה נבנה כולו על אדמות גזולות לא יאזכר טענה זו כלל, אפילו לא תוך הפרכתה? ואם התשובה חיובית, במה בדיוק מותר הפובליציסט מהטוקבקיסט המצוי, פרט לכושר ניסוח? נראה כי יש הסבורים שכאשר אין מדובר בדיווח חדשותי אלא במאמר פובליציסטי, משוחרר הכותב כליל מכבלי האתיקה ומהמחויבות הבסיסית של העיתונאי הראוי: לספר מה שיותר אמת לקורא, כמיטב יכולתו. התופעה מתרחבת על רקע הפרסום המתרחב והולך בעיתונות של מאמרים הנכתבים על-ידי מי שאינם עיתונאים: אנשי עסקים, פוליטיקאים, פעילים ושאר גורמים שאינטרסים שונים – חומריים, אישיים או אידיאולוגיים – הם שמנחים את כתיבתם. הנה, למשל, מאמר נוסף שפורסם ב"הארץ" ביום שלישי השבוע: עודד טירה, לשעבר נשיא התאחדות-התעשיינים, תקף את מנהיגי המחאה החברתית. "כאיש עסקים", כתב, "אני מביט בתשתיות המשרתות את המפגינים, ומעריך שעלותן עשרות מיליוני שקלים. מאין הכסף? אולי מטייקון החושש מהוועדה שהקים בנימין נתניהו להפחתת הריכוזיות במשק?". אולי באמת. ואולי לא. טירה לא יבדוק, הוא הרי לא תחקירן; הוא גם לא ידווח על כך שמארגני ההפגנה האחרונה הזכירו מעל הבמה את שמותיהם של עסקי ההגברה, החשמל וכיו"ב שתרמו להם את שירותיהם בהתנדבות – הוא הרי לא כתב מדווח; לכתוב ולפזר רמזים נטולי ביסוס, לעומת זאת, הוא דווקא יכול בכיף. הוא הרי פובליציסט.

סגנון הכתיבה הוא לוקל-פטריוטי, ומדור הרכילות עוסק בידוענים שהם אלמונים מחוץ לפתח-תקווה. יום בחייה של מערכת מקומון

סערה בינונית מתחוללת בשבועות האחרונים בזירת המקומונים. עורכים מתחלפים ומעוררים מחדש את העיסוק בשאלת הייחוד של העיתונים האלה, אם אמנם הוא קיים, לעומת העיתונים הכלל־ארציים. ימי הדיון הזה כימיהם של המקומונים, וכמוהו גם הדיבורים על רמתם המקצועית של העיתונים האלה והעובדים בהם. בשבוע הראשון של אוגוסט התלווינו ליום אחד בחייה של מערכת מקומון, "מלאבס" של רשת שוקן, ללמוד כיצד נראים הדברים מבעד לעיניהם של הכתבים והעורכים שם. שבוע העבודה ב"מלאבס" קצר ודחוס. תחילתו בישיבת מערכת ביום ראשון, בסקירת הידיעות והכתבות של המקומונים המתחרים, וסופו בסגירת הגיליון ביום רביעי בלילה. יום שלישי אמור להיות יום לחוץ של סגירת ידיעות וכתבות, אך האווירה שם היתה רגועה ונינוחה. הכתבים הגיעו לחדר המערכת בטפטוף אטי. גם ארוחת הצהריים שהובאה במשלוח ממסעדה מזרחית בכפר קאסם אינה משפרת את תפריט הידיעות והכתבות. הסיפורים העסיסיים ביותר מדברים על בעל עסק בראש־העין שפשט את הרגל, משפחה שנאלצה לקבור את הנפטר בכוחות עצמה בגלל שביתה של עובדי המועצה הדתית בראש־העין, והודעה של משטרת פתח־תקווה על מציאת גופה בקיבוץ עינת. ההודעה על מציאת הגופה טוענת את כתבת הפלילים רעות הרפז בהתרגשות, אך זו כבה במהירות כשמתברר שלא מדובר באירוע פלילי, אלא בגופת גבר גרוש בן 41 ששם קץ לחייו. הכתב המוניציפלי, תומר גנון, מנסה לתחזק קשר עם מקור, והכתבת לענייני חינוך, יערה קדוש, נדרשת לסגנון אינטימי. "שמעתי שהיה אירוע בגולדה", היא אומרת לבן שיחה בטלפון. "למה אתה לא מספר לי, אתה לא אוהב אותי יותר?". ולנו היא מסבירה: "אני עובדת עם מורים שמספרים מה קורה בבית־הספר שלהם, והטון חייב להיות מאוד אישי. זה לא יכול להיות אחרת". "מלאבס" עוסק בסיפורים מקומיים שלא יזכו לסיקור בעיתונות הארצית, והוא אינו מנסה להתחרות בה, אלא לדווח לתושבי פתח־תקווה וראש־העין על מה שקורה בעיר שלהם ומה עושים בכספי הארנונה שלהם. עתידו של בית־הספר מעלה־זיתים לא יעורר עניין אצל רבים בחיפה, אך לאם שתיאלץ מעתה להסיע את ילדיה לבית־ספר רחוק יותר זהו עולם ומלואו. אך טבעי שבחלוקת התפקידים אין משרה של כתב צבאי, אולם למרבה התמיהה, גם אין כתב לענייני רווחה. במדור "רחוב אחד בשבוע" (שאומץ בשמחה על־ידי אתר האינטרנט של עיריית פתח־תקווה) נסקרים רחובות העיר ומקבלים ציון שבועי. גם מדור הרכילות ב"מלאבס" מתמקד במפורסמים המקומיים ומספק את מציצנותם של המקומיים, המשתוקקים לדעת לאן יצא ביום שישי השכן הידוען שגר ממול. הידיעות והכתבות כתובות בגוף ראשון רבים ומבטאות גאווה מקומית "נציגנו ב’כוכב נולד’ לירון לב..." או "מירון קיפרבנד, נציגנו בחיי הלילה...". מדור הספורט מספק מידע מורחב על קבוצות הכדורגל המקומיות. האוהדים מוזמנים לכתוב את הגיגיהם בפינה "דבר האוהד". המצוקה התקציבית מגיעה גם לכאן. תקציב לכתב מגזין קבוע אין, ולכן מדי פעם שואל "מלאבס" כתבות מגזין ממקומונים אחרים ברשת, אך הלוקל־פטריוטיזם חודר לכל פינה. בחגיגות האהבה בט"ו באב, למשל, ביקשה הכתבת לבדוק ברצינות רבה את חיי האהבה של פתח־תקווה, בהנחה שהם נבדלים מאלה של תל־אביב: "איך זה להיות רווקה בפתח־תקווה? האם אפשר למצוא תכונות ייחודיות של הרווקות המקומיות? מהם הצבעים המועדפים על נשות העיר בבחירת הלבשה תחתונה?" וכן הלאה. יום שלישי אחר הצהריים. מחר בלילה סוגרים עיתון, ורשימת הידיעות והכתבות עדיין מדשדשת. העורך, אייל יצחקי, מכנס את הכתבים בחדרו לישיבת מערכת בניסיון להגביר את את האדרנלין. במהלך הישיבה מקבלת כתבת הפלילים ידיעה בזימונית על שריפה בחנות למוצרי בית היפר־רוזנפלד בפתח־תקווה, אוספת את חפציה בשמחה, מנופפת לעמיתיה לשלום ומפטירה, "ביי, חברים, אני הולכת לעשות קניות". העורך מגלה שהצלם בדרכו ללוויה בראש־העין, שבה, כאמור, נאלצים התושבים לקבור את מתיהם בגלל השביתה, ומורה לו להגיע למקום השריפה. "שלא יצלם לא לוויה ולא כלום". בירור קצר מעלה ששריפות בפתח־תקווה הן נושא רגיש מאז הדליקה בכלבו־חביב לפני ארבע שנים וחצי, שבה נספו ארבעה בני־אדם. אם יתברר שהשריפה בהיפר־רוזנפלד נגרמה כתוצאה מרשלנות או מחדל, היא תוכל להגיע אפילו לשער גיליון 764. הדליקה בכלבו־חביב נחקקה גם כנקודת ציון מקצועית ב"מלאבס". העיתון היה המקומון היחיד שסקר את השריפה עוד באותו שבוע, כיוון שנסגר רק ביום רביעי. מאז שגור במערכת מטבע לשון שחור: כתב שהולך הביתה מוקדם בימי רביעי מוזהר מראש, "תהיה זמין, אם חביב יישרף". למרות הלוקל־פטריוטיות המופגנת, אף אחד מכתבי החדשות ב"מלאבס" אינו מתגורר בפתח־תקווה. מבחינתם, היא מקום עבודה ותו לא. גם את המקורות שלהם הם לא פוגשים במכולת או בבית־הקפה השכונתי. הם מדברים על יחסי אהבה־שנאה ותן־וקח מהסוג המוכר גם בעיתונות הארצית. אין ב"מלאבס" כמעט כתב שלא נגס ביד שהאכילה אותו, כלומר, פירסם ידיעות לא מחמיאות על מקור נאמן שסיפק לו חומר רב, אלא שבזירה המקומית המגע קרוב יותר. הכתב המוניציפלי תומר גנון מתארח בישיבות מועצת העירייה ומקפיד לעבוד עם מקורות רבים. "המקורות צריכים להבין שאתה לא תלוי בהם, והסיפורים יגיעו בכל מקרה". כתבת הפלילים הרפז מסתובבת במזנון של בית־המשפט ומרבה לסעוד בחברת שוטרים בחומוסיות של כפר קאסם. את סיפוריה הטובים ביותר היא משיגה בחתונות של שוטרים: בזמן שכחולי המדים שבעים ומבושמים, היא מלקטת מידע, ואילו השוטרים זוכים לקבל מהאורחת אייטם במדור הרכילות. כתבת החינוך קדוש שומרת על קשר עם ועדי ההורים ועם ראשי מנהל החינוך בעירייה. בכירים בעירייה מספקים נושאים לידיעות וכתבות, והיא בתמורה מתחייבת לפרסם את תמונתם בגיליון הבא. לבכירים (ממש כמו הידוענים הששים לככב במדורי הרכילות בתנאי ששמם יאוית נכון) לא ממש משנה מה ייכתב לצד התמונה, העיקר שתמונתם תתנוסס בעיתון. ויש לה גם שיטה משלה להגן על המקורות - לא אחת היא משכתבת את פליטות הפה המביכות שלהם, כדי שלא יונצחו כאידיוטים גמורים בעיתון. הרוב הגורף של כתבי החדשות ב"מלאבס" הם צעירים שאפתנים. מרביתם בוגרי בית־הספר לעיתונאות כותרת וסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה. תלוש המשכורת אינו מכסה את שכר הדירה, את אחזקת המכונית, את הנסיעות לפתח־תקווה ואת הלימודים, אבל הכתבים מאמינים שהעבודה במקומון היא קרש קפיצה. הם מוכנים לעבוד קשה תמורת משכורת חודשית נמוכה (בממוצע 3,800 ש"ח נטו), ובלבד שיעברו מהר ככל האפשר לכלי תקשורת ארצי אולי אפילו יגישו את חדשות ערוץ 2. איש מהם אינו שואף להישאר כתב מקומון. כתבת החינוך יערה קדוש מסבירה: "זה לא חלום חיי לעבוד במקומונים. אני רוצה לעבוד בעיתונות הארצית. כשאני מסתובבת פה בפתח־תקווה, כולם מחזיקים ממני, אבל ברגע שאני יוצאת, אף אחד לא מכיר אותי". כשהם מביטים קדימה יכולים העיתונאים הצעירים האלה להתעודד מסיפורי הצלחה של קודמיהם שעשו את זה. אלי ברנדשטיין כותב היום ב"מעריב" ופז שוורץ היא כתבת ב"חדשות 10". העורכים אינם רואים בתחלופה המהירה בעיה, להפך. צחי ליבר, סגן עורך "מלאבס", מספר שמלכתחילה הוא קולט לעבודה כתבים שרוצים לעזוב אחרי שנה־שנתיים ולהתקדם הלאה. העורך אייל יצחקי מציין ביובש כי "זו עובדת חיים. זו תחילת הדרך שלהם. אם הם לא יהיו טובים, הם לא יתקדמו". עובדים ותיקים הם מי שעובדים בעיתון יותר מחמש שנים, כמו אורית ענבר, העובדת ב"מלאבס" יותר משמונה שנים. בשנים הללו מילאה כמעט את כל התפקידים במערכת. כיום היא מגיהה ועורכת מדורים. ענבר, המתגוררת בפתח־תקווה, נשארה לעבוד במקומון בגלל עצלות ונוחות, על־פי עדותה. בלוח השעם שעל מכתבתה נעוצה פיסת עיתון מצהיבה ועליה נכתב, "גברתי, מי אמר שאת לא כותבת בעיתון ארצי?". ענבר מסבירה שתוך כדי נהיגה במכונית, התקשר אליה מישהו כדי לתת תגובה לכתבה. ענבר לא מצאה נייר, ולכן שירבטה את התגובה על פיסה שתלשה מעיתון "מעריב". חברה במערכת תלתה את גזיר העיתון ורשמה בשוליו, "מי אמר שאת לא עובדת בעיתון ארצי?". השנינה חושפת את תחושת ההחמצה הקלה שחשה ענבר על שלא הגיעה רחוק יותר. צעירים שחפצו בעיתונות כקריירה ולא הצליחו אחרי שנים להמריא בזכות עבודתם במקומון או להתקדם לתפקידי עריכה בתוך העיתון פורשים מהמקצוע התובעני והלא מתגמל כספית. לכן העיתונות המקומית (למעט המקומונים הירושלמיים והתל־אביביים, העומדים בזכות עצמם) נשארת כמעט תמיד צעירה לנצח, וקשה לדמיין עיתונאי מקומי שפורש לגמלאות עם קרן פנסיה. יום רביעי, ה־4 באוגוסט. אנחנו חוזרים למערכת "מלאבס". עכשיו, לקראת צהריים, התכונה גדולה. הכתבים בעמדותיהם, מתייעצים זה עם זה על ניסוח או על תגובה. רוב הידיעות והכתבות כבר סגורות. אחר־כך תגיע שעתם המאומצת של העורכים והמגיהה, והיא תימשך לפחות עד חצות. התברר שהשריפה בהיפר־רוזנפלד לא תצליח להגיע לעמוד הראשון, משום שהדרמה לא היתה גדולה. לא היו נפגעים, ואמנם לחנות לא היה רשיון עסק, אך לא מדובר ברשלנות פושעת. הכתבה שתתנוסס על השער תעסוק בפדופיל שתקף ילדות במעלית בפתח־תקווה ועדיין מסתובב חופשי - ידיעה שהגיעה גם לעיתונים הארציים. כתבת הפלילים רעות הרפז סוגרת את המחשב באנחת רווחה: "ברוך שפטרנו מעונשו של פדופיל". לא ממש נפטרנו מעונשו, כי הוא לא נתפס עדיין, אבל היא את שלה עשתה. גם ב"מלאבס" יודעים מה מוכר עיתונים. כנרת אבישר היא עיתונאית במקומון "זמן דרום" של רשת "מעריב" גיליון 52, ספטמבר 2004

האלם שגוזרים על עצמם עיתונאים בימי הזיכרון והעצמאות אינו מכבד את המתים או את החיים

יום הזיכרון הוא, מטבע הדברים, יומו של צה"ל. ‫אבל איכשהו, גם יום העצמאות התפתח להיות יום חגו של הצבא. מחנות צה"ל נפתחים לציבור, לבית הנשיא מוזמנים חיילים מצטיינים (האם חייל שסירב לפקודה בלתי מוסרית הוזמן פעם לטקס?), והרמטכ"ל נראה ונשמע כמו חתן ביום חופתו. ביומיים הללו מסתובבים קציני הצבא הבכירים מאולפן לאולפן, ממסיבה לחגיגה, כשהם מוקפים בעיתונאים חירשים-אילמים. מעיל רוח בלתי נראה מגן על הקצינים מפני העיתונאים, שאינם נראים כאלו בכלל. בימי הזיכרון והעצמאות אין בנמצא עיתונאי שישאל את אחד הקצינים הבכירים שאלה שאינה עולה בקנה אחד עם פרוטוקול החג והאבל. אלא שטועה מי שחושב שיום הזיכרון הנוגה ואחריו יום העצמאות העולץ אינם הזמן המתאים לשאלות קשות. השתיקה והנימוס המקובלים באולפנים אינם מכבדים בהכרח את זכר הנופלים. רבים מהנופלים במערכות ישראל איבדו את חייהם בנסיבות מעוררות שאלה. הדוגמה הידועה האחרונה היא זו של שבעת ההרוגים בקרב בסגעייה, שנשלחו אל התופת בכלי תחבורה ישנים, תקולים ובלתי ממוגנים. השבעה הללו, ורבים אחרים, היו מצפים מהעיתונאים הישראלים לשאול את כל השאלות הקשות. לכבודם ולטובת שלומם של החיילים ששרדו. אבל העיתונאים שותקים. לו היו הקצינים הבכירים זמינים לראיונות בימי שגרה, ניחא. אבל הם לא. דובר צה"ל עומד בינם לבין זכות הציבור לדעת. הקצינים הללו מגיעים לאולפנים רק בימי חג. הם והדובר הצבאי יודעים היטב מדוע: רוח החג מגינה עליהם מפני כל שאלה וביקורת. גם הראיונות הידועים מראש עם הרמטכ"ל מתפרסמים ביום העצמאות. וגם בהם, ברוח החג, נשאלות שאלה קשה אחת או שתיים, וההתחמקות ממענה מתקבלת בהבנה לא-עיתונאית. צה"ל אינו צבא הבכירים. ברובו המוחלט, צבא ההגנה לישראל הוא צבא החפ"שים, הקצינים הזוטרים, ובני משפחותיהם. כולנו היינו שם. שתיקת העיתונאים בימים האלו מכבדת מאוד את המדינה ואת הקצינים הבכירים, אך מבזה את המשרתים ואת המתים ואת יקיריהם. העיתונאי לשעבר ינון מגל הצהיר שהוא קודם כל ישראלי ורק אחר-כך עיתונאי. שתיקת העיתונאים היום אינה מגיעה אפילו לרף המקצועי השנוי במחלוקת הזה. אם העיתונאים אינם מסוגלים למלא את תפקידם ביומיים האלו, שיימנעו מלהגיע לאולפנים וישאירו את הבמה לבדרנים המקצועיים. אם ממילא לא יישאלו השאלות הקשות, אזי שלא ישאלו אותן הקומיקאים ואנשי תוכניות האירוח. את המתים גם זה לא יכבד, אבל לפחות תיחסך הבושה העיתונאית.‬

זה לקח כמעט שלוש שנים, אך ועדת הכנסת הקימה היום לבסוף את הוועדה הציבורית • במפלגה הגדולה בקואליציה מיהרו להתפאר בקיום הבטחות, אבל עד שלא ישלימו את חקיקת החוק להפיכת הוועדה הציבורית למחליטה - בפועל נבחרי הציבור יוכלו להחליט מה שירצו • כמה מחברי ועדת הכנסת התנגדו בדיון להצעה - והעלו טענות לא נכונות

ב"יש עתיד" חוגגים – אבל הדרך עוד ארוכה: ועדת הכנסת אישרה היום (שני) את הקמת הוועדה הציבורית לפיקוח על שכר הח"כים, אחרי כמעט שלוש שנים שלא הוקמה בניגוד לחוק. הוועדה תיתן את המלצותיה בכל בקשה של חברי כנסת לשינוי בתלוש השכר או בתנאים כמו מספר העובדים העומדים לרשותם – אך המלצות אלו לא יהיו מחייבות. חברי הכנסת ימשיכו להיות בעלי המילה האחרונה בכל הנוגע לתנאיהם ומשכורתם. נציגים מ"יש עתיד" הציגו בדיון הצעת חוק מפלגתית לתיקון המצב, על ידי הפיכת הוועדה לקובעת. חברי כנסת מכל המפלגות טענו כי מדובר בפגיעה בסמכותם ואף השמיעו טענות שגויות ביחס לפעילות הוועדה. כל הכבוד ליו"ר הכנסת @MKMickeyLevy וליתר העוסקים במלאכה. ח"כ @BToporovsky מקדם את החקיקה של @YeshAtidParty ששכר הח"כים לא יקבע על ידם אלא בוועדה חיצונית. מבטיחים ומקיימים. https://t.co/B6FRHMYtC8 נראה כי הדרך ארוכה – אך מעקב "שקוף" מגלה כי המפלגה מתעכבת עם קידום הצעת החוק. זה לא הפריע ליו"ר "יש עתיד" לחגוג היום את ההישג ולברך על הצעת החוק. "מבטיחים ומקיימים", יו"ר המפלגה יאיר לפיד בירך על "ההתקדמות". "ח"כ בועז טופורובסקי מקדם את החקיקה של יש עתיד ששכר הח"כים לא ייקבע על ידם אלא בוועדה חיצונית". ח"כ ענבר בזק כתבה דברים דומים: "החלטה חשובה ועוד הבטחה שהבטחנו ושאנחנו מקיימים". אך הדרך לקיום ההבטחות עוד ארוכה. נמשיך לעקוב. מאז 2015 מעלים ביש עתיד שוב ושוב הצעות חוק לטובת הפסקת המצב הבעייתי בו חברי הכנסת הם הסמכות האחרונה לקביעת שכרם שלהם. בכנסת הנוכחית מי שחתום על ההצעה הוא ח"כ בועז טופורובסקי, והיא זוכה לתמיכתם של שאר חברי המפלגה. אך בדיון הוא נשמע מגומגם וכמעט מתנצל. "אני הגשתי הצעת חוק שהמלצתכם תהיה קובעת. אני יודע שזה לא מקובל על כל חברי הכנסת ועל כל חברי הוועדה – אבל אני רק שם את זה על השולחן", אמר בדיון. בחדר הוועדה היה קשה למצוא קונצנזוס למה שנראה מובן מאליו – יש להפוך את המלצות הוועדה למחייבות. אפילו יו"ר הכנסת מיקי לוי, שחתם בעבר על כמה מהצעות החוק המדוברות, סיכם את דברי הברכה שלו באמירה אדישה למדי: "אני משאיר לפתחה של ועדת הכנסת את הנושא אם המלצות הוועדה יהיו המלצות או יהיו קביעה". כל הכבוד ליו"ר הכנסת @MKMickeyLevy וליתר העוסקים במלאכה. ח"כ @BToporovsky מקדם את החקיקה של @YeshAtidParty ששכר הח"כים לא יקבע על ידם אלא בוועדה חיצונית. מבטיחים ומקיימים. https://t.co/B6FRHMYtC8 דבריו של לוי פתחו את הסכר לשאר חברי הוועדה להציג את טיעוני הנגד – הפעם בליווי אמירות שגויות. ח"כ איתן גינזבורג מכחול לבן הסביר למשל ששכר חברי הכנסת "בדרך כלל נשאר קבוע". זה לא נכון. הוא נשאר קבוע רק מאז החלה שנת הקורונה, וגם זאת תודות לפעולות אקטיביות של הכנסת למניעת עלייתו. בפועל שכרם עולה בכאלף שקלים בשנה. הסיבה היא צורת ההצמדה שבה קבעו חברי הכנסת – בניגוד לעמדת הוועדה – כי הוא יוצמד לשכר הממוצע ולא ליוקר המחייה (המדד). טענה שגויה נוספת שנשמעה מפי גינזבורג, ומאוחר יותר גם מפיו של ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) היא כי ועדת הכנסת קיבלה רק פעם אחת ובאופן חריג החלטה המנוגדת לעמדת הוועדה הציבורית. גם זה לא נכון בעליל. חברי הכנסת עשו תמיד מה שהם רוצים: כאן תמצאו את כל הבקשות שהופנו לוועדה בכנסת ה-20. ספוילר – הח"כים החליטו את מה שרצו להחליט – וממש לא תמיד בהתאם להמלצות הוועדה הציבורית. ח"כ רוטמן נעזר בטענה המטעה כדי לבסס את עמדתו, לפיה אין להפקיע את הכנסת מסמכויותיה. "מראית עין זה דבר חשוב אבל התפרקות הכנסת מסמכותה זה דבר חמור יותר", כך הסביר רוטמן את התנגדותו להצעת החוק של "יש עתיד". מי שהחזיק בעמדה דומה הוא ח"כ אחמד טיבי (הרשימה המשותפת) שאמר כי "מאז שנכנסתי לכנסת אני מתנגד להפקעת סמכות ועדת הכנסת". אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת), שדווקא שקל לחיוב את הפיכת הוועדה למחליטה, טען היום בדיון כי הוא לא מסכים עם הביקורת שיש על גובה שכר חברי הכנסת. האמת? גם אנחנו לא. הביקורת הציבורית היא לא על גובה השכר אלא על העובדה שמי שקובע אותו הם חברי הכנסת עצמם. הוועדה הציבורית פוזרה בינואר 2019 וכפי שחשפנו בשקוף – אף אחד אפילו לא טרח להודיע זאת לחבריה. בכנסת הקודמת גינזבורג, כיו"ר ועדת הכנסת שאחראי על הנושא, טען כי לא הצליח במשימה כי אף אחד לא מעוניין בתפקיד. בעקבות זאת הוא גם טרח לשנות את החוק כדי שייקבע שבראש הוועדה לא חייב לעמוד נציג אקדמיה. גם זה לא עזר. הקמת הוועדה הציבורית היום היא תיקון של עיוות מתמשך – זהו מהלך מובן מאליו שאמורה לנקוט כל כנסת מתפקדת ושומרת חוק. "אנחנו ממשיכים להוציא את הכנסת משיתוק ארוך שנים ומקימים את הוועדה הציבורית לבחינת שכר ותשלומים לחברי הכנסת לאחר 3 שנים ארוכות שבהן לא הוקמה", צייץ יו"ר הכנסת מיקי לוי אחרי הדיון. "הקמת הוועדה היא דבר הכרחי לתפקוד הראוי והתקין של הכנסת". כעת מתבקש הצעד החשוב באמת – להביא לקו הסיום את הצעת החוק שאליה התחייבו במפלגה – וזה בידיים שלהם. החלטה חשובה ועוד הבטחה שהבטחנו ושאנחנו מקיימים. כל הכבוד ל @MKMickeyLevy ול @BToporovsky על קידום נושא חשוב זה https://t.co/CiD9SjhgIR מ"יש עתיד" לא נמסרה תגובה. (איך זה משפיע עליך) הכנסת היא לא העסק הפרטי של הח"כים. מדובר בכסף שיוצא מהכיס שלך. מי שצריך לקבוע בנושא הוא גוף בלתי תלוי – ולא הח"כים עצמם. זה יגביר את אמון הציבור גם במהלכים כמו הצמדת השכר או תוספת עוזר פרלמנטרי. אבל גם יגביר את אמון הציבור בהחלטות אחרות כשהציבור ידע שהאנשים שקובעים את גורלו לא עסוקים בעצמם. (מה עושים כדי שיתוקן) יש להפוך את הוועדה הציבורית לקובעת – מפלגת "יש עתיד" יכולה לקדם כבר מחר את הצעת החוק שהגישה ולהילחם למען הציבור. אנחנו "בשקוף" כותבים על הנושא שוב ושוב כבר כמה שנים ולא נרפה עד שהעיוות יתוקן. לצדנו חברי "סיירת השקיפות" מתגייסים למטרה ומחזקים את הח"כים לקדם את ההצעה – אנחנו רואים את ההשפעה האדירה של הפעילים בדיונים בכנסת. הצטרפו גם אתם לסיירת.

"הארץ" פורץ את המצור על עזה | "ידיעות אחרונות" ממשיך להפגין חמימות כלפי הליכוד | "ישראל היום" מדווח על מספר העותקים יומי, אך נמנע מלפרסם פרטים אחרים

לפני כמה חודשים עבר רחש בתיבות הדואר האלקטרוני של אנשי זרם השמאל המכונה בדרך כלל "סהרורי": כתבת "הארץ", עמירה הס, יצאה לחופשה ללא תשלום. סמיכות הזמנים בין הפסקת כתיבתה ובין פיטורי מירון רפופורט, צמצום שטחי הטור הקבוע של עקיבא אלדר והעברת הטור של גדעון לוי מ"מוסף הארץ" למוסף "השבוע" הובילו להאשמות בדבר "מסע טיהור פוליטי" בקרב שמאלני העיתון. הבוקר חוזרת הס מהחופשה, היישר אל ראש עמוד השער של העיתון. "שליחת הארץ עמירה הס מדווחת מתוך רצועת עזה הנצורה", נכתב בכותרת הגג של "הארץ". זו כותרת דרמטית, במיוחד כשזוכרים כי חל איסור רשמי על עיתונאים ישראלים להיכנס לשטח רצועת עזה, והיא מחווירה רק כשמשווים אותה לכותרת הראשית שמביאה הס מתוך הרצועה – "אסמאעיל הנייה: ממשלת חמאס מוכנה להכיר בישראל בגבולות 67" (יש לציין שטענתו הנוספת של הנייה, כי ישראל דחתה יוזמה זו, אינה מופיעה בכותרת הידיעה וגם לא בכותרת המשנה, אלא רק בגוף הטקסט שכתבה הס). מתברר כי עיתונאית "הארץ" הצטרפה ליאכטה של פעילי השמאל שעגנה אתמול בנמל עזה, וכך הצליחה לחדור לרצועה הסגורה. בדיווח של הס מודגש כי היא "העיתונאית הישראלית הראשונה שנכנסה לרצועה זה כשנתיים, מאז נחטף גלעד שליט", וזהו, אגב, האזכור היחיד לשליט המופיע בידיעה. על-פי עדותה של הס, בידיעה נפרדת המוקדשת להתרשמויותיה הראשונות מהרצועה לאחר שנתיים של היעדרות, ניסתה בעבר להסתנן פנימה במנהרה, אך נכשלה. למען הדיוק, הס אינה העיתונאית הראשונה שנכנסה לרצועה, וגם לא הראשונה שעשתה זאת באמצעות ספינת פעילי שמאל. נכון יותר לומר כי היא העיתונאית הישראלית הראשונה המייצגת כלי תקשורת מרכזי שחדרה לרצועה. פעיל השמאל והעיתונאי גדעון ספירו חדר לרצועה לפני שבוע, על סיפון הספינה הקודמת שפרצה את המצור הימי על עזה. ספירו, כפי שדווח, נעצר עם יציאתו מהרצועה לצורך חקירה. יש להניח כי גם הס תיעצר כשבבוא היום תצא מן הרצועה. השאלה היא מתי תצא, ויש לקוות שהדבר לא יקרה במהרה. יש חשיבות מכרעת לדיווח עקבי של עיתונאי ישראלי מרצועת עזה, ומי שלא מבין זאת מוזמן לבדוק כיצד דיווחו הבוקר כלי התקשורת האחרים על שאירע אתמול ברצועה. ההתייחסות הבולטת ביותר לעגינת ספינת פעילי השמאל בעיתונים שאינם "הארץ" מופיעה ב"מעריב", שם מספק עמית כהן כיתוב קצר לתצלום של הפעילים מניפים ידיים על סיפון היאכטה. "נוסעי הספינה נפגשו עם חברי פרלמנט של החמאס, שהודו לבאים על מאמציהם למען העם הפלסטיני", כותב כהן. זו אינו אשמתו כמובן שהוא אינו מביא בדיווחו הקצרצר את העמדה המדינית החד-משמעית שהביע הנייה בפגישה עם פעילי השמאל ועיתונאית "הארץ". קשה עד בלתי אפשרי לדווח כראוי על המתרחש באזור כשאין לך כל גישה אליו. אבל גם אם היה כהן מביא את דברי הנייה ממקור עזתי כלשהו, אין הדבר משתווה לציטוט ישיר שנאמר בפני עיתונאי ישראלי. נניח לרגע בצד את ההצהרות של ההנהגה הפלסטינית. המלחמה בין ישראל לעזה, למי שלא שם לב, כבר התחדשה, גם אם כרגע הפצועים הם רק בצד הפלסטיני. ב"מעריב" מדווחים הבוקר אמיר בוחבוט, עמית כהן וירון ששון כי לאחר שכוח צה"ל ניסה לפרק מטענים שהונחו צמוד לגדר המערכת, נקלע לירי והשיב אש, "התקבל דיווח מכלי תקשורת פלסטיניים על ארבעה אזרחים שנפגעו מאש צה"ל". ב"הארץ" מדווחים עמוס הראל, אבי יששכרוף, ברק רביד וכתב "הארץ" כי הארבעה שנפצעו אתמול היו "פלסטינים", בלי לקבוע אם היו מעורבים בפעילות לחימה או לא. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים יוסי יהושוע, מתן צורי ואיתמר אייכנר כך: "הפלסטינים טוענים כי ארבעה חקלאים שגרים באזור נפצעו". האם הארבעה היו חקלאים תמימים, או לוחמים שהניחו מטעני חבלה וחיכו במארב לכוחות הצבא הישראלי? אין לדעת, אך עצם ההסתמכות של כלי התקשורת בישראל על דיווחים זרים מקעקעת את אמינות הטענות של הצד הפלסטיני, יהיו אשר יהיו. בתקופה הקרובה, שבה עלולה הלחימה באזור להתלקח מחדש במלוא עוצמתה, עשויה נוכחותה של הס ברצועה להתגלות ככלי נדיר להבנת המתרחש מעבר לגדרות הביטחון. לא רק בדיווחים על האירועים הבטחוניים, גם בדיווחים על שגרת יומם של העזתים. בלי נציג ישראלי בעזה, ניאלץ להמשיך להסתפק בדיווחים כמו אלה שמספקים הבוקר אלכס פישמן ורוני שקד ב"ידיעות אחרונות", על האופן שבו המנהרות בין מצרים לעזה שוברות את המצור הכלכלי שישראל הטילה על הרצועה ומספקות לתושבים שם מאמצעי לחימה ועד סיגריות, מזון וצעצועים. "רצועת עזה נמצאת כבר ארבעה ימים בסגר מלא בעקבות ירי הקסאמים", כותב הבוקר פישמן, "אבל איש כמעט אינו מתלונן על מחסור". משום מה עולה התחושה שאם הס תישאר עוד יום-יומיים ברצועה, נקבל דיווח – ישיר מהשטח ולא באמצעות שלט-רחוק – על כמה וכמה מוצרי בסיס שדווקא חסרים לתושבי עזה. הבוקר ב"ידיעות אחרונות", עוד עמוד המציג את הליכוד באור חיובי. ידיעה אופטימית על חזרתו של דן מרידור למפלגה, ודיווח נפרד על מסע שערך בני בגין בשווקים, שבהם התקבל בחום. ועוד באותו עמוד – ידיעה על חשדות חדשים של המשטרה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט. כך חולפת לה תהילת עולם. אמנם על "ידיעות אחרונות" לעשות כברת דרך בטרם יהפוך העיתון לדובר רשמי של המפלגה כמו "ישראל היום, שם הכותרת הראשית הבוקר היא "דן מרידור יודיע היום: חוזר לליכוד". הכתב מתי טוכפלד פותח את דיווחו במלים "92 ימים לבחירות לכנסת ה-18, והנהירה לליכוד נמשכת". הדיווח ב"ידיעות אחרונות" אמנם מרוסן יותר, אך בהחלט ניכר כי בימים האחרונים השתנה בו הטון כלפי הליכוד והעומד בראשו. ב"דה-מרקר" מצטרפים הבוקר ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שדיווחו בהרחבה ביום שישי האחרון על התרסקותה של לאס-וגאס סנדס, חברת ההימורים שבשליטת שלדון אדלסון. במסגרת נפרדת מדווחת אופיר בר-זהר על הזווית התקשורתית המתבקשת – תגובת העיתון "ישראל היום", שאדלסון הקים ומממן. בחינמון טוענים כי "מהלך ההשקעה של אדלסון בישראל היום נמשך כמתוכנן", ובקרוב עתיד העיתון אף להתרחב בהיקף עמודיו ומועסקיו. עוד מדווחת בר-זהר כי "ישראל היום" עתיד לצאת במסע פרסומי הקורא לעיתונים אחרים לפרסם את נתוני התפוצה שלהם, כפי שהוא נוהג לעשות מדי בוקר, בראש עמוד השער (נכון להיום – 255 אלף עותקים מודפסים). הדיווח היומיומי של "ישראל היום" על מספר עותקי העיתון המודפסים ראוי לשבח. חבל שבכל אחד מ-255 אלף העותקים שהודפסו היום אין כל זכר לקריסה הדרמטית של החברה לאס-וגאס סנדס. בעבר, כשאדלסון הגיע לכותרות עם תרומתו הכבירה לוועידת הנשיאים של שמעון פרס, מצא העיתון לנכון לדווח על פועלו של האיש ולציין בגילוי נאות כי הוא בעליה של החברה המוציאה את העיתון לאור. הבוקר, במדור הכלכלה של "ישראל היום", הרמז היחד למפלה הבורסאית שספג אדלסון מתמצה במלה "גם", הפותחת את כותרת הידיעה על הצרות הכלכליות של וורן באפט – "גם באפט סופג: הרווח הנקי של ברקשייר צנח ב-77%". לא די בכך. ב"ישראל היום" מדווחים הבוקר איציק סבן והדס שטייף כי מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב דודי כהן, נפגש בשבוע שעבר עם כתב הפלילים המפוטר של "ידיעות אחרונות" בוקי נאה, והציע לו להיות יועצו האסטרטגי. לפי הדיווח, היה זה המפכ"ל שהגיע לביתו של העיתונאי כדי להציג בפניו את ההצעה, וזאת לאחר שהחליף את לוחות הזיהוי של רכבו כדי לשמור על חשאיות. אגב כך, נאה, שבינתיים ממשיך לכתוב לעיתון, מדווח הבוקר כי ראש אגף התנועה של משטרת ישראל החנה את רכבו על מדרכה בגבעתיים. בתחתית שער המוסף "עסקים" של "מעריב" מופיעה הבוקר הפניה לדיווח מכנס ראש-פינה. "נאום החזירים בראש-פינה – מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי נגד הפרסומאי אילן שילוח; סיקור מיוחד". מה מיוחד בסיקור של "מעריב"? ובכן, סיקור הפסטיבל כולו מצטמצם היום בעיתון לעמוד הרכילויות בלבד, תחת הכותרת "מי הגיע להתמנגל בפסטיבל ראש-פינה – ומי החרים בהפגנתיות; את מי כינה יוסי ורשבסקי חזירים – ומה ענה לו אחד מהם בחזרה" וכו. יש מידה רבה של צדק בהחלטה למקם את כל החדשות מהכנס הזה בעמוד הרכילויות, שהרי רק לעתים נדירות מתרחש בו אירוע הראוי לידיעה חדשותית של ממש. הנה דוגמה נדירה לכותרת ראויה שיצאה מהפסטיבל: מעיין כהן מדווחת הבוקר ב"דה-מרקר" על כך שרותם דנון, עורך נענע10, אמר במסגרת פאנל בכנס כי באתר שקלו לרכוש את אתר חדשות הגולשים "סקופ", אך הגיעו למסקנה כי "הם מתקשים ליצור חדשות אמינות" ו"לא מצליחים לייצר יותר מ-8–10 אייטמים בממוצע ביום". הדיווח על הפסטיבל ב"דה-מרקר", שהוא מנותני החסות לאירוע, נפרש על פני שמונה עמודים, וגם כל מדור הרכילות היומי בעיתון מוקדש לו, אך בשום מקום לא מופיע פרט אחד שניתן למצוא בדיווח המצומצם של "מעריב": בתשובה להאשמה של יוסי ורשבסקי כי משרדי הפרסום זוכים לרווחים חזיריים מערוצי הטלוויזיה המסחרית, אמר אילן שילוח: "אני יודע למה עזבת את העיתון", אך לא פירט. אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" כי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ומשרד האוצר הגיעו להסכמה עקרונית שהתמלוגים שמשלמים הערוצים המסחריים יצומצמו בהדרגה, עד שיבוטלו לחלוטין בתוך חמש שנים. לפי הדיווח, הפחתת התמלוגים נועדה "לעזור לזכיינים להתמודד עם הירידה הצפויה בפרסום בשנים הקרובות". דנה גילרמן מדווחת במוסף "גלריה" של "הארץ" כי תפקיד עורך כתב-העת "סטודיו", שנרכש לאחרונה על-ידי יובל סיגלר, הוצע לאיתי מאוטנר. בן שני מתראיין למוסף "גלריה" של "הארץ", לרגל מעברו לתוכנית "עובדה" [גילי איזיקוביץ]. "אמשיך להתעסק במה שמעניין אותי – אקטואליה וסיפורים אנושיים", מבטיח שני. דורה קישינבסקי סוקרת ב"כלכליסט" את הגימיקים החדשים שכלי התקשורת בארה"ב נקטו בסיקור ליל הבחירות, ומחלקת ציון לשבח דווקא ל"ניו-יורק טיימס".

עורך-הדין של שאול אלוביץ חשף את גרסתו: לטענתו, המנכ"ל הממולח ישועה רקם את הבחישה המושחתת במערכת והפעיל כבובות את הבוסים חסרי האונים שלו, בעלי השליטה בבזק וב"וואלה" • ישועה לא נסוג, וגם חומר הראיות סירב להתיישר עם התזה • משפט המו"לים, שלב העדויות

לאורך כל העדות, ישועה גבה הקומה ישב שפוף מול שולחן נמוך כשמחיצה שקופה מגוננת עליו מפני נתזי רוק, זכר למגפת הקורונה. עו"ד חן עמד באלכסון, במרחק בטוח ומאחורי דוכן, מקפיד לא לזוז משם כדי שדבריו ייקלטו במיקרופון. אתמול (12.5) בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בסוף החלק האחרון של החקירה הנגדית שניהל, הוא סוף-סוף חיבר את החוטים והטיח בישועה את סיפור המעשה האלטרנטיבי שניסה לשרטט, זה שלטעמו הופך על ראשו את הנרטיב של כתב האישום. לאורך רוב ימי הדיונים, חן דיבר אל ישועה באופן מנומס, אפילו עדין – בוודאי ביחס למעמד הטעון – והבהיר לו שהוא חוקר אותו כשכל הקלפים מונחים על השולחן, בלי טריקים ובלי מניפולציות. כעת, לקראת הסוף, הרגעים שבהם הרים עורך-הדין את קולו נעשו תכופים יותר. מדי פעם הם הסלימו לכדי לצעקות, והטון הפך לעגני. עו"ד חן הטיח בישועה שהוא משקר, ותיאר אותו כאדם שהצליח לשטות בכולם: באלוביצים, בחוקרי המשטרה ורשות ניירות ערך, בפרקליטות המדינה. "עכשיו אציג לך את התזה שלי", הטיח עו"ד חן לקראת סיום. "אחד המאפיינים בהתנהלות שלך מול בני הזוג אלוביץ היה הפרד ומשול – משם אתה שאבת את הכוח שלך". הסנגור טען שישועה שיווק את עצמו לאלוביצים כאדם היחיד שיכול לשלוט ב"וואלה" – ואכן שלט במערכת ביד רמה, ופעל באופן עצמאי. "אתה מניפולטור שביקש לעמוד כחיץ בין בני הזוג אלוביץ לבין המערכת, ובאופן הזה לצבור את הכוח", טען עו"ד חן. "להפחיד אותם מצד אחד, לנטוע בהם חששות, ומצד שני לעמוד מול המערכת כשמעל ראשך אין כלום". ישועה פקפק בניתוח הזה. עורך-הדין לעג לו, ורמז שהוא מעמיד פני מטומטם. "אני טוען שאתה מניפולטור שביקש לפעול בשיטת הפרד ומשול – אתה לא מבין את המלים האלה?". אילן ישועה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשבוע שעבר (צילום: יונתן זינדל) התזה שהציג עו"ד חן התבססה על כמה אדנים. אחד מהם היה העובדה שישועה, בנקודות שונות במגעיו עם האלוביצים, הנחה אותם כיצד נכון לתמרן את מערכת "וואלה" כך שתשרת את האינטרסים של משפחת נתניהו וקבוצת בזק. טיעון נוסף, שהסנגור השקיע מאמצים רבים בניסיון להוכיחו, היה שישועה חשש שהוא עלול לעמוד לדין בגין מעשיו ולכן, כביכול, מסר עדות סלקטיבית והשתהה במסירת מכשירי הטלפון שלו לחוקרים – ואולי גם מחק הקלטות של שיחות שקיים עם בני הזוג אלוביץ ועם עד המדינה ניר חפץ, דובר משפחת נתניהו, שמילא תפקיד מרכזי בבחישה ב"וואלה". ישועה דחה את התזה באופן גורף. "זה כל-כך מופרך", ענה, "לא היה לי שום רצון לשום הפרד ומשול". המנכ"ל לשעבר טען שבני הזוג אלוביץ היו יכולים, לו רצו, לשוחח עם כל עובד ב"וואלה", ושגם היו להם הזדמנויות – למשל, באירועי חברה שבהם נוצר מגע בין הדרגים השונים. "אתה ממש הופך את התמונה", אמר לסנגור, וציין שבפני בית-המשפט הוצגו שלל מסמכים שהוכיחו שבני הזוג אלוביץ הם אלה שהמטירו עליו דרישות בוטות, מפורשות ותכופות, ושהדרישות הללו שירתו את האינטרסים הכלכליים שלהם. "מעבר לזה, אינני יודע מה לומר. לא שמעתי דבר מופרך כזה מזמן". מוקדם יותר, עוד לפני שחשף עו"ד חן את התזה במלואה, הוא ביקש להצביע על בקיע אפשרי בעדות של ישועה. אחד מאירועי המפתח של "תיק 4000" הוא פגישה לילית שהתקיימה בתל-אביב ב-27 בדצמבר 2016, בווילה של משפחת אלוביץ בשכונת צהלה. ישועה זומן לשם בבהילות, והתבקש על-ידי בני הזוג להשמיד את מכשיר האייפון שלו – שבו תועדה מסכת ההתכתבויות שלו איתם ועם נציגים שונים של משפחת נתניהו. האלוביצים רצו שישועה ישמיד את הטלפון מול עיניהם, אבל הוא התחמק ואמר שיעשה זאת אחר-כך, בבית, אחרי שיעתיק מהמכשיר את תמונות אמו המנוחה ששמורות עליו. "נכנסתי לחרדה", העיד ישועה בחודש שעבר. "התוכן היה חריג מאוד. כשחזרתי הביתה, אני זוכר שנשארתי בחניה, זה היה כבר אחרי חצות, עשר דקות, רבע שעה, כדי קצת להירגע ולהתעשת ולהבין מה בעצם קרה כאן עכשיו". עורך "וואלה" לשעבר, אבירם אלעד (צילום: פלאש 90) במקום להשמיד את המכשיר, למחרת בבוקר נפגש ישועה עם עורכי-הדין טליה גרסטלר ורלי לשם להתייעצות. בעקבותיה, לדבריו, החליט להפסיק לשתף פעולה עם הדרישות של בני הזוג אלוביץ. "אחרי השיחה עם עורכי-הדין נסעתי אל המערכת, לחניון, וביקשתי לפגוש את העורך הראשי אבירם אלעד ואת מיכל קליין, ראש מערכת החדשות", העיד. "אמרתי להם שהסיקור המוטה נגמר ברגע זה, ושלא ישאלו למה ואיך. [...] ושגם אם אני אבקש משהו, אף פעם אל תעשו את זה יותר. אני זוכר שאבירם היה סקפטי. הוא הסתכל על השעון ואמר: מעניין כמה דקות זה יחזיק". בעיני ישועה, הזכיר עו"ד חן, המפגש הלילי הבהול היה "אירוע חציית קו": עד אז, מנכ"ל "וואלה" חשש שהצנזורה, פרסום האייטמים נוטפי החנופה לשרה נתניהו וידיעות החיסול נגד יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה הם מעשים פסולים – אבל "רק" מבחינה מוסרית, אתית ומקצועית. פרסום תחקירו של גידי וייץ ב"הארץ" באוקטובר 2015, לדברי ישועה, הדליק נורת אזהרה – אך רק בימים האחרונים של 2016, בפגישת השיבוש בצהלה, הוא השתכנע שיש לפרשה היבטים פליליים. לטענת עו"ד חן, הגרסה הזאת אינה מתיישבת עם העובדות. מבחינתו, ההוכחה היא תקרית שאירעה יממה בלבד אחרי השיחה שבה הבטיח לעורך הראשי ולראש מערכת החדשות של "וואלה" שתמו ההתערבויות. ב-29 בדצמבר, בשעת צהריים, כתב המשטרה אבי אשכנזי פרסם ב"וואלה" ידיעה מרעישה: "במשטרה כבר מתרגלים את חקירת נתניהו". החשדות נגד נתניהו עדיין לא היו ברורים בשלב זה, וכל פרט בנושא שדלף לתקשורת היה בגדר סקופ. הסקופ של "וואלה", ששובץ בכותרת הראשית של האתר, היה שביחידת להב 433 כבר ערכו סימולציות של חקירת ראש הממשלה – כולל חוקר בבגדים אזרחיים שגילם את נתניהו – ושהחקירה האמיתית תתקיים בתוך ימים אחדים. כותרות הסקופ על חקירת נתניהו. "וואלה", 29.12.2016 (צילום מסך) בני הזוג אלוביץ רתחו. איריס אלוביץ פנתה לישועה והביעה תרעומת. ישועה ניסה להסביר לה שמדובר בפרסום לגיטימי, אבל אגב כך כנראה חשף בפניה את המקור, או לפחות את המקור המשוער: לדברי עו"ד חן, ישועה סיפר לה ש"הדובר של מנדלבליט עצמו" ביקר במערכת ותדרך את הכתבים, ושגורם במשטרת ישראל אישר את המידע – למרות שהתגובה הרשמית שהובאה בשם המשטרה נוּסחה בלשון מתחמקת, והתריעה מפני דיווחים שמבוססים על "הערכות, ספקולציות ודיסאינפורמציה". לדברי עו"ד חן, אף שעל הידיעה חתום כתב המשטרה דאז אבי אשכנזי – ישועה העריך באוזני איריס אלוביץ שהמידע הגיע דרך יהושע (גוש) בריינר, שהיה אז עורך בכיר במחלקת החדשות של "וואלה". "אני חושב שזה גוש, כי רק לו יש דאטה מתוך המערכת, הוא היה מתמחה שם", ציטט עו"ד חן את ישועה (בריינר, כיום כתב הפלילים של "הארץ", התמחה בעריכת-דין במחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה). גם שאול אלוביץ היה מעורב בלחצים. "זה מטורף", כתב אלוביץ לישועה על הסקופ של אשכנזי, וישועה הבטיח "לדרדר" את הידיעה, כלומר להרחיק אותה מחלקו העליון של דף הבית. ישועה אכן פנה לאבירם אלעד וביקש ממנו לטפל בידיעה, אבל נתקל בהתנגדות: "אילן, אין חצי דרך", מסר לו העורך. "ביקשת מאיתנו להיות עיתונאים, זה מה שאנחנו עושים. הגיע אלינו מידע חדש ומעניין ופרסמנו אותו". אבי אשכנזי, כתב המשטרה של "וואלה" לשעבר (צילום: משה שי) בהמשך אותו יום ביקש אלוביץ מישועה להחליף תמונה של שרה נתניהו שהופיעה באתר. "סתם תוקעים את שרה שם, מה היא שייכת, מסכנה", התלונן אלוביץ. ישועה השיב שיעשה כרצונו: "אני אגיד להם להחליף בתמונה של החיילים צועדים עם המשואות". סנגורו של אלוביץ ביקש מישועה להסביר כיצד קורה שיומיים בלבד אחרי שנתקף חרדה והבין שלהתערבויות מהסוג הזה עלולה להיות משמעות פלילית – המשיך לשתף עמן פעולה. עו"ד חן התעכב במיוחד על משפט שישועה כתב לבני הזוג אלוביץ אחרי ההבטחה לטפל בתמונת אשת ראש הממשלה: "רק שתבינו מה קורה כשאני עוזב את המערכת ליום אחד, זה אתה מסביר להם, תראו כמה אני חשוב. ככה נשמע מישהו שיום ולילה קודם לכן היה בהלם, שוק ותדהמה, שלא יכול לצאת מהאוטו במשך רבע שעה, והזיע ורעד כולו? ונפגש עם עורכי-דין? ונתן הוראות במערכת?". מבחינת הסנגור, ההתנהלות הזו מול האלוביצים מפריכה את גרסתו של ישועה. ישועה. ישועה עצמו, מנגד, הסביר שבשלב הזה ניסה לשמור על תחושה של עסקים כרגיל מול האלוביצים, לגרום להם להאמין שציית להם והשמיד את הראיות – ולא לשקף להם את התחושות הקשות שגרמה לו הפגישה הלילית. "אני כאילו משחק מולם את המשחק", אמר ישועה, "אני מנסה לא לקרוע לגמרי את החבל". אחד הטיעונים השאפתניים ביותר של עו"ד חן היה שבעצם, ישועה היה זה שביקש להסתיר את ההתערבות הבוטה של האלוביצים בעבודת המערכת – ועשה זאת על דעת עצמו, ואף שכנע אותם שזה לטובתם. לפי ההיגיון שהציע, לשאול ואיריס אלוביץ לא היתה בעיה שהכתבים והעורכים יידעו שההנחתות מגיעות ישירות מהם – והדבר מצביע על כך שבני הזוג לא חשבו שהם ממלאים תפקיד במסכת פלילית. "אני מתחיל להטיח בך שמי שרצה להסתיר כל הזמן זה אתה", אמר עורך-הדין, "מה אתה אומר על זה?". ישועה, בתגובה, התעקש שאין סתירה בין הדברים. "אני רציתי להסתיר כי הם רצו שאסתיר", השיב. "זה הבוס שלי. זה מה שהוא ביקש ממני – וזה גם לא טוב שזה יירד למטה בצורה מלאה". שאול אלוביץ ועורך-דינו, זק חן, בחודש שעבר בבית-המשפט המחוזי בירושלים (צילום: יונתן זינדל) "אין במשך כל השנים רמז לבקשה של מר אלוביץ ממך להסתיר", טען עו"ד חן. "מי שאמר לבני הזוג אלוביץ שצריך להסתיר – זה אתה!", הרים את קולו. "הם לא ביקשו ממך להסתיר מפני העורכים והכתבים. אתה אמרת להם שצריך להסתיר מפני העורכים והכתבים!". "מה שאתה אומר מופרך מעיקרו, ולא נכון לחלוטין", השיב ישועה. "הם יזמו את זה, הם התבטאו לכל אורך הדרך בצורה מאוד-מאוד בוטה לגבי התן-וקח ביניהם לבין מר נתניהו ולגבי המוטיבים שלהם לבקשות להורדה או שינוי של ידיעות – הם אמרו את זה במלים מאוד-מאוד ברורות", הוסיף. "אתה טוען שכששאול אמר לי, תמנע את זה בכל מחיר, מחר הוא חותם על ההנפקה, או תוריד את זה מיד, מחר יש את האישור של yes, או אלה הפציינטים, כדאי שיזדקקו לנו – אתה טוען שהוא רצה שאני אעביר את זה הלאה?". עו"ד חן הטיח בישועה שהוא משקר. כשישועה, בתגובה, הציע לתת לו דוגמאות שימחישו את דבריו – עורך-הדין השיב במתקפה: "אני לא נמצא איתך בחקירה שלך, מר ישועה, ובתכסיסים ובטריקים ובהיפוך המציאות, כשאתה עכשיו מתחיל לשאול אותי שאלות ומסיט את הדיון, ובא מלמעלה ומלמטה, מימין ומשמאל ומורח – ונשיאים ורוח וגשם אין. אתה לא עונה לשאלות. אני לא מוכן להיכנס איתך לווכחנות. אני לא עונה לאף שאלה שלך, מר ישועה. אתה תענה לשאלות שלי. הגיע הזמן שתתרגל". "אני רגיל", הפטיר ישועה בשקט. כמה רגעים לאחר מכן התברר שהשופטים מצדדים בישועה, כשהבהירו שראוי לאפשר לו להציג דוגמאות.

מה ניל פוסטמן ודב יודקובסקי היו אומרים על שירות המסרים טוויטר, והאם חדשות ב-140 תווים הן העתיד הלא ורוד של העיתונות

אילו חוקר התקשורת האמריקאי ניל פוסטמן היה חי בימים אלה, סביר להניח שזה מה שהוא היה כותב על הטוויטר, הייצור הצייצני שכובש כל חלקה טובה, משער המגזין "טיים" ועד "העין השביעית" וכל מה שביניהם: "תרומתו של הטוויטר לשיח הציבורי היא העלאת ערכה של האי-רלבנטיות והגברת חוסר האונים. הטוויטר הפך את השיח הציבורי לבלתי לכיד במהותו, יוצר עולם של זמן שבור ותשומת לב מרוסקת. יכולתו לשנע מידע ולא ללקט, להסביר או לנתח אותו. "ערכו של הטוויטר מתערער אם מחילים עליו אמות מידה של קביעות, המשכיות או לכידות. הוא מתאים רק להבזקת ידיעות, המתחלפות במהירות בהודעות אחרות, עדכניות יותר. עובדות דוחפות לתודעה עובדות אחרות, ואז הן הודפות אותן משם החוצה במהירויות שאינן מאפשרות ואינן דורשות הערכה. "החדשות בטוויטר לובשות צורת סיסמה. להבחין בה בהתרגשות ואז לשכוח במהירות. שפתו נעדרת לחלוטין כל מידה של המשכיות. שום הודעה אינה בעלת קשר לזו שקדמה לה או לזו שבאה אחריה. כל כותרת ניצבה לבדה כהקשר לעצמה […] העולם שמתאר הטוויטר מתחיל להיראות בלתי ניתן לניהול ובלתי ניתן לפענוח. ידיעת העובדות מקבלת משמעות חדשה, שכן לא משתמעת ממנה הבנה של השתמעויות, של רקע או של קישורים. לדידו של טוויטר, אינטליגנציה משמעה ידיעה של הרבה דברים, לא ידיעה עליהם". איך אני מנחש מה היה פוסטמן, שמת ב-2003, יותר מחמש שנים לפני שבקע טוויטר מביצתו, היה אומר עליו? כי זה בדיוק מה שהוא כתב על המצאה טכנולוגית אחרת – הטלגרף, שהחל לשמש להעברת ידיעות חדשותיות לעיתוני אמריקה באמצע המאה ה-19. סמואל מורס, שפיתח את השפה שבאמצעותה הפכו מלים לאותות אלקטרוניים וחזרה למלים, הקדים את חזון מרשל מקלוהן על כפר גלובלי כאשר אמר שהטלגרף "יהפוך את כל הארץ לשכונה אחת". אכן שכונה. רוב ספרו החשוב של פוסטמן "בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים" (הספר הופיע בעברית רק ב-2000, 15 שנה לאחר שפורסם בארצות-הברית) מוקדש לנזקי הטלוויזיה, אבל הוא עוסק גם בטלגרף (עמ 65–66 בגרסה העברית, ספריית פועלים) כשלב מקדים לטלוויזיה, כחלק מן התהליך שמרסק את הידע, המחשבה, הבחינה והדיון לביטים של מידע מקוטע. לא רק העולם הולך וקטן, גם המוח שלנו מתכווץ. דב יודקובסקי, האיש שהזניק יחד עם נוח מוזס את "ידיעות אחרונות" למעמדו הנוכחי כעיתון של המדינה, נעזר לעתים בדימויים מעולם האוכל כשביקש ללמד איך לערוך. פעם הסביר ברוח גסטרונומית מדוע גודש של גושים אפורים של טקסט ארוך ופסקאות שאין להן קץ מרתיע את הקורא. תחשבו, אמר יודקובסקי, על מסעדה שבה זורקים לכם לצלחת אחת צלי בשר, הר של תפוחי אדמה וירקות מבושלים, ומוסיפים גם כף גדושה של סלט, וכל המאכלים מתערבבים זה בזה וכמעט גולשים מעבר לשפה. האוכל אולי טעים, אבל הר מזון כזה איננו מעורר תיאבון. אכילה היא גם חוויה לעיניים. כמו במסעדה צרפתית, אמר יודקובסקי: שם מחלקים את האוכל למנות קטנות על צלחות נפרדות. העין מתמוגגת והתיאבון גובר. כך גם בעיתון. נזכרתי השבוע במשל המסעדה הצרפתית. בגלל טוויטר. לא, לא מפני ש-140 התווים הם התגלמות ההגשה הקצרה נוסח יודקובסקי (ממש לא), אלא משום שעלתה בדעתי אסוציאציה אחרת מהתחום הגסטרונומי: ההרגשה שלי בימים אלה היא כשל מי שנכנס למסעדה, ובמקום צלחת עמוסה או מנות קטנות שובות עין, רצים אליו המלצרים בזה אחר זה וכל אחד מניח על הצלחת משהו: קולורבי בקליפתו, קופסת טונה פתוחה למחצה, שתי ביצים, פולקה נאה של עוף, חצי חציל, בטטה, פלח לימון וכמה גרגרי מלח גס. בתיאבון. הערב רב הזה של חומרי גלם הוא בדיוק מה שאנחנו מקבלים עכשיו מטהרן ומיתר העולם, באדיבות טוויטר, מבזקי הסלולרי והמייל. טוחנים לנו את השכל, תסלחו לי, עם חומרי גלם. טחינה גולמית. הכל מיידי, עכשווי, טרי, אבל ראשוני. זה לא חדש, כפי שהראו לנו פוסטמן ואחרים. התהליך שהחל עם הטלגרף נמשך מאז בהתמדה. אבל בעשורים האחרונים הקצב הואץ. מבזקי חדשות, "גל פתוח", שידורים חיים, חומרי וידיאו של אזרחים ממצלמות וטלפונים סלולריים, האינטרנט על שלל הטכנולוגיות שלו, דיווחי בלוגרים וה"עיתונות אזרחית" ("כל אחד יכול להיות עיתונאי"), עדכוני SMS. הכל קצר, מהיר, מעודכן, מקוטע. שפע של חומרי גלם שמרביתם בלתי מעובדים, שמשאירים אותך מבולבל כמו אסטרונאוט שנקלע למטר מטיאורים או צנחן שירד משמים אל תוך חגיגת הזיקוקים הגדולה של יום העצמאות האמריקאי. כשהחלו העיתונים באמריקה לפרסם מהדורות מקוונות באינטרנט באמצע שנות התשעים, נדמה היה לעורכים שאחד מיתרונות הטכנולוגיה הוא הגישה הישירה שתוענק לקוראים למקורות ראשוניים. קראתם ידיעה על דיון סוער בקונגרס? הקישו על הקישורית ודלגו לפרוטוקול. מחלוקת על הוצאות הפנטגון? קליק ואתם בספר התקציב. אבל כפי שהודתה לאחר זמן קצר מעצבת האתר של ה"וושינגטון פוסט", מינדי מקאדמס, התברר שהקוראים אינם רוצים את חומרי הגלם. הם רוצים "מטפורה של עיתון": חומר מעובד, עם כותרת, כותרת משנה, פתיח מסודר. יד עיתונאית שתעשה את העבודה, כי למי יש חשק וזמן לקרוא את המסמכים המקוריים, אלא אם זה הדו"ח העסיסי של השופט קנת סטאר על עלילות ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי. מאז חלפו עשור וחצי. הסבלנות שלנו לטקסטים ארוכים הולכת ופוחתת, אבל האם צרכני החדשות באמת מוכנים למציאות שבה חדשות יוטחו בהם במקטעים גולמיים של 140 תווים, הכל מיד, בלי שיהיה רגע לבדוק, להעריך, לשקול, לצרף "חבילת פרשנות" הולמת, או בקיצור: לתת משמעות למידע? ואולי טוויטר הוא פלטפורמה לעוד סוג חדשות, ולא מבשר העתיד של העיתונות כולה? כמו שגם 150 שנה אחרי שהטלגרף התחיל לתקתק ידיעות מקליפורניה לניו-יורק עדיין אפשר לקרוא את עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס", את המגזין השבועי שלו ואת מוסף הספרים, בעיתון המודפס או במהדורתו המקוונת, לקבל מידע ומשמעות ורעיונות למחשבה? הנה מסר ב-96 תווים למי שממשיך לנקר את גרגירי הטוויטר: מצדי כבר עדיף לקבל את הצלחת הגדושה להתפקע שמפניה הזהיר יודקובסקי: לפחות שם מישהו בישל את האוכל.

במסגרת העברת ארכיון המדינה לאינטרנט הוחלט למנוע אפשרות עיון במסמכים עצמם • ד"ר נעם הופשטטר מסביר בשיחה עם "קול העין" מדוע פירוש הדבר הדרת הציבור מההיסטוריה שלו עצמו

בימים האחרונים פורסם כי המהפכה המבורכת שעוברת על ארכיון המדינה, שבמסגרתה נסרקים מיליוני מסמכים ומועלים לעיון ברשת, מלווה בצעדים המעוררים חשש לחופש העיון של הציבור. לצד הנגשה דיגיטלית של האוצרות הגלומים בארכיון הוכרז על הפסקת האפשרות לעיין במסמכי הנייר המקוריים. לצד זאת התברר כי הדיגיטציה מלווה בהגדלת דריסת הרגל של הצנזורה בעבודת הארכיון. ד"ר נעם הופשטטר, חוקר במכון עקבות, שוחח על המהפכה הדיגיטלית והבעיות שנובעות ממנה בתוכנית האחרונה של "קול העין". "זו אליה וקוץ בה", אומר ד"ר הופשטטר. "יש כאן שינוי מבורך של פתיחת חומרים מארכיון המדינה לעיון באינטרנט, וזה דבר שאינו רק בזמנו וחיוני, אלא שקשה להמעיט בחשיבותו. אבל הקוץ הוא שבמקביל לפתיחת העיון באינטרנט סוגרים את העיון לחומרי הנייר באולם הקריאה. לעניין הזה יש כמה השלכות מרחיקות לכת. "עם העלייה לאינטרנט קורה משהו מעניין ביותר. ברגע שהחומרים עולים לאינטרנט הם נחשבים לפרסום פומבי, ואז חלות על הפרסום הגבלות חדשות ורחבות. המשמעות היא שכדי להעלות לאינטרנט בלי שיש ערוץ חלופי אתה מוותר מרצון על המון חומרים, ודווקא חומרים מעניינים במיוחד שהציבור כבר לא יוכל לעיין בהם. "אבל הצנזורה היא רק חלק מהבעיה. בארכיון המדינה, גם בלי קשר למהלך הזה, פועלת מערכת חשיפה וחיסיון מאוד מדוקדקת לפי חוק הארכיונים ותקנות העיון. עד כמה היא מדוקדקת אפשר להבין מכך שעד היום רק 5% לכל היותר מהחומרים הותרו לעיון הציבור. 95% מהחומרים בארכיון המדינה אינם אסורים בעיון, אלא לא נתונים לעיון, כי הם לא נבדקו עדיין. והפקק הזה של הבדיקה לא הולך להשתנות. "כך שקודם כל יש לנו את מערכת הכללים הזו. עליה מתווספות עכשיו מערכות כללים מכוח הפרסום הפומבי. הצנזורה הצבאית למשל – מחר תיבחן העלאה לאינטרנט של חומר שקשור לפעולות המדינה אבל לא נוצר על-ידי גורם של המדינה, ואולי יש עליו זכויות יוצרים. לפני השינוי, מי שרצה לפרסם את החומר לקח על עצמו את הבעיה. כעת, הארכיון לוקח על עצמו ככלל אצבע את כל שאלת זכויות היוצרים, ובשמו חוסה לחלוטין מראש כל חומר שעלול להיות איתו בעיה כזו. גם שאלות של פרטיות עולות עם הגדרות מאוד רחבות. "מה שאנחנו במכון עקבות אומרים, ואיתנו ציבור גדול, הוא שבגלל שהעיון באינטרנט כל-כך חשוב צריך להשאיר את השניים, גם עיון מקוון וגם עיון בחומרי המקור". גנז המדינה, יעקב לזוביק, העניק ראיון לכתב "שיחה מקומית" חגי מטר ובהקשר הזה אמר, פחות או יותר, שאנשי התקציב בארכיון הבהירו לו שהוא חייב לבחור – או עיון דיגיטלי או עיון במסמכי המקור, אין כסף לגם וגם. והוא בחר בדיגיטלי. "כל בעיית משאבים היא שאלה של הקצאת משאבים. הקצאת המשאבים מתבצעת על-ידי הגנז, וכאן היא מועמדת בפנינו כמשחק סכום אפס. והשאלה היא מה קורה עם תכלית הארכיון, שתכליתו הבלעדית והעליונה, כך גם לפי חוק הארכיונים, היא להעמיד לעיון הציבור את כל החומרים שניתן, למעט החומרים שתקנות העיון שואפות לצמצם. "אני אשמח לשמוע במה מסתכמת בעיית המשאבים. כמה כסף חסר? כמה תקנים? אנחנו יודעים שכל הפרויקט הגדול והמבורך הזה תוקצב בלמעלה מ-100 מיליון שקל. אנחנו יודעים שהתקציב השנתי של גנזך המדינה הוא בסדר גדול של 40–50 מיליון שקל בשנים האחרונות. כמה כסף עולה לשמר את זה ומול זה, מה הפגיעה? הפגיעה היא בתשתית עבודת הארכיון". לאיזה משרד ממשלתי כפוף גנזך המדינה? "הגנזך כפוף באופן ישיר למשרד ראש הממשלה, אבל אנחנו מנסים להיות בדיאלוג עם הגנז, והבעיה הבסיסית היא קודם כל הכרה בכך שיש בעיה. גנז המדינה הוא פקיד רב-עוצמה ורם-דרג. החוק נותן בידו שיקול דעת מאוד רחב ואחריות על חומרי הארכיון, קודם כל מתוך המשימה הראשית בחוק, שהיא חשיפתם לציבור. ברגע שמכירים בכך שהמשימה הזו נפגעת בצורה מאוד קשה על-ידי סגירת העיון בנייר בלא צירוף שלו לעיון האינטרנטי, אז צריכים להתחיל לדבר על הבעיה. אם מכירים בזה, שאלת המשאבים מקבלת פרופורציה אחרת, וגם צריך להתחיל לדבר קונקרטית. כסף. כמה מיליוני שקלים בשנה עולה לציבור הישראלי לא לראות את החומרים האולי מעניינים במיוחד, החשובים במיוחד, שנמצאים בארכיון". בעיית הצנזורה היא חריגה לישראל, אבל כל יתר הבעיות בוודאי עלו במדינות אחרות שבהן הארכיון עבר לרשת. מה אפשר ללמוד מנסיונן? "אנחנו בעקבות, וקיבלתי מידע כזה גם מקבוצת אקדמאים שעוסקת בנושא ושעשו סקירה הולכת ומתרחבת של תהליכים כאלה, הבנו שלמעט מדינה אחת לא נמצאה שום מדינה שבה פתיחת העיון באינטרנט לוותה בסגירה של העיון במסמכי הנייר. זה קומון סנס". זה קומון סנס שפוגש אתגרים פיסקאליים של משרדי ממשלה. "בוודאי, ולכן אני שואל כמה יעלה לתקצב עוד תקן או שניים או כמה במחסני הארכיון. וכנראה שלמעט מדינה אחת, בכל המדינות הפגישה הזו בין הקומון סנס לתקנים והשאלה הפיסקאלית הצליחה להסתדר איכשהו. כשאנחנו מדברים על פרויקט מיוחד שטרם היה כמותו בישראל, כש-120 מיליון שקל הוא הסכום המינימלי שמושקע בו, ראוי וחיוני מבחינת הייעוץ של הארכיון למצוא את המשאבים האלה וקודם כל להכיר בבעיה. אנחנו בשלב שבו צריך להכיר בחומרה של השפעת הדבר הזה. "על כל ההחלטה הדרמטית הזו לא התבצעה שום התייעצות ציבורית, וגם לא מקצועית, לא בעולם הארכיונים ולא עם אנשים שמתעסקים עם ארכיונים באקדמיה. היו הרבה דיונים על הדיגיטציה, אבל אפס דיונים עד לפני שלושה שבועות על סגירת חדר העיון. חבל, הגנז יצר פה במו ידיו הזדמנות חד-פעמית, ולמיטב הבנתי הגנזך פשוט הורס אותה במקום שאפשר להעמיד את הדברים זה לצד זה, כי האינטרס הציבורי הוא אינטרס אחד – לעיין. אקדמאים, יוצרים דוקומנטריים, עיתונאים. צריך רק לדמיין איך היתה נראית ההיכרות שלנו עם ההיסטוריה הישראלית בלי התיווך הזה של אנשים שהולכים לארכיון ומביאים את החומרים אל החברה". מה הלאה מבחינתך ומבחינת חבריך החוקרים? "השאיפה היא שכמה שיותר קולות ימשיכו להעלות את הסוגיה ולקיים את הדיון הזה תוך דרישה מיידית לפתוח את העיון בנייר מחדש ודרישה לקיים התייעצות רצינית כפי שנכון וראוי בהליכים כל-כך דרמטיים". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

העיתונים ממשיכים לשמור על סדר יום אזרחי | "ישראל היום" ממשיך לשמש כלי שרת של נתניהו | יש משותף לסבר פלוצקר ושי גולדן

האם העיתונות הישראלית עוברת מהפך אזרחי? כבר תקופה לא קצרה שהעיתונים אינם מתייחסים לזירה החברתית-כלכלית כנחלתם הבלעדית של העיתונים הכלכליים, שעושים עבודה מצוינת בכיסויה, אלא מעלים נושאים אזרחיים לראש סדר היום. גם היום, למעט כותרת אחת על שער "ישראל היום" (טורקיה והמשט) ואחת על זה של "הארץ" ("צה"ל מוביל השתלטות על קרקעות בגדה"), מוקדשים שערי העיתונים לנושאים "אזרחיים", עם דגש על סיקור המחאה על מחירי הדיור ומרד המתמחים נגד הסכם השכר שהשיגה ההסתדרות הרפואית. האם הסיבה היא העדרו של משא-ומתן עם הפלסטינים? אולי, אבל בעבר מצאו העיתונים זוויות אחרות לעסוק דרכן בסכסוך הישראלי-ערבי. האם הסיבה היא עסקית – חבטה בנתניהו בגלל "ישראל היום"? או אולי סיבה אידיאולוגית, רצון לפגוע בממשלת הימין? קרוב לוודאי שגם וגם, אבל הסיבות הללו מתקיימות כבר שנתיים, וסדר היום הרגיל היה מדיני-פוליטי. אולי המציאות שהשתנתה היא הסיבה. כפי שהרבו לציין ב"ישראל היום" ובמאחזים שונים בעיתונים האחרים, המצב מעולה, תודה ששאלתם. מלחמה לא משתוללת, גם לא מתקפת טרור, הכלכלה משגשגת על-פי כל הנתונים המקובלים. הנקודה הזו האחרונה היא זו שחוללה את השינוי המתרחש מול עינינו: הנתונים המקובלים משקרים. הפער בין החוויה של האזרח הרגיל ובין הנתונים ותמונת המציאות המוצגים לו על-ידי חלק מהתקשורת התרחב והלך, עד שחוסר הנחת התחלף במצוקה, וזו מתחילה להתבטא בהתעוררות אזרחית. נדמה שמדובר במזל גדול. הדיסוננס בין מראית העין לממשות התפרץ במדינות העולם בצורה של משבר חריף. בכל אופן, מוקדם להכריז על שינוי מהותי באופיים של העיתונים. נכון לעכשיו, הם רק רצים, מתנשפים, אחרי ההתרחשויות. ההתרחשויות: מאהלים ומחאות ממשיכים לצוץ ברחבי הארץ. גם בחזית שביתת הרופאים, שהעיתונים קושרים, לאו דווקא בצדק, עם מחאת הדיור, יש התרחשות: מרד המתמחים הוביל לביטול ההסכם שנחתם עם האוצר. "איפה נתניהו", שואלים הפרשנים הכותבים על משבר הרופאים. "איפה השרים החברתיים שלו", שואלת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". זו שאלה במקומה. סדר היום של הממשלה הזו אינו מדיני; בזירה הזו היא טרודה בעיקר בבלימה ובנאומים תקופתיים. סדר היום שלה היה יכול להיות חברתי, דהיינו, טיפול בבעיות פנים במקום בבעיות הגבול עם החוץ. המחאות האחרונות מראות שגם זה לא היה סדר היום. והרי זה מה שפרשנים שאינם כותבים ב"ישראל היום" טוענים בשנתיים האחרונות: לממשלה הזו אין סדר יום. לא כולם; "הממשלה הזו היא לא אנטי-חברתית", קובע סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". האם מדובר במחאה פוליטית? "ירצו או לא ירצו, מדובר באירוע פוליטי למהדרין", כותב מאיר שלו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". לכאורה, השאלה מיותרת. כמובן שהמחאה פוליטית, כשם שכל מחאה חברתית היא פוליטית. אלא שלא זו היתה כוונת המשורר, כלומר הסופר, וכוונתם של כל מי שעסקו ועוסקים בדיון על הפוליטיות של המחאה. אין מדובר בדיון עמוק על מהותה של המחאה, אלא בתגרנות מחנאית. לא "האם אתם פוליטיים", אלא "האם אתם שמאל או ימין"."המחאה אינה ממוקדת. תנועות שמאל פוליטיות בוחשות", נכתב על שער "ישראל השבוע". "כשבצד אחד של הקו הירוק מחלקים אדמה ומענקי בנייה ובצד האחר לא, כשכוחה, כספה, תעצומותיה ותשומת לבה של המדינה מושקעים בעיקר בצד שם ובצד הזה פחות – נולדת המצוקה הזאת ועוד מצוקות", כותב שלו ומציע למוחים לקרוא לאוהליהם בשמות התנחלויות, לקלל ולרגום חיילים ושוטרים. אם ב"ישראל היום" רואים שמאלנים בכל מקום, אצל שלו דמות דמונית של "מתנחל" צרובה ברשתית. אבל בעוד העיוורון של "ישראל היום" הוא טקטי, כמי שמשחקים בעצמם על המגרש הפוליטי, הקיבעון של שלו הוא אסטרטגי, תודעתי. מאחר שמדובר באחד הסופרים החדים היחידים שעדיין כותבים בעיתון, הצער על כך כפול. הקיבעון הזה, הרשתית העשנה הזו, משותפים לעוד הרבה כותבים ועורכים המעצבים את העיתונות הישראלית. מה נעשה כשהמתנחל האחרון יעלה על המשאית, ובעיות העולם עדיין יישארו כאן איתנו? על מי נטיל את האחריות, ולאן נוליך את החרפה. "אלפים משתתפים במחאה החברתית בכל רחבי הארץ", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ" על המשך התנערותו של מעמד הביניים בישראל. "אחים למחאה", מחברת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" את המחאה על מחירי הדיור עם מחאת המתמחים נגד הסכם השכר שהשיגה ההסתדרות הרפואית. "מרותקים למיטה" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המתארת כיצד המתמחים עוקפים את צווי המניעה שהוצאו נגדם. "הרעילו את בתי" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", אוסף דפי הנייר המתקרא "עיתון". חן אפרת מתה אחרי שטעמה במסעדה ממרח שוקולד שהכיל שרידי אגוזים, שלהם היתה אלרגית. דיווח על המקרה הטרגי והנקודתי הזה מופיע גם על שערי "ידיעות אחרונות" ("מתה בגלל שוקולד") ו"מעריב" ("הקינוח שהרג את חן"), אולם רק ב"ישראל היום" הוא נפרש בגדול ככותרת המרכזית של העיתון ותופס את הכפולה הפותחת. הכותרת השנייה והכותרת השלישית על השער עוסקות ביחסים עם טורקיה ("חילוקי דעות לגבי ההתנצלות לטורקיה") ובהופעה של הזמר פול סיימון אתמול ברמת-גן. המחאה על מחירי הדיור מוזכרת באחת משלוש הכותרות האחרות בשולי עמוד השער, בתחתיתן: "נתניהו: אטפל בבעיות הדיור". לצד הכותרת: תצלום של נתניהו וכותרת המשנה: "רה"מ: מחבק את המפגינים, המצוקה אמיתית. אמש: מצעד לפידים בתל-אביב. במוצ"ש: עצרת מחאה המונית". בעמ 7, המוקדש למחאה, כותרת הדיווח היא: "נתניהו: המצוקה היא אמיתית". אם ראש הממשלה סבור אפוא שהמצוקה אמיתית, ואם המחאה היא "לא רק בתל-אביב", כדבר כותרת אחרת בעמ 7, מדוע "ישראל היום" דוחק אותה לשולי סדר היום המרכזי ומציג אותה רק מזווית אחת: זו הנשקפת דרך עיניו של ראש הממשלה? סימן השאלה לעיל הוא סמלי בלבד, כמובן. יש גם מי שחושב שמדובר בנפיחה. החשודים הרגילים. מקורבה של אשת ראש הממשלה, חנוך דאום, מקדיש את טורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" למחאת האוהלים. בסגנון המעצבן המאפיין את כתיבתו (שילוב דוחה של התיילדות ויהירות) מכנה דאום את המוחים בשלל כינויי גנאי, מציע להם לגור בלוד ולהיעזר בהורים ובאופן כללי מצטייר כחייזר. כדי להוכיח כי לא נחת לכאן עכשיו מהחלל החיצון הוא מוסיף: "שלא יובן אחרת: יש כשל שוק, מחירי הדיור אכן בלתי נסבלים", אבל זה לא קשור ל"פסטיבל הפייסבוק ברוטשילד", שכולם שם שמאלנים מניאקים. הדובדבן נמצא בסוף הטור: "היה יפה לראות את כתבי הטלוויזיה מדווחים על מאהלים שהוקמו בבאר-שבע, תל-חי, ירושלים, קריית-גת ופתח-תקווה. כל-כך הרבה מאהלים קמו, אני תוהה ביני לביני, אז מדוע כולם ממשיכים לשדר דווקא משדרות רוטשילד?". כלומר, דאום מקדיש טור שלם לביקור ב"קייטנת שדרות רוטשילד" ומלין על העיתונאים שאינם משדרים מבאר-שבע. וזה האדם שמציע למוחים על מחירי הדיור לעבור לגור בלוד. זה פתטי ומגוחך, אבל גם מדאיג: האם הלך הרוח המנותק הזה משקף גם את ראיית המציאות בלשכתה של אשת ראש הממשלה? "המחמאות שהורעפו השבוע על מארגני מאהל המחאה גדולות עליהם בעשר מידות. הם לא עשו מעשה או לקחו את גורלם בידם, אלא בסך-הכל השתלבו בשגרת הנרגנות העתיקה בארץ", נכתב בתמצית מטורו של חגי סגל ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" המופיעה גם בשער העיתון. כשקוראים את הדברים, מתגנב הרהור. אולי בכל זאת שלו צודק? אבל הטור עצמו, לא המשפט שעורכי "ידיעות" בחרו להבליט, יהיר ומנותק פחות ממה שנדמה. תורף טענתו היא כי המוחים אינם מכוונים את מחאתם אל האשמים האמיתיים בעלייה הבלתי נסבלת של מחירי הדיור, שאינם הממשלה או בעלי ההון, אלא בעלי הבתים. לא צריך להיות כלכלן כדי לתהות על עומק המאמץ האינטלקטואלי שהושקע בטיעון הזה. הריבית הנמוכה, מיעוט התחלות הבנייה וירידת ההיצע, הסטגנציה בשכר – כל אלו נמסים מול הנטייה האינסטינקטיבית הבלתי מוסברת של נציגי הימין בעיתונות להגחיך את המוחים על מחירי הדיור. חבל. "אולי בדיעבד הדגים שייעטפו בתוך העיתון יגחכו על הדברים, אבל הרשו לי הערת אזהרה", כותב אראל סג"ל בטור המתפרסם כולו על שער "מעריב". "אין בדברי כדי להגן על הדרוש תיקון ועל אוזלת ידה של הממשלה", מוסיף סג"ל הסתייגות, "אני מזדהה לחלוטין עם מעמד הביניים", הוא מוסיף עוד אחת. "אבל יש פער עצום בין מחאה לגיטימית ומחויבת המציאות, בין רעיונות ממוקדים להקל על החנק ולפתור את מצוקת הדיור במדינה שעדיין נאבקת על קיומה, לבין פנטזיה אדומה על מלחמת מעמדות". סג"ל הוא אחד הכותבים הבוטים והחריפים בעיתונות הישראלית, גם אחרי שחזר בתשובה והתמתן מאוד. אז מאיפה, לעזאזל, מגיע הפחד הזה ממחאה שקטה, רחוקה מאלימות, שמשתתפיה חמושים בגיטרות ומים מינרליים? "זאת לא כיכר תחריר. גם לא כיכר הלחם, ואלה לא הפנתרים-השחורים", כותבת סימה קדמון בטור הפותח את "מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות". "אלה צעירים מהמעמד הבינוני, שביום עובדים ובלילה מוחים. האנרגיה שם היא אחרת, שונה מכל מה שידענו עד כה על הפגנות. אין שם זעם, יש נחישות. אין שם אלימות או אפילו התלהמות. יש שם הרבה מוזיקה. סוג של מחאה שכמותה עוד לא הכרנו, ושככל הנראה עוד נכיר היטב". "הבעיה: מחירי הדיור והשכירות; המחאה: בבועה התל־אביבית", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום" ביום ראשון השבוע. כותרת הידיעה היתה "הדיור בעייתי, גם המחאה". היום הכותרת על שער מוסף "ישראל השבוע" קובעת: "מצוקת הדיור אמיתית". אגב, לפני יומיים כתב אחד הכותבים הקבועים במדור הדעות של העיתון, חיים שיין, כי "למחאת הדיור המתקיימת בימים אלה בשדרות רוטשילד אין שורשים אמיתיים הנטועים בקרקע המציאות. מדובר במחאה של פעילי אתרים חברתיים, שהמרחב הווירטואלי שיבש את חיבורם למציאות ולהגינות המתבקשת ממי שרוצה להוביל מחאה חברתית אמיתית". אולי כדאי לשיין להתחבר קצת למרחב הווירטואלי. הכובע של "ישראל היום" נתפר עם כיסוי של מלח, אבל לא רק שם החמיצו את משמעותה של תנועת האוהלים. "באשר לאנשים צעירים, העצה המיידית היא גיאוגרפית: לחפש דירת מגורים מחוץ לארבעת הקילומטרים הרבועים של מרכז תל-אביב. חולון ובת-ים, למשל, יחוברו בספטמבר הקרוב לרכבת – מה רע לגור שם? יותר מזה: יש כבר רכבת לאשקלון, וכשיושלם שידרוג המסילה וייחסך העיקוף לדרך לוד, משך הנסיעה יתקצר. הנסיעה ברכבת מקריית-גת לתל-אביב עתידה לקחת 18 דקות בסך-הכל. כמו לפרבר מאוד נחשק". על החתום: סבר פלוצקר. את הדברים הנ"ל כתב פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" ביום ראשון, היום הוא פותח את טורו בציטוט בגישה דומה, אבל מייחס אותו ל"יועץ כלכלי בכיר במשרד ממשלתי בכיר" ומתנער ממנו: "היועץ מייצג נאמנה מצב רוח השורר בקריית הממשלה, והוא מנוגד תכלית הניגוד למצב הרוח הקשה בו מצוי כיום מעמד הביניים בישראל [...] זו אינה רתיחה של עניים ומשועבדים, וגם לא של שבעים ושמנים. זהו קולה של ישראל העובדת, השואלת את עצמה איך ייתכן שאנחנו חיים באחת המדינות המוצלחות במערב, וההצלחה נעצרת בפתח ביתנו?". הבית, כפי שפלוצקר אינו טורח לציין עכשיו, נטוע גם בחולון ובת-ים. תפנית חדה כזאת בתוך שישה ימים היתה גורמת לפרשן כלכלי בכיר פחות ללסת נקועה לפחות. אבל פלוצקר לא ממצמץ: "השבוע, כפי שחזיתי לפני שלושה שבועות, הגיעה המחאה אל הדיור", הוא כותב היום. מה שנקרא: פרשנות בדילוגים. אפשר לתמוה כיצד מי שאישיותו העיתונאית עוצבה בעיתון השמאל הסוציאליסטי "על המשמר" מגיב באופן אינסטינקטיבי נגד המחאה הציבורית. פלוצקר מסגיר את המקורות שעיצבו את מצב רוחו שלו בתגובה הראשונית למחאה: הרוחות השוררות בקריית הממשלה. אם מצרפים לכך את התגובה שלו למחאה הקודמת, "מחאת הקוטג", שעיקרה: תנובה אינה אשמה, בעלי ההון אינם אחראים, הכל בסדר, תחזרו לישון – אפשר לקבוע כי הרוחות המעצבות את פרשנויותיו של פלוצקר מנשבות תמיד מלמעלה למטה: משר האוצר וראש הממשלה, מהמנכ"לים המיליונרים והטייקונים המיליארדרים. ובעצם, הרי זו בדיוק תנועת הרוחות בעיתון מפלגתי. מורשת "על המשמר" נשמרת היטב. ורק כדי לסבר את האוזן, עבור אלו שכבר הסתדרו בחיים ושולחים אנשים לרכוש דירות בבת-ים, הנה כותרת המשנה לכתבת השער של המקומון "זמן חולון–בת-ים": "אני היום בת 36, בעלי בן 43 עוד מעט, ואנחנו גרים בשכירות ונחיה בשכירות עד סוף חיינו. שנינו אנשים עובדים, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקנות בחולון. המצב הזה הפך לבלתי אפשרי ובלתי סביר. הדוברת, חברת המועצה הירוקה יוליה מלינובסקי, אומרת מה שיודע כל זוג צעיר בחולון: בעיר בונים כבר שנים רק דירות יוקרה עם לובי ענק מפואר". אבל לא רק פרשנים ותיקים המחוברים לשלטון מיהרו להכריז כי מדובר במחאה תל-אביבית מנותקת. גם שי גולדן, כתבן בולט מדור הביניים, בחר בנתיב הזה. ביום ראשון כתב גולדן את אחד מטוריו הראשונים בעיתונו החדש-ישן, "מעריב": "מחאת הדיור בתל-אביב, ושכונת האוהלים הקטנה שנולדה בשדרות רוטשילד בעיר, גרוטסקית [...] אפשר שהישראלים רחוקים מאוד מנקודת השבירה שלהם, ולכן הם מתירים לעצמם להשתעשע במשחקי חברה [...] לעת עתה המסר שעובר לירושלים מכל רחבי ישראל ברור ופשוט: תמשיכו לצפצף עלינו, המקסימום שאנחנו מסוגלים לו הוא קומזיץ בתל-אביב וכמה לחיצות לייק בפייסבוק". האירוניה בכך שדווקא גולדן מאשים בתל-אביביות-מנותקת גדולה במיוחד כשזוכרים שאותו כתבן היה האחראי להפיכתו של מוסף "תרבות מעריב" ל"פרומו", מי שניסה ככל יכולתו לקרב את מוסף "הארץ" ל"פנאי פלוס", מי שלעג לאלה שאינם צופים ב"האח הגדול" ומי שהשתתף (זהירות, משחק מלים) בתוכנית הריאליטי "מחוברים". היום כותב גולדן ב"מעריב" על ההופעה של פול סיימון. על הקומזיץ בתל-אביב יכתוב אולי בשבוע הבא.

פיליפ קרסנטי, לוחם בתשקורת, מסתובב בעולם עם מצגת הטוענת לכחש וזיוף בפרשת הילד מוחמד א-דורה. עכשיו הוא בארץ. אורן פרסיקו התלווה אליו

אף שפיליפ קרסנטי ישן רק שלוש שעות באותו לילה, כשאני פוגש אותו בשעת צהריים בחדר הישיבות שבקומה השנייה של מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, הוא מקרין אנרגיה בלתי נלאית. הוא נכנס אל החדר בצעדים מהירים, מצויד בחליפה כהה, עניבה בורקת ושיזוף מושלם, ומתעניין ברכישת כריך. קרסנטי, פוליטיקאי עירוני, איש עסקים צרפתי ולוחם בינלאומי בתשקורת, נראה כאילו הרגע יצא ממגזין, או במקרה שלו – זורנל. זהו יומו השני במסע בן שבעה ימים בישראל, חלק ממסע בינלאומי שלו ושל המצגת. המצגת: מוכיחה מעל לכל ספק סביר, הוא משוכנע, כי כתבה ששודרה ברשת פראנס 2 לפני כתשע שנים, ושהיתה בין הגורמים להתפשטות האינתיפאדה השנייה – מפוברקת. בבוקר כבר הספיק להעביר את המצגת בכנסת, כעת יעביר אותה בפני מוזמנים מובחרים במרכז מורשת מנחם בגין, אחר הצהריים יעביר אותה בשלישית במרכז הבינתחומי בהרצליה, ובערב ייסע לבית ויצו בנתניה, כדי להעבירה ברביעית. יום אופייני במסע ההסברה העצמאי של קרסנטי. הוא במירוץ נגד הזמן. לפני שנה בדיוק קבע בית-משפט צרפתי שיש לו הזכות להשמיע בציבור את הטענה כי הקלטת מזויפת. בקרוב עשוי פסק הדין להיפסל על-ידי בית-המשפט העליון בצרפת. קרסנטי מתיישב מולי ופורק מנרתיקו מחשב נייד כדי לחברו למקרן חדר הישיבות. "איך הלך הבוקר בבית הנבחרים?", אני שואל. "נהדר", הוא משיב, "העברתי את ההרצאה שלי בפני 101 חברי-כנסת". הוא פורץ מיד בצחוק גדול. "כך פועלים הערבים", מסביר לי פרופ ריצרד לנדס, שותפו של קרסנטי. "הערבים מספרים לך שקרים שהולכים ונעשים מופרכים יותר ויותר, כדי לראות מתי תתרעם ותתעמת איתם. כך הם מודדים כמה אתה פיקח או אמיץ". קרסנטי דווקא לא מתרשם לרעה מהעובדה שלא התעמתתי עם דבריו המופרכים. הוא מחייך לעברי וקורץ בעינו. הוא גם ממהר להודות כי למעשה העביר את המצגת שלו בפני שני חברי-כנסת בלבד, אריה אלדד ונחמן שי, אך מציין כי השניים התרשמו מאוד והשתכנעו מטיעוניו (הנוכחות הדלה היתה בשל השעה המוקדמת של הפגישה, יטען באוזני אחר-כך ח"כ אלדד, ויאשר כי השניים אכן יצאו משוכנעים). "מה אתה מאמין שקרה לילד א-דורה בצומת נצרים?", אני שואל אותו תוך שהוא מתחיל לאכול את הכריך שהזמין. "אני לא מאמין בכלום, אני אומר רק מה שאני יכול להוכיח – שבסוף הסרט הילד חי". "ואחר-כך?", אני מקשה. "האם יורד גשם בחוץ?", הוא משיב. אמצע יוני ישראלי בחוץ, בלי שום גשם בכלל. "אחרי שנגמר סרט ההקלטה אני לא יודע מה קרה", מבאר קרנסטי. "יכול להיות שהילד נהרג שעה מאוחר יותר, שבוע מאוחר יותר, אתמול. לא אכפת לי מה קרה אחר-כך". ב-30 בספטמבר 2000 שידרה הרשת הצרפתית פראנס 2 כתבה מאת שליח הרשת בישראל, שארל אנדרלין, שדיווח לצופיו על הרגעים האחרונים בחייו של ילד פלסטיני שנקלע יחד עם אביו לחילופי ירי בצומת נצרים. בכתבה נראה האב, גמאל א-דורה, כשהוא מגונן על בנו מוחמד ומנופף בידו אל עבר היורים. בסיומה מוטלים השניים בלי נוע. הכתבה זיעזעה את העולם כולו, ותמונת הילד ואביו הפכה סמל לאכזריות ישראל וצבאה. צה"ל נטל את האחריות להרג הילד ולפציעת האב. מאוחר יותר קבעה ועדת חקירה בראשות אלוף פיקוד דרום דאז, יום-טוב סמיה, כי סביר יותר שהשניים לא נפגעו מכדורי חיילי צה"ל, אלא ממקור ירי אחר, פלסטיני. שורה של ספקנים העלו מאז תהיות באשר לאותנטיות של הכתבה ששידרה פראנס 2. טענתם של קרסנטי ולנדס מרחיקת לכת. לדבריהם, כתבה זו היא ביום מוחלט, מתחילתה ועד סופה, דוגמה מייצגת לתעשיית שקר פלסטינית שנועדה לבצע מניפולציה בתקשורת העולמית במטרה להשחיר את שמה של מדינת ישראל. נוסף לקרסנטי ולנדס נמצאים בחדר הישיבות של מרכז מורשת מנחם בגין גם פרופ אלי פולק, יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת, שלמחרת תקיים את האסיפה השנתית שלה במרכז מורשת בגין עם קרסנטי כאורח הכבוד; ד"ר יהודה דוד, מנתח שטיפל בעבר בגמאל א-דורה, הטוען כי הצלקות של האב לא נגרמו כתוצאה מפגיעת כדורים; וגם שני נציגים של ארגון בני-ברית, שיזם את המפגש – אלן שניידר, מנכ"ל המרכז העולמי של בני-ברית, וחיים כ"ץ, יו"ר המרכז. נציג הממסד בחדר הישיבות: דני סימן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ותומך נלהב בגרסתו של קרסנטי לאירועי אותו היום. קרסנטי הוא מרצה משופשף. ההרצאה שלו מתובלת בכמה הלצות, באזהרות מגל אנטישמיות, וברמז לכך שפרשת א-דורה היתה קשורה לגיוס המחבלים המתאבדים לפיגוע במגדלי התאומים. המצגת עצמה מעלה שורה של סימני שאלה באשר לכתבה של פראנס 2, למשל: מדוע לא נראים סימני דם על בגדי הילד ואביו? מדוע הדם על רגלו של הילד נעלם פתאום? מדוע לקראת סוף הסרט הילד מזיז את היד המכסה על פניו? התשובות של קרסנטי: אין סימני דם כיוון שהשניים לא באמת נורו. כתם הדם על רגל הילד הוא מטפחת אדומה שא-דורה החזיק. הוא מזיז את ידו כדי להביט במצלמה. התשובות האלו, יחד עם חוסר תיאום בעדויות של הצלם והכתב שהכינו את הכתבה, הן ההוכחה של קרסנטי לפברוק. טיעוניו מגובים בשורת עדויות של מומחים בליסטיים, רפואיים ואחרים, המבססים את מסקנותיהם על חומרי הגלם המצולמים שמהם נערכה הכתבה, חומרי גלם של צלמים אחרים שהיו במקום באותו יום, עדויות שונות שמסרו הכתב והצלם של פראנס 2, תצלומים מהלוויית א-דורה ושחזורים בליסטיים שנעשו במרחק אלפי קילומטרים מצומת נצרים. "הוא יכול למכור מקררים לאסקימוסים", אומר לי בשיחת טלפון שארל אנדרלין, כתב פראנס 2 ויריבו המר של קרסנטי. קהל המקשיבים לקרסנטי במסעו בישראל אינו אסקימוסי כלל וכלל. בתום ההרצאה של קרסנטי, ולאחר שגם ד"ר דוד ופרופ לנדס מציגים את ממצאיהם, מתפתח בחדר הישיבות דיון על הצעדים הבאים שיש לנקוט בארץ ובחו"ל כדי להפיץ את הבשורה ולהילחם בשקרי הערבים. מפינת החדר משקיף כל העת מנחם בגין, מתוך דיוקן בצבעי שמן המוצב על כן ציור. "התרמית של פראנס 2 היא באופן ברור הגדולה והמסוכנת ביותר מכל התרמיות. תפקידנו הוא לא רק לחשוף את האמת ולתקן את הטעויות של התקשורת, אלא גם לגזול מאויבנו את נשקם", אומר קרסנטי. הנוכחים בחדר מסכימים. קרסנטי מציע לנצל את הניצחון הצפוי בבית-המשפט העליון בצרפת ("כשננצח, ולא אם ננצח", הוא חוזר ואומר למארחיו) כדי להעביר חוק בישראל שיהפוך מניפולציה תקשורתית סמויה לעבירה פלילית. "זה יהיה התזמון המושלם להעברת החוק", הוא טוען, וממריץ את הנוכחים להכין את התשתית להצעת החוק מבעוד מועד. בעוד כמה ימים יחגוג קרסנטי את יום הולדתו ה-43. הוא נולד וגדל בפריז, בן למהגרים אמידים מצפון אפריקה. הוא אומר כי אינו ציוני, אחרת היה גר בישראל, אך גם אינו אנטי-ציוני. הוא מגדיר את עצמו כ"יהודי". לאחר לימודי כלכלה עבד קרסנטי כברוקר ויועץ עסקי, ולזמן מה התפרנס גם מניהול חברת הייטק. לא תמיד היה מבקר חריף של התקשורת. הוא מעיד על עצמו שפעם אהב את התקשורת, אהב עיתונים ובמיוחד אהב את "לה-מונד", "התנ"ך שלי", "התפילה היומית שלי היתה אליו", הוא אומר, ומספר כי עיתונאי היה בעיניו סמכות עליונה. אהבתו של קרסנטי לעיתונות הסתיימה יום אחד, לפני תשע שנים, בסניף הקובני של מועדון הים התיכון. בארוחת הבוקר התיישב לשולחן הכתב לענייני טכנולוגיה של "לה-מונד", והשיחה נסבה על תחום שבו היו לקרסנטי יד ורגל. ככל שהשיחה בין השניים התארכה, גברה ספקנותו של קרסנטי באשר ל"לה-מונד" ולתקשורת בכלל. לדבריו, הבורות שחשף באותה שיחה הכתב לענייני טכנולוגיה של ה"לה-מונד" ניפצה את אידיאל העיתונות בעיניו. "הבנתי שהעיתונאים אינם האלים שחשבתי שהם", הוא אומר, "הם רק בני-אדם". אנחנו יוצאים מחדר הישיבות, וקרסנטי שואל אותי אם כעת אני משוכנע. כשאני אומר לו שעדיין יש לי ספקות, הוא נראה מאוכזב. מבחינתו, כך נראה, העולם מתחלק לתומכים ומתנגדים. כשהוא מצליח לשכנע מישהו בצדקתו הוא מכנה אותו "מומר". מוקדם יותר התרעם על איש משרד החוץ הישראלי, שנחשף למצגת ארוכה ומפורטת בהרבה מזו שהציג כעת, אך לא שוכנע בצדקתה. "אם לא תנקו את הממשל שלכם מאנשים כאלה, שחותרים תחת המאמץ של מדינת ישראל להגן על עצמה, אתם מתים", הזהיר קרסנטי את הנוכחים בחדר הישיבות של מרכז מורשת בגין. מי שאינו מסתפק בספקנות, ויוצא בהתקפה נגד קרסנטי, עלול למצוא את עצמו נתבע. קרסנטי מנהל בימים אלה שני משפטי דיבה נגד מגזין וערוץ טלוויזיה צרפתיים שפיקפקו בשפיותו והגדירו את התיאוריה שלו על פרשת א-דורה כ"תיאוריית קונספירציה". "האם מעליב אותך שמבקריך טוענים שאתה קונספירטור?", אני מתנסח בעקיפין כדי להימנע מתביעה בעצמי. "כשאינך יכול להפריך מה שאדם אומר, אתה תוקף אותו אישית. אני מעולם לא עוסק בהתקפות אישיות. העבודה שלי היא להילחם למען האמת", הוא משיב. אבל אתה מדבר על מזימה מורכבת, מרובת משתתפים, הכוללת גם שימוש במטפחת אדומה. האין בכך כדי להפוך את התיאוריה שלך לתיאוריית קונספירציה? "זו לא מזימה מורכבת. אם זו היתה מזימה מורכבת, הפלסטינים היו לפחות קונים קטשופ. זו תרמית שנעשתה באופן ירוד. הם עושים זאת שנים, ואף אחד לא שם לב לכך. כדאי שנהיה מודעים לכך, כי בפעם הבאה הם ימצאו קצת קטשופ, הם ימצאו דרך שבה זה ייראה אמין יותר". בשנת 2004 פתח קרסנטי אתר עצמאי לביקורת התקשורת בשם "Media Ratings", ובנובמבר אותה שנה פירסם באתרו מאמר חריף שיצא נגד הכתבה על א-דורה ורשת פראנס 2. "החלטתי לעשות פרובוקציה כדי שיתבעו אותי", נזכר קרסנטי, "וזה עבד". קרסנטי הפסיד במשפט הדיבה, אך עירער וזכה. בית-המשפט לערעורים קבע כי יש לו הזכות לטעון במלים חריפות שהכתבה היא זיוף, וזאת משום שהשקיע מאמצים כנים בבדיקתה. אין בפסיקת בית-המשפט קביעה באשר לשאלה אם הכתבה היא אכן תרמית מבוימת או לא. רשת פראנס 2 עירערה על תוצאות המשפט השני, ובקרוב צפויה הפסיקה של בית-המשפט העליון בצרפת. לדברי אנדרלין, בית-המשפט אמור לפרסם את פסק הדין כבר בסוף חודש זה. לדברי קרסנטי, פסק הדין צפוי רק בעוד כחצי שנה. כך או אחרת, קרסנטי בטוח שינצח, אך מדגיש שיהיה מרוצה גם אם יפסיד. לדבריו, עצם העלייה המחודשת לכותרות תשרת את מטרתו ותעזור לו להפיץ את מסריו. אם בית-המשפט העליון יפסול את פסיקת בית-המשפט לערעורים, קרסנטי מבטיח להתחיל את הדיונים המשפטיים מחדש, ולהגיש ערעור נוסף על פסק הדין הראשון בעניינו. אני מצטרף לקרסנטי ולנדס בפיאט קטנה שכורה. היעד: המרכז הבינתחומי בהרצליה ותלמידי תוכנית ארגוב, תוכנית שנועדה להכשיר תלמידים מצטיינים "לייצג את האינטרסים של מדינת ישראל והעם היהודי בקהילה הבינלאומית". "הייתי רקדן ואחר-כך זמר", אומר לי קרסנטי בצחוק כשאני שואל אותו לעברו. פרופ לנדס מעיר שוב על שקרנות הערבים. "אתה מסגיר את מוצאך המרוקאי", הוא אומר לקרסנטי. לנדס, במושב הקדמי, מקלל את הנהגים האטיים ביציאה מירושלים. קרסנטי ואני במושב האחורי נכנסים לשיחה מעמיקה יותר על פרשת א-דורה. מה מניע אותך? "האמת". היית פעם בעזה? "לפני שנים, עוד לפני שערפאת היה שם. אבל זו עובדה לא רלבנטית. באותה מידה אפשר להגיד שלא הייתי שם, כי אין לי מה להגיד על המקום". ניסית לגבות עדות מאנשים שהיו שם באותו יום? "לא. כי האנשים שנראים בסרט תומכים בטענות פראנס 2, אחרת היו יוצאים בעצמם עם הפרטים". מה לגבי חיילים? "ניסיתי, אבל צה"ל לא נתן לי אישור". איך אתה מסביר שעד היום, תשע שנים אחרי האירוע, לא צצה בחקירות שב"כ או של המודיעין הצבאי עדות אחת של מישהו שהיה שותף להצגה? "מי ירצה להתאבד? הראשון שיאמר זאת... זה מסוכן". ומה לגבי האפשרות להוציא את הגופה של א-דורה מקברה ולערוך בדיקת די.אן.איי? "לא מעוניין", אומר קרסנטי. "זה מגעיל". חוץ מזה, בדיקה כזו יכולה לכל היותר להוכיח שמישהו מבני המשפחה מת באותו יום, אך יכול להיות שמי שמת לא היה מוחמד א-דורה, אלא בן משפחה אחר. ומדוע לא לבדוק את זהות המת בנתוני משרד הפנים הפלסטיני? "זה לא צרפת, זה עזה", הוא אומר. הבלגן חוגג שם. האם הבלגן בעזה יכול להסביר את העדויות הסותרות לגבי אירועי אותו יום בספטמבר 2000? בעיני קרסנטי, העובדה שרופא פלסטיני זוכר שא-דורה הובא לבית-החולים בשעה עשר, בעוד שלפי כל העדויות הוא ואביו הגיעו לצומת נצרים רק בצהרי אותו יום, היא רבת חשיבות. בעצם אין לך כל הוכחה חיצונית, רק ניתוח של חומרי הגלם ותצלומים. "יש גם העדויות של אבו-רחמה [הצלם] ואנדרלין [הכתב]. ויש סתירות בדבריהם". נניח שהעיתונאים סותרים את עצמם, אולי אפילו משקרים בכוונה, זו עדיין אינה הוכחה לכך שהכל מבוים. "הילד מרים את ידו כדי להציץ במצלמה, זו עדות לכך שלא נהרג". זו פרשנות אחת למה שרואים. "לא, זו לא פרשנות. הרופאים שהתייעצנו איתם אישרו את הגרסה שלנו". הצד השני יכול להביא רופא שיגידו אחרת. "בבקשה, שימצאו כזה". שארל אנדרלין מנסה בימים אלה לארגן לגמאל א-דורה אישור יציאה מהארץ כדי שיוכל להיבדק בצרפת על-ידי מומחים רפואיים ולהוכיח כי אכן נפגע מכדורים באותו יום בצומת נצרים. אבל גם אם כך יוכח, אומר לי אנדרלין בשיחת טלפון, וגם אם בית-המשפט הגבוה בצרפת יפסוק לטובתו, הסאגה של א-דורה לא תסתיים. מכל מקום, אנדרלין עדיין עומד מאחורי הכתבה ששידר. "אולי יש פה ושם דברים שהפלסטינים מביימים", מודה הכתב הצרפתי, "כשבנאדם עושה כאילו הוא מת ובורח מהצבא, כשהוא מובל על אלונקה ובסמטה הראשונה בורח מהאלונקה. אני צילמתי את זה. בסדר, זה קיים. אבל זה לא מאורגן, הם לא מסוגלים לארגן כלום". במרכז הבינתחומי בהרצליה קרסנטי מתקבל כגיבור. אחת התלמידות במיוחד צוחקת מכל בדיחה שלו ומנענעת את ראשה לשלילה בכל פעם שהוא מציג את טענות הפלסטינים לאירועי אותו יום. "מהתמונות האלה אפשר לספר כל סיפור. אפשר להגיד מה שתרצו, אם תסתכלו על חומרי הגלם תוכלו להמציא כל סיפור שתרצו", אומר קרסנטי לתלמידים, ומציע להם את הסיפור שלו. לאחר שהוא מסיים את ההרצאה, דווקא התלמידה המזדהה מבקשת שיספר איך זה שמוחמד ואביו נקלעו באותו יום לצומת נצרים ומצאו את עצמם בלב חילופי אש בין חיילי צה"ל לפלסטינים. "זה הכל מזויף", מסביר לה קרסנטי בטון רגוע, "מההתחלה ועד הסוף".

השיווק הוא המסר | מעורבותם של מומחי שיווק במערכות כלי התקשורת הולכת ומעמיקה, וסדר־היום העיתונאי מוכתב יותר ויותר על־ידי אנשי פרסום

כל עיתונאי מכיר את סוג הכתבות שבהן המרואיינים נוטים לבקש כי שמם לא יוזכר. כשהתחלנו להכין כתבה זו, העוסקת בהשתלטות של תפיסות עולם שיווקיות על מקצוע העיתונות, נתקלנו בתופעה אחרת: עיתונאים בכירים ששוחחנו איתם אמרו לנו כי הנושא שעליו אנו מבקשים לכתוב פשוט אינו קיים. כך, למשל, עורך המשנה של "ידיעות אחרונות", יואל אסתרון, טען כי הוא "לא מכיר מקרים כאלה ולא יכול לתרום משהו לנושא". ובאמת, מדובר בנושא חמקמק. לא ניסינו להתחקות אחר האופן שבו גופים מפרסמים מנסים ללחוץ על גופי תקשורת, גם לא על ההתמסרות המוחלטת של התקשורת לגורמים המסחריים, המכונה כיום בדרך־כלל בשם הנייטרלי "תוכן שיווקי". התכוונו לנושא אחר, שטרם זכה לשם ממותג ומכובס: השתלבותם של אנשי שיווק - חברות לייעוץ אסטרטגי, משרדי פרסום או מומחים למיתוג - בצמתי הכרעה של מערכות עיתונים, חברות טלוויזיה ואתרי חדשות באינטרנט. לא השפעה ישירה של גורמים מסחריים לצורך קידום מוצר או חברה מסוימים, אלא חלחול אטי ועמוק של השקפת עולם. מהפך בתפיסה של כלי התקשורת את עצמם, את הגדרת תפקידם החברתי, את שליחותם המקצועית. מי שמכיר את התופעה הם הכתבים והעורכים הזוטרים, ובמיוחד אנשי השיווק והפרסום עצמם (אלה גם הסכימו להתראיין בשמותיהם). עיתונאים שעמם שוחחנו סיפרו על ההשפעה ההולכת וגוברת של יועצים שיווקיים: עורך אחד סיפר כיצד באחד היומונים, משרד הפרסום של העיתון מנהל לא רק את הקמפיינים הפרסומיים של העיתון, אלא גם יוזם "נושאים חמים" שאליהם יתייחס העיתון בכתבות, או גימיקים שיווקיים שמופיעים כחומר מערכתי. עורך בכיר באחת מרשתות המקומונים סיפר כיצד מומחי מיתוג משפיעים על האופן שבו יחולק התקציב: מהו החלק היחסי שיופנה לתשלום משכורות לצוות המקצועי, למשל, לעומת החלק שיופנה לפרסום עצמי או עיצוב גרפי. עורך מדור סיפר כיצד בתגובה לטענותיו כי העיתון מאבד את אמינותו כשהוא מסתמך בעיקר על הודעות לעיתונות, הסביר לו העורך הראשי כי "הפורמט נקבע על־ידי טובי הפרסומאים". הקלישאה בדבר תומתם של זמנים עברו נכונה אולי גם במקרה הנדון כאן. בשנות השבעים והשמונים ניהלו גופי תקשורת את הקשר עם משרדי פרסום בעיקר באמצעות מחלקת המודעות שלהם, מספר שמואל ורשבסקי, מוותיקי הפרסומאים בארץ ושותף במשרד הפרסום "אדלר חומסקי & ורשבסקי GREY". "הכל השתנה ב־1993, כשהתחילה בארץ הטלוויזיה המסחרית וכל מיני מותגים גדולים מהעולם הרשו לעצמם להיכנס ארצה דרך הפרסום בטלוויזיה. אז התחילה המלחמה על תשומת הלב של הצרכן". הקשר, שהתחיל בגלל הצורך בפרסום עצמי, התעצם למציאות שבה אנשי פרסום מעורבים בהתוויית דרך. "אין היום עיתון או כלי תקשורת שלא עובד עם משרד פרסום, וזה מגיע עד רמת הפונט בכותרת", אומר ורשבסקי, שאמנם מותח קו אדום "בין העיתונאים והעורכים, שעוסקים בתוכן, לבין הפרסומאים או יועצי תקשורת, שעוסקים באריזה", אך מוסיף אבחנה המבדילה בין הרצוי והמצוי: "אבל מאחר שכבר הביאו אותם כדי להיות אמונים על הלוק של העיתון, באופן טבעי הם יכולים להגיב ולהעיר לגבי מדורים, וכך להשפיע גם על התוכן". "היום לעורכי העיתונים יש מודעות שיווקית גדולה יותר, ופחות בעיה להסתיר או להסוות את ההעדפות האישיות שלהם", אומר גינגי פרידמן, פרסומאי ותיק, יועץ אסטרטגי, בעל טור ב־ynet ובעלים של חברה להשמת עובדים בתחום התקשורת והפרסום. פרידמן מקשר בין רוח השיווקיות לבין הטיות בדיווח. "היום אם מו"ל תומך בפוליטיקאי כלשהו, אז הוא תומך בו בצורה פשוטה, בלי שום התחזויות והעמדות פנים. פעם זה נעשה בצורה יותר עדינה. אבל זה תמיד היה קיים. זה כמו שאומרים על שחיתות של פוליטיקאים: פעם הם היו מתביישים בזה, היום כבר משתינים מהמקפצה". ד"ר יורם לבנון, מומחה ל"שיווק רגשי" ומרצה למינהל עסקים, מספר כי בעבר העיתונאים לא רק שלא הושפעו מאנשי שיווק, אלא גם לא אִפשרו להם דריסת רגל במערכת. כיועץ שיווק ובעליה של חברת אסטרטגיה ומחקר שיווקי, הוא חווה זאת על בשרו. "בזמנו, הצגתי לחברות שונות עשרות שיטות להטמעת תוכן שיווקי, שאני לא הולך להציג כרגע בעיתון, ורוב החברות הללו לא נקטו אפילו אחת מהן. העסק הזה רק בחיתוליו". לבנון מספר כיצד בתחילת שנות התשעים ביקש ממנו במאי קולנוע שישיג תומכים מסחריים שישולבו בעלילת הסרט. אלא שמשרדי הפרסום שפנה אליהם סירבו וטענו שהדבר לא מקובל. הוא גם מעיד כי עבד עם כמה עיתונים והציע להם שיודיעו למפרסמים אילו סוגי תכנים יוצגו באילו עמודים, כדי שלמפרסמים תהיה אפשרות להתאים את המוצר לקהל היעד של התכנים. העיתונאים לא היו מוכנים. "בעיתונים ידועים בארץ אמרו לי, לא יעלה על הדעת, המערכת תעלה עלינו". אבל כמה שנים אחר־כך, הוא מספר, בתחילת שנות האלפיים, העיתונות באינטרנט, ובעקבותיה גם העיתונות המודפסת, עשתה בדיוק את אותם הדברים. "הדברים האלה כבר מתחילים לזרום, אבל בין מה שאפשר לעשות לבין מה שעושים יש עדיין פיגור פאזה מאוד מאוד משמעותי. מבחינה שיווקית, השתלת התכנים בתוכניות מתבצעת ברמת יעילות מאוד נמוכה". אז יש אולי מי שחושב שהסימביוזה בין תוכן לפרסום בארץ עדיין אינה מושלמת, אבל מדוגמאות שמביאים פרסומאים אחרים נראה כי היא בהחלט מתפתחת יפה. אמנון שומרון היה בעבר עיתונאי ברשת שוקן ושימש כעורך הראשי של השבועון "מקור ראשון", כיום הוא בעלים של משרד לאסטרטגיה וייעוץ תקשורת. שומרון מעיד כי לא חווה בעבודתו כעיתונאי ב"מקור ראשון" נסיונות ישירים להתערבות בתכנים, אולם הוא בהחלט מדבר על העבודה העיתונאית ככזו שאינה נפרדת משיקולים שיווקיים. "כעורך של עיתון, החשיבה שלי היא חשיבה שיווקית. אני לא נקי משיקולים של רייטינג ושיווק. זה חלק אינהרנטי מהעבודה של עיתון, שרוצה למצוא חן בעיני קוראיו ולכן לא תמיד פועל לפי מה שהוא חושב שהכי חשוב". שומרון מעלה סיטואציה היפותטית: "אם, נניח, במעריב דן מרגלית ואמנון דנקנר יתעצבנו ויכתבו מאמר או שניים, ואז יתקשר אליהם איזה חבר, איש פרסום, ויגיד להם: תראו, הכתבות שלכם הביאו בטוקבקים 900 תגובות, כנראה לחצתם פה על נקודה שמאוד מעניינת את הקוראים, אז למה שלא תלכו עם זה עוד קצת, תוציאו מזה דיבידנד, תקראו לזה קמפיין איפה הבושה ותחשפו עוד דברים? אין איזה משהו שלילי ברעיון הזה". איפה נחצה הגבול בין אריזה לתוכן? אם המדיום הוא המסר, היכן הגבול הרצוי בהשפעתם של יועצי השיווק? שומרון מנסה לשרטט גבול כזה: "קביעה של מרואיינים, למשל, או פרסום טור שבועי של פרסומאי שקשור לעיתון בקשר עסקי, זו כבר מעורבות עמוקה מדי". לא חייבים להסכים שהגבול אכן עובר כאן, אבל חייבים לציין כי הוא נחצה מזמן. למשל: שמואל מרחב, יועץ אסטרטגי שמייעץ גם לחברות בקבוצת "הארץ", מפרסם טור קבוע ב"דה מרקר". אורן פרנק, ממשרד הפרסום שמייעץ ל"דה מרקר", פרסם בעיתון טור שתקף בחריפות את העיתון המתחרה. מרואיינים גם נקבעים על־ידי צרכים שיווקיים: כך, למשל, נהוג בעיתונים הכלכליים לפרסם כנסים שהעיתון שותף בהם באמצעות מודעות עצמיות, אבל גם בעמודי המערכת, בדמות דיווחים מהכנס וראיונות עם המוזמנים. כך או כך, לעומת מעורבות כזו קיימת, לדעת שומרון, מעורבות שאינה בעייתית: "אם באים הפרסומאים ומציעים: חברה, בשביל שתהיו מסקרנים אתם צריכים טור בנושא שוק ההון או אייטמים של רכילות על אנשי עסקים, זה בסדר. אם הם עוסקים בקביעת גריד או רעיונות תוכניים, נושאי סיקור, מדורים - זה לחלוטין הגיוני. יועץ תוכן טוב יכול להיות אסטרטג, יועץ תקשורת, איש יחסי־ציבור או עיתונאי לשעבר, ואין בעיה שהוא ייתן לעורך עצות בתהליך בניית הפורמט של מוסף חדש, למשל, או יציע שמות של כותבים. כל עוד איש השיווק עושה את זה בהתאם לערכים עיתונאיים, זה לגמרי לגיטימי". כמו שומרון, גם פרידמן חושב שאין משהו שלילי במעורבות של אנשי שיווק בקביעת פורמט, נושאים ואופי של סיקור עיתונאי. "זה הגיוני", הוא אומר, "יש לצפות לדבר כזה מחברת הפרסום". ומהעיתון? למה לא? בוודאי. אם זכרוני אינו בוגד בי, אז בזמנו פוגל, שהיה הפרסומאי של "מעריב", היתה לו יד גם בעיצוב התכנים וגם בעיצוב האריזה. דווקא שיתוף פעולה כזה הוא מבורך בעיני, הוא טבעי. זה תמיד היה ככה, ולא רק ב"מעריב". באופן טבעי, משרד פרסום שקשור בפרסום של מותגים שונים ומשונים קשור קשר ישיר גם לעיצוב ולפיתוח שלהם. אני יכול להגיד לך שבשלושים שנה שבהן אני בתחום, מתוקף תפקידי כפרסומאי המצאתי מוצרים והמצאתי חברות. כשאני מוכר מזון, נגיד, אני מוכר טעם ומרכיבי תזונה, וכשאני מוכר עיתון או כל כלי תקשורתי - אני מוכר תוכן. פרידמן מדגים בדבריו את התפיסה החדשה, שלפיה אין חיץ בין העבודה העיתונאית והמוטיבציה השיווקית: "היום העורך של עיתון, כמו מנהל תוכניות בערוץ טלוויזיה, הוא בעצם הסמכות השיווקית; הוא מנהל השיווק של הארגון כי הוא זה שמחליט באילו חומרים להשתמש ולאילו קהלים החומרים האלה פונים. ההחלטות האלה הן החלטות שיווקיות. אשר על כן, יש לפרסומאי שעובד איתו השפעה גדולה על זה - כי הוא סמכות שיווקית". אבל באילו "חומרים" יבחר העורך־שהוא־גם־מנהל־שיווק להשתמש? האם באלו שיש להם חשיבות עיתונאית או בכאלו שיעזרו למכירות תשובה לכך ניתן לחפש בתיאוריות של "שיווק רגשי" שלבנון מתמחה בהם. כך, למשל, כשהוא ממליץ "לבדל בין פרסומת או תוכן שיווקי שיוצגו צמוד לתוכניות תחקירים לבין אלו שישולבו בתוכניות בידור", הוא מדגיש כי הוא לא מציע להכתיב למגיש של תוכנית תחקירים לשנות את התנהלותו כדי להתאימה לתכנים הפרסומיים; אולם בהמשך השיחה הוא מסביר שכדאי להפחית את מינון החדשות ה"רעות", משום שהן פוגעות באהדה של הצופה לפרסום, הסמוי או הגלוי, שמשולב במהדורה. "אם החדשות הן מאוד מאוד קדורניות, עצובות עד כדי אימה, האם הפרסומת עובדת? כשאתה מביא חדשות אתה אמור גם לעשות צדק עם הצרכן. הצרכן שלך רוצה לחיות והוא מחפש קצת חיוך, קצת נשמה - לא רק עצב. תשלב תקווה בחומר - זו גישה נכונה, אם אתה חושב על הצרכן ולא רק על עצמך כסקופר. עכשיו, ברגע שאתה עושה את הדבר הזה, יש לי אזור שגם מתאים להטמיע בו תוכן שיווקי ופרסומות". כך, מבין השורות, אפשר להבחין בתפיסת העולם שאנו מדברים עליה. ורשבסקי, למשל, מציע לגאולה אבן, שהיא לדבריו "מגישה קרירה ומראיינת תקיפה שיצירת כימיה בינה לבין הצופים אינה בראש מעייניה, לראות בכל מרואיין בראש וראשונה בן־אדם ולא שק חבטות". זו, בוודאי, המלצה ראויה וּורשבסקי מדגיש כי "אני לא מציע כי תמתן את הביקורת שלה", אבל הוא כן ממליץ לה "לראיין בגישה חיובית ובגובה העיניים". האם פירושה של המלצה כזו אינו כרוך במיתון הביקורתיות? "גאולה אבן", ממשיך ורשבסקי, "שוכחת שלצופים בה יש שלט ביד, ובתנועה הכי מינורית הם יכולים להחליף ערוץ". אבל האם הפחד מהיד המהירה על השלט יכול להוות אגנדה עיתונאית? יהיה זה פשטני לומר שדריסת הרגל הראשונית של אנשי השיווק והאסטרטגיה במערכות התקשורת היא תוצאה של מזימת השתלטות, חלק מניסיון להחדיר תכנים פרסומיים. כניסתם ההדרגתית של גורמים שיווקיים למערכות העיתונות באה למלא חלל שנפער במערכות עצמן. הדלת לא נפרצה, היא נפתחה מבפנים. שומרון: "זה מתחיל מזה שהחל משנות התשעים ישנה עלייה חדה במספר אמצעי התקשורת בארץ, ויש לנו מדינה קטנה - כך שתקציב הפרסום מתחלק היום בין הרבה יותר כלי תקשורת מפעם, ומה לעשות שהוא עדיין מוגבל". האינפלציה במספר ספקי התוכן, השפעתן המערערת של טכנולוגיות חדשות כמו האינטרנט, מכשירי ההקלטה הדיגיטליים וה־VOD, היחלשותם של המודלים העסקיים המסורתיים של שוק התקשורת - כל אלה הביאו לצמצומים בתוכן העיתונאי ובכוח האדם העיתונאי שמתבטאים בסינדיקציה, הפרטה, הישענות יתר על "תכנים חיצוניים", ירידת שכר. שומרון: "רמת השכר בעיתונות היא נמוכה ואז מגיע כוח אדם זול. כשמגיע כוח אדם זול, אז גם המעמד שלו וגם האינטליגנציה שלו הם נמוכים יותר, והוא גם לא מתוגמל בשביל לבצע עבודה מעמיקה. לתוך המציאות הבעייתית הזאת נכנסים יועצי התקשורת, שמקילים על העבודה של אמצעי התקשורת. אם כל מה שעשית כמשרד פרסום זה להציע רעיונות שיווקיים ורעיונות יצירתיים, שאולי במערכת טובה העורכים היו מציעים אותם, אבל כרגע אין עורכים טובים ולכן אתה הצעת את הדבר - אני לא רואה בזה דבר שלילי. השאלה, כמובן, היא איפה הרווח הכלכלי, שהוא כמובן זה שבסופו של דבר מקלקל את השורה". אם הרווח הכלכלי הופך למוטיבציה העיקרית של העיתונות, מובן שצריך לשווק כלי תקשורת באותו אופן שבו משווקים מוצרים אחרים. ורשבסקי: "בדיוק כמו כל מוצר אחר, כלי תקשורת הם מותג. במוצר כמו שמפו נאמנות הלקוח למותג היא נמוכה. במקרה של משחת שיניים - הנאמנות גבוהה. במקרה של עיתון הנאמנות גבוהה מאוד. מכאן נובע שבעיתונות לאופן המיתוג יש משמעות אדירה באופן יחסי". אבל האם באמת עיתון הוא מוצר כמו שמפו או משחת שיניים? רוב המרואיינים הבאים מתחום הפרסום והשיווק, בוודאי אלה שהם בעלי רקע עיתונאי, הסכימו בחצי פה או בפה מלא כי על העיתונאי להיות עצמאי וכי התוכן צריך להיות חף משיקולים זרים. אבל אצל כולם אפשר היה להבחין באופן הזהה שבו נתפסת התקשורת העיתונאית כמוצר, כמו כל מוצר צריכה אחר. כאן טמון המוקש שבהשפעת יועצים הבאים מרקע שיווקי־פרסומי. הם רואים קהלי שוק ולא ציבור קוראים, הם לא מעוניינים בחשיפת האמת אלא במכירת המוצר - פעולה שכרוכה בהסתרת האמת, או לפחות בחלקים ממנה שעלולים להבריח את הקונים. "בסופו של דבר עיתון קיים כדי למכור", מצהיר פרידמן, "אין לו שום עניין להכניס חומרים שדוחים קליינטים". עד כדי כך? אי־אפשר בלי פרסום. פעם העיתונאים היו מדברים על מה שנקרא "טוהר העיתונות", "עצמאות המערכת" וכל מיני דברים יפים. אבל זה עניין ארכאי. היום, בעולם שכולו נשלט על־ידי אוריינטציה שיווקית, גם עיתונאים כבר לא מתביישים בזה שהם בעלי הכוון שיווקי. בגדול אני לא רואה שום הבדל בין עיתון, ערוץ טלוויזיה, רדיו ומוצר צריכה. מבחינה שיווקית הם מונעים על־ידי אותם אינטרסים - האחד מוכר תוכן, השני מוכר אוכל. "מצד אחד זה נכון", אומר אנשיל פפר, בעבר העורך הראשי של העיתון "כל העיר" וכיום פרשן בכיר ב"גרוזלם פוסט". "עיתון זה מוצר. אתה מוכר אותו, ולעטיפה, לצורה, לגודל ולמשקל יש לא מעט השפעה על נתוני המכירה. עיתונאי חכם, עדיף שיהיה מודע לזה ושלא יחשוב שזה לא נוגע אליו. מצד שני, לבוא ולטעון שעיתונות זה כמו כל מוצר אחר זה זלזול וחוסר הבנה בתקשורת. עיתון זה המוצר היחיד שבו אתה בכל יום מקבל החלטות שאתה יודע שיעצבנו את הלקוחות שלך. אנשי שיווק בדרך־כלל חושבים איך לדאוג לכך שהמוצר ימצא חן בעיני הצרכנים, ואיך לגרום להם להזדהות איתו. אז ברור שחלק מההחלטות לגבי כותרות וסקופים ומה שאני שם בשער נועדו למשוך את הלקוחות, אבל עיתון מפרסם דברים שהם לא יאהבו לקרוא, ונתונים ודעות שלא ינעמו להם - וממשיך לפרסם אותם, ומחפש את הדברים האלה. עיתון, בהרבה מאוד מובנים, הוא אפילו אנטיתזה לניסיון לשווק מוצר: כשאתה מייצר חפיסת שוקולד אתה רוצה שכל קובייה בה תהיה טעימה, שהאריזה תיפתח בקלות ושיהיה עליה ציור יפה. בעיתון, אתה באופן מודע מפרסם דעות קונטרוברסליות, שרוב הקוראים שלך יקראו אותן וירצו לזרוק את העיתון לפח, ואתה ממשיך לעשות את זה כי זה המקצוע שלך. אתה צריך לאתגר אנשים ואתה מקווה שהקורא שלך יהיה מספיק אינטליגנטי כדי להבין שהוא לא צריך לקרוא רק דברים שהוא אוהב. אבל יש לא מעט קוראים שקוראים מאמרים שמעצבנים אותם ומבטלים את המנוי או מפסיקים לקנות את העיתון. ושוב, זו אנטיתזה לשיווק, לפחות כפי שמבינים אותו אנשי שיווק. זה לא מה שלומדים בבתי־ספר לפרסום". האם הייעוץ של אנשי שיווק למערכות כלי התקשורת הוא בגדר עצת אחיתופל, החלפת הרוח העיתונאית בזו השיווקית, או שמדובר רק בהתאמה לגיטימית של המדיה המקשישה לרוח הזמן? אנו סבורים כי מה שנראה כעת כתחום אפור, משהו "שפשוט אינו קיים", יהפוך במהרה לעובדה מוצקה. בדיוק כמו שהפרסום הסמוי, שהיה עד לפני שנים מעטות בגדר אגדה אורבנית שקיומה האסור על־פי חוק הוכחש על־ידי כלי התקשורת, הוא כיום "תוכן שיווקי" שמהווה נתח נכבד מהתוכן שמציע עולם התקשורת. נקנח בתחזיתו של גינגי פרידמן: "אמר בזמנו, נדמה לי שזה היה אמנון דנקנר, שיבוא היום והעיתונים והמדיה ישלמו לצופים כדי שיצרכו אותם, כי מה שהם באמת מוכרים זה פלטפורמה לפרסום. זאת הסחורה העיקרית שעומדת כאן למכירה, ורק אחר־כך התוכן העיתונאי". גיליון 66, ינואר 2007

"עיתונאות נתונים", הדור השלישי של עיתונות המידע, מציעה לעיתונאים אתגרים וגם פתרונות הסתגלות לעידן הדיגיטלי

גוקים, בדרך כלל, אינם נושא לסיקור עיתונאי. יש מי שנמלט מהם בצווחות, ואחרים רומסים אותם ברגל קלה או מנהלים נגדם לוחמה כימית. אבל מי כותב עליהם? בשום ארגון תקשורת אין מעסיקים "כתב לענייני גוקים", אבל תחקיר בנושא מככב באחרונה באתרי אינטרנט לא מעטים. המדובר בתיקני ניו-יורק, זן נפוץ, עמיד ודוחה, המוכר לכל מי שהתגורר אי-פעם במנהטן או ביקר בה. תיעוד שלהם מתפרסם ברשת על גבי טבלה ומפה המתעדכנות מדי שבוע ומדווחות באילו משכונות ניו-יורק חל באחרונה גידול במספר הגוקים. המידע נאסף מדיווחים של מחלקת התברואה העירונית של הכרך הגדול, שפקחיה עורכים בדיקות במסעדות ברחבי העיר. אם תרצו, זוהי התקשורת החדשה: פלטפורמה אינטרנטית, עדכון מתמיד, לאו דווקא במסגרת ארגון תקשורת ממוסד, שימוש במידע שמספק גוף רשמי. וגם נושא סיקור חדש. פרויקט מפת הגוקים של ניו-יורק, פרי יוזמה של עיתונאים ואנשי מחשבים, מוזכר לעתים קרובות בהרצאות, כנסים ומאמרים המוקדשים לזאנר החדש יחסית של עבודה תקשורתית, "עיתונאות נתונים" (Data Journalism). המדובר בעבודה עיתונאית המבקשת לנצל את עושר המידע הטמון במאגרי נתונים ממשלתיים, מסחריים או אחרים, כדי להפיק ידיעות, כתבות ותחקירים. ברוב המקרים, חלק בלתי נפרד מ"עיתונות נתונים" הוא המימד החזותי, בדמות מפות ותרשימים עתירי מידע. המידע מגיע בראש וראשונה מגורמים רשמיים שכבר הפנימו את כללי השקיפות ומציגים באתרי האינטרנט שלהם נתונים ואף מאפשרים גישה למאגרי מידע. כך נוהגות, לדוגמה, מפקדות משטרה רבות ברחבי ארצות-הברית. במקרים רבים אחרים נדרש העיתונאי להיאבק, בדרך כלל בחסות "חוק חופש המידע", כדי לכפות על מי שמחזיקים בנתונים לשחרר אותם. ויש גם הדלפות של מאגרי מידע, כמו אלה שפורסמו על-ידי ויקיליקס, שחלק מהם הוצג אחר-כך גם על גבי מפות, בטכניקות של עיתונאות-נתונים. "עיתונאי הנתונים" אמור להיות מומחה רב-תחומי: כמו עמיתיו הוותיקים, הוא נדרש לזהות סיפור טוב, לאסוף את המידע ולאמתו, ולהציגו לצרכני התקשורת בצורה אמינה, בהירה ומעניינת. אבל הוא חייב גם להיות בעל יכולות טכניות בתחום המחשבים, כדי שיוכל לצלול לאוקיאנוסים של מידע, ולעתים אף לתכנת בעצמו כלים לניתוח הנתונים ולהצגתם. כך, לדוגמה, עשה אל שואו מאתר התחקירים האמריקאי "פרופבליקה", שבנה את הכלים שבאמצעותם זיהה את התורמים הגדולים ביותר לסופר-פאקס, עמותות הפעולה הפוליטיות שאליהן מתנקז הכסף הגדול שסייע למועמדים לנשיאות בשנה שעברה. איסוף הנתונים וניתוחם על-ידי שואו חשפו את מקומם של בני הזוג שלדון ומרים אדלסון בראש רשימת התורמים. ממצאיו צוטטו באמצעי תקשורת רבים. תחקיר אחר, שביצע יחד עם מייקל גרבל, מציג את מתקני השיקוף לנוסעים המופעלים בנמלי תעופה בארצות-הברית. על-ידי הקשת המיקוד של אזור מגוריו, מקבל הגולש מידע על סוג מערכת השיקוף, לצד הפניה לתחקיר נוסף על הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בשיקוף. מיומנות בעיתונאות-נתונים היא חלק בלתי נפרד מהכישורים הנדרשים כיום לכתבים ולעורכים, בעיקר בעיתונות המקוונת. סטיב הרמן, עורך החדשות המקוונות של ה-BBC, אמר באחרונה כי כאשר הוא מקבל לעבודה עיתונאים, הוא מצפה שיהיו בעלי הבנה וכישורים במגוון רחב של תחומים. העיתונאי החדש חייב להתמצא בעולם הרשתות החברתיות, להבין את המקום המרכזי של ייצוגים גרפיים (תמונה ווידיאו) בסיפור העיתונאי, וכן להביא עימו היכרות עם טכניקות של עיתונאות-נתונים. "הבנת חשיבותם של הנתונים, העובדות והמספרים היתה תמיד קריטית לעיתונאות", צוטט הרמן בכתבה על עיתונאות בפתח 2013, אבל עתה גוברת הנטייה להדגיש את השימוש בנתונים כדי להביא את הסיפור. לפעמים הדבר נעשה באמצעות גרפיקה פשוטה יחסית, ולפעמים באמצעות מצגות אינטראקטיביות כדוגמת "היכן את/ה נמצא/ת על מפת ההשמנה העולמית". היומון הבריטי ה"גרדיאן", הנחשב לאחר המובילים ביכולות האינפוגרפיקה שלו, הוא גם שחקן מרכזי בזירת עיתונאות-הנתונים העולמית. בלוג עשיר ופעיל, ה"DataBlog", מוקדש לתחום זה באתר העיתון, תחת המוטו "עובדות הן קדושות". בחודש שעבר פירסם הבלוג את הסיפורים הבולטים היותר שהופקו ופורסמו בשנת 2012 באתר ובעיתון על בסיס חומרים ממאגרי מידע. אחד מהם חשף כי מספר הגברים בתיאטראות לונדון – שחקנים, במאים, מעצבים, חברי דירקטוריון וכל יתר בעלי התפקידים – כפול ממספר הנשים. אגב כך נבדק גם ההיבט המגדרי במחזותיו של שייקספיר: מתברר כי מספר השורות הגדול ביותר של נשים במחזותיו הוא ב"כטוב בעיניכם", וגם שם רק 40% מהטקסט נכתב עבור שחקניות. שנה קודם לכן מילאה עיתונאות הנתונים של ה"גרדיאן" תפקיד מרכזי בדיון הציבורי בבריטניה בשאלת אחריותן של רשתות חברתיות למהומות הקשות על רקע עדתי שהתחוללו בקיץ 2011 בשכונות מהגרים בלונדון ובערים אחרות. מיד לאחר שפרצו ההתפרעויות נשמעו טענות כאילו ציוצי טוויטר, שבהם דווח על ניידת משטרה בוערת, וכן סטטוסים רבים על הנושא בפייסבוק היו גורם מרכזי בהתססת הציבור ובהוצאת אנשים לרחוב. "מהומות הבלקברי", כך כינה ה"אקונומיסט" את גל האלימות, על רקע השימוש הנרחב שעשו בני נוער בריטים ברשת הצאט של המכשיר. ראש הממשלה דייוויד קמרון הביע בישיבת חירום של הפרלמנט זעזוע מכך שהאירועים "אורגנו באמצעות הרשתות החברתיות". הוא לא הסתפק בכך ואמר כי ממשלתו בוחנת את האפשרות להגביל את פעילות הרשתות החברתיות, או לאסור כליל את השימוש בהן בעת הפרות סדר המוניות. צעד כזה נדרש, לדעת קמרון, כדי "למנוע מאנשים לתקשר באמצעות אתרים ושירותים, כאשר אנו יודעים שהם מתכננים בדרך זו פעולות אלימות של הפרת הסדר ומעשים פליליים". אלא שההערכות והתחושות שקמרון ביקש לקבע כעובדות התבררו כחסרות בסיס. צוות עיתונאות-הנתונים של ה"גרדיאן" בחן וניתח כשני מיליון וחצי מסרי טוויטר שהועברו בימי ההתפרעויות, וגילה כי מרבית הציוצים שעסקו במהומות שוגרו לאחר שאלו כבר החלו. מחקר מקיף יותר שביצעו אחר-כך שני מוסדות אקדמיים חיזק את הממצאים הללו, והצביע על כך שלא פייסבוק ולא טוויטר שימשו אמצעי מרכזי להתססת הרוחות. יתר על כן, כפי שכותבים אלון הלוי וסוזאן מקגרגור במאמר על עיתונאות-נתונים, חלק משמעותי מהפעילות ברשתות החברתיות הופנה בכלל למאמץ ההתנדבותי לשיקום אתרים שנפגעו בעת המהומות. הטיפול של ה"גרדיאן" בפרשה, כתבו הלוי ומקגרגור, העיד עד כמה מועיל השימוש במאגרי מידע לעיתונות המבקשת לחשוף מידע אמין ורלבנטי בנושאים שעל סדר היום. לא ברור אם ממשלת בריטניה אכן היתה מנסה להטיל הגבלות על הרשתות החברתיות אלמלא דיווחי העיתון, אך ברור שתמונת ההתפרעויות בעיני הציבור השתנתה. כך התברר שלא ניתן להטיל את האשמה על התקשורת החדשה וראוי לחפש מניעים אחרים להתפרצות האלימה שבה נהרגו חמישה אנשים, 16 נפצעו, 3,100 נעצרו ונגרם נזק המוערך בכ-200 מיליון ליש"ט. עיתונאות הנתונים, כתפיסה מקצועית או כאופנה בתחום התקשורתי, היא הדור השלישי של הסתמכות עיתונאית על מאגרי מידע, כדי לשכלל את ההגעה לחקר האמת. השלב הראשון כונה "עיתונאות מדייקת", והוא נקשר בעיקר בשמו של העיתונאי האמריקאי שהיה לאיש אקדמיה, פרופ פיליפ מאייר. על-פי מאייר, ראוי שהעיתונות תאמץ כמה משיטות המחקר של מדעי החברה כדי להעמיק את יכולתה לשרטט את המציאות ולמקם אותה בהקשרים חברתיים רחבים יותר. אחד מנסיונותיו הראשונים ליישם זאת היה בדטרויט בשנת 1967, לאחר מהומות השחורים בעיר. בעיתונות נהגו אז להציג את המתפרעים בעיקר כצעירים חסרי השכלה, שנשרו מבתי-ספר תיכוניים. מאייר נבר במאגר הנתונים המשטרתי שבו תועדו כל המתפרעים שנעצרו וגילה מציאות שונה, מורכבת בהרבה: רבים מהם היו סטודנטים או אפילו בעלי תואר אקדמי. ממצאיו לא רק הזימו את התפיסה המקובלת בנוגע לזהות מפירי הסדר, אלא גם חשפו לראשונה את עומק תחושת הקיפוח בקרב השחורים. ללבנים המופתעים התברר כי אפילו תואר אקדמי אינו מעניק לבן המיעוטים את ההרגשה שניתנת לו הזדמנות שווה בחברה האמריקאית. השלב השני התפתח בעיקר בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת, לאחר שהמחשב האישי דחק את מכונת הכתיבה משולחן העבודה של העיתונאי. הצג והמקלדת שימשו תחילה בעיקר לעריכת טקסטים, אולם מאוחר יותר החלו להתגבש שימושים חדשים, ובהם מה שכונה "איסוף מידע באמצעות מחשב" (Computer Assisted Reporting), או בקיצור CAR. באמצעות תקשורת מחשבים נוצרה גישה למאגרי מידע שונים, ובסיוע גליונות חישוב ואמצעים אחרים בוצע עיבוד נתונים, שהעצים את יכולת איסוף המידע והעשיר את רמת הניתוח העיתונאי. כך לדוגמה הוכיח ניתוח ממוחשב שערכו תחקירני העיתון "ניוז אנד אובזרבר" את הקשר בין מיקומן של חוות לגידול חזירים במדינת צפון-קרוליינה בארצות-הברית לזיהום מקורות מים באותם אזורים, ובמקביל גם את הזיקה בין תרומותיהם של בעלי החוות לפוליטיקאים מקומיים לבין הצבעותיהם של אותם פוליטיקאים נגד חקיקה לקידום שמירת הסביבה. החשיפה הובילה לפרס פוליצר לתחקירני העיתון. עיתונאות-הנתונים היא אפוא הגלגול המעודכן של העיתונות המדייקת וה-CAR. עתה יכולים עיתונאים להסתייע בכלים רבים יותר בתחום איסוף המידע וניתוחו, כולל אלה שמעמידה גוגל לרשות הגולשים, כדוגמת Fusion Tables. ויש, למעוניינים, גם מדריכים מקצועיים המלמדים כיצד לנווט בעולם הנתונים החדש. כמה מהכלים הללו גם מאפשרים להטמיע בקלות יחסית את הנתונים על גבי מפות, כפי שנעשה לדוגמה לאחר רעידת האדמה הקטלנית ביפן ב-2011, שהגבירה את המודעות לסכנות הבטיחותיות החמורות הטמונות בתחנות כוח גרעיניות השוכנות באזורים המועדים לרעשי אדמה. לצורך זה נאספו נתונים ממאגרי מידע שונים על אזורי הסיכון לרעשים בעולם, במקביל לפרטים על מיקומן של תחנות כוח גרעיניות. הייצוג הגרפי המשולב של הנתונים מציג בצורה מאירת עיניים את ממדי הסיכון. פרויקט דומה בוצע על-ידי עיתונאית איטלקייה שהצליחה לקבל, לא בקלות, מידע מרשויות שונות על מידת העמידות של בתי-ספר ברחבי המדינה לרעידות אדמה. גם היא הציגה זאת על מפה המשמשת איתות אזהרה להורים, למורים וגם לפוליטיקאים, שלא יוכלו עוד לטעון: לא ידענו. בתיאוריה, עיתונאות-הנתונים אינה אמורה לשמש תחליף למגע האנושי עם מקורות בשר ודם, אלא להיות רק ערוץ משלים. אבל היא מתחברת מצוין לסביבה התקשורתית החדשה, הממוחשבת. הסביבה שבה העיתונאים (אלה שטרם פוטרו) נדרשים פחות ופחות לשחוק את סוליות נעליהם בריצה מאתר לאתר. חלק מהמידע זורם אליהם באמצעים דיגיטליים למחשב, לטאבלט, לטלפון החכם. חלק אחר מגיע היישר לידי העורכים, המלקטים עובדות, ציטוטים והערכות מכאן ומשם באמצעות המחשב, כדי ללוש הכל לסיפור המלווה בתמונה, בווידיאו, במפה. יש לעיתונות הנתונים עוד יתרון: בעידן שבו אמצעי תקשורת נאלצים להתגונן בפני טענות על הטיה והטעיה, הנתונים המספריים מעניקים להם חזות עובדתית, רצינית, מהוגנת. תחליף מכובד המאפשר להצניע את ההסתמכות הבעייתית לעתים על מקור בכיר או מדליף זוטר. "מספרים נחשבים בדרך כלל סימן ניטרלי, שקוף, לא טעון, המייצג ממשות", כך כתבו לפני שנים רבות יצחק רועה ושאול פלדמן. "משתמשים בהם כמרכיבים ברטוריקה של אובייקטיביות. הם תורמים ליצירת רושם של עיתונות המציגה את העובדות ורק את העובדות". אך אסור שהחזות העובדתית תטעה את הקורא. בעיתונות הפופולרית, כלשונם של רועה ופלדמן, מסייעים המספרים ליצירת תמונת עולם מלודרמטית, והם פונים יותר אל רגשות הקורא מאשר מייצגים מציאות עובדתית. כך שלא רק טעויות בחישוב עלולות ליפול בעת הצלילה לעולם הסטטיסטיקה: גם עובדות שנשלפו ממאגרי מידע עלולות להסתחרר לספין.

ב-23 במאי יצא "מעריב" בכתבת תחקיר על עברו של בנימין נתניהו. הכתבה הראתה כי למרות שנתניהו טען בראיון לערוץ השני שלא שינה את שמו ל"ניתאי", ישנם מסמכים רשמיים המוכיחים אחרת. אנשי נתניהו זעמו

ב-23 במאי יצא "מעריב" בכתבת תחקיר על עברו של בנימין נתניהו. הכתבה הראתה כי למרות שנתניהו טען בראיון לערוץ השני שלא שינה את שמו ל"ניתאי", ישנם מסמכים רשמיים המוכיחים אחרת. אנשי נתניהו זעמו. כעבור חמישה ימים יצא "ידיעות אחרונות" עם ציטוט מהעיתונות הזרה ועם תצלומי מסמכים, המוכיחים כי נתניהו התחתן בארה"ב עם אשתו השנייה עוד לפני שהתגיירה. במטה הליכוד יצאו מהכלים בגין הפרסום. "תיק ביבי", אומר אדם בכיר במטה ההסברה של העבודה, "הוכן בידינו במטרה לאפשר לבוחר הישראלי לדעת את כל עברו של אחד מהמועמדים לראשות הממשלה. אנחנו דאגנו לתחקיר והפצנו את התיק בקרב עיתונאים. חלקם התעלמו ממנו וביצעו תחקירים ביוזמתם, וחלקם פירסמו את הפרטים כמעט כמו שהעברנו אותם, ללא כל בדיקה נוספת". אברהם בורג, שהיה האחראי על הקשר עם כלי התקשורת במטה העבודה, הודה בדיעבד בבחירה מגמתית של המידע שהועבר לעיתונים. "היתה לנו החלטה אסטרטגית שהקמפיין יהיה של ניוז ולא של הסברה דרך העיתונים. מרגע שהחלטנו כך, אז ברור שהעיתונות הכתובה והאלקטרונית משחקות תפקיד מכריע במגרש שלנו. שיטת העבודה היתה העברת אינפורמציה על המועמד שלנו ועל מעשיו ודבריו בצורה שוטפת, ובמקביל העברת תיקי תחקיר עסיסיים (על המועמד היריב; ג"ל) כדי שהעיתונאים ישתמשו בהם אם ירצו". גם בליכוד קראו את המפה ודאגו לספק אינפורמציה "אלטרנטיבית" לכל דורש, לפעמים גם בדיוור ישיר. שלושה שבועות לפני מועד הבחירות פירסם "מעריב" כתבה שהכתירה את אהוד אולמרט בתואר שר הביטחון בממשלת נתניהו. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, פורסם כי דן מרידור מיועד לאותו תפקיד. לכאורה היתה כאן טעות של אחד העיתונים או של שניהם, אך למעשה היתה זו דוגמה מוחשית לניצול הרעב של העיתונות למידע תוך שימוש במניפולציה פשוטה של הבטחת ידיעה בלעדית לכל אחד מהכתבים. מן הסתם נועדו ידיעות אלו בעיקר להרגיע את ציבור הבוחרים, שחששו מפני שר ביטחון כמו יצחק מרדכי, רפאל איתן או אריאל שרון. גם את שיטת האיתוריות ניצל הליכוד בדרך מיוחדת: לעצרת תמיכה בליכוד, שבה אמור היה נתניהו להשתתף, הגיעו גם מפגיני העבודה. במהלך הערב הידרדרה אחת מה"ליכודיות" (מכוניות מטה ההסברה של הליכוד), ומפגיני העבודה שלחו את ידיהם לעצור אותה כדי שלא תפגע בהם. מאוחר יותר קיבלה כתבת גלי צה"ל, הדס שטייף, שנכחה במקום בזמן האירוע, הודעה באיתורית שדיווחה על תקיפת רכב הסברה של הליכוד בידי מפגיני העבודה. "הייתי המומה. דקות ספורות לפני שהועברה הידיעה שמעתי את אחד האנשים של נתניהו, שהגיעו יחד איתו אל המקום, מעביר הודעה לעיתונות על רכב שהותקף בהרצליה ונהגו נפגע. הוא גם דאג לתדרך את הנהג מה להגיד לעיתונאים שישוחחו איתו. בדקתי את העניין עם מפקד משטרת הרצליה והוא הודה באוזני שלא היו דברים מעולם". במקרה אחר, משחזרת שטייף, הועברה באיתורית ידיעה לכתבים על פריצה לסניף העבודה ברעננה. היא הגיעה למקום והתברר לה כי מדובר בפריצה לכמה משרדים בקומה שבה שכן מטה העבודה. "בהודעה שקיבלנו דובר גם על גניבה של רשימות תומכי העבודה", מספרת שטייף. "כאשר בדקתי את העניין עם המשטרה, גיליתי שמדובר בגניבת מחשבים פשוטה שכללה גם את הדיסקט שהיה בכונן המחשב. ליד המחשב עמדה ערימת דיסקטים, ומי שהיה מעוניין באמת במידע היה לוקח אותה איתו". הכתבים הפוליטיים מסכימים כי היו מניפולציות משני הצדדים. "לכל אורך הדרך אל הבחירות ניסו לעשות לי מניפולציות", מספר ירון דקל, כתב הערוץ הראשון וקול-ישראל. "אמנם במערכת הבחירות הזו זה בהחלט בלט, אך כבר בבחירות 92 ניכרה תופעה של נסיונות לדיסאינפורמציה בעניין חייו האישיים של רבין. הנוסחה שלפיה עבדו בשני הצדדים היתה ונשארה אותה נוסחה: ניצול הרעב לאינפורמציה והמשקל הרב שיש לכל פיסת מידע בתקופה של מערכת בחירות". דקל מספר שהגיעו אליו פניות חוזרות ונשנות לסגת מידיעה ששידר או לשנות את ניתוחיו. במקרה אחד דרשו ממנו אנשי הליכוד לחזור בו מידיעה ששידר ולפיה יוצבו מתנחלים בקלפיות במגזר הערבי. במקרה אחר הגיעה אליו בקשה מלשכת ראש הממשלה לחזור בו מידיעה על תמיכת רבנים בנתניהו. בסדרה "תעמולה מול מציאות" ששודרה בערוץ 2 נחשפו פרטים שלא היו לרוחן של שתי המפלגות הגדולות. מספר דב גילהר, האחראי על סדרת הכתבות: "הכתבות גררו תגובות היסטריות ונסיונות מיידיים לגרום לנו לא לשדר כתבות שהכינונו. ערב-ערב הייתי מקבל טלפונים מלימור לבנת וממטה ההסברה של העבודה כדי לעדכן אותי בפרטים שבהם לא דייקתי כביכול, או כדי לתת לי חומר רקע נגד הצד השני. איימו עלי שיפסיקו לשתף איתי פעולה בעתיד וניסו תמיד לברר עוד לפני השידור מה אני עומד לשדר". גילהר ממחיש את דבריו בכמה דוגמאות: "אנשי הליכוד כעסו מאוד על הפרסומים בקשר ליונה שהופיעה בתשדיריהם. אנחנו גילינו שהיונה נקשרה לצורך הצילום, ושידרנו את זה, למרבית כעסם. במקרה אחר מצאנו שהדברים שהליכוד מפרסם בתעמולה כציטוטים של ערפאת מנאומו בקופנהאגן לקוחים מתוך עיתון ימני קיצוני בשם דאגן, שאינו בדיוק מקור אינפורמציה אמין. הם היו חוזרים אלינו עם עובדות קונקרטיות שלדבריהם היו שונות מהעובדות שבידינו. צוות התגובות שלהם עבד ללא הרף. גם ממפלגת העבודה ומלשכתו של שמעון פרס פנו אלינו לא פעם. במקרה אחד, זה היה אחרי ששידרנו שפרס טעה כשדיבר על פערים חברתיים שהצטמצמו בזכות מפלגת העבודה. במקרה אחד בדקנו את דבריו של שוחט בתשדירי התעמולה ומצאנו כי בעוד הוא דיבר על ירידת האינפלציה בשנות שלטון העבודה, האינפלציה לא ירדה בשיעורים שעליהם דיבר. אנשי העבודה טענו שאנו מסבים להם נזק וביקשו שנפסיק לשדר את החומר. בסופו של דבר הם קיבלו את רוח הדברים והבינו שאנחנו מתייחסים באופן שווה לכל המפלגות". שדר בכיר בערוץ השני מספר ששני המטות חתרו לסנן לכלי התקשורת מידע שלא נכלל מסיבות שונות בתשדירי התעמולה שלהם. "בשני המטות הדליפו מה שרצו שידלוף, כמו תוכניותיו של נתניהו לגבי ממשלת אחדות או הסכמים שעשה פרס עם גורמים במחנה הדתי", הוא מספר. ההבדל הוא שבליכוד היו מגיבים מיידית ובשצף קצף על כל אינפורמציה ששודרה ונראתה להם לא נכונה, ואילו מטה העבודה, שראה את הסקרים שניבאו לו ניצחון, עסק פחות בעבודת הדוברות ובנה על סיקור עבודתו של פרס כראש ממשלה. בד בבד עם הנסיונות לתמרן את התקשורת בדרכים לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות, הקפידו ראשי מטות ההסברה ודוברים אחרים משני הצדדים להתלונן על חוסר איזון מוחלט בתקשורת. לעתים נראו תלונות אלו כחלק מטקטיקה מסודרת שנועדה ליצור רגשות אשם אצל העיתונאים והשדרים כדי להטותם לצד המפלגות. אומר מוטי מורל, פרסומאי הליכוד: "התקשורת היתה חסומה נגדנו כמעט לחלוטין. היתה התגייסות חסרת בושה לטובת מפלגת העבודה בצורה בוטה. התייחסו לכל דבר שהעברנו לתקשורת כאל לא אמין, ולעומת זה פירסמו כל מלה שהעביר הצד השני". מוסיף איל ארד, איש יחסי הציבור של נתניהו: "כל מידע שנראה כמשרת את הליכוד נחסם לחלוטין מהגעה אל התקשורת. נראה היה שהעיתונות מעדיפה את זכות השמאל לקבל שירותים יותר מאשר את זכות הציבור לדעת את העובדות. לא היה איזון נקודתי, כמחויב בחוק, בכלי התקשורת האלקטרוניים. ידיעות שגויות בכוונה תחילה שודרו ברדיו ולא הורדו עד ששלחנו מכתב מעורך-דין אל מנהל רשות השידור". ידיעה אחת כזו שאכן שודרה היתה בעניין הירי בהרצליה. כתבת הרדיו ענת פלג דיווחה כי מפלגת הליכוד מממנת את ההגנה על היורה, ואילו בליכוד טענו שההגנה ממומנת בידי מעסיקו של היורה. רק לאחר איום בתביעה משפטית הפסיק קול-ישראל לשדר את הידיעה ואף פירסם התנצלות. "כל מה שניסינו לעשות הוא לדאוג שהציבור יידע לבחון את השלטון שהוא בוחר בעזרת עובדות. לא ניסינו להפעיל לחץ על כלי התקשורת כדי למנוע פרסומים או לעודד פרסומים אחרים. מרבית הפרסומים שבכל זאת היו לצדנו פורסמו ביוזמת העיתונאים ולא ביוזמתנו", טוען איל ארד. גם לימור לבנת, שהיתה אחראית על מסע ההסברה של הליכוד, טענה שרשות השידור והערוץ השני נהגו בחוסר איזון בסיקור שתי המפלגות הגדולות. "הכיסוי התקשורתי לעימות פרס-נתניהו היה לא מאוזן ולא פורסמו סקרים שמראים כי נתניהו היה טוב יותר בעימות", אמרה לבנת לנדב שרגאי ("הארץ", 4.6.1996). "גם במקרים אחרים, בעיצומם של ימי הבחירות, רואיינו אישים מרכזיים מהעבודה ללא אף מרואיין מהליכוד. דיברתי על כך עם יאיר שטרן ועם מוטי קירשנבאום. הם אמרו לי שאני צודקת, אבל מה אפשר לעשות". לעומתם אומר יורם דורי, דובר מפלגת העבודה: "הטרור שעשו ראשי הליכוד נגד מנהלי הרדיו והטלוויזיה העביר אותם כנראה על דעתם. כלי התקשורת ניסו כתוצאה מכך להוכיח שהם קדושים יותר מהאפיפיור, ולכן הרגשנו חוסר איזון משווע לרעתנו. בכלי התקשורת לא שידרו תגובות שהעברנו בטענה שזו תעמולת בחירות. אנחנו לא נכנסנו ללחץ כמו אנשי הליכוד ולא איימנו על אף אחד כדי שיפרסמו אותנו. כל הפרסומים שפורסמו, כמו הביוגרפיה של נתניהו, היו בכלל ביוזמתם של העיתונאים, אנחנו לא סייענו לאף אחד. זכור לי מקרה של פנייה מעיתונאי ידוע ומכובד שביקש מאיתנו לעזור לו להכין כתבה כזו. מובן שלא עזרנו לו". גרסתו של דורי סותרת את דבריהם של אברהם בורג ושל מקור נוסף במטה העבודה שהודו בפירוש שהעבירו תיקי תחקיר על נתניהו לידי כמה עיתונאים. עיתונאים ושדרים היו חשופים, בתקופת מערכת הבחירות, לפניות וללחצים יומיומיים מצד מטותיהן של שתי המפלגות הגדולות. יואב לימור, שחשף ב"מעריב" את פרשת שינוי שמו של בנימין נתניהו לניתאי, מספר שקיבל מידע יזום משני העברים. "ברור לחלוטין שערב בחירות, שהן הבחירות האישיות הראשונות שנערכו בישראל, ניסו המפלגות לעשות הכל כדי להכפיש את שמו של המתחרה ולהאדיר את שמו של המועמד שלהן. לא פעם ולא פעמיים קיבלתי מידע מסמר אוזניים שמטרתו היתה לפגוע. מה שהצלחתי לבדוק פורסם, ואני לא מרגיש שאני חייב התנצלות לאף אחד". לדברי לימור, מניפולציות היו לעתים גם ניצול והבלטת מידע קיים, ולא תמיד דיסאינפורמציה. "כשנודע כי הוגברה האבטחה על נתניהו בשל איומים על חייו, מיהרו ראשי הליכוד להשתמש בזה לתעמולה שלהם, אך כאשר ביום הבחירות התפרסמה ידיעה על הגברת האבטחה על פרס, כעסו עלינו ראשי הליכוד ואמרו שזו בעצם המלצה לבוחר במי לבחור". לערוץ הראשון הגיעו פניות ממפלגת העבודה להכין כתבות לפי חומרים שמטה המפלגה יספק. אחת ההצעות היתה להכין כתבה על מחדלי ממשלת הליכוד במלחמת לבנון. הצעה שנייה דיברה על כתבה שתתאר פעילות משותפת של כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים למיגור החמאס. אנשי הערוץ דחו את ההצעות בשאט נפש. מסע הלחצים של המפלגות הגדולות לא פסח גם על עורכי העיתונים הגדולים. יעקב ארז, עורך "מעריב", מאשר ש"היו עלינו לחצים משני הצדדים במשך כל הזמן. היו כאלה שנקטו איומים וכאלה שניסו לשכנע בעדינות. לרוב איפיינו האיומים את הצד שחש במצוקה". ארז ציין כי העורכים הבכירים בעיתון דנו בכל פנייה לגופה, וכי היו מקרים שבהם הוא עצמו שוחח עם העורכים כאשר חשש שידיעות שהעיתון מפרסם יתפרשו כהטיה חריגה לצד אחד משני המחנות היריבים. יודעי דבר ב"מעריב" מספרים שעיקר הלחצים הגיעו מכיוון הליכוד ושבעלי העיתון ועורכיו עשו מאמץ לשמור על איזון. גם על צמרת "ידיעות אחרונות" הופעלו מאמצי שכנוע. מטה העבודה כעס על הכותרת הראשית של העיתון שבישרה לאחר העימות בטלוויזיה: "סקר קובע – ביבי שיכנע יותר". בעבודה טענו שממצאי הסקר שיקפו פער של ארבעה אחוזים בלבד, שהוא בתחום הטעות הסטטיסטית, ושהסקר נערך בשעות הספורות שבין העימות למועד סגירת העיתון, ולכן אמינותו מפוקפקת. ידוע על כתבה פוליטית אחת לפחות שנפסלה בעיתון לפני יום הבחירות, אם כי לא ידוע אם המניע לכך היה רגישות לתגובת אחת המפלגות או שיקולי עריכה לגיטימיים. במטה ההסברה של העבודה רווחה תחושה ש"ידיעות אחרונות" נוטה לטובת הליכוד, אך לאחר מערכת הבחירות העדיפו שם שלא להדגיש זאת, כדי להימנע מעימות עם העיתון. יואל אסתרון, עורך המשנה של "הארץ", אמר בראיון לגלי צה"ל כי לעיתונו קו מערכתי ברור, אך ציין כי לפני תחילת מערכת הבחירות כינס את כתביו ודרש מהם הגינות עיתונאית בסיקורה. עם זאת, מצא "הארץ" לנכון לפרסם ביום הבחירות עצמו ידיעה שציטטה אדם אנונימי, שטען כי נתניהו התוודה באוזניו על כוונתו להישאר בארה"ב. גיליון 3, מאי 1996

ב"הארץ" מדמיינים את העתיד | ב"ישראל היום" מצאו קצין בצה"ל שכועס על "ידיעות אחרונות" | כל העיתונים נפרדים מדוד רובינגר | והמוסף המדכא ביותר בעיתונות הישראלית מתקשה לשחרר

האפטר-שוק של דו"ח המבקר על ניהול מבצע "צוק איתן", מסמך שנטחן, נותח ונהדף שבועות וחודשים לפני פרסומו לציבור, מעסיק השבוע את רוב הפרשנים ובעלי הטור הבכירים של העיתונים. מה שיש להם להגיד מובן מאליו במקרה הטוב, שחוק במקרה הנפוץ ואינטרסנטי במקרה של "ישראל היום" (ראו בהמשך). הבולטים מבין הכותבים, כצפוי, לא עוסקים בדו"ח עצמו או בניהול המבצע, אלא במי שכביכול מרוויחים ומפסידים ממה שנכתב עליהם. מנטרה אחת שחוזרת על עצמה היא שהדו"ח לא מעניין את הציבור, ודינו להישכח ולא להשאיר חותם. ובכל זאת, טור אחרי טור משחיתים עליו הפרשנים את מיטב מילותיהם, כמו מכונת פס ייצור שמישהו שכח לכבות, המעבדת שוב ושוב את אותו חומר גלם לעוס שכבר יצא מכלל שימוש. "עבור מרבית הציבור, מדובר באלטע-זאכען", כותב יוסי ורטר בטורו, וסומך על קוראיו שיידעו שאלטע-זאכען זה לא כרכרה עם חפצים וסוס צפוד אלא "דברים ישנים" ביידיש. ובכל זאת, הוא מקדיש את רוב הסדין שלו לדיון בתככים הפוליטיים שהצית הדו"ח. בחלקים אחרים של "הארץ" מנסים להרים את המבט מעל ענייני היומיום ולהביט אל העתיד. כפי שקורה לא פעם בכתיבה הפוליטית שמתפרסמת ב"הארץ", במחשבה ראשונה זה נראה מגוחך, במחשבה שנייה עולה המושג Wishful Thinking – ואם זה לא טור של אורי משגב, במחשבה נוספת נובט לו ספק: "ומה אם בכל זאת יש בזה משהו?". "תשכחו את כל מה שידעתם על עובדות אלטרנטיביות. אנחנו חוזרים לפרשנויות אלטרנטיביות. כלומר, מתבססים על עובדות אבל מפרשים אותן כרצוננו. התמונה תהיה שונה, אך הארץ לא תרעד ולא תבער", כותב שאול אריאלי במדור המאמרים האחורי של היומון, במאמר הנושא את הכותרת הפסקנית "דעיכת מפעל ההתנחלויות". אריאלי מבקש להיות המתריע בשער. "רגע לפני שמאמצים את אחת מהצעות הנשיא דונלד טראמפ ליישוב הסכסוך", הוא כותב, "אין כמו נתוני מרשם האוכלוסין של המינהל האזרחי על הגידול במספר המתנחלים במחצית השנייה של 2016, כדי לקרוע את מסיכת ההטעיה מעל מפעל ההתנחלות, לחשוף את מצבו האמיתי ולהכריז על דעיכתו וכשלונו". קראתם נכון, כשלונו. "כישלון זה הביא לתגובות נואשות בקרב המחנה הלאומני-משיחי, בראשות נפתלי בנט, אורי אריאל, איילת שקד וחבריהם בליכוד", טוען אריאלי. "אלה המנסים להסתיר את הכישלון במהלכים ובתוכניות למיניהן, כמו חוק ההפקעה (שולי מועלם), סיפוח מעלה-אדומים (יואב קיש ובצלאל סמוטריץ), סיפוח גושי ההתנחלויות ושטחי C (בנט) או סיפוח הגדה כולה (ציפי חוטובלי ומירי רגב)". "במחצית השנייה של 2016 נוספו 7,053 ישראלים למחוז יו"ש", הוא כותב בהמשך. "נשמע מרשים? במבט שני מתברר כי חלק הארי שלהם – 43% – נוספו לשתי הערים החרדיות ביתר-עילית ומודיעין-עילית, ורובם המכריע כתוצאה מריבוי טבעי". לפי אריאלי (המסתמך על נתוני צה"ל), ניתן להצביע על "ירידה של 60% בגידול השנתי של ישראלים בגדה" ועל "היפוך במקורות הגידול – שאינו נובע עוד מהגירה וכ-80% ממנו נובעים מריבוי טבעי". לדבריו, התנחלויות ותיקות כמו בית-אל, קריית-ארבע ואלקנה דווקא הצטמקו, אם כי בהיקפים מזעריים של חמישים עד שישה בני אדם. לטענתו, מדובר ב"תהליכים ידועים שנמשכים כבר שני עשורים, למרות המאמצים לבולמם ולהסתירם". "העובדות מדברות בעד עצמן", חורץ אריאלי בפסקת הסיום של המאמר. "הפרשנות לעובדות היא כבר עניין אחר. תמיד אפשר להתווכח עליה, אבל מנת יתר של כדורי פנטזיה וגלישה לטריפים מעוררי הזיות משיחיות אינן מרשם לאריכות ימים. עדיף לישראל להתחיל לפעול בכיוון של גמילה ולהיערך לחלופת שתי המדינות". ב"מוסף הארץ" מעזים לדמיין אחרת. "חצי שעה אחרי שדונלד טראמפ הבהיר שארצו מחויבת לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל לאו דווקא לפתרון שתי המדינות, ח"כ אחמד טיבי כבר התייצב מול מצלמות הטלוויזיה של רשת CNN והדגים למה הפלסטינים הישראלים מתכוונים כשהם שומעים את הביטוי מדינה אחת. אם תהיה מדינה אחת – אהיה ראש הממשלה, אמר", כותבת קרולינה לנדסמן בפתח כתבת השער של המוסף. עמוד השער נכבש בידי איור צבעוני של חבר-הכנסת החייכני (דוד פולונסקי). טיבי המאויר יושב בלשכה עמוסת ספרים בקומפוזיציה של תמונות רשמיות של ראשי ממשלה, נשיאים, שרים ורמטכ"לים. הוא מחייך ומישיר מבט אל קוראי המוסף. מאחוריו ניצב דגל: שני הפסים התכולים המוכרים והמגן דוד, הרקע הלבן, ואיתם האדום-שחור-ירוק של פלסטין. "אחמד טיבי עדיין מתנגד לפתרון המדינה האחת, אבל מוכן לאפשרות שיהיה ראש הממשלה של כולנו", נכתב שם, עם תוספת ממזרית: "ראיון חגיגי". בראיון עצמו, כמתבקש, מדמיין חבר-הכנסת שבעבר היה יועצו של ערפאת כיצד תיראה המדינה האחת אם הוא יעמוד בראשה. "לפני חודשיים נתתי הרצאה ואמרתי שאם תהיה מדינה אחת דו-לאומית, דמוקרטית, ויהיו בחירות, סביר להניח שאני אהיה ראש הממשלה. ואמרתי שאני רוצה להבטיח לכם עכשיו, שאני אנהג בכם כמו שאתם נוהגים בנו", אומר טיבי. "אוי לא", פולטת המראיינת. "אחד השרים בקדנציה הקודמת ששמע אותי אמר לי, אחמד, אל תהיה רע. זה אומר הכל". "ומה לגבי צבא?", שואלת לנדסמן בהמשך. "לא יודע, במדינה אחת זה יהיה צבא של כולם. אבל הנה אני אומר לך פעם נוספת, לא הגעתי לשם. זה לא יהיה צבא שיכבוש את הפלסטינים, כי הפלסטינים והישראלים יהיו אזרחים שווים באותה מדינה. זה נשמע כמו חלום, כמו אוטופיה, וכשאני מדבר איתך עכשיו זה אכן נראה אוטופי, אבל גם אוטופיה אפשר לצייר, לראות, לחשוש מאפשרות של כישלון ולקוות לאפשרות של חיים משותפים שיצליחו בצורה זו או אחרת. המצב היום קטסטרופלי, והדבר הנורא ביותר הוא הרצון לשמור על הסטטוס-קוו". "במצב של מדינה אחת", שואלת אותו לנדסמן בחלק אחר של הראיון, "אתה לא חושש מפני השתלטות של חמאס כמו שקרה בעזה? אתה ואני יכולים לדבר על מדינה אחת ודמוקרטית, אבל יש כוחות אנטי-דמוקרטיים". "הם קיימים גם היום", משיב טיבי. "אבל היום הם מרוסנים על-ידי צה"ל", היא אומרת. "אני מתכוון שהם קיימים היום בתוך מדינת ישראל. אמנם המבנה הוא מבנה דמוקרטי, אבל השלטון הוא שלטון דיכוי של עם, ושלטון שמפלה קולקטיב של 20% מהאוכלוסייה. כוחות משפיעים, יהודיים, מאיימים על המבנה הדמוקרטי המסורתי". "כלומר", אומרת לנדסמן, "בעיניך חמאס לא מאיים על המדינה האחת יותר מכפי שהלאומנים היהודים מאיימים עליה". "אני חושב שכל תנועה דתית משני הצדדים אינה תומכת ברעיון המדינה החילונית הדמוקרטית", משיב טיבי. גם הכותרת הראשית של "הארץ" מוקדשת לעתיד, אבל כזה שקל יותר לדמיין. "מצוקת עזה והשינוי בהנהגת חמאס מקרבים עימות נוסף", מדווח בה הכתב והפרשן הצבאי עמוס הראל. "בחזית מול ישראל: צבא לבנון יחבור לחיזבאללה בזמן עימות", מפחידים עורכי עמוד השער של "מעריב" בהתבסס על גורם המכונה "ירושלים". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" עוסקת ב"קלטת ההכפשות" של איתן כבל, שנחשפה אתמול בחדשות ערוץ 2 ובחדשות ערוץ 10. "אחרי שאיתן כבל ושלי יחימוביץ הכחישו דיל שבו הוא יתמוך בה במירוץ להסתדרות והיא תסייע לו להיבחר ליו"ר העבודה, נחשפה קלטת מביכה של כבל", נכתב בהפניה. החשיפה תופסת גם את הכותרת הראשית של העיתון המתחרה, "ישראל היום", השוטם את כבל בשל הצעת החוק שהגיש במטרה לפגוע במהלכיו המסחריים של החינמון ולהיטיב עם מתחריו. רק לאחרונה, ראוי לציין, הצהיר כבל באירוע רב-משתתפים שהוא מיודד עם המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס. הבלטת קלונו ב"ידיעות אחרונות" עשויה להיות הכרזת עצמאות מערכתית של עובדי העיתון החבול, או תרגיל הטעיה. למרבה המבוכה, קשה לדמיין מצב שבו מישהו ב"ידיעות אחרונות" – או ב"ישראל היום" – החליט באופן חופשי ובלתי תלוי שהחשיפה מאתמול על הנעשה במפלגת האופוזיציה היא באמת הידיעה החשובה והמעניינת ביותר שיש להבליט בפני הקוראים. החטיבה הפותחת בטורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר" נפתחת בשיר הלל לתחקיר "המקור" על פרשת כלי השיט, ששודר השבוע. "בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, הבון-טון בתקשורת הוא לקונן על המשבר בעיתונות ובעיקר על השליטה הגוברת של ראש הממשלה בנימין נתניהו בתקשורת. זה סיפור טוב עם קשר קלוש למציאות. רביב דרוקר מערוץ 10 הוכיח השבוע, שוב, את ההפך", כותב רולניק. "שייקה ברקת, שסיפק חלק מהמידע החשוב על פרשת הצוללות, הוא גנרל לשעבר שנהפך למתווך בעסקות נשק עבור טיסנקרופ", הוא כותב בהמשך הטור. "אלמלא התחלף השלטון בישראל ומישהו במערכת הביטחון החליט להחליף מתווכים, סיכוי קלוש שהציבור היה שומע אי פעם על קיומו של האיש הזה ועל העובדה שהוא מתווך בעסקות נשק זה 24 שנה. "השאלה היא מדוע הציבור בישראל זכאי לגלות על השייקה ברקת-ים האלה רק כאשר לוקחים מהם את הביזנס ומעבירים אותו למתווך חדש – למיקי גנור-ים. הרי יש כיום בישראל עוד עשרות, אולי מאות, גנרלים לשעבר שעוסקים בדיוק במה שברקת וגנור עושים: מייצגים חברות נשק ישראליות, אמריקאיות ואירופיות על בסיס הקשרים ארוכי השנים שלהם במערכת הביטחון או במערכת הפוליטית – או שניהם גם יחד. האם פרשת הצוללות אינה הזדמנות טובה לחשוף את כל הגנרלים האלה ואת הסיבות שבגללן הם משמשים כמתווכים, כיועצים וכנציגים של חברות הנשק האלה, ולבדוק מה הכישורים האמיתיים שלהם?". בעמודי החדשות של "גלובס" מדווח חן מענית על עדותו של אברהם נניקשווילי, בעל ההון המואשם במתן שוחד לבנימין בן-אליעזר. "אנשים חזקים לא צריכים עזרה. פואד היה צריך עזרה", אמר נניקשווילי על מאות אלפי הדולרים שהעביר לשר המנוח כדי לסייע לו בקניית פנטהאוז. "תרמתי גם לאולמרט (250 אלף דולר לצורכי ייצוג משפטי; ח"מ), כשלא היה חזק", הוא מוסיף, ומצרף מה שנראה כמו הסבר ואיום גם יחד: "עזרתי במיליונים של דולרים לעוד עשרות אנשים אחרים, הן כמתנה והן כהלוואות שלא חזרו". על שער המוסף השבועי של "גלובס", "G", מתנוססים דיוקנותיהם של שלושה טייקונים: יוסי מימן, בני שטיינמץ וקובי אלכסנדר. נושא הכתבה: בעלי הון וגופים ישראלים שהסתבכו בפלילים מחוץ לגבולות המדינה, והנסיונות של רשות המסים לאתר אותם ולהעמידם לדין. "מה שקרה בעולם", אומר מנהל רשות המסים משה אשר לכתבת שלומית לן, "הוא שלאורך השנים מדינות התחרו זו בזו איך לעזור לחבורת טייקונים להעלים מסים, במדינות אחרות. הקלאסיקה היא שווייץ, שהיתה הכספת של הכסף השחור בעולם. היא התעשרה מזה שנים רבות, אבל אז לארצות-הברית, ואחר-כך למדינות אירופה כמו גרמניה, צרפת ואיטליה שראו את העשירים שלהן מוציאים את הכסף, נפל האסימון". בהמשך השיחה מספר משה אשר כי רשות המסים התבססה בחקירותיה על שתי הדלפות עיתונאיות גדולות מהשנים האחרונות: מסמכי פנמה ומסמכי בנק HSBC בשווייץ ("סוויס ליקס"). בזמן אמת, רבים מהדיווחים העיתונאיים על תוכן המסמכים נראו כמו רשימת מכולת מציצנית ובה בעת סתומה, שבה בסך הכל פורט מי מחזיק חשבון היכן, ואילו אנשי עסקים קשורים לחברות עלומות שנפתחו בשלל מקלטי מס – בתוספת ההבהרה המתבקשת על כך שלא מדובר בהכרח בהתנהלות עבריינית. ברשות המסים, מתברר, הצליחו להפיק מהמידע הזה תועלת. "השבוע נוספו שני פרסומים המכוונים כלפי נתניהו, כתבה מפורטת של רביב דרוקר בערוץ 10 וידיעה של עמוס הראל בהארץ. דברים אלה אינם יכולים להגיע לסיכום בלי לשמוע את גרסת ראש הממשלה. הקשר הגורדי נתניהו-שמרון חייב להיפרס ביחידת להב 433 לפרטיו", כותב דן מרגלית במעבה טורו השבועי ב"ישראל היום", והדברים נדפסים ללא הבלטה בכותרות, כרגיל. בעמוד הפייסבוק שלו כותב מרגלית את מה שהוא לא מרשה לעצמו לכתוב במישרין ב"ישראל היום": לטעמו, נתניהו הוא כבר בגדר חשוד בפלילים גם בפרשת הצוללות. בהמשך המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה של הכתב המדיני, שלמה צזנה, בנושא דו"ח המבקר. "השבוע, לפני פרסום הדו"ח, אמר נתניהו כי איום המנהרות הוצג בפירוט בפני שרי הקבינט ב-13 ישיבות נפרדות. הוא נדון בכל חומרתו", כותב צזנה. "מאידך גיסא, במשך חודשים ארוכים נשמעו גרסאות הנגד, בין השאר של יו"ר הבית-היהודי, נפתלי בנט, ושל יו"ר יש-עתיד, יאיר לפיד, שטענו כי הקבינט המדיני-בטחוני לא עודכן בנושא וכי לא התנהל דיון משמעותי ומסודר באיום המנהרות בעזה. "נתניהו הציג גרסה אחת, אלא שמבקר המדינה לא קיבל אותה והציג גרסה אחרת: ממארס 2013 ועד יולי 2014 לא קיים נתניהו, העומד בראש הקבינט, שום דיון מפורט באיום המנהרות או בשאלה האסטרטגית בנושא עזה. מתוך מאות שעות של דיוני קבינט, הוא ציטט בחודשים האחרונים אמירות בודדות שהשמיע בנושא המנהרות". צזנה, מהעיתונאים הנרצעים ביותר ב"ישראל היום", הספיק בשנים האחרונות לחתום על עשרות אם לא מאות ידיעות חנופה מביכות לראש הממשלה נתניהו. גם כעת, כשהוא מנסה לשדר עצמאות מחשבתית, הוא נזהר בכבודו של המנהיג. "לא התקיים שום מפגש של הקבינט שכותרתו היתה סוגיית המנהרות, או תת-דיון, או דיון של חצי שעה או של עשר דקות", קובע צזנה. "נוסף על כך, בסיום צוק איתן הצהירו נתניהו, יעלון, גנץ ואלוף פיקוד הדרום כי המנהרות הושמדו, אך דו"ח המבקר מלמד כי הדבר נכון רק לגבי מחציתן – כך שמטרת המבצע לא הושגה". המלים "שקר", "שיקר" או "שקרים" אינן מוזכרות. למעשה, צזנה כלל לא מסביר לקוראיו שהעובדות שהוא מציג להם אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של ראש הממשלה. מבחינתו, מדובר בגרסה כנגד גרסה. אביר נוסף במסדר החנפנים של "ישראל היום", מתי טוכפלד, עוסק גם הוא בדו"ח המבקר, ובפתח טורו (שכרגיל נושא גלריית ראשים של פוליטיקאים שבה נתניהו הוא הגדול מכולם) מסגיר – לא ברור אם בכוונה או לא – טפח מתפיסת העולם שמובילה את הסיקור הפוליטי של החינמון: "הדו"ח היה אמור להיקרא ולהילמד היטב על-ידי צמרת צה"ל והדרג המדיני, אבל מרגע שהוא הפך בעיקר לעוד כלי ניגוח נגד ראש הממשלה, נגזר למעשה גורלו להיעלם בתהום הנשייה". ובתרגום לעברית: חשוב לדבר על הדברים החשובים, אבל אם זה מזיק לנתניהו – אפשר גם לוותר על זה. בהמשך הטור, אגב, מראיין טוכפלד איש צבא בשם יונתן ברנסקי שמסביר לו שצה"ל דווקא השקיע רבות בהיערכות לאיום המנהרות, ומוסיף כי הוא אישית אפילו נכח בדיון בנושא בהשתתפות ראש הממשלה. בשולי הדברים מוצא לנכון המרואיין לומר גם כמה דברים על האויב. של "ישראל היום", לא של צה"ל. "מה שידיעות אחרונות עשו, כשכתבו את סעיפי הביקורת מהדו"ח בעמוד הראשון ולזה צירפו את רשימת חללי צוק איתן, תחת הכותרת שילמו את המחיר, זה גועל נפש. פופוליזם בהתגלמותו", אומר הקצין. "זה התחיל בגרפיטי עוין פה, מייל משמיץ שם, אבל ככל שהשלטון החדש מתבסס, הטפטוף הופך למבול. יהודי ארצות-הברית, שחשו בטוחים ומוערכים, חוששים שמעתה הם ייאלצו להתמודד עם מציאות אחרת", טוענים עורכי "7 ימים" בפתח פרויקט השער שלהם, "להיות יהודי בטראמפלנד", המורכב ממונולוגים קצרים של "אמריקאים מבועתים שמאז עליית טראמפ אמריקה מזכירה להם תקופות אפלות בהיסטוריה". "עלייה באנטישמיות בארצות-הברית? לא בטוח", מודיעה כותרת פקפקנית ב"בשבע", החינמון השבועי עם הבעלים האנונימי. הכתב, ניצן קידר, מסביר שקשה מאוד למדוד אנטישמיות – ולראיה, כשמנסים לנתח את שלל הנתונים שבכל זאת קיימים מקבלים מציאויות סותרות. מה שקידר טוען בהרבה מלים, אבישי עברי ותאגיד השידור הציבורי סיכמו בשתיים וחצי דקות. השורה התחתונה שלהם: כתבות היסטריות מהסוג שכובש היום את "ידיעות אחרונות" הן צורה של Fake News. קוראים שעדיין לא התעייפו מהעיסוק התקשורתי בחדשות מזויפות יכולים לקרוא את כתבתו הממצה של שחר סמוחה ב"G". אחד המרואיינים בכתבה, ד"ר ניקולס גון מבית-הספר לתקשורת באוניברסיטה העברית, אומר לו כך: "מה שהתקיפה של טראמפ על האמת עושה אולי לא ישכנע אותנו שבהשבעה שלו היו יותר אנשים מאשר היו בהשבעה של אובמה, או שלא ירד במהלכה גשם, או בנכונות של שקרים גסים אחרים שניתנים להפרכה. המטרה של טראמפ או של באנון שלצדו היא למשוך את הקרקע מתחת לכל תיעוד אמפירי שטוען לאמת. זה מאותת לתומכים שלו שאפשר לומר מה שרוצים מבלי שיקרה שום דבר, וגם שאפשר לתקוף את ערך האמת עצמה. במובן הזה, תופעת הפייק ניוז רק מצטרפת למשהו שכבר מתבשל כמה שנים". "בתקופה שאני עבדתי בשעה טובה, טומי לפיד היה מנכ"ל רשות השידור", מספר מאיר שלו לאלעד זרט, שמראיין אותו ל"7 ימים". "אי-אפשר לתאר את מידת הצנזורה שהוא הפעיל על התוכנית. הוא חתך לי ראיונות ומרואיינים על ימין ועל שמאל, עד כדי כך שאני ואהרלה גולדפינגר – שהיה המפיק של התוכנית – היינו לפעמים משתילים בלילה אנשים ואמירות שלי, כדי שיהיה לו מה לחתוך והוא יעזוב בשקט את הדברים שלנו", הוא אומר. "אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי, אני ממש צחקתי מזה אבל זה היה מאוד עצוב, כתבתי ראיון עם חוזה המדינה הרצל. נתן דטנר שיחק את הרצל, וטומי לפיד חתך לי מהראיון הזה משפטים שכתובים בספר אלטנוילנד שהרצל כתב. אני אמרתי לו שזה כתוב באלטנוילנד, והוא השיב, אבל בקונטקסט של ימינו ושל הראיון הזה, זה עלול להתפרש לא נכון". נתן דטנר שב וצץ גם במוסף השבועי של "גלובס". "דטנר יודע להתבטא, להתנסח מדויק ומנומק, ולבנות תזה מתובלת בהומור, ואת המטען הזה הוא מביא בשבע השנים האחרונות לתוכניתו המשותפת עם אודיה קורן בגל"צ", כותבת ליאת רון בפתח מדור הראיונות הקבוע שלה ב"G". "גם השיחה בינינו שטפה גשם חורפי מרענן, עד שהעליתי את שמה של שרת התרבות מירי רגב. "פתאום התעננו פניו והוא אמר: לא רוצה לדבר. הספיק לי. עד לפני שמונה חודשים, דטנר לא פחד מאף אחד, ואז הגיע הראיון לאמנון לוי בפנים אמיתיות, שבו כינה אותה חתולת רחוב. הוא חטף מרגב פוסט בפייסבוק, שבו האשימה אותו בשנאת מזרחים, ובעקבותיו הפך למטרה נעה לטוקבקים מתלהמים ומלאי שנאה", היא כותבת. "הפחד גורם לאמנים להתקרנף", אומרת רון למרואיין שלה. "התקרנפות זה להתחפש למשהו שאתה לא", משיב דטנר. "אצל אמנים יש כרגע שתיקה. אנשים שוקלים אם להביע את עצמם. אנחנו עושים את האמנות שלנו ואם נדבר, אנשים לא יבואו לראות אותה כדי להתנקם בנו. אז אנשים שואלים את עצמם, למה אנחנו צריכים את זה? יש תחושה שאם אתה לא חושב את המחשבה האחרונה הפופולרית, אתה בוגד. גם בתוכנית הרדיו שלנו אני שוקל מלים. גם כאן, איתך, בראיון. אני לא מאמין שאני אומר את זה". "בתוך חברון נערכה סעודה המונית לזכר מחבל שנהרג. הונפו בה שלטים שהסיתו לטרור. בתוך שעה היינו שם. לא עצרנו את הסעודה אבל לקחנו את השלטים", אומר לנחום ברנע קצין צה"לי נטול שם המוצב בעיר הפלסטינית. מה השגת בכך, שואל אותו ברנע. "זה יוצר הד בשטח", משיב הקצין. "אנשים לא רוצים להסתבך. זה שוחק בהדרגה את הצד השני". "יש מידה מסוימת של התרפסות בפני טכנולוגיות חדשות", אומרת ציפה קמפינסקי לדליה קרפל מ"מוסף הארץ" בראיון לרגל תערוכת צילומיה. "אף אחד לא אומר כתבו עלי באינטרנט. כולם עדיין אומרים כתבו עלי בעיתון. כך שלעיתונות יש עדיין כוח, אבל כמו השמאל, היא מתנהגת בתבוסתנות, כאילו אין לה כוח. אני משתגעת מזה. זה היה המקצוע שלי והתמסרתי אליו בטירוף. מסבירים לי שזה בגלל השכר הנמוך. בחדשות שילמו לנו פחות ואנשים פעלו מתוך רצון לשנות ולהתבטא ביצירתיות. כל זה נעלם לתוך איזו מטחנה אחידה". כאילו כדי להוכיח את דבריה, מי שידפדף למדור המאמרים של "הארץ" ימצא שם מאמר בזו הכותרת: "הריקליניזם: איום קיומי". הכותב, דימיטרי שומסקי, מקדיש אותו להבדלה בין משנתו של הטוקבקיסט הטלוויזיוני שמעון ריקלין לזו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. כל העיתונים מדווחים הבוקר בשעריהם על מותו של הצלם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לצילום, בגיל 92. כאן אצלנו כתב עליו רפי מן. ב"ישראל היום" כותב עליו הצלם זיו קורן, בטור הנושא את הכותרת "הצלם הלאומי". ב"ידיעות אחרונות", המחזיק בארכיון הצילומים שלו, מנכסים אותו לעצמם באמצעות כותרת השער "הצלם של המדינה". סיקור דבר מותו בעיתון של המדינה תופס כמעט חצי שער, עמוד ברודשיט שלם ושתי כפולות במוסף הפוליטי (ובהן טורים של ורדי כהנא ונחום ברנע). עורכי העיתון מבטיחים למנויים שביום ראשון יחולק מוסף עם מיטב תצלומיו. "אם תשאלו עיתונאי מה התכונות הנדרשות מצלם עיתונות גדול, הוא יאמר מיד, עין טובה, אצבע זריזה, בטן רעבה לחדש, לשונה, ליוצא דופן, וחוש טוב לקומפוזיציה", כותב ברנע בטור ההספד שלו. "האמת, זאת רק ההתחלה. צלם עיתונות גדול ניחן בכל התכונות האלה, ובנוסף להן, הוא אמן הפיתוי. "צריך היה לראות את רובינגר בעבודה כדי להבין. קחו, למשל, צילום סטנדרטי של פוליטיקאי. המצולם חשדן, כמעט מבוהל. אלמלא היה חשדן, לא היה שורד בפוליטיקה. החשש העיקרי שלו הוא מהצלם. תנועה לא זהירה שלו, והמצלמה תחשוף ברבים את כרסו המתנדנדת; יראו אותו זולל; יראו אותו מעשן סיגר; יראו את כריכות הספרים שמעולם לא קרא. הוא מסתכל בעיניים מבועתות בצלם: מה הוא זומם? תן לרובינגר חמש דקות, והחשד נמס". ב"הארץ" כותב עליו אלכס ליבק, ומשלים את התמונה: "לדוד רובינגר היתה תכונה אחת שייחדה אותו משאר צלמי העיתונות. הוא מעולם לא פרסם תצלום בו המצולם נראה לא טוב. בעוד שצלמים אחרים לא שקלו אפילו אפשרות בה המצולם עלול להיפגע – דוד הקפיד לפרסם תמונות שבהן המצולם ייראה מכובד. לא פעם ויתר על כבודו כצלם ובחר לאו דווקא את התצלום המרשים ביותר". שני כובעים. העילה לקיומו של הראיון (המעניין) של אלעד זרט עם מאיר שלו ב"7 ימים" היא צאתם של שני ספרים חדשים פרי עטו בהוצאת עם-עובד. השבוע דווח ב"הארץ" שזרט עומד להתחיל לעבוד בהוצאת עם-עובד, ובמקביל ימשיך לכתוב על ספריה ב"ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, זרט אישר את הפרטים. בהוצאה הכחישו. מלחמה על התודעה. במדור "עניין אישי" ב"אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", משתתפת השבוע ליטל שמש, מגישה בערוץ 20 ובתוכנית "ערב חדש". בחלק המוקדש לשירותה הצבאי מגלה שמש (ששירתה כלוחמת מג"ב) באיזו יחידה היא משרתת כשהיא נקראת למילואים: דובר צה"ל. "המלחמה על התודעה והתמונות שיוצאות משדה הקרב חשובות יותר ממה שקרה שם, והיום דו"צ מבין את זה", היא אומרת. יורה לעצמו ברגל. במוסף "פירמה" של "גלובס", שיצא לאור שלשום "בשיתוף" חברת קשת, התפרסם טור אישי מאת גלעד ארדן, השר לבטחון פנים – שרק לפני כמה ימים התכתש פומבית עם אחת מתוכניות הדגל של הזכיינית, "ארץ נהדרת". לקוראים לא מוסבר מדוע זכה השר לפרסם את מחשבותיו במוסף המיוחד, הכולל שלל טורים מאת בכירי קשת. כותרת הטור של ארדן, בכל אופן, ניחנת באיכויות סאטיריות: "נלחמים בפייק ניוז". בקונטרס החדשות של "גלובס" כותבת ענת ביין-לובוביץ על ההשפעה הצפויה של פיצול ערוץ 2 על שוק הפרסום בטלוויזיה. יונתן כיתאין מדווח באותו עיתון כי חבר-הכנסת לשעבר טאלב א-סאנע תובע את קלמן ליבסקינד ואת גרשון הורוביץ, שניהל בלוג באתר "הארץ", משום שפרסמו "תזה לפיה א-סאנע הצביע בעד הסכם אוסלו תמורת עסקה למגורי קבע לשבט הבדואי בו הוא חי". פסטיבל שערי דיכאון. "שישבת", המוסף המגזיני של "ישראל היום", הוא המוסף המדכא ביותר בעיתונות העברית נכון לרגע זה. שבוע אחר שבוע מקדישים עורכיו את כתבת השער שלהם (וכתבות נוספות) לסיפורי שכול, מוות, פציעה אנושה וטרגדיות. הנה למשל מבחר מכתבות השער שפורסמו בו מתחילת השנה: סיפורו של הילד ששרד את הטבח במושבה מגדל; השתלשלות מותן של שתי ישראליות בטיולים אתגריים; סיפורה של אשה שאיבדה אח, אחיין ונכד בעת שירותם הצבאי; ראיון עם איש זק"א; ורב-שיח עם נשים ששכלו בנים ובעל באסון המסוקים. השבוע דווקא מוקדשת כתבת השער של "שישבת" לראיון עם כדורסלן, אך גם כאן שולט מוטיב הדיכאון. הפניית השער הקצרה מבטיחה ראיון שבו המרואיין מדבר על הכל, כלומר על "דכדוך", "אכזבה", "תסכול" ו"חוסר הכימיה" שחווה בקבוצה. הראיון עצמו נדפס אחרי כתבה על ילד שחלה בלוקמיה, ולפני פרק מהביוגרפיה של יאנוש בן-גל. מבין כל פרקי הספר, עורכי המוסף בחרו דווקא בזה שעוסק בהתמודדותו של האיש עם סרטן הלבלב, גסיסתו ומותו. "הייתי מדוכדך, בלי אנרגיות ובלי שמחת חיים", מסביר הספורטאי למראיין שלו, והעורכים מבליטים את דבריו בכותרת המשנה. במקרה הזה, מובהר בהמשך, דווקא יש סוף טוב. אפשר לקוות שעורכי "שישבת" יצטיידו גם הם במעט מהאופטימיות שניתן להפיק מסיפורו של הכדורסלן. אם הם צריכים תירוץ, הם יכולים להיתלות בבנימין נתניהו, שמעת לעת דורש מהתקשורת שלנו להיות קצת פחות שלילית ולדווח גם על הדברים הטובים שקורים כאן. תתעודדו חברים, לא הכל שחור.

הנהלת ערוץ 9 מושכת מכתבי פיטורים לשתי עיתונאיות חברות ועד, ותחל בדיונים עם ארגון העיתונאים באשר ליציגות

הנהלת ערוץ 9 מושכת את מכתבי הפיטורים שהוציאה לשתי עובדות בערוץ, החברות בוועד העיתונאים. כך הודיעו בא-כוח הנהלת החברה ביום חמישי האחרון לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב - יפו. משיכת מכתבי הפיטורים באה בעקבות בקשה בהולה שהגיש ארגון העיתונאים בישראל בשם הוועד בערוץ. לפי בקשת ארגון העיתונאים, עליה דווח לראשונה באתר "וואלה", זמן קצר לאחר הודעת הארגון להנהלת ערוץ 9 על יציגות בחברה זומנו שתיים מחברות הוועד, מתוך ארבעת החותמים על מכתב היציגות, לשימוע לפני פיטורין. קמילה אגרונוב ומרינה שניידר, העובדות כתחקירניות בריכוז החדשות של החברה ומתוארות כרוח החיה מאחורי התארגנות העובדים, התבקשו להגיע לשימועים בשל "אי שביעות רצון" מתפקודם ו"צמצום כוח אדם". באי כוח ארגון העיתונאים, עורכי-הדין אמיר בשה, מורן סבוראי ושני בן-שחר, ציינו בבקשתם כי נוסחי מכתבי השימוע שהוצאו לשתי העובדות היו זהים והנימוקים שבהם כלליים. "העיתוי התמוה שבו החליטה החברה לפטר שתי חברות ועד עקב צמצום כוח אדם והעובדה כי מעולם לא הובעה בפני העובדות אי שביעות רצון ממילוי תפקידן טרם התארגנות העובדים, אינם מותירים ספק כי המדובר בשימוע למראית עין וכי מטרת החברה הנה לסכל את התארגנות העובדים", כתבו באי-כוח הארגון. השימועים לשתיים נערכו בזריזות, טענו באי-כוח הארגון, וזאת על אף בקשות דחיה חוזרות ונשנות ובלא שעורכי הדין של הארגון השתתפו בהם. זאת ועוד, לטענתם בשימוע הוצגו דוגמאות לתפקודן הלקוי לכאורה של התחקירניות ממועדים שלאחר קבלת הזימון לשימוע. "ישיבת השימוע היתה טקס ריק מתוכן שתוצאתו ידועה מראש", נכתב בבקשת הארגון. ימים ספורים אחר כך קיבלו שתי העובדות מכתבי פיטורים זהים לחלוטין, כך הארגון. בנוסף לפיטורי השתיים נטען בבקשת ארגון העיתונאים כי הנהלת ערוץ 9 בע"מ מסרבת להכיר ביציגות הארגון מטעמים זרים וכן פועלת על מנת לסכל את ההתארגנות ולהניא עובדים מלהצטרף לארגון. "נראה כי המשיבה בחרה במודע לפטר את שתי העובדות עקב פעילותן בהתארגנות הראשונית וחברותן בוועד העובדים", נכתב בבקשה מטעם הארגון, "ככל הנראה מתוך הנחה שגויה כי קיימים סיכויים שפעולה זו לא תובא למבחן בית משפט ויושג אפקט הרתעה מידי כלפי עובדים אחרים". בהמשך הבקשה נכתב כי "על כף המאזניים מצויים גם שיקולי רוחב", שכן "אין ספק, כי תוצאות הסכסוך ישפיעו השפעה עמוקה על המוטיבציה ו/או על רצונם ו/או על אומץ ליבם של עובדים אחרים במשיב ובכלי תקשורת אחרים". לאור המצוין לעיל דרש הארגון מבית-הדין לאסור על ערוץ 9 לפטר את חברות הוועד ולחייב את הנהלת החברה בפיצוי בסך 200 אלף שקל בגין מהלך הפיטורים. ביום חמישי האחרון הודיע בא-כוח ערוץ 9 בע"מ, יחד עם באי-כוח הארגון, כי במהלך הידברות שניהלו הצדדים ביניהם הגיעו להסכמות ביניים לפיהן תיערך ישיבה משותפת במהלכה ינסו הצדדים להסכים על הכרה ביציגות הארגון מחוץ לכתלי בית-הדין. במקביל הודיע בא-כוח הנהלת ערוץ 9, עו"ד ירון גונן, כי החברה מושכת את מכתבי הפיטורים של שתי חברות הוועד. 33868-05-15

אילן רועה, כתבנו בצפון, נפל בעת מילוי תפקידו. רק שבידיעה הזאת אין נחמה לצער ולחסר

"מדווח כתבנו בצפון אילן רועה". צירוף מלים מוכר, שרק עמיתים ובני משפחה היו מקדישים לו שימת לב. בין דרום לבנון למפלס הכינרת, בין השלג בחרמון לאבטלה בקריית-שמונה -- המאזינים רוצים לקבל את המידע, קצר ותמציתי, אינפורמטיבי ככל האפשר, ולהמשיך הלאה. העבודה הכרוכה בדיווח, המחשבה, האמצעים, הסגנון, אלה עניינים שנוגעים ליודעי ח"ן בלבד. וטוב שכך. בחלוקה הבלתי כתובה אך הידועה היטב בין כוכבים לאנשי השטח, היה אילן שייך לקבוצה השנייה. בלי ניסוחי זיקוקין די-נור, בלי התפלספויות וחידודי לשון שכל מטרתם להאדיר את אומרם, אלא בדיווחים ישירים, בהירים, מפורטים ובעיקר בדוקים ומהימנים, הוא השכיל אותנו בסיפורים רבים מספור. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בלי התחכמויות, בלי תירוצים, עמד אילן לרשות המערכת ולרשות המאזינים. לעולם לא מהרהורי לבו או ממרפסת ביתו שבקיבוץ חוקוק, אלא מהמקום עצמו, עם מראה העיניים ומשמע האוזניים, עם ההיכרות העמוקה כל-כך את השטח ואת האישים הפועלים בו, ועם שיקול הדעת היודע להבדיל בין עיקר לטפל, בין שמועה ומניפולציה לעובדה. "יש אירוע בלבנון, אני יוצא לבדוק". אין צורך לדרבן אותו וללחוץ. העבודה תיעשה, הפרטים יגיעו, שלמים ובדוקים ככל האפשר. "היתה תקרית בנהריים. אני בדרך". אילן היה אחד הראשונים שהגיעו למקום, ופרש את האירוע הקשה בדייקנות עניינית, כמו תמיד. היום יש משהו מצמרר בקול השקט והחם שנשמר בארכיון. "קרה משהו בשאר-יישוב. זה נשמע לא טוב. אני בדרך". החברים זוכרים היטב את הלילה הנורא ההוא. גם שם היה אילן בין הראשונים שהגיעו למקום, עם אנשי החילוץ שהיו מוכנים להציל חיים ומצאו שאין עוד את מי להציל. ועד שניתן האישור לדווח על כך, הוא כבר היה מוכן, מאושש, עם מלוא הפרטים, והציג את התמונה המזוויעה בהתרגשות ובשיקול דעת, ובעיקר במידת אנושיות גדולה. הזרקורים התמקדו באורחים לרגע שהוזעקו מירושלים לשדר, ואילן המשיך בעבודה ויומיים לא זז כמעט מהעץ השרוף בשאר-יישוב. כשמדברים היום על אילן, זוכרים בעיקר את דרום לבנון -- את אסון השייטת, את השריפה הגדולה, את המירוץ המטורף שלו אחרי כל קטיושה בקריית-שמונה או באחד הקיבוצים על הגבול. אבל אני מבקשת לזכור דווקא את הדיווחים המשעשעים על השלג באתר החרמון, את הסיפורים על הפריחה בגליל, על הילולת ל"ג בעומר במירון, על חתונה במושב ועל סכסוך עבודה במפעל קלת אפיקים. ▪ ▪ ▪ כשהוצע לאילן לעבור לצפון, הוא נרתע. לאחר תקופה של סיקור ההסתדרות, ראה בהצעה מעין הוצאה לגלות, הרחק מהמעגלים הפוליטיים המעניינים. זה היה כשההסתדרות היתה עדיין הסתדרות חזקה ורבת-השפעה. הוא התלבט ארוכות, התייעץ, עד שהשתכנע ששם, בצפון, יוכל להטביע חותם. לאחר כמה חודשי הסתגלות ולימוד, התחיל להרגיש בנוח, מה שניכר מהר מאוד בדיווחים. חבריו מספרים שהוא השתלב במהירות בחבורה יוצאת הדופן של "כתבי הצפון", וחש בבית במרחבי הגליל והגולן. עם החום הקורן, עם האנושיות המלבבת, עם הרצינות והמצפון, הוא היה כתובת לתושבים בשמחות ובשעות קשות, הכיר את מפקדי צה"ל, את אנשי צד"ל וקציני האו"ם, וידע היכן כל מוצב וכל מסלול סיור. הוא רצה לדעת הכל, לראות במו עיניו, לשמוע במו אוזניו. לא הסתפק בשיחה מוקלטת בטלפון -- והרי ממילא במערכת הרחוקה, בירושלים, לא היה איש מבחין אם הוקלטו הדברים בשלט-רחוק או במקום. רק הוא ידע, והוא לא ידע לשקר, לא לעצמו ולא לאחרים. זה מה שהביא אותו גם לאותו סיור אומלל עם מפקד יחידת הקישור ללבנון, ארז גרשטיין, בעומק השטח. הוא לא הסתפק בהצהרה של המפקד, אלא רצה להיות שם. קודם שיצא לסיור הודיע למערכת שהוא נכנס לשטח ושלא יעמוד לרשות המערכת בשעות הקרובות, וייתכן בכלל שלא ייצא כלום מהסיור. רק ידיעה לחדשות, לכל היותר. אבל הידיעה הגיעה, והיתה קשה מכל מה שאפשר היה לצפות מסתם סיור-תדרוך. מי שמקשיב לדיווחים מדרום לבנון לומד להבחין בנימות וברמזים: "חילופי אש כבדים בדרום לבנון", שאינם מלווים מיד בתוספת "אין נפגעים לכוחותינו", פירושם שייתכן שיש גם יש נפגעים לכוחותינו, וברגע זה עושים דרכם נושאי הבשורה לבית משפחה אי-שם. כך היה גם ב-28 בפברואר. כשהגעתי למערכת ושאלתי, "כמה?", אמרו לי, "השאלה היא לא כמה, אלא מי". והוסיפו וענו על השאלה שלא נשאלה. ובתוך ההלם, המחשבה הראשונה שעלתה בדעתי היתה, "צריך לצלצל לאילן, שיברר מה קורה וידווח". כל-כך טבעי ומתבקש. בן-רגע הופיעו צוותי הטלוויזיה והצלמים, "להביא צבע". לא בכל יום מכה השכול במדווחים עליו. כל מי שהיה באולפן ונאלץ להתמודד לא רק עם הכאב האישי, אלא גם עם הזרקורים והמצלמות שביקשו לתעד אותו, הבין פתאום מה פירוש הדרישה "להביא צבע" מהשטח. חמש שעות ויותר חלפו למן הרגע שהתקבלה ההודעה עד שניתן האישור לשדרה, לאחר שכל המשפחות קיבלו את ההודעה המרה. בינתיים כבר נפוצו הידיעות בכל רחבי הארץ, מפה לאוזן, ורבים האזינו לשידור. אבל שום הכנה או ניסיון מקצועי אינם מועילים כשצריך לדווח על נפילתו של חבר. אילו יכול אילן לומר לנו משהו, היה אומר, "תעזבו אותי. אני לא הסיפור. תדברו על ארז גרשטיין, על עימאד אבו-ריש, על עומר אלקבץ". אבל בלא שהתכוון הפך אילן לחלק חשוב כל-כך בסיפור הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. כל עוד יש שם חיילים, גם אנחנו, העיתונאים, צריכים להיות שם, לתרום את חלקנו לוויכוח הנוקב בצורה מושכלת, עם העובדות, לא רק עם ההשקפות. אילן רועה, כתבנו בצפון, נפל בעת מילוי תפקידו. רק שבידיעה הזאת אין נחמה לצער ולחסר. גיליון 20, מאי 1999

כמה גרונות עמוקים/ות יש ל"דה-מרקר", כמה משאיות התנגשו ב-nrg, למה מחכים בחדשות ערוץ 2, כמה עולה תוכנה חינמית, איפה נגמר הציטוט ועוד שאלות ללא תשובה

הבנט דה גואיש פיפל סאפרד אינאף? מילא שכתב הרכילות של "ידיעות אחרונות" (14.5.09) לא יודע לאיית את שם המגזין "Jewish Journal", אבל אפילו להעתיק את השם מהצילום המצורף הוא לא הצליח? איפה הבוש, הא? ב"מעריב" מתעלמים מרצון הבוחר, וקובעים שראש הממשלה נתניהו ייפגש עם הנשיא גורג בוש (פורסם גם ברוטר) גם בוואלה מתעלמים מרצון הבוחר, וקובעים שציפי לבני היא שרת החוץ. קסם של מודעה (מעקב) באחד המדורים הקודמים (11.4.09) דיווחנו על מודעה של בית-הספר לבישול תדמור, ששאלה איך הופכים את הרכיבים שבתמונה לתבשיל אוסובוקו עם ירקות, אף שבין הרכיבים לא מצאנו בשר. תדמור ממשיכים עם הקו הזה, ובמודעה נוספת שואלים איך הופכים את הרכיבים שבתמונה למאפה שבתמונה, פונדנט עם קרם פטיסייר. אלא שברכיבים אין חמאה, ביצים וקמח או קורנפלור להכנת הפונדנט, או חלב, ביצים וסוכר להכנת הקרם. אנו צופים שבמודעה הבאה ילמדו אותנו אנשי תדמור להכין מאכל יהודי ותיק ואהוב: מרק מסמר. התוכנית להגנת עדים אנשי "דה-מרקר" מנסים בכל כוחם להגן על זהות הגרונות העמוקים שלהם באתר הליכוד. הבעיה: מדובר בשניים משלושה עובדים, שני גברים ואשה. במקום להסתפק בהתייחסות לעובד בלשון זכר, שהיא ברירת המחדל בעברית, מתעקשים בעיתון לערפל את המגדר עד כדי אבסורד (המרואיין באמת אמר "אמרו לי שאני מפוטר/ת", כפי שמצוטט מפיו בכתבה?) אלא שהערפול גרם לבלבול, ובכמה מקומות, כולל בכותרת המשנה, נותרו עדויות מרשיעות לכך שמדובר בעובד זכר. תאונת אילוסטרציה ynet ו-nrg דיווחו על תאונה קטלנית בצומת קבר בנימין. מי מהם הראה את המשאית הפוגעת, ומי השתמש במשאית אילוסטרציה? הממשלה משלמת על תוכנות חינם ח"כ אילן גילאון ביקש מיו"ר הכנסת לאפשר התקנת תוכנות חופשיות בכנסת, והיטיב להסביר כי "תוכנה חופשית היא לא רק חוסכת כסף בהיותה חינמית, אלא גם מודל הקוד הפתוח שלה מאפשר מודולריזציה, היא נוטה להיות יעילה יותר, עומדת בסטנדרטים ולא נכנעת לתאגידים הגדולים". בכותרת המשנה של הידיעה ב"כלכליסט" צימצמו את שלל היתרונות לחיסכון הכלכלי: "נכון להיום כנסת ישראל אינה מאפשרת להתקין על מחשביה תוכנות קוד פתוח כגון דפדפן פיירפוקס, מערכת ההפעלה לינוקס או נגן המדיה VLC, כחלופה ליישומי מיקרוסופט, שעולים הון למשלמי המסים". אלא שמיקרוסופט מספקת גם דפדפן וגם נגן מדיה חינם. וב-nrg מעריב טענו שהח"כים נאלצים להשתמש במחשבי הכנסת בחלונות 6, שאינה תומכת בלשוניות. אלא שחלונות 6 היא בכלל מערכת הפעלה סלולרית. הכתב התכוון לדפדפן אקספלורר 6. שאלה לכתב תגיד, כתב הירחון "דה-מרקר" (מאי 2009), איפה נגמר הציטוט? העולם כמרקחה בוואלה: בחירות לנשיאות לטביה. ובאותו הזמן במציאות: בחירות לנשיאות ליטא. וב"הארץ", שבמדור שעבר (13.5.09) דיווחנו על המדינה החדשה שהמציאו, אפניסטאן, מתבלבלים השבוע בין טורקמניסטאן (בכותרת) ובין טגיקיסטאן (בגוף הכתבה ובמציאות). מידות טובות PPM, ובעברית "חלקיקים פר מיליון", היא יחידה שמבטאת יחס, כמו אחוזים. ב-ynet כותבים על תקן שמתיר כספית בדגים "ברמה של 1PPM לקילוגרם". 1PPM הוא יחס של חלקיק אחד למיליון, ולא משנה כמה קילוגרמים שוקל הדג. תקלות במכונת הזמן כאילו לא מספיקים הגירושים המתוקשרים שלו משרי אריסון, באתר חדשות ערוץ 2 (שבאתר מקו, 6.5.09) החזירו את עופר גלזר לכלא, שנתיים אחרי שסיים לרצות את עונשו שם. טוב, הם עדיין מחכים (13.5.09) שאשטון קוצר יגיע למיליון עוקבים בטוויטר, חודש אחרי שהוא הגיע למיליון עוקבים בטוויטר (ועל הדרך טוענים בלי למצמץ ש"באמריקה אין סלבריטי שאין לו בימים אלה דף טוויטר"). וב"אייס" מדווחים על החלטה של מועצת הכבלים והלוויין מנובמבר 2009, כולה עוד חצי שנה. טעות שנשמטה בטעות במדור שעבר דיווחנו שחדשות ערוץ 2 טעו בשיוכו הספורטיבי של מאור בוזגלו (מכבי תל-אביב בכדורסל במקום בכדורגל). קוראים ערנים הראו לנו שגם בשמו טעו חדשות 2, כשקראו לו "מאיר בוזגלו". תודה לקוראים הערנים רועי פרידלר, יוני בראל, אבא גינדין, איתמר ב"ז, אורן פרסיקו, יאיר דקל, אלעד אבן, aXe, גילעד נס, ייגר מאיסטר, רם אזרח, נירית וייס, שגיאB, אהוד קינן, מתניה מוזס, הראל דן, איציק אדרי ומאיה מרום. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

לאחר קנס של שישה מיליון שקלים בשנה שעברה - המשרד להגנת הסביבה מחריף את האכיפה מול המפעל ברמלה. אם ההנהלה בראשות היו"ר אלדד בן משה לא תגיש תכנית להפחתת זיהום האוויר, ישקלו בין היתר הליך פלילי או סגירת מתקנים. בין הסעיפים: שתי תקלות שהתגלו למשרד מפרסומי "שקוף". תושבי רמלה: "המלחמה לא נגמרה, אבל המאמץ הוכיח את עצמו"

המשרד להגנת הסביבה הוציא צו מנהלי לטובת הפחתת הזיהום שנפלט ממפעל המלט "נשר" שברמלה. המפעל, בניהולו של היו"ר הנוכחי והמנכ"ל הפורש אלדד בן משה, נחשד בשנים האחרונות בשורת הפרות של חוק אוויר נקי, כמו גם אי דיווח על תקלות למשרד להגנת הסביבה. בשנה שעברה נקנס המפעל בשישה מיליון שקלים – אך מאז המשיכו בשורה של הפרות ובהן דיווח חלקי על תקלות שעשויות לפלוט זיהום, שעלול להזיק לבריאות תושבי רמלה והסביבה. מדובר בצעד חריג: המשרד להגנת הסביבה הוציא את הצו פעמים ספורות בלבד בעבר נגד מפעלי תעשייה. מטרתו להורות למפעל להגיש תכנית להפחתה של זיהום אוויר בזמן קצוב, בתוך כחודש בלבד (עד השלישי בספטמבר) – אחרת המשרד יוכל להפעיל את סמכויותיו, כמו השבתת חלקים מהמפעל. "חלק מההפרות והעבירות אשר מפורטות חוזרות ונשנות. המפעל קיבל לגביהן התראת בעבר", כתבו במשרד להגנת הסביבה ל"נשר". "במקרים רבים המפעל אינו מדווח כלל על תקלות במתקניו. רוב הדיווחים שכן מועברים, מועברים שלא בהתאם לנדרש". במסגרת פרויקט "מפת המזהמים" של "שקוף" המתמקד ב"נשר" בשנתיים האחרונות, חשפנו שוב ושוב כיצד "נשר", אשר בבעלותו של המיליארדר לן בלווטניק, הבעלים של ערוץ 13 וחברת החדשות שלה, לא מדווח על תקלות למשרד המפקח עליו. לא מדובר בביורוקרטיה – העדר מידע על פליטת כספית למשל, מונע מהתושבים מידע חשוב על חומר שסכנותיו לבריאות רבות: פגיעה הורמונלית, נזק למערכת החיסון, פגיעה בעובר ובהתפתחות הילד, פגיעות בריאות, בכבד ובמקרים של הרעלה חמורה, אף מוות. בין שורת הסעיפים הארוכה שמשתרכת מאז שנת 2020 שבגינה נתן המשרד להגנת הסביבה את הצו, ציין המשרד כי גורם חיצוני דיווח על שני אירועים שבהם עננת אבק נפלטה מהמפעל, ואילו "נשר" לא דיווחו על כך בזמן אמת לציבור ולא דיווחו למפעל. שני האירועים הגיעו לידיעת המדינה לאור חשיפות ב"שקוף", בעקבות מידע שהגיע לידי המערכת. תושב רמלה, פרננדו אריאל פרננדז, שהיה מראשוני המאבק לפני כמעט שני עשורים, ושותפו לפעילות בעיר, חזי משה, אמרו "כשהתחלנו ידענו מול מי אנחנו נלחמים, ידענו איך זה התחיל, אבל לא יכולנו לשער איך זה יסתיים. אמנם המלחמה לא נגמרה, אנחנו לפחות אנחנו יודעים שפעלנו בכיוון הנכון, והמאמץ הרב הוכיח את עצמו. אנחנו מודים לכל מי שהצטרף אלינו, הבין את גודל הבעיה, זו הצלחה משותפת". "אנו שמחים שהמשרד להגנת הסביבה יוצא להגנת כ-300,000 איש המתגוררים סביב המפעל והזכאים לנשום אוויר נקי", אמר האקטיביסט והקומיקאי עידן מור (גדי וילצרסקי), תושב מועצה אזורית גזר, ממובילי המאבק בזיהום האוויר של נשר. "יחד עם זאת, האכיפה נגד המפעל חייבת להיות גם במישור האישי והפלילי כנגד מנהלי המפעל והעומדים בראשו. ללא הטלת אחריות אישית, ספק אם נשר יעמוד בדרישות, כפי שלא עמד עד כה. לכאורה. אנו קוראים לחיים ביבס – ראש עיריית מודיעין ויו"ר מרכז השלטו המקומי, רותם ידלין – ראשת מועצת גזר, מיכאל וידל – ראש עיריית רמלה ויאיר רביבו – ראש עיריית לוד, לגלות אחריות לחיי תושביהם ולהיות אלו שניצבים בחזית המאבק". פרופ עדי וולפסון מהמכללה האקדמית סמי שמעון וממובילי המאבק בזיהום המפעל, הסביר כי ההחלטה להשתמש בצו היא "כורח המציאות". לדבריו, החלטה זו, ופעולות הפיקוח והאכיפה שהביאו להוצאת הצו, "נעשו לאחר מאבק תקשורתי וציבורי בלתי מתפשרים נגד המפעל המזהם ונגד המשרד, שלא פעל בנחישות מספקת. מהלך זה מדגיש שוב את החשיבות של אכיפה סביבתית ציבורית ואת התפקיד המרכזי שיש לתקשורת בהגנה על הציבור הרחב". "מהלך זה מדגיש שוב את החשיבות של אכיפה סביבתית ציבורית ואת התפקיד המרכזי שיש לתקשורת בהגנה על הציבור הרחב" עוד הוסיף כי "נשר והמשרד להגנת הסביבה חייבים לזכור שאנחנו רוצים מעשים ולא רק הבטחות ודיבורים". בין היתר וולפסון מתייחס לשקיפות: "אנחנו דרושים מהמשרד לפתוח את נתוני הניטור הנאספים בארובות ועל גדרות המפעלים בארץ, כדי לאפשר לציבור מעקב צמוד יותר על הפליטות מהמפעלים ושמירה על איכות האוויר ועל בריאות הציבור. אין ספק שהמעקב הצמוד והבלתי מתפשר של "שקוף" על הפליטות וההטעיות בדיווח של נשר היו גורם מכריע בפעילות של המשרד ובהחלטה להוציא למפעל צו מנהלי". בעקבות פנייה של פעילי סביבה, ח"כ יוראי להב-הרצנו (יש עתיד) פרסם כי בכוונתו לקדם דיון דחוף בכנסת בנושא. לדרישה מצטרף גם מנכ"ל ארגון מגמה ירוקה, אלעד הוכמן, שלאחרונה ארגונו הצטרף למאבק נגד זיהום האוויר של המפעל. "אנו קוראים ליו"ר ועדת הפנים והסביבה, ח"כ יעקב אשר, לכנס את הוועדה בדחיפות לדיון מיוחד בנזקים הבריאותיים של התושבים", אמר ל"שקוף". "הבריאות של תושבי רמלה ולוד אינה הפקר – הגיע הזמן לדרוש משילות גם בבריאות שלנו". עוד הוסיף הוכמן כי מדובר במפעל הפרטי המזהם ביותר בישראל, שנמצא בלב ליבה של המדינה ועלול לפגוע בבריאות של 300 אלף איש ממודיעין, רמלה, לוד ותושבי המרכז. "המפעל חרג מהיתר הפליטה, נחשד כי הסתיר מידע מהמדינה וממשיך לצפצף על החוק. לפני שנה בדיוק הוא קיבל קנס מגוחך וראו איזה פלא – זה לא מנע ממנו להמשיך לזהם". בין החומרים ששימשו את המשרד להגנת הסביבה בדרך למתן הצו: המצלמה שמדווחת מנשר, דוחות דיגום, ניידת, דיגומי פתע, דיווחים של הציבור וסיורים. כך למשל, בסיור בדצמבר האחרון עלו שורה של הפרות. בין היתר תיארו כיצד באחד המקרים משתתפי סיור במפעל "התקשו בנשימה ונאלצו לשים מסכות פנים מגנות" בנקודה מסוימת, בשל חלקיקי מלט שריחפו חשופים באוויר. עוד הפרות שמפורטות בצו, כפי שחשפנו את בעבר: אי דיווח על דיגומי ארובות ותקלות, עדכון באיחור ניכר של נתונים, תקלות ללא דיווח. במשרד מציינים כי למשל אירוע של דיווח שהתרחש לאחרונה חוזר על עצמו "ומכאן, שהמפעל לא הפיק את הלקחים הנדרשים בנושא". זאת ועוד, נכון למועד שליחת הצו, במשרד מדוויחים כי עדיין חסרים דיגומים שעל המפעל היה לעשות, בשנת 2022. "למרות שהמפעל עודכן ותוזכר במכתבים חוזרים ונשנים". במסגרת הצו, ההנהלה נדרשת כעת להציג תכנית בה יפורטו נהלים הנוגעים למתקנים נוספים, ציוד, תהליכי ייצור וכמובן עדכון הנתונים החסרים. במוקד האיום נמצא מתקן הנקרא "טחנה 13", אותו עשוי המשרד להשבית בעוד כחודש באם הדרישות לא יבוצעו. במקביל, בימים האחרונים מאחורי הקלעים פעילי הסביבה מקדמים את הקמת המועצה המפקחת על "נשר", גוף אזרחי-אקדמי בשיתוף הנהלת המפעל, כפי שחשפנו כאן לראשונה. "כולי תקווה שבדרך זו הציבור יוכל לעקוב מקרוב אחר התנהלות המפעל בהיבט הסביבתי, להעביר רעיונות ומסרים מטעמו, ולסייע בשיפור פני הדברים", אמר יוני ספיר, יו"ר עמותת "שומרי הבית" ומובילי היוזמה. תגובת "נשר": "נשר היא חברה שפועלת כחוק, על פי הנחיות המשרד להגנת הסביבה ותוך עמידה ביעדים בינלאומיים מחמירים. החברה משקיעה משאבים אדירים מדי שנה בפיתוח ובהטמעת טכנולוגיות לשיפור מתקניה, ולראייה, בעשור האחרון חלה ירידה משמעותית בפליטות מהמפעל, וזו נמשכת גם היום. אנו לומדים את האמור בצו ומגבשים בימים אלה תכנית למילוי ההרחבות שמבקש הצו להיתר הפליטה שניתן לחברה".

"יש הבדל בין עיתונאי לבין בלש או סוכן סמוי או מרגל, או, להבדיל, ראש ארגון פשע, שגורמי אכיפת החוק בעקבותיו"

תביעה כספית של מקור כנגד עיתונאי, על בסיס הטענה כי חשיפת זהותה גרמה לה לנזקים כספיים. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כב השופט אבי זמיר, דחה את התביעה, בקובעו כדלקמן: כלל הוא, שכל אדם חייב להעיד או למסור כל ראיה לצורך בירור האמת ועשיית צדק. החריג לכלל זה הוא, שישנם מקרים שבהם אינטרסים מוגנים אחרים זוכים לעדיפות, כך שנוצר חסיון, אשר פוטר מחובת גילוי. החקיקה בישראל הכירה במספר סוגי חסיונות, ובהם חיסיון לעורך דין, רופא ועוד. החיסיון העיתונאי לא זכה להכרה דומה. בהעדר עיגון חקיקתי, הגיעה סוגית החיסיון העיתונאי לפתחו של בית המשפט העליון אשר הכיר בחיסיון האמור בפרשת ציטרין אך הבהיר כי אין המדובר בחיסיון מוחלט אלא יחסי. בפסיקה הודגש גם, כי שעה שהמידע שמדובר בו הוא זהותו של מקור, הזכות לחיסיון היא, בראש ובראשונה, של המקור, וכל עוד לא ויתר עליה, לא רשאי גם העיתונאי לעשות כן. בפסיקה מאוחרת אף הורחבה ההגנה, כך שתחול לא רק על זהות המקור, אלא גם על תוכן המידע שנמסר מפיו. אי חשיפת פרטיו של מקור איננה רק זכות; היא גם חובה. בראש ובראשונה מדובר בחובה מתחום כללי האתיקה העיתונאית-מקצועית, כקבוע בסעיף 22 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. בין עיתונאי לבין מקור, שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה; התנאים הבסיסיים בחוזה מסוג זה הם, שהמקור מוסר לעיתונאי מידע, והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי: לפרסמו לציבור, מבלי שימסור את זהותו של המקור. חשף העיתונאי את זהות המקור, עלול הוא להיחשב כמפר חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. במקרה כזה תהיה תחולה לחוקי החוזים. בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסיים חוזיים, או מעין-חוזיים, אלא גם יחסי "שכנות", יחסי "קירבה", במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עשוי להיחשב כביצועה של עוולה נזיקית – רשלנות, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. במקרה דנן, קובע בית המשפט, אין חולק כי התובעת עברה עבירה פלילית. היא הועמדה לדין והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גילוי והפרת חובה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין. בבסיס הדוקטרינה של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" עומדת התפיסה, כי במקרים מסוימים, נוכח מעשהו הבלתי חוקי של התובע עצמו, ראוי לשלול ממנו סעד, על סמך העיקרון שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, והרצון שלא לתת לאדם ליהנות מפרי חטאו. במקרה דנן, קובע בית המשפט, פליליות מעשה הדלפת המידע לעיתונות שביצעה התובעת אינה בעלת עוצמה כזו המצדיקה את החלתה של הדוקטרינה האמורה. אין חולק, שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום בנסיבות כאלה, לעמוד בהם. הפרת המוסכם או הפרת הבטחות ספציפיות תחשב להפרת חוזה. על העיתונאי מוטלת החובה הראשונית שלא למסור את שמו של המקור. על העיתונאי גם להימנע ממסירת כל פרט אחר, שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור. יש לזכור עם זאת, שעיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים; יש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת. במקרה דנן, קובע בית המשפט, לא הוכיחה התובעת כי הנתבעים פעלו בניגוד למוסכם ביניהם ביחס לפרסום מסמכים שהעבירה לרשותם. גם התנהגות התובעת בסמוך לפרסום הכתבות איננה מלמדת על תרעומת כלפי הנתבעים בנוגע להפרת הבטחה או סיכום כלשהם. להיפך. התובעת הודתה במשפט, כי הייתה מרוצה מן הפרסום. גם הפרסום הוויזואלי של המסמכים בערוץ 2, לא היה בו כדי לחשוף את זהותה של התובעת. בנסיבות אלו, קובע בית המשפט, מתבקשת המסקנה כי מבחינה קונקרטית לא הפרו הנתבעים חובותיהם כלפי התובעת, ולכן דין התביעה להידחות. בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 1121-07 ליאורה גלט-ברקוביץ נ ברוך קרא ואח בפני כב השופט אבי זמיר התובעת ליאורה גלט-ברקוביץ ע"י ב"כ עוה"ד צבי בר-נתן, רקפת פלד ומירב שגיא נגד הנתבעים 1. ברוך קרא 2. שמואל רוזנר 3. עמוס שוקן 4. הוצאת עיתון הארץ בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד זאב ליאונד, אלון נדב ודור ליאונד מבוא 1. זוהי תביעה כספית, ייחודית מסוגה, של מקור כנגד עיתונאי. התובעת, עו"ד גב ליאורה גלט-ברקוביץ (להלן: "התובעת"), מי שהייתה בזמנים הרלוונטיים פרקליטה בכירה בפרקליטות, טוענת כי הנתבעים, כל אחד בתורו ולפי חלקו, הפרו סיכומים מפורשים ואת חובת הזהירות המוטלת עליהם, ולאחר שקיבלו מידיה מידע דרמטי ופרסמו אותו בעיתון "הארץ" (להלן: "עיתון הארץ" או "העיתון"), גרמו בהתנהגותם ובהתנהלותם לחשיפת זהותה, ומכאן - לנזקים כספיים ניכרים. התביעה הוגשה כנגד כתב עיתון "הארץ" אז, מר ברוך קרא (להלן: "הנתבע 1" או "קרא"), עורך עמודי החדשות באותה תקופה, מר שמואל רוזנר (להלן: "הנתבע 2" או "רוזנר"), החברה המוציאה לאור את העיתון (הנתבעת 4) ודירקטור ובעל מניות בחברה, מר עמוס שוקן (להלן: "הנתבע 3" או "שוקן"). [...] התובעת ראתה עצמה כ"מתריעה בשער", וסברה שזכותו של הציבור לדעת בכלל, וערב בחירות בפרט, על קיומה של חקירה בחשד לשוחד נגד ראש הממשלה המכהן, המציב עצמו כמועמד לבחירות הקרובות. בנסיבות אלה החליטה התובעת לחשוף את הפרשיה בפני הציבור הרחב, ובחרה לעשות כן באמצעות עיתון "הארץ" וכתבו, הנתבע 1. 5. ביום 5.1.2003 נפגשו התובעת וקרא בחצר בית החולים איכילוב. השניים נועדו, והחליטו ללכת יחדיו. התובעת מסרה לקרא מידע בעל-פה בעניין פרשיית השוחד, וכן מספר דפים: עמודים אחדים מטיוטת הבקשה לחיקור דין ועותק מהמכתב לפרקליטת המדינה. חומר זה צולם במקום, בבית החולים, לטענת התובעת, תוך התנאה מפורשת כי אין לעשות שימוש באותם מסמכים על דרך הצגתם או מסירתם לאחר, אלא לאחסנם בכספת או להשמידם. מטרת המסירה הייתה לסייע בידי קרא לשכנע את העורכים בדבר אמיתות המידע. לגבי המכתב לפרקליטת המדינה, טוענת התובעת כי אסרה במפורש על כל שימוש בתוכנו או עצם אזכורו, בשל הסיכון העצום הכרוך בכך, ואף הוא נמסר לקרא רק לצורך מתן תוקף למהימנות המידע שמסרה התובעת. 6. ביום 7.1.2003 פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה ראשונה, שחשפה את קיומה של חקירה משטרתית בפרשיית שוחד, שבה מעורב ראש הממשלה. מטבע הדברים, עוררה הכתבה ריגשה ציבורית עצומה. מיד לאחר הפרסום התקשר קרא לתובעת, ממכשיר הטלפון הקווי שבדירתו, והשניים החליפו רשמים אודות הפרסום. באותו יום העבירו קרא ורוזנר, באמצעות הפקס, את ארבעת העמודים מטיוטת הבקשה לחיקור הדין שהתובעת מסרה בידם, לכתב הפלילי של ערוץ 2, מר משה נוסבאום (להלן: "נוסבאום"), וזה הציג את המסמך במהדורת החדשות של ערוץ 2 של אותו ערב. למחרת, ביום 8.1.2003, פרסם עיתון "הארץ" כתבה נוספת, שהתבססה על המכתב האישי שכתבה התובעת לפרקליטת המדינה. לטענת התובעת, הכתבה דמתה לתוכן המכתב, עד כדי זהות; הואיל והמדובר היה במכתב אישי שכתבה התובעת ללא מכותבים נוספים, ברגע שהכתבה נתנה להבין כי המכתב עמד לנגד עיניו של הכתב, ניתן היה בנקל להפנות את האצבע המאשימה כלפי התובעת. [...] 9. לטענת התובעת, חטאו אפוא הנתבעים בשלושה: עריכת שיחה של קרא לתובעת מהטלפון שבביתו ביום 7.1.03; מסירת העמודים מתוך הבקשה לחיקור דין לידיו של נוסבאום באותו יום (עמודים, שהוצגו כעבור מספר ימים בידי נוסבאום לשנדר, ואיפשרו בכך את קשירתם אל התובעת); פרסום הכתבה השנייה ביום 8.1.03 תוך התבססות על המכתב האישי לפרקליטת המדינה. חסיון עיתונאי - הזכות שלא למסור פרטי מקור 10. הצדדים בתיק, מטבע הדברים, אינם חולקים על עצם קיומו של חסיון עיתונאי במשפט הישראלי והם אף שותפים להכרה בתרומתו הרבה לביסוס האינטרס הציבורי של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. [...] חובה אתית 14. אי חשיפת פרטיו של מקור איננה רק זכות; היא גם חובה. בראש ובראשונה מדובר בחובה מתחום כללי האתיקה העיתונאית-מקצועית. [...] החובה האתית, כשהיא לעצמה, אין בה כדי להקים חובה חוזית או נזיקית כלפי המקור, ואין הפרתה של אותה חובה יוצרת עילת תביעה בתחום דיני החיובים של המשפט האזרחי- הפרטי במערכת היחסים שבין המקור לעיתונאי. מנגד, אין גם לקבוע, שעיגונה של חובה אתית כאמור "פוטרת" את העיתונאי מחיוב כלפי המקור לפי דינים אחרים. למעשה, מדובר במערכות דינים נפרדות, בעלות תכליות שונות, השוקלות שיקולים נפרדים; בידי בית המשפט כלים משפטיים מספיקים העומדים לרשותו בבואו לבחון אחריות אזרחית של עיתונאי כלפי מקור, אף מבלי להיזקק לכללי האתיקה. לצד זאת, אין משמעות הדבר, שבית המשפט לא רשאי להתחשב באמור בתקנון האתיקה לשם בחינת סבירות התנהלותם של עיתונאים. [...] דיני חיובים - עילה חוזית או נזיקית [...] 17. יש לקבוע אפוא, כי בין עיתונאי לבין מקור, שלא מעוניין בחשיפת זהותו, נכרת למעשה סוג של חוזה; התנאים הבסיסיים בחוזה מסוג זה הם, שהמקור מוסר לעיתונאי מידע, והעיתונאי רשאי לעשות במידע שימוש, קרי: לפרסמו לציבור, מבלי שימסור את זהותו של המקור. מובן, ששני הצדדים רשאים להוסיף או לגרוע, בהסכמה, תנאים מתנאים שונים, באותו חוזה שהם כורתים יחדיו. ניסיון החיים מלמד, כי בדרך כלל מדובר בחוזה בעל-פה; אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של החוזה, אך במקרה ומתעוררת מחלוקת בדבר תנאיו, אזי בהעדר כתב עלול להיווצר קושי ראייתי בהוכחת אותם דברים שהוחלפו והוסכמו. חשף העיתונאי את זהות המקור, עלול הוא להיחשב כמפר חוזה וכחייב בפיצוי המקור על נזקיו. במקרה כזה תהיה תחולה לחוקי החוזים: חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970. 18. בין העיתונאי לבין המקור נוצרים לא רק יחסיים חוזיים, או מעין-חוזיים, אלא גם יחסי "שכנות", יחסי "קירבה", במובן המשפטי, כך שהעיתונאי חב כלפי המקור חובת זהירות. גילוי פרטי המקור עשוי להיחשב כביצועה של עוולה נזיקית - רשלנות, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). בענייננו, דומה שהנתבעים כלל לא חולקים על קיומן העקרונית של עילות אלה; טענתם היא, שבנסיבות המקרה אין לראות בהתנהגותם משום הפרת חובה חוזית או נזיקית. בטרם בירור העובדות ויישום הדין עליהן יש לברר עניין נוסף, שעשוי לשלול את קיומה של עילת התביעה העקרונית האמורה. "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" 19. אין חולק כי התובעת עברה עבירה פלילית. כאמור, היא הועמדה לדין, בבית משפט השלום בתל-אביב והורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של גילוי והפרת חובה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין (סעיף זה קובע: "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו - מאסר שלוש שנים"). האם, בנסיבות אלה, ראוי להחיל את דוקטרינת ה- ex turpi causa non oritur action, הידועה בעברית בשם "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה"? (דוקטרינה שזוכה לעיגון גם ב"קודקס האזרחי" (הצעת חוק דיני ממונות), סעיף 3) (הצדדים השלימו את טיעוניהם בכתב בנקודה זו, בהתאם להחלטתי מיום 25.10.11). 20. בבסיס הדוקטרינה עומדת התפיסה, כי במקרים מסוימים, נוכח מעשהו הבלתי חוקי של התובע עצמו, ראוי לשלול ממנו סעד, על סמך העיקרון שלפיו אין חוטא יוצא נשכר, והרצון שלא לתת לאדם להינות מפרי חטאו. [...] שני שיקולים מרכזיים עומדים בבסיס הדיון בשאלת החלתה של הדוקטרינה במקרה נתון. האחד - קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התנהגותו הבלתי חוקית או הבלתי מוסרית של הניזוק לבין קרות הנזק; השני - עוצמת הפליליות או חוסר המוסריות בהתנהגותו של התובע, כך שככל שעולה עוצמה זו, תגבר הנטייה שלא לאפשר לתובע לזכות בפיצוי על נזקיו. 21. אצא מנקודת הנחה של התקיימותו של התנאי בדבר קשר סיבתי. האם עוצמת המעשה של התובעת היא בדרגה כזו, השוללת ממנה את זכות התביעה? לדעתי - לא. אמנם, יש המבקרים באופן חריף (ובמידה רבה של הצדקה), את התופעה של הדלפות בידי גורמים שונים בקרב רשויות אכיפת החוק ושל "ניהול משפט בתקשורת". [...] 23. מנגד, ניתן להפנות לדו"ח ועדת מעוז. הועדה סברה בזמנה, כי סעיפים 117 - 119 לחוק העונשין אינם ראויים להישאר בספר החוקים. [...] גישה זו, שהובעה לפני 17 שנים, מקבלת משנה תוקף לאחר חקיקתו של חוק חופש המידע, תשנ"ח - 1998. לזכות הציבור לדעת מספר תכליות; היא הכרחית לשם הגשמתו של חופש הביטוי, שהרי אין חופש ביטוי בלא זכות לדעת ואין זכות לדעת בלא חופש מידע. [...] 24. אזכיר עוד, כי עיתון "הארץ" עצמו יצא בשצף-קצף, ובלשון נדירה בחריפותה, להגנתה של התובעת וכנגד ההליך הפלילי שננקט כלפיה. [...] 25. לא הבאתי את הדברים הללו כדי להכריע כרגע בשאלה, האם ישנה תקומה לסעיף 117 לחוק העונשין או שמא ראוי אכן לבטלו, בטענה שהוא אנכרוניסטי ובלתי חוקתי. כזכור, התובעת עצמה בחרה בסופו של דבר להודות בביצוע עבירה זו, והורשעה בדין. עם זאת, ולאור הגישה הנ"ל (כמו גם עמדת העיתון בזמן אמת, ואף היום, עמדה שרואה במסירת המידע על ידי התובעת מעשה מוסרי וערכי, בוודאי לא פלילי), אני בדעה, כי פליליות המעשה אינה בעלת עוצמה כזו, המצדיקה את החלתה של הדוקטרינה של "אין חוטא יוצא נשכר" ואת הפקעת זכות התביעה מידי התובעת. יש לדון אפוא בתביעה לגופה. כריתת חוזה והוכחת פרטיו [...] במקרה שבו החוזה הנטען אינו כתוב, מוטל על התובע הנטל להראות מה היו הוראותיו [...] יש לבחון מה הוכיחה התובעת שסוכם, באותו חוזה בעל-פה, שנכרת בפגישתה עם קרא. בנוסף, יש לבחון את טענותיה בנוגע לרשלנותם של הנתבעים. רשלנות 27. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - התרשלות, קרות הנזק, וקשר סיבתי בין השניים. [...] 29. מבחינת קיומה של חובת הזהירות במקרה פרטני מורה סעיף 36 לפקודת הנזיקין, כי זו נגזרת מיכולתו של אדם סביר לצפות כי בהתנהגותו עלול הוא להביא לנזק שנגרם. מבחן הצפיות מורכב הן מהיכולת הפיסית לצפות את התרחשות הנזק, והן מהשאלה הנורמטיבית, האם סביר או ראוי לדרוש מאדם לצפות את התרחשותו של נזק מסויים, במובחן מהשאלה בדבר היכולת לצפותו. [...] אם כך, לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה; אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (ע"א 5604/94 חמד נ מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498, 507 (2004)). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולי מדיניות כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטנדרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע (ראו: ענין שתיל, בפסקה 18). שיקולי מדיניות - הגנה על חופש הביטוי והעיתונות 30. כאמור, במסגרת קביעת היקפה של החובה שתוטל על נתבע במסגרתם של דיני הנזיקין, יש לשקול גם שיקולי מדיניות כללים ורחבים. בענייננו רלוונטי במיוחד השיקול של מניעת פגיעה לא מידתית, למעלה מן הצורך, בחופש הביטוי והעיתונות. חופש הביטוי, שהעיתונות החופשית היא אחד הביטויים המובהקים שלו, הוא מנשמת אפה של כל דמוקרטיה. חופש הביטוי והעיתונות אינו מובן מאליו; יש לדאוג לשמור עליו כל יום מחדש, שמא רוחות רעות יפגעו בו קשות. זכויות היסוד של האדם, כשמן כן הן - זכויות היסוד של האדם, באשר הוא אדם, יהיו לאומו, דתו, צבעו, מגדרו, נטייתו המינית, מצבו המשפחתי ודעותיו הפוליטיות אשר יהיו. הן מוקנות לאשה ולגבר, לערבי וליהודי, לדתי ולחילוני, לימין ולשמאל. הן שומרות על כולנו, ועלינו מוטלת החובה לשמור עליהן. מי שמבקש לפגוע מעבר למידה הראויה והמותרת בזכויות יסוד בכלל, ובחופש הביטוי והעיתונות בפרט, כורת במו ידיו את הענף שעליו הוא עצמו יושב. [...] 31. יש להישמר אפוא, גם בכל הנוגע לעוולות המתבררות במסגרת דיני הנזיקין (כרשלנות, איסור לשון הרע ופגיעה בפרטיות) מפסיקה, כמו גם מחקיקה, שמשמעותן תהיה הטלת "אפקט מצנן" (chilling effect), מעבר למידה הראויה, על חופש העיתונות. עלינו לראות זאת לנגד עינינו גם שעה שאנו באים לקבוע את היקף חובתו של עיתונאי כלפי המקור שלו. חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור 32. כאמור, אין חולק, שאם המקור מציב תנאים מפורשים וברורים לעיתונאי, על העיתונאי, ככל שהוא מעוניין בפרסום בנסיבות כאלה, לעמוד בהם. הפרת המוסכם או הפרת הבטחות ספציפיות תחשב להפרת חוזה. אם מדובר במצב שבו החוזה הוא כללי ולא מפורט, כלומר שהמקור לא מצייד את העיתונאי ב"מפרט" של "עשה ולא תעשה", אלא אך בהנחיה כללית של "אל תחשוף את זהותי", עדיין, מכוחם של היחסים המיוחדים הנוצרים באותו רגע בין השניים, חב העיתונאי חובת זהירות למקור. 33. מה היקפה של חובה זו? מהם אמצעי הזהירות שאותם חייב העיתונאי לנקוט? ראשית, מובן, שעל העיתונאי להכיר באפשרות, שחשיפת המקור עלולה לגרום למקור נזק, לעיתים נזק דרמטי. נשווה בנפשנו מקרה, שבו מקור מוסר לעיתונאי מידע רגיש מתוככי ארגון פשע, וזהותו מתגלה; בהחלט ישנו חשש, שאת תביעת הנזיקין כנגד העיתונאי לא ינהל המקור אלא עזבונו... גם במקרים פחות דרמטיים, לחשיפת הזהות עלולה להיות השלכה אישית וכלכלית קשה, כפי שקרה כאן. אין לזלזל גם במקרים פחות "נפיצים" לכאורה; כאשר פקיד זוטר במועצה איזורית נידחת מוסר מידע לכתב של מקומון, וכתוצאה מחשיפת זהותו הוא מאבד את מקום עבודתו ואת יוקרתו האישית, מעמדו וכבודו, יש להתייחס לכך במלוא הרצינות; מבחינת אותו מקור, עולמו חרב עליו. שנית, ברור מאליו שעל העיתונאי מוטלת החובה הראשונית שלא למסור את שמו של המקור. שלישית, על העיתונאי להימנע ממסירת כל פרט אחר, שיהיה בו כדי להסגיר את זהות המקור. כך, למשל, אין כל טעם לומר: "אני לא מוסר לכם את שמו של המקור שלי, אבל הוא יושב בבנין העירייה, בקומה חמישית, בחדר 527, השולחן שליד החלון...". בהקשר זה אין גם לפרסם פרטי מידע, המצויים אך ורק בידיעת המקור, שכן אז יופנה הזרקור מיידית אליו. 34. יש לזכור עם זאת, שעיתונאי איננו בלש, איננו חוקר, איננו סוכן סמוי ואיננו מפעיל סוכנים; יש להטיל עליו חובת זהירות סבירה, לא מוגזמת [...] עוד יש לזכור, כי הן למקור והן לעיתונאי ישנה מטרה משותפת - פרסומו של המידע; המקור פונה מלכתחילה לעיתונאי על מנת שזה יפרסם את המידע, לא יכמוס אותו. על העיתונאי לא מוטלת חובה לנהל חקירה פרטית מטעמו ולברר מה מתוך המידע שנמסר לו אין לפרסם, כי הדבר עלול לחשוף את המקור. העיתונאי רשאי לצאת מנקודת הנחה, שכל המידע שנמסר לו ראוי ומותר לפרסום, כל עוד המקור לא מציין במפורש אחרת. מטבע הדברים, לא ניתן לקבוע מראש מעין "מרשם" באשר להיקפם של אמצעי הזהירות; כל מקרה ייבחן לגופו, לפי נסיבותיו. אינני סבור גם שניתן לקבוע נהלים מפורטים בנושא זה, מעבר לשלושת כללי המסגרת דלעיל, שאמורים להיות מובנים לכל, אפילו לפי ההיגיון הבריא והשכל הישר. אעבור כעת ליישום התשתית הנורמטיבית על המקרה. על "כרונולוגיה של שבירה" וקשר סיבתי 35. התובעת קיוותה שלא תפתח חקירה בעקבות הפרסום. כשזו נפתחה, קיוותה שלא להיתפס. כשנחקרה לראשונה, הכחישה. בחקירתה השלישית נשברה והודתה. אין לקבוע נורמה שתאמר, שמי שמוסר אמת בחקירתו ומודה, מנתק בכך את הקשר הסיבתי בין התרשלות של אחרים לבין הנזק. אין גם לדרוש מהתובעת, שתנהג כאחרונת העבריינים ותמשיך לטוות שקרים נוספים לאורך כל חקירתה. אין מקום להתחבט בשאלה, האם אלמלא הודאתה, די היה בחומר הראיות כדי להרשיעה בפלילים [...] אף אם יוכח שהנתבעים כשלו בכך שפרסמו את הכתבה השנייה (ובכך אדון מיד), לא היה בכך כדי לגרום לתוצאה הסופית. מנגד, אם יוכח שכשלו בכל הנוגע לביצוע שיחת הטלפון ולמסירת המסמכים לנוסבאום, עשוי הדבר, בהיבט של הקשר הסיבתי, לבסס את אחריותם. פרסום הכתבה השנייה 37. כאמור, הכתבה השנייה התבססה על תוכנו של המכתב לפרקליטת המדינה (המתאר את אירוע חיקור הדין בארה"ב). ניתן לקבוע, כי ההשוואה בין הנאמר בכתבה לבין תוכן המכתב אכן מצביעה על דמיון רב. חרף זאת, לא עולה פרסום הכתבה כדי רשלנות. ראשית, הכתבה לא מציינת כלל את קיומו של מכתב כזה. שנית, הגם שהמכתב נכתב על ידי כותבת אחת למכותבת אחת, סביר להניח שאנשים נוספים היו מודעים לו או החזיקו צילום שלו, במיוחד כשמדובר בנושא מקצועי, ובמערכות שבהן אנשים אינם עובדים או מקבלים החלטות לבד (התובעת עצמה העלתה בתחילת החקירה מספר אפשרויות בהקשר זה). שלישית, הכתבה מתארת אירועים מתוך פגישה, שבה השתתפו גורמים לא מעטים, ישראלים ואמריקאים, כך שתיאור מה שהתרחש בה יכול היה להגיע מאותם גורמים. 38. כל זאת תקף, רק במידה שהתובעת לא אסרה במפורש על עריכת שימוש כלשהו במכתב או בתוכנו. האם הוכיחה שעשתה כן? לדעתי - לא. התובעת טוענת, כי סיכמה, כביכול, עם קרא, על השימושים הבאים במסמכים שהיא מסרה לו: מסמך הבקשה לחיקור דין - לטענת התובעת, היא התירה לקרא להשתמש בתוכנו, אך אסרה, כביכול, על הצגתו הויזואלית. המכתב לפרקליטת המדינה - לטענת התובעת, היא אסרה, כביכול, על שימוש כלשהו במכתב. לטענת התובעת, סוכם, כביכול, כי שני המסמכים יישמרו "בכספת של שוקן", כך שהם לא יגולו, למעט כהתגוננות בפני תביעת דיבה, או, לחלופין, יושמדו על ידי קרא, לאחר שישכנע את עורכיו לפרסם את הפרשה. קרא טוען, כי בפגישה באיכילוב ביקשה התובעת, מיוזמתה, למסור לו את שני המסמכים לצורך פרסומם. לקראת סיום הפגישה, התובעת הציעה לקרא שיאתרו במקום מכונת צילום, כדי שתצלם לו מספר עמודים מתוך בקשת חיקור הדין. את המכתב לפרקליטת המדינה התובעת מסרה לקרא מיד, תוך שהיא מסבירה כי הדפיסה אותו ממחשבה האישי שם הוא שמור, ולכן אין לה צורך לצלם לו העתק ממנו. לאחר שקרא והתובעת איתרו מכונת צילום בבית החולים, שלפה התובעת מתוך מסמך בקשת חיקור הדין ארבעה דפים, אותם צילמה במכונה, והעבירה לקרא את הדפים המצולמים. קרא טוען כי כלל לא הפציר בה להעביר לו "צילום מהמסמכים", ולא טען בפניה כי הם נחוצים לו לצורך התגוננות מפני תביעת דיבה אפשרית. התובעת ביקשה בעצמה להעביר לו את המסמכים לצורך הפרסום, ולא ניכר כלל כי היססה או התלבטה בעניין זה. להיפך, התובעת הפגינה בטחון וכוונה מלאה למסור בידי קרא את המידע והמסמכים. בחקירתה האחרונה במשטרה ביום 21.1.03 הודתה התובעת כי לא התאמצה להסתיר את זהותה כמדליפה: "גלאט: כן. גם כנראה צילמתי לו את הכל, אני לא זוכרת, לא זוכרת. לא הסתרתי, לא אמרתי לו, זאת אומרת כמובן היה ברור שהוא לא כותב "דיברתי אתמול עם ליאורה גלאט ברקוביץ", אבל לא התאמצתי להסתיר את זהותי, כפי שאתם רואים...". (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמ 4). [...] 39. גם התנהגות התובעת בסמוך לפרסום הכתבות איננה מלמדת על תרעומת כלפי הנתבעים בנוגע להפרת הבטחה או סיכום כלשהם. להיפך. [...] אין גם מחלוקת, כי התובעת לא באה בטענות כנגד קרא על שפרסם את דבר קיומה של הבקשה לחיקור הדין בדרא"פ או על שפרסם את העובדה שמסמך הבקשה חיקור הדין בדרא"פ מצוי בידי עיתון "הארץ". התובעת אינה מבקשת ליטול בחזרה מקרא את המכתב לפרקליטת המדינה או את מסמך הבקשה לחיקור הדין בדרא"פ, לנוכח "ההפרות" שכביכול בוצעו על ידי "הארץ". למחרת, ביום 8.1.03 מפרסמים הנתבעים גם פרסום ויזואלי ממסמך הבקשה חיקור הדין בדרא"פ; שוב, אין מחלוקת, כי התובעת לא באה בטענות כלפי קרא על כך. באותו יום, הנתבעים גם מפרסמים כתבה בעניין חיקור הדין בארה"ב, המתבסס על המכתב לפרקליטת המדינה. אין מחלוקת כי התובעת לא באה בטענות כלפי קרא על כך. מצופה היה, שלו אכן דובר במצב של הפרה כה בוטה של המוסכם, שהתובעת תיצור קשר עם מי מהנתבעים ותעמיד אותם על חומרת התנהלותם, תוך בקשה שיפסיקו לעשות כל שימוש נוסף בחומרים הללו. לו אכן דובר בהפרת סיכום כה בוטה, כיצד זה טענה התובעת, בעצמה וכן באמצעות פרקליטיה, בהליך הפלילי והמשמעתי, כי מסרה את המסמכים והמידע לשימושו של קרא, במטרה ומתוך רצון מוצהר ובלתי מסויג להביא לפרסום ברבים של פרשת סיריל קרן, הבקשה לחיקור דין בדרא"פ, החשדות לשחיתות אישית של ראש הממשלה, לרבות החשד להשפעה על עד בחיקור הדין בארה"ב? לא סביר גם, שקרא היה מסתיר מרוזנר או מהעורך הראשי את הסיכומים כביכול מול התובעת. מדוע שיעשה כן, תוך העמדתם בסיכון? 40. יתירה מזו - קרא מעיד, כי בבוקרו של יום 7.1.03, בשיחת הטלפון שבין התובעת לבינו, התובעת אף אישרה במפורש את פרסומו הויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ, ללא כל מגבלה או סייג. לאחר אישור זה, אכן בוצע פרסום ויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ, בערבו של יום 7.1.03, בכתבה בטלוויזיה בערוץ 2, וכן בוצע פרסום ויזואלי בכתבה ב"הארץ" ביום 8.1.03. קרא הסביר בעדותו, כי למרות שהתובעת לא הגבילה אותו בפרסום ויזואלי בפגישה באיכילוב, הוא ביקש, כמשנה זהירות, לוודא עניין זה איתה, ואכן קיבל את אישורה: "היה לי ברור שאני עושה את זה, שאני יש לי הרשאה לפרסם את המסמך ויזואלית. גם לא הייתה הגבלה כשנפגשתי עם התובעת, וגם היא אישרה לי את זה בשיחה שרציתי לוודא את העניין הזה וזה מה שהיה" (ע 628 ש 20 - 23). עדות זו מקובלת עליי. כאמור, התובעת אף לא באה בטענות ביחס לפרסום הויזואלי שביצע קרא, בזמן אמת. היא אף אישרה, בהודאתה במשטרה ביום 21.1.03, כי לא הייתה לה שום בעיה עם פרסומו הויזואלי של מסמך חיקור הדין בדרא"פ. התובעת נשאלה: "כלומר, לא הפריע לך שזה פורסם גם בטלוויזיה?" והיא ענתה: "אם זה הפריע לי? בוודאי שלא הפריע לי, למה שזה יפריע לי?" (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמ 5, פסקה 2). במסגרת הסדר הטיעון בתיק הפלילי הודתה התובעת, בין היתר, בסעיף 18 לכתב האישום המתוקן בשנית, שלפיו: "את הדפים המצולמים מסרה לעיתונאי והתירה לו לפרסם את תוכנם" (נספח 8 לתצהיר קרא). כיצד ניתן היום לטעון את ההיפך? 41. ואם נשוב למכתב לפרקליטת המדינה - בבוקרו של יום 7.1.03, באותה שיחת טלפון בין התובעת לקרא, הוא שיתף את התובעת בדבר כוונתו להתייחס למכתב לפרקליטת המדינה, במסגרת ידיעת מעקב שתפורסם ב"הארץ" ביום 8.1.03. התובעת אישרה את פרסום תוכן מכתבה לפרקליטת המדינה, אך ביקשה שלא להציג את המכתב ויזואלית. לדברי קרא, האמינים בעיניי, זו הייתה הסתייגותה היחידה של התובעת לגבי פרסום המכתב. לאחר אישור זה, פורסמה ביום 8.1.03 ידיעה בעיתון "הארץ" המתבססת על המכתב לפרקליטת המדינה, וזאת ללא הצגה ויזואלית של המכתב. קרא נקט משנה זהירות, על מנת להגן על התובעת, לא איזכר בפרסום מיום 8.1.03 את דבר קיומו של המכתב לפרקליטת המדינה; לא ציטט מן המכתב; ייחס את האמירות של התובעת במכתב לפרקליטת המדינה, לחוקרים ולמשטרה. אמצעים אלו ננקטו מבלי שהתובעת דרשה זאת מן הנתבעים. כאמור, התובעת אף לא העלתה "בזמן אמת" טענות ביחס לפרסום מיום 8.1.03. התובעת אישרה למעשה, בחקירתה במשטרה, כי לא אסרה לפרסם את תוכן המכתב לפרקליטת המדינה [...] 42. יתרה מכך - התובעת גם לא העלתה בהליך המשמעתי שהתנהל כנגדה בלשכת עורכי הדין שום טענה בדבר הטלת איסור כלשהו ביחס למכתבה לפרקליטת המדינה, ולא הלינה על קרא כלל. [...] 43. מהמקובץ עולה, כי התובעת לא הוכיחה את ה"סיכום" הנטען על ידה. ראוי לציין עוד, כי היועץ המשפטי לממשלה הורה על פתיחת חקירה בנוגע להדלפת חיקור הדין בדרא"פ, ללא כל התייחסות לחיקור בארה"ב. צוות החקירה כלל לא ידע על המכתב לפרקליטת המדינה, ולא ידע לקשר אותו לכתבה השנייה מיום 8.1.03, עד שהתובעת עצמה, במכתבה לשנדר מיום 9.1.03, הפנתה לדמיון התוכני בין אותה כתבה לבין המכתב, שאותו צירפה מיוזמתה לשנדר. אין לה לתובעת אלא להלין על עצמה בהקשר זה. בכלל, אין חולק כי התובעת הייתה המעורבת היחידה בפרשה שסירבה לבדיקת פוליגרף, מה שהחשידה מיידית בעיניי צוות החקירה, כך שגם החשד הראשוני לא נפל עליה בעטיו של תוכן הכתבות. 44. מכל מקום, כפי שציינתי לעיל, אין כל קשר בין פרסומי שתי הכתבות, כולל הפרסומים הויזואליים, לבין התוצאה הסופית. זו התקבלה רק לאחר הודאתה של התובעת בחקירה השנייה של יום 21.1.03, לאחר שהוצגו בפניה פלט השיחות וחוו"ד מז"פ. עריכתה של שיחה מהטלפון הביתי 45. האם התובעת דרשה מפורשות מקרא להתקשר אליה רק מ"קו מאובטח" או "טלפון בטוח"? הגעתי למסקנה כי גם כאן לא עמדה התובעת בנטל להוכיח זאת. קרא הצהיר, בסעיף 20 לתצהירו, כי התובעת לא ביקשה כלל טלפון "בטוח" או "מאובטח", וגם לא ביקשה כלל שקרא לא יתקשר אליה שלא מטלפון רגיל, כדי שלא יוכלו לאתר את השיחה, כפי שהיא טוענת בכתב התביעה ובתצהירה. גירסתו של קרא לא נסתרה כלל, ובשים לב גם למכלול הראיות והנסיבות, נראית מסתברת והגיונית יותר. קרא התקשר אל התובעת מקו טלפון בדירתו, אשר שימש אותו לעבודתו, ללא כל חריגה מן הפרקטיקה המקובלת אצל עיתונאים, לרבות במסגרת התקשרויותיהם עם מקורות. גם לתובעת עצמה לא הייתה "פרקטיקה" של שימוש בטלפונים "בטוחים" (ע 45 ש 27 - ע 46 ש 6). זאת, לא בכלל, ולא בפרט בהתקשרות עם קרא. בתחילה, התובעת התקשרה אל עיתון "הארץ", וביקשה את הטלפון הסלולרי של קרא, ולאחר מכן התקשרה אל הטלפון הסלולרי של קרא, וביקשה להפגש איתו באיכילוב (ע 27, ש 13 - 23). התובעת אף הודתה, בתשובה 40.2 בתצהיר תשובות לשאלון, כי היא איננה יודעת אם קו הטלפון בו עשתה שימוש, לצורך ההתקשרות הראשונה עם קרא, היה קו טלפון "מאובטח". הדבר אינו תומך בטענה שכביכול הנושא מאוד הטריד אותה. הרי בנסיבות שבהן יש חשש למעקב אחר שיחות טלפון (או, למצער, אין כל קושי לקבל פלט שיחות יוצאות ממשרדי המעביד, הפרקליטות), התקשרותה של התובעת אל קרא "מסבכת" את התובעת עוד יותר מהתקשרותו של קרא אליה, וזאת מאחר והתובעת הינה פרקליטה היוזמת קשר ראשון עם עיתונאי, בעוד שבמצב דברים רגיל אמור העיתונאי להתקשר אל הפרקליט, במטרה לקבל ממנו אינפורמציה. בעוד שהתקשרות עיתונאי אל פרקליט היא דבר מקובל וודאי שאין בה כדי להוכיח הדלפה, הרי שפניה טלפונית יזומה וראשונית של פרקליט אל עיתונאי קשה הרבה יותר להסבר, ודאי כאשר אותו פרקליט מצהיר כי מעולם לא דיבר עם העיתונאי. בנוסף, כאשר מוסכם מראש על התקשרות אל התובעת במספר טלפון סלולרי ידוע, השייך לפרקליטות, הרי שממילא אין מדובר בהתקשרות טלפונית שלא ניתן להתחקות אחריה או לדעת על קיומה, מהטעם הפשוט שקצה אחד של התקשורת הינו מספר טלפון ניתן לזיהוי, אשר ידוע מיהו האדם אותו הוא משמש. לכן כאשר מוציאים פלט שיחות של מספר הטלפון הסלולרי של התובעת (המצוי בבעלות המעביד, גם אם בשימושה האישי), ממילא יופיעו בו שיחות הטלפון שבוצעו עם קרא. 46. לא זו אף זו - התובעת מבהירה, בחקירתה במשטרה, כי הייתה מודעת לאפשרות למסור לקרא טלפון שאינו רשום על שמה אך לא מצאה לנכון לעשות כן: "לא יכולתי להגיד לו תשמע, אתה אל תתקשר אלי?! או תתקשר לטלפון שאתם בחיים לא תגיעו אליו, כי הוא לא רשום בשום מקום?!" (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמי 10, פסקה 7). הדברים אינם מסתדרים עם הטענה בדבר סיכום על "קו בטוח". סיכום כזה אפוא - לא הוכח. 47. האם היה על קרא, מיוזמתו, לנקוט באמצעי זהירות ולהתקשר לתובעת מטלפון אחר, למשל טלפון ציבורי או טלפון הממוקם במקום ציבורי? במילים אחרות, האם היה עליו לצפות כי תפתח חקירה פלילית, שבמסגרתה יתבקש צו לחשיפת פלט השיחות של הטלפון בביתו? לדעתי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. התובעת עצמה לא שיערה בנפשה כי פרסום המידע, בניגוד לפרקטיקה עד אותה עת במקרים דומים, יביא לפתיחתה של חקירה פלילית בהוראת היועץ המשפטי לממשלה, לאיתור המקור שהדליף את בקשת חיקור הדין בדרא"פ שפורסמה בעיתון "הארץ" ביום 7.1.03, תוך צירופו של איש שב"כ לצוות, לא כל שכן כאשר לא מדובר כלל בהדלפת מידע הנוגע לבטחון המדינה, ושעה שהעיתונאי עצמו לא היה חשוד (אמיתי) בביצוען של עבירות פליליות. בא כוחה של התובעת טען בשמה בהליך הפלילי, כי ההחלטה בדבר עצם קיום החקירה והשימוש בדרך שנבחרה, החלטות אלה מהוות סטיה בוטה ממדיניות היועץ המשפטי במקרים דומים וחמורים של הדלפות, ומהווה פגיעה קשה בחופש העיתונות ובדמוקרטיה הישראלית. אם כך, מה לה לתובעת כי תלין על קרא שלא צפה אפשרות כזו? מובן, שגם הנתבעים לא צפו שתפתח חקירה כזו ובוודאי שלא צפו, וגם לא סביר היה שיצפו, שיינקטו פעולות חקירה כה פולשניות. [...] כפי שציינתי, יש הבדל בין עיתונאי לבין בלש או סוכן סמוי או מרגל, או, להבדיל, ראש ארגון פשע, שגורמי אכיפת החוק בעקבותיו. גב רותי יובל ציינה, בחוות דעתה, כי התקשרויותיו הטלפוניות של קרא לא חרגו מכל חובת זהירות של עיתונאי כלפי מקור (סעיף 21 לחוות הדעת). התובעת לא חקרה את גב יובל על קביעה זו, ולא הציגה שום חוות דעת מומחה נוגדת. מסירת מסמכים לנוסבאום 50. התובעת טענה, כי דרשה ששני המסמכים שמסרה לקרא, שמתוכם מסמך אחד הוא המכתב האישי שכתבה לפרקליטת המדינה, יישמרו ב"כספת של שוקן". היא הסבירה בעדותה, כי נחשפה שנים קודם לכן במסגרת תיק פלילי שניהלה למידע אודות הכספת של שוקן, ועל כן ידעה מיוזמתה להעלות דרישה זו ולהתנות כי המסמכים שתמסור יושמדו או יאוחסנו בכספת זו, הכל על מנת לוודא כי לא ייעשה במסמכים כל שימוש ולו בטעות, ולא יוכלו "להתגלגל" לאנשים אחרים. לא ראיתי כל סיבה שלא לקבל את עדותו של שוקן, שלפיה אין לו כספת המשמשת לשמירת חומרי מערכת או מסמכים שנמסרו בידי כתבי העיתון על ידי מקורות שונים, מה גם שאין הוא נוהג לפקח על עבודתם של כתבים בעיתון (שזה תפקידו של העורך הראשי של העיתון). קרא הצהיר והעיד, כי לא שמע כלל על "כספת של שוקן", לא במסגרת עבודתו בהארץ, וגם לא בשיחותיו עם התובעת לפני הפרסומים, וגם לא השתמש ב"כספת של שוקן" בעבודתו העיתונאית, ולכן ברור, כי הוא לא יכול היה לאשר, כביכול, שמירה בה. עדותו אמינה בעיניי. [...] גירסתו של שוקן אמינה, ואף לא נעשה נסיון לסתור אותה. מכל מקום, אפילו נניח שהייתה כספת, או שראוי שתהיה כספת לשמירת מסמכים חסויים, ושקרא ורוזנר היו אמורים לשים את הניירת בתוכה, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, שכן אין טענה שהעותקים שהיו ברשותם אבדו או נגנבו. 51. נחזור לסוגית העברת חומר לנוסבאום. העברת מסמך טיוטת הבקשה לחיקור דין לנוסבאום התבצעה באופן הבא: קרא שוחח טלפונית, במקביל, בשני קווים שונים, עם רוזנר ונוסבאום; בקו טלפון אחד הוא העביר לרוזנר את מספר הפקס שמסר לו נוסבאום, ובקו השני הוא וידא עם נוסבאום כי הוא אכן ניצב לבדו בסמוך למכשיר הפקס אליו שוגר המסמך על ידי רוזנר, עד לקבלת אישור ממנו כי קיבל לידיו את המסמך במלואו. הנתבעים מסרו לערוץ 2, באמצעות הפקס, העתק מן העמודים הרלוונטיים לחיקור הדין בדרא"פ, אשר לא כללו שום "טביעות אצבעות", ואף נגזרו מהם שורת הפקס. 52. בערבו של אותו היום, 7.1.03, הופיע נוסבאום בחדשות ערוץ 2, תוך שהוא מציג, ויזואלית, את המסמך. התובעת, לטענתה, ראתה את השידור בטלויזיה, "בזמן אמת" (סעיף 54 לתצהירה). בחקירתה במשטרה אמרה: "גלאט: ... יכול להיות שברוך קרא, שהטלויזיה שילמה לו כסף תמורת האינפורמציה. העיתון כבר זכה בתהודה שלו, והוא מכר או לא מכר, לא יודעת, לטלוויזיה. איילון: אבל זה לא הפריע לך שזה פורסם גם בטלויזיה? גלאט: אם זה הפריע לי?! בודאי שלא הפריע לי, למה שזה יפריע לי?!". (נספח 7 לתצהיר קרא, תמלול הודאת התובעת, עמי 5, פסקה ראשונה, וראו גם נספח 5ג לתצהיר קרא, קלטת מס 10/03 דקה 41:35 - 41:40). כפי שכבר ציינתי, אני מוכן להניח שהתובעת הייתה במצוקה קשה בעת חקירותיה במשטרה, אך ניתן להבחין בבירור כי הדברים האלו (כמו גם אמירות אחרות) נאמרים בטון ברור, ללא הסתייגות, לאחר מחשבה, ובמקרה זה הם אינם מתיישבים עם הטענה בדבר איסור כביכול על העברת המסמך. [...] 53. הפרקטיקה הנהוגה והמקובלת של העברת מסמכים בין כלי התקשורת, הוכחה בעדויותיהם של קרא, רוזנר ונוסבאום ובחוות דעתה של רותי יובל. התובעת לא סתרה זאת בראיה כלשהי. בכל מקרה, הפרסום הויזואלי בערוץ 2, לא היה בו כדי לחשוף את זהותה של התובעת. הצגת המסמך בטלויזיה הייתה חלקית ביותר; כל שהוצג היה רק קטע טקסט מתוך העמוד הראשון למסמך, מבלי לחשוף חלקים נוספים של הדף; הטקסט עצמו שנלקח מתוך המסמך עוצב בגרפיקה של מערכת חדשות ערוץ 2. אי אפשר היה להבין מהשידור כי נוסבאום מחזיק רק בעמודים המסוימים מתוך בקשת חיקור הדין, אותם עמודים שמסרה התובעת לקרא. בפרסום שנעשה על ידי נוסבאום בחדשות ערוץ 2, היה דווקא כדי לטשטש את זהות המקור שמסר מידע ומסמכים שהובילו לפרסום בעיתון, וזאת מאחר והפרסום בערוץ 2 רק יצר את הרושם כי יש יותר ממקור אחד, וכי המקורות עובדים עם יותר מעיתונאי אחד. מכל מקום, החוקרים לא טענו כלל בפני התובעת, כי הפרסום הויזואלי בערוץ 2 חשף, כביכול, את התובעת, ואין מחלוקת שהחוקרים לא ערכו דו"ח מז"פ על סמך הפרסום הויזואלי בערוץ 2. 54. אם כן, איסור מפורש - לא הוכח; שיתוף פעולה עם כלי תקשורת מהווה פרקטיקה מקובלת וסבירה, ובלבד שלא חושפים את פרטי המקור; ההצגה הויזואלית הייתה זהירה; נותר לשאול את השאלה, האם יכלו הנתבעים לצפות, שנוסבאום ייפגש עם שנדר, ויציג בפניו את המסמך עצמו. לדעתי יש להשיב גם על כך בשלילה. מזכ"ד שכתב שנדר (נ/17) עולה, כי ביום 14.1.03, הוא נפגש עם מקור בשם "נשר", אשר הציג בפניו מספר דפים שנחזו להיות צילומים מהבקשה לחיקור דין בדרא"פ, והתיר לו לצלם אותם, לאחר שמחק מהם מספרים שנראו כמספרי פקס, וכי שנדר צילם את המסמכים. "נשר" סירב לשתף איתו פעולה בנסיונות להתחקות אחר זהות המקור, אך הסכים למסור את המסמכים, בכפוף להתחייבות כי זהותו תישאר חסויה לכל דבר ועניין. שנדר אכן התחייב בפניו לעשות זאת. על בסיס המסמך שקיבל שנדר מ"נשר", הוכן דו"ח מז"פ ביחס לסימני סיכות השדכן על גבי טיוטת הבקשה לחיקור דין בדרא"פ, תוך השוואת סימנים אלו לטיוטה שמסרה התובעת לחוקרים. ביום 25.11.03 הוציא השר לביטחון פנים תעודת חסיון בנוגע לזהותו של "נשר". עתירת התובעת בעניין זה בהליך הפלילי נדחתה. [...] 55. כך או כך, גם אם היה מוכח שנוסבאום מסר בידי שנדר את המסמך ששימש להכנת דו"ח המז"פ, אין לקבוע כי הנתבעים צפו או היו יכולים לצפות, כי עיתונאי בכלל, ועיתונאי ותיק ובכיר כדוגמת נוסבאום בפרט, יעביר, כביכול, מסמך כזה לידי צוות החקירה המיוחד, בשעה שהוא יודע שמתנהלת חקירה לגילוי מדליף. הדרכה ונהלי עבודה 56. התובעת טוענת, כי הפרת חובת הזהירות על ידי "הארץ" התבטאה גם באי קיום נהלים, הדרכה, פיקוח ואמצעי זהירות מינימליים לשמירת חסיון מקורותיו של העיתון, ולמעשה שרר מצב שבו כל כתב יכול היה לנהוג ככל העולה על רוחו ולפי מיטב הבנתו. [...] אינני סבור כי היעדרו של "נוהל" ספציפי כתוב במערכת העיתון עולה כדי רשלנות. לעיתונאי "הארץ" מחולקת ספרות המקצועית, הכוללת את תקנון האתיקה (עי 395, שי 20 - 21); ספרו של משה רונן על האתיקה העיתונאית וקובץ חוקים שעיתונאי מחויב לדעת בעבודתו (עי 396, שי 1 - 8). בנוסף, מבוצע לימוד פרטני של כל עיתונאי, ביחס לאופן העבודה עם מקורות, תוך מתן דגש מיוחד על שמירה על חסיון המקורות, ובשוטף, נעשית עבודה יומיומית של העורכים עם הכתבים, על שמירה על חסיון מקורות, כאשר העורך מפקח על התוצאה הסופי, לפני פרסומה. במסגרת שיטת עבודה זו, כאשר עולה קושי עם מקור, פונים הכתבים לעורכים או לעיתים לעורכי הדין של העיתון (עי 397, שי 7 - 8). העיתון ערך גם השתלמויות בנושאים שונים, כאשר בכל כינוס ניתנה הרצאה של עורך העיתון או עורך משנה, ולפעמים אחד מראשי דסק הלילה (עי 396, שי 10 - 24). לעיתים ניתנו ההרצאות על ידי יועצים משפטיים, בסוגיות הקשורות לחסיון עיתונאי, לשון הרע ואיסור פרסומים (עי 396, שי 13 - 20). נורמות אלו הן ראויות ומספקות; ככל שאין הן נוהגות בכלי תקשורת אחרים, ראוי לאמץ אותן. במקרה הספציפי דנן, זהותה של התובעת כמקור למידע נותרה אך ורק בידיעתם של שניים: קרא ורוזנר, ולא גולתה לאף אדם, גם לא לממונים על רוזנר, שלהם דיווח רוזנר על המידע שהתקבל אצל קרא, והשניים האלה, כפי שפרטתי לעיל, לא הפרו התחייבות או חובה כלשהי. מעמדו של שוקן והמגעים עמו 57. שוקן הוא בעל מניות ודירקטור בנתבעת 4, בעלת העיתון. הוא אינו עורך ראשי, סגן עורך ראשי, עורך חדשות או עורך מכל סוג שהוא. הוא אינו נוהג לפקח על עבודתם של כתבים בעיתון, ואין זה כלל מתפקידו לעשות כן, לנוכח ההפרדה הברורה הקיימת בין המערכת העיתונאית למערכת העסקית של העיתון. אין מחלוקת, כי שוקן לא נפגש ולא שוחח עם התובעת לפני הפרסומים בעיתון. הוא נחשף אליהם, לראשונה, עת פורסמו בעיתון, כמו כל קורא אחר. גירסתה של התובעת, בסעיף 86 לתצהירה, כי קרא הבטיח לה, כביכול, ש"כל צעדיו ייעשו בתיאום עם מר שוקן ותחת פיקוחו", לא רק שהוכחשה, היא גם אינה מתקבלת על הדעת. לגירסה זו אין זכר, לא בהודאתה במשטרה, לא בהליך הפלילי ולא בהליך המשמעתי; אין לה אפילו זכר בכתב התביעה, שבו נטען, כי קרא הבטיח לה, שטיפולו בידיעה ייעשה בפיקוחו של רוזנר (ראה סעיף 47 לכתב התביעה). [...] 58. התובעת מנסה אף ללמוד על אחריותו האישית של שוקן, כמו גם על אחריות הנתבעים כולם, מעצם העובדה ששוקן נפגש עמה והציע לה סכום כסף. נסיון זה כמוהו כשמירת יין בחבית שבורה. שוקן העיד בתצהירו, כי למיטב זכרונו הוא נפגש עם התובעת שלוש פעמים: פעמיים בביתה ופעם אחת במשרד ב"כ הנתבעים, כשלאותה פגישה אחרונה נלווה ב"כ התובעת, עו"ד בר נתן. הפגישה הראשונה עם התובעת הייתה ביוזמתה. התובעת התקשרה אל שוקן וביקשה להיפגש; בפגישה טענה התובעת לסיכום, כביכול, עם קרא, לפיו האחרון לא יעשה, לכאורה, כל שימוש במסמך שמסרה בידיו, וכי קרא לא עמד בו בכך שמסר את המסמך לערוץ 2, ואף טענה כי הובטח לה, כביכול, כי קרא יפקיד את המסמך "בכספת בעיתון" לצורך שמירתו לאחר הפרסום. שוקן, שלא ידע אז מהן עובדות המקרה אמר לתובעת, שיברר את הנושא עם הגורמים במערכת העיתון ויחזור אליה. מן הבירור שקיים שוקן עלה, כי לא זו בלבד שלא היה לקרא סיכום עם התובעת ביחס לאי שימוש במסמך ושמירתו ב"כספת" או השמדתו, אלא שהוא אף קיבל אישור מפורש מן התובעת לבצע פרסום ויזואלי של המסמך. מהעדויות ברור, כי שוקן הציע לתובעת, ביוזמתו המלאה, לפנים משורת הדין ומבלי שביקשה דבר, כי עיתון "הארץ" ישתתף עמה בהוצאות הכרוכות בניהול ההליכים המשפטיים בהם הייתה מעורבת בעקבות הודאתה בהדלפה, עד לסך של 10,000 דולר. לא דובר מעולם על פיצוי על התנהגות שלא כדין, כביכול, מצד הנתבעים, ואף התובעת לא ביקשה לעצמה פיצוי כלשהו. שוקן הסביר, הן בתצהירו והן בעדותו, את הנסיבות החריגות שהובילו לפתיחת חקירה לגילוי המדליף, ואת הנסיבות החריגות שהובילו לחשיפת התובעת, מצב דברים שהוביל גם להצעה חריגה מטעמו להשתתפות בהוצאות משפטיות בהליך הפלילי. שוקן הסביר, כי ההצעה הכספית נעשתה על רקע של תחושת אי נוחות מן המצב אליו נקלעה התובעת, גם אם היא זו שהייתה אחראית לו, ובעיקר מכעסו על החקירה שהתנהלה בענין זהות המדליף, בהוראת היועץ המשפטי לממשלה. גם מכתב "הארץ" ליועץ המשפטי לממשלה מיום 14.5.2003 (נספח 1 לתצהיר שוקן), מדבר בעד עצמו, ומוכיח את עמדת הארץ באותה עת. שוקן מדגיש בתצהירו, כי התובעת מסרה לו, כי התיעצה עם פרקליטה בנוגע להצעתו לסיוע כספי, וכי הם החליטו משיקוליהם שלהם שהדבר לא יהיה רצוי לה; התובעת הודתה לו ובזה הסתיים העניין. הדברים מדברים בעד עצמם, ונסיונה של התובעת לומר היום כי בסך הכל הייתה "מנומסת" כלפי שוקן (עי 320, שי 5 - 12), נראה תמוה, בלשון המעטה. סוף דבר 59. התביעה נדחית. מאחר והתובעת הביאה לבירור עניין לגיטימי, תקדימי ועקרוני, לא ראיתי לנכון, חרף דחיית תביעתה, לחייבה בהוצאות משפט. כל צד ישא בהוצאותיו. לקריאת פסק הדין המלא

רופרט מרדוק הקריב את "ניוז אוף דה-וורלד" בניסיון למזער את הנזקים שגרמה חקירת האזנות הסתר לאימפריית התקשורת שלו. מעצרו של העורך הראשי לשעבר, המקורב לראש הממשלה, מסמן כי אין בכך די

רופרט מרדוק עתיד להגיע היום ללונדון, לרגל הדפסת גליונו האחרון של "ניוז אוף דה-וורלד". העיתון הנמכר ביותר בבריטניה יפיץ היום את גליונו האחרון, לאחר 168 שנה של פעילות. על השער יתנוסס מונטאז של הידיעות הבלעדיות שפירסם במהלך השנים, ומעליהן הכיתוב "תודה ולהתראות". הגיליון האחרון והדרמטי רחוק מלחתום את פרשת האזנות הסתר ששטפה את בריטניה ובימים האחרונים מהדהדת גם בכלי תקשורת בעולם כולו. במהלך סוף-השבוע האחרון עסקה העיתונות הבריטית כולה בפרשה ובהשלכותיה, המגיעות כיום, חמש שנים אחרי שנחשפה, הרחק מחוץ לבניין "ניוז אוף דה-וורלד". במהלך סוף-השבוע דיווח "הגרדיאן" כי המשטרה החלה לחקור ראיות לכך שמנהלים בכירים בניוז-אינטרנשיונל, תאגיד התקשורת המנהל את עסקי התקשורת של רופרט מרדוק בבריטניה, מחקו מיליוני מיילים מהארכיון הפנימי של החברה, בניסיון לשבש את החקירה. המידע שבארכיון הכיל, ככל הנראה, תכתובות בין כתבים, עורכים וחוקרים פרטיים עוד מינואר 2005. "הגרדיאן" ממשיך וטוען כי מקור המקורב לחוקרים סיפר כי המשטרה חושדת שמנהל בכיר בניוז-אינטרנשיונל מחק "כמויות מסיביות" של מידע ארכיוני בשני מועדים שונים, והותיר רק שברירי מידע. החוקרים מאמינים כי אחת מהמחיקות המדוברות אירעה בסוף ינואר, אז הודיע בית-המשפט כי החקירה בעניין האזנות הסתר, שנסגרה לכאורה ב-2006 עם הרשעתם של עיתונאי וחוקר פרטי, תיפתח מחדש. המידע החדש עומד בניגוד לטענת גורמים מניוז-אינטרנשיונל, שטענו כי ישתפו פעולה באופן מלא עם החקירה. לאחר ההודעה על סגירת "ניוז אוף דה-וורלד" ביום חמישי האחרון, קרא ראש ממשלת בריטניה, דייוויד קמרון, לזרז את החקירה, ואמר כי "אף אבן לא תיוותר במקומה" עד שהאשמים יועמדו לדין. בהצהרה הוסיף קמרון והודה כי הוא ופוליטיקאים אחרים העלימו עין מהמתרחש בתקשורת הבריטית. "ענן שחור מרחף מעל התקשורת, הפרלמנט והמשטרה", אמר. "עלינו להסיר את הענן הזה על-ידי התמודדות עם הבעיה, ואני נחוש ביותר לעשות כך". למרות הדברים הללו נמנע קמרון מלמנות שופט שיוביל את החקירה, דבר שעורר תרעומת רבה וקריאות להאצת הליכים, בעיקר בקרב חברי מפלגת הלייבור היריבה. על קמרון נמתחה גם ביקורת בשל ידידותו עם אנדי קולסון, מי שהיה עורך "ניוז אוף דה-וורלד" בזמן שעובדיו השתמשו באמצעים הפסולים של האזנות סתר. קולסון התפטר מהעיתון סמוך להרשעתו של אחד מעובדיו, קלייב גודמן, בהאזנה לתאים הקוליים של מקורבים למשפחת המלוכה הבריטית. זה לא היה סוף הקריירה של קולסון: הוא החל לעבוד כיועץ האסטרטגי של מנהיג השמרנים קמרון, שנבחר בשנה שעברה לראשות הממשלה. קולסון הצהיר כי לא ידע על שיטותיו של גודמן או של החוקר הפרטי ששכר, גלן מלקייר, והמשטרה הבריטית הודיעה כי אין בידיה די ראיות כדי להגיש נגדו כתב אישום בפרשה. אולם בשנה שעברה נאלץ להתפטר: "כשהדובר צריך דובר, זה זמן ללכת", אמר אז. אמש, בהתפתחות דרמטית בפרשה, יומיים בלבד לאחר שגיימס מרדוק, בנו של רופרט, הודיע על סגירת "ניוז אוף דה-וורלד", נעצר קולסון על-ידי המשטרה. קולסון נחקר במשך תשע שעות בחשד לביצוע עבירות במהלך כהונתו כעורך "ניוז אוף דה-וורלד", בשנים 2003–2007. לאחר החקירה שוחרר בערבות. לא רק קולסון: אדם נוסף, שהעיתונות הבריטית לא פירסמה את זהותו, נעצר גם הוא. יחד איתם חזר אל בין כותלי תחנת המשטרה גם גודמן, העורך לענייני מלוכה ב"ניוז אוף דה-וורלד", שריצה בעבר ארבעה חודשי מאסר בגין האזנות הסתר. "הגרדיאן" מדווח כי גודמן נעצר הפעם בחשד למתן שוחד לשוטרים במהלך עבודתו בעיתון. בו בזמן ממשיכה רבקה ברוקס, גם היא עורכת ראשית לשעבר של "ניוז אוף דה-וורלד" (2000–2003), המכהנת כיום כמנהלת ניוז-אינטרנשיונל, להכחיש את מעורבותה בהאזנות הסתר שביצעו כתבי העיתון, או אף כי היתה מודעת להן. בתגובה לפנייה של חבר הפרלמנט קית ואז, יו"ר ועדת הפנים, ענתה ברוקס: "אני מעוניינת להבהיר כי בתור עורכת ניוז אוף דה-וורלד לא ידעתי דבר על ההאזנות במקרה של מילי דאלוור ומשפחתה, ולא במקרים האחרים שהתרחשו במהלך כהונתי". בהקלטת אודיו מפגישה שערכה ברוקס עם עובדי העיתון ביום שישי, לפני שיצאו כולם לפאב מקומי, נשמעה ברוקס אומרת כי היא נחושה להשיג זיכוי עבור העובדים, אולם הזהירה כי צפויות לעיתון חשיפות מטלטלות נוספות, והזהירה כי "הגרוע ביותר עוד לפנינו". במהלך סוף-השבוע הצטרף קמרון לרשימת הפוליטיקאים שקראו להתפטרותה של ברוקס, שבעבר היתה ידועה כמקורבת לממשל הבריטי ולקמרון בפרט. גם הכנסייה של אנגליה, המחזיקה במניות בתאגיד של מרדוק, פירסמה הודעה שלפיה היא מרוצה מההחלטה לסגור את העיתון, אולם לא תהיה מרוצה עד שבכירים בתאגיד יטלו אחריות ויתפטרו או יפוטרו. ניוז-אינטרנשיונל מחזיק בבעלותו, לצד ה"ניוז אוף דה-וורלד" שנסגר, גם את "הסאן" הפופולרי, את "הטיימס" ואת ה"סאנדיי טיימס". על-פי הערכות הרווחות בתקשורת הבריטית, האיום הגדול ביותר שניצב בפני מרדוק הוא כי ההאשמות שהניבה הפרשה יטרפדו את רכישתה המתוכננת של חברת הטלוויזיה בלוויין BskyB. מרדוק רכש כבר 40% ממניות הערוץ סקיי, הנכס העיקרי של החברה, ומעוניין להשלים את ההשתלטות על החברה. הרגולטור הבריטי רשאי לפסול את העסקה עם קונה "מפוקפק". חששו של מרדוק כי ההתפתחויות האחרונות בפרשת האזנות הסתר יהפכו את התאגיד ל"מפוקפק" עמד כנראה בבסיס החלטתו לסגור את "ניוז אוף דה-וורלד". בינתיים סובלים עסקיו של מרדוק גם מתוצאות עסקיות שליליות בטווח המיידי. על ההפסד העצום שבסגירת הטבלואיד המצליח (והעיתון הראשון שקנה בבריטניה) יכפר מרדוק כנראה בהעברה של לפחות כמה מ-200 העובדים שיפוטרו לעבודה על הכנת מהדורת יום א ל"סאן", החסר מהדורה כזו. אולם הדיווחים על עיכוב צפוי בעסקת סקיי גרמו כבר לירידה של 1.8 מיליארד ליש"ט בערכה של החברה, ומעל לדו"חות העסקיים של ניוז-אינטרנשיונל מרחף עדיין איום בחרם מודעות מצד מפרסמים גדולים, המתנים את קיומו בתוצאות החקירה המשטרתית. זו נערכת כעת במרץ, ככל הנראה, ואליה עתידות להתווסף שתי חקירות שעליהן הכריז קמרון בלחץ הקהל והפרלמנט: חקירה בדבר ערכי האתיקה העיתונאית בבריטניה, וחקירה בדבר כשרותה של החקירה המשטרתית הראשונה בעניין האזנות הסתר ב"ניוז אוף דה-וורלד". בהתחשב בעילת מעצרו הנוכחית של גודמן, יש לשער ששתי החקירות יצטלבו.

עם תום המונדיאל, שדר הספורט עמית הורסקי תובע מאות אלפי שקלים מרשות השידור בטענה להדרה והתנכלות מצד הנהלה נקמנית

שדר הספורט עמית הורסקי תובע מרשות השידור למעלה מ-700 אלף שקל, בין היתר בטענה כי סבל מהתנכלות ומפגיעה במעמדו. כמו כן דורש הורסקי פיצויים בגין שעות נוספות שלא שולמו לו, עבודה בשבתות, אחזקת רכב ופיטורים שנעשו בעבר בלא שימוע. דבר התביעה פורסם לראשונה באתר NEWS1. בשבוע שעבר הגיש הורסקי, באמצעות עו"ד בדראן סלאמה, תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בירושלים ובה הוא מפרט את טענותיו נגד רשות השידור. כמה מהטענות נוגעות לתקופה שבה עבד כפרילנסר קבוע, בשנים 1997–2004. לטענתו, לא קיבל את הזכויות המגיעות לו בגין תקופה זו. מעבר לכך דורש הורסקי כספים על עבודתו בשנים האחרונות ופיצוי על מה שהוא רואה כהתנכלות. לפי כתב התביעה, ההתנכלויות גברו בעקבות כתב תביעה שהגיש נגד הרשות בשנת 2011 (ונמחק מאז). לדבריו, מאז 2012 "הנתבעת החלה להתנכל לתובע באופן בוטה יותר מאשר בעבר, כולל פגיעה במעמדו, כאשר הוא היה השדר המרכזי בכדורגל וכן שידר גם משחקי כדורסל, והנתבעת החליטה, ללא עריכת שום שימוע, למנוע ממנו את המשך השידור, למרות שלא היתה שום סיבה מקצועית לכך". בהמשך מתייחס הורסקי לשכירת שירותיו של השדר יורם ארבל וכותב כי "הנתבעת שכרה את שירותיו של שדר חוץ בעלות גבוהה ביותר (שהיתה כ-6,000 שקל למשחק, ולאחר התערבות האוצר הסכום הופחת משמעותית), רק כדי שהתובע לא ישדר, כאשר היא מקדמת שדרים אחרים ו/או משתמשת בשדרי חוץ גם בתקופת המונדיאל, והעיקר לא להשתמש בשירותיו של התובע". הורסקי טוען כי מנהל מחלקת הספורט ברשות השידור לשעבר, אורי לוי, הודיע לו כי את משחקי הכדורגל בעונת 2012/3 ישדר ברוטציה עם ארבל, אולם בפועל הוא "מודר מכל שידור, למרות שלא היתה הצדקה עניינית לכך, במיוחד בשל העלות הגבוהה של שידור החוץ. "למרות מידורו של התובע ממשחקי הכדורגל", נכתב בהמשך כתב התביעה, "הוא המשיך לשדר משחקי כדורסל, ואולם גם כאן הנתבעת נהגה בו בבוטות ובזלזול רבים, כאשר סמוך לפני משחק הכדורסל שבין הפועל תל-אביב לבין הפועל ירושלים, הודיע מר מאיר בר [מנהל מחלקת הספורט הנוכחי] לתובע, שוב ללא מתן זכות שימוע ואף ללא הודעה כלשהי בכתב, כי הוא לא ישדר כדורסל יותר וההחלטה היא להמשיך בשידורים רק עם מר אורי לוי; כשהתובע ניסה להבין האם הוא ישדר משחקי כדורגל לכל הפחות, מסר לו מר בר שהרשות החליטה שאם היא לא תורשה להמשך התקשרות עם מר ארבל, היא תפנה לשדרי חוץ אחרים. כך שבפועל, המשמעות היא שגם משידורי כדורגל התובע ימודר; ובפועל, נכון להיום זה מה שהרשות עשתה ועושה". הורסקי, כך נטען בכתב התביעה, "העלה בזמן אמת את החשד שכל הניסיון ליצור דה-לגיטימציה למעמדו כשדר בכיר, מעבר להיותו מונע משיקולים זרים ועל רקע ההליכים המשפטיים שבינו לבין הרשות, הוא מונע ממטרה גדולה יותר, של פגיעה נוספת בו ואי-שיבוצו כשדר במונדיאל האחרון. הדבר התממש על קרקע המציאות כאשר התובע לא שובץ כשדר במונדיאל, והנתבעת העדיפה שוב להשתמש בשירותי שדרי חוץ, שלא עשו את המלאכה המוטלת עליהם בצורה ראויה, בלשון המעטה, תוך שידור לא מקצועי ביחס לחלק ניכר מהמשחקים ותוך ביקורת רבה על בזבוז משאבי הציבור ללא הצדקה עניינית". טרם הוגש כתב הגנה. 33229-07-14

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מאנישים את דיירי שכונת האולפנה | "ישראל היום" אינו מציג בשערו תצלום של דירת זרים שהוצתה | "דה-מרקר" היחיד שמדווח על שביתת עובדי נייר-חדרה

"צה"ל הולם בעוז בתוקף הערבי, השמיד כ-400 מטוסי אויב", נכתב בכותרת הראשית של עיתון "הארץ", לפני 45 שנה פחות יום. הכותרת הזו מתנוססת הבוקר מחדש, בראש קונטרס הנלווה לעיתון "הארץ". הקונטרס רואה אור מטעם גלריה גורדון, ונועד לקדם את פתיחת התערוכה "1967" של האמן לארי אברמסון. התערוכה "מורכבת משתי סדרות של עבודות שצוירו במהלך 2012-2011, מעל גבי גליונות של עיתון הארץ מימי מלחמת ששת-הימים", נכתב בדברי הסבר המסיימים את הקונטרס. "העיתונים הישנים, מהחודשים מאי, יוני ויולי 1967, נשמרו במשך כ-40 שנה בארגז בעליית הגג של אבי האמן, ועברו לפני כמה שנים לרשותו של האמן". 16 עמודי ברודשיט של עיתוני התקופה משמשים רקע וחומר גלם בידי אברמסון. מאחורי הדימויים שצייר אברמסון על גבי נייר העיתון, מאחורי הדפסים שחורים של צמחי ארץ ישראל, ניתן להבחין בכותרות הימים ההם: "דרישת שלום לחיילים באמצעות הארץ"; "שש יממות במקלט" במדור "לאשה ולבית"; מודעה מטעם "התנועה למען סיפוח השטחים המשוחררים" קוראת: "מערכת-הסברה רכרוכית ועקרה בבירות העולם – מחבלת בהישגיו המזהירים של צה"ל"; מודעת "הינפש וטייל במרחבי ישראל"; משאל "תרבות וספרות" על "אמנים במלחמה". זהו מוסף ייחודי, מפעים. הנה נמצא עתיד לעיתונות המודפסת, לפחות לכמה עשורים: חומר גלם ליצירות אמנות (אנטי-)נוסטלגיות. אפליקציה דיגיטלית של העבודות לא היתה משיגה אותו האפקט. למעט גלריה גורדון, אין כמעט מי שמתייחס הבוקר לעובדה שלפני 45 שנה בדיוק פרצה מלחמת ששת-הימים. את משבצת המבט לאחור על מלחמות מכריעות בתולדות ישראל תופסת מלחמת לבנון הראשונה, שעליה הוחלט בממשלת ישראל היום לפני 30 שנה. "האם הקרב על המבצר שהפך לסמל נערך בעיקר לצורכי יוקרה פוליטית?", שאל שי פוגלמן בגליון סוף-השבוע האחרון של "הארץ". "האם ההשתלטות על ההר, במחיר דמים נורא, שירתה בעיקר את בעלי בריתה הנוצרים של ישראל בדרום לבנון?". באותו היום, ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות", פורסם יומנו של עודד שטרן-מירז, שנלחם על הבופור. בין היתר חשף את דבר התאבדותו של אחד הלוחמים במהלך הקרב, לאחר שנפצע. הבוקר מוקדשת כתבת השער במוסף "המגזין" של "מעריב" לקרב על הבופור. "במלאות 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה והקרב על הבופור, משרד הביטחון מפרסם תמונות שלא נראו עד כה של חיילי ומפקדי צה"ל בין רגעי המלחמה". כל הכפולה הפותחת מוקדשת לפרסום התצלומים, "כחלק מפעילות משרד הביטחון להציג חומרים בעלי משמעות היסטורית לעיון הציבור באמצעות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון": הגששים בשטח, רפול לוחץ את ידי גומאייל, שרון עומד במרכז קבוצת חיילים. גם ב"ישראל היום" מדפיסים כמה תצלומים ששיחררה יחידת הדוברות של הצבא. בשער "מקור ראשון" מודפסים שני תצלומים מהמלחמה שהפיץ דובר צה"ל. בכיתוב התצלומים מכונה המלחמה בשמה הרשמי "מלחמת שלום-הגליל". "היום לפני 45 שנה – ב-5 ביוני ההוא – החל כיבוש השטחים", מזכיר ספי רכלבסקי במדור הדעות של "הארץ". מבחינה זו, גם הכותרות הראשיות של שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", מוקדשות לציון יום השנה לפרוץ מלחמת ששת-הימים. "המתנחלים: שרי הליכוד בגדו בנו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", על רקע החלטת השרים במפלגת השלטון שלא לתמוך ב"חוק ההסדרה". "התפנית במאזן הכוחות אירעה במהלך ישיבת סיעת הליכוד בכנסת", מדווחים יובל קרני, צביקה ברוט, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק, בעמ 4 של העיתון. "נתניהו, שחשש מסיעה לעומתית, הפעיל על השרים ועל הח"כים מכבש לחצים. הוא הזהיר אותם כי חקיקת חוק ההסדרה, שיכשיר בנייה ישראלית על קרקע בבעלות פלסטינית, עלולה להוביל לתביעה נגד ישראל בבית-הדין הבינלאומי בהאג". הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת להאנשת המתנחלים שמתגוררים בבתים המיועדים לפינוי. על רקע תצלום של הבתים, הנפרש לרוחב כל הכפולה, מגיש העיתון מדריך מזורז לנפשות המתגוררות בהם [עקיבא נוביק]. משפחה אחת מכל בית מצולמת בתמונה משפחתית, ויתר המשפחות מיוצגות על-ידי תצלום השלט התלוי על דלתן. ביחס לכל אדם מוזכר מקצועו. "מורות ופרסומאים, סטודנטיות וחיילים בסדיר: אלו האנשים שחיים בגבעת המחלוקת בבית-אל", מסכמת כותרת הגג. עיון בנתונים שמביא העיתון מראה כי בין המתגוררים בבתים שני פרסומאים בלבד, לעומת שבעה אברכים. "אין רוב לחוק ההסדרה; התושבים: לא נוותר", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". בתחתית הכפולה הפותחת, במסגרת ללא תצלום, מדווחת אפרת פורשר על עמדת תושבי בית-אל. "תהיה כאן עמונה פי 2", נכתב בכותרת הדיווח. "בפעם הראשונה מאז החל הדיון הציבורי על שכונת האולפנה הודיעו התושבים באופן רשמי, גלוי וכמעט פה אחד: אם יהיה פינוי, נתנגד לו בכל מחיר", מדווח. גם ב"מעריב" שמים דגש על האנשים שמאחורי הדלתות בבתים המיועדים לפינוי. "רגע לפני שנהפוך לפליטים" היא הכותרת שמציגה בפני קוראי העיתון את יעל שחק, תושבת שכונת האולפנה, שכותבת עבור העיתון את "יומן האולפנה". הפרק הראשון ביומנה מתפרסם בעמ 4 של "מעריב" תחת הכותרת "גם אנחנו רוצים לחיות". שתי הכותרות הללו מתבססות על מלים שכתבה שחק. בגוף הטקסט שלה הביטויים נראים מעט הגיוניים יותר מאשר ככותרות בעמודי חדשות של עיתון. הכותרות מרמזות על תסריט שאינו קשור למציאות. גם אם יפונו התושבים, הם לא יעמדו בתנאים הקבועים באמנות בינלאומיות להגדרת פליטים. הם בוודאי לא יוחזרו למדינה שבה הם צפויים להיות מוצאים להורג. הם ימשיכו לחיות. אגב פליטים וסכנת מוות, בשערי כל העיתונים, למעט "ישראל היום" ו"מקור ראשון", מתפרסם הבוקר תצלום של דירת אריתריאים, אתיופים וסודאנים, שהוצתה. לפי דיווחם של עוז רוזנברג וברק רביד ב"הארץ", ארבעה מדיירי הדירה, ברחוב יפו בירושלים, נפצעו באורח קל משאיפת עשן וכוויות בידיים. "במשטרת ירושלים חושדים שמדובר בהצתה מכוונת", נכתב, "כיוון שהכתובת צאו מהשכונה רוססה על הקיר". רוזנברג ועוז מצטטים מדברי חובש מד"א שהגיע למקום ("ככל הנראה הנפגעים ניסו לכבות את האש בעצמם"), מדברי אחד הפצועים ("ניסיתי עם הידיים לכבות את הלהבות") ומדברי אחיו שמתגורר סמוך אליו ("הם רצו להרוג אותם"). מובא גם ציטוט קצר מפי "תושב השכונה" ("יש פה סבל של תושבים. אם אשתי מפחדת להסתובב פה ברחוב לבד, אז זאת לא בעיה?"). דיירי הדירה שהוצתה מוגדרים בידיעה "מהגרים". תצלום של אם ובתה, לצד הכתובת "צאו מהשכונה", מתפרסם בשער "ידיעות אחרונות". הכותרת בעמ 6 של העיתון קוראת "השנאה בוערת", ומודפסת על רקע תצלום של ילדה בת שלוש בשם סמרוויט, פוסעת בדירה המפוחמת. ירון דורון ודני אדינו אבבה מתארים בצבעוניות האופיינית ל"ידיעות אחרונות" את הדרמה שהתרחשה בדירה, ונותנים פתחון פה נרחב יותר לטענות שכני הדיירים. "הם משמיעים מוזיקה אפריקאית בקולי קולות בזמן התפילות בשבתות", מצוטט אחד התושבים. "הם שותים ומשתכרים ואז מתנהגים בצורה מפחידה", מצוטט אחר. הדיירים מוגדרים בידיעה "מסתננים", אך גם "זרים". בשער "ישראל היום" עושים שימוש במלים "מסתננים" לתיאור דיירי הדירה שהוצתה, ובידיעה מאת יורי ילון ואפרת פורשר הם מכונים גם "מהגרי עבודה". בשער "מעריב" מכונים הדיירים בדירה שהוצתה "פליטים". בדיווח מאת יוסי אלי הם מוגדרים "פליטים", "מהגרי עבודה" ו"עובדים זרים". הדיווח על הדירה שהוצתה מתפרסם ב"מעריב" במסגרת כפולת עמודים שמוקדשת כולה לענייני אפריקאים (לא יהודים) החיים בישראל. בכפולת העמודים מתפרסם טור מאת טרישה רדאקר הפנר, מומחית לענייני אריתריאה בארגון אמנסטי אינטרנשיונל, הקוראת: "אל תאמינו לדיקטטורה גוועת". הכותבת מתארת את קשייהם של אזרחי אריתריאה במולדתם, ומסיימת במלים: "אל [לישראל] לשתף פעולה עם משטר אכזרי וערמומי אשר אזרחיו פונים אליה בבקשה להגנה. האריתריאים אינם מהגרי עבודה, והם גם לא משתמטים מגיוס או עריקים מהצבא. הם באמת ובתמים פליטים אשר באופן ברור ביותר זכאים להגנה הבסיסית על-פי המשפט הבינלאומי, הגנה אשר נשללה מהם במולדתם". בלב כפולת העמודים של "מעריב" ידיעה מאת יובל גורן וזוהר שחר לוי ולפיה חנות להמרת כסף בפינת הרחובות פרישמן ובן-יהודה בתל-אביב התגלתה כ"חוליה מרכזית של רשת סחר בבני-אדם – חטיפת מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודאן, עינויים ותביעת דמי כופר תמורת שחרורם", כך לפי חקירה של היחידה למאבק בפשיעה כלכלית של משטרת ישראל. מנהלי המקום הם זיאד קוראד ובנו טארק, תושבי שועפאט. "הבדואים מסיני העבירו לקוראד הודעות טקסט ובהן מספרי הטלפון של האריתריאים והסודאנים השוהים בישראל, אשר בני משפחותיהם נחטפו והוחזקו בשבי תחת עינויים קשים, וכן את סכומי הכופר שנדרשים עבור שחרורם", מוסבר בידיעה. "כמו כן נמסר להם קוד שניתן לכל חטוף ובן משפחתו כדי להשליט סדר בעסקאות הכופר הרבות, שהן אחד הצדדים האפלים בגל ההסתננות לישראל". בהמשך נכתב כי לפי כתב האישום שהוגש נגד בעלי העסק, "ברוב המקרים השמיעו החוטפים לקרוביהם בישראל את קול יקיריהם המעונים והמתחננים על חייהם. לבני המשפחות נמסר כי אם לא יעבירו את דמי הכופר, החטופים יירצחו ואיבריהם יימכרו". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמות התוצאות החודשיות של "מדד השלום", שעורכים פרופ אפרים יער ופרופ תמר הרמן, בחסות אוניברסיטת תל-אביב והמכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף באתר זה). הפעם, תוצאות המדד אינן עוסקות כלל במשא-ומתן לשלום בין מדינת ישראל לשכנותיה ובאפשרות לשלום בין אזרחי ישראל היהודים והערבים, אלא ביחס של ישראלים לאפריקאים (הלא יהודים) שחיים בישראל. בתשובה לשאלה "האם האפריקאים הם סרטן בגוף של ישראל"? השיבו יותר ממחצית היהודים (52%) בחיוב. 24% אמרו שהם מאוד מסכימים עם האמירה ו-28% אמרו שהם די מסכימים עם האמירה. לעומת זאת, רק 18% בקרב הערבים השיבו בחיוב על שאלה זו (14% מאוד מסכימים ו-4% אינם מסכימים). פערים בעמדות יהודים וערבים כלפי זרים נמצאו גם בתשובה לשאלה שבדקה את היחס לזרים לפי מוצאם. לפי הסוקרים, לרוב היהודים די או כלל לא מפריעה נוכחות של עובדים מדרום אמריקה (51%), ממזרח אירופה (59%), מתאילנד (53%) ומהפיליפינים (61%). לעומת זאת, לרוב היהודים מפריעה נוכחותם של זרים מגאנה וניגריה (62%), מסודאן או מאריתריאה (73%) ועובדים פלסטינים (73%). בקרב הערבים לא נמצאו הבדלים. "לגבי כל אחת מקבוצות המוצא הללו היה רוב בין 70 ל-90 אחוזים שנוכחותה די או בכלל אינה מפריעה להם", נכתב. האם הכוונה היא כי יש 10% מקרב הערבים שמפריעה להם נוכחות של עובדים פלסטינים? הנתונים המפורטים אינם מתפרסמים בעיתון וטרם עלו לאתר המדד. "רשות האוכלוסין וההגירה החלה ליישם שלשום את התיקון בחוק ההסתננות, שאושר בכנסת בינואר. מעתה, כל מהגר מאפריקה שיסתנן לישראל ייעצר לתקופה של עד שלוש שנים, בלא משפט", נכתב בפתח מאמר המערכת של "הארץ". "הגיע הזמן לעצור ולגרש את כל הזבל הזר ולהגן על בנותינו התמימות מפני מרגלים שמתחזים לתיירים", מצוטט ב"ידיעות אחרונות" מנחה חדשות פופולרי בשם יאנג רואי, שכתב זאת ברשת חברתית סינית. "מגרשים את הזרים", מדווח בועז ארד, כתב העיתון בסין. "רבים מהסינים תומכים בקמפיין הממשלתי ומפגינים שנאת זרים עמוקה", כותב ארד. לפי דיווחו, הממשלה הסינית הכריזה על מבצע בן 100 ימים ל"ניקוי" המדינה מזרים השוהים בה בניגוד לחוק. "במסגרת הקמפיין נבדקים האזרחים הזרים ששוהים בסין, וכל מי שמציג אשרת כניסה שפג תוקפה או שנתפס עובד ללא ויזת עבודה מסודרת – נקנס, נעצר או מגורש. בעלי העסקים שמעסיקים שוהים בלתי חוקיים ובעלי דירות שמשכירים אותן לזרים ללא אישורי שהייה נענשים אף הם בחומרה". הממשלה אף פתחה קו טלפון מיוחד שבו יכולים תושבי בייגינג לדווח על זרים ששוהים או עובדים בה באופן בלתי חוקי. ארד מסביר כי המבצע החל "זמן קצר לאחר העלאתו לאינטרנט של סרטון קצר שבו נראה תייר בריטי מנסה לאנוס צעירה סינית בבייגינג ולאחר מכן סופג מכות רצח מעוברי אורח". יובל יועז כתב אתמול ב"גלובס" על מסקנות נציב תלונות הציבור על שופטים בנוגע להתנהלותה של השופטת ורדה אלשיך. בטור פרשנות נלווה הגדיר יועז את מסקנות הנציב "פסק דין מרשיע בעבירות שיפוטיות שיש עימן קלון". לדבריו, "במערכת משפט השואפת להיראות מתוקנת, לא ניתן לעבור לסדר היום על החלטה כזו. [...] הצעד המתבקש כעת הוא זימונה של אלשיך לשיחה בלתי פורמלית בלשכת נשיא בית-המשפט העליון, אשר גרוניס. על הנשיא לומר לה שכדי להימנע מנקיטת צעדים פורמליים, מוטב לה להודיע מיוזמתה כעת על פרישה מוקדמת, ולסיים את הפרשה בדרך מכובדת. "[...] האפשרות המתבקשת, היה ואלשיך תסרב לפרוש, תהיה העמדתה לדין משמעתי בפני הרכב מיוחד של בית-הדין המשמעתי לשופטים. על הגשת קובלנה כזו צריך להחליט שר המשפטים יעקב נאמן, לפי המלצת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. הבעיה היא שנאמן מחובר חברתית לכל עורכי-הדין המפורסמים שחתמו על עצומת התמיכה באלשיך, והוא יימצא בדילמה אמיתית, שתוביל ככל הנראה לגרירת רגליים". כתבת "כלכליסט" ענת רואה, למודת מאבקים עם אלשיך, אינה צופה כי השופטת תעזוב בקרוב את תפקידה. "חולשת מוסד הנציבות טמונה בכך שלנציב אין כל סמכות לנקוט צעדים כלשהם נגד שופטים", היא כותבת הבוקר בטור קצר המתפרסם לצד ידיעה פרי עטה על החלטת הנציב. "סמכויות אלה שייכות להנהלת בתי-המשפט, כך שלא יהיה זה מפתיע אם חרף החלטתו החמורה של הנציב, תמשיך אלשיך לכהן בתפקידה כאילו לא היו דברים מעולם". ב"דה-מרקר" אין הבוקר ידיעה על החלטת הנציב. מדור המשפט בעיתון כולל ידיעה על פסילת חוות דעת של פרופ ירון זליכה, וטור פרשנות על החלטה ביחס לתגמולם של עורכי-דין בתביעות נגזרות וייצוגיות. ידיעה קצרה יחסית על אלשיך, מאת תומר זרחין, מתפרסמת בתחתית עמ 6 של "הארץ". מיקי פלד מדווח ב"כלכליסט" על תוצאות מחקר של בנק ישראל שמהן עולה כי יש פער משמעותי בין זמן חיפוש העבודה הממוצע במרכז ובפריפריה. לפי כותרת המשנה, הפער גדל פי 4.3 מאז 1996. "הפער המשמעותי ביותר", נכתב, "נפתח זמן קצר לאחר הגזירות שהטיל ב־2003 שר האוצר דאז בנימין נתניהו, ושדומות להן הוא מתכוון להטיל בתקציב 2013". חיים ביאור מדווח ב"דה-מרקר" על שביתת עובדי מפעל נייר-חדרה, מקבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר. לפי דיווחו, 400 עובדי המפעל פתחו בשביתה במחאה על החלטת ההנהלה לא לשלם להם במשכורות אפריל תוספת שכר של 2.5%, כפי שנקבע בהסכם השכר הקיבוצי לפני כמה חודשים. בעיתון של דנקנר, ובעיתונים אחרים, אין הבוקר סיקור של השביתה. ביום שישי ביקרו ב"מקור ראשון" את הכוונה למנות את שי ניצן למשנה ליועץ המשפטי לתפקידים מיוחדים. הבוקר מדווחים ב"ידיעות אחרונות" טובה צימוקי ואיתמר אייכנר כי ברגע האחרון נמשכה מסדר היום של הממשלה ההצעה למנות את ניצן לתפקיד. "הסיבה", נכתב: "חששו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגובת המתנחלים". מבין הדיווחים על המתרחש בימים אלה בערוץ 10, מומלץ לקרוא את זה של נתי טוקר המתפרסם ב"דה-מרקר". "ישראל אינה רוצה עיתונאים מסוגו של בלאו. פרס ישראל מוענק כאן לעיתונאים מסוגו של יעקב אחימאיר, אחראי, פטריוטי וממלכתי, כמו שישראל אוהבת. הוא היה מחזיר את המסמכים", כתב גדעון לוי שלשום. הבוקר כותב אחימאיר על בלאו בעיתון "ישראל היום". אחימאיר מתנגד להעמדת בלאו לדין, בשל המחיר הציבורי והתדמיתי שיגבה, אך מתנגד עוד יותר ל"התבטאויות הקולניות של עיתונאים בעקבות ההחלטה". "בכל הכבוד", כותב אחימאיר, "ויסלחו לנו כמה מעמיתינו: בניגוד לזעקותיהם, כפי שהתבטאו בניסוחים מבהילים של עצומות למיניהן, הרי ישראל ואזרחיה נהנים מחופש עיתונות וביטוי שמעטים כמותו במדינות דמוקרטיות. כעיתונאי, אני גא במדינתי, הנתונה זה 64 שנים במצב חירום, בעודה שוכנת בלבה של יורה רותחת, ובכל זאת אינה משליכה בסיטונות לכלא עיתונאים, כמו בטורקיה של ארדואן. זו אינה קביעה פופולרית בימים אלה, אבל האמת צריכה להיאמר: במדינת ישראל אין שלטון המדכא את חופש העיתונות. נקודה".

כמחצית הכותרות הראשיות: להאדרת יריביו של נתניהו • המחצית האחרת: נגד נתניהו או בביקורת על מצב החברה והכלכלה • רק בכותרת ראשית אחת לא הוצג נתניהו באור שלילי • מככבים: ליברמן והרצוג • בישורת האחרונה של מערכת הבחירות 2015 השיל ynet את שרידי המסכה

ראש הממשלה בנימין נתניהו טען בשבועות האחרונים כי כלי התקשורת בישראל, ובעיקר אלו השייכים לקבוצת "ידיעות אחרונות", פצחו בקמפיין להפלתו. בדיקה של כותרות אתר ynet בתשעת הימים שלפני הבחירות לכנסת מעלה כי רוב הכותרות הראשיות באתר אכן הביעו ביקורת קשה כלפי בנימין נתניהו וממשלתו, במקביל לקידום מתנגדיו, בעיקר יו"ר המחנה-הציוני יצחק הרצוג ויו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן. 57 כותרות ראשיות פורסמו בראש דף הבית של ynet בין בוקר יום ראשון, ה-8.3.15, לערב יום שני, ה-16.3.15. 32 כותרות ראשיות היו ביקורתיות כלפי נתניהו וממשלתו, או שהתמקדו בקשיים חברתיים וכלכליים של אזרחי המדינה. רוב הכותרות האחרות הוקדשו להאדרת יריביו של נתניהו. בין הכותרות הראשיות הביקורתיות ניתן למנות את הבאות: "נתניהו מדרדר אותנו לסוף החלום הציוני"; "ביבי, הפכת אותנו לאויב. לא נוכל להצביע ליכוד"; "לחמתי בעזה – והליכוד קורא לי חמאסניק"; "נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, זה נגמר"; "משה כחלון: הליכוד שכח את הדרך"; "ביבי: לפיד שותף טבעי; הליכוד: נאמר בטעות" (כאשר הרצוג אמר בטעות "אשמור על נתניהו מאוחדת", לא עלתה על כך ידיעה באתר ynet, לא כל שכן כותרת ראשית); "דיסקין: נתניהו נכשל, תנו להרצוג הזדמנות" ו"מאיר דגן חשף מסמך: נתניהו לא אמר אמת". במקביל פורסמו כותרות רבות על המצב החברתי הקשה במדינה. בין היתר פורסמו הכותרות הראשיות "צפוף בכיתה: בתנאים כאלה אי-אפשר ללמד"; "ירידה של 7.9% בהתחלות בנייה ב-2014"; "קצבאות מבישות, ועדות מתישות, גירעון עצום"; "למפוטרי הדרום מחכה רק אבטלה"; "נגזר על העובדים להיות רעבים ללחם"; "מכות ודמעות בתור של שעתיים: עינוי וסבל"; "30 אלף זקוקים לסיוע: חיילים חוזרים למקרר ריק"; "פערי ענק בחינוך – 15 אלף שקל לתלמיד בחולון, 6,200 בערד"; "סלפי-אוטובוס: סיוט יומי בתחבורה הציבורית" (פרויקט בהשתתפות אזרחים שיזמה מערכת ynet); ו"כך התייקרו החיים בארץ תחת הממשלה האחרונה". אפילו כותרת ראשית שהוקדשה לדברי נתניהו מראיון שהעניק לחדשות ערוץ 2 העבירה עליו, במשתמע, ביקורת. "נתניהו: אתמקד במשבר הדיור בקדנציה הבאה", נכתב בה. למעשה, בכל תשעת הימים האחרונים היתה רק כותרת ראשית אחת באתר ynet שבה הופיע נתניהו שלא הציגה אותו באור ביקורתי מובהק – "נתניהו בעצרת: הורדנו מחירים, בנינו דירות". באתר שאינו נחשד כאוהד נתניהו, כמו אתר "הארץ" למשל, הכותרת הראשית באותה שעה קראה: "נתניהו בכיכר: הרצוג ולבני מסתירים את כוונותיהם לגבי ירושלים". גם מבין עשרות הכותרות המרכזיות האחרות שפורסמו במעלה דף הבית של ynet, אך לא בכותרת הראשית של האתר, בלט היתרון המספרי לכותרות שביקרו את נתניהו וממשלתו. בין הכותרות הביקורתיות שפורסמו מתחת לראשית ניתן למנות את "הליכוד איים על כחלון"; "הנשים נותרו מאחור, גם בממשלה"; "להוריד משמעותית יוקר המחיה"; "כחלון: בגין היה מתבייש"; "חלמו על עסק והתרסקו"; "30 שנה ליכוד, הפעם איתך"; "דן מרידור: לא אצביע ליכוד"; "כך נראית חברה מתפוררת"; "איש בעולם לא מאמין לנתניהו"; ו"כחלון: הליכוד מטעה את הציבור". פעמים רבות הציג דף הבית של ynet כותרות ביקורתיות כלפי נתניהו הן במשבצת הכותרת הראשית והן במשבצת הכותרת השנייה בחשיבותה באתר. במקביל היה מי שנהנה מרוח גבית של עורכי אתר ynet. בתשעת הימים שחלפו בין יום ראשון שעבר לאמש הוקדשו 5 כותרות ראשיות להצגת שר החוץ אביגדור ליברמן ומפלגתו ישראל-ביתנו באור חיובי: "ליברמן מציג: אלה תנאי הכניסה לממשלה"; "תשובה הפלסטינים יקבלו ממני כשר ביטחון"; "קרובי נרצחים עם ליברמן: עונש מוות למחבלים"; "ליברמן: רציתי לחסל את חמאס, ביבי לא הסכים"; ו"כשאני אהיה שר ביטחון יגיע סופו של חמאס". מדובר בדחיפה רצינית למי שעומד בראש מפלגה שעל-פי הסקרים האחרונים צפויה לקבל כ-5 מנדטים (אחד לכל כותרת ראשית באתר בימים שלפני פתיחת הקלפיות). לשם השוואה, יש-עתיד, הבית-היהודי וכולנו זכו באותו הזמן לכותרת ראשית אחת כל אחד באתר ynet, על אף שמפלגות אלה צפויות לקבל מספר מנדטים כפול ומעלה ממפלגתו של ליברמן. לדחיפה גדולה יותר זכה רק יו"ר המחנה-הציוני, יצחק הרצוג, שקיבל בתשעת הימים שלפני הבחירות שבע כותרות ראשיות בדף הבית של ynet: "הרצוג: נתניהו מפלג את העם, אני אאחד אותו"; "יצחק הרצוג: נתניהו פילג ופירק, אני אחבר" (על אף הדמיון בין השתיים, הפרידה יממה בין שתי הכותרות והן התייחסו להתבטאויות שונות); "הרצוג: משבר הדיור, חטא שאין עליו כפרה"; "הרצוג בכותל: אשמור על חוזקה של ירושלים"; כותרת ראשית יוצאת דופן גם עבור אתר ynet, שהוקדשה לתולדות משפחת הרצוג – "הסב הרב, האבא הנשיא. מי אתה יצחק הרצוג"; וכן: "הרצוג: מתחייב להיות ראש ממשלה של כולם" ו"הרצוג: אהיה ראש ממשלה של כולם" (בין שתי הכותרות האחרונות הפרידה כותרת אחרת, למען ליברמן, שהתנוססה במשך כשעתיים). הכותרות שחתמו אמש את מסע הבחירות של ynet הוקדשו גם הן למחנה-הציוני. הכותרת "ציפי לבני ויתרה על הרוטציה עם הרצוג" עלתה תחילה בליווי תצלום סתמי של הרצוג ולבני, אך עד מהרה השתנה התצלום לכזה שמציג את השניים מניפים ידיהם לאות ניצחון. הכותרת הראשית שהחליפה אותה פנתה ישירות אל הגולשים. "לבני: אני עשיתי מעשה, עכשיו תור האזרחים". גם ynet עשו מעשה, עכשיו תור האזרחים.

בשנה שעברה פרסמו שלושה מבכירי העיתונאים ב"מעריב" מאמרי ביקורת על קשריו של אביגדור ליברמן עם איל ההון הרוסי ולדימיר גוסינסקי. מהחודש שעבר גוסינסקי הוא מבעלי העיתון. האם מעתה יהיה יותר מעניין לקרוא על "מעריב"?

בסוף חודש מאי חתם איש העסקים הרוסי ולדימיר גוסינסקי על עסקה, שלפיה ירכוש 25 אחוזים ממניות "מעריב אחזקות" תמורת 85 מיליון דולר. השקעתו של גוסינסקי התבצעה לפי שווי חברה של 255 מיליון דולר, שווי הגבוה ב-120 אחוזים ממחירן של מניות "מעריב" בבורסה, גם לאחר שטיפסו ב-77 אחוזים מאז תחילת השנה. מחיר העסקה גבוה כמעט פי עשרים מהמחיר שבו רכשה משפחת נמרודי את השליטה ב"מעריב" מידי יורשיו של רוברט מקסוול לפני שש שנים. ולדימיר גוסינסקי (46) הוא יו"ר "הקונגרס היהודי הרוסי". הוא מחזיק באחת מקבוצות התקשורת המרכזיות ברוסיה, "מוסט", שכוללת ערוץ טלוויזיה ציבורי (NTV), המשודר בארץ, ערוצי טלוויזיה בכבלים באירופה ובאסיה וכן שידורי טלוויזיה בלוויין. "מוסט" מחזיקה גם בכמה עיתונים מרכזיים ברוסיה, מגזין משותף עם "ניוזוויק" ומדריך טלוויזיה. החברה פעילה גם בתחומי הבנקאות, הנדל"ן והביטוח. גוסינסקי התחרה על העסקה עם איש העסקים האמריקאי רון לאודר. נציגו של עופר נמרודי בעסקה היה עורך-הדין רם כספי. כספי הוא גם זה שביצע את עסקת "מעריב"-מקסוול בסוף שנות השמונים. כמו בעיסקת מקסוול, הקפיד כספי גם הפעם שאם השליטה על התאגיד של גוסינסקי תעבור לידיים אחרות, יוצעו המניות למכירה. לאחר שנסגרה העסקה עם גוסינסקי, כינס נמרודי את בכירי העובדים ב"מעריב" וסיפר להם עליה. הוא הסביר שהעדפת גוסינסקי על לאודר נבעה משתי סיבות: הראשונה, המחיר הגבוה שהציע גוסינסקי, והשנייה, הסכמתו לא להיות מעורב בעריכת העיתון. רון לאודר ידוע בקרבתו לראש הממשלה וכך גם מי שייצג אותו במשא ומתן עם נמרודי, עורך-הדין יצחק מולכו. חברת "הכשרת היישוב" רשמה לעצמה רווח הון חד-פעמי של 187 מיליון שקל בעקבות העסקה. את הכסף שנכנס מייעדת, בין השאר, "מעריב אחזקות" להשקעות ולהתרחבות בתקשורת האלקטרונית והכתובה בישראל ומחוצה לה. חברת "מעריב" יכולה, אם תרצה, לרכוש מגוסינסקי את עשרת האחוזים שלו בחברת מת"ב, ובכך להגיע לשליטה של 24 אחוזים בחברה. כמו כן יש תוכניות להשקיע בתחום לווייני התקשורת, להעברת שידורי טלוויזיה דיגיטליים (די.בי.אס). פרויקט חדש נוסף של "מעריב": הוצאת המהדורה העברית ל"נשיונל גיאוגרפיק". ▪ ▪ ▪ רכישת רבע ממניות "מעריב" על-ידי גוסינסקי מעוררת את שאלת הלגיטימיות של בעלות זרה על כלי תקשורת ישראליים. אמנם, פורמלית, המקרה של גוסינסקי אינו מייצג משום שהוא קיבל אזרחות ישראלית, אבל ניתן בצדק להיאחז בו לצורך העניין הנדון כאן, משום שעיקר עסקיו וחייו בחו"ל. אחרי שכמעט כל ענפי המדיה והטלקומוניקציה בארץ מוחזקים בשותפות עם בעלי הון זרים, נכנס גם גוסינסקי לתחום העיתונות הכתובה. הדלת הזו כבר נפתחה בעבר, על-ידי רוברט מקסוול ששלט ב"מעריב" בתחילת שנות התשעים לתקופה קצרה וגם על-ידי הבעלים של ה"גרוזלם פוסט", קונרד בלאק. גם העיתון "אנשים" הוא בבעלות המיליארדר היהודי טד אריסון. הוצאת עיתון "הארץ" באנגלית גם היא בשיתוף עם בעלות זרה, "הראלד טריביון" שבבעלות "וושינגטון פוסט" ו"ניו-יורק טיימס". בעליו של העיתון "מקור ראשון" לא ידוע לציבור, אם כי ההנחה הרווחת היא שאף הוא זר. בכל חברות הכבלים בישראל מושקעים בעלי הון זרים. בחברת "תבל", לדוגמה, שותפות חברת האחזקות האמריקאית-אירופית יו.פי.סי וחברת הכבלים האמריקאית הגדולה בעולם טי.סי.איי. במת"ב שותף גוסינסקי בעשרה אחוזים והחברה נסחרת בבורסה האמריקאית. מחצית ממניות "עורק", השולטת בשבעים אחוז מ"ערוצי זהב", מוחזקות על-ידי חברת התקשורת האמריקאית "סאותווסטרן בל". גם בערוץ השני יש מאחזים של בעלות זרה. ב"טלעד", שבה שותף "מעריב" ב-18 אחוזים, מחזיקה חברת "שמרוק" ב-23 אחוזים מהמניות. "שמרוק" מבקשת כבר תקופה ארוכה למכור את מניותיה ב"טלעד". עוד שותף ב"טלעד" הוא מנדל קפלן, המחזיק ב-14 אחוזים מהחברה. בחברת "קשת" שותף ויליאם נגל ב-8 אחוזים. שותפים זרים יש גם ברדיו האזורי, לדוגמה: 30 אחוז מ"קול הים האדום" באילת ו-13 אחוזים מ"קול העמקים" הושקעו על-ידי גונתן קליין, נשיא סי.בי.אס-טי.וי. בעלי הון זרים מושקעים גם בתחנות רדיו לא חוקיות, כגון ערוץ 7 והרדיו הפיראטי בחיפה. רון לאודר עוד לא אמר את מלתו האחרונה בתקשורת הישראלית. מקובל להעריך שהוא יהיה אחד המתמודדים על הערוץ המסחרי החדש. לאודר מחזיק בבעלות על כמה תחנות טלוויזיה במזרח אירופה. בארץ הוא מחזיק ב"אולפני הבירה", שמספקים שירותים לחברת-החדשות של ערוץ 2, ומפיקים ומשדרים, בין השאר, את ערוץ הספורט בכבלים. לאודר גם זכה, לאחרונה, במסגרת קבוצת מוזס-לאודר, במכרז על מכירת הפרסום בקול-ישראל. כניסה של לאודר ל"מעריב", מסתבר, היתה יכולה לפגוע בסיכוייו להתחרות על זכיון הערוץ המסחרי החדש. על-פי החוק, לבעלי עיתונים אסור להחזיק יותר מ-24 אחוזים מזכיין טלוויזיה. לכאורה, יש לראות בהשקעות חיצוניות בתקשורת הישראלית מגמה עסקית חיובית כמו בכל ענף פיננסי אחר, ויחד עם זאת הרווח וההפסד של כלי תקשורת טוב איננו נמדד רק במאזן הכלכלי, אלא גם בתרומתו העיתונאית למרקם הדמוקרטי הישראלי. "מעריב" של נמרודי הוא כבר תקופה ארוכה יעד לכניסת משקיעים זרים. בניגוד למשפחות מוזס ושוקן, עסקיו של נמרודי אינם מתבססים על עיתונות ומו"לות. "מעריב" היא חברה-בת של חברת "הכשרת היישוב", ששולחת את זרועותיה לזירות עסקיות מגוונות. "מעריב" הוא עוגן חשוב מאוד לעסקיו המגוונים של נמרודי. בראיון שהעניק גוסינסקי למוסף "כסף" של "גלובס", אמר את הדברים הבאים: "לנו יש רק מבחן אחד: מבחן התוצאה. עד כמה העיתון נפוץ? מה אחוזי הצפייה בערוץ הטלוויזיה? רק דבר אחד מעניין אותי - תפוצה גדולה, ואם העיתון טוב, אם ערוץ הטלוויזיה טוב, יש תפוצה טובה". כשביקש גוסינסקי לבצע את עסקת התקשורת הראשונה שלו בארץ, נתקל בחשדנות רבה: בדצמבר 97 קיימה מועצת הכבלים בדיקה קפדנית של קשריו העסקיים ברוסיה, לפני שאישרה לו לרכוש 10 אחוזים ממת"ב. ללא קשר לגוסינסקי דווקא, יש הסבורים שצריך לעצור בחקיקה כל בעלות זרה על תקשורת ישראלית. במאמר שפרסם העיתונאי מתי גולן ב"גלובס" כתב: "אצלנו הכירו בכך שיש נכסים שאינם ככל הנכסים. כמו, למשל, חברת התעופה הלאומית או חברת החשמל. גם כאשר יופרטו חברות אלה, יחולו על הבעלים הפרטיים חיובים והגבלות, הנובעים מההכרה שמצבנו הבטחוני המיוחד מחייב שלא יוכלו לעשות בנכסים אלה ככל העולה על רוחם. תקשורת בכלל ועיתונות בפרט הם חיוניים ורגישים לא פחות מחשמל ותעופה. מתן אפשרות לגורמים זרים להשתלט על אמצעי התקשורת עלול ליצור מצב שאנשים, שאינם אזרחי המדינה, יוכלו לקבוע מי יהיה ראש הממשלה ואפילו מה תהיה מדיניותה של הממשלה... מאוד חשוב וחיוני, לכן, שהמחוקק הישראלי יזדקק לעניין זה ללא דיחוי ויקבע בחוק איסור מוחלט על מכירת אמצעי תקשורת חיוניים, או חלקים מהם, לגורמים זרים". האם אין במאמר שפרסמת דרישה בלתי דמוקרטית? אני חושב שזה לא דמוקרטי לאפשר לאדם מבחוץ לפקח על התהליך הדמוקרטי בארץ. זה לא דמוקרטי! ואכן יוזמה פרלמנטרית ברוח עמדתו של גולן היתה בתקופת שליטתו של מקסוול ב"מעריב", אך היא לא הושלמה. מוביל המהלך אז היה יוסי שריד, שמשוכנע גם היום שיש מקום לחקיקה כזאת: "לא ייתכן שגורלנו יהיה קשור בגורלם. לא צריך למנוע טוטאלית, צריך לאפשר להם אחוזי מינימום כדי שלא תהיה להם השפעה על מדיניות העיתון". אין אח ורע לחקיקה מסוג זה בשאר המקומות בעולם. במדינה שלנו יש רגישות מיוחדת להתערבות של גורמים זרים. אני לא יודע אילו אינטרסים אותם אנשים מייצגים. ▪ ▪ ▪ מעורבות בעלי הון זרים בכלי תקשורת ישראליים החלה בסוף שנות השמונים. התקדים המפורסם ביותר היה ב-88, כשמקסוול החל את השתלטותו על "מעריב". בעקבות השינויים בבעלות, הפסיק עידו דיסנציק לכהן כעורך העיתון. דב יודקובסקי מונה לעורך אחראי וליו"ר מועצת המנהלים, ואדם ברוך לעורך. השלמת הרכישה הסתיימה בספטמבר 91, שבועות אחדים לפני מותו המסתורי של מקסוול. דב יודקובסקי: "העיתון הושפע לטובה משליטתו של מקסוול. מעריב היה במצב ירוד כלכלית ותפוצתית. מקסוול אפשר למערכת לרכוש מכונת דפוס מן המשוכללות בעולם, וזה אפשר לשנות את הפורמט, להדפיס בצבע ולשנות את הנוסחה. השליטה היתה לפרק זמן קצר מאוד, שבו לא היתה לו שום התערבות בעיתון, ומיד זה הגיע לסוף. כל הדברים הללו תלויים בעורך העיתון, ובכל אופן הדברים לא הגיעו לעמוד במבחן". אדם נוסף שהיה מקורב למקסוול היה רומן פריסטר, כיום מנהל בית-הספר ללימודי תקשורת "כותרת". פריסטר נשלח על-ידי מקסוול לסייע לו להרחיב את רשת התקשורת שלו במדינות מזרח אירופה. פריסטר: "ישנם שני סוגים של בעלי עיתונים, הנדז און והנדז אוף. מקסוול מאוד התערב בעיתוניו ובכללם הדיילי מירור הבריטי. במדינות מזרח אירופה היתה רגישות אדירה. עד אז לא היתה להם עיתונות חופשית. מאוד פחדו שם שבעל הון יתחיל להכתיב להם". יוסף (טומי) לפיד, חבר מערכת "מעריב", היה שליחו של מקסוול בהונגריה וביוגוסלביה: "מעולם, שום בעלים של מעריב לא התערב במה אני כותב - לא מקסוול, לא נמרודי ואני מקווה שגם לא גוסינסקי וכל עוד שזה כך, הבעלות היא עניין כלכלי. אם היה נעשה ניסיון כזה הייתי עוזב את העיתון". חוקר התקשורת יחיאל לימור סבור שלמקסוול היתה השפעה על התקשורת המקומית: "כניסת מקסוול למעריב האיצה את תהליך הפופולריזציה בעיתונות הישראלית. כשמקסוול קנה את מעריב, הוא זה שהחליט על הפיכת העיתון לטבלואיד, מה שגרם למלחמת הטבלואידים. ההשלכות לא באו לידי ביטוי רק בצד העיצובי, אלא גם בצד התוכני". השתלטות סוערת יותר היתה באפריל 89. רשת "הולינגר" שמרכזה בקנדה (ששולטת, בין השאר, על היומון הבריטי "דיילי טלגרף") רכשה מידי ההסתדרות הכללית את ה"גרוזלם פוסט". נשיא "הולנגר", דייוויד רדלר, מינה את יהודה לוי לנשיא ומו"ל העיתון. העיתונאים במערכת הסתכסכו קשות עם לוי (שלפני כן לא היה לו כל ניסיון בעיתונות), וטענו כי הוא מתערב בעריכה. שיא הסכסוך היה בינואר 90, כאשר 25 עיתונאים הגישו ליהודה לוי מכתבי התפטרות, לאחר שצנזר את מאמר המערכת של העיתון נגד ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. הירש גודמן הוא כיום סגן נשיא ה"גרוזלם פוסט", לאחר האיחוד שהתבצע לפני חודשים אחדים עם ה"גרוזלם ריפורט", שאותו הוציא לאור. הוא עזב את ה"פוסט" חצי שנה לפני כניסתו של יהודה לוי. גודמן: "יהודה לוי, שהיה מאוד מודאג מהשמאלניות של העיתון, שם לו למטרה להפוך את העיתון לימני. רדלר היה בסך-הכול איש עסקים. קונרד בלק (הבעלים של "הולינגר"; ב"ק) אמנם ידוע כשמרן, אך ידוע גם שהוא לא מתערב". ביולי 92, זמן קצר לאחר שרכש נמרודי את "מעריב", קיים משא ומתן מתקדם עם דיוויד רדלר על כניסה לשותפות ב"מעריב". בסופו של דבר נתקע המשא ומתן. ההתעניינות בתקשורת הישראלית לא פסקה. קונצרן העיתונות הבינלאומי של רופרט מרדוק, סייע להקמת המקומון התל-אביבי "לעניין". משקיעים זרים וחברות מחו"ל נכנסו לשותפות עם חברות ישראליות, שהשתתפו במכרזים לקבלת זכיונות לתחנות טלוויזיה בכבלים ולערוץ המסחרי. תוך זמן קצר חל שינוי מהותי בדפוסי הבעלות והשליטה על אמצעי תקשורת רבים בישראל. ▪ ▪ ▪ עיתונאי "מעריב" אינם יודעים עדיין כיצד תשפיע עליהם עסקת גוסינסקי, אך נראה כי מעתה יהיה עליהם להתרגל לנורמות חדשות, לפחות בכל הקשור לסיקור מעשיו של המחזיק ברבע ממניות מקום עבודתם. הנה רק בינואר 97 כתבו עפר שלח ובן כספית בכתבת תחקיר משותפת על איווט ליברמן את הדברים הבאים: "גוסינסקי - בנקאי, מיליארדר... היה מבכירי אנשי הקשר שבהם נעזר ליברמן בארגון פגישותיו במוסקבה, כולל יצירת הקשר עם ראש לשכתו של ילצין ושירותים קטנים בהרבה... אין שום עדות לטובת הנאה אישית שהשיג גוסינסקי, או מישהו אחר מאנשי הקשר של ליברמן, כתוצאה מקשריו עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, או למשהו לא חוקי אחר. יש יותר מרמז לדרך לא ממש שקופה לציבור שבה מתנהלים יחסי הכלכלה בין ישראל לרוסיה, שמטרתו המוצהרת של ליברמן היא להעמיד אותם על יותר ממיליארד דולר בשנה. תגידו שגם בארצות-הברית משתמשים בכירי הממשל הישראלי בקשרים הטובים של יהודים עשירים, וזה נכון. אבל באמריקה האיזונים והבלמים והשקיפות שהזכרנו למעלה, הם דבר מובן מאליו. ברוסיה לא". במרץ 97 כתבה סימה קדמון בטור השבועי שלה ב"מעריב", תחת הכותרת "הגז הזה מסריח": "בביקורי ההכנה שעשה ליברמן ברוסיה... הוא נעזר ביהודים עשירים, בראשם מיליארדר בשם ולדמיר גוסינסקי. גוסינסקי הוא בעליו של מוסט בנק, בנק שמגלגל את כספי הק.ג.ב... לפני כמה חודשים קנה מונופול הגז הרוסי גזפרום עשרות אחוזים בעסקי התקשורת של גוסינסקי. על רקע זה תמוהה עוד יותר מעורבות של ליברמן בעסקת תשתית של מיליארדים, שיש לה נגיעה ישירה עם ידידו, ולדימיר גוסינסקי... במקרה הטוב מדובר כאן במנהל לא תקין... הוא יתקשה להכחיש את קשריו עם גוסינסקי ואת מעורבותו בעסקה הגדולה הזאת". סיקור מסוג זה על-ידי שלושה מבכירי העיתונאים ב"מעריב" נראה היום בדיוני, לאור מה שפורסם ב"מעריב" ב-29.5.98. בגליון יום שישי הקצה עורך העיתון יעקב ארז עמוד שלם בעמודי החדשות לדבריו של גוסינסקי. גוסינסקי הגיב לכתבת תחקיר עליו שהתפרסמה באותו יום עצמו ב"ידיעות אחרונות". העמוד ב"מעריב" התחלק לשניים. בחלק העליון הופיעה כותרת גדולה: "גוסינסקי: הכתבות נגדי - ביטוי לתחרות בלתי הוגנת מצד מו"לים של עיתונים". מתחתיה הופיעו דבריו, בצורת ראיון, שעליו לא היה חתום איש. כששאלתי את מארק מאירסון, נציגו של גוסינסקי בארץ, אם הוא יודע מדוע אף אחד לא היה חתום על הראיון, ענה: "יעקב ארז ערך את הראיון. הסבירו לנו שהעורך לא חותם על ראיונות". החלק השני של העמוד החל בכותרת: "התשובות שלא תוכלו לקרוא בידיעות אחרונות". גוסיניסקי החליט לענות על כל השאלות שכתב "ידיעות אחרונות", שלמה אברמוביץ, שאל אותו, אבל בעיתונו הוא. את תגובתו של יעקב ארז לא ניתן היה להשיג. מי שהגיב היה דווקא עופר נמרודי, והוא עשה זאת במוסף "הארץ": "גוסינסקי פנה למעריב, ביקש לפרוש את עמדותיו והסביר שידיעות תוקף אותו בעקבות העובדה שהוא החליט להשקיע במעריב סכום עתק וכי הוא מבקש ממעריב לפרסם את תגובותיו. מעריב לא מצא סיבה שלא להיעתר לבקשתו". מוזר שדווקא עופר נמרודי החליט להגיב ולא מי שממונה על עריכת העיתון, והרי נמרודי הכריז בזמנו על התנתקותו מכל מעורבות בעריכת "מעריב" כל עוד מתנהל המשפט נגדו. האם נמרודי הוא זה שצריך להיענות לדרישה של גוסינסקי לכבוש עמוד שלם בדפי החדשות ולהפוך אותו למונולוג? וזו תגובת נמרודי ל"העין השביעית": "זו בעיני גישה מקורית. מר גוסינסקי הסביר שהשאלות שהוצגו לו היו מגמתיות ולכן תשובות הולמות יכולות היו להינתן על-ידו רק מעל דפי עיתון שלא היה לו עניין להכפישו ולהציג דברים באור מגמתי". מעצם תגובתך למוסף "הארץ" משתמע שאתה הוא זה שנענית לבקשתו של גוסינסקי לפרסם את תגובתו ב"מעריב". האין זה מתפקידו של עורך העיתון? עורך העיתון, יעקב ארז, הוא זה שנענה לבקשתו של מר גוסינסקי, אך לפני שנתן את תשובתו, התייעץ עמי. ביקורת רבה נכתבה בעיתונות הרוסית על גוסינסקי ועל גיוס התקשורת שבבעלותו לקידום האינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלו. בין השאר צוין כי גוסינסקי הטיל את מלוא כובד משקלו לטובת הגנרל אלכסנדר לבד בבחירות לכהונת המושל של חבל קראסנויארסק בסיביר. כמו כן נכתב כי גוסינסקי פתח במערכה אישית נגד סגן ראש הממשלה, אנטולי צובאייס, לאחר שלא זיכה אותו במכרז כלכלי, ולצורך כך גייס את כלי התקשורת שבבעלותו. עוד נכתב כי בתחילת השנה החליט גוסינסקי לגייס את כל האימפריה שלו לקדם את סיכוייו האלקטורליים של כלכלן צעיר בשם גרגורי יבלינסקי בבחירות לפרלמנט. כשנשאל על כך בראיון עיתונאי ברוסיה, הוא השיב: "כן, אני אעשה ככל יכולתי למענו, זה איננו סוד". גוסינסקי גם לא הכחיש את התגייסותו למסע הבחירות של ילצין, וטען כי עשה זאת כדי להגן על הדמוקרטיה ברוסיה. נמרודי: "שוב, קשה להשתחרר מן הרושם שידיעות אחרונות והארץ מודאגים ומבוהלים מכניסתו של משקיע אסטרטגי, הנחשב לאחד מענקי התקשורת בעולם, המכיר באיכויותיו וסגולותיו של מעריב ומוכן להשקיע בו מאות מיליוני שקלים, ומכאן נסיונות הסרק של המתחרים למתוח ביקורת לא עניינית ולא הוגנת במטרה לנסות ולחבל בשגשוגו ובהצלחתו של מעריב". עיתונאי בכיר ב"מעריב" שמבקש לשמור על אנונימיות אומר: "במעריב, כמו בכל עיתון אחר, קיים חשש ממצב שבו חופש הפעולה של עיתונאים ייפגע. שוק העיתונות יכול לעבוד כקרטל, כשהבעלויות מועטות וצולבות לכבלים ולערוץ 2. האם הכניסה של גוסינסקי מגדילה את הסיכון? מצד אחד זה עוד שחקן וזה טוב, מצד שני אתה לא מכיר אותו". טומי לפיד: "במישור העקרוני אני חסיד מושבע של הקפיטליזם. אי-אפשר לומר, לא בבית-ספרנו. אם מישהו משקיע כסף בעיתון שאני עובד בו, זה טוב לעיתון. אני לא יודע שום דבר על אדון גוסינסקי. עד עכשיו לא קראתי עליו שום דבר בעייתי, שפוסל אותו להחזיק מניות בעיתון". דב יודקובסקי: "זה דבר טבעי. יש גלובליזציה בעולם. אני בדעה שזה לא צריך להיות לגמרי בלי מגבלות. לא הייתי רוצה שעורך יהיה אמריקאי, אירופי, לא מעורה. הייתי עושה מגבלות מסוימות, לא הייתי נותן שליטה טוטאלית. צריך לזכור", מסביר יודקובסקי גם את הצד השני של המטבע, "שאם זאן פרידמן היה קונה את דבר, הוא היה מציל את העיתון מסגירה". מלבד תהיות על עברו ואופיו של גוסינסקי, קשה היה למצוא דברי ביקורת אצל העיתונאים והמו"לים המתחרים על עצם העובדה שאיל תקשורת חיצוני השקיע בעיתון ישראלי. סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות": "זהו שוק לכל דבר, שאפשר לפתוח אותו. לפעמים משקיע זר יכול להיות יותר טוב. הדבר היחיד שיש להישמר ממנו הוא קבוצות תקשורת מהסוג הצהוב מאוד, למרות שבארץ אני צופה להן כישלון עסקי". גם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", לא רואה פסול עקרוני בבעלות זרה: "יותר טוב בעלים טובים מחו"ל, מאשר בעלים לא טובים מישראל. אם גוסינסקי היה קונה את מעריב בבורסה, אז מישהו היה אומר משהו? יש חברות בעלות מוניטין בעולם, שאם הן היו מוציאות לאור עיתון בארץ, לא הייתי מרגיש רע". נמרודי: "ככל שמדובר בהשקעה שנושאת אופי של מיעוט בחברה וחוסר רצון מצדו של מר גוסינסקי להשפיע על התוכן המערכתי, אינני רואה בעיה. ברצוני להזכיר, כי מר גוסינסקי הוא אזרח ישראלי ולכן לא מדובר בבעלות זרה". חוקר התקשורת יחיאל לימור מזכיר כי התופעה בלתי נמנעת, ומשקפת תהליכים כלכליים גלובליים. הדבר מוצא את ביטויו גם בתחום תעשיות הלוואי של התקשורת: פרסום ויחסי-ציבור. העסקה האחרונה של רכישת רבע ממניות "מעריב" מצמצמת עוד יותר את המשקיעים הישראלים הפוטנציאלים בעיתונות ישראלית. ערכה העדכני של חברת "מעריב אחזקות" הוא 340 מיליון דולר, וזה עוד כאין וכאפס לעומת הערך של "ידיעות אחרונות" לאחר עסקת פישמן. לימור: "העסקות הגדולות רק ממחישות את מה שצפוי לנו. מחיר כרטיס הכניסה עלה, ופירוש הדבר שבעתיד הזירה תישאר עם מעט מאוד שחקני פנים, ולכן יופיעו עוד שחקנים חיצוניים". האם עלול להיגרם נזק ממשי למקצוע העיתונות בארץ כתוצאה מהחדירה הזרה? השאלה שתמיד נשאלת היא, את מי משרתים העיתונים? את הקהל, או את הגורם העסקי? בעלות זרה עלולה להגדיל את הבעיה, בעיקר כי אין לאותם בעלים זרים נגישות לשפה ולתכנים, ועניינם הוא רק בכסף. בעלים כאלה יכולים לדחוף לכיוון פופולריזציה, כלומר למכנה המשותף הנמוך ביותר, כדי להגדיל את הרווחים. הסכנה השנייה היא בגורמי תקשורת, שישרתו מטרות כלכליות ופוליטיות. ראה מקרה הרסט, ברלוסקוני, ופרננדו דבלו. חוקר התקשורת דב שנער רואה את הדברים מעט אחרת: "מקסוול לא השפיע יותר מנמרודי. הבעיה היא מקורות הכסף והריכוזיות העולמית. ארגונים מעטים מאוד שהולכים וגדלים: מרדוק, ברטלסמן, ברלסקוני. זה לא עצם הבעלות הזרה, השאלה היא מי הם הבעלים הזרים, אילו עוד אינטרסים יש להם?" התהליך הוא דו-סטרי. בשנים האחרונות החלה תעשיית התקשורת הישראלית להתעניין בשווקים חיצוניים. חברת מת"ב, לדוגמה, שהגיעה כמעט למיצוי פוטנציאל השוק בארץ, החלה לפעול בספרד ובפולין. חברת "תבל", כך פורסם לאחרונה, מתכוונת להרחיב את פעילותה מחוץ לגבולות הארץ. בעידן שבו כל ילד עם מחשב ביתי ומדפסת יכול להוציא לאור עיתון, קשה להטיל מגבלות על העיתונות הכתובה. קשה גם לדרוש מתהליכים גלובליים לדלג על החברה הישראלית. יחד עם זאת, התקשורת אינה עסק ככל העסקים; ביסוד יומה של העיתונות עומדת שליחות חברתית, והשתלטות בעלים זרים על התקשורת הישראלית מעוררת שאלה, אם היא תהיה מסוגלת למלא גם בעתיד את תפקידה החברתי. ברוך קרא הוא בוגר לימודי תקשורת גיליון 15, יולי 1998

השימוש בצירוף "בן טובים" מאפיין זה שנים אייטמים מתחום הפלילים, והתרגלנו אליו עד כדי כך שהוא מוענק כמו תואר אצולה, על-פי קריטריונים נוקשים וללא קשר לטיב המעשים

בין אלה שסיפקו עדויות אופי על דרור אלפרון, בנו של העבריין יעקב אלפרון, בכתבה במהדורת "אולפן שישי" האחרונה בלטו לטובה שניים: האחד הוצג כ"מה שקוראים בן טובים", והאחרת "בת למשפחה מוכרת ומכובדת מאוד מאזור השרון". שושלות הייחוס של משתתפים אחרים בכתבה לא זכו, מטעמים מובנים, להתייחסויות כל-כך מפרגנות. השימוש בצירוף "בן טובים" מאפיין זה שנים אייטמים מתחום הפלילים, ומטרתו, ללא יוצא מן הכלל, להעצים את הדרמה על-ידי יצירת ניגוד: פשעו של "בן טובים" תמיד יסעיר את הדמיון יותר מאשר "בן רעים" מועד לפורענות. כך חבריו בני הטובים של אלפרון גוניור תמיד יגבירו את ההפתעה וידגישו את עוצמת המעידה יותר מאשר המרואיין רוני הררי. במלים אחרות, בפשע כשלעצמו אין די כדי לבדל אדם מן החברה; הזעזוע טריוויאלי מדי. כדי להכות בתדהמה של ממש עליו להגיע מן המקום הפחות צפוי – מן הצד של הטובים. בכך מגדירה התקשורת, בלי דעת ובלית ברירה, גם את ה"לא טובים" בחברה: כל מי שאינם נמנים עם אליטה מצומצמת, רבת זכויות ובדרך כלל ותיקה, שדווקא היא אינה זקוקה בדרך כלל לתמיכת התקשורת או להגנתה. מיותר כמעט לומר של"טוב" בהוראתו המקורית – הגינות, ערכים, יושר – אין עם "בן טובים" דבר: כמו בסרטים התקופתיים הכי טובים, טוב לב אינו מקנה כאן נקודות בדרך לפסגה; ואילו העדרו, ואפילו עדויות מובהקות להפך המוחלט, אינם שוללים את תואר האצולה. השימוש התכוף בצירוף הפך אותו למתקבל על הדעת ועל האוזן, ואיש אינו עוצר לפרק אותו למרכיביו. תחת זאת הוא משתלשל בלי מחשבה משרשרת של הנחות: שבן-טובים הוא בן למשפחה עם כסף; שהוריו משכילים יחסית, בעלי מקצועות חופשיים או עמדות בינוניות או בכירות; מתגוררים בערים או ביישובים שאינם נחשבים חלשים או פריפריאליים; ובסבירות גבוהה, ילידי הארץ. ואם זה מעורר בכם אי-נוחות או אי-נחת, ראו איך זה נשמע על דרך השלילה: איש לא יכתיר כ"טובים" (ואת בנם "בן-טובים") משפחה שעלתה מאתיופיה ומסתדרת בקושי, גם אם בניה לא עשו כל רע; איש לא יתרשם במיוחד ממאבטח יוצא ברית-המועצות שיצא לו בן פושע, גם אם למרבית המאבטחים יוצאי ברית-המועצות יוצאים, יש להניח, ילדים מן השורה; איש לא יגדיר כ"מכובדת" משפחה שמתפרנסים בה מעבודת כפיים, אף שכך מתנהלות בכבוד ובהצלחה משפחות רבות במדינה. אין בכך כדי לומר שלמערכת הציפיות האנושית אין חוקים משלה, ושהתקשורת אינה רשאית לפרוט עליה. ביוגרפיות מסוימות מקצינות דרמה, זו עובדה, ומצבים קיצוניים הם מזונה של התקשורת. אבל כדאי לה להיגמל ממינוחים מכובסים, מתחסדים, שאוצרים בחובם שכבות על גבי שכבות של הנחות לא נאמרות, שיש בהן משהו ארכאי, יכנעי, לא לגמרי ישר. במקום זה אפשר לומר דברים כהווייתם: הוא ממשפחה עשירה; אמא שלו עורכת-דין; הוא גר בבית יפה, עם שביל כורכר. פשוט אי-אפשר להאמין.

מעקב שקוף: שאלות חשובות שמשפיעות על הציבור בישראל נותרות מיותמות על ידי שרי הממשלה • השר לביטחון הפנים עמר בר-לב משתפר בזמן התשובות אך עדיין מככב ברשימה • ח"כ מקלב: "זה זלזול בכנסת, הציבור הוא שנפגע" • כל הנתונים

כמה פעמים השתמשה ממשלת ישראל בתוכנת הריגול פגסוס נגד אזרחים ישראלים וכמה נגד פלסטינים? מהי המדיניות הממשלתית להתמודדות עם הפוליגמיה בישראל? מדוע חברי המועצה ברשויות המקומיות וחברי הכנסת לא פטורים מאגרת חופש מידע בדומה לחוקרים באקדמיה ועמותות? אלו רק שלוש מתוך כ-360 שאילתות של חברי כנסת שדרשו תשובות עבור הציבור – אך טרם נענו על ידי שרי ממשלת ישראל. ומי השרים שנמצאים מאחור? בבדיקה שערכנו, הנכונה לאמצע יוני (חצי שנה מהבדיקה הקודמת שלנו), בראש הרשימה נמצא שר הביטחון בני גנץ (כחול לבן) עם 61 שאילתות שטרם נענו אף שעבר זמן המענה. ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט (ימינה) מאחר במענה ל-51 שאילתות והשר לביטחון הפנים עמר בר-לב מהעבודה (ששיפר את מקומו ביחס לבדיקה הקודמת שלנו בינואר) נמצא באיחור של 33 שאילתות. זה משמעותי מאחר שעם הזמן נוספו עוד שאילתות והמשרד לביטחון הפנים הוא אחד המשרדים העמוסים בפניות. למעשה, מבדיקת שקוף עולה שהשר קיבל יותר מ-400 שאילתות, כ-18% מכלל השאילתות שהופנו למשרדי הממשלה. אחריו נמצאת שרת התחבורה מירב מיכאלי (עבודה) עם 28 שאילתות באיחור. זמן האיחור הממוצע הארוך ביותר שייך לבנט – 131 יום איחור בממוצע. משרד הביטחון בפער אחריו, עם 97 ימי איחור בממוצע. זמן האיחור הממוצע של כלל השאילתות עומד על 45 יום. ואף ששאלות חשובות עבור הציבור נותרו גם בתקופה האחרונה ללא כל מענה, גורם שמכיר מקרוב את מוסד השאילתות מהאופוזיציה אמר ל"שקוף" כי אמנם לעיתים יש איחורים, אבל לטענתו, בסך הכל הממשלה הנוכחית התייחסה לשאילתות ברצינות ואף טוב יותר מקודמתה. גורמים שעוסקים בעניין מסבירים שלעיתים ח"כ מגיש ביום אחד שאילתות רבות, מה שיוצר מעמסה, או שמוגשות שאילתות לא ברורות שדורשות בירור פרטים ארוך או כאלו שלא רלוונטיות למשרד. "מוסד השאילתות הוא הכלי האפקטיבי והחשוב ביותר של חבר כנסת שמייצג את הציבור, לקבל מידע, להציף כשלים ובעיות ולתקנן וכן לפקח על עבודת הממשלה", אמר ל"שקוף" ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה), אחד הח"כים החרוצים ביותר במשכן. לאחרונה הוא הגיש שאילתא כדי לדעת מדוע חברי כנסת לא פטורים מאגרת חופש מידע כמו עמותות וחוקרים באקדמיה. "התעלמות והתחמקות המשרדים משאילתות או מענה על שאילתות באיחור – מעידה על זלזול בכנסת, עצלנות ורשלנות ובמקרה הרע על כך שלמשרדי הממשלה אין תשובות ענייניות או שהם מפחדים שהתשובות עלולות להביך אותם. מי שנפגע בסופו של דבר זה הציבור". ואיך זה עובד? על פי תקנון הכנסת, שרי הממשלה חייבים לענות לשאילתות רגילות או ישירות תוך 21 ימים מיום הגשתן. בנוסף לכך יש גם שאילתות דחופות ועליהן יש לספק מענה תוך יומיים. אבל חלק מהשאילתות שטרם נענו הוגשו כבר לפני יותר מתשעה חודשים. בבדיקה הסרנו שאילתות שכבר נקבע להן תאריך למענה בקרוב וכאלו שרק השבוע עבר זמנן. לא השווינו משרדים קטנים שמקבלים מספר קטן של שאילתות מחברי הכנסת מאחר שאין די מידע. יש לציין כי חשוב לשים לב לכמות השאילתות המוגשות לכל משרד, דבר שעשוי להשפיע על זמן התשובה. ישנם שרים המקבלים מספר שאילתות גדול באופן יוצא דופן, כמו משרדי הביטחון וביטחון הפנים, ובלשכת היושב ראש מודעים לעומס ופועלים כדי לקבל במהרה את תשובות השרים. עוד נקודה ששווה להתעכב עליה היא הפרדה בין שאילתא ישירה שנענית בכתב ושאילתא רגילה שדורשת זמן במליאת הכנסת, דבר שדורש תיאום. בכל מקרה, משפוזרה הכנסת גם השאילתות האלו כבר לא יענו. שאילתא היא אחד הכלים המשמעותיים שעומדים לרשות נבחרי הציבור בכנסת כדי לפקח על עבודת הממשלה. חברי הכנסת יכולים להגיש שאילתות לשרים על נושאים שבהם עוסק משרדם, והשרים חייבים לענות. נציין שתרבות האיחורים במענה לשאילתות אינה ייחודית לכנסת ולממשלה הזאת, ומצאנו זאת גם בממשלה הקודמת. נמשיך לעקוב גם בממשלה הבאה. מלשכתו של גנץ נמסר בתגובה: "אנו רואים חשיבות במענה לחברי הכנסת, והיותה של הכנסת גוף המפקח על עבודת הממשלה. לשכת שר הביטחון מקבלת עשרות פניות בשבוע, ואנו פועלים כדי לזרז את המענה". מלשכתו של נפתלי בנט ועמר בר לב טרם נמסרה תגובה.

כה יוצאת דופן היא התגובה העולה מכיוון "ידיעות אחרונות", שמעולם לא שיתף את הציבור בקשייו, עד שאפשר למצוא בה סימנים של בהלה. האומנם העיתון של המדינה – ששומר על דומיננטיות בלתי מעורערת בשוק העיתונות הכתובה מאז שנות השישים – נתקל ב"ישראל היום" באיום שהוא אינו יודע לעמוד מולו?

לא חשוב כמה חזרות עושים לקראתו, השקת מוסף חדש אינה פרמיירה ולא הצגה למבקרים. מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" היא אמנם תוצאה של שישה חודשי הכנה, אבל גיבוש מוצר עיתונאי כה מורכב הוא תהליך ממושך בהרבה. כך שהתגובות הצוננות על תכניו של מוסף השישי החדש אינן יותר מאשר הצצה אל ראשיתה של דרך לא נודעת. הדבר היחיד שאפשר לאבחן עכשיו הוא השאפתנות. מי שיוצא למתקפה אסטרטגית בחזית סוף השבוע רחוק מלשדר נינוחות או הססנות. "ישראל היום" משלים עכשיו את הנדבך החסר בחבילה שעיתון יומי כללי אמור להציע לקוראיו, ומכריז: "אנחנו על המפה". "ישראל היום" אינו נושא בשורה בתחום התוכן העיתונאי, ומלכתחילה לא היתה סיבה לצפות ממנו לכך. הבשורה היחידה שהביא היא שהבעלים, שלדון אדלסון, מעוניין בדריסת רגל בזירת התקשורת בישראל. והיות שלא מצא לעצמו עיתון קיים ("ישראלי", "מעריב") שבו היה יכול לשלוט על-פי תנאיו, השקיע את משאביו בעיתון חדש. את העובדה שבתוך שנתיים דילג "ישראל היום" מעל "מעריב" ו"הארץ" והוא נושף בעורפו של "ידיעות אחרונות" עם 26.9% חשיפה יש לייחס לזמינותו של המוצר החדש ולחינמיותו – ולא פחות מזה למלאכה הקורקטית שעושים צוותי המערכת והניהול. ואכן, "ישראל שישבת" רוצה להיות לעת עתה מגזין סוף שבוע חסר פנים, שאליו מצורף מגזין "תרבות" לא מאופיין. חוסר הפנים הכרחי כדי להגיע לקהלים מגוונים ובהם כאלה שמעולם לא נמנו עם קוראי העיתונים. הנוסחה, בסך-הכל, היא נוסחת "ידיעות", כשהקו הפטריוטי-פופוליסטי-שמרני בה מחוזק. גם הפורמט העיתונאי שמרני בהתאם; טורים אישיים הדומים ככפילים לטורי המתחרים, וכתבות מיינסטרים שנאגרו במהלך ימי ההכנה: כתבות מהירות, המרחיבות על דמויות ועניינים שבכותרות. הדבר הבולט בהן הוא הרצון "להיראות כמו". רצון שהוא הכרזה אסטרטגית: אנחנו נראים כמו המוסף של המדינה, וכמו מתחריו, אבל עלינו לא משלמים. מעניינת יותר מתכניה של מהדורת שישי החדשה היא התגובה החריגה לה מצד "ידיעות אחרונות". ב-30 שנותי בעיתונות ראיתי (וחוויתי) את "ידיעות" מנהל קרבות בלימה קשוחים נגד כל סוגי המתחרים, ותמיד מאחורי הקלעים. כך שעל תגובה כזאת אפשר בהחלט לכתוב "פרסום ראשון", או "ידיעות שובר שתיקה". כה יוצאת דופן היא התגובה העולה מכיוון "ידיעות", שמעולם לא שיתף את הציבור בקשייו, עד שאפשר למצוא בה סימנים של בהלה. האומנם העיתון של המדינה – ששומר על דומיננטיות בלתי מעורערת בשוק העיתונות הכתובה מאז שנות השישים – נתקל באיום שהוא אינו יודע לעמוד מולו? הייתכן שהעיתון הידוע באורך הנשימה שלו, ביכולתו לבלום כל מתחרה ולסגל לעצמו כל יתרון שמפתחים המתחרים, העיתון שאיננו מחדש אך מפליא להסתגל ולהשתנות כדי לנטרל חידושים מאיימים – מבוהל? לא הייתי מעלה בדעתי מצב שבו "ידיעות" הכל-יכול יאמץ קול מתלונן, בכייני כמעט, כאילו נשברים כאן כללי הגינות בתחרות המסחרית שבין העיתונים. אבל זה מה שקרה, בתגובתו של "בכיר בידיעות", שנפרשה ככותרת על כפולת העמודים שהקדיש לנושא "דה-מרקר" בבוקר יום ראשון שלאחר ההשקה. "הפצת מהדורת שישי של ישראל היום", אמר הבכיר, "היא מהלך שמאוד לא מתאים למודלים של חינמונים. זה לא מגיע מאינטרס מסחרי – אלא פוליטי. זה כאילו שיבוא פילנתרופ ויחלק במבה חינם ברחובות". זה אפוא הולך להיות הקרב על הבמבה, לשיטתו של הבכיר. ובהנחה שזו במבה וזו במבה, המלחמה היא בין הסוחר המוכר את החטיף הנימוח ובין הפילנתרופ שמחלקו חינם, כביכול. זו כמובן קריאה שגויה של המצב. זה זמן נראה ש"ישראל היום" השיל מעליו את מודל עיתוני ה-20 דקות, והחינמיות איננה אלא אמצעי החדרה של היומון החדש. זה כמובן הימור גדול, הדורש השקעה כבדה, אבל מי שרוצה לחדור לזירה הקשה של העיתונות המודפסת בישראל חייב יהיה להיפרד מעשרות ומאות מיליוני שקלים בטרם יוכל להכריז על הצלחה. החינמיות אינה תופעה חדשה. מאז ומעולם נתפסו עיתוני החינם כאיום על העיתונים הנמכרים, ותמיד הוצגו משום כך כתוכן זול. כך היה בשנות השמונים, כשהעיתונות המוסדית התייחסה בבוז מתנשא לעיתונים העירוניים החדשים, "העיר" ו"כל העיר", שחולקו חינם, כאילו עצם התשלום מבטיח את רמת התוכן ואיכותו. אותו סוג קמפיין, של בהלה והנמכה, גויס לעניינן של הוצאות הספרים שהתנגדו לשיטת "ספר שני בשקל". הוויכוח היה כמובן על מודלים שונים של שיווק ומכירה, אבל נוח היה לאלה שראו עצמם נפגעים ממבצעי הרשתות לעטוף את קובלנתם בכסות רעיונית הגורסת "זול זה ציפ" – גם אם ההנחות הגדולות קירבו את מיטב הספרים לכל קורא מתחיל. והנה, לעומת הפרסום שהקמפיין הקולני שנערך אז זכה לו, הוצנעה הידיעה על כך שמנהיג הקובלים, מנחם פרי, עורך הספרייה-החדשה בהוצאת הקיבוץ-המאוחד, חתם על הסכם שיתוף פעולה עם ההוצאה שנגדה נאבק, כנרת-זמורה, שבעליה הם מבעלי צומת-ספרים, להפקה ולשיווק של ספריו. פרי, שהתבקש להגיב על המהפך שעבר, התעטף בשתיקה והסתפק בציטוט דברי הממונה על ההגבלים העסקיים, שלפיהם שיתוף הפעולה "יחשוף קהלים רחבים יותר לספרים שמוציאה הספרייה-החדשה ויהפוך אותם זולים ונגישים יותר לקהל הישראלי". אם מישהו חושב ש"ידיעות" מצטרף למועצה לשיווק הוגן, מוטב שימתין מעט. רשת המקומונים של "ידיעות" הפיצה מאז ומתמיד את תוצרתה חינם, תחת ההגדרה "מוספים". אותו ניואנס לשוני הוא שמעך את רשת שוקן כאשר טענה בבית-הדין להגבלים עסקיים כי המקומונים של "ידיעות" הם מוצר עיתונאי עצמאי, ועל כן עליו להתחרות בקטיגוריה שונה ולהימכר בנפרד מתפוצת העיתון שמעניק לו מטרייה. בית-הדין הכיר בזכותו של "ידיעות" להפיץ את מקומוניו כמוספים, וכך אנו זוכים לקבלם כבמבה חינם, בלי לחשוד ב"ידיעות" שהוא פילנתרופי. ובכלל, בחבילת המוספים שאני מקבל כמנוי על "ידיעות" נכלל להנאתי גם מוצר פילנתרופי נוסף, "כלכליסט" שמו, כפי ש"הארץ" דוחף לי כלכלון חינם ששמו "דה-מרקר" – וזה עוד לפני העיתון שאני "זכאי" לו בזמן מילוי דלק או בקנייה באחת הרשתות. סצינת הדמעות של הבכיר מ"ידיעות" אינה נגמרת בכך. "יש פה עיתונות ותיקה ואיכותית, ובא כלי חדש שלא משחק באותו משחק", קובל הבכיר, ומחזיר אותנו 30 שנים אחורה, לימים שבהם חינם היה ציפ. אלא שהיום – ולמרות רופרט מרדוק – אפשר לקבל חינם חומרים כה טובים מן הרשת, שעצם קריאתם עלול להעמיד את העיתונות "הוותיקה והאיכותית" בפרופורציה הראויה. יד המקרה משדכת את מועד יציאתה של מהדורת השישי של "ישראל היום" עם הופעת המוסף "פירמה" על מאה המשפיעים בתקשורת (נוני מוזס עדיין מס 2, אבל שלדון אלדסון כבר מס 3), וההזדמנות מנוצלת כדי לראיין בהרחבה את "משפיע מס 11", נחום ברנע, כותב-העל של "ידיעות". קשה שלא למצוא טעם באבחנה העיקרית של ברנע, שעל-פיה הצלחתו של אדלסון ב"ישראל היום" תגרור את כל שוק העיתונות המודפסת לחינמיות, ובעקבותיה ייתכן דלדול נוסף בתוכני העיתונים ובמשאביהם. אבל מאבחן חד כברנע בוודאי הבין מלכתחילה שאדלסון אינו מתכוון להסתפק ב"עיתון של רכבת תחתית" במדינה שאין בה אפילו תחבורה ציבורית שתשמש לו פלטפורמה. ירידת הסטנדרטים שברנע מלין עליה מאפיינת כבר היום את כל העיתונות הכתובה, המודפסת והאינטרנטית, ובמובן הזה אין סיבה לחשש שייווצרו פערי איכות משמעותיים בין "ידיעות" של היום ל"ישראל היום" (שנבנה למעשה על-ידי אנשי "ידיעות" לשעבר). תמיכתו של אדלסון בנתניהו גלויה ולפעמים בוטה. אבל כשם שהיו לאדלסון דרכים יעילות יותר להשתמש בכספו לטובת המנהיג החביב עליו, כך, מאז ומתמיד, מנהלים העיתונים היומיים בישראל קמפיין בעד או נגד ראש הממשלה המכהן, ובכל מקרה אין סיבה לדאגה, כי אפשר להיות בטוחים שנתניהו הולך להפסיד את "ידיעות" (כמה זה שווה בכסף?). הנה עוד דוגמה נאה לכוחו המופלא של הפלורליזם בעיתונות, ש"ידיעות" עשה מאז ומתמיד כל שביכולתו כדי לצמצמו. הייתי שמח לראות את ברנע בוחן את המצב לא רק כאיש "ידיעות", אלא כחתן פרס ישראל לעיתונות; אם לצד החשש מירידת האיכות, היה מביע סיפוק זהיר מהעובדה שמתחולל כאן מהלך מרשים נגד הזרם ועיתון יומי חדש מעורר את שוק קוראי העיתונים, מרחיב אותו, מספק עבודה לעשרות ומאות עיתונאים שנפלטו מהשוק ומניע תחרות בענף. זה אולי לא הרבה, והזרם יהיה חזק מכדי שניתן יהיה להימנע מלהיגרף בו – אבל זה לפחות אופטימי ומעניין. מי יודע, אולי "הארץ" יחבור ל"מעריב", וייווצר כאן משולש כוחות חדש, מרענן בהשוואה לדשדוש של השוק מאז סגירתו של "חדשות". לו הייתי ממש פסימי, או שמא דווקא אופטימי, הייתי מעלה תסריט נוסף: שבעוד שנה, או שנתיים, יחליטו במטה אדלסון שדי לשחק בפילנתרופיה, והגיע הזמן לגבות תשלום מן הקורא. זו תהיה כמובן החלטה נועזת, ואולי גורלית, שבסופה תיקבע מפת שוק חדשה של העיתונות המודפסת, ש"ידיעות" איננו בהכרח העיתון המוביל בה. צריך לזכור שבסופו של דבר במבה היא רק במבה, בין אם היא נמכרת ובין אם היא מחולקת. ואין לשכוח שמדף המוצרים שממנו אנו ניזונים הוא ארוך ועמוס בכל טוב. צריך רק לבחור בתבונה. חנוך מרמרי היה עורך הוצאת הספרים כנרת-זב"מ

ב"ישראל היום" מטשטשים את המחאה נגד תפקודו של נתניהו בתחום הבטחוני | ב"ידיעות אחרונות" עטים על ההזדמנות | רק עיתון אחד חס על פרטיותם של חשודי לה-פמיליה | ויועז הנדל מפריח סיסמה על פוליטיקאים שמפריחים סיסמאות

בעוד שנים רבות, כמה עשורים מהיום, אולי במסגרת מבחן או עבודת בית, עשויים חובשי הספסלים של בתי-הספר לתקשורת להיתקל בדילמה כדלקמן: את/ה מועסק/ת בכלי תקשורת חדשותי שתכליתו שימור השלטון, קידום צרכיו התדמיתיים של המנהיג העליון ויידוע האזרחים בדבר האופן שבו הממשלה תורמת לתקינות חייהם. המנהיג העליון אמר בעבר שהוא יביס את האויבים וישמור על הביטחון, אבל שורה של תקריות פתע מאיימת לשמוט את הקרקע תחת הצהרותיו ולסדוק את תפיסת עולמו ותדמיתו הציבורית. נוסף לכך, קבוצה גדולה מקרב תומכיו החלה להביע שאט נפש מתפקודו. כיצד תנהג/י? אלו מבין התלמידים שיזכרו שאין מדובר בסוגיה תיאורטית בלבד יוכלו להשקיע, לגשת לארכיון האלקטרוני של העיתון הישראלי "ישראל היום" (אם ישרוד עד אז) ולאתר בו את הגיליון של ה-6 באוקטובר 2015, שראה אור הבוקר בתפוצה מוצהרת של 275 אלף עותקי נייר. את התשובה לשאלה המאתגרת יוכלו התלמידים לחלק לשתי דרכי פעולה מקבילות: האחת תעסוק במידע שיש להבליט, ואילו האחרת במידע שיש להצניע ולשייף עד שיאבד את עוקצו ויפסיק לסכן את מטרת-העל. זוהי אינה מטלה פשוטה. ההידרדרות הבטחונית המהירה של השבוע האחרון, שהגיעה לשיאה בשני מעשי רצח כפולים שביצעו פלסטינים, כוללת שלל פרטי מידע שבכל יום אחר היו יכולים לכבוש כותרת ראשית בכל אחד מכלי התקשורת. כל פריט מידע כזה עשוי לתמוך בפרשנות אחרת של המציאות, ובכך לתרום לעיצובה. למזלם של התלמידים, מישהו כבר סימן עבורם את התשובה. פריט המידע שהחליטו להדגיש הבוקר ב"ישראל היום" הוא האופן שבו מתכוון ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו להילחם בטרור. "הכוחות בשטח יתוגברו; בתי המחבלים יפוצצו", מודיעה הכותרת הראשית של החינמון, העוסקת בהחלטה שקיבלו אתמול חברי הקבינט המדיני-בטחוני, שהתכנסו לדיון חירום. "נלחמים בטרור", חוזרת וגורסת כותרת סדרתית הנדפסת בכל העמודים הרלבנטיים. פריט מידע אחר שזכה להבלטה גדולה בשער הוא עדותה של אחת הפצועות בפיגוע שאירע בעיר העתיקה בירושלים, המסייע בשרטוט נדבכי נפשם של האויבים, ששנאתם מתוארת כדבר מה שורשי ושטני (ולא כפועל יוצא של היחס כלפיהם). "הסכין עוד היתה נעוצה בי ‒ והם ברחוב ירקו עלי, החטיפו לי סטירות, אמרו לי תמותי", נכתב בגדול בראש עמוד השער. "הזוועה בעיר העתיקה: כך נראית אנטישמיות", מחזקת כותרתה של הפניה למאמר פרשנות בנושא, שעליו חתום עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט. ומה בנוגע למידע שיש להצניע? ובעצם, מיהי אותה "קבוצה גדולה מקרב תומכיו" של המנהיג שהחלה להראות סימנים של מרד? סטודנט עתידני שיסתפק בעיון ב"ישראל היום" בלבד יתקשה להבין במה מדובר. מי שיחפש סימנים שכאלה בגיליון הנוכחי ודאי יחוש צורך עז לגרד בפדחתו, שכן אירוע המחאה היחיד שעליו נכתב הבוקר ב"ישראל היום" (לא כולל מחאה של פלסטינים) הוא זה שבו התקבצו אלפי תומכי ימין בירושלים ודרשו "לנצח את הטרור" – מטרה שבה תומך כמובן גם המנהיג, ומי לא ‒ והבהירו כי הם אינם מפגינים נגד הממשלה, כי אם נגד הטרור. דבריהם של נואמים שמתחו ביקורת ישירה על המנהיג נותרו על רצפת חדר העריכה. למעשה שמו של נתניהו כלל אינו מוזכר בדיווח, שעליו חתום העיתונאי יורי ילון. ובכל זאת, מהדברים עולה כי המפגינים שהתאספו מחוץ למעונו ביקשו לתת לו רוח גבית. "קראתי בדרכי לכאן שמתקיימת עצרת נגד ראש הממשלה ונגד הממשלה, אך צר לי לאכזב. אומר באופן הברור ביותר: אנחנו כאן כדי לחזק את הממשלה לעשות את הדברים שכולנו מאמינים בהם", מובהר בציטוט מפי שר התיירות יריב לוין, המשובץ בפתח הידיעה בנושא. "לא באתי להפגין נגד ראש הממשלה", מובהר מיד גם בציטוט מדבריו של שר הרווחה חיים כץ. "אני סומכת על ראש הממשלה", מצוטטת סגניתו במשרד החוץ, ציפי חוטובלי. "באנו כדי לומר מלה אחת ‒ די!", גורסת הכותרת, הממצבת את ההפגנה כמעין עצרת תמיכה בשלטון. באופן מבלבל, הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, דווקא סבור שההפגנה אתמול כן נועדה למחות נגד מדיניותו של ראש הממשלה. טורו, המתפרסם עוד לפני הדיווח על ההפגנה עצמה, נושא את הכותרת "להילחם בטרור, בלי פוליטיקה", ומאשים את מבקריו של נתניהו בהחרפת העימות. כדי להבין מדוע המסגור של "ישראל היום" אינו בהכרח נאמן למציאות יצטרך הסטודנט העתידני שלנו למצוא עותק של "ידיעות אחרונות", המספק הבוקר תמונת מראה של הדיווח ב"ישראל היום". בעיתון זה, שעורכיו וכותביו הבכירים שמו להם למטרה להחליף את נתניהו ויצאו מהבחירות האחרונות חבולים ומובסים, הריחו אמש דם והתעוררו. "השרים של נתניהו באו להפגנה נגדו", מבהירים עורכי הטבלואיד לקוראיהם במעלה השער, מעל תמונותיהם של חיים כץ, זאב אלקין ויריב לוין. "שרי הימין הגיעו לעצרת נגד מדיניות הממשלה", מבהירה גם כותרת גג הנדפסת בכפולת העמודים השנייה של העיתון, שבאתר האינטרנט שלו הועברה אתמול ההפגנה בשידור ישיר. בצד ימין נדפס, כבמדי יום לאחרונה, יומן אירועים המסכם את שלל ההתנגשויות והתקיפות האלימות שאירעו בשתי היממות האחרונות. "ביום ראשון, ערב שמחת-תורה, החזיר אלינו מטוס אל-על מניו-יורק את מר ביטחון", כותבת סימה קדמון במאמר שתמציתו נדפסת בראש השער. "האיש שרק לפני כמה חודשים הביטחון היה הטיקט שאיתו רץ לבחירות – נחת במדינה בוערת, שהדבר האחרון שאזרחיה חשים הוא תחושת ביטחון". "שלושה ימים קודם עמד מר ביטחון על במת האו"ם ושתק", מזכירה קדמון בהמשך טורה. "44 שניות של שתיקה שהיתה אמורה לסמל את אדישות העולם מול איראן ואת שתיקתו נוכח איומיה להשמיד את ישראל. אלא שבמציאות כמו שלנו הפכה השתיקה לאלגוריה לאוזלת ידו, לחולשתו, לחוסר יכולתו ולאפסות מעשיו של נתניהו", היא מצליפה. בטור עצמו נדפס תצלום של ראש הממשלה בהבעה זחוחה, ולצדו ציטוט מובלט: "התעלומה היא איך הצליח נתניהו למתג את עצמו כיחיד שמסוגל להביא ביטחון, בעוד שבמציאות אנחנו עוברים מכשל בטחוני אחד למשנהו". מן האגף תוקפת גם הכותרת הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה והצרכנות: "מחיר ההסלמה: מאות מיליוני שקלים". מוטיב האשמה חוזר על עצמו שוב במוסף היומי "24 שעות". "האם לנתניהו יש חלק בהידרדרות הבטחונית?", תוהה כותרתו של מדור הדעות ההופכיות. "התשובה היא כן", מבהירה אריאלה רינגל-הופמן במשפט הפותח את טורה. בן-דרור ימיני, בטור שמנגד, סבור אחרת, אך נודד עם טיעוניו למחוזות הקונספירציה (לפי ימיני, האשם המרכזי בהסלמה הוא חאג אמין אל-חוסייני, המופתי המנוח של ירושלים – ומי שמאשים את נתניהו באחריות כלשהי לאירועים "מוסיף שמן למדורת העלילה" שלפיה ממשלת ישראל מעוניינת להרוס את מסגדי הר-הבית ולהקים במקומם בית-מקדש). קדמון, במאמר הביקורת שלה, דואגת לתקוף גם את הצעדים שעליהם החליטו אתמול נתניהו ושריו. "אף שכל הנוכחים בדיון החירום יודעים משנים רבות של ניסיון שהכבדת היד רק מדרדרת את המצב הבטחוני, בכל זאת הוחלט שם על שורת צעדים זוקפי קומה ומעוררי השראה: זירוז הריסת בתים, תגבור כוחות צה"ל והמשטרה, מעצרים מינהליים, הרחקת מסיתים מהר-הבית", היא כותבת, ועוקצת: "ואנחנו, יש לומר, חשבנו שכל זה כבר בוצע בתחילתו של גל הטרור הזה". אם יחליט הסטודנט ההיפותטי מן העתיד להוסיף להתעמק במשימה הלימודית שלו ולבחון כיצד פתרו עורכי בטאון התעמולה את הדילמה של בוקר זה במקרים קודמים, הוא יגלה שהכרעות העריכה שלהם מתאפיינות בעקביות בולטת. שורה של כותרות ראשיות שפורסמו ב"ישראל היום" בשבועות האחרונים הוקדשו לייחצון חוזר ונשנה של התוכניות הממשלתיות לדיכוי האלימות הפלסטינית. המשך ההסלמה – וההבנה כי המאמצים הללו כנראה אינם מספיקים לבלימת ההידרדרות הבטחונית – העניקו לתסכול הציבורי משנה תוקף. לפיכך אין פלא שב"ישראל היום" בחרו להעלים את התסכול הזה מפני הקוראים. "ישראל היום", מבחר כותרות ראשיות, ספטמבר-אוקטובר 2015 אל מול הסיקור התועמלני שמציע "ישראל היום" והסיקור המגויס שמציע "ידיעות אחרונות", בולט נסיונם של עורכי "הארץ" לנתח את המאורעות מזווית רחבה יותר, בדגש על ההשלכות שיש להם על מעמדו ותדמיתו של ראש הממשלה – אך גם מכיוונים אחרים. במאמר המערכת של העיתון מזכירים לקוראים נשכחות מהשנה החולפת. "שלשום הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו על שינוי מדיניות, בתגובה לפיגועי הטרור בירושלים ובשומרון. במסגרת המדיניות החדשה תזורז הריסת בתי מחבלים, יורחבו המעצרים המינהליים, מסיתים ייעצרו ויורחקו, ויתוגברו הכוחות בירושלים ובגדה המערבית", כותב מחברו האנונימי של המאמר. "אלא שמדיניות זו אינה חדשה. ההודעה היא כמעט העתק מדויק של הודעה ששיגר נתניהו אחרי הפיגוע בבית-הכנסת בירושלים בנובמבר לפני כשנה, אז נרצחו ארבעה מתפללים ושוטר. גם אז הוא הורה על הריסת בתים, תגבור כוחות ומעצר מסיתים. גם אז, כמו היום, הנאשם המרכזי בעיניו היה נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. "השנה רווית האלימות שחלפה מאז, ובמיוחד שתי התקפות הטרור האחרונות – שבהן נרצחו בני הזוג הנקין בשומרון ואהרן בנט ונחמיה לביא בירושלים – מוכיחות עד כמה חסרת כל תוחלת והיגיון המדיניות של נתניהו. מדיניות זו עיקרה הכבדת יד על חפים מפשע, תוספת כוחות אבטחה שממתינים להופעת מפגעים, והפניית אצבע מאשימה ואיומים חלולים כלפי מסיתים דמוניים, שמושכים כביכול בחוטים שקופים, המפעילים מערך טרור נסתר מן העין". עמוס הראל סותר בטור הפרשנות שלו את הקביעה הזו ודווקא מאשים את הממסד הפלסטיני בקידום "קו של הסלמה רטורית בוטה, המספק מימד משלים לאלימות בשטח", כהגדרתו. "ההטפות הקבועות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על התחמקותה של הנהגת הרשות הפלסטינית מגינוי פיגועים נראות לעתים כניסיון זול לצבור נקודות תעמולתיות בזירה הבינלאומית ובכך לתרץ את המשך השיתוק בערוץ המדיני", הוא כותב. "אבל נדמה שהפעם יש היגיון לא מבוטל בטענתו. לא רק שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן) נמנע מגינוי, אלא שבכירים בפתח משבחים את פעולת הגבורה, רצח אזרחים לא חמושים". במאמר המתפרסם גם הוא בכפולה הפותחת של "הארץ" מתמקד חיים לוינסון בקרע המסתמן בין ראש הממשלה לתומכיו הטבעיים. "מי שהיה הראשון לזהות כשל בזיהוי תהליכי השינוי במחנה שלו, ספק אם בכלל זיהה אותם עד עכשיו. נדמה שמדיניות הסטטוס-קוו, בה הוא דוגל בחירוף נפש, נתפסת בימין ככניעה מראש", הוא כותב. "סבב האלימות האחרון היה הפעם הראשונה מאז נבחר נתניהו שמעמדו בימין נסדק. הוא שרד את ההקפאה, את פיגועי הדריסה וגם את צוק איתן. אבל אז באה ההצלחה הגדולה שלו בבחירות ‒ וזו פתחה את התיאבון של מצביעיו. בימין תוהים מדוע, חרף הניצחון הגדול, נתניהו לא מצמצם את כוחו של בג"ץ, לא סוגר את המימון לבצלם ולשוברים-שתיקה, לא משחרר את הרסן של צלפי צה"ל ולא מגרש את מנהיגי המחבלים לירדן וסוריה. בימין מתחילים להבין שנתניהו לא בשל לבצע את הרפורמות המקיפות שבהן הם חושקים, אלא מסתפק בפרגון עצמי על הנחישות וקור הרוח בהם הוא מטפל במצב". "מה עושים עכשיו" ו"זמן לגבש אסטרטגיה" הן שתי הכותרות המתנוססות מעל טור מאת יועז הנדל, פובליציסט ואיש הסברה לשעבר, המתפרסם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". טוריו של הנדל בדרך כלל עשירים בתיאורים טעוני רגש על רעוּת ישראלית ומסעות רבי-משמעות שעורך המחבר ברחבי הארץ, ומוגשים לעתים קרובות בשילוב עם מה שנראה כמו ביקורת על המערכת הפוליטית. טורו הנוכחי, המוקדש לגל הטרור העכשווי ולטיפול הממשלתי בו, הוא דוגמה נוספת לאופי החמקמק והערטילאי של כתיבתו, המזכיר את אופיים של נאומים ופוסטים שמפרסמים בפייסבוק פוליטיקאים המבקשים להתמתג כנציגיו של גוש מרכז כלשהו, תוך קריצה סימולטנית ימינה ושמאלה. "הדיונים האחרונים בקבינט הם מענה תקשורתי. כמו פוסט בפייסבוק, רק בחוג כתיבה יוצרת. אין צורך בקבינט כדי להחליט על ירי צלפים, על הריסת בתי מחבלים ועל תגבור של ארבעה גדודים באיו"ש", הוא כותב בפסקה המוקדשת לביקורת על ממשלת נתניהו, המגיעה לאחר שהקציב את ליטרת השבחים המתבקשת לכוחות הביטחון ("זו אותה ישראל הצעירה והנועזת שהכרנו בעבר"). הנדל מחלק את התגובה הישראלית הנחוצה לשתי חטיבות: טקטית ואסטרטגית. מבחינה טקטית, הוא כותב, צריך להכריע את הטרור. "למה? כי אין ברירה", הוא מסביר. "ללא קשר לוויכוח המדיני בישראל, אין פתרונות לטרור. צה"ל יודע וצריך לנצח". מבחינה אסטרטגית, לעומת זאת, "קשה להבין לאן מכוונים. כל אחד מפריח סיסמאות משלו". אחרי ניתוח שכזה אך מתבקש שהכותב, הקובל על הפרחת סיסמאות, יעלה הצעה אופרטיבית משל עצמו לטיפול "אסטרטגי" בגל הטרור. הנדל נענה לאתגר. הפתרון שלו, מסביר הכותב, הוא "דיון אמיתי בממשלה מה עושים במציאות של אין שלום. מה ישראל רוצה לעשות בהתחשב בכך שאין עם מי לדבר". על החלק שבו מוסבר מה לדעתו צריכה להיות המסקנה של דיון שכזה בוחר הנדל לדלג. כמו הפוליטיקאים שעליהם הוא מותח ביקורת, הנדל חוסך מנמעניו את עמדתו בנוגע לסוגיה העקרונית (ככל שיש כזאת) ומסתפק בהפרחת סיסמאות. כל העיתונים עוסקים הבוקר בתקרית אלימה שאירעה בתל-אביב במוצאי השבת האחרונה, שבמהלכה נפצע קשה אוהד של קבוצת הכדורגל הפועל תל-אביב מגרזן או פטיש (הדעות חלוקות) שנעץ בראשו אוהד של בית"ר ירושלים מארגון לה-פמיליה. ב"הארץ" מקדישים הפניית שער בינונית למעצרם של שלושה אוהדים החשודים במעורבות בתקרית. הכתבים, דור בלך ויניב קובוביץ, מציינים את שמותיהם של שניים מהחשודים, יואב נחשון ואסי בסנו. "אילו הייתי פרשן לענייני ביטחון, הייתי ממלמל משהו על כך שאנחנו בפתחו של אירוע מתגלגל", כותב עדי רובינשטיין בטור המתפרסם ב"ישראל היום". "בעוד בעמודי החדשות מדברים על אינתיפאדה שלישית, הכדורגל הישראלי נדחק לפינה. שם נסיון רצח, כפי שהתחולל בפלורנטין, חשוב פחות מפיגוע בירושלים". באופן אירוני, דבריו מתפרסמים במדור הספורט, שם גם מתפרסמים הדיווחים על המעצרים ועל התגובות לתקרית. ב"מעריב" מקדישים לתקרית כפולת עמודים שלמה. הגם שהיא משובצת במדור הספורט, העיתונאי שהופקד על הדיווח החדשותי הוא כתב הפלילים אלון חכמון. כמו כתבי "הארץ" ו"ישראל היום", גם חכמון מציין את שמותיהם המלאים של שני החשודים שנעצרו לפני יומיים, ומציין כי החשוד השלישי, ששמו טרם הותר לפרסום, הוא צעיר בן 20 המתגורר בקדימה. בטור נלווה מוסר אייל לוי ל"בחור שהולך היום עם קפוצון שחור" – אולי החשוד השלישי, ואולי סתם רפרור לפריט לבוש נפוץ בקרב חברי הארגון – שבקרוב הוא יישן בכלא, ושגם לאחר שחרורו ימשיך לסבול. ב"ידיעות אחרונות" עוסקים בתקרית בעמודי החדשות, באמצעות כתבה הנושאת את הכותרת "מתקפת השנאה של ארגון לה-פמיליה", הכוללת עדות ראייה של אוהד שנכח בקטטה. כמו ב"מעריב", גם כאן מתפרסמת תמונה של החשוד בקפוצון השחור, המזוהה רק כ"תושב השרון", שהסגיר עצמו אתמול למשטרה בליווי עורכי-דינו ("הוא אכן היה באירוע, אך אין לו כל קשר לתוצאה הטרגית", מסר אחד מהם). בניגוד לעורכי "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום", עורכי "ידיעות אחרונות" חסים גם על החשודים האחרים ונמנעים מציון שמותיהם (אחד מהם, נכתב בכתבה, הוא "לוחם בגולני"). מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד מפרסם ב"דה-מרקר" מאמר תגובה לטור מאת יו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי, שפורסם מעל אותה בימה לפני כשבועיים. תחת הכותרת "דואופול הבנקים הוא לא גזירה משמים" כותב באב"ד על "האחזקה הצולבת של קבוצות הבנקים בחברות האשראי ושליטתן הבלעדית בכלי הקצאת האשראי", וקובל על "הריכוזיות הגבוהה ומיעוט התחרות בין הבנקים", שגורמים לכך ש"האזרח הקטן משלם יותר על שירותים בנקאיים מצומצמים". הכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מוקדשת לחשדות הפליליים נגד בני הזוג פרח ואבי לרנר, שהפכו פומביים בשבוע שעבר, כשלושה חודשים לאחר פתיחתה של בדיקה משמעתית. שרון שפורר, החתומה על הכתבה יחד עם צבי זרחיה, חשפה לראשונה את דבר קיומה של בדיקה משמעתית בעניינם בחודש יולי האחרון, על רקע הכוונה למנות את היועצת הבכירה של נתניהו לתפקיד מנכ"לית משרד העלייה והקליטה. "הכוונה למנות את פרח לרנר, יועצת ראש הממשלה לענייני הכנסת, למנכ"לית של משרד ממשלתי אושרה בוועדת המינויים של נציבות שירות המדינה ביולי. האישור התקבל ברוב של שני חברים בוועדה נגד אחד – נציב שירות המדינה, משה דיין, העומד בראש הוועדה. דיין התנגד למינוי על רקע העובדה שלרנר נעדרת ניסיון ניהולי", כותבים שפורר וזרחיה בידיעה נלווית. "נתניהו, ששהה בשבוע שעבר בארה"ב, עודכן על חקירתה של לרנר", הם מציינים בכתבה הראשית. "לדברי מקורות פוליטיים, גורמים מכמה כיוונים עסקיים ופוליטיים שמתנגדים למינויה של לרנר למנכ"לית משרד הקליטה פעלו לסכל את המינוי באמצעות הגשת התלונה. כעת החקירה של לרנר תארך חודשים רבים ואף שנה, ואם היא תושעה מעבודתה, הדבר יהווה פגיעה חמורה בה", הם כותבים בכתבה המרכזית, הנושאת את הכותרת "בין ישראל היום לעיריית ירושלים: הקשרים העסקיים של פרח ואבי לרנר". בהמשכה, לאחר שכתבי "דה-מרקר" מפרטים את עיסוקיו של בן-זוגה, איש יחסי-ציבור שהחברה שבבעלותו מצהירה על עצמה גם ככזו העוסקת בשתדלנות פוליטית ("מקורבים לאבי לרנר טוענים כי תחום זה אינו פעיל", מעירים הכתבים), הם מוסיפים כי "לרנר מעולם לא חתמה על הסכם ניגוד עניינים מול עסקי בעלה", אם כי התבקשה לעשות כן במסגרת הליך מינויה לתפקיד מנכ"לית משרד העלייה והקליטה. "בעבודתם של בני הזוג יש נקודות רבות שנראות משיקות, ומעלות פוטנציאל להצטלבות אינטרסים או ניגוד עניינים לכאורה", כותבים שפורר וזרחיה. "למשל, פרח לרנר פעלה נמרצות בכנסת, במסגרת תפקידה, לסיכול חוק ישראל היום ‒ הצעת החוק שביקשה למנוע את חלוקתו חינם של העיתון המזוהה עם ראש הממשלה נתניהו. אבי לרנר, מצדו, הוא איש יחסי-הציבור של העיתון. לשניהם היה אינטרס משותף לסכל את החוק. "מקורות פוליטיים אמרו בסוף-השבוע החולף כי נתניהו, המקורב מאוד לאדלסון, הוא שהורה לשרים ולחברי-כנסת להתנגד לפני כשנה לחוק ישראל היום. לדבריהם, לרנר פעלה בנושא זה בשמו של נתניהו, בלא כל קשר לבעלה, שהיה איש יחסי-ציבור של מקור ראשון, שנרכש על-ידי ישראל היום, ואחר-כך נהפך לאיש יחסי-ציבור של ישראל היום". שפורר וזרחיה מגוללים עוד כמה תיאורים על ניגודי עניינים אפשריים מסוג זה, אך נמנעים מלחשוף בפני הקוראים את המעשים הספציפיים שבגינם נחקרים כעת בני הזוג לרנר. לפי שעה, החשדות הללו נותרים בצללים. "הסתיו מגיע: גשם צפוי לרדת הלילה", מודיעה כותרת המתפרסמת בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". "העננים יתרבו, הטמפרטורות יירדו, והכל יהיה מוכן לקראת בואו של היורה", כותב דודי גולדמן, ומתעלם מהעובדה שעבור ישראלים רבים, היורה כבר ירד השנה. "היורה כאן: הלילה – גשמים וסופות רעמים ברחבי הארץ", מבשרת גם כותרת הנפרשת לרוחב שער "ישראל היום". "הקיץ החם מגיע לסיומו: גשמים צפויים היום בכל רחבי הארץ", מתבשרים קוראי "מעריב". את עורך השער האחורי של "הארץ" התחזיות ההחלטיות הללו לא לגמרי משכנעות. "ייתכן גשם מקומי", הוא מוסר לקוראיו בזהירות.

"מעריב" חושף מקורות של השב"כ | "הארץ" מוכן להסתפק בהודנה זמנית תמורת החזרת השטחים | "ישראל היום" ממשיך להפיח רוח גבית בליכוד

שבוע הבחירות בארצות-הברית הסתיים ואיתו דעך פסטיבל אובמה, גם מורשת רבין כמעט מאחורינו, והעיתונים, שקיטרו בשבוע שעבר לא מעט על חוסר הברק של הפוליטיקאים שלנו, צוללים במלוא המרץ לבצה הפוליטית הישראלית: שתי הכפולות הפותחות של "ידיעות אחרונות" מוקדשות לבחירות המקומיות (אמנם מורשת רבין זוכה גם היום להפניה גדולה על השער. הפעם: צילומים מהאלבום המשפחתי). "מעריב" עם סיפור פוליטי משעשע ומטריד על טריומוויראט פוליטי שלא יצא לפועל: לפיד-רמון-פרידמן. "הארץ" חושף התארגנות של אנשי רוח ואנשי רווח שיתמכו במפלגת מרצ. ו"ישראל היום" מבליט את הצטרפותו של דן מרידור לליכוד. אבל עזבו אתכם מהבחש הפוליטי: הסיפור הראשי של "מעריב" היום הוא לא פחות ממדהים. "כך קבע השב"כ שגורמי ימין מוכנים לרצוח ראש ממשלה", מכריזה כותרת הגג על שער "מעריב". הכותרת היא: "שיטת הסקרים של השב"כ". בכותרת המשנה של ההפניה לידיעה של נדב זאבי נכתב: "בשבוע שעבר דיווח ראש השב"כ יובל דיסקין לממשלה: בימין הקיצוני ישנה נכונות להשתמש בנשק חם כדי לפגוע במנהיגים. אבל כעבור יומיים חשף בפני אנשיו: המידע מתבסס דווקא על סקרים – ככל הנראה בעריכת גוף אזרחי". אמנם בידיעה עצמה זאבי מרכך את הדברים, וכותב כי ייתכן שהיו לשב"כ מקורות נוספים. הוא גם לא חושף מי היא חברת הסקרים שהעסיק השב"כ, אולם כותב כי "החטיבה היהודית מרבה לעשות שימוש בנתונים על הימין הקיצוני שנאספים באקדמיה ובגופי מחקר (אחד הגופים שמזכיר זאבי הוא המכון לדמוקרטיה, שהוא המו"ל של "העין השביעית"). אולם ההישג העיתונאי בכל זאת מרשים, שכן המקור של זאבי הוא ראש השב"כ בעצמו, שבפורום סגור הודה בהישענות על סקרים. אף שהוא עוסק בשב"כ, הסיפור שייך כמובן לסיקור המסורתי של רצח רבין בכל נובמבר, סיקור הכולל בדרך כלל קורטוב, אם לא מלוא חופניים, של הסתה אנטי-ימנית ואנטי-דתית. אזהרות השב"כ מפני מרצח ימני נוסף הן מרכיב קבוע בריטואל. כעת חושף "מעריב" כי האזהרות הבשריות של השב"כ, גוף שאמור לאסוף את המידע שלו בכוחות עצמו, הן בעצם מינה צמח. על מידת הדיוק של סקרים וסוקרים למדנו כבר לא פעם, כשהתזכורת האחרונה היתה בפיאסקו של ערב הפריימריז בקדימה. סקרים מוטעים יכולים להתניע מהלכים פוליטיים, אולם העובדה שהם מתפרסמים תחת תווית האזהרה "סקר" מאפשרת לאזרחים ופוליטיקאים מפוקחים להתגונן מפניהם; אפשרות הנחסכת מהם כשהסקר נמסר על-ידי גוף בעל סמכות כמו השב"כ ומוצג כמידע מודיעיני. כך זכינו בשבוע שעבר לכותרות המבשרות כי השב"כ מתריע מפני הימין הקיצוני, במקום "סקר מתריע מפני הימין הקיצוני". הסיפור השני שמביא היום "מעריב" הוא בגדר ברווז עיתונאי שנוצותיו נסרקו לא פעם בעבר, והוא עצמו מעולם לא יצא מהמים (אבל אם יפרוש כנפיים, איזה סיפור הוא יהיה...). "התוכנית הפוליטית של יאיר לפיד" היא כותרת הידיעה של מרב דוד ולי-אור אברבך. הפעם כולל הדיווח תיאור מפורט של הדרך שבה תיכנן, או מתכנן, לפיד לחדור לפוליטיקה: באמצעות חבירה לשר המשפטים דניאל פרידמן והמשנה לראש הממשלה חיים רמון. דוד ואברבך אף מפרטים את המצע של המפלגה שלא קמה: "שינוי שיטת הממשל בישראל" והמשך הרפורמה במשפט. לפי הכתבים, השלושה אף שכרו מכון סקרים (מכוני סקרים מככבים היום ב"מעריב") כדי לבדוק מה יהיה כוחה של המפלגה המתוכננת. הם כותבים גם כי לפיד, איש חדשות ערוץ 2, שקל להצטרף לקדימה, אולם פסל את האפשרות לאחר שלבני הודיעה כי לא תמנה את פרידמן, אם תיבחר. במסגרת נפרדת כותב אברבך על "הראיון האוהד עם שר המשפטים" שערך לפיד באפריל. לפיד ורמון מכחישים את הדברים מכל וכל. מי שאינו מכחיש כי הוא שוקל התמודדות בבחירות הבאות הוא יוסי שריד, שאישר באוזני מרב דוד מ"מעריב" פנייה שקיבל לעמוד בראשה של מפלגה המורכבת מאנשי חינוך. ויש עוד אולי-מתמודדים: עקיבא אלדר מדווח בכותרת "הארץ" על התארגנות של אנשי שמאל לתמיכה במרצ. השמות: הסופרים עמוס עוז ודויד גרוסמן, והפוליטיקאים לשעבר עוזי ברעם (כיום ספינולוג), אברהם בורג ושלמה בן-עמי. ידיעה דומה מופיעה גם בעיתונים אחרים, אך בהצנעה ניכרת. אחרי בני בגין, שכבש כותרות בשבוע שעבר, הגיע תורו של דן מרידור. למרבה ההפתעה, הצטרפותו לליכוד זוכה לתשומת לב תקשורתית פחותה בהרבה מזו שקיבל בגין. האם משום שהמגעים לצירופו של מרידור נמשכים כבר תקופה ארוכה יחסית, ואינם בגדר חדשות, או משום שהעיתונות קיבלה את מנת נסיכי הימין שלה ושבעה? ההודעה הרשמית על ההצטרפות זוכה לידיעה קטנה של מרב דוד בעמ 5 ב"מעריב", שמאששת לפחות אחת מההשערות לעיל: "מסיבת העיתונאים שקיים אתמול במצודת זאב [...] נראתה כמו שידור חוזר של מסיבת העיתונאים שקיים בשבוע שעבר בנימין נתניהו עם חוזר אחר – בני בגין". האם מרידור נהנה מטיפול תקשורתי הולם, שיבדוק כיצד השקפותיו הידועות מתיישבות עם אלו של נתניהו? לפי "מעריב", נראה כי העיתונות מסתפקת בנאמר מפי הסוס עצמו. וכפי שכותבת דוד: "למרידור ולבגין טיעון אחד משותף לחזרתם לליכוד לאחר שהטיחו עם פרישתם ביקורת קשה בנתניהו: הוא השתנה, הם אומרים, וגם אנחנו השתנינו". וב"ישראל היום"? כמעט כל הכפולה הפותחת מוקדשת למרידור. מחיאות הכפיים מתחילות כבר מהכותרת: "ממשלת קדימה כשלה". אפילו חזרתה לליכוד של רוזנבלום, דמות פוליטית בהחלט שנויה במחלוקת, מתקבלת ב"ישראל היום" בתרועות ("הכוח הוורוד חוזר לכנסת?"). במהלך השנה האחרונה הסריח "ידיעות אחרונות" מסיקור אוהד לראש הממשלה אולמרט, אולם כשהריחות גברו, נאלץ להתקפל בפני המציאות; "ישראל היום" אמנם מתיז על התמיכה שלו בליכוד דיאודורנט בדמות טענה כי הוא מאוזן והוגן, אבל הריח, שוב, רק הולך ומתגבר. ב"הארץ", לעומת זאת (ופחות מכך גם ב"ידיעות אחרונות"), מקדישים לעניין מקום נרחב למדי, מזכירים בהרחבה יחסית את מחלוקות העבר ומצהירים כי הם מצפים לראות כיצד ייפול דבר. מזל מועלם, המסקרת את הנושא ב"הארץ", כותבת גם כי נתניהו כנראה מתנגד לחזרתה לליכוד של פנינה רוזנבלום (שתתמודד על מקום ברשימה) ולחבירתו למפלגה של אפי איתם (הזקוק לאישורו של נתניהו כדי לבצע מהלך כזה). ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני כי העניין מוגמר: נתניהו "לא רוצה את אפי איתם בגלל שהוא ימני מדי". כבר בשבוע שעבר השתמש אחד העיתונאים בביטוי "חסימה כפולה" ביחס לעניין. מדוע? האם דעותיו של אפי איתם קיצוניות יותר מאלה של בני בגין? כלל לא בטוח. מה ששונה הוא התדמית. כל העיתונים מקדישים מקום נרחב למדי לבחירות המקומיות, אולם בהיקף קטן בהרבה מזה שהקדישו לבחירות בארצות-הברית. הכתבה המרכזית של "מעריב" בנושא מוכתרת בכותרת "הכוח בידי התושבים", וקוראת לאזרחים לצאת להצביע ולהשפיע. "הפעם אל תיתנו לאדישות לנצח" קוראת כותרת המשנה, ומובא תצלום שער העיתון ממועד הבחירות לפני חמש שנים, שנשא את הכותרת "נצחון האדישות". הפעם, כותבים ב"מעריב", מצפים במשרד הפנים לאחוזי הצבעה גבוהים (העיתון מפרסם גם את קריאתו של שר הפנים למצביעים). אלא שאם נלמד מהיחס של העיתונים לבחירות, אחוזי ההצבעה אינם עתידים להשתנות. לא מדובר רק בהעדפה ברורה של הברק האמריקאי על האפרוריות המקומית, אלא בתת-סיקור שנמשך לכל אורך החודשים האחרונים. הבחירות המקומיות – ובכלל מה שקורה מחוץ לתל-אביב ומקומות מסוימים בירושלים ובשטחים – אינם מעניינים את העורכים. לא מדובר רק בדימונה ובחצור, אלא גם בכפר-סבא וברעננה. יש, כמובן, גם יוצאי דופן. דב חנין למשל, שזכה לסיקור נרחב ואוהד. כנראה שתרמה לכך העובדה שב"מחוז הבחירה" שלו גרים הרבה מאוד אנשי תקשורת, ושהרבה אנשי תקשורת הם בין תומכיו המוצהרים. היום בעמ 5 של "הארץ" ניתן למצוא את הידיעה הבאה, על פני רבע עמוד: "הקלפיות עוד לא נפתחו, אך תומכי חנין חגגו את הניצחון אל תוך הלילה". האם אנו עומדים בפני חידוש הקרבות בדרום? והאם זו ידיעה שמקומה בתחתית עמ 14? ימים יגידו. בינתיים קורא שר הביטחון אהוד ברק "להיערך להפסקת הרגיעה" (מיה בנגל, אמיר בוחבוט ועמית כהן. "מעריב"). ב"הארץ" ממשיכים לטפל במסר של ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הנייה, שהביאה אתמול עמירה הס מעזה. בין השורות ניתן לקרוא כי ההצהרה שהחמאס מכיר במדינת ישראל בגבולות 67 היא רק "הודנא לזמן ממושך". ומה אחרי שיעבור הזמן הממושך? האם חמאס יפתח שוב במלחמת טרור מעמדות משופרות כדי להשלים את חיסולה של מדינת ישראל? עמירה הס, אבי יששכרוף, עמוס הראל ושירות "הארץ", החתומים על הידיעה, אינם עוסקים בשאלה זו (מאמר המערכת של "הארץ" דווקא מתייחס לעניין: הוא מוכן להסתפק בהודנה זמנית). "מעריב" מדווח היום על מה שנהוג לכנות "תקרית דיפלומטית", בעקבות פליטת פה של ראש ממשלת איטליה. ברלוסקוני אמר על אובמה כי הוא "יפה ושזוף", אשתו של נשיא צרפת, איטלקייה לשעבר, נפגעה בשם אובמה ואמרה כי היא שמחה שכבר אינה איטלקייה, ההתבטאות גררה תגובת נגד, וכן הלאה. "הארץ": נסגר עיתון איראני שביקר את הממשל. בגיליון האחרון של העיתון התפרסם על השער כולו צילום של אובמה ואחת מבנותיו עם הכיתוב, "למה לאיראן אין אובמה?". כזכור, למי שמתעניין בדברים כאלה, ניר למפרט, מנכ"ל דפי-זהב והנציג באזור של החברה השלטת בבקוק אנד בראון, הזימו בלהט רב את השמועות כי החברה עומדת להימכר. כעת מדווח "כלכליסט" כי חברה בריטית מנסה להשתלט על בבקוק אנד בראון, שמנייתה ירדה בשיעור עצום בעקבות המשבר הכלכלי. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה (זוהר סוסנקו) על נוכל שהתחזה למיליארדר, פיתה נשים וגנב את תכשיטיהן. מסתבר שגם התקשורת עודדה את התרמית: "הוא עצמו אף הצהיר בראיון למקומון בבנימינה לפני כשנתיים, כאשר טען שהוא מעוניין להשקיע בישראל: היום אני חותם על צקים של 200 מיליון דולר, ולא מתרגש. התרגלתי".

דו"חות "מעריב" לאורך השנים האחרונות מצביעים על ירידה מתמדת ומשמעותית במספר העיתונאים ואנשי המערכת המועסקים בחטיבות הקבוצה. מספר אנשי המינהלה יציב

בדו"ח השנתי שהציגה השבוע חברת מעריב-החזקות בע"מ, תחת הסעיף הקבוע המכונה "הון אנושי", מצוין כי בשנה החולפת צומצם מספר עובדי המערכת בחברה – עיתונאים, צלמים, גרפיקאים ומעצבים – בשיעור ניכר. "במהלך שנת 2011 עברה החברה מספר הליכי התייעלות, אשר כללו צמצום הוצאות והקטנת מצבת כוח האדם במחלקות שונות בארגון", נכתב בדו"ח. בחינת הנתונים שמסרה החברה לבורסה לאורך השנים האחרונות מעלה תמונה של כלי תקשורת שכמעט מדי שנה מקצץ במצבת כוח האדם, ואשר בשנה האחרונה הגיע לשפל במספר עובדי המערכת המועסקים בו (יש לציין כי כל עיתוני הדפוס – ובמידה רבה כל כלי התקשורת – ידעו בשנים האחרונות קשיים וצמצומים. "מעריב" יוצא לאור על-ידי חברה ציבורית הנסחרת בבורסה לניירות ערך, ועל כן נתוניו פומביים). בסוף 2004 דיווחה החברה לבורסה כי ב"מעריב" וברשת המקומונים של העיתון מועסקים 442 עובדי מערכת. בשנת 2005 ירד המספר ל-419. בשנתיים שלאחר מכן המספר נותר יציב ואף עלה במעט (בשנת 2006 הועסקו 420 עובדי מערכת ובשנת 2007 הועסקו 435 עובדים), אך מאז חלה ירידה תלולה במספר עובדי המערכת בעיתון ובמקומונים. בשנת 2008 צנח המספר ל-346 עובדים, בשנת 2009 ירד ל-309, בשנת 2010 ירד ל-300 ובסוף שנת 2011 עמד מספר עובדי המערכת על 292 בלבד. אתר האינטרנט של "מעריב", nrg, לא הצליח בשנים הללו לתפוס את מקומו של העיתון המודפס. למעשה, גם מצבת כוח האדם באתר צומצמה במידה ניכרת לאורך השנים האחרונות. ב-2004 הועסקו באתר 97 עובדי מערכת, בשנת 2005 ירד המספר ל-66, בשנת 2006 צמח ל-83 עובדי מערכת, בשנת 2007 ירד ל-73 עובדים ובשנת 2008 צנח ל-46 עובדים. בשנת 2009 עלה מעט המספר ל-48 עובדים ובשנת 2010 אף הגיע ל-52, למעלה ממחצית מספר העובדים שהועסקו באתר בשנת 2004, אך בשנה החולפת ירד המספר לשפל חדש – 43 עובדים בלבד. אם בוחנים את כלל עובדי המערכת בחברה, בעיתון, במקומונים, באתר האינטרנט ובחטיבת המגזינים, עולים הנתונים הבאים: בשנת 2004 עבדו בחברה 590 עובדי מערכת ובשנת 2005 ירד המספר ל-561. בשנת 2006 עלה ל-581, אך מאז נמצא בירידה כמעט מתמדת. בשנת 2007 הועסקו 567 עובדים, בשנת 2008 הועסקו 445 עובדים, בשנת 2009 הועסקו 401 עובדי מערכת, בשנת 2010 צמח מעט המספר ל-410 עובדים ובשנה האחרונה ירד מספר עובדי המערכת בחברה כולה לשפל של 370 עובדים בלבד. כמעט מדי שנה נמסר לבעלי המניות במסגרת הדו"ח לבורסה על תוכנית קיצוצים חדשה שיצאה אל הפועל. "במהלך שנת 2003 בוצעו פעולות התייעלות בכל מחלקות העובדים, שכללו בעיקרן צמצומים בכוח האדם באופן שפוטרו כ-130 עובדים והוחלט להפחית את עלויות העסקת העובדים בכל מחלקות החברה ואגפיה בשיעורים של כ-15%", נכתב בדו"ח אחד. "בשנת 2004 חל גידול במצבת העובדים הנובעת בעיקר מהפעלת אתר nrg מעריב, פתיחת מקומונים חדשים והתרחבות מחלקת קידום המכירות (MIM). ברבעון הראשון של שנת 2005 בוצעו פעולות התייעלות נוספות שכללו פיטורין של כ-100 עובדים נוספים, מאגפים שונים במעריב, הפחתת עלויות העסקת עובדים, איחוד תפקידים ו/או מחלקות חופפים באגפים שונים, צמצום הוצאות הנובע מאיחוד רכש, הפחתת עלויות תפעול ועוד. במקביל החלה מעריב בשיפור תנאי הסחר שלה מול ספקים ונותני שירותים", נכתב בדו"ח אחר. "בשנים האחרונות עברה מעריב מספר הליכי התייעלות. במהלך 2008 המשיכה מעריב בפעולות ההתייעלות השונות, אשר לקראת סוף 2008 גובשו לכדי תוכנית היערכות חדשה ומקיפה בכל אגפי החברה. נכון למועד הגשת הדו"חות תוכנית ההתייעלות מצויה בשלבי יישום מתקדמים. [...] כמו כן בוצע בחברה קיצוץ רוחבי מדורג בהוצאות השכר, בשיעור שבין 5% ל-20% , כאשר ההפחתה נעשתה באופן ששכרם של מקבלי השכר הגבוה יותר הופחת בשיעור הגבוה ביותר, ומשכרם של מקבלי שכר של 5,000 שקל ומטה לא נעשתה הפחתה כלשהי", נמסר לבעלי המניות. "במהלך שנת 2010 עברה החברה מספר הליכי התייעלות, ובכללם צמצום במצבת כוח האדם במחלקות שונות בארגון, צמצום השימוש בחומרי הגלם לעיתון היומי וצמצום השימוש באחת ממכונות הדפוס שבבית-הדפוס", נמסר לפני שנה; השבוע מסרה החברה לבורסה כך: "במהלך החודשים מרץ–מאי 2011 ביצעה החברה מהלך התייעלות ראשון, אשר כלל צמצום במצבת כוח האדם. [...] במהלך חודש אוקטובר 2011 ביצעה החברה שינוי ארגוני שעיקרו איחוד מחלקת הגרפיקה של כתבי-העת והמגזינים עם מחלקת המודעות". יש לציין כי בעוד מספר עובדי המערכת ב"מעריב" קוצץ במידה ניכרת לאורך השנים האחרונות, וסך כל העובדים בחברה ירד מ-2,881 בשנת 2004 ל-2010 עובדים בשנה החולפת, הצליח מספר עובדי המינהלה ב"מעריב", למרות עליות ומורדות לאורך השנים, לשמור על יציבותו באופן מרשים. בשנת 2004 הועסקו בחברה 148 עובדי מינהלה, 38 מהם עובדים במחלקת הכספים. בשנת 2011 הועסקו בחברה 136 עובדי מינהלה, 39 מהם עובדים במחלקת הכספים.

"וואלה" וליאת רון התנצלו בפני מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד בשל טענה כוזבת ביחס לשכרה ומחקו כתבה שעסקה בה

אתר "וואלה" והכתבת ליאת רון התנצלו בפני מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן-דויד, לאחר שפרסמו ביולי האחרון כתבה של רון בו היא טענה ששכרה של בן-דויד עומד על "כ-90,000 שקלים בחודש בקירוב" ומגיע "משלל הגופים הקשורים להסתדרות המורים בהם היא מכהנת בתפקידים שונים, שאינם מדווחים בשום מקום". בן-דויד טענה כי מדובר בשקר, וכי שכרה עומד על 45 אלף שקל בחודש וכי היא אינה מקבלת שכר חוץ מזה שהיא מקבלת בתפקידה כמזכ"לית. לטענתה, פנייתה ל"וואלה" נענתה בלא כלום, ולכן הגישה תביעת דיבה בסך 700 אלף שקל. ב"וואלה" טענו כי הכתבה "התפרסמה בהתאם למידע ומקורות מהימנים" של הכתבת רון, וכי מכתב ההתראה הוא "בגדר ניסיון להשתיק ולהרתיע את מרשתי מלהביא לפרסום דבר אשר יש בו עניין רב לציבור". אולם נראה כי המידע והמקורות בכל זאת לא היו מהימנים דיים, שכן באתר חזרו בהם. לאחרונה הודיעו הצדדים לביהמ"ש כי הגיעו לפשרה וביקשו לדחות את התביעה ללא צו להוצאות. השבוע נתנה השופטת דלית ורד תוקף של פסק דין לפשרה. הפשרה עצמה חסויה, ולא ידוע אם כללה רכיב של פיצוי, אך ביום שלישי (24.1) התפרסמה באתר "וואלה" התנצלות: תביעתה של בן-דויד הוגשה גם בשל חלק אחר בפרסום של רון, לפיו בן-דויד "מתפארת שהייתה מורה להתעמלות" למרות שעבדה בתפקיד "בסה"כ במשך כשש שנים" ו"עבדה כמורה זמן קצר יחסית". בן-דויד טענה בתביעתה כי עבדה כמורה להתעמלות וכמדריכה במשרד החינוך במשך 15 שנה, נוסף על שתי שנות שירותה הצבאי כמדריכת אימון גופני. נראה שהפשרה שהגיעו אליה בן-דויד ו"וואלה" לא כללה התנצלות גם על פרסום זה. הכתבה עצמה, מושא התביעה, נמחקה מאתר "וואלה".

"ידיעות אחרונות" מציע לאחרים לאכול את הכובע | "ישראל היום" שולף אקדח צבע | הכלכלונים מגישים נתונים כלכליים

לעורכי "ידיעות אחרונות" (כיום עומד בראשם העיתונאי רון ירון) נטייה אבהית: הם נוטים לראות בקוראיהם ילדים קטנים ולערוך את העיתון בהתאם, מאופן שכתוב הטקסטים ועד לעימוד ובחירת הכותרות והדימויים. הנטייה האבהית באה לידי ביטוי באופן נוסף: טון מטיפני, פסקנות ומחשבה כאילו המציאות מתעצבת לפי מה שכתוב ב"ידיעות אחרונות". מאחר שזו מחשבה בלתי נכונה בעליל, היא טופחת לפעמים על פניהם של העורכים ב"ידיעות אחרונות". כך קרה גם בסיקור התקיפה המבוששת של האמריקאים בסוריה, ששילב באופן בולט בין המאפיינים שהוזכרו לעיל. השערים והכותרות, על התמונות הדרמטיות, הצבעים העזים והניסוחים הבומבסטיים שלהם, נחבטו אל מציאות מורכבת וניואנסית, שדווקא לא הביאה בכנפיה תקיפה אמריקאית בסוריה. העורכים ניסו שלא לתת למציאות לבלבל אותם, והתקדמו לאחור תוך השבת ירי למקורות. ילדים, עזרו לעורכי "ידיעות אחרונות" למצוא את המלחמה שלהם: "כך התקבלה ההחלטה הדרמטית" [לדחות את התקיפה], "ידיעות אחרונות", 2.9.13היום מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" באופן חלוט כי התקיפה לא תהיה "בכל רגע" ואפילו לא "מחר בלילה", אלא תידחה למועד בלתי ידוע: "אובמה עידכן את נתניהו בחשאי שהתקיפה תידחה". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית מוקדשת לסיפור "אנושי" ("בית-החולים לפצועים סורים" היא הכותרת האינפורמטיבית באופן נדיר, ומעידה על מחסור בתחמושת הסנסציה בחרוזים של העורכים בעיתון. מזל שאכן לא פרצה מלחמה). כותרת באותיות קטנות במיוחד מפנה למאמר "כך התקבלה ההחלטה הדרמטית של אובמה" בעמ 6. בפנים המאמר נכתב כך: "כל מי שחשב שאובמה ישגר טילי טומהוק מיידית לעבר דמשק נאלץ לאכול את הכובע". אמנם, בשביל להוציא עיתון לא צריך כובע. המאמר עצמו, של אורלי אזולאי, סימפטי כלפי הנשיא האמריקאי (לפי אזולאי, אובמה מעוניין להימנע מתקיפה, ונאלץ לתמרן רק כי "הסתבך בנאום הקווים האדומים"), אולם הכותרת מסגירה, אולי, את רגשותיהם של העורכים כלפי הנשיא שגנב להם את המלחמה מתחת לאף: "בית הקלפים". ב"ישראל היום" לעומת זאת, העיתון העוין באופן מסורתי את נשיא ארה"ב הדמוקרטי, לא חשים אמביוולנטיות. אובמה, יפה נפש החשוד כי הוא מוסלמי שכלל לא נולד בארה"ב, מוחזק בחינמון של אחד מגדולי התורמים למפלגה הרפובליקאית כפחדן עלוב גם בימים שבהם אינו מעכב תקיפה במדינה ערבית. עורכי עיתון זה נותנים פורקן מלא לאיבה שהם חשים כלפי אובמה ולתיעוב שמעוררות בהם החלטותיו. "אסד צוחק בפה מלא", נכתב בכותרת הגג לראשית. "ארה"ב איבדה את הרצון להיות מעצמת-על", נכתב בהפניה לטור הפרשנות של דן מרגלית. הכותרת הראשית היא "רואים סוריה, חושבים איראן", וכותרת המשנה מסבירה כי ההססנות שמגלה לכאורה אובמה מעוררת חשש בישראל: "מה יקרה אם יצטרך לתקוף באיראן". מי אלה בישראל שמודאגים כל-כך מדחייתה של מלחמה אזורית פוטנציאלית? האם אלו המוני האזרחים הישראלים שצבאו על מתקני החלוקה של ערכות המגן? או שאולי מדובר בישראלי אחד, היושב בלשכת ראש הממשלה ונתון באובססיה לנושא האיראני ושאחד מידידיו הוא איל הון המחזיק בבעלותו עיתון ישראלי? אם עניתם "נתניהו" על השאלה דלעיל, ראו הוזהרתם: אתם בוודאי טועים. "נתניהו לשרים: התנהגו באחריות, אל תבקרו את ארה"ב", נכתב בכותרת הגג לראשית על שער "ישראל היום". ממילא ברור שאין מדובר בו, אלא, אכן, בכלל אזרחי ישראל. או לפחות בשני שלישים מהם: שניים משלושת הנשאלים במדור "משאל עם" שבפתח החינמון משיבים בתשובה לשאלה היומית – "האם החלטת אובמה היא מדיניות או התקפלות" – כי אובמה הוא "פחדן" (יוסי כהן) ו"זו התקפלות" (אלדדא שכיווי). לעומתם טוענת טל שטרן כי "מדובר במדיניות מסודרת וטובה". עוד ב"ישראל היום": "אם אתה רוצה לירות – תירה!", נכתב בפונט נטוי בזווית, בתוך עיגול כתום, מעל לתמונתו של אובמה על השער הראשי של העיתון. בתמונה עצמה נראה אובמה מדבר בטלפון בלשכה בבית-הלבן, תמונה המתפרסמת גם בידיעה בעניין ב"ידיעות" ועל שער "המגזין" של "מעריב". לפי הכיתוב ב"ידיעות", זו השיחה שבה אובמה "בישר ליו"ר בית-הנבחרים: ההחלטה עוברת לקונגרס". אולם ב"ישראל היום" אין מסתפקים בתוכן האקטואלי וממקדים את תשומת הלב בתנוחת ידו הימנית של אובמה. את הביטוי "ממקדים את תשומת הלב" יש להבין פשוטו כמשמעו: הצילום מוצג לקוראים עם סימון צבעוני המקיף את כף ידו של הנשיא האמריקאי – באותו צבע כתום של העיגול המכיל את הציטוט מסרטו המפורסם של סרגיו ליאונה. אמרתו של טוקו, "המכוער" מ"הטוב, הרע והמכוער", היא אחת הקלישאות היותר נפוצות בעיתונות, אולם עם כל נפוצותה, דווקא בהקשר הנוכחי מעניין לשים לב (דמיינו כי המשפט הבא מוקף בעיגול כתום) להבדל בין הנוסח המקורי בסרט לבין הנוסח שבו משתמשים עורכי "ישראל היום". בעוד שבחינמון הרפובליקאי כותבים "אם אתה רוצה לירות – תירה!", הרי שבסרט נאמר: "כשאתה חייב לירות – תירה, אל תדבר". "עליות בבורסה בעקבות דחיית המתקפה על סוריה", טוענת כותרת סקירת המסחר ב"דה-מרקר". "הערכה: עיכוב התקיפה בסוריה עלול לפגוע בצמיחה העולמית", מעריכה הכותרת הראשית של "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב". "הפריון של הישראלים צונח – הפער מול מדינות המערב מעמיק", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", הנשענת על מחקר של מרכז טאוב. "פריון הוא למעשה המדד העיקרי המשפיע על התוצר", כותבים טלי חרותי-סובר וחיים ביאור. "הוא מבטא את הערך הכספי שמתקבל משעת עבודה ממוצעת, ומחשבים אותו בחלוקת התוצר במספר שעות העבודה הממוצעות של עובד". פרופ דן בן-דוד, העומד בראש המכון, אומר לעיתון כי "יש קשר בין הירידה בפריון והשכר הנמוך יחסית לבין היקף העזיבה של משכילים את הארץ", וכי הירידה בפריון נעוצה בבעיות בתחומי התחבורה, החינוך והביורוקרטיה. בטור פרשנות כותבת מירב ארלוזורוב: "מצב פריון העבודה שלנו אמנם מזעזע [...] אבל לפחות התעוררנו להבחין בכך. אחרי שנים ארוכות שבהן עסקה מדינת ישראל רק בשאלת אי-התעסוקה של החרדים ולא התייחסה כלל לבעיות הקשות של פריון העבודה בקרב מי שכן עובדים, בשנים האחרונות בעיית הפריון הנמוך חדרה לתודעת מקבלי ההחלטות". כתוצאה, כך ארלוזורוב, יעודכן החל מהשנה הבאה חוק עידוד השקעות הון לתעשייה המסורתית ויותנה בחדשנות ובפריון. "תוך שנתיים – זינוק של 33% בפתיחת תיקים לפושטי רגל", נכתב בכותרת ידיעה של ענת רואה בכפולה הפותחת של "כלכליסט". לפי גולן פרידנפלד, "הכלכלה הישראלית משתקפת בנתונים – וזו תמונה מפחידה [...] "עוד עסקים ועוד אנשים נתקלים בקיר בטון כלכלי ויורדים מנכסיהם". הסיבות לכך, לדבריו, הן יוקר המחיה והביורוקרטיה הממשלתית. "הסיפור הזה משום מה לא בא לידי ביטוי בנתוני המאקרו שכל-כך נוח להתבשם בהם. שם הממוצעים הם המלכים [...] אבל כשמגרדים את האקסלים ויורדים לשטח מגלים תמונת מיקרו לא ממוצעת בכלל. זה לא מדעי, זה לא מתוכלל לכדי מודל סטטיסטי תקף, אבל כשזה יקרה כבר יהיה מאוחר מדי". ו"זה יקרה", לפי פרידנפלד, כשהעלייה בפשיטות רגל שהן תוצאה של אשראי מפתה בשל ריבית נמוכה ושל מציאות כלכלית משברית תפגוש בעלייה באבטלה. כותרת הטור היא "כשהמיקרו מדבר, המאקרו שותק". המוסף "ממון" מקדיש גם הוא את הכותרת הראשית שלו לנתונים מטעים. ואולם, ברוח העיתון שאליו הוא מצורף, מדובר בנתוני מיקרו. מיקרוסקופי אפילו. "זהירות", מתריעה הכותרת, כשהמלה "זהירות" צבועה צהוב, "הסלולרי שלכם לא יודע מה השעה" – זאת עקב הארכת שעון הקיץ. ביום שישי התפרסמה ב"ממון" כתבה ראשית – ראיון עם רוית דום, מנכ"לית רשת בתי-הספר ההסתדרותית עמל ובת-זוגו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לעיני מוניטין כמי שמקורב לראשי "ידיעות אחרונות", ואכן, הראיון היה מפרגן, הביקורת הקשה שהושמעה כלפי דום, הקשר שלה לעיני וההתמחות שלה בניהול בתי-ספר רוככו והוחלקו, ורק שאלת העיתוי נותרה פתוחה. היום על שער "דה-מרקר" מתפרסמת הפניה לידיעה של טלי חרותי-סובר בעקבות פרסום הדו"חות הכספיים של רשת עמל: "הפיצוי למורים קוצץ – השכר למנכ"לית זינק". "מהדו"חות הכספיים עולה כי דום מתוגמלת הרבה יותר ממנכ"לים קודמים". המנכ"ל לפניה זכה למשכורת ברוטו שנתית של 560 אלף שקל – דום השתכרה 803 אלף (בעלות שכר של 903 אלף שקל לשנה). עוד מציינת חרותי-סובר כי "מבין חמשת מקבלי השכר הגבוה, רק אחד הוא איש מקצוע", וכי "הקפצת המשכורות לבעלי התפקידים, ובראשם המנכ"לית, נעשית כשבאותה שנה בדיוק סובלת הרשת מגירעון של 17.7 מיליון שקל". בעקבות הודעת רשות השידור כי לא תגבה אגרה מבעלי מכשיר טלוויזיה שאין ברשותם ממיר (אחרי פסק דין בעניין), מגיש אמיתי זיו ב"דה-מרקר" מדריך לשאלות ותהיות בעניין. "ערוץ 10: אולפן חדשות זמני ב-20 מיליון שקל", מדווח אופיר דור ב"כלכליסט". "חדשות 10 שודרו אתמול מאולפן זמני שהוקם בירושלים עד לסיום בנייתו של אולפן קבע בעוד יותר משנה. בערוץ מצדיקים את ההשקעה הכספית הגדולה באולפן וטוענים כי רוב הסכום הושקע בציוד שניתן יהיה להעביר לאולפן הקבע". "בית-המשפט למשפחה בבאר-שבע חייב גבר לפצות ב-37 אלף שקל את גרושתו לאחר שפירסם עליה דברים פוגעים בפייסבוק", מדווחת זהר שחר לוי באותו עיתון. "מת העיתונאי והמגיש הבריטי דייוויד פרוסט", מדווח במוסף "גלריה" של "הארץ". ומזל טוב לאתר חדש המציג כוונות טובות, תוכן מעניין, כותבים סימפטיים, מימון מעורר תהיות, עיצוב מזעזע ושם שיהיה חייב להתקצר – "המקום הכי חם בגיהנום".

מדוע יצא הספר "הבור" דווקא ביום פרישתו של גבי אשכנזי? מה טיב היחסים בין דן מרגלית לאהוד ברק? והאם לגיטימי להפסיק שירות צבאי של עיתונאי שחשף מחדלים של צה"ל?

בפתח התוכנית "תיק תקשורת" משווה רזי ברקאי, שמחליף השבוע את עמנואל רוזן בתפקיד מנחה התוכנית, את סיום כהונתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי להדחתו של משתתף בתוכנית "האח הגדול". לאחר אות הפתיחה משוחח ברקאי עם דן מרגלית ורונן ברגמן, מחברי הספר "הבור", שמוקדש לקשרי הרמטכ"ל אשכנזי עם בועז הרפז, ועם שוקי טאוסיג, עורך אתר "העין השביעית". בתשובה לטענה כי הספר נכתב בזריזות וכי הכותרת "מהדורה מוקדמת" שנוספה לו מתרצת את רשלנותו, טוען ברגמן כי ההבדל היחיד בין מהדורה זו לסופית הוא באינקדס החסר, וכי גם זאת נובע מאיחור שבאשמת הצנזורה הצבאית. מרגלית מסביר גם את עיתוי הוצאת הספר באיחור שנבע מהחלטת הצנזורה. "מישהו שם נסע לחופשת סקי, מה לעשות", הוא אומר. נוסף על כך, לטענת מרגלית אין מניעה עקרונית להוצאת ספר שכזה ביום חילופי הרמטכ"ל. עוד אומר מרגלית כי הספר אינו "ספר של אהוד ברק", כפי שנטען כלפיו, ומכחיש כי ברק היה "בסוד כתיבתו של הספר". "נפגשנו עם 120 איש", אומר מרגלית, "כולל גבי אשכנזי". לדבריו, גם אם גרסתו של דובר צה"ל, שלפיה ברק היה שותף להכנת הספר, נכונה, עדיין מוטלת עליו החובה להשיב תשובות ענייניות למחברי הספר. טאוסיג טוען כי על רקע סיקורה של פרשת הרפז, נראה כי העיתונות בימינו, שיש בה עיתונאים המזוהים עם דמויות ציבוריות ספציפיות, גרועה מבחינה זו מהעיתונות המפלגתית ששלטה בישראל לפני עשרות שנים ותמכה במפלגות ואידיאולוגיות. טאוסיג מדגיש את השפעתה ההרסנית של המחנאות העיתונאית הנוכחית על אמון הציבור בעיתונות, ומזכיר בהמשך את יחסי החברות בין שר הביטחון אהוד ברק לדן מרגלית. "כל העיתונאים הגדולים באמריקה אכלו ארוחות ערב אצל כל הפוליטיקאים החשובים באמריקה", משיב מרגלית, "לא מדובר על שום דבר אחר". בהמשך התוכנית משוחח ברקאי עם רן דבירי, תחקירן ערוץ 2, ועם אל"מ במיל רון ויסברג, לשעבר ראש מחלקת בטחון מידע בצה"ל, על הדחתו של דבירי משירות מילואים בשל עבודתו העיתונאית במסגרת התוכנית "שתולים". לסיום מבקר יאיר גרבוז את הסרט שתיעד את הרב עובדיה יוסף. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

"מדובר בהחלטה מידתית שמטרתה הינה למנוע את האפשרות, שבעל הרישיון לטלוויזיה רב ערוצית ינצל את מעמדו בשוק ההולכה על מנת לפגוע בשני הערוצים, איתם הוא מתחרה בשוק התוכן"

בג"ץ 7200/02 בפני: כבוד המשנה לנשיא (בדימ) א מצא כבוד השופטת א פרוקציה כבוד השופט א גרוניס העותרת: די.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין 2. וש טלקנל בע"מ 3. קבוצת המוסיקה הישראלית בע"מ התנגדות לצו על תנאי בשם העותרת: עו"ד ע צור; עו"ד ל פורת בשם המשיבה 1: עו"ד א ליכט בשם המשיבה 2: עו"ד ד אברמוביץ; עו"ד ש אגמון בשם המשיבה 3: עו"ד ר דרור; עו"ד ע מלמד; עו"ד ע שי הדיון נסב אודות החלטת המשיבה, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, להורות לעותרת, חברת "יס", להעביר את שידורי הערוץ הייעודי בשפה הרוסית (להלן - הערוץ הרוסי) באפיק מספר 9, וכן להעביר את שידורי הערוץ הייעודי למוסיקה ישראלית וים תיכונית (להלן - ערוץ המוסיקה) באפיק מספר 24. לטענת העותרת, ההחלטה, ככל שהיא נוגעת למספרי האפיקים בהם יש להעביר את שני הערוצים – בטלה מחוסר סמכות. בנוסף, טענה העותרת כי ההחלטה אינה מידתית בפגיעתה בקניינה ובחופש העיסוק שלה. ביהמ"ש העליון, בשבתו כבג"ץ, דחה את העתירה ופסק כי: אמצעי התקשורת ההמוניים הינם אחד מאופני ההתבטאות האפקטיביים היחידים לשם פנייה לציבור הרחב. לצורך הבטחת הפלורליזם התקשורתי, ישנה חשיבות רבה לביזור השליטה באמצעי התקשורת האלקטרוניים, שכן שליטה הומוגנית בשוק התקשורת עלולה להביא לדחיקתם של ביטויים ושל רעיונות שונים מן השיח הציבורי, ובכך לפגוע באפשרות מימושו של חופש הביטוי. על הרגולטור לפעול, אם כן, למניעת ריכוז השליטה בשוק האמור, בין היתר באמצעות הגבלת שיעורי האחזקות באמצעי התקשורת. תכליותיו של חוק התקשורת הן, בין השאר, הבטחת קיומה של תחרות בין אפיקי התקשורת השונים אשר תורמת להתפתחותו של שיח ציבורי מגוון ופלורליסטי; מצמצמת את הסיכוי כי מידע בעל חשיבות ציבורית לא יפורסם בשל אינטרסים כלכליים או אחרים; ומגוונת את סוגי הביטויים והתכנים המשודרים במסגרת הטלוויזיה הרב ערוצית. כפל התפקידים אותם מבצע בעל הרישיון לטלוויזיה רב ערוצית, המספק הן "שירותי הולכה" והן "שירותי תוכן" (המהווים "משאב נדיר", בין היתר בשל גודלו של השוק הישראלי וחסמי הכניסה הגבוהים הקיימים בענף), מקנה לו עדיפות בשוק התוכן על פני גורמים אחרים המתמודדים בשוק זה. מכאן שנדרשת התערבות רגולטיבית, אשר תבטיח קיומה של תחרות אפקטיבית בשוק התוכן. קיימת חשיבות לכך שערוצי החובה המועברים הן באמצעות הפלטפורמה הרב ערוצית של הכבלים והן באמצעות זו של הלווין, יועברו באותו מספר אפיק בשתי הפלטפורמות. זאת, משיקולים של נוחות הציבור, וכן כדי לאפשר לערוצים – במיוחד אלו המסחריים - לפרסם את עצמם לציבור בצורה יעילה תחת מספר אפיק אחד. מכאן שפגיעה בערוצי החובה, בין היתר באמצעות מספרי האפיקים בהם הם מועברים, עלולה לסכל תכליות אלו, ולכן יש לפרש את סעיף 6מט לחוק התקשורת באופן המסמיך את השר לקבוע ברישיון לשידורי לווין הוראות לעניין מספר האפיק בו יועבר ערוץ חובה. ביהמ"ש מותיר בצריך עיון את השאלה בדבר סמכות השר לקבוע את מספרי האפיקים בכל הנוגע ליתר הערוצים המשודרים באמצעות בעל רישיון לשידורי לווין. בנסיבות מסוימות עשויה עמדתה של הרשות לעניין פרשנות סמכותה - ובכלל זה אף עמדה קודמת השונה מזו העדכנית - להוות שיקול במסגרת פירושו של החוק. ברם, בנסיבות העניין, אין בכך כדי לסייע לעותרת שכן אין מדובר בפרשנות עקבית לאורך פרק זמן ממושך, אשר יצרה ציפיות בקרב הגורמים הרלוונטיים. מכל מקום, ברי כי עמדתה הפרשנית (העדכנית או הקודמת) של הרשות, אף שיש לה משקל מסוים, איננה מחייבת את ביהמ"ש. המועצה מוסמכת לשנות את תנאיו של רישיון לשידורי לווין, למצער ככל שנוגע הדבר לשינויים העוסקים בתוכנית השידורים והשירותים שמספק בעל הרישיון. אמנם, היקפה של סמכות זו איננו בלתי מוגבל, אולם משמקנה החוק סמכות לקבוע ברישיון לשידורי לווין תנאים לעניין מספרי האפיקים של ערוצי חובה, ממילא יש לומר כי מקנה הוא אף סמכות לשנות את תנאיו של הרישיון בכל הנוגע לסוגיה זו. ביהמ"ש מציין כי אין בהסתמכותה של המועצה על דבר חקיקה שלמעשה לא הסמיכהּ לפעול, כדי לפסול פעולה מינהלית שבוצעה כדין מכוחה של הוראת חוק חלופית. ביהמ"ש מותיר בצריך עיון את השאלה האם משתרעת זכות הקניין החוקתית על "הקניין החדש" - אותן טובות הנאה וזכויות בעלות ערך כלכלי שמקורן ברשויות השלטון, כגון רישיונות, זיכיונות וקצבאות. כמו-כן, הוא אינו מכריע בשאלה האם יש לראות בהחלטת המועצה משום מימוש של תנאי קיים ברישיון, אשר היה ידוע לעותרת טרם קבלת הרישיון, ומשכך אין לראות בה משום פגיעה בזכות הקניין. ביהמ"ש מציין כי החלטת המועצה שייכת לאותם מעשי מינהל שעניינם הסדרה של תחומי משק וכלכלה, ושבמסגרת בחינתם נדרש ביהמ"ש לאיפוק ולריסון. אף אם רישיונה של העותרת נהנה מהגנה חוקתית מכוחה של זכות הקניין, ואף אם החלטת המועצה פוגעת בזכות הקניין ובחופש העיסוק של העותרת, הרי שמדובר בהחלטה מידתית שמטרתה הינה למנוע את האפשרות, שבעל הרישיון לטלוויזיה רב ערוצית ינצל את מעמדו בשוק ההולכה על מנת לפגוע בשני הערוצים, איתם הוא מתחרה בשוק התוכן. פעולה זו מקדמת, ולו חלקית, את התחרות בשוק התוכן, ותורמת לפלורליזם התקשורתי. מנגד, ככל שאכן פוגעת החלטת המועצה בזכות הקניין ובחופש העיסוק של העותרת, הרי שפגיעה זו אינה כה גדולה. זאת, בין היתר, מאחר שההחלטה מתייחסת לשני אפיקים בלבד מתוך מספר רב של אפיקים אשר מצויים בשליטתה של העותרת. לקריאת פסק הדין המלא

במפלגת העבודה מבקשים להפוך את המתפקדים למשתתפים אקטיביים בפעילות הפרלמנטרית • במקביל, הצעת חוק של רינאוי זועבי ממרצ תאפשר לכלל האזרחים להגיש שאילתות וליזום דיונים בכנסת • ובינתיים בעולם: באיטליה אזרחים יוזמים משאל עם, בדרום קוריאה האזרחים קובעים לאן ילך חלק מהכסף • אילו כלי דמוקרטיה ישירה חסרים בישראל לדעתכם?

לראשונה בישראל, מפלגה שחבריה מכהנים בכנסת יצרה כלי לדמוקרטיה ישירה. מדובר במפלגת העבודה שהחליטה לשתף את חבריה הרשומים בעבודתה השוטפת. לאחרונה הושקה מערכת דיגיטלית לשיתוף הציבור בשם "עבודה משותפת", דרכה המתפקדים יכולים להציע הצעות חוק, שאילתות, נושאים לנאומים ודיונים בוועדות השונות בכנסת. בנוסף, ח"כים יתייעצו דרכה עם חברי המפלגה היכן לקיים סיורי שטח, כיצד להתייחס לחוקים המועלים ועוד. בפרלמנטים שונים בעולם קיימים כבר שנים כלים מהסוג הזה (פירוט בהמשך), בעוד ישראל עדיין משתרכת מאחור בנושא. הצעת חוק של גידא רינאוי זועבי (מרצ) תנסה לשנות במעט את המצב לטובת גם אלו שלא התפקדו לעבודה. העבודה היא אחת המפלגות הדמוקרטיות האחרונות בכנסת, לצד הליכוד, מרצ והציונות הדתית. אך לדברי מנכ"ל המפלגה ניר רוזן, מתוך 45 אלף המתפקדים שלה, המשתתפים האקטיביים הם רק 2,000-3,000. השאר לא לוקחים חלק בפעילות המפלגה פרט להצבעה בפריימריז. "הבנתי שאני לא יודע למה אנשים חברים במפלגה שלי", אומר רוזן ל"שקוף". "מה הם רוצים להשיג? הליך שיתוף הציבור יאפשר לנו להבין מה גרם לאנשים להתפקד, ואילו סוגי פעילויות, מפגשים ותכנים הם רוצים לראות". במפלגה מקווים שהמערכת תחזק את הקשר של הח"כים עם הציבור. ח"כ גלעד קריב, למשל, יציע למתפקדים לבצע לבקשתם דיונים מיוחדים בוועדת חוקה, כאלו שחורגים מסדר יומה של הכנסת – כמו פרטיות בעולם הדיגיטלי, או אפילו דיון בנושא יהדות מרוקו. הנושאים שיזכו בקולות הרבים ביותר יהפכו לדיונים. במקביל, מתפקדים יוזמנו גם לקבוע את סדר יומם של הח"כים. "ח"כ נעמה לזימי מעוניינת לבצע ארבעה סיורים בחודש הבא", אומר רוזן. "היא תתייעץ דרך המערכת עם המתפקדים, איפה לעשות אותם, ובמקביל לבקש הערות על הצעות חוק שהיא עומדת להגיש". עוד כיוון שהמערכת תציע הוא מתן במה למוסדות והגופים השונים במפלגה, כמו מחוז ירושלים או "העבודה הצעירה", שבה חברים צעירים מתחת 35. "נוכל לשמוע מהם על מה להתעקש בתקציב הבא שעכשיו אנו מתחילים לעבוד עליו", אומר רוזן. "יוקר מחיה, הטרדות מיניות או סוגיות אחרות – מה הכי חשוב להם?" המערכת פתוחה לפקודים, אבל בנושאים מסוימים תאפשר גם לציבור הרחב לומר את דברו. כך יקרה למשל עם חלק מהסוגיות שעליהן אחראי ח"כ רם שפע דרך הוועדה שהוא מנהל בכנסת – להתמכרויות, סמים ואתגרי הצעירים בישראל. "שפע בעצם יאמר דרך המערכת שהוא הקול של אזרחי ישראל הצעירים בנושאים שעליהם הוא אחראי בכנסת", אומר רוזן. "הוא ישמח לשמוע באילו נושאים הצעירים עצמם חושבים שהוועדה צריכה לעסוק בהם, את מי להביא לדיונים, ובאילו סוגיות ספציפיות לדון. לא רק נושאי גג כמו מחירי הדיור, אלא גם סוגיות בתוכם, למשל איך מייצרים שכירות הוגנת. האתגר שלנו זה שהאירועים האלו יתגלגלו לאורך זמן, יימשכו, יתנו במה לפעילים, ויעזרו לנו בסוף לגבש מצע". בכנסת הקודמת, הנגיש שפע לציבור אפשרות לשאול שאלות שיקבלו מענה בדיוני הכנסת. שפע לא השיב כעת לשאלות לגבי יעילות אותו מהלך שהוביל. המערכת פותחה על ידי ערן עציון, שבעבר הריץ את מפלגת "ישר" שחרטה על דגלה דמוקרטיה ישירה. עד כה ביקרו בה כ-20 אלף איש. עלותה, לדברי המנכ"ל, היא אלפי שקלים בחודש, ומוקצה לטובתה תקן אחד של כוח אדם במשרה מלאה. דמוקרטיה ישירה אמיתית תאפשר לכל העם להשתתף בהליכי קבלת ההחלטות. אז מה לגבי אזרחים שאינם חברי מפלגת העבודה? ובכן, בימים אלו מקדמת ח"כ גידא רינאוי זועבי ממרצ הצעת חוק שתאפשר לכלל הציבור ליזום מהלכים בכנסת. ההצעה מבקשת לתקן את תקנון הכנסת, כך שלציבור הרחב יתאפשר להגיש שאילתות דחופות והצעות דחופות לסדר היום תוך צירוף 30,000 חתימות של בעלי זכות הצבעה לכנסת. מדי שבוע תאושר שאילתא אחת, והצעה אחת לדיון בכנסת. סתכלו איזה גאווה ונחת מהלשכה הכי שווה ! @shivayon3 אלון ספיר בן 17 המתמחה אצלי כתב בעצמו הצעת חוק ! איזה כייף 🌺 pic.twitter.com/Yvpxy6YTRL גילוי נאות: ההצעה נולדה ב"שקוף", ומסייע בניסוחה עו"ד של "שקוף" אילן יונש, אך היא עברה לפסים מעשיים באמצעות אלון ספיר, מתמחה בן 17 בלשכתה של רינאוי זועבי. "אני עוקב המון אחרי הפעילות של שקוף", אמר ספיר. "תפס אותי משפט שכתבתם על כך שיש להתאים את עבודת הכנסת למאה ה-21, לרבות שילוב הציבור בהצעת הנושאים שיועלו לסדר יומה של הכנסת. אני אופטימי שנצליח בקרוב לקדם אותה". "זאת הצעת חוק חשובה שניסח המתמחה שעובד בלשכתי, נער צעיר שמייצג דור שלם של צעירים אידיאולוגיים וטכנולוגיים שמחפשים לקחת חלק פעיל יותר בדמוקרטיה שלנו, אבל אין להם את הכלים", אומרת ח"כ רינאוי זועבי. "כפי שראינו לאחרונה במחאת הפסטה המוצדקת, הציבור יודע להתאגד סביב נושאים שחשובים לו ולהביע עמדות נחרצות. זכותו להשמיע עמדות אלו גם במשכן הכנסת, ולא רק בפייסבוק". יש לציין: מליאת הכנסת כיום ריקה ברוב הזמן, והדיונים בה הפכו עבור הציבור לכמעט חסרי משמעות. הפוטנציאל של הצעת החוק הזו ושל כלי דמוקרטיה ישירה – עצום. הציבור יוכל כך להפוך לחבר הכנסת ה־121 לקבוע סדר יום ולפקוח עין יעילה על הממשלה והכנסת. עירוב הציבור אף ימתג את המליאה כמוסד ענייני וחדשני שעוסק במה שבאמת מעניין את הציבור. כמוסד שמאיר את הדנים בו כאנשים קשובים הלוחמים לייצג את הציבור ששלח אותם לשם, במקום ח"כים רודפי-קיזוזים. הגיעה העת לתת לציבור לומר את דברו דרך טכנולוגיות שיחשפו את עמדותיו ויאפשרו לו להצביע בנושאים שונים. ההצעה של זועבי עדיין בחיתוליה, וכך גם המערכת של מפלגת העבודה. אך בעולם המצב כבר שונה לגמרי. איתי פידלמן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת ערך לבקשת שפע בדיקה מקיפה – כיצד פרלמנטים ברחבי הגלובוס מאפשרים לציבור להשתתף בדרכים שונות בתהליכי קבלת ההחלטות. שימו לב: בפינלנד 50 אלף בעלי זכות הצבעה יכולים ליזום חוק או לבטל חוק קיים. כך למשל, העם יזם את ההחלטה המשווה את הזכויות המוקנות לזוגות נשואים מאותו מין – לזכויות של זוגות הטרוסקסואליים. באסטוניה, 1,000 חתימות בלבד מספיקות כדי להגיש יוזמה לפרלמנט – וחבריו יחויבו להתייחס אליה. באמצעות עצומות שכאלו, שתי הצעות הפכו לחוקים. מדובר אמנם במספר זעום, אולם נציגה מהפרלמנט האסטוני הבהירה כי עיקר ההשפעה של הפורטל המאפשר קשר עם הציבור "מורגשת בהעלאת נושאים לסדר היום הציבורי ולאו דווקא בתחום החקיקה". באיטליה חצי מיליון בני אדם יכולים לדרוש משאל עם לשינוי חקיקה קיימת. בחוקות המקסיקניות והשוויצריות נקבע כי אזרחי המדינה רשאים ליזום חקיקה. בבריטניה, דרך עצומה בת 10,000 חתימות, הציבור יכול לדרוש מהפרלמנט לפתוח בחקירה בנושא מסוים. בצרפת, עצומות הצוברות יותר מ-5,000 חתימות, מובילות חברי פרלמנט להגיב אליהן בצורה רשמית. באיחוד האירופי התקינו לציבור אפשרות להגיש הצעות חוק בעצמם כבר ב-2012 ודרושים מיליון אזרחים כדי להגיש הצעת חוק. במידה והציבור הצליח להגיע למסה הזו, אז בתוך חודש הנציבות מחוייבת להיפגש עם יוזמי הבקשה, ובתוך שלושה חודשים ניתנת ליוזמים אפשרות להציג את הבקשה בשימוע מיוחד בפרלמנט האירופי. בתוך חצי שנה הנציבות מחויבת לדווח איזה צעד היא תנקוט בעקבות הבקשה. אלא ששיתוף הציבור באיחוד מקרטע, והנציבות הדפה את המהלכים שקידם הציבור בטיעונים שונים. למרות ריבוי היוזמות, החסמים לשיתוף ציבור מוצלח עדיין רבים. הסיבות לכך מגוונות. בחלק מהמדינות בהן מופעלים הכלים, מרבית האזרחים כלל לא מודעים לערוצי ההשתתפות החדשים. גם במקומות שבהם הציבור יודע שהוא יכול להיות יותר מעורב, האזרחים נמנעים מהגשת חוקים או מהתייחסות אליהם בגלל נוסח מורכב ואתגרי הנגשה. עם זאת בעצם השיתוף, נכתב במחקר, "יש תועלות, ובהן חיזוק הקשר בין הציבור לנציגיו בפרלמנט, העצמת הציבור והגברת האמון הציבורי בפרלמנט". מעבר לקידום יוזמות "מלמטה למעלה", נבחרי ציבור ברחבי העולם לומדים להתייעץ עם הציבור, בדומה למערכת החדשה במפלגת העבודה, רק עבור כלל הציבור. כך, בצרפת הוקמה פלטפורמה דיגיטלית אזרחית במטרה להתגבר על משבר האמון בדמוקרטיות. חברי פרלמנט קיימו דרך הפלטפורמה כבר עשרות התייעצויות עם האזרחים, ואף העלו בעקבותיהן הצעות חוק. בפרלמנט של ברזיל אימצו רשמית מדיניות שיתוף פעולה עם הציבור באמצעים מקוונים, והקימו יחידה בשם LABHacker. היחידה מזמינה את הציבור לתמוך, להסתייג ולנסח הצעות חוק. כלי נוסף מאפשר לאזרחים להשתתף בדיוני ועדות בצורה אינטראקטיבית. השאלות שזוכות למספר המצביעים הגבוה ביותר מועברות לחברי הוועדה. הכלי הופעל בהצלחה כבר מאות פעמים. מחקר נוסף של הכנסת עסק בתקציב משותף, כלומר שילוב הציבור בקביעת סדר העדיפויות עצמו. הרעיון נולד בפורטו אלגרו שבברזיל בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, ומשם מתפשט כאש בשדה קוצים, אך בעיקר ברשויות מקומיות. כיום תקציב משותף קיים ביותר מ-1,500 ערים ברחבי העולם. כאן ההצלחה גורפת. בערים שנסקרו במסמך חלה בשנים האחרונות "עלייה בתקציבים שיועדו לשיתוף, וכן במספר המשתתפים ובמספר הפרויקטים שאושרו". במדריד ובפריז, למשל, הוקצו בשנת 2019 לטובת התקציב המשתף 100 מיליון אירו, המהווים 5% ו-2% מהתקציב העירוני, בהתאמה. איך זה עובד? בכל מקום קצת אחרת. בניו יורק למשל מתנדבים מהקהילה משמשים "נציגי תקציב", והם אמונים על הפיכת הרעיונות שהציבור מציע להצעות תקציב ישימות. בערים מסוימות משתמשים בתקציב משותף כדי לסייע לאוכלוסיות חלשות, הסובלות מהדרה בתהליכי קבלת החלטות. כך למשל תקצוב הרובעים השונים בפריז עומד באופן הפוך למצבם הסוציו-אקונומי של תושביו. כלומר, ככל שהרובע עני יותר כך התקצוב היחסי שלו – גדול יותר. בפורטוגל, מהמדינות הבודדות שמאפשרות תקציב משותף ברמה הלאומית, הציע הציבור ב-2017 כאלף הצעות לתקצוב. 39 פרויקטים נבחרו ומומנו בכ-3 מיליון אירו. שנה לאחר מכן התרחב התקציב ל-5 מיליון אירו. בדרום קוריאה אישר הפרלמנט ב-2018 תקציב ל-38 פרויקטים שיזם הציבור בעלות של 81.7 מיליון דולר. בין המיזמים שתוקצבו: אוורור הרכבת התחתית, ייעור ומרכז קריירה לנוער. בשנת 2020 התקציב המשותף נסק ל-224 מיליון דולר. תושבי תל אביב מחליטים איך לחלק 16 מיליון שקלים בשנה ובחזרה לישראל: הדוגמה המרכזית היא מיזם שיתוף ציבור שמתקיים בת"א מאז 1999: העירייה מבקשת באתר ייעודי הצעות מהתושבים מה כדאי לשפץ. לאחר מכן היחידות השונות בעירייה בודקות אילו מן ההצעות אפשריות ומה עלותן ואז התושבים והתושבות מצביעים ומחליטים מה יבוצע. במילים אחרות, במקום להחליט עבור התושבים כיצד לשפץ את השכונה – העירייה מעניקה את הכוח לתושבים לקבוע בעצמם. בשכונת שפירא, למשל, החליטה העירייה ליישם את כל ההצעות שהועלו – בעלות של כמעט מיליון וחצי שקלים. בין היתר הוחלט להתקין חניות אופניים, הצללה בחצר מתנ"ס, שיפור התאורה ועוד. בצפון הישן הוכרע כי ישודרגו המתקנים בכיכר היל בעלות של 160 אלף שקלים, ובגן העצמאות יוקם מגרש משחקים בהשקעה של 750 אלף שקלים ועוד. במקביל, העירייה מאפשרת לתלמידי יסודי לתכנן פרויקטים במרחבי בתי הספר בהם הם לומדים בתקציב של כ-50 אלף שקלים. סך התקציב המשותף בת"א עומד על כ-16 מיליון שקלים בשנה. אלא שתל אביב די בודדה במערכה. השלב הבא, בעיני ד"ר עידית מנוסביץ החוקרת תהליכי התדיינות ושיתוף ציבור, הוא לפתוח את הנושאים לשיתוף בשלב מוקדם יותר ולא אחרי שגובשה כבר רשימת פתרונות. "מרכיב חשוב שחסר ביוזמות השיתוף בישראל הוא יצירת מרחב לתהליכי התדיינות מובנים – public deliberation – לצורך פיצוח בעיות מורכבות ופיתוח פתרונות חדשים ויצירתיים", היא אומרת. מנוסביץ מזהירה כי שיתוף ציבור אין פירושו שהציבור מחליט לבדו. ישנן רמות שונות של שיתוף ציבור, ויוזמי השיתוף קובעים את רמתו. "חשוב להיזהר משימוש מטעה בכותרת שיתוף ציבור, למשל במקרים שבהם הציבור מוזמן לשמוע על מדיניות שנקבעה, כלומר, רק יידוע הציבור במהלך שכבר נחתם, שאין בו כל שיתוף ציבור אלא מניפולציה". ומה איתכם? ספרו לנו בתגובות אילו כלי דמוקרטיה ישירה נוספים הייתם רוצים לראות בישראל.

"מאתגרת את הגדרות הקולנוע התיעודי ומנסחת אמירה על אודות העדר החמלה ורוח הפיוס במדינת ישראל הריבונית". ד"ר יעל מונק כותבת על הטרילוגיה של הבמאית יולי כהן-גרשטל ומשיבה למאמר "מסך של אבסורד"

מלים אלה, הנאמרות תוך התמקדות בצילום סטילס של הבמאית ושתי בנותיה חבוקות על רקע נוף חורפי, חותמות את הטרילוגיה התיעודית של הבמאית יולי כהן-גרשטל: "המחבל שלי" (2002), "ציון אדמתי" (2004) ו"האח שלי" (2007). הן גם מאירות את המסע האישי האמיץ שהחלה הבמאית בימיה הראשוניים של אינתיפדת אל-אקצה, עת הגתה לראשונה את האפשרות לחזור אל העבר ולסלוח לאיש שחיבל בחייה והמית את חברתה הדיילת; האיש שאותו בחרה לכנות בשם "המחבל שלי": פהאד מיהי. מי שעקב אחר פרקי הטרילוגיה יבין שהאהבה שאינה תלויה בדבר אינה ניתנת לכל, ההפך הוא הנכון. היא פרי עבודה קשה ומאומצת של האדם עם עצמו, עם בני האדם והמרחבים הסובבים אותו. אך הצופה גם יבין שהדרך אל התובנה הזו, קשה ומפרכת ככל שתהיה, שווה את המחיר. מסיבה זו לא ניתן לפרק את הטרילוגיה לסרטים בודדים. זוהי יחידה אחת. נשימה אחת, ארוכה ומשחררת, ממש כמו התובנות המתנסחות בקולה של הבמאית בסרטה האחרון "האח שלי", על רקע השקיעה, כשרק צלליות נראות על רקע המרחב הפתוח: "מצאתי אמת עתיקה ונפלאה. השלום נמצא בתוכנו". התובנות של כהן-גרשטל מתנסחות לאט ובבהירות, על אף שהן מפנות מקום לשאלות ללא מענה, לחצאי משפטים, לשברי זכרונות. שאלות אלה הן יסוד ההבנה שאליה מובילים שלושת סרטי הטרילוגיה: להיפתח אל העולם ולקבלו. המסע שהיא עוברת מסרטה הראשון ועד לאחרון, מסע שראשיתו בפרידה מעולם מוגן וקוהרנטי, העולם הציוני שבו עוצבה כישראלית, וסופו בהשלמה מאושרת עם ערכים החורגים מגבולות הלאום והלאומיות, מתארים בסופו של דבר לא תהליך של שיקום אם כי לידה מחדש כאשה וכאדם. למעשה, הבמאית יולי כהן-גרשטל היא הגיבורה האמיתית של הטרילוגיה. בדומה לבמאים אחרים הפועלים כיום בתחום הקולנוע התיעודי החדש (new documentary), הנושא אופי פרפורמטיבי, כהן-גרשטל היא המשתתפת הראשית בסרטיה משום שהיא מעוניינת לגלות דרכים אלטרנטיביות, פחות מגבילות, לגעת במה שהיא תופסת כמהותי. כפי שכותבת סטלה ברוצי בספרה "סרטי תעודה חדשים: מבוא ביקורתי" (2000), "האמצעים בהם משתמשים במאי הקולנוע התיעודי החדש אינם אלה המתקשרים עם חיפוש האמת במובן המסורתי כפי שניסחם הקולנוע אחרי הסינמה דירקט, משום שהם מבקשים לשבור את אשליית הסרט ולכן מפרים את היחס המועדף, המוכר, בין נושא הסרט לבין הצופה" (Bruzzi 2000: 163). במהלך שמונה השנים המסוקרות בסרטי הטרילוגיה חולפת הבמאית על פני האירועים הטראומטיים במדינת ישראל – מפרוץ אינתיפדת אל-אקצה ועד להתנתקות – וגם מחוצה לה (אלה מסומנים באופן מטונימי על ידי נפילת מגדלי התאומים בניו יורק). היא, המפנה את מצלמתה אל העולם ואל עצמה כאחד, מבטאת בהבעות פניה ובמבטה אל המצלמה את הפחד והחרדה הכרוכים בעמידה מול עולם משתנה עד ללא היכר, עולם נטול חמלה. אך רגש החמלה מצוי בקולה ובמבטה של הבמאית, קול ומבט ייחודיים המגדירים מחדש את סוגיית האתיקה התיעודית מנקודת מבט נשית. הטרילוגיה של יולי כהן-גרשטל מאתגרת את הגדרות הקולנוע התיעודי המוכרות בהציגה אופני מבע ונרטיבים אלטרנטיביים. אלה משמשים אותה לניסוח אמירה של התנגדות לדפוסי השיח ההגמוניים, אמירה על אודות היעדר החמלה ורוח הפיוס במדינת ישראל הריבונית. נקודת המבט הביקורתית על הארץ שמציגה הבמאית נעוצה עמוק בתוך הביוגרפיה הישראלית. עמוק כל-כך, שהיא מוארת מזוויות שונות בכל אחד מסרטי הטרילוגיה. סב סבתה של כהן-גרשטל הגיע לפלסטינה לפני מאה וחמישים שנה מאלגיריה; הוריה לחמו בפלמ"ח, ובית הוריה היה בשכונת צהלה, שנבנתה במיוחד עבור קציני צה"ל. עם שכניה נמנו משפחותיהם של גדולי האומה – יצחק רבין, משה דיין ואריאל שרון, ואילו היא עצמה, שכילדה חלמה להיות קצינה, עברה את כל מסלול החברות הישראלי והגשימה את חלומה. ב"המחבל שלי", שבו מתוודעים הצופים לראשונה לדמותה, מלווה קולה של הבמאית את הצילומים המפורסמים והמפורסמים פחות של התקופה. פעולת הניכוס שעושה קולה לאירועים המכוננים של המדינה אינה שקרית. להפך: היא נועדה לשרטט את הבסיס לקרע שעתיד להתרחש בין הבת הגאה לבין ארצה. "המחבל שלי" משחזר את הקרע הזה: אירועי אוגוסט 1978 בכניסה לבית מלון בלונדון, אז יורה מחבל לעבר צוות מטוס אל-על. הבמאית, שהיתה אז דיילת, נפצעת. חברתה מוצאת את מותה. השיר הישראלי כל-כך שנבחר ללוות את מכתבה הראשון למחבל שלה תוך נסיעה ברחובות שכונת ילדותה, צהלה, ממחיש את השבר: "איני יודעת מה קרה, איך אבדה הדרך חזרה". במבט לאחור, מראות הפיגוע והשירים מתחברים לסדרת צילומי המראות שראתה כהן-גרשטל בשטחים הכבושים בינואר 2000, אחרי 33 שנות כיבוש, עת יצאה ללוות צוות הפקה בריטי. עריכת הצילומים הצבעוניים שלה, העומדים בניגוד לצילומי השחור-לבן של עידן התמימות, מלווים עתה בפסקול שונה. "העוני, הילדים, החרפה", היא אומרת, "ככה גדלים מחבלים, חשבתי לעצמי". כאמור, התובנה הזאת מאירה את השבר ההוא אי אז בשנת 1978. הדימויים החזותיים שקלטה מצלמתה מביאים אותה לערער על עמדת הקורבן ולצאת למסע אל הבלתי אפשרי: מסע לשחרור המחבל שלה. המסע המתואר בסרט הראשון של הטרילוגיה נושא אופי סיזיפי. הבמאית המבקשת לערוך תיקון – אישי, אבל גם לאומי – כשהקו המנחה שלה הוא האנושיות. היא מוכנה להתראיין בטלוויזיה, לנאום על דוכן באמצע גינה תל-אביבית כשברקע מתנוססים דגלי ישראל ופלסטין ומולה קולות השנאה של מתנגדי השלום, ולבסוף גם לנסוע לפגוש את המחבל שלה ולכתוב מכתב לטובת שחרורו. מעשיה, אשר בלשון המעטה אינם זוכים לאהדה יתרה ברחוב הישראלי, מונעים בידי הרצון להתיר את הקשר בין קורבן למקרבן – קשר שהזין במשך שנים את נרטיב ההתחדשות של העם היהודי על אדמתו. הסרט הראשון בטרילוגיה מהווה הצהרת כוונות לגבי שני הסרטים הבאים: התפכחות מהרומנטיקה הלאומית, השפעת הטראומות שחוותה הארץ כולה והליכה אל אזורי האופל שטרם נחקרו באופן גלוי, במטרה להביא פיסה של תקווה לבנותיה, לאהוביה. מסעה של הבמאית כרוך בהתרוצצות מתמדת בכבישי הארץ או בשבילי עפר, בזמנים שאינם עתות שלום. בהליכתה ובנסיעתה היא מוצגת כסובייקט נשי מגויס המוכן לסכן את מוסכמות המדיום התיעודי כדי להעביר את אמירתה. הדבר ניכר בפורמט הקולנועי הייחודי שנבחר: שלושת הסרטים מציגים מסמך אוטוביוגרפי על גבול היומן התיעודי, המסופר בקולה של הבמאית. חוקר הקולנוע התיעודי ביל ניקולס מכנה פורמט זה בשם "הסרט התיעודי החדש" (new documentary): זהו סרט שבו הדיבור בגוף ראשון "מכוון את סרט התעודה לכיוונים של יומן, מסה או אספקטים מסוימים של אוונגרד או וידאו וקולנוע אקספרימנטליים. הדגש בסרטים אלה מוסט משכנוע הצופים לתמיכה בנקודת המבט או בגישה הייחודית של היוצר/ים – לייצוג מבט אישי וסובייקטיבי במובהק על הדברים [...] מה שהופך [את הסרט] לסרט תיעודי הוא שהאקספרסיביות שלו ממשיכה להיצמד לייצוגים של העולם החברתי והפוליטי המופנה כלפי הצופה" (Nichols 2001: 14). ואכן, המסע שעורכת יולי כהן-גרשטל בסרטי הטרילוגיה אינו חדל לרגע לספר על התהפוכות הפוקדות את המקום הישראלי באותן שנים גורליות, ולא פחות מכך – על אלה שפקדו אותו בעבר; על העוול שחוללו לאחרים בתוכו ועל הצלקות שהותירו. הקול הנשי והמבט החודר של הבמאית נוכחים בשלושת הסרטים, מלווים את המתועדים, ולעתים מתועדים בעצמם. הנוכחות בקול ובמבט מקנה לטקסט הקולנועי את המימד הרפלקסיבי שבו, קרי שיקוף תחושותיהן של הדמויות בסרט לצד אלה של הבמאית, שמתפקדת כתודעה המרכזית שלו: תודעה נשית, אמהית ואזרחית כאחת. המסע אל גילוי האהבה היקרה מפז, האהבה שאינה תלויה בדבר, מתאפשר מחקירה חתרנית של השילוש הנשי המקודש: הבית, המשפחה, הילדים. שלושת המוקדים האלה, שבעבר שימשו עוגן לשיעבודה של האשה למרחב הפרטי (הבית) ולהדרתה מכל ספירה פוליטית, מאפשרים לכהן-גרשטל לחקור לעומק את מנגנוני השיח והייצוג של הישראליות הבוטחת והפטריארכלית, ולפרק אותה, בלא מעט כאב, למרכיביה, במטרה לחזור אל מקום ראשוני של רוגע ושלווה. מקום טוב שייתכן ולא היה קיים מעולם. אין עוררין על מרכזיות טופוס הבית בשלושת סרטיה של כהן-גרשטל. הבית, הלובש קונפיגורציות שונות בהתאם לנרטיב, משמש מוקד לדיון על ציונות, שורשיות, התנחלות, וגם כהתרסה נגד מיקומה המסורתי של הנשיות. בשלושת הסרטים מופיעים בתיה השונים של כהן-גרשטל: ביתה הפרטי עם הגינה הקטנה, המטבח וחדרי הבנות, הבית שבו היא מתגוררת עם משפחתה; בית הוריה, על זכרונות הילדות והפריחות שנקשרו בו; בית-שלוש, שהפך בינתיים לגלריה, והיה שייך לסב סבתה, ממייסדיה של שכונת נווה-צדק בתל-אביב; בית אמו של ד"ר מוטי גולני, שנבנה על אדמותיו של הכפר הערבי דניאעל (Daniyal); וגם הבתים הסמוכים, שננטשו על ידי יושביהם הפלסטינים עם קום המדינה. אך הבית הסימבולי ביותר בסרט הוא ללא ספק בית הוריה של כהן-גרשטל, המוצג לראווה בסרט הראשון ונהרס באמצעות דחפורים אל מול המצלמה בסרט האחרון, עם החלטת הוריה לעבור לדירה קטנה יותר. זהו הבית הראשון, בית בן 52 שנה, שבו נולדו הבמאית ואחיה. זהו הבית שממנו יצאה בבגרותה לארה"ב, וזה הבית שננטש על-ידי אחיה עם חזרתו בתשובה. בסרט השלישי בטרילוגיה, "האח שלי", נוצרת צמידות אירועים מצמררת בעת שהדחפור הורס את בית הוריה של הבמאית שנמכר, במקביל לפעולות הדחפורים של המדינה ביישובי רצועת עזה עם החלטת ממשלת ישראל על ההתנתקות. שילוב נאומו של אריק שרון, הנראה על מסך הטלוויזיה הביתי ומבשר על ראשית תהליך ההתנתקות, יוצר את החיבור בין הפנים לחוץ, בין זכרונות הילדות של הבמאית לזכרונותיהם של ישראלים רבים הנפרדים אף הם מביתם בלא מעט קושי. ממש כמו בחלקה הראשון של הטרילוגיה, "המחבל שלי", הפרטי והלאומי חוברים יחד. מה פשר הבתים האלה המחליפים ידיים, הנכבשים, נהרסים ונבנים מחדש? שואלת המצלמה של כהן-גרשטל. כמו אבי הקולנוע התיעודי האישי בישראל, דוד פרלוב, גם כהן-גרשטל רואה את ביתה כמבצרה, וממנו היא מתנהלת מול ישויות שונות בעולם שבחוץ, ישויות שלא תמיד ששות לקבל את פניה (דוגמה בולטת ביותר היא כמובן אחיה המשוחח עימה בטלפון, אך מסרב להיפגש עימה). הנוף הנשקף מחלונות ביתה, על שינויי מזג האוויר והצבעוניות המשתנה שאלה מחוללים, הוא עדות לקיומו של העולם שבחוץ, ממש כמו מסך הטלוויזיה המביא את העולם אל תוך המרחבים המוגנים. החיבור הוויזואלי בין דימויי העולם הנשקפים מהחלון ובין מרחב הבית מבטא אמנם את עמדת הגיבורה, אך גם מערער על התבניות המגדריות הפטריארכליות הקושרות את האשה לבית ובכך מרחיקות אותה מהספירה הפוליטית. בשלושת סרטי הטרילוגיה מצליחה הבמאית להפר את התדמית המסורתית המקובעת של הבית ולהאיר אותה באור חדש, כשהיא מנסחת את הגותה בקול רם תוך כדי הפעלת מכונת כביסה, התארגנות לקראת ארוחת הערב, צביעת המעקה או טיפול בגינה. אין במלאכות הנשיות האלה דבר היכול להעיב על שלמותה כסובייקט פוליטי. נהפוך הוא: ביתה של הבמאית מתכתב עם כל הבתים האחרים המופיעים בסרט ומשתלב כחלק מהאמירה על הבתים השונים שנבנו, אוכלסו, הולאמו ולעתים גם נהרסו. מצבור תמונות העבר המתגלה בבית הוריה דקה לפני הריסתו מוצג לראווה אל מול המצלמה במטרה להנציח את חוויית העבר בתוך הווה משתנה. הבתים מספרים את סיפורי דייריהם גם בנטישתם ובהריסתם. הבמאית היתה רוצה להיאחז בבתים הגשמיים, אך מתברר שאין הדבר אפשרי. אפילו בית משפחתה שבנווה-צדק, בית-שלוש, הפך לאתר היסטורי המציג את ראשית היישוב בארץ ישראל, ומתוקף כך פוקדים אותו אנשים רבים, זרים המפקיעים אותו מידי צאצאי בעליו (ביניהם הבמאית), וכן מפקיעים אותו מן האידיאולוגיה שליוותה את בעליו בעודם בחיים – האפשרות לדו-קיום בין יהודים לפלסטינים. כך מאבד הבית הגשמי את משמעותו בטרילוגיה של כהן-גרשטל: לא משום שהפסיק להתקיים, אלא משום שבמהלך ההיסטוריה של האזור הוא זה שסימן לא פעם את הדבר שבו תלויה האהבה, בייחוד כאשר הפך לסלע המחלוקת בין צבאות. עמדה זו מגובה בדימוי האחרון החותם את "האח שלי", וחושף מרחב של חול וים – מרחב אחר – כרקע לצילום נוסף של הבמאית ושתי בנותיה, סהר וסתיו. ממש כמו הבתים בסרטי הטרילוגיה, גם המשפחה עוברת בחינה מחדש. כמה משפחות מופיעות בסרטים: משפחתה של הבמאית, המשמשת סביבה תומכת כמו גם זירה של התלבטויות בשאלות של לאומיות ודרכי ביטויה (דבר הבולט במיוחד כאשר הבמאית מביאה לבית הוריה את ההתלבטות לגבי התגייסות בתה לצה"ל); משפחתה הפרטית של הבמאית שמתפרקת בעקבות גירושי הבמאית בפרק השלישי, "האח שלי"; משפחתו של מוטי גולני, שבה ניתן לראות משפחה מזן אחר – משפחתו של בן לניצולת שואה שהגיעה ארצה לאחר המלחמה; ומשפחתו מרובת הילדים של האח שחזר בתשובה ומסתתר מפניה של הבמאית. מנגד מתקיימים דימויי הרס המשפחות הפלסטיניות: אלה המגורשות מבתיהן ואלה המאבדות את יקיריהן, וגם היעדר משפחתו של המחבל שלה. "אין לו משפחה שתבקר אותו", אומרת הבמאית בסרטה. היא נשענת על טיעון זה כדי להביא לשחרורו. וניתן לעורר בנקודה זו גם שאלה אחרת: האם, במקרים מסוימים, עשויה המשפחה לפצות על היעדר חירות? עובדה היא שהאלמנט היציב ביותר לאורך שלושת הסרטים הוא בנותיה של הבמאית. הן גדלות לנגד עינינו, בצל איומי הפיגועים בתל-אביב, בטיול בהונגריה, במסיבות סיום ובביקור בלשכת הגיוס. הן תמיד שם, איתה, הן-הן המשפחה שלה. האח שחזר בתשובה אי אז בשנות השמונים וגרם לפצע עמוק שאינו מגליד ממשיך לרדוף את הבמאית גם בהווה. היא מנסה ליצור איתו קשר ולקרבו אליה, אל משפחתה, אל בנותיה. באחד הרגעים הדרמטיים ב"האח שלי" מבחינה הבמאית באחיה כשהיא נוסעת בבני ברק במכוניתה. היא אומרת: "אני בטוחה, זה הוא", ולרגע נדמה לצופה כי תקום לקראתו ותחבק אותו, אך דבר לא קורה. היא מתבוננת מרחוק מתוך המכונית והזיהוי אינו מותיר מקום לפעולה, רק את כאב ההחמצה של דבר שיכול היה להיות ואיננו: המשפחה. ועם זאת, אין לראות בתימטיקת המשפחה את המוטיב המרכזי של הטרילוגיה. משפחתה של הבמאית, המוכתמת בכאב שנגרם בעקבות החזרה בתשובה של אחיה, היא רק אחד מנכסיה, וכולם מסומנים ככותרות בסרטי הטרילוגיה. תחילה זהו המחבל שלה, האיש שחולל את השינוי המנטלי וגם הפיזי בחייה, זה שהביא אותה לפקפק באמיתות המוצקות שעליהן חונכה, שגרם לה לחשוב מחדש על מושג הסליחה. בסרט השני זוהי האדמה שלה, ציון, מושא ההגשמה הציונית שלאורה התעצבה אישיותה. ואכן, אדמה הזו זוכה למקום של כבוד לאורך כל סרטי הטרילוגיה: בעצים ובפריחות המעטרים את מסלולי הטיולים, בדרך העולה אל מצדה ב"ציון אדמתי", וגם בצילומי התקריב של רגליים הדורכות על הקרקע המדברית בראשית ובסיום הסרט "האח שלי". הנכס האחרון – זה המתקשה יותר מכל להתמסר לאהבתה של הבמאית – הוא האח הפרטי שלה, גיל, שעזב את הבית בעת ששהתה בארה"ב, חזר בתשובה והותיר אותה עם פצע פעור. המתבונן מקרוב על שלושת ה"נכסים" האלה מבין כי הם בטוחים רק לכאורה, וכי לשלושתם נודע גורל דומה: הם חומקים מידי הבמאית. תובנותיה של כהן-גרשטל אינן נוגעות, לפיכך, לנכסים הללו, גם לא לאפשרות לשמרם, כי אם בדיוק להפך: הן מציעות את האופציה לחיות עם תודעת החסר, עם תודעת אי-השלמות. כפי שאומרים מרואייניה בבני ברק, "עשיו שונא ליעקב": מצב העימות הוא עובדה נתונה, נטולת פתרון. לא ניתן אלא למצוא את הדרכים העוקפות אל האושר הפרטי, אל האהבה. ההיבט המרתק ביותר בקולנוע של כהן-גרשטל הוא הבחירה בעמדת האם. עמדה זו, שאינה שכיחה בשיח הביקורתי הפוליטי בישראלי(1), מאפשרת לה להציע התבוננות ייחודית המונעת מתוך אתיקה אוניברסלית. בעוד הפטריארכיה נהגה להבחין בין האשה לבין האם כחלק מן האינטרסים שלה לשעבד את הנשים לסדרי העולם הפטריארכליים, העמדה הפמיניסטית מזהה בין האשה לאם. על רקע זה בולט הקול הנשי המלווה את שלושת סרטי הטרילוגיה. סרטים אלה אינם מבקשים להיקרא כהגות פמיניסטית, ובכל זאת גלומה בהם אלטרנטיבה לקול התיעודי השגור, הגברי – המכונה גם "קולו של אלוהים" – וכן לקול המראיין הסמכותי. קולה של כהן-גרשטל הוא קול פנימי. הוא פנימי גם כאשר הוא מופנה לאחר. הוא קול החושף את הנצפה ואת עמדת המתבונן גם יחד. כפי שטוענת החוקרת הפמיניסטית קרול גיליגן, "הקול הוא תופעה טבעית וגם תרבותית. הוא מורכב מנשימה ומצליל, ממלים, קצב ושפה. קול הוא כלי פסיכולוגי רב עוצמה וערוץ תקשורת המחבר עולמות פנימיים וחיצוניים" (גיליגן, 1995: 20). ואכן, שורשי הקול של הבמאית מצויים עמוק בתוך שרשרת האירועים ההיסטוריים-פוליטיים שעיצבו את זהותה, אך החיבור בין הקול לדימויים החזותיים שחברו להעברתו מפרק את אותם אירועים ומסדר אותם מחדש על פי עקרונות של כתיבה נשית: במסלול שאיננו טליאולוגי כי אם אסוציאטיבי יותר, כשהוא חושף את דרכי חשיבתה של היוצרת. ככזה, מבטא קול זה את הוויתור על אפשרות בימוי בשפה הגברית הרווחת, כלומר שפה מגויסת לרעיון או לפעולה כלשהי. אם יש אמת כלשהי בעולם, מהרהרת כהן-גרשטל בסרטיה, הרי שהקול אינו יכול לחשוף אותה. הוא יכול, לכל היותר, להוסיף נדבך לדיון בסוגיות לאומיות ואוניברסליות הרות גורל, שכן הוא מגיש את הפן הסובייקטיבי המושתק לרוב. כהן-גרשטל מנצלת את עמדת הזהות השולית של האשה ביחס להגמוניה הפאלוצנטרית כדי לדבר גם בשמם של האחרים – יהיו אלה פלסטינים או ניצולי שואה (ראה הסרט השני בטרילוגיה, "ציון אדמתי"). זהו קול שמתנגד לעמדה השולית של הפרט בתוך הקולקטיב ולשוליותה של האשה בתוך ההוויה הפאלוצנטרית הישראלית. בו בזמן, זהו קול המצביע על המקום הישראלי, ובכך מנכס אותו. "המחבל שלי", "ציון, אדמתי", "האח שלי" – שלושתם מסמנים את מה שכהן-גרשטל מזהה כשלה בתוך הנרטיב של האומה: חוויה טראומתית שהופקעה על ידי מעצבי המדיניות (התקפת מחבלים על צוות אל-על בלונדון בשנת 1978), אדמת הארץ שעולה מחדש לדיון בעקבות הביקורת הפוסט-ציונית והופעת שיח האחרים ב"ציון אדמתי", ולבסוף גם האח הפרטי שלה, ב"האח שלי", זה שהפנה עורף למשפחתו וערק לחברה החרדית. אך הקול של כהן-גרשטל חורג מגבולות הקריינות. זהו גם הקול הפנימי הנשמע בהרהוריה לנוכח מסך הטלוויזיה, וגם קול המתוודה על חולשה ועצב, או קול מחוץ לפריים (off screen), הפונה למרואייניו המצולמים. זהו קול האופף את את נופי הארץ המוכרים בחוויית ההתבוננות המחודשת של היוצרת המבקשת לחזור ולראותם כמו בפעם הראשונה, כדי להתעמת עם הנרטיב ההגמוני – היסטורי או אקטואלי – ולחשוף את משמעותם. ומשמעות זו, כפי שחושפת הבמאית, נולדת מתוכנו, מנכונותנו לקבל או לוותר על אמיתות ומיתוסים אשר הוגשו לנו כמקשה אחת כבר בראשית חיינו. מכאן שסרטי הטרילוגיה המציגים מסע במרחב פועלים כחקירה פנימה, חקירה על אופני הקבלה של האחרות בסביבתה הקרובה (הבית) והפחות קרובה (הארץ). במסגרת זו יש בכוחו של הקול להעביר את הצופה חוויה מסוג שונה, חוויה שבה לא הנופים הם יוצרי המשמעות אלא עצם ההתבוננות הפרטית בהם. בעוד הקול בסרטי הטרילוגיה של כהן-גרשטל אינו משאיר מקום לספקות לגבי הזיקה של הסובייקט הנשי לנרטיב הציוני, הרי שכבר בסרטה הראשון, "המחבל שלי", נשמע גם פוטנציאל ההתנגדות הגלום באותו הקול הנשי, פוטנציאל המתחדד בעתות חירום. בסוף שנות התשעים מתחילה כהן-גרשטל את מסעה לשחרור האדם שהיא מכנה המחבל שלה. בשנים אלה הגיע לשיאו גל פיגועים לאומניים במקומות שונים בארץ. כאשר מגיעה הבמאית להתראיין על יוזמתה לפעול לשחרור המחבל שפגע בה ובחבריה אי אז בעבר מעמת אותה המראיין עם אם שכולה, יפה אלהרר, ששכלה את בתה בפיגוע רצחני בעפולה. באולפן, מול המצלמות, מציגה הבמאית את העמדה האתית שלה, שעיקרה לא לדבר בשמו של האחר: "אני לא יכולה להעמיד את עצמי במקומה. אני רוצה לסלול לבנות שלי, הקטנות עדיין, את הדרך האחרת". ואולם, המסר העיקרי של הסצינה מועבר דווקא עם תום הראיון, כששתי הנשים פונות להיפרד, אז פונה אליה האם השכולה ואומרת לה: "אני, כל חיי נהרסו, אין לי חגים, אין לי שבתות, אין לי כלום בחיים. אני כל הזמן סביב האובדן והכאב ואני רואה אחרים שעוברים משהו ומסכימים לדבר איתם. לא יודעת. כל אחד ומחשבתו, כל אחד והדרך שלו". הבמאית שותקת מול אלהרר, שהרי את דבריה כבר השמיעה בראיון, אך העריכה מספקת את תשובתה: מיד לאחר דבריה של אלהרר ממשיך הסרט אל תמונת סטילס שבה נראית הבמאית מחבקת את שתי בנותיה, ומישירה מבט למצלמה. פס הקול האופף את האם המגוננת הוא אחד מאותם שירי ארץ-ישראל המופיעים לאורך סרטי הטרילוגיה, שירים שתפקידם לטעת את הגיבורה בתוך האתוס שממנו צמחה. זוהי נגינת השיר "שם הרי גולן – הושט היד וגע בם", שאף שמילותיו (שאותן כתבה המשוררת רחל והלחינה נעמי שמר) אינן מושמעות, הן מהדהדות בראשו של כל צופה ישראלי: "בדממה בוטחת מצווים – עצור. בבדידות קורנת, נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור". כהן-גרשטל אינה מוותרת על המיתוסים של הארץ שעליהם חונכה, אך מנסה, באמצעות שילובם בנרטיב הסרט, לעמוד על פשרם כיום, אחרי למעלה מחצי מאה של ריבונות ולאומיות. כמו האם שמחבקת את בנותיה, גם "שם הרי גולן" מחבק את יולי. כמוה, השיר ניסה לסלול איזו דרך, אך בעצם עריכתו על גבי דימוי האם המחבקת הוא מתגלה כנוסטלגי וחסר תכלית. כאילו אומר הסרט: נדרשת עמדה אתית המתנסחת בכל פעם מחדש לנוכח נסיבות משתנות, כי המשנות הישנות הפכו נוסטלגיה לחלום שהיה ואיננו. הרצון והצורך לנסח עמדה אתית חדשה בעקבות האירועים הדרמטיים הפוקדים את הספירה הציבורית ואת הספירה הפרטית מובילים את הבמאית למומחים מתחומים שונים. מה שיכול היה בקלות להיתפס ככניעה לסמכות הפטריארכלית מוצג בסרט כחלק מאותה עמדה מוסרית. היא כמו טוענת: אין ביכולתי לאמוד את גבולות הנושא, ועל כן עלי לפנות למי שחקרו אותו לפני. מול הסמכות הגברית, הבמאית אינה מפסיקה לתפקד כאשה וכאם. על אף שיכולת ההקשבה שלה בולטת לעין, אין היא הופכת פסיבית. להפך: הקשבתה הדרוכה מניבה פעולה המקרבת אותה אל ההבנה. בסרט הראשון, "המחבל שלי", בר הסמכא הוא העיתונאי גדעון לוי, שאליו פונה הבמאית לפני שהיא נוסעת ללונדון במטרה לפעול לשחרור המחבל שלה. בשני, "ציון אדמתי", זהו ההיסטוריון מוטי גולני, שאליו היא מתלווה לסיורים בישראל ובהונגריה, ארץ מוצאם של הוריו, כדי להבין את המתח שבין הארץ לגלות ואת היעדר החמלה שהפגינה הציונות כלפי החלשים שבתוכה (ניצולי שואה, למשל, ולהבדיל – פליטים פלסטינים). בשלישי, "האח שלי", זהו הבמאי הדתי-לשעבר נפתלי גליקסברג, המתלווה אליה ברחובות בני ברק ומפרש עבורה את הנורמות והסימנים המקובלים במגזר החרדי, שם מתגורר כיום אחיה עם משפחתו. נדמה שבחירה זו של הבמאית מעידה על דרכה הייחודית, המבקשת לחקור ולהבין בכל פעם מחדש, הרחק מאידיאולוגיות וממשנות סדורות כלשהן. כמי שמבקשת להתנסח בתוך השדה הזה – זהות ישראלית בקונפליקט – יודעת יולי כהן-גרשטל כי המפתחות השונים לדיון כמו נוסחו על ידי אחרים וכי אין ביכולתה להמציא את הנרטיבים מחדש. היא יכולה, לכל היותר, לפלס את דרכה בתוכם, מתוך תקווה לדיאלוג שלא בהכרח יתגשם (כפי שהצופה לומד בסיומה של הטרילוגיה, כאשר הבמאית מודה שלא הצליחה לפגוש את אחיה). ויחד עם זאת, הנכונות וההתכוונות הם המפתח כאן. הבמאית יודעת שכדי לפנות אל האחר יש להקשיב לו תחילה ולנסות להבין אותו. הדימויים כשלעצמם (כפי שהם מרבים להשתקף ממסך הטלוויזיה) אינם מספיקים כדי ליצור את האחריות שבבסיס כל דיאלוג. הדימויים חסרים את גוף הידע המאפשר למשמע אותם ולהתעמת עם משמעותם. הסקרנות שמפגינה הבמאית מול המומחים המרואיינים בסרטיה מלמדת כי אין גוף ידע נסתר. ישנם רק גופי ידע שמסרבים להיפתח לפרשנות, דוגמת המשפט החוזר בקרב הגברים בבני ברק המסבירים את חוסר המוצא של הסכסוך באזור על ידי האמרה התלמודית "עשיו שונא ליעקב". כלומר: השנאה קיימת מימים ימימה, ואין אפשרות להפסיקה. כשם שהבמאית אינה מקבלת את השנאה כמצב סטטי, כך גם השוטים הארוכים המצולמים מחלון מכוניתה וצילומי הארכיונים הלאומיים והפרטיים מציעים לראות בעצם החיפוש סוג של משמעות – ויותר מכך, סוג של אחריות. כך הופכת כהן-גרשטל ממישהי שלומדת את הסדר הפטריארכלי למישהי שחוקרת אותו. אין כאן קבלה ללא עוררין, אלא בדיוק ההפך: יש כאן למידה מתוך כוונות אתיות, קרי למידת חומרים שנועדו לפירוק, לערעור ולהרהור, מתוך תקווה למצוא את הדרך האחרת. והדברים המצוטטים בתחילת מאמר זה, אותם משפטים הסוגרים את הטרילוגיה, מלמדים כי ישנה דרך אחרת, דרך של הבנה ופיוס: האתיקה של האהבה שאינה תלויה בדבר. דרך זו, הנתפסת כנשית ביסודה, היא הדרך האנושית. וכפי שכותבת גיליגן, "כאשר לעמוד על דעתך אינו עוד בגדר איום, משתנה ההשקפה על היחסים הבינאישיים והופכת מקשר של תלות מתמשכת ליחסי גומלין דינמיים. מושג הדאגה לזולת מתרחב ואינו עוד הצו המוסרי המשתק – אל תפגעי בזולתך – אלא קיום הקשר ושמירתו בעזרת הצו של אחריות מוסרית כלפי העצמי והאחרים כאחד. אזי המודעות לדינמיקה של מארג היחסים האנושי הופכת לגורם מרכזי בהבנה המוסרית, מאחדת את הפנים ואת החוץ, את הלב ואת מראית העין, באתיקה אחת הקושרת יחדיו את פעולת החשיבה ואת פעולת הדאגה" (גיליגן, 1995: 164-163) ד"ר יעל מונק, האוניברסיטה הפתוחה ומכללת ספיר תגובה למאמרה של ד"ר איבון קלוזובסקי-גולן "מסך של אבסורד" אחת לכמה זמן עולה הטיעון לזילות זכרון השואה. מבלי להמעיט במשמעותה של הטרגדיה הנוראה הזו לאנושות, השימוש בטיעון מוחץ זה סותם את הגולל על כל דיון מעמיק בסוגיות הנוגעות לראיית כל אחר באשר הוא ועל כל אפשרות לפתח אמפתיה כלשהי כלפיו. תחושת הקורבן חוזרת לשלוט בשיח, כאילו לא קמה מדינת ישראל, כאילו לא הרחיבה מדינת ישראל את גבולותיה, כאילו לא השיגה מדינת ישראל עליונות אסטרטגית וכלכלית על שכנותיה. ברגע שמעלים את זכר השואה מתגמדים כל הטיעונים האפשריים להפניית ביקורת כלפינו כעם, ואנו הישראלים חוזרים להיות עם סגולה שסבלו האינסופי מקנה לו חסינות נצח. תחבולה זו שימשה וממשיכה לשמש פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואנשי רוח בבואם ליצור דה-לגיטימציה לשיח אחר, מתחרה, שאינו מתיישב עם השקפותיהם. ומה עם השואה? הם שואלים. ואיך העזתם להעמיד את האירוע הזה בקורלציה כלשהי לשואה? אז נכון שאדורנו קבע את המשפט האלמותי "כתיבת שיר אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי". אבל מי כותב כאן שירים? סרטים תיעודיים אינם שירים, אלא ניסיון להגיב בכלים חזותיים למציאות פוליטית מסובכת. כך הם מייצגים ישראליות אמיצה, שהיא ישראליות המביטה אל העבר כדי ללמוד מההיסטוריה ולהפיק לקחים מסוגים שונים. לא רק את הלקח הרלוונטי תמיד "לא עוד כצאן לטבח", אלא גם את הלקח "לא להסתנוור מהכוח". להביט בחלש מעמדה של חמלה, להבין את מצוקתו ולהאיר אותה כדי לעורר את המצפון. אחרי שישים שנות מדינה, נצחונות ותבוסות, שחיתויות ופרשיות מפוקפקות אחרות, אפשר סוף-סוף להבין שאנחנו מתחילים להיות עם ככל העמים. ובכל עם כזה ישנו גם מי שבוחר בעמדה מצפונית בשלה ומגובשת, עמדה המתבוננת בסבלם של אחרים (בפרפרזה על שם ספרה של סוזן סונטאג), יהיו אלה קורבנות השואה בעבר וקורבנות אחרים בהווה. זוהי עמדה הומניסטית שחיי אדם היא נר לרגליה, חיי כל אדם. זוהי גם עמדתם של מרבית הסרטים התיעודיים הפוליטיים שמופקים בארץ. 1. אם כי יש לציין כי פעילותן הפוליטית של הנשים הפכה להיות שכיחה יותר מאז מלחמת לבנון הראשונה, ובעיקר אחרי האינתיפדה הראשונה – בארגונים דוגמת "מחסום ווטש" (שגם מיוצג בסרט על ידי אמה של הבמאית, הפוקדת מחסום ומתעמתת עם מתנחלת), וגם תנועת "ארבע אמהות", אותה תנועת נשים שפעילותה תרמה בסופו של דבר להוצאת הצבא הישראלי מאדמת לבנון בשנת 2000. גיליגן, קרול [1995 (1982)]. בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה. מאנגלית: נעמי בן-חיים. תל-אביב: הוצאת פועלים. Bruzzi, Stella (2000). New Documentaries: A Critical Introduction. London and New York: Routledge. Gilligan, Carol (1982) In a Different Voice: Psychological Therapy and Women’s Development. Harvard University Press. Nichols, Bill (1993). Representing Reality: Issues and Concepts in Documentary: Bloomington and Indiana: Indiana University Press.

הדיווחים המפורטים על היעלמה של הילדה רוז ועל הרצח של הילד אלון אינם ביטוי למציצנות זולה ולמרדף ציני אחר רייטינג, אלא לאפשרות שנותנת התקשורת לציבור לעקוב אחר טרגדיות מחרידות ולהזדהות בדרך זו עם קורבנותיהן האומללים

נפתח בשורה התחתונה: הסיקור החדשותי של היעלמותה של הילדה רוז פיזם ושל הרצח של אלון יהודה לא היה פורנוגרפי, לא מציצני ואפילו לא סנסציוני מטעמי סוף אוגוסט ומחסור בחדשות מסעירות יותר. אי-אפשר לתאר את העיסוק התקשורתי כפסטיבל וניצול ציני של טרגדיה לצורכי קידום מכירות. הסיקור החדשותי של פרשת היעלמותה של הילדה היה נרחב, דרמטי וסוחף, משום שבאמת מדובר בסיפור נורא שמזעזע חדרי בטן, ומעורר מחשבות מחרידות על האדם ויצריו האפלים ביותר ועל המוסד המקודש והמובן מאליו ביותר בחברה. זה המוסד שכולם אמורים לשאוף אליו, וכולם יודעים כביכול איך הוא צריך להתנהל, ולמעטים בלבד יש האומץ להתמודד עם המציאות שלו. תמונת המשפחה – התא הבסיסי של החברה, שמורכב, כידוע, מאבא ואמא אוהבים, ילדים מאושרים, סבים וסבתות זורחים מהנאה, שלל דודים ודודות ואחיינים, וחתול או כלבלב חמוד על השטיח – כבר מזמן אינה ממצה את התמונה המורכבת כל-כך הקיימת, כפי שאפשר ללמוד בכל שבוע מהמדור המקסים "מצב משפחתי" של רלי ואבנר אברהמי במוסף "הארץ". ובכל זאת, הטרגדיה של משפחת (אם אפשר לקרוא לזה כך) פיזם-רון חשפה בצורה שאין מזעזעת ממנה את התהומות שאליהן יכולה נפש האדם להגיע, ושבדרך כלל מוטב לא לחשוב עליהן. והעיתונות, שמטבעה אינה מסוגלת להתמודד עם סוגיות מורכבות כאלה, נותנת ביטוי לזוועה בגודל האותיות והשטח שהיא מייחדת לסיפור. נכון, אפשר היה להימנע מהראיונות עם הסקסולוגית שרצתה לתפוס טרמפ ולספר לכולם שהיא יודעת (בעצם לא כל-כך יודעת) לטפל בזוגות בקשיים, ואיך היא התרשמה מהסבא-אבא-חורג, ומה דעתה על כל הסיפור. נכון, אפשר להעלות ביתר נחישות את הדרישה למניעת הקיצוצים בשירותי הרווחה, שאמורים לאתר את הבעיות לפני שהן מתפוצצות באורח טרגי כל-כך. אפשר להתעמק יותר, לא רק עכשיו אלא גם בימי שגרה, במה שקורה למשפחות מהגרים, כי ידוע היטב שהגורם הראשון שמשלם מחיר על שינויים דרמטיים בחיים הוא המשפחה, והחוליות החלשות ביותר בה, הילדים. אבל אצלנו ההגירה היא עלייה, ועלייה היא בהכרח מאושרת, ועל אחת כמה וכמה עלייה מארץ רווחה, שנתפסת כעליית בחירה שתתרום למדינה ולא תעיק על שירותי הרווחה שלה, לעומת אתם-יודעים-מי. ובכל זאת, אחרי שמנקים את כל הטעון ניקוי, הסיקור הדרמטי והמלים המפוצצות היו, לשם שינוי, שיקוף מדויק של תחושות הזוועה שליוו כל גילוי בפרשה. ואין מה לעשות, ואין בכך כל חידוש. סיקור עיתונאי כבר מזמן אינו מסתפק במסירת העובדות היבשות ולא מניח את כל השאר לקורא/צופה/גולש/מאזין. ולא רק בגלל סוף אוגוסט, והחום, והייאוש מהחופשות הבלתי נגמרות אנחנו עוקבים אחר כל פסיק בסיפור ורוצים לראות מקרוב כל חפץ שנימשה ממי הירקון. אנחנו לא יכולים להצטרף לחיפושים, רק נפריע שם, ולכן זו הדרך שלנו לחוש קרבה, כמעט לגעת בזוועה, אבל מאחורי חומת הידיעה הבטוחה, שאצלנו זה לא יכול לקרות. רק הנכד שלי, כמעט בן שש, הביע את דעתו בצורה נוקבת וחד-משמעית. "סבתא, תעבירי תחנה. אני לא רוצה לשמוע שוב על הילדה הקטנה". "אתה יודע על הילדה הקטנה?", שאלתי, בידיעה שהוא לא צופה בחדשות, ואפילו לקרוא עיתון הוא עדיין לא יודע. "כן," אמר, "ואני לא רוצה לדבר על זה".

"העיר" חוגג שלושים. ב-1985, במלאת חמש שנים לעיתון, כתב דורון רוזנבלום ב"כותרת ראשית" על "פריצת הדרך ההיסטורית", על "עידן חדש בעיתונות הישראלית" ועל בלופים מלאי כיסופים

קדם לכל זה המקומון "כל העיר" בירושלים, אך ירושלים לדידה של תל-אביב היא שמועה רחוקה, עטופה בסוודר. המהפיכה האמיתית התחילה, כאשר החינגה המקומונית, ובעקבותיה עידן חדש בעיתונות הישראלית, הגיעו אל העיר הגדולה כדי להמציאה מחדש - להמציא ולבדות את תל-אביב כעיר גדולה, כפי שרק חיפאים וירושלמים מסוגלים לעשות. גם לפני-כן, באופן לא-רשמי, עיתוני ישראל היו בעצם מקומון תל-אביבי: גם-על-פי העיתונות הארצית - הכל בעצם קרה וקורה בתל-אביב בלבד. כל מה שקרה וקורה בערים אחרות - התרחש בערי-שדה. במקרה של רצח או אונס בחיפה או בירושלים, נכתב רק שהדבר קרה בעיר זו או אחרת. כשנופל דבר בתל-אביב, מציינים את הכתובת בלבד, בלי שם העיר: זה קרה ברחוב פרישמן או ברחוב פרוג. אלא שעד שקם "העיר" לא קרה הרבה גם בתל-אביב: כלומר, לא היה כתוב בעיתון שקרה הרבה מאוד בתל-אביב, ומאז הרי הוכח, שכל מה שקורה בתל-אביב תלוי קודם-כול בעימוד, בגרפיקה, במספר המילים, ובשטח הנייר המוקצב לכך. "העיר", מיד עם הופעתו, הסתער במרץ ובתנופה של-מהגרים-מערים-אחרות על הגדרתה והמצאתה של תל-אביב ענקית, כרכית, אמנותית, עיר אורות וחטאים ותיאטראות, עיר מנהטנית, פריזאית, עיר תל-אביבית פי-כמה מתל-אביב עצמה, שהרי בסופו של דבר, האדם אינו אלא פרובינציאל של מקום הולדתו, והוא איש-העולם בעיר שהוא בודה לעצמו. מבחינה מושגית זו, של המצאת תל-אביב-של-מילים, "העיר" עשה מיומו הראשון עבודה יסודית; מה זה יסודית! הוא התחיל סופר ברצינות - לעיתים ברצינות רבה מדי - את הכפתורים והלולאות בחנויות הסדקית, מצביע על מספר הסומסומים שעל הבייגלאך וקורא להם בשם; סוקר בהתפעמות של מבקר במוזיאון חנות אחר חנות, גומחת קיר אחרי כרכוב, מדף גבינות אחרי מדף חמוצים, לא מותיר חתול שתום-עין בלי רצנזיה. זן חדש של עיתונאי-מקומון גילה אמנות מופלאה ונדירה בכל כפפת-יד קטומת-אצבעות של חנוונית במכולת, בכל "פרגולה" מתפוררת על גג מתמוטט, בכל משקל בחנות ירקות שכתוב עליו "מאזני הארץ", בכל שולחן פורמייקה של קיוסק, בכל אופניים חורקים של אלטע-זאכן, בכל שן זהב של קשישה בקופת-חולים זמנהוף. הכול נראה לפתע כשלל רב, כחומר-גלם של אמנות גדולה. לכול ניתן שם וטעם ומשמעות, שהרי זוהי המהפכה המושגית: התל-אביבים מלידה אינם יודעים שהם מיצג. הם לא יכולים לדעת - בלי האוצר. ומעל השלולית הגנוזה הזו, שהתגלתה פתאום בעיר הקשישות הזו שלנו, נדלקו לפתע אלפי אורות נייר של כרך נייר אדיר, מושחת, נוצץ, הומה, שטוף-זימה, מבלה, יוצר - בעיקר יוצר: כל אמן של קרטונאג הפך סמכות-על, כל מתעמל - אמן מיצג; כל דירת פארטר הפכה לעליית גג של אמן; העיר הפכה פתאום למקום הסתופפות צפוף של משוררים תל-אביביים לעשרות, מחזאים, זמרים, קלושרים, שנסוניירים, שפים-של-מטבח, ליברטינים, קונאסרים, מומחי-קרואסון, ובעיקר - קולנוענים; המון קולנוענים; ואנשים שיודעים לאכול, ואנשים שיודעים לשתות, ואנשים שיודעים להתלבש, ואנשים שיודעים איך לראות סרט, ואנשים שיודעים מה טוב ומה רע, מה אין ומה אאוט; ואיך לרפא נזלת בלחיצת אצבע ובדקירה באוזן; ואנשים שיודעים איך להכין ראטטוי, ואלה שיודעים מה ההבדל בין להקת מינימאל קומפקט לבין החבורה שפרשה מלהקת סידלקס-סינטקס, והקימה את להקת סולידקס-פורונקל. ואנשים שיודעים כמה שעועית אכל האמן לפני שש שנים, בתערוכה הרטרוספקטיבית הקודמת, כדי להפליץ במיצג של כהן-גן; ואנשים שיודעים איך לפתור את הסכסוך הבין-גושי, ואיך שוייצר היה צריך להעמיד את טורק על המגרש בדקה העשרים ושלוש בבלומפילד, ואיך להוריד את הפח-זבל בלי שהניילון של השקית ייקרע, ואיך להנהיג חרם עולמי נגד האפרטהייד, ואיך להגיע מרחוב פרוג לגורדון דרך חצר מסוימת אחת, שכל קונאסר יבין מיד את ערכה הספרותי. כמעט מיותר לציין, שלא עבר זמן רב, ומציאות הנייר של "העיר" התחילה בועטת ומפרכסת ומתגלמת בחיים עצמם, עד שלא ניתן עוד להבחין בין העמדת-הפנים ובין האותנטיות: המילים העמידו את העיר על רגליה. תל-אביב באמת הפכה מגוונת, עשירה, שמחה, מודעת-לעצמה, דמוקרטית, מלאת אופציות, וממש עולה על גדותיה ממקומות בילוי ובידור ומרתפים ופאבים ופונדקים. ואמנות, המון אמנות. אם המציאות עצמה בכל-זאת לוקה בדלות אמנותית מסוימת - זו אשמתה, לא אשמת "העיר". כבר לא ברור אם כל אותן מאורות-בילוי ואינספור מסעדות וכל אותם סלבריטאים-אינסטנט נכתבו במקומון והפכו אחר-כך למציאות, או להיפך - נוסדו במציאות רק כדי שיכתבו עליהם במקומון. אך מה זה חשוב? העיקר מה שבראש. מבחינה עיתונאית, דומה שקשה להגזים בחשיבות פריצת הדרך ההיסטורית שביצע "העיר". קודם כל, ומעל לכל - זוהי מהפכה גילית: עד ל"העיר" אפשר היה לספור על אצבעות כף-יד אחת את מספר מבטאי או מבצעי דעת-הקהל בעיתונות הכתובה, המשתייכים לדור ה"בייבי בומרס" - כלומר זה שנולד עם, או מיד לאחר, הקמת המדינה: אלה כיכבו לכל היותר בבדידות זוהרת, כמין קישוט שובבני בעיתונים הוותיקים. אלא שגילאי דור-המדינה, אלה שלפחות מבחינה כמותית פירנסו והזינו בהצלחה בילדותם ובנעוריהם את שפע עיתוני הילדים והנוער בשנות החמישים והשישים - הגיעו לפרקם. אין זה משנה שחלק מן העיתונות החדשה הוא למעשה "עיתון ילדים" של בני שלושים: דור חדש נזקק לכלי הבעה המבטאים את המציאות הישראלית הדינמית, העירונית, הנבוכה, במקום אותה הסטגנציה הציונית המאפיינת למשל עד היום את הפוליטיקה וחלק מהעיתונות הוותיקה. ייתכן גם, שכל אותה הסתופפות-רבתי סביב העיתונות וסביב האמנות נובעת, בין-השאר, בגלל הקיפאון והסיאוב הציוני של המערכת הפוליטית, הדוחקת את האינטליגנציה החדשה לתחומי הקומנט וההערה על החיים בלבד. העיר מכל-מקום, היה הראשון שביצע את הפריצה הזאת בתל-אביב. המקומון (שהפך עד מהרה ל"מקומונים") הפך להרגל נעים, הוא סיפק בריחה, שעשוע, טריוויאליות, לעתים מענגת, לעתים מעצבנת - תלוי במצב הרוח. הוא חלק משגרת השבת. הוא חלק מרכזי מההמצאה התל-אביבית עצמה. בחלוף השנים העיר כאילו נעשתה קטנה עליו, שהרי המקומון התחיל להמציא את עצמו ואת כותביו. שהרי הכול במקומון כל-כך ארטי, כל-כך משוררי ומיצגי ומושגי, כל-כך רוצה להיות אמנות, אז מי כבר צריך את העיר-שמיר? ובכל-זאת - זה הצליח. העיר הביא משב בלתי הפיך של קצת רוח אינטימית, איזו נעימות של סוף-שבוע; שהרי יותר מאשר שובע - המקומון מייצג רעב; רעב לשקט, לאינדיבידואליות, לשטויות, לקטנות, לשלום, לשלווה פשוטה של סוף-שבוע, להנאות קטנות של הגוף ושל הנפש, להבלים, לששון-זעיר, לפיצפקעס ולנארשקייט, ולשאר מרכיבי הדבר הגדול מאוד, הקרוי נורמליות: אף אם לא יבוא הדבר הזה מלמעלה, אולי הוא יבוא מלמטה; אם לא ממהפך פוליטי - אולי מהחלטתו הנחושה של בעל הגלריה ברחוב קיש מתחת לכביש להפוך עצמו לעבודה חדשה. זה הצליח, אפוא: תל-אביב קנתה את כל הבלופים מלאי הכיסופים אודות עצמה. המאמר התפרסם לראשונה ב"כותרת ראשית" ב-27.11.1985, ומתפרסם כאן ברשות ובאדיבות המחבר

שוקי טאוסיג, אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז הם בין הזוכים בפרס העיתונות הכתובה לשנת 2023. השופטים ציינו כאחד ההישגים את תחקיר "שיטת ידיעות אחרונות" שבמרכזו המו"ל ארנון (נוני) מוזס. עוד מנימוקיהם: "העין השביעית נמצא שם תמיד לחשוף את המהלכים הנסתרים שמתרחשים מאחורי הקלעים ומעצבים את תכני, היקף ומסגור הסיקור של המציאות הישראלית"

מערכת "העין השביעית" זכתה בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה לשנת 2023, על סיקור עקבי של הזירה התקשורתית וחשיפת השחיתות במערכות העיתונאיות. מאז היווסדו ב-1956, זוהי הפעם הראשונה שהפרס מוענק לגוף עיתונות עצמאי. כמו כן, באופן יוצא דופן הפרס מוענק למערכת ולא לעיתונאי בודד: הזוכים הם העורך הראשי שוקי טאוסיג והכתבים אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז. "העין השביעית" פועלת במימון הציבור בלבד, בעמותה שמאחדת תחתיה את "המקום הכי חם בגיהנום" ואתר זה, "שקוף". לצד עיתונאי "העין השביעית" זכתה בפרס העיתונות הכתובה מטעם עיריית תל-אביב יפו גם מרב ארלוזורוב, הפרשנית הכלכלית הבכירה של דה מרקר. פרס סוקולוב לתקשורת האלקטרונית (טלוויזיה ורדיו) יוענק לגיא פלג מחדשות 12 וליוצרת הדוקומנטרית שני חזיזה. עיתוי הענקת הפרס ל"עין השביעית" מעניק רוח גבית למלחמה בשחיתות בגופי התקשורת בישראל – כאשר בימים אלה מתפרסם באתר סיקור עקבי של משפט המו"לים בו נאשמים שני מוציאים לאור בשחיתות, וכן סדרת התחקירים המונומנטלית "שיטת ידיעות אחרונות", שבמרכזה המו"ל הנאשם ארנון (נוני) מוזס. כך נכתב בנימוקי השופטים: "בין ההישגים הרבים של העין השביעית ניתן למנות, בין השאר את התיעוד המתמשך של התפשטות הפרסום הסמוי בעיתונות הישראלית, את הסיקור המקיף של משפט המו"לים ואת תחקיר "שיטת ידיעות אחרונות" חסר התקדים". עוד כתבו השופטים בנימוקיהם, כי "בשלושת העשורים שחלפו מאז הקמתו סיפק העין השביעית את הבמה המרכזית לדיון מעמיק, ביקורתי ובלתי תלוי בתקשורת הישראלית – על הישגיה ועל חולייה, על אודות מה שראוי לשבח ועל אודות מה שמצריך שינוי עמוק. העין השביעית נמצא שם תמיד בכדי להצביע על האופן הלא תמיד מספק שבו התקשורת הישראלית מתווכת את המציאות לציבור ולחשוף בפני צרכני התקשורת את המהלכים הנסתרים שמתרחשים מאחורי הקלעים ומעצבים את תכני, היקף ומסגור הסיקור של המציאות הישראלית". לאחר הזכיה סיפר טאוסיג כי "העין השביעית נוסדה ב-1996 ע"י עוזי בנזימן במכון הישראלי לדמוקרטיה, והיא כלי התקשורת העצמאי הוותיק בישראל. ב-2015 התחלנו לפעול במסגרת עמותה שהקמנו, וחמש שנים אחר כך חברנו לשקוף ומאוחר יותר גם למקום הכי חם בגיהנום, כך שאנחנו כעת גם כלי התקשורת העצמאית הגדול ביותר בישראל. העין השביעית פועלת כגוף ללא מטרות רווח, הממומן על-ידי תרומות קטנות מהציבור הרחב. מודל ייחודי זה מבטיח עצמאות מירבית וחוסר תלות במו"לים, במפרסמים או בשלטון. אנחנו מודים לעיריית תל-אביב ולחברי ועדת הפרס על ההכרה בעיתונות העצמאית, שזו לה הפעם הראשונה לקבלת פרס סוקולוב, ואני בטוח שלא האחרונה". עוד מסר כי "לקבלת הפרס משמעות נוספת מבחינתנו, שכן העין השביעית שונה מכל כלי תקשורת אחר בכך שהיא מוקדשת לסיקור התקשורת עצמה, באופן ביקורתי ולא מתפשר. לכן, קבלת פרס סוקולוב, אות הכבוד הגבוה ביותר של הממסד התקשורתי בישראל, מעידה על הכרת אותו ממסד בחשיבות החיונית של ביקורת עצמית". ניר בן-צבי, מנכ"ל עמותת "שקוף" שמפעילה את אתר העין השביעית: "הפרס הזה הוא קודם כל של שוקי, אורן ואיתמר – מערכת העין השביעית – שבמשך שנים עושים עבודה עיתונאית אמיצה וחסרת פשרות – בחשיפה וביקורת על התקשורת בישראל. אין ראויים מהם ואנחנו שמחים וגאים על ההכרה שהם מגיעים לה."אנחנו חיים בתקופה רדיקלית, שמצריכה בחינה מחדש של כל המערכות – השלטוניות, הציבוריות וגם הפרטיות – שאפשרו את עלייתם של הכוחות האנטי-דמוקרטיים במדינת ישראל. מיזמים כמו שלנו – "העין השביעית", "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום" – קוראים את המציאות הזאת ומנסים לפרק את המצב הבסיסי שהוביל אליה. אבל חשוב מכך, לצד הפירוק הם גם בונים דבר מה חדש ויוצרים מציאות אחרת. תחקירים כמו שיטת ידיעות אחרונות חושפים צדדים בהוויה הישראלית שעיתונות המיינסטרים אפילו לא שוקלת להתקרב אליהם". עוד אמר כי "הפרס הזה שייך גם למו"לים שלנו – כמעט 10,000 תומכות ותומכים קבועים – שמדי יום מחדש מאפשרים לנו להמשיך בכל הכוח בעבודת עיתונות תחקירים בועטת ונקייה מאינטרסים. הבית היחיד בו העיתונות של "העין השביעית" יכולה להתקיים הוא תחת המטרייה של מימון ציבורי מלא שמנתק את כבלי ההשפעה של ההון והשלטון מהעבודה העיתונאית". הפרס יוענק ב-10 בספטמבר מטעם עיריית תל-אביב יפו, שוויו 18,000 שקל. חברי ועדת השופטים לפרס בעיתונות הכתובה הם גל גבאי (יו"ר),יפעת גליק, אוהד חמו, פרופ אורן מאיירס ופרופ ליאת שטייר-לבני. השופטים בפרס העיתונות האלקטרונית (טלוויזיה ורדיו) הם נחום ברנע (יו"ר), תמי ליטני, רוני לינדר, פרופ פול פורש וענת סרגוסטי.

"אצולת ממון ותיקה היתה אולי מוותרת על כיכוב במדור רכילות שמתפרסם במגזין שאפשר לרכוש ב-30 שקל בקיוסק של רחוב אלנבי. אבל לאלפיונאים לא אכפת להיראות נלעגים". שתי הערות על המגזין "BIGTIME"

1. 34 העמודים הראשונים בגיליון החדש של "BIGTIME", הירחון ש"מסקר מקרוב את החיים באלפיון העליון והצמרת העסקית של ישראל", מוקדשים למדור רכילות מצולם. לא התרחש לאחרונה אירוע יוצא דופן בקרב האלפיון העליון שמצדיק 34 עמודים של מדור רכילות מצולם. עצם היות האלפיון עליון מצדיק זאת. מתוך היגיון זה, כל גיליון של "BIGTIME" נפתח בכמה עשרות עמודים של מדור הרכילות, שמופיע תחת הכותרת "האלפיונאים – מי מסתובב איפה", ומציג אותם פרצופים ממש, לעתים עמוד אחר עמוד, כפי שתועדו במהלך אירועים שונים המיועדים לעשירים מדי. הראוותנות של המדור הפותח, שמבחינות רבות מגלם את מהות המגזין, מעוררת חמלה. ה"אלפיונאים" שמופיעים בו נראים כאנשים ממוצעים למדי, אלא מה – בעלי ממון. בהשוואה ליתר מדורי הרכילות בעיתונות הישראלית, בולט הריבוי היחסי של בני-אדם בגיל מתקדם, שמנים וחסרי חן. לעתים בני האלפיון העליון מקבלים מהמגזין הזדמנות להשתתף בתצלומי אופנה, כאילו היו דוגמנים ודוגמניות מקצועיים. במקרים האלה המראה הרווח שלהם בולט עוד יותר. כשיצא המגזין לאור, לפני 66 חודשים לפי מניין הגליונות, לא היה ברור לגמרי מיהו קהל היעד. מצד אחד, הירחון התיימר לפנות אל 7,000 יחידי הסגולה הנמנים עם האלפיון העליון, יחד עם עוד כמה מאות האלפים המרכיבים את המאיונים העליונים. גם אם לסמוך על המודעות הכלולות במגזין, ניתן להעריך כי הוא אכן מיועד בראש וראשונה לבעלי הממון, ומתפקד כמעין ביטאון לא רשמי של בועת ההון המקומית. אבל מצד אחר, הוא נראה דווקא כגרסה עכשווית לתוכנית הטלוויזיונית "חייהם של העשירים והמפורסמים", כלומר מוצר שתפקידו למכור פנטזיה בלתי מושגת להמוני האנשים שממוקמים דווקא במורד הפירמידה החברתית. למרבה המבוכה, נראה שיש זהות בין המגזין שהאלפיונאים הישראלים אמורים להיות מעוניינים לקרוא ובין מגזין שפונה דווקא לעשירונים התחתונים בחברה. ניכר באלפיונאים של "BIGTIME" כי הם עשירים חדשים יחסית. אצולת ממון ותיקה היתה אולי מוותרת על כיכוב במדור רכילות שמתפרסם במגזין שאפשר לרכוש ב-30 שקל בקיוסק של רחוב אלנבי. אבל ל"אלפיונאים" לא אכפת להיראות נלעגים. מוקפים חומות של כסף ואומרי-הן, הם חוגגים את הפלוטוקרטיה הישראלית באדישות גמורה לאופן שבו החגיגה הזו נראית למתבונן מן החוץ. 2. בחינה מדוקדקת יותר של המגזין מלמדת על מאפיין אחד מובהק לגבי קהל היעד שלו – הוא ישראלי בן זמננו. הישראליות ניכרת ראשית לכל בפרצופים שמככבים במדור הרכילות המצולם, אבל בפועל היא צצה כמעט מכל עמוד ועמוד. למשל, מהעמוד שמופיע בו המדור "הרשימה הפרטית", שמוקדש הפעם למעצב התעשייתי אלון רזגור, שמציג בפני הקוראים פריטים מאוספו הפרטי ומגולל בקצרה את הסיפור שמאחוריהם. בין תריסר הפריטים (כיסא שאסף בתל-אביב והשטיח באמצעות מכבש ענק, בובת מניקין שקיבל בירושה מסבו, נעליים מרופדות קטיפה שרכש במדריד) נמצא גם פריט המתואר כ"שולחן קפה סורי". זהו שולחן העשוי משטח משושה, שמעוטר במה שנראה כפסיפס צבעוני בסגנון אוריינטלי. המשטח עומד על רגל עץ חרוטה, שבאמצעה משטח נוסף משובץ וצבעוני. את השולחן מתאר רזגור כך: "קיבלתי מחבר שהביא את זה איתו במלחמת יום הכיפורים. פריט אחד שמכיל כל-כך הרבה היסטוריה ויופי". השולחן שהמעצב התעשייתי מציג בפני ציבור קוראי "BIGTIME", כך משתמע, הוא שלל מלחמה. ייתכן שנקנה בכסף טוב ביום של הפוגה בקרב, אבל התמונה הסבירה שמצטיירת מקריאה בטקסט של רזגור (הוא עצמו סירב לענות לשאלות בעניין זה) היא של שולחן שה"היסטוריה" שלו כוללת חייל צה"ל שזיהה את הרהיט בעל המראה האותנטי אי-שם בארץ אויב, בזז אותו, הביא אותו לישראל ומסר אותו למעצב התעשייתי. כיוון שהמגזין פונה לישראלים בני זמננו, אין מניעה מהצגת מה שנראה כשלל מלחמה בתור פריט מעוצב. כיוון שעורכי המגזין הם ישראלים בני זמננו, אין הם רואים טעם לפגם במדור עיצוב שכולל ריהוט שככל הנראה נבזז ממדינת אויב. כיוון שהמעצב ישראלי בן זמננו, במקום להחביא את השולחן מפני העין הציבורית, הוא מתגאה בו. בפועל, חלק מכפולת העמודים הזו הופך לרגע למעין מוזיאון בזעיר אנפין, שמביא בפני השמנה והסלתה של מדינת האם את מיטב חפצי הנוי מהאוריינט, ואגב כך מספק ל"אלפיונאים" עוד נושא פוטנציאלי לשיחת סרק במהלך אירוע שיתועד במדור הרכילות של המגזין. הנה לכם כל המפעל הקולוניזטורי של מדינת ישראל על רגל עץ חרוטה אחת.

מפעלי הצדקה הטלוויזיוניים כבר אינם מספיקים. עכשיו הגיע תור האומללים להוטי הפרסום, המתבזים ומשפילים את עצמם, כשכל שכרם – עצם ההופעה בטלוויזיה

בתחילת דצמבר התארחה ילדה עיוורת באולפן "אברהם ויעקב" של טלעד. סייד קשוע, מבקר הטלוויזיה של "כל העיר", הכתיר את ההתרשמות שלו בכותרת "מפלצות התהילה": "במסגרת שידורי העבודה הסוציאלית שלו (של אברי גלעד; ר"א) ושל מידן הוא אירח בתוכנית ילדה חמודה ועיוורת [...] בתוכנית אפילו קונים לה כלב לברדור שמגיע לאולפן, והילדה מלטפת אותו. ברגע מסוים גלעד פונה לילדה ואומר לה שהשיער שלה מסתיר את הפנים. גלעד התכוון: מסתיר את המום, מסתיר את העיניים העיוורות. בכל זאת, כך כמו שהיא יושבת, בלי שייראו לה את העיניים, היא נראית ילדה נורמלית, ומה כבר עשינו פה? השקענו בכלב יקר בשביל ילדה נורמלית? מה, השתגענו? גלעד, בצעד שעד עכשיו אני מסרב להאמין שראיתי, מתנדב לאסוף את שערה הארוך של הילדה ולהחזיקו מאחורי ראשה. כולם עכשיו רואים שמשהו לא בסדר עם העיניים, כולם רואים איזה נשמה אברי [...] ואני הרגשתי שמישהו תולש לי את השערות אחת אחת בכאב אדיר. חוץ מזה מגיע להם, לאברי וקובי, מזל טוב: מקום שמיני בטבלת הרייטינג". ניצול אומללות במכשיר לסחיטת דמעות מוכר עוד מתקופת תוכניות האירוח של הערוץ הראשון לפני שני עשורים. התחרות המטורפת על שיעורי הצפייה, בעיקר בין תוכניות ערוץ 2, הפכה את השיטה לתופעה ואף למגפה. חלכאים ונדכאים מגויסים לספק את יצר המציצנות; מעין אופרת סבון מהחיים, עם דרמה, דמעות, עצב, שמחה, ובדרך-כלל גם הפי-אנד. כל עוד משחקים מנחי התוכניות בתפקיד סנטה קלאוס המביא מתנות לנזקקים, אין בכך רע, אפשר להתווכח על מידת החיוב והשלילה שבכך. כדברי פרופ מיכאל קרן, עורך "קשר", כתב-עת בהוצאת המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית באוניברסיטת תל-אביב: "זו נתינה עם מחיר כבד למקבל – חשיפה ציבורית של המסכנות שלו. אחד הערכים היפים בדתות השונות, וביניהן היהדות, הוא מתן בסתר. זה מקרה הפוך. יש כאן גם הונאה, יצירת מראית עין של סיוע חברתי, כאשר לא פותרים את הבעיה עבור אחרים. זו, בעצם, מעין הגרלה". טענה אחרת שנשמעת נגד התוכניות הללו היא שהן יוצרות תרבות סעד במקום תרבות של רווחה. המדינה משתחררת מעול הטיפול בעוני ובמסכנות, והצופה לומד לראות בעוני בעיה אינדיבידואלית ולא חברתית. אם מקובה שבאה במיוחד לפגוש את ילדיה, במימון "אברהם ויעקב", אך נאלצת להמתין בארץ ימים אחדים עד ש"יותר" לה לגלות את הסוד, בשידור ישיר, כמובן; זוג שזוכה בתכולת דירה ומכשירי חשמל; זקנה בת תשעים שזוכה לטוס עשר דקות במסוק, ביוזמת נכדתה; או דוגמנית יפהפייה, עולה מאתיופיה, שזוכה במימון מחייתם של בני משפחתה שנותרו בארץ מוצאה – כולל הבאתה לבקר אצלם ותיעוד המפגש ביניהם, אך לא פתרון הבעיה והבאת בני המשפחה ארצה – אפשר להתווכח על טוב הטעם בכך. גם טענותיהם של המפיקים, כי לציבור נמאס לראות שוב ושוב אותם פרצופים בכל תוכנית אירוח, ואילו הם מאפשרים גם חשיפה של מי שלא היה יכול להופיע באף תוכנית אחרת, נתקלות לא אחת בתגובות קשות, דווקא מצד מי שאליהם, כביכול, מכוונים היוזמים. יונה פרתוק, יו"ר ההסתדרות במרחב גליל-עליון ותושב קריית-שמונה, זועם: "אני מתבייש לראות את זה. זה מופעל רק כלפי סוג מסוים של אוכלוסייה. הכל קשור למערכת החברתית ולפערים בין עשירים לעניים. מישהו מסתכל מלמעלה, והקופים משחקים לפניו. פילנתרופיה לא בריאה לאף אחד". פרתוק מדגיש גם את האשליה הנוראית הנמכרת בתוכניות הללו. לכאורה, "כדי לפתור את מצוקותיך, כל מה שאתה צריך לעשות זה להגיע לטלוויזיה". תגובת דני וסלי, עורך ומפיק "אברהם ויעקב": "את הטענה כאילו המעשים הטובים בתוכנית משחררים את הרשויות מלטפל במצוקות שבחברה יש להפנות לרשויות עצמן. העובדה שהתוכנית מאירה לרגע פינה חשוכה בחייו של אדם שהוזמן לאולפן אינה צריכה להיות בעוכרינו. להפך. המחשבה מאחורי המעשים הטובים שאנחנו עושים, מלבד הרגעים הטלוויזיוניים שהם מספקים, היא שאפילו הפקיד האטום ביותר, לאחר שצפה בערב בביתו בגילוי של נדיבות אנושית, עשוי להיות מושפע מכך למחרת בבוקר במשרדו". צוות ההפקה של ה"ראשון בבידור" בחר שלא להגיב. אך כנראה שגם התוכניות בעלות הכוונות הסוציאליות הללו כבר אינן מספקות. בחודשים האחרונים צמח בערוץ השני ענף חדש של תוכניות אירוח. גם הוא מנצל אומללות של אנשים, אך בניגוד לוותיקות, הוא מנצל אומללות מסוג אחר – אומללות מנטלית. בולטות בכך תוכניתה של איריס קול, המשודרת במסגרת שידורי רשת ביום שני, ו"חלומות בהקיציס" המשודרת ביום ראשון בלילה בשידורי קשת. כאן העסקה בין המשתתפים למזמינים פשוטה אפילו יותר: תמורת התערטלותם הנפשית, הם מקבלים דבר אחד בלבד: הופעה בטלוויזיה. "חלומות בהקיציס" מזמינה מדי שבוע שלושה אורחים להתמודד על פרס, גביע. את המנצח בוחרים שני "שופטים" ידוענים מעולם הבידור. הזוכה הוא זה שמוכן לעשות את הדבר המוזר ביותר. בסוף ינואר התמודד על הגביע מרדכי ברהמי. הוא היה ה"מתמודד" השלישי בתוכנית, וכונה בידי המנחה, אייל קיציס, בשם "הזמיר". כבר במשפט הראשון ניכרו מבוכתו הרבה ומבטאו הכבד. ב"תמורה" זכה לפרצי צחוק אדירים מצד הקהל. ברהמי סיפר כי הוא עוזר טבח באולם חתונות, ובד בבד מנסה לפתח קריירה של זמר. לאחרונה הוציא דיסק. קיציס שאל אותו, תוך התעניינות מעושה, מתי הוא מתכוון להוציא את הדיסק הבא שלו. ברהמי השיב ברצינות תהומית. לאחר מכן עלה ברהמי לבמה ושר את שירו של אייל גולן "יפה שלי". הוא אפילו לא ידע את המלים. מרוב התרגשות כמעט התעלף. אז, כך ניתן להתרשם, הבין בפעם הראשונה שהוא מושפל. ברהמי עלה לארץ מתוניס בשנת 56. לאחר גירושיו נקלע למצוקה כספית קשה. בדירתו בבית-שמש אין לו אפילו מקרר. כדי לקיים את עצמו הוא עובד שעות ארוכות ביום. מעסיקתו סיפרה כי הוא עובד מטבח, אך מפאת הבושה סיפר שהוא עוזר טבח. לתוכנית הגיע ברגע האחרון, כיוון שעבד עד שעה מאוחרת. לקראת ההופעה הצליח לגייס מעט כסף לרכוש בגדים חדשים ולהסתפר. מי שתיווך בין ברהמי למפיקי התוכנית היו אנשי אולפן "כוכב נולד", שהפיקו לברהמי את הדיסק תמורת כמה אלפי שקלים, אף על פי שהיה ברור להם שלאיש אין שום כשרון זמרה. מפיקי התוכנית התעקשו שברהמי ישיר את שירו של גולן, ולא שיר מקורי שלו. ברהמי לא מוכן להודות בפה מלא כי התבדחו על חשבונו. "הם פירגנו לי", הוא אומר, וכעבור כמה דקות מוסיף: "אם מתבדחים על בן-אדם, זה לא נורא. הכבוד לא משחק אצלי תפקיד". פבלו רוזנברג, זמר, בעבר סולן להקת סטלה-מאריס, היה ה"שופט" בתוכנית: "התלבטתי אם לבוא לתוכנית, ובסופו של דבר החלטתי להגיע. היום, בתרבות הרייטינג, אתה חייב לעשות את הדברים האלה... זה מזכיר לי את הפריקס-שואו – כולם משלמים כסף כדי לראות את בני-האנוש הקופים. אני הקפדתי במהלך כל התוכנית לא לזרוק אפילו בדל גיחוך". תגובת שי שטרן, מפיק התוכנית: "ההפך הוא הנכון. אנחנו נותנים מקום לאנשים מכל הסוגים והמינים לבטא את עצמם. אנו גורמים להם אושר בעצם הבמה שאנו מעניקים להם בתוכנית שלנו. לעולם אנחנו לא צוחקים עליהם. אני סבור שצופי הטלוויזיה שבעים מהסלבריטאים שעוברים מספה לספה. יש מקום לאנשים מן היישוב להופיע. התגובות שאנו מקבלים מוכיחות שאנחנו בדרך הנכונה". גם בתוכניתה של איריס קול מופיעים אנשים מן השורה, ובקשרים לא מחמיאים. אבותיה הרוחניים הם גרי ספרינגר וריקי לייק האמריקאים, שהתוכניות שלהם משודרות בערוץ 3 בכבלים. בתחילת ינואר הגיע הזאנר התמוה הזה גם לישראל. אחרי תוכניתה הראשונה של קול כתב עליה מאיר שניצר ב"מעריב": "ברור מאליו כי המרואיינים המגיעים לאולפן השידור אינם מודעים למצבם הפסיכולוגי האיום, ולעובדה שהם משמשים מטרת לעג להמון משועמם". אין ספק שלפחות מקצת הסיפורים ראויים לטיפול בהול מצד פסיכולוגים או רשויות הרווחה. תוכניתה של קול אינה המקום לפתרון בעיות קשות אלו. לעתים, לאחר שידור התוכנית, מתערער המצב, המעורער ממילא, עוד יותר. בתוכנית הראשונה השתתפו שלושה: דוד, שנשוי לרמה ובוגד בה עם שרית. על-פי עדותו של דוד, הוא שכב עם יותר מ-700 נשים. בין דוד לקול התנהל הדיאלוג המדהים הבא: קול: "היית מסוגל שהיא תלך ותשכב עם כל העיר?". דוד: "ימצאו את הגופה שלה בחולות ראשון". קול: "אבל לך מותר?". דוד: "גבר משהו אחר. בחורה משהו אחר". כשבוע לאחר שידור התוכנית סיפרה שרית, אשתו של דוד, לאחת התחקירניות, כי בעלה השתנה לרעה לאחר השידור, וכי התנהגותו אינה מאפשרת לה עוד לחיות במחיצתו בבית, אך אין לה לאן ללכת. צוות התוכנית נוהג לעתים לבקר בביתם של המרואיינים לאחר השידור. מאיר צרפתי, שהשתתף גם הוא בתוכנית הראשונה, מספר שלאחר שבוע הגיעה אליו אחת התחקירניות כדי לברר "איך היו התגובות, ואם הכל אצלנו בסדר". צרפתי, שישב 12 שנה בבית-סוהר, פוחד שבנו בן ה-16, מוטי, יחזור על שגיאותיו שלו. הבן ואמו התארחו יחד עם האב באולפן. האחרון העיד שבנו מקלל את האם ללא הרף וממרר לה את החיים. במהלך התוכנית הצליחה קול לסחוט מהבן התנצלות רפה. בביקורה בבית המשפחה לאחר שבוע שמעה התחקירנית כי מוטי מצא עבודה בנמל התעופה. הוא עובד שם עד היום. צרפתי גם סיפר לה שהבן לא מפר את הבטחתו ומתייחס לאמו בכבוד. ממש סיפור חיובי. כיצד נבחרים המשתתפים? מאגר האורחים של קול מורכב מפניות של צופים הרוצים להשתתף בתוכניתה. בכל תוכנית מקפידה המנחה למסור פעמים אחדות את מספר הטלפון למעוניינים. הצוות בוחר את האורחים בקפידה רבה, על-פי נוסחה ברורה: שני פריטים קשים או כבדים, לצד פריט אחד קליל, משעשע. כך, לדוגמה, בתוכנית אחת הופיעו זוג הורים לילד חולה אפילפסיה, אשה המתנגדת לרעיון שאחותה תשמש אם פונדקאית, ולקינוח ראיון מבודח עם זוג חברות, שהתחרו על לבו של אותו בחור. אך התוצאה היא, כהגדרתו של רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ": "היא מגייסת את אמני סטריפטיז הנפש שלה משורות המעמדות הפחות משכילים והפחות משגשגים". ומאיר צרפתי מודה: "באמת שאלתי את עצמי, למה היא תמיד תופסת את המזרחים ברשת שלה. אשכנזים אף פעם לא מביאים לשידור". צרפתי מודע לעובדה כי התוכנית מחזקת סטריאוטיפים. לטענתו, השתתף בה משום שזו היתה התוכנית הראשונה של קול, ובאותה עת לא ידע שבהמשך "99.9% מהמשתתפים יהיו ספרדים". צוות התוכנית של קול סירב להשיב על שאלות "העין השביעית". ▪ ▪ ▪ ייתכן בהחלט שתופעת הניצול של אומללות בטלוויזיה היא בלתי נמנעת, וכי בעתיד נצפה בסצינות חמורות ומשפילות הרבה יותר, כמיטב המסורת של תוכניות הלילה האמריקאיות. יחיאל לימור, מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב, מציע כללים ברורים כדי למזער את הנזק: "התנאי הבסיסי צריך להיות שכללי המשחק ידועים מראש. צריך גם להבטיח שבמקרה של תוכניות מוקלטות, תהיה שמורה זכות ההתחרטות למי שיחפוץ בכך. כמו כן, הטלוויזיה צריכה להטיל על עצמה מגבלות פנימיות, כדי שלא ייעשו דברים שחורגים מגבולות הטעם הטוב והאתיקה". רן איציק הוא סטודנט למשפטים הערוץ הראשון חש שהוא אינו יכול לפגר במפעלי הצדקה לעומת ערוץ 2, וגם מני פאר נוהג להציג בעיות אנושיות ומנסה להביא לפתרונן. אבל בהתאם למזג של ערוץ 1, הכל נעשה בצורה מעודנת הרבה יותר. בסוף נובמבר בשנה שעברה, חיפש פאר הורים מאמצים לילד שהתארח באולפן. המנחה פנה למצלמה והסביר: "מאוד קשה להשיג משפחות מאמצות לילדים גדולים. אם מישהו רוצה לאמץ את אבי... אנא טלפנו עכשיו או פקססו והציעו את עצמכם". לאחר מכן התנהל בין השניים הדיאלוג הבא: פאר: "תגיד לי בדיוק, מה אתה רוצה?". הילד: "הורים". פאר: "מה זאת אומרת הורים? מה זה הורים?". הילד: "לא יודע". השיחה עם הילד בן השבע הוקלטה לפני שידורה בשל החשש שיפלוט בטעות את שם הוריו המקוריים. הוא צולם מגבו בגלל מגבלות החוק. לאור נתוני הפתיחה, היה ברור לפאר שהאייטם לא טוב מבחינה טלוויזיונית. ואכן, בתחילה סירב לפניית השירות למען הילד, שיזם את השידור. בסופו של דבר השתכנע לנסות למצוא משפחה לילד, "תמורת" השתתפותה של ילדה בת 11, שאותה אירח לפני ארבע שנים באותו עניין. גם היא הופיעה כשהיא אינה ניתנת לזיהוי, והיום יש לה משפחה מאמצת. פאר מבחין בינו לבין שאר תוכניות האירוח המסייעות לנזקקים: "למעשה, לא מדובר כאן בילדים ספציפיים, משום שהצופים בבית לא יכולים לראות אותם ולהזדהות עימם. מה שבאתי להראות כאן היא תופעה – מדובר בילדים שהם חצי-מעוצבים, ולכן כמעט אף אחד לא רוצה לאמץ אותם. בעקבות שידור התוכנית יש עכשיו התעוררות בנושא. זוהי בדיוק דוגמה לכך שאנו גם כלי ציבורי שלא בא לשרת מקרה פרטי, אלא להעלות בעיות ותופעות שעולות בדרך-כלל בתוכניות תחקיר ולא בטוק-שואוס". יעקב הרוש, מלצר ממסעדת טעמי בירושלים, השתתף ב-17 התוכניות הראשונות של "חלומות בהקיציס". ב-13 התוכניות הראשונות הופיע בקטעים מוקלטים, שצולמו בשתי פעמים שונות ונערכו מראש. בארבע התוכניות האחרונות הובא לאולפן. הרוש הופיע על תקן נושא "דבר העם", אך בעצם תיפקד כקוריוז. מבטאו המרוקאי הקל, פתיחותו הרבה ותמימותו הנדירה היוו נקודת פתיחה מצוינת לכך. הוא נחשף ללגלוג מוסווה, אך בלתי פוסק, מהמנחים, אייל קיציס וטל פרידמן. מקבץ הצילומים הראשון נערך בפאב גלאסנוסט. כמה ימים קודם לכן שאל שי שטרן, מפיק התוכנית וסועד קבוע בטעמי, את הרוש אם יסכים להתראיין. הרוש השיב בחיוב. שטרן שאל את הרוש שאלות ברוח התוכנית (מה דעתך על הומואים? מה עדיף, כלב או חתול?), והרוש השיב בלי לחשוב פעמיים. לאחר כמה שבועות צולם מקבץ נוסף. הרוש קיבל 400 שקל. בתוכנית ה-14 הופיע הרוש באולפן יחד עם האורחים והביע את דעתו בנושאים שונים (למה גברים לא יכולים לזייף אורגזמה?). על כל הופעה קיבל 200 שקל. בתוכנית ה-18 כבר לא הופיע. מדוע הפסקת להופיע? אחי, משה, דיבר איתי ואמר לי: "יעקב, לועגים לך, תפסיק עם זה, אתה מדבר שטויות". לאחי יש משפחה וילדים, לא רציתי לפגוע בו. יש לי כבוד אליו. לא הבנת בעצמך שמתבדחים על חשבונך? לקחתי את זה בכיף. רציתי לעשות כיף לאחרים. אני יודע שהייתי מדבר שטויות לפעמים. אין לי השכלה בכלל. בדיעבד, אני מרגיש שהסתלבטו עלי. שמעתי אנשים ברחוב אומרים: "הנה המהבול מקיציס". למה הלכת לשם מלכתחילה? חשבתי שאולי אני אתפוס גל – אני רווק בן 43 ואין לי כבר עניין בטעמי. אני רק מחפש לחיות. חיפשתי את האושר. אין לי אושר בחיים. עשיתי טוב לאחרים, אפילו שצחקו עלי. תמיד הייתי כזה. אבל הם ניצלו אותי. אולי אתה אומר את זה כי אתה כבר לא בתוכנית? מה פתאום? אני רציתי להפסיק. הרגשתי שמנצלים אותי. לא רק שצוחקים עלי, גם לא נותנים לי כסף. הרגשתי לחוץ, ואמרתי לשטרן שאני לא ממשיך. איך אתה מסביר את העובדה שאנשים משתתפים בתוכנית הזאת? אנשים מחפשים במה. מחפשים להופיע. בן-אדם לא יודע מה זה יביא לו. אולי פרסום, ואולי גם דברים רעים. בסוף מה שיוצא זה שמשפילים אותם בעוונטה. גליון 25, מרץ 2000

בהקלטה שנחשפה בערוץ 10 נשמע אהוד אולמרט אומר כי אדם בשם "נוני" הביע שמחה בלתי מסויגת כששמע על האפשרות שיזוכה מאשמת שחיתות; דוברו של אולמרט לא הסכים להתייחס לשאלה אם "נוני" הוא ארנון מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות"

בקלטת ששודרה שלשום בערוץ 10 נשמע ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מתייחס לשמחתו של "נוני" כשהתברר כי חוות דעת משפטית מאת יעקב נאמן תסייע לאולמרט באחד ממשפטי השחיתות שבהם הואשם. בקלטת מיולי 2011, שהוקלטה על-ידי עוזרתו של אולמרט שולה זקן והובאה לשידור על-ידי העיתונאים ברוך קרא ואביעד גליקמן, הזכיר ראש הממשלה לשעבר "פצצה אטומית" שתסייע לו במשפט טלנסקי – חוות דעת שחיבר עו"ד יעקב נאמן, ולפיה אין חובת דיווח על קבלת תרומות פוליטיות בתקופות שבין מערכות בחירות. בהמשך השיחה התייחס אולמרט לתגובות שעוררה חוות הדעת אצל מקורביו. "אני חייב להגיד לך שנוני", נשמע אולמרט בשיחה עם זקן, "[...] אסי אומר: אתה מכיר את נוני, נוני הוא... לא מביע רגשות. הוא התחיל לרקוד בחדר, אמר, גמרנו את המשפט, ניצחנו וזה, היה מאושר". בחדשות ערוץ 10 ציינו כי "אסי" הוא אסי שריב, יועץ התקשורת לשעבר של אהוד אולמרט, אולם לא הבהירו מיהו אותו אדם המכונה "נוני", שאינו נוהג להביע רגשות אך פצח בריקוד כשנודע לו על דבר קיומה של חוות הדעת; מי שעל-פי גרסת אולמרט היה מאושר והכריז "ניצחנו" בלשון רבים. האם מדובר בארנון (נוני) מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי של העיתון? לאורך כל השנים האחרונות בלט "ידיעות אחרונות" ביחס המיטיב שהעניק לאהוד אולמרט. במהלך כהונתו כראש ממשלה, וגם לאחר מכן, סיקר העיתון את אולמרט באופן שהיה נוח מאוד לפוליטיקאי. גם בתקופת משפט טלנסקי בלט הסיקור החיובי של "ידיעות אחרונות" את ראש הממשלה לשעבר, עד כדי כך שכאשר הוכרע דינו של אולמרט והוא הורשע בהפרת אמונים אך זוכה משלל אישומים אחרים, כללה הכותרת הראשית של העיתון מלה אחת: "הזיכוי". בין מועד הקלטת דבריו של אולמרט על "נוני" למועד הרשעתו/זיכויו העניק נחום ברנע, בכיר פרשני "ידיעות אחרונות", ראיון ל"העין השביעית". במהלך הראיון הודה ברנע כי "ידיעות אחרונות" "היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר" והסביר זאת בכך שלמוזס "יחס מסוים" לאולמרט. כעת נראה כי היחס הזה כולל שמחה וריקודים כשנראה כי ראש הממשלה נחלץ מהרשעה פלילית. בתשובה לשאלה אם אכן מדובר בנוני מוזס נמסר מאמיר דן, יועץ התקשורת של אולמרט: "התוכן ששודר אתמול בערוץ 10 מהווה הפרה בוטה של צו איסור פרסום של בית-המשפט העליון". בערוץ 10 הקדימו לשידור הקלטת טענה כי שידורה אינו הפרה של הצו, אולם יועצו של אולמרט עומד על כך כי מדובר בהפרה. מ"ידיעות אחרונות" טרם נמסרה תגובה.

דן מרגלית מלמד מה ההבדל בין שקרן ערבי לשקרן יהודי | "הארץ" מדווח על מחנות העינויים לאריתריאים בסיני | צחי קומה לא לוקח סיכונים

בשעריהם של כל עיתוני הבוקר מופיעים דיווחים על חיסולו של חסן אל-לקיס, ראש מערך הטכנולוגיה ואמצעי הלחימה בחיזבאללה, שנורה למוות בביירות. אחת השאלות העיקריות שעולות מעיתוני הבוקר היא אם מדינת ישראל אחראית למעשה. הכותרת הראשית ב"ישראל היום", "חיסול מסתורי", מעבירה את הרושם שכן. בכותרת המשנה לראשית מוזכרות ההכחשות הישראליות, אבל בהפניה לטור של דן מרגלית נכתב כי "בירושלים לא הזילו דמעה". כתבי העיתון, אלי לאון, דוד ברון, דניאל סיריוטי ושלמה צזנה, מדווחים על שיטת הרצח: "הוא החנה את גיפ הצירוקי הירוק שלו מתחת לבניין, אבל עוד לפני שהספיק לצאת מהרכב התקרב אליו אלמוני ומטווח אפס ירה בו חמישה כדורים". לפי דיווחם, ארגון בלתי מוכר בשם "הבריגדות הסוניות החופשיות בבעלבק" קיבל את האחריות למבצע. "החיסול הזה מעורר סימני שאלה ולא בטוח שבקבלת האחריות הזאת יש משהו מעבר להתרברבות של סונים על חיסול של בכיר שיעי", נכתב בהמשך הידיעה. לפי "ישראל היום", בעוד שארגונים סוניים נוטים לבצע פיגועי תופת, במקרה של אל-לקיס "מדובר בפעולה מכוונת ונקייה, בלי פגיעה בחפים מפשע. המחסלים השתמשו באקדח 9 מ"מ, ועוד עם משתיק קול". יחד עם זאת, לגרסתם, שיטת החיסול גם אינה מאפיינת פעולות ישראליות בלבנון. בשער "הארץ" מספקים גקי חורי ועמוס הראל מידע מעט שונה. לפי דיווחם, אין מדובר במתנקש אחד, אלא בשניים, ולא באקדח 9 מ"מ, אלא ברובי קלצניקוב. זאת ועוד, לא רק "הבריגדות הסוניות החופשיות בבעלבק" נטלו אחריות על החיסול, אלא גם "חטיבת אנסאר אל-אומה אל-אסלאמייה". מהמשך הדיווח ב"הארץ" עולה כי המידע על רובי הסער מגיע ממקורות בטחוניים בלבנון, בעוד שהמידע על האקדח מקורו בדברי בכיר בארגון חיזבאללה ששוחח אתמול עם עיתונאים. רונן ברגמן משלב ב"ידיעות אחרונות" בין שני מקורות המידע. לא מתנקש אחד, אלא שניים, אולם הם היו חמושים באקדחים עם משתיקי קול ולא רובי סער. ברגמן מזכיר כי ישראל ניסתה בעבר לחסל את אל-לקיס, וכי במהלך מלחמת לבנון השנייה אף שיגרה טיל לדירה שבה אמור היה להיות (הוא לא היה בבית ובנו נהרג), אולם בהמשך טוען כי משיטת החיסול אפשר ללמוד שלא ישראל אחראית למעשה. "כל החיסולים האחרונים שיוחסו לישראל בוצעו בשיטות שונות לחלוטין", הוא כותב. "ירי במגע קרוב באמצע הרחוב בפרבר של ביירות כולל סיכונים לא מבוטלים למבצעים. קשה להניח שמישהו בישראל, לו עמדה מאחורי ההתנקשות, היה מאשר ללוחמים ישראלים יהודים לקחת סיכון כזה". מובן שממשפט זה עולה האפשרות שמישהו בישראל אישר ללוחמים לא ישראלים לקחת את הסיכון, או, למצער, ללוחמים ישראלים אך לא יהודים. אולי תחת כיסוי של ארגון קיקיוני כלשהו ובלא נטילת אחריות רשמית? "בצעד חריג: ישראל מיהרה לפרסם הכחשה", נכתב בכותרת ידיעה נלווית. איתמר אייכנר ורועי קייס מדווחים כי "בניגוד לחיסולים בעבר, שבהם ישראל שמרה על עמימות, דובר משרד החוץ יגאל פלמור הכחיש אתמול כל מעורבות ישראלית בחיסול". פרשן "הארץ" עמוס הראל רואה את הדברים אחרת. "ישראל, לבד מהכחשה כללית וכמעט אוטומטית של דובר משרד החוץ, לא הגיבה לטענות מלבנון. זו חלק ממדיניות קבועה, שעיקרה שימור מרחב הכחשה שישראל מפעילה בשנים האחרונות באשר לכל הפעילויות המיוחסות לה בסוריה ובלבנון", הוא כותב. לדבריו, ארגון חיזבאללה עלול להגיב כעת. אולי בנסיונות פיגוע בחו"ל, אולי ב"ירי קטיושות לישראל, תחת כיסוי של ארגון קיקיוני כלשהו ובלא נטילת אחריות רשמית". פתרון אפשרי לשאלת האחראים לחיסול אל-לקיס משתמע מהבחנה פשוטה שכלולה בטורו של הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית. לפי מרגלית, יש הבדל בין הכחשות של חיזבאללה להכחשות ישראליות. חסן נסראללה, הוא כותב, יכול להודיע "בלי להניד עפעף" שישראל אחראית לחיסול גם אם הוא יודע "בוודאות שאין למעלה ממנה" כי דווקא ארגון ערבי אחראי למעשה. מדינת ישראל, לעומת זאת, "שונה במקצת", כותב מרגלית. "היא אינה מאשרת או מכחישה, אבל כאשר פני הדובר מטעמה מסמיקים, הכל יודעים אם אכן היתה ידה במעשה, אם לאו". ככה זה. ערבים הם פשוט שקרנים יותר טובים. חבל לנסות להתמודד מולם בתחרות כזבים, כי הם תמיד ינצחו. העפעף שלהם כבר התאבן מחוסר תזוזה. אולי זה משהו בגנים, אולי בגלל איזה תבלין שהם מוסיפים לחומוס. זה לא ממש משנה. העיקר שנמצא הפתרון לתעלומה. כל שצריך לעשות הוא לצפות בדובר משרד החוץ יגאל פלמור מכחיש מעורבות ישראלית בחיסול אל-לקיס ולבחון: האם הוא מסמיק? גדעון אלון מדווח ב"ישראל היום" כי ועדת הפנים אישרה לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק למניעת הסתננות. "גם הצד הימני של המפה הפוליטית דואג לזכויות אדם, אבל בעיקר רוצה שמהגרי העבודה יעזבו את הארץ", מצטט אלון את יו"ר הוועדה, ח"כ מירי רגב. ב"הארץ" מדווח אילן ליאור על האישור שנתנה ועדת הפנים ומצטט לא רק מדברי ח"כ רגב, אלא גם מדברי ח"כ דב חנין: "פליטים ומבקשי מקלט אינם עבריינים: אין להמשיך ולרכזם, ללא זכויות, בשכונות המוחלשות ביותר, וגם לא במתקן כליאה". לצד הידיעה על ועדת הפנים עושה "הארץ" את המתבקש ומספק מעט הקשר. מבקשי המקלט שמגיעים לישראל אינם תופעת טבע שנוצרת סמוך לגבול עם מצרים, אלא תוצאה של תהליכים ואירועים במולדתם. קוראי "הארץ" יכולים ללמוד על אחד התהליכים הללו מידיעה מתורגמת מאת כתב ה"גרדיאן" מרטין פלאוט, שמתפרסמת ב"הארץ" תחת הכותרת "קצינים בצבא אריתריאה חוטפים ילדים בעבור כופר". לפי פלאוט, דו"ח חדש שערכו חוקרים שבדים והולנדים בהתבסס על ראיונות עם 230 אריתריאים שנפלו קורבן לסוחרים מעלה כי "קצינים בכירים בצבא אריתריאה חוטפים צעירים מהמדינה ומבריחים אותם לסודאן, שם הם מוחזקים למטרות כופר". בדו"ח נטען כי "בין השנים 2007 ו-2012, כ-25–30 אלף אריתריאים נפלו קורבן לסחר מסוג זה ובאמצעותו הצליחו החוטפים לסחוט כ-600 מיליון דולר ממשפחות החטופים". פלאוט מדווח, על-פי הדו"ח, כי "הקצינים מאיימים על הצעירים כי אם לא יגייסו עשרות אלפי דולרים, יימכרו לסוחרים בבני-אדם. חלק מהילדים משוחררים אחרי שגייסו את הסכומים, בעוד שאחרים, גם אחרי תשלום הכופר, נמכרים לבדואים בסיני, שם הם עוברים עינויים בעוד בני משפחותיהם באריתריאה נדרשים לשלם סכומי כסף נוספים [...] חטופים שנופלים לידיהם של סוחרים בסיני נכלאים בתאים תת-קרקעיים ועוברים עינויים שיטתיים. החוטפים, כך על-פי הדו"ח, נוהגים לטלפן למשפחות ולהשמיע את צעקות הקורבנות ליקיריהם. רבות מהילדות שנחטפות נאנסות, פעמים רבות ובפומבי, וכל עוד קרובי המשפחה לא מצליחים לגייס את הסכום, אין לחטופים תקווה להימלט". "רבים מהחטופים ששרדו עינויים הם אלה שבאים בסוף לישראל ונכלאים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המתורגמת. גם בכתבה המקורית מוזכר חלקה של ישראל בחיי הסבל של האריתריאים. מי ששרד את מחנות העינויים בסיני ומצליח לחדור לישראל (להערכת החוקרים, "בין 5,000 ל-10,000 חטופים מתו או נהרגו בשבי. בקבוצות רבות, כמחצים מהשבויים מתו, בהם גם ילדים בני שנתיים ושלוש") – נכלא. תעשייה שלמה של עינויים פועלת מעבר לגבול של ישראל עם מצרים. רק לעתים נדירות ביותר מפנה אליה התקשורת הישראלית מבט. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לציטוט מפי ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שנשא אתמול נאום תוקפני כלפי בנימין נתניהו. "עסקת האסירים צינית ומבחילה" הוא הציטוט שנבחר לכותרת הראשית, כשכותרת הידיעה עצמה (כל עמ 4) מתבססת על ציטוט אחר של ראש השב"כ לשעבר: "המנהיגים חלשים". אם יובל דיסקין ייכנס אי-פעם לזירה הפוליטית, נראה שיש עיתון אחד שישמח לתמוך בו. בתחילת השנה העניק דיסקין ל"ידיעות אחרונות" ראיון מקיף, שגם בו תקף בחריפות את נתניהו. הבוקר "ידיעות אחרונות" הוא היחיד שמעניק לדבריו כותרת ראשית. זהו גם העיתון היחיד שבו תגובת לשכת ראש הממשלה ("מנותק מהמציאות וחסר ראייה אסטרטגית") אינה מוזכרת בעמוד השער. לצד הידיעה על עיקרי דברי דיסקין מתפרסם טור פרשנות נלווה: שמעון שיפר מקשר בין עסקת שחרור האסירים שעליה חתם נתניהו לבזבזנות בהוצאות משכן ראש הממשלה (לעסקה יש ריח רע "שגם אלף נרות ריחניים לא יצליחו להעלים"). מיד בהמשך העיתון מוקדש עמוד שלם לידיעה בעקבות חשיפה של עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר – מסמך מטעם רעיית ראש הממשלה ובו הסברים מדוקדקים לדרישות לקראת נסיעה לחו"ל, כולל שרטוט של מבנה הסוויטה הרצוי. בסך-הכל יום טוב לעיתון שלא מפספס כמעט הזדמנות להביע ביקורת אישית כלפי ראש הממשלה הנוכחי ורעייתו. בשער "הארץ" בוחרים להבליט אמירה אחרת מנאומו של דיסקין: "הסכסוך הפלסטיני חשוב מאיראן". הידיעה על דבריו של ראש השב"כ לשעבר מצומצמת יחסית ומודפסת בתחתית עמ 4. ב"מעריב" (הכפולה הפותחת) נלווה לדיווח על דברי דיסקין טור מאת אמנון לורד, המבקר את ראש השב"כ לשעבר. לדבריו, מטרתו של דיסקין היא פוליטית-אישית – תקיפת ראש הממשלה בנימין נתניהו. ללורד גם ביקורת על התקשורת. "דיסקין הצליח ליצור לעצמו בשנתיים-שלוש האחרונות סוג של קשר פבלובי מצד התקשורת", הוא כותב. "הוא זורק משהו באיזה כינוס סגור, באיזה כנס, אולי בראיון באחד העיתונים הנפוצים – והתקשורת עוברת מיד להקשב ומנתחת את דבריו". "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שבשערו מודפסת אך ורק תגובת ראש הממשלה לדברי דיסקין, ולא דברי דיסקין עצמו. זהו נוהג אנטי-עיתונאי עוד יותר מאשר הדפסת הביקורת בלא התגובה. גם הידיעה על דברי דיסקין (ראש עמ 9) מקבלת כותרת תגובתית. "מקורבי רה"מ: ראש השב"כ לשעבר מנותק מהמציאות". דברי דיסקין מצוטטים בכותרת הגג לידיעה. הכתבים שלמה צזנה ויוני הרש פותחים אף הם את הידיעה בתגובה של לשכת ראש הממשלה. רק אחר-כך הם מצטטים מדברי דיסקין. הביקורת של "ידיעות אחרונות" על ראש הממשלה חריפה ובלתי נלאית, אולם אפשר למצוא לה צידוקים עיתונאיים. האם יש מישהו במערכת "ישראל היום" שחושב באמת ובתמים שהעיקר בסיפור של דיסקין הוא התגובה של לשכת ראש הממשלה על הביקורת שנשמעה ולא הביקורת עצמה? האם עורך העיתון עמוס רגב יכול להגן על ההחלטה להציב את התגובה בכותרת הידיעה בטענה לשיקולי עריכה מקצועיים? ההטיה ב"ישראל היום" לטובת בנימין נתניהו כל-כך בוטה, שהוא חדל להיות עיתון בשירות לשכת ראש הממשלה והופך להיות שופר אישי של נתניהו בתחפושת של עיתון. ב"ידיעות אחרונות" אולי לא יודעים להתנצל על הונאת הקוראים, אבל הם בוודאי יודעים להפיק לקחים. בשבוע שעבר פירסם כתב הרכילות של העיתון צחי קומה ידיעה קצרה על האירועים שהתרחשו ערב קודם לכן בהופעה של שלמה ארצי. לפי קומה, לכבוד יום-הולדתו קיבל הזמר עוגה וזיקוקים מאחורי הקלעים ובמהלך המופע זכה למחיאות כפיים סוערות. אלא שבאותו הגיליון כתב ארצי בעצמו על אירועי ההופעה, כשהדגש שלו שונה בתכלית. ארצי שיתף את הקוראים כיצד לפני תחילת ההופעה שמע על כך שאריק איינשטיין נלחם על חייו ואיך במהלך ההופעה הודיע לקהל על מותו, שר עוד שיר אחד וקטע את המופע. מאז לא הופיעה במדור "העלוקה" כל התייחסות להופעה ההיא של ארצי. הבוקר שוב מופיעה ידיעה על הופעה של שלמה ארצי במדור, שהתרחשה השבוע. אולם להבדיל מהשבוע שעבר, הידיעה הזו מתפרסמת יומיים לאחר הופעה של הזמר, כך שקומה יכול לדווח בביטחון מלא כי במהלך ההופעה הקדיש ארצי שיר לזכרו של איינשטיין ואף הזיל דמעה. "האם נוחי דנקנר בדרך החוצה מאי.די.בי?", שואלת כותרת בשער האחורי של "דה-מרקר". העילה: "פסגות, אקסלנס ומיטב-דש תומכים בהעברת אי.די.בי לידי אלשטיין ובן-משה", כפי שמבהירה הכותרת המרכזית בשער האחורי. איש העסקים והנדבן האוקראיני אלכסנדר גרנובסקי, שחבר לדנקנר במאבק על השליטה באי.די.בי, העניק אתמול ראיונות לכלי תקשורת ישראליים (על-פי השוואה ביניהם עולה האפשרות שהיה זה ראיון אחד, במתכונת גאנקט). "אולי בגלל הלחץ לקראת ההכרעה, אולי בגלל הכיוון שאליו מושכים הנאמנים", מנחשים שלי אפלברג ומיכאל רוכוורגר את הסיבה לפתיחות שמגלים לאחרונה דנקנר ושותפו. הכותרת לראיון שלהם היא "גרנובסקי: עוד לא פגשתי את כל השותפים החדשים באי.די.בי. אני סומך על דנקנר". ב"כלכליסט" מתפרסם ראיון עם גרנובסקי תחת הקרדיט של אסף גילעם. הכותרת: "אני הרוב בקבוצה. אם יהיו חיכוכים, אני אחליט". בשער "ממון" מתפרסמת הפניה לראיון עם גרנובסקי תחת הכותרת "ריכוזיות? זה טכני". כותרת הראיון ב"ממון", שערך רועי ברגמן, היא ציטוט אחר מפי גרנובסקי: "פירמידה בקבוצה שלנו? אצל אלשטיין יש 11 קומות". הראיון ב"ממון" הוא היחיד שבו לצד תצלום של גרנובסקי מתפרסם תצלום נוסף, של מנכ"ל אי.די.בי הנוכחי חיים גבריאלי. לצד התצלום של גבריאלי מובלט ציטוט מחמיא מפי איל ההון האוקראיני, שמבטיח כי גבריאלי "ייקח חלק בקבוצה גם בעתיד". בראיון עצמו מבהיר גרנובסקי כי אם יקבל לידיו שליטה על התאגיד, יחליף את המנכ"ל. רק "ידיעות אחרונות" מדפיס ידיעת תצלום תחת הכותרת "בנט מדליק אור לגויים". התצלום עצמו, שבו נראה השר נפתלי בנט מדליק נר, נטול קרדיט. בכיתובו מסביר איתמר אייכנר כי השר הדליק נר חנוכה באינדונזיה. השר, שזוכה באופן כמעט תמידי לסיקור מחמיא מצד "ידיעות אחרונות", מצוטט כאומר: "המשימה של העם היהודי היא להפיץ אור בעולם, ואין דבר יותר סמלי מאשר להדליק חנוכייה במדינה מוסלמית בחג האור". רק "ישראל היום" מפרסם ידיעת תצלום שבה נראה מפכ"ל המשטרה, רב-ניצב יוחנן דנינו, מדליק נר חנוכה בכותל המערבי. דנינו זוכה באופן קבוע ליחס מחמיא (עד כדי גיחוך) מצד "ישראל היום". לפי הידיעה הבוקר, יחד עם המפכ"ל השתתפו בהדלקת הנרות החגיגית חברי צוות החקירה של היחידה המרכזית במשטרת ירושלים, שהביאו השבוע למעצר מיידי האבנים באירוע בשכונת ארמון-הנציב שבו נפצעה הפעוטה אביגיל בן-ציון. ענייני תקשורת חן מענית דיווח אתמול ב"גלובס" כי רשות ניירות ערך תשתתף במימון הבקשה לאישור תביעה נגזרת נגד נוחי דנקנר ודסק"ש בגין רכישת "מעריב". "יצוין כי רשות ניירות ערך נוהגת לממן תביעות נגזרות וכן תביעות ייצוגיות במקרים בהם היא סבורה כי סיכויי התביעה טובים וכי האינטרס הציבורי מחייב זאת, וכאשר היא רואה צורך בניהול התביעה כדי להגן על המשקיעים ועל תקינות פעילות שוק ההון", כתב מענית. אורה קורן מדווחת ב"דה-מרקר" כי כ-20 חברי-כנסת חתמו על הסתייגות מחוק הריכוזיות, שמציעה להחמיר את המגבלות על שליטה של אדם או תאגיד בתשתיות חיוניות אם בבעלותו כלי תקשורת (כולל אתר חדשות אינטרנטי). מרדכי גילת ומיכל שבת מפרסמים הבוקר ב"ישראל היום" ממצאים על התנהלות יו"ר פורום הוועדים בטלוויזיה החינוכית, מאיר מוטיל. לטענתם, מוטיל ניצל בשנים האחרונות את כספי הוועד למימון הוצאות משפטיות פרטיות בהיקף של יותר מ-100 אלף שקל. במוסף "הערב" של "גלובס" מנתחת ענת ביין-לובוביץ את המסקנות המסתמנות של ועדת שחם. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם הבוקר מאמר מאת רמי יונס, פעיל פוליטי מרמלה, המבקר את סיקור ההפגנה נגד תוכנית פראוור בתקשורת הישראלית. בתחתית עמ 5 של "הארץ" מופיעה "הבהרה" בזו הלשון: "ביקורת הטלוויזיה על תוכניתו של רפי רשף (חברים מספרים על חברים של אריק, מאת מורן שריר, הארץ, 3.12) היתה פארודיה ולא ציטוט של שיחה אמיתית בין רפי רשף למרואיין".

תלונות אזרחיות למשטרה. אקדמאים, יזמים ועורכי דין מתאגדים באסיפות פרטיות. עוצר תרומות של אנשי עסקים. עוד ועוד ארגונים - מימין ומשמאל - מוחים על התגבשות חוק החסינות ופסקת ההתגברות. הנה סקירה על אירועי המחאה השונים ברחבי הארץ

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל | "שביתה כללית למען הדמוקרטיה"איפה? כל הארץ. מעגלי למידה בירושלים, תל אביב, באר שבע, חיפה וקרית שמונהמתי? יום חמישי, 30/5 בתכנית: עצירה של שעה במהלך יום העבודה, מעגלי לימוד במרכזי הערים בשעה 17:00 ושתי צעדות, אל קרית הממשלה בתל אביב ואל בית ראש הממשלה בירושלים, בשעה 19:00."דמוקרטיה זה לא רק ללכת להצביע פעם בארבע שנים, אלא גם איך להתייחס למגזרים שהם לא כמוך ולהבין שיש זכויות לאנשים ששונים ממך", אמר לנו יאיא פינק, לשעבר מנכ"ל "לובי 99", ברשימת העבודה לכנסת ויוזם השביתה. לדבריו, ליוזמה כבר הצטרפו עסקים גדולים וקטנים, עמותות, עורכי דין, מורות ומורים לאזרחות, רופאות ורופאים, אנשי אקדמיה והרבה אזרחיות ואזרחים פרטיים. "מדינת ישראל חשובה לי ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו למדינה שהיא פחות דמוקרטית. אני חושב שיש פה צומת היסטורית – לאיזה כיוון המדינה תלך. אני חושב שהיהסטוריה תשאל מה עשינו בימים האלה". פינק החליט לקדם יום שבו תילמד מהות הדמוקרטיה: "אנשים ילמדו בכיכרות הערים על חשיבות הדמוקרטיה – בנינו מערך שיעור שנעביר יחד עם המכון הישראלי לדמוקרטיה, התנועה לאיכות השלטון ואנשים שהוכשרו להעביר את התכנים. המטרה שמדינת ישראל תהיה חברת מופת. לייצר פה מדינה יותר מתוקנת – שלא תהיה רגרסיה ונהפוך למדינה פחות דמוקרטית". בתחילת השבוע הודיעה קבוצה גדולה של עורכות ועורכי דין שתצא בקמפיין להגנה על מערכת המשפט, ואולי גם בשביתה. מנגד, 120 עורכי דין הביעו עמדה הפוכה והודיעו כי "ההתנגדויות האוטומטיות לכל שינוי והטענות על קץ הדמוקרטיה, מזיקות ושגויות". לאחר מכן, כ-100 שופטים בדימוס, בהם אליקים רובינשטיין, הצטרפו לקבוצה הראשונה. הם טענו שצמצום סמכויות בתי המשפט יפגעו בציבור.בנוסף, מעל 100 מורות ומורים לאזרחות חתמו על מכתב שמזהיר כי החקיקה המתוכננת מסכנת את עקרון הגבלת השלטון, וקראה למחוקקים לגלות אחריות ולקיים דיון מעמיק בנושא תוך שיתוף הציבור. למחאה גם הצטרפו כ-100 יזמות ויזמים שכתבו מכתב לחברי הכנסת וקראו להם לא לפגוע בשלטון החוק, וכ-130 נשות ואנשי אקדמיה מהפקולטות למשפטים חתמו גם הם על מכתב בו כתבו כי היוזמות שמקדמים מרכיבי הקואליציה "אינן באות לתקן ולשפר את מערכת המשפט. הן עלולות לפגוע בעצמאותה ולהחליש את יכולתה למלא את תפקידה החיוני בדמוקרטיה. יתרה מזאת, נראה שהן באות לפגוע ביכולתה של מערכת המשפט הפלילי להעמיד לדין ולשפוט משפט צדק חשודים בפלילים, ללא משוא פנים וללא חשש. אלה הן פגיעות קשות ביסודות הבסיסיים ביותר של שלטון החוק והשוויון בפני החוק" (המכתב המלא כאן). איש העסקים איזי שרצקי שהעיד על עצמו כי הוא "יותר ימני משמעון ריקלין", הכריז שיפסיק את תרומותיו לקריית שמונה אם יקדמו את חוק החסינות ולא יאפשרו ביקורת משפטית.אור-לי ברלב הגישה תלונה במשטרה נגד ראשי מפלגות הקואליציה, בטענה שנתינת תפקיד שר בממשלה תמורת חוק שמבטיח את חסינות ראש הממשלה החשוד בשחיתות – היא בעצמה עבירת שוחד. אתם יכולים לקרוא את סיקורי הצל שלנו לאופוזיציה. היילייטס: ח"כ פנינה תמנו שטה הודיעה כי היא מוותרת על החסינות שלה במחאה על כך שהכנסת הופכת ל"מקלט לעבריינים". ח"כים נוספים בהם גבי אשכנזי הצטרפו למהלך. ח"כ מירב כהן השתמשה בחסינות שלה כדי להקריא בנאום הבכורה במליאה את שמותיהן של שורת חברות עסקיות שפגעו בקשישים, ואמרה כי "החסינות נועדה לעזור לנו, נבחרי הציבור, להגן על החלשים ביותר בחברה הישראלית – זו המטרה שלה". איפה? רחבת מוזיאון תל אביבקרתה ב: 25.5.19, 20:30 השתתפו: כ-50 אלף איש. צפויות הפגנות נוספות. "בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי להיחשף לשחיתות ולראות את הקשר בינה ובין שאר העוולות במדינה – העניים, התורים בבתי החולים. חוסר שלטון החוק מחלחל מלמעלה לכל שכבות האוכלוסיה", אמרה לנו רוני שניידר, פעילה חברתית מיודפת בצפון הארץ, שיזמה את ההפגנה בתחילת הדרך.מה שהתחיל כיוזמה אזרחית, הפך להפגנה בהובלת סיעת כחול לבן, בשיתוף מפלגות האופוזיציה, ארגונים חברתיים וכ-50 אלף מפגינים. לדברי שניידר, "ראיתי שאף אחד לא מרים את הכפפה וחשבתי – את זה אני יכולה לעשות. יום אחד קמתי ואמרתי, אני לא יכולה יותר. התחלתי להתקשר לאנשים ואחד אחד הם הצטרפו אליי ועזרו לי להתחיל לארגן את ההפגנה. הצטרפו חברים, פעילים חברתיים והרבה אנשים מהמחאות שמתקיימות כבר שנתיים וחצי ברחבי הארץ. המטרה – לשמור על הדמוקרטיה. לחזור לשלטון חוק אמיתי".

"דווקא בידעו את הקושי האמור, על העיתונאי להשמר שבעתיים בעת הפרסום, ואם הוא נוהג בתום לב, יוכל לנסח את דבריו בדרך של הבעת דעה, אם אין בידיו מלוא התחמושת להציגה בבית המשפט בבואו לטעון אמת בפרסום"

בבית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 1624/99 לפני כבוד השופט צבי זילברטל 04/09/2003 בעניין: דן תיכון ע"י עוה"ד גרין ושמואלי התובע - נ ג ד - 1 . צבא הגנה לישראל - יחידת גלי צה"ל 2 . ד"ר זאב דרורי 3 . רביב דרוקר 4 . גולן יוכפז ע"י עוה"ד פודמסקי וקידר - פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) הנתבעים בכתבת תחקיר שפורסמה בגלי צה"ל בוקרה החלטה שלפיה ח"כים פורשים לוקחים עמם ציוד שנרכש לשימושם ולא משלמים בגין כך מס הכנסה. בכתבה נאמר כי התובע, שהיה באותה עת יו"ר הכנסת, יזם את הפטור. ביהמ"ש בחן את השאלות השונות הנוגעות לפרסום לשון הרע. ראשית נקבע כי בחינת פרסום אם הוא מהווה לשון הרע היא בחינה אובייקטיבית, ללא קשר לשאלת אמיתות הפרסום או קיום הגנה בגינו. נקבע כי הפרסום במקרה דנן נועד להציג את המעורבים באור שלילי וכפועלים בניגוד לחוק, ואין ספק כי זהו פרסום לשון הרע. הפרסום עצמו גם כלל התבטאויות פוגעות. ביהמ"ש דחה את טענת הנתבעים שלפיה מדובר בפרסום מותר שאינו מקים עילת תביעה לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בטענה שהדברים הם פרסום חוזר של מה שאירע בכנסת. נקבע שהפטור נוגע לציטוט מדויק של הדברים שנאמרו ופירוט המקור שממנו נלקחו הדברים, ואילו במקרה זה לא הייתה כל הסתמכות על פרוטוקול הישיבות שנערכו בנדון ולא הייתה חשיפת המקורות. ביהמ"ש המשיך ובחן את טענות ההגנה של הנתבעים בציינו כי ראשית יש לבחון אם מדובר בהבעת דעה בתום-לב המהווה הגנה לפי סעיף 15 לחוק, ורק אם התשובה שלילית יש לבחון את הגנת אמת בפרסום לפי סעיף 14. אך אם מדובר בקביעה עובדתית ולא בהבעת דעה אין מקום לבחון את הגנת סעיף 15 לחוק. סיווג אמירה כציון עובדה או כהבעת דעה מתבסס על שיקולי מדיניות משפטית, ובמסגרתו מובא בחשבון מעמדו הציבורי של התובע, שככל שהוא גבוה יותר נין משקל רב יותר לעקרון חופש הביטוי. הבעת דעה היא חלק מהגנת תום-הלב, שהוכחתה ע"י המפרסם קלה יותר מהגנת אמת בפרסום, המתבקשת כאשר האמירה היא ציון עובדה. במקרה הנדון ביהמ"ש קבע כי הדברים שנאמרו היו הצגת עובדה, ולפיכך על הנתבעים עול הוכחת אמת בפרסום. ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, ולמרות שמטרת התחקיר הייתה ראויה, הרי שביחס לתובע נקבעו עובדות ע"י הנתבעים שלא הוכח על-ידיהם. עניין נוסף שביהמ"ש דן בו הוא חבותה של מדינת ישראל מכוח זה שהנתבעת 1, גלי צה"ל, אינה אישיות משפטית נפרדת אלא זרוע של המדינה. נקבע כי בנסיבות המסוימות חל סעיף 4 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 הפוטר את המדינה מאחריות בנזיקין בשל פרסום לשון הרע. הקדמה 1. התובע כהן כיו"ר הכנסת הארבע עשרה, החל מיום 17.6.96 ועד לפיזורה ביום 7.6.99. תביעה זו, שעילתה פרסומים שיש בהם, על פי הטענה, משום לשון הרע, הוגשה בעקבות שידורים שהתקיימו ביום 24.8.99 בתחנת השידור הצבאית - גלי צה"ל (להלן - "גל"צ"). הנתבע מס 2, אל"מ במילואים ד"ר זאב דרורי, כהן כמפקד גל"צ במועד הרלבנטי. הנתבע מס 3, מר רביב דרוקר, (להלן - "דרוקר"), הוא עיתונאי שהועסק ע"י גל"צ ואשר השידורים נשוא התובענה היו פרי תחקיר שערך. הנתבע מס 4, מר גולן יוכפז, ערך והגיש חלק מהשידורים הנדונים (להלן - "יוכפז"). 2. נושא כתבת התחקיר שנערך ע"י דרוקר היה, כפי שהוא מוגדר ע"י דרוקר בתצהיר עדותו הראשית: "אי תשלום מס הכנסה על ידי חברי הכנסת בגין מוצרים ברי קיימא שהכנסת רכשה עבורם מתקציב קשר עם הציבור ללא תשלום מס הכנסה". תחקיר זה "היווה ביקורת ציבורית על פעילות הכנסת וחבריה, לרבות היו"ר מר דן תיכון". לטענת התובע, הוא הוצג בכתבת התחקיר כמי שיזם את אותו פטור מתשלום מס על המוצרים האמורים; כמי שפטר את חברי הכנסת מתשלום המס וכמי שבעצמו נהנה מהפטור האמור. התובע טוען, כי לא היו דברים מעולם וכי הפרסומים הנוגעים לו מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ד-1965 (להלן - "החוק"). [...] 5. כאמור, לגישתו של דרוקר, גישה שגיבש לאחר שערך תחקיר ממושך ביותר שנמשך מספר חודשים, "סידרו" חברי הכנסת לעצמם את קבלת ההטבה האמורה, מבלי ששולם בגינה מס כחוק, וזאת ביזמתו של התובע. מנגד, טענת התובע, בתמצית, היא, שהוא לא יזם כל מהלך שהוא בנוגע להטבה האמורה, כי ודאי שלא יזם פטור ממס על ההטבה ולא פעל להשגת פטור זה, שמעולם לא ניתן. הנתבעים מעלים בהגנתם שורה ארוכה של טענות הגנה: כי הפרסום כלל אינו בגדר "לשון הרע", כי מדובר ב"פרסום מותר" כהגדרתו בסעיפי משנה 1, 9, 10 ו-11 של סעיף 13 לחוק, כי הדברים שפורסמו הם אמת לאמיתה, וכי הם פעלו בתום לב ונהנים מההגנות המפורטות בסעיפי משנה 2, 4 ו-6 של סעיף 15 לחוק. כדי שניתן יהיה לעמוד על מהלך העניינים, יהיה צורך לבחון את מכלול הראיות שהונחו לפני בית המשפט, ובכללן העדויות הרבות, כמו גם פרוטוקולים מישיבות ועדת הכנסת. בטרם נפנה למלאכה זו, מן הראוי להקדים ולתאר את הפרסום נשוא ההליך, שכן בין יתר טענות הנתבעים נטענה גם הטענה שפירסום זה אינו בגדר "לשון הרע", כמובנו של ביטוי זה בחוק. 6. הואיל והתובע כיהן בתפקיד ממלכתי בכיר ביותר והפרסום נעשה ע"י תחנת שידור המהווה חלק מצבא ההגנה לישראל, ראיתי חשיבות מרובה להביא את הצדדים לכלל פשרה. בגדר כך הופנו בעלי הדין, בהסכמתם, לגישור, אך הליך זה לא צלח, לצערי. הפרסום 7. לכתב התביעה ולתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו חמישה תמלילים, המשקפים חלק מהנאמר בשידורים שהתקיימו ביום 24.8.99, אשר כוללים, על פי הטענה, פרסומים המהווים לשון הרע. אמנם בהמשך הוגש נוסח נוסף של תמליל השידורים מיום 24.8.99 (מוצג ת/7) ויתכן שמדובר בנוסח מלא יותר, ואולם לצורך החלטה זו יש להתייחס אך ורק לפרסום כפי שהוגדר בכתב התביעה, מה גם שהנתבעים הדגישו פעם אחר פעם שהם מתנגדים לכל שינוי חזית. 8. נספח א(1) לתביעה הוא תמליל שידור שתחילתו בשעה 07:20 וששודר במסגרת התוכנית "בוקר טוב ישראל". הדוברים הם מגיש התוכנית יוכפז ומי שהיה יו"ר ועדת הכנסת, מר רפאל פנחסי (להלן - "פנחסי"). יוכפז שואל את פנחסי על דיון בועדת הכנסת שהתקיים בסוף מארס 1998 (אח"כ הוברר שדרוקר לא הבחין בין הדיון שהתקיים ביום 9.2.98 לבין הדיון מיום 24.3.98) "שאתה ודן תיכון מכנסים". להלן תשובת פנחסי: "לפני שהדיון היה בועדת הכנסת היה דיון בלשכתו של יו"ר הכנסת [התובע, צ.ז.] בענין רכישות של הח"כים, מה צריך לעשות עם זה, הנוהל היה שחברי הכנסת חייבים להחזיר, ואכן כמה חברי כנסת שפרשו החזירו את הציוד. עובדי הכנסת טענו שאין להם מספיק מקום לאחסן את זה ולא יודעים מה לעשות עם זה. ואז יו"ר הכנסת הראה לנו שיש לו תרשומת בישיבה שהתקיימה בינו לבין נציב מס הכנסה דאז [מר דורון לוי, צ.ז.], שנאמר שחברי הכנסת הם במצב שלא ברור אם הם עצמאים או שכירים, ולכן אין לו התנגדות שהמצב ישאר כזה ולא יחזירו את הציוד ולא ישלמו על זה גילום מס". יוכפז חוזר על דברי פנחסי, לצורך הבהרה והדגשה, כדלהלן: "כלומר, אם אני מבין אותך נכון, בעצם היתה סוג של תרשומת, תרשומת של ממש בין דן תיכון לבין נציב מס הכנסה אז דורון לוי, שקובעת מפורשות, אליבא ד-דורון לוי, שבעצם לא צריך לשלם מס הכנסה על אותם מוצרים שאתם חברי הכנסת מקבלים מהכנסת". פנחסי מאשר את הדברים וחוזר על כך שאת אותה "תרשומת" הראה לו התובע. כפי שיפורט בהמשך, "תרשומת" זו הינה, ככל הנראה, פרוטוקול מדיון שנערך ביום 12.10.97 בלשכת יו"ר הכנסת, שנטלו בו חלק, פרט ליו"ר הכנסת (התובע), גם מר דורון לוי, נציב מס הכנסה, וחשב הכנסת, מר קמארה (נספח דת/3 לתצהיר התובע ומוצג ת/1 שהוא פענוח מלא יותר של הפרוטוקול שנערך בכתב יד קשה לקריאה). בהמשך הראיון נשאל פנחסי מה היה "הניסוח של דורון לוי", והוא משיב שאינו זוכר במדויק "אבל התוכן היה שאכן לא חייבים לשלם על זה מס". כאשר פנחסי מעומת עם הכחשת מר לוי, לפיה לא טען מעולם שההטבה האמורה פטורה ממס, הוא משיב, כי מי שמנחה בעניין זה הוא היועץ המשפטי של הכנסת וכי לנוכח ה"תרשומת" הנ"ל: "כולם השתכנעו שאם יש הסכמה כזאת, הבנה כזאת בין יו"ר הכנסת לנציב מס הכנסה דאז, כך צריך לנהוג". יוכפז מכנה את ההסדר האמור כ"קצת מסריח, ואני אומר את זה בהגדרה מאוד מאוד עדינה, ויכול להיות שבכלל לא חוקי". המשך הראיון עוסק ברכישותיו של מר פנחסי מתקציב "קשר עם הציבור", תוך הזכרת שמו של התובע, בצידו של פנחסי, כמי שעמדו לפרוש מהכנסת וכמי ש"איפשרו" לחברי כנסת שהיה ברור שהם מסיימים את כהונתם "לקבל כמו שצריך את המתנות האלה וכמובן להמנע מתשלום מס הכנסה". הראיון שנערך עם פנחסי מסתיים בדבריו הבאים של יוכפז: "ולהזכיר שוב את תגובתו של יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון, קישקוש מקושקש". 9. לרקע האמור לעיל, אקדים את המאוחר, ואציין, בשלב זה בתמצית בלבד, כי על פי הראיות הוברר כי פנחסי ויוכפז לא דייקו במספר עניינים: א. ישיבת ועדת הכנסת, אשר בה הציג פנחסי את ה"תרשומת" שנערכה במהלך הדיון בו השתתפו התובע ונציב מס הכנסה, לא התקיימה בחודש מארס 1998, אלא ביום 9.2.98, ובה לא השתתף התובע. כאמור, בישיבה מיום 9.2.98 התקבלה החלטה שביטלה החלטה קודמת של ועדת הכנסת (מיום 13.6.96, בשלהי כהונת הכנסת ה-13, כאשר ח"כ אלי גולדשמידט היה יו"ר הועדה, היא "החלטת גולדשמידט"), שעל פיה הציוד שנרכש במסגרת תקציב "קשר עם הציבור" יירשם על שם הכנסת. ביום 9.2.98 בוטלה החלטה זו, וביום 24.3.98, בישיבה אחרת של ועדת הכנסת, נדונה בקשת ח"כ גולדשמידט לערוך רביזיה של ההחלטה מיום 9.2.98. לאחר דיון, הוחלט שלא לשנות את ההחלטה מיום 9.2.98. ב. עיון בפרוטוקול הפגישה שנערכה בלשכת יו"ר הכנסת ביום 12.10.97 עם דורון לוי, נציב מס הכנסה (ת/1), מעלה, כי לא נאמר בו במפורש שחברי הכנסת פטורים מתשלום מס על המוצרים הנרכשים מתקציב "קשר עם הציבור". לשאלה, האם ניתן היה להבין מהנאמר בדיון הנ"ל שכך הם פני הדברים, נשוב בהמשך. 10. התמליל נספח א(2) לכתב התביעה כולל, בעיקרו, את דברי יוכפז שנאמרו בשעה 08:00 במסגרת חדשות גל"צ, המתייחסים ל"חשיפה" לפיה: "חברי הכנסת יצרו לעצמם מעמד מיוחד שבמסגרתו הם אינם משלמים מס הכנסה על מוצרים שהכנסת רכשה עבורם, גם אם אותם מוצרים נשארים ברשותם לאחר תום כהונתם. כתבנו רביב דרוקר דיווח הבוקר כי המעמד החריג הזה, שאינו קיים באף מגזר אחר במשק, אושר בועדת הכנסת הקודמת ביוזמת מי שהיה יו"ר הבית דן תיכון. תיכון אמר לחברי הועדה שהמהלך זוכה לאישורו של נציב מס הכנסה" (ההדגשה אינה במקור). בהמשך מובא קטע מדברי פנחסי שנכללו בראיון הנ"ל ושוב מוזכרת תגובת התובע "הכל קשקוש". שידור זה מסתיים בציטוט דברי ח"כ סאלח טאריף, שאותה עת כהן כיו"ר ועדת הכנסת, לפיהם "מדובר בשערוריה".ב יצויין, כפי שכבר הוזכר, שהתובע כלל לא היה נוכח בישיבת ועדת הכנסת מיום 9.2.98, שבה בוטלה ההחלטה לרשום את הציוד על שם הכנסת, ולפיכך, על פני הדברים, אין ממש במילים "תיכון אמר לחברי הועדה... וגו". 11. נספח א(3) לכתב התביעה הוא תמליל משידור שהחל בשעה 08:12 במסגרת תוכנית "הבוקר". בתחילת השידור משוחח דרוקר עם מגישת התוכנית, הגב אילנה דיין, ולשאלתה, האם חבר כנסת אמור להחזיר את המוצרים שרכש, הוא משיב: "שום דבר, הוא יכול לקחת הביתה, להשתמש בו לביתו, והוא לא צריך לשלם על זה אגורה מס, וזאת כמובן בהבדל גדול מאדם רגיל מהציבור שצריך לשלם מס על כך. מדובר באלפי שקלים על כל מוצר כזה". דרוקר נשאל ע"י אילנה דיין של מי היוזמה "לקביעת המעמד המיסויי המיוחד של חברי כנסת בכל הנוגע למכשירים שהם לוקחים אליהם הביתה", ותשובתו היא כדלהלן: "הוא בעקרון היה יוזמה של יו"ר הכנסת היוצא דן תיכון. מכיוון שברגע שבוטלה התקנה שחייבה את חברי הכנסת להחזיר את הציוד הזה לכנסת בתום הכהונה שלהם, עלתה השאלה מה באמת קורה עם המס. יו"ר הכנסת היוצא כינס ישיבה באותו זמן, זה היה לפני כשנה וחצי, עם נציב מס הכנסה... מהישיבה הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה. אנחנו לא שכירים, אנחנו לא עצמאים, אנחנו מעמד מיוחד. הוא מכנס ישיבה של ועדת הכנסת ביחד עם יו"ר ועדת הכנסת דאז רפאל פנחסי. בישיבה זו יש שני מתנגדים, חגי מירום ואלי גולדשמידט. למרות ההתנגדות חברי הכנסת מחליטים לאשר את זה. אגב, אחד הנימוקים הוא... שאין מקום בכנסת לאחסן הציוד". יצויין, כי, כאמור לעיל, ישיבת ועדת הכנסת שביטלה את ההחלטה לפיה יירשם הציוד על שם הכנסת (ובכך, לכאורה, "פטרה" את חברי הכנסת מתשלום מס) נערכה ביום 9.2.98, שלא בנוכחות התובע. זאת ועוד, בישיבה זו לא נכחו חברי הכנסת מירום וגולדשמידט, כך שלא היו יכולים להתנגד להחלטה. בהמשך השיחה בין דרוקר לבין אילנה דיין מוזכרים דברי דורון לוי, נציב מס הכנסה, המכחיש כי ניתן "אישור" שלא לשלם מס, ומובאים פרטים שונים על רכישות מוצרים שביצעו חברי כנסת אחדים. בשלב זה עולה לשידור ח"כ איתן כבל, שלדבריו ה"סיפור חדש לו", והוא מוצא עצמו צריך לתת הסברים "בשם יו"ר הכנסת הקודם". לדבריו, כששאל מה גורל הציוד נאמר לו שהציוד שייך לו, "אלה הכללים כך קבעה הוועדה". במהלך הראיון עם ח"כ כבל, נוצר קשר עם ד"ר אבי אלתר, שכיהן כיועץ המשפטי של נציבות מס הכנסה. ד"ר אלתר מסביר מדוע מדובר בהטבה החייבת במס, גם אם אין בין חברי הכנסת לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד במשמעותם הרגילה. הגב דיין מפנה לד"ר אלתר שאלה, האם אותם חברי כנסת שרכשו ציוד ולא החזירו, מבלי לשלם מס (ובכללם מוזכר שמו של התובע), הם כולם "עברייני מס". ד"ר אלתר משיב כי "בהגדרה הטכנית הדבר הוא נכון". במשך השידור, חוזר דרוקר על דברי יו"ר ועדת הכנסת ח"כ סאלח טאריף, לפיהם מדובר "בשערוריה" ושבכוונתו לזמן דיון דחוף כדי לבטל את ההסדר. בסיום השיחה, שואלת הגב דיין את דרוקר לעמדת התובע כמי "שטוען שהכל נעשה תחת אישור... ובלגיטימציה גמורה של נציב מס הכנסה". דרוקר משיב כי תגובת התובע היא "קשקוש מקושקש, ניפגש בבית המשפט". 12. בהמשך תוכנית "הבוקר", בהגשת אילנה דיין, נערך ראיון עם חבר הכנסת לשעבר חגי מירום (נספח א(4) לכתב התביעה). מירום מציין, כי הוא עצמו סבר שיש לשלם מס על ההטבה: "אלא שיו"ר הכנסת דאז, דן תיכון, הוא הביא לפנינו אינפורמציה על כי נפגש עם דורון לוי ושוחח איתו על הענין. הוא טען ששניהם היו במבוכה לא קטנה מפני שמדובר פה באיזה עופות מוזרים, שזה חברי כנסת, שאין ביניהם לבין הכנסת יחסי עובד-מעביד מחד, ומצד שני הרכישות שלהם הם רכישות ראויות למטרות שירות הציבור. ולכן הוא אמר שלדעתו, כך דן [התובע, צ.ז] גם הציג בזמנו, שהכנסת לא יכולה ולא תרצה ואין לה את הכלים לקחת את המכשירים הללו בחזרה אליה". מר מירום מציין, כי סבר ש"הסידור" שהתקבל בועדת הכנסת "לא עולה על הדעת", "אבל משנתקבלה החלטה, נתקבלה החלטה". בהמשך השידור, מתנהלת בין הגב דיין לבין דרוקר שיחה על הרכישות שביצע התובע במסגרת תקציב ה"קשר עם הציבור", בעת שכבר ידע שהוא לא יכהן בכנסת הבאה. דרוקר מציין, כי "הרכישות [של התובע, צ.ז] היו בערך כולל של 100 אלף שקלים. דן תיכון כרגע לא צריך לשלם עליהם אפילו אגורה אחת". לעניין זה העיד התובע, כי בסופו של דבר דיווח לשלטונות המס על ההטבה האמורה.נ 13. התמליל האחרון שצורף לכתב התביעה (נספח א(5)) הוא תימלול של שידור במסגרת התוכנית "עושים צהריים", בשעה 12:30, גם הוא ביום 24.8.99. באולפן נמצאים מנחה (כנראה הגב ליפקין-שחק) והכתב דרוקר. השניים מראיינים את ח"כ מאיר שטרית. ח"כ שטרית מתאר את הצעתו לפתרון הבעיה (הצעה שלא התקבלה ושהוצגה במהלך הדיון בועדת הכנסת מיום 9.2.98) לפיה יוחל פחת "מואץ" על הציוד, של 33% בשנה, כך שבסיום קדנציה מלאה יוותר הציוד חסר ערך. לדברי שטרית, "מס הכנסה לא היה חד משמעי בקביעה שצריך לשלם על זה מס". ח"כ שיטרית מאשר את דברי דרוקר, לפיהם התובע הציג לועדת הכנסת מצג לפיו נציבות מס הכנסה לא היתה חד משמעית בגישתה. [...] 16. קריאת התמלילים שצורפו לכתב התביעה, בכללותם, לא יכולה שלא להוליך למסקנה, כי בכוונת המפרסמים היה להציג את חברי הכנסת, שהובילו את המהלך שהביא, על פי הפרסום, למתן "פטור" מתשלום מס על מוצרים שנרכשו מתקציב "קשר עם הציבור", באור שלילי ביותר. העולה מן הפרסום הוא, שהמהלך הוצג כמעין "חגיגית רכישות" על חשבון הקופה הציבורית, במובן זה שבעוד שכלל הציבור היה ממוסה על הטבה ממין זה, הרי שנבחרי הציבור יצרו לעצמם מעמד מיוחד. "איש הבשורה" בענין זה היה התובע ("הוא יצא עם בשורה, אישרו לי לא לשלם מס, מכיוון שאנחנו חברי הכנסת אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו לא כמו אזרחים מן השורה", דברי דרוקר בנספח א(3) לכתב התביעה). [...] הפרסום לא היה ביקורת על מהלך חקיקתי או רגולטיבי זה או אחר, אלא על מהלך שהוא, לדעת עורכי ומפרסמי התחקיר, מהלך המנוגד לחוק. מעבר לאמור לעיל, נראה כי הפרסום כולל התבטאויות שיש בהן כדי "להשפיל", "לבזות" או "לפגוע" בתובע. יוכפז מכנה את ההסדר, שלגרסתו יזם התובע, "קצת מסריח", בלשון המעטה, ו"יכול להיות שבכלל לא חוקי". מיוחסת לתובע פעולה בלתי כשרה במפגיע. ההטבות מכונות "מתנות" שהמקבלים אותן נמנעים, שלא כדין, מתשלום מס עליהן, והכל "ביוזמת" התובע. כלומר, התובע יזם חלוקת "מתנות" לחברי הכנסת בפטור ממס, בניגוד לחוק. פעמיים לפחות נזכרת בשידורים התיחסותו של ח"כ טאריף לענין כאל "שערוריה" וחברי הכנסת שרכשו מוצרים על פי ההסדר האמור, ובכללם התובע שהוזכר בשמו, הם "עבריני מס". עוד צויין, כי התובע רכש מוצרים בערך של 100,000 ש"ח מבלי לשלם מס (על אף החובה לשלמו). אין ספק, שלפחות בקרב אותו חלק של הציבור שומר החוק, הרואה בקבלת טובות הנאה מבלי לשלם מס (בניגוד לחוק) משום מעשה פסול, היה בפרסום משום "לשון הרע" על התובע. 17. אינני מקבל את טענת הנתבעים, כי לא מדובר בייחוס מעשה ספציפי לתובע, אלא בביקורת על כלל ציבור חברי הכנסת. נדמה, כי די בהתבטאויות שפורטו לעיל כדי להצביע על כך. יתרה מזאת, התברר כי דרוקר "עלה" על נושא התחקיר כאשר ערך תחקירים אחרים בעניינו של התובע דווקא. תחקיר אחד (בענין נסיעות התובע לחו"ל) לא פורסם בסופו של דבר ותחקיר אחר שודר ביום 12.8.99 (שעיקרו עסק בשיפוצים בדירת התובע). אין ספק שהתובע היה "על הכוונת" והצגת הדברים כביקורת על מעשיו של ציבור שלם היא תיאור חלקי בלבד של הפרסום. לתובע נשמר "מקום של כבוד", כמי שיזם את המהלך והשיג את אותו "הישג", מפוקפק ובלתי חוקי, בפגישתו עם נציב מס הכנסה, תוך עיוות עמדתו של הנציב, אשר הכחיש קיומו של הסדר כאמור. בהקשר זה מעניינת התבטאותו של רפאל פנחסי, בעת עדותו בבית המשפט, כאשר הוא נשאל על שיחה מקדימה שהיתה לו עם אנשי גל"צ לפני שרואיין: "...כשהיו צריכים לשדר אז צילצלו בערב או בבוקר, אמרו לי אתה צריך להכנס לשידור להגיב על הכתבה הזו והזו נגד דן תיכון ואז התראיינתי באותו בוקר" (עמ 208, שורות 11-13 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור). כמשיח לפי תומו מספר לנו מר פנחסי כיצד הוצגה הכתבה ע"י אנשי תחנת השידור, ככתבה "נגד דן תיכון". 18. העולה מהאמור עד כה: הפרסום כלל דברי "לשון הרע" כנגד התובע ואין לקבל את טענת הנתבעים לפיה כלל לא מדובר בפרסום מסוג זה. [...] 26. בטרם תגיע שעתה של בחינת חומר הראיות לצורך קביעת מימצאים עובדתיים, לא למותר יהיה להדגיש ארבעה עניינים: א. בית המשפט מודע היטב לקושי המיוחד שעמד על דרכם של הנתבעים להוכיח אמת בפרסום לנוכח בחירתם המובנת והלגיטימית, לחסות בצלו של החסיון העיתונאי, שלא איפשר להם לחשוף את מלוא הנתונים העובדתיים שעמדו לרשותם בעת הכנת הכתבה לשידור. אין ספק שזהו המחיר שעיתונאי צריך לשאת בו בבואו להתגונן מפני תביעת דיבה, במיוחד בטענת "אמת בפרסום". אך דווקא בידעו את הקושי האמור, על העיתונאי להשמר שבעתיים בעת הפרסום, ואם הוא נוהג בתום לב, יוכל לנסח את דבריו בדרך של הבעת דעה, אם אין בידיו מלוא "התחמושת" להציגה בבית המשפט בבואו לטעון אמת בפרסום. [...] 27. עוד בטרם נפנה לעובדות, יצוין, כי בעמדת הנתבעים עצמם, וליתר דיוק – בעמדת האחראי העיקרי לאמור בכתבה – דרוקר, ניתר לאתר סחף מסוים. בסעיף 11(ג) לכתב ההגנה מוצגת עמדה חד-משמעית לפיה התובע "טיפל ואף הוביל את המהלך בענין הפטור ממס לחברי כנסת בגין ציוד שנרכש עבורם מתקציב הקשר עם הציבור ואשר נותר ברשותם לאחר סיום כהונתם בכנסת. במסגרת טיפול זה נפגש עם נציגי נציבות מס הכנסה והודיע לח"כ רפאל פנחסי, שהיה יו"ר ועדת הכנסת, את עיקרי הדברים, כפי ששודרו, דהיינו, כי נוכח מעמדם המשפטי המיוחד של חברי הכנסת, אין הם חייבים במס על ציוד זה. כך הוצגו הדברים בפני ועדת הכנסת גם על ידי התובע עצמו". בתצהיר עדותו הראשית של דרוקר, האמירה פחות פסקנית. כאן מדובר על כך שהתובע יזם החלטה "שמשמעותה המעשית" היא פטור ממס. בחקירתו הנגדית של דרוקר הוא חוזר על העמדה "המרוככת", לפיה בפועל לא ניתן פטור לחברי הכנסת, אך הפרשנות שהם נתנו להחלטת ועדת הכנסת מיום 9.2.98 (אשר ביטלה את ההוראה לפיה הציוד יירשם על שם הכנסת), ומשמעותה המעשית של ההחלטה, היא שלא ישולם מס (עמ 401-404 לפרוטוקול). שינוי גירסה זה אינו ענין של מה בכך. כפי שיתברר לאחר סקירת העובדות, לא ניתן לקבוע כי העובדות שהוצגו בכתבה, ועיקרן – שהתובע יזם פטור ממס ושהוחלט על פטור כזה, אכן משקפות את האמת. דרוקר הבחין בכך בעצמו כאשר מלוא החומר נפרש לפניו במהלך ההתדיינות. האמירה כי מדובר ב"פרשנות" של חברי הכנסת ובמצב דה-פקטו שנוצר, קרובה יותר לאמת, אך אמירה זו לא נכללה בכתבה. אכן, כפי שהתברר, במהלך הכנת הכתבה דרוקר כלל לא עיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת (עמ 372 לפרוטוקול). הוא הסתמך על מקורות, שחלקם נותרו חסויים. הוא טען, שמכיוון שההחלטות ממילא מתקבלות "מאחורי הקלעים", לא היה טעם לעיין בפרוטוקולים (עמ 381 לפרוטוקול). מכיוון שהיה מדובר בעבודת תחקיר שארכה "חודשים ארוכים" (סעיף 6 לתצהיר דרוקר), החל מספטמבר 1998 ועד אוגוסט 1999 (עמ 480, שורה 20 לפרוטוקול), המעט שניתן היה לצפות הוא, שדרוקר יעיין בפרוטוקולים של ישיבות ועדת הכנסת, שהרי גם אם ההחלטות החשובות באמת מתקבלות שלא במסגרת ישיבות הועדה, למצער היה על דרוקר לברר כיצד באו העמדות לידי ביטוי פומבי באותן ישיבות; ואם יש בכך סתירה למידע האחר שבידו, אולי שומה עליו "לרכך" את קביעותיו העובדתיות הפסקניות. לנוכח ההימנעות מהעיון, לא ייפלא כי התברר בדיעבד שהמציאות המשתקפת בפרוטוקולים האמורים לא תואמת את הקביעות העובדתיות שהובאו בכתבה. אכן, בניגוד לעמדת התובע, אינני סבור שמקריאת הפרוטוקולים ניתן להסיק מסקנות חד משמעיות כאילו התובע התנגד למהלך שהביא לפטור דה-פקטו מתשלום מס על המוצרים שנרכשו במסגרת תקציב "קשר עם הציבור", אך, למצער, התמונה היא רב משמעית ולא נכון היה להציגה כחד משמעית. אם עסקנו בסוגיית העיון בפרוטוקולים של ועדת הכנסת, ולהשלמת התמונה, יצוין, כי התברר שלא היתה מניעה עקרונית שדרוקר יעיין בהם. מעדות ח"כ מירום (עמ 271, שורות 11-13 לפרוטוקול), מעדות דובר הכנסת גיורא פורדס (עמ 531 ועמ 537 לפרוטוקול) ומעדות מנהלת ועדת הכנסת, הגב אתי בן-יוסף (עמ 541 לפרוטוקול), כמו גם מהוראת סעיף 102א לתקנון הכנסת (עמ 381 לפרוטוקול), עולה בבירור, כי ניתן היה לעיין בפרוטוקולים. אכן, מנהלת הועדה נוהגת לקבל את אישור יו"ר הועדה לבקשה לעיון בפרוטוקולים, אך נראה כי מששמע דרוקר שלא יוכל לקבל הפרוטוקולים מיד כשביקש זאת, לא טרח למצות את זכותו ולהשלים את התהליך. אגב, נראה שאי העיון בפרוטוקולים, דבר שהתבקש כמובן מאליו כאשר מבוצע תחקיר מעמיק שנמשך על פני תקופת זמן ממושכת, היה בכוחו לשלול את תום לבם של הנתבעים אילו היתה נדונה טענת ההגנה של תום הלב (סעיף 16(ב)(2) לחוק). כפי שנראה בהמשך, עיון בפרוטוקולים היה צריך להביא את הנתבעים לשיקול מחודש, ולפחות למתן את הניסוחים של הדברים שנאמרו בשידור. [...] 34. נמצא, כי אין לפני ראיה לפיה התובע יזם את הדיון בסוגיה, או במילים אחרות – יזם את המהלך שהביא לפטור, ולו פטור "דה-פקטו", מתשלום מס על המוצרים שנרכשו עבור חברי הכנת מתקציב "קשר עם הציבור". דרוקר נותר איתן בדעתו, גם לאחר שמיעת חלק ניכר מהעדויות, כי התובע היה זה שהוביל את ההחלטה (עמ 400, שורה 1 לפרוטוקול) וכי הוא עומד מאחורי הנאמר בכתבה (עמ 458 לפרוטוקול). דרוקר הדגיש, כי ממקורותיו (החסויים כנראה) הוברר לו, כי המהלכים העיקריים מתבצעים שלא בישיבות הועדה, אלא "מאחורי הקלעים", ושם באה לידי ביטוי יוזמתו של התובע (עמ 381 ועמ 448 לפרוטוקול). ואולם, כאמור, אין בית המשפט פוסק אלא על פי חומר הראיות שהובא לפניו, ומחומר זה לא עולה המסקנה שהנתבעים ביקשו שאסיק. יתרה מזו, ח"כ פנחסי הבהיר, כי הוא, כיו"ר ועדת הכנסת, היה מחליט על סדר היום וליו"ר הכנסת לא היה מעמד בנדון. גם דרוקר אישר שזה מצב העניינים המשקף את המתרחש בועדת הכנסת (עמ 385 לפרוטוקול). [... התוצאה היא, שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי התובע הכריז, בעקבות הפגישה בינו לבין נציב מס הכנסה, כי אם הציוד שיירכש יירשם על שם חבר הכנסת, לא יחול חיוב במס. [...] 40. בפרוטוקול ישיבת ועדת הכנסת מיום 24.3.98 (נספח דת/8 לתצהיר התובע) נרשמו גם דברי התובע, שהשתתף בישיבה כמשקיף, וכל צד מבקש לתמוך את עמדתו באמור שם. אומר מיד כי קשה להסיק מסקנה חד משמעית מדברי התובע באשר למניעי עמדתו להתנגד להצעת ח"כ גולדשמידט. ואולם, מהאמור כאן נובע שגם לא ניתן להסיק את המסקנה אליה הגיע דרוקר, ודי בכך כדי לקבוע שהגנתו בדבר אמת בפרסום לא הוכחה. כזכור, התובע התנגד עוד בשעתו להחלטת גולדשמידט, מהטעמים שפורטו לעיל, וביניהם שהדבר אינו מעשי (יחייב "לבנות מחסנים" בכנסת) ושיש בהחלטה הזו פתרון חלקי בלבד למכלול שאלות קשות בנוגע לכלל ההטבות שמוענקות לחברי הכנסת, מעבר לאותו ציוד הנרכש מתקציב "קשר עם הציבור". דרוקר, אשר, כזכור, לא עיין בפרוטוקולים קודם לשידור הכתבה, העיד, כי גם לאחר עיון בהם, נותר איתן בדעתו, שכן, לדבריו, התברר לו שהתובע הציג עמדה שלא איפשרה לחברי הכנסת אלא לתמוך בהצעת פנחסי: "יושב ראש הכנסת הציג עמדה, שהיא, כמו שח"כ גולדשמידט כינה אותה, עד כדי אבסורד. כיוון למסות את העיתונים, למסות את הלינות בבתי מלון, למסות את הכל, כך שיהיה ברור שחברי כנסת לא יבואו ויאמרו בוא נמסה את הכל" (עמ 417 שורות 13-17 לפרוטוקול). ובהמשך עדותו שב דרוקר והסביר את עמדתו בנדון: "אני ששידרתי את הידיעה הבנתי ועד היום אני מבין כך, שהתובע הציג עמדה שבעצם לא איפשרה שום פתרון אחר, חוץ מהפתרון שחברי הכנסת יקחו את הציוד שלהם הביתה ולא ישלמו עליו מס" (עמ 420, שורות 9-12 לפרוטוקול). בטרם נבחן את שנאמר בדיון בועדת הכנסת ביום 24.3.98, אציין, כי בכל מקרה, גם לשיטתו של דרוקר, מדובר בפרשנות שלו את המשתמע מדברי התובע (כפי שמקורותיו גם הציגו לפניו). יש הבדל גדול בין קביעת עובדה לבין הצגת הדברים כאילו ניתן להבין את עמדת התובע בצורה מסוימת. הנתבעים הציגו בכתבה עובדה נחרצת, וגם אם בדרך של פרשנות ופלפול יכול להיות ממש בגירסתם, לפיה ניתן היה להבין את דברי התובע כאילו הוא מביא את עמדת גולדשמידט לכלל אבסורד כדי שהחלטת פנחסי תיוותר על כנה, היה עליהם קודם כל להביא לפני הציבור את העובדות כהווייתן, דהיינו – את תוכן הדברים עצמם, ורק על יסוד זה להביע דעה מסוימת. אילו היה נעשה כך – אין להוציא מכלל אפשרות שהפרסום היה לגיטימי. הנתבעים נקטו בדרך שונה, ונראה, כי לנוכח דרכם זו ולנוכח מה שנאמר בועדת הכנסת ביום 24.3.98 (ואף לנוכח מה שנאמר קודם לכן), לא יוכלו לעמוד בנטל הכבד להוכיח את הגנתם, הגנת אמת בפרסום. [...] 44. לסיכום עניין זה: הנתבעים, ודרוקר בראשם, מתיימרים לדעת מה היתה עמדתו ה"אמיתית" של התובע. אני, שכל מה שיש לי אלו הראיות שנפרשו לפני, אינני יכול לקבוע, על פי אותן ראיות שפורטו בהרחבה רבה לעיל, שאכן עמדת התובע היתה כפי שהדברים הוצגו בכתבה. די בכך כדי לדחות את הגנת האמת בפרסום. לא הוכח שהתובע יזם את ההחלטה על פטור ממס, לא הוכח שבכלל הוחלט על פטור ממס ולא הוכח שהתובע הסדיר ענין זה בפגישתו עם נציב מס הכנסה. אכן, החלטת פנחסי כפי שהובנה ע"י חלק מחברי הכנסת, גררה אחריה תוצאה מעשית של מעין פטור הלכה למעשה, ובכך, לכאורה, "שיפרה" את מצב חברי הכנסת לעומת מצבם לפי החלטת גולדשמידט. ואולם, לא הוכח שהתובע יזם את החלטת פנחסי ואין די בהצגת התנגדותו להצגת הרביזיה שהציע ח"כ גולדשמידט, כדי להופכו ליוזם החלטת פנחסי; מה גם שאין לשלול את האפשרות, כמסתברת לא פחות ואף יותר מהאפשרות לה טענו הנתבעים, שהתובע באמת ובתמים התנגד לעמדת ח"כ גולדשמידט מטעמים טובים וענייניים, ולא כדי להיטיב עם חברי הכנסת ולגרום לפטור הואיל והבין שמס הכנסה "לא יתעסקו בזה". אין ספק שנושאו העקרוני של התחקיר היה נושא ראוי, וחובתם של אנשי תקשורת ועיתונות היתה לחושפו ולהביאו בפני הציבור. נראה שנוצר מצב שחברי הכנסת נהנו בפועל מהטבות שונות, בסכומים נכבדים, מבלי שינהגו כלפיהם, מבחינת מיסוי ההטבות, כפי שמתחייב מהחוק. דא-עקא, שלא בכך עסקינן. ענייננו הוא בקביעות העובדתיות הכלולות בפרסום והמתייחסות לחלקו של התובע בפרשה. התובע, גם בהתחשב בתפקידו הבכיר כראש וכראשון לחברי הכנסת, הוצג במפורש כמי ש"סידר" לעצמו ולעמיתיו הטבה פטורה ממס והכל בניגוד לחוק, תוך עיוות הסיכום שהושג בפגישה בינו לבין נציג מס הכנסה. זאת לא הוכח כלל ועיקר. לפיכך אין בידי אלא לדחות את הגנת הנתבעים המבוססת על טענת "אמת בפרסום", היא טענת ההגנה שנותרה בידם לאחר שקבעתי כי אין מדובר בהבעת דעה. [...] סיכום 52. התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. במובן זה, ההחלטה דנן מהווה פסק-דין בכל הנוגע ליחסים שבין התובע לבין הנתבע הנ"ל. הנתבעים 2-4 נמצאו אחראים בגין הפרסום שיש בו לשון הרע כנגד התובע, וסכום הפיצויים ייקבע בהמשך, לאחר שתוצגנה ראיות לעניין זה. אינני עושה צו להוצאות ביחסים שבין התובע לבין הנתבע 1, בהתחשב בעובדה שלא היו לנתבע 1 הוצאות מיוחדות בגין התביעה נגדו, שכן כל הנתבעים יוצגו ביחד, וגם בהתחשב במסקנותיי לעניין קיומו של פרסום שיש בו לשון הרע. עם סיום ההליך כנגד יתר הנתבעים, תינתן ההחלטה בעניין ההוצאות הנוגעות להם. לקריאת ההחלטה המלאה

הדיונים באחד הפורומים החשובים של הממשלה נערכים הרחק מעין הציבור, כך שהנבחרים מאשרים הצעות חוק מהותיות מבלי שבוחריהם יודעים מי תמך או התנגד, ומדוע. עדותו של גורם שהיה בעשרות דיונים חושפת את מאחורי הקלעים של מדיניות החקיקה של הממשלה, את היעדר הדיון המשמעותי, ואיך הציבור יכול בכל זאת להשפיע על השרים?

בזו אחר זה עולות לסדר יומה של ועדת השרים לחקיקה הצעות חוק של הקואליציה, ובה נקבע היחס אל הצעות חוק שמעלים חברי הכנסת באופן פרטי. רק לאחרונה דנה הוועדה ב"חוק דרעי 2", בחוק איסור הכנסת חמץ לבתי חולים בפסח ובחוק שהציע ח"כ בועז ביסמוט להגבלת השימוש בהקלטות באופן שעלול לפגוע בחופש העיתונות. אבל כיצד נראים דיוני הוועדה החסויה מבפנים? אלי (שם בדוי) היה שם בעשרות דיונים בשנים האחרונות, בממשלות שונות. יושב בוועדת השרים לחקיקה מקשיב ומעורב במתרחש. עדותו על הדרך שבה מאשרים חוקים במדינת ישראל שופכת עוד אור על אחד הנושאים שאנחנו מסקרים באופן עקבי בשקוף בשנים האחרונות. בשיחה עמו הוא מספר על הפסיכולוגיה מאחורי ההדלפות: "זה נעשה בשביל שאחרי זה הכתבים יהיו שם בשבילנו", הוא אומר. לדבריו, אין משמעות אמיתית למה בדיוק כל אחד הצביע, ודרכו של הציבור להשפיע יכולה להיות דרך נציגים בעלי השפעה כמו התקשורת. ועדת השרים לחקיקה הוא אחד הפורומים החשובים של הממשלה. היא קובעת את עמדת הממשלה בנוגע לכל חוק שעולה בכנסת, וכך חורצת את גורלות הצעות החוק הפרטיות בטרם לידתן. לאור החלטתה המפלגות יורו לחברי הכנסת איך להצביע במליאה, גם אם זה בניגוד לעמדתם האישית ואפילו אם הם יודעים שזה רע למצביעים שלהם. מעבר לכך, היא מתנהלת ללא שקיפות, ללא דיון אמיתי, ללא משא ומתן עם הח"כים המציעים ובלי יכולתו של הציבור לדעת מה היו העמדות המנומקות משרדי הממשלה לפני פסילה או אישור של חוק. מדי פעם אנחנו מקבלים הצצה, דרך הדלפות לתקשורת. "יש תחושה שלפעמים הם יוצרים את הדיון כדי להוציא את זה החוצה במטרה להראות הנה פעלתי בשביל המוחלשים. אבל גם אם זו לא המטרה. כל דבר מעניין שנאמר יצא כמעט בוודאות". מספר אלי. "בסוף בתוך הוועדה (ועדת השרים לחקיקה, ע.ב) אפשר לשבת עם פלאפון ואם לא אז אפשר לכתוב במחברת. אם אתה קולט משהו מעניין אז מעבירים את זה לדובר והוא מעביר את זה לכתב פוליטי כלשהו. אחרי חמש דקות אתה רואה את זה בטלגרם של הכתב, אפילו עם שגיאות הכתיב שלך". על השאלה אם אפשר לסמוך על ההדלפות האלו אלי משיב כי "אני חושב שהם כן נזהרים, הם כן מפחדים להוציא משהו שהוא לא נכון. אבל אם הם לא מקבלים ריקושטים אז הם עובדים כבר יותר על אוטומט. אבל כן, פעמים רבות ההדלפות יהיו מגמתיות ואתה צריך לעקוב אחר הדיון כדי לדעת לתקן כתבים למה שבאמת נאמר". למה זה קורה?"כל זה נעשה בשביל שאחרי זה הכתבים יהיו שם בשבילנו. אם נרצה לקדם איזה אייטם שלנו. זו בסוף עבודה של הדובר. הקשר האישי עם הכתבים הרבה פעמים עוזר. כשרוצים להדהד משהו אז מבקשים טובה. זה חד משמעית ככה, אלו לא הדלפות לטובת שקיפות וזכות הציבור לדעת. זה כמו תיק 4000 בהיקף קטן. זה באמת קורה כל הזמן, אני לא חושב שיש מה להשוות, אבל זה מזכיר את הטענה של נתניהו על יחסי פוליטיקאים תקשורת". הדיון עצמו מתנהל בטכניקת עבודה של פס ייצור משומן. "יו"ר הוועדה פותח את הישיבה ולפעמים פתאום יורד סעיף בלי הסבר", מתאר אלי. "אם מישהו בא רק בגלל הסעיף הזה – די בזבזו לו את הזמן. יו"ר הוועדה מנהל את הישיבה, מקריאים את הסעיף, איש מקצוע מציג את החוק ואז מצביעים".איך מחליטים מה עולה ומה עובר?"בסוף יש מכסות לכל סיעה והיא קובעת אילו חוקים היא רוצה להעלות למליאה. בגדול הקו הכללי הוא לתמוך בהצעות קואליציה ולהתנגד להצעות אופוזיציה, כשהרבה פעמים במקום להכריז נגד דוחים למועד מאוחר יותר. אבל זה קורה כשרוצים להיות יותר פייסניים עם חברי הכנסת. ופה זה כבר תלוי בעבודה המקצועית של חבר הכנסת. אם הוא סתם משגר לשם הצעת חוק ולא עושה הכנה אל מול השר והמשרדים הרלוונטיים ומוודא שהם לא מתנגדים, אז הם כנראה פשוט ידחו אותה". באופן רשמי ההחלטות מתקבלות בהצבעה, אך בפועל אלי מבהיר כי "יש לזה אפס משמעות. "השרים לא עוברים חוק חוק ומחליטים אם הוא חוק טוב או שלא. הם יושבים שם כדי להצביע בהתאם לעמדת המפלגה. הכי דומה לדעתי זה להקביל את ההצבעה למה שקורה במליאה. הצבעה אוטומטית של קואליציה אופוזיציה. שר בטוח לא יצביע נגד עמדת יו"ר המפלגה שלו ובכלל לעיתים רחוקות תהיה מחלוקת. בסוף יש בוועדה גורמים חזקים כמו יו"ר הוועדה שכולם צריכים אותו". חלק ממשמעות הוועדה היא לא לאשר חוקים שאין להם היתכנות כלכלית. אבל הוועדה מכריעה גם גורלות של חוקים ללא כל צורך בהעברת תקציב, כמו חוקי שקיפות למשל. "כל המהות של הוועדה היא להחליט מה עמדת הממשלה", מסביר אלי. "היא נועדה לעשות עבודת תיאום בין המשרדים, לבדוק שזה לא נגד מדיניות ממשלתית ושיש לזה תקציב". בממשלות קודמות ביקשנו משרי ושרות הממשלה להשקיף את החלטותיהם – אחת השרות הבודדות שהסכימו להפוך את הצבעותיה בוועדה לשקופות היא השרה גילה גמליאל מהליכוד. "השרים והשרות אמורים לשבת בוועדה, אמורים כי בדרך כלל מגיעים שלושה-ארבעה שרים או שרות וקובעים את עמדת הקואליציה שהיא בדרך כלל מחייבת", אמרה בעבר בראיון ל"שקוף". לדברי השרה גמליאל, בפועל הדברים נראו מעט אחרת, "בפועל לא היו דיונים ומעט היו מגיעים, למרות שכולם נלחמים על הזכות להיות חברים. בנוסף, השרים גם לא משתפים את הציבור שמעוניין להשפיע". על חשיבות הוועדה אמרה גמליאל כי "זה הממשק בין הכנסת לממשלה, זהו המפגש בין הריבון למי שצריך לבצע את הדברים בפועל. כאן יש בעצם פעילות הפוכה, הממשלה היא זו שקובעת לכנסת את העמדה. הבסיס להכול הוא לדעת מה השיקולים שהיו בהחלטה, איזה דיון התבצע ומי הגיע בכלל לדיון? זה מגיע לציבור, זה מגיע לחברי הכנסת וזה לא קורה היום". גמליאל אמרה כי "יש הרבה דברים חיוביים בוועדה אם זה מתבצע כהלכה. זה מנגנון שדורש שקיפות. מי שמציע שקיפות סופג גם את הביקורת הקשה ביותר כי הצבעותיו שקופות, אבל עדיין חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות". למרות התפיסה הקודרת של אלי על הוועדה הוא חושב שלציבור יש השפעה על ההחלטות שלה. "אני חושב שלחץ ציבורי עובד, יש לזה השפעה", הוא אומר. "אם הולך לעלות איזה חוק ומקבלים פתאום מבול של פניות למיילים של כמה שרים שונים ויועצים ופתאום יש גם כתבים שפונים – זה משפיע", אומר אלי. "נציג חזק כדוגמת עיתונאי כמו עמית סגל בהחלט יכול להשפיע על החלטה. אבל בגדול, אם יש משהו שהולך לעלות והציבור מזהה אותו כבעייתי, ופונה, אז זה יכול להשפיע. הרי בסוף, בדרך כלל, לא רוצים להעביר חוקים לא טובים. זה תלוי בעיקר בשרים עצמם. יש שרים קשובים לציבור וכאלו שקשובים פחות". לאלי יש גם הסתייגות מהדרך. "כשזה נהיה מבול של אנשים שעובדים על אוטומט אז השרים מאבדים קשב. צריך לגוון את הדרכים שפונים ואת האנשים שפונים אליהם. אם יש נציג שכבר זכה למענה אז לא צריך להמשיך להציק. כשזה מרגיש שזה כבר טרלול שמפציצים את כולם ועושים בלאגן, גם אם יש טענות הגיוניות הן הולכות לאיבוד ואין קשב לנושא".

העיתונים מקדישים עשרות עמודים לחיסול יעקב אלפרון | "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" חלוקים באשר לשיטה שבה חוסל | "ישראל היום" מרחיב בדיווח על פושעים בדיוניים

"ידיעות אחרונות" פותח לקוראיו את הבוקר עם שלושה עמודים מאת כתב הפלילים היוצא בוקי נאה, המתאר בתמצית את אירועי אתמול ומשחזר בהרחבה את תולדותיו של יעקב אלפרון, העבריין המחוסל. בין היתר, נאה מציב את יחזקאל אדירם, לשעבר כתב הפלילים הבכיר של העיתון, בלב הדרמה של אמש. "כתב ידיעות אחרונות יחזקאל אדירם", כותב נאה, "היה בין האחרונים שראו את אחד מראשי הפשע המאורגן בישראל בחיים". נאה אף מביא מפי אדירם ציטוט מדברי אלפרון אליו, דקות לפני חיסולו: "שמור לי על הילד, הוא ילד טוב, הוא ילד נפלא. חבל לי שהוא יידרדר". מה פתאום פונה העבריין דווקא לעיתונאי הוותיק ומבקש ממנו לשמור לו על בנו? מקריאת "ידיעות אחרונות" הבוקר לא עולה תשובה ברורה, שכן באופן מעט מוזר אדירם עצמו, שלפני כשנה דווח על פיטוריו מהעיתון, אינו שותף לדיווח הישיר על אלפרון וחיסולו ומספק הבוקר דווקא דיווח על תגובת אלמנתו. מעניין שדווקא באירוע דרמטי כל-כך נזקק העיתון לשני עיתונאים שוויתר על שירותיהם. "בית-המשפט הוציא בצהריים צו איסור פרסום על גודל מטען החבלה, על השיטה שבה הונח ועל הדרך שבה הופעל", ממשיך נאה, מה שאינו מונע מהעיתון להעביר את מלאכת הניחושים באשר לדרך החיסול למומחה עצמאי מטעמו. ממש באותו העמוד שבו כותב נאה על הצו מביא איתן גליקמן את התרשמותו של "מומחה חבלה שבחן את התמונות מזירת חיסולו של אלפרון". לדברי אותו מומחה אלמוני, "נראה שמדובר בשלט-רחוק עם מנגנון הפעלה פשוט". ל"מעריב" יש סברה אחרת, וזו מופיעה הבוקר במסגרת קטנה המוקדשת ל"שיטה שבה, ככל הנראה, חוסל יעקב אלפרון" [אבי אשכנזי]. לפי תיאוריה זו, מדובר במטען מסוג המכונה "עלוקה" שהוצמד לכנף המכונית וחובר למנגנון האיתות. מה הבסיס לתיאוריה? בין היתר העובדה כי אבנר הררי, מחסל בשירות עולם הפשע, סיפר על שיטה זו בראיון ל"מעריב" לפני חודשים מספר. רק בעתיד נוכל, אולי, לדעת מי מבין העיתונים מסר הבוקר את הגרסה המדויקת יותר, אבל דבר אחד כבר ניתן לקבוע – "ידיעות אחרונות" שומר על מעמדו כ"עיתון של המדינה". רק בו מתפרסמת הבוקר מודעת אבל מטעם משפחתו של יעקב אלפרון. העיתונים כולם מכינים את ציבור הקוראים לאפשרות של פיגועי נקמה והידרדרות הרחובות למלחמת פושעים בפושעים, שתגבה קורבנות חפים מפשע. "החשש: מלחמת חיסולים", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום"; "כוננות נקמה", זועקת הכותרת הראשית של "מעריב", ואילו ב"ידיעות אחרונות" מציבים בראש עמוד השער שאלה ללא סימן שאלה – "מי הבא בתור". גם ב"הארץ" רואים את עצם החיסול כסימן מבשר רעות, ומדווחים על אי-מניעתו תחת הכותרת "עוד כישלון מודיעיני והרתעתי צורב של חוקרי משטרת ישראל". לעומת זאת, יונתן יבין, הכותב הבוקר מאמר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות", דווקא מעודד מלחמת פושעים. "נכון, אזרחים חפים מפשע ייהרגו או ייפצעו", כותב יבין, "אבל אם בסופו של קרב יתברר שכל העבריינים חיסלו זה את זה ועשו בשביל בלשינו חסרי הישע את העבודה – הרי זה מחיר שאנו כאזרחים צריכים להיות מוכנים לשלם". אגב, אם בסופו של קרב העבריינים יתברר שהוא הביא איכשהו לשלום עולמי, גילוי מצבורי נפט בנגב ונגישות מלאה לנכים בכל מוסדות הציבור במדינה, גם אז יהיה סביר לשלם עבורו את המחיר של כמה אזרחים הרוגים. אבל מה לגבי האפשרות שבסופו של קרב יתברר כי רק כמה מהעבריינים חוסלו על-ידי יריביהם, ואילו היתר ממשיכים לנקום ולנטור ולפשוע ולפגוע עד סוף הימים? במקרה כזה אולי זה באמת לא יהיה משתלם במיוחד. כבר אתמול החלו להישמע קולות ביקורת על היחס שמעניקה התקשורת לפושעים ועל האופן שבו היא הופכת אותם לידוענים. אלפרון עצמו, מזכירים לנו הבוקר כמעט כל העיתונים, כיכב בסדרת טלוויזיה תיעודית לפני כמה שנים, בעת שהיה נתון במעצר בית. הבוקר מופיעה במוסף "המגזין" של "מעריב" כתבת פרופיל על דרור אלפרון, בנו של הפושע המחוסל, הממשיכה את המסורת ומלהקת אותו לתפקיד מייקל קורליאונה ב"הסנדק": "כך הפך דרור מנער מופנם ורגיש שמשפחתו עשתה הכל כדי להרחיקו מהעולם התחתון, למי שעשוי לרשת את אביו יעקב בהנהגת משפחת הפשע החזקה בישראל". וכדי להוסיף לעבות את הקשר בין מציאות לבדיון, רז שכניק מדווח בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" כי הפיצוץ שבו חוסל אתמול העבריין אלפרון נשמע על סט הצילומים של סדרת הטלוויזיה "הבורר", שעוסקת בעולם התחתון. כמה מדיווחי השוליים על החיסול של אלפרון נוטשים לחלוטין את המציאות ומתמקדים בגיבורים הבדיוניים. כך, למשל, מוקדשת כפולת עמודים ב"ישראל היום" לתיאור כללי של זאנר סרטי הגנגסטרים תחת הכותרת "חיסול מהסרטים". כפולת העמודים כוללת תצלומים גדולים של פושעים מפורסמים שסיפקה הוליווד לאורך השנים, ואף את כותרת המשנה המוזרה – "סיפור חייו ומותו של יעקב אלפרון נראה כאילו נלקח מסרט הוליוודי; סרטי הפשע: אמנות או דוגמה רעה?". מה הקשר בין "הבורר", "השתולים", "הסופרנוס" ו"החברה הטובים" לחיסול של אלפרון? אלון רוזנבלום, כותב הסקירה, מסביר זאת מיד בתחילתה: "אין ספק שאילו הרצח של אלפרון היה מתרחש בארה"ב, לא היו חולפים חודשים רבים עד שהיינו עדים לסרט קולנוע שהיה מתאר בדיוק האופייני להוליווד את שרשרת האירועים שהובילו אליו. השחקנים היו מוכרים ואהובים, הבמאי ודאי היה נחשב, וקיים סיכוי גבוה שהסרט היה מועמד לפרסים ופותח פסטיבלים חשובים". ומדוע כותרת המשנה מוזרה? מפני שבסקירה עצמה אין כל התייחסות לסוגיה "אמנות או דוגמה רעה", אלא רק רפרוף שטחי על מיטב התוצרת של הוליווד בתחום. אירוע נדיר יחסית התרחש הבוקר בעיתונות הישראלית – "ישראל היום" מעניק קרדיט יפה לחשיפה שהתפרסמה אתמול ב"ידיעות אחרונות", על ההצבעה הכפולה בכנסת שביצע לפני שנים אחדות שר האוצר רוני בר-און. הידיעה השולית יחסית [גדעון אלון ומתי טוכפלד] אף מקבלת הפניה מרצועה צרה בתחתית שער העיתון. לא קשה לנחש את הסיבה לקרדיט, והיא אף מובאת בגוף הידיעה עצמה – "חשיפת ההצבעה הכפולה של שר האוצר בעיצומה של מערכת בחירות גורמת נזק למפלגה". ניסן שטראוכלר מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי בעקבות החלטת חסידות גור שלא לתמוך במועמד החרדי לראשות עיריית ירושלים, החלו מאבקים פנימיים בתוך הקהילה החרדית שבאים לידי ביטוי, בין היתר, בכך שכמה אנשי עסקים חרדים מבקשים להקים יומון חרדי חדש. לפי הדיווח, היומון אמור להחליף את "המודיע", המייצג את חסידות גור וזוכה לכמעט 20 אלף מנויים. מיד לאחר הבחירות, מדווח שטראוכלר, החלה תנועת מחאה נגד העיתון, ועל-פי הערכות, "מאות עד אלפי מנויים בוטלו" עד כה. יחד עם זאת, שטראוכלר מסייג את הדיווח בקביעה כי "מנסיון עבר יש סבירות גבוהה כי המיזם החדש לא יצליח". בסופו של דבר, מנויי "המודיע" נוהגים לגלות נאמנות לעיתון. בן-דרור ימיני יוצא הבוקר, במדור הדעות של "מעריב", נגד פרסום מאמר מאת פאיז עבאס באתר וואלה. "לאט אבל בטוח הברנזה ששולטת בתקשורת המרכזית מאבדת את שפיותה" כותב ימיני, שכן באותו מאמר המליץ עבאס לערבים בישראל להצביע למפלגות החרדיות בבחירות הקרובות לכנסת, וזאת משום שאלה ישרתו את האינטרסים שלו על הצד הטוב ביותר, בין היתר על-ידי כך ש"ימצצו את דמה של המדינה היהודית והדמוקרטית, ינצלו את המשאבים העומדים לרשותם, יסחטו עוד ועוד כספים ויביאו את המדינה לפשיטת רגל". ימיני מגנה את עצם הפרסום, נמנע מלהזכיר את שמו המפורש של כותב המאמר או את הזירה שבה פורסם, ומביע דאגתו לעתיד הנשקף למדינה, לא בשל הגדלת כוחם של החרדים, אלא בשל החופש הניתן לפרסום מאמרים שכאלה. "אין עוד דמוקרטיה שבה יש תופעות חולניות כאלה", קובע ימיני. במדור הרכילות של "דה-מרקר" [נורית רוט] מדווח כי על מנכ"ל רשות השידור לשעבר יוסף (גו) בראל נגזר לשלם כ-10,000 שקל בגין הוצאת לשון הרע, וזאת בשל יחסו לעובדת רשות השידור שפוטרה מעבודתה בפברואר 2005. לפי הדיווח, עם פיטוריה של העובדת החליף בראל את מנעול חדרה ואיפשר לה לקחת ממנו חפצים רק בנוכחות סמנכ"ל כוח האדם, ובכך הציג אותה כמי שמבקשת להוציא מחדרה חומר השייך לרשות.

התבטאות שנויה במחלוקת של איש התקשורת דן שילון בגלי-צה"ל שכוונה כלפי מלחמת לבנון הראשונה. הכינוי הפך סמל לוויכוח הציבורי סביב המלחמה

ביוני 1982, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, התייחס דן שילון, שהיה אז חייל במילואים בגלי-צה"ל, למלחמה, ואמר: "איך יוצאים מהפלונטר?". התבטאות זו היתה לצנינים בעיניהם של התומכים במלחמה, שטענו כי אסור לתחנת רדיו צבאית למתוח ביקורת על מהלכי הצבא ועל עצם היציאה למלחמה. בין המבקרים היו גם כמה מאנשי התחנה, שקיבצו רשימת התבטאויות שהיו לדעתם פסולות. שר הביטחון אריאל שרון הורה למפקד התחנה להפסיק את שירות המילואים של שילון, אולם אלוף-משנה במיל ראובן גל, שמונה לקצין בודק על-ידי הרמטכ"ל רפאל איתן, קבע באוגוסט 1982 כי הטענות נגד התחנה לא היו מוצדקות, וכי גלי-צה"ל התנהלה כ"תחנה צבאית מגויסת הפועלת ומשרתת את הצבא". גל קבע גם כי עורך התוכנית, יוסי עוזרד, אישר את דבריו של שילון לשידור, וכי יומיים קודם לכן השתמש ח"כ יצחק רבין באותו ביטוי, כשהוא מכוון למעורבותם של גורמים רבים במלחמה, ולא לעצם היציאה אליה. למרות מסקנותיו של גל, הפך הביטוי לסמל של המחלוקת הציבורית סביב המלחמה ושל המתיחות הקשה בין לשכת שר הביטחון לאמצעי התקשורת. "לא יעלה על הדעת", רפי מן, הד-ארצי הוצאה-לאור, 1998

מקצת המשתתפים בפורומים שבאינטרנט מגדירים את עצמם עיתונאים, מה שמציב בעיות של גלגול מידע, בנוסח הרצת מניות ומסחר על-פי מידע פנימי. אלא שמריצי מניות הולכים לכלא, ומריצי שמועות בבורסת התקשורת נהנים משני העולמות

לאחרונה נתרבו עניינים המכונים "פרשות", שבהם מעורבות דמויות ציבוריות ידועות יותר ופחות, ודומה כי די במלה סוגסטיבית זו, המרמזת לכיוון של סקנדל עסיסי, כדי לגרות את הסקרנות. יש פרשות המהוות תקדימים מבחינת השיח הציבורי, ונראה כי לא רק הציבור הרחב שרוי במבוכה מן הסיפורים המתחדשים חדשות לבקרים, אלא גם התקשורת מצויה בדילמה בנוגע לדרכי הסיקור של נושאים חדשים אלו, ובד בבד, עם שכתוב הנורמות הציבוריות, מתעצב דפוס חדש של כיסוי תקשורתי. אין מדובר רק באופי הנושאים העולים לראש סדר-היום הציבורי, כגון איידס, הטרדה מינית ואונס – תופעות לא חדשות בעולם, אך חדשות יחסית אצלנו. השוני נעוץ בהופעתו של שחקן חדש בזירה – האינטרנט. בעבר נהנתה התקשורת הממוסדת משליטה בלעדית על המידע, והציבור נדרש להתאזר בסבלנות עד שקובעי הטון ישחררו מידע שנוי במחלוקת, בין אם זה היה אסור על-פי חוק – צווי איסור פרסום – ובין אם מישהו חשב אותו לרגיש במיוחד. שליטה אבסולוטית שכזו אינה אפשרית עוד בעידן המקוון. מלת המפתח כאן היא "זמינות". היום אנחנו רוצים את המידע כמו את הטלפון הסלולרי – זמין. ואם הוא אינו זמין בערוצי התקשורת הממוסדת, יש באפשרותנו לחפשו בערוצים חלופיים. אלו כוללים לא רק אתרים רשמיים המספקים חדשות, אלא גם גורמים רשמיים פחות, כגון פורומים לדיון בנושאי אקטואליה. בארבע מהפרשות העיקריות העומדות על הפרק בשנה האחרונה – לינור אברגיל, עופר נמרודי, עפרה חזה ויצחק מרדכי – נמנעה התקשורת מלחשוף פרטים מסוימים, כל פרשה ומאפייניה. אך הקורא המקוון לא נזקק עוד לחכות לשיקול הדעת של עורכי העיתונים. הוא יכול לקרוא הכל ברשת לפני הפרסום הרשמי, ובמקרים מסוימים גם בניגוד לחוק. התקשורת הממוסדת ערה לאובדן השליטה במידע ובאופן הפרסום שלו, ובניסיון להתמודד עם הזירה המשתנה, נכנסה לדו-שיח מעניין עם התקשורת האלטרנטיבית. על אונס לינור אברגיל הוטל צו איסור פרסום, אשר היה בתוקף עד אשר היא עצמה ביקשה להסיר אותו, לאחר שהחשוד באינוסה נעצר. אחת הסיבות שהביאו אותה לחשוף את הפרשה היתה השמועות הרבות שנפוצו סביבה. הסיפור התפרסם בישראל ב-14.1.1999. אך גולשים מעוניינים יכלו לקרוא על כך בעיתוני העולם – לאו דווקא המובילים שבהם – ובסוכנויות הידיעות כבר מסוף נובמבר 1998, ואפילו רשת סי.אן.אן. דיווחה על כך. גם פרטי החקירה בפרשת עופר נמרודי נאסרו לפרסום עד 27.10.1999, אולם כבר מ-21.10 החלו המשתתפים בפורום האקטואליה של נענע להחליף פרטי מידע כאספנים, עד שעורך האתר נאלץ לפרסם ב-24.10 הודעה בנוסח: "בשל צו איסור פרסום שהוטל על הפרשה עד יום רביעי, הודעות הנושאות את שמם של האנשים יימחקו". אך בתוך עמו יושב העורך, והוא לא התאפק והוסיף: "מי שקרא את העיתונים בסוף השבוע וחיבר אחד ועוד אחד, כבר יכול לנחש את כל השמות". סיפורה הטרגי של הזמרת עפרה חזה זרע בלבול בציבור הרחב ובקרב אנשי תקשורת. זו היטלטלה בין הסקרנות הטבעית להעדר מידע מוסמך, ומצאה עצמה נקרעת בין שני עקרונות צודקים כשלעצמם, אך סותרים: זכות הציבור לדעת, והזכות לצנעת הפרט. חרושת השמועות – שאחת מהן התבררה לבסוף כנכונה – תפסה תאוצה והפכה לנושא סיקור לעצמו, כמעט באותה הבלטה שניתנה למאבקה של חזה על חייה. גם לאחר מותה של הזמרת נותרה הדילמה, והיו שראו עצמם משוחררים מהיענות לבקשתו האחרונה של אדם על ערש דווי, שיש הרואים בו מעין צו מוסרי בעל תוקף מחייב. וקודם שניתן אישור רשמי לסיבת המוות, החלה התקשורת לדרוש את פתרון התעלומה ופרסום המידע. "שמישהו יגיד כבר את שכולם יודעים". לצד הדיווחים החדשותיים, עסקה התקשורת גם בתסכול שלה עצמה: "התסכול של העיתונאים... הצופים בבית, אשר פשוט מתפוצצים לדעת מה היה לעפרה" ("מעריב", 24.2), "בהעדר מידע רשמי ומוסמך געשה הארץ בגלים של שמועות... טוב תעשה משפחתה אם תסיר את מעטה הסודיות... מן הציבור הזה כבר אין סיבה להסתיר עכשיו את התשובות לשאלה מה הוביל למותה, גם אם האמת קשה וכואבת" ("מעריב", 25.2), "הנהלת בית-החולים סירבה אתמול להתייחס לסיבות... ולשמועות שנלוו לאשפוז... בזמן אשפוזה של חזה סירבו בני משפחתה ובית-החולים למסור פרטים... הדבר גרר גל של שמועות... מסרו בתגובה כי מדובר בשמועות מרושעות וחסרות בסיס..." ("הארץ", 24.2). ארבעה ימים לאחר מותה של חזה "גאל" "הארץ" את הציבור, ואת התקשורת, מייסורי הסקרנות ומן הצורך להסתיר את מה שכולם ידעו, ופירסם את השם המפורש: "עפרה חזה נפטרה מסיבוך של איידס". אלא שכל ההתלבטויות הללו התנהלו אך ורק בתקשורת הממוסדת. מי שרצה לדעת, יכול לקרוא את כל השמועות ברשת האינטרנט, כבר במשך האשפוז הממושך של חזה. אלא שבניגוד לזריזות ולשמחה לאיד המאפיינים התגלגלות של פרשות עסיסיות הקשורות בבעלי שררה וממון, כאן דווקא נזהרו המשתתפים בקבוצות הדיון ושמרו על רגישות יחסית, לצד ביקורת על התנהגות התקשורת הממוסדת: "קשה לראות את כלי התקשורת... כאילו היא לא עומדת בציפיות שלהם למות כבר. זה פשוט מזעזע אותי. וגם כל חרושת השמועות לגבי מה יש לה באמת מעבר לסיפור הכיסוי של השפעת", כתבה משתתפת בפורום האקטואליה של נענע כשבוע לפני מותה של חזה. במהלך האשפוז דנו המשתתפים בפורומים בפתיחות כנה בסוגיות המוסריות של עיתונות, פרסום ופרטיות, דיון מעניין שלא פסק גם בחלוף הסערה התקשורתית המיידית, וכאשר התקשורת הממוסדת כבר פנתה לשערורייה הבאה. גולש אחד גילה רגישות יוצאת דופן כאשר שאל את חבריו לפורום: "רציתי לשתף אתכם בבעיה. יש ברשותי מידע חדש על עפרה חזה שטרם פורסם... האם לפרסם כאן בפורום? ...האם מישהו מחברי הפורום יכול לראות עצמו נפגע מפרסום המידע...". אלא שאותו גולש, "סתם יאיר", לא היה אלא מנהל פורום האקטואליה, והוא לא גילה רגישות דומה בעת שחשף את שמה של אשת ציבור שנאנסה, בניגוד לצו איסור פרסום. הוא הוסיף ופירסם הודעה נוספת, אשר נמחקה בידי עורך האתר, אקט שגרר מחאה רמה והתפטרות של מנהל הפורום. ממילא הצעתו לא זכתה לעניין רב. חבריו כבר מאסו בנושא, ובבוקר למחרת כבר היה מישהו אחר בעין הסערה. פורומי האקטואליה והשמועות המתגלגלות שם, ומשם הלאה לעיתונות, ממלאים תפקיד מעניין בשינוי פניה של התקשורת. מרבית המשתתפים בהם הם אזרחים מן השורה, אך מקצתם מגדירים עצמם עיתונאים, מה שמציב בעיות כאשר הם מעורבים בגלגול מידע, משהו בנוסח הרצת מניות ומסחר על-פי מידע פנימי. אלא שמריצי מניות הולכים לכלא, ומריצי שמועות בבורסת התקשורת נהנים משני העולמות. לשיא של אבסורד הגיעה התקשורת הממוסדת בפרשת יצחק מרדכי. שלא כמו במקרה של חזה, כאן היה הדו-שיח בין התקשורת לרשת מהיר במיוחד. הסבלנות פקעה מהר מאוד, והזמן שחלף למן פרסום הידיעה על הגשת התלונה נגד "שר בכיר" ב"ידיעות אחרונות", בבוקר 7.3.2000, ועד לפרסום שמו של אותו שר התקצר למינימום. הפרסום היה פתיחת תחרות, מי יפרסם ראשון את השם המפורש. מעבר לשאלה המתבקשת, מדוע לא פירסם העיתון את השם, שלא נאסר לפרסום בידי שופט, יש לתת את הדעת לדפוס המתהווה בסגנון "תחזיקו אותי", שהוא בעצם תחרות על מי לא יפרסם ראשון, היינו, התחמקות מנטילת אחריות לפרסום. החידה נפתרה בשעה 8:37, בפורום האקטואליה של נענע. על הידיעה היה חתום המשתתף "חיים חיים", והוא הוסיף את ה"ייחוס": "מקור בכיר ברדיו". בין אם התכוון אותו גולש כי הוא נסמך על מקור שכזה, ובין אם הוא היה המקור עצמו, הדבר מעורר בעיות קשות. במקרה הטוב, גורם ברדיו הדליף, בדרך זו או אחרת, ידיעה לאינטרנט. במקרה הרע, גורם ברדיו שתל ידיעה באינטרנט. בכל מקרה, הדבר מוכיח שהמידע היה בידי גורמים בכירים ברדיו, ואלה בחרו שלא לפרסמו, אלא להציף אותו כבלון ניסוי במימי הרשת, קודם שחתמו על הידיעה. אך שלא כמו "ידיעות אחרונות", אשר פרש מן התחרות ברגע שירד לדפוס בלי שמו של מרדכי, בפני הרדיו עומדת זכות השיבה למירוץ. ובהנחה שהמשתתף היה אכן איש תקשורת, או בעל קשרים בתקשורת, נותר רק להצטער על כי הרדיו מצא לנכון לשתול מידע באינטרנט רק על מנת שיוכל לצטט את עצמו בעילום שם כעבור שעה וחצי, בשעה שהמידע היה מצוי בידיו ממילא. מכאן החל הפרסום מתגלגל בתקשורת האלקטרונית בסגנון הביצה והתרנגולת, כשתחנות הרדיו והאינטרנט מצטטים זה את זה. גלי צה"ל וקול-ישראל פירסמו את השם המפורש דקות מספר לפני חדשות השעה עשר, בייחוס עלום וסתמי ל"אינטרנט", בלא ציון שמו של אתר מסוים. ועוד בטרם מהדורת החדשות של השעה העגולה, כבר הופיעה כתבה בחדשות נענע המצטטות את הרדיו, אשר ציטט את האינטרנט. כנראה שהיתה כאן התלבטות בין "גונב מגנב פטור" לבין "המביא דברים בשם אומרם, כאילו הביא גאולה לעולם". לבסוף עשו קומבינציה של השניים. קומבינה דוט קום. ככל שזירת התקשורת ברשת מתקדמת, כך מתיישנת התקשורת הממוסדת ונותרת הרחק מאחור. פקודת העיתונות מיושנת ואנכרוניסטית, וכך גם חוק איסור לשון הרע הנגזר ממנה. הרשת מתפתחת במהירות רבה, אך הקונספציה ועימה החקיקה נותרו הרחק מאחור, ונפער פער גדול בין הנורמה הרווחת לבין העיתונות. האינטרנט הוא מדיום חוצה גבולות גיאוגרפיים, ומטשטש גבולות בין עובדה לשמועה, בין עיתונות לרכילות, ובין מקצוענות לחובבנות. לעתים נראה שהעיתונות מנצלת טשטוש זה ועושה לעצמה חיים קלים, ובמקרים אחרים היא מקשה על עצמה שלא לצורך. במעבר מן הביי-ליין המסורתי לאון-ליין נוצר שטח הפקר, שטח אפור ללא כללים מוגדרים. פרצה זו מנוצלת לעתים בידי עיתונאים, המנסים להחזיק במקל בשתי קצותיו, וחוגגים בידיעות חתומות המתבססות על מידע לא חתום. יחסי הגומלין המשונים-משהו של העיתונות הממוסדת עם הרשת מזכירים במקצת את ההסתמכות המוכרת על "מקורות זרים". על-פי רוב, כשמסתמכים על "מקורות זרים" או על האינטרנט לפרסום מידע האסור לפרסום בארץ – מידע מדיני או בטחוני, אשר עיתונאים חושבים שחשוב שיהיה בידי הציבור – יש הרואים בכך ברכה ותרומה לעיתונות טובה ולזכות הציבור לדעת. אך הסתמכות על מקורות זרים או על הרשת במקרים של פיקנטריה נתפסת כאקט עיתונאי נחות יותר, שכן האינטרס העליון כאן הוא "זכות העיתונאי לדעת" ולא זכותו של הציבור. בעוד העיתונאים נמצאים במעין המתנה לגיבוש כללי המשחק החדשים, שוקדים המעסיקים שלהם על פתרונות עסקיים יצירתיים על מנת להשתלב בזירה החדשה של "ניו מדיה". מיזוגי הענק בין קבוצות וערוצי תקשורת הם תופעה רווחת בחו"ל, ודומה שהאופנה העסקית-תקשורתית הזאת מתחילה לעצב גם את פני התקשורת אצלנו. התקשורת הממוסדת הכירה בכך שאינה יכולה לנצח את הרשת, והיא מצטרפת לחגיגה. "מעריב" העלה לרשת לא מזמן עיתון, ובראשית אפריל חנך "דיווח-וידיאו", המשדר תמונות מזירות חדשות בארץ היישר אל האתר שלו באינטרנט. כך מיטשטש גם בתודעת הקוראים הגבול בין העיתון, הרדיו והטלוויזיה. "גרוזלם פוסט" מספק עדכוני חדשות מן הרדיו באתר שלו, וקבוצת "הארץ" היא מן הבעלים של IOL המפיקה את האתר שלה, ובו מבזקי חדשות מקבילים לרדיו. מעבר לפן העסקי, יש לכך משמעויות נוספות: במקרה שערוץ אחד נחסם, בשל סגירת גיליון, צו איסור פרסום או שיקולים מערכתיים, עומד לרשות העיתון ערוץ נוסף להעברת המידע לקוראים ברשת בזמן אמת. רק "ידיעות אחרונות" טרם הצטרף לעידן המקוון. סביר להניח שאילו היה ברשותם ערוץ תקשורת חלופי או נוסף ב-7.3.2000, לא היו מאבדים את בכורת הפרסום של שמו של יצחק מרדכי. בת-שבע סובלמן-שמעון היא תחקירנית של ה"לוס-אנגלס טיימס" גיליון 26, מאי 2000

פחות עיתונאים, יותר יועצי תקשורת; יותר טכנולוגיה, פחות תחקירי עומק; יותר סקרים, פחות עיתונות. מחקר מקיף של סיקור מערכות בחירות שנערך בארצות-הברית מעלה שורה של ממצאים קשים, שמרביתם רלבנטיים גם בישראל. במירוץ הסוסים הזה המפסידים הם הצופים

מה קורה כאשר חרב הקיצוצים נוחתת על חדרי המערכת של העיתונים, מספר הכתבים קטן, אבל לחץ העבודה ונטל הדיווח רק גוברים? התשובה צפויה: האיכות נפגעת. ואין כמו הסיקור של מערכות בחירות כדי ללמד על כך. טום רוזנטיל וביל קובץ, מראשי "הפרויקט למצוינות בעיתונות" בארצות-הברית, סיימו לאחרונה לנתח את ממצאי המעקב שנערך אחר הסיקור העיתונאי של הבחירות לנשיאות שהובילו את ברק אובמה לבית הלבן. את הלקחים העיקריים שלהם הם מציגים באתר הפרויקט, כחלק ממסמך מקיף על מצב העיתונות האמריקאית בשנת 2009. התמונה שהם משרטטים נוגעת ישירות למערכת הבחירות של 2008, אבל לא רק לה: היא משקפת מציאות הרלבנטית לפחות בחלקה לעבודה העיתונאית העכשווית גם בעניינים אחרים. ואנחנו נוסיף: לא רק באמריקה. הממצא הראשון העולה מן המעקב: הכתבים הפוליטיים פסיביים יותר, ומשמשים עתה יותר צינורות להעברת מידע, ופחות עיתונאים שהופכים כל אבן כדי לחשוף עובדות בלתי ידועות או להציג שאלות עצמאיות. היתה גם עשייה של עיתונאות במיטבה, הם כותבים, אבל ברובה של מערכת הבחירות קיבל הציבור את הרושם שהמועמדים ויועציהם ביקשו להשרות. אם נחשף משהו שלא תוכנן על-ידי היועצים האסטרטגיים, זה קרה בדרך כלל בגלל שגיאות ופליטות פה של המועמדים. 2008 מחווירה בעיני רוזנטיל וקובץ בהשוואה ל-1992, שהיתה לדעתם נקודת השיא של סיקור פוליטי מעמיק ויסודי. אז, למשל, הקדיש כתב ה"וושינגטון פוסט" דייוויד מראניס שנה שלמה לתחקיר בהמשכים על הקריירה של ביל קלינטון, שהניב לא פחות מ-13 כתבות גדולות על עברו של המועמד והרקורד שלו, וגם פרס פוליצר. לעומת זה, בשנה שעברה אפשר היה לקרוא ב"פוסט" רק יבול דל של שלוש כתבות ביוגרפיות שבהן נעשה ניסיון לתהות על קנקנו של המועמד ברק אובמה. גם ה"לוס-אנגלס טיימס" שיגר ב-1992 לארקנסו שני כתבים, שעברו להתגורר בליטל-רוק למשך שנה, כדי לחשוף כל מה שאפשר על קלינטון. הם גילו, בין היתר, צו גיוס לשירות צבאי שממנו התעלם קלינטון ב-1969, וגם ששוטרי ממשטרת ארקנסו איבטחו נשים בעת שהמושל ניהל איתן רומנים (אף שפרט עסיסי זה הגיע אליהם רק לאחר נצחונו של קלינטון בבחירות). בשנה שעברה, עם מערכת שכוח האדם העיתונאי שלה קוצץ במחצית, פירסם העיתון רק שליש ממספר הכתבות על המועמד בהשוואה לסיקור המקיף ב-1992. במציאות העכשווית מספר העיתונאים קטן, אבל הם אמורים לבצע יותר משימות. לא רק לדווח לעיתון, אלא גם לעדכן את אתר האינטרנט, לכתוב בלוגים ולשגר מבזקים ביישומים כטוויטר. עידן התקשורת הדיגיטלית אולי מקל טכנית על העברת המידע, אבל מגביר את העומס: כתבים צריכים להשקיע זמן רב בקריאה, במיון ובעיבוד של המידע שזורם אליהם מן המחשב ומהבלקברי – דוא"ל, מסמכים, הודעות לעיתונות, תמלילים של אירועים, תגובות, שיחות ועידה עם דוברים ויועצים. שפע החומר הגולמי נשמע אולי כחלומו של כל כתב, אבל עיתונאים שרואיינו על-ידי תחקירני הפרויקט מתארים כיצד הם מופגזים ללא הרף בחומרים הדורשים קריאה ולימוד, וטובעים בחומר. כלשונו של כתב פוליטי ותיק: האתגר הוא לא להניח לזרם הזה להשתלט על כל סדר היום שלך, "לא להיות עבד לאינבוקס שלך". כמה מהכתבים הפוליטיים שרואיינו (בלי ששמותיהם יצוטטו) לא הסתירו את אי-הנוחות שלהם מאתרי העיתונים שבהם הם עובדים ומהבלוגים שהם נאלצים לכתוב. כמו שואב אבק שאינו חדל לעבוד, כך יונקים מהם האתרים כל פירור מידע. התוצאה: הכתבים נעשו הרבה פחות בררנים, ומפעילים פחות שיקול דעת בהכרעה מה ראוי לפרסום ומה לא. גם כשאין לי שום דבר משמעותי לדווח, סיפר כתב, מצווה עלי העורך: "אז תעביר לי פוסט מהיר לבלוג". במערכות בחירות קודמות היה מקום של כבוד ל"בחורים באוטובוס", כשם רב-המכר של טימותי קרוז מ-1973, שתיאר את חוויותיו ככתב באוטובוס העיתונאים במסע הבחירות שנה קודם לכן. פעם ישבו באוטובוס של המועמד ובמטוסו שועלים פוליטיים ותיקים עם רקורד עשיר של סיקור בחירות, שהצליחו לראות את הלבן בעיניים של המועמדים על כוסות בירה במוטלים נידחים, אחרי אסיפות בחירות. ב-2008 שוגרו למשימה בעיקר כתבים צעירים, מעוטי ניסיון פוליטי, שידעו שהמערכות מצפות מהם בעיקר לא להחמיץ שום גיהוק. הכתבים הוותיקים נשארו בתחנה ולא עלו לאוטובוס לא רק מפני שמספרם הולך ופוחת, אלא גם בשל הניתוק מהעיתונאים שגזרו היועצים על המועמדים והאיסור שהטילו עליהם לנהל שיחות חופשיות. שהרי ככל שהעיתונות מידלדלת ומתכווצת, כך מתעצמת אימפריית יחסי-הציבור ומשתכלל ניהול הקמפיינים. בנסיבות אלה נותרו הכתבים הפוליטיים רחוקים ממושאי הסיקור, ובמקרים רבים הם צפו בהם מעל המרקע, כמו הקוראים. הדיווח הפוליטי, כותבים רוזנטיל וקובץ, כבר אינו חושף מי האיש הזה שרץ לנשיאות, שאותו רואה הכתב הפוליטי מקרוב יום אחרי יום, וגם אינו מגלה מה מסתתר מאחורי הדימוי שהיועצים מנסים להקרין. לכל היותר יכול הסיקור לספק הערכות וניתוחים על הדימוי שהקמפיין מבקש להקרין. השורה התחתונה היא שכמו ב-2000, גם אשתקד בחרה ארצות-הברית נשיא שהיא ידעה עליו מעט מאוד, ובעיקר מה שאובמה ויועציו רצו שתדע. כאשר קלינטון נבחר, ולפניו גורג בוש האב ורונלד רייגן, הציבור הכיר אותם טוב יותר, הודות לעבודה עיתונאית יסודית לאין ערוך. עוד ממצאים שמעלים רוזנטיל וקובץ: התחזקה מה שהם מכנים "תרבות הטענות"; כמעט כל טענה או אמירה עלתה לאוויר בלי שנבדק אם יש לה בסיס עובדתי. זה קרה בעיקר בטלוויזיה בכבלים – מקור מידע מרכזי לציבור על הקמפיין – שבה 67% מהדיווחים היו בשידור חי, בשיחות באולפן או בסטנד-אפ בשטח. תרבות הטענות ניכרה לא רק בשידור החי, אלא גם בגיבוריו: אחוז ניכר מהיועצים, הפרשנים והמומחים שישבו באולפני הטלוויזיה של CNN, פוקס ו-MSNBC היו תומכים גלויים או סמויים של מועמדים ועלו לשידור כדי לקדם את האגנדה שלהם. העיתונאים יכלו להפיץ בשידור חי טענות על מדיניות המיסוי של אובמה או לצטט הצהרות מביכות מן העבר של יריבו גון מקיין, ורק אחר-כך התחיל מישהו לבדוק אם יש בהן אמת. מי בודק? לפעמים עיתונאים, אבל במערכת הבחירות הזו התחזק משקלם של אתרי אינטרנט שהתמחו בכך, מעין מכונות אמת לרטוריקה הפוליטית, לטענות המועמדים וגם לאמירות ובלונים שהופרחו בחלל האינטרנט. ב-2004 הוקם בבית-הספר אננברג לתקשורת באוניברסיטת פנסילבניה האתר FactCheck.org, ובשנה שעברה הצטרפו לתחום גם העיתון "סנט פטרבורג טיימס" בפלורידה וכתב-העת "קונגרסיונל קוואטרי", שהקימו את PolitiFact.com. שם, למשל, אפשר למצוא תשובה לשאלה אם יש אמת בטענה שהופצה ברשת בימי הבחירות בדבר ארוחת השחיתות של מישל אובמה במלון וולדוף אסטוריה, שבו הזמינה לסוויטה שלה קוויאר ולובסטר ב-400 דולר (לפי האתר, מדובר בשקר. בתאריך המצוין על הקבלה, המשמשת הוכחה לסיפור, שהתה אובמה בעיר אחרת ונאמה בעצרת ציבורית). בדיקת הפרטים הפיקנטיים חשובה, כותבים שני המחברים, אבל חשוב שבעתיים להתמקד בתמונה הגדולה של עמדות המועמדים, ולשם כך יש צורך לא רק בתחקירנים זריזים, כמו באתרי האמת והשקר, אלא גם בכתבים מנוסים ובפרשנים שיודעים לנתח את הנתונים. האינטרנט, כמובן, לא היה במערכת הבחירות הזו רק אמצעי לשיגור שמועות. אם אובמה ייצג סוג חדש של פוליטיקה, האתר שלו סימל יותר מכל את חדשנותו. הקמפיין שלו, בין היתר הודות לרשת, ניפץ את כל ההנחות לגבי טכניקות של התרמה והסכומים שמועמד יכול להשיג. גם למקיין היה אתר פעיל שמילא כמה מהפונקציות האלה, ובמערכת הבחירות אכן הסתמנה התקדמות מהותית בדרך שבה תיקשרו המועמדים. והיו גם אוגדות של בלוגרים שלא רק הביעו דעות, אלא גם חשפו מידע חדש. אבל , טוענים רוזנטיל וקובץ (ממש כמו שאמר היועץ אייל ארד בכנס שנערך לאחרונה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ועסק במערכת הבחירות המקוונת בישראל), קמפיין האינטרנט הראשון היה למעשה קמפיין היברידי: המדיה הישנה והחדשה מילאו את תפקידיהן תוך תלות הדדית והשלימו זו את זו. כאשר נודע על מינויה המפתיע של שרה פיילין למועמדת הרפובליקאית לסגן הנשיא, הובילו אתרי האינטרנט והבלוגים בדיווחים עליה, בעיקר בהסתמך על ארכיונים של עיתונים באלסקה. בימים הבאים היו אלה כתבי עיתונות ששוגרו לשטח – וחשפו פרטים נוספים מהביוגרפיה שלה. הראיון שהעניקה פיילין לקטי קוריק מ-CBS שודר אמנם תחילה בטלוויזיה, אבל זכה לחשיפה עצומה ביוטיוב, שם צפו בו פי שישה אנשים מאשר על המרקע. ולקח נוסף: למרות עשורים של התרעות מצד חוקרים ונסיונות מקוטעים של עיתונאים לשנות את התמונה, העדשות המרכזיות שמבעד להן בחנה העיתונות את המירוץ התמקדו בשאלות מי זוכה, מי מפסיד ומדוע, בגישה שמכונה בעגה המחקרית "מירוץ סוסים". בין ינואר 2007 ליום הבחירות בחנו בפרויקט למצוינות בעיתונות 24,684 סיפורים עיתונאיים שעסקו בקמפיין, ומצאו כי 71% מהם עסקו בתהליך הפוליטי, ולא בעיקר – אישיות המועמדים, עמדותיהם, כישוריהם. 58% מהכתבות והידיעות עסקו באסטרטגיה, בטקטיקה, בסקרים, במי מוביל. 13% – בעניינים פנימיים של הקמפיין, בעיקר בתרומות ובפרסום. רק השיירים נותרו לדיווח על ענייני מהות. מי אשם בכך שמירוץ הסוסים השתלט על הסיקור יותר מאי-פעם (60% ב-2000, 55% ב-2004)? בין היתר, שפע הסקרים שהונפקו לציבור: בין 1992 ל-2008 שולש מספר הארגונים שעורכים סקרים על הבחירות לנשיאות. האתר פולסטר.קום מצא שמינואר 2008 ועד יום הבחירות הופצו לתקשורת תוצאות של 491 סקרים, כלומר 1.58 סקרים בממוצע ביום. בערוצי הכבלים בטלוויזיה, שחייבים למלא את האוויר, נהנו לצלול לכל סקר עם מומחים ופרשנים, וגם אתרים רבים הפכו בממצאי הסקרים מבוקר עד ערב. העיסוק הנרחב בסקרים לא רק משטיח את הסיקור העיתונאי ודוחק לשוליים את העיסוק בתכנים, הוא גם משפיע על המערכת הפוליטית. רוזנטיל וקובץ כותבים על "אפקד ההד" ומתארים כך את שרשרת המזון הפוליטית-תקשורתית: העיתונאים מסקרים מה שהמועמד עושה ביום מסוים, ובעקבותיהם מסתערים הסוקרים כדי לבחון את ההשפעה הפוליטית המיידית של מה שנאמר ונעשה; המדיה מנתחת את הסקרים ומעריכה כיצד תפקוד המועמד השפיע על דעת הציבור – והממצאים האלה משפיעים על התנהגות המועמד למחרת. אם יש הטיה בתקשורת האמריקאית, הם פוסקים, היא איננה בקו ליברלי או נגטיבי, כפי שנהוג לטעון, אלא בהטיה המחמירה לכיוון העיסוק בסקרים ויתר מרכיבי מירוץ הסוסים. האם האזהרה הזו, ויתר הלקחים שמובאים במאמר, ישנו את פני הסיקור הפוליטי במערכת הבחירות הבאה? בארצות-הברית צריך יהיה לחכות כמעט ארבע שנים כדי להיווכח ששום דבר לא ישתנה. אצלנו, כנראה, זה ייקח הרבה פחות.