Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

בזמן שיאיר לפיד ממשיך לטעון כי פעילותו הפרלמנטרית נעשית בעיקר בוועדה - הנתונים מראים (שוב) כי אין זה המקרה. כתבה ראשונה בסדרה.

לפני כחודש, דיווחה פה יעל פינקלשטיין על הרצאתו של יאיר לפיד (יש עתיד) באוניברסיטה העברית, בה טען לפיד כי העדרותו התכופה מהכנסת מוסברת בזמן הרב שהוא משקיע בפעילותו בוועדת חוץ וביטחון. זו כמובן לא פעם ראשונה בה לפיד משמיע טענה זו: בשנים האחרונות, כאשר לא הגיע לעבודתו במליאה, לפיד חזר והסביר כי את עבודתו הפרלמנטרית הוא עושה בוועדה החשובה ובתתי-הוועדות שלה. הבעיה היא שהמציאות, העובדות, התנגשו עם הטענה הזו: בדיקה מקיפה שערכנו עוד בספטמבר 2017 הראתה שהנוכחות שלו בוועדות השונות של חוץ וביטחון היא זעומה. ללפיד זה לא הפריע להמשיך להציג את הטיעון. אז יצאנו לבדוק שוב – האם המצב השתנה? ועדת חוץ וביטחון היא מהעמוסות והחשובות בכנסת. הוועדה מורכבת ממליאה מרכזית רחבה בה רשומים 20 חברי כנסת – ועוד שורה של תתי-ועדות משנה, רובן חסויות ביותר, ובהן יש בין 3 ל- 12 חברים. החסרון המרכזי של הוועדות מבחינתנו – הסודיות שלהן – הוא גם יתרונן: מתאפשר לקיים בהן, לפחות בתיאוריה, דיון רציני, מעמיק ונקי מפופוליזם – שהרי אין מצלמות שמתעדות ואין פרוטוקולים. בשביל חברי כנסת מסוימים, המשמעות של זה היא הפוכה – עבודה אפורה, שלא מתגמלת אל מול הבוחרים (למרות שהיא קריטית לביטחון ישראל). את הבדיקה שלנו בשנה שעברה התחלנו עם הפרוטוקולים הגלויים של מליאת הוועדה – ולא מצאנו כל עדות כי יאיר לפיד מגיע לישיבות. בתגובה, לפיד טען כי הוא התכוון שהוא מגיע לתתי-הוועדות החסויות. בהמשך, לאחר נדנוד ארוך, קיבלנו את נתוני הנוכחות בתתי-הוועדות (החסיון על התוכן הוא כמובן מוצדק). וכך הגענו אל המספרים שמראים מי מגיע למרבית ועדות החוץ והביטחון השונות – מתחילת הכנסת הנוכחית ועד חודש ספטמבר 2017. מה גילינו על לפיד? אין דרך אחרת לומר זאת: הוא פשוט שיקר. לפיד, וגם ציפי לבני (המחנה הציוני, בזמנו חברת כנסת מן המניין) כמעט ולא הגיעו לדיוני הוועדות. הם גירדו את תחתית טבלת הנוכחות בהפרש ניכר מחבריהם. המיוחד בלפיד ולבני הוא שעבורם, ועדות חוץ וביטחון השונות היו היחידות בהן הם חברים. בזמן שח"כים אחרים מתזזים בין 4-8 ועדות – לבני ולפיד נהנו מחוסר עבודה בחסות ביטחון המדינה. ראו פה כתבת וידאו שהכנו בתכנית "הצנרת" בנושא: חלפה לה שנה – ולפיד ממשיך להשמיע את אותן הטענות. אז הגשנו בקשת חופש מידע בשביל לקבל שוב את פירוט הנוכחות. לאחר חשיפת נתוני 2017, ציפינו וקיווינו שהכנסת לא רק שלא תערים קשיים – אלא אף תתחיל לחשוף את הנוכחות ביוזמתה. במקום זאת, חזרו אלינו מהכנסת עם דרישת תשלום של 240 ש"ח עבור שעות הטיפול בבקשה (סכום שכוסה במהרה על-ידי אחד המו"לים של שקוף, באופן אישי). הצד החיובי הוא שלפחות קיבלנו את הנתונים במהירות, ובפורמט שהוא נוח לניתוח. אז מה גילינו בפירוט הנוכחות שבין ספטמבר 2017 לנובמבר 2018? שגם בשנה הזו לפיד חיפף. במליאת הוועדה, הפורום הרחב בו מתכנסים כלל חברי הכנסת המשתייכים לתת-הוועדות השונות, התקיימו 78 דיונים בשנה וחודשיים האחרונים. לפיד השתתף באפס מתוכם. קראתם נכון – הוא לא הגיע אפילו פעם אחת! מלבד חברות במליאת ועדת חוץ וביטחון, לפיד היה חבר בתקופה זו בשתי ועדות משנה שלה: הראשונה היא הוועדה לענייני מודיעין ושירותים חשאיים, בה התקיימו 47 דיונים בתקופה המדוברת, מתוכם לפיד הגיע רק לכמחצית (24 דיונים בסה"כ). גם שם הוא נמצא בתחתית הרשימה, מעט לפני ציפי לבני (המחנה הציוני). עם זאת, ראוי להזכיר כי לבני מונתה בקיץ לתפקיד יו"ר האופוזיציה, מה שנותן הצדקה (חלקית בלבד!) להורדת נוכחות. להשוואה, ממוצע הנוכחות של ששת הח"כים המובילים בוועדה עומד על 84% – הפרש ניכר מלפיד. באותה הרצאה לסטודנטים שהוזכרה בתחילת הדברים, אמר לפיד על ועדת המשנה לענייני מודיעין: "זה משהו שאני משקיע בו כמעט יותר מכל דבר אחר בעבודתי כחבר כנסת". ועדת המשנה השנייה, היא זו לענייני חוץ והסברה, בה התקיימו שישה דיונים בתקופה בה לפיד עוד היה חבר בה (הוא חדל לכהן ביולי האחרון). לפיד לא הגיע לאף אחד מהדיונים הללו. בשורה התחתונה, יאיר לפיד הגיע ל- 24 מ- 131 (18%) הדיונים בהם היה אמור לקחת חלק במסגרת ועדת חוץ וביטחון. תזכורת: לפיד לא חבר באף ועדה אחרת בכנסת מלבד השלוש (ועתה שתיים) הללו. כלומר, אין שום התנגשויות בלוחות זמנים עם ועדות אחרות או עם דיוני מליאה. שלחנו ללפיד את הנתונים ומלשכתו נמסר: "כפי שהסברנו לכם פעמים רבות, עיקר פעילותו של לפיד הוא בוועדת המשנה למודיעין שרוב פעילותה אינה בכתובים, חלק גדול ממנה מתנהל מחוץ למשכן הכנסת. לפיד אינו חבר בוועדת המשנה לחוץ וההסברה כבר שנה (ולכן אינו נוכח בדיונים)". שלחנו הבהרה ללפיד על כך שהוא סיים את תפקידו בוועדה לחוץ והסברה רק ב- 5/7/2018, כלומר לפני חצי שנה ולא שנה. טרם קיבלנו מענה.

נבחרי הציבור שנזעקו השבוע ויצאו נגד השימוש הדורסני של הקואליציה בסעיף שמקצר את הפיליבסטר של האופוזיציה הם, בחלקם, אותם האנשים שעשו בו שימוש שובר שיאים כבר בסיבוב הקודם • נראה שהכנסת הנוכחית לא מצליחה להגיע להסכמות - מה שמוביל לרמיסת המנגנון הפרלמנטרי

שמעת השבוע (שוב) על "פיליבסטר" ו"סעיף 98"? על זה ש"הסכר נפרץ"? האמת שהוא נפרץ כבר בכנסת הקודמת, בין היתר על ידי מי שזועקים כעת נגד השימוש בסעיף הידוע לשמצה. אבל קודם מה זה אומר? מנגנון הפיליבסטר מאפשר לאופוזיציה לנסות לעכב חקיקה, אולי אפילו לעצור אותה. אבל בתקנון הכנסת קיים סעיף (98) שמאפשר לממשלה, דרך הקואליציה, לרמוס את המנגנון הזה ולקבוע שהאופוזיציה תקבל רק שעות בודדות לדיון, במקום ימים או שבועות. מכיוון שאף אחד לא באמת מוכן לקיים שבועות של דיונים על הצעת חוק אחת, כמעט תמיד נמצאת פשרה שמאפשרת לאופוזיציה מצד אחד להביע מחאה קולנית דרך הגשת מאות הסתייגויות (במקום אלפים) – ומצד שני, בפועל הדיון מתקצר ליממה או שתיים במקום שבועות. אבל יש לזה מחיר (אם נניח בצד את מירור חייהם של עובדי הכנסת), והוא שיתוק פרלמנטרי. ולכן הקואליציה יכולה, אם היא צריכה, לכופף את המנגנון ולהפעיל את אותו סעיף שקובע "סדרי דיון מיוחדים" – כלומר אנחנו נחליט בשביל האופוזיציה כמה זמן יימשך הפיליבסטר. השימוש בסעיף הזה צריך להיות מוצדק. מעבר לכללי משחק הוגנים ומידתיים גם הייעוץ המשפטי של הכנסת צריך לסמן לקואליציה מתי זה ראוי ומתי לא. והשבוע היועצת המשפטית של הכנסת שגית אפיק הבהירה שהקואליציה – שהחליטה להמשיך בכל מקרה – מגזימה. והאירוע הזה עשוי להגיע גם לבג"ץ. האם פיליבסטר הוא שישלח את מדינת ישראל לבחירות רביעיות?הפעם ב #בכנסת_בגובה_העיניים –מזה פיליבסטר? ומי שיאן הפיליבסטר של ישראל?צפו: pic.twitter.com/fIDWOw4cJk וכאן המקום להבהיר את העובדות: הממשלה הקודמת ניצלה את הסעיף הזה באופן נרחב במיוחד. לפי מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, השימוש שעשתה הקואליציה בסעיף הזה בכנסת ה-23 (הכנסת הקודמת) הוא חסר תקדים. למעשה, חצי מהפעמים שבהן הופעל הסעיף מאז 1968 היו בכנסת ה-23. ונראה שהכנסת ה-24 בדרך לעקוף אותה. עד הכנסת האחרונה זה קרה לרוב במקרים חריגים במיוחד. למשל כשהאופוזיציה עיכבה את העברת התקציב בניסיון להפיל את הממשלה או בנושאים מעוררי מחלוקת כמו יישום הסכמי אוסלו או החוק להסדרת ההתיישבות ביו"ש (חוק ההסדרה). צריך לזכור: שתי האופציות פוגעות בפועל בנו האזרחים, גם רמיסת האופוזיציה וגם שיתוק הכנסת. בדרך כלל תרבות פוליטית שיכולה להביא להסכמות ברוב המקרים פותרת את זה ומאפשרת לח"כים לעבוד למען הציבור. אבל נראה שאנחנו בסחרור שלא נותן לזה מקום.

חגי גולן וגלית חמי, עורכי "גלובס" ו"כלכליסט", הצדיקו את הסיקור החיובי של נוחי דנקנר בעיתוניהם בעבר; גולן תהה אם "גלובס" ימשיך להתקיים, וחמי נתנה את מוזס כדוגמה למו"ל שאינו שיכור כוח

גיא רולניק, העורך הראשי והמייסד של "דה-מרקר", לא הגיע לכנס שנערך אמש באוניברסיטת תל-אביב, אולם נוכחותו הורגשה גם בכיסא הריק שהותיר על הבמה. רולניק אמור היה להצטרף לעמיתיו, עורך "גלובס" חגי גולן ועורכת "כלכליסט" גלית חמי, ולהשתתף ברב-שיח מטעם הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב בנושא "מצוינות בעיתונות הכלכלית-עסקית", וזאת לרגל ציון 100 שנה להקמת ארגון המצטיינים הבינלאומי במינהל עסקים BGS. במקום להשתתף בדיון, הפכו רולניק והעיתון שייסד לשני הנושאים המרכזיים בו. "אם היה פה גיא רולניק", תהה מנחה הדיון גיא זהר, "מה הייתם אומרים לו על קמפיין דנקנר-לאומי?". "קודם כל הייתי אומר לו, משהו שהוא לא כל-כך אוהב אולי לעשות במקרים ההפוכים, הייתי אומר לו שאפו על החשיפה ועל התוצאה שקרתה בסוף התהליך", השיב גולן. "ראינו שחשיפה עיתונאית הובילה תהליך מסוים, והבנק חזר בו. כל הכבוד. רק אגיד דבר אחד נוסף בהקשר זה. אני שואל את עצמי אם לא היה מדובר בנוחי דנקנר וההיסטוריה המשותפת של דה-מרקר ונוחי דנקנר, האם היינו באותה נקודה? אני לא בטוח". עורכת "כלכליסט" לא החמיאה לעמיתה על חשיפת ההסכם למחיקת החוב של דנקנר לבנק לאומי. "מצוינות זה לעמוד בהבטחות ולהגיע", העירה ביחס לעובדה שרולניק ביטל את השתתפותו באירוע. בהמשך הוסיפה: "לא כך-כך הבנתי את השאלה. שאלת את זה כאילו שני העיתונים האחרים לא כתבו על זה". בתשובה לשאלת המשך ביחס לקמפיינים שמוביל "דה-מרקר" דרך קבע, הסבירה חמי כי על עיתון לספק מגוון דעות וסיקור רחב של הנושאים שעל סדר היום. "טוב שיש עיתון כמו דה-מרקר", אמרה, "אבל לפעמים אני יודעת מה הולך להיות כתוב בו עוד לפני שאני פותחת אותו בבוקר, וזו כבר בעיה". לדברי חמי, במקרה של "דה-מרקר" עולה השאלה האם העיתון "סובל מהעדר חופש עיתונות", וזאת משום ש"חופש עיתונות זה לא רק התערבות של בעלים, אלא גם כשמדובר בדעה אחת, כשכולם מדברים בקול אחד". גולן החרה החזיק אחריה. "אין בעיה שלעיתון יש אגנדה", אמר, "אבל מה קורה אם האגנדה הזו כמעט תמיד מבטאת דעת אחד, שברוב המקרים האחד הזה קוראים לו גיא רולניק? יישור הקו הזה מטריד אותי. איך זה יכול להיות שבכל הנושאים האלה אני לא מוצא שם כמעט אף פעם דעה הפוכה? כולם נולדו עם אותו גן שהם חושבים אותו דבר?". "אולי כי זה נכון?", הציע זהר. "יש נכון אחד?", תהה גולן, "לא מכיר את זה". לדעת עורך "גלובס", במקרה של סיקור נוחי דנקנר ב"דה-מרקר", "לא מעט מהקוראים שואלים את עצמם אם לא היה כאן לכל אורך הדרך איזשהו מסע צלב, שבחלקו לפחות נבע ממניעים שהם אולי לא ענייניים". גולן טען כי "התפתח בשלב מסוים קרב מאוד קשה בין דה-מרקר-הארץ לבין נוחי דנקנר סביב החרמת פרסום מצד הגופים של אי.די.בי את הארץ-דה-מרקר, למרות ההכחשות. בשלב מסוים זה הפך להיות מאבק מסחרי, במובן מסוים אפילו קיומי, של הארץ-דה-מרקר, וברגע שהכל מתערבב שם, אני כבר לא יודע אם זה באמת מה שהוא חושב". בתשובה לשאלת המשך על חרם המודעות שהטיל דנקנר על "הארץ"-"דה-מרקר", ביקש גולן להציג גם את נקודת המבט של המפרסם. "לא שאני מצדיק את זה", הדגיש, "אבל שים את עצמך לרגע בכיסא של המנכ"ל או הבעלים של אי.די.בי, שכל בוקר קם, עוד לא מפסיק לפתוח את העיניים ולצחצח שיניים, וחוטף באבי אביו. כל בוקר, כל פעם מסיבה אחרת, בין אם היא עניינית ובין אם לא עניינית. האם אחר-כך, כשהוא צריך להחליט אם הוא הולך ומקצה תקציבי פרסום, האם זה נשמע הגיוני לדרוש מאותו בן-אדם לתת כסף לאותו גוף תקשורת, בעצם לממן את ההתקפה הפרועה עליו, שבעיניו נעשית ממניעים לא הגיוניים?". זהר השיב שהתשובה לשאלה זו היא "כן", אולם גולן וחמי לא הצטרפו לקביעתו (עדכון, 23.4: גלית חמי מוסרת כי היא מתנגדת נחרצות לחרם מודעות ואף מחזיקה בדעה כי ספק אם זהו מעשה חוקי כשמדובר בחברות ציבוריות כמו אלו שבשליטת דנקנר). כמה מהשאלות שהפנה זהר לשני העורכים הבכירים נתרמו לו מבעוד מועד על-ידי גולשים בטוויטר. כך, לדוגמה, תהה אורן פרנק אם חמי חוששת מהאזנות לטלפון ולמייל שלה, ואם גולן עורך את טוריו של אלי ציפורי. עורכת "כלכליסט" אמרה: "אני כל הזמן יוצאת מנקודת הנחה שמאזינים לי. אני שוקלת את מלותי". ואילו גולן השיב כי ציפורי נערך. "מה שאתם רואים זה עוד אחרי עריכה", אמר, "אז תארו לכם מה זה היה לפני". שאלה נוספת הגיעה מטעמו של ירון טן-ברינק, שתהה: "האם האדרתם המתמשכת של טייקונים בתקשורת תרמה לתנאים המפליגים שלהם זכו מהבנקים ומהמדינה?". "את זה צריך לשאול את מי שלא נמצא פה", השיבה חמי, ברמז לרולניק. "כשאתה הבעלים של הקונצרן הגדול במשק, אתה זוכה ללא מעט מותרות כי יש לך הרבה מאוד עסקים", הסבירה בהמשך. לדבריה, העיתונאים עצמם, ועוד יותר מכך בעלי ההון, חיים בתחושה שהעיתונות הכלכלית דווקא ביקורתית מאוד. לגולן, לעומת זאת, היתה תשובה שונה. "אני מודה באשמה", אמר. "אני בהחלט חושב שהתקשורת הכלכלית האדירה אנשים, עשתה מהם אלוהים, בחרה בהם בתור אנשי שנה. אבל לא היינו בודדים. זה קרה גם בתקשורת הכללית, אם אתם [הכוונה לחברת החדשות של ערוץ 10, שבה עובד זהר] הייתם משיגים בתקופות הגאות ראיון עם נוחי דנקנר, הייתם עושים ממנו הסגן של אלוהים, פחות או יותר. זה היה אצל כולם, ובמובן מסוים זה היה נכון לשעתו. כמו שקבע בית-המשפט העליון במקרה של אילנה דיין, האמת היתה נכונה לשעתה. האנשים האלה בנו, עשו, הגיעו להישגים אדירים. אתה שואל אם בגלל זה קיבלו יחס יותר טוב מהבנקים? עזוב, עם התקשורת ובלי התקשורת, לא זה מה שהביא להם את היחס". "היו לו גם שנים טובות, לנוחי", הסכימה חמי בהמשך הדיון. גם לעיתונות המודפסת היו שנים טובות, אולם זה זמן שהיא נתונה במשבר חריף. לדברי גולן, המשבר כה חריף עד שהוא בספק אם "גלובס" יצליח לשרוד. "מתי לא תהיה עוד מהדורה מודפסת של גלובס?", שאל זהר, והזכיר כי מו"ל ה"ניו-יורק טיימס" העריך כי עד סוף העשור לא תצא לאור גרסה מודפסת של עיתונו. "אני הרבה יותר מוטרד לא ממתי לא תהיה יותר מהדורה מודפסת של גלובס", אמר גולן בתשובה, "אני יותר מוטרד מהשאלה, באמת, האם ב-2020 יהיה בכלל גלובס". גולן הסביר כי אף כלי תקשורת עדיין לא מצא את המודל הכלכלי שיאפשר לו לשרוד, והעריך כי על כל שקל שהעיתונות המודפסת מפסידה כתוצאה מהירידה בפרסום בפרינט, היא מרוויחה כ-10–20 אגורות בהכנסות מפרסום באינטרנט. לדבריו, במצב הנוכחי רק כלי תקשורת שבעליהם יהיו מוכנים להמשיך לסבסד אותם יוכלו להמשיך להתקיים. "האם אתם חושבים שלאליעזר פישמן ולנוני מוזס יש יתרון כאנשי עסקים בגלל שהם בעלי כלי תקשורת חשוב בישראל?", שאל זהר. "אין לי מושג", השיבה חמי. "האמת? זה לא מעניין אותי. אני בטוחה שהם סובלים מהרבה כאב ראש והרבה טלפונים שהם מקבלים מכל מיני אנשים שמבקשים תכניס לי את זה ותוציא לי את זה". בהמשך טענה חמי כי מו"ל כמו ארנון מוזס, שנולד למשפחה של בעלי עיתונים, אינו חווה אותו שכרון כוח כמו איש עסקים מצליח שמוסיף לעסקיו כלי תקשורת. "זה יהיה יומרני מצדי לדבר בשם הבעלים של העיתונים", אמרה, "אבל אני חושבת שכשאתה גדל לתוך זה, כשזה ממש משפחה ודור שני, זה אחרת מאשר אם כל אחד מכם כאן היה קונה עיתון מחר, הוא היה מסתחרר תוך שנייה, מקבל שכרון כוח מטורף. זה שונה ממישהו שגדל לתוך זה". גולן, לעומת זאת, השיב כי בעלות של איש עסקים על עיתון היא חרב פיפיות. "בתקופה שיש לך כוח", אמר, "זה מוסיף לך כוח, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלך. בתקופה, ואני אומר לך את הדברים כמי שמכיר את המטריה, בתקופה שאין לך כוח – זה בדיוק ההפך. אני מתכוון כוח מבחינה עסקית בשאר המקומות שאתה נמצא בהם. כי כשאין לך כוח זה מחליש אותך. אתה הרבה יותר פגיע. ואז, מה לעשות, הטלפונים מגיעים, וגם מי שיכחיש אל תאמין לו, הטלפונים מגיעים. ובתקופות שאתה פחות חזק, הרבה יותר קשה לקבל את הטלפונים האלה".

הניסיונות להחליש את מערכת המשפט מעוררים סערה גדולה שמאיימת לקרוע את ישראל, ובתוך הוויכוח הסוער נשכחים לעיתים מושגי היסוד שבבסיס בין התומכים למתנגדים • מה הציע הנשיא הרצוג וכיצד צפוי להשתנות תפקיד היועמ"שים? • "שקוף" עם כל השאלות והתשובות עלהמהפכההמשפטית

מה החקיקה שאותה מתכוונת הקואליציה לקדם? הקואליציה מקדמת את הצעתו של יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ואת זו של שר המשפטים יריב לוין. ההצעות כוללות סדרת שינויים משמעותיים במערכת המשפט, בהם שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וקביעת פסקת התגברות שתתגבר על החלטות של בג"ץ שנוגעות לחקיקה בכנסת. בנוסף, ההצעות כוללות חקיקה להחלשת כוחם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, כך שעמדתם לא תחייב את הממשלה, וביטול עילת הסבירות באופן שיגביל את יכולת ההתערבות של בית המשפט בהחלטות הרשות המבצעת. מהי פסקת התגברות? פסקת התגברות היא מנגנון המעניק לכנסת את הסמכות לחוקק מחדש חוק שנפסל בבית המשפט העליון, ובכך להתגבר על החלטותיו. כיום, בית המשפט העליון יכול להתערב בחוקים שלפי פרשנותו פוגעים בחוקי יסוד או בעקרונות השיטה הדמוקרטית. הטענה של הממשלה היא שכוח זה אינו מידתי - לכן שר המשפטים יריב לוין מקדם יוזמה לאפשר לכנסת "להתגבר" על הפסיקה ולהחזיר את החוק לתוקף - גם אם הוא פוגע בחוקי היסוד או בעקרונות השיטה הדמוקרטית. האם כח ה"התגברות" ניתן לכנסת או לשלטון? על פי התכנית של הקואליציה הנוכחית, מספיק רוב של 61 חברי כנסת (רוב שתמיד יש לממשלה) כדי לבטל את פסיקת בית המשפט העליון לחוקק מחדש חוק שנפסל. רוב מצומצם כזה נותן כוח כמעט בלתי מוגבל לשלטון, כיוון שמפלגות הקואליציה ייטו להצביע יחד כגוש על פי הוראות ראשי המפלגות. איך בוחרים היום שופטים? נכון לעכשיו, הוועדה למינוי שופטים מונה תשעה חברים: שר המשפטים (שעומד בראשה) ושר נוסף, שני חברי כנסת (לרוב אחד מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה), שני נציגים מלשכת עורכי הדין, נשיאת בית המשפט העליון ושני שופטי עליון נוספים. כלומר, שלושה נציגים של הרשות השופטת, ושלושה נציגים של השלטון. כדי למנות שופט לבית המשפט העליון נדרש רוב של שבעה חברים, מה שלמעשה מהווה "בלוק חוסם" גם לנציגי הקואליציה וגם לנציגי הרשות השופטת. מטרת המנגנון היא לייצר "הסכמה רחבה" בבחירת מועמדים לשפיטה בעליון. המהפכה המשפטית מציעה שבחירה בשופטי העליון תתקבל בכל רוב שהוא, כלומר גם חמישה מתוך תשעת חברי הוועדה יוכלו לבחור שופט לבית המשפט העליון. בנוסף היא מציעה לשנות את יחסי הכוחות בוועדה כך שחמישה מחברי הוועדה יהיו מהקואליציה. לפי ההצעה של ח"כ רוטמן, הוועדה תמנה את החברים הבאים: שר המשפטים ושני שרים נוספים, שלושה חברי כנסת (שניים מהקואליציה ואחד מהאופוזיציה), נשיא בית המשפט העליון ושני שופטים נוספים שיבחר שר המשפטים. כלומר, לקואליציה יהיו לפחות חמישה נציגים. (הצעתו של לוין מונה 11 חברי ועדה אך שומרת על רציונל דומה). כלומר, השינוי שמציעה הרפורמה יוצר ריכוז גבוה של כוח לרשות המבצעת בהליך מינוי בחירת השופטים. מהי עילת הסבירות? עילת הסבירות היא עילה משפטית המאפשרת לבית המשפט לבטל החלטה של ראש ממשלה, שר או רשות ציבורית בנימוק שההחלטה אינה סבירה. לדוגמה, בשנת 1993 קבע בג"ץ שראש הממשלה יצחק רבין נדרש לפטר את השר אריה דרעי מאחר שהוגש נגדו כתב אישום, ונקבע שלא סביר שאדם שהוגש נגדו כתב אישום יכהן כשר בממשלה. דוגמה נוספת: בשנת 2006, כשמשרדי הביטחון והחינוך החליטו למגן בתי ספר בשדרות ובעוטף עזה באופן חלקי בלבד משיקולי תקציב, דרש מהם בג"ץ לדאוג למיגון מלא, בטענה שלא סביר להעדיף במקרה זה שיקולי תקציב על פני שיקולי ביטחון. ועוד דוגמה: בשנת 2022, כששר האוצר אביגדור ליברמן החליט להפסיק לממן סבסוד למעונות היום עבור פעוטות ממשפחות אברכים באופן מיידי, פסק בג"ץ שההחלטה אינה סבירה, ועלולה לשבש באופן ממשי את חייהם של המשפחות. בג"ץ קבע שהחלטה להפסקת המימון תידחה לשנה הבאה כדי לתת למשפחות זמן להיערך בהתאם. האם המהפכה מסוכנת לדמוקרטיה? המהפכה, במתכונתה הנוכחית, מצמצמת את כוחו של בג"ץ משמעותית ומרחיבה את כוחה של הממשלה ולמעשה פוגעת קשות בעיקרון הפרדת הרשויות. עיקרון הפרדת הרשויות הוא עיקרון שלטוני בסיסי בכל דמוקרטיה, לפיו יש לפזר סמכויות בין רשויות השלטון כך שלא יווצר מצב של ריכוז הכוח בידי רשות אחת. הכנסת היא הרשות המחוקקת ואחראית על קביעת החוקים, בית המשפט הוא הרשות השופטת והיא אחראית על פירושם, הממשלה היא הרשות המבצעת שאחראית על ביצועם, וכל אחת מהרשויות מפקחת ומאזנת על האחרת. כיום, הכנסת היא החלשה מבין שלוש הרשויות. למרות שהיא האחראית הרשמית על חקיקת החוקים, בפועל, הרשות המבצעת מסוגלת להעביר בכנסת על חוק שהיא מעוניינת בו באמצעות המשמעת הקואליציונית (הוראה שמחייבת את כל חברי הקואליציה להצביע פה אחד), כך שגם אם שאר חברי הכנסת יתנגדו לחוק, לא יהיו בידם סנקציות משמעותיות מכוח חברותם בכנסת בשביל להתערב בהליך החקיקה. פועל יוצא מכך הוא שכרגע הרשות השופטת היא הרשות היחידה שיכולה להשפיע על פעולותיה של הרשות המבצעת. המהפכה, במתכונתה הנוכחית, מסוכנת בגלל שהיא מצמצמת את כוחה של הרשות השופטת וכך יוצרת מצב שבו לא תהיה אף רשות שתוכל לפקח על פעולותיה של הממשלה. היא גם לא מכילה הצעות לאיזונים ובלמים אחרים שימנעו ריכוז כוח גדול מדי אצל הממשלה. מה האופוזיציה יכולה לעשות? הכלים של האופוזיציה הם פרלמנטריים בעיקרם, ושדה הפעולה שלהם הוא הכנסת. לכל חברי הכנסת, וביניהם ח"כים מהאופוזיציה, יש אפשרות להגיש הצעות חוק פרטיות, להשתתף בדיונים על הצעות חוק בוועדות הכנסת, לייצג את הציבור שבחר בהם בנאומים במליאה ולהגיש שאילתות לשרים באופן שיפקח על פעילותם. כמו כן האופוזיציה נעזרת פעמים רבות בכלי התקשורת על מנת לרתום את הציבור למטרותיה, ובאמצעות דעת קהל מצליחה לעיתים גם להשפיע על מהלכי הקואליציה. מהו חוק היועמ"שים? לכל ממשלה יש יועץ משפטי לממשלה שמפקח על פעולותיה, ולכל משרד ממשלתי יש יועץ משפטי, שתפקידו לפקח על כך שהמשרד יתנהל באופן תקין ולהזהיר את השר שממונה על המשרד מפני פעולות בלתי חוקיות. עמדתם של היועצים המשפטיים מחייבת את הממשלה ואת השרים והם נחשבים ל"שומרי סף". היום היועצים המשפטיים של המשרדים מתמנים לפי מכרזים. ואת היועץ המשפטי לממשלה, ממנה הממשלה. המהפכה המשפטית מציעה שעמדותיהם של כל היועצים המשפטיים לא יהיו מחייבות, ושכל חברי הממשלה יוכלו לפעול כראות עיניהם. בנוסף, הממשלה מעוניינת להפוך את המשרות של היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה למשרות אמון, כך שבמקום שיתמנו באמצעות הליך מכרזי מקצועי, מי שימנה אותם יהיה השר של המשרד הממשלתי הרלוונטי. בכל הנוגע ליועץ המשפטי לממשלה - הממשלה מעוניינת לבטל חלק מסמכויותיו. באופן הזה, העצמאות של כל היועצים המשפטיים תיפגע, ויכולת הפיקוח שלהם על הממשלה ושריה תצטמצם משמעותית. עד כמה מתערבת הרשות השופטת בהליכי החקיקה? בג"ץ ביטל 22 חוקים עד כה (6 מאז 2017). אולם קיימים מקרים שבהם השפיע בג"ץ על חוקים נוספים בכך שפירש אותם אחרת מכוונת המחוקק. כמו כן, ישנם חוקים שנפסלו בטרם חקיקתם על ידי היועץ המשפטי לממשלה. משכך יש הטוענים שמבחינה מהותית ההשפעה של עולם המשפט על הליכי החקיקה של הרשות המבצעת היא משמעותית יותר ממספר החוקים שבג"ץ פסל בפועל. מה תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה וכיצד המהפכה תשפיע עליו? היועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש) הוא עובד מדינה שעומד בראש המערכת המשפטית של הרשות המבצעת ושל השירות המשפטי הציבורי בישראל. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (יועמ"ש) במדינת ישראל הוא מורכב במיוחד, ולו ארבעה כובעים במקביל: 1. ראש התביעה הכללית: אחראי על כלל רשויות התביעה, ביניהן – המחלקה לחקירות שוטרים, מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך, פרקליטויות המחוז השונות ועוד. כראש התביעה הכללית, היועמ"ש הוא הגורם היחיד אשר מוסמך, בין היתר, לאשר העמדה לדין של ראש ממשלה והסרת חסינות מחברי כנסת. 2. ייצוג המדינה מול בתי המשפט: היועמ"ש מייצג את המדינה בעניינים אזרחיים, מנהליים, כלכליים ובינלאומיים, ואף בבית הדין לעבודה. הוא גם הגוף אשר מכריע בחילוקי דעות בין גורמי הממשלה השונים על מנת להבטיח שהמדינה תדבר בקול אחיד. בנוסף הוא מי שמייצג את חברי הממשלה מול הערכאות השונות במידת הצורך. 3. ייעוץ משפטי לממשלה ולגופים ציבוריים: תחת כובע זה, היועמ"ש מלווה הליכי חקיקה ממשלתיים במשרד המשפטים ומפקח על תקנות. המלצתו לגופים הללו מחייבת (אלא אם בית המשפט פסק אחרת). 4. ייצוג האינטרס הציבורי: בנושאים בעלי עניין ציבורי הנדונים בבית המשפט, יכול היועמ"ש להתערב ולהביע את עמדתו ככל שייראה לנכון. גם כאשר המדינה אינה צד בעניין. חלק מהצעות המהפכה הן לצמצם את כוחו של היועמ"ש כך שהמלצותיו לא יחייבו את הממשלה. בנוסף, חברי הממשלה מעוניינים לבחור על פי שיקול דעתם את מי שייצג את עמדתם או עמדת הרשות המנהלית הנתונה לאחריותם בפני ערכאות המשפט. האם המהפכה משפיעה על משפט נתניהו? היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, פנתה לראש הממשלה נתניהו ואמרה לו שעליו להימנע מהתערבות בשינויים במערכת המשפט בשל ניגוד העניינים שבו הוא מצוי על רקע משפטו. משמעות הדברים שראש הממשלה לא יכול לעסוק גם בניסיונות לתווך בין הצדדים לצורך הגעה לפשרה. יחד עם זאת, ניגוד העניינים לא יחול על הצבעה בכנסת בסוגיית המהפכה המשפטית. המהפכה מציעה שבוועדה שאחראית למנות שופטים יהיה רוב לפוליטיקאים. זה עשוי להשפיע על נתניהו, אם יגיע לבית המשפט העליון - אחרי שיערער על פסק הדין. עד שזה יקרה ייתכן שהוא יפגוש שם שופטים שהממשלה שלו מינתה. בנוסף, הוועדה לבחירת שופטים היא גם הוועדה שאחראית על פיטורי שופטים. במצב שבו רוב חברי הוועדה הם נציגים שהתמנו על ידי הרשות המבצעת, זה עלול להפוך למנגנון הפחדה. תחושת העצמאות של השופטים עלולה להיפגע. ישנם חלקים נוספים במהפכה שיכולים להשפיע על משפט נתניהו - למשל ביטול עילת הסבירות, שהיא כלי מרכזי שמשמש את בית המשפט בהחלטותיו. ההכרעה בעניין נתניהו עלולה להיות מושפעת מחסרונו של הכלי הזה. מהו המתווה שפרסם הנשיא הרצוג? נשיא המדינה יצחק הרצוג קרא לעצור את הליך החקיקה, ופרסם מתווה שלדבריו יהווה בסיס למשא ומתן שיסדיר פשרה בין תומכי המהפכה המשפטית לבין מתנגדיה. הרצוג הציע חמש עקרונות יסוד למשא ומתן: 1. חקיקת "חוק יסוד החקיקה" – מטרתו של החוק היא להסדיר את היחסים בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת והוא כולל שלושה חלקים: א. החלת ביקורת שיפוטית - בית המשפט העליון יוכל להפעיל ביקורת שיפוטית על חוקים שאינם חוקי יסוד, באמצעות רוב שייקבע בהסכמה. ב. פסקת התגברות - הכנסת תוכל להתגבר על החלטת בג"ץ שפסלה חוק באמצעות רוב והליך שיקבע בהסכמה. ג. חוקי יסוד – הצבעה בהסכמה רחבה, בתהליך שכולל ארבע קריאות, לא ניתן יהיה להחיל עליו ביקורת שיפוטית. 2. העומס השיפוטי - חובה ליצור בתקציב הקרוב רפורמה שתעצור את העומס בכל מה שקשור ליחס הכמותי בין שופטים לאזרחים. 3. אמון המערכת בבית המשפט – קריאה לשר המשפטים ונשיאת העליון לגבש תכנית למניעת הסחבת ועינוי דין. 4. בחירת השופטים: הרכב הוועדה לבחירת שופטים ישונה לאלתר – כך שישקף איזון ושוויון ראוי והגון בין הרשויות, ולא יאפשר רוב מובנה לאף אחת מהמערכות, הממשלתית והמשפטית כאחד. לכל אחת משלוש הרשויות יהיה ייצוג שווה בוועדה (כשאצל המחוקקת יהיה נציג מהאופוזיציה), בנוסף לנציגי ציבור שימונו בתיאום והסכמה. 5. עילת הסבירות: יש מקום לשימוש בעילת הסבירות באופן מידתי – הצדדים צריכים להגיע להסכמה בנוגע לעילה.

"הארץ" מחפש בשועלים, "ידיעות אחרונות" הופך נחשים, "מעריב" מוכר קיבוצניקים, גלי-צה"ל חוטפים שגרירים, ועוד תופעות משונות בתקשורת העברית

סיפור שמתחיל בהפיכה של נחש "ידיעות אחרונות" (2.7.09) דיווח על פיתון שחנק ילדה. הגרפיקאי לא היה מרוצה מהתנוחה של נחש האילוסטרציה הסורר, נכנע לפיתוי והפך את התמונה ב-180 מעלות, כי הרי אף אחד לא ישים לב (דרך קבוצת הדיון של התיקונים). ברק מה? שמו של ברק אובמה מסובך מדי לאיות עבור אנשי הבית הלבן, שהצליחו לשגות בו בהודעה לעיתונות (The Hills Blog Briefing Room, דרך אליעד עמר). לא היה מנוע מדור "ועדת המדרוג" ב"הארץ" (3.7.09) החליט שדפדפן פיירפוקס הוא מנוע חיפוש. רע או נמוך? איזו מדינה בעקבות הקיצוצים ב"מעריב", לא נשארו כמעט במקומון "זמן תל-אביב" עמודי צבע שאינם מודעות. העניין הזה הופך לקומי במיוחד כשבתשחץ שלהם (26.6.09) אחת מההגדרות היא דגל טריקולור. איזה קיבוץ ב-nrg החליטו לקצר את קיבוץ נתיב-הל"ה (3.7.09). וב"מעריב" פשוט מכרו את חברי הקיבוץ (5.7.09). אשכרה מת לפי ynet, טקס אשכבה נועד כנראה רק ליהודים (7.7.09). אחרי חטיפתו קודם בדרגה שלטונות איראן עצרו עובד של שגרירות בריטניה במדינה. אתר גל"צ דיווח על התקרית הבינלאומית והחליט להגביר את הלהבות (7.7.09). אם כטוב אז כטוב אם ב-mynet מצטטים לא נכון כתובת גרפיטי, שלפחות לא יצרפו את התצלום המרשיע (6.7.09). ללא הגהה דווקא בכתבה שעניינה עיתונות בחרו בעכבר העיר אונליין (9.7.09) לוותר על הגהה. המסעדה הכפולה לפי ynet, המסעדות כתית וטוטו דומות להפליא עד לפרט הקטן ביותר, כולל הסועדים הזהים היושבים באותה תנוחה בדיוק (והצלם שבטעות צילם את השתקפותו במראה). הערב בטלוויזיה בערוץ האופנה משודרת תוכנית על תהליך הייצור של דוגמניות במעבדה. אחרת איזו סיבה יש למדריך הטלוויזיה של ynet לסווג את התוכנית בקטיגוריה "מדע וטכנולוגיה"? תודה לקוראים הערנים גירי ברנשטיין, תומר כהן, אייל פרידמן, מורן שריר, אהוד מימון, רועי רשף, תמר עילם גינדין, אבשלום בן צבי, יניב זך, נדב אפל, שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

רה"מ בנימין נתניהו טוען ש"אם התיק נגד איתן כבל נסגר, תיקי 2000 ו-4000 חייבים להיסגר". ואנחנו שואלים – למה באמת נסגר לכבל התיק? האמת היא שאנחנו לא יכולים לדעת – דווקא בגלל נתניהו.*חוק שקידם דוד אמסלם (הליכוד) בכנסת ה-20 בתמיכת נתניהו קבע כי: "על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב ללא ציון עילת […]

רה"מ בנימין נתניהו טוען ש"אם התיק נגד איתן כבל נסגר, תיקי 2000 ו-4000 חייבים להיסגר". ואנחנו שואלים – למה באמת נסגר לכבל התיק? האמת היא שאנחנו לא יכולים לדעת – דווקא בגלל נתניהו.*חוק שקידם דוד אמסלם (הליכוד) בכנסת ה-20 בתמיכת נתניהו קבע כי: "על החלטה שלא להעמיד לדין תימסר לחשוד הודעה בכתב ללא ציון עילת סגירת התיק". יש סיבות שונות לסגירת תיק: בין חוסר אשמה – עילה שקובעת שאין ממש בטענות, לבין חוסר ראיות שמקשה על היכולת להוכיח את אשמת החשוד בביהמ"ש – יש הבדל קריטי. יכול להיות, למשל, שכבל היה חשוד לא פחות מנתניהו, אך לא התקיימה תשתית ראייתית להוכיח זאת. לצערנו, כאמור, לא נוכל לדעת – בגלל ממשלת נתניהו, שהציבה את חזקת החפות של נבחרי ציבור לפני עיקרון זכות הציבור לדעת. אכן יש מסמך ציבורי שמנמק את החלטת הסגירה אך אינו מציין את העילה. אמנם, יש דרך בחוק שבה ניתן לדעת מהי עילת הסגירה, אבל בשביל זה כבל נדרש לסור לתחנת המשטרה ולמלא טפסים. פנינו לאיתן כבל ושאלנו אם בירר את עילת הסגירה. התשובה היא שלא.פנינו גם לדוד אמסלם ושאלנו מה דעתו על המצב שיצר. אמסלם טרם מסר תגובה. לסיכום, נתניהו – שמנסה להיתלות בסגירת התיק של כבל – יכול להודות רק לעצמו על כך שאנחנו לא יודעים למה התיק בכלל נסגר.

יום האשה הקדים להגיע ל"ידיעות אחרונות" | "ישראל היום" חוגג זיכוי | "דה-מרקר" ממשיך לשאול שאלות על חובות העתק של אליעזר פישמן | רוני מילוא מתוודה שהפעיל את רשות השידור לטובת הליכוד

"אימה ברכבל" היא אחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות". "באמצע הנסיעה הרכבל התחיל לבעור – והנוסעים נתלו על הכבלים וחיכו לחילוץ", נכתב מתחת לה. את הכותרות מלווה תצלום בגודל בול ובו נראה כל מה שמוזכר בהן: רכבל בוער ונוסעים נתלים על הכבלים. ליתר דיוק: לא כל מה שמוזכר בהן. בתמונה הקטנה לא נראה הפריט הראשון במעלה שמוזכר בהפניית השער: האימה. ואולי כן? מדוע בחרו עורכי "ידיעות אחרונות" את פריט החדשות המסוים הזה, הקוריוזי, בעל החשיבות המעטה, נטול ההקשר והפרטים המזהים? בידיעה עצמה – ידיעת כיתוב תמונה קצרה בעמ 18 – מדווח אליאור לוי כי הרכבל נמצא ביריחו וכי לתאונה מאפיינים צבעוניים למדי. אבל העורכים בוחרים להשמיט את הפרטים הללו מן ההפניה ולמקד את האירוע כגנרי. מהו האירוע הגנרי ש"ידיעות אחרונות" מדווח עליו בעמוד השער שלו? ובכן, כאמור, האימה. הרי אין קורא שאינו מסוגל לדמיין את עצמו בסיטואציית גבהים זו או אחרת שהמשותף להן הוא הפחד האוניברסלי מנפילה. עורכי העיתון זיהו בתצלום אותו פחד קמאי, ומבין כל ידיעות היום (נאום נתניהו בקונגרס, טילים מתקדמים למצרים, הבית של עופרה חזה, תוכן שיווקי), בחרו להבליט דווקא אותו בשער. אבל מה עם הפחד מעיתונות מקולקלת, פגומה, שקרנית? כמה פעמים בחיים כבר יוצא לכם לנסוע ברכבל? "ידיעות אחרונות" הוא העיתון היחיד שבשערו אין שום זכר לנתניהו או לנאומו בקונגרס – וזאת בניגוד בולט לעיתונים האחרים, המקדישים כולם לנושאים אלה את הכותרת הראשית. במקום לנגח שוב את נתניהו בוחרים ב"ידיעות אחרונות" טקטיקה המיושמת באופן אגרסיבי גם ב-ynet: הבלטה של הרע והשלילי בחברה ובכלכלה הישראליות. הפעם בוחרים בעיתון בחגיגה מוקדמת של יום האשה הבינלאומי, שיחול רק ביום ראשון. העילה: פרסום נתונים סטטיסטיים הנכונים לשנת 2013; אותם נתונים המדווחים בעיתונים האחרים בעומק הגיליון וללא רוב טקס והדר. "יום האשה 2015: פערי שכר גדולים בין גברים לנשים", קוראת כותרת הגג לראשית על שער העיתון. "נתונים חדשים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חושפים: כך הנשים בישראל עדיין מופלות לרעה לעומת הגברים", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת עצמה היא "הרווח הוא לא שלהן". בכפולה הפותחת מתפרסמת הידיעה עצמה, של תלם יהב, תחת הכותרת "מרוויחות הרבה פחות". בטור הפרשנות, של ד"ר יפעת ביטון ("מומחית לשוויון, המכללה למינהל"), מודגש כבר בתחילתו כי נושא פערי השכר בין גברים לנשים אינו נמצא "במצע של אף מפלגה", אולם ידיעת כיתוב התמונה התופסת שליש מהעמוד הפותח כבר מכוונת באופן ברור יותר. "לא מספיק לפתוח גן, לתקוע בו 35 ילדים קטנים ולומר, הנה המחאה החברתית, סיפקנו אתכם", מצטטים אדוה כהן וליאור אל-חי "מפגינים" נגד "המצב בגני הילדים" בידיעת כיתוב התמונה המשמשת מעין מסגרת ממקדת לכפולת העמודים כולה – וזאת בלי להזכיר כלל את השם נתניהו, הליכוד או אפילו הממשלה (אגב, האם צירופה של ידיעה על הנעשה בגני הילדים לעמודים העוסקים לכאורה באפליה תעסוקתית של נשים אינו ממחיש את הדעה הקדומה הטבועה עמוק בדנ"א של "ידיעות אחרונות" עצמו ביחס לתפקיד הנשים בחברה?). בידיעה על ההפגנה ב"דה-מרקר" מציינים כי הנואם בה היה פרופ מנואל טרכטנברג, המועמד לכנסת מטעם המחנה-הציוני. "בכירים אמריקאים: נתניהו גרם למשבר ועליו לתקן אותו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד). "בממשל רומזים כי אם נתניהו ייבחר שוב, השגריר בוושינגטון דרמר יהיה זה שיצטרך לשלם את המחיר. ראש הממשלה הגיב לביקורת שמתח עליו הנשיא אובמה: הצעתי חלופה מעשית", נכתב בכותרת המשנה. "הנאום הוא בעיני המתבונן", מסכמת ההפניה למאמרו של חמי שלו. ב"מעריב" כותרת השער היא "נתניהו אופטימי: המסר נקלט", ואילו כותרת המוסף חובטת: "ביבי שואו" – "קבוצת התמיכה של נתניהו שעודדה מהיציע, הכסאות הריקים שנתפסו על-ידי עובדי הקונגרס והסנטורים שלא היו מסוגלים להריע לראש הממשלה גם כשזכה לתשואות רמות. כל הסיפורים בשולי ההצגה הכי טובה בארצות-הברית השבוע" (מיכל אהרוני). ב"ישראל היום", הפלא ופלא, הכותרת הראשית מאירה באור חיובי את ראש הממשלה נתניהו ולהפך את מתחרהו הנוכחי – יצחק הרצוג. "41%: סומכים על נתניהו מול איראן; 6%: על הרצוג". מעבר להטיה הידועה של העיתון, מעניין לחשוב רגע על הנתונים שמצטטת הכותרת: הרי בעוד שנתניהו, גם לדבריו שלו עצמו, נכשל בטיפול באיום הגרעין האיראני (עד כדי כך שנאלץ לטוס לארה"ב ולחולל משבר דיפלומטי רק כדי לנאום שוב נגד אותה הסכנה שהוא כושל מלהדביר כבר שש שנים) – להרצוג אין רקורד כלשהו בעניין. "בג"ץ בעד חופש העיתונות", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום", המפנה לדיווח על משיכת העתירה נגד העיתון אתמול. "הדמוקרטיה ניצלה", מסכם זאת הפרשן המשפטי של העיתון, ד"ר אביעד הכהן, בכפולת העמודים הפותחת, המוקדשת לדיווח של החינמון על עצמו. דיווח על הדיון אתמול בבית-המשפט העליון ניתן לקרוא כאן באתר. להורדת הקובץ (DOC, 66KB) העותרים שבג"ץ זרק יכולים להתנחם בכך שהמציאות העיתונאית תמיד יכולה להיות בוטה יותר. הנה כך מסתכם מאמר המערכת המיוחד לפורים של "המודיע" החרדי: איציק סבן כותב היום על מני נפתלי ב"ישראל היום". לפי סבן, נפתלי נשמע בקלטת "כשהוא מטריד לכאורה צעירה שעימה שוחח". כרגיל ב"ישראל היום", הדיווח אינו נשען על עבודה עיתונאית עצמאית, שנראה שכתביו ועורכיו פשוט אינם מסוגלים לה, אלא על דיווח בחדשות ערוץ 2. שוב כרגיל בחינמון, הפולו-אפ אינו מדויק, שלא לומר שקרי ממש. לפי הדיווח המקורי, של גיא פלג, אין מדובר בקלטת המתעדת הטרדה מינית, אלא בקלטת – שמסר למשטרה נפתלי עצמו – ובה נשמעת אשה המטיחה בו כי הטריד אותה מינית, האשמה שהוא מכחיש ואף קרא לאותה אשה להתלונן נגדו במשטרה, כפי שמצטטים גם ב"ישראל היום". כל העיתונים מדווחים על ההתפתחויות בסכסוך העבודה בכיל. מירב ארלוזורוב כותבת ב"דה-מרקר" על "המניפולציה המשולשת בפרשת הפיטורים בכיל": "הבחירות הלהיטו את הוויכוח על מצבה של כיל. העובדים מסתירים שכר מופקע ופריון נמוך, ההסתדרות והפוליטיקאים מנצלים את המצב כדי להבעיר את הדרום – וההנהלה מנסה להסתיר שנים של ניהול כושל, ואולי להרוויח הקלות בהמלצות ועדת ששינסקי". "41% מהציבור במינוס, 69% מהציבור במינוס כרוני", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", המשך המעקב של שאול אמסטרדמסקי אחר החוב הפרטי בישראל. "סקר מיוחד של כלכליסט חושף את עומק משבר החובות של הישראלים", נכתב בכותרת המשנה. "53% מחזירים הלוואה שאינה משכנתא. 64% מבעלי המינוס חייבים יותר מ-10,000 שקל לבנק. 36% מהם לקחו הלוואה כדי לסגור את המינוס. ו-47% מדווחים שהחובות פגעו ביחסים עם קרוביהם". עוד ב"כלכליסט": "רוב ספקיות ה-IT בישראל המועדפות על ממשלת ישראל פטורות ממכרז", נכתב בכותרת כתבה של אסף גלעד. "סיכום כלל הוצאות הממשלה החשופות לציבור בתחום מערכות המידע במהלך ארבע השנים האחרונות מגלה לא רק מי הספקיות שקיבלו את רוב העבודות, אלא גם שנתח משמעותי מרווחי הספקיות מגיע מחידוש אוטומטי של מכרזים קודמים". "שטח צבאי סגור: אף מפלגה לא מדברת על תקציב הביטחון", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "תקציב הביטחון ל-2015 מגיע כמעט ל-65 מיליארד שקל, וצפוי להמשיך לגדול. ב-2014 הוקדשו 12.5 מיליארד שקל מתוכו רק לפנסיות ולשיקום. למרות זאת, הקיצוץ בתקציב הביטחון נותר טאבו. מערכת הביטחון ממתינה לראש הממשלה הבא, עם דרישה לתוספת של 5.6 מיליארד שקל" (מוטי בסוק). כותרתו הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", קובעת: "הכי משתלם לגור בהתנחלות מבודדת". כותרת המשנה מגלה כי הקביעה נשענת על "מחקר של מרכז מאקרו לכלכלה מדינית", שכפולת העמודים הפותחת את הגיליון מוקדשת לו. בעומק הדיווח מסביר עופר פטרסבורג כיצד חישב המכון את "ההשקעה של המדינה בתושב" וקבע כי היא גבוהה ביותר כשמדובר ביישובים שמעברה המזרחי של גדר ההפרדה: "התמיכה הממשלתית חולקה במחקר לשניים: החלק הראשון כלל את התמיכה במערכות הציבוריות באמצעות תקציבי ביטחון, תקציבי רשויות מקומיות ותקציבי פיתוח. החלק השני ניתח את התמיכה הישירה ביחידים, במשקי בית ובחברות". "אנקדוטה מעניינת מציינים רושמי קורותיו", נכתב במשבצת מיוחדת בתוך כתבה היסטורית ("תחקיר") על רב קהילה במורביה במאה ה-19 במוסף "תצפית" של היומון החרדי "הפלס". "לאחר פטירתו מצאו בין חפציו שקים שהיה לובש מתחת לבגדיו. בעוד כלפי חוץ לבש בגדי רבנותו לכבוד ולתפארת, במסתרים היה לבו חלל בקרבו, וילבש מרדכי שק ואפר. רבים חפצו לקנות שקים אלו לשם סגולה, למען יטמינו את גופם לאחר פטירתם בשקים אלו. ממכירת השקים נאסף הון רב, שהספיק לכלכלת נכדיו היתומים (בני בתו שנפטרה בחייו), וכן לנישואיהם". כל העיתונים מסקרים אירוע תעופה חסר נפגעים ברפובליקה דרום-אסיאתית רחוקה. רק "המודיע" מוצא לנכון לפרש במובלט את ההתעניינות התקשורתית. דפנה מאור מראיינת ב"דה-מרקר" את ד"ר אלי קוק: "לפני שארה"ב נהפכה לחברה תאגידית, הדגש היה על עצמאות כלכלית וחופש". פישמן. "פישמן לא יוכל להחזיר כ-2 מיליארד שקל מחובותיו, אך הבנקים לא משתלטים על נכסיו", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר". המאמר עצמו, של איתן אבריאל, מקבל מקום של כבוד בעמוד הפותח את הגיליון ומצטרף לסיקור האגרסיבי של העיתון את איש העסקים, שהוא בין השאר המו"ל של העיתון המתחרה, "גלובס". "כיצד העבירו זקן, קינן ורוסק-עמינח 2 מיליארד שקל לכיסו של אליעזר פישמן" היא כותרת המאמר, ומתחת לה נכתב: "הבנקים מודים שחצי מהחוב של פישמן אבוד ולא יוחזר, אך לא משתלטים על הנכסים, מדוע?". "לאליעזר פישמן יש חובות אישיים של בין 4 ל-5 מיליארד שקל, כמעט כולם למערכת הבנקאות המקומית. אלה אינם חובות של החברות הציבוריות שלו – כלכלית-ירושלים, מבני-תעשייה ומירלנד – אלא חובות אישיים, בחברות משפחתיות", כותב אבריאל. "[...] אלה סכומים הגדולים פי כמה מהחובות של נוחי דנקנר. ודאי שיש לפישמן נכסים. אלא שעל-פי הבנקים עצמם, ערכם של הנכסים האלה קטן ב-1–2 מיליארד שקל מהחוב, ולכן הסיכוי לקבל החזר מלא נראה לדעת הנושים עצמם קלוש". לפי אבריאל, הסחף הציבורי לקראת שכר וגמול בשוק ההון לא הצליח לשנות את המציאות עבור "טייקון מסוים אחד, שעבורו החוקים נראים שונים: אליעזר פישמן, השולט בשורה של חברות נדל"ן, קמעונות, מדיה ואנרגיה. מדוע הוא שונה? מדוע ההסדרים שהמערכת הפיננסית עשתה עם יצחק תשובה, לב לבייב, מוטי זיסר ונוחי דנקנר לא מופעלים במקרה של פישמן?". אבריאל מציע מה שהוא מכנה "ניחושים": אגב, על רקע החשיפות של "דה-מרקר" על מחיקות חוב בגובה מילארדים, מאלף להיזכר בציטוט הזה מיוני 2014 של יהודה שרוני, מהמחפירים שבעיתונאי הכלכלה: "כל אימת שאני מעוניין לשמוע מאיש עסקים מוביל דעה מקורית, חריגה ונוקבת הנאמרת ללא מורא, אני עולה לרגל לטייקון העסקים אליעזר פישמן. הוא פעיל עשרות שנים בארץ ובחו"ל בתחומי הקמעונאות, הנדל"ן, האנרגיה, התקשורת ושוק ההון. האיש נפל כל פעם מחדש, והמונח תספורת אינו מופיע אצלו בלקסיקון, ולא רק בגלל העובדה ששערו הולך ומידלדל". אלוביץ. בעוד שפישמן נשאר על הכוונת של "דה-מרקר", מקדישים שם היום תשומת לב גם למו"ל אחר, שאול אלוביץ, בעל השליטה באתר "וואלה". "עסקת בזק-yes – כמו עסקת ישראייר ואי.די.בי", נכתב בכותרת כתבה של יורם גביזון. ולא רק ב"דה-מרקר", גם ב"כלכליסט": "הקסם של אלוביץ: מבקש למכור את yes לבזק בפי 5 משוויה", נכתב בהפניה על שער העיתון. הכותרת בעמ 2 של מוסף "השוק" החלטית עוד יותר: "המוסדיים צריכים להגיד לא לעסקת yes במחיר הנוכחי". "שאול אלוביץ, ששולט ב-yes באמצעות יורוקום, מתכוון למכור בעסקת בעלי עניין את חלקו בחברת הלוויין לבזק – גם היא בשליטתו", מסבירה כותרת המשנה לכתבה של אורי טל-טנא, "אך בעוד שיורוקום תקבל מזומנים תמורת חוב נחות, הרי שהיקף הערך שינבע לבזק תלוי בסינרגיה בין החברות ובהצלחתה של בזק להכיר בהפסדים הצבורים של yes". וידוי. ארי ליבסקר כותב במדורו "הון אנושי" שבמוסף "כלכליסט" כיצד תפס את רוני מילוא "בשולי האולם, בעודו חומק החוצה בשקט, נמנע מלהישאר ולהקשיב לנאומים" באירוע השקה כלשהו. "מילוא סיפר: ביום שישי פגשתי ברביבה-וסיליה את יונה ויזנטל (העורך הראשי של רשות השידור) ואת יעקב אילון. אמרתי להם: חברה, אתם עובדים לא נכון עם התמיכה שלכם בראש הממשלה כשאתם מפרסמים סקרים שבהם אתם מנבאים לליכוד הרבה יותר מנדטים ממה שמנבאים הסקרים שמפורסמים באותו יום בידיעות אחרונות ובהארץ. בזמנו, כשאני הייתי אחראי על הערוץ הראשון, גם עשיתי את הדברים האלה, אבל בצורה יותר עדינה, כדי שזה לא יהיה ממש שקוף. כך סייעתי לבחירתו של יצחק שמיר". In God we trust. הנה שער המוסף המדיני השבועי של העיתון החרדי "הפלס". הבעת דעה ויזואלית נוקבת על ראש הממשלה או רשלנות מחפירה של גרפיקאי? אפשרות שלישית: העורך לא רצה לוותר על הצהרת האמונה באלוהים שבראש התצלום והעדיף אותה על פני מחצית פניו התחתונה של נתניהו. עילה. תערוכת צילום זוכה לסיקור נרחב ביותר במוסף היומי של "ידיעות אחרונות": שלושה עמודי מערכת והשער הראשי. הסיבה: הזדמנות לחשוף את חייו הפרטיים של סלבריטאי עבר שעבר אירוע מוחי (אתי אברמוב). צרכנות. "ידיעות אחרונות" מקדם משער העיתון ומשער מוסף "ממון" את גליון שישי של המוסף הכלכלי, המתמקד בענייני צרכנות. מעתה, מהפך: מוסף "ממון החדש" – שיתמקד בענייני צרכנות ("בדיקת מעבדה: כמה קלוריות מסתתרות במנות של בתי-הקפה. איפה הכי כדאי לקבל הלוואה של 50 אלף שקל. וגם: המבחן הגדול של הגיפונים הקטנים"). כהקדמה לגליון שישי המיוחד, החדש והצרכני, משבצים היום בשער המוסף הפניה לידיעה בענייני צרכנות: ראיון עם מתווך מוצרי יוקרה העוסק בהטסת חייטים איטלקים לישראל כדי לתפור חליפות בעלות של עשרות ומאות אלפי שקלים (עופר פטרסבורג). בתוך הידיעה המביכה לקריאה ("חליפה שחורה עם נעליים שחורות וגרביים לבנות זה מזעזע", "כשאני רואה חליפה על לקוח עומדת ומוכנה אני בצמרמורת") חושף המרואיין, אדם בשם גונתן בטש, סוגה בזאנר הפרסום הסמוי: "הוא מספר שהרבה מהמנחים בטלוויזיה שלנו לא יודעים שהם מאובזרים בעניבות יוקרתיות בשווי 175 יורו כל אחת. בטש חילק אותן לכמה מלבישות טלוויזיה כדי לקדם את החברה שאיתה הוא עובד". רביב דרוקר. ורד רמון-ריבלין מראיינת במוסף "ליידי גלובס" את עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר. "לפני שידור תחקיר גדול הוא מתעורר בלילה בזיעה קרה, בלילות הוא כמעט לא ישן, מתוח כולו, הידיים עשויות לרעוד. הוא מריץ את העובדות במוחו, יודע שהוא חייב לדייק בכל פרט, לא ליפול על שום סעיף, ולו השולי ביותר, אחרת יגלגלו אותו במדרון. הוא יורה לכל הכיוונים, אבל אפילו עובדה זניחה שלא נבדקה עד הסוף יכולה להפיל אותו. את הסערה שמתחוללת בתוכו, אין סיכוי שתראו", כותבת רמון-ריבלין בפתיחתו. "חלק ממנגנון ההגנה שלי, שאני ממליץ עליו לכל עיתונאי, הוא לבקש הרבה זמן מראש את התגובה כדי להתמודד טוב עם הטענות", מגיב דרוקר. "אני מעביר את התחקיר המלא לאנשים מקורבים לפרשה ומבקש: תעשה לי טובה ותתקן אותי אם יש פרטים לא נכונים או כל דבר שיכול לפגוע באמינות שלו. [...] האנשים של ביבי עשו לי תרגיל מכוער ומגעיל. בתחקיר על המימון הכפול של הנסיעות הם נתנו לי הסברים על 5 מ-7 נסיעות, והורדתי אותן. נשארו שתי נסיעות, ומהלחץ של התסבירו לי תסבירו לי התקשרתי שוב ושוב לעו"ד דוד שמרון ואמרתי לו שיש חשבונית משני ארגונים על אותה נסיעה והוא לא עונה. אחרי השידור הוא הוציא לכתבים הודעה שיש חשבונית אחת מבוטלת מאחד הארגונים, מידע שהוא לא העביר אלי. הם רצו לשרוף את האמינות שלי כדי ליצור מראית עין כאילו אם הפרט הזה לא נכון, הכל לא נכון. במשך 24 שעות נכנסתי למגננה על האמינות של התחקיר. זה היה יום מאוד מבאס ומלחיץ. עליתי לשידור ואמרתי שקיבלנו רק עכשיו את החשבונית המבוטלת". "אז סידרו אותך", אומרת רמון-ריבלין. "לאותו יום, בשביל הספין שבכותרת השקר של דרוקר בישראל היום. אבל לאורך זמן התחקיר של ביביטורס כן תפס". בהמשך הראיון דרוקר מתנער מערפל ההזדהות הפוליטי שעיתונים שמאלנים אוהבים לעטוף את עצמם בו: אחרי שרמון-ריבלין מציפה האשמות כי הוא "יורה לתוך הנגמ"ש" כשהוא מותח ביקורת על "מידת ההתאמה של בוזי הרצוג לתפקיד ראש הממשלה" ואומרת, "אתה הולך נגד האינסטינקט הפוליטי שלך", מגיב דרוקר: "הרגלתי את עצמי לא לחשוב ככה, כי כשאתה חושב ככה נולדים העיוותים הכי גדולים שאתה הכי מצטער עליהם. לחשוב אם אפגע בסיכוייו אז ביבי יישאר ראש ממשלה – זו מחשבה מאוד לא נכונה, כי אתה לא יודע בדיוק סיבה ומסובב. ראינו את זה מיליון פעם. אולי דווקא מתקפה על בוזי תעזור לו". דרוקר מתייחס גם לתחקיר "המקור" על "ישראל היום": "עבדתי על התחקיר על ישראל היום שנתיים בדירות מסתור, דרך טלפונים שהם לא שלי, באמצעות מיילים חבויים, כל מיני משחקי גיימס בונד. זה גם מפחיד וגם הורס יחסים עם כל מיני בכירים בערוץ. והנה התחקיר מתפרסם ב-2013 ולא קורה כלום. לא רק שהעיתון לא מיתן את עצמו בעקבות כתבת התחקיר, הוא עוד המשיך והקצין. העורך שלו פשוט לא ספר אותי. היתה אפס השפעה לתחקיר שלי על ישראל היום, אבל מה מספק אותי? כשיש חוק ישראל היום וחברי-כנסת צריכים בסיס עובדתי, אז הם מתבססים על התחקיר, וכך גם בעתירה נגד ישראל היום". ועוד מהראיון: "שלדון אדלסון השקיע בעיתון ישראל היום במהלך השנים מאות מיליוני דולרים. למה הם לא השקיעו ביצירת תחקיר מטלטל על ידיעות אחרונות? הם הרי אומרים שזו אימפריית הרשע, אז למה הם לא משקיעים בצוותי התחקירנים הכי טובים בארץ שיוכיחו את זה? כי אין להם יכולת להביא עובדה אחת חדשה על נוני! גם אני לא הצלחתי עד היום. גם לי לא היתה היכולת". ובהמשך, בתגובה לשאלה "ידיעות לא יכול להרים תחקיר יסודי על ביבי?": "אין לו יכולת. זה הסיפור האמיתי. אתה צריך להוכיח את הזיקה החד-משמעית בין לשכת ראש הממשלה לבין מה שכתוב בעיתון ישראל היום". בהמשך הראיון עוקץ דרוקר את עמית סגל, ממהדורת החדשות המתחרה, שזכה לאחרונה בפרס דווקא על ציוציו בטוויטר (והסכים לקבלו למרות הביקורת המשתמעת על איכות שידוריו במהדורה עצמה): "יש עיתונאים ששומרים את כל הדברים המעניינים, השנונים והחדים לטוויטר. אני לא". הראיון עם דרוקר, מהעיתונאים היחידים שהכינוי "מבכירי העיתונאים" צמוד להם כשובל ובכל זאת מוצדק לחלוטין, מעניין לקריאה בזכות מה שהוא לדעתי סוד המשיכה שלו כעיתונאי: השאיפה לכנות. מומלץ לקרוא את הראיון כולו, אבל עבור מי שאין להם מנוי על "גלובס", הנה משפט אחד נוסף על צנזורה וצנזורה עצמית: "הרבה עיתונאים סתם מתחבאים מאחורי הפחד של עצמם".

ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה שאל את משרדי הממשלה על מחיר הקפה השחור, המונופול של תנובה ותעריפי השיחות לחו"ל • רק 16 מתוך 500 השאילתות השקופות לציבור עסקו ביוקר המחיה, מחציתן הוגשו על ידו • "יזמנו הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את הנושא, אך הקואליציה הזו דחתה את ההצעה בשתי ידיים", אמר

מדוע לא בוחנים את המונופול בתחום הקפה השחור? מה עושים כדי לרסן את המונופול של חברת תנובה בשוק מוצרי החלב? ומדוע תעריפי השיחות לחו"ל כל כך גבוהים ללקוחות מזדמנים? ח"כ הכנסת אורי מקלב (יהדות התורה) הגיש בכנסת הנוכחית שוב ושוב שאילתות (רגילות ודחופות) למשרדי הממשלה, שקשורות באופן ישיר ליוקר המחיה. אך בניגוד למקלב, בדיקת "שקוף" בכלל השאילתות שהוגשו למשרדי הממשלה מראה כי נושא יוקר המחיה לא תופס מקום מיוחד. מתוך 500 שאילתות השקופות לציבור, ומהוות כמחצית מכלל השאילתות שהוגשו בסך הכל ואינן נגישות – מצאנו 16 שאילתות בלבד שהוגשו בנושא זה (3.2%). חצי מהן הוגשו על ידי ח"כ מקלב. מקלב לא לגמרי לבד. שורה קצרה של חברי כנסת נוספים שאלו גם הם שאלות מזדמנות בתחום: גבי לסקי (מרצ) שאלה על עליית המחירים ברשתות המזון עוד בחודש נובמבר. סגן שר הכלכלה יאיר גולן ענה אז כי "בימים אלו בוחנת רשות התחרות באופן מעמיק אם קיים ניצול מעמד לרעה ברשתות השיווק, שופרסל ורשתות נוספות. יש פה בהחלט חשד להפרת חוק התחרות על ידי ספקים, על ידי הרשתות עצמן. והנושא הזה – אני לא יכול לפרט בו יותר מכך, כי הוא נמצא תחת חקירה ממש בימים אלה". עוד הוא הוסיף כי "אנחנו עוקבים מאוד מקרוב אחר הנושא של יוקר המחיה. יש פה בהחלט תופעה שצריכה להיבחן יותר לעומק". מיכל רוזין (מרצ) שאלה על הכללת מוצרי היגיינה נשית ברפורמת התמרוקים שנועדה לפתוח את השוק לייבוא ולהוזיל את המוצר. גולן לא באמת ענה ואמר לרוזין כי "אנחנו נבדוק את הנתונים לעומקם, ייתכן אפילו שהפערים הם גדולים יותר. אנחנו נבדוק גם את הפערים במוצרים שאינם מפוקחים ואין להם תקינה ישראלית, כמו מגיני תחתונים ותחבושות. מפאת קוצר הזמן מקבלת השאילתא, אני יכול לומר שלא ירדנו פה באמת לעומק העניין". גולן הוסיף כי משרד הכלכלה נחוש להביא להוזלת מחירים להקטנת יוקר המחיה. "אנחנו עושים את זה בתנאים לא פשוטים", הוא אמר. "התנאים האלה הם תנאים של התייקרויות עולמיות מצד אחד, והדבר היחיד שאולי מאזן אותם, להוותם של היצואנים, הוא העובדה שהשקל הוא מאוד חזק וזה משפיע דווקא על הוזלת מחירי היבוא". על מה עוד שאלו הח"כים? יריב לוין (הליכוד) שאל על הסרת מיסוי על התקנת עמדות טעינה לרכבים חשמליים; בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתית) שאל על ריסון מדד תשומת הבניה שמשפיע על מחירי הדיור, ישראל אייכלר (יהדות התורה) שאל על עלות התקנת מונה חשמל חכם ואלי כהן על עלות המשקאות בתחנות הרכבת. כמובן שזה רק טפח אחד מפעילות פרלמנטרית שלמה של חברי הכנסת, אך מדובר בהצצה לסדר היום שלהם. "אנחנו נעזרים לא רק בשאילתות", מסרו לנו מלשכתו של מקלב. "אלא גם הצעות לסדר בוועדות ודיונים מהירים במליאה. יזמנו גם הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבחן את הנושא, אך הקואליציה הזו דחתה את ההצעה בשתי ידיים". לטענתו של מקלב, "עד כה לא היו עליות מחירים וזה נבע מפעולות שונות של הממשלה. אך הממשלה הזו אינה עושה דבר כדי להילחם ביוקר המחיה. העלאת המסים וחוסר העשייה של הממשלה הזו מביאים את החברות להעלות מחירים".

מחקרים מלמדים על הידרדרות חמורה בתפקודה המקצועי של העיתונות האמריקאית. יש לא מעט אשמים

האם העיתונות מידרדרת? תלוי את מי אתם שואלים. בארצות-הברית, למשל, התשובה שתקבלו היא חיובית. מחקר שערכה אגודת עורכי העיתונים באמריקה במהלך 1998, בקרב 3,000 קוראי עיתונים, העלה את הממצאים הבאים: שגיאות לשוניות וטעויות עובדתיות מעצבנות את הקוראים. אין צורך להיסחף עד כדי האמירה של אחד הנשאלים, כי הדבר היחיד הנכון בעיתון הוא התאריך, אך למעלה משליש מהנבדקים דיווחו כי הם מגלים שיבושים יותר מפעם בשבוע. 21% התלוננו כי הם נתקלים בהם יום-יום. הדעה המצטיירת היא שהעיתונות היום רשלנית יותר בבדיקת העובדות ובהקפדה על הסגנון והשפה. תיקונים והודאה בטעויות. מנהג זה מקובל ביותר בארצות-הברית: ה"ניו-יורק טיימס", למשל, מפרסם בעמודו הראשון בכל יום תיקונים לידיעות ולכתבות שפירסם בימים הקודמים. תומס פרידמן, לשעבר כתב העיתון בישראל, סיפר לי כיצד היה מתמלא חימה בכל פעם שהיה מקבל את העיתון ומוצא שהעורכים התנצלו על טעויות עובדתיות שלו או על רוח הדברים שכתב. אבל קוראי ה"ניו-יורק טיימס" אהבו את זה. כשני שלישים מהקוראים בארצות-הברית שמים לב לתיקונים, והדבר מחזק אצלם את היחס החיובי לעיתון. לו היה מחקר שכזה נערך בישראל, היה מעניין לדעת כמה מהקוראים מבחינים בתיקונים זעירים, המוצנעים היטב בעמודים הפנימיים. אצלנו שולטת התפיסה "העיתון אינו טועה אף פעם", וראו פרשת אוחנה ב"מעריב": במקום להודות שההר הוליד עכבר ולהתנצל בפני הקוראים, בחר העיתון להקדיש עמודים פותחים יקרים של מוסף השבת שלו כדי להתבצר בעמדתו. "ידיעות אחרונות" נהג קצת אחרת, בפרשת צאלים, כאשר עורך התחקיר, רמי טל, התנצל, אם גם בשפה רפה. נטייה לשערורייתיות, הטיה ודעה קדומה. כ-80% מהקוראים בארצות-הברית סבורים שהתקשורת מקדישה יותר מקום לשערוריות משום שהן מעודדות צפייה או קניית עיתונים, ולא מפני שיש בהן בהכרח ערך חדשותי. שיעור דומה סבור שהעיתונאים הם בעלי הטיות ודעות קדומות, והי הם מעצבים את דיווחיהם וכתבותיהם לפיהן. מניפולציה של התקשורת. 78% מן הקוראים סבורים כי אישים או גופים בעלי עוצמה מסוגלים להרקיד את אמצעי התקשורת לצלילי חליליהם. בראש הרשימה ניצבים – איזו הפתעה! – פוליטיקאים, פקידי ממשל, חברות כלכליות, אילי הון וחברות פרסום. בהקשר לכך, שיעור זהה של נשאלים גילה מורת רוח מהשימוש במקורות אנונימיים, וכמחצית מהקוראים אף הביעו דעתם כי אם כתבה מבוססת על מקורות עלומי שם, אין לפרסמה או לשדרה, אלא אם כן ייתן כלי התקשורת הסבר מניה את הדעת מדוע הוא נזקק לשיטה זו. ממצא נוסף שעורכי העיתונים בוודאי לא אהבו היה כי 59% מהציבור האמריקאי סבורים כי העיתונים מעוניינים להרוויח כסף יותר משהם מעוניינים לשרת את הציבור. בעוד עורכי העיתונים מעכלים את חוות דעתם של הקוראים עליהם, בא מחקר נוסף וחשף מה חושבים העיתונאים עצמם על התקשורת. מרכז פיו (PEW) לחקר העיתונות והחברה פירסם לפני חודשים אחדים ממצאים של סקר שנערך בקרב 552 עיתונאים וממלאי תפקידים שונים בעיתונות הכתובה והמשודרת, וכן באינטרנט. על-פי ביל קובץ, עיתונאי ותיק המלמד בבית-הספר לעיתונות בהארוורד ושהיה מעורב בסקר, מרבית העיתונאים מסכימים עם דעת הקהל, המגלה אי-שביעות רצון גדלה והולכת מן העיתונות. הסיבות שמונים העיתונאים הן הירידה המתמשכת ברמה המקצועית, אי-הבחנה בין ידיעות לדעות, רדיפת סנסציות והעדפת השורה התחתונה הנחרצת על פני בחינה של חלופות שונות, וכמובן: ה-Infotainment – עירוב של עיתונות עם בידור. קובץ מציין כי בהשוואה למחקר דומה שנערך לפני ארבע שנים, סבורים 69% מהעיתונאים כי נשחק הגבול בין דיווח לפרשנות (לעומת 53% ב-95); 40% (לעומת 30% ב-95) מוצאים יותר ויותר שגיאות, טעויות ודיווח רשלני; ולבסוף, יש עלייה מ-41% ב-95 ל-49% היום, הסבורים כי העיתונות מעוררת מחלוקת ומרבה מדנים בשל עיסוקה האובססיבי בחייהם הפרטיים של אישי ציבור. רבים תולים במדיום הטלוויזיוני את האשמה במצבה של העיתונות: עדיפותה המכרעת של התמונה על המלה, הצורך לתמצת כל נושא, אפילו המורכב ביותר – במשפט קצר ומושחז, מנטליות "קרוספייר", אותה התנצחות טלוויזיונית קולנית, שאצלנו התגלמה ב"פופוליטיקה" ובנותיה, וכמובן, רדיפת הרייטינג. דון יואיט, מפיק "שישים דקות" היוקרתית של סי.בי.אס, מאשים את תחנות-הבת של הרשתות הגדולות בהחדרת תוכניות האירוח של אחר-הצהריים למרקעים, שלדבריו הן "מחלה גרועה יותר מהפפראצי". אם מצב זה יימשך, מזהיר יואיט, אזי המוסד המפואר של עיתונות משודרת, אשר שירת את אמריקה במשך חמישים שנה, יעבור מן העולם. אחדים מאשימים את הצהובונים ואת אתרי האינטרנט, שהפכו לסוג חדש לגמרי של תקשורת ומשכו אחריהם למטה את העיתונות הממסדית, כפי שהתגלה בסיקור פרשת מוניקה לוינסקי. וולטר קרונקייט, השדר הוותיק של סי.בי.אס, הופיע לאחרונה במשדר מיוחד של סי.אן.אן, והפציר בעיתונות האחראית "להתעלם מהזימה והשערורייה, שעליהן משגשגת העיתונות הצהובה, ולהפנות עורף לדעה כי מה שמופיע באותם צהובונים, אפילו אם הוא נושא לשיחה בקרב לקוחות בסופרמרקט הקונים צהובונים אלה, ראוי להתייחסות של העיתונות האיכותית". אכן, מלים כדורבנות. השאלה היא אם במתח הבלתי פוסק מול מספרי התפוצה והצפייה יכולה התקשורת האחראית לנהוג כך. ככלות הכל, היתה זו לא אחרת מאשר רשת סי.בי.אס של קרונקייט ויואיט אשר הקרינה בשידור חי את ד"ר קבורקיאן מבצע המתת חסד בחולה. הווארד קורץ, הכתב לענייני תקשורת של ה"וושינגטון פוסט", מצביע על תופעת העיתונאים – במיוחד אנשי הטלוויזיה – ההופכים לכוכבים חברתיים כגורם נוסף לירידת קרנה של העיתונות. ראשית, משום שהיטשטשה אצלם ההבחנה בין ראיון עיתונאי לבין שיחת רעים (גם אצלנו יש כמה תוכניות אירוח שבהן מובטחת לפוליטיקאי חצי שעה ידידותית, ללא שאלות נוקבות). שנית, בגלל סכומי העתק שהם משתכרים, שהפכו אותם למעמד בפני עצמו, המנותק מהציבור שאותו הוא אמור לשרת. קורץ גילה כי כאשר הנשיא קלינטון העלה את שיעורי מס ההכנסה על המאיון העליון, פרצה בתקשורת מהומה רבתי, עד שבסקרים התגלה כי מקורה בעובדה שעיתונאים רבים השתייכו למאיון העליון והשינוי פגע בכיסם. העיתונות האמריקאית אינה אדישה להידרדרותה המתמשכת. כתוצאה מיידית של סקר עורכי העיתונים הסכימו שמונה עיתונים (ביניהם ה"פילדלפיה אינקוויירר" החשוב) לשמש מעין מעבדת-נסיונות כדי לבחון דרכים להחזיר את אמון הקוראים. במקביל מתפתח זרם חדש בתקשורת האמריקאית, ה-Civic Journalism, שבו מושם דגש על שיתוף הקהילה בתהליך התקשורתי ועל האזנה קשובה יותר של העיתונאים לצרכים האמיתיים של הציבור. על שוחרי העיתונות הטובה בישראל – זו השואפת תמיד להיות אמריקה, מהר, ובלי האיזונים הטמונים בשיטה האמריקאית – להשקיף בדאגה על המתרחש מעבר לים. אורי דרומי הוא מנהל הפרסומים במכון הישראלי לדמוקרטיה. לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית גיליון 21, יולי 1999

למהפכה הצבאית שיזם החודש חזבאללה בלבנון היה גם צד תקשורתי: השתלטות על כלי התקשורת בביירות, הצתת ציוד והכאת עיתונאים

"לבסוף נסגרה תחנת הטלוויזיה שעשתה לה לנוהג לעורר מלחמת אחים ולהפיץ שקרים", דיווח עבדאללה רסלאן, קריין תחנת הטלוויזיה אל-מנאר, שבבעלות חזבאללה. "התקשורת של חזבאללה היא תקשורת מלחמתית, התקשורת של האחרים סובלת ממשוא פנים", כתב העיתון הלבנוני "אל-ספיר". ואילו תחנת אל-מוסתקבל, שבבעלות משפחת אל-חרירי, משפחתו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, שנרצח בפברואר 2005, שתקה. צופי הכבלים בישראל שקולטים את התחנה וביקשו לדעת מדוע נאלמו שידוריה נתקלו בכתובית בעברית, אנגלית ורוסית, שהסבירה כי עקב קשיים במקור השידור אין קליטת שידורים, וכי בחברת "הוט" עושים מאמצים להתגבר על השיבוש. התקלה לא תוקנה על-ידי הוט אלא בוועידת הפיוס בדוחה, בירת קטר, שם התכנסו הצדדים הניצים בלבנון כדי להגיע להסכם כניעה של ממשלת לבנון. מלחמת האזרחים הקטנה בלבנון פרצה בחודש מאי כמו כל הפיכה צבאית: יריות ברחוב והשתלטות על תחנת הטלוויזיה. הפעם לא הצבא תיכנן ואירגן את ההפיכה וההשתלטות, אבל הוא זה שנטל חסות על תחנות השידור המותקפות והפך אותן לעמדות "ממשלתיות". את ההתקפה ביצע חזבאללה, שקבע כי הסמל החשוב ביותר במאבקו נגד השלטון הוא סתימת פיותיהם של דוברי הממשלה, כלומר של כלי התקשורת שמשרתים את מרכיביה. לפיכך תחנת אל-מוסתקבל והעיתון "אל-מוסתקבל" נסגרו לא לפני שהציוד והמסמכים שלהם הוצתו; תחנת הרדיו הארמנית סיפאן נסגרה, וכך גם העיתונים "אל-ליוואא" ו"אל-שיראע"; עיתונאים קיבלו איומים טלפוניים על חייהם, אחרים ספגו מכות ובתיהם נפרצו על-ידי מיליציות של האופוזיציה. ההתקפה הברוטלית של אנשי חזבאללה על כלי התקשורת שמזוהים עם הממשלה הדהימה כל-כך, עד שאפילו עיתון "אל-אחבאר", המקורב לחזבאללה, מצא לנכון לגנות את הההתנכלות במאמר מערכת יוצא דופן שפירסם. הגדרת כלי התקשורת של חזבאללה כ"תקשורת מלחמתית" הוצמדה לחזבאללה בדיוק כפי שרשת הקשר שהקים באופן עצמאי, ואשר היתה העילה המרכזית לפרוץ ההתכתשות בינו ובין כוחות הקואליציה, נחשבת בעיניו לנכס צבאי. הארגון תופס את תחנת הטלוויזיה אל-מנאר שבבעלותו ככלי נשק, ומכאן גם תפיסתו את כלי התקשורת של יריביו. עיתוניו של האויב הם מטרה צבאית, וכאשר צריך לרסק את עמדותיו של האויב מבית, פירוש הדבר פגיעה פיזית, ולא רק התמודדות פובליציסטית עם כלי התקשורת שבתחומי השפעתו. לאזרחי לבנון אין בכך גילוי מרעיש. מצד אחד, התקשורת הלבנונית נהנית זה דורות מתדמית של התקשורת החופשית ביותר במזרח התיכון, הרבה לפני שתחנת אל-גזירה או תחנות על-מדינתיות דומות פרצו את מסגרת הצנזורה השלטונית על תכני השידור. לבנון היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה כלי התקשורת הממשלתי חסר כל חשיבות. התקשורת הלבנונית היא גם יצרנית ויצואנית של מגמות תרבותיות חדשות במזרח התיכון. משחקי טלוויזיה, שירה חדשה, תוכניות סאטירה נוקבות או הפקות ענק של תוכניות בדגם של "כוכב נולד" וגם הופעות פרובוקטיביות של זמרות – כל אלה נולדים בטלוויזיה הלבנונית ונקלטים או מועתקים במזרח התיכון כולו. מנגד, גם כלי התקשורת שאינם קשורים לחזבאללה אינם יכולים להתעטף בגלימה של ניטרליות אל מול תפיסת חזבאללה את התקשורת ככלי מלחמה. וזאת, משום שאת החופש מכבלי שלטון החליפו כלי התקשורת בלבנון בכבלים מפלגתיים ועדתיים. אמנם חוק התקשורת משנת 1994 קובע תנאים מגבילים להקמתן של תחנות טלוויזיה חדשות, מתוך כוונה למוסס את השיוך העדתי של התקשורת, ובעקבותיו נסגרו עשרות תחנות טלוויזיה פרטיות ופיראטיות, אבל השיוך המפלגתי-עדתי-דתי לא נעלם. חוץ ממשפחת אל-חרירי וארגון חזבאללה, גם ליו"ר הפרלמנט נביה ברי יש תחנת משלו, למתנגדו של אל-חרירי איש העסקים תחסין חיאט יש תחנת טלוויזיה, ולרשותו של האופוזיציונר הנוצרי מישל עאון עומדת תחנת אורנג. תחנות אלה, לצד התקשורת העדתית-מפלגתית הכתובה, מייצגות בפועל את האינטרסים והאידיאולוגיה של הבעלים – לעתים קרובות על חשבון המקצועיות. לפני שנתיים, כאשר המחנות היריבים בלבנון רק החלו להתבצר במרכז ביירות, הודה ראשד פאיד, עורך החדשות של תחנת אל-מוסתקבל, כי מוטב שלא לחפש אובייקטיביות בכיסוי העיתונאי בלבנון. "אי-אפשר לטעון שקיים סף מקצועיות גבוה לטלוויזיה בלבנון בימים אלה", הוא אמר. "כל תחנת טלוויזיה קמה כדי לתמוך ברעיון אידיאולוגי מסוים, פעם זה העמידה נגד ישראל ופעם אחרת למען השליש המונע (ביטוי שמיוחס לתביעה של חזבאללה לקבל לידיו שליש ממספר חברי הממשלה, ובכך לאחוז בזכות הווטו על החלטות הממשלה; צ"ב). כמנהל החדשות וכמי שחרד למקצועי, אני יכול להודות שקשה בשלב זה למזג בין המקצועיות ובין העמדה הפוליטית". חזבאללה אינו מכיר בהבדל שבין שני הקטבים האלה. המקצועיות היא האמצעי של האידיאולוגיה. אחרי ההתכתשות בלבנון והמכה שספגו כלי התקשורת שתומכים בממשלה, נראה כי גם הם יפסעו עוד צעד לקראת אימוץ העיקרון התקשורתי של חזבאללה.

סעיף דרמטי בחוק להקמת רשות הרגולציה עשוי לחייב את משרדי הממשלה לשקף לציבור אילו בעלי אינטרסים השפיעו על החלטותיהם ● ביום חמישי יו"ר ועדת חוקה הראה נכונות להכניסו לחוק - אך נראה שדעתו התהפכה בסופ"ש ● לובי 99: "לממשלה אפשרות לעשות את המעשה הנכון - אבל בסוף חוץ מהצהרות של הממשלה אין כלום"

ועדת החוקה בכנסת תכריע: האם בקרוב נוכל לדעת אילו בעלי אינטרס היו מעורבים בגיבושה של כל רגולציה חדשה המחייבת את אזרחי ישראל? בדיון בוועדת החוקה בכנסת ביום חמישי האחרון, אודות החוק להקמת רשות הרגולציה (יסודות האסדרה), התשובה שהסתמנה היא – כן. אך נראה כי במהלך סוף השבוע יו"ר הוועדה גלעד קריב (העבודה) שינה את דעתו. "יכול להיות שבסוף התהליך נגיע לסעיף שקיפות כללי שכולל חומרים, פרסומים והפניות עם ההגנות המתאימות", אמר יו"ר הוועדה גלעד קריב ביום חמישי. בדיון היום (ראשון) הוא החל לסגת, בטענה שהסעיף עלול לפגוע ברגולטורים: "מצד אחד מאוד רוצים את השקיפות ורואים בה כתריס הגנה מפני השפעה של בעלי עוצמה, אך מצד שני לא מעט מאסדרים (רגולטורים) אומרים לנו אומרים לנו שזה מונע ממפוקחים לא בעלי עוצמה לבוא באומץ ולהתייצב". מחר (שני) יתקיים דיון נוסף שיעסוק בסוגיות שנותרו פתוחות, ביניהן שאלת השקיפות. ח"כ גבי לסקי (מרצ) החברה בוועדת החוקה אמרה ל"שקוף" כי תגיע לדיון להילחם על הכנסת הסעיף. לדבריה, במידת הצורך אף תגיש הסתייגות ספציפית, שתחייב את חברי הוועדה להצביע באופן ישיר על חובת שקיפות בגיבוש כל רגולציה. "לממשלה יש ברגע הזה אפשרות לעשות את המעשה הנכון, ולכפות שקיפות גם על הרגולטורים", אמרה מרב דוד מ"לובי 99", שמקדמת את המהלך. "לכך בדיוק הרפורמה הזו נועדה. אבל בסוף חוץ מהצהרות של הממשלה אין כלום. אם החוק לא יחייב את הרגולטורים לפרסם מי לחץ עליהם ומי הביא להם את המידע, הוא יפגום ביכולת לגבש רגולציה טובה יותר". בהמשך השבוע תחל הקראת החוק והצבעה על סעיפיו. אלה הם חברי הכנסת החברים בוועדה ויכולים להשפיע על עיצוב הרפורמה: גבי לסקי (מרצ), בני בגין (תקווה חדשה), ענבר בזק (יש עתיד), איתן גינזבורג (כחול לבן), סימון דוידסון (יש עתיד), צבי האוזר (תקווה חדשה), יום טוב חי כלפון (ימינה), שרן מרים השכל (תקווה חדשה), לימור מגן תלם (ישראל ביתנו) וכמובן – היו"ר גלעד קריב. ההצעה המדוברת לשקיפות, שכרגע עלולה לרדת מהפרק, היא חסרת תקדים: לחייב בחוק כל משרד ממשלתי לציין עם אילו גורמים נפגש בתהליך קבלת ההחלטות, ומי עומד מאחורי הנתונים עליהם הסתמך. הרעיון היה לכלול את המידע הזה כחלק מדוח ה-RIA – תיעוד של תהליך קבלת החלטות שכל משרד ממשלתי מחויב בו. למה זה כל כך חשוב? הנה דוגמה: אם ההצעה הזו הייתה עוברת לפני כמה שנים, משרד הבריאות ברשות ליצמן היה נדרש לפרסם בגלוי שנפגש עם הלוביסט של אסם במסגרת גיבוש הרפורמה למזון הבריא. כך, כולנו היינו יודעים, עוד בטרם אישור הרפורמה, שברקע ההחלטה לא לסמן את מוצרי אסם בשלב הראשון התקיימו לחצים מצד החברה. הציבור וגופי התקשורת היו יכולים לייצר לחץ ציבורי כדי למנוע את ההחרגה הזו. אבל לשקיפות יש אפילו יתרון יותר גדול: היא לא רק מאפשרת לנו לפעול מהר כדי לצמצם את השפעות הלוביסטים על הרגולציה, היא עשויה למנוע את התערבותם מלכתחילה. אולי אם משרד הבריאות היה נדרש לפרסם את שורת הפגישות שלו עם חברת הסיגריות "פיליפ מוריס" יחד עם ההחלטה לאפשר מכירת סיגריות ללא מס גם בטיסות פנימיות, הוא היה שוקל את ההצעה פעמיים. אולי משרד התחבורה היה נפגש עם גורמים מגוונים יותר, בטרם החליט לחייב את כל מי שמסיע פעוטות לרכוש מערכת נגד שכחת ילדים ברכב. הסעיף הקטן הזה בחוק האסדרה הגדול, יסייע לסיים את העידן בו פעילי שקיפות נאבקים לשכנע את משרדי הממשלה לפרסם כל פיסת מידע חודשים אחרי שתקנה חדשה נכנסה לחיינו. הבשורה של הקמת רשות הרגולציה תהיה אדירה: היא תרתיע כל משרד שמגבש החלטה חדשה ממעורבות בעלי אינטרסים, ותנווט אותו להתחשב קודם כול באינטרס הציבורי הרחב. בשורה אחרת בתחום השקיפות דווקא עתידה להיכנס לחוק: רשות הרגולציה עצמה, זו המפקחת על משרדי הממשלה, תחויב ככל הנראה בחובת דיווח על מעורבות בעלי אינטרסים. על הפרק: להחיל נוהל הדומה לזה שמשרד האוצר אימץ, ובו תדווח הרשות על כל מפגש עם לוביסטים ומה הייתה מטרתו. "הוראות שקיפות על רשות הרגולציה שתקום זה המינימום", אמר ח"כ קריב בדיון. "זה דבר הכרחי. השאלה היא האם צריך להחיל בדיוק את אותן הוראות על המאסדים (הרגולטורים) עצמם ולא לפתור את זה בדרכים אחרות, למשל טיוב חוק חופש המידע".

"ידיעות אחרונות" מחטיף לנו סנוקרות | "מעריב" מדווח שלא כל הערבים אותו הדבר | ומלחמת העיתונים סביב פרשת בנק הפועלים ממשיכה

כשמדברים על אינפנטיליזציה של העיתונות מתכוונים לכותרות וכותרות משנה, כיתובי תצלומים ופסקאות פותחות, הלוקחים כמובן מאליו את ההנחה שקוראי העיתון הפוטנציאליים הם יצורים רפי שכל, על גבול האנאלפביתים, שאינם מסוגלים לשמור על ריכוז מעבר לחמש שניות רצופות. כשמדברים על סנסציונליזציה של העיתונות מתכוונים לתפיסה שרואה בקוראים הפוטנציאליים כדור מטקות כה חבוט עד שהפך מזמן לקהה רגש, וכל שאיפתו כיום היא לחטוף מכות יבשות בפרצוף, שיניעו אותו הלוך ושוב בין זעם לרחמים, בין שנאה לגאווה, בין יגון השכול לתאוות נקם, כדי שאיכשהו יוכל להשלות את עצמו שנותרו בו סימני חיים עצמאיים. כותרת המשנה לידיעה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" יכולה לשמש דוגמה ייצוגית לרע ולדוחה בעיתונות הישראלית של ימינו. הנה היא במלואה: "צעירה שומרת שבת מנתיבות רק רצתה להגיע לבית של בן-זוגה. היא לא ידעה שצעירים בשנות ה-20 החליטו להפוך את הכביש למשחק – וללחוץ ידיים משתי מכוניות נפרדות. אבל אז משהו השתבש: נהג אחד סטה ימינה ודרס את הצעירה. היא נשארה פצועה קשה בצד הדרך. הם אפילו לא עצרו לעזור לה". מי שניסח כותרת זו עשה עבודה טובה. מלאכתו היא לסחוט את מירב הרגש והדרמה ממצב עניינים נתון ולהציגם באופן קצר וקולע. ציור דמות הקורבן ("צעירה שומרת שבת מנתיבות"); הדגשת מניעיה הטהורים ("רק רצתה להגיע לבית של בן-זוגה") ותמימותה ("היא לא ידעה"); וכמובן, הביטוי המצמרר, הרגע שמפניו הקורא חושש, הרגע שהוא גם משאת נפשו – "אבל אז משהו השתבש". הרע והדוחה אינם קשורים למנסח הכותרת, אלא לעיקרון שמוביל אותו. ניתן לראות בכותרות מעין זו את מה שאמנון דנקנר כינה בזמנו "הפואטיקה של הטבלואיד", אך היאחזות במימד האסתטי בכותרות העיתונים, ואין ספק שקיים כזה, מסייעת להסיר מהן את האחריות לטמטום ולאטימות שהן עוזרות ליצור. טמטום ואטימות הם התכונות שהובילו לדריסת הצעירה שומרת השבת מנתיבות, ולנטישתה בצד הדרך. "מעריב" מקדיש הבוקר את שערו וכפולותיו הפותחות למדינת לבנון. עיקרי דו"ח סודי שהכין צוות של האו"ם שחקר את רצח רפיק חרירי פורסמו אתמול בשבועון הגרמני "דר שפיגל". מהדו"ח עולה כי חיזבאללה אחראי לרצח ולא סוריה, כפי שהיה מקובל לחשוב עד כה. ידיעה בעניין זה [שי אילן וגקי חוגי] תופסת את הכפולה הפותחת בעיתון. כותרת המשנה מסתיימת בשאלה: "האם מדובר בהדלפה מכוונת שתשפיע על תוצאות הבחירות?". "מעריב" אינו מסתפק בדיווח זה; שני עמודי הכפולה השנייה הם חלק ממיזם עיתונאי מיוחד לקראת הבחירות בלבנון, שיתקיימו ב-7 ביוני. פרויקט הבחירות בלבנון מוכתר בכותרת המאיימת "חשש בישראל: לבנון תיפול בידי חיזבאללה", אבל קריאה בו מעלה גם קולות אחרים. גקי חוגי תורם טור פרשנות ובו הוא מסביר מדוע "השדון אינו נורא כל-כך", כלומר מדוע נצחון חיזבאללה עשוי דווקא להועיל לאינטרס הישראלי (התנועה עשויה להתמתן). אפילו אם חיזבאללה ישיג ניצחון, אומר חוגי, הארגון אינו עתיד להגיע לעמדת שליטה מלאה במדינה, אלא לניצחון בנקודות, שיחייב אותו להרכיב קואליציה. יואב פרומר מוסיף טור מעניין על מהלכיה של ארצות-הברית, המנסה בכל כוחה להשפיע על תוצאות הבחירות כך שידם של המתונים תהיה על העליונה. קשה להגזים בחשיבות הדיווח בעמודי החדשות על הזירות הפוליטיות במדינות השכנות. קוראי עיתונים ישראליים (שאינם "הארץ") מקבלים בדרך כלל כל-כך מעט מידע על הדינמיקה הפנימית של מערכות השלטון בירדן, מצרים, סוריה ולבנון, שכל פרסום בעניין זה ראוי לשבח. הבורות הופכת מדינה ערבית שכנה, אויבת רשמית או לא, לגוש אחיד של איום, עד שבסופו של דבר כל המדינות הערביות כולן מצטרפות לכדי גוש אחד גדול ומזרה אימה. ב"הארץ", אגב, מתייחס צבי בראל לפרסום ב"דר שפיגל" והשפעתו הפוטנציאלית על הבחירות בלבנון. בראל מזהיר כי "ראוי להתייחס לדיווח בזהירות רבה הן משום שלא ברור מה הם מקורות הדיווח והן משום שמי שיכול לאמת את הדיווח נרצח או נעדר [...] עיתוי הפרסום מעלה חשד כי מדובר בניסיון להשפיע על מערכת הבחירות יותר מאשר לגלות את האמת". ידיעה קצרצרה בעמ 2 של "הארץ" עשויה לצמוח במהלך השבועות הקרובים עד שתתפוס את רוב העמודים הראשיים בעיתונים לאורך ימים ארוכים. הידיעה מבשרת כי "מטה המאבק למען שחרור שליט מחדש פעילותו" [גקי חורי]. לפי הדיווח, במשפחת שליט ובמטה המאבק נערכים לחידוש הפעילות, תוך שימת דגש על "החזרת הנושא לראש סדר היום הציבורי". שער מוסף "עסקים" של "מעריב" מיוחד לפרישתו הצפויה של יו"ר בנק הפועלים, דני דנקנר, מהלך שמקדם את המאבק בין בנק הפועלים לבנק ישראל בעוד צעד אחד לקראת סיום. יהודה שרוני מדווח בהרחבה על הפרישה. לצד הדיווח מופיע טור מאת ניר ברזילי, עורך מוסף "עסקים", העוסק בזווית התקשורתית של הפרשה. ברזילי משיב למו"ל "הארץ" עמוס שוקן, שפירסם ביום שישי האחרון את עמדתו בנושא. "האמת כמובן שונה מאוד מהסיפור שמספרים שוקן והעיתון שלו", כותב ברזילי, וטוען כי "כל אותם עיתונים ["גלובס" ו"כלכליסט", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"] דווקא סיקרו את הפרשה באופן ענייני ורב-ממדי", בעוד שרק עיתון "הארץ" נמנע מלהעלות את השאלה על שום מה מבקשים המפקח על הבנקים ונגיד בנק ישראל להדיח את דנקנר. זו טענה פגומה. "כלכליסט" בוודאי לא סיקר את הפרשה באופן ענייני ורב-ממדי, אלא היה מוטה באופן ברור לטובת בנק הפועלים ונגד בנק ישראל. גם ב"מעריב" נטו לטובת הפועלים, אם כי במידה פחותה מ"כלכליסט", ומדי פעם חטאו בסיקור לא ענייני. מעבר לכך, הצנעת מניעי ההדחה הם עניין אחד, ההתעקשות של דנקנר ואריסון שלא להיענות לדרישת הרגולטור, ואף להילחם בה, היא עניין אחר, חמור בהרבה, הראוי לסיקור עיתונאי תקיף. רק "הארץ" יכול לזקוף זאת לזכותו. "מר שוקן", ממשיך ברזילי וכותב, "העיתון היחיד שסיקר את הפרשה בצורה לא הוגנת ולא עניינית היה העיתון שלך". כאסמכתא לקביעה זו מפנה ברזילי את מר שוקן לבדיקה שפורסמה באתר זה על הפן התקשורתי של הפרשה. על כך יש לומר שמדובר באי-הבנה של הנקרא, עד כדי גזירת מסקנות הפוכות בתכלית מאלה המקוריות. יש לקוות שאי-הבנה זו נעשתה בתום לב, ולא כתוצאה מניסיון להוליך שולל את קוראי מוסף "עסקים". נדב איל מדווח במדור חדשות החוץ של "מעריב" על חשיפת המדליף בפרשת החזרי ההוצאות של חברי הפרלמנט בבריטניה. לפי דיווחו, ה"דיילי טלגרף" לא היה העיתון הראשון שאליו פנה המדליף, אלא שהעיתון האחר, ששמו אינו מוזכר, בחר שלא לפרסם את הסיפור. רז שכניק מספק הבוקר לעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" שתי ידיעות המקדמות את מפעלי מוזס. האחת מופיעה בכפולה המרכזית ומקדמת מופע הופעות של כוכבי הסדרה "כמעט מלאכים". מתועד בה מפגש מעריצים שאירגן מגזין הנוער של "ידיעות אחרונות" בשיתוף עם חברת מוצרי הלוואי מבית "ידיעות אחרונות". השנייה מופיעה בעמוד האחורי ומקדמת את סדרת הנוער "החצויה", "שאותה יזמה סוכנות לוק", סוכנות הדוגמנים מבית "ידיעות אחרונות". הסדרה תשודר בהוט, חברת הכבלים שבה יש למו"ל "ידיעות אחרונות" מניות. "ישראל היום" מציג הבוקר שני שערים: הראשון מכוסה בפרסומת, השני בכותרות חדשותיות.

עיתוני הספורט לא נתנו ליורו לקלקל להם את עונת המלפפונים, ומיהרו לקפוץ לאיציק זוהר על הפצעים. וגם: מה קרה למעצבת של "ידיעות אחרונות", ומה חיפש ערוץ הספורט בפתח-תקווה

פעם בשנתיים, ביורו או במונדיאל, נרגעת מעט בצת תקשורת הספורט והופכת את עונת המלפפונים של הכדורגל הישראלי לנינוחה יותר ולמטומטמת הרבה פחות. אלא שבמדורי הספורט משתעממים כנראה מהר מעיסוק בספורט נטו, ומנצלים כל הזדמנות כדי לחזור לבאסטת הספקולציות והרכילויות. מדובר ב-90% של סחורה קלוקלת, אבל עיתונות הספורט הצעקנית והמצהיבה לא תוותר על התענוג להפוך לרוכלת ולמרכלת. אז מה אם יש יורו? נוריד לו את הערך עד שידהה כמו הדולר. ספורט "ידיעות אחרונות" כבר נכנס בימים האחרונים חזק לעניינים כשהחזיר את מלפפוני ישראל לעמודים הפותחים. למזלה של בצת תקשורת הספורט, היא קיבלה בסוף השבוע שעבר רוח גבית מפתיעה. פתאום, משומקום, צץ סיפור תקיפתו של איציק זוהר. כוכב הבילויים של שמי הכדורגל, פרשן ערוץ 10, הותקף בתל-אביב ונחתך בפניו בנסיבות לא ברורות. בבת אחת נדחקו הצדה כל ענייני אליפות אירופה, דיווחי השליחים המיוחדים נותרו נכלמים בשולי הדרך, ורונאלדו, טורס ומיסייה פלאטיני השפילו מבטם. רוב מדורי הספורט לא הרשו לעצמם לפספס את הסנסציה הרכילותית/פלילית ולמרוח כותרות בומבסטיות, אף שלא מדובר בספורטאי פעיל. בספורט "מעריב" נתנו הפניה בולטת בשער, אבל את הסיפור עצמו פירסמו במקום הראוי לו, עמודי החדשות. בספורט "ידיעות אחרונות" לא נתנו לסיפור לחמוק להם מהידיים. 80% משער המדור ביום חמישי שעבר הוקדשו לסיפור: צילום קלוז-אפ ענק תחת הכותרת: "אלמוני חתך את פניו של זוהר". הידיעה עצמה נמרחה על פני עמוד שלם, כשמכריו של זוהר, כולל אשת יחסי-הציבור והסוכן שלו (שבכלל היה בחו"ל בעת התקיפה), ממחזרים שוב ושוב אותם פרטים: זוהר הלך ברחוב, מישהו תקף אותו, היה הרבה דם, אנחנו מזועזעים. בידיעה לא ויתרו על אזכור של רקע רומנטי כאפשרות לתקיפה, והנה לכם מלפפון עסיסי יותר מעוד העברה של שחקן משמשון לבית"ר. אתר ערוץ הספורט חתם את היום בכותרת ראשית על הסיפור: "צפו באיציק זוהר משחזר את הלילה בו הותקף בלב תל-אביב". גם הניצחון הדרמטי של קרואטיה על גרמניה באותו ערב ביורו לא בילבל את שיקול דעתם. היו אתרי ספורט שלא התאפקו והפיקו כותרות מתחכמות ומשעשעות: "איציק זוהר מציג: על הפנים", או "פני צלקת". ממש מיטב היצירתיות, שזכותה עוד ידיח איציק שלנו את אל פצינו ממעמדו. האתר וואן דיבר אל קוראיו בשפה נמוכה במיוחד: "מי קרע את איציק זוהר". רוצה לומר: כנסו כנסו לקרוא איך דפקו לאיציק תצורה, קטע קטע. עניין איציק זוהר הוא חלק מאופנת העיתונות החדשה: לא מגישי חדשות, אלא דוגמני חדשות. לא זמרים, אלא דוגמני זמר. לא ספורטאים, אלא דוגמני ספורט. לא קורבנות פליליים, אלא דוגמנים של קורבנות. ובמקרה של זוהר – לאו דווקא קורבן, אלא גבר גבר. כל סיקור תקיפתו הריח מאספסוף שמתגודד מסביב לקטטת רחוב וצועק "תכניס לו!". הניוז הוא לא העובדה שאושיית ספורט הותקפה, אלא קריצה עבה לקוראים שבשבילם זה אחלה אקשן לימי הקיץ החמים. מעבר לזה אין פה דבר וחצי דבר שדומה לעיתונות ספורט. לפני כמה חודשים פורסם כי גרפיקאית ב"ידיעות אחרונות" ספונה בחשאי באחד החדרים ומכינה עיצוב חדש למדור הספורט המיושן. שנה וקצת אחרי שמוסף הספורט של "מעריב" עבר מתיחת פנים וגדל דרמטית במספר העמודים, ניסו ב"ידיעות אחרונות" להכין תשובה. לפני שבועיים הופתעו קוראי הספורט בעיתון של המדינה לראות עיצוב בית-מרקחת בניחוח הייטקי, אנטיתזה מוחלט להתלהמות ולצעקנות המאפיינות את המוסף. אלא שאחרי יומיים הסתיימה ההרפתקה ההזויה. מישהו ב"ידיעות אחרונות" הורה להעיף את הדבר הזה ולחזור מיד למקורות. מצד אחד, לזכותם ייאמר שהם הבינו את הטעות ותיקנו, ומצד שני, קוראי העיתון אינם אמורים להיות שפני נסיונות של עיצוב. על זה ביזבזו זמן וכסף? אם לא היו בטוחים שזה מה שהם רוצים, למה עלו עם זה? ואם היו בטוחים במוצר החדש, למה נבהלו מהתגובות והורידו אחרי יומיים? חאפרים. פספוס: "ידיעות אחרונות" העניק ביום ראשון שער וכפולה לאייל ברקוביץ במה שנראה כניסיון לעשות לו יחסי-ציבור לקראת מינויו האפשרי למאמן נבחרת הנערים. ברקוביץ נשאל גם על הסיפור שבו תקף לפני כמה חודשים מאמן ילדים במכבי הרצליה מפני שקיפח את בנו, והכריז: "לא מתבייש בזה". זו היתה צריכה להיות כותרת הראיון, שכן היא רלבנטית מאוד למינויו הצפוי כמאמן ילדים וכדמות חינוכית. אלא שעורכי ספורט "ידיעות אחרונות" התעלמו ממנה בכותרת הראיון, בכותרת המישנה ובטיזרים. תמוה: היורו בעיצומו, ההכרעה ב-NBA קרובה, הכדורסל נמחק ממפת הגליל העליון, ובאתר ערוץ הספורט חושבים שמסיבת עיתונאים בשידור ישיר עם יו"ר מכבי פתח-תקווה, שלובש חליפת איומים, צריכה להיות הכותרת הראשית. מייל

"ידיעות אחרונות" בפולו-אפ ליוטיוב | אולמרט סופג ביקורת, אבל מקבל גם ידיעה חיובית אחת | ורק "הארץ" מבליט את המצב החמור שנחשף בבתי-הכלא

כל הכותרות הראשיות הבוקר מוקדשות למתחולל באיראן, לאחר שאתמול הפגינו המונים ברחובות למרות האיסור המפורש והאזהרות החמורות מצד השלטונות. אך לא כל כותרות העיתונים עוסקות באותו הפן בהתקוממות האיראנית. בעוד הדיווחים ב"מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום" מבקשים, קודם לכל, לתת לקוראים תמונה מקיפה ככל האפשר על המתרחש ברחובות טהראן ובין גורמי השלטון במדינה, אל ראש הסיקור ב"ידיעות אחרונות" מגיע דיווח על סרטון שהועלה אתמול לאתר יוטיוב, ובו נראית מפגינה איראנית גוססת ומתה לאחר שנורתה בחזה. "הסרטון שזיעזע את העולם: מפגינה נרצחה בטהרן", קוראת כותרת הגג בעמוד השער, ואילו כותרת המשנה מסכמת את הנראה בסרטון: "הירייה בלב. המבט האחרון אל המצלמה. הדם שמכסה את הפנים. מותה של מפגינה אלמונית הוא הסמל החדש של המרד באיראן". בין שתי הכותרות הללו, מתחת לתצלום מטושטש של המפגינה שוכבת על גבה, מוכרזת האשה כ"פני המהפכה". מרבית הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת אף היא לסרטון, כששלושה תצלומים גדולים הלקוחים ממנו מופיעים לרוחב העמודים, תוך מתן קרדיט לאתר יוטיוב. סמדר פרי מספקת את מעט הפרטים הידועים על הסרטון (הועלה לרשת על-ידי אדם הטוען כי הוא רופא שהתהלך בשדרות העיר), ולצד הדיווח החדשותי, שאינו יבש כלל וכלל, מופיע טור פרשנות מאת אורי משגב, הפונה באופן מכוון אף יותר לרגשות הקוראים במטרה לקבע את דמותה של המפגינה כדמות היסטורית. "עיניה מתגלגלות, שולחות מבט אחרון של תדהמה ואז צונחות, בעוד הדם זורם מכל עבר ומכסה את פניה. ייתכן שהפנים הללו ייכנסו להיסטוריה כפני המהפכה", כותב משגב, ובהמשך משווה את ההרוגה לסטודנט הסיני שהתייצב מול טנקים בכיכר טייננמן, ומזכיר על הדרך גם את חנה סנש. בעיתונים האחרים קשה למצוא אפילו אזכור קצר לסרטון שתופס את הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" כותב בן כספית על "מהפך אסטרטגי משמעותי היסטורי" שעובר בימים אלה על אזרחי איראן, ותומס ארדברינק מה"וושינגטון פוסט" ממשיך לדווח לקוראי "מעריב" היישר מבירת המדינה. ב"ישראל היום" ממשיכים לעשות שימוש בדיווחיה של כתבת רויטרס באיראן, פאריזה חאפזי, ואילו קוראי "הארץ" לומדים על הנעשה שם מדיווחיו של יוסי מלמן, היושב בישראל. אפשר לראות בהחלטה של "ידיעות אחרונות" לספר לקוראיו ראשית על הסרטון המתעד מות מפגינה, ורק אחר-כך על אירועים אחרים המתרחשים באיראן, החלטה פנים-תקשורתית. במלים אחרות, בעוד העיתונים האחרים מדווחים על התרחשויות, ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ראשית כל על האופן שבו מופץ מידע על התרחשויות אלה בעולם המערבי (שלא באמצעות העיתונות, אלא באמצעות רשת האינטרנט). המניע להחלטה העריכתית אינו אקדמי, אלא מידת העניין שעשוי להתעורר בציבור הקוראים. אם יש דרישה לסמל, אמצעי התקשורת ינסו לספקו. "ידיעות אחרונות" פשוט מוביל מבחינה זו על מתחריו, והבוקר שוב מדגים מדוע הוא בצדק העיתון הפופולרי במדינה. אגב, כשאין דרישה לסמל, זה יתקשה להיווצר מעצמו. בשולי ידיעה במדור החוץ של "הארץ" מצוין כי "בסוף השבוע לקחה ארה"ב על עצמה אחריות להרג של עשרות כפריים אפגנים בירי ממזל"טים במחוז פארה בחודש מאי". האם מישהו מבין קוראי הידיעה זוכר שהיתה בכלל תקיפה כזו? האם מי מהם יודע על מה ולמה האמריקאים התקיפו והרגו את עשרות האזרחים האפגנים? ואם היה מועלה לאתר יוטיוב סרטון שבו מתועדת ההפצצה מנקודת מבטם של הכפריים, האם היה מוצא את דרכו לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"? הביקורת החריפה שמתח אתמול נועם שליט, אביו של החייל השבוי גלעד שליט, על ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט מגיעה הבוקר לשערי "הארץ" ו"ישראל היום". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" ילמד עליה רק מי שידפדף בעמודים הפנימיים. באופן רשמי, אולמרט אינו מגיב לטענה של שליט כי נזף במשפחה, השפיל אותה ולא עשה כל שביכולתו להחזרת החייל השבוי. מלשכתו נמסר רק כי "מר אולמרט לא יגיב פומבית על טענות כאלה או אחרות של משפחת שליט – מוטעות, פוגעות או בלתי מדויקות ככל שיהיו", אי-תגובה שבכל זאת מצליחה להכיל די הרבה תוכן. באופן בלתי רשמי, אפשר לראות ב"ידיעות אחרונות" עוד סוג של תגובה להתקפה. ביום קשה לאולמרט מבחינה תקשורתית, הקשה ביותר זה תקופה ארוכה, מודפסת בשער האחורי של העיתון ידיעת תצלום מאת איתמר אייכנר תחת הכותרת "חוזר הביתה". בידיעה מדווח כי אולמרט צפוי לשוב היום מניו-יורק לישראל, לאחר שסיים את תקופת ההתאוששות מניתוח להסרת בלוטת הערמונית שעבר. הטקסט של אייכנר מלווה בתצלום מטושטש של ראש הממשלה לשעבר מנופף בידו האחת ליד דוכן רחוב בניו-יורק, ומחזיק בידו האחרת גליון עיתון. מחמת האיכות הגרועה של התצלום (אין כל קרדיט לצלם), לא ניתן לראות איזה עיתון מחזיר אולמרט בידו, אך לפי הדיווח של אייכנר, מדובר ב"ידיעות אחרונות". הברית בין אולמרט לעיתון מזמן לא היתה כל-כך גלויה. הדו"ח השנתי של הסניגוריה הציבורית מתפרסם הבוקר, וכולל גילויים חמורים על תנאי הכליאה בישראל. רק עיתון "הארץ" מצא בשערו מקום כדי ליידע את קוראיו על ממצאי הדו"ח [תומר זרחין]. קל לתרץ זאת בכך שרק לעיתון זה שער גדול ממדים, המסוגל להכיל יותר מכותרת אחת או שתיים, אבל אין בכך הסבר מספק. גם אם בוחנים את מידת הסיקור בעמודים הפנימיים, מתגלה כי "הארץ" מדווח על הממצאים המדאיגים (אלימות, צפיפות, עכברים ותיקנים) בהרחבה ובבולטות, בעוד שבעיתונים האחרים הסיקור מצומצם. ב"ישראל היום", למשל, הדיווח קצר ומופיע בתחתית עמ 17. כך גם ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות", עיתון שקונטרס החדשות שלו כולל הבוקר 24 עמודים, יותר מכל עיתון אחר, מוקדשת הכפולה המרכזית לבילויים הצפויים לתלמידי התיכון בחופש הגדול. דיווח מצומצם ביותר על דו"ח הסניגוריה הציבורית מופיע רק אחר-כך, בתחתית עמ 16. זהו סדר עדיפויות המשמר את הקיים, ואינו פועל לשינוי הפגמים שמתגלים בו. כל העיתונים מדווחים על בריחתו של דייוויד רוד, עיתונאי ה"ניו-יורק טיימס", משבי הטאליבן, שבעה חודשים לאחר שנשבה. פרט מעניין בסיפור הוא שעד אתמול לא דווח כלל על חטיפתו של רוד, וזאת אף שמידע על כך היה ידוע לא רק ל"ניו-יורק טיימס", אלא גם לכלי תקשורת אחרים. יש לציין כי לא דווח על החטיפה גם לאחר שרוד זכה השנה בפרס פוליצר, בעודו נתון בשבי. ה"ניו-יורק טיימס", כך נכתב, ביקש שלא לדווח על המעשה מחשש לחיי כתבו, וכלי תקשורת אחרים נענו לבקשה. לי-אור אברבך מדווח ב"מעריב" כי במסגרת הדיונים על השלמת הרפורמה ברשות השידור נשקלת האפשרות להעלות מחדש את סכום אגרת הטלוויזיה. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח [דן לביא וסוכנויות הידיעות] על תגובת עיתוני בריטניה להתפתחות האחרונה בפרשת החזרי ההוצאות הפיקטיביות של חברי הפרלמנט. קבלות שונות של חברי פרלמנט הועלו לאתר האינטרנט הרשמי של הפרלמנט, אך תוך צנזורה של חלקים גדולים מהן. העיתונות הגיבה בזעם, ושערי כמה עיתונים כוסו בריבועים השחורים שהסתירו מהציבור חלק מהמידע המופיע בקבלות. ב"טיימס", למשל, מתחת לכותרת הראשית "חופש המידע", הופיעו שני ריבועים שחורים וגדולים. ביקורות הטלוויזיה ב"הארץ" ו"ישראל היום" מתייחסות הבוקר בדאגה לווידוי של בעלת השליטה בבנק הפועלים בנוגע למסרים שהיא מקבלת "מלמעלה" על משברים כלכליים ומטוסים מתפרקים, כמו גם על הגאולה המתקרבת. הווידוי הובא אתמול במסגרת מהדורת חדשות השבת של ערוץ 2, בראיון ידידותי במיוחד שערך עמנואל רוזן עם שרי אריסון. בעיתון "ידיעות אחרונות" לא מתפרסמת היום ביקורת טלוויזיה, כך שאין התייחסות לא למרואיינת ולא למרואיין. ב"מעריב" דווקא מתפרסם טור ביקורת טלוויזיה [אסף שניידר], אך אין בו זכר לבעלת השליטה בבנק, המחזיק במניות העיתון, ולווידוי האחרון שלה. ידיעה לקונית על דבריה מופיעה בעמוד האחורי של העיתון [כתב "מעריב"], ובה כלולה ביקורתה על "דה-מרקר".

"בעניין הנדון הסירוב הטוטאלי להעניק תעודות עיתונאי לפלסטינים תושבי האזור – לרבות כאלה המחזיקים בהיתרי כניסה לישראל ועבודה בה – מלמד כי מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע ושיקולי הביטחון לא נעשתה כלל"

בג"ץ 02 / 5627 בג"ץ 02 / 8813 1. אחמד סייף 2. רויטרס ישראל בע"מ 3. Middle East Productions Co. Ltd. נגד 1. לשכת העיתונות הממשלתית 2. מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, מר דני סימן 3. מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון בג"ץ 5627/02 Al-Jazeera Satellite Channel ו-10 אח נגד ראש-הממשלה ו-2 אח בג"ץ 8813/02 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק [25.4.2004] לפני השופטת (בדימ) ד דורנר והשופטים א ריבלין, ס גובראן בסוף שנת 2001 החליטה המשיבה 1 בבג"ץ 5627/02 (להלן – לשכת העיתונות) כי החל בתחילת 2002 היא לא תוציא עוד תעודות עיתונאים לאנשי תקשורת פלסטינים ואף לא תאריך את תוקפן של תעודות שהוצאו. את הרקע להחלטה היוו אירועים שונים שבהם אנשי תקשורת פלסטינים היו שותפים ליצירת פרובוקציות מכוונות בסביבת גורמי ביטחון באופן ששיבש את עבודתם, וכן היו מעורבים בדיווחים שלשכת העיתונות ראתה כשקריים, כמלבים יצר נקם וכוללים דברי שבח והלל למעשי התאבדות ורצח. במסגרת עתירה קודמת כנגד החלטה זו (בג"ץ 6166/02) הבהירה המדינה כי בקשות הכתבים בעלי תעודות זהות ישראליות יישקלו לגופן, וכי אין ניתנות תעודות עיתונאי לתושבי אזור יהודה ושומרון שלהם אין היתר לעבוד בישראל, ובעקבות ההבהרה נמחקה העתירה, ואולם לשכת העיתונות סירבה להוציא תעודות עיתונאי לאותם תושבי האזור המחזיקים בהיתרי כניסה לישראל ועבודה בה. הסירוב נומק בטעמי ביטחון שעיקרם החשש שתעודות אלו, המקלות על בעליהם את הגישה למסיבות עיתונאים ולמשרדי ממשלה, יוצרות סיכון לפגיעה באישים בממשל בישראל. העותרים טוענים כי לשכת העיתונות מונעת משיקולים זרים של מניעת ביקורת על ישראל על-ידי פלסטינים. בית-המשפט העליון פסק: א. (1) על לשכת העיתונות, בדומה לרשויות אחרות של המדינה, לקיים את כללי המשפט המינהלי בפעולותיה כלפי העותרים חרף העובדה שאין הם אזרחי ישראל או תושביה (75ג – ד, ז). (2) אכן, בהפעלת שיקול-דעתה הרשות רשאית, במקרים מסוימים, להתחשב בהיותו של האדם שכלפיו הסמכות מופעלת זר, שאינו אזרח או תושב של המדינה. במקרה הנדון, לנוכח היותם זרים, הדרישה לכך שהעיתונאים העותרים יהיו בעלי היתר כניסה לישראל וכן היתר עבודה, אם אמנם נדרש היתר כזה מכלל העיתונאים הזרים, הינה דרישה סבירה. אך השאלה היא אם ניתן לשלול תעודת עיתונאי מעיתונאים פלסטינים תושבי האזור – ככאלה (75ו, ז – 76א). ב. (1) עיסוק במקצוע העיתונות אינו טעון רישוי, הפוגע בחופש הביטוי. המקצוע הוא אפוא חופשי, וכל החפצים בכך עוסקים בו. תעודות עיתונאי אינן מוצאות על-פי חוק. אכן, אין הסירוב להנפיק תעודות עיתונאי סוגר בפני המסורבים את המקצוע, אך הוא מכביד במידה ניכרת על ביצועו, שכן התעודות דרושות לצורך קבלת מידע מן הרשויות שהוא חיוני לעיסוק במקצוע העיתונות (76ב). (2) בעניין הנדון אפשר להשאיר בצריך עיון את השאלה אם קבלת תעודת עיתונאי הינה חלק מזכות היסוד לחופש הביטוי, עם זאת ניתן לקבוע בביטחון כי הענקת תעודה כזאת לעוסקים בעיתונות היא חלק מאינטרס חברתי מוגן לעיתונות חופשית ולסיקור פתוח. אינטרס זה אינו של העיתונאים, של רשתות הטלוויזיה והרדיו, של העיתונים או של סוכנויות הידיעות בלבד; זהו אינטרס ציבורי כללי, המשרת בין היתר – נוסף על ההגשמה העצמית של המבקשים להתבטא – גם את גילוי האמת, את ההליך הדמוקרטי ואת היציבות החברתית. על הרשויות – לרבות לשכת העיתונות – להתחשב באינטרס זה ולתת לו משקל הולם בהחלטותיהן (76ה – ז). ג. (1) אכן, במצב של מלחמה אין מדינה מאפשרת לתושבי המדינה הלוחמת בה להיכנס לתחומיה ולעבוד בהם, וממילא אין היא מנפיקה לאזרחי אותה מדינה תעודות עיתונאי. אך היחסים בין מדינת ישראל לפלסטינים תושבי האזור מורכבים יותר. אף כיום שטחים נרחבים באזור נתונים בתפיסה לוחמתית, התנועה בתוך האזור עצמו נשלטת על-ידי ישראל, ונמשכת התלות של תושבי האזור בישראל. רקע זה הוא שעומד בבסיס ההיתרים שנותנת מדינת ישראל לתושבי האזור ככל שהמצב הביטחוני והמדיני מאפשר זאת ובכפיפות לבדיקה ביטחונית של כל בקשה ובקשה, להיכנס לתחומיה ולעבוד בה (77ג – ד). (2) בעניין הנדון הסירוב הטוטאלי להעניק תעודות עיתונאי לפלסטינים תושבי האזור – לרבות כאלה המחזיקים בהיתרי כניסה לישראל ועבודה בה – מלמד כי מלאכת האיזון בין שיקולי הביטוי והמידע ושיקולי הביטחון לא נעשתה כלל, ועל-כל-פנים האיזון שנעשה אינו כדין (77ה). (3) סירוב ללא כל בדיקה אינדיווידואלית להעניק תעודת עיתונאי בשל מסוכנות אינהרנטית של כל העיתונאים הפלסטינים תושבי האזור – לרבות אלה הזכאים להיכנס לישראל ולעבוד בה – הוא האמצעי הפוגעני ביותר האפשרי. אמצעי זה פוגע בצורה חזקה באינטרס לעיתונות חופשית, פגיעה שהיה ניתן למונעה על-ידי בדיקות ביטחוניות אינדיווידואליות מוצדקות להפגת הסכנה הביטחונית האישית הנובעת מתושבי האזור, ככל שסכנה כזאת קיימת מתושבים שעמדו בהצלחה בבדיקות הנדרשות לקבלת היתרי כניסה לישראל ועבודה בה (77ו – ז). (4) השרירותיות שבסירוב הטוטאלי מודגמת היטב בעניינם של העותרים. העותר 1, סגן מנהל הטלוויזיה של סוכנות רויטרס בישראל, מורשה היום להיכנס לישראל ולעבוד בה. עותר זה החזיק במשך שנים בתעודת עיתונאי, והוא ממלא תפקיד חשוב בסוכנות בין-לאומית, ואין טוענים כי במשך כל שנות עבודתו דבק בו רבב ביטחוני כלשהו. אף העותרים מתחנת הטלוויזיה אל-גזירה נמצאו בטוחים מספיק לערוך ריאיון טלוויזיוני עם נשיא המדינה (78ב – ג). התנגדות לצווים-על-תנאי מיום 22.1.2003 ו-27.4.2003. העתירות נתקבלו. הצווים-על-תנאי נעשו מוחלטים. יהושע רזניק, יצחק יערי – בשם העותרים בבג"ץ 5627/02; זכי כמאל – בשם העותרים בבג"ץ 8813/02; ענר הלמן, סגן בכיר א לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים. לקריאת פסק הדין המלא

לתשומת ליבו של שר החוץ החדש יאיר לפיד - אספנו וקיבצנו את כל הדרכים שבהן הוחלש אחד המשרדים החשובים ביותר במדינה - החל מהקטנת תקציב המשרד, דרך חלוקת הכספים והסמכויות בין משרדים מיותרים, מינויים פוליטיים של אנשים בלתי מתאימים למשרות חשובות ועד למידור השר הממונה מהחלטות חשובות כמו הסכמי שלום • בכיר במשרד החוץ לשעבר: "אנשים עוזבים את המשרד כי הם לא רואים עתיד"

בסרט "אלף חתכים" מכנה העיתונאית הפיליפינית, מריה רסה, את התהליך שעוברת מדינתה תחת המנהיג הפופוליסט רודריגו דוטרטה: "אלף חתכים". כל פעולה של דוטרטה בפני עצמה היא חתך קטן, אבל הצטברות שלהם אחד אחרי השני יוצרת מדינה מדממת וחלשה שכנועה למנהיג העומד בראשה. תהליכים דומים ראינו בשנים האחרונות בחלק ממוסדות המדינה בישראל, כשהמוביל שבהם היה משרד החוץ. אספנו שורה של אירועים במשרד החוץ, "חתכים", שכל אחד מהם בפני עצמו נראה אולי חסר משמעות אבל ביחד הם יוצרים תמונה כוללת עגומה למדי. המשרד פורק בשנים האחרונות ומצא את עצמו מפוזר בין משרדים שונים, דל תקציב, חסר סמכויות שנלקחו ממנו לאורך השנים, ולא מוכן למערכה הדיפלומטית הבאה. התוצאה היא, בין היתר, כישלון הסברתי במערכה האחרונה מול חמאס וחקירה בבית הדין הבינלאומי. אולי אי אפשר היה למנוע את זה אבל מערך דיפלומטי משומן וחזק היה לפחות מנסה. שר החוץ יאיר לפיד בפתח ישיבת סיעת יש עתיד: "ההרס וההזנחה שמצאנו במשרדים הם בלתי נתפסים. אנחנו נבנה מחדש וטוב יותר את מערכות המדינה. תפקיד האופוזיציה להתנגד ולנסות להפיל את הממשלה, אני מקבל את זה אבל יש לנו גם מטרות משותפות – שמדינת ישראל תצליח, תשגשג, תהיה בטוחה וחזקה"@ZeevKam pic.twitter.com/xlCNaSvCCZ הבשורות הטובות הן שבשנה האחרונה, תחת שר החוץ גבי אשכנזי, המשרד התחזק ומצבנו טוב יותר – כך מעידים אנשים שונים מהמשרד. אך לשר החוץ הנכנס יאיר לפיד לא חסרה עבודה: הוא יידרש להחזיר אליו סמכויות, להגדיל את תקציב המשרד ואפילו לשחרר 35 דיפלומטים לשליחות (מה שקרה כבר בשבוע הראשון). אבל אם תיפול הממשלה שוב לפני אישור תקציב מדינה חדש – המשרד עשוי להיכנס חזרה לסחרור. זה לא היה המשרד הממשלתי היחיד שהוחלש. למעשה אותו תהליך קרה גם למשטרה, שמצאה את עצמה חסרת אונים מול האנרכיה שהשתוללה ברחובות. אבל בעוד שאת כישלון המשטרה ראינו ברחוב, מתחת לבית, המשמעויות של פירוק והחלשת משרד החוץ נראות לפעמים רק אלפי קילומטרים מפה, כשעובד קונסוליה מקומית לא יכול לקחת מונית כדי לפגוש מושל מקומי – כי אין תקציב. בעשור האחרון היה שר החוץ, במשך כמה שנים, מי שהיה גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. כך היה כמעט בכל הכנסת ה-20 עד שהוגש נגדו כתב אישום. בשלב הזה החליף אותו מי שהיה גם שר התחבורה ישראל כ"ץ. כלומר, מאז 2015 ועד שמונה גבי אשכנזי בכנסת ה-23, לא היה למדינת ישראל שר חוץ במשרה מלאה. וגם אשכנזי הורחק בשנה האחרונה מתהליך קבלת ההחלטות, גם במקרים שנחשבו תקדימיים כמו הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות. זה הגיע עד לרמה שנתניהו נסע לחתום על ההסכם בלי שר החוץ שלו ובלי שבכלל החזיק בסמכות לעשות זאת. דרמה מדינית מאחורי הקלעים: אחרי שנתניהו המריא התברר שהוא אינו מוסמך לחתום על ההסכם עם איחוד האמירויות – אלא אך ורק שר החוץ גבי אשכנזי שנשאר בארץ. זאת מכח החלטה משנת 51׳. אשכנזי נתן את ייפוי הכח לאחר שהובהר בתוך ההסכם עצמו עם איחוד האמירויות שהוא מותנה באישור הממשלה. pic.twitter.com/WIr23q6n4p סמכויות חתימה על הסכמים בינלאומיים הן לא הסמכויות היחידות שמוקנות לשר בחוק. השר מוסמך גם לחתום על רישיונות לייצוא ביטחוני, על חלק מסמכויות להנפקת דרכונים, ועל הפעלת צנזורה על פעולות דיפלומטיות שעשויות לפגוע ביחסי החוץ של מדינת ישראל. חלק מסמכויות אלו נרמסו בשנה האחרונה ועדויות שונות צצו מעל פני השטח: רקימת הסכמים עם מדינות האזור, ודיפלומטיית החיסונים שעליה החליט לבד משרד רה"מ. וכך הפך שר החוץ לנטול כוח ממשי לניהול מערך הסברה ממשלתי. בדיון בוועדה לביקורת המדינה בנושא בנובמבר האחרון אמר היו"ר עפר שלח מיש עתיד כי "שר החוץ מודר כמעט מכל מהלכי החוץ המרכזיים שישראל עשתה בשנה האחרונה". "בנוגע להסכמי אברהם אני יכול לומר שכבר הרבה שנים משרד החוץ מקיים קשרים", אומר ברוך בינה, ששימש בין היתר כשגריר ישראל בדנמרק, היה סגן ראש הנציגות הדיפלומטית בוושינגטון, ושירת 37 שנים במערך הדיפלומטי של ישראל עד שפרש בשנת 2017. "עובדי משרד החוץ נמצאים בבירות האלו ומקיימים קשרים עם המקומיים וסוללים את הדרך ליום שבו אפשר יהיה להגיע להסכמים. כל הכבוד לרה"מ שהצליח לעשות את זה, באמת. אבל זה מתבסס על שנים של עבודה. את העבודה הזו לא יכולים לעשות משרדים אחרים". באשמת הממשלה ה-35 הגענו לשיא של משרדים משונים כמו משרד הדיגיטל, משרד המים והמשרד לקידום קהילתי. מעבר למחיר הפעוט יחסית של 2-6 מיליוני שקלים לכמה גובים, יש כאן משמעויות עומק שאט אט מפרקות את משרדי הממשלה ומוסדות המדינה, ביניהם גם משרד החוץ. וכך, שורה של משרדים הוקמו בשנים האחרונות, התחרו על סמכויותיו של המשרד ובכך יצרו משרדי חוץ מקבילים שהתחרו על משאבים וסמכויות. אחד מהם הוא משרד התפוצות שממשיך לפעול גם בממשלה הנוכחית בראשותו של נחמן שי (העבודה). המשרד שהוקם בשנת 2001 אחראי "על הקשר בין ישראל ליהדות העולם". במהלך השנים הוכנסו והוצאו ממנו סמכויות שונות. באתר המשרד כיום תוכלו למצוא שמטרתו היא "חיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל של יהודים שאינם מרגישים שיוך וזיקה ליהדות ולעם היהודי". עוד כתוב שם כי הפעולות העיקריות בתחום הן הובלת "היוזמה המשותפת לממשלת ישראל והעם היהודי – Mosaic United, מטעם ממשלת ישראל, הובלת פרויקט תגלית ופרויקט מסע מטעם ממשלת ישראל, הפעלה של פרויקט מומנטום שמביא לישראל אלפי אימהות לתוכנית מעמיקה שמטרתה לחזק את הזהות היהודית בקרבן ועוד". רוב הפעולות שהמשרד מציין בכלל מתקיימות בעמותות, ומה שהיה יכול להסתכם בוועדת היגוי מלווה לפרויקטים במשרד החוץ הפך להיות משרד שלם. ולמרות שמדובר ב"משרד", הוא יושב בתוך משרד רה"מ, כלומר אין לו מטה עצמאי וזהות משלו. המשרד היה יכול להיות אגף במשרד החוץ או במשרד העלייה והקליטה. בינה לא שולל את הרעיון של משרדים חדשים שיפעלו במקביל לעבודת משרד החוץ, כמו משרד התפוצות, אבל טוען שאת העבודה עצמה נדרש לעשות משרד החוץ עצמו. "זכותה של הממשלה להקים משרד ולקבוע מדיניות", הוא אומר. "אבל את המדיניות הזו צריך לתת למשרד החוץ לבצע, בגלל שהמשרד שם. הוא מכיר את מנהיגי הקהילות היהודיות, את בתי הספר היהודים, כי הילדים שלנו לומדים בבתי הספר האלו ואנחנו חלק מהקהילה היהודית. אתה לא יכול לבוא פתאום מירושלים ולומר היי, אני המשרד לענייני תפוצות, וזה המסר". "מה שקרה בשנים האחרונות זה שבילבלו את משרד החוץ", מוסיף בינה. "הסמכויות הועברו למשרדים אחרים. וזה ניתן לריפוי. אבל צריך לקבל החלטה. תנו למשרד החוץ לטפל בענייני החוץ". משרד נוסף שכרסם בסמכויות משרד החוץ הוא המשרד לעניינים אסטרטגיים. הוא הוקם בשנת 2006, פורק בשנת 2008 והוקם שוב לתחייה בשנת 2009. ב-2014 הוא אוחד עם משרד המודיעין ובשנת 2015 פורק שוב. הממשלה ה-34 החליטה בשנת 2015 ליצוק לתוכו תוכן – מלחמה בתופעת הדה לגיטימציה למדינת ישראל ובקריאות החרם נגדה. המשרד עטה ארשת חשאיות מאוסה וכשל. לא נשאר בו כל תוכן, וגם הוא כמו משרד התפוצות העביר את פעולותיו לעמותה שתפקידה היה לגייס כסף למאבק. גם העמותה כשלה כי התורמים, אוהבי ישראל ככל שיהיו, התרחקו ממנה מחשש למעורבות בהליכים דיפלומטיים של ישראל – מה שהיה יכול לזמן להם הגבלות משפטיות אמריקאיות. פעולות המשרד היו יכולת להיות, כאמור, במשרד החוץ. במקום זאת שפכה ממשלת ישראל זמן ומשאבים ציבוריים על פרויקטים מגלומניים כדי לשרת תחושה שושואיסטית בקרב כמה פוליטיקאים. בשנתיים האחרונות המשרד ננטש מכל פעילות ממשית אבל המשיך לבזבז כסף. הממשלה החדשה החליטה לסגור אותו ואנו מקווים שהליך פירוקו יושלם במהרה כדי שלא יוער שוב. "הבעיה נוצרת כשנותנים למשרד לעניינים אסטרטגיים סמכויות", מסביר בינה. "זה דורך על הרבה מאד רגליים של משרדים אחרים. זה לא עניין של קרבות יוקרה. למשרד לעניינים אסטרטגיים אין את הכלים ואת הקשרים. כשמשרד כזה מנסה לפעול באופן ישיר מול גורמים זרים, אותם גורמים ישאלו אותם מי אתם? יש לכם מעמד מדיני או דיפלומטי?". גם המשרד לשיתוף פעולה אזורי עוסק בענייני חוץ. בשנת 1999 נוסד המשרד כדי לקדם שיתוף פעולה בין מדינת ישראל לשכנותיה. אבל כבר ב-2001 הוא אוחסן בבוידעם לאחר שראה שלושה שרים בזמן הזה: שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא. ב-2009 הוציא אותו נתניהו, ניער את האבק ונתן אותו לסילבן שלום. עד היום עמד בראשו אופיר אקוניס (הליכוד) ובממשלה ה-36 זה השר עיסאווי פריג ממרצ שקיבל לידיו את המושכות. לפי אתר המשרד יעדיו הם: איתור ובניית שיתופי פעולה עם מדינות האזור ובכלל זה מדינות אגן הים התיכון והרשות הפלסטינית במגוון תחומים; בניית ושיפור תשתיות פיזיות כפלטפורמה לשיתוף פעולה; איתור והסרת חסמים לשיתוף פעולה; יצירת דפוסי חשיבה חדשים לשיתוף פעולה בתחומים חברתיים (פרויקטי "עם לעם"); עידוד ובניית מסגרות חדשות לשיתוף פעולה.​ את כל הפעולות האלו יכול לעשות צוות עובדים במשרד החוץ בשיתוף משרדים נוספים. אחד מהפרויקטים המגלומנים של המשרד הוא "תעלת הימים" שתזרים מים מותפלים מים סוף לים המלח. אפשר לסכם את זכות קיומו של המשרד במילות סיכומו של השר היוצא אופיר אקוניס: "היה צריך להיסגר מזמן". עוד משרד שמתערב בענייני חוץ, כנראה מתוך רצון ליצוק הצדקה לקיומו, הוא משרד המודיעין. הוא הוקם בשנת 2009, השר הראשון בו היה דן מרידור והיום עומד בראשו אלי כהן. לפי אתר המשרד הוא "מהווה חלק מהמערכת המדינית, ביטחונית, מודיעינית של מדינת ישראל. המשרד והשר העומד בראשו יפקחו על מדיניות הפעלתם של ארגוני המודיעין, המוסד והשב"כ, לטובת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בתיאום ובהנחיית ראש הממשלה". נשמע אולי כמו הגדרה מפוצצת, אבל מאחוריה אין כלום. למשרד אין שום סמכויות על גופי המודיעין של מדינת ישראל. אלו כפופים בכלל למשרד רה"מ, כשאגף המודיעין בצה"ל כפוף לרמטכ"ל. בעבר עמד בראש המשרד ישראל כ"ץ, שר התחבורה לשעבר, שלא היה צריך להקדיש לעבודת המשרד יותר משש שעות בשבוע עמוס. עושים היסטוריה- הופכים את היחסים עם מצרים לשלום חם🇮🇱🇪🇬אני גאה לייצג את המדינה, ולעמוד בראש משלחת ישראלית רשמית לשארם א שייח, לראשונה לאחר יותר מעשור!בביקור נפגשתי עם בכירי מע הביטחון המצרית כדי לקדם שת"פ ביטחוניים וכלכליים, ואת הפירות נראה בקרוב…כך נראה שלום מתוך עוצמה! pic.twitter.com/THgc1MSlK2 גם את המשרד הזה היה אפשר לסגור. במקום זאת הוא ניתן ככיבוד לאלעזר שטרן (יש עתיד) שציין בריאיון לעיתון הארץ כי הוא ממונה על "פיתוח תחומים". "לא יעלה על הדעת למשל שמטה לביטחון לאומי יגיד לחטיבת גולני תעשו כך או אחרת. באותה מידה זה לא תקין שהמטה לביטחון לאומי מטפל ישירות בענייני החוץ של המדינה" גורם נוסף, בעל משמעות, אבל כזה שגלש בשנה האחרונה לביצוע תפקידים של משרד החוץ הוא המטה לביטחון לאומי. זהו גוף שיושב ליד משרד ראש הממשלה וכפוף לו. בראשו עומד, נכון לעכשיו, מאיר בן שבת. אבל בזמן שהיה אמור רק להכין הערכות מצב לאומיות מצא את עצמו בן שבת כזרוע הארוכה של רה"מ להתערבות בעבודת משרדים אחרים. ראינו זאת כשנשלח למפקד חיל האוויר לדון איתו על עסקאות נשק מאחורי גבו של הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ, וגם בפעולות שנוגעות למשרד החוץ כמו: כינון יחסים דיפלומטיים עם מרוקו, כשמונה על ידי רה"מ לנציג מדינת ישראל לקשר עם המעצמות, כשטס בראש משלחת דיפלומטית לאמירויות, בניהול המערכה הדיפלומטית במלחמה האחרונה ועוד. בכל הצמתים האלו עמד בן שבת ולא שר החוץ גבי אשכנזי. "אין בעיה שליד רה"מ יכהן מטה לביטחון לאומי שישקלל את כל המידע וההערכות שמגיעות", מבהיר בינה. "יחד עם הצבא והמוסד גם משרד החוץ יכול להיות מתוכלל על ידי המטה לביטחון לאומי, ובלבד שהעבודה או המשימה תהיה של משרד החוץ". עם זאת הוא מדגיש ש"לא יעלה על הדעת בעיני שהמל"ל יגיד למשל לחטיבת גולני תעשו כך או אחרת. באותה מידה זה לא תקין שהמל"ל מטפל ישירות בענייני החוץ של המדינה". ולא רק משרדי ממשלה, אלא גם עמותות עצמאיות: כשהיה שגריר בדנמרק בינה נחשף לחוסר התיאום בין פעילות משרד החוץ לפעולות עצמאיות בתחום. "היה מקרה שבו בחברת האוטובוסים של דנמרק הופיעו פרסומות נגד ההתנחלויות", הוא מספר. "איך שזה נודע לנו ביקשתי פגישה עם מנכ"לית חברת התחבורה של קופנהגן. כשהגעתי לפגישה הם סיפרו לי שהם קיבלו כמה מיילים מכתובות ישראליות שבהם מחו על הדבר הזה. והם אמרו לי: מה זה עניינם מה אנחנו שמים על האוטובוסים שלנו". המיילים האלה, כך הסתבר, הם פעילות מאורגנת של עמותת "ישראל שלי", אך לדברי בינה היא בוצעה בצורה חובבנית, ואפשרה למנכ"לית "לנפנף" אותה. "אני באתי אליה מהנימוקים הכלכליים, ובערב הפרסומות כבר ירדו", מסביר בינה. "היא צריכה להתווכח עם הממשלה על התעריפים של הנסיעה והיא לא זקוקה למחלוקת מדינית. זה ההבדל בין העבודה שמשרד החוץ עושה שנמצא בשטח לבין השאר. אתה לא יכול להבין מי בעד ומי נגד אם אתה לא שם. זו בדיוק עבודה שמשרד החוץ צריך לעשות ולא המשרד לעניינים אסטרטגיים". בשירות הציבורי הפוליטיקאים שואפים למנות כמה שיותר משרות בפטור ממכרז, כלומר מינוי אישי פוליטי. בדיון שהתקיים בנובמבר 2020 בוועדה לביקורת המדינה בכנסת אמרה דגנית שי ממשרד מבקר המדינה כי "11 ראשי נציגויות דיפלומטיות הן מה שנקרא משרת אמון". וכך מתמנים אנשים לא מתאימים שכל כישורם הוא הקשר שלהם לשר. לעיתים זה מינוי ראוי ולעיתים כזה שנועד רק לפנק מקורבים לשלטון. מעבר לכך ששיטת הגובים הזו עשויה להביא למינוי קטסטרופלי של אדם לא כשיר, יש לה גם אפקט מצנן: אנשים איכותיים שצמחו במשרד החוץ יודעים שיש להם תקרת זכוכית. לא משנה כמה קשה הם יעבדו – השר יביא חבר ממפלגתו. "אנשי משרד החוץ הם פטריוטים ישראלים, למה לחשוב שאנחנו לא נהיה נאמנים, שאנחנו לא נהיה בסדר?" הייתה גם מי שהתרחקה ממשרות פוליטיות. "היו שרים כמו ציפי לבני שאמרו: אני לא ממנה משרות פוליטיות. יש לי את עובדי משרד החוץ, הם יעשו את העבודה", מספר בינה. "אבל רוב השרים וראשי הממשלה רוצים לנצל מה שמותר להם". בנוגע לטענה שרה"מ צריך להכיר אישית את השגריר באו"ם ולסמוך עליו אומר בינה: "יש מקום לטענה שהשגריר באו"ם יכול להרים טלפון לרה"מ באמצע הלילה ולקבל הנחיות. ואני שואל: למה ששגריר שהוא עובד משרד החוץ לא יוכל לעשות זאת, למה עובדי משרד החוץ הם לא אנשים נאמנים?". "על פי אותו היגיון צריך למנות 11 מפקדי חטיבות שיהיו מינויים פוליטיים", ממשיך בינה. "אני לא חושב שמישהו היה מעלה זאת על דעתו. היו גם מינויים פוליטיים טובים, אבל רובם בינוניים ומטה. מי שהיה שר יכול להיות שגריר טוב אם הוא ידע עם לעבוד עם הצוות שלו, ידע את השפה ויעבור אימונים כמו ריאיונות". ובהשוואה בינלאומית, בינה מציין שתי מדינות מרכזיות. "אומרים לדוגמה שבארה"ב כל התפקידים הם פוליטיים ויש בזה משהו" הוא אומר. "אבל המבנה שם שונה לחלוטין. שגרירות אמריקאית היא חיה גדולה, הרבה יותר משגרירות ישראלית שיש בה לפעמים רק שני שליחים מדיניים, שליח מנהלי וקצין ביטחון". הדוגמה השנייה של בינה היא בריטניה: "אצל הבריטים, שכל העולם לומד מהם יחסי חוץ – אין מינויים פוליטיים. השגריר בוושינגטון הוא נאמנו של רה"מ אבל הוא נקבע מתוך עובדי משרד החוץ. למה להניח שאנשים שזה מקצועם פחות טובים?". ולסיכום הנושא מבהיר בינה: "אנחנו (משרד החוץ, ע.ב) עומדים לרשות מדינת ישראל. אנחנו אזרחים ישראלים, פטריוטים ישראלים, רובנו היינו קצינים בצבא. למה לחשוב שאנחנו לא נהיה נאמנים, שאנחנו לא נהיה בסדר?". כדי להבין עד כמה משרד החוץ הפך בשנים האחרונות להיות חלק שולי ממערך פעילות החוץ של מדינת ישראל שווה להביט בנתון אחד מתוך דוח מבקר המדינה משנת 2020: המבקר מציין שתקציב כלל פעילות מערך החוץ של מדינת ישראל עמד בשנת 2019 על 3.2 מיליארד שקלים, כשתקציב משרד החוץ עמד על כ-1.4 מיליארד שקלים בלבד. שאר הכסף פוזר בין 35 משרדים וגופי ממשלה שונים. לפי הדוח, התקציב ירד ב-14.7% בין שנת 2018 לשנת 2019, בזמן שתקציב המדינה עלה באותה התקופה ב-4.3%. לפי המבקר, "הקיצוץ הזה הביא למשבר תקציבי במשרד. כתוצאה מכך פעילויות רבות, לרבות פעולות ליבה, לא התקיימו, דבר שעלול להשפיע על יחסי החוץ של מדינת ישראל, על השירות לאזרחים בחו“ל ועוד". בזמן הזה משרד האוצר הוביל מערך לסגירה של חמישית מהנציגויות הדיפלומטיות בחו"ל (22 נציגויות) מבלי לשאול בכלל את משרד החוץ על המשמעויות הדיפלומטיות של המהלך. בדיון שהתקיים בוועדה לביקורת המדינה בנובמבר 2020 מנתה דניאל גייקובס ממשרד מבקר המדינה רשימה ארוכה של נזקים שנגרמו כתוצאה מהקיצוץ. וכדי להמחיש את עומק הבעיה, הנה היא במלואה: "הקיצוץ התקציבי הוביל להקפאה ושיבוש בכל אחד מהמערכים המרכזיים של משרד החוץ: קיצוץ של כ-80% מתקציב המערך המדיני, ביטול משלחות, ביטול פעילויות הסברה, צמצום נסיעות, צמצום פעולות של אירוח שגרירים זרים בישראל, קיצוץ ניכר במערך הקונסולרי, ביטול נסיעות של קונסולים, ביטול ביקורי האסירים והעצירים, ביטול ביקורי היכרויות של קונסולים עם גורמים רלוונטיים במדינות היעד, קיצוץ של 70% מתקציב מערך הדיפלומטיה הציבורית, אי מימוש הסכמים מדיניים, אי ביצוע פעילות ציבורית, אי תחזוקה ופיתוח של כלים טכנולוגיים לקידום הדיפלומטיה הציבורית, השבתה כמעט מוחלטת של פעילות מש"ב (המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי, ע.ב) ברחבי העולם, היעדרות ישראל מפורומים, הפסקת פעילות של מרכזי מצוינות, צניחה במשתלמים שהגיעו לישראל, וגם עיכוב בפירעון תשלומי חובה של ישראל לאו"ם ולארגונים וולונטריים אחרים". "דווקא בתקופת השר אשכנזי ראינו שהחזירו תקציבים למשרד", אומר בינה. "בעבר התקציב עמד על כ-1.6 מיליארד והם ירדו במהלך השנים ועכשיו הם עלו שוב לסכום דומה. בוודאי שהקיצוצים האלו גורמים נזק בטווח המיידי אבל אני לא יכול לומר אם תהיה פגיעה גם בטווח הארוך. אם הקיצוצים האלו יימשכו לעוד עשר שנים ומצב המשרד יהיה ירוד אז יהיה קשה מאד לתקן. כשמשה דיין לדוגמה בחר לחתוך את ההוצאות וסגר את השגרירות בסיאול (קוריאה), הם נורא נפגעו ולקח 15 שנים עד שהם הסכימו לנו לפתוח מחדש". בינה מנסה להמחיש את המצב התקציבי. "כשהקונסול צריך לנסוע לעיר אחרת, גם אם ברכב, יש לזה משמעות תקציבית, גם הקב"ט שלו צריך לנסוע איתו והנהג", הוא מתאר. "צריך לעשות תיאומים ולשכור שלושה חדרי מלון, זה עולה כסף ואם אין תקציב אין אפשרות לנסוע. קח לדוגמה קונסול כללי שיש לו שש מדינות בארה"ב תחת חסותו, לדוגמה בבוסטון, אבל הוא לא יכול לפגוש מושלים, מחוקקים או תובעים מדינתיים אם אין לו תקציב. וזה במידה מסוימת הוחזר בשנה האחרונה תחת פיקודו של גבי אשכנזי". נוסף על כל זה, רק השבוע אישרה הממשלה החדשה מינוי של 35 שגרירים וקונסולים, לאחר תקופה ארוכה שרה"מ לשעבר בנימין נתניהו עיכב אותם בממשלה. אגב, זה לא משהו חריג. גם לפני שנה וחצי נוצר מצב שחסרים שגרירים בגלל סיבות פוליטיות. בריאיון שהתקיים טרם האישור הביע בינה את מורת רוחו מהסוגיה ואמר כי "הסיפור הזה הוא שערורייה בעיני. האנשים האלו צריכים לצאת לחו"ל ולייצג את מדינת ישראל. כל זמן שאין להם אישור מהממשלה המשרד לא יכול להגיש בקשה למדינה המארחת לקבל אותם והמדינה המארחת לא מכירה אותם. וזה סקנדל גדול. אפשר עדיין לתקן את זה אבל צריך לזכור שהשגרירים האלו זה המדינה". *** את הנזק לשירות החוץ של ישראל ייקח שנים לתקן. חלק מהבעיה נעוצה בכך שעובדים מוכשרים רואים את המצב הנוכחי ומחפשים לעצמם עתיד אחר. "אחד הדברים שקרו בעשור האחרון הוא שהרבה אנשים עוזבים את המשרד", אומר בינה. "הם עושים את הקורס, את הצוערות, יוצרים קשרים, תופסים את הפרנציפ ועוזבים". למה הם עוזבים? "כי הם לא רואים שיש לזה עתיד".

הטבלואידים מתפלשים בשכול | "מעריב" לא מדווח על האירוע שהביא לשכול | ו"ידיעות אחרונות" זקוק למדור רכילות נוסף

השכול והיגון משתלטים הבוקר על שערי כל העיתונים, למעט "הארץ". מותם של שני חיילי צה"ל ביום שישי האחרון מסוקר בהרחבה, על פני עמודים רבים. בעיקר מותו של רס"ן אלירז פרץ ואבלה של אמו מרים, פחות מותו של אחד מפקודיו, אילן סביאטקובסקי. יש להודות, סיפורו של אלירז פרץ הוא סיפור שלעיתונים המתמקדים ברגשות ולא במידע קשה לעמוד בפניו. אחיו הבכור של אלירז, אוריאל, נהרג בלבנון לפני תריסר שנים. אז התאבלה עליו אמו בסלון ביתה כשילדיה יושבים לצדה. אתמול המחזה חזר על עצמו, עם ילד אחד פחות. "אם כל המלחמות", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", והציטוט שפותח את כותרת המשנה לקוח מדבריה של האם מרים – "אלוהים אוהב את הבנים שלי"; "על אהבת הארץ", קוראת הכותרת הראשית ב"ישראל היום", המודפסת בגופן מיושן למראה, הד לימים שבהם אידיאל ההקרבה העצמית היה נפוץ יותר מאשר היום. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מצוטטת האם השכולה, שאמרה אמש לעיתונאים שבאו אל ביתה: "אני לא רוצה במות ילדי", וגם: "הכל היה מאהבת ארץ ישראל", וגם: "הבנים שלי תמיד בחוד", וגם: "כל מי שחי בארץ הזו צריך לדעת שהיא נקנית בקוצים ובייסורים", וגם: "הוא הלך כדי שאני ועם ישראל נחיה פה". בצילומי האבל מלפני תריסר שנים נראה לצד האם בנה הצעיר, שנהרג שלשום. בצילומי האבל מאתמול נראה לצד האם בנה הצעיר עוד יותר, אליאסף. כמו שני אחיו הגדולים שנפלו בקרבות, גם הוא משרת בחטיבת גולני. עוד מוזכר באותה כפולת עמודים כי בשנים האחרונות, מאז מות בנה הבכור, עברה האם מרים מבית-ספר לבית-ספר והרצתה על חשיבות השירות הצבאי. מבחינת מדינה כמו ישראל, ששימור הסטטוס-קוו שלה תלוי בהקרבת חיי אדם על בסיס קבוע, האמונה של האם בצדקת הדרך של בניה לא תסולא בפז. העיתונים, באופן שכמעט אינו נראה לנו מוזר, משרתים את האידיאולוגיה הזו ככל יכולתם. הציטוטים התומכים בהקרבה אישית מודגשים ותצלום הנופלים מעטר את העיתונים כשלצדם סיפורים ועדויות על אופיים הטוב, חוכמתם, אומץ לבם ואהבתם את המולדת. אילו אם פלסטינית היתה מאבדת את בנה למען המולדת, אחר-כך עוברת בבתי-ספר ברצועת עזה כדי לעודד את הילדים להצטרף לחמאס, מאבדת בן שני בנסיבות דומות ואז מדברת על חשיבות ההקרבה שלו, ניתן להניח כי בעיתונים שלנו היו מקדישים מקום למי שטוען כי לפלסטינים תרבות של מוות. כרזות מאולתרות עם פני המתים, שהפכו בן רגע לשהידים, היו משמשות עדות תומכת. כרזות השהידים שלנו הן העמודים הראשונים ב"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אך כשההקרבה האולטימטיבית, הדיבור בזכותה והערצת המתים באים מהצד הישראלי – הטענה החוזרת היא כי המניע הוא החיים. כדי לא להותיר מקום לספק באשר לתחושה הנכונה אל נוכח אירוע טרגי שכזה, מופיע בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ציטוט מהשיר "מגש הכסף", מאת נתן אלתרמן. "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם ואמרה: מי אתם?, והשניים שוקטים יענו לה: אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". מתחת לציטוט זה כותב דן מרגלית: "מרים פרץ היא חלק מהמיתוס של הארץ הזאת, שבה נאבק עם קטן ואמיץ על זכותו לחיות בשלום תחת גפנו ותחת תאנתו במכורתו, שלרוע המזל מצויה לעד במזרח התיכון [...] אלירז נהרג במקום שבו אין כיבוש ואין נוכחות ישראלית ואין מחסומים או כל התגרות אחרת [...] העם היהודי אינו מיליטריסטי. הוא אוהב שלום ונרדף בידי עמי בליעל [...] הוא עומד עתה למבחן קשה מאין כמותו". על-פי מרגלית, המבחן הוא על דרכו של העם הנמתח בין שני קצוות – מיליטריסטי (אף כי העם היהודי, כאמור, אינו מיליטריסטי) ואנטי-מיליטריסטי. יתרונם היחסי של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" על פני "ישראל היום" מתחדד הבוקר, עם סיקור אבלה של האם השכולה בשנית. עיתונים אלה יכולים לשלוף בקלות מהארכיון את התצלום הרלבנטי מלפני תריסר שנים, ולצרפו לסיקור האבל הטרי. ב"מעריב" הופכים זאת לעיקר. בשער מודפסים שני התצלומים, מאתמול ומשנת 1998, כשהכותרת הראשית קוראת: "שוב, על אותה ספה". אכן, מבט בוחן בשני התצלומים מגלה שלא רק השכול נותר במשפחת פרץ לאחר תריסר שנים, גם הספה. עובדה זו משתלבת באופן טבעי בזהות ההרוגים. אילן סביאטקובסקי, בן למהגרים מאוזבקיסטן, ואלירז פרץ, בן למהגרים ממרוקו. "במרוקו הלכתי כפופה", מצוטטת האם על שער "ישראל היום", "כאן הבנים שלי לובשים מדים ואני גאה להיות יהודייה". בהקשר לגאווה המרוקאית בישראל, יש להזכיר כי ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר, על פני מחצית העמוד, ידיעה המקדמת כתבה שתתפרסם מחר, במוסף החג של העיתון. לפי הידיעה, מאת יהודה נוריאל ועינת פישביין, בכתבה ייחשף תוכנו של תיק חסוי מגנזך המדינה, המכיל דו"חות מסוף שנות החמישים שמהם עולה כי גופי ביטחון קראו בחשאי חלק ניכר מהמכתבים של המהגרים ממרוקו אל בני משפחותיהם שנותרו בארץ מוצאם ואף הזהירו את מי שדיווח לבני משפחתו על האפליה נגד המהגרים המרוקאים בישראל, ועל המהומות שפרצו באותה עת (מרד ואדי סאליב). שיבוש סדר העדיפויות גורם לכך שכל העיתונים, למעט "הארץ", מדווחים ראשית כל ובהרחבה על השכול הפרטי, ורק אחר-כך מוסרים מידע על האירוע שבו נהרגו החיילים ביום שישי האחרון ועל ההשלכות האפשריות שלו. ב"מעריב" המגמה הזו מגיעה לקיצוניות מופרכת. 11 העמודים הראשונים של העיתון מוקדשים כולם למות שני לוחמי צה"ל (בעיקר אלירז פרץ), כאשר סיקור האירוע שהביא לנפילתם אינו קיים. אמנם בעמ 8 מופיעה ידיעה מאת אמיר בוחבוט, רונן דמארי ושמעון איפרגן על התגובות במערכת הביטחון לאירוע, אך בשום מקום לא מתואר מה התרחש ביום שישי. נראה שבעיתון המודפס הגיעו למסקנה כי תפקידם כפרוטוקול בלתי רשמי של מדינת ישראל תם, ואין עוד טעם לספק עובדות שדווחו כבר בכל מהדורות החדשות האלקטרוניות ובאתרי החדשות המקוונים. מי שרוצה בכל זאת ללמוד מהעיתון המודפס מה התרחש לפני יומיים בעזה צריך לנחש משברי רמזים המפוזרים בטקסט של "מעריב", כגון, "בצה"ל אומרים כי רב-סרן אלירז פרץ וחייליו פעלו כראוי כשהסתערו על חוליית המחבלים מעבר לגדר". אפשרות אחרת, כמובן, היא לקרוא בעיתונים שאינם "מעריב" על הכוונה של הפלסטינים להניח מטען חבלה על גדר המערכת, הניסיון של החיילים הישראלים לאגף את המחבלים, וההערכה כי רס"ן פרץ נהרג מפגיעת כדור ברימון יד שהיה באפוד המגן שלו. עוד ב"מעריב", טור מאת עפר שלח השואל, "האם התקריות האלה גם מבשרות שהשקט היחסי ברצועה עומד להיגמר?", ועונה, "קשה לדעת". הקושי נובע, לדבריו, מכך ש"שני הצדדים אינם נוהגים תמיד ברציונליות מלאה". ב"הארץ", שכותרתו הראשית קוראת "קצין וחייל נהרגו בהיתקלות בגבול הרצועה; הערכה: ישראל תסתפק בתגובה מוגבלת", נפתח הדיווח בטור פרשנות מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף. השניים כותבים כי "המאפיין החדש בתקרית שלשום קשור בנטילת האחריות של החמאס", אך מוסיפים כי "דוברים מטעם הארגון טענו שלשום בערב כי אנשיהם היו בפעילות הגנתית ברצועה, ותקרית האש התפתחה מול כוח צה"לי שנכנס לשטחם. בכך רמזו כי לא מדובר בשינוי מדיניות מבחינתם". "1,500 פעילי ליכוד הגיעו להרמת כוסית שאירגן השר כחלון בנשר. שיחת הערב: מסע ההשפלה של נתניהו בארה"ב", לשון כותרת משנה לידיעה מאת ליאור אל-חי ב"ידיעות אחרונות". "כינוס הרמת הכוסית המסורתי לכבוד חג הפסח שקיים אתמול שר התקשורת, בהשתתפות 1,500 אורחים, הפך למפגן תמיכה ברה"מ על עמידתו מול הלחצים בנושא ירושלים", מדווח מתי טוכפלד ב"ישראל היום". בשער "הארץ" מדווח תומר זרחין על פסיקת בית-המשפט העליון בעניין חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימים לצורך הגשת תביעת דיבה נגדם. בית-המשפט, כותב זרחין, החליט להימנע מלהורות לספקיות האינטרנט לחשוף את פרטי הטוקבקיסטים. הפרשן המשפטי זאב סגל כותב כי "נראה שהשופט ריבלין הרחיק לכת בהגנתו הכמעט מוחלטת על זהותם של טוקבקיסטים [...] מצד שני נראה שהשופט רובינשטיין [שנותר בדעת מיעוט] הרחיק לכת בנכונותו לחשוף טוקבקיסט בכל מקרה שבו מראה תובע שבידיו תביעה טובה [...] פסק הדין רק הוסיף מבולקה על המבוכה [...] מן הראוי וההכרחי שהמחוקק יידרש סוף-סוף להכרעה בסוגיה זאת, העומדת על שולחן בית-המחוקקים זה שנים מספר. החוק המתבקש צריך למצוא נקודת איזון לשמירת חופש הביטוי באינטרנט תוך ריסון הפקרות הביטוי בחסות האנונימיות". ב"מעריב" כותב נועם שרביט כי "המשמעות של פסק הדין היא הרת אסון מבחינה חברתית [...] דעת הרוב בפסק הדין הופכת את האינטרנט לעיר מקלט עבור מבצעי העוולות השונות, ולמקום שבו אין דין ואין דיין". ב"דה-מרקר" מדגיש עומר טנא כי "פסק דינו הדרמטי של העליון [...] קובע בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: לגולשים באינטרנט יש זכות לאנונימיות. מדובר בזכות חוקתית, הנגזרת מזכות היסוד לפרטיות ומחופש הביטוי". יחד עם זאת, גם הוא מתריע כי "פסק הדין מותיר ואקום מסוכן המונע סעד ממי שנפגע מעוולות שבוצעו תחת מעטה האנונימיות ברשת. מעתה, אם גולש אנונימי פוגע בפרטיותכם, בשמכם הטוב או בזכויות יוצרים שלכם, אתם נותרים חסרי כל יכולת תגובה". ל"ידיעות אחרונות" מדור רכילות יומי המתפרסם במוסף "24 שעות". ל"כלכליסט" מדור רכילות יומי מושקע עד מאוד. נראה שאין די בכך והעיתון זקוק למדור רכילות נוסף שיתפרסם בעמודי החדשות. כרגע, ידיעות הרכילות המשולבות שם נראות מעט תלושות. הבוקר, למשל, ידיעת רכילות מאת צחי קומה ומאיר תורגמן מופיעה בתחתית עמ 18 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות". היא עוסקת בחגיגות יום הולדתה של דליה רבין (כבר חלפה שנה!). בין האורחים ששמותיהם מוזכרים בידיעה – שמעון פרס, אהוד ברק, שרי אריסון ונוחי דנקנר. הידיעה המשמחת מתפרסמת לצד דיווח לא נעים לקריאה על דקירות של שיכורים בקיוסק נתנייתי. זה לא לכבודה. ביום חמישי הזכיר כאן שוקי טאוסיג את הכותרת הראשית "גירוש בריטניה" שהתפרסמה ב"מעריב". זו טעות, הכותרת התפרסמה ב"ישראל היום". עידו באום מדווח ב"דה-מרקר" כי על רקע מערכת יחסים עכורה בין יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ניצן חן למנהלת מינהלת הסדרת השידורים והיועצת המשפטית של מועצת הכבלים, עו"ד דורלי אלמגור, שלח חן מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והתריע כי אלמגור נושאת בכובע ביצועי ובמקביל משמשת יועצת משפטית לאותו גוף. "מדובר במצב דברים לא תקין וספק אם חוקי הן במישור המשפטי-עקרוני והן במישור המעשי", מצטט באום ממכתבו של חן ליועץ וינשטיין. עוד ב"דה-מרקר": דיווח ["ניו-יורק טיימס"] כי רופרט מרדוק מממש את איומיו – חברת ניוז-קורפ תתחיל לגבות תשלום עבור גלישה לאתרי האינטרנט של העיתונים "טיימס" ו"סנדיי טיימס" החל ביוני.

מדוע צה"ל מונע מכתבים צבאיים להצטרף לכוחות הפועלים בעזה? לא בשל דאגה לשלום העיתונאים, אלא מיומרה יחצנית לנהל את התקשורת ולשלוט על המסר

זו היתה אמורה להיות, ברטוריקה של הכתבים הצבאיים, פשיטה נועזת. בעיצומה של מלחמת ההתשה בחזית המצרית, במאי 1970, היו לוחמי שריון של צה"ל ערוכים לחצות את תעלת סואץ, לנחות בחוף המצרי, לתקוף כמה מוצבים, לקטול חיילים ולשוב הביתה עם שבויים. צליחת התעלה היתה אמורה להיעשות בחסות החשיכה, באמצעות טנקים ונגמ"שים אמפיביים תוצרת ברית-המועצות, שנלקחו שלל במלחמת ששת-הימים. הפיקוד הבכיר של צה"ל, מהרמטכ"ל חיים בר-לב ומטה, ירד לחפ"ק (חבורת פיקוד קדמית) במערב סיני. התותחים רעמו, מטוסי חיל האוויר תקפו, וכוח הפשיטה התקרב לגדת התעלה כדי לחצותה. בחוד החנית של הכוח, לצדו של המפקד אל"מ יצחק שוהם, ישב ברכב הפיקוד האמפיבי אזרח: אלתר ולנר, הכתב הצבאי של "הצופה". ולנר הוזעק למשימה על-ידי דובר צה"ל, בתיאום עם תא הכתבים הצבאיים, כ"פולמן" (Pool man), עיתונאי בודד המסקר אירוע, תוך התחייבות להעביר לעמיתיו הכתבים הצבאיים את כל החומרים שיאסוף ויכתוב. אלא שבסופו של דבר לא היה לכתב יומון המפד"ל במה לשתף את קוראיו ואת עמיתיו: ברגע שגלש רכב הפיקוד אל מימי התעלה, הוא שקע בבוץ. כמוהו נתקעו כלים נוספים. הפשיטה בוטלה. היו ימים. ולנר ישב בנגמ"ש התקוע על שפת התעלה, אלי לנדאו נלווה לפשיטה דומה מעבר למפרץ סואץ ב-1969, אורי דן נלווה לאריק שרון ולצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה-50 וצנח במיתלה ב-1956, רון בן-ישי היה עם הכוחות ממערב לתעלה ב-1973, זכה בצל"ש רמטכ"ל על חילוץ פצועים תחת אש והגיע אל מחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון מיד לאחר הטבח ב-1982, והרשימה ארוכה. ומה קורה עכשיו? הרבה ברברת פרשנית ודעתנית באולפנים דוחקת את הדיווחים מתוככי רצועת עזה. מה שמגיע מעבר לגבול על פעולת צה"ל הוא טלה-זורנליזם. המונח מתייחס בדרך כלל לעיתונות טלוויזיה, אבל בימים אלה ראוי לאמץ את משמעותן המילולית של המלים: "עיתונות מרחוק". הקרבות מתחוללים מרחק קילומטרים אחדים מגבול ישראל, מהלך נסיעה של כמה דקות. אבל על המסך זה נראה כאילו מדובר באיי פוקלנד או באזור כפרי נידח של סין. עד לשעה זו, יום שלישי בערב, צה"ל אינו מאפשר לכתבים צבאיים להתלוות לכוחות במבצע "צוק איתן", לא רק בשדה הקטל בשכונת שגעיה, אלא גם באזורי לחימה לוהטים מעט פחות. המידע על המצב בשטח מסונן ומעובד יחצנית באמצעות תדרוכים של דובר צה"ל וקצינים בכירים. קטעי וידיאו קצרים מהשטח מסופקים על-ידי הדובר. כמה מהם הופקו מחומרי "התיעוד המבצעי", תצלומים המבוצעים על-ידי חיילים שהוכשרו לכך כדי לספק תחמושת למלחמת ההסברה. צה"ל גם מחלק בנדיבות תצלומי ירי בשחור-לבן מכלי טיס או טילים או פצצות חכמות. כתבי הטלוויזיה משדרים "מהשטח" כביכול, אבל הם ניצבים בלית ברירה מעברו הישראלי של הגבול. רבים מהעדכונים וההערכות מגיעים באמצעות הטלפונים הסלולריים, ולא מתוככי הרצועה. שהרי בניגוד למלחמת לבנון השנייה, אנשי הצבא נדרשו להשאיר מאחור את הסמרטפונים. אלמלא חוקי המדיום המחייבים "סטאנד-אפ" בזירה, היו הכתבים יכולים לשבת עם הפרשנים על גגות תל-אביב או באולפן המלחמה שבתוככי מחנה מטכ"ל או סמוך אליו. מדוע אין כתבים, ישראלים וזרים, נלווים לכוחות צה"ל ברצועה? הנימוק של דאגה לשלומם של עיתונאים, המושמע גם הפעם על-ידי אנשי דובר צה"ל, מסתיר מאחוריו כמעט תמיד שיקולים אחרים. אלה נוגעים לממשק בין מערכת הביטחון לתקשורת בימי חירום. בכל המקרים עומד מאחוריהם הרצון לשלוט בצורה מבוקרת ככל האפשר במסרים המועברים לציבור, בארץ ובעולם, על-ידי צמצום פער התיווך העיתונאי. מבחינת מקבלי ההחלטות אין מדובר באספקת מידע לציבור, אלא בראש וראשונה במאמץ לעצב את התודעה, לקבע את הזיכרון, וגם לשרת את מערכות ההסברה. נסיון העבר מלמד שלא פעם מביאים שיקולים אלה לכך שמטבע האמת נדחק לשוליים. תורת הלחימה התקשורתית הזו, שהפנטגון היה ממעצביה בעשורים האחרונים, כונתה בוושינגטון "ניהול החדשות" (News Management). במלחמת עיראק הראשונה, ב-1991, נוהלו החדשות באמצעות תדרוכיו של הגנרל נורמן שוורצקופף במטהו שבסעודיה, שם הציג מדי יום את תמונת המערכה בעיקר באמצעות סרטי וידיאו ומפות. במלחמת עיראק השנייה, ב-2003, בחר הפנטגון בשיטת "הכתבים המוטמעים", עיתונאים שהוצמדו ליחידות. הם היו אמנם בשטח, אבל לצד הסכמתם להעביר את דיווחיהם לאישור מוקדם של רשויות הצבא כדי למנוע חשיפת מידע מסווג, מדרך הטבע הם נטו להזדהות עם החיילים, שעימם אכלו מאותו מסטינג והשתוחחו באותן שוחות בעת הפגזה. הזדהות כזו איפיינה בדרך כלל גם כתבים צבאיים ישראלים, בעידן שבו ניתן להם להיות עם הכוחות מהרגע הראשון, לא רק בגיחה קצרה לשטח, כפי שנעשה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". הדילמה של כניסת כתבים לשטח מלווה את ישראל מאז הקמתה, והיא חושפת את השיקולים השונים בדבר צירוף עיתונאים לכוחות הלוחמים. במלחמת השחרור שובצו לחזיתות השונות כתבים צבאיים ישראלים, וחומריהם הופצו לכל העיתונים. הכתבים הזרים שבו וביקשו גישה לחזית, אבל צה"ל מנע זאת מהם. הנושא הועלה בישיבת הממשלה, שם מחה שר החוץ משה שרת על כך שלא ניתנת לעיתונאים הזרים הזדמנות לראות את המצב לאשורו באזור לטרון ולהזים את טענת הערבים כי הם מתקרבים לתל-אביב. בן-גוריון דחה את הדרישה בהציגו את אחד הנימוקים להרחקת תקשורת משדה הקרב: החשש שעיתונאים ייחשפו לנקודות התורפה של הצבא, לכשלים ולבעיות שמוטב להסתירן מפני הציבור והעולם. הוא הסביר כי כמה מהלוחמים שם נשלחו לחזית יומיים לאחר גיוסם. "אם יבוא לשם סופר צבאי מומחה, הוא מיד יעמוד על כך שהאנשים האלה אינם חיילים. הוא יפרסם את הדבר והוא יגיע לאויב", אמר. בשנות ה-50 הקפיד צה"ל על חשיפה מבוקרת. לכמה מפעולות התגמול נשלח צוות "במחנה", שכלל בדרך כלל את הכתב אורי דן, שכבר אז היה לו קשר הדוק עם אריק שרון, ואת הצלם אברהם ורד. הטקסטים והתצלומים עברו לפני הפרסום בדיקה מדוקדקת. הכתבים הצבאיים של יתר העיתונים המתינו לעתים בפתח בית-הדפוס של שבועון צה"ל כדי לחטוף את הגיליון הטרי ולצטט ממנו. בעשורים המאוחרים יותר התגבש הנוהל של "פולמן", עיתונאי אחד בשם כולם. בדילוג מהיר ל-2006 נזכיר כי במלחמת לבנון השנייה הפגין צה"ל פתיחות: כמה כתבים, לאו דווקא צבאיים, ובהם נחום ברנע ואיתי אנגל, הצטרפו לזמן-מה לכוחות. הם הציגו מעט הרואיקה והרבה מהסבך הלבנוני. בניסיון לתרץ את הסירוב לצרף כתבים מעלים בצה"ל גם את הטענה שאין להטיל על המפקד, המצוי בלחץ הקרב, לדאוג גם לאיש התקשורת. סביר להניח שמרבית המפקדים אינם מעוניינים במטען אנושי עודף בעת פעולה, אך נסיון העבר מעיד שאין מדובר בנטל ממשי. הפעם, כמו במקרים אחרים בעבר, מנמקים בצה"ל כאמור את איסור הכניסה בסיכון הרב הכרוך בכך. את ההחלטה בעניין זה יש להותיר לכתבים, שמוכנים לקחת על עצמם סיכון ממש כמו החיילים שהם מסקרים. בתולדות הסיקור הקרבי זכורים כתבי קול-ישראל רפי אונגר ז"ל, שנהרג ב-1973 בנגמ"ש פיקוד לצדו של האלוף אלברט מנדלר, ואילן רועה ז"ל, שנהרג בלבנון ב-1999 כשנסע עם תא"ל ארז גרשטיין. מותם לא הרתיע כתבים אחרים מכניסה לאזורי קרבות. הסרבנות הצה"לית לאפשר כניסה לשטח, לצד שידורי האונליין והתחרות העזה בסביבה רבת-ערוצים, רק תורמים עוד יותר לנהרות המלל. רון בן-ישי, שהפעם לא ניתן לו לצעוד בשדה הקרב כפי שתועד בסרט "ואלס עם באשיר", ונאלץ להסתפק בפרשנות באתר ynet, תיאר כך את השינוי מאז להיום: "פעם ידענו הרבה יותר ודיברנו הרבה פחות; היום אנחנו יודעים הרבה פחות, אבל מדברים הרבה יותר". מציאות דומה שירטט פיליפ נייטלי, מחבר הספר "הנפגע הראשון", על ההיסטוריה של כתבי מלחמה, בתארו את המצב בקוסובו ב-1999. 2,700 אנשי תקשורת סיקרו את התקפת כוחות נאט"ו על הסרבים בחבל, אבל הם נקברו מתחת להררי תדרוכים, מסיבות עיתונאים ותצלומים שנופקו על-ידי דוברים ומסבירים. "קיבלנו שפע של חומר, אבל אפס מידע", טען הכתב הצבאי של רשת סקיי. גם במלחמת רוסיה-גיאורגיה ב-2008 מילאו יחצנים תפקיד מרכזי בעיבוד המידע. כך גם אצלנו. צה"ל שוגה בכך שאינו מאפשר לכתבים ליטול סיכון ולהתלוות לכוחות: אין כמו צפייה במציאות עצמה כדי להעביר את תמונת הקרב לצרכני התקשורת. אפשר לסכם שהמידע לא יועבר בשידור חי ויופץ רק לאחר אישור הצנזורה. לפתיחת השטח לכתבים, גם זרים, תהיה תרומה גם לצורכי הסברה. כי בינתיים "התיעוד המבצעי" שמביא דובר צה"ל וכתמי הרורשאך של פגיעות המטוסים והטילים, לצד המלל במסיבות עיתונאים, אינם מצליחים להתמודד עם התצלומים הקשים של בתים קורסים, ילדים פצועים ומשפחות הנמלטות על חייהן המגיעים מהצד השני. בינתיים לא ברור מדוע דבק גם הפעם הצבא ביומרה לנהל לא רק את מתווה הקרב, אלא גם את הזירה התקשורתית. אלא אם כן יש לו מה להסתיר.

יורם ארבל הקדיש שידור לענת קם, גם ההתנצלות לא מבטלת את המחווה | העיתונות מתחברת לצד הנשי | "ישראל היום" עולה על מטוס | והתקשורת מתעלמת מתחקיר "מעריב"

פליטת פה אומללה או הבעת דעה מחושבת? יורם ארבל בחר להביע הזדהות, גם אם בחצי פה, עם ענת קם, שהורשעה בגניבה והדלפה לעיתונאי של מסמכים צבאיים מסווגים, והסתבך בפרשייה שבוודאי תלווה אותו תקופה ארוכה. זה קרה במוצאי-שבת, בתחילת שידור משחקה של נבחרת ישראל בכדורגל נגד לטביה. ארבל הזכיר את הראיון עם קם שהתפרסם ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות", ואז אמר: "בחורה ישראלית שעשתה מעשה נורא ואיום, ואפילו יותר מזה, יושבת סגורה בביתה כבר שנה, בצו כמובן. איך היא מעבירה את הזמן? היא אוהבת לראות כדורגל. אז לבחורה הזאת אנחנו נקדיש חלק מהשידור, כי מי שאוהב כדורגל – מגיע לו". בראיון ב"ידיעות" סיפרה קם שאת השעות הרבות שבהן היא נאלצת להסתגר בבית היא מבלה בצפייה במשחקי כדורגל בטלוויזיה, וכי בבית-המשפט, בזמן ההרשעה בעבירות תחת הכותרת "ריגול חמור", חשבה הרבה על משחק של ליברפול ועל משחק דרבי שעמדו להתקיים באותו יום. הדברים נגעו ללבו של ארבל, שרשם לעצמו לתת לה מלה טובה, אף שלא הזכיר במפורש את השם "ענת קם". אלא שהסולידריות עם מי שנתפסת אצל חלקים גדולים בציבור כבוגדת וכאויבת העם, לא עברה בשקט וערוץ 10 הוצף בטלפונים נזעמים. וכשהקליינטים מתלוננים, חייבת לבוא הבהרה. בתחילת המחצית השנייה אמר ארבל: "אם השתמע מדברי שאני תומך במעשה שלה, אני מתנצל". דבריו, שפורסמו בכמה אתרים, ספגו תגובות ארסיות רבות, החל מ"טרחן", "זקנתו מביישת את נעוריו", וכלה בהמלצות נלהבות לפטר אותו או לאלץ אותו לבצע חרקירי. שידור ספורט אינו כזה שנהוג לשרבב בו אמירות פוליטיות, והעובדה שארבל בחר להקדיש שידור למי שהורשעה בגניבת מידע מצה"ל נתפסה כאמירה פוליטית. המחווה של ארבל אולי לא מקובלת, אבל לגיטימית. הוא הפגין אומץ, ביטא מחשבה עצמאית והלך נגד הזרם. ארבל הביע הסתייגות מהמעשה של קם בכך שהגדיר אותו "איום ונורא", ולכן יכול היה לוותר על התנצלותו בהמשך. אלא שהוא נזקק למס השפתיים הזה בגלל הבהלה שאחזה, מן הסתם, באנשי ערוץ 10. ארבל התייצב לימינה של בחורה שנרקבת בבית כבר שנה וחצי על עבירה שבה הודתה, נשפטה ובקרוב גם תיענש. רק בגלל נקמנות של מערכת הביטחון נמנע ממנה להסתובב בחוץ כמו כל אשם אחר, למשל נשיא מדינה שהורשע כאנס סדרתי ועונשו כבר נגזר. בדבריו ביטא ארבל קורת רוח מאהדתה של קם לכדורגל ואולי גם מורת רוח מיחס שלטונות החוק אליה. חצי ההבהרה או חצי ההתנצלות שלו לא משכנעים, ונראה כי הוא נזקק להם כדי להציל את שמו. רק זה חסר לו, שעל סף גיל 70 ייהפך לפרסונה נון-גרטה בעיני העם ויאבד את מקומו כשדר המשחקים בערוץ 10. בישראל של היום אי-אפשר להביע עמדה המנוגדת לזרם המרכזי בלי לשלם מחיר. לארבל מגיעה מלה טובה. עדכון [27.3]: לאחר פרסום הטור הודיע ערוץ 10 כי ישעה את ארבל ל-48 שעות בשל התבטאותו עלייתה של אליצור רמלה בנשים לגמר היורוקאפ סיפקה רגעים גדולים לתקשורת הספורט. בשבוע של שני משחקי רמלה מול אראס הצרפתית קיבלו הכדורסלניות חשיפה שלא היתה כדוגמתה, עד כמה שאני זוכר. השיא היה ביום משחק הגמר (24 במרץ), שחפף לזה של מכבי תל-אביב מול ויטוריה בספרד. "מעריב" ו"הארץ" נתנו לנשים שער ספיישל, ב"ידיעות אחרונות" פירגנו בשער משותף להן ולמכבי. ברשת ב שלחו את דני דבורין, והערוץ הראשון העביר את המשחק בשידור ישיר. נתוני הרייטינג היו טובים מאוד. בסביבות 6%, כשבשיא נרשם 9.1%. בערך פי שניים מ"מבט", ועוד בשעה מאוחרת (22:45). במספרים מדובר ב-203 אלף איש. כנראה רייטינג השיא למשחק כדורסל נשים בארץ. כשהרמלאיות שיחקו, הכותרות הראשיות באתרי האינטרנט התמקדו בדיווח החי ממשחקה של מכבי תל-אביב. אבל דקה לאחר נצחונן ההיסטורי הופקעו מיד כל הכותרות באתרים (מדוע לוואלה זה לקח רבע שעה?) לטובת הנשים. זה כלל גם את אתר ערוץ הספורט, שקיפח העונה את כדורסל הנשים, אבל התעשת ברגע הגדול אף שקבוצת החסות שלו נאבקה במקביל (המשחק הועבר אצלם בערוץ ה-HD). ב"ידיעות" וב"מעריב" פירסמו ביום ראשון פוסטר של הקבוצה. בניגוד לכל חוקי העיתונות, הפעם הנשים זכו למעמד שווה לגברים. זה היה מבחן בוזגלו(אית) שהוכתר בהצלחה. בהתמודדות בין אליצור רמלה למכבי תל-אביב אפשר לרשום הפתעה. אבל המבחן נמשך. הוא מתמקד בעיקר אצל עיתונים ואתרים שעבורם ספורט נשים מתחיל ונגמר באליצור רמלה ובשחר פאר. אנחנו נשארים בארץ. בטור הקודם הוזכר ש"ידיעות" לא שלחו כתב לשני משחקי מכבי תל-אביב מול ויטוריה בספרד. גם בסיקור גמר הנשים ביורוקאפ בצרפת לא הופיע ב"ידיעות" סיקור של שליח העיתון למשחק. ב"הארץ" לא שלחו אמנם כתב לספרד, אבל לפחות כיבדו את גמר הנשים. עיתונאי הספורט של "מעריב", כמו "ידיעות", נשארו אף הם בבית. אצלם, לפחות, זה מתקבל בהבנה על רקע המצב הלא ברור של העיתון. "ישראל היום" היה העיתון היחיד שפתח את הכיס וכיבד בנוכחותו את שני אירועי הספורט החשובים. פולו-דאון. ביום שבו כלי התקשורת פירגנו לתחקיר ערוץ 10 על נתניהו, אף כלי תקשורת ספורטיבי לא הזכיר את תחקיר "מעריב" שחשף את מעלליו של סגן יו"ר איגוד הכדורסל מטעם אליצור, מנחם ויידהורן, ויביא כנראה להדחתו. בתחקיר "מעריב" מלפני כחודשיים, מאת אביעד פוהורילס, התגלה כי ויידהורן הקים קבוצות נשים פיקטיביות שעליהן קיבל הקצבות. ועדת בדיקה מטעם איגוד הכדורסל אישרה את הממצאים, אבל רק ב"מעריב" אפשר היה לקרוא על כך. ב-ynet ביצעו תחקיר מעמיק בסוגיה כמה קבוצות חזרו מפיגור 2:0 לניצחון 2:3. אם בכלל, אולי, לא בטוח, ובקיצור לא כל-כך בדקנו. בוואלה התפרסם טור שקרא לא לצפות במשחק הנבחרת כצעד מחאה, אבל מתחת לכותרת המשנה הפנו לערוצים שבהם ישודר המשחק. קצת מוזר.

החוק להגבלת הפצתו של "ישראל היום" מיותר ונטול היגיון. את הבעיות שיוצר החינמון אפשר וצריך לפתור באמצעות דיני התחרות הקיימים

נראה כי יש קונסנזוס רחב בקרב אנשי המשפט בכלל ואנשי המשפט הכלכלי בפרט: הצעת החוק החדשה שזכתה לכינוי "חוק ישראל היום" היא מיותרת, לא מוצלחת ונטולת רציונל של ממש. גם אני איני סבור אחרת. עו"ד דרור שטרום, מי שכיהן בעבר כממונה על ההגבלים העסקיים ועסק גם בנושאים תחרותיים הקשורים בשוק התקשורת (עמלות היתר), כתב עבור העיתון חוות דעת נגד החוק ומעלה נקודות רבות שהן טובות וחשובות. כפי שהוזכר כאן בעבר, עיתון הוא מוצר דו-צדדי, המקבל הכנסות מקוראיו, אך גם ממפרסמים. בעבר כתבנו כי "כל עוד בעל העיתון מכסה את עלויותיו הכוללות בתוספת רווח סביר, אין זה משנה אם המקור לכך הוא לקוחותיו המפרסמים או לקוחותיו הקוראים. לפיכך, ככלל, בעל עיתון יכול להחליט כי ברצונו לחלק את גליונות העיתון חינם ולהעמיס את עלויות העיתון על המפרסמים. תמחור שכזה עשוי להיות לגיטימי מבחינת הדין המסחרי ודיני התחרות בפרט. כך במיוחד כשמדובר בעיתון חדש שמנסה לרכוש מאסה קריטית של קוראים ומפרסמים שתהפוך אותו לאטרקטיבי ובר-קיום בשוק שכבר יש בו שחקנים מנוסים כמו ידיעות אחרונות, הארץ ומעריב". חוות הדעת של שטרום תומכת במה שכתבנו בעבר, ואף מוסיפה נתון שנלקח מפסק דינו של בית-הדין להגבלים עסקיים בפרשת "ידיעות אחרונות", ולפיו הכנסותיהם של העיתונים מגיעות בעיקר מפרסום (כ-70%–80%). אמנם פסק הדין בעניין "ידיעות" ניתן ב-1999, אך מקובל להניח כי היחס שבין ההכנסות מאגפי המוצר השונים לא השתנה באופן מהותי לטובת ההכנסה מקוראים ומנויים, במיוחד לנוכח התמורות שחלו עם השנים באגף הכנסה זה. ברם, העובדה שלגיטימי שמוצר דו-צדדי יתמחר באופן שונה את שני צדי השוק, ואפילו באופן שצד אחד (קוראים) אינו משלם כלום והצד השני (מפרסמים) נושא בכל עלויות העיתון, אין משמעה שלגיטימי להכיר בתמחור הפסדי בשני אגפיו של העיתון. מצב שכזה מעורר חשש לטורפנות מחירים, וזהו ככל הנראה מצבו של "ישראל היום", הנסמך עד היום על הזרמות חיצוניות לשם קיום מתמשך של פעילותו העסקית. אינדיקציות מצטברות לעניין זה הובאו באתר זה בשנה החולפת, וגם מהן עולה כי מחירי הפרסום ב"ישראל היום" נמוכים באופן משמעותי מאלה של מתחרהו הגדול. בהקשר זה מציין שטרום כי על-פי בדיקתו, "לא רק שישראל היום גובה תמורה עבור פרסום אצלו, אלא שגובה ההכנסות מפרסום עולה בהתמדה לאורך השנים". אמירה זו של שטרום, שסביר להניח גם בלא בדיקה שהיא נכונה (שהרי תפוצתו של העיתון גדלה עם השנים ובהתאמה גם מספר המודעות והסכומים הנגבים מפרסום), אינה קובעת כי ההכנסות מפרסום הופכות את העיתון למאוזן כלכלית או לרווחי. אמירה זו אינה מתייחסת גם למחירי הפרסום אצל מתחריו של העיתון ולמידת אחיזתו בשוק הפרסום. אכן יש לציין, כפי שכתבתי כבר בעבר בהקשר להצעת החוק הנוכחית, כי בישראל יש שחקנים נוספים בשוק התקשורת ובשווקים אחרים שהיו ועודם גרעוניים במשך שנים רבות, כשהיפוך מגמה אינו תמיד נראה באופן ברור ומובטח. והנה, אף אחד לא שוקל להגביל על הרקע הזה את חברת הלוויין או את ערוץ 10, גם כשהם נדרשים להזרמות חיצוניות, כל עוד אלו מתבצעות. למעשה, לא פעם נזכרות הזרמות אלו מצד בעלי השליטה, במקרה של ערוץ 10 למשל, כציון לשבח וכתעודת כבוד בדיון על נחיצות ושרידות הערוץ. הדין בישראל אינו אוסר על עוסק למכור את מוצריו בהפסד, אלא בהקשר של בעל מונופולין. מונופולין מוגדר בסעיף 26(א) לחוק ההגבלים העסקיים כמי שבידיו "ריכוז של יותר ממחצית מכלל אספקת נכסים או מכלל רכישתם, או של יותר ממחצית מכלל מתן שירותים, או מכלל רכישתם, בידיו של אדם אחד". היות ש"ישראל היום" אינו אוחז בנתח שוק של 50% ומעלה, הוא אינו מונופולין. עם זאת, החששות מתמחור טורפני עדיין קיימים. כאן המקום לציין, במאמר מוסגר ומחוץ לדיון שנוגע ישירות לדיני תחרות, כי התנהלותו של "ישראל היום" בשוק הפרסום הממשלתי ובנוגע להתקשרויותיו עם מינהל הרכש הממשלתי לאספקת העיתון לעובדי ציבור אינה חפה מספקות חוקיים. התמודדות במכרזים ממשלתיים לאספקת שירותי פרסום תוך נקיבת מחירי הפסד יכולה להיתפס לא פעם, כפי שקבעה הפסיקה, כהצעה תכסיסנית פסולה. גם אם ההצעה אינה תכסיסנית אלא הפסדית, הרי שבמקרים מסוימים גם היא יכולה להיפסל משיקולי תקינות. הוסיפו לכך את העובדה ש"ישראל היום" התקשר לאחרונה עם מינהל הרכש לצורך אספקת העיתון לעובדי מדינה שונים בחינם וללא כל עלות, ותקבלו קושי נוסף על הקשיים שכבר צוינו פה ונוגעים למשפט המינהלי ולדיני המכרזים. מדובר למעשה בהטבה כספית שגורם פרטי מעניק למדינה או לפקידיה. גם בהיבט תחרותי ניתן אולי לראות את השוק המכרזי של הפרסום הממשלתי והמוסדי כיחידה שוקית נפרדת ולקבוע ביחס אליה בנפרד את נתח השוק של "ישראל היום", דבר שיכול להביא לקביעת הוראות מיוחדות לכל הפחות באשר לשוק זה. ובחזרה לדיון שלנו, בשוק העיתונות הכללי. כאמור, גם אם "ישראל היום" מתנהל באופן הפסדי בשני אגפי השוק הדו-צדי שבו הוא פועל, זו אינה דווקא התנהלות פסולה – כל עוד הוא אינו מוכרז כמונופול. אלא שמחוות דעתו של שטרום (סעיפים 19–21) דווקא כן עולה לדיון, באופן אגבי, מנגנון חוקי אחר שהיה יכול להביא לריסון פעילותו של "ישראל היום" בשוק העיתונות. סעיף 26(ג) לחוק ההגבלים קובע כי: דומה כי המקרה של "ישראל היום" יכול בהחלט להתאים לפרשנות מרחיבה של הסעיף הזה, שניתן לטעון שהוא צופה פני עתיד. הוא נועד, בין היתר, למנוע מעוסק שנוקט תמחור טורפני לגדול ולהגיע לנתח שוק של 50%, אם כבר בנתח שוק נמוך יותר אך קרוב לכך מתעוררים חששות תחרותיים (ומתאים להזכיר כאן כי בתפקיד השר שאליו מתייחס הסעיף מכהן כיום נפתלי בנט, לא מאוהדיו הגדולים של אותו עיתון, שבתורו אינו מאוהדיו הגדולים של השר בנט). כאן נכנס לתמונה מונח מתחום דיני התחרות ושמו "recoupment". הכוונה היא לפיצוי על הפסד נוכחי באמצעות רווח עתידי. גם כאשר רואים בחיוב פלורליזם בשוק, צריך להביא בחשבון את תוצאותיה של מדיניות תמחור טורפנית של אחד השחקנים ביחס לשחקנים האחרים באותו השוק. הכרזת "ישראל היום" כמונופולין כבר כעת תהפוך את ההוראות החלות על בעל מונופולין לרלבנטיות לגביו. או אז יוכל הממונה על ההגבלים העסקיים לתת הוראות שונות ל"ישראל היום" כדי להסדיר את פעולותיו לטובת הציבור. כאמור, עיתון הוא מוצר דו-צדדי, ואכן יש נגד "ישראל היום" טענה של טורפנות (הפסדית) בשני אגפי המוצר שלא נסתרה על-ידיו (העיתון מסרב בעקביות לחשוף נתונים על הכנסותיו ורווחיותו, וזכותו לעשות כן). כוח השוק שלו נובע מחוסן חיצוני של הון הנובע מעסקיו של המו"ל שלו, שלדון אדלסון, המאפשר את קיום המנגנון לאורך זמן בתנאי הפסד. בינתיים נשחקה באופן מהותי הרווחיות בשוק של שאר השחקנים. כמה מהם יצאו ממנו, ואחרים הפכו לשוליים ("הארץ" ו"מעריב"). נוסיף לזה את העובדה שעוגת הפרסום בשוק עיתונות הדפוס קטנה כל הזמן, ונקבל תהליך שבסופו כוח שוק משמעותי אצל "ישראל היום" (שהתחזק לאחרונה גם כשרכש את nrg ו"מקור ראשון") כבר בנתח שוק הנמוך ממחצית. ייתכן שבנסיבות האלה נוצרה סיטואציה מתאימה להפעלת סעיף 26(ג). אם נזדקק להימור, הרי שהסיכויים שרשות ההגבלים העסקיים תמליץ לשר להכריז על "ישראל היום" כמונופולין קרובים בשיעורם למחיר שגובה "ישראל היום" מקוראיו כתשלום עבור העיתון. כפי שנוכחנו בעבר, הרשות אינה ששה להסדיר ולגדור את פעילותו של "ישראל היום" כשחקן מרכזי בשוק העיתונות. הזדמנות כזו עמדה בפני רשות ההגבלים העסקיים רק לאחרונה, כאשר בחנה את המיזוג של "ישראל היום", "מקור ראשון" ו-nrg אגב עסקת הרכישה של שני האחרונים במסגרת הליכי חדלות הפירעון של קבוצת "מעריב-מקור ראשון" של שלמה בן-צבי. המיזוג אושר בסופו של דבר, לאחר בדיקה שארכה שבועות – בלא תנאים מגבילים. על-פי סעיף 21(א) לחוק, הממונה יתנגד למיזוג חברות או יתנה אותו אם לדעתו יש חשש סביר כי כתוצאה מן המיזוג כפי שהוצע, תיפגע באופן משמעותי התחרות באותו ענף או ייפגע הציבור בעניינים הקשורים לרמת המחיר של נכס או שירות, לאיכותם, לכמות המסופקת שלהם או לאספקתם הסדירה ותנאיה. אלה שיקולים צרים יחסית, שאינם מותירים לממונה מרווח פעולה משמעותי מחוץ לשדה דיני התחרות. ואולם, סעיף 26(ג) מכיל אולי תשובה מורכבת יותר למצב כמו זה המצטייר במקרה של "ישראל היום" ושוק העיתונות המודפסת כפי שהוזכר לעיל. אולם גם אם נפסיד בהימור ונעבור את השלב הפורמלי של קיבוע מעמדו של "ישראל היום" כמונופולין החולש על שיעור נמוך ממחצית השוק, לא תמו השאלות והספקות. סעיף 30(א) לחוק ההגבלים קובע כי: סעיף 30(ב) מוסיף וקובע כי: עם זאת, הרשות רואה באופן מסורתי את הפגיעות בציבור גם כן בראי משקפי התחרות, ולאו דווקא בהיבטים רחבים יותר. אני מבקש להציג עמדה שונה. העמדה הזו נובעת לא רק, אך גם, מדברים מפורשים שנכללו בדברי ההסבר שפורסמו אגב הצעת החוק שהובילה לתיקון סעיף 30 לחוק ההגבלים העסקיים ("הסדרת פעולות מונופולין") בסוף שנות ה-90. בשל חשיבותם של הדברים והאופן שבו הם משליכים על תכלית הסעיף וכוונת המחוקק באשר להפעלתו, הם יובאו להלן במלואם כפי שנדפסו במקור. הנה לשונו של הסעיף כפי שהיתה עד לתיקון: וכך נכתב בדברי ההסבר: גישה מקובלת על בתי-המשפט היא שהמחוקק אינו משחית את מלותיו לשווא, והנה בחר הוא לציין שתי חלופות שונות המצדיקות את הפעלת הסמכות מכוח סעיף 30 הנ"ל. האחת אכן נטועה ב"פגיעה בתחרות", אך האחרת כללית יותר ונובעת מ"פגיעה בציבור". עצם העובדה כי הסמכות ניתנה בידי הממונה על ההגבלים העוסק בעיקר בנושאי תחרות אינה צריכה להביא למסקנה כי לא יכולים להתקיים שיקולים שאינם משדה התחרות הקלאסי והמובהק המצדיקים את התערבות הממונה מכוח הסמכות שהוקנתה לו במפורש בחוק. אימוץ גישה כזו יאפשר, ככל שיוחלט להכיר ב"ישראל היום" כמונופול בשל תנאי השוק הייחודיים ובשל תפקידו בשוק זה, גם מגבלות שונות הנוגעות בעיקר לתמחור הטורפני של אגף ההכנסות מפרסום. טיפול יעיל באגף זה של המוצר יכול להביא לתמורות מוצלחות יותר בשוק העיתונות המודפסת מאשר נסיונות לא ברורים להתמודד דווקא עם אגף ההכנסות מקוראים, שתכליתם והצדקתם מוטלים בספק. עוד חשוב לזכור – לתופעת "ישראל היום" היו גם היבטים חיוביים, במיוחד בכל הנוגע למשקל הנגד שלו מול גוף עסקי אחר שהוכרז כמונופול, "ידיעות אחרונות". הכוח שהיה מרוכז ב"ידיעות אחרונות" לא סייע לקוראים ולשחקנים אחרים בשוק העיתונות, לא שיפר, בלשון המעטה, את טיב המוצר העיתונאי, והיה גורם שלילי במובנים רבים של טובת הצרכן והקורא ושל מידת התחרות (המועטה) בשוק. שבירת המסגרות שהוביל "ישראל היום" טילטלה את השוק טלטלה עזה, אך כעת, שנים אחר-כך, היא עלולה להטביע אותו באותו גל סוער שעליו היא ממשיכה לרכוב. לכן, השורה התחתונה צריכה להיות בסופו של דבר בחינה כלכלית אמיתית של כוח השוק של "ישראל היום" שתבצע רשות ההגבלים בטווח הזמן הקרוב, כדי לבחון את הצורך והאפשרות שבהפעלת אחד מסעיפיו הקטנים של סעיף 26 לחוק ההגבלים. מתווה זה יכול לשמש בהחלט סולם מוצדק ליוזמי הצעת החוק הנוכחית, כדי לרדת מהעץ הלא מוצלח שעליו טיפסו בסיבוב הנוכחי של הצעת החוק נגד "ישראל היום". * * * לקריאת הצעת החוק המלאה: להורדת הקובץ (PDF, 143KB) לקריאת חוות הדעת שהזמין "ישראל היום" מפרופ ברק מדינה: להורדת הקובץ (PDF, 143KB) לקריאת חוות הדעת שהזמין "ישראל היום" מעו"ד דרור שטרום: להורדת הקובץ (PDF, 654KB)

מי משרי הליכוד אמר "אם יוגש כתב אישום, נתניהו לא יוכל להמשיך לכהן"? ומי מנגד הכריז: "ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום על שוחד, לא יכול להיות ראש ממשלה"? נברנו בארכיון וגילינו כיצד השתנו עמדות בכירי הליכוד כלפי ראש ממשלה שמכהן תחת כתב אישום, משנת 2007 ועד ימים טרופים אלו. מה יש להם להגיד היום בנושא?

"מדובר על ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, ואין לו מנדט ציבורי ומוסרי לקבוע דברים גורליים במדינת ישראל – כי קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו, ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אלה היו מילותיו של בנימין נתניהו עצמו, בראיון לחדשות 2 בשנת 2008, על ראש הממשלה דאז החשוד בפלילים אהוד אולמרט. בעוד שסרטון זה הפך לוויראלי, אמירות דומות לזו נשמעו גם מחברי כנסת נוספים – שחלקם בכירים כיום בליכוד – גם כאשר התמונה התהפכה וכעת זה ראש מפלגתם שנמצא במצב משפטי מסובך אף יותר. הכנו עבורכם לקט נבחר: "רק התפטרות הממשלה תשים קץ למסכת הכשלונות והתקלות האינסופיים שאירעו בשנה האחרונה בתחום המדיני, הביטחוני וטוהר המידות", הסביר יובל שטייניץ, 2007 "אין מנוס להקדים את הבחירות. כל עוד אולמרט הוא ראש הממשלה, אינטרסים חיוניים של המדינה נפגעים". ישראל כץ, 2007 "שום מקום עבודה, ודאי לא משרד רה"מ, אינו יכול להרשות לעצמו שמי שאמור לנהל אותו יקדיש את מרב זמנו להתייעצויות עם עורכי דין ויועצים אחרים בניסיונות להיחלץ מזרועות החוק. בכל פעם שנראה שאולמרט הגיע לתחתית, הוא מוכיח לנו שניתן לרדת נמוך יותר. הציבור לא ישכח לשותפיו הקואליציוניים של אולמרט ולשריו, את מדיניות שתיקת הכבשים, אותה הם נוקטים אל מול החשדות הפליליים נגדו" גלעד ארדן, 2007 "עם אחוזי תמיכה אפסיים, חקירות פליליות וקואליציה מתפרקת, הוא נאחז בקרנות המזבח" יולי אדלשטיין, 2007 "לממשלה ששקועה עד לצוואר בחקירות פליליות ונכשלת במתן ביטחון לאזרחיה, אין זכות קיום", טען גדעון סער בשנת 2008. חלק מחברי הקואליציה אף התבטאו בנושא בשנים האחרונות, בקשר לחקירות נתניהו. כך למשל אמר השר משה כחלון בשנת 2018: "אם יוגש כתב אישום, נתניהו לא יוכל להמשיך לכהן". בשנת 2017, טען השר דוד אמסלם כי "ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום על שוחד לא יכול להיות ראש ממשלה". כשנשאל על כך לאחרונה בראיון לאחר ההודעה על הגשת כתב האישום, הסביר אמסלם שאילו היה מאמין לכתב האישום, היה דבק בדברים שאמר אז, אם כי זה לא המצב: "ראש ממשלה של מדינת ישאל שמוגש נגדו כתב אישום נגד שוחד אמיתי, כמו שאנשים ברחוב מבינים מה זה שוחד […] אם הייתי מאמין שיש פה שוחד הייתי הראשון שיוצא נגד ראש הממשלה". בשנת 2017, אמר סגן השר אבי דיכטר כי "ראש ממשלה או שר ביטחון שמוגש נגדם כתב אישום – דרך המלך אומרת שעליהם לעזוב את תפקידם, אלא אם יש סיבה מיוחדת אחרת. אני מקווה שזה לא יקרה". לא רק זאת. חשוב להזכיר: ב-2008 הוגש חוק לפיו אם יוגש כתב אישום נגד רה"מ – הוא ייאלץ להתפטר. מי הצביע בעד החוק הזה? בין היתר גפני, ליצמן, כחלון, שטייניץ, חיים כץ ואחד נתניהו.https://www.youtube.com/watch?v=wZrGRMnERAsתגובות? רוב הח"כים מעדיפים לשתוק פנינו לחברי הקואליציה שהתבטאו בנושא כהונת ראש ממשלה החשוד בפלילים לפני כעשור, ושאלנו אם עדיין עומדים מאחורי מה שאמרו אז – ואם לא, מה הוביל לשינוי בעמדתם. ארדן, אדלשטיין, כץ, שטייניץ וכחלון בחרו שלא להגיב לדברים. דוברו של ח"כ אבי דיכטר הפנה אותנו לפוסט שפרסם בפייסבוק לאחר ההודעה על הגשת כתב האישום נגד נתניהו, בו נכתב: "חזקת החפות עומדת לכל אדם, גם אם קוראים לו בנימין נתניהו. נדמה שרבים שכחו זאת. היכרותי עימו משתרעת על פני עשרות שנים מימי היותו מפקד צוות בסיירת מטכ״ל ועד להיותו ראש ממשלה. אני מעריך מאוד את פעילותו הענפה למען מדינת ישראל, הכוללת הישגים מדיניים רבים ועמידה איתנה על בטחוננו. אלו הם ימים לא קלים לכולנו, אבל חברות ורעות הם ערכים שנמדדים ברגעים הקשים. לשון החוק מאוד ברורה ומאפשרת לו להילחם על חפותו. ראיתי את ראה״מ נתניהו מנהל את ענייני המדינה ביעילות ובמסירות גם בתקופות קשות למדינה ולו. אני משוכנע שכך גם ימשיך לעשות לאחר ההחלטה מאמש. שבת שלום". מדוברו של ח"כ סער נמסר: "כבר ב-2006 בעקבות אופן ניהול מלחמת לבנון השניה קרא ח״כ סער להתפטרותו של ראש הממשלה אולמרט. עמדתו זו נותרה בעינה לכל אורך הקדנציה של אולמרט כראש הממשלה. ביסודה – תפיסתו של ח״כ סער שחלקה על דרכה של ממשלת אולמרט בנושאים המדיניים (המו״מ עם הפלסטינים, תהליך אנאפוליס) והביטחוניים". לא רק חברי הליכוד גמישים בדעותיהם: ח"כ יאיר לפיד למשל, מתנגד היום לחוק שיעניק חסינות מהעמדה לדין לראש הממשלה – אך ב-2008 חשב שזה דווקא רעיון טוב. תוכלו לראות פוליטיקאים נוספים ששינו את דעתם בפרק של התכנית "מהצד השני".

"הארץ" מאמץ את חוקי הטבלואידים | "ידיעות אחרונות" עדיין מוביל עליו בהפרש ניכר | הפרסומות עולות על גדות העיתונים

ההבדלים בין עיתונות איכותית לעיתונות ההמונים הולכים ומיטשטשים. בעמ 5 של "הארץ" מופיעה הבוקר ידיעה תחת הכותרת הבאה: "הארון הורד לקבר, ומשב רוח הפיל את תמונת הילדה". מה הקשר בין רצף המלים הזה לבין כותרת של ידיעה חדשותית? מדוע מיודעים במשפט זה הארון והילדה, כאילו הם חברים ותיקים של קורא הידיעה? ומי היא בכלל אותה ילדה שעליה מדווח? כותרת הגג מגלה את הרקע – "רוז הובאה למנוחות בצרפת". התופעה שעליה עמדנו כאן בעבר – דחיקת המידע העובדתי לכותרת הגג והתמקדות הכותרת עצמה במידע הרגשי – נודדת הבוקר מהטבלואידים לעיתון "הארץ". לפי עורכי עמ 5 בקונטרס החדשות, הפרט החשוב בטקס הקבורה של רוז פיזם, שסבה ואמה הואשמו אתמול ברציחתה, היה הפלת תמונתה על-ידי גורמי שמים במהלך טקס הקבורה. אגב, גם כותרת המשנה אינה בדיוק מופת של איפוק עיתונאי – פיזם מוצגת בשמה הפרטי בלבד, בהתאם לתפיסת "היא היתה הילדה של כולנו", שזכתה בשבועות האחרונים לתומכים רבים ומגוונים בתקשורת הישראלית. על טקס ההלוויה מדווח ל"הארץ" כריסטוף דאנסט מפריז, והוא עושה זאת תוך שימת דגשים דרמטיים שונים. הוא בוחר לפתוח את הידיעה בעובדה היבשה הבאה: "אורכו של הארון הלבן לא עלה על מטר ועשרים", אך מובן כי עובדה זו כלל אינה יבשה, ועל אף הניסוח הלקוני היא נועדה בראש וראשונה להעלות לחלוחית בעיני הקורא. בהמשך מספר דאנסט לקוראים כי "הטקס התחיל בדיוק בשעה שנקבעה, תחת שמש זורחת ושמים כחולים". ליאור זילברשטיין, שליחת "ידיעות אחרונות" להלוויה, מדווחת אף היא מפריז, ומביאה פרטים נוספים על הטקס בכפולה המרכזית של העיתון, המוקדשת כל כולה לפרשה רציחתה וקבורתה של הילדה. אגב, פיזם נקברה קבורה נוצרית קתולית, עובדה שאינה מובלטת כלל בשני הדיווחים הללו. הכותרת שנבחרה לעטר את כפולת העמודים המרכזית של העיתון מעמידה את רוז פיזם ("הילדה של כולנו") במעמד שווה לזה של ראש הממשלה הנרצח יצחק רבין ("הסבא של כולנו") – "שלום, רוז". "שלוש פעמים העיפה הרוח הקרירה את התמונה הממוסגרת של רוז הקטנה, שניצבה על כן עשוי עץ מול הקבר הטרי", כותבת זילברשטיין, ומציינת כי "בפעם השלישית התנפצה הזגוגית ורסיסיה התפזרו על אדמת בית-הקברות הנוצרי". להבדיל מההבחנה המטיאורולוגית של דאנסט, אליבא דזילברשטיין צבע השמים בעת ההלוויה כלל לא היה כחול. "השמים האפורים סיפקו את התפאורה ההולמת להלוויה המאופקת", היא כותבת. איך נדע מי צודק? נפתח את "ישראל היום", שם כותב על הטקס מפריז מישל זלוטובסקי, ובתוך כך מדווח כי "עונת הסתיו כבר כאן באופן רשמי". זלוטובסקי מציין גם כי "המשטרה מנעה כניסת עיתונאים" לטקס ההלוויה של פיזם, פרט שלא מופיע כלל בדיווח ב"הארץ", ומוזכר רק במרומז בדיווח ב"ידיעות אחרונות". אם יש סיבה אחת שבעטיה קשה לשים לב שהעיתונות האיכותית הולכת ונעשית דומה לעיתונות ההמונים, הרי היא שעיתונות ההמונים הולכת ומידרדרת, ומותירה בינה לבין זו האיכותית פער כמותי משמעותי, גם אם אינו פער עקרוני. הסיקור של הלוויית פיזם מעיד על כך כמובן, אבל גם כל עמוד אחר ב"ידיעות אחרונות" זועק את טבלואידיותו אל עבר הקורא, לבל יפספס. כך, למשל, ידיעה על פלסטינית שהתיזה חומצה לעבר חייל צה"ל מקבלת את הכותרת "להציל את העין של לוחם גולני". או, באופן מופגן אף יותר, הכותרת הראשית של העיתון הבוקר, המתייחסת לפיגוע הדריסה שאירע אמש בירושלים – "המחבל חייך ודרס". מה זאת אומרת "חייך"? בפסקה השלישית של הידיעה [ירון דורון, דני אדינו אבבה, צבי זינגר, רוני שקד וניסן שטראוכלר] מופיע הציטוט הבא: "הוא חייך, הסתכל עלינו, נתן גז – ואחר-כך אני כבר לא זוכרת מה היה, סיפרה אמש חיילת שנפצעה קל". פרט מידע שמופיע בציטוט של חיילת אלמונית מוצא את דרכו למרכז הכותרת הראשית. מדוע? אולי כדי להדגיש את מידת הרשע של אויבינו צמאי הדם. אולי מפני שבעיני עורכי "ידיעות אחרונות" העבודה העיתונאית אינה כוללת מתן תשובות רק לשאלות "מה", "מי", "מתי", "איך" ו"מדוע", אלא גם לשאלה "באיזו ארשת פנים". בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות" מציע אלכס פישמן להגיב בחומרה ובאופן קולקטיבי לכל פיגוע כזה. אף שצה"ל כבר התייאש מהריסת בתי מחבלים לאחר שהגיע למסקנה כי הענישה אינה אפקטיבית, פישמן טרם אמר נואש. הוא מסכם את מאמרו במשפטים הבאים: "הריסת בתי רוצחים וענישת משפחותיהם היא עניין אכזרי, לא אנושי. אבל יש למישהו פתרון יותר טוב כדי לעצור את הגל הזה? שנחכה, אולי, לשלום?". גם לאיציק סבן, כתב הפלילים של "ישראל היום", פתרון למצב. סבן מציע לשלוח מסתערבים של מג"ב למזרח ירושלים כדי "לשלוף את כל מי שעדיין מתכנן להרוג בנו". לדבריו, "אולי כשהפלסטינים במזרח העיר יחיו כל העת בתחושת נרדפות הם יעזבו אותנו לנפשנו". לקראת בוא החגים ומסעי הקניות המתלווים אליהם, ניכרת גאות במספר המודעות בעיתונים. התופעה מביאה לא רק לעלייה במספר עמודי העיתונים היומיים, אלא גם לפריחה בשוק המוספים הפרסומיים הנלווים. הבוקר צורף לעיתון "הארץ" גיליון מס 4 של "מגזין הרכב" "Highway"; ל"ידיעות אחרונות" צורף גיליון מס 2 של המוסף "Smarter" – "מוסף שעושה שכל"; ול"מעריב" צורפו לא פחות מארבעה מוספים פרסומיים: גיליון מס 17 של "קטנטנים" – "מגזין מיוחד להורים"; גיליון מס 4 של "מנצחים את הסרטן"; גיליון מס 136 של "בתים וגן"; וגיליון (לא ממוספר) של "תזונה נכונה". בסך-הכל 268 עמודים של פרסומות ותוכן פרסומי. הרמה של כל המוספים הללו ירודה, אם כי לא אחידה. "מגזין הרכב" שמצורף הבוקר ל"הארץ", שרובו נכתב על-ידי העורך, רז כהן, דומה יותר מכל למוצר עיתונאי של ממש, ומספק לקורא מידע (מוטה?) על תחום הרכב, לצד מגוון פרסומות למכוניות ושעונים. במוסף "בתים וגן" הוותיק [עורך: אייל ברטונוב] ניתן למצוא כתבות של יוסי חרסונסקי, בין היתר על תערוכת "ריהוטים" ("הנחשבת לגודלה והמקיפה בישראל בתחום הריהוט והעיצוב"!), כמו גם מדור אישי של השמאי לוי יצחק ומדור קבוע של התאחדות הקבלנים. סיבת קיומו הרשמית של ה"מוסף שעושה שכל" העונה לשם "Smarter" פחות ברורה [עורכת: תמי וינצברג]. הוא, ככל הנראה, מוסף של טיפים והמלצות. עובדה היא כי כל הפניה על השער מתחילה במלה "איך" – "איך לעצב חדר כושר ביתי"; "איך להתאפר עם משקפיים", וגם, סוף-סוף, "איך לגדל ילדים". עוד מובטח על השער כי בעמ 8 יכתוב דורי בן-זאב על הנושא "איך הפכו הדגים לסמל תרבות". במה שנראה כמדור אישי בשם "יחיד בדורי" כותב בן-זאב רצף של משפטים סתומים, חסרי משמעות. זה נפתח כך: "מכירים את הסיפור על הדייג, שזרק שעון למים, וכל הדגים שבאו לראות מה השעה הפכו לחריימה? אז זה עוד כלום. אומרים שלפני ראש השנה הקרפיונים שוחים כבר עם הגזר על הגב. וסוכר בפה. נו, דגים... לא חשוב מה תגיד להם ועליהם – שותקים. בדיחות קרש ההצלה האלה העלו על פני המים כמה מסקנות: 1. סלמון לא צומח על העצים. 2. מושט לא גדל בסופר. 3. דגים הם אולי לא סמל מין, אבל הם סמל תרבות". הטקסט הזה, שכולו אומר חלטורה, ממשיך בסגנון דומה על פני עוד כמה עשרות מלים עד שהוא נעצר בתחתית העמוד בשאלה ללא תשובה (ועם מעט מאוד שאלה): "יש הרבה דגים בים, אבל אם לא תיכנס למים העמוקים, איך תגיע לחוף מבטחים?". אמיר טייג מדווח בהרחבה ב"כלכליסט" על הקשיים העומדים בפני עסקת רכישת מניות הוט על-ידי חברת נטוויזן. הממונה על ההגבלים העסקיים מסרה כי היא רואה בעסקה הסדר כובל המגביל את התחרות, וזאת משום שהעסקה היתה ככל הנראה מקנה לנטוויזן, מקבוצת IDB, זכות למנות דירקטור בהוט, מה שהיה חושף אותה למידע עסקי של החברה. הידיעה הזו תופסת עמוד שלם בעיתון "כלכליסט", והיא מלווה בשלושה תצלומים של אישים הנוגעים בדבר. אף אחד מהתצלומים אינו של נוחי דנקנר, בעל השליטה ב-IDB. למעשה, שמו של דנקנר כלל אינו מופיע בידיעה. בעמוד הדעות של "ישראל היום" מתפרסם הבוקר קטע מספרו של ירון זליכה, "הגווארדיה השחורה", בתור מאמר אורח. זליכה כותב בקטע זה על הביקורת שספג בזמנו ב"ידיעות אחרונות" מכמה עיתונאים בכירים, ביניהם נחום ברנע, אמנון דנקנר ואמנון אברמוביץ. זליכה מתאר את תחושותיו כקורבן התקפותיהם, ומציין, להבדיל, שורה של עיתונאים שיצאו להגנתו. בסיום הטקסט כותב זליכה: "גם העיתון החדש ישראל היום שם לו למטרה להילחם בשחיתות השלטונית".

המחאה זוכה להנהגה ולביקורת | ב"הארץ" מגייסים את עמוס עוז | ו"ידיעות אחרונות" לועג לליכודניקים

המבוגרים האחראים לא בולמים את המחאה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", ואכן, המחאה ממשיכה גם היום לעמוד בראש סדר היום של העיתונים, שלא לומר לכבוש את רובו. אמנם היא מתחילה לספוג מטחי ביקורת מכיוונים שונים, לא רק מימין, אבל יותר משיש כאן בלימה, יש כאן כניסה לשלב חדש: המחאה מגבשת מנהיגים ודרישות, וממילא כתובת ברורה יותר לביקורת. "כלכליסט" מצטט שלושה "מבוגרים אחראים", שניים מהם ביקורתיים: "סטנלי פישר מתגונן: הרפתקנות במשק היא דבר מאוד מסוכן". "עופר עיני מתרגז: אני לא שותף למאבק להפיל את נתניהו". ו"שמעון פרס עקבי: צריך לבנות סדר עדיפויות חדש". גם במוסף "עסקים" של "מעריב" הכותרת השנייה על השער היא "אין פתרונות מהשרוול" לצד תמונה של פישר. ברם, ההתבטאות של פישר נדמית ככזו הבאה על רקע מלחמת ההאשמות שבמסגרתה הטיח מי שהטיח בבנק ישראל כי הוא האשם במחירי הדיור (בשל הריבית הנמוכה). ב"מעריב" מיטיב בן-דרור ימיני לאבחן את השלב הנוכחי של המחאה: "ממחאה לאקסטזה" היא הכותרת על השער, "אנחנו מתקרבים לשלב האקסטזה. הגיע זמן ההתפכחות", הוא כותב, "לא כדי לפגוע במחאה. כדי להציל אותה". ואמנם העיתון, שאתמול בלט בהסתייגות המסוימת שלו, מבליט היום על השער את התמיכה במחאה: "סירוב מנתניהו, חיבוק מפרס" (נתניהו סירב להיפגש עם המוחים, פרס הזמין אותם אליו). ובכלל, לצד ניצני ההסתייגות ממשיכה במלוא עוזה פריחת המהפכה בעיתונים שאינם "ישראל היום". "מסמך: רשימת הדרישות של ראשי המחאה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", ומעליה טור תמיכה במחאה של עמוס עוז תחת הכותרת "אנשים אחים אנחנו" (תוכן הטור היה יכול להיכתב על-ידי מחשב שהיה מערבל את עשרות המאמרים, המוצלחים הרבה יותר, שהתפרסמו בעיתונים בשבועיים האחרונים. עוז מסמן את שלוש המטרות המחוררות: מתנחלים, חרדים ועשירים, ומחדש רק בשתי המלים שבחתימה). גם ב"ידיעות" התמיכה במחאה לא מתקררת. החצי העליון של השער מוקדש למאמר של דפני ליף, מי שנטעה את האוהל הראשון בשדרות רוטשילד, לצד תצלום שלה ושל איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, עם שמעון פרס; ולמאמר של סימה קדמון, המנצלת באופן מגונה כמעט תצלום אקראי של נתניהו ושטייניץ צוחקים אתמול בכנסת. "מה הוא צוחק", שואלת קדמון, וכותבת בין השאר: "זה לא מקרה שהוא חש הקלה. המחלוקות בין מנהיגי המחאה, התביעה החצופה שלהם, שבינתיים חזרו ממנה, לדבר איתו מול המצלמות – סימנו שמשהו שם מתחיל להשתבש". החצי התחתון של השער מוקדש לכותרת הראשית: "הליכוד נגד מחאת הנרגילות והסושי". זו אינה כותרת המבקרת את המחאה, אלא תוקפת את מבקריה: "גם 150 אלף איש לא הצליחו לשכנע את בכירי הליכוד שהמחאה אמיתית", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת דברי ביקורת של השרים לבנת ואדלשטיין וסגן השר קרא. משבצת נוספת מוקדשת ל"קרבות במזרח", חילוקי דעות בין מרגלית צנעני, שמתחה ביקורת על המחאה, ובין יוסי גיספן, כותבי פזמוני הבל של פופ מזרחי, התומך במחאה. הדברים שאמרה הזמרת צנעני ("מרגול", "כוכב נולד") מזכים אותה בכתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות". ואולי: מרגול מזכה את המוסף היומי של "ידיעות" בכתבת שער. הרי האייטם הלוהט הקודם של סיקור המחאה היה יבבות הזמרים שהואשמו על-ידי אחת מהמארגנות, שיר נוסצקי, כוכבת ריאליטי, שלא ניאותו להופיע במסגרתה. המאמר של נוסצקי פורסם ב"ידיעות", שגם דאג לעקוב אחרי הסיפור ולתעד את תגובות הזמרים שנחפזו להביע תמיכה. היום פונים יואב בירנברג וצחי קומה לזמרים מזרחים, שממהרים גם הם להסתייג ולהביע תמיכה במחאה (ויהודה נוריאל כותב בטור פרשנות על ההתבטאות של צנעני: "שוב המזרחים דופקים את הסיכוי לשנות להם את החיים?"). וב"ישראל היום": "צוות ההידברות יגבש שינויים במיסוי והקלות", מבשרת הכותרת הראשית. "להחזיר לפרופורציה", קוראת כותרת טורו של דן מרגלית. על השער מופיעה גם הכותרת: "פצועה מקסאם בדרום". כך, אם כבר, יסתיים הרומן של התקשורת עם המחאה. "המגזין", מוסף "מעריב", מקדיש היום את כתבת השער שלו להתנגדות להתנתקות. הסיבות לעיתוי, על-פי הכתב עמיחי אתאלי, הן שש שנים להתנתקות שיצוינו בשבוע הבא והקמת מוזיאון להנצחת גוש קטיף על-ידי תושביו לשעבר, ביישוב ניצן. אולם נראה כי הטריגר המשמעותי לכתבה, ובעיקר לבולטות שהיא מקבלת, הוא ההשוואה המתבקשת עם המחאה הנוכחית. אם היתה בשנים האחרונות מחאה דומה בהיקפה ובעוצמתה לזו המתחוללת היום, הרי זו המחאה נגד ההתנתקות. עשרות אלפים יצאו אז לרחובות, ברחבי הארץ, במשך תקופה ארוכה. אלא שבעוד שהמחאה הנוכחית זוכה לסיקור תקשורתי כמעט חסר תקדים ואהדה כמעט בלתי מסויגת, המחאה ההיא התקבלה בקרירות יחסית ולפחות בניטרליות, ובעוד שזו הנוכחית יכולה כבר לרשום לעצמה כמה הישגים, המחאה ההיא נכשלה כליל. ובכל זאת, גם שנים אחרי שעלו העשבים על הבתים בנווה-דקלים, בעצמונה ובכפר-דרום, יש משמעות לאופן שבו התקשורת מטפלת היום באירועים דאז. כך על שער "המגזין" לא מוזכרת בכלל המלה שהנחילו אנשי השיווק של ראש הממשלה דאז אריאל שרון, "התנתקות", ובמקומה נכתב על "גירוש גוש קטיף". תמונת השער היא של ילד לבוש בחולצה שעליה הכיתוב עם המלים "נווה דקלים" והוא צופה בתמונות המתעדות את חורבן היישובים היהודיים ברצועת עזה. הכותרת על השער היא "לא נשכח". "הממשלה יוצרת מערך תכנון הרסני שיגרום נזק לדורות", נכתב בכותרת ראיון שעורך אביב לביא עם יעל דורי, אדריכלית ומתכננת ערים באגודת אדם, טבע ודין, במוסף "עסקים" של "מעריב". "ברעש גדול מנסה הממשלה בימים אלה להעביר את חוק הווד"לים למרות התנגדות ארגוני הסביבה", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת את דורי: "קומץ בעלי הון ישתלט על קרקעות המדינה וישחרר אותן בקצב שלו". לפי דורי, "יש לחזק את ועדות התכנון הקיימות, כי הפקק הוא במימוש ולא בתכנון". ידיעה אחרת במוסף, של טל שחף, מצטטת דברים שאמר ח"כ דב חנין אתמול בכנסת: "חוק הווד"לים הורס את מנגנוני התכנון ואת ההגנות הסביבתיות והחברתיות שבו, וכופה החלטות תכנוניות גדולות בקצב רצחני של ימים ספורים. אבל מרגע שהתוכניות מאושרות, הקבלנים אינם מחויבים לבנות. אין כאן האצת בנייה. אין גם שום דבר שיבטיח בנייה של תשתיות תחבורה ותעסוקה ומבני ציבור וחינוך". "לראשונה: שופט העליון ייחקר באזהרה", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". "לראשונה: שופט עליון תחת חקירה", נכתב בכותרת לא מדויקת (דנציגר כבר נחקר, לא באזהרה) בראש שער "ישראל היום". "החשדות החמורים נגד שופט העליון: מתן שוחד", נכתב בכותרת גדולה בראש שער "מעריב". בשער "ידיעות" אין זכר לחקירתו של דנציגר. הידיעה מובאת בעמ 10 של העיתון, בליווי ידיעה של טובה צימוקי העוסקת בעומס בבתי-המשפט ונפתחת כך: "לשופטי בית-המשפט העליון יהיה קשה מאוד להסתדר בלי עמיתם, השופט יורם דנציגר", וטור פרשנות של בעז אוקון המותח ביקורת על כך שדנציגר נאלץ לצאת לחופשה ועל כך שחקירתו היא "תחת אזהרה". "יציאה לחופשה רק בגלל חשד פוגעת בחזקת החפות", כותב אוקון. "בתרבות הרודפנית השוררת בישראל הפכה החקירה באזהרה לאות קלון. היא מלווה בהדלפות מגמתיות, וכך יוצרת אזהרת החשוד חזקת הרשעה ומסמנת את אות הפתיחה בדרך הייסורים בדרך אל שער המשפט, המקושט בגיליוטינה". אוקון מתלונן גם על גרירת הרגליים של הפרקליטות לגבי חקירת ראש עיריית בת-ים, שלמה לחיאני, עצמו (שבהקשר אליו נדרש השופט דנציגר לחקירה), ומביע תקווה שחקירתו של דנציגר תסתיים במהירות ושתיקו ייסגר באופן ברור ומובהק. מדוע "ידיעות אחרונות" מצניע באופן בולט כל-כך חקירה תקדימית של שופט, ומדוע הוא מדפיס מאמרי תמיכה בו? הרי העיתון ידוע בקו הלעומתי שלו כלפי מערכת המשפט בכלל, ובית-המשפט העליון בפרט. השאלה, כמובן, רטורית: דנציגר הוא אחד משני מינויים לעליון מתחום עריכת-הדין הפרטית, שנעשו בתקופת כהונתו של שר המשפטים דניאל פרידמן, יקירו של "ידיעות אחרונות" ומי שהיה בעל טור בולט בו. העובדה ש"ידיעות אחרונות" מוטה באופן בוטה בסיקורו את ענייני מערכת המשפט, וחקירתו של דנציגר בכללם, צריכה ללוות כתמרור אזהרה את הקריאה בדיווחיו, אולם היא אינה מפחיתה מההכרח להתמודד עם טיעונים כמו אלה של אוקון. במה בכלל מדובר? סיפור מפותל ומסובך. ראשי הפרקים: דנציגר ודורי קלגסבלד, שותפים למשרד עורכי-דין, העניקו ייעוץ משפטי לעיריית בת-ים וקיבלו בתמורה מאות אלפי שקלים. דנציגר העניק ייעוץ משפטי ללחיאני עצמו, השלושה רכשו יחד קרקעות. המשטרה טוענת כי אם קוראים את שלוש ההתרחשויות האלה מהאחרונה לראשונה (כלומר, לפי הסדר הכרונולוגי), נוצר חשד לניגוד עניינים ואולי שוחד. ב"הארץ" כותב תומר זרחין על הערכות שלפיהן מדובר בסוף הקריירה השיפוטית של דנציגר. ב"מעריב" מביע נועם שרביט הערכה דומה (אלא אם כן ייסגר התיק "מחוסר אשמה"), אולם מרבה בשבחים לדנציגר (ולשופט שמונה עימו, חנן מלצר): "אחד הדברים הטובים הבודדים שעשה דניאל פרידמן למערכת המשפט", "תורמים לפלורליזם בבית-המשפט העליון", "נחשב לשופט טוב מאוד", "מי שמכיר את אישיותו של דנציגר מתקשה להאמין כי הוא מעורב בפלילים, ובוודאי שלא ביחסי שוחד". "הטענה נראית קלושה", הוא מסכם. העיתונים מצטטים את לחיאני, שאמר אתמול לערוץ 2: "שטויות במיץ עגבניות, אפשר לעשות כותרות בתקשורת, אבל אי-אפשר לייצר מהות משום דבר, כותרת אפשר. [...] הוא הבן-אדם הכי ישר שאני מכיר, ואני מכיר הרבה אנשים. הוא מקצועי ומכיר את החוק, ויודע מה מותר ומה אסור. הוא לא במגרש". "7%", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט". "מניית טבע צללה בתל-אביב על רקע ממצאים שנויים במחלוקת בניסוי בלקווינימוד". "מניית טבע צנחה ב-7% והפילה את המדדים", נכתב בכותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". "סוף. טוב?", שואלת כותרת על שער "כלכליסט". "נשיא ארה"ב הגיע להסכם עם הקונגרס על הגדלת תקרת החוב. התהליך הזה היה מבולגן. נמשך יותר מדי זמן. וההסכם לא מוצא חן בעיני", נכתב בכותרת המשנה, לצד תמונתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה במבט מאוכזב. "בעקבות החשיפה", נכתב מעל לכותרת "המאבטחים המצלמים פוטרו מתפקידם" בעמ 22 של "ידיעות אחרונות". "בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות פוטרו שני עובדי רשות שדות התעופה שהנציחו עצמם בתנוחות מביכות במצלמה שלקחו מתיירת לצורך בידוק בטחוני", מתפאר העיתון שוב בפתח הידיעה הקצרה עצמה. "ידיעות" פירסם את הסיפור יום אחרי שנחשף באתרים ynet וחדשות 2 באינטרנט, שקראו עליו ככל הנראה באתר "חורים ברשת", שהגיע אליו דרך ידיד של התיירת שכתב על האירוע בפייסבוק, וגם כפי הנראה התלונן ברשות שדות התעופה. פחחח. ואגב, במדור הרכילות היומי של העיתון, האייטם המרכזי מוקדש לתצלום של הרמטכ"ל בני גנץ עם בנו הקטן, בבגדים אזרחיים, כשהוא יוצא מ"חנות מצעים".

הסיקור התקשורתי של המהלך החשוב של העלאת דרישות הלימות ההון של הבנקים מעלה חשש כבד: רוב העיתונאים המתבטאים בנושא אינם יודעים מה פירושה של דרישת הלימות הון

האם ניתן להעלות על הדעת כתבת שער ב"מעריב", נניח מתקופת ההתנתקות, שתזהיר במלים קשות שיש סכנה חמורה כי בעקבות יציאת כוחות צה"ל מעזה יגבר זרם הברחת כלי נשק מירדן דרך הגבול המשותף שלה עם הרצועה? לא רק טעות סופר, אלא כתבה שכולה תתמקד דווקא במאפיינים של ירדן, ולא מצרים, כמקור להברחות לתוך עזה. קשה להאמין. כלומר, יכול להיות שכתב, שלא לדבר על העורך, לא מבין את ההבדל בין עזה לגדה? קשה, אבל אפשרי. כתבת השער של "עסקים", מוסף "מעריב", מה-24.2.12, ששפכה אש וגופרית על החלטתו של המפקח על הבנקים להעלות את דרישות הלימות ההון של הבנקים, הדגימה פחות או יותר את המקבילה הכלכלית של בלבול כזה. וכך מסבירים לנו בכתבה רותם סלע וגידי ליפקין מה הוא יחס הלימות הון: "כדי להימנע ממצב שבו הבנקים מלווים יותר מדי כסף ללווים שאינם יכולים להחזיר אותו, קבע בנק ישראל כללי ביטחון. הבנקים חייבים להותיר בקופותיהם סכום המשמש הגנה מפני גל משיכות של הציבור ומפני משברים כלכליים. הגנה זו של הבנקים מכונה יחס הלימות הון – נתח מהחסכונות המופקדים בבנקים שהם חייבים להותיר בקופותיהם כנגד האשראי שהם נותנים". בשתי מלים: לא נכון. הנתח מהחסכונות המופקדים שהבנקים צריכים להותיר בקופותיהם כנגד האשראי שהם נותנים הוא יחס הרזרבה, ואין לו דבר וחצי דבר עם יחס הלימות ההון. הקשר של יחס הרזרבה ליחס הלימות ההון דומה פחות או יותר לקשר בין הגדה לעזה: שייכים לאותו עולם מושגים, אבל הם פשוט לא אותו הדבר. מטריד מאוד שקריאה בסיקור שקיבל הנושא במקומות אחרים בעיתונות הכלכלית מעלה חשש שסלע וליפקין, הגם שהיו הקולניים ביותר, אינם היחידים שאינם יודעים מה זה "יחס הלימות הון". לכן, לפני שנמשיך לעסוק בדרך שבה טיפלה התקשורת בדרישות החדשות של בנק ישראל, אין ברירה אלא להסביר מהו יחס הלימות הון. בנקים הם מתווכים פיננסיים: הם מקבלים כסף מצד אחד, ומלווים אותו מהצד השני. לבנק, כמו לכל חברה, יש שני ערוצים עיקריים לקבלת כסף: חוב (למשל ממשקי בית שמפקידים כסף בבנק), שתמורתו הבנק מתחייב לשלם ריבית קבועה מראש, ומניות, שהן הסכם שבו בעל המניה נותן כסף תמורת הבטחה לקבלת כל הכסף שיישאר בקופות הבנק אחרי שכל בעלי החוב קיבלו מה שהובטח להם. כדי להבין מהו יחס הלימות הון, דמיינו ערימה גדולה של כסף שקיבל הבנק ממפקידים (או מבעלי חוב אחרים) ומבעלי מניות, ושממנה הוא ייתן הלוואות (וכן, הוא גם ישמור חלק ממנה בכספת בגלל דרישות יחס הרזרבה): יחס הלימות ההון קובע איזה חלק מהערימה קיבל הבנק תמורת הבטחות לריבית קבועה מראש ואיזה קיבל תמורת מניות. כלומר, יחס הלימות ההון נוגע רק לשאלה מאיפה יבוא הכסף שהבנק יעשה בו שימוש לצורך הלוואות, ולא לשאלה לאן ילך הכסף. אין לכך שום קשר לכמות הכסף שהבנק יחזיק בכספת. אין שום משמעות לאמירה, שעלתה בוואריאציות שונות בעיתונות הכלכלית, שהעלאת דרישות הלימות ההון, בלשונה של שלי אפלברג מ"דה-מרקר", תיאלץ את הבנקים "לרתק הון" (הציטוט המדויק הוא שההעלאה, שהיתה פחותה ממה שציפו לה, תאפשר לבנקים לרתק פחות הון היא לא פחות שגויה). ההון של הבנקים לא מרותק לשום מקום: כאמור, הלימות ההון נוגעת רק לשאלה מאיפה בא הכסף, ולא לאן הוא הולך. קשה להבין גם מהי בדיוק טענתו של עירן פאר ב"גלובס", שמסביר ש"כשהבנק מחזיק יותר הון, הוא יכול לתת פחות אשראי", שנראה שמציירת תמונה שבה "החזקת הון" מונעת מהבנק להלוות את ההון הזה. אין שום משמעות לקביעה שהבנק "מחזיק הון". הבנק לא מחזיק את ההון הנדרש, הוא מלווה אותו. יתר על כן, גם אם זו לא היתה כוונתו של פאר, אין שום סיבה שהרכב ערימת הכסף שממנה הבנק נותן הלוואות ישפיע על גודלה של הערימה; רק גודלה של הערימה קובע את סך האשראי שהבנק יכול לתת. אין שום סיבה לחשוב שהבנקים יתקשו לגייס כסף תמורת מניות. הפופולריות התמוהה של הטיעון הזה (שדרישת הון גבוהה תקשה על מתן אשראי) הניעה כמה מחשובי המומחים בעולם לצאת נגדו: עשרים מהם (כולל חתן פרס נובל ויליאם שארפ, הנשיא לשעבר של האיגוד האמריקאי למימון גון קוקריין ומי שמוכר בתור "אבי תורת המימון המודרנית" יוגין פאמה, ובאופן כללי גדולי המומחים בתחום) כתבו מכתב ל"פייננשל טיימס" שבו הם מסבירים כי אין שום בסיס לטענה הזו, וכי היא נשענת על אי-הבנה של מהות דרישות הלימות הון. המאמר של אדמתי, דימרזו, הלוויג ופלידרר, קריאת חובה בתחום, עושה קציצות מהטיעונים שלפיהם העלאת דרישות הלימות ההון תפגע במתן האשראי במשק, ומתייחס בדיוק לסוג השגיאות שעלו בסיקור הנושא בישראל. גם המסה של חתן פרס נובל, ומי שכתב את אחד המאמרים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של תורת המימון, מרטון מילר (המוכר ממשפטי מודליאני-מילר), עסקה בסוגיה כבר לפני כמעט שני עשורים, ומסקנותיה היו דומות. הקריאה של הסיקור התקשורתי בישראל את המהלך החשוב – והנכון! – של העלאת דרישות הלימות ההון מעלה חשש כבד שרוב המתבטאים בנושא אינם מבינים מהי דרישת הלימות הון. כמה מהם, כמו סלע וליפקין, מביעים בגלוי את אי-ההבנה שלהם. רבים אחרים, גם אם אין אקדח מעשן מובהק שמצביע על כך שהם אינם יודעים במה מדובר, משתמשים בעולם דימויים (לרתק הון?! להחזיק הון?!) וטיעונים שמעלים יותר מספק בנוגע להבנתם. זה מצער משום שהלימות ההון היא נושא חשוב שצריך לדון בו, וחבל שדיון כזה לא מתקיים ובמקומו אנחנו מקבלים שרשרת של שגיאות והטעיות. וזה מצער אפילו יותר כי מבין השורות עולה ניחוח קל של פרשת סוקל, הפיזיקאי שהתפרסם כשמאמר שכתב בכוונה כאוסף של שטויות חסרות היגיון הצליח להתפרסם בזורנל יוקרתי ללימודי תרבות פוסטמודרניים. עולה החשש שעורכים מאשרים לפרסום כתבות ומאמרים שהם אינם מבינים עד הסוף, רק משום שהזרגון מצלצל נכון. ההסברים שפורסמו בעיתונות הכלכלית (למשל ב"גלובס", או ב"דה-מרקר"), ושענו כביכול לשאלה מהן דרישות הלימות ההון, היו בלתי קריאים לחלוטין, לפחות לי, ועתירי זרגון מיותר. ההוכחה הטובה ביותר לכך שהסברים אלה נכשלו במשימתם להנהיר את המושג לקוראים היא העובדה שהעיתונאים עצמם, בדפים אחרים של אותם עיתונים, הוכיחו כי הם אינם מבינים אותו. אם כותבי העיתונות הכלכלית ועורכיה היו מתעקשים על כתיבה ברורה יותר, לא ניתן היה להסתתר מאחורי פסקה כמו: "הלימות הון משמעותה גודלו והרכבו הראוי של הבנק ביחס לפרופיל הסיכונים שלו ובהתחשב במערכי הניהול והבקרה הנהוגים אצלו ובסביבת הסיכונים הרחבה יותר אליה הוא חשוף". כבר נאמר ונכתב לעייפה כי שימוש בזרגון מקצועי כבד הוא מיותר ומזיק בכך שהוא מרחיק אנשים מהשתתפות מושכלת בדיונים חשובים. כעת עולה חשש חמור נוסף – שהזרגון הזה אינו ביטוי להבנה מעמיקה בתחום, אלא דווקא מכסה על אי-הבנה בסיסית.

"ידיעות אחרונות" סומך על קוראיו | "הארץ" מתקשה לקבל בברכה את היועץ המשפטי המיועד | ו"ישראל היום" משתף פעולה עם אנשי יחסי-הציבור

"סוף-סוף בבית", מכריזה הבוקר כותרת ב"ידיעות אחרונות", אך לא בשער, אלא בעמ 7, ועניינה לא החייל הישראלי השבוי גלעד שליט, אלא רופאים ישראלים שנעצרו ברומניה וכעת שבו לישראל. האנטי-קליימקס שאליו נקלע פס הייצור של החדשות, לאחר שבוע שבו נראה לפרקים כי אנו עומדים בפני שיאי רגש שיעלימו כל נושא אחר מסדר היום, מביא לכך שהצהרה שיצאה אתמול מפי השרה לימור לבנת ("נפלנו על ממשל אמריקאי נוראי") כובשת את כל הכותרות הראשיות בעיתוני הבוקר, פרט לזו של "הארץ". האופן שבו כל עיתון מצטט את לבנת – צפוי: יש מי שמבליט את הביקורת על הממשל האמריקאי ("ידיעות אחרונות"), ויש מי שמבליט דווקא את התגובה המתנערת של לשכת ראש ממשלת ישראל ("ישראל היום"). שחרורו של שליט, בינתיים, מתעכב. מי שנמאס לו לחכות מוזמן לקרוא ב"מוספשבת" של "מעריב" את כתבתה העתידנית של חן קוטס-בר, המנסה לחזות מה יחשוב וכיצד ינהג שליט עם שובו מהשבי, וזאת בסיוע עמוס לויטוב, ששהה בשבי המצרי למעלה משלוש שנים. זו כתבה היפותטית במידה מעוררת אי-נוחות. תחת הסעיף "חו"ל" כתובות שלוש מלים בלבד – "לא ירצה לנסוע", תחת הסעיף "הדגל" נכתב: "אז אולי [...] גלעד יבכה. כי השנים האלה, בעזה, יעשו אותו ישראלי גאה". מי שבכל זאת מוכן להסתפק בדיווחים על ההווה מוזמן לקרוא את כתבתו של רוני שקד, המתפרשת על פני מרבית עמ 4 של "ידיעות אחרונות". שקד מדווח על ההצעה הישראלית שעומדת על שולחן המשא-ומתן עם חמאס – שחרור כמה מהאסירים הפלסטינים רק בעוד שלוש עד עשר שנים. מקור הידיעה, כך נכתב, הוא פרסום בעיתון הערבי "אל-חיאת", היוצא לאור בלונדון. האם גזרתם ושמרתם את הסכימה שפירסם "ידיעות אחרונות" לפני יומיים? האם הצמדתם למקרר במגנט את כלי העזר לפענוח שלל הציטוטים בתקשורת הישראלית ממקורות ערביים? ב"ידיעות אחרונות" משוכנעים בכך כנראה, אחרת היו בוודאי מוסיפים כמה מלים לצד הדיווח הנוכחי באשר למידת האמינות שיש לייחס לו. מכל מקום, אם לא נעצתם את הסכימה על דלת השירותים לשינון יומיומי, נגלה לכם כי על-פי הסכימה, שמיקמה את כלי התקשורת הערביים על צירים שבין "אמין – לא אמין" ו"מקורב לחמאס – לא מקורב לחמאס", נמצא העיתון "אל חיאת" במקום לא כל-כך טוב באמצע. הוא יותר אמין מאשר לא אמין, אך רק במעט. הוא פחות מקורב לחמאס מאשר כלי תקשורת אחרים, אך יש גם מקורבים ממנו. מה זה אומר על הדיווח הבוקר ב"ידיעות אחרונות"? לא יותר מדי. בעיקר יש בכך כדי להזכיר כי רעיון הסכימה יכול היה להישאר בגדר רעיון בלבד, בלי שייגרם נזק ליכולתם של קוראי העיתון להבין טוב יותר את העולם שסביבם. הכותרת הראשית של "הארץ" אינה עוסקת בהתבטאות של השרה לבנת, אלא מבשרת כי "היועץ המשפטי המיועד צפוי להימנע מעיסוק בשש פרשות שחיתות גדולות". כתב העיתון תומר זרחין מדווח בהרחבה על קשריו של עו"ד יהודה ויינשטיין עם צמרת הפוליטיקה והכלכלה הישראלית, כשעל שער העיתון מופיע תצלומו של ויינשטיין ליד תצלומו של השר אביגדור ליברמן. לא קבלת פנים חמה במיוחד ליועץ המיועד. בולט בהעדרו – טור פרשנות מאת זאב סגל או אמיר אורן על האיש ועמדותיו. ב"ישראל היום", שותפו של "הארץ" ב"מלחמת שלטון החוק", היחס מלבב יותר. "ברוך אתה בבואך ללשכת היועץ", קוראת כותרת טורו של דן מרגלית, המצטמצמת על עמוד שער העיתון לשתי מלים בלבד: "ברוך הבא". בטור המלא כותב מרגלית: "יש לך אשראי [...] בהיסטוריה של ישראל היו לציבור הפתעות כה רבות – לחיוב ולשלילה – ממהלכי יועצים משפטיים, שהניסיון להעריך מראש את פועלם אינו יותר מהימור, מין טוטו משפטי. ראוי, אפוא, לקבלך בלב פתוח". נוסף על כך מזכיר מרגלית כי הוא וויינשטיין מתאמנים באותו מכון כושר. ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מתקבל היועץ בזרועות פתוחות. בן כספית מציין בטור, התופס את כל התוכן המערכתי בעמ 4 של העיתון, ואשר תמציתו מופיעה על השער, כי "יכול להיות שוויינשטיין לא עומד בקודים הקשוחים של הגילדה, אלה שנקבעים במאמרי המערכת של הארץ", אבל מסכם את הטור בקביעה כי "אם הייתי יכול לבחור לנו יועץ משפטי, הוא היה הבחירה שלי". נוסף על כך מספר כספית על הרפתקה משותפת לו, לוויינטנשיין ולכלב אמסטף מעורב בשם אוסקר (זה המקום להזכיר כי הכתבת לענייני משפט של העיתון, דורית גבאי, עדיין מושעית מכתיבה ב"מעריב" בשל סירובה להעביר ידיעות לאתר האינטרנט של העיתון). כותרת טורו של כספית היא "המתאגרף", משום שוויינשטיין היה בעברו אלוף ישראל לנוער באגרוף. המוטיב מופיע גם ב"ידיעות אחרונות", שם קוראת הכותרת בראש עמ 2 של העיתון – "נוק-אאוט משפטי". אם לא די בכך לתדמיתו של היועץ המיועד, באותו עמוד מופיעה ידיעה קצרה מאת גידי ליפקין על הקשר בין ויינשטיין לאברם גרנט. ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבת פרופיל על ויינשטיין [טובה צימוקי, אורי משגב ונחמה דואק], שאף היא מתהדרת בשתי כותרות מעולם האגרוף – "מסיר את הכפפות" ו"במרכז הזירה". הכתבה מתארת אדם נחוש ואמיץ, חובב אגרוף וכלבים, שינסה ככל הנראה לבצע רפורמה במערכת התביעה ולהקים גוף ביקורת חיצוני על הפרקליטות. כמה עמודים קודם לכן במוסף "ידיעות", במדורו הקבוע, כותב נחום ברנע על ויינשטיין וטוען כי הוא "האיש הנכון במקום הלא נכון". ברנע גם מקדיש כמה מלים לאופן שבו פרש מהמירוץ מועמד אחר, פרופ ידידיה שטרן, או כפי שברנע מנסח זאת, "הפרנויה שמלווה כל תהליך בחירה". "עיתון הארץ, שפיספס את הידיעה על המכתב [מכתב הפרישה של שטרן, שעליו דיווח ברנע יחד עם טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות"], האשים את נאמן ושטרן בניגוד עניינים רטרואקטיבי", כותב ברנע. "ניגוד עניינים הוא סוגיה מעניינת. לפעמים הוא בעייתי. למשל, כאשר איש יחסי-ציבור אחד מייצג גם את בית-המשפט העליון, גם את השופטים בדימוס, גם שורה של חברות וגופים שמתדיינים מול המערכת המשפטית, וגם את העיתון שמפריח חשדות על ניגוד עניינים. זאת בעיה. אבל מה היא לעומת מקבץ של משפחות דתיות שחשקה נפשן לבלות חופשת סקי כשרה בהרי האלפים". אגב, באותה כתבת פרופיל על ויינשטיין ב"ידיעות אחרונות" מצוין כי במהלך מלחמת ההתשה פינה את פרופ אמיר ברנע, אחיו של נחום ברנע, לאחר שנפצע בתקרית ירי. אתמול פורסם במדור הרכילות במוסף "סופשבוע" של "מעריב" [ליאורה גולדנברג שטרן] כי לפני כמה ימים שודרגו שר הביטחון אהוד ברק ורעייתו נילי פריאל בטיסת אל-על שבה שבו לישראל. השניים הוטסו במחלקה הראשונה אף שכרטיסיהם היו למחלקת העסקים, וזאת לאחר שברק דרש את השינוי. הבוקר מתפרסמת הבהרה בעמודי החדשות של "מעריב" ולפיה השדרוג הוא אוטומטי במקרים של נשיאים וראשי ממשלה לשעבר, ועל כן "לא היה צריך שר הביטחון לבקש כי ישדרגו אותו". ודוק: "לא היה צריך" ולא "לא ביקש". זה אינו הפרסום היחיד בנושא. כותרת בראש עמ 6 של "ידיעות אחרונות" והפניה בשער העיתון עוסקות אף הן בשדרוג שקיבלו השר ברק ורעייתו. צביקה ברוט כותב על המקרה בהרחבה ומזכיר כי השדרוג נוגד את כללי האתיקה של חברי-הכנסת. בסוף הידיעה מצוין: "עוד על הפרשה – במדור שליחות קטלנית ב7 ימים היום". המדפדפים למדור הרכילות ימצאו גם שם אותו סיפור עם אותן תגובות, פחות או יותר, רק בלשון ציורית, כמתבקש. העובדה כי אותו נושא נע ונד בין מדורי הרכילות לעמודי החדשות יכולה ללמד משהו על הדמיון ההולך וגובר בין שתי המחלקות. דקירת שניים בכניסה להתנחלות קריית-ארבע אתמול, על-ידי פלסטיני, מוצנעת בעיתוני הבוקר, אם היא מוזכרת בכלל. ביום שלישי היה "ידיעות אחרונות" העיתון היחיד שלא פירסם ידיעה על התקלה בייצור קוקה-קולה שהביאה להורדת סדרה של בקבוקים ממדפי החנויות. הבוקר "ידיעות אחרונות" הוא העיתון שמפרסם את הידיעה הבולטת והנרחבת ביותר על ההתפתחות האחרונה בפרשה – העובדה כי בכמה מהבקבוקים, כך מתברר, נותרו עקבות של החומרים הרעילים בנזן וגופרית. הכותרת "קולה בטעם גופרית" מופיעה על שער העיתון, וכל התוכן המערכתי של עמ 5 מוקדש לבעיות הייצור של החברה שבשליטת איש העסקים מוזי ורטהיים. הידיעה המרכזית במדור החוץ של "ישראל היום" [בועז ביסמוט] עוסקת בזוג אמריקאים שהסתננו לארוחת ערב נשיאותית בבית הלבן. תום שגב מצטט במדורו "שיעור היסטוריה" שבמוסף "השבוע" של "הארץ" את פקודת הגירוש לתושבי לוד שהוציא יצחק רבין במהלך מלחמת תש"ח, וזאת בעקבות ספר חדש, "רבין – צמיחתו של מנהיג". שגב מזכיר גם את הרג מאות מתושבי לוד על-ידי חיילי צה"ל ומציין כי על-פי מחבר הספר, שאול ובר, הטיעון כי ההרג ההמוני בא בתגובה לירי של תושבי המקום על החיילים הוא "בלתי סביר בעליל". כבונוס נרמז כי גם תושבי רמלה לא "למדו את הלקח" והתפנו מיישובם מרצונם, כפי שטען לימים רבין, אלא רק לאחר מעשים דומים לאלה שביצעו חיילי צה"ל בתושבי לוד. "אם משתמשים ביחסי-ציבור בצורה נכונה, הם בהחלט יכולים להיות פלטפורמה שממנה אפשר לשאוב הרבה ידע ורעיונות, כמובן אחרי ניתוח מקצועי ואימות", אמר בראיון ל"עין השביעית" עורך מוסף "ישראל שישבת" אהרון לפידות. מעיון בשני הגליונות שכבר הוציא לאור מבצבצת כוונתו. בגליון הבכורה התפרסם ראיון עם דוגמנית המשמשת פרזנטורית של המשביר-לצרכן. הקמפיין שבו השתתפה הוזכר בראיון, ופרסומת על פני כפולת עמודים, בהשתתפותה, הופיעה במוסף. בגליון "ישראל שישבת" שמחולק הבוקר חינם מופיעה כתבה מאת יאיר גת על ביקורו בפסטיבל בירה שנערך לאחרונה בארה"ב. בסיומה של הכתבה, בגופן קטן יותר מהגופן של טקסט הכתבה עצמה, מצוין כי "הכותב היה אורח מבשלת הבירה סמואל אדאמס". "הגעתי לפסטיבל כחלק ממשלחת שכללה את גיא צוקרמן, מנהל תחום האלכוהול בחברת טמפו, המייצגת בישראל את מותג הבירה סמואל אדאמס, ואורי בר-אור, זוכה סמואל אדאמס לונג שוט, תחרות בישול הבירה של מועדון הבירה הישראלי", כותב גת. בהמשך הוא מוסיף: "סם מנדיז, מנהל היצוא של מבשלת סמואל אדאמס, היה בתפקיד המארח המושלם". הגילוי הנאות הזעיר שבסיום הכתבה אינו משפר את הטעם שנותר בפי הקורא. קוראים רבים יותר, יש להניח, ייחשפו לקטעי הטקסט שמוגדלים ומובלטים לצד הכתבה מאשר לגילוי הנאות שבסיומה. אחד משלושת הלידים האלה קורא: "תגיע לאוהל של סמואל אדאמס. פותחים אוטופיה, רעם ה-SMS. בארץ לא הצלחתי ממש להתלהב מריחות הוויסקי, הקוניאק והשרי של הבירה הזו. בדנבר, אחרי כל-כך הרבה בירות מרות מדי, מתוקות מדי וחובבניות מדי, כל לגימה מהאוטופיה היתה כמוסת זיכרון של כל טעמי הבירות שאני אוהב". על הטקסט חתום גת. על בחירת הלידים לטקסט חתום העורך. רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מנהל חטיבת החדשות בערבית, סלומון מוניר, ממשיך בעבודתו ברשות השידור אף שהוגשה נגדו תובענה בגין הטרדה מינית מצד עובדת הכפופה לו. עפרה אידלמן כותבת ב"הארץ" על הדיון בתביעתו של כתב חברת החדשות של ערוץ 2 סלימאן א-שאפעי נגד פיטוריו. אידלמן מתארת את נוהלי העבודה וכללי האתיקה הנהוגים בחברת החדשות כפי שהם עולים מפרוטוקולי הדיון בבית-המשפט. "בפרשת גלעד שליט אני מוותר על סקופים, אם איכשהו זה יעכב אותו ביום אחד", מצוטט מנכ"ל חברת החדשות, אבי וייס. ניסן שטראוכלר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי רדיו קול-חי גנז תשדיר של משרד הבריאות על שפעת החזירים מפני שכלל את המלה "חזירים". יפעת מנהרדט-תדהר מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי בלוגרים מאשימים את המגזין "W" כי השתיל את פניה של דמי מור על גופה של דוגמנית בת 26 בתצלום השער של גליונו האחרון. המגזין ומור מכחישים. אמנון דנקנר שב לכתוב ב"מעריב". טורו תופס את הכפולה הסוגרת ב"מוספשבת" של העיתון.

מדוע התקשורת מתייחסת למבצעי ההנחות של רשתות השיווק כחלק מהמחאה החברתית, ומדוע סיקור כזה פוגע באותה מחאה עצמה

טקטיקות מרובות יש לשם מכירת מוצרים. יש שניזונות מהרצון שלנו כצרכנים לחוות עוצמה: אגב רכישה אנו רוצים לחוש כי המוכר, גם אם הוא תאגיד רב הון, חלש מאיתנו, או לפחות קשוב לצרכינו ומעוניין לרצות אותנו או לחלופין להעצים אותנו. טקטיקות אלו יכונו כאן "בעל הבית השתגע" ו"בעל הבית התגייס". "בעל הבית השתגע", מטבע הלשון המופיע מעת לעת בשווקים, משמעו שבעל הבית פסק מלהיות אדם רציונלי, זאת כיוון שתקפה אותו מצוקה כלשהי וכתוצאה מכך הוא מעוניין "לשחוט את המחירים", "לנקות מדפים" או "לחסל את המלאי". הצרכן יכול לנצל את המצוקה הרגעית הזו לטובתו ולהשיג הנחות משתלמות במיוחד. "בעל הבית התגייס" משמעו, לעומת זאת, שהמוכר ממקם את עצמו לצד לקוחותיו, קשוב להם, מזדהה עם מצבם הכלכלי, ולעתים מוכן להילחם איתם את מלחמותיהם. השורה התחתונה גם בהתנהלות הזו היא הנחות תמורת רכישה. טקטיקות קידום מכירות אלו הן לגיטימיות כל עוד הן נותרות במסגרת הפורמטים המוכרים של תקשורת שכנועית. אין פסול בכך אם מבצעי הנחה זמניים למוצרים מופיעים בשלטים מאירי עיניים בכניסה למרכולים או לחלופין תופסים כותרות בעלונים הנשלחים לבתים. הבעיה נוצרת ברגע שבו מבצעי הנחות כאלה הופכים לחדשות. אחד המקרים הנצפים במקומותינו הוא מבצעים המוצגים בתקשורת כפירות "המחאה החברתית" או "מחאת הקוטג". בזמן הקרוב, כך התבשרנו בסוף-השבוע שעבר, אנחנו אמורים לפגוש במבצעים ובהנחות של המחלבות הגדולות על מחיריהם של מוצרי חלב וגבינות. מבצעים אלה מוכרים ומופיעים מעת לעת (אריזה מוגדלת ללא תוספת תשלום או אחוזים מסוימים שנושרים מהמחיר), אך הפעם המיתוג שלהם שונה: המבצעים האלה, כך ניתן ללמוד מכמה כלי תקשורת, הם גמולו של הציבור שהכניע את התאגידים בעת מחאת הקוטג. או במלים אחרות, הביא אותם למצב של "בעל הבית השתגע" או "בעל הבית התגייס". כך הכיסוי שהעניקו ynet, "כלכליסט" ו"דה-מרקר" לעניין המבצעים האחרונים של יצרניות החלב - דומה. בשלושתם נשמעים שלושה קולות: הקול העיתונאי, המציג את המבצע וקושר אותו למחאת הקוטג; דבר הרשתות עצמן; וקול ביקורתי התוהה אם אין מדובר כאן במהלך שיווקי ממותג ולא בשינוי סדרי עולם. שלושת הקולות גם נשמעו באותו סדר, ויש לכך משמעות. חלקן הפותח של הכתבות מציג את המבצעים ומחבר בינם ובין מחאת הקוטג. ynet עושה זאת במפורש, עם כותרת כמו "בעקבות המחאה: המחלבות שוב מורידות מחירים". "כלכליסט", העיתון הכלכלי המסונף אף הוא לבית "ידיעות אחרונות", מצטרף בדמות כותרת הנושאת את השאלה: "המחלבות בלחץ?". בהמשך מבליט "כלכליסט" לא רק את ההקשר, אלא גם את ההיקף הדרמטי של ההנחות: "טרה יוצאת במהלך נרחב של הטבות לצרכנים". "דה-מרקר" של "הארץ" מסתפק ברמיזה בעלת אופי צנוע יותר ומדווח כי "טרה מגדילה אריזות ולא מעלה מחירים". תוכן הדברים מוסיף ומחדד את רעיון "מצוקת הרשתות" ואת הדרמטיות שבמהלך שהן מבצעות. גם בהקשר זה מוביל ynet, המתאר מציאות המעוצבת על-פי "מחאת הקוטג שממשיכה להכות גלים". המחאה, על-פי עיתון זה, הביאה את היצרנים לנקוט צעדים משמעותיים "אחרי שבחודש יולי הצטמצם סל הצריכה ומכירות רשתות המזון נפגעו", ולצאת "בשורה של מבצעים גדולים על מגוון מוצרי חלב". "כלכליסט" מחזק את הקו של ynet בכל הנוגע לדרמטיות המהלך ומבשר כי "מחאת הקוטג ממשיכה להשפיע על המחלבות. בעקבות ההאטה במכירות של מוצרי הצריכה בחודש יולי ברשתות השיווק, יוצאות טרה ותנובה במבצעים על מספר מוצרים, באופן זמני". גם בהקשר זה "דה-מרקר" מנמיך את הטון ומסתפק בפיזור רמזים. כתבתו מצטטת את דוברי תנובה, שמוסרים כי ניתן לראות את המהלך כפועל יוצא של תקופת החגים המתקרבת, אך ממשיכה ורומזת כי "תנובה לא יצאה במהלך דומה לקראת שבועות וגם לא לפני ראש השנה הקודם". מיד לאחר מכן ממוקמת פסקה שבה נמסרים נתונים על ירידת ההכנסות ממכירת קוטג. כתבת העיתון אפוא אינה מתחייבת, ומניחה לקוראים לחבר בין הדברים. כאמור, לצד הפרשנות העיתונאית למהלך, המדגישה את רעיון "בעל הבית השתגע", מופיעה גרסת בעלי הבית עצמם. ביניהן בולטת גרסת רשת טרה, המובילה את ההנחות. זו מעדיפה להציג אותן כתולדה של האזנה לדעת הקהל וקיום דיאלוג עימה. ארן אלסנר, מנכ"ל טרה, משחרר הודעה המתפרסמת ב"דה-מרקר" וב"כלכליסט" ועל-פיה המהלך נוצר "לאחר דיאלוג מתמשך ומחקרים שערכנו בשיתוף צרכנים במהלך החודשים האחרונים [...] אנו מתחייבים להטבה אמיתית ומשמעותית שאינה כוללת את מבצעי החג הרגילים". הצהרות על האזנה למצוקות צרכנים או דיאלוג איתם הפכו לדרך מקובלת של יצרנים ומשווקים המעוניינים להגיע לעמודי החדשות. הם מוצגים בדרך זו כבעלי-בריתו של הצרכן, כידידיו, כמשיאי עצה נבונה או כמי שנותנים לו כבוד בכך שהם מסתייעים בו כדי לקבוע את מדיניות המחירים שלהם. קו יחצנות זה נמשך מימי מחאת הקוטג, אז הודיעה רשת מגה כי תגביר את מכירת המוצרים בפיקוח כדי לסייע לצרכנים, ורמי לוי קרא להמשיך לנהוג בתבונה ולהשוות מחירים (ואף החמיא למי שנוהג כך). יצרנים ומשווקים קיבלו בחודשים האחרונים במה תקשורתית אוהדת כדי לתאר תהליך הקשבה ודיאלוג שהם מנהלים עם לקוחותיהם. רמי לוי הוסיף וזכה לכותרת כאשר סיפר על הדרך שבה, באמצעות קריאת העיתונים או גלישה בפייסבוק, הוא מאתר את רחשי לב הקהל ובהתאם לכך קובע מבצעים ומחירים. גם זהבית לוי, נציגת בעלי השליטה בתנובה, הסבירה כי היא, כמי שהגיעה מדלת העם, מקיימת דיאלוג עם קהל הצרכנים באמצעות אמה, צרכנית הקוטג. עופרה שטראוס ציינה בזמנו כי לא הגיבה מיד למחאת הקוטג כיוון שחשוב לה להקשיב לקולות המחאה. הדיאלוגיות המיוחצנת הביאה בחודשים האחרונים כמה בכירים ברשתות שיווק ובמחלבות לקיים פגישות מתוקשרות עם מוחי הקוטג. בימים האחרונים קיים גם שופרסל פגישות עם נציגי סטודנטים שהצהירו שיש בכוונתם להחרים את הרשת, ובסיומן הכריזה הרשת על הנחות מקומיות אך מתוקשרות שהוצגו כ"פריצת דרך". כדי להתנתק משני הדימויים המחמיאים הללו של מי שחוששים מפניו או מאזינים לדבריו צריך הקורא הביקורתי להסיט את עיניו לתחתית העמוד, שם ימצא את דבריו של מי שרוצה לקלקל את החגיגה. איציק אלרוב, ממוחי הקוטג, תוהה מדוע, אם הרשתות באמת רוצות להיטיב עם הציבור, הן מתמקדות במיתוג של מבצעים זמניים ולא בהוזלה רוחבית וקבועה על כל המוצרים. בניגוד לדבריה של טרה, שזכו למיקום מרכזי ב"כלכליסט", נדחקו לשוליים דבריה של שטראוס, שלא יצאה במבצעים משלה ורואה במעשיהם של היצרנים המתחרים סוג של "גימיק שיווקי לקראת החגים". כיוון שכדי להיחשף למידע זה יש לקרוא את הכתבה במלואה, אין כל ודאות שמי שמסתפק בקריאת כותרות העיתונים נחשף אליו. מדוע להיטרד בנושא? ניתן למצוא לכך שלוש תשובות. הראשונה קשורה לאמינות המידע התקשורתי; השנייה, להטבה שלא במקומה הניתנת לרשתות; והשלישית, להסחת דעתו של הצרכן. לגבי המידע התקשורתי, הגדלת אריזות ומבצעים שונים על טווח מוגבל של מוצרים אינם כשלעצמם "הנחות גדולות" או "מהלך נרחב של הנחות". זיכרון לא מתועד של צרכן יעיד כי היו מבצעים כאלה גם בעבר. בכמה מהמקרים, כמו למשל במאי 2010, במסגרת תחרות בין יצרניות החלב על המדף ברשתות, הגיעה מלחמת המחירים הזו לעיתונות. במקרים אחרים לא. במלים אחרות, טוב היה לו ההפלגות בשבח על ההנחות שנגרמו כביכול בגלל "גלי ההדף" של המחאה היו מלוות באסמכתאות - אם כאלו קיימות. מבחינת הרשתות, פרסום המבצעים בודאי אינו מזיק להן, ויש בו מהלך של חיזוק תדמיתי של מי שהוא חזק ממילא (למשל אל מול הרשתות הקטנות). רעיון "בעל הבית השתגע" אולי אינו מחמיא, אבל הוא מקנה למבצעים פרסום חינם בעמודי החדשות, כזה שמשמעותו רבה יותר ממודעה. רעיון "בעל הבית התגייס", שגם לו מוקצה מקום בתקשורת, הוא אכן מהלך תדמיתי שעשוי להועיל ליצרנים ולרשתות השיווק, ומשום מה הוא לא נדון באופן ביקורתי. מבחינתו של הצרכן, יש בעייתיות בעובדה שהתקשורת מכריזה על נצחונו בטרם עת. דפוס זה של סיקור ניכר כבר במחאת הקוטג, עת הוכרז על "ניצחון מזהיר" עם ההורדה הזניחה במחיר המוצר. תחושת הניצחון הזמני היא או סוג של תודעה כוזבת, כפי שהפליאו והגדירו אנשי אסכולת פרנקפורט מצבים שבהם אנו מרגישים חברים מאושרים בחברה צרכנית הדואגת לצרכינו, או מהלך של סתימת פיות למי שמוסיף ושואל שאלות קשות. מדוע נוקטים כלי תקשורת את אופן הסיקור הזה? ניתן למצוא לכך שתי תשובות: הראשונה, הקשה להוכחה, נוגעת בקשרי תקשורת עם גורמי כלכלה ומסחר. השנייה נוגעת ב"הגיון המדיה" – הכינוי שניתן למערכת של כללים המכתיבה את הדרך שבה התקשורת מעבדת אירועים לחדשות. כך נוהגת התקשורת להמשיך לעסוק בנושאים שכבר נמצאים בתהליך של סיקור ולתקף אגב כך עמדות פרשנות שכבר נוסחו. מחאת הקוטג זכתה לכיסוי נרחב (אולי מחוץ לכל פרופורציה) והוצגה כאירוע דרמטי. כפוף לכך ממשיכה התקשורת (במקרה זה, בסיוע היצרנים המציעים מבצעי הנחה ממותגים) להוסיף לחפש בכל מקום "גלי הדף", שהם תולדה של המחאה, ובלא משים אולי פוגעת ברעיון הנכון כל-כך של מחאה צרכנית מאורגנת.

בדיקה טרחנית במיוחד מגלה שמי שמטפלת בבקשות חופש מידע במשרד הרווחה כפופה לאחראית על הדוברות המשרד. יחסים אלו מנוגדים לנהלים. כיצד יכולה נציגת השקיפות לדרוש מבכירי המשרד פרטים מביכים לפרסום, כשהבוסית שלה עוסקת ביח"צ ודוברות? משרד המשפטים: לא הוצגו נימוקים שיצדיקו מהלך זה

טרחנות טרחנית מהרגיל. מוכנים? נצא לדרך. אני עובר על שלל תשובות ממשלתיות לבקשות מידע. יום אחד הסתבר לי שעל תשובה לבקשה ממשרד הרווחה הייתה חתומה עובדת ב"אגף קשרי חוץ ודוברות". זה הדליק לי נורה אדומה. קצת רקע: יש בישראל חוק יפיפה: חוק חופש המידע. הוא עיגן את זכותנו לשקיפות במידע המוחזק בידיהם של הרשויות הציבוריות. למה? כי כולו, בסוף, שייך לנו – האזרחים. החוק מאפשר לעיתונאים ולאזרחים פרטיים לדרוש ובכן, מידע. לדוגמא פירוט של התקשרויות הממשלה עם ספקים, פרוטוקולים של ישיבות ועוד. כך למשל חשפנו את את סרטון הברכה שנתניהו צילם לשלדון אדלסון, גילינו שישראל כץ חוגג בשבת עם הרכב הממשלתי ועוד אינספור סיפורים. כפי שאפשר לדמיין, לממונים על השקיפות (שנקראים ממונים על חופש מידע) במשרדים השונים יש חיים לא פשוטים. עליהם לחלץ מידע ומסמכים שלעתים מביכים את הקולגות שלהם, ולאפשר את פרסומם בפומבי. לכן חוזר נהדר של נציב שירות המדינה הסדיר את מעמד הממונים על העמדת מידע לציבור במשרדי הממשלה. בין שלל הסעיפים שאמורים להקל עליהם לעשות את מלאכתם נקבע שדוברי ממשלה לא יהיו הממונים על המידע. תפקיד הדובר או הדוברת הוא להפיץ פרסום חיובי של המעסיק שלו בעיני הציבור ולהדוף או להגיב לפרסום שלילי. כיצד הוא יכול להיות האחראי על פרסום מידע לא מחמיא? החוזר מדגיש כי "במקרה בו הממונה הינו עובד ביחידת הדוברות – יש להכפיפו מקצועית, בנושא חופש המידע (לבעל תפקיד אחר) כפי שתנחה היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, בתיאום עם נציבות שירות המדינה". זה נועד לחסל ניגודי עניינים בין הדוברות ליחידת השקיפות. אז בחזרה לסיפור שלנו: מי שאמונה על השקיפות במשרד הרווחה עובדת, כך גיליתי, באגף הדוברות של המשרד. הממונים על השקיפות אמנם כפופים למשרד בו הם עובדים, אך במשרד המשפטים קיימת היחידה הממשלתית לחופש המידע. היא משמשת כמוקד ידע מקצועי עבור הממונים, בסמכותה לברר תלונות לגביהם. אמנם אין לה סמכות של ממש בנוגע לממונים (זה נושא ראוי לטרחנות אחרת), אך הכללים כן קובעים שמינוי של ממונה חופש מידע הקשור למחלקת הדוברות – צריך להיעשות בתיאום עימם. אז פניתי אליהם כדי לבדוק האם אכן המינוי נעשה כפי שדורשים הכללים. טרחני, נכון, אך ככל שהאחראים על השקיפות בממשלה יוכלו לעבוד בצורה עצמאית – כולנו נרוויח ממידע, ובכן, חופשי. במשרד המשפטים ענו כי "לא נעשתה פניה יזומה אל היחידה על מנת לקבל את עמדת היחידה, וממילא לא הוצגו כל נימוקים שיצדיקו מהלך זה. יצוין שגם אילו היחידה הייתה מאשרת את ההעברה, הדבר היה נעשה בכפוף להכפפת הממונה לגורם מקצועי שאינו הדובר, כפי שמחייב חוזר נציב שירות המדינה". ביחידה הדגישו שהסיבה להפרדת הכוחות נעוצה בצורך לשמור על עצמאות הממונה ולהימנע מניגודי אינטרסים בין תפקיד הדובר לתפקיד הממונה. מצוייד בתשובה זו פניתי לדוברות משרד העבודה והרווחה (בה לכאורה עובדת גם הממונה על חופש המידע) ותהיתי מדוע הם עוברים על הנהלים. אלא שבמשרד הרווחה התנערו לגמרי מהטענות. הם טענו שיחידת חופש המידע היא יחידה עצמאית בתוך אגף בכיר קשרי חוץ, אשר במסגרתו פועלות באופן נפרד שש יחידות שונות ביניהן גם דוברות המשרד. "אין ולא הייתה כפיפות ארגונית או מקצועית של יחידת חופש המידע ליחידת הדוברות". במילים אחרות, הם אומרים שהדוברות והשקיפות לא מאוחדים, אלא בסך הכל כפופים לאותו גורם, ולכן אין שום ניגוד עניינים. אז נכנסתי לדף שכולל את העץ הארגוני של משרד הרווחה. אכן, נראה ש"אגף בכיר קשרי חוץ ודוברות" חולש על שש מחלקות. אחת הינה חופש המידע, אחרת הדוברות, ויש עוד ארבע מחלקות נוספות. וואלה. אז אולי הממונה על השקיפות באמת נפרדת לגמרי מהדוברות במשרד? יש רק דרך אחת לבדוק: לברר האם מנהלת האגף כולו, ענת רז, עוסקת בעצמה בדוברות. אם לא, אז אין באמת מה לחשוש, משום שהממונה על השקיפות לא תיאלץ להתחשב בשיקולי דוברות כאשר תקבל בקשות חופש מידע, משום שהבוסית שלה גם לא עוסקת בכך. אז בדקתי. פניתי לעיתונאי רווחה (טרחנות או לא טרחנות?) ושאלתי אם יצא להם לעבוד מול רז, ראשת האגף. כמה כתבים השיבו בחיוב. שאלתי את רבקי דב״ש, ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע בדימוס שהתעקשה בזמנו לאסור על זהות או כפיפות בין הממונה על השקיפות לדובר, מה דעתה. "תפקידו של הדובר הוא להציג את הרשות באור חיובי", אמרה לי, "בעוד תפקיד הממונה הוא להנגיש מידע לציבור, ללא קשר לתדמית שנוצרת לרשות מהמידע". לדבריה, הצורך באישור חריג למינוי ממונה על שקיפות עם זיקה לדוברות הוא לא סתם אישור. אלא כזה הנועד להבטיח את עצמאות הממונה כמי שמתפקד כשומר סף ברשות ולהבטיח כי השיקולים שיעמדו בפניו לא יהיו מתחום הדוברות. "מצער לשמוע", הדגישה, "כי משרד משמעותי בקשריו עם הציבור, אינו מקפיד על הוראה מהותית זו". אז חזרתי לדוברות הרווחה וציינתי את העובדות: לשאלות האלו כבר סירבו להגיב בדוברות משרד הרווחה. עצוב. ממוני יח"צ ושקיפות בממשלה הם כמו שמן ומים. הם חייבים להיפרד. אבל חדשות טובות. העברתי את המידע לנציבות שירות המדינה שהודיעה לי כי הנושא ייבדק. בכל מקרה נמשיך לפעול בכל הדרכים, גם הטרחניות שבהן, לקידום השקיפות.

המועצה האזורית גזר דרשה מהמשרד להגנת הסביבה שיוודא אם מפעל המלט מדווח כנדרש על תקלות שהתרחשו • לאור ריבוי הדיווחים, במשרד בוחנים בימים אלה את העמידה של המפעל בתנאי היתר הפליטה • אם יתברר כי לא עמד בתנאים, ההנהלה עשויה להיות חשופה לתביעה פלילית וכתבי אישום • נשר: "רמות הפליטה מהמפעל עומדות בתקינה"

לאור ריבוי הדיווחים על תקלות, כשלים ואירועים במפעל המלט "נשר" בחודשים האחרונים, ל"שקוף" נודע כי המשרד להגנת הסביבה בוחן בימים אלה את העמידה בתנאי היתר הפליטה החדש של המפעל. אם יימצא כי המפעל אמנם הפר את תנאי ההיתר, ההנהלה תהיה חשופה למנעד רחב של הליכים, בהתאם לממצאי הבדיקה וכפי שקבוע בחוק "אוויר נקי". הליכים אלה כוללים התראות, זימון לשימוע, צווים שונים ובמקרים חמורים אף תביעה פלילית וכתבי אישום אישיים נגד מנכ"ל המפעל אלדד בן משה וגורמים נוספים. במקביל, גם במועצה האזורית גזר החליטו להעלות הילוך. המועצה פנתה לפני כשבועיים למשרד להגנת הסביבה וביקשה שהמשרד יוודא אם מפעל המלט דיווח כנדרש על כל תקלה שהתרחשה. לטענתם, בשנת 2021 לבדה, דיווחו התושבים על 85 אירועי פליטות לא שגרתיות, כלומר כאלה שניתן לראות בבירור במהלך שעות היום. "יש בידינו צילומים והקלטות כעדויות לפליטות ולענני האבק המיתמרים מעל המפעל ובסביבתו במועדים שונים לאורך השנתיים האחרונות", כתבו במכתב שנשלח בשם יושבת ראש הוועדה להגנת הסביבה במועצה, רונית ויתקון ברקאי, ומכותבים אליו בין היתר ראשת המועצה, רותם ידלין, ומנהל אגף איכות אוויר מהמשרד להגנת הסביבה, ד"ר צור גלין. במכתב ציינו כי קיים סיכוי שריבוי האירועים מייצר חריגה מהתקן, וביקשו לדעת איזה דרכי בקרה ואכיפה מיושמים מול המפעל כדי למנוע פליטות כאלה בעתיד. בתשובה, ענה המשרד להגנת הסביבה כי נושא העמידה בתנאי ההיתר החדש "נבחן לעומק בימים אלה וימשיך להיבחן בחודשים הקרובים" (התגובה המלאה בסוף הכתבה). המכתב שנשלח מהמועצה האזורית גזר חצי שנה עברה מאז המאבק של תושבי רמלה והסביבה נגד חידוש היתר הפליטה של המפעל המזהם. ההיתר אמנם חודש לבסוף, אך לא בלי הישגים. מאבק התושבים העיקש וההד התקשורתי והציבורי בעקבות סדרת הפרסומים ב"שקוף", הובילו בין היתר את המשרד להגנת הסביבה לחייב את "נשר" לדווח לציבור על כל אירוע, תקלה, כשל או שינוי שעלולים להוביל לזיהום אוויר. המשמעות היא שכל תושב יכול להיכנס לאתר המפעל ולבדוק בכל רגע נתון אם התרחש אירוע שיש לו פוטנציאל לפגיעה בסביבה. עיון באתר מגלה כי מסוף יוני התרחשו יותר מ-50 אירועים כאלה, בתדירויות משתנות. במסגרת הדיווח באתר, "נשר" נדרשים לכתוב את הסיבה לאירוע, ומוסיפים את השעה בה הוא התרחש. מעניין לשים לב כי למעט שני אירועים שדווחו בשעות הערב, כולם דווחו בשעות היום, כאשר התושבים לעיתים יכולים להבחין בעצמם בעננת אבק מעל המפעל. היו חודשים בהם בכל יומיים כמעט דווח על תקלה או כשל, והיו חודשים שכמעט ולא דווח בהם על תקלות. לצד זאת, היו פעמים בהם היה פער בין העדכונים באתר לדיווחי התושבים בשטח. כך, בעוד שתושבי האזור התריעו על עננת אבק, המפעל לא דיווח על אירוע חריג. יש לציין כי אבק אינו החומר היחיד שנפלט, ובעבר המפעל נקנס על חריגות בפליטת כספית ומזהמים אחרים. אדי כספית הם, כמובן, רעילים ועלולים להוביל לשורה של פגיעות גופניות, בין היתר במערכת העצבים, כלי הדם והכליות. בתגובה לפניית "שקוף" אמרו במפעל כי רמות הפליטה עומדות בתקינה "ובכל אמת מידה מקובלת בתעשיית המלט בעולם המערבי". עוד הוסיפו כי למרות ריבוי האירועים, תחנות הניטור אינן מציגות חריגות (התגובה המלאה בסיום הכתבה). יחד עם זאת, יש לציין כי התחנות ממוקמות במרחק מה מהמפעל ואינן מודדות את כל קשת המזהמים האפשרית. זאת ועוד, במרחק דקות הליכה בודדות מהמפעל כבר מתגוררים תושבים שמרגישים בעננות האבק, ולא ברור האם חשיפות קצרות בתדירות גבוהה גוררות השפעה בריאותית, הגם שהן עומדת בתקן. בזמן שהווטסאפ שלכם קרס, במפעל המזהם "נשר" דווקא פעלו בכל הכוח. מתחילת החודש המפעל דיווח על 11 תקלות, כלומר תקלה כמעט בכל יומיים! זו התמונה שצילמו התושבים בשעה האחרונה. הגיע הזמן לדרוש #צדק_סביבתי גם עבורם, תושבי רמלה, לוד וישובי הסביבה pic.twitter.com/OqHHiYZeoy לצד חוסר הוודאות של התושבים מההשלכות הבריאותיות של פליטות המפעל, במשרד הבריאות גוררים רגליים. במסגרת דיון בוועדת הכנסת בחודש מאי בנושא היתר הפליטה, משרד הבריאות דיווח על ממצאים ראשונים שמצביעים של עלייה בסרטן בקרב גברים ברמלה ולוד הסמוכות למפעל. בתגובה, התושבים המודאגים דרשו סקר אפידמיולוגי מקיף וכן בדיקה מעמיקה שכוללת אשפוזי ילדים, מחלות נשימה, פגיעה בנשים בהיריון ועוד שורה של אירועים שהזיהום עלול לגרום להם. בשלב זה משרד הבריאות לא גילה נכונות לערוך סקר בהיקף כזה. "מדובר בביצוע בדיקה בריאותית מתוך מאגרי מידע קיימים בתוך ומחוץ למשרד ולא במסגרת סקר אפידמיולוגי", הבהירו לפניית "שקוף". עוד הוסיפו כי למרות הזמן הרב שעבר, עדיין אין להם תוצאות: "העבודה בעיצומה וצפוייה להסתיים בעוד מספר חודשים". והנה עוד עננת אבק נפלטת מ"נשר", ברגעים אלה ממש. "תקלה רגעית", הא? pic.twitter.com/ynugC5iiNR ממפעל המלט "נשר" נמסר: רמות הפליטה ממפעל נשר עומדות בתקינה ובכל אמת מידה מקובלת בתעשיית המלט בעולם המערבי. כחלק מפעילות המפעל, מדווחות באופן רציף כלל פליטות האבק, לרבות פליטות רגעיות המתקיימות גם כחלק מעבודות תחזוקה שוטפות המחויבות בתפעול מפעל מלט. לא כל דיווח כזה משמעותו "תקלה", והשימוש במושג זה מגמתי ומטעה את הקוראים. לראייה, לצד המפעל קיים מערך קבוע לניטור האוויר במספר ישובים סמוכים, וכולם מדגימים עמידה בתקני איכות האוויר. לו היתה נעשית בדיקה מעמיקה ורצינית, היתה עולה תמונה שונה בתכלית מזו המוצגת, שהרי החודשים האחרונים מעידים על המאמצים האדירים הנעשים לצמצום אירועים חריגים במפעל. לצערנו, גם הפעם נראה כי העיסוק בפעילות נשר אינו ענייני וכי הכותבת והאתר "שקוף" מעדיפים שלא להתבלבל על ידי העובדות. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר: המשרד להגנת הסביבה נמצא בעיצומה של בדיקה פרטנית ומדוקדקת על כלל התקלות שהתרחשו בשנת 2022. במסגרת בדיקה זו נבחנים הנתונים הסביבתיים בעת התרחשות תקלה וכן אספקטים נוספים שעל המפעל לעמוד בהם במסגרת היתר הפליטה, כולל סעיף הדיווח. בהתאם לתוצאות הבדיקה ישקול המשרד את צעדיו ביחס למפעל. גם נושא העמידה בתנאי ההיתר החדש נבחן לעומק בימים אלה וימשיך להיבחן בחודשים הקרובים. במהלך השנה האחרונה המשרד שלח לחברה התראות, בהן נכללו נושאי התקלות, וכן במארס השנה קיים גדעון מזור, מנהל מחוז מרכז של המשרד להגנת הסביבה, שימוע לבעלי המפעל בגין הפרות היתר הפליטה. כמו כן הטיל המשרד עיצום כספי על המפעל בהיקף של 6 מיליון שקל. נזכיר כי בתחילת חודש יוני הזמין המשרד להגנת הסביבה את הציבור להשתתף בדיון ציבורי בנוגע לתנאי היתר הפליטה. המשרד להגנת הסביבה ימשיך לעדכן את הציבור מעת לעת בצעדיו כפי שנהג בעבר. המשרד ימשיך לפקח ולפעול לשיפור איכות האוויר אותם נושמים תושבי האזור. ממשרד הבריאות נמסר: משרד הבריאות מבצע בדיקה בריאותית בעזרת איסוף מידע המאפיין את רמת התחלואה מסוגים שונים בישובים הסמוכים למפעל נשר, וזאת בהתאם לממצאי הניטור הסביבתי. בכלל זה, גורמי המקצוע במשרד הבריאות ערכו פגישות עם גורמים במועצה המקומית בכדי לקבל תמונת מצב בנושא, והתקיימו פגישות עם המשרד להגנת הסביבה במטרה לקבל מידע נוסף על רמה וסוגי החשיפה במקום. העבודה בעיצומה וצפויה להסתיים בעוד מספר חודשים. יובהר כי מדובר בביצוע בדיקה בריאותית מתוך מאגרי מידע קיימים בתוך ומחוץ למשרד ולא במסגרת סקר אפידמיולוגי. מהמועצה האזורית גזר נמסר: המועצה תמשיך לעמוד על המשמר אל מול מפעל נשר ולהבטיח כי זכויות תושבי ותושבות המועצה לאוויר נקי ובריאותם נשמרות אל מול המשרד להגנת הסביבה ומשרד הבריאות.

עוד עיתונאים נרצחים ועוד עיתונים ותיקים נסגרים ועוד משחקים סיבוביים בכסף ועוד שימושים מגונים בפוטושופ, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

דייוויד קאר, כתב המדיה המצוין של ה"ניו-יורק טיימס", ניצל את טורו השבוע כדי לנתח את הידרדרותו ואת פנייתו ימינה של ה"וול-סטריט גורנל" מאז נטל רופרט מרדוק את מושכות העיתון לידיו. למרבה השמחה, רוברט תומפסון, אחד מעורכיו של ה"גורנל", לא נותר חייב, ובראיון ל"ניו-יורק אובזרבר" הוא טוען שמאמרו של קאר מלמד על הלחץ שה"טיימס" שרוי בו ועל אי-יכולתו להתמודד עם יריב ראוי. המשך יבוא. בלוג הטעויות והתיקונים "Regret the Error" מסכם את 2009 מהזווית שלו, כאשר במקום הראשון ניצבים התיקון המשעשע הזה והטעות המסתורית הזאת (שגררה שורה שלמה של הכחשות והתנצלויות). "Editor & Publisher", שמסקר את עולם העיתונות כבר 125 שנה, נמצא, ככל הנראה, על ערש דווי. אלא אם יקרה משהו מאוד לא צפוי, הגיליון האחרון של העיתון יראה אור בתחילת ינואר. העורך, גו סטרופ, מספיד. ובינתיים, בקצה השני של העיר, מגזין העיצוב הוותיק "I.D", שרואה אור כבר 55 שנה, השיב את נשמתו לבורא. במכתב שכתב ב-1957 מסביר גיי.די סלינגר למפיק הוליוודי מדוע לא יעניק לו, או לאף אחד אחר, את זכויות העיבוד ל"תפסן בשדה השיפון". ה"Ethiopian Review" מבכה את מצבה הגרוע של העיתונות במדינה. שוטר שירה בראשו של עיתונאי רוסי דעתן באוגוסט 2008, לאחר שעצר אותו, נידון כעת לשנתיים מאסר בלבד לאחר שהשופט החליט שהירי לא היה מכוון. מאות עיתונאים צעדו השבוע בנפאל במחאה על רציחתה של שדרית רדיו צעירה. העיתונאית, טיקה ביסטה, קיבלה לאחרונה איומים רבים על חייה בעקבות מאמר שבו גינתה את מפלגת האופוזיציה המאואיסטית. במאי דוקומנטרי שניסה לקבל תשובות בנוגע לסקנדל המכונה Climategate מפרופסור באוניברסיטת סטנדפורד במהלך ועידת האקלים בקופנהגן הושתק על-ידי אנשי הביטחון של האו"ם מפני שהנשאל טען שהשאלות "אינן נוחות" לו. בלוג הטכנולוגיה "Gigaom" בודק מי עושה כמות מגונה של כסף בזכות ה-iPhone. רמז: לא אפל. 16 דוגמאות מובחרות לזוועות שניתן לייצר באמצעות פוטושופ. CNN שוברת שיאי צפייה שליליים. "Mediaite" תורם את תרומתו לסיכומי העשור עם מאמר על האופנים שבהם שינה בלוג התקשורת והרכילות "Gawker" ("בלוג העשור", על-פי AdWeek) את כללי המשחק העיתונאיים. סטיבן קולבר מביס את גון סטיוארט (לפחות בכל מה שקשור לנתוני המכירות של מגזינים שהוא מופיע על שערם). מנולה דארגיס, מבקרת הקולנוע הראשית של ה"ניו-יורק טיימס", הקדישה כמה דקות מסדר יומה העמוס כדי להעניק ראיון מרתק וחסר מעצורים לבלוג הבנות "Jezebel". במהלך הראיון תקפה דארגיס בחריפות את האולפנים ההוליוודיים על כך שהם מעניקים כה מעט אפשרויות לבמאיות, קטלה את הקומדיות הרומנטיות הגרועות שמציפות את המסכים, ולעגה לחברי האקדמיה שבוחרים את הזוכים בטקס האוסקר ("הטעם הגרוע שלהם מעולם לא מפסיק להפתיע אותי. כלומר, לבחור את קראש בתור הסרט הטוב של השנה? ואט דה פאק?").

אייל חלפון, במאי "אתה חייב לעשות מזה סרט", בוודאי הרגיש שבע רצון מעצמו: הוא ירקום יצירה קולנועית מקורית ומרתקת, ובאותה הזדמנות גם יעשה חסד גדול לגיבורים שלו כשייתן להם לספר את סיפור חייהם הבלתי שגרתי בטלוויזיה

אייל חלפון, במאי "אתה חייב לעשות מזה סרט" (ערוץ 2, רשת, 6.6.01), בוודאי הרגיש שבע רצון מעצמו: הוא ירקום יצירה קולנועית מקורית ומרתקת, ובאותה הזדמנות גם יעשה חסד גדול לגיבורים שלו כשייתן להם לספר את סיפור חייהם הבלתי שגרתי בטלוויזיה. זה הרבה יותר מ-15 דקות של תהילה. זה שעה בערוץ 2! הרעיון היה פשוט ובהחלט מקורי: הוא פרסם מודעה קטנה בעיתון שקראה לאנשים שמרגישים ש"חייבים" לעשות מסיפור החיים שלהם סרט לבוא ולספר אותו מול המצלמה. הפרק הראשון בסדרה הציג את הגיבורים שבחר חלפון מספרים בשפתם את סיפורם האישי למצלמה ולבמאי, שהפך אף הוא לאחד מגיבורי הפרק. בין לבין שולבו קטעים מבוימים, משוחקים על-ידי שחקנים מקצועיים, החושפים לאט-לאט את תוכניתו האמיתית של הבמאי: הוא באמת מתכוון לעשות מזה סרט, אלא שהגיבורים האמיתיים עתידים להינטש מחוץ לפריים ולצפות בכליון עיניים במה שהם רואים כטרגדיה האישית שלהם נחתכת, נגרסת, מתפצפצת ומעובדת מחדש בידיו של היוצר. אין, כמובן, שום בעיה בעיבוד סיפור חיים אמיתי לסרט דרמטי. סרטים הוליוודיים רבים סיפקו פרנסה יפה ליוצריהם בזאנר הזה. הבעיה היא בניצול הציני שעשה חלפון בגיבוריו. כאילו לא מספיקים הסיפורים "מהחיים" שהביאו איתם מהבית, חלפון החליט להוסיף דרמה על דרמה. הוא לא גילה להם מה הוא מתעתד לעשות, נטע בהם תקוות שווא כאילו הם יוכלו להחליט כיצד ייעשה סרט "שלהם" (מי היית רוצה שישחק את הדמות שלך? מי יהיה האבא? מי תהיה השכנה? שאל אותם), ואז עימת אותם עם הגילוי: הסיפור שהם הפקידו בידיו באמון רב (חלפון אכן עורר אמון באמפתיה שהפגין כשראיין את הגיבורים). הוא עכשיו שלו, והוא עומד לעשות בו כרצונו. למה? כי הוא הבמאי. ברוכים הבאים, רבותי האומללים והתמימים, שלום, גבירותי למודות הסבל והמכאוב. הגעתם לעולם הטלוויזיה. אולי הדמות הנוגעת ביותר ללב בעיני (ולכל המשתתפים היה סיפור חיים באמת נוגע ללב) היתה זו של מונה-ליזה אזולאי. אביה נעלם מחייה כשהיתה תינוקת, וכשבגרה החליטה לאתר אותו ולפגוש אותו לפחות פעםאחת. כשפרש מעליה מטרייה בפגישתם הראשונה, נשבתה בקסמו. היא חשבה שמצאה את האב שהיה חסר לה כל השנים, שאולי בכל זאת הוא ראוי לאמונה ויוכל להעניק לה אהבה הורית אמיתית. אלא שהאב שמעולם לא היה שם בגד גם בנוכחותו בחייה. הוא ניצל אותה מינית והותיר בה צלקת נפשית ומעט מאוד אמון בעולם. מבין כל הדמויות בסרט, מונה-ליזה היתה הנחושה ביותר בדעתה לשחק את דמות עצמה בסרט שאולי ייעשה. יותר מכך, היא חזרה ואמרה כי הסרט הזה לא יוכל להיעשות בלעדיה. "רק אני הייתי שם, רק אני באמת יודעת מה קרה", חזרה ואמרה לחלפון בקול רועד כשבישר לה בשפה פשוטה כי החליט לקחת במקומה שחקנית. הוא לא הסתפק בכך. הוא הזמין אותה לצילומים כדי שיוכל לתעד אותה צופה בעיניים נוצצות מדמעות, המומה לגמרי, בשחקנית שגוזלת ממנה את הטרגדיה האישית שלה. חלפון יכול לטעון עד מחר לחופש אמנותי לעשות בסיפורים כרצונו. החופש הזה עדיין לא יבטל את העובדה כי נהג בגיבוריו באופן מניפולטיבי וחסר רגישות. כיצד אפשר לשבור שוב אמון של בחורה שאמונה נבגד כבר פעם בצורה קשה כל-כך? חלפון אולי יאמר ש"ככה זה", בסרטים ממש כמו בחיים. אלא שגם בחיים לא כל האבות מנצלים מינית את בנותיהן. במאי של סרט נמצא בעמדת כוח אדירה כלפי גיבוריו, במיוחד כאשר מדובר בסרט תיעודי העוסק בטרגדיות אישיות. העמדה הזאת מחייבת גם מידה של אחריות ורגישות אנושית. חלפון התמסר לאמנות ושכח את הרגישות האנושית. באופן שבו נהג, הוא אינו שונה ממופע האימים של קיציס ופרידמן ,על אף האיכויות הרבות של סרטו. שניהם מזכירים לי את הילד המקובל אך המרושע של הכיתה, שמתיידד עם הילד הכי נלעג בכיתה רק כדי שיוכל להפוך אותו, להנאת כל החברה, להצגה הכי טובה בעיר. גיליון 33, יולי 2001

עשרות חברי קואליציה חתמו על החוק שיאפשר ליו"ר ש"ס להתמנות לשר למרות שבג"ץ פסל את מינויו. שניים מהחותמים ניסו להסביר את מטרת החוק ואת המניעים מאחוריו. ח"כ סולומון מהציונות הדתית מודע לבעייתיות ("זה לא עובר חלק"), ואילו ח"כ גוטליב מהליכוד מתגאה כאחראית על היוזמה ("גם החלטת בית המשפט העליון פרסונלית")

החתימות הדרושות נאספו והקואליציה הגישה היום את הצעת החוק שתכשיר את מינוי יו"ר ש"ס אריה דרעי לשר – לאחר שבג"ץ פסל את מינויו. הצעת החוק, שנחשפה לראשונה בוואלה, היא תיקון ל"חוק יסוד: הממשלה" ולפיה כל בית המשפט, לרבות בג"ץ, לא יוכל להעביר ביקורת שיפוטית על מינויים של שרי הממשלה. מדובר בחוק הפרסונלי השני שנועד להבטיח את מינויו של דרעי לתפקיד שר. מגיש ההצעה, יו"ר הקואליציה אופיר כץ (הליכוד), סירב להתראיין על הצעת החוק שהגיש. אך ח"כ טלי גוטליב (הליכוד) התגאתה בכך, ואמרה בראיון ל"שקוף": "אני לא רק חותמת עליו, אני גם יוזמת אותו. פסק הדין שקובע שדרעי לא יכול להתמנות לשר ויש לו השתק שיפוטי, זה מושג מאוד תלוש וקיצוני, שביטל את הסבירות בהחלטת ראש הממשלה בנימין נתניהו במינויו, זה קומם אותי מאוד". חברת הכנסת הסבירה כי פנתה לשר המשפטים יריב לוין ואמרה לו כי "במנותק מהרפורמה אנחנו צריכים לחוקק חוק שבית משפט לא יוכל להתערב במינוי שעובר את אישור הכנסת והממשלה. זה תיקון שמשקף את רצון הבוחרים". הצעת החוק הזו היא הפעם השניה שחברי הכנסת משנים חוק יסוד כדי להכשיר את המינוי הספציפי של דרעי. בפעם הקודמת היה זה החוק של משה ארבל מש"ס, שאפשר לדרעי דרך קיצור לממשלה, תוך עקיפת שאלת הקלון – נתיב שאפילו עורך הדין של דרעי לא עמד מאחוריו. בפסיקתם בעתירה נגד מינוי דרעי ביקרו שופטי בג"ץ במילים חריפות את האופי הפרסונלי בשינוי בחוק היסוד. "השינוי נועד בראש ובראשונה כדי לסלול את הדרך למינויו של דרעי לשר", כתבה הנשיאה אסתר חיות בפסק הדין. יצחק עמית אמר על כך כי "אנו עדים לירידה ברף הנורמות הערכיות והמוסריות שנבחרי הציבור מציבים לעצמם. […] דומה כי זו הפעם הראשונה של חקיקה פרסונלית בתחום הרגיש של טוהר המידות, על מנת לתפור את חוק היסוד למידותיו של דרעי".ח"כ גוטליב, ברור לך שזה חוק פרסונלי? "לא משנה לי שזה חוק פרסונלי, החלטת בית המשפט העליון היא פרסונלית, נוגדת חוק יסוד. בית המשפט העליון עשה דבר מקומם. הוא יודע שהוא לא יכול להתערב בהוראות חוק יסוד, אז הוא מתערב בשיקול הדעת של ראש הממשלה באמצעות עילת הסבירות. בדיוק כמו שהם מסוגלים להעביר עלינו ביקורת. הם מדברים אלינו בפסקי דין ואנחנו נענה להם בחקיקה". אבל פסקי דין הם ספציפיים לעניין המקרה עצמו. חקיקה לא אמורה להיות לטובת אדם ספציפי. "זה נכון בערכאות אחרות אבל הדיונים בבג"ץ הם מתעסקים בסוגיות פוליטיות מאוד. אם תפרטי לפרוטות את פסק הדין תראי, מי עתר? האגודה לאיכות השלטון. כמה אנשים עומדים מאחוריהם? נגיד 30 איש? מה זה 30 איש מול 400,000 בוחרי ש"ס או מול 2.5 מיליון בוחרי ליכוד? בית המשפט מדבר אליי בפסק דין מקומם מאוד שלא נאמר שערורייתי, ההיסטוריה עוד תדבר אודותם". בניגוד לרפורמה ששם האמירה היא שאתם הולכים להחזיר את השלטון הידיים שלנו, פה אתם אומרים – אנחנו לא סומכים על בית המשפט שפסק נכון. זאת האמירה שאתם עומדים מאחוריה? "בית המשפט פסק פסק דין שגוי בעליל. בג"ץ דן בשאלה אם דרעי יכול להיות שר או לא. הם לא רצו את דרעי והם קידשו כל אמצעי פסיקתי כדי להוביל למסקנה הזאת ואני לא מוכנה לקבל את זה. אני יכולה לתקן את זה בחקיקה. אם התיקון בחוק יסוד הממשלה לא הספיק אז אנחנו נוסיף סעיף בחוק יסוד השפיטה שלא מאפשר להם להתערב במינויים שעוברים את אישור הכנסת והממשלה". למה דווקא אופיר כץ, יו"ר הקואליציה מגיש את החוק? "כדי שתהיה אמירה שכל הקואליציה עומדת מאחוריו". ח"כ משה סולומון (הציונות הדתית), שחתם על הצעת "חוק דרעי 2", דווקא טוען שהחוק לא נועד רק כדי להכשיר את מינויו לתפקיד שר בממשלה הנוכחית. "הסיפור של החתימה על חוק דרעי הוא לא בשביל דרעי במובן הפרטיקולרי. יש כאן אמירה. היו כאן בחירות לא מזמן, ובחרו כמעט שני מיליון איש בממשלה חדשה, וזה שבהינף יד בג"ץ מבטל, יש בזה פסול. אנחנו בתהליך של הרפורמה המשפטית, תהליך ארוך כדי שסדרי העולם יהיו בצורה נכונה, אז אני למעשה חתמתי על האמירה הזאת. אני מודע למורכבות, אני גם לא תמים". אתה מודע לזה שזה חוק פרסונלי? "אני מודע שהחוק ישפיע על פרסונה, כן". אבל שני מיליון איש לא הצביעו על דרעי – סקרים מורים ששני שלישים מהאוכלוסייה נגד המינוי. אולי הייתם מפסידים אם זו הייתה השאלה בבחירות. "דרעי, בשונה מהאחרים, כראש מפלגה, הביא 11 מנדטים. יש כאן תהליך דמוקרטי. יש כאן תהליך של רפורמה שמנסה לתקן מציאות, לתקן עוול משפטי שנעשה כאן לאורך שנים. אנחנו רוצים לעשות את זה בהידברות ובשיח". בהידברות ובשיח? "כן, בוודאי. בהידברות. אני אתמול דיברתי עם רוטמן, והם מוכנים להידברות ללא תנאים מוקדמים. כל העת. כל הזמן". בשבוע שעבר ראש ממשלת בריטניה פיטר שר שהעלים מיסים, וכאן חתמת על חוק להכשיר מינוי שר שהורשע פעמיים במעשי שחיתות. אתה לא חושב שהחתימה שלך תורמת לדרדור הרף הערכי לו נדרשים נבחרי ציבור בישראל? "יש כאן שני נושאים. אני מסכים איתך שהסוגייה הערכית, יש פה משהו שצריך לדבר עליו. אני אומר לך הרי בסוף, יש כאן ממשלה, הרי יש כאן משהו שמשפיע על כל הממשלה. יש כאן משהו שמשפיע על כל הקואליציה הנוכחית. "אני אומר לך, יש כאן מורכבות. זה לא עובר לי חלק. אני בהחלט אומר לך את זה, כן. יש כאן מורכבות, כן. אבל אני אומר, בסוף יש כאן דברים שהיו על השולחן. גם בהיבט של הרפורמה וגם בהיבט של ש"ס ודרעי. היה על השולחן, והבוחר בחר. הסיפור הזה זה לפרק קואליציה". אם כך אתה מודע לעובדה שבסופו של דבר החתימה שלך על החוק תורמת להידרדרות הערכית בציבוריות הישראלית. "מה שגרם לי לחתום על החוק הזה זו הסוגיה הלאומית, הסוגיה הממשלתית".

אתרי האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות" בלטו בהתעלמות מההצבעה המתוקשרת על "חוק ישראל היום" במליאת הכנסת

האתרים ynet ו"כלכליסט", אתרי החדשות המרכזיים מבית "ידיעות אחרונות", בלטו היום בהתעלמותם מהחוק להגבלת הפצת החינם של "ישראל היום", שעבר בקריאה טרומית בכנסת. אתרי החדשות המרכזיים בישראל, ובהם "הארץ", "דה-מרקר", "גלובס", "מעריב" ו"וואלה", העלו לכותרתם הראשית את הידיעה על צליחת הצעת החוק את ההצבעה הטרומית כבר בשעה 13:00 או מעט אחר-כך. גם אתר "ישראל היום" הזדרז – באופן יוצא מגדר הרגיל – והעלה מיד לאחר אישור הצעת החוק ידיעה בכותרת הראשית של אתרו. במקביל העלו האתרים mako ו-nrg לדף הבית שלהם ידיעה על ההצבעה בכנסת, אף כי זו לא מוקמה בכותרת הראשית. לעומת זאת, מי שגלש בשעה 13:00 לאתר ynet היה יכול לראות בראש עמוד הבית תצלום של יאיר לפיד, אחד מתומכי יוזמת החקיקה, עם הכיתוב "המראה החדש-ישן" (לפיד הופיע לראשונה לאחר שהוריד את זקנו הטרי). הכותרת הראשית עצמה דיווחה כי הצעת חוק מע"מ 0 שיזם לפיד אושרה בוועדת הכספים של הכנסת. כותרת זו נשארה בראש עמוד הבית של ynet במשך שעתיים נוספות. בכל הזמן הזה לא היה בדף הבית של ynet כל אזכור להצעת "חוק ישראל היום", מלבד מבזק יחיד שנוסח בזהירות ופורסם בשעה 13:20. באתר "כלכליסט" גם מבזק לא נראה. באתר הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות" הצטרפו ל-ynet לא רק במה שלא פורסם, אלא גם במה שכן פורסם. שעה שבאתרים האחרים דיווחו בכותרות הראשיות על "חוק ישראל היום", בראש עמוד הבית של "כלכליסט" התפרסם תצלום של השר יאיר לפיד (עם זקן). עילת הדיווח: יו"ר הכנסת עצר את ההצבעה על חוק מע"מ 0. עדכון, 12.11.14: בשעה 14:40 עלתה באתר ynet ידיעה קצרה על ההצבעה. הפניה אליה שובצה היישר באמצע דף הבית, במדור "חדשות", מתחת להפניה לידיעה שעלתה כשעה לפניה. בשעה 16:30 עלתה באתר "כלכליסט" ידיעה קצרה על תוצאות ההצבעה. הידיעה שובצה היישר באמצע דף הבית, בראש מדור המכונה "בארץ", כשמעליה מעל ל-20 הפניות לידיעות אחרות. * * * דפי הבית של האתרים השונים אחרי ההצבעה על "חוק ישראל היום"

ויצמן, נתניהו ומרדכי נקטו מדיניות תקשורתית שונה בפניותיהם לבית-הדין של דעת-הקהל. עד כמה הושפעו החלטות המשטרה ממסעות היחצנות של הנחקרים

זו היתה שעתם הגדולה של יועצי התקשורת. הטלפונים הבהולים הגיעו אליהם עוד לפני שצילצלו אצל עורכי-הדין. בהתייעצויות דחופות, כשהעיתונאים על הקו, גובשו קווי ההגנה התקשורתיים של שלושה מאישי הציבור הבכירים במדינה: הנשיא, השר וראש הממשלה לשעבר. לעתים בתוך שעה. לכאורה אמורות החזית התקשורתית והחזית המשפטית להיות מנותקות זו מזו. בפועל יש מתאם ברור בין הקו התקשורתי לבין דרך החקירה המשטרתית; הזיקה כל-כך ברורה, שהיא מסתמנת לפעמים אפילו בתוצאותיה. הפרשיות האחרונות זימנו מגוון של קווי הגנה תקשורתיים, כשבקצה האחד נמצא ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ובקצהו השני הנשיא עזר ויצמן. בתווך היה השר יצחק מרדכי. נתניהו בחר בקו תקשורתי תוקפני. לאורך כל תקופת החקירה נגדו הוא תקף את המשטרה ואת התקשורת והציג את עצמו כקורבן. הקו הלוחמני הזה הצליח לשכנע אפילו כמה מבכירי העיתונאים בתיזה של נתניהו שהוא קורבן של רדיפה. הנחקר לא רק תקף: הוא גם ניצל היטב את החקירה כדי לחזור לתודעה הציבורית. עד כדי כך, שאחרי המלצת המשטרה להעמידו לדין, הצביעו הסקרים על מירוץ צמוד בינו ובין אהוד ברק במדד הפופולריות לתפקיד ראש הממשלה. על האהדה הציבורית הזו, טוענים יועצי תקשורת, הוא שילם בהמלצת המשטרה להעמידו לדין. ויצמן שמר לאורך כל החקירה על קו פייסני: "אני אתן למשטרה לעשות את עבודתה, אענה על כל מה שאדרש". יועץ התקשורת שלו, מנחם שיזף, טוען שהנשיא קצר את פירות מדיניותו התקשורתית: הסובלנות שגילה לעבודת המשטרה התבטאה בהחלטה שלא להעמידו לדין. מרדכי בחר בקו הגנה תקשורתי שונה לחלוטין: שתיקה. מאז הנאום הקצר שנשא בעקבות הגשת התלונה הוא לא הגיב לסיפורי המשנה שצצו בעקבותיה. כאילו הוא מחוץ למשחק. "מה יש לו לומר?", מסביר יועץ התקשורת רוני רימון, שנפגש עם מרדכי ביום שבו התפוצצה הפרשה, "שהחיבוק היה אבהי ולא מיני?". האם העובדה ששלושת המקרים, נשואי החקירה, נחשפו על-ידי העיתונות ולא על-ידי המשטרה מחזקת את הזיקה שבין הזירה המשטרתית והזירה התקשורתית? כך או כך, ליועצי התקשורת ברור שאישי ציבור המוצאים את עצמם בחקירה משטרתית נזקקים בדחיפות לעצתם, כדי להשפיע באמצעותם על תוצאות החקירה. נתניהו החליט לצאת למאבק חסר פשרות מול המשטרה והתקשורת. "אני לא מגדיר את זה כרדיפה, אני מגדיר את זה כציד", אמר בראיון המפורסם שנתן לדן מרגלית בערוץ הראשון מיד לאחר שהמשטרה פירסמה את הודעתה על ההחלטה להעמידו לדין בחשד לקבלת שוחד. "המשטרה חקרה ולא יודעת איך לרדת מהעץ. המשטרה מחליטה לנטרל אותי מהשדה הפוליטי באופן ניהול החקירה. המוני אזרחים, כולל אנשי ציבור שאינם במחנה שלי, התייצבו לצדי". פרקליטו של נתניהו, עו"ד יעקב וינרוט, תקף גם הוא בצורה חריפה מאוד את המשטרה: "זוהי חקירה שכולה סימביוזה בין עיתון ובין המשטרה... אני מציע שנעניק למרדכי גילת את התואר השופט העליון של מדינת ישראל". לשיא הגיע נתניהו כשהאשים שחקירת המשטרה גרמה למות אמו, צילה. שרה נתניהו הצטרפה לקו הלוחמני בראיון ל"מעריב". "לעובדות ולאמת לא היה כל משקל בקבלת ההחלטה של גורמי המשטרה. אין לי שום ספק שהיה כאן, כפי שאמר בעלי, מסע ציד. היתה פה רמיסה גסה ובוטה של כבוד האדם וזכויותינו כנחקרים. זה היה בצעקות, השפלות, האשמות בוטות. הם היו אומרים לי, את משקרת, את גנבת". בחירת העיתון שבו פורסם הראיון לא היתה מקרית. אחרי הכל, "ידיעות אחרונות" חשף את הפרשה בתחקיר של מרדכי גילת. מי שנחלץ להגנת נתניהו היה אמנון דנקנר – איש "מעריב", ועיתון זה אירח גם את המאמר שכתב בעניין החקירה דוד שימרון, פרקליטו של נתניהו. זה לא היה מאמר פרשנות רגיל, אלא כתב-הגנה ממש: תגובה משפטית מנומקת לטענותיהם של גילת והמשטרה. אולי אין מקומו של כתב-הגנה משפטי בעיתון, אבל כאשר התובע הוא "ידיעות אחרונות" – "מעריב" הופך להיות סניגור. יועץ התקשורת מוטי מורל מסביר כי הקו של נתניהו מופנה דווקא אל בוחריו: "כשהנחקר פונה אל התקשורת קיימים שני קהלי התייחסות: האחד זה הציבור והשני זה המשטרה, בית-המשפט והממסד. נתניהו פונה באופן ברור אל ציבור הבוחרים שלו ולא אל בית-המשפט, ונראה שהוא מצליח. עובדה שההפרש בסקרים בינו לבין ברק קטן. הקמפיין שלו מתוכנן קדימה. כרגע אין כתב-אישום נגד ברק בנושא העמותות, ונתניהו משחק על הנקודה שאת האשכנזים ואת השמאל מוציאים נקי ולא מגישים נגדם כתב-אישום, בעוד שאותו דופקים". ואכן, הפופולריות של נתניהו עלתה פלאים לאחר פרסום המלצת המשטרה להגיש כתב-אישום נגדו ונגד אשתו. סקר מכון גאלופ, שהתפרסם בסוף חודש מרץ ב"מעריב", הראה כי אילו הבחירות לראשות הממשלה היו מתקיימות סמוך לפרסום המלצות המשטרה, היה נתניהו זוכה ב-42.4% מהקולות, לעומת 42.5% שהיה מקבל ראש הממשלה המכהן ברק. 44%, על-פי אותו סקר, סברו כי המלצת המשטרה להעמיד את נתניהו לדין נובעת מרדיפה פוליטית. מנחם שיזף, יועץ התקשורת של ויצמן, סבור שהקו התקשורתי של נתניהו הוא שגיאה גסה. "הוא ישלם על השגיאה הזו בכתב-אישום ובחומרתו", הוא מנבא. "הטעות הבסיסית שלו היתה מישור הייחוס שלו, זה שהקו התקשורתי היה מופנה אל המצביעים שלו. קו ההגנה התקשורתי היה צריך להיות מופנה למשטרה ולפרקליטות. זה דומה למקרה של דרעי, הקו ההתקפי שלו היה יעיל מאוד במישור האלקטורלי והביא לעלייה עצומה במצביעי ש"ס, אבל במישור האישי זה היה כישלון טוטלי". עוזי סנדורי, דובר משטרת ישראל, אומר בתוקף שהמשטרה לא נכנסה למאבק שנתניהו ניסה לכפות עליה: "אני רואה את ההתקפות האלה, אבל אני לא נגרר למלחמה. התגובות ניתנות לגופו של עניין, ואם תוקפים אותנו, התגובה היא ספציפית וממוקדת, אבל לא מעבר לזה. אני משתדל לא לעשות פולו-אפ להתקפות נגדנו". האם ההתקפות של נתניהו עשויות להוביל את החוקרים לקבל החלטות לא ענייניות ממניעים אישיים? אני לא יכול לומר מה ההתקפות האלה עושות לחוקרים מבחינת תחושות. יש חוקרים שהם יותר חסינים ויש כאלה שהם יותר פגיעים, אבל הדברים האלה לא משפיעים על תוצאות החקירה. לדעתי, על איש מקצוע הגימיקים הללו לא משפיעים. אבל יועצי התקשורת של עזר ויצמן יעצו לו לשמור על לשונו, לנקוט קו פייסני ולהתייחס בכבוד למשטרה ולפרקליטות. זו היתה המלצה שנגדה את מזגו של הנשיא כפי שהוא מוכר לציבור. ואמנם, כבר בנאום הראשון שלו, עם פרוץ הפרשה בדצמבר, אמר ויצמן: "אני מקבל בהבנה את ההחלטה על החקירה. אינני מבקש לעצמי זכות כלשהי, ואחקר כי אין אדם מעל החוק". גם בעיצומה של החקירה המשיך הנשיא לשמור על קו של כבוד והכנעה: "אני גם כן חייל ולא מרגיש שצדים אותי", אמר אחרי חקירה של שעות ארוכות. "אין לי טענות כלפי המשטרה. נחקרתי במשך 15 שעות בשני שלבים עם כל אי-הנעימות שהייתי מוכן לוותר עליה. כאשר הוגשה נגדי תלונה, הייתי חייב לעבור חקירה, ואין לי טענות למשטרה על צורת החקירה". הגישה הפייסנית שובשה רק פעם אחת כאשר פרקליטו, יעקב וינרוט, תקף במסיבת עיתונאים את הפוליטיקאים. הקו התקשורתי לא השתנה גם לאחר הודעת המשטרה לסגור את התיק. ויצמן הודיע כי הוא אינו מתכוון לכהן במשכן הנשיא עד תום התקופה המיועדת לו, כאילו רמז לפרקליטות, "אל תחמירו איתי, אני בכל מקרה הולך הביתה". אין לדעת אם בגלל התחשבות בוויצמן או מסיבה אחרת, מסיבת העיתונאים שבה הודיעה המשטרה על ממצאיה התקיימה, משום מה, כשצופי ערוץ 1 היו שקועים בצפייה במשחק הכדורסל בין מכבי תל-אביב לאורטז, וזמן רב לאחר סיום חדשות ערוץ 2. כשנודע לכתבי המשפט כי המפכ"ל, יהודה וילק, יבוא לפרקליטות מחוז תל-אביב כדי לקבל את החומר בפרשת ויצמן, פרשו רשתות הטלוויזיה את הצוותים והמתינו. אבל המפכ"ל לא בא. בניגוד לחקירות נתניהו ומרדכי, שבהן כל אירוע היה מסוקר ומתוזמן היטב, אצל ויצמן קיבל וילק את החומר הרחק מעיני הציבור. היתה טעות אחת בניהול מדיניות התקשורת של ויצמן, מתוודה מנחם שיזף, אבל בדיעבד היא היתה לטובה: "כשראיתי את ההופעה של הנשיא בטלוויזיה בנאום המפורסם שהוא נתן לגבי החלטתו לא להתפטר רציתי למות. הוא סידר את החולצה, הוא הקריא מהנייר, הוא נראה זקן ועייף. אבל בסופו של דבר זה יצר אמפתיה רבה בקרב הציבור. דווקא משום הוא נראה קצת חסר אונים ועייף". גם מוטי מורל מפרגן לקו ההגנה התקשורתי שנקט ויצמן. "התקשורת היא כמו דוברמן עם ענק שמסתובב ברחוב ומחפש את מי לתפוס עכשיו במכנסיים. הוא תופס אחד ומתעלל בו, וכשעובר מישהו מפתה יותר הוא עוזב אותו ועובר אל הקורבן הבא. התקשורת בוחרת את הקורבן שלה ובודקת עד כמה הוא מגרה. הגירוי נבחן בשאלה עד כמה יש קונפליקט. תפקיד יועץ התקשורת הוא לנסות לסיים את הקונפליקט כמה שיותר מהר. אם מחר מאשימים אותי שאני רוצח וגנב ואני מודה שחטאתי ופשעתי, אז בזה נגמר הסיפור. אין יותר ניגוד, אין יותר קונטרוברסיה, אין יותר שני צדדים שמתנגשים זה בזה, ובאופן טבעי הסיפור יורד מהכותרות. ויצמן הוריד את הקונטרוברסיה: הוא לא התעמת עם המשטרה". התקשורת עצמה עזרה מאוד לוויצמן. בראיון שהעניקה פרופ רות גביזון מהחוג למשפטים באוניברסיטה העברית לאורית לביא-נשיאל בערוץ הראשון, היא נימקה מדוע ויצמן אינו צריך להתפטר. אמנון אברמוביץ חשף בערוץ הראשון מסמך המעיד לכאורה על תום-לב של ויצמן בפרשת הכספים שקיבל מסרוסי. לפי המסמך, ויצמן דיווח בשנת 1990 למבקר המדינה על חשבון נאמנות שניהל בשבילו עו"ד חנינא ברנדס. עזרה נוספת לנשיא באה מ"כיוונים ספונטניים", כמו "מכתב הקצינים", שהזכיר שלא מדובר רק בנשיא אלא גם בטייס לוחם. התמיכה העממית בסגנון "אוהבים אותך עייזר" או ראיונות רחוב שנעשו עם תומכים ושודרו בטלוויזיה החזירו את ויצמן למעמד האהוב עליו כנשיא העם. אחת המניפולציות התקשורתיות שיוחסו למקורבי ויצמן היא העברת הכדור ממגרשו של הנשיא למגרשו של עופר נמרודי. או כהגדרתו של מורל – ניסיון לשסות את הדוברמן במישהו אחר. חברים קרובים של הנשיא אמרו, לפי הפרסומים, כי מאחורי חשיפת הפרשה עומדים מקורבים של נמרודי המבקשים להיפרע מוויצמן על סירובו לתת לו חנינה. חבריו של ויצמן דאגו לספר לעיתונאים כי "הנשיא עצמו אינו שולל הערכה זו, ושותפים לה מקורות הבקיאים בחומר החקירה נגד נמרודי". נמרודי הכחיש מכל וכל, אבל את המשקע שהותירה הטענה על הציבור ועל חוקרי המשטרה לא ניתן לאמוד. שר התחבורה יצחק מרדכי שתק מאז התגובה הראשונה שלו, ב-7 במרץ, ועד פרסום המלצות המשטרה להעמידו לדין, ב-16 באפריל. בשני המקרים השמיע הודעה קצרה, לא ענה לשאלות עיתונאים ונמנע מלהיגרר לדיון פומבי על החקירה שהתנהלה נגדו. השתיקה הביאה להפקרות גדולה בטיפול בפרשה בזירה התקשורתית. שער "העיר" מרח את הכותרת "איציק סדרתי" מעל תמונה שבה נראה מרדכי לוטש מבט בחמוקיה של רקדנית בטן חשופה המפזזת סמוך לשולחנו. הכותרת "סדרתי" מכוונת במודע לאנס הסדרתי, בני סלע. הפרסום בתקשורת של ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת נועד להפגין את מהימנותה. נוסף לכך פירסמו שני העיתונים הגדולים וידויים מפורטים של בנות שליוו את מרדכי לאורך שירותו הצבאי הארוך, ולטענתן הוטרדו על-ידיו. כשלושה שבועות לאחר פרסום הפרשה חשף "ידיעות אחרונות" בעמודו הראשון וידוי נוסף של אשה שטענה כי הותקפה על-ידי מרדכי בביתו במוצא. מרדכי הואשם, הורשע ונתלה על-ידי התקשורת – וכל זה ללא שום תגובה מצדו. למרות שתיקתו, יש למרדכי יועץ תקשורת אייל ארד. למה מרדכי שתק? משום שהזירה המרכזית שבה צריכות ההחלטות להתקבל היא הזירה המשפטית ולא התקשורתית. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינת חוק, ומי שמכריע בה הם מוסדות השלטון והחוק, ולא הציבור או עיתונאי זה או אחר. זו לא היתממות? אתה לא חושב שקיימת השפעה בין האווירה הציבורית לבין החקירה? אין לי ספק שיש אנשים שחושבים שהם יכולים לעשות מניפולציות תקשורתיות ולהשפיע על תוצאות החקירה. איציק מרדכי חושב שאי-אפשר לעשות מניפולציות כאלה והוא מאמין שהצדק ייצא לאור בסופו של דבר. את הדברים שיש לו לומר הוא יאמר במשטרה או בבית-המשפט. אנחנו רוצים להאמין שמקבלים החלטות מקצועיות ומתוך שיקולי צדק. אתה אומר, למעשה, שהתודעה הציבורית לא מעניינת את מרדכי. מרדכי, כאישיות ציבורית, חש שיש לו חובה להתייצב בפני הציבור ולהתייחס למה שעומד על הפרק. ולכן עוד באותו יום, עוד בטרם קיבל את ההודעה הרשמית של החקירה, הוא התייצב מול המצלמות ואמר שהוא חף מפשע ואת כל מה שיש לו לומר הוא יאמר למשטרה. אז בשביל זה הוא שכר את שירותיך, בשביל לשתוק? איציק הוא יותר מלקוח שלי, הוא חבר שלי. אני מאמין לחלוטין בחפותו ואני התייצבתי לעזור לו, כמו שהוא רוצה. הוא קבע עמדה עקרונית שבמצב מסוג זה לא צריך לנהל את הקרב מול התקשורת. בפרשת קו 300 הוא היה בחזקת רוצח והבן שלו עופר, שהיה ילד באותה תקופה, חזר הביתה אחרי שהילדים בבית-הספר אמרו לו, "אבא שלך רוצח". גם אז, כמו היום, הוא שתק ובסופו של דבר האמת יצאה לאור. אתה מרגיש שהתקשורת חוטאת בדרך שבה היא מתייחסת למרדכי? יש דברים שלא ייאמנו בעבודת התקשורת. יש עיתונאי בכיר מאוד בעיתון גדול מאוד שלא פנה אלי אף פעם כדי לבקש ממני תגובה. יש לו את הטלפון שלי והוא פנה אלי בעבר לא פעם, אבל הפעם הוא לא מתקשר. היה גם מקרה שבו אני נתתי תגובה והכתב לא הסכים לקבל ממני את התגובה הזו, כי זה נראה לו בעייתי. עד שלא פניתי לעורך העיתון זה לא נכנס. רוני רימון אומר שהעיתונאים הפסיקו לבקש ממרדכי תגובות באופן מודע והרשו לעצמם לפרסם עליו דברים גם בלי לבקש ממנו תגובה, כיוון שהוא במעמד נחות מאז נודע דבר החקירה. "הוא הפך להיות מטרה נייחת", מאבחן רימון. אלעד בנבגי הוא מתמחה במשרד עורכי-דין גיליון 26, מאי 2000

"עד כדי כך נרחבת הרשימה השחורה של המוזסים, שאפילו אני זכיתי להיכלל בה" • שוברים שתיקה – עדויות על שיטת "ידיעות אחרונות" • פרויקט מתגלגל

לפני תשע שנים, כש"ישראל היום" עוד היה בחיתוליו, השיקה קבוצת "ידיעות אחרונות" חינמון שאמור היה להתחרות בו. "24 דקות", צהובון ירוד וצעקני בסטנדרטים ישראליים בעריכת ערן טיפנברון, נאסף אל אבותיו בקיץ 2009, שנה וחצי בלבד לאחר שראה אור לראשונה. ואולם, חרף פרק הזמן הקצר שבו פעל החינמון של משפחת מוזס, ראשיו הספיקו להפנים וגם ליישם את מערכת הנאמנויות שלפיה פועל גם עיתון האב, "ידיעות אחרונות". העיתונאי איתן בקרמן, שעבד ב"24 דקות" בחודשים שלפני השקתו, למד זאת על בשרו. "לפני כמה שנים ניסו בידיעות להקים מתחרון לישראל היום, מין עיתון חטיף שנועד בעיקר לנוסעים ברכבת. הציעו לי להצטרף לאופרציית ההכנה. קצת תמהתי, כבר מזמן נרמז לי שאני לא ממש רצוי שם, אבל שאלתי כמה, נקבו במספר נחמד, והסכמתי", סיפר בקרמן בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו. "הניסיון המסוים שלי הביא אותי להצטיין למדי שם. בין סיגריה לסיגריה בפינות נחבאות הספקתי לתקתק את הכפולות שלי באופן, איך נגיד, כזה שהעורך הראשי קרא לו עשר, וגם לעזור פה ושם למתקשים יותר", כתב בהמשך. "אחרי חודשיים פנה אלי האחראי ואמר לי בחמש מלים: אתה תותח, אבל נצטרך להיפרד. אמרתי סבבה, מה הסיפור, ענה לי בשלוש: אתה ברשימה השחורה. לא שאלתי למה, כי שנינו ידענו: שמאלן קיצוני, שבמשך שנים כותב על הפשעים (זו המלה) של שמעון מזרחי והקבוצה של המדינה, מקומו לא יכירנו בעיתון של המדינה. עד כדי כך נרחבת הרשימה השחורה של המוזסים, שאפילו אני זכיתי להיכלל בה. עשר ותותח שמעתי פה ושם במהלך השנים, אבל לכבוד מקצועי גדול מזה ספק אם זכיתי אי פעם". המשא-ומתן בין בנימין נתניהו לארנון (נוני) מוזס חשף לעין הציבורית את "שיטת ידיעות אחרונות" – השימוש בכלי התקשורת של הקבוצה לשם קידום האינטרסים העסקיים של מוזס, בעל השליטה. במדור זה נביא עדויות חדשות וישנות מתוך המערכות השונות של כלי התקשורת בקבוצת "ידיעות אחרונות", על האופן שבו יושמה השיטה המושחתת. עובדים ועובדים לשעבר המעוניינים לחלוק את סיפוריהם מוזמנים לפנות אלינו באימייל [email protected]

אין כמעט תוכנית או טור העוסקים בתקשורת שלא דנו בהרחבה בתפקיד שמילאה העיתונות בפרשת שחקני נבחרת ישראל ונערות הליווי

אין כמעט תוכנית או טור העוסקים בתקשורת שלא דנו בהרחבה בתפקיד שמילאה העיתונות בפרשת שחקני נבחרת ישראל ונערות הליווי. אין כמעט תוכנית או טור שעוסקים בתקשורת שניצלו את ההזדמנות כדי לדון בבעייתיות העיתונאית המורכבת של מדורי הספורט. ואין כמעט תוכנית או טור העוסקים בתקשורת ששמו לב כעת להיעלמותה הפתאומית של הפרשה מסדר היום הציבורי והעיתונאי. בעיקר ב"מעריב" – שחשף את הפרשה-לכאורה, שנאלץ להתמודד עם הכחשות, השמצות וביקורת – נפסק ביום אחד, למשך כמה שבועות, כל אזכור של הסיפור החם ההוא. אף מלה. ואפילו עתה, עם פרסום הדו"ח הסופי, שומר העיתון על טון מינורי, יחסית להרגלו. ממש לא החגיגה המתבקשת מצד עיתון שחלקים מסוימים מהסקופ שפירסם מתגלים כנראה כנכונים (אם כי לא התיאורים עזי המבע של הילולה רבת-משתתפים, כל הלילה, שכללה גם אלכוהול וחשיש). מפני שמה שהפרשה הזו חשפה באמת הן בעיות אתיות קשות במדורי הספורט (שחלקן נזכר במדור הזה בעבר). פרסומה הראשוני שבר איזה קשר שתיקה וצופן לא כתוב בתחומי יחסי עיתונאי ושחקנים: ההסתחבקות ההדדית הדביקה (שבה לא רק העיתונאי רואה את השחקן במצבים לא נאותים, אלא גם להפך), התחושה הלא בלתי מבוססת (ליתר דיוק – המבוססת טוב מאוד על נסיון העבר) של שחקנים, כאילו עיתונאים (ועיתונים) מסוימים הם "שלהם", כלומר יפעלו לקידום האינטרסים האישיים שלהם ויגנו על שמם הטוב – כל אלה עמדו, לפחות למראית עין, להתנפץ. הבעייתיות שבאופנת הטורים האישיים של שחקנים פעילים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" כבר נזכרה כאן לפני למעלה משנה (וטופלה שוב בגיליון הקודם של ה"עין השביעית" בכתבה שלמה). עכשיו, אחרי שאייל ברקוביץ התרגל ליחס מועדף ככדורגלן מצד "מעריב" בזכות נכונותו לפרסם בעיתון טור אישי, קשה מאוד להתפלא כשהוא מגיב על פרסום פרשת נערות הליווי כפי שמגיבים על בגידה וחוסר נאמנות, ומפסיק לפרסם את טורו לאות מחאה. באמת, פתאום נזכרתם להיות עיתונאים חוקרים? לא. התשובה היא לא. וזה, אולי, שורש הבעיה: "מעריב" מלכתחילה לא פירסם את הפרשה מתוך החלטה אמיצה להשיב את מדורי הספורט אל מיטת סדום של האתיקה העיתונאית המקובלת. הוא פירסם, לדעתי, את הידיעה המרעישה הזו על רקע התסכול והאכזבה מנבחרת ישראל, במסגרת אותם יחסי ידידות דביקים שבין מדור הספורט והשחקנים. ועכשיו, עם הנסיגה הפחדנית שלו מהפרשה כולה, ועם הדממה המוחלטת שגזר על עצמו (הגרועה הרבה יותר מהתנצלות או הודאה פומבית בטעות), הוא מוצא את עצמו בגרוע שבכל המצבים – הוא גם פירסם סקופ מרעיש שבחלקו היה כנראה לא מדויק, הוא גם מתקשה, או לא מנסה, להציג הוכחות נוספות שיאששו את החלקים הנכונים שבסקופ, הוא גם הפסיד את הטור של ברקוביץ והרבה מאוד נקודות בדעת הקהל, והוא גם שותק תחילה ואחר-כך מפרסם בצנעה לא אופיינית את דו"ח החקירה הסופי, אולי בתקווה שזכרוננו הקצר ואירועים טריים יותר ישכיחו מאיתנו את התנהגותו. ▪ ▪ ▪ בואו נדבר על עיתונות וגזענות. או, ליתר דיוק, על עיתונות וציטוטים גזעניים. למשל, כשמראיינים איזה בעל מוסך מאשדוד באיזה עניין שלא קשור בשום אופן שהוא ליחסי יהודים וערבים, ופתאום הוא מצוטט כאומר: "הוא בא עלי עם צמיגים במצב נורא, אפילו לבדואי מרהט לא הייתי נותן לנסוע עם צמיגים כאלה". למשל, כשמדווחים על התגודדות כמעט אלימה של אוהדי נתניה סביב מאמן קבוצת הכדורגל, והכתב משבח קומץ אוהדים שדווקא מגוננים על המאמן בקריאה: "תעזוב אותו. הוא לא ערבי. הוא יהודי". למשל, וחמור מכל, כשבכתבה מיוחצנת לכבוד יום האיידס הבינלאומי (מחלה שנשאיה ונפגעיה הם קורבנות של דעות קדומות שיטתיות) מגוללת חולה צעירה למדי את סיפורה העגום, ויודעת לספר גם על הסיבות למחלה, כפי שהיא מבינה אותן כיום: "זה עונש משמים בגלל שיצאתי עם גוי" (אופס, חולי האיידס ייאלצו להמתין לתרומתי עוד שנה). אז מה אני רוצה, בעצם? עיתונות טובה מדווחת, עיתונות רעה מטייחת. עיתונות טובה מבטאת הלכי רוח עממיים, גם כשהם לא בדיוק תקינים-פוליטית. ולכאורה, לפחות, הציטוטים המדויקים הללו הם עיתונות טובה. ובכל זאת, מה לעשות, הם גורמים הרגשה רעה מאוד – מפני שדי ברור שהם הובאו כבדרך אגב, בשוליו של סיפור מרכזי אחר לגמרי, בלי שום הערכה על חומרתם או דיון בתוכנם, ובלי שרעדה ידו של כתב, משכתב או עורך, אפילו לשנייה. מין משפטים לגיטימיים כאלה, שאנשים רגילים, אתם יודעים, כמוך וכמוני, אומרים לפעמים. במדינות מסוימות, לפחות. ▪ ▪ ▪ אם אינני טועה, יצא המדור הזה לא פעם בקובלנה מרה נגד תופעה נפוצה בתקשורת שלנו – האופן שבו נושא בעייתי ומורכב זוכה לפרשנויות, הערכות, דעות ודעות-שכנגד, בלי שהעיתונאים המעורבים טורחים (או מסוגלים) להביא לידיעת הציבור הרחב את העובדות הבסיסיות, להסביר אותן בדרך שווה לכל נפש, ולהצביע על ההשפעות של עובדות אלו על חיי הפרט, המשפחה או הקהילה. ואם אני לא טועה, המדור הזה, מעצם הגדרתו הנרגנת, גם לא תמיד טורח לציין שיפורים, מגמות חיוביות או הישגים עיתונאיים. ובכן, המדור הזה עומד לחרוג ממנהגו. ראשית, בעקבות קריאה בכתבותיו של רוגל אלפר ב"הארץ" על שאלת הערוצים המסחריים, הכבלים, הלוויין ונושאים נלווים, הבנתי (פתאום?) סוף-סוף את התמונה – מי נגד מי, כמה זה עולה לנו, מה הן ההצעות האלטרנטיביות ומה רע וטוב בהן. שנית, בכמה הזדמנויות בחודשים האחרים, כששאלות העוני, האבטלה ותזונת העניים (מה שקרוי, בטעות, רעב) עמדו על סדר היום, קראתי את ניתוחיו של גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" בשולי הפרסומים הסטטיסטיים היבשים ו – נכון – הבנתי מי נגד מי, כמה זה עולה לנו, מה הן ההצעות האלטרנטיביות וכו. אז לפחות על הטרוניות בנושאים העיתונאיים האלה נצטרך לוותר. עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 24, ינואר 2000 עד היום לא הגבתי על אי-דיוקים שפורסמו ב"העין השביעית" לגבי מדור הספורט של "מעריב", אבל מה שעשה עמוס נוי בטורו "קורא מן השורה", תחת הכותרת "נערות הליווי נעלמו", מחייב התייחסות. לא אתווכח כאן עם דעותיו של נוי ופרשנותו לגבי מניעי פרסום הפרשה ב"מעריב". זכותו של כל אחד להגג שטויות כאוות נפשו. לעומת זאת, את העובדות שהוא מעוות צריך להחזיר למקומן. נוי מייחס ל"מעריב" את הפרסום שלפיו הבילוי של שחקני הנבחרת עם נערות ליווי כלל גם אלכוהול וחשיש. התוספת הזו פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ורק הוא אחראי לה. נוי ממשיך, וחבל שהדברים צריכים להידפס שוב: "ועכשיו, עם הנסיגה הפחדנית שלו מהפרשה, ועם הדממה המוחלטת שגזר על עצמו (והגרועה הרבה יותר מהתנצלות או הודאה פומבית בטעות), מעריב מוצא עצמו בגרוע מכל המצבים – הוא גם פירסם סקופ מרעיש שבחלקו היה כנראה לא מדויק, הוא גם מתקשה, או לא מנסה, להציג הוכחות נוספות שיאוששו את החלקים הנכונים שבסקופ, הוא גם הפסיד את הטור של אייל ברקוביץ והרבה מאוד נקודות בדעת הקהל, והוא גם שותק תחילה ואחר-כך מפרסם בצנעה לא אופיינית את דו"ח החקירה הסופי, אולי בתקווה שזכרוננו הקצר ואירועים טריים יותר ישכיחו מאיתנו את התנהגותו". עד כאן הבדותות, ומכאן לעובדות. "מעריב" לא נסוג משום דבר בפרשה. "מעריב" פירסם סקופ מדויק במלואו. "מעריב" לא מתקשה להציג הוכחות נוספות. הוא פשוט ממשיך לעמוד מאחורי החלטתו לא לפרסם את שמות השחקנים המעורבים. ההחלטה הזו נומקה והוסברה לקוראים. "מעריב" אמנם הפסיד את הטור של אייל ברקוביץ (זמנית), אבל עשה זאת במודע כשברקוביץ העמיד לפניו את הבחירה ערב הפרסום. ואגב, הראיון הנרחב שהעניק ברקוביץ ל"מעריב" בערב סוף המילניום מעיד שאם היו לו טענות לעיתון, כבר אין לו. הקביעה ש"מעריב" הפסיד הרבה נקודות בדעת הקהל לא מבוססת על כלום. מאות תגובות שהתקבלו במערכת מאז פרסום הפרשה מלמדות דווקא על ההפך. "מעריב" לא פירסם בצנעה את דו"ח החקירה הסופי. הדו"ח פורסם בעיתון יום שישי – הנפוץ מבין עיתוני השבוע, קיבל הפניה בחלק השמאלי העליון של העמוד הראשון – המקום הבולט ביותר, והוקדש לו כמעט עמוד שלם בפורמט המוגדל של סוף השבוע. כעבור יומיים התפרסמה עוד ידיעה גדולה על הדו"ח, ולמחרת ידיעה גדולה נוספת, כשלשתיהן היו הפניות בולטות בשער. לא ברור לי מה נוי רוצה ש"מעריב" יעשה עוד, אבל אם הוא לא מבין עד עכשיו, כדאי להסביר לו שהכדור נמצא כרגע אצל גברי לוי, יו"ר ההתאחדות. לוי הצהיר שלשחקן שבילה עם נערות ליווי אין מקום בנבחרת. הוא זה שקיבל את שמות המעורבים מחברת חקירות, הוא זה שהתחייב לאמץ את המלצות ועדת הקוד האתי, והוא זה שיכול להורות על ניפוי שחקנים. ל"מעריב" אין סמכויות שכאלה, ו"מעריב" גם לא התייחס בשום שלב לעונשים שצריכים להינקט בעקבות הפרשה. הוא רק חשף תופעה חמורה ומתמשכת, כדי שלא תחזור על עצמה. אביב הברון הכותב הוא עורך מדור הספורט ב"מעריב" גיליון 25, מרץ 2000

איך שוב קרה שעיתונאים פעלו כעדר ונמנעו בזמן אמת מלבקר את גבי אשכנזי? מדוע הציעה קשת 250 אלף שקל למתמודד בתוכנית "האח הגדול"? ומדוע חולקו כדורים פסיכיאטריים למשתתפים בתוכנית?

בפתח התוכנית "תיק תקשורת" טוען המנחה עמנואל רוזן כי המעצמה השביעית, התקשורת, נוטה להגזים ביכולות ההשפעה שלה. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם עיתונאי "הארץ" ארי שביט על הנאמנות שהפגינו אנשי תקשורת לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, נאמנות שלאור ממצאי מבקר המדינה, נראית מוגזמת. "באמת התקשורת צריכה לשאול את עצמה איך זה שוב קורה לנו", אומר שביט. "למה יש פה סינדרום עדרי וכל-כך אישי". לדברי שביט, העיתונאים חטאו ביחס אישי מדי לפרשת הרפז, הפגינו חיבה לאשכנזי וטינה לברק, ונמנעו מלעסוק בבעיות שעלו מתוך הפרשה. "בעיני המבחן הגדול של כל כלי תקשורת הוא שהוא מפרסם ידיעות שסותרות את קו המערכת", אומר שביט. לדבריו, אין די מכך בעיתונות הישראלית, הרגילה למחנאות. "אני חושש שיש לנו דפוס חוזר", הוא מוסיף, וקורא לעמיתיו לחדול מכך. בהמשך התוכנית מארח רוזן את רז שכניק, כתב "ידיעות אחרונות", ואת רן תלם, מנהל התוכניות של זכיינית ערוץ 2 קשת, בעקבות תחקיר שהכין שכניק על אחורי הקלעים של התוכנית "האח הגדול". לדברי שכניק, הפסיכיאטר אילן רבינוביץ עבר על חוקי הפורמט כאשר שימש מתווך בין אחד המתמודדים לבת זוגו שנותרה מחוץ לתוכנית. "הדבר המזעזע ביותר שיש כאן", מדגיש שכניק, הוא "ניצול חולשות המתמודדים והלעטתם בכדורים פסיכיאטריים". שכניק רואה את מה שנעשה כמעין "ניסוי מטורף של דוקטור שנותן להם כדורים בלי להסביר מהן תופעות הלוואי", ומפנה אצבע מאשימה להפקת התוכנית. שכניק רומז כי אנשי קשת ניסו לשחד את המתמודד כדי שיימנע מלבקר את התוכנית ולחשוף מה אירע בה. תלם טוען כי הכתבה מונעת מאינטרס לא ראוי של המתמודד ששוחח עם שכניק, ומסכסוך של "ידיעות אחרונות" עם זכיינית ערוץ 2 קשת, המשדרת את "האח הגדול". הסכסוך נובע, לדבריו, משיתוף פעולה של התוכנית עם העיתון המתחרה "ישראל היום". לגופו של עניין, תלם מדגיש כי המתמודדים בתוכנית מלווים מהרגע הראשון על-ידי רופא ופסיכיאטר, וכך היה נהוג בכל העונות. רוזן מקשה על תלם וחוקר אותו בנוגע לעדויות על התערבות של ד"ר רבינוביץ בהתנהגויות של המתמודדים בתוכנית, בניגוד למה שמוצג לצופים. תלם משיב כי אין כל קשר בין מערכת התוכנית והפקתה ובין המטפלים של המתמודדים. "יש משהו מעצבן בזה שמישהו אומר לך שאתה לקחת לעצמך את הזכות להיכנס למוחם של אנשים כדי לעשות רייטינג", אומר תלם, ומוסיף כי לא הסכים לשבת באולפן לצד שכניק משום שקשה להסתכל לו בעיניים. לדברי תלם, יוצרי "האח הגדול" פועלים "עם המון אהבה ורצון לעשות טלוויזיה טובה". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מוכיחים שפטריוטיות היא גם מפלטו של הדביל | "הארץ" שכח פתאום איך מאייתים קינן | "מעריב" לא מדווח על חקירה באזהרה של חבר בדירקטוריון העיתון

שוב לא עומד נושא מסוים בראש סדר היום של עיתוני ישראל. "הארץ" מעלה לראשו את הסוגיה האיראנית: "ישראל: איראן טרם החליטה על נשק גרעיני". "מעריב" מצליח למצוא כותרת ראשית שמקורה אינו ביוזמת רשת אזוטרית, ומעלה לראש סדר היום נושא בעל משמעות: "המשבר הבא: ישראל-ביתנו מתנגדת להארכת חוק טל". ב"ישראל היום" בוחרים לדווח בכותרת הראשית על ביצה שעוד לא נולדה, ולאו דווקא ביצה חשובה כל-כך: "המלצה לנשיא: חנינה לשוטר" (שהרג ערבי שגנב רכב). ב"ידיעות אחרונות" ממחישים את הפתגם הידוע "פטריוטיות היא מפלטו של הנבל" כשבכותרת הראשית ("אנחנו נלחמים בשביל ישראל") הם מעודדים חבלני רשת מקומיים. "אימפריית הפשע" היא כותרת כתבה של שרה ליבוביץ-דר במוסף היומי של "מעריב" ("המגזין"). "בזמן שבעיירות סמוכות תרנגולות מטיילות ברחובות, הכבישים ברומניקו-ולצי גדושים במכוניות מרצדס. הסיבה: העיר הרומנית הנידחת היא אימפריית האקרים", מוסרת כותרת המשנה, המסתיימת במלים: "לסעודים יש עוד מה ללמוד". לפי ליבוביץ-דר, "אלפי צעירים בעיירה הם פושעי מחשב שעושים הון עתק מתרמיות מחשב שונות ברחבי העולם". הכתבה מוסיפה פרטיםגזין על עושרם המופלג, באופן יחסי, של תושבי העיירה, ומעניקה להאקרים רומנים את התואר המפוקפק "אלופים בפריצות לאתרים ולמחשבים בכל רחבי העולם, בגניבת זהויות ובתרמיות ענק". "מלחמת הסייבר: האקרים ישראלים משיבים אש", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית עצמה, כאמור, היא "אנחנו נלחמים עבור ישראל". "קבוצת ההאקרים IDF TEAM מגלה לידיעות אחרונות איך הפילה את אתרי הבורסות של סעודיה ושל האמירויות", נכתב בכותרת המשנה. "ההאקר חניבעל: אני מתכנן הפתעות ענקיות לערבים, הם יבינו כמה המוח היהודי מסוכן". הנה ציטוט שעורכי "ידיעות אחרונות" יוכלו לקחת איתם הביתה: "המוח היהודי מסוכן". העובדה שהוא מובלט בגאווה בשער העיתון כחלק מסיקור אוהד של עבריינות רשת ילדותית מעידה כי המוח היהודי יכול להיות לפעמים גם סתם מטומטם. הכפולה הפותחת, המוקדשת לידיעה של ישראל וולמן, אדוה כהן ועקיבא נוביק (ולטור פרשנות של וולמן, סמדר פרי ורוני שקד), מעוצבת באופן הדרמטי ביותר שילד בן 12 היה יכול לחשוב עליו, עם כותרת באותיות ענק בפונט מרוסק, הנפרשת לאורך הכפולה כולה: "זו מלחמה", ורקע אדום מתחלף. עורכי "ידיעות אחרונות" מעניקים לשלושת עברייני הצעצוע את התואר "סיירת סייבר", לפריצה לאתר באינטרנט את התואר "פעולה בעורף הסעודי", והידיעה כולה זועקת לידיו של עורך, או לפחות מבוגר אחראי, או אפילו רק מי שהקשר שלו לעולם האינטרנט מסתכם ביותר מיכולת שנויה במחלוקת של קריאת אימיילים (הכלי התחקירי שבו השתמשו כתבי "ידיעות", כפי שהם עצמם מעידים). ב"ישראל היום" לא הצליחו להתכתב באימייל עם ההאקרים הישראלים, והם מסתפקים בעוד פחות עבודה עיתונאית, אבל באותה מידת טמטום ישראלי גאה. "תגובה ציונית הולמת למתקפת הסייבר" היא הכותרת הנמתחת לרוחב שער העיתון ומפנה לדיווח על תקיפה של אתרי מסחר ערביים על-ידי ישראלים. בעמ 9, לצד הידיעה עצמה, של חזי שטרנליכט ואילן גטניו, מודפסת חותמת עם הכיתוב "תשובה ציונית". נו, טוב שהקמנו מדינה. אגב, המוחות היהודיים המסוכנים של "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" לא הצליחו אפילו לברר אם אתר הבורסה הסעודית לא היה זמין רק מישראל, כתוצאה מצעדי מנע של הסעודים, או שבאמת הופל מהרשת. "כל מי שעוסק בתחום יודע שמתקפות של האקרים מתרחשות כל הזמן, מסביב לשעון, ללא הפסקה", כותב איתי שמושקוביץ על שער "כלכליסט". "ההבדל הוא שהפעם הכל נעשה באופן גלוי. ההאקר שעומד, כנראה, מאחורי התקיפות לא הסתתר הפעם, להפך – הוא פירסם בפומבי את מה שעשה, את התוכניות להמשך, ואפילו התכתב באימייל עם ישראלים שפנו אליו. הדבר היחיד שהשתנה הפעם הוא השימוש בתקשורת". "מומחי אבטחת מידע משוכנעים כי ההתרגשות ממתקפת ההאקרים בשבועיים האחרונים היתה מוגזמת", נכתב בכותרת משנה לדיווח של כתבי "כלכליסט" בעמ 4. החשש, לדברי המומחים, הוא "מהסלמה קרובה. לדבריהם, פעולת נגד יזומה של ישראל עלולה להוליד מתקפת תגמול רחבה". ליבוביץ-דר כותבת ב"מעריב" כי "העבריינים של רומניקו-ולצי מתמחים בתרמיות באתרי מכירות" של קורבנות תמימים, וכי מדובר לרוב באזרחים אמריקאים. עברייני המרמה אמרו לעיתון רומני, לפי הכתבה, כי הם "פטריוטים רומנים טובים שלא מרמים את בני ארצם, אלא רק זרים גמורים". "בראיון לידיעות אחרונות הם מרגיעים את אזרחי סעודיה ומבהירים כי מדובר רק בהעברת מסר. לפחות כרגע", נכתב ב"ידיעות" על ההאקרים הישראלים. "אנחנו לא דוגלים בפגיעה באזרח התמים", מצטטים כתבי "ידיעות" מרואיין אנונימי, שמוסיף כי "אם לא תהיה ברירה, נעשה גם את זה". "בישראל זה לא יכול לקרות", טוענת כותרת מסגרת בתוך הכתבה על ההאקרים הרומנים ב"מעריב". "כל הפעולות שהאקרים מבצעים הן פליליות על-פי חוקי המדינה", אומר לעיתון מומחה לדיני מחשב. "האקר רע, קראקר, הוא עבריין. בארץ די מהר יתפסו אותו". "אף אחד לא יודע מדוע דווקא העיירה הזאת הפכה למרכז של פשיעה וירטואלית", כותבת ליבוביץ-דר. על הרומנים כמובן. לפני כמעט שנה המליצה המשטרה להעמיד לדין את היו"ר לשעבר של בנק הפועלים דני דנקנר ואת המנכ"ל המכהן ציון קינן. על הסיקור שהעניקו העיתונים להמלצה כתבתי אז כך: "הסיקור הנוכחי – תמיכה בולטת ותקיפה של הארץ ודה-מרקר בבנק ישראל, ההצטרפות של ישראל היום, העמדה המסויגת של כלכליסט וידיעות אחרונות (כלכליסט לא יוצא היום בגרסתו המודפסת, והדברים מכוונים לסיקור אתמול באתר. מעניין יהיה לראות כיצד יתנהל כלכליסט המודפס בשבוע הבא), הסיקור המינורי יותר של מעריב – הוא שחזור של היחס העיתונאי לפרשת דנקנר כשזו היתה בעיצומה, בעימות המתוקשר בין בנק ישראל (סטנלי פישר ורוני חזקיהו) ובין בנק הפועלים (שרי אריסון ודני דנקנר), או אם תרצו: בין ההון לשלטון. ואם תרצו: בין אחד המפרסמים הגדולים במשק, בעל השפעה גדולה על מפרסמים גדולים אחרים, ובין פקיד". מאז המשיך "כלכליסט" במסלול השינוי החיובי שלו, ואילו "מעריב" עבר לשליטתו של איש עסקים יותר עשיר ויותר מרובה אינטרסים. אצל גיבורי ההמלצה: דני דנקנר המשיך להסתבך ועבר מגדר חשוד לנאשם, ואילו קינן התבשר אתמול כי הפרקליטות החליטה לסגור את תיק החקירה נגדו בלי להגיש כתב אישום. "ישראל היום", שהעניק להמלצה נגד קינן ודנקנר כותרת ראשית, לא מדווח על היום על ההתפתחות בשער העיתון, אלא רק בידיעה בכפולה הפותחת. ב"הארץ" המצב גרוע עוד יותר: לא מתפרסם בו דבר וחצי דבר על קינן. "דה-מרקר", עיתון נוסף שהעניק להמלצה כותרת ראשית, מדווח היום בשערו בהרחבה יחסית על ההחלטה לסגור את התיק. הכפולה הפותחת מוקדשת כולה לחדשה. "מנכ"ל בנק הפועלים יכול לנשום לרווחה", נכתב בכותרת הגג לידיעה של שני מזרחי וסיון איזסקו. "התיק נגד קינן נסגר מחוסר ראיות", נכתב בכותרת עצמה, "חומרי החקירה הועברו לבנק ישראל". "התיק נסגר – אך הכשל נשאר", מזהירה כותרת טור הפרשנות של עידו באום, הנפרש על פני עמוד שלם. "סגירת התיק נגד ציון קינן לא צריכה להיות סיבה לחגיגה בבנק הפועלים", נכתב בכותרת המשנה. "הודעת הפרקליטות מצביעה על כשל לכאורה בהתנהלותו של קינן בעת שהיה מנהל החטיבה העסקית, וגם הדירקטורים בבנק לא מקבלים צל"ש". גם כותרת המשנה של טור הפרשנות מסתיימת בקריאה להעביר את השרביט מהמשטרה והפרקליטות אל בנק ישראל: "האחריות עוברת למפקח על הבנקים". באום כותב כי "קינן היה ונשאר שחקן שולי בפרשת התנהלותו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר", ומדגיש את העובדה כי התיק נסגר מחוסר ראיות ולא מחוסר אשמה. "לא כל התנהלות שגויה מצריכה טיפול פלילי", הוא מסכם. "העובדה שקיים רגולטור אפקטיבי כמו המפקח על הבנקים, שבסמכותו לנקוט סנקציות נגד קינן, הקלה על הפרקליטות לסגור את התיק. האחריות עברה למפקח דודו זקן". ברם, אף אחת מהכותרות בעיתון אינה "היידה דודו". ב"גלובס" הכותרת הראשית היא "תיק סגור". "לא כישלון ולא מהלומה, רק החלטה רציונלית ושקולה", קובע יובל יועז. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מעניקים את אחת משתי הכותרות הבולטות על השער לסגירת תיק החקירה נגד קינן. הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר מכתיר את סגירת התיק בתואר "החלטה אמיצה", ומבקר את העובדה שהפרקליטות לא ניקתה את קינן לגמרי. הידיעה על סגירת התיק מופיעה בכותרת בתחתית שער "עסקים" של "מעריב". ויש מי שחקירתו רק נפתחת, וגם לו קוראים דנקנר: "עומר דנקנר נחקר באזהרה על הימורים לא חוקיים באינטרנט", נכתב בכותרת על שער "הארץ", לצד תמונתו של הנחקר. "בנו של יו"ר קבוצת אי.די.בי נשאל על חשבון שפתח באתר הימורים". [...] האתר הופעל על-ידי ארגון הפשיעה של עמיר מולנר. [...] השבוע נעצרו בפרשה 19 חשודים מארגונו של מולנר", כותב יניב קובוביץ. "החוקרים לא מייחסים לדנקנר שותפות באתר, אלא זימנו אותו להעיד בתור אחד מלקוחותיו לכאורה". פתיחת החקירה נגד דנקנר גוניור לא נזכרת באף עיתון אחר. יחצנו, רני רהב, יכול לרשום וי בפנקס. הידיעה על החקירה נגד דנקנר, אחד מחברי הדירקטוריון של העיתון ובנו של בעל הבית, לא מוזכרת במלה גם ב"מעריב". באף אחד מהעיתונים לא משתמשים היום בכותרת "ההר הוליד עכבר" לדיווח על סגירת תיק החקירה נגד מנכ"ל בנק הפועלים, וגם לא לדיווחים על סיומה של שביתת הרשויות המקומיות לאחר יומיים בלבד. "תמה השביתה בשלטון המקומי; הסכמות ברוב סעיפי המחלוקת", נכתב בכותרת דיווח בעמ 6 של "דה-מרקר". "עיקרי ההבנות עם הרשויות המקומיות" הן, לפי העיתון, כי "יופחתו מחירי המים לבעלי הכנסות נמוכות ונכים", "תבוטל ההחלטה להפנות 70% מהכנסות מפעל הפיס לקופת המדינה ורק 30% לרשויות המקומיות, במקום 50% לכל גוף כיום", "נתניהו יפעל כדי לסכל חקיקה פופוליסטית שנועדה להעניק הנחות בארנונה לקבוצות רחבות באוכלוסייה" ו"יוקם שולחן עגול סביבו ידונו השלטון המקומי ומשרדי הממשלה הרלבנטיים בסוגיות נוספות הנוגעות לשלטון המקומי". "ביקורת על יו"ר השלטון המקומי: ההישגים בהסכם דלים ומוגבלים", לשון הכותרת לדיווח של יובל גורן ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות", שהיה עוין לשביתה מתחילתה, כותרת הדיווח בעניין היא "התקפלות". כותרת המשנה מדגישה את "המחיר לאזרחים: אשפה שנערמה, הורים מבולבלים ונזקים בשווי של 140 מיליון דולר". העובדה שהשביתה לא נועדה להגדיל את משכורותיהם של ראשי העיר, אלא לא להקטין את התקציבים הציבוריים העירוניים, אינה מוזכרת בכותרות של "ידיעות אחרונות". אגב, הדיווח על השימוע של שר החוץ ליברמן בעיתון מוכתר כך: "פרקליטי ליברמן: אין הוכחות". ואם כבר ב"ידיעות אחרונות": הבוקר מתפרסם עוד טור אוהד ליאיר לפיד במדור הדעות של העיתון. נו, גם לביבי יש עיתון. "כנראה ההישג המעשי הגדול ביותר של המחאה החברתית עד כה", מגדירה אורה קורן בטור פרשנות ב"דה-מרקר" את הצעת החוק של משרד האוצר, שלפיה "כל רגולטור יהיה אחראי לכלול בשיקוליו את השפעת מהלכיו על יוקר המחיה ועל קידום התחרות", לפי הידיעה החדשותית בעניין, גם היא פרי עטה של קורן. "לרגולטור יהיה קשה להתחמק מהשיקול החברתי-כלכלי, מאחר שהצעת החוק מחייבת אותו לנמק בכתב את החלטותיו", היא מוסיפה. "על-פי דיווח של קוריירה דלה-סרה האיטלקי, דקות לפני עלייתה של ספינת הפאר על השרטון, פירסמה אחותו של המלצר הראשי הודעה בפייסבוק: בעוד זמן קצר קוסטה-קונקורדיה תעבור קרוב מאוד לחוף. דרישת שלום לאחי. עלות התאונה לחברות הביטוח: 800 מיליון דולר", נכתב בכותרת המשנה לדיווח ב"דה-מרקר" על חקירת אסון הטביעה של הקונקורדיה. כותרת הידיעה היא "הקברניט התקרב לחוף כדי שרב-החובלים יוכל לנופף לאחותו". "ישראל היום" ו"הארץ" מדווחים על החקירה בעמוד הראשי, הכותרות מתמקדות בנטישתו של הקפטן את הספינה. אם יועמד לדין הוא צפוי לעונש של עד 15 שנות מאסר. מספר ההרוגים באסון עלה ל-12. "אם 2010 היתה השנה שבה נזרעו יסודות התחרות בשוק הסלולר ו-2011 היתה השנה שבה הגיעו פירותיה לצרכן, השנה הנוכחית תהיה שנת ההמתנה", כותב גילעד נס ב"כלכליסט". "מדוע ממתינים? כיוון שאף על פי שכולם, כולל הרגולטור, יודעים ששוק התקשורת יתכנס לבסוף לארבע קבוצות תקשורת ומדיה גדולות שיספקו את כל שירותי הטלפוניה, האינטרנט והטלוויזיה – מבחינה חוקית עתיד כזה ממשיך להידחות שוב ושוב, בעוד שהרגולטור ממשיך להסתבך עם עצמו בשורה של החלטות שלעתים סותרות זו את זו, ולעתים מיוצרות לצורך יחסי-ציבור בלבד". מוסף "פירמה" של "גלובס" מוקדש היום לרשימת "100 המשפיעים בתקשורת". רשימות כאלו, במיוחד כשהן נסמכות על טעמם האישי של מחבריהם, הן בעייתיות למדי. הנה: "העין השביעית" הגיעה רק למקום ה-89. המוסף עצמו (עורך: לי-אור אברבך) עמוס בכל טוב: אברבך הבלתי נלאה מראיין את ממלא-מקום מנכ"ל חדשות 10 אורי רוזן ואת עורך "וואלה" ו"מעריב" לשעבר אבי משולם, גיא קצוביץ מראיין את "דובר המחאה" רועי נוימן ורותי יובל כותבת על "שנת הגורילה". המשפיע מס 1 על התקשורת, לפי "פירמה", הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. צילום המסך שמצרפים בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" כדי להמחיש את "אתר הבורסה הסעודי לאחר הפלתו" מלמד משהו על הרגלי הגלישה של המשתמש בדפדפן המצולם, מי שסביר להניח כי הוא אחד מאנשי "ידיעות אחרונות", אולי עורך המחשבים ישראל וולמן. ראשית, הוא משתמש בדפדפן הפופולרי אך הנחות אינטרנט אקספלורר. שנית, שני האתרים הראשונים ברשימת האתרים המועדפים עליו הם אתר ynet ואתר שופרסל. אם הממונה על ההגבלים אכן חוקר את הקשר בין נוחי דנקנר – שבין עסקיו רשת שופרסל ו"מעריב" – ובין ארנון מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", הנה פריט פיקנטריה שיוכל להוסיף לדו"ח החקירה. לא ברור מה עבר בראש של העורך שבחר את התמונה לכפולה הפותחת של "מעריב", שבה נראה שר הביטחון מחטט בשיניו בחמש אצבעות. קשת האפשרויות נעה בין המביך (עורך הכפולה הוא עיוור), למביש (עורך הכפולה חמד לו לצון) ועד לפסול (עורך הכפולה קיבל הוראה להלעיג את ברק). ב"ישראל היום" מתלונן הפרשן והמבקר דרור אידר על אנשים המכתימים בדבריהם ציבורים שלמים.

על רקע מציאות חיינו כאן, תלונות על הגזמה והתלהמות בשיח התקשורתי בישראל הן מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו

אראל סג"ל מלין על "פסטיבל הדרת הנשים" הנחגג באחרונה ועל כך שהשיח התקשורתי בנושא "מתלהם, רדוד, שטחי ותלוי גימיקים זולים, שבינם לבין הסוגיה הערכית והחשובה מרחק עצום". ד"ר גל אלון טוען להפרזה בתיאור מצב השחיתות בישראל וקורא "להחזיר את השד לבקבוק". חנוך דאום מוחה על הרשעת צחי הנגבי בעדות שקר (שכן מדובר בסך-הכל בדברים "שכל עניינם היה מודעה לא חשובה"), מלגלג על החומרה המיוחסת לאישומים נגד אהוד אולמרט (בסך-הכל הוצאת כספים פסולה מארגוני נזקקים, ביג דיל), וכמובן, כואב את ההפרזה בביקורת על דברי הקילוסין לנתניהו שהחדירה לשכתו לטקס הזיכרון לנספי אסון הכרמל. קולות אלה ואחרים קוראים לתקשורת להירגע: הדרת הנשים, השחיתות, אירועי "תג מחיר", ריכוזיות ההון, המהלכים להצרת צעדי התקשורת והעמותות, ושאר רעות חולות זוכים לדעתם לסיקור מוגזם שמנפח זוטות, נטפל לקטנות ואף מעצים את התופעות שנגדן הוא יוצא. הרב הראשי יונה מצגר, למשל, טוען שההתייחסות "הכמעט אובססיבית" של התקשורת לפעילותם של קיצוני החרדים ונוער הגבעות מעצימה אותה ו"גורמת להם, הרדיקלים, להתאהב בתפקיד שהם ממלאים [...] קבוצות הזויות אלו היו מצטמקות, נמוגות ואולי אף מתאיידות אלמלא הרייטינג הגבוה שלו הן זוכות". להאשמת התקשורת בנטייה להפרזה יש כמובן על מה להישען, כולל בסיקור הנושאים הנ"ל, אולם הביקורת על כך גם מחמיצה דבר מה. לצד הדמגוגיה, ההמוניות ואף עיוותי העובדות שההפרזה נושאת עימה לא פעם, גלומים בה גם ערך ותועלת חברתית של ממש. תחושת הבחילה הקולקטיבית שבה נאחזה התקשורת למול השבחים לנתניהו בטקס הזיכרון, למשל, מעידה כי התקשורת הישראלית מצוידת באינסטינקטים בריאים וערניים. אלה מזהים במהירות חומרים קלוקלים המאיימים לחדור למחזור הדם הישראלי, וממהרים להקיאם. נכון, נתניהו אינו קים גונג-איל והטענה כי "צפון-קוריאה כבר כאן" אינה בדיוק מופת לפובליציסטיקה רצינית בשיאה, אולם התגובה התקשורתית החריפה לניחוחות הטוטליטריזם שעלו מהדברים היא אחד הגורמים המרכזיים שמונעים את המשך הגלישה במדרון המסוכן הזה. נסו לשוות בנפשכם את הנאום הממלכתי הבא שהיה משוכתב בלשכת נתניהו אלמלא הגיבה התקשורת כפי שהגיבה, ובדקו אם עורכם אינו מצטמרר. לא מופרך להעריך כי מגמת החנופה הדוחה היתה מדלגת עוד כמה מדרגות למטה. נסו לשאול את עצמכם מדוע טייקונים כמו לב לבייב ויצחק תשובה ניאותו להוציא מאות מיליוני שקלים מכיסם לטובת החזר חובות לציבור – על אף שאינם מחויבים לכך מבחינה חוקית (בשל ההפרדה בין בעל שליטה ובין החברה בע"מ שבשליטתו). רמז: המלה "אלטרואיזם" אינה אמורה להיכלל בתשובה. עיתונאים "אובססיביים" דווקא כן. לפני שמתמקדים במתיחת ביקורת על הגזמה תקשורתית, מומלץ להתבונן לרגע בעובדות היבשות – דברים שאין עוררין כי אכן התרחשו בישראל בשנים האחרונות. מי שינהג כך ייזכר שראש הממשלה, שכמעט כל תורמיו מתגוררים מעבר לים, באמת פועל כדי למנוע ממבקריו להיעזר בתרומות ממדינות זרות – בנימוק שלא ראוי כי גורמים זרים יתערבו בפוליטיקה הישראלית (מבדר מאוד, אך אמיתי לחלוטין!). משרד החוץ באמת הכריז בהודעה רשמית שבריטניה, צרפת וגרמניה הפכו למדינות "לא רלבנטיות"; סגן שר החוץ באמת סבר שהדרך הנכונה לשיפור היחסים עם טורקיה היא הושבת השגריר הטורקי על כיסא נמוך מכסאו; שר האוצר באמת הורשע בגניבה, שר העבודה באמת הורשע בקבלת שוחד מקבלן עובדים, והנשיא באמת הורשע באונס. בתי-ספר אכן מסרבים לקבל לשורותיהם אתיופים ובנות ממוצא ספרדי; ילדות בנות שמונה אכן סופגות קללות ויריקות בדרכן לבית-הספר בטענה שאינן צנועות, כשהענישה כלפי תוקפיהן קלושה; מנכ"לי חברות ענק באמת מסבירים לציבור החוסכים לפנסיה ש"בעולם העסקים לא את כל ההלוואות ניתן להחזיר"; קרן נויבך אכן הודחה מהגשת "מבט שני" לאחר שנים של הגשה, בנימוק שהיא "לא עברה מסך"; "ישראל היום" באמת ייחס את השבחים לנתניהו בטקס הזיכרון לאסון הכרמל לקריין דן כנר. כאשר אלו הן העובדות נטולות הפרשנות, נראה שהעת הנוכחית מצריכה פחות אנינות טעם ויותר סיקור תקשורתי אינטנסיבי, תקיף וערכי. ייתכן בהחלט שעברייני "תג מחיר" אוהבים לשמוע על מעלליהם בתקשורת והדבר מלהיב אותם, אולם ללא סיקור מסיבי של הדברים ספק אם רשויות החוק ימצו עימם את הדין. ההתמקדות התקשורתית בנעמה מרגוליס בת השמונה מבית-שמש היא אולי זולה ברמה המקצועית ולא עמוקה במיוחד, אולם רק לאחריה נזכר ראש הממשלה להתבטא בנושא. ועדת טרכטנברג לעולם לא היתה קמה לולא הסיקור העצום של המחאה החברתית; והדוגמאות עוד רבות ומגוונות. כלב השמירה של הדמוקרטיה אמנם מהיר חימה ונוטה להתלהמות, אולם הוא טוב יותר מחיית מחמד הנוטה לנמנם, או ללקק את ישבנם של התוקפים.

"לאחר פטירתו של קרליבך אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר-כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו"

"מעריב זו גם כן מפלגה בישראל, וזו אולי המפלגה הגדולה ביותר עכשיו", אמר ב-1949 זלמן ארן לעמיתיו בצמרת מפא"י, וקרא להם לשקול מחדש החלטה כלכלית שנויה במחלוקת, בעקבות מאמר ביקורת של עזריאל קרליבך.[1] "דיבור כזה של קרליבך בעניין זה – איני מזלזל בו", הוסיף ארן. אישים בכירים, ובהם הרמטכ"ל בדימוס יגאל ידין, ציינו כי קרליבך היטיב לשקף את הלכי הרוח של הציבור, ובה בעת – לעצב אותם. מי שקרא את ד"ר קרליבך יכול היה לדעת "מה חושב, מה מרגיש, חלק גדול מהעם", ובה בעת גם "לדעת לעתים קרובות מה ירגיש חלק חשוב מהעם", אמר ידין.[2] במערכת יחסיו של בן-גוריון עם מעריב יש עניין מיוחד בשל מעמדו של העיתון באותן שנים כנפוץ ביותר במדינה, ומשום ששני עורכיו הראשונים, ד"ר קרליבך ואריה דיסנציק, היו מבכירי העיתונאים באותן שנים. קרליבך היה הפובליציסט הבולט בתקופתו, ואילו דיסנציק היה עיתונאי שקשריו עם צמרת השלטון הביאו לעיתון מספר רב של ידיעות בלעדיות, שפרסום רבות מהן לא היה לרוחו של ראש הממשלה. במערכת היחסים בין בן-גוריון לעיתון יש להבחין בשתי תקופות עיקריות: האחת, מהקמת המדינה עד שנת 1960, יחסים אשר ידעו עליות ומורדות, הסכמות ומחלוקות; השנייה – מ-1960, לאחר פרוץ פרשת לבון, תקופה שבה בלט מעריב בתמיכתו בצמרת מפא"י ובלבון, אגב ביקורת בולטת על עמדותיו של בן-גוריון ועל מהלכיו. קרליבך התאמץ להדגיש כי עמדתו והקו המערכתי של מעריב אינם משקפים קו מפלגתי כלשהו, אלא נקודת מבט עיתונאית עניינית. בעיניו לא היתה כל סתירה בין הערכה רבה לבן-גוריון כמדינאי לבין חשדנות וביקורת כלפי מהלכיו כפוליטיקאי. במקביל לא ראה כל ניגוד בין ההזדהות המוצהרת עם המדינה לבין ביקורת עיתונאית על הממשלה ועל מדיניותה. דווקא משום דאגה למדינה ורצון בשגשוגה, כך הסביר, עוסק העיתון בחשיפה ובהוקעה של מחדלים, טעויות, ליקויים וכישלונות. "מטרתו של העיתון היא, כמובן, לתרום לגאולת עם ישראל", כתב קרליבך, וביסוד הביקורת עומדים אלטרואיזם ואהבת ישראל ורצון לתקן תקלות ושיבושים.[3] "ככל שמעריב הגביר את תחושת הזהות של האזרח עם השלטון, כן רצה שהשלטון [...] לא יתנכל לתביעותיו של האזרח והתושב [...] יום-יום עמד מעריב בשער על משמר זכויות האזרח ותביעותיו לטוהר המשטר".[4] ברוח זו נלווה הסבר לצד כתבה לראש השנה על "עשרה דברים יפים וטובים" שהתרחשו במדינה: כתבה חיובית זו נועדה להציג פן שנדחק בדרך כלל לשוליים בעיתון, שכן "במשך כל ימות השנה אנו מרבים בביקורת ובתיאור הצד השלילי שבתופעות חיינו הציבוריים, ומובן שזה טוב, וזה מועיל ונחוץ וזה מטהר את האווירה".[5] במסמך פנימי תיאר קרליבך ב-1950 את שתי הנשמות שהתרוצצו בקרבו של העיתון – זו המזדהה עם המדינה ומבקשת להגן עליה, וזו שרואה חובה למתוח ביקורת על פגמים וכישלונות. הוא כתב בהקשר זה על הצורך באיזון בין ביקורת לידיעות חיוביות: "עדיין הביקורת השלילית מרובה אצלנו מן החיובית. ויש גיליונות, שבהם שיווי המשקל פגום מאוד, ומתקבל הרושם שבכל ההווי שלנו הצל מרובה מן האור. עלינו לשנות זאת – בכל מחיר. מאמר אחד של ביקורת אמת מספיק בהחלט! כנגדו צריך ויכול לבוא לפחות תיאור אחד של כל היפה והנפלא שהושג כבר במדינתנו. עיתון כזה שלנו, אסור לו שייהפך לראי עקום של הנס הגדול שקרה לאומה [...] הפיתיון העיתונאי לכתוב על סקנדל הוא כמובן תמיד יותר גדול מן הפיתיון לכתוב על עניין שהוא בסדר גמור. ובכל זאת: הרי איננו מחויבים לגלות רק את הסקנדלים שבמשטר הזה, הרי אנחנו איננו רוצים להיבחר מחר ולשלוט תחת השליטים של היום. אנחנו רוצים רק לעזור לסתם ר ישראל ולממשלת ישראל שנבחרה באורח דמוקרטי".[6] קרליבך קרא בדברים אלה לגייס את העיתון לעזרת המדינה ואף הממשלה, אבל תיאר מציאות שהדבר לא נעשה בה די הצורך. הוא עצמו לא הצליח, לדבריו, ליצור את האיזון הנדרש בין החיובי לשלילי, שכן הנטייה העיתונאית הטבעית בשנים הראשונות למדינה לא היתה התפעמות מעצם השגת העצמאות וכתיבת שירי הלל למדינה החדשה. להפך: העיתונאים נטו דווקא לחיפוש אחר נקודות החושך וה"סקנדלים" ולהדגשתם. ההזדהות עם מדיניות הממשלה התבטאה במעריב בדרך כלל בתמיכה בקו המדיני-ביטחוני האקטיביסטי של בן-גוריון ובהזדהות עם המאמץ לקדם עליית המונים. מנגד הרבה העיתון לעסוק, לפי עדות קרליבך, במלחמה "בביורוקרטיה, בהזנחה במשרדים, בפרוטקציוניזם ובייחוד בהעדפת הסקטור השיתופי".[7] הביקורת החריפה של מעריב על תפקוד הממשלה בתקופת הצנע הביאה לכך ששר האספקה והקיצוב דב יוסף הצמיד למעריב בזיכרונותיו את התואר "אנטי ממשלתי".[8] אך לאלה נלוו נושאים נוספים אשר בהם לא היסס מעריב לנקוט קו של עימות וביקורת מובהקת כלפי ראש הממשלה ונגד רבים ממהלכיו, ובהם בפרשת אלטלנה, בדיונים על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ועוד. בשנים 1950–1952 הגיעו היחסים המתוחים בין מעריב לבן-גוריון לשיאם בכמה עימותים בולטים. הראשון התנהל בעקבות החלטת בן-גוריון להקדים את הבחירות לכנסת השנייה, לאחר המשבר עם החזית הדתית על החינוך במחנות העולים ובמעברות.[9] היעד המוצהר של בן-גוריון במערכת הבחירות היה השגת רוב מוחלט למפא"י, כדי למנוע, לדבריו, את המשך הסחטנות של מפלגות מיעוט.[10] במאמר שכותרתו "הפיכה" הזהיר קרליבך כי המהלך של בן-גוריון הוא רק צעד ראשון בדרך למשטר חד-מפלגתי, וסופו שיהפוך את ישראל לדיקטטורה. בתארו תרחיש עתידי זה כתב קרליבך: "מובן מאליו שבן-גוריון משוכנע שהוא פועל לטובת העם והארץ. בשעה שהוא נוטל לעצמו שלטון דיקטטורי מוחלט, הוא מאמין באמת ובתמים שאינו רוצה שום דבר בשביל עצמו".[11] בכך הקדים קרליבך את אורי אבנרי, שב-1953 פרסם כתבה שכותרתה "דיקטטורה בדרך", על בן-גוריון ומקורביו.[12] בסדרת "מכתבים לבוחר" האשים קרליבך את בן-גוריון ב"תאווה לשלטון יחיד", וקרא לבוחר לשקול בקלפי רק דבר אחד: "האם הוא רוצה שלטון יחיד בישראל – אם לאו"[13]. בתשובתו לשאלת קורא, כיצד קריאה זו מתיישבת עם תמיכתו בבן-גוריון במרבית המקרים בנושאים מדיניים וביטחוניים, הסביר קרליבך: "אין אלטרנטיבה לבן-גוריון, אבל יש אלטרנטיבה לשלטון יחיד שלו, והיא דמוקרטיה [...] קואליציה רחבה. שליט? כן, בכל לבב. אבל שליט יחיד – לא [...] שלטון מוחלט של מפלגה זה זיוף הדמוקרטיה. זה אתחלתא של דיקטטורה"[14]. בה בעת העניק מעריב בשנת 1951 בימה נרחבת לביקורת על הממסד כאשר פרסם בכותרתו הראשית את פרטי דו"ח מבקר הסוכנות היהודית אמיל שמורק על בזבוז ומעשים בלתי חוקיים בסוכנות [15] וכן קטעים נרחבים מדו"ח מבקר המדינה בדבר כשלים בשירות הממשלתי. עם זאת, פרסום דו"ח מבקר המדינה עוכב על-ידי מעריב עד אחרי הבחירות לכנסת. ההסבר לדחייה היה "שמא יתפרש הדבר כתעמולה סתם, ולא יזכה לתשומת הלב הרצינית שהוא ראוי לה".[16] לאחר פטירתו של קרליבך אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר-כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו. פטירתו של קרליבך, אמר ידין, הפרה במידת מה את שיווי המשקל הנדרש בין המבצע למבקר.[17] אחד העימותים הבולטים בין מעריב לבן-גוריון התנהל סביב הסכם השילומים. קרליבך ועיתונו מילאו תפקיד מרכזי במתקפה הציבורית נגד בן-גוריון וההסכם [אירוע המסוקר בפרק אחר בספר]. התייחסויותיו האישיות החוזרות של בן-גוריון ל"מנוול הזה שנקרא קרליבך" העידו עד כמה היה ראש הממשלה מוטרד מהשפעתם של מאמריו הביקורתיים של עורך מעריב.[18] יחסו של בן-גוריון לעיתון היה מלכתחילה חשדני, בין היתר בשל זהותם של העיתונאים הבכירים שהקימו אותו, שרובם היו מקורבים לתנועה הרביזיוניסטית ולאצ"ל ונעדרי קשר אידיאולוגי לתנועת הפועלים. לכך הצטרף חששו של בן-גוריון מכוחו של עיתון פופולרי, שהבטיח לקוראים בגיליונו הראשון "אי-תלות בהשפעת בעלי-הון פרטיים ואינטרסים של מפלגות וזרמים".[19] בפועל, עם זאת, היתה מחצית מהבעלות על העיתון בידי עובד בן-עמי, איש עסקים שנמנה עם "המחנה האזרחי", מראשי התאחדות התעשיינים והיהלומנים.[20] קרליבך עצמו היה מודע לכך שרבים מעיתונאי מעריב מוצאם "מחוגים ימניים", וקרא לעמיתיו לגייס גם עיתונאים "שמאליים" יותר.[21] בן-גוריון נהג כלפי מעריב בחשדנות דומה לזו שהפגין כלפי כל אמצעי התקשורת והכחיש לעתים ידיעות שפורסמו בעיתון,[22] אך הכיר גם בצורך להשתמש בעיתון, בהיותו גורם מרכזי במרחב הציבורי. לשם כך נפגש לעתים מזומנות עם בכירים בעיתון והתכתב עמם, ואף כתב מאמר מיוחד לגיליון העשור של מעריב. לצד הביקורת על כמה ממהלכיו המרכזיים של בן-גוריון עסק קרליבך גם בהידוק קשריו עם ראש הממשלה ועם צמרת השלטון.[23] כך, למשל, הודיע לשר החוץ משה שרת כי אחד העיתונים עומד לפרסם פרטים בעניין עסקת החלפת דירתו של השר, ויעץ לו להקדים לפרסם את גרסתו בעניין. שרת כתב על כך ביומנו: "אדם מחונן וקשוח זה, שברק שכלו וכישרונו הוא בוהק קר ולא חום של אש, יש לו משום מה יחס מיוחד אלי, והוא גומל עמדי תמיד חסדים".[24] כשפרש בן-גוריון לשדה-בוקר הציע לו קרליבך לפרסם את מאמריו במעריב לצד דבר, וכך ייחשפו לעיני כחמישים אחוז מכלל קוראי העיתונים בישראל. כמו בפרשת יומון מפא"י הדור, גם כאן החמיץ בן-גוריון הזדמנות לחרוג מהמרחב הציבורי של תנועת הפועלים ולהשמיע את דברו לציבור רחב. הוא דחה את הצעת מעריב, אם בשל תרעומת על עמדותיו הביקורתיות החריפות של קרליבך נגדו בשנים הקודמות, ואם מחשש שפרסום מאמרים בעיתון ערב מסחרי יצטייר כחריגה מדפוסי הדיון התנועתיים.[25] עדות נוספת למורכבות מערכת היחסים בין מעריב למפא"י היתה העובדה שלצד הביקורת על הממשלה בשאלות עקרוניות שונות, ניהל קרליבך מגעים עם ראשי המפלגה על כינון קשר עסקי תקשורתי ישיר בין המפלגה לעיתון. קרליבך ביקש, בין היתר, שמעריב יקבל את הזיכיון להוצאתו לאור של שבועון רדיו ממשלתי, שיהפוך לכלי הסברה ממשלתי. יתר על כן, הוא דן גם באפשרות של מתן ביטוי ישיר למפא"י במעריב כחלק מעסקה שבמסגרתה ייסגר הדור, על רקע קשייו המתמשכים של יומון מפא"י להתמודד עם העיתונות המסחרית הפופולרית.[26] קרליבך הציע לכלול מדי יום דף פנימי מטעם המפלגה במעריב ולצרף נציג של מפא"י למערכת העיתון, ואף הבטיח שהעיתון, שהכריז על עצמו עם הקמתו כבלתי תלוי, "יימנע מהתקפת המפלגה גם בשאר העמודים".[27] על פי דיווח שנמסר לבן-גוריון על המגעים עם קרליבך בעניין העיתון, היה לעורך מעריב תנאי נוסף: סגירת ידיעות אחרונות, עיתון שמפא"י החזיקה באותה עת חמישים אחוז ממניותיו.[28] אילו היו הרעיונות הללו מיושמים בפועל, לא רק אופיו של מעריב היה משתנה: שיתוף הפעולה בין השחקן הפוליטי הגדול ביותר והשחקן התקשורתי החזק ביותר בזירה היה מחולל שינוי דרמטי באופיו של המרחב הציבורי בישראל. אלא שמאמצי קרליבך לא צלחו, ואף לא אחת מההצעות שהעלה יצאה אל הפועל. יותר מהעיתונים הפרטיים האחרים, היו למעריב קשרים הדוקים עם אישים בכירים בצמרת הממסד הפוליטי והביטחוני ובהם כמה ממקורבי בן-גוריון, כגון הרמטכ"ל משה דיין ויוסף אלמוגי, וכן בני פלוגתא שלו כגון משה שרת.[29] מאוחר יותר, כאמור, מתנגדיו של בן-גוריון בצמרת מפא"י בתקופת פרשת לבון הם שסיפקו לעיתון מידע רב. מערכת קשרים זו הביאה לכך שבמחצית השנייה של שנות החמישים ואילך, חלק ניכר מן המידע על המתרחש בדיונים פנימיים במפלגה הגיע לציבור באמצעות מעריב, בין היתר בזכות קשריו האישיים של העורך אריה דיסנציק עם הצמרת הפוליטית. ראשי המדינה אהבו להתרועע עמו, נועצו בו מפעם לפעם והיו מי שכינו אותו "מנכ"ל המדינה".[30] העמקת הסיקור הפוליטי בעיתון הביאה לכך שמזכיר מפא"י גיורא יוספטל התלונן ב-1958: "אין ישיבה של מפא"י אשר משתתפים בה חמישה אנשים שלא יסתננו ממנה פרטים לעיתוני הערב".[31] כתבי העיתון ועורכיו התאמצו מאמץ מקצועי עקבי לאיתור ולפרסום מידע בעל עניין ציבורי, אגב ניצול הקשרים ההדוקים של בכירי העיתון עם צמרת השלטון. בה בעת גילו לא פעם נכונות שלא לפרסם מידע בנסיבות מסוימות. "אין כמעריב, המוכן לוותר על פרסום ידיעה משני טעמים: אם מישהו מוסמך משכנע אותנו כי פרסום הידיעה עלול להזיק לענייני המדינה, ואם מתעורר ספק כל שהוא בנכונות הידיעה", כתב דיסנציק לבן-גוריון. "זה כוחנו, ועל זה גאוותנו, זה שכרנו וזה גם סוד תפוצתנו".[32] ערב מבצע קדש נודע לדיסנציק מפי מפקד גייסות השריון אלוף חיים לסקוב מראש על מועד פתיחת הקרבות, אך הוא נמנע מלהשתמש במידע בשל האופי האישי של השיחה: לסקוב ביקש להפקיד בידי קרליבך את צוואתו, והסביר לו שהוא עושה זאת לקראת מלחמה שתפרוץ בתוך שלושה ימים.[33] מורכבות השיח הציבורי, בישראל כמו במדינות דמוקרטיות אחרות, באה לביטוי ביחסי הגומלין בין בן-גוריון וצמרת מפא"י לבין מעריב, יחסים שהתאפיינו בו בזמן בעימותים ובשיתופי פעולה. שני הצדדים הרבו למתוח ביקורת זה על זה, אולם בה בעת התנהל דו-שיח מתמשך בין ראשי מפלגת השלטון לעורכיו וכתביו של ארגון התקשורת הגדול במדינה באותה עת. מבחינת הצמרת המדינית והפוליטית שימש מעריב ערוץ חיוני להעברת מידע ועמדות למרחב הציבורי, שחרג הרבה מעבר למעגל קוראי דבר, על המשמר ולמרחב. בה בעת, בשנות החמישים, הפך מעריב יותר ויותר גם לזירה שגורמים שונים במפא"י ניצלו לצורך קידום מאבקיהם בתוך המפלגה.[34] מבחינת מעריב, הקשרים ההדוקים עם צמרת הממשל והמפלגה הזרימו לעיתון מידע מדיני ופוליטי וחיזקו את יוקרתו המקצועית ואף את הצלחתו המסחרית. אמנם מעריב הפגין נכונות להימנע מפרסומים שנטען כי הם עלולים לגרום נזק לביטחון המדינה, אך עורכי העיתון לא היססו להתעמת, כפי שמתואר בפרקים הבאים, עם הממשלה ועם בן-גוריון בפרט, מפרשת אלטלנה עד פרשת לבון. הפרק לקוח מתוך ספרו של רפי מן "המנהיג והתקשורת – דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1948–1963", שראה אור באוקטובר 2012 בהוצאת עם-עובד בשיתוף עם המכון לחקר הציונות וישראל על-שם חיים וייצמן והמכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על-שם אנדראה וצרלס ברונפמן באוניברסיטת תל-אביב. כל הזכויות שמורות להוצאת עם-עובד ולאוניברסיטת תל אביב © [1] התייעצות בלשכת מפא"י, 3.7.1949, אמ"ע, תיק 2-25-1949-12. [2] ד"ר יגאל ידין, "דמות בלתי רגילה", דברים באזכרה לקרליבך, ספר השנה של העיתונאים תשט"ז, תל-אביב 1956, עמ 268. [3] מתוך לקט ממאמרי קרליבך, לרגל 13 שנים להופעת מעריב. עזריאל קרליבך, "אבני יסוד", מעריב, 17.2.1961. [4] עזריאל קרליבך, "מעריב – השנה החמישית, דו"ח פנימי" (מסמך פנימי), תל-אביב 1953, עמ 11. [5] מעריב, 11.9.1951. [6] עזריאל קרליבך, "שנה שנייה: דו"ח פנימי לשנת 1949", מעריב (מסמך פנימי), 15.2.1950, עמ 50. אני מודה לעמוס נבו על שהעמיד לרשותי מסמך זה. [7] שם. [8] דב יוסף, יונה וחרב, רמת-גן 1975 (להלן: יוסף, יונה וחרב), עמ 241–242. [9] על מערכת בחירות זו ראו: אורית רוזין, חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקטיב בישראל בשנות החמישים, תל-אביב 2008 (להלן: רוזין, חובת האהבה הקשה), עמ 130–196. [10] בן-גוריון, אגרת לבוחר, מעריב, 27.7.1951, עמ 8. [11] עזריאל קרליבך, "הפיכה", מעריב, 27.10.1950, עמ 3. [12] "דיקטטורה בדרך", העולם הזה, 795, 22.1.1953. וראו גם: אראל, עמ 229. [13] עזריאל קרליבך, "מטרת הבחירות היא שלטון יחיד", מעריב, 24.7.1951, עמ 2. [14] עזריאל קרליבך, "בן-גוריון – בעד ונגד", מעריב, 26.7.1951, עמ 2. [15] "הדו"ח של שמורק על הבזבוז בסוכנות", מעריב, 9.8.1951, עמ 1. [16] "טיפול בבקשה ארך מ-40 עד 240 ימים", מעריב, 7.8.1951, עמ 2. [17] ד"ר יגאל ידין, "דמות בלתי רגילה", ספר השנה של העיתונאים תשט"ז, עמ 268. [18] לדוגמה: מרכז מפא"י, 13.8.1951, אב"ג, חטיבת פרוטוקולים. [19] "צורה חדשה", מעריב, 15.2.1948, עמ 4. [20] כרמל, הכול פוליטי, עמ 158. [21]קרליבך, "דו"ח פנימי לתקופת השנה הראשונה, 1949/1948", מעריב (מסמך פנימי), עמ 17, ארכיון מעריב. [22] ביולי 1957 שיגר בתוך שתי יממות שלושה מכתבים לדיסנציק כדי להוכיח שהעיתון שגה בשלוש ידיעות שונות. מכתבי בן-גוריון לדיסנציק, 6.7.1957, 7.7.1957; מכתב דיסנציק לבן-גוריון, 16.7.1957, אב"ג, חטיבת התכתבויות. [23]יומן בן-גוריון, 8.3.1952, וכן מכתב בן-גוריון לקרליבך, 11.3.1952, אב"ג, חטיבת התכתבויות. [24] יומן שרת, 18.11.1953, אב"ג, אוספי שרת – יומנים. [25] מכתב קרליבך לבן-גוריון, 9.12.1953, מכתבי בן-גוריון לקרליבך, 6.12.1953, 13.12.1953, אב"ג, חטיבת התכתבויות. [26] שרת, יומן אישי, עמ 345. [27] יומן בן-גוריון, 20.11.1954. [28] יומן בן-גוריון, 24.9.1945, 25.9.1954. [29] בין היתר אישר שרת להעניק לקרליבך דרכון שירות (המוענק לשליחי המדינה) כאשר יצא לביקורו בהודו ב-1955 שרת, יומן אישי, עמ 634. שרת רחש הערכה רבה לקרליבך, אף כי חלק לעתים קרובות על עמדותיו וכינה אותו "הבכור-שטן של העיתונות הישראלית". שרת, יומן אישי, עמ 1144–1145. [30]אליצור, משחרית עד מעריב, תל-אביב תשס"ב, עמ 137–138. [31] הדברים מצוטטים במכתב יגאל אלון לבן-גוריון על הדלפות, 22.1.1958, אב"ג, חטיבת התכתבויות. [32] מכתב דיסנציק לבן-גוריון, 16.7.1957, אב"ג, חטיבת התכתבויות. עידו דיסנציק, "עורך יקר", העיר, 25.3.2004, עמ 44–48. [33] שם. [34] ב-1954, בעת המחלוקת החריפה על השליטה בסניף מפא"י בתל-אביב, הודה אברהם עופר שהדליף מידע להארץ ולמעריב כביקורת על מזכירות המפלגה שביקשה לשלוט בסניף. ראו: נעמי קיטרון, בין שלוש יבשות, ירושלים 2005, עמ 276–277.

עורך מקומון אילתי טוען כי דוברת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים מחרימה אותו, זאת חרף תגובתה המכחישה

העיתונאי עומר כרמון, עורך המקומון האילתי "ערב ערב באילת", טוען כי הוא אינו מקבל מענה מדוברת רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, סבין חדד. לדבריו, לפני למעלה משנה הודיעה לו חדד כי לא תענה לשאלותיו משום שלא אהבה פרסום שהופיע בעיתון אילתי. "כל נסיונותי להסביר לדוברת שהיא מבלבלת בין המקומון הוותיק ערב ערב באילת, שאני משמש עורכו, לבין כתבה שהופיעה בעיתון אילתי אחר בשם העיר (שנסגר מאז), עלו בתוהו", כתב לאחרונה כרמון בפנייה לליטל אפטר, יועצת התקשורת של שר הפנים גדעון סער. "מאז, למעלה משנה שדוברת מינהל האוכלוסין במשרד הפנים אינה עונה לשאלותי. האחרונה שבהן נשאלה שוב ושוב בשבועיים האחרונים, ולא זכתה למענה". כעורך עיתון אילתי, נתקל כרמון לא אחת בצורך לדווח על מהגרים ומבקשי מקלט שחוצים את הגבול ומגיעים לעיר. כך, לדוגמה, בחודש שעבר פנה לדוברות בעניין תושב העיר שטען כי במשך חודשים ארוכים מסרבים פקידי לשכת האוכלוסין באילת לרשום את בתו שנולדה לאשתו. אף שחלף למעלה מחודש מאז פנה לרשות, טרם קיבל תשובה, אומר כרמון. בעקבות פניית "העין השביעית" לדוברות רשות האוכלוסין וההגירה, נמסר כך: "לאחרונה אכן שמענו את הסיפור התמוה על חרם שמופעל על מר עומר כרמון. לא ברור במה מדובר ומהיכן הומצא הדבר, אך לרשות יש עשרות פניות ועשרות עיתונאים העובדים מולה, ואף אחד מעולם לא הלין על חרם. רשות האוכלוסין וההגירה אינה מחרימה עיתונאים, כמדיניות, ועם זאת נשמור את היחסים המקצועיים שלנו בינינו לבין העיתונאים. אנו ממליצים למר כרמון לפנות אלינו ישירות להסדר הסוגיה, במקום לפנות למגוון גורמים חיצוניים". בפנייה אישית לכרמון הוסיפה חדד כי טענות לגבי "חרם שלא היה ולא נברא" גוזלות מאגף הדוברות זמן יקר ומיותר. לדבריה, "כתב שמקבל באופן קבוע הודעות לתקשורת, זימונים לאירועים ולפעילויות (לאחרונה מנכ"ל הרשות היה אורח ראש העיר באילת וזומנת – ככל הכתבים האחרים) וכל חומר אחר שמקבלים יתר הכתבים אינו יכול לטעון שהוא מוחרם [...] על אף טענותיך נמשיך להתייחס אליך כאל כתב ככל הכתבים, ונעבוד מולך באופן מקצועי במידה זהה כפי שנעשה עם כולם". אלא שלדברי כרמון, הוא אינו נמצא ברשימת התפוצה של הדוברות ועדיין לא מקבל תשובות לפניותיו.

מאיר איינשטיין צועק את עצמו לדעת, מירי נבו מגדירה מחדש אתיקה עיתונאית | משה בוקר מדווח על ההתאחדות | עובדי one לא מוותרים להנהלה, צעדי המחאה בדרך | "פסק זמן" לא לוקחת פסק זמן

בשבוע שבו המשיך ערוץ הספורט להפגין עליונות טלוויזיונית, שבשיאה הבקשה של יס והוט מהמועצה לשידורי כבלים ולוויין לאשר ערוץ שידור נוסף לאולימפיאדת החורף, ואחרי שהפיק ערב שידורים מיוחד ומעניין בליל הסילבסטר, שכלל ראיונות מסקרנים עם שתי הצילבות הגדולות, אבי לוזון ולימור לבנת (שרואיינו בנפרד) – הוא גם הפיק קולות צורמים מצד שניים מבכירי מגישיו. על ההתלהמות והצעקנות המעושות של מאיר איינשטיין כבר נכתב כאן. השדר הבכיר בחר להמשיך בדרכו המשונה להתסיס דיונים תוך שאגות והטפות, וספג במוצ"ש הקודם קונטרה מצד חבר הפאנל בוני גינצבורג. זה קרה בתוכנית "שבת ביציע", בדיון על שכרו של המאמן הלאומי בכדורגל. איינשטיין התנפח ("כמה ימי עבודה בשנה יש למאמן כזה?"), בעוד שארבעת חברי הפאנל נותרו נינוחים יחסית ולא נגררו אחריו. יונתן הללי עוד ניסה להרגיע את המגיש הכאילו-עצבני ("אתה מייצר דרמה איפה שאין דרמה"), אבל בהמשך נקלע איינשטיין לעימות חריף עם גינצבורג. שחקן החיזוק מערוץ 1 דרש מאיינשטיין לאפשר לו לדבר בלי הפרעה: "אני אנהל את זה עכשיו ולא אתה, תפסיק עם הצרות עין שלך". בתום חילופי צעקות קצרים הטיח איינשטיין: "לא מקבל את הטיעון הזה", וגינצבורג הרים ידיים: "אני מחוץ למשחק, דבר כמה שאתה רוצה". איינשטיין הבין שהלך רחוק מדי, אבל המשיך בקו שלו וסנט בחבר הפאנל: "ויתרת?". כשגינצבורג ניסה לענות, היסה אותו ב"דבר דברי טעם, אני אשמע אותם, לא דיברת דברי טעם". גינצבורג הנעלב עוד ניסה להחזיר את עצמו לדיון: "אתה דיברת בלי הפסקה, עכשיו אתה לא תשיב, אתה תקשיב", איינשטיין לא ויתר וענה בצעקות, גינצבורג סיכם בכעס: "אני לא במשחק", איינשטיין הגיב ב"אתה מדבר שטויות", וגינצבורג הסיר מעליו בהפגנתיות את האוזנייה. גינצבורג נותר דקות ארוכות בשתיקתו הכעוסה. כשאיינשטיין ניסה בהמשך לשבור את הקרח ופנה לגינצבורג בשאלה, הוא נענה בשאלה: "מה דעתך?", כשאיינשטיין השיב, גינצבורג ענה לו: "מה שאתה אומר, גם אני אומר". איינשטיין: "אין לך דעה משלך?". גינצבורג: "מה שאתה אומר אני מתיישר. רק על-פי הדעה שלך, כי היא תמיד הקובעת". בביקורת טלוויזיה שכתב השבוע עינב שיף ב"ידיעות אחרונות", הוא כינה את השדר "איינשטיין יונייטד", וסיכם: "הוא אחד מסמלי המיאוס מהספורט הישראלי השטחי והקולני. סגנונו, גם כשהוא מביע דעות לגיטימיות או שואל שאלות מדויקות, מציב אותו בשורה אחת עם הגורמים שהוא מבקר". אם איינשטיין ממשיך להתנהג בדרכו, כאילו שדעתם של מבקרי תקשורת אינה נוגעת לו, אולי ביקורת מבפנים, לעיני כל ובמהלך שידור, כמו שחווה השבוע, תגרום לו להבין שהוא גורם נזק לעצמו. כשהצופים זוכרים בעיקר תקרית מגוחכת החושפת תככים בין העיתונאים המשתתפים, ופחות את הדיון והדעות שהושמעו בו, מתרדדת התוכנית ומקוטלגת בתודעה כעוד אחת באוסף הקאלט של תרבות הצעקות. את הצלילים הצורמים הנוספים הפיקה מירי נבו. המלכה של ערוץ הספורט הנחתה ביום ראשון האחרון את טקס בחירת ספורטאי השנה מטעם הוועד האולימפי (מעט לאחר פרסום הטור ביקשו מערוץ הספורט להדגיש כי נבו ביצעה את ההנחיה בחינם ובהתנדבות). בכך הצטרפה לגלריה מפוארת של עיתונאים בכירים שמעניקים את שירותיהם לגופים שהם מסקרים. קדמו לה ב-2013 עמית הורסקי מערוץ 1, שהנחה את ערב הגאלה של מינהלת הליגה בכדורסל, ואופירה אסייג, שהנחתה אירוע נוצץ שאירגנה בית"ר ירושלים לגיוס כספים מאנשי עסקים. בראיון שהעניקה לא מזמן למגזין "פירמה" של "גלובס", במטרה לקדם את שידורי אולימפיאדת החורף, העידה נבו על עצמה שהיא עיתונאית מנוסה ושטחה את משנתה המוסרית: "ברמה העיתונאית אני חושבת שאנחנו צריכים להיות נקיים. מגיש חדשות צריך לשמור על סוג של אובייקטיביות, למרות שהמציאות השתנתה ואנחנו הרבה יותר חשופים היום". נבו צודקת בעניין החשיפה: הטקס שהנחתה שודר ישירות בערוץ הבית שלה. נבו לבטח משוכנעת שההתקשרות שלה עם מושא סיקור אינה נוגדת את כללי האתיקה, בטח לא את אלה שלה. לגבי ניקיון עיתונאי, גם קרצוף עם וקס ופוליש לא יצליח להלבין את הכתם. השאלה המעניינת היא אם מדובר באובדן בושה טוטאלי, עזות פנים שקשה לתפוס, או בהעדר גמור של מודעות עצמית. ואולי שינו את החוקים ורק לנו שכחו לספר. אולי "עיתונאים נקיים" ו"סוג של אובייקטיביות", בעידן הנוכחי, מתייחסים רק למקרים בוטים של ניגוד אינטרסים, על גבול הפלילי. ואולי "עיתונאים נקיים" ו"סוג של אובייקטיביות" הם רק מס שפתיים, משהו שיש להתיז מדי פעם כמו די.די.טי, לפחות שהאוויר יהיה נקי, אם לא המהלכים בו. זה היה שבוע שבו שני פאנליסטים מ"יציע העיתונות" הפכו למועמדים רציניים לאימון הנבחרת, ו"יציע העיתונות" התגייס לקדם את החברים. במציאות ההזויה הזו נשמע המועמד אבי נמני הכי טבעי בעולם כשהגן בתוכנית על שמה הטוב של ועדת האיתור שהקים אבי לוזון, שאמורה להחליט אם הוא מתאים לנבחרת, בעוד שהמועמד השני, אלי אוחנה, זכה מלימור לבנת, שהתארחה באולפן, לתואר המחמיא "הדובר של לוזון" – תואר שהרוויח בצדק בשנותיו כחבר "יציע העיתונות". ועדת האיתור טרם דנה במועמדים לנבחרת, אבל העיתונאים כבר ידעו לאן זה הולך. יונתן הללי, "מעריב", טען שהכיוון הוא אלי גוטמן. משה שיינמן, "ידיעות אחרונות", כתב שזה יהיה כנראה אלי אוחנה. באתר ערוץ הספורט כתבו שאין הסכמה פה אחד. עד שבא "הארץ" ופתר את החידה: "ועדת האיתור צפויה לאשר עוד כהונה לגוטמן". ולמה דעתו של "הארץ" קובעת יותר מאחרים? כי את הידיעה הביא משה בוקר, האיש שמערכת עיתונו החליטה באוגוסט האחרון כי לא ימשיך לסקר את ההתאחדות ואת העומד בראשה, לאחר העימות בינו ללימור לבנת שחשף דובר במסווה של עיתונאי. לא ברור למה ב"הארץ" החזירו לחצר את כתב החצר. אולי הרצון לפרסם ידיעה שתתברר בקרוב כמדויקת ביותר גובר על עניין שולי כמו אתיקה. תמו השבועיים שניתנו להנהלת one כדי להיכנס למו"מ עם העובדים המוחים על תנאי העסקתם. ההנהלה התמידה בשתיקתה הזועפת, והעובדים לא יוותרו. באסיפת עובדים ביום שישי (4.1.14) הם דנו בצעדי המחאה הממשיים, שאמורים להתחיל ביום ראשון. בדף הפייסבוק שפתחו העובדים אפשר ללמוד בימים האחרונים מה הם חושבים על הניהול במקום עבודתם. הם כתבו את דעתם תחת שמם ותמונתם, ללא חשש וללא מורא. הבמאי אור זילברמן, שפוטר על-ידי הנהלת one אבל הוחזר על-ידי בית-הדין לעבודה, כתב על הנהלת מקום עבודתו שהכפישה את שמו בתעשייה כדי לפגוע בו, וסיכם: "אי-אפשר שההנהלה תמשיך להתייחס לעובדים בזלזול ותמנע מהם את הזכויות הבסיסיות". הצלם אסף חן כתב: "הצטרפתי להתאגדות כי אני מאמין שכל עובד בכל מקום עבודה חייב לקבל תנאים בסיסיים, הוגנים, ואת כל הזכויות המגיעות לו. אני אוהב את העבודה שלי ואני חושב שזו זכות גדולה להתפרנס ממה שאני אוהב לעשות, אך באותו זמן גם חושב שעובדה זאת לא צריכה להיות מנוצלת לרעה על-ידי מעביד באשר הוא". שגב נבון: ״הצטרפתי להתאגדות כי אני חושב שכל עובד זכאי לקבל תנאים הוגנים וראויים שמגיעים לו לפי חוק". לירון לוי: "אני לא אתן פה נאום על ההנהלה, כמה שהיא עיוורת לצרכינו, כמה אטומים האנשים שם וכמה אין להם כל עניין בטובת העובד. אני רק אומר שלי היו תנאים ממש נוחים ב-one, שכר סביר, אך כשהבנתי שלאנשים שעובדים לצדי יש כל-כך הרבה בעיות וטענות, הבנתי שאני לא יכול להמשיך כאילו זה לא נוגע לי". בני ואינר: "זה אמור להיות אינטרס משותף לקדם את הערוץ ולא להילחם מול העובדים שלך [...] עובדי one רוצים להתפרנס בכבוד במקום העבודה שלהם". באותו דף פייסבוק פורסם דבר עזיבתו של שאול קרצמן, "אחד האנשים האהובים במערכת". קרצמן עבד בערוץ הטלוויזיה של one שלוש שנים בתפקידים שונים, והוא עוזב "מכיוון שלא זכה להעלאה במשכורת אותה ביקש, שנתיים וחצי אחרי ההעלאה האחרונה, כשלכאורה הסיבות לסירוב נבעו ממעורבותו בוועד העובדים". התארגנות העובדים ב-one החלה לפני כמה חודשים, אבל זכתה להתעלמות של ההנהלה, שלא התייחסה לפניות העובדים וארגון העיתונאים שליווה אותם. בתגובה לקונית לתקשורת הם הודיעו כי הם "לומדים את הנושא". בינתיים הם חוזים בשיעור מאלף על סולידריות חברתית, על אומץ לב, על אהבה למקצוע, וגם, למרבה הפלא, למקום העבודה עצמו. כל שנותר הוא לקוות שהבריונות העיתונאית של האתר לא תחלחל גם למשא-ומתן על גורלם של עובדיו. בניגוד להחלטת ועדת התוכן של מליאת רשות השידור, ביום שני השבוע שודרה תוכנית הדיבורים "פסק זמן", הנועלת את ערב שידורי הספורט בערוץ 1. המגישה שרון פרי אף הבטיחה בסיום התוכנית להיפגש עם הצופים גם בשבוע הבא. מדובר בהפרה של הדרג הניהולי את החלטת המוסדות, קרי הדרג המפקח, שקבע לפני שבועיים כי יש להסיר את התוכנית מלוח השידורים. המתיחות הקיימת זה זמן רב בין היו"ר אמיר גילת לבין המנכ"ל יוני בן-מנחם ועוזרו זליג רבינוביץ (כשבוועד המנהל ובמליאה תומכים לצד זה ולצד זה) פרצה זה מכבר לאוויר הגלוי, כשהמהומה האחרונה נסובה סביב מינויו של אילן דה-פריס למנהל הטלוויזיה למורת רוחו של בן-מנחם. הנהלת הרשות מחרימה את ועדות המליאה, ועל כן כביכול לא שמעה על ההחלטה להוריד את "פסק זמן". הפס שמנהלי רשות השידור מותחים על הצופים אינו רק מקומם, אלא גם אבסורדי ממש, כשהדברים אמורים בערוץ הממומן מכספי ציבור, שעצם קיומו מוטל בספק ושיחסיו עם קהלו שרויים במשבר עמוק. לוח שידורים יציב – תנאי בסיסי לנאמנותם של הצופים – כבר מזמן אינו בנמצא בערוץ המתרסק, וכעת האינטריגות נשפכות אל המסך לעיני כל, בלי שמץ בושה.

עיתון יומי. יצא לאור על-ידי ארגון המחתרת לח"י מדצמבר 1947 ועד ספטמבר 1948, אז נסגר על-ידי הממשלה הזמנית מתוקף "הפקודה למניעת טרור", בעקבות רצח הרוזן ברנדוט. שיקף את חילוקי הדעות שהיו בארגון ערב קום המדינה

עיתון ערב יומי שהחל להופיע ב-20 בדצמבר 1947, לאחר פינוי הכוחות הבריטיים מאזור תל-אביב, כחלק מתהליך הפיכתה של לח"י ממחתרת לתנועה גלויה. מטרת העיתון היתה להשפיע על הציבור הרחב לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת. הוצאת העיתון היתה משותפת ללח"י ולתנועת-העם בראשותם של יגאל הורוביץ ובנימין לובוצקי (אליאב). עורכו הראשון של העיתון היה לובוצקי, ולצדו המשורר אוריאל הלפרין (יונתן רטוש). מאפריל 1948 החליף אליהו עמיקם את לובוצקי, שהתפטר בגלל מחלוקת על אופיו הפוליטי של העיתון. בימי חול הופיע העיתון כדף אחד בעל שני עמודים בלבד, ובימי שישי הופיעו שמונה עמודים. המערכת שכנה ברח אחוזת-בית 3 בתל-אביב, ולאחר מכן עברה לרח רענן 23. בשיאו הופיע העיתון ב-7,000 עותקים, שכל אחד מהם נמכר ב-10 מיל. בסך-הכל יצאו 234 גליונות של "מברק", לא כולל גליונות מוצאי-שבת, שלא היו ממוספרים. בעיתון פורסמו ידיעות פוליטיות, מאמרי פרשנות ושירים אקטואליים, שהיו לעתים תשובה ישירה לשירי נתן אלתרמן ב"דבר". הקו המערכתי היה חצוי, בעקבות חילוקי הדעות ששררו בין אנשי לח"י. כך, למשל, למרות ההתנגדות המסורתית של הארגון לתנועות הפועלים, גרס מאמר המערכת הראשון כי ברית-המועצות איננה אויבו של העם העברי, אלא בת-בריתו הטבעית, וגם בהמשך נתגלתה בו אוריינטציה פרו-סובייטית. יצחק שמיר סיפר כמה חודשים לאחר סגירת העיתון, במהלך הוועידה הגלויה הראשונה והאחרונה של הלח"י: "ניסינו להקים ביטאון של התנועה, עיתון [...] העיתון צריך היה לשמש ביטאון לתנועה פוליטית, היה צריך לבטא קו אחיד וברור. הוא לא יכול היה לעשות זאת, משום שקו כזה עדיין לא היה". העיתון שימש גם במה להתקפות קשות נגד הבריטים. בערב פס"ח תש"ח, לדוגמה, נכתב בו כי יש "לשתות דם (רצוי בריטי) בכוסות גדולות, ולקרוא בקול, לחרדת המסובים – המלצר, עוד כוס דם בבקשה...". לכל אורך דרכו הובעו בו עמדות אופוזיציוניות וביקורת חריפה כלפי הממסד הישראלי, לפני הכרזת המדינה וגם אחריה. עקב כך סבל מהטרדות תדירות של הצנזורה. בקיץ 1948 התרבו בעיתון ההתקפות על הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, ועל עיתון "הארץ", שאהדו. ב-10 בספטמבר, שבוע לפני רצח הרוזן, נעצר העורך עמיקם ונכלא בכלא שאטה בשל פרסום מאמר ביקורת נגד ברנדוט ובגין עבירת צנזורה שביצע כשפירסם ידיעה על חיפוש שנערך במחנה לח"י בשיח מוניס. לאחר רצח ברנדוט, ב-17 בספטמבר, הוציאה הממשלה הזמנית את "הפקודה למניעת טרור", ועצרה מאות פעילי לח"י. המשטרה הצבאית החרימה מכונות כתיבה וציוד במשרדי "מברק", והוא חדל להתקיים. עמיקם פנה מכלאו לוועדת העורכים וביקש שתתערב בעניינו. הוועדה החליטה שאין לטפל בעניין מעצרו – כיוון שעיתונו אינו מופיע ולכן הוא אינו עורך אותו. ב-22 בספטמבר 1948 הודיע עיתון "הבוקר": "עיתון הערב מברק לא הופיע [...] רוב חברי המערכת נעצרו ובחלקם לא הופיעו [...] בעת החיפוש שנערך במערכת העיתון לא נמצאו העובדים החשובים". בנימין לובוצקי (אליאב) אליהו עמיקם ישראל אלדד (שייב) אהרון אמיר אוריאל הלפרין נתן ילין-מור רחל ענבר ברוך נאדל (אורן) "דוש" במברק הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש) החל את דרכו בעיתונות העברית בפרסומי הלח"י. בתקופה הקצרה שבה הופיע "מברק" פורסמו עשרות קריקטורות של דוש, שחתם בשם "שיר". מברק נגד "הארץ" האיבה של "מברק" לאנגלים שימשה לעתים גם אמצעי ניגוח של כלי תקשורת אחרים: ב-23 בדצמבר 1947 התקיף מאמר המערכת של "מברק" את עיתון "הארץ" ועורכיו על שפירסמו משחת שיניים תוצרת אנגליה. "מברק – היומון שעלה מן המחתרת", אילנה קדמי, "קשר" מס 3, מאי 1988, עמ 99–106 "מחקר חלוצי על לח"י – אורות וצללים", פנחס גינוסר, "קתדרה" מס 65, ספטמבר 1992 "לח"י בין ימין לשמאל – הערות לביקורת", יוסף הלר, "קתדרה" מס 71, מרץ 1994 "לקסיקון לח"י", נחמיה בן-תור. משרד הביטחון, 2007

"ידיעות אחרונות" בתהליכי פרידה מאולמרט | "ישראל היום" נרגש מרעיית ראש הממשלה | יוסי ורטר מדווח על אחורי הקלעים בעסקת אדלסון–"מקור ראשון"

"גורלו הציבורי של אולמרט נחרץ", קובע הבוקר יוסי ורטר, פרשן "הארץ". זו אינה הפעם הראשונה שהקריירה של אולמרט מוספדת פומבית, אולם הפעם יש לתובנה הזו כוח שכנוע. לא בגלל הסיקור הנרחב וההסברים המלומדים על העסקה בין הפרקליטות לשולה זקן, שרואים אור ב"הארץ" וב"ישראל היום", אלא דווקא בשל הסיקור בעיתון ששמר לאולמרט אמונים והיה לו בית תקשורתי – "ידיעות אחרונות". "אולמרט, ועוד יותר ממנו פרקליטיו, חטאו במהלך המשפט בחטא היוהרה", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "[...] הם לא הביאו בחשבון את מידת הנזק ששולה זקן יכולה לגרום לבוס שלה לשעבר בעצם ההחלטה שלה לצאת נגדו. הם לקחו אותה כמובנת מאליה. [...] מעבר לסיפור הפלילי, אם יש סיפור פלילי, יש כאן טרגדיה. הסיפור איננו בהכרח על נאמנות ושברה, או על נאמנות ובגידה. נאמנות היא לפעמים תירוץ, השתעבדות להרגל, סידור נוח. אבל היתה מחויבות, והיתה מסירות, והיו הצלחות, והיתה זיקה רבת שנים. גם אם זה היה חייב להיגמר כך, בהשתלחות הדדית, זה עצוב. שולה ואהוד כבר לא". ונוני ואהוד? גם להם היו ימים יפים ביחד. גם שם היתה מחויבות, והיתה מסירות, והיו הצלחות, והיתה זיקה רבת שנים. כעת נראה שדרכיהם נפרדות, לא מפני החלטה של מוזס להתנער מראש הממשלה לשעבר, אלא משום שכנראה גם הוא הבין שאין עוד טעם כרגע להילחם נגד הזרם – בין כה וכה גורלו הציבורי של אהוד אולמרט נחרץ. סימה קדמון מתארת בטור שלה את שולה זקן כבוגדת ("החליטה ברגע האחרון לפתוח פה ולמסור את אדונה", "מושחתת עד לקצות ציפורניה"), אבל יש לה גם מה להגיד על החשדות לפלילים של אולמרט ("עבירות חמורות ביותר"). "יהיו מי שיטענו, ולא רק בקרב תומכיו של אולמרט, שאין לזה סוף ושמדובר ברדיפה מתמשכת", היא כותבת, "[...] אבל לא ניתן להתעלם מהצורך הציבורי לשמוע את דבריה של מי שהיתה הקרובה באנשיו של אולמרט, הטוענת היום לביצוע עבירות פליליות בידי מי שכיהן כאן בתפקידים הציבוריים הרמים ביותר". ועוד קובעת קדמון, כמו ורטר, כי "בימים אלה הוכרע דינו של אולמרט בקרב הציבור. גם אם ייצא חף ונקי מכל הפרשות, איש ציבור הוא כבר לא יהיה". גם קדמון, כמו ברנע, מדמה את נפתולי עלילות אולמרט וזקן למחזה בדיוני. את התפקיד של המקהלה היוונית, שבפיה "פרשנויות נבוכות ומבולבלות" למתרחש מולה, מעניקה קדמון לתקשורת הישראלית. זו גרסה מקילה. "בסוף-השבוע שעבר התפרסמה בMarkerweek שיחה שערך גיא רולניק עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וההוגה הכלכלי לואיגי זינגלס", כותב יאיר אסולין במדורו שב"הארץ". "קראתי אותה. לפני כן צפיתי בה במחשב. משהו בשיחה הזאת הפריע לי. היה ברור לי שהיא מפספסת דבר מהותי. קראתי אותה שוב ושוב. בפתיחת השיחה אומר רולניק לנתניהו שהיום לא נדבר על ענייני השעה אלא על קפיטליזם, כלומר: היום, בשיחה הזאת, ראש הממשלה הוא לא ראש הזרוע המבצעת של מדינה קיימת, אלא היום הוא הוגה כלכלי. היום הוא כאן כדי לדבר על תיאוריות, כדי לנתח כשלי שוק, כדי לצייר תרשימי זרימה. כמו שלושה הוגים שנפגשים בלובי של בית-מלון באיזה כנס, בין השחייה בבריכה לארוחת הצהריים. הדיבור תיאורטי כמעט לחלוטין, הדוגמאות הן רק לשם המחשה. אין דרישה להצמיד את התיאוריה למציאות. אין דרישה לתת דין-וחשבון". שלושת טורי הכלכלה המרכזיים של סוף-השבוע מתייחסים אף הם לראיון שערך גיא רולניק עם בנימין נתניהו (או ל"שיחה", כפי שמגדיר אותה אסולין), כל אחד בדרכו. רולניק עצמו מחמיא לנתניהו – "אף פוליטיקאי ישראלי אינו מתקרב לרמתו של נתניהו בכושר ביטוי ובהבנה כלכלית" – ואז מטיף לו כי עליו לפעול, ולא רק לדבר. בין היתר שב ומדגיש רולניק את דברי נתניהו על העיתונות בישראל וחלקה בהשחתת המידות. "המלחמה שמתנהלת בינך לבין הבעלים של ידיעות אחרונות נוני מוזס, עורכיו וחבריו לא קשורה לשמאל ולימין, לשטחים או לכיבוש, לאידיאולוגיה וגם לא לאהוד אולמרט", כותב רולניק. "זה קרב על כוח. קרב על כסף. קרב על מי מנהל את המדינה. האם ראש ממשלה נבחר בישראל יכול לנהל מדינה מבלי להתחבר, לגנוב סוסים ולשתף פעולה עם מוקדי הכוח הגדולים בתקשורת? "[...] אתה טענת כי בישראל פועלת אותה שיטה [קניית פוליטיקאים כדי לחסום רפורמות לטובת הצרכנים ומשלמי המסים] – רק שהיא עוברת דרך העיתונים והערוצים המקורבים לטייקונים – אלה לא ממש עיתונים, אלא כלים מתוחכמים של האוליגרכיה. 95% מהחומר בהם לגיטימי כדי לטשטש את ה-5% שהם הסיבה שלמענה הם קיימים: להפעיל מנופי כוח על הפוליטיקאים כדי שישרתו את הטייקונים ואת קבוצות האינטרס. יפה. אז עכשיו סוף-סוף הסוד הגדול בחוץ. הציבור מתעורר, לומד ומבין. אז בבקשה, אדוני ראש הממשלה, הציבור מאחוריך. דלג מעל לראשיהם של עיתוני הטייקונים. התעלם מהערוצים וצא לדרך. אם תביא תוצאות לא תצטרך את שלדון אדלסון". ב"גלובס", עיתונו של טייקון נדל"ן בשם אליעזר פישמן, מייחד סגן העורך אלי ציפורי כמה מלים לראיון שערך רולניק עם נתניהו. ציפורי כמובן לא נוקב בשם המפורש של העיתונאי, רק מזכיר כי היה זה "אחד הראיונות החנפניים מהעת האחרונה – מאותם ראיונות שבהם המראיינים מתייצבים עם הפומפונים כאילו היו להקת מעודדות המוחאת כפיים ומתעלפת מהתרגשות בכל פעם שנתניהו זורק לאוויר הברקה כלכלית". מדוע נדרש ציפורי לראיון של רולניק עם נתניהו? משום שמצא בו טעות. באחת מתשובותיו התייחס נתניהו להפרטת בתי-הזיקוק ואמר: "הם אמרו שאין מספיק אפשרויות לבתי-זיקוק קטנים יותר. אמרתי, באמת? אז התקשרתי למישהו בלונדון, ישראלי, אחד מהמומחים הגדולים ביותר בעולם לבתי-זיקוק, שמחזיק בכ-150 בתי-זיקוק כאלה באירופה". "אין אף ישראלי שמחזיק 150 בתי-זיקוק באירופה", מתקן ציפורי ומוסיף: "מבדיקה שעשינו עם מומחים בשוק, גם אין 150 בתי-זיקוק באירופה". "פנינו השבוע ללשכת ראש הממשלה בשאלה מי אותו ישראלי שעימו התייעץ נתניהו ומחזיק כך וכך בתי-זיקוק באירופה", כותב ציפורי, "ובתגובה נחת היום על שולחננו תמלול הפסקה הרלבנטית מהראיון באנגלית: ובכן, נתניהו התכוון ליועץ ישראלי, אחד המומחים הגדולים בתחום בתי-הזיקוק, ולא אחד שמחזיק בתי-זיקוק". גם בעיתון הטייקונים השני, ובעצם הראשון, "ידיעות אחרונות", עיתון שאינו בשליטת טייקון עסקי, אלא טייקון תקשורתי המקורב לטייקונים העסקיים ומשמש להם פה ובמה וקשת מוצלבת בעת הצורך, יש התייחסות בטור הכלכלי המרכזי לראיון של רולניק עם נתניהו. התייחסות מהסוג שמאפיינת את "ידיעות אחרונות" – התייחסות באמצעות התכחשות מופגנת. לא סתם התעלמות מהראיון של נתניהו ב"דה-מרקר"; את זה יכול לעשות כל פרשן בכל עיתון. ב"ידיעות אחרונות" קובעים שהוא כלל לא התקיים. "ראש הממשלה נתניהו לא מתבטא באחרונה בתדירות גבוהה בנושאים כלכליים", כותב סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", בטורו שבמוסף "ממון". "הוא עושה זאת במשורה, וגם אז אמירותיו סתמיות, אגביות". ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום (יונתן זינדל) שבו נראית רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, מוקפת גברים בחלוקים לבנים. מתי טוכפלד מדווח כי נתניהו פרשה חסותה על אירוע התרמה למרכז קשישים ירושלמי, שבמסגרתו הכינו שפים מישראל ומחו"ל ארוחה לתורמים. התצלום והדיווח מצאו את דרכם לידיעון היומי שמשגר העיתון למנויים המקוונים שלו. שרה נתניהו נראית בו כמקור כל הטוב שבעולם. במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" מוסיף טוכפלד עוד כמה מלים טובות על רעיית ראש הממשלה. תחת הכותרת "שרה שלא הכירו" כותב עיתונאי "ישראל היום": "בכל פעם ששרה נתניהו מותקפת בתקשורת, מוביל הדבר לתגובת נגד של מכריה וסתם אזרחים אשר מתקוממים נוכח מסע הרדיפה, בעוד הרושם שהותירה עליהם הפוך לחלוטין. גם הפעם התמלאה תיבת הדואר, הרגילה והאלקטרונית, בבית ראש הממשלה במכתבים כאלה. אחד מהם שווה התייחסות מיוחדת". טוכפלד מביא את סיפורו של תום סבירסקי ז"ל, שמת בגיל ארבע ממחלת הסרטן. אביו שיגר מכתב ובו פיאר את התנהגותם של בני הזוג נתניהו, ש"השתתפו באירוע עם קבוצת הכדורגל ברצלונה למען ילדים חולי סרטן". לדבריו, "בני תומי, שהיה הקטן במשתתפים, נישא על-ידי בנימין ושרה נתניהו, והם דאגו לו במשך כל האירוע כאילו היה בן משפחה. בני הזוג נתניהו לא שכחו לעקוב אחר מצבו הבריאותי של תומי. כשנודע להם שתומי נפטר, הם התקשרו כמה פעמים לנחם ואף שלחו איגרת אישית. חורה לי במיוחד ההתייחסות הרכילותית לגב שרה נתניהו, שרגישותה וטוב לבה היו כל-כך נוגעים ללב. שרה נתניהו היא זאת שיזמה את המפגש, ואי-אפשר שלא להבחין בכמה בריאות זה עלה לה". מודעה במסווה של ידיעה בלתי חתומה בראש עמ 10 של "ידיעות אחרונות" מזמינה את הקוראים לבקר במפעל קוקה-קולה במהלך חופשת הפסח. הדגש של החברה המשווקת משקה לא בריא בבקבוקים מפלסטיק: מִחזור ואיכות הסביבה. "קוקה-קולה פועלת שנים רבות בתחום האחריות הסביבתית", מצוטט המנכ"ל. מודעה המקדמת את אירועי הפסח של החברה מתפרסמת על פני שני עמודים במוסף "7 ימים" של העיתון. שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש להכרזה על צאתו לדרך של מיזם "משפחה בצמיחה 3", שיתוף פעולה של העיתון ואתר ynet עם בנק הפועלים. "במרכז הפרויקט חמש משפחות שמתמודדות עם קשיים באיזון התקציב שלהן, ומקבלות הכוונה מיועצים מקצועיים כדי לצאת מהמינוס ואפילו להתחיל לחסוך", כותבת נטלי גרויסמן בפנים המוסף. "המשפחות שיתקבלו לפרויקט", נכתב בסטמפה צהובה, "יזכו ב-20 אלף שקל, אשר יופקדו בתשלומים חודשיים בתוכנית דן חסכן של בנק הפועלים". פארסה שוב דמותו של אביב גפן ניבטת מאוזן שמאל בשער גליון שישי של "ידיעות אחרונות", שוב רז שכניק חתום על ראיון עימו במוסף "7 לילות", וכיוון שחייבים לחדש, נמצא רעיון עיתונאי מקורי: שכניק חד לגפן חידון על חייו. "מי חימם את ההופעה שלך שבערד ב-1994?", "עשית ליין של נרות ריחניים. באילו צבעים, ומה היה כתוב עליהם?", "כמה עלה יומן אביב גפן לנוער לשנת 1994 ומה הוא כלל?". התשובה לשאלה האחרונה: "25 שקל עם ציטוטים של גפן". את "ידיעות אחרונות" עם ציטוטים של גפן אתם יכולים לקנות הבוקר תמורת 15 שקל בלבד, אבל יש בו רק תאריך של יום אחד. "מקור ראשון" מודיע לקוראיו בידיעה הנדפסת בשער העיתון כי איל ההון שלדון אדלסון צפוי להיות המו"ל הבא שלו. "מקור יודע דבר בתחום התקשורת הימנית טוען כי בעקבות קריסת בן-צבי, בנט הוא שפנה למוזס והציע לו לרכוש את מקור ראשון. כשאדלסון שמע על כך, הוא פעל מהר והניח חבילה שמנה של זיטונים, סליחה, שקלים, על השולחן", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "[...] על-פי אותו מקור, מי שדחק באדלסון להציע הצעה נאה לנאמן הוא לא אחר מאשר נתניהו. כאשר ראש הממשלה שמע שמוזס, האויב הגדול שלו שרודף אותו עד חורמה באמצעות העיתון ואתר האינטרנט הנפוצים שלו, עשוי לרכוש גם את עיתון הימין, הוא חישב להתפלץ ואץ לבקש סעד מהקשיש הטוב והמיטיב מלאס-וגאס". ב"גלובס" התפרסם אמש ראיון שערך לי-אור אברבך עם עו"ד שלום גולדבלט, שייצג את החברות שהוציאו את "מקור ראשון" ו"מעריב". גולדבלט מספר כי בשבועות האחרונים חלה עלייה בפרסום ב"מקור ראשון", עדות לחשיבות של העיתון עבור קהילת קוראיו. באשר ל"מעריב" טוען גולדבלט כי ועד עובדי העיתון תרם לקריסתו. "כל אחד דאג לתחת שלו ורץ להגיש תלונות במשטרה במקום לחשוב איך עושים עיתון טוב יותר", הוא אומר, ובהמשך מכנה את שלמה בן-צבי "אדם רציונלי". המדור של אודטה בעיתון "מעריב", שגם הבוקר רואה אור במתכונת מצומצמת, תמציתית, כולל עצות לנקיון אמבטיה חומה.

בשבוע האחרון מופנית ביקורת חסרת תקדים כלפי בכירים בצה"ל על רקע שאלת הפגיעה בכשירות הצבא בעקבות המהפכה המשפטית. למרות המשבר הנוכחי, וזה של חוק הגיוס המתקרב, ח"כ אדלשטיין ממשיך בסירובו לכנס את הוועדה שבראשה הוא עומד. "אנו מבקשים לערוך דיון חירום ענייני", דרשו שוב שבעה מחברי הוועדה במכתב לאדלשטיין

בימים האחרונים נדמה שהמשבר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו וחלק מהח"כים בקואליציה, לראשי מערכת הביטחון צה"ל עמוק מתמיד. הטענות על טיפול לקוי במתנדבי המילואים שהודיעו כי לא יתיצבו בעקבות המהפכה המשפטית, וההשלכות על כשירות צה"ל, הביאו לביקורת חריפה מצד חברים שונים בקואליציה. בשבוע שעבר קיים נתניהו שיחה עם הרמטכ"ל הרצי הלוי ועם בכירים נוספים בצה"ל ונזף בהם כי הם פוגעים בהרתעת הצבא. זאת, לאחר פרסום ציטוטים של מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר בפגישה עם טייסים, ברקע המהפכה המשפטית. "אתם פוגעים בהרתעה. למה אתם מוציאים כותרות כאלה?". משבר נוסף עומד לפתחן של מערכת הביטחון והממשלה, בצל הרצון מצד גורמים חרדים בקואליציה להעביר את חוק הגיוס כבר בכנס החורף הקרוב, ובכך להעניק פטור גורף מצה"ל לבחורי הישיבות. בצל המצב החמור, נשלחה ביום ראשון שוב בקשה לדיון חירום מטעם חברי ועדת החוץ והביטחון ליושב הראש חבר הכנסת יולי אדלשטיין (ליכוד). במכתב דרשו שבעה חברי ועדה מקרב האופוזיציה לכנס אותה כדי לקיים דיון בנוגע להשלכות המהפכה המשפטית וחוק הגיוס הצפוי לעבור בחורף הקרוב, שעשוי להשפיע על כשירות ולכידות צה"ל, ועל אופיו ומהותו כמודל צבא העם, זאת בנוכחות שר הביטחון, הרמטכ"ל, ובכירי צה"ל. עם זאת, ולמרות החשש לפגיעה בכשירותו וחוסנו הלאומי של צה"ל, אדלשטיין ממשיך לסרב בעקביות לבקשת חברי האופוזיציה ווהקואליציה לכנס את הוועדה לדיון בנושאים ביטחוניים שעל סדר היום. "לא נסתרה מעינינו כמו מעין הציבור כולו, הודעתו של בכיר במערכת הביטחון השבוע הטוען כי אי ההתייצבות שונה בין היחידות – אבל בעוד כחודש נהיה בבעיה במוכנות למלחמה, בעיקר בחיל האוויר, אם המצב יימשך כמו שהמגמה כעת", כתבו חברי הוועדה. "כמו גם דברי דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, אשר הביע דאגה עמוקה וציין כי יש פגיעה בחיל האוויר ובמערכים מתוחמים מסויימים בצבא". בנוסף, ביקשו הפונים להשתמש בסעיף 111(ה) לתקנון הכנסת, כלי פרלמנטרי משמעותי, שמאפשר להם לדרוש מיושב ראש ועדת חוץ וביטחון לכנס את הוועדה לפי דרישה של לפחות שליש מחברי הוועדה. אולם נכון לרגע זה הבקשה מצטרפת לבקשות רבות שטרם נענו על ידו של חבר הכנסת אדלשטיין, זאת חרף הנהלים הקבועים בתקנון. "כולנו תקווה שבעת הנוכחית, הקואליציה תשכיל להוריד מסדר היום את חוק הגיוס במושב החורף, תפעל לאחות את הקרע בעם ותמזער את הפגיעה בסולידריות החברתית", סיכמו חברי הכנסת החתומים. שבעת חברי הכנסת החתומים על המכתב: שרון ניר (ישראל ביתנו), רם בן ברק (יש עתיד), גדי איזנקוט (המחנה הממלכתי), מאיר כהן (יש עתיד), מרב מיכאלי (העבודה), גדעון סער (המחנה הממלכתי), אלעזר שטרן (יש עתיד). על אף שהחתומים על המכתב נמנים מהאופוזיציה בלבד, ישנם גם חברי כנסת מהקואליציה שהביעו לאחרונה את מורת רוחם מהשלכות המהפכה המשפטית ובפרט מחוק הגיוס שלא תורם ממילא למשבר בצה"ל. כך למשל ביום שלישי האחרון אמר חבר הכנסת אלי דלל (ליכוד) כי: "צריך לגייס את כל מי שבר גיוס – כולל חרדים. מאוד מכבד את לומדי התורה אבל צריך להגביל את זה, לא יכול להיות שאנחנו נגיע למצב שיש ל-170 אלף איש פטור". וכן הודיע בעבר שלאחר שעבר חוק עילת הסבירות, מכאן ואילך לא ייתן את ידו למהלך חד צדדי מצד הקואליציה. לפניו, תקף חבר הכנסת דוד ביטן (ליכוד) את חבריו לליכוד בנוגע לדיון בהמשך חקיקת המהפכה המשפטית: "לא נאפשר יותר שבן אדם אחד יקבע את מה שקורה. יש עדיין סיכוי לפשרות", ואף הזהיר "בשלבים הבאים אנחנו נתערב". לא התקבלו תגובות מיו"ר ועדת החוץ והביטחון ומיו"ר הכנסת.

ב"ידיעות אחרונות" מעניקים כותרת ראשית לידיעה של בלוגר | ב"מעריב" לא מדווחים על חיסול בעזה | והעיתון "דה-מרקר" מארגן כנס

"נעצר חשוד בסרט ההסתה נגד שי ניצן", קוראת הבוקר הכותרת הראשית של "ישראל היום". איציק סבן ואפרת פורשר מדווחים בכפולה הפותחת של העיתון כי "העצור הוא בעל דעות שניתן לשייכן לימין הקיצוני, אולם לפני כמה שנים היה מוכר כפעיל שמאל שדעותיו השתנו". עוד מדווח שבשנים האחרונות הזדהה כחבר בארגון בשם "ניצחנו וננצח", השתייך לתנועת "ארץ ישראל שלנו", התפקד לליכוד והתבטא נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות. "בעבר", מוסיפים השניים לדווח, "הגדיר את עצמו [החשוד] כיהודי, חילוני, מאמין אדוק בקב"ה ובתורתו". ב"הארץ" מדווח על מעצר החשוד בתחתית הכפולה הפותחת. חיים לוינסון ויניב קובוביץ מדווחים כי החשוד חבר ב"מטה העולמי למען הצלת העם והארץ" של הפלג המשיחי בתנועת חב"ד ובחטיבת מנהיגות-יהודית של משה פייגלין בליכוד. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על המעצר ירון דורון ועקיבא נוביק, במסגרת ידיעה המתפרסמת בתחתית עמ 12. כאן מופיע הציטוט של החשוד על עצמו בנוסח מורחב ומדויק יותר ("אני יהודי, ישראלי, חילוני, מאמין אדוק בקב"ה ובתורתו. מצטיין דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2000"), המאפשר לכל בעל גישה למנוע החיפוש גוגל את האפשרות לאתר בקלות את זהותו. אתמול, בשער עיתון "מעריב", אפשר היה למצוא את הכותרת "מי מסית לרצוח את הפרקליט" כחלק מהפניה גדולה יותר לידיעה על דו"ח תנועת אם-תרצו בדבר מימון ערבי לארגוני שמאל. נוסח הכותרת הידהד טענות של פעילי ימין כי הסרטון שהופץ הוא פרובוקציה שנועדה להפלילם. הבוקר, כשמסתמנת תשובה לשאלה "מי מסית לרצוח את הפרקליט" שאינה עולה בקנה אחד עם טענות פעילי ימין, הידיעה על כך נדחקת לטור הצד של עמ 17. עמיחי אתאלי ואבי אשכנזי מדווחים שם שמדובר ב"פעיל ימין מוכר". כפי שציין כאן אתמול שוקי טאוסיג, הדו"ח של תנועת אם-תרצו, שפורסם בהבלטה ב"מעריב", לווה בטור פרשנות מאת בן כספית. הפרשן הבכיר של העיתון, ששימש בעבר מגאפון לממצאי הדו"חות של אם-תרצו, היה מעט מסויג יותר אתמול וכתב כך: "הפרטים שמובאים כאן היום, בתחקיר נוסף של אם-תרצו, יותר ממטרידים. אנחנו בודקים אותם כבר כמה ימים". למרות "כמה ימים" של בדיקה, כספית לא הכריע אתמול אם יש ממש בממצאי אם-תרצו, אלא הסתפק במסקנות חריפות אך היפותטיות ("אם אכן יש קשר בין הבנק האסלאמי, קרנות צדקה אסלאמיות וקרנות התומכות במשפחות שהידים ומקושרות לגורמים עוינים לישראל לבין כמה מהארגונים הציבוריים הפועלים כאן בתוכנו במסווה של ארגוני זכויות אדם למיניהם, אז משהו כאן משובש מהיסוד. אם חלק מהכסף שעומד מאחורי ארגונים כמו שוברים-שתיקה ובצלם הוא כסף אסלאמי, אז אנחנו בבעיה"). בידיעה המרכזית שפירסם אתמול "מעריב" על דו"ח אם-תרצו כתב עמיחי אתאלי כי "המחקר חושף קשר הדוק בין קרן ה-NDC [...] שמושבה ברמאללה ואשר מעבירה מימון לארגוני שמאל רבים בישראל, לבין ארגון ה-Welfare Association (אגודת הרווחה), שבין מקורותיו הכספיים נמצאות מדינות ערב ואפילו ארגונים שמטרתם המוצהרת היא תמיכה ותקצוב של משפחות שהידים". בעקבות הפרסום ב"מעריב", הבלוגר יוסי גורביץ בדק ומצא, בין היתר, כי "התרומה של ה-WA [ל-NDC] היא פחות משני אחוזים מסך התרומות" וכי "אין שום קשר – על כל פנים, אם-תרצו לא הוכיחה כזה – בין קרנות אל-קודס ואל-אקצה ובין ה-WA, שלא לדבר על ארגוני זכויות האדם הישראליים". בעוד שב"מעריב" בדקו את נתוני התחקיר של אם-תרצו במשך "כמה ימים", בפוסט שפירסם אתמול גורביץ ציין הכותב כי "לגלות שרוב התרומות של ה-NDC מגיעות מהאיחוד-האירופי והבנק העולמי לקח לי פחות משלוש דקות. לקרוא ולפרק את הטיעון של אם-תרצו, ואחר-כך להרכיב אותו מחדש לפוסט – פחות משלוש שעות". ב"הארץ" מדווח חיים לוינסון כי "ישראל כבר מונעת מימון מארגוני טרור בחו"ל". על-פי דיווחו, "כבר כיום ישנו איסור על קבלת תרומות מגופים טרוריסטיים בחו"ל, והרשות להלבנת הון הגבירה את האכיפה בנושא בשנים האחרונות. כך למשל, מאז 2008 אותרו 163 ארגונים הנגועים בכספי טרור, והוצאו נגדם צווים האוסרים על קבלת כספים מהם". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("העד שלא רצה לדבר") מוקדשת הבוקר לחשיפה של עיתונאי ובלוגר שאינו נמנה עם כותבי העיתון. "ארה"ב עצרה בחשאי את גבי בן-הרוש, שעשוי להיות עד מרכזי נגד מאיר ויצחק אברגיל, ומאשימה אותו בעבירות הגירה, זיוף ורכוש", נכתב בכותרת המשנה. "הערכה: כך לוחצים האמריקאים על בן-הרוש להסכים למסור את העדות המכרעת נגד האחים אברגיל, שיוסגרו היום מישראל". בכפולה הפותחת מתפרסמת ידיעה נרחבת על ההתפתחות בפרשה, וקרדיט בולט למי שחשף אותה – העיתונאי אמיר זוהר, שפירסם על כך אתמול פוסט בבלוג שלו, "פוסטה". באופן בוגר וראוי, החריג כל-כך בעיתונות בישראל בכלל וב"ידיעות אחרונות" בפרט, הקרדיט לזוהר מופיע הן בכותרת המשנה של הידיעה והן בפסקה השנייה שלה, החתומה על-ידי "כתב ידיעות אחרונות". לצד הידיעה, תצלום של עמוד השער של כתב האישום, שאת נוסחו המלא העלה אתמול זוהר לבלוג שלו (באתר ynet שומרים אמונים למסורת של התאגיד, נמנעים מלתת קרדיט לזוהר, ומייחסים הבוקר את הדיווח על מעצרו של בן-הרוש לעיתון "ידיעות אחרונות", לא פחות. טוב שלא ציינו כי זו חשיפה בלעדית של "כתב ידיעות אחרונות"). גם הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לאחים אברגיל, אך בעיתון זה אין זכר לחשיפה של זוהר. אבי אשכנזי מדווח בפירוט על מבצע ההסגרה לארה"ב, מידע שב"ידיעות אחרונות" נדחק לטור צד מאת ירון דורון. "הבוקר תגיע רעייתו של מאיר אברגיל לבית-המעצר שבו מוחזק בעלה, מי שהפך בשנים האחרונות לדוכס ארגוני הפשיעה. היא תתחבק ותתנשק איתו, תזיל דמעות, ללא צלילי פסקול, ללא מצלמות", כותבת ב"ישראל היום" הדס שטייף, ובהמשך טורה מעריכה כי את מקומם של האחים אברגיל יתפסו עבריינים אכזריים ומסוכנים עוד יותר. "באחרונה מעניקה דיין זמן מסך משמעותי להצגת משפחות הפשע, בעבר ובהווה", כותב פרופ רן חרמש במכתב למערכת עיתון "הארץ", בעקבות כתבה של אילנה דיין ב"עובדה" על נשות משפחת אלפרון. "הסיפורים, למרות העניין והפיקנטריה שבהם, הופכים את הפושעים לגיבורי תרבות, למודלים לחיקוי. תוכנית תיעוד חשובה כעובדה צריכה לחזור לשורשיה ולהיות תוכנית תחקירים אמיצה ובוטה. זהו ייעודה האמיתי". "חיל האוויר הרג פעיל של הגיהאד-האסלאמי ברצועה", קוראת כותרת לידיעה מאת אנשיל פפר, אבי יששכרוף ויניר יגנה, המתפרסמת בכפולה הפותחת של "הארץ". על-פי הדיווח, ההרוג הוא מוחמד א-נגאר, בן 25, ש"עסק באחרונה בהכנת פיגוע תופת בתוך שטח ישראל ובנוסף לכך לקח חלק בשיגור הרקטות המוגבר של השבועות האחרונים לעבר יישובי עוטף עזה". כמו כן מצוין כי "למרות גילו הצעיר, נחשב א-נגאר לפעיל מרכזי", ומצוין כי בפעולה נפצע "פלסטיני אחר" באורח בינוני עד קשה. בתחתית עמ 4 של "ידיעות אחרונות" מספקים יוסי יהושוע ורוני שקד דיווח דומה, מעט קצר יותר (ללא אזכור הפצוע). בצד עמ 4 של "ישראל היום" מדווחים דניאל סיריוטי ולילך שובל על הפעולה, ומביאים מדברי "צה"ל", שמסר כי "חיסולו של נגאר משבש את ביצוע הפיגוע של הארגון, שאותו תיכנן". ב"מעריב" האירוע אינו מדווח כלל. בשער העיתון יש תצלום של הרמטכ"ל פוסע בחליפת מגן בעת ביקור בבסיס פיקוד העורף, בעמודי הפנים של העיתון מופיעה ידיעה שלפיה שר הביטחון סירב להגיע לדיון בכנסת שבו השתתף הרמטכ"ל, בשער האחורי מדווח הכתב הצבאי של "מעריב", אמיר בוחבוט, כי באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של צה"ל הקימו צוות שיבדוק את המטבחים הצה"ליים, אך באף עמוד לא נמצא מקום לדיווח על ההתנקשות בעזה. זו התפתחות טבעית. תחילה מצניעים ומעלימים את מותם של ספק אזרחים, ספק מחבלים שהתקרבו לגבול עזה ונורו על-ידי כוחות צה"ל, בהמשך מצניעים ומעלימים את חלקם של פעילי טרור בפעולות "חיסול ממוקד". קוראי "מעריב" לא רוצים לדעת מה קורה בעזה, גם כשההרוגים הם מ"הרעים". עורכי "מעריב" מסייעים להם. "22 שנה בכפר מוסלמי", קוראת הכותרת בראש עמ 28 של "ישראל היום". הכותב האלמוני א.הדר מגולל לאורך עמוד שלם את סיפורה של אשה המכונה ש, שבפתח דבריה מתוודה כי "22 שנה הייתי נשואה לערבי מוסלמי". ש מספרת על תלאותיה ועל ארגון יד-לאחים, שסייע לה רבות. בתיבה נפרדת, שכותרתה "מכיר אישית את הסיפור", מצוטט הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, שאומר: "אני מכיר את סיפורה האישי הכואב של ש מקרוב. כמו כן, הייתי עד למספר רב של מקרים של הצלת בנות ישראל שנפלו בידי נוכרים באזור צפת". בראש ובתחתית העמוד נכתב "מודעה", כך שיהיה ברור לכל משפטן כי מערכת "ישראל היום" אינה אחראית לתוכן שמופיע בעמוד. "ידיעות אחרונות", שבחודשים האחרונים לא פיספס אף הזדמנות לתקוף בחריפות את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ולבקר את התנהלותו, מפספס הבוקר הזדמנות כזו. לפחות מפספס חלקית. איתמר אייכנר מדווח הבוקר על מבוכה שהשתררה במהלך מפגש שערך אתמול נתניהו עם כתבים זרים במטרה לשפר את מעמדה של מדינת ישראל. "הכתבים הערבים המייצגים את הרשתות הערביות עברו בידוק בטחוני קפדני יותר מעמיתיהם: כתב אל-גזירה וליד אל-עומרי נדרש לפתוח את המכנסיים, כתבות ומפיקות של אל-גזירה ושל אל-ערבייה נדרשו להוריד במהלך הבידוק את החזיות, שכן אלה גרמו לצפצופים במכשיר לגילוי מתכות. הן סירבו ועזבו את המקום [...] ואם לא די בכך, אורח הכבוד, נתניהו, איחר כ-40 דקות. ולקינוח, אחרי שנתניהו עזב, נאלצו הכתבים הזרים להישאר בחניון כ-50 דקות בגלל רכב של השב"כ שחסם את הכניסה, ונהגו נעלם". הידיעה של אייכנר מתפרסמת בתחתית עמ 12 של "ידיעות אחרונות". היא קצרה יחסית ואינה מלווה בתצלום של נתניהו. היא מוצנעת מאוד בהשוואה לידיעה אחרת מאת אייכנר, אף היא על נתניהו, העוסקת בביקורו אתמול בבסיס סיירת מטכ"ל. ידיעה זו מתפרסמת בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" ומלווה בשני תצלומים [נטולי קרדיט] שבהם נראה נתניהו בבסיס. באחד נראה נתניהו "בוחן את נעלי המטכ"ליסטים" ואילו באחר נראה נתניהו "סוקר את חדרי המגורים". הידיעה כולה נקראת כציטוט הודעה לעיתונות מטעם דוברות ראש הממשלה. "התגעגעתי אז באתי", קוראת הכותרת לידיעה. בכותרת המשנה נכתב: "לראש הממשלה נוצר אתמול חלון של חצי שעה בלו"ז – אז הוא קפץ לביקור נוסטלגיה בבסיס סיירת מטכ"ל". אייכנר מדווח כי "שני לוחמים בסיירת מטכ"ל ישבו אתמול בחדרם ביחידה, כשלפתע נכנס לחדר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעצמו בוגר היחידה. הכל קרה במקרה. נתניהו היה בדרכו לסיור במפעל בטחוני במרכז. איכשהו התברר שיש חלון קטן בלוח הזמנים – חצי שעה ריקה. נתניהו החליט לקפוץ לביקור פתע באחד מהבסיסים הסודיים בישראל [...] אני שמח שאתה מגיע הביתה, קיבל את פניו מפקד היחידה. ואני שמח לחזור, השיב נתניהו, עכשיו כבר בלי עניבה". בהמשך הידיעה מזכיר אייכנר לקוראים את שירותו הצבאי של ראש הממשלה, מדווח על מפגש מבדח בין נתניהו ללוחמים ביחידה ומסיים באזכור העובדה כי אחיו של ראש הממשלה, יוני נתניהו ז"ל, נהרג במהלך פשיטה שביצעה היחידה על אנטבה. אייכנר כיהן בעבר ככתב "ידיעות אחרונות" לענייני חנופה לנתניהו. הבוקר, לאחר הפסקה ארוכה, הוא שב לתפקיד. האם זו תחילתה של ידידות מופלאה? האם חילופי התפקידים בלשכה ובמערך ההסברה של נתניהו אחראיים לכך? נמשיך לעקוב. בימים האחרונים הגיע מסע הקידום לכנס שעורך העיתון "דה-מרקר" לשיאים שטרם נראו כמותם: מודעות על הכנס הלכו וכבשו עמודים בגליונות "דה-מרקר" ו"הארץ"; קונטרס החדשות של "הארץ" נעטף יום אחר יום במודעה המקדמת את הכנס; ואתר האינטרנט של "דה-מרקר" דיווח בכותרתו הראשית כי בכנס צפוי להתנהל "סיעור מוחות ראשון מסוגו". הבוקר הכנס אמור סוף-סוף להיפתח, ומסע קידום המכירות עולה מדרגה נוספת. בעמ 11 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת "כתב ישראל היום" תחת הכותרת "היום: כנס ישראל 2021 בירושלים". בכותרת המשנה מדווח לקוראי "ישראל היום" כי "הכנס של העיתון דה-מרקר יעסוק בתכנון כלכלי-חברתי ארוך טווח במגוון תחומים". הידיעה נפתחת בקביעה כי "המערכת הכלכלית תתמקד היום בכנס של העיתון דה-מרקר". כיוון שאין הבוקר מדור כלכלי בעיתון "ישראל היום"(!), הידיעה על הכנס של "דה-מרקר" מתפרסמת בעמוד הנושא את הלוגו "חדשות היום". נזכיר כי בתחילת דרכו של "ישראל היום", סיפק "דה-מרקר" את הידיעות למדור הכלכלי המצומצם שלו. מאז ועד היום מודפסים גליונות "ישראל היום" בדפוס "הארץ" ומופצים, לפחות בחלקם, על-ידי מערך ההפצה של "הארץ". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר היא שאלה: "איזה סיפור תרצו שנספר לכם הבוקר?". גיא רולניק, העורך הראשי ומייסד העיתון, הוא השואל, ובטור התופס את הכפולה הפותחת הוא כותב כך: "לא חסרים סיפורים כלכליים מרתקים בכלכלה הישראלית על עסקות שהיו אתמול והכרזות שצפויות מחר. אולם מה שמאפיין נתח גדול מהם הוא זמן התפוגה הקצר שלהם והמשמעות הכלכלית והחברתית האפסית שלהם במונחים ארוכי טווח. הרעש העצום, רובו רדוד, חלקו מתלהם – שלעתים קרובות צבוע בפוליטיקה ואידיאולוגיה – מסתיר כמה מגמות ארוכות טווח של הכלכלה והחברה בישראל. חלקן חיוביות, רובן שליליות. "[...] מה התפקיד שלנו ושלכם, הקוראים, האזרחים, משלמי המסים. לפחות אלה מאיתנו שיש להם פנאי וזמן, רצון ויכולת להרהר בדברים האלה בתוך המערכת הזאת [...] ייתכן שכדי להוביל שינויים כאלה אנחנו זקוקים לשיח ציבורי מסוג חדש שמבהיר שהציבור כולו רוצה להיות שותף לשינוי. [...] דיון מקצועי שמתבונן בתהליכים ארוכים הוא בלתי נמנע, ואם לא נשנה את השיח הציבורי, לא נוכל להתקדם בנושאים החשובים ביותר. השלב הראשון בתהליך הזה הוא הסתכלות פנימית וביקורתיות: של העיתונות והעיתונאים, של מקבלי ההחלטות, של כל השחקנים בזירה הציבורית ובשיח הציבורי. האם בהתנהגותנו אנחנו יוצרים את התנאים הסביבתיים התומכים בשינויים, או שאנחנו משמרים את המצב הקיים. "[...] כנס ישראל 2021, שנפתח הבוקר בבנייני-האומה, הוא דרך טובה להשיק את המהלך של שינוי השיח הציבורי [...] אנחנו ב-TheMarker רוצים לקחת חלק בדבר הזה. אנחנו משוכנעים שכל כלי התקשורת – ידיעות, Ynet, מעריב, הארץ, וואלה, ישראל היום, כלכליסט, גלובס, ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1 ורשות השידור, וכל כלי תקשורת אחר, ירצו גם הם לייצר, ככל שיוכלו, שיח ציבורי אחר". הבוקר, עוד בטרם נפתח הכנס ולפני שאפילו שני מוחות הספיקו לסעור, וכבר 17 העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לכנס ולנושאים המרכזיים שיעלו בו. בעמ 18 של "דה-מרקר" בוחרים עורכי העיתון בסיפור שהם מספרים הבוקר לקוראים. זהו סיפור מוכר לקוראי "דה-מרקר", סיפורם של ברוני הגז שמבקשים לחמוד לעצמם את אוצרות הטבע שגילו בשטח ישראל ולנגוס מהקופה הציבורית מה שיותר מרווחי התגלית. "ח"כים פועלים להפחתה נוספת בנתח המדינה במאגרי הגז", קוראת כותרת של צבי זרחיה. "גפני אסר על כניסת לוביסטים לדיונים בהמלצות ששינסקי", קוראת כותרת אחרת שלו. "מסתמן: נתניהו לא יחריג את תמר ממסקנות ששינסקי", קוראת כותרת לדיווח של אבי בר-אלי. "להחריג את תמר – מתנה לא חוקית של 50 מיליארד שקל", מצוטט שר האוצר יובל שטייניץ בידיעה מאת בר-אלי וערן אזרן. "לונגוצקי התפרץ על טורבוביץ: אתם פועלים בשיטות של מאפיונרים", קוראת כותרת לידיעה אחרת מאת בר-אלי. "ששינסקי: ייתכן שהלכנו רחוק מדי לטובת חברות הגז", קוראת כותרת לידיעה אחרת מאת בר-אלי. "פרופ ריקארדו האוסמן: חייבים למסות נפט וגז בשיעור גבוה", קוראת כותרת לדיווח מאת מירב ארלוזורוב. את הסיפור הזה, של גזילת אוצרות המדינה על-ידי "ברונים שודדים", מספר "דה-מרקר" זה חודשים ארוכים. בעקבותיו מספרים את הסיפור גם עיתוני כלכלה אחרים, אך לא בעוצמה זהה ובוודאי שלא באופן חד-צדדי כמותו. "דה-מרקר", אם כן, מנסה לשנות את השיח בישראל כמעט מדי יום. אפשר לצטט ממאמרו של מייסד העיתון ולהתלונן על "הרעש העצום [...] חלקו מתלהם" ולהפנות את הביקורת הזו ל"דה-מרקר" עצמו, אך אי-אפשר להתעלם מהתרומה הנכבדה של עיתון זה למאמצים להגדיל את חלקו של הציבור ברווחים שניתן להפיק מאוצרות הטבע של מדינת ישראל, על חשבונם של אילי ההון. ב"גלובס" מתפרסם "דירוג הרכילות העסקית לשנת 2010". בתיבה נפרדת המתלווה לדירוג ומדווחת על האופן שבו בוצע נכתב כך: "הטכנולוגיה המתקדמת אותה הפעלנו לצורך הכנת המחקר כוללת שימוש במנועים סמנטיים המזהים את האקלים הטקסטואלי בו מוזכר מושא המחקר, מבינים את ההקשרים הנמצאים בסמיכות לו, משכללים את המידע ומאפשרים להעריך את המשקל התקשורתי המשקף ומאפיין את המרכזיות והרלבנטיות של מושא המחקר במופע התקשורתי". אחיקם משה דוד ממשיך ומדווח הבוקר ב"מעריב", כמדי יום, על הצעדה המתוכננת בגנות ההשתמטות משירות צבאי. על-פי דיווחו, "המסע חוצה מחנות" ומפגיש בין צעירי מרצ לחברי-כנסת מהימין. ב"הארץ" מדווח אילן ליאור כי עיריית רמת-גן אישרה לפגוע במצוק כורכר לצורך הקמת גשר לפרסומת, וזאת אף שהיא עצמה קבעה כי המצוק מיועד לשימור. עמ 4 ב"הארץ" מוקדש לפרופ זאב סגל, הפרשן המשפטי וחבר הנהלת המערכת בעיתון, שמת אתמול בתל-אביב. תומר זרחין מצטט דברי הספד מפי מוקיריו וחבריו, אליקים רובינשטיין מפרסם טור אישי, ומאמרו הלפני אחרון של סגל מתפרסם מחדש. "עתה מתחייב ללא דיחוי, ברוח חוק חופש המידע הכללי ופסיקת העליון בעניין חיסוי משפט קצב, שהרכב בית-המשפט המחוזי יורה מיידית על פרסום חלקים נוספים מהכרעת הדין – ובעיקר חשיפת הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו במשפט, למעט חשיפת פרטים מעדויות המתלוננות שיהיה בהן פגיעה נוספת קשה בפרטיותן", כתב סגל במאמר. בעמ 7 של "הארץ" מדווחת עפרה אידלמן כי הכרעת דינו של קצב תותר לפרסום ביום חמישי הקרוב, "תוך השמטת פרטים החושפים את זהות המתלוננות או פוגעים בפרטיותן". רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי במסגרת הליך גישור בין מנהלי עזבונו של דודו טופז לאבי ניר, מנכ"ל קשת, הושגה פשרה שלפיה ניר יקבל 800 אלף שקל מכספי העיזבון והזכיינית תקבל 620 אלף שקל. 100 אלף שקלים נוספים ישולמו לפרקליטיו של ניר. מתי גולן משווה בטורו שב"גלובס" את ההדלפה מלשכת ראש הממשלה להדלפה שביצעה ענת קם.

האם גלי-צה"ל היא תחנה שמאלנית? האם הקמפיין שהושק נגדה השבוע לגיטימי? ומדוע נכנס רון קופמן לצינוק?

בפתח התוכנית טוען המנחה עמנואל רוזן כי הקמפיין שהושק השבוע נגד תחנת גלי-צה"ל אינו רלבנטי למציאות הפוליטית העכשווית. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם איילת שקד מתנועת ישראל-שלי, שעומדת מאחורי הקמפיין נגד התחנה, ועם רון בן-ישי, שהיה בעבר מפקד גלי-צה"ל. "גלי-צה"ל איבדו כיוון", אומרת שקד, ומבקרת את העובדה שבתקופה שבה חיילי צה"ל נלחמים בחמאס, בתחנת השידור הצבאית מראיינים את פעיליו. לדבריה, בכך מבצעת התחנה האנשה פסולה של האויב. "התחנה מאוד מוטה שמאלה, היא לא חושבת על החיילים", מוסיפה שקד. בן-ישי מספר שגם כשהוא כיהן כמפקד התחנה, בתחילת שנות ה-80, נשמעו טענות כי התחנה מוטה שמאלה. לדבריו, ועדת החקירה שמינה בזמנו רפאל איתן ניקתה את עובדי התחנה מהאישום. בהמשך מפנה בן-ישי אצבע מאשימה נגד תנועת ישראל-שלי ומזהיר כי היא מנסה לבצע בתחנה "אקט של מקרתיזם, במובן הקלאסי שלו". "זה לא מקרתיזם", משיבה שקד, ומסבירה כי הקמפיין החדש נובע מניסיון לזעזע את התחנה והציבור. לדבריה, נוצר חלון הזדמנויות עם החיפוש אחר מפקד חדש לתחנה והדיונים בכנסת על אודות הכנסות התחנה מחסויות. היא ממליצה לבכירי התחנה לעשות בדק בית. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם עיתונאית "מעריב" יעל פז-מלמד ועם פרשן הספורט ושדר הרדיו רון קופמן על החלטתו של קופמן להיכנס לצינוק המדמה את תנאי כליאתו של החייל השבוי בידי חמאס, גלעד שליט. "הציבור די מטומטם", מסביר קופמן, "ולכן צריך לעורר מודעות". לדבריו, המיזם הנוכחי נועד להפעיל לחץ על הממשלה משום שזו מסרבת לשחרר את מספר האסירים שהחמאס דורש. "בסוף הרי תתבצע עסקה", הוא מוסיף. "אני לא אוהבת את הסיפור", אומרת פז-מלמד. לדבריה, אין במקרה של שליט בעיה של מודעות והיוזמה הנוכחית "לא תקרב במילימטר" את שחרורו. פז-מלמד יוצאת במיוחד נגד הסגנון ההמוני של המיזם. שניהם מסכימים שראש הממשלה בנימין נתניהו אטום. לסיום לועג ב. מיכאל לטיעונים שמעלה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשפטו. התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

"ידיעות אחרונות" נוקט עמדה | איומי ההסתדרות זוכים לסיקור נרחב, למרות הספקות באשר למימושם | רק "מעריב" מביא את הצד הפלסטיני במשוואה של חברון

בין בחירות כלכליות לבחירות בטחוניות, נוטים עיתוני הבוקר נכון לעכשיו לאפשרות הראשונה. שלושה מארבעת העיתונים מתייחסים היום למשבר הכלכלי בכותרות הראשיות, ולעתים על פני השער כולו. אולם מתחת לפני השטח כבר מבעבע המשבר הבטחוני הבא. הבית השנוי במחלוקת בחברון, העומד בפני פינוי אפשרי, עוד יגיע לכותרת הראשית. רקטות הקסאם ופצצות המרגמה שנורו בסוף השבוע מעזה לישראל מצטמצמות לידיעות קטנטנות בעומק העיתונים (או נעלמות לחלוטין) רק משום שלא פגעו באיש. נקודת הרתיחה עשויה להגיע בכל רגע. על שער "ידיעות אחרונות" מופיע הבוקר חץ ענק הפונה למטה על רקע מספרים אדומים. המשמעות ברורה, וכך גם המסר של סבר פלוצקר, שמספק את הכותרת הראשית לעיתון. תמצית מאמרו ממוסף "ממון", תמצית די נרחבת יש לציין, מופיעה בתוך החץ תחת הכותרת "רשת ביטחון. עכשיו". למעשה שער העיתון מופקע הבוקר מידיעה חדשותית לטובת מאמר דעה, בניסיון לקבוע סדר יום, ובמקביל להראות שיש מי שקובע סדר יום. פלוצקר כותב נגד הסירוב של האוצר להעניק רשת ביטחון לחוסכים ("זה לא הכסף, זו האידיאולוגיה"), ומסביר מדוע תוכנית שכזו אינה תכסיס של כלכלת בחירות, אלא כורח המציאות: "נראה לי שהיהירות וההתנשאות של בכירי האוצר שוברות כיום את כל השיאים". הכלכלה מקבלת גם את הכותרות הראשיות ב"ישראל היום" ו"מעריב", אם כי שם מדובר בידיעות חדשותיות ולא בדעה של אחד מכותבי העיתון. "באוצר שוקלים רשת ביטחון חלקית" היא הכותרת ב"ישראל היום", ו"רשת ביטחון או שביתה" היא הכותרת ב"מעריב". לעורך "ישראל היום" הצעה משלו לתוכנית כלכלית ראויה – "כן לאזרח, לא לטייקונים", ואילו "מעריב" מציע לקוראיו שעתיים של קו טלפוני פתוח להתייעצות עם מומחים כלכליים. האיום של ההסתדרות להשבית את המשק אם לא יוחלט על רשת ביטחון במתכונת הראויה בעיניה זוכה לסיקור נרחב בעיקר ב"מעריב". לא רק הכותרת הראשית של העיתון עוסקת בנושא, אלא גם כותרת הידיעה הפותחת את עמ 2, "ההסתדרות מתערבת" [מיכל גרינברג, יוסי גרינשטיין, מיה בנגל ורונית מורגנשטרן]. אבל גם בעיתונים אחרים מדווחים על איום השביתה. "השביתה מעבר לפינה" היא הכותרת לידיעה של ליאת עזר בראש עמ 5 של "ישראל היום", ו"יו"ר ההסתדרות עיני: נשבית את המשק" היא הכותרת שמקבלת הידיעה של דוד רגב וגד ליאור ב"ידיעות אחרונות", המופיעה בכפולה הפותחת של העיתון. רק מיקי פלד ב"כלכליסט" מוציא קצת את האוויר מהאיום הזה. בטור פרשנות קצרצר מסביר פלד כי התוקף החוקי של איום ההסתדרות בהשבתה שנוי במחלוקת. "ספק גדול אם ההסתדרות תוכל לעמוד מול עתירה שתגיש המדינה לבית-הדין לעבודה", כותב פלד, ומוסיף כי "בכירים במערכת יחסי העבודה במשק טוענים כי הסיבה העיקרית להכרזת סכסוך העבודה היא לצורכי תקשורת, כדי שההסתדרות תצטייר כמי שמובילה את המאבק לטובת החוסכים, ולא כמי שנגררת אחרי האירועים, כפי שהיא הצטיירה בשבועות האחרונים". ניסן שטראוכלר וצבי זינגר, כתבי "ידיעות אחרונות", עשו שבת בבית החברוני השנוי במחלוקת. הטור שהם מפרסמים הבוקר, תחת תצלום גדול של "נערות מתכוננות לסעודת השבת" [גיא אסיאג], מציג את התרשמותם האישית והחד-צדדית מהמקום. צמד הכתבים, שהתלווה לאלפי התיירים שהגיעו לבית, מתאר את אשר ראה ומביא את דברי "המדריכה הודיה", שמספרת על חשיבות המבנה למתפללים היהודים בעיר. אפשר למצוא בדיווח שלהם גם משפטים שכאלה: "צו פינוי או לא צו פינוי, תושבי הבית לא מפסיקים לשפץ ולבנות. לא בשבת, כמובן. בהתחלה לא היה חשמל, היום יש גנרטור גדול. במקום יריעות פלסטיק יש תריסים. אפשר להכניס לכאן עוד עשרים משפחות, הם אומרים. מקסימום יהיה קצת צפוף". מהדיווח עולה כי אפילו היחסים עם המג"בניקים באזור תקינים: "האנשים פה לא עוינים אותנו, ובסך-הכל היחסים שלנו איתם די בסדר, אומר אחד מהם". לפי טור/ידיעה זה כלל לא ברור מדוע הבית שנוי במחלוקת. מובן שאין כל רקע היסטורי לנעשה באזור, אבל גם אין כל זכר לצד האחר לסכסוך – הפלסטינים. אין כל פגם בפרסום טור שכזה, אם הוא מלווה בידיעה חדשותית המאירה אותו בהקשר מתאים. אבל הטור הזה אינו מלווה בידיעה נוספת בנושא, וכל מה שקוראי "ידיעות אחרונות" מקבלים הבוקר על הבית השנוי במחלוקת בחברון הוא דיווח מתקתק למדי, המתרכז כולו בצד אחד של המשוואה. העיתון, שהואשם לאחרונה בשמאלנות עד כדי קריאה לחרם מודעות, מציג הבוקר דיווח ימני למהדרין. אפילו בדיווח של אפרת פורשר ולילך שובל ב"ישראל היום" האופקים מעט רחבים יותר. שם מדווח על שקט של לפני סערה, על התבצרות. בשתי הפסקאות האחרונות אף מוזכרים עימותים אלימים שאירעו בסוף השבוע בין יהודים למג"בניקים, עימותים שכנראה לא הגיעו לאוזני צמד הכתבים של "ידיעות אחרונות". אמנם העימותים הללו אינם מגיעים לכותרת הידיעה, או לכותרת המשנה, אבל מי שיטרח ויקרא את הידיעה, ילמד עליהם. ב"הארץ" מופיעים העימותים בין היהודים לשוטרים כבר בכותרת הביניים של הידיעה בנושא [נדב שרגאי], ואילו המתבצרים מוצגים כקיצונים ימניים המתנערים ממועצת יש"ע בשל שיתוף הפעולה שלה בתקופת הנסיגה מרצועת עזה. לדיווח מתלווה טור אישי של גדעון לוי, הכותב גם הוא על היהודים שבילו שבת בחברון, אך מנקודת מבטו המוכרת. לוי מציין כי בעת ששוטט בעיר ניסה להסתיר את פניו בכובע, כדי למנוע את זיהויו ("לא נעים להיות גדעון לוי בחיי שרה בחברון"), אך ללא הועיל. היה מי שזיהה אותו ודרש ממנו להסתלק מהמקום. קריאת טור של לוי על הנעשה בחברון עשויה לעורר אנטגוניזם לא רק בקרב המתנחלים במקום, אלא גם בקרב קוראי העיתון שאינם שותפים לדעתו. לא כל העובדים ב"הארץ" הם אנשי שמאל. עובדה – לוי כותב על התומכים הרבים שבאו לביקור בעיר ומציין כי "אפילו אחד מעמיתנו ממינהלת עיתון הארץ עזב את אשתו ובא לעשות שבת". אבל את הסיקור המקיף והמאוזן ביותר למצב מביא הבוקר עיתון "מעריב". הידיעה הראשית בנושא, מאת רועי שרון, מדווחת על ההצלחה של חגיגות פרשת "חיי שרה", על "הקיגל המסורתי, החמוצים והשתייה הקלה", ולצדה ידיעה נוספת מאת שרון על התבצרותם של היהודים, אך לצד שני אלה מופיעה גם ידיעה מאת אמיר בוחבוט על האלימות כלפי החיילים במקום מצד היהודים. "סופגים אבנים, קללות ואיומים", לשון כותרתה. מסתבר שבשני מקרים החיילים הותקפו על-ידי "קבוצת מתנחלים שניסו לפרוץ לבתים פלסטיניים ויידו אבנים בחיילים". וידיעה נוספת, מאת עמית כהן, מוקדשת לתושבים הפלסטינים במקום. מתברר כי גם במהלך סוף השבוע סבלו אלה מיריקות ויידויי אבנים. "בתוך המולת המצליחנים הרעשנית והחלולה שממלאת את העיתונות הכלכלית, הנה בת קול קצת אחרת", כותבת תאיר שכנר-רוכמן, בעלת חברה לטיפול בחזיתות בניינים, שנקלעה למשבר. שכנר רוכמן מפרסמת הבוקר ב"כלכליסט", על פני עמוד שלם, פרק ראשון בסיפורה על "החיים האמיתיים של בעלי העסקים הבינוניים". שבעת הפרקים הבאים ב"יומן ההתרסקות" יתפרסמו בעיתון מדי יום. "אנחנו אנשי העבודה שלעולם לא היו מפונקים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים, לנו אין קול. לכן העט שלי יהיה הפה שלנו", היא מסבירה. בתיבה קטנה לצד הטקסט שלה מופיע הסבר לא חתום מאת מערכת העיתון שלפיו "לא בכל יום מתפרסם בעיתון סיפור של כישלון, ועוד ביוזמתו של המנוצח [...] לכן כל-כך מרתק – וחשוב – לקרוא את סיפור נפילתה של החברה שלה ושל בעלה". הפרק הראשון מורכב ברובו מהקדמה לבאות, אך הוא בוודאי מעניין יותר לקריאה ממרבית "המולת המצליחנים הרעשנית והחלולה שממלאת את העיתונות הכלכלית". מאמר המערכת של עיתון "הארץ" קורא "לפתוח את עזה לסיקור". זאת, בעקבות המכתב שהעביר בשבוע שעבר פורום העיתונאים הזרים בישראל לראש הממשלה בשל מניעת כניסתם לרצועת עזה זה כשבועיים. "לא רק לצבא יש שליחות לבצעה, אלא גם לעיתונות", קובע המאמר, ומסביר כי "עיתונות היא לעתים מקצוע מסוכן, אבל מסוכנת לא פחות היא ההאפלה של חבל ארץ או מדינה ומניעת הסיקור העיתונאי החופשי בהם". ירון טן ברינק, מבקר הטלוויזיה היוצא של "ידיעות אחרונות", כותב הבוקר על הראיון שערך יאיר לפיד עם ציפי לבני. טן ברינק מחמיא ללפיד על קשיחותו ומכריז על כישלון חריף של המועמדת לראשות הממשלה. עמיתו, אסף שניידר מ"מעריב", מציין אף הוא את התקיפות היחסית של לפיד, אך מעיר כי הראיון צולם מראש ונערך לפני שידורו: "קשה לומר שזה מה שמגיע לנו כמצביעים שרוצים לראות את המועמדים שלהם מגיבים בתנאי לחץ". בשבוע שעבר הושק בכותרת ראשית על שער מוסף "עסקים" של "מעריב", ובדפי החדשות של העיתון, מדור חדש שנועד לעזור למובטלים למצוא עבודה. המדור, יוזמה של מחלקה ב"מעריב" המכונה "מעריב active", הציע מדי יום לבעלי משרות פנויות ומובטלים ליצור קשר עם מערכת העיתון באמצעות הודעות SMS בתשלום. הבוקר הוא לא מופיע. נמרוד הלפרן מדווח ב"דה-מרקר" על הצרות הכלכליות של ה"ניו-יורק טיימס". החברה הודיעה על קיצוץ הדיווידנד המחולק למשקיעים ב-74%, ומניית המו"לית נפלה.

שבועיים וחצי שוטט הפרשן לענייני המזרח התיכון של "הארץ" בעיראק כשברשותו דרכון ותעודת עיתונאי ישראליים בלבד. היו לו כמה רגעי חרדה

לשדרה רחבת הידיים שעצי דקל ענקיים תוחמים אותה לרוחבה נכנסים דרך שער אבן מסותת שלפנים ניצב עליו פסלו של סדאם חוסיין. קבוצת החיילים האמריקאים ששומרים על הכניסה עצרה באדיבות את הרכב שבו נסענו, הנהג העיראקי תושב בגדאד, ידיד כורדי שהגיע איתי מכורדיסטן ואנוכי. סמלת צעירה ששערה אסוף לקוקו ובידיה אם-16 מבקשת מאיתנו לצאת ממכונית האופל ולהציג תעודות. זוהי הכניסה למתחם הראשי של מפקדות הצבא האמריקאי בבגדאד. בצד אחד של הרחוב מוצב לו טנק כשקנהו מופנה לכיוון הנכנסים, נושאת גייסות משוריינים וכמה עמדות נייחות שבהן ניצבים חיילים אמריקאים בתוך חגורם ואפודיהם הכבדים בחום של כמעט 48 מעלות. לכורדי, כך מסתבר, יש היתר מיוחד לשאת אקדח כמו לכל תושבי צפון עיראק. הוא שולה ממעמקי מכנסיו אקדח ברטה מצוחצח ואת התעודה שחתומה על-ידי מפקד צבאי כלשהו שמתיר לו לשאת את האקדח. הנהג העיראקי מציג את תעודת הזהות שלו ועובר בדיקה במגנומטר, ולעיתונאי הישראלי יש רק שתי תעודות להציג לבודקת: דרכון ישראלי ותעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, שעליה מתנוססת הכותרת "מדינת ישראל" בעברית ובאנגלית. הכורדי יודע שאני מישראל, לנהג העיראקי אסור לספר שאני מישראל. רגע מתוח. אני מבקש מהסמלת לסור לרגע הצדה ומסתיר בידי את תעודת העיתונאי: "הנה, מכאן אני בא ואני מבקש ממך לא לומר זאת בקול רם". "אני מבינה", אומרת הסמלת ומשחררת אותנו לדרכנו. נדמה היה לי שזהו המבחן הקשה ביותר שצריכות היו לעבור שתי התעודות הישראליות הללו. עד לאותו רגע, בכל הימים ששהיתי בעיראק לא התבקשתי להציג אף תעודה. רק במעבר מתורכיה לכורדיסטן, אצל פקיד המעבר הכורדי, איש הפלג של מסעוד ברזאני ששולט במעבר הגבול, נדרשתי להציג דרכון שזכה מיד להנהון וחיוך רחב: "מישראל? ברוך הבא לכורדיסטן", אמר הפקיד שמיהר לספר עד כמה הוא מעריץ את ישראל ושואף לבקר בה. "אבל אנחנו נחשבים לעיראקים ובוודאי לא ייתנו לנו להיכנס לישראל". כאות הערכה, מיהר הפקיד להחתים את הדרכון אף לפני חבורת המבקרים העיראקים שמילאו את אולם הכניסה. רשמתי לפני שדרכון ישראלי בכורדיסטן כמוהו, פחות או יותר, ככרטיס מועדון. ככלל, עיתונאי שמבקר בכורדיסטן הוא בן חסות. כאשר מבקרים בחלק שנשלט על-ידי הפלג של ברזאני, במערבה של כורדיסטן, החסות ניתנת על-ידי המנגנון הממשלתי של הפלג הזה, איש יחסי-הציבור דואג לפגישות ולהיכרויות, וכאשר יש צורך בכך, גם לליווי. "אם אתה ממשיך מכאן לבגדאד, אתה נמצא באחריותנו ואנחנו נדאג לסידורים הלוגיסטיים", הסביר לי נציג ממשלתו של ברזאני. "אם תחליט לנסוע לבגדאד מהעיר סוליימניה, אתה תהיה באחריותו של הפלג של טלבאני. כל אחד אחראי על האורחים שלו". מבחינתו של העיתונאי הישראלי אין הבדל. בשני חלקיה של כורדיסטן הוא מתקבל במאור פנים וכאורח רצוי. בשני האזורים הוא גם נתפס כנציג כלשהו של ממסד ישראלי ולא רק כעיתונאי. המארחים מבקשים לסייע בעידוד משקיעים ישראלים להשקיע בכורדיסטן, לסדר ויזות של ביקורים, לבדוק אפשרות עבודה בישראל, כשהקשר ההיסטורי בין ישראל לכורדים עדיין משמש גשר מיושן, אבל יציב, כדי לנסות ולקשור שוב את ישראל אל הכורדים. חדוות הישראליות מסתיימת בתחנת המוניות של העיר סוליימניה. מרגע זה צריך להסתיר את הזהות משום שמאז שחדלו הקרבות הגדולים מגיעים אזרחים עיראקים רבים אל הצפון בפעם הראשונה מאז עלה סדאם לשלטון. רבים באים לסחור או לנפוש בהרי כורדיסטן ובאתרי הנופש הרגועים ושופעי המים שמצויים בה. במונית שהגיעה מבגדאד לסוליימניה, ושבה אנחנו נוסעים לבגדאד, נוסעים איתנו עוד שלושה אזרחים עיראקים. האחד מבצרה והשניים האחרים מבגדאד. את ההגייה הערבית שלי הם מזהים כהגייה לבנונית ואינני טורח לתקן אותם. כך יהיה עד שנגיע לבגדאד. החשש המוקדם מפני נקודות ביקורת בדרך, שבהן איאלץ להציג את הדרכון הישראלי או תעודת העיתונאי, מתברר כחשש שווא: שום נקודת ביקורת אמריקאית או אחרת לא מוצבת בין סוליימניה לכירכוכ וממנה לבגדאד. גם כוחות צבא אמריקאי לא נראים על הכביש הראשי. "צריך כאן לפחד רק משודדים ולא מהאמריקאים", מסביר הנהג לנוסעיו כשהוא לוחץ על כפתור נעילת הדלתות. שיטת השוד בכביש הזה היא פשוטה: מכונית שנוסעת בראש טור של מכוניות מאטה לפתע את מהלכה ועוצרת באמצע הכביש, כמה נוסעים יורדים ממנה ומבקשים עזרה מן המכונית שמאחוריה, ואז מתבצע השוד. למזלנו התגלה המחזה הזה בנתיב הנגדי לנו. הצורך להסתיר את הזהות מתגלה במהלך הנסיעה הארוכה. צורך שנולד מתוך תחושה כמעט גנטית שזהות ישראלית איננה בריאה לבעליה באזור זה של היקום, יתגלה בהמשך הנסיעה כיתרון עיתונאי בולט. מסתבר שיש שלושה סוגים של חופש ביטוי: זה שמעניקה הממשלה (השלטונות האמריקאיים כבר הספיקו לסגור שני עיתונים חדשים ולהחרים את תחנת "אלג’זירה"), זה שמוגבל בהכרח להעביר עמדה מנוסחת ונחרצת לעיתונאים, וזה שקיים כאשר אין חשים בשום מגבלה. כמו השיחה שהתנהלה במונית: האם היה עלי לקיים גם כאן את חוקי האתיקה ולהכריז על נוכחותו של עיתונאי במונית? האם חוקים אלה תקפים אם אינני עושה שימוש בתוכן השיחה? ואם אעשה שימוש מבלי לצטט את הדוברים, האם גם בכך לא אחטא לכללי האתיקה? אלה שאלות שלא הטרידו אותי מסיבה פשוטה: אם אודיע על מקצועי אצטרך להשיב על כמה שאלות שבאותו רגע לא היו לי תשובות עליהן. באיזה עיתון אני עובד? הניסיון לימד אותי שגם בסיורים במקומות נידחים התשובה הסתמית והבלתי מפרטת, שלפיה אני עובד בעיתון "הארץ" תוך שיבוש מכוון בהגיית שם העיתון, לא הניחה את הדעת. בתקופת הגלובליזציה מסתבר שגם שמו של עיתון ישראלי מוכר במקומות בלתי צפויים. הייתי צריך לחשוב על עיתון אחר, ערבי, ובעיקר לבנוני, שהרי כבר בתחילת הנסיעה לא הכחשתי את אבחנת הנוסעים שהערבית שלי היא לבנונית. הנה בעיה נוספת. עיתון לבנוני גדול ודאי מחזיק בעיראק שליחים משלו ואין טעם להסתכן בנקיבת שמו. ההתלבטות המקצועית הזאת מצאה את פתרונה מאוחר יותר, אבל בנסיעה לבגדאד יכולתי ליהנות לפחות מחופש האזנה לשיחות החולין היומיומיות של הנוסעים. שאלת הזהות העיתונאית עלתה באופן חריף בבגדאד, אחרי שעברנו את מחסום הכניסה למתחם הצבאי האמריקאי. אחרי הבדיקה המנומסת של הסמלת, ממשיכה השדרה לעבר מפקדות הממשל הצבאי האמריקאי שמצא מנוחה בארמונותיו העצומים של סדאם חוסיין. כדי להיכנס אליהם יש הכרח להצטייד באישור מיוחד או בהזמנה מבפנים. את האישור המיוחד אפשר להשיג במפקדת יחסי-הציבור, שאליה כיוון אותנו במבטא דרומי קצין אמריקאי צעיר. הוראותיו הובילו אותנו דווקא לכיכר שאת התנועה בה כיוונו חייל וחיילת אמריקאים שהיו מתוחים עד קצות עצביהם בעקבות הפיגוע הקשה במטה האו"ם במלון "אלקנאת". "תעופו מכאן לכל הרוחות", צווחה עלינו החיילת כאשר עצרנו לשאול שוב את הכיוון. הנהג העיראקי, שלא הבין את דבריה אבל ראה את פרצופה, התבלבל מעט והטה את רכבו לכיוון שונה, החייל האמריקאי כבר הכין את ידו לשלוף את אקדחו מחשש שמדובר במכונית של מחבלים, עד שהנהג התעשת, תפס כיוון והסתלקנו מן המקום. חשבנו שבכך הסתיימה ההרפתקה, אבל אחרי כמה מאות מטרים של נסיעה במתחם האמריקאי עקף אותנו ג’יפ צבאי וחסם את המשך נסיעתנו. "אדוני, אתה צילמת באזור אסור", קבע בקול מונוטוני מפקד הסיור. את חשדו עוררה המצלמה שהנחתי על לוח המחוונים של המכונית. ביקשתי להראות לו במצלמה הדיגיטלית שלא צילמתי שום אתר צבאי, אבל הוא כבר קיבל הנחיה מאיזה שהוא מפקד, שלא להניח לנו להמשיך עד שיגיע אלינו "מיסטר אואן" ויטפל בנו. מיסטר אואן הגיע אחרי כעשרים דקות במכונית ג’י.אם.סי גדולה, שבה היו עוד שלושה חוקרים. אחד החוקרים ביקש לדעת מה אנחנו עושים במקום, מדוע צילמנו, מדוע פנינו לאחור, מנין אנו באים ולאן אנחנו הולכים. לפני הכל הוא העמיד אותנו בשורה עם הפנים לקיר וביצע עלינו חיפוש גופני. תחושה מוזרה להיות עם הפנים לקיר למי שאמון להעמיד אחרים עם הפנים אל הקיר. קרובה כנראה לתחושה של הוצאה להורג, במקרה הרע, או לכזאת שמרגיש מי שעושים לו "נא" מאחורי הגב, במקרה הטוב. החוקר הצעיר, השני, מבקש לנסות שיטת חקירה אחרת. הוא לא מאמין לאף מלה שלנו ובערבית רצוצה שקיבץ מן הרחוב הוא מודיע לנו שצפויות לנו בעיות גדולות. כדי להדגיש את האיום הוא מכה את אגרוף יד שמאלו בכף יד ימינו וכך הוא ממשיך במשך דקות ארוכות תוך זמרה חרישית. "מיסטר אואן" הוא איש מבוגר, מנוסה, שבילה את מיטב שנותיו ברבות ממדינות המזרח התיכון. חקירתו מדויקת, נמרצת אבל בהחלט אדיבה. הוא מציע לנו מים ופוקד על חוקריו להעמיד אותנו בצל. "אתה עיתונאי?", הוא פונה אלי. אני משיב בחיוב ומבקש להסביר לו משהו "בצד". מהרגע שהסתבר לו שמדובר בעיתונאי ישראלי בעל דרכון ישראלי השיחה משנה כיוון. באחת אנחנו הופכים ל"אחים במלחמה נגד הטרור". אואן מלא התנצלויות על כך שנאלצו לעצור אותנו אבל מסתבר שהידידות העמוקה בין ארה"ב לישראל ותודעת העיתונות האמריקאית רק משנה את הסגנון אך לא את התוכן. מעולם לא ידעתי כמה אשפה כתובה אני נושא בארנקי ובמכנסי עד שאואן עבר על כל פריט ופריט בהם. כרטיסי ביקור, קבלות של אוטובוסים, שני מטבעות תורכיים, עט פלסטיק שהתבקשתי לפרקו, פנקס שבו כתובים מספרי טלפון, חפיסת סוכריות חצי אכולה שפורקה בידיו הנאמנות ואפילו כרטיס פלסטיק של קופת-חולים שמשום מה שכחתי להשאיר בבית. הכל זכה לעיון, לבדיקה ולתרגום. אואן בודק ומתנצל ואני רק מגלה כל הזמן "הבנה". מלווי יושבים בינתיים בצל ואינם נחקרים. כי בכל החבורה שהביא איתו אואן אין דובר ערבית אחד. לבסוף מזעיקים קבלן לבנוני שעובד בעבור הכוחות האמריקאים והוא מתרגם את דברי החוקרים. אלא שמעבר לחקירה הרגילה מבצע הקבלן חקירה משלו. הוא מבקש מן הכורדי לדעת אם יש מקומות בילוי בכורדיסטן, אם יש לו קרובים קבלנים שאפשר לעשות איתם עסקים, והשניים אפילו מחליפים מספרי טלפון. האמריקאים אינם מבינים בדיוק מדוע מתארכת חקירת הכורדי ובכלל מדוע הוא מחייך כל הזמן בשעה שהוא אמור להיות מפוחד. אני נזכר בסדרה "מאש". שלוש שעות ארכה החוויה הזאת. מאוחר יותר הסתבר לי שבאותם ימים החלה תפנית בגישת האמריקאים כלפי העיתונאים המסקרים את נוכחותם בעיראק. אם בתחילת המלחמה נרשמה הצלחה תקשורתית גדולה לשיטת השילוב של עיתונאים ביחידות הלוחמות, הרי שלאחר הפלת המשטר השתנתה מתכונת הפעילות של העיתונאים וכך גם נימת הדיווח שלהם: ביקורת קשה במקום דברי שבח, שאלות נוקבות במקום רישום סתמי של מסרי הדוברים. ביחס השלטונות האמריקאיים לתקשורת לא היה שום הבדל בין עיתונאי ישראלי לעמיתיו. "אתם מכל האנשים צריכים להבין מה אנחנו עושים כאן", אמר לי מפקד אמריקאי בכיר בבגדאד כאילו הייתי נציגו של העם היהודי, "אבל השאלות שלך מראות לי שאין הבדל בינך לבין עיתונאי צרפתי". "צרפתי" היא מלת הגנאי האולטימטיבית במדינה ערבית שכבושה על-ידי אמריקאים. כשסיפרתי לו על חוויית החקירה שלי הוא השיב: "בכנות, אני הייתי עוצר אותך ושלח את כולכם לגואנטנמו". ב"כולכם" הכוונה לעיתונאים, לא לישראלים. אבל קשה לכעוס על מי שהתכוון להיות שלושה שבועות בעיראק ומוצא עצמו תקוע בה כבר שבעה חודשים. גיליון 47, נובמבר 2003

האם ראש הממשלה סבור שאם יחזיק בידיו ערוץ תקשורת אלקטרונית – רדיו וטלוויזיה – נוסף על העיתון שכבר עומד לרשותו, מצבו יהיה טוב יותר?

כאשר התחלתי להגיש חדשות בקול-ישראל לפני עשרות שנים, נהג רכז החדשות האגדי אפרים להב המנוח לפתוח את המגירה ולהרעים בקולו, "בן-גוריון – ", לקול צחוקם הרם של כל הנוכחים בחדר. מין הומור שכזה. הדבר היה שנים לאחר שהוקמה רשות השידור העצמאית, וקול-ישראל חדלה להיות מחלקה במשרד ראש הממשלה, אבל המיתוס נותר חזק והמשקעים ניכרו אצל הוותיקים. צריך לומר, מעולם לא היה טלפון אדום המחבר את חדר החדשות היישר למשרדו של טדי קולק, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אולי לא היה בו צורך, כי כולם ידעו מה שצריך לדעת. אישיותו, מקצועיותו והיושרה של אפרים להב היו כאלה, שאיש לא חשד בו שהוא טרח אי-פעם "להתייעץ" עם נציגי ראש הממשלה על ידיעה כלשהי, אבל אילו כולם היו אפרים להב, היה מצבנו אחר. הבוקר אני נזכרת בוותיקי קול-ישראל ההם ותוהה מה הם היו אומרים על ההתרחשויות האחרונות. האם הם היו חושבים שזו בדיחה, לא מוצלחת במיוחד? ואולי היו מזכירים שכמו בעניינים אחרים, גם הפעם המציאות אצלנו לא מצליחה להתחרות בדמיון הפרוע ביותר. נחזור אפוא ונשנן: הממשלה תדון בישיבתה הקרובה בהצעה שראש הממשלה יהיה השר הממונה על רשות השידור, או על ביצוע חוק רשות השידור. אחרי שמתברר שהבדיחה אינה בדיחה, מתחשק לקלל, קללות מהסוג שאפרים להב שאג לתוך המגירה ולא ראויות לשידור. אחר-כך באה הבהלה. באמת? מה זה אומר, מישהו השתגע? מישהו חושב שאפשר וראוי לחזור חמישים שנה לאחור? מה היה טוב כל-כך אז שמעורר בהם נוסטלגיה שכזו? האם ראש הממשלה חושב שאם יחזיק בידיו ערוץ תקשורת אלקטרונית – רדיו וטלוויזיה – נוסף על העיתון שכבר עומד לרשותו, מצבו יהיה טוב יותר? האם הוא באמת חושב שזה ישפר את תדמיתו ואת מעמדו הפוליטי? מה זה אומר על מה שהוא חושב עלינו, הציבור הרחב? ומה זה אומר על מה שהוא חושב על עובדי רשות השידור? הרי לא צריך להיות חפרפרת כדי לגלות שממילא פוליטיקאים בוחשים במינויים מקצועיים בתפקידי מפתח ברשות השידור, וחדי האוזן יכולים להבחין בהם. לצדם יש המון אנשי מקצוע שיוצאים מגדרם כדי להוציא שידורים טובים, למלא את חובתם להביא לצופים ולמאזינים את מגוון הדעות בציבור, גם הלא סימפטיות והלא מקובלות, כקבוע בחוק. זה החוק שעל ביצועו ימונה עתה ראש הממשלה. הוא ולא אחר. זה שנים שהעובדים האלה לומדים להסתדר עם שרים ממונים שקיבלו לידיהם את תיק רשות השידור משום שלא היה משהו אחר לתת להם. לכל היותר מזמינים אותם מעת לעת לראיונות מיותרים, אבל בסך-הכל אפשר לעבור מיד לסדר היום ולהמשיך לעבוד על-פי אמות מידה עיתונאיות ראויות לשבח. האם זה ישתנה עכשיו? האם מורא ראש הממשלה יהיה גדול ממוראו של שר זוטר? ועוד שאלה: מה זה אומר על ראש הממשלה, הנחשב למומחה גדול לתקשורת, אם הוא חושב ששליטה על רשות השידור הציבורית בעולם תקשורתי מורכב ורב-ערוצי תסייע לו? הוא לא שמע שהיום יש לצופה ולמאזין שלל אפשרויות, שלא כבעבר, כשהיה שבוי בידי שתיים-שלוש רשתות רדיו וערוץ טלוויזיה אחד? הוא לא יודע שכדי שצופה יישאר צמוד לערוץ הראשון ומאזין ימשיך להקשיב לקול-ישראל צריך לפתות אותו באמצעים שונים, שמחייבים המון כסף שאין לו (כך לפחות הוא חוזר וטוען)? עד כדי כך הוא מקנא בברלוסקוני? הוא מוכן גם לאמץ את התכנים שמשדרות תחנות הטלוויזיה של ידידו סילביו? בנימין נתניהו הוא איש עסוק. נוסף על איראן והפלסטינים ואובמה ותפקידו כשר-אוצר-על ולא נשכח את שר הבריאות, והרשימה עוד ארוכה, הוא רוצה להתעסק במשא-ומתן עם הטכנאים והעיתונאים ועובדי המינהלה וכל שאר הוועדים? הוא באמת ילמד את תנאי העבודה של מי שיישארו ברשות לאחר גל הפיטורים הגדול שצפוי בה? דבר אחד ברור: הוא לא יקדם שום רפורמה שתבטיח את עצמאותה של רשות השידור ואת הניתוק שלה מחבל הטבור הפוליטי, וזה מה שצריך להדאיג אותנו יותר מכל. כי לנו, הצופים והמאזינים, יש אלטרנטיבות. לרשות השידור אין.

ב"מעריב" כשלו בפיצוח חידת הקיפוח של קבוצות ששמן אינו כולל "תל-אביב" | ערוץ הספורט ממשיך להתכונן ליום הדין, על איגודי הספורט לעשות חשבון נפש | ועוד על עייפות החומר, פרסום סמוי ואבק כוכבים

לכבוד משחק האליפות בין מכבי חיפה להפועל תל-אביב, מכניס את עצמו "מעריב" לשדה מוקשים. בכתבה שפורסמה ביום ראשון מנסה אייל לוי לבדוק את טענות החיפאים על היחס המיוחד שהתל-אביבים זוכים לו בתקשורת. הסיבה: מרבית הבכירים בעיתונות הם אוהדי הפועל. המרואיינים בכתבה מספקים הסברים כלליים ביותר. אנשי חיפה טוענים שהעורכים והכתבים אוהדי הפועל נוהגים לגמד את הבעיות של הקבוצה ולהבליט את אלו של חיפה. מנכ"ל חיפה, איתמר ציזיק, בוטה במיוחד: "יש קיפוח טוטאלי, חד-משמעי, זה מתבטא מא ועד ת, וחבל שאין יותר אותיות בא-ב. אצלכם במערכות יושבים אוהדים שרופים, שהיו צריכים לכתוב למטה: למען השקיפות, אני אוהד הפועל תל-אביב". שיחות שערכתי עם כמה מאנשי מכבי חיפה, בניסיון לשים את האצבע על נקודה ספציפית, לא חידדו את התמונה. מדובר בתחושה כללית שרודפת אותם שנים. בפריפריות תמיד הרגישו קצת אאוט מול תל-אביב, ולא רק במדורי הספורט או בתחום הכדורגל. טענות קיפוח דומות מגיעות גם מצד בית"ר ירושלים. בשורה התחתונה, זה ויכוח של הקבוצות הגדולות על הקצפת. העיסוק האמיתי בעניין זה צריך ללכת רחוק יותר, אל קבוצות הפריפריה – באר-שבע, קריית-שמונה, אשדוד. מהעונה הנוכחית חיפה יכולה להביא רק רסיסי קיפוח. אם להתמקד בכל זאת בדוגמה מוחשית בולטת, היא נרשמה לפני כחודש, כשב"ידיעות אחרונות" חגגו שלושה ימים ברציפות עם שערים על התל-אביביות, בלי להזכיר במלה את הירוקים, אף שניצחו משחק שהחזיר אותם למקום הראשון. "ידיעות אחרונות" הוא בדרך כלל המטרה העיקרית לתלונות ה"מקופחים". לטענת החיפאים, הסיקור שמקבלת הפועל תל-אביב ב"ספורט ידיעות" אוהד מדי, על גבול עיתונות חצר, בעוד שקבוצתם אינה זוכה ליחס דומה, אף שבמהלך רוב העונה היא דורגה במקום הראשון. הוויזואל בכתבה ב"מעריב" הוא צילום של שני שערים של מדורי ספורט, אחד על חיפה, אחד על תל-אביב. שניהם כמובן לקוחים מ"מעריב". כמו לרמוז לקוראים, אנחנו דווקא בסדר, אצלנו החלוקה שוויונית. אמנם הכתבה עוסקת בכלל התקשורת, אבל תשכחו מקולאז של כותרות מכל העיתונים. הכתבה אינה יורדת לעומק העניין וגם לא מעוניינת בכך. אחרת, היתה חייבת להזכיר את חלקם של העיתונים האחרים, כולל "ידיעות אחרונות", לציין שמות עיתונאים ועורכים ולהביא תגובות. אף כלי תקשורת שפוי לא ייכנס לקן הצרעות הזה. אם "מעריב" היה מנסה באמת לבדוק את הסוגיה, הוא היה צריך להביא גם עובדות והשוואות: כמה שערים קיבלה העונה חיפה מול תל-אביב במדורי הספורט, כמה פעמים הוזכרה לחיוב או לשלילה מול המתחרים ועוד. כמו שזה נראה, הכתבה נולדה מפני שניסתה להאיר זווית שונה ביריבות בין שתי המתמודדות על האליפות. מדובר בדיון אנכרוניסטי למחצה, שצף מדי פעם, מלהיט קצת את האוהדים, אבל לא מספק הוכחות חד-משמעיות ומותיר את ההכרעה עד לבואו של משיח בן דוד. גם סיום הכתבה רומז על כך: "מחרתיים מומלץ לכולם לפתוח עיתון, לקרוא והפעם לבדוק האם יש ממש בטענות, או שמדובר בעוד ברווז עיתונאי". העיקר שמילאו עוד עמוד וחצי. יום הדין של ערוץ חמש פלוס לייב מתקרב, ואיתו גם עליית מדרגה במאמץ של ראשי ערוץ הספורט למנוע את גזירת מועצת הכבלים והלוויין. כזכור, מה-1 ביוני ייאסר על ערוץ התשלום להעביר משחקים בשידור חי, ובעצם הוא יאבד את המטרה שלשמה הוקם – יצירת מקור הכנסה נוסף. עבור הצופים, מדובר ב"ערוץ גזל" נוסף של מסחטת כספים. בשבוע שעבר רתם הערוץ את רוב איגודי הספורט לחתימה על מכתב משותף שנשלח לשרים לימור לבנת ומשה כחלון. במכתב קוראים האיגודים לבטל את המגבלות על ערוץ חמש פלוס לייב, בנימוק שהורדתו מהמרקע תגרום לפגיעה אנושה בספורט. לא פחות. בין החתומים על המכתב – ראשי איגודים הפועלים בשיתוף פעולה עם ערוץ הספורט (כדוריד ואופניים) וכן איגוד הנכים, שהערוץ אימץ לפתע בחום בהליך מזורז (מעניין למה). מי שלא הצטרף לרשימת התומכים והחותמים היה איגוד הכדורעף, ענף הכדור הרביעי בחשיבותו, ויש אומרים אפילו השלישי (לפני הכדוריד). מעניין היה לשמוע מדוע נותר הכדורעף מחוץ למשחק המכור. בשנים האחרונות העביר ערוץ הספורט את משחקי הליגה בכדורעף בשידורים ישירים, ולכן הופתעו ראשי האיגוד לפני שנה לשמוע שבגלל מצב כלכלי קשה, הם יוצאים מלוח השידורים. ראשי הכדורעף ההמומים ביקשו את עזרתו של ניצן חן, יו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין, אבל גם הוא לא עזר. הפשרה שנמצאה: האיגוד הפיק בעצמו כמה שידורים ישירים שהועברו בערוץ 98 (לשעבר הקהילתי) הזניח, אי-שם בקצה הסקאלה. יאיר שרון, מנכ"ל איגוד הכדורעף, מספר: "נפגענו מאוד מהצעד של ערוץ הספורט, כי זה פגע גם בגיוס ספונסרים לקבוצות וגרם לפגיעה אנושה בענף בכלל. אתה יודע איך זה, ענף שלא משודר – כאילו אינו קיים. היו לנו כמה פגישות עם אנשי הערוץ, אבל שום דבר לא עזר. פשוט ביטלו אותנו, זרקו אותנו לכלבים". בתחילת 2009 עוד ניסו באיגוד הכדורעף מוצא אחרון, כשהציעו לשלם לערוץ הספורט עבור שידור משחקים, אלא שאז התברר שהדבר אסור. כשבערוץ הספורט מעידים כל שני וחמישי על היותם בית חם לספורט הישראלי, ראוי לזכור שלפחות ענף מרכזי אחד נבעט בגלל אי-כדאיות כלכלית. שרון מסכם: "הלוואי שנוזמן לדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת (ח"כ יריב לוין דורש דיון דחוף בעניין זה), שם נספר לכולם שערוץ הספורט קיבל זיכיון בתמורה לשידור ספורט ישראלי, אבל הוא לא עושה זאת ובעצם מועל בתפקידו". לתשומת לבם של ראשי איגודי הספורט התומכים בערוץ. הם אמנם רואים את טובת הענפים שלהם, אבל על הדרך הפקירו חבר פצוע. עייפות דו-כיוונית. תמיד לקראת סיום העונה, כשהליגות כבר מוכרעות ואין עניין, קבוצות בכירות מפסידות פתאום לנחותות יותר הזקוקות לניצחון. מי שחטפה השבוע על הראש היא בית"ר ירושלים, שהפסידה לקריית-שמונה מהמקום האחרון. קראתי כמה עיתונאים זועמים שהתלוננו על השכונה ודרשו שכולן ישחקו באותה רצינות כמו בתחילת העונה. ומה קורה אצלם בבית? ביום ראשון סוקרה ליגת-העל ב"ידיעות אחרונות" על שני עמודים בלבד, והליגה הלאומית על עמוד. גם העיתונים האחרים שידרו עייפות. איפה ההיקפים הנרחבים של הסיקור במהלך כל העונה? התקשורת בעצמה עמוק באווירת סוף עונה, מה שלא מפריע לה להטיף לקבוצות. מחלקת תוכן שיווקי. נסיעות עיתונאים לחו"ל על חשבון חברה מסחרית הפכו בכמה ארגוני תקשורת למוקצות מחמת מיאוס בגלל הבעייתיות האתית. לא ב"ספורט ידיעות". שם ממשיכים לקפוץ בשמחה על טרמפים חינם. בימים האחרונים טסו אמיר אפרת והצלם טל שחר ל"חמישה ימים של שכרון חושים" בספרד, כדי לחגוג עם ברצלונה את האליפות. כל זאת במימון מבצע חיש-גד, שהטיס כמה עשרות זוכים. בתמורה העניק "ספורט ידיעות" כתבת עמוד פרסומית למחצה, שבסיומה ביצבץ כבדרך אגב עלה התאנה המביש – "הכתב והצלם היו אורחים של מפעל הפיס". העיקר שב"ידיעות אחרונות" מרוצים מהדיל הנפלא והמצפון שלהם שקט. העייפות נמשכת. דני נוימן, פרשן הכדורגל של ערוץ 1, ממשיך לשדר פתטיות. נוימן העביר את הגיגיו המלומדים ממשחק חצי גמר גביע המדינה בשבוע שעבר, שכרגיל היו בנאליים וצפויים, סתר את עצמו לא פעם, מה שלא הפריע לו לסכם את השידור באוזני השדר, עמית הורסקי, באלו המלים: "אמרתי לך שהגמר הקלאסי יהיה מכבי חיפה ובית"ר ירושלים". בשביל תובנה כזו לא צריך פרשן. בצילום העליון: ספורט "מעריב" מה-16.4.09. בצילום התחתון: "ידיעות אחרונות" מה-13.5.09. אז מי אמר שברחוב מוזס לא קוראים את מה שכותבים אנשי קרליבך? כותרת המשנה בערוץ הספורט מספרת שהפסד של קריית-שמונה מול ניצחון של הכוח יוריד את הקבוצה מהצפון ליגה. מומלץ לצייד את העורכים בערוץ במחשבי כיס, כדי שלא ימכרו לוקשים. גם אם התרחיש הזה היה מתממש, קריית-שמונה לא היתה יורדת.

העיתונות מסכמת את ה"מירוץ" לנשיאות וחותמת עוד פרק מביש בתולדותיה | "ידיעות אחרונות" מספק מידע סותר בסוגיית הגרעין האיראני | מירב ארלוזורוב מסבירה ששוב דפקו את השחורים

"המקום היחיד שאליו אני מורשה לתחוב את אפי הוא הממחטה שלי" היא האִמרה המפורסמת המיוחסת לנשיא המדינה הראשון, ד"ר חיים ויצמן, שהתרעם על המשרה נטולת הסמכויות לצדו של ראש הממשלה הדומיננטי דוד בן-גוריון. עיתונאי מדינת ישראל מורשים לתחוב את אפם גם מחוץ לממחטה, שממילא אינה נמצאת בכיסם, ועל-פי הגדרת תפקידם, הם אף מתבקשים לעשות כך. למרות זאת, כפי שמוכיחה כמעט כל התרחשות פוליטית במדינה, הם מוותרים על זכותם וחובתם זו ומעדיפים לעסוק ברכילות, הווי, חנפנות (לאנ"ש), גדפת (למי שברשימה השחורה), משחקי מלים וחוכמה שלאחר מעשה. היום יצביעו חברי-הכנסת בבחירות לנשיאות מדינת ישראל ויסתיים ה"מירוץ", לפי הזרגון העיתונאי המקולקל המקובל. "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ", "מעריב" ו"מקור ראשון" מעלים כולם את האירוע על ראש שמחתם, על אף שבגלל היותם מוצרי דפוס, הם כלל אינם יכולים לסקרו. המציאות הזו, החוזרת על עצמה במדיה המודפסת כל אימת שהיא מנסה להתייחס לאירוע "חי", היא שכפול של סיקור מערכת הבחירות כולה. היום העיתונים אינם יכולים להשכיל אותנו באשר לתוצאות הבחירות, מסיבה טכנית. במהלך המערכה המגבלה הטכנית לא היתה קיימת, ובכל זאת הם דידו אחרי ההתרחשויות במקרה הטוב וסיקרו אותן באופן מוטה במקרה הרע. סיקור הבחירות כאירוע ספורטיבי הוא רעה חולה בפני עצמה, אבל גם בהקשר הזה פעלו העיתונאים כעיתונאי ספורט ישראלים והשכילו להחמיץ כל תוכן חדשותי משמעותי – מהחשדות הפליליים שנקשרו לכמה מהמועמדים ועד להגעתו למקום השני של מאיר שטרית, שאותו מיצבו כמועמד מזדנב מאחור. הכתבים והפרשנים הפוליטיים, ויש עדיין רבים מהם גם בעיתונות המצטמקת של ימינו, לא העלו על דעתם ליטול תפקיד אקטיבי בסיקור המערכה. כשגורמי האכיפה פעלו, לשם שינוי, העיתונאים העסיקו עצמם בהזדעזעות מעושה (איתי זיו הזכיר כאן באתר את פנייתה הנרגשת של רינה מצליח לפוליטיקאים שלא להתמודד על תפקיד ציבורי אם "יש להם שלדים בארון", וחשפה, כך זיו, "את התבוסתנות של מצליח ביחס לאפשרות שהיא ושאר הקולגות שלה הם מי שאמורים למצוא את השלד הבא בארון"). תפקיד הנשיא עצמו הוא, כאמור וכידוע, תפקיד ריק ושולי למדי. הדמויות האחרונות שישבו בכס הנשיא היו לכל הפחות בעייתיות. שמעון פרס הצליח להפוך עצמו בשנים האחרונות לסב ממלכתי (בעוד הוכחה לחולשתה הפסיבית של התקשורת הישראלית), אך לפני כן נחשב לפוליטיקאי לכל הפחות שנוי במחלוקת; עזר ויצמן נאלץ לפרוש מהתפקיד לאחר שהסתבך בפרשה דומה לזו שבגינה נחקר עכשיו פואד בן-אליעזר. ביניהם כיהן במשכן בירושלים אנס סדרתי. גם רוב המתמודדים על התפקיד הנוכחי רחוקים מלהיות דמויות מופת וספק אם הם לפחות "סתם" משרתי ציבור נאמנים. נקודות העניין – אפילו האור – היחידות בכל המערכה הזו היו החקירות המשטרתיות בעניינם של סילבן שלום ובנימין בן-אליעזר, שהעידו כי משהו, למרות הכל, איכשהו, כנגד כל הסיכויים, עדיין מתפקד. חשדות להתנהגות פלילית בת עשרות שנים לפתע הניפו את ראשם המכוער והמאובק וזכו להתייחסות. ודווקא אל כל זה התייחסו עיתונאים רבים בתיעוב ודחייה, כאילו החוקרים עשו דבר נבלה כשהעזו להפנות זרקור לנוזל העכור שבמורסת הענק שאותם עיתונאים נוהגים להתרפק על פני השטח שלה יום-יום; כאילו הפושעים הם אותם גורמים עלומים שהציפו את השחיתויות הישנות, ולא המושחתים עצמם. "הצבעה חמוצה: הרגעים הבלתי נשכחים שזיהמו את המירוץ למשכן", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לאייטם המגזיני הראשי (כן, שוב מירוץ), המתפרסם בעמ 2 בחתימתו של הפרשן הפוליטי יוסי ורטר. ורטר מצטט את "אחד מראשי תומכיו של ח"כ בנימין בן-אליעזר" שאומר לו: "אני מרגיש שהזדהמתי קשות". חברי-הכנסת, הוא כותב, יגיעו אל ההצבעה "בחמיצות, בעיקום אף, כמי שרוצים להסיר את המטלה הזו מסדר יומם, להתנקות מצחנתה, למחוק אותה מהזיכרון ולשוב לשגרת ימי הקטנות והקטטות לה הם מורגלים". לא רק חברי-הכנסת, גם האזרחים שמקבלים משכורת כדי לדווח על מעשיהם לציבור. ורטר מזכיר את אלדד יניב, מי שהפנה את הזרקור לווילה של בן-אליעזר וחשף את הבית הנוסף שברשותה של דליה איציק, ומכתיר אותו כ"אחד השחקנים הפעילים והמשפיעים ביותר על הקמפיין לנשיאות", כאילו ורטר והקולגות שלו היו גם הם שחקנים, משפיעים יותר או משפיעים פחות, ולא קיביצרים בלבד. ב"ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר מתנגד להצהרות הון וטוען כי הן אינן יעילות במלחמה בשחיתות. משל "ידיעות אחרונות" היה ארמדה של מלחמה בשחיתות המחפשת נשק יעיל ולא בימה המקדמת שחיתות שלטונית. כאילו עיתונות היא ישיבה על המדוכה בהמתנה למידע ואז החזרתו לנמען עם מכתב תלונה. אם הצהרות הון הן כלי נשק לא יעיל במלחמה בשחיתות, "ידיעות אחרונות", מדוע שלא תשלחו כתבים לחשוף את ההון של נבחרי הציבור? "מעריב" מחזיר את לילך סיגן לעיתונות הישראלית. בטור במדור הדעות של העיתון היא קוראת לנו לשפוט אנשי ציבור לפי היתרונות שלהם ולא לפי המגרעות שלהם, וקובעת כי המלחמה הנוכחית בשחיתות רק מעודדת אותה. כפיים. בטור הראשי מסביר בן כספית מדוע המתמודדים ריבלין, איציק ושטרית ראויים לתפקיד הנשיא. ראשית, "יש להם זכויות רבות". אילו בדיוק? נו, טוב, זו לא אנציקלופדיה. שנית, הם "ישראלים מצוינים" – סופרלטיב חלול כל-כך שנדמה שרק כספית יכול לחברו. שלישית, הם "פוליטיקאים מנוסים" – מה שנכון. ויש עוד: ריבלין ואיציק הם "ירושלמים עסלים". אם כך, מדוע להסתפק בתפקיד הנשיא? מדוע לא להעניק להם את משרת הקיסר הגלקטי? "מה יודעים חברי-הכנסת הבוחרים היום בנשיא על דן שכטמן פרט לעובדה שהוא זוכה בפרס נובל? מה ידוע להם על דליה דורנר לבד מזה שהיתה שופטת בבית-המשפט העליון?", כותב איתן הבר ב"ידיעות אחרונות", כאילו העיתונות היא לא מי שאמורה לספק את המידע הזה. כאילו היא סיפקה אותו לגבי המועמדים האחרים, הפוליטיקאים, שאיתם היא מקיימת קשרי גומלין יומיומיים. "ב-24 השעות האחרונות אנו עדים לגל חסר תקדים של הדלפות מתוך החקירה, רובן ככולן שקריות ומגמתיות. אם מסע ההכפשה וההדלפות לא ייפסקו לאלתר, ייאלץ מר בן-אליעזר לשקול את המשך דרכו בחקירה זו", מצטטים ב"כלכליסט" את נבות תל-צור, עורך-דינו של בן-אליעזר ומי שבעצמו יעלה אולי על דוכן הנאשמים בחשד לשיבוש חקירת אהוד אולמרט ושולה זקן. הטרמינולוגיה כאן מהממת: בן-אליעזר, מי שמיליוני דולרים מתפרצים פתאום מתוך חגווי חייו, הוא מי ש"ישקול את המשך דרכו בחקירה", כאילו מדובר באירוע צדקה שהוא נקרא להשתתף בו. את המראות המביכים של כספות ודירות פאר הוא מכנה "הכפשות והדלפות". מה עובר לאנשים האלה בראש? מאיפה הגיעה התעוזה להציג מציאות הפוכה על ראשה? מה זאת אומרת מאיפה? מהעיתונות. מהעיתונאים שבוכים לנו כשתופסים פוליטיקאי מושחת, במקום לשמוח. אפשר גם אחרת. לפחות ברמת הכוונה וההצהרה. "ייתכן שלא נדע אם הנשיא שייבחר היום חבר במועדון המושחתים, ואם הצהרת ההון שלו כוללת את נכסיו האמיתיים. עכשיו יש לחשוף את החיבורים התת-קרקעיים של כל הפוליטיקאים, הטייקונים והמאכערים", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", הלקוחה ממאמר של גיא רולניק. את העובדה שאיציק לא הגיעה אפילו לסיבוב השני יכול רולניק לזקוף גם לזכות התנופה שייצר נגדה "דה-מרקר". מה הפרשנים הפוליטיים יכולים לזקוף לזכותם? "ד"ר גארי סימור היה יועץ הגרעין של הנשיא אובמה במשך ארבע שנים ונחשף לכל המסמכים הקשורים לאטום האיראני", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות". "בראיון גלוי לידיעות אחרונות הוא מדבר על הכל: איראן רחוקה כמה חודשים מפצצה, אמריקה לא תתקוף ולבעיה הזאת אין באמת פתרון". למעשה בראיון עצמו אומר סימור כי ארה"ב (או ישראל) דווקא כן תתקוף אם איראן "תייצר פצצה במתקנים המוכרים שלה". הכותרת היומרנית עצמה היא "זאת האמת על הגרעין האיראני" – יומרנות שנדמית נבובה במיוחד כשזוכרים שהראיון הבולט הקודם שהתפרסם בעיתון בקשר לאותו גרעין הציג קביעות שונות לגמרי. בחודש שעבר ריאיין רונן ברגמן את עוזי עילם, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית לשעבר, שאמר לו כי לאיראנים יכול להיות נשק גרעיני מבצעי "רק בעוד 10 שנים". כותרות יומרניות בצד, הראיון שערכה ציפי שמילוביץ מעניין והמרואיין בכיר מספיק כדי לקבל שער באחד ממוספי סוף-השבוע. מדוע זכה המוסף היומי? אילוצי סגירה, תחרות על בלעדיות או מסר לא מתואם מספיק עם עמדת המערכת. "הרמטכ"ל גנץ: אם לא תהיה ברירה אפשר לפעול בכוח באיראן" היא כותרת ידיעה של אריאל כהנא המופיעה על שער "מקור ראשון", ציטוט מדברים שאמר הרמטכ"ל בכנס הרצליה. בעמ 10 של "כלכליסט" מדווחת עינת פז-פרנקל על סקירה של חברת דלויט ולפיה "מחירי הדירות החדשות בישראל שניים רק לאלה של בריטניה, מספר המשכורות הנדרשות לרכישת דירה הוא הגבוה ביבשת [אירופה] והמצב לא צפוי להשתנות, שכן היצע הדירות לאזרח הוא הנמוך ביותר". "טרכטנברג נגד יוזמת לפיד: הורדת המע"מ על דירות לא תפתור את בעיית הדיור", נכתב בכותרת ידיעה של אורה קורן ב"דה-מרקר". "לדבריו", כותבת קורן, "הבעיה במדינה היא שאין גוף ממשלתי שלקח על עצמו כפרויקט ארוך טווח את נושא יוקר המחיה". "התראת האטה: האשראי לעסקים במגמת ירידה", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט". "יתרת האשראי שהעניקו הבנקים והגופים המוסדיים לחברות הגדולות פחתה ב-5% ברבעון הראשון. הסיבה העיקרית לכך היא הירידה בהשקעות החדשות, שעלולה להביא להאטה במשק", נכתב בכותרת המשנה לניתוח של תומר ורון. במסגרת נפרדת מודיע ורון כי "המהפך החוץ-בנקאי הושלם" וכי "רוב האשראי לעסקים הוא חוץ-בנקאי". "הופחת סכום פקדון הערבות שבו יחויבו הקרנות הזרות כתנאי לפעול בישראל", מדווחת רחלי בינדמן בהמשך העיתון. "קרנית פלוג: התחזקות השקל התמתנה, השפעתו של הדולר נמוכה מבעבר", נכתב בכותרת דיווח של אורה קורן ב"דה-מרקר". "אקסלנס הוא בית-ההשקעות הראשון שבו העובדים הקימו ועד, ובתעשייה סבורים שזה רק עניין של זמן עד שהתופעה תתרחב", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של רחלי בינדמן ב"כלכליסט". "בצד האחד ניצבים המנהלים שמובילים תהליכי התייעלות כדי לשרוד בענף עמוס רגולציה ותחרות, ובצד השני העובדים, המואסים בקפאון שכר, בפיטורים ובמעבר לפריפריה". "יו"ר הוועד החדש של נמל אשדוד מחליט לשנות תדמית: לא ניגרר יותר לעיצומים", נכתב בכותרת על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". כותרת ההפניה היא "גמרנו עם השביתות". "לא ניגרר אחרי הפרובוקציות של הנהלת הנמל", מצטט עוד עופר פטרסבורג את היו"ר, אבינועם שושן. "לקראת הסכם היסטורי במערכת החינוך", נכתב מעל כתבה של מירב ארלוזורוב וליאור דטל ב"דה-מרקר". "ש"ס תסכים ללימודי ליבה בבתי-הספר שלה – ותקציב החינוך שלה לא ייפגע", נכתב בכותרות הידיעה. "לראשונה, רשת החינוך הפרטית של מפלגת ש"ס צפויה לחתום על הסכם עם המדינה, שלפיו משרד החינוך לא יתערב במאפייניה התרבותיים ובלימודי הקודש והיהדות – והיא תיהפך לרשת הרשמית של החינוך החרדי-ספרדי בישראל. עם זאת, יהיה עליה להיות כפופה כמעט לחלוטין למשרדי החינוך והאוצר ותחת פיקוחם. נוסף ללימודי הליבה התחייבה הרשת לפטר 1,200 עובדים ולסגור 400 כיתות". "נסיון העבר, שבו שתי הרשתות [זו של ש"ס וזו של "החינוך העצמאי"] התחייבו ללמד ליבה בתמורה ל-100% תקציב שהן קיבלו אבל לא ממש עמדו בכך, מעורר הרבה מאוד חשדנות גם סביב ההסכם הזה", כותבת ארלוזורוב בטור פרשנות. "יש, לכן, מי שמציגים את ההסכם הזה כהישג לש"ס, שהצליחה לשמר את התקציב המלא לרשת שלה, כאילו מדובר ברשת ממלכתית לכל דבר. לעומת זאת, במשרד החינוך רואים בהסכם הישג היסטורי, שסוף-סוף יבטיח כי הרשת תנוהל בפיקוח מלא של המשרד, ועם תוכנית לימודים מלאה שלו, לרבות עמידה במבחנים ארציים ובינלאומיים. אם משרד החינוך צודק, הרי שעם כל ההסתייגויות והבעיות, מדובר אכן בהסכם תקדימי בעל השלכות היסטוריות. "הבעיה היא", ממשיכה ארלוזורוב, "שמי שמסכים להשתנות כאן זה רק המזרחים. הביקורת של החשבת הכללית נעשתה רק במעיין-החינוך-התורני, רק הרשת המזרחית נתפסה עוברת על החוק, ולכן רק הרשת המזרחית נאלצה לחתום על הסכמה לתוכנית הלימודים המלאה של משרד החינוך. הרשת החזקה, הגדולה וכנראה המסודרת יותר – החינוך העצמאי האשכנזי – ממשיכה לגחך מן הצד. לא נעשתה עליה ביקורת, ממילא לא נמצאו בה ממצאים חריגים המצדיקים התערבות של המדינה בניהולה, וסעיף 3אט מגן עליה ועל זכותה להמשיך ולקבל תקציב מלא – גם אם היא אינה מלמדת לימודי ליבה". מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט, לשעבר הפרקליט הצבאי הראשי, נחקר באזהרה בפרשת הרפז, מדווחים על שער "הארץ" עמוס הראל ויניב קובוביץ. מנדלבליט חשוד בעבירות של מרמה והפרת אמונים, והחשד נגדו "מתמקד באירועי הימים הראשונים שלאחר פרסום המסמך המזויף, באוגוסט 2011". בשער "הארץ" מתפרסמת ידיעה שלפיה עיריית ראשון-לציון מהתלת בתושביה: בעוד שבעיר מפוזרים פחים נפרדים לפסולת יבשה ורטובה, משאיות הזבל העירוניות משליכות את תכולת כולם לאותו מצבור (אילן ליאור). בעמוד האחורי של העיתון מדווחת ידיעה מתורגמת מה"גרדיאן" על נפילת חלק ממעקה גשר בפריז, בשל משקל עודף שנקשר אליו. הגשר מפורסם בכך שזוגות נוהגים לתלות עליו מנעולים כסמל לאהבתם. "אזרחים רבים התלוננו על כך שהמנעולים הם מפגע סביבתי והתריעו מפני נזק לגשר", נכתב בידיעה. "האם נשארנו עם הספר?", שואלת כותרת בתחתית שער "ישראל היום". אם הכוונה בשאלה היא, כמקובל, האם העם היושב בציון מוקיר ומחבב השכלה, חוכמה, תבונה ודעת, הרי שעצם העילה לשאלה – התרחשויות משבריות ושיווקיות בשוק הספרים שאין להן דבר עם תוכנם של הספרים – מלמדת מיניה וביה כי לפחות השואלים אינם "עם הספר" (למעשה עצם השימוש בביטוי "עם הספר" מלמד על בורות מסוימת של השואלים, כלומר העורכים ב"ישראל היום", שכן מקורו של הביטוי הוא בקוראן והוא דווקא ביטוי של זלזול ולעג כלפי יהודים ונוצרים). "האם שבוע הספר שייפתח מחר הוא חגיגה אמיתית לאוהבי הספר" היא השאלה היומית במדור הפותח את "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות". כרגיל, שני כותבים מוזמנים לענות על השאלה, ותשובותיהם מסוכמות בראש הטור הקצר שכתבו. מעל לטור של רן בן-נון (מבקר הספרים של המוסף) נכתב "חגיגת שיווק חסרת תוכן". מעל לטורה של סמדר שיר נכתב "אנחנו עדיין עם הספר". "בן רגע הפכה ענת קם מנערה חיננית לאויבת המדינה מספר אחת", מתאר אלמוג בן-זכרי במאמר (שנראה שלא עבר עריכה כלשהי) במדור הדעות של העיתון הלאומי-דתי "מקור ראשון". "[...] איך מתמודדים עם זה שהחייל האהוב ביותר של כולנו מואשם בסוגי האשמות שמתאימים לאחרון הבוגדים? האם הקול הציבורי והתקשורתי יתעב אותו ויקרא לכליאתו? מסופקני. [...] כולי תקווה שבמידה והאשמות יתבררו כנכונות, יקבל הרמטכ"ל לשעבר עונש חמור מעונשה של קם, אם יש משהו שאני זוכר היטב מהשירות שלי זה שיש דרג ויש ... – מקווה שזה עובד גם כשהמצב לרעתכם". הידיעה על כוונתה של אייפקס להתמודד על רכישת זאפ (דפי-זהב), המתויגת כ"בלעדי לכלכליסט", מופיעה גם במוסף "ממון". ב"ממון" כותב רז שכניק כי רם לנדס סירב להצעת משרדי התקשורת והאוצר לעמוד בראש רשות השידור החדשה, וכי "המועמד המוביל" כעת הוא אלדד קובלנץ, מי שקנה את המוניטין שלו – יהיה אשר יהיה – כמנהל גלגלצ וכיום מנהל את הטלוויזיה החינוכית. "יומיים למונדיאל", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "הכנסות רשות השידור מהשידורים הגיעו רק ל-8 מיליון שקל".

"התיקונים" 36: מוצאו של סם מנדז, משפחתה של מעיין חודדה, פניו של מילן קונדרה, ועוד טעויות בזהות מהתקשורת העברית (וקפיצה לצכיה)

העולם כמרקקה הקורא פאר פרידמן מוסר כי באתר "ליטררני נוביני", אחד מכתבי-העת החשובים בצכיה, דיווחו על זכייתו של המשורר והסופר (והעורך והמסאי) לודוויק קונדרה בפרס ע"ש ירוסלב זייפרט (22.10.09), והצמידו לדיווח תמונה של בן דודו, מילן קונדרה. הקורא דורון ארזי מוסר כי במאמר שעלה באתר "הארץ" (16.11.09), על אודות יומניה של קלרה פטאצי, פילגשו של מוסוליני, נטען כי היומן מזכיר את דעותיו של מוסוליני על יחסו של האפיפיור פיוס השביעי ליהודים בשנת 1938. אלא שפיוס השביעי כיהן כאפיפיור בשנים 1800–1823. האפיפיור בשנת 1938 היה פיוס ה-11, כך ש"הארץ" טעה במאה שנים ובארבעה אפיפיורים. יומניה של פטאצי בילבלו גם את "מעריב" (17.11.09), שהציג תצלום משותף של מוסוליני ואדולף היטלר עם הכיתוב "מוסוליני והיטלר לפני מלחמת העולם הראשונה". (דרך ולווט) ליידי חודדה דיווח באתר מקו (23.11.09) מוקדש לאחת המשתתפות בתוכנית הבידור "האח הגדול", מעיין חודדה שמה. היא מכונה שם בהתנשאות "מיס חודדה", לכן זה כיף שבעתיים להתנשא על הכותבת והעורכ/ת של הדיווח: חודדה נשואה, ועל כן אפשר לכנותה "מיסיז" (Mrs), תואר לאשה נשואה, או "מיז" (Ms), תואר לאשה שאין רוצים לציין את מצבה המשפחתי. התואר "מיס" (Miss) ניתן לאשה שאינה נשואה. הקלדה עיוורץ נראה שמישהו באתר "הארץ" (16.11.2009) צריך להתאמן בהקלדה עיוורת, או לוותר בכלל על הקלדה. ביולוגיה מוצאו של האדם ממשפחתו, לפי מוסף התשבצים של "מעריב", "המשבצת" (30.10.09). האמיגדלה, בלוטה במוח בצורת שקד שאחראית על עיבוד ואחסון של תגובות רגשיות, שונמכה באתר "הארץ" (17.11.09) ל"חומר דמוי שקד". וידיעה רפואית מדאיגה: כל אחת מ-20 נשים תלקה ברעלת הריון. זה יוצא בערך 100%. פִּלֵי פליים ב-ynet נתנו (17.11.09) את הכותרת "הפלא של פלאי" לכתבה על הבמאי הישראלי-לשעבר, שביים להיט ענק בתקציב מזערי. העובדה ששמו הוא אורן פלי לא עצרה את משחק המלים המבריק. (דרך Touching is not permitted) [תיקון 4.12.2009] עורך ערוץ הקולנוע של ynet, דרור עמיר, מתקן אותי: "אמנם אני תמיד שמח להיתפס בקלקלתי :) אבל הטעות בעניין אורן פלאי היא בפוסטר שברקע, לא בכתבה. בפתח מסיבת העיתונאים הוא סיפר ששם משפחתו נכתב עם אל"ף". אלימות מילולית ynet. בתמונה: כתב "ידיעות אחרונות" דני אדינו אבבה, ומאחוריו מפגינים שאינם תוקפים אותו. איפה הצלם? אולי מאחורי העץ (14.11.09). כמו פטריות אחרי המקלחת ב"ידיעות אחרונות" (13.11.09) ממציאים ביטוי עברי חדש. וגם באתר "הארץ" (17.11.09). מכונת הזמן תעשיות (בע"מ) ב"הארץ" (17.11.09) השנה היא 1999. ב-ynet דיווחו ביום שני (30.11.09) על חקירה שהתקיימה ביום שלישי (1.12.09). ב"דה-מרקר" דיווחו (30.11.09) על טיסתו של רה"מ בנימין נתניהו לגרמניה, וקרה להם מה שקורה לפעמים כשמדווחים על מה שיקרה במקום על מה שקרה: נתניהו הוציא גימ"לים וביטל את הטיסה. ב-ynet כינו את מחלתו של נתניהו "חום קול", שזו אמנם שגיאה טפשית, אבל גם אוקסימורון מקסים (29.11.2009). מתימטיקה האלפים החסרים. חדשות "מחלקה ראשונה" (17.11.09) מקצצים בתפוצה של "ידיעות אחרונות" באופן ניכר. שיעור קצר באלגברה לאתר "כלכליסט" (16.11.09): 36 > 35.1. גיאוגרפיה פרויקט הרכבות המצוין של "הארץ" (18.11.09) סובל מקשיי התמצאות: הקו מתל-אביב אינו מגיע לבית-שמש דרך ירושלים, אלא לירושלים דרך בית-שמש. בתמונה הגדולה: קווי הרכבת לפי אתר הרכבת. בתמונה הקטנה למעלה מימין: קווי הרכבת בפרויקט "הארץ" והתחנה עם השלט "עכו" אינה תחנת נהריה. (דרך Roee-geist) ועוד בחדשות התחבורה: כמה אנשים ימותו ביום ברכבת ובאוטובוסים לפי אתר "דה-מרקר" (29.11.09)? צילום הדמיה פרס קרדיט התצלום השגוי של השבוע מוענק לחדשות 2 במקו (11.11.09), שלא צילמו את הלוגו של גוגל וייב. וב"כלכליסט" לא טורחים לעסוק באיתור הצלם, השגת רשותו להשתמש בצילום וציון קרדיט. ונעבור לפרסומות הטעיה, טעות ושטות מצאנו במודעה של Smart Club שפורסמה ב"ישראל פוסט" (2.11.09): 1. המודעה מבטיחה השתתפות חינם בהגרלת הלוטו. באותיות הקטנות מסבירים שהחינם הזה כרוך בשליחת sms שעולה 50 אגורות. 2. הגרלת הלוטו? לא לפי האותיות הקטנות, שמדברות על "השתתפות במחזור טוטו אחד של המועצה להסדר הימורים בספורט". 3. "הזכייה שלכם האושר שלנו", מכריז הסלוגן מתחת לתמונה של אב ובנו מחייכים. באותיות הקטנות מבהירה סמארט-קלאב כי "התמונה להמחשה בלבד". כנראה שהאושר שלכם עשוי להיות שונה משל המצולמים. תודה לסייענים זיו קיטלרו, רוני בק, אשר שחם, ליאור ויסמן, אָמִיר אֱלִישָע אַהֲרוֹנִי, ניר ש, רועי רוטמן, הילל, תומר כהן, יונתן שמידט, עופר ב., אורן פרסיקו, דורון ארזי, אילת, פאר פרידמן, ליאורה, יותם הדר, אהוד קינן ו-ailaG. איור אמיגדלה: Washington irving, cc-by-sa; צילום שקד: Horst Frank, cc-by-sa נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

בחלק זה של "הגנזך", מדור חופש המידע של "העין השביעית" בשיתוף "הצלחה", נציג מסמכים על ערוץ 10 וחברת החדשות שלו

מהו מדור "הגנזך" תקנון חברת החדשות של ערוץ 10 ("חברת החדשות של הערוץ השלישי בע"מ"), 10.12.01 גליון בחינה לרישום חברה, 10.12.01 תעודת התאגדות של חברה, 11.12.01 הודעה על קבלת החלטה על שינוי שמה של חברה, 22.1.03 תעודת שינוי שם של חברה, 20.2.03 החלטה על מתן צו להקפאת הליכים של ערוץ 10 ("שידורי הערוץ החדש בע"מ"), 29.4.03 אגרה שנתית וחובות לשנים קודמות, 26.10.08 אגרה שנתית וחובות לשנים קודמות, 10.3.08 אגרה שנתית וחובות לשנים קודמות, 25.1.09 תעודת התאגדות של חברה - תעודה משוחזרת, 22.2.10 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 12.12.01 שינויים בהרכב הדירקטוריון של החברה, 22.4.02 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 6.6.02 הודעה בדבר שינויים בהרכב הדירקטוריון, 20.11.02 מכתב הבהרה לגבי שילוב אייטמים על תוכניות בידור במסגרת שידורי חדשות, 31.12.13 מסמכים בנוגע לפרשת ההתנצלות של חברת החדשות של ערוץ 10 בפני שלדון אדלסון הסכם לייסוד והפעלת ועדת המדרוג לשידורי טלוויזיה (1995) והסכם הארכה (2014) – רשות השידור, רשת, קשת, הרשות השנייה, הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 10, איגוד השיווק הישראלי ואיגוד חברות הפרסום נסח חברה: חדשות 10 בע"מ (חדשות 13), 1.7.20 עשיית שימוש כלשהו, לרבות עיון, קריאה והסתמכות על מסמכים כשהם לקוחים מתוך מדור זה, היא בבחינת הסכמה מכללא מצדו של עושה השימוש לעשות זאת באופן הוגן וסביר ובהתאם לכל דין, תוך הימנעות מהפרת זכויות כלשהי. המסמכים הנכללים במדור מפורסמים כפי שנתקבלו, ול"הצלחה" ו/או ל"העין השביעית" אין ולא תהיה כל אחריות ו/או שליטה על תוכנם, צורתם, שלמותם וכיו"ב. גולשים המחזיקים בידיהם מסמכים שיש תועלת בחשיפתם לאור השמש מוזמנים לפנות אלינו ולמסור אותם באמצעות כתובת האימייל [email protected]

"הפינגטון פוסט" פותח אתר בריטי, ה"דיילי מייל" ו"הגרדיאן" נוחתים בארה"ב. לא כולם מציעים אותה סחורה

אריאנה הפינגטון אישרה כי "הפינגטון פוסט", אתר החדשות האמריקאי הנושא את שמה, ישיק את גרסתו הבריטית ב-6.7.11. המהלך הוא חלק מתוכנית שאפתנית להתרחבותו של האתר לתריסר ארצות נוספות עד סוף השנה, דיווח האתר הבריטי "The Drum". הפינגטון אמרה בפסטיבל הפרסום בקאן כי גרסתו הבריטית של האתר תהיה זהה לזו של האתר האמריקאי, ותכיל שילוב של חדשות מקוריות ומספר רב של בלוגים. לדברי הפינגטון, האתר הבריטי "יעתיק את תבניתו של הפינגטון פוסט – שילוב של אוצרות תכנים, דיווח אזורי, בלוגים ופרשנות. זו הפלטפורמה שנקדם באתרים הבינלאומיים". הפינגטון, שמכרה את ה"הפינגטון פוסט" בפברואר האחרון לחברת AOL תמורת 315 מיליון דולר, סיפרה כי לאחר השקת האתר הבריטי יושקו גרסאות בינלאומיות נוספות. "אחרי אנגליה, אנחנו מתכננים להשיק גרסה בצרפת", אמרה הפינגטון. "לאחר מכן אנחנו מתכננים להודיע על השקה במדינות נוספות; אמריקה הלטינית, אוסטרליה, הודו. עלינו להיות נוכחים ב-12 מדינות עד סוף השנה. כבר השקנו אתר בקנדה, שהיה להצלחה כבירה". בעוד אתר החדשות האמריקאי הפופולרי מהגר לצדו השני של האוקיאנוס, מדווח "הניו-יורק אובזרבר" על תנועה הפוכה: בפברואר האחרון פתח "דיילי מייל" הבריטי משרד בניו-יורק, שאוכלס בשישה חברי צוות בריטים. אל ה"מייל" יצטרף "הגרדיאן", שמתעתד לפתח אתר ייעודי לתושבי ארה"ב. על-פי ה"ניו-יורק אובזרבר", המשרד הניו-יורקי של ה"דיילי מייל" יהיה בבחינת דריסת הרגל האמריקאית השנייה של העיתון הבריטי, שפתח בסתיו האחרון משרד בלוס-אנגלס, שהתמקד בסיקור רכילות. המשרד החדש בניו-יורק מסמל את כוונת העיתון להרחיב את סיקור החדשות האמריקאיות באתר שלו ולהוסיף לרכילות הצהובה גם חדשות אמריקאיות "רציניות". מרטין קלארק, עורך הגרסה האינטרנטית של העיתון, סיפר כי האתר לכד את תשומת לבם של הגולשים האמריקאים "כמעט בטעות". לדבריו, העמסת העמוד הראשי של האתר בתמונות פפרצי וכותרות שערורייתיות והפיכת הביקיני לסיפור חדשותי לא היו ניסיון להגיע אל הקהל האמריקאי, אלא פשוט התנהלות עיתונאית בריטית טיפוסית. "במקור התמקדנו אך ורק בקהל הבריטי, משום שהיה לנו קל יותר לפנות אליו", אמר קלארק. "אך לאחר מכן גילינו שרכשנו קהל קוראים אמריקאי רב בלי בכלל לנסות". כניסתם של אמריקאים אל האתר כדי לקרוא על "שרירי הזרוע השזופים להפליא" של השחקנית דמי מור או על "רגליה השזופות והשריריות" של הדוגמנית גיזל שיכנעה את העיתון כי נוכחות דיגיטלית מוגברת בארה"ב תשתלם על-ידי רווחים מפרסום אינטרנטי. "הדרך שבה האינטרנט עובד", אמר קלארק, "גורמת לכך שמשתלם להיות אתר שלא דורש תשלום אך ורק אם אתה אתר גדול". הפוטנציאל הטמון ב-300 מיליון קוראים אמריקאים שדוברים אותה שפה (פחות או יותר) ומתעניינים באותם הסלבריטאים היה, לפיכך, הזדמנות. בוני פיולר, לשעבר עורכת ה"US Weekly" וכיום נשיאת האתר "HollywoodLife", שמתחרה ב"מייל", הביעה את חיבתה למתחרה שמעבר לים, אך הזהירה כי "זוהי טעות לחשוב שאפשר לייבא לפה אנשים ולהניח שהם יבינו כיצד השוק פועל". בעוד "הגרדיאן" נחשב לעיתון איכות רציני, יחסם של אמצעי התקשורת האמריקאיים ל"דיילי מייל" זהיר, בעיקר בגלל המוניטין שיצאו לו כעיתון שמאמץ ידיעות שפורסמו בעיתונים אחרים ללא מתן קרדיט או קישור לתוכן המקורי. "הם אף פעם לא מקשרים לאתרים שמהם הם לוקחים חומרים", אמר טוני מטקלף, עורך "NY Metro". "ביקשנו מהם לעשות זאת משום שלדעתנו זה רק הוגן וצודק. כשאנחנו מתייחסים לעבודתו של מישהו אחר, אנחנו תמיד שמים קישור אל הטקסט המקורי". באופן מקרי, או שלא, ההאשמות הרווחות כלפי האתר "הפינגטון פוסט" נוגעות למה שאריאנה הפינגטון מכנה "אוצרות". התוכן החדשותי ב"הפינגטון פוסט" מורכב בעיקר מידיעות שנשאבות מאתרים אחרים, המשקיעים משאבים רבים ביצירת תוכן מקורי ואינם מסתפקים בנוחות שמאפשר האינטרנט בשכפול והעתקה של תכנים ממקורות אחרים.

האם מו"לים מנצלים את העיתון שבבעלותם כדי לקדם את ערוץ הטלוויזיה שהם מחזיקים בו מניות? תוצאות מחקר על השפעתה של הבעלות הצולבת על מדורי ביקורת הטלוויזיה

בחמש השנים האחרונות חקרתי את הקשר בין מדורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונים היומיים לתופעת הבעלות הצולבת. המחקר, שנעשה בהנחייתם של פרופ שמואל ליימן-וילציג וד"ר יחיאל לימור, בדק את ההשערה שהעיתונים ינצלו את מדורי הביקורת על תוכניות הטלוויזיה כדי לקדם את תוכניות הזכיין שיש להם בו בעלות חלקית. המחקר הניח שהתערבות המו"לים תבוא לידי ביטוי הן מבחינה כמותית (יותר ביקורות יוקדשו לתוכניות הזכיין שבבעלות העיתון מאשר לתוכניות של ערוצים אחרים וזכיינים אחרים), והן מבחינה כמותית-איכותית (סך כל הביקורות החיוביות שייכתבו בכל עיתון על תוכניות הזכיין שבבעלות בעלי העיתון יהיה גדול מסך הביקורות החיוביות שייכתבו באותו עיתון על תוכניות הזכיין היריב, ולהפך באשר לביקורות השליליות). בשלב הראשון של המחקר סווגו כ-5,000 מדורי ביקורת הטלוויזיה היומיים בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתקופה שבין נובמבר 1993 (תחילת שידורי ערוץ 2) ונובמבר 1998, לפי הערוץ או הזכיין שתוכניתו היוותה את מושא הביקורת. בוצעה ספירה כמותית של הביקורות שנכתבו על כל זכיין ועל כל ערוץ בשני העיתונים. בשלב השני בוצעה בדיקה כמותית-איכותית לגבי הביקורות כלפי תוכניות "רשת" ו"טלעד" בכל אחד מן העיתונים. כל ביקורת קיבלה ציון חיובי, שלילי או נייטרלי, ובסופו של שלב זה נבדק אחוז הביקורות החיוביות, השליליות והנייטרליות שניתנו על-ידי כל אחד מן העיתונים לתוכניות הזכיין שבבעלות חלקית שלו, ולזכיין המתחרה (החל מאמצע שנת 1996 הוסיף מבקר הטלוויזיה של "מעריב" ציונים לתוכניות המבוקרות, ועבורן חושב ממוצע ציונים שניתן לתוכניות "רשת" ו"טלעד"). בדיקה מדגמית בוצעה על-פי אותם פרמטרים בעיתון "הארץ", חודש אחד בכל שנה. בדיקה זו אפשרה להשוות את ממצאי שני העיתונים שהם בעלי עניין בזכייניות ערוץ 2, עם עיתון אובייקטיבי שאינו מעורב בהחזקות באף אחת מזכייניות הערוץ. מן המחקר עלה כי בעיתון "ידיעות אחרונות", מספר הביקורות שנכתבו על "רשת", הזכיין הנמצא בבעלות בעלי העיתון, הוא הנמוך ביותר מכלל טורי הביקורת שפורסמו על כל ערוץ אחר, למעט החינוכית וערוץ 33, ועמד על 7% מסך כל הביקורות. "טלעד", הזכיין שבבעלות העיתון המתחרה, קיבל ב"ידיעות אחרונות" 11% מכמות הביקורת הכללית, יותר מ"רשת". מן הניתוח הכמותי-איכותי של הביקורות עלה כי 32% מסך הביקורות שנכתבו ב"ידיעות אחרונות" על "רשת" היו חיוביות, לעומת 42% של ביקורות חיוביות שנכתבו ב"ידיעות אחרונות" על תוכניות "טלעד". 27% מסך הביקורות על "רשת" היו שליליות, לעומת 30% ביקורות שליליות על "טלעד". רושם אחר עלה מהממצאים לגבי "מעריב": הזכיין "טלעד", הנמצא בבעלות העיתון, אמנם לא קיבל כמות ביקורות גדולה ביותר ביחס לתוכניות שאר הערוצים, אך זוכה לכמות כפולה (10%) של ביקורות לעומת תוכניות הזכיין המתחרה, "רשת" (5%), שזוכה למספר הביקורות הנמוך ביותר מכלל הביקורות שנכתבו ב"מעריב" על תוכניות טלוויזיה. 172 ביקורות נכתבו על תוכניות "טלעד" לעומת 92 בלבד על תוכניות "רשת". משב דומה של חוסר אובייקטיביות הגיע גם מן הניתוח האיכותי של הביקורות ב"מעריב". במחצית הראשונה של תקופת המחקר, סך כל הביקורות החיוביות שנכתבו ב"מעריב" על תוכניות "טלעד" (39 ביקורות) גדול כמעט פי שלושה מסך כל הביקורות החיוביות שנכתבו על "רשת" (14 ביקורות). ובאחוזים: האחוז היחסי של הביקורות החיוביות שנכתבו ב"מעריב" על "טלעד" (41%) גדול כמעט פי שניים מאחוז הביקורות החיוביות שנכתבו בעיתון על "רשת" (23%). אחוז הביקורות השליליות שנכתבו ב"מעריב" על "טלעד" (36%) קטן פי אחת וחצי לערך מאחוז הביקורות השליליות שנכתבו ב"מעריב" על "רשת" (55%). במחצית השנייה של תקופת המחקר, ממוצע הציונים שקיבלו תוכניות הזכיין "רשת" הוא 5.5 מתוך 10 (כמעט נכשל), וממוצע ציוני הזכיין "טלעד" הנמצא בבעלות העיתון: 6.5 (עובר). לכאורה היה מקום להגיע למסקנה שמבקרי "ידיעות אחרונות" אינם נגועים בהעדפת אינטרסים כלכליים, ואילו ב"מעריב" קיימת השפעה כזו על מדורי הביקורת. אך מה אם תוכניות "טלעד" בתקופת המחקר היו אכן טובות יותר מאלו של "רשת"? לצורך בדיקת האפשרות הזו, השתמשתי ב"הארץ", שאין לו מעורבות כלכלית בזכייני הערוץ השני, כקבוצת ביקורת. הבדיקה המדגמית של טורי הביקורת הטלוויזיונית ב"הארץ" במשך חמש שנות המחקר הראתה כי הזכיין "טלעד" קיבל את מספר הביקורות הקטן ביותר - רק 5% מסך כל הביקורות. אחריו הזכיין "קשת" (6%), ואחריו הזכיין "רשת" (7%). הנתון המעניין ביותר הוא כי 67% מכלל הביקורות שנכתבו ב"הארץ" על "רשת" היו שליליות, לעומת 11% בלבד ביקורות שליליות שנכתבו על "טלעד". מסקנה: טעמם של המבקרים בשלושת העיתונים דומה למדי שלושתם נתנו ציון גבוה יחסית לתוכניות "טלעד" וראו בה זכיינית שמספקת שידורים איכותיים ואליטיסטיים, יחסית. עולה מכך שההעדפה של "מעריב" את "טלעד" היתה עניינית ולא באה לשרת אינטרסים כלכליים של בעלי העיתון. זה המחקר הראשון שבדק את השפעת הבעלות הצולבת מן ההיבט של מדורי ביקורת הטלוויזיה בעיתונות והוא מעלה ממצאים אופטימיים, העומדים בסתירה לתוצאות מחקרים קודמים שבדקו את השפעות הבעלות הצולבת על דיווחים בעיתונות. מהמחקר עולה שעל המבקרים לא מופעלים לחצים זרים ותחום כתיבה זה נשאר נקי מהתערבות אינטרסים כלכליים הנובעים מבעלות צולבת. סמדר סלטון-בן-צבי סיימה תואר שני בתקשורת באוניברסיטת בר-אילן גיליון 42, ינואר 2003

סיקור השריפה בכרמל: לצד המידע החדשותי ותחקירי המחדל, התקשורת הנחיתה עלינו גם פורנוגרפיה של אסונות

השריפה הגדולה בכרמל הכניסה את כלי התקשורת לנוהל חירום. נוהל ידוע, השמור, בדרך כלל, לאסונות בקנה מידה גדול – עד היום בעיקר פיגועים גדולים ומלחמות. על-פי הנוהל הזה מגויסים אנשי מערכות החדשות למשמרות מסודרות, שמאפשרות סיקור האירועים סביב השעון ממוקדים רבים ככל האפשר. התקשורת האלקטרונית – והיום מדובר לא רק ברדיו ובטלוויזיה המסורתיים, אלא גם באינטרנט – מתאמצת להביא את התמונות והקולות ממקום ההתרחשות כדי להעניק לצופים ולמאזינים תחושה שהם עצמם נמצאים שם. זה כוחה הגדול של הטלוויזיה ועכשיו גם של האינטרנט, שמשדר שידורים חיים וכתבות וידיאו מצולמות. מאחורי התמונות והקולות פועל מערך גדול ומשומן היטב של תחקירנים ומפיקים שעמלים בנחישות, בחריצות ובעמלנות להביא לנו את כל המידע האפשרי. שתי מגמות שולטות בימים אלה בתקשורת. מגמה אחת, מבורכת ומשקפת היטב את תפקידה של התקשורת: חשיפת המחדלים שהביאו לאסון המתמשך הזה. עריכת תחקירים בזמן אמת, תחקירים שמגלים לנו שלב אחרי שלב, רובד אחרי רובד, את עומק המחדל של קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות. תחקירים שחושפים את העובדה הקשה שניתן היה לצמצם באופן משמעותי ודרמטי את תוצאות האסון הזה, לו היו מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות אכן מקבלים את ההחלטות הנכונות וקובעים את המדיניות המתאימה. התקשורת לסוגיה – אלקטרונית ומודפסת – אכן מלאה באינפורמציה החשובה הזאת וחושפת לעינינו בדיוק את מה שהשלטון רצה להסתיר, מגלה לנו בדיוק את מה שכשל. אבל בתקשורת ניכרת מגמה נוספת, פסולה, ההולכת ותופסת נפח – גם היא מוכרת מסיקור אסונות בטחוניים, מלחמות ופיגועים: הפורנוגרפיה של האסון. זו מגמה שיש לבלום. אני – צופה, קוראת ומאזינה של כלי התקשורת למיניהם – לא רוצה לדעת את הפרטים האלה. אני לא רוצה לדעת איך בדיוק נראה חדר השינה של משפחת X שעלה באש, אני לא רוצה שכתבים יחטטו בשרידי החפצים האישיים ביותר של משפחה שאיבדה את רכושה באש, אני לא מרגישה נוח כשאני רואה מצלמה מטיילת על שאריות של חיים שלמים, בעיקר כשבני הבית אינם שם. יותר מכך: הטכנולוגיה השתכללה ומאפשרת לנו לקבל כמעט בזמן אמת את כל האינפורמציה. כלי תקשורת רבים מיהרו לפרסם צילומים וקולות של הרגעים האחרונים של הצוערים שנלכדו באוטובוס הבוער, עוד לפני שאלו הובאו למנוחות. נדמה שכלי התקשורת התחרו ביניהם מי יביא עדויות "מזעזעות" יותר. הידיעה על עשרות אנשים שנלכדו ונשרפו למוות מזעזעת דיה. אין צורך להעצים אותה בתיאורים כאלה. לא צריך לשמוע את קולות הקשר של הקריאה לעזרה, לא צריך את התצלומים האחרונים שבהם נראה האוטובוס דקות אחדות לפני שעלה כולו באש. אין לזה ערך חדשותי, אין לזה ערך אינפורמטיבי, אין משהו שאנחנו יכולים ללמוד מכך, מעבר למה שאנחנו כבר יודעים: שאנשים רבים נשרפו חיים, שבתים רבים עלו באש, שרבים איבדו את כל רכושם, שמה שנותר מרכוש של חיים שלמים הוא חפצים מעשנים. הדמיון שלנו מפותח מספיק כדי להבין שמדובר בזוועה גדולה. לא צריך להעניק לנו את התיאור המדויק – דקה אחרי דקה – של הזוועה. אנחנו מבינים בכוחות עצמנו. ענת סרגוסטי היא מנכ"ל אגנדה, מרכז ישראלי לאסטרטגיה תקשורתית

את הקשרים המיניים בין מפורסמים מבוגרים לבחורות צעירות שמדורי הדעות מזעיפים להם כעת פנים, מדורי הבידור והרכילות חוגגים כדבר שבשגרה

כמו בפרשות מין וסלבריטאים אחרות שנחשפו לאחרונה, גם ב"פרשת הזמר המפורסם" מלאו ערוצי התקשורת בתגובות הצפויות של כל הנוגעים בדבר. הפמיניסטיות דרשו שנגן על הילדות, יחצני הגברים העשירים ביקשו שכולנו נסתום את הפה עד שבית-המשפט יאמר את דברו (בעוד שנה אולי, נצח נצחים במונחים תקשורתיים), ושאר משתמשי הפייסבוק שמו ללעג את הפרקטיקה המיושנת של "צו איסור פרסום". כיוון שכל התופעות הללו נידונו בהרחבה מעל כל במה אפשרית בשערוריית המין והמפורסמים הקודמת, כדאי אולי להפנות זרקור אל התנהלותה של "התקשורת" עצמה, ובייחוד מדורי הרכילות/סלבס וסביבתם, בכל הנוגע לחיי המין של "מפורסמים". זהותו של הזמר המפורסם חסויה, כידוע, בגלל צו איסור פרסום שהטיל בית-המשפט על החקירה. אבל רק לשם הדוגמה, כדי לבחון את יחסם האמביוולנטי של כלי תקשורת להתנהגות מינית ערה אצל כוכבי זמר בכלל וכוכבים בפרט, נראה שאין מקרה מבחן מתאים יותר מזה של כוכב מדורי הרכילות הזמר אייל גולן, שמלבד היותו הזמר הפופולרי והמרוויח בישראל, מופיע גם כמנחה בתוכנית ריאליטי עתירת רייטינג של זכיינית ערוץ 2 קשת. אם קשרים מיניים בין זמר בן 42 לבין בחורות שגילן כמחצית גילו הם דבר שמדורי הדעות מזעיפים להם כעת את פניהם, הרי שמדורי הרכילות והבידור חוגגים אותם כדבר שבשגרה. מחשש לטריוויאליות נקדים ונאמר שאין שום חדש בכך שמדורי רכילות חוגגים את חייהם הטובים(?) של ה"מפורסמים", היפים והעשירים שמבלים ביאכטות ובמועדונים ומצטלמים במסיבה זו או אחרת או בחוף זה או אחר. זו הרי סיבת קיומם של מדורי רכילות, לפחות בעיתונות העכשווית, רק שכשמתברר שהמסיבה הבלתי נגמרת שמשווקים לנו המדורים האלה כרוכה גם בניצול נערות, נותרת עדותם הצוהלת כחיוך קפוא לנצח ברשת. "הזוג המתוקשר במדינה", קוראת כותרת ב"סופהשבוע" על יחסיו הזוגיים של גולן עם דוגמנית הצעירה ממנו בשנים רבות. "אייל גולן והחברה החדשה בהופעת בכורה", נכתב באתר xnet מבית "ידיעות אחרונות". לא ברור אם היא בת 23 או בת 21, אך היא "נראית מצוין", אז הכל בסדר. והנה עוד חברה של גולן, גם היא צעירה ממנו בשני עשורים. חיבתו של הזמר המפורסם לבחורות צעירות היתה כל-כך מפורסמת עד שזכתה למערכון משלה בתוכנית המערכונים המפורסמת ביותר במדינה "ארץ נהדרת". אם לשפוט לפי חשבון האינסטגרם שלו, הגדוש בתמונות שלו בחברת ידידות צעירות בבגדי ים, הוא עצמו לא בדיוק ניסה להסתיר את העדפתו זו. האם גילינו את הגלגל? לא. האם לחצר האחורית של כלי התקשורת יש אחריות משותפת למצב שבו צעירות רואות באורגיה עם זמרים מפורסמים משאת נפש? ובכן, אם אנחנו מאמינים שלתקשורת יש כוח ובהינתן שעורכים באתר החדשות הגדול בישראל אישרו לפרסום את הטקסט הבא: עברו כבר יותר משלושה חודשים מאז גולן חזר לרווקות (שזה בעולם המונחים שלנו שווה לשנה וחצי של רווקות), אז נפרד מבת זוגו מאיה מרום אחרי מספר שבועות. אולי זה החורף הקרב, אבל נראה שגולן חזר למשחק ואתמול במסיבה עיניו צדו בחורה בלונדינית אנונימית שהיתה במקום. לפי עדי ראייה, היה נראה שיש שם עניין. גולן, למרות מעמדו כסטאר הבלתי מעורער של המוזיקה הים-תיכונית, לא שמר על פסון וגינוני דיווה והרשה לעצמו לפלרטט עם הבלונדה, שמבירור קל עולה שקוראים לה אופיר פינקוויס, בת 24 (כן, זה נשמע כמו הגיל המתאים), ולא הסתיר את ההתלהבות" כמו גם את השורה הבאה: אנחנו לא ממהרים להכריז על רומן חדש (הימור: זה לא יהיה פה), אבל ממליצים בחום: אם אייל גולן מתחיל איתך, לכי על זה" אזי התשובה היא "כן" מהדהד.

תהית האם יש בישראל גזענות? מסתבר שהממשלה בעצמה מאמינה שכן. ועדת פלמור שמה למטרה לשקף לציבור ולמשרדי הממשלה גזענות כלפי יוצאי העדה האתיופית ודרכים לטיפול בה. אספנו עבורכם ועבורכן משפטי מפתח, עובדות שלא ייאמנו וציטוטים ישירים מהדו"ח

| עומר פייגל , בן נצר, אסף נתיב | 3.2% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו בשנים 2014 ו-2015 – נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה, שהוא כפול משיעורם באוכלוסייה (1.6%). ב-2015 3.5% מכלל כתבי האישום שהוגשו היו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בעבור קטינים יוצאי אתיופיה המצב קשה אף יותר – 7.6% מכלל התיקים שנפתחו ב-2015 היו נגדם. יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית. המספר גדול אף יותר (ובמגמת עלייה) כאשר בודקים הגשת כתבי אישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה. צוות ממשלתי בראשות מנכ"לית משרד המשפטים (לשעבר, החל מלפני כמה ימים), אמי פלמור, שבדק את הנושא עיין בתיקים משטרתיים ומצא כי "לא מעט מהתיקים מתחילים על רקע עניין פעוט – בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכדומה", אך עד מהרה, כך עולה מהתיקים "מפגש זה מתדרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי". איך הגענו למצב הזה? לא מעט מהתשובות נמצאות בדו"ח ועדת פלמור, תוצאת העבודה של צוות שהקימה הממשלה במטרה לבחון באופן קפדני את הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, ולתת לה מענה מקיף ותשתיתי. הצוות מונה לאחר ששוטרים הכו את החייל דמאס פיקדה בשנת 2015. אי אפשר לומר שראשי המדינה לא מעורים בנושא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בדיון בוועדת השרים לקידום שילובם של יוצאי אתיופיה, (08/07/15, עמוד 15): "הסיפורים שלכם על ילדיכם מהממים בעוצמתם. מפקדים ביחידות הכי טובות שחוזרים להיות כלואים בתוך צבע העור. קשה לי לשמוע את זה. אני רוצה לנסות להיאבק בזה…" בימים אלה (יולי 2019) בהם המחאה גואה שוב ברחובות, עולה השאלה כמה מאזרחי ישראל מכירים את תוכנו של הדו"ח המקיף בן 135 העמודים, שמסביר היטב מהיכן נובע הכעס והתסכול, תחושת הגזענות והאפליה שחווים יוצאי העדה האתיופית. חברי הוועדה עצמם גם השתכנעו כי קיימת אפליה קשה. אז קראנו במקומכם את כל המסמך, וריכזנו מסקנות קריטיות, ציטוטים שלא ייאמנו ועובדות חותכות מהמסמך. חילצנו בפסקאות הבאות כמה מהציטוטים החשובים ביותר של חברי הוועדה למלחמה בגזענות, בחלוקה לנושאים. "בכל בן אנוש מושרשים סטריאוטיפים. כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, המקבלים ביטוי באופן אוטומטי ולעתים קרובות באופן לא מודע. יוצאי אתיופיה נתפסים בחברה הישראלית כאנשים "חמים", עדה צנועה ועדינה. אף שמדובר בסטריאוטיפ "חיובי" לכאורה, הוא למעשה מאפשר לחברה הישראלית להוסיף במקביל לסטריאוטיפים ה"חיוביים" המופנים כלפיהם, מיוחסים להם גם סטריאוטיפים של פרימיטיביות ונחשלות, הם נתפסים כאנשים חלשים, אשר לא מהווים איום על אוכלוסיית הרוב, כנועים וחסרי מסוגלות, הנגזרים בעיקר ממוצאם האפריקני" (עמוד 21) "עד לאחרונה הייתה גישת המדינה, שעל-מנת לצמצם את הפערים בין יוצאי אתיופיה לכלל אוכלוסייה, יש צורך להפעיל תוכניות נפרדות, המיועדות ליוצאי אתיופיה בלבד, על-מנת לשפר את סיכויי השתלבותם המלאה בחברה הישראלית. גם אם התוכניות שהוצעו היו טובות, הרי שהמסר שעובר מתוך הבידול והתיוג מחזק דימוי של העדר יכולות (חוסר קומפטנטיות) ומציג את יוצאי אתיופיה כבעלי כישורים ויכולות נחותים וכזקוקים ל"טיפול מיוחד" – שהיא-היא בסיס לתפיסות גזעניות (עליונות קבוצה אחת לעומת חוסר הקומפיטנטיות של האחרת)" (עמוד 34). "קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כ-140,000 נפש, כמחציתם ילידי הארץ. מזה שנים מדינת ישראל משקיעה משאבים ניכרים כדי לשפר את הקליטה של יהודי אתיופיה ולהיטיב את השתלבותם בחברה. מנופי השינוי העיקריים, שבהם מתרכזת עיקר ההשקעה הם חינוך והשכלה, רווחה, בריאות, השתלבות בתעסוקה, שירות צבאי ודיור. חרף השיפור שחל במצבה של קהילה זו במשך השנים, עדיין נותרו פערים משמעותיים בינה לבין כלל החברה הישראלית, ויותר מכך – התחזקו הקולות שהביעו אי-נחת רבה מהאופן שבו בחרה המדינה להביא לצמצום הפערים. נוסיף על כך ביקורת חריפה שנמתחה על מוסדות המדינה בדו"ח מבקר המדינה (2012), שלפיה תוכנית החומש הלאומית לא תוקצבה כראוי, לא נוהלה באופן מיטבי, ובהעדר מדדי הצלחה לא ברור אם השיגה את יעדיה, למרות המשאבים הכספיים שהושקעו בה. כמענה לליקויים, התקבלה ב-9 בפברואר 2014 החלטת ממשלה מס 130052, שהטילה על משרד העלייה והקליטה, יחד עם משרדים נוספים, להמליץ בפני הממשלה על מדיניות חדשה לקידום שילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, תוך קיום הליך התייעצות רב-מגזרי רחב. התהליך מוכר לרבים בשם דרך חדשה" (עמוד 41). "האירוע המכונן שאירע בתקופה זו (27 אפריל 2015) היה הכאת החייל דמאס פיקדה בידי שוטר .סרטון המתעד את האירוע הצית גל מחאה נרחב של יוצאי אתיופיה בכל רחבי הארץ, ששיאו בהפגנות שהתקיימו בירושלים ובתל-אביב. התופעה הייתה קיימת מזה שנים, והקהילה הרגישה אותה על בשרה, אולם לכלל החברה, ובפרט לדרג הבכיר ביותר בהנהגת המדינה, היא לא הייתה מוכרת. זעקת המפגינים והכאב שהתפרץ בעוצמות גדולות הציבו מראה לחברה הישראלית כולה והעלו לסדר היום סוגיה חברתית כואבת" (עמוד 42). "בעיית הגזענות נגד יוצאי אתיופיה היא ממסדית וכלל חברתית, ושני המעגלים מזינים זה את זה. היועצים האקדמיים לצוות ביקשו להדגיש, כי מכיוון שגזענות מונעת מבסיס נורמטיבי רחב ומתפיסות פסיכולוגיות כלפי קבוצות ומהותן, שינוי בעמדות ובהתנהגות גזענית כלפי קבוצה אחת, שלא ילווה בשינוי רחב יותר בכלל החברה הישראלית, יהיה זמני ושברירי ביותר" (עמוד 48). "הנחת היסוד: ביטויי גזענות, אפליה והשפלה נעשים בגלוי כלפי יוצאי אתיופיה, ואולם קיימים גם ביטויים סמויים, הבאים לידי ביטוי בקבלת החלטות פרטניות שונות בעניינם של יוצאי אתיופיה, ומעצם טבעה של אפליה וגזענות סמויה – קשה לאמוד אותה, קשה למצוא לה תימוכין וקשה להוכיח אותה. האתגר של המערכת השלטונית בישראל הוא להביא למיגור התבטאויות והתנהגויות גזעניות אלה, הגלויות והסמויות, בראש ובראשונה בקרב עובדי הציבור, ובהמשך גם בקרב כל נותני השירותים במדינה, מתוך שאיפה לכך שהדבר יביא לשינוי חברתי כולל בסוגיה" (עמוד 67). "במהלך עבודת צוות המשנה לאיסוף והנגשת המידע, שבו וטענו נציגי ארגוני המגזר השלישי אשר לקחו חלק בעבודתו, כי מספר התלונות על-אודות אפליה וגזענות של יוצאי אתיופיה כיום אינו משקף את מספר מקרי הגזענות והאפליה בפועל. כמו כן, מהסקירה על-אודות הטיפול במקרי גזענות ברחבי העולם עולה, כי היקף הדיווח על תופעות גזענות הינו זעום במדינות רבות. לדוגמה: במחקר שנערך באנגליה בשנת 2013 נמצא, כי 86% מתופעות הגזענות לא דווחו לשלטונות" (עמודים 60-61). "במהלך בירור הקבילה פעמים רבות מתגלה סוגיה מערכתית, אשר רלוונטית לא רק לקובל הבודד, אלא לאוכלוסייה שלמה. לכן, ומתוך הכרה כי אחד מתפקידי גופי האכיפה, הבדיקה והביקורת הוא תיקון ליקויים מערכתיים, ממליצים לעתים הגופים האלו על בחינת הליקוי כדי לתת פתרון הולם לכלל האוכלוסייה הנפגעת, ובכך מביאים לשינוי ולתיקון ליקויים גם במקום שבו לא הכירו המתלוננים כי הם נפגעים. מעדויות יוצאי אתיופיה ומבחינה שנעשתה מול משרדי הממשלה השונים עולה, כי תלונות רבות המופנות לגורמי האכיפה השונים אינן ממוצות ולעתים אף אינן זוכות למענה כלל. ברבים ממשרדי הממשלה לא קיימים נהלים ברורים לטיפול בתלונות על-אודות מקרים של אפליה וגזענות" (עמודים 60-61). כיום לא קיים בישראל גוף המרכז באופן מסודר ורשמי את הטיפול בתלונות הציבור על-אודות מקרים של אפליה וגזענות, והמתלוננים מופנים לרוב אל גופי הקבילה, הביקורת והאכיפה השונים. במצב זה, שבו למתלוננים פוטנציאליים אין כתובת אחת לפניותיהם ולטיפול מקצועי בתלונות – הם אינם יודעים לאיזה גורם עליהם לפנות, ופעמים רבות הם נאלצים לעבור בין כמה גורמים עד שהם מקבלים מענה ראשוני לתלונתם. מצב זה גורם פעמים רבות לוויתור על התלונה, לאור הקושי הבירוקרטי העומד בפני המתלוננים, ויוצר חוסר אמון בקרב המתלוננים הפוטנציאליים באשר לסיכויים כי יקבלו מענה הולם לתלונתם" (עמודים 60-61). "במהלך כל עבודת הצוות דיווחו יוצאי אתיופיה על רמת אמון נמוכה מאוד ברשויות אכיפת החוק בכלל, ובמשטרה, במח"ש ובפרקליטות המדינה בפרט. ממצא זה אף נתמך במחקר שביצעו פרופ גיא בן פורת וד"ר פני יובל מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, שעולה ממנו כי ליותר משליש מבני העדה האתיופית בארץ אין אמון במשטרה .קבלת נתונים מהציבור היא פועל יוצא של נכונותו של הנפגע לדווח. היקף הדיווח נובע, בראש ובראשונה, מהאמון שנותנים הפרט או הקהילה בשלטון וביכולתו ונכונותו לתת מענה הולם לפנייתם. מעבודת הצוות עולה, כי לא קיים תיאום בין גורמי האכיפה השונים באשר לטיפול בתלונות על מקרי גזענות ואפליה, וכי אין נוסח אחיד ומדיניות ברורה בנוגע לאופן שיש לטפל בתלונות מעין אלו (עמוד 61). "מבדיקה שנעשתה מול רשויות המדינה השונות, אשר נציגיהן הוזמנו לישיבות הצוות, עולה, כי לא ננקטת פעילות יזומה לאיתור מוקדי גזענות ונקיטת פעולה אקטיבית כנגד התופעה ומופעיה" (עמודים 60-61). "רשויות המדינה השונות נוהגות לפרסם באופן אקראי וולונטרי בלבד את מספר התלונות שהתקבלו אצלן בנושאי אפליה וגזענות ואת תוצאות הבדיקות והחקירות הנערכות בנושא. הדבר פוגע באופן משמעותית באמון המתלוננים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה בהליך הטיפול בתלונות" (עמודים 60-61). "מהליך שיתוף הציבור, ממפגשים אשר קיימנו עם גופי ביקורת שונים ומסקירת אגף שירות הלקוחות של משרד המשפטים בפני הצוות על-אודות פיילוט פעילות המוקד לטיפול בנפגעי אפליה וגזענות, שהופעל על-ידי המשרד במהלך מבצע "צוק איתן", עולה, כי לא קיים כיום מנגנון של הפניית תלונות על אפליה וגזענות לגורמים הרלוונטיים. המוקד שהופעל במשרד המשפטים גילה, כי אין יכולת לתבוע תשובות וממילא לא מתקיים כל מעקב אחר השלמת הטיפול בתלונה" (עמודים 60-61). "המודל הינו היחס החברתי להטרדה מינית, והשאיפה היא לייצר שיח ציבורי, אשר יגנה ויוקיע את האשמים בגזענות, כפי שהדבר נעשה כלפי המטרידים מינית" (עמוד 49). "תחושת חוסר האמון של יוצאי אתיופיה אינה מופנית כלפי המשטרה, מח"ש וגורמי אכיפת החוק בלבד. חוסר האמון, הכעס והתסכול מופנים כלפי הממסד כולו, בעקבות מדיניות ממוסדת במשרדי ממשלה שונים, החלטות שגויות של מקבלי החלטות ומופעי גזענות שונים בשירות הציבורי" (עמוד 33). "הרשויות הציבוריות צריכות לפתח כלים לטיפול יעיל בתלונות על מופעים או התנהגויות גזעניות ומפלות של אנשי הציבור ולהתמודד איתן, על-מנת שהתנהגויות גזעניות ומפלות יהפכו ללא לגיטימיות בחברה הישראלית". "המציאות מלמדת, כי חלק מיוצאי אתיופיה סובלים מהתנהגות גזענית כלפיהם בנקודות מפגש שונות עם עובדי ציבור או עם נותני שירותים, בין אם אלה שייכים לשירות הציבורי ובין אם למגזר הפרטי. אמנם, אין מידע בדוק בדבר היקף התופעה, אך סקירה של עניינים שהגיעו לבירור משפטי מלמדת על כך, שיש מקרים שבהם נאמרו כלפיהם אמירות והתנהגויות גזעניות" (עמוד 68). "למרות האינדיקציות המובהקות לכך, שחשיבה גזענית וסטריאוטיפית קיימת, וביטויים שונים של גזענות ואפליה אינם פוסחים על השירות הציבורי, רובם של משרדי הממשלה שאליהם פנה הצוות בבקשה לקבל דיווח רשמי – התקשו להצביע על תלונות קונקרטיות שהגיעו אליהם, הטוענות לאפליה של יוצאי אתיופיה, בין אם בקבלת שירות על-ידי עובד ובין אם במסגרת יחסי העבודה במשרד. למעט משרד המשפטים, המחזיק ב"קו חם" ייעודי לפניות בנושאי גזענות ואפליה, בכל יתר משרדי הממשלה לא קיים ערוץ ייעודי לקבלת תלונות על אירועים של אפליה וגזענות, בדומה לקיים כיום לתלונות במקרים של הטרדות מיניות. בכל המשרדים, התלונות המתקבלות באפיקים הקיימים אינן מסווגות במילת המפתח "אפליה" או "גזענות" במקרים המתאימים, ולכן קשה לזהות אותן בדיעבד בין יתר התלונות המגיעות למשרד. עובדה זו מקשה על אפיון היקף התופעה באופן מלא" (עמוד 50). "באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה הצביעו על שני תיקים בלבד, המתנהלים נגד עובדים בגין אפליה של יוצאי אתיופיה. מבדיקה שערך משרד הבריאות עולה, כי מבין כ-8,000 תלונות שהגיעו לאגף השירות, רק בעשר מהן הופיעו מילות מפתח של "אפליה" או "גזענות", ומתוכן רק כשלוש אופיינו בפועל כתלונות הנוגעות לאפליה. הקושי בזיהוי תלונות כתלונות של "אפליה" מתגבר כתוצאה מכך, שרוב התלונות המגיעות נסובות סביב שירות מסוים שלא התקבל, על יחס לא נאות וכד. ואילו האפליה היא מרכיב נסיבתי הכרוך בה, שלא תמיד מצוין על-ידי המתלונן (המילה "גזענות" או "אפליה" לא נאמרות). כך, למשל, טענה על הטיה בהסדרי ראייה תסווג כנושא מקצועי של "הסדרי ראייה", גם אם קיים בה מרכיב של אפליה או גזענות" (עמוד 51). פרט לצה"ל ולמשרד החינוך ,באופן כללי, משרדי הממשלה נוהגים במדיניות פסיבית כלפי ביטויים של גזענות ואפליה. המשרדים אינם "מחפשים" אחר גילויים אלו, בין ברמה המוסדית ובין ברמה הפרטנית, והטיפול הוא בדיעבד, רק לאחר שהפגיעה התרחשה (עמודים 52-53). על הנזק העצום שגורמת תחושת אפליה כתב השופט מישאל חשין את הדברים הללו: "ואפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. אפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת אפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו. אנו נתקלים בתופעת האפליה יום-יום: במקום העבודה, בבית המשותף, בעמידה בתור, ביחסם של בעלי שררה לאזרח ולתושב. כך באפליה אישית, כך באפליה חברתית, כך באפליה אתנית, כך בכל אפליה ואפליה. אפליה תפרק משפחה. באפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה. אין פלא בדבר, אפוא, שבכל אתר ובכל דור עשו ועושים בני החברה הנאורים להעלמתה ולמיגורה של האפליה. והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך. עיקר הוא, כמובן, יחסי האנוש בחיי היום-יום. וגם אם לא נדקדק בקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך", נתבע ונתבע קיום הצו דעלך סני לחברך לא תעביד: כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך" (עמוד 55). "פרשת הדם נחשפה ב-1996 ונגעה למדיניות "מגן דוד אדום" בעניין קבלת תרומות של מנות דם מעולים מארצות אפריקה. על-פי המדיניות, שהוסתרה מן התורמים, לא נעשה שימוש בתרומות הדם של יוצאי אתיופיה בשל החשש שהתורמים סובלים ממחלות מידבקות הנפוצות בקרב עולים מארצות אפריקניות יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, ובכללן איידס. עם זאת, לתורמים ניתנה "תעודת תורם דם" וניתן להם ולבני משפחתם ביטוח דם למשך שנה, ככל התורמים. רבים מיוצאי אתיופיה טענו שכעסם הגדול אינו על אי השימוש במנות הדם שתרמו, אלא בהסתרה של החשד שהוביל להשמדתן" (עמוד 35). "באפריל 2016 ,נחשפה פרקטיקה של הפרדת יולדות בכמה בתי-חולים. במקביל הסעירו את הציבור דבריה של מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית חולים "הדסה" הר הצופים, פרופ דרורית הוכנר, שאמרה בדיון מיוחד בכנסת: "בוודאי שנאשר הפרדה מאתיופית". בעקבות החשיפה, כמה נשים יוצאות אתיופיה שיתפו את סיפורן האישי וסיפרו, כי חוו על בשרן חוויה משפילה כאשר שכנתן לחדר בבית היולדות ביקשה העברה עקב צבע עורן. בתי-החולים הכחישו כי מדובר במדיניות המונעת מגזענות ונימקו את התופעה בהבנה ובהתחשבות ברצון מטופלות" (עמוד 36). "בשנתיים האחרונות, במסגרת התוכנית הממשלתית לשילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית (החלטת ממשלה מס 609 מיום 2015.10.29) ,מוביל משרד הבריאות שורה של פעולות הקשורות בצמצום פערים, בהעלאת הייצוג של יוצאי אתיופיה כעובדים במערכת הבריאות ובכשירות תרבותית. נושא משמעותי נוסף שסימן המשרד כיעד במסגרת החלטת הממשלה הוא בנייה מחדש של האמון עם יוצאי אתיופיה" (עמוד 36). "נשמעו כמה טענות מצד יוצאי אתיופיה בדבר קיומן של פרקטיקות מפלות והחלטות מוטות, שמתקבלות על-ידי אנשי מקצוע מתחומי החינוך והרווחה. כך, למשל, הוצגו מקרים שזכו להד תקשורתי, של אי קבלת תלמידים לבתי-ספר מנימוקים של תת הישגיות בחינוך הממלכתי, סירוב לרשום תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, אי הסכמה של הורים לשלוח את ילדיהם לפעילויות שמשתתפים בהם ילדים יוצאי אתיופיה, וכיו"ב. בנוסף, נשמעו טענות על הפניות יתר לחינוך המיוחד או לחינוך חוץ ביתי (פנימיות), שנסמכו על נתונים, שלפיהם ייצוגם של יוצאי אתיופיה בשני המקרים הללו גבוה משמעותית ביחס לשיעורם באוכלוסייה הכללית. זאת ועוד, עלו טענות רבות לפיהן שירותי הרווחה ממהרות להוציא את הילדים יוצאי אתיופיה למסגרות חוץ-ביתיות, כי הם אינם ממצים את הטיפול במשפחה, וכי אינם מוצאים את הכלים לסייע בהפחתת המעורבות הפלילית של קטינים יוצאי אתיופיה. עובדות אלה גורמות לתחושות קשות בקרב יוצאי אתיופיה ופוגע בצעירים מקרבם בכך שלא ניתנת להם האפשרות לממש את הפוטנציאל הגלום בהם במסגרות חינוך וטיפול ראויות" (עמוד 37). "בעיית הגזענות אינה נובעת מחולשות של יוצאי אתיופיה, אלא ממגרעת של החברה. על כן, היעד הוא לחולל שינוי בחברה… חסרה ייצוגיות של תרבות ומורשת יוצאי אתיופיה ושל צבע עור כהה בהקשרם החיובי בתוכניות הלימודים". "אין די דגש על מיגור גזענות במערכת החינוך – בהכשרת מורים ומנהלים, בתוכנית הלימודים ובחומרי הלימוד…"הצוות מצא, שמספרם של מנהלי בתי-ספר, מורים, מחנכים ומדריכים מקרב יוצאי אתיופיה בכלל, ובתפקידים בכירים בפרט – נמוך במיוחד" "מנתונים עדכניים שהתקבלו ממשרד החינוך עולה כי כיום עובדים במשרד החינוך 308 עובדי הוראה יוצאי אתיופיה ו-82% מהם משתכרים בדרגות שכר אקדמאיות. בשנת תשע"ז יסיימו עוד 85 מורים את לימודיהם וישובצו לעבודה במשרד החינוך. כיום עובדים במשרד החינוך 3 מנהלי בתי ספר, 3 מנהלי פנימיות, 8 יועצות, 4 רכזות, ומנהל אגף חינוך אחד מקרב יוצאי אתיופיה. יש לציין כי הנתונים מתייחסים אך ורק על עובדי הוראה שבתעודת הזהות שלהם כתוב שנולדו באתיופיה. למשרד החינוך אין מעקב על עובדים ילידי הארץ, מכל מוצא שהוא" (עמוד 117-118). "הצוות מצא, כי תוכניות הלימוד וספרי הלימוד סובלים מתת ייצוג בהיבט של מורשת יהדות המזרח בכלל (היסטוריה, ספרות, מולדת, אזרחות ועוד) ומורשת יוצאי אתיופיה בפרט וכי יש לעדכן אותן בפרקים מתולדות יהדות יוצאי אתיופיה כחלק מתולדות יהדות המזרח ובשילוב יצירות, ותכנים נוספים שיכללו הנצחת דמויות משמעותיות מתרבות יהודי אתיופיה במוסדות שונים כגון שמות בתי ספר, שמות רחובות וכדומה" (עמוד 118). "אין די בעצם ההנכחה של יהדות אתיופיה בתוכניות הלימוד, אלא חשוב מכך – האופן החיובי שבו יוצגו יוצאי אתיופיה, סיפור העלייה שלהם, שגבה מחיר כה כבד, שרבים איבדו את בני משפחותיהם במסע אל ירושלים, סיפורי גבורה על-אודות דמויות רבות מתוך יוצאי אתיופיה ושיח המעצים את יוצאי אתיופיה ברבדים רבים אחרים" (עמוד 119). "הצוות מצא כי יש חשיבות לחשיפה לדמויות כהות עור ולערך שבמגוון האנושי כבר מן המפגש הראשוני עם מערכת החינוך ועם תכנים לימודיים. על כן הצוות ממליץ, כי: ייצוג של יוצאי אתיופיה ודמויות כהות עור, ובכך הנכחתם בחומרי הלימוד, יהיה חלק אינטגרלי מן הלמידה הרגילה" (עמוד 119). "המציאות הבלתי נסבלת של חשש תמידי של אזרחים ממוצא אתיופי מפני נחת זרועם של שוטרים שייפגשו בהם באקראי גרמה וממשיכה לגרום לחוסר אמון מוחלט במערכת אכיפת החוק בכללותה וברשויות הציבוריות בכלל". "התנכלות, הטרדה, עיכוב ומעצר סתמי של יוצאי אתיופיה על-ידי שוטרים במשטרת ישראל הפכה שגרת חיים בלתי אפשרית, הפוגעת בזכותם הבסיסית של יוצאי אתיופיה להתהלך חופשי בארצם, והכול בשל התייחסות עבריינית של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה על רקע צבע עורם". "אין מדובר בדרישה להזדהות על בסיס חשד סביר לביצוע עבירה, אלא דרישת שוטר מיוצאי אתיופיה להציג תעודת זהות על בסיס "פרופיילינג" (אפיון גזעי), כשהנחת המוצא של השוטר היא, שיוצאי אתיופיה מוגבלים לנוע באזור מסוים בלבד" (עמוד 23) בשנת 2015 היה אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה (3.5%), אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית (8.5%), ואחוז הקטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה (18.5%) מכלל הכלואים בכלא "אופק" נכון לחודש יוני 2016" (עמוד 26). ביום 29.06.16 ,במסיבת עיתונאים שעסקה במספר נושאים אמר המפכ"ל, רוני אלשיך: "אנחנו מבינים מכל הסקירה של ההיסטוריה שלנו מול הקהילה האתיופית, שאכן יש סיכוי שהיה שיטור יתר של משטרת ישראל אל מול נוער אתיופי או בכלל הקהילה האתיופית" (עמוד 28). "טענות קשות הופנו כלפי מח"ש, לפיהן רוב התיקים המובאים לידיעת המחלקה אינם נחקרים כיאות ונסגרים בשלבים ראשוניים ללא חקירה מעמיקה או ללא חקירה כלל. מהטענות שנשמעו בפני הצוות מסתמן כי מח"ש נתפסת על-ידי יוצאי אתיופיה יותר ויותר כגוף אשר נותן גיבוי להתנהגות לא ראויה ואף פלילית של שוטרים. עוד הועלו טענות קשות מצד יוצאי אתיופיה, שלפיהן מח"ש נותנת הכשר להתנהגות אלימה ופסולה של שוטרים. חיזוק לטענה בדבר גישה סלחנית נמצא, למשל, בדוח של מח"ש משנת 2015 ,שם נכתב, כי "אין לתייג כל שימוש בכוח שנעשה בסמכות בעת מעצר כ"עבירה" ואין להדביק על כל חריגה שמקורה בחוסר מקצועיות או אובדן עשתונות תווית פלילית. במקרים שבהם מח"ש מגיעה למסקנה, כי אכן השוטרים פעלו שלא כשורה באירוע כזה או אחר, היא ממעטת להמליץ על העמדת השוטרים לדין פלילי, ומסתפקת בחלק ניכר מהמקרים בהמלצה למחלקת המשמעת במשטרה להעמיד לדין משמעתי את השוטרים הנוגעים בדבר ,ובכך מח"ש אינה מהווה גורם מרתיע, אשר יבטיח התנהלות תקינה מצד השוטרים ומיגור תופעות קשות של אלימות, אפליה וגזענות כלפי אזרחים בכלל וכלפי יוצאי אתיופיה בפרט" (עמוד 28). "במהלך עבודת הצוות נשמעו טענות רבות על שימוש מופרז בכוח, על אכיפה מפלה ובלתי שוויונית ועל התנהלות בלתי ראויה אחרת של גורמים במערכת אכיפת החוק הפלילי לרבות אי העמדה לדין של אזרחים אשר עוברים עבירות ממניע גזעני במקרים הרלוונטים. עוד נשמעו טענות על יחס סלחני של מערכת אכיפת החוק כלפי עובדי ציבור, שהתנהלו באופן פסול או מפלה כלפי יוצאי אתיופיה" "במסגרת העבודה התקבלו נתונים רבים מהמשטרה. המשטרה אספה וניתחה נתונים בענין זה, וחלק מן הנתונים אף שימשו צווות זה בעבודתו. , התברר כי אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה, וכן אחוז כתבי האישום – אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה. נתונים חריגים אלה בולטים בייחוד כאשר מדובר בקטינים" (עמוד 75). "על-פי הנתונים שהועברו לעיוננו ממשטרת ישראל (מסמך מיום 15/03/2016), שיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה הוא 1.6%. לא הובאו בפנינו נתונים מדויקים באשר לשיעור הקטינים יוצאי אתיופיה ביחס לכלל הקטינים בישראל, אך נראה כי מדובר על כ-2%" (עמוד 76). "לעומת זאת, 2.9% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו בשנת 2013 – נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עלה לכדי 3.2%, כלומר כפול משיעורם באוכלוסייה. כאשר בוחנים את התיקים אשר הביאו להגשת כתב אישום, הנתונים גבוהים עוד יותר: 3.4% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 – הוגשו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עמד על 3.5% – כלומר אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה היה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה. כאשר מפלחים את הנתונים לחלוקה בין בגירים לקטינים, התמונה הופכת למטרידה: בשנת 2013, 6.5% מכלל התיקים שנפתחו נגד קטינים – נפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 הנתון עלה ל-7.3% ,ובשנת 2015 – ל-7.6% – יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית. מבחינת כתבי אישום, 8.2% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 נגד קטינים – הוגשו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 עמד הנתון על 8.1% ,ובשנת 2015 – על 8.5% – כלומר יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית ומסתמנת מגמת עלייה. מנתונים אלה עולה אפוא, כי לא זו בלבד שמספר התיקים שנפתחים נגד אזרחים יוצאי אתיופיה עולה באופן ניכר על שיעורם באוכלוסייה, הרי שכאשר מתמקדים במספר התיקים המבשילים לכדי כתבי אישום – הנתונים חריגים אף יותר. לכאורה מצביע הדבר על טיפול מחמיר יותר באוכלוסייה זו מצד התביעה הכללית. שהרי היינו מצפים למצוא נתונים זהים באשר ליחס בין כלל התיקים ובין כלל כתבי האישום הן בקרב האוכלוסייה הכללית והן בקרב האזרחים יוצאי אתיופיה. כאשר כלל הנתונים מצביע באופן ברור על כך, שהאזרחים יוצאי אתיופיה, ובייחוד הקטינים, מועמדים לדין בשיעור גדול בהרבה ביחס לנתון על-אודות תיקי החקירה שנפתחו מאשר כלל האוכלוסייה – אין חולק, כי מדובר בנתון חמור ומדאיג" (עמוד 76). "עוד הוצגו נתונים, שלפיהם אחוז הקטינים יוצאי אתיופיה המופנים להליך טיפול מותנה (הליך חלופי להליך הפלילי) הינו נמוך באופן משמעותי בהשוואה לאחוז המופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים. כך, לדוגמה, בשנת 2015, 12.5% מהקטינים יוצאי אתיופיה הופנו להליכי טיפול מותנה לעומת 27.4% מופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים" (עמוד 77). "מעיון בתיקים נלמד, כי לא מעט מהתיקים מתחיל על רקע "עניין של מה בכך" – בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכד, ועד מהרה מפגש זה מידרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי" (עמוד 79). "הצוות מצא שקטינים רבים, שנפתחים נגדם תיקים בגין עבירות של סדר ציבורי, טוענים כי הופעלה נגדם אלימות ממשית" (עמוד 82). "הוצגה בפני הצוות טענה, כי בקרב השוטרים יש נוהג רווח לדרוש לעיין בתעודות זהות של אזרח יוצא אתיופיה על-סמך "פרופיילינג" או ללא כל הצדקה עניינית. על-פי הטענה, קטינים וגברים יוצאי אתיופיה מתבקשים להזדהות לעתים תכופות. כן נטען, כי בקשה זו מופנית אך ורק כלפי יוצאי אתיופיה אף במקום שהם עומדים עם חברים/עמיתים לעבודה שאינם יוצאי אתיופיה. הובהר, כי דרישות חוזרות ונשנות להזדהות גורמות לאזרחים יוצאי אתיופיה הרגשה של השפלה, הדרה וזרות. טענות אלה נתמכו בממצאי הבדיקה – שם נמצא, כאמור, כי מספר לא מבוטל של אירועים אלימים ראשיתם בדרישה מטעם השוטרים להזדהות, כאשר על פניו לא היה טעם מוברר לדרישה זו" (עמוד 84). "במסגרת בחינת התיקים נמצא, במספר רב של תיקים, כי עילת הסגירה לא תאמה את נסיבות התיק. כך, למשל, נבחנו תיקים שבהם לא היו אפילו ראיות ראשוניות שקשרו את החשוד לביצוע העבירה. במקרים אלה מן הראוי היה כי התיקים ייסגרו בעילה של "חוסר אשמה", ובהתאם – לא יוצגו כלל ברישום המשטרתי של ה"חשוד". חרף האמור, תיקים אלו נסגרו בעילה של "חוסר ראיות" והם מופיעים ברישום המשטרתי של אותו מעורב" (עמוד 85). "הצוות מצא, כי קיים ריבוי גורמים המטפלים בתלונות מטעם הציבור בעניין התנהלות פסולה של שוטרים, ובשל כך, לא ניצבת בפני אף אחד מהגורמים תמונה שלמה באשר לממדי התופעה ולהשלכותיה בקרב המשטרה" (עמוד 88). "הצוות מצא, כי אין נוהל ברור, המחייב את גורמי האכיפה השונים לדווח למח"ש או למחלקת משמעת בהיתקלות באירועים, המעלים חשד להתנהלות פסולה, גזענית או מפלה של שוטרים" (עמוד 89). "הצוות מצא, כי קיים מספר לא מבוטל של תלונות נגד שוטרים אשר לא נבחנות כלל, וזאת בהעדר הסמכה מתאימה לעריכת חקירה משמעתית באותם מקרים. מדובר בתיקים שקיימת בהם תלונה על שימוש מינורי בכוח מצד שוטרים. תיקים אלו, ככלל, אינם מתאימים לטיפול במישור הפלילי, ולפיכך כאשר מגיעים למח"ש נסגרים ואינם מטופלים. תיקים אלו יכולים להיות במקרים המתאימים עבירת משמעת" (עמוד 89). "על כן הצוות ממליץ, כי: חשוד אשר מתלונן במהלך חקירתו במשטרה על אלימות מטעם שוטרים – יוצע לו, במעמד החקירה המשטרתית, למלא טופס תלונה למח"ש. כך אפשר יהיה לוודא, שכל תלונה בעניין אלימות פסולה המושמעת על-ידי חשודים תיבחן על-ידי מח"ש. בנוסף, הצוות ממליץ, כי אם יש טענה על חבלות, יצורף לטופס התלונה צילום של החבלות" (עמוד 92). "הצוות מצא, כי יש לתרגם מסמכים מטעם מערכת אכיפת החוק לשפה האמהרית. על כן הצוות ממליץ, כי: כלל המסמכים הרשמיים המוצאים על-ידי גורמי האכיפה והטיפול (משטרה, פרקליטות, מח"ש, שירות המבחן) המופנים לחשודים יוצאי אתיופיה או לבני משפחותיהם, יתורגמו לשפה האמהרית ולשפה הטיגרית. ידוע לצוות כי במסגרת התוכנית של המשטרה, משטרת ישראל החלה בתהליך של תרגום מסמכים מסויימים לשפה האמהרית ומתנגדת לתרגום מסמכים נוספים שכן הטפסים העיקריים מתורגמים לאמהרית. הצוות סבור כי יש לתרגם את כלל המסמכים שעניינם הודעה לציבור וזכויות חשודים, בעיקר חשודים קטינים- לשפה האמהרית". "הצוות מצא, כי יש צורך בנוכחות מתורגמן לשפה האמהרית/טיגרית בחקירות חשודים שנוכחים בהן הורי חשודים שאינם דוברי עברית" (עמוד 93). "הצוות מצא, כי העבירה הפלילית הכלולה בסעיף 9 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 – אינה נאכפת כלל על-ידי רשויות החוק. על כן הצוות ממליץ, כי: יש להסמיך גוף תביעה במשרד הכלכלה, שיהיה ממונה על האכיפה של עבירה זו, ולתת קדימות לאכיפתו של סעיף עבירה זה, שסבל מתת-אכיפה לאורך השנים. זאת, על-מנת שאפשר יהיה לבער תופעות חברתיות פסולות שאותן ביקש החוק להכרית" (עמוד 93). "אין חולק בדבר חשיבותם היתרה של המרחב התקשורתי והמרחב התרבותי בכל האמור בשיח וביצירת דימויים, זהויות וסטריאוטיפים בחברה. כלי התקשורת המדמים מציאות סימבולית, באשליה של שקיפות, מבנים תפיסות ועמדות, בין היתר כלפי חברי קבוצת מיעוט. ייצוג שלילי מתמשך, המציג את חברי קבוצת המיעוט כחלשים, כנחשלים, כפושעים, כעניים וכמסוכנים ובהקשרים של נושאי אי סדר תורם ליצירתן של דעות קדומות וסטריאוטיפים, המרחיקים את חברי קבוצת המיעוט מן החברה הכוללת. נוכח אלה, יש חשיבות מיוחדת לבחינתו של היקף הייצוג של בני קבוצות מיעוט בשיח התקשורתי ובמרחב התרבותי, ולבחינת איכותו של ייצוג זה, לעורר מודעות לייצוג שלילי מתמשך, ולפעול לשינוי אקטיבי ביצירת שיח חלופי לשינוי ושיפור מגמות מסוג זה" (עמוד 106). "תת-צוות זה התבקש לעסוק בנושא התקשורת הישראלית, לאור מחקרים שהראו, כי התקשורת הישראלית הציגה את יוצאי אתיופיה במגמה שלילית מתמשכת, כמפורט להלן. לכך הייתה השפעה ממשית על הבניית דימויים שליליים על-אודות הקהילה, ואפשר לייחס לה משקל ממשי ביצירת דימויים סטריאוטיפיים, דעות קדומות וריחוק חברתי שבבסיס הגזענות אותה אנו מבקשים למגר. השלכות הדימוי השלילי מגיעות גם לתחומים כגון תעסוקה ומוביליות חברתית, ואינן נשארות רק בתחום ה"גזענות" גרידא" (עמוד 106). "גם בתחום התקשורת הועלו טענות קשות, שלפיהן ההנכחה של יוצאי אתיופיה בתקשורת הינה הנכחה שלילית – וזאת באופן כפול: הדבר בא לידי ביטוי בייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בתקשורת הישראלית, ואם קיימת סקירה, אזי מדובר בהקשרים שליליים ברובם. "כך, למשל, עולה ממחקר שפורסם באמצעי התקשורת, כי למרות שיוצאי אתיופיה מהווים כ-2% מאזרחי ישראל, הנוכחות שלהם במדיה עומדת על 0.3% מהכתבות באמצעי התקשורת. עלו טענות מצד הפעילים החברתיים יוצאי אתיופיה, כי עיתונאים שונים מפרים את סעיף 14 לתקנון האתיקה של העיתונות, בכך שבמקרים רבים מפרסמים את מוצאו של חשוד בפלילים או של אדם המעורב באירוע שלילי, במקרה זה את מוצאו כיוצא אתיופיה, גם במקום שאלה לא נוגעים עניינית בנושא שבפרסום" (עמודים 39-40). "על-פי נתונים ממחקרים אלה, ובהיעדר נתונים סדורים משנים מאוחרות יותר – נוכחותם של בני הקהילה האתיופית במרחב הדימויים הייתה כמעט אפסית, ועיקר הייצוג נשא אופי שלילי. הנוכחות שנמצאה, בשידורים ובתוכניות שנבחנו במסגרת אותם מחקרים, התמקדה בעניינים שכרוכים בדימויים שליליים, כמו מצוקה כלכלית, אסונות וקשיים, כמו גם זרות וחריגות של יוצא אתיופיה ביחס לחברי קבוצת הרוב הישראלי" (עמוד 107). "עובדה היא, שאף-על-פי שיוצאי אתיופיה משולבים בשוק העבודה בהיקפים גדולים, על-פי רוב הם מועסקים במשרות לא איכותיות וחסרות אופק תעסוקתי מובטח, שהשכר בצדן נמוך. אחד ההסברים לכך הוא הסטריאוטיפ הרווח בקרב קבוצת הרוב, שלפיו יוצאי אתיופיה הם בעלי מסוגלות נמוכה ולכן מוצדק להדירם או להפלותם" (עמוד 38). "סקר מעסיקים בנושא גיוון מעסיקים, שבוצע על-ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בשיתוף מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה בשנת 2013, בחן את תפיסותיהם של 400 מעסיקים בקירוב, ומצא שיוצאי אתיופיה הם האוכלוסייה שהנכונות לקליטתה בעסק היא בשיעור הנמוך ביותר (5.6%). יוצאי אתיופיה הם בין האוכלוסיות הנתפסות כמופלות ביותר, אחרי מבוגרים, אימהות לילדים קטנים וערבים" (עמוד 39). "מאז שהתקבל בכנסת בשנת 2011 התיקון לחוק להרחבת הייצוג ההולם ליוצאי אתיופיה בשירות הציבורי, שבא לאחר תיקון החקיקה בנושא בשנת 2005 לגבי שירות המדינה, חלה מגמת עלייה במספר המועסקים מקרב יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי. כיום עדיין קיים ייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בעמדות מפתח. שילובם של יוצאי אתיופיה בתפקידים איכותיים יכול לסייע לשינוי דעות קדומות ביחס ליוצאי אתיופיה" (עמוד 39). "יוצאי אתיופיה בישראל סובלים מסטיגמות ומסטריאוטיפים שליליים גלויים ומרומזים על אישיותם ועל יכולותיהם" (עמוד 98). "הנתונים מראים, כי שיעור המועסקים בקרב יוצאי אתיופיה הוא אמנם גבוה, אולם רבים מהם מועסקים בעבודות שאינן דורשות מיומנויות מורכבות וידע מקצועי אקדמי. הלכה למעשה, רבים מועסקים כעובדי קבלן בעבודות ניקיון או אבטחה ובלא אופק תעסוקתי יציב ובטוח. הסטריאוטיפים הדומיננטיים המופנים כלפי יוצאי אתיופיה נסובים סביב קומפטנטיות (מסוגלות) נמוכה, ומהווים חסם להשתלבות איכותית וטבעית במקומות עבודה, בעיקר כשהמחזיקים בהם הם מנהלים בכירים ועובדים בעמדות של קבלת החלטות" (עמוד 97). "המבחנים הנערכים במכרזים השונים כתנאי לקבלה לעבודה או לתפקידים שונים בשירות הציבורי אינם משקפים נאמנה את הפוטנציאל של המועמד יוצא אתיופיה, ועל כן יש צורך בבחינה ובהתאמה של מבחני קבלה למועמדים מרקעים שונים ומגוונים, על-מנת שאלה ישקפו את היכולות האמיתיות של המועמדים הנבחנים" (עמוד 98). הצוות אף פנה לציבור בשאלה: אילו כלים צריכים להיכלל בעבודת הצוות כדי למגר את גילויי הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה ולהגביר את נוכחותם החיובית במרחב הציבורי? חצי מיליון אנשים לערך נחשפו לפרסום, 382 אנשים הגיבו בזירת ההיוועצות. מתוך 400 עצות שהתקבלו, גובשו שבע תובנות, המרכזות בתוכן את האמירות המרכזיות (עמוד 46): מחברי המסמך סיכמו כי "להשגת היעד של מיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה באמצעות חינוך אנו מציעים את חמשת הקווים המנחים שהם תנאי היסוד, שעליהם מושתתות המלצותינו: הנכחה חיובית, יצירת שיח פתוח על גזענות וחינוך לשוויון, השקעה בכוחות פנים-ארגוניים, "חוכמת השטח" (עידוד יוזמות קיימות) וגישה הוליסטית ומתמשכת, אשר תבטיח את יישום כל ההמלצות יחדיו ולאורך זמן על-מנת להשיג את התוצאה הרצויה. בנוסף, הצוות ראה לנגד עיניו את קשייו הייחודיים של ילד יוצא אתיופיה אשר גדל בסביבה בה, מחד הוא חש בולט בכל כיתה בה הוא יושב ועלול לסבול מהטייה מצידם של מוריו ה"מסמנים" אותו באופן מיידי; ומאידך, אין סביבו דמויות סמכות עם מאפיין צבע העור הבולט עמן הוא יכול להזדהות. זאת בניגוד למצבו של הילד הערבי שגם אם סובל מהטייה גזענית בחברה הכללית, לפחות במסגרת הבית ספרית הוא נמצא עם הדומים לו, ומוקף במורים ומנהלים המהווים עבורו מודל להשראה וחיקוי". (עמוד 116). ביולי 2018 כלב שמירה אזרחי בשם "המרכז להעצמת האזרח" בדק אילו מהמסקנות יושמו. לפי דו"ח המעקב, כמעט שנתיים מאז התקבלה החלטת הממשלה, כמחצית מהמסקנות נותרו במגירה. כך למשל, במשרד החינוך, לא פותחו הכשרות מחייבות למורים בנושא גזענות, לא הוטעמו תכנים בספרי לימוד ומשרד החינוך לא פעל לתמרץ תכנים רב תרבותיים בבתי ספר. בנוסף, גם בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה קשה להצביע על שינויים ברורים ומוגדרים בעקבות המלצות הדו"ח והנחיות החלטת הממשלה (עמ 30). לעומת זאת, מאז התקבלה החלטת הממשלה, ניתן לומר כי חלקים משמעותיים מתוכה קודמו בפועל, גם אם לא בלוחות הזמנים שנקבעו בהחלטה. מומשו החלטות כמו אספקת ייצוג משפטי על ידי הסניגוריה הציבורית לחשוד שטוען כי הופעלה כלפיו אלימות משטרתית על רקע גזעני, מתן עדיפות בחוזים ממשלתיים לספקים המיישמים את עקרון הגיוון התעסוקתי, תרגום לאמהרית מסמכים רשמיים המוצאים על ידי שירות המבחן לנוער, מינוי ממונה למניעת גזענות בגופים הסטטוטוריים ועוד. בתוך כך ניתן לכלול את פעילות היחידה למיגור הגזענות במשרד המשפטים ופעילותה. כך גם רבות מהפעולות שהיו באחריות היועץ המשפטי לממשלה.

חזרתו של שרון גל למרקע בערוץ מורשת מעלה שלל סוגיות אתיות, משפטיות ורגולטוריות | מדוע החליטו ב"הארץ" לפרסם מאמר דעה לא חתום | ואיך יגיבו בערוץ 10 לשכפול השם "לילה כלכלי" בערוץ אחר

איתרע מזלו של שרון גל, ששם משפחתו ונסיבות הפסקת עבודתו בערוץ 10 פתחו בפני העורכים בכלי התקשורת השונים ים(!) של אפשרויות לכותרות ידיעות העוסקות בו ובפועלו העיתונאי, על המנעד שבין "גל עכור" לבין "עוד גל עכור". כעת מגיעה "עולה על הגל" ("ידיעות אחרונות", שער אחורי, 22.4.14) – כותרת שהיא בגדר התרועה המבשרת על חזרתו המחודשת של גל למסך, אחרי שלפני כמה שבועות כבר חזר לשדר תוכנית כלכלית ברדיו תל-אביב. מעניין גם להזכיר כי חזרתו של גל לטלוויזיה הוכרזה כבר בעבר הלא רחוק (אחרי שאמר שלא בטוח כי יחזור), כמנחה "רשת כלכלית" בערוץ 2, המתחרה הישירה של תוכניתו הקודמת "לילה כלכלי" בערוץ 10. הקאמבק הזה התפוגג במהירות אחרי הופעה חד-פעמית בפאנל. כל עסקי החזרה הללו מתרחשים במקביל לעיסוקו החדש של גל כיזם או משווק נדל"ן בעל אינטרסים כלכליים שונים. מקרה כזה הוא בבחינת חגיגת זלילה לפרשנים משפטיים. מספר הסוגיות האתיות, המשפטיות והרגולטוריות שעולות ממנו יכול לפרנס כמה וכמה דיונים, ולכן אשתדל לסכם את הדברים בארוחת טעימות בלבד. לכאורה, נגד גל לא ננקטו כל הליכים במישור הפלילי. על אף שנחקר באזהרה בחשד להטרדה מינית, נסגר תיק החקירה נגדו בלא שהועמד לדין. גם תביעות אזרחיות לא הוגשו בעניינו ככל שידוע מהפרסומים וגם הוא, ככל שידוע, לא הגיש תביעה נגד המפרסמים השונים או נגד מקום עבודתו הקודם. בפני גל, אם כן, לא עומדת מניעה חוקית פורמלית לחזור לעסוק בענייני תקשורת ועיתונות. מנגד היו כאלה שהביעו עמדות נחרצות נגד אפשרות החזרה של גל לעיסוק עיתונאי פעיל. עוזי בנזימן כתב כאן למשל כך: עיתונאים הם אנשי ציבור לכל דבר, ויש להחיל עליהם את אמות המידה שבאמצעותן הם שופטים את מושאי סיקורם. הואיל והח"מ סבור שאריה דרעי פסול מלבוא בזירה הציבורית, הגם שריצה את עונשו, ושגם אביגדור ליברמן, לאחר זיכויו, ראוי שילך ויעשה לביתו במקום לנהל את ענייני המדינה, ושהזמרת מרגלית צנעני מנועה מלהפוך שנית לכוכבת טלוויזיה לאחר שהורשעה – יש להחיל דין דומה על שרון גל. די במה שנחשף על התנהלותו – הבלתי פלילית – בלילה כלכלי כדי לדרוש ממנו להפנות את כשרונותיו ומרצו לאפיקים אחרים, פרטיים, בלי לשתף בהם את העין הציבורית". הטיעון האתי-מוסרי מביא אותנו לבחון מהו קו הגבול שמעבר לו אדם אינו יכול להיות יותר עיתונאי. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות עוסק בסוגיה הזאת רק בהקשרים של העמדה לדין או הרשעה פלילית. סעיף 25 לתקנון, שכותרתו "השעיה מעבודה עיתונאית והפסקתה", קובע את מבחן הקלון למקצוע העיתונאות. בעבר, כשהגיע עניין זה למבחן, נקבע למשל שעופר נמרודי לא יוכל להמשיך לשמש עורך "מעריב" בשל חלקו בפרשת האזנות הסתר, היות שבמעשיו דבק קלון. בנוגע למשה ורדי, שהורשע גם הוא, אך בנסיבות שונות ועונשו היה קל יותר, נמנע בית-הדין לאתיקה מלקבוע קביעה דומה. צריך להזכיר גם כי פקודת העיתונות מונעת ממי שהורשע בעבירה וריצה יותר משלושה חודשי מאסר בפועל לשמש עורך כלי תקשורת (סעיף 5(ב)(6) לפקודה). כאמור, זה אינו המקרה של שרון גל, שמעולם לא הורשע או הועמד לדין. נותרנו רק עם פרסומים שלא נפתחו הליכים משפטיים בגינם, ושטעמם מר בהקשר של הסטנדרטים ההתנהגותיים או שיקול הדעת הלקוי שהפעיל גל במהלך עבודתו כאיש תקשורת. אמנם אין שום כלל אתי שקובע שעיתונאי צריך להיות "בנאדם", אבל תקנון האתיקה קובע למשל בסעיף 3 כי "עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא". פרשנות מרחיבה של הקביעה העקרונית הזאת גם למישור של יחסי העבודה והאנוש של העיתונאי יכולה בהחלט להביא לתוצאה שלפיה העסקה של עיתונאי סורר היא פסולה במישור האתי. עוד נוכל להגיד בהקשר הזה שאם אכן ימשיך גל לתפקד כאיש תקשורת לאחר חשיפת העניינים ששמו נקשר בהם, יוכל הקהל להשפיע על מידת שרידותו התקשורתית על-ידי הימנעות מלהאזין לו או לצפות בו, או אפילו בפניות לרגולטורים הרלבנטיים (הרשות השנייה, המועצה לשידורי כבלים ולוויין, הממונה על הגנת הצרכן) כדי שיבחנו את הסוגיה וכדי שיעמדו על מורת הרוח הציבורית שבהמשך הופעותיו – ככל שזו קיימת. נותר לנו לשאול את עצמנו האם העובדה שגל כבר פרש כנפיים בתקופת הביניים של היעדרותו מהמרקע לכיוון עיסוקים מסחריים אחרים, יש בה כדי למנוע ממנו לשמש עיתונאי כלכלי פעיל. אמנם, כבר בדיווחים המקדימים על תוכניותיו – הרדיופוניות והטלוויזיוניות – הובטח לנו גילוי נאות בכל עניין הקשור בנדל"ן, אך האם הגילוי הנאות הזה יכול להכשיר עיסוק שוטף ומערכתי בסוגיות כלכליות שנמצאות במוקדה של כל תוכנית כלכלית אקטואלית? קשה להסכים לכך גם בשל האפקט המצטבר על המוצר העיתונאי, כשנוכחותו התמידית של בעל אינטרס בתפקיד מערכתי בכיר תחלחל לידיעות ולפרשנויות שישודרו או שלא יגיעו לשידור. על נושא העיסוק הנוסף כתבתי כאן לאחרונה, וחשוב לציין כי מחקרים שונים בתחום ניגוד העניינים הראו כי אחד מהחסרונות שיכולים לנבוע מעצם הגילוי הנאות הוא דווקא העצמת ההטיה והפגיעה בקהל מצד המגלה, משום שמעת שניתן הגילוי על האינטרס, משתמע שכאילו כל אמירה כשרה ו"מותר" להיות מוטים ולהעביר מסרים מעוותים. הערה נוספת נוגעת לא לגל עצמו, אלא לאכסניה החדשה שלו. קשה להבין את הצורך והמנדט שיש לערוץ מורשת החדש בתוכנית כמו "לילה כלכלי". נושאים כלכליים פותחו ונדונו באופן מרשים ומעמיק במקורות היהודיים, ודיני הממונות העבריים הם גם מקור לפסיקות בנות ימינו, אך לא נמסר כי זה יהיה מוקד התוכנית, או שלגל הכשרה או זיקה מיוחדת לדיני המשפט העברי. כאן אין מקום להתעצל וצריך לקרוא גם את מה שפורסם על-ידי משרד התקשורת, אגב המכרז שנגע לערוץ זה: שידורי הערוץ יקיפו מגוון רחב של נושאים הקשורים למורשת ישראל, לדת היהודית, להיסטוריה, לתרבות ולמסורת של העם היהודי בתפוצות ובמדינת ישראל, בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי, על כל מרכיביו וגווניו". ביתר פירוט נאמר: שידורי הערוץ ייתנו מענה הולם לייעוד המיוחד של הערוץ ולמאפייניו ויכללו מגוון של תוכניות התואמות את אופי הערוץ וייעודו, מבחינת לוח השידורים, מתכונת התוכניות ונושאיהן. הערוץ ישדר, בין היתר, תוכניות מהסוגים הבאים: תוכניות בענייני היום; תוכניות תרבות; תוכניות דרמה; תוכניות תעודה; תוכניות המיועדות לילדים ולנוער; תוכניות לכל המשפחה; תוכניות חדשות שתירכשנה בכפוף לאישור המועצה". המסר העיקרי של התמהיל הזה, כולל התייחסות מפורשת לערוץ מורשת, עלה גם בברכת שר התקשורת גלעד ארדן לכבוד חג הפסח. בקיצור – תוכניות כלכליות לא נכללו במפורש בפירוט הזה, ואם רוצים לכלול אותן באופן עקיף ומרחיב במסגרת "תוכניות בענייני היום" או "תוכניות חדשות" – סביר שעניין כזה צריך לקבל אישור מפורש של הרגולטור. העניין הזה מעמיד שוב בסימן שאלה גדול את שיטת הסיווג הייעודי והמגבלות הרגולטוריות על תוכן משודר ועל מינון הסוגות השונות. ישראבלוף שבמסגרתו די להצביע על קשר מרוחק לסוגה הנדרשת כדי לקבל אישור רגולטורי. במציאות שבה תוכניות כמו "בנות הזהב" או סרט תיעודי של מוטי קירשנבאום על חתולים באפריקה זוכים לסיווג של תוכניות העוסקות בפריפריה, גם "לילה כלכלי" יכולה להיות תוכנית דת. בגליון יום שישי האחרון של "הארץ" (18.4.14) פורסם מאמר לא חתום מאת "עובד ותיק של רשות השידור". תוכנו של המאמר אינו מסעיר במיוחד או חריג בקשר למה שידענו שמתחולל ברשות, וכבר העידו על כך אחרים בשמם המלא. אכן, במאמר יש ביקורת רבה ונוקבת על התנהלותה של הנהלת רשות השידור ובמיוחד על זליג רבינוביץ, יד ימינו של מנכ"ל הרשות, והמנכ"ל יוני בן-מנחם, ועל השחתת המידות המקצועיות, הניהוליות והמינהליות שהרשות סובלת ממנה בתקופתם. סביר להניח, אם כן, שהטלת האיפול על שמו של הכותב נועדה לשמור על בטחונו התעסוקתי ולמנוע התנכלות מצד הממונים עליו. גם בקרב האמיצים, המקצועיים והוותיקים שבאנשי הרשות עובר לא פעם רעד כשהם צריכים לבטא בגלוי ובשמם את דעתם על ההנהלה הנוכחית. אך מנקודת השיקול העריכתי – האם יש הצדקה בנסיבות אלו לפרסם מאמר בלא גילוי זהות הכותב? התנהלות זו חריגה ביותר, ומאמרים המתפרסמים ללא קרדיט הם לרוב מאמרי מערכת המשקפים דיון מערכתי משותף ומסר מוסכם על כמה מעורבים. פרסום ללא גילוי שם הכותב (או העורך לצורך העניין, משום שגם לו יש השפעה לא מעטה על התוכן) הוא בעייתי ביחס לקורא, משום שהוא פוגע ביכולתו להעריך את משקלה של הדעה או של העובדה או לשקול את השפעת האינטרסים ונסיבותיו הפרטיות של הכותב עליהם. מתן קרדיט לפרסומים עיתונאיים הוא נוהג מודרני שבעבר הרחוק לא היה דווקא מקובל, וגם כיום עדיין מגיחות מדי פעם לחיינו ידיעות חסרות קרדיט או כאלו עם קרדיט כללי כגון "כתבנו לענייני תחבורה", "סופר העיתון לענייני צבא" או קרדיט כללי למערכת העיתון – כמו שקורה לעתים גם באתר זה. גם עמוס שוקן התבטא בעבר בנוגע למתן קרדיטים לעיתונאים וכינה אותו "קלקול". את הגישה הזאת יש לאמץ רק ככל שאנחנו סבורים כי העיתון או התאגיד המו"לי הוא ישות נפרדת מכותביה ועורכיה והיא זו שאחראית בנפרד ובמובחן מהם על היצירה העיתונאית. זאת גישה מקובלת בעולם העסקי-תאגידי, אבל היא אינה מונעת את הצורך בטיפול בסוגיות גילוי וניגוד עניינים של התאגיד הפועל באמצעות נושאי המשרה בו. אתמול (רביעי, 23.4.14) התפרסם מאמר תשובה למאמר העלום. פרופ גור אלרואי, בנו של יואש אלרואי, מי שהיה מנהל מחלקת הספורט ברשות השידור, ביקר את המאמר וכותבו בעל השם השמור במערכת והתריס נגד פחדנותם של עובדי רשות השידור ורפיסותם במלחמה בנגעי הניהול הקלוקל. פרסום מאמר התגובה הוא צעד ראוי שיש בו לאזן את הדעה העלומה ואולי להביא ביקורת גם על האופן שבו הוצגה. ועדיין, איך בכך פתרון מלא לבעיות שהוצגו כאן ושיש לתת עליהן את הדעת. בצד הצורך להגן על הכותב, קיים הצורך להגן גם על הקורא. משקלה של דעה אנונימית צריך להיות נמוך יותר מזה של דעה גלויה, ונסיבות פרסומה צריכות להיות תלויות יותר במידות הייחודיות, המקוריות והערך המוסף שהיא מביאה איתה. לא בטוח שהמאמר הנוכחי עונה על הקריטריונים האלה. בפעם הבאה אולי כדאי שפרסום מאמר לא חתום ילווה בהסבר על אודות שיקולי המערכת והערכת העורכים בנוגע למאמר וכותבו. בחזרה לגל: מעניין איך יגיבו בערוץ 10 לתוכניתו החדשה של שרון גל בערוץ מורשת, לא רק מבחינת עצם קיומה, אלא בשל שמה הלא מקורי – "לילה כלכלי". בערוץ כבר נאלצו בעבר להתמודד עם מצב דומה, עת גל השתמש בשם התוכנית למיזם עסקי במקביל לעבודתו כמגיש. גם מנכ"ל הערוץ הנוכחי, רפי גינת, מכיר קרבות כאלה על שמות התוכניות "כלבוטק" (שהפכה בתקופה מסוימת ל"כלבודק" מסיבה דומה) ו"בשידור חוקר" שהיו לו מול הערוץ הראשון, עת נדד לערוצים המסחריים. להורדת הקובץ (PDF, 178KB) להורדת הקובץ (PDF, 178KB) במקרה של גינת, רשות השידור כשלה מלשמור את הבלעדיות על השם והפורמט. מעניין אם יישלף נשק סודי ממרתפי ערוץ 10 במסגרת המלחמה על השם, ככל שזו תתרחש, ואם נוכל ללמוד יותר על נסיבות פרישתו המדויקות של גל מערוץ 10 ועל הממצאים הרשמיים והסופיים של הבדיקה בעניינו של גל שנוהלה בערוץ אגב פרישתו משם – ממצאים שמשום מה טרם נחשפו עד היום.

מינויו של מר יוסף בראל למנכ"ל קבוע של רשות-השידור מגלם תהליך עקבי של הפיכת השידור הציבורי למלקוח פוליטי ולשידור ממשלתי לכל דבר

מינויו של מר יוסף בראל למנכ"ל קבוע של רשות-השידור מגלם תהליך עקבי של הפיכת השידור הציבורי למלקוח פוליטי ולשידור ממשלתי לכל דבר. קדם למינוי מסע מיוחצן, שבמהלכו חשף מר בראל את משנתו. בראיון בעיתון "מעריב" בתאריך 26 באפריל 2002, מפתיע המנכ"ל בגילוי הלב: אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד שהבקשה, על-פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אני אעשה מה שהוא יאמר לי... ואני לא מפחד להגיד את זה. מה אני, פופאי? אני אבוא ואגיד לראש הממשלה, אני מסרב, אני יודע יותר טוב ממך מה מתאים ומה לא מתאים לעם ישראל?" גם מי שימעיט בערכה של העדות ויראה בה חלק מתהליך החיזור אחרי המינוי, אינו יכול, ואסור לו, להתעלם משורשיה של תפיסת התקשורת המגויסת. התפיסה האוטוריטרית, שעיקריה מהדהדים מגרונו של המנכ"ל, מניחה כי ייעודם של אמצעי התקשורת לשרת את השלטון, ולו רק משום שהוא המיטיב לדעת מה טוב לציבור. ברי שבאקלים כזה מתבטל חלקה של התקשורת כמאתגרת את השליט ומתעמתת עמו, כפי שמצופה בכל משטר דמוקרטי. מנין צמחה התפיסה האוטוריטרית של התקשורת בדמוקרטיה הישראלית? במשך שנים התנסחו ברשות-השידור שתי מערכות נורמטיביות - האחת של עיתונות מקצועית לדוברי עברית והאחרת של עיתונות-מטעם בשידורים לדוברי ערבית. במסווה של שידור ציבורי עצמאי התנהלו שידורי תעמולה בערבית ברדיו ובטלוויזיה, והחלטה על הרחבתם התקבלה לפני כמה חודשים. מבחינה זאת, אין כמו השידור הציבורי לשקף נאמנה את הדואליות הערכית בדמוקרטיה הישראלית. נורמות של עיתונות צייתנית, ממושמעת ו"פטריוטית", שהופעלו בערבית לשביעות רצונו של הדרג הפוליטי, זלגו במשך השנים לשידור בעברית, וכיום הן מאיימות להשתלט עליו. השידור בערבית, המתנהל לפי נורמות של עיתונות מגויסת, היה לחממה שבה אילפו כתבי-חצר גם בעברית, ולבסוף הכשירו גם מנכ"ל רשות, כלבבם של ראש הממשלה ושריו. פוליטיקאים הקשו ושאלו, במידה רבה של צדק - מדוע לא ניתן לקבל בשידורי הטלוויזיה בעברית יחס "פטריוטי" דומה לזה שמקבלים בשידור בערבית? מי שגורל הדמוקרטיה בישראל יקר לו, חייב תחילה לתת את דעתו לסטנדרטים הכפולים של נורמות עיתונאיות ברשות-השידור ולתבוע אחת מן השתיים: האחדה של נורמות עיתונאיות, בעברית כמו בערבית, או הפרדה ברורה ביניהן. אם השלטון מוצא תועלת בשידורי-מטעם בערבית, יארגן אותם במסגרת נפרדת, ולו רק למען שמירת הנורמות העיתונאיות בשידור הציבורי בעברית. במבט לאחור אפשר רק להצטער שאבחנה זו לא נדרשה בזמן. כעת לא נותר אלא להספיד את השידור הציבורי ולקוות שנגיף התפיסה האוטוריטרית של מנכ"ל רשות-השידור לא יזלוג ולא ידבק גם בקברניטיהם של השידור הפרטי והעיתונות הכתובה. לסיכום אצטט את דבריה המבריקים של אחת מעמיתותי, דוברת ערבית: מגיע לכם מה שנתתם לנו כל השנים! לחלופין, ברוח מאמר מוכר, אפשר להרהר ולהכות על חטא: תחילה שטפו את מוחם של אחרים -ושתקתי. אחר-כך שטפו את מוחי שלי - וכבר לא יכולתי לחשוב. פרופ דן כספי הוא חבר בוועד המנהל של רשות-השידור ומרצה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב גיליון 39, יולי 2002

בדיקת "שקוף" מגלה כי קק"ל, שמניפה דגל סביבתי, משקיעה חלק מתיק ההשקעות שלה - השווה למעלה משלושה מיליארד שקלים - בחברות מזהמות המחריפות את המשבר • בנוסף, הקרן מגדירה את החברות המצטיינות במדד המכובס של "מעלה" בתור השקעות ירוקות - בהן כיל ובז"ן • קק"ל: "מגבילה השקעה במניות או שותפויות של חברות חיפושי גז ונפט"

"משל החלון השבור" הוא אחד המשלים המפורסמים בכלכלה: זהו סיפור על "הפורץ המנפץ", שבלילה מנפץ חלונות בעיירה, ובבוקר מציע שירותי תיקון שלהם. בכך טוען "המנפץ" שהוא תורם לכלכלה, כיוון שהוא מייצר תעסוקה. ומהמשל למציאות – מסתמן שבקק"ל אימצו את הגישה היצירתית: ביד האחת הם נאבקים במשבר האקלים, וביד השנייה מממנים אותו ואת החברות האחראיות לו. ביקור באתר קק"ל מעלה מצג אופטימי למדי – הקרן פועלת במגוון מישורים כדי לשמור על הסביבה ולדאוג לדורות העתיד: החל מהקמת מרכז קק"ל לאקלים בעלות של 50 מיליון שקלים; עצירת בירוא יערות; עידוד מעבר לאנרגיות מתחדשות; היערכות לגלי חום, שריפות, בצורות, ושיטפונות; ועוד. סקירת מסמכים של הקרן מעלה שהיא גם מחזיקה בשתי חברות של אנרגיות מתחדשות – גלובל סאן ישראל, וסולאריס סינרגי, שעוסקות בתחום האנרגיה הסולארית. אך לצד כל אלו, מתגלה גם הצד השני, הנסתר יותר, של הפעילות הנרחבת של קק"ל. בדיקת "שקוף" מגלה שקק"ל, שמחזיקה בתיק השקעות בשווי של למעלה משלושה מיליארד שקלים, משקיעה גם בחברות נפט וגז – ואין לה כוונה להפסיק. בחינת פרוטוקולים של ועדות ההשקעות והדירקטוריון בקק"ל מעלות כי "במסגרת אישור מדיניות ההשקעות וההשקעות האלטרנטיביות בקק"ל, ועדת ההשקעות והמנכ"ל בודקים היתכנות השקעה באנרגיות חלופיות באמצעות ועדה מקצועית". תחום הסטת ההשקעות הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם, כאשר יותר ויותר גופים מושכים ידיהן מחברות שעצם פעילותן מחריף את משבר האקלים. כך למשל, גופים פיננסים כדוגמת אלטשולר שחם ומגדל, שמנהלים תיקי השקעות בשווי מאות מיליארדי שקלים הצהירו שיפסיקו להשקיע בדלקים פוסילים (פחם, נפט, גז). אך לשאלת "שקוף", בקק"ל סרבו להתחייב או אפילו לשקול להסיט את השקעות אלו בעתיד, שתרמו את חלקן לתשואה בשווי של כמעט 300 מיליון שקל בשנת 2021. איזה חלק מתיק השקעות זה מושקע בתעשיית הנפט והגז, והאם ההשקעה בתעשיות אלו גדולה יותר מההשקעה באנרגיות מתחדשות? בקק"ל טוענים כי "קיימת מגבלה בהשקעה במניות של חברות גז ונפט וכו". באיזו מגבלה מדובר? האם יש מסמך מדיניות עם קריטריונים ברורים ש"מגבילים" את ההשקעה המדוברת? לא קיבלנו תשובה. "מכיוון שמדובר בתיק השקעות ובמידע פנימי של קק"ל – לא נפרט", השיבו. בדיקת "שקוף" מגלה כי בפרוטוקול נוסף של ישיבת הדירקטוריון מאוגוסט 2022 נכתב: "כיום מוקצה להשקעות האלטרנטיביות סדר גודל של 300 מיליון שקל". אך מהי ההגדרה של קק"ל להשעה אלטרנטיבית ומה הוא חלקן, אם בכלל, של חברות לאנרגיות מתחדשות או פתרונות למשבר האקלים? כאמור, בקק"ל מסרבים להתייחס לכל שאלה הנוגעת לתיק ההשקעות. בהקשר זה ראוי לציין כי למרות שבקק"ל מתגאים בשקיפות באתר שלהם, לא ניתן למצוא בו פרוטוקלים של ועדת ההשקעות מהשנים האחרונות. הפרוטוקול האחרון שזמין לעיני הציבור היא שנת 2017. בתגובה לכך מסרו בקק"ל כי "ברוב המקרים המדובר בדיונים או בנושאים חסוים, שמטבע הדברים אינם פתוחים לעיון הציבור", אך "ישנם נושאים שעלו לדיון בוועדת ההשקעות… וקיבלו ביטוי בפרוטוקולים של וועדת הכספים" וכד (התגובה המלאה בסוף הכתבה)". ב"פורום כסף נקי", קואליציית ארגונים ירוקים המפעילה לחץ על גופים פיננסים בישראל להסיט השקעות מתעשיות הדלקים הפוסיליים, מתחו ביקורת על התנהלות קק"ל. "לא יתכן שארגון שהמתגאה במאבק במשבר האקלים ופועל למען שמירה על הסביבה משקיע את כספיו בחברות דלקים מאובנים התורמות באופן ישיר לפליטת גזי החממה ולמשבר האקלים", אמרה מרים סולוביי מהארגון. "ייתכן מאוד שתרומה לקרן הקיימת לישראל במטרה להגן על הסביבה עושה יותר נזק מתועלת ושכסף זה בפועל מושקע בחברות מזהמות אשר פוגעות בסביבה". עוד ציינה סולוביי, כי "בזמן שיותר מ-1500 ארגונים ברחבי העולם המנהלים יותר מ-40 טריליון דולר כבר הכריזו על הסטת השקעות מדלקים מאובנים, אנחנו קוראים לקרן הקיימת לישראל להפסיק לממן חברות דלקים מאובנים וחברות מזהמות". יש לציין כי מחקר שבדק את היעילות של הסטת השקעות מצא תמונה מורכבת, בה מצד אחד ההסטה מצליחה למנוע הזרמת הון לחברות פוסיליות, בעיקר במדינות עם מחויבות לנושא, אך עם זאת במקרים רבים הכסף עובר ל"מקלטי זיהום" אחרים. אחת התשובות של קק"ל להשקעות מטיביות מצביעה על אבסורד נוסף: בקרן החליטו כי השקעת כספים במדד "מעלה" תוגדר כהשקעה ירוקה, השקעה "לא מזהמת", כדבריהם. בשנים האחרונות הראינו ב"שקוף" כיצד הפך "מעלה" למכבסה שממרקת את פועלן המזיק של תאגידים מזהמים, המקבלים כוכבי הצטיינות לאור פרמטרים כמו תרומה לקהילה או ייצוג נשים בחברה. "מעלה" מהווה ארגון גג לכ-120 חברות במשק הישראלי, כשמטרתו הראשית לדבריו היא "העלאת מודעות הסקטור העסקי לחשיבות האחריות התאגידית". כדי לעשות זאת הוא משתמש בשאלון דירוג המהווה "כלי שינוי המקדם ניהול והטמעה של ערכים חברתיים בעסקים". בשאלון הזה החברות מקבלות ציון במגוון מדדים, החל מ"אתיקה ארגונית וערכי יסוד", ועד דירוג "איכות סביבה". שנה אחר שנה, החברות המזהמות ביותר במדינה מקבלות ממנו ציון סביבתי מושלם. כך למשל חברת כיל בבעלות עידן עופר, שהנזק הסביבתי שלה מוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה בלא פחות מכ-מיליארד שקלים בשנה, קיבלה את הציון הגבוה ביותר של המדד, "פלטינה +". רק לפני מספר חודשים כיל גרמה לנזק לטבע תוך שהיא מצפצפת על הרגולטור. כל אלו לא מנעו ממנה להתגאות בפוסט בפייסוק בדירוג הגבוה שקיבלה ממדד "מעלה": "בפעם הרביעית ברצף, חברת ICL זוכה בדירוג הפלטינום של ארגון מעלה (הדירוג הגבוה ביותר של המדד)". אל תאגיד הכימיקלים מצטרפות שורה של חברות עם רקורד סביבתי מפוקפק, בלשון המעטה: בז"ן; דלק ישראל; קוקה-קולה, שיאנית זיהום הפלסטיק העולמית, ועוד. עולה החשש שהדירוג של הארגון הוא סוג של גרינווש (טיוח ירוק) עבור החברות המזהמות, ועוזר להן להסתיר את הנזקים האמיתיים שלהן ולהציג כלפי חוץ תדמית מצוחצחת. לא מדובר בתופעה נקודתית של החברות בישראל: מחקר שפורסם בשנה שעברה על ידי אוניברסיטאות קולומביה ו-LSE מצא שחברות שהצהירו ב-2018 על מחויבות למען החברה ולא רק לשורת הרווח, דווקא היו מועדות יותר להפרות של תקנות סביבה והגנה על עובדים. כעת נראה שלא רק התדמית מקבלת חיזוק – אלא שהמדד מהווה גושפנקא עבור גופים כמו קק"ל, להזרמת כספים לאותן חברות. בקק"ל סרבו להתייחס לבעייתיות בהשקעה במדד "מעלה". סולוביי מ"פורום כסף נקי" טענה בעניין זה כי "לצערנו השקעה לפי מדד זה אינה השקעה ירוקה וחשוב לציון כי ארגוני הסביבה רואים ב״מעלה״ גוף שמעניק גיבוי של גרין ווש, שגורם להטעיית הציבור והמשקיעים, ותומך בתעשייה מזהמת". למקרה שבקק"ל לא שמעו את סופו של משל החלון השבור של הכלכלן הצרפתי פרדריק בסטייה, ניפוץ חלונות ותיקונם עשוי למראית עין להיראות כתרומה לכלכלה, אך בפועל נסתרים מעיני תושבי העיירה הנזקים העקיפים. בכסף שבו נאלצים לתקן את הנזק, היה אפשר לקנות נעליים – וכעת לא ניתן לעשות זאת. הפרנסה שנוספה ל"פורץ המנפץ" נגרעה מחנות הנעליים. כעת במקום שתושבי העיירה יחזיקו גם בחלון תקין וגם בזוג נעליים נוסף, יש להם חלון בלבד. כלומר הכלכלה ניזוקה, וגם האזרחים. במצגת המדען הראשי של קק"ל מתריעים מפני ההשלכות הנקודתיות של המשבר על ישראל, ומציינים את השריפות בהרי ירושלים (2021), ובכרמל (2010), וכן את שטפונות הקטלניים בנהריה (2020). ראוי שקק"ל לא רק יציינו את אסונות אלו, אלא ישאלו עצמם מדוע התרחשו, מי תדלק אותם, ואיך הם עוברים מהצד שמנסה לפתור את המשבר, לצד שלא גורם לו מלכתחילה. "שלום רב, קק"ל המאוגדת כחברה לתועלת הציבור, פועלת על פי מטרותיה המפורטות בתזכירה, הכוללות בין היתר את קידום ערכי הקיימות, השמירה וההגנה על הסביבה, ופעולות נוספות במסגרת המאבק במשבר האקלים בארץ ובעולם. מטרה זו מיושמת הלכה למעשה הן בפרויקטים השונים והמגוונים, ובמיזמים שקק"ל מקדמת בארץ ובעולם, לרבות במסגרת הקמת מרכז האקלים, והן בהשקעותיה הפיננסיות העולות בקנה אחד עם מדיניות ההשקעה שלה. כן מקפידה קק"ל לתת ביטוי לנושא האמור במדיניות ההשקעה שלה, ומגבילה השקעה במניות או שותפויות של חברות חיפושי גז ונפט ועל השתתפות בהנפקות של חברות המזהמות את הסביבה (לעניין זה, חברות הנכללות במדד "מעלה" ייחשבו כחברות שאינן מזהמות). מטבע הדברים, ומכיוון שמדובר בתיק השקעות, לא נוכל להשיב על השאלות הפרטניות שהועברו אלינו על ידכם שכן המדובר במידע פנימי של קק"ל." בנוגע לחוסר שקיפות פרוטוקולים: "כלל המידע הפתוח לציבור מפורסם באתר קק"ל, לרבות הפרוטוקולים של הוועדות הדירקטוריוניות השונות. בכל הנוגע לוועדת ההשקעות נדגיש כי ברוב המקרים המדובר בדיונים / בנושאים חסויים שמטבע הדברים אינם פתוחים לעיון הציבור.עוד נבהיר כי ישנם נושאים שעלו לדיון בוועדת ההשקעות (כוועדת המשנה של וועדת הכספים הדירקטוריונית), וקיבלו ביטוי בפרוטוקולים של וועדת הכספים הדירקטוריונית ולאחר מכן בוועדת ההנהלה / הדירקטוריון."

"ידיעות אחרונות" שוב קובע סדר יום | פרשת גלנט במרכז יתר העיתונים | וב"כלכליסט" מרחמים על יצחק תשובה

"ידיעות אחרונות" מקדיש הבוקר את כותרתו הראשית וחציו העליון של השער לשטפונות בפקיסטן. "גרוע יותר מהצונמי", קוראת הכותרת, נתונה בין מרכאות, על רקע תצלום [AFP] שבו נראים פליטים באזור מוכה האסון – מבוגרים צועדים במים שמגיעים עד ברכיהם, כל אחד נושא על גופו צרור חפצים וילד. "20 מיליון נפגעים", נכתב בכותרת הגג. העיתונות הישראלית גילתה את אסון הטבע בפקיסטן באיחור אופייני. אף שהתרחש לפני למעלה שבועיים, וברור היה משלב מוקדם יחסית כי הנזק שנגרם הוא עצום, רק לקראת סוף-השבוע שעבר הופיעו בכל מדורי חדשות החוץ דיווחים בולטים על האסון. מדינה מוסלמית, רחוקה גיאוגרפית, בלא נוכחות של תיירים מישראל וללא בית חב"ד אחד לרפואה, אינה נושא מועדף על עורכי חדשות בישראל. במיוחד בימים שבהם תקרית אש מתלקחת בצפון, ועדת טירקל שומעת את עדויות בכירי המדינה ומסמך ספק-מפוברק מעיב על טוהר המידות של צבא ההגנה לישראל. הבוקר, כאמור, משתנה המגמה, לפחות בעיתון אחד. "ידיעות אחרונות" מחליט להתעלם ממה שמעסיק אותו בימים כתיקונם – מאבקי אגו מרובי הכפשות בין בכירים במדינה – ולהפנות את תשומת לב הקוראים לסוגיה הומנית חשובה, שאינה קשורה באופן ישיר לחייהם. לא די בכך שהעיתון מזכיר את האסון המרוחק על השער, הוא עושה זאת בהבלטה ועל חשבון סוגיות מקומיות "בוערות". הפרשה המכונה "מסמך גלנט", למשל, נעדרת לחלוטין משער העיתון. בפעם השנייה בתוך ימים אחדים מעדיף "ידיעות אחרונות" לחרוג מהמקובל ולקדם סדר יום שונה מהעיתונים האחרים. זהו מהלך מרענן, גם אם הוא נובע אולי מסיבה פרוזאית כגון חופשה מרוכזת של עורכים בכירים. יחד עם זאת, המעבר לכותרת הראשית של העיתון אינו מלווה בהרחבה ובהעמקה של הדיווח. אין לעיתון שליח לפקיסטן, והכותרת הראשית מפנה לידיעה באורך בינוני, המופיעה במדור חדשות החוץ שבעמ 18 וחתומה בצירוף "סוכנויות הידיעות". ידיעה דומה מופיעה הבוקר במדור חדשות החוץ של "מעריב". במדור חדשות החוץ של "ישראל היום", לעומת זאת, שלוש ידיעות קצרות, אף אחת מהן אינה מוקדשת לאסון בפקיסטן. העליונה מדווחת על קיצוצים בתקציבי הביטחון של בריטניה וארה"ב. האמצעית, ידיעת תצלום, מתמקדת בגור דובים שראשו נלכד בצנצנת פלסטיק גדולה בפלורידה, ארה"ב. התחתונה מדווחת על אירוע ירי שהתרחש בניו-יורק, ארה"ב. בכל יתר העיתונים שמור מקום של כבוד על השער למאבקי האגו מרובי ההכפשות בין בכירים במדינה, הפעם במסגרת הפרשה המכונה "מסמך גלנט". "דובר צה"ל נחקר שלוש פעמים במשטרה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". תומר זרחין ועמוס הראל מדווחים כי "גורמים במשטרה" אישרו באוזניהם כי בניהו נחקר "לפחות שלוש פעמים". יחד עם זאת, הם מדגישים כי דובר צה"ל לא נחקר תחת אזהרה ואינו נחשב לחשוד. "במשטרה אמרו בסוף-השבוע כי בשלב זה לא נחקרו חשודים באזהרה, וכי אין בשלב זה חשודים בזיוף. כמו כן, בשלב זה אין כל ביסוס לחשד כי המסמך אכן מזויף", הם מדווחים. בהמשך מסופר בהרחבה על התפתחויות בפרשה שעלו מסקירות שמסרו ביום שישי כתבי ערוץ 1 אורי כהן-אהרונוב ואמיר בר-שלום, במסגרת התוכנית "יומן". "פרשת מסמך גלנט, יותר מאשר עדויות הבכירים על אירועי המשט לעזה בוועדת טירקל, היתה נושא השיחה העיקרי בצבא השבוע", מצוין. ב"ישראל היום" מדווחים על "עדות" של בניהו (ולא "חקירה"), ואין רמז לכך שדובר צה"ל זומן יותר מפעם אחת. איציק סבן, הדס שטייף, לילך שובל ומתי טוכפלד מדווחים, בידיעה עשירה בפרטים יחסית לעיתון זה, כי על-פי "גורמים בטחוניים", בניהו ניהל יום לפני פרוץ הפרשה שיחה עם "עיתונאי המקורב לו, שבמהלכה אמר כי אשכנזי בז לנסיונות לעשות אותו דוד לוי – ניסוח הדומה לזה המופיע במסמך גלנט". ב"הארץ" מזכירים כי גם ב"יומן" של ערוץ 1 דיווחו על כך, ומציינים כי למחרת הופיעה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה מאת יוסי יהושוע שכותרתה "אשכנזי: בז לניסיון לעשות אותי דוד לוי". נזכיר כי הדימוי הופיע באותו יום גם במדור השבועי של נחום ברנע. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח ירון דורון על הפרשה. בנוסח שלו, בניהו לא נחקר אלא "זומן בשבוע שעבר לתשאול במשטרה". לפי הדיווח, בניהו לא נחקר באזהרה אלא מסר עדות, ונבדק אם הוא המקור שמסר את המסר לעיתונאי, ולא אם הוא המחבר של המסמך. עוד מספר דורון כי בניהו התייעץ קודם לכן עם עו"ד אייל רוזובסקי, לשעבר קצין בפרקליטות הצבאית, וכי בימים הקרובים ייקרא גם גלנט עצמו למסירת עדות. יוסי יהושוע תורם אף הוא דיווח, העוסק בחילופי האשמות בין גלנט לבניהו. יהושוע מצטט "גורמים בצבא" שאמרו לו כי "בניהו מעולם לא תקע סכינים בגבו של אלוף גלנט או באף גורם אחר בצה"ל. יכול להיות שהאלוף גלנט מכוון לרמטכ"ל ומשתמש בבניהו. גלנט מנהל מערכה אסטרטגית וירטואלית שנועדה לרצות גורמים מסוימים בלשכת שר הביטחון". בינתיים, כאמור, אין התקדמות ממשית בחקירה. "חקירת המשטרה בנושא מתמקדת בעיקר בטענה שלפיה המסמך זויף", מדווח ב"ישראל היום", "אולם גם שבעה ימים לאחר פתיחתה אין בידי החוקרים קצה חוט שיסייע להם להשיב על השאלה [...] וזאת לאור סירובה של חברת-החדשות של ערוץ 2 לעשות כן, בטענה של הגנה על מקורות עיתונאיים [...] גורמים בערוץ טענו שבכוונת חברת-החדשות להגיע עם הסוגיה עד לעליון, וזאת כדי שתינתן החלטה שתהיה בגדר הלכה בעניין הנחשב לעקרוני". "השנאה מורגשת עכשיו בפיקוד הבכיר של צה"ל ובין חלקים בו לבין סביבתו של שר הביטחון אהוד ברק", כותב אמיר אורן במדור הדעות של "הארץ". "התפוגגה סופית, לעיני כל, אשליית טוהר החשק. הקוד האתי של צה"ל מת מבושה. הוא נועד מלכתחילה רק לפתאים בקו-המגע. לאלופים אולי היתה אתי, או בטי, אבל לא קוד". בהמשך הטור מציע אורן למנות לרמטכ"ל את שלמה ינאי. "עם כל ההבנה למימד הסקסי שיש כיום ברכילות הצה"לית סביב מסמך גלנט, ראוי ששירות הביטחון הכללי והיחב"ל יידרשו עוד קודם לטפל באיום ממשי יותר על בטחון המדינה", כותב הבוקר אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". בר-אלי מכוון למסע הפרסומי שהחל לפני שבוע בדיוק, וקושר בין נסיונות להעלות את תמלוגי המדינה מתגליות הגז האחרונות לקרן החדשה לישראל ולמניעים אנטי-ישראליים עד כדי בגידה. "קשה להבין כיצד נסיונות של גורמים זרים להשפיע על החלטות מדינה ועל יחסי החוץ שלה מתקבלים בשוויון נפש שכזה", הוא מוסיף. ביום שישי האחרון תפס הקמפיין תאוצה עם מודעת עמוד שהציגה את יו"ר הוועדה לבחינת תמלוגי הגז, איתן ששינסקי, כבובה המופעלת על-ידי ארגוני שמאל קיצוניים וכמי שמצוי בניגוד עניינים מהותי. "ששינסקי אינו מופעל בידי שמאל קיצוני ואינו מצוי בניגוד עניינים", מציין בר-אלי, "מסקנות הוועדה שבראשה הוא עומד לא נועדו לפעול לטובת גז ערבי – והגז הערבי המדובר מתווך בכלל בידי גופים ישראליים (לרבות כספי הפנסיה של הציבור), וגם אמריקאיים ותאילנדיים". ברשימה צמודה ב"דה-מרקר" חושף בר-אלי כי מי שעמד מאחורי הקמפיין בתחילת השבוע שעבר, יו"ר הפורום למען ארץ ישראל רנן שוורצמן, מכחיש כל מעורבות במודעות שהתפרסמו כחלק מהקמפיין ביום שישי האחרון. "אנחנו לא חתומים על המודעות. זה לא עבר דרכי, ואין לי מושג מי פירסם אותן", מצוטט שוורצמן, סטודנט בן 28, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. שוורצמן מוסיף כי "מבחינתנו – שהמדינה תלאים את שדות הגז, ושקל אחד לא ילך ליצחק תשובה. האמת היא שאנחנו בכלל רחוקים מקפיטליזם". שוורצמן מסרב לנקוב בזהות מממני הארגון שבראשו הוא עומד (הוא מסתפק במלים "תורמים מחו"ל. יהודים חובבי ציון") וטוען כי "הגענו לקצה היכולת הפיננסית שלנו מבחינת משאבים. לכן אני לא יודע אם נוציא עוד מודעות בשמנו". מי, אם כן, מימן את המודעות הללו? ומי יממן את המודעות בהמשך הקמפיין? תשובה אפשרית עולה מהכפולה הפותחת ב"כלכליסט", שמוקדשת למעורבותה של המערכת הפוליטית במאבק על תמלוגי הגז. רויטל חובל מדווחת כי "מי שמנהל את הקמפיין של הפורום למען ארץ ישראל הוא משה קלוגהפט, יועץ התקשורת של ח"כ רונית תירוש". בהמשך היא מציינת כי "קלוגהפט הוא גם דובר התנועה אם-תרצו, שבתחילת השנה ניהל מאבק אחר נגד הקרן החדשה". חובל משוחחת עם גורם עלום בפורום למען ארץ ישראל (ניחוש: קלוגהפט), ושואלת אותו מנין המימון לקמפיין היקר. הגורם מסרב לחשוף את מקורות המימון, מציין כי "מטה המאבק פועל באופן עצמאי ואינו קשור לחברות הגז השונות", ותוהה מנין המימון של "פורום פעולה אזרחית", ארגון שהקים השר לשעבר מיכאל מלכיאור ותומך בהעלאת תמלוגי הגז (מלכיאור מסר ל"כלכליסט" כי מימון העמותה נובע מ"החסכונות של החברים בה ולא על-ידי אף גורם אינטרסנטי"). חובל עצמה מציינת כי "הקמפיין להעלאת התמלוגים של הקרן החדשה ומלכיאור משרת את האינטרסים של חברת הגז המצרי EMG, בו שותף איש העסקים יוסי מימן". לדבריה, "ברור הוא כי כל עיכוב בחיבור הגז מקידוח תמר למערכת ההולכה מהווה יתרון ל-EMG". לצד הדיווח של חובל, טור פרשנות מאת עידן גרינבאום, המאשש את הסברה כי ליצחק תשובה, הנאבק בימים אלה למניעת העלאת תמלוגי הגז, אין כל קשר לקמפיין החדש של הפורום למען ארץ ישראל. "רק זה היה חסר ליצחק תשובה", פותח גרינבאום את טורו. "בעיצומו של המאבק המשפטי-עקרוני בסוגיית תמלוגי הגז, הוא ואנשיו גילו שתחת רגליהם צמח לו פתאום יצור חדש ומכוער, ולפתע העיסוק בתמלוגים נהפך בן לילה משאלה עסקית-כלכלית לשאלה של שמאל וימין – אוהבי הערבים מול נאמני ארץ ישראל". באמת, רק זה היה חסר לתשובה. באמצע מסע גורלי למניעת העלאת תמלוגי הגז, צץ לו לפתע, יש מאין, קמפיין פרסומי למניעת תמלוגי הגז. הרחמים על טייקון הגז החדש נכמרים מאליהם. בהמשך הטור מציין גרינבאום כי "מי שנפגש בתקופה האחרונה עם אנשיו של תשובה, בראשות יורם טורבוביץ וגדעון תדמור, לא יכול שלא להתרשם מהעובדה שיש להם קייס לא רע בכלל נגד העלאת התמלוגים", וכי דווקא הקמפיין הפוליטי עשוי לפעול לרעתם. ב"גרוזלם פוסט" מדווח גיל שפלר כי רוצחו של הרב מאיר כהנא, אל-סייד נוסייר, ביצע את המעשה בשיתוף עם פעילי אל-קעידה, וכי יעדו המקורי להתנקשות היה בכלל אריאל שרון. המידע, כך מדווח, עולה ממסמך רשמי של ה-FBI שהגיע לידיו של עיתונאי המגזין הפורנוגרפי "פלייבוי", פיטר לאנס, במהלך הכנת תחקיר על מחדלי הרשויות בארה"ב בנסיונות לסכל פעולות טרור. כתבת השער במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לעורך העיתון לשעבר רפי גינת. הכתב דני ספקטור מראיין את גינת לרגל עלייתה של תוכנית הרדיו "ציפורי לילה פליליות" בגלי-צה"ל לפני שבועות אחדים, וביתר דיוק לרגל הפיכתה של התוכנית "תוך שבועות ספורים לתופעה". גינת מספר כיצד עלה בדעתו לחזור לרדיו ("יום שישי אחד ריאיינו אותי ברדיו וכל-כך נהניתי, שאמרתי שבא לי לעשות רדיו. נקבעה פגישה ביני לבין מפקד גלי-צה"ל, הציעו לי את התוכנית הזאת, וכמובן שהודיעו לי שהכל יהיה בהתנדבות"), על הזמן הרב שהוא משקיע בהכנות לתוכנית, ועל היחס הקשוח שהוא מפגין כלפי עבריינים שמשוחחים איתו ("אני עושה איתם ראיונות קשים ולא חוסך את השאלות שלי, רועם גינת. בסופו של דבר אי-אפשר לעבוד עלי. אצלי כולם יענו על הכל, ואני אגרום להם להגיד שהפשע לא משתלם"). בפתח הראיון מציין גינת בהקשר אחר כי כבר למד ש"כלב מאיים לא נושך". צמוד לידיעה של מיה בנגל על המירוץ לפוליטיקה של דן חלוץ מופנים הקוראים לידיעה "על הופעתו הטלוויזיונית של חלוץ", בעמ 18 של העיתון. בעמוד זה אמנם מופיע טור ביקורת טלוויזיה המוקדש לתוכנית "אולפן שישי" [אלון הדר], שבה התארח חלוץ בסוף-השבוע האחרון, אך הטור אינו עוסק בו, אלא באבי בניהו ובשרה נתניהו.

בחודשים האחרונים מפרסמת את עצמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בבולטות באמצעי התקשורת תחת הסיסמה "טוב שיש מי שמקשיב לכם ברשות השנייה"

בחודשים האחרונים מפרסמת את עצמה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בבולטות באמצעי התקשורת תחת הסיסמה "טוב שיש מי שמקשיב לכם ברשות השנייה". נציגי הרשות, המפקחת על שידורי ערוץ 2, ערוץ 10 והרדיו האזורי, משווקים את עצמם על גבי מודעות בעיתונים ובתשדירי טלוויזיה כנציגי תלונות הציבור, בכך שהם מפנים את כל מי ש"ראה או שמע משהו שהוא לא רוצה לראות או לשמוע" בערוצי הטלוויזיה והרדיו להתדפק על דלתם ולהגיש תלונה. כל מי שחושב שמדובר אולי בהתגייסות של הגוף שאמור לתפקד על תקן "המבוגר האחראי" ולדאוג לרווחתם האמיתית של הצופים - על–ידי הוראה לקצר פרומואים מעיקים ואינסופיים, להגביל פרסום סמוי וחסויות שוטפות–מוח או לבקר תכנים רדודים ונבובים - טועה. לרשות השנייה יש כנראה אגנדה אחרת למען הצופה הממוצע. אחרת למה להם לטרוח לכוון את הצופה על–ידי הבהרה מדויקת של סוג הדברים שאמורים להפריע לו (ולראיה, האנימציה בפרסומת מסמיקה בעוז כאשר נשמעים ברקע קולות גניחה נשיים שאין לטעות בהם)? בהנחה שציבור הצופים והמאזינים מצויד באינטליגנציה בסיסית ומערכת ערכים ודעות משל עצמו, הוא אמור להחליט לבד מה מפריע לו. ייתכן שיותר מאשר ניבולי פה או סצנות סקס מפריעה לצופים העובדה שהערוצים המסחריים מתייחסים אליהם כאל ארנקים מהלכים, מזלזלים בזמנם היקר ומבזבזים את הפריים–טיים על שידור פניני איכות אנינות כגון "יום טוב" או טקס בחירת מלכת היופי. את תוכניות התרבות האיכותיות באמת משאירים לשעות מנומנמות בסביבות חצות, בלי לשכוח לקטוע סדרות דקותיים לפני תום הפרק כדי לשדר מהדורת חדשות לילית. מתחשק להגיד למבוגרים האחראים מהרשות השנייה: תודה, אבל אנחנו כבר נחליט בעצמנו מה מרגיז אותנו יותר - קולות הגניחה, השאלות שמנחי תוכניות בטלוויזיה מתאפקים לא לשאול פוליטיקאים שמתארחים אצלם או הקדשת ערב שלם לתמונות ילדות של משתתפי תוכנית ריאליטי, שלא הכרנו עד אתמול ונשכח כבר מחר. אולי זה הגיוני להביא לידי הציבור את העובדה שיש לו לאן לפנות לתלונות. מצד שני, זה בכל זאת קצת מוזר. זה מזכיר את הרכבים שנוסעים בכבישים, ומאחוריהם תלוי שלט ועליו מספר טלפון לדיווח על נהיגה קלוקלת. הרי אף עיתון לא מפרסם מודעות מאירות עיניים המפצירות בקוראים לשלוח אליו את תלונותיהם על הכתבות שהוא בחר לפרסם (לצורך זה קיים מדור המכתבים למערכת, וכל מי שמעוניין לשגר לשם את טרוניותיו, עושה זאת בלי דרבון יתר של העיתון). כשצופים בתשדירים הללו, שבהם הרשות השנייה טופחת לעצמה על השכם, מתקבל הרושם שהיא זקוקה נואשות להצדיק את עצם קיומה. מאיה אלמוזנינו היא סטודנטית לתואר שני בתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים גיליון 56, מאי 2005

מדוע ולמה מרגיש "מעריב", שפרסם כתבה של 3,000 מלים, שכתפיו אינן רחבות מספיק לספוג מכתב למערכת, של כמאה מלים באותו עניין?

יש עיתונים שכבר מזמן הפנימו את חופש הביטוי של הקורא המגיב. יש עיתונים שלא מהססים לפרסם מאמר ביקורת או מכתב לעורך, שתוקף אותם. יש עיתונים שעורכיהם מחליטים שגם לקוראים מותר... שהביקורת לגיטימית - גם אם אינה בדיוק בקו שהם נוקטים. יש עיתונים שמרשים גם לדעות אחרות, או להערות הקוראים, להידפס מעל דפיהם, מבלי שיוסיפו תגובת נגד. לא "מעריב". בערב סוכות פורסמה ב"מעריב" כתבה, רחבת יריעה, של רון מיברג ואמנון דנקנר, תחת הכותרת "צדק או לינץ“. בכתבה נטען כי "חנינה לנמרודי - בהעדר כתב-אישום נגד בכירי ידיעות אחרונות - היא סוג של צדק מתבקש". בתוך כך תקפו הכותבים את הפרקליטות בססמאות של "איפה ואיפה" בטיפול בתיק נמרודי ובתיק מוזס, "הפליה בהעמדה לדין על רקע של מוצא, מעמד, אינטרסים ונקמנות". לטענתנו - הכותבים לא ניסו להתמודד עניינית עם הסיטואציה המשפטית. הרמיזה כאילו שוקלים היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, בין שיקולי ההעמדה לדין, גם את שיוכו העדתי של העומד לדין - היתה בוטה ומחייבת הוכחה. מכתב קצר למערכת, שנשלח בתגובה ממשרד המשפטים, הקפיץ את מערכת "מעריב". מר יעקב ארז, העורך, הודיע לי: אנחנו "מוכנים" לפרסם את מכתבך, אבל נוסיף לו עמוד שלם של דבר "המשפטנים" שלנו. בו במקום ויתרתי על פרסום תגובתנו. טענתי שאין זה מקובל לפרסם תגובה על תגובה והוספתי שעורכי עיתונים אחרים נוהגים לפרסם תגובות מבלי לשמור לעצמם את זכות המלה האחרונה. מר ארז ענה לי שהוא מוטרד מכך שאשלח לפרסום בעיתונים אחרים את מכתב התגובה של משרד המשפטים. נתתי לו את דברתי שלא אעשה במכתב שום שימוש אחר, כיוון שהמכתב הוא תגובה למאמר שפורסם בעיתונם ולא בעיתונים אחרים. לאחר שהתייעץ עם ה"משפטנים" במערכת, חזר אלי מר ארז וביקש שאשלח מכתב שמבטל את מכתב התגובה והודיעני שזהו התנאי לאי פרסומו. בתשובה, הודעתי שמשרד המשפטים מוותר על פרסום מכתב התגובה ומסרב לשלוח לעיתון מכתב שמבטל את תגובתו, כיוון שאנו עומדים מאחורי תוכנו של המכתב. תמהתי על חוסר האמון שהפגין ארז בי ובמשרד המשפטים. מר ארז הבהיר לי שיש לו אמון מלא בהבטחתי, אך עלי להבין שמדובר ב"כוחות גדולים" ממנו וה"משפטנים" של עיתונו לא מסתפקים ב"דברתי", ולוחצים עליו לפרסם את תגובתם. הסברו העלה בי מחשבות נוגות ואף הבעתי בפניו את צערי על המצב שאליו נקלע כעורך. מסתבר שמיברג ודנקנר, כאשר קראו בכתבתם לעיתונאי מעיתון אחר "לנתק לרגע קט את האוזנייה הקטנה התקועה באוזנו, שבה משדר לו המו"ל שלו קריאות עידוד וכיוון", שאבו, כנראה, השראה מסביבתם הקרובה. ואמנם, בערב שמחת תורה, פורסם ב"מעריב" מכתב התגובה של משרד המשפטים ובצמוד לו, תגובה על תגובה, ארוכה מאוד, של ה"משפטנים", שהתבררו כלא אחרים ממיברג ודנקנר עצמם. מבלי להתייחס לתוכן מאמר התגובה על התגובה, שתקף שוב, הפעם אפילו התקפה אישית, אם כי חיוורת יותר ולא משכנעת שוב - אודה ואומר: קטונתי מלהבין מדוע עיתונאי שמוכן להגן בחירוף נפש על חופש הביטוי, מגן עליו רק כשמדובר בחופש הביטוי שלו?! מדוע ולמה מרגיש עיתון, שפרסם כתבה של 3,000 מלים, שכתפיו אינן רחבות מספיק לספוג מכתב למערכת, של כמאה מלים, באותו עניין? מה כבר יש במאה מלים שנכתבו בתגובה לשלושה עמודי כתבה משתלחת, שחוזרים כמנטרה על המלים "איפה ואיפה", "שווים יותר ושווים פחות", ואפילו מגייסים את השד העדתי, שמקפיץ כל-כך עיתון מבוסס בישראל? האם הפחד מפני "חופש הביטוי" של מי שמגיב למאמר ענק, מנוסח בשפה רזה ועוקצנית - משתק? האם הוא מצריך תגובה נוספת של העיתון בתותחים כבדים? את התשובה לשאלות אלו יש לקבל מ"מעריב". כל עיתון המפרסם מדי יום עשרות עמודים, מאות ידיעות, אלפי פרטים, חלקם שגויים, חלקם מוטים, חלקם נכונים ואף מוקפדים, צריך שלעורכיו יהיה מעט שאר רוח, חופן של ביקורת עצמית, קמצוץ של צניעות ובעיקר פתיחות. כל עיתון המפרסם מדי יום מאמרים, דעות, גילויים, ביקורות, צריך שלעורכיו יהיה גם שיקול דעת לשמוע, לקבל ולפרסם אפילו ביקורת נגדית. מכתב למערכת צריך להתפרסם בלי "הערת העורך" או תגובת העיתונאי שאליו כוון המכתב. העיתונאי או העורך הרי כבר אמרו את דברם, כבר התקיפו והציפו את העיתון בדעותיהם. גם למותקף מגיע לומר מלה, בלא לחשוש ממאמר תגובה נוסף, שיותיר תמיד את העיתון וכותביו עם העט המושחזת וזכות המלה האחרונה. עיתון שאינו מפחד מ"מכתב למערכת" נותן שירות טוב יותר לקוראיו וממלא ביתר הגינות את חלקו כמבקר אישי ציבור וארגונים. יהיה זה אך אתי והוגן אם "מעריב" יצטרף לחבר העיתונאים המפרסם תגובה, בלי לבוא שוב חשבון עם המגיב, שאם לא כן מובטח גם ל"העין השביעית" שמעתה והלאה, בכל גיליון שלהם תבוא מ"מעריב" תגובה אחרי תגובה, אחרי תגובה... אתי אשד היא דוברת משרד המשפטים גיליון 18, ינואר 1999

בפרוטוקול נוסף משנת 1973 נחשפים עורכי העיתונים כשהם בעיקר מתנצלים בפני גולדה מאיר על הצורך לדווח על מחדלי המלחמה

גולדה, כרגיל, היתה מזועזעת. היא לא הבינה מה קרה לעיתונות הישראלית: המלחמה בקושי הסתיימה, עם ישראל קובר את חלליו הרבים, והעיתונות כבר מחפשת את האשמים למחדל. "הרצון הזה לחפש מישהו שצריך להוריד לו את הראש – בין אם יש כזה או לאו – העיקר שקודם כל יעוף ראשו של מישהו... וכל זה עוד לפני שהוכח משהו", הטיחה ראש הממשלה גולדה מאיר בעורכי העיתונים. כמו בפרשות אחרות – מ"אין דבר כזה עם פלסטיני", דרך החמצת הסיכוי להסדר עם מצרים לפני המלחמה ועד "הם לא נחמדים" – לא היטיבה ראש הממשלה לקרוא את המפה. או שסירבה לעשות זאת; היא התקשתה לקלוט את גודל הזעזוע שעבר על הציבור הישראלי בעקבות ההפתעה המצרית-סורית בצהרי יום הכיפורים 1973, כמו גם את שאלת האחריות שהוטלה לעברה. מצד שני, היא היתה גם פוליטיקאית מנוסה וידעה שלחיפוש אחר האשמים עלול להיות תג מחיר פוליטי, והבחירות לכנסת, שעמדו להיערך ב-30 באוקטובר ונדחו ל-13 בדצמבר, כבר עמדו מעבר לפינה. כמו מנהיגים אחרים, לפניה ואחריה, כיוונה את האש לעבר העיתונאים. הנזיפה המרה לעורכים הושמעה במפגש סגור שהתקיים ב-6 בנובמבר 1973, כעשרה ימים לאחר הפסקת האש שסיימה את המלחמה. תמליל השיחה נחשף עתה על-ידי פרופ זכי שלום, חוקר בכיר במכון בן-גוריון לחקר ישראל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי. שלום מצא את המסמך בארכיון הקיבוץ-המאוחד ברמת-אפעל. התמליל המלא מתפרסם במאסף השנתי ה-20 של "עיונים בתקומת ישראל", כתב-עת בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. כמו עם הפרוטוקולים של קבינט המלחמה שהסעירו את המדינה לפני כחודש, אין בתמליל הזה חידושים מהותיים, אך הוא ממחיש את אווירת השבר. יש בו חשבון נפש מסוים של עורכי העיתונים ומעט שאלות קשות לראש הממשלה, אבל מרבית השיחה התאפיינה בהתגוננות של העורכים נוכח מתקפתה של גולדה. בלשון מתנצלת הסבירו מדוע אינם יכולים להתעלם מהתסיסה העזה ברחוב. בחלק אחר חשף הפרוטוקול פרטים על הדרך שבה התנהלה "מלחמת הגנרלים", שפרצה עוד במהלך המלחמה, ובשל הצנזורה בישראל מצאה ביטוי בעיקר בעיתונים בחו"ל. התקיף במבקרים היה שבתאי דון-יחיא, עורך יומון המפד"ל "הצופה". רבים שואלים, אמר לראש הממשלה בהתייחסו להפתעה בצהרי יום הכיפורים, "מדוע אבדה חוכמת חכמי המדינה ולא ראו את הנולד? איך קרה שאבד החוש הבטחוני שהוא החוש העיקרי שלנו?". יכול להיות שהעיתונאים הפריזו במאמר זה או אחר, אמר דון-יחיא, אבל הבהיר לגולדה: "הטענה הכללית היא טענה חמורה ביותר. כל הפרטים מצטרפים כאן לטענה אחת: היכן הייתם, מדוע ישנו ביום הכיפורים?". גולדה: "קודם כל יש להוכיח שישנו". דון-יחיא: "אלה שבניהם בצבא – יש להם הוכחות גם בעניין זה". אחריו הצטרף לטיעון גם עורך "מעריב", אריה דיסנציק: "מחר יכולה לפרוץ חלילה מלחמה, והציבור צריך להאמין שכל קורבן שנפל [במלחמה] לא היה קורבן שווא. ההרגשה הזאת, לדאבוני הרב, אינה קיימת". עיקר זעמה של גולדה בפתח הדיון התמקד לא רק בתביעה שעלתה בתקשורת לעריפת ראשים מהירה, אלא לעיסוק הנרחב בעיתונות הזרה ב"מלחמת הגנרלים". "מלחמת הגנרלים", כהגדרתם של זאב שיף ואיתן הבר ב"לקסיקון לביטחון ישראל", היא הכינוי לוויכוח הפומבי בין בכירי המפקדים בפיקוד הדרום על ניהול המלחמה. אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) ומקורביו של רא"ל חיים בר-לב, שמונה למפקד החזית, האשימו את האלוף אריאל שרון בסירוב פקודה, ואילו האחרון טען כי מפקדיו לקו בקריאה שגויה של שדה הקרב ובהתאבנות מחשבתית. הציבור הישראלי למד על כך בעיקר באמצעות העיתונות הזרה. גולדה האשימה את העורכים כי המידע שרואה אור ב"ניו-יורק טיימס", בשבועוני החדשות "טיים" ו"ניוזוויק" ובעיתונים אחרים ניזון בעיקר מהעיתונאים הישראלים. "אנו הופכים את עצמנו לעם קטנציק של רכילות, כשכל אחד אומר על השני שהוא כזה וכזה, וזה גיבור וזה אינו גיבור, וזה עולה, וזה יורד", תקפה ראש הממשלה. "למען השם! מה זה מוסיף לנו? זה מוסיף כוח למדינה? לצה"ל? [...] האם זה מוסיף איזו דרך ארץ אלינו [בעולם]?". כשהכחיש זאת עורך "מעריב" חזרה והאשימה: "אני אומרת לך שמה שמתפרסם בעיתונות העולמית – ההשראה, והרכילות והאינפורמציה – כל אלה באים מכאן". העורכים תיארו באוזני גולדה איך הפכה מלחמת יום הכיפורים בשלביה האחרונים לעיסה דביקה של פוליטיקה ויחצנות, ככל שמדובר בלשכותיהם של כמה מן הקצינים הבכירים. דיסנציק סיפר שנתקל בכתבים זרים בכל מקום, כולל בשדה התעופה הסמוך לחפ"ק, המפקדה הקדמית של פיקוד הדרום בסיני. "זה המקום שבו דיין והרמטכ"ל נוחתים כאשר הם הולכים להיפגש עם האלוף גונן, ושם מחכים להם, ושם הם מקבלים אינטרוויו [ריאיון]... יש התרופפות של המשמעת בצבא ובצמרתו... לא דיברו כל-כך הרבה במשך 25 שנה כמו שדיברו במשך 25 הימים האלה", אמר עורך "מעריב" והסביר לגולדה כי "בכל מקום שבו נשרפו 20 טנקים ישראליים" היו גם 20 עיתונאים, ובהם זרים, שהקליטו ורשמו את דברי המפקדים. הסערה הפוליטית שליוותה את מלחמת הגנרלים עלתה מתיאורו של עורך "למרחב", דוד פדהצור, שציטט אחד מעמיתיו לאחר סיור במפקדות בסיני: "אנו הולכים מאסיפת בחירות אחת לשנייה". זו היתה תולדה של המצב שבו שרון הוזעק לשדה הקרב כשלושה שבועות לאחר שהצליח להקים את הליכוד, ואילו בר-לב כיהן כשר המסחר והתעשייה והיה חבר במפלגת העבודה. שבתאי הימלפרב, מו"ל העיתונים הלועזיים של מפא"י, סיפר לגולדה כי בסיור בגדה המערבית של התעלה שמע עם עמיתיו מפי מפקד בכיר, "לא פחות ולא יותר, שזו המלחמה הראשונה שניתנו בה פקודות לא מתוך חישובים אסטרטגיים אלא פוליטיים, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות אנשים". מסקנתו של עורך "מעריב" בעניין זה היתה כי "יש צינורות יותר חמורים מאשר העיתונות אשר מרעילים את האווירה". אבל המוטיב העיקרי בדברי העורכים, שהועלה שוב ושוב עם יותר משמץ התנצלות, נגע להלכי הרוח בציבור. החיילים שבים מהחזית והם מספרים מה קרה שם, אמר עורך "הארץ", גרשום שוקן. "אם החייל מספר שהושיבו אותו בטנק שיצא נגד המצרים בלי מקלעים – ועוד דברים כאלה שחיילים מספרים, שהיה בלגן – אלה דברים שאני חושב שאי-אפשר לבטל אותם כדברי רכילות [...] ברור שאנחנו מאוד-מאוד מעוניינים ואני חושב שמשתדלים לשמור על עמידה ולעודד עמידה, אבל אילו היינו סוגרים את העמודים שלנו בפני כל ביטוי של דברים אלה, שכיום בכל בית בישראל ובכל בית-קפה משמיעים אותם אנשים שהיו וחזרו משם, אילו היינו מסתירים את זה ומעלימים – אז קודם כל היינו פוגעים באופן יסודי מאוד באמינות של העיתונות הישראלית בעיני קהל הקוראים [...] העם בישראל היה מרגיש עצמו אילם, שאינו בא לידי ביטוי". כאשר העיתונות תובעת שתהיה חקירה, הוסיף שוקן, "יש לזה השפעה יותר טובה על המורל מאשר אם היינו מורידים מסך ברזל על זה". עורך "על המשמר", יעקב עמית, הסביר לגולדה כי עליה להיות מודאגת מהלכי הרוח בציבור יותר מאשר ממה שנכתב בעיתונות. "העיתונות משמשת מעין טרמומטר [מדחום]. ועל-ידי שבירתו לא נרפא את המחלה [...] יש משהו המתרחש בתוך העם, בנבכי העם, והעיתונות נותנת [לכך] ביטוי, אולי לא מלא". אם העיתונות תשתוק, הסביר, יאמרו שאינה מבטאת את דעת הקהל. "האחריות הלאומית", שאיפיינה בדרך כלל את העיתונות הישראלית בנושאי ביטחון, לא נמוגה גם לאחר רעידת האדמה באוקטובר. מעבר לצנזורה ולפנים משורת הדין קיבלו על עצמם העורכים מגבלות נוספות, אמר העורך פדהצור, "ונמנעו מחיטוט ומהשמעת ביקורת, בשעה שהביקורת הזאת היתה עלולה ליצור רושם שאנחנו מחפשים לנו אשמים". וגם כשהסביר כי אסור שהעיתונות תאבד את אמינותה בעיני הציבור, הדגיש: "איני חושב שצריך ללכת ולכתוב הכל ולפתוח את העיתונות לכל מה שמתנהל בממשלה או בצבא". דיסנציק הודה כי במלחמה איפשרו העורכים לפרסם "דיווחים שידענו מכלי ראשון שהם לא מתאימים למצב האמיתי בחזית, ועזרנו במו ידינו ליצור מצבים שלא היו קיימים". חנה זמר, עורכת "דבר", העניקה צל"ש לעצמה ולעמיתיה על כך שבימי המלחמה, למרות כל מה שראו ושמעו בסיורים בשטח, גילו "התאפקות גדולה מאוד [...] שהיא אנטי-עיתונאית מובהקת". כשהזכיר נוח מוזס, העורך האחראי של "ידיעות אחרונות", את הדברים הקשים שהשמיעו זה על זה המפקדים באוזני העורכים, קטעה אותו זמר: "לא צריך לקחת את העורכים למפקדים". מוזס: "אבל אז היו באים אל העורכים. זו אווירה איומה. יש עניין גם מטעם החוגים הממשלתיים, ויש ביניהם כאלה שניצלו את ההזדמנות הזאת". מרק גפן, מעורכי "על המשמר", הציע לחבריו שלושה כללים לסיקור ענייני הביטחון בעקבות המלחמה. האחד, הימנעות מפרסום סודות צבאיים שעלולים להועיל לאויב; השני, לא לעסוק בפומבי בתפקודם של מפקדים ובביקורת על התנהגותם בקרב, כול עוד הם משמשים בתפקידיהם; והשלישי, לא לפרסם דברים שעלולים לפגוע במורל הציבור. משה ז"ק, העיתונאי הוותיק מ"מעריב", אף הרחיק לכת: הוא הביע צער על כך שהעיתונאים מטרידים את ראש הממשלה בשאלות הנוגעות לבדק בית פנימי, בשעה שהסכנות החיצוניות טרם חלפו, וגולדה היא "החייל הראשון במערכה המדינית שצפויה לנו". ז"ק אמר כי העיתונות חטאה ערב המלחמה כאשר "לא ראתה את הסכנה העיקרית", וגם עכשיו היא טועה בדרישתה המיידית לעסוק באחריותם של גורמים שונים למלחמה, במקום להתמודד עם סיכוני העתיד. בנתחו את טיעוני העורכים כותב על כך פרופ שלום: "איש מן העורכים לא העז לומר לראש הממשלה באורח חד-משמעי את האמת הפשוטה: תפקידה של העיתונות הוא לדווח לאזרחי המדינה על מחדלי הממשלה, והיא רשאית, ואפילו חייבת לעתים, לאחר בדיקה, לתבוע גם הסקת מסקנות אישיות נגד האחראים לכשלים. הדיאלוג הזה אינו מבטא אפוא את שעתה היפה של העיתונות בישראל". בדיעבד התברר כי הכתבים בשטח הבינו טוב יותר מהעורכים שלהם כי מלחמת יום הכיפורים חייבה שינוי של ממש בסיקור הצבאי. כך בא לעולם זמן לא רב אחר-כך, בינואר 1974, הספר "המחדל", שבין מחבריו הכתבים הצבאיים איתן הבר מ"ידיעות אחרונות" ואלי לנדאו מ"מעריב". עימם היו גם עיתונאים בכירים כישעיהו בן-פורת, אורי דן, אלי תבור, חזי כרמל ויהונתן גפן. במבוא לספר הודו כמה מהכותבים שהם עצמם תרמו ערב המלחמה לשאננות, לביטחון העצמי המוגזם ולהתעלמות מהמציאות. "מה שמאחד אותנו הוא ההכרה המשותפת שלא ניתן לעבור לסדר היום על מה שקרה, שלא ניתן להמשיך ולהסתיר את האמת במערומיה, שלא ניתן למנוע מהאזרחים והחיילים את זכותם היסודית – לדעת", כתבו בפתח הספר. ועדיין, גם 37 שנה אחרי המלחמה ההיא, כלל לא ברור אם כל הלקחים הופקו: האם כל העוסקים בסיקור הצבא אכן מבינים כי דווקא בשל חשיבותו הקריטית של הנושא, ה"חיטוט והשמעת הביקורת" דרושים שבעתיים? לקריאת התמליל המלא באתר אוניברסיטת בן-גוריון

עודד בלילטי, צלם ישראלי העובד בשירות סוכנות הידיעות האמריקאית איי.פי, זכה השנה בפרס פוליצר לצילום

עודד בלילטי, צלם ישראלי העובד בשירות סוכנות הידיעות האמריקאית איי.פי, זכה השנה בפרס פוליצר לצילום. בכך היה לצלם הישראלי הראשון שזוכה בפרס. זהו פרס פוליצר ה־49 שמוענק לסוכנות, וה־30 בתחום הצילום. פרס פוליצר נחשב לפרס היוקרתי ביותר בתחום העיתונות המודפסת בארצות־הברית, והוא ניתן גם על הישגים בתחומי הספרות והמוסיקה. הפרס נוסד ב־1917 מעזבונו של העיתונאי והמו"ל האמריקאי ממוצא הונגרי גוזף פוליצר, והוא ניתן על־ידי בית־הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, שגם הוא הוקם מכספי העיזבון. הפרס ניתן מדי שנה ב־21 קטגוריות, והוא כולל מענק של עשרת אלפים דולר. בלילטי זכה בפרס בקטגוריית "צילום חדשות מתפרצות", הניתן מ־1953 על "דוגמה ייחודית לדיווח מקומי על חדשות הרגע". התצלום שזכה מנציח רגע בעימות בין שוטרים למתנחלים המתנגדים להריסת בתים ביישוב עמונה. בעימות האלים שהתחולל במקום נפצעו עשרות אנשים. התצלום עורר תגובות רבות וסותרות, והיו שטענו כי הוא מביע מסר אוהד למתנחלים. בראיונות שנערכו לאחר קבלת הפרס הביע בלילטי הערכה לאומץ שהפגינה הנערה שבתמונה, אולם הדגיש כי הוא אינו פרשן של המציאות: "אני מעדיף תמונה עם שני צדדים", אמר בראיון ל־Ynet. בלילטי, בן 28, תושב ירושלים, החל לצלם בצורה מקצועית בעת שירותו בצה"ל בעיתון "במחנה". עם שחרורו החל לעבוד בסוכנות הצילום "זום 77", וב־2002 עבר לעבוד בסוכנות איי.פי. זהו הפרס הבינלאומי העשירי שזוכים לו צילומיו של בלילטי. גם התמונה שזכתה בפוליצר כבר זכתה בעבר בתחרות בינלאומית. בלילטי היה מועמד השנה פעמיים בקטגוריה שזכה בה: כצלם יחיד וכחלק מצוות צלמי איי.פי בארץ שסיקרו את המלחמה בצפון. זכייתו בפרס היא הפעם הראשונה מאז 2001 שבה הזוכה בקטגוריה הוא צלם יחיד. גיליון 68, יוני 2007

במפעל דיווחו על שתי תקלות שהתרחשו שם הבוקר, ובמשרד להגנת הסביבה אמרו כי לא מדובר באירוע יחיד: רואים בחומרה את ריבוי התקלות שלא צריכות להתרחש • תושב היישוב הצמוד למפעל המלט צילם את האירוע: "אנחנו אנשים קטנים, אין לנו כוח להתמודד עם גוף חזק כזה, הם כמו ממשלה בפני עצמה"

תושב אחיסמך שביקר הבוקר (רביעי) בבית משפחתו הצמוד למפעל "נשר" ברמלה, נדהם. הוא יצא אל החצר, וחזה בעננה אפורה שהשתחררה מהארובות במשך דקה ארוכה. הוא תיעד את הרגע והעביר לקבוצות הפעילים באזור. התושבים המבוהלים שצפו בסרטון מספרים שיש תקופות שהפליטות האלה הן עניין שבשגרה. במשרד להגנת הסביבה החלו לבדוק את הרקע לתקלה, ואישרו לפניית "שקוף" כי אכן לא מדובר באירוע יחיד: "המשרד רואה בחומרה את ריבוי התקלות במפעל נשר לאחרונה, שלא צריכות להתרחש". "אם זה היה הרכב שלי שמעשן ככה, שוטר מיד היה מוריד אותי מהכביש", אמר התושב ל"שקוף". "אנחנו אנשים קטנים, אין לנו כוח להתמודד עם גוף חזק כזה, הם כמו ממשלה בפני עצמה. אני יושב בבית שלי ורואה את הכל, וזו כמות, היא יורדת על כל האזור ועוטפת אותו". "אם זה היה הרכב שלי שמעשן ככה, השוטר מיד היה מוריד אותי מהכביש". ככה אמר לי צלם הסרטון, שלום מאגרו, שתיעד את האירוע הזה הבוקר מבית המשפחה שלו באחיסמך, בשכונה הקרובה ביותר למפעל "נשר". אגב, לפני כמה ימים הם סיימו לשבת שבעה על בן משפחה שנפטר מסרטן ריאות. וכמובן, אי אפשר להוכיח וגו pic.twitter.com/EjVJOHOh8S במפעל המלט מחויבים לדווח באתר שלהם על כל תקלה שמתרחשת, בהתאם לתנאי היתר הפליטה החדש. הבוקר הם דיווחו על שתי תקלות שונות שהתרחשו בשעות שונות, נוסף לשלוש תקלות שהתרחשו מאז תחילת החודש, אז החלו לדווח, ו-13 נוספות בחודש שעבר. בחודשים האחרונים חשפנו ב"שקוף" שהמשרד להגנת הסביבה חוקר שורה של תקלות וחריגות לכאורה בפליטות של מזהמים במפעל. כך למשל, פרסמנו כי עלה חשד שבסוף חודש מאי ובחודש יוני הסתירו ב"נשר" תקלות ולא דיווחו עליהן כחוק. במשרד להגנת הסביבה אומרים כי אותן תקלות גרמו לעלייה משמעותית בריכוזי החלקיקים בניידת הניטור שהוצבה באזור. המשרד הוציא התראה ל"נשר", ואף אמרו ל"שקוף" כי המשרד "ישקול להוסיף את הפרה זו להליך האכיפה המתנהל מול המפעל". נוסף לזה, בשבוע שעבר חשפה שני אשכנזי בגלובס כי ביום אחד התרחשו שלוש תקלות במפעל. זאת ועוד, פרסמנו כי המשרד ערך שימוע ל"נשר" על חריגות כספית שהתרחשו לכאורה בשלושה אירועים שונים, בחודשים ספטמבר ונובמבר לפני כשנה, וכן חריגות בדיגום שערך המשרד בארובות המפעל. אלה נוספים להליכים אחרים שהמשרד מנהל מול נשר, שהחלו עוד בשנת 2019 וטרם הסתיימו, על חריגות בפליטות מזהמים שונים. החשש העמוק של תושבי האזור הוא מפגיעה בבריאותם. התושב שצילם את הסרטון סיפר כי איבד לא מזמן בן משפחה אהוב שחלה בסרטן ריאות. הוא התגורר בשכונה שצמודה ל"נשר", שלדבריו, כבר גבתה לא מעט קורבנות מהמחלה. עם זאת, עדיין לא הוכח קשר בין פליטות המזהמים של המפעל להיקפי תחלואה, ועדיין לא נערך סקר אפידמיולוגי מלא. לפני כמה חודשים חשפנו ב"שקוף" כי משרד הבריאות החל בבדיקה כדי לגלות את היקפי תחלואת הסרטן באזור. ממצאים ראשונים הצביעו על עלייה בתחלואה בערים רמלה ולוד, אך כדי לקבוע מגמות, יש צורך בסקר מעמיק ובבדיקת מחלות נוספות. לדברי התושב, שביקש להישאר בעילום שם, החומרים שיוצאים מכיוון המפעל גורמים לנזקים יומיומיים. "כולם מתלוננים, מכונית ששוטפים בלילה מתמלאת פיח, אתה מרגיש את הכל מחוספס", הוא מתאר. "אתה משאיר שולחן בגינה, קם בבוקר ועדיין הכל אבק". המפעל, שקיים כבר כמעט 100 שנה, הוא יצרן המלט המרכזי בארץ. הוא בבעלות חברת האם "משאב", שנמצאת בבעלות מלאה של "כלל תעשיות" מקבוצת "אקסס", השייכת למולטי-מיליארדר לן בלווטניק. זה האחרון, חשוב לציין בנקודה זו, הוא גם בעל השליטה ב"רשת" ובחדשות 13. בקיץ האחרון המשרד הוציא את דוח הפליטות השנתי המדרג את 572 המפעלים עם העלות החיצונית הגדולה ביותר של פליטת מזהמים לאוויר. מפעל המלט זכה במקום השלישי והמפוקפק. מנשר לא נמסרה תגובה. התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה: "מחוז מרכז של המשרד להגנת הסביבה פועל מול מפעל נשר רמלה לבירור התקלה שהתרחשה הבוקר במפעל. "המשרד רואה בחומרה את ריבוי התקלות במפעל נשר לאחרונה, שלא צריכות להתרחש. המשרד להגנת הסביבה נמצא בהליך בירור באשר לתקלות אלה ולפעולות המתקנות שבוצעו על ידי המפעל וכן ימשיך לעקוב ולפקח על העמידה בתנאי היתר הפליטה החדשים והמחמירים שניתנו ביוני 2022".

כל עוד ההרשעה העיתונאית בלבד תלוייה מעל ראשו, נושא עמנואל רוזן בעונש כפול: גם הספק המרחף מעל ראשו וגם ההרחקה מהמקצוע

מקרה עמנואל רוזן מחדד את האבחנה בין הרשעה משפטית להרשעה עיתונאית. אין ספק שרוזן הורשע בלי שאפילו חקירה פלילית נפתחה נגדו. להרשעה התקשורתית בעניינו שני ממדים, אובייקטיבי וסובייקטיבי. הראשון, האובייקטיבי, הוא עצם הפרסום, התחקיר ב"הארץ" שפוצץ את הפרשה והדיון הציבורי שניצת בעקבות הפרסום. השני, הסובייקטיבי, הוא האפשרות (הסבירה לדעתי) שרוב הקוראים משוכנעים שיש בסיפור ממש. זה נובע מכך שנשים רבות סיפרו סיפור דומה; זה נובע מהעדות של גדי סוקניק. לכל אלה משקל ראייתי רב, ולא משנה אם מדובר בסיפור עיתונאי או משפטי. הטיעון הנגדי, שלא הוגשה תלונה במשטרה, נועד להחליש את אמינות המתלוננות. אבל באותה מידה גם אמינות רוזן נחלשת משלא הגיש תביעת דיבה נגד העיתון ויצא למאבק. אכן, גם לתלונה במשטרה וגם לתביעת דיבה יש השלכות שליליות, רבות מספור, גם על מתלוננות וגם על תובע בלשון הרע, כך שהתיקו הזה מקזז את העדר שניהם. נכון שהמשטרה יכולה לחקור גם במקום שלא הוגשה תלונה, אבל החקירה תהיה מוגבלת. אפשר למשל להתמקד בשיחות הטלפון היוצאות של רוזן ולהיווכח באינטנסיביות המטרידה. יש גם סעיף חוק הנוגע להטרדה באמצעות מכשיר טלפון. אבל, לא הייתי ממליץ ללכת על הכיוון הזה, ולו משום שהוא "מוזיל" את החומרה האמיתית שמיוחסת לרוזן. אפשרות שנייה היא ללחוץ על עיתון "הארץ" לגלות את שמות המתלוננות. לעיתון עומד חסיון המקורות העיתונאי. החיסיון, לפי הלכת ציטרין, נסוג במקום שהוא מגן לכאורה על עבירות חמורות כאונס או הטרדה כוחנית. בכל מקרה, גם אם מגיעים למתלוננת, נוצרת הדילמה אם לכבד את זכותה שלא להיחשף ולא לעבור את ייסורי הגיהנום הכרוכים בתלונה, עדות, חקירה נגדית וחשיפה אפשרית של שמה בשטף המידע שמוזן לרשת. בפרשת רמון עמדה לדיון הלגיטימציה של הלחץ שהופעל על המתלוננת ה להתלונן בניגוד לרצונה. ההשוואה עם חיים רמון עובדת לשני הכיוונים. מחד, המעשה שם מינורי ביחס למיוחס לרוזן. מצד שני, שם מדובר בשר ולא, בכל הכבוד, בעיתונאי. שאלת האינטרס הציבורי בהשוואה הזו נמצאת כאן בתיקו. והשאלה האחרונה, החשובה מכל לדעתי, היא כיצד יסתיים הסיפור. לכך שני תרחישים מרכזיים והמוני התפצלויות משנה מכל אחד מהם. הראשונה: שתימצא מתלוננת ותתניע הליך פלילי. אז גורלו של רוזן יעבור להכרעה משפטית שתוצאותיה ישליכו על המשך הקריירה שלו. השנייה היא שאין מתלוננת ואין חקירה משטרתית יזומה. או אז תישאר גיבנת שספק אם תאפשר לרוזן להמשיך לעבוד במקצוע. ספק אם כלי תקשורת יסכים להעסיק עיתונאי שעננה כזו מרחפת מעל ראשו. והשיקולים, שלא תהיה טעות, אינם רק ערכיים-מוסריים, אלא גם כלכליים-עסקיים: החשש מחרם צרכנים, ובמיוחד צרכניות. בהמשך ההעסקה מובנה קושי נוסף. רוזן, מעצם מעמדו, נמנה עם העיתונאים שנוהגים להצליף ולהטיף לאחרים. האם יוכל להמשיך בכך גם במצבו הנוכחי? עיתונות היא שליחות ציבורית שאמון הציבור בנקיון כפיה הוא תנאי מרכזי לפעילותה. כשעיתונאי מאבד את האמון הזה, אין לו מה לחפש במקצוע. במובן זה עונשו של רוזן יכול להיות חמור יותר מאשר, למשל, היה מואשם בעבירה איזוטרית, בסף הנמוך של ההטרדה. משהו שלא הפריע לרמון לחזור ואף להשתדרג למשנה לראש הממשלה. כל עוד ההרשעה העיתונאית בלבד תלויה מעל ראשו, נושא רוזן בעונש כפול: גם הספק המרחף מעל ראשו בנוגע לריבוי המעשים וחומרתם, וגם ההרחקה מהמקצוע. והדברים האלה נאמרים בין היתר לאלה שמתעקשים על מיצוי ההליך הפלילי נגדו. לפעמים העונש "הציבורי" הוא כבד יותר. בעיני משפטנים רבים, ניתן גם להסתפק בו כל עוד הוא משיג את התכלית במקרה נתון. ובמקרה של רוזן, אם הוא יפסיק ממעשיו ויפסיק לעבוד במקצוע. זוהי בהחלט תוצאה שניתן להסתפק בה גם בלי להפעיל את הכלי הפלילי. ויש אפשרות שמעסיקיו של רוזן יחליטו שבהעדר הליך פלילי, ניתן להסתפק בהשעיה ובחזרה למיקרופון. במקרה כזה, הוא והם יישאו בשני סיכונים אפשריים: הראשון, יגבר הלחץ להגיש תלונה. השני, לחץ ציבורי ומחאת חלקים מהקהל להחרמת הערוץ.

דיון אחרון לפני החלטה על זהות רוכש "גלובס": כונסי הנכסים, הבנקים והמערכת העיתונאית העדיפו את בר-און, רק עובדי "גלובס" שאינם עיתונאים – את דוידוביץ • דוידוביץ שיפר את הצעתו: "אנחנו מובילים בהכל"

אל אולמו של השופט איתן אורנשטיין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו הגיעו היום נציגי כל הצדדים המעורבים במכירת "גלובס" לצורך דיון אחרון טרם תתקבל ההחלטה מי יזכה בעיתון – האוליגרך הרוסי דוד דוידוביץ, או אלונה בר-און, בתו של המייסד, וקבוצת המשקיעים שמאחוריה. בימים האחרונים שיפר דוידוביץ את הצעתו לרכישת מניות חברת מוניטין, המחזיקה ב"גלובס". הבוקר הודיע בא כוחו לבית-המשפט על שיפור נוסף, לפיו יימנע מלפטר את עובדי העיתון במשך 18 חודשים מיום הרכישה, ומי שבכל זאת יפוטר ייהנה מפיצויים מוגדלים, וכן יוסיף לסכום ההצעה (100 מיליון שקל במזומן) עוד שני מיליון שקלים שאותם יעביר בתוך שנתיים. במהלך הדיון התברר כי גם בר-און פעלה בימים האחרונים לקראת הדיון, ואף חתמה אמש על הסכם קיבוצי חדש מול ועד עיתונאי "גלובס". עו"ד רונן מטרי, כונס הנכסים מטעם בנק לאומי, שמחזיק במניות השליטה בחברת מוניטין לאחר שאליעזר פישמן ירד מנכסיו, הודיע בתחילת הדיון כי מבין שתי ההצעות שהתקבלו, אף ששתיהן שקולות פחות או יותר, בכל זאת יש העדפה לקבלת ההצעה של בר-און. עו"ד מטרי הסביר כי בין הגורמים שמטים את הכף לטובת הצעתה של בר-און עומדת התמורה (106 מיליון שקל לעומת 102 בהצעת דוידוביץ), היכרות עם השוק הרלבנטי וכן העובדה שבמצב כזה יהיה בעלים אחד. במקרה שדוידוביץ ירכוש את "גלובס", לעומת זאת, כרבע מהמניות יישארו בידי בר-און, והשניים מטבע הדברים אינם נמצאים ביחסים טובים. עם זאת, לטובת הצעת דוידוביץ, אמר, עומדת היותה מורכבת מסכום גבוה בהרבה של כסף מזומן שיימסר במועד קרוב. עו"ד גלילה הורנשטיין, באת כוח העיתונאים ב"גלובס", הפתיעה בפתח דבריה את השופט אורנשטיין ואת יתר הנוכחים כשהודיעה כי אתמול בשעת לילה מאוחרת נחתם הסכם קיבוצי משופר מול בר-און. ההסכם החדש מעגן בין היתר את ההתחייבות של העיתון לקיום התקנון האתי של מועצת העיתונות ומעניק לעיתונאים התחייבות להימנעות מפיטורי צמצום עד יוני 2018. "המערכת של גלובס", אמרה עו"ד הורנשטיין, "כתבים, פרשנים, פובליציסטים, עורכים, תחקירנים, עובדי הפקה וצלמים, מתרגמים וגרפיקאים, תומכים בהצעת בר-און". עו"ד הורנשטיין הוסיפה כי התמיכה בבר-און נובעת גם מכך שהיא נכונה לתרגם את הצהרותיה בעל-פה להסכמים כתובים, מה שלא צלח לעיתונאים מול דוידוביץ. עו"ד ליזה חדש, באת כוחם של כ-150 עובדי "גלובס" שאינם עיתונאים, טענה לעומת זאת כי הצעתו של דוידוביץ עדיפה. עו"ד חדש טענה כי יש להשוות את התנאים שהרוכש מבטיח לעיתונאים לתנאים שיעניק לעובדים שאינם עיתונאים. לדבריה, שני הצדדים התחייבו שכך יהיה, אולם מההסכם הקיבוצי החדש שנחתם אתמול עולה כי העיתונאים יקבלו תנאים עדיפים על יתר העובדים. בנוסף הבהירה עו"ד חדש כי הצעתו של דוידוביץ עדיפה מבחינה כספית: איש העסקים מוכן להזרים כספים נכבדים לעיתון באופן מיידי, בעוד השקעתה של בר-און תלויה בשלל תנאים עתידיים. עו"ד שמוליק קסוטו, בא-כוחו של דוידוביץ, הודיע כי מרשו חתם בזה הרגע על ההסכם הקיבוצי שאליו הגיעו בר-און והעיתונאים. "הוא מוכן לתת לעיתונאים אותו דבר, ההבדל היחיד שאת הבונוס שהעיתונאים לקחו רק לעצמם הוא הסכים לתת לכולם", אמר והגיש עותק מהחוזה שעליו מתנוססת חתימתו של דוידוביץ. "אני לא רוצה להפוך את זה לפארסה", העיר השופט אורנשטיין. "חוץ מלשים את המפתחות של המרצדס על השולחן הוא עשה הכל", העיר בזלזול עו"ד בועז אדלשטיין, בא כוחה של אלונה בר-און. כשנשאל מדוע יש להעדיף את הצעת מרשתו בהינתן שהיא מתכוונת למשוך כספים מן החברה לצרכים שונים, הבטיח עו"ד אדלשטיין כי "זה יכוסה". "לכאורה זה שאומרים שיש כוונה לכסות זה טוב ויפה", אמר השופט אורנשטיין, "אבל בהצעה של דוידוביץ יש כסף חי, בלי לרוקן את הקופה. בהצעה של אדוני מרוקנים את הכסף. הוא קודם כל מביא את הכסף, אתה קודם כל לוקח". עו"ד אדלשטיין השיב כי הפער בין משיכת הכספים מקופת החברה להחזרתם יכול "תיאורטית להיות של ימים". "אני מרגיש בסיטואציה קפקאית משהו", אמר עו"ד קסוטו, בא כוחו של דוידוביץ, כשקיבל את רשות הדיבור. לדבריו, הצעתו של דוידוביץ עדיפה בכל פרמטר, בוודאי לאחר השיפורים האחרונים שהוכנסו בה. עו"ד קסוטו הדגיש כי הצעתה של בר-און, מנגד, לוקה בחסר שכן היא אינה מציעה באמת 106 מיליון שקל לרכישת המניות. מסך זה יירדו סכומים שונים לצרכים שונים, ובכלל, הסכום הזה הוא השורה התחתונה של תסריט אופטימי שעדיין תלוי בשלל משתנים. "איך אפשר להשוות בכלל?", תהה. עו"ד קסוטו הוסיף כי דוידוביץ יהיה מחויב גם כן לענייני האתיקה המופיעים בהסכם הקיבוצי, והוסיף: "אם כבר מדברים על אתיקה עיתונאית, יש מי שכל השנים האלה נמצא שם, אבא שלה הקים את העיתון, היא דירקטורית בו. ובזמן האחרון אני קורא בעיתונות, אפילו מפי סגן העורך אלי ציפורי, איך לחצו על העיתונאים לשנות את הסיקור. ואני שואל: מי היה שם כל התקופה הזו? דוידוביץ היה שם? אה, לא. גברת בר-און היתה שם בתקופה הזו". "הקאמרי הוא מאחורי", העיר השופט אורנשטיין לעו"ד קסוטו, ברומזו לכך שהצגת הדברים מפיו הולמת יותר את בניין התיאטרון הסמוך. בסופו של דבר כל הצדדים שהופיעו בפני השופט אורנשטיין תמכו בהצעת בר-און, כולל נציגי בנק הפועלים, המנהל המיוחד של נכסי פישמן, עו"ד יוסף בנקל, וכונס הנכסים הרשמי. רק באת כוחם של העובדים שאינם עיתונאים העדיפה את הצעת דוידוביץ. "זה לא שחור ולבן", הסכים השופט אורנשטיין, ושלח את הנוכחים להפסקה שבמהלכה התבקש דוידוביץ לבחון את שיפור הצעתו כדי להפוך את היתרון שלה למובהק. לאחר ההפסקה הודיע בא כוחו של דוידוביץ כי הוא מציע בנוסף ל-100 מיליון השקלים במזומן עוד 6 מיליון שקל בהשקעה מובטחת, ולא 2 מיליון כפי שהבטיח טרם הדיון. עו"ד מטרי הבהיר בתגובה כי זה אינו סכום שיכול לשנות את התמונה בצורה מובהקת, ורמז כי היה צורך בתוספת של 10% להצעה הקודמת, כלומר כ-110 מיליון שקל. "אנחנו מובילים בהכל", העיר עו"ד קסוטו. "אז מה אם אבא של גברת בר-און הקים את העיתון?". בשלב זה נראה היה כי הכף נוטה עדיין לטובת בר-און, אולם באת כוח עובדי "גלובס" שאינם עיתונאים, עו"ד חדש, העירה כי בעוד בר-און התחייבה שלא לפטר את העיתונאים עד יוני 2018, היא אינה מוכנה להתחייב שלא לפטר את יתר עובדי "גלובס". השופט אורנשטיין תהה מדוע ישנה הפרדה שכזו בין שתי קבוצות העובדים, ועו"ד אדלשטיין, בא כוחה של בר-און, ביקש לאפשר למרשתו לדבר בשם עצמה. השופט אורנשטיין התעקש לקבל תשובה ממנו, אולם בפיו לא היתה תשובה של ממש אלא רק התחמקויות. בסופו של דבר ניאות השופט אורנשטיין לאפשר לבר-און לשאת דברים בעצמה. "אני לא יכולה לקחת התחייבויות שעלולות לפגוע במצבו של העיתון", אמרה בר-און לבית-המשפט, והוסיפה כי בלי שתעשה בדיקת נאותות היא אינה יכולה להתחייב שלא לפטר אף אחד מהעובדים. "היא דירקטורית!", הזדעק עו"ד קסוטו, בא כוחו של דוידוביץ, "היא צריכה בדיקת נאותות?". "אני רוצה שהעיתון יהיה בר-קיימא, כלומר רווחי", הוסיפה בר-און. "אני עדיין לא יודעת איך עושים את זה...". "אני חושב שכדאי שתעצרי", הפסיק אותה השופט אורנשטיין. "זה לא לטובתך מה שאת אומרת. אני עוצר אותך כאן". השופט פנה לבא כוחה של בר-און, עו"ד אדלשטיין, והציע לו לצאת עמה להפסקה קצרה כיוון ש"מה שהיא אמרה מטריד אותי". לאחר הפסקה הודיע עו"ד אדלשטיין כי בר-און מוכנה להתחייב שלא יפוטר אף עובד שאינו עיתונאי בפיטורי צמצום עד סוף שנת 2017. עו"ד חדש הביעה את התנגדותה, שכן עדיין מדובר באפליה לרעה של קבוצת העיתונאים שהיא מייצגת. השופט אורנשטיין חתם את הדיון והודיע כי ימסור את החלטתו בנפרד. 32206-09-16 לעיון בפרוטוקול הדיון להורדת הקובץ (PDF, 271KB)

התגנבותו של סימן הקריאה אל ניסוח הכותרות משקפת עניין שאינו מדובר על פי רוב: בדיווח התקשורתי על זוועות מהול לעתים קרובות איזה סוג של חדווה

"כן, אני הצתתי אותו!", בישרה הכותרת בעמוד הבית של ynet שהתייחסה לעדותו של יוסוף פופאנה, המואשם ברצח היהודי הצרפתי אילן חלימי. אפשר רק לנחש שפופאנה לא הורה לקלדן בבית-המשפט להדביק סימן קריאה להודאתו; ובכל זאת בחרו ב-ynet (ואולי כבר בסוכנות הידיעות שממנה נלקחה הידיעה) להצמיד לדבריו אחד כזה, ובכך לשוות לאייטם כולו – בלי להתכוון לכך – איזו נימה משונה של חדווה, כמעט עליצות. הטון יוצא הדופן נובע בעיקר מכך שסימני קריאה כמעט שאינם משמשים את כלי התקשורת המרכזיים, ובעיקר לא את האגפים החדשותיים שבהם. בצדק: סימן קריאה נועד לעתים קרובות למשוך תשומת לב באופן מלאכותי או לבטא התייחסויות סובייקטיביות, כמו זעם, הפתעה או התפעלות – כולן עמדות שאינן ראויות לשמש נקודת מוצא לסיקור רציני. אז מה פתאום חדר אחד כזה לכותרת של ידיעה חדשותית, ועוד לאחת כבדת ראש כל-כך? באתר יאמרו ודאי שהכותרת אינה מבטאת החלטה עריכתית, אלא משקפת את עמדתו של הדובר, ולראיה – היא מובאת בציטוט. אלא שלא לחינם מעטים כל-כך הציטוטים הישירים בתקשורת שכוללים סימני קריאה, אף שדרמות והתרחשויות קיצוניות מסוקרות על-ידיה ללא הרף: קשה לצטט הלך רוח או נימה בלי שהתוצאה תהיה ילדותית (ותתבטא, למשל, בסימן קריאה או בשלוש נקודות), ועל כן משתמש הכתב על פי רוב במלותיו שלו כדי לתאר את הלך רוחו של הדובר ("נסער", "נחרץ" וכולי). נדמה שהתפלקותו של סימן הקריאה משקפת עניין שאינו מדובר על פי רוב: בדיווח התקשורתי על זוועות מהול לעתים קרובות איזה סוג של חדווה. אין טעם להכחיש זאת: עבור התקשורת זוועות הן עבודה, וככל שהסיפור נורא יותר – ככה הסיפור יותר טוב, יותר מסקרן ויותר מושך לצפייה. בראש רשימת האייטמים האטרקטיביים, הרחק לפני כולם, ניצב ללא עוררין המזוויע. להבדיל מהנורא, הכולל את כל אותם דברים רעים, מצערים ומוכרים בעולם הזה, שהנה קרו שוב, המזוויע כולל סוגים חדשים, מגוונים ומקוריים של טרגדיות. ומאחר שבשלב זה כבר ראינו כמעט הכל, מגיע המזוויע על פי רוב מתחום המופרעות והסטייה. כוחו של הסיפור, בהתאם, הוא בפרטים: אם נהרג אדם, זה סיפור בינוני מאוד, משום ש"הריגות" כבר יש לנו באוסף; בשביל להתעלות למדרגת מזוויע, על הרוצח (או על העיתונאי, או על הסגן-ניצב) לספק הוכחות לנסיבות או לאמצעים שהופכים את המוות לנורא יותר, כלומר למוכר פחות. לא לחינם הפך הצירוף "שטרם נראה כאן" ("זוועה שטרם נראתה כאן", "סיפור בממדים שטרם נראו כאן") לסמן האיכות האולטימטיבי, חותמת פופולרית המבטיחה אטרקציה שלא מן העולם הזה (כלומר, מחלק זה של העולם). כשאלה הקריטריונים וזה רף התחרות, קשה להאשים את הכתבים על העזוז האוחז בהם כשהם מניחים ידיים על זוועה נדירה, יוצאת דופן. כך למשל הסרת צו איסור הפרסום מעל הפרטים בפרשת דנה בנט סחט מכלי התקשורת אינספור קדימונים להוטים, שהבטיחו סיפור מחריד, כלומר כביר, שכמותו טרם נראה. במלים אחרות, התקשורת, מצדה, היתה שמחה להצמיד סימן קריאה כמעט לכל אייטם, ובכך להדגיש את חשיבותו, ייחודו או ממדיו הסנסציוניים ("נתניהו: לא נסכים לתכתיבים האמריקאיים!"; "ריטה מתגרשת!"; "היום: עד 41 מעלות בדרום!"), ובמיוחד היתה מאושרת להצמיד אחד כזה לסיפורים חריגים במופרעותם, ובכך לחסוך מעצמה כמאה מלה בממוצע לכל אייטם ("הפרשה המחרידה, שזקני המשטרה המזועזעים טוענים היום בתוקף כי כמותה אינם זוכרים, וזאת למרות שראו כבר דברים קשים מאוד..."). ובכל זאת, היא (בדרך כלל) מתאפקת. כותרת היא (עדיין) לא טוקבק; והדרך בין סימן קריאה אחד לשלושה – קצרה.

נבחרי ציבור רבים חוסמים גולשים ברשתות החברתיות, רק כי מתחו עליהם ביקורת. זה קורה למרות שמדובר בעמודים ציבוריים, שפועלים במימון ציבורי. אז פנינו ליועצים המשפטיים לכנסת ולממשלה בדרישה לשים סוף לתופעה ולקבוע כללים שישמרו על חופש הביטוי והמידע של האזרחים

עדכון: בעקבות מאבק שקוף: המשנה ליועמ"ש יבדוק את סוגיית החסימות ברשת ויתקיימו דיונים בנושא בממשלה וגם בכנסת *בשנים האחרונות יותר ויותר נבחרי ציבור "חוסמים" גולשים – רק בגלל שמתחו עליהם ביקורת, מנומסת יותר או פחות. מדובר בתופעה רווחת, אשר אינה ייחודית לנבחר ציבור כזה או אחר או למחנה פוליטי. אני עצמי נחסמתי ללא סיבה מוצדקת הן על ידי יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, והן על ידי יו"ר הקואליציה מיקי זוהר. מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובזכות של אזרחים לקבל מידע, והגיע הזמן לשים לזה סוף. לפני כשנה פנינו, באמצעות עו"ד ליעד ורצהיזר, לד"ר אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה ולעו"ד שגית אפיק, מ"מ היועץ המשפטי לכנסת – בדרישה כי יקבעו הנחיות לחסימת גולשים ברשתות חברתיות על ידי נבחרי ציבור.לא מעט נבחרי ציבור חוסמים גולשים ביקורתיים, אף אם הביקורת מנומקת ומנומסת. החסימות נעשות מתוך עמודיהם שממומנים על ידי הציבור. טרם שליחת המכתב תיעדנו ב"שקוף" מאות פניות של גולשים שנחסמו. על פי המידע שאספנו נראה כי המניע העיקרי לחסימתם, הוא רצונם של נבחרי הציבור להימנע מתוכן ביקורתי המופנה כלפיהם – ולצמצם חשיפה של תוכן ביקורתי לגולשים נוספים. "חסימת גולשים ממעקב אחר חשבונותיהם של נבחרי ציבור ברשתות החברתיות מונעת מאותם גולשים את האפשרות להיחשף לשיח הציבורי המתנהל בהם, ולקחת בו חלק. דהיינו, מדובר באקט הפוגע – באופן מובהק – בחופש הביטוי של אותם גולשים. הן במובנה הפשוט של הזכות, שכן חסימת גולש כמוה כהשתקתו, והן מצדו השני של המטבע, היא הזכות לקבלת מידע", כתבה עו"ד ורצהיזר ליועצים המשפטיים, ואף ציטטה פסקי דין לפיהם "ביחסים שבין הפרט לבין רשויות השלטון יש להגשמת זכות הציבור לדעת חשיבות ראשונה במעלה. בכך תלוי עצם קיומה של ביקורת ציבורית על פעולת הרשויות, ובקיומה של ביקורת זו מותנה אמון הציבור ברשויות עצמן". עו"ד ורצהיזר הדגישה, כי זו אף עמדתו המפורשת של מבקר המדינה שכתב בדוח השנתי שלו לשנת 2016, בין היתר, כי: "חסימת הגישה לדף המונעת מראש הבעת כל ביטוי שהוא היא אמצעי חריף, כיוון שהוא חל על כל ביטוי עתידי. לעומתה, ניתן לעתים לנקוט אמצעים שפגיעתם בחופש הביטוי פחותה, כמו מתן אזהרה למגיב לפני מחיקת התגובה; מחיקת התגובה; מתן אזהרה לפני חסימה או חסימה מוגבלת בזמן". המבקר קבע כי על גוף ציבורי או איש ציבור המפעיל דף פייסבוק ציבורי לפרסם מדיניות בדבר השימוש בדף ולקבוע נהלים שיסדירו שימוש סביר וראוי בתגובות הציבור. על נהלי השימוש לעלות בקנה אחד עם הזכות לחופש הביטוי ולכלול אמצעי תגובה מידתיים שיינקטו נגד המפרים את מדיניות השימוש בדף, כגון אזהרה קודם מחיקה או חסימה לזמן מוגבל בתגובה על ההפרות הראשונות. בעקבות דוח המבקר, פנינו בשקוף לחברי הכנסת והצענו להם להתקין כללים ברוח המבקר, אך מעטים הסכימו. לפיכך, ביקשה עו"ד ורצהיזר מהיועצים המשפטיים "לקבוע קריטריונים אחידים וברורים להתנהלותם של חברי הכנסת והשרים ברשתות החברתיות, ובפרט לחסימת גולשים, אשר יעלו בקנה אחד עם כללי המשפט הציבורי ועמדת מבקר המדינה". "הרשתות החברתיות מהוות את הפלטפורמה המרכזית בעידן הנוכחי שנותנת ביטוי מעשי לחופש הביטוי. נבחרי ציבור משתמשים בחשבונותיהם ברשתות החברתיות בין היתר על מנת "לתווך" את פעולותיהם ועמדותיהם לציבור, ולנהל "שיח" עמו", מסרה עו"ד ורצהיזר ל"שקוף". לדבריה, "מדובר בנושא חשוב, שבתקופת בחירות הופך חשוב עוד יותר, ולא ברור מדוע חרף הוראות מפורשות שנתן מבקר המדינה בעניין כבר לפני מספר שנים, נמנעים היועצים המשפטיים לכנסת ולממשלה ממתן הנחיות ברורות בעניין, ונבחרי הציבור ממשיכים לחסום אזרחים כאוות נפשם. אני שמחה ללוות את שקוף במאבק מוצדק זה". *** (איך זה משפיע עליך) חברי הכנסת ושרים אינם אזרחים פרטיים אלא אישי ציבור. בדפים שלהם לא תמצאו מחשבות פילוסופיות על החיים לאחר המוות וגם לא התלבטויות על עיצוב הסלון. 99% מהפוסטים שלהם עוסקים בפוליטיקה. את הדפים מְתָפעלים לרוב צוותים מקצועיים שאנחנו מממנים, והקידומים שלהם משולמים מכיסנו. (מה עושים כדי שיתוקן) הגיע הזמן לעדכן את המציאות לעידן בו כיכר העיר – דיגיטלית. אם הפנייה הרשמית לא תזכה למענה ולסעד – אנחנו מתכננים לגשת לבית המשפט וזקוקים לכמה שיותר דוגמאות מהציבור הרחב. אולי אף נצרף אתכם – בהסכמתכם – לבג"צ עצמו. מוזמנים לדווח לנו על חסימות לא מוצדקות – כאן.

נתניהו סופג אש משמאל ומימין | העיתונים נפרדים מרמטכ"ל לשעבר | קלמן ליבסקינד מסביר כיצד לקרוא תשריט

שביתת האחיות הסתיימה אתמול, אולם רק "הארץ" ו"מעריב" מקדישים לכך את כותרותיהם הראשיות: "ההסכם הצפוי בין האוצר לאחיות: 13% תוספת שכר", נכתב בראשון, ו"הסתיימה שביתת האחיות: שכרן יועלה ב-13 אחוזים" בשני. שאר העיתונים מספידים בכותרותיהם הראשיות רמטכ"ל לשעבר שנפטר אתמול. "קצין, גנטלמן" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות", ו"פרידה מגיבור חיל" ב"ישראל היום". ב"מקור ראשון" הכותרת הראשית היא "הרמטכ"ל והשר לשעבר אמנון ליפקין-שחק נפטר בגיל 68". ב"הארץ", תחת הכותרת "הנסיך האחרון של צה"ל", כותב עמוס הראל: "רב-אלוף (בדימוס) אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל, שהלך לעולמו אתמול בגיל 68 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, היה אחרון הנסיכים של צה"ל. שחק היה קצין כריזמטי, נבון בצורה יוצאת דופן, שהמנהיגות השקטה והשקולה שלו קנתה לו מעריצים רבים בשורות הצבא. כשחצה את הקווים מהצבא לפוליטיקה, בימים שבהם לא הוטלה תקופת צינון על קצינים, התקשה לממש את ההבטחה שהיתה גלומה בו. הקריירה הפוליטית הקצרה שלו הותירה אחריה טעם של החמצה – עבורו, אך גם עבור החברה הישראלית, שלא איפשרה לו להשאיר חותם דומה לזה שהשאיר אחריו במדים. שחק השאיר אחריו אשה, העיתונאית טלי ליפקין-שחק, וחמישה ילדים". אתמול התפרסמה בשער "מעריב" ידיעה של כתב הכנסת של "מקור ראשון" זאב קם, ולפיה הכרזות נתניהו על בנייה בשטחים שמעבר לקו הירוק הן חלק מקמפיין הבחירות, וכי בליכוד מודים בכך. מי שקידם את בואו של שלמה בן-צבי ל"מעריב" בחשש שיהפוך אותו ל"ישראל היום" שני, שיפעל כביטאון של נתניהו, קיבל עוד הוכחה לכך שטעה. ידיעת המעקב של עקיבא נוביק היום ב"ידיעות אחרונות" מדגימה כי הזיקה של "מקור ראשון" ושלוחותיו ב"מעריב" אינה לפרסונה פוליטית, אלא לאידיאולוגיה פוליטית. "פעילי ימין: ביבי לא באמת מתכוון לבנות", נכתב בכותרת הידיעה. "העולם מגנה בחריפות את תנופת הבנייה מעבר לקו הירוק, אבל בימין סירבו אתמול להתרגש מהצהרותיו של ראש הממשלה. בכל פעם שנתניהו רוצה כותרת הוא מצהיר על אישור בנייה, הם טוענים. אבל בשטח לא קורה כלום". גם בצדה השני של העיתונות האידיאולוגית בעברית לא מרוצים מנתניהו. "בצל גינויים חריפים, ישראל מאיצה את תנופת הבנייה במזרח ירושלים", נכתב בכותרת ידיעה של ניר חסון וברק רביד על שער "הארץ". לפי השניים, בניגוד לטענת אנשי הימין שהשתמעה או צוטטה ב"מעריב" וב"ידיעות", ההצהרות על בנייה דווקא כן מיתרגמות למעשים. "הואצו העבודות לסלילת כביש מהיר בירושלים שיבתר את שכונת בית-צפאפא", נכתב בכותרת הידיעה עצמה בעמ 4. ואולם, בעומק הידיעה מוזכר במובלע כי כבישים דומים נבנו בעבר גם בלב שכונות יהודיות, וכי הרשויות ניהלו משא-ומתן ארוך עם התושבים (למרות הקישור שעושים העורכים ב"הארץ" בין הכביש לבין בנייה "בשטחים", מדובר בשכונה בלב ירושלים שרובה נמצא עוד בגבולות 48). אם כן, נתניהו אינו רווה נחת מהעיתונים עם ההטיה הימנית, הסבורים כי הוא יפה נפש שהצהרותיו ריקות מתוכן, ולא מבעלי ההטיה השמאלית, המצליחים לדחוק ולחבר מעש לאותן הצהרות. נתניהו יכול כמובן להסתפק בקריאת עיתון הבית, שם הצהרותיו מצוטטות ביראת כבוד, יישומן אינו מוטל בספק והגינויים הם רק, אכן, חומר לקמפיין. "ארה"ב מנעה את גינוי ישראל במועצת הביטחון", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 11. "הכוונה הישראלית לבנות מעבר לקו הירוק עוררה קריאות ביקורת באו"ם", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של יוני הרש, בועז ביסמוט ושלמה צזנה, "14 מתוך 15 חברות מועצת הביטחון גינו את ישראל. נתניהו: נמשיך לבנות בי-ם". ידיעה נפרדת מודפסת תחת הכותרת "גינויים לחוד – ומעשים לחוד", "אושרה בנייה של יותר מ-1,000 יחידות מעבר לקו הירוק". אתמול התפרסמו בעיתונים דיווחים על עליית כוחה בסקרים של מפלגת הבית-היהודי, הנחשבת למי שמתחרה עם הליכוד ונתניהו על קולות מצביעי הימין. היום מככב נפתלי בנט, יו"ר המפלגה, בידיעה של עמיחי אתאלי בכפולה הפותחת של "מעריב". "יריבו מימין של ראש הממשלה תוקף", נכתב בכותרת הגג. "בנט התייחס אתמול בבוז להצהרות החוזרות ונשנות של נתניהו על בנייה בשטח ‭E1‬ שליד מעלה-אדומים, בעוד שבפועל העבודות במקום רחוקות מאוד מהתחלה. עצם העובדה שהבנייה ב‭E1-‬ כבר אושרה לפני כמה שנים ואנחנו צופים כעת בסיבוב השני והשלישי של חגיגות על בנייה באותו שטח, כשבפועל אין אפילו בית אחד, זה אבסורד שאין כמותו. ומצד שני אנחנו מרוויחים את זעם העולם עלינו בכל פעם שאנחנו מצהירים על בנייה במקום פשוט לבנות בירושלים ובכל מקום בארץ". "מושב עמיקם הודה: חלק מהמחלוקת עם גלנט נבע מטעות שלנו במפת נחלתו", נכתב בכותרת דיווח של רז סמולסקי ב"הארץ". "רק עכשיו נקבע רשמית: גלנט לא פלש לקרקע", נכתב בכותרת ידיעה של נצחיה יעקב ודן לביא ב"ישראל היום". לפי השניים, הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה "ניקתה אותו מהחשד". בטור פרשנות מלין אביעד הכהן על הנזק שנעשה לגלנט, שהפסיד את הרמטכ"לות על רקע עבירות הבנייה האמורות. "צדק דחוי אינו צדק", הוא מזכיר. הדיווחים ב"ישראל היום" וב"הארץ" נראים כשאובים משליחיו של האלוף לשעבר ולא מבדיקה עצמאית של העיתונאים. הדיווח ב"ידיעות אחרונות", של עופר פטרסבורג, זהיר יותר, ממקד את הדיון בחלק המסוים של הפרשה שבו עסקה הוועדה, וניכר כי כותבו בקיא יותר מכתבי "הארץ" ו"ישראל היום" בנושא שעליו הוא מדווח. מנגד, ב"מעריב": "שיטת השקשוקה של האלוף גלנט", נכתב בכותרת על השער, המפנה לטור של קלמן ליבסקינד, העיתונאי החוקר שאחראי על חשיפת ההסתבכות של גלנט. "אתמול (ד), כששמעתי את כל כלי התקשורת מספרים שוב שגלנט נוקה מפרשת הקרקעות, היתה לי תחושה של דזה וו", כותב ליבסקינד בעמ 6 בעיתון. "צריך להכיר את העובדות כדי להבין שספין כמו שנעשה ביום ד בעניינו של יואב גלנט לא נעשה כאן הרבה מאוד זמן. יובהר כבר כאן: כמעט אף מלה שקראתם או שמעתם אתמול בעניין האלוף גלנט לא היתה נכונה ואפילו לא נשקה לעובדות. החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה שפורסמה ביום ד איננה קשורה ואיננה משנה ולו מלה אחת מהממצאים הקשים שנפרשו בעניינו של גלנט, הן בסדרת התחקירים במעריב והן במסמכים של היועץ המשפטי לממשלה ושל מבקר המדינה. יתרה מזו, מה שדווקא כן החליטה כעת הוועדה המקומית זה לגרוע סופית מהנחלה של גלנט עוד 350 מטרים, שטח ציבורי, שבהם עשה שימוש במשך שנים". "מערכת הבריאות במצב של להיות או לחדול – בשל הביטוחים הפרטיים", נכתב בכותרת כתבה של רוני לינדר-גנץ ב"דה-מרקר". "בנאום תקיף שנשא אתמול מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו, בכנס ים המלח של המכון הלאומי למדיניות הבריאות, הוא קרא לכל הרגולטורים לפעול לריסון הביטוחים הפרטיים, שמגלגלים 6 מיליארד שקל בשנה. בנוסף הודה גמזו כי משרדו אחראי לכך שהמבוטחים לא יודעים את זכויותיהם ולא מבדילים בין הביטוחים. איפשרנו מערכת מסובכת מדי, שמדרבנת מירוץ חימוש". "כחלון: הכסף של הבנקים מגיע מכם ומההורים שלכם, ולא ביושר", נכתב בכותרת ידיעה אחרת ב"דה-מרקר" (הקרדיט לכותב נשמט בטעות). "שר התקשורת והרווחה בכנס שדרות: רפורמה בבנקים זה הדבר הבא שצריך לטפל בו, לאחר הסלולר והטלוויזיה", נכתב בכותרת המשנה. עוד בגיליון, מאמר מאת איתן אבריאל הטוען כי "גם הגברת התחרות לא תפתור את הבעיות הקריטיות במערכת הבנקאות", כפי שניתן ללמוד מהשחיתות הרווחת בבנקים באירופה, אלא דרושה "רפורמת ענק". כותרת המאמר היא "רמאים וגנבים בציריך ובלונדון". "מחר זה קורה: היכונו לסוף העולם", נכתב בהפניה על שער "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", לעוד דיווח הבל על נבואת חורבן דמיונית. במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדשת כפולת עמודים לאיוולת תחת הכותרת "יש לי סיכוי להינצל?". "הפתרון לתעלומה: מחר", מבטיחה כותרת המשנה, ולרגע מתגנב החשש: ייתכן שלא מדובר בסתם התחנפות עיתונאית, קריצה מתחכמת לטיפשות האנושית? ייתכן שהם באמת מאמינים שייתכן שמחר ייחרב העולם? "העולם משתנה. ואתם?", נכתב בכותרת המוסף השנתי של "דה-מרקר". "מותגים במקום עובדים, סמרטפונים במקום ילדים, תאגידים במקום ממשלות ואפריקה במקום ארה"ב. תשכחו מכל מה שהכרתם, למציאות החדשה יש כללים חדשים". מה שבטוח, גם במציאות החדשה יהיו עיתונאים רפי שכל. הנה, גם ב"הארץ" מקדישים מקום בשער לידיעה על "סוף העולם" (ומוסיפים סימן שאלה). במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת אסתר זנדברג על פיאסקו המכרז לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים. "הדחתו של האדריכל ד"ר רפי סגל מתכנון הבניין החדש של הספרייה הלאומית אחרי שזכה בתחרות לתכנונו היא סיכול ממוקד לאור יום, שנעשה במחשכים", היא פותחת את הכתבה בת העמוד. "הסאגה בלתי מתקבלת על הדעת. מה בדיוק קרה שם? כיצד זה נבעט החוצה מי שעד לפני רגע זכה בתחרות תכנון יוקרתית חובקת עולם והיה יקיר הכל? האם השיקולים הם פוליטיים, מקצועיים, אישיים, משפטיים? לשאלות הללו ורבות אחרות אין הסבר מניח את הדעת מטעם הגורמים הנוגעים בדבר, החברה לבניין הספרייה הלאומית, המנהלת את התחרות, וקרן יד-הנדיב, האמורה לממן את הקמתו. בהעדר הסבר רשמי ופומבי למהפך הדרמטי, הדרך פרוצה לחרושת של שמועות, ספקולציות ותיאוריות קונספירציה". זנדברג חותמת בקריאה להותיר את בניין הספרייה על כנו ולוותר כליל על בניית ספרייה חדשה. "הח"כים יכריעו את גורל ערוץ 10, זכייניות ערוץ 2 מבקשות הטבות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "הערב צפויה הכנסת לקדם את הארכת הזיכיון של ערוץ 10 בשנתיים, ולאפשר לו להתמודד עם המשבר שמאיים על קיומו. גם זכייניות ערוץ 2 מבקשות הטבות במאות מיליוני שקלים – והרשות השנייה זועמת על השימוש במסך להפעלת לחץ", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת בקביעה (המודגשת בירוק) כי "שידורי החדשות בישראל שוב בידיים של הפוליטיקאים". לפי נתי טוקר, מנהלי זכייניות ערוץ 2 טוענים כי שווי ההטבות שיקבל ערוץ 10 אם ייחתם ההסכם עימו יהיה 200 מיליון שקל. לפי טוקר, בקרב הזכייניות, קשת ורשת, "לא אוהבים את אסטרטגיית ההתמסכנות" של ערוץ 10, "אך כעת אין להם ברירה". ההפניה על שער "דה-מרקר" לטור הפרשנות של אמיר טייג קוראת "לנתק את הקשר בין הטלוויזיה לפוליטיקאים", אולם הטור עצמו מתמקד באי-ההיתכנות הכלכלית של שלושה ערוצים מסחריים בישראל כמצע לחלחול של אינטרסים זרים לשידור. ממילא פירושו של צירוף המלים "יציבות ארוכת טווח", המופיע בקביעה בסופו של המאמר כי "רק חיסול הסימביוזה שבין ערוצי הטלוויזיה והפוליטיקאים יוכל להביא ליציבות ארוכת טווח", הוא בפועל סגירתו של אחד או יותר מהערוצים הקיימים. עמוק יותר בגיליון מתפרסמת כתבה, על פני כפולת עמודים, תחת הכותרת "המשבר של זכייני הטלוויזיה הוא ההזדמנות של אתרי האקטואליה". "ברגע האחרון: ערוץ 10 לא הוחשך", נכתב בכותרת ידיעה של רז שכניק באחד העמודים האחוריים של "ידיעות". "עובדי הערוץ התכוונו להחשיך הלילה את המסך לקראת הדיון בוועדת הכלכלה בכנסת, אבל הרשות השנייה אסרה זאת". באחד העמודים הבאים זוכה השר אריאל אטיאס מש"ס לפרגון יוצא דופן, תחת הכותרת "תנופת בנייה". אחרי שאתמול הודיעו העיתונים כי אפליקציית שיתוף התמונות הפופולרית אינסטגרם שינתה את נוסח ההתקשרות עימה כך שהיא תהיה בעלת הזכויות על התצלומים שמעלים המשתמשים לשרתיה, מדווח היום כי "הגולשים זעמו – ואינסטגרם התקפלה", כדבר הכותרת ב"דה-מרקר". הכותרת הראשית של "24 שעות" עוסקת בתמהוני אורן זריף. כותרת המשנה נפתחת כך: "מרפא בעל כוחות על-טבעיים או שרלטן? זה לא באמת משנה". תיאור ממצה של עיתונות צהובה, מפי הסוס. "פעם מסיבת עיתונאים לא היתה מתחילה עד שאנחנו היינו באים. לא היה לנו פחד מתחרות", נזכרת רינה מצליח בראיון ללי-אור אברבך במוסף "פירמה" של "גלובס", שיצא אתמול. "ככתבת מתחילה בערוץ 2 הייתי יושבת שעות במסיבת עיתונאים ומחכה שערוץ 1 יגיע. תאר לך עכשיו, לא מחכים לאף אחד".

שמירת איזון בין אינטימיות לחוסר פניות היא אתגר לכל עיתונאי, בכל מקום וזמן, אבל הניסיון לעשות זאת במקום כמו ביירות היה קשה במיוחד

איסוף חדשות בביירות היה עניין אחד. שידורן מביירות - זה כבר היה עניין אחר לגמרי. שום תיאור של עבודת העיתונאים הזרים בביירות לא יהיה שלם, בלי שנזכיר תופעה שעיתונאים רבים נתקלו בה: איומים גופניים. כתבים, יהיו הם בביירות או בוושינגטון, אינם פועלים בחלל ריק. כדי לדווח באורח אובייקטיבי הם זקוקים למרחב - פיסי ופסיכולוגי - בין עצמם לבין העורכים שלהם, ובין עצמם לבין האנשים שעליהם הם כותבים. כדי ליצור את המרחק הזה, לבנות את המרחב הזה, וכדי שיוכל לדווח בצורה אובייקטיבית - מוכרח עיתונאי להתפשר עם הסביבה שלו. מצד אחד, עליו לפתח גישה קלה ויחסים של אינטימיות עם המקורות שלו, כדי להבין אותם. ומצד שני, עליו לשמור על ריחוק, כדי שיהיה מסוגל להתייחס לדברים באורח ביקורתי. זהו אכן איזון עדין ביותר, אבל הוא חיוני לעיתונאי אובייקטיבי. עיתונאי לא יכול להיות הוגן ואובייקטיבי ביחס לקבוצת אנשים, אם אינו מבין אותם. אבל הוא לא יוכל להיות הוגן גם אם יכיר רק אותם. אינטימיות בלי ריחוק הופכת למחויבות כלפי צד מסוים; חוסר פניות, בלי שום אינטימיות, יוצר דיווח בנאלי ושטחי. שמירת איזון בין אינטימיות לחוסר פניות היא אתגר לכל עיתונאי, בכל מקום וזמן. אבל הניסיון לעשות זאת במקום כמו ביירות היה קשה במיוחד, משום שחיית בקרב צד אחד מבין שני צדדים המעורבים באותו סכסוך עצמו. וצד זה, בדומה לאחרים, לא נמנע אף מפגיעה גופנית באלה שהתייחסו אליו באורח ביקורתי מדי, או שגילו הבנה גדולה מדי כלפי היריבים שלו. לא היה אפילו עיתונאי אחד בביירות שלא פחד, חשש או היה מודאג בזמן זה או אחר בשל דבר מה שנודע לו - ואשר חשב לכתוב עליו או כתב עליו - בנוגע לסורים, לאש"ף, לפלאנגות, או בקשר לכל אחת מבין 40 המיליציות של לבנון. כל כתב בביירות ידע היטב כי תמורת 1.98 דולר ועשרה בולים ירוקים יכול כל אחד לדאוג לכך שיהרגו אותך. העיתון שלך היה מקים קרן על שמך, וזה היה הסוף. כל עיתונאי שאומר שלא פחד בסביבה הזו הוא מטורף או שקרן. וכפי שעמיתי גון קיפנר כתב פעם: "העיתונאים שהסתובבו בביירות הלכו עם הפחד ממש כשם שהם הלכו עם פנקסי הרשימות והעטים שלהם". אמרתי שביירות היתה מפחידה, אבל אין בכוונתי לטעון שעיתונאים הובהלו עד כדי כך שהשתתקו לחלוטין. מבקרי עיתונות מסוימים מתחו ביקורת על העיתונאים ששהו במערב ביירות. הם אמרו כי אלה פחדו מן הסורים ומאש"ף, ולכן לא כתבו את האמת. זו לא יצאה לאור, ולכן נפגע כל-כך הדימוי של ישראל בעולם. האמת היא כי רוב העיתונאים שפעלו בביירות בתקופתי היו מודעים לאווירה סביבם. הם לא סגרו את מכונות הכתיבה והתעלמו מכל נושא רגיש. להיפך - הם חיפשו דרכים אחרות להוציא את הסיפורים האלה החוצה. הסיבה לכך שהסורים - או אחרים - חיסלו עיתונאים היתה שכל אמצעי האיום האחרים, שנועדו להביא לכך שעיתונאים לא יכתבו את האמת עליהם, נכשלו. לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבו ידעו עיתונאים בביירות על אירוע חשוב ובמתכוון לא דיווחו עליו, כי חששו מן התוצאות. וזאת, למרות שעיתונאים רבים היו קורבנות להפחדה. כעיתונאים בביירות מצאנו מדי פעם דרכים חדשות בכל מה שנוגע ליצירת המרחק הנחוץ כדי ללמוד את האמת ולכתוב עליה. תוך כדי כך למדנו גם להגן על עצמנו. לפעמים שלחנו ידיעות אנונימיות, כדוגמת הידיעות על הסורים שחיסלו עיתונאים. לפעמים כתבנו כאילו הידיעות נשלחו מקפריסין או נכתבו בניו-יורק. כמו-כן היינו מצטטים תחנות רדיו של המיליציות בכל הקשור לסיפורים רגישים שידענו עליהם ממקור ראשון, אבל לא רצינו לדווח עליהם ראשונים. ופעמים רבות כתבנו ביקורת על אש"ף, על הסורים ועל הפלאנגות, וקיווינו שהדברים לא יתורגמו ולא יופיעו בעיתונות הערבית, ואם כן - שלא יראו אותם אלה העלולים להיפגע מכך. האם אפשר לומר כי דיווחנו על כל דבר שהיה ראוי לדווח עליו? לא. האם היה זה מצב אידיאלי? לא. האם היתה זו פעולת הסחה? לא. אני מדגיש אמנם כי שום אמצעי הפחדה בביירות לא הצליח למנוע את פרסומו של סיפור חדשותי חשוב בחוץ לארץ, אבל היו סיפורים אחרים, פחות חשובים ופחות דחופים, שהתעלמנו מהם מתוך פחד. אני אהיה הראשון להודות בכך. כמה כתבות נשלחו מביירות על השחיתות הנהוגה זה זמן רב בקרב מנהיגות אש"ף, על ניצול לרעה של משאבים ועל הדרך שבה הפך ארגון זה למוסד בירוקרטי? הרי דברים אלה היו הסיבה למרד נגד ערפאת בקיץ 1982; אולם כמעט שאין להם רמז בדיווחים מביירות שלפני הפלישה הישראלית. האמת היא שהעיתונות המערבית פינקה את אש"ף לא מעט, ולא התייחסה אליו באותה חומרה שבה התייחסה לישראל, לפלאנגות או להתנהגות האמריקאים באזור. כל כתב ביירותי ידע כי חשוב לו עד מאוד לשמור על קשרים טובים עם אש"ף, שכן בלי אלה לא יכולת לראיין את ערפאת כאשר - למשל - הגיע עורך החוץ של העיתון שלך לביירות. ההתמקדות של הכתבים במתרחש באש"ף ובפרשנות שנתן הארגון לאירועים השונים גרמה לכך שיתעלמו מן השיעים הלבנונים ומזעמם הגואה נגד הפלסטינאים, שהפכו את כפריהם בדרום הארץ לשדות קרב. תומאס פרידמן הוא כיום הפרשן לעניינים בינלאומיים של ה"ניו יורק טיימס". הקטע מצוטט מספרו "מביירות לירושלים" שיצא לאור בעברית בהוצאת "מעריב" (1990) בתרגומו של יונתן פרידמן. הקטע מתפרסם באדיבותה של הוצאת "מעריב" גיליון 6, נובמבר 1996

תכונה אחת לא נכללה ברשימה המרשימה שבעזרתה את מבקשת למכור את עצמך ולדרבן אותי להקשיב לך: היכולת להקשיב. דעתנות היא תכונה חשובה, מאתגרת, מוסיפה עניין, אבל גם הנכונות להיות מופתעת. ברכות ועצות לתוכנית החדשה

קרן נויבך, ברכות לקראת הפרק החדש בחייך המקצועיים. משבצת השידור שבין שמונה לעשר בבוקר היא הפריים של הפריים-טיים ברדיו, ומילויה בתוכן אישי על-פי האישיות של המגיש/ה הוא אתגר מרתק ומדיר שינה. הרצון להיות רלבנטי/ת ולא בנאלי/ת מוכּר ומאתגר. המירוץ אחר אייטמים וזוויות לא שגרתיות לנושאים השגרתיים והשחוקים ביותר, כשנדמה שהכל כבר נאמר, מסעיר ומתיש. החיפוש אחר אנשים שיש להם מה לומר וגם יודעים איך לומר את זה, והם לא לגמרי אלמונים, כדי שהמאזינים ירצו לשמוע, ובכלל, למי יש כוח וזמן לגלות ולגדל אישיות תקשורתית חדשה כשקל הרבה יותר ללכת למאגר הקיים והמוכח – הוא סיזיפי. הרדיו, שנחשב לאח הקטן והלא כל-כך מוצלח של הטלוויזיה, הוא, כפי שגם את למדת כנראה, בעצם האח הגדול והמוצלח הרבה יותר. הוא הקובע באמת את סדר היום התקשורתי והציבורי, ובאינטימיות ובגמישות שבו הוא מאפשר עצמאות וחתרנות הרבה יותר מכל טוק-שואו טלוויזיוני, שבו הדגש מושם על השואו, והמרדף אחר מדדי הכמה-אוהבים-אותי-ברגע-זה מרחף מעל לראש ובלתי נסבל, גם בערוץ ציבורי שהיה אמור להיות משוחרר ממנו. עוד תלמדי גם ליהנות מהאפשרות לבוא לאולפן בטרנינג ובלי לחשוש למצב הפֶן. וגם זה לא מעט. בהצלחה. מכל הלב. בתשדירי הפרומו הבלתי נמנעים של הימים האחרונים את מציגה את עצמך כאשה דעתנית, שיש לה המון מה לומר על כל דבר שתחת השמש, החל בפוליטיקה, בתקציבים ואיכות הסביבה וכלה ביוגה ובבעיותיה של אם עובדת, רק אין לה זמן לומר הכל. עמוד שדרה אישי, אידיאולוגי במובן הרחב ביותר של המושג, הוא תנאי יסוד חיוני לשידור איכותי. ובכל זאת, חיכיתי לתכונה אחת שלא נכללה ברשימת התכונות המרשימה שבעזרתה את מבקשת למכור את עצמך ולדרבן אותי להקשיב לך: היכולת להקשיב. הסקרנות לשמוע משהו שאת עדיין לא יודעת ועדיין אין לך דעה עליו. הרצון לצאת משיחה שונה מכפי שנכנסת אליה. בקיצור, הנכונות להיות מופתעת. להיתפס לא מוכנה עם איזה פאנץ-ליין מבריק. אל יהיה הדבר קל בעינייך. בינינו, הפתעה בשידור חי היא דבר מפחיד נורא. הרי תוך כדי ראיון את אמורה לחשוב כבר על האייטם הבא, ואולי גם על התוכנית של מחר, את מקבלת מהמפיקה את פרטי מקבץ הפרסומות הבא, קובעת בתנועות ידיים פרט זה או אחר עם הטכנאי או עם עורך המוזיקה, קוראת את עיתוני הבוקר וגולשת באתרי החדשות, קוראת את האס.אם.אסים והאי-מיילים הזורמים לאולפן. בתוך כל הבלגן הזה יש לך בראש תסריט מדויק לחלוטין של הראיון שאת מנהלת ברגע זה בשידור. הראיון ערוך לך בראש עוד לפני שנכנסת אליו, עם מלות הפתיחה ואפילו מלות סיום. כלשון הגששים, אתם שואלים אותן שאלות ואנחנו נותנים אותן תשובות. הפתעה, תשובה לא מתוכננת, היא אסון, או לפחות קושי מיותר למגיש. אז זהו, שלא. כי הכיף הגדול ביותר הוא לא לדעת. להיות נטול דעה מגובשת ומנוסחת היטב. ומה שמאיים אפילו יותר – הנכונות לשנות דעה, להשתכנע. לא מוכרחים לסכם כל ראיון עם אישיות לא מוכרת, מפתיעה, בשתי דקות וארבעים שניות ולרוץ הלאה, לוויץ הבא, כי כבר כמה דקות לא הראיתי מה אני יודע/ת, ואנה אני בא/ה. לפעמים, רק לפעמים, יש לבן/ת-השיחה שלנו משהו מעניין ובלתי צפוי לומר, וכדאי לקחת אוויר ולהקשיב לדברים שלהם עד סוף המשפט, שלא לומר, עד סוף חוט המחשבה. מה את יודעת, אפילו המאזינים עשויים לצאת נשכרים. דעתנות היא תכונה חשובה, חיונית, מאתגרת, מוסיפה עניין. חילוקי דעות וויכוחים הם חומר הגלם של כל שידור. דעה מול דעה – כמה מוכר. כמה נוח. אבל גם לדעתנות, כמו לכל תכונה אחרת, יש גבולות. גם היא עלולה להישחק ולעייף אם לא תדעי לפנות מקום לפעמים, ולצמוח - בהקשבה, בלי לדחוף. אז בהצלחה רבה לך ולנו.

"אין תוכן שיווקי בסדרה", אומר דניאל לפין, יוצר "החיים זה לא הכל" בערוץ 2. הרשות השנייה בודקת מדוע מוצר מסחרי אוזכר באחד הפרקים בשמו המלא שוב ושוב

"תיקח דקסמול סינוס לילה מהמקרר", ממליצה אחת הדמויות בפרק השביעי בעונה האחרונה של "החיים זה לא הכל", קומדיית המצבים שמשדרת רשת, זכיינית ערוץ 2. "זה אלרגיה, זה לא יעזור", עונה הדמות החולה. "תפסיק להתווכח איתי", משיבה לה הראשונה. "תקום עכשיו ותיקח דקסמול סינוס לילה מהמקרר". כך, בתוך דקה, הוזכר בתוכנית פעמיים שמו המלא של מותג מסחרי. אם לא די בכך, המותג שולב בלב אחת העלילות של הפרק. כפי שקורה פעמים רבות בקומדיות מצבים, הכוונה הטובה של הדמות שהמליצה על התרופה הובילה לתוצאות בלתי רצויות. בעל האלרגיה ניגש למקרר, הוציא את אריזת התרופה, אך זו נפלה מידיו והכדורים התפזרו על הרצפה. סמור שחי בבית אכל מהם, ומת. "הסמור אכל דקסמול סינוס ומת", מספר בחרדה בעל האלרגיה, ואגב כך מזכיר שוב את שמה של התרופה. לקראת סוף הפרק שוב משולב שמה המלא של התרופה בתסריט. "דקסמול סינוס לילה", מסביר בעל האלרגיה את הסיבה למותו של סמור שני, שנועד להחליף את הראשון. האזכור התכוף של המותג המסחרי, בשמו המלא, נראה על פניו כפרסום סמוי ששולב בתסריט. מצד אחר, קשה שלא להבחין בכך שהתרופה אינה מוצגת באור חיובי. את האלרגיה היא לא הבריאה, ואילו שני סמורים היא דווקא הרגה. האם יש בכך כדי להעיד שבמקרה זה הפרסום לא נבע מהסכם מול היצרן? ברשות השנייה החליטו לפתוח בהליך הפרה לכאורה מול הזכיין המשדר. מדוברות רשת נמסר: "בתוכנית החיים זה לא הכל לא היה מעולם תוכן שיווקי משום חברה מסחרית, בכל תולדות התוכנית, על כל עונותיה. כל התוכן בתוכנית נכתב אך ורק על-ידי היוצר והתסריטאי הראשי שלה דניאל לפין ועל-פי טעמו הקריאטיבי בלבד". לפין עצמו טוען אף הוא בשיחה עם "העין השביעית" כי אזכור המותג לא נבע מהסכם עם החברה המייצרת את התרופה. "אין שום תוכן שיווקי", הוא פוסק, "ב-128 פרקים שעשינו, עוד לא היה לנו תוכן שיווקי בשום פרק". באשר לפרק המדובר אומר לפין: "זו היתה טעות שלי שלא שיניתי את זה. רק אחרי ששאלו אותי על זה אמרתי לעצמי, איזה טמטום, למה לא שיניתי את השם. זה סתם לתת פרס. "כל שנה מדברים אולי [נשלב פרסום סמוי בתוכנית]", מוסיף לפין, "ואין לי התנגדות עקרונית. האמת, יש לי, אבל אם זה יכול לעזור לתקציב האומלל שלנו – אז יאללה. הם בסדר ברשת, יש לי רק מלים טובות להגיד על הזכיין, אבל בישראל, לעשות תוכנית טלוויזיה זה קשה. תמיד מחפשים איך להרחיב את התקציב".

בני האמיש בארצות-הברית מנסים להחרים את הרשת. גם בציבור החרדי בישראל מודעים לאיום שמהווה האינטרנט על חומות הקהילה, ונוקטים שיטות שונות של סינון וצנזור. אבל לך תסנן רשת

להלן שתי תגובות בפורטל החרדי "לדעת" לידיעה על מאבקו של המקובל רבי יצחק מאיר רובינשטיין באינטרנט, שאותו הוא מגדיר "אבי אבות הטומאה": כותב שי: "איסור גורף של האינטרנט הוא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. אי-אפשר לעצור את הקִדמה כשם שאי-אפשר לשוב ולנסוע בסוסים ועגלות. צריך להתמודד עם הסכנות על-ידי סינונים". כותב משה: "יש כאן מישהו שגולש ומוכן להצהיר שמעולם לא נפגע על-ידי תמונה לא צנועה או כל דבר פסול אחר? על כך מדברים הרבנים, וזו האמת לאמיתה. אני בעצמי גולש ממקום העבודה, עשיתי לעצמי המון הגנות, אך קשה לי לומר שנמלטתי מדברים פסולים. בבית? שומר נפשו ירחק, ומי שמנחם עצמו שזה כשר אינו עובד אלא על עצמו, בבית-דין של מעלה אין תירוצים". המצב בבית"ר-עילית אכן מדורדר, אם להשוות את המתחולל בה למה שקורה בשוגרקריק, אוהיו, אחת מעיירות קהילת האֵמיש, הניצבת בחזית המאבק באויב המשותף לשומרי החומות האחרונים, הנוצרים והיהודים – רשת האינטרנט. בעוד שבבית"ר-עילית (עיר ובה כ-32 אלף תושבים) נדרשו הרבנים להתריע, להזהיר ולאיים על המשתמשים ברשת, בשוגרקריק (עיירה ובה כ-2,000 תושבים) היו אלה הכותבים עצמם שסירבו לשתף פעולה עם יוזמת הבעלים להפוך את העיתון הקהילתי שנוסד לפני 119 שנה, "באדגט", לעיתון רשת. לא של"באדגט" – ש-20 אלף מנוייו הפזורים בחוות האמיש באוהיו, פנסילבניה ואינדיאנה ואפילו מעבר לגבול הקנדי – אין אתר משלו, אבל האתר הקיים הוא מעין לוח מודעות שנועד לייצג את העיר והקהילה כלפי חוץ. ובכל מקרה, יש גבול למודרנה, ושום אמיש ראוי לשמו לא יסכין עם עיתון אונליין שיבטל את הצורך בדבר הדפוס העושה דרכו מימים ימימה בכרכרות, על דרכי החתחתים החקלאיות, ומגיע למנוייו (המשלמים) באיחור גדול, אם בכלל, למורת רוחם ולמשמע טענותיהם הבלתי נדלות. יתרה מכך, בני האמיש אינם מעוניינים לשתף את קהל הגולשים בדיון הפנימי המתנהל בתוכם, והם חוששים כי עלייה לרשת משמעה הפיכתם לאטרקציה תיירותית זולה. הבעלים של ה"באדגט" וצוותו אינם חברי אמיש, אלא צוות מקצועי שרובו ככולו "אינגליש" (שאר העולם מבחינת האמיש). רצונם להעמיד את העיתון הקטן על רגליים איתנות מאלץ אותם לחפש דרכים יעילות להפקתו ולהפצתו. מנגד, הרעיון שמכתבי הקוראים יועלו לרשת בנקישת מקלדת אחת מחולל זעזוע עמוק, שלא לדבר על החלחלה שבעצם המחשבה כי לצורך קריאת העיתון יהיה צורך במחשב הפועל על חשמל, וברשת אלחוטית או קווית. את מה שהרבנים של בית"ר עילית ניסו לבלום מלמעלה, מבקשים כותביו של ה"באדגט", המדווחים מעשרות קהילות הפזורות ברחבי צפון אמריקה, לעצור מלמטה. בלי הכותבים המקומיים – רובם ללא תשלום – ספק אם העיתון יוכל לשמור את זהותו. והכותבים הללו מאיימים בשביתה, במקרה שרעיון העלייה לרשת ימומש. לכאורה יכלו האמיש והחרדים שלנו לפתח ביניהם סיעור מוחות מעניין (באמצעות קבוצות דיון, ועידות מרחוק או חילופי מיילים) לצורכי המאבק נגד האינטרנט. אבל מי שמבקש לשמור באופן מוחלט על חומותיו וגדרותיו ומתנגד לעצם קיומה של הרשת, יצטרך בדיוק מסיבה זו למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמו. בבית"ר-עילית נדהמו בשבוע שעבר לגלות את היקף הסחף (גם אם באיחור של ארבעה חודשים, שכן המחקר פורסם במאי השנה). על-פי נתוני מינהל המחקר והכלכלה במשרד התמ"ת, לרבע (24.6%) מהבתים הממוחשבים בציבור החרדי יש אינטרנט. וכיוון שב-41% מבתי האב בציבור החרדי יש מחשב בבית, אפשר להניח כי באחד מעשרה בתים חרדיים עומד לרשות בני הבית מחשב מרושת. נתון זה דומה לנתוני הלמ"ס כפי שהם עולים מדו"ח שהוגש לוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת ב-2007: מבין 2,097,138 הנסקרים היהודים שמעל גיל 20, המעידים על עצמם כי בביתם הותקן חיבור לאינטרנט, 23,460 מגדירים עצמם כחרדים (1.19%). הנתון הזה כשלעצמו אינו מרשים במיוחד, ואפילו מצומצם, בהשוואה לנתון המקביל במחקרם של קרין ברזילי-נהון ופרופ גד ברזילי מאוניברסיטת תל-אביב, שקבעו בשנת 2003 כי 2% ממשתמשי האינטרנט הם חרדים. עם זאת, בהנחה שמספרם הכללי של הגולשים הלא-חרדים צומח בקצב מהיר הרבה יותר מזה של הגולשים החרדים, לא צריך להתפלא אם שיעורם היחסי הצטמצם לכאורה. ואם לוקחים בחשבון את שיעור המחוברים המגדירים עצמם כחרדים (23,460) מכלל החרדים (231,799), מגיעים אכן ל-10.12%, נתון הקובע כי אחד מעשרה בתי אב חרדים מחובר אפוא לרשת. זהו נתון מרשים לא רק כשלעצמו, אלא גם כמסמן מגמה בלתי הפיכה. הרשת הופכת חלק מאורח החיים החרדי. הגישה לרשת בציבור החרדי היא כנראה גבוהה עוד יותר, שכן המחקר אינו לוקח בחשבון גישה ושימוש של חרדים – גברים ונשים – ברשתות מקומות העבודה ובמקומות אחרים (חברים לא חרדים? אוניברסיטה? קפה אינטרנט?). במחקר גם אין נתונים על חשיפה של נוער חרדי (מתחת לגיל 20) לאינטרנט, אבל אם להתרשם מהיקף הנוכחות הכללי, הגורף, של הנוער ברשת, אפשר להניח כי גם הנוער החרדי אינו נרתע מלהתנסות במדיום האסור. בני האמיש היגרו מגרמניה ושווייץ לאמריקה לפני כ-300 שנה, ולמרות כל התהפוכות בחברה האמריקאית, הצליחו לשמר את אורח חייהם. בקהילות קטנות ושונות זו מזו בפרשנותן לכללי היסוד (אורדנונג) הם עוסקים למחייתם בחקלאות ונמנעים לחלוטין ממעורבות בחיי המדינה. גישתם מבוססת על אמונה, פשטות, ענווה, פציפיזם והימנעות, עד רמות שונות של קיצוניות, מצריכתם של פירות המודרנה – חשמל, תקשורת טלפונית, מיכון חקלאי וביתי ותחבורה. גם השימוש במחשבים אינו שכיח ומותר רק בנסיבות חריגות, לצורכי פרנסה ועסקים. והנה עכשיו עליהם להתמודד עם המכשול הגדול מכולם, האינטרנט. והאינטרנט איננו איזה מקרר שאפשר להפעיל על נפט במקום על חשמל. האינטרנט הוא מגפה אמיתית. למעשה ההשוואה בין החרדים לאמיש איננה תופסת, בגלל קני המידה השונים. 227 אלף בני הקהילה הם כ-75 אלפיות האחוז (0.075%) ממספר תושבי ארצות-הברית, והיחס אליהם הוא כאל שבט מחמד בלתי מזיק. הציבור החרדי בישראל מונה, לפי הגדרות שונות, בין 550 אלף ל-800 אלף איש (8%–11%), ולא רק שהוא גדל במהירות בגלל ריבוי טבעי גבוה, אלא שהוא קצה פירמידה של קהילות דתיות-חרדיות רכות יותר, שמספרן אינו ידוע וקצב התחרדותן (או "התחלנותן") אינו ברור. הציבור החרדי בישראל הוא אקטיבי פוליטית ומבקש לכפות את ערכיו, ברמה הלאומית וברמה הקהילתית, על כל סביבה שאינה חיה על-פיהם. חרף האיסור הגורף שהטילו כל הרבנים החרדים על שימוש באינטרנט, הפורטלים החרדיים דווקא משגשגים. את סיפור מצב החירום שהוכרז בבית"ר-עילית לנוכח גל התפקרות של צעירים בעיר מביא ארי גלהר, כתב mynet, הרשת המקומית של ynet, והוא מסתמך ככל הנראה על "לדעת", המגדיר עצמו כ"פורטל החרדי הראשון". "לדעת" מקיים מעקב שוטף אחרי המאבק החרדי נגד האינטרנט – והוא עושה זאת ברשת ובכליה. "לדעת" מדווח על כינוס הרבנים המיוחד שנערך בבית"ר-עילית לקראת ראש השנה, ומוסר כי הוחלט לצאת למלחמת חורמה נגד "האינטרנט הפרוץ" ולחייב את תושבי העיר לחתום על התחייבות שלא להתחבר אליו. בשולי הדיווח מציינת המערכת כי "בשוק קיימת חברת נתיב, המספקת אינטרנט כשר, בהשגחת גדולי הרבנים". נתיב היא חברה המציעה שירותי סינון אתרים ומייל המותאמים לדרישות הציבור החרדי. ובכן, אין מדובר כאן באמיש, וברור לכל שאי-אפשר אפילו לחרדי לחיות ללא רשת. כמו בכל מאבק בין האורתודוקסיה לרפורמיסטים, האינטרנט בציבור החרדי הופך עובדה מוגמרת, והדיון מצטמצם לשאלה איך עושים את זה כך שהערכים ייפגעו מעט ככל האפשר. אחד הפתרונות הוא כמו זה שמספקת נתיב: אינטרנט שמציע סינון מוחלט, יחד עם חבילות או מתן הרשאות לפתיחת אתרים מסוימים – אינטרנט לעבודה, לעסקים, ללימודים, לקהילות – כשכל השאר חסום. הבעיה היא שאינטרנט אינו דומה לטלוויזיה, שאפשר לוותר עליה בשלמותה ולהמשיך באורח החיים הרגיל. האינטרנט הוא הכרחי לכל צורות הקשר האישי או הקהילתי עם העולם הסובב. אפשר לסנן אותו, אבל הסינון מורכב, מסובך ויוצר אינספור מצבי ביניים הדורשים הכרעה. האינטרנט מעצם טבעו מאפשר מצב שהוא בלתי נסבל בקהילות דתיות: הוא מאפשר אנונימיות, שהיא בסיס לחתרנות, לפריקת עול, לקריאת תיגר על המנהיגות. למפגש של גורמים ביקורתיים ולדיון חתרני במוסכמות וציוויים. הרשת יוצרת מכנים משותפים חדשים ומערערת מבנים קיימים, גם אם איתנים לכאורה. בוויכוח הזה שבין הרבנים, אני נוטה להסכים עם האורתודוקסים; עד כמה שגישתם מופרכת, היא נכונה. אפשר אולי להכריז על שלילה מוחלטת של הרשת, במחיר כבד, אבל אין דבר כזה אינטרנט כשר. הוא יטריף את עצמו ויטריף את הקהילה כולה. הנה מתברר כי גם יישוב חרדי, שמגדר את עצמו בכל מיני גדרות ומחסומים – גידור פיזי, ועדות אִכלוס לסינון הבלתי מתאימים לאורח החיים החרדי ומוסדות פיקוח רבניים השולטים בחיי היומיום – הולך ונפרץ. וגם המחסום הווירטואלי, "האינטרנט הכשר, בהשגחת גדולי הרבנים", הוא סוג של כניעה מדורגת לאיום החדש. העולם החרדי לא יוכל לעולם להפריד בין התועלת שבאינטרנט לאיום שבו. או שיחיה כעמיתיו בקהילת האמיש וידחה על הסף כל חידוש, או שייגרף לתוכו – ולתוך קונפליקט מתמיד של חיפוש המותר והגנה עליו בים האסור והמפתה שמסביב. האינטרנט, על כל פגמיו, האלימות שבו, הפורנוגרפיה, איננו איום על העולם. להפך. הוא הסיכוי שלו. בזכותו יקרסו משטרים אפלים ויאוימו כל הקהילות המקיפות עצמן בגדרות ובחומות. אלה ואלה יצטרכו ללמוד לחיות עם העובדה שבעולם החדש, הפתוח, היחיד הוא זה שחופשי לברור לעצמו את התכנים שהוא צורך. השאלה "אילו תכנים?" היא שאלה תלוית חינוך. חינוך לדעת, להבין, להיזהר, להסתייג, להתגונן, לתקוף – והעיקר, לא לפחד כלל. ולסיום, הערה קטנה לשאלה ההלכתית שעמדה לפנינו בערב החג: למה אי אפשר להשתמש בשירות ה-VOD ביום כיפור? איך זה שבעולם ללא שלטון רבנים וללא אורתודוקסיה אמישית, מישהו עדיין מכבה את המפסק המרכזי, כדי למנוע מן המעוניינים להשתמש בשירותי הזמנת וידאו מחברת הכבלים HOT, את מבוקשם. אין לכך מניעה משום סיבה חוקית או ערכית. אין כל קשר בין הנכונות לקבל על עצמנו את מצוות יום הכיפורים (או להתעלם מהן), לבין היד המנתקת את האוטומט. אם כבר מנתקים את שירות ה-VOD, למה לא לנתק את הרשת כולה, את הטלפוניה, שירותי המים, החשמל? אורן הוברמן, עיתונאי ובלוגר לענייני רשת והייטק, העלה את השאלה בנענע 10, ונענה כי הרגולטור, יו"ר מועצת הכבלים, העביר ל-HOT מסר "שלילי עצבני" בעניין, וחברת הכבלים הרכינה ראש. אצלי בבית דווקא נזקף הראש. היה לנו כיפור שקט ועשיר בתוכן, ישירות מן הרשת. וכדברי ג. יפית, גם נהנינו וגם חסכנו.

במערכת בחירות ארוכה כל-כך, הזיכרון הטרי של סיסמאות בחירות יכול לעתים לגבור על זיכרון היסטורי של עובדות

לקראת הבחירות של 96 יצא מטה ההסברה של הליכוד בסיסמה שהדהימה את מטה ההסברה של מפלגת העבודה: "פרס יחלק את ירושלים". קברניטי מפלגת העבודה, ושמעון פרס בראשם, עמדו אובדי עצות נוכח העובדה שסיסמה, שנתפסה על-ידם כמופרכת מן היסוד, עמדה עד מהרה במרכז מערכת הבחירות. ההיגיון העומד מאחורי סיסמה זו הוא פשוט, ובכל הנוגע למפלגת העבודה גם קטלני. אם פרס יחלק את ירושלים, ששלמותה נמצאת בקונסנזוס כמעט מלא בקרב המצביעים היהודים, קל וחומר שהוא יעשה ויתורים מרחיקי לכת בכל נושא העומד במחלוקת בין ישראל ובין הפלסטינים. אבל הרי מדיניותו של פרס שומרת על ירושלים לא פחות מזו של הליכוד, טענו קברניטי העבודה, ופרס בכלל לא מתכוון לעשות ויתורים בירושלים, הוסיפו. מבחינת מטה ההסברה של הליכוד, תגובות מסוג זה היוו הצלחה כבירה. כי ברגע שעל סדר-היום של מערכת הבחירות ניצב ויכוח על השאלה אם פרס יחלק את ירושלים, השיגו יוצרי הסיסמה את מבוקשם. הסיסמה "פרס יחלק את ירושלים" מסמנת את כללי המשחק החדשים במערכת ההסברה בתקופת בחירות: מסרים פשוטים וקצרים, שאמורים להתאים את סדר-היום של מערכת הבחירות לנוחיות המפלגה או המתמודד שלמענם נוצרו. ומי שלא הבין את הכללים החדשים - הפסיד. מאז ומתמיד לוו מערכות בחירות בישראל בסיסמאות. למען האמת, סיסמאות הבחירות של פעם לא נופלות במאום מאלה של היום. סיסמאות מפורסמות כמו "מספיק ודי בשלטון מפא"י" של "הציונים הכלליים" בבחירות של 1951, או סיסמת הבחירות של מפא"י מ-1959, "הגידו כן לזקן", טובות ממש כמו הסיסמאות העכשוויות. אולם בעוד שבעבר היו הסיסמאות מעין "תבלין" או "תוסף", לפעילות ולהידברות שנותבו בעיקר על-ידי המפלגות, כללי המשחק של המערכת הפוליטית היום שונים לחלוטין. השינויים העמוקים שחלו בחברה הישראלית, יחד עם גורמים כמו הבחירה הישירה לראשות הממשלה, תמורות במפת התקשורת והשתרשות תרבות שלטון חדשה בשנים האחרונות, הביאו לכך שפעילות פוליטית ענפה מתקיימת בעיקרה במרחב התקשורתי. במלים אחרות, דומה כי בשנים האחרונות מדיניות צריכה להצטלם טוב לא פחות מאשר להביא לתוצאות טובות בשטח, מבלי להשפיע באופן מהותי על המצב בפועל. התפקיד המרכזי של סיסמאות בתקופת בחירות הוא אחד הסממנים לכללי המשחק החדשים. דומה כי עיקר החידוש טמון בכך שהסיסמאות כיום אינן פועלות עוד בשולי מערכת הבחירות, אלא הן מהוות גורם מרכזי שנועד להתאים את סדר-היום של מערכת הבחירות לנוחות המתמודדים. כך יכול להיווצר מצב שבו סדר-היום אינו מבוסס על מאבק בין תפיסות עולם, על תוכניות לעתיד או על מידע עובדתי כלשהו, אלא על מסרים של סיסמאות. מצב של מערכת בחירות ארוכה כל-כך, כמו זו הנוכחית, מאפשר להביא לביטוי ביתר שאת את הכוח הגלום במבנה המיוחד של סיסמאות פוליטיות. הסיסמה היא, למעשה, טקסט קצר העומד בפני עצמו ונושא מסרים גלויים ומובלעים. מרבית הסיסמאות מבוססות על תבניות פואטיות קליטות, שמטרתן ללכוד את תשומת הלב של הקהל, וכך לגרום לו להפנים את המסר. מרבית הסיסמאות עושות שימוש בקונוטציות ובאסוציאציות. כך נוצר הרושם שהמסרים של הסיסמה מעוגנים בהקשרים חברתיים ותרבותיים, זאת מבלי לבסס אותם, בהכרח, על מידע עובדתי. מערכת בחירות ארוכה מאפשרת לסיסמאות להתחרות בהצלחה במידע עובדתי, תוך יצירת בלבול בין "מציאות" של סיסמאות, ובין מציאות המתבססת על אינפורמציה עובדתית. מאז ההחלטה על הקדמת הבחירות הפכו הסיסמאות לחלק בלתי נפרד מחיינו. בקרוב הן "יעטרו" כמעט כל חפץ בר-הדבקה, ומעל רוב שלטי הפרסום יתנוסס בגאווה מבט נוקב ובוטח של יו"ר מפלגה כשלצידו סיסמה מוחצת. הסיסמאות מגיעות לציבור גם דרך אמצעי התקשורת, בעיקר על ידי דיווחים הנעשים במסגרת סיקור חדשותי של מערכת הבחירות. אמצעי נוסף להפצת סיסמאות הוא ראיונות של פוליטיקאים לתקשורת. ככל שמתקרב מועד הבחירות, הופכים ראיונות אלה לקולאז של סיסמאות שבאמצעותן יכולים אפילו פוליטיקאים עילגים להצטייר כרטוריקנים רהוטים. ▪ ▪ ▪ עיון בסיסמאות הבחירות של תחילת מערכת הבחירות יכול ללמד על האופן שבו הופנם הפוטנציאל העצום הגלום בסיסמאות מוצלחות. מטה ההסברה של מפלגת העבודה החל את מערכת הבחירות בקמפיין שנועד להציג סדרי עדיפויות חדשים בהקצאת המשאבים של המדינה. הקמפיין מתבסס על סיסמאות כמו "מקומות עבודה לפני התנחלויות", "חינוך לפני התנחלויות" ו"מקומות עבודה לפני כסף לישיבות", כשלידן מופיעה תמונתו של אהוד ברק. סיסמאות אלה נוספות נועדו להעמיד את ההקשר החברתי במוקד מערכת הבחירות. הן כתובות בצבעי דגל הלאום - כחול ולבן, כדי שלא יהיו ספקות בדבר הקשר בין ברק והעבודה לבין המדינה והדגל. צמד הסיסמאות: "נתניהו נכנע לחרדים ולמתנחלים קיצונים" ו"ברק נלחם למען ישראל" כולל כבר מסר מורכב יותר. דומה כי מפלגת העבודה, וברק בראשה, מנסים להסתייע בסיסמה זו ביצירת האלטרנטיבה ל"מחנה הלאומי" בדוגמת מחנה ישראל, או בשמו הרשמי "ישראל אחת". התקבולת שנוצרת מצמד הסיסמאות בולטת לעין: מצד אחד מתואר נתניהו כמי ש"נכנע", ומצד שני מתואר ברק כמי ש"נלחם", מה שמעורר קונוטציות לעברו הצבאי. ההקבלה השנייה היא בעייתית הרבה יותר. מצד אחד עומדים המתנחלים והקיצונים, ומצד שני עומדת ישראל. כל זה מוצג בהקשר סמנטי של מלחמה. כאן נשאלת השאלה, במי נלחמים? אם הכוונה לאותה מלחמה שבה הפסיד או "נכנע" נתניהו, כי אז נובע מכך שישראל וברק בראשה נלחמת נגד החרדים והמתנחלים הקיצונים. פרשנות מסוג זה מעמידה באור בעייתי למדי לא רק את הטענות של מפלגת העבודה נגד נתניהו על כך שהוא יוצר פילוג בעם, אלא את עצם היומרה לדבר בשם "ישראל אחת", שכן גם חרדים וגם מתנחלים קיצונים הם חלק מישראל. סביר להניח שזו לא היתה כוונתה של מפלגת העבודה, ושפרשנות כזו היא רק תוצר לוואי של האסטרטגיה שבאמצעותה נעשה ניסיון ליצור את המחנה. זו אסטרטגיה המבוססת על הגדרת הקבוצה מתוך מאבק בקבוצות אחרות. לקראת הבחירות של 92 עשה הליכוד שימוש בסיסמה: "ליכוד אחד גדול מול כל השמאל", המבוססת על אסטרטגיה דומה, רק שבמקרה זה המטרה המרכזית של הסיסמה היתה מניעת פיצול של קולות הימין, והיא התבססה על התייחסות שלילית לכל מה שהוא "שמאל". כמובן ששימוש באסטרטגיה כזו חוטא לעצם הכוונה ליצור מחנה "לאומי" או מחנה "ישראל אחת". הקמפיין של ברק מלווה גם בסיסמאות מסוג שונה. מדובר בסיסמאות כמו "יש תקווה עם ברק" ו"יהיה ברק יהיה טוב", שמטרתן ליצור הלך רוח חיובי כלפי ברק. גם הן מופיעות, כמובן, בצבעי כחול לבן. אין בהן כל מסר אינפורמטיבי חדש, הן אינן מצביעות על קו מדיניות כלשהו והן לא מתייחסות לאופן שבו ייווצר הקשר בין ברק לבין ה"טוב" ולטיבה של אותה "תקווה" שברק נושא עמו. כאן נעשה שימוש בעיקר בהכוונה של קונוטציות ואסוציאציות, המעגנות את הלכי הרוח של הסיסמאות בהקשרים חברתיים ותרבותיים. הסיסמה הראשונה יוצרת קשר בין ברק ובין המטען החיובי של "התקווה" המזוהה עם העם היהודי ועם הרעיון הציוני. הסיסמה השנייה מנסה לקשור את ברק לאִמרה השגורה "יהיה טוב", ולהתנות את ה"טוב" בהיבחרות ברק לשלטון. בכל הנוגע למפלגת המרכז, דומה ששלבי ההתארגנות עדיין מעכבים גיבוש של קמפיין מאורגן. זה לא מנע ממנה לצאת עם סיסמה ראשונה: "שמים את המדינה במרכז", כשלידה תמונה של הרביעייה המובילה, בשלב זה, את המפלגה. כדי שלא יהיו ספקות בדבר היותה של מפלגת המרכז חלק מ"הטובים והלאומיים", גם סיסמה זו כתובה בכחול על גבי לבן. השימוש בביטוי "שֹמים" מרמז על הפעולה שבאמצעותה תמוקם המדינה ב"מרכז" - "שמים" את הפתק של המפלגה ושל מועמדה לראשות הממשלה בקלפי. ▪ ▪ ▪ בעוד שמפלגת המרכז נמצאת עדיין בשלבי התארגנות, והסיסמאות של העבודה וברק מבליעות בתוכן פרשנויות שאינן עולות בקנה אחד עם הקו הרשמי והגלוי של הקמפיין, פתח הליכוד במרכז הקמפיין שלו סיסמה פשוטה ומתוחכמת כאחד, שאינה סותרת את עצמה: "ברק ימסור - הליכוד ישמור". בדומה לסיסמה "פרס יחלק את ירושלים", גם סיסמה זו מבוססת על קביעה מוחלטת של העתיד להתרחש, אם הליכוד ונתניהו לא ינצחו בבחירות, רק שבמקרה זה היריב הוא ברק ולא פרס. שתי הסיסמאות הללו של הליכוד מייחסות לפרס ולברק מעשה אקטיבי עתידי של חלוקה ומסירה. היתרון הרב הגלום בקביעות עתידניות כאלה נובע מהעובדה שאין למעשה כל דרך לבקר אותן, שכן הן מדברות על העתיד. באופן טבעי, מועמד שהופנו נגדו טענות אלה יטען שמדובר בהכפשה, בשקר או אפילו בעלילה. סביר להניח שלכך בדיוק ממתינים היום במטה ההסברה של הליכוד ושל נתניהו. כי ברגע שמתחיל ויכוח על השאלה אם ברק ימסור, ואת מה הוא ימסור, הרי שהסיסמה שלהם חדרה לשיח הפוליטי והתקשורתי וקבעה את סדר-היום הנוח ביותר שיכול להיות מבחינתם. במלים אחרות, ויכוח כזה יביא לכך שהמסרים של הסיסמה יחצו את הגבול המפריד בין מודעוֹת פרסום בעיתון וכרזות רחוב, לבין כתבות חדשותיות של סיקור תקשורתי על מערכת הבחירות. סדר-יום ציבורי שיושפע מסיסמת הבחירות "ברק ימסור - הליכוד ישמור", יכוון את קהל הבוחרים לערוך חיבור בין ברק ובין הביטוי "ימסור", המופיעים באותיות לבנות על רקע צבע אדום. הקונוטציות השליליות העולות מהביטוי "ימסור", והעובדה שהאדום הוא צבע הדם ושהוא מסמל סכנה, תורמת לאפקט השלילי שהסיסמה אמורה ליצור לברק. כמובן שהאדום משמש גם כהתרסה בפני ברק על היותו "שמאלני". מול הקונוטציות השליליות שהסיסמה מפנה כנגד ברק, ניצב בסיסמה של הליכוד, בצבעי כחול לבן, המסר המרגיע: "הליכוד ישמור". צמד מלים זה מעורר קונוטציה לביטוי "אלוהים ישמור". כך פועלת הסיסמה בשני מישורים: במישור הגלוי, היא מאפשרת לקהל להשלים את הסיסמה ולחשוב בעצמו על אותם דברים שעליהם ישמור הליכוד, כשבאופן טבעי עולות קונוטציות של שמירה על חלקי מולדת ועל הנכסים האסטרטגיים של ישראל. המישור השני, המובלע, נגזר מכך שצמד המלים "הליכוד ישמור" מופנה נגד ברק ה"אדום" ש"ימסור". כשם שנוהגים לומר "אלוהים ישמור" כשמדובר על סכנות ועל תחלואים נוראיים, אומרת הסיסמה "הליכוד ישמור", כשמדובר בברק. סיסמה נוספת של הליכוד: "נתניהו. מנהיג חזק לעם חזק" מהווה, מבחינת הליכוד, הצלחה גדולה יותר, לפחות בכל הנוגע לחדירה אל השיח התקשורתי. סיסמה זו היא דוגמה לאופן שבו סיסמאות יכולות לא רק לקבוע סדר-יום ציבורי, אלא כאילו לצפות אותו מראש ולנצלו לחידוד המסרים שלהן. הסיסמה עמדה מיד במרכז דיון ציבורי וביקורות רבות הושמעו נגדה. אולם בעוד שבאופן טבעי דעך הדיון הציבורי, תמונתו של נתניהו עדיין מתנוססת כשדגל הלאום מאחוריה ומלות הסיסמה מתחתיה. זוהי הוכחה נוספת, לפי ההיגיון האמוציונלי של סיסמאות בחירות, לכך של"עם חזק" יש "מנהיג חזק". כי למרות כל הביקורות, ה"יללות" וה"בכיינויות" של השמאל, ה"מנהיג החזק" של ה"עם החזק" עדיין ניצב איתן לצד סיסמתו. אגב, לצורך העניין, זה ממש לא חשוב שהעמידה האיתנה מתרחשת על גבי כרזה דו-ממדת המודבקת על אוטובוס נוסע. מערכת בחירות עתירת סיסמאות מעמידה את התקשורת בפני דילמה קשה. מצד אחד, תפקידה לדווח על סיסמאות הבחירות ובמידת הצורך גם לבקר אותן. כך, למשל, אסור לתקשורת להפגין אדישות נוכח סיסמה היוצרת זהות בין "מנהיג", "עם" ו"כוח". מצד שני, עצם העיסוק התקשורתי בסיסמאות עלול לשחק לידיים של כותביהן ולהיות מנוצל על-ידי הפוליטיקאים. קשה למצוא פתרון קסמים לדילמה מורכבת זו, אולם קל מאוד לזהות כשלונות של התקשורת בהתמודדות עמה. כותרות המבוססות על פרפרזה של סיסמאות, פנייה מוגזמת של התקשורת לפוליטיקאים ולדוברים מפלגתיים כדי להסביר ולפרש את הסיסמאות שלהם ומתן בולטות יתר לסיסמאות במסגרת דיווח על מערכת הבחירות על חשבון בירור נוקב של עמדות, הם רק חלק מהדרכים שבהן עלולה התקשורת להפיץ סיסמאות גם אם אין זו כוונתה. נדמה שפתרונות אפשריים לדילמה זו צריכים להתבסס על ההבנה, כי כוחן של הסיסמאות טמון בעצם יכולתן להשפיע על סדר-היום של מערכת הבחירות ואף לעצב אותו, זאת מבלי להציג בהכרח עמדות או להתבסס על אינפורמציה עובדתית. בהקשר זה יכולה התקשורת להציג את הסתירות הפנימייות ואת המניפולטיביות המאפיינת חלק מסיסמאות הבחירות. טיפול תקשורתי בסיסמאות יכול להתבסס גם על הבלטה של אינפורמציה עובדתית, הסותרת מסרים הקיימים בסיסמאות, כפי שנעשה בחלק מהמאמרים הפובליציסטיים בעיתונות הכתובה. בכל מקרה, צריך לקחת בחשבון שבמערכת בחירות כל-כך ארוכה הזיכרון הטרי של הסיסמאות יכול לגבור על זיכרון היסטורי של עובדות. זו, אולי, הסיבה ששתי המפלגות הגדולות משלמות סכומי כסף גבוהים כל-כך לאנשי פרסום ושיווק. אלה אמורים לעגן עבורם "מציאויות" שיהיו נוחות להם כדי לזכות בבחירות. הם אמורים להחדיר לתקשורת "אמיתות לכאורה", "אמיתות למחצה" ואף "פסבדו אמיתות", הכל כדי לסייע למעסיק שלהם לנצח בבחירות. שאול שנהב הוא דוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ומרכז פרויקט המתמחים בוועדות הכנסת של המכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 19, מרץ 1999

ראו את הצביעות: ההצדקה לנוכחות שלנו בישראל היא כי זו אדמה קדושה - ועדיין, שוב ושוב נזנחים שיקולים סביבתיים בעת בנייה חדשה על גביה. שוב ושוב נמכרים הנכסים הכי יקרים ויפים שלה לטובת בצע כסף, כשאין ולא תהיה דרך חזרה.

| טור אורח: מטר ולך | הסכנה הכי גדולה לארץ שלנו איננה טרור.האמת העגומה, המצערת, היא שממשלת ישראל ממיטה הרס על האדמה עליה אנו דורכים יותר מכל אחד אחר. אנו מחוללים נזק סביבתי וגורמים לנזקים שלא ניתן יהיה לבטל, בשעה שאנו מדברים גבוהה-גבוהה על ארץ הקודש. ראו את הצביעות: ההצדקה לנוכחות שלנו בישראל היא כי זו אדמה קדושה – ועדיין, שוב ושוב נזנחים שיקולים סביבתיים בעת בנייה חדשה על גביה. שוב ושוב נמכרים הנכסים הכי יקרים ויפים שלה לטובת בצע כסף, כשאין ולא תהיה דרך חזרה. שום הסכם שלום או חיסול ממוקד לא יוכלו לתקן רטרואקטיבית נזק סביבתי. הדורות הבאים לא יבינו על איזו "ארץ ישראל היפה" אנחנו מדברים. ומה שהכי לא מובן הוא: איפה מפלגת הבית היהודי בכל הסיפור הזה? הציונות הדתית הרי פועלת לקדם את מדיניותה תחת הטיעון של "אדמת אבותינו". אז מדוע השמירה על הסביבה בתחתית סדר העדיפויות שלה? הבית היהודי ושותפיה לקואליציה לא עושים מספיק למען האדמה שאנחנו מקריבים את ילדינו למענה, מתים ונלחמים למענה כבר מאה שנה. המפלגה הזו יושבת בשקט בשעה שהורסים את הארץ המובטחת ומוכרים את משאביה בנזיד עדשים. דוגמאות? נתחיל מלמטה, מהמקום הנמוך בעולם. איך ייתכן שים המלח לא מוכרז כשמורת טבע? הפלא העולמי הזה מוטל להפקר של שאיבת מלח מצד אחד, וחסימת זרימת המים מהירדן מהצד שני. ההליך הזה מייבש את מורדות המקום בו הביטה אשת לוט לאחור, ויוצר בולענים – סמל פיוטי לשחיתות העצומה שמתרחשת סביבו, שכשמם כן הם: האדמה פוערת את פיה ולוקחת איתה את מי שעליה. נעבור לעמק האלה ופצלי השמן: ממשלת ישראל שאפה להפוך את מקום מלחמתם של דוד וגוליית לאתר שאיבת שמן מהאדמה עבור חברת "נובל אנרגי". אילולא מאבק סביבתי של תושבים ופעילים, המהלך כנראה היה יוצא לפועל ושורף את הצמחיה ובעלי החיים ופולט רעלים שהיו חונקים גם את בני האדם. וכמו בים המלח, גם הפגיעה בים התיכון במסגרת מתווה הגז, מתובלת באינטרסים כספיים אדירים. הנזק שייגרם לרצועת החוף של הארץ המובטחת במידה והאסדות ימוקמו כפי שהממשלה מקדמת, קילומטרים בודדים מהחוף, עלול להיות בקנה מידה עצום יותר מכל איום איראני. אלו רק כמה דוגמאות מני רבות. כולנו יודעים שהממשלה העלימה עין מזיהום נחל אשלים. כולנו רואים את הבנייה המסיבית במעטפות הירוקות של ערי ישראל ובשומרון. הרשימה ממשיכה לאין קץ.עבור אנשים שטוענים כי הם אוהבים את הארץ, המאבק הירוק חייב להיות לכל הפחות בשלישיה הפותחת של סוגיות המפתח. אבל הוא לא. אף אחד לא נלחם על התיק להגנת הסביבה ומעולם לא שמענו לא את נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אריאל או כל שר אחר יוצא למאבק אמיתי למען הארץ שלנו שהם כה אוהבים לקדש. בבית היהודי סירבו להגיב. גם יו"ר המפלגה נפתלי בנט סירב להגיב. הכותבת היא מורה ובמאית תיאטרון, פעילה סביבתית וחברתית. עריכה: תומר אביטל

תשובת הכנסת לבג"ץ הבהירה כי אין כל פיקוח ממשי של ועדת האתיקה על המימון החיצוני לטיסות חברי הכנסת • בפועל - לח"כים אין תמריץ להקים את הוועדה • עו"ד הידי נגב מהתנועה לאיכות השלטון: "הכנסת מכשירה המשך מצב לא חוקי הפוגע בטוהר המידות"

ח"כ מירי רגב (ליכוד) טסה לחמישה ימים לצרפת על חשבון הקרן הקיימת לישראל בדצמבר האחרון; גם הסוכנות היהודית הטיסה שורה של חברי כנסת למשלחת של חמישה ימים בחודש נובמבר, גם היא לצרפת; בחב"ד הטיסו את יו"ר ש"ס אריה דרעי לארבעה ימים בשוויץ. האם המימון החיצוני של כל הטיסות האלה ראוי וחוקי? טכנית, לפי הקריטריונים היבשים – כן. אבל אין מי שיעסוק בכך באופן מהותי. בטרם נגולל את הפרשייה המשפטית, נזכיר כי טיסות על חשבון גורמים חיצוניים עלולות לקיים מערכת יחסים בעייתית בין נבחרי הציבור לבין אותם גורמים. בזמן שהקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית משלמות אלפי שקלים לטובת נסיעת חברי הכנסת – אנו מצפים מהם גם לפקח על הגופים הללו ללא כל "חוב" כלפיהם בדמות טיסה מפנקת. לא כל טיסה עלולה לקיים מערכת יחסים בעייתית כמו זו – לשם כך אמורה הייתה ועדת האתיקה לבחון כל מקרה. אך כפי שתראו מיד – גם כשהוועדה תקום, אף אחד לא מבטיח לנו שהיא תעמוד בגאון על המשמר. תקציר הפרקים הקודמים: סה"כ טסו חברי הכנסת יותר מ-33 פעמים עד סוף חודש דצמבר, ללא אישור מוועדת האתיקה. זו ועדה שלא קיימת מאז דצמבר 2018 (למעט תקופה קצרה בכנסת ה-23). בינתיים מי שמאשר לחברי הכנסת את הטיסות הוא הייעוץ המשפטי של הכנסת. על כך הגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה לבג"ץ, בטענה שהייעוץ המשפטי של הכנסת פועל בחוסר סמכות ועליו לחדול מאישור הטיסות. במענה של הכנסת לבג"ץ היא טוענת שהייעוץ המשפטי לא באמת מאשר את הטיסות ואלו יאושרו בדיעבד לאחר שתוקם הוועדה. "בניגוד לנטען בעתירה, הייעוץ המשפטי לכנסת לא מאשר לחברי כנסת לנסוע לחו"ל במימון חיצוני", נכתב בתשובה. "אין חולק כי על פי כללי האתיקה, אישור שכזה יכול להינתן רק על ידי ועדת האתיקה של הכנסת". עוד נכתב שם כי לאחר שתוקם ועדת האתיקה היא תוכל להחליט בדיעבד כי המימון המבוקש מנוגד לכללי האתיקה. נזכיר כאן שני פרטים: הראשון, שהטיסה הראשונה של ח"כ מיכאל ביטון מכחול לבן למשל הייתה בחודש יוני 2021. השני הוא שבכנסת ה-21 לא הוקמה כלל ועדת אתיקה, כך שהבקשות לא אושרו גם בדיעבד. בנוסף, במענה של הייעוץ המשפטי אין כל התייחסות לשאלה מה תוכל הוועדה לעשות בעניין כשתקום סוף סוף – האם הח"כים יידרשו לממן בעצמם את הטיסות בדיעבד? זה לא נשמע תסריט סביר. טענה נוספת של הייעוץ המשפטי טומנת בחובה הבנה חשובה. "הבדיקה שמתבצעת על ידי הייעוץ המשפטי היא במידה רבה טכנית, ובהמשך לכך שיקול הדעת המופעל על ידי הוועדה (ועדת האתיקה, ע.ב) מצומצם יחסית". כלומר – ועדת האתיקה מתפקדת למעשה כחותמת גומי לאישור טיסות הח"כים – אחרי שהייעוץ המשפטי מאשר אותן "טכנית". וכך, בפועל, מה שאולי יכול היה להיות החרב המתהפכת מעל ראשם של חברי הכנסת כדי להקים את ועדת האתיקה – הסכנה שלא יוכלו לטוס לחו"ל במימון חיצוני – הוסר. וכך הח"כים אוחזים את המקל בשני קצותיו: נהנים מאישור אוטומטי לטיסות במימון זר ולא נדרשים לתת דין וחשבון על עבירות בתחום האתיקה. "תגובת הכנסת לבג"ץ מכשירה המשך מצב לא חוקי הפוגע בטוהר המידות של חברי הכנסת", אומר ל"שקוף" עו"ד הידי נגב, מנהל מחלקת מדיניות וחקיקה בתנועה לאיכות השלטון שהגישה את העתירה. "במקום לאסור על מימון פרטי וחיצוני להוצאות הנסיעות לחו"ל של חברי הכנסת – מה שמהווה מתנה אסורה לפי כל חוק – הייעוץ המשפטי לכנסת מודיע כעת לבג"ץ שהוא ימשיך לאפשר את הפרת הדין. אנחנו מקווים שבית המשפט העליון יקבע דיון מהיר בעתירה, ויודיע לכנסת כי יש לעצור ולבטל באופן מיידי את כל טיסות חברי הכנסת במימון חיצוני, שניתנו ללא אישור ועדת האתיקה".

מנכ"ל nrg התראיין ל"דה-מרקר", ציטט ממצאים של סקר חיובי, וזרק את הנתון הבא: ל-nrg גולשים כ-2 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש. אלא מה, לפי הסקר שהוא מצטט, אין מצב שאלה הנתונים

nrg הוא אתר שנכשל כמעט על-פי כל פרמטר שהוגדר מראש על-ידי מייסדיו ועל-ידי מו"ל "מעריב" עופר נמרודי. כעת מסתבר שגם המודל שנבחר עבורו – מערכת עיתונאית נפרדת ממערכת העיתון – מתרסק. בראיון שהעניק יוסי גולד, המנכ"ל הנכנס של האתר, למעיין כהן מ"דה-מרקר", הוא מספר על פיטוריהם של 24 עובדים בעקבות החיבור בין מערכת הפרינט למערכת האונליין. "במקום להחזיק כתב פוליטי לאתר, שיתחרה עם הכתב בעיתון, יותר אפקטיבי להחזיק כתב אחד שיכתוב לשתי הפלטפורמות", הוא אמר. כנראה שהאפקטיביות הזו היתה חבויה מאנשי "מעריב" בעת השקת האתר. כהן מספרת שגולד חושב פעמיים ושלוש לפני כל מלה שהוא אומר. איש מדוד. אם להתייחס לאבחנה הזו ברצינות, הרי שהראיון מעלה סוגיה בלתי פתורה סביב השאלה כמה גולשים נוהגים לגלוש לאתר nrg. גולד אומר לכהן: "nrg הוא אתר עם חשיפה גבוהה. הוא נמצא בעשירייה הפותחת של סקר TIM, והוא אפילו עלה בסקר האחרון, ואנחנו בטוחים שהוא יעלה עוד". הצצה בסקר TIM, שפורסם בראשית השבוע, מגלה כי nrg מדורג במקום השישי ברשימת האתרים הנצפים בישראל, עם 25.9% חשיפה במאי 2008 לעומת 23.6% במרץ 2008. אכן, עלייה מרשימה. חבל שגולד לא ציין שחודש קודם לכן, בפברואר 2008, נהנה האתר מ-26.3% חשיפה, ובינואר מ-28% חשיפה. למעשה, ביחס לינואר השנה, איבד nrg יותר מ-70 אלף גולשים. אגב, גם Ynet, וואלה, נענע10 ויוטיוב איבדו עשרות אלפי גולשים בתקופה הזו. אז כמה גולשים מגיעים כיום ל-nrg? גולד, זה ש"חושב פעמיים ושלוש לפני כל מלה שהוא אומר", מצהיר כי ל-nrg גולשים "קרוב ל-2 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש". זה ממש מרשים. יש רק בעיה אחת. על פי סקר TIM, זה שגולד משתמש בו כדי להראות את העלייה של nrg, ישנם כ-4 מיליון גולשי אינטרנט בישראל. nrg נהנה מ-25.9% חשיפה במאי השנה, או 908 אלף גולשים ייחודיים בשבוע. לאן נעלמו קרוב למיליון ו-92 אלף גולשים? אין לדעת. כהן אינה מעמתת את מנכ"ל האתר עם הנתונים ועם הסתירה שבדבריו. למה לריב עם המרואיין? יש להדגיש: גולד מדבר על גולשים ייחודיים בחודש, בעוד שסקר TIM מדבר על גולשים ייחודיים בשבוע. ועדיין, גם אם יש פער בין מספר הגולשים הקבועים בשבוע למספר הגולשים הקבועים בחודש, קשה להאמין, שלא לומר אין מצב, שהוא יתבטא ביותר ממיליון גולשים, כך שבחודש נתון יגלשו לאתר יותר מפי שניים גולשים ייחודיים מאשר בשבוע נתון. סקר TIM הוא לא סקר נטול בעיות, ובראשן העובדה שהוא כלל אינו מיועד למדוד רייטינג. מטרתו היא למדוד "שיעורי חשיפה", אך בהעדר מערכת רייטינג, הוא המדד האמין היחיד שמקובל על כל שחקניות האינטרנט בשוק. אין פלא שגולד משתמש בו. אלא שהשימוש שגולד עושה בו הוא סלקטיבי. כל-כך סלקטיבי עד שהקורא שמכיר את הנתונים צריך להחליט אחת משתיים: או שהסקר אמין ואז nrg ממוקם במקום השישי ברשימת האתרים הפופולריים בישראל, אך גלשו אליו רק 908 אלף גולשים, או שהסקר לא שווה דבר ואז לא ברור מה מקומו של nrg בטבלה, אבל בטוח שגולשים אליו "קרוב ל-2 מיליון גולשים ייחודיים בחודש", כלומר כל גולש שני בישראל. ייאמר לזכותו של גולד שהפרחת נתונים היתה מאז ומתמיד הרעה החולה של האינטרנט בישראל, וכל עוד אין מערכת רייטינג מקובלת, אין סיבה שהוא לא יצטרף לחגיגה. ללא קשר, לאתר "העין השביעית" גולשים קרוב למיליון גולשים ייחודיים בחודש.

החדשות הטובות עבור העיתונים הן שמכשירים כמו אייפאד נותנים להם הזדמנות לבנות מחדש את המוצר ואת המודל העסקי. החדשות הרעות הן ששינוי קיצוני כזה חייב להפיל גם חללים

מאז יום רביעי האחרון, שבו הוצג בארה"ב האייפאד (iPad), מחשב הלוח החדש של חברת אפל, התמלאה הרשת באינספור דיונים על חשיבות המכשיר ומידת האטרקטיביות שלו. אמנם יש המתלהבים מהפלא, אך יש גם מי שמציינים את חסרונותיו, והם כלל לא מעטים. זירה מעניינת במיוחד של דיונים עוסקת בשאלה, "האם האייפאד יציל את העיתונים". אל הקלחת הזו קפץ, באופן נדיר למדי, מאמר המערכת של "הארץ", שהכריז על "עידן חדש בקריאה" וקבע ש"על רקע המהפכה המתקרבת בהרגלי הקריאה, המאבקים הפוליטיים המתנהלים בישראל על הצלת שוק הספרים והעיתונות המודפסת נראים כקרבות מאסף של טכנולוגיה ישנה, שתפנה את מקומה בקרוב לתרבות צריכה שונה בערוצי הפצה חדשים". הטענה שלפיה העיתונים מנהלים "קרב מאסף על טכנולוגיה ישנה" עושה הנחה גדולה למציאות מורכבת בהרבה. העיתונים אינם נלחמים על שימור טכנולוגיה ישנה, כלומר על הנייר המודפס, אלא על עצם הרלבנטיות שלהם כעסק חי שיש לו ביקוש. כאשר "מעריב" נלחם ב"ישראל היום" הוא לא נלחם כדי לשמור על העיתון המודפס שלו, אלא נלחם במודל כלכלי מתחרה שמציע עיתון מודפס בחינם. השאלה היכן יקראו ויקנו הצרכנים את "מעריב", אם באייפאד למיניהם או בעיתון מודפס שנרכש בקיוסק השכונתי, משנית לשאלה אם הם יקנו את "מעריב" בכלל. הבעיה של "מעריב", ושל שאר העיתונים, אינה כרוכה בפורמט האנלוגי, המתיישן והבעייתי הנקרא "נייר", אלא סביב עצם הרצון, או חוסר הרצון, של הקוראים להמשיך לשלם עבור המוצר שנקרא "עיתון". יותר ויותר צרכנים הגיעו למסקנה שהם יכולים להסתדר בלעדיו. הם מקבלים את החדשות שלהם, ללא תשלום, באמצעות המוני אתרי אינטרנט, חלקם אתרים של עיתונים מודפסים. לא לחינם הודיע באחרונה ה"ניו-יורק טיימס" שהחל משנת 2011 יתחיל לגבות כסף עבור גישה לכתבות המתפרסמות באתר האינטרנט שלו. הוא הבין שהבעיה שלו כפולה: לשכנע את הקוראים שהם עדיין צריכים לקרוא את ה"ניו-יורק טיימס" כדי לדעת מה מתרחש בעולם, ואז לשכנע אותם שהם צריכים לשלם על כך. תשובה שלילית על השאלה הראשונה (האם אתה זקוק לעיתון?) מובילה ממילא לתשובה שלילית על השאלה השנייה (האם אתה מוכן לשלם על העיתון?). האייפד לא ישנה את התשובות לשאלות האלו באופן מהותי. גם לא נראה שהוא יצמצם את הגישה החופשית לתוכן איכותי שנמצא באופן חופשי באינטרנט, צמצום שהוא תנאי חשוב לכך שאנשים ישקלו לשלם כסף בעבור תוכן כלשהו. לכן, לכשעצמו, האייפאד לא יכול להציל אף עיתון. ובכל זאת, מאמר המערכת של "הארץ" מסיים בהצהרה מעניינת: "שום שתדלנות בכנסת לא תשחרר את העיתונים והוצאות הספרים מהתמודדות עם האתגר הטכנולוגי החדש". בתוך ההצהרה הזו טמונות החדשות הטובות והרעות גם יחד לעיתונות המודפסת. החדשות הטובות הן שהאייפאדים למיניהם אכן מהווים "הזדמנות שנייה", כפי שניסח "הארץ", לעיתונים, הזדמנות להיות פעם נוספת רלבנטיים, שכן מחשבי הלוח ייאלצו את העיתונים לבחון מחדש את כל הנחות המוצא שלהם, את כל מה שהם יודעים על עסקי העיתונות: מהמודל העסקי ועד ערוץ ההפצה. כך, לדוגמה, המכשירים האלו דוחפים לפתח מודלים עסקיים חדשים המבוססים על צריכה דיגיטלית ששונה מצריכה אנלוגית, לדוגמה תשלום עבור כתבה אחת, תשלום עבור מדור מסוים וכן הלאה (חשבו על ההבדל בין העולם הישן בו היינו חייבים לקנות את התקליט כולו גם אם התעניינו בשיר אחד, לעומת שירותים דיגיטליים המאפשרים לרכוש שיר אחד תמורת סכום נמוך). אלו חדשות מצוינות עבור תעשייה שמוכנה לקפוץ על כל מודל פיננסי שיאושש אותה אחרי העשור הקשה בתולדותיה. נוסף לכך, המכשירים האלקטרוניים מקפלים בתוכם הבטחה: לבנות חוויית קריאה מסוג חדש. מכשירים דוגמת האייפאד של אפל מסוגלים לא רק להציג טקסט ותמונה, אלא גם משלבים בתוכם את האפשרויות החדשות שמציע העולם הדיגיטלי: חיפוש, קישורים לאינטרנט, ממשק אינטואיטיבי ושילוב של קול ווידיאו. המשמעות מהממת: הדרך שבה האנושות התרגלה לקרוא עיתונים מאז סוף המאה ה-18 עשויה להשתנות באופן דרמטי. האתגר הזה הוא שעשוי להציל את העיתונים, שכן הוא יחייב אותם לנסח באופן שונה את המוצר שלהם, את הדרך לייצר אותו , לארוז אותו ולצרוך אותו. הוא יחייב אותם לחשוב בצורה עשירה ותלת-ממדית (טקסט, קול ווידיאו), לעומת הדרך החד-ממדית שבה הציגו חדשות עד כה. זו אינה הפעם הראשונה שטכנולוגיה חדשה מובילה למהפכה בתעשייה ותיקה. תהליך מעין זה הוצג לראשונה כבר במאה ה-19 על-ידי בן למשפחה של יהודים מגרמניה שהתנצרה. קראו לו קארל מרקס, והוא הראה כיצד שינוי באמצעי הייצור שמונע על-ידי פיתוחים טכנולוגיים מוביל לשינוי בדפוסי העבודה, בהייררכיות ארגוניות, ובסופו של דבר, לשינוי חברתי כולל. אם כבר העזנו להזכיר את השם המפורש, כדאי לזכור שמרקס הציג גם את החדשות הרעות. בתהליך מעין זה, המונע על-ידי שינוי קיצוני באמצעי היצור, יש לא מעט קורבנות. ראו לדוגמה מה קרה למקצוע צלם העיתונות בעידן שבו כל כתב מצויד בטלפון הסלולרי ובו מצלמה 8 מגה-פיקסל. זאת ועוד, שינויים טכנולוגיים אכן מייצרים הזדמנויות, אך טומנים בחובם גם לא מעט סכנות. אם אכן השינוי יתרחש, יגלו העיתונים שמי שלא יצליח לבצע את הזינוק מעולם הדפוס לעולם הדיגיטלי, מי שלא יצליח להגיש עיתון מסוג חדש המתאים עצמו לפורמט החדש ולצרכן החדש, יהפוך במהירות מסחררת לבלתי רלבנטי בדיוק כמו המפעלים במאה ה-19 שנותרו מאחור בשעה שמפעלים המבוססים על מכונות אריגה חדשות השתלטו על אירופה. השורה התחתונה, אם כן, היא שגם אם התחזיות הוורודות ביותר בנוגע לאייפאד ודומיו יתממשו, צרותיהם של העיתונים לא נגמרו: הם רק שינו צורה והפכו לצרות אחרות, מעניינות יותר.

ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מוותרים על אירופה | ולא מכריזים על שביתת נשק | ב"כלכליסט" מוצאים דפים לבנים בדו"ח כספי

כדאי לקרוא את הכתבה הקצרצרה של אבי בר-אלי, "בדרך לראשות הממשלה, קופצים לחסן בנמל", המתפרסמת היום בדף הפותח של "דה-מרקר". הכותרות הראשיות של העיתונים עוסקות בתפיסתו של מהדי נמוש, צעיר מוסלמי בעל אזרחות צרפתית, החשוד ברצח ארבעה במוזיאון היהודי בבריסל בשבוע שעבר. בתיקו של נמוש נמצא הנשק שבאמצעותו התבצע הרצח וקלטות שבהן הוא מתפאר בביצועו, מדווחים העיתונים על-פי סוכנויות הידיעות הזרות. בכמה מהעיתונים מרחיבים מעט בנוגע לדמותו של הרוצח לכאורה, בן 29, עבריין מורשע ואלים ובן ל"משפחה לא מתפקדת". בשבוע שעבר ציינתי כאן כי על אף שהרקע לרצח אינו ברור ומוחלט, רוב העיתונים בחרו לקבוע כי מדובר בפיגוע טרור אסלאמי. כעת מתברר כי הצדק היה עימם, וכי האפשרות שהעלה אמיר אורן ב"הארץ", ולפיה מדובר בחיסול על רקע מאבקי ביון, כנראה אינה נכונה. "חרושת שמועות [...] ללא כל מידע נוסף שתמך באפשרות זאת", מכנה היום ב"הארץ" אנשיל פפר את הפרסום בעיתונו בשבוע שעבר. גם עמוס הראל חובט בעדינות באורן ובעורכים של שניהם. "לא היה בסיס להשערות", קובע יוסי מלמן ב"מעריב". נמוש "עבר תהליך של רדיקליזציה אסלאמיסטית לפני כשנה, בעת שהותו בסוריה, שאליה הגיע כדי להילחם בשורות ארגון מורדים גיהאדיסטי", כותב מלמן. "המקרה שלו מדאיג את ממשלות המערב ומצטרף לדיווח לפני כמה ימים על צעיר אמריקאי שהיה למחבל מתאבד בסוריה". לא רק את ממשלות המערב – גם את עיתונאי ישראל. בכל העיתונים, למעט "הארץ", נצבעים הדיווחים על מעצרו של המחבל המוסלמי בקביעות קודרות כלליות על אירופה האנטישמית והמוסלמים שונאי היהודים שמתגוררים בה. דוגמה אופיינית למגמה זו היא הטור "הסוס הטרויאני שמכה את אירופה מבפנים" של בועז ביסמוט בכפולה הפותחת של "ישראל היום", המספק את הסחורה הרגילה של ניתוח החלטי ודטרמיניסטי, נטול היסוסים או הסתייגויות. "החיים עדיין נוחים בבועה, עוד לא ממש מפחיד לדבר עברית ברחוב ומפתה לחשוב ששוב זה לא יקרה. אבל העננים השחורים כבר מרחפים מעל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" ובה ארבעה קטעים של עיתונאים ישראלים המתגוררים באירופה. לעומת הפסימיות ההחלטית של הכותרת, עדי פורת כותבת מבודפשט כי בהונגריה מפחיד להיות צועני – לא יהודי, יניב חלילי טוען כי בבריטניה אין שנאת זרים אלא משבר זהות, וליאור זילברשטיין כותבת כי התמורות הפוליטיות בצרפת באות על רקע המשבר הכלכלי ולא גזענות או אנטישמיות. רק אלדד בק הכותב מגרמניה טוען כי "האידיאולוגיה הנאצית נפוצה לא רק בקרב קבוצות שוליים בחברה הגרמנית. היא חדרה לזרם המרכזי". הכתבים ב"הארץ" אינם היסטוריונים, סוציולוגים ופסיכולוגים מדופלמים כמו פרופ בועז ביסמוט, וגם אינם מומחים בחיבור כותרות כמו העורכים ב"ידיעות אחרונות", ולכן מתמקדים רק בדיווח על ההקשר הברור של הרצח הגזעני – הנסיונות של ממשלות אירופה להתמודד עם צעירים מוסלמים החוזרים משדה הקרב בסוריה חמושים בניסיון צבאי ואידיאולוגיה פנאטית (עמוס הראל). עיתוני הכלכלה מציעים כותרות ראשיות מעניינות – לבד מ"גלובס", המכוון, כנראה, לקהל יעד מקצועי זה או אחר עם הכותרת "היסטוריה באירופה: הבנק המרכזי צפוי לעבור השבוע לריבית שלילית", הלקוחה מה"פייננשל טיימס" ("במטרה לעודד בנקים לתת הלוואות לעסקים קטנים"). ב"כלכליסט" כותבים יניב רחימי וליאור גוטמן על "המקור הסמוי של נמל אשדוד לייצור רווחים" ומדגימים את ההישגים העיתונאיים המצפים להיקטף מתוככי דו"חות כלכליים. "דו"חות נמל אשדוד מעלים ש-54% מהרווח לפני מס בשלוש השנים האחרונות נבעו מהכנסות מימון. הנמל הפקיד לקופה ייעודית לכיסוי התחייבויות לעובדים כספים בשיעור גבוה כמעט פי 2 מההתחייבויות עצמן – ורשם את הרווחים שנוצרו כהכנסות מימון", נכתב בכותרת המשנה, המוסיפה: "12 עמודים מתוך הדו"ח הכספי האחרון הוקדשו לביאור הנושא – אך נותרו ריקים ולבנים". כיצד קורה שדפים מתוך דו"ח כספי של חברה ממשלתית נותרים ריקים ולבנים? ב"כלכליסט" לא מסבירים – כנראה כי אין לכך הסבר. מדובר אפילו בפרקטיקה מקובלת: בדואר ישראל, כותבים רחימי וגוטמן, נוהגים פשוט להשחיר דפים ובהם מידע שאינו נוח. "הגיעה העת שרשות החברות הממשלתיות [...] תטיל את מרותה על החברות שתחת אחריותה, ותחייב אותן לפרסם את כל המידע שנמצא בדו"חות הכספיים – בלי לאפשר לאיזשהו גורם בעל אינטרס להסתיר מידע שלא נוח לו שייחשף", הם כותבים. "הונם של 500 העשירים ביותר בישראל גדל ב-18% בתוך שנה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", שהעורך המייסד שלו חרט על דגלו בשנים האחרונות את "המלחמה בריכוזיות". "האווירה הציבורית כלפי עשירים נעשית ביקורתית יותר", נכתב אולי בקריצה עצמית בכותרת המשנה, "אבל הם ממשיכים להתעשר, ובקצב מהיר יותר מבעבר. ההון הכולל בדירוג 500 העשירים של מגזין דה-מרקר יותר מהוכפל מאז 2009. האי-שוויון גדל אפילו בקרב העשירים: עלייה מהירה במיוחד בהונם של המיליארדרים ברשימה". "העשירים בלחץ – או כך לפחות הם משדרים, מספרים, מתלוננים ומדווחים", פותח איתן אבריאל. "בארה"ב, השנה החולפת היתה שנת המיליארדרים הבוכים: שורה של מיליארדרים הביעו את סלידתם מהרעיונות על הטלת מסים על בעלי הון ומהביקורת החברתית כלפיהם. התלונות שלהם – והקרירות בה התקבלו בקרב חוגים גדלים והולכים – מסמנות שינוי כיוון ביחס כלפי עשירים. כיום רבים שואלים אם המצב שבו קבוצה קטנה מרכזת חלק כה גדול מהעושר הוא מחויב המציאות, ואם הוא בריא לחברה ולכלכלה". ב"ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", עיתון שבאופן מסורתי פונה לעשירונים התחתונים ומחובר לאלפיון העליון, מעדיף הפרשן הכלכלי של המוסף סבר פלוצקר להסיט את המבט מאי-השוויון ולהתמקד בעניים. גם אם זו עמדה עיתונאית הנגזרת מאילוצים פסולים, היא כמובן מבורכת בפני עצמה. "הוועדה תמליץ, הממשלה תתעלם", נכתב בכותרת הראשית של המוסף. "ועדת אלאלוף עובדת כבר חודשים על המלצות למלחמה בעוני, אבל כשהתברר שחבריה תומכים בהעלאת קצבאות ובהוספת תקציבים, הבהירו להם: אין שום סיכוי שההמלצות יאושרו", נכתב בכותרת המשנה המפנה לדיווח של פלוצקר. "שאלות רבות עולות מהמסכת ההולכת ונחשפת של היחסים העכורים בין המרצים לבין הנהלת האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל, שבראשה עומדות הנשיאה פרופ אווה אילוז והמשנה לנשיאה לעניינים אקדמיים, ד"ר טל בן-צבי", פותחת שני ליטמן את כתבת השער של "גלריה". "האם רק חילוקי דעות אקדמיים או ניהוליים הם שעומדים בבסיס המחלוקת, שפרצה אמנם ביתר שאת בשבוע שעבר, אך היא מבעבעת מתחת לפני השטח כבר לא מעט חודשים? או שאולי גם התנהלות אישית, פערים אידיאולוגיים ואף פוליטיקה של זהויות מגדריות?". כותרת הכפולה הפותחת של "כלכליסט" היא "החשש לעתידה של תנובה: הגרסה הבריטית". "ברייט-פוד הסינית קנתה את יצרנית דגני הבוקר הבריטית וייטביקס לפני שנתיים, כדי להתרחב גם לשוק הסיני. אלא שהמוצרים רחוקים מחדירה לשוק בסין והחברה מתכננת קיצוצים בשכר העובדים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה, של יואב בורנשטיין. "שנת השמיטה תעלה למדינה 100 מיליון שקל", נכתב בכותרת לכתבה של אורה קורן ב"דה-מרקר", המצטטת "בכיר במשרד החקלאות הטוען כי "זהו פתח להעברת מיליונים למקורבים" בכספי פיצויים לחקלאים. "דחייה נוספת בסגירה של מכירת סטימצקי", נכתב בכותרת דיווח של נורית קדוש ב"כלכליסט". "בעלי כתר, קרביץ ומרקסטון שוב לא עמדו במועד שקבעו לסגירת העסקה. הערכות בסביבת הממונה על ההגבלים שהמכירה לא תאושר". "כתר וקרביץ לא ייקחו על עצמן את חובות סטימצקי", נכתב בכותרת דיווח של עדי דברת-מזריץ ב"דה-מרקר". "בין הצדדים עדיין יש מחלוקת בנוגע לסכום רכישת פעילות הרשת והבונוס שתקבל המנכ"לית איריס בראל". יהודה שרוני, העיתונאי הכלכלי הבכיר בתקופה המושחתת של "מעריב" תחת נוחי דנקנר, כותב היום ב"מעריב" של אלי עזור נגד פיזור השליטה בחברות ציבוריות. נכון, מדובר במודל מקובל בעולם, שיש לו יתרונות ויש לו חסרונות, יש לו גם נימוקים. לקרוא ולגחך: גרעין שליטה מופרט פירושו ויתור על המבוגר האחראי (כלומר: בלי הדנקנרים והבן-דובים והחבסים והזיסרים), ויתור על נטילת סיכונים (וזה כנראה מסוכן), וכמובן – ויתור על בעל-הבית הוא "ויתור על הכיס העמוק" ש"יזרים את הכסף החסר" (כמו שעשו דנקנר, בן-דוב וכו). וחוץ מזה, הפרטת השליטה בחברות ציבוריות תקשה על בעלי הון ויורשיהם למצוא קונה לנכסיהם (כן, הוא באמת כתב את זה), וזו צרה צרורה! "[...] איך שלא יהיה, ואצל הפלסטינים לעולם אין לדעת מה האמת, חזר והזהיר אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו את מדינות העולם לבל יכירו [...]" (מאמר המערכת של "המבשר", עמ 2). "אומרים עליו על נתניהו שהוא אינו עקבי. האמת היא שהוא עקבי לחלוטין. עקבי במדיניות הזיגזג שאותה לעולם הוא לא זונח" (טור הפרשנות "מבשר ואומר" של בנימין ליפקין, "המבשר", עמ 2). "גלובליסט", מוסף "כלכליסט" לשבועות, מבטיח "סיפורים מרתקים מהעיתונים המובילים בעולם", מהמגזין "ניו-יורק", ה"ניו-סטייטמן", "מוזאייק", "ויירד" וסוכנות רויטרס. אתמול הצביע כאן אורן פרסיקו על הפוגה (בת יום) בקמפיין נגד חוק "ישראל היום", שבחינמון מפקיעים עבורו מדי יום את דפי העיתון, ובמקביל על מה שהיה יכול להיראות כמחוות פיוס ב"ידיעות אחרונות" כלפי עילת הקיום של החינמון, בני הזוג נתניהו. היום מספק "ישראל היום" את התשובה לשאלה אם מדובר בשביתת נשק: "לא". "בנט, האח שנלחם למען נוני מוזס" היא הכותרת השנייה בגודלה על שער החינמון. "בסוף-השבוע סיפק שר הכלכלה הסברים תמוהים לתמיכתו בחוק נגד ישראל היום. בין השאר טען כי בגללנו נסגר מעריב (לא נכון) ובגללנו נסגר מקור ראשון (לא נכון). אז מה ההסבר? אולי צירופו למועדון ה-VIP של מו"ל ידיעות אחרונות, ארנון מוזס", נכתב בכותרת המשנה העילגת כרגיל, המפנה לדיווח של כתבת "ישראל היום" לענייני הקמפיין של "ישראל היום", מירי עדן. אכן, הקביעה כי "ישראל היום" הביא לסגירתו של "מעריב" קשה להוכחה, אם זו בכלל אפשרית, אולם לחינמון שמאחוריו טייקון בעל כיסים כמעט בלתי מוגבלים היתה בהחלט השפעה הרסנית על שוק העיתונות בישראל. איתמר ב"ז עם הפרטים. ב"ידיעות", אגב, מתפרסם היום דיווח (לגיטימי ומוצדק בפני עצמו) על עובד נוסף של בית ראש הממשלה הטוען להתעמרות מצדה של שרה נתניהו. "קיבלתי התקף לב בגלל העבודה במעון רה"מ", נכתב בכותרת הדיווח של איתמר אייכנר. "אב בית לשעבר במעון רה"מ דורש מהביטוח הלאומי להכיר בו כנכה בשל לחצים נפשיים שספג בבית משפחת נתניהו". לידיעה מצורפת תמונה של בני הזוג נתניהו. תגובתה של "משפחת נתניהו": מדובר בקמפיין. "הרשות השנייה נגד הגונגל ברדיו האזורי: תחנות ללא מכרז ייסגרו", נכתב בכותרת דיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "רשת מכרה אייטמים – ורשת כלכלית ירדה מהאוויר", נכתב בכותרת דיווח אחר. "לטענת הרשות השנייה", נכתב בכותרת המשנה, "הזכיינית התחייבה להעניק פינות לנשיא לשכת יועצי המס. בית-ההשקעות פסגות חתם על הסכם להשתתפות בתוכנית בתשלום עוד לפני שעלתה לאוויר". הציטוט המביש של מגישת התוכנית, שרון כידן, החותם את הכותרת הוא "המערכת העיתונאית ואני עוסקים רק בתוכן". "החוק לסגירת רשות השידור כבר עבר בקריאה ראשונה, אבל היועצים שסייעו לגבש אותו בעלות של חצי מיליון שקל עדיין נחוצים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אופיר דור ב"כלכליסט". "משרד התקשורת ימשיך להעסיק את חברת הייעוץ של רם בלינקוב ועמוס לסקר תמורת עד 800 אלף שקל נוספים לשנה". "הדובר לתקשורת ברוסית של מפלגת יש-עתיד – פרשן כלכלי בערוץ 9", נכתב בכותרת דיווח של לילך ויסמן ב"גלובס". שמו של הדובר/פרשן הוא יורי לגקוב. העיתון החרדי "המודיע" מהדהד את מה שכתב כאן אתמול אורן פרסיקו על הסיקור הזעום של התנכלות לאתרי תפילה ותשמישי קדושה יהודיים בעיתונות הכללית: "זעזוע עמוק בעקבות שריפת בית-הכנסת ליד קיבוץ מגל והניסיון לפגוע בספרי התורה בפתח-תקווה", נכתב בכותרת על שער העיתון. "כלי התקשורת החילוניים מיעטו להתייחס למעשה הנפשע. רבנים: הדבר מלמד על התרחקות ממורשת ישראל ומערכי העם המקודשים ביותר". בעיתון לא דנים באפשרות כי ההתרחקות היא הדדית, ואף מרחיקים לכת וטוענים כי את "הניתוק ממורשת ישראל ומערכי העם המקודשים ביותר ממיט הממסד השלטוני על העם היושב בציון". לעומת זאת, הקביעה של מאמר המערכת של העיתון כי שריפת ספר תורה היא "טרגדיה כה קשה שאין מה שישווה לה" אינה נתפסת כניתוק מן המציאות הישראלית. ב"הארץ" מהדהדים את הקריאה שפירסם כאן אתמול אליעזר יערי, כשתהה מדוע אין מדווחים בתקשורת הישראלית על שביתת הרעב ההמונית של אסירים פלסטינים. "מתרחבת מחאת העצירים המינהליים: 125 שובתים רעב יותר מחודש, 80 אושפזו", נכתב בכותרת דיווח של גקי חורי בראש שער העיתון. דוברות שירות בתי-הסוהר התכוננה גם היא לאפשרות שהתקשורת תחדל משתיקתה בנושא. כך למשל ב"המודיע", אחד העיתונים החרדיים, הנוחים למניפולציות של גורמים רשמיים עוד יותר מהעיתונים הכלליים, כותרת הדיווח על השביתה היא "נחשפו וסוכלו 11 מקרים בהם כלואים בטחוניים תיכננו פיגועי חטיפה". כותרת דומה מופיעה גם ב"המבשר". אבל לא רק בעיתונים החרדיים: אותו מסגור מופיע גם בדיווח של רפי גרבי ב"מעריב". עוד ב"הארץ": מורן שריר כותב על "פרשת האשה שקיימה יחסי מין עם נערים בקריית-גת" כפי שסוקרה בחדשות ערוץ 2: "הידיעה של יואב אבן לא היתה סיפור חדשותי – זה היה נושא שיחה, פיתיון לטוקבקיסטים, דרך לשבור את הקרח במסיבות, משהו שיקטע את השתיקה המביכה עם נהגי מוניות. אתמול הגיעו בשורות טובות: לנערת הליווי אין איידס. מזל טוב. מה גם שמתברר שהיא בכלל לא נערת ליווי. הסיפור, שהוצג בשבוע שעבר כחשש להתפרצות מגפה בדרום ואשה שטנית שחשודה בהדבקה בזדון, התגלה כמקרה שונה לגמרי שכולל אשה אומללה וכשל של הרשויות. נגיף האיידס, מתברר, נפוץ רק בראשם הקודח של הורים מודאגים. "כשיונית לוי הציגה אתמול את הכתבה של בראנו טגניה, היא התגאתה: ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשון כאן של כתבנו יואב אבן מתברר הערב כי האשה לא נושאת את נגיף ה-HIV. מוטב היה אם לוי היתה אומרת כך: ארבעה ימים אחרי הפרסום של כתבנו יואב אבן, מתברר הערב כי אותו פרסום היה רחוק מהמציאות. לא היתה סיבה ממשית לחשוש מהדבקה המונית באיידס ובטח לא לתת לפאניקה הפרטית של כמה אנשים במה מרכזית בערוץ 2. הסיפור זכה למיקום בולט במהדורה מטעמים סנסציוניים. אנחנו מצרים על כך". ב"גלובס" מתפרסם ראיון על פני כפולת עמודים עם ישראל איינהורן, שותף במשרד הפרסום אלנבי. המראיינת, ענת ביין-לובוביץ, מחמיצה הזדמנות ולא שואלת אותו על עבודת המשרד בפרסום עצמי סמוי עבור קמפיין "ישראל היום". הכותרת לדיווח ב"ידיעות אחרונות" על חזרתו של חייל הצבא האמריקאי בו ברגדאל מהשבי האפגני, בעסקה מעוררת מחלוקת, היא "בו הביתה".

את מאבקם של אלונה בר-און ודוד דוידוביץ לרכישת הבעלות על "גלובס" צריך לבחון על רקע מה שאנחנו יודעים על השחיתות בעיתונות הישראלית

השנים האחרונות זימנו לנו מספר מלחמות סוערות על כלי תקשורת שבעליהם איבדו את השליטה בהם, ונדמה שכבר נוצקה תבנית קבועה להתנהלותן ולסיקורן: העיסוק בהידרדרות הכלכלית של בעל השליטה, משלב ההכחשה ועד לפשיטת הרגל; הפגנות העובדים על רקע החשש מסגירה, כינוס נכסים וחיפוש אחרי משקיעים, התמחרות ולבסוף מאבק משפטי. זהו הפרק שבו נמצאת המלחמה על "גלובס", אבל זו תהיה טעות להסתפק כאן בדרמת בית-משפט. אחרי פשיטת הרגל המתוקשרת של בעל השליטה אליעזר פישמן והתחקירים על חובות המיליארדים, ההתנהגות הנואלת של הבנקים והשימוש האסור בעיתון, העיסוק התקשורתי ב"גלובס" מצטמצם כעת מטבע הדברים לעיון בכתבי בית-דין ופרוטוקולים משפטיים. את העיסוק הזה צריך להרחיב. המאבק על "גלובס" חשוב יותר מטיעונים משפטיים על זכות סירוב ומניות שליטה, והעיסוק התקשורתי במאבק הזה חשוב לא פחות מהעיסוק בנסיונות ההשתלטות של ממשלת נתניהו על השידור הציבורי. משתי סיבות עיקריות. הראשונה: בסופו של המאבק עלולה לרכוש דריסת רגל בציבוריות הישראלית תרבות מיובאת אלימה ואנטי-דמוקרטית. השנייה, והחשובה יותר: העיתונות הכלכלית היא חוד החנית של התקשורת הישראלית. היא אולי נפוצה פחות מהעיתונות הכללית, האלקטרונית והמשודרת, אבל היא מציעה את המידע העיתונאי היותר מורכב ויותר חשוב ומשמשת פעמים רבות המצע שעליו מתנהל העיסוק העיתונאי בתקשורת הפופולרית יותר. אבל ראשית, חייבים להבין את הרקע שעליו מתרחש המחזה. רקע אפשרי אחד הוא זה של עיתונות ישראלית חיה ובועטת: לא פחות מתריסר מערכות חדשות פועלות מסביב לשעון בכלי התקשורת המרכזיים בישראל – שני ערוצים מסחריים, ערוץ ציבורי, שתי תחנות רדיו ציבוריות, ארבעה יומונים ושלושה עיתונים כלכליים (אולי שיא עולמי במדינה בת 8 מיליון איש) – וסביבן עיסוק קדחתני באקטואליה בתקשורת מגזרית ואתרי נישה. גופים נוספים (ערוץ 20, i24News ועוד) נלחמים בכל כוחם על הזכות להצטרף לקלחת הזו. זו תמונת מצב אחת של העיתונות הישראלית, היא משדרת מרץ וחיוניות. אבל זו תמונה טכנית בעיקרה, ולכן גם תמונה מטעה ואפילו מסולפת. אני רוצה להציע רקע אחר לדיון על מאבק השליטה ב"גלובס". זה של תקשורת חדורת אינטרסים זרים, שחיתות עיתונאית ואובדן דרך. פרשת תיק 2000 והמשא-ומתן המושחת בין בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הבכיר ביותר במדינה, לבין ארנון מוזס, המו"ל החזק ביותר במדינה, הכירה את הנרטיב הזה להמוני בית ישראל – בלב הפריים טיים, יום אחרי יום במשך יותר משבוע, באדיבות גיא פלג ומחלקת האינפוגרפיקה של חדשות ערוץ 2. מי שעוקב אחרי "העין השביעית" בשנים האחרונות לא היה זקוק לשואו המרהיב הזה כדי להכיר את הריקבון ב"ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" ובחלקים נרחבים אחרים בעיתונות הישראלית – בין היתר ב"גלובס" עצמו. תחקיר נרחב של אורן פרסיקו וגיא מרגלית שפורסם כאן ב"עין השביעית" חשף את האופן שבו "גלובס" שירת לאורך שנים את האינטרסים העסקיים של בעל השליטה, וכיצד צמרת העיתון עשתה בו כבשלה. עדויות לכך נחשפו גם בכתבות של נתי טוקר ב"דה-מרקר" ובסרטים של איתי רום בתוכנית "המקור" ושל בן שני ב"עובדה". זה הרקע המתאים לדיון על מאבק השליטה ב"גלובס": עיתונות בהתמוטטות כלכלית ומוסרית, שמי שחפצים להצטרף לשורת בעלי השליטה עליה חייבים להיות קודם כל בגדר חשודים – בניצול, בהשחתה, ברתימת הכוח האדיר של התקשורת לצורכיהם. חשודים בכך שלא באו בחיל וברעדה להיות משרתי ציבור, אלא להשתמש במנוף התקשורתי כנשק נגד מתחרים עסקיים, נגד הרגולטור, נגד הציבור. על הרקע הזה צריכים לבחון את התחרות בין האוליגרך ליורשת: מצד אחד של זירת המאבק על השליטה ב"גלובס" ניצבת בתו של המייסד, אלונה בר-און, שצצה מירכתי הספינה השוקעת של "גלובס" כדי לתבוע את הבעלות על עזבונו הרוחני של אביה, חמושה בלהט גדול וקבוצת משקיעים לא מוכרת בתחום התקשורת. מן הצד השני של הזירה מיליארדר יהודי-רוסי, דוד דוידוביץ, יליד מוסקבה ששמו נקשר לרומן אברמוביץ ולחוג הנפט של האוליגרכיה הרוסית. מיהו דוד דוידוביץ? בחוגי התקשורת בישראל הוא אינו מוכר. גם לא בחוגי העסקים, הפוליטיקה או המשפט. גם בעיתונות הבינלאומית הוא לא מככב. על הרקע של עיתונות מכורסמת כלכלית ומוסרית, האלמוניות הזו צריכה להטריד. מה אנחנו כן יודעים עליו? שאין לו ככל הידוע דבר עם ישראל (אם כי הוא דובר עברית). שהוא מה שקרוי אוליגרך. כלומר מי שעשה את הונו בקשר להתמוטטות השלטון הקומוניסטי של ברית-המועצות וההפרטה האסונית של משאביה. בדוידוביץ חייבים לחשוד. לא משום שהוא זר – הציבוריות הישראלית יכולה לצאת נשכרת מחיכוך בנציגי תרבויות זרות. אלא משום שהאינטרסים שלו אינם ידועים. בדוידוביץ צריכים לחשוד. לא משום שהוא רוסי – העלייה מרוסיה היתה ברכה עצומה למדינת ישראל – אלא משום שהוא נמנה על מסדר שחבריו חשודים בכך שעשו את הונם מניצול ציני, אכזרי, לעתים רצחני, של משאבי העם הרוסי. אני מנסה לחשוב על סיבה שבגינה ירצה איש עסקים רוסי, אוליגרך מוסקבאי, לרכוש עיתון כלכלי בישראל. האם ישתמש בעיתון כדי לקדם את עסקיו בישראל, על חשבון הציבור? לדוידוביץ אין עסקים ידועים בישראל. זו בשורה טובה לעיתונאי "גלובס". האם דוידוביץ מעוניין לבנות בישראל מקלט, על כל צרה שלא תבוא, עוגן ציבורי שיאפשר לו נחיתה רכה בארץ במקרה שכזו תידרש? אם דוידוביץ מעוניין רק ביוקרה שמביאה עימה אחזקה בעיתון, ייתכן תסריט שבו יניח לעיתון להתנהל בחופש עיתונאי, כפי שהתחייב בפני כונסי הנכסים ובית-המשפט. האם מפעמת בו תשוקה אמיתית וכנה לעיתונות כשליחות ציבורית, שבשלה יהיה מוכן לשלם את המחיר של עימות עם מוקדי הכוח של ההון והשלטון שעיתונות אמיתית תייצר? במה שנכתב על דוידוביץ בעיתונות עד כה, אין שום סימן לכך. שני אוליגרכים כבר קנו להם אחיזה בתקשורת הישראלית: לן בלווטניק הוא בעל השליטה בערוץ 10 ובערוץ הספורט, ליאוניד נבזלין הוא בעל מניות בקבוצת "הארץ". נבזלין לא מתערב בעבודה העיתונאית בכלי התקשורת שבבעלותו החלקית (אולי לכן הקים לעצמו גם עיתון בבעלותו המלאה, "ליברל"). גם בלווטניק לא התפרסם כמי שמנסה להשפיע על הסיקור בערוץ 10 (אם כי לאחרונה פירסם "דה-מרקר" על לחצים הקשורים בסיקור נתניהו). בעבר החזיק ולדימיר גוסינסקי בחלק מהבעלות על "מעריב", אז בשליטת משפחת נמרודי – מו"ל שממילא הכפיף את העיתון לצרכיו פעם אחר פעם. אבל ישנו הבדל חשוב בין השלושה האלו לבין דוידוביץ. יש אבחנות גם בין אוליגרכים: אלו שנפלטו ממעגל האוליגרכיה ואלו שנשארו בתוכו, אלו שנשארו קשורים לממשל האלים והמושחת של פוטין ואלו שנרדפים על-ידיו. גוסינסקי ונבזלין שייכים לסוג השני. בלווטניק ניצב בתווך. הוא קשור עסקית לאוליגרכיה הפוטינית, אך הוא גם אזרח אמריקאי שעשה את הונו לפני היווצרותה, ולאחרונה, בהקשר לתרומת העתק שלו לאוניברסיטת אוקספורד, אף התכחש לפוטין באופן רשמי. לעומתם, דוידוביץ מתואר בעיתונות הבינלאומית כאחד האנשים הקרובים ביותר לרומן אברמוביץ, מהאוליגרכים המקושרים ביותר לפוטין. נכון שקריאת האזהרה "פוטין פוטין" יכולה להסריח מקסנופוביה ומגזענות, אבל הפוטיניזם הוא תופעה מסוכנת מספיק בשביל להסתכן בכך. מיהי אלונה בר-און? אנשים המכירים את בר-און מעידים שמדובר בדמות חיובית, שפיה ולבה שווים, החפצה באמת ובתמים בטובת העיתון ובהסטתו לנתיב סלול של מילוי השליחות העיתונאית. "כלב שמירה עצמאי, מנגיש מידע ומקדש דמוקרטיה", כפי שתיארה היא עצמה בעבר את מה שהעיתונות הישראלית צריכה להיות (והוסיפה: "ואולי אז גם הכלכלה תחזור להיות כלי בשירות כל אזרחיה, ולא רק בשירות עשיריה"). אבל בר-און היא גם בשר מבשרו של המילייה שרדה ב"גלובס" עד כה. אצולת אנשי העסקים, עורכי-הדין ורואי החשבון הישראלית, ש"גלובס" הוא נמל הבית שלהם, שממנו יצאו גייסות להילחם ברפורמות, לרדוף רגולטורים ולהיאבק בטובת הציבור לטובת העשירים והמקושרים. בר-און היא מי שהתחנכה עסקית אצל רואה החשבון יצחק סוארי, שם אולי הזדמן לה להכיר את שיטת השקשוקה מהצד של מי שאוחז במחבת (ואגב שיטת השקשוקה, הצופים בכתבה בכיכובה ב"עובדה" יכלו להבחין בהסתחבקות שלה עם אחד, רם כספי). לבר-און יש גם אינטרסים עסקיים בישראל. היא הקימה ומנהלת חברת נדל"ן, בית-וגג, שגייסה עשרות מיליוני שקלים מגופים מוסדיים ומבנק הפועלים. האם תעמוד בפיתוי ותאפשר סיקור שיזיק לעסקיה? בר-און היא גם יורשת של חובות ומי שאינה מגיעה עם הררי המזומנים שיש לדוידוביץ. כדי לרכוש את העיתון היא תצטרך לגייס את כספם של בעלי הון. כדי לשמור על העיתונות היא תצטרך גם לרכוש את רצונם הטוב. אם בר-און תנצח במאבק השליטה, ואם היא תנקה את "גלובס" ממלחכי הפינכה ועיתונאי החצר, יתחיל המאבק האמיתי, המתמשך, לכל אורך החזית. מבחוץ היא תיאלץ להתמודד עם קולגות ומכרים – גם מכרים שלא ידעה שיש לה – שידרשו ממנה להשפיע על הסיקור, להטות אותו, לצנזר אותו או לייצר אותו. מבפנים היא תיאלץ להתמודד עם בעלי המאה שתצליח לגייס, שייתכן שייצרם יגבר עליהם וירצו, בכל זאת, להיות גם בעלי הדעה, וייתכן שדעתם תהיה כמו של מו"לים ישראלים אחרים: דעה שלפיה העיתון צריך לשרת אותם, ולא הם אותו. נכון שבר-און הוכיחה כי היא מסוגלת לעמוד על שלה כשהתנתקה מפישמן ונעמדה מולו. מצד שני, היא עשתה זאת כשפישמן כבר היה מוטל על הקרשים, וכבן ברית בחרה באלי ציפורי, סגן העורך שניהל בטורים שכתב ובעמודים שערך מסעות עיתונאיים שהיטיבו עם האינטרסים של בעל השליטה בעיתון, ושניצל את העיתון לוונדטות מכוערות נגד עיתונאים מתחרים. ציפורי גם פירסם לאחרונה באופן יוצא דופן מכתב תמיכה בבר-און. אם השופט אורנשטיין, הנמען האמיתי של המכתב, התעניין בתחקירים שהתפרסמו על "גלובס" בחודשים האחרונים, ייתכן שהמכתב הזה דווקא יחבל בסיכוייה של בר-און. המכתב גם הניב מכתב נגדי, של תמיכה בדוידוביץ, חתום על-ידי שאר העורכים הבכירים בעיתון, האחראים על החלקים היותר נקיים מהשפעה ואינטרסים זרים (חגי גולן, העורך הראשי, התפטר ואינו צד למאבק). ואגב סוגיית התמיכה: מדוע העדיפו הבנקים לאורך רוב הדרך את ההצעה של בר-און על פני זו של דוידוביץ, למרות הנחיתות הכלכלית שלה? האם ראו במספרים משהו שאחרים לא ראו, או שאולי ראו בבר-און דמות נוחה יותר להשפעה וחששו מהשליטה של אוליגרך זר ולא מוכר בעיתון שיסקר אותם? בסופו של דבר השאלות בדבר הכשירות והכשרות של הנאבקים על השליטה בעיתון מתנקזות לשני קריטריונים: עמידות פיננסית ועמידות ערכית. כסף ויושר. מבחינת החוסן הכלכלי, לדוידוביץ עליונות ברורה ומוחלטת על פני בר-און. הוא מציע יותר כסף, הוא מציע יותר כסף במזומן, אין לו חובות שקשורים ל"גלובס". למעשה, אם יזכה בעיתון ויעביר לו את הכסף שהבטיח, מצבו הכלכלי של "גלובס" יהיה טוב יותר משל רוב כלי התקשורת בישראל. מעיתון מפסיד, מפטר ומצמצם הוא יהפוך לעיתון שיכול להשקיע כסף בתחקירים עיתונאיים ובפיתוח עסקי. אבל הניסיון מלמד אותנו שאיתנות כלכלית לא מבטיחה חופש עיתונאי. בכלי התקשורת בעל הגב הכלכלי החזק בישראל, שלבעלים שלו אין עסקים בארץ, אין חופש עיתונאי וגם אין רמה עיתונאית. קוראים לו "ישראל היום". מן העבר השני פועלת בישראל קבוצת תקשורת, "הארץ–דה-מרקר", שהתמודדה עם חובות עתק לבנקים, נאלצה להכניס משקיעים זרים ונאבקת כדי להגיע לאיזון, ובכל זאת מצליחה להציג חופש עיתונאי מרשים ולקרוא תיגר על מוקדי הכוח במדינה. לכן המבחן האמיתי היחיד הוא העיתונאי. האם הרוכש או הרוכשת של "גלובס" יצליחו לחטא את העיתון מהמסורות הפסולות שהיכו בו שורש, לחזק את העיתונאים הישרים שפועלים בו ולשמור עליו מהלחץ המתמיד שיופעל עליו לשוב ולשרת אינטרסים זרים. התשובה לשאלה זו תבוא כשהזוכה יכריז על המינויים לתפקידים הבכירים בעריכה ובניהול. אם ימנה בובות על חוט או עיתונאים בעלי חוט שדרה. התמיכה של ציפורי בבר-און יכולה להעיד על כך שהוא מי שהיא מייעדת לתפקיד העורך. בחירה כזו מעידה שבר-און אינה ראויה להיות הבעלים של "גלובס". חבל שכונסי הנכסים לא העמידו כאחד מתנאי המכרז את הדרישה להעמיד מראש צוות ניהולי לעיתון, או לפחות לנקוב בשמם של העורך הראשי והמנכ"ל. השופט אורנשטיין עומד בפני החלטה קשה, שחייבת להיעשות במהירות: "גלובס", שגם כך צמרתו היתה קרועה במאבקים אישיים, נתון כעת בלימבו מסוכן, כלכלית, עיתונאית ואנושית. הוא זקוק נואשות לפסק דין. אחרי שהשופט ייתן את פסק דינו יגיע תורם של הקוראים. פסק הדין הציבורי על ההתנהלות בעידן פישמן הגיע באיחור של עשרים שנה. הפעם הוא יגיע מהר הרבה יותר.

משה קצב שוב מגיע לכותרות | עוזי ארד לא מצליח לרדת מהן | ותכירו את ואדים ליידרמן

"העליון דחה מאסר קצב: לא ניתן לשלול שערעורו יתקבל", נכתב בכותרת מתחת לקפל על שער "הארץ". "חופשי בינתיים", מדווחת – ומאחלת – הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "יכול לחייך", מוסרת הכותרת האופטימית בתחתית שער "מעריב". "ההחלטה שהרגה את מבחן בוזגלו", נכתב בכותרת ראשית הפרושה לרוחב כל עמוד השער של "ישראל היום" בפורמט מובלט וחגיגי, ומתחתיה, באופן יוצא דופן, תמצית מורחבת של מאמר דעה (מרדכי גילת). "סניגורי קצב יכולים לרשום לעצמם הישג ראשון בסאגה המתמשכת", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "מעריב". "גם הנשיא לשעבר יכול לשאוב עידוד מההחלטה: הן מהעובדה שקיבל כמה חודשי חופש יקרים מחוץ לכלא, והן מסימני שאלה שהציב השופט דנציגר סביב קביעת המחוזי בהכרעת הדין בעניין האונס". כותרת הביניים הראשונה לכתבה בעניין זה ב"מעריב", של נועם שרביט, היא "היד הרועדת של דנציגר": "החלטת השופט יורם דנציגר לעכב את ביצוע עונש המאסר של משה קצב עד להכרעה בערעורו היא בלתי שגרתית, מפתיעה ואף מותירה תחושת אי-נוחות. דנציגר אמנם עיגן את החלטתו בקווים המנחים שנקבעו בהלכה המשפטית ובכך לא חרג מכללי המשחק, אך התחושה היא שדנציגר פשוט ביקש להימנע מלחתום על ההחלטה הסופית שתשלח כבר כעת את הנשיא לכלא". מהו הבסיס להחלטה? "קצב אינו מסוכן לציבור" ו"סיכויי ערעורו אינם אפסיים, שכן טענותיו אינן מופרכות או חסרות בסיס", כותב שרביט. עמוד שלם מוקדש ב"מעריב" למאמר של שמואל מיטלמן, המנתח את החלטת דנציגר ומוצא בה יותר מפחד רעדני: "דנציגר קבע כי אין להתעלם מכובד הטענות שהעלה קצב ביחס לאליבי לו הוא טוען בסוגיית האונס, וכי הנחות בית-המשפט המחוזי בעניין זה הן לכאורה חסרות אחיזה בעדויות ובראיות". ב"ידיעות אחרונות" מגישים את המידע לקורא גם באמצעות טבלה המפרטת ארבע נקודות מחלוקת בין הרשעת המחוזי להחלטת העליון: המחוזי קיבל את טענת המתלוננת לגבי מקום התרחשות האונס אף שטעתה בתאריך, אך על התביעה היה להציג תאריך חלופי; ראוי לבחון את הרישום הממוחשב שהציג קצב לביסוס האליבי שלו לגבי מיקומו בזמן האונס, שנדחה על-ידי המחוזי; הפנייה של א לאנשים שונים בזמן אמת אינה בבחינת חיזוק חיצוני לטענת האונס משום שדיברה איתם רק על הטרדה; על בית-המשפט היה לבחון טענה של קיום רומן בהסכמה ולא אונס, למרות הכחשת קצב את דבר קיומו של רומן. טבלה נוספת ב"ידיעות" מביאה שישה מקרים של עברייני מין – שלושה שמאסרם נדחה ושלושה שלא. המקרים מובאים בלקוניות, ללא ציון פרטים מזהים, ובעיקר – ללא שום הסבר על נסיבות הדחייה או האי-דחייה של המאסר. בעמ 4 כותב צח שפיצן כי "השופט דנציגר ייצג בעבר את מקורבו של קצב", אורי יואלי, שהיה ראש וראשון למסייעים לקצב בפעולות נגד המתלוננות נגדו. "דנציגר עידכן מראש את בייניש, והיא אישרה לו לשבת בדין", נכתב בכותרת המשנה. "אתמול נפל דבר במדינת ישראל: אין בה יותר אנשים חסינים", כתב גילת ב"ישראל היום" למחרת פרסום פסק דינו של קצב. הסנטימנט הזה, של גאווה במערכת המשפט הישראלית, איפיין אז את רוב הכותבים בעיתונים (בן-דרור ימיני ומנחם בן מ"מעריב" היו יוצאי דופן; אולי היה עוד מישהו). היום כותב גילת כי ההחלטה של בית-המשפט העליון "בלתי סבירה על פניה". "נגד עיכוב העונש" ו"בעד עיכוב העונש", נכתב מעל לטורים בשני צדי הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". "מפותל, שלא לומר מסורבל", כותבת אריאלה רינגל-הופמן ("נגד") על ניסוח ההחלטה של דנציגר. "מלכתחילה היה ברור כי מדובר במקרה שיסתבך", כותב בעז אוקון ("בעד"). אני רואה כאן הסכמה. "ראש הממשלה בנימין נתניהו ימריא היום לוושינגטון, לקראת נאומו המדיני המתוכנן בקונגרס ביום שלישי הבא. הערב צפוי נשיא ארה"ב ברק אובמה לשאת נאום בנושא המזרח התיכון שלאחר המהפכות האחרונות", נכתב בפתח הידיעה הראשית של "הארץ". אלא שהידיעה עצמה עוסקת למעשה בעניינים אחרים: פרשת הדלפות וגירוש נספח משגרירות רוסיה. מדוע, אם כן, להזכיר את נתניהו? אולי כי ההרגשה היא שפרשיות ההדלפה והדיפלומטיה אינן באמת חשובות כל-כך, אבל מה לעשות, בזה עוסקים כולם. "נתניהו: עבאס מעוות את ההיסטוריה", נכתב אתמול בכותרת על שער "הארץ". "ראש הממשלה הגיב אתמול על מאמר שפירסם יו"ר הרשות בניו-יורק טיימס: הפלסטינים הם שסירבו לתוכנית החלוקה ותקפו את המדינה היהודית כדי לחסלה. אין לכך זכר במאמר", נכתב בכותרת המשנה. הידיעה עצמה, של יהונתן ליס ונטשה מוזגוביה, נכתבה בנימה ביקורתית: "ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להיאחז אתמול במאמר שפירסם יו"ר הרשות הפלסטינית [...] ערב נסיעתו לוושינגטון, הפך נתניהו את המאמר לכלי נוסף בקרב ההסברה הישראלי, בניסיון להוכיח שהצד הפלסטיני אינו מעוניין בשלום אמת עם ישראל". אם כן, ראש הממשלה נטפל לאבו-מאזן מסיבות לא ענייניות אלא לצורכי תעמולה, כדי לקדם את האגנדה שלו. מה כתב אבו-מאזן? "בנובמבר 1947 העצרת הכללית הציעה את הצעתה וענתה בחיוב. זמן קצר לאחר מכן, כוחות ציוניים גירשו ערבים פלסטינים כדי להבטיח רוב יהודי מוחלט במדינת ישראל העתידית, וצבאות ערב התערבו". עיוות של ההיסטוריה או לא עיוות של ההיסטוריה? אם כן, האם "הארץ" נטפל לנתניהו מסיבות לא ענייניות אלא לצורכי תעמולה, כדי לקדם את האגנדה שלו? מהי האגנדה שלו? "נאומו של ראש הממשלה במליאת הכנסת שלשום מחזק את הטיעון הפלסטיני שהערוץ המדיני הישיר עם ישראל מוביל למבוי סתום, ומצדיק את פנייתם לאומות העולם", זאת משום שבנאום "נתניהו הציג מתווה מדיני חסר חזון ומנותק לחלוטין מהמציאות החדשה שמתהווה באזור". היום, ב"ישראל היום", כותרת לרוחב תחתיתו של עמוד השער: "אובמה ידרוש מהממשלה הפלסטינית: להכיר בישראל ולהתחייב להפסיק הטרור". "נתניהו: נאמן לעקרונות שהצגתי בכנסת", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 9. "מטרת הנאום היתה ליצור חזית לאומית רחבה; יכול להיות שבכנסת זה לא נראה, אבל אני חש שבעם זה הצליח", מצוטט נתניהו בכותרת המשנה. הידיעה עצמה, של שלמה צזנה ומתי טוכפלד, היא הארוכה ביותר בעמוד (מחזיקה כ-630 מלה), מצטטת שוב את נתניהו ("אנחנו במאבק קיומי") וכמה חברי-כנסת מהליכוד, ואף מקדישה פסקה שלמה למיכאל איתן, ש"הדהים את חברי הליכוד" משום שאמר את המלים "שטח כבוש" – אולם כושלת לחלוטין במימוש ההבטחה הגלומה בכותרת ואינה מזכירה במלה אחת מה הם, בעצם, העקרונות של נתניהו. "אתמול כינס נתניהו את חברי סיעת הליכוד ואיפשר להם להוציא קיטור", נכתב בידיעה ב"הארץ". "נתניהו עצמו לא הרבה במלים, אך חזר על עיקרי נאומו בכנסת שלשום, והציג את העקרונות סביבם יש קונסנזוס בציבור הישראלי", כותבת מזל מועלם. מה הם העקרונות הללו? חידה. אמנם, יש רמז: "במפגש עלה נושא הגושים, לאחר שנתניהו עשה שימוש במונח זה בנאומו בכנסת, כשאמר שגושי ההתנחלות יישארו בשליטת ישראל. חלק מחברי-הכנסת, ביניהם דני דנון, דרשו ממנו שלא לעשות שימוש במונח שכן הוא מבדיל בין המתיישבים ביהודה ושומרון. להם ענה נתניהו: יש הגדרות שונות למלה גושים". אם כן, העקרונות של נתניהו: "יש הגדרות שונות למלה גושים". ובאותו עמוד ב"הארץ", מאמר מתורגם של תומס פרידמן מ"הניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "טיפשי לתת לנתניהו לנאום בקונגרס". "שים מפה על השולחן", קורא פרידמן לראש הממשלה. בעמ 11 מקדישים ב"ישראל היום" ידיעה נפרדת לתגובה לפרסום של טיוטת נאומו של אובמה (הצפוי היום) ב"ידיעות אחרונות": "דוברו של אובמה: הדיווח שפורסם בידיעות אחרונות כוזב לחלוטין". הדובר, גיי קרני, אמר כי "לא חלקנו את טיוטת הנאום עם אף אחד מחוץ לממשל", אולם לא התייחס בשום דרך לתוכן הדברים שפירסם שמעון שיפר ב"ידיעות". האם אובמה אכן יקרא לישראל לחזור לגבולות 67? באותו עמוד מתפרסמת ידיעה נוספת, של יוני הרש, ולפיה "הנאום של אובמה לא צפוי להתמקד בישראל". ב"הארץ" כותרת ידיעה בעניין היא "אובמה ינאם היום: השינויים במזה"ת – הזדמנות". ב"ידיעות אחרונות" טורחים לדווח על ההכחשה של הבית הלבן, למרות הציטוט המובא מפיו של קרני. גם אין הכחשה לדברים שפירסם שיפר: "אף שנאום הנשיא לא יתמקד אך ורק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אובמה יציג את חזונו לפתרון הסכסוך בדמות שתי מדינות לשני עמים", נכתב בידיעה של אורלי אזולאי ואיתמר אייכנר. מי צודק, הרש או שיפר? בתוך כמה שעות נדע. שיפר התבסס, לפי "ישראל היום", "על טיוטות נאומו של הנשיא אובמה ועל שיחות עם היועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה יעקב עמידרור וקודמו בתפקיד עוזי ארד". עמידרור הוא לשעבר בעל טור ב"ישראל היום", ארד הוא לשעבר מי שמפטפט עם עיתונאים לפי תומו על עסקאות גרעין עם האמריקאים. מה שמוביל אותנו לפסקה הבאה. "עוזי ארד הודח לאחר שחשף את ההבנות החשאיות בין ישראל לארה"ב בתחום הגרעין", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "החקירה שבסופה נאלץ היועץ לביטחון לאומי להתפטר נפתחה לאחר דרישה חד-משמעית שהעביר ממשל אובמה, בעקבות פרסומים הנוגעים לשיחות חשאיות בין שתי המדינות באשר לתחום הגרעיני האזרחי, ביוני אשתקד", נכתב בידיעה עצמה. "בידיעות, שפורסמו במקביל בהארץ, בערוץ 2 ובגלי-צה"ל, נאמר כי הממשל העביר לישראל ערבויות חד-משמעיות לשימור וחיזוק יכולות אסטרטגיות של ישראל בתחום הגרעין. בכירים בממשל האמריקאי רתחו ודרשו מנתניהו לפתוח בחקירה לאיתור המדליפים". אם כן, לא כפי שנכתב ברוב העיתונים (וגם ב"הארץ"), שטענו כי ההדלפה היא משיחה של נתניהו עם פוטין על מכירת טילים לאיראן (או לסוריה, כפי שנכתב ב"הארץ" אתמול). ברק רביד, שפירסם את הידיעה על השיחה עם הרוסים ב"הארץ", יכול לשחרר עצמו מקשר להסתבכותו של ארד. ומיד להסתבך שוב: רביד הוא גם מי שחתום על ידיעת הגרעין, כפי שמציג "הארץ" לראווה, כמנהג הטבלואידים, בעמ 2. ב"הארץ", מסתבר, הצביעו על הכתב הנכון, רק לא על הכתבה הנכונה. אתמול תהה רביב דרוקר בערוץ 10 כיצד מתיישבות שתי ההשקפות שהציג נתניהו ביחס להדלפה עצמה. בתחילה טען כי מדובר בהדלפה שגרמה נזק בטחוני משמעותי והורה לשב"כ לחוקרה – צעד לא שגרתי. מאוחר יותר, כשנדרש להתמודד עם גילויי השב"כ כי ארד הוא מי שהדליף את המידע ומאוחר יותר עם התהיות על אודות הטיפול שניתן לארד, המעיט נתניהו (ואנשיו) בחשיבות ההדלפה או בנזקה. האם ייתכן כי הגרסה השנייה היא הנכונה, ואילו הגרסה הראשונה אולצה מגרונו של נתניהו כדי לספק את האמריקאים? ומה באשר לביקורת הנוקבת של בן כספית ("מעריב"), טובה צימוקי ("ידיעות אחרונות") ויואל חסון (קדימה) על כך שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין לא העמיד לדין את ארד ובכך פעל, לכאורה, בשליחות האינטרסים של נתניהו, שרצה להגן על מקורבו (ארד)? "במשרד המשפטים טוענים בתוקף שאין מדובר בטיוח שנועד לחסוך מבוכה מנתניהו, אלא ברצון להשקיט פרשייה רגישה, שסיקור רחב שלה (כפי שקורה עכשיו) עלול היה להביא לחשיפת מידע רגיש נוסף", נכתב ב"הארץ" (עמוס הראל ואנשיל פפר). "מקורבים לארד האשימו את התקשורת שניפחה את הנושא", מוסיפים ב"הארץ" תגובה, שכמותה ניתנו כבר לעייפה בימים האחרונים, מה שלא הופך אותה לנכונה פחות. "הגירוש מרוסיה" היא הכותרת הראשית של "מעריב". "גילויים חדשים" ו"פרשת הנספח והריגול", נכתב מעליה. "הרוסים חשדו: הנספח הצבאי של צה"ל במוסקבה, אלוף-משנה ואדים ליידרמן, מרגל לטובת ישראל. בהוראת ראש הממשלה הרוסי פוטין והנשיא מדבדב נעצר ליידרמן וגורש לישראל יחד עם משפחתו. אחת הסברות במערכת הביטחון: המודיעין הרוסי ביקש לגייס את הנספח כסוכן כפול", נכתב בכותרת המשנה. "ליידרמן נחקר בשב"כ, ונמצא דובר אמת בפוליגרף". "מגורש" היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "תקרית קשה בין ישראל לרוסיה", נכתב בכותרת המשנה. "צה"ל: הוא לא ריגל", נכתב עוד בכותרת המשנה. "תהיה זו הפתעה גדולה אם יתברר – ודברים כאלה דולפים, בסופו של דבר – כי אלוף-משנה ליידרמן, נספח צה"ל ברוסיה, אכן עסק בריגול", כותב רונן ברגמן בכפולה המוקדשת לעניין. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים עמוד שלם (עמ 22) תחת הלוגו "מיוחד" לשאלה "למה באמת פרשה מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית". הכותרת היא: "הדיל: פרישה ונזיפה במקום דין משמעתי". "כמה ימים אחרי שהודיעה על פרישה מתברר [כך במקור] הסיבה לפרישת מנכ"לית החינוכית יפה ויגודסקי: הטבות שונות שקיבלה במסגרת תפקידה וחשד שפעלה בניגוד לנהלים", נכתב בכותרת המשנה, שמסתיימת בתגובה המסורתית: "ויגודסקי: כל מה שקיבלתי היה כחוק, ופרישתי היתה מתוכננת". הלידים: "באוקטובר 2009 התארחה ויגודסקי במלון מפואר באתונה, בכנס שאליו הוזמנה על-ידי חברה המקבלת קרוב למיליון שקל בשנה מהחינוכית ושעליה היא אמורה לפקח", ו"השחקן והמפיק יענקלה מנדל, הנחשב למקורבה של ויגודסקי, קיבל להפיק לטלוויזיה החינוכית תוכניות ובתמורה היה אמור לקבל סכום של מאות אלפי שקלים". על הכתבה חתומות תחיה ברק ויאנה פבזנר, תחקירניות המוסף. עובדה זו, בצירוף עימוד יוצא דופן, מעוררים את המחשבה שהכתבה היתה אמורה להתפרסם רק מחר, אולם הוקדמה משום שהמידע החל להתפרסם כבר אתמול ברשת.

קבוצת התקשורת הגרמנית אקסל-שפרינגר מכחישה כי קיימה משא-ומתן לרכישת "ידיעות אחרונות", או כי נתניהו היה מעורב בעסקת הרכישה של הלוח המקוון "יד2"

אקסל-שפרינגר, קבוצת התקשורת הגדולה בגרמניה, מצהירה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה מעורב בעסקה לרכישת אתר "יד2" מידי שאול אלוביץ, חברו של נתניהו. "לקראת הרכישה של יד2 ב-2014 קיימנו משא-ומתן אך ורק עם המוכרים, ולא עם פוליטיקאים", נמסר ל"העין השביעית" מקבוצת אקסל-שפרינגר. עסקת המכירה עוררה תהיות רבות, בין היתר על רקע תג המחיר הגבוה שניתן לאתר הלוחות הישראלי. הספקולציות בדבר מעורבותו האפשרית של נתניהו בעסקה עלו בימים האחרונים בעקבות הגילוי שלפיו נתניהו אמר למו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס, כי יסייע לו למכור את העיתון או חלקים ממנו – ונקב בין היתר בשמה של קבוצת אקסל-שפרינגר כרוכשת אפשרית. בחדשות ערוץ 2 דווח כי נתניהו תיווך בין מוזס לתאגיד הגרמני, ואף "שוחח עם יו"ר הקונצרן מתיאס דופנר ואמר לו שחשוב שיקנה את העיתון". באקסל-שפרינגר שוללים את הדיווח הזה. "אקסל-שפרינגר מעולם לא שקלה לרכוש את ידיעות, ומעולם לא התקיים משא-ומתן בנושא", מסרה הקבוצה ל"העין השביעית". הקבוצה הגרמנית, שמוציאה לאור בין היתר את הצהובון הנפוץ "בילד", אינה הרוכשת הפוטנציאלית היחידה ששמה עלה בשיחות בין נתניהו למוזס. אתמול (15.1) דיווח גיא פלג בחדשות ערוץ 2 כי נתניהו ניסה לקשר גם בין ארנון (נוני) מוזס למיליארדר האוסטרלי גיימס פאקר, ממקורבי ראש הממשלה, המעורב על-פי החשד גם בפרשת המתנות שקיבלו בני הזוג נתניהו. על-פי הדיווח, מתווך נוסף במגעים הללו הוא ארנון מילצן. כתב המשטרה של חדשות 2, משה נוסבאום, אמר אמש במהדורה המרכזית כי אם חוקרי המשטרה יצליחו להוכיח שמוזס אכן נפגש עם הרוכשים ששמם עלה בשיחה עם נתניהו, "אפשר שאלו יהיו הראיות שנדרשות להוכיח את עבירת השוחד". מיליארדר אחר ששמו עלה בדיווחים הוא לארי אליסון, ממייסדי חברת אורקל. מעורבותו של אליסון במשא-ומתן על רכישת מניות ב"ידיעות אחרונות" נחשפה ב"דה-מרקר" בשנה שעברה, אך זמן מה לאחר מכן דווח כי המשא-ומתן התפוצץ – בין היתר על רקע רצונו להיות בעל השליטה בקבוצה. בתקופה הקרובה ייאלץ מוזס למצוא רוכש – או לרכוש בעצמו – את מניות "ידיעות אחרונות" שהוחזקו בידי הטייקון הקורס אליעזר פישמן, שנקלע לכינוס נכסים.

הממשלה מתכוונת להעניק סמכות לראש הממשלה להורות לבלוש אחרי אזרחים, ועיתונאים בכלל זה, לחדור למחשבים ולאסוף מידע על דעות פוליטיות ונטיות מיניות, ללא פיקוח ובקרה

מועצת העיתונות מתנגדת לתיקונים לחוק השב"כ שהממשלה מתכוונת לחוקק וטוענת כי היא "מפקירה את זכויות הפרט ובעיקר את חופש התקשורת". המועצה מודאגת במיוחד מכך שהתיקון לחוק מעניק בפועל לראש הממשלה סמכות "לבלוש אחרי האזרחים באמצעים טכנולוגיים משוכללים מבלי שהאזרחים אף מודעים לעובדה שמידע שלהם נחשף". התיקון לחוק מיועד להעניק לשירות הביטחון הכללי הרשאות נוספות לריגול אחר אזרחים ישראלים: לאסוף מידע אודות דעות פוליטיות, אמונות דתיות ונטיות מיניות של אדם, לחדור למחשב או לטלפון הנייד מבלי שהדבר ייחשב "האזנת סתר" ולדרוש מידע על אזרחים מספקי אינטרנט. כל זאת ללא צו שיפוטי או מנגנון בקרה חיצוני. המועצה מסרה אתמול (17.1) את הערותיו של חבר נשיאות המועצה פרופ אשר מעוז: "נקודת האיזון בין צרכי הביטחון לבין זכויות האזרח לא נקבעה במקום הראוי ולמעשה מפקירה את זכויות הפרט ובעיקר את חופש התקשורת, את זכות הציבור לקבל ולהעביר מידע ואת זכותו לפרטיות", טוענת המועצה. "המועצה מודאגת הן מהיקף הסמכויות שניתנו לשב"כ והן מהיעדר פיקוח ראוי על השימוש בהן. המועצה מודאגת במיוחד מן הסמכות שניתנת לשב"כ לעקוב אחרי אמונותיו של הפרט ואחרי האידיאולוגיה שלו וכל זאת בתנאי סף מינימליים. ביותר מודאגת המועצה מן העובדה שסמכויות מרחיקות לכת אלה שהן חסרי תקדים במשפט הישראלי ובכל מדינה דמוקרטית נותרו ללא כל פיקוח מתאים. "הפיקוח היחיד הוא של ראש הממשלה שהנו אישיות פוליטית שעלול לערב שיקולים פוליטיים ומפלגתיים במתן היתר לשב"כ לבלוש אחרי האזרחים באמצעים טכנולוגיים משוכללים מבלי שהאזרחים אף מודעים לעובדה שמידע שלהם נחשף. אין זה מתקבל על הדעת שסמכויות דרקוניות אלה תופעלנה ללא ביקורת שיפוטית. "דיווח בדיעבד לכנסת, שהינה גם כן גוף פוליטי, אחת לשנה, איננו ערובה מפני שימוש לרעה בסמכויות הללו. המועצה קוראת להקנות סמכות פיקוח לבתי המשפט על השימוש בסמכויות האמורות". עוד מצטרפת המועצה להתנגדות של ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל, לכך שהתיקון לחוק אינו מחריג עיתונאים ומאפשר חדירה למחשביהם ללא שום פיקוח וללא שיהיו מודעים לכך: "הדבר פוגע ביכולתו של העיתונאי לאסוף מידע ובחובתו כלפי מקורותיו ומסכל כל אפשרות לעבודה עיתונאית". זאת למרות שההגנה על החיסיון העיתונאי הוכרה בפסיקה הישראלית, ולמרות שהחוק מחריג בעלי מקצועות אחרים. מועצת העיתונות קוראת להחריג את העיתונאים באופן מפורש בחוק השב"כ או לחילופין להוסיף את העיתונאים לרשימת בעלי המקצועות המוחרגים בחוק האזנת סתר או פקודת הראיות. אם לא כן, קובעת המועצה "תידרדר ישראל למדינות חשוכות שאינן מאפשרות לתקשורת למלא את תפקידה החיוני". "עיתוי התיקון לחוק השב"כ בעייתי אף הוא משהדבר נעשה בשעת חירום כאשר קיימת סכנה שזכויות הפרט וחופש העיתונות יוקרבו על מזבח מאורעות הימים הללו", מסכם פרופ מעוז בשם המועצה. להורדת הקובץ (DOCX, 31KB)

הממשלה מקדמת רצף מינויים בלתי מקצועיים למשרדי הממשלה, חלקם מושחתים, שידרדרו את חיי היומיום של האזרחים במגוון תחומים. לאחר החקיקה, בג"ץ לא יוכל להתערב בשם עילת הסבירות במקרה של מינויים שערורייתיים במיוחד. המצב גרוע במיוחד במשרד התחבורה, בהובלת השרה מירי רגב

הצעת החוק לביטול עילת הסבירות על החלטות הממשלה והשרים נכנסה לספר החוקים של מדינת ישראל ותקפה החל מהיום. החוק כולל סעיף אחד בלבד לפיו "בית המשפט העליון לא ידון בעניין סבירות ההחלטה של הממשלה, של ראש הממשלה או של שר אחר". החוק מנוסח באופן גורף, אולם לקואליציה היה חשוב להדגיש "כל החלטה, לרבות בענייני מינויים". בכך, היא סימנה בדיוק לשומרי הסף, לתקשורת ולציבור, היכן בדיוק כדאי לפקוח עין. ואיפה בדיוק סכנת המינויים המושחתים אורבת לפתח? מכתבה שפרסמנו לפני חודשים ספורים וכן מפרסומים נוספים בעיתונות הכלכלית מתגלה שכמעט בכל משרד ממשלתי. כך למשל, במשרד התחבורה עורכת בימים אלו השרה מירי רגב מצעד של מינויים מפוקפקים. לפני שניכנס לפרטים, חשוב לציין כי לא מדובר בעניין ביורוקרטי – ניהול טוב או כושל של משרד התחבורה משפיע באופן ישיר על חיי היום יום של האזרחים כולם. לא צריך לספר לכם, כי גם אתם עומדים בפקקים. היעדר מערכת תחבורה ציבורית יעילה ותשתיות יכול להשפיע על הבחירה היכן לעבוד או לגור. אם נחשב את זמן הנסיעה (או העמידה) אותו מבלים נהגים הנוסעים אל מקום עבודתם, כזמן עבודה מבוזבז, נגיע למיליארדי שקלים בשנה, וזאת מבלי להזכיר את זיהום האוויר הנגרם בזמן עמידתן של מאות אלפי מכוניות בכניסה לערים הגדולות. אבל כאמור, כפי שנחשף ב"כלכליסט" השיקולים העומדים לנגד עיניה של רגב אינם רק מקצועיים. עידן מועלם, מנהל החברה הממשלתית לתיירות נבחר לתפקיד מנהל הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, אך לפי פרסומים בכלכליסט נטען עליו בעבר על ידי האדריכלית אורנה אנגל כי פעל בניגוד עניינים בכל הקשור לפעילות החברה בטבריה שבה לקרובי משפחתו של מועלם יש עסקים. עובדת בחמ"ת שטענה דברים דומים כלפי מועלם זכתה לצו הגנה כחושפת שחיתויות ממבקר המדינה. המינוי מעורר המחלוקת מצטרף לשלל מינויים שאירעו תחת ידה של השרה כמו למשל החלטתה למנות את משה בן זקן למנכ"ל המשרד לאחר שהוכרז בתחילת השנה כחסר ניסיון לתפקיד, ומינוי עו"ד זוטרה עינב אבוחצירה לממלאת מקום היועמ"ש בנתיבי ישראל, מינוי אשר "הקפיץ" אותה לתפקיד לפני מועמדים מנוסים ובכירים ממנה. לפי פרסום של כלכליסט, רשות החברות דרשה ממנכ"ל נתיבי ישראל לנמק את השיקולים בבחירתה של אבוחצירה לתפקיד, ומדוע נבחרה כאשר המינוי שלה אינו עולה בקנה אחד עם ההיררכיה הארגונית במחלקה המשפטית. כמו כן, מפרסום ב"כאן חדשות", נחשף שהשר לשיתוף פעולה אזורי, דודי אמסלם מנסה במשך חודשים לקדם את מינויו של משה סוויסה לתפקיד מנכ"ל. מדובר באיש שהיועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, אישרה ליחידת להב 433 לפתוח בחקירה נגדו בשל החשד שהעביר לנציבות פרטים שגויים על פי החשד, על אודות עברו המשמעתי. מינוי נוסף שנחשף בכלכליסט הוא של שר השיכון יצחק גולדקנופף שקידם חסיד גור בשם זלמן ינקלביץ למנהל מחוז דרום במשרד השיכון, מי שאחראי על הבנייה במחוז הדרום. גם כאן, ההשפעה המיידית על האזרחים ברורה: ניתוב תקציבים לאוכלוסיות כאלה ואחרות, החלטות הנוגעות לערי הדרום, פיתוח ויישוב הנגב וכדומה. זלמן שימש עד לאחרונה בתפקיד מנהל החינוך החרדי בעיריית אשדוד ולפני עבודתו בעיריית אשדוד שימש כמנהל בית ספר. עלו תמיהות רבות נגד מינויו, שכן הוא חסר ניסיון רלוונטי בתחום הנדל"ן. החשש הוא שהתחום החשוב הזה כעת נמצא בידיים לא מקצועיות. על חוסר המקצועיות ישלם כל אחד מאזרחי ישראל מכיסו הפרטי. בסופו של דבר דרושים לנו מנכ"לים ומנכ"ליות מקצועים ואיכותיים שינהלו את משרדי הממשלה באופן שיפתח ויצמיח את המדינה שנים שנים קדימה. החשש במינויי מקורבים הוא לא רק מטובות הנאה, אלא גם החשש מכך שנבחרי הציבור ימלאו את משרדי הממשלה ב"יסמנים", עושי רצונם, במקום אנשים שלא יפחדו להביע את עמדתם המקצועית במידת הצורך. התגברות תופעת המינויים הפוליטיים, על חשבון מועמדים ומועמדות שצברו ניסיון הולם ויוכלו להעניק לנו את השירות המגיע לנו בכל תחומי החיים מדרדרת את אמון הציבור הירוד ממילא. בפרט כאשר מדובר באנשים שהרקע שלהם אינו נקי. לאור המינויים המפוקפקים, קיימת מעתה דרישת פיקוח מוגברת שחלה הן על העיתונות והן על שומרי הסף הקיימים, באמצעות חוות דעת ופיקוח שוטף של היועצת המשפטית לממשלה (ככל שתמלא את ימיה בתפקיד) ושל היועצים המשפטיים של המשרדים השונים. בוועדת המינויים לתפקידים בכירים יידרשו נציגי ההרכב לערוך תחקירים מעמיקים יותר על המועמדים השונים בטרם אישור מינויים. שכן כעת, משהוסר החסם של עילת הסבירות מהשולחן, החשש העולה הוא שתופעות המינויים מסוגים אלו יגברו ויהפכו אף מופרכים יותר.

לפני קצת יותר מעשור החלו תחזיות מזג-האוויר בטלוויזיה בארצנו לתפוס נפח הולך וגדל של זמן שידור וחשיבות

נתונים מטיאורולוגיים מעידים כי במאה השנים האחרונות חלה עליה של חצי מעלה בלבד בממוצע הטמפרטורות העולמי. וגם בארץ לא ניכר שינוי משמעותי בפרמטרים האקלימיים. למרות זאת, לפני קצת יותר מעשור החלו תחזיות מזג-האוויר בטלוויזיה בארצנו לתפוס נפח הולך וגדל של זמן שידור וחשיבות. לפני פרוץ ערוץ 2 לאוויר העולם היה הדיווח על מזג-האוויר בארץ שרוי בעידן הקרח: מספר תמונות נוף מתחלפות בסוף מהדורת "מבט", שעליהן צוינו הטמפרטורות החזויות כשברקע מתנגנת נעימה סולידית. אם היה צפוי מזג-אוויר סוער במיוחד הוקדשו לכך עוד כמה מלים. וזהו. היום התחזית היא דינמית. מי שצופה בערוץ הראשון, ובעיקר בערוץ השני, חש שאיתני הטבע מכים בנו ללא רחם: פעמים אחדות במהלך מהדורת החדשות המרכזית, וגם בשידורי הערב המוקדמים, מבשרים קדימונים דרמטיים שכדאי להישאר ולראות מה יש לחזאי לומר כי צפוי מזג-אוויר סוער. לעתים מובאת התחזית גם במרכז המהדורה, כשהיא עמוסה בסופרלטיבים מטיאורולוגים מרעישים המבשרים על אפשרות לשלג בהרים או סופת גשמים בכל הארץ, כאילו אלה חזיונות נדירים בחורף שגרתי. הרחבת נפח השידור המוקדש בטלוויזיה (בערוץ הראשון והשני) לתחזיות ורשמים על מזג-האוויר, בדומה לנהוג במדינות "נאורות" דוגמת אנגליה וארצות-הברית, מבטאת שאיפה לנורמליות. הצרה היא שמגמה זו מלאכותית ומאולצת במדינה שמזג-האוויר שלה, בחורף ובקיץ, אינו נתון לתהפוכות יוצאות דופן בעוד שכל מרכיב אחר של חייה תזזיתי, מה גם שאפשר לחלוק על מידת הטעם הטוב והריסון הנשקפת בתרבות הדיווח על מזג-האוויר במדינות הנחשבות נאורות. ממטרי גשם שמוגדרים כ"סופות", מיצגים של מכ"מים עם כתמים ירוקים וצהובים ומפות סינופטיות, אינם רק תרבות טלוויזיונית שצמחה במקביל לטכנולוגיות חיזוי משופרות; הם בעיקר ביטוי למאמץ להסעיר את חושי הצופה בלי קשר למידת קיצוניות מזג האוויר השורר בחוץ. נדב שטרית הוא רכז המערכת של "העין השביעית" גיליון 49, מרץ 2004

הפוליטיקה הישראלית קצרת רואי יותר מאי פעם ● הפוליטיקאים והתקשורת המרכזית עוסקים כל היום ברכילות: כן ביבי או לא ביבי, מי מתאחד, מי מתפצל, ומי אמר למי ● אבל לאן נבחרי הציבור שלנו רוצים להגיע? איזו ישראל הם שואפים לבנות עד 2040? ● תומר אביטל בסדרת ראיונות על העתיד עם ח"כים וח"כיות מכל המחנות ומכל המגזרים

המדינה האידאלית של יאיר גולן (מרצ) ב-2040 היא מדינה שיש בה רוב יהודי מוצק ודמוקרטיה חזקה, שבה כל ילד יהודי לומד ערבית מכיתה ג׳, ומערכת החינוך עוברת מהפכה טכנולוגית ותפיסתית. במדינה העתידית של גולן כל קהילה מקומית תקבל עצמאות לקבוע בעצמה את הכללים: אחת תקבל תחבורה ציבורית ואחרת מרכולים סגורים. איך יראו היחסים בין ימין לשמאל, בין יהודים לערבים ובין דתיים לחילונים? מה יהיה עם ירושלים? ואיך תתנהל מערכת היחסים עם הפלסטינים? צפו: לח"כ אופיר סופר (היה בימינה היום בליכוד) היה קצת קשה לדמיין את ישראל עוד 20 שנה. "לקחת אותי רחוק", הוא אומר. הוא מדמיין צה"ל שבו כולם נושאים בנטל, שבת ללא מסחר ושלום עם כל השכנות. סופר רוצה שהצביון היהודי של המדינה יהיה נוכח יותר מאשר עכשיו, ובה בעת הדגיש את חשיבות פיתוח הפריפריה, כמו אזור הצפון ממנו הוא מגיע. צפו: ח"כ אלי אבידר (ישראל ביתנו) חושב שייאוש הוא מסווה לעצלנות. הוא גם מאמין שקיטוב הוא לא תמיד רע, כי הוא עוזר לציבור לקבל תשובות חותכות ממנהיגיו ולא סיסמאות פופוליסטיות ריקות מתוכן. עד 2040 הוא רוצה להעלות לישראל 1.2 מיליון עולים מרוסיה, להפוך את הפריפריה לאטרקטיבית לצעירים, ולהחיל שוויון בנטל לכולם. ח"כ מירב כהן (יש עתיד) מדמיינת שבישראל 2040 יתקיים שוויון הזדמנויות אמיתי. "כזו שבה לא משנה לאיזו משפחה נולדת אתה יכול להגשים את החלומות שלך", היא אומרת. בראיון עמה היא מספרת גם על שיתופי הפעולה עם חברי כנסת מסיעות שונות – ועל הטיפ החשוב שקיבלה מליצמן על איך לעבוד במסדרונות הכנסת. צפו: ***

הושלם המהפך ביחס העיתונים לחיסול מבחוח | "ישראל היום" עדיין תקוע ביום שלישי | פרשת מוטי אלון: מאיר שלו וסימה קדמון מוקיעים את הציונות הדתית

מקומוני חולון–בת-ים ממשיכים לסקר את פרשת לחיאני, שהשבוע היא פרשת בוסקילה. כרגיל מאז פרצה הפרשה, המקומון של "ידיעות אחרונות", "ידיעות חולון–בת-ים", מסקר מיציע האוהדים (את לחיאני); המקומון של "מעריב", "זמן חולון–בת-ים", מסקר מספסלי האופוזיציה (ויש שיאמרו: מתא העיתונות. ויש שיאמרו כנגדם: מחדרו של דובר המשטרה), והמקומון של רשת שוקן, ובכן, אין כזה. כפולת העמודים ב"זמן" מוקדשת להתפתחות האחרונה בחקירת השחיתויות לכאורה בעיריית בת-ים: מעצר ממלא-מקום ראש העיר. אף שהכתבה של רגב גולדמן עוסקת בממלא-המקום, הכותרות מכוונות לראש העיר שלמה לחיאני. "משהו רקוב בממלכת לחיאני" היא הכותרת, וכותרת המשנה היא: "בזמן שראש עיריית בת-ים חוגג את הקרנבל בברזיל, ממלא-מקומו אורי בוסקילה נעצר על-ידי המשטרה בחשד לקבלת שוחד. ביום חמישי בצהריים שוחרר בוסקילה ונשלח למעצר בית בן עשרה ימים. עורך-דינו: מדובר בחשד מופרך ומטופש". מה החשד? בוסקילה סייע לתחנת מוניות לזכות ברשיון עסק. לפני כן פעלה התחנה ללא רישיון ממתקני העירייה, ולבוסקילה היו אחוזי בעלות בתחנה. ב"ידיעות" מקדישים רק דף אחד למעצר, תחת הכותרת: "עצרה את בוסקילה בחשד לקבלת שוחד" (מי עצרה? מכונת הדפוס עצרה, כנראה). "בעיתוי מוזר ותמוה ביותר, בדיוק בימים שבהם נמצא ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, בחופשה פרטית בברזיל, החליטה משטרת ישראל לעצור את ממלא-מקומו וראש העירייה בפועל אורי בוסקילה, ואף לערוך חיפוש מיוחד בביתו", פותחת נעמה כהן-פרידמן את כתבתה. טור צד מוקדש ל"פעילי ציבור מגיבים לחקירתו של אורי בוסקילה". התגובות: "אדם טוב", "אדם יקר", "אני לא מאמין שאורי בוסקילה לקח שוחד", "אדם כמו אורי לא ייגע בשוחד". "המתנקשים בבכיר החמאס הוכנסו לרשימת המבוקשים של האינטרפול" (הכותרת הראשית של "הארץ"). "הלקח החשוב ביותר שאפשר להפיק מהאירועים שנקשרו ברצח בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי הוא שייתכן שזה יהיה אחד המבצעים האחרונים מהסוג הזה" (יוסי מלמן, שביום שלישי התפעל משיטות העבודה של המוסד שהודגמו, כביכול, בחיסול מבחוח, משנה את דעתו. מוסף "השבוע" של "הארץ"). "המחסלים ביקרו בדובאי 3 פעמים" (הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"). "הנקודה היא העיסוק הפנאטי שלנו בפרטים הצבעוניים אך חסרי החשיבות לחלוטין של המבצע, תוך גלוריפיקציה מגוחכת של המבצעים (11 המופלאים), ההופכת מיד להאשמות במחדל" (עפר שלח כותב במוסף השבת של "מעריב" על פרשת חיסול מבחוח). "דובאי מתכננת: צו מעצר לנתניהו" (הכותרת הראשית של "מעריב"). "דובאי: לעצור את ראש המוסד" (אחת הכותרות על שער "ישראל היום", היחיד שלא מקדיש לפשלה את הכותרת הראשית. כותרת המשנה: "שיא המשבר מאחורינו". כותרת ההפניה על השער לטור של יעקב עמידרור: "לא מושלם, אבל מוצלח"). "שיט, מצלמות! ידעתי שלא חשבנו על משהו" (מדור הסאטירה "אפעס" ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות"). "היועץ הורה למשטרה לבדוק את פרשת אלון" (כותרת על שער "הארץ"). שישה כותבי טורים יש ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", חמישה מהם מתייחסים לפרשת הרב מוטי אלון. פורום רבנים ומשפטנים דתיים בשם תקנה חשף השבוע כי אלון, על-פי החשד, קיים יחסים הומוסקסואליים, כנראה עם קטינים ועם מי שבאו אליו ביושבו כרב. מעבר למקרה עצמו, הנקודה המעניינת יותר, ושזכתה לדיונים רבים, היא עצם קיומו של פורום לא נבחר ולא ממונה, המטיל סנקציות על מי שהוא חושד בו בעבירות מין. "הקהילה [הדתית] הוכיחה שיש לה כוח קולקטיבי. היא יכולה לגבש נורמות שהן מעבר לחוק הפלילי ולכפות אותן על אישים רבי כוח. הרבנים שלה, ובראשם הרב אהרון ליכטנשטיין, הוכיחו שאינם בורחים מאחריות, גם כאשר האחריות חושפת אותם לשנאה ואפילו לאיומים", כותב נחום ברנע בפתח המוסף. אחר-כך הוא מוסיף דברי אזהרה: "הכוח שניתן לגוף וולונטרי, לא נבחר, לא חוקר, לחסל קריירות של אנשי ציבור, מזמין שימוש לרעה, מפתה למקארתיזם. חייבים להשתמש בו בזהירות מופלגת". חנוך דאום וחגי סגל כותבים על פורום תקנה ברוח הפסקה הראשונה של ברנע. "אני גאה להיות חלק ממגזר שיש בו את פורום תקנה", כותב דאום, וסגל כותב: "כבר מזמן לא הייתי כה גאה בהשתייכותי לציונות הדתית". לעומתם, סימה קדמון ומאיר שלו כותבים נגד הפורום. קדמון, כדרכה, תוקפת את הנושא בפטיש (כולל הכותרת "מדת לכת" וביטויים המכוונים לציבור הדתי כמו "פוגע בלאומיות" ו"כמו העולם התחתון"), אלא שמדובר לכל היותר בפטיש שניצלים. "הקהילה עשתה לעצמה בית-דין פנימי והיא מקיימת בוררות, פוסקת את חומרת העבירה וגוזרת את העונש", היא מצטטת האשמות אנונימיות. אם היתה קוראת את הטור של ברנע, היתה קדמון מתוודעת לכך שפורום תקנה פעל צמוד למערכות החוק, הביא להרשעתם של שני אישי ציבור ולא פעל בפרשת הרב אלון לפני שהתייעץ עם הגורמים הבכירים ביותר במערכת החוק. קדמון, משום מה, אינה מתמודדת עם העובדות האלו. היא מפריחה האשמות, פסקה אחרי פסקה אחרי פסקה, עושה לעצמה בית-דין פנימי ופוסקת את חומרת העבירה. את העונש כבר נתנה: השמצה של ציבור שלם מעל דפי העיתון הנפוץ במדינה. מילא קדמון, אבל חבל שמאיר שלו לא עסק בבידוק עובדות בסיסי (די היה לקרוא את הדיווחים בעיתונות) לפני שחרץ את דינה של הציונות הדתית. שלו מקדיש את כל טורו לפרשת אלון ולפורום תקנה. המוטיב החורז את הטור הוא "מגדל", כשם היישוב שאליו עקר הרב אלון לפני ארבע שנים מירושלים, או לפי שלו, "לשם שוגר על-ידי אותו פורום תקנה". מהמלה הזו, "מגדל", יוצא שלו למסע במחוזות החטא והדת, הנצרות והיהדות, ועד למארק טוויין מגיע – כדי ללעוג לדוסים היהירים. דא עקא, שאלון יצא למגדל על-פי החלטתו שלו, ללא הכוונה ישירה של הפורום המדובר, כפי שנכתב גם בכתבה באותו מוסף עצמו שבו מתפרסם הטור של שלו. "חזרה למציאות" היא כותרת הביניים האחרונה בטור. שש כתבות בסך-הכל מתפרסמות במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", המחזיק 96 עמודים. התמהיל דו-קוטבי: שליש מהכתבות עוסקות בנושאים רציניים בעלי חשיבות ציבורית (צדוק יחזקאלי ומרב בטיטו מדווחים מקריית-שמונה, שוש מולא עם המפקדת החדשה של היחידה הארצית לחקירות הונאה), שני שלישים עוסקים בבידור ורכילות ("סודות מפתיעים" מחייה של גילה אלמגור, כתבה של דנה ספקטור, כתבה על בר רפאלי, ראיון עם זמרת פופ).

שלוש שנים לאחר שהתחייבה לרפורמה שמשמעותה מחיקת הרישום הפלילי עבור מאות אזרחים - מבקר המדינה מצביע על כך שהפרקליטות לא עומדת ביעד • לפי דוח המבקר עולה כי היא שיחקה עם המספרים והציגה תמונת מצב חיובית - החוטאת לאמת • במשטרת ישראל אפילו לא טורחים לאסוף נתונים

שנת 2019 היתה אמורה להיות שנה של שינוי בכל הנוגע לסגירת תיקים פליליים בישראל. לפי הנחיית פרקליט המדינה שנכנסה לתוקף באותה שנה ושינתה את הכללים, היינו אמורים לראות יותר תיקים שנסגרים מחוסר אשמה – ולא מחוסר ראיות. שלוש שנים אחרי שיצאה לדרך ההנחיה החדשה, דוח מבקר המדינה קובע היום (שלישי) שהפרקליטות לא עומדת ביעד שהציבה לעצמה. מנתונים שנאספו במשרד המבקר עולה כי בפועל שיעור התיקים שסגרה הפרקליטות בעילה של חוסר ראיות לא הצטמצם והוא עומד על אותו שיעור מ- 2015-2018 – כ-59%. הזנחת הנושא על ידי הפרקליטות פוגעת באלפי אזרחים, שממשיכים לשאת בכתם פלילי שלא לצורך: תיקים שנסגרים מחוסר ראיות אינם נמחקים מהמשטרה ושם האזרח נשאר במרשם הפלילי. "לעילת הסגירה יש השפעה שעלולה להיות כתם על שמו הטוב של האדם ועל אפשרויות הפרנסה שלו למשך שנים ארוכות", נכתב בדוח המבקר. ואכן, הרישום עלול להוביל לאי קבלה למשרות ציבוריות, ולשלילת האפשרות לשאת בנשק. זאת, מבלי שנוהל משפט והיתה לאזרח אפשרות להתגונן. לעומת זאת, תיק שנסגר בעילה של חוסר אשמה נמחק מהמרשם הפלילי. ביוני 2021, לכ- 830 אלף איש, שהם כ-13% מאוכלוסיית הבגירים בישראל, היה רישום פלילי (אחד מכל 7.5 בגירים). אך הפרקליטות לא רק הזניחה רפורמה שהייתה יכולה להיטיב עם אלפי אזרחים, אלא גם הציגה תמונת מצב מעוותת, ככל הנראה בניסיון להסתיר את כשלונה. המבקר חשף את המשחק של הפרקליטות במספרים: לכאורה, היא הציגה נתונים שמצביעים על עלייה במספר התיקים שנסגרו בעילה של היעדר אשמה, מכ-3,500 בשנת 2015 לכ-6,000 בשנת 2020. אולם כשבדק המבקר את הנתונים לעומק, התברר כי מדובר בתמונה חלקית ומגמתית. במקום להפחית את מספר התיקים שנסגרו מחוסר ראיות, הפרקליטות הפחיתה את מספר התיקים שנסגרו מחוסר עניין לציבור (עילה ששינתה מאז את שמה ל"נסיבות העניין אינן מתאימות להעמדה לדין") בכ-27 אחוז. ממצאי המבקר סותרים את המטרה המוצהרת של הפרקליטות בוועדת חוקה של הכנסת: הנוגעת באופן ספציפי לבחירה בין "חוסר ראיות" ל"היעדר אשמה" כך שיותר תיקים יימחקו מרישום המשטרה. עוד עולה מהדוח, כי רבע מהבקשות לשינוי עילת הסגירה מחוסר ראיות לחוסר אשמה – התקבלו. עם זאת, מהדוח עולה כי מרבית החשודים לא מממשים את זכותם לבקש את שינוי עילת הסגירה. באשר לעובדה שמספר התיקים שנסגר מחוסר ראיות לא באמת ירד, הפרקליטות כתבה בתשובתה למבקר המדינה כי "הפרקליטות בוחנת כל תיק לגופו, בהתאם לתשתית הראייתית שנאספה במהלך החקירה, ובהתאם לנסיבותיו הספציפיות. מרבית התיקים נסגרים בעילה של חוסר ראיות כיוון שלמרות מאמצי המשטרה לאסוף את כל הראיות הרלוונטיות, נותר בהם עדיין ספק בדבר אשמתו של החשוד. באותם תיקים, הסבירות שהחשוד לא ביצע את המעשים בהם נחשד אינה נמוכה ולכן לא ניתן לסגור אותם בעילת היעדר אשמה". באשר לסגירת תיקים במשטרת ישראל, המטפלת ב-90% מהתיקים הפליליים בארץ, התברר כי במשטרה לא טורחים לאסוף נתונים על סגירת תיקים מחוסר אשמה ועל כן לא ניתן היה לבדוק את עמידתה בהנחיית פרקליט המדינה. "במצב דברים זה", כותב המבקר, "לא ניתן לבחון את יישומה של הנחיית פרקליט המדינה ואת הטמעת עקרונותיה בנוגע לשימוש בעילת היעדר אשמה, מאחר שהמשטרה אינה אוספת נתונים אלה לצורכי פיקוח ובקרה, לימוד וסטטיסטיקה ארגונית". בכל הנוגע לסגירת תיקים מחוסר ראיות, המצב במשטרה גרוע מבפרקליטות – לא רק שאין שינוי, המבקר מצא כי חלה עליה ניכרת בשיעור התיקים הנסגרים בחטיבת החקירות במשטרה בעילה של חוסר ראיות, מ 41% בשנת 2015 ל-58% בשנת 2020. בשנת 2019, שבה נכנס לתוקף ההנחיה, שיעור התיקים שנסגרו מחוסר ראיות קפץ מ- 47% ל-57%. בחטיבת התביעות נרשמה ירידה מתונה של כ-5% וההנחיה החדשה לא הובילה לשינוי ניכר. עוד עולה כי בידי המשטרה אין נתונים על בקשות לשינוי עילת הסגירה. בכל הנוגע לסגירת תיקים מחוסר ראיות, המצב במשטרה גרוע מבפרקליטות – לא רק שאין שינוי, המבקר מצא כי חלה עליה ניכרת בשיעור התיקים הנסגרים בחטיבת החקירות במשטרה בעילה של חוסר ראיות, מ 41% בשנת 2015 ל-58% בשנת 2020 בדיונים שעלו בנושא בעבר, הייתה זו המשטרה שהתנגדה לשינוי ולביטול עילת הסגירה מחוסר ראיות המובילה לביטול הרישום המשטרתי בתיקים שנסגרו בעילה זו. במשטרה טענו כי המידע הקיים במרשם המשטרתי חשוב למשטרה לצורך קבלת תמונה רחבה על החשוד ברגע שנפתח תיק נוסף נגדו, והוא עשוי ללמד על שיטות פעולה של החשוד ולהעיד על רצידיביזם (חזרה לפשע). בנוגע לשימוש אפשרי לרעה במרשם, שאלפי שוטרים במשטרה רשאים לעיין בו, אמרו נציגי המשטרה כי המידע על תיקים סגורים נמסר לרשימת גופים מצומצמת וכי רישומים אודות תיקים סגורים בעבירות שעונשן עד חמש שנות מאסר מבוטלים באופן אוטומטי לאחר שבע שנים. מי שהתגאה בעלייה במספר התיקים שנסגרו בעילת חוסר אשמה תוך התעלמות על חשבון מה, היה פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן. בכנס פתיחת שנת המשפט בספטמבר 2019 אמר: "לפני למעלה משנה שונה המבחן שמבדיל בין שתי עילות הסגירה הללו, כדי להוביל במכוון לכך שיותר תיקים ייסגרו בעילת חוסר אשמה, המיטיבה יותר עם החשוד. תוך זמן קצר שינוי זה השפיע בפועל, ומשיעור של 12% תיקים בלבד שנסגרו בעילה זו בשנת 2017, עלינו לשיעור של 15% בשנת 2018. מדובר בעלייה ניכרת בשנה בודדת, אשר יש לה השלכה משמעותית על האזרח העומד במוקד התיק. משמעות הדבר היא שלאלפי אזרחים נוספים נסגר התיק בעילת היעדר אשמה, ולא בעילת היעדר ראיות, על כל המשתמע מכך".

ועדת האתיקה קבעה: חה"כ פעל בניגוד עניינים כאשר קיים דיונים לקידום שכונה שבה לאשתו חמישה נכסים

חבר הכנסת מיקי זוהר קיים שלושה דיונים בוועדה בראשותו כדי לקדם שכונה בה לאשתו 5 נכסים. אז כתבתי (תומר) על ניגוד העניינים השערורייתי. אלא שזוהר ביקש שאמחק זאת או ש"ייאלץ לתבוע אותי דיבה". כתוצאה פניתי לייעוץ המשפטי של הכנסת ולוועדת האתיקה בכנסת עם המשמר החברתי לברר את הנושא. העתירה התקבלה במלואה. אם ברשותכם דקה, אתם חייבים לקרוא אותה כדי לראות מחד עליבות פרלמנטארית, ומנגד כמה חשובים כלבי השמירה האזרחיים (כמו המשמר) ועיתונות חוקרת (כמו דהמרקר). תקציר: "עמותת המשמר החברתי ומר תומר אביטל פנו לוועדת האתיקה וליועץ המשפטי לכנסת בקשר לישיבות שקיימה הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בראשה עומד חה"כ מיקי מכלוף זוהר, ואשר עסקו בשכונת "כרמי גת" בקריית גת. לפי הפנייה של המשמר החברתי, בחודשי קיומה, הוועדה הקדישה לא פחות משלוש ישיבות לנושאי תכנון ובניה בעיר קריית גת, עירו של חה"כ זוהר. במרכז הישיבות הללו עמדה שכונה אחת – שכונת כרמי גת… מצבה של כונת כרמי גת הוא הנושא היחיד שהוקדשו לו שלושה דיונים בוועדה. עוד נכתב בפנייה כי חה"כ זוהר עצמו ציין בוועדה כי הוא בעליו של נכס בכרמי גת, אלא שבתחקיר דה מרקר מיום 2017.5.26 נחשף כי בנוסף לנכס זה, אוחזת זוגתו של זוהר ב-5 נכסים נוספים באותה שכונה, והיא אף עוסקת בשיווק דירות בשכונה זו. מכאן, שיש לחה"כ זוהר אינטרס אישי מובהק בקידום הבנייה והתשתיות בכרמי גת. … סיכומם של דברים, ועדת האתיקה קובעת כי בעריכת הדיונים שעסקו בשכונת כרמי גת בוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בראשותו, הפר חה"כ זוהר את כללי האתיקה המחייבים את חברי הכנסת להימנע אפשרות של ניגוד עניינים… ולהימנע מליזום הצעות בנושאים בהם יש להם עניין אישי… אשר לסנקציה, הוועדה הביאה בחשבון הן את היותו של חה"כ זוהר חבר כנסת ויושב ראש ועדה חדש, והן את העובדה שזו הפעם הראשונה שבה עוסקת הוועדה בקובלנה נגדו, ולפיכך החליטה להסתפק בהטלת הערה, התאם לסמכותה… כמו כן קובעת הוועדה כי על חה"כ זוהר להימנע מכאן ולהבא מליזום ומלנהל ישיבות העוסקות בשכונת כרמי גת, בוועדה שבראשותו או בוועדות אחרות." מסקנה: חייבים לחזק את כלבי השמירה.

בזמן שעיקר הקשב מופנה לוועדת החוקה, מאז הוקמה הממשלה ה-36, חבריה קידמו שורת מינויים שנויים במחלוקת לתפקידים מקצועיים ומשרות אמון. מקידום מועמדים שכשלו בתפקידיהם הקודמים ועד הצנחת פעילים פוליטיים לתפקידים מקצועיים - הממשלה מחריפה את הפוליטיזציה ומדרדרת את השירות הציבורי במדרון חלקלק

בזמן שזרקורי התקשורת הוסטו לעיסוק בחקיקה המשפטית, ממשלת ישראל ה-36 קידמה מספר לא מבוטל של מינויים פוליטיים מפוקפקים, ומקורבים לצלחת שלא ראויים לתפקיד. בזיכרון הציבורי הקצר שלנו, רובם ודאי נשטפו עם הפיד. בין הבודדים שעשו "רעש", היה הניסיון למנות את חברת הכנסת לשעבר מהליכוד, אסנת מארק, למנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה, שלאחר שחטפה ביקורת ציבורית על חוסר ניסיון מקצועי רלוונטי החליטה לוותר על התפקיד. מינויים חשובים אחרים, בין היתר בתחומי הביטחון והחוץ, נקברו בעמודי העיתונות הכלכלית. אך כשמחברים את חלקי הפאזל, עולה תמונה שצריכה להדאיג כל קורא וקוראת: התגברות תופעת המינויים הפוליטיים, על חשבון מועמדים ומועמדות שצברו ניסיון הולם ויוכלו להעניק לנו את השירות המגיע לנו בכל תחומי החיים – בתחבורה, בתיירות, בתקשורת – ואפילו במרכז העצבים של המידע עצמו, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התופעה, שגם ממשלות העבר לקו בה, מדרדרת את אמון הציבור הירוד ממילא. לא כל מינויי המקורבים הצליחו. בחלק מהמקרים הצליחו שומרי הסף הדמוקרטיים למנוע זאת – אם זה בזכות חשיפה ומעקב עיתונאי, כמו זה של השידור הציבורי בכאן 11, ואם זה בזכות ועדת המינויים שבוחנת את התאמת המועמדים לרף ההכרחי. הם מדגישים עד כמה חשוב לחזק את שומרי הסף, ולהמשיך לעמוד על המשמר. שני המינויים החשובים הראשונים שכדאי לזכור, הם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, מי שמוביל את הספינה ואולי גם את הרף האתי של שאר חברי הממשלה. בשבוע שעבר מינה ראש הממשלה נתניהו את דוד שרן, שהיה מנהל לשכתו ומאוחר יותר גם מי שהוגש נגדו כתב אישום בשוחד, הפרת אמונים והלבנת הון בפרשת הצוללות ואשר העיד בתיקי נתניהו, ליועצו הפוליטי, על מנת לסייע בייצוב הקואליציה. ניסיון מינוי אחר של ראש הממשלה שעלה בגדר שערורייה של ממש, היה כשניסה בחודש פברואר למנות את מנכ"ל משרדו, יוסי שלי, לממלא מקום הסטטיסטיקאי הראשי, על אף שאינו סטטיסטיקאי, ושכלל לא עומד בתנאי הסף הנדרשים לתפקיד. ניסיון זה, שנחשף על ידי מיכאל שמש מחדשות כאן 11, העלה את חששם של הבכירים במשק שמטרת המינוי היא להשתלט על נתוניה הכלכליים של מדינת ישראל, ואולי אף לפרסם נתונים נוחים יותר ובמועדים מסוימים שאינם מקובלים. שלי מוכר כאיש אמונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא גם הנציג שנשלח לאחרונה לוועדת הכספים על מנת להסביר לחברי הכנסת מדוע להעלות באופן חד את המימון לשני מעונות ראש הממשלה. המינוי נפל לאחר פרסומים חוזרים בכאן 11 וכנראה כאשר במשרד ראש הממשלה הבינו את פוטנציאל הנזק של מינוי כזה. בימים אלו השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, מבקש למנות את מיכאל אילוז, שמקורב ליו"ר ש"ס, אריה דרעי, לממונה על המועצה הדתית נוף הגליל. מחוות דעת חריפה של היועצת המשפטית למשרד לשירותי דת, עו"ד גליה קליין, עולה כי המינוי נוגד את חוק שירותי הדת היהודיים ואת תקנות נהלי המשרד. בנוסף, קליין מתחה ביקורת על כך שאילוז, שכיהן בעבר כממונה על המועצה, השאיר שוקת שבורה, ושהמועצה תחתיו לא שילמה משכורות בשל מצבה הרעוע – אך ערכה אירועי תרבות יקרים. עוד הוסיפה כי המועצה הדתית תחת כהונתו ביצעה התקשרויות ללא מכרזים. חרף חוות הדעת החריפה מסר השר מלכיאלי בתגובה: "השר יקבל את החלטתו לאחר המלצת הוועדה למינוי ממונים". במקרה אחר, שרת התחבורה מירי רגב ביקשה מצידה למנות את משה בן זקן, שהיה ראש המטה שלה ובין מארגני הליכודיאדה, למנכ"ל המשרד. ואולם ועדת המינויים בראשות פרופ דניאל הרשקוביץ, אשר מלבדו מורכבת מ-11 משפטנים, כלכלנים וראשי חברות גדולות במשק, ובאחריותה לבחון את המועמד באשר לשני קריטריונים מרכזיים: תואר אקדמי וניסיון בניהול, קבעה כי המועמד אינו כשיר בשלב זה לתפקיד. רגב שלא אמרה נואש מינתה אותו למ"מ משנה המנכ"ל, תפקיד שקרוב דיו למינוי המקורי ושיאפשר לו בעתיד לסלול את הדרך למנכ"לות. בדומה לכך, פעל שר התקשורת שלמה קרעי, כשהוועדה המקצועית התמהמה באישור מינויו איש אמונו למשרת מנכ"ל המשרד. מדובר במנכ"ל ארגון "האינטרס של כולנו", אלעד מלכא, שלא קיבל את אישור ועדת המינויים. במקרה הזה, כפי שפורסם ב"שקוף", מלכא החל להיחשף לחומרים פנימיים במשרד כאשר מינויו עדיין לא אושר, מה שהצביע על הזלזול של קרעי בכללי המנהל התקין. בדומה לרגב, גם קרעי החליט לבסוף למנות את מלכא לממלא מקום המשנה למנכ"ל במשרד, משהבין שהמינוי לא יאושר. שר התיירות חיים כץ שביקש בתחילה למנות את דוברו לשעבר אילן מרסיאנו לתפקיד משנה למנכ"ל משרד התיירות, מינה אותו לבסוף גם הוא לממלא מקום למשנה. מקרה מפורסם יותר היה כאשר שר החדשנות, המדע והטכנולוגיה ח"כ אופיר אקוניס שביקש למנות את ח"כ לשעבר אוסנת מארק לתפקיד מנכ"לית המשרד, חרף היעדר ניסיון מקצועי רלוונטי. במקרה של מארק, היא הודיעה מיוזמתה שתוותר על ניהול המשרד, לאחר גל ביקורת בתקשורת, ובכך הקדימה את ההודעה על פסילתה בידי ועדת המינויים בראשות נציב שירות המדינה. מעבר לשערוריות המובהקות, הממשלה ה-36 המשיכה גם לפוליטיזציה בתחומי החוץ והביטחון, שאינה חוצה את הרף החוקי אך מעידה על מגמה. שר החוץ אלי כהן לבחור בפעיל הליכוד, יוסי דיין, לתפקיד משנה למנכ"ל המשרד – כשזו הפעם הראשונה שמישהו שאינו דיפלומט ימלא במשרד תפקיד בסדר גודל בכיר שכזה. גם שר הביטחון גלנט מינה לראשונה במשרד הביטחון פעיל פוליטי לתפקיד ניהולי בכיר – המשנה למנכ"ל משרד הביטחון יהיה אלוף-משנה במיל מרדכי בניטה. בעבר אויש התפקיד על ידי מנהלים מקצועיים בלבד במשרד הביטחון, שצמחו בו או שירתו לפני כן בתפקידים בכירים בצה"ל. בניטה בעניין זה הוא יוצא דופן מאחר שהוא היחידי שהגיע מבחוץ. על פניו, אין במינויים האחרונים דופי לכשעצמם: יוסי דיין למשל, שימש עד לפני כשנה מנכ"ל החברה הכלכלית אשקלון, וגורם במשרד העיד כי הינו בעל הניסיון והידע הנדרשים למילוי התפקיד. אולם יש לתת את הדעת לכך שתנאי הסף הנהוגים לתפקידים אלו ודומיהם נפרצו באופן תקדימי, מה שעשוי למתוח את גבולות המינוי הסביר ולשחוק את מעמדם של התפקידים בעתיד. מלשכת שר החוץ נמסר:"תפקיד משנה למנכ״ל משרד החוץ הינו תקן חדש ולכן התייחסות לתפקיד דומה בעבר איננה רלוונטית". חשוב לציין כי ממשלת לפיד-בנט לא הייתה חפה מתופעת המינויים הבעייתיים. באוקטובר 2021, אי שם בימי ממשלת בנט-לפיד, נחשף שח"כ לפיד, אז שר החוץ וראש הממשלה החלופי, מינה קרובות משפחה לתפקידים בקק"ל ובהסתדרות הציונית. הוא תירץ את מעשיו בכך שאחת מהן עובדת בהתנדבות ושמטרת השניה להלחם בשחיתות מבפנים. הוא הגדיל לתרץ בנוגע למינוי גיסתו קרין אילאיל לחברה בדיקטוריון של קק"ל והבהיר שגם שלמה דרעי, אחיו של יו"ר ש"ס, משמש יו"ר עמית באותו דירקטוריון ממש. סערה נוספת נרשמה כאשר בני גנץ, אז יו"ר כחול לבן, פעל נמרצות למינוי עמיר פרץ, לשעבר יו"ר העבודה, לתפקיד יו"ר התעשייה האווירית. אף שפרץ היווה דמות מפתח בהפיכתו של גנץ לראש הממשלה החליפי, ושוועדה למינוי בכירים בשירות הציבורי (ועדת גילאור), התנגדה למינוי בטענה שלפרץ אין כישורים מיוחדים הגוברים על הזיקה הפוליטית, טען גנץ מצידו שאין כל זיקה פוליטית. לגנץ הצטרף שר האוצר אביגדור ליברמן בתמיכה שאינה משתמעת לשתי פנים: "אם הוועדה חושבת ששיקול הדעת של שר הביטחון ושר האוצר פגום והם אנשים לא אחראים, אז כדאי לכבות את האור כבר עכשיו", וקרא לחברי הוועדה להתפטר. שרת האנרגיה קארין אלהרר, שהציעה את אמי פלמור לתפקיד יו"ר חברת החשמל ונפסלה בוועדה, הטיחה האשמות בוועדה על כך שהיא תוקעת מינויים ופועלת בחוסר תום לב. על דבריה ראש הממשלה נפתלי בנט בעצמו הגיב: "מילים כדורבנות", והממשלה אישרה את המינוי של פרץ שממנו נדף ריח פוליטי עז. "אנו מבקשים להדגיש את החשש הכבד מפני מדרון חלקלק", הזהירו אז חברי הוועדה במכתב ליועמ"ש, בנבואה שלימים הפכה למציאות "היא [החלטת המינוי] עלולה להוביל אותנו שנים רבות לאחור בהתמודדות עם עולם של מינויים פוליטיים שאינם מתבססים על יכולות וכישורים מקצועיים".

בין ישראל לדרום-אפריקה, העיתונים ממשיכים להסתיר את המציאות. כמו בשנות ה-70 | "ישראל היום" שומר על טוהר הסקרים | רק "הארץ" מזכיר בשערו מות נער פלסטיני בן 15 מירי כוחות צה"ל בנסיבות לא ברורות

בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כשנלסון מנדלה עדיין בילה את ימיו בכלא הדרום-אפריקאי ומדינת ישראל היתה בקשרים טובים מאוד עם משטר האפרטהייד, כיבדה אותו וחימשה אותו, התקשורת הישראלית שיתפה פעולה. העיתונאי יואב קרני כתב על כך רשימה לפני שנים אחדות, כשפורסמו גילויים על שיתופי הפעולה הגרעיניים בין שתי המדינות. "שעתה הלא-יפה של העיתונות הישראלית", הגדיר זאת קרני. דוגמה מובהקת אירעה באפריל 1976, עם בואו של ראש ממשלת דרום-אפריקה, גון פורסטר, לביקור בישראל. ביקורו של פורסטר, נכתב במאמר המערכת של "דבר", "הוא בלי ספק עדות ליחסים התקינים השוררים זה זמן רב בין שתי המדינות, ואשר התחזקו נוכח המתקפה מצד חוגים רדיקליים בעולם השלישי ובמחנה הקומוניסטי". מחבר מאמר המערכת בעיתון "דבר" אמנם התייחס ל"מדיניות האפרטהייד, שאינה מתקבלת על דעתנו", אך טען כי פורסטר "נקט באחרונה צעדים לריכוכה גם במישור הפנימי בדרום-אפריקה". שבועות אחדים לאחר מכן אירע מרד סווטו, שהסתיים בטבח, אחד הידועים לשמצה בתקופת משטר האפרטהייד. על אף שהורשע ונכלא בעברו בשל פעילות נאצית, הוזמן ראש ממשלת דרום-אפריקה על-ידי ראשי המדינה בישראל לבקר ביד-ושם. תצלום שלו מרכין ראש בהיכל "יזכור" הופיע ב"ידיעות אחרונות", כמו היה בעצמו לוחם למען זכויות אדם ולא גזען המדכא בני-אדם באלימות. עורך "ידיעות אחרונות" ד"ר הרצל רוזנבלום, מזכיר קרני, קיבל את פני פורסטר בברכה תוך שהוא מציין כי אשר "לסדריה הפנימיים של דרום-אפריקה, עדיין הם נאורים יותר מהסדריהן של ארצות אחרות שאת חיוכן אנו מחפשים תוך התעלמות מפשעיהן נגד האנושות". עם צאתו מישראל דיווח על כך "ידיעות אחרונות" תחת הציטוט "אני יוצא מכאן אדם טוב יותר", בתוספת תצלום של פורסטר נוקט מחווה ידידותית – מצית סיגריה לראש הממשלה הישראלי יצחק רבין. לפי הדיווח, בסעודת הפרידה אמר לו רבין כי "דרום-אפריקה מבינה את המשמעות ההיסטורית של שיבת ציון. שתי המדינות עומדות בפני בעיות דומות, שעיקרן יצירת דו-שיח ודו-קיום באזוריהן". העיתון הביא את הדברים כפשוטם. לא רק תחת הרושם של ביקור ראש המדינה הגזענית מעלה התקשורת הישראלית בתפקידה, גם סתם כך, בימי חול, כמו ב-11 באוקטובר 1985, לקראת סוף עידן האפרטהייד, עת פירסם "מעריב" ידיעת תצלום על "סבא פיק", הוא שר החוץ של דרום-אפריקה פיק בוטה, כשהוא "מציע ממתק לילדה חביבה" בעת כינוס ביוהנסבורג. שנה לפני כן ביקר גם בוטה בירושלים. "אני זוכר ביקור של שר החוץ הדרום-אפריקאי פיק בוטה, שביקר בישראל ב-1984", כתב שלשום עיתונאי "מעריב" אריק בנדר בבלוג שלו באתר nrg מעריב. "כעיתונאי רצתי אחריו לרחבת הכותל המערבי, לשם הגיע בלוויית מאבטחים אפריקנרים לבנים ואימתניים. הצלחתי להשחיל לו שאלה בנושא האפרטהייד והחרם הבינלאומי על מדינתו. הוא תקע בי מבט מזרה אימה ואמר לי שבדרום-אפריקה לא הייתי מעז לשאול אותו שאלה כזאת". בנדר הזכיר במאמרו את היחסים הטובים שהיו בין ישראל למשטר האפרטהייד של דרום-אפריקה. רשימתו אינה מתפרסמת הבוקר ב"מעריב", שמספיד את מנדלה בעיקר באמצעות תרגום ידיעות זרות. לא הרבה השתנה בתקשורת הישראלית מאז ימי הצביעות של שנות ה-70 ועד ימינו אנו. גם כעת, עם מותו של נלסון מנדלה, התקשורת הישראלית ממשיכה לשתף פעולה עם העמדה הרשמית של הממסד; הן כדי להשכיח את היחסים המבישים בין ישראל למשטר האפרטהייד של דרום-אפריקה, והן כדי להשכיח את הפרת זכויות האדם המתמשכת שמביאה ישראל על הפלסטינים. ב"מעריב" וב"מקור ראשון" מתפרסם הבוקר מאמר מאת אמנון לורד תחת הכותרת "להגיד אפרטהייד ולהישאר בחיים". לורד כלל אינו מתמודד עם הטענות בדבר נקודות הדמיון בין המצב בישראל לאפרטהייד בדרום-אפריקה ומסתפק בטענה כי האשמת ישראל באפרטהייד היא "מעמודי התווך של מצע ההתקפה להרס ישראל באמצעות לוחמה פוליטית, משפטית וחרם". בהמשך הוא מבקר את נלסון מנדלה על ש"לא ניצל את היוקרה האדירה של מנהיגותו לצורך השכנת שלום בין עמים ובייחוד בין מדינת ישראל לאויביה". בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", מספיד את מנדלה בעיתונו. "איש גדול היה", הוא כותב. את הקרבה בין ישראל לדרום-אפריקה של האפרטהייד הוא מכנה "ריאל-פוליטיק פר-אקסלנס". בהמשך מציין ביסמוט כי "להבדיל מהממשלה בירושלים, המשטר בדרום-אפריקה הרוויח ביושר את בדידותו". ב"ידיעות אחרונות" מודפס טור הספד מאת נשיא המדינה שמעון פרס, ממובילי ההתקרבות בין ישראל של אז למשטר האפרטהייד. "הוא היה חסיד נלהב של הדמוקרטיה, מגשר מוערך, חתן פרס נובל לשלום, ומעל הכל בונה גשרי שלום ודיאלוג, אשר שילם מחיר אישי יקר כאשר ישב שנים ארוכות בכלא ונלחם למען בני עמו ובני העולם כולו נגד אפליה וגזענות", כותב פרס. "[...] איני מכיר אדם אשר נתן כה רבות, ושימש דוגמה להקרבה ותקווה למען ערכים אנושיים כל-כך, כשם שעשה נלסון מנדלה במשך כמעט כל 100 שנות חייו. גם כשהיה אסיר, לבדו, הוא תמיד נלחם. [...] בשם מדינת ישראל ובשם בני עמי אשר סבלו כה רבות במשך ההיסטוריה מגזענות ומאפליה, נרכין ראש על מותו של נלסון מנדלה, מנהיג גדול, ומירושלים נתפלל לזכרו". בזמן אמת העדיף פרס לארח את ראשי משטר האפרטהייד ולא להילחם למען שחרורו של מנדלה מהכלא. הצביעות זועקת, אבל לא בעיני עורכי "ידיעות אחרונות". בשנות ה-70 עורכי העיתונים עדיין יכלו לטעון בתמימות כי לא ידעו על שיתופי הפעולה הבטחוניים הנרחבים בין המשטרים, כי הביקור של פורסטר בישראל היה ביקור "פרטי". אולם מאז המידע הפך לנחלת הכלל. לפני כשלוש שנים, למשל, דיווח ה"גרדיאן" על שיתופי הפעולה הגרעיניים בין המדינות. בין היתר העלה לאתרו מכתב ששיגר שר הביטחון דאז, שמעון פרס, לד"ר אשל רודי, מנהל משרד המידע בממשלת האפרטהייד (אותו ד"ר רודי שפרס הפגיש עם ארנון מילצן, כדי לעזור לדרום-אפריקה במסע התעמולה שלה בעולם. סליחה, מסע ההסברה). נשיא המדינה של היום, זה שמספיד במלים גבוהות כל-כך את נלסון מנדלה ומציב בהספדו את מדינת ישראל (והעם היהודי, תוך ערבוב אופייני ביניהם) בצד נפגעי הגזענות של ההיסטוריה, כתב לפני כארבעה עשורים לד"ר רודי על "שיתוף הפעולה החיוני" בין ישראל של אז לדרום-אפריקה של האפרטהייד. "שיתוף פעולה זה", כתב פרס לנציג האפרטהייד, "מבוסס לא רק על אינטרסים משותפים ועל הנחישות להתנגד יחדיו לאויבינו, אלא גם על היסודות הבלתי ניתנים לערעור של שנאתנו המשותפת לאי-צדק, וחוסר נכונותנו להיכנע לו". להורדת הקובץ (PDF, 3.05MB) ביום שישי האחרון הסביר כתב חדשות ערוץ 2 אודי סגל לצופי "אולפן שישי" כי בישראל בוחנים את האפשרות שהנשיא פרס יגיע להלוויה של מנדלה במקום בנימין נתניהו, כיוון שפרס צפוי להתקבל בסבר פנים יפות יותר מאשר ראש הממשלה. קל יותר לסלוח על העבר מאשר על ההווה. "הארץ" הוא העיתון היחיד שמעז להציג בהבלטה נקודת מבט ביקורתית, אנטי-ממלכתית, בהקשר של מות מנדלה. "האבל העולמי על מותו של מנדלה מותיר אותנו מבוישים בפינה, במידה מסוימת, מחוץ למעגל, שונים מן השאר, עצובים על לכתו אך יראים מפני ההשלכות של ההתמקדות המחודשת בפועלו", כותב חמי שלו בעמ 3 של העיתון. גדעון לוי מוסיף: "לפרס ולנתניהו אין זכות להספיד את מנדלה; הם אחראים, יותר מכל מדינאי אחר בעולם החופשי, לקעקוע מורשתו ולביסוס תאומו (הלא-זהה) של המשטר שנאבק בו". עמירה הס עומדת במדורה הקבוע על נקודות הדמיון והשוני בין האפרטהייד של דרום-אפריקה לזה של ישראל. בין יתר נקודות הדמיון שמוצאת הס בין משטר ההפרדה הדרום-אפריקאי לישראל היא מציינת את ה"הפרדה המכוונת בין העמים" וכן "איסור על ערבוב". "האזרחים הערבים מצביעים, אבל מודרים מהחלטות לגבי גורלם", היא מזכירה בהמשך. בשער "ישראל היום" מתפרסם הבוקר עוד ממצא מסקר דעת קהל שנערך בקרב מדגם מייצג של אזרחי המדינה היהודים בלבד, אולם מוצג לקוראי העיתון כאילו הוא משקף את דעתם של כלל האזרחים ("רוב הציבור סבור"). בטור המתפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאת "כתבנו בוושינגטון" נכתב כי במהלך שיחה פומבית בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לאיש העסקים והנדבן חיים סבן, אמר סבן לאובמה: "77% מהישראלים לא מאמינים בהסכם ורואים בגרעין האיראני איום קיומי". נראה כי סבן התבסס בדבריו על סקר אחר שפורסם ב"ישראל היום". גם הסקר ההוא לא נערך בקרב מדגם מייצג של "הישראלים", אלא של האוכלוסייה היהודית הבוגרת דוברת העברית בגילי 18 ויותר. הטעות הסטטיסטית, כך הובהר בתחתית אותו סקר, היא של 4.4% פלוס או מינוס. הטעות העקרונית של הסקר היא של מינוס כ-20%. עוד נקודת דמיון שמוצאת הס בין משטר ההפרדה הדרום-אפריקאי לישראל היא קיומן של "שתי מערכות החוק הנפרדות ששולטות בגדה המערבית: חוק אזרחי ליהודים, חוק צבאי לפלסטינים". ביום שישי היה "הארץ" העיתון היחיד שדיווח כי הפרקליטות הצבאית סגרה את תיק חקירת מותו של מוסטפה תמימי, שנהרג לפני כשנתיים מפגיעת רימון גז שנורה עליו מטווח קצר. אתמול מת עוד פלסטיני, הפעם נער בן 15. מותו נגרם, ככל הנראה, מירי כוחות צה"ל. עיתון "הארץ" הוא היחיד שמזכיר זאת בשערו. בתחתית עמ 4 מדווח גקי חורי כי הנער, וגיה ארמחי, נורה על-פי עדי ראייה בגבו, על-ידי צלף. "לפי הכוח הצבאי, החיילים ביצעו ירי לאוויר, אך לא זיהו פגיעה", מוסיף חורי. מדובר צה"ל נמסר כי "נסיבות האירוע נבדקות". בתחתית עמ 22 של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מאת אליאור לוי, הכולל תצלום של הנער. בכותרת המשנה מודגשת גרסת הפלסטינים כי הוא נורה בגבו שעה שלא השתתף ב"הפרות סדר". "עדיין לא ברור אם היו עימותים בעת שהנער נורה, שכן גם הפלסטינים מסרו עדויות סותרות בנוגע לסוגיה הזאת", נמסר. בטור צד המתפרסם בראש עמ 9 של "ישראל היום" מופיעה ידיעה של דניאל סיריוטי ולילך שובל תחת הכותרת "פלשתינים: צה"ל ירה בנער ללא סיבה; צה"ל: בודקים". בתחתית עמ 21 של "מעריב" מדווח אסף גבור כי הצעיר מת "במהלך עימותים". הקשר זה מודגש בכותרת הגג לידיעה. בפנים הידיעה מוזכרת גם גרסת הפלסטינים. בשער "המבשר" מופיעה הכותרת: "נער פלסטיני שיידה אבנים נורה למוות על-ידי כוח צה"ל סמוך למחנה הפליטים גילזון". בכל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מוקדשת הכותרת הראשית לדברים שנשא אתמול נשיא ארה"ב ברק אובמה במסגרת האירוע המכונה "פורום סבן". "אובמה: הגדה אינה עזה, נסיגה תתבצע בהדרגה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אובמה: בהסדר סופי איראן תוכל להעשיר אורניום באופן מוגבל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". הכותרת הראשית של "ישראל היום" קוראת: "אובאמה: סיכוי של 50% להסכם סופי עם איראן". מעליה מעניקה כותרת הגג את הקרדיט לשליח העיתון לפורום סבן, בועז ביסמוט, על ששאל את אובמה בדבר המו"מ החשאי עם איראן. מתחת לכותרת הראשית מודפסים שני תצלומים, זה לצד זה, האחד של נשיא ארה"ב, והאחר של כתב "ישראל היום" הפוטוגני. בפנים העיתון מגדיר הפרשן הבכיר של "ישראל היום", דן מרגלית, את נשיא ארה"ב "תעמלן יעיל מאוד". "ידיעות אחרונות" מפנה שטח משערו לתמצית מאמר מאת שליחו ל"פורום סבן", הפרשן הבכיר נחום ברנע. "תשובותיו היו רהוטות, מסודרות, עשירות בפרטים, מדויקות במה שהיה בהן ובמה שלא היה", כותב ברנע על אובמה. הכותרת, והשורה התחתונה בטור, חוזה סערה קרובה ביחסי ישראל-ארה"ב. רק ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעת תצלום בלעדית, מאת יורי ילון, ולפיה "הפסנתרן היהודי הנודע, יבגני קיסין, הידוע כתומך נלהב של ישראל בעולם, קיבל אתמול אזרחות ישראלית". בתצלום [יונתן זינדל] נראה קיסין מחזיק לראווה דרכון ותעודת זהות כחולה, בין שרת הקליטה סופה לנדבר ליו"ר הסוכנות-היהודית נתן שרנסקי. רק ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום בלעדית, מאת איתמר אייכנר, ולפיה שר הכלכלה נפתלי בנט ערך פגישה ראשונה עם ראש מדינה, ראש ממשלת אוסטרליה טוני אבוט. לתצלום עצמו לא נלווה קרדיט. כל התוכן המערכתי בעמודים 24–25 של "ידיעות אחרונות" הוא תוכן מערכתי בעירבון מוגבל. בידיעה אחת משרת צחי קומה את המיזם המשותף לעיתון עם חברת אוסם. בידיעה אחרת משרת ראובן וייס את המיזם המשותף לעיתון ולקרן הקיימת לישראל. חגי חיטרון כותב ב"הארץ" על מאבקו של מנהל קול-המוזיקה, אריה יאס, להמשיך בתפקידו. אראל סג"ל כותב ב"מעריב" כי מערכת התוכנית "המערכת" של הזכיינית רשת טמנה לו פח והפגישה אותו בהפתעה עם פעיל זכויות בעלי החיים גארי יורופסקי. לדבריו, זה האחרון צעק עליו, דחף את כסאו והפיל אותו לרצפת מסעדה טבעונית. יובל גורן מדווח ב"מעריב" כי עובד לשעבר במערך ההפצה של העיתון מת.

החגיגה התקשורתית סביב הפסיכוזה של גומא אגייאר, הבעלים של בית"ר ירושלים, חשפה את הדעות הקדומות של העיתונאים ביחס למחלות נפש

אקדים ואומר: איני מכירה את גומא אגייאר, ואיני יודעת מה מצבו הרפואי. מדיווחי התקשורת על אשפוזו אפשר להבין שהוא סובל מפסיכוזה – מצב רפואי פסיכיאטרי שאחד מסימניו הבולטים הוא דלוזיות (מחשבות שווא). על פי ה-DSM, מדריך המחלות הפסיכיאטרי, אנשים הלוקים בפסיכוזה עשויים להביע אמונות שווא בנוגע לעצמם ולאחרים: לעתים הם מבטאים מחשבות גַדְלות ("אני המשיח", "אני יכול לשחרר את גלעד שליט"), מחשבות פרנואידיות (מדמיינים שהסביבה רוצה להרע להם: "ניסו להתנקש בחיי") או מחשבות יחס (מייחסים משמעות אישית לגירויים חיצוניים). במצב פסיכוטי, בוחן המציאות של האדם נפגע, ושיקול הדעת ויכולת השיפוט שלו נפגמים. ייתכנו גורמים שונים לפסיכוזה, ובהם מחלת נפש (סכיזופרניה, מאניה-דיפרסיה), גידול במוח, שימוש בסמים או שהפסיכוזה יכולה להיות תוצאה של לחץ נפשי חמור (מה שמכונה לפעמים, בלשון עממית, "התמוטטות עצבים"). לאור העובדה שמדובר בחולי שביטויו נפשי-מנטלי, החגיגה התקשורתית סביב מצבו הפסיכוטי של אגייאר חושפת את מה שידוע: קיומן של דעות קדומות מושרשות ביחס למחלות נפש. הרי אין לתאר שמחה תקשורתית שכזאת סביב אדם שהיה חולה במחלה אחרת. ב"דה-מרקר" התפרסמה הפניה בנוסח "גומא אגייאר: משדות הגז בטקסס למחלקה הסגורה" (15.1.10). האם אתם מדמיינים כותרת על משקל דומה כמו: "משדות הגז בטקסס למחלקה האונקולוגית", או לכל מחלקה אחרת בבית-החולים? ברור שלא. האם עיתון המכבד את עצמו היה מעז לחגוג חולי של אדם בכותרתו כשם שחגג "דה-מרקר"? האם מנכ"ל שהיה לוקה באירוע מוחי היה מקבל כותרת "למנכ"ל נסתם המוח" כשם שאגייאר זכה לכותרת "בעל הבית השתגע"? או לחלופין מה דעתכם על ההפניה "צפו ב... לפני האשפוז", כפי שהופיעה באתרי החדשות באינטרנט ביחס לאגייאר? האם הפניה כזו היתה מתפרסמת לו היה מדובר באשפוז רפואי אחר, לא פסיכיאטרי? מסתבר שלא רק שיקול הדעת של אגייאר נפגם בעקבות מצבו הפסיכוטי, אלא גם של העיתונאים (לו לפחות יש סיבה רפואית). יצא המרצע מן השק: חולִי נפשי עדיין נגוע באמונות קדומות קמאיות, גם של עיתונאים, ו"המחלקה הסגורה" עדיין מסעירה את דמיונו של מי שכל הבנתו במחלות נפש מסתכמת בצפייה ב"קן הקוקייה". העיתונות יצאה מדעתה בתיאור התנהגותו הפסיכוטית של אגייאר, כאילו לא היה מדובר במחלה. לאחר שהודלף לעיתון "כל העיר" כי אגייאר מבטא מחשבות מוזרות, הזדרזו כתביו להתקשר אל החולה, לשמוע את מחשבות השווא ולהקליטן. פרט לעובדה המטרידה שלא נשמר החיסיון הרפואי המתבקש ממצבו הנפשי של אגייאר, יש לתהות אם כתבי "כל העיר" היו מתקשרים לפנות בוקר לבעלים של מועדון כדורגל לשמוע את נשימותיו הכבדות או את קריאות הכאב שלו אם לקה בלבו. מחשבות שווא הן סימפטום של חולי נפשי בדיוק כשם שמועקה בלב היא סימפטום של התקף לב. כנראה שהפסיכוזה השתלטה לא רק על אגייאר, אלא גם על העיתונאים (תופעה הידועה בספרות הפסיכיאטרית כ-shared psychosis). אולי העובדה שהראשונים לדווח היו עיתונאי הספורט היא שצבעה את הסיקור התקשורתי והנחילה לו את מטבעות הלשון השמורות ל"שיגעון" בתודעה הציבורית: "בעל הבית השתגע", "סינדרום ירושלים", "סוף ימות המשיח". בדרך כלל, מחלות הן סחורה תקשורתית מבוקשת המעוררת אמפתיה בציבור. כזה, למשל, הוא סיפורם של נבחרי ציבור שלקו בסרטן. אבל הפסיכוזה של אגייאר הולידה דווקא שמחה לאיד. זאת משום שגם היום, בשנת 2010, בעולם ליברלי ונאור, השיגעון מצטייר כדבר מה שיש להתרחק ממנו, או לחלופין, כמצב שבו מוטב ללעוג לשוטה הכפר כדי שחס וחלילה שגעונו לא ידבק בנו. זאת, בשעה שלאמיתו של דבר, כפי שציין פרויד בחיבורו "The Uncanny" מ-1919, תחושת האיום ואי-הנחת שמתעוררת בנו ביחס למי שלוקה בשיגעון נובעת מכך שאנו חשים, באופן מעומעם, שמה שהפך גלוי אצלו עלול לחשוף חלקים כמוסים ומפחידים בנו. כן, גם בעיתונאים. כשם שכל אחד מאיתנו מצוי בסיכון ללקות במגוון מחלות "רגילות" כמו סרטן, סכרת, התקף לב, כולנו חשופים גם לסיכון לפתח במהלך חיינו פסיכוזה. ואולי הידיעה הלא-מודעת הזו היא שגרמה לכל העיתונאים בעיתונות הכתובה והמשודרת לנוע באי-נחת בכסאותיהם, או להפליא בשנינות נגועה בדעות קדומות ובסטריאוטיפים לנוכח מחשבות השווא שביטא אגייאר. נאחל גם לאגייאר וגם לעיתונות רפואה שלמה. ד"ר דנה בלאנדר היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית בתחנה לבריאות הנפש בקריית-גת ובמרכז הרפואי ברזילי באשקלון, וחוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה

כ-50 הרוגים קברה אופקים, העיירה הקטנה המרוחקת 27 ק"מ מרצועת עזה. זהו מספר האזרחים הגדול ביותר שנרצחו מחוץ לקו הראשון של קיבוצי הנגב המערבי. שעות הם התחבאו מאימת המחבלים, התפללו על חייהם. גם כעת איש אינו עומד לצד משפחת קוזלוב, גליקמן, וקנין ואחרות בשיקום הנפשי והפיזי שיאלצו לעבור בשכונה הפגועה

אשר גליקמן נשען על מקל ההליכה שלו במגרש החניה ברחוב הגורן באופקים. חלונות המכוניות סביבו מנופצים, חלק אטומים בניילון, איש לא אסף את הזכוכיות מהכביש. על המדרכה כתם דם גדול יבש, שם שכבה גופתו של אחד המחבלים עד שנמצאו אזרחים מתנדבים שפינו אותה, כי זק"א באופן עקרוני אינם נוגעים בגופות אלה. בבוקר שבת ה-7 באוקטובר נערמו שם גופות של תושבי שכונת מישור הגפן, השכונה אליה נכנסו שני טנדרים של חמאס בשש ארבעים וחמש בבוקר, יורים לכל עבר, טובחים בכל מי שנקרה בדרכם, נכנסים לבניינים לחפש קורבנות נוספים. כ-50 הרוגים קברה העיירה הקטנה, המרוחקת מרחק בלתי נתפש של 27 ק"מ מרצועת עזה. זהו מספר האזרחים הגדול ביותר שנרצחו מחוץ לקו הראשון של קיבוצי הנגב המערבי. רובם מבוגרים, זוגות ובודדים, עולי ברה"מ לשעבר ששוכנו שם משנות ה-90. מודעות אבל על עמודים מציינות את שמות הרוגי אופקים, בעיקר החיילים והשוטרים. הרוגי השכונה המבוגרים פשוט נעלמו. גליקמן הולך שם עכשיו, נשען על מקל ההליכה שלו. "מי אמר לי? מה אמר לי? אף אחד לא בא, רווחה וזה וזה", הוא עונה בכעס לשאלות לגבי פינויו מהמקום: "את רואה שאני פה". כשאנו מבקשות להבין הוא מסביר: "באה בחורה מהרווחה שאלה מה, אמרה לי יש טיול לים המלח תבוא ברבע לשמונה למתנ"ס. אין לי איך לבוא, אני נכה, אני עם אשתי. אמרו לי בוא למתנ"ס אבל איך אני אבוא? נשארנו כאן. לא יודע מה יהיה". "הזקנים בבניין שלי נשארו", אומרת סווטה קלנדריוב, צעירה שמתגוררת בשכונה עם שני ילדיה הקטנים ולא התפנתה כי היא ובעלה בעבודות אבטחה נחוצות, "אני לא יודעת למה לא לקחו אותם. קשה לדבר איתם, הם לא מבינים. כשהכל התחיל אני אמרתי לאשר לסגור את הדלת כי יורים ברחוב, לא היה להם מושג שמשהו קורה. כולם פונו והם נשארו. אחרי חמש אנשים פה מפחדים לצאת החוצה". "נותנים לאנשי אופקים הפוגה של כמה ימים בים המלח או אילת", אומרת טלי קוזלוב, אם לשני פעוטות, שפינתה את משפחתה לצפון בשבת בערב ורק ביום שלישי נשלחה לאילת, "נלחמתי גם בשביל זה, כי נותנים לחד הוריות, או לחצי אופקים שמקורבים לצלחת. לא ראיתי אנשים ממישור הגפן במלונות, לא בערבה כשהייתי ולא באילת. השכונה שלי מלאה במבוגרים, אלה שטבחו בהם כשהם ניסו ללכת למקלטים. הם לא מבינים, הרבה נשארו באופקים, אלה שחוו וראו את זה. אני לא מבינה את זה". הסיפור של קוזלוב קשה לעיכול ולקריאה: "בשבת היינו בבית, התחילו אזעקות, יצאנו לבלוק, זה נרגע ובעלי ואני יצאנו לשתות קפה ולהכין אוכל לתינוק, בן עשרה חודשים. ישבנו בחצר שלנו כששמעתי ברקסים של טנדרים נעצרים, צעקות בערבית, ומתחילות יריות. מהר סגרנו את הגינה, לקחתי את הילדים לחדר, בעלי הלך לכניסה לסגור את הדלת, אבל התחילו יריות. ירו לי בשכנה כנראה, לא ראינו. "ישבנו בחצר שלנו כששמעתי ברקסים של טנדרים נעצרים, צעקות בערבית, ומתחילות יריות. מהר סגרנו את הגינה, לקחתי את הילדים לחדר" "תפסתי את הקטן, הוא את הגדול, התקפלנו כולנו ביחד מתחת למיטות ולא זזנו. ירו לנו בדלת, המחבלים ניסו לפתוח אותה. ירו והמשיכו הלאה. בעלי התקשר למשטרה ולא ענו, התקשר למד"א אמרו לו שאין להם מה לעשות עם המידע הזה ושיתקשר 100. קסאם נפל לא רחוק מאיתנו. לא פתחנו את הדלת ולא הצצנו בחלונות, נכנסתי למצב של חרדה, שעתיים לא ידענו מה קורה בכלל בעולם. אמרתי לו, זהו אנחנו הולכים לעולם הבא. היינו מתחת למיטות עד שבע בערב". איך מחזיקים ככה תינוק? "אני נותנת לו חטיפי תינוקות, מרדימה על הידיים, בקבוק, ענבים או פרי אחר, צעצוע, טלפון, מנסה איכשהו להעסיק, גם שלא ישמעו אותו. לא התקשרתי לאף אחד כי פחדתי מכל רעש קטן שלא ישמעו אותי, רק בווטסאפים ראינו. הילד בן הארבע יותר ויותר בחרדה, אני יחד איתו, לא יכולתי לתפקד, איכשהו רק עם הקטן. להחליף טיטול ולהרדים אותו, שכמה שיותר ישן בשעות האלה". בערב שמעו אנשים מדברים עברית במדרגות ופתחו את הדלת לראשונה. הם נכנסו לרכב ונסעו, דרך רחובות שגופות מוטלות בהם, אל משפחת בעלה בצפון. ביום חמישי חזרו לעיירה אל בית אימו של הבעל, בשכונה מרוחקת. הם ניסו לנקות את הדירה, לפנות את הזכוכיות מהדף הרקטה שנפלה ליד, אבל החרדות גברו. שתי נשים נרצחו בבניין שלהם. "אני לא יכולה להישאר פה בדירה לבד כשיכולים כל רגע להיכנס לבית לירות בכולנו", היא אומרת, "אנחנו בקומת קרקע, בלי ממ"ד, כל בום הילד ואני בחרדה. הוא במצב לא טוב, הוא בן 4 וכל הזמן פוחד שתיכף יבואו אנשים". בסוף השבוע שעבר פורסם בפרופיל של ראש העיר, איציק דנינו, פוסט המתייחס לנושא ההפוגה: "היישובים הסמוכים לעזה פונו בהנחיית הממשלה, והמדינה מחוייבת לטפל במפונים", כתב. "העיר אופקים לשמחתנו לא מצויה במצב הזה. עם זאת, גייסנו ואנו ממשיכים לגייס משאבים מיוזמת העירייה להוצאת תושבים להפגות יומיות או ממושכות יותר". הוא תיאר מי זכאי להפוגה כזו, בהם מי שחוו את אירוע חדירת המחבלים או היו מעורבים בלחימה. "במהלך השבוע הבא", הוסיף, "נפרסם מדיניות מרחיבה יותר שתיתן מענה לכלל התושבים, בהיקפים שייקבעו בהתאם למספר מקומות האירוח שיוכלו לקלוט את התושבים, ובהתאם לתקציב שיגוייס למטרה זו". "ראיתי שדנינו מעלה פוסט של הפוגה, בעלי ישר התקשר ונרשם", ממשיכה קוזלוב, "יום אחרי אמרו אין מקום הכל התמלא, ואנחנו נרשמנו בין הראשונים. התקשרתי למתנ"ס ולראש העיר, התחננו כמה פעמים, בסוף נתנו לנו. ביום ראשון אני צריכה לצאת מהמלון. כולנו. אנשים פה שואלים למה האנשים של עוטף עזה ושדרות נשארים עד נובמבר ואנחנו שחווינו את כל זה לא. אני מקווה שכל המבוגרים אצלנו בשכונה יקבלו גם כמה ימים כאלה". "אנשים פה שואלים למה האנשים של עוטף עזה ושדרות נשארים עד נובמבר ואנחנו שחווינו את כל זה לא" באמצע השבוע נחתה על שכונת הרפאים בשורה חדשה: למפוני השכונות בהן בוצע הטבח, בראשן מישור הגפן, נמסר כי האירוח בבתי המלון באילת, ה"הפוגה" אליה נשלחו תושבי אופקים, עומד להסתיים אחרי שבוע ועליהם לשוב הביתה. קשה להבין למה תושבי מישור הגפן קיבלו רק את ההפוגה הקצרה הזו, ונדרשים לפנות את המלון ביום ראשון, בעוד מפוני שאר יישובי הטבח קיבלו הארכה בפינוי עד אמצע נובמבר. קשה עוד יותר לעכל שאיש אינו עומד לצד משפחת קוזלוב ואחרות בשיקום המהיר שיאלצו לעבור בשכונה הפגועה. "אין הוראה לפינוי העיר", אמר לנו איציק קריספל, דובר עיריית אופקים בתגובה לשאלתנו. "יש יוזמה של הרשות יחד עם תקציבי מדינה להפוגה. זה מה שאנו עושים כעת ומשתדלים שייצאו להפוגה כמה שיותר תושבים". למה לא היה פינוי מלא של שכונה שעברה כזו טראומה? "אלו הם שיקולים ביטחוניים שאני לא בקיא בהם". "יש תחושה שתושבי אופקים נשארו מאחור" "אני לא יודעת לאן אני חוזרת ואיפה", אומרת קוזלוב, "בינתיים נלך כנראה לחמותי שיש לה חדר וסלון. אני חייבת לחזור לעבוד, להכניס כסף, בעלי ואני עובדים חיוניים. אין לי מושג איך אשאיר בבית שני תינוקות. היינו צריכים לעבור דירה אבל בית עם ממ"ד זה לפחות 4,500 שקל, היום אנחנו משלמים 2,700. "פתחנו פנייה לעירייה שיסדרו לנו את החלונות שנשברו, אבל בעל הבית אומר לבעלי – תסדר ונתקזז. איזה תסדר? אין פה אזור תעשייה, כלום לא עובד, אנחנו נודדים ממקום למקום מי יכול להתעסק בזה? אני לא בטוחה בשום מקום יותר. הלכנו לצפון, הלכנו לאילת, זה בא איתנו. אנחנו חייבים לטפל בעצמנו". אושר וקנין התעוררה ב-7 באוקטובר לקול הרקטות, וראתה את טנדר מפגעי החמאס עובר ליד ביתה. השכונה שלה לא נפגעה, ואחרי כמה ימים אצל חברה במרכז היא חזרה לבית אימה, שם היא מתגוררת עם האם שזכרונה פגוע ואינה מודעת למתרחש. "ברחתי לשכנה והיינו בממ"ד שלה, כי לנו אין", היא מספרת, "אחר כך הסתתרתי בין הבתים. היריות לא פסקו ורקטות כל הזמן אזעקות והכל. מאז אנחנו בתופת. הבנו את גודל האירוע, את החדירה שהיתה, את זה ש-6 שעות לקח לכוחות להגיע להציל, אזרחים פה הגנו בגופם, מסרו את נשמתם. "אבל ההפקרות לא היתה רק ב-7 באוקטובר. זה כבר עשרים שנה שמזלזלים בנו, אף אחד לא אכפת לו. עושים מבצעים, מורידים איזה מחסן פה, דיונה שם, יורים בלטאה. אנחנו, הפחד שלנו זה היום שאחרי. שאת אופקים ישכחו. מפעילים עכשיו עסקים בעוטף, אבל אלינו כמו תמיד לא יתייחסו. אנשים פה בחרדה קיומית, ועליה חרדה כלכלית. חרדים שישכחו אותם, שהמדינה לא תתמוך ולא תעזור. אומרים שביטוח לאומי יתן אלף שקל לתושבי המישור (מישור הגפן – ע"פ), משהו הזייה". באופקים מסתובבות שמועות רבות, על מחבלים שעדיין מסתתרים (ראש העיר חוזר ומבטיח שלא), ובעיקר על פלסטינים שחיו בעיר בריכוזים, לצורך עבודה, מחברון או מעזה, ונעלמו בשבת. כל מי שמדברים איתו מעלה את העניין. "אני כבר שנה זועקת את נשמתי שהולך לקרות משהו", אומרת וקנין, "אתמול הבאתי מסתערבים ממג"ב לבדוק את הבית לידי, שהעסיק עובדים, ואני לא מאמינה שהם היו סתם שב"חים. הם חיפשו לנקות גינות, עוברים בית בית, סיבובים סיבובים, מצלמים עם ניידים. פניתי לכולם, גם לעיריה, אין מענה. זה התחיל מהפיגועים שהיו בבני ברק ות"א, באים אנשים בכמויות. נשארו לגור פה בגינות, העיריה שמה להם וסט כתום, עבדו בניקיון, גם בבתי ספר". במרכז העיר מתחילים עסקים קטנים להיפתח, בלית ברירה. הרשתות הגדולות עדיין מדירות רגליהן. "אחרי הקיבוצים אנחנו עם הכי הרבה הרוגים פה", אומר צעיר במסעדת הטורטיות "המקסיקני אופקים", שפתחה את שעריה באמצע השבוע, "פתחנו שלשום וזה מפחיד מאוד, אבל מה נעשה. חייבים להתפרנס". וקנין מבקשת שנלך יחד לבית הקברות הצבאי, הסמוך לאזרחי. "היו פה חמישים חללים מאז קום המדינה", היא מספרת ועוברת מצבה אחר מצבה, בין חבר שנהרג בחומת מגן, אחד מציר פילדלפי, הרוגי פיגועים, "תראי מה עכשיו". הגנן של בית הקברות מגיע, ומבקש שנלך אחריו. שתי חלקות חדשות נפתחו בשבוע שעבר בבית הקברות, הזרים מתייבשים בשמש. יותר מעשרה חיילים ושוטרים כבר נקברו בהן. וקנין נשברת, כורעת ברך ליד קברה של חיילת בת 20. הכאב על ההרג ההמוני מתערבב בכאב על חייהם של הניצולים, ועל כל זה נוסף כאבם של מי שאף אחד לא ראה, לא רואה, וכנראה לא יראה.

תקנות חדשות יאפשרו לפטר עובדי הוראה במכללות למורים, מטעמים דתיים ■ “תזכיר לי” –פינה קבועה בה נתמצת תיקוני חוק ממשלתיים שכולנו מפספסים בגלל השם המרדים “תזכיר חוק”.

מוסדות ההכשרה למורים נמצאים כיום תחת אחריות משרד החינוך. בימים אלה מתקיים תהליך להעברת המוסדות הללו לאחריות וניהול המועצה להשכלה גבוהה (הרשות האחראית על כלל האוניברסיטאות והמכללות האקדמיות בישראל). כתוצאה מכך, נראה כי ישנו חשש של גורמים מסוימים מתהליכי "חילון" של המוסדות. כדי למנוע זאת, הוציא השבוע משרד החינוך תקנות חדשות שמטרתן: "להבטיח כי המכללות המכשירות עובדי הוראה למוסדות החינוך הממלכתי דתי יוכלו להמשיך לשמור על אורח חיים דתי, לרבות נוהג והווי דתי בין כתלי המכללה". (1) משמרים את פיקוח השר על תוכנית הלימודים. (2) מותירים על כנה את סמכות מועצת החינוך הממלכתי-דתי (הגוף האחראי במשרד החינוך) לפסול, מטעמים דתיים, מינויים חדשים או המשכת העסקה של אנשי סגל. השר יקבע אם תוכנית הלימודים דתית דיו וניתן יהיה לפטר מרצה או נשיאה של מכללה מטעמים דתיים. חשוב לציין כי התקנות החדשות בעצם אינן משנות מציאות מבחינת המכללות (הפיקוח הנ"ל קיים בהן גם כיום). החידוש הוא במיסוד אפליה על רקע דתי בתוך המועצה להשכלה גבוהה – דרך הספיגה של המכללות להכשרת מורים לתוכה. האם העסקה של עובד חילוני באמת פוגעת בהכשרת מורים? פנינו למשרד החינוך בשאלה זו ועוד. ונפרסם תשובתו ברגע שתתקבל. קישור לתקנות המלאות: http://www.tazkirim.gov.il/Tazkirim_Attachments/43846_x_AttachFile.docx http://www.tazkirim.gov.il/Tazkirim_Attachments/43848_x_AttachFile.docx (מה עושים כדי שיתוקן) יש לכם השגות על תזכיר החוק המדובר? זה השלב בו הציבור יכול להשפיע! היכנסו לאתר הממשלתי והעירו. למרבה הצער, היכולת להגיב פועלת כיום רק בגרסאות מיושנות של דפדפן אקספלורר שלא קיימות עוד (באמת). אין לכם? מוזמנים לכתוב פה בתגובות את הערותיכם ואנו נעבירן במרוכז.

העיתונים מסקרים את יום השואה עם נאום אולמרט והסרט של גרנט | נחלקים בדעותיהם באשר להסכם הרגיעה שמציע חמאס | ומספידים את אלברט הופמן ושרה סירוטה

"מעריב" מקדיש את השער שלו ליום השואה. האייטם המרכזי הוא ביקורת על יחסה של מדינת ישראל לניצולי השואה, המובאת מפיו של ראש הממשלה אהוד אולמרט. על רקע תמונתו נואם בטקס ביד-ושם מובאת כותרת גדולה: "חטאנו", וקטע מדבריו: "כשלנו בקיפוח זכותם של הניצולים לקיים חיים של איכות וכבוד. ראינו את חלק מהניצולים שוקעים בעוני. אין לכך הצדקה וכפרה". את הציטוט סוגרת המובאה: "שינינו זאת". בכפולה הפותחת של העיתון מובאים ציטוטים מפרגנים רבים לנאומו של ראש הממשלה. עוד על שער "מעריב": הפניה למוסף מיוחד של "המגזין" ליום השואה ולכתבה על היומנים הגנוזים של ילדי אקסודוס. "הארץ" מקדיש רבע מעמוד השער ליום השואה, עם כמה הפניות. אחת מהן היא לכתבה של אנשיל פפר, על פעילות מוגברת של יד-ושם במגזר החרדי, שהביאה לתיעוד נוסף של 120 אלף נספים; הפניה אחרת היא לכתבה של עפרי אילני, על מחקר חדש הבודק תיעודי חלומות של אסירי המחנות והגטאות בזמן השואה. "ידיעות אחרונות" מזכיר לקוראיו, בראש השער, את דבר קיומה של צפירת הזיכרון היום בעשר בבוקר, תחת הכותרת "לעולם לא נשכח". שתי ההפניות המרכזיות על השער הן לראיון ("ראשון לעיתון ישראלי") עם בנו של הצורר מנגלה ולראיון עם אמו של יעקב גלעד, שכתב את האלבום "אפר ואבק" עם יהודה פוליקר (תמונתה של האם מופיעה, אבל שמה אינו מוזכר). ב"ידיעות אחרונות" מבצעים ניתוח בראיון של אבנר הופשטיין עם רולף מנגלה (64): הוא מובא בחלקו בעמ 5, את השאר שומרים לגיליון יום העצמאות. הבן מספר כי פגש באביו הפסיכופט רק פעמיים: כשהיה ילד בן 12, ואחרי המלחמה, במקום מסתורו בברזיל, אז שאל את אביו על תקופת השואה, אולם הלה הכחיש כי ביצע פשע כלשהו. הבן, מצדו, שמר בסוד את מקום שהותו של האב, אחד הפושעים הנאציים המבוקשים ביותר. בולטים בעיתונים הטורים האישיים המתייחסים לדור השני לניצולי השואה כאל "ניצולים" בעצמם. כך חן קוטס-בר "במעריב" ויהודה יערי ב"ידיעות אחרונות". יעקב גלעד מצוטט ב"24 שעות": "יהודה ואני לא כתבנו שירים על השואה, כי לא היינו בה ואין לנו מה לספר עליה, אבל הרגשנו שיש המשכיות וקשר ישיר בין החוויות של הורינו הניצולים לחיים שלנו, בני הניצולים [...] רק אחרי שהתקליט יצא הסתבר שיש עוד רבים כמונו ושהסיפור שלנו לא שונה בהרבה מהסיפור שלהם. עם הזמן למדנו שהדור הזה מזוהה כדור שני, ועכשיו אנחנו יודעים גם על דור שלישי ורביעי. נזקי המלחמה לא מסתיימים ברגע שבו היא נגמרת". קבוצת הכדורגל האנגלית צלסי, בהדרכתו של הישראלי אברהם גרנט, ניצחה אתמול את ליברפול 2:3 בגומלין והבטיחה את מקומה בגמר ליגת האלופות. כפי שנכתב בסקירת העיתונות אתמול, שידור המשחק בערב יום השואה העסיק מאוד את העיתונים, וגם היום גולש הסיקור ממדורי הספורט אל השערים הראשיים. על שער "הארץ" מופיעה ידיעה עם הקרדיט התמוה "שירות הארץ": "עם סרט שחור על היד, גרנט ניצח את ליברפול ועלה לגמר". גם ב"מעריב" מתייחסים לסרט השחור של גרנט, עם ציטוט מדברים שכתב למוסף "סופשבוע", שבהם הוא מספר על אביו ניצול השואה, על המקום שבו הוא מתכנן לבקר מיד אחרי המשחק (אתר מחנה אושוויץ), ועל כך שאין מה להשוות בין הקושי שבניהול קבוצת כדורגל לשרידת אימי השואה. ב"ידיעות אחרונות" הולכים על הסנסנציה: "ניצח עם טלאי צהוב" היא הכותרת. "גרנט הוביל את צלסי", נכתב בכותרת המשנה, "כשעל זרועו סרט שחור ועליו סמל השואה". מה בדיוק מצויר על הסמל הצהוב הקטן שעל הסרט שעל זרועו של גרנט? לא ברור, רק לאנשי "ידיעות אחרונות", שהחליטו כי זהו סמל יום השואה. לכן, מעתה אמרו, סמל יום השואה = עיגול צהוב על סרט שחור, ועדיף: עיגול צהוב על סרט שחור ענוד על זרועו של ישראלי מתחום הכדורגל כשהוא מנצח את הגויים (גם אם במלחמות פנימיות שלהם). אנשי השירות של עיתון "הארץ" מזכירים לקוראים כי המינוי של גרנט "לווה בספקות ועד לפני שבוע עוד פיקפקו ביכולותיו [...] וטענו כי מינויו הושג בזכות קשריו החברתיים עם בעלי הקבוצה, האוליגרך הרוסי רומן אברמוביץ. ואולם בשבוע האחרון גרנט הצליח לנצח את מנצסטר יונייטד בליגה האנגלית ולהיצמד אליה בראשית הטבלה [...] וכך יצר סיכוי לזכות באליפות האנגלית. אתמול הוביל את צלסי להישגה השני – עלייה לגמר ליגת האלופות". ב"ידיעות אחרונות" מקדישים את עמ 6 לידיעה שבתכלס כבר היתה ידועה, אבל קיבלה אתמול אישור נוסף בישיבת קבינט: "מסתמן: ישראל תסרב לרגיעה" היא הכותרת. "חמאס ושאר הפלגים מסכימים להפסקת אש ברצועה בלבד, לחצי שנה, שתאפשר להסיר מעליהם את המצור. ישראל חוששת שהפלסטינים ינצלו ההפוגה לאגור טילים ולהתכונן למבצע של צה"ל" (שמעון שיפר, איתמר אייכנר ורוני שקד). באותו עמוד מדווח על הוראה של אלוף פיקוד דרום, יואב גלנט, לבצע בדיקה מחודשת של נסיבות הרג המשפחה הפלסטינית בבית-חאנון ביום שני. גם ב"מעריב" מדווחים מישיבת הקבינט על כך שישראל לא תקבל כנראה את הצעת חמאס, ומספרים על 14 קסאמים שנחתו אתמול בדרום. לפני חודש ויותר ידיעה כזו לא היתה נדחקת לתחתית עמ 6. מצד שני, כמה מנפילות הקסאמים בשבועות האחרונים כלל לא הוזכרו בעיתונים. עמית כהן מדווח על ביקורת שנמתחת על חמאס באתר אינטרנט של פת"ח, המובאת בשם תושבי עזה, המתלוננים על פעילות חמאס ברצועה המסכנת אותם. רגע, אמרנו שכוונת הממשלה לדחות את הסכם הרגיעה של חמאס כבר ידועה ומדווחת בכלי התקשורת כמה ימים? אז אמרנו. ב"הארץ" חושבים אחרת. מה זה אחרת, הפוך. הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא: "מערכת הביטחון: לשלב את עסקת שליט בהסכם הרגיעה ברצועה". התנגדותם של השרים להסכם כלל אינה מוזכרת בידיעה. בעמ 2 של "הארץ" מוצגת בהבלטה ביקורת שמתח דובר משרד החוץ המצרי באוזני כתב "הארץ" יואב שטרן: "הישראלים לוקחים הרבה זמן לחשיבה". מצרים היא האפוטרופוסית של ההסכם הנוכחי, וצבי בראל עומד על מניעיה: היא חוששת מאוד מ"זליגה" של פלסטינים מעזה למצרים. מגדיל לעשות מאמר המערכת של "הארץ", המשבח את המצרים וקורא לממשלה לקבל את ההסכם. בעמודי הדעות של העיתון טוען ישראל הראל כי קבלת ההסכם רק תאריך את המלחמה. בעמ 3 ב"הארץ" סופרים 15 קסאמים שנפלו בדרום ומדווחים: "בשדרות קוראים להחרים את יום העצמאות". ועוד ב"ידיעות אחרונות": משרד החינוך נכנע ללחץ התאגדות מנהלי בתי-הספר התיכוניים וביטל את שיטת הצבירה בבחינות הבגרות במתימטיקה, שלפיה נבחנו תלמידים בהקבצה מסוימת גם על חומר של ההקבצה הגבוהה יותר. טור הצד של כפולת העמודים 13-12 הוא הגיג של אלכס פישמן: "הגנטיקה הישראלית – מכפכפים ופלאפל ועד אושוויץ ואסון המסוקים". ואכן, הכפולה כולה מוקדשת לפענוח של אותה גנטיקה בעזרת ידיעות של כלום בנוסח "מהנעשה בעולם", רק מהארץ: הידיעה המרכזית מספרת על סוחר אמנות יהודי שנפטר והוריש למדינת ישראל כחצי מיליארד שקל. הכותרת "יורשת המיליונים" גדולה יותר מהידיעה עצמה. שתי הידיעות האחרות מדווחות על חילופי גברי של דוגמנים בחברת בגדים ישראלית ועל תושבת שדרות שהכינה לרמטכ"ל קציצות. "ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה. הפניה יוצאת דופן בסוף כתבה ב"מעריב": "הסיפור המלא – מחר בהמודיע". הסיפור המקוצר תופס את חלקה הגדול של כפולת העמודים 11-10 בעיתון: ביקור של רב חרדי ישראלי בסוריה. הרב ישראל מאיר גבאי טוען כי הסורים לא רוצים להשמיד אותנו, הם רק רוצים את הגולן. באותה כפולת עמודים דיווח אחר של אבישי בן חיים: "אתמול נענו הרב שלמה אבינר והרב צבי טאו, מחשובי רבני הציונות הדתית, לקריאת ארגון יד-לאחים להחרים את החידון שיתקיים ביום העצמאות [...] הסיבה: השתייכותה של הנערה לקהילת היהודים המשיחיים אשר מאמינים בישו". הם מצטרפים לרבנים רבים אחרים, חרדים, ספרדים ואשכנזים. לו הייתי אני המתמודדת היהודייה המשיחית בת-אל לוי מירושלים, לא הייתי פותח חבילות דואר בזמן הקרוב. מגלה האל.אס.די מת אתמול בגיל 102. נפטרה גם שרה סירוטה, מי שהיתה השופטת בתיק נגד השר אהרן אבו-חצירא ובתיק נגד מרואן ברגותי. "ניצולת השואה שהפכה לאימת העבריינים", מכנים אותה ב"הארץ". הודעה על שער "הארץ": "תרבות וספרות היום בתוך נדל"ן". כיתוב על עטיפת ניילון המכילה את דגל ישראל, שצורפה היום לאחד העיתונים: "בנק הפועלים גאה להעניק לכם את דגל ישראל". שני סיפורים על פרטציות ישראלית ב"דה-מרקר" היום: דב הלפרין, מנכ"ל חברת HMS (מה עושה החברה? לא כתוב), כותב על "כישלון ידוע מראש של פרויקטי מחשוב גדולים". הלפרין מתייחס לפרויקט מחשוב משרדי הממשלה, מרכב"ה, הנמשך כבר עשר שנים בהוצאות עצומות, ולפרויקטים אחרים, קטנים יותר, הסובלים מבעיות קשות. "כשלון פרויקטי מחשוב בישראל הוא עניין כה שכיח, שלעתים סיום מוצלח של פרויקט בזמן ובתקציב שנקבעו מלכתחילה נהפך לאירוע מיוחד בפני עצמו", כותב הלפרין. הוא מונה שלוש סיבות למצב החמור הזה (ועוד במדינה שמחשיבה את עצמה כמעצמת הייטק): חברות המחשבים נוטות לתת הערכה לא נכונה של עלות הפרויקט, כלומר, לתמחר למטה את העלויות. אחר-כך התקציב פתאום "צומח", מה שכמובן גורם לעוגמת נפש ולעיכובים. שנית: חברות סובלות מחילופי תפקידים תכופים, המקשים על ניהול פרויקטים באופן רציף. שלישית, בחירה שגויה של מוצר או טכנולוגיה. הסיפור השני, של רנית נחום-הלוי, מופיע במוסף הנדל"ן של "דה-מרקר" (זה שבתוכו מסתתר המוסף של ציפר), והוא עוסק ברוכשי דירות שמחליטים לשפץ את הדירה לפני שהם נכנסים לגור בה, הכסף נגמר להם באמצע בגלל חישוב לא נכון של ההוצאות הצפויות, והם "מוצאים עצמם גרים באתרי בנייה". לתשומת לב של לפחות כמה מאלה שקוראים את הסקירה הזו. בעמ 19 ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל יועז על צו איסור פרסום שהטילה המשטרה על חקירה של "דמות ציבורית מוכרת". מה הסיפור? הצו הוטל אחרי שדבר החקירה ושם הנחקר פורסמו בחדשות ערוץ 2 ובאתרי האינטרנט. יועז מביא ציטוט של איש משטרה אנונימי, הטוען כי "הוצאת הצו היתה בעייתית". יועז מציין גם כי הצו כלל איסור על פרסום עצם היותו של הצו, אולם אינו מסביר כיצד הוא מפר איסור זה. מגדיל לעשות הפרשן המשפטי של "ידיעות אחרונות", בעז אוקון, שמסביר לקוראים כיצד להשתמש במנוע החיפוש גוגל כדי למצוא את המידע האסור בפרסום. אוקון קורא לשינוי נהלי הוצאת צווי איסור פרסום, המוצאים כעת במעמד צד אחד בלבד (כלומר, המשטרה). ב"מעריב" מדווחים על רשלנות של חוקרי המשטרה הצבאית, ששכחו על ספסל בבית-המשפט בתל-אביב מסמכים מסווגים מחקירה חשאית נגד קצין בכיר.

שקיפות במודעות הפוליטיות בפייסבוק? המערכת שהושקה כהבטחה גדולה מתגלה עם חורים המאפשרים לחלק מהמפרסמים להסתיר את זהותם

| עידן בנימין, ניר בן-צבי | בשבוע שעבר כתבנו כאן לראשונה על השקת המערכת של פייסבוק לניטור מודעות פוליטיות בישראל – צעד משמעותי, שהיה אמור להביא שקיפות לאחד מאפיקים המרכזיים להשפעה על תודעת הבוחרים. עשרה ימים חלפו, ולצערנו גילינו כי המערכת מאפשרת בפועל למפרסמים מסוימים להסתיר את זהותם. מערכת Ad Archive מחייבת את כל עמוד שמקדם בתשלום פוסטים עם תוכן פוליטי ("Ads related to politics or issues of national importance", במילות החברה), לעבור הליך הרשמה מול פייסבוק, ולחשוף את הגורם המממן. מפרסמים פוליטיים שלא עברו הליך הרשמה – לא יוכלו לקדם בתשלום. והחלק המרגש: כל הפוסטים הפוליטיים מרוכזים באתר אחד. ניתן לערוך חיפושים, ואף לראות מעט נתונים על הכסף שהושקע בפרסום וקהל היעד (לכתבה וההסבר המלא). עם זאת, ולצד השקיפות החיובית שהמערכת בהחלט מביאה עמה, מצאנו גם כמה תופעות שמטילות צל כבד על היעילות של הכלי החדש – בדגש על מפרסמים שהשלימו את תהליך האימות, אך הזיהוי שלהם (Disclaimer) אינו מעיד על הגורם האמיתי שמשלם על הפרסום. ונדגיש: הבעיה בדוגמאות שיובאו בהמשך אינה בהכרח במפרסמים (למרות שייתכן שלפחות חלקם מסתירים את זהותם בכוונה), אלא בפייסבוק עצמה – שהליך הזיהוי שהיא מציעה כנראה עדיין איננו שלם. הליך האימות הנוכחי מאפשר לדפים לזהות עצמם כגורם מממן, גם כאשר אינם ישות משפטית. במצב הזה, הציבור נותר ללא יכולת לזהות מי משלם על המודעה. הנה דוגמא לכך: תגובות מפייסבוק לא נמסרה תגובה נכון למועד פרסום הכתבה. התגובה תפורסם ברגע שתתקבל.

הזהות הכמעט מוחלטת בין הכותרות על "דירוג האשראי של ישראל" לא היתה מעניינת כל-כך אלמלא היו שלושתן שגויות

בשבוע האחרון פירסמה חברת דירוג האשראי פיץ את דירוג האשראי של אגרות החוב הדולריות של ממשלת ישראל. כל העיתונים הכלכליים דיווחו על כך, בעיקר בציטוטים מתוך ההודעה לעיתונות שפירסמה החברה, והוסיפו תגובות של שר האוצר או פקידים בכירים אחרים. לשון הידיעה היתה דומה מאוד בכל העיתונים: "פיץ אישררה דירוג האשראי של ישראל – איי יציב" ב"גלובס". ב"דה-מרקר" הכותרת היתה "חברת הדירוג פיץ השאירה ללא שינוי את דירוג האשראי של ישראל ברמת איי יציב", וגם ב"כלכליסט" אותה כותרת כמעט: "חברת האשראי פיץ אישררה את הדירוג של ישראל". הזהות הכמעט מוחלטת בין הכותרות לא היתה מעניינת כל-כך אלמלא היו כולן שגויות. גם בגוף הידיעה חוזרת אותה שגיאה, ההתייחסות לדירוג האשראי של ישראל. ובכן, חברת הדירוג פיץ פירסמה את דירוג האשראי לאגרות החוב הדולריות של ממשלת ישראל. הדירוג הזה הוא התחזית של חברת הדירוג באשר לסיכוייה של ממשלת ישראל להחזיר את ההלוואות שלקחה בדולרים. ודוק – ממשלת ישראל, לא מדינת ישראל. ההבחנה הזאת אינה נמצאת בכותרות וגם לא בידיעות עצמן. הידיעות עוסקות במושג לא ברור – "הדירוג של ישראל". היה ניתן לקבל את השימוש במונח הזה כקיצור למונח המסורבל "דירוג האשראי של החוב הדולרי לטווח ארוך של ממשלת ישראל" אילו באיזשהו מקום, באחת הידיעות, היה מופיע הסבר מדויק מה בעצם פירסמה חברת פיץ. אין הסבר כזה באף אחת מהידיעות. יש בוודאי קשר הדוק בין התחזיות של חברת הדירוג בנוגע למצב הכלכלי בישראל לתחזית של חברת הדירוג באשר ליכולתה של ממשלת ישראל לעמוד בתשלום החובות שנטלה על עצמה. זו, כנראה, גם הסיבה שפרסום דירוג האשראי של ממשלת ישראל מקבל סיקור תקשורתי רחב כל-כך. יש מקום לומר שהדירוג שהעניקה חברת פיץ לחוב של ממשלת ישראל הוא הבעת אמון בכלכלת ישראל, אבל עדיין, חשוב להדגיש – הדירוג איננו דירוג האשראי של מדינת ישראל, אלא של ממשלת ישראל. הבלבול בין מושגים המתייחסים לממשלה ובין המושגים שמתייחסים לכלל המשק בישראל הוא נפוץ. כך תקציב הממשלה מכונה לעתים קרובות תקציב המדינה, וכך לעתים יש בלבול בין הגירעון הממשלתי, שהוא ההפרש בין ההוצאות של הממשלה ובין הכנסותיה ממסים, ובין הגירעון במאזן המסחרי, שהוא ההפרש בין הייבוא והייצוא של המשק כולו. דירוג האשראי, אם כן, אינו לבד.