Datasets:

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

מלחמת המלים של נתניהו-בנט נמשכת | תלמידים ומורים כושלים מלספק עיתונות טובה למערכת החינוך | נוחי דנקנר מספק עיתונות טובה לחברת ריגול תעשייתי

העיתונים ממשיכים גם היום למקד את תשומת לבם בחילופי דברים טקסיים בין שני גברים לבנים עשירים. "מקורבי רה"מ: הממשלה יכולה להמשיך בלי בנט", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". "סביבת נתניהו: רה"מ לא הקים את פורום התשיעייה בגלל ההדלפות של בנט", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ראש הממשלה הגיב אמש לתקיפות בנט: רוב הציבור לא רוצה מדינה דו-לאומית – וגם אני לא", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית של "הארץ". "ידיעות אחרונות", היחיד שאינו מקדיש מקום בשער לפרק הנוכחי בסדרת המהלומות המילוליות בין ראש הממשלה לשר הכלכלה, מפרסם בעמ 4 ידיעה תחת הכותרת "נסתדר בלי בנט", ציטוט של נתניהו. כזכור, הסדרה הנוכחית החלה לאחר שאחד מיועצי נתניהו אמר לסוכנות ידיעות בשמה של לשכת ראש הממשלה כי נשקלת אפשרות להשארת מתנחלים תחת ריבונות פלסטינית במקרה של הסכם שלום, והעיתונים פירסמו בהבלטה רבה את תגובתו של בנט, שהאשים את נתניהו ב"אובדן עשתונות ערכי". רק "ישראל היום" החל לקדם, עוד באותו יום, את האופנסיבה של נתניהו ולפיה הצהרתו הראשונית של היועץ היתה בכלל "בלון ניסוי" שנועד לגרות את הפלסטינים לחשוף את סרבנותם. אם כן, אחרי שמקורבי רה"מ עצמם העידו כי הם משקרים בלי למצמץ בעניינים מדיניים גורליים, מדוע הם ממשיכים להיות מצוטטים בכותרות הראשיות של העיתונים? "הפער לא נסגר: האשכנזים מרוויחים יותר", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המבוססת על דו"ח של מרכז אדווה ומפנה לסיקור במוסף הכלכלי "ממון". "ב-12 השנים האחרונות הפער בין שכירים אשכנזים למזרחים הצטמצם רק במעט", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף. "לפי דו"ח אדווה, עובד אשכנזי מרוויח בממוצע 42% מעל השכר הממוצע. מחברי הדו"ח: יש אומת סטרט-אפ ויש ישראל של מטה". על אף שהמידע זוכה לכותרת ראשית בקונטרס החדשות ובמוסף הכלכלי, הידיעה עצמה, של נטלי גרויסמן, קצרה ואינה מלווה בהרחבות או בפרשנות. כפולת העמודים הפותחת של העיתון מוקדשת בכלל לנושא אחר: תחת הכותרת (באותיות ענק אדומות) "אשת חיל" מדווח יוסי יהושוע על "שיא חדש" בגיוס בנות דתיות, זאת חרף העובדה ש"בכירי הרבנים יצאו בהצהרות נחרצות נגד גיוס נשים". את הדיווח מלוות שלוש תמונות גדולות של חיילות לבושות חצאית כשפניהן מפוקסלות. "מכת מדינה: נערים עם סכינים", נכתב בכותרת במעלה שער "ישראל היום", המפנה לדיווח על קבוצת נערים שארבה לנער אחר ודקרה אותו משום שקיים קשרים רומנטיים שלא היו לרוחם. את הדיווח עצמו מלווה טור פרשנות, של "חוקרת ומרצה באוניברסיטת אריאל בשומרון", הקושרת בין ההסלמה, לדבריה, באלימות בני נוער לבין הקביעה כי "ישראל הפכה לחברה תחרותית" וכי הדרך לתקן זאת היא הקניית "ערכים". שר החינוך שי פירון, שהואשם לאחרונה, על רקע פרשת השימוע למורה אדם ורטה ברשת אורט, כי הוא מתנהג בפחדנות כשהוא אינו משמיע את דעתו בסוגיות שנויות במחלוקת, מצוטט הן בכותרת המשנה על שער "ישראל היום" והן בכותרת המשנה לדיווח ב"ידיעות אחרונות" כשהוא מגיב לתקרית. השר, כך עולה מהדברים, אינו רואה בעין יפה סכינאות בקרב בני נוער וקורא "לעצור ולעשות חשיבה מחודשת". בעמ 12 ב"ידיעות אחרונות" מדווחת אדוה כהן על מעצר של מורה לחינוך מיוחד ו"צעיר בן 23" "שקבעו להיפגש למטרות מין עם נער בן 14 שהכירו באינטרנט". מהתיאור בידיעה – "המעצר התאפשר בעקבות תלונה שהתקבלה במשטרת גבעתיים על-ידי אדם שהתחזה לנער באינטרנט" – עולה כי מדובר באבי דוביצקי, מפליל סדרתי של פדופילים שנחשף לאחרונה בתקשורת. באותו עמוד מדווח מאיר תורגמן כי מורה לספורט חשוד שצילם את תלמידותיו בחדר ההלבשה. תמר טרבלסי-חדד מדווחת כי במהלך 2013 הורשעו חמישה מורים בתקיפה מינית של תלמידים. בעמ 16 של העיתון מדווחת טרבלסי-חדד על בחינת בגרות בתורה שבעל-פה בבתי-הספר הממלכתיים-דתיים. הבחינה כוללת מאמר של הרב יעקב אריאל, המשפיל "רווקות חד-הוריות שבחרו להביא ילד בהפריית מבחנה". בין היתר מוגדרים הילדים במאמר כיצורים חסרי זהות שעלולים להזדקק לטיפול נפשי צמוד". "החשד: צמרת שוק ההון הישראלי הריצה מניות", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "חשד לעסקאות תרמיתיות במאות מיליוני שקלים", נכתב בכותרת הגג לדיווח הפותח את מדור שוק ההון ב"כלכליסט". "משה גולדמן, שכיהן כמנהל ההשקעות הראשי של קופת הגמל גדיש בפסגות, יחד עם שאול מאור ממאור-לוסקי והדר אושרת, חשודים בגריפת רווחים של לפחות 11 מיליון שקל לכיסם על חשבון כספי העמיתים. השלושה נעצרו ושוחררו בתנאים מגבילים". "שוב בכירים מבין האנשים שתפקידם לנהל לנו את הכסף שישמש אותנו לעת פרישה גורפים לכאורה מיליוני שקלים לכיסם – על חשבוננו. ושוב לא מדובר בתופעת שוליים: אם חשדות אלה יתגלו כנכונים, ניתן יהיה לקבוע כי טובת העמיתים בחברת הגמל הגדולה בישראל היא לא פרמטר", כותבת אלי אפללו בטור פרשנות, ומציעה לחייב "כל מי שמנהל כספי ציבור" לעבור בדיקת פוליגרף שנתית, כנהוג במקומות עבודה אחרים, דוגמת משרד החוץ. "סיכום 2013: אוהבי הסיכון השיגו תשואות גבוהות ב-3% מהסולידיים", נכתב באותו מדור בסקירה של אנליסטית ומנכ"ל של חברת השקעות. אתמול אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת הרחבה של חוק איסוף פסולת אלקטרונית, וב"כלכליסט" כותב גיל קליאן כי שנתיים לאחר החלת החוק המקורי, "רוב החברות לא יצרו קשר עם תאגיד מחזור האריזות". "מי שהיתה יכולה לזרז את התהליך היא מדינת ישראל", כותב קליאן, "אילו היתה נוקטת צעדים חריפים יותר נגד מאות היצרנים והיבואנים" שאינם מקיימים את הוראות החוק. לפי "כלכליסט", מבין מאות חברות מפרות חוק, רק תריסר נקנסו. באותו גיליון מדווחת אורנה יפת כי כשנה לאחר פתיחת קניון גדול נוסף בבאר-שבע, מתברר כי "הצפה של חנויות גרמה לירידת עשרות אחוזים בפדיון". "יותר מדויק לדבר לא על ירידה, אלא על התרסקות. יש פה חנות לכל תושב", מצטטת יפת "סוחר ותיק". מצוטט אחר הוא "גורם בעולם הקניונים" שאומר ליפת: "לעירייה טוב שפותחים קניונים, כי זה עוד ארנונה ומקומות עבודה. גם אם כל בתי-העסק יפשטו רגל, עדיין העירייה תקבל ארנונה". "כבני-אדם אנחנו קורבנות של עצמנו באיזושהי צורה", מצטטת שני ליטמן ב"גלריה" של "הארץ" את במאי הקולנוע יוסף פיצחדזה. "אנחנו אוהבים לומר שאנחנו קורבנות של מערכת. אנחנו אוהבים לדבר למשל על המצב החברתי-כלכלי בארץ, שהוא קשה מנשוא. ולמרות זאת אותה מפלגה ואותו ראש ממשלה שהביא אותנו למצב הזה נבחרים שוב ושוב. אז קורבן של מי אנחנו? של המפלגה ושל ראש הממשלה הזה, או שאנחנו קורבן של עצמנו? למה אותו בן-אדם שקשה לו לקנות קוטג הולך לקלפי פעם בארבע שנים ושם תמיד אותו הפתק?". במדור חדשות החוץ של "דה-מרקר" מדווח כי נשיא ארה"ב ברק אובמה לא יחכה לאישור הקונגרס ויעלה את שכר המינימום לעובדי קבלן ממשלתיים בצו נשיאותי, וכי המיליארדר האמריקאי טום פרקינס, שהשווה את היחס לעשירים בארה"ב ("רדיקליות פרוגרסיבית") לזה שקיבלו היהודים מהמשטר הנאצי ("ליל הבדולח") – התנצל ("בחירת מלים נוראית"). עוד בעמוד, טור מתורגם מה"ניו-יורק טיימס" של פול קרוגמן, המגיב לפרקינס: "אם העשירים בלחץ, כנראה אנחנו עושים משהו נכון". חילופי אישים בבנק ישראל, וחילופים גם במשחק התפקידים של הסיקור העיתונאי את הבנק: "דה-מרקר", שלו היו יחסים טובים עם הנגיד הקודם סטנלי פישר (או לפחות עם יחצנו זמיר דחב"ש), הולם בבנק בכותרתו הראשית: "בנק ישראל בלחץ: רכש חצי מיליארד דולר בתוך יומיים"; "נגידת בנק ישראל מצהירה שלא תקבע רצפה לשער הדולר – אך מאז עזיבת פישר רכשה 3.6 מיליארד דולר והגדילה את יתרות הבנק ליותר מ-82 מיליארד דולר". ב"כלכליסט", לעומת זאת, שהפגין לעומתיות יחסית לנגיד הקודם (והאשים בכתבה בולטת את יחצנו בניגודי עניינים), מאשימים לא את הנגידה, אלא את הדולר: "הדולר מסרב לעלות", נכתב בכותרת הגג לסקירה של אמנון אטד בעמ 9 של העיתון: "בנק ישראל הסיר השבוע את הכפפות במלחמתו בהחלשת המטבע המקומי, ורכש ביומיים האחרונים דולרים בהיקף חריג". "עו"ד צמרת נשכר על-ידי טייקון מרושש לתפירת הסדר חוב תקדימי" היא הכותרת שנבחרה על-ידי עורכי "דה-מרקר" לידיעת מעקב אחר הקורות את נוחי דנקנר בימים שאחרי אובדן השליטה בתאגיד אי.די.בי. "נוחי דנקנר שכר את עו"ד ליפא מאיר כדי לפתור בעיה מעיקה – חוב אישי של כ-600 מיליון שקל שאין לו כל דרך להחזיר". מיכאל רוכוורגר מזכיר שחלק מהכסף (200 מיליון שקל) ניתן לדנקנר כהלוואה על-ידי מנכ"ל הפועלים ציון קינן בזמן שאי.די.בי היתה כבר על הקרשים, ומזכיר גם כי דנקנר מתגורר באחוזה בשווי 40 מיליון שקל (שדנקנר העביר לאחרונה מחצית מהבעלות עליה לאשתו). "בימים האחרונים החל דנקנר לגשש עם הבנקים על אפשרות לגבש הסדר חוב כולל", כותבות עירית אבישר ואפרת פרץ ב"גלובס" תחת כותרת המנוסחת באופן אינפורמטיבי. "מבחינת דנקנר, גיבוש הסדר חוב משותף עם הבנקים הוא צעד מתבקש, שיסייע לו להיחלץ מהתסבוכת הפיננסית בלי שיוכרז כפושט רגל". לפי אבישר ופרץ, "רוב הסיכויים" כי הבנקים יסכימו לכך, כדי לא להיכנס להליך משפטי ארוך ויקר וכי "בהגעה להסדר מרצון, תהיה לדנקנר מוטיבציה להביא כספים מבחוץ, בין היתר מאביו יצחק דנקנר, הנחשב לאדם אמיד". "מה שעוד עשוי לגרום לבנקים לרצות לשתף פעולה הוא השיקול התקשורתי והתדמיתי", כותבות השתיים. "בבנקים זוכרים את הסערה שעימה נאלצה להתמודד מנכ"לית בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, כאשר נודע כי הסכימה למחיקת חלק מהחוב בגנדן, וחוששים מאוד מתרחיש נוסף שכזה. אם כל הבנקים יגיעו להסכמה יחד על הסדר, גם אם הוא יכלול מחיקה של חלק ניכר מהחוב, יהיה להם קל יותר להתמודד עם ביקורת שכזו ביחד". בכותרת הטור מוערך כי "לפחות חצי מהחוב יימחק". ישנו גם תמיד מי שמרוויח ממי שמפסיד: כותרת המשנה של המוסף "24 שעות" מציעה מבט ("הצצה נדירה לצד האפל") על חברות לריגול תעשייתי "כמו זו ששכר נוחי דנקנר כדי למצוא לכלוך על יריבו מוטי בן-משה". זו אינה המלצה משכנעת עבור הקורא המיודע: הממצאים של דנקנר לא שינו את דעת השופט שהוציא ממנו את השליטה באי.די.בי, ותוכנם, כפי שנפרש מעת לעת מעל דפי "ידיעות אחרונות", היה קלוש למדי. ואולם, מקריאה בכתבה עצמה, של יהודה שוחט, עולה כי ההמלצה אינה לקורא, אלא לחברה עצמה, שהכתבה היא שיר הלל ליכולותיה ואינה כוללת מידע על אף חברה אחרת מלבדה. החברה, בלאק-קיוב, אולי מוצלחת בריגול תעשייתי ואולי לא, אבל יש לה יחצן טוב: כתבה דומה לזו שב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ב"גלובס" (אפרת פרץ). בסיומה נכתב כי לא הוכנה בשיתוף פעולה עם החברה, אולם היא דומה למדי לזו שב"ידיעות", למעט כמה הבדלים בולטים: ב"גלובס" אין מתיימרים לספק מבט כללי על עולם הריגול התעשייתי, אלא רק אל "החוקרים הצעירים ששכר דנקנר"; ב"ידיעות אחרונות", בניסיון להגדיל את הילת המסתורין, מדגישים כי מקום משכנה של החברה חשאי, בעוד שב"גלובס" מציינים את הכתובת ברחוב אבן-גבירול בתל-אביב; ב"ידיעות" מתארים חברה מנוסה בעלת עסקים חובקי עולם, ב"גלובס" כותבים על חברה צעירה בתחילת דרכה שתיק דנקנר היה עבורה "מקרה דגל" וכי היא "יצאה נשכרת מכל העסק, לפחות מבחינת החשיפה התקשורתית". מידע חדש שחשף המדליף אדוארד סנודן זוכה להיות מדווח בכמה עיתונים בשל האפשרות להזכיר את שמו של משחק סלולרי שהיה פופולרי. כך למשל עומר כביר מדווח ב"כלכליסט" כי הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב (NSA) "עקבה גם אחרי משתמשים ששיחקו באנגרי-בירדס כדי לזהות את המיקום, הגיל והמגדר שלהם. גם אפליקציית המפות של גוגל נוצלה לשאיבת מידע אישי". נתי טוקר כותב ב"דה-מרקר" על המאבק בין היוצרים מול חברות הטלוויזיה והממונה על ההגבלים, שאינו מאפשר להם לגבות תמלוגים באופן מרוכז. "המאבק המתלהט בין ארגוני היוצרים לגופי השידור חושף את מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים", נכתב בכותרת המשנה. "מדי שנה מעביר ארגון תל"י ליוצרים 9 מיליון שקל, שמוזרמים אליו כתמלוגים מגופי השידור. לפי שעה, הממונה על ההגבלים אוסר על היוצרים להתאגד מחשש לכוח מונופוליסטי, אך היוצרים טוענים כי גופי השידור החזקים מנצלים זאת ומקפחים אותם בחוזים חדשים". הכותרת הראשית של "גלובס" היא "המשטרה ממליצה לסגור את תיק ביבי-טורס" (יובל יועז), ומצורף אליה הלייבל "לפני כולם". ב-3 בינואר התפרסמה על שער "הארץ" הכותרת "בכיר במשטרה: אין תשתית לעבירה פלילית נגד ראש הממשלה בפרשת ביבי-טורס" (יוסי ורטר). אתמול התפרסמה על שער "מעריב" הכותרת "מנכ"ל אורט על אדם ורטה: מי שאומר על צה"ל שהוא לא מוסרי לא יכול להיות מורה ברשת". ב-22 בינואר התפרסמה על שער "הארץ" הכותרת "מנכ"ל אורט: אסור לערער על מוסריות צה"ל".

ביממה האחרונה נפוץ ברשת קמפיין שקורא להמתין עם הכניסה הקרקעית לעזה • המסר תואם צורך מיידי של נתניהו, מפיצי הסרטונים מגיעים מהמעגל הקרוב של ראש הממשלה, אבל אחד המעורבים מבהיר: אני בכלל לא מכיר אותו, זה לא קשור אליו • כשנשאל על המימון הסכים לומר רק שהכסף מגיע מ"תורם פרטי" שלא מעוניין להיחשף

מי עומד מאחורי קמפיין רשת שקורא להמתין עם הכניסה הקרקעית לרצועת עזה? ספקולציות בלתי מאומתות שהופצו במדיה חברתית, בעיקר במעגלים שמזוהים עם השמאל, גרסו שמדובר בקמפיין לא רשמי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתמודד בימים האחרונים עם ביקורת ציבורית נוקבת בגין ההתמהמהות. מובילי הקמפיין מכחישים בתוקף את הטענות הללו, אך מסרבים למסור פרטים לגבי זהותו של האדם שסיפק את המימון לקמפיין. "מתחת לעזה יש עיר תחתית – מפציצים את המנהרות לפני שנכנסים. המוסר מחייב. חיי חיילים קודמים – 7.10, התפכחנו", נאמר בסרטון שהופץ במסגרת הקמפיין, על רקע תצלומים של הפצצות מן האוויר. בסרטון לא היתה התייחסות כלשהי לגורלם של החטופים הישראלים, שחלקם מוחזקים במנהרות של חמאס. בסרטונים שהועלו לערוץ היוטיוב של הקמפיין מופיעים מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צייני) מרום, המזרחן מרדכי קידר, ראש המועצה אזורית אשכול גדי ירקוני, ראש המועצה לשעבר חיים ילין וניצולים מהטבח, בקטעים שנלקחו מתוך שידורי החדשות, וגם המוזיקאי עידן רייכל ואשת התקשורת שפרה קורנפלד. כתב כאן 11 מיכאל שמש דיווח אמש (23.10) שלטענת "גורם בכיר בממשלה" לשכת נתניהו מעורבת ב"מאמץ התקשורתי להסביר את הדחייה בפעולה הקרקעית". הרושם הזה התחזק לנוכח העובדה שהסרטון הופץ על-ידי כמה דמויות מוכרות מהיקום הביביסטי: אנשי התקשורת אראל סג"ל, גדי טאוב וארז תדמור, שהועסק בעבר בקמפיין הבחירות של הליכוד. סג"ל הכחיש בתוקף: "זו ממש השמצה לקבוע שאנחנו שליחי ראש הממשלה", צייץ. עיתונאי אחר של כאן 11, אבישי גרינצייג, דיווח שיוזמי הקמפיין הם ח"כ עמית הלוי מהליכוד ועמו ד"ר אסף מלאך וד"ר רן ברץ. מלאך הוא ראש "המכללה למדינאות", גוף הקשור לחוגי פורום קהלת, שבין תומכיו נמנים המיליארדרים הליברטריאנים גפרי יאס וארתור דנציק. ברץ הוא חבר לשעבר בצוות הדוברות של נתניהו והעורך המייסד של אתר החדשות וההגות הביביסטי "מידה". ח"כ הלוי אמנם שיתף את הסרטון, אך הכחיש בהמשך שהוא מעורב בקמפיין. בשיחה עם "העין השביעית" אסף מלאך שולל את הטענה שנתניהו עומד מאחורי הקמפיין. למי שמטיל ספק בכך הוא מציע לעיין בפוסט פייסבוק שפִרסם היום ובו מתח ביקורת נוקבת על ראש הממשלה. "אני לא מכיר את נתניהו ואין לו שום קשר, זה לא שייך לעניין בכלל. נראה לך שככה זה עובד בלשכה שלו?", אומר מלאך. "רן ברץ עבד איתו לפני כמה שנים, אבל אין לנו שום קשר לנתניהו. להפך. זה בא להפעיל לחץ על הממשלה – לא להיכנע ללחצים בינלאומיים ולעיוותים מוסריים שמגיעים מכיוון מערכת המשפט, אלא לפעול לפי צו המצפון והמוסר לעת הזאת, כלומר חוסר התחשבות בנזקים ההיקפיים והאגביים שייווצרו מהעניין ולהפציץ את הבונקרים בפצצות חודרות בונקרים מהאוויר – לפני כניסה קרקעית. וככה לצמצם את האבדות בקרב החיילים". מלאך מוסיף שח"כ עמית הלוי, שאיתו ייסד את המכללה למדינאות, הוא אמנם חבר אישי שלו, אבל הוא לא עומד מאחורי היוזמה. "מי שעומד מאחורי הקמפיין זה רן ברץ ואני, ועוזי דיין וכמה נוספים, קבוצה מכובדת של אנשים – אנחנו נצא לפרונט מחר, בצורה מסודרת". מאיפה המימון? "מתורמים פרטיים". אתה יכול להגיד מי הם? "ברור שלא". הפצה של מסרים בנוגע למלחמה בזמן שהיא מתרחשת היא עניין רגיש. כשאתה נתקל בחומרי הסברה רשמיים של הממשלה או צה"ל, אתה יודע שהמדינה עומדת מאחוריהם. ככה זה גם עם ארגוני שמאל שמריצים עכשיו קמפיינים, ועושים את זה בגלוי. אתם, לעומתם, יוצאים לקמפיין – ומסתירים את הזהות של מי שמממן אתכם. "אמרתי לך, המימון מגיע מתורם פרטי החפץ בעילום שמו. יש הרבה אנשים שלא חסר להם כסף בעולם, ולפעמים יש להם עסקים עם גורמים שונים במפלגות השונות. אז אותו אחד לא רוצה לתת את השם שלו, והוא לא חייב לתת את השם שלו. אבל הוא נתן כסף, ויש קמפיין. נתתי לך את כל האמת, ואני מתנצל על זה שהיא משעממת". מלאך סירב למסור פרטים נוספים לגבי התורם או התורמים שעומדים מאחורי היוזמה – למשל, האם מדובר באדם פרטי או בארגון והאם הוא ישראלי או זר. עמיתו, רן ברץ, דחה גם הוא הצעה לספק פרטים לגבי מקור הכסף.

היו גם ימים אחרים: התנועה הציונית והצמרת העותמנית הפעילו במשותף את עיתונם של הטורקים-הצעירים בצרפתית ומינו כעורך את זאב זבוטינסקי. באוטוביוגרפיה שלו לא הסתיר את דעתו על האימפריה ועל הטורקים

זה קרה בדיוק לפני מאה שנה, בקיץ 1910: עורך העיתון "הטורקי הצעיר" קם מכסאו במערכת באיסטנבול – אז קראו לה קושטא – והודיע לבעלי העיתון שהוא מתפטר. בכך הסתיים פרק קצר אך יוצא דופן בהיסטוריה של העיתונות היהודית: ימים שבהם ההסתדרות הציונית והטורקים-הצעירים היו שותפים להוצאתו לאור של יומון, בטאונה של התנועה ששלטה באימפריה העותמנית, בשפה הצרפתית. האיש שפעל להקמת העיתון והיה עורכו למשך כשנה, עד שהחזיר את המפתחות בכעס, היה זאב זבוטינסקי, לימים מנהיג בית"ר וראש התנועה הרביזיוניסטית. היומון הצרפתי היה רק חלק אחד מ"מפעל העיתונות" שהפעילה באותם ימים ההסתדרות הציונית בקושטא, כחלק ממאמץ להשפיע על דעת הקהל – הטורקי והיהודי גם יחד – לאחר המהפכה ביולי 1908, שבמהלכה תפסו הטורקים-הצעירים את השלטון והדיחו את הסולטן. המהפכה בטורקיה תפסה את זבוטינסקי באותו שלב בחייו שבו הבין שעיתונאי אינו יכול לכתוב לאורך ימים בלא שיעמיק את השכלתו וירחיב אותה. "נטמעתי עתה בלב ההמון הציוני כמו שהייתי קודם, בימי הפילטונים הקלים, טמוע בשורת הלבלרים, ליצני הקולמוס השכורים לשעשע את הבטלן הקורא; כמו שגם לפני זאת, ברומא, נטמעתי בנוער האיטלקי השותה יין מכרמי פראדקאטי וגרוטאפראטה בחברת התופרת הצעירה. ואני, אני, אני – אייני? – ואף גם זאת: אני נותן ואיני מקבל. בור עז פנים וחצוף, הנה מניף אני תורה לקהל, תורה שאינני יודע אותה. "כי מיום עוזבי את האוניברסיטה כלום לא למדתי, אבל לימדתי, רק לימדתי. כל עיתונאי יודע את הרעבון הזה, רעבון המוח שהוא מריק אותו מדי יום ביומו, שופך את תוכנו לפני הקוראים, ואין לו זמן למלא את החלל המתרוקן... באסטא!". זבוטינסקי הוציא עצמו אפוא לשבתון בווינה. הוא מיעט להיפגש עם אנשים ואף הדיר רגליו מרוב האסיפות הציוניות. "זללתי ספרים", כתב באוטוביוגרפיה שלו, ספרים על בעיית הלאומיות, על ההיסטוריה האירופית, על תולדות הצוענים. "מתוך כל ספר וחוברת העתקתי קטעים: בעברית רשמתי אותם, למען אתמחה גם בשפתנו, שגם אותה לא ידעתי כהוגן: דרך, אגב, מאז הורגלתי לעברית בכתב הלטיני, שגם עתה קל ונוח הוא לי מהמרובע האשורי". ואז פרצה המהפכה בטורקיה. זבוטינסקי כבר מילא את מצבריו, והזיק העיתונאי ניצת בו שוב. הוא חזר למשימותיו העיתונאיות בקושטא, תחילה כשליח עיתון רוסי בפטרבורג. "הטורקים-הצעירים צמאו לפרסום", תיאר זבוטינסקי את המציאות שאינה משתנה לעולם, שבה פוליטיקאים זקוקים לעיתונאים כאוויר לנשימה. "אין מספר למיניסטרים שקיבלוני והודיעוני פה אחד כי ארצם היא גן עדן מעתה ועד לנצחי נצחים, ואין עתה הבדל בין טורקי ובין יווני או ארמני – כולם עותומנים, אומה אחת, וגם לשון אחת... וגם בדבר כניסת היהודים – אותה הדעה לכולם: למה לא? נשמח מאוד אם יתפזרו בכל נפות המדינה, ובפרט במקדוניה, ובייחוד אם יתחייבו לדבר עותומנית". אחר-כך התגייס לפעול בשליחות "מפעל העיתונות" של ההסתדרות הציונית. המפעל נולד במוחם של כמה מבכירי התנועה הציונית, בשנים שאחרי מות הרצל. הסולטן עבדול חמיד השני איכזב את חוזה המדינה ולא העניק לו את הצרטר המקווה לארץ ישראל, אבל גם ליורשיו של הרצל היה ברור שכל עוד פלשתינה תחת השלטון הטורקי, אין להפקיר את הזירה התקשורתית, וחייבים להמשיך בדיפלומטיה ציבורית. יחד עם נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון ואישים אחרים גובשה התוכנית להוציא לאור בקושטא ארבעה עיתונים: יומון צרפתי "כללי" שנקרא "הטורקי הצעיר"; שבועון ציוני בצרפתית שנקרא "לאורור" ("השחר"); שבועון בספרדית, "אל זודיאו"; ושבועון עברי, "המבשר". בעריכת "הטורקי הצעיר" היה לזבוטינסקי שותף מקומי, "טורקי אמיתי", כלשונו, גלאל (או בכתיב של אותם ימים: דזלאל) נורי-ביי, צעיר שלמד בבלגיה ואביו היה פקיד גבוה בשלטון העותמני. בספרו "דוד וולפסון – האיש וזמנו", כתב מרדכי אליאב כי תמורת תמיכה של 1,000 ליש"ט בשנה לעיתון התחייב נורי-ביי לפרסם כל ידיעה ומאמר שיועברו אליו על-ידי "ועדת העיתונות" הציונית שפעלה בקושטא, ואף להקפיד שהעיתון יבטא בעמודיו קו פרו-ציוני. בחודשים הבאים עורר העיתון עניין רב בצמרת הממשל הטורקי, והוואזיר הגדול (ראש הממשלה) ושר הפנים ביקשו להופכו לביטאון ממשלתי. בשיחה שקיים זבוטינסקי עם הוואזיר הגדול נדונה הצעה לשמור על המתכונת של תמיכה כספית וקו מערכתי; אלא שהפעם מדובר היה בסובסידיה ממשלתית, ובתמורה יתמוך העיתון במדיניות החוץ של האימפריה. כהונתו של זבוטינסקי לא האריכה ימים. קיצוצים תקציביים, ולא פחות מכך מחלוקת אידיאולוגית, הביאו להתפטרותו. הניצוץ שהצית את המחלוקת היה, לדברי זבוטינסקי, הופעת ספרו של הפעיל הציוני ההולנדי יעקבוס כהן, שבו תבע לכונן ללא דיחוי אוטונומיה מדינית וממשלה עברית לארץ ישראל, ולהקים צבא עברי. הוא העלה על הנייר מה ששנים אחר-כך יתבע זבוטינסקי עצמו, כאשר יקים את ההסתדרות הציונית החדשה, נושאת דגלה של התנועה הרביזיוניסטית. אלא שבדרישות שנכללו בספר היתה חריגה בוטה מן המדיניות שנקבעה זמן קצר קודם לכן, שאין להרגיז את הטורקים אלא לבקש רק היתר לעלייה יהודית ולשימוש בעברית. לדברי זבוטינסקי, המונח אוטונומיה היה בעיני הטורקים-הצעירים "פסגת הטריפה וצמרת התועבות". פרסום הספר והפצתו בקושטא, כפי שעשה יעקבוס כהן, עלולים היו, לדבריו, להביא לסגירת העיתונים הציוניים ולגירוש עורכיהם. "זוהי האירוניה של הגורל", כתב זבוטינסקי, "ויותר מאירוניה – קומדיה. שדווקא אני, ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה. ואולם חי נפשי שלא הרעיונות הבהילוני, כי אם ההפקר השולט בהנהלתנו". זבוטינסקי סיכם את הניסיון הטורקי שלו כ"טרחה ללא תועלת" ו"עבודת חינם". שנים אחדות אחר-כך, כשהיה בין יוזמי הקמת הגדודים-העבריים במלחמת העולם הראשונה, כדי לתת יד למאמץ המלחמה של ארצות-הברית ובריטניה, נזכר בחוויה הטורקית. כבר אז, כתב, "נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקה ואיתנה: במקום ששולט הטורקי שם לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקווה לתחייתה של ארץ ישראל". ידעתי, כתב זבוטינסקי, כי טורקיה תוכה שוק על ירך, ולא מדובר היה בניחוש. "ישבתי בטורקיה זמן מרובה ככתב של עיתונים. אני מעריך מאוד את מלאכת העיתונאי: כתב העושה את מלאכתו באמונה יודע על הארץ שמשם הוא כותב הרבה יותר מאיזה שגריר שהוא. לפי הסתכלותי – לעתים קרובות גם יותר מכל פרופסור מקומי". כך ביקש לסייע לחיסול האימפריה העותמנית ששלטה גם על ארץ ישראל. ועוד פרט מאותה הרפתקה תקשורתית: זבוטינסקי כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בפעילותו בקושטא הסתייע, בין היתר, ב"יועץ חוקי ומדיני", יצחק נופך, "שעוד לפני כמה שנים עלה לקושטא ללמוד את המשפט הטורקי". ד"ר נופך היה לימים אחד השופטים היהודים בארץ ישראל, והראשון שניהל את משפטיו בעברית. בתו, חמדה נופך, שנישאה לראובן מוזס, הקימה את כתב-העת "לאשה" והיתה העורכת הראשונה שלו. בנם, יצחק נופך-מוזס, ורעייתו מרים (מימי) הם מבעלי השליטה בתאגיד התקשורת של "ידיעות אחרונות".

השר לשעבר מהליכוד לא הגיש הצעות חוק, הצעות לסדר או שאילתות בכנסת ה-24 • הוא כן הספיק לצאת לשומרון כדי לחוד חידות • מעקב "שקוף": מצעד הח"כים הנעלמים

מבדיקת "שקוף" עולה שגם ח"כ יובל שטייניץ (הליכוד), כמו ישראל כ"ץ, יואב גלנט ויולי אדלשטיין – שביקש (וקיבל) לאחרונה עוזר נוסף – הוא "דחליל כנסת". כלומר, ח"כ שרשום על הנייר, המשכורת שלו נכנסת כל חודש, אבל אין לו כמעט עשייה פרלמנטרית. וזה עולה לנו המון. מאז חזר לכנסת בחודש יוני יובל שטייניץ הספיק לעשות כלום אחד גדול. בדקנו: מבחינת הנוכחות במשכן, אולי יש גרועים משטייניץ, אבל גם פה הוא לא נראה כמי שמוצא בכנסת עניין רב. לפי אתר "זמן כנסת", שטייניץ נכח בחודש שעבר רק 58 שעות במשכן, שווה ערך לכשליש משרה. 99 ח"כים נכחו יותר ממנו. עלות העסקתו (שכר, יועצים, רכב, קשר עם הבוחר ושירותים שהוא מקבל מהכנסת) עולים לנו כ-140 אלף שקלים בחודש. בכל הנוגע ליובל שטייניץ – כל אלה הם בזבוז כסף. אז עבודה פרלמנטרית – אין. בהיעדר יומנו של חבר הכנסת, בדקנו מה עשה ועם מי נפגש שטייניץ בשבועיים האחרונים, דרך הרשתות החברתיות. ביום שישי שעבר יצא לחוד לנו חידה בשומרון. ב-19 בינואר התראיין לאולפן YNET. כל שאר הציוצים והפוסטים הם ביקורת נגד הממשלה. נחמד – אבל בשביל זה לא צריך להיות חבר כנסת. מכירים את המקום הזה?#חידת_מקום_יהודה_ושומרוןהתשובה המלאה כאן👇🏻https://t.co/Okds5ctQl5 pic.twitter.com/CohfZDD8fF התופעה הזו של דחלילי כנסת קיימת בכל כנסת, אבל בדרך כלל מדובר בתופעה שולית. גם הפעם היא שולית כשמסתכלים על כל חברי הכנסת, אבל נראית כמרכזית במפלגת הליכוד, ובעיקר בעשירייה הראשונה. וגם אם חלקים אחרים באופוזיציה מחרימים את הוועדות באופן רשמי ולא רשומים בהן, הם לא מוותרים על חובתם הציבורית להשמיע את קולם בדיוני התקציב והחקיקה. וגם אם אתה חושב שדיוני הוועדות מיותרים – יש לך שלל כלים לשרת את הציבור שבחר בך. נכון להיום נראה ששטייניץ בוחר שלא להשתמש באף אחד מהם. מלשכתו של שטייניץ לא נמסרה תגובה.

ב"ישראל היום" לא שמעו על בלגן בפריימריז בליכוד | ב"ידיעות אחרונות" שמחים בשמחתו של נוחי דנקנר | ב"גלריה" מתפלאים שאתם מעדיפים מחיר זול על חוויית קנייה יוקרתית | שרון גל לא זוכר אם הצביע ליברמן

"הסכם הגז עם ירדן בסכנה, נציגי לווייתן יצאו למו"מ בעמאן", נכתב בכותרת ידיעה של עמיר בן-דוד וסמדר פרי ב"ממון", הזוכה גם להפניה בשער. כדי לא להותיר ספק, המשפט הראשון בידיעה מבהיר כי "אחרי האיומים של שותפות לווייתן כי החלטת הממונה על ההגבלים תביא לידי פגיעה בהסכמי היצוא, הודיע אתמול יו"ר ועדת האנרגיה בפרלמנט הירדני, גמאל קאמו, כי המשא-ומתן על מכירת הגז משדה לווייתן לירדן נפסק בגלל ויכוחים וחילוקי דעות על הבעלות על השדה". את הניסיון של ממשלת ישראל, המייצגת את אזרחי המדינה, לפרק את מונופול הגז של יצחק תשובה וחברת נובל-אנרגי מציג קאמו, ומתווך העיתון, כ"ויכוחים פנימיים בין איש עסקים לבין נציג בכיר של ממשלת ישראל". "אין לנו שום כוונה להתערב בהסכמי הגז", נכתב בכותרת במרכז שער "גלובס", ציטוט של השליח המיוחד לנושאי אנרגיה במשרד החוץ האמריקאי, עמוס הוכשטיין. כותרות הכפולה הפותחת מרמזות כי ל"גלובס" דווקא יש כוונה להתערב בהסכמי הגז, ובכיוון שיתאים לאותו "איש עסקים" ולא ל"נציג בכיר של ממשלת ישראל": "לשוק הגז כאן יש כל-כך הרבה פוטנציאל, שיהיה חבל פשוט לתת לו לברוח"; "אף משקיע זר לא ישים גרוש בנפט ובגז הישראלי". במקרה הזה, שלא כמו במקרים רבים אחרים בעיתונים, הכותרות משקפות היטב את רוח הכתבות. על שתי הכתבות חתום עמירם ברקת. "הדרישות למנכ"ל במקורות: מקסימום קשרים פוליטיים, מינימום ניסיון מקצועי", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". לצד ההצהרה "תחקיר" נכתב בכותרת המשנה המפנה לכתבה של אבי בר-אלי: "זרוע הייזום הבינלאומית של חברת המים מחפשת מנכ"ל חדש, ומעניקה עדיפות דווקא לבעלי היכרות עם המגזר הציבורי בישראל. בעקבות זאת מוביל בהתמודדות בכיר בשלטון המקומי. לקשרים בפוליטיקה הארצית דאגו במקורות כשמינו לתפקיד בכיר את בתה של מנהלת סיעת הליכוד. האוצר הזהיר לפני שנתיים מפני כניסת מקורות לרוסיה, אך בחברה השיבו: לא מסרבים לפרויקטים". "הפרצות מגיעות אל לבו של תקציב המדינה", מזהירה ההפניה למאמר של מירב ארלוזורוב על שער העיתון, לצד תמונתה של פאינה קירשנבאום. "עד עכשיו הסברה הרווחת היתה כי הפרצות שבהן השתמשו בכירי ישראל-ביתנו היו בסעיפים שנמצאים בשולי תקציב המדינה – כספי התמיכות בעמותות, הדילים הפוליטיים בכנסת והכספים הקואליציוניים. ואולם ככל שהחקירה מתרחבת, גובר החשש שגם הליכי ההקצאה המרכזיים של תקציב המדינה – הליכי ההתקשרויות עם גופים חיצוניים, שמבצעים בעבורה עבודות שונות – עלולים להתברר כפרוצים", כותבת ארלוזורוב. "בתשובה לפניית כלכליסט, כמעט כל המפלגות השיבו שיתמכו בביטול הכספים הקואליציוניים בכנסת הבאה", נכתב בהפניה לידיעה של רוני זינגר על שער "כלכליסט". "המפלגה שסירבה להשיב: ישראל-ביתנו". בראש שער "הארץ" נכתב בכותרת: "המשטרה החרימה יותר מ-25 מיליון שקל מהחשודים בתיק ישראל-ביתנו". טעות עורך? "ידיעות אחרונות" מכנה לראשונה את פרשת ישראל-ביתנו בשם "פרשת ישראל-ביתנו", וזאת בכותרת גג באחד העמודים. "השומרים בלאומי נרדמו", מודיעה כותרת על שער "כלכליסט", המפנה למאמר מאת גולן פרידנפלד ותומר ורון. מי שאמורים לדאוג לכך שמנהלי בנק לאומי בזמן פרשת העלמות המס ישלמו מכיסם חלק מהקנס האדיר שהושת על הבנק בארצות-הברית – אינם עושים כן, מתריעים ורון ופרידנפלד מעל תמונותיהם של איתן רף וגליה מאור, היו"ר והמנכ"לית של בנק לאומי בזמן האמור. "הגופים המוסדיים חשופים למניית בנק לאומי ב-6.7 מיליארד שקל. למה הם לא דורשים מהמנהלים בלאומי, שבמשמרת שלהם התחוללה פעילות עבריינית שעלתה לבנק 1.7 מיליארד שקל, לשלם את המחיר?", שואלת כותרת המשנה למאמר. גם על שער "גלובס" מתפרסמת הפניה שלשונה "שתיקת המוסדיים בפרשת לאומי". "פארסת הפריימריז בליכוד", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "ועדת הבחירות של מפלגת השלטון נאלצה לבדוק מחדש את הקלפיות בעקבות טענות לזיופים ברחבי הארץ. פעילי המפלגה המאוכזבים: זאת בושה וחרפה. פשוט שערורייה. ח"כ חוטובלי, שגם לאחר הספירה החוזרת הפסידה את המקום ה-20 הריאלי לדיכטר, איימה כי תערער ואף תפנה לבית-המשפט", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח של אריק בנדר. "רשימת הליכוד: תקלות מביכות", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "באמצע הספירה: המשקיפים סולקו לבקשת נתניהו", נכתב עוד על השער. אם בטבלואידים מגישים את החדשות על הפיאסקו השגרתי בבחירות המקדימות בהגזמה והבלטה (וגם על כך אפשר להתווכח), הרי שב"ישראל היום" מגישים סיקור מוטה ומועט באופן מגוחך. אין בחינמון אזכור למונחים "אי-סדרים" או "חשד לזיופים", ומי שיקרא את הידיעה ואת ההפניה אליה לא יבין בכלל שזה הסיפור – אלא שבסך-הכל רק עכשיו סיימו לספור את הקולות. כמו כן לא מוזכרים המקרים הספציפיים שביחס אליהם נטען כי הם חשודים כנגועים בשחיתות. דן מרגלית, המלבין הראשי של החינמון, מזכיר את אי-הסדרים במאמר שלו, כולל הטענה שמדובר ב"זיופים נטו", אבל המאמר מתפרסם בעמוד אחר, לא ליד הדיווח החדשותי על אודותיהם. "כלכליסט" ממשיך בשמירה אישית לוחצת על הצהרותיהם של נבחרי הציבור שיעמידו עצמם בקרוב לבחירה מחודשת. "שיווק על הנייר והפיכת יו"ש לאזור ביקוש", נכתב בכותרת הראשית של הכלכלון. "אל תבלבלו את שר הבינוי עם עובדות ומספרים", לועגת כותרת הגג. "שר הבינוי אורי אריאל התגאה אתמול בשיא של כל הזמנים בשיווק קרקעות: 50 אלף יחידות דיור", פותחת כותרת המשנה, "אבל מהנתונים שפירסם משרדו עולה כי המספר כולל גם מכרזים מסוף השנה שבינתיים אינם ניתנים לביצוע. כמו כן, מכרזים לקרקעות ביהודה ושומרון הוגדרו לראשונה כמכרזים באזורי ביקוש. המשרד סירב למסור פרטים על פילוח המכרזים בשנה החולפת". יצוין כי גם בתוך הכתבה דותן לוי אינו מסביר מהו האבסורד שבהגדרת יהודה ושומרון כאזור ביקוש או מביא נתונים שיסתרו הגדרה זו. "ישראל תדרוש מהקונגרס בארה"ב לקצץ בסיוע לפלסטינים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ" (ברק רביד). "הקבינט המדיני-בטחוני ידון בצעדי ענישה נוספים נגד הרשות הפלסטינית, עקב נסיונותיה להצטרף לבית-הדין הלאומי בהאג. בניגוד לעבר – לא מתוכנן גל בנייה בהתנחלויות", נכתב בכותרת המשנה. "בנימין נתניהו חזק מאוד בדיבורים ובמיוחד בהצהרות", נכתב במאמר המערכת של "המבשר" החרדי, המתייחס להכרזת הממשלה כי תעצור את הזרמת הכספים לרשות הפלסטינית. "המעשה שהתלווה להצהרה הזאת, והוא עצירת 400 מיליון ש"ח מכספי המסים של הפלסטינים העובדים כאן שהמדינה גובה עבור הרש"פ, הוא מהלך סרק", ממשיך המאמר. "כבר היו דברים מעולם, והכסף שישראל מחויבת להעבירו לרשות ע"פ ההסכמים שחתמה הועבר אחר כבוד לאחר ימים אחדים של השהיה. אילו היו הכספים מועברים לאלתר לחברת החשמל, לכיסוי חובות הרש"פ המצטברים, היה בכך אולי אות כי זאת הפעם אין הממשלה רק מדברת ולא עושה". "הפעם יהיה יותר קשה לרדת מהעץ", כותב דני רובינשטיין בטורו ב"כלכליסט" המוקדש לכלכלה הפלסטינית. "איומים דומים נשמעו גם בעבר, ואחריהם חזרה ישראל והעבירה את הכסף, שהקפאתו עלולה להביא להתמוטטות השלטון הפלסטיני. [...] אלא שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות שבהן הוכרז על מהלך דומה, אין שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני שבמסגרתו עשוי המצב להיפתר". "ראש הממשלה דחה את הטענות כי הקפיא את העברת הכספים לרשות במסגרת קמפיין הבחירות", נכתב בכותרת משנה על שער "מעריב". הכותרת עצמה היא "נתניהו: אבו-מאזן בחר בעימות". "אילן בן-דב ינסה להסביר היום בבית-המשפט למה רכש מניות של אי.די.בי במיליוני שקלים, ונפטר מהן בו ביום", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר". "על דוכן העדים עלה אילן בן-דב, לשעבר בעל השליטה בפרטנר, שנדרש להסביר מדוע רכש 78 אלף מניות של אי.די.בי אחזקות ב-3 מיליון שקל מחוץ לבורסה ודרך חברת ISP של איתי שטרום, חברו של דנקנר, ומדוע כמה שעות בלבד מאוחר יותר מכר אותן לשטרום בחזרה במחיר נמוך יותר. הפרקליטות טוענת בכתב האישום כי דנקנר דאג שמקורביו, ובהם בן-דב, ירכשו משטרום את המניות במחיר נמוך, כדי לא לגרום לשטרום הפסדים, ובכך סייע להרצת המניות לכאורה של דנקנר", נכתב היום באתר "דה-מרקר". במוסף "השוק" של "כלכליסט" לא מדווחים היום על התחדשות שלב ההוכחות במשפטו של נוחי דנקנר. גם לא במוסף שוק ההון של "גלובס" (שם מדווחים כי "נמשכת ההתאוששות באג"ח אי.די.בי", תחת בעלי השליטה החדשים). גם ב"ידיעות אחרונות" והמוסף הכלכלי שלו "ממון" לא מדווחים על ההתפתחויות הצפויות בבירור ההאשמות הפליליות נגד נוחי דנקנר וצמרת עולם ההון הישראלי, אך מפצים את הקוראים במידע אחר על אודות איש העסקים השרוי בחובות של מאות מיליוני שקלים ומסובך במשפט פלילי: "שמח במשפחת דנקנר", נכתב באייטם הפותח את מדור הרכילות של "ממון", "בועות" (שאינו חתום, אך לפחות את חלקו כותב רז שכניק). "ממש באחרונה זכו נוחי ואורלי דנקנר לנכד נוסף בשם בן, בנם הראשון של עומר דנקנר ולי גרבנאו. בסוף-השבוע הגיעה עוד שמחה משפחתית: הבת דנה דנקנר קיבלה הצעת נישואים מבן-זוגה טל אנגלנדר, לשעבר הישרדות. מזל טוב ובשמחות". ההתייחסות למשפחת נוחי דנקנר ב"ידיעות אחרונות" אינה מסתכמת בכך. גם במדור הרכילות היומי של העיתון, המתפרסם בסופו של המוסף היומי "24 שעות", משבץ הכתב, צחי קומה, כי "דנה דנקנר וטל אנגלנדר, מצדם, החליטו לחגוג את האירוסים הטריים בלונדון". קומה, משום מה, שוכח לאחל מזל טוב (ובשמחות). "בקשה להוציא התראת פשיטת רגל לעו"ד זכרוני", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "ממון", הזוכה גם להפניה מהשער ולליווי בתמונתו של זכרוני בשני המופעים הללו. זכרוני חייב לבנק הפועלים, כך לפי הידיעה של ליטל דוברוביצקי, 346,075 שקל. לא זכור לי שהעיתון בייש בצורה כזו חייבים אחרים, כמו נוחי דנקנר ואליעזר פישמן למשל, שחובותיהם לבנקים גדולים עשרת מונים ויכולת ההחזר שלהם אינה בהכרח שונה. ואולם, לא זכור גם שהבנקים התייחסו באותה החומרה לבעלי חוב כאלו. כך או כך, במדורי הרכילות ב"ידיעות אחרונות" אין דיווחים על שמחות במשפחתו של זכרוני. ערוץ 10. "מליאת הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (תיקון מס 39), התשע"ה–2015", נכתב בהודעה לעיתונות של דוברות הכנסת שנשלחה היום בשעה 12:38, מיד אחרי ההצבעה במליאה. "27 ח"כים תמכו בהצעה ללא מתנגדים, והיא תועבר לוועדה משותפת לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, התרבות והספורט, להכנתה לקריאה שנייה ושלישית. הוועדה תתכנס בעוד מספר דקות", כך לשון ההודעה. ב-15:14 נשלחה הודעה נוספת, מטעם דוברות ועדת הכלכלה, ולפיה ההצעה אושרה בקריאה שנייה ושלישית. בהצעה "מוצע להאריך את תקופת הזיכיון של ישראל 10 בערוץ השלישי בשישה חודשים, עד לתאריך 30.6.2015, כדי למנוע קיום ערוץ מסחרי יחיד וחברת חדשות מסחרית יחידה בישראל, ובמטרה לתת לבעלי המניות בישראל 10 שהות להכניס משקיע נוסף. בנוסף מוצע להפחית, לתקופת ההארכה, את ההוצאה הכלכלית למימון הפקה ורכישה של תוכניות של בעל הזיכיון בערוץ השלישי ובהתאמה גם להפחית את ההוצאה של בעלי הזכיונות בערוץ 2 לתקופה זו". ההודעה מצטטת מדברי ההסבר להצעה, שתוכנה המלא מצורף כאן למטה: "הצורך בקיומו של הערוץ השלישי כערוץ מסחרי נוסף הוכר במשך השנים. הממשלה והמחוקק הכירו כמה פעמים בכך שקיומם של שני ערוצים מסחריים הוא בעל חשיבות רבה לחופש הביטוי ולקיומו של שוק דעות פלורליסטי. לכן הממשלה, המחוקק והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו נחלצו לסייע לערוץ מספר פעמים, לרבות בדרך של תיקון חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990. "על אף תיקונים אלה, הערוץ השלישי אינו מקיים את מלוא מחויבויותיו על-פי הוראות החוק, כללי המועצה והוראות הזיכיון, ונוסף על כך, בעת הזו, אינו עומד בתנאים שנקבעו בכללי הרשות השנייה למעבר מזיכיון לרישיון. חרף זאת החלופה ולפיה תופסק בעת הנוכחית פעילותו של הערוץ השלישי וחברת החדשות הפועלת במסגרתו וייוותר ערוץ מסחרי יחיד וחברת חדשות מסחרית יחידה בישראל על-פי חוק הרשות השנייה, על כלל המשמעויות הכרוכות בכך ובמיוחד בתקופת בחירות, מטה את הכף לתיקון חקיקה נוסף. ההודעה גם מצטטת מדברי חברי-הכנסת בוועדה, שרובם נסובו סביב שאלת אחריותו של ראש הממשלה למשבר בערוץ ונושאים פוליטיים קרובים, כולל תלונה של ח"כ אופיר אקוניס (ליכוד) על כך שלא נותנים לפוליטיקאים ימנים לדבר בחופשיות "בתקשורת". ההתייחסות היחידה שצוטטה הקשורה לתחום הטלוויזיה היתה של ח"כ דב חנין: "כל הבעייתיות שאנחנו רואים סביב ערוץ 10 מקורה בהנחה המוטעית שאתה יכול לבצע טלוויזיה שהיא איכותית, ערכית ומסחרית ביחד. לכן בישראל אנחנו חייבים שידור ציבורי חזק, עצמאי ואמיתי". נוסח הצעת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו להארכת הזיכיון של ערוץ 10 להורדת הקובץ (PDF, 199KB) ערוץ 2. "קשת ורשת יקבלו הקלות תוכן, אך לא הארכת זיכיון", נכתב בכותרת ידיעה של אופיר דור ב"כלכליסט". "הממשלה אישרה אתמול את הארכת הזיכיון של ערוץ 10 בחצי שנה נוספת. במקום השקעה של 280 מיליון שקל בשנה בתוכן, הערוץ יחויב להשקיע 130 מיליון שקל בלבד. קשת ורשת יקבלו הקלות דומות, אך הזיכיון שלהן לא יוארך כפי שתוכנן בתחילה", נכתב בכותרת המשנה. דוד בן-בסט. ידיעה בעמודי החדשות של "ידיעות" מוקדשת לדוד בן-בסט, "איש עסקים פרטי, לשעבר חבר מרכז הליכוד ובעליהן של תחנות רדיו אזוריות", ש"שודרג לתפקיד יועץ אישי לשר התחבורה ישראל כץ". לפי הידיעה, של אודי עציון, הצגתו ככזה בכנס בפריז חשודה כטובת הנאה מפוקפקת מצדו של השר. "גלריה". כתבת השער של "גלריה" (רותה קופפר) עוסקת בעיצוב החלל של מרכולים, וכותרת המשנה שלה מלינה על כך שהצרכן הישראלי "יעדיף תמיד מוצר זול על פני חוויית קנייה יוקרתית". עוד במוסף: שיתוף הפעולה עם בלוג ביקורות הגאדגטים ("חפיצים") של גד גניר נודד מהאתר אל הגיליון. "הדגם PU301L של אסוס לא מציע את המסך עם הרזולוציה הגבוהה ביותר וגם לא עיצוב מתוחכם, אבל אם אתם מחפשים מחשב רציני לעבודה, הוא בהחלט יכול להתאים", נכתב בכותרת המשנה. האם מדובר בפילר מקרי, או שבקבוצות המיקוד של "הארץ" מצאו כי קוראי מוסף התרבות היומי היחיד בעיתונות הישראלית כמהים לקצת ביקורת מלומדת על ה-PU301L של אסוס ("גם במסגרת האפרוריות, אסוס עשתה כאן עבודת עיצוב יפה", קובע גניר)? כך או כך, במסגרת השינויים במוסף, הוחלט, כנראה, להשאיר את הקריקטורה מה"ניו-יורקר". היום נראית בה דמותו המצוירת של מלאך המוות המדבר אל אשה מצוירת שעל דלתה דפק: "תירגעי, באתי לקחת את הטוסטר שלך". שרון גל. העיתונים מדווחים על הצטרפותו של איש הטלוויזיה שרון גל לשורות מפלגת ישראל-ביתנו. "ידיעות אחרונות" הוא מי שמבליט את הידיעה יותר מכל האחרים. בין השאר אומר גל בהודעה לעיתונות המצוטטת בידיעות השונות: "מעולם לא הסתרתי את דעותי הפוליטיות". הבוקר, כשרואיין על-ידי ניב רסקין בגלי-צה"ל, בתשובה לשאלה "למי הצבעת בבחירות האחרונות", אמר: "תמיד הייתי בימין". "האם הצבעת לליברמן?", נשאל שוב, ועל כך ענה: "לא זוכר".

אם נתבונן היטב בחלקם של הסמלים הכתומים אי־אפשר להתעלם מהבוטה מכולם: דגל ישראל בצבע כתום! האם זו לא בעצם כוונת המתנגדים, להפוך את הכחול־לבן לכתום?

בראיון שהעניק לאחרונה חתן פרס ישראל המעצב דוד טרטקובר לעיתון "לה מונד" הוא מסביר שהכרזות הפוליטיות שלו, טובות ככל שיהיו מבחינה עיצובית ורעיונית, אינן יכולות לשנות את דעת הקהל. על מנת לשכנע בצדקת השקפתך, אתה צריך גם תקציב פרסום בסדר־גודל של חברת "קוקה קולה". הקמפיין הפוליטי הכתום של מועצת יש"ע כולל חלק מהתנאים האלה. הרעיון הוויזואלי מבריק. שיא הצמצום: צבע כתום כסמל ההתנגדות להתנתקות. כתם צבע בלי כיתוב, בלי טקסט. הצבע הכתום, שנבחר בגלל היותו צבע הדגל של המועצה המקומית גוש־קטיף, הפך להיות חלק מסביבתנו. כל עוד הצבע נמצא – המסר קיים, ההתנגדות קיימת. הבחירה בצבע לא יכלה להיות טובה יותר. ממחקרים פסיכולוגיים עולה שהכתום מתקשר לשמחה, התלהבות, חיוניות, החלטיות. הכתום מקובל מאוד בקרב צעירים, הוא תוקפני, פחות אלים מהאדום אבל בולט לעין לא פחות ממנו. הרבה פעמים צבע מזוהה עם השתייכות. לעתים תכופות הוא סמל של קבוצה. אנשים בעלי פגיעות מוחיות שאינם יכולים לבטא שמות צבעים, מגדירים צבע על־פי צבעי קבוצת כדורגל. קל יותר לזכור צבע מאשר לזכור מלים. הקמפיין הכתום, מלבד היותו פשוט לביצוע, ברור וחד־משמעי, נהנה גם מתקציבים גדולים ובעיקר מכוח־אדם אדיר, חדור אמונה בצדקתו ובלתי מתפשר. הכתום, בלי ספק, השתלט על הנוף הישראלי, עד כדי כך שאני זוכר שבת אחת שתוך כדי נסיעה במכונית בגליל הרגשנו כאילו משהו שונה בנוף. ואז הבנו – אחרי שבועות בירושלים פתאום לא ראינו סרטים כתומים על האנטנות של המכוניות בדרכים. האזור שבו נסענו מאוכלס ברובו בתושבים ערבים. נוסף על כך, כיוון שיהודים דתיים (שרובם ככולם מתנגדים להתנתקות) אינם נוהגים בשבת – חסרו הסרטים הכתומים. עד כדי כך הצליחו המתנגדים, שבמקום שאין בו צבע כתום חש הנוסע לרגע כמי שחולף בנוף מוכר שהשתנה בו משהו בסיסי. עד תחילת ההתנתקות חולקו לאזרחי המדינה למעלה משני מיליון סרטים כתומים ועשרות אלפי כרזות כתומות נתלו בכל צומת מרכזי. אבל עיקר הכוח של המערכה ההסברתית הזו הוא במשאבי אנוש שערכם לא יסולא (בפז כמובן). האמונה בצדקת הדרך הוזילה את עלות המערכה. ההתלהבות האדירה של המזדהים עם הכתום והיצירתיות הבלתי נדלית שלהם היא תופעה חד־פעמית בהיקפה. הסרטים הכחולים של תומכי ההתנתקות (שמספרם גדול יותר באוכלוסייה) נראו פתטיים בהשוואה למסע הכתום, וחלק גדול מזה הוא תוצאה של בחירת הצבע הכחול, הנבלע ברקע. אם בתחילה היו רק הסרטים הכתומים על האנטנות, עד מהרה הפך כל דבר כמעט לכתום. כיפות כתומות, חולצות כתומות, צמידים, שיער כתום, ציפורניים כתומות, דגלים כתומים, קולרים כתומים לכלבים. במושב בדולח בגוש־קטיף צבעו עצים בכתום וגם את קירות הבתים. בכניסה לשכונת גילה בירושלים נתלו סרטים כתומים מענפי העצים. על גדר התיל סמוך למחסום כיסופים נתלו מאות סרטים. הבה ונודה: אנחנו הצלמים, רובנו הגדול חסרי אגנדה פוליטית, או לפחות איננו מנסים להראות אותה בצילומינו. אותנו מעניינת רק האסתטיקה הצילומית, הייחוד של התצלום שלנו, התחרות עם צלמים אחרים, ובעיקר חשוב לנו שמה שצילמנו יודפס בעיתון. אנחנו מוכנים לוותר על התבוננות עמוקה וביקורת פוליטית בעבור צילום טוב, גם אם הוא נוגד בהחלט את השקפת עולמנו. לכן לא עמדנו בפני מתקפת הכתומים; לאמיתו של דבר הפכנו למשת"פים שלהם, בעזרתן האדיבה של מערכות העיתונים, כמובן. התקשורת לא עמדה בפני המתקפה הזאת. הכתום משך את הצלמים כזבובים למלכודות נייר דביקות. נדבקנו אליהן, מפרפרים, יונקים מהמתוק הזה ואיננו יכולים להתנתק. שוב נתגלו באופן בוטה יחסי הגומלין בין יצרני החדשות לקהל הצרכנים. מתנגדי ההתנתקות יצרו גירויים כתומים חדשים מדי רגע. העיתונות המצולמת התמוגגה. הכתום תלוי מכל עבר מזה חצי שנה ויותר, אבל עונת הקטיף מבחינת הצלמים עדיין בעיצומה. אחרי הסרטים הכתומים המתבדרים ברוח (מצטלם נהדר) הופיעו אין־ספור גירויים חדשים, חלקם משעשעים ומבדרים, כמו עשן כתום שמיתמר ממטוס אולטרלייט, וחלקם מורבידיים ומעוררי חלחלה, כמו סרט כתום שנקשר בעת הלוויה למיטתו של הנרצח בפיגוע בבית־חגי, או הטלאי הכתום בצורת מגן־דוד על חולצתו של מפגין טיפש. כולם קיבלו אותו כיסוי. כמו שקורה לא פעם במשחקי התקשורת האלה, מה שאמור להיות סמל הופך למסר עצמו, הגבולות בין הסמל למסר מיטשטשים. הכתום נעשה המסר. אין זה משנה עוד איפה נמצא הכתום ובאיזה קונטקסט הוא מוצג. כל עוד יש כתום, המטרה הושגה. הכבשים שהובאו להפגנה מול חוות השקמים רוססו בכתום. אבל אנחנו כבר לא שואלים את מי מייצגות הכבשים; העיקר שיש כתום. אם מכונית מלאה בפלסטינים, שסרט כתום מתנופף מאחוריה, עברה לפני במחסום חיזמה בכניסה לירושלים ללא כל עיכוב, מה הפלא שמתצלומים שמנסים להעביר מסר ביקורתי על הכתום נותר רק הצבע. בכפולת תצלומים שפרסמתי במוסף "הארץ" ניסיתי להציג גם את הטירוף, האלימות וחוסר הפרופורציות של המסר הכתום בעזרת תצלומים מסוימים, אבל לאמיתו של דבר הכתם הכתום נמצא בתצלום ולפיכך המסר הועבר – ההתנגדות קיימת. על המתבונן בתצלומים לקרוא אותם כמו שהוא קורא טקסט כתוב, אבל לצערי הקוראים רק מרפרפים על התצלומים ולא באמת משתדלים להבין אותם. אם נתבונן היטב בחלקם של הסמלים הכתומים אי־אפשר להתעלם מהבוטה מכולם: דגל ישראל בצבע כתום! האם זו לא בעצם כוונת המתנגדים, להפוך את הכחול־לבן לכתום? אנחנו, שכל־כך נזהרים בכבוד הדגל, מקבלים כמובן מאליו את העיצוב מחדש שלו ואתו יחד, בנשימה אחת, בלי כל צמרמורת, את תעודות הזהות שנצבעו בכתום מול הצלמים. השחתת תעודות זהות (בגבולות הדמוקרטיה, כמובן). "בעצם זה רק גימיק", אנחנו מנחמים את עצמנו. אבל המסר האלים מקבל חשיפה ומאשר את מה שבאמת עומד מאחורי הקמפיין הכתום. זה לא קמפיין של "קוקה קולה", זה לא קמפיין של שכנוע, של "יש לנו אהבה והיא תנצח". זה קמפיין של איומים. הקמפיין קורא למרד: בואו נשנה את ההגדרות העצמיות שלנו, בכוח נקבע מה צריך לעשות, ננתץ את הסמלים הקיימים ובשינויים "קלים" נבנה מודלים מדיניים חדשים. ברור מעל לכל ספק שהקמפיין הכתום כבש את העיתונות, אבל עדיין לא את רוב העם. הרוב בעד ההתנתקות. אבל גם אחרי ההתנתקות, הצבע הכתום יישאר אתנו. אם כלבי השמירה של הדמוקרטיה לא יידעו לנשוך, יכול הכחול שלנו לדהות לחלוטין. וכיוון שריק פוליטי לא קיים, הכתום הבוהק, האגרסיבי, ימלא את מקומו. על עורכי העמודים בעיתונות היומית לחדול מלחשוב שהם מעצבים את ה"נשיונל גיאוגרפיק". אל לנו להתייפייף, לחפש את הצדדים האקזוטיים, האסתטיים והמגרים בתצלומים. אל לנו לראות את הצבעים כצבעי מלחמה של שבטים ביערות הגשם שמעבר להררי החושך. רבותי, אלה צבעי המלחמה שלנו. אלכס ליבק הוא חתן פרס ישראל לצילום לשנת תשס"ה גיליון 58, ספטמבר 2005

אחרי שבית המשפט השתכנע שהוא מדיר עצמו מהחיים הפוליטיים - יו"ר ש"ס בדרך לקדם הצעת חוק שתכשיר את מינויו לשר • להצעה יהיו השלכות בעתיד: היא מגמישה את הקו האדום לכניסת מורשעים לממשלה • אלה כל קיצורי הדרך שהקואליציה תרתום כדי לעמוד במרוץ נגד הזמן

בישיבת הסיעה של ש"ס השבוע אמר ח"כ אריה דרעי כי הוא לא מבין למה מתעכבים בהחלפת יו"ר הכנסת. למה כל כך חשוב לדרעי להשלים את המינוי הזה עוד לפני שהושגו סיכומים על חלוקת התפקידים בממשלה? ברקע השאלות המשפטיות, דרעי מבשל קידום חקיקה שתפור למידותיו ויכשיר את המינוי שלו: לאפשר למי שהורשעו במאסר על תנאי (להבדיל ממאסר רגיל) להתמנות כחברי ממשלה, מה שנאסר עליהם היום. מה שעלול להתרחש בכנסת ישפיע לא רק על מינויו של דרעי – אלא על האופן שבו המדינה מגדירה את הקווים האדומים שלה. מערכת "שקוף" שוחחה השבוע עם כמה ח"כים חדשים וותיקים מהקואליציה על הצעת החוק שתנמיך את הרף לכניסת מורשעים לממשלה. למרבה הצער, לא נמצא עדיין מי שיגלה נקיפות מצפון ביחס לתיקון החקיקה, התפור באופן פרסונלי למידותיו של דרעי. ניסינו גם לראיין את ח"כ משה ארבל מש"ס, יוזם הצעת החוק המתוכננת, אך הוא סירב להתראיין. אבל הזיכרון שלנו לא מספיק קצר בשביל לשכוח כי רק לאחרונה כל התומכים בקידום החוק הפרסונלי לטובת דרעי, התנגדו נחרצות לחקיקה שנועדה להרחיק את בנימין נתניהו מהשלטון – חקיקה שתמנע מאדם שעומד למשפט להקים ממשלה. טענתם (הנכונה) הייתה שהחוק הזה נועד לצרכים פוליטיים – למנוע מנתניהו לכהן כראש ממשלה. "איזה חוקים הם מתכננים", אמר נתניהו בנאום בחודש פברואר, בפוסט שכותרתו הוא "מה פתאום חוק פרסונלי?". "איראן זה כאן, צפון קוריאה זה כאן. יש לי רעיון, אולי פשוט שיחליטו כי מי ששמו הוא ב-נ-י-מ-י-ן נ-ת-נ-י-ה-ו לא יכול להיות ראש ממשלה. חוק כזה פשוט פותר את כל הבעיות". ח"כ מיקי זוהר כתב בטוויטר במרץ 2020: "אחרי שהם הפסידו לנו את הבחירות, הם מנסים לגנוב לנו את הדמוקרטיה מתחת לאף באמצעות חוק פרסונלי נגד כהונת נתניהו כראש ממשלה. זו בושה וחרפה". כעת אותם המתנגדים מתכננים לתת את אצבעם בכנסת ולהכשיר מהלך פוליטי שיכתים את המשכן בחוק שכל מהותו היא צרכי השעה וצרכיו האישיים של דרעי – חוק שאף יסיג אותנו אחורה בניסיון לקבוע רף ראוי לזהותם של נבחרי הציבור. אחרי שהם הפסידו לנו את הבחירות, הם מנסים לגנוב לנו את הדמוקרטיה מתחת לאף באמצעות חוק פרסונאלי נגד כהונת נתניהו כרה״מ. זו בושה וחרפה. דרעי הורשע בשתי עבירות: אחת על כך שהעלים כמיליון וחצי שקל בעסקת נדל"ן, שבה קנה ממנו אחיו שלמה דרעי מגרש בירושלים; השנייה על כך שלא הגיש דוחות של חברה שנמצאת בבעלותו, ובכך העלים הכנסות בסך של כ-635 אלף שקלים. על דרעי נגזרו במסגרת עסקת הטיעון קנס של 180 אלף שקל ושנה מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. השופט שמואל הרבסט אמר על כך כי "מעשיו של הנאשם יצרו חלון מעוות דרכו נאלצו שלטונות המס להביט על קיומה של העסקה המופיעה באישום הראשון, וממנה גזרו את סכום המס המתבקש, ובעניינו של האישום השני – הנאשם […] הותיר את הצוהר דרכו מביטים שלטונות המס ופקידי השומה לתוך החברה וספריה – סגור וחשוך". עוד הוסיף כי "מעשים אלו מנעו משלטונות המס לגזור את סך המיסים הנכון אותו יש להשית על הנאשם ועל החברה – ובכך נוצר פוטנציאל לפגיעה בקופה הציבורית, אם כי לא הוכחה פגיעה שכזו". זה לא הכל. מאחר שדרעי נבחר ציבור עולה השאלה אם יש קלון בעבירות, מה שימנע ממנו להתמנות בהמשך לתפקיד שר. דרעי החליט להתרחק מהשאלה הזו באותו מעמד על ידי מהלך מחושב: התפטרות מהכנסת לפני הכרעת הדין. משם השופט קפץ כנראה למסקנות מרחיקות לכת שהתבברו כשגויות כבר יום לאחר פסק הדין כשדרעי חזר במלוא הכוח לעשייה הציבורית. בגזר הדין נראה כי השופט משוכנע לחלוטין שדרעי לא ישוב לחיים הפוליטיים – לצמיתות. "הנאשם, איש ציבור מזה כשנים רבות, מדיר עצמו מעתה מרצון מעיסוק בצרכי ציבור", נכתב אז. "תולדות חייו מלמדים כי הוא ראה בהיותו נבחר ציבור ייעוד ודרך חיים, וכעת נוכח התיק דנן ואישומיו – הרי שהוא מוותר על כך, וזאת מרצונו". ההקרבה הנעלה של דרעי זיכתה אותו בהקלה בעונש, במסגרת הסדר הטיעון שסגר עם הפרקליטות. "המאשימה עצמה רומזת על כי היא רואה בכך חלק מן העונש אשר אותו הטיל הנאשם על עצמו", כתב השופט הרבסט. לבסוף, ציטוט מדהים מלמד כי השופט ניסה להרגיע אותנו מההתחרשות בה אנו חוזים כעת: "כל החושש מן הנאשם ומפגיעתו בקופה הציבורית […] יוכל למצוא מנוח לחשש זה ולומר בוודאות כי הנאשם לא ייגע עוד בצרכי ציבור הכורכים בתוכם עיסוק כלכלי, וזאת בשל התרחקותו מהזירה הציבורית". דרעי כמובן לא טרח לתקן את השופט באותו מעמד, וגזר הדין המקל יצא אל הפועל. כעת, נותר להבין מה המכשולים העומדים בפניו וכיצד הוא עשוי לנסות לדלג מעליהם. לאחר שפרישתו מהכנסת אפשרה לו לחמוק מהשאלה אם יש בעבירות המס שלו משום קלון, לפי החוק הוא מחוייב לפנות עכשיו ליו"ר ועדת הבחירות כדי שיקבע את הדבר. זה סיכון גדול עבורו: אם היו"ר יפסוק לחיוב, דרעי לא יוכל לכהן כשר. כדי לחמוק מכך, ח"כ משה ארבל צפוי להגיש את הצעת החוק המדוברת עוד בטרם יצטרך דרעי לעבור את ההליך הזה. כל השאלות יתנקזו לבסוף לבג"ץ, אך עד אז, הקואליציה תנסה שלא לעשות פאולים טכניים בחקיקה. דמות משמעותית בשלבים הראשוניים היא ח"כ יואב קיש, יו"ר הוועדה המסדרת – ועדה זמנית שממנה את הח"כים לוועדות שיוקמו. התפקיד שלו קריטי מאחר שהוא אחראי על קיצור הליכים. כדי לקצר את דרכה של הצעת החוק שארבל מתכנן להגיש, קיש יצטרך לאשר "פטור מחובת הנחה" – הליך שפוטר הצעות חוק פרטיות מ-45 הימים שהן צריכות להמתין במזכירות עם הגשתן. בשלב הבא דרעי יזדקק ליו"ר כנסת מגוייס – מה שמסביר מדוע הוא מעוניין כל כך לזרז את ההחלפה. היו"ר לא יוכל למנוע קידום הצעת חוק שרוב חברי הכנסת תומכים בה, אבל הוא יוכל לעכב אותה קצת על ידי דחיקת הנושא מסדר היום והיצמדות הדוקה לתקנון. לדוגמה, אסור לקיים דיוני ועדות בזמן דיוני מליאה, אלא אם כן התקבל אישור מיו"ר הכנסת. אם האופוזיציה העתידית תנהל מאבק בוועדה שתדון בנושא, אז היו"ר יצטרך לאשר את הימשכות הדיונים על זמן מליאה. בשלב הבא, הצעת החוק אמורה להגיע לוועדת החוקה חוק ומשפט – אך זו עדיין לא הוקמה. כדי לקדם את החקיקה לדרעי יאלצו בכנסת להקים ועדת חוקה זמנית או ועדה מיוחדת לעניין החוק. זה אפשרי וכדי לעשות זאת דרוש שיתוף הפעולה של יו"ר הוועדה המסדרת – קיש. 16 פעמים במשך חצי שנה השתמשה הכנסת הזו בהפעלת סעיף 98.לא היה כדבר הזה מעולם בתולדות המשכן.הערב זרקתי את תקנון הכנסת מעל הדוכן. לצערי אין בו שימוש כאשר רואים אותו בגדר המלצה ורומסים כל תקנון אפשרי שכתוב בו. pic.twitter.com/3DGrbQy3SD עד כאן עניינים ביורוקרטיים, האתגר של הקואליציה יהיה היא להצדיק את דחיפות החוק. כשהחוק יגיע לדיונים בקריאה שנייה ושלישית יבקשו הח"כים המתנגדים לקיים פיליבסטר, שתיאורטית יכול להימשך חודשים. בפועל, הוא לא נמשך חודשים כי מגיעים לסיכומים עם האופוזיציה על קיצור הדיון או שהקואליציה מבקשת להפעיל את סעיף 98 לתקנון הכנסת. הסעיף המדובר קובע שבהצעת חוק התקציב ו"במקרים אחרים יוצאים מן הכלל" רשאית ועדת הכנסת להחליט כמה זמן יימשך הדיון במליאה. זה סעיף דרקוני שמבטל את אפשרות האופוזיציה לעצור חקיקה של הקואליציה, לכן הוא דורש נימוק. הקואליציה היוצאת, אגב, הרבתה להשתמש בו באופן חריג, וחטפה קיטונות של ביקורת מקרב מי שעתידים בקרוב להחליף את השלטון. "16 פעמים במשך חצי שנה השתמשה הכנסת הזו בהפעלת סעיף 98. לא היה כדבר הזה מעולם", כתבה בטוויטר במרץ האחרון ח"כ לשעבר קטי שטרית (הליכוד). "הערב זרקתי את תקנון הכנסת מעל הדוכן. לצערי אין בו שימוש כאשר רואים אותו בגדר המלצה ורומסים כל תקנון אפשרי שכתוב בו". בכל פעם שמפעילים את הסעיף הזה, נדרשת הקואליציה לנמק מדוע זה חשוב. הנימוק, גם אם הוא שקרי, חייב להיות טוב כדי שלא ייפסל בבג"ץ. האמת העצובה לפיה הח"כים מעוניינים לתקן את חוק יסוד הממשלה כי מאן דהו מתעקש להיות שר למרות שאסור לו – נשמעת לנו כמו טיעון לא לגיטימי.

משרד יחסי הציבור "דבי תקשורת" שמייצג את ארגון "צלול" הפיץ השבוע סרטון מהפגנת עובדי רותם אמפרט מול הכנסת, והנורה האדומה נדלקה • טוב תעשה "צלול" אם תתעשת ותיפרד מהחברה שמייצגת את הצד השני במאבק הציבורי. דעה

המאבק על כריית הפוספטים בשדה בריר שליד ערד מתנהל מזה שנים: מצד אחד חברת רותם אמפרט שבבעלות כימיקלים לישראל, בשליטת טייקון הזיהום עידן עופר, השולט גם בבתי הזיקוק בחיפה. מן הצד השני משרד הבריאות שקבע כי הכרייה תגרום לעלייה בתמותה ובתחלואה, ארגוני סביבה המתריעים מפני הנזק לתושבים, לטבע ולבעלי החיים, והמשרד להגנת הסביבה שהקפיא בינתיים את המהלך. אחד האמצעים בהם משתמשת חברת הכימיקלים במאבקה, הוא העובדים שלה. זאת אף שעל הפרק לא מונחת סגירתו של המכרה הקיים, אלא פתיחת מכרה חדש. כבר לפני יותר משנתיים התריע ארגון "צלול", בפוסט על "מפגעים בחסות הקורונה", כי "רותם אמפרט דורשת אישור לכרות פוספטים בערד או שתפטר עובדים". ואכן, בשבועות האחרונים מפגינים עובדי חברת רותם אמפרט מול הכנסת, וסוללת הלוביסטים והיחצ"נים להם משלמת האימפריה של עידן עופר מנסה לעשות כל שביכולתה כדי להפוך את ההחלטה של המשרד להגנת הסביבה. כחלק מהסיקור השוטף של "שקוף" את המאבקים הסביבתיים בישראל, פרסמנו טור על סרטון מההפגנה של עובדי רותם אמפרט. את הסרטון הפיץ, שמנו לב, משרד יחסי הציבור "דבי תקשורת". עובדה זו הדליקה נורה אדומה. הרי דבי תקשורת הוא גם משרד יחסי הציבור של ארגון "צלול". משרד יחסי ציבור נחשף לקרביים של הארגון עבורו הוא עובד, מנהל עבורו מאבקים תקשורתיים ונאבק לשכנע עיתונאים ולעצב דעת קהל. "כיל עשו המון – ואנחנו כתושבי הנגב צריכים להחזיר להם" – במשפט אחד, שנצעק בתרועת מגפון מול עובדים במילכוד, חשף יו"ר ועדת הכלכלה @MichaelBiton4 את מה שכי"ל עמלה לטשטש – הברית האפלה שבין תאגיד מזהם ומצליח לבין הערים שסביבו. לטור של @Dror_Gorni:https://t.co/l9tc0Y1zOi pic.twitter.com/fiIr2Ir4W5 אז כיצד זה שאותו משרד מייצג שני צדדים במאבק ציבורי? האם ייצוג שני לקוחות הפועלים בכיוונים הפוכים אינו מהווה ניגוד עניינים עבור משרד יחסי הציבור? שלחנו שאלה ברוח זו למשרד "דבי תקשורת". התשובה לא בוששה לבוא: "היי נעמי, התגובה שלנו לשאילתה ששלחת: מדבי תקשורת נמסר: אנו פועלים בשקיפות מלאה מול לקוחותינו. תודה רבה". וכיצד הלקוחות מסכימים לשכור נותן שירות אינטימי כל כך – שעובד עבור המתחרים? שלחנו שאילתא לוועד עובדי חברת רותם אמפרט. דרך משרד יחסי הציבור שלהם, כמובן – "דבי תקשורת". "מהוועד נמסר", נמסר לנו מ"דבי תקשורת", "ועד רותם אמפרט מקבל שירותים מדבי תקשורת מעת לעת החל מ-2013 לשביעות רצוננו". מאכזבת במיוחד הייתה תגובת עמותת "צלול", שנמסרה גם היא כמובן מנציג של "דבי תקשורת": "דבי תקשורת מלווה אותנו לאורך הדרך במאבקים סביבתיים חשובים במקצועיות גבוהה ובמסירות גדולה". האמת שהופתעתי. פניתי למנכ"ל הטרי של העמותה, מור גלבוע, בתקווה סמויה שהתגובה הזו נכתבה מתחת לאפו. נדהמתי לגלות שהוא אישר את הנוסח. העובדה שבעמותה הסביבתית הוותיקה בחרו לתת כתף לחברת יחסי הציבור, ואף להאדירה דרך נציג החברה עצמה, תמוהה. זו אותה "צלול" שנלחמה בכי"ל באסון נחל האשלים הנורא, ודרשה למצות את הדין עם האשמים. זו אותה "צלול" שהפכה לשומרת הסף של הגבים והנחלים, וקופצת כל פעם ש"משהו מסריח בממלכת כי"ל". מילא היחצנים, שמתנהלים כשכירי חרב שיירתמו לכל מטרה ששכר בצידה, אבל מדוע עמותה הנלחמת בגופים המזהמים שוכרת את אותם שכירי חרב, הפועלים בשירות מאבק להקמת שדה בריר, שצפוי לזהם את הנחלים שסביב ולהזיק לבריאות תושבי ערד? לא מדובר רק בפקידים ששולחים הודעות לעיתונות. הקו בין חברות יחסי הציבור וחברות הלובי שמקדמות מדיניות במסדרונות השלטון, כבר מזמן היטשטש. מי שנלחם בגופים המזהמים צריך להתבייש להיות לקוח של ארגון שמקדם את האינטרס ההפוך – בדיוק כפי שארגוני בריאות כיום אינם מעזים להשתמש בלוביסטים שמשרתים במקביל חברות טבק. טוב תעשה "צלול" אם תתעשת בהקדם ותיפרד לשלום מ"דבי תקשורת", תוך אמירה אתית שלא משתמעת לשתי פנים: זה הם או אנחנו.

רגע לפני שהיא מוכרת את חלקה בבעלות עליו, מנסה אינטרנט-זהב מודל מפוקפק של פרסום באתר MSN ישראל. גלי-צה"ל ו"גלובס" השתתפו גם הם בניסוי, ללא ידיעתם

מאז שחברות מיקרוסופט ואינטרנט-זהב הודיעו בתחילת חודש יולי על פירוק השותפות בפורטל MSN ישראל, עבר האתר טלטלה עזה – כשליש מכוח העובדים פוטר באחת, כולל העורך הראשי של האתר; המנכ"ל עזב את תפקידו; וחלק נכבד מהתוכן שהציע הפורטל לגולשיו חדל מלהופיע. באוקטובר הקרוב אמורה חברת מיקרוסופט להתחיל להפעיל את אתר MSN ישראל באופן עצמאי, אך בינתיים נמצא הפורטל, שעדיין מחזיק במקום השישי בטבלת החשיפה לאתרים ברשת הישראלית, באזור דמדומים שאינו מיטיב עם האתר, ובוודאי לא עם גולשיו. MSN ישראל, המשמש דף הבית האינטרנטי של כל ישראלי שאינו יודע כיצד לשנות את ברירת המחדל של הדפדפן הנפוץ אינטרנט-אקספלורר, מציע בשבועות האחרונים מעט מאוד תוכן, וגם הוא נשאב בעיקר מספקים חיצוניים: גלי-צה"ל מספקים ידיעות לערוץ החדשות של האתר, ו"גלובס" לערוץ הכלכלי. לעומת זאת, מצב הפרסומות באתר מעולם לא היה טוב יותר, והן גודשות כל פינה ופינה בו – מטורי צד ועד לבאנרים המציצים בין הטוקבקים. בשבוע שעבר הפנה יונתן כיתאין, עיתונאי "גלובס", את תשומת לב קוראי הבלוג שלו לתופעה מעניינת: מלים מסוימות מתוך הכתבות המופיעות ב-MSN ישראל הפכו לפרסומות. הן סומנו בצבע כחול, הצבעה עליהן בסמן העכבר פתחה חלונית פרסומית קטנה, והקלקה הובילה את הגולש לאתר מסחרי חיצוני. זו הפעם הראשונה שאתר מרכזי בישראל מוכר בצורה זו פרסומות: לא את השטחים שבין הידיעות לכתבות, אלא מלים מתוך הידיעות החדשותיות עצמן. את הקרדיט לצעד המפוקפק הזה יש להעניק לשיתוף פעולה שמתקיים בין MSN ישראל לחברת מרלין, המתמחה, לדברי אתר הבית שלה, ב"פרסום טקסטואלי מפולח (sponsored links) במנועי חיפוש ובאתרי תוכן מובילים". כפי שהעריך כיתאין בפוסט שכתב, נראה כי עד להעברת הבעלות המלאה של הפורטל לחברת מיקרוסופט, נחושה אינטרנט-זהב לגרוף כמה שיותר רווחים מהאתר, גם אם הדרך לכך היא השתלה פולשנית של פרסומות בתוכן חדשותי. יומיים לאחר שעלה הפוסט של כיתאין, נעלמו הפרסומות מהכתבות בערוץ החדשות של האתר. ככל הנראה, גם במה שנותר ממערכת MSN ישראל הבינו כי נחצה כאן גבול אסור. "אנחנו כל הזמן בוחנים שיתופי פעולה", אומר ל"העין השביעית" צביקה שיינפלד, מ"מ מנכ"ל MSN ישראל, ומסביר כי ההחלטה לשלב פרסומות בטקסטים של הכתבות עצמן היתה "בחינה נקודתית" שנמשכה ימים אחדים בלבד, וכי ההחלטה להפסיק את הפרסום בערוץ החדשות של האתר התקבלה "בלי שום קשר לפוסט" [של כיתאין]. נכון לעכשיו, המלים המופיעות בידיעות של ערוץ החדשות אמנם אינן מנסות למכור מוצרים לגולשים, אך בערוצים האחרים של האתר, כמו ערוץ הבידור וערוץ העסקים, עדיין משמשות מלים מכתבות שונות כפרסומות. ההחלטה לבטל את המודל הפרסומי הפולשני הזה בערוץ החדשות אך לשמרו בערוץ הכלכלה תמוהה, שכן חלק נכבד מהידיעות המופיעות בערוץ זה הוא חדשותי לכל דבר. בידיעה על התפתחויות בתיק טלנסקי, למשל, מובילה המלה "כסף" בביטוי "מעטפות הכסף" לאתר המציע "הלוואות לכל מטרה". לא כל ההפניות מעוררות גיחוך כמו בדוגמה האמורה. בידיעה על חולה סופני התובע את חברת הביטוח שלו, מפנה המלה "רופא" לאתר המציע השוואת מחירים של ניתוחים פלסטיים. הקלקה על הביטוי "איכות חיים" באותה ידיעה מובילה את הגולש לאתר של יועצים לאקוסטיקה, בידוד תרמי ואיטום. לא רק מלות הכתבה הפכו לפרסומות; לעתים הגולש נשלח לאתרים פרסומיים גם מכיתובי תמונה וכותרות ביניים, כמו בכתבה "2008 תהיה שנה מצוינת לעיתונות", או בידיעה על עסקיו של עופר נמרודי, שם כותרת הביניים "הכשרת היישוב" מפנה, משום מה, לאתר המבצע השוואות של ביטוחי רכב. יש גם מי שרואה הזדמנות פרסומית אפילו במלה "גלובס", המופיעה בדפי הכתבות שלוקח אתר MSNישראל מהעיתון הכלכלי. כך, למשל, בידיעה על חרם נגד חברת שפע-שוק, מפנה המלה "גלובס" לאתר "האקדמיה לפיננסים" של חברת מגדל. לדברי עו"ד טוני גרינמן, המתמחה בדיני אינטרנט וסימני מסחר, הפרסום הסמוי באינטרנט אינו נתון לרגולציה כלשהי, ולכן מבחינה של הונאת הגולש, אין במעשים של MSN ישראל כל חשש לעבירה על החוק. מצד שני, הבחירה למכור למפרסמים את המלה "גלובס", ולשלוח את הגולש המקליק על מלה זו לאתר של חברה אחרת, עלולה להיות לא חוקית. "מקרה זה קצת דומה לסוגיה של שימוש במלות מפתח במנועי חיפוש", אומר גרינמן, ומתייחס למקרים שבהם חברה אחת קונה ממנוע החיפוש את האפשרות שפרסומות לאתר שלה יופיעו כשהגולש יחפש מידע על חברה מתחרה. "אך פה", מדגיש גרינמן, "הייתי אומר שזה לקחת את זה צעד אחד קדימה, כיוון שלא מדובר רק במלת מפתח שהגולש מזין, אלא בשימוש במלה עצמה. על פניו זה נראה בעייתי. אם זה נעשה ללא הסכמת גלובס, זה בהחלט מעלה שאלה של סימני מסחר". נראה כי הפיכת המלה "גלובס" לפרסומת של חברת מגדל אכן נעשתה ללא ידיעת העיתון הכלכלי. דורון אביגד, עורך אתר "גלובס", הופתע לשמוע על שיטת הפרסום החדשה של MSN ישראל ועל השימוש שנעשה בסימן המסחרי של העיתון. "אני בגלובס לא הייתי פועל כך", הוא אומר. "מצד שני, MSN ישראל הוא אתר עצמאי ואנחנו ספקי תוכן שלהם בתשלום. האם זה מתאים לנו שכך נעשה לתכנים של גלובס? נצטרך לבדוק את העניין". מדוברות גלי-צה"ל נמסר כי איש לא פנה אליהם בטרם הוחלט לשלב פרסומות בתכנים שלהם המופיעים באתר MSN ישראל. עדכון, 2.9: תגובת יוני ספיר, מנכ"ל חברת "מרלין תקשורת" >>

משה ליאון נדרש לגייס כ-3.5 מיליון שקל לכיסוי עלות הקמפיין שניהל בבחירות לראשות העיר. עד כה הצליח לגייס רק 300 אלף שקל - מתוכם 40 אלף הגיעו ממשפחת קבלנים הבונה את הרכבת הקלה בעיר

לאחר הבחירות לרשויות המקומיות באוקטובר האחרון חשפנו כי ראש העיר החדש של ירושלים משה ליאון ייאלץ לגייס מיליוני שקלים לכיסוי עלות הקמפיין שלו (באותה נקודה לא היה ברור כמה מפני שליאון לא זכה במושב אחד במועצה). אומנם לטענתו של ליאון הוא מימן את כל הקמפיין מכיסו, אולם על פי חוק הוא אינו יכול לעשות זאת (כפי שיוסבר בפירוט מיד) והוא נדרש לגייס כסף מתורמים בסכום כולל של כ-3.5 מיליון שקלים. בבדיקת המשך שערכנו כעת מצאנו כי ליאון גייס רק 300 אלף שקל. מי שנחלצו לעזרתו הם משפחת ברדריאן המורחבת – הבעלים של חברת "אחים ברדריאן" – שתרמו יחד לפחות 40 אלף שקל. חברת "האחים ברדריאן" מבצעת עבודות תשתית רבות בירושלים, ובהן גם את עבודות הרכבת הקלה. כפי שהוסבר בכתבה הקודמת, המתמודדים והמתמודדות בבחירות המקומיות משקיעים כסף רב. בקמפיינים, ובערים הגדולות (כמו ירושלים) הסכומים מגיעים למיליונים. זכייה במושבים במועצת העיר מקנה למתמודדים זכאות להחזר מהמדינה על ההשקעה, אלא שבירושלים נוצר מצב מוזר: ליאון אומנם זכה בראשות העיר, אך הסיעה שלו "ירושלים שלנו" לא זכתה ולו במושב אחד במועצה. עקב כך הוא זכאי למימון שלהבנתנו עומד על כ-3.5 מיליון שקלים. ליאון הוא איש עשיר, ולכן היה יכול לממן את הקמפיין מכיסו האישי. אולם החוק בישראל מבקש למנוע תופעה של מימון עצמי של הקמפיין, כדי שכל אזרח ואזרחית – ללא קשר למצבם הכלכלי – יקבלו הזדמנות שווה ככל האפשר. ועל כן הוא מחייב את ליאון – וכל מועמד אחר שמימנו את הקמפיין בעצמם – לכסות את עלויות הקמפיין באחת משתי דרכים: ליאון אכן קיבל מספיק קולות כדי לזכות למימון אך לא זכה במושבים במועצה, ולכן כיסה רק חלק מהסכום. בדיקת "שקוף" מעלה כי ליאון גייס רק 300 אלף שקלים. עד כה 64 אנשים בלבד התגייסו לעזרתו, ותרמו בממוצע 4,600 שקל כל אחד. שמונה מהתורמים הנדיבים הם בני משפחת ברדריאן, שתרמו יחד 40 אלף שקלים. שניים מהם – סולומון ויצחק (שתרמו כל אחד חמשת אלפים שקלים) – הם הבעלים הרשומים של החברה "אחים ברדריאן בע"מ", חברה קבלנית מוכרת בירושלים המבצעת פרויקטים בעשרות מיליוני שקלים בשנה, ובכלל זה את עבודות הרכבת הקלה. על פי חוק, המועמדים לרשויות המקומיות היו חייבים להגיש למבקר המדינה דו"ח כספי המפרט את גיוס התרומות שלהם עד חודש אפריל. לאחר ביקורת יפרסם המבקר דו"חות בחודש ספטמבר. אם ליאון לא יצליח להסביר עד אז מהיכן יגייס את יתרת התרומות, הוא צפוי לקבל קנס שיכול להגיע למאות אלפי שקלים. קשה להתעלם מכך שאף שירושלים היא עיר ענייה, זהו ראש העירייה העשיר השני ברצף בעיר לאחר כהונה בת עשור של מיליונר אחר – ניר ברקת, שגם הוא עבר על חוק גיוס התרומות ושילם קנס של 406 אלף שקלים ב-2014. סיעתו אמרה אז לעיתון הארץ כי "אנו מצפים ממבקר המדינה לפנות אל המחוקקים ולפעול לתיקון העיוותים הללו, כדי למנוע מצב שבו גוף שומר חוק הופך בעל כורחו למבוקר". אם כן, למרות הקנסות נראה כי החוק כיום אינו מספיק כדי למנוע ממועמדים עשירים להריץ את עצמם, ואף לזכות, ללא תמיכה מהציבור. יש כמה דרכים שעשוית לשפר את המצב, אף שהן אינן מושלמות. אפשרות אחת היא לפזר מראש את הסיכון בגיוס תרומות לקמפיין. החוק צריך לעודד את המועמד לגייס תרומות מהציבור וכן להגביל ערבויות והלוואות גדולות (שכיום אינן מוגבלות בחוק, בניגוד לתרומות). אם הכנסת ומבקר המדינה יפעלו יחד להקמת מערכת שתתמוך במועמדים שיפנו לגיוס תרומות רבות בסכומים נמוכים, ייתכן שמועמדים רבים יותר יפנו לערוץ זה. פתרון אחר הוא להתאים את הגבלת התרומות לסכום המרבי שמותר לגייס. קמפיין בחירות בירושלים דורש סכום גבוה בהרבה מקמפיין במבשרת ציון, ואולי נכון להעלות בהתאם (בזהירות) גם את רף התרומה המרבית המותרת מגורם אחד. גם קביעת ניגוד עניינים אוטומטי, כלומר הטלת איסור על הלווה לעסוק בעניינים הקשורים למלווה למשך שנים אחדות, מעל סכום הלוואה מסוים (גם אם הוחזר), יכול לאפשר לנו לישון טוב יותר בלילה. וכמו תמיד, הדרך לשיפור המצב עוברת בהגברת השקיפות. בעוד הערבויות והתרומות שמקבלים המועמדים והמועמדות גלויים לציבור, ההלוואות שהם נוטלים או השימוש בהון עצמי נותרים חסויים, אף שההבדל בין המקורות הוא טכני בעיקרו. זו הסיבה לכך שאנחנו לא יודעים כיום כמה כסף באמת השקיע ליאון בבחירות לעיריית ירושלים, מה עומק החובות שהוא מצוי בהם – ולמי הוא חייב, אם בכלל. תארו לכם כי האחים ברדריאן לא רק היו תורמים לקמפיין אלא מלווים לו מיליוני שקלים. בעבר פנינו למבקר המדינה בנושא אך למיטב ידיעתנו הנושא טרם טופל. נמשיך לעבוד על הנושא, כדי שבבחירות הבאות לרשויות המקומיות מקור ההלוואות שמקבלים המועמדים יהיה שקוף. מלשכת ליאון נמסר: "הפרטים בכתבה אינם מדוייקים. ע"פ החלטת המבקר לכל מועמד ישנם חמש שנים לגיוס תרומות. ראש העיר לא נכשל מאחר ולא התפנה עדיין לגייס תרומות מיום כניסתו לתפקיד. לגבי מספר המנדטים מקור המספר הוא בטעות אנוש כפי שהוסבר בעבר".

"מתקפת הסייבר": התקשורת הישראלית התגייסה לזרוע בהלה ולחרחר מלחמה שלא היתה, בשירות הרייטינג והאינטרסים של חברות אבטחת המידע

"החלה מתקפת הסייבר על ישראל – האקרים ישראלים משיבים אש; תכונה רבה, עדיין אין נזק ממשי". הכותרת הזו היא כותרת אמיתית. היא לא פרודיה, היא לא חלק מקריקטורה שנועדה להציג את התקשורת הישראלית כאינפנטילית. היא פורסמה באתר "גלובס". למעשה היא היתה הכותרת הראשית של "גלובס", והיא ההמחשה האולטימטיבית למקום שאליו הגיעה התקשורת הישראלית לאחר שפיטרו ממנה את כל העיתונאים והשאירו אותה לאחריותם של תלמידי תיכון. במסגרת הדיווחים ההיסטריים מספרים אמצעי התקשורת בישראל על "פריצה" לאתרי אינטרנט. ובכן, בואו נדבר על פריצה. מילון ספיר מגדיר "פריצה" כ"חדירה בכוח, פתיחה בכוח לשם שוד". כאשר פורצים למישהו בבית, המנעול נשבר, הסורגים נחתכים ולעתים קרובות משהו נלקח. אבל "מתקפת הסייבר הגדולה" לא עוסקת בפריצה, אלא במניעת שירות (Denial of Service). הנה הסבר על המתקפה המתוחכמת. נניח שיש לכם קו טלפון בעבודה ואין בו שיחה מזוהה. מישהו מתקשר אליכם. אתם מרימים את הטלפון ואומרים, "הלו?", ואז מנתקים לכם בפנים. שוב מתקשרים, אתם שוב מרימים, ושוב מנתקים. וכך שוב ושוב. כאשר לקוח אמיתי שלכם מנסה להתקשר אליכם, הוא מקבל את הצליל "תפוס". מדוע? כי אתם כל הזמן עסוקים בלענות לאנשים שבכלל לא רוצים לדבר איתכם, הם רוצים להטריד אתכם. השירות מהלקוח האמיתי נמנע. האם התיאור הזה עונה על התואר "פריצה"? האם מישהו לקח משהו ממקום העבודה שלכם? שבר משהו, הזיז משהו, גנב משהו? התשובה היא כמובן לא. כל שנעשה הוא שלא הצלחתם לתת שירות למבקשי שירות לגיטימיים. לכן גם כאשר האתר מותקף, הוא לא "נפרץ" ואפילו לא "מופל", כפי שנכתב בכמה אמצעי תקשורת. הוא עדיין שם, הוא לא נפל, הכל בסדר. הוא פשוט לא מסוגל לתת שירות. זה חבל ומצער, אבל לא קרה לו שום דבר. התקפת מניעת שרות (DoS) היא אולי "המתקפה" הכי פרימיטיבית שקיימת באינטרנט. היא כל-כך פרימיטיבית שאותם האקרים (ויסלחו לי האקרים אמיתיים שאני מחלל את הכינוי שלהם בכך שאני מדביק אותו לחבורה של ילדים משועממים), כך דווח, הקימו אתרים שבהם מופיע כפתור ובכל פעם שמישהו לוחץ על הכפתור נשלחות בקשות פיקטיביות לרשימה של אתרים ישראליים, בקשות שמייצרות עומס מלאכותי שגורם למניעת השירות. "האקרים", אתם מבינים. העניין הוא שההסבר הזה אינו משכנע את אמצעי התקשורת בישראל – אתרי אינטרנט, עיתונים מודפסים, רדיו וטלוויזיה. אלו פירסמו בכותרות הראשיות עדכונים חיים ולצדם תמונות של אנשים חבושים בכובע גרב שחור כשהם מקלידים על מקלדת. הם הקימו חדרי מלחמה עיתונאיים שמדווחים מסביב לשעון על המתקפה האיומה שנדמה שמסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל. אבל על מה הם בעצם מדווחים? כך למשל נראה הדיווח ב"דה-מרקר": 08:30. חרף הדיווח של ההאקרים על תקיפת האתר של הרשות לני"ע, ברשות דחו את ההודעה ואמרו כי לא היתה פריצה או הפלה של האתר. 09:30. חשבון טוויטר המקושר לאנונימוס דיווח כי כוחות צה"ל בגדה מבצעים מעצרים של האקרים. דובר צה"ל דחה את הדיווח. 09:55. האקרים פירסמו רשימת כרטיסי אשראי ואימיילים מאתר israelmilitary.com. באתר טוענים כי לשמות, לכתובות האימייל ולמספרי כרטיסי האשראי אין כל קשר אליהם. 12:14. מדוברות האוצר נמסר:‬ נכון לשעה 12:00, אתרי ממשלת ישראל זמינים לציבור כפי שהיו זמינים לאורך כל סוף-השבוע. אתר משרד החינוך לא היה זמין במהלך סוף-השבוע בשל תקלה טכנית, שתוקנה. למעשה ב"דה-מרקר" העלו עדכון (חם! מהשטח!) שבו נכתב כי "מארק גפן, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת אינקפסולה, סיפר כי הם לא מבחינים בשעה זו בשום פעילות חריגה באתרים שהם מנטרים. אינקפסולה מפעילה שירות של פיירוול בענן לכמה אלפי אתרי אינטרנט בישראל, מאתרים אישיים ועד מוסדות גדולים בישראל כמו בנקים וחברות ביטוח ואתרי ממשלה". גבירותי ורבותי, אתם מביטים ב-non story. מדווחים על סיפור בהרחבה, בפרוטרוט ובהתרגשות, ומיד אחר כך מסבירים שבעצם אין סיפור. גם כאשר ה"האקרים" דיווחו שהם פרצו לכ-30 אלף חשבונות פייסבוק, לא נמצא אפילו ישראלי אחד לרפואה שיספר על הפריצה האיומה לחשבונו. זה לא מפריע לתקשורת לדווח על כך. בדיקת עובדות? תעזבו אותנו, למי יש זמן. יש מלחמה בחוץ, אתם לא שמים לב?! צריך להודות שכחלק ממתקפת הילדים המשועממים, כמה אתרים גם הושחתו. מה זה אומר? שעמוד הבית שלהם הוחלף בעמוד שבו מופיעים מסרים פרו-פלסטיניים. למשל, הושחת העמוד הראשי של אתר רשת מסעדות שמוכרות טורטיות חמות. אני מציע לכולם להיכנס למקלטים. מה שקורה בישראל בימים האחרונים הוא "אירוע מדיה". כל "מתקפת הסייבר הגדולה" היא אירוע מדיה אחד גדול, מתוכנן ומתוזמר. ראשית, הכריזו עליו מראש, מה שנתן לאמצעי התקשורת הזדמנות לחמם את האווירה, להתכונן לרגע הגדול ואז לדווח עליו בעיניים פעורות מהתרגשות. שנית, ואולי חשוב מכך, מתקפת הילדים המשועממים מאפשרת לכתבי הטכנולוגיה ולאתרי הכלכלה להיות מה שהם תמיד רצו להיות אבל לא יכלו: כתבים צבאיים. יש הילה בלהיות כתב צבאי, בללבוש מעיל עור ולדווח מהחזית. אבל אבוי, אנחנו כתבי טכנולוגיה, אנחנו כתבים כלכליים, ובמעיל העור שלנו אנחנו יכולים להשתמש רק כשיש רוח בדרך לפאב בתל-אביב. למרבה השמחה פרצה "מלחמה" והיא פרצה ב"חזית" שלנו, חזית האינטרנט. לכן "גלובס" משתמש בטרמינולוגיה צבאית אינפנטילית שבמסגרתה העיתון מדווח כי "הישראלים משיבים אש". הכתבים הצבאיים החדשים, שמדווחים מהחזית על הישגים מורליים (גם זה הופיע בדיווח של "גלובס"), פונים למומחי אבטחה שגם הם יודעים שזה הרגע הגדול שלהם. "גלובס" למשל מראיין את רוני בכר, "מנהל תחום תקיפה וסייבר באבנת אבטחת מידע" (ואני שואל אתכם, אם מנהל תחום "תקיפה וסייבר" לא יתראיין ביום כזה, באיזה יום יתראיין, ביום המעשים הטובים של שרי אריסון?), המספר בהתרגשות כי "אנחנו עדים בשלב זה בעיקר לבניית מתח ומאבקי כוחות בין האקרים ישראלים להאקרים מקבוצות שונות שחברו לארגון אנונימוס". לא, זה פשוט לא אמיתי. והוא ממשיך: "מניטור חלק מהפעולות שמבוצעות על אתרי ממשל אפשר בהחלט לראות תכונה רבה, אבל בשלב זה עדיין לא בהיקפים שעלולים לגרום לנזק ממשי". אותו בכר, שאני בטוח שהוא איש מקצוע מהמדרגה הראשונה, התראיין גם ב"מאקו", "אנשים ומחשבים", "הארץ" ומקומות נוספים שבהם הסביר שה-7 באפריל הוא "יום הדין", אך הסביר שלא צריך להתרגש. צודק, ממתי מתרגשים מ"יום הדין"? יש לומר את הדברים באופן ברור: האינטרנט הוא תשתית קריטית במדינת ישראל, הוא תשתית קריטית ברוב מדינות העולם. מתקפות על תשתית האינטרנט יכולות לגרום לנזק ממשי, כלכלי או אחר למדינה. צריך להתכונן לכך, צריך למנוע את זה, צריך לדעת שזה קיים. אבל מכאן ועד ההיסטריה, הפאניקה המוחלטת שבה אמצעי התקשורת הישראליים מדווחים על "המתקפה" הפרימיטיבית הזו, שבמקרה הגרוע ביותר גורמת לכך שאתר משרד הקליטה אינו זמין במשך כ-30 דקות (הו! כיצד נתגבר על הבושה והנזק?!), וזאת בעידוד גורמים מסחריים שבמקרה, וזה ממש צירוף מקרי אסטרונומי, מוכרים פתרונות שנועדו להתמודד עם מתקפות כאלו ממש, היא לא פחות מבדיחה גמורה ומביכה. הבדיחה הזו היא לגמרי על חשבוננו. היא מצביעה לא רק על חובבנות משולבת בבורות מקופלת בהיסטריה ועטופה בערימות של אינפנטיליות, אלא גם מצביעה על האופן שבו השיח המיליטריסטי משתלט על כל חלקה טובה בשיח התקשורתי בישראל. זו ישראל 2013: אומה של אנשים שהתקשורת שמה לעצמה למטרה להבהיל (זה טוב לרייטינג), אומה שתושביה נכנסו לבונקרים בשל מתקפת סייבר שבה עמוד הבית של האתר "קרנף" הוחלף. צה"ל השיב אש למקורות הירי.

ֿ"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" ממשיכים להתכתש | המוסף "תרבות" של "מעריב" מתפזר לכל עבר | ויואל אסתרון יוצא להגנת אורי בלאו

גם הבוקר מוקדשות הכותרות הראשיות של כל העיתונים (למעט "מעריב", שם אין ממש כותרת ראשית) לנסיעותיהם של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ורעייתו שרה. "המבקר יחקור", מבשרת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של בני הזוג נתניהו מנופפים לשלום מראש כבש מטוס. "הליכוד: אם לחקור נסיעות – שייחקרו הנסיעות של כולם", דורשת הכותרת הראשית של "ישראל היום", מעל תצלום של נתניהו לבדו, מתוך ראיון שהעניק אתמול לערוץ 2. הכותרת הראשית של "הארץ" מחברת בין שני הצדדים: "המבקר צפוי לחקור את פרשת הטיסות; נתניהו: מנסים להפיל אותי מהשלטון". "מבקר המדינה, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, צפוי להודיע היום כי החליט לפתוח בבדיקת פרשת הנסיעות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, שזכתה לכינוי פרשת ביבי-טורס", מדווח תומר זרחין בכפולה הפותחת של "הארץ". זרחין מוסיף כי "לקראת הכרעתו ביחס לאופי והיקף הביקורת, פנה אתמול לינדנשטראוס באופן יוצא דופן לח"כ יואל חסון, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, וביקש כי הוועדה תצייד את ניצב-משנה בדימוס נחום לוי, היועץ למאבק בשחיתות הציבורית במשרד המבקר, בסמכויות הניתנות לוועדת חקירה". "אם לוי ונתניהו ייפגשו במסגרת הבדיקה", מוסיף בידיעה נפרדת גידי וייץ, "זו לא תהיה פגישתם הראשונה. לפני כעשור הוטלה על לוי חקירת הזוג נתניהו בשני חשדות מרכזיים: לקיחת מאות מתנות שקיבלו במסגרת תפקידם וקבלת טובות הנאה מקבלן הובלות ירושלמי בשם אבנר עמדי". וייץ מצטט מדברי לוי למוסף "הארץ" לפני כמה חודשים: "חקירת נתניהו לא היתה חקירה נעימה, כי הוא נחקר ונחשד יחד עם אשתו – היא בחדר אחד, הוא בחדר אחר, ועימתנו ביניהם". בסיום הידיעה מציין וייץ כי לוי המליץ בזמנו להעמיד לדין את נתניהו, אבל היועץ המשפטי החליט לסגור את התיק. "יו"ר הכנסת: הסמכויות הוענקו למבקר במחטף", לשון כותרת ידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום". גדעון אלון מדווח כי "יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, קרא אמש למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, שלא לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו על-ידי הוועדה לביקורת המדינה ולא לפתוח בחקירה בפרשת מימון הנסיעות לחו"ל של ראש הממשלה בנימין נתניהו", וזאת "משום שהחלטת הוועדה לביקורת המדינה להעניק סמכויות חקירה נעשתה במחטף". "ישראל היום", שבעבר העניק רוח גבית לחקירות מבקר המדינה את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מפרסם הבוקר בכפולה הפותחת שלו ידיעה מאת עדנה אדטו המבליטה את עמדתו של ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), שהתראיין אמש לערוץ 10 וגרס כי "מבקר המדינה לא צריך לבדוק את העניין הזה. זה נושא שצריך לעמוד למשפט הציבור. ככל שלא מדובר בעניין פלילי, כל מה שהתפרסם צריך לעמוד למשפטו של הציבור בזמן הבחירות. אין זה מעניינו של המבקר". הידיעה המרכזית בכפולה הפותחות של "ישראל היום" מוכתרת בציטוט מפי נתניהו: "מתנהל נגדי מסע הכפשה מאורגן ומתוזמר". נתניהו טען זאת בראיון נדיר שהעניק לערוץ 2, שבמסגרתו ענה על שלל שאלות שהציגו בפניו גולשים מרחבי העולם. "נתניהו טען כי הסיפורים שדווחו הם ברובם מופרכים, מוגזמים ומעוותים, ובעיקר נגועים בצביעות", מדווח שלמה צזנה. "יש עיתונאים שבעיקר לא אוהבים את זה שאני ראש ממשלה ולא אוהבים אותי", אמר נתניהו. "הדבר הכי נורא", הוסיף על-פי הידיעה ב"ישראל היום", "כדי לפגוע בי הם מטווחים ישר את אשתי, ובצורה איומה ולא הוגנת. אשה שכל התרעלה הזאת יוצאת החוצה נגדה. שרה היא פסיכולוגית ילדים שהולכת לעבודה בבית-ספר בבוקר וחוזרת בערב. את מכירה עוד אשת ראש ממשלה שעבדה? היא מטפלת בילדים נפגעי מין, חוזרת עם חוויות נוראיות. אמהות שנפגשות איתה, כל מי שפוגש אותה ביומיום אומר: שרהלה, מה הם עושים לך? איך הם משחירים את דמותך? איזו רשעות!. אני רוצה לבשר לאותם עיתונאים שיוצאים נגדי: חברה, לא יעזור לכם. זאת רשעות, זוהי צביעות, אבל אני אשאר פה עוד הרבה זמן ולא אשנה את העמדות שלי". "נו, באמת", מפטירה סימה קדמון בשער "ידיעות אחרונות" ובטור המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון. "אדוני ראש הממשלה", כותבת קדמון, "האם אתה מכיר עוד פסיכולוגית בשירות הציבורי שתנאי העבודה שלה וימי החופשה שלה מאפשרים לה להצטרף לבעלה לכל נסיעה, אפילו אם זה ליום אחד? האם אתה מכיר הרבה נשים שאחרי שהן מטפלות בילדים נזקקים, הן לא מתביישות להוציא כל-כך הרבה כסף על עיצוב שיער, כביסה וניקוי יבש, וכל זה בנסיעה אחת ללונדון?". "ידיעות אחרונות", שבעבר ביקר בחריפות את מוסד מבקר המדינה, ואת התנהלותו של המבקר הנוכחי באופן מיוחד, אינו מוצא לנכון לחזור הבוקר על יחס זה. גרסתו של נתניהו מובאת בקיצור יחסי בידיעה מאת "כתב ידיעות אחרונות", ולבד מהכפולה הפותחת, המוקדשת לפרשה, עמ 4 כולו מופיע תחת הכותרת "לוח טיסות" ומפרט את "18 הנסיעות של בני הזוג נתניהו שמבקר המדינה יצטרך לבדוק" [צביקה ברוט]. כמו כן, חציו העליון של עמ 6 מוקדש לידיעה מאת איתמר אייכנר ולפיה "הדיווחים הנרחבים על נסיעות הפאר שלו לחו"ל והמחאה הציבורית על נהנתנותו לא עוצרים את ראש הממשלה – והוא מבקש כעת תנאי מנוחה חריגים עבורו ועבור רעייתו לטיסה קצרה לפראג ולברלין" (המידע פורסם כבר אתמול על-ידי לילך ויסמן ב"גלובס"). "ברק: יש טעם לפגם בהתנהלות נתניהו, בהנחה שהפרטים נכונים", לשון כותרת לידיעה ב"הארץ" מאת יוסי ורטר. ממש כך, שר הביטחון, שכיכב בעבר בכותרת הראשית הבלתי נשכחת של עיתון "הארץ" – "כמו נפוליאון השלישי, נסיכי המפרץ ומאטה הארי, ברק לן בסוויטה של 2,500 יורו ללילה", שר הביטחון שהפך בעצמו סמל לנהנתנות ופזרנות, הוא זה שטוען בפני עיתונאי "הארץ" כי עשוי להיות "טעם לפגם בהתנהלות נתניהו". יחד עם זאת, עיקר דברי ברק הם מגננה על נתניהו. "מדוע לא כותבים על ראשי ממשלה אחרים – לא אני – שטסו במטוסים פרטיים של בעלי הון, בעת שכיהנו בתפקידם?", הוא תוהה. כמו כן טוען שר הביטחון כי סיקור הפרשה "רדוד, שטחי ומזויף" וכי הדיון הציבורי עליה "חסר פרופורציות לחלוטין". כאמור, נתניהו העניק אתמול ראיון נדיר למדי לתקשורת הישראלית. "אתם שואלים – ראש הממשלה מתחמק", לשון כותרת הטור מאת מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר, פרפרזה על הכותרת המקורית של המשדר, "אתם שואלים – ראש הממשלה עונה". נופר סיני-פורת, החתומה הבוקר על טור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", קובעת למראה הראיון של נתניהו כי הוא מנהיג מהסוג "שלא מצליח לשכנע בעזרת שקרים שבאמת אכפת לו". דורון ברוש, מחבר טור ביקורת הטלוויזיה של "מעריב", מסכם את ביצועיו של ראש הממשלה כך: "נתניהו בא אלינו לסלון וכאילו לא היה שם. לא חזון. לא מעוף". עדי רובינשטיין, מבקר הטלוויזיה של "ישראל היום", מרעיף מחמאות על ראיון ששודר אמש. לדבריו, המראיין הוא "עיתונאי מרתק" ש"שואל שאלות קשות" ולא עושה חשבון לאף אחד. רובינשטיין כותב על פירס מורגן, מחליפו של לארי קינג ברשת CNN. הראיון של נתניהו בערוץ 2 לא מוזכר. נוסף לסוגיית נסיעותיו לחו"ל, התייחס אמש ראש ממשלת ישראל בראיון שהעניק לערוץ 2 גם לפרשת חטיפתו של המהנדס הפלסטיני דיראר אבו-סיסי. "אבו-סיסי מסר לנו מידע בעל ערך", אמר נתניהו. "דבריו של ראש הממשלה בנימין נתניהו אמש בערוץ 2", כותב הבוקר אמיר אורן ב"הארץ", "[...] עומדים לכאורה בסתירה לצו איסור הפרסום בתיק זה. סגנית נשיא בית-משפט השלום בפתח-תקווה, השופטת ליה לב-און, שהסירה ב-20 במרץ את צו איסור הפרסום על עצם מעצרו של אבו-סיסי, החליטה כי עד ל-17 באפריל ייאסר פרסומם של פרטי החקירה ונסיבות המעצר. דיווח על מידת שיתוף הפעולה של אבו-סיסי בחקירתו נכלל בעליל במונח פרטי החקירה". אורן מוסר כי "מקרובי נתניהו" טוענים שראש הממשלה "בדק נקודה זו עם גורמי צבא וביטחון בכירים וקיבל את אישורם", ועל כן לא הפר את הצו. "לא השב"כ ולא ראש הממשלה מוסמכים להחליט על פעולה בניגוד לנוסח המפורש של הצו", מדגיש אורן, "ללא פנייה מחודשת לשופטת שחתמה עליו. ככל הידוע, לא היתה כל פנייה כזו, שבעקבותיה היה הצו המתוקן מופץ מחדש". אורן מוסיף כי "דברי נתניהו, שמקורביו טוענים שאמירתם תוכננה מראש, לא הוגשו לאישור הצנזורה". ואילו יוסי מלמן מדווח ב"הארץ" כי אבו-סיסי צפוי להיות מואשם בחברות בארגון חמאס. לעיתון "מעריב", כפי שצוין לעיל, אין ממש כותרת ראשית הבוקר. חציו העליון של שער העיתון מוקדש למודעה המקדמת את חבילת סוף-השבוע החדשה שתוצע מחר לקוראים ("ממחר: סוף-השבוע הגדול של מעריב", נכתב בראש השער). גם הכפולה המרכזית של קונטרס החדשות מוקדשת למודעה דומה, ומודעת קידום נוספת, שבה נראה קוף גדול פורץ מעיר עשויה ניירות עיתון, תופסת את כפולת העמודים 24–25. "מעריב סופשבוע – יותר תרבותי", נכתב במודעה. זה לעג לרש ובדיחה על חשבון עיתונאי מוסף "תרבות" של "מעריב", שמצאו את עצמם השבוע ללא מוסף וללא עבודה. במקום מוסף "תרבות" יצורפו החל ממחר לחבילת סוף-השבוע של "מעריב" המגזינים "רייטינג" ו"את", המוצגים בבולטות במודעות הקידום שמפרסם הבוקר העיתון. מזל שהמודעות הללו דו-ממדיות, כך לא ניתן לראות כמה דק נעשה המגזין "רייטינג". "רייטינג", שמהשבוע משמש מוסף התרבות (קרי: בידור) של "מעריב", מצורף כבר הבוקר למנויי העיתון וכולל 68 עמודים בלבד. הגיליון הקודם של המגזין כלל 132 עמודים. על מה ויתרו ב"רייטינג"? על הרבה, כמובן. מצבו של "רייטינג" רע עד כדי כך שאפילו כפולת העמודים של התוכן השיווקי שהופיעה בו לאחרונה תחת הכותרת "תרבות" חדלה להתפרסם. בין היתר ויתר המגזין על מדור האלקטרוניקה של רן לוי, המדור האינפורמטיבי והמקצועי ביותר שהיה לו להציע, מעין שריד מוזר לתקופה שבה למידע היה ערך ומומחיותו של בעל טור ביקורת בתחום כתיבתו עוררה כבוד. מה בכל זאת שרד ממוסף "תרבות" ומצא את מקומו ב"רייטינג"? המדור "החמישייה", מאת מנחם בן, שהפך למדור הסוגר את המוסף. השבוע כותב בן, בין היתר, על תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול". אגב, גם ביקורת זו על "מעריב" היא למרבה הצער לעג לרש. מצער לראות עיתון על סף פשיטת רגל, שנאלץ לקטוע עוד ועוד איברים חיוניים מעצמו כדי שיוכל להמשיך לשרוד. שאריות נוספות של המוסף "תרבות" מוצאות את מקומן במוסף "סופשבוע", שאף הוא חולק הבוקר למנויי העיתון. מדובר במודעות על אירועי תרבות שונים, וכתבה או שתיים שבוודאי היו מתפרסמות במוסף המנוח. את "סופשבוע" סוגר המדור "אודטה" מאת אודטה שוורץ, שעל-פי פרסומים צפוי גם הוא להיעלם בעתיד מהעיתון, בגלל פיטורי הכותבת. המדור "אודטה" מסתיים השבוע בטקסט המתפרסם תחת הכותרת "ולפני פיזור אחת קטנה" ובו נכתב: "קבלו, זענק (זה ענק). מרוקאי אומר לאשתו באמצע ארוחת הערב: מאמי, זטם (אני אוהב אותך בצרפתית). האשה עונה לו: וואו, כפרה שלי, גם אתה זטם שלי. מאמי זטם, חוזר ואומר לה הבעל. יו, אין, אין עליך, כפרה, זטם שלי, מתה עליך!, היא עונה לו. אז הבעל מתעצבן: תעבירי לי כבר את הזתים!!!". זאב קליין מדווח ב"ישראל היום" כי "הכנסת אישרה ברוב מוחץ את המלצות ועדת ששינסקי". כותרת דיווחו קוראת: "אמרו לא לטייקונים". "חרף לחצים של הרגע האחרון שלא פסקו עד לתום ההצבעות", כותב קליין, "דחו חברי הקואליציה והאופוזיציה כאחד את כל ההקלות וההסתייגויות, כולל הסתייגויות חברי-הכנסת שביקשו לרכך את שיעורי המס של המשקיעים הקטנים. הם אישרו את ההמלצות בקריאה שנייה ושלישית, כשרק חברי-הכנסת אורי אריאל ומיכאל בן-ארי (האיחוד-הלאומי) הצביעו נגד במחאה על אי-הקמתה של קרן השקעות לאומית לניצול רווחי הגז". לידיעה מתלווה טור פרשנות מאת חזי שטרנליכט תחת הכותרת "היום שבו ניצחה הדמוקרטיה בישראל". טורו של שטרנליכט הוא מכתב שממוען לנכדו אשר טרם נולד ומגולל את עלילות שטייניץ וששינסקי נגד הטייקונים. כיוון שהטור ממוען לילד, שטרנליכט יכול להרשות לעצמו לנסח את הסיפור בפשטנות גדולה בלי לחשוש שיואשם בפופוליזם. "איזה פרופסור ששינסקי אחד ושר אוצר אחד, דוקטור לפילוסופיה, שטייניץ אחד, עם רוח גבית מראש הממשלה ויחד עם הרבה חברי-כנסת טובים, לרגע מסוים אחד התעלו מעל השיקולים הקטנים והאילוצים הכל-כך מובנים, ופשוט התעקשו. הם התעקשו בשבילך", הוא כותב. "[...] פעם, לפני כמה עשורים, היו כמה אנשים בודדים שרצו לקחת ממך את מה שמגיע לך. [...] ששינסקי ושטייניץ נלחמו מלחמה אמיצה. זה לא היה פשוט בכלל. [...] זה היה אחד המאבקים הקשים והיקרים שנעשו בתולדות ישראל. היום, כך אני מקווה, אתה נהנה מהפירות של המאבק ההוא". המוסף "דה-מרקר" של "הארץ", התומך הנלהב ביותר של ששינסקי, מקדיש את כפולתו הפותחת להישג. "למרות הלשון הביקורתית שליוותה בשבועות האחרונים את התנהלות הממשלה והכנסת", כותב אבי בר-אלי, "זכה אתמול הציבור הישראלי למפגן של אומץ מקצועי, הירתמות פוליטית אמיצה לא פחות ומבט אסטרטגי שחיפש סוף-סוף אחר תועלות חברתיות לטווח ארוך". בהמשך טורו מתריע בר-אלי: "לא תהיה כל ברכה בחוק ששינסקי אם תשעין הממשלה את המשק על גז טבעי בשיעור 60%–70% מתמהיל הדלק הנצרך – ולא תדאג לשריין אותו גם לצורכי הדור הבא; לא תהיה כל ברכה בהישג, אם לא תדאג לגיוון ספקי גז ולתחרות שימנעו את הרס הדמוקרטיה באמצעות ריכוז מוצר קיומי ביד אחת; לא יהיה שום ביטחון אנרגטי אם לא תדאג הממשלה מיידית ליתירות במערכת ההולכה, כך שרקטה אחת באשדוד לא תוכל לנתק את צינור החמצן למשק; ולא תהיה ברכה סביבתית אם לא ייקבעו במהירות כללי אכיפה לקידוחים הימיים, לצד מהפכת גיוון שימושים בגז שיוזרם ליבשה". הכותרת לידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" כוללת את הביטוי "הדמוקרטיה ניצחה את הלחצים". ידיעה המתפרסמת בתחתית כפולת העמודים, מאת צבי זרחיה, מדווחת כך: "בכנסת טענו כי בימים האחרונים הושג דיל בין ישראל-ביתנו לבין האוצר והליכוד, שבמסגרתו תמכה הסיעה בהצעת החוק ואף הסירה את ההסתייגויות שלה זמן קצר לפני ההצבעות. גורמים בכנסת טענו כי בתמורה לתמיכתה, אישרה בתחילת השבוע הממשלה בנייה של 5,000 יחידות דיור לקשישים עולים. בנוסף, בימים האחרונים קידמה הקואליציה שורה של הצעות חוק שהוגשו על-ידי ישראל-ביתנו, בהן חוק האזרחות וחוק הנכבה". ב"גלובס" דיווח אתמול אדריאן פילוט כי יו"ר מרצ, ח"כ אילן גילאון, שלח מכתב חריף לשר האוצר בעקבות דברי הממונה על השכר במשרדו על הצורך "לנטרל את זכות השביתה". גילאון כתב לשר כך: "שיח זה הוא שיח אנכרוניסטי, שמזמן פס מן העולם ובוודאי ממדינות ה-OECD [...] זכות השביתה היא זכות המוקנית לעובדים בחוקי היסוד של המדינה, על מנת להיאבק לשיפור תנאי העסקתם. בנוסף, השנים האחרונות הוכיחו שהשביתה, או האיום בה, הן גם הדרכים האפקטיביות היחידות לפעולה מול משרד האוצר ומול שירות המדינה בנושא זה". ב"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מתפרסמת מודעה מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל לקראת שביתה אפשרית של הרופאים. "כשאין מספיק רופאים במיון, אין מי שיטפל באמא שלך. חייבים להציל את הרפואה הציבורית", נכתב במודעה מתחת לתצלום של קשישה במיטת בית-חולים. ב"מעריב" המודעה אינה מתפרסמת, אך העמודים הראשונים בקונטרס החדשות מוקדשים למצוקת הרופאים ורק לאחריהם מדווח על ההתפתחויות האחרונות בפרשת ביבי-טורס (החלטה עריכתית ראויה לשבח). יונתן הללי מדווח בכפולה הפותחת של "מעריב" על "קריסת מערכות" של הרפואה הציבורית ודרישות הרופאים לשיפור תנאיהם. שלומי אלדר וד"ר אודי צינמון מספקים טורי תמיכה "בשם החולים" ו"בשם הרופאים", ובעמוד נוסף מדווחת ליטל גרוסמן על האפשרות שהיום תפרוץ שביתה במערכת הבריאות. מיד לאחר הדיווח על מצוקת הרופאים, מוקדש עמוד שלם לידיעה מאת יובל גורן על החלטת המדינה, "בניגוד גמור למה שסוכם", לגבות מהעובדים הסוציאליים אלפי שקלים בשכר חודש מרץ בגין 20 ימי השביתה. "הכירו את שיאני השכר החדשים: עזריאלי וגלעד", קראה אמש הכותרת הראשית במוסף "שוק ההון" של "גלובס", לרגל הדיווחים כי עלות שכרו של דוד עזריאלי, יו"ר קבוצת עזריאלי, עמדה בשנת 2010 על 24.9 מיליון ושקל, ועלות שכרו של ניר גלעד, מנכ"ל החברה-לישראל, הסתכמה ב-23.5 מיליון שקל. "תגמול כמו שלי משרת את המשק כולו", מצוטט גלעד בכפולה הפותחת של "כלכליסט". שאול אמסטרדמסקי שוחח עימו ושמע את ההסבר הבא: "רוב שכרי הנו תגמול המותנה בתוצאות העסקיות, כמקובל בחברות רבות בישראל ובעולם. פחות מ-3.5 מיליון שקל מהסכום הזה הוא שכר הבסיס. במלים אחרות, מרבית התגמול, כ־85% ממנו, הנו פונקציה של הצלחה, ורק 15% הם שכר בסיס. נוכח תוצאותיה המצוינות של החברה-לישראל ב-2010, מהווים המענק והבונוס פחות מ-1% מהרווח הנקי. גם יזמים, אנשי נדל"ן, אנשי הייטק ואחרים מתוגמלים על-פי הצלחתם. זו שיטת תגמול שמעודדת הצלחה, ממנה נהנים לא רק המנהל עצמו, אלא כלל בעלי המניות של החברה, לרבות אלה מהציבור הרחב". בתשובה לשאלה "בשנה החולפת החברה שלך חסכה מאות מיליוני שקלים, כשלא הסכימה לתת לעובדי מפעלי ים המלח את מלוא דרישות השכר שלהם. אתה מרגיש שאתה תורם לפערים בחברה?", משיב גלעד: "עובדי מפעלי ים המלח הם מהעובדים המתוגמלים ביותר במשק הישראלי, ואני מאחל שכל העובדים בישראל יזכו לתנאים דומים. מרכז הוויכוח איתם לא היה על השכר, אלא על נושאים אחרים". מו"ל "כלכליסט", יואל אסתרון, הוא איש התקשורת הבכיר הראשון שיוצא מיוזמתו להגנת עיתונאי "הארץ" אורי בלאו (אם לא כוללים את עוזי בנזימן, עורך אתר זה, שפירסם שתי רשימות בשבוע שעבר). בטקסט קצרצר המתפרסם הבוקר בפתח מוסף "כלכליסט" כותב אסתרון, בין היתר, כך: "בעיתונות יש מי שדורשים בתוקף להגיש כתב אישום. דעתי אחרת – מוטב שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין יחליט לוותר. אני יכול להעיד שעיתונאים חשובים ואחראים בישראל החזיקו מסמכים סודיים. לפעמים הם קיבלו אותם מאנשים נקלים ולפעמים המדליפים פעלו משיקולים נעלים. היו מקרים שחשיפת המסמכים גרמה נזק. במקרים אחרים אור השמש היה אמצעי חיטוי יעיל. ככה זה – הדמוקרטיה היא עסקת חבילה. בלאו פעל במסגרת העיתונות החופשית, נשמת אפה של הדמוקרטיה. וזו, על כל חסרונותיה, עדיין טובה יותר מכל האלטרנטיבות". יש לקוות שסנונית זו תזכה להמשכים. הרי בכל מערכת תקשורת מרכזית, שמתעלמת בימים אלה מכוונת המדינה להעמיד לדין את בלאו על כך שעשה את עבודתו העיתונאית, יש לפחות עיתונאי או שניים שמחזיקים, החזיקו או עתידים להחזיק מסמכים בדרגות סיווג שונות. שתיקתם הפומבית של הקולגות של בלאו עלולה להזיק להם בטווח הארוך יותר מאשר להועיל. בין הררי הקש שמקובצים במוסף "רייטינג" של "מעריב" מתפרסמת גם כתבה ראויה לקריאה מאת אלקנה שור, על היחסים המתוחים בין האתר ynet לזכיינית ערוץ 2, רשת. בקרוב אמור להתחדש החוזה בין השניים, שבמסגרתו משלם האתר מיליון דולר לזכיינית עבור הזכות להעלות את תוכני הווידיאו שלה, וגורמים בשני הצדדים מספקים ציטוטים כעוסים. אור קשתי מדווח ב"הארץ" כי האוניברסיטה העברית העמידה לפני כמה ימים לדין משמעתי את תא הסטודנטים של חד"ש, וזאת בשל ארגון הקרנה של הסרט "גנין גנין" בשטח הקמפוס. העיתונאית תמר גולן נפטרה אמש, והבוקר, על פני כל עמ 18 של "מעריב", נפרד ממנה עורכה לשעבר עידו דיסנציק. "אין ספק שהיא העיתונאית הכי חשובה שהיתה במדינת ישראל אי-פעם", הוא כותב. "אין ספק שהיא בין שלושת או חמשת העיתונאים-כתבים הכי חשובים והכי תורמים שהיו במעריב בכל שנותיו". ב"הארץ" מספיד את גולן גדעון לוי.

שורת ארגונים ועמותות קראו למערכות להימנע מהדהוד מסרים שעלולים להסית נגד החברה הערבית בישראל • בינתיים, בן גביר מזהיר מ"שומר החומות 2"

"שיח שמלבה אלימות והסתה יכול לדרדר את היחסים בין האזרחים ולהוביל להסלמה": עשרות ארגונים ועמותות פנו השבוע (11.10) לכלל מערכות כלי התקשורת בישראל בבקשה למזער קולות מסיתים נגד החברה הערבית בישראל כדי למנוע הידרדרות לאלימות. "אנו מודעים לעומס, ללחץ ולשעות העבודה האינסופיות שלכם בימים אלה", כתבו הארגונים במכתב, "לצערנו, מציאות החיים השסועה בישראל, לצד הפחדים שמעוררים האירועים של הימים האחרונים, עלולים חלילה להביא לאירועי אלימות קשים בין אזרחים ערבים ויהודים. קולות מסיתים נגד האזרחים הערבים מתחילים להגיע דרך נבחרי ציבור והרשתות החברתיות ולזלוג לתקשורת, כמו גם הפייק ניוז שמלובה באמצעות סרטונים ותמונות שקריות". כך למשל בתחילת השבוע פרסמו בחדשות 12 שני דיווחים כוזבים על תגובות צהלה בקרב ערביי ישראל למתקפת חמאס, תגובות שלא היו ולא נבראו. בין נבחרי הציבור שמשמיעים קולות מסיתים בלט כצפוי השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, שאמר שלשום בהצהרה בעיר שדרות כי "הנחיתי את המפכ"ל להיערך לתרחיש שומר חומות 2 שלדעתי בפתח". הדגמה לנבואות שעלולות להגשים את עצמן, הגיעה אתמול (11.10) עת הגיעו מאות אנשי ארגון אוהדי בית"ר ירושלים הגזעני לה פמיליה לבית החולים שיבא, בעקבות שמועות שקריות על אשפוז מחבלים במקום. החוליגנים התפרעו ואיימו על אנשי צוות רפואי ערבים. בשעה זאת בשיבא תל השומר: מאות אנשי לה פמיליה מסתובבים במחלקות השונות, מקללים ויורקים על צוותים, אחרי שנפוצה שמועה שמחבלים מאושפזים במקום.בית החולים התריע בפני המשטרה כבר בשעה 16:00 על החשש. בינתיים הם מסתובבים שם באין מפריעפרט קטן: אף מחבל לא מאושפז בשיבא pic.twitter.com/46LobyJ3g1 על המכתב לכלי התקשורת חתומים 27 ארגונים, ביניהם סיכוי-אופוק לשוויון ושותפות, מחזקים, האגודה לזכויות האזרח בישראל, שתיל, פוליטיקלי קוראת, תנועת אחותי למען נשים בישראל, המרכז לנפגעי גזענות ועוד. "בהינתן האווירה הציבורית הקשה, אנו פונים אליכם בבקשה כי בנוסף למה שאתם כבר עושים כיום, תפעלו מבעוד מועד על מנת להבטיח, כמה שניתן, שיח ציבורי ותקשורתי נעדר גילויי גזענות והסתה", נכתב עוד במכתב, "שיח שמלבה אלימות והסתה יכול לדרדר את היחסים בין האזרחים ולהוביל להסלמה, ופעולות למניעתו ישמרו על מרקם החיים בין החברה היהודית והערבית ויכולות למנוע אלימות פיזית בין האזרחים". "אנו קוראים לכם לקחת חלק אקטיבי במניעה של ההסתה והאלימות, ומציעים כמה כלים פרקטיים: שמירה על תקשורת נקייה מפני רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות כלפי האזרחים הערבים, או כל קבוצה אחרת בשל השתייכותה למוצא לאומי אתני. זאת, באמצעות נקיטת עמדה מפורשת בשידור וסימון גבולות השיח, שיום לאמירות שאינן הולמות והתנגדות פומבית לשיח כזה מצדכם. מתן חשיפה לצרכי חירום של החברה הערבית, שנוטים להיזנח ואף להחריף בעיתות משבר, בעיקר לאומי. לדוגמה: אי קיומן של מיגוניות בכפרים הלא מוכרים בקרב החברה הערבית בנגב, נושא שנזנח כבר שנים רבות ולצערינו גבה מחיר כבד בימים האחרונים. סיקור שיתופי פעולה אזרחיים בין ערבים ליהודים. שותפויות כאלו הולכות ומתרחבות בימים אלה ומתן במה ליוזמות מסוג זה ייתן תמונת מצב אמיתית באשר ליחסי ערבים-יהודים. עידוד עורכים ועיתונאים להעלות לשידור ולראיין מומחים שונים ובעלי תפקידים מהחברה הערבית כמרואיינים מהשורה (פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, מחנכים, פרשנים מדיניים ופוליטיים). זאת, כפעולה אקטיבית שתילחם בהסתה ובגזענות".

רק "מעריב" מעניק להרשעת בניזרי את הכותרת הראשית | יתר העיתונים מתפזרים לכיוונים שונים | ו"התצלום האחרון" של שוש עטרי לא מוסיף כבוד לאיש

ב"ידיעות אחרונות" מתפארים בקרדיט על חשיפת הפרשה, אבל דוחקים את הסיפור לתחתית השער ומשם לעמ 8. שלושה כתבים שונים [שוש מולא, עופר פטרסבורג ואורון מאירי] גויסו כדי לספר לנו על תולדות הפרשה בעיתון. הכתבים מגישים תקצירים של כתבות הארכיון שפורסמו במוסף "7 ימים" בשלהי 2001 (תצלומי הכתבות הישנות מודפסות מחדש), אך בשום מקום לא ניתן קרדיט לכתבים שהביאו את התחקירים המקוריים, אלא רק לעיתון, למוסף, ובמקום אחד לגוף ראשון רבים כללי - "הוא סיפר לנו שקיבל מבניזרי". בעז אוקון בטור פרשנות: "פסק הדין היסודי והחשוב הזה ממקם את בניזרי במקום גבוה במקרים הידועים לשמצה של תרבות שלטונית מושחתת עד היסוד". ויש גם צד תקשורתי לפרשה: הרב ראובן אלבז, שהורשע בתיווך לשוחד ובקשירת קשר לביצוע פשע, הפעיל עד לפני חמש שנים תחנת רדיו פיראטית בשם רדיו 10. ניסן שטראוכלר מספר לנו כי "בתחנת הרדיו הזו גדלו רבים מאנשי התקשורת של העולם החרדי, בהם כוכב פופוליטיקה הרב ישראל אייכלר מחסידות בעלז ושדר הרדיו החרדי מוטי לביא". ב"הארץ" מקדישים לנושא את כל הכפולה הפותחת. גידי וייץ מזכיר את הגילויים משנת 2001, בלי לצרף את תצלומי הכתבות מ"ידיעות אחרונות". בסיכומו של הטקסט קובע וייץ: "פסק הדין שניתן אתמול מקרב את פרשת בניזרי-סלע לסיומה, אך תואמיהם של השניים, פוליטיקאים ואנשי הון, עדיין כאן. משחדים ומשוחדים, ממשיכים לפעול במחשכים, מקווים בסתר לבם שרשויות אכיפת החוק לא יגיעו אליהם". זאב סגל בטור פרשנות משפטית: "הכרעת דינו המנומקת של השופט יעקב צבן מהווה מסמך קשה ומזעזע המעיד על תהומות השחיתות השלטונית שאליה הידרדר השר לשעבר, חבר-הכנסת שלמה בניזרי. הכרעת הדין [...] זועקת בקול על הקלון שדבק במי שהורשה בעשייתן". רק ב"מעריב" ההרשעה הופכת לכותרת ראשית, עם החותמת "מיוחד". "אחרי ההרשעה: בניזרי מדבר", זו כותרת הגג לציטוט "הפרקליטות הפכה אותי לאל קפונה" [אבישי בן-חיים]. מה "מיוחד" כאן? לא ברור, הרי תגובת בניזרי להרשעה, בנימה דומה להפליא, מצוטטת גם בעיתונים האחרים. אולי העובדה שבאף עיתון אחר אין השוואה לגנגסטר האמריקאי; זו נאמרה ב"ראיון מיוחד" לכתב "מעריב". מכל מקום, הכפולה הראשונה כולה מוקדשת לנושא. שלום ירושלמי מתאר את היחס שקיבל בניזרי מהמפלגה ("האנשים החזקים בש"ס חיכו לבניזרי בפינה. הם לא אהבו את הרקע החילוני ולא את ההתנהגות, שנראתה להם יהירה"). אבישי בן חיים מסכם את ההישג המפוקפק של ש"ס ("למעלה מ-20 אחוז מחברי-הכנסת ששלחה ש"ס אל בית-המחוקקים מאז הקמתה בשנת 1984 הורשעו בבתי-המשפט. אחד מכל חמישה"). התצלום [מקס ילינסון] הפרוס לרוחב כל הכפולה מקבל חותמת משל עצמו: "ממשיך לחגוג". חבר-הכנסת המורשע נראה בו כשהוא בחתונה בחיפה, עומד ומחייך בין החתן לכלה. התצלום מאתמול. ב"ישראל היום" כותב דן מרגלית טור דעה תחת הכותרת "הוא (לא) זכאי": "אתמול הוחלף מעמדו: מזכאי עד שיורשע הוא הפך למורשע עד שיזוכה", ומתלונן על כך שבניזרי לא התפטר מהכנסת. ואילו אביעד הכהן מוסיף בטור הפרשנות המשפטית: "מהכרעת הדין הנוכחית עולות קביעות חמורות ביותר באשר למעשי הנאשם [...] במקרה דנן, גזירת הקלון היא רק שאלה של זמן". כאמור, רק ב"מעריב" הופכת הרשעת בניזרי לידיעה ראשית. העיתונים האחרים בוחרים כל אחד באגנדה המתאימה לו. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "אמא, די". זה אינו ציטוט ואינו נתון אינפורמטיבי. אפשר לראות בה גם קריאה של העיתון עצמו, המבקש סיום לרצף פרשיות ההתעללות בקטינים שהתגלו לאחרונה בישראל, אך למראה הסיקור הנרחב מאוד שהעיתון הזה מעניק לפרשייה האחרונה, נדמה כי הוא אחוז ברגשות מעורבים. כותרת הגג לכותרת הראשית מספקת את האינפורמציה הרלבנטית: "אם ל-8 ילדים חשודה בהתעללות מינית בשניים מבניה". שתי הכפולות הראשונות ב"ידיעות אחרונות" מוקדשות לנושא, שמקבל את החותמת "אמהות מהגיהנום". ההפניה בשער היא לידיעה של אדוה כהן בעמ 2, אך שם מופיע דווקא טקסט אחר: "עקרה כותבת על חלום האמהות - ועל מי שלא ראוי לו". העקרה עלומת השם מספרת על מסכת הייסורים שעברו היא ובן-זוגה בניסיון להיכנס להריון. "מעולם לא חשבתי למה זה מגיע לי ומעולם לא כעסתי על אלוהים [...] הפעמים היחידות שאני מתחשבנת עם הכוח העליון הן כשבעיתון מופיעה עוד כותרת על התעללות מזוויעה, כשנדמה שיש הורים שמנהלים ביניהם תחרות על מי ימצא את הדרך הנוראה יותר לפגוע בילדו". עוד בעמוד התגובות לתופעה - ענת מידן בטור אישי ("הפתגם חושך שבטו שונא בנו אינו בשום אופן תעודת הכשר להצלפות ולאונס"), ואילו דוד רגב מדווח כי "משרד הרווחה מכריז מלחמה על ההורים המתעללים בילדיהם". בעמ 4 מופיעה הידיעה על הפרשה האחרונה [אדוה כהן, תמר טרבלסי-חדד וניר גונטז]: "אם לשמונה ילדים מנתיבות חשודה שקיימה יחסי מין מלאים עם שניים מילדיה, בני 8 ו-11", ולצדה עדכון מפרשת האם המתעללת מבית-שמש. זו הובאה בפני שופט כשכל גופה מכוסה בד, וסירבה לחשוף את פניה. [מיכל גולדברג] "איך את יודעת שזו היא?", שואל השופט את הסניגורית, אולם לבסוף מתפשר ולא מאלץ את הנאשמת לחשוף את פניה. הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת הבוקר לנושא סביבתי: "לראשונה: חוק מקיף להגנה על חופי הכנרת" [אלי אשכנזי ושחר אילן]. הדיווח מלווה בתצלום גדול במיוחד [חגי אהרון / גיני] של השקיעה אתמול באחד מחופי הכנרת. לפי הדיווח, במסגרת החוק "יוקם גוף אחד בעל סמכויות אכיפה, שיהיה אחראי על הטיפול בחופים". הגוף, "איגוד-ערים כנרת", ידאג לגישה חופשית לחופים, יפקח על הכבישים שסביב הכנרת ויטפח את החופים. אלי אשכנזי אף מוסיף בטור פרשנות: "עצם חקיקת החוק היא הישג שעד לפני כמה שנים נראה דמיוני". במקרה או שלא במקרה, הכותרת הראשית הסביבתית מופיעה באותו יום שבו מדווח ב"הארץ" כי כתב העיתון אלי אשכנזי וכתב "דה-מרקר" מייקי דגן זכו בפרס על סיקור איכות הסביבה. ביחס לאשכנזי, כתוב, השופטים "הדגישו במיוחד את סיקור הסוגיות הקשורות בשימור הכנרת". ב"ישראל היום" שוב זוכה מדורו של מרדכי גילת לכותרת ענק על השער - "חקירת אולמרט: הפרקליטות הסתירה מסמכים מהמשטרה". לפי "בדיקה שקיימתי בשבוע האחרון", מספר גילת, "בכירים בפרקליטות המדינה הסתירו מהמשטרה מידע חשוב בתיק החקירה נגד ראש הממשלה בפרשיות מרכז ההשקעות [...] לא העבירו אליה עשרות מסמכים רגישים שהועברו אליהם על-ידי משרד מבקר המדינה ויכלו להזניק את החקירה לגבהים חדשים". גילת מספר כי הדבר התברר לו בעקבות פרסום הטור שלו בשבוע שעבר, שבו האשים את חוקרי המשטרה שלא עשו שימוש במסמכים הללו. למקרא ההאשמה קיבל הכחשה, ולאחר שבדק, התברר לו כי אכן המסמכים כלל לא הגיעו למשטרה. שער "גלובס" מוקדש ברובו להשקת האתר החדש של העיתון. חגי גולן, העורך הראשי, ודורון אביגד, עורך האתר, פונים לקוראים מעל דפי העיתון בתחושה של גאווה וסיפוק: "הפעם החלטנו לפרק את האתר שלנו לגורמים, לפזר הכל על השטיח ולהרכיב מחדש, תוך הטמעת טכנולוגיות אינטרנטיות חדישות, המשפרות מאוד את חוויית הגלישה. התוצאה היא אתר נוח, ידידותי למראה, עם הייררכיה נכונה של תכנים ותמהיל נכון של ידיעות, כתבות, דעות וניתוחים". רבע מהשער של "ידיעות אחרונות" מוקדש למותה של שוש עטרי. הכותרת "החיוך האחרון" מודפסת על רקע תצלום של עטרי משלשום [אלירן אביטל]. ראשית, קשה להאמין שזה החיוך האחרון. היא בוודאי חייכה עוד לפחות פעם אחת מאז שהתצלום נלקח. שנית, החיוך בתצלום די נוראי, והתצלום כולו לא מחמיא כלל. פרסום התצלום לא מוסיף לה כבוד, ובוודאי שלא מוסיף כבוד לעיתון, שבמקום להביא תצלום יאה מהתקופה האחרונה, מתעסק, עוד בטרם נקברה עטרי, בתחרות על פרסום הרגע האחרון של חייה. גם ב"מעריב" מופיע תצלום גדול של עטרי על השער [שרון בק], אך הוא אכן מחמיא: עטרי משעינה ראשה על ידיה, ומתבוננת מטה בנוגות (אם כי בהחלט ייתכן שגם ב"מעריב" היו מפרסמים תצלום לא מחמיא העונה להגדרה "התצלום האחרון", לו היה בידם). הכפולה המרכזית בשני הצהובונים מוקדשת למות עטרי. רז שכניק כותב ב"ידיעות אחרונות" על "הטרגדיה של הכל דבש", שמאז ששודרה עונתה הראשונה נפטרו שני כוכביה. "מותה של שוש מעורר כעת שוב את הספקות אם יש להמשיך בעונה שנייה", הוא מדווח. לצד הידיעה סופדים לעטרי רבקה מיכאלי ומשה שיינמן. בדיווח על מותה ב"מעריב" [מיכל שפירא, לי-אור אברבך וערן סויסה] מצוטט שכן שאומר כי היא מתה מסרטן, אף שבמקומות אחרים כתוב כי סיבת המוות היתה דום לב. ועוד ציטוט מהדיווח: "מקורביה של עטרי סיפרו אתמול שבשעות הבוקר, כאשר נודע לה על מותו של השחקן מוסקו אלקלעי, היא הביעה את הפתעתה ואת כאבה. רק לאחרונה זכו השניים לחיקוי בתוכנית ארץ נהדרת, זה לצד זה". ואמנם, מותו של אלקלעי נבלע בסיקור על מותה של עטרי: ב"מעריב" הוא מקבל משבצת קטנה בכפולה והפניה למוסף היומי. ב"ידיעות אחרונות" מייחדים לכך רק רצועה קטנה בפינה התחתונה של הכפולה, המוקדשת לעטרי ומפנה את הקוראים למוסף "24 שעות", במלים: "גם מוסקו אלקלעי איננו". סיפור השער הנוסף ב"מעריב", מלבד בניזרי, הוא מכתב שכתבו שני אבות שאיבדו את בניהם בעזה לנועם שליט, אביו של החייל החטוף. "בנך אינו הפראייר היחיד במדינה", הם כותבים לו, "ואינו היחיד שמשלם את מחיר בטחונה". השניים מתנגדים לשחרור רוצחים למען השבת שבויים וכותבים: "אם היינו צריכים לשלוח שוב בן לתפוס מספר מחבלים, היינו עושים זאת למרות הסיכון [...] הפיגוע הבא יתחיל להתגלגל ברגע שישוחררו האחרים [...] צריך לעשות הכל כדי לשחרר את גלעד - אבל לא במחיר זה שהורים אחרים יהיו במצבנו". הם גם מציעים המלצות לאופן שבו "יש לנהל משא-ומתן במזרח התיכון". בתמצות - מתקפה קשה על עזה והסביבה, שתעמיד את ישראל במקום שבו היא קובעת את התנאים ולא נענית לתנאי אחרים. בן כספית מלווה את המכתב בטור הנושא את הכותרת "הדילמה במלוא אכזריותה". נראה כי הוא קרוב יותר לעמדה המיוצגת במכתב שמפורסם הבוקר בעיתון: "מצד אחד, חייל ישראלי אחד, בודד, חי וקיים [...] מצד שני - עולם ומלואו. עם. מדינה. אינטרסים של ציבור שלם [...] מדוע חייו של גלעד שליט חשובים יותר מחייהם של החיילים שנהרגו כדי ללכוד את המחבלים [שישוחררו]". "לו רק היה קם מנהיג אמיתי, בעל שיעור קומה וסמכותי, ואומר, זהו זה. לא עוד. קובע תג מחיר חדש. כמו בכל העולם. אחד מול אחד. לא רוצים? לא צריך". יואב שטרן מגיש את החלק השני בסדרת "הערבים (הישראלים) החדשים" של "הארץ", והפעם "החברה הערבית נפתחת לעצמאות נשית: קריירה, נישואים מאוחרים ושיעור ילודה נמוך". הכותרת לידיעה: "בכפר קרע כבר לא מופתעים מאשה כבאית". ב"הארץ" כן. שטרן מביא את סיפורה של לוחמת האש הערבייה הראשונה, ספווא ערבאסי, על הקשיים שליוו אותה בתחילת דרכה ועל האופן שבו התקבלה בסופו של דבר על-ידי הסביבה הגברית. "מעריב" מסרב לתת ליום אחד לעבור בלי לדווח על התפתחויות בפרשת מדליק המשואה יוסי שדה. הבוקר אורי יבלונקה ויובל גורן מדווחים כי "מסתמן: יוסי שדה מוכן לוותר על המשואה". לפי הדיווח, שדה "נכנע ללחץ הציבורי שנוצר עקב פרסום הדברים במעריב והודיע לוועדה לבחירת מדליקי המשוואות ביום העצמאות כי הוא מוכן לוותר על המעמד". אבל זה לא סוף הפרשה. לא, "מעריב" לא מסתפק בכך ומבטיח כי ביום שישי, במוסף "סופשבוע", יהיו לנו "גילויים חדשים בפרשה". על שער המוסף "ספרים" ב"הארץ", ביקורתה של ארנה קזין על הספר "איפה טעינו, עיתונאים מתבוננים על עצמם", לקט פרסומים מתוך כתב-העת המודפס "העין השביעית". קזין מציינת כי "יש בספר לא מעט מאמרים מעניינים וחשובים", אבל טוענת כי "בסופו של דבר האסופה לוקה בכתם עיוורון מהותי", כתם שבעטיו הדיון ב"העין השביעית" "אינו מצליח להתעלות הרבה מעבר לעיון המקצועי הצר". לדבריה, הביקורות בספר "אינן מצטברות לכלל אמירה ביקורתית מעניינת על טיבה של העיתונות הישראלית כיום", כיוון שאלו אינן עוסקות בשאלות העומק אלא רק בליקויים שעל פני השטח, ואינן מבחינות כי מלאכת העיתונות עצמה השתנתה לבלי הכר ואינה פונה עוד לציבור של קוראים אלא לקהל של צרכנים. ב"כלכליסט" [מיטל זדה] ראיון עם ירון דור, יו"ר איגוד המפרסמים, ששינה את הגדרתו ל"איגוד השיווק הישראלי". דור קורא להקמת ערוץ מסחרי שלישי, כיוון שלטענתו יש בישראל "מצב של עודף ביקוש לפרסום בטלוויזיה". ב"גלריה" מדווח אסף כרמל כי מיקי רוזנטל ודב גילהר יגישו החל מיום שלישי הקרוב תוכנית ביקורת תקשורת יומית באתר נענע 10. בתוכנית, שיערכו שרון קרני ואורי שריר, "ישתדלו השניים לחשוף את האמת מאחורי הכותרות והסיפורים בעיתונות הכתובה והמשודרת". יובל דרור כותב ב"24 שעות" על ההחלטה של אל גור שלא לאפשר כניסה לעיתונאים לנאום שיישא בשבוע הבא בכנס של חברת אבטחת מידע. דרור מעלה את האפשרות שגור מונע מהעיתונות הממוסדת כניסה לנאום שלו כדי להדגיש כי הוא "סומך יותר על בלוגרים מאשר על עיתונאים מקצועיים", ומעדיף שהם יכתבו על ההרצאה שלו מאשר האחרונים. לי-אור אברבך מדווח במוסף העסקים של "מעריב" כי רשות השידור מתכוונת לפנות למועצת הכבלים והלוויין בבקשה להחשיך את מסך ערוץ יורו-ספורט בזמן האולימפיאדה הקרובה, ומביא את תגובת מנכ"ל הערוץ, השוהה בישראל לרגל השקת גרסת HD שלו, האומר כי "לא תהיה בעיה" והתחרויות ישודרו גם בערוץ שלו. ב"גלובס" מדווחת ענת ביין-לובוביץ כי "הפרסומאים" זועמים על כך שמגיש התוכנית "גריז" קרא לצופיו לנצל את הפסקת הפרסומות "כדי ללכת לצפות באינטרנט בקטעים שלא שודרו על הנעשה מאחורי הקלעים". יו"ר איגוד חברות הפרסום, יאיר גלר, פנה למנכ"ל רשת בדרישה שהמקרה לא יישנה.

"מעריב" מצליח לסקר את שחרור האסירים כאירוע חדשותי | "ישראל היום" מוציא מהדורה שנייה | "ידיעות אחרונות" מוצא רוצח במחזור של שרה נתניהו

"כיפת-ברזל יירטה גראד מעל אילת", נכתב בכותרת על רקע אדום במעלה שער המהדורה השנייה של "ישראל היום". "סמוך לשעה 01:00: אזעקה נשמעה בעיר הדרומית הומת התיירים – ואחריה פיצוצים עזים. סוללת כיפת-ברזל, שנפרשה רק לאחרונה, הצליחה ליירט רקטה ששוגרה כנראה מסיני. שני תושבים לקו בחרדה, לא נגרם נזק", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לדיווח קצר של רונית זילברשטיין ולילך שובל בעמ 3. "שמענו אזעקה", אומר להן אחד התושבים. אחר מעיד כי "שמעתי רעש מוזר בשמים". גם "ידיעות אחרונות" הוציא מהדורה שנייה לרגל האירוע (או למצער הכין לה שער ופירסם אותו בעמוד הפייסבוק של העיתון). על הכותרת, המתפרסמת בניסוח דומה ובמיקום דומה על שער העיתון (במקום ההפניה לדיווח על השינויים במדיניות משרד החינוך), חתום יאיר שגיא. איזו חשיבות יש למאמץ הלא מבוטל שבטרטור הכתבים והעורכים וההוצאה הכספית שכרוכה בפרסום מהדורה שנייה – רק כדי לדווח במלים אחדות על אירוע חדשותי שהמידע על אודותיו זמין בזמן אמת באתרי האינטרנט, גם אלה של אותם עיתונים עצמם? כמו חלק גדל והולך של מהלכים עיתונאיים, גם זה נדמה כפרי של דיאלוג האיבה שבין מתחרים עסקיים, עם קשר קלוש לטובת הלקוח – הקורא. עובדי שני העיתונים היו שמחים בוודאי אם אירועים שפרנסי העיתון מחשיבים כראויים לדיווח מיידי דווקא במהדורת הדפוס שלהם יתרחשו לפני שעת הסגירה. ב"ישראל היום" ייתכן שהיו רואים בכך כפל ברכה, משום שאז אפשר היה להקדיש את הכותרת הראשית והכפולה הפותחת לאיום הבטחוני בדרום במקום לשחרור האסירים הבטחוניים על-ידי ממשלת נתניהו, ככניעה לדרישת האמריקאים להיענות לתנאי הפלסטיני לפתיחתן המחודשת של שיחות השלום הנצחיות. מאחר שמחבלים שמחוץ לכלא הישראלי שיגרו לעבר אילת רקטה בשעה מאוחרת, הכותרות הראשיות של הטבלואידים מוקדשות לשחרור הסיטונאי. ב"ידיעות אחרונות" מנצלים זאת להמשך הקמפיין שלהם נגד השחרור – שהוא קרוב לוודאי רק נדבך ציני נוסף בקמפיין נגד נתניהו. "בחסות החשיכה", נכתב במרכז עמוד השער, ומסביב לכותרת מסודרים תצלומי פוטו-רצח של קורבנות המחבלים המשתחררים. "זו בגידה בנרצחים", מצטטת כותרת המשנה את "משפחות הקורבנות". החשיכה היא זו המסתירה את מעשה השחרור עצמו, "כדי למנוע תמונות ניצחון ברשות", אולם ב"ידיעות" לא חוסכים במאמץ כדי להבהיר שבמעטה אותה חשיכה מסתתר גם ראש הממשלה. "מהלך סרק", פוסק אלכס פישמן, "הלב נשבר" מקונן איתן הבר. בכפולה הפותחת, מעל לטוריהם, מתפרסמות תמונות נוספות של הנרצחים ושל משפחותיהם – שלא זכו ב"ידיעות אחרונות" לחשיפה דומה (או אף כזו המתקרבת להיות דומה) בפעמים קודמות שבהן עלתה הסוגיה לסדר היום (בעת עסקת גלעד שליט או בסבב שחרורי המחווה הקודמים, עת המשחרר היה חביב העיתון, ראש הממשלה אהוד אולמרט). לא פחות משני עמודים נוספים מוקדשים לקמפיין של העיתון נגד השחרור – כלומר, נגד המשחרר – ובסך-הכל כל התוכן המערכתי עד עמ 6, להוציא עלה תאנה בדמות טור אפולוגטי למחצה של יגאל סרנה, התומך במהלך. גם ב"ישראל היום" ממשיכים בקו הסיקור המתוקן. בתחילת הטיפול התקשורתי הנוכחי בסוגיית השחרור החביא "ישראל היום" את הקולות המתנגדים – על אף שדווקא הם מזוהים עם הקו הפוליטי והאידיאולוגי שהוא מקדם לכאורה. אולם בחלוף הימים תיקן "ישראל היום" לימין והעניק ביטוי גם לעמדה המזוהה עם רוח העיתון, אך מטילה צל על חביבו, ראש הממשלה נתניהו. היום הביטוי מגיע לשיא עם הכותרת הראשית "הפצע נפתח – הלב מדמם". "המשפחות השכולות נאבקות עד הרגע האחרון", פותחת כותרת המשנה, והתמונה הראשית בעמוד השער וזו בכפולה הפותחת מציגות את מחאתן של משפחות הקורבנות. טור הפרשנות של דן מרגלית מסכם את הגישה שבחר "ישראל היום": ביקורת על השחרור בלי להזכיר את המשחרר, התמקדות בעליונות המוסרית של העם היהודי – ולא באי-העקביות האידיאולוגית של מנהיגו התורן. "השרים שינו את רשימת האסירים של השב"כ כדי לחזק את אבו-מאזן", נכתב בכותרת הראשית האינפורמטיבית של "מעריב", שבניגוד ל"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מזוהמי האינטרסים, משוחרר מהצורך לתמרן בין מלאכת הדיווח למלאכת הריצוי, ופנוי, במשאביו המוגבלים, לחפש את הזווית העיתונאית בנושא שהוא מסקר. "שלשום בלילה, במהלך הישיבה שבה הורכבה רשימת המשוחררים, דחו השרים חלק מהשמות שעליהם המליץ ראש השב"כ, והחליפו אותם באחרים בניסיון לסייע לראש הרשות", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לידיעה של אלי ברדנשטיין. היום נפגש הנשיא פרס עם חבר הקונגרס אריק קנטור, מכוכביה של "פרשת הבנק הסיני" שנחשפה ב"ידיעות אחרונות" למבוכת נתניהו. האם זו הסיבה להשחרתו אתמול והיום בחינמון? "משרד החינוך ביטל את מבחני המיצ"ב הארציים", מודיעה הכותרת הראשית של "הארץ" (המיצ"ב, "מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית", הוא "מערכת מדדים בית-ספריים המשמשת עבור מנהל בית-הספר וצוותו כלי עבודה מרכזי לתכנון משאבים ולניצולם", נכתב באתר משרד החינוך). "המבחנים ייערכו במתכונת פנימית בלבד. שר החינוך: נגבש חוק שימנע פרסום לא מבוקר של הנתונים", נכתב בכותרת המשנה. אור קשתי מסנגר נלהבות על המהלך בטור פרשנות. קשתי ממשיך את הקו שנקט עת היה כתב החינוך של העיתון: "לכמה רגעים, הודעת משרד החינוך היום נראתה כסיכום של חלק גדול מהכתבות שפורסמו בכלי התקשורת ותיעדו את ההשפעה הרעה של בחינות המיצ"ב על המציאות החינוכית", הוא כותב היום. "הפרת האיזון בין ציונים למדדים ערכיים חשובים לא פחות, הדרה של תלמידים מוחלשים, פגיעה במוטיבציה של צוותי החינוך, הכנות ממוקדות לקראת המבחנים על חשבון שעות הלימודים השוטפות ועוד. לקרוא ולא להאמין. עד לפני כמה חודשים הכחישו ראשי משרד החינוך את כל הדיווחים האלה". גם על שער "ידיעות אחרונות", במהדורתו הראשונה, מודיעים על הביטול: "מבחני המיצ"ב בהקפאה", "המבחן שעורר מחלוקת וגרר השוואות בין בתי-ספר הוקפא ולא יתקיים בשנה הקרובה. שר החינוך: בית-ספר זה לא כוכב נולד. בקרוב תוקם ועדה שתקבע למבחן מתווה חדש". גם ב"ידיעות" הסיקור, כצפוי, תומך. שלא כב"הארץ", התמיכה באה לידי ביטוי לא בטור פרשנות מנומק, אלא בהגשה של הדיווח החדשותי. תצלום גדול של ילדים וילדות בלבוש חושפני וחיוכים ניצב במרכז כפולת עמודי האמצע, ובצדה תצלום מואר של שר החינוך שי פירון, הנמנה עם בכירי אחת משתי מפלגות הבית של העיתון. "אין מיצ"ב", נכתב באותיות ענק לרוחב הכפולה. "ירד מאיתנו המון לחץ", נכתב מתחת לה. כותרת המשנה מספרת לקוראים בלשון ילדותית כי המיצ"ב הפך לבעיה, אך שר החינוך השכיל למצוא לה פתרון. הדיווח עצמו, של תלם יהב, נפתח בנימה המדודה, קרת הרוח והניטרלית המאפיינת את "ידיעות": "מהפכה במערכת החינוך". פוליו הביוב ממשיך להכות גלים בעיתונים בעקבות החלטת משרד הבריאות להמליץ על חיסון ילדי ישראל מפני הנגיף. החיסון המומלץ אינו החיסון הרגיל הניתן לילדים, שנחשב בטוח (בעיני מי שאינם מתנגדים עקרונית למתן חיסונים למחלות), אלא חיסון אחר, "מוחלש" ולא מת, העלול לגרום למחלה בקרב הנוטלים אותו (לפי הרופאים, מדובר בסיכוי של כאחד למיליון) ועלול לסכן גם בעלי בעיות במערכת החיסונית שבקרבתו של הנוטל. היום ב"ידיעות אחרונות", מדור השאלה היומית שבפתח המוסף היומי מוקדש לשאלה "האם תחסנו את ילדיכם נגד הפוליו". המדור מציע שתי תשובות מנומקות מפי שתי כותבות המוצגות כאמהות לילדים. אתמול התפרסם כאן מאמרו של אבי בליזובסקי, שהתייחס לסוגת ה"בעד/נגד" מעדות "ידיעות אחרונות", ולמסורת האיזון העיתונאי בכלל, כשהיא מיושמת בנוגע לסוגיית החיסונים. לפי בליזובסקי, המפעיל אתר המוקדש להנחלתה של השקפת עולם מדעית, מרגע שאנשי המקצוע הכריעו בעד מתן החיסונים, הרי שמתן במה לא ביקורתית לדעות המתנגדות ראוי לגנאי. בליזובסקי נתלה בגישה שהובעה לא אחת גם באתר זה, ולפיה חובת האיזון שנוטלים על עצמם כמה מכלי התקשורת והרצון לתת במה לעמדות מגוונות אינם בבחינת הכשר לדעות סהרוריות, לא-רציונליות או מזיקות. לא רק זאת: הצגה ניטרלית נוסח "בעד" ו"נגד" אינה ראויה גם כשמדובר בעמדה של מדען, אולם כזו הנוגדת את הקונסנזוס המדעי. בהתעוררות העכשווית של סוגיית החיסונים, סביב הוראת חיסוני הפוליו, פירסמנו כאן גם ביקורת נוקבת מן הצד ההפוך: דבורה לדרמן-דניאלי כתבה על "מגפת הקונפורמיות" של כתבי הבריאות והלינה על כך שהשדרה המרכזית של התקשורת מיישרת קו עם עמדת משרד הבריאות ואינה מעניקה פה לאותן "אמהות מודאגות" שבליזובסקי מלגלג עליהן ומאשימן בחוסר אחריות הרה אסון. נדמה לי שהדיון בסיקור התקשורתי של סוגיית החיסונים בכלל וחיסוני הפוליו בפרט, כפי שהתנהל בין השאר בתגובות בשולי המאמרים שהוזכרו לעיל, מצביע על נטייה לדוגמטיות בקרב הטוענים משני הצדדים. אלה המסרבים בכל תוקף לקבל התייחסות חיובית למוסד החיסונים נדמים לחברים בכת מאמיני קונספירציות, אולם גם מי שמסרבים לכל התייחסות ביקורתית לאותו מוסד עצמו מזכירים יותר חסידים שוטים מחסידים של חקירה מדעית. סוגת ה"בעד" ו"נגד" היא בעייתית בפני עצמה, משום שיש לה נטייה לרדד את הדיון ומשום שהיא עלולה לשמש תירוץ לעצלות מערכתית. סוגיה טעונה כמו זו של החיסונים ודאי ראויה לטיפול בכלים עיתונאיים רציניים יותר, אולם אין זה אומר שבעצם קיומה היא תירוץ לעיתונאים להתנהל כדוברים. אם הסיקור התקשורתי יתיישר לפי ציפיותיהן של קבוצות הפייסבוק השונות והארגונים המתנגדים לחיסונים, הרי שכל עוד לא הודברו המחלות האמורות מהעולם, יש בכך סכנה ברורה ומיידית לפגיעה – גם אם ארוכת טווח – בשלום הציבור. זו אכן עמדה ניהיליסטית. אולם אם הסיקור התקשורתי יעמוד דום לנוכח תכתיבי המערכת הרפואית, שכרו ייצא בהפסדו, משום שגם אם אותה התגייסות עיתונאית תיעשה בתום לב ולא מטעמים של קונפורמיות מובנית, עצלנות ואינטרסים, וגם אם נניח שהמערכת הרפואית עצמה נקייה משיקולים זרים כלשהם (וכל עוד תמשיך אותה מערכת לכלול בתוכה בני-אדם, הרי שזו הנחה מופרכת על פניה), הרי שהספקות המכרסמים בציבור לא ייעלמו רק משום שבטלוויזיה ובעיתונים לא ייתנו להם ביטוי. במקום זאת הן יצמחו פרא בזירות אלטרנטיביות, וסופן שיחלחלו מפתחי הניקוז חזרה אל התקשורת המרכזית. "באישון לילה, לפני שבוע וחצי, עלו עשרות צעירים על הר אלדד שבנגב כדי לעשות ציונות ולהקים יישוב באמצע המדבר", פותחת כותרת המשנה לראשית של "המגזין", מוסף "מעריב", וממשיכה בתדהמה: "אלא שמקרקעי ישראל והמועצה האזורית שמבקשים לפנותם מציבים בסכנה את הניסיון להפיח רוח חדשה בחזון בן-גוריון". הכותרת עצמה היא, לא פחות, "חומה ומגדל 2013". "מעריב" והכתב אורי בינדר מעניקים כאן רוח גבית תמוהה למפירי חוק, שאף אינם מתכחשים לעבריינותם. "מעריב", שהשבוע אושרה סופית בבית-המשפט העברת הבעלות עליו לידי מו"ל ועורך מתנחל, חופשי מצנזורה או הטיה פוליטית אגרסיבית. חבל אפוא שהאלמנט הפרוע של רוח ההתנחלות קונה לו שביתה בעיתון. גישה עיתונאית הרואה בחוק מעין מכשיר גמיש הנתון לשיקול דעתו של מושא הסיקור או של העיתונאי עצמו היא לכל הפחות בעייתית, והעורכים והכתב ב"מעריב" המתייחסים לחוקי התכנון והבנייה כאל מכשול ביורוקרטי מיותר מפגינים בכך בורות ושטחיות מעציבות. בישראל 2013, תכנון אחראי ומפוכח של השימוש במשאבי הקרקע והטבע הוא המעשה החלוצי, לא התנהלות מופקרת של ציונים בעיני עצמם. שער המוסף "24 שעות" מוקדש לבחירות לרשויות המקומיות, והפעם: חמש נשים המציגות את מועמדותן למועצות הערים השונות. הראיון המשותף (יהודה שוחט) ממתג אותן כ"מנהיגות מחאת העגלות" שהסבו בהצלחה את הפעילות החברתית לשדה הפוליטי. "כ-250 רשויות מקומיות יש בישראל, ולמרות זאת אפשר לספור על שתי כפות ידיים את מספר הנשים שעומדות בראשן", כותב שוחט. "הקו האדום שלי זה חיות מחמד" (סמדר שיר מראיינת מגישת תוכנית בישול, "ידיעות אחרונות"). "פדמה לאקשמי, מנחת תוכנית הבישול-ריאליטי האמריקאית טופ שף, מצליחה איכשהו לצאת בשלום מאמירת ההדחה המגוחכת ארוז את הסכינים שלך ולך, שאותה היא מפטירה בפנים חתומות בסוף כל תוכנית" (רותה קופפר חושפת את התירוצים העצמיים במערכת מוסף "גלריה" ב"הארץ"). "ידיעות אחרונות" מעניק בולטות יחסית לידיעה סנסציונית שהיתה יכולה להיקבר במדור החוץ, על אודות אב (יהודי) שרצח את בנו הקטן והתאבד, אחרי שהיה "שרוי בדיכאון עמוק" עקב פרידתו מאשתו. עדי גולד מתאר את המקרה ואת הרקע, ואף מספק ציטוטים של מכרים ואפילו של "שמואל אבואב, מנכ"ל אור-ירוק", ש"גדל עם [מוני] סביון בקריית-טבעון". הדיווח מסתיים במשפט הבא: "סביון למד באותו מחזור עם רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, אז בן-ארצי". "ידיעות אחרונות" ממשיך גם היום לעקוב אחר מה שראשיו מחשיבים כאחד הביטויים המשמעותיים לעבודה מקצועית בעיתון: "המדינה תפצה את משפחת טופז", "הפיצוי, בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות כי איבריו שומרו באבו-כביר". אם כן: הצהובון של המדינה מתגאה בהצלחתו התחקירית במלחמה לשימור זכר איבריו של הסמל הישראלי לבידור נחות, צהוב ומשפיל – אותם איברים שבעליהם נטל מהם רוח חיים כשהתאבד במעצר לאחר שנחשף כי הפעיל רשת בריונים שהיכו באלימות אנשים בתעשיית הטלוויזיה שחנו סר מעליהם.

"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מציגים: מלחמת נארטיבים | ב"הארץ" חושפים קו תעופה חשאי | ב"גלובס" מתענגים על קלונו של דני דנקנר | ואבשלום קור נגד הולילנד

אתמול בשעת לילה נפגשו ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר האוצר שלו יאיר לפיד לשיחה שעוד לפני שהתקיימה תוארה ככזו שנועדה להציל את השותפות ביניהם, או לחלופין לתת את האות לפירוקה. הכותרת הראשית של "ישראל היום", הטבלואיד החינמי שתכניו הפוליטיים מיושרים תמיד עם צרכיו המיידיים של נתניהו, נתנה למגעים סיכוי וכינתה אותם "מאמץ אחרון". ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של לפיד, שהעסיק את שר האוצר ככותב טורים פופולרי עד לאחר תחילת מסע הבחירות שלו, הבליטו אתמול את הקונפליקט בין הצדדים: "פיצוץ או פיוס". הבוקר חולקים שני היומונים היריבים כותרת ראשית משותפת ("בדרך לבחירות"), אך זו מסוככת על שני נארטיבים סותרים, המדגימים את עומק ההתגייסות של כל אחד מהטבלואידים לטובת יקיריו הפוליטיים. "נתניהו הציב ללפיד תנאי שלא יוכל לקבל: ביטול מע"מ אפס", גורסים ב"ידיעות אחרונות" (עורך: רון ירון) בכותרת בולטת הנדפסת בשער העיתון. עורכי הטבלואיד הנמכר בישראל ממצבים הבוקר את ראש הממשלה כתכסיסן שתיכנן מראש להביא לפיצוץ המגעים לפיוס בינו לבין שותפו הבכיר בקואליציה. "הפיצוץ", מבהירה סטמפה שהודבקה על הכותרת, שבהמשכה שובץ המשפט הבא: "לפיד: רה"מ גורר את המדינה לבחירות למען הישרדותו". בפתח כותרת המשנה חוזרים העורכים ומדגישים את הנארטיב של לפיד, המוצג כעובדה: "השר לפיד האזין אמש לתנאים של נתניהו, קטע את רה"מ ואמר: זוהי הצגה. אחר-כך אמרו מקורביו: נתניהו בא מוכן מראש לפיצוץ, הוא ניסח ופירסם הודעת סיכום עוד לפני שלפיד עזב את לשכת רה"מ". בעלת הטור סימה קדמון, בפתחו של מאמר שראשיתו מתפרסמת על השער, חוזרת על הטענה והופכת אותה שוב לעובדה: "חמש דקות לקח ללפיד אמש להבין שפניו של ראש הממשלה לבחירות, ושכל הפגישה הזאת היא פארסה". נחום ברנע, בטור שגם ראשיתו נדפסת בשער, ממשיך את הקו של טוריו האחרונים ולועג לתפקודו של נתניהו. ברנע טוען כי אחת הסיבות להתפרקותה הצפויה של הממשלה – "אם לא יקרה נס (או אסון) ברגע האחרון" – היא "חוסר תפקוד של ראש הממשלה" ו"אובדן דרך". מנגד, קובע ברנע, לפיד ועמיתיו לסיעת יש-עתיד הצליחו בשנתיים האחרונות לשמור על "טריות", וגם "לא נגע בהם רבב פוליטי". האשמה שמייחסים ב"ידיעות אחרונות" לנתניהו מודגשת לא רק בטורי הפרשנות, אלא גם בסיקור החדשותי המוגש הבוקר לקוראי העיתון. "נתניהו דרש מלפיד לבטל את חוק מע"מ אפס – והביא לפירוק הממשלה", מודגש בכותרת הגג של כפולת העמודים הפותחת. "כשיאיר לפיד נכנס אתמול ללשכתו של ראש הממשלה, כבר היה נתניהו מוכן עם ההודעה לתקשורת על רשימת הדרישות שלו – רשימה ששר האוצר לא יכול לעמוד בה", מובהר שוב בכותרת המשנה לידיעה המרכזית. בתיבה מעוצבת ששובצה בכפולת העמודים הפותחת (הכותרת: "תנאים של איבה") מפורטת "רשימת התביעות שהציג ראש הממשלה ללפיד, ושאותן מיהר להוציא לתקשורת". בדיווח החדשותי, שעליו חתומים הכתבים יובל קרני ואיתמר אייכנר, מודגש כבר בפתיח כי "בפגישה הלילית שהתקיימה אמש בלשכת ראש הממשלה ניסה נתניהו לסנדל את לפיד". תוכנית חלופית שהציע נתניהו ללפיד – להמיר את יוזמת מע"מ אפס על דירה ראשונה בהורדת המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים – מוצגת על-ידי הכתבים ככזו ש"נועדה ככל הנראה לגייס את החרדים לקראת הבחירות הקרובות". הגרסה של נתניהו מובאת ב"ידיעות אחרונות" באמצעות ציטוט מפיו, הנדחק אל מעבה הדיווח. מיד אחריו מובאת בהרחבה תגובתם של "מקורבי לפיד", החוזרים על המסרים שהשמיעו הכתבים ובעלי הטורים. ב"ישראל היום" (עורך: עמוס רגב), כצפוי, נמנעים מלתאר את מעשיו של נתניהו כתרגיל של ראש ממשלה חלש המבקש לגרוף נקודות על גבו של מי שהיה עד לאחרונה קולגה, כפי שעשו המתחרים. בהמשך לקו שנקטו במערכת "ישראל היום" בשבועות האחרונים, יריביו של נתניהו מתוארים כחתרנים שתכליתם הפלת השלטון והשלטת אי-סדר שיגזור כליה על ההישגים הרבים שלהם אחראי ראש הממשלה. "נתניהו דרש: בלי חתרנות ובלי מע"מ 0", נכתב בכותרת בולטת על השער, שבהמשכה מוטלת האחריות לפירוק השותפות על לפיד: "לפיד סירב: אלו תנאים שלא נוכל לקבל". בכותרת המשנה של הפניית השער נמצא מקום לציטוט "לפיד נכשל", המיוחס לחבר-הכנסת החרדי יעקב ליצמן (יהדות-התורה). בכפולה הפותחת של "ישראל היום" ממשיכים העורכים במיצובו של שר האוצר כגורם חתרני. הכתב הפוליטי מתי טוכפלד, בטור פרשנות המתפרסם בכפולה הראשונה של "ישראל היום", קובע כי "נתניהו תמיד חשד בשר האוצר שלו כי לא יבחל בשום אמצעי כדי להדיח אותו מתפקידו". כותרת הטור הפסקנית, "אין כפרה לחתרנות", נדפסת גם בשער (אגב, אתמול פירסמה טל שניידר מכתב של היועץ המשפטי לכנסת שקבע כי ניסיון של לפיד, ככל שהיה, להרכיב קואליציה חלופית הוא בגדר תמרון פוליטי כשר). "איני מעוניין בבחירות, אך הן עדיפות על קיום ממשלה ששריה מכשילים אותה", מצוטט נתניהו בכותרת המשנה של הידיעה המרכזית ב"ישראל היום". בהמשכה של אותה כותרת, למען האיזון, מובא גם ציטוט מפי לפיד; מבין האמירות החריפות שהופצו אתמול מטעם שר האוצר ומקורביו נבחרה אחת חלבית במיוחד: "רה"מ גורר את המשק לבחירות מיותרות". גם בסיקור החדשותי שמציעים הבוקר אנשי "ישראל היום" לקוראיהם (שלמה צזנה ומתי טוכפלד), כבמעין תמונת מראה לסיקור החדשותי ב"ידיעות אחרונות", מובלט הנארטיב של לשכת נתניהו. על-פי כתבי "ישראל היום", רק "בתום הפגישה המכרעת" בין נתניהו ולפיד – ולא "תוך חמש דקות", כפי שנטען ב"ידיעות אחרונות" – "התברר שאין דרך ליישב את המחלוקות בין הצדדים". בדומה לאופן שבו שולבו טענותיו של נתניהו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" דוחפים את טענותיו של לפיד אל תוככי הטקסט, ומיד אחריהן משבצים ציטוטים מפי אישים פוליטיים המטיחים בו ביקורת ("אקוניס: אין עתיד עם לפיד", נכתב בכותרת הביניים הרלבנטית, מפיו של חבר-כנסת ממקורבי נתניהו). דן מרגלית, הפרשן הבכיר של החינמון – כאילו זיהה מראש כי ב"ידיעות אחרונות" יגדיר נחום ברנע את נתניהו כפוליטיקאי שנקלע ל"חוסר תפקוד" – מבהיר כי ראש הממשלה עדיין אוחז בידיו במושכותיו של המשחק הפוליטי. "נכון לאמש בחצות", כותב מרגלית, "הרושם הראשוני הוא שנתניהו כפה על לפיד לכפות על עצמו מערכת בחירות מיידית". כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"ישראל היום" תומצתו חמשת התנאים שהציב נתניהו ללפיד בבוקסה מעוצבת; בשונה מב"ידיעות אחרונות", העורכים שהתקינו לפרסום את הבוקסה של "ישראל היום" נמנעו מלכלול בה את הטענה כי מדובר ב"תביעות" שאותן "מיהר" נתניהו "להוציא לתקשורת". ההצעה להפחית את שיעור המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים, שב"ידיעות אחרונות" תוארה כתרגיל (ונעדרה כליל מהבוקסה המקבילה), מופיעה ב"ישראל היום" ללא פרשנות מסוג זה. כמו כן חוזרים העורכים ומשתמשים במלה "חתרנות" (שב"ידיעות אחרונות" הוחלפה ב"השתלחות"). בעמוד הבא, בידיעה על הצבעת אי-אמון שנערכה אתמול בכנסת (גדעון אלון ומתי טוכפלד), ממשיכים עורכי "ישראל היום" לתאר את יריביהם כעדה של חתרנים. "רה"מ חשש שיש-עתיד והתנועה יצביעו בעד הצעות אי-האמון", מובהר בכותרת המשנה, ולכן דרש לקיים הצבעה שמית. "מפלגות הקואליציה צריכות להכיר שיש לא רק ממשלה בישראל, אלא גם ראש ממשלה", מצוטט בידיעה השר יובל שטייניץ, ממקורבי נתניהו. "הצלחת הממשלה תלויה בהכנסת סדר ומשמעת, אי-אפשר לחיות במצב שכל מנהיג מפלגה – הישר בעיניו יעשה". "קהל הבוחרים הישראלי עייף מאבירים על סוס לבן שמבטיחים לגאול אותו באחת מייסוריו. כחלון יצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע שהוא שונה מקודמיו", כותב הבוקר ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע. בשבועות האחרונים, על רקע התרקמותה של המסגרת הפוליטית שבה מתעתד משה כחלון לרוץ בבחירות הבאות, לא העניקו לו עורכי "ידיעות אחרונות" סיקור יוצא דופן. חיים שיין, מהכותבים הקבועים (והרגשניים) בעיתון המתחרה "ישראל היום" ואיש ליכוד, סבור שזה עוד יקרה. "בעלי אינטרסים בעיתונות נערכים לייצר כוכב נולד חדש שבאמצעותו יהיה אפשר לפגוע בליכוד ובראש הממשלה", כותב היום שיין במדור הדעות של החינמון. "הגיבור החדש הפעם הוא משה כחלון, אדם יקר ואהוב שהצליח להוריד את מחירי הסלולרי, הישג עולמי. עיתון ידיעות אחרונות, שבבחירות הקודמות השתמש באחרים לצרכיו, יפאר ויעצים את כחלון ובדרך יעניק חיבוק גם לליברמן. נמשיך לקרוא כתבות על התקווה הגדולה שבימיו מחיר דירה בתל-אביב יהיה כמו אוהל בכפר בנמיביה, ויצרני המילקי יעמדו בקרנות רחוב ויתחננו שהציבור יקנה את תוצרתם. להערכתי, גם הפעם העיתון יתאכזב". "הערכה: ליברמן מרגיש שהוא בשל להיות ראש ממשלה" (יובל קרני, "ידיעות אחרונות", בידיעה הממתגת את שר החוץ, המקורב לעיתון, כ"מועמד לראשות הממשלה"). "מחקר של בנק ישראל: מספרם של הזוגות הצעירים שבבעלותם דירה מצטמצם", מודיעה כותרת בגליון אמש של "גלובס". כתב הנדל"ן של יומון הערב הכלכלי, אורי חודי, מציג את ממצאי המחקר, המתבסס על נתונים מהשנים 2002–2012. עורכי המחקר, מציין חודי, מסבירים כי "הזוגות הצעירים פגיעים יותר מפני עליית מחירי הדירות, בין היתר כיוון שהכנסתם נמוכה יותר ממשפרי הדיור ומשקיעי הנדל"ן". כתב "כלכליסט" תומר ורון, המדווח על ממצאי המחקר הבוקר, מציין כי "במחקר של בנק ישראל חסר נתון – מקורות המימון של רוכשי הדירה הראשונה. בלי לדעת אם רכשו באמצעות חסכונות אישיים, ירושה או ההורים, לא נראה את התמונה המלאה". "בתוך 3 שנים: מספר פשיטות הרגל ומספר תיקי חדלות הפירעון זינק פי שלושה", מודיעה כותרת אחרת ב"גלובס", המבוססת על נתונים שפירסמו שלשום האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים הרשמי. אתמול, בדיווח על ממצאי הדו"ח שהתפרסם ב"דה-מרקר" (יסמין גואטה ואריק מירובסקי), צוין כי "העלייה אינה קשורה רק למצב הכלכלי, אלא נובעת משינוי חוק שהורה ליידע חייבים על זכותם לפשיטת רגל". גם ב"גלובס" נמצא מקום לאופטימיות זהירה. "החדשות הטובות הן שקצב הזינוק הואט בשנה האחרונה שסקר הדו"ח", מציין הכתב, גור מגידו. "לרוב הגדול של האזרחים במדינת ישראל טוב", כותב חיים שיין ב"ישראל היום". "הכבישים עמוסים לעייפה בכלי רכב חדשים, מאות אלפים יוצאים לחופשות בחו"ל, והמסעדות מלאות. ישראל היא מעצמה טכנולוגית מובילה בעולם, מספר האקדמאים בה מדהים, והרשימה עוד ארוכה. כל זה לא משנה למי שרוצה להשחיר את השמים ולכבות את האור. המסקנה היא שנדרשת התייחסות ביקורתית למטחי הדיכאון של התקשורת, בעיקר בימים אלה". עורכי "ידיעות אחרונות", המקיימים שיתופי פעולה מסחריים עם משרד החינוך בראשות שי פירון, ממשיכים להבליט בעמודי החדשות מידע ביקורתי המציג את מערכת החינוך באור שלילי, תוך הענקת רוח גבית לקמפיין ציבורי. עם זאת, בעיתון לא חושפים מי עומד מאחורי היוזמה הזוכה לסיקור אוהד ואם מדובר בהתארגנות עצמאית או בקמפיין של גוף גדול בעל אמצעים ואינטרסים. "תעודת עניות: יום אחרי שהתפרסמו משכורותיהם המעליבות, תכירו את המורים שחייבים לקחת עוד גוב כדי לגמור את החודש", נכתב בכותרת הגג של הכפולה החמישית של הטבלואיד. הכתבה הנוכחית מתפרסמת יממה לאחר כתבה נרחבת של תמר טרבלסי-חדד, שבה הוצג הקמפיין כהתארגנות של מורים בפייסבוק. היום מביאים טרבלסי-חדד וגואל בנו את סיפוריהם של ארבעה מורים: ע, מורה בן 30 מאזור השרון, שנאלץ לעבוד במקביל בגינון; ש, מורה בת 35 מאזור המרכז, שבשעות הערב נפרדת ממשפחתה ויוצאת לעבוד כמאמנת כושר; א, מורה בת 42 מהצפון ,המשלימה הכנסה בארגון אירועים; ונ, מורה בת 24 מהצפון, שמתפרנסת במקביל מעבודה כמוכרת בחנות לכלי בית. "קו הטיסות החשאי בין ישראל לאחת ממדינות המפרץ", נכתב בכותרת בולטת במעלה שער "הארץ", המוקדשת לתחקיר שערכו ברק רביד ואבי שרף. על-פי התחקיר, המבוסס על "ניתוח נתוני תעופה שמופיעים במאגרי מידע גלויים באינטרנט", גורם לא ידוע חכר מחברת תעופה קטנה מטוס מסוים, שזמן קצר לאחר חכירתו החל לטוס על קו קבוע בין נמל התעופה בן-גוריון ל"נמל תעופה בינלאומי של אחת ממדינות המפרץ הפרסי". רביד ושרף אינם מוסרים את שמה של מדינת היעד, אך מציינים כי "בין ישראל לבין אותה מדינה אין יחסים דיפלומטיים רשמיים וגלויים". בסיומה של הידיעה הקצרה נדפסת פסקה תלושה, הנדמית ככזו שנועדה לספק לקוראים רמז בנוגע למידע שהכותבים בחרו שלא לשתף: "כתב-העת הצרפתי אינטליגנס און-ליין דיווח בינואר 2012 כי איש העסקים הישראלי מתי כוכבי מספק ציוד אבטחה למתקני נפט באחת ממדינות המפרץ באמצעות החברה השווייצרית AGT שבבעלותו". "שני נערים נתפסו תולים שלטי נאצה על בית-הספר הדו-לשוני", מדווחים ניר חסון וחיים לוינסון ב"הארץ". "הם נתפסו ובידיהם שלטים שבהם נכתב: ערבים הם סרטן וכהנא צדק", מפרטים הכתבים, המזכירים לקוראיהם כי במוצאי-שבת הוצת בית-הספר, וכי תקרית זו עודנה נחקרת. "מדובר בחקירה מיותרת. חופש הביטוי כולל גם ובעיקר השמעת אמירות מקוממות", מצטטת כתבת "ישראל היום" אפרת פורשר את פרקליטו של אחד משני הנערים שנעצרו בגין תליית השלטים, עו"ד אריאל עטרי. "כתובות נגד חוק הלאום רוססו על בית-כנסת בתל-אביב", מדווח ב"הארץ" יניב קובוביץ. הכותרת הלא-מדויקת יוצרת רושם שלפיו בית-התפילה הושחת, בעוד שלפי הדיווח הכתובת "במקום בו מחוקקים חוקי לאום ישרפו ספרים" רוססה על אחד מקירותיו החיצוניים של בית-הכנסת בית-אל בעיר (לפי דיווחים אחרים, הכתובת רוססה על חומה מחוץ לבית-הכנסת). סמוך לשער בית-הכנסת, מציין קובוביץ, "הוצתה ערימת ספרי קריאה". יו"ר מפלגת מרצ, ח"כ זהבה גלאון, מצוטטת בסוף הידיעה ומספקת את הגרסה השמאלנית של הגינוי הגנרי הבוקע לעתים מגרונותיהם של מנהיגי ימין לאחר תקריות השחתה ביישובים ערביים: "אני לא אוהבת את זה, יש דרכי פעולה אחרות למחות נגד זה (חוק הלאום), אבל אני יכולה לראות מאיפה זה בא". תמונה של גבר גדל גוף במדי אסיר כתומים, משני צדיו סוהרים אנונימיים, נדפסת היום על רוב רוחבו של עמ 21 ב"גלובס". הרישא של הכותרת, "זובור לדני דנקנר בערעור הולילנד", מציג את המצולם ומסובב את הסכין. העורך שהתקין לדפוס את כתבתו של גור מגידו מוסיף לסובב גם בכותרת המשנה, המבארת את מה שנראה בתמונה: "דנקנר ישב בעליון בין שני אנשי שב"ס כשעדת הצלמים צילמה אותו שוב ושוב, מתעדת את מי שהיה מהאנשים החזקים במשק ברגע של השפלה". "הזובור התקשורתי כלפי דנקנר מתודלק מצבע המדים, המזכיר מאוד, לא נעים להודות, את בגדי המוצאים להורג בידי דעא"ש", מציין הכתב, ומבהיר: "למרות זאת, דנקנר הצליח לשמור על פנים חתומות וספג את מהלומות המצלמה בכבוד יחסי". דנקנר, איש עסקים ויו"ר בנק הפועלים לשעבר, הורשע בעבירות מתחום השחיתות והובא אתמול לבית-המשפט העליון לדיון בערעורו (ובערעורם של אחרים) על הרשעתו במשפט הולילנד. תצלום שלו בכתום מתפרסם גם בשני הכלכלונים האחרים ובעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" תצלומו של דנקנר במדי אסיר נדפס בגודל בינוני; בכותרת המשנה לידיעה ב"מעריב" (אבירם זינו ויפעת קונפינו-לוי) מודגש כי הוא "הגיע לדיון היישר מכלא חרמון", וב"ידיעות אחרונות" (תלם יהב) מוזכרים המדים פעמיים. ב"דה-מרקר" תופס תצלום דומה את רוחבו של חצי עמוד, בידיעת תמונה קצרה (יסמין גואטה) שכותרתה היא "דני דנקנר התייצב לערעורו במדי אסיר". ב"כלכליסט" נדפסת התמונה הקטנה ביותר של דנקנר במדי אסיר, בידיעה קצרה ולקונית (עמי ברנד) בעמ 25, המוקדשת לבקשתו שלא להתייצב לדיון. הידיעה ב"כלכליסט" נבדלת מהדיווחים ב"גלובס" וב"דה-מרקר" גם בכך שכלל לא מוזכר בה באופן מילולי עניין הביגוד, לא כל שכן מימד ההשפלה המיוחס להתייצבות בבית-משפט במדי אסיר. "נדמה לי שהוויכוחים הציבוריים בעת האחרונה מחטיאים את העיקר. למשל, בפרשת הולילנד דיברו על שקרים, על שוחד, על הדחת עדים. אבל לפי דעתי – כסף בא והולך. ואחרי שכל המורשעים ישתחררו מן הכלא, יישאר הכתם האמיתי: בירושלים בירת ישראל יש שכונה שנושאת שם אנגלי, הולילנד" (ד"ר אבשלום קור, מאמר דעה, "ישראל היום"). כתבי "ממון" ממשיכים להגיש לקוראיהם מסמכים מתוך משפטו של נוחי דנקנר, שבשנותיו כטייקון חזק ובעל השפעה היה אחד ממושאי האִתרוג הקבועים של המוסף הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות". היום נדפס על רוב רוחבה של כפולת האמצע של "ממון" חלק מתוכנו של יומן הפגישות של דנקנר מפברואר 2012. "יצוין שהיומן משקף את תכנון הפגישות לאותו יום, וחלק מהפגישות לא התקיימו בסופו של דבר", מעירים הכותבים, ליטל דוברוביצקי, צח שפיצן ורועי ברגמן. מתוכן היומן עולה כי בתקופה שבה, על-פי התביעה, ביצע דנקנר כמה מהמעשים המיוחסים לו בפרשת הרצת המניות, נהג להיפגש באינטנסיביות עם אנשי מפתח בתחום התקשורת, ובכללם צוות העריכה הבכיר של העיתון "מעריב", שהיה אז בבעלות אגד חברות בשליטת דנקנר, ועם חברו הפרסומאי מודי כידון. אף שקשה לגזור מסקנות מהנתונים הגולמיים, להלן כמה פגישות מעוררות עניין שנכללו ביומנו של איש העסקים. ב-1.2.12, מתחת לתזכורת "יום הולדת לרקפת רוסק" (כיום מנכ"לית בנק לאומי), מוזכרת פגישה שנקבעה לדנקנר עם עורך "מעריב" ניר חפץ והפרשן המשפטי של "הארץ" נחמיה שטרסלר. ב-5.2 מוזכרת פגישה עם "ג. יפית". למחרת, מתחת לתזכורת "יום הולדת ד דנקנר", מוזכרת פגישה נוספת עם חפץ. שמו של עורך "מעריב" צץ גם יומיים לאחר מכן, ב-8.2, בשורה "פגישה עם ניר חפץ ואנשי מעריב בנושאי תוכן". ליום חמישי, 9.2, בשעת לילה, נקבעה לדנקנר פגישה עם בנימין נתניהו בבית ראש הממשלה. שלושה ימים לאחר מכן נרשמה פגישה בינו לבין מיכל גרייבסקי ואבי בלשניקוב, שליחיו של רון לאודר בניהול ערוץ 10. בשעה 20:00 באותו יום, מציינים הכתבים, היה אמור לפגוש שוב את נתניהו בבית ראש הממשלה, אך פגישה זו ככל הנראה נדחתה. למחרת, ב-13.2, מוזכרת פגישה עם עופר נמרודי, באותה תקופה בעל מניות מיעוט ב"מעריב" (פגישה נוספת בין השניים נקבעה ל-16.2). ב-14.2 תוכננו לדנקנר פגישות עם "ניר חפץ ואנשי מעריב", ואחריהן "סיור עם איציק שמולי בלוד". כעבור חודשים אחדים דווח כי קבוצת אי.די.בי של דנקנר תרמה לפרויקט שהוביל שמולי לפני ריצתו לכנסת כ-800 אלף שקל. לצד הפגישות עם ראש הממשלה מוזכרים מגעים עם פטרונו הפוליטי: ב-20.2, על-פי היומן, היה דנקנר אמור להיפגש עם איל הקזינו האמריקאי שלדון אדלסון במלון מצודת-דוד בירושלים. למחרת נועד דנקנר להיפגש שוב עם ראש הממשלה. ב-23.2 נקבעה לדנקנר עוד פגישה עם "ניר חפץ ואנשי מעריב", הפעם בענייני שיווק. ב-26.2 היתה אמורה להתקיים פגישה בינו לבין "נוני מוזס" (כתבי "ממון" אינם מסבירים לקוראיהם כי מדובר בעורך האחראי של העיתון שבו הם אוחזים בידיהם). למחרת מוזכרת פגישה עם ניר חפץ ושי גולדן, שבאותה תקופה כיהן כאחד מסגני העורך. חצי שנה לאחר מכן, על רקע קריסת עסקיו, מכר דנקנר את "מעריב". בהמשך איבד גם את אחיזתו ב"ידיעות אחרונות". "נתניהו מסתיר את לוח הפגישות מ-2013 מחשש לבטחון המדינה", מודיעה כותרת המתפרסמת בכפולה השנייה של "דה-מרקר". הבקשה לקבל את יומן הפגישות של ראש הממשלה, מציין כתב "דה-מרקר" צבי זרחיה, הוגשה מטעם התנועה לחופש המידע. "בתשובה לתנועה, שעליה חתומה איילת משה, הממונה על יישום חוק חופש המידע במשרד [ראש הממשלה], נכתב כי על-פי חוות דעת גורמי הביטחון המוסמכים, נמצא כי [היומן] הוא בגדר מידע שבגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בבטחונו או בשלומו של אדם. לפיכך, ובהתאם להוראות החוק, לא ניתן למסור את המידע המבוקש", כותב זרחיה. מנכ"לית התנועה לחופש המידע אלונה וינוגרד, המצוטטת גם היא בידיעה, מציינת כי נתניהו היה יכול ללכת בעקבות בעלי תפקידים אחרים בממשלה ופשוט להשחיר את החלקים ביומן הפגישות שיש בהם כדי לפגוע ב"אינטרס זה או אחר", אך במקום זאת בחר "להתעלם לחלוטין מהאינטרס הציבורי ולהסתיר באופן גורף את יומן ראש הממשלה מעיני הציבור". כתבת השער של "המגזין", המוסף היומי של "מעריב", היא ראיון שערכה כרמית ספיר-ויץ עם הסופרת גילית חומסקי. חומסקי היתה חברה בוועדת פרס לנדאו, ולדבריה התנגדה להענקתו ליצחק לאור בגין הטענות להתנהלות מינית פוגענית חוזרת ונשנית מצדו (ספיר-ויץ מדגישה כי הסופר, המשורר והעיתונאי "לא נחקר, נשפט או הורשע בגינן"). "אני היחידה שהתנגדה", נכתב בשער. "העמדה שלפיה יש להפריד בין היצירה לאדם לגיטימית בעיני, אף על פי שאיני סבורה כך בעצמי", אומרת חומסקי בראיון. "צריך לשאול שאלה גדולה הרבה יותר, על אליטות תרבותיות. היתה לי תחושה שמנסים להגן בכל מחיר על המייצג של תרבות שלטת מסוימת ומוכנים להתעלם מכל הבעיות סביב כדי להמשיך להנכיח אותה, כשבפועל היא כבר מזמן לא מייצגת את העולם התרבותי המגוון בישראל". בתגובה ל"מעריב" טוען יצחק לאור כי הוא חף מפשע, וכי מדובר בעניין "הזוי" שהעביר אותו "גיהנום פייסבוקי חסר שחר". לאור מדגיש גם הוא כי הטענות נגדו לא הבשילו לכדי חקירה, האשמה או הרשעה, אם כי בחלק אחר של התגובה הוא מבקש מהכתבת ומהקוראים להבין שפעם שרר כאן אקלים ציבורי אחר: "את הפרס קיבלתי על מפעל חיי בשדה השירה. לא על אופיי, ולא על התנהגותי בשנות עלומי הסוערים. אלה היו שנים אחרות, הווי אחר, נורמות אחרות ואפילו חוקים אחרים (למשל, מושג ההטרדה לא היה קיים, לא כל שכן הטרדה מילולית והחוק נגדו, ושוב חוזרים תמיד אל התנהגותי. תארי לעצמך שהיו לוקחים מאלתרמן את מה שזכה בו בימי חייו בגלל יחסו לאשתו, ועוד יותר מזה יחסו לאהובתו)". כמה מהטענות שהועלו נגד לאור, ראוי להזכיר, אינן מתייחסות לתקופה שניתן להגדיר כ"שנות העלומים" שלו. השידור הציבורי. "הקמת [תאגיד] השידור הציבורי החדש מתעכבת: רק אחרי ארבעה חודשים הוקמה ועדה לאיתור מנכ"ל", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". בגרסה המקוונת והמורחבת של הידיעה, שפורסמה אתמול, הובלטו השלכותיו של העיכוב על הציבור: רשות השידור במתכונתה הנוכחית תזכה לתקופת חסד נוספת לפני סגירתה, והצופים יידרשו לשלם אגרה גם לאחר מרץ 2015 – המועד שבו היתה אמורה להיפסק הגבייה לפי הבטחת שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן, הממונה עדיין על קידום הרפורמה בשידור הציבורי. ב"כלכליסט" מדווח הבוקר אופיר דור כי חובותיה של רשות השידור ייגבו על-ידי חברות גבייה פרטיות. "הרשות, שנאלצה בעקבות הביקורת הציבורית לסגת מהשימוש במשרדי עורכי-דין דורסניים שיבצעו עבורה את הגבייה מחייבים, חוזרת כעת לאותה שיטה, אך באמצעות חברות גבייה אחרות", דיווח אתמול לי-אור אברבך ב"גלובס", והוסיף: "יש לציין כי השר הממונה על רשות השידור גלעד ארדן הורה קטיגורית לא לעשות יותר שימוש במשרדי עורכי-דין אשר נודעו לשמצה בגבייתם האגרסיבית". הידיעה של אופיר דור הבוקר ב"כלכליסט" נחתמת בתזכורת שלפיה "רשות השידור מתמודדת עם בור תקציבי משמעותי מכיוון שמאז הכריז שר התקשורת גלעד ארדן על הכוונה לבטל את האגרה, צנח שיעור המשלמים". השידור המסחרי. "הכוח האדיר של ערוץ 2 – החסם העיקרי בפני תחרות מאוזנת בטלוויזיה", נכתב בראשו של טור פרשנות מאת נתי טוקר ב"דה-מרקר", המפענח את הרקע לבדיקה של שוק הטלוויזיה המסחרית שעורך בימים אלה הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה. בתום הניתוח הכלכלי מקדיש טוקר כמה מלים גם לניתוח השפעותיה של השליטה הבלתי מעורערת של ערוץ 2 על החברה בישראל. "הממונה על ההגבלים אמנם אינו מוסמך לעסוק בתחום הפלורליזם וריבוי הדעות, אך גם הוא הביע את עמדתו לא פעם כי יש צורך בהגברת התחרות בתחום החדשות בטלוויזיה", כותב טוקר, ובהמשך מוסיף: "נתוני הרייטינג והחשיפה מלמדים כי חדשות 2 שולטת בשוק הדעות באמצעות שיעורי חשיפה גבוהים במיוחד למהדורת החדשות המרכזית. בחדשות 2 סבורים כי עוצמת החשיפה מאפשרת להם להציג סיקור ביקורתי ולא לחשוש מפוליטיקאים. בפועל, הממונה ציין כי יש לעודד תחרות בתחום". "המפרסמים בקריאה לרשות השנייה: הצילו את ערוץ 10 מסגירה", מעדכנת כותרת ב"גלובס" (לי-אור אברבך), המבוססת על מכתב ששלחה מנכ"לית איגוד הפרסום הישראלי, תלמה בירו, למנכ"ל הרשות השנייה שי באב"ד. ניהול משברים. "בשיא המשבר בהדסה, השקיע בית-החולים שני מיליון שקלים בשירותי ייעוץ ודוברות", מדווח עידו אפרתי בידיעה שראשיתה נדפסת על שער "הארץ". "הסכום הועבר לגוף חיצוני בתקופת קיצוצים ועיכובים בתשלומים", מצוין בכותרת המשנה. להפך. "ההנחיות של עו"ד משה לדור, אז פרקליט המדינה, נועדו להקל בעניינים פרוצדורליים על פלסטינים שהגישו או יגישו תביעות נזיקין נגד המדינה, ולא להקשות עליהם כפי שנכתב בטעות בכתבה תחת הכותרת השגויה הכניסה רק למי שמעידים בעד המדינה" ("הבהרה" בעקבות ידיעה מאת עמירה הס, "הארץ"). קבוצת בזק. ב"גלובס" מראיין גד פרץ את אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה", לרגל שיתוף פעולה שיווקי שיחל בקרוב בין חברת התוכן למפעילת הסלולר פלאפון, החולקת עימה בעלים. "אנחנו יזמנו את המהלך מכיוון שוואלה מחפשת לגוון את תמהיל ההכנסות שלה ולנצל את היתרונות היחסיים שלה", אומר ישועה לפרץ, שפירסם אתמול את דבר קיומו של משא-ומתן על שיתוף פעולה בין הצדדים. "לחיות רק מפרסום – קשה. חלק גדול שלנו בא מפרסום, אבל לשמחתי יש לנו גם הכנסות מסחר אלקטרוני ומתיירות, אבל צריך לגוון את זה והגיוון הוא בהכנסות ישירות מצרכנים שמשלמים", מוסיף המנכ"ל. אף שהידיעה נפתחת בקביעה המבלבלת שלפיה "החברות הבנות של קבוצת בזק לא חתמו בתקופה האחרונה על הסכמים לשיתוף פעולה", באתר "וואלה" כבר מוצעים לגולשים מבצעי הפתיחה של שיתוף הפעולה, המשווק תחת הכותרת "וואלה מובייל". מתברווזים. העיתונים "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", "הארץ" ו"מעריב" הבליטו אתמול בשעריהם דיווחים שלפיהם ייתכן שהאזרחית הישראלית והמורשעת בעבירות מרמה גיל (גילה) רוזנברג נפלה בשבי המיליציה האסלאמית דאע"ש, שבה יצאה להילחם. הדיווחים מאתמול התבססו על מידע שהפיצו אתרי אינטרנט לא אמינים שזוהו עם גורמי אסלאם פונדמנטליסטיים. הבוקר, כעבור יממה, מצאו לנכון עורכי ארבעת העיתונים הישראליים לעדכן את קוראיהם כי רוזנברג הודיעה שלא נפלה בשבי, אלא בסך-הכל שהתה זמן-מה באזור שבו לא היתה יכולה להתחבר לאינטרנט ולעדכן את עוקביה במצבה.

המגזין "פופולר סיינס" החליט לבטל את מנגנון התגובות באתר בעקבות מחקר שהראה כי אלו עלולות להשפיע לרעה על הבנת הקוראים את הטקסט המתפרסם מעליהן

עורכת אתר האינטרנט של כתב העת "Popular Science", הודיעה בשבוע שעבר על החלטת המערכת להפסיק לפרסם תגובות גולשים לכתבות המתפרסמות באתר. העורכת, סוזן לבאר (LaBarre), כתבה כי "תגובות [גולשים] עלולות להזיק למדע", וכי מסיבה זו החליטה מערכת האתר כי לא תאפשר עוד לקוראים לפרסם את תגובותיהם – אף שהם יוכלו להגיב לכתבות באמצעות עמודי הרשתות החברתיות ועל ידי הדואר האלקטרוני. "פופולר סיינס" נוסד לפני כ-140 שנה, והוא אחד הפרסומים המובילים בתחום המדע הפופולרי. החלטתה של מערכת "פופולר סיינס" מבוססת, לדבריה של לבאר, על מחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת המקוון "The Journal of Computer-Mediated Communication", ושממנו עולה כי תגובותיהם של גולשים, בייחוד כאשר הן "בלתי מתורבתות" (uncivil) – כלומר כאלה המכילות מילים גסות, קללות וטיעונים לגופו של אדם (ולא לגופו של עניין) – משפיעות באופן משמעותי על הדרך שבה מפרשים הקוראים את המאמר עצמו. החוקרים, דומיניק ברוסאר (Brossard) ודיטראם שפלה (Scheufele), הציגו לפני 1,183 נבדקים מאמר מתוך בלוג פיקטיבי, המעלה טענות בעד ונגד טכנולוגיה מסוימת; הנבדקים נחלקו לשתי קבוצות, שאחת מהן נחשפה לתגובות גולשים "תרבותיות" או מתונות, בעוד שהקבוצה השניה נחשפה לתגובות גולשים "בלתי מתורבתות" או גסות (בנוסח: "מי שלא חושב ככה הוא אידיוט"). לאחר מכן נבדקו עמדותיהם של הקוראים ביחס לטכנולוגיה שעליה קראו, והתוצאות הושוו עם עמדותיהם לפני קריאת תגובות הגולשים. התברר כי הנבדקים שנחשפו לתגובות הקוראים הגסות הקצינו את עמדותיהם, ודעותיהם לאחר קריאת התגובות היו מבוססות פחות ומדויקות פחות בהשוואה לדעותיהם של הקוראים שנחשפו לתגובות המתונות. מערכת "פופולר סיינס" הסיקה אפוא כי התגובות המתפרסמות באתר עלולות לשבש את ההבנה הנכונה של הטקסט על ידי הקוראים. עוד ציינה לבאר כי פירסום תגובות הגולשים מאפשר ל"טרולים" (גולשים המחבלים במתכוון בדיונים ברשת) ול"ספאמבוטים" (תוכנות המפיצות הודעות זבל, בדרך כלל למטרת פירסום) למנוע את קיומם של דיונים אינטליגנטיים ומחכימים, ובמובן זה הוא חותר תחת מטרותיו המוצהרות של כתב העת, המבקש להנגיש ולהסביר סוגיות מדעיות מורכבות לציבור הרחב. החלטה זו (וההיגיון שעליו היא מבוססת) מעוררת כמה תהיות כלליות, הן בנוגע לעיתונות מקוונת והן בנוגע לחופש הביטוי בכלל: בראש ובראשונה היא מביעה ספקנות ביחס לתורת "חוכמת ההמונים", שבה דבקים רבים מחסידי המידע החופשי וחופש הביטוי הבלתי-מוגבל. תורה זו הפכה פופולרית בייחוד הודות לרב-המכר "חוכמת ההמונים" מאת סופר המדע גיימס סורוביצקי, אשר הכריז כי "בתנאים הנכונים, קבוצות הן אינטליגנטיות במיוחד, ופעמים רבות נבונות יותר מהאנשים הנבונים ביותר בתוכן" (הוצאת כתר, מתרגמת: גוד שבא, עמ 9). משום כך, טוענים חסידיה של התורה, ראוי לאפשר להמון (כלומר, "הציבור הרחב", יהא אשר יהא) לדון ולהתבטא באופן חופשי לחלוטין ובנוגע לכל סוגיה, משום שדיון פתוח שכזה יוביל בסופו של דבר למסקנות הנכונות, גם כאשר מדובר בסוגיות שבהן אין ל"המונים" הבנה מעמיקה או יסודית. קל להבין מדוע הפכה תורת "חכמת ההמונים" לפופולרית כל כך. היא מחניפה לתודעה הדמוקרטית של רובנו, ציבור ההדיוטות (ומי מאיתנו אינו הדיוט, לפחות בתחומים מסוימים?), ומעניקה לו כוח שהיה שמור עד כה למומחים בלבד (שהרי, כאמור, קבוצות הן "נבונות יותר מהאנשים הנבונים ביותר בתוכן"). על פי תורה זו, לאנשים רגילים – בייחוד כשהם במספרים גדולים – יש יכולת ניסית כמעט להגיע אל שורשיה של האמת, גם כאשר זוהי אמת קשה להבנה ומורכבת. אך מחקרם של ברוסאר ושפלה מעלה את האפשרות שההמון אינו תמיד חכם כל כך, וכי ניתן להשפיע על עמדותיו בקלות יחסית, ולאו דווקא לכיוון הנכון. השיח החופשי שמאפשר האינטרנט אינו מוביל בהכרח למסקנות אמיתיות או מדויקות יותר, אלא דווקא להקצנת עמדות ולשיבוש האמת – בין אם מדובר בסוגיות מדעיות ובין אם מדובר בתחומים אחרים. חופש הביטוי הבלתי-מוגבל מעניק כוח רב לכל מיני קיצונים, הפועלים לעתים מתוך אינטרסים סמויים ולעתים מתוך ונדליזם או להט משיחי כלשהו, ומאפשר להם להטות את תפיסותיהם של הקוראים. תגובותיהם של קיצונים מעין אלה, המתלוות למאמר או לכתבה, הופכות לחלק אינטגרלי מהטקסט עצמו עד כי הקורא אינו מסוגל להבחין בין דבריו של המומחה, המופיע בשמו ולוקח אחריות על דבריו, ובין דבריהם של אותם הדיוטות, המופיעים לעתים קרובות בשמות בדויים ושאינם נדרשים לשאת באחריות על דעותיהם. בשנים האחרונות נוכחנו כיצד פועל טמטום ההמונים וכיצד הוא משפיע על השיח המדעי בסוגיות שונות. בעלי עניין רבים, שאינם מצוידים בידע המדעי הנדרש כדי לחוות דיעה בעלת משקל בסוגיות אלו, נוטלים לעצמם את הזכות להתווכח עם מומחים שהקדישו שנים רבות מחייהם כדי ללמוד ולהתמקצע בנושאים הללו, ולחלוק על דעתם. קבוצות של "אזרחים מודאגים" מפרסמות בפייסבוק כי החיסון המוחלש לפוליו מסוכן לילדים, אחרים טוענים כי ההתחממות הגלובלית היא בדיה ותו לא, ושדרני רדיו (כאברי גלעד) מכריזים בראש חוצות כי חלב בקר הוא רעל מסוכן. התוצאה היא בלבול ומבוכה הפושים בקרב הציבור הנוח להשפעה, שאינו מצליח להבחין בין דעתו של המומחה לבין דעתו של החובבן. לעורכי "פופולר סיינס" היה האומץ להפסיק לפרסם את תגובות הגולשים, לאחר שנוכחו כי פרסום זה מביא נזק רב יותר מתועלת. יש לצפות כי רוב אתרי האינטרנט – בישראל ובעולם – לא ינהגו כך, מסיבות שונות. יש בוודאי בין עורכי האתרים מי שמפחדים שצעד כזה יגרום לירידה בפופולריות של האתר. בעתיד הקרוב ניווכח אם גם האתר של "פופולר סיינס" יסבול מירידה שכזאת בפופולריות שלו. יש גם מי שסבורים שיש ערך בעצם האפשרות לבימת שיח חופשי בצמוד לפרסומים עיתונאיים. החלטת עורכי "פופולר סיינס" והמחקר עליה היא נשענת מעוררת תהיות באשר לסברה זו.

העיתונים מגנים רצח של ערבי | איציק סבן מצטרף סופית למשטרת ישראל | דרור אידר כסוס טרויאני

פענוחם למחצה של שני מקרי רצח עולה לראש סדר היום של העיתונים על רקע תסיסה בשיח הזהות הישראלי. הפסטיבל התקשורתי סביב "הנערים החטופים", שהתאפשר רק בשל קשר שתיקה של הרשויות והעיתונות בדבר מותם הכמעט ודאי עם היחטפם, ליבה גל לאומנות וגזענות שפילג את מי שמשתתפים בשיח הציבורי למחנות עוינים והפך את דיווחי מדור הפלילים לנשק תעמולתי. מאחר שעיתוני הזרם המרכזי עדיין רואים לנכון להתנער מקריאות לרצח ערבים ומהלך רוח גזעני ומסית גלוי (ועל כך יש לברך, אין זה דבר מובן מאליו בהתחשב בגודלו של קהל הלקוחות הפוטנציאלי), ההבדל בסיקור הוא בניואנסים ולא במרכז הכובד. כך כל העיתונים (כמעט, ועל כך בהמשך) מעלים לכותרת הראשית שלהם את הודעת המשטרה כי תפסה חשודים ברצח הנער הערבי מוחמד אבו-חדיר, וכי מדובר ביהודים, ומקדישים את הכותרת השנייה בחשיבותה להודעת המשטרה כי תפסה חשוד ברצח היהודייה שלי דדון וכי הוא ערבי. ואולם, בעוד שבשער "הארץ" נכתב בכותרת בעניינה של דדון כי "המניע עוד לא ברור", בשערי "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מקור ראשון" נכתב כי לפי ההערכה הרצח בוצע על רקע לאומני. ובעוד שב"הארץ" ההפניות לטורי הפרשנות הן "החמאסניקים היהודים" ו"סרטן הגזענות" וב"ידיעות אחרונות" הן "להוקיע, להקיא?", "אין הבדל בין דם לדם" ו"אות קין" – ב"ישראל היום" הן "הרוצחים – אש זרה ומסוכנת" ו"ישראל לא זקוקה להכשר מוסרי". על המאמר האחרון, של דרור אידר, כדאי להתעכב, כי הוא יוצא דופן בנוף הפובליציסטי של עיתוני היום, נוף שמתאים דווקא לרוח הסטמפה הצהובה על שער "ישראל היום", "ישראל מאוחדת בגינוי". נכון, כמו אידר, גם ב"מקור ראשון" כותב אסף גולן כי "קיים פער עצום" בין מעשי הרצח של שלושת הנערים היהודים והנער הערבי, ומסביר כי הערבים "חילקו סוכריות" והיהודים לא, אבל מאמרו של אידר משמעותי הרבה יותר. זאת, משום שהוא זיקוק של פעולת הסירוס שעומדת במרכז העיתונות של אידר ושל "ישראל היום" – סירוס של החלק הביקורתי, של מה שאמור להיות הלוז והעיקר של הפעולה העיתונאית מלכתחילה. כי הרי "ישראל אינה זקוקה להכשר מוסרי". אידר, לכאורה כותב סתמי, משעמם וחסר חשיבות, מסמן את הסדק המוסרי של "ישראל היום". אפילו בעיתון הזה, שאין לו שום מחויבות לאמת ושכל קיומו הוא כמכשיר תעמולה פוליטי, מבינים שאין חצי גינוי או שליש הסתייגות משריפתו למוות של ילד על-ידי יהודים שרצו לנקום בערבים, ומדגישים זאת בכל דפי העיתון המוקדשים לסיקור הרצח – כפי שנעשה בכל שאר העיתונים. אבל רק ב"ישראל היום" ישנו "אבל". דרור אידר הוא ה"אבל". אידר הוא הסוס הטרויאני שעוקר את החלק המוסרי מהלאומיות ומעקר אותה לכלל לאומנות. דרור אידר הוא ההכשר לתגובה שונה מההמיה הקולקטיבית המשותפת היום לכלל העיתונים, הוא דלת הסתרים שתאפשר להמון מהפייסבוק של "ישראל היום" לכבוש את דפיו. וזאת למודעי: אני לא חושב שאידר יודע שהוא כזה. סוסי עץ לעתים נדירות יודעים דבר-מה על טיבם. אתמול עסקה כתבת השער של המוסף היומי של "ידיעות אחרונות", "24 שעות" (עורך: מאיר אברגיל), בזוגות מעורבים של יהודיות ומוסלמים (יהודה שוחט). היום כתבת השער של המוסף עוסקת במפגשים בין נשים יהודיות וערביות, ומוגשת תחת הכותרת "יש סיכוי לדו-קיום?" (סמדר שיר). "לא מזמן נפגשה סמדר שיר עם פעילות עמותת אפשרות אחרת, ושמעה מהן מסרים אופטימיים על דו-קיום וכבוד הדדי בין יהודים וערבים. השבוע היא חזרה אליהן וגילתה שהתקווה כמעט מתה. המציאות השתנתה, אומרת אימאן חטיב יאסין מכפר יפיע, בגלל הרציחות ובעיקר בגלל ההטפות לגזענות ולנקמה". ממילא הטפות נגד גזענות ונקמה, כמו הכתבה של שיר, הן תשובת המשקל המתאימה. בימים כאלה, כשהשנאה והחרון צפים ועולים וכובשים את מרכז הבמה, דרוש מעורך של טבלואיד פופולרי (רון ירון) אומץ עיתונאי כדי להבליט כתבה המתייחסת בחיוב לערבים ולאפשרות לחיות איתם בשלום. "נזקים של מיליונים לתחנות הרכבת הקלה בי-ם – השירות לשועפאט לא יחודש בקרוב", מדווח דניאל שמיל ב"דה-מרקר". "חשש בסביבת נתניהו ממארב של בנט וליברמן בהצבעות אי-האמון", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", היחיד שמקדיש את הכותרת הראשית לזירה הפוליטית. "מקורבי ראש הממשלה מודאגים מפעולת ראווה שמתכננות היום הבית-היהודי וישראל-ביתנו", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לטור של בן כספית. מכתיבתו של הפרשן הפוליטי בתקופה האחרונה אפשר לנחש שהמקור לידיעה אינו דווקא בסביבתו של נתניהו, אלא דווקא בזו של ליברמן. כך או כך, כספית יכול להשתבח בכך שליברמן אכן ביצע היום פעולת ראווה: הוא הודיע כי ישראל-ביתנו תפרק את האיחוד המלאכותי עם הליכוד שהוקם לצורך הבחירות האחרונות (אך תישאר בקואליציה). "מעריב" יכול להשתבח בכך שהקדים את כולם בדיווח מובלט על פעולת הראווה הפוליטית של שר החוץ. ב"ידיעות אחרונות" דיווח על המתיחות בין נתניהו לליברמן איתמר אייכנר, על רקע ההקצנה התקופתית ימינה של שר החוץ ("עימות חריף בין שר החוץ לראש הממשלה. ליברמן: הבטחת יד חזקה ולא קיימת. נתניהו: קודם תגיע לישיבות קבינט"). מעניין אם יש ברקע חקירה משטרתית נוספת נגד ליברמן. רק על שער "הארץ" ו"ישראל היום" נכתב כי נמשך הירי מעזה על יישובי היהודים בדרום. הפרשה שכותרות העיתונים ביום שישי הבטיחו לנו שתטלטל את צמרת המשטרה נפרשת היום, לאחר הסרת צו איסור הפרסום אתמול, על השערים. "עו"ד רונאל פישר חשוד בסחר במודיעין משטרתי", נכתב בכותרת על שער "מעריב", העיתון שכשהיה בשליטתו של האסיר לשעבר עופר נמרודי כיכב בו פישר כתחקירן עם יכולות מוכחות ומוניטין מפוקפק. ענת באלינט כתבה כאן היום על התקופה ההיא בחייו של פישר, עת בירנית גורן חשפה ב"כל העיר" את ההתנהלות של פישר ונמרודי ב"מעריב" ("צריך רק לחזור לדברים שאמר לאילנה שקד-שובל: אני מרוויח יותר כסף מכתבות שאני לא מפרסם מאשר מכתבות שאני כן מפרסם, זה מסביר הכל", סיכמה גורן את הדברים). היום ב"מעריב" כותב אבירם זינו על פישר תחת הכותרת "מעיתונאי לוחם השחיתות לפרקליטם של המפורסמים". "בין היתר חשף, בהיותו כתב מעריב, את פרשת הסיליקון בחלב בשנת 1995 ואת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה בשנת 1996". "רונאל פישר חשוד שהציע ליו"ר ועד עובדי נמל אשדוד אלון חסן מידע על חקירות בעניינו ואת סגירת התיקים נגדו, בתמורה למאות אלפי שקלים. החקירה נפתחה לאחר שחסן סיכם עם המשטרה על העברת הוכחות בתמורה לחסינות בפרשה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של זינו ואלון חכמון ב"מעריב". "משרדו של פישר: אנו משוכנעים כי הסיפור יחלוף בלא כלום. גורמים במשטרה: אין עקבות המובילים לקצינים בכירים". בתמונה מצורפת נראה מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו והכיתוב המצורף קורא "אין אף חשוד בסביבתו של המפכ"ל". בעיתונים אחרים הדיווח על הפרשה לא נראה כאילו הוכתב על-ידי דוברי ויחצני האנשים והגופים הקשורים בפרשה. ב"ידיעות אחרונות" כותבים עופר פטרסבורג וירון דורון על סכום של מאות אלפי שקלים שעבר לפישר, ולא כמו שנכתב ב"מעריב", ומדגישים כי "במשטרה חושדים כי בכירים ביחידת הדגל [433] הדליפו מידע לפישר, ובודקים האם קיבלו בתמורתו שוחד". גם בעיתונות הכלכלית המסגור חמור הרבה יותר, ומגיע לכותרת הראשית בשלושת העיתונים הכלכליים. הסיקור הנוח ביותר למשטרה נדפס כמובן ב"ישראל היום". בדיווח עצמו מוזכר החשד שלפיו פישר עבד בשיתוף עם קציני משטרה בכירים (ב"ישראל היום" מצמצמים את החשד לשוטר אחד בלבד, לא ברור על סמך איזה מידע), אולם הכותרות בשער ובעמודים הפנימיים (הדיווח על הפרשה מופיע בעמודים 17 ו-19) מתמקדות בפישר ולא במשטרה, ולידיעה החדשותית מצורף טור דעה של כתב המשטרה איציק סבן, המוקדש כולו לדברור חסר בושה של אותם המסרים ממש של מחלקות הדוברות של המפכ"ל דנינו ("אז נכון, כמו בכל ארגון, גם במשטרה יש עשבים שוטים"). את הקולגות שלו בעיתונים המתחרים המסקרים את המשטרה בביקורתיות הוא מאשים שהם "מתייצבים לצד הרעים". כותרת הטור היא הקביעה הרומזנית והעדינה "לא יעזור למבקרים: המשטרה עובדת". בקיצור, לא הוכרע עדיין אם לעבריינים יש שתול במשטרה, אך נראה כי למשטרה יש שתול ב"ישראל היום". "בנק ישראל: מאז המשבר ב-2008 צמח החוב של משקי הבית ב-55%", נכתב בכותרת דיווח של סיון איזסקו ומוטי בסוק ב"דה-מרקר". "עיקר הגידול חל במשכנתאות לדירות, פעילות שאחראית ל-70% מהחוב של משקי הבית. התפתחויות אלה חושפות את הבנקים לסיכון מכיוונו של מגזר משקי הבית, במקרה שתחול תפנית חדה בשוק הדיור, בפרט אם התפנית תלווה בעליית ריבית או במיתון", נכתב בכותרת המשנה. לפי כותרת ידיעה סמוכה, של בסוק, השנה ובשנה הקרובה צפויה צמיחה מתונה (2.9% ו-3%), או "האטה" בלשון הכלכלן הראשי של האוצר יואל נוה, והאבטלה "תרד ל-5.7%". "משרד האוצר מציג תחזית ראשונה ל-2015 וצופה צמיחה של 3%", "התחזית הכלכלית שהציג אתמול האוצר נמוכה משמעותית מקצב צמיחה שנתי של 4.5% בממוצע בעשור האחרון", נכתב בכותרות דיווח של אמנון אטד ועמרי מילמן ב"כלכליסט". "משרד האוצר מיישר קו עם התחזיות הפסימיות של בנק ישראל על הצפוי למשק השנה ובשנה הבאה", נפתחת הידיעה. בעמוד אחר בעיתון כותב שאול אמסטרדמסקי: "בנק ישראל מודה שאין לו מספיק נתונים על יציבות משקי הבית", "דו"ח של הבנק שפורסם אתמול מכיר לראשונה בכך שקצב גידול החוב של המשפחות הישראליות הכפיל את עצמו מאז 2008, ומציין כי החוב עדיין נמוך משמעותית ביחס לעולם. הבנק הודה כי אין לו כיום מידע כדי לנתח אילו ישראלים מצויים בסיכון פיננסי". ב"גלובס" מדווח אדריאן פילוט על שתי ההתפתחויות האחרונות בתחום הנתונים המקרו-כלכליים, תחת הכותרות "האוצר פסימי: ישראל מצויה בסביבת צמיחה נמוכה מזו שנרשמה בשני העשורים הקודמים", ו"חוב משקי הבית לא צפוי לחולל משבר פיננסי. עם זאת, בנק ישראל קובע כי החמישון התחתון חשוף לסיכון של מיתון ואבטלה, ולכן לסיכון גבוה יותר שלא יוכל לפרוע את המשכנתא". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", הסבור כי בישראל אין בעיית יוקר מחיה ואין בעיה של חובות פרטיים, אינו עוסק בנתוני בנק ישראל ומקדיש את העמוד שהוא מקבל במוסף הכלכלי "ממון" לשבחים לשר האוצר ובעל הטור לשעבר יאיר לפיד על שהחליט להעלות את יעד הגירעון (וכך להימנע מהצעד הלא פופולרי של העלאת מסים). "הסגל הזוטר באוניברסיטה העברית פתח בשביתה במחאה על קיצוצים", מדווח חיים ביאור ב"דה-מרקר". ובינתיים, בארה"ב: "אף שהן אינן חייבות, רשתות מזון מהיר אמריקאיות משלמות לעובדים יותר מ-10 דולר בשעה, לעומת שכר מינימום של 7.25 דולרים בשעה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ב"דה-מרקר". "יחס טוב לעובדים יגרור יחס טוב ללקוחות", נכתב עוד בציטוט בכותרת המשנה, המתייחס לשני הקודקודים שיחד עם המעסיקים הם משולש כלכלי שבעיתונות הישראלית הוא פעמים רבות קו שטוח. "הדמות המרכזית במסכת העבריינית", נכתב בתוך מרכאות בכותרת הראשית של "ממון", ציטוט מגזר הדין במשפטו של אפי רוזנהויז, מנכ"ל לשעבר של רשת המרכולים שופרסל. "חתר לבצע מעשים שיש בהם פגיעה ברורה בתחרותיות", מצטטת עוד כותרת המשנה, המדווחת כי רוזנהויז, שהורשע ב"הפרת הסכם מיזוג", יישלח לחודשיים לכלא. רוזנהויז הוציא מהסופרמקטים בניהולו מוצרים של חברות שהציעו מחירים זולים ברשת מתחרה. "עונש המאסר שנגזר אתמול על מנהלי שופרסל לשעבר קבע תקדים בדיני ההגבלים העסקיים, וצפוי לשרטט מחדש את הגבולות וקודי ההתנהגות ביחסים בין הקמעונאים והספקים בענף", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תומר גנון ב"כלכליסט". "המכולות יגישו תביעת פיצויים בסך עשרות מיליוני שקלים נגד AM:PM וטיב-טעם", מדווחת עדי דברת-מזריץ ב"דה-מרקר", ו"התאחדות הסוחרים תעתור לבג"ץ בדרישה לסגור חנויות בשבת גם בנמל תל-אביב, מתחם התחנה ונמל יפו". במוסף "24 שעות" מוקדש עמוד לקידום הרגיל של המיזם "מחנכים מסביב לשעון" של משרד החינוך, במסגרת שיתוף הפעולה המסחרי-תוכני של "ידיעות אחרונות" והמשרד. היום חתומה על ה"כתבה" איריס ליפשיץ-קליגר. ב"ממון" מתפרסמת גם היום כתבת-מודעה מטעם איגוד תעשיות המזון, שגם לו הסכם שיתוף פעולה מסחרי-תוכני עם העיתון. בניגוד לפעמים קודמות, הפעם לא חתומה על התוכן השיווקי כתבת המוסף נווית זומר. במוסף "מסלול" המצורף היום לעיתון מוקדשת כרגיל ההמלצה הראשונה מבין חמש בכפולה הפותחת לשיתוף פעולה מסחרי-תוכני עם רשות הטבע והגנים (מרים קוץ). היום, לאף כתבה במוסף לא נלווה גילוי נאות בדבר הגופים המסחריים שמימנו אותה. האם בעיתון ויתרו על מימון של גורמים מסחריים לתכנים העיתונאיים שהם מפרסמים ("למנויים בלבד"), או שבעיתון ויתרו פשוט על הגילוי הנאות? לאור שיטות העבודה המקובלות במוסף, קשה לקורא הסביר להכריע בסוגיה. כתבי התקשורת מדווחים על ההתפתחויות בתחום הטלוויזיה המסחרית, שחזר שוב למוקד העניין בסיקור התחום לצד הדיונים ברשות השידור המתחדשת, זאת על רקע הכמעט-קריסה המחזורית של ערוץ 10 ושינויים רגולטוריים מתקרבים. הערוץ, מצדו, משתדל להוכיח את המוניטין שיצאו לו כשחזור במציאות של סדרת "B-Movies" עם אותה העלילה ואותן הדמויות: "ערוץ 10 נערך למלחמת הישרדות מחודשת: יוסי ורשבסקי חוזר וצפוי להוביל קיצוץ חד", נכתב בכותרת ידיעה של נתי טוקר ב"דה-מרקר". לפי טוקר, "ורשבסקי צפוי להוביל מהלך אגרסיבי מאוד של חיתוך בהוצאות, שכן אין בכוונת בעל המניות הנותר, יוסי מימן, להזרים כסף לערוץ". טוקר מסביר כי הסיבה שמימן לא ברח מן הערוץ כמו בעלי המניות האחרים היא הערבות האישית שנתן להלוואה של עשרות מיליונים שנטל הערוץ, ושאותה יידרש לפרוע אם הערוץ יתמוטט. מנגד, ב"24 שעות" כותב רז שכניק כי "סביר להניח שוורשבסקי לא היה מסכים לחזור לתפקיד ללא הבטה מצד אנשיו של מימן לפתרונות פיננסיים עתידיים, ולפיכך נראה כעת שבערוץ 10 יכולים לנשום לרווחה". ימים יגידו מי מהכתבים צודק. ב"כלכליסט" כותב אופיר דור כי "ניתוח שהכינה חברת הייעוץ גיזה עבור הרשות השנייה מעריך כי מעבר קשת ורשת לשידור בערוצים נפרדים יעלה 200 מיליון שקל לכל אחת – מחצית מכפי שהן טוענות". הזכייניות "צפויות להחזיר את ההשקעה בתוך 6–11 שנים". לכתבה מצורפת אינפוגרפיקה תחת הכותרת "אין מקום לשלושה על מסך הטלוויזיה". לפי הניתוח של גיזה-זינגר-אבן, במצב של שלושה ערוצים מסחריים "שלושת הערוצים יפסידו". בטור פרשנות ב"דה-מרקר" כותב אמיר טייג: "עכשיו, כשיוסי ורשבסקי נמצא בדרכו חזרה למשרדו הישן בבית-הוורד, ניתן להניח די בוודאות שלקראת סוף 2014 צפוי לנו שידור חוזר של מאבקי ההישרדות הגדולים של הערוץ מ-2009, 2011 וסוף 2012. בכל אחד מהמאבקים נעתרו הפוליטיקאים לספק לערוץ, המחזיק כמובן בחברת חדשות משפיעה, הקלות שאיפשרו לו להמשיך ולשדר אף שלא עמד בחובותיו. גם ב-2014 צפוי הערוץ לעלות לירושלים ולהתחיל במסכת שממנה הערוצים המסחריים תמיד מרוויחים, אך ציבור הצופים יוצא מופסד. "המצב הנוכחי אינו טוב לציבור. התחרות הקשה על משבצת הבידור להמונים מנמיכה את המסך ומאחדת אותו סביב תוכניות ריאלטי בלתי פוסקות, והתלות הכלכלית של הערוצים בבעלי המניות או בפוליטיקאים פוגעת בעצמאותם העיתונאית. כדי להזיז את השוק משיווי המשקל שאליו הגיע, נדרשת החלטה אמיצה של שר שיתעמת עם מוקדי הכוח במשק. בהעדר שר שכזה, נכשלה עד כה רפורמת הרשיונות, שהיתה אמורה להוציא את הערוצים מחסות הפוליטיקאים. "כדי להבריא את השוק יש לפרק את מונופול ערוץ 2 – תובנה זו מלווה את כל מי שניסה ומנסה להבריא את השוק, מהשר לשעבר משה כחלון שיזם את החקיקה המקורית ב-2011, דרך מנכ"ל הרשות השנייה הנוכחי, שי באב"ד, ועד השר הנוכחי, גלעד ארדן, שתזכיר החוק לפירוק ערוץ 2 הונח בימים אלה על שולחנו. הצלה נוספת של ערוץ 10 במתכונת של הארכת זיכיון רק תנציח את המצב הקיים ותחזק עוד יותר את ערוץ 2 – דבר שיקשה על פיצולו בעתיד". ואילו ב"גלובס" מתמקד לי-אור אברבך בנתניהו: "בישיבת הממשלה בשבוע שעבר, נתניהו מוצא בנוכחותו של מנכ"ל הרשות השנייה במקום הזדמנות פז להוציא את שעל לבו. כשהוא בעיצומה של פרשת חטיפת הנערים, נתניהו צופה בפרשני החדשות בטלוויזיה וחש כי יש מונופול של דעות. הוא מאמין כי הפרשנים שמדברים אליו מעל המסך ממוקמים שמאלה מהשמאל וכי הם לא מייצגים את העם. האם נתניהו התכוון לעם שקרא לנקמה מעל קירות הרשתות החברתיות? האם זה הייצוג לו הוא מצפה מפרשניו? "[...] כשראש הממשלה אומר שהוא לא אוהב את האופן שבו נראית התקשורת הישראלית, מרגישים זאת בחדשות 2, בחדשות ערוץ 10 וברשות השידור. חטיבת החדשות של ערוץ 1 עומדת בימים אלו בפני החלפתה המלאה. המקום שהיה מעוזו של נתניהו, שמיהר לדחוס בשלומיאליות אייטם שילמד סניגוריה על בגדיה של רעייתו, עומד בפני עיצוב מחודש. חדשות 10, לעומת זאת, עומדים בפני חיסול סופי, ושימו לב – בלי ידיים! הערוץ שהיה שנוא נפשו של נתניהו בשל דרוקריו המרגיזים לסוגיהם מגיע אט-אט אל הקצה, בגלל בעלי מניותיו שלו, ובממשלה לא צריכים אפילו להתאמץ כדי לדחוף אותו סופית מעל הצוק. "[...] הגאונות בכל מה שקורה בשוק הטלוויזיה הישראלית, היא שלא מבחינים כמעט בכלל באידיאולוגיה של ראש הממשלה שמניעה את הכל. גם אם ארדן הוא גיבור היום, הוא יודע שחייבים לתת לבוס את התחושה שהגשים את מטרותיו. נתניהו שינה טקטיקה בקדנציה השנייה שלו. הוא לא נלחם עוד בתקשורת, הוא משתלט עליה. זה עבד לו נהדר עם ישראל היום, עד שבידיעות אחרונות החליטו לתת קונטרה ואיש חדשות 2 לשעבר, יאיר לפיד, הפך להיות לאחד מהגורמים שהכי מאתגרים את המשך כהונתו סביב שולחן הממשלה". עוד ב"גלובס", אברבך כותב גם על דיוני ועדת אלהרר בחוק רשות השידור החדשה. יש תמורה ליוקר הדיור: "קק"ל מחפשת לוביסטים; העלות: כ-300 אלף שקל בשנה", מדווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר". בעיתונות הכלכלית ממשיך להתפרסם גם היום קמפיין מודעות של תוכנית חיסכון בבנק הבינלאומי (משרד הפרסום: גליקמן-נטלר-סמסונוב). החידוש: "חיסכון עם שם שאתם בוחרים!" (סימן הקריאה במקור). נדמה שנקבע שיא תקופתי בזלזול של גורמים מסחריים והפרסומאים שלהם בקהל הלקוחות. בבנק הבינלאומי ובמשרד הפרסום שלו חושבים שיוכלו למשוך אנשים שיפקידו אצלם את הכסף שלהם – ולא סתם אנשים, אלא קוראים של עיתונות כלכלית – לא בגלל ריבית אטרקטיבית, תנאים נוחים או כל סיבה עניינית אחרת, אלא בגלל שטיק טיפשי כל-כך כמו האפשרות לשלוט בתוכן של שורת טקסט בדו"ח החודשי מהבנק.

מדוע התקשורת שוב נטפלת לשרה נתניהו? האם המחנאות הרסה את סיקור המירוץ למפכ"לות? ומתי יבוא היום שאירועי ריאליטי ייחשבו לעבירות פליליות?

בפתח התוכנית מקשר מנחה "תיק תקשורת", עמנואל רוזן, בין חשיפת מסמכי מחלקת המדינה על-ידי ויקיליקס ובין חשיפת טענות נגד רעיית ראש הממשלה במכתבים שפורסמו השבוע בתקשורת. "הדבר היחיד שמטריד פוליטיקאים הוא אור השמש והחשיפה", אומר רוזן. אחרי אות הפתיחה משוחח רוזן עם רביב דרוקר, פרשן "חדשות 10", ועם ח"כ אורי אורבך מסיעת הבית-היהודי, על האופן שבו התקשורת הישראלית מסקרת את שרה נתניהו. דרוקר מבקש להסביר מדוע סיקור רעיית ראש הממשלה אינו רכילות חסרת חשיבות. "יש מציאות מתמשכת קשה מאוד בלשכת ראש הממשלה שקשורה לתהליכי קבלת ההחלטות הכי חשובות במדינה", אומר דרוקר. לדבריו, ההשפעה של רעיית ראש הממשלה הנוכחית שונה מהשפעות קודמותיה. "שרה נתניהו היא לא אישה ממוצעת", הוא אומר ובהמשך מוסיף: "ככל שאנחנו, התקשורת, נחשוף את זה עוד פעם ועוד פעם, נתניהו לא יוכל להמשיך לקיים את המציאות הזאת". ח"כ אורבך אומר שלו היה עורך כלי תקשורת שאחד מכתביו היה מקבל מכתב המלין על השפעת אשת ראש הממשלה, לא היה נמנע מלפרסמו, אך היה עושה זאת בלא הבלטה יתרה. לדבריו, אין משמעות מכרעת מי משפיע על ראש הממשלה, רעייתו או יועץ מקצועי; יש לבחון את החלטותיו ומעשיו של ראש הממשלה לגופם. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם שיר שגיא, כתבת הפלילים של ערוץ 10, עם יעל פז-מלמד מעיתון "מעריב" ועם יועץ התקשורת נסים דואק, על סיקור המירוץ למפכ"לות ועל התלונה שהגישה ד"ר אורלי אינס נגד ניצב אורי בר-לב. שגיא מבקרת את עבודת דוברות המשטרה, המייצרת מחנאות במירוץ המפכ"לות, ואת עבודת כתבי הפלילים, שכמה מהם משתפים פעולה עם המחנאות הזו. דואק, המייצג את אינס, מתלונן כי יש עיתונאים ששומרים אמונים לבר-לב ומתעלמים מפרטי מציאות שאינם מתאימים להם. פז-מלמד מסבירה מדוע התייצבה פומבית מול אינס ולא לצדה, למרות היותה אשה. "הרגשתי עריצות", אומרת פז-מלמד, "של פוליטקלי-קורקט מיושן מאוד ובמידה מסוימת עריצות של נשים". לסיום מעיר יאיר גרבוז על רשמיו מצפייה בתוכנית "היפה והחנון". גרבוז מביע תקווה כי "יום יבוא וגם חלק מאירועי הריאליטי בטלוויזיה ייחשבו לעבירות פליליות וחלק ממשתתפי תוכניות הריאליטי יוכרו כקורבנות". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

כשתושב אשדוד, יבגני שפיגל, חלה בסרטן בגיל 34, הוא כלל לא היה מודע לקשר בין הזיהום המגיע מהמפעלים באזור התעשייה לבין אחוזי התחלואה הגבוהים בעיר • "אני לא יודע להגיד אם הרגשנו את הזיהום כי לא מריחים בנזן למשל, אבל רוב הזמן היינו עם חלונות סגורים" • מפת המזהמים - סיפורים בגוף ראשון מהאנשים שגרים הכי קרוב לאזורים המזוהמים ביותר בארץ

ליד המפעלים המזהמים בארץ גרים תושבים רבים. לפעמים הם הגיעו לשם בלי לדעת על איכות האוויר, לפעמים נולדו לשכונה מזוהמת ולפעמים השתקעו עוד לפני שקם המפעל. הם הקימו משפחות בצל הזיהום, חיו חיי קהילה באוויר המעופש והמשותף לכולם – בדרך כלל אין להם אפשרות לעזוב מסיבות שונות. לכל אחד מהם יש סיפור חיים שכרוך בחיים בצל המפעל והשלכותיו. פרויקט "מפת המזהמים" של שקוף מבקש לחשוף לא רק את החברות ובעלי ההון שמאחורי הזיהום, אלא להגביר את הקולות של האנשים שסובלים ממנו. זהו סיפור חייו של יבגני שפיגל, תושב אשדוד, שחי בצילו של הזיהום מאזור התעשייה הצפוני של העיר. "בכל פעם שיוצאים מהיציאה הצפונית של העיר מריחים את הריח הזה, ריח של אמוניה ואת מה שהולך במפעלים, ריחות נוראיים. גרתי ברובע ב באשדוד הרבה שנים, זה הרובע שהכי קרוב לאזור התעשייה. הייתי בסך הכל בן 34 כשחליתי בסרטן מסוג לימפומה. "אני יודע, זה יכול לנבוע מהרבה מאוד סיבות ובהתחלה לא חשבתי בכלל שזה קשור לזיהום. האמנתי שזה בגלל לחץ מהעבודה למשל. ואז יום אחד פנה אלי פעיל חברתי בעיר, הוא קישר אותי לנושאים האלה, התחלתי לקרוא ולהתעניין. למדתי שבנזן הוא הגורם העיקרי ללוקמיה שזה סוג של סרטן הדם. עד אז לא הייתי בכלל מודע לזיהום. בכלל, המודעות פה היא אפסית. בעבר היו כל מיני הפגנות בנושאי סביבה, וכל מיני עיתונים מקומיים ניסו להעלות את המודעות אבל זה דעך. החיים די תובעניים, במיוחד עם ילדים. "היום אני בן 38 וכבר אחרי המחלה. נולדתי בנורילסק שזה בצפון רוסיה, קצת מעל סיביר. בשנת 1990 עלינו לארץ עם כל המשפחה: זוג הורים, אחי הבכור, אני וסבא וסבתא – שש נפשות בסך הכל. גרנו שנתיים ביבנה ולאחר מכן רכשנו דירה באשדוד ברובע ט. אחר כך עוד עזבנו את אשדוד וחזרנו שוב, עד שבשנת 2013 הכרתי את אשתי ודי מהר עברנו לגור ביחד והשתקענו בעיר. בהתחלה זה היה אצל אמא שלה ואחרי שנה עברנו לכאן, לרובע ב. איך הגענו דווקא לפה? כשהייתי צעיר, בן 24, אמא שלי עודדה אותי ועזרה לי לקנות דירה משלי. דירת שני חדרים פה עלתה 410 אלף שקל וזה היה אפשרי. "האזור פה מאוד קשוח ופחות מתאים למשפחות צעירות. זה מתאים בשביל לחסוך ולהתקדם. אני לא יודע להגיד אם הרגשנו את הזיהום כשעברנו לפה, כי לא מריחים בנזן למשל, הוא שקוף ובלי ריח. אבל היו כל מיני ריחות כאלה ואחרים ורוב הזמן היינו עם חלונות סגורים. "זה לא רק הזיהום, אלא זו השכונה הזו. מישהו יכול להחליט שהוא שורף את הזבל אחרי שהוא זורק את האשפה מחוץ לחלון למשל. ראיתי את זה בעיניים שלי. תליתי כביסה, וראיתי יד יוצאת מהחלון וזורקת שקית זבל מהחלון. ובחוץ, זבל בערימות זרוק, את לא מאמינה שאנשים חיים ככה. פונים למוקד העירוני ומנקים ולמחרת שוב זורקים. לאף אחד לא אכפת. יש פה הכל מהכל. קשיי יום, הרבה מאוד אוכלוסייה אריתראית וסודנית, הרבה מאוד סמים כמובן כמו בכל אזור ישן. יש פה גם עולים מכל מיני מקומות, אבל בעיקר מברית המועצות ורוסיה. "האזור קרוב לים, יש פה שוק ומתקיימים פה כל התנאים לחיים טובים – כל התנאים חוץ מהמסביב" "מול הדירה שלנו הייתה פעם מועדונית לילדים. את יודעת כמה סחר בסמים היה שם? נרקומנים היו יושבים שם ומעשנים מול הבית שלנו. הבחורה מהמוקד במשטרה כבר הכירה אותם בשמות הפרטיים, את הנרקומנים. זה לא רק אנחנו שסבלנו, זה כל האזור פה סובל. אחרי כמה שנים לא יכולנו יותר ומכרנו את הבית. עברנו לרובע אחר, רחוק יותר. ככל שיש יותר בנייה, עצים ורוח, ככל שמתרחקים מאזור התעשייה, גם הזיהום פוחת. "זה לא רק הזיהום, היה לנו אז ילד קטן והתחלנו לחשוב על מסגרות בשבילו, לאן הוא ילך כאן? לאיזה גן? לא ראינו את זה קורה פה. הכי כואב? יש פה פוטנציאל עצום, אם היו משפרים פה הרבה דברים, זה יכול היה להיות אזור מצוין. זה קרוב לכניסה הצפונית וצמוד למרכז המסחרי וקרוב למרכז העיר, נסיעה של שלוש, ארבע דקות ואת בסיטי. האזור קרוב לים, יש פה שוק ומתקיימים פה כל התנאים לחיים טובים, כל התנאים חוץ מהמסביב". באזור התעשייה שבצפונה של העיר יש 12 מפעלים שמדווחים באופן קבוע על פליטות מזהמים למשרד להגנת הסביבה. לפי דוחות המשרד, המזהמים שנפלטים הם בין היתר תחמוצות חנקן, תרכובות אורגניות נדיפות וחומרים המוכרים כמסרטנים. כל חריגה, כל רוח שנושבת לכיוון בתי התושבים, שולחת לתוך ריאותיהם וגופם פוטנציאל עצום לתחלואה. בין המפעלים נמצאים בין היתר פז בתי הזיקוק, מתקן לאחסון דלקים "פי גלילות", מיכל הקונדנסט של נובל אנרגי (כיום שברון) באסדת תמר מול העיר, ותחנת הכוח של חברת החשמל "אשכול". באוגוסט האחרון, המשרד להגנת הסביבה דירג את 575 המפעלים המזהמים בישראל לפי עלויות הזיהום למשק. בדוח, שנסמך על נתונים משנת 2021, המשרד להגנת הסביבה ערך בין היתר השוואה בין מרכזי התעשייה הגדולים בארץ והראה כי אשדוד מזוהמת יותר ממפרץ חיפה בכל הפרמטרים. בשנת 2018 משרד הבריאות פרסם את דוח "אי השיוויון בבריאות וההתמודדות עימו", שהראה כי אשדוד נמצאת מעל הממוצע הארצי במחלות סרטן מכל הסוגים בקרב גברים. בימים אלה, עיריית אשדוד מגישה בקשה לוועדות התכנון להרחיב את אזור התעשייה של העיר. מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "במקרים שבהם נמדדות חריגות כלשהן באזור אשדוד, נערכת בדיקה לאיתור המקור האחראי ואותו מקור פליטה נדרש להוראות צמצום פרטניות ומוקדיות. בסמכות המשרד להטיל צו 45 מתוקף חוק אוויר נקי – צו מנהלי למניעה או לצמצום של זיהום האוויר. מחוז דרום של המשרד עושה שימוש בכלי זה באם נדרש לכך ולפי בחינה מקצועית של גורמי המקצוע במשרד, במטרה להפחית את זיהום האוויר ולשמור על בריאות הציבור". מבתי הזיקוק אשדוד נמסר בתגובה: "במהלך השנים האחרונות בית הזיקוק שם דגש רב על צמצום פליטות הבנזן. מאמצי החברה נשאו פרי – כפי שניתן לראות בכל תחנות הניטור שפרוסות מסביב לבית הזיקוק – רמות הבנזן שנמדדות הינן אפסיות ועומדות בכל סטנדרט".

הציניות של העיתונאים היא בדרך-כלל מנגנון הגנה, פוזה, עוד דרך מפותלת לשאת חן; הציניות של המקורות היא עניין הרבה יותר אמיתי

פעם, לפני עידן או שניים, תפסתי את אחד מראשי המדינה - הוא הלך לעולמו בינתיים, לכן לא אזכיר את שמו - במצב מביך: הוא אמר דבר אחד בשיחת רקע, לא לייחוס, ודבר הפוך חצי שעה אחר-כך, בראיון רדיו. או ששיקר בפעם הראשונה, או ששיקר בפעם השנייה, או בשתיהן. את הסתירה, מכל מקום, לא היתה שום דרך ליישב. לרגע חשבתי שנכון יהיה לפרסם את הסיפור, ולחשוף את האיש בקלונו. טלפנתי אליו. להפתעתי, הוא נזף בי. "זה לא הוגן, מה שאתה מתכוון לעשות", אמר, ומיד עבר לטון מאיים: "החיים לא נגמרים ביום אחד. יום אחד אתה תצטרך אותי, ואז ניפגש". עד היום אני מודה לאיש, זכר צדיק לברכה, על פיסת החוכמה שהעניק לי. הוא לימד אותי שהיחסים בין הפוליטיקאי העברי לעיתונות כל-כך אינטימיים, שאין בהם מקום לגורם שלישי. ביחסים האלה אין תפקיד לציבור בוחריו של הפוליטיקאי, גם לא לציבור קוראיו של העיתונאי, בוודאי לא לעיקרון, המהולל בפי כל, האומר שזכות הציבור לדעת. אלה לא פקטור. הוא לימד אותי שבסוג האהבה הזה יכול כל צד להפר את הכללים כעולה על רוחו. לא המעשים חשובים, אלא היחסים. כמו העיתונאי ששמע מפי השר י’, במפגש סגור, סוד מדינה. "אני מספר את זה בינינו, אוף-דה-רקורד", הזהיר השר בכל חומרת כבודו. מיד ניגש העיתונאי לטלפון, להעביר את הידיעה לעיתונו. "מה אתה עושה?!", הזדעזע אחד מעמיתיו. "אה, זה?", חייך העיתונאי. "עם י’ אני אסתדר". ועוד איך הסתדר. כאשר קרא השר את שפע השבחים שהעתיר עליו כתבנו, הוא היה מאושר. מי אמר שאין בארץ עיתונאי הגון? נהוג לומר שעיתונאים הם אנשים צינים. טענת הציניות רווחת לא פחות, ואולי יותר, מטענת השמאלנות. האמת היא שרוב המשמשים במקצוע הזה לא מסוגלים להיות צינים באמת. איך אפשר, כשכל תעצומות הנפש מושקעות באיזו ידיעה תורנית, שמעניינת 50 איש בקושי איך אפשר, כשכל-כך רוצים לעורר תשומת לב, לשאת חן, להשפיע איך אפשר, כשהדד-ליין קרוב, והעורך לוחץ, והסיפור צולע; איך אפשר, כשהמלים גדולות, אבל המשכורת קטנה להחריד. הציניות של העיתונאים היא בדרך-כלל מנגנון הגנה, פוזה, עוד דרך מפותלת לשאת חן. הציניות של המקורות היא עניין הרבה יותר אמיתי. להלן שלושה סיפורים, מאסופת השבועות האחרונים, על מקורות וציניותם. אלחנן טננבאום הוא, ככל הידוע, הישראלי החי היחיד המוחזק בידי חיזבאללה. לאורך רוב חודשי מאסרו הוא קיבל בתקשורת הישראלית כבוד השמור לגיבורים: קצין בכיר (מיל’) בצה"ל, אולי אפילו במוסד, אב למשפחה חמה ואוהבת, קורבן תמים של ארגון מרצחים. השאלה, עד כמה התיאור הזה מלא ומדויק, הטרידה מעטים. זה הסטנדרט בענף השבויים. עד שהמשא-ומתן עם חיזבאללה עבר להילוך גבוה. נוצר קונפליקט אינטרסים: משפחתו של רון ארד מצד אחד משפחתו של טננבאום מצד שני ומצד שלישי, בתפקיד המל־ט, הממשלה. אם תיענה לדרישות נסראללה ותשחרר את האסירים ברשימה שהגיש, תואשם בכניעה אם תמזמז את המו"מ וטננבאום ייעלם, תואשם בהפקרה. מה שלא תעשה, תפסיד. במצבים כאלה ממשלות אוהבות לפזר אחריות. אולי משום כך הודיעה פתאום המדינה שהיא מסירה את התנגדותה לפרסום הנסיבות המביכות שהביאו את טננבאום ללבנון. יום-יום משיגה המדינה צווים לאיסור פרסום בטענות של מה בכך. דווקא בעניין טננבאום היא נזכרה פתאום בזכות הציבור לדעת. בישראל "המדינה" היא מושג מורכב: יש ראש ממשלה ויש יועץ משפטי ויש פרקליטות וכולם מדברים בשמה. לפעמים הם מתואמים ביניהם. לפעמים הם מתעמתים. ויש שרים אחרים, כל אחד וחשבונותיו. המאבק העיתונאי נגד איסור הפרסום הפך לכלי במהלך הציני הזה. מישהו ממתלבטי העסקה מזמין על עצמו לחץ ציבורי. ומעבר לזה, ים של כותרות רגשניות, משוכתבות על-ידי יח"צנים ועורכי-דין ממולחים, מלווה את המאבק. הבת של רון ארד נגד הבן של טננבאום. היא מאשימה. הוא מאשים. ועכשיו גם הנכדה. מה אפשר להגיד על המחזה המכוער הזה? שזה כלום לעומת מה שייקרה כאן ביום המשמח שבו ישוחררו רון ארד ואלחנן טננבאום. רק שיגיע היום. כאשר קרוב לשלושים טייסים, חלקם אנשי מילואים ותיקים וחלקם צעירים יותר, מחליטים למחות במשותף על ההפצצות בשטחים, זהו אירוע משמעותי. כאשר הם מוסרים את עניינם בידי יח"צן, הוא הופך לבדיחה עצובה. יח"צן עובד כמו יח"צן: מלביש את הקליינטים בסרבלי טיסה, כדי שייראו יותר אותנטים מנפח את נוסח מכתבם, כדי לעשות יותר רעש מנהל משא-ומתן על בלעדיות כדי לקבל את פסגת השאיפות של בני סוגו: שער ב"7 ימים", המוסף הנפוץ ביותר במדינה. יח"צנים יודעים לשווק תצוגות אופנה. כשהם מנסים למכור פיטורים המוניים בבנק, או, להבדיל, מחאות פוליטיות, הם נופלים על הפנים, ומפילים את הקליינטים שלהם איתם. הטייסים לא נזקקו לאשף יחסי-ציבור. הם נזקקו נואשות למישהו שיישב איתם שעות אחדות, וינסה לרדת לסוף דעתם. אם הבעיה היא התמשכות הכיבוש, הם מצויים עמוק בתוך התחום הפוליטי. זה פותח פתח למחאה, אבל היא לא יכולה לצאת מתוך צה"ל; אם הבעיה היא הרג חפים-מפשע בפעולות של חיל האוויר, אסור לערבב בינה לבין סוגיית הכיבוש; אם הטענה היא שבצה"ל ניתנות פקודות בלתי חוקיות, הדרך היא להצביע על המקרים ולהעמיד את האחראים להם לדין. אחרת מדביקים הטייסים לכל אחד מחבריהם תווית של פושע מלחמה. מכתב הטייסים ערבב יחד את כל הטענות. יצאה דייסה. כאשר חותמי המכתב נחשפו לשאלות קשות, התברר שטרם הספיקו לברר לעצמם מה הם בעצם רוצים. שניים נבהלו ונסוגו. אחרים מלמלו דברים סתומים, בוסריים. ככה לא יוצאים לקרב. הטייסים הודחו מתפקידיהם בחיל. לטוב או לרע, משא מכתבם ילווה אותם לאורך שנים. אשר ליח"צן, הוא רשם לפניו הצלחה, ויצא לקמפיין הבא. מסדר הישועים נוסד ב-1540 על-ידי הנזיר הספרדי איגנטיוס לאיולה. זהו גוף קטן, ממודר, תובעני ואיכותי: חברים בו היום כ-25 אלף איש. חברי המסדר מקדישים את חייהם למשימות שמטיל עליהם נציגו של ישו עלי אדמות, האפיפיור. תחושת השליחות שלהם כל-כך עזה, שהם מוכנים לעשות למענה הכל: להקריב את חייהם, להקריב חיי אחרים, לסכסך, לשקר, להוליך שולל. במשך השנים קנו הישועים השפעה עצומה בחצרות השלטון באירופה. הקנאות שלהם, המניפולציות, העדר העכבות, הולידו הערצה, פחד ואיבה. כאשר אומרים על מישהו שהוא "ישועי", מתכוונים לומר (לפי מילון אבן-שושן) שהוא "ערום, צבוע ובעל תחבולות להרע". השכבה המובילה בגוש-אמונים מזכירה במשהו את מסדר הישועים. יש להם שליחות אחת, יש"ע, והכל כפוף לצרכיה. כמו הישועים, הם מתייחסים לשליחות שלהם ברצינות קדושה - ובציניות גמורה לכל אג’נדה אחרת. כל עיתונאי שמסקר נושאים הקשורים בהתנחלויות יודע שמקורותיו עשויים לשקר אותו מבלי למצמץ. לפעמים יגידו לו אמת, אבל לעולם לא את כל האמת. כל עורך יודע שבעלי הטורים מתוך הקבוצה הזאת הם אמנם כותבים חריפים ומבריקים, אבל היחס שלהם לאכסניות שמארחות אותם נע בין בוז למניפולציה. לאחר שיוזמת ז’נבה יצאה ברעש גדול לדרך ביקש אחד הכותבים-המתנחלים להחמיא ליוסי ביילין. "הוא ממש כמונו", אמר. יש בהשוואה הזאת משהו. זה מתחיל בשליחות, שהיא כל-כך גדולה, כל-כך חשובה, שהיא מקדשת כל אמצעי. בשביל השלום מותר לקחת כסף מממשלות זרות, מותר להסתיר אינפורמציה משותפים ליוזמה, מותר לתעתע בתקשורת. במלון מובנפיק, על חופו הירדני של ים המלח, הסכימו פוליטיקאים משני הצדדים על נוסח של הסכם שלום. את הבשורה הם מיהרו להעביר לתקשורת - אבל את נוסח ההסכם ניסו לשמור בסוד (אחת השמועות היתה שממשלת שווייץ התנתה את מתן הכסף בכך שההסכם יפורסם רק בעת הטקס שיתקיים בז’נבה. מכיוון שהכסף משווייץ לא הגיע, הוחלט לעכב את הפרסום). על מלאכת השיווק הופקד פרסומאי. עד כדי כך הם צינים שם, בחבורה הישועית של ביילין. לעיתון אחד נתנו סעיף אחד ולעיתון אחר נתנו סעיף אחר. לכל בעל טור הוצמד אחד מהשותפים להסכם, שיסביר לו, יחמיא לו, יזין לו את האגו. גם את המרואיינים חילקו, כל אמצעי תקשורת וגיבור השלום שלו. ההצלחה היתה כבירה - לא כל-כך בגלל כשרונם של הביילינים, אלא בזכות אריאל שרון, יוסף לפיד, אהוד אולמרט, בני אלון ואחרים, שהפיקו להם קמפיין פרסומי מדהים. וגם בגלל צמאונה של התקשורת, וצמאונו של חלק גדול מהציבור, לבשורה - אבל זה כבר שייך לסיפור אחר, הרבה פחות ציני. גיליון 47, נובמבר 2003

כשדיווחנו שלפיד הוא המבריזן מספר 1 מהכנסת – הוא טען שזה שזה שקר גמור. לדבריו, הוא נוכח באינספור דיוני ביטחון סודיים מחוץ לכנסת. "מי שמכיר את פעילות הכנסת יודע שרוב פעילותי היא בוועדת חוץ ובטחון ובעיקר בוועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים אשר מסיבות ברורות ישיבותיה אינן מופיעות ברשומות", הגיב לפיד לאחר שמצאנו שהוא לא הגיע […]

כשדיווחנו שלפיד הוא המבריזן מספר 1 מהכנסת – הוא טען שזה שזה שקר גמור. לדבריו, הוא נוכח באינספור דיוני ביטחון סודיים מחוץ לכנסת. "מי שמכיר את פעילות הכנסת יודע שרוב פעילותי היא בוועדת חוץ ובטחון ובעיקר בוועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים אשר מסיבות ברורות ישיבותיה אינן מופיעות ברשומות", הגיב לפיד לאחר שמצאנו שהוא לא הגיע ב-2017 לאף אחת מישיבות הועדה הגלויות לציבור. "אני משקיע מכך מאות ועשרות שעות ומייחס לכך חשיבות מרובה". אז היינו חייבים לבדוק אם יש אמת בדבריו, ונלחמנו על חשיפת הנתונים לבדוק את טענתו. פנינו בעזרת עו"ד אילן יונש לכנסת בבקשה כי תפרסם את נוכחות חברי הכנסת בישיבות הוועדה. לטענתנו, גם כאשר תוכן הישיבות חסוי, נוכחות חברי הכנסת אינה חסויה. לצערנו, הכנסת מעולם לא הגיבה למכתב זה. ביקשנו את רשימת הנוכחות בוועדות. גם זה לא היה פשוט ועברה כחצי שנה והרבה נדנודים מצידנו עד שקיבלנו את המסמכים. עם זאת הסבלנות השתלמה והכנסת העבירה לידנו קובץ מפורט של נוכחות הח"כים בכל הוועדות (למעט אחת סודית במיוחד). העברנו את קובץ הנתונים למתנדב המיזם שעזר לנתח אותם. אבל לפני שנספר לכם אם לפיד מיצה את המנדט שקיבל בוועדה – רקע כללי על ועדת חוץ ובטחון. ועדה זו (בשמה המקוצר חו"ב) הינה אחד הפורומים הסודיים במדינה. ישיבותיה החסויות בכנסת מתקיימות באגף נפרד, סגור ומאובטח. כאשר רוב עבודת הוועדות מתקיימת בוועדות משנה בנושאים שונים כדוגמת: מודיעין, מוכנות העורף, כוח אדם, איו"ש ועוד… לפיד חבר בוועדת חו"ב ובשתי תתי ועדות: ועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ושבויים ונעדרים וועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה. האם לפיד אכן הגיע לוועדות אלו? מתוך 177 ישיבות המליאה של הוועדה לפיד נכח ב-10 ישיבות בלבד(!) כלומר טרח להופיע פעם ב-18 ישיבות. זו ועדה פחות חשובה- אז בואו נבדוק את השאר. בוועדת המשנה למודיעין הגיע ל-32 מתוך 98 ישיבות – הנוכחות הנמוכה ביותר. מקום אחרון. במדיניות חוץ והסברה הגיע לישיבה אחת בלבד מתוך 34. הוא כלל לא ידע שהוא חבר בתת ועדה הזו. לא לחינם הוועדות האלו חסויות. התוכן שלהן חשוב ומהותי לביטחון המדינה. אין שם פופוליזם. ודווקא לישיבות האלו לפיד לא מגיע. נעבור לחברת כנסת נוספת שסיקרנו באופן צמוד, וגם היא הסתתרה מאחורי חברות בוועדת חוץ וביטחון ובוועדות המשנה שלה- ציפי לבני. מתוך 177 דיונים של ועדת חו"ב- לבני נכחה ב-22 בלבד. בוועדת המשנה ליחסי חוץ והסברה לא הגיע לאף אחד מ-34 הדיונים שהתקיימו. בוועדת המשנה ללוחמה משפטית לבני מצטיינת- היא הגיע לכל שני הדיונים שהתקיימו. בוועדת המשנה לענייני יו"ש- הגיעה גם כן לשני דיונים- הפעם מתוך 43. בוועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים – נכחה 39 דיונים, ונעדרה מ-59 דיונים. ואם זה לא מספיק, בוועדת המשנה "לבניין הכוח" לבני נעדרה מכלל הדיונים (42 ישיבות). סך הכל לבני נכחה בכ-20% מהדיונים בוועדות המשנה (ללא ועדת חוץ וביטחון): היא הגיעה ל-43 דיונים, בעוד שהחסירה 176. זו לא התנהגות ראויה לנבחרי ציבור, במיוחד כאלו המתיימרים לעסוק בסוגיות מדיניות. תגובתו של לפיד: למי שמפרסם נתון כזה פשוט אין מושג איך פועלת ועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים. מי שנתן לו את הנתון לעומתו יודע בדיוק איך פועלת הוועדה מול אמ״ן, המוסד והשב״כ וגורם במודע נזק לוועדה ולביטחון ישראל מסיבות פוליטיות. מעבר לזה פעילות ועדת המשנה למודיעין היא חסויה ואין לנו כוונה להתייחס לפרטים. נציין רק שכחבר לשעבר בקבינט המדיני-בטחוני וכחבר פעיל ומרכזי מאוד בוועדה היום, הידע והמעורבות של לפיד זוכים להערכה גורפת אצל כל גורמי הביטחון. ציפי לבני בחרה שלא להגיב. זו פשוט שערורייה. אנחנו מזועזעים מאיך שלפיד ולבני שיקרו לנו – בעיקר לפיד שחשב שלעולם לא נחשוף את הנתונים. זה כל כך מביש אותי כאזרח שהוא השתמש בפרה הקדושה של הביטחון לכסות על מחדליו. פשוט דוחה.

אמיתי זיו, כתב התקשורת של "דה-מרקר", על האיומים הבטיחותיים שהעידן הדיגיטלי טומן בחובו עבור עיתונאים

הטלפון הנייד מחזיק בתוכו מידע רב, כמו רשימת המקורות הפוטנציאליים של העיתונאי המחזיק בו, וגורמים המעוניינים בהפרת החיסיון העיתונאי יכולים להיעזר בכך. מה ניתן לעשות כדי להגן על המידע שכל אחד מאיתנו סוחב ביד? "ראשית, אפשר להיות מודעים", אומר אמיתי זיו, כתב התקשורת של "דה-מרקר", לאורן פרסיקו ואביעד טובי בתוכנית הרדיו "קול העין". "בעידן סנודן עיתונאים חייבים להיות מודעים לזה שיש סכנה כזו שאנשים רעים, האקרים, יוכלו לגנוב מידע מהטלפון שלו – או שרשויות מדינה יכולות לדרוש צו ולבקש מחברות טכנולוגיה מידע על הפעילות". עיתונאים לא מודעים? "מפתיע אותי עד כמה לא מודעים. אני פוגש הרבה עיתונאים ומגלה שהסמרטפון שלהם אפילו לא נעול ואומר לעצמי, בחייאת, לפחות תשים איזו סיסמה. חשוב גם שתהיה סיסמה טובה. זה נוגע גם לגימייל שלך. אפשר לפרוץ גם לשם, לא רק לסמרטפון. אז צעד שני זה לבחור סיסמה חזקה". לדברי זיו, חשוב שהסיסמה תהיה ארוכה. "עניין שלישי זה להכיר אמצעים טכנולוגיים שאפשר לדבר באמצעותם עם מקורות באמצעות הצפנה. יש פרוטוקול של הצפנה שנקרא PGP, שאפשר להשתמש בו גם באימיילים. יש כלי שנקרא Cryptocat, שזה מסנגר בהצפנה מאוד גבוהה. יש שירותים כמו גרילה-מייל, שאפשר לפתוח בהם תיבה זמנית מוצפנת. צריך להחליט על מי אתה סומך ועל מי פחות ומה מפת האיומים שלך. אם אתה חושש מתאגידים או מממשלות. ממשלות יכולות להוציא צו לחברות הסלולר, שיודעות את המיקום שלך". אתה מתאר כאן התנהלות שהיא על סף ההתנהלות של סוכן ביון. הצעד הבא יהיה לא להגיע למפגשים בכלל עם הטלפון, ולא לדבר באמצעותו עם מקורות. "ממש-ממש לא. אני מצפה שיכירו את האפשרויות. אם אתה עיתונאי כלכלי כמוני, הסיכוי שתגיע למצב שבו אתה צריך להשתמש ב-Cryptocat הוא סיכוי קיצון. אבל אם יש את המקרה הזה, שמישהו מאוד חרד, או שאתה עוסק בנושא בטחוני רגיש, אז שתכיר את הכלים האלה. אבל הצעד הראשון צריך להיות שתהיה ממוגן. להתקין סיסמה. להתקין אנטי-וירוס על הסמרטפון". שאלה עקרונית: אנדרואיד או אייפון? "נכנסנו לוויכוח ענק. בגדול-בגדול, אם אתה שואל את הקריפטוגרפים הגדולים בעולם, הם יטענו שהאייפון הוא כרגע מערכת יותר בטוחה, במיוחד לאור הפרצה הענקית שהתגלתה באנדרואיד לאחרונה, וזו פרצה שאין לה תיקון כי אנדרואיד זו מערכת מבוזרת, כשלכל מפעיל יש הגרסה שלו. "לא התכוונתי להפחיד", מוסיף זיו, "אני חושב רק שכמו שכשאתה נוהג אתה שם חגורה ומדליק אורות בחושך, כך צריך להשתמש באמצעי בטיחות". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי שלישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

קצין משטרה בכיר משך באלימות כתבת של ערוץ 9, והורה לעצור צלם שניסה להגן עליה. פרקליטו: במשטרה טענו שהצלם יואשם בתקיפת שוטר, לאחר לילה שלם במעצר, שוחרר לפתע

הבוקר שוחרר מבית-המעצר השקמה איליה פולונסקי, צלם ערוץ 9, לאחר שנעצר אתמול באשמת הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו ותקיפת שוטר. פולונסקי נעצר סמוך לשער תחנת הכוח רוטנברג באשקלון, במהלך הפגנה של פעילי גרינפיס שמחו על הכוונה להקים באזור תחנת כוח פחמית נוספת. כפי שניתן לראות מהתיעוד שלעיל, לאחר שהמפגינים סירבו להוראת השוטרים לעזוב את המקום, פעלו האחרונים לפינוי השער. במהלך הפינוי הכפוי נפצע אחד המפגינים בידו. הוא טופל במקום תוך שקטיה וולקובה, כתבת ערוץ 9, משוחחת עימו ועוזרת לחבוש אותו. קצין משטרה (לפי אנשי ערוץ 9 מדובר בסנ"צ חיים בלומנפלד, מפקד תחנת אשקלון) פנה אליה וביקש ממנה להתרחק מהמקום, אך היא סירבה לעשות זאת, לדבריה – עד לתום הטיפול בפצוע. גם אל הצלם פולונסקי פנה השוטר בבקשה להתפנות, ואף הוא סירב וביקש מהשוטר שיניח לו להמשיך בעבודתו. בשלב זה חזר השוטר אל הכתבת, משך בידה בחוזקה, הרימה והרחיקה. פולונסקי ביקש לחצוץ בין השוטר לכתבת, ומיד הורחק על-ידי שוטר אחר והובל לניידת המשטרה. "בהתחלה הוא נעצר על הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו", אומר פרקליטו, עו"ד פליקס גורודצקי, "וכעבור שעה החליטו שהוא גם תקף שוטר. קצין המשטרה טוען שאיליה דחף אותו. ביקשנו לשחרר אותו אתמול בערבות, אבל קצין המשטרה סירב ואמר שרק בבית-משפט. לאחר לילה במעצר הובטח שכבר היום יוגש כתב אישום ותוגש בקשה להמשך המעצר או לשחרור בתנאים מגבילים, ולפתע פתאום שיחררו אותו בלי בית-משפט בכלל". מדוע השינוי? "ההערכה שלי היא שפנו למחלקת התביעות, ושם הבינו שלפי חומר הראיות הקיים בתיק, כדאי להם לשחרר אותו ומהר. מה מנע מהם לשחרר אותו אתמול ולמה לתת לבנאדם להירקב לילה במעצר? זה רק המשטרה תגיד". פולונסקי שוחרר עד להמשך החקירה, בתנאי שלא יתקרב לאזור אשקלון בשבועיים הקרובים. וולקובה נחקרה הבוקר בחשד ל"הכשלת שוטר", ואף היא הורחקה מאזור אשקלון לשבועיים. לדברי עו"ד גורודצקי, מחר תוגש מטעמם תלונה למחלקה לחקירת שוטרים, ואם פולונסקי יזוכה, תישקל הגשת תביעה בגין מעצר שווא. מערוץ 9 נמסר כי הנהלת הערוץ תפנה למפכל המשטרה ולשר הממונה על המשטרה בבקשה לערוך בירור של התקרית ולנקוט צעדים משמעתיים נגד הקצין עד לסיום החקירה במחש. למרות נסיונות חוזרים ונשנים, טרם נמסרה תגובה ממשטרת ישראל. הסרט צולם על ידי HOT חדשות מקומיות, ונמסר על-ידי יחסי-הציבור של ערוץ

כך ניסו עיתוני אמריקה למנוע מהרדיו לשדר חדשות; כל מדיום חדש התקבל על-ידי קודמיו כאיום ממשי, קיומי; והפרינט עודנו קיים, מנסה כמו תמיד להמציא את עצמו מחדש

בשנת 1931 נתקפו בעלי העיתונים באמריקה בחרדה עזה: הרדיו, המדיום החדש שבקושי מלאו לו עשר, הבשיל והפך לאויב של ממש. מדובר ב"מתחרה רציני ומסוכן" על התפוצה ועל שוק הפרסום, קבעו המו"לים, שהתכנסו למפגש השנתי שלהם על רקע המציאות המאיימת. קודם לכן, בשנות העשרים, עדיין התייחסו לרדיו בסלחנות, כאל מדיום צעיר ומהוסס שחיפש את דרכו. מן המקלטים בקעו בעיקר צלילי מוזיקה, מערכונים ומשחקי פוטבול ובייסבול, אבל את החדשות סיפקו, כמו במאות הקודמות, רק העיתונים. משהו החל להשתנות בשנת 1927, לאחר שרשתות הרדיו אן.בי.סי וקולומביה (לימים סי.בי.אס) באו לעולם והחלו לגלות עניין גם בחדשות. ככל שחלפו השנים, התברר שיותר ויותר אמריקאים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את החדשות הקשות על השפל הכלכלי הגדול. בעלי העיתונים לא ישבו בחיבוק ידיים לנוכח האיום באובדן קוראים והכנסות. התגובה החלה ברמה המקומית, כאשר כמה עיתונים הודיעו שיפסיקו לפרסם חינם את לוחות השידור של תחנות הרדיו. אלא שבכך לא היה די. נקודת המשבר הגיעה במרץ 1932, החודש שבו נחטף בנו הפעוט של צרלס לינדברג, הגיבור הלאומי שחצה חמש שנים קודם לכן את האוקיאנוס האטלנטי בטיסה. בשלוש היממות הראשונות לחטיפה שודרו לא פחות מ-700 מבזקי חדשות, שהביאו לאמריקה כולה מידע מעודכן על הדרמה. הרדיו הפך באחת לשחקן של ממש בתחום הפצת החדשות. במציאות כזו הצליח איום הרדיו לאחד את בעלי העיתונים המתחרים לפעולה משותפת: הטלת חרם חדשות על תחנות הרדיו. סוכנות הידיעות אסושייטד-פרס (איי.פי), שהיתה אז ועדיין נמצאת בבעלות העיתונים, ויחד עימה הסוכנויות יונייטד-פרס (יו.פי) ואינטרנשיונל ניוז סרוויס (אי.אן.אס), שהיו יחד מקור המידע העיקרי של תחנות הרדיו, ניתקו את הקשר עם התחנות והפסיקו לספק להן ידיעות. סי.בי.אס הקימה לראשונה מחלקת חדשות משלה כדי להתמודד עם החרם, אך לאחר זמן הבינה כי מלחמה חזיתית נגד העיתונים יכולה רק להזיק, והודיעה על נכונותה להגיע להסכם פשרה. מלון בילטמור בניו-יורק, שנכנס בשנת 1942 להיסטוריה הציונית הודות להכרזתו של בן-גוריון שם על כוונתו להקים מדינה יהודית, היה המקום שבו הניפו בדצמבר 1933 אנשי רשתות הרדיו הגדולות את הדגל הלבן, והסכימו לפשרה עם העיתונים. בהסכם שנחתם נקבע כי סוכנות ידיעות מיוחדת תספק בתשלום מידע חדשותי לתחנות הרדיו, ונקבעו התנאים הדרקוניים לשידור: הרדיו ישדר רק שתי מהדורות חדשות ביום, שאורכן המשותף לא יעלה על חמש דקות; המבזקים ישודרו רק שעות אחרי הפצת העיתונים ולא מוקדם מתשע בבוקר; לא תשולב פרסומת בחדשות; ושום ידיעה בחדשות הרדיו לא תהיה ארוכה משלושים מלה. הכל כדי להבטיח שמי שבאמת רוצה חדשות יהיה חייב לרכוש עיתון. בעלי העיתונים חגגו את נצחונם, אבל בשנים הבאות התברר להם שההצלחה חלקית בלבד. תחנות רדיו עצמאיות סירבו לקבל על עצמן את תנאי הכניעה של הרשתות, ונמצאו גם סוכנויות ידיעות פרטיות ופיראטיות, שסיפקו לשדרים חומר חדשותי. הסכם בילטמור הלך והתמוסס. אבל אז נזכרו בעלי העיתונים בכלל הישן: אם אינך יכול לחסל אותם, הצטרף אליהם. בשנת 1938 כבר היו כשליש מ-728 תחנות השידור שפעלו בארצות-הברית בבעלות מלאה או חלקית של עיתונים. וכמו תמיד, המלחמה שינתה את פני המציאות; לא זו שהתנהלה בין בעלי העיתונים לתחנות הרדיו, אלא זו שעמדה לפרוץ באירופה. ככל שהתקדרו השמים ומהלכיו של היטלר נעשו תוקפניים יותר, הבינו רשתות הרדיו שעליהן לחזק את מחלקות החדשות שלהן ולעקוף את כללי הסכם בילטמור. כשפרצה מלחמת העולם, תמה למעשה מלחמת העיתונים והרדיו: אלה וגם אלה היו לספקי החדשות של אמריקה והעולם כולו, בלי שיידעו שמעבר לפינה כבר אורב האויב הבא - הטלוויזיה. הסיפור ההיסטורי הזה נועד להזכיר לכולנו שמלחמת אמצעי התקשורת, המתנהלת בעשור וחצי האחרונים בעיקר בחזית האינטרנט מול כל העולם (יש מי שטוען שאת המחיר הכבד ביותר תשלם לא העיתונות המודפסת, אלא הטלוויזיה), היא בסך-הכל פרק נוסף בסאגה הנמשכת כבר יותר משמונים שנה. העיתונים נאבקו ברדיו, ואחר-כך ביקשו הרדיו, העיתונים והקולנוע לדחוק את הטלוויזיה, ורשתות הטלוויזיה ניסו לחסל את הכבלים. כל מדיום חדש התקבל כאיום ממשי, קיומי, על קודמיו. אבל בשורה התחתונה שום מדיום לא נעלם: היו אמנם כאלה שהתכווצו, וכולם שינו צורה והתאימו את עצמם למציאות החדשה. כך, למשל, בשנות החמישים איימה הטלוויזיה לחסל חלק ניכר מתעשיית המגזינים האמריקאית, אבל הביאה לפריחתו של מגזין ששבר את שיאי התפוצה, "טי.ווי. גייד", וגם "פלייבוי" קם ושיגשג באותם ימים, ובשנים האחרונות שוב נמצאת תעשיית המגזינים בצמיחה. וזה גם מה שקורה כאן ועכשיו: שפע המקומונים, החינמונים והכלכלונים, מגזיני האופנה, הרכילות והלייפסטייל, כולם מעידים על חיותו של הפרינט. העיתונות המודפסת מסרבת לגווע. היא רק מנסה, כמו תמיד, להמציא את עצמה מחדש.

כדי לבנות טקסט ולפענח אותו נדרשים דמיון, יכולת הפשטה, ידע תרבותי, חווייתי ואינטואיטיבי, כמו גם אינספור אסוציאציות, זכרונות וחוויות. כשיגיעו המכונות החדשות המתיימרות להחליף את העיתונאים, אני – וממשיכי – מתכוונים להישאר

כך בוודאי הרגיש קופאי החניון ההמום כשהתבונן בפועלים המתקינים את האוטומט שיחתים כרטיס לנכנסים, מציבים את השלט הדיגיטלי שיכוון את הנהגים לחניה פנויה ומכיילים את מכונת התשלום שתיתן עודף ולא תגנוב מהקופה. "שמכונות ינהלו חניון? הם השתגעו? הרי הם פועלים נגד עצמם!", ספק העובד המסור כפיו ותלה מבטו בשמים. "ריבונו של עולם, איך אפשר לנהל חניון בלי מגע אישי עם הלקוחות? בלי ויכוח, בלי פטפוט ובלי איך מגיעים מכאן ל.... ומה יעשה המכשיר החדש כשייתקע בלי עודף? יגיד לנהג שמבקש לחנות, מצטער, אין לי עודף ממאה? או אולי יציע לו להמתין רגע בצד, או יגלגל את עצמו לפיצוצייה שממול וישאל אם יש שם למישהו לפרוט מאייה? "אם לא אותי", פנה המועמד לפיטורים בטרוניה למעסיקיו, "תביאו לקופות אפילו קופים... רק לא רובוטים. המכונות האלה עוד יהרסו את המקצוע. אתם עוד תתחננו שאחזור". לא ידוע אם מישהו – אדם או מכונה – טרח להשיב לשוער הקשיש על ההסתייגויות הנכבדות שהעלה, אבל יום אחד נסגר אשנב הקופה, והעובד הוותיק נעלם כלא היה. המכונות לקחו את העניינים לידיים, ולמרות הנבואות השחורות, הן לעולם לא התבלבלו בעודף. עוד מקצוע שאי-אפשר בלעדיו נמוג בקול דממה דקה. הטקסט הקצר הזה נכתב על-ידי אדם. על-ידי, ולא על-ידי מכונה, תוכנה או אלגוריתם. למרות הקצב המהיר של התפתחות המחשוב, הרגע שבו יצליח מחשב לכתוב טקסט כזה עדיין רחוק – ורחוק מלהדאיג. למרות יכולת החישוב הלא תיאמן שיש למחשבים של היום, הם עדיין רפי שכל ונטולי אישיות כשהיו. תוכנות האבטחה מפני דואר זבל ממחישות זאת: כדי לוודא שאני בנאדם ולא רובוט ספאם, הן דורשות ממני להתבונן בצורות גרפיות מעוותות, מטושטשות בשוליהן, ולזהות בהן אותיות ומספרים. אם אזהה בהצלחה, אוכיח את אנושיותי. הנה מתברר כי מה שתלמיד כיתה א קולט בן רגע, מחשב של מאה גיגה לא יקלוט לעולם. ואם כך, איך יוכל מחשב-על בן זמננו לחבר ולנסח סיפור קטנטן כמו זה שלמעלה, על קופאי החניונים המיותר? לכתיבה יש כללים, אבל נחמד ולפעמים אף רצוי להתעלל בהם. כתיבה אינה משחק שח, וכדי לבנות טקסט אנושי ולפענח טקסט אנושי נדרש דמיון אנושי ולא אלגוריתמי. נדרשות גם יכולת הפשטה, יכולת לבנות הקשרים ויכולת להוציא דברים מהקשרם. נדרש גם כמובן ידע תרבותי, חווייתי ואינטואיטיבי, מאגר של מידע – על אודות סוגי כאבים או סוגי ריחות – כמו גם אינספור מושגים, סמלים ואסוציאציות, זכרונות וחוויות, שיכולים לייצר תקשורת אנושית ביני ובין בני הקבוצה שלי. ייתכן ששומר החניון ילך הביתה כשיגיעו המכונות החדשות, אבל אני – וממשיכי – מתכוונים להישאר. אני רחוק מלהבין בבניית אלגוריתמים, ובכל זאת אשמח להציג בפני הרובוטים שמבקשים לעשות עיתונות במקומנו כמה שאלות על אודות הטקסט הפשוט שלמעלה. מעין בחינה בהבנת הנקרא, שאפילו לא הייתי טורח לתת למי שהולך לכתוב עבורי או לערוך למעני טקסטים עיתונאיים די בסיסיים, ובתנאי שהוא אנושי וסיים תיכון. המחשב מתבקש לענות על השאלות הקלות הבאות: 1. מי המום, הקופאי או החניון? 2. "קופאי החניון", "השוער הקשיש", "העובד המסור", "המועמד לפיטורים" – בכמה דמויות מדובר? 3. מה משמעות המשפט "תביאו לקופות אפילו קופים"? 4. מי הם ה"פועלים נגד עצמם" – הפועלים המתקינים את האוטומט? 5. מה אפשר לגנוב מהקופה – בננה? מטבעות? 6. פרש את הפועל "לגנוב". מה רע בגניבה? 7. מה זה "תלה מבטו בשמים"? איך תולים מבט? 8. מכונה יכול לגנוב עודף? לשם מה? איך? 9. מי זה "אתם" ב"אתם עוד תתחננו"? מי זה "הם" ב"הם השתגעו"? 10. פרש את הצירוף "נמוג בקול דממה דקה"? 11. מכונת תשלום מגלגלת עצמה לפיצוצייה ומבקשת מן המוכר לפרוט לה שטר – אפשרי? נחוץ? מיותר? טיפשי? מצחיק? 12. מה פירוש "לפרוט מאייה"? לאיזו מטרה הצירוף משמש בהקשר לטקסט הזה? 13. מה מרגיש קופאי החניון? רק לצורך המחשה של מגבלת המכונה להפנים רוח טקסט (ולא רק להריקו משפה לשפה באופן מכני) השתמשתי בשירותי google translate כדי לתרגמו לאנגלית (בתוך שנייה אחת). אפשר כמובן להתפעל מכך שיש בטקסט המתורגם כמה משפטים קוהרנטיים כשלעצמם, ואפילו משפטים הגיוניים בהקשר לטקסט הזה, אבל ניכר במכונה שאין לה מושג מה היא מתרגמת, והטעויות בהבנת הסצינה מזעזעות. המאפיין העיקרי את מעידותיה, מלבד אוצר המלים המוגבל (דבר שניתן לתיקון), הוא העדר מוחלט של יכולת לראות בטקסט מכלול המבטא רעיון מופשט, אנושי בעליל. כדי לכתוב טקסט קטן כזה ייזקק המחשב לבקיאות בתולדות האדם, בחוויה האנושית, בדרכי ביטוי מילולי לרגש, במחשבה פתלתלה ואירונית. המחשב יצטרך לגלות מיומנות בחריגה ממבני טקסט שגורים, אף שהוא מסוגל ללמוד רק יצירה בתבניות. דווקא ככל שנדמה שזה הולך ומתקרב, מתברר עד כמה הרגע שבו המכונה תחליף את האדם הכותב עדיין רחוק. רובי אלן הוא יזם אינטרנטי המפעיל אתרים המדווחים על נתונים וסטטיסטיקות מתחרויות ספורט ומעבדים אותם. הוא מציע למשתמשיו להזין את הנתונים לתוך תבניות באתר שלו, וכך ליהנות מתצוגות על-פי חתכים, כל אחד לפי העדפותיו. ב-23.3.10 הכריז אלן כי הוא עומד להפעיל כבר בקיץ הקרוב מערכת שתעבד באופן אוטומטי תוכן ספורטיבי לכלל ידיעות חדשותיות. המערכת מבוססת על אלגוריתמים שמפתחים עבורו במעבדה לאינטליגנציית מידע באוניברסיטת נורתווסטרן, שיקגו. האלגוריתם שעליו מבוססת המערכת מכונה בשם שעלול להעליב כמה כתבי ספורט: StatsMonkey. אין ברירה אלא לתרגמו לעברית כ"קוף הנתונים", לתשומת לבו של הקוף שלנו. אלן מספר כי לצורך הפרויקט זיהו ופיתחו 21 סוגי סיפורי ספורט שניתן להעבירם לכתיבה אוטומטית על בסיס הנתונים. המחשב סורק את הנתונים ומתרגם אותם לפעולות מילוליות על ציר נראטיבי. משהו כמו: "כבר בדקה השלישית השתלט X על כדור חוזר, פרץ לבדו והטיס את הכדור לחיבורים 1:0. בדקה ה-15 הגיבו הכחולים, לאחר ש-Y הוכשל ברחבה. את בעיטת העונשין ביצע בלי להתבלבל Z, וקבע 1:1...". את הצבע ההכרחי מספק מאגר דימויים כמו "ניצחון סוחף", "כישלון מוחץ", "מאבק צמוד", "חזרה מהפסד", שהמחשב יוכל לקשור לקבוצות או ליחידים כך שיורכב מהן סיפור חדשותי. הפרויקט יציע מבחר של סגנונות ו"קולות" שיציגו במלים ובמספרים את תיאורי המשחקים, מה שיאפשר לקוראים לבחור בין סתמי למתלהב, למתוחכם, לפי טעמם. והכל יוגש ארוז ומעומד עם כותרת, תמונות, כיתובים וכותרות משנה. המערכת האוטומטית תהיה תלויה באיכות ההזנה של הנתונים המספריים. את הנתונים הללו יכולים להעביר משקיפים, וניתן להסתמך אפילו על דו"חות השיפוט. המערכת תעבד את הנתונים במינימום זמן ואמצעים, מה שיאפשר כיסוי מהיר ופרטני של ליגות מקומיות וליגות של מכללות ואוניברסיטאות בעלות נמוכה עד אפסית. וזו רק תחילת הדרך. הספורט הוא אכן תחום נוח במיוחד כדי להתחיל ממנו: שפע הנתונים המספריים, הסגנון המובהק, הציר הנראטיבי הברור והנקודות המובהקות של התפתחות הדרמה (ציר זמן ליניארי). את הניסיון שייצבר בספורט ניתן יהיה ליישם גם בתחומי חדשות אחרים, מורכבים יותר, כמו החדשות מן הבורסות ושוקי ההון, שהמידע שמובא מהם מבוסס על נתונים מספריים, מגמות עלייה וירידה שקל להמירן בדימויי רתיחה וצינה, קריסה וזינוק. גם תחום מזג האוויר נראה כשדה פעולה מבטיח: אפשר יהיה לתרגם את כל המטאורולוגיה לסיפורי סערה ורגעי חסד, עם כל הנגזרות הנדרשות: להישאר בבית, להצטייד, לצאת לטיולים. גם כאן אפשר יהיה לחדור לרמה האזורית ביותר, הנקודתית ממש: התחזית להיום מנקודת ראותה של מזכרת-בתיה, כולל מפת העננים שממש מעל הראש. ואם כך, למה לא לעבד דיווחים המבוססים על שידורי האמבולנסים ומשטרת התנועה ודיווחי פלילים מיומן המשטרה לכלל סיפורי כרוניקה (עד כמה מסובך יהיה לפתח אלגוריתם שישתמש באוצר הדימויים של הדס שטייף?), וכמובן להשתמש במצלמות קבועות באולמות אירועים כדי לייצר כרוניקת רכילות על-פי נוכחותם של ידוענים באירוע, וכל זה, למעט הזיהוי עצמו, ללא מגע יד אדם. אם האלגוריתמים החדשים יהיו זמינים לעיתונים ולתחנות טלוויזיה קטנות, למה לא ישתמשו בהם משרדי היחצנות והדוברות, שיוכלו לייצר ישירות את הקומוניקט לקידום המוצר שלהם כסדרה של ידיעות כרוניקה בסגנון עיתונאי, מוכנות לעימוד, בכל גודל, טעם, צבע ורמה (כולל התאמה לעיצובו של כל אחד מעיתוני או אתרי היעד)? ומאגר הכותרות: אם אתם מחפשים באתרי אינטרנט שמות לילדים שהולכים להיוולד, תוכלו למצוא גם כותרת לסיפור שלכם. הזינו את הסיפור למחשב ותקבלו רשימת כותרות שימושיות: אוטובוס המוות, דם בספסל האחורי, זעקתה של אם, איפה הילדים שלי? איפה משטרה? מחתונה להלוויה... וכמובן רשימה אינסופית של משחקי מלים לכל עת, כמו זה, המגושם, שהופיע בספורט "ידיעות אחרונות", לאחר ההפסד של מכבי לבלגרד: "אפטר פרטי(זן)". כריסטיאן המונד, מנהל שותף במעבדה לאינטליגנציה של המידע, משתדל להוריד פרופיל, אולי כדי לא להבהיל את התקשורת: המערכת הממוחשבת שהגה הצוות שלו תשמש נקודות מוצא לעיתונאי, או כלי עזר, ולא תבוא במקומו. היא תסייע בידו לאתר מידע ראשוני ותציע לו תפריטים לבחירה לפי צרכיו. וכדי בכל זאת להבהיל את העיתונות – ולמען הדיוק, לזעזע את מגישי החדשות – מציע המונד אב-טיפוס למערכת שביכולתה ליצור מופע אקטואליה טלוויזיוני. אווטארים (כרגע, דמויות מצוירות) מיועדים להחליף את מגישי החדשות האנושיים. האווטאר הוא בן זוגה הטבעי של הידיעה האוטומטית. בשניהם יש שלד מתימטי, את שניהם אפשר להלביש בעור ובביגוד לפי הטעם והצורך, ושניהם יכולים לבצע פעולות המחקות את אלו של המתחרה האנושי – אם כי לעולם להישאר זרים לעולמו. האווטארים יגישו בידור, רכילות ואפילו חדשות. יתרונם העצום הוא שאפשר להתאימם לכל קהל. אין להם דרישות שכר מופרזות, הם יציבים, נטולי קפריזות, לא מתעייפים לעולם, לא יוצאים לחופש לאסוף את עצמם, וכשהם בעבודה, הם תמיד קורקטיים, צייתניים ונטולי מצבי רוח. חיסכון אדיר בכסף – זה היה מאז ומתמיד הפיתוי הגדול להשתמש במכונות כדי להחליף אנשים. מי שירכוש מערכת אוטומטית לייצור חדשות יוכל לחסוך בבניית אולפן ובהעסקת בני-אדם. המערכת תזהה חומרי חדשות, תלקט חומרים ויזואליים ממאגרי חדשות ותכתוב את דברי הקריינות, הפתיחים, תמצית המידע. אתר הפרויקט מציג קטע וידיאו ובו גבר ואשה מצוירים מגישים ביקורת על סרט חדש (הגבר בעד, האשה נגד). הביקורת מבוססת על ציטוטים שנאספו אוטומטית ממאמרי ביקורת באתרי תוכן גולשים. קצת חצצי, אבל מדגים בהחלט את האפשרויות. האם מהפכת החדשות האוטומטיות תהיה קשה יותר לעיכול ממהפכת החניונים האוטומטיים? אני לא בטוח. מה שיפה במין האנושי הוא יכולת ההסתגלות שלו. שנים קראנו דיווחי חדשות מקרטעים וקיללנו את הכתב. עכשיו, כשנראה בשורת הקרדיט את המלים "נכתב על-ידי מכונה", נקלל את המכונה. כפי שהיה, כך יהיה. אחרי שהאדם יביית את המכונה, הוא ירתום אותה לעגלה ויצליף על גבה. העיתונות תיפטר מן הטרטור שבייצור הכרוניקה הבסיסית, כפי שנווט המטוס פטור מלחשב בסרגליו בכל יום מחדש את מיקומו; שהמחשבים יזיעו. המכונות החדשות ישחררו את כתבי החדשות ועורכיהם מעבודות השגרה ויאפשרו להם להתרכז בסיפורים שמצריכים התערבות אנושית. כריס המונד מהאינפו-לאב מבטיח שכל אלה יהיו רק כלים שיינתנו בידיו של העיתונאי כדי לאפשר לו לעסוק בדברים החשובים, שעליהם יוכל לחתום בגאווה את שמו. זה נשמע טוב, אלא אם המונד מנסה להרדים אותנו כדי שמישהו מבית סוקולוב לא ייצא לשיקגו לשרוף לו את המעבדה. כשהאוטומטים ישגשגו, הכתיבה העיתונאית תצטרך להשתנות. מותר האדם הוא בכתיבה התיאורית, החווייתית, בכתיבה ההגותית, בביקורת החדש, בניסוחים המעודנים. הכותב יצטרך להעשיר את לשונו, להיות רגיש וקשוב, בהיר ומדויק. להיזהר ממטפורות שחוקות ולברוח רחוק ככל שיוכל מרשימת הקלישאות. להפתיע, להיות לא צפוי. ובמה יעסקו המעבדות של נורתווסטרן אחרי שיצליחו ללמד את המחשב לכתוב ידיעה? להיות בעל דעה? ליזום כתבות? לזהות סיפורים במערכת הציבורית? להפעיל מקורות? להיות מתוחכם? שנון? לספר בדיחות? אני לא מודאג. הרי מחשבים כבר כתבו שירה ונשארו מטומטמים כשהיו, ושום משורר שאני מכיר לא איבד אפילו קלוריה אחת של השראה בגללם. אם המחשב ישרוף חלקות מסוימות בתחום ההומור והשנינה, הרי שהן צפויות ונדושות וראויות להישרף כבר עכשיו. אנחנו, האנושיים, נוכל תמיד להתרחק מן האוטומט ולקבוע: מה שממוחשב לא מצחיק. ואם זה מצחיק הרי זה מִחזור של עבודת אדם. את הפרובוקציה והאירוניה, ואת ההתענגות על טמטומה של המכונה – את כל זה אפילה מכשירים הצנוניים שיש להם מעבדים של מיליון טרה לא יצליחו לקחת לנו לעולם.

לאחר הכרזה על סכסוך עבודה וקיום עצרת מחאה, מדווח ועד עיתונאי "הארץ" על שינוי בגישת ההנהלה. הדרישות, על רקע גל פיטורים וקיצוצים, הן בינתיים מינוריות למדי

ידיעה קטנה במדור העולמי של אתר "דה-מרקר" בישרה החודש כי העיתון "מיניאפוליס סטאר-טריביון" הודיע על פשיטת רגל, לאחר שלא הצליח להגיע להסכם עם איגוד העובדים על צעדים לקיצוץ בהוצאות. גם ב"הארץ" מתנהל לאחרונה משא-ומתן בין ההנהלה לוועד העובדים על האופן שבו יתממשו הקיצוצים בתקציב העיתון. הוועד אף הכריז החודש על סכסוך עבודה, אך להבדיל מה"מיניאפוליס סטאר-טריביון", נכון לעכשיו נראה כי דווקא יש התקדמות של ממש בדיאלוג בין ההנהלה לנציגי העובדים. אהוד עין-גיל, סגן עורך מוסף "הארץ" וחבר בוועד עיתונאי העיתון, אומר כי האווירה בפגישות שקיים הוועד עם מנכ"ל קבוצת "הארץ", רמי גז, וסמנכ"לית המינהל של העיתון, נורית דרנגר, השתפרה מאז הוכרז על סכסוך עבודה. יחס ההנהלה השתנה, לדבריו, החל מהפגישה שהתקיימה לפני כעשרה ימים, מיד אחרי עצרת מחאה על גג המערכת בבניין "הארץ". "פתאום הרגשנו שאנחנו לא מדברים אל קיר", מספר עין-גיל. "להבדיל מהרבה פעמים קודמות, כשאמרו לנו זה לא יהיה, זה לא יהיה, הפעם, כשדיברנו על תנאי פרישה משופרים למפוטרים והצענו מספרים, נציגי ההנהלה הקשיבו ורשמו. הרגשנו שיש נכונות להתייחס ברצינות לדרישות שהעלינו". לאחר שבוע של דיונים ופגישות בלתי רשמיות, גם עם יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים תל-אביב, התקיימה ביום שני האחרון פגישה נוספת, ובה קיבלו נציגי הוועד את תשובות ההנהלה לדרישותיהם. שינוי בולט נגע להצעת הוועד לבחון חלופות לפיטורים. אותה הצעה שבעבר נדחתה על הסף, ובעקבות כך הוכרז על סכסוך העבודה, התקבלה כעת על-ידי ההנהלה. נוסף על כך, ההנהלה הסכימה לפיצוי מוגדל למפוטרים, לעדכון שוטף של הוועד לגבי שינויים בעתיד, ולסיוע בקביעת פגישות בין הוועד לעורכי המחלקות השונות. "הם הלכו לקראתנו", אומר עין-גיל, "הבינו שאנחנו רציניים ושאנחנו לא רוצים לשבור את הכלים. במודע לא הצגנו מראש דרישות מוגזמות, כפי שנהוג לפעמים לעשות במשא-ומתן, ואני מעריך מאוד את ההנהלה שהבינה זאת והשיבה בחיוב בלי לנסות להתמקח על סכומי הפיצוי למפוטרים". כדוגמה ליחסים החדשים בין הוועד להנהלה מספר עין-גיל כי מועד הפגישה האחרונה הוקדם כדי שחברי ההנהלה יוכלו ליידע את נציגי הוועד בעוד מועד על הקיצוץ הרוחבי בשכר עובדי העיתון, ויימנע מצב שבו הוועד קורא על הגזירה החדשה באתר אינטרנט או שומע עליה כעובדה מוגמרת. עדות נוספת לשיפור ביחסים עולה מהדרך שבה התקבלה ההחלטה להעניק לכל מי שמשכורתו קוצצה שטח פרסום בעיתון, שאותו יוכל לתרום לעמותה על-פי בחירת ונטיית לבו. רעיון זה הועלה על-ידי הוועד במהלך הפגישה, וההנהלה השיבה מיד בחיוב. היום אחר הצהריים הציג הוועד בפני עובדי העיתון את התשובות המפורטות שקיבל מההנהלה. לראשונה התקיימה הפגישה עם העובדים לא בבית העיתונאים ולא על גג המערכת, אלא באולם הישיבות של מערכת העיתון, סימן נוסף להכרה של ההנהלה כי הוועד הוא חלק מהארגון. בפגישה זו, שבה נכחו עשרות מעובדי העיתון, זכה הוועד לתמיכה, ואף נשמעו קולות ביקורת רדיקליים על כך שלא היה תקיף דיו במשא-ומתן ונמנע מעיצומים והשבתת העיתון. כעת, לאחר שהתבסס דו-שיח יציב עם ההנהלה, ינסה הוועד ליצור דיאלוג עם עורכי המחלקות בעיתון, בעיקר עם אלה שבהן התבצעו הפיטורים הרבים ביותר, מערכת החדשות ו"גלריה", כדי להביא לשיפור האווירה בהן ולהעניק לעובדיהן תחושה של יציבות תעסוקתית.

ויקי כנפו סירבה למלא את תפקיד האשה התמימה, שאפשר להאכיל אותה בכל לוקש שבעולם והיא אסירת תודה על כל פירור

למחרת הפיגוע הנורא ברחוב שמואל הנביא בירושלים התפרסמה באתרי האינטרנט ידיעה ועל-פיה ויקי כנפו הגיבה ואמרה: "הפיגוע של ביבי בקצבאות גרוע יותר מהפיגוע הזה". על-פי אותה ידיעה המשיכה כנפו בתוכניותיה וערכה הפגנה, בעוד הגופות מוטלות לפנינו. בעקבות שיחה קצרה על הנושא ברדיו התקשרה ויקי כנפו לאולפן, ובבכי תמרורים אמרה: "מעולם לא אמרתי דבר כזה. ביטלנו את כל התוכניות וההפגנות שלנו, וישבנו באוהל והדלקנו נרות נשמה". שיטוט קצר באתרי האינטרנט הללו לאחר מכן העלה, כי מספר המאמינים לה היה כמספר אלה שדבקו בסיפור המקורי. לוויקי כנפו לא היה שום סיכוי. זה סיפור עצוב וכנראה אבוד מראש. הרי בסופו של יום, ממשלה, כל ממשלה ובפרט זו של ישראל היום, יכולה להעביר כל מה שהיא רוצה, ואין מי או מה שיעצור בעדה. ואף על פי כן, זה סיפור מרתק ורב פנים, שמספר הרבה על גיבוריו. גם על התקשורת שמילאה בו תפקיד מכריע. כשיצאה ויקי כנפו למסע ממצפה-רמון לירושלים, לא ידעה מה מצפה לה כשתגיע לשם. התקשורת ברובה התעלמה ממנה, וגם אותם כתבים שעמדו על פוטנציאל הסיפור נתקלו באדישות במערכות שלהם. רק ויקו אטואן מערוץ 1 הצליח במקום שאחרים נכשלו ותיעד את המסע מראשיתו. אך ככל שוויקי המשיכה בדרך, החלה התקשורת להתעורר, לאו דווקא למצוקתה ולמצוקתן של האמהות החד-הוריות בכלל, שהיתה ידועה זה מכבר, אלא לתעוזה האישית, למאמץ ההירואי של הצעידה. בעיתונים היא עברה מהעמוד האחורי לעמוד הראשון. ב"מעריב" היא זכתה ל"יומן מסע", וכולם דיברו על "האשה המדהימה הזאת". מראיינים נרגשים בישרו לה שהיא "אשה דגולה", טומי לפיד, שתמך בחדווה בתוכנית הכלכלית, פסק שהיא "ישראלית יפה" - דרך ארוכה עבר מאז שבמעמדו ככוכב טלוויזיה, הציע לאשה להפסיק לצבוע את שערה ואת ציפורניה ולהפנות את הכסף לאוכל לילדיה. קשה היה להתעלם מעוצמת האישיות של כנפו ומהסגנון המאופק המרשים שלה. ובכל זאת, מרגע שהקימה את האוהל הקטן שלה מול האוצר, יחד עם חברות וחברים שהמתינו לה שם או הצטרפו אליה, נוספה לשורה ארוכה של מוחים ומוחות שתפסו את המדרכות האלה במשך השנים, והחלה לאבד במהירות את ייחודה. בתחילה התקשורת היתה מגויסת בהגזמה פרועה. לכל ערוץ ועיתון היה כתב מיוחד לענייני מאהל, והעיתונים ייחדו עמודים שלמים לטענות של האמהות החד-הוריות. מהדורות חדשות נפתחו בדיווחים על נשים אחרות, שיצאו לדרך מכל קצווי הארץ, והסתייעו במפות וחצים ליצור את הרושם שמדובר בתופעה חברתית גדולה. בסופו של דבר התברר, שרק ויקי כנפו עשתה את כל הדרך לירושלים ברגל, והאחרים נעזרו בכמה מקטעי המסע, או התעייפו באמצע וחזרו הביתה. מחאה חברתית גדולה לא היתה כאן, אבל המצוקה שהוציאה אותם מהבית אמיתית לגמרי. גם ויקי כנפו עצמה למדה במהירות שהיא לא רק סיפור פרטי, אלא נציגה בעל-כורחה של רבבות, אם לא למעלה מכך. פתאום היא נדרשה להתנהג כמנהיגה, להפעיל שיקולים חדשים ולענות על טענות ושאלות. וכשגילתה עד כמה היא לא יודעת פנתה לעזרה, וזו נמצאה לה בשפע: ארגונים חברתיים, נשים פעילות ובעלות מקצוע בתחומי הכלכלה, המשפט והתקשורת התגייסו לסייע לה. התקשורת החמיצה פנים: זו לא האשה הפשוטה והתמימה כפי שהיא מציגה את עצמה. יש מאחוריה ארגונים ואנשים, שכל מטרתם להפיל את הממשלה. נכון, ויקי כנפו סירבה למלא את תפקיד האשה התמימה, שאפשר להאכיל אותה בכל לוקש שבעולם והיא אסירת תודה על כל פירור. כל אשמתה בכך שהיא מסרבת לשמור על חלקה במסכת הסטריאוטיפים שהתקשורת אוהבת כל-כך. ואם הארגונים החברתיים הללו רוצים לסייע, מה בכך? האם אין מדובר כאן במאבק חברתי ראשון במעלה? האם התגייסות של "בכירי המשק", עליות לרגל של התאחדות התעשיינים או לשכות איגוד המסחר, וריצה שלהם לכל אולפן להביע תמיכה באוצר, לגיטימיות יותר? והאם יש בכלל משהו פוליטי יותר מתוכנית כלכלית? אבל למי יש כוח לכל זה באמצע הקיץ. האוצר נלחץ. וכשהוא נלחץ, הוא יודע לעבוד. הרי יש שם כמה וכמה אשפי תקשורת ידועים. לא תמיד העבודה הזאת ניכרת במבט ראשון. לפעמים צריך קצת מאמץ כדי לגלות אותה. פתאום התבשרנו שעמותת "ידיד", שליוותה את האמהות במהלך המסע לירושלים ופרשה לאחר שהן הגיעו למאהל, היא "אחת מעמותות ברק הידועות", וכי רואה-החשבון של העמותה הוא רואה-החשבון של מפלגת העבודה - נתון שהיה נכון לשנת 98. ראשי העמותה הכחישו, אמרו שאיש מהם לא נחקר בפרשת העמותות, שהם זכו למלוא האישורים מרשם העמותות, עמירם בוגט, שאינו חשוד באהדה יתרה לעמותות ברק, ושהם קיבלו מענקים משני שרים ששמותיהם יולי תמיר ויולי אדלשטיין, הניצבים משני צדי המתרס הפוליטי - אבל הפרטים לא חשובים. הרושם הוא העיקר. והמקור לידיעות הללו לא היה קשה לאיתור. אחר-כך כונסה מסיבת-עיתונאים דרמטית בהשתתפות שלושה שרים, לא פחות, ובעזרת שקפים ועזרי מחשב הוצג מצבן של החד-הוריות בעקבות הקיצוצים בקצבאות, והצעות האוצר, שאגב גובשו בדחיפות בעקבות הלחץ של המאהל, גם אם באוצר לא יודו בכך. הנשים והארגונים החברתיים המלווים אותן הציגו נתונים שונים, עם פער של כמה מאות שקלים לפחות; סכום לא מבוטל כשמדובר במשפחות שאמורות להתקיים על משהו שבין 2,000 ל-3,000 שקלים לכל היותר בחודש, סכום שלא מעט עיתונאים לא היו מוכנים לצאת מהבית לחלטורה בשבילו. הסיסמה של שר האוצר היתה "להחזיר את הנשים לעבודה במקום להשאירן תלויות בקצבאות". סיסמה מרשימה מאוד שקשה להתווכח איתה, והוא לא יכול היה להתאפק מלהוסיף: "מי שיכולה ללכת מאתיים קילומטר, יכולה גם לעבוד בבניין". אבל מה לעשות, שמרבית הנשים האלה עובדות ומתקשות להתקיים. אחת מהן גם עבדה בבניין עד שפוטרה בגלל המשבר בענף. לנתניהו היתה גם תוכנית עשר נקודות, שאותה הציג לפני הצופים ולפני קבוצות של כתבים במרתונים של פגישות, בניסוח קבוע: "נציע לאם חד-הורית לצאת לעבודה בשליש משרה, והיא תקבל כך וכך שקלים, במקום לשבת בבית ולקבל קצבה". "אבל אני עובדת בחצי משרה ולא מחזיקה מעמד", השיבה כנפו. שר האוצר בשלו עם השקפים: "ניתן לה סיוע בהחזקת הילדים במעון". "אבל אני לא צריכה עזרה במעון", השיבה כנפו. "אני צריכה עבודה. אני לא עובדת יותר מחצי משרה לא משום שאני לא רוצה לעבוד יותר, אלא משום שאין עבודה". וחיזקה את הדברים מנהלת לשכת התעסוקה במצפה-רמון: "אין עבודה בשום מקום באזור. לא כאן ולא במרחק עשרות קילומטרים מכאן". "ניתן לחד-הוריות תוספת של כמה מאות שקלים לחצי שנה, כדי לדרבן אותן לצאת לעבודה", אמר נתניהו. "קודם תציע עבודה, ואחר-כך תבטל את הקצבאות", השיבה כנפו. אבל על כך אין שר האוצר מוכן לשמוע, כי "הממשלה לא צריכה ליצור מקומות עבודה". וכך הלאה וכך הלאה. לא מדובר אפוא בצד אחד שמציג נתונים אובייקטיביים נקיים וחד-משמעיים, וצד אחר שעושה מניפולציות רגשיות ומסתיר אמיתות לא נוחות, כשברקע אך ורק מאבק פוליטי להפלת הממשלה. מדובר בדו-שיח של חירשים. ולתקשורת אין כוח ואין עניין להיכנס לפרטים. התקשורת לא הסתפקה רק בסיקור המאבק והמחלוקות עם האוצר; היא גם התגייסה "לעשות מעשה". ב"ידיעות אחרונות" ובקול-ישראל הקימו לשכות עבודה למובטלים ובעיקר למובטלות. הרושם שנוצר היה שיש המון עבודה בשוק, ורק הנשים העצלות במאהל מעדיפות לרבוץ שם בחום עם הסימפטיה. שר האוצר והשר במשרדו מיהרו להצטלם עם גליון העיתון. "אמרנו לכם! מי שרוצה לעבוד, מוצא עבודה". בקול-ישראל ירדו מהיוזמה כעבור שתי תוכניות, וב"ידיעות אחרונות" נזקקו לכשבוע נוסף כדי להגיע לאותה מסקנה. בסופו של דבר, "העניין מיצה את עצמו, ואנחנו לא לשכת עבודה", הסבירו במערכת העיתון. הם לא טרחו, למשל, לסכם את מספר העסקאות שנסגרו בין מעסיקים למחפשי/ות עבודה. גם לא לעשות פולו-אפ כמקובל. די היה בצילומים של שניים-שלושה מקרים כדי לסכם את המבצע בהצלחה. האין זה סוג של התגייסות? ▪ ▪ ▪ זה היה האות לתחילת אובדן עניינה של התקשורת במחאת האמהות. נושא אחד יותר משבוע הוא למעלה מכוחה, אפילו בעונת מלפפונים והפוגה בין פיגועים. צריך לחפש זוויות חדשות, ואלה נמצאו בלא קושי. הנה, במאהל כבר יש רומן, ואפילו חתונה באופק. ואיך אפשר בלי כתבות פרופיל רוויות קיטש על ויקי ועל ילדיה, הדוגמנית והאסיר. האם הילדים הופכים את אמם לפושעת טפילה? זו אינה מניפולציה? המחאה הציבורית לא תפסה תאוצה. המונים לא הצטרפו למאהל, ולא נרשמו הישגים. במאהל גברו החיכוכים, ושוב הזדמן לתקשורת עניין לעסוק בו. קבוצת הירושלמיות, ותיקות מאבקים חברתיים ומיני פרובוקציות לרוב, עשתה מהומות. בצעקות ובקללות התקשורת מבינה. את זה היא אוהבת. החיוכים שובי הלב של ויקי כנפו נעלמו במהירות. בעיתונים מיהרו להספיד את המאבק כבר מן הימים הראשונים להקמת המאהל. בעמודי החדשות והדעות ובמדורי ביקורת הטלוויזיה ערכו רשימות הישגים וכשלונות וקראו לנשים לחזור הביתה. "ויקי כנפו, זוכרים?", פתח רפי רשף ראיון איתה באחד הבקרים. מה הפריע לו לזכור ולהמשיך לעסוק בנושא, בין המדורים היומיים הקבועים של מ הורוביץ וש וכסלר? הרי גם התעלמות, שכחה או החלטה שהנושא כבר לא מעניין אף אחד הן אמירות אידיאולוגיות המעידות על השקפת עולם, לא פחות מעיסוק עקבי ומתמשך בנושא. עד שבנימין נתניהו, הידוע בחושיו התקשורתיים הטובים, הודיע: "מבחינתי, פרשת האמהות החד-הוריות הסתיימה". נתניהו צודק, כמובן. הרי, כאמור, הוא החזק והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. הנשים יכולות להמשיך לשבת מול משרדו, אבל הוא כבר יכול לסכם את הפרשה ולסמן "וי". התקשורת כבר רחוקה. היא בכלל לא רצתה לעסוק בתוכנית הכלכלית. זה משעמם. והיא אוהבת דרמות. נשים צועדות בשמש, מריבות וצעקות באוהל. ובעיקר, היא רוצה תוצאות, מי ניצח ומי הפסיד. והתחרות הזאת היתה אבודה מראש. גיליון 46, ספטמבר 2003

מה שהיה פתרון זמני ולא אידיאלי הפך למעשה למנגנון אלטרנטיבי - חברי הכנסת מקבלים אישור למימון חיצוני לטיסותיהם מהייעוץ המשפטי של הכנסת ולא מהוועדה שכמעט לא הייתה קיימת מאז 2018 • התנועה לאיכות השלטון בעתירה לבג"ץ: ההחלטות מתקבלות בחוסר סמכות

המימון ל-33 טיסות לחו"ל של הח"כים בכנסת ה-24 אושר על ידי הייעוץ המשפטי של הכנסת, ולא על ידי ועדת האתיקה הלא קיימת. המנגנון העוקף הזה נכנס לשימוש יתר בכנסת הנוכחית, אך ייתכן שעתירה לבג"ץ תעצור בקרוב את הפיאסקו. טיסות ח"כים על חשבון גורמים זרים מצריכות קבלת אישור מקדים מוועדת האתיקה. אך היעדרה של האחרונה לא עצרה את נבחרי הציבור, כפי שפרסמנו השבוע בשקוף. גם היום ח"כים ממשיכים להסתובב בחו"ל ונהנים מכל העולמות. מצד אחד אין ועדה שיכולה למשמע אותם, ומהצד השני אפשר להמשיך וליהנות ממנעמי המימון הזר. ועדת האתיקה הפסיקה בפועל לעבוד בדצמבר 2018, ואף שהוקמה בכנסת ה-23 היה זה מאוחר מדי וקצר מדי. ואז היא פעלה בקושי חצי שנה עד שיצאנו לבחירות לכנסת ה-24. בזמן הזה, למרות ריבוי התלונות, הוועדה עשתה בערך כלום. אבל הח"כים המשיכו לטוס בחסות פתרון זמני שהפך לנוהג, שבו הפך הייעוץ המשפטי של הכנסת למעין חותמת גומי. הרכבת האווירית לאמירויות | הנסיעה של ח"כ אמילי מואטי מומנה על ידי ארגון זר – ולא אושרה בוועדת האתיקה • המדינה שילמה יותר מ-100 אלף שקלים על אבטחת המשלחת ועשרות אלפי שקלים על עוזרים • שני גורמים במשלחת: "הנסיעה הייתה לא מועילה"@shemeshmicha #חדשותהערב pic.twitter.com/OMQjU8dbJS בחודש נובמבר 2021, בעקבות פנייה של התנועה לאיכות השלטון, שיגרה לה היועצת המשפטית של הכנסת מכתב ובו כתבה כי התפתח בכנסת ה"נוהג" המדובר. על פי המכתב, זה התבצע "על מנת שיתאפשר לחברי הכנסת למלא את שליחותם ולאפשר להם השתתפות בפעילויות ציבוריות בחוץ לארץ גם במצב בו לא קיימת הוועדה". יש לציין שהנוהג הזה לא חל גם על תלונות שהוגשו לוועדת האתיקה. ואיך זה מתבצע בפועל? הנוהג, כפי שמתואר על ידי הייעוץ המשפטי של הכנסת, הוא כזה: מנהלת ועדת האתיקה של הכנסת מעבירה את הבקשות לייעוץ המשפטי לכנסת, והייעוץ המשפטי לכנסת מצדו מייעץ אם הבקשה עומדת בכללים. לטענת התנועה לאיכות השלטון בעתירה, "הוקם מנגנון אלטרנטיבי לאישור בקשות חברי הכנסת לטיסות וחופשות". עוד הם טוענים כי ההחלטות של הייעוץ מתקבלות בחוסר סמכות. בקביעה זו הם מתבססים על תקנון האתיקה שקובע כי "בדיוניה… תשקול ועדת האתיקה בעיקר את החשש לניגוד עניינים או לפגיעה במעמדו או במילוי תפקידו של חבר הכנסת, ולא תאשר נסיעה במימון גורם עסקי ישראלי או זר, יחיד או תאגיד". "מימון חיצוני ופרטי להוצאות הטיסות של חברי הכנסת מאפשר לגופים מסוימים ממש לקנות את דעתם של חברי הכנסת באמצעים מסוימים", טוען עו"ד הידי נגב שהגיש את העתירה מטעם התנועה לאיכות השלטון. "זאת ממש מתנה שאסורה על פי כל דין במקום שלא התקבל האישור מוועדת האתיקה של הכנסת. במקום שהדבר הזה יהיה זרז להקמת ועדת האתיקה – הכנסת פשוט המציאה פטנט חדש לאישור המתנות האלה שחסר כל סמכות לכך בחוק". בייעוץ המשפטי של הכנסת, מנגד, טוענים שהנוהג נעשה בסמכות לאור תפקידם לייעץ משפטית לחברי הכנסת במקרים כאלו. לכנסת ניתן עד חודש מרץ להתייחס לעתירה. בינתיים, ראוי שהייעוץ המשפטי יפסיק את הכשרת הטיסות – אולי זה מה שיגרום לח"כים ללחוץ ולהקים את הוועדה.

נתוני הרייטינג המנופחים: המדידה המדויקת יותר אינה רק מקטינה את שיעור הצפייה, אלא גם משנה את סדר התוכניות הנצפות ביותר

קוראי אתרי האינטרנט שביקשו לדעת מה שיעור הצפייה בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות בישראל קיבלו גם השבוע נתוני רייטינג מנופחים, וזאת בשל דרכי הפעולה של הוועדה הישראלית למדרוג ועיתונאי האתרים המדווחים. בהודעות לעיתונות שהיא מפיצה נמנעת הוועדה הישראלית למדרוג מלשגר מדי יום את נתוני הרייטינג המדויקים, לפי שיעור הצפייה של פרטים בני 4 ומעלה בקרב מדגם המייצג את כלל האוכלוסייה, על אף שהנתונים ברשותה. עיתונאי שמעוניין למצוא את הנתונים המדויקים מתבקש לסור לאתר הוועדה וללקט אותם בעצמו. במקום זאת מפיצה הוועדה אך ורק נתונים לפי חתך של משקי בית באוכלוסייה. מנגד, העיתונאים המדווחים על נתוני הרייטינג אינם טורחים לחפש את הנתונים המדויקים באתר הוועדה, ומעדיפים להציג לציבור את נתוני הרייטינג לפי חתך של משקי בית. חתך זה מנפק נתונים מעוותים ומנופחים, והעיוות גדל עוד יותר כשכלי התקשורת בוחרים בחתך משקי הבית בקרב האוכלוסייה היהודית בלבד. כך, למשל, דיווח אתר "וואלה" השבוע כי פרק בתוכנית "האח הגדול" זכה לרייטינג בשיעור 33.1%, וזאת בלי לציין כלל כי מדובר בנתוני רייטינג לפי משקי בית באוכלוסייה היהודית. "בראש טבלת הרייטינג אתמול (שלישי) מתמקם פרק ההדחה של התוכנית האח הגדול, שלא יורדת מתחת ל-30% צפייה ורושמת נתון של 33.1%", דווח באתר. אכן, התוכנית לא יורדת מתחת ל-30% צפייה, אלא אם כן בודקים את נתוני הרייטינג לפי פרטים בני 4 ומעלה, ולא לפי משקי בית. במקרה כזה הרייטינג של התוכנית עומד על 14.3% בלבד בקרב כלל האוכלוסייה. באתר "אייס" הופיע דיווח דומה, וב"גלובס" דווח כי "בשבועות האחרונים התקבעה התוכנית [האח הגדול] סביב 33% צפייה, אך ההערכה היא שככל שיתקרב הגמר במהלך אוגוסט, יתחממו הנתונים". עם זאת, ב"גלובס" צוין חתך האוכלוסייה שלפיו מוצגים הנתונים. להורדת הקובץ (PDF, 54KB) הפער בשיעורי הצפייה, פי שניים ומעלה, נשמר גם בהמשך הטבלה. פרק בתוכנית "המירוץ למיליון" זכה לשיעור צפייה של 13.7%, ולא 26.3% כפי שדווח בתקשורת. בפרק אחר של "האח הגדול" צפו 13.5% מהאוכלוסייה, ולא 32.8% כפי שדווח. פרק נוסף של "המירוץ למיליון" זכה ל-12.5% רייטינג ולא 27.3% כפי שדווח. כפי שניתן לראות, המדידה המדויקת יותר אינה רק מקטינה את שיעור הצפייה, אלא גם משנה את סדר התוכניות הנצפות ביותר. לפי משקי בית באוכלוסייה היהודית, שתי התוכניות הנצפות ביותר היו הפרקים של "האח הגדול", אולם לפי מדידת פרטים בני ארבע ומעלה, פרק בתוכנית "המירוץ למיליון" מעפיל למקום השני (גם בהמשך הטבלה משתנה סדר התוכניות הנצפות ביותר). להורדת הקובץ (PDF, 53KB) לפי הנתונים המדויקים יותר של הוועדה למדרוג, פרק בתוכנית "סופר נני" זכה ל-10.1% רייטינג בלבד, לא ל-25.7%; פרק בסדרה "עבודה ערבית" הגיע ל-9.2% רייטינג ולא ל-21.3%; ופרק של "מצב האומה" זכה אף הוא ל9.2% רייטינג, ולא ל-20.1%, כפי שדווח בכלי התקשורת.

הצפייה בכתבתו של יואב אבן בחדשות ערוץ 2, על בית-חולים המציע ללקוחותיו לידה קיסרית בתאריך נחשק, מעלה שורה של מחשבות מדכדכות

כתבה ששודרה בתחילת השבוע (יום ראשון) בחדשות ערוץ 2 היתה מופת אמיתי של טעם רע, אינפנטיליות ויחסי-ציבור זולים. יואב אבן, כתב הבריאות של חדשות 2, דיווח בטון משועשע על גל של לידות קיסריות (תריסר במספר) הצפוי להתרחש ב"תאריך המיוחד, הנחשק והנדיר", הלוא הוא ה-12.12.2012. מתברר כי בבית-החולים קפלן ברחובות עורכים ניתוחים קיסריים על-פי בקשת היולדות, וכי רבות הן המבקשות ללדת באותו תאריך קסום, ביום רביעי השבוע. ד"ר איילת גדעון-אבדיק, מתמחה בגינקולוגיה בבית-החולים, סיפרה לאבן: "זה הולך להיות יום עמוס במיוחד. בית-החולים קיבל המון פניות מנשים שרוצות ללדת דווקא ביום הזה, והחלטנו ללכת לקראתן ולפתוח יום מיוחד ולהכפיל ואפילו לשלש את מספר הניתוחים הקיסריים המתוכננים מראש". אבן עצמו סיכם את הכתבה ואמר: "יהיה עמוס, קשה, אבל מאוד-מאוד שמח". הצפייה בכתבתו של אבן מעלה שורה של מחשבות מדכדכות. הכתבה מעידה על מצבה העגום של מערכת הבריאות הציבורית בימינו, הפועלת כעסק מסחרי לכל דבר. בתי-חולים מסוגו של קפלן מוכנים לספק את מאווייהם של הלקוחות (אלה שנקראו פעם "חולים" או "מטופלים"), גם אם מדובר בחשקים אידיוטיים ותפלים לחלוטין. צריך לרחם על מי שהשקיעו את מיטב זמנם ומרצם בלימודי הרפואה המפרכים רק כדי שבסופו של דבר יוכלו לסייע לזוגות להביא ילדים לעולם בתאריכים עגולים (גילוי נאות: כותב שורות אלה נולד בתאריך סתמי לחלוטין, כך שייתכן שמאמר זה מקורו בקנאה ותו לא). רופאים, כך מתברר, נאלצים להשתמש בגימיקים הבזויים ביותר כדי שזוגות לקראת לידה – הנחשבים לקוחות נחשקים במיוחד – ישתמשו בשירותיהם. ראוי לציין – אם כי אבן בחר שלא לציין זאת בכתבתו – כי רופאים מיילדים מעדיפים בדרך כלל ליילד בניתוח קיסרי, לא רק משום שהליך זה מזרים כסף רב לבית-החולים, אלא גם משום שעבור הרופא נוח וקל יותר לערוך ניתוח במועד שנקבע מראש (יום רביעי בצהריים, נניח), ולא להמתין ליולדת שתלד את ילדהּ דווקא בשעה ארבע לפנות בוקר ביום שבת. יש גם נשים רבות המעדיפות ללדת בניתוח קיסרי, על אף שהדבר אינו מומלץ מבחינה רפואית, רק משום שהן סבורות – בצדק או בשגגה – שיהיה זה נוח ופשוט יותר בהשוואה ללידה רגילה. שיתוף פעולה ממין זה בין הרופאים ובין היולדות/לקוחות הוא אפוא עניין שבשגרה, הגם שלא תמיד יש לכך הצדקה רפואית אמיתית. לידות, כמו חתונות, הפכו זה מכבר לעסק מכניס ביותר, אם לא לתעשייה של ממש. כשם שאולמות האירועים מרוויחים כסף רב עבור טקסים הנערכים בתאריכים "נחשקים", כך מסתבר שגם בתי-החולים הופכים לנחשקים יותר אם הם מוכנים לרצות את היולדות המעוניינות ללדת בתאריכים שכאלה. בשני המקרים (חתונות ולידות) מדובר כמובן בהבלים מוחלטים, המעידים על טמטומה האיום של התרבות בשעה זו; במקום לעסוק בעניינים החשובים באמת – חיי הנישואים והזוגיות, גידול הילדים וחינוכם – מעדיפים הצדדים הנוגעים בדבר (רופאים, לקוחות וכו) להתעסק בשטויות חסרות ערך. אין זה מפתיע ככל שהדבר נוגע למארגני מסיבות ומפיקי אירועים, אבל מנציגי הממסד הרפואי ניתן היה לצפות ליותר. לא רק בתי-החולים והזוגות שלפני לידה עוסקים בשטויות אלה, גם התקשורת, ובמקרה זה חברת החדשות הראשית והנצפית ביותר של ישראל. בעוד ששביתת האחיות נמשכת ומצוקת החולים (חולים של ממש במקרה זה) הולכת ומחריפה, מעדיפים בחדשות 2 להקדיש זמן לכתבות "צבע" דביליות וילדותיות. הזלזול באינטליגנציה של הצופים כאן מובהק וברור, גם אם ייתכן שהוא מוצדק לחלוטין. כתבות מסוג זה אינן רק ביטוי לזלזול בתבונתם של הצופים, אלא גם לאינטרסים מסחריים ברורים. כתבתו של אבן נראית ככתבת יחסי-ציבור מובהקת, שלא נועדה אלא להיטיב את תדמיתו של בית-החולים קפלן ולמשוך אליו לקוחות נוספים. האם מישהו ממחלקת הדוברות של בית-החולים יזם את הכתבה ופנה אל חדשות 2 בהצעה לשדרהּ? עבור מחלקת החדשות היתרונות ברורים: קל, זול ופשוט להפיק כתבות מסוג זה, במיוחד משום שמרבית העבודה כבר נעשתה על-ידי היחצן או הדובר. אם כן, חגיגה: בית-החולים מרוויח כתבת תדמית ולקוחות פונטציאליים, היולדות ובני זוגן מרוצים, והכתב ומערכת החדשות שמחים אף הם. והדובדן שבקצפת? לפחות תריסר ילדים יחגגו את יום הולדתם ב-12 בדצמבר 2012. איזה חיים נפלאים!

חברת החדשות של ערוץ 10 תשלם 50 אלף שקל בתביעת עובד לשעבר שדרש פיצוי על השנים שבהן עבד כפרילנס

חברת החדשות של ערוץ 10 תשלם 50 אלף שקל בתביעת עובד לשעבר שדרש פיצוי על השנים שבהן עבד בקביעות בחברה, אך במתכונת פרילנס. התשלום יועבר לבת משפחתו של העובד, שנפטר לפני כחצי שנה, כך נודע לאתר "העין השביעית". לפני כשנה נתבעה חברת-החדשות של ערוץ 10 על-ידי עמרי לידר, שעבד כמנהל אולפן באולפני החברה בגבעתיים. בכתב התביעה, שהוגש על-ידי עו"ד מרים בקשט, נטען כי לידר הוגדר כפרילנסר במשך כל שמונה שנות עבודתו בחברה, אך בפועל התקיימו בינו לבין חברת החדשות יחסי עובד-מעביד. לידר טען עוד כי ביוני 2014 הוצע לו להיות שכיר תמורת שכר נמוך משמעותית ותוך תוספת תפקיד. לידר ביקש פיצוי על התקופה שבה לא קיבל זכויות סוציאליות, אולם בקשתו לא נענתה והלכה למעשה הוא פוטר. כפיצוי על פיטוריו ועל הזכויות שלא ניתנו לו במשך שנות עבודתו בחדשות 10, דרש לידר כ-210 אלף שקל. בחברת חדשות 10 טענו מנגד כי בינם לבין לידר לא התקיימו כל יחסי עובד-מעביד, כי לידר בחר מרצונו לעבוד כפרילנסר וכי כתוצאה מכך קיבל שכר גבוה, למעלה מכפול משכרם של עובדים שכירים בתפקידים דומים בחברה. עוד צוין בכתב ההגנה, שהוגש על-ידי עו"ד מורן פרידמן ועו"ד נעמה משה, כי ללידר הוצע לשנות את מעמדו בחברה כחלק מתוכנית הבראה בערוץ, שהביאה להפחתת שכרם של עובדים רבים. בדצמבר האחרון מת לידר, אך התביעה המשיכה. כפי שדווח ב"גלובס", כתב ההגנה מטעם חדשות 10 הוגש לאחר מות לידר, וכלל בין היתר דרישה כי אם יוחלט בבית-הדין שאכן חלו עם לידר יחסי עובד-מעביד, ישיבו יורשיו חלק מהכסף שקיבל לאורך השנים. לפני שבועות אחדים, כך נודע ל"העין השביעית", הגיעו הצדדים לפשרה שלפיה, בלי שאחד הצדדים יודה בטענות הצד שמנגד, תשלם חברת החדשות של ערוץ 10 לבת משפחתו של לידר 50 אלף שקל. 30553-09-14

ספר חדש מדגים היטב את הכשל התפקודי של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" בסיקור החברה הערבית בישראל, אך מצמצם את ההקשר

בדיחה ידועה מספרת על יהודי שנתפס מעיין בעיתון אנטישמי. כשנשאל לפשר הדבר הסביר כי הוא עושה זאת כדי להתבשם מהידיעות על העוצמה היהודית העולמית ועל כוחם המופלא של בני עמו. ניסיון להתאים את הבדיחה הזאת למציאות הישראלית, כשאת תפקיד המיעוט המועצם ממלאים אזרחי המדינה הערבים, ייתקל בקשיים. ידיעות שמאדירות את המיעוט הערבי בארץ כמעט שאינן בנמצא בעיתונות בשפה העברית. במקרה הטוב היא מתעלמת ממנו, ובמקרה הרע מציגה אותו כגורם שלילי, בעייתי ומסוכן. מחקרו של ד"ר שגיא אלבז, "דעת מיעוט בעיתונות העברית – ייצוג האוכלוסייה הערבית במרחב ציבורי משתנה", דן בסוגיית עיצוב האחר הערבי בתודעה הלאומית המקומית, תוך התמקדות בשאלה כיצד מציגה עיתונות הרוב בישראל את המיעוט הערבי. מחקר זה מצטרף לסדרה של מחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, שאלבז מתייחס אליהם, ובוחנים את סיקור המיעוט הערבי בתקשורת בשפה העברית. אלבז שואף להציג את השילוב שבין האפליה במימד הפוליטי לבין האפליה בסיקור התקשורתי. כפי שעשו חוקרים לפניו, הוא בדק את יחס התקשורת לאזרחים הערבים בנקודות עימות – יום האדמה הראשון, האינתיפאדה הראשונה, אירועי הר-הבית באוקטובר 1990, אירועי אוקטובר 2000 ומעצר מנהיגי הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית בשנת 2003. במקביל בחן אלבז יחס זה ברגעים שבחר להגדיר כרגעי קונסנזוס כלל-ישראליים, רגעי פיוס ואבל – ביקור סאדאת, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן ורצח רבין. אלבז התמקד במחקרו בשני עיתונים – "ידיעות אחרונות", שבמועדי הבדיקה ניתן היה עדיין להתייחס אליו כאל "העיתון של המדינה", ו"הארץ", הנתפס כעיתון השמאל הציוני בישראל. הממצאים במחקרו מאששים את המסקנות שהוצגו במחקרי העבר ולפיהן ברגעי משבר ועימות בין יהודים לערבים בישראל, ברוב המקרים נוטה העיתונות ליישר קו עם עמדת הממסד ומועלת בתפקידה הביקורתי. מחקרו של אלבז מציג היבט נוסף: גם ברגעי קונסנזוס ממעטים להתייחס לצד הערבי. יתר על כן, הכותב מראה כי אין הבדל מהותי בסוגיית הקיבעון המחשבתי הישראלי ביחס לחברה הערבית בישראל בין "הארץ" ל"ידיעות אחרונות", ובלשונו: "הרטוריקה בהארץ היתה אולי יותר מאופקת ומנומקת, אבל במקרים רבים קידם העיתון סדר יום ממסדי ומסגור שלילי בהקשר של המיעוט הערבי יותר מאשר ידיעות אחרונות" (עמ 15). אלבז פורס בצורה ברורה את המרכיבים העיקריים המובילים לתוצאה זו – הסתמכות על הממסד ודובריו, תוך התעלמות מסיפורו של הצד השני; הכללה והיצמדות לסטריאוטיפים, תוך נטייה למסגר סיפורים במבנה נוח של טובים מול רעים; התמקדות במקרי קיצון ובעיקר חוסר עניין עיתונאי בחברה הערבית. כל אלה מובילים לכשל תפקודי של העיתונות העברית ולהעמקת התפיסה התודעתית בחברת הרוב היהודית, הרואה בערבים גורם בעייתי. לפיכך, חשיבות המחקר היא בהיותו אבן דרך נוספת בהצגת היחסים העכורים בין חברת הרוב היהודי למיעוט הערבי בשנים האחרונות. בלי להמעיט בחריפותם של הממצאים ובחשיבותם, ראוי לתת את הדעת לנקודת המוצא של המחקר. כזכור, הכותב שאף להראות את הקשר שבין המימד הפוליטי לסיקור המוטה. בעוד שהסיקור המוטה הוכח בבירור, הרי שבכל הנוגע להצגת הקשר בינו לבין המימד הפוליטי נגע החוקר בנושא רק בקצה המזלג. התוצאה בעייתית במיוחד לנוכח בחירתו להתמקד במרחב החברתי-כלכלי (סוגיית הקרקעות, המדינה כאחראית להעדר שוויון חברתי-כלכלי, סוגיית מעמדם האזרחי של הערבים ועוד) כמייצג המימד הפוליטי ולהתעלם מההקשרים המדיניים-בטחוניים האזוריים והבינלאומיים, כמו גם מהלכי הרוח ברחוב הישראלי, במיוחד ברגעי העימות. כך לדוגמה, אירועי יום האדמה התרחשו בעוד ישראל מתאוששת מטראומת מלחמת יום-הכיפורים. התפרצות האינתיפאדה הראשונה והשנייה לוותה בתחושה כי המדינה נמצאת תחת מתקפת טרור שתכליתה לחתור תחת קיומה. כדאי היה לאזכר גם את ההקשרים האלה, דווקא משום שהכותב שואף להראות כיצד התקשורת העברית מיישרת קו עם הממסד בתחומים המדיניים-בטחוניים ואינה ממלאת את תפקידה. בסיום דבריו מוצא אלבז תקווה בשלושה תהליכים כמעט מתבקשים ומובנים מאליהם, שיכולים לשנות את המצב הנוכחי: פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתן שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי ושילוב עיתונאים ערבים בעיתונות הישראלית. שלושת התהליכים הללו אינם תלויים בהתגייסות החברה הערבית להתמודדות עם המצב הנוכחי, ובאופן כללי מתיישבים עם ראיית החברה הערבית כפסיבית לחלוטין וכחסרת כל אחריות למצבה. קשה לקבל עמדה זו ולהתעלם מהכשלים בתוך החברה הערבית עצמה, התורמים למצב הנוכחי. למשל, העדר הנהגה שבין היתר תציג אסטרטגיה להתמודדות עם הליקויים בתפקודה של התקשורת העברית. בשנים האחרונות ניכרים נסיונות למלא את החלל המנהיגותי, אך פעמים רבות מדי אלה מתעצבים בתבנית של קריאת תיגר מאיימת נגד המדינה, מעין התגבשות חברת-נגד (counter society) לחברת הרוב. כדאי היה דווקא ללמוד מתהליכים שהחלו לפני כ-20 שנה בחברה הדתית היהודית בתחום התקשורת, שאת תוצריהם אנו רואים היום. ברור כי רבים ההבדלים בין שתי החברות, אך דווקא באימוץ דרכי הפעולה של החברה הדתית בתחום התקשורת טמון סיכוי גדול יותר מהמתנה לתהליכים חיצוניים דוגמת סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "דעת מיעוט בעיתונות העברית - ייצוג האוכלוסייה הערבית במרחב משתנה", ד"ר שגיא אלבז, הוצאת דיונון

מהו שידור איכותי, וכיצד הוא יכול להתקיים בעידן של מסחור הולך וגובר של כלי התקשורת האלקטרוניים

"אנחנו משדרים למסעודה משדרות", אמר אלכס גלעדי כאשר עמד בראש חברת קשת, אחת מבעלות הזיכיון של הערוץ השני. באמירה זו קבע מעין נורמה, הנותנת לגיטימציה לערוץ השני לשדר למכנה המשותף הנמוך ביותר. מן הצד השני אנו שומעים מקברניטי הערוץ הראשון הכרזות באשר למחויבותם לשידורים איכותיים. השאלה היא מהו שידור איכותי, וכיצד הוא יכול להתקיים בעידן של מסחור הולך וגובר של כלי התקשורת האלקטרוניים. מבחינת אלה הגורסים שהרייטינג הוא הגורם האחד והחשוב ביותר, העניין פשוט למדי. הם יטענו שהמחשבה היעילה היחידה בכל הנוגע לאיכות היא זו שיש לה זהות עם העדפות הצופים, כפי שהן משתקפות ברייטינג. התוכנית הפופולרית ביותר היא לדידם גם הטובה ביותר. הם יוסיפו ויטענו כי שאלות של איכות במובנים אחרים יכולות אולי להיות האינטרס של קבוצות אינטלקטואליות למיניהן, אבל אסור בשום אופן שאינטרסים כאלה ישפיעו בדרך כלשהי על דרכי פעולתם של ארגוני השידור המסחריים או על מדיניותם. היטיב לתאר זאת מארק פאולר, מי שהיה יו"ר הנציבות הפדרלית לתקשורת בארה"ב בשנים 1981–1987, בשירות הנשיא רייגן. הוא שאף להגשים את הפילוסופיה של כוחות השוק באמצעות דה-רגולציה קיצונית של התקשורת. וכך אמר: "במקום להגדיר את דרישות הציבור ולקבוע קטיגוריות תוכניתיות כדי לשרת דרישות אלה, צריכים הגופים המחוקקים והמפקחים לסמוך על יכולתם של הארגונים המשדרים להגדיר את רצונותיו של ציבור הצופים שלהם באמצעות תהליכי הביקוש וההיצע של השוק". שני גורמים עיקריים שינו בצורה דרמטית את פני הטלוויזיה באירופה ובעולם הדמוקרטי כולו, למעט ארה"ב ב-15 השנים האחרונות, האחד טכנולוגי והשני אידיאולוגי. שניהם התפתחו מאוד בשנות השמונים והתאימו לטלוויזיה ככפפה ליד. ההתפתחות הטכנולוגית של שידורי הכבלים והלוויינים ביטלה במידה ניכרת שני אלמנטים שהיו דומיננטיים בשידור – המחסור בתדרים חופשיים וקיום גבולות פוליטיים וגיאוגרפיים. התפיסה של כלכלת שוק חופשי, מבית מדרשם של רייגן ותאצר, השפיעה על העולם כולו, והתוצאה בתקשורת האלקטרונית היתה ביטולם של המונופולים הציבוריים וכניסתם של גורמים מסחריים מתחרים. האסכולה של כלכלת שוק חופשי קיבלה תאוצת יתר אחרי קריסת הקומוניזם במזרח אירופה. שוק התקשורת העולמי נעשה דומה יותר ויותר לזה המתקיים בארה"ב: מערכות שידור שבהן הגורם הקובע הוא השורה התחתונה בחשבון הרווח וההפסד. בעבר, בימי הערוץ היחיד, היה אולי קל יותר להגדיר איכות. תוכניות איכותיות היו אלה שעלו בקנה אחד עם השקפת עולמם של המפיקים והיוצרים. אלה היו גם תוכניות שזכו להערכה מצד העמיתים למקצוע והממונים. זו היתה גישה פטרנליסטית, שאמרה: "אנחנו יודעים מה הציבור צריך, פחות חשוב מה הוא רוצה". ההגדרות הן באמת קשות. הבעיה היא כיצד ליצור איזון בין האמירה "תן לציבור את מה שהוא רוצה", כלומר הצד העסקי השואף לספק את רצונותיהם של הצרכן והמפרסם, ובין צרכים חברתיים ותרבותיים. איכות בטלוויזיה איננה משהו שניתן לקבוע בהוראות ובנהלים ולאחר מכן לאוכפו על המבצעים. איכות בטלוויזיה נקבעת על-ידי מערכת של השקפות ואמונות לצד מחויבויות מוסריות לציבור. בישראל חסרת הקונסנזוס, המחפשת עדיין את זהותה עם מצבי משבר תדירים, עם דמוקרטיה בעלת רקמה רגישה ותרבות מתגבשת, לתכנים המשודרים בערוצי הטלוויזיה המקומיים יש תפקיד משמעותי. במצב כזה ראוי שיתקיים רב-שיח מתמיד בין המחוקקים, הגופים המפקחים על השידורים, בעלי הזכיונות המסחריים והציבוריים, ארגוני היוצרים והאקדמיה, במטרה למצוא פתרונות יצירתיים ומאזנים לתכנים. ננסה להציג כמה מן התנאים ההכרחיים ליצירת טלוויזיה איכותית: 1. רמה מקצועית גבוהה של מפיקי התוכניות. מנהלים ומפיקים צריכים להיות בעלי רעיונות יצירתיים ויכולת לתרגמם לתוכניות מעולות. כדי להגיע לכך הם זקוקים לכמה תנאים: א. שיהיה בידם די זמן להפקה. העדר זמן הכנה מספיק לפיתוח תוכניות מוביל לנוסחאות ידועות מראש. ב. שיהיו בידם די משאבים לקיומה של הפקה מקצועית ברמה גבוהה. ג. שתינתן להם הרשות לקחת סיכונים ולא לחשוש מכשלונות. בלי העזה וסיכונים אין סיכוי לפריצת דרכים חדשות. ד. שיינתן להם חופש מערכתי מן המחויבות המתמדת, והדגש הוא על המלה מתמדת, למירב הרייטינג. ה. שתהיה למנהלים ולמפיקיהם תחושה של שליחות ולא הרגשה שהם פועלים וקיימים אך ורק למען הפקת רווחים. 2. גיוון התוכניות. טלוויזיה איכותית היא כזאת שאינה פועלת על-פי נוסחאות ידועות מראש, אלא באמצעות מגוון של התנסויות עם תפריט תוכניות רחב ועשיר המשרת קבוצות רבות ככל האפשר בחברה. התוכניות לא יהיו רק של אירוח, בידור ושעשועונים, אלא גם כאלה השנויות במחלוקת, מעוררות למחשבה ומחייבות מאמץ מסוים מן הצופים. כמובן, חשוב שיהיה אחוז גבוה של תוכניות מקוריות. 3. חופש פוליטי. חיוני שיישמר חופש פוליטי וחופש מלחצים מסחריים, במיוחד בתחום החדשות והאקטואליה. נוסף לכך, דרוש תקציב שיאפשר לטלוויזיה למלא את התפקיד של פורום חופשי לחילופי דעות והשקפות של הזרמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים המתקיימים בחברה. אסיים בציטוט מדבריו של אד מורו, שנחשב לטוב שבשדרי הרדיו והטלוויזיה בארה"ב בכל הזמנים. בכנס של ארגון מנהלי החדשות ברדיו ובטלוויזיה, שהתקיים בשיקגו באוקטובר 1958, אמר: "המכשיר הזה (הטלוויזיה) יכול ללמד ולהאיר. כן, הוא אפילו יכול לתת השראה, אבל הוא יכול לעשות זאת רק עד כמה שהאנשים המפעילים אותו נחושים להשתמש בו למטרות אלה. אחרת אין כאן אלא חוטים ואורות בקופסה. שעות צפיית השיא הן דקדנס אסקפיסטי, מבודד מן המציאות של העולם שבו אנו חיים. מתנהל קרב נגד בורות, אי-סובלנות ואדישות. בקרב הזה, הנשק של הטלוויזיה יכול להיות שימושי". כוחות השוק לבדם לא יוכלו, כנראה, להביא לאיכות. חייבים לפחות להיות שיאים שמוכנים להשקיע בהם, שיאים שיישארו בזיכרון הלאומי הקולקטיבי. צריך שתהיה בנו התבונה להשתמש בכלי הזה תוך התחשבות הכרחית בכוחות השוק, אך גם תוך איזון יצירתי עם צרכים חברתיים ותרבותיים. גיליון 1, ינואר 1996

"ערוץ החדשות של ישראל" מנפח את הישגיו של צה"ל • על הפצועים הישראלים - שכחו לדווח בערוץ

בדף הבית של אתר ערוץ 14 שובצה לפני סוף השבוע תיבה המונה נתונים נבחרים על תקיפות ישראל בעזה, כחלק מסיקור כולל שנושא את הכותרת "ישראל מנצחת" ונועד לעודד את הגולשים בין היתר בתצלומים של ההרס בעזה ושידור ישיר של "עזה עולה באש". נכון לרגע כתיבת שורות אלה, נכתב בתיבת הנתונים המתעדכנת כי מספר ה"מחבלים שחיסלנו" עומד על 3,600, זאת למרות שלפי הנתונים האחרונים של משרד הבריאות ברצועת עזה כ-2,200 בני אדם נהרגו בתקיפות צה"ל ברצועה מאז תחילת המלחמה. אפשר שלמספר זה מוסיפים בערוץ 14 את מאות מחבלי חמאס שנהרגו בישראל, אולם גם כך לא ניתן להגיע ל-3,600 מחבלי חמאס שנהרגו מירי כוחות צה"ל, אלא אם כן כוללים במספר זה את כל העזתים שנהרגו מתחילת המלחמה. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, בין ההרוגים בעזה 724 ילדים ו-458 נשים. נראה כי מבחינת ערוץ 14 כל פלסטיני תושב עזה הוא מחבל, גם אם הוא אזרח, אישה או ילד. ערוץ 14 היה בעבר "ערוץ המורשת" וכעת מגדיר עצמו "ערוץ החדשות של ישראל". בכך שבערוץ 14 סופרים את הנפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית בעזה כחלק ממחבלי חמאס, הם לא רק מכתימים מסורת של מוסר ואנושיות, אלא גם מספקים לצופיהם תמונת מצב חדשותית מטעה, המנפחת את הישגיו של צה"ל באופן כוזב. מהישראלים שנפצעו במהלך סוף השבוע האחרון מירי חמאס, בערוץ 14 דווקא העדיפו להתעלם. בסיכום אירועי השבת בתוכנית "הפטריוטים" עם ינון מגל, מסר הכתב בדרום אריאל עידן לצופי ערוץ 14 כי "תודה לאל לא היו נפגעים בגוף", זאת למרות שחמישה נפצעו מפצצת מרגמה בנירים, מתוכם שני פצועים אנוש ופצוע קשה. מערוץ 14 טרם נמסרה תגובה.

חברי כנסת ישראל מרשים לעצמם, בחסות היעדרה של ועדת האתיקה במשך תקופה ארוכה, לקלל, לפרסם, לדחוף, לרמות בהצבעות ולהשמיץ בבוטות את יריביהם • עם סיום כנס החורף - אלה המקרים הבולטים • זוכרים מקרים נוספים? ספרו לנו

העימות בין ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) לבין יו"ר הכנסת מיקי לוי (יש עתיד) בתחילת החודש הוא רק האחרון בשורה של אירועים שכללו קללות, הפרות של הנחיות וחוקים, ועימותים פיזיים. לקראת סיום כנס החורף של הכנסת ה-24, בעוד ועדת האתיקה לא קיימת למעשה מאז דצמבר 2018, אספנו את האירועים שלדעתנו חייבים להגיע לשולחנה, ובהקדם האפשרי. כנס החורף יסתיים ביום ראשון הקרוב והכנסת תצא לפגרה עד אמצע מאי. ועדת האתיקה תמשיך להמתין להקמתה, גם שלוש שנים אחרי שהפסיקה לתפקד. ומה קרה בזמן הזה? מרגע שישראל יצאה לבחירות לכנסת בסוף 2018, הוועדה הושבתה. בהמשך הכנסת ה-21 ביצעה חרקירי מביש שייזכר לדיראון עולם וסיימה את חייה לפני שהוקמה בה כל ועדה שהיא, לא כל שכן ועדת האתיקה. כזה עוד לא ראיתי. יו״ר הכנסת מיקי לוי כמעט מרים את ידיו על ח״כ שמחה רוטמן. המאבטחים נאלצו להתערב, רגע ממכות. pic.twitter.com/Dezt3qa8OE בכנסת ה-22 המשיכה מדינת ישראל להיות תקועה במבוי סתום וגם היא נגדעה לאחר שלא הוקמה ממשלה. גם בה לא קמה ועדת אתיקה. רק בכנסת ה-23, שנבחרה בחודש מרץ 2020, הוקמה ועדת האתיקה. אבל זה קרה חודשים אחרי שהוקמו שאר הוועדות, ושתי ההחלטות היחידות שקיבלה היו "חלביות". ומאחר שיצאנו בדצמבר 2020 שוב לבחירות, דלתות הוועדה ננעלו שוב ולא נפתחו מחדש עד היום. נכון, על פי ההערכות לא נראה שבזמן הקרוב נראה את ועדת האתיקה קמה ואת חברי הכנסת נענשים על התנהגותם. אבל דווקא בשל כך ראוי להזכיר: אלה פניו של בית המחוקקים שלנו. אז נתחיל. כבר בתחילת חודש יולי, שלושה חודשים בלבד לאחר שבאה לעולם הכנסת ה-24, התוודענו לעבירה שהציבה רף אתי נמוך מאוד לחברי הכנסת. ח"כ אביר קארה (ימינה) הצביע במקומה של חברת סיעתו עידית סילמן. קארה היה אמור להגיע באופן מידי לבירור בוועדת האתיקה, שלכל הפחות הייתה יכולה להרחיק אותו מהכנסת. אבל אין ועדת אתיקה ורק חודשים אחרי האירוע הזדחלה לה חקירת משטרה שספק אם תגיע לכתב אישום. צריך גם לזכור שהרף הפלילי גבוה מהרף האתי המצופה מחברי כנסת. כלומר – יכול להיות שלא יוגש כתב אישום אך ועדת האתיקה, אם אי פעם תקום, תקבע כי יש להטיל על קארה סנקציות בכל זאת. בהצבעה על ועדת חקירה למחדלי המשטרה בטיפול בפשיעה בחברה הערבית בחודש יולי, ביקשו בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתית), יואב קיש (הליכוד) ודוד ביטן (הליכוד) שישב כיו"ר הישיבה לשנות את הצבעה של ח"כ איתמר בן גביר (הציונות הדתית). בן גביר הצביע בעד הצעת החוק של הרשימה המשותפת אבל לאחר שנסגרה ההצבעה ושחבריו ראו כי אין צורך באצבע שלו, הם לחצו על מזכירת הכנסת ירדנה מלר-הורוביץ כדי שלא תרשום את בן גביר. כל זה קרה רגע לאחר שהתעקשו איתה שבן גביר הצביע. וכך, ההצבעה שונתה רק מטעמי נוחות. ביטן הורחק באופן זמני מניהול ישיבות הכנסת. גם כאן, ועדת אתיקה לא קמה ואף אחד מה"בוחשים" בהצבעה לא נענש. על ההתנהלות השערורייתית בכל הנוגע לטיסות חברי הכנסת כתבנו בעבר. חברי הכנסת נדרשים לאישור ועדת האתיקה אם הם מבקשים לטוס על חשבון גורם שהוא לא הכנסת. בהיעדר ועדת האתיקה הם רק נדרשים לדווח לייעוץ המשפטי של הכנסת, אבל מסתבר שיש ח"כים שגם את זה לא טורחים לבצע. ח"כ אמילי מואטי (העבודה) טסה במשלחת ממשלתית ובתום לב ללא אישור של ועדת האתיקה או של הייעוץ המשפטי. רק לאחר שהדבר נודע הגישה בקשה לאישור. הטיסה כמעט בוודאות הייתה מאושרת על ידי הייעוץ המשפטי, שממלא – אולי בחוסר סמכות – את מקומה של הוועדה. אבל מואטי חרגה מהכללים ועניינה היה אמור להיות נדון בוועדה שהייתה לפחות מחדדת, קונסת או "מעירה" (כן, יש סנקציה כזו שלא אומרת כלום חוץ מזה שאותה ח"כית הייתה לא בסדר). ולו בשביל למנוע את המצב בפעם הבאה. חברי הכנסת אמיר אוחנה (הליכוד), שמחה רוטמן (הציונות הדתית) ועמיחי שקלי (ימינה) השתתפו בפרסומת להוצאת ספרים. בייעוץ המשפטי של הכנסת טענו כי מכיוון שמעורבת בעניין גם אידיאולוגיה – זה מותר. אנחנו חששנו ממדרון חלקלק שלא איחר להגיע: חודשיים אחר כך החליט יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לקדם את האפליקציה של ערוץ 14, חברה מסחרית גם היא. וזאת בזמן שהוא עצמו עומד למשפט בהאשמות על יחסים מושחתים עם התקשורת. יומיים קודם לכן זכה נתניהו לריאיון מלטף באותו ערוץ, במשדר הפתיחה החגיגי לרגל המעבר לערוץ 14 בשלט ושינוי השם "ערוץ 20" ל"עכשיו 14". מדרון חלקלק כבר אמרנו? לא תאמינו כמה הוא חלק. חודשיים נוספים עוברים, ובפברואר השנה שרת החינוך יפעת שאשא ביטון (תקווה חדשה) וח"כ דודי אמסלם (הליכוד) מככבים בתוכנית הבישול "מאסטר שף" תוך כדי שהם מפרסמים שלל מוצרים וחברות באופן בוטה. אמסלם טרח גם לפרסם את התוכנית עצמה ברשתות החברתיות אף שזה אסור. אבל למי אכפת, ועדת האתיקה לא קיימת והייעוץ המשפטי בכנסת מתפתל עד שהוא רומז שאולי יש בעיה אבל אין לו באמת מה לעשות בעניין כי אין ועדת אתיקה. אירוע נוסף, כאילו נלקח ממחוזות הפרינג השלטוני, הוא מסע גיוס הכספים של העיתונאי ינון מגל לטובת מימון משפטו של יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו. כל זאת בזמן שאסור לחברי כנסת או מי מטעמם לגייס כסף למימון משפט ללא אישור מראש מוועדת האתיקה. מעבר לכך, גם כשיש גיוס כספים, הוא חייב להיות שקוף ומפורט באתר ועדת האתיקה. בהחלט לא התהליך שהתבצע בפועל. ועדת האתיקה גם נדרשת לבחון את הצורך בגיוס הכסף. נתניהו, בלשון המעטה, הוא אדם עשיר שלא זקוק לכסף. היועצת המשפטית של הכנסת אף הוציאה לאחרונה מכתב המבהיר זאת. אבל, כאמור, ועדת אתיקה לא קיימת. אף שכותב שורות אלו עוסק לפרנסתו בעבודת הכנסת, הוא לא מאפשר לילדיו לצפות בדיוניה. מליאת הכנסת הפכה בחודשים האחרונים לזירת גלדיאטורים של ממש, שבה עולבים הח"כים אחד בשני ולעיתים גם בעובדי הכנסת. אף אחד לא מעיר להם או מרחיק אותם משם. וחשוב להבהיר – אנחנו לא לוקחים כאן צד או קובעים מי צודק ומי לא. אבל האירועים האלו היו צריכים לכל הפחות להגיע לבירור בוועדת האתיקה. בחודש אוקטובר בשנה שעברה, לאחר חילופי מילים קשות ונפנופי ידיים בבית החולים קפלן במהלך ביקור אסיר ביטחוני דחף ח"כ איימן עודה (הרשימה המשותפת) את ח"כ בן גביר (הציונות הדתית) מחוץ לחדר. במקרה אחר, בחודש דצמבר, בן גביר שלף אקדח על מאבטחים בחניון לאחר שלטענתו הרגיש מאוים. איימן עודה דחף את בן גביר במהלך עימות בבית החולים קפלן pic.twitter.com/U2NmR6ivIW כמה חודשים לפני כן עלב בן גביר בח"כ אחמד טיבי בזמן שטיבי ניהל את ישיבת הכנסת. בן גביר קרא לטיבי "מחבל – אתה צריך לשבת בכנסת בסוריה. אתה מחבל". משביקש טיבי לפנות את בן גביר מהדוכן, זה סירב ונאבק במאבטחים. בן גביר, באופן שגרתי למדי, מחפש עימותים עם חברי הרשימה המשותפת. בחודש נובמבר הוא קרא ליו"ר ועדת הפנים ווליד טאהא "טרוריסט" ו"מחבל" – דבר שאסור לפי כללי ועדת האתיקה. ממקרי עבר אנחנו יכולים להעריך שעל התנהלות שיטתית שכזו בן גביר היה מזומן לוועדה האתיקה ואולי לבסוף מורחק לתקופה ארוכה מעבודת הכנסת. במקרה אחר, ח"כ אורלי לוי (הליכוד) גערה והשתלחה בסדרנית הכנסת שנדרשה לבצע את עבודתה ולהוציא אותה מחדר הוועדה באחד הדיונים. לוי קראה לה "חצופה, תתנהגי בכבוד" – אירוע חריג לכל הדעות. שורה של ח"כים מכל הסיעות ביקשו מלוי להירגע ולדבר בכבוד מכיוון שהסדרנית לא יכולה להגן על עצמה. במקרה זה קצין הכנסת או המנכ"ל היו יכולים להגיש תלונה לוועדת האתיקה נגד לוי. כל מה שכתבנו כאן הוא מדגם מייצג בלבד, ולא מקיף את כל האירועים בכנסת ה-24. לצערנו, התנהגויות שבהם ח"כ כזה או אחר משתלח בחברו/יריבו הם דבר שבשגרה. היו גם לא מעט אירועים מילוליים קשים, שאחד מהם למשל הוביל את נשיאת בית המשפט העליון להגיב להכפשות של חבר כנסת שחושב שמותר לו לומר הכל. בסופו של יום השיח הזה ממאיס על הציבור הרחב את הפוליטיקה ומרחיק אותו ממנה, וזה אולי הנזק הגדול ביותר. ועדת אתיקה מתפקדת היא זאת שיכולה להרחיק מהכנסת חברי כנסת סוררים שממשיכים לדרדר את השיח. נזכרתם באירוע נוסף שלא מנינו פה? מוזמנים לשלוח אלינו.

כללי הלא-לייחוס ולא-לציטוט כל-כך מושרשים בתרבות העיתונאית, שאנשים אינם שואלים את עצמם אם ישנן נסיבות שבהן מותר להפר אותם

בחודש שעבר נזרקו שני עיתונאים ידועים לכלבים: אמנון אברמוביץ ושמעון שיפר נחשפו להתקפות חריפות של אנשי ציבור ולא הצליחו להגן על עצמם ועל המוניטין המקצועיים שלהם, בגלל מחויבותם לשמירה על סודיות מקורותיהם. בשני המקרים היו העיתונאים קורבנותיה של שיטה שמוצדק להקדיש לה רגע של מחשבה. כללי הלא-לייחוס ולא-לציטוט כל-כך מושרשים בתרבות העיתונאית, שאנשים אינם שואלים את עצמם אם ישנן נסיבות שבהן מותר להפר אותם. עיתונאים מוצאים את עצמם לעתים קרובות מדי כלי שרת בידי מקורות, ואין הם מערערים על הפגיעה בשמם הטוב, הנגרמת בגלל מחויבותם לשמור על חסיונם. הנוהג הזה נפוץ במציאות הישראלית יותר מאשר במקומות אחרים. העיתונות המערבית ניזונה אף היא ממקורות עלומים, אלא שבניגוד להווי הישראלי, שמורה ההסתמכות על "גרונות עמוקים" בארה"ב, למשל, לידיעות חשובות במיוחד. בעיתונות הישראלית מוסתרים מקורות המידע גם במצבים ובהקשרים שבעיתונות המערבית הם גלויים ומובנים מאליהם. התופעה הזו משקפת את עולם המושגים המעצב את החיים הציבוריים בארץ: השתמטות מקבלת אחריות, רתיעה מלתת את הדין על החלטות ואמירות, נטייה שלא לומר אמת, פטרונות ביחסו של השלטון למידת זכותו של האזרח להשיג מידע. בהיות העיתונות ראי החברה, היא מתאימה את עצמה לצפנים אלה שעל-פיהם מתנהלים חיינו, וכתוצאה מכך היא פותחת את ערוציה להעברת מידע בשיטות עקלקלות ומתמסרת בהנאה למניפולציות שעושים בה מקבלי ההחלטות. ההרגל הזה מזמין דיון. בגיליון הזה נוגעים בו, משני קצות הקשר, גדי סוקניק ויוסי ביילין. מסקנתם זהה: אין לערער את כללי המשחק. גם מי שמסכים שאכן אין תחליף ליכולתם של עיתונאים להשיג מידע על בסיס השמירה על חסיון המקורות, אינו רשאי להתעלם מהנשורת שהשיטה הזו פולטת, בגלל שימוש היתר שנעשה בה במציאות הישראלית. האנונימיות עלולה להיות גם מפלטם האחרון של נבלים משני הצדדים: עיתונאים ומקורותיהם. גיליון 6, נובמבר 1996

רולניק ופלוצקר חלוקים בדעתם ביחס לריכוזיות | "ישראל היום" מזכיר כי מנדלה ראה בערפאת חבר | "הארץ" מבקר במתקן לכליאת מבקשי מקלט

בתחתית הכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסמת גלריית שערים מהשנים האחרונות שהוקדשו למאבק העיתון בריכוזיות המשק בישראל: מהכרזת המלחמה בשלהי 2009 ("מחקר: הריכוזיות במשק מסכנת את הדמוקרטיה"), דרך גיוס וניצול המחאה החברתית של קיץ 2011 ("המחאה הישראלית – הזדמנות לטפל בריכוזיות ובמשפחות המקושרות"), וכלה בדיווח לקוני יחסית מיוני האחרון על "הישג ראשון לוועדת הכספים החדשה: צמצום הריכוזיות במשק". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" לבוקר זה עוסקת בשער הדולר, אולם לצדה מופיעות השורות הראשונות בטור שאפשר להגדירו חגיגי, מאת העורך הראשי והמייסד גיא רולניק. גם יתר הטקסטים בכפולה הפותחת חתומים על-ידי רולניק. שלשום בערב עבר בכנסת חוק הריכוזיות בקריאה שנייה ושלישית, וכעת הגיע הרגע לסיכום ביניים, טפיחה עצמית על השכם, נאום תודות לשותפים לדרך ומבט לעבר העתיד. "אין דבר כזה ריכוזיות, ישראל אינה מדינה ריכוזית, פירמידות זה דבר טוב. ישראל היא מדינה תחרותית. יש כאן תחרות עזה. אין צורך לשנות את מבנה המשק. פירמידות הן חזקות פיננסית, ריכוזיות זה נושא שולי, ריכוזיות היא פופוליזם. ועדה לריכוזיות היא כמו ועדה לחייזרים. אין דבר כזה. אסור לדבר על ריכוזיות. צריך לדבר על חינוך. על חרדים. על משהו אחר", כותב רולניק בפתח טורו ומיד מוסיף: "הציטוטים האלה נראים הבוקר הזויים, תלושים, מוזרים. אבל רק לפני שנה או שנתיים הם מילאו את העיתונות הישראלית. אנשי עסקים, טייקונים ורגולטורים, ורואי-החשבון, עורכי-הדין, הכלכלנים והעיתונאים ששירתו אותם: הקואליציה שהכחישה את רעיון הריכוזיות – מועדון קטן שהשתלט על המדינה ועל כלבי השמירה ומחסל את הדמוקרטיה והשוק החופשי – היתה כמעט מקיר לקיר [...] רק לפני שלוש וארבע שנים השיחה בנושא הריכוזיות היתה שולית". לחיוב או לשלילה, מי שהפך את הריכוזיות לנושא שיחה מרכזי הוא "דה-מרקר" בהובלת רולניק. דוגמה חריגה בהחלט, לא רק בישראל, לכלי תקשורת שמצליח בעזרת קמפיין אגרסיבי אך גם יצירתי ומגוון להשפיע בצורה מובהקת על סדר היום הציבורי עד כדי חקיקת חוק שצפוי להוביל לשינויים משמעותיים במבנה המשק. "העיתון והאתר שאתם קוראים עכשיו הואשם לאורך חמש השנים האחרונות בכך שיש לו אגנדה בנושא הריכוזיות", מוסיף רולניק. "מעולם לא הכחשנו זאת. [...] אלא שאורח שהגיע השבוע ממאדים ושצפה או האזין אתמול לדיון בכנסת בנושא הריכוזיות במשק יתקשה להבין על איזו אגנדה בכלל מדובר – זה הרי מיינסטרים לחלוטין. [...] בראייה היסטורית זה כמובן לא מקרי, אלא אופייני: כל הרעיונות שמקדמים שינוי יסודי בסדר הקיים מגיעים מהשוליים ועוברים תהליך ארוך של הכחשה ודה-לגיטימציה או התעלמות – עד שבוקר אחד הם נהפכים למיינסטרים". מיינסטרים אולי, אבל לא הסכמה מקיר לקיר. רולניק לועג לעמיתיו בעיתונות הכלכלית (בעיקר לעורכי "גלובס" ולפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר, בלי להזכיר אותם בשמם) על שהתעקשו במשך תקופה ארוכה לכנות את ועדת הריכוזיות "ועדת התחרותיות", על שהצמידו לידיעות בנושא את הכותרת הקבועה "פופוליזם הריכוזיות", על שהשוו את הוועדה לוועדת חייזרים. עמדות העיתונאים הללו אולי נדחקו לשוליים, אולם הם עצמם לא שינו את דעתם. בגליון "גלובס" משלשום בערב, לצד דיווח כי החוק צפוי לקבל את אישור הכנסת, ניתן פתחון פה לעו"ד דוד חודק, שהתראיין לחן מענית והזהיר מפני השלכות החוק. בגליון "גלובס" שחולק אמש למנויים לא פורסמה אף ידיעה על כך שחוק הריכוזיות עבר בכנסת ולא הופיע אף מאמר בנושא. שתיקה די מוזרה, שמעלה תחושה של כניעה. אם החוק הוא חסר משמעות, אפשר להתייחס אליו בביטול. אולם אם החוק נטפל לסוגיה שולית במקום לבעיות האמיתיות של המשק הישראלי וטומן בחובו סכנות מהותיות, כפי שהתריע "גלובס" פעמים אינספור בעבר, יש לצפות מהעיתון לכתוב זאת גם כעת, על אף שהעמדה מנוגדת לבון-טון. לפרשן "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר יש האומץ להצהיר בגלוי גם הבוקר על עמדתו הנחרצת נגד הריכוזיות. בטורו שבפתח המוסף "ממון" חוזר פלוצקר, וביתר שאת, על אותן הצהרות שרולניק מייחס לפרסומי עבר ומגדיר כהזויות. טורו של פלוצקר חריף ובוטה במיוחד; זעקה שנועדה, כך נראה, לא רק לקוראי "ידיעות אחרונות" של הבוקר, אלא גם לספרי ההיסטוריה. לפי הפרשן הכלכלי, החוק "אידיוטי" ו"מטופש", ו"הטמטום שלו הוא פועל יוצא של כניעת המחוקקים להלך הרוחות הסוער נגד פירמידות וטייקונים". פלוצקר שוב מדמה את החוק נגד הריכוזיות לחוק נגד חייזרים, כיוון שלדבריו הריכוזיות היא "תופעה מדומיינת שקיומה בארץ לא הוכח". יתר על כן, פלוצקר מזהיר מפני פגיעת החוק בציבור הרחב ומשווה בין מקדמי החוק ("קומץ אנשים מבריקים ופיקחים" שהוביל את מקבלי ההחלטות לפעול "בדרך בלתי הגיונית בעליל") למקדמי מלחמת ארה"ב בווייטנם, מובילי "מצעד האיוולת". את סוד הצלחתם של המבריקים והפיקחים לגייס לצדם את מקבלי ההחלטות מייחס פלוצקר ליכולות על-טבעיות (הוא כותב על "העוצמה והקסם האפל של מצעד האיוולת"), ואת ההולכים אחריהם בסך מדמה פלוצקר למסוממים שדעתם השתבשה (הוא קורא ל"התפכחות מאדי השטות והדמגוגיה"). מאז שרולניק יצא לגלות לימודים בארה"ב, הטיפול של "דה-מרקר" בדיונים על חוק הריכוזיות נעשה שולי יחסית לעבר. כך, לדוגמה, הדיונים האחרונים על סעיפי החוק הנוגעים לריכוזיות של בעלי כלי תקשורת כמעט שלא קיבלו ביטוי בעיתון המודפס, בוודאי לא לוו בקמפיין דומה לזה שליווה את השלבים המוקדמים יותר בהקמת ועדת הריכוזיות וחקיקת החוק. הבוקר מדווח נתי טוקר על "הסעיף הנסתר בחוק הריכוזיות", שלפיו הוא יחול על בעלי ערוצי השידור בטלוויזיה רק בעוד 17 שנה. טוקר מסביר כי בחוק הוכנסה החרגה שלפיה במשך שלוש שנים מיום יישומו הוא לא יחול על הארכת זכיונות או רשיונות. במלים אחרות, מי שיבקש לעבור לשדר ברישיון בשנת 2015 לא ייבדק לפי חוק הריכוזיות, וההזדמנות הבאה תבוא רק ב-2030. לפי טוקר, הסעיף נוסף לחוק בעקבות עמדתו הנחרצת של מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, שקרא בדיון ועדת הכספים לבטל כליל את הסעיפים הנוגעים לכלי תקשורת. "מקור שנכח בישיבות אמר כי חברי-הכנסת כלל לא הבינו את משמעות הסעיף בחוק המתייחס לבקשת הרישיון – ולכן הצביעו בעדו", כותב טוקר. למעשה, על ההצעה לסעיף כזה בחוק דיווח צבי זרחיה ב"דה-מרקר" בזמן אמת, אולם לצד הדיווח לא פורסם טור, שלא לדבר על קמפיין, המבהיר את השלכותיו ומזהיר מפניהן. "דה-מרקר" סיקר יותר מכלי התקשורת האחרים גם את השלבים האחרונים של חקיקת חוק הריכוזיות, אולם לו היה מלווה אותם באינטנסיביות ובלהט שאיפיינו אותו בתחילת הדרך, אפשר ש"הסעיף הנסתר" היה הופך גלוי בזמן שבו עוד ניתן היה לשנות משהו, ולא רק אחרי שהצעת החוק אושרה בקריאה שנייה ושלישית. יש גבול גם לאומץ העיתונאי חלק מהכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מוקדש למה שנראה כמו נאום תודה של רולניק, שבו הוא מזכיר את כל האנשים שפעלו עימו לאורך השנים לקידום המאבק בריכוזיות. לצד תצלומים של מרב מיכאלי, אליעד שרגא, אבי בן-בסט וזהבה גלאון מופיע גם תצלום של שר האוצר לשעבר יובל שטייניץ. בגוף הטקסט מזכיר רולניק כי בנימין נתניהו ושטייניץ הם שהקימו את ועדת הריכוזיות. מה באשר לתצלום של נתניהו לעיטור טור המחמאות? העם עדיין אינו בשל לכך. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת תחזית מזג האוויר להיום: "גשום וסוער". שתי המלים הפשוטות הללו מתנפחות לשלל פרסומים שתופסים את כל התוכן המערכתי בעיתון עד עמ 12 (לא כולל). בין היתר מופיעים תצלום של שלג שכבר החל להיערם אתמול באתר החרמון ועמוד הבלים שלם שמוקדש ל"ישראלים שמחכים לסופה". גם הכותרת הראשית בעיתון עוסקת במזג האוויר הצפוי. ב"ישראל היום" מסתפקים בשתי הכפולות הפותחות בלבד. לצד המשך ההתעקשות על הביטוי המיושן "גנרל חורף", יש לציין כי כמות ההבלים בדיווחים על מזג האוויר בעיתון זה פחותה לעומת הצהובון המתחרה. "מעריב" מקדיש למזג האוויר החורפי עמוד אחד בפנים העיתון, וסיקור "הארץ" את מזג האוויר מתמצה בידיעה בתחתית עמ 9. "הרבה יותר ממצעד הידוענים והנאומים האינסופיים שיבוא אחר-כך, היו אלה שעות ההמתנה שעשו את המעמד למה שהיה", כותב גדעון לוי, שליח "הארץ" לטקס האשכבה של נלסון מנדלה. "ישבתי כמהופנט. השירה הקצובה, המחולות, האווירה, הצבעים, הסדר המופתי, בלי צבאות מאבטחים ובדיקות קפדניות ומגוחכות כמו אצלנו, למרות שכל הנהגת העולם כבר היתה בדרכה לכאן. הם שרו וזעקו, שירה גדולה של תודה מפי עם חבול; שירת העם, זעקי ארץ אהובה". לוי, שנשלח לדרום-אפריקה יחד עם הצלם אלכס ליבק, משלב בין דיווח להתפייטויות, בין מידע על עיקרי הדברים לבין הפניית תשומת הלב לפרטים שוליים. עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", בועז ביסמוט, מקבל הבוקר את התואר "שליחנו לדרא"פ", אולם על הטקס עצמו מדווחים אלי לאון מישראל ויוני הרש מארה"ב. ביסמוט מסתפק בטור פרשנות, שלא ברור ממנו אם נכח באצטדיון בזמן הטקס או שכתב אותו כשהוא עדיין בדרכו לדרום-אפריקה. מסרטון הווידיאו הזה, שמראה את ביסמוט יושב באולפן "ישראל היום" בתל-אביב שעה שהנכבדים כבר מתאספים באצטדיון שבו נערך טקס האשכבה, עולה כי האפשרות השנייה היא הנכונה. בעיתון "ישראל היום" המודפס, לצד טורו של ביסמוט, מתפרסמת ידיעה מאת הכתב אלי לאון תחת הכותרת "מנדלה על ערפאת: חבר ואדם טוב". הידיעה מעט מוזרה, ולא משום שהיא עומדת בניגוד לעמדה שמביע ביסמוט, ולפיה הוא אינו יכול לחשוב על אדם שיצהיר כיום שאינו שותף למורשתו של מנדלה. הידיעה מוזרה בעיקר משום שבמקום להביא לידיעת הקוראים מידע כללי על יחסי מנדלה וערפאת ועל היחסים המתמשכים בין הקונגרס הלאומי האפריקאי לאש"ף, נושא ראוי ללא ספק, לאון מבסס את הידיעה כולה על מאמר שפירסם גיימס זוגבי, מייסד המכון הערבי-אמריקאי, באתר "הפינגטון פוסט". עמוד קודם לכן מתפרסמת עוד ידיעה תחת כותרת מהסוג שאפשר למצוא רק בעלון התעמולה של לשכת ראש הממשלה: "רוב המדינות לא שלחו נשיא או רה"מ". הכותרת היא ציטוט מפי יו"ר הכנסת, שייצג את ישראל בטקס ושוחח עם כתב העיתון גדעון אלון. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מתורגם על הטקס, מאת דיאן וולפסון, עיתונאית דרום-אפריקאית. בעמוד האחורי של העיתון מופיע פוטו-רומן מקוצר בכיכובם של בני הזוג אובמה, המתבסס על אירועים שהתרחשו בזמן הטקס. ב"מעריב" מתפרסם דיווח על הטקס מאת עורכת חדשות החוץ גבי גולדמן, דיווח שנכתב בישראל. כתבי "הארץ" אילן ליאור ויניב קובוביץ ביקרו אתמול ב"מתקן השהייה" החדש למהגרים מאפריקה, שאמור להיפתח מחר, ופגשו "ארבעה עובדי קבלן, אזרחי אריתריאה וסודאן", ש"עמלו על השלמת הגדר ההיקפית ופרסו לצדה גדר תיל". "העבודה ברוך השם טוב, אמר אחד הפועלים, מהגר מאריתריאה המתגורר ברחובות. למי מיועד המתקן הוא לא ידע. יכול להיות שאתה בסוף תהיה פה, יכניסו אותך לפה, אמר לו אחד מצלמי העיתונות בעת סיור במתקן, לא, אני לא אכנס לפה. מה עשיתי אני להיכנס לפה? מה עשיתי בחיים?, תמה". הכתבים מזכירים כי היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, הזהיר כי החוק למניעת הסתננות, שעבר אתמול לפנות בוקר בכנסת, עשוי לא לעמוד במבחן בג"ץ בין היתר משום ש"יש דמיון רב מדי בין המתקן החדש לבין כלא סגור". "ואכן", כותבים ליאור וקובוביץ, "את המתקן מקיפה גדר ועליה גדר תיל. גם את האגפים בתוך המתקן מקיפה גדר ולכל אחד מהם שער כניסה. מצלמות אבטחה פזורות ובחדר השליטה תהיה לסוהרים אפשרות לעקוב מקרוב אחר המתרחש במתקן בכל שעות היממה". לדבריהם, "המתקן יכול להכיל בשלב זה כ-1,000 בני-אדם ובעוד חודשיים צפוי להיות בעל קיבולת של כ-3,300 איש. זאת, כאשר בישראל שוהים בימים אלה כ-53 אלף מהגרים מאפריקה. [...] אנשי הרשות [רשות האוכלוסין] מקווים כי רבים מהמהגרים במתקן המבודד יתייאשו בחלוף כמה חודשים ויסכימו לקבל מענק בסך 3,500 דולר ולחזור לארצותיהם. במקומם, תהיה אפשרות להכניס למתקן מהגרים אחרים". ב"מעריב" מתפרסם מאמר מאת ברוך קרא, המבקר את נוסח החוק למניעת הסתננות, לצד כמה תצלומים מהמתקן. ב"ישראל היום" מדווח גדעון אלון על אישור החוק בכנסת, ומציין בשולי הדיווח כי השר לבטחון פנים ערך אתמול סיור במתקן החדש. ב"ידיעות אחרונות" כלל לא נכתב הבוקר על המתקן החדש ועל אישור החוק למניעת הסתננות (על כך כבר נכתב בעיתון זה אתמול, תוך הפגנת יכולת נבואה מרשימה). בלב מדור הרכילות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר תצלום של השר גדעון סער בברית בנו. הרכילות פולשת גם לחלקים אחרים בעיתון ומגיעה לכפולה האחרונה בקונטרס החדשות, בדמות תצלום נוסף מטקס ברית המילה, הפעם של בת-זוגו גאולה אבן המחזיקה את בנם הפעוט. ב"ישראל היום" מדווח כי לפי סקר דעת קהל שנערך בארה"ב, "רוב הציבור נגד הסכם הגרעין עם איראן". לא מדווח אם הסקר נערך בקרב מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה למעט ערבים/מוסלמים, כנהוג בסקרים של "ישראל היום". ב"גלובס" מדווח שמוליק שלח כי בדיון שנערך במסגרת ועידת ישראל לעסקים אמר השופט חאלד כבוב כך: "נוכחות עיתונאים באולם המשפט משפיעה על ההליך המשפטי. הימצאות התקשורת באולם מגבילה את יכולתו של בית-המשפט לגלות מעורבות בהליך ומחייבת את השופט להיזהר בכל התבטאות". לי-אור אברבך כותב באותו עיתון על נינה סטורמס, אשת העסקים ההולנדית שהביעה עניין ברכישת מניות רשת. "מעריב" מדפיס לראווה את התמונות של צלמיו שזכו אתמול לציוני שבח בתערוכה "עדות מקומית". בין היתר זכה תצלום של צלמת הסוכנות פלאש 90, מרים אלסטר, בתואר "תמונת השנה". בעמודי החדשות של "הארץ" מודפסים ארבעה תצלומים של צלמי העיתון שזכו אתמול בתארים שונים. "תמונת השנה" כלל אינה מוזכרת.

ארגון העיתונאים: הנהלת "מעריב" איבדה את הבושה, אין קשר בין השקפת עולמו של חגי מטר לבין עבודתו ככתב מוניציפלי

על רקע עימותים מחריפים בין העיתונאים להנהלה ב"מעריב" וחשש להמשך קיומו של העיתון, ממשיך להתנהל בבית-הדין לעבודה המשפט בסוגיית אי-קליטתו מחדש של יו"ר ועד העובדים חגי מטר, שעבד ככתב מוניציפלי במקומון התל-אביבי של העיתון. הנהלת "מעריב" מעוניינת "לפסול אישית אזרח ממתן עבודה עקב השקפותיו האישיות בהתייחס לנושא מסוים, בהתעלם משלטון החוק, ולקחת עליה תפקיד של צנזורית על חירות הפרט ותוך פגיעה בחירות הזולת", כך טוענים באי-כוחו של ארגון העיתונאים, עורכי-הדין איריס ורדי, שי תקן, אמיר בשה וד"ר מורן סבוראי. הפרקליטים השיבו לטענות הנהלת העיתון כי מטר לא גויס מחדש ל"מעריב" בשל השקפת עולמו שאינה ציונית והשתתפותו בהפגנות נגד תוואי גדר ההפרדה באזור בילעין. "המשיבה טענה כאמור כי מניעים ענייניים עומדים מאחורי ההחלטה שלא לקלוט את חגי לעבודה ולא פעילותו בוועד העובדים", נכתב בסיכומי התשובה, "ואולם, מרגע שעורך המקומונים העיד בלשון מאוד ברורה כי חגי לא נקלט לעבודה עקב פעילותו בוועד העובדים, נזכרה המשיבה להציג את גרסתה האמיתית, ולפיה השקפתו הפוליטית של חגי היא זו שעמדה מאחורי ההחלטה העניינית ומשיקולים מקצועיים. נראה כי מדובר בנסיון בריחה נואש של גנב שנתפס בפעילותו ומבקש למלט את נפשו מזירת הפשע באמצעות הוספת חטא על פשע". בהמשך נכתב כי הנהלת "מעריב" "איבדה את הבושה, ביודעה כי גם גרסתה הנוכחית אינה עומדת במבחן משפטי, בבחינת תמות נפשי עם פלישתים [...] אין מחלוקת כי חגי אינו פרשן פוליטי או כותב טור דעות וגם לא הוכח כי חגי הביא את השקפת עולמו הפרטית למלאכה אשר ביצע בעיתון. לפיכך אין כל רלבנטיות להשקפת עולמו של חגי, תהיה אשר תהיה, לבין תפקידו בעיתון, והגבול כאן נמתח. דומה העניין להשקפת עולמו הפוליטית של כתב לענייני רכב או אפילו, בכל הכבוד, למרכזן במערכת המשיבה – אין קשר ואין כל רלבנטיות למשרה אותה חגי מילא ובכך טמונה אפליה אסורה". לפי באי-כוחו של ארגון העיתונאים, "הניסיון השקרי לצייר את השקפת עולמו כהתנהלות בלתי חוקית אינו במקומו ומן הראוי כי לא היה נכתב כלל". 21961-11-12

מדוע אנחנו שונאים את דן מנו מ"הישרדות"? כלומר, מדוע אנחנו אוהבים אותו? מאותה סיבה שאנחנו שונאים, כלומר אוהבים, את ארקדי גאידמק: שניהם "יודעים לשחק את המשחק" (כלומר: להגיד לנו את השקר בפרצוף)

בשבועות האחרונים עוררו תוכניות הריאליטי קצת רעש במציאות: ועדות של הכנסת דנו בשימוש בנערים במצוקה בתוכנית של אלון גל, "אלופים של החיים", ובשידור תמונות של אלימות פיזית ורגשית בתוך המשפחה בתוכנית "סופר נני". גם הידיעה שארקדי גאידמק צפוי להנחות תוכנית ריאליטי עלתה לדיון בכנסת, והמיליונר הוזמן להופיע בפני ועדת הכלכלה. אני רוצה להתחיל דווקא בסערה השולית ביותר: התרעומת בקרב צופי התוכנית "הישרדות" על המניפולציות שעשה לכאורה מנגנון ההפקה של התוכנית, ושזכו לסיקור נרחב במוספי "מעריב", ועוד יותר ב"ידיעות אחרונות". עיקר הזעם יצא על התחבולות שנעשו לכאורה כדי להגן על אחד המשתתפים, דן מנו, מפני הדחה, ולגרום לכך שיגיע עד הגמר. למען הגולשים שאינם בקיאים ברזיה של תוכנית הריאליטי המסוימת הזאת נסביר כי כללי המשחק בה מתאפיינים בשרירותיות רבה ויכולים להשתנות במפתיע בהחלטת ההפקה – זה כמובן חלק מהבידור, הקפריזיות הזאת של החוק; אבל הצופים התרעמו שההפקה מנצלת את האפשרות כדי להבטיח שמנו ישרוד בהתמודדות עד סופה של התוכנית. הסיבה המשוערת למניפולציה של ההפקה היא שמנו ממלא בתוכנית את תפקיד המניפולטור הראשי – קושר בריתות, מפר הבטחות, מארגן הצבעות. הוא משמש דמות המעוררת רגשות עזים – תיעוב לצד התפעלות והערצה – ולכן ברור היתרון שלה להגברת הדרמה והרייטינג. קשה להבין על מה מתרעמים הצופים: על מניפולציה נסתרת שלכאורה נעשתה כדי להגן על המניפולטור הגלוי? דווקא כאשר המניפולציה פרושה מול העיניים, כאשר רואים כיצד המניפולטור פועל ומצליח, מתלוננים על איזו תרמית שעשתה "ההפקה" מאחורי הקלעים. כלומר, באיזשהו אופן משונה, מה שהצופים מנסים להגן עליו הוא המניפולציה עצמה – הרעיון של המניפולציה. הרי לא ייתכן שמניפולציה אמיתית נראית כך: שקופה כל-כך, חסרת תחכום כל-כך, כמו אותה חבורה עילגת ונוהמת של צעירים על האי. חייבים איזה מישהו שיודע, מישהו שמושך בחוטים הנסתרים. מתלוננים על ההפקה כדי להציל את הדימוי של הקנוניה והניחוח המתוחכם שלה, ולא פחות מכך: כדי לשמור על הצורך של הקנוניה בהעמדת פנים. זה, אולי, הדבר הפחות נסבל במניפולציות השקופות של "הישרדות": שהן בכלל לא צריכות להסתוות, להעמיד פנים למען הסדר הטוב, לשמור על מראית העין. במחשבה שנייה, אפשר להבין את תרעומת הצופים. בכך שהיא מגינה על המניפולציה במובנה הוותיק והתככני, היא מגינה גם על כבודו של הצופה עצמו. כי הרי הוא זה שבשבילו צריך להעמיד פנים ולשמור על מראית עין. אנחנו רגילים למחשבה על קנוניות שנעשות בחדרי חדרים; זה כמובן מרגיז, אבל זה לא מעליב כמו הרעיון של מניפולציה שנעשית מול עינינו. בעניין הזה נדמה ש"הישרדות" מספקת לנו גם מפתח לפוליטיקה ממש. לא רק בגלל האופי הגלוי מתמיד של המניפולציה בפוליטיקה היום, אלא יותר מכך בגלל האופן שבו אנחנו מגלים בסוף שאנחנו בעצם אוהבים את המניפולטור, כלומר בדרך שבה המניפולטור זוכה ברווח כפול. ב"הישרדות" קוראים לזה "לשחק את המשחק": בהתחלה שונאים את דן מנו כי הוא עושה מניפולציות ומסלק את כל המשתתפים היפים וההגונים, ובסוף אוהבים אותו מאותה סיבה בדיוק, אלא שבשלב זה קוראים לכך "יודע לשחק את המשחק". אפשר לחזור בהקשר הזה לארקדי גאידמק, שהוזמן לוועדת הכלכלה של הכנסת בעקבות הפרסומים שהוא עומד להנחות תוכנית ריאליטי שבה יסייע לעסקים קטנים להפוך לעסקים גדולים. הסיבה לזימון היתה הטענה שגאידמק הוא איש פוליטי ושהוא ינצל את התוכנית לקידום מטרותיו בזירה השלטונית. גאידמק, מרוחק כתמיד, ענה לח"כ שלי יחימוביץ שאילו סברה הזכיינית רשת שהיא, יחימוביץ, "תביא רייטינג", היתה מעניקה את התוכנית לה ולא לו. כלומר, יחימוביץ מנסה להאשים את גאידמק במניפולציה דרך "הכוונה הנסתרת": הוא מתחזה כמסייע לחלשים כאשר מטרתו האמיתית היא לצבור כוח פוליטי. גאידמק, לעומת זאת, מבין שלא צריך להכחיש את המניפולציה (לא: "אני באמת רוצה לסייע לחלשים"). כל מה שחשוב הוא שהמניפולציה תהיה גלויה לחלוטין ("אני עשיר לכן אני מביא רייטינג"). וכמה מלים בקשר לסערות האחרות שעוררו לאחרונה תוכניות הריאליטי, סביב חשיפת נערים וילדים במצבים קשים בתוכניות כמו "סופר נני" ו"אלופים של החיים". גם בהקשר זה נדמה שהזעם מכוון למטרה מוטעית, וגם בתוכניות אלו ההטעיה נועדה, בעצם, להוציא את הצופה מהתמונה. כאילו הבעיה היא רק במה שמוקרן על המסך, ולא אצל מי שמתבונן בו. יש, כמובן, שאלות אתיות חריפות שעולות ביחס להצגה של אב מכה ילד בטלוויזיה, אבל כאשר ממקדים את השאלות האלו בילד עצמו, במה שהטלוויזיה עושה לילד, מחמיצים את התופעה המטרידה באמת: החשד שהחשיפה הזאת נעשית בהקשר של בידור. כדי להבחין עד כמה השאלה הזאת מרכזית לנושא הנדון, יש לשים לב לתשובות שנותנים אנשי הטלוויזיה לטענות נגד התוכניות ולהדגשה כי אלו "תוכניות תיעודיות חשובות". אנשי הטלוויזיה מבליטים זאת משום שאפשר להשלים, בתנאים מסוימים, עם הצגה של מראות קשים בהקשר רציני, כמו תיעוד או תחקיר. אבל כאשר תמונות זהות משודרות בהקשר של בידור, כל העניין נהפך למחליא. באופן משונה, ההתקוממות על העוול שנעשה לילדים ולנערים בתוכניות האלו מסתירה את המוקד האמיתי של הבעיה האתית: היא לא נמצאת במה שקורה לילד – לא רק שם – אלא היא נמצאת בעיקר בסלון שלנו. לא בטוח שהשיח הנהוג בסוגיית אתיקה ותקשורת מסוגל להתמודד עם השאלה הזאת. כלומר, קל לנסח עמדות ביחס לשאלה של הילד עצמו, אבל מה נעשה עם השאלה של הבידור – איך נענה עליה? איך ננסח את מה שמשתמע ממנה? זאת ועוד, ייתכן ואי-אפשר לענות אפילו על השאלה הבסיסית: האם זה בידור או טלוויזיה "רצינית". קשה לענות, כי במידת מה תוכניות הריאליטי טורפות את ההבדל בין "רציני" ל"בידורי". מדוע, בכל זאת, "סופר נני" או התוכניות של אלון גל נראות יותר כמו בידור? בעיקר בגלל החשיבות שיש בהן לפתרון המהיר, לנס. ואם כך, אפשר להציג תמונות קשות. הרי מיד יגיע מרפא הפלא ויפתור את הבעיה.

קצת לפני שאנחנו נפרדים מ-2019, קיבצנו עבורכם לקט נבחר של כמה מהכתבות הטובות והמהותיות שלנו בשנה האחרונה, לטובת אלה שלא הספיקו לקרוא, ואלה שרוצים להזכר ולקרוא שוב. זו הייתה שנה סוערת פוליטית וציבורית, ואנחנו מקווים שהכתבות שלנו הצליחו להועיל לכם, להסביר לכם, להקל עליכם, להכעיס אתכם ולהפעיל אתכם. בעיקר, אנחנו מקווים שתהיו איתנו גם בשנה […]

קצת לפני שאנחנו נפרדים מ-2019, קיבצנו עבורכם לקט נבחר של כמה מהכתבות הטובות והמהותיות שלנו בשנה האחרונה, לטובת אלה שלא הספיקו לקרוא, ואלה שרוצים להזכר ולקרוא שוב. זו הייתה שנה סוערת פוליטית וציבורית, ואנחנו מקווים שהכתבות שלנו הצליחו להועיל לכם, להסביר לכם, להקל עליכם, להכעיס אתכם ולהפעיל אתכם. בעיקר, אנחנו מקווים שתהיו איתנו גם בשנה הבאה, ושנמשיך להוכיח את הכוח והחשיבות של עיתונות עצמאית שפועלת רק עבורכם. שנתחיל? 🐘 הון-שלטון-עיתון. אחרי שתקראו את כתבת מיפוי הזיקות בין הפוליטיקאים לתקשורת, יהיה לכם קשה לקרוא את העיתון באותה צורה. וזה מעולה: כל כך הכרחי שתדעו אילו אינטרסים עומדים מאחורי הכתבות שאתם קוראים, בעיקר אלה הנוגעות לנבחרי הציבור שלנו.🐘 "המדריך למשקיף המתחיל" – הכתבה שמזכירה כמה כוח יש לנו, אזרחיות ואזרחים, להשפיע על השלטון ולהגביר את השקיפות בכנסת ובסביבה שלנו. לדרוש שקיפות מהח"כים, מהמפלגות, מהרשות המקומית – זה באמת לא כל כך מסובך כמו שזה נשמע, וזה מאפשר לנו לשפר את המציאות ולמנוע את השחיתות הבאה.🐘 התחקיר על אסדת לווייתן: הרבה לפני הנישוב, כשאסדת לווייתן רק הוקמה, פרסמנו תחקיר מקיף ומעמיק, כזה שנכתב אליכם בגובה העיניים ומנסה לספק לכם את כלל האינפורמציה בנושא. מי הם שומרי הבית? מה זה קונדנסט? מה לגבי זיהום האוויר וסוג האסדה? בתחקיר שלנו, שממשיך להתעדכן, אנחנו משתדלים לענות על הכל. 🐘 תחת מעקב: עמיר פרץ, מאיר כהן ומירי רגב וח"כים נוספים סירבו לחשוף את היומן שלהם. מה עשינו? נכנסו לאוטו, עקבנו אחריהם, וחזרנו כדי לספר לכם בדיוק מה הם עשו.🐘 בזמן שישנתם: הח"כים בזזו את הקופה הציבורית בכ-63 מיליון שקלים, תחת מעטה של יציאה לבחירות. הגדלת מימון המפלגות בעשרות מיליונים בדיון חפוז, הארכת התקופה להלוואות שכבר לקחו, הגדלת ההוצאה המותרת ופריסה מחדש של תשלומים: צעד אחר צעד, בדקנו בדיוק איך הם עשו את זה.🐘#משקיפים את הלשעברים: יו"רי הכנסת בדימוס, נשות נשיאים לשעבר ושופטי עליון בדימוס – שלל דמויות שלטוניות ממשיכות לקבל כספי ציבור, גם שנים ארוכות לאחר שסיימו את תפקידם. סדרת כתבות שבודקת בדיוק מי וכמה: 🐘 איך שלושת התיקים בהם חשוד ראש הממשלה פוגעים בחיי היום-יום שלך? עברנו תיק-תיק ובדקנו כמה כסף יכולנו לחסוך אילו נתניהו לא היה מבצע את העבירות שהיועץ המשפטי לממשלה ומשטרת ישראל מייחסים לו.🐘 מה באמת עשו עבורכם המפלגות בכנסת? אנחנו לא מפחדים מנתונים ומספרים, ויודעים שגם הקוראים שלנו לא. כדי לעזור לכם להכיר את הנבחרים שלכם טוב יותר, ריכזנו עבורכם שלל נתונים על העשייה של כל המפלגות בכנסת ה-20 (זוכרים אותה?). באיזו מפלגה תמצאו את ייצוג הנשים הראוי ביותר? כיצד הסיעות הצביעו על חוקי שקיפות, וכמה טסו לחו"ל על חשבון ימי מליאה? מאחר ולא הייתה ממש כנסת מתפקדת מאז, מדובר בנתונים שעדין כדאי להכיר.🐘 פרויקט הדמוקרטיה: השיח על המורכבות בעולם הדמוקרטי בכלל, והדמוקרטיה הישראלית בפרט, הוא לא פעם חסר עומק ובסיס חוקתי. בפרויקט דמוקרטיה ניסינו להסביר את המצב כפי שהוא – על יתרונותיו וחסרונותיו, עם פתרונות משלל כיוונים, ובגובה העיניים.🐘 הרבה דברים נעלמים מעיני הציבור, וזה אחד מהם: איך מתייחסים הדוברים של הפוליטיקאים לעיתונאים שתפקידם לסקר ולבקר אותם? לדעתנו, מדובר בעניין שיכול ללמד רבות על הגישה של הפוליטיקאים לתקשורת. בסוף כולם יכולים לבנות אסטרטגיות ולהגיע לציבור דרך הרשתות החברתיות, אבל איך הם מתנהגים לעיתונאים שפונים אליהם? בדקנו, וכתבנו. 🐘 זו הייתה שנת הפגרה: אין וועדות, אין מליאה, אין חקיקה. נשארנו עם הרבה זמן פנוי, ויצאנו בסדרת כתבות מיוחדת למצב: ניתחנו את עלויות הפגרה, פנינו לנבחרי הציבור ושאלנו אותם מה הם כן עושים עבורנו, וגם שאלנו אתכם מה אתם חושבים שהם צריכים לעשות.🐘 2019 הייתה גם השנה של סיירת השקיפות: מעל ל2,000 חברות וחברים, שפעלו מהספה לשינוי המציאות במדינה! הסיירת הובילה לשינויים ממשים בעשרות מקרים, משינוי העמדה של מרכז השלטון המקומי בנושא שקיפות, ועד קמפיין מוצלח לוויתור על העלאה בשכר הח"כים. לסיירת היו הישגים אדירים, והכתבה הזו מספרת את סיפורם.

https://www.youtube.com/watch?v=X7zAncj5uZs[/embed] לא נולד הח"כ שמגיע למשכן טאבולה ראסה. נבחרינו נוחתים בכנסת מלווים בהטבות שקיבלו בעבר, מצוידים בנכסים וברשימת מקורבים ועוד. זה מחויב המציאות. הדבר היחיד שניתן לעשות זה לחשוף את כלל הקשרים והזיקות לעין הציבורית. שקיפות לא רק תגביר את אמון הציבור היא גם תשחרר את הנבחרים ממחויבויות אישיות ואינטרסים סמויים, תוך שתאפשר לציבור להבין […]

https://www.youtube.com/watch?v=X7zAncj5uZs[/embed] לא נולד הח"כ שמגיע למשכן טאבולה ראסה. נבחרינו נוחתים בכנסת מלווים בהטבות שקיבלו בעבר, מצוידים בנכסים וברשימת מקורבים ועוד. זה מחויב המציאות. הדבר היחיד שניתן לעשות זה לחשוף את כלל הקשרים והזיקות לעין הציבורית. שקיפות לא רק תגביר את אמון הציבור היא גם תשחרר את הנבחרים ממחויבויות אישיות ואינטרסים סמויים, תוך שתאפשר לציבור להבין את מפת האינטרסים המלאה שלהם ולשפוט בעצמו. חבר הכנסת נחמן שי מהמחנה הציוני הוא דוגמא מעניינת – מחד שי אוהב מיקרופון ונמצא בעין הציבורית שנים ארוכות. מאידך – אנחנו לא באמת מכירים אותו. כך למשל שי השכיר לפחות שתי דירות. מדובר בדירות מרווחות ולא זולות במרכז הארץ – בגבעתיים ובתל אביב, ושי מעורב ישירות בהשכרתן ומקדיש לכך שעות מזמנו. את המידע הזה פרסמתי לאחרונה, אלא שמאז התברר שדובר צה״ל לשעבר ממש מאוהב בשוק הנדל״ן. מייד לאחר הפרסום, התחיל לזרום לתיבה של מאה ימים של שקיפות מידע על דירות נוספות המקושרות לשי במקומות מגוונים, לרבות אחת לכאורה בחו״ל. שי יכול להרשות לעצמו להיות טייקון נדל״ן קטן. מעבר לשכרו כח״כ (כ-40 אלף שקל ברוטו) הוא מקבל גם פנסיה שמנה וקבועה מצה״ל דרך הסדר מוזר, לאחר שהצבא החשיב שנים בהן שהה ב׳חופשה ללא תשלום׳ כשירות צבאי. אז הכספים חוקיים, וגם העובדה שהוא וח"כים אחרים מחלטרים מהצד כמשכירי דירות סיטונאיים. זה רחוק ממושלם, אבל לא מנוגד לשום חוק. גם בעלות על 100 דירות היא בסדר גמור. אבל אם הכול כל-כך חוקי, אז למה להסתיר? כי אפשר. כי כל עוד הציבור לא נשען על מדליפנים או שוכר חוקר פרטי – הוא לא יכול לדעת באמת את מפת האינטרסים של נבחרי הציבור. הוא לא יכול לדעת למשל כמה דירות יש לחבר הכנסת שי – כי מעבר לשתי הדירות שהוא משכיר, כאמור, התקבל מידע על דירות נוספות. אלא שקשה להצליבו, ושי עצמו מסרב להגיב. חבר הכנסת הסתפק בתגובה ששלח דוברו לשאלה בה פורטו חלק מהדירות ואמר: ״המידע שבידך אינו מדויק. ח״כ נחמן שי מגיש הצהרת הון לוועדות האתיקה של הכנסת ע״פ כללי האתיקה של הכנסת״. שי לא הסכים ׳לדייק׳ את המידע. כשיש שקיפות אין ניגודי עניינים ובכן, אני לא מכיר חתול שקובע את תנאי המשמרת שלו על השמנת. ודווקא בכנסת, נבחרינו הם אלו שקובעים את כללי האתיקה. לא רק קובעים, הם גם השופטים והתולים. וככאלו הם מספקים חופש תנועה מלא לחברי המשכן: שוק הדיור רותח, 120 הח"כים שלנו מעצבים אותו מדי יום בחקיקה ובדיונים בועדות, והשקיפות בנושא – אפסית. זה אבסורד. הרי יש להם אינטרס ברור כשהם בעלי דירות, אינטרס שכל בר דעת מבין את השלכותיו. כפי שהראנו לגבי חיים כץ – זה לא רק לא שקוף, זה לא בריא למערכת קבלת ההחלטות שלנו. חשוב להדגיש, בית נוסף הוא רק פרומיל מאותו מארג אינטרסים שלם, משתנה וסמוי מהעין של סוכני השינוי שלנו. טבעי שיהיו אינטרסים אישיים וניגודי עניינים – רק שיהיו על השולחן. אז כשח"כ שי או כץ יצביעו בעד או נגד רגולציה על שוק הדיור, הקונטקסט יהיה ברור. אם המידע הזה נראה לכם חשוב, אולי תתעניינו גם ב: ככה הפוליטיקאים משקרים לכם חשיפה: עשרות הסדרי ניגוד עניינים של פקידי הממשלה לא נולד הח"כ שמגיע למשכן טאבולה ראסה. נבחרינו נוחתים בכנסת מלווים בהטבות שקיבלו בעבר, מצוידים בנכסים וברשימת מקורבים ועוד. זה מחויב המציאות. הדבר היחיד שניתן לעשות זה לחשוף את כלל הקשרים והזיקות לעין הציבורית. שקיפות לא רק תגביר את אמון הציבור היא גם תשחרר את הנבחרים ממחויבויות אישיות ואינטרסים סמויים, תוך שתאפשר לציבור להבין את מפת האינטרסים המלאה שלהם ולשפוט בעצמו. חבר הכנסת נחמן שי מהמחנה הציוני הוא דוגמא מעניינת – מחד שי אוהב מיקרופון ונמצא בעין הציבורית שנים ארוכות. מאידך – אנחנו לא באמת מכירים אותו. כך למשל שי השכיר לפחות שתי דירות. מדובר בדירות מרווחות ולא זולות במרכז הארץ – בגבעתיים ובתל אביב, ושי מעורב ישירות בהשכרתן ומקדיש לכך שעות מזמנו. את המידע הזה פרסמתי לאחרונה, אלא שמאז התברר שדובר צה״ל לשעבר ממש מאוהב בשוק הנדל״ן. מייד לאחר הפרסום, התחיל לזרום לתיבה של מאה ימים של שקיפות מידע על דירות נוספות המקושרות לשי במקומות מגוונים, לרבות אחת לכאורה בחו״ל. שי יכול להרשות לעצמו להיות טייקון נדל״ן קטן. מעבר לשכרו כח״כ (כ-40 אלף שקל ברוטו) הוא מקבל גם פנסיה שמנה וקבועה מצה״ל דרך הסדר מוזר, לאחר שהצבא החשיב שנים בהן שהה ב׳חופשה ללא תשלום׳ כשירות צבאי. אז הכספים חוקיים, וגם העובדה שהוא וח"כים אחרים מחלטרים מהצד כמשכירי דירות סיטונאיים. זה רחוק ממושלם, אבל לא מנוגד לשום חוק. גם בעלות על 100 דירות היא בסדר גמור. אבל אם הכול כל-כך חוקי, אז למה להסתיר? כי אפשר. כי כל עוד הציבור לא נשען על מדליפנים או שוכר חוקר פרטי – הוא לא יכול לדעת באמת את מפת האינטרסים של נבחרי הציבור. הוא לא יכול לדעת למשל כמה דירות יש לחבר הכנסת שי – כי מעבר לשתי הדירות שהוא משכיר, כאמור, התקבל מידע על דירות נוספות. אלא שקשה להצליבו, ושי עצמו מסרב להגיב. חבר הכנסת הסתפק בתגובה ששלח דוברו לשאלה בה פורטו חלק מהדירות ואמר: ״המידע שבידך אינו מדויק. ח״כ נחמן שי מגיש הצהרת הון לוועדות האתיקה של הכנסת ע״פ כללי האתיקה של הכנסת״. שי לא הסכים ׳לדייק׳ את המידע. ובכן, אני לא מכיר חתול שקובע את תנאי המשמרת שלו על השמנת. ודווקא בכנסת, נבחרינו הם אלו שקובעים את כללי האתיקה. לא רק קובעים, הם גם השופטים והתולים. וככאלו הם מספקים חופש תנועה מלא לחברי המשכן: שוק הדיור רותח, 120 הח"כים שלנו מעצבים אותו מדי יום בחקיקה ובדיונים בועדות, והשקיפות בנושא – אפסית. זה אבסורד. הרי יש להם אינטרס ברור כשהם בעלי דירות, אינטרס שכל בר דעת מבין את השלכותיו. כפי שהראנו לגבי חיים כץ – זה לא רק לא שקוף, זה לא בריא למערכת קבלת ההחלטות שלנו. חשוב להדגיש, בית נוסף הוא רק פרומיל מאותו מארג אינטרסים שלם, משתנה וסמוי מהעין של סוכני השינוי שלנו. טבעי שיהיו אינטרסים אישיים וניגודי עניינים – רק שיהיו על השולחן. אז כשח"כ שי או כץ יצביעו בעד או נגד רגולציה על שוק הדיור, הקונטקסט יהיה ברור.

"ידיעות אחרונות" לא סומך על היכולת של קוראיו להבין רמזים | שי ניב לא קונה את גרסת הרופאים | "גלובס" ממתין להרשעת אורי בלאו

"חיסול בסודאן: כלי טיס לא מזוהה השמיד רכב", כך נכתב בפינת השער של גליון "ישראל היום" הבוקר, גיליון מס 1,000 (מזל טוב). בידיעה קצרה, שמתפרסמת בעמ 3 של העיתון תחת הכותרת "סודאן: כלי רכב הושמד בתקיפה אווירית מסתורית" ונראית כידיעה שנוספה לגיליון ברגע האחרון, מדווח אלי לאון כי "שני בני-אדם נהרגו אתמול כאשר מטוס לא מזוהה שהגיע מכיוון הים האדום תקף כלי רכב באזור שדה התעופה של פורט סודאן". לאון מציין כי בשנת 2009 התקיפו מטוסי קרב שיירה שהבריחה אמצעי לחימה עבור חמאס, וכי על-פי התקשורת הזרה, התקיפה ההיא בוצעה על-ידי חיל האוויר הישראלי. עוד מציין לאון כי סוכנויות ידיעות בצרפת ציינו כי בסודאן בסיס חמאס. מה אמור להבין הקורא הישראלי מכל זה? כמובן, שמטוסי חיל האוויר התקיפו אתמול בסודאן כלי רכב שנוסעיו קשורים איכשהו לחמאס או לאויב אחר של מדינת ישראל. הידיעה הקצרה ב"ישראל היום" הופכת לכותרת ראשית ב"מעריב", הפועלת על-פי אותה נוסחת רמזים. "אמש: תקיפה מסתורית בסודאן", מנוסחת הכותרת, ותחתיה נכתב: "דיווח לילי: מטוס קרב הפציץ מהאוויר מכונית פרטית סמוך לעיר פורט סודאן שבצפון-מזרח המדינה. ישראל: מסרבים להתייחס. על-פי פרסומים זרים, לפני כשנתיים תקף חיל האוויר באותו מקום משלוח נשק מאיראן שיועד לרצועת עזה". עמית כהן ואחיקם משה דוד פותחים את דיווחם בשאלה, "סיכול נועז במרחק 1,400 ק"מ מישראל?". הם אינם מספקים תשובה חד-משמעית, אך מפזרים די רמזים כדי שגם הקוראים שאינם עובדים בצנזורה הצבאית של מדינת ישראל יבינו כי צה"ל תקף בסודאן. "צה"ל תקף בסודאן", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. כותרת גדולה, בגופן עבה, אדום על רקע שחור, כשלצדה איור של מטוס קרב. מבט שני בכותרת מגלה כי היא נתונה בין מרכאות, ותחתיה נפתחת כותרת המשנה במלים "העריכו מקורות זרים". גם בראש עמ 4 נכתב בפירוש, בין מרכאות, כי "ישראל תקפה בסודאן". בידיעה, שעליה חתומים יוסי יהושוע וסוכנויות הידיעות, מדווח כי "לפי מקורות זרים, מטוסים ישראליים הפציצו אתמול כלי רכב אחד או יותר ליד שדה התעופה של עיר הנמל העיקרית בסודאן, פורט סודאן, וחיסלו שני אנשים". מי הם המקורות הזרים שייחסו את התקיפה לישראל? קשה לדעת. "כלי תקשורת בסודאן ובסוכנויות הידיעות הזרות פירסמו ידיעות אודות התקיפה המסתורית", כותב יהושוע בדיווח שמצליח דווקא לפוגג את המסתורין סביב התקיפה. יחד עם זאת, הדיווח היחיד שהוא מציין את מקורו במפורש הוא זה של סוכנות הידיעות רויטרס, שממנו מצוטט עד ראייה שאמר, "ישנה כאן נוכחות גדולה מאוד של כוחות הביטחון", ולא ייחוס התקיפה לישראל. בצדק לא מעניק יהושוע את הקרדיט לייחוס התקיפה לישראל לדיווח של רויטרס, שכן בדיווח זה ישראל מוזכרת רק בהקשר של התקיפה בשנת 2009. אגב, בדיווח של סוכנות AFP המצב דומה, וכך גם בדיווח שהפיצה סוכנות הידיעות AP. השערה, אבל לא ייחוס רשמי, בדבר הזהות הישראלית של התוקפים נכללה בידיעה שהופיעה בכלי תקשורת סודאני. ב-16.3.11, חמישה ימים לאחר רצח משפחת פוגל בהתנחלות איתמר, דיווח יאיר אטינגר בעיתון "הארץ" על התגובות לרצח ביישוב, וציין בקצרה, בשולי ידיעתו, כי צה"ל פועל באזור הכפר הפלסטיני השכן. "סביב עוורתא", כתב, "היתה פעילות ערה של חיילים, שנכנסו ויצאו מהכפר". כתב ולא יסף. הבוקר מתפרסמת בשער "הארץ" הכותרת "מעצרים המוניים ועמדות צבא בכפר הסמוך לאיתמר". איזבל קרשנר, כתבת "הניו-יורק טיימס" בישראל, מדווחת מעוורתא. "לדברי התושבים, הצבא ערך חיפוש במחצית מ-1,500 הבתים בכפר ועצר כ-300 מתוך 7,000 תושבי הכפר", מדווחת קרשנר. "רוב העצורים שוחררו בתוך ימים, ואולם נכון ליום ב עדיין הוחזקו במעצר כ-25 גברים בגילים 15–45. לא ידוע על איש שהוגש נגדו כתב אישום". הכתבת מוסיפה כי לאחר הרצח הטיל צה"ל על הכפר עוצר למשך ארבעה ימים, וכי הכפר "חולק לארבעה אזורים – בכל אחד מהם השתלטו חיילים על בית והפכו אותו למוצב צבאי". כמו כן מצוין בידיעה של קרשנר כי "הרשויות בישראל מסרבות למסור פרטים על החקירה, מלבד העובדה שהיא עוד נמשכת". "נמשכת שביתת הרופאים: אין משא-ומתן בין הצדדים", לשון הכותרת הראשית של "הארץ" הבוקר, היחידה שמוקדשת לשביתה. כל הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לסיקור נרחב של שביתת הרופאים. דן אבן מדווח כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו התערב אתמול בשביתה וביקש לבחון מתווה לפתרון המשבר באמצעות הכנסת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבתי-החולים הממשלתיים ואלה שבעלות קופת-חולים כללית". אבן מציין כי משרד האוצר מתנגד להפעלת שר"פ בבתי-החולים הממשלתיים והציבוריים, "בטענה כי המהלך יוביל להגדלת ההוצאה הפרטית לבריאות". כמו כן מדווח כי האגודה לזכויות האזרח פירסמה נייר עמדה המתנגד להחזרת השר"פ, בטענה כי הדבר מהווה "שימוש במשאב ציבורי לטובת חלק מהציבור ואפליה בוטה" (ב"דה-מרקר" מדווחת רוני לינדר-גנץ כי גם האגודה לזכויות החולה הודיעה אתמול כי היא מתנגדת להכנסת השר"פ לבתי-החולים הציבוריים). מנגד מצוטט בידיעה של אבן ד"ר נמרוד רחמימוב, סגן יו"ר ההסתדרות הרפואית, שאומר כי "רובד הביטוחים המשלימים מפנה כיום 2.5 מיליארד שקלים בשנה לקופות-החולים, המוצאים ברובם לבחירת מנתח או לקבלת חוות דעת נוספת. את הכספים האלה ניתן לנצל כיום אך ורק ברפואה הפרטית ולא בציבורית". מטה ההסתדרות הרפואית הבהיר כי "המאבק הנוכחי הוא על תוספות שכר, תגבור לרופאים בפריפריה ולמקצועות במצוקה, ובראש ובראשונה עדכון התקינה בבתי-החולים, שלא עודכנה מאז שנות ה-70. מתן האפשרות לשירותי רפואה פרטיים לא יוכל למצות את כל דרישות הרופאים במשא-ומתן". בידיעה נפרדת מדגיש אבן את תמיכת החולים ברופאים ("הרופאים עובדים קשה מאוד, שעות רבות, לא מתוגמלים ולא יכולים לתת רפואה טובה בגלל העומס", מצוטטת אשה שנפגעת מהשביתה), וידיעה אחרת פרי עטו בוחנת את השביתות שפרצו בעבר במערכת הבריאות. המסקנה: "חלק מדרכי המאבק אולי השתנו – אבל הבעיות תמיד היו קיימות". סיקור השביתה בעיתונים האחרים אף הוא תומך יחסית בדרישות השובתים, או למצער מדגיש את תמיכת החולים בשובתים, וזאת בניגוד גמור לנוהג העיתונות המסחרית להבליט את המחיר שמשלם הציבור כאשר סקטור מסוים במשק משבית את עבודתו. יחד עם זאת, כדאי לזכור כי השביתה הנוכחית היא ליומיים בלבד, והתמיכה הציבורית והתקשורתית בה עשויה להיעלם אם וכאשר היא תתארך, כפי שנעלמה במקרה של העובדים הסוציאליים. גם טורי הפרשנות בעיתונים משיבים הבוקר רוח גבית בשובתים. מוטי רביד, המנהל הרפואי של המרכז הרפואי מעייני-הישועה, המשמש במקביל פרשן קבוע לענייני בריאות של "ידיעות אחרונות", מפרסם הבוקר מאמר במדור הדעות של העיתון. רביד מסויג מהשבתה בטרם מוצו דרכים אחרות להסכם, אך מביע תמיכה במטרותיה. "אם לגבי דרישות השכר יכולה להיות מחלוקת לגיטימית בין הרופאים לבין אנשי האוצר, הרי שבנושאים הקשורים בשדרוג החיוני הנדרש לשירותי הבריאות – תוספת מיטות אשפוז, תוספת תקנים, חיזוק מערך הרפואה בנגב ובגליל – אין מחלוקת", הוא כותב. בהמשך מוסיף רביד: "אנשי האוצר מבליטים את המאבק על העלאת השכר, וטענים כי שיפור ושדרוג מערכת הבריאות הוא נושא לדיון בין הממשלה לבין ספקי שירותי הבריאות, כלומר קופות-החולים ומשרד הבריאות. הם מתעלמים מהעובדה שהרופאים הם אלה המתמודדים יום-יום מול לחץ העבודה, מספר החולים הגדל בהתמדה, הצפיפות, חוסר ברופאים מקצועיים ומחסור במכשור". רותי סיני, הכותבת במוסף הדעות של "מעריב", מביעה תמיכה גורפת בשובתים, אם כי אינה מתייחסת לשביתת הרופאים באופן מיוחד. "זכות השביתה היא אחד האיזונים החשובים בבסיסה של חברה דמוקרטית", מזכירה סיני. "היא מעניקה כוח פוליטי לעובדים אל מול הכוח הכלכלי הרב של מעסיקים ובעלי הון [...] הדרישות להעלאת שכר אינן גחמה וגם לא הפקרות. הן משקפות תהליך חברתי-כלכלי שפוגע בשדרה המרכזית של החברה הישראלית – שחיקת מעמד הביניים". לעומתם מבקש שי ניב, הכתב לענייני תעסוקה של "גלובס", לשכנע את קוראיו בעמדות הדומות לעמדת האוצר. "אמצעי התקשורת, שמזמן לא רק מסקרים אלא מובילים קמפיינים, קבעו באופן חד-משמעי ששכר הרופאים בארץ הוא שכר מביש", כותב ניב. "התקשורת מתמקדת במתמחים וברופאים הצעירים שקורסים בנטל בגלל ריבוי של תורנויות, אך מתעלמת מהעובדה שזוהי ההסתדרות הרפואית שהתנגדה עד היום לחייב גם מומחים בביצוע התורנויות". לפי ניב, האוצר הציע לחייב מומחים בביצוע תורנויות תמורת תעריף מעט גבוה יותר מאשר זה הניתן למתמחים, ו"בהסתדרות הרפואית הסכימו לראשונה לחיוב הזה, אבל דרשו להכפיל את תעריף התורנות למומחה". בהמשך הטור מוסיף ניב: "ההסתדרות הרפואית, בחוכמה רבה צריך לומר, מתעקשת כי היא לא נלחמת על משכורות, אלא על הצלת הרפואה הציבורית. הרופאים קיבלו רק לאחרונה תוספת שכר של 24%, אז צריך היה להצניע את הדיבורים על כסף. אבל מי שמחזיק בידו את חוברת הדרישות של הרופאים, 19 עמודים בסך-הכל, רואה הרבה מאוד דרישות שכר. שזה לגיטימי מאוד, אבל אין צורך לעטוף את זה בכל-כך הרבה מלים גבוהות. "[...] אחת הדרישות של הרופאים, שנמצאת גם היא באופן אירוני תחת הכותרת להציל את הרפואה הציבורית, מדברת על החזרת שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) לבתי-החולים הממשלתיים. בהסתדרות הרפואית טוענים כי זאת הדרך הטובה ביותר להשאיר את המומחים במערכת הציבורית בשעות שלאחר הצהריים, אך בפועל המודל הזה יביא לכך שאותם מומחים יישארו אחר הצהריים רק עבור חלק מהאוכלוסייה. כלומר אותם מומחים ימשיכו לעסוק בפרקטיקה פרטית במקום בפרקטיקה ציבורית, בהבדל אחד: הם לא יצטרכו לנסוע לאסותא". בן כספית מבקר בחריפות ב"מעריב" את אלי ישי על שהתקשר לשופט גולדסטון והזמין אותו לישראל על דעת עצמו. על-פי כספית, ישי "הוריד את הרף לשפל חדש" וביצע מעשה ה"משול להפקרות של ממש". "קשה להגיד שזה כמו ברפובליקת בננות", כותב כספית, "כי ברפובליקת בננות שר כזה היה מוצא את עצמו למחרת בבוקר מחוץ לממשלה, במקרה הטוב. אצלנו? השר קיבל שתי כותרות ראשיות (אחת מהן בעיתון הזה), אץ רץ למחרת בבוקר לתחנות הרדיו ודילג כל היום בין השידורים בעליזות אין קץ". הכותרת שקיבל ישי ב"מעריב" נבעה מידיעה שסיפק כספית עצמו. לזכותו של כספית יש לציין כי גם בידיעה המקורית הוא מתח ביקורת על המעשה של שר הפנים. "ישי", כתב כספית, "[...] החליט לנצל את ההזדמנות הפוליטית שנקרתה על דרכו ולנסות לאושש בעזרת גולדסטון את מצבו הקשה בדעת הקהל הישראלית". לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי לשכת העיתונות הממשלתית חידשה את תעודת העיתונאי של אורי בלאו. ראש לע"מ, אורן הלמן, צוטט בידיעה כך: "בישראל כל אדם, כולל אורי בלאו, חף מפשע עד שהוכח אחרת בבית-המשפט, ובלאו לא הורשע. חשוב לזכור כי חופש העיתונות הינו ערך עליון במדינה דמוקרטית. אם בלאו יורשע בבית-המשפט, ההחלטה אם להנפיק לו תעודת עיתונאי או לא עשויה להיות שונה". לידיעה ב"גלובס" המודפס צורף תצלום של בלאו. כיתוב התצלום קרא: "בלאו. עוד לא הורשע". לא "בלאו. חופש העיתונות הינו ערך עליון", ולא "בלאו. חף מפשע עד שהוכח אחרת", אלא "בלאו. עוד לא הורשע". מצער מאוד להיווכח בחוסר הסולידריות שמפגין "גלובס" כלפי עמית למקצוע שעשוי לעמוד לדין פלילי בשל עבירה שמן הסתם ניתן להאשים בה עיתונאים מכל מערכת תקשורת מרכזית בישראל. גם ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה [שלמה צזנה וצבי הראל] על חידוש תעודת העיתונאי של בלאו. תוכן הידיעה דומה, אך כיתוב התצלום בעיתון זה, שאינו ידוע כתומך נלהב במניעים האידיאולוגיים שהניעו לכאורה את ענת קם וגם לא במסקנות החריפות של התחקיר על החיסולים הממוקדים שהכין בלאו על סמך המסמכים שקיבל ממנה, קורא כך: "בלאו. חופש העיתונות – ערך חשוב". במוסף "ליידי גלובס" של העיתון "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה יעל ולצר עם עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן. בתשובה לשאלה "עד כמה הסעיף 113ג לחוק העונשין [הסעיף שבו מואשם בלאו], שנמצא תחת הכותרת ריגול חמור ואוסר על החזקת מידע סודי, מטריד אותך?", עונה ברגמן: "השימוש התכוף בסעיף הזה נעשה כדי להפחיד עיתונאים. זהו ניסיון מתמשך של מערכת הביטחון להשתיק את הביקורת עליה באצטלה של בטחון המדינה. ההגדרות של הסעיף הזה הן כל-כך דרקוניות וגורפות עד שבכל רגע נתון יש עשרות עיתונאים שמפירים אותו. דווקא כשהתקשורת הופכת גלויה יותר, מאמצי ההשתקה נעשים אלימים ומסוכנים יותר". כמו כן מצוין בראיון כי ברגמן הוא "הישראלי היחיד שראה את כל החומר שהודלף לוויקיליקס עוד הרבה לפני שפורסם". ולצר כותבת כי "מיד בתום הראיון הוא טס לפגישה נוספת עם גוליאן אסאנג, במקום מעצרו בצפון אנגליה, כדי לפרסם חלק ניכר מהמסמכים הנוגעים לישראל. חכי ותראי כשאחזור, הוא מבטיח, המסמכים כוללים חומר נפץ". חציה העליון של הכפולה המרכזית בקונטרס החדשות הגדול (40 עמודים) של "ידיעות אחרונות" מוקדש לקידום מהדורת סוף-השבוע של העיתון. "נדליף עוד אלפי מסמכים סודיים על ישראל", מבטיח גוליאן אסאנג, שראיון מקיף עימו, אשר ערך ברגמן, יתפרסם במוסף "7 ימים". ברשימה נפרדת במוסף "ליידי גלובס" כותבת יעל ולצר על מינויה של תמר איש-שלום למגישת המהדורה המרכזית של "חדשות 10", לצד, אך לא ביחד עם, יעקב אילון. גורם אלמוני בהנהלת ערוץ 10 מצוטט כמי שאומר, בין היתר, כך: "הבחירה בה נעשתה על רקע היותה השילוב האולטימטיבי של יונית לוי ומיקי חיימוביץ. יש לה את האינטליגנציה הגבוהה והיכולות של יונית, בצד האמפתיה והחום שיש למיקי". אדם המוגדר כ"מנהל בכיר באחת מחברות החדשות" אומר: "בעצם לקחו תואמת-יונית, אבל עם שיפורים. לתמר יש מה שאין ולא יהיה ליונית – אמפתיה. [...] אקצין ואומר שיונית היא כמו רהיט בסלון. היא נמצאת שם כבר כמעט עשור, ואף אחד לא ירגיש אם יוציאו את הרהיט הזה למרפסת". החפצון הדוחה הזה של מגישת החדשות הבולטת בישראל מלווה במוסף לנשים של "גלובס" בהערה הבאה בלבד: "בחדשות ערוץ 2 ביקשו שלא להגיב לדברים". רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי יו"ר רשות השידור, אמיר גילת, מתכוון להפוך את ערוץ 33 לערוץ חדשות ואקטואליה שישדר 24 שעות ביממה.

לא מופרך להניח שאם תקום ממשלה בכנסת ה-24, היא תהיה מנופחת כמו קודמתה • פנינו לכל המפלגות בשאלה: כמה שרים צריך לדעתכם? • התשובה הברורה היחידה - מ"יש עתיד", שהתחייבה לממשלה חסכונית עוד במצע שלה

נדמה שעד שלא נראה ממשלה מושבעת, לא נאמין בקיומה של האפשרות שזו תקום בכלל בכנסת ה-24. אבל כדאי לחשוב על הצעד הבא: יש לשער שאם תקום ממשלה היא לא תהיה חסכונית במיוחד, גם אם לא תגיע למימדים המפלצתיים של הממשלה הנוכחית. כדי לדעת אם יש לנו בכל זאת תקווה שנבחרי הציבור שלנו ינהגו בחסכנות גדולה יותר בכסף שהם מוציאים על משרדים וסמכויות – החלטנו לשאול את כל המפלגות מה עמדתן בנוגע לגודל הממשלה הרצוי בעיניהן. ואלה התוצאות. התשובה הברורה ביותר שקיבלנו היא מ"יש עתיד" שמסרו לנו בתשובה לשאלה מה גודל הממשלה הרצוי בעיניהם: "18. זה במצע שלנו". ממפלגת העבודה נמסר: "מפלגת העבודה מייחלת להקמת ממשלת שינוי קטנה ויעילה במהירות האפשרית. סומכים על יאיר לפיד שייצג בהקמת הממשלה את האינטרסים של מחנה השמאל-מרכז". בליכוד מסרו שהם לא מתייחסים למשא ומתן. אבל לא היינו בונים על ממשלה בגודל סביר אם זה היה תלוי היום בעומד בראשה. גם בש"ס בחרו שלא להגיב. מיהדות התורה נמסר: "הסיעה תדון בכך כשהנושא יגיע להכרעה". מכחול לבן טרם נמסרה תגובה. בתקווה חדשה ביקשו שלא להתייחס לנושאים שנמצאים תחת משא ומתן. מרע"מ, ישראל ביתנו, ימינה, מרצ, הרשימה המשותפת והציונות הדתית לא נמסרה תגובה כלל. נשמח לעדכן אם יתקבלו תשובות. הממשלה הנוכחית היא מסורבלת ומנופחת, כשחלק גדול מבעלי התפקידים בה חסרי משמעות. כיהנו בה שר לענייני מודיעין שלא ממש צריך; שר לחלוקת גובים שעד היום מחפש משרד; שרה לקידום קהילתי שלקחה סמכויות מהמשרד לביטחון הפנים; משרד לעניינים אסטרטגיים שאפילו השר העומד בראשו חושב שהוא מיותר; ועוד שר שעד לא מזמן היה ספק אם הוא בכלל קיים ואחראי על שיתוף פעולה אסטרטגי. כשהוקמה הממשלה ביקשו לחלק בה 34 תיקים לשרים, שני ראשי ממשלה ו-16 סגני שרים, אחד מהם הוא סגן שר במשרד רה"מ, תפקיד שאפשר להחליף במגב שנשען על הקיר. שמונה סגנים לליכוד ושמונה לכחול לבן (נציין שגנץ מעולם לא מינה סגן שר). אנחנו לא יודעים כמה שרים יהיו בממשלה הקרובה ואם ימשיכו לחלק גובים בדמות סגן שר. אנחנו רק מקווים שהם יזכרו שהציבור הוא זה שמשלם בסוף את המחיר.

27.3 | ב"כל אל-ערב" מבטיח דובר חמאס להפתיע במלחמה הבאה | עורכת "א-סינארה" מוותרת על ביקור בסוריה | וב"פנורמה" הכתב בדרום הוא גם הכתב במרכז

"השבר הסורי-אפריקאי מתרחב", זוהי הכותרת הראשית, מלווה במפה של העולם הערבי, של העיתון "א-סינארה". על פני שלושה עמודים, כולל מאמר מערכת של העורכת וידה משעור, מנסה העיתון להציג ולנתח את התרחבות גל המהומות בעולם הערבי. משעור מכנה את נשיא סוריה בשאר אסד (אריה בערבית) "אריה בלבנון וארנבת בגולן" ו"מיועד לגדה" (עיר בסעודיה שאליה נמלט נשיא טוניסיה זין אל-עבדין בן-עלי, ראשון השליטים הנופלים בגל המהומות הנוכחי בעולם הערבי). מאמר זה ימנע ממנה, לפחות עד לשינוי המשטר בסוריה, לארוז מזוודות לדמשק. מקורות פלסטיניים מספרים ל"א-סינארה" כי "למעלה מ-2,000 פלסטינים יצאו מתימן לכיוון לוב, כדי לסייע למשטרו של קדאפי נגד המתקפה האמריקאית". נוסף לכך, 75% ממשתתפי סקר באתר האינטרנט של העיתון קובעים שמטרתה של מתקפת כוחות הקואליציה על לוב היא הנפט. לוב מגיעה גם לכותרת הראשית של העיתון "פנורמה": "קדאפי קורא תיגר על הכוחות הזרים, ומבטיח להמשיך במלחמה עד לניצחון". "רעידת האדמה בעולם הערבי", לשון הכותרת השנייה בגודלה על שער העיתון "כל אל-ערב", הקובע כי המשטר הסורי ביצע טבח בדרעא שבדרום המדינה, שתוצאותיו "150 שהידים". מאמר המערכת מצטט את הבטחות היועצת הבכירה של אסד, בותיינה שעבאן, לרפורמות בסוריה, ומביע תקווה כי הרפורמות אכן ייצאו לפועל במהרה ולא כזריקת הרגעה בלבד, זאת כדי להציל את סוריה מאנרכיה. ב"א-סינארה" מוצאים קשר בין ההסלמה בגבול הדרומי של ישראל ובין השינויים בעולם הערבי. העיתונאי אמין אבו-גבל מראיין מרצה למדע המדינה באוניברסיטת א-נגאח בשכם, פרופ עבדל סתאר קאסם, שאומר כי "עם נפילתו של חוסני מובארכ, ישראל איבדה את העומק הערבי שלה", ומוסיף כי "להסלמה בעזה יש קשר למה שמתרחש במצרים, ולא בסוריה". קאסם דוחה את ההאשמות שלפיהן משטרו של אסד הורה על ההסלמה בעזה כדי למנוע את הלחץ בסוריה, וקובע כי מי שהחל את ההסלמה בדרום היא ישראל, ולא הגיהאד האסלאמי, ש"הגיב". לדבריו, "ישראל מנסה לחוש את הדופק במצרים לאחר המהפכה, ויש דרישות לבקר במצרים, אף שההנהגה הישראלית יודעת שמדובר בסך-הכל בממשלת מעבר, שאין לה מנדט להחלטות מדיניות". העיתון מדווח גם על הפיגוע בירושלים, בעמוד פנימי, כשלצדו נדפסת ידיעה על כך שאנשי קק"ל נטשו את אדמת אל-עראקיב בנגב, "ככל הנראה לאחר שראו את עוצמת הסולידריות עם הבדואים". תגובה קק"ל אינה מובאת בידיעה. כמו כן מתפרסמת ידיעה גדולה בעמוד הראשון בדבר מעצרו בישראל של המהנדס הפלסטיני דיראר אבו-סיסי, ש"על-פי מקורות פלסטינים ומערביים, נחטף על-ידי המוסד באוקראינה". ב"כל אל-ערב" עורך הכתב סעיד חסנין ראיון עם מנהל מרכז ההסברה הממשלתי הפלסטיני, ד"ר רסאן חטיב. גם לו דעה בעניין ההסלמה בדרום: "ההתקדמות בפיוס הפלסטיני לא מצאה חן בעיני ישראל, ולכן החלה לתקוף את עזה", הוא טוען וקובע כי "ההפרדה בין הגדה המערבית לרצועת עזה – מעשה ידיה של ישראל, ומטרתה להכשיל את הקמת המדינה הפלסטינית". אבו-עוביידה, דובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, אומר בראיון המתפרסם בעמ 2 של "כל אל-ערב" כי "הכיבוש יופתע משיטת התגובה שלנו, אם ימשיך את המתקפה שלו על הרצועה. אני לא מדבר רק על טילים, אלא על אמצעים אחרים שאיננו מעוניינים לחשוף לעת עתה". באותו עמוד מביאה העיתונאית מונא ערמוש את סיפורה של נעמה אטואע, פלסטינית מעזה שהגיעה לבית-החולים קפלן במצב קשה מאוד כשהיא בחודש התשיעי להריונה – והצוות הרפואי שם הציל אותה ואת התינוקת שברחמה. בעמוד הראשון ב"פנורמה" מתפרסמת כותרת על רקע שחור המכריזה: "ישראל תוקפת את עזה על רקע הפיגוע בירושלים; נמשכת נפילת הטילים בדרום המדינה". העיתונים הערביים מייחדים עמודים שלמים גם ליום האדמה ה-35 שיחול השבוע, ב-30 במרץ, ומנסים לקשר בינו ובין חוק הנכבה, שנחקק בכנסת בסוף-השבוע שעבר. ב"כל אל-ערב" מקדישים את הכותרת הראשית להתארגנות לקראת יום האדמה: "שביתה כללית ביום רביעי ושתי תהלוכות מרכזיות בעארבה ובאל-עראקיב". כמו כן מציין העיתון בעמודו הראשון כי "הנכבה הפלסטינית נמשכת עם חקיקת חוקים גזעניים בכנסת, שאוסרת את ציון יום הזיכרון". ב"א-סינארה" – שלרוב מדווח על חברי-הכנסת מטעם בל"ד בהקשר שלילי בלבד (האם בגלל סכסוך בין הבעלים הקודם של העיתון, לוטפי משעור המנוח, ובין עזמי בשארה?) – מדגישים בעמודי הסאטירה שחברי-הכנסת גמאל זחאלקה וחנין זועבי נטשו את ח"כ אחמד טיבי להתכתש בנאום עם ח"כ אורי אריאל, כשרק חברי-הכנסת מוחמד ברכה, טלב א-סאנע, מסעוד גנאים ועפו אגברייה מנסים להגן עליו. סקירה רחבה לרגל יום האדמה ב"א-סינארה" כוללת ראיון עם ח"כ דב חנין (חד"ש), שמגנה את חוקי הנכבה וועדות הקבלה, שמטרתם "מניעת תחושת הצער" ו"משטר אפרטהייד", בהתאמה. כמו כן מובא ב"א-סינארה" ו"פנורמה" דיווח על תקיפת הערבים ליד צפת, וידיעה על דקירת הצעיר אלביר חלול בצירוף הודעת מפקד משטרת צפת כי "יש התקדמות בחקירה". גזר הדין בן שבע שנות המאסר לנשיא המדינה לשעבר משה קצב זוכה לכותרת בעמודו הראשון של "א-סינארה": "שנה על כל שנת כהונה". בעמוד השני מובאים שמות ותמונות פוליטיקאים ישראלים שנשלחו לכלא מאז קום המדינה. ב"כל אל-ערב" וב"פנורמה" מתפרסמת ידיעה על פני חצי עמוד בעניין גזר הדין, עם תמונת הנשיא לשעבר. נושא נוסף שמובלט בעמודים הראשיים של העיתונים הוא ביטול מינויו של מוחמד נאסר למנכ"ל עיריית טירה במשולש על-ידי משרד הפנים, בעקבות פניית התנועה לאיכות השלטון, בשל אי-התאמתו לתפקיד. כתב "פנורמה" בדרום ובמרכז, חוסיין אל-עוברה, נשלח לסקר את ועידת ראש הממשלה שהתקיימה ביום שלישי בנמל יפו, בחסות הרשות לפיתוח כלכלי של המגזר הערבי, הדרוזי והצרקסי (הכפופה למשרד ראש הממשלה). אל-עוברה מדגיש על פני שני עמודים את הבטחות ראש הממשלה, אך מתעלם מכך שנתניהו קורא לבני המיעוטים בארץ "ללמוד ממהגרים במדינות העולם" ובעצם מטיל את האחריות על כשלון המגזר על כתפי המגזר עצמו. יש לציין כי אל-עוברה מסקר עבור העיתון ועבור אתר האינטרנט שלו, "פאנט", שטח נרחב הכולל את הנגב, לוד, רמלה ויפו. ב"פנורמה", כמו בכל העיתונים הערביים, כמעט שאין כתבים מתמחים המופקדים על תחום או על אזור. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", עורך "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי"

"ידיעות אחרונות" מתגייס למכונת התעמולה של יצחק תשובה נגד מפוני שכונת פחונים | המאבק של "ישראל היום" בחוק המיותר להגבלת הפצתו ממשיך להשפריץ צביעות | העיתונים החרדיים מתכוננים להקמת עם חדש

הבחירות למוסדות החקיקה בארה"ב מגיעות היום לשערי שני עיתונים ישראליים בעלי עמדה ביחס לפוליטיקה האמריקאית בכלל והנשיא המכהן בפרט. אצל אחד מהם זו עמדה אידיאולוגית, אצל האחר חלק מובנה ממנגנון תעמולה. "סחף בסקרים מנבא תבוסה לאובמה בבחירות האמצע", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", שאובמה הוא אולי הפוליטיקאי הזוכה ממנו לחיבה הגדולה ביותר. "כולם מתרחקים מאובאמה: ארה"ב הולכת מחר לקלפי", נכתב בכותרת של "ישראל היום", העיתון שבעליו השקיע את התרומה הפוליטית הגדולה בתולדות ארה"ב כדי להביס את אובמה. גם ב"ידיעות אחרונות", שנוטה חסד אף הוא לאובמה, לא מכחדים מהקוראים. "אובמה בשפל היסטורי", נכתב בידיעה שנדחקת למדור חדשות החוץ, בעמוד הלפני אחרון של העיתון. "רק 44% מהאמריקאים תומכים באובמה, והצניחה בפופולריות של הנשיא מקרינה על המפלגה הדמוקרטית: מחר יתקיימו בחירות האמצע בארה"ב, ומהסקרים עולה שהדמוקרטים יובסו בהן ויאבדו את הרוב שלהם בסנאט", נכתב בכותרת המשנה. סיקור אישור הממשלה את "חוק הגיור" אתמול מפצל את העיתונות העברית לשני מחנות ברורים: בעיתונות הכללית לא נמצא עיתון שיתייחס לכך בשערו, העיתונים החרדיים מדווחים על כך בכותרתם הראשית. "הממשלה אישרה את החקיקה שתביא לפרצה חמורה במערך הגיור", נכתב בזו של "הפלס". "ממשלת ישראל קרעה בהחלטתה את העם היהודי; מגעים ראשונים לניהול ספרי יוחסין לציבור החרדי", נכתב בזו של "המבשר". "גיור פרוץ" היא הכותרת של "יתד נאמן". "על-פי החלטת הממשלה נפתחו אזורי הגיור לכל הארץ, וכל מתגייר יוכל לבחור לעצמו בית-דין נוח", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "יתד נאמן", המסתיימת במלים "איל הברזל ממשיך לנגח". ב"הפלס" מצטטים על השער את "יו"ר ועד הרבנים העולמי לענייני גיור", הרב נחום אייזנשטיין: "עלינו להבהיר קבל עם ועולם כי החלטת הממשלה נוגעת רק לקבלת אזרחות ישראלית ובשום פנים ואופן לא מאפשרת כניסה לעולם היהודי". ב"המבשר" מבליטים את האיומים מצד העסקנות החרדית שנדפסו גם בעבר במסגרת סיקור הצעת החוק: "רבני התפוצות הודיעו כי ינתקו כל קשר עם גיורים שלא יהיו על-פי הלכה ולא יאשרו אותם ומי שסומך על גיורים שם יהדותו על קרן הצבי", נכתב בכותרת המשנה לראשית, המגומגמת מזעם. היא מופיעה מתחת לכותרת שצוטטה לעיל, המאיימת בניהול "ספרי יוחסין" נפרדים עבור הציבור החרדי. האיום החרדי בהיבדלות הוא חרב פיפיות. לצד שרידותו המופלאה של העם היהודי במשך הדורות, נשרו ונעלמו ממנו ציבורים שלמים שבידלו עצמם מן הרוב על רקע דתי. גם אם אישור ההחלטה המאיימת להפקיע מהעסקנות החרדית את המונופול על הגיור אינו זוכה לסיקור מובלט בעיתונות הכללית, בכל זאת אפשר למצוא בה דיווחים מודגשים בנושאים קרובים. "כשליש מהישראלים שעוזבים את הארץ הם עולים מרוסיה שלא הוכרו כיהודים", נכתב בכותרת על שער "הארץ", קביעה של יועץ לסוכנות-היהודית שמצטטת גודי מלץ. "מאחר שהם לא נחשבים כאן ליהודים, הרבה יותר קשה להם להרגיש שהם חלק מהמדינה", נכתב בהמשך הציטוט, ההופך על ראשו את הסדר שקובע אייזנשטיין על שער "הפלס". "האם הרפורמה היא מהפכה?", שואל יאיר אטינגר בטור פרשנות המתפרסם בעמ 7 של "הארץ". "בספק", הוא משיב. "מימוש ההצהרות בדבר מהפכה תלוי במידה רבה בשאלה עד כמה רבנים מהאורתודוקסיה המודרנית ינצלו את הסמכות החדשה שניתנה להם לגייר מחד, ומאידך בשאלה האם הרבנים הראשיים יממשו את סמכותם לא לאשרר את הגיורים כפי שכבר מיהרו להצהיר היום" (למעשה, הם הצהירו על כך כבר בשבוע שעבר). בדיווח עצמו של "הארץ" על ההחלטה אתמול מציין אטינגר כי נתניהו, שהתנגד נחרצות להצעה החוק, נאלץ לבסוף "להתקפל". ב"ידיעות אחרונות" הוא "שינה את דעתו". ב"ישראל היום" שלמה צזנה ועדנה אדטו מציינים גם הם כי נתניהו התנגד להצעה, אך לבסוף הסכים "להתפשר". היום מעידה שולה זקן נגד אהוד אולמרט, והעיתונים מתייחסים בהבלטה לווידוי של ראש הלשכה נגד ראש הממשלה, השר וראש העירייה לשעבר. הפעם, כמעט כרגיל מאז שאולמרט הורשע בשחיתות במשפט הולילנד והפך סוס מת בציבוריות הישראלית, כותרת בעניין נדפסת גם על שער "ידיעות אחרונות" ("היום: זקן נגד אולמרט"). הסיקור בעמודים הפנימיים נוטה חסד לבכיר המורשעים בשחיתות שלטונית במדינת ישראל. "האסירה שולה זקן" ש"הפכה לעדת מדינה" "תנסה להפליל אותו", נכתב בכותרת המשנה, ולצד הידיעה נדפסת ידיעת כיתוב תמונה של אולמרט כשהוא צופה במשחק כדורגל. כותרות בולטות יותר נדפסות על שער "הארץ" ("היום עדות זקן: כשחשבתי להעיד אהוד אמר לי להפסיק עם ההיסטריה"), העיתון שהוביל כמעט לבדו בתקשורת המרכזית את התחקירים העיתונאיים נגד השחיתות השלטונית של אולמרט; ועל שער "ישראל היום" ("היום: כולם מחכים לשולה", החשוד בסקסיזם), העיתון שאולמרט היה מיריביו הגדולים של פטרונו הפוליטי (ציוצים חיים ניתן לקרוא אצל רויטל חובל, כתבת המשפט של "הארץ"). זקן: "הוא יודע שאני יודעת שזה לא תרומות פוליטיות, כי אני משתמשת בכסף. הוא מתדרך אותי בשטיפות המוח שלו שאני אבין שמה שהוא אומר, זה מה שנכון" — Revital Hovel (@RevitalHovel) November 3, 2014 "משרד האוצר מקפיא התשלומים לבית-החולים הדסה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", זאת משום שלחשב המלווה מטעם המשרד לא ניתנת "גישה ישירה לספרי החשבונות" (מיקי פלד). "יד על השאלטר. עיצומים בחברת החשמל, בנתב"ג ובנמל אשדוד", נכתב בזו של "דה-מרקר", זאת משום ש"ועדי העובדים במונופולים הממשלתיים מזהים הזדמנות להישגים מול הממשלה" (אבי בר-אלי וזוהר בלומנקרנץ). הכותרת הראשית של "גלובס" לקוחה מראיון מתורגם מה"פייננשל טיימס" של המייסד השותף של גוגל, לארי פייג, המספק תחזית בנוגע לאופיו של שוק העבודה העתידי. מחר ישודר פרק פתיחת העונה של תוכניתו של אמנון לוי, "פנים אמיתיות", שיעסוק במאבקם של תושבי גבעת-עמל באיל ההון יצחק תשובה, המבקש לבנות מגדלי יוקרה במקום שכונת הפחונים שבה הם מתגוררים. כפי שניתן להבין מהתיאור הסולידי ככל האפשר הזה, תשובה אינו עתיד ליהנות מניצחון תדמיתי במאבק הזה. ואולם, כל היתרונות האחרים עומדים לטובתו – כולל גישה לעיתון הנמכר במדינה, המפרסם היום בהבלטה קבלת פנים צוננת במיוחד לתוכנית ולתושבי השכונה. "הכסף הגדול של מפוני תשובה", נכתב בהפניה בולטת על שער העיתון עצמו. "מצד אחד – יצחק תשובה יגרוף הון מהמגדלים בגבעת-עמל", פותחת כותרת המשנה באפולוגטיקה, ומיד ממשיכה לעיקר: "מצד שני: התושבים שנאבקים נגד הפינוי וטוענים שרכושם נגזל – קיבלו ממנו מיליונים, ומי שהציג מקרר ריק נוסע במרצדס". ההפניה מובילה לשער המוסף הכלכלי, שכותרתו הראשית היא "חוזי המיליונים של תושבי גבעת-עמל". האם הכתבה היא מִחזור של חומרים ישנים, כפי שטענו פעילי השכונה? האם המידע שמגיש אמיר שואן מעוות ומטעה, כפי שיהיו בוודאי אחרים שיטענו? האם מו"ל העיתון מפעיל את עיתונאיו כבובות על חוט בגלל קשרים אישיים עם תשובה? גם אם התשובה לכל השאלות היא שלילית, הפרסום היום הוא עדיין דמגוגיה, תעמולה בשירות החזק והעשיר – משום שגם אם תושבים בשכונה קיבלו "מיליונים" עבור דירותיהם – אין בכך כל פסול. להפך. מדוע שאיש העסקים העשיר יצחק תשובה לא יתחלק איתם בחלק (קטן מאוד, יש לציין) מהרווחים שצפויים לו? הפרסום היום ב"ידיעות אחרונות" מבסס תפיסת עולם מעוותת, ולפיה רק מי שהוא עני עד כדי כך שהמקרר שלו ריק זכאי לפיצוי על שמפנים אותו מביתו. ולמרבה האבסורד, אם יפוצה בסכום גדול, ייחשב כמי שאפשר לקשור לו כתר קוצים – כי רק לעשיר מותר להיות עשיר. "המשפחות: אתה גוק קטן ליד מערכת המשפט וליד תשובה", מצטטת כותרת המשנה על שער "ממון" את "המשפחות" במסגרת הניסיון לשמור על איזון מדומה. ובכן, גם ליד, ועבור, "ידיעות אחרונות". אתמול אושרה הצעת החוק נגד "ישראל היום" בוועדת השרים לחקיקה. מודעות של "ישראל היום" נגד החוק מתפרסמות ב"דה-מרקר" וב"גלובס": "האם אתם בעד הפסקת התחרות הבריאה וההוגנת בשוק העיתונות?", נכתב בה. כרגיל בדברים הנוגעים לחינמון של שלדון אדלסון, ההרגשה היא כאילו הטקסט נכתב בידי סטיריקן גאוני. האם אפשר לדמיין עיתון בריא והוגן פחות מ"ישראל היום"? אפילו "ידיעות אחרונות", מתחרהו הגדול, ניחן בבסיס עיתונאי כלשהו מתחת לערימות האינטרסים הזרים והפרסום הסמוי. "היועמ"ש: החוק נגד ישראל היום לא חוקתי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום" עצמו – אותו עיתון, כפי שציין כאן אתמול אורן פרסיקו, שרק לאחרונה קידם בברכה חוק עוקף בג"ץ כדי להכשיר פעולה נגד מהגרים אפריקאים, ושלאורך זמן מדווח באופן חיובי על החוק נגדם שבג"ץ פסל מאותן סיבות שבגינן מזדעקים כעת בעיתון. "ידיעות אחרונות מימן חוות דעת שהוגשה לשרים – בעד חוק ישראל היום", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "האם ידיעות אחרונות עומד מאחורי הצעת החוק להגבלת ישראל היום? עד כה, יוזמי הצעת החוק, ובראשם ח"כ איתן כבל (העבודה), הבהירו כי אין להם קשר לעיתון שבשליטתו של נוני מוזס. ואולם לפני הדיון בחוק שנערך אתמול בוועדת השרים, הוגשה לשרים חוות דעת של הכלכלן הראשי לשעבר ברשות ההגבלים, ד"ר שלמה פריזט, שהוזמנה ומומנה בידי ידיעות אחרונות – שירוויח מהצעת החוק", כותב טוקר. "חוק ישראל היום", שלפיו אסור יהיה להפיץ עיתון חינמי, זוכה לתמיכה גורפת של המפלגות יש-עתיד, ישראל-ביתנו, התנועה, הבית-היהודי ומפלגות נוספות", כותב טוקר ומוסיף: "ועדת השרים החליטה להעניק חופש הצבעה לחברי הקואליציה, וההצעה אמורה לעלות לדיון במליאת הכנסת לקריאה טרומית ביום רביעי". טוקר מציין גם כי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני חקיקה, אורית קורן, "הודיעה כי היא מתנגדת בשלב זה לחוק כפי שהוצג" בוועדת השרים. ח"כ כבל אמר בתגובה: "זו הפעם הראשונה שאני שומע על חוות דעת כזאת. הדבר היחיד שאני יודע בנושא זה הוא סדרת כתבות שהתפרסמה בהעין השביעית". אכן, כאן באתר התפרסמו כמה כתבות ומאמרים שהוכיחו כי "ישראל היום" אינו יכול לטעון שהוא עיתון מסחרי רגיל – לא משום שהוא חינמון, אלא משום שהוא כמעט חינמי גם באגף ההכנסות מפרסום. אולם לצדם התפרסמו גם קביעות ברורות שלפיהן החוק שמקדם כבל מיותר, לא רצוי ופסול. למעשה, כדי להתמודד עם כשל השוק שיוצר "ישראל היום" באמצעות ההון האדיר של בעליו כלל לא דרוש חוק חדש. ומה באשר לעיתונות הגרועה שהוא מייצר ומפיץ? ובכן, לסכלות, שנאה ורוע לב בוודאי שאין פתרון במסגרת החוק. ב"דה-מרקר" ממשיכים גם היום לדווח על הוצאות משרדי הממשלה, בהמשך לחשיפת התנועה לחופש המידע שתוצאותיה התפרסמו אתמול בעיתונים שאינם "ישראל היום". היום מדווח ליאור דטל על נתונים שהגיעו, כך נכתב, לעיתון עצמו, על אודות משרד ראש הממשלה, מי שהתעלם כליל מפניית התנועה לפי חוק חופש המידע – ואף מתכחש לכך שהתעלם מהפנייה. "הוצאות משרד ראש הממשלה ב-2014: יח"צ והנצחה במאות אלפי שקלים" היא כותרת הדיווח. "ב-2014 שילם המשרד 90 אלף שקל ליועצת גינון תמורת 30 שעות עבודה חודשיות. 800 אלף שקל הועברו למימון מירוץ הלפיד לזכרו של השר לשעבר רחבעם זאבי. כ-4 מיליון יוקדשו לשחזור אירועים היסטוריים", נכתב בכותרת המשנה, שאינה מצליחה לשכנע כי מסתתר כאן משהו פסול. ב"ידיעות אחרונות" מדגישים במוסף הכלכלי ידיעה שלפיה "נפתרה התעלומה" – מהו השימוש שעושים במשרד האוצר בחוט לבן ארוך שנרכש תמורת 148 אלף שקל. ובכן: הוא משמש לקשירת דפי הדרכונים. ההסבר התמים הזה להוצאה שהודגשה בדיווחי הפיקנטריה אתמול מלמד על הנזק שגורמת עיתונות המתמקדת בסנסציה. "חשיפה רצופה של כל המידע תעשה טוב לכל הצדדים", נכתב בכותרת מאמר של שאול אמסטרדמסקי בכפולה הפותחת של "כלכליסט", המכילה גם ידיעה על נזק שנגרם כתוצאה מחשיפת נתוני ההוצאות: "נחשפו בטעות שמות של עשרות פגועי נפש". "באוצר מתקשים להבין איך נחשף מידע כל-כך רב לציבור בלי שמישהו מבכירי המשרד עבר עליו", נכתב בכותרת המשנה למאמר של אמסטרדמסקי. "הגיע הזמן שבמקום למסור דין-וחשבון חצי אפוי פעם בשנה, משרדי הממשלה יתחילו לשתף מיוזמתם את הציבור במה שהם עושים עם הכסף שלו". "מסתמן: הרמטכ"ל איזנקוט", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", לצד תמונה של האלוף צועד. "היועץ המשפטי לממשלה קבע: פרשת הרפז לא תהיה מכשול בפני האלופים גדי איזנקוט ויאיר נווה בהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל. בכך הפך איזנקוט למועמד המוביל של שר הביטחון יעלון", מסבירה כותרת המשנה את הרציונל מאחורי ההימור (יוסי יהושוע). "יעלון יבחר רמטכ"ל תוך שבועיים: רוב הבכירים ימליצו על איזנקוט" הוא נוסח כותרת הידיעה על שער "הארץ" (עמוס הראל וגילי כהן), שכותרת המשנה שלה מדגישה, אולי על רקע הקשר לפרשת הרפז, כי "שר הביטחון ערך אתמול התייעצות טלפונית עם אהוד ברק". ב"ישראל היום" הדיווח הקצרצר של לילך שובל נדחק לתחתית עמ 17, ללא הפניה בשער. "אלשטיין: אנחנו נמצאים באי.די.בי רק שני רבעונים. בניית אמון לוקחת זמן", נכתב בכותרת השער האחורי של "דה-מרקר". כותרת המשנה של הידיעה, של מיכאל רוכוורגר ועמי גינזבורג, מספקת ציטוט נוסף של בעל השליטה בקונצרן, יחד עם מוטי בן-משה: "קנייה של קונצרן כמו אי.די.בי זו הזדמנות של פעם ב-100 שנה. איש כבר לא יבנה קונצרן כזה מגוון בישראל עוד פעם". ב"כלכליסט" מגיע ציטוט של אלשטיין לשער הקדמי: "לבן-משה ולי יש סגנונות שונים, אבל זה רק עניין של סגנון". "בעל השליטה באי.די.בי לא מבין מדוע לא קיבל אישור לרכוש את כלל-ביטוח אחרי שהזרים עם שותפו 1.5 מיליארד שקל לקבוצה, ומאמין שאישור כזה עוד יגיע", נכתב בהפניה לדיווח של גולן חזני. "המאבק בין בעלי אי.די.בי מגיע לדירקטוריון של דסק"ש", נכתב בכותרת דיווח של רועי ברגמן ועופר פטרסבורג ב"ממון". "גורמים בדירקטוריון: בן-משה כוחני והוויכוחים בינו לבין אלשטיין משתקים את החברה. מקורבי בן-משה: הוא שומר על ניהול תקין". "גלעד ארדן עשוי להמשיך להחזיק בתיק התקשורת לצד משרד הפנים", נכתב בכותרת דיווח של צבי זרחיה ב"דה-מרקר". שר הפנים גדעון סער התפטר אתמול מהממשלה. לי-אור אברבך דיבר ב"גלובס" עם ראשי מחלקות לתקשורת לקראת פאנל בנושא חופש הביטוי. "חלק מנבחרי הציבור ומהעם לא מבינים מהי דמוקרטיה", נכתב בכותרת הראיון. "אגב לידות, ברכות לחנות למוצרי תינוקות שאירחה את אייל גולן ורוסלנה רודינה (וגם אופירה אסייג קפצה לבקר), ומזל טוב גם לערב טוב עם גיא פינס, שליוותה אותם בזמן שחיפשו עגלה, שתהיה בצבע מספיק גברי עבור גולן", כותב עינב שיף בטור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"ידיעות אחרונות". "לקחתם חלק במסע יחסי-הציבור האגרסיביים שנועדו למצב את גולן כאב וכבן-זוג ולא כחשוד או כעבריין מס". תמונתה של רודינה בחזייה וחולצה פתוחה מככבת כאייטם המרכזי במדור הרכילות של העיתון. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים דף במוסף היומי לעיתונאי "הארץ" שבתי טבת, שנפטר אתמול. שמו של עיתון "הארץ" מוזכר בחטף לקראת סוף הידיעה, שכתב אלעד זרט. ב"הארץ" מקדישים לטבת ידיעת הספד מאת מיה סלע: "הוא היה בן-טיפוחיו של גרשום שוקן בהארץ", נכתב בפתח כותרת המשנה. אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" על "נסיונות התערבות פוליטית בתחנת הרדיו קול-ברמה"; "מנכ"ל הרשות השנייה פנה למנכ"ל הרדיו וביקש שידווח לו על כל התערבות בהתנהלות התחנה. זאת, בעקבות מידע שהגיע אליו על נסיונות השפעה על השידורים של גורמים בש"ס".

עפרה שטראוס מוסרת ד"ש | העיתונים הכלכליים מבינים שזה לא הקוטג | ובן כספית מתחייב לתחזית

גם היום הקרב על מחיר הקוטג תופס כותרות. אבל ראשית, תזכורת מן העבר הרחוק של עיתוני אתמול: "יצרניות הקוטג האשימו אתמול את רשתות השיווק בהעלאת מחיר הקוטג, ומנגד טענו הרשתות שהזינוק נבע מהיצרניות, שלא חושפות את רווחיהן. שני הצדדים סבורים שהמדינה היא שצריכה לבטל את המע"מ על החלב", נכתב אתמול בכותרת המשנה לכפולה הפותחת של "כלכליסט" (תומר אביטל, אורנה יפת וגיל קליאן). האשמים במחירו המופרז של הקוטג: רשתות השיווק, היצרניות והממשלה. שאול אמסטרדמסקי, בטור פרשנות בעמוד הבא, ציטט את הפקיד האחראי במשרד החקלאות, מי שחתם על הסרת פיקוח המחירים מהקוטג (בין השאר) ב-2006, וקבע כי מחיר החלב הגבוה נובע מ"המדיניות התכנונית של ישראל" (הוצאות שינוע של החלב מיישובים חקלאיים השוכנים הרחק מהמרכז כדי "לייהד" את הפריפריה), משביתת המחלבות בשישי-שבת ומהוצאות על כשרות. הפיקוח, לפי אמסטרדמסקי, היה נכון לשעתו והחזרתו כעת היא בגדר צעד קל ופופוליסטי שיגביר את הריכוזיות (עמדה זהה בניסוחים כמעט זהים מביע היום נחמיה שטרסלר ב"הארץ"). האשמים: הלובי החקלאי, הדתיים, הממשלה. "השוק מורכב מאינספור משתנים, שהקשר בינם לבין כוחות השוק מקרי לחלוטין", כתב אתמול יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב" משפט תמוה במיוחד, והמשיך: "כך למשל מחיר החלב מושפע מחומות מגן (שיעור מכס של עד 200%) שנועדו, ובצדק, להגן על התוצרת החקלאית. בניגוד למצקצקים בלשונם, החקלאות זקוקה להעדפה במחירי המים, במכסי המגן ובהעסקת עובדים זרים. תקראו לכך לובי חקלאי, אבל טוב שהוא קיים". הפתרון של שרוני: החזרת הפיקוח על מוצרי החלב שהוצאו מפיקוח. ב"דה-מרקר" כתב אתמול רותם שטרקמן על נאומו של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, על מחאת הקוטג, "שהעמיד במוקד ההתקפות שלו את הציבור הפופוליסטי, שלא נותן לבלבל אותו עם עובדות". אם כן, האשם: העם. לא רק: "ברוש האשים במחירים הגבוהים את כולם – חברת חשמל, הממשלה, הארנונה, חומרי הגלם, הדולר, האוצר, התקשורת – רק לא את התעשיינים. ברוש חזר על המנטרה של כל מי שפועל בשוק לא תחרותי ואיים בפיטורים: לייבא קוטג זה לייבא אבטלה". היום ב"ישראל היום" מצטטים את נגיד בנק ישראל סטנלי פישר, המאשים גם הוא את העם וסבור כי המחאה "פופוליסיטית". שטרקמן נקב אתמול גם הוא באשמים, או באשמה: תנובה, שמאז שעברה משליטתם של הקיבוצים והמושבים לשליטתה של קרן איפקס, הקונה חברות כדי למכור אותן אחר-כך ברווח מפולפל, עברה לפעול כדי להגביר הרווחים בכל מחיר. הפתרון של שטרקמן: חובת שקיפות, החזרת הפיקוח ופירוק תנובה. "איפה זהבית? איפה עפרה?", נכתב אתמול בכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הפניה למאמר של כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן, הפונה לזהבית כהן, יו"ר תנובה ולעפרה שטראוס, הבעלים של שטראוס. "דברו איתנו בשפה שלנו, כמו שאתם מתאמצים כל-כך לעשות באותן פרסומות מושקעות על בית ומשפחה", התחננה חן בטור מתחנחן שעסק באסטרטגיה השיווקית של חברות החלב במקום בחברות החלב. האשמים: היחצנים. ובכן, היחצנים נכנסו היום לפעולה. גם היום. "טעינו. אם יש כעס כזה, זה אומר שטעינו", נכתב היום בהפניה למוסף "ממון" על שער "ידיעות אחרונות", לצד תמונתה של עפרה שטראוס. "בעקבות סערת הקוטג: עפרה שטראוס מדברת", נכתב שם עוד, בהפניה המתחזה להיות הפניה לראיון (כמעט כתבתי, מתוך הרגל הציטוט, "ראיון בלעדי"). אלא ששטראוס "שברה שתיקה" (כדבר הקלישאה על שער "ממון" עצמו) קבל עם ועדה, בכנס קיסריה שנערך אתמול, ודבריה מגיעים גם לשערי "הארץ", "עסקים", "דה-מרקר" ו"ישראל היום". "אולי טעינו", נכתב על שער "הארץ" (ה"אולי" מופיע גם בכותרת ב"ישראל היום" ונעדר מאלו של "עסקים", "ידיעות" ו"ממון"), "אך אני לא יכולה לפתור את זה לבד. לקח לי יומיים להתעשת ולהבין", אומרת שטראוס. זהו המשכה של האסטרטגיה היחצנית של מנהלי חברות החלב, כפי שתיאר אותה שטרקמן אתמול: "רכים ומבינים למצוקות הציבור", "לא תקפו אף אחד", "סירבו לדבר על מחירים". האם האסטרטגיה הרכה, המתאימה מאוד מבחינה פואטית ליצרני גבינה, תעזור להם להציל את המצב הקיים של רווחי עתק ("רווח של מיליארד דולר ב-3 שנים" היתה כותרת הטור של שטרקמן אתמול ב"דה-מרקר") וחליבת הצרכנים (עוד מטפורה שאי-אפשר להתאפק מלהשתמש בה במשבר הנוכחי)? "נתניהו הורה לבחון את פתיחת שוק החלב ליבוא", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "המבקר יבדוק את עליית מחירי מוצרי המזון", נכתב בכותרת על שער "הארץ". הוא יתרכז בבדיקת סוגיית הפיקוח על המחירים. זאב קליין וחזי שטרנליכט מדווחים על מה שנראה כקוריוז: ח"כ אופיר אקוניס הגיש הצעת חוק לביטול המע"מ על מים, לחם ומוצרי חלב (אגב, מה עם שר האוצר? עם פרוץ המחאה, ב"ישראל היום" מיהרו להבטיח בשמו כי תישקל החזרת הפיקוח על הקוטג, זאת בלי להזכיר שבשבועות האחרונים משרד האוצר בכלל בודק הסרת הפיקוח גם מהמוצרים שנותרו מפוקחים. היום אין שטייניץ ב"ישראל היום"). אם כן, אין בינתיים מי שמאיים לפרק את תאגידי החלב (דא), וגם החזרת הפיקוח לא נראית באופק (ובכל זאת, לינדנשטראוס בודק. יש למה לחכות). עם זאת, הורדת מכסי המגן היא בהחלט צעד משמעותי, אולם לפי התגובות היום בעיתונים, יותר משהוא מאיים על רשתות השיווק או על חברות החלב, הוא מאיים על החקלאים. קולם של אלה מובא על שער "דה-מרקר": "לא נעמוד מנגד מול מי שרוצה לגזור גזר דין מוות על ענף החקלאות". לעומת זאת, קול שלא מצאתי לו הד בעיתוני היום הוא זה של בעל טור המתלונן כי מדובר ב"מחאת פייסבוק", אולי מזכיר את הרהיט "כורסה" ונטפל לקלישאה כזו או אחרת הקשורה לקוטג. היום, חמישה ימים אחרי ש"מחאת הקוטג" פרצה לתקשורת, ברור כבר לכולם שהקוטג הוא לא העניין. הוא אף פעם לא היה העניין. "עופרה שטראוס אינה אשמה", נכתב בכותרת טור של גיא רולניק על שער העיתון. "משהו מערכתי לא בסדר, וזה מעבר לשטראוס, מעבר לקוטג שלנו ומעבר לקפה", מצטט רולניק את שטראוס וקובע: "שטראוס צודקת. זה באמת גדול מהקוטג וזה באמת גדול ממנה. הפתרון למבנה המשק שנוצר בישראל אינו נתון בידיה של שטראוס וגם לא בידיה של זהבית כהן, יו"ר תנובה. כפי שמנהלי הבנקים להשקעות בוול-סטריט היו צריכים שיבוא הרגולטור וייקח מהם את קערת הפונץ באמצע המסיבה שהובילה למשבר העולמי של 2008 ואילך, כך המשק הישראלי זקוק לממשלה ולרגולטור שיבואו ויקבעו כללים חדשים לפתרון של בעיית הריכוזיות והתחרותיות במשק הישראלי". האם "בעיית הריכוזיות והתחרותיות" היא המרכזית והקובעת את מצבו הנוכחי של המשק הישראלי? אולי כן ואולי לא, אבל דיון בסוגיה מחייב הנחה שמצבו של המשק הישראלי אינו מעולה, אחלה, תודה ששאלתם, כפי שאפשר להבין מהרוח המנשבת מבנק ישראל, משרד האוצר ולשכת ראש הממשלה – כמו גם מרוב העיתונים רוב הזמן. תשעת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לבחינת מצבו של המשק הזה מנקודת מבטו של הצרכן המשלם (באופן מוזר, זו אינה נקודת המבט השכיחה בעיתונים הכלכליים). השורה התחתונה: יוקר המחיה בארץ גבוה מאוד בהשוואה למדינות העולם. ההכנסות – לא. גם הכותרת הראשית של "כלכליסט", העוסקת ביוקר דמי הניהול ("ישראל הכי יקרה בדמי ניהול הקרנות המנייתיות"), נושא קלאסי של "גלובס", מובאת תחת הלוגו "החיים ביוקר, ישראל 2011" וכותרת הגג "לא על הקוטג לבדו". ב"גלובס" לא קוראים את המפה ומקדישים את הכותרת הראשית לפן עסקי של הפרשה ("לא בטוח שנכון ללאומי להיות שותף בתנובה"), אבל גם אילנית חיות חושפת כי "בשנים שבהן ירדו מחירי מוצרי החלב שבפיקוח בעקבות ירידת מחירים כללית בעולם, חברות החלב בישראל המשיכו להעלות את מחירי המוצרים שלא בפיקוח התוצאה: גבינה צהובה לא בפיקוח יקרה פי ארבעה מאותו מוצר בפיקוח". משה ליכטמן מפנה את המבט לפערים שנוצרו כתוצאה מהמעבר מעבר קומוניסטי כמעט להווה היפר-קפיטליסטי (כמעט) ומהעובדה שההוויה הישראלית לא מצליחה לגשר עליהם ("הסיפור של תנובה הוא הוכחה לטענה שהמפ"איניקים הוותיקים יצרו מפלצות שהליכודניקים מעולם לא הבינו איך לטפל בהן"). כדאי לקרוא את הטור הזה. עוד בעיתוני היום: "הדלק יוזל ב-15 אג", הכותרת הראשית של "ישראל היום". מדוע יוזל? ירידה במחירי הנפט העולמיים. הנה לכם כותרת לשימוש באחד החודשים הבאים: "מחיר הדלק עלה בשל עלייה במחירי הנפט העולמיים". ככה זה, פעם עולה, פעם יורד. מה דחף את הידיעה הזו לכותרת הראשית? זו כותרת על הקוטג, אל תטעו. זו כותרת שמוסרת לנו שהכל בסדר, שאפשר להירגע, שיש מי ששומר עלינו שם למעלה (בירושלים, לא בשמים). ההטיה של "ישראל היום" לכיוונו של נתניהו היא בעייתית כשהדברים מגיעים לתחום הפוליטי. כשהם מגיעים לתחום הכלכלי, שגם ככה מסוקר שם בצורה מחפירה, היא עלולה להיגמר באסון. ומה יהיה בעיתוני המחר? אני משער שעוד מאותו דבר, עד שידעך העניין ואז יצוץ שוב. אולי יהיו אלה סוכריות הגומי, אולי טיפולי השיניים. מה שחשוב הוא שמחר לא יחזרו העיתונים למה שהיה שלשום ולפני שלשום. גם זה יכול לקרות, וזה יהיה רע מאוד. "תורנות לילה פעם בשבועיים, תנאים סוציאליים חלומיים, זמן איכות עם המשפחה ושכר חודשי של כ-39 אלף קרונות, או בתרגום לעברית: כ-24 אלף שקל נטו. אסף בר-נתן, מתמחה ישראלי בבית-חולים בנורבגיה, משקיף בייאוש על הקולגות בארץ", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות". "הכאבים מחריפים, הדאגה לא מרפה, והניתוחים נדחים שוב ושוב", נכתב בכותרת משנה על שער "מעריב" (שגם היום מזכיר יותר את השער של "הארץ" מאת את זה של "ידיעות". מתי "ידיעות אחרונות" יישרו קו עם המגמה המבורכת הזו?), "השביתה הגדולה במערכת הבריאות יצאה לדרך, והחולים רוצים רק דבר אחד: שזה ייגמר, ועכשיו". על החתום: "אייל לוי, במסדרונות איכילוב". "השאלה היומית: האם הרופאים רשאים להשבית לחלוטין את בתי-החולים?", נכתב בכותרת ברצועה בתחתית שער "24 שעות". התשובות בפנים: כן, ולא. "טורקיה וישראל מנהלות שיחות פיוס חשאיות", נכתב בכותרת על שער "הארץ". ברק רביד מדווח כי ישראל וטורקיה מנהלות מגעים חשאיים (טוב, הם כבר לא חשאיים), "בניסיון להביא לסיום המשבר ביניהן. [...] הרקע לנסיון הפיוס הנוסף הוא הפרסום הקרוב, בתחילת יולי, של דו"ח ועדת הבדיקה של מזכ"ל האו"ם על אירוע המשט לעזה, וכן בשל המצב בסוריה". "השריפה בכרמל: דו"ח המבקר יהיה חריף ומטלטל", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", המובילה, כמו שקורה יותר מדי ב"מעריב", לידיעה של בן כספית. "מקורבים לחקירה: הדו"ח צפוי להיות החמור ביותר בעידן לינדנשטראוס", נכתב בכותרת המשנה, "אמור להטיל אחריות אישית על שר הפנים ושר האוצר, ואחריות מיניסטריאלית על רה"מ". נחכה ונראה. "אסד ביקש שקט תמורת רפורמות, אך ההמונים שבו להפגין ברחובות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "נשיא סוריה הבטיח שלא לפגוע בפליטים שברחו וטען למעורבות זרה בליבוי המהומות. ארה"ב: מעשים חשובים ממלים", נכתב בכותרת המשנה. התמונה המרכזית על השער היא של אסד נואם באולם מהודר באוניברסיטת דמשק מול קהל מריע של אנשים מהודרים לבושי חליפות ומעוצבי שיער. האם חולפות בראשם כעת תמונות של בריוני השביחה רומסים גופות, מפצחים עצמות או יורים קליעים לתוך גולגלות? נכון להיום, לא קיימת טכנולוגיה המסוגלת להוסיף את הרובד הזה לתמונה המודפסת על דף נייר. "החששות המוקדמים הופרכו: בוב דילן כבש את רמת-גן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "אמרו שהוא תשוש והזהירו שהקול שלו גמור, אך כל האזהרות התגלו כמופרכות", נכתב בכיתוב לתצלום מן ההופעה. "בוב דילן עלה אתמול על הבמה באיצטדיון רמת-גן והרשים את הקהל. בהופעה, שנמשכה כשעה וחצי, שילב דילן שירים חדשים לצד קלאסיקות. על אף שלא פנה ולו פעם אחת לקהל, הוא זכה ממנו לאהדה רבה" (בן שלו). "צעיר לנצח" היא הכותרת על שער "מעריב": "השמועות שתשו כוחותיו של בוב דילן היו מוקדמות: משורר הרוק האגדי נתן הופעה מוקפדת ומרגשת" (שגיא בן-נון). "דילן כמו דילן" (מה?) היא הכותרת על שער "ידיעות אחרונות". "המעריצים השרופים התלהבו, אבל רבים אחרים התאכזבו ועזבו באמצע. בהופעה עם מעט להיטים מוכרים, ללא הדרן ואפילו בלי שלום ישראל אחד, הוכיח בוב דילן שהוא לא השתנה" (רז שכניק). "המופע של בוב דילן: כגודל הציפיות", נכתב בהפניה זעירה על שער "ישראל היום". "הציפיות הגבוהות מבוב דילן, הפרפומר האגדי, לא ממש התממשו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ 39. "אולי זה עניין של גיל, אבל מי שמכיר את דילן של שנות ה-60 התאכזב. ועדיין, היו גם אחרים שרקדו במעברים" (יעקב לויתם). המלצות לאגדת הרוק המזדקנת הבאה להופיע בישראל: אמור "שלום ישראל" לכתב של "ידיעות" (לא משנה שזהו אינו שמו), השתדל שהכתב של "ישראל היום" לא יכיר אותך משנות ה-60 (איך? מכונת זמן). מצד שני (כלומר, מצד ראשון, והיחיד), מה בכלל אכפת לך.

מחקרם של ד"ר מוטי נייגר, ד"ר אייל זנדברג וד"ר אורן מאיירס בוחן את האופנים באמצעותם עיצבה העיתונות הישראלית ייצוגים של ביקורתיות במהלך מלחמת לבנון השנייה

בין ממצאי המחקר: לכל אורך המלחמה העיתונאים שסיקרו אותה עשו שימוש ברטוריקה ביקורתית. ואולם, בכל שלב עשו העיתונאים שימוש ב"תמהיל" אחר של ביקורתיות: המגוון הרחב של אופני שימוש ברטוריקה ביקורתית אפשר לעיתונאים להציג ביקורת במהלך כל שלבי המלחמה ולהתאים את הביקורת להקשרים השונים מהם מושפעים העיתונאים (מהלכי המלחמה, שינויים פוליטיים, דעת קהל ועוד). כך, למשל, בשלבים הראשונים למלחמה התמקדו העיתונאים בביקורת כלפי הממשלה והצבא על שלא נקטו מספיק אמצעים למנוע את החטיפה ואפשרו לחיזבאללה להתעצם. במהלך המלחמה, בלטה רטוריקה ביקורתית שהתמקדה בטקטיקה, באופן הפעלת הכוחות הלוחמים ואילו לקראת סופה של המלחמה בלט השימוש ברטוריקה ביקורתית, היוצאת נגד המלחמה כולה, נגד אופן ניהולה האסטרטגי ונגד עצם קיומה. במילים אחרות: רטוריקה ביקורתית שימשה את העיתונאים במהלך כל המלחמה ולא הופיעה "יש מאין" בסופה. מה שהשתנה לקראת סוף המלחמה הוא השימוש בגוון מסוים של הרטוריקה הביקורתית, שימוש בתמהיל שונה, השם דגש על הרמה האסטרטגית. המחקר הוא חלק מסדרת המחקרים על התקשורת המלחמת לבנון השנייה, שנערכו במסגרת בית הספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת באונ תל-אביב לקריאת המחקר

ה"ניו-יורק טיימס" מפרסם הספד בשבע שגיאות ומקבל על הראש מקית אולברמן, בתי-הקפה נותנים על הראש לכתבנים למיניהם, נשים מפסיקות לקרוא מגזיני אופנה מסיבה טובה, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

החדשות הגדולות של השבוע: שחרורן של שתי העיתונאיות האמריקאיות שהוחזקו בארבעת החודשים האחרונים בצפון-קוריאה. הפרחים לקלינטון. תיאוריות הקונספירציה לכותבים המשועממים של "Jezebel"). זוכרים שבשבוע שעבר סיפרנו לכם על ההסכם הסודי שהביא לסיומו של מאבק האיתנים בין מגישי החדשות הדעתנים ביל אוריילי וקית אולברמן? ובכן, השבוע הסתבר שההבנות שהושגו לא היו שוות את הנייר שעליו נכתבו, ושכלל לא בטוח שהיה נייר כזה מלכתחילה. השבוע הקדיש אולברמן כמה דקות בתוכניתו כדי להתלכלך על יריבו המושבע אוריילי, על הבוס שלו רופרט מרדוק ועל העיתונאי המושתן שכתב על ההסכם הסודי (שלטענתו לא היה ולא נברא). אוריילי מצדו היה טיפה מתוחכם יותר: הוא בחר להימנע מלהזכיר במפורש את ההסכם המדובר, והקדיש, תחת זאת, שבע דקות מתוכניתו כדי להזכיר לצופיו את פשעיו הסביבתיים הרבים של תאגיד הענק גנרל-אלקטריק (שהוא, לחלוטין לא במקרה, הבעלים של ערוץ החדשות msnbc, שבו משודרת תוכניתו של אולברמן). צרלס וורנר מה"הפינגטון פוסט" מפרשן את הסיבוב הנוכחי של הקרב. ה"וול-סטריט גורנל" מספר שבתי-הקפה של ניו-יורק מתחילים לאבד את הסבלנות כלפי לקוחות שמגיעים למקום עם הלפ-טופ ועובדים/גולשים במקום להזמין אוכל ושתייה, תוך שהם גוזלים חשמל ורוחב פס. הסיבה למשבר במערכת היחסים: המשבר הכלכלי. איגוד העיתונאים של ונצואלה רותח מזעם על כוונתה של התובעת הכללית, הגנרלית לואיזה אורטגה, לנסח חוק נגד "פשעי מדיה". מטרת החוק: להעניש גורמי תקשורת בעוון דיווחים שמפיצים פאניקה ובהלה. העיתונאים טוענים שמדובר בשלב ראשון לקראת קרימינליזציה של ענף העיתונות ודורשים את התפטרותה של אורטגה. זאת, על רקע שלילת רשיונם של עשרות תחנות רדיו עצמאיות במדינה בתחילת החודש ומאבקו המתמשך של הנשיא הוגו צאבז בכלי תקשורת שמעיזים למתוח עליו ביקורת. "טיים אאוט ניו-יורק" מציע חמש קריירות אלטרנטיביות לעיתונאים שנקלעו לזמנים קשים. בין ההצעות: בלש פרטי, יחצן ולוכד נחשים. עיתונאי נעצר השבוע בקומאסי, גאנה, כשביקש לסקר משפט אונס שהתנהל בעיר. העיתונאי, שככל הנראה עיצבן את אחת השוטרות שאיבטחו את האולם, התבקש להתפנות מבית-המשפט. כשסירב לעשות כן, נעצר. "הוא בטראומה נוראית עכשיו", מספרים מקורביו. קלארק הויט, עורך בכיר ב"ניו-יורק טיימס", מסביר לקוראים כיצד קרה שבהספד שהכינה כתבת העיתון אלסנדרה סטנלי לאחר פטירתו של איש החדשות וולטר קרונקייט נפלו שבע טעויות שונות שלא אותרו על-ידי צוות העורכים, המגיהים והמשכתבים של העיתון. ואם כבר קרונקייט, לאחר מותו צצו אל פני השטח לא מעט אנקדוטות על אודותיו. NPR מפריד בין הבולשיט לאמת. למשל, לא באמת מכנים את מגישי החדשות בשבדיה "קרונקייטרים". מעבדת העיתונות של נימן מדווחת על מחקר שלפיו אתרי אינטרנט של עיתונים מהווים פחות מאחוז אחד מסך העמודים שבהם מבקרים גולשים אמריקאים. ואנסה ריצמונד מ"אלטר-נט" כותבת מדוע ירחוני האופנה והנשים גוססים. בין הסיבות: הנשים קצו ביחס המתנשא של המגזינים השונים, ונמאס להן לדפדף בעיתון שגורם להן להרגיש מכוערות. אמן, אחותי!

"הארץ" מדווח על יקום מקביל, שבו לאירוע בשטחים יש שני צדדים | הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מזכירה דיווחים של כלי תקשורת אחרים מהשבוע שעבר | "ישראל היום" בשירות דובר צה"ל

המדור ההיסטורי של "ישראל היום", "היו זמנים", מוקדש הבוקר לאירוע שהתרחש אתמול לפני עשור, ב-22 במרץ 2004. תחת הכותרת "החשבון נסגר" מזכיר העיתון לקוראיו את הימים שבהם צה"ל התנקש במנהיג תנועת חמאס אחמד יאסין. השיח, כך נכתב, חוסל בשל אחריותו לרציחתם של אלפי ישראל בפיגועים. "חיסול פצצה מתקתקת" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום" הבוקר, ללמדנו כי לא הרבה השתנה בעשור האחרון מבחינת יחסי מדינת ישראל עם שכנותיה, למעט, אולי, מידת הבכירות של הגורמים העוינים שעימם נפתחים ונסגרים החשבונות. "לוחמי הימ"מ חיסלו בגנין פעיל חמאס שתיכנן לבצע פיגוע גדול", נכתב בכותרת המשנה. ידיעה קצרה, מאת לילך שובל, דניאל סיריוטי ואילן גטניו, מוקדשת לתקרית בגנין שבה חוסל פעיל חמאס חמזה אבו-אלהיגא. מסגור הידיעה (שמשום מה לא נכללה בידיעון היומי שמשגר העיתון לקוראיו) מדגיש את ההצדקה המוסרית והמבצעית לפעולה במידה כזו שברור כי בעיני עורכי העיתון עלול להתעורר ספק ואותו יש להשקיט. הידיעה נפתחת במשפט המרגיע "המעצר הפך לחיסול שמנע פיגוע גדול", והיא מופיעה תחת כותרת המדגישה כי הפלסטיני ההרוג "היה פצצה מתקתקת" (קרי: בן-מוות). בגוף הידיעה מיוחסת הטענה להיותו של אל-היגא "פצצה מתקתקת" ל"קצין בכיר באגודת איו"ש". בכותרת הידיעה מקפיד העיתון להציב את הטענה בין מרכאות, ללמדנו כי מדובר בגרסה, לא מאומתת, של בעל עניין בפרשה. משום מה, ההסתייגויות הללו נעדרות דווקא מעמוד השער ומהכותרת הראשית של העיתון, שנחשפים להרבה יותר עיניים. כותרת המשנה לידיעה נפתחת בתיבה "כוחותינו". תמונת המציאות המתקבלת מקריאת העיתון הנפוץ בישראל צרה ומוגבלת. מעט מאוד מידע נכלל בידיעה, ובכל זאת אפשר להבין ממנה כי אחרי שכוחותיו של העיתון "ישראל היום" כיתרו את הבית שבו הסתתר המבוקש, החלו חילופי יריות בין הצדדים. "במהלך הפעולה נורה צרור מתוך הבית לעבר הכוחות הפורצים", נכתב. "בשלב מסוים יצא המחבל אל מחוץ לבית וירה לעבר הכוחות, תוך שהוא פוצע שני לוחמי ימ"מ. הכוח השיב אש והרג את המחבל [...] במקביל החלו חילופי אש גם עם כוחות צה"ל במעגל החיצוני. הכוחות ירו למוות בשני חמושים". בטור פרשנות נלווה, מאת יואב לימור, מוסיף הפרשן הצבאי כי "מותו [של אל-היגא] הצית הפרות סדר נרחבות במחנה הפליטים, שכללו הפעלת מטענים וחילופי אש שמהם נהרגו עוד שני פלשתינים". קוראי "ידיעות אחרונות" לומדים יותר, אך לא הרבה יותר, על מה שאירע בגנין. יוסי יהושוע מדווח: "לאחר שווידאו כי אין אזרחים בתוך הבית, החלו הכוחות לירות פנימה טילי נ"ט. כעבר זמן קצר יצא אל-היגא מהבית תוך שהוא יורה לעבר הכוח. מהירי נפצעו קל שני לוחמי ימ"מ. הם השיבו באש לעבר המחבל והרגו אותו. בחילופי האש נהרגו עוד שני מחבלים: יזן גבארין (23), פעיל בגדודי חללי אל-אקצה, ומוחמד אבו-זינה (27), איש הגיהאד-האסאלמי. שלושה פלסטינים נעצרו". לפי יהושוע, לאחר שהמבוקש החל לירות על הכוחות הישראליים שכיתרו אותו, נשלח כלב תקיפה לתוך המבנה. אלהיגא, כך מדווח, הרג את הכלב ו"מאוחר יותר הורה מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת-אלוף תמיר ידעי, לחלץ את גופת הכלב, כדי למנוע מחמאס הישג תודעתי". בטרמינולוגיה של "ידיעות אחרונות", כפי שהיא עולה מכותרת המשנה לידיעה, ניכר ההבדל בין היחס לכלב לבין היחס לערבים. האחרונים נהרגו, הראשון "שילם בחייו" (בעבר היה מקרה שבו כלב ציוני לוחם זכה מהעיתון לכבוד גדול עוד יותר). קריאה ב"הארץ" כמו מגלה יקום מקביל שבו התרחשה פעולה דומה, ובכל זאת שונה מהותית מזו המתוארת ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות". בשונה מהעיתונים האחרים, במקרה של "הארץ" לצד הגרסה הצה"לית הרשמית ניתן ביטוי גם לגרסת תושבי מחנה הפליטים גנין. גרסה זו אף מובלטת במסגור הידיעה. לפי הדיווח מאת גילי כהן, גקי חורי ועמירה הס, תושבי מחנה הפליטים טוענים כי אלהיגא יצא מהבית שבו התבצר כשנגמרה לו התחמושת וכי החיילים שכיתרו אותו "ירו בו ברגליו, ואז התקרבו וירו בו בראשו מטווח קצר". במלים אחרות, הוצאה להורג של אדם לא חמוש. עוד נכתב בידיעה של "הארץ" כי תושב האזור העיד ששני ההרוגים האחרים בפעולה, אבו-זינה וגבארין, נורו על-ידי צלפים בעת שנשאו את גופתו של אלהיגא אל מחוץ לאזור התקרית, וכבר הגיעו למרחק של כ-150 מטר מהבית. הם כלל לא היו חמושים כשנורו, נטען מפי התושב. במלים אחרות, שוב הוצאה להורג של אנשים לא חמושים. בכותרת המשנה של "הארץ" תושב זה, שנותר בעילום שם, הופך ל"תושבים", ריבוי המקנה תחושה של הצלבת המידע והגברת האמינות של העדות. באחד הלידים לידיעה נכתב כי "לטענת עדי ראייה, שני ההרוגים הנוספים נורו בידי צלף כשפינו את גופת אבו-אלהיגא", אף שבגוף הידיעה מוזכר תושב אחד בלבד ולא כתוב במפורש שהיה עד ראייה לאירוע (אפשר ששמע על כך מעדי ראייה והעביר את הסיפור הלאה, לכתבי "הארץ"). כמו כן נטען בידיעה כי נוסף להרוגים נפצעו בסך-הכל 15 פלסטינים. בתחתית עמ 4 של "הארץ" נמצא מקום לפרסום טור פרשנות מאת עמוס הראל, המספק את הגרסה הצה"לית וכותב בין היתר: במעלה העמוד, במקום בולט יותר לעין הקורא, מתפרסם טור מאת גדעון לוי, שנפגש עם אבו-אלהיגא לפני כשבועיים, במסגרת מדורו "אזור הדמדומים". לוי מספק זווית ראייה מקורית: המבוקש הפלסטיני כבן-אדם. מעל תצלום (אלכס ליבק) של אבו-אלהיגא יושב ומחייך, נושא על רגליו ילדה קטנה, נזכר לוי במפגש שקיים עימו. "חמזה לא התנהג כמבוקש נרדף. הוא שהה בבית משפחתו בשעות היום, התנהג בנינוחות, לא היה חמוש ולא גילה כל סימני עצבנות האופייניים למבוקשים במנוסתם בהם פגשתי במשך השנים", כותב לוי. "[...] הוא סיפר שלפני כמה שבועות טילפן אליו איש שב"כ, שלום כינויו, ואמר לו: בקרוב אבוא לקחת אותך. אנחנו צריכים לסגור את הסיפור בינינו". עם שחרורם ממעצר אזרו דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו ועוזרו לשעבר של הרמטכ"ל לשעבר ארז וינר את כוחותיהם, וכעת הם משיבים מלחמה. "ידיעות אחרונות", העיתון שהשמיט את אחד החשדות נגד השניים, משתף פעולה בשמחה. כל עמ 10 מוקדש לסיקור הפרשה מנקודת מבטו של מחנה אשכנזי. הידיעה המרכזית (ירון דורון וטובה צימוקי) מספקת את גרסת וינר העכשווית, בתיווכו של עורך-דינו עודד סבוראי. "בימים האחרונים החלו גורמים משפטיים בכירים למתוח ביקורת על צוות החקירה בפרשת הרפז בשל החלטתם לעצור את בניהו ווינר", נכתב בשולי הדיווח. ידיעה אחרת בעמוד, מאת ירון דורון, מספקת את גרסת גבי אשכנזי. "תחקרו אותי", נכתב מפיו בכותרת הידיעה, לצד תצלום מוצלח של הרמטכ"ל לשעבר. "הוא מעוניין להיחקר, אין לו מה להסתיר", מצוטטים מקורביו. ב"ישראל היום" מחביאים את תגובת מחנה אשכנזי בתוך ידיעה (איציק סבן) על המשך החקירה. "אין צדדים בחקירה. יש חקירה והיא מתורגמת להיבטים פליליים. אנחנו לא עובדים לפי מחנות", מצוטט "מקור משטרתי". התצלום של אשכנזי המלווה ידיעה זו אינו מוצלח ביותר. ב"הארץ" מתפרסמים שני מאמרים מאת אמיר אורן, המצדדים בטענת וינר ובניהו כי מעצרם התקשורתי היה שגוי. מהראשון עולה, מבעד לסבך המילולי שאורן טווה, כי לדעתו המשטרה לא נהגה כשורה כשעצרה את השניים והביאה אותם להארכת מעצר מול צלמי התקשורת. המאמר השני, הארוך יותר, נושא בגרסת הדפוס את הכותרת "מעצר וינר ובניהו: אכיפה שרירותית ובררנית", אך תוכנו עשיר בהרבה וכולל, בין היתר, סיסמה פרסומית קליטה למסע ציבורי שנועד לסייע בבחירה בין שני סוגים של אריזות חלב; פרפרזה על שמותיהם של תכנוני הקרב של צה"ל בלבנון בשנת 2006; את המשפט "לשיטתם של החוקרים, עד כה, אמור רוזובסקי לשבת ביציע באצטדיון סנטיאגו ברנבאו ולצפות רק במסי ולא ברונאלדו, או להפך – עניין של טעם הוא אם מדובר בליאונל-גבריאל אשכנזי ובכריסטיאנו ברק, או שמא השמות הוצלבו"; וכן תזכורת לכך שחנה ארנדט, שטבעה את המונח "הבנאליות של הרוע", אינה חשודה בפרשת הרפז. "נשחרר אסירים אם המו"מ יוארך", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", בין מרכאות. "גורמים מדיניים שיגרו בסוף-השבוע מסר חד-משמעי: אם האמריקאים לא יבטיחו את הארכת המו"מ בשנה נוספת, לא ישוחרר מהכלא אפילו אסיר אחד נוסף", מדווח איתמר אייכנר בכפולה הפותחת. מדיווחו עולה עוד כי הפלסטינים דורשים לשחרר 14 ערבים-ישראלים, אולם ראש הממשלה בנימין נתניהו חושש כי מהלך כזה יביא עליו ביקורת מצד שרי ממשלתו. לצד הידיעה מפורטים האסירים שהפלסטינים דורשים את שחרורם והפשעים שביצעו. כמו בסיבובי שחרורים קודמים, נראה כי "ידיעות אחרונות" ינצל ככל הניתן את הביקורת על ראש הממשלה (מימין) במקרה שיוחלט על שחרור הרוצחים. "זה מאוד נחמד שדיעות אחרונות מפרסם היום מה שכתבנו ב-nrg בשבוע שעבר על הפעימה הרביעית של שחרור המחבלים", צייץ הבוקר אריאל כהנא, שהיה אחד החתומים על הידיעה שראתה אור באתר של "מעריב" ביום שלישי שעבר, תחת הכותרת "בלי הארכת המו"מ, לא תהיה פעימה רביעית". "מסכים איתך – זה מביך", צייץ בתגובה כתב "הארץ" ברק רביד, וסיפק קישורים לדיווחים דומים של עיתונו, גלי-צה"ל ורשת ב. "צודק אריאל, רק שכחת לציין ששעות רבות לפני nrg זה פורסם בקולי"ש", דייק הכתב המדיני של קול-ישראל, רונן פולק. תחת הכותרת "הבהרה" נכתב היום בעמ 11 של "ישראל היום" כך: "כתבה שפורסמה לפני כשבוע על מערכות מחשוב ברכב תיארה כיצד אפשר לגלות מידע על התנהגותו של הנהג. בניגוד לרושם שעלול להתקבל מהכתבה, לחברת סטארהום אין קשר לעובדות שנחשפו בכתבה, ואין לה קשר ליצרני הרכב. החברה עוסקת בשירותי נדידה למאות מפעילים סלולריים ברחבי העולם". כיאה לעיתון שמבטיח מדי בוקר "לבדוק עובדות, ואם טעינו נתקן", מעמיד "ישראל היום" את הדברים על דיוקם. ואולם, בהבהרה לא מצוין תאריך הפרסום המקורי או שמו של הכותב, כך שהנסתר נותר עדיין רב על הגלוי. נדמה כי ה"הבהרה" הבוקר נועדה לחברה המסחרית שהוזכרה בכתבה יותר מאשר לקוראים שעלולים היו לקבל ממנה רושם שגוי. איתור הכתבה במנוע החיפוש הפנימי של "ישראל היום" מלמד כיצד היה עלול להתקבל ממנה הרושם השגוי. בכותרת המשנה לכתבה, מאת אילן גטניו, נכתב: "חברה ישראלית חושפת: בכלי הרכב משולבים כרטיסי סים המשדרים מידע מהמחשבים". בגוף הכתבה נכתב: "יצרני רכב מובילים שילבו ברכביהם כרטיס SIM סלולרי, המאפשר להם להתקשר אל הרכב ולשאוב ממנו מידע [...] את העובדה המעניינת הזו חשפה החברה הישראלית Starhome [...] בחברה גילו כי נוסף על כרטיסי הסים של חברות הסלולר המקומיות ושל מפעילי סלולר בחו"ל, מגיעים לישראל משלוחים גדולים של כרטיסי סים בתוך המכוניות, ואלו מופעלים מפעם לפעם, כנראה כאשר היצרנים בודקים באמצעותם מה מצב הרכב". בראש שער "הארץ" ועל פני כל עמוד שלום מתפרסם דיווח מאת חיים לוינסון על "רשימת שיאני הפנסיות בצה"ל". לפי דיווחו, דובר צה"ל פירסם את רשימת 100 מקבלי הפנסיה התקציבית הגבוהה ביותר בין יוצאי צבא, וזאת "במענה לבקשת הארץ". בראש שער "ישראל היום" ועל פני כל הכפולה הפותחת מתפרסם דיווח מאת לילך שובל באותו הנושא. בדיווחה נסמכת שובל על "נתונים שהגיעו לידי ישראל היום", אולם לא מובהר כיצד הגיעו הנתונים לידי העיתון. אולי מישהו במערכת "ישראל היום" גלש לאתר דובר צה"ל, שם פורסמו הנתונים אמש ("לאחר בקשות של גופים שונים", נכתב באתר הצבאי). השוואה בין הטקסט שפירסמה שובל ב"ישראל היום" לטקסט שפורסם באתר דובר צה"ל מגלה דמיון רב. ב"הארץ" מודגשת העלות הגבוהה. "שיאן הפנסיה התקציבית בצה"ל: 63 אלף שקלים בחודש החל מגיל 54", נכתב בכותרת שבשער העיתון. "השנה ישולמו לגמלאים 6.8 מיליארד שקל", נכתב בכותרת המשנה לידיעה שבעמ 3, לצד אילוסטרציה גרפית לזהות 30 מקבלי הקצבה החודשית הגבוהה ביותר. ב"ישראל היום" התמונה מאוזנת הרבה יותר, כפי שבוודאי היו רוצים להציגה בדובר צה"ל, לו היה הדבר תלוי בהם. המספר הראשון שמוזכר בשער העיתון הוא דווקא עלות הפנסיה הממוצעת (10,774 שקל בחודש), רק אחר-כך מוזכרת הגמלה הגבוהה ביותר (63,686 שקל). גם עלות הגמלה הנמוכה ביותר (1,297 שקל) מצאה את דרכה לשער "ישראל היום". "מכיוון שהשכר הממוצע בצה"ל, הנשען לא מעט על כוח אדם צעיר, הוא הנמוך ביותר במשק – 12,681 שקל – בעלי דרגות נגד יכולים להשתכר כמה אלפי שקלים בלבד, ומכאן נגזרת גם הפנסיה הנמוכה שלהם", כותב לוינסון ב"הארץ". "הפנסיה הנמוכה ביותר, 1,297 שקל, משולמת לתומך לחימה שיצא לפנסיה בגיל 40. מהנתונים לא ברור עבור כמה שנות שירות משולמת לו הגמלה, וייתכן שמדובר במי שעזב את הצבא לתקופה מסוימת בעת שירותו ובפועל שירת מספר שנים מועט". ב"ישראל היום", וגם באתר צה"ל, אין הסבר דומה. המסגור המיטיב של "ישראל היום" עם צה"ל נמשך בכפולה הפותחת. במקום 30 מקבלי הפנסיה הגבוהה ביותר, בוחר עיתון זה לספק טבלה של עשרת מקבלי הגמלה הגבוהה לצד טבלה עם עשרת מקבלי הגמלה הנמוכה. גרף נפרד מדגיש את עליית הגיל הממוצע של הפרישה מצה"ל לאורך השנים האחרונות, כמו גרף שפורסם באתר צה"ל. הפרסום ב"ישראל היום" נראה כפרסום נגד, מטעם הצבא, שנועד להפחית את הנזק מהפרסום ב"הארץ". רק בעומק הטקסט של שובל, בלא כל הבלטה, ניתן מקום גם לביקורת. "ביזיון בצפת: זוהמה באנדרטה לזכר חללי צה"ל"; "מחלוקת ביהדות ארה"ב: למה ביקרו סטודנטים מהרווארד בקבר ערפאת?"; "תחפושת במחלוקת" – אדם הגיע למסיבת תחפושות בתל-אביב כשהוא מחופש לאיש חיזבאללה, ואחר הניף את דגל לבנון. כתבי "כלכליסט" מנתחים את תוכניות העבודה שהציגו משרדי הממשלה השונים לשנת 2014. בין היתר מוזכר כי תוכנית העבודה של משרד התקשורת לשנה הקרובה אינה כוללת את פירוק רשות השידור והקמתה מחדש. צבי בראל מדווח בשער "הארץ" כי ראש ממשלת טורקיה רגפ טאיפ ארדואן תקף את רשת טוויטר, ובית-המשפט של המדינה הורה לחסום אותה, אולם הגולשים מצאו דרכים לעקוף את החסימה. מהציטוט של ארדואן עולה כי ראש ממשלת טורקיה השתמש במ"ם הביטול כשדיבר על טוויטר ואמר "טוויטר, מווטיר", וזאת בניגוד לעברית, שבה נהוג לעשות שימוש בשי"ן לצורך זה ("טוויטר, שוויטר", לדוגמה). מיכאל רוכוורגר מדווח ב"דה-מרקר" כי אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", מבקש להגדיל את נזילותו כדי לפרוע חובות פרטיים. "ידיעות אחרונות" מקדיש עמוד שלם בקונטרס החדשות שלו לקידום מיזם פרסומי המשותף לעיתון, לאתר ynet ולחברת אוסם ("שולחן משפחתי"). העמוד חוגג את הצטרפותם של "המנכ"לים המובילים במשק" ליוזמה. בין החברות המשתפות פעולה: סיסקו ישראל, קפה-קפה, קבוצת פז ותשלובת ד"ר פישר.

בשבדיה, שבה נולד לפני 12 שנים עיתון ה"מטרו", מתאמצים החינמונים לא רק להפיק עיתון שאפשר לסיים אותו ב־20 דקות קריאה, אלא גם מוצר עם הישגים עיתונאיים

זה היה בוקר חורפי, 13 בפברואר 1995. בהמולת הבוקר של תחנות הרכבת התחתית בשטוקהולם קיבלו לידיהם רבבות התושבים שהיו בדרכם לעבודה או ללימודים מוצר חדש, שנראה במבט ראשון כמו עיתון רגיל. אבל היו בו כמה חידושים: הוא חולק להם בתחנות ללא תשלום, וכאשר דפדפו בו גילו שהוא נכתב ונערך בסגנון תמציתי, קליט ותכליתי, שיתאים בדיוק לפרק הזמן הקצר, כעשרים דקות בממוצע, שיחלוף עד שתיעצר הרכבת שלהם בתחנת היעד. כאן התחיל הכל, לפני 12 שנה. כך בא לעולם "מטרו", העיתון השבדי שעתיד היה בתוך שנים אחדות להפוך לאב־טיפוס של רשת עולמית, ולחולל מהפכה בעולם העיתונות הכתובה. מה שהחל כ"עיתון רכבת" מקומי הנחיל לתעשיית התקשורת את הדגם העסקי של חינמון, ובעולם שבו מכרסם האינטרנט בעקביות בתפוצת העיתונות המודפסת ובהכנסותיה יש רבים הרואים בו את חבל ההצלה, שיאפשר לעיתון הישן, זה של הנייר והדיו, לשרוד. הרעיון שהגו מייסדי "מטרו" היה פשוט: כיוון שההכנסה העיקרית של העיתונים - במקרים מסויימים עד 80 אחוז ממנה - מגיעה מן המפרסמים, ניתן לחסוך את ההוצאות הרבות הכרוכות במנגנוני ההפצה, בעיקר לבתי הקוראים, בגיוס מנויים, בגביית כספים ועוד, ולחלק את העיתון חינם, תחילה ל"קהל שבוי" ברכבת התחתית או באוטובוסים, ואחר־כך גם במקומות ציבוריים הומי אדם אחרים: קניונים, קמפוסים, בתי־חולים ועוד. לצד החיסכון בהוצאות ההפצה מבוסס הדגם העסקי על הגדלה בהכנסות מפרסום, שהרי לעיתון המחולק חינם ייחשפו רבים יותר מאשר קוראי העיתונים בתשלום. את 70 המהדורות השונות של "מטרו", המופיעות (נכון לאוגוסט 2007) ב־19 שפות ב־100 ערים ב־23 מדינות בעולם, קוראים, לפי פרסומי החברה, 23.1 מיליון בני אדם. להצלחת "מטרו" נולדו בעולם מתחרים רבים, כולל רשת בינלאומית מקבילה בשם "20 דקות" ואלפי חינמונים מקומיים, אבל "מטרו" ממשיך להתגאות בתואר שהעניק לו ספר השיאים של "גינס" - "העיתון הגלובלי הגדול בעולם". התפוצה הנרחבת וגם הגידול בהכנסות לא תמיד מבטיחים רווחים - במחצית הראשונה של השנה הפסידה החברה 6.9 מיליון דולר - אבל ברחבי העולם יוצאים מדי חודש לאור חינמונים חדשים. במדינות שונות מועלים מדי פעם חששות שעיתוני החינם יצטרפו לאינטרנט בקיצור חייהם של העיתונים הישנים, אלה שנמכרים בתשלום בחנויות או למנויים. אבל לפחות בשבדיה - מדינה בת כתשעה מיליון תושבים שבה מחולקים מדי יום כמיליון עותקי חינם של "מטרו" - מתברר שהשמועות על מותה של העיתונות המודפסת היו מוקדמות מדי. בתריסר השנים שחלפו מאז לידתו של "מטרו" חל גידול בצריכה הכוללת של עיתונים, ו"מטרו", לצד שני חינמונים בולטים נוספים, הפך לחלק בלתי נפרד מבמת העיתונות. שבדיה היתה "מעצמת עיתונות" עוד לפני כניסת החינמונים, מדינה שבה 83 אחוז מבני 18 עד 85 קוראים לפחות עיתון יומי אחד ביום, בדרך־כלל עיתונים מקומיים. החשש שליווה את המו"לים של העיתונות הוותיקה, כי החינמונים ינגסו בתפוצתם, התבדה: רוב צרכני עיתוני החינם, אשר אוספים אחד או יותר מהחינמונים בבוקר בדרכם לעבודה, אינם עושים זאת על חשבון העיתון היומי הרגיל שלהם, שהם רוכשים בכסף בדוכן העיתונים או בסופרמרקט, או שהוא מגיע לבתיהם כמנויים. החינמון אינו תחליף בשבילם, אלא בעיקר אמצעי להעביר את הזמן בנסיעה לעבודה. שוק העיתונות השבדי, כמו במרבית מדינות העולם, התחלק לפני הצטרפות "מטרו" לשני סוגי עיתונים: מצד אחד העיתונים הפופולריים, הטבלואידים - ובראשם "אפטונבלאדט" ו"אקספרסן", הנפוצים בעיתוני המדינה - שגם כאן מתאפיינים בכותרות גדולות, צעקניות ומוקצנות, ובאייטמים קצרים יחסית וקלים לקריאה. ומן הצד השני עיתוני האיכות - ובהם "דאגנס ניהטר" ו"סוונסקה דאגבלדט" - עם כותרות ענייניות וכתבות ומאמרים ארוכים ומורכבים. בשנים הראשונות לאחר הופעת "מטרו" עקבו המו"לים של העיתונות השבדית הוותיקה בזהירות אחר החינמון ובחנו את השפעתו על השוק. לפני חמש שנים הבינו שהצירוף של עיתוני חינם והאינטרנט אכן עלול לסכן את עתידם, והם חייבים להצטרף למגמה החדשה. וכך, בשנת 2002, כתגובה לאיום שיצר החינמון, השיקה קבוצת "בונייר", אחת משתי קבוצות העיתונות הגדולות בשבדיה, שבבעלותה "אקספרסן" (עם תפוצה יומית של 400,000 עותקים) ו"דאגנס ניהטר" (350,000 עותקים), את החינמון "שטוקהולם סיטי", בפורמט הדומה מאוד לזה של "מטרו" ובשיטת חלוקה זהה. רק הצבע שונה במובלט: לצד דוכני החלוקה הירוקים ומחלקי העיתונים במדים ירוקים, בהתאם לצבע הלוגו של "מטרו", הוצבו דוכנים אדומים ומחלקי עיתונים לבושים באדום־לבן, הצבע של "שטוקהולם סיטי". הבדל נוסף היה התמקדותו של "שטוקהולם סיטי" בערים הגדולות של שבדיה - שטוקהולם, גטבורג ומלמו, בעוד ש"מטרו" ראה עצמו כעיתון ארצי. חמש שנים אחרי השקתו רושם השנה החינמון החדש גידול משמעותי במספר הקוראים, המגיע ל־600 אלף איש, עם מערכת הכוללת כ־30 אנשים בסך־הכל. "מטרו היה שם לפנינו", מספר אולה אקמן, עורך ראשי ב"שטוקהולם סיטי". "החלטנו שיש צורך להתמקד בקהל העיתונות המקומי בערים הגדולות, ותחילה בשטוקהולם עצמה. המערכת שלנו עובדת על החדשות המקומיות, בעוד שלמדורי חדשות החוץ, הכלכלה והספורט אנחנו בדרך־כלל קונים חומרים מסוכנויות הידיעות". קבוצת העיתונות השנייה, קבוצת "שיבסטד", הבעלים של "אפטוֹנבּלאדֶט", השיקה באוקטובר 2006 את "פונקט אס.אֶה" כחינמון החדשות של הקבוצה. כדי לבדל את העיתון החדש מהמתחרים המבוססים, מודפס החינמון בפורמט ייחודי, קטן יותר, בגודל שהוא מחצית מפורמט ה"ברלינר" (כינויו של פורמט עיתונים הגדול מטבלואיד מקובל אך קטן מברודשיט גדול עמודים). העמוד הראשון וחלקים נוספים מהחינמון עוצבו בצורה דומה ביותר ל"אפטונבלאדט", ולא במקרה: במקום להקים מערכת עצמאית לחינמון החליטה קבוצות העיתונות שכל הידיעות והכתבות שיתפרסמו בו יגיעו מכתבי "אפטונבלאדט", בניגוד לשני המתחרים, המחזיקים מערכות חדשות עצמאיות לחינמונים. כיום, פחות משנה לאחר ההשקה, מופץ "פונקט אס.אה" בכ־200,000 עותקים ביום. כעיתונים המסתמכים על הכנסות מפרסום בלבד, כמות הפרסומות הממוצעת גדולה בחינמונים בהרבה ביחס לעיתונים היומיים הרגילים. ב"מטרו", כמו בשני החינמונים החדשים יותר, מוקדשים בממוצע כארבעים אחוז מעמודי העיתון למודעות, פי שניים יותר משטח המודעות בעיתונים בתשלום. התוכן העיתונאי שבין המודעות כתוב, ערוך ומוגש בהתאם לתנאי הקריאה המקובלים של חינמון: לא עוד קריאה שלווה ונינוחה בישיבה על כורסה בבית, אלא עלעול חפוז תוך כדי נסיעה ברכבת או באוטובוס או בהפסקה בין שיעור לשיעור באוניברסיטה. הצורך להתאים את התכנים לקריאה מהירה יצק אל תוך החינמונים רבים ממאפייני הטבלואיד: כותרות קצרות וצעקניות, טקסטים קצרים, לא מורכבים מדי, לעוסים היטב. בעיני העורך אקמן החינמונים ממוצבים במקום כלשהו בין הטבלואידים לעיתוני האיכות. "התכנים שלנו רציניים יותר מהתכנים בעיתוני הערב הטבלואידיים", הוא אומר. ומה באשר לכללי האתיקה של החינמונים? "כללי האתיקה שלנו זהים לחלוטין לאלה של מערכות העיתונים הרגילים, ואנחנו מקפידים על אותם כללים נוקשים בדיוק כמוהם. מבחינה מסוימת, הכללים הללו חשובים אף יותר בשבילנו, מפני שבניגוד לעיתונים הקנויים, אנחנו צריכים להיתפס כאמינים בעיני הציבור. מספיק לפספס פעם אחת כדי שאמינות העיתון תיעלם, ואנשים לא יירצו לקרוא אותו יותר". מריה לונדבורג, 38, אחראית תמיכת מחשוב בבורסה של שטוקהולם, מספיקה מדי בוקר לקרוא את כל החינמונים. "אני נוהגת לקחת את כל שלושת העיתונים בכל בוקר בדרך לעבודה", מספרת לונדבורג. "לוקח בערך עשר דקות לעבור על כל אחד מהם ולקרוא את הכתבות המעניינות, כך שבחצי שעה ברכבת התחתית ובאוטובוס אני מספיקה לעבור על כל השלושה". כדי לחזק את נאמנות הקוראים ולהגביר את הקשר ההדדי עיתון־קורא מרבים החינמונים לאמץ מתכונות המקובלות על טבלואידים או לקוחות מעולם האינטרנט. "שטוקהולם סיטי" מזמין את קוראיו להשתתף מדי חודש באמצעות אס.אם.אס בתחרות נושאת פרסים לבחירת "איש החודש של שטוקהולם". "מטרו" מפרסם מדי יום תצלום שהקוראים מתבקשים להעניק לו כותרת משעשעת, ושמו של הזוכה והכותרת שבחר מתפרסמים למחרת. החינמונים כוללים מדורים של תצלומים הנשלחים על־ידי הקוראים, וכמובן "סקרי דעת קהל" בלתי מדעיים, שבהם מתבקשים קוראים להביע את דעתם על שאלות אקטואליות. עם זאת, נראה כי קשה להצליח לפתח נאמנות קוראים כאשר המוצר המדובר ניתן בחינם. "אני מעדיף את פונקט אס.אה בגלל הנוחות - הוא קטן ונוח לקריאה במקום צפוף כמו אוטובוס או רכבת תחתית עמוסה", אומר פטר סודרמן, 35, תוכניתן. "אבל אני לא רואה אף אחד מהם כעדיף מבחינת התוכן. שלושתם משמשים אותי לאותה מטרה - להעביר את הזמן בדרך לעבודה". למרות זאת, לא הכל ורוד במולדת החינמונים. חלק מן ההפסד השנה של הרשת הבינלאומית של "מטרו" נובע דווקא מקשיים מבית. בהודעה הרשמית של "מטרו" מצוינות שלוש סיבות לתוצאות העסקיות המאכזבות: התחרות העזה בשוק החינמונים בשבדיה, ניהול בלתי מוצלח והכנסות נמוכות ל"בוסטד", מהדורת הנדל"ן השבועית של "מטרו". בתגובה הודיעה החברה על החלפת מרבית מנהליה בשבדיה, כמו גם על שני מהלכים שנועדו להגביר את הנתח של "מטרו" בשוק: האחד הוא ניסוי בהפצת החינמון עד לבתי הלקוחות. מדובר במהלך מורכב ויקר, שהרי מלכתחילה ביקש "מטרו" לחסוך לעצמו את העלויות הכרוכות בבניית מערכת הפצה כזו. לפי שעה אין נתונים אמינים על מידת ההיענות לשירות, ולא ברור אם השירות של "חינמון עד הבית" יוכתר בהצלחה. "מטרו", אשר בעבר ניסה להפיץ בשבתות מהדורת "מטרו סוף שבוע" אך סגר אותה לאחר זמן, מנסה השנה שוב לגלות נוכחות גם בשבת, ומפיץ עיתון יומי גם ביום זה. שני מתחריו עדיין שומרים על השיטה המקובלת על חינמונים רבים בעולם, שעל־פיה מחולק העיתון רק חמישה ימים בשבוע, משני עד שישי, אם כי בימי שישי מצורף לעיתון מוסף קצר על אירועי פנאי, תרבות וספורט הצפויים בסוף השבוע. במקביל עושים החינמונים השבדיים מאמץ למצב את עצמם לא כעלוני מודעות לקריאה עד התחנה הבאה ברכבת, בשיטת הצץ והשלך, אלא כעיתונים של ממש. המערכות העצמאיות של "מטרו" ושל "שטוקהולם סיטי", וגם זו של "פונקט אס.אה", היונקת את חומריה מ"אפטונבלאדט", אינן מסתפקות בידיעות של סוכנויות הידיעות אלא עושות מאמץ להתבסס על עבודה עיתונאית של ממש ולהגיש ידיעות בלעדיות. ואכן, בשנים האחרונות חשפו החינמונים ידיעות בלעדיות שהעלו נושאים ואירועים על סדר־היום התקשורתי. כך היה, למשל, לאחר ש"מטרו" חשף כי פעילי ימין קיצוני הצליחו להוציא מרשויות החוק השבדיות רשימות מלאות של שמות בעלי תפקידים במשטרה, במשמר החופים ובשירותי ההצלה. ה"שטוקהולם סיטי", עורר עניין רב גם מצד אמצעי תקשורת אחרים, לאחר שגילה כי המשטרה אינה מבצעת בדיקות לגילוי שרידי סם בדמן של צעירות שהתלוננו שנאנסו לאחר שסוממו בפאבים באמצעות "סם אונס". בבראנזה העיתונאית העניקו ידיעות אלה יוקרה רבה לכתבים ולעורכים של החינמונים. ההצלחה העיתונאית, יחד עם הישגים עסקיים בלתי מבוטלים, הביאו לכך שעיתוני החינם כבר אינם נחשבים בנים חורגים של תעשיית התקשורת, אלא חלק בלתי נפרד מעולם העיתונות. "העתיד שייך לחינמונים, וזוהי תופעה שמתרחבת באופן תמידי בכל רחבי אירופה", מסכם העורך אקמן. "העיתונים בתשלום ימשיכו ליהנות מבסיס קוראים מנויים שרוצים תכנים איכותיים בתשלום, אך עיקר העבודה העיתונאית תיעשה בידי החינמונים". גיליון 69, ספטמבר 2007

את אווירת התצלום על שער "ידיעות אחרונות" אתמול אפשר להגדיר כהיפוכה הגמור של הדמוניות ההיסטרית שהיתה לסטריאוטיפ של המתנחל האקטיביסטי; דווקא בטקסט הקצר שמובא מפיהם בכתבה, נותנים בני הזוג ביטוי אופייני לנרגנות המתנחלית, ביטוי השונה מן הדימוי הנעים שיוצר הצילום

אני בוחן שוב ושוב את תצלום הדיוקן המשפחתי הנעים של משפחת רונד, ותוהה של מי היד נעלמה שגרמה לכך שייבחר לתצלום השער בגליון אתמול (שני) של "ידיעות אחרונות". כל מערכת חדשות פועלת על בסיס החלטות מזדמנות, שהתקבלו תחת אילוצים על-ידי דרגי עריכה שונים. אבל הכותרת הראשית, כמו גם צילום השער, מייצגים תמיד בחירה אקטיבית, שקולה ומכוונת, המשקפת את הלך מחשבתם של הדרגים הבכירים בעיתון ואת סדר יומם. האם שלח רכז הכתבים את הכתב דני אדינו אבבה לחפש זוג צעיר טיפוסי ובאמצעותו להמחיש את המשמעות האנושית שבלחץ המדיני האמריקאי שלא לאפשר את הרחבת ההתנחלויות הקיימות, גם לא לצורכי "הריבוי הטבעי"? ייתכן. ושמא נולדה היוזמה מן העבר השני, בין גורמי הדוברות והיחצנות של מועצת יש"ע, שאמונים על מאבקים מדיניים מן הסוג הזה. משפחת רונד הצעירה כה מתאימה לייצג את הדור הצעיר הממתין להרחבת יישובו, עד שאני מוכן להמר על כך שהיא נבחרה בבחירה מושכלת כדי לשרת את המטרה הפוליטית המתבקשת. את דיוקנם של בני הזוג אורן ועדי רונד, עם ילדיהם אביה (בת חודשיים) ואורי-ארז (בן שלוש), אפשר לשייך לסוגה העיתונאית הידועה כ"האנשים מאחורי החדשות". אורן רונד הוא יליד עופרה, טכנאי טלוויזיה, ועדי היא אחות בהדסה הר-הצופים. אנשים "כמוני וכמוך". מן הידיעה עשוי להשתמע כי גם עדי היא ילידת היישוב, אבל ייתכן שנולדה במקום אחר. אורן, לעומתה, לא רק נולד בעופרה, אלא שָכַל את אחיו ארז, בן ה-18, כשרכב בו נסע מעלי לעופרה הותקף ביריות מן המארב בקיץ 2002. אביו, גם הוא פצוע ירי בנסיבות דומות, נושא עדיין בכתפו את הקליע שנורה לעברו באותם ימים של שיא האינתיפאדה. אורן (28) ועדי (25), זוג נאה, מישירים מבט אל הקורא ומחייכים. חיוכו של אורן לבבי וכובש. עדי מאופקת יותר. אורן נושא על מותניו את אורי-ארז יפה העיניים, ועדי מחבקת את אביה התינוקת. הם לבושים בפשטות. אורן בטי-שירט כהה, חף מכל סטריאוטיפ מתנחלי. שערה של עדי עטוף מטפחת, אבל אין בכך שום הצהרה פרובוקטיבית. יותר ויותר נשים צעירות מן הציבור הדתי מכסות את ראשן. את אווירת התצלום הזה אפשר להגדיר כהיפוכה הגמור של הדמוניות ההיסטרית שהיתה לסטריאוטיפ של המתנחל האקטיביסטי. "אנחנו הריבוי הטבעי", אומרת הכותרת לתצלום, ומציבה אותו בהקשר האקטואלי. ישראלים יפים, אם מותר לי לפרש, שבסך-הכל רוצים לגדל ילדים על יד בית ההורים. הכיתוב שניתן לתמונה מנסח זאת באופן מעודן פחות: "אנחנו זקוקים לדירה מרווחת יותר, איך האמריקאים יכולים לדרוש שלא נרחיב לעצמנו את המגורים?". משפחת רונד מחכה היום, יחד עם 38 משפחות צעירות נוספות בעופרה, "זוגות שרובם נולדו ביישוב וגדלו בו", לקבלת אישור בנייה, ובינתיים הם מתגוררים בקרוואן. כך מספרת הכתבה בעמ 5 שמתוכה נבחר תצלום השער. "כבר שנתיים מייבשים אותנו", אומרת עדי. ומוסיפה, "כנראה ניאלץ לעזוב את היישוב". קשה שלא לחוש הזדהות עם קשייהם וחלומם של בני הזוג, הרי רובנו היינו זוגות צעירים או שאנו הורים לזוגות כאלה. אבל כדאי לזכור כי הדיוקן המשפחתי הזה בא להוסיף מימד רגשי לסוגיה הפוליטית. לעורר אמפתיה לסבלם של בני המשפחה הצעירה, ובאמצעות הסולידריות הטבעית שתתפתח כלפיה, לבסס עמדה פוליטית כלפי הבעיה שהיא מייצגת. סיפור "האנשים שמאחורי החדשות" הוא תמיד מרגש. אדם אחד או משפחה קטנה שנטחנים בגלגלי המדיניות הגדולה: המשפחה הענייה שממחישה את עלייתו של קו העוני, משפחת השוהים הלא-חוקיים, העובדים הזרים, ניצולי הסופה, ניצולי השואה. לכל המקרים הללו מכנה משותף: הם מייצגים תמיד התנגשות בין השלטון, הבירוקרטיה או החוק לבין הפרט שנשחק במהלך. הטקסט בכתבה משרת את המטרה: "בבית משפחת רונד שני חדרים זעירים וסלון. מקרר, מכונת כביסה, ארון בגדים, טלוויזיה, ספת נוער והרבה ספרים, כל זה בתוך קרוואן ששטחו 45 מטר מרובע. בגדים וצעצועים פזורים בסלון. מייבש הכביסה נמצא בחדר השינה של ההורים, וכשיורד גשם, אם אין מקום במייבש, פותחים את מתלה הכביסה בחדר השינה". תיאור מוכר של זוג צעיר טיפוסי, שאכן דחוס בדירה קטנה כרבבות זוגות צעירים בארץ – כל זוג וקשייו. לכאורה יש פתרון פשוט לבעיית הזוג רונד. שכירת דירה בירושלים הסמוכה, למשל. כך נוהג כל זוג צעיר שמבקש לגור באזור רווי: או שנדחק לדירה קטנטנה, או שיוצא לדיור נוח במקום מרוחק מעט. אבל זהו כמובן פתרון נטול הקשר פוליטי, שלא כמו בעיית מתלה הכביסה בחדר השינה של הזוג רונד. דווקא בטקסט הקצר שמובא מפיהם בכתבה, נותנים בני הזוג ביטוי אופייני לנרגנות המתנחלית, ביטוי השונה מן הדימוי הנעים שיוצר הצילום: "הממשלה לא מאפשרת לנו לבנות בעופרה, לאן רוצים שנלך?", הם מטיחים ביקורת בראש הממשלה ("אני מתפלא עליו שהוא ממשיך לייבש את המפעל הציוני"), ובשר הביטחון ("מה זה עניינו? הוא שר הביטחון. בשביל מה הוא צריך לפנות? זה לא התפקיד שלו"), וגם להציע מדיניות חוץ אחרת ("מי הם האמריקאים שיקבעו לנו איפה לבנות ואיפה לא לבנות? אני חושב שאפשר לבנות. האמריקאים לא ישימו לב, רק צריך להיזהר משלום-עכשיו"). המסר, אם כן, הוא המסר המתנחלי המוכר. המסר המניפולטיבי, המרוכז בעצמו, המנתק את מעשיו מהקשר כולל. והכתבה הזו אינה מבשרת על כל שינוי בהלכי הרוח או בגישה. מבחינה זו אין הבדל בין משפחת רונד החביבה לבחור המיליטנטי שהופיע אתמול בחדשות ערוץ 10 והכריז: "אם יבואו ויהרסו לי (את המאחז), אני אבנה מחדש ואני אבנה ואבנה ואבנה ובסופו של דבר אני אנצח. לאף אחד לא יהיה כוח מולי". ומי שמבקש למצוא הקשר מדיני בסיפורה של משפחת רונד, יוכל למוצאו בידיעה הראשית של ynet ביום המחרת (כלומר היום): "ישראל מתכוונת להציע לארצות-הברית לפנות בשבועות הקרובים 26 מאחזים בלתי-חוקיים, בתמורה להמשך הבנייה לצורכי ריבוי טבעי בגושי ההתנחלויות". שר הביטחון, אהוד ברק, יציג את ההצעה בשבוע הבא לבכירים בממשל אובמה".

הכתבות של העיתונאים האלה – ובייחוד זו של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" – הספיקו לאישים חשובים ומכובדים, כמו שולמית אלוני ואמנון רובינשטיין, כדי לדרוש את ביטול המשפט נגד רמון ולצייר את הצעירה כילדה שלא מבינה את הוויות העולם, וכדאי שתתבגר

פעם זו היתה המשבצת המובהקת של "העולם הזה". העיתונים ה"רציניים" הקפידו להתרחק מהעיסוק במי עשה מה למי, מתי ואיפה, גם כשידעו היטב מה מתרחש מאחורי החזית המשפחתית המושלמת שמציגים פוליטיקאים ובכירים בתחומים אחרים. זכר לאיסטיניסיות ולפוריטניות וגם לצביעות לא מבוטלת. אבל זה היה מזמן. בתקשורת של ימינו, מי יכול לעמוד בפני החיבור בין מין לפוליטיקה ולמשפט? בימים אלה קשה לחמוק מלשונות חודרות ומשולחנות גדולים במשרדים, מחולצות עם כפתורים ומחיבוקים ידידותיים או אחרים. כל עיתונאי חושב עצמו לבר סמכא בעניין הסבוך כל כך של עבירות מין, שלא לדבר על הפסיכולוגיה של האשה בכלל והמתלוננת-או-לא על עבירות כאלה בפרט. גם מי שלא פגש מימיו קורבן של עבירת מין, יודע מתי היא או הוא צריכים להתלונן, מה ההתנסות גורמת – או ליתר דיוק מה היא לא גורמת – להם בטווח הקרוב והרחוק, מה צריכה להיות תקופת ההתיישנות על תלונות, למה הם מתלוננים ולמה לא, ומה בין התחלה או פלרטוט מקובל בין אנשים בוגרים העומדים על דעתם, להטרדה במקום העבודה כלשון החוק. עורכי דין מתייצבים דרך שיגרה מול המצלמות ומנהלים את התיק באמצעות התקשורת, המשטרה והפרקליטות מדליפות את הפרטים המתאימים להן, וגם מי שרוצה לקבל תמונה ראויה ומושכלת לפרטי הפרטים, מתקשה בכך. לא נשווה בין שתי הפרשיות האחרונות, זו של הנשיא קצב וזו של חבר הכנסת רמון, מבחינת חומרת ההאשמות. גם לא ננסה לנחש מה יפסקו בתי המשפט בענייניהם. אבל התקשורת כבר חרצה את דינם – משה קצב אשם, חיים רמון זכאי. משה קצב כבר התקבע בתודעה כמטריד-אנס סדרתי, שעכשיו אפשר סוף סוף לדבר בגלוי על השמועות שרחשו סביבו לכל אורך הקריירה הפוליטית שלו, וחיים רמון הוא עלם חמודות שהסתבך שלא בטובתו במעשה שאולי אינו ראוי, אבל בוודאי אינו פלילי. הוא בכלל קורבן של להיטות יתר מצד הפרקליטות להרחיק אותו ממשרד המשפטים כדי שלא יחולל שם את הרפורמות שעליהן דיבר. יותר מזה, הגשת כתב אישום גבולי שכזה עלולה לפגוע במאבק בנגע ההטרדות המיניות. עובדה, בין העיתונאים הופצו תמונות של "לפני" ו"אחרי" אותה נשיקה מפורסמת בינו לבין החיילת המשתחררת במשרד ראש הממשלה, רגעים ספורים לפני הדיון בממשלה על התגובות לרצח ולחטיפת החיילים בצפון, ודי היה להם בהן כדי להגיע למסקנה שלא היו דברים מעולם: הצעירה היתה מאושרת מכל העניין, ובכלל זו היתה יוזמה שלה, היא התחילה איתו, והכול קשקוש מקושקש. מי שראוי, לדעתם, לגינוי בפרשה היא דווקא המשטרה, שגילתה הפעם חריצות יתר מהסוג שהיא לא מגלה בסוגיות חשובות ורציניות הרבה יותר, עד כדי שליחת חוקרים לאמריקה הלטינית כדי לגבות עדות מצד הצעירה ולהבטיח שהיא תגיש תלונה ומימון חזרתה להעיד במשפט. הכתבות של העיתונאים האלה – ובייחוד זו של סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" – הספיקו לאישים חשובים ומכובדים, כמו שולמית אלוני הידועה בפעילותה רבת השנים למען נשים, ואמנון רובינשטיין, אושייה משפטית ופוליטית ראויה בזכות עצמה, כדי לדרוש את ביטול המשפט, לצאת חוצץ נגד המשטרה, ולצייר את הצעירה כילדה שלא מבינה את הוויות העולם, וכדאי שתתבגר. הם לא היו זקוקים לעיון בכתב האישום. הם הסתפקו בכתבה בעיתון. שלי יחימוביץ, שהקריירה העיתונאית שלה כללה פרק חשוב של מאבק למען נפגעי תקיפות מיניות, לא היססה לומר לארי שביט ב"הארץ", שמוטב לצעירה שתבכה על כתפי אמה על הנשיקה הבלתי רצויה שקיבלה ותלמד שאלה החיים, אבל תקיפה מינית לא היתה כאן. ככל הנראה היא עצמה לא שוחחה עם הצעירה, שכן אילו עשתה זאת, היינו שומעים על כך מן הסתם, כפי ששמענו לאחר שיחתה עם א מפרשת קצב, ששכנעה אותה סופית וחד משמעית באשמתו של הנשיא. בהירה ברדוגו, יועצת תקשורת ולוביסטית וידידה ותיקה של רמון, הופיעה בערוצי הטלוויזיה והרדיו והודיעה נחרצות, שלא ייתכן שרמון עשה את מה שאומרים, כי כל חייו הוא היה מוטרד ולא מטריד. ולא שמה לב ברדוגו, שבכך היא אולי מציעה דווקא הסבר למעשהו – לכאורה, לכאורה – של רמון, אם רק מגלים נכונות כלשהי לבחון אותו במבט שונה: עלם חמודות שכל חייו חוּזָר והוטרד, ונשים ביקשו את חברתו, מגלה יום אחד שהוא כבר בן חמישים פלוס, לא עלם, והנשים סביבו כבר היו יכולות להיות בנותיו, וגם אם הן ממשיכות להיות נחמדות ואף למעלה מכך, הן כבר לא חולמות עליו בלילות. והוא לא מבין איך זה קרה לו. הוא כבר לא יודע לקרוא את הסימנים שהן משדרות לו. היא מחייכת אליו, היא רוצה להצטלם איתו, נצמדת אליו בחיבוק, נכנסת איתו לבד לחדר, היא אפילו נותנת לו את מספר הטלפון שלה ומזמינה אותו בחיוך לנסוע איתה לחו"ל. זה בטח אומר שהיא תשמח לנשיקה שלו, לא רק כזו אבהית על הלחי. רמון עצמו אמר לעיתונאים, "אילו היו אומרים לי שאני עתיד לעבור עבירה, העבירה האחרונה שהייתי מעלה על דעתי היתה עבירת מין." הרי כשמדברים על יחסי מרות, בוודאי מתכוונים למפקד ולפקודה במשרד צבאי מאובק, או למנכ"ל ולטלפנית, לא לשר משפטים ולחיילת המשרתת במשרד ראש הממשלה. מה קרה? מתי שינו את הכללים ולא גילו לו? אין ספור ספרים ותסריטים נכתבו על הנושא האנושי הישן-נושן הזה. האם זו לא קריאה סבירה של סיפור רמון? אבל פרשנות כזו מחייבת ריחוק מהאיש, לשכוח ששנים רבות הוא אורח רצוי בכל אולפן על כל נושא שבעולם, שנחשב לילד פלא פוליטי ותקשורתי, איש רעים להתרועע, חד עין ולשון. "אחד משלנו." ואולי יש עוד הסבר להתייצבות המרשימה בתקשורת לימינו של השר/חבר הכנסת חיים רמון: מי שעשה – ובעיקר עשתה – את ראשית הקריירה שלה במערכות עיתונים, רדיו וטלוויזיה בשנות השבעים והשמונים, מתקשה אולי להתרגש מנשיקה לא רצויה במקום העבודה. מניסיוני אני יכולה להעיד על מסדרונות רשות השידור, שהיו לפעמים קשים מנשוא לצעירה שרצתה לעבוד באווירה נעימה, משוחררת ונינוחה, בלא שתיאלץ לספוג נגיעות לא רצויות, בלשון המעטה, ולשמוע שוב ושוב, "למה את נרתעת? תרשי לעצמך ליהנות, תלכי עם זה". ומי שהעזה להביע התנגדות למעשה שלא היה לרוחה, היתה מוצאת את עצמה במעמד של "לא חברותית" או "פריגידית", רחמנא ליצלן, שלא משתלבת באווירה הבוהמית דה-לה-שמאטע הידועה של התקשורת. הצעירות של היום כבר מתנהלות אחרת. הן באות לעבודה בתחושת זכות מלאה. הן באות בהמוניהן ולא כיחידות שהצליחו להסתנן לתפקיד "גברי" מובהק והשתדלו לא לעורר התנגדות כלפיהן. והן מרגישות שיש להן הכוח לקבוע את הכללים והגבולות. ברצותן – משתמשות במיניות שלהן, ברצותן – מבהירות שהן לא במשחק, ומחייבות גם את הגברים סביבן להסתגל למציאות המורכבת החדשה, ולא לחשוב שהכול מותר, תמיד ובכל תנאי. הן כבר לא זקוקות לחוק שיזכיר את זכותן ללכת בחולצת בטן ובמכנסיים המגיעים עד למפרק הירך, ואף על פי כן לחוש ביטחון מפני תגובות לא רצויות. אכן, הכללים השתנו. מי שעוסקים בסוגיית התקיפות המיניות, ובהם עיתונאים ועיתונאיות לא מעטים שהתגייסו לקמפיינים מתוקשרים היטב למען נפגעי תקיפה מינית, יודעים להסביר ולפרש את הקושי הגדול לשכנע קורבנות של הטרדה/תקיפה/אונס להגיש תלונה – ומה שמתרחש בשבועות האחרונים בתקשורת בוודאי לא יעודד נשים להתלונן בעתיד. אבל מי שתוקפים שנים את המשטרה, על שהיא אינה עושה את מלוא המאמצים לשכנע את הקורבנות להתלונן, תוקפים עכשיו את המפקדת של החיילת המשתחררת ששמעה אותה בוכה בצאתה מהחדר שבו התרחשה אותה נשיקה ומיהרה להגיש תלונה, ואת המשטרה על שהגיבה בנחרצות. והם שוכחים, שהחוק אינו מתיר למפקדת שיקול דעת: מרגע שהגיעה לידיעתה הפרשה, היא היתה חייבת להתלונן, שאם לא כן, היתה עלולה לעמוד לדין בעצמה, והמשטרה היתה חייבת לחקור ולעשות כל מאמץ לשכנע את הצעירה להתלונן. המשטרה מלאה את תפקידה, לשם שינוי, אולי באמת בלהיטות יוצאת דופן, ועכשיו היא חוטפת על כך. ועוד מילה על המתלוננות בשתי הפרשיות: אולי התנהגותן אינה מעוררת הערצה, אך אין בכך כדי להצדיק תקיפה או התנהגות לא הולמת, אם אומנם היתה. הלהיטות לנופף בכל בדל סיפור אמיתי או מפוברק עליהן, יותר משהיא מעידה עליהן, מעידה על המציגים את בדלי הסיפורים ועל קוצר הבנתם את הנושא. כנראה שבכל זאת לא מיותר להזכיר: גם מי שהתנהגותה לא ראויה, זכאית לחסינות מפני התנהגות לא ראויה. יכול להיות שלא בית המשפט הוא הזירה הראויה להתמודד עם פרשת רמון. יכול להיות שהוא ייצא זכאי במשפטו. יכול להיות שהמטוטלת התודעתית נעה רחוק מדי ויעבור זמן רב עד שהיא תגיע למקומה החדש, המתאים יותר לעולם החדש. אבל המהפכה התרבותית והחברתית הזאת שאנו נתונים בעיצומה, מרתקת וקשה להפריז בחשיבותה. ואפשר להירגע, כללי המשחק החדשים לא ימנעו מנשים להתקבל למקומות עבודה. היום כבר לא עושים טובה שמעסיקים נשים; הן גורם חשוב מדי מכדי שיהיה אפשר להתעלם ממנו. הכללים החדשים גם לא יבטלו מחמאות על תסרוקת או בגד חדש בבוקר במשרד. כמו שאמר מי שאמר, להבדיל, פורנוגרפיה, גם אם אתה לא יודע להגדיר אותה, כשאתה נתקל בה, אתה יודע שזו פורנוגרפיה. ובמבחן האדם הסביר, אין קושי להבדיל בין יחסי עבודה וידידות, וגם חיזורים מקובלים, לבין הטרדה בלתי סבירה בעליל. גם אם מי שנאשם בה הוא אושיית תקשורת מוכרת ורבת קסם. ואם הפרשיות האחרונות יתרמו להנהגת קוד לבוש והתנהגות חדש לשני המינים במקומות ציבוריים, מה טוב. ואם הן יגרמו לבוס אחד בלבד לחשוב פעמיים לפני שהוא שולח יד, גם זה משהו. גיליון 65, נובמבר 2006

האלגוריתם של יאהו יודע להגיש לך לא רק סתם כתבה על דוגמנית, אלא כתבה על הדוגמנית האהובה עליך. באתר עדיין עובדים על הדרך להפוך גם את החדשות האחרות לפופולריות

בעולם מקוון, שמזמן למשתמשיו אפשרויות וגירויים בלתי מוגבלים, מנסים האתרים דרכים שונות כדי לתפוס את תשומת הלב של הגולשים. לאחר ארבע שנים של פיתוח אלגוריתמי, נראה כי ענקית האינטרנט האמריקאית יאהו הגיעה לפריצת דרך באחד התחומים הללו: התאמה אישית של תוכן. על-פי אתר מגזין העסקים "פאסט קומפני", תיבת החדשות בפורטל יאהו זכתה לעלייה של 270% במספר הגולשים בשלוש השנים האחרונות, וזאת בזכות יכולת חדשנית לספק התאמה אישית של תוכני החדשות המוצגים בפני גולשים. תיבת החדשות, הממוקמת באמצע חלקו העליון של דף הבית של יאהו, מכילה ארבע כתבות המשתנות בהתאם לזהותו של בעל החשבון באחד משירותי החברה (המפעילה, בין השאר, שירות דואר פופולרי ואת אתר התמונות פליקר). האלגוריתם שבבסיס המערכת יוצר מדי חמש דקות 45 אלף גרסאות ייחודיות של תיבת החדשות. לטענת החברה, העלייה הגדולה במספר הגולשים לתיבת החדשות החלה מאז הפעלתו של האלגוריתם. עוד טוענת החברה כי מדי חודש נצפית התיבה מיליארד פעמים בממוצע. הצעד הבא שמתכננת יאהו הוא הטמעת האלגוריתם, שזכה לכינוי CORE (ראשי תיבות של Content Optimization and Relevance Engine), בשאר הפלטפורמות האינטרנטיות של החברה. יאהו מקווה כי הטמעת האלגוריתם תגביר תנועת צרכני חדשות אל תוך האתר ותתרום למיצובה של יאהו כספקית חדשות משמעותית. דף הבית של יאהו הוא כיום הפופולרי ביותר מבין מקביליו בארה"ב. 35 מיליון משתמשים ייחודים גולשים בו מדי יום וכ-110 מיליון גולשים אליו בכל חודש. תפקידו של האלגוריתם הוא לפצח אילו כתבות, שמקורן בתוכן מקורי של יאהו ותוכן מסוכנויות ידיעות ואתרים אחרים, יתאימו באופן הטוב ביותר לקהלים השונים שמגיעים אל האתר. האלגוריתם יוצר פרופיל לכל גולש בעל חשבון באתר, בהתבסס על מידע שהזין על אודות עצמו, כגון מין וגיל והיסטוריית הכתבות שקרא באתר. בהתבסס על מידע זה, מותאמת לגולש "חבילה" אחת מתוך היצע של 100-50 "חבילות" שעורכי האתר בנו. ה"חבילות" הן שילוב של תמונות, כותרות, טקסט וקישורים המוזנים אל תוך תיבת החדשות. לדוגמה, אל כתבה הנושאת את השם "המכוניות האהובות ביותר על אמריקאים" הוצמדו קישורים לכתבות בנושא ביטוח מכוניות, מדריך לקניית מכונית והשוואה של מכוניות אקולוגיות. ארבע הכתבות בעלות הקשר התימטי הן "חבילה" אחת. כדי לבחון את החבילות, מערכת CORE משתמשת בגולשים הנבחרים באקראי כקבוצת מבחן. המערכת מציגה בפני קבוצת המבחן חבילות חדשות ובוחנת את מידת העניין שכל גולש מביע כלפיהן. המערכת ממפה את המשתמשים על-פי השתייכותם לקהלי יעד מסוימים ומשתמשת בתוצאות המבחן כדי ליצור חבילות המותאמות לכל קבוצה בעלת מאפיינים משותפים. "למעשה אנחנו עוסקים בשדכנות", אמר ראגו רמקרישנן, מדען ראשי לפלטפורמות ענן וחיפוש ביאהו, לאי.בי בויד מ"פאסט קומפני". "אנחנו יודעים משהו על המשתמש, על הרקע שלו ועל המאמרים שקרא בעבר. בסופו של יום, מדובר במשימת שדכנות". האלגוריתם גם מסייע לעורכי הדף הראשי של יאהו להבין כיצד לבנות מלכתחילה את השילובים המוצעים בכל חבילה. האלגוריתם מצא, לדוגמה, כי בני נוער יתעניינו בכתבות מסוימות בנושאי הורות, כי גברים כן מתעניינים באופנה, וכי נשים יתעניינו בזוויות מסוימות המוצעות בכתבות בנושאי ספורט. אך תפקידו של CORE ביאהו אינו מסתיים בהתאמה אישית של תכנים. עורכי יאהו עושים בו שימוש גם כדי לחזות אילו סיפורים יהפכו ל"נושא החם" וכדי לקבוע את האופן שבו יסקרו את החדשות. כך לדוגמה בחודשים שקדמו לחתונתם של הנסיך ויליאם וקייט מידלטון, הבחינו עורכי דף הבית כי חלה עלייה חדה ברמת העניין של הגולשים באחותה של הכלה, פיפה. וכך, בעוד שכלי תקשורת רבים החלו להביע עניין בפיפה רק ימים אחדים לאחר החתונה, עורכי יאהו היו ערוכים למהומה התקשורתית. "במהלך כל השבוע סיקרנו את פיפה בטירוף. מאגר המידע איפשר לנו לדעת למה לצפות", אמרה ליז לופקין, העורכת הראשית של דף הבית של יאהו, לבויד. במקרים אחרים, האלגוריתם סייע לצוות לפצח את זווית הסיקור שתהיה הפופולרית ביותר עבור נושאים חדשותיים: כשחברת הקונגרס האמריקאי גבריאלה גיפורדס נורתה בינואר האחרון על-ידי מתנקש, בחנו העורכים מגוון של זוויות סיקור כדי לקבוע איזו תהיה המעניינת ביותר עבור הקוראים. המבחן קבע כי כתבה על העוזרת שניסתה להציל את חייה של גיפורדס תהיה הפופולרית ביותר בקרב גולשי האתר, ועל כן היא קודמה אל דף הבית. לעתים, כשמדובר בחדשות שהן בעיניהם "חשובות באמת", בוחרים עורכי התוכן של יאהו לוותר על המלצותיו של האלגוריתם. כך לדוגמה ביחס לנאום של הנשיא האמריקאי ברק אובמה בנוגע להוצאת כוחות מאפגניסטן. אף שהאלגוריתם חזה שכתבה על הנאום תמשוך תשומת לב פחותה ביותר מגולשי האתר, העורכים קבעו כי זו תוצג בפני כל הגולשים שייכנסו לאתר באותו הערב. בסופו של יום, קביעתו של האלגוריתם הוכחה כמדויקת, ומעט מאוד אנשים נכנסו לכתבה. בשיחה עם "פאסט קומפני" אמרו העורכים כי חוסר העניין של הגולשים בנוגע לנאום אובמה העניק להם שיעור חשוב. "אנחנו רוצים ללמוד איך לעשות את זה יותר טוב בפעם הבאה", אמרה לופקין. "אין בכוונתנו להפוך את הנושא לסנסציוני, אלא פשוט לרלבנטי יותר". בינתיים עובדים מדעני החברה על פיתוח האלגוריתם כך שיוכל לזהות את העדפותיו של משתמש לא רק על בסיס על משתנים פשוטים, כמו גיל ומין, אלא גם על-פי נושאים ספציפיים שבהם הביע עניין מיוחד בעבר, למשל "גולף" או "גיימס מרדוק". לטענת גורמים ביאהו, אין בכוונתם לוותר על "המגע האנושי" עם השתכללותו של האלגוריתם. "מלכתחילה החלטנו שאנחנו לא הולכים לבסס הכל על האלגוריתם", אמר רמקרישנן. "אנחנו צריכים לעזור לעורכים במינוף ולתת להם להשתמש במידע כדי שיוכלו להחליט בצורה חכמה יותר בזמן אמת".

האופן שבו סיקרה העיתונות את פרשת האנלייזר מעיד על ניתוק מוחלט מהאינטרנט ועל חוסר הבנה של צורתו ותכניו

האקר ישראלי משוטט במחשבי הפנטגון באופן קבוע. כדי לפזר את הסיכון, הוא משתמש בשני תלמידי תיכון אמריקאים, פועלים שחורים ("מתלמדים"), כדי להפעיל תוכנות פריצה שונות על מחשבים אמריקאיים ממשלתיים. הם נתפסים, וכך מתחיל מרדף אינטרנטי ופיזי אחר אנלייזר, האקר ישראלי בן 18. שני מגזיני רשת אמריקאיים מאתרים אותו בזריזות ומראיינים אותו באינטרנט. גם גדי שמשון, עורך אתר האינדקס הישראלי "וואלה", מאתר את פורץ המחשבים, והוא מצליח לראיין אותו בארבע עיניים. העיתונים מצטטים את "וואלה" בעמודים הראשיים - וציטוט ממגזין אינטרנט ישראלי בעיתון ערב הוא תופעה נדירה, שלא לומר בלתי אפשרית - אבל הנה סוף סוף יש לנו פה האקר יהודי, וזאת כנראה עוד הוכחה לכך שאנחנו באמת קיימים, ושיש לנו זהות משלנו. ראש הממשלה עולה על העניין די מהר ומספר כי האנלייזר מדהים ומסוכן, ומיד מסתבר שגם דליה איציק רואה בו חושף פרצות יעיל, וכולם מסכימים שהצבא יוכל לנצל אותו היטב. תוך כדי גל השמועות והכתבות האנלייזר נתפס, נחקר ומשוחרר למעצר-בית, אבל בלי המחשב. דב גילהר ממהר לראיין את אביו לערוץ השני, וב"7 ימים" מעניקים לו כתבת שער. הנה, ענת מידן ודודי גולדמן מדווחים לנו מהוד-השרון כי זהו "ראיון ראשון עם אהוד טננבאום, האנלייזר, ועם הוריו הגאים". על השער מופיע אהוד טננבאום, ורק הוא. זוהי הכתבה היחידה שזכתה להתייחסות בשער המוסף. ידו של אהוד שלוחה אל הקורא בתנועת פוקס מאלדר, סוכן ה"אקס פיילז", ובתאורה שתתאים בקלות לשדה נחיתה של חייזרים. על כל זה הוטבעה חותמת "בלעדי", ואיתה הזמנה לסיפורו של "פורץ המחשבים המפורסם בעולם". ▪ ▪ ▪ גולשי אינטרנט עשויים להשתעשע מאוד מהכתבה הזאת, אלא שרוב קוראי המוסף לא התחברו עדיין לרשת, ואת המושג המטושטש שיש להם על אינטרנט והאקרים הם קיבלו בעיקר מעיון בעיתון. המושג מטושטש, כחלק ממדיניות כנראה: האינטרנט מוצג בפני הקוראים באופן קבוע כמדיום כמעט פיקטיבי, המנפק סיפורים משעשעים למוסף המחשבים או לעמודי הפיקנטריה. הקוראים שגם גולשים להנאתם מדי פעם, וקראו אולי את הראיון ב"וואלה", יודעים שהאנלייזר איננו פורץ המחשבים המפורסם בעולם, אלא רק עוד פורץ. הם מצליחים לסנן מדבריו טוב יותר את האגו המנופח המאפיין האקרים כמוהו, המאתגרים את עצמם באופן קבוע, תוך פריצה לאתרים נחשקים יותר ויותר. הם יודעים שרמת האתגרים האפשרית בתחום הזה יוצרת מגלומאנים כמו האנלייזר בקלות. קוראי המוסף, לעומת הגולשים, מקבלים את התמונה המוכרת, זאת שכל כתב של מוסף שבועי שמח למצוא: גיבור תרבות שאוהב מאוד לדבר על עצמו. ואז ההקשר מתנתק, ומי שמכיר קצת את ערוצי השיחה באינטרנט לא יכול להישאר אדיש לסיפור גבורה כזה: "הוא שלח לי מסר: ...למה אתה הורג אותי... עניתי לו: אתה נאצי... הוא התחיל להתבכיין וכתב לי, מה אתה רוצה, הרי אתה השולט, ודברים כאלה, ואני גרמתי שבכל הערוץ של הניאו-נאצים יראו את ההתבכיינות שלו, בלי שהוא יידע שחברים שלו עדים. מאז לא ראיתי אותו באתר". האנלייזר של גדי שמשון מוגש לנו בגודל טבעי. טננבאום של "7 ימים" הוא כוכב תקשורת, וטננבאום מדגיש: לא חנון בכלל. לראיה הוא מתהדר בטבעת כסופה בכל תמונותיו במוסף, ומספר על הצלחתו בדיסקוטקים. משחק השליטה הילדותי של האנלייזר לא מרשים גולשי אינטרנט כפי שהוא קוסם לעיתונאי המוסף. באינטרנט ניתן אפילו למצוא את עידו אמין ("דו"ח אמין", "קפטן אינטרנט"), המלמד בציניות את קוראיו, הגולשים החרוצים, כיצד יוכלו גם הם לחדור למחשבי הפנטגון בעזרת כמה חוקי "עשה זאת במו ידיך". הגולשים בהחלט מבינים עם מי יש להם עסק. בדרך-כלל יש להם אפילו סימפטיה להאקרים - הם משתלבים היטב ברוח "חופש המידע", אידיאולוגיה פופולרית מאוד, כמעט מתחייבת מהגדרת האינטרנט. אבל כשהאנלייזר מתפאר בנזקים הדידקטיים שהוא גורם לאתרים של ניאו-נאצים ופדופילים, קשה לגולש האינטרנט הממוצע להרגיש הערצה אליו. לוחם חופש באינטרנט הוא לא. ▪ ▪ ▪ לתקשורת עדיף לשמר התייחסות מיסטית-רומנטית לאינטרנט בקרב הקהל התמים, זה שטרם נשבה במדיום החדש. ההתייחסות הזאת, בשילוב הסיפור האישי של הגאון הישראלי מהוד-השרון, יוצרת אייטם הרבה יותר אמין מפרשת החייזר מאחיהוד או מתוכנית העב"מים של דודו טופז, ועדיין הוא בדיוני באותה המידה. כר ההתרחשות, האינטרנט, שוב מתפקד כקופסה שחורה שסוחפת הכול. על הכר הנוח הזה, כתבי "7 ימים" מתאהבים בוויזנטל גוניור במהירות. טננבאום, אנלייזר לשעבר, מספר להם בשמחה כיצד הוא משתמש בחופש שהאינטרנט מציע לו כדי להיות השריף המטורף של אוטוסטרדת המידע, והם סופקים כפיים. הוא מתוודה על הנאתו מהשמדת אתרים ("הריגה" בשפתו), והם אינם מנידים עפעף, להפך, הם חושבים ש"יש משהו קסום" בסיפור של מישהו שפורץ לאתרים שלא למטרות רווח. האם זהו התחביב הקסום שחיפשנו כל השנים? טננבאום משחזר איך הוא שואל את עצמו: "בוא נראה את מי אני רוצה להרוג היום". הוא גם מסביר מדוע הוא "הורג" אתרים של גזענים וסוטים: "תביני, אני פשוט לא אוהב טרור". הוא לא אוהב טרור, לכן הוא משמיד אתרים של טרוריסטים. גם על התובנה הזאת עוברים המראיינים לסדר היום. במשבצת אפורה נרחבת מגלה גולדמן: "מדהים כמה הביוגרפיה של אהוד טננבאום, האנלייזר מהוד-השרון ששיגע את אמריקה, מזכירה את זו של ביל גייטס". מדהים, הוא מספר, כי שניהם אוהבים שחמט, שניהם לא התמידו בלימודים, ושניהם "שרפו המון זמן" ליד המחשב. מדהים. מדהים גם איך שכח דודי גולדמן לספר שהאנלייזר הוא בחור פשוט ולא גאון גדול - לאחר שכתב כך ואף רואיין בנושא זמן קצר לפני פרסום כתבת השער. מדהים, ולא בגלל הפאתוס והתיאורים הפנטסטיים, אלא בגלל הנתק. העיתונות, ובמיוחד עיתוני הערב, מתעלמת מהאינטרנט, על רוב היבטיו המשמעותיים. לעתים זאת התעלמות מופגנת, כמו ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" - שלאחר שכמעט כל העיתונים היומיים המכובדים בעולם, וגם בישראל, הקימו אתרים באינטרנט, נותרו עדיין חסרי נוכחות ברשת. נטיית העורכים להפקיד כתבי מחשבים על סיקור חיי האינטרנט מעידה על בדלנות סקטוריאלית, סימפטום נוסף לאדישות המופגנת: קשה לדמיין שביקורת הטלוויזיה היתה נכתבת על-ידי מומחה לשלט-רחוק או בידי כתב של "מדע פופולרי". פרשת האנלייזר ממחישה היטב את הנתק, תוך מתן חשיפה עצומה לאינטרנט בישראל. אבל החשיפה הזאת אינה מעידה על מתן לגיטימציה כלשהי לאינטרנט או לתרבות הקשורה בו. היא אינה מעידה כלל על פתיחות כלשהי למדיום החדש, להפך, היא מעידה על ניתוק מוחלט מהאינטרנט ועל חוסר הבנת צורתו ותכניו. גיל רימון הוא תסריטאי, תוכניתן וכתב "העיר" [email protected] גיליון 14, מאי 1998

חיסול השידור הציבורי הוא פרק בתוכנית נתניהו, לצד חיסול עצמאותה של מערכת המשפט, הרגולציה על ההון והביקורת על השלטון

הכוונה לסגור את תאגיד השידור מהווה עוד נדבך במפעל לפירוק הדמוקרטיה אליו נערכת ממשלת ישראל במשנה מרץ. חיסול התאגיד מצטרף למגמת הדה-רגולציה שהממשלה הזו מובילה כדי להסיר מהמיליונרים את המגבלות להתעשר עוד יותר על חשבון הציבור; לשאיפה להפריט עוד ועוד שירותים, שהמדינה מעניקה לאזרחיה, ולהעביר אותם לקבוצה קטנה של טייקונים ואינטרסנטים שיגזרו עוד קופונים על חשבון הציבור הרחב. למוטט את מערכת המשפט, כדי למנוע מהאזרח הקטן את אמצעי ההגנה היחיד שיש לו מול החלטות שרירותיות המנוגדות לחוקי יסוד, כמו החופש להפגין, לשבות, להקים משפחה להט"בית, להתאגד וכדומה. למשטרים פאשיסטיים ואוטוריטריים יש אמצעים בדוקים ומוכרים להשתלט על המרחב הציבורי ולשעבד אותו לגחמותיו וצרכיו של השלטון ומקורביו. הראשון שבהם הוא השגת שליטה בסדר היום, על ידי סירוס אמצעי התקשורת ושעבודם לצרכי הכת השלטת. בהפיכות נגד משטרים דמוקרטיים שנעשו בסגנון הישן – הצבא משתלט על מוקדי השלטון – המטרה הראשונה של פורעי החוק היתה השתלטות על תחנות הרדיו והטלוויזיה והפיכתן לשופרי תעמולה של הדיקטטור. במהפכות נוסח המאה העשרים ואחת, קעקוע הדמוקרטיה נעשה בדרכים יותר מתוחכמות וסמויות. ראשית, רתימת הרשתות החברתיות לזריעת דיסאינפורמציה והפיכת האמת למוצר נזיל, משתנה וחסר תוקף. שנית, כרסום בכוחם של כלי תקשורת מסחריים. ושלישית, חיסול השידור הציבורי, אחד מהאמצעים החשובים לשמירה על דמוקרטיה חפצת חיים, במיוחד בעידן של פייק ניוז ואמיתות אלטרנטיביות המחבלות בכושר השיפוט של האזרחים. לא לחינם שקד נתניהו במשך שנים בדרכי שוחד ומרמה על השתלטות של עוד ועוד אמצעי תקשורת. הוא קידם את הקמת עיתון התעמולה "ישראל היום", הוא הצליח לרתום את האתר "וואלה" לשירותו ושירות משפחתו, הוא עמד מאחורי הקמת ערוץ 14, הוא חיבל בעצמאותם של הערוצים המסחריים, הוא גילה נכונות לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם מו"ל "ידיעות אחרונות" לקידום הדדי של האינטרסים האישיים שלהם, הוא חזר ופגע ברשות השידור בכל גלגוליה - ועתה הוא מוביל באמצעות שליחו הבור והצייתן, קרעי, מסע לחורבנו המוחלט של השידור הציבורי. השידור הציבורי הוא לא רק יצירה מקורית דוברת עברית, המתווכת לצופים, באמצעים דרמטיים, קומיים וסאטיריים, את סיפורה של החברה הישראלית. שידור ציבורי מאוזן, אתי, נוקב ואמיץ אמור להפיק תחקירים בשלל נושאים, המאתגרים את מוקדי הכוח ואת השררה. הוא אמור לשדר מהדורות חדשות ללא מורא וללא משוא פנים. הוא אמור להיות משוחרר מהשפעה פוליטית ומאינטרסים של גורמים כלכליים. ובקיצור, הוא אמור לשרת את הציבור. שידור ציבורי עצמאי הוא נשמת אפה של כל דמוקרטיה ובמיוחד של זו הישראלית, הגוועת לנגד עינינו. סגירת התאגיד או סירוסו הינה בגדר מסמר נוסף בארון הקבורה של מדינת ישראל כפי שהכרנוה והעברת ריבונותה למשפחת נתניהו, פורום קהלת, הציונות המשיחית והיהדות החרדית, שחברו כולם לכלות את הדמוקרטיה במדינה. בני ברבש הוא סופר, תסריטאי ובמאי. כתב וביים סרטים וסדרות, ביניהם הסרטים "מאחורי הסורגים" (מועמד לאוסקר) ו"אחד משלנו", "טירונות" ו"מילואים"

מה שהולך טוב זה סיפורי צבע. סיפורים אנושיים על פועלים שאיבדו את מקום עבודתם אחרי עשרות שנים ואין להם לאן ללכת. אבל לנסות להעמיד עצמנו יחד איתם, במקום האמיתי שלנו, חס וחלילה

אני מתכוונת לעשות משהו מאוד לא מקובל: לדבר על המשכורת. אנשים שלא מהססים לחשוף את גילם, מצבם המשפחתי, שיעור הכולסטרול בדמם וכיוצא באלה מחייכים חיוך קטן כשהם נשאלים על המשכורת שלהם ומבקשים לעבור לשאלה הבאה. בימים שבין שביתות לדו"חות על שכר הבכירים במשק ולשכר חברי-הכנסת, חולקו תלושי המשכורת ברשות השידור. האחד בחודש אינו יום טוב בשירות הציבורי – אצל מי שאינם מוגדרים בכירים, כמובן – ועובדי רשות השידור אינם יוצאים מהכלל הזה. באחד בינואר קיבלתי תלוש, שהסכום לתשלום בו היה 4,090.00 שקל. אמנם נכון שחודש קודם לכן הייתי בחופשה שנתית, שלא זו בלבד שאני זכאית לה על-פי חוק, אלא שמחייבים אותי לנצלה, שאם לא כן אני מפסידה את ימי החופשה הללו. כך יצא שלא היו לי שעות נוספות, כוננויות או החזרי הוצאות רכב, המשולמים על-פי פירוט בסידור העבודה. אך גם בחודש טוב במיוחד, שבו אני עובדת שבע-שמונה משמרות בשבוע, במשמרות לילה או שחר ובסופי שבוע, אני מגיעה לכל היותר ל-6,500 שקל נטו. לשמוע זעקות הזעזוע שלי הראו לי עמיתים את תלושי המשכורת שלהם, והתברר שלא מעטים מהם היו מתים להגיע ל-4,000 שקל, עם שעות נוספות וכל שאר הסעיפים. חלק גדול מעובדי הרדיו והטלוויזיה מקבלים השלמת הכנסה מהביטוח-הלאומי. יש אמנם כמה יחידי סגולה שכאשר הם מראיינים מומחה לענייני שכר הבכירים במשק, הם נאלצים להפעיל את מלוא שליטתם בשרירי הפנים שלהם כדי שלא להסגיר את שכרם הם – אחת התרומות הגדולות של הערוץ השני היא החדרת פערים שלא ייאמנו בין עובדים בתפקידים זהים במערכת – אך בסך-הכל התמונה עגומה מאוד. לא היה עולה על דעתי לחשוף את העניין ברבים. אחרי הכל, גם אני הייתי שותפה לתחושה הבלתי נעימה שהמדד היחיד להצלחתו של אדם הוא התמורה הכספית שהוא מקבל, ולא ששתי לחשוף את קלוני. עם האומרים שהשכר שאני מקבלת הוא תמורה אמיתית לאיכות העבודה שלי אין לי ויכוח. אלא שבימינו לאו דווקא האיכות היא הקובעת את התמורה, אלא כושר מיקוח אמיתי או מדומה (גם הכוכבים הגדולים בעיני עצמם יופתעו מאוד אם יעזו להעמיד את כושר המיקוח הזה שלהם במבחן, ואולי כדאי שהנהלת הרשות תעשה זאת בהזדמנות. כושר מיקוח הוא, כידוע, עניין נזיל וחולף מאוד, וצפויות, דומני, הפתעות). אך בשבועות האלה אירעו כמה דברים מעוררי מחשבה. כאמור, בעיצומם של ימי התלוש ההוא התקיימו דיוני התקציב, וההסתדרות השביתה את המשק. בין הענפים המושבתים היו משדרי בזק, המעבירים את שידורי הרדיו והטלוויזיה, עד שהתעשתו מנהיגי השביתה והבינו את הכלל הידוע, "שבתת ולא דיווחת, כאילו לא שבתת", והחזירו את שידורי החדשות לתקנם. לא זה המקום לדון בשביתה ההיא, בנימוקיה ובסגנונה, אלא בדרך שבה טיפלה בה התקשורת, האלקטרונית בעיקר. הדיווחים התמקדו בנפגעי השביתה, כמו זמרת עבר ידועה שחזרה ארצה מאירופה ובהגיעה לנמל התעופה גילתה לחרדתה שהמזוודות שלה תקועות, וצעקה, "הבת שלי מחכה לי לארוחת צהריים!", כי לא יעלה על הדעת שהיא תיסע הביתה, תאכיל את בתה ותחזור לנתב"ג, מרחק עשרים דקות נסיעה, לקחת את המזוודות עם המתנות לילדה. וכמובן, לא נפקד מקומם של החולים במחלקות הסיעודיות, לקוחות הבנקים והבורסה המושבתת. הנימוקים לשביתה, העובדה שבית-הדין לעבודה אישר להסתדרות רק שעת שביתה והיא חרגה ממנה, ועקב כך הוצא צו מעצר נגד יושב-ראש האיגוד המקצועי, הובאו בנימה של חמת זעם קדוש. "שביתה פוליטית!", קראו הפרשנים ומצאו עצמם בהסכמה נדירה עם ראש הממשלה ושר האוצר. ואם אמרת את מלת הקסם "פוליטית", אינך חייב עוד להכביר מלים. הכל ברור. "עבריינות אידיאולוגית חמורה ומסוכנת לשלטון החוק לא פחות מהפגנות תנועת זו-ארצנו!", אמר הפרשן לענייני שלטון החוק. רק רגע, ומלחמה באיגוד מקצועי ובמנהיגיו אינה אידיאולוגיה? תקציב המדינה, שנגד כמה מסעיפיו (לא משהו מיוחד, רק ביטול חצי נקודת זיכוי לנשים, אחד ההישגים המעטים שהנשים יכולות לרשום לעצמן) הוכרזה השביתה, איננו מכשיר פוליטי בידי הממשלה להגשים את יעדיה הפוליטיים? האם שבירת כלים במשחק המשקי-חברתי אינה מתירה, או מחייבת, שבירת כלים מן הצד האחר? והחוק המגביל את משך השביתה הפוליטית ומחייב מיני תרגילים סמנטיים כדי להתחמק מההגדרה ההיא, הוא אינו חלק ממערכת פוליטית ומהשקפת עולם אידיאולוגית כוללת? האם איננו גאים בביקורת שלנו על מערכת המשפט והחלטותיה, למשל, בענייני אלימות במשפחה או עינויים בשב"כ? מדוע הביקורת נעצרת על סף הסוגיות החברתיות? על כל אלה לא היה מי שישיב או ישכנע בדיון ממצה לכאן או לכאן, כי לא התקיים כלל דיון. האקסיומה של התנגדות לשביתה חגגה את נצחונה הגדול. אפשר היה לחשוב שעבר זמנן של אקסיומות, ושאנו חיים בעידן של שבירת אמיתות מוחלטות ונכונות לבדוק כל אחת ואחת מהן. אש"ף כבר איננו ארגון טרור, ערפאת כבר איננו חייזר עם שערות על הפנים, מספרי הנעליים במחסני צה"ל מככבים בתקשורת, אבל ההסתדרות – היא נשארה האויב הגדול מבפנים. כאן אין הבדל בין המפא"יניקים של אבא חושי לחירותניקים של "יא ברעכען!". שביתה זה פויה. זה לא יפה. זה מסבך את החיים. זו פריקת עול. והתקשורת מצטרפת לחגיגה. היא מיצתה את העניין בבחינת חשבון הרווח וההפסד הפוליטי של יושב-ראש ההסתדרות. למה, בעצם? הרי על-פי הכנסתנו המקורית (לא זו שאנו משלימים בעזרת מיני חלטורות מכובדות יותר ומכובדות פחות), לא נעים להודות, אנחנו קרובים יותר לאנשי כיתן דימונה מאשר למנהלי האגפים בחברת החשמל או בכירי התעשיינים וההסתדרות. מדוע איננו מסוגלים לגלות אמפתיה, או סולידריות, סליחה על הביטוי המעמדי כל-כך, כלפי אלה שלא גומרים את החודש? למה, אנחנו גומרים? לשאלה הזאת יש כמה תשובות אפשריות: ראשית, נראה שאין קשר בין מצב סוציו-אקונומי, המעמיד אותנו באחד העשירונים הבינוניים-תחתונים, לבין התחושה שלנו, של כולנו, שאנחנו שייכים לאליטה. מי שמדברת מדי יום ביומו עם שר בכיר, עם תעשיין צמרת או בכיר צמרת, והם אומרים לה בחביבות, "שלום כרמית", ומדגישים שחשוב להם מאוד שהיא תבין אותם, שתסכים איתם, והיא מנהלת איתם שיחה מחויכת או מכוסחת – מרגישה כאילו היא שייכת באמת לאליטה ההיא, וזו הרגשה טובה, אין מה לדבר. רק שאין לה דבר וחצי דבר עם חשבון הבנק. ואולי יש לכך קשר לעובדה שאין לנו, העיתונאים, איגוד מקצועי ראוי לשמו. במדינות מתוקנות במערב אין אדם יכול לעבוד בלי כרטיס חבר ביוניון, ואילו כאן, היתרון היחיד שהחברות באגודת-העיתונאים מעניק הוא תג חניה במקומות נוחים. גם השבתת שידורי הרדיו והטלוויזיה לא נעשתה חלילה בידי העיתונאים האחראים, אבירי החוק והסדר, שממילא אינם חברי ההסתדרות, אלא בידי הטכנאים, שלהם יש ייצוג נאה בארגוני הטכנאים וההנדסאים, ואגב, התלושים שלהם נראים אחרת לגמרי, הם לא היו באים אפילו לחתום על גליון הנוכחות תמורת 4,000 שקל בחודש, ואינם זזים ימינה או שמאלה בלי תמורה הולמת מאוד. אבל זה כבר סיפור אחר. ואם כך בתקשורת הממלכתית, הציבורית, על אחת כמה וכמה בתקשורת הפרטית. סוגיית החוזים האישיים ידועה ומוכרת לעייפה, והכל כבר נאמר עליה מבחינת הפיכת העיתונאים לכוח עבודה זול, חסר הגנה ונוח לניצול. גם מספרם הרב של העיתונאים שאיבדו את מקומות עבודתם בתקופה האחרונה לא מוסיף להתלהבות היוניוניסטית. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את מספר העיתונאים המוכנים להסתכן בהבעת דעות שיהיו בסתירה לעמדות של מעסיקיהם, שנמנים עם אנשי ההון ופועלים על-פי האינטרסים שלהם. אבל על האינטרסים של בעלי העיתון קל יותר לדבר בהקשר של מאבקי שליטה וציתותים ופלילים מאשר בהקשר החברתי. חנה קים, אורית שוחט ואריה כספי מעיזים להשמיע קולות כפירה ב"הארץ", הידוע בהיסטוריה שלו כשונא שביתות ואיגודים מקצועיים, ומוכנים להסתכן בתגובות נזעמות מצד המעסיקים שלהם. גם גדעון עשת ב"ידיעות אחרונות" זכור לטוב, ויש עוד כמה צדיקים. האחרים שופטים כל מאבק מקצועי אך ורק במונחים של חוק וסדר, הפסדים כספיים ומצוקת האזרח הקטן, שהשירות נמנע ממנו, וזה רחוק מלהיות התמונה כולה. מה שהולך טוב זה סיפורי צבע. סיפורים אנושיים על פועלים שאיבדו את מקום עבודתם אחרי עשרות שנים ואין להם לאן ללכת, והם מתעלפים בהפגנות ושורפים דגלים – זה טוב, זה צבעוני. סיפורי סינדרלה מעיירת פיתוח ש"עשתה את זה" בעיר הגדולה, או מישהו שהידרדר לפשע בגלל מצוקה, אלה מצטלמים ונקראים היטב. אפשר, כמובן, גם להפגיש באולפן ילדה ענייה מבאר-שבע שמעולם לא היתה בשפת הים ואת אביה הנכה המובטל עם בחור עשיר שיצא משכונת עוני, הפך לקבלן והגיע לכפר-שמריהו או משהו כזה, והוא נרגש מאוד ומוכן לתת לאבא של הילדה עבודה אצלו. ולמחרת מספרים לנו שהמון צופים ראו והתרגשו והם מוכנים לתרום לבני המשפחה ולארח את הילדה ולקחת אותה לקולנוע ולשפת הים. זה מעיד, כמובן, על הרייטינג וגם על רוחב לבנו הידוע. והמגישים הנרגשים לא שוכחים לציין את מספר חשבון הבנק שאליו אפשר לשלוח תרומות. אבל לנסות להעמיד עצמנו יחד איתם, במקום אמיתי שלנו, חס וחלילה. גיליון 7, פברואר 1997 בכתבתה "תלוש המשכורת שלי" בגליון פברואר 97 של "העין השביעית", מקוננת כרמית גיא על תלוש המשכורת שלה בפרט, ועל מצבם של עיתונאי רשות-השידור בכלל, ואגב כך מתייחסת בציניות מושחזת אל טכנאי רשות-השידור אשר, ואני מצטט: "הם לא היו באים אפילו לחתום על גליון הנוכחות תמורת 4,000 שקל בחודש, ואינם זזים ימינה או שמאלה בלי תמורה הולמת מאוד". כטכנאי העובד בקול-ישראל מאז 1980, ואשר שירת כמה שנים בוועד ההנדסה של קול-ישראל, רואה אני חובה להעמיד כמה עובדות על דיוקן. ראשית, אבקש לציין ולהפריך כמה הנחות יסוד שהופיעו בכתבה, ואשר עלולות היו להטעות את הקורא התם אשר אינו מצוי בנושא. גם טכנאי בקול-ישראל, בעל ותק של 25 שנה בדומה לכרמית גיא, אשר ישהה במשך חודש שלם בחופשה שנתית, ישתכר בדיוק אותו סכום שקיבלה גיא, דהיינו 4,090 שקל, שהם שכר היסוד. אך בנקודה זאת לא טרחה גיא לציין את העובדה המאוד לא נוחה מבחינתה, והיא ששבוע העבודה שלה מבוסס על ארבעה ימי עבודה בשבוע, דהיינו 28 שעות שבועיות, בזמן שהטכנאים מקבלים אותו שכר-יסוד בעבור 42 שעות שבועיות. יחי ההבדל הקטן. וכך, כדי שטכנאי יגיע לאותו שכר של 6,500 שקלים נטו שאותו מקבלת גיא בחודש טוב כהגדרתה, שבו היא עובדת כשבע משמרות, עליו לעבוד 11 משמרות. חישוב המבוסס על מתימטיקה פשוטה. ועל זה נאמר: "טול קורה מבין עיניך". תמהני אל מי בעצם מופנות טענותיה של כרמית גיא? שהרי כלפי ההסתדרות המייצגת את האיגודים המקצועיים יש לה רק סימפטיה, כפי שעולה מדבריה, כי מי אם לא ההסתדרות דאגה לחצי נקודת זיכוי לנשים עובדות? ואם כך, אזי מדוע להתייחס בצורה לא הולמת, בלשון המעטה, לחברייך הטכנאים המיוצגים בהסתדרות, אשר השכילו להשיג בסיועה אי-אלו הטבות מרשות-השידור?! מדוע לא טרחה הכותבת לציין את אלה מבין חבריה שהצליחו להשיג תנאים מפליגים מרשות-השידור? ע"ע חיים יבין, אשר משתכר סכום נכבד בעד הגשת כל אחת ממהדורות "מבט", או שלי יחימוביץ, שחתמה לא מכבר על חוזה אישי לא רע. כלומר, מי שעומד על שלו ומספיק מוכשר לדידה של ההנהלה, הצליח להשיג תנאים משופרים ואף מפליגים מהרשות. דומה שהמענה לטענותיה ולתהיותיה של גיא מצוי בגוף הכתבה, שכן הכותבת מודה בעצם כי לחבריה העיתונאים האחראים, אבירי החוק והסדר, שממילא אינם חברי הסתדרות, אין איגוד מקצועי ראוי לשמו. ואכן כאן קבור הכלב. במקום לעסוק במאבקים אישיים, אינטרסנטיים ואופורטוניסטיים, המכלים את כוחו של ועד העיתונאים, ראוי היה לפחות בתור התחלה לו היו עומדים על כך שברשות ציבורית וממלכתית לא יהיו כל מיני סוגים של עיתונאים, כאלה מן העשירון העליון או התחתון. במקום להשתלח בטכנאי רשות-השידור, שהשכילו לצרף לשורותיהם רק טכנאים והנדסאים מדופלמים, ראוי היה לה לגיא כי תציע לאיגוד העיתונאים לצרף לשורותיו רק כאלה שעומדים בקריטריונים מינימליים דוגמת תואר ראשון, ובך תמנע את זילות המקצוע ומצב שבו כל דכפין אוחז בעט, או גרוע מכך, במיקרופון. הישגי הטכנאים, רבים או מעטים ככל שיהיו, הושגו בדרך לגיטימית ונשענים רובם ככולם על הסכמים חתומים כדין. זאת בסיועו של אותו איגוד מקצועי יעיל שכרמית מייחלת לעצמה. אז אם אלה הם פני הדברים, מה לך כי תליני, הגברת גיא? לסיכום, הפתרון לבעיית השכר ברשות-השידור יושג קודם כל מאיחוד הסקטורים השונים המיוצגים ברשות, וודאי שלא להפך. לצערי הרב, במקום להתמקד באמצעים האמיתיים לשיפור שכרה, בחרה גיא לירות חצים לכל הכיוונים ולפגוע במטרות לא אפקטיביות. הכותב הוא איש חטיבת ההנדסה בקול-ישראל גיליון 8, אפריל 1997

אם לא היה מובא לידיעת "שקוף" שנציגי קופת החולים הגיעו להידפק על דלתה של יו"ר ועדת הבריאות עידית סילמן - לא היינו יכולים לברר את המקרה • עדיין אין חוק או כלל שמחייב ח"כים לחשוף עם מי נפגשו • למגעים בין נבחרי הציבור לבין בעלי אינטרסים יש השפעה מכרעת על החיים שלנו - במיוחד רגע לפני אישור התקציב

אחרי תקופה ארוכה שבה הכנסת היתה יחסית ריקה, בשבועות האחרונים מסדרונות המשכן מלאים בחברות וחברי כנסת, עובדי המשכן, מבקרים ולוביסטים. סביב דיוני התקציב מגיעים נציגים רבים מהחברות הגדולות לוועדות, משוחחים עם ח"כים במזנון ומבקרים אותם בלשכות – נלחמים מאחורי הקלעים, כדי שההחלטות יפגעו בלקוחותיהם כמה שפחות. דוגמה אחת, לשיחה אחת, הזכירה לנו למה שקיפות היא דבר כל כך קריטי. ביום שני שעבר הגיע לוביסט של קופת החולים מכבי, יחד עם יועצת התקשורת של הקופה שיר כהן – עד לא מזמן דוברת רה"מ לשעבר נתניהו – ללשכתה של יו"ר ועדת הבריאות, ח"כ עידית סילמן (ימינה). הוועדה בראשותה דנה בחוק שמסדיר את העברות הכספים בין קופות החולים לבתי החולים, שנקרא גם "חוק הקאפ". ההחלטות שיתקבלו בוועדה ישפיעו על התקציבים של שני הצדדים, ולכל אחד מהם אינטרס חזק לרכך את החוק לטובתו. ערב הדיון בנושא בוועדת הבריאות הגיעו נציגי מכבי לפגוש את סילמן. נוכחותם שם נצפתה במקרה והגיעה לידיעת "שקוף", אבל היא רק אחת מבין פגישות רבות שאין לציבור דרך לדעת עליהן. אם לא תעברו בטעות ליד לשכה ברגע שלוביסטים ובעלי אינטרס נכנסים אליה, כנראה שלא תוכלו לדעת עליה. הסיבה: נבחרות ונבחרי הציבור עדיין לא מחויבים לחשוף פגישות עם לוביסטים. ובינתיים פגישות כאלה מתקיימות כל הזמן: בלשכות, במסדרון, בפינת העישון, במזנון. פנינו לסילמן כדי לשמוע על מה שוחחו – לשם השקיפות. בלשכתה תיארו לנו את הסיטואציה: הדוברת שיר כהן, הסבירו, היא חברה של ח"כ סילמן, והגיעה להתייעץ איתה על עבודתה החדשה. סילמן עבדה בתחום הבריאות בעבר וגם הייתה בכירה בקופת חולים כללית, והיא בקיאה בנושא. באשר ללוביסט, בקרב סילמן טוענים שהוא בכלל לא נכנס למשרדה ונשאר בחוץ עם העוזרים שלה. הוא, לדבריהם, דיבר איתם בינתיים כחבר שלהם ולא הזכיר את תקציבי קופות החולים. המקרה הזה הזכיר לנו כמה חסרה השקיפות בפגישות חברות וחברי הכנסת עם לוביסטים ובעלי אינטרס נוספים. היחידים שנוכל לגלות את רשימת הפגישות שלהם, הם הח"כים שמפרסמים מרצונם את הלו"ז שלהם לציבור. לצערנו, רק חברי הכנסת מוסי רז (מרצ), משה טור-פז (יש עתיד) וענבר בזק (יש עתיד) פרסמו בינתיים את היומן המלא שלהם לציבור (ויש עוד כמה ח"כים בדרך). למה זה חשוב? מצפייה בדיון קשה לדעת אם גורם חיצוני השפיע על האמירות של חברי הוועדה, או גרם להם להצביע בצורה מסוימת. כל שינוי קטן בסעיפי החוק יכול לעלות לחברות ולארגונים המון כסף: איך נדע אם רגע לפני הדיון המצולם, שכנעו אותם מאחורי דלתות סגורות לבצע שינוי שעלול לפגוע בציבור? חשוב לשים לב לפרקטיקה: כפי שהסברנו בכתבות קודמות, יועצים פרלמנטריים ואפילו חברי כנסת בעצמם, עוברים בדלת המסתובבת והופכים ללוביסטים. הם מקיימים בכובעם החדש קשרי חברות עם נבחרות ונבחרי הציבור, ולא תמיד זקוקים לקביעת פגישה בלו"ז אלא מסתפקים בשיחת מסדרון. כך למשל, במקרה של ח"כ סילמן ושיר כהן, שעד לאחרונה הייתה דוברת ראש הממשלה. כדי לעכב את ניצול קשריהם של ח"כים לשעבר במשכן, הכנסת העבירה חוק צינון המחייב שנה הפרש בין עבודה בכנסת לעבודה כשדלן או שדלנית בוועדות. כהן אמנם אינה מחויבת בו, אבל במקרים רבים אחרים הוא יכול להשהות קשרים מסוג זה. יחד עם זאת, החוק אוסר רק עבודת לובי בתוך המשכן ובין הוועדות – אך לא בהכרח מונע מלוביסטים להיפגש עם חברי כנסת מחוץ למשכן. דרך נוספת לחמוק מהחוק היא פשוט לא להירשם כלוביסטית – כפי שעשו חברי הכנסת לשעבר מירב בן ארי ויואל חסון, כשעברו לעבוד בחברת "הקבינט". בן ארי, אגב, הפכה בחזרה לח"כית בכנסת הנוכחית, ולפי בדיקת "שקוף" כבר החלה לקדם את לקוחותיה לשעבר. קשרי הח"כים והלוביסטים כמעט ולא שקופים לציבור, אבל לפחות ניתן לראות אותם מדי פעם: בכנסת יש חוק שמגביל את פעילות הלוביסטים בכך שהוא מחייב אותם לענוד סרט כתום במשכן. חובה נוספת שמוטלת עליהם היא לציין את הלקוחות שהם מייצגים בדיוני הוועדות. כך ניתן לזהות אותם ולקבל מושג על האינטרס שהם מייצגים. הבעיה גדולה הרבה יותר במשרדי הממשלה: ברוב המשרדים אין שקיפות בפעילות הלוביסטים כלל. רק משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה החילו נוהל על פגישות של עובדות ועובדי המשרדים עם לוביסטים, שכולל תיעוד של הפגישות ודיווח עליהן לממונה עליהם. זאת התחלה מעולה, אבל גם היא חלקית, ולא מבטיחה שהמידע יפורסם במלואו לציבור. לאחרונה הבטיח גם משרד המשפטים שיפרסם נוהל כזה, ואלה חדשות מעולות: בידי המשרד להחיל את ההנחיות לפגישות עם לוביסטים על כל משרדי הממשלה. אם יבחר לעשות זאת, תהפוך עבודת הממשלה לשקופה הרבה יותר. לפי משרד המשפטים הנושא נמצא בעבודת מטה שמתקיימת בימים אלה. נמשיך לעקוב. (איך זה משפיע עליך) הרקע להחלטות הכי גדולות במדינה, אלה שישפיעו בקרוב על הטיפול הרפואי שנקבל בבתי החולים, על מחירי המשקאות הממותקים והבריאות שלנו, על העומס בכבישים, על המסים שכולנו נקבל מהשימוש במשאבי הטבע – נקבע לפעמים מאחורי הקלעים ולא חשוף לביקורת שלנו. בגלל שכל כך קל ללוביסטים להגיע לח"כים, יכול להיות שנשלם יותר בכל התחומים האלה, בזמן שהחברות ישמרו על הרווחים שלהן. (מה עושים כדי שיתוקן) יש לתקן את חוק הלוביסטים, כך שיחייב בפרסום הפגישות, וכן להחיל נוהל דומה על משרדי הממשלה. ועד אז, כל חבר וחברת כנסת יכולים לפרסם ביוזמתם את הפגישות לציבור, וכך גם להגביר את האמון בהם.

בראש ובראשונה המשחק. לשקוע בו, להתנתק מן המציאות, להתמסר לתפקיד, וגם לציית, עד כדי השפלה וכאב, לזה שתפקידו במשחק בכיר יותר. לזכות בפרסים, לשמוח לאידם של מפסידים, להשמיץ ולרכל, להלשין ולבגוד. על ילדים, "הישרדות" ומה שביניהם

שאלו את בתי והיא כבר תספר לכם איזו אמא רעה אני : קצצתי את כבלי הטלוויזיה, אני עומדת עם הסטופר וקוצבת שעות מסך (סרטי די.וי.די, גלישה באינטרנט), וכאשר אני שומעת בחדר הילדים צלילים של "ארץ נהדרת" (במחשב), אני הורסת, בפרצוף חמוץ, את השמחה עם הפטרות כמו "זה מדרדר לכם את ההומור". ובכל זאת, כאשר לפני כמה ימים שמעתי את עצמי, מתוך גרונה, אומרת כי "הישרדות היא תוכנית מטומטמת", לבי נחמץ על הילדה אשר רכשה דעה מיד שנייה בלי נימוקים. שקט! נא לא להפריע את מנוחת ילדי השכנים. היום היום של "הישרדות", והם יצפו רק בתנאי שיישנו שנת צהריים, יתקלחו, ינקו את חדרם, יכינו שיעורי בית, יורידו את הזבל ולא יריבו זה עם זה. מה יש ב"הישרדות" המושך ילדים לצפות בה? בראש ובראשונה – המשחק. דומה כי רק ילדים, או בעלי נפש ילדית, מסוגלים להתייחס ברצינות תהומית למשחק, לשקוע בו, להתנתק מן המציאות, להתמסר לתפקיד, וגם לציית, עד כדי השפלה וכאב, לזה שתפקידו במשחק בכיר יותר, לאמא, אבא, מלך, רופא הדורש מהם להתפשט. ילדים מוקירים תפאורה (אי טרופי) ותלבושות (בנדנה עם לוגו של התוכנית). ילדים מוקירים משימות. לא משימות מבאסות כמו לסדר את החדר או לעשות שיעורי בית, אלא כאלה הנדמות אתגריות, ותהיינה נטולות תכלית ככל שתהיינה. עדיפות משימות כתובות בכתב על נייר קלף חרוך קצוות, עלה בננה או כל אבזר במה קיטשי אחר. במיוחד מוקירים ילדים משימות הנמדדות בזמן (בני, למשל, יורד שלוש קומות ואץ רץ לחצר ללקט תחתונים שנפלו מחבלי הכביסה, בעוד אני משמשת לו שעון עצר). ילדים אוהבים תחרויות (חוץ מאלה שאינם אוהבים, בהיותם חרדים מפני ההפסד), ילדים אוהבים לנצח, לגבור, להיות "גיבורים", ילדים אוהבים לזכות בפרסים (אוטו גדול! זהו הפרס ב"הישרדות"), לשמוח לאידם של מפסידים, להשמיץ ולרכל, להלשין ולבגוד. ילדים אינם יצורים טהורים – ילדים הם יצרים טהורים. אליבא דבני, "יש ילדים שבטוחים שכל מה שקורה בהישרדות זה באמת". "למה אתה מתכוון?". "הם חושבים שזה באמת באיים הקריביים!". "וזה באמת מצולם, ברובו, באי קריבי אחד". "מה, באמת?". "חוץ מזה", מתנצחת בתי, "הגרסה האמריקאית טובה יותר". "מאיפה לך? הרי לא ראית אותה!". "דווקא כן ראיתי. אצל מיכאל!". "אה. טוב, אז מה יותר מוצלח בה?". "שאצלם לא מתביישים להראות אנשים עירומים, וגם אנשים לא יפים עירומים. בפרק שאני ראיתי היה איש עירום, ולא היה לו גוף יפה". "והראו אותו עירום?". "עשו לו מין כזה טשטוש". אריאל (שם בדוי), בן כיתה, חוגג את יום הולדתו ה-12 ב"מסיבת הישרדות". המסיבה, כך אני לומדת מן ההזמנה הכרומונית, תתקיים באיים הקריביים של קאנטרי-קלאב צומת גלילות, באחד מימי השבוע, כי אז זה יוצא יותר בזול, מסבירה לי הבת את כלכלת השוק. זה מאוד יקר, כמה אלפי שקלים, היא מוסיפה ומציינת שהמסיבה היא הפקה בזיכיון מערוץ 10. מתחלקים לשבטים המקוריים ומקבלים בנדנות ודגלים ומשימות. בתי עדיין לא החליטה אם תלך למסיבה או לא. מצד אחד, מה לה ולתוכניות מטומטמות ולבנדנות, מצד שני, לא יפה לא לבוא למסיבה של חבר. עם שיקולים שכאלה, אני חושבת לעצמי, היא לא היתה שורדת ב"הישרדות". "אבל האמת", היא משסעת את אשליותי, "שאני צריכה להתאמן להנדסה". לבתי ולבני כיתתה הוצע להשתתף בתוכנית "חגיגית" של "אחד נגד מאה". בתוכנית זו יתחרה המתחרה מול מאה ילדים נבחרים שיעברו את מבחני המיון. "אז אתם מרשים לי?", שאלה, ובאותה אבחה סיפרה כי "אריאל כבר השתתף וזכה ב-2,223 שקלים". אמרנו "כן", ולעצמנו אמרנו: "קודם שתעבור את המבחנים". בתנו עברה את המבחנים. את התשובה לשאלה "באיזו מלחמה איבד טרומפלדור את ידו?" ידעה בוודאות. את התשובה לשאלה "מי היה ראשון המודחים בהישרדות?" ניחשה. הורים גאים ונרגשים רבים ליוו את ילדיהם לצילומים באולפנים המרוחקים. אנחנו לא היינו ביניהם – מסיבות של אילוצי עבודה-משפחה, וגם מסיבות "ערכיות"; כי מלכתחילה התנינו את הסכמתנו בכך שההשתתפות בתוכנית לא תשבית אותנו מעבודה ומטיפול באחים הלא-מפורסמים. לא נהפוך עולמות למען הופעה בטלוויזיה. סוכם עם בתנו כי חברתה תיקח אותה תחת חסותה, והיא קיבלה זאת בלא טרוניות. אך כשעלתה להסעה המאורגנת לבדה לבי שוב נחמץ.

העיתונאי מנחם בן, המשתתף בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", מזכיר לנו שלפני שתהיה לנו תרבות טובה, צריך שתהיה תרבות רעה | הפרסומות של מפעל הפיס עשויות תמיד בטעם רע. טעם רע אינו בהכרח דבר נורא, אבל כשהוא מגיע מטעם הממונה על התרבות, הוא צריך להדאיג

האם מנחם בן הוא שליח טוב מטעם ה"תרבות" בבית "האח הגדול"? הוא נרגן, מעליב ללא הרף את המשתתפים האחרים בתוכנית, חסר נימוס ולעתים ממש גס רוח. את השאלות הלא נעימות באופן מיוחד הוא שואל שוב ושוב, מיתמם, עד שמגיעה תשובה. את כוכי מרדכי, למשל, הוא שאל אם עבירות המין שבעלה לשעבר (איציק מרדכי) הורשע בהן נעשו לפני שהתחתנה איתו. אחרי שהוא חזר על השאלה פעם או פעמיים, היא ענתה "כן", ובן הפטיר בתשובה, "יפה, זה דווקא מוציא אותך יותר נקייה מהסיפור", ופנה מיד לדרכו. לאחד קרא בור, לשני חנפן וצבוע, ולשלישית אמר שהיא לא סקסית. בקיצור: חסר תרבות. וזה לפחות שירות טוב אחד שמנחם בן עושה היום לתרבות. הוא מזכיר לנו שתרבות צריכה להיות עניין לא תרבותי. היא צריכה להיות עניין גס ומציק. במיוחד היום, עוד לפני שתהיה לנו תרבות טובה, צריך שתהיה תרבות מפריעה. עד כמה שצפיתי, זה בעיקר מה שמנחם בן עושה בתוכנית: מפריע. בתוך חבורת הצעירים היפים והנחמדים שמסתדרים יפה זה עם זה, מנחם בן הוא בעיקר הפרעה. אבל ההפרעה הזאת מזכירה לנו כמה היא עצמה נחוצה. הרי לפעמים אפשר לתאר את הטלוויזיה ממש כך: אנשים יפים ונחמדים שמסתדרים יפה זה עם זה. ולכן בעולם הזה מה שתרבות צריכה לעשות זה קודם כל להפריע למסיבה. אחת הנעלבות ממנחם בן ניגשה אל החבורה בחצר הבית ואמרה: "החלטתי שמהיום אנחנו צריכים לעשות צחוקים מהדברים שיכולים לפגוע בנו הכי הרבה". המשפט הזה מבטא יפה את התנגשות התרבויות שמתרחשת עכשיו בטלוויזיה. זאת בדיוק ההוויה שמנחם בן בא להפריע לה: הוויית הצחוקים של האנשים היפים, שבמובנים רבים היא התרבות הדומיננטית של הטלוויזיה עצמה. הצעירים בבית, הדוגמנים-זמרים-מפורסמים, נדמה שנולדו לתוך הטלוויזיה. הם מרבים לומר את זה באופן מפורש: "כל מה שאני מנסה זה להיות אני", או "באתי לכאן רק כדי להיות אמיתי". בהקשר של התוכנית המשמעות היחידה של האמירות הללו היא "אני בטלוויזיה" או "אני באופן טבעי בטלוויזיה" – כלומר, הצהרה על מצבו הבסיסי של המפורסם. מנחם בן, לעומת זאת, עושה את הדבר הכי לא טלוויזיוני: הוא מתיישב מול מצלמה ומתחיל לדבר, בלי לדעת אם הוא מצולם או לא, לפרוש את דעותיו ישירות בפני צופים שאולי נמצאים שם ואולי לא. הטלוויזיה מראה לפעמים חלקים מהמחזה – ככה, בשביל הקטע. לא ממש מספיקים לשמוע מה הוא אומר. נדמה לי שזה לא ממש חשוב מה הוא אומר. המעשה שלו מצליח בעצם זה שהמחווה הופיעה על המרקע: כאשר במקום חבורת הצעירים השקועים בלהיות עצמם מול המצלמה, נראה פתאום מישהו שמדבר אליה – מעשה שהוא מתבקש, אבל גם שובר את כללי המשחק. וזאת גם הזדמנות טובה להפנות מבט אל צדה השני של התרבות, אל פטרון התרבות הגדול, שאינו יכול שלא להוציא תחת ידיו פיסות של ברבריות. הפרסומות של מפעל הפיס עשויות תמיד בטעם רע. אמנם כשלעצמו טעם רע אינו בהכרח דבר כל-כך נורא, אבל כשהוא מגיע מטעם הממונה על התרבות, הוא צריך באמת ובתמים להדאיג. הסיסמה הוותיקה שעדיין רואים על המסך מטרידה במיוחד: "אם אתם רואים בעיר שלכם בית-ספר חדש, אז תבדקו – זה כנראה בזכות הפיס". זה מטריד בגלל גרעין אמת שהסיסמה מכילה. הרי לפעמים באמת נדמה לנו שאם הילדים שלנו מקבלים חינוך ראוי, זאת תוצאה של מזל ושל חסד. ובכל אופן, ההתנאות של מפעל הפיס בסיסמה הזאת נראית כמו עוד סימן לכך שהיא אמיתית. לאחרונה עלתה פרסומת חדשה של מפעל הפיס. העלילה מתארת את גלגולו של תוף מסורתי לאורך הדורות במשפחה יהודית – מראשית המאה העשרים בטגיקיסטן עד ראשית שנות האלפיים ברעננה. התוף מופיע בסצינות שונות שבהן הוא חלק מההתרחשות – הצעת נישואים, חגיגה מסורתית וכו – ובכל הסצינות הוא מעורר איזו יראת כבוד, עד הסצינה האחרונה, שבה אנו רואים כיצד מגישים את התוף לילד קטן, והוא מביט בו בבוז, זורק אותו לרצפה ובועט בו לתדהמתם של המבוגרים מסביב. העלילה הזאת באה לשרת את הסיסמה "העתיד יכול להשתנות" (כלומר: כל הדורות ניגנו בתוף הזה, ואתה תבעט בו). אבל תוך כדי כך העלילה הזאת גם מיטיבה להציג את הניגוד בין כסף לתרבות. הניגוד הזה מוכר היטב מהדימוי של "כסף חדש". האיקונה התרבותית של "הכסף החדש" מפגינה לרוב אותה גסות כמו זו של הילד בפרסומת. גם הכסף החדש בועט בתרבות. אבל מה שהפרסומת אומרת זה גם שכסף הוא תמיד כסף חדש, כי כסף יכול למחוק את העבר (תשאלו, איך בעצם יכול מפעל הפיס לפרסם בעיטה בתרבות? בדיוק בשביל זה פנו הפרסומאים שלו לתרבות קווקזית, שכנראה לא נחשבת מאוד תרבותית. משמע, בעיטה על גבי בעיטה). למדינה מאוד נוח היום להפקיד בידי מפעל הפיס נתחים רבים ככל האפשר של הסיוע לתרבות – הרי בשבילה זה כסף חינם. האירוניה היא שהפרסומת של מפעל הפיס מתענגת דווקא על רגע של מחיקת זיכרון תרבותי. אפשר כמובן לפטור את העניין כצירוף מקרים חסר משמעות – פרסומת ותו לא. אבל זו תמימות לחשוב כך, משום שפרסומות אינן באמת משקרות: זאת הפרסומת שמפעל הפיס בחר להציג את עצמו באמצעותה. אפשר לשער שבטווח הארוך, לכסף שמגיע משם תהיה השפעה על התרבות שהוא יממן.

ב"ידיעות אחרונות" מאמינים לנתניהו, ב"ישראל היום" מדפיסים הודעת סמס מהדובר שלו בכותרת הראשית | ב"דה-מרקר" מעניקים מקום מרכזי לאזרחים שאינם יכולים לקנות עיתון | ב"גלריה" כותבים על "הוגה האח הגדול"

"כמה דקות אחרי הנאום שלח דוברו של נתניהו הודעת סמס לכתבים: אתם יכולים להגיד שיש שביעות רצון בפמליה מנאומו של ראש הממשלה ושהוא הצליח להוציא את הרוח מהבלון שניפח רוחאני. איך אמרו חכמינו – בלי אמונה גם צסק"א לא היתה אוכלת אותה", כותב ברק רביד בסוף טור הפרשנות שלו לנאומו של נתניהו אתמול בעצרת האו"ם. "פוצץ את הבלון של רוחאני", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", העיתון שעורכו עמוס רגב וכמה מהעורכים שתחתיו ממשיכים להכחיש, משום מה, שהם גרסת חינם מודפסת של דף המסרים של ראש הממשלה. "האוהדים ביציע לא הועילו", כותב רביד אחרי שהוא מתאר את כניסתם של איל הקזינו והבעלים של "ישראל היום", שלדון אדלסון, יחד עם אמריקאים עשירים אחרים לאולם הריק למחצה שבו נאם נתניהו. "נאומו של ראש הממשלה הזכיר משחק של נבחרת ישראל בכדורגל. שבועות של שיווק אגרסיבי, ספינים, כותרות בעיתונים ובניית ציפיות גבוהות מסתיימים בתוצאה מאכזבת. רצינו מונדיאל וקיבלנו את גביע הטוטו. נאומו של נתניהו היה לאה, יגע, טרחני ומשעמם. אל מול מתקפת יחסי-הציבור המתוחכמת של נשיא איראן, שכבש את עצרת האו"ם, נשמע נתניהו כמו תקליט שבור [...] מנהיגי ארה"ב, בריטניה, צרפת וגרמניה ומנהיגי רבות מידידותיה של ישראל אינם ילדים נאיביים שזקוקים לקורס מבוא בתולדות תוכנית הגרעין האיראנית. במקום לגייס אותם לגיבוש אסטרטגיה משותפת נגד איראן, עלול הנאום ליצור אנטגוניזם". טורי הפרשנות האחרים באותו עמוד מוותרים על החבטות בסגנונו של נתניהו, אולם מכתירים את הנאום ככישלון. "בנימין נתניהו לא היה מקלקל המסיבות, כפי שתיאר את עצמו ערב צאתו, מפני שהמסיבה נגמרה הרבה לפני שנחת בניו-יורק", כותב עמוס הראל. "בנאום אמש הגיש נתניהו, כהרגלו ברהיטות, את המסר הישראלי לחודשים הבאים. בחלק ניכר מטענותיו קיימת מידה רבה של אמת: הן באשר לפניו האמיתיות של המשטר בטהרן והן ביחס לחתירתו לגרעין ומעורבותו בטרור. אבל נדמה שהנאום שוגר אל קהל לא קשוב במיוחד, שכבר השתכנע שהמשא-ומתן הדיפלומטי הוא האפשרות היחידה. באווירה העולמית הנוכחית, לא נודעה לנאום הפעם חשיבות יוצאת דופן. ספק אם מישהו באולם האמין כי פניה של ישראל כעת לתקיפה צבאית". ואילו יוסי ורטר כותב: "נתניהו שיווק את הסחורה שלו במיומנות הרגילה. הנאום היה עובדתי, מנומק, קודר לפרקים וחף מגימיקים. ככזה, נגזר עליו להישכח מהר ולהיעלם באוקיאנוס האינסופי של היוטיוב". גם חמי שלו, הסבור כי נתניהו "העביר את המסר שלו בפשטות ובבהירות. [...] הציג תיזה, הביא ראיות להוכחתה, הסיק מהן מסקנות וסיים עם פאנץ-ליין דרמטי", כותב כי "הבעיה המרכזית של הנאום נעוצה בעיקר בעיתויו האומלל. כי למעט הקהל הביתי האוהד שיובא לאולם בניו-יורק, בתוספת ציבור צופי הטלוויזיה בארץ, הנאום ראוי להיבחן על-פי השאלה הפילוסופית-אפיסטמולוגית על העץ ביער הנופל בלי שאיש שומע. [...] מדובר בסופו של דבר בנאום שכולם ציפו שנתניהו ייתן, והפעם, יש שיתלוננו, אפילו בלי הגליק של הגימיק. זה היה נתניהו אסלי, נתניהו אותנטי, נתניהו בלי מסכות, נתניהו עם הסחורה שהביאה אותו עד הלום. בימים שאחרי רוחאני, לצערו ואולי גם לצערנו, אין לה הרבה ביקוש". "נתניהו באו"ם: רוחאני – זאב בעור של כבש", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. כותרת המשנה מסתיימת בציטוט אחר: "טהרן בתגובה: שלא ינסה לחנך אותנו". יש כמובן גם מי שסבורים אחרת. לא רק ב"הארץ", גם ב"ישראל היום", העיתון ששלו היה בעבר עורך המשנה שלו, שוררת תמימות דעים באשר לנאום. למעשה, מתקפת החיוכים של "ישראל היום" עזה כל-כך שהיא מעוררת חיוך – תוצאה הרת אסון כשהכוונה היא לשווק נאום המאיים בשואה גרעינית. ארבעת כותבי טורי הפרשנות – בועז ביסמוט, דן מרגלית, דרור אידר וחיים שיין – סבורים כי מדובר ב"נאום של אמת", "אמת צרופה", "נאום שהעולם היה חייב לשמוע", "נאום רציני, קשוח ומפוכח", "אמירה מוסרית", וכי נתניהו הוא ראש הממשלה "אולי היחיד מאז מנחם בגין ז"ל שיש לו נוסף על הפרגמטיות המעשית גם תובנות היסטוריות". את הנסיגה של נתניהו מ"הקו האדום" שקבע בנאומו הקודם מתאר מרגלית לא כ"התקפלות, זגזוג", אלא כ"תחכום, הבחנה דקיקה", ודרור אידר משווה את נתניהו לאחד מנביאי ישראל וגם ל... חכו... הנה זה יוצא... צרציל! (בום! לא ראיתם את זה מגיע. תודו). אבל למה שתאמינו לכותבי הטורים? במרכז עמוד השער מודפסת תמונתו של נתניהו נואם ומעליה הכיתוב "הביא כבוד לישראל", ואילו כותרת המשנה קובעת כי "בנאום תקיף, מוטט נתניהו את מתקפת הדבש של נשיא איראן". ומה עם תשומת הלב הנודדת בארה"ב מחרדותיו של ראש ממשלה במדינה קטנה במזרח התיכון אל המהומה הפוליטית הפנימית? ובכן, שלושת העמודים הפותחים של "ישראל היום" מוקדשים לתמליל הנאום של נתניהו אתמול. למי שלא הספיק בבית. "הטון התרכך", נכתב אתמול בכותרת אחת משתי ההפניות לטורי פרשנות על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לתמונתם של נשיא ארה"ב ברק אובמה וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מושיטים יד ללחיצה. "להגיד כן" היתה כותרת ההפניה השנייה. "הטון התרכך" הוא תיאור מדויק של יחסו של "ידיעות אחרונות" עצמו לנתניהו בסיקור נסיעתו לוועידת האו"ם בניו-יורק. מה שהיא איראן עבור נתניהו, נתניהו הוא עבור "ידיעות אחרונות" – לפחות כל עוד הוא נחשב כסיבה שמאחורי פעילותו של החינמון "ישראל היום". והיום מזכיר יחסו של "ידיעות אחרונות" לראש הממשלה את היחס שאותו ראש ממשלה הפגין אתמול כלפי איראן, לפי אורלי אזולאי אתמול ב"ידיעות": הטון התרכך. "נתניהו באו"ם: אם נצטרך נעמוד מול האיראנים לבד", נכתב בכותרת הראשית. ההפניה על השער לטור הפרשנות של סימה קדמון נדמתה כלא מציאותית: "אותי הוא שיכנע", נכתב בכותרתה, ומתחת לה: "נתניהו נשמע משכנע בגלל שבפעם הראשונה הוא לא נראה מתאמץ. היתה בנאומו כנות. רצינות. עומק. הוא נראה משוכנע בכל מלה שאמר, ולא נזקק לשום גימיקים, תרשימים, גסטות מוגזמות או הצהרות בומבסטיות". קדמון עצמה מודעת לאופן שבו הדברים שהיא כותבת היום מאירים את מה שכתבה בשנים החולפות: "הוא נראה – ולא, זו לא טעות דפוס – אמין". מי שמאמין כי הסיקור ב"ידיעות אחרונות" הוא אמין (כלומר, ישר, מלא וחף מאינטרסים זרים) ודאי לא ישאל את עצמו לפשר התפנית החדה בסיקור העיתון את ראש הממשלה, או מדוע לנסיעה של נתניהו, אולי החשובה ביותר שלו בקדנציה הנוכחית ובזו הקודמת, לא צורפו הפרשנים הבכירים נחום ברנע ושמעון שיפר. כך או כך, כשם שאותו טון מרוכך של נתניהו החזיק מעמד יממה אחת בלבד, אפשר לשער שגם ב"ידיעות" לא יגדלו צמר על עור הכבש שהחליטו לעטות. "[...] נתניהו נשמע אתמול כמי שוויתר", כותב עוד רביד, "מי שהרים ידיים והכיר בחוסר יכולתו להשפיע על הדינמיקה הבינלאומית. זו כנראה הסיבה שנתניהו חידד את האיום בפעולה צבאית ישראלית נגד מתקני הגרעין האיראניים יותר מאי-פעם. נתניהו עימעם מעט את הקו האדום שהציב בשנה שעברה. במקום הצבת רף של כמות האורניום המועשר שבידי איראן, הבהיר נתניהו כי הקו האדום שלו הוא נשק גרעיני באיראן. שלא יהיה לאף אחד ספק, אמר נתניהו לדיפלומטים המעטים ששהו באולם. לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול. אם נצטרך לפעול לבד, נפעל לבד. יש לקוות שלפחות הקטע הזה בדבריו תפס את תשומת הלב הבינלאומית". "מי שעוקב אחר הפוליטיקה והתקשורת האמריקאיות יכול להבחין שהנושא האיראני, שבדרך כלל אינו נמצא במקום גבוה במיוחד בסדר היום התקשורתי, הפך מרכזי למדי סביב הופעותיו ומגעיו של רוחאני, וביומיים-שלושה האחרונים נדחק שוב למקום שולי יותר בתקשורת ובדעת הקהל האמריקאית. אלו מתמקדות בסכנה הממשית שפעולותיהם של חברי הקונגרס השייכים לאגף הקנאי הרפובליקאי של שונאי אובמה ימנעו את העברת התקציב ויביאו לשיתוק הממשל, על התוצאות ההרסניות מכך בנוגע למיליוני אמריקאים והכלכלה הגלובלית", כתב כאן בתחילת השבוע ירון אזרחי והתלונן על הפרובינציאליות המאפיינת סיקור הנעשה בניו-יורק בתקשורת הישראלית. בינתיים ב"הארץ" הפגינו היום הפרשנים תמימות דעים ביחס לעניין הזעיר ביחס שמעוררים נתניהו ואיראן אצל האמריקאים, ואילו בארה"ב עצמה התגשם איומו של אותו אגף רפובליקאי. "הממשל שותק" היא כותרתו של "גלובס" ("היום בו וושינגטון שותקה" היא כותרת "גלובס על הבוקר", המצורף ל"מעריב". "סגרו את אמריקה" היא הכותרת המוגזמת של "ממון"). "הדמוקרטים והרפובליקאים לא הצליחו להגיע לפשרה של הרגע האחרון", מוסרת כותרת המשנה. "רוב הסוכנויות הפדרליות בארה"ב סגורות, וכמיליון עובדים יצאו לחופשה כפויה ללא תשלום". "לא מדהים שהממשל משותק, מדהים שזה לא קרה לפני כן", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. "השבתת שירותי הממשל האמריקאי בשל המחלוקת סביב רפורמת הבריאות אינה הצרה הגדולה של אובמה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של תמר טוניק ורם אברמסון, הפותחת את גליון "כלכליסט". תחת הכותרת "סכנת חדלות פירעון מרחפת מעל ארה"ב" נכתב: "אם הרפובליקאים לא יסכימו להעלאת תקרת החוב בעוד שבועיים, משבר עולמי חדש עלול להיווצר". כמה מהעיתונים עוסקים היום בנזיפה שפירסם אתמול שר האוצר יאיר לפיד בדף הפייסבוק שלו למי שעוזבים את ישראל בגלל יוקר המחיה ("זורקים לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר"). "אנשים שעוזבים את מולדתם, את משפחותיהם ואת חבריהם אינם משליכים את ישראל לפח. להפך", כותב רותם שטרקמן ב"דה-מרקר". "בדרך כלל הם עוזבים בלי שמחה, לעתים בדמעות, כי קשה להם כאן. כי יוקר המחיה גבוה והם לא מחוברים לאף קבוצת לחץ שדואגת להם. הם עוזבים כי הם לא מרוצים מניהול העניינים, כי הם לא רואים שמישהו מלמעלה מנסה לבנות להם עתיד טוב יותר, כי המחאה החברתית לא הניבה בעבורם כמעט שום שינוי של ממש מלבד עלייתו של לפיד עצמו וההצלחה של יש-עתיד. אחת הסיבות להגירה היא התפרקות הסולידריות החברתית-לאומית בשלושת העשורים האחרונים, והפוסט הקצר של לפיד אינו מקדם את הסולידריות הזאת, אלא רק פוגע בה עוד יותר". לצד ההפניה על שער העיתון לטור של שטרקמן, נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר": "הביטוח הלאומי: הסיוע למשפחות שאינן עובדות אינו מספיק לקיום בכבוד". "דו"ח המוסד לביטוח לאומי קובע כי הרמה הנמוכה של קצבאות הקיום גוזרת עוני על מי שאינם מסוגלים להשתלב בשוק העבודה – ועל ילדיהם". "דה-מרקר" הוא היחיד המקדיש את הכותרת הראשית לדו"ח העוסק במי שאינם יכולים להרשות לעצמם קניית עיתון. למעשה הוא היחיד המדווח על כך בשער. "האם מדינת ישראל מרעיבה את ענייה?", שואלת מירב ארלוזורוב בטור פרשנות בעמ 6 בעיתון. "מצוקת הדיור במוקד דו"ח חדש של המבקר", נכתב בכותרת ידיעה הפותחת את מוסף "גלובס על הבוקר"; "חברות משכנות רומסות את זכויותיהם ואת כבודם של החלשים"; "דירות של הדיור הציבורי מושכרות כמשרדים ובתי-כנסת, במקום לחלשים"; "מבקר המדינה, יוסף שפירא, התייחס לדו"ח ביקורת בנושא השכרת דירות של הדיור הציבורי, שאמור להתפרסם בשבוע הבא. ציין כי צפויים להתפרסם גם ממצאים חמורים בנוגע לחשיפת הבנקים במדינה לקבוצות לווים גדולות ובנוגע לגביית תמלוגים על שימוש במשאבי טבע". ב"דה-מרקר" מביאים צבי זרחיה ועידו באום את החלק מדבריו של שפירא שבו התגונן מפני הביקורת ב"הארץ" על כך שהוא לכאורה מחזיר טובה לממניו ואינו חוקר את בכירי השלטון: "שחיתות ציבורית זה מושג אמורפי. לא מתפקידי לרוץ ולחפש מושחתים וגנבים". "אם אלון חסן לא היה קיים, מישהו היה צריך להמציא אותו", כותב שי ניב ב"גלובס". "פתאום, ראו זה פלא, כולם מודאגים מעתיד העבודה המאורגנת. חסן חזר לנמל – והמדינה לובשת אדום". ניב מכוון את חציו במיוחד לשלי יחימוביץ, וגם מאשים אותה בפברוק תמונה של חסן כחלק מהקמפיין שלה נגדו. "מנהלים צריכים לגור בווילות, פועלים בשיכונים – וזה המסר שיוצא מפיה של שוחרת העבודה המאורגנת בישראל". "כמה קל לעסוק בחסן ולא במדיניות הממשלה, בשאלה האם קיים צורך כלכלי בנמלים חדשים, או בטיעונים המעניינים שעלו בבית-הדין בדבר הצורך לבסס תחרות הוגנת בין הנמלים", כותב עוד ניב תחת הכותרת "ברית הפופוליסטים". "איך קורה שערוץ טלוויזיה מרכזי קובע בצורה חדה כי עובדי הנמלים נלחמים בתחרות, בשעה שבית-הדין לעבודה קבע במפורש כי הדבר אינו נכון, בשעה שאותו חסן כבר הסכים להפרטת נמל אשדוד ולהקמת נמל נוסף. איך קורה שעיתון חשוב מפרסם תמונה פרטית של חסן מתקין מזוזה ולראשו כיפה לבנה, בכתבה שעוסקת בחזרתו לוועד. האם באמת כולם מודאגים מהעבודה המאורגנת, או מהעובדה שחסן הוא לא כוס התה שלנו?". "עשו ממני אחמדינגאד", נכתב בין מרכאות על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", לצד תמונתו של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד. "אלון חסן, היו"ר השנוי במחלוקת של עובדי נמל אשדוד, חוזר לעניינים", נכתב בכותרת המשנה. גילי איזיקוביץ כותבת ב"גלריה" של "הארץ" על אירוע מכירות של תעשיית הטלוויזיה, "פסטיבל מיפ", שבמסגרתו מנסים אנשי עסקים מרחבי העולם למכור זה לזה שלדים רעיוניים לצבירת רייטינג ("פורמטים"). באירוע שייפתח בעוד שישה ימים "עומד להיות מעניין", קובעת איזיקוביץ, ומפרטת: למשל הפורמט החדש של הוגה האח הגדול, גון דה-מול, שנשמע כשילוב מופרז בין הפורמט הוותיק לבין הישרדות. אוטופיה קוראים לו, ובמסגרתו 15 מתמודדים שיחיו ביחד במשך שנה במיקום מבודד, ובו יידרשו לעמוד במשימה הצנועה הקמת חברה אנושית חדשה. [...] פורמט דני של תוכנית כשרונות מוזיקלית, במסגרתו מודחים המנטורים דווקא (ולא המתמודדים חסרי הניסיון), ושעשועון משימות משפחתי המצולם במצלמות שפותחו עבור המשחקים האולימפיים, ומציגות צילום איכותי בהילוך אטי. שעשועון טריוויה גרנדיוזי שנמשך מיליון שניות (כלומר כמעט 12 יום רצופים)". לפי איזיקוביץ, "הלהיט המובהק ביותר של השנים האחרונות היה כנראה תחרות המוזיקה דה-ווייס וגימיק הכסאות המסתובבים שלה, ואין איש טלוויזיה שהאפשרות להצליח בקנה-מידה כזה אינה קוסמת לו". לפי איזיקוביץ, "בשוק הזה למלה פורמט ישראלי יש כוח מאגי כמעט", והיא מפרטת את הסחורה שיציגו אנשי הטלוויזיה הישראלים באירוע: הכוכב הבא, הפיתוח הנוכחי מבית קשת לכוכב נולד; שעשועון טריוויה המבוסס על דעת הקהל [...] ושעשועון נוסף ובו מפורסמים הצריכים להעלות בשבוע מופע שאינו בתחום כישוריהם. [...] תוכנית דייטים קומית, שבה מתחרים שני בחורים על לבה של רווקה, כשהם מסתתרים בחליפות ארנב, גוזל או דובי". לסיום מצטטת איזיקוביץ אשה העובדת בחברה המתמחה בשיווק פורמטים ישראליים, החולקת את תובנותיה בנושא: זה צריך להיות טוויסט חדש על נושא ידוע ומוכר (למשל אוכל, כסף או אהבה), צריך סיפור ברור – רעיון קל להבנה, אפילו במשפט אחד, למשל אחד נגד מאה. ומרכיב שלישי: חדשנות. לוקיישן ייחודי כמו מונית הכסף, מכניזם ייחודי שיש הצדקה אמיתית לקיומו, למשל הכסאות של דה-ווייס. העולם מחפש תוכניות פריים-טיים – שעשועון, תחרות כשרונות, בידור. אלו תוכניות יקרות, וגופי שידור מפחדים ממשהו חדש ולא בטוח, ולכן פורמט שמצמצם עלויות, שמאפשר שיתופי פעולה מסחריים ומעט ימי צילום, הוא אטרקטיבי". במוסף "המגזין" של "מעריב" מגישים כתבה מתורגמת מה"אובזרבר" של צלמת העיתונות הייזל תומפסון, המספרת על נסיונותיה לסקר את תעשיית הזנות בנשים ברובע "הכלובים" במומבאי שבהודו. "שיא צפייה לפרק הסיום של שובר שורות", מדווחת רותה קופפר ב"גלריה".

משה פרימו הוא מייצג נאמן של מוסד הפרשן-לרגע-ובדיעבד | בערוץ הספורט מקדמים הימורים | הכובעים של בוני גינצבורג | החמרמורת של "מגרש פתוח"

"יאללה הביתה" היה אחד מנושאי הדיון ב"יציע העיתונות" כשעה לאחר שמכבי תל-אביב זכתה בגביע המדינה ביום רביעי בלילה, ובכך השלימה זכייה גם באליפות ובגביע הטוטו. זה נראה תחילה כמו מארב מתוחכם של עורך התוכנית למשה פרימו, חבר הפאנל המכובד, שקרא לא פעם לשלוח הביתה את פאקו אייסטרן, מאמן מכבי תל-אביב. פרימו היה צריך להסתכל לצופים בעיניים, להודות שהוא נכשל בתפקידו ואז לשים את המפתחות על השולחן ולעזוב את האולפן. אבל "יאללה הביתה" לא היה מיועד לפרימו, והפרשן אף לא העלה בדעתו שהוא צריך לשלם בכסאו את מחיר הכישלון הקולוסלי של פרשנויותיו. בלי להתנצל ובלי למצמץ הכריז פרימו שלפאקו מגיע להמשיך. חד וחלק. רק לפני חודש פירסם הפרשן-לרגע באתר ערוץ הספורט טור תקיף – "כך מכבי תעפיל לליגת האלופות: הגיע הזמן להיפטר מפאקו ומקרלוס [הבלם]". פרימו נימק את דעתו במלים הבאות: "כמו שלא כל זמר ספרדי הוא חוליו איגלסיאס – ככה לא כל מאמן הוא פפ גוארדיולה ולא כל שחקן הוא אנדרס אינייסטה. פאקו חושב שהעובדה שהגיע מספרד נותנת לו אופציה ללמד אותנו כדורגל, אבל טעות בידו". צודק. כמו שלא כל זמר ישראלי הוא שלמה ארצי, ולא כל שחקן הוא ערן זהבי, ככה לא כל פרשן מדופלם הוא משה פרימו, שחושב שהעובדה שדחפו לו מיקרופון והציבו מולו מצלמה מקנה לו את הפריבילגיה ללמד צופים ואנשי מקצוע מאיפה זורח הכדורגל. פרימו השתלב בטבעיות בגל האייטמים בעקבות הזכייה של מכבי תל-אביב בגביע המדינה, וכתב באתר ערוץ הספורט: "פאקו צריך להמשיך". פרימו אף תהה איך זה שעד עכשיו לא שמענו מראשי הקבוצה שום רמז לכך שהמאמן ימשיך בעונה הבאה, וחידד והוסיף שאם פאקו לא ימשיך, זה רק בגלל האגו של המנהל הספורטיבי במכבי תל-אביב. הפרשן לא חשב שיש מצב שהמנהל הספורטיבי מכיר את תוכנו של הטור שפירסם ב-7.4.15 והשתכנע מדבריו של גאון הכדורגל הישראלי שחייבים להיפטר מהמאמן כדי להגיע לליגת האלופות. כיוון שקשקושיו של פרימו הפכו לסוגה עילית בערוץ הספורט – מדובר בתרנגול שמטיל ביצי זהב – הועלה טורו לראש דף הבית, כדי שלקוראים יהיה העונג להטיח בו ביצים סרוחות כגון "אומלל", "אין לך מושג" ו"תחזור להיות נהג אוטובוס", ובכך לשפר את ביצועי הרייטינג של האתר. פרימו הוא מייצג נאמן של מוסד הפרשן-לרגע-ובדיעבד, שעובד בשיטת מבחן התוצאה ל-90 דקות. אם אתה מאמן שניצח משחק אחד, הפרשן פרימו יכתיר אותך למלך ויסדר לך בהבל פיו חוזה לשלוש עונות. הפסדת בשבת? הפרשן פרימו יקרא לכל הגורמים והמוסדות להיפטר ממך לאלתר. פרימו לא לבד בגרוטסקה העיתונאית הזו. הוא ראש לשועלים, משל ושנינה לתופעת הפרשנים בשקל שלא רואים מטר מעבר לאופק. טאלנטים כמותם נמצאים בכל ערוץ ותחנה, אתר ועיתון. עמודי אש ההולכים לפני מחנה תקשורת הספורט ההולך ומתרדד. המועצה לשידורי כבלים ולוויין צריכה לתת את הדעת לתופעה של קידום נותני החסות – תוכן שיווקי כפשוטו. בפאנל של ערוץ הספורט, שקדם לשידור גמר גביע המדינה, הופיע על המסך פרסום בולט על יחסי הסיכויים בווינר, ושני המגישים, מודי בר-און ובוני גינצבורג, אף שוחחו על כך. מדובר בפרסומת לכל דבר במסווה של תוכן עיתונאי. אם ערוץ הספורט היה חוסה תחת כנפיה של הרשות השנייה, הוא היה צריך להיקנס לאלתר. השבוע התפרסמה ב"גלובס" ידיעה על חגיגת המיליונים של גופי התקשורת מכספי הטוטו. בערוץ הספורט שואפים בכל מאודם להגיע לרמה של שני הנהנתנים הגדולים ביותר, "ידיעות אחרונות" ו-one, ולשם כך מוכנים למכור את הלקוחות שלהם, הלוא הם הצופים הפראיירים, ולעודד אותם לשלשל עוד כמה שקלים לבור השומן ללא תחתית של מפלצת הווינר. קטע הזוי במהלך שידור גמר הגביע באיצטדיון בחיפה: שעה אחרי שבוני גינצבורג סייע לשווק את האינטרסים של הטוטו-וינר בכובעו כמגיש ופרשן ערוץ הספורט, הוא הוזמן במחצית המשחק למרכז המגרש כדי להנחות את הגרלת אליפות אירופה לנערות עד גיל 19, שתיערך בקרוב בישראל. הפעם תחת כובע ההתאחדות לכדורגל ואופ"א, שמפיקות את האירוע. במסגרת הפינה שלו בערוץ הספורט, שבה הוא מנתח את "הרגע המדויק" במשחק, תהיה לו הזדמנות להתמקד בעצמו – איך מגיש טלוויזיה תופס שתי ציפורים, או אפילו שלוש, בשידור אחד. זה לא היה השבוע של התוכנית "מגרש פתוח" בערוץ הספורט. מישהו מהם "הרג" את יורם ארבל בכתובית מוטעית, ונוסף לכך התכבדו שם באייטם שנראה כמו תאונת שרשרת. במהלך התוכנית ביום ראשון השבוע הוצג האייטם הבא: יובנטוס (להלן "הגברת הזקנה") הפסידה בליגה האיטלקית על אף שכמה ימים קודם לכן העפילה לגמר ליגת האלופות. "הגברת הזקנה סובלת מחמרמורת", לעגה הכותרת, ומתחתיה נכתב על ההפסד 2:1 לאינטר. המגיש טל ברמן הודיע שלא רק קבוצות ישראליות אינן מצליחות בשני מפעלים בו בזמן, והפרשן נדב יעקבי הוסיף כמה מלים בנושא, כנראה בלי לדעת על הכתובית שהופיעה תחתיו. לאחר מכן שודר תקציר המשחק, שבו היו כמה מאנשי האולפן יכולים להיווכח לתדהמתם שיובנטוס דווקא ניצחה 1:2. עכשיו גם ברור מי באמת לקה בחמרמורת.

סקר: 74% בעד שידור ציבורי בישראל, 69% מתנגדים להתערבות ממשלתית בתכנים חדשותיים • שר התקשורת שלמה קרעי מעוניין לחסל את השידור הציבורי בישראל ולכונן במקומו שידור ממשלתי

רוב הציבור בישראל מתנגד לסגירת תאגיד השידור הישראלי ומתנגד להתערבות פוליטית בשידור הציבורי, כך עולה מסקר שנערך ב-15-18 בינואר על ידי מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה. 74% מהמשיבים סבורים כי בישראל צריך להיות שידור ציבורי. רק 9% סבורים כי בישראל צריך להיות שידור מסחרי בלבד, כפי שמצהיר שר התקשורת מהליכוד שלמה קרעי. בקרב מיעוט המתנגדים, בולטים מצביעי יהדות התורה. בליכוד רק 13% תומכים בכך שלא יהיה שידור ציבורי בישראל. רוב גם למתנגדים להתערבות ממשלתית בתכנים, כפי שמציעה התוכנית של פורום קהלת שקרעי אימץ. 69% מהמשיבים בסקר התנגדו להתערבות ממשלתית בשידורי החדשות של כאן 11. רוב למתנגדים נשמר גם בקרב מצביעים למפלגות הקואליציה. למעשה, רק במפלגת ש"ס ישנו רוב התומך בהתערבות ממשלתית בתכנים עיתונאיים. אלו השאלות שנשאלו בסקר: האם, לדעתך, צריך או לא צריך שבישראל יהיו גם שידור ציבורי וגם שידור מסחרי? האם אתה תומך או מתנגד שתהיה לממשלה הסמכות להתערב בתכני חדשות ואקטואליה המשודרים בערוץ הציבורי (כאן 11)? הסקר של מרכז ויטרבי לחקר דעת קהל ומדיניות במכון הישראלי לדמוקרטיה נערך בטלפון ובאינטרנט, בוצע בפועל על-ידי מכון מדגם ורואיינו בו 621 איש ואשה בשפה העברית ו-147 בשפה הערבית, המהווים מדגם ארצי מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת בישראל בגילאי 18 ומעלה. טעות הדגימה המרבית לכלל המדגם 3.59% ± ברמת ביטחון של 95%.

שלושה הרוגים בפיגוע ומארב ברצועה | אהרן ברק מתראיין ל"מעריב" ו"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" מככב דניאל פרידמן | ובכותרות שוב התעללות של פנאטים דתיים בילדים, והפעם: הכת מירושלים

כל העיתונים פותחים עם האירועים הקשים בדרום: "יום קרב בדרום" ב"הארץ", "אש בעזה" ב"מעריב". ב"ידיעות אחרונות" אין בשער שם-קוד לאירועים, פשוט כי אין מקום מרוב הפניות. שלושה הרוגים אתמול מאש פלסטינים: החייל סייף ביסאן נהרג בהיתקלות בחאן-יונס, לב צרניאק ואולג ליפסון נהרגו במסוף הדלקים בנחל עוז, שם עבדו. ארבעה פלסטינים ירו בהם מטווח אפס. השאירו אחריהם נשים וילדים. כוח גבעתי הרג שניים מהפלסטינים, ומזל"ט חיסל, כנראה, את היתר. "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" עוסקים במחדל אבטחה שהיה או לא היה במסוף הדלקים. ב"ידיעות אחרונות" הסיפור הוא "התרעה מאוחרת", וזו כותרת הכתבה של יוסי יהושוע ומתן צורי בכפולה הפותחת של העיתון. ההתרעה, "מחבלים בדרך", הגיעה שניות אחרות לפני הפיגוע עצמו, ממנהל המסוף בצד הפלסטיני (ב"מעריב" יודעים לספר כי בנו של המנהל נהרג באותו בוקר מפגז צה"לי). לדברי "גורמי הצבא", הפעולה, שלוותה בירי מרגמות כבד, תוכננה חודשים מראש, ונועדה "לפגוע בזרימת הדלק לעזה ולהאשים את ישראל בהחנקת הרצועה", וכן לחטוף חיילים. אלכס פישמן בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות" דווקא משבח את התגובה המהירה של הצבא, וכותב כי עקב ביקור בוש ותקופת החגים, ישראל אינה רוצה בהסלמה, וארגוני המחבלים מנצלים זאת (כאן המקום להזכיר: בוש עתיד לנחות כאן ב-14 במאי. יבקר במצדה). "מסוף הדלק לא היה מאובטח" היא הכותרת של "הארץ". פאדי עיאדאת, עמוס הראל, יובל אזולאי ואבי בר-אלי כותבים: "למרות הקרבה של מסוף הדלק לרצועת עזה ונוכחות קבועה של אזרחים בו - לא הוצבו בו מאבטחים". הכותרת של עמוס הראל ואבי יששכרוף היא "אין מספיק הרתעה", והם מונים את כשלי האבטחה במקום. בעמ 4 מובא המשך הידיעה מהעמוד הראשון, והפעם הכותרת היא: "בשל ויכוח בין צה"ל לדור אלון במסוף הדלק לא היו מאבטחים", וכותרת הגג חמורה עוד יותר: "מקורות בטחוניים: החברה לא הציבה מאבטחים, כנראה מטעמי חיסכון". לא ברור מדוע כותרת כזו לא מצאה את דרכה אל השער. יובל אזולאי מדווח מהלווייתו של ביסאן, לוחם אגוז, בן הכפר גת. כותרת טור הפרשנות של עמיר רפפורט ב"מעריב" היא "תהיה עוד חטיפה". איך הוא יודע? משום שארגוני הטרור חוזרים ואומרים שהם מעוניינים לבצע חטיפה כזו, ורפפורט מאמין להם ומאמין גם כי לא ניתן למנוע אירוע כזה באופן מוחלט. נקודות התורפה רבות מדי. מה הפתרון? להגיב כאילו היתה חטיפה. אבל זה לא יקרה, כותב רפפורט, לא ירצו לקלקל את חג הפסח וחגיגות השישים. המצב הוא בדיוק כמו לפני החטיפה של רגב וגולדווסר לפני שנתיים, הוא כותב. כותרת משנה בעמ 5 של "מעריב": "ביקורת במערכת הביטחון: מדוע צה"ל לא איבטח את עובדי המסוף והסתפק בהצבת כוחות במרחק רב מהמקום?" (אמיר בוחבוט, ירון ששון ואורי יבלונקה). הכותרת הראשית היא: "ברק: החמאס ישלם". שר הביטחון לא שמע כנראה על התיאוריות שאומרות שלא תהיה פעולה בגלל ביקור בוש, פסח וחגיגות השישים. על שער מוסף "הארץ" תמונתו של הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, אהרן ברק, בתנוחת האדם החושב ועל רקע אפלה מכובדת. ציטוט אחד ויחיד על השער: "כך זה עם המוות: הוא אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא בהפתעה". מתחת לציטוט נכתב "אהרן ברק על דניאל פרידמן, אפריל 2008", והפניה לראיון שעליו חתום ארי שביט. כותרת המשנה של הכתבה בעמ 28 גם היא ציטוט של ברק, המוקדש כולו לשר המשפטים דניאל פרידמן: "ההתנהלות של שר המשפטים היא כוחנית וברוטלית. הוא מתערב באופן גס בעצמאות השיפוטית. הוא מהלך אימים על השופטים. הוא מנסה לאלף את בית-המשפט. ואם כך נוהג השר כעת, שווה בנפשך מה צפוי לנו אם הרפורמות שלו ימומשו. זהו סיוט. זו תחילתו של סוף". ומה ב"סופשבוע"? עוד מאותו דבר, הפעם שחר אלתרמן הוא המראיין. ואילו ב"ידיעות אחרונות" מביאים מאמר תגובה של פרידמן, תחת הכותרות "משיב מלחמה" ו"משיב אש". ייתכן שזהו חלק מהתשובה לשאלה מדוע הקדימו ב"ידיעות אחרונות" לפרסם את מאמרו של ברק. ב"דה-מרקר" מתראיין פרופ קנת מן, שאתמול כתב טור ב"הארץ". מן הוא מייסד הסניגוריה הציבורית בישראל, ועל המהפכה השיפוטית של ברק הוא אומר להילה רז ועמית בן ארויה כי ממילא "רוב הבג"צים נדחים". "ההתערבות קטנה בהרבה ממה שנראה", הוא אומר. למעשה, "במציאות האמפירית, הקונקרטית, לא הכל שפיט. בית-המשפט נמנע מלהתערב בנושאי זכויות אדם ובמערכת הביטחון ובנושאים שמעוררים מחלוקת ציבורית". אגב ברק, אסף לוי, הכתב המעופף לענייני עבריינים נמלטים של העיתון "כלכליסט", מביא תיעוד מ"רובע יוקרתי של לימה, בירת פרו", של הווי יומו של דן כהן, "השופט לשעבר והפרקליט הבכיר שנחשד בשוחד של מיליונים ונמלט מישראל". מה הקשר לברק? בנו של ברק נשוי לבתו של כהן. כמו לקובי אלכסנדר, גם לדן כהן יש חברים טובים, "מבכירי הפרקליטים ואנשי העסקים בישראל", שלפי לוי, מרבים לבקרו. טוב ש"כלכליסט" ולוי שינו את האופן שבו הם מסקרים עבריינים נמלטים, ובניגוד לפעם ההיא עם הבר-המצווה של אלכסנדר, לא הביעו הזדהות והתפעלות יתרה. ב"ידיעות אחרונות" יוצאים נגד רענן דינור, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ואיש אמונו של אהוד אולמרט זה שנים רבות, שהחל במאבק עם משרד האוצר עת הכין לאחרונה "תקציב חלופי" למדינה. "המנכ"ל עם 30 הכובעים" היא כותרת הכתבה של גד ליאור, הכותב כי דינור משמש יו"ר של לא פחות משלושים ועדות ממשלתיות. את רוב הידיעה תופסים שמות הוועדות. כותרת המשנה של התחקיר על הכת החרדית האלימה, שערכו יאיר אטינגר ואורי בלאו במוסף "הארץ", מסתיימת כך: "השטן ירד לירושלים: סיפורה המלא של התחפפות ישראלית חדשה". הכתבה עצמה נפתחת בציטוט מספר "דברים", והיא מגוללת את סיפורו של אליאור חן, בן 28, ירושלמי יליד רוממה, אחד משבעה ילדים, בן לבלנית ולעולה ממרוקו העובד במועצה הדתית, אב לארבעה, תלמיד ישיבה, ולפי החשד גם מטורף קיצוני. מייחסים לו "אחריות למסכת התעללויות בילדים מהחמורות שידעה המדינה". ההתעללויות היו, כנראה, בילדים של חסידיו של חן, שהקים את הכת וחבריה היו שותפים להן. הכתבה מתארת שוב את העינויים השונים והמשונים שכבר נטחנו בעיתונות במשך השבוע. "בסיפור הזה אין פשר", כותבים אטינגר ובלאו. אחד המרואיינים שלהם טוען שדווקא יש פשר: לחן יש כוחות על-טבעיים, שבעזרתם הוא משתלט על אנשים. אחד הרבנים אומר בכתבה שאין דבר כזה ביהדות, לא בקבלה ולא בשום מקום. זו עבודה זרה, הוא אומר, זה להקריב ילדים למולך. אטינגר ובלאו מסתובבים באזורי הפרא של היהדות החרדית-דתית, בין ברסלבים לשבאבניקים, בין מקובלים למכשפים, בין טרוריסטים בעיני עצמם לנביאים בעיני עצמם, ומביאים סיפור צבעוני ומעורר בחילה. גם בעיתונים אחרים עוסקים בכת המתעללים מירושלים, שתפסה את מקומה של הכת מבית-שמש בכותרות. ב"ידיעות אחרונות" מביאים נורית פלתר וירון דורון עוד תמונות של החשוד בהתעללות, יחד עם הילדים שבהם התעלל, לפי החשד, ויחד עם אביהם. הכתבה מספרת כיצד הביא האב, שהוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום, ללכידתו של אחד החשודים, שמעון גבאי. ב"מעריב" מביא עמי בן דוד אותו סיפור, אבל מוסיף את דבריו של אביו של חן, יעקב, הטוען כי "רוב הציוד שהוצג על-ידי המשטרה ככלי העינויים של חברי הקבוצה הוא למעשה כלי העבודה שלו", שבהם השתמש לשיפוץ דירת בנו בביתר-עילית. ב"ידיעות אחרונות" מבטיחים גילויים נוספים ב"מוסף לשבת"; ב"מעריב" מפנים ל"ראיון עם ארוסה של האם המתעללת מנתיבות" ב"המגזין". הילד בן השלוש, אחד משמונת הילדים במשפחה, עדיין מאושפז וכנראה יישאר צמח. כותרת הגג בעמ 8 של "ידיעות אחרונות": "היועץ מזוז הורה לנסח כתב אישום חמור, כולל עבירות של אינוס ומעשים מגונים". הכותרת עצמה היא: "נרד לפרטים האינטימיים". טובה צימוקי כותבת כי כתב האישום עתיד להיות חמור אפילו יותר מזה המקורי, שלפני עסקת הטיעון. הלוגו של הכפולה הוא "משפט מאונס", ומובאים בה שוב פרטי המקרים, הפשלות המכנסיים, נסיונות ההתנגדות וגם תגובתם של פרקליטי קצב, הטוענים כי בידיהם עדויות סותרות. גם ב"מעריב" מביאים את תגובת "מקורבי קצב", כאן במסגרת מיוחדת: "מקורבי קצב: הוא שלם עם ההחלטה: מצפים שהתיק ייגנז". אפרת זמר כותבת: "לגבי הרוח הלוחמנית הנושבת מהפרקליטות, אמר המקורב כי ביטויים של מלחמה מתאימים לרחוב, לא לפרקליטות. ההסתכלות על התיק צריכה להיות משפטית טהורה ולא מתחשבנת". אולי הוא התכוון לביטוי כמו "הוא עשה לנו תרגיל מסריח - זו טעות חייו", המיוחסת ל"גורם בכיר במשרד המשפטים" בכותרת אחרת ב"מעריב". ב"הארץ" כותב פרופ מרדכי קרמניצר: "נוצר מצב אבסורדי שבו לפרקליטות יש עניין דווקא בזיכויו של קצב", שיצדיק בדיעבד את הסכם הטיעון שנדחה. קרמניצר כותב דברים קשים במיוחד, ותוהה אם אפשר לסמוך על הפרקליטות שתתפקד כראוי בתיק הזה. ב"דה-מרקר" דבקים בסיסמה "זה הכל כסף", ו"הולכים בעקבות הכסף", כמו שאומרים בסרטים האמריקאיים. "משה קצב מקבל מימון לאחזקת ביתו הפרטי - אף שוועדת הכספים החליטה להפסיקו", אומרת הכותרת של צבי זרחיה בעמ 16. איך זה קרה? סעיף המימון היה חלק מתקציב המדינה שאושר. המימון נוסף על גמלה חודשית של 48 אלף שקל, וולוו, נהג ואבטחה. לירן דנש מדווחת ב"מעריב" כי ההערכה בוועדת הכספים כי כעת ידרוש קצב לבטל את ההקפאה על הטבות בשווי מיליון שקל שמגיעות לו כנשיא לשעבר. הכיצד? ההקפאה היתה לקראת עסקת הטיעון והקלון שהיה אמור לבוא איתה, אבל כעת היא בוטלה, וייתכן שגם ההקפאה. הסכם בין החרדים לוויסמן? נתי טוקר ונורית רוט מדווחים ב"דה-מרקר" כי עו"ד יעקב וינרוט יגשר בין "ועדת הרבנים למען קדושת השבת" ובין דודי ויסמן, הבעלים של רשת הריבוע-הכחול ושל רשת המרכולים AM:PM. כזכור, לפני כשבועיים הכריזה ועדת הרבנים חרם על עסקיו של ויסמן, ובהם מרכולים הפונים אל הציבור החרדי, במחאה על פתיחת מרכולי AM:PM בשבת. כעת טוענים החרדים כי ויסמן הסכים לסגור בשבתות את החנויות שיוקמו בעתיד. ויסמן טרם הסכים להליך הגישור. אושרת נגר לויט מדווחת ב"מעריב" על גל פיטורים הצפוי במפעל הטקסטיל גיבור-ספורט בקריית-שמונה. הייצור עתיד לעבור לירדן. במפעל 400 עובדים. הדו"ח השנתי של הפורום הכלכלי העולמי קבע כי ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם במספר המחשבים האישיים לנפש: שבעה מחשבים לכל 100 איש (ירון דורון, "דה-מרקר"). במוסף "הארץ" כותב רועי בית-לוי על הביאנלה לאדריכלות בבת-ים: "אדריכלים ופעילים חברתיים הפכו בחודש האחרון את השטחים הפתוחים והמוזנחים בבת-ים לאתר בנייה אחד גדול". ב"ידיעות אחרונות" מקדישים הפניה בשער ועמוד שלם לסיפור התינוקת בעלת שני הראשים שנולדה לפי חודש בצפון הודו. לפני כמה שבועות הזכיר ידידי המלומד אורן פרסיקו את סיפור התינוקוף, ומאז זורמים אלינו אנשים מוזרים שמחפשים את צירוף המלים הזה בגוגל. אז הנה, לטובת אותם אנשים, אכתוב שוב: "תינוקת עם שני ראשים". הח"כים איתן כבל וראובן ריבלין, שפועלים לאחרונה לשינוי הסדרת שידורי הטלוויזיה והרדיו - החלפת שיטת הזכיונות בשיטה של רשיונות, פירסמו מאמר ב"דה-מרקר". השניים כותבים כי העקרונות שהנחו את המחוקק עד כה - שהשידורים הם דבר שיש לפקח עליו ושתדרים הם משאב ציבורי מוגבל - כבר אינם תקפים: השידור הופרט, והמשאבים כבר אינם מוגבלים, או לפחות מוגבלים הרבה פחות. אין מקום למעורבות המדינה בשידורים המסחריים, הם כותבים, חברות השידור אינן צריכות לשלם למדינה ולא לעמוד במכרזים (שאותם הם ממילא מפירים, כותבים הח"כים). אז מה כן? תנאי סף נוקשים, חובה ליצירה עברית מקורית, פיקוח הדוק, הגנה אמיתית על האינטרסים הציבוריים. הבנתם את ההבדל בין מה כן ומה לא? אכן קשה להעביר רעיונות מורכבים בטור של כמה מאות מלים, וכבל וריבלין באמת הצליחו שלא לעשות זאת. ובאותו עניין, ד"ר יובל קרניאל כותב אצלנו על החלפת שיטת הזכיונות בשיטת הרשיונות. עוד ענייני רישוי התקשורת ב"דה-מרקר": צבי זרחיה נכח בדיון בכנסת בהצעת חוק העיתונות, שהתקבלה בשבוע שעבר בקריאה ראשונה ונועדה להחליף את החוק הקיים, המנדטורי. ההצעה מעבירה את הסמכות לסגור עיתון משר הפנים לבית-משפט מחוזי, מוותרת על רישוי ודורשת שקיפות של נתוני הבעלות והתפוצה של עיתון. נציגי העיתונים, מועצת העיתונות והאגודה לזכויות האזרח מתנגדים. במוסף "הארץ" מקדיש דורון רוזנבלום את טורו לעלוני החינם של רשתות שיווק. נראה שנפל אחד כזה לידו והעלה את חמתו. "תרגיל החירום הלאומי, המתיחות עם סוריה וחילופי האיומים עם איראן לא מצאו את ביטויים בעלון מגה - הכי גדול בחיסכון של השבוע שעבר", נפתח הטור. "ידיעות אחרונות" הפסיד במשפט דיבה שניהלה נגדו בתיה כרמון, לשעבר בכירה במשרד הפנים. לפי פסק הדין, העיתון ישלם לכרמון 200 אלף שקל ועוד 50 אלף שקל הוצאות משפט, ויפרסם התנצלות. יוני סער, איש פרסום, כותב ב"דה-מרקר" שכבר מאה שנה עושים הפרסומאים אותו הדבר. הוא מציע רעיון מהפכני: "אולי נתחיל לתרגם מידע ולהעביר מידע על מותגים בצורה אובייקטיבית". ועוד דבר: בוושינגטון ייפתח מחר מוזיאון חדש לעיתונות, ניוזיאום. אולי תוכלו לראות שם את הפרסומאים הישנים.

קרב על היציגות ב"תכלת" של משפחת בן-צבי: מול ניסיון ההתאגדות בארגון העיתונאים, ההנהלה טוענת לקיומו של ועד עובדים עצמאי

בעוד משפחת בן-צבי מתקרבת לאיבוד השליטה ב"מקור ראשון", "מעריב" ואתר nrg, נמשכים מאמציה לשלוט בנעשה בחברת תכלת תקשורת בע"מ, שנמצאת בשליטתה של שרה גו, רעייתו של שלמה בן-צבי ובתו של איש העסקים קונרד מוריס. חברת תכלת מוציאה לאור מגזינים שונים, בין היתר מגזינים של "מקור ראשון" ו"מעריב", ובהם "נשים", "סגולה", "את", "מעריב לנוער", "מעריב לילדים", ו"נשיונל גיאוגרפיק". בניגוד לשתי החברות המוציאות לאור את "מקור ראשון" ו"מעריב", תכלת אינה נמצאת בהקפאת הליכים אולם לאחרונה החל בחברה הליך לקראת פיטורים וצמצומים ונראה כי במקביל מתחולל בה מאבק על זהות ארגון העובדים היציג. בשבוע שעבר הגיש ארגון העיתונאים של ההסתדרות, באמצעות עורכי הדין מורן סבוראי ואמיר בשה, בקשה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב - יפו. לטענת הארגון, הנהלת חברת תכלת מתעלמת מפניותיו על אף שהוא הארגון היציג בחברה. הנהלת תכלת השיבה, באמצעות עורכי הדין יעל דולב וגיא גרשון, כי בימים אלה מתארגנים עובדי תכלת להקמת ארגון עצמאי משלהם, בנפרד מארגון העיתונאים של ההסתדרות, שבו לטענתם מאסו. אמש הוגשה לבית-הדין בקשה מטעם שלוש עובדות בתכלת, שביקשו להיות צד להליך. מנהלת הפרסום ורד נעמן, עובדת מחלקת המנויים יעל קדלרון והעורכת הגראפית מאיה פיטוסי הודיעו באמצעות עו"ד עידית מילט-בר-עוז, כי בתקופה האחרונה החלו "במאמצים לקראת הקמת ארגון עובדים יציג", וכי הן אוספות חתימות על טפסי הצטרפות לארגון שלהם. בתגובה טענו בארגון העיתונאים כי השלוש מתנהלות "כמי שמנסות לתקוע מקלות בגלגלי התארגנות העובדים במשיבה ולהביא לכך כי המעסיק יהא המרוויח העיקרי מהליך זה". "אנחנו ערב הודעה למעסיק על הקמת ארגון עובדים יציג בחברה", הודיעה היום עו"ד מילט-בר-עוז בדיון שנערך בבית-הדין. לטענתה, בידיה כבר 45 טפסים של עובדי תכלת, אשר ביקשו להצטרף לארגון שמקימות שלוש העובדות בחברה. "אם עוד לא הוקם ארגון לא ברור איך יש 45 טפסים", העירה באת-כוח ארגון העיתונאים עו"ד סבוראי. "אני לא אמרתי שאנחנו ארגון, אמרתי שאנחנו ארגון יציג", השיבה עו"ד מילט-בר-עוז, כך לפי פרוטוקול הדיון. השופט אורן שגב הודיע כי לאחר קבלת תגובות הצדדים יפרסם החלטתו. 36372-03-14

אלף מסבירנים לא יכבו את האש: האירועים על סיפון מאווי-מרמרה תואמים בדיוק את התדמית של ישראל בעולם, וגם יעניקו לפלסטינים עוד מיתוס לאומי מכונן

בשעה ששורות אלה נכתבות עדיין לא ברור מה בדיוק התרחש לפנות בוקר על סיפון הספינה הטורקית מאווי-מרמרה, ועוד יותר מכך לאן יתגלגלו הדברים בשעות ובימים הקרובים. אחרי הרעש הגדול ודאי יבואו רעשי משנה בכל מיני חזיתות. יהיו גם תחקירים, אולי ועדת חקירה, ואחר-כך מחקרים ועבודות דוקטורט על האירוע. ההתנצחות מבית ובעולם מי אחראי תימשך לנצח. אפשר שעוד נתגעגע לדו"ח גולדסטון. כך גם הדיון האינסופי, העקר, בכשלי ההסברה הישראלית. אך גם בשעה שטרם התפזר הערפל, ברור לחלוטין דבר אחד: בקרב על התודעה נחלה ישראל תבוסה כבדה. לא צריך לחפש אשמים בלשכת דובר צה"ל או במשרד החוץ, אפילו לא בלשכת ראש הממשלה, שם יושב מי שנחשב לאחד המסבירים הטובים שקמו לישראל בעשורים האחרונים. אלף מסבירנים לא יכבו את האש הזו. מדובר במשהו גדול בהרבה מכוחם המילולי של דוברים ודיפלומטים, מוכשרים ככל שיהיו. משהו מטאפיזי המרחף מעל לראשנו כבר שנים: בעיני העולם כולו ישראל איבדה כבר מזמן את תדמית האנדרדוג, החלש, המוכה, שקם באומץ על אויביו. זה שצריך לרחם עליו, לסמפט אותו, לסייע לו. את המקום הזה תופסים כבר שנים הפלסטינים. כל תסריטאי חובב היה מלקט בדיוק תמונות ודימויים כמו אלה שהוצגו הבוקר כדי לייצג בסרט הוליוודי את הדרך שבה מצטייר עכשיו הסכסוך ברחבי העולם: ישראל הכוחנית מטילה מצור על 1.7 מיליון בני-אדם, משגרת לוחמים חמושים אל מחוץ לשטחי ריבונותה ויורה במי שמציגים את עצמם, ומתקבלים בעולם, כפעילי שלום בשליחות סיוע הומניטרית. העובדה שהמציאות אולי אינה בדיוק כזו, וההגדרה "פעילי שלום" או "פעילי שמאל" אינה תמיד מדויקת, אינה משנה דבר. כך נתפסים הדברים בעולם. ממש כמו פרשת מוחמד א-דורה לפני עשר שנים. כל המומחים בעולם יכולים לנסות להסביר שהילד מעזה לא נפגע בצומת נצרים מאש צה"ל, ושאולי הוא בכלל לא נהרג, אבל איש לא ישתכנע: הדימוי הוויזואלי נקלט בדיוק על-פי התבנית המוצקה של החזק והחלש, ההורג והנהרג. נקלט על-פיה – וחיזק אותה שבעתיים. השאלה אם ישראל היתה יכולה לנהוג אחרת בעניין המשט איננה רלבנטית. אם היו הספינות נכנסות בתרועות צופרים לנמל עזה, זה היה ניצחון פלסטיני. אך העימות האלים הוא ניצחון גדול שבעתיים, ולא רק בזירה התקשורתית-הסברתית. במו ידיה העניקה ישראל לעם הפלסטיני עוד מיתוס מכונן, עוד דבק חיוני לבניית האתוס של בניין האומה וזהותה. "זה יום היסטורי, יום החירות", מיהר להכריז בעזה איסמעאיל הניה. הוא קלט את המשמעות של האירוע עוד בטרם התאוששו ירושלים ותל-אביב וניסו ללקט מלים מתאימות כדי להתגונן. יש משהו בספינות ובדרמות ימיות שהופך אותן לחלק בלתי נפרד ממיתוסים לאומיים. אולי הדגלים המתנוססים על התורן מעניקים לאוניות נופך דרמטי, חגיגי. לפעמים אלה הפלגות שקטות כמו זו של המייפלאואר ב-1620 לאמריקה, או במידה פחותה רוסלאן שלנו, שפתחה ב-1919 את העלייה השלישית. לעימותים ימיים יש עוצמה גדולה שבעתיים, שנחרתת בזיכרון: אחד משיאיו של המאבק להקמת המדינה היה מסעה של "יציאת אירופה תש"ז", הזכורה יותר כ"אקסודוס". העולם כולו עקב אחרי מסעה של הספינה, שמיצבה בתודעה את מאבקם של ניצולי שואה להגיע למולדתם. הספר והסרט על הפרשה נחשבים עד היום לאחת מפסגות ההסברה הישראלית. ובהקשר של המאבקים מבית, יותר מדור אחד לא שכח את אלטלנה העולה בעשן בחוף תל-אביב ביוני 1948. לאתוס הפלסטיני נכנסים מהיום מאווי-מרמרה ו-31 במאי 2010. ההשוואה הזו אולי תקומם ישראלים לא מעטים, אבל השם והתאריך ייחרתו בזיכרון, יוטחו שוב ושוב בפניה של ישראל ברחבי העולם, וגם ישמשו את המחנכים בבתי-הספר בשטחים ובעזה כציון דרך במסלול כינונה של הזהות הפלסטינית. בימים הבאים ימשיכו לעסוק אצלנו בהפניית אצבע מאשימה כלפי חמאס ותומכיו בעולם, ברפלקס חיוני אך חסר תכלית של הסברה בדיעבד. ידונו במיליון שאלות קטנות. איך הוכנו לוחמי השייטת לעימות מסוג זה? מדוע לא נשלחו יחידות יס"מ משטרתיות לספינות? מדוע הופקרה הזירה התקשורתית לצילומים של הצד השני? מדוע מערך ההסברה הישראלי מקרטע כרגיל? איך זה שתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי נמסר לידי יועץ התקשורת של ראש הממשלה, הטרוד מעל הראש בעניינים אחרים ובכלל נמצא בקנדה? כל השאלות הללו חשובות, אבל כולן מתגמדות מול מה שמייצג האירוע בלב ים בתודעה הפלסטינית והעולמית. את התשובה לשאלה הגדולה צריך לחפש במקום אחר, לא במחסני המטען של ספינות המשט.

עיתונאים שכותבים ספרים משתחררים מסד המיידיות שכופה עליהם הדיווח התקשורתי, אולם האם העמדות המובעות בספר לא יגבילו אותם בעתיד?

מגבלות הזמן והמקום של עיתון יומי או שידורי חדשות בערוצי הטלוויזיה והרדיו מאפשרות לעיתונאים להציג תמונות מציאות ופרשנויות שטחיות בלבד. תוחלת החיים של תמונות מציאות ופרשנויות יומיות קצרה מאוד ולכן גם משקלם הסגולי בדרך כלל קטן. יש, לכן, ברכה רבה בכך שעיתונאים מנוסים ובעלי יכולת התבוננות וניתוח כותבים ספרים, המאפשרים להם להציג תמונה מקיפה ומעמיקה יותר של המגמות שהם מזהים בגזרת המציאות שבה הם מתמחים. הספר, בשונה מהדיווח העיתונאי השוטף, מאפשר לייצר תובנות שאינן נהירות לעיתונאי ולקהל תוך כדי עמידה בלב זרם המאורעות הגועש. כמובן, יש עיתונאים שספריהם אינם אלא עיתונאות מורחבת. אלה הם ספרים המיוצרים במהירות כדי להיות סמוכים לאירועים דרמטיים כמו מלחמה או שיחות שלום שכשלו. ערכם של ספרים מהירים, ולעיתים נמהרים, כאלה, צפוי להיות קטן בהשוואה לספרי עיתונאים הנוצרים בבישול איטי ותוך מאמץ להעניק לכתוב את הערך המוסף של מבט היסטורי ודיון ביקורתי. ספרים כאלה נוצרים בתפר שבין הפרספקטיבה של העיתונאי, המקדשת את המיידיות כהגנה מפני התיישנות האירועים ואיבוד תשומת הלב של הציבור, לבין הפרספקטיבה של ההיסטוריון שעבורו המיידיות היא אויב הריחוק, המאפשר לייצר את הניתוח והתובנות ההיסטוריות. אולם באופן פרדוכסלי - דווקא הספרים המעמיקים והמושקעים ביותר של העיתונאי, ספרים המתקרבים לתחום התובנות ההיסטוריות, יכולים להיות למכשלה מודעת או שאינה מודעת לאיכות עבודתו השוטפת. זאת משום שתוחלת החיים של ספר תלויה לא מעט בתוחלת החיים של התיזות והפרשנויות שהוא מעמיד. תוחלת החיים הזו קשורה באופן ישיר באור או בצל שמטילות ההתפתחויות והתובנות שהתגבשו לאחר חתימת הספר. לכן, לעיתונאי שכתב ספר על עזה תחת הכיבוש הישראלי, על מלחמת לבנון השנייה, או על העוני בישראל, וממשיך לדווח על אירועים בחזיתות אלה ולפרש אותם, יש אינטרס להגן על העמדות שנקט בספר שכתב מפני פגיעתם הרעה של עובדות המערערות עליהן ופרשנויות החולקות עליהן. לשון אחר - עיתונאי עם ספר על גבו יכול להפוך בקלות מרפורטר - מדווח שאמור לשמור על מידה סבירה של נייטרליות בשיקוף הזירה - לפרקליט של העמדות החתומות בספרו, אותן הוא מנסה לשמר. לתומאס פרידמן, בעל הטור המפורסם ב"ניו יורק טיימס", יש כמה ספרים שהתנחלו תקופות ארוכות ברשימות רבי המכר במערב. בין הספרים האלה בולט במיוחד ספרו על מהפכת המחשבים והאינטרנט והשלכותיה הפוליטיות והכלכליות: "העולם הוא שטוח". עתה הוא מסיים ספר נוסף, שבו הוא מביע את עמדותיו הנחרצות על הזיקה שבין התמסרות העולם התעשייתי לנפט (פטרוליום) כמקור אנרגיה, זיהום הסביבה הגלובלית וצמיחתם של משטרים דיקטטוריים, שבהם ההכנסה ממכירת דלק משחררת את השלטון מתלות באזרחים משלמי מיסים. כתיבת ספרים כאלה מציגה בפני פרדימן אתגר קשה: כיצד לשמור על הגמישות והפתיחות העיתונאית מבלי להפוך לפרקליטן של התיזות החזקות המפורסמות שלו. הסכנה למי שאינו יכול לעמוד באתגר כזה היא כפולה. המחוייבות לעקביות מקשה על הפתיחות לראיה פרשנית חדשה, וכך עיתונאי יכול להפוך בנקל לבלתי רלוונטי ולאבד את אמון קוראיו. אמון כזה יכול להינזק גם אם בעל הטור יגלה גמישות ויאמץ עמדות חדשות הסותרות את העמדות שנקט בספר רב מכר. פרידמן, שהיה מתומכיה הנלהבים של המלחמה בעירק בראשיתה, שינה את עמדותיו, אולם עשה זאת בהדרגה, בסדרה ארוכה של מאמרים. נכון, מבקריו יכולים לצטט ממאמריו לפני כמה שנים כדי לערער על פרשנותו בהווה, אך שינוי הדרגתי בעמדות עיתונאי העוקב אחר שינוי הדרגתי בנתוני המציאות, אמין יותר משינוי חד ופסקני. הסכנה של התמסרות לא ביקורתית לתיזה או תיאוריה קיימת כמובן גם במדע. קל למצוא מדענים המבלים את כל חייהם בהגנה עיוורת, ולעיתים קרובות אף מגוחכת, על תיאוריות שאבד עליהן הכלח. אך דווקא בעניין זה יש הבדל משמעותי בין תרבות השיח המדעי - והעיתונאי. במדע, יש מנגנון מפותח של צמצום הנזק הנגרם למדען בעקבות שינויי עמדה. אחד מביטוייו המובהקים של המנגנון הזה היא הנטייה להציג כל תיאוריה כאמת מדעית זמנית, כהיפותיזה, תוך ציפייה שיבואו תיאוריות טובות יותר אחריה. הקהילה המדעית נותנת מעמד קנוני לאמירות מסוג זו של אלברט איינשטיין, שהצהיר על ציפייתו שבבוא העת תופיע תיאוריה שתגבר על תיאורית היחסות המפורסמת שלו. כפי שאיפיין זאת הסוציולוג הדגול פרופסור מרטון, המדע מבוסס על "ספקנות מאורגנת". אי אפשר לומר זאת על העמדות האופייניות לעיתונאים. בשיח העיתונאי יש, כמובן, ספקנות בריאה כלפי אמירות של פוליטיקאים ואנשי ציבור אחרים; אך אין בו תרבות מפותחת של ספקנות והתבוננות עצמית. מסיבה זו, מחיר כל שינוי דרמטי ברקורד העמדות של העיתונאי הוא גבוה יותר. ההערכות האלו אינן חלות, כמובן, על כלל העיתונאים. יש גם כאלה וגם כאלה. אך עיתונאי המפגין ביקורת ומודעות עצמית הוא תופעה נדירה למדי. לפיכך, עיתונאי עם קופה של ספרים על גבו עלול להרגיש, שלא בטובתו ושלא בטובת קוראיו, שרגליו נעשות כבדות ואצבעותיו שעל המקלדת אינן חופשיות לנוע לכיוונים חדשים. ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית

"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" חלוקים בנוגע לאריה דרעי | עיתוני הכלכלה ממשיכים לסקור את פועלה הכלכלי של ממשלת נתניהו | אלדד יניב מניח אקדח על סף דלתה של העיתונות

"הקמפיינים בעיצומם", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום", מה שנכון. פחות מ-100 ימים לפני מועד הבחירות לכנסת ה-19, ב-22 בינואר 2013, כותרותיהם הראשיות של העיתונים מוקדשות כולן למערכת הפוליטית. "הארץ" - "הכנסת ה-18 הצביעה על פיזורה, ישראל בדרך לבחירות בינואר", נכתב בכותרתו הראשית - ו"ישראל היום" מנסים לצייר את תמונת המצב העכשווית של אותה מערכת. ב"ישראל היום" מספקים בכותרת המשנה לראשית אוסף ציטוטים קצרצרים של ראשי המפלגות. גם הדיווח בכפולה הפותחת קצרצר, כנהוג. הוא מכיל גם דברי ביקורת שאמרו במושב הכנסת יו"ר האופוזיציה ויו"ר מרצ על ראש הממשלה. "בבחירות שום דבר לא בטוח וזה לא נגמר עד שזה נגמר", קובע מתי טוכפלד בטור פרשנות. נדמה שזו הנימה שמלווה בימים האחרונים את דיווחי "ישראל היום" על מערכת הבחירות: שיקול דעת מסוים, זהירות מסוימת. נתניהו, יש ללמוד מכך, כלל אינו שאנן. "עדיין לא מדברים על מהות", מתלונן דן מרגלית בטור באותו עמוד, מתלונן ומדגים. ב"הארץ" מסכם יהונתן ליס את מושב הפיזור: נתניהו נאם נאום בחירות, ליברמן הצהיר כי לא יצטרף לקואליציה שאינה בראשות הימין. יוסי ורטר מזכיר כי מלחמות לבנון השנייה ועופרת-יצוקה בתקופת אולמרט, שמנאומו של נתניהו השתמע שהיו "מיותרות", זכו לתמיכה ועידוד נלהבים של נתניהו עצמו ("מלחמה הוא לא עשה, אבל גם שלום הוא לא עשה", מוסיף ורטר). מאמר המערכת המוקדש לכנסת היוצאת מוכתר בכותרת "ברוך שפטרנו". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים שניהם את כותרותיהם הראשיות לנעשה (או לא) במפלגת ש"ס: הרב עובדיה הציע, כך העיתונים, כי "דרעי יעמוד בראש המפלגה וישי יהיה השר הבכיר שלה". "חוזר לש"ס" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" (עקיבא נוביק). "ישי דחה הפשרה למנות את דרעי ליו"ר ש"ס", נכתב לעומת זאת בכותרת של "מעריב" (חיים גריידינגר). ב"מעריב" מסכמים אמנם כי "בסביבתו של ישי הכחישו אמש כי התקבלה החלטה סופית, והמשיכו להדגיש כי בכל מקרה יפעלו לאור החלטתו של הרב יוסף". כותרת הידיעה הראשית של "ידיעות", לצד פוסטר של דרעי, היא "חוזר כמנצח". "המפסיד הגדול מהקאמבק של דרעי: נתניהו", טוענת כותרת נוספת בכפולה הפותחת. החלטתו של השר משה כחלון שלא להתמודד בבחירות הקרובות ממשיכה לספק כותרות. אחת מהן היא "השר שהוזיל את הסלולרי", על שער "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות" ("הצלחה, לא מהפכה", קובע סבר פלוצקר בטור פרשנות). אחרת היא "הערכות: כחלון בדרך לקובי מימון", כותרתו הראשית של "גלובס" (הערכה דומה מתפרסמת בידיעה של רותי לוי ב"כלכליסט". ב"הארץ" כותב זאת ורטר כבדרך אגב, בלי להזדקק לשימוש בהערכות). "חשש בליכוד: פרישת כחלון עלולה לעלות לנו במנדטים", נכתב בכותרת הגג לראשית של "גלובס". "כחלון: מתכוון להשפיע מבחוץ ולקדם שינוי שיטת ממשל". ובכותרת המשנה: "אחת הסיבות לפרישת כחלון: חשש שנתניהו יעשה בו שימוש בקמפיין הבחירות, אבל יעניק לו תיק שאינו משמעותי". תחילתה של כותרת המשנה של "גלובס" מתמקדת בדמותו של איש העסקים שההערכות של לילך ויסמן וטלי ציפורי הן כי יהיה מעסיקו של כחלון: "מימון נחשב טייקון מסתורי, חולש על עסקי נדל"ן ואנרגיה (ישראמקו) המוערכים במיליארדי שקלים ומתגורר בחו"ל". כזכור, היה מי שניסה לפזר את המסתורין, בכתבות תחקיר ביקורתיות במיוחד של סיון איזסקו במוסף "כלכליסט", שנתקלו בתגובה ברוטלית במיוחד מצדו של מימון. גם שוקי שדה, ב"דה-מרקר", שירטט קווים לדמותו של איש העסקים הזה – והזכיר גם את קשריו האמיצים עם כחלון. על שער "דה-מרקר" מתפרסם תצלום של דודו בכר, שבו נראים "ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, השוקל בימים אלה לחזור לפוליטיקה על אף הרשעתו בהפרת אמונים והמשפט המתנהל נגדו בפרשת הולילנד, מסב לארוחת צהריים עם ראש לשכתו לשעבר יורם טורבוביץ ויזם הנדל"ן אלפרד אקירוב. לשולחנם מצטרפים עורכי-הדין רם כספי ונבות תל-צור. בשולחן סמוך סועד יו"ר בז"ן, עקיבא מוזס, עם יו"ר בנק הפועלים לשעבר שלמה נחמה". "הם לא אכלו שקשוקה" היא כותרת התמונה והטקסט עצמו, בעמ 22, שעליו חתום סיון איזסקו (שעבר בינתיים ל"דה-מרקר"). "על מה דיברו מסביב לשולחן?", הוא שואל את כספי. "שתינו קפה", משיב עורך-הדין שטבע את המושג "שיטת השקשוקה". עוד על שער "מעריב": "הסודות של אלדד יניב", נכתב בכותרת המפנה לדיווח של בן כספית. "מערכת הבחירות מתחממת", טוענת כותרת המשנה על השער, "היועץ הפוליטי לשעבר מפרסם מהבוקר 20 סרטונים שבהם הוא מעיד על דברים שראה לטענתו בחדרי החדרים של הפוליטיקה, ומותח ביקורת חריפה על ראש הממשלה ואנשי ציבור אחרים". הסרטונים הם קמפיין בחירות: יניב, יחד עם הבמאי רני בלייר, הכריז אמש על הקמת מפלגת שמאל-מרכז חדשה, "ארץ חדשה", שתנסה להיבחר לכנסת. לפני כמה חודשים העניק יניב ראיון מהדהד לגידי וייץ במוסף "הארץ", שם סיפר על ההשחתה וקשרי ההון שלטון שפשו בפוליטיקה הישראלית. אמנם, דבריו של יניב לקו ביותר מדי אמירות כלליות ופחות מדי פרטים. כעת, כך נראה לכאורה, הוא מספק את הסחורה: בסרטון הראשון טוען יניב כי נתניהו נוהג לאפסן חבילות של דולרים בגרביו ומתאר כיצד ראש הממשלה הנוכחי של מדינת ישראל שולף שטרות מאותו מחסן-רגלי ומעניק אותם לנתן אשל ב"דירת מסתור בירושלים". בהמשך, הוא מבטיח, יחשוף מעללים של אביגדור ליברמן, אהוד ברק וכיוצא בהם. "בגילי הדי מתקדם, ולאחר שנים לא מעטות בעיתונות, חשבתי שכבר אי-אפשר להפתיע אותי", כתב באפריל מתי גולן ב"גלובס" על אותו ראיון של וייץ עם יניב. יניב מתאר, כותב גולן, "מעשים שלו ושל אחרים שהם על גבול הפלילים, ואולי אף מעבר לו [...] יש כאן מעין הודאה בביצוע מעשים פליליים, ואין צורך לחכות לעתיד המאוד לא רחוק כדי לרדת אל שורשיה של האמירה הזאת, על כל הסתעפויותיה אצל פוליטיקאים ואנשי עסקים", כתב עוד גולן וקרא למשטרה לחקור "במיוחד לנוכח העובדה שעכשיו יש למשטרה עד מדינה בדמותו של יניב, המוכן לדבר על כל הידוע לו, וזה לא מעט [...] האם יימצא ליהודה וינשטיין הרצון, או האומץ, ללכת על זה?". ובכן, ליועץ המשפטי לממשלה לא נמצא האומץ, או הרצון, לחקור את טענותיו בגוף ראשון של יניב בנוגע למעשי שחיתות פוליטית שנקרו בדרכו. כעת מניח יניב את טענותיו לפתחה של העיתונות. ב"ידיעות אחרונות" אין היום דיווח על יניב, מפלגתו החדשה או הסרטון. ב"הארץ" מדווחים על אירוע הקמת המפלגה אמש בבר תל-אביבי. ב"מעריב", כאמור, מדווח על כך בהבלטה בן כספית. "יצוין כי מעריב לא אימת את הפרטים ומדובר בגרסתו של יניב בלבד", כותב כספית בפתח הדברים. "בלשכת ראש הממשלה הכחישו את הדברים". "מערכת הבחירות רק החלה, אבל הלכלוכים כבר כאן", נכתב בכותרת המשנה לידיעה. זו טעות: לא מדובר בלכלוכים, אלא בטענות לעבירות אתיות ופליליות של נבחרי ציבור. העיתונות אינה יכולה לפטור אותן באמתלה שמדובר ב"לכלוכים" או בכך שהם חלק מקמפיין. האם העיתונות תעשה את עבודתן של המשטרה והפרקליטות בנוגע להאשמות החמורות של יניב? לנוכח מצבה העגום של התקשורת הישראלית, ומצבו העוד הרבה יותר עגום של החלק העיתונאי שבתוכה, לא הייתי מהמר על זה. סקירה שפירסם אתמול בנק ישראל מספקת היום תחמושת לעיתוני הכלכלה התוקפים את פועלו הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "הכישלון הכלכלי הגדול של נתניהו: מחירי הדירות זינקו ב-42% מאז השבעת ממשלתו", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "כשלון הממשלה בעצירת עליות המחירים בענף הנדל"ן מדאיג את בנק ישראל, והוא מחדש את אזהרותיו מפני התנפחותה של בועת מחירים שתערער את יציבות המשק", נכתב בכותרת על שער "עסקים", מוסף "מעריב". "8 שנות הכנסה נדרשות כדי לרכוש דירה בישראל, עלייה של 33% בחמש שנים", נכתב בכותרת על שער "כלכליסט" (אגב, מומלץ לקחת מחשבון: אני בטוח שלרוב הקוראים, כמו גם לכותב, גם שמונה שנים לא יספיקו). גם ב"גלובס" מוזכר על השער ובידיעה (אדריאן פילוט) בעמ 4 הדו"ח של בנק ישראל, אולם בעיתון זה אין מעניקים לו הקשר פוליטי ביקורתי, ומנגד מספקים ציטוטים מחמיאים לממשלה מתוך הדו"ח; טור המצטט קבלנים האומרים כי "בבנק ישראל ובאוצר יודעים שאין בועה" (אורי חודי); וטור אחר המצטט את פישר: "ההחלטה של ראש הממשלה להקדים את הבחירות – מהלך טוב" (יוסי ניסן). ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" לא מזכירים את דו"ח בנק ישראל או את מחירי הדיור. בעמ 10 של "כלכליסט" מתפרסמת ידיעה של אמנון אטד: "ראש הממשלה מחפש את האשמים בכישלון בתחום הדיור", נכתב בכותרת הגג. "בישיבת פיזור הכנסת אתמול האשים נתניהו את הח"כים באי-פתרון המצוקה בשוק הדירות: הכנסת הנוכחית לא איפשרה את השלמת הרפורמות". "נתניהו: מדיניות הממשלה הביאה לשינוי מגמה חיובי בתחום הכלכלי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". הכותרת הבולטת ביותר על שער "כלכליסט", מחוץ לזו הראשית, היא "הצמיחה לא גדלה, אי-השוויון לא התרחב", הצמודה לתמונתו של נתניהו. אלמלא הכנס שערך אתמול העיתון, ותופס את חלקו העליון של השער ("מובייל, הדור הבא"), יש לשער שזו היתה הכותרת הראשית. "רגע אחרי פיזור הכנסת ה-18 מנתח כלכליסט את מדיניות הורדת המסים שהוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו". סקירתם של מיקי פלד ואורי פסובסקי מתפרסמת בכפולת העמודים השנייה, תחת הכותרת "המבוי הסתום שיצרה מדיניות המס של נתניהו". "בעשור וחצי האחרונים, שבהם תפס נתניהו עמדות מרכזיות בממשלה, ירד בצורה חדה המיסוי על העשירים", נכתב בכותרת המשנה. "מדיניות זו לא ייצרה צמיחה, אלא הרחיבה את אי-השוויון, הקטינה את ההכנסות והכניסה את המדינה לאוברדרפט". כל העיתונים הכלכליים מציינים כי מדד המחירים לצרכן לא עלה. "מדד המחירים לצרכן הפתיע", נכתב בכותרת על שער "ממון". "מדד ספטמבר הפתיע את החזאים והסתכם באפס. התייקרויות הירקות והאנרגיה קוזזו עם הירידות במחירי החינוך והפירות ועם מכירות סוף-עונה", נכתב בכותרת על שער "עסקים". בעמ 3 של המוסף מדווח רותם סלע כי ח"כ אורי אריאל, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, אמר: "במבחן התוצאה הממשלה נכשלה. נדרשת רפורמה בשוק החלב כמו בשוק הסלולר, ועל ראש הממשלה להתערב ולעצור את התייקרותם הצפויה של מוצרי החלב". "הדבר האחרון שלו ציפיתי היה למצוא סנאי ענק מהחלל החיצון מגרף את החצר שלנו. לא שאני מתלוננת", אומרת דמות מצוירת אחת לרעותה בקריקטורה היומית מה"ניו-יורקר" המתפרסמת במוסף "גלריה" של "הארץ". 1. כל העיתונים מדווחים על החלטת משרד הבריאות להפסיק את עבודתו של פרופ יהודה היס כראש המכון לרפואה משפטית. "בעקבות שורה של כשלים אתיים", נכתב בכותרת הגג לידיעה על שער "הארץ" (דן אבן); "בעקבות המחדלים", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות"; "אחרי עשרות שנים של התנהלות בלתי חוקית ולא מוסרית", נכתב בכותרת על שער העיתון החרדי "המבשר". החלטת משרד הבריאות מתוארת ב"הארץ" כהדחה, כהחלטה "לסיים את תפקידו" ב"מעריב" וכ"הולך הביתה" ב"ידיעות אחרונות". בהודעת המשרד עצמו נכתב כי היס עתיד להגיע לגמלאות ביוני 2013, אז יוחלף ממילא, וכי עד אז יישלח לחופשה. 2. "האיחוד-האירופי החריף את הסנקציות על איראן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". כל חברה שתרצה לעשות עסקים עם איראן תצטרך לקבל אישור מראש הממשלה במדינה שבה היא פועלת, ייאסרו עסקאות בנקאיות והעברות כספים לאיראן, מכירת מתכות שונות וייבוא גז טבעי מאיראן, כותב ברק רביד, המדווח גם כי משרד החוץ השבדי זימן את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה בשל פרסום ביום ראשון ב"הארץ" ולפיו שבדיה מתנגדת לסנקציות נגד איראן בשל אינטרסים מסחריים. "סנקציות לבטלה" היא כותרת מאמר המערכת של "המבשר", המזכיר את שיתוף הפעולה המסחרי של שבדיה עם הנאצים, ומאשים כי "אינטרסים כלכליים" מנחים אותה בהתנגדותה לסנקציות נגד איראן. "הארץ" והשגריר הישראלי אינם מוזכרים. 3. הכותרת הראשית של "ממון" מפנה את הקוראים לכפולת עמודים ובה תוצאות "מבחן טעימה" של שני מותגי תה-קר מבוקבקים: "אז איזה תה קר טעים יותר?", שואלת הכותרת בכפולה המציגה תצלומים בגודל אמיתי כמעט של הבקבוקים הממותגים. אחרי הכותרת, הצילומים, ההקדמה, התיאורים והתוצאות, נדפס גם טור צד, "הפן הבריאותי". כותרתו היא "הרבה סוכר, מעט תה": "אין הבדל בין שני המשקאות", קובעת המרואיינת, מומחית לתזונה. בעמ 6 של המוסף היומי של "גלובס" מדווח רועי גולדנברג כי "רוגל אלפר מגייס כסף מגולשים עבור העלאת עונה חדשה של הינשופים באינטרנט". בעמוד הנגדי מתפרסמת מודעה חתומה על-ידי עובדי "מעריב", הקוראת: "קנו עיתונים. פרסמו מודעות. ופנו בקריאה עיקשת לכל שר בממשלה ולכל מי שיבוא לבקש את קולכם לקראת הבחירות המתקרבות". בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מצטרף המו"ל יואל אסתרון לטרנד של "מעריב" ואלפר, ולפיו האחראים לפתרון משבר העיתונות הם קודם כל הקוראים, הנקראים לחזור ולשלם עבור מוצרי העיתונות שהם צורכים. כותרת מאמרו של אסתרון, המעובד מדברים שאמר בכנס שערך העיתון אתמול, היא "אין חדשות חינם". בשער העיתון ובידיעה נפרדת משווק העיתון את אפליקציית האייפד החדשה שלו (75 דולר לשנה, 50 דולר לחצי שנה). אגב, הידיעה בעמוד הראשון של "כלכליסט" מוקדשת להתפארות בכך שדיווח של העיתון זכה להיות מצוטט בכלי תקשורת ברחבי העולם. זו אינה הפעם הראשונה שב"כלכליסט" מקדישים ידיעות בולטות להתפארויות כאלו, אולם העובדה שמדובר בהרגל אינה הופכת אותו למביך פחות. "למעלה ממאה רבני קהילות בארץ בכינוס חירום שנערך במאבק כנגד פגעי האינטרנט", נכתב בכותרת בראש שער עיתון "המבשר". "גדולי התורה: האינטרנט הוא סכנה עצומה לקדושה ושלמות הדורות, איסור חמור רובץ על אלו המתחברים אליו", נכתב בכותרת המשנה מעל לתמונתו של הרב אהרון שטיינמן ("מרן הגראי"ל שטיינמן"), המצוטט בכיתוב כמי שאמר: "יש להתרחק מהאינטרנט הקלוקל כמו מאש; הסכנה היא נוראה לקדושת הבית". העיתון עצמו, "המבשר – העיתון של היהדות הנאמנה", מגיע לרבים מקוראיו ("עשרות אלפים", לפי אנשי העיתון) דרך הדואר האלקטרוני. אם כן: האינטרנט טמא, הצביעות קדושה. במוסף "המגזין" של "מעריב" מראיין חיים גריידינגר את מנחם טוקר; "השדרן והמנחה שביסס את עצמו כלהיט במגזר החרדי עושה את המעבר למדורת השבט החילונית – ערוץ 2". "אני בעיקר שמח שאני יכול לנהל עם הציבור החילוני שיח על יהדות בכיף", אומר טוקר. "כיום אנשים רוצים לדעת יותר על יהדות ולהיות מחוברים למסורת. זה טרנד עולמי, ואני משתדל לתת לו מענה בצורה הנכונה". האם הוא חש נוח יותר בתקשורת החרדית או החילונית? "כיף לי תמיד". על שער "מעריב" מתפרסם הסופרלטיב "חשיפת nrg". ב-ynet פורסמה אתמול כתבה של יובל קרני, הכתב המדיני של "ידיעות אחרונות", תחת קרדיט משותף לאתר ולעיתון. "נטונינט" היא הכותרת לידיעה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה היא ברוטו לגמרי: קידום של שלושה מותגים מסחריים ב-29 מלים:"לקראת החתונה נינט מבקשת לשים סוף לכל הספקולציות ומאשרת סופית: גדי אלימלך יעצב את שמלת החופה שלי. בינתיים, כדי להעביר את הזמן, היא צילמה קמפיין הלבשה תחתונה לחברת דלתא". "ועדת הכספים אישרה אתמול העברת 530 מיליון שקל לרשות השידור. העברת הסכום נועדה לממן את הרפורמה ברשות", מדווחים אמנון אטד ושלי פריצקר ב"כלכליסט". בעמוד הדעות של "הארץ" כותב אורי בלאו על החלטתו של מפקד גלי-צה"ל ירון דקל לפסול לשידור שיר של הזמר יזהר אשדות המותח ביקורת על התנהלות צה"ל בשטחים.

עיתונאי הכלכלה, חושף "דה-מרקר", יודעים בדיוק מה מקולקל בעיתונות הכלכלית. כעת נותר לגלות מדוע הם לא מתקנים

בגיליון האחרון של מגזין "דה-מרקר" הופיע טקסט יוצא דופן של איתן אבריאל, עורך אתר האינטרנט של "דה-מרקר" ואחד העורכים הבכירים בעיתון. אבריאל פונה אל הקורא ושואל אותו שאלה רטורית: במה אתה מתעניין יותר, קורא היפותטי שכמוך, בפרשנויות כבדות או ברכילות עסקית? אבריאל ממהר לענות. "אל תתאמץ לענות: אנחנו יודעים את התשובה". אבריאל מסביר את מה שכולנו כבר יודעים: אתרי האינטרנט של העיתונים, בארץ ובעולם, עוקבים בכל רגע נתון אחר המתרחש באתר שלהם בניסיון להבין את הקוראים שלהם ולאתר מגמות של עניין. אחרי הכל, הם נמצאים בביזנס של "עניין", ואם הם לא יבינו מה מעניין את הקוראים שלהם, הם עלולים להפוך לבלתי רלבנטיים. אבריאל מספק את מה שבעיניו הוא הפתעה מרעישה: "ניתוח הכתבות הפופולריות מעלה, למשל, שסיפורי רכילות עסקית אינם במקומות הראשונים. האם ייתכן שלקוראים נמאס מפרטים על המסיבות, החופשות והרכישות החדשות של אנשי האלפיון העליון?". זו אכן הפתעה מרעישה ל"דה-מרקר", מי שהחידוש הראשון שהכניס ביום הראשון לצאתו לאור כתחליף של "הארץ כלכלה" היה מדור הרכילות העסקית. זה הפך תוך זמן קצר למדור חובה לא רק ב"דה-מרקר", אלא בכל העיתונים הכלכליים ובכל המוספים הכלכליים של כל העיתונים הגדולים. כולם. ללא יוצא מהכלל. דמיינו איזו הפתעה עבור "דה-מרקר" לגלות שלקוראים יוצאים מכל החורים הסיפורים על היאכטות והמטוסים הפרטיים של האלפיון העליון ושאר הרכילות העסקית, שברובה המכריע היא לא יותר מאשר עוד הודעה עבשה לעיתונות של יחצן שרוצה להכניס לעיתון אייטם קצר על הלקוח שלו. בשק של אבריאל יש עוד כמה תופינים: "הנה עוד הפתעה: קוראי האתר מעדיפים פרשנויות, ניתוחים וכתבות עומק". אבריאל ממהר להסביר שעובדה זו נוגדת את כלל האצבע של העיתונות שמעדיפה צהוב, ואם אפשר צהוב עמוק. אכן הפתעה מרעישה. קורא העיתונים – לא רק של "דה-מרקר", צר לי לאכזב את אבריאל – אינו מטומטם. הוא מחפש מידע שנוגע לחייו ולא לחייהם של קומץ מיליונרים. סורפרייז! מצויד בתובנות החדשות מנסה אבריאל לחזות מה יהיו הנושאים שיעניינו את הקוראים לקראת השנה הבאה. אין בתחזית הרבה ערך, לא מפני שבהסבריו אין היגיון (הגז והנפט יירגעו, העניין בהשקעות, בבורסה ובנדל"ן יימשך ואף יתחזק), אלא משום שהם מוגבלים מעצם היותנו בני אנוש שאינם מסוגלים לחזות את העתיד. מחר יסתבר שאיזה מנכ"ל של איזה בנק מעל בכספים, איזו חברה פיננסית השקיעה את כספי הנוסטרו באג"ח הלא הנכון, שר האוצר יריב עם יו"ר ההסתדרות שישבית את המשק, ופתאום כל סדר היום הכלכלי-תקשורתי יתהפך. את הטקסט שלו מסיים אבריאל בהתנצלות: אל תכעסו על הכותרות שאנחנו נותנים לכתבות שלנו. ברעש התקשורתי שמייצרת המערכת הכלכלית אין לנו ברירה אלא לצעוק, כדי שהקוראים יראו מה יש לנו להציע. ויש עוד סיבה: הקִדמה, כלומר האינטרנט. כדי שהחומרים שלנו יעלו גבוה במנועי החיפוש ובגוגל, אנחנו נדרשים לנסח כותרות עם מלים מוכרות ומבוקשות. אל תתפלאו לכן, כותב אבריאל, אם תגלו יום אחד את הכותרת הבאה: "בר רפאלי לא רכשה דירה עם רווחים שלא גרפה במניות של גבעות-עולם". אם זה לא הדבר הכי מתוק שקראתם בחודשים האחרונים, אל תקראו לי סטנלי פישר. מצד אחד, אי-אפשר שלא להתרשם מהכנות של אבריאל. במשך שנים כותבי "העין השביעית" מתלוננים על הסגנון הצעקני שלבש הדיווח הכלכלי בישראל עד שנדמה שבעיתונות הכלכלית מביטים בנו בעין (שביעית) עקומה ומסננים "מה אלו רוצים?". כעת מסתבר שכל הזמן הזה הם ידעו שהם כאלו, אבל "לא היתה להם ברירה". הם חייבים לצעוק כדי שישמעו אותם. כלומר, זה לא הם – זה ההם האחרים שהופכים אותם לכאלו. עוד מסתבר שבעצם הסגנון הצעקני הזה לא נגרם בגללם ואפילו לא בגלל האחרים. מי שאחראי לו הוא האלגוריתם של גוגל, חובב ביזאר שכמותו. בגללו הם מנסחים כותרות אוויליות, מטופשות ויוצאות דופן. הם רק רוצים קצת מנוזל האהבה של גוגל (המכונה בחיבה בשם "Google Juice"), אותו מיץ מיוחד שמניע את האינטרנט ומעניק לטקסט מיקום גבוה יותר בתוצאות החיפוש. הטקסט של אבריאל הוא טקסט נפלא לא בגלל הכנות שלו, אלא מפני שהוא טקסט בן זמנו. הוא מספק ניתוח מדויק ומודע של כל מה שרקוב וקלוקל בעיתונות הכלכלית של ימינו: הזלזול הקבוע בקורא, שנתפס כאדם שמחפש רכילות זולה על המיליונרים שהוא לעולם לא יהיה אחד מהם, הסברה שהוא אינו מתעניין בפרשנות טובה משום שהוא אינו מבין אותה או מפני שהיא משעממת אותו או כי הוא מעדיף רכילות זולה על המיליונרים שהוא לעולם לא יהיה אחד מהם. כל זה אינו מפריע לאותו אבריאל לחזור לשטנץ המוכר לעייפה של "תחזית לשנה הבאה", שאין בה יותר משעשוע ריק. לא ששעשועים אינם חשובים. חלילה. לסיום מצביע אבריאל על המניעים האמיתיים שמאחורי הסנסציוניות המעושה שנוקטת העיתונות הכלכלית בשנים האחרונות: זו התחרות, אתם מבינים. בעצם, זו לא התחרות. זה גוגל. זה הכל בגלל גוגל. הנה מחשבה לשנה החדשה לאיתן אבריאל ולכל העיתונים באשר הם: הקוראים שלכם יחפשו את הידיעות שלכם, הם ממש ירדפו אחר הידיעות שלכם, גם אם גוגל תחביא אותן כי הן לא מספיק צעקניות. הקוראים שלכם יידעו להעריך עיתונות סולידית, רצינית, מעמיקה וחושבת גם אם אתם פועלים בסביבה צהובה ורועשת. תפסיקו לזלזל בהם, והם יגמלו לכם. נסו את זה. רק שנה אחת. אם זה לא יצליח תמיד תוכלו לחזור ל"בר רפאלי לא רכשה דירה עם רווחים שלא גרפה במניות של גבעות-עולם".

"ישראל היום" מספק כותרות חלקיות על החזית הדרומית | "הארץ" מרומם מידע חדש שרק לפני יומיים נחשב אצלו ישן | עובדי "מעריב" בוחנים את האפשרות לרכוש חלק מהעיתון

הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מוקדשות להסלמה בחזית הדרומית. כרגיל, המבט העיתונאי הבוחן את רצף האירועים של הימים האחרונים קורבני במידה שמקשה על הקורא להבין נכוחה את מהלכם. אפשר לחלץ תמונה מורכבת מדיווחי העיתונים, אך לשם כך יש להשקיע מאמץ מודע. הקורא האוטומטי יקבל תמונה שטחית וחד-צדדית. הסיבה למתקפה הישראלית כמעט אינה עולה לדיון, הוצאה להורג בלא משפט מוצדקת בקצרה ובשולי הדיווחים, הנפגעים החפים מפשע מקרב האוכלוסייה העזתית מוזכרים בחטף. "בחסדי שמים חוסל פיגוע גדול בשמחת תורה", נכתב הבוקר בכותרת הגג לראשית בעיתון החרדי "המבשר". בחסדי עיתונות הזרם המרכזי בישראל מקבלים אזרחי המדינה מידע חלקי ביותר, ולעתים אף מעוות. "צה"ל תקף בעזה, חמאס ירה רקטות על הדרום", מסכמת הכותרת הראשית של "מעריב" את עיקרי הדברים. כותרת המשנה מרחיבה, על-פי אותו ההיגיון: "פעיל הגיהאד העולמי נהרג, ואחר נפגע אנוש בתקיפת חיל האוויר. כמה שעות לאחר מכן שיגרו הארגונים בעזה 55 רקטות. בכיר בצה"ל: קרובים למבצע ברצועה". לפי דיווחם של אחיקם משה דוד, אורי בינדר ורימון מרגייה, ביום ראשון האחרון תקף חיל האוויר שני פעילים של ארגון אסלאמי קיצוני בעזה בעת שרכבו על אופנוע. השניים נפגעו קשה, אחד מת זמן קצר לאחר מכן. מי שיקרא את גוף הידיעה בעיון יגלה כי יחד עימם נפצעו "כשמונה עוברי אורח, ובהם חמישה ילדים, כך לפי כלי תקשורת פלסטיניים". בעקבות פעולת צה"ל ירו ארגונים עזתיים לעבר דרום מדינת ישראל כ-55 רקטות ופצצות מרגמה, ותושבי האזור הוזעקו לחדרי הביטחון. כל שנכתב ב"מעריב" על הסיבה לפעולת צה"ל הוא ששני פעילי האויב "תיכננו להוציא לפועל פיגוע". ב"ידיעות אחרונות" מנצלים את ההסלמה בדרום כדי לתקוף את ראש הממשלה בנימין נתניהו. לצד הכותרת הראשית "חג בממ"ד" מובלט מכתב פומבי לראש הממשלה שחיברה נערה מאזור הדרום. "אדוני ראש הממשלה. אני מקווה שאתה ישן טוב, כי אנחנו לא. עד מתי נמשיך בשגרה של מטחים ואזעקות?", מצוטט מהמכתב בשער "ידיעות אחרונות". ידיעה מאת מתן צורי על המכתב הפומבי תופסת את מרבית תשומת הלב בכפולה הפותחת של העיתון, כולל תצלום גדול של המחברת (המסר לקוראי "ידיעות אחרונות": בקרו פומבית את ראש הממשלה, ואולי דמותכם תופיע בעיתון). לפי ידיעה אחרת ב"ידיעות אחרונות", מאת מתן צורי ורוני שקד, בפעולת צה"ל נפצעו גם "11 אזרחים". אמנם מידע זה מוזכר במשפט הפתיחה של הידיעה, אך הוא חסר פירוט. מי היו האזרחים שנפגעו מפעולת צה"ל? גברים? נשים? ילדים? האם נפצעו קל או קשה? לא נכתב. בהמשך, לעומת זאת, נכתב בפירוט יחסי לגבי הנפגעים בצד הישראלי: "רוב הנפילות היו בשטחים פתוחים ולא גרמו לנפגעים בנפש. באחד היישובים פגעה רקטה במבנה וגרמה לו נזק קל, וביישוב אחר נפגעה פינת החי – ומהפיצוץ והרסיסים נהרגו שתי עזים ונפצעו חמש נוספות". כתבי העיתון מוסיפים ציטוט מפי מנהל פינת החי, המזוהה בשמו הפרטי בלבד, שאומר: "פינת החי היא חלק ממערכת החינוך בקיבוץ, והילדים מבלים כאן שעות ארוכות. המזל הגדול שזה קרה מוקדם מאוד בבוקר ואיש לא היה כאן". אשר לסיבה להתנקשות בשני העזתים, צורי ושקד מדווחים כי אחד מהם, חליל מוחמד גרבי שמו, "היה מעורב בפעילות טרור נרחבת נגד ישראל מזה מספר שנים [...] ומעורב בימים אלו בקידום והכנת פיגוע מורכב בסיני". מידע זה מיוחס ל"מקורות בטחוניים". בטור פרשנות נלווה מדגיש רוני שקד כי הסיבה לירי העזתי לא היתה חיסול שני פעילי הגיהאד העולמי, אלא הפגיעה באזרחים עזתים שנמצאו בקרבת מקום. "הפעם נפצעו עם המחבלים 11 עוברי אורח, שניים מהם באורח אנוש, וביניהם נשים וילדים", כותב שקד בטור הפרשנות, ואגב כך מספק מידע עובדתי שלא נכנס משום מה לידיעה החדשותית. מיד בהמשך מוסיף שקד: "הפצועים, ולא המחוסלים, היו העילה למתקפת הרקטות של חמאס וגיהאד אתמול". על אף שטיעון זה הינו המרכזי בטורו של שקד, הוא אינו מצליח לחלץ את עצמו מגוף הטקסט ולהגיע לכותרת הטור או לליד. "חשבו על האופן שבו האלימות הפכה לחלק נורמלי מחיינו", כותב אביעד קליינברג במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "היורה מפתיע אותנו כל שנה. היורים לא. הם דרכו של העולם הזה. אם מספר הנפגעים בצד שלנו לא היה גדול, אם לא נפגענו אישית, זה בקושי מזיז לנו. לא בגלל שזה רחוק, אלא משום שהאלימות מובנת מאליה בעינינו". איכות הסיקור ב"ישראל היום" לוקה בחסר. על אף שהכותרת הראשית מוקדשת לנעשה בגבול עם עזה, על פני כל עמוד השער של העיתון אין ולו אזכור קצר לתקיפת חיל האוויר ברצועה, שהובילה לירי הרקטות. הכותרת הראשית ("בדרום: חג לא שקט") וכותרת המשנה לראשית עוסקות אך ורק במה שניתן לכנות "התוקפנות הערבית". ההתעלמות מפעולת צה"ל נובעת אולי מהטיה אידיאולוגית, אך במקרה הזה היא עולה לכדי רשלנות מקצועית. המצב בכפולה הפותחת דומה. הכותרת המרכזית ("חמאס פגע בשמחת החג") מציגה תוקפנות חד-צדדית, אנטי-ישראלית. רק בסיום כותרת המשנה ניתן רמז להדדיות: "השקט הופר: במועצה האזורית אשכול התעוררו למטח רקטות מרצועת עזה. כ-55 פצמ"רים וקסאמים נחתו בשטח ישראל, איש לא נפגע. הפעם גם חמאס השתתף בירי: נקמה על פגיעה בשני פעילי גיהאד ברפיח". אגב, הציטוט הזה מפי חמאס, האזכור העקיף היחיד בכותרת המשנה לפעולת צה"ל, אינו קיים בגוף הידיעה מאת לילך שובל, גדי גולן ואלי לאון. אם להאמין לטור הפרשנות של רוני שקד ב"ידיעות אחרונות", הציטוט לא קיים גם במציאות. לפי שקד, ההודעה המשותפת שפירסמו חמאס והגיהאד-האסאלמי בעקבות ירי הרקטות הופיעה תחת הכותרת "ירי בתגובה לפציעת אזרחים". "מחוסלי הגיהאד העולמי אפילו לא הוזכרו בהודעה המשותפת", הוא כותב. על הפגיעה באזרחים עזתים מתפרסמת ב"ישראל היום" הערכה: "שאר הפצועים באירוע היו ככל הנראה תושבים מקומיים". בהמשך נכתב: "חמאס הבליט לצורכי תעמולה את העובדה כי בתקיפה נפצעו שלושה ילדים, אשה וגבר מבוגר". בעוד שחמאס מבליט לצורכי תעמולה, "ישראל היום" מצניע. עד כדי כך מצניע, שהוא בוחר להחליף בכותרת המשנה לידיעה המרכזית את העילה המוצהרת למתקפת הרקטות, להעלים את האזרחים העזתים שנפגעו ולהחליפם בציטוט (מומצא?) על נקמה בפגיעה בפעילי הגיהאד. בעוד שבני-אדם חפים מפשע שנפצעו מירי צה"ל מוצנעים, פגיעה בפינת החי באחד הקיבוצים בישראל באזור זוכה לידיעה נפרדת, למעלה מ-250 מלים אורכה, מאת גדי גולן. "זה היה מראה לא קל", מצוטט מנהל פינת החי, שמזוהה בעיתון זה בשמו המלא. "חששנו מפגיעה קשה, כי מדובר בפינת חי פעילה מאוד שיש בה פעילות של ילדים ובני נוער. בעזרת החברים ובני הנוער נשקם את הפינה לתפארת". תושב אחר של הקיבוץ מוסיף: "כל ירי, עד כמה שיהיה קשה, לא יפתיע אותנו, כי אנחנו יודעים מיהם השכנים שלנו". גם בעיתון זה אין מידע רב על הפיגוע שתיכננו המחבלים העזתים בימים אלה, הפיגוע שתכנונו הפך אותם ל"פצצה מתקתקת" המצדיקה לכאורה התנקשות מטעם מדינת חוק דמוקרטית כישראל. כל שנכתב, על אחד מהם, הוא ש"בימים אלה עמל על הכנת פיגוע בסיני". עיקר המידע לגביהם נוגע למעורבותם בעבר בכמה פיגועים ופעולות התקפיות נגד ישראל. למרות זאת, ה"נקמה" בעיתון זה מיוחסת לעזתים, לא לישראלים. טורו של הפרשן הבכיר בעיתון, דן מרגלית, משלים את התצרף. "ישראל עומדת בהתחייבותה, ששוכפלה לאחר המבצע בעזה, לקיים את הרגיעה", מבהיר מרגלית. "אין הסכם בין ישראל לבין חמאס, אבל יש הבנות בתיווך מצרי, והן מופרות בהתמדה מצדו הפלסטיני של הגבול. לכל היותר צה"ל מסכל פעולת טרור יזומה מהרצועה (ועתה גם מסיני), אבל אינו יוזם מהלך התקפי, ובדרך כלל החזית מתלקחת במידה זו או אחרת לאחר שהטילים ופצצות המרגמה, או התקרבות הכוח הפלסטיני לעבר גדר ההפרדה, כבר בוצעו". ביום שישי האחרון כתב אלכס פישמן, בטור פרשנות שהופיע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כי "דו"ח סבא"א האחרון חשף שהאיראנים עיכבו את פרויקט הגרעין שלהם". לפי פישמן, "מתברר שהם העבירו חלק מהאורניום המועשר ברמה של 20% לטובת יצירת מוטות דלק המיועדים להפעלת הכור המדעי בטהרן. המשמעות היא שכמות מסוימת של אורניום כזה ירדה מן המלאי, והשלמת הפער תיקח לאיראנים כמה חודשים. מכאן שאפשר לדחות למאי את הקו האדום, המבטא כמות של כ-250 ק"ג אורניום מועשר לדרגה של 20%". מתי פורסם הדו"ח הזה? ומה נכתב בעיתונות הישראלית בזמן אמת על ממצאי הדו"ח? על כך פישמן לא הרחיב. שלשום כתב עמוס הראל ב"הארץ" בנימה מעט מזלזלת על התירוץ הזה לדחיית מועד התקיפה הישראלית באיראן: "עכשיו נזכרים בירושלים שאיראן העבירה בעצם חלק מהאורניום המועשר לרמה של 20% למסלול של שימוש במחקר רפואי (כלומר, היא אינה ממהרת לאגור את כל האורניום לצורך ייצור פצצת גרעין). אבל זו עובדה שהיתה ידועה מדיווחי סבא"א כבר באוגוסט". הבוקר, לעומת זאת, הראל חתום על הכותרת הראשית ב"הארץ", שממחזרת פעם נוספת אותו מידע ממש. אלא שהפעם, משום מה, המידע מוגדר "חדש" ונימת הזלזול נעלמה. "איראן עיכבה את התקדמות תוכנית הגרעין הצבאית שלה ב-8 חודשים", נכתב בכותרת הראשית, ובדיווח תחתיה מסביר הראל: "על-פי הדו"ח [של סבא"א], איראן הפנתה חלק ניכר מהאורניום המועשר שברשותה לצרכים מדעיים – התפתחות המעכבת את קצב התקדמות הפרויקט הגרעיני שלה. אנשי ביטחון בכירים בישראל אמרו להארץ כי משמעותו המעשית של המידע היא שאיראן הזיזה את הקיר לאחור, בשמונה חודשים לערך, וכי עמדתה המעודכנת של ישראל נגזרת מהתפתחויות אלו". המידע בדו"ח שפורסם באוגוסט לא השתנה. מה שהשתנה הוא הפרשנות שנותנים לה "אנשי ביטחון בכירים בישראל". ב"ישראל היום" מדווחים יוני הרש ואילן גטניו הבוקר על דו"ח אחר, של מכון המחקר האמריקאי ISIS, ולפיו איראן תוכל לייצר די אורניום מועשר כדי לחמש ראש נפץ גרעיני, בטווח זמן של בין חודשיים לארבעה חודשים. דו"ח זה, כך נכתב, פורסם אמש. א. תומר אביטל מדווח ב"כלכליסט" כי לדברי "גורמים בכנסת", לשכת ראש הממשלה פעלה בימים האחרונים נמרצות כדי להבטיח רוב לתקציב 2013 ולמנוע את הקדמת הבחירות. ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד כי הבחירות דווקא עתידות להתקיים מוקדם מהצפוי – בינואר ולא בפברואר. ב"ידיעות אחרונות" מדווח יובל קרני כי נתניהו "עדיין חושש ממהלך שכזה [הקדמת הבחירות], וכתוצאה מכך נשמע מבולבל מעט". ב. ב"הארץ" מדווחת עמירה הס על דו"ח שפירסם ארגון Human Rights Watch ולפיו ארגון חמאס מענה עצירים באופן שיטתי. לצד ידיעה זו, מדווח גקי חורי על ספינת מחאה שעושה את דרכה לרצועת עזה. "תושבי הרצועה מביעים פחות התלהבות משהביעו ביחס למשטים קודמים", כותב חורי. "כיום, אומרים התושבים, לאחר פתיחה חלקית של הצד המצרי של מעבר רפיח, הקושי העיקרי של התושבים אינו להכניס סחורות לרצועה, אלא דווקא להוציא ממנה סחורות". ג. תלם יהב מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי שני ילדים בני משפחת דה-בול, שגורשו לפני שלושה חודשים מישראל לדרום-סודאן, מתו לאחרונה ממחלות. גם אחד מאחיהם חלה במלריה ונמצא בימים אלה במצב קשה. בעיתון "מעריב" מתפרסמת מודעה מטעם נאמני העיתון בדבר הארכת המועד להגשת הצעות לרכישת מניות ו/או נכסים של קבוצת מעריב. לפי ההודעה, את ההצעות ניתן להעביר עד ל-11 בחודש, בשעה 17:00. בעמ 11 מדווחים "כתבי מעריב" כי עובדי העיתון בוחנים את האפשרות לרכוש חלק מגרעין השליטה בו. עוד מדווח כי בימים הקרובים עתידים נציגי העיתונאים להיפגש עם עופר נמרודי, "אשר ביקש לקיים את הפגישה עימם בעקבות ההפגנה הסוערת שהתקיימה בסמוך לבית הכשרת-היישוב". ב"דה-מרקר" מנתח שלומי שוב את נסיבות עליית ערכו של בית "מעריב" בשנים האחרונות. "הכשרת-היישוב רכשה את בית מעריב ב-32.5 מיליון שקל; הערך שלו עלה ב-70% ב-3 שנים", נכתב בכותרת המשנה. בגוף המאמר נכתב: "החשש הראשון הוא כי הרכישה על-ידי בעל השליטה התבצעה במחיר נמוך מדי". יש גם חשש שני. שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" כי איש העסקים יצחק תשובה השקיע יחד עם חברת יונייטד-קינג כ-800 אלף שקל בהפקת סרט תיעודי שצילם העיתונאי עמנואל רוזן בלוב. רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי פרשן ערוץ הספורט רון קופמן הושעה משידורי הערוץ לאחר שקילל את אייל ברקוביץ. לפי הדיווח, קופמן השתמש ב"מלים בוטות שהנייר אינו סובל".

תרבות זו הזהות שלנו, אומרת נטלי מרכוס, יוצרת "היהודים באים" על תוכנית קרעי לחיסול השידור הציבורי

התסריטאית והבמאית נטלי מרכוס ("היהודים באים", "צפוף," "הנחלה", "טהרן", "פאודה") לא מבינה את התירוץ של שר התקשורת שלמה קרעי ודומיו, המעוניינים לחסל את השידור הציבורי בתואנה שהמדינה לא צריכה לממן תרבות. "זו תפישה מוזרה בעיניי", היא אומרת, "תרבות זו הזהות שלנו. הסדרות שראינו, הסרטים שצפינו בהם, הספרים שקראנו, המוזיקה ששמענו – כל אלו חלק מהותי מהזהות הישראלית שלנו. הם הנוסטלגיה שאנחנו נזכרים בה בגעגוע". עם כל הפילוג הפוליטי בישראל, "בסוף היום, יושבים ביחד גם ימין וגם שמאל לראות קופה ראשית ולצחוק", היא מוסיפה, "זו סדרה שהיא פסיפס של הישראליות, סדרה שיש בה רוסים, מזרחים, אשכנזים, נשים, ערבים וגם טיטינסקי". אלה המקומות שבהם זה לא משנה במי אתה תומך, או למי אתה מתנגד, ובמה אתה מאמין, היא אומרת, "במקומות האלה אנחנו פשוט עם אחד. בדיוק כמו בחגים". "הרי אנחנו עם של סיפורים", מוסיפה מרכוס, "העם היחיד שבנוי סביב ספר, הסיפורים התנ"כיים הפכו אותנו לעם היהודי. כמו הזכרונות המשותפים שלנו שהופכים אותנו למשפחה. ככה התרבות שלנו היום הופכת אותנו לישראלים. ברגע שלא תהיה תרבות משותפת כבר לא יהיה לנו מה לחלוק אחד עם השני". יש הטוענים כי התאגיד משרת רק חלקים מהעם. גם אם זה היה המצב, אומרת מרכוס, עדיין היתה הצדקה מלאה למימון ציבורי לתכנים שהתאגיד מייצר. "המדינה מממנת המון דברים, לא רק חינוך, רפואה או ביטחון. כמשלמי מסים, הכסף שלנו הולך פעמים רבות לדברים שאנחנו לא בהכרח צורכים או משתמשים בהם. אני לא צופה בכדורגל ועדיין המיסים שלי ממנים את הספורט. אני לא לומדת בישיבה ועדיין מממנת ישיבות, וזה בסדר, כי זה התפקיד של המדינה - לדאוג לכל האוכלוסיות בה". אבל האמת היא, טוענת מרכוס, שהתאגיד בהחלט כן פונה ומשרת את כל חלקי העם. הוא מספק תכנים ישראליים, מגוונים ופלורליסטיים שלא ניתן למצוא בשידור המסחרי, "כמו לדוגמה תכנים לציבור שומרי המסורת כמו גם לציבור הערבי. התאגיד מאפשר יצירה מקורית בעברית, יצירה שלא מכוונת פרסומות ורייטינג ויכולה להרשות לעצמה שהשיקול היחיד שלה יהיה איכות ופלורליזם. צריך שתהיה יצירה בישראל שלא מונעת משיקולים כלכליים". אני מאחלת לילדי ישראל "לגדול על תכנים בעברית, עם ערכים ישראליים, שאיתם הם יגדלו להיות ישראלים גאים", מסכמת מרכוס, "אני לא מאחלת להם אמריקניזציה ולגדול על תכנים של נטפליקס, כי בינינו, אין שם באמת מה לראות חוץ מפאודה".

ראיתי את העתיד של התקשורת האלקטרונית. קוראים לו "ערוץ הספורט". הוא נראה טוב מאוד. והוא נראה רע מאוד

ראיתי את העתיד של התקשורת האלקטרונית. קוראים לו "ערוץ הספורט". הוא נראה טוב מאוד. והוא נראה רע מאוד. הוא נראה טוב מאוד מפני שהוא מספק לאוהדי הספורט בידור מגוון ורחב יריעה ברמה גבוהה ובמחיר זול. כן כן, אל תאמינו לטענות נגד הכבלים על מחיריהם הגבוהים, עבור חובבי הספורט זה ממש לא נכון – חובב ספורט אירופי שהיה מתעקש לצפות בליגה האנגלית והספרדית, בתקציר מליגות אירופיות אחרות, במפעלי הכדורגל היוקרתיים של היבשת ובמשחקי ליגת הכדורסל והכדורגל המקומית היה מוציא מכיסו הרבה יותר כסף, נאלץ להתחבר לשלל ספקים וטכנולוגיות (ובכללן לוויין ומקודדים) והיה משלם הרבה יותר עבור החבילה האיכותית הזו, שאת כולה הוא מקבל בערוץ 5 במחיר מצחיק יחסית. אבל זה לא רק המחיר. ערוץ הספורט מפיק, מפרשן ומגיש את אירועי הספורט האלה באיכות יוצאת דופן. אבל – וכאן מסתיימות החדשות הטובות – הוא משלם עבור התענוג. ובכך, בעצם, מחסל את סיכוייו להיות גם ערוץ עיתונאי טוב. תארו לעצמכם את ערוץ 1 וערוץ 2 מתמודדים במכרז על הזכות לראיין בלעדית את הרמטכ"ל בשנה הקרובה, ומשלמים בעבור התענוג הזה מיליוני שקלים. יש לכם ספק בדבר ההשפעה ההרסנית שתהיה להתקשרות כזו על מהימנות הדיווח של הכתבים הצבאיים בערוץ הזוכה? רוב העיתונים (והחדשות הטלוויזיוניות) מתהדרים בהפרדה בין מחלקת הפרסומות העסקית לבין האוטונומיה המערכתית. רובם מתייחסים אפילו לשאלת התשלום למקורות כאל בעיה אתית סבוכה הדורשת דיון, אבל סוג כזה של עיתונות, שבו כלי התקשורת משלם למסוקרים הרבה מאוד כסף תמורת זכויות השידור, טרם זכה לדיון האתי הציבורי שהוא דורש בדחיפות. ערוץ 5 מתקשה אפילו לזכות בתואר "עיתונות" – העמדה החנפנית, שלל האינטרסים הצולבים והחשש מביקורת משמעותית מטילים צל כבד על "דיווחיו" ו"סקירותיו". אז אולי בעיני רבים, הספורט לא ממש ראוי לכל הדיון הזה. אבל בעצם, זהו הכיוון שאליו ילכו ערוצי טלוויזיה נוספים. תמורת הזכות להפיק ולשדר אירועים פופולריים במיומנות ובמקצועיות גוברות, הם יוותרו יותר ויותר על עצמאותם העיתונאית, ויתנוונו לאמצעי בידור נטו. ▪ ▪ ▪ מהו המדור העצוב ביותר בעיתונות הכתובה? טוב, זה עניין אישי. יש מי שמתעצב למקרא תיאורי עוני, דיווחים פליליים, מודעות אבל, תאונות דרכים. בעיני, המדור הכי עצוב הוא מדור "סינגלס" במוסף "נשים" של עיתון "מעריב". על-פי התרשמותי הסובייקטיבית, הוא חושף את אחד הצדדים המבזים שבחרושת התרבות והתקשורת המקומית. בדרך-כלל זה הולך ככה: גבר או אשה צעירים, פנויים, מספרים על עצמם, על ילדותם, אהבותיהם, העדפותיהם, תקוותיהם, חרדותיהם. כל זה כשלעצמו היה מותיר את המדור (ודומים לו) במחוזות המציצנות הרכילותית שיש מי שסבור שהיא מבדרת ו/או יש בה עניין לציבור. מה שעצוב בעיני, ומה שלא מדברים עליו אף פעם, הוא שלעתים קרובות העילה לחשיפה הציבורית הפתאומית הזו כרוכה באיזה אירוע תרבותי של "הסובייקט הנחשף" – הוצאת ספר, העלאת מחזה, הוצאת תקליט. אני יודע בדיוק איך זה עובד. נניח שאתה סופר צעיר, או במאית מתחילה. איש (או אשת) יחסי-הציבור ששכרה עבורך ההוצאה, או התיאטרון, מנסים למכור אותך למדורי התרבות הכלליים. זה לא עובד, מה לעשות – את/ה לא מספיק חשוב, או מעניין, או נמצא ראוי להתייחסות. במר ייאושם, מנסים המקצוענים האלה לדחוף אותך למדור יוקרתי אחר. כלשהו. וכשגם זה נכשל, הם משכנעים אותך להיחשף באיזה מוסף נשים. מה אכפת לך, חביבי? מה כל-כך נורא, חמודה? דבר קצת על האהבה הראשונה, ספרי להם משהו על האבא שמת כשהיית בת שש, זרוק להם איזו פרידה קורעת לב, תמכרי להם הרגלים מיניים לא נועזים מדי. נו, אתם יודעים, יש לכם ספר לפרסם או הצגה לקדם. העיקר שיאייתו את שמכם נכון. וכולם צודקים. רק אני, כנראה, טועה, כשאני סבור שאפשר לבנות קוד אתי חדש בין אנשים יוצרים, יחצניהם והעיתונות שמסקרת אותם – כזה שלא יתבסס על מיקח וממכר בפרטי חיים אינטימיים, כזה שלא יתקיים על עסקות לא כל-כך כשרות של בלעדיות תמורת חשיפה לא ביקורתית, כזה שיגדיר מחדש את מושגי העניין והזכות לדעת. ▪ ▪ ▪ יש קשר בין יחסי ערוץ 5 ומסוקריו ובין האופנים שבהם דוחפת מערכת יחצנות של מוסדות תרבות ובידור את נושאיה אל העיתונות הכתובה. נדמה שמעט מאוד אנשים, אפילו בתעשיית התקשורת המכובדת, מודעים בכלל הן לפרקטיקה היומיומית הזו במלוא היקפה, והן לחריפותן של הבעיות האתיות הכרוכות בה. בחנו את עצמכם: האם רשאית מכבי תל-אביב, המקבלת מערוץ 1 כספים רבים מכיסם של משלמי האגרה, לפסול פרשן (כפי שעשתה בפרשת מליניאק)? האם רשאי מוסד ציבורי (מוזיאון ישראל, נניח) להבטיח "בלעדיות" לכלי תקשורת אחד (כלומר, למנוע מידע מכלי תקשורת מתחרים)? האם רשאי איש יחסי-ציבור לדרוש (ולקבל) התחייבות לכתבה אוהדת תמורת סיוע בהכנתה? האם רשאי איש יחסי-ציבור להתנות סיוע בפרסום כתבה אחת בהתחייבות לכתבה אחרת? האם רשאית הוצאת ספרים, למשל, לחייב את סופריה להתראיין? האם היא רשאית למנוע מהם להתראיין? האם היא יכולה למכור את כולם, כחבילה אחת, לעיתון אחד, כשהיא, מצדה, מתחייבת על בלעדיות, בעוד הוא, מצדו, מתחייב על פרסום נאה לחבורה כולה? האם רשאי כלי תקשורת להעניש יחצן או מוסד בגין אי סיוע בכתבה אחת על-ידי הכשלה של כתבה אחרת, למרות שבה, גם לדעתו, יש עניין לציבור? אם עניתם "לא", או התלבטתם קשות ברוב השאלות הללו, אין ספק – אין לכם שום מושג בחיי היומיום של מערכת עיתון או תוכנית טלוויזיה. עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 26, מאי 2000

"ישראל היום" מרגיע את קוראיו וכתביו | "הארץ" נזעק להגן על שלום חיילי צה"ל | וב"מעריב" דוחקים הצדה את זוכת חידון התנ"ך העולמי

הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מוקדשות הבוקר לשולה זקן, אשת סודו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "מחכים לשולה", קוראת הכותרת ב"מעריב"; "לוחצים על שולה", קוראת זו של "ידיעות אחרונות". על-פי הידיעה מאת אבי אשכנזי ב"מעריב", "מצעד הנחקרים בפרשה [פרשת הולילנד] צפוי להימשך בקצב מהיר", כאשר "השאלה הגדולה היא מתי ייחקר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט" (ודוק: השאלה הגדולה על-פי "מעריב" אינה מה עשה אולמרט לצורך קידום מיזם הולילנד או מידת השחיתות ברשויות המקומיות ובממשלת ישראל, אלא מתי ייחקר ראש הממשלה לשעבר. אופק הראייה של הטבלואידים מגיע עד לכותרת הסנסציונית הקרובה). אשכנזי מצטט בידיעה דיווח שנמסר אמש במהדורת החדשות של ערוץ 10, ולפיו "במשטרה ובפרקליטות משקיעים מאמצים גדולים להגיע לסוג של שיתוף פעולה עם זקן ומקווים שתמסור עדות ולא תשמור על שתיקה, וזאת בתמורה להקלה בתנאים". דוגמה אחת למאמצים הגדולים: הדלפה לכלי התקשורת כי מתבצעים מאמצים גדולים. אם לסמוך על דיווחה של טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות", במשטרה ובפרקליטות עתידים להתאכזב. הכותרת לידיעה מאת צימוקי היא ציטוט הקורא: "זקן לא רוצה להיות עדת מדינה". ציטוט זה אינו מופיע בידיעה עצמה, אך רוח הדברים מיוחסת בה ל"מקורביה של שולה זקן". יחד עם זאת, על-פי אותם מקורבים, אולי בכל זאת יתאפשר "סוג של שיתוף פעולה", כפי שמקווים במשטרה ובפרקליטות. צימוקי מדווחת כי זקן "תשיב לשאלות שיוצגו לה [בחקירת המשטרה]", בשונה מבחירתה עד כה לשמור באופן עקבי על זכות השתיקה. בינתיים, ב"ישראל היום", מקודם המדור הקבוע של מרדכי גילת (יחד עם עוזי דיין ומיכל שבת) אל הכפולה הפותחת של העיתון, ומוקדש כולו לפרשת הולילנד. הדיווח נפתח בהערה על הזירה התקשורתית. דווקא עיתון "ידיעות אחרונות", שסופג מ"ישראל היום" ביקורת חוזרת ונשנית על הסיקור האוהד שהוא מעניק לאהוד אולמרט, פירסם בשבוע שעבר בהרחבה קטעים מכתב התביעה שהכין עד המדינה בפרשה, שממנו עולות האשמות לשוחד סדרתי בעיריית ירושלים. דווקא "ישראל היום", העיתון התקיף ביותר כלפי אולמרט, לא קיבל לידיו את כתב התביעה ונותר מאחור בסיקור הפרשה. הבוקר מרגיעים כתבי העיתון את הקוראים ואת עצמם. "יש כמה עיתונאים בישראל שהלכו בשבוע שעבר עם הראש באדמה משום שאנשים הקשורים עם החשודים לא הדליפו להם את מסמכי הסחיטה של עד המדינה בפרשת הולילנד", כותב גילת בפתח מדורו. "אנחנו נגלה הבוקר לאותם עיתונאים שאין להם מה להצטער על כך. רק לברך את מי שהחליט משיקוליו לדלג עליהם [...] כתב התביעה, להלן כתב הסחיטה, שהוצג בתקשורת כמסמך החשוב ביותר בחקירת פרשות הולילנד, מורכב ברובו המכריע ממסמכים מפוברקים לצורך אותה סחיטה [...] מי שלקח את הניירות האלה ברצינות רבה מדי ומרח אותם על עמודים שלמים במשך כמה ימים, במקום לקרוע אותם לגזרים ולהסביר לקוראיו מה יש בהם באמת, עשה זאת על אחריותו שלו". מה היו שיקוליהם של מדליפי המסמך? ב"ישראל היום" לא מתייחסים לכך באופן ישיר, אך גילת כותב כי "מי שמבקש לראות בגילוי הזה [כי המסמך מפוברק בחלקו] את נתיב המילוט מהפרשה של כמה מהחשודים המרכזיים – אני מציע לו לא למהר. לאט חברים, בינתיים זה לא הכיוון. השערים בחלקם כבר נעולים ואין לאן לברוח". ועוד מדגיש גילת כי למרות הזיופים במסמך המדובר, "במהות, חוקרים אנשי יאח"ה תלונה רצינית עם בשר ועצמות שאינה נשענת על אותם מסמכים מפוברקים". באשר לאהוד אולמרט קובע גילת כי ראש הממשלה לשעבר "לא קיבל כאן את מיליוני השקלים שהוא [מחבר המסמך] ייחס לו, והחשדות האמיתיים נגד ראש הממשלה לשעבר [...] הם במגרשים אחרים. המגרשים האלה נבדקים עתה בקפידה גם בארץ וגם מעבר לים". הכותרת הראשית של עיתון "הארץ" הבוקר קוראת: "עימות אלים ביצהר: מתנחלים תקפו חיילים". מתחתיה מודפס תצלום רחב [טלי מאייר] של "שוטר משמר-הגבול שנפגע מאבן שהושלכה על-ידי מתנחלים". השוטר/חייל מביט למצלמה כשדם ניגר מאפו. סיפור המעשה, כפי שעולה מהידיעה מאת חיים לוינסון ועמוס הראל: כמה תושבים מההתנחלות יצהר שבשומרון צעדו לעבר מעיין הסמוך ליישוב, התבקשו על-ידי חיילים לסגת בשל צו שהפך את האזור לשטח צבאי סגור, והגיבו באלימות. הגרסאות חלוקות לגבי נסיבות ההתפרצות האלימה. המתנחלים טוענים שאחד החיילים ירה אש חיה (באוויר), פעולה שהציתה מהומה רבתי. צה"ל מכחיש ירי כזה. מכל מקום, אירוע ללא נפגעים בנפש, ואפילו ללא פציעה משמעותית, מוצא את מקומו בכותרת הראשית של "הארץ". הסיבות, לאו דווקא בסדר חשיבותן: האירוע הוא האחרון בסדרת עימותים בין חיילים למתנחלי יצהר; האירוע עלול לגרור תגובת שרשרת ועימותים נוספים; המותקפים הם חיילים; התוקפים הם מתנחלים. כותרת המשנה לידיעה בשער "הארץ" רומזת על הסיבה המרכזית להבלטה ומצטטת "בכיר בצה"ל" שאמר לכתבי העיתון כי "המתפרעים הם חלאות. תלמידי הישיבה לומדים שם רק כדי לעורר מהומות ולהציק לפלסטינים". אף בעיתונים האחרים מסוקר האירוע, בדגשים משתנים. "ישראל היום", עיתון הרגיש בדרך כלל לכבודם ושלומם של חיילי צבא ההגנה לישראל, מסקר את האירוע באמצעות ידיעה קצרה יחסית [אפרת פורשר ולילך שובל], המופיעה בעמ 15. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדווחים בהרחבה, ובעמודים הראשונים. דווקא בסיקור מאוזן יחסית, כמו זה המתפרסם ב"מעריב", מבצבץ ההיגיון שהביא לעימות. "האירוע החל אתמול בבוקר", מדווחים עמיחי אתאלי ואמיר בוחבוט, "כאשר קבוצה של תושבי יצהר צעדה לכיוון הכפר מדמה, שם הם נוהגים לסייר מדי יום עצמאות". מנוסח זה משתמע לכאורה כי מפירי הסדר הם החיילים דווקא. תושבי ההתנחלות עשו להם מסורת לכבוד חגה של מדינת ישראל, טיול תמים בכפר פלסטיני הסמוך למקום מגוריהם, ואילו חיילי צה"ל התערבו בסדר העניינים הטבעי והחליטו לעצור בעדם. העימות ביצהר מספק לעיתונים הזדמנות לדווח על אירועים נוספים שהתרחשו אתמול בשטחים. הידיעה הארוכה של "הארץ" מסתיימת כך: "יש להזכיר כי ביום העצמאות אירעה תקרית חמורה נוספת באזור, כשבמאחז חוות-גלעד תקפו מתנחלים מכונית פלסטינית ויידו אבנים בנוסעיה. כוח צבאי שהוזעק למקום חילץ את הפלסטינים המותקפים". הנה, הזכרנו. ב"ידיעות אחרונות" מתלווה לידיעה על העימות ביצהר ידיעה נוספת, מאת רוני שקד, ובמרכזה טענת תושבי הכפר הפלסטיני קריות כי מתנחלים ממאחז היובל עקרו 170 עצי זית במהלך יום העצמאות. בידיעה לא מופיעה תגובת המתנחלים להאשמה. אגב, כותרת משנה לידיעה על האירוע, המופיעה בשער "ידיעות אחרונות", נפתחת במלים "דווקא ביום העצמאות". נוסח זה מביע טרוניה על התזמון יותר מאשר על המעשה. כותרת המשנה מהדהדת את תגובת דובר צה"ל לאירוע, המצוטטת בכל העיתונים: "אלימות והרמת ידיים כלפי חיילים הן חציית גבול בלתי נסבלת במיוחד ביום חגה של ישראל, יום העצמאות". מה לגבי עצם הסיור של מתנחלים יהודים בכפר פלסטיני "דווקא ביום העצמאות"? זו כנראה פעולה מתבקשת של הצהרת ריבונות, כמו מטס ראווה בשמי הארץ, שעליו מדווח בגאווה בכפולה המרכזית של העיתון. ועוד דרכים לגיטימיות על-פי הכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" לחגיגת עצמאות ישראלית לאחר אלפיים שנות גלות – שירה בציבור, השתתפות בחידון התנ"ך לנוער, צליית בשר על האש והושבת פעוט על טנק. תצלום [API] של חייל המושיב פעוט על קנה טנק מופיע בכפולה זו תחת הכותרת "קנה סוכר". בכיתוב התצלום נכתב: "הפעוט בתמונה תמיד יוכל לומר שהיה תותח כבר בגיל צעיר". על שערי כל העיתונים מופיע הבוקר אותו התצלום [פלאש 90] של אבנר נתניהו, בנו של ראש ממשלת ישראל, שהגיע אתמול למקום השלישי בחידון התנ"ך העולמי לנוער. בתצלום נראה נתניהו האב מחבק את בנו בתום התחרות. "חיבוק ניחומים מאבא", נוסח הכותרת הרגשנית של "מעריב". "כבוד", נוסח הכותרת המעודדת של "ידיעות אחרונות". "אהבת התנ"ך", נוסח הכותרת נטולת הכיף של "ישראל היום". "בנו של נתניהו טעה בשאלת רה"מ בחידון התנ"ך", נוסח הכותרת הפיקנטית שבתחתית שער "הארץ". השתתפותו של נתניהו הבן בחידון הזניקה ביממה האחרונה את "אהבת התנ"ך" למרכז תשומת הלב התקשורתית. ב"מעריב" התלהבו עד כדי כך שלא מצאו לנכון לציין על שער העיתון את שם הזוכה במקום הראשון – אור אשואל. גם בדיווח הנרחב בכפולה המרכזית [עמיחי אתאלי] אשואל נדחקת לטובת נתניהו הבן. הכותרת קוראת "נתניהו במיטבו", והוא המתמודד היחיד שמוזכר בכותרת המשנה. שמונה הפסקאות הראשונות בידיעה מעמידות אף הן את נתניהו הצעיר במרכז. הפסקה התשיעית נפתחת במלים: "וכן, היתה גם כלת התנ"ך, אור אשואל, בת 17, תלמידת אולפנת בני-עקיבא אמנה בכפר-סבא". החיבה לרמטכ"ל גבי אשכנזי אינה יודעת גבולות. ב"מעריב" מדווח אריק בנדר על ערב סיפורים ושירה בציבור שהתקיים אתמול בבית נשיא המדינה. על ראש ממשלת ישראל כותב בנדר כי "ביבי, כמנהגו בצבא, זמזם מתחת לשפם, אבל לא הרשים את הקהל בכישוריו המוזיקליים". על שר הביטחון כותב בנדר כי זה "כישרון מוזיקלי עוד קטן ממנו [מראש הממשלה]", ומוסיף כי הוא "נראה לחוץ מאוד מהמעמד". לעומת זאת את הרמטכ"ל מגדיר בנדר "כוכב היום". הוא כותב כי אשכנזי "לקח את המיקרופון ליד ושר את השיר מכל הלב, בקול רם וצלול, ללא זיופים, כשהוא לא מחסיר אף מלה. הקהל קיבל אותו בתשואות סוערות, והיו לא מעטים שאמרו, חבל שהוא מסיים את התפקיד". ככל הידוע, טרם נמצא קשר בין כישורי זמרה לשירות מוצלח בתפקיד ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. אבל היחס לאשכנזי בעיתונות הישראלית מזמן חרג מתחום ההיגיון. את הידיעה מסכם בנדר בדיווח כי הקהל באירוע קרא לעבר הרמטכ"ל כך: "אנחנו אוהבים אותך גבי אשכנזי". צביקה ברוט מדווח ב"ידיעות אחרונות" על הצעת חוק חדשה של ח"כ נחמן שי, ולפיה צווי איסור פרסום יינתנו לשבוע בלבד, ואחר-כך יוארכו מדי שבועיים "רק נוכח נסיבות מיוחדות". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי ועדת הכלכלה תאשר לזכייניות ערוץ 2 לפרוס את חובותיהן גם למועד שלאחר המרת הזיכיון ברישיון. עוד מדווח כי הן יקבלו אישור להמשיך להחזיק במשותף בחברת החדשות של הערוץ גם בשנים הקרובות. "האפשרות להמשיך להחזיק בחברת החדשות במשותף היא פגיעה משמעותית במתחרה חדש", מציינת בר-זהר במאמר פרשנות נלווה.

"גם בהנחה שמקור עיתונאי רשאי לוותר על החיסיון שלו, אין להרשות חקירה לעד שקיומה עשוי לחשוף את העובדה כי העד הינו מקור"

רשות ערעור אזרחי 96 / 3254 רשות ערעור אזרחי 96 / 7329 1. רשת שוקן בע"מ 2. אילן שחר 3. בירנית גורן נגד 1. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ 2. עופר נמרודי 3. מעריב החזקות בע"מ 4. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ 5. רונאל פישר רע"א 96 / 3254 1. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ 2. עופר נמרודי 3. מעריב החזקות בע"מ 4. מעריב הוצאת מודיעין בע"מ 5. רונאל פישר נגד 1. רשת שוקן בע"מ 2. אילן שחר 3. בירנית גורן רע"א 96 / 7329 בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים [25.3.1997] לפני הנשיא א ברק והשופטים א מצא, י קדמי בכתבה שפורסמה במקומון "כל העיר" נטען כי התובעים (בעלי השליטה ב"מעריב", העורך עופר נמרודי וכתב העיתון רונאל פישר) מנצלים את כוחם העיתונאי להשגת פרסומים מסחריים לעיתון "מעריב" בדרך פסולה. על-פי המתואר בכתבה, יוזמים התובעים עריכת תחקירים על אודות אישים וגופים. התחקירים נערכים, כביכול, לצרכים עיתונאיים, אך בדיעבד אין התובעים מפרסמים את ממצאי התחקירים אלא משתמשים בתוצאותיהם כאמצעי סחיטה להשגת פרסומים מסחריים, מצד הגורמים הנחקרים, ב"מעריב". בגין פרסום זה הוגשה בבית-המשפט המחוזי תביעת לשון הרע כנגד רשת "שוקן". בקשתה של קבוצת מעריב סבה על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא להתיר לחקור את עדי הנתבעים, במסגרת החקירה-שכנגד, בדבר היותם מקורות מידע של "כל העיר" ובדבר נכונותם לוותר על החיסיון הנתון להם כמקורות מידע. בקשתה של רשת שוקן מופנית כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, למחוק על הסף חלקים מכתב-ההגנה שלה, בשל אי-ציותה להחלטת בית-המשפט, בדבר המצאת פרטים נוספים לטענות כתב-ההגנה שהוגש מטעמה. בית-המשפט העליון פסק: א. גם בהנחה שמקור עיתונאי רשאי לוותר על החיסיון שלו, אין להרשות חקירה לעד שקיומה עשוי לחשוף את העובדה כי העד הינו מקור. הנטל להראות, כי עדו של העיתונאי הינו מקור שאיננו עומד על חסיונו, רובץ על בעל-הדין הטוען זאת. נטל זה בידו לפרוק בהבאת ראיה מצדו, אך לא בהצגת שאלות לעד שבעצם הצגתן יש משום הפרת זכותו של העד לחיסיון (53ב – ד). ב. (1) מחיקת כתב-הטענות, או חלקו, בשל אי-ציות לצו בדבר מסירת פרטים נוספים מהווה סנקציה קשה וחמורה, וככלל יימנע בית-המשפט מנקיטתו אם לא נתבקש לכך במפורש על-ידי בעל-הדין הנגדי וכל עוד סבור בית-המשפט כי בידו לכפות ציות לצו באמצעים מתונים יותר. אך שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט הוא צר למדי: בכוחו להאריך מועד שנקבע לקיום הצו, אך אין בכוחו לפטור את מפר הצו מן החובה לקיימו (57ד – ה). (2) בנסיבות העניין, טענותיה של רשת שוקן אינן מופנות כנגד ההחלטה למחוק חלקים מכתב-הגנתה, אלא כנגד ההחלטה שבה נקבעו השאלות שעליה להשיב עליהן כדי לצאת ידי חובתה במסגרת הודעת הפרטים הנוספים. על החלטה זו לא נתבקשה רשות ערעור, ובית-המשפט לא יידרש להשגות על צדקתה. את אשר החסירו המבקשים יוכלו להשלים במסגרת ערעורם על פסק-הדין, אם וכאשר יוגש מטעמם ערעור כזה. החלטת בית-המשפט למחוק חלקים מכתב-ההגנה אינה מעמידה עילה מספקת לערעור ביניים, כאשר אין כל חשש שלמבקשים לא ניתנה הזדמנות לקיים את הצו, ולו גם באיחור (56ו – 57א, 57ו). ג. (דעת מיעוט – השופט י קדמי): (1) בהחלטה שבה פירט בית-המשפט את השאלות שהתשובות עליהן משקפות את ה"פרטים" המבוקשים – ציין בית-המשפט במפורש כי בשלב זה, אין הוא דן בשאלה "מה יהא גורלו של כתב-ההגנה או הפרטים (החסרים) אם הנתבעים לא יהיו מסוגלים למסור את הפרטים הנדרשים משום שאלה אינם בידיעתם". אשר-על-כן, רשאית הייתה רשת שוקן להמתין ולראות כיצד יגיב בית-המשפט על המאמץ שתעשה למילוי הוראותיו, ולשקול הגשת בקשה לרשות ערעור, רק אם תגובתו של בית-המשפט תחייב זאת (59ב – ג). (2) יש להבחין בין הטלת חובה "טכנית" של מתן פרטים שהחייב בה אינו ממלאה אף שבידו לעשות כן, לבין הטלת חובה "עניינית", שהחייב בה מצהיר שאין הוא מסוגל למלאה "מחוסר ידיעה". אי-מילוי חובה "טכנית" – ראוי לו שיביא ל"הענשת" המפר במחיקת הגנתו; להבדיל מאי-מילוי "חובה עניינית" מחוסר ידיעה, שאז יש לעמת את אי-מילוי החובה בתור שכזה, כנגד ההשלכה העניינית שיש לאי-המילוי על יכולתו של היריב לנהל את עניינו (60ג). בקשות רשות ערעור על החלטות בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 3.4.1996 בהמ 1295/96 ומיום 16.9.1996 בהמ 4089/96, 4099, 4100, 4196, 4224 (ת"א 455/94), שניתנו על-ידי השופט י עדיאל. הבקשה ברע"א 3254/96 נדחתה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט י קדמי. הבקשה ברע"א 7329/96 נדחתה. לקריאת פסק הדין המלא

הכומר גבריאל נדאף הגיש תביעת דיבה נגד שורה של עיתונאים וכלי תקשורת בשפה הערבית שהתקיפו אותו על תמיכתו בגיוס לצה"ל. השופטת המליצה לסיים התביעה "ללא הכרעה שיפוטית"

דיון ראשוני בתביעת דיבה שהגיש הכומר גבריאל נדאף התקיים הבוקר בבית-משפט השלום בנצרת. בלב התביעה עומדת אחת הסוגיות מעוררות המחלוקת ביותר בחברה הערבית בישראל – הגיוס לצה"ל. בשל עובדה זו המליצה השופטת לצדדים לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית-המשפט. בכנס שנערך בשלהי שנת 2012 הכריז הכומר נדאף פומבית כי לדעתו על הערבים בישראל להתגייס לשירות צבאי או לאומי. בעקבות דבריו קמה עליו תרעומת גדולה בציבור הערבי. כלי תקשורת בשפה הערבית דיווחו על הפרשה ונתנו פתחון פה למבקריו. נדאף הגיש, באמצעות עו"ד חיים אייזנקוט, תביעת דיבה נגד אחד ממבקריו הבולטים ביותר, ד"ר עזמי חכים, וכן נגד העיתונים "פסל אל-מקאל" ו"חדית א-נאס", האתר "ערב 48", עיתונאי "חדית א-נאס" ודיע עוואוודה והעיתונאי סאהר אל-חאג, מפעיל האתר "גפרה". כלי התקשורת והעיתונאים הללו, כך נטען בכתב התביעה, פירסמו טענות כאילו נאסר על נדאף להיכנס לכנסיית הבשורה בנצרת והאשימו כי הוא בוגד בעמו. בעקבות הפרסומים, טען נדאף, החל "לקבל שיחות טלפון בלתי מזוהות שבהן איומים על חייו, קללות ודברי נאצה". העיתונים "פסל אל-מקאל" ו"חדית א-נאס", כך נטען בכתב התביעה, "פעלו כחובבנים וכמוצאי שלל רב. לא ביררו את אמיתות הטענות הנטענות [...] לא פנו אל התובע לקבלת עמדתו, לא שקדו בזהירות מינימלית להימנע מפגיעה בשמו הטוב, ופירסמו בגליונות שונים ובאתרי אינטרנט שבניהולם כתבות, אמירות וקביעות המהוות לשון הרע והוצאת דיבה כנגד התובע כאילו התובע הודח מהכנסייה בעקבות הפרשה המדוברת [הכרזתו על תמיכה בגיוס לצה"ל]". לדברי בא-כוחו של נדאף, העיתונים הלכו "כסומים אחר ראיונות ופרסומי כזב נגד התובע וגרמו לנזק תדמיתי בלתי הפיך לתובע, לעוגמת נפש, חרדות חיים וייאוש". העיתונאים ודיע עוואוודה וסאהר אל-חאג, נטען בכתב התביעה, "ביצעו וידוא לחיסול שמו של התובע תחת כסות חופש הביטוי והרכילות בכתבות בהן הוגדר התובע כבוגד, כמודח, כמי שמעורב בקומבינות, שאין לו תפקיד ונתמך על-ידי מדינת ישראל". כפיצוי דרש הכומר מהנתבעים 600 אלף שקל. כלי התקשורת, מנגד, טענו כי יש למחוק את התביעה על הסף משלל סיבות, וכי ממילא אין כל לשון הרע בפרסומיהם. באי-כוחם, עורכי-הדין עלאא עבדאללה, עלאא מחאגנה ומוחמד אגבריה, הגדירו את התביעה "טורדנית או קנטרנית", שכן כלי תקשורת רבים אחרים פירסמו כי נדאף נודה מהכנסייה. זאת ועוד, באי-כוחם של הנתבעים עמדו על כך שאחד העיתונאים שנתבעו, ודיע עוואוודה, כלל אינו קשור לתביעה, שכן כתב התביעה אינו מפנה לפרסום שלו בעיתון למעט כתבה מאתר אל-גזירה, שכלל אינו נכלל בתביעה. באי-כוחו של העיתונאי השני שנתבע, סאהר אל-חאג, טענו כי אמנם פירסם כתבה על נדאף, אך "בכתבה אין התייחסות למר נדאף כבוגד ולא כמודח, או מעורב בקומבינות, שאין לו תפקיד ונתמך על-ידי מדינת ישראל". נדאף תבע את העיתון "פסל אל-מקאל" משום שטען כי בעליו מנהל את אתר האינטרנט "ערב 48", שבו התפרסמה הדיבה הנטענת. אולם לפי באי-כוחו של העיתון, אין כל קשר בינו לבין האתר. אם לא די בכך, באי-כוחו של העיתון טענו כי "התרגום שמייחס התובע לכתבה שפורסמה בערב 48 אינו נכון ואף מטעה את בית-המשפט". לטענתם, בעוד שבכתב התביעה נטען כי בכתבה פורסם שנדאף הוא "כומר בלי עדה", בכתבה המקורית פורסם כי הוא "כומר בלי תומכים". בשל טענת בא-כוחם של כלי התקשורת כי הכתבות שצורפו כנספחים לכתב התביעה אינן קשורות לטענות שבכתב התביעה עצמו, הודיע שלשום בבית-המשפט בנצרת עו"ד אייזנקוט, בא-כוחו של הכומר נדאף: "אני לא תירגמתי מלה במלה את הכתבות והכל על סמך דברי הלקוח שלי. אני שומע את הערות בית-המשפט ואני אדאג לברר את הטענות באופן כזה שהביטויים לא יקבלו משמעויות אחרות מאשר המטרה שאליה הם באמת נועדו". עם זאת, הוסיף עו"ד אייזנקוט, "בדיאלקט הערבי יש למלים שנראות לכאורה בתרגום הפשוט משמעות רבת חשיבות לדוברי השפה ולמביני השפה". השופטת רננה גלפז-מוקדי הפצירה בצדדים להגיע לגישור. "אני סבורה", אמרה השופטת, "שבנסיבותיו של תיק זה ולאור המחלוקת אשר דומה כי הצדדים כולם מבקשים להוציאה אל מחוץ לגדר המחלוקת המשפטית, ייטב לכל הצדדים לסיים את הסכסוך בלא הכרעה שיפוטית". 30511-11-13

עוד שבוע בו ועדת השרים לחקיקה דחתה שורת הצעות שיכולות להיטיב איתך - משיקולים לא ברורים • הליך החקיקה האמיתי בישראל מתנהל באפלה - כמו במרתפי השב"כ • רוצים לפעול איתנו לשנות את המצב? רדו לסוף הכתבה

בכל יום ראשון מחליטה ועדת השרים לחקיקה "להרוג" הצעות חוק שחלקן יכולות להיטיב עם החיים שלך. הנה כמה מההצעות שהיא דחתה אמש: חוק שנועד לציין לצד האזהרות המופיעות על אריזות המכילות רעלים – את מספר הטלפון של המכון הארצי למידע בהרעלות (ח"כ אורי מקלב, יהדות תורה); חוק שנועד להסמיך רבני ערים לבצע גיורים (ח"כ משה טור-פז, יש עתיד); חוק שיטיל תשלום ארנונה על מפעל לייצור נשק, שכיום היא אפסית (ח"כ מיקי זוהר, הליכוד); חוק לכינון "יום אחדות לאומי" לזכרם של שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014 (יוזם: ניר ברקת מהליכוד לצד עשרות ח"כים מהאופוזיציה ומהקואליציה). אלו רק ארבע מתוך 22 הצעות שהוועדה החליטה אמש להפיל או לדחות לפרק זמן מסוים, חלק בהסכמה וחלק בתהליך חד צדדי. התהליך כולו התנהל, כרגיל, באפס שקיפות. אנחנו אפילו לא יודעים למה. האם לא מגיע לאזרחי ישראל לדעת, למשל, מדוע אין זה ראוי להפנות את הצרכנים למרכז העוסק בהרעלות? ניתן לחשוב על טיעונים הגיוניים לשני הצדדים: אולי עדיף לא לגרום למשווקים הוצאה כספית גדולה בהדפסת תוויות חדשות למוצרים. מנגד, ייתכן שהעלות בטלה בשישים לעומת הנזק של הרעלות בשוגג. ציון מספר אף יימנע פניות מיותרות לבתי החולים ובכך יצמצם את העומס על הרפואה הציבורית. מה אמרו אנשי המקצוע במשרדי הממשלה? כיצד התקבלה ההחלטה? אין לדעת. הוועדה מתנהלת כמרתף אפל במשרדי השב"כ – ללא פרוטוקולים. אפילו לח"כים שהגישו את הצעות החוק אסור להיכנס. אם לא הכרת עד כה – ועדת השרים לחקיקה היא המקום שבו מכריעים השרים האם הצעת חוק חדשה תקודם בכנסת או תופל ותיגנז. הוועדה יושבת במשרד רה"מ (הרשות המבצעת) וקובעת מה יקרה ברשות המחוקקת (הכנסת). לח"כים ולעיתונאים אין אליה כניסה. אין לה פרוטוקולים (לא במקרה, בכוונה גמורה). מ-1954 היא הופכת את הח"כים לרובוטים לפי שיקולים פרסונליים. במליאה הקואליציה תצביע כאיש אחד לפי מה שהוועדה תורה לח"כים. ההצעות שעולות בוועדה קובעות איך תיראה המציאות שלנו, ולמרות זאת היא פועלת בחשכה מוחלטת. אין לציבור דרך לדעת אילו שרים הצביעו בעד ואילו נגד, מה היו חוות הדעת שהוגשו מטעם כל משרד ממשלתי, ומדוע חוקים הופלו בוועדה. אחרי חצי שנה שבה פעילה ממשלה שהבטיחה להביא לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, הגיעה העת שוב לדרוש מהשרים בכל הכוח – החילו עכשיו שקיפות בוועדת השרים לחקיקה. המצב אבסורדי במיוחד כיום משום שחברי כנסת ושרים מהממשלה הנוכחית תמכו בהשקפת הוועדה בעבר, כשהיו באופוזיציה. לאחרונה הם דחו את החוק עליו חתמו – הצעה פשוטה לפרסום חוות הדעת הממשלתיות המוגשות לוועדה. שימו לב: ח"כים כמו שמחה רוטמן (הציונות הדתית), מרב מיכאלי (העבודה), תמר זנדברג (מרצ), בצלאל סמוטריץ (הציונות הדתעת), איילת שקד (ימינה) וניצן הורוביץ (מרצ) – כל אלו תומכים בהשקפת הוועדה וחתומים על הצעות בנושא, אך הם מקדמים אותן רק כשהם באופוזיציה. למה השלטון מעדיף לשמר את הוועדה בצללים? כי כך אפשר לקבוע מה קורה בכנסת בלי צורך לנמק. בלי צורך להסביר. התוצאה: החלטות שמקדמות אינטרסים צרים. כל דיון אורך כדקה וחצי ומושפע בעיקר מלחצים פוליטיים והתחשבנויות (כמו בסיפור הזה), ולא מעמדות מקצועיות. השרים כרגע מתעלמים מהנושא כי הם חושבים שהוא מסובך מדי ולא משמעותי לציבור. בגלל שהמהדורות לא מסקרות אותו, הם מאמינים שאפשר להנציח את המחדל המקומם הזה. אך יחד נוכל לשנות את המצב. בשלב ראשון אנחנו קוראים לכולם יחד עם עמותת "אנו" לשגר מכתב *בקליק אחד* אל שרי הממשלה: "הבטחתם – תקיימו". הגיע הזמן לשקיפות בוועדת השרים לענייני חקיקה! איך שולחים? https://bityl.co/AJaL בנימה אישית, אני מסקר את הוועדה הזו כבר יותר מעשור, ומרגע הקמת "שקוף" לפני כשלוש שנים. הצלחנו להוביל לדיונים בכנסת בנושא, להגשת בג"ץ, לשילוב ידיים של שמאל-ימין כדי להפוך את הוועדה לשקופה. זה לא הספיק. הגיעה העת לשינוי אמיתי. כתבו לשרים מה אתם ואתן חושבים, וגם הצטרפו לסיירת השקיפות שתפעל בהמשך לתיקון העוולה הדמוקרטית.

שליחי "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדווחים ממצרים | "מעריב" קורץ | סבר פלוצקר אינו מבין את יחסי הכוחות במאבק על אי.די.בי

"השנים שהייתי יותר פובליציסט היו דלות ביצירה שירית. היום לא הייתי רוצה להשקיע את עצמי בזה", אומר המשורר ארז ביטון לכרמית ספיר-ויץ במסגרת ראיון המתפרסם במוסף "המגזין" של "מעריב" לרגל צאת ספרו החדש "נופים חבושי עיניים". "זה לא חשוב?", שואלת ספיר-ויץ על הפובליציסטיקה, וביטון משיב: "זה חשוב, אבל אני באמת מרגיש שחבל על הזמן. הזמן הוא ערך מאוד חשוב. הוא מוקצב והוא לא מעיין אינסופי. פובליציסטיקה היא משהו יותר חיצוני, שבא מהראש בעיקר". במוסף "גלריה" של "הארץ" משוחח אלי אליהו עם המשורר יעקב ביטון לרגל צאת ספרו החדש "מחברות התבוסה". הראיון נפתח במלים: "אתה יודע כמה השפה ריקה. אנשים מודים שהשפה ריקה, אבל מתפרנסים מזה טוב מאוד. אי-אפשר להורות על שום דבר בחוץ בעזרת השפה, אבל יש החולשה והנבזות לספר משהו ולהתייחס אליו כנתון מוחשי, יציב, בטוח. מה אנחנו יודעים על משהו בחוץ בעזרת המנגנון הפנימי שלנו, שטורף ומצווה את הכל מתוך תוהו פנימי?". ובכל זאת, מנסים. להתפרנס הרי צריך. כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "מעריב", מוקדשות לנעשה במצרים, שם נהרגו במהלך סוף-השבוע כמה עשרות בני-אדם בעימותים בין תומכי הנשיא המודח מוחמד מורסי למתנגדיו. "ב-48 השעות האחרונות, יותר ויותר אנשים מסתובבים בעיר עם מקלות", מדווח "שליח הארץ לקהיר". "האווירה רותחת וכולם מנסים להגן על עצמם מאויב כלשהו. צעירים שהיו עד אתמול מפגינים הקימו מחסום באזורי ההפגנות. כל כיכר תחריר מוקפת במתרסים כאלה, ובהם עשרות נערים זועמים. כל אדם נבדק. כל רכב נפתח. מי שלא מציית, חובטים ברכבו. אין דבר יותר קל דעת מנערים מתודלקים באהבת מולדת". שליח "ידיעות אחרונות" ו-ynet למצרים, אלדד בק, מדווח כי "כשקבוצות האחים התקרבו ברגל לכיכר [תחריר], שבה כבר היו מכונסים רבבות, הם התחלקו לכמה צירי תנועה. בעוד כמה קבוצות ניסו לחדור לכיכר דרך הכניסות השונות אליה, המשיכה במפתיע קבוצה גדולה לעבר בניין הטלוויזיה והרדיו, המרוחק מהכיכר כמה מאות מטרים ונמצא תחת שליטת כוחות מיוחדים של הצבא מאז יום רביעי. גלים-גלים החלו האחים לתקוף את אנשי כוחות הביטחון שהוצבו מסביב לבניין הטלוויזיה. "[...] לא חלף הרבה זמן עד שבידי כמה מהאחים הופיע גם נשק חם, והם החלו יורים לכל עבר. [...] קרוב לשלוש שעות נמשכו קרבות הרחוב, עד שהופיעו טנקים של הצבא והתייצבו סמוך לבניין הטלוויזיה, כשהם מתקבלים בתרועות שמחה וריקודים של מתנגדי האחים". בהמשך דיווחו מציין בק כי מאבטחי בית-המלון שבו הוא מתאכסן חסמו בשלב מסוים את הפתחים ומנעו ממנו לצאת לרחובות העיר. "לא נותר לי אלא לעלות לחדרי באחת הקומות העליונות של המלון ולהשקיף על אזורי הלחימה הבוערים שלמרגלותיו. "מספר הרוגי ליל האלימות בין שישי לשבת בכל מצרים עומד על 45", הוא כותב. "הפצועים נאמדים במאות. שני המחנות הבהירו כי זו רק תחילת המערכה וקראו להתגייסות מלאה בשורותיהם. רוב עיתוני מצרים פירשו את האירועים הטרגיים כהכרזת מלחמה של האחים-המוסלמים נגד העם. מה שבטוח, הקרב על עתידה של מצרים עדיין רחוק מהכרעה". אמש, עם שוך המהומות, פגש על גדת הנילוס שליח "הארץ" לקהיר את ד"ר מגדי חוסיין, מומחה לאמנות. "האחים-המוסלמים יפגינו עוד שבוע ברחובות – וזהו. זה לא יימשך יותר מזה", ניבא באוזניו חוסיין. "הם היו חייבים להגיב ככה, להראות את המחאה שלהם. אבל הם קיבלו כאן מכה שהם לא יתאוששו ממנה מאה שנה. עוד שבועיים-שלושה המצב ישתפר, ועוד חצי שנה התיירים יחזרו". "מצרים סוערת, וטוב שכך", כותב סבר פלוצקר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "[...] יציבות אנטי-דמוקרטית גרועה ומסוכנת בהרבה מאי-יציבות דמוקרטית [...] הקרב הגורלי בין פוליטיקה אזרחית לבין פוליטיקה דתית-קנאית על עתידו של העולם הערבי טרם הוכרע, אבל הוא לפחות מתנהל במלוא העוז". "הקלות הבלתי נסבלת של הפרשנות האוטומטית בעקבות ההפיכה במצרים, שלפיה מדובר במאבק דיכוטומי בין חילונים לדתיים, הוא פשטני ועקר", טוען אראל סג"ל במדור הדעות של "מעריב". לדבריו, "באזור שלנו אין חילוניות ליברלית אתיאיסטית, אלוהים תמיד נוכח". "ממשלה ללא האחים-המוסלמים היא מרשם להמשך המרי האזרחי מצד האחים-המוסלמים ושותפיהם. מכאן קצרה הדרך להתלקחות", מעריך צבי בראל ב"הארץ". "[...] אחת הסכנות שעומדת לפתחם היא שהממשל הזמני יחליט לחוקק חוק שיחזיר את ההיסטוריה לאחור וימנע את התמודדותן של מפלגות בעלות מצע דתי". "למצרים דרוש מובארכ חדש", נכתב בכותרת טור פרשנות מאת עורך חדשות החוץ של "ישראל היום" בועז ביסמוט, שנותר הפעם בישראל (בגוף הטור הוא מסייג: "יותר ליברלי ופחות מושחת"). בסוף-השבוע האחרון נעדר קולו של יואב קרני מעמודי "גלובס". המתחזה לקרני באתר טוויטר מתנדב למלא את החסר: "נְשִׁימתו של איש לא נעֱתְקה למשמע מינויו של אלבראדעי לרֹאש ממשלת מצרים. הדיפּלומט בעל אלֶף הנאֱמנויות יגלֵּם בהצלחָה את תַפְקידוֹ החדָש. איש המִמְסָד הקשיש יתיימֵּר אֶל נכון לייצג את צְעירי הכּיכרות. אך הדַּעת מוֹסִיפה להיות לא נוחה מאופִי מִינוּיו". בכל העיתונים למעט "הארץ" מדווח על הביקורת בארה"ב (כולל ב"ניו-יורק טיימס") נגד הנשיא ברק אובמה ושר החוץ גון קרי, שבילו את חופשת יום העצמאות האמריקאי שעה שמצרים סוערת. "חמושים בכפכפים" היא הכותרת לדיווח מאת אורלי אזולאי שמתפרסם בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של אובמה בכפכפים, בדרכו למשחק גולף, ותצלום נוסף של קרי לצד היאכטה שלו. גם ב"מעריב" וב"ישראל היום" מדווח על הביקורת בכפולה השנייה של העיתון [צח יוקד ויוני הרש, בהתאמה], לצד תצלום של אובמה בכפכפים. ב"הארץ", לעומת זאת, לא נמצא מקום לדווח על הביקורת נגד נשיא ארה"ב ושר החוץ. כמה עמודים אחרי ש"ישראל היום" מדווח על הביקורת בארה"ב נגד אובמה וקרי תחת הכותרת "בזמן שמצרים בוערת: אובמה בגולף, קרי ביאכטה", מוקדש כל חלקו העליון של עמוד בעיתון לדיווח על בילוי של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ורעייתו. הכתב המדיני שלמה צזנה פותח את דיווחו במלים: "שבוע האקסטרים של רה"מ בנימין נתניהו: נוגע בסלע קיומנו, מבלה בחיי הלילה של תל-אביב ומשכים קום לזריחה במצדה". לידיעה נלווה תצלום [אנצו גוש] שבו נראה נתניהו לצד רעייתו, גיל שפר ופיטר גרינברג, מנחה תוכנית התיירות שיזמה את הבילויים המשותפים, במהלך שיט בצפון. על העובדה שבו בזמן מצרים בוערת לא נכתב דבר בידיעה של צזנה. הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת ל"תעלומת הפיצוצים במחסני הנשק בעיר הסורית לטקייה". "תקיפה או תאונה במעוז האסטרטגי של אסד?", שואלת כותרת הגג. בכותרת המשנה מוזכר ש"בעבר נטען כי דרך נמל לטקייה הועברו חלקי הכור הגרעיני שהופצץ, על-פי פרסומים זרים, על-ידי ישראל". כותרת המשנה לידיעה, מאת אסף גבור ואחיקם משה דוד, מזכירה כי "גורם צבאי סורי הכחיש כי הסיבה לפיצוצים בעיר הנמל היא ירי טילים מספינות או ממטוסי חיל האוויר הישראלי". אדם שקורא כל זאת ואינו מבין שישראל תקפה בסוריה את מחסני הנשק של אסד, או לכל הפחות תרמה מיכולותיה כדי לגרום למחסנים להתפוצץ, לוקה בהבנת הנקרא במידה כזו שגם הכותרת "ישראל תקפה את מחסני הנשק של אסד בלטקייה" לא היתה מבהירה עבורו את המסר. יש לקוות כי ב"מעריב" בטוחים שהרמיזות שלהם אכן מבוססות על עובדות. העיתונים האחרים מספקים דיווח רומזני במידה משתנה. בראש שער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כותרת על "פיצוץ מסתורי במעוז של אסד". מעל דיווחו של רועי קייס מצוטט דיווח של אתר סורי שטען כי "ייתכן שהמקום נפגע על-ידי טילים של המורדים או על-ידי מטוסי אויב". הידיעה מסתיימת בשורה "דובר צה"ל סירב להגיב". ב"ישראל היום" מדווח דניאל סיריוטי ש"בלשכת שר הביטחון ציינו כי הם לומדים את הדיווחים". טור פרשנות מאת יואב לימור אינו מפיג את המסתוריות, להפך. ב"הארץ" שומר עמוס הראל על זהירות יחסית. "ישראל לא הוזכרה בהקשר של התקרית ביום חמישי בלילה בלאטקייה", הוא כותב. "היא איננה מתערבת במתרחש בסוריה, אבל נותרת דרוכה". "דנקנר במאמץ אחרון להציע הסדר", נכתב בכפולה הפותחת של "ממון", לצד תצלום נאה של בעל השליטה באי.די.בי. רועי ברגמן ונווית זומר מדווחים כי דנקנר, כמו גם נציגות מחזיקי האג"ח, פעלו במהלך סוף-השבוע כדי שיוכלו להציג הבוקר בבית-המשפט מתווים להסדר החובות בקבוצה, וזאת על רקע נסיגתו של השותף לשעבר של דנקנר, הארגנטיני אדוארדו אלשטיין. "בעלי האג"ח דורשים לחקור למה אלשטיין נסוג מהשקעה באי.די.בי", נכתב בכותרת הראשית של "דה -מרקר". לפי הדיווח של מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג, "בעוד דנקנר מחפש משקיעים חלופיים, מסתמן כי הוא יגיש לבית-המשפט את המתווה שסוכם עם אלשטיין, אך לא יצוינו בו שמות ספציפיים של משקיעים". "כמעט לא חשוב מה תודיע אי.די.בי: העיקר שהיא תודיע משהו", טוען איתן אבריאל בטור פרשנות נלווה. "אז יוכלו נוחי דנקנר, מנהלי החברה וגדודי היועצים שלהם להיכנס לסיבוב נוסף של מגעים, ישיבות משא-ומתן, דיונים בבית-המשפט וכמובן ספינים בעיתונות - הכל כדי להישאר עוד כמה חודשים בתפקידים שלהם". אבריאל מסמן שותפים נוספים לרצון של דנקנר "להמשיך ולרקוד", כפי שהוא מכנה זאת: הבנקאים שסיפקו לו אשראי; המוסדיים שהשקיעו הון בהנפקות אגרות החוב של החברה; היועצים הרבים שהתפרנסו ממנו; וכלי התקשורת שהגיעו עמו ל"הבנות". "מישהו מבין מה קורה בסדרת המתח אי.די.בי בצרות? אני הפסקתי להבין", כותב סבר פלוצקר, בפתח מדורו במוסף "ממון". "אני מתקשה להבדיל בין נציגות אג"ח לנאמנות אג"ח, בין בעלי אג"ח פרטיים ובין מחזיקי אג"ח מוסדיים, ובין כל אלה ובין אג"ח פיתוח לאג"ח אחזקות". יש לקוות כי זהו ניסיון של פלוצקר להתלוצץ, להוריד את דרגת הבנתו לזו של קורא "ממון" מדומיין ולהעמיד פני בור כדי לעורר הזדהות. אחרת, המסקנה המתבקשת היא שהפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות" אינו ראוי לתפקידו. אם פלוצקר לא מבין את יחסי הכוחות במאבק על עתיד תאגיד הענק, הוא בוודאי לא יוכל להסביר אותם לקוראים. וזה, בסופו של דבר, תפקידו. בהמשך המאמר פלוצקר דווקא מגלה הבנה. "דנקנר נמצא בהפסד בכל האופציות הסבירות", כותב הפרשן על מי שהגדיר לפני פחות משנה "הישראלי היפה". אם לא יגייס מיליארד שקל, יאבד את שליטתו בחברה, אולם אם יגייס, יצטרך לוותר בתמורה על השליטה, כותב פלוצקר. "קשה להאמין שנוחי דנקנר ימשיך לשלוט באי.די.בי", הוא כותב בהמשך. "מבחינתו, חבל שלא שעה לעצות שניתנו לו כבר לפני שנה ויותר להעביר את מושכות הניהול לידי איש מקצוע חיצוני ולזוז הצדה. אבל אובדן השליטה שלו אינו הלקח הציבורי החשוב מהפרשה". בעוד שאבריאל כותב על בנקאים, מוסדיים, יועצים וכלי התקשורת, פלוצקר מפנה אצבע מאשימה למוסדיים בלבד. "אלמלא ההפקרות של המשקיעים המוסדיים, לא היתה כיום בעיה לחברות השליטה של אי.די.בי לפרוע את חובותיהן", הוא כותב. הן ב"דה-מרקר" והן ב"כלכליסט" תמהים על הגיוס האחרון של 224 מיליון שקל בהנפקת אגרות חוב של חברת דסק"ש, מקבוצת אי.די.בי. "האם בזמן שבוצע גיוס האג"ח ביום חמישי ידעו בכירי אי.די.בי על הבעיות במשא-ומתן מול אלשטיין, ואם ידעו על כך, האם היה עליהם לדווח למשתתפי ההנפקה?", תוהה יניב רחימי ב"כלכליסט". "הממשל התאגידי הרופף בחברה איפשר חלוקה של מיליארדי שקלים בדיבידנדים כדי לממן הרפתקאות עסקיות ממונפות של חברות אחרות בקבוצת אי.די.בי", מזכיר רוכוורגר ב"דה-מרקר". ב"ישראל היום" מתפרסם תצלום של דנקנר, שאינו מחמיא לו (יוסי זליגר). "הניסיון המחודש לשרטט נארטיב ישראלי במסגרת תוכנית אירוח נראה כמו בדיחה עצובה, המבזה את כל משתתפיה, הבריאים והחולים", כותבת שיר זיו ב"ישראל היום", בביקורת על תוכניתו הישנה-חדשה של דן שילון, "המעגל". "אם פעם סיפור אנושי סנסציוני היה פורט על בלוטת הדמעות ועל המזומנים של הציבור, היום, כשכל מתמודד זוטר בריאליטי נידחת מתהדר בקרוב משפחה במצב סופני, אם לא פגר, קשה למצוא רחמים גם לקורבן המשבצת של שילון. "[...] שילון הוא כנראה הפרעת הקשב התקשורתית הגדולה ביותר שהיתה כאן. הוא לא מסוגל להתרכז בשום אורח יותר משתי דקות ברציפות. הוא מתעניין בכולם ולא מתעניין באיש. הוא יכול לדבר על הכל ולא לומר כלום. בעיקר, נראה שהוא פשוט רוצה להופיע בטלוויזיה. וזו מעולם לא היתה סיבה לצפות במעגל". "המעגל חוזרת לפריים-טיים של ימי שישי המשמימים ונטולי ההשקעה אצל הזכייניות דווקא בעיתוי נוח", כותב אביעד פוהורילס ב"מעריב". "בניגוד לגלגולה הקודם", כותב עינב שיף ב"ידיעות אחרונות", "המעגל לא מדברת בשפה של מדורת השבט. מה שפעם היה מיועד לכולם מכוון כיום לאוכלוסייה מסוימת מאוד – בני 50 ומעלה, 70, אלה ששמים את הכסף לדירה שהילדים לא יכולים לקנות. קהל היעד של המעגל מציית לכללים של הטלוויזיה הישנה ונהנה מהשקט ומהסדר שיש בה. עבורו האטיות והשבלוניות הן פיצוי על שישה ימים בשבוע של ריאליטי. "[...] אפשר לזלזל בה, אבל המעגל מספקת את הסחורה למי שמעוניין לקנות אותה, והביקוש רק הולך וגדל. ב-2013 בני 50 ומעלה הם החיילים הנאמנים ביותר של המסך הקטן, אלו שלא יזנחו אותו לטובת הסמרטפון או הטאבלט, הצפייה הנדחית והגחמה האחרונה של אתרי ההורדות. בתמורה הם רוצים לשמוע אנשים בגילם, ליהנות ממפורסמים נעימים ולהתרשם מסיפור אנושי חזק אבל אופטימי כמובן [...]". "האמת היא שהמעגל של דן שילון ראוי לגעגוע ולא מטעמים נוסטלגיים", כותב מורן שריר ב"הארץ". "הטלוויזיה הישראלית נמצאת במשבר תוכני עמוק, בתקופת שפל של רדידות, שמרנות, שעמום, הליכה על בטוח והתמסחרות חסרת חן. [...] המעגל לוקחת מהכוח של הסלבריטאים ומחזירה את השליטה לאיש ששואל שאלות. אם זה נחשב מיושן, אתיישן בשמחה". א. ב"ידיעות אחרונות" מצאו לנכון לפרסם בעמ 18 של קונטרס החדשות שתי ידיעות הנוגעות לבטחון המדינה. לפי הידיעה הראשונה, מאת ירון דורון, לאחרונה נערכה תחרות בין יחידות עילית של לוחמים משירותי הביטחון הישראליים. היחידה שזכתה במקום הראשון היא היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור (הימ"מ). "אנחנו יחידה לאומית שעושה לילות כימים למען בטחון המדינה ואזרחיה, תרומתנו אינה ניתנת לשיעור", מצוטט מפקד מג"ב, ניצב עמוס יעקב. ב. לפי הידיעה השנייה, מאת עקיבא נוביק, במושב נוב שבגולן מתגוררת משפחה הכוללת שישה חיילים מחטיבת גולני: השר לשעבר אפי איתם וחמשת בניו. ג. במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם החל מהבוקר "מדור יומי חדש" בשיתוף עם הקרן לידידות. המדור, שנושא את השם "להזדקן בכבוד", מציג הבוקר את בס ספייזר, אלמנה בת 90, שמתגוררת בקיבוץ יטבתה. "הכי אוהבת במדינה: אני אוהבת את האנשים. אני בקושי רואה ואנשים זרים ברחוב תמיד עוזרים לי". ד. ב"מעריב" מתפרסמת ידיעת תצלום בלתי חתומה תחת הכותרת "החלילן מתל-אביב". בתצלום [ליאון מיניסטר] נראה ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, מחלל בחליל. בקרוב יעמוד חולדאי לבחירה מחודשת לתפקיד ראש העירייה. א. בעוד שיחידת העילית של השב"ס משתתפת בתחרות הירי של כוחות הביטחון הישראליים, ב"הארץ" מדווחת רויטל חובל כי לפי דו"ח חדש של הסניגוריה הציבורית, חלה החרפה בצפיפות בבתי-הכלא ובבתי-המעצר בישראל. "על-פי הדו"ח, ישראל מצויה הרחק ממדינות העולם המערבי בשטח המחיה לאסיר, עם 2.9 מ"ר לאסיר בישראל, לעומת 8.8 מ"ר במערב". ב. מתי סיבר מדווח כי השר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ חשף אתמול כי חלה התקדמות במציאת "פתרון לבעיית המסתננים". לפי השר, "דרך מדינה אחת או מספר מדינות באפריקה, אנחנו מתחילים לסגור את המעגלים כדי להוציא אנשים ולהעביר אותם למדינה שלישית תמורת השקעה של ישראל בבריאות, בתשתיות וכו". בתשובה לשאלה על כמה בני-אדם מדובר השיב השר: "אני מקווה שעל כולם. עשרות אלפים, רכבת אווירית. ברגע שנחתום הם מוכנים לקבל – ואנחנו מוכנים להשקיע באותה מדינה". לפי הדיווח, השר סירב לנקוב בשמות המדינות ובסכום ההשקעה של ישראל בבריאות ובתשתיות (שלהן). ענייני תקשורת נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי "מעריב" בסכנת סגירה. הבוקר, כך נכתב, ייפגש הבעלים והעורך הראשי שלמה בן-צבי עם נציגי העובדים ויעמיד אותם בפני בחירה: סגירה של העיתון ופיטורים של כל העובדים או הסכמה לפיטורים המוניים ואיחוד מלא עם "מקור ראשון". מחוץ לבית המערכת היתה אמורה להתקיים בשעה זו הפגנת תמיכה בהנהלת החברה. לדברי גורמים בוועד העיתונאים, לאחר שעיתונאים לא נענו להזמנה ולא הגיעו להפגנה, הורו להם ראשי מחלקות בעיתון לרדת ולהפגין. מדור הביקורת היומי של "ישראל היום" העוסק במתחרה שלו "ידיעות אחרונות" מוקדש הבוקר לפרסום השגוי במוסף "7 ימים" האחרון, שבו רואיינה בדרנית ישראלית מרמת-גן, המגלמת בדרנית בדואית מהגליל, כאילו היא אכן בדרנית בדואית. "פרשת פאטמה שוב הבהירה לנו איך זה קורה", כותב גונן גינת על "ידיעות אחרונות". "רשלנות, חפיפניקיות, העדר נורמות עיתונאיות בסיסיות, עד כדי כך שאפילו בדיקת גוגל, שלוקחת כמה שניות, לא טרחו לבצע. במלים אחרות: הם עוד חושבים שמישהו יאמין להם?". בשולי הטור מוזכר כי "ידיעות אחרונות" סירב להגיב לפניית "ישראל היום", אולם מסר תגובה לאתר "וואלה" ולפיה "יבדוק את הפרטים שהתבררו. אם אכן טעינו, אנו מבטיחים להסיק את המסקנות המתבקשות". לפני כשנתיים התברר כי פרשן הכדורגל של "ישראל היום" שלמה שרף כתב טור פרשנות על משחק שכלל לא צפה בו. ב"ישראל היום" אפילו לא פירסמו התנצלות.

כחלון מבטיח להוריד את מחירי המזון | "הארץ" מצטט סקר בכותרת הראשית | עיתונאי "מעריב" כותבים על עצמם, יהודה שרוני כותב על המנהלים

"אל תטעו, הסיפור של מעריב הוא הסיפור של כולנו", כותבת חן קוטס-בר בכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת כולה למאבקם של עובדי "מעריב". "נכון, אנחנו לא פועלים במפעל שעושה קופסאות שימורים ולא במפעל זכוכית, אבל אנחנו פועלים במפעל שעושה עיתון. אנחנו לא מרוויחים משכורות ענק. אנחנו זה המשכורת הממוצעת במשק. אנחנו לא טאלנטים ולא בעלי הון. יש לנו ילדים לפרנס ומשכנתה". "כדי להצליח המנכ"לים גם נאלצים לעשות מה שפוליטיקאים מחויבים לעשות: השתתפות בקבלות פנים, בריתות, בר-מצוות, חתונות ומה לא. תאמינו לי שהפלגה בשוברת קרח לאלסקה עם קבוצת סוכני ביטוח מצטיינים אינה תענוג גדול למנכ"ל חברת הביטוח המצוי. הוא סותם את האף ונאלץ לרקוד כל הדרך לקרחונים". כך כותב יהודה שרוני במדור הדעות של "מעריב", בטור המוקדש ל"מנכ"לים על הכוונת" (הכותרת) ולתובנה כי "החיים באלפיון אינם רק דבש" (כותרת משנה), זאת בין השאר משום ש"איכות השינה של מנהלים" אינה טובה. "שכרו של יו"ר הפועלים: 162 אלף שקל בחודש", נכתב בכותרת ידיעה ב"דה-מרקר". "תנאי השכר של היו"ר יאיר סרוסי, שיאושרו באסיפה הכללית של הבנק ביום חמישי, כוללים חבילת מניות בשווי 6.2 מיליון שקל ומענקים נוספים. בחודש שעבר חודש חוזה העסקתו של המנכ"ל ציון קינן, שמקבל שכר חודשי של 171 אלף שקל וחבילת מניות זהה לזו של סרוסי". גם ב"מעריב" התגמול של המנכ"ל טל רז נמדד במיליוני שקלים. גם מסיפונה של שוברת קרח ביום קיץ המשכורות של ה"טאלנטים" בעיתון היו קרובות יותר למשכורות העלובות של פועלי הדסק מאשר לאלו שבקומת ההנהלה העליונה. בכל זאת, היו "טאלנטים" שכוח המשיכה פעל עליהם הפוך, ועמדותיהם הציבוריות התיישרו באורח פלא עם אלו של בעל השליטה. "כשטבלאות שכר הבכירים מתפרסמות, חוטפים המנהלים המכונים חתולים שמנים ביקורת חריפה. נטען שגם עבור מחצית מהשכר היו המנכ"לים עושים את העבודה", ממשיך שרוני, כשהוא משתמש בביטוי שטבעו ב"דה-מרקר" בקמפיין שלהם לריסון שכר הבכירים. "ייתכן. מה שברור הוא שהתגמול המפנק כרוך במחיר אישי כבד שמשום מה שוכחים להזכיר. זה נכון בנוגע לחברות הסלולר (התגוששותו של מנכ"ל פלאפון גיל שרון בהתאגדות העובדים), לרשתות השיווק (משפטו של נשיא שופרסל לשעבר, אפי רוזנהויז), ובעצם לכל מנכ"ל". אבוי למשתכרי המיליונים! חייהם היו יכולים להיות דבש, אלמלא קפץ עליהם רוגזם של העובדים המרושעים ושל המשטרה הנקמנית. כאילו יש צורך בעובדים ובמדינה מסביב למנכ"ל, והוא אינו מספיק לעצמו (ולבעל השליטה). "אם כך החיים באלפיון אינם תמיד צנצנת דבש", חותם שרוני את טור המפתח שלו ("סותמים את האף", "מחיר אישי כבד" – פרויד היה מגרגר בעונג). "יש שיגידו שזאת בחירתם החופשית ומדובר בבעיה שלהם. זה נכון, אבל לקראת פרסום טבלאות שיאני השכר של 2012, כדאי לפחות להביא בחשבון את המחיר האישי שהם משלמים במירוץ למיליון". אתמול פירסמו האתרים כי ניר חפץ, עורכו הראשי של "מעריב" בתקופת שליטתו של נוחי דנקנר, ישחרר את העיתון ו"יחזור" לגוב הקודם כיועץ לדנקנר. סגן העורך, שי גולדן, התראיין אתמול בגלי-צה"ל ואמר כי העיתון היה נקי מהטיות. טור ה"קח אותי נוחי" של שרוני משלים את התמונה. "מעריב" היה עיתון שעורכיו הבכירים רתמו אותו לטובת אגנדות זרות. כך היה בימי נמרודי, וכך היה, עשרת מונים ובבוטות חסרת בושה, בימי דנקנר. מוסף הכלכלה, ששרוני היה עורכו במשך חלק מתקופת דנקנר, היה חודה של המגמה הזו, גם אם חוד קהה ומרוט. "הוצאות משפחה ממעמד הביניים גבוהות ב-20% מהכנסותיה", נכתב היום בכותרת הראשית של אותו מוסף, "עסקים", שהיום הוא, אולי, יומו החופשי הראשון זה כשנה וחצי (הגם שלא חופשי משגיאות: בדו"ח הלמ"ס מדובר ב"משקי בית מיישובים ממעמד בינוני גבוה". כמו כן צריך לכתוב "נמוכות" ולא "גבוהות"). "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת נתונים רשמיים על מצוקת מעמד הביניים בישראל: עלות המחיה גבוהה מההשתכרות, רבע מהאוכלוסייה חשה לחץ ובדידות ו-10% חוששים מאובדן מקור פרנסתם", נכתב בכותרת המשנה המפנה לידיעה של יוסי גרינשטיין. הכיתוב מופיע על גבי אילוסטרציה של מפגינים הנושאים שלט גדול ממדים, בדומה לאלו שנשאו מפגיני ההפגנות החברתיות השונות בשנה האחרונה. אותם מפגינים ש"מעריב" של דנקנר השתדל להצמית. כותרות בולטות אחרות על השער הן מהסוג שאי-אפשר היה לצפות לו בשנה וחצי האחרונות: "לאומי ישלם קנס על הטעיה", נכתב בהפניה לידיעה של שרוני, במוסף שנדמה היה שאצלו הבנקים דווקא שוחים בצנצנת דבש. "המשבר באירופה ממשיך להכות בענף הפיננסים: הבנקים הבינלאומיים קרדיט-סוויס ו-UBS מתכוונים לפטר אלפי עובדים נוכח הירידה בהכנסות והפגיעה ברווחים", נכתב בהפניה לדיווח של דוד ליפקין. קרדיט-סוויס הוא הבנק שנוחי דנקנר הימר והשקיע בו מעל מיליארד שקל, הימור שהוריד את תאגיד אי.די.בי על ברכיו, וכזה שעדיין מתגלגל על הרולטה. לא רק שער המוסף שונה היום. "קוראות וקוראי מעריב היקרים", נכתב בכותרתו הראשית של "מעריב", המופיעה על גבי דף לבן, ריק לגמרי מלבד הלוגו. "העמוד שאתם מחזיקים בידיכם הוא אכן העמוד הראשון של העיתון מעריב. הסיבה לכך שאלה פניו היא שהיום ייחרץ דינו של העיתון וייקבע גורל עובדיו. ביום זה אנו חשים שסכנה גדולה עדיין מרחפת מעל עתידנו". הבוקר נערך בבית-המשפט הדיון באשר לעסקת מכירתו של העיתון לשלמה בן-צבי. "במקום בו אלף מלים לא מספיקות ואף תמונה לא מסוגלת לספר את הסיפור, אולי עמוד אחד לבן יצליח להעביר את המסר: אנחנו רוצים להמשיך להיות מעריב", מסכם הכיתוב. במהלך הלילה הגיעו ועדי העובדים להסכם העסקה משופר עם בן-צבי. הבוקר תאשר כנראה השופטת אלשיך את העסקה (באותו מדור דעות ששרוני מפרסם בו את הגיגיו מתפרסם טור של בן כספית, עוד אחד מבכירי "מעריב", המופנה לשופטת וקורא לה להעדיף את הצעת הרכישה של אלי עזור, איל הון שהוא עובד בתחנת הרדיו שלו). בסופו של דבר, אחרי שיתפזר הערפל ותעבור תקופת הסתגלות, ניתן להעריך כי רוב העובדים בעיתון יאבדו את עבודתם. אלה שרק עשו את עבודתם. אלה שמעלו בה יום-יום. אלה ששיתפו עימם פעולה. לא בטוח ש"מעריב" ישרוד אצל בן-צבי, שכבר סגר בעבר שני עיתונים קטנים יותר שרכש. אבל אם ישרוד, "מעריב" זקוק בהחלט להתחלה מדף לבן. "צרות מעמד הביניים: משלם יותר משכנתה, לחוץ ומדוכא", נכתב בכותרת הידיעה של גרינשטיין בעמ 5. "מעמד הביניים בישראל עובד יותר, לחוץ יותר, מתקשה להירדם, מוציא יותר ומחזיר יותר משכנתה – כך עולה מנתוני הלמ"ס", מרחיבה הידיעה עצמה. "16% מהמעמד הנמוך חוששים מאובדן עבודתם", נכתב בראש העמוד. "הישראלים מוטרדים מפרנסתם", כותב גרינשטיין, "המצב הכלכלי נותן אותותיו גם בתחומים אחרים", "בדידות", "מדוכאים לעתים קרובות", "המעמד הבינוני לחוץ יותר". כותרת הגג היא "עדיף להיות עשיר ובריא". ממצא נוסף שגרינשטיין מדווח עליו קשור לאיכות השינה. לא של המנהלים, אלא דווקא של העובדים: "בני המעמד הבינוני דיווחו על קושי להירדם", הוא מצטט מדו"ח הלמ"ס. גם לעיתונאי "מעריב" קשה להירדם. מהם משום שהם בני מעמד הביניים והמעמד הנמוך החיים בתקופה שבה מעמדות אלו סובלים יותר ויותר מאי-יציבות וחוסר ביטחון כלכליים. אחרים משום הדרך הנלוזה שבה ניסו להיחלץ ממעמדם. "כחלון: הליכוד עלול לאבד את השלטון", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הידיעה נסמכת על דיווח אתמול בערוץ 10, ולפיו כחלון, שר התקשורת והרווחה שפרש בפתאומיות מעמדתו הבכירה בליכוד ערב הבחירות, התבטא "בחריפות". בין השאר אמר כי הסקרים החיוביים לליכוד אינם ריאליים, מתח ביקורת על המדיניות החברתית והכלכלית של הממשלה והתנבא שאם אולמרט יתמודד, הוא יכריע את נתניהו. הציטוט המעניין ביותר הוא זה שלפיו ראש הממשלה ניסה לטרפד את הרפורמות המפורסמות של כחלון בשוק הסלולר. אותן רפורמות שנתניהו עצמו מינף אחר-כך כהישגים של ממשלתו ("תהיו כחלונים"). כל הציטוטים הללו לא נאמרו מפיו של כחלון לעמנואל רוזן מערוץ 10 (וכמובן גם שלא ליובל קרני מ"ידיעות אחרונות"), אלא לגורמים עלומי שם ותואר במה שמכונה בזרגון העיתונאי "שיחות פרטיות". כך תיאר את הדברים רוזן בערוץ 10, וכך מחרה מחזיק אחריו קרני ב"ידיעות". מובן שהמונח "שיחות פרטיות" מתאר לעתים קרובות את הדבר ההפוך, דהיינו שיחות פרטיות של המצוטט עם המצטט דווקא. כך או כך, כצפוי, כחלון הגיב לדברים בשלילה: "לא הסמכתי איש לדבר בשמי, ואינני אחראי על דברים או אמירות שנאמרו בעילום שם. אני בטוח בנצחון הליכוד בבחירות ובדרך החברתית-כלכלית של נתניהו". אתמול, צמוד לדיווח על הכחשות הבית-הלבן את הפרסום שלפיו יכוננו שיחות ישירות עם האיראנים, הוסיף אלכס פישמן כי ההכחשה אינה נמרצת דיה והכריע כי אין להאמין לה. היום לא מצרפים ב"ידיעות אחרונות" פרשנות להכחשה הרפה של כחלון. גם ב"ישראל היום" מתייחסים לדברים שכחלון אמר או לא למי שלא יהיה. כמובן שמאחר שמדובר ב"ישראל היום", ההתייחסות היא להכחשה ולא לדברים עצמם. למעשה, גם ההכחשה מופיעה כסרח עודף לדיווח נגדי שמיועד לתקן את נזקי הפרסום בערוץ 10. "כחלון: נוזיל את המזון, כמו את הסלולר", נכתב בכותרת במעלה השער. "השר, שלא יתמודד בבחירות, יוביל את רפורמת הורדת מחירי המזון שעליה החליטה הממשלה", נכתב בכותרת המשנה, המסתיימת כך, בציטוט מוקף מרכאות: "גורמים פוליטיים מנסים לסכסך ביני לבין נתניהו, ואומרים דברים מופרכים על נסיבות פרישתי". בידיעה עצמה, של מתי טוכפלד בעמ 7, מצוטט כחלון כך: "אני אומר באופן נחרץ שבתוך זמן קצר נוריד את מחירי המזון בדיוק כמו שהורדתי את מחירי הסלולר". כדי לבצע זאת כחלון מבטיח "ראשית, פתיחת שוק המזון לתחרות ולייבוא. שנית, נפעל להגברת השקיפות. כל חברה תרשום על אריזות מוצריה מה המחיר ליחידה או ליחידת משקל מוגדרת, ולא רק מה מחיר כל האריזה. המהלך השלישי הוא יצירת סביבה תחרותית. המצב היום – שבו יש רשתות שפותחות כמה סניפים שהן רוצות ובפועל יוצרות מונופולים אזוריים – ייפסק". כזכור, אתמול נכנסו לתוקף תוצאות הניסיון הקודם של ממשלת נתניהו להורדת מחירי המזון. הן התקבלו בקונסנזוס בקרב הפרשנים הכלכליים ככישלון. גם הניסיון שלפניו, המלצות ועדת הריכוזיות, שנתניהו קשר באופן ישיר להורדת המחירים, לא צלח. למעשה, בכל הנוגע לרפורמות במחירי המזון, אין כלל צורך בפרשנים כלכליים כדי לקבוע הצלחה. מספיק לבקר בסופר. לפי כחלון, אפשר יהיה לעשות זאת כבר בתוך זמן קצר. הפעם לא יהיה ויכוח אם הדברים אכן נאמרו. "העולם בכף ידם" היא הכותרת הראשית המשונה של "ישראל היום". משני צדיה נדפסים צילומים אקראיים של מיט רומני וברק אובמה (אובמה מדבר בטלפון, רומני מביט בילד). "אז מי ניצח?", נכתב בהפניה בשולי שער "ידיעות אחרונות" לצד תצלומי פרופיל של שני המועמדים לנשיאות ארה"ב כשהם פונים זה מול זה. התמונה המרכזית על שער "הארץ" היא של מפגינים לבושי מסכות בדמותם של רומני ואובמה. הכיתוב, "מפגינים נגד אובמה ורומני באירוע צדקה בניו-יורק בשבוע שעבר", אינו מסגיר את פשרה של התמונה. מתחת לכל זה נכתב, "אובמה ורומני בעימות שובר שוויון", "עדכונים שוטפים באתר הארץ". האופן מעורר המבוכה שבו מנסים היום שערי העיתונים להגיש לקוראיהם דיווח על הנעשה במערכת הבחירות בארה"ב נגזר מהבדלי השעות בינינו ובין היבשת שמעבר לאוקיאנוס, וביתר דיוק, מפער הזמן ההכרחי שנוצר עת מנסים להפיץ תוכן אקטואלי באמצעות הדפסתו על נייר ודיוורו במשאיות. העימות השלישי בין אובמה לרומני נערך אחרי שהעיתונים כבר יצאו לדרכם אל מפתן הדלת (ספוילר: אובמה "ניצח"), ועורכי העיתונים שרצו להזכיר בשער את הנעשה בארה"ב בחרו בפתרונות המשונים דלעיל. מבין כולם, זה של "מעריב" היה המוצלח ביותר. "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בישראל", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "סקר חדש חושף עמדות גזעניות של היהודים בישראל: 69% נגד זכות הצבעה לפלסטינים אם הגדה תסופח", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, של גדעון לוי. "רוב הציבור היהודי רוצה שהיהודים יועדפו בקבלה למקומות עבודה במשרדי הממשלה לעומת ערבים; כמעט מחצית מהיהודים רוצים שהמדינה תדאג לאזרחיה היהודים יותר מאשר לאלה הערבים", כותב לוי. הסקר, של חברת דיאלוג, נערך בתחילת השנה העברית, חובר על-ידי "קבוצת אקדמאים ופעילי שלום וזכויות אזרח", והוזמן על-ידי "קרן ישראלה גולדבלום", שהוקמה ב-2007 "במסגרת עמותת חותמים מחדש של הקרן החדשה לישראל". "פתאום כולם חברתיים", נכתב בכותרת הגג לטור של יועז הנדל במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "צה"ל מצלם סרט תיעודי בתגובה לגנין גנין של מוחמד בכרי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון" (ישי פרידמן).

שירה תלמי באבאי עומדת בראש הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, ובמקביל עובד בעלה בחברת בנייה המנהלת פרויקטים בעיר. תלמי באבאי סירבה לבקשת "שקוף" לחשוף את רשימת הלקוחות למרות חשיבות השקיפות כלפי הציבור של הסדר ניגוד העניינים: "הנספח חסוי משורה של טעמים"

משרד הפנים דחה את בקשת "שקוף" לחשוף את פרטי הסכם ניגוד העניינים עליו חתמה ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה בירושלים, שירה תלמי באבאי. בעלה של תלמי באבאי, דרור, עובד כמנהל פרויקטים בחברת "רם רכסים הנדסה בע"מ". החברה מספקת שירותי בנייה ופיתוח עבור יזמים וגורמים שונים, בפרוייקטים שמתנהלים בין היתר גם בעיר ירושלים. במרץ השנה התפרסם באתר משרד המשפטים הסכם ניגוד העניינים של תלמי באבאי ובו מצוין כי רשימת הפרויקטים במחוז ירושלים, נוסף לרשימת לקוחות החברה בה עובד בעלה, מצורפים כנספח להסדר. אלא שהנספח המדובר לא הועלה לאתר המשרד ואינו גלוי לציבור. בהיעדרו, אין דרך לפקח אם יו"ר ועדת התכנון והבנייה אמנם שומרת על הסכם ניגוד העניינים. בתגובה לפניית "שקוף", נמסר כי משרד הפנים דוחה את הבקשה לפרסום רשימות לקוחותיו של דרור באבאי כיוון ש"מדובר במידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות". עוד טענו במשרד כי מדובר ב"מידע שהוא סוד מסחרי או מקצועי בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע ממשית בערכו", ונקבע כי הפרטים הללו לא ייחשפו לעיני הציבור. תלמי באבאי מסרה ל"שקוף" כי "ההסדר נמסר, למעט הנספח, שלא צריך להימסר ושהוא חסוי משורה של טעמים שמעוגנים בחוק חופש המידע. הנספח מתעדכן מעת לעת והעדכון מועבר ליועמ"ש משרד הפנים". חשיבות יידוע הציבור על לקוחות בעלה של תלמי-באבאי טמונה ביכולת של הציבור להיחשף למידע שלאורו עשוי להתווסף מידע נוסף מהציבור על ניגודי עניינים נוספים שלא הוצהר עליהם. איננו מדברים רק על המקרה הספציפי של תלמי באבאי אלא באופן רוחבי על כל הסכם ניגוד עניינים. בהשוואה ליחסי קרבה אחרים, הפוטנציאל לניגוד עניינים בקרב בני זוג גדול יותר, לאור העובדה שבני זוג מנהלים לרוב משק בית משותף ומחזיקים בחשבונות בנק משותפים. מסיבה זו, הסכם ניגוד עניינים בין בני זוג שאחד מהם עובד ציבור מחויב בשקיפות מחמירה, והציבור גם הוא חייב להיות מיודע על פרטי ההסכם כדי לוודא שהוא אמנם נשמר. מאז 2015 הסכמים מסוג זה מושפעים מהפסיקה שהייתה במקרה של בני הזוג שוורץ-רוסו. בינת שוורץ כיהנה ב-2015 כמנהלת מינהל התכנון במשרד הפנים וחתמה על הסכם ניגוד עניינים הכולל התייחסות לעסק של בן זוגה, דוד רוסו, מבעלי חברת דר ייעוץ ניהול ותכנון עירוני. אלא שפרטי ההסכם לא נחשפו לציבור, ושוורץ סירבה לפרסם את רשימת לקוחותיו של רוסו. בשתי עתירות שהוגשו בנושא, בית המשפט הכריע לבסוף כי על בני הזוג לחשוף את ההסכם ואת רשימת הלקוחות כיוון שחובת השקיפות במקרים מסוג זה גוברת על זכויות אחרות. "ככלל, רצוי לפרסם את מירב הפרטים הנוגעים להסדרי ניגוד עניינים של נושאי משרה ציבורית כדי להבטיח בקרה יעילה על אכיפת ההסדר", אמר ל"שקוף" עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה". לדברי מן, "חיסוי פרטים צריך להיעשות בצמצום ותוך איזון מתאים בין זכויות בעל ההסדר והקרובים אליו לבין האינטרס הציבורי. המקרה שלפנינו דומה מאוד למקרה אחר שנדון בפסיקה, שם הוחלט שהאינטרס הציבורי גובר וכך ראוי שיהיה גם הפעם".

שני מקרי רצח תופסים את הכותרות הראשיות | העיתונים ממשיכים לעקוב אחרי המהפכות במזרח התיכון | ומייחלים לאחת גם אצלנו

"בתוך פחות מיממה: שני גברים רצחו את נשותיהם והתאבדו", נכתב בכותרת במחצית התחתונה של שער "הארץ". "בשני המקרים, בקריית-אתא ובמסד, לבעלים היו צווי הרחקה מהנשים", מספקת כותרת המשנה צירוף מקרים נוסף. "שתי תלונות, חקירת משטרה, צו הרחקה, צעקות שעלו מן הדירה ואיומים ברצח והתאבדות – כל אלה לא הועילו למנוע את הרצח", כותבים גקי חורי ואלי אשכנזי ב"הארץ". צירופי מקרים יכולים להיות הזדמנות להעלות סוגיה לדיון ציבורי – למשל, ביכולת המוגבלת של הרשויות למנוע אלימות רצחנית בתוך המשפחה. יש מי שמנצל את ההזדמנות לדיון ציבורי כדי להעלות לראש סדר היום את צירופי המקרים. כך "מעריב" מכריז בכותרתו הראשית: "יממה אחת, 7 יתומים". הרי ביממה החולפת הפכו הרבה יותר משבעה בני-אדם ליתומים, מהם בנסיבות טבעיות, מהם בנסיבות טרגיות. "צמודה לזוועה: זעקת העובדת הסוציאלית", לשון כותרת המשנה. ב"ישראל היום" כותרת הגג פותחת במלה "הטירוף", והכותרת עצמה מודפסת בפונט גדול במיוחד (אגב, לא מדדתי בסרגל, אבל נדמה לי שהפונטים של כותרות שער "ישראל היום", כמו גם ניסוחן, הופכים בתקופה האחרונה שמרנים פחות ופחות ודומים יותר ויותר לאלה הזולים של "ידיעות" ו"מעריב"). האם רצח אינו דבר מזעזע בפני עצמו? והאם רצח אשה על-ידי בעלה אינו מזעזע עוד יותר? והאם רצח אשה על-ידי בעלה מול עיני ילדם אינו מזעזע אף יותר? והאם הצורך לדרג את רמות הזעזוע האלה אינו מעיד על קהות רגשית? והאם הוספת אלמנטים גרפיים ומילוליים סנסציוניים כדי להדגיש את הזוועה ששוקללה והוכרע כי תגיע לשער העיתון אינה גם היא עדות ללב אטום? אבל בכך אין חדש ואין כאן כותרת. גם עיצוב הכותרות על שער "ידיעות אחרונות" מכוון לזעזע: מתחת לתמונות שתי הנשים המתות מובאים תיאור ביוגרפי קצרצר והמשפטים: "היא חשבה שצו הרחקה יגן עליה" ו"היא חשבה שתלונה במשטרה תגן עליה". מהביקורת הארסית הזו שנמתחת על המשטרה בשער לא נשאר כלום בכפולה הפותחת, המוקדשת לסיקור האירוע: במקרה אחד נפסק הטיפול המשטרתי עקב חוסר שיתוף פעולה של הנרצחת, במקרה האחר הנרצחת היא עובדת סוציאלית בכירה. גם כתבי העיתון שמדברים עם גורמי משטרה ורווחה מגיעים בסך-הכל למסקנות דומות, ולפיהן אין במקרים האלה דווקא רשלנות של מערכת החוק. הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "צווי ההרחקה לא הועילו: הנשים נרצחו". "השאלה הנוראה: האם ניתן היה למנוע את זה?", נכתב בסופה של כותרת המשנה. "אין לי פתרון קסם", כותבת חגית רון-רבינוביץ בטור הפרשנות בכפולה הפותחת; "אין פתרון לסוגיה זו, אלא חלקי בלבד", כותב דן מרגלית בטור הפרשנות השני (הפתרון החלקי שהוא מציע, אכיפת צווי הרחקה, עשוי ללמד שהפרשן לא למד את פרטי המקרה שהוא מפרשן). העיקר ששאלנו. "מעריב" אינו עוסק כלל בשאלת האשמה ולא מדגיש את העובדה שהוצאו צווי הרחקה ולא כובדו, אבל משכיל לנצל את האקטואליה הטרגית כדי להקדיש עמוד לעובדים הסוציאליים, המנהלים כעת משא-ומתן עם האוצר בנוגע לשכרם ועתידים לפתוח בשביתה. גם "ידיעות אחרונות" מקדיש, ולא בפעם הראשונה, מקום ניכר בעמודיו לעובדים הסוציאליים. "דיווח מיוחד מלוב", נכתב בתחתית שער "ידיעות אחרונות": "המורדים כובשים עיר אחרי עיר ומתקרבים לרודן". שליח ה"קוריירה דלה-סרה", לורנצו קרמונזי, מדווח מ"בנגאזי המשוחררת", כותב על "אופטימיות מהולה באנדרלמוסיה" ומתאר מציאות כאוטית שבה אין למורדים מנהיג או מנהיגים מוסכמים. לפי עמית כהן ב"מעריב", "אובמה הורה למודיעין האמריקאי להפנות לוויינים וציוד האזנה לכיוון לוב". "הארץ" מדווח כי קדאפי התיר לעיתונאים זרים להיכנס לטריפולי כדי להוכיח ש"מצב הדברים בסדר גמור", אך "הביקור מטעמו חשף בדיוק את מה שלא רצה שהעולם יראה: באזורים גדולים בטריפולי מתנגדים התושבים למשטרו, והם מדוכאים באלימות ובהרס". עוד מדווחים העיתונים כי ראש ממשלת טוניסיה, מי שכיהן בתפקיד זה גם תחת הנשיא המודח בן-עלי, התפטר לאחר שההפגנות בטוניסיה, היכן שהחל גל המהומות הנוכחי בעולם הערבי, לא שככו, ולאחרונה אף נהרגו במהלכן כמה אנשים (שלושה או חמישה, לפי הדיווחים השונים). הנשיא הזמני מינה את ראש האופוזיציה לראש הממשלה החדש. בעמ 7 ב"מעריב" מתפרסם תמצות של המצב הפוליטי במדינות אחרות במזרח התיכון, מטעם סוכנויות הידיעות: "עומאן – המחאה הגיעה למדינה השקטה", "מצרים – עמרו מוסא רץ לנשיאות", "תימן – הנשיא סאלח מאבד אחיזה" ו"בחריין – המפגינים שיתקו את הבירה". אבי יששכרוף כותב ב"הארץ" על שני הרוגים בהפגנה בעיר סוהאר שבעומאן, "המדינה הערבית העצמאית הראשונה בעולם". "חודשיים לתוך המהפכה בעולם הערבי, וגברת אחת שמנה עדיין לא נתנה קולה בשיר", פותח גקסון דיל ("עיתונאי בכיר בוושינגטון פוסט") את מאמרו במדור הדעות של "מעריב". סעודיה, כותב דיל, היא בת-ברית חשובה של ארה"ב ומי שבשטחה חמישית מעתודות הנפט של העולם – וגם מדינה עם 28% אבטלה ו-60% מאוכלוסייתה מתחת לגיל 18. לפי דיל, שליט סעודיה מיהר להקדים מתת למהפכה, חילק כ-2,000 דולר לכל סעודי (36 מיליארד דולר בסך-הכל) והעניק הלוואות לצעירים, אולם חושש מהתפשטות "הזיהום הדמוקרטי" מבחריין. פלישה לבחריין כדי לדכא את ההתקוממויות היא "אופציה ממשית", כותב דיל, וכבר אירעה בשנות ה-90. מנגד הוא מספר על שורה של רפורמות דמוקרטיות שהרודן עבדאללה התחיל להנהיג כבר בתחילת העשור. יששכרוף כותב ב"הארץ" כי "אתמול הורה המלך הסעודי עבדאללה להעניק לעובדים זמניים מקרב עובדי המדינה מעמד של קביעות". "בכירי ממשל אובמה מפנימים את ההנחה שלפיה המלכים ישרדו, לעומת הנשיאים, שכנראה ייפלו", טוענים כתבי ה"ניו-יורק טיימס" בידיעה מתורגמת באותו עמוד ב"הארץ". "הנשיאים טוענים שלעם יש כוח, אבל אין לו. במונרכיה, אף אחד לא מנסה להתחזות לדמוקרטיה", הם מצטטים "דיפלומט ערבי". בעמ 2 ב"הארץ" מתפרסמת מודעה של המכון הראשון ללימודי ארץ ישראל, שמציע "קורס מרתק": "מהפכות וסערות בעולם הערבי" ("המזה"ת במפנה העשור – מאין ולאן?"). המהפכה היא כבר היסטוריה, והמומחים שכשלו בחיזויה מוסמכים כעת לנתחה. במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" חוזר סבר פלוצקר על אבחנה של יורם קניוק לגבי מצרים שפורסמה ב-ynet לפני כשבוע, ומרחיב אותה לגבי המהפכות בכלל העולם הערבי: "למהפכת ההפגנות בעולם הערבי אין אפוא מנהיגות אינטלקטואלית ואישי רוח מובילים". "המהומות בלוב גברו על המחאה בישראל", קובעת כותרת על שער "עסקים" של "מעריב", ומכוונת לעליית מחירי הדלק. "אפקט לוב בישראל", קוראת כותרת בעמודי החדשות של "מעריב", ומכוונת לעליית מחירי הדלק – לא להתפתחות גלי מהומות בישראל. הדיווח על "אפקט לוב" חוזר גם ב"ידיעות אחרונות" וגם על שער "ישראל היום". "רגע אחרי ההוזלה: מחירי הדלק יזנקו הלילה לשיא חדש", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הלילה: מחיר הבנזין יגיע לשיא", נכתב בכותרת ב"ידיעות אחרונות" מתחת לידיעה על "מחאת הקשישים" ("הם מקבלים מעט קצבה ופנסיה, אבל משלמים הרבה על לחם ומים"; "מאות קשישים הפגינו אתמול בירושלים"). "בזמן הזה, שבו ארצות סביבנו עולות באש מהפכה, תחריר ותימן, מובארכ וקדאפי, טנקים, טוויטר ומסוקים, מתחוללת פה מהפכה הפוכה, שעלולה להביא אותנו למקום שממנו הערבים מתחילים רק עכשיו להיחלץ", טוען יגאל סרנה במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" ומסמן את אביגדור ליברמן כנשא של "משהו מוסקבאי שזוחל לפה כמו מגפה, ומתחבר למגפה האמריקאית של חזירות". "הגיעה העת שגם אנו, אזרחי מדינת ישראל, נצא לרחובות להפגין", כותב דוד קשני מתל-אביב במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות", המתפרסם במוסף היומי "24 שעות". על שום מה? כדי לדרוש "חלוקה צודקת" של העושר. יחד עם שלושת המכתבים האחרים – תלונה על גודל הפנסיה של קצב, על כך שטיבי אינו מתבטא בנוגע לטבח שמבצע קדאפי, וקריאה לממשלת ישראל לשחרר את "גלעד" – נוצר יהלום מלאכותי כמעט מושלם של קטנוניות, לאומנות ושטחיות. "מי שרוצה לפענח את קצב ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות צריך להתחקות מקרוב אחרי קבוצת החברים: חיים רמון, אביגדור ליברמן ואריה דרעי", טוען שלום ירושלמי במדור הדעות של "מעריב". "החבורה, שמה שאיחד אותה עד היום היתה החברות עם איל ההון האוסטרי השנוי במחלוקת מרטין שלאף, התחברה היטב בשבועות האלה סביב מכנה משותף נוסף – הרצון להכות בבנימין נתניהו". "השרים הביעו התנגדות, הדיון בשכר הבכירים יידחה", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 23 של "ישראל היום". "שרים מהליכוד, ש"ס וישראל-ביתנו ביקשו מנתניהו: דחה בשבוע את ההצבעה על מסקנות ועדת נאמן. לא מקבלים את המסקנות שמאפשרות לבכירים להרוויח משכורות עתק". "יעלון: המלצות נאמן אינן מספקות", נכתב בכותרת הראשית של המוסף "עסקים". "נתניהו התקפל: דחה את ההצבעה על שכר הבכירים", נכתב במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "ליברמן וישי התנגדו, נתניהו דחה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "ישראל-ביתנו, שעומדת לימין הטייקונים בנושא תמלוגי הגז, פתאום הפכה למגנת הציבור. פתאום שכר הבכירים הוא שערורייה חברתית", כותב בציניות שאול אמסטרדמסקי ב"כלכליסט". "מאחורי התנגדות ישראל-ביתנו לחוק מסתתרת רכבת ההרים של יחסי ליברמן-נתניהו", הוא טוען. "שכר הבכירים? מחלה חברתית, עושק המיעוט בידי המנהלים, רדיפת בצע", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר", כשהמלים "רדיפת בצע" כתובות בפונט גדול ומודגש, ציטוט של חוות דעת שהוגשו לוועדת נאמן. "הדירקטורים בישראל לא מסוגלים לעצור את חגיגת השכר", נכתב על שער העיתון בכותרת טור הפרשנות של מירב ארלוזורוב, המתייחס להמלצות ועדת נאמן. "המלצות ראויות", נכתב בכותרת מאמר המערכת של "הארץ", התומך בהמלצות ועדת נאמן. "הפערים צריכים להיות סבירים", כותב גדעון עשת בסוף טור במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", המוקדש להבעת דעה "בעד הגבלת שכר הבכירים" (נגד: נחמה דואק). "אליטה קטנה ששקועה עד צוואר בכסף שהושג בעמלם של אנשים אחרים – דינה כדין מובארכ. אם הצמרת הכלכלית תתעקש, בסיוע עו"ד יעקב נאמן, יש סבירות שטוניסיה תהיה כאן", הוא מסכם ומוסיף: "ואולי זה לטובה". ערן סויסה מדווח ב"מעריב" כי העיתון "מקור ראשון" יוציא מוסף תרבות חדש, "מוצ"ש", מגזין כרומו בן 84 עמוד. בין הכותבים: גיתית מגל (מדור אופנה), המוצגת כ"אשתו של ינון מגל"; שהרה בלאו, דינה אברמסון (המקבלת את הקרדיט "עיתונאית" בתוכנית הטלוויזיה "360" ומשתתפת ב"מחוברות"); ח"כ אורי אורבך והזמר שי גבסו, שהשתתפותו היא העילה לידיעה. "דובר צה"ל נגד הארץ וידיעות", דבר כותרת ידיעה בעמ 11 של "ישראל היום". כותרת המשנה: "תובע מהעיתונים וממשרד הפרסום מקאן אריקסון 2.5 מיליון ש. הטענה: פרסום מודעות מכפישות". המודעות פורסמו על רקע הטענות נגד הרמטכ"ל המיועד יואב גלנט, שכללו האשמות כי "חבורת גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם עומדים לנצח ולסכל את בחירתו הדמוקרטית". ידיעה בעניין מופיעה גם ב"הארץ" עצמו וב"מעריב". "בעקבות תחקיר ידיעות אחרונות: נעצר החשוד בהונאת משפחת שליט", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער העיתון. "המתרים למען שליט נעצר בחשד למעשי מרמה והונאה", נכתב על שער "ישראל היום". באותו עמ 11 כותבת הדס שטייף כי "לאחר הפרסום ביום חמישי האחרון בישראל היום ובגל"צ [...] הגיעו לישראל היום בסוף-השבוע עוד תלונות" נגד רונן בר-שירה, העצור. "הפרשה נחשפה בסוף-השבוע בתחקיר של ידיעות אחרונות", כותבים ירון דורון וגואל בנו בעמ 6 ב"ידיעות אחרונות". "על-פי התחקיר, בר-שירה גייס תרומות לשני פרויקטים גדולים הקשורים למאבק לשחרור גלעד שליט" אך הכספים, לפי החשד, לא הגיעו ליעדם. על רקע קרב הקרדיטים בין כלי התקשורת ("ידיעות אחרונות" וגלי-צה"ל, יחד עם "ישראל היום", שמשמש במה לכתבת גל"צ הדס שטייף, פירסמו יחדיו את עיקרי הדברים ביום חמישי שעבר), כדאי להוסיף כי החשדות למעשי הנוכלות הללו נחשפו ב"גלובס" כבר ביוני שנה שעברה. "שבוע אחרי שקיצץ את רעמתו, ממשיכים כלי התקשורת ברחבי העולם לדון במה שעולל לראשו הצעיר, כאילו מדובר בנושא החשוב ביותר על סדר היום העולמי", מזדעזע איתמר זוהר בידיעה ב"הארץ", המוקדשת לתספורת של הזמר בן-העשרה גסטין ביבר.

הח"כים הערבים, שפיתחו עם השנים תרבות ויכוח קולנית ובוטה, שבה הם מקצינים ומפשטים את דעותיהם למטחי גידופים, הגיבו בדיון בכנסת בקריאות ביניים גסות שהקפיצו, כצפוי, כמה מאגרופני המלים בעיתונות העברית

לגודל האבסורד, הארגון היחיד שפעל לקידום שוויון בין ערבים ליהודים בישראל בימי המלחמה הוא חיזבאללה. עובדה, הטילים והרקטות ששיגר לא הפלו בין אלה לאלה. הציבור הערבי בצפון זכה למנה נדיבה של מטחים ולמספר משמעותי של קורבנות בחיפה, במגד־אלכרום, בדיר־אלאסד, בנצרת, בעכו, במראר, בערב־אלערמשה, בתרשיחא. אזרחי ישראל, יהודים וערבים, חוו אותה חרדה, אותו כאב, אותו כעס על ההרס ואותו אֵבֶל על המתים, אבל החוויה המשותפת לא קירבה בין ערבים ליהודים, ואולי אף הרחיקה. קשה להיות ערבי אזרח ישראל בימים רגילים, וקשה עוד יותר בזמן מלחמה, כשהציבור היהודי מתלכד סביב צדקתו. גם אם הפעם כל תושבי הצפון נחשפים לאימי ההפגזות, הציבור הערבי מוצא עצמו, כבעבר, הרחק ממדורת השבט. כאבו ולבטיו אינם באים לידי ביטוי בתקשורת הארצית, והנרטיב שלו אינו זוכה לקשב ונתפש כלא לגיטימי. "הדבר הכי טוב שערבי ישראלי יכול לעשות בעת מלחמה זה לשתוק", כותב סייד קשוע במוסף "הארץ" (11.8). קשוע, אולי הערבי היחיד שכותב היום לקהל קוראים יהודי, נדרש למיומנות לוליינית כדי לשמור על קו ביטוי עצמאי, ועם זאת לא לאבד את קוראיו. באירוניה עצמית מינורית הוא חושף את עולמו של גולה במדינתו: "איך שאני לא מסתכל על זה, עומדות בפני שתי אופציות: להתרפס או להתלהם". בעצם כתיבתו עושה קשוע את הבלתי אפשרי. הוא אינו שותק, כהמלצתו, ואף לא מתרפס או מתלהם – אבל נזהר מלבטא את עמדותיו המהותיות, ואינו נותן ביטוי להלכי הרוח בציבור הערבי. הוא יודע שקהל קוראיו אינו בשל לכך. אלפי שעות משדרי מלחמה מיוחדים יכלו ליצור הזדמנות לקרב את אזרחי ישראל הערבים. המצב המיוחד יכול היה לעורר סולידריות בין הציבורים על בסיס אנושי פשוט, ומתוכה להצמיח דיאלוג ראשוני. היה רגע שבו ניתנה לציבור היהודי הזדמנות להבחין במורכבותו של הנרטיב המקביל, לנסות לפענח אותו, גם אם לא בהכרח להזדהות איתו. אבל אפילו מעט מזה לא קרה. בחלוקת החיבוקים נפקד מקומם של ערביי הצפון. גם כשטיל הרס את משרדי המערכת לשעבר של "אלאתיחאד" בחיפה, עיתונו של חתן פרס ישראל אמיל חביבי המנוח, הדבר לא עורר עניין. בתוך גל הפניות לחבק ולחזק, שום כלי תקשורת ישראלי לא הציע סיוע לעיתון שנפגע. העיתונות הארצית בישראל ממשיכה לפעול על־פי השִגרות הישנות, כמשקפת את ארבע־חמישיות הציבור היהודי. אל משדרי המלחמה לוהקו הפרשנים־האוטומטיים, יודעי הכל, רובם בעלי רקע בטחוניסטי. הערבים, כתמיד, נפקדו מן האולפנים. הדיון המשודר התנהל ברוח המלחמות הקודמות וחשף עולם מושגים שטוח, פשטני – שלא במקרה הזכיר בעיקר פרשנות ספורט. מעט מאוד דובר על הטלטלה שעוברת החברה הלבנונית ועל השלכותיה על עתיד האזור. כמה מאכזב להיווכח שוב שהעיתונות, שתובעת מכל העולם לבחון את תפישותיו, לתקן את עצמו ולהשתנות, היא הגורם השמרני, הצפוי והקפוץ ביותר. לא היינו זקוקים למלחמה כדי לדעת שאחרי שישים שנות חיים במדינה אחת, הערבים בישראל אינם נוכחים בתקשורת וסיפורם אינו נשמע – אלא אם מדובר באסונות ותאונות, בהקשרים פלילים או בטחוניים, וכמובן, בכל הנוגע ל"שסע" בתיאור הקונפליקט בעניינם. על־פי מחקר שנערך עבור מועצת הרשות השנייה ופורסם בתחילת השנה, האזרחים הערבים "מודרים ממרקע הטלוויזיה בדרך־כלל, ובמקומות שהם מופיעים הם מוצגים במסגרת סטריאוטיפית טיפוסית... הצגתם השלילית מזינה את הדעות הקדומות הקיימות כלפיהם בחברה הישראלית היהודית". מרואיין ערבי שמוזמן לדיון טלוויזיוני נמצא מראש בעמדת המתגונן. דומה כי עצם נוכחותו אינה אלא יצירת הזדמנות למראיינים לבוא חשבון דרכו עם הציבור הערבי כולו. "האם נכון שאתם תומכים בחזבאללה?" היא השאלה שצפויה להיזרק לאוויר, כשהציפייה היא לתשובה של כן או לא: רק תגידו "אנחנו אזרחים נאמנים ולא בוגדים", ונמשיך הלאה. אל תבלבלו לנו את הראש עם חיבוטי נפש, עם הזדהות עם האחים בביירות, עם עניינים הומניטריים. ככה זה מלחמה. יחד עם התגלגלות המבצע הצבאי החלה לרעום הארטילריה התקשורתית. הח"כים הערבים, שפיתחו עם השנים תרבות ויכוח קולנית ובוטה, שבה הם מקצינים ומפשטים את דעותיהם למטחי גידופים, הגיבו בדיון בכנסת בקריאות ביניים גסות שהקפיצו, כצפוי, כמה מאגרופני המלים בעיתונות העברית, שגם הם כידוע אינם בחורים מעודנים במיוחד. עיתונאים־תותחנים כמו מתי גולן ("פצצה תוצרת בית", "גלובס", 19.7) או בן כספית ("אחמד, שומע?", nrg, 1.8, כ־1,240 טוקבקים) חבשו כפפות ויצאו להשיב אש. גולן מוטרד מ"פצצת הזמן שבתוכנו" ומבקש שנעשה משהו בעניין. כספית יוצא נגד אחמד טיבי, שכינה את עמיר פרץ "רוצח" ו"טרוריסט", ודורש מבחן נאמנות: "רוצים להישאר כאן? תצהירו על נאמנותכם באומץ. לא רוצים? תרדו...". האופן שבו נתפש הציבור הערבי בעיני היהודי נשען על בורות, דעות קדומות והתרשמות שטחית. הנזק שבמופעי הח"כים הערבים בכנסת כפול: גם הובלת הציבור הערבי להקצנה וגם יצירת דחייה בציבור היהודי כלפיו. יהודים רבים מגבשים את תפישת עולמם ביחס לציבור הערבי על סמך מופעי הח"כים הערבים בדיוני הכנסת או בתקשורת. כאשר תלמידי ישראל אינם לומדים את השפה והתרבות הערבית, לא נפגשים עימן באופן אישי ביומיום והידע שלהם על הערבים נשאב מהמאגרים הרדודים בעיתונים ובמהדורות הטלוויזיה – מה הפלא שהערבים נתפשים בעיני חלק מהציבור היהודי כגיס חמישי. הציבור היהודי אינו בשל עדיין לקרוא את רשימתו של סגן ראש עיריית חיפה, עו"ד ואליד חמיס, שכותרתה "בין חיפה לביירות". "מבחינת הערבים בחיפה", כותב חמיס, "המושג עורף אינו שייך אך ורק לעיר שבה הם גרים וליישובי הצפון. מבחינתם, גם ביירות ויישובי הדרום הם עורף אזרחי". "אם אתה מדבר כך, אתה אויב שלנו" היא תגובה מתונה יחסית של אחד מ־450 הטוקבקים המשתרשרים אחרי רשימתו ב־Ynet. בביקור במעלות בימי המלחמה שמעתי את התיאוריה המוסמכת, גם אם חסרת השחר, שמתרשיחא השכנה יש מי שמטווח בטלפון את משגרי הטילים מלבנון. האם העובדה שכעבור ימים אחדים נהרגו שלושה נערים מטיל שהתפוצץ בשדות תרשיחא תשנה זאת? כתבה שנוגעת לערביי ישראל – כגון זו שהתפרסמה ב־Ynet אחרי הפגיעה הקטלנית של טיל בדיר־אל סד, שכותרתה היתה "היישובים הערביים: אף אחד לא מוכן לעזוב" – זוכה לשרשור טוקבקים גס ועוין. "מי שנסראללה מצר על מותו איננו ישראלי... הוא אויב בתוכנו!", מטקבק אחד; "חסן, תמשיך לדלל לנו אותם, נמאס מהמוגלה הזה בתוכנו", מטקבק אחר. ואלה הן התגובות שנמצאו ראויות לפרסום. בעוד הציבור היהודי מתגודד סביב מדורת השבט, מחפש הציבור הערבי מקורות מידע והזדהות ברשתות הלוויין הערביות ובראשן הטלוויזיה הלבנונית, על ערוציה המלוטשים, שהיתה למקור השראה לערביי הצפון. ומה רע בצריכת חדשות דווקא מרשת "אלגזירה", שהמוטו שלה "הדעה והדעה האחרת"? הנה, שם לא חוששים לראיין אפילו את בעלי הסיפֵּר האחר, אמריקאים או ישראלים. בטווח סטיית טיל המיועד לבתי־הזיקוק, בכניסה לקיבוץ אפק שבקריות, שוכן מתחם האנטנות והצלחות המגודר של "הוט". מתוך מבנה מאולתר מפעילה "הוט־צפון" את מהדורת חדשות הכבלים הארצית היחידה בערבית, בערוץ המקומי, ערוץ 25. חצי שעת חדשות יומית שמסקרת את הציבור הערבי בישראל, מיישובי הבדווים ועד ערי המרכז וכפרי הגליל. בשבוע השני למלחמה הודיע מנכ"ל "הוט", דוד קמיניץ, על כוונתו לפנות למועצה לשידורי הכבלים בבקשה לפעול להורדת המהדורה בערבית מהמסך, לאחר שבימי הלחימה השתקפו בה דעות שלא היו לרוחו. קמיניץ הגיב בכך על כתבה שבה הביעו מרואיינים ערבים הזדהות עם החזבאללה. יתרה מכך, אחד מכתבי המהדורה הציג בגילוי לב את דעתו מדוע טבעי ולגיטימי שערבי אזרח ישראל יזדהה עם נסראללה. "הדעת אינה סובלת שבעת שמיטב בנינו נלחמים בחירוף נפש מול ארגוני הטרור על זכות קיומה של מדינת ישראל... תשדרנה מהדורות החדשות החוסות תחת שם המותג הוט... סיקור כגון זה", אמר קמיניץ ל"הארץ" (27.7). לורט אשקר, העורכת הראשית של "הוט־צפון", מאמינה שעליה לשקף מגוון דעות הרווחות בציבור הערבי, גם אם חלקן בלתי נעימות לאוזן. במקביל ללימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים (שפה ותרבות, צרפת ואיטליה) ואחריהם צברה אשקר ניסיון ברשתות רדיו וטלוויזיה מקומיות וזרות. בנסיבות אחרות היתה יכולה להשתלב בערוצי השידור הקיימים, אבל מי ייתן לערבייה לערוך מהדורה. מאז רפיק חלבי לא נגעה יד עורך לא יהודי בליין־אפ של כלי תקשורת עברי כלשהו. נראה שהמהדורה הערבית של "הוט־צפון" לא תשרוד לאורך זמן. "הוט" אינה מעוניינת כלל במהדורות המקומיות האלה, שהיא מחויבת לספק כחלק מתנאי המכרז. רצונו של המנכ"ל להיפטר מהמהדורה הערבית מסיבות לאומיות מגובה אפוא באינטרס מסחרי. סייד קשוע מסכם את מצבו של העיתונאי הערבי בישראל: "הדרך היחידה שאני חושב שיכולה לספק את המראיין ואחריו את הצופה הישראלי היא להופיע עם חולצה של כך ולדפוק חזק על הטנק שבתפאורה מאחורה כשאתה צועק: לכתוש אותם, לא להשאיר אבן על אבן, לכתוש". גיליון 64, ספטמבר 2006

סלקום הפיקה סרטון פרסומת שנוי במחלוקת. פארודיה על הפרסומת הועלתה לאתר פליקס של תפוז. סלקום דרשה לצנזר אותו. מנהלי האתר נענו לדרישה

בתחילת השבוע הועלתה על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה הצעה מבית היוצר של ש"ס, שתחייב את ספקיות האינטרנט לסנן תכנים פורנוגרפיים ואלימים – לכאורה כדי לשמור על תומתם של גולשים צעירים. הנה מה שאמר על ההצעה הזו מנכ"ל תפוז, דן חן: "צנזור האינטרנט יציב את ישראל בשורה אחת עם איראן וצפון-קוריאה. גם אם היום הצנזורה תחול על סוג מסוים של אתרים, אף אחד לא יכול להבטיח לציבור הישראלי שמחר לא ירחיבו את ההגדרה של מה מותר ומה אסור לראות באינטרנט". הצעת החוק נדחתה בינתיים, וכעת מעניין לבחון את הדברים שאמר חן על רקע התנהלות תפוז בפרשה שלא מעורבים בה המחוקק או הלובי הדתי. בשבוע שעבר החלה להיות משודרת פרסומת של חברת סלקום שהפיק משרד הפרסום מקאן-אריקסון. בפרסומת נראים חיילים שמחים ומלאי מרץ מקפיצים כדורגל שנזרק אליהם מעבר לחומת ההפרדה. מישהו מן העבר השני (בעולם הסכריני של הפרסומת לא קיימים פלסטינים) מחזיר את הכדור, ומשחק הכדורגל מתפתח לחגיגה של נעורים וחיילות קופצניות. אין מלחמה, אין סכסוכים, אין ערבים. הפרסומת עוררה התנגדות ודיון ציבורי שהגיע עד ל"וושינגטון פוסט" ול"ניו-יורק טיימס". גם לא מעט גולשים מצאו בפרסומת הזו משהו מטריד ומקומם – בפייסבוק אפשר למצוא קבוצות כמו "גם לי יש בחילה מהפרסומת החדשה של סלקום". כמה מהם גם עשו משהו בעניין: מלבד דרישות לחרם צרכנים על המפעילה הסלולרית, אפשר היה למצוא בפליקס, אתר הסרטונים של תפוז, גם סאטירה נוקבת: הגולש hippie witch doctor העלה גרסה ערוכה של הפרסומת, שבה בכל פעם שהכדור עובר לצד השני של הגדר, הוא פוגע בראשו ובגופו של פלסטיני כפות שראשו מכוסה, המתכווץ בפחד ובכאב. "אפשר היה למצוא", משום שהסרטון הסאטירי הוסר מפליקס. הנהלת האתר צינזרה אותו, וכעת מופיעה במקומו הודעה האומרת שהסרטון "לא עמד בתנאי התקנון". בתפוז מודים שההסרה באה עקב פנייה של סלקום. "קיבלנו פנייה מסלקום בבקשה להסיר את הסרטון. לאחר התייעצות עם יועצינו המשפטיים וקבלת חוות דעתם החלטנו להיענות לבקשתם והסרטון הוסר", אומרים שם. מדוע ביקשו בסלקום למחוק את הסרטון הסאטירי מהרשת? "ביקשנו להסיר את הסרטון שעשה שימוש בתכנים שלנו ללא אישורנו ובצורה לא הולמת", אומרים בסלקום. כלומר, לא מדובר במשטרת מחשבות, אלא פשוט בשמירה על החוק. אבל האם מי שהעלה את הסרטון עבר באמת על זכויות היוצרים של סלקום? עו"ד יהונתן קלינגר, המתמחה בדיני רשת, טוען שלאו דווקא. "לפי הלכת דודו גבע של בית-המשפט העליון – שניתנה כשנטען שגבע הפר את זכויות היוצרים על הדמות של דונלד דאק – כשמשתמשים ביצירה כדי למתוח עליה ביקורת, אין מקום לטעון שמדובר בהפרה של זכויות יוצרים. נכון שכאן מדובר בשימוש בהיקף משמעותי מאוד של היצירה, אבל נגד זה יש לשקול את הפגיעה ביצירה המקורית ובערך המסחרי שלה, ופה הפגיעה שולית". על טענת סלקום שיוצרי הסרטון הסאטירי לא קיבלו את רשותה אומר עו"ד קלינגר: "כל היופי בשימוש הוגן הוא שאין צורך לקבל את אישורו של בעל היצירה". "הווידיאו הוסר שעות אחדות אחרי שהעלנו אותו לפליקס. זאת צנזורה, חד וחלק", אומר בראיון מייל ל"העין השביעית" Hippie Witch Doctor, מי שהעלה את הסרטון לרשת. מאחוריו עומדת קבוצה של פעילים מישראל, ארצות-הברית, אנגליה וקנדה, הוא מוסר, והם שהפיקו את הגרסה הסאטירית. "אחרת", הוא ממשיך, "איך תסביר את העובדה שפליקס ויוטיוב מלאים בפרסומות של סלקום, ואני בטוח שהם מרוצים מזה, אבל כשמישהו מעלה ביקורת נגדם הם דואגים להוריד אותו מהאוויר. אם זה נושא חוקי גרידא, אז כל הפרסומות צריכות לרדת מיוטיוב, לא רק אלו שמותחות עליהם ביקורת". על נושא החוקיות של הסרטון הפארודי הוא אומר: "יש לנו עורכי-דין משלנו [...] ובדקנו מה מותר לנו במסגרת החוק". בסלקום סירבו להשיב לשאלות "העין השביעית" אם קיבלו חוות דעת משפטית לפני בקשת ההסרה ואם מדיניות החברה היא לדרוש תמיד הסרה של סרטונים המשתמשים בפרסומות שלה, או רק במקרה שהם מצליחים ליצור סאטירה נוקבת במיוחד על החברה – והפנו אותנו לתשובתם הראשונה. ובכל זאת, האם לסלקום יש מדיניות של הגשת תביעות להבטחת זכויות היוצרים שלה? חיפוש זריז באתרי שיתוף הווידיאו יראה שאפשר למצוא שם כמעט את כל הפרסומות מהעת האחרונה של שלוש חברות הסלולר הגדולות. שיתוף תכנים ברשת כמעט מחייב שינוי והוספה לתוכן המקורי – ועל פי רוב לחברות אין בעיה עם זה: ביו-טיוב אפשר למצוא אותה פרסומת שנויה במחלוקת, שמישהו הוסיף לה הערות סרקסטיות בגוף הסרטון (כשהקריינות המלווה את הפרסומת שואלת רטורית, "מה בסך-הכל כולנו רוצים?", מופיעה ההערה, "תשובה: שחסרי הפרצוף מעבר לקיר יפסיקו לעשות צרות שם בגטו"); ואילו באתר פליקס עצמו אפשר עדיין למצוא גרסה ערוכה אחרת של אותה הפרסומת, שבה הכדור המתעופף מעבר לגדר מתחלף בפצצה הנוחתת על החיילים – ושם נקטע הסרטון. באתר תפוז, כך נראה, לא שאלו את השאלות שהועלו כאן, ובחרו להיענות לדרישת סלקום. אבל האם הסרה מיידית של סרטונים בעקבות פניית בעלי עניין היא האפשרות היחידה? מי שמעוניין לראות את הגרסה הסאטירית יוכל למצוא אותה ביו-טיוב – אתר התלוי פחות בכספי המפרסמים של חברות סלולר ישראליות. יהונתן זילבר עורך את makoגברים ו-makoדיגיטל

עוד לפני המלחמה היה למשרד החינוך קושי לגייס פסיכולוגים, ורק 70 אחוז מהתקנים אוישו בין היתר בשל השכר הנמוך המוצע - 47 שקלים לשעה לבוגר תואר שני. כדי לתת מענה נפשי מיידי לתלמידים חסרים יותר מאלף אנשי מקצוע, אבל פתרון לא נראה באופק

רוני קמאי היא תלמידה בת 16. ביום שני, בין שיעור לשיעור, היא נכנסה לזום ועלתה לשוחח עם חברי ועדת החינוך של הכנסת, על תגבור השירות הפסיכולוגי בבתי הספר בעקבות המלחמה. "אתמול באמצע מבחן במתמטיקה תלמידה קרסה כי קיבלה שיחה מדוד שלה שמשרת במילואים", סיפרה קמאי. "תלמידים חוטפים התקפי חרדה בזמן מבחנים ואזעקות, גם אני חוטפת התקפי חרדה ובכל זאת מטפלת בהתקפי חרדה של תלמידה אחרת שפנתה אלינו למועצת התלמידים. זה לא המקום שלנו, חסרה לנו סמכות והנחיות". איך קורה שתלמידה בת 16 היא הכתובת לתלמידים אחרים שחווים מצוקה נפשית? "יש תלמידים שלא יודעים למי לפנות ואיפה נמצא החדר של היועצת", אמרה קמאי. "בזמן מלחמה אני מצפה שיבואו לחפש אותי ולא שאני אלך לחפש את היועצת". קמאי דיברה על יועצות, אך הדיון עסק במחסור בפסיכולוגים חינוכיים בבתי הספר. מחסור שלא התחיל במלחמה, אלא שנים קודם לכן. הסיבה לכך לא מתחילה ונגמרת בכסף, כפי שאפשר היה לראות בדיון בכנסת, אלא קשורה לפער אקוטי בנתונים. חוה פרידמן, מנהלת אגף פסיכולוגיה חינוכית במשרד החינוך לא ידעה לתת לנציגי הוועדה נתונים על מספר התלמידים הזקוקים למענה כרגע. "יש לנו דאגה גדולה לבני הנוער, סדר הגודל כל כך גדול", אמרה והוסיפה שאין סיבה לערוך סקר על מספר בני הנוער שנמצאים במצוקה. "אנחנו מספיק מודאגים ממה שאנחנו יודעים". "במשך שנים משרד החינוך לא השכיל להבין שהמחסור בפסיכולוגים הוא אקוטי. כבר לפני המלחמה הייתה קטסטרופה, עכשיו היא גדלה עוד יותר" כשחברי הוועדה התעקשו לקבל נתונים ברורים על היקף התופעה כדי לדרוש מהאוצר תקציב, היא הפנתה לסקר שערכה קופת חולים מכבי בזמן הקורונה שם נרשמה עלייה של 35 אחוז בחרדה ודיכאון בקרב בני נוער בגילאי 14-18. "ציפינו שאחרי 51 ימי מלחמה יהיו למשרד החינוך נתונים על גודל הבעיה", אמר יו"ר הוועדה ח"כ יוסף טייב. "במשך שנים משרד החינוך לא השכיל להבין שהמחסור בפסיכולוגים הוא אקוטי. כבר לפני המלחמה הייתה קטסטרופה, עכשיו היא גדלה עוד יותר". על פי נתונים של השירות הפסיכולוגי החינוכי, מועסקים במערכת החינוך כ-3,400 פסיכולוגים חינוכיים, רובם במשרה חלקית. עוד לפני המלחמה היה למשרד קושי לגייס פסיכולוגים נוספים ורק 71 אחוז מהתקנים אוישו, זאת בשל השכר הנמוך עומד על 9,500 שקל ברוטו למשרה מלאה לפסיכולוג עם 15 שנות ותק – 47 שקלים לשעה. הפסיכולוגים החינוכיים מקבלים את שכרם דרך הרשויות המקומיות כאשר משרד החינוך מממן כ-70 אחוז מהעלות והרשות המקומית מממנת את היתרה. השיטה יוצרת פערים בין הרשויות כך שהמחסור באופקים, למשל, גדול יותר ורק חצי מהתקנים בה אוישו וכך גם בשדרות, שם אוישו רק 67 אחוז מהתקנים. התקן של מערכת החינוך עומד על פסיכולוג אחד לאלף תלמידים בבתי ספר בחינוך הרגיל מיסודי ועד תיכון, פסיכולוג אחד לכ-500 תלמידים בגני ילדים ובכיתות א ופסיכולוג אחד ל-300 תלמידים בחינוך המיוחד. בשל העובדה שהתקנים לא מאוישים, המציאות כיום היא שיש בממוצע פסיכולוג אחד לכ-1,500 תלמידים, במקרה הטוב. וזה לא הכל: לפי פורום הארגונים למען פסיכולוגיה חינוכית, הכיסוי הטיפולי מתועדף לגילאים 5-15. כך, הכיסוי הטיפולי לגילאי שלוש וארבע ולבני נוער בגילאים 16-18 "אינו בגדר חובה". "יש שתי פסיכולוגיות על 90 ילדים והן לא מצליחות לפגוש את כולם", אמרה בדיון שלומציון כהן, מנהלת בית ספר יסודי בנגב המערבי שהתפנה וכיום פועל מהרצליה. "התלמידים שלנו במצב לא טוב – יש המון שוטטות, אין גבולות ואין מבוגר אחראי. המבוגרים התיילדו, אין להם כוחות. גם נושא המיניות פרוץ. שימוש בסמים ואלכוהול. יש נשירה מבית הספר, אנחנו רואים ילדים בכיתה א שמסרבים ללכת לבית הספר". כהן סיפרה כי הגיעו פסיכולוגים למלון בהרצליה בו מתגוררים התלמידים. "הם ישבו שלוש שעות עם הילדים ואז אמרו שזה גדול עליהם והם עזבו. נאלצנו לבקש חדשים. וגם הם לא נשארו. אנחנו לא יכולים לקבל פסיכולוגים עם הכשרה רגילה. אני צריכה פסיכולוגים ברמה הגבוהה ביותר, עם חוסן אדיר, שיוכל להכיל את הילדים". נציגת משרד החינוך טענה כי שר החינוך יואב קיש פנה למשרד האוצר אחרי ה-7 באוקטובר לסגור את ההסכם השכר הקיבוצי של הפסיכולוגים, שפתוח כבר הרבה שנים. "אני לא יודעת לומר איפה עומד ההסכם", אמרה. אך מאי שמואל מאגף שכר והסכמי עבודה במשרד האוצר דייקה ואמרה כי שר החינוך פנה אליהם אך לטובת מענה נקודתי ולא בנוגע להסכם הכולל. בוועדה עלה כי משרד האוצר מתעקש שהפסיכולוגים יעבדו במתכונת פרילנס ומשרד החינוך מקצה שמונה שבועות לפסיכולוגים שהצטרפו למערכת. שמונה שבועות כלומר שמונה טיפולים בסך הכל. "אנחנו צריכים פסיכולוגים שיהיו חלק מהמערכת ויהיו פה היום, מחר ובעוד שנתיים – כי המערכת תצטרך אותם לשנים ארוכות", נאמר בדיון. המשבר הנוכחי פוגש את המערך הציבורי לבריאות הנפש מדולדל, מוזנח ומופרט, שעל מנת לתת מענה במשבר הנוכחי, הצפוי להימשך שנים, זקוק להשקעת משאבים ושיקום מיידי. פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה החינוכית טוען שחסרים אלף תקנים של פסיכולוגים חינוכיים במגזר הציבורי, במיוחד בפריפריה, שבה הצרכים רבים וגם איוש התקנים הקיימים נמוך במיוחד. בפברואר 2022 אושרה בממשלה תוכנית בריאות הנפש לילדים ונוער של שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ, שעלותה 994 מיליון שקל. חלק מהתכנית, שהייתה משותפת למשרדי הבריאות, החינוך והרווחה, הוגדר כחירום וכלל את הרחבת הייעוץ החינוכי בבתי הספר לכלל התלמידים לצורך איתור ומניעה. התוכנית לא יצאה לפועל ובמרץ האחרון פנו ארגונים לזכויות הילד לשר הבריאות משה ארבל במטרה להניעה שוב. "השבועות האלו הראו לנו שאי אפשר בלי מערכת ציבורית חזקה", אמרה נועם וילדר מהמועצה לשלום הילד בדיון שנערך אתמול. "צריך להשקיע בגורמי המקצוע שעובדים איתם, שנראה מערכת חזקה ששומרת עליהם ומטפלת בהם". "יש מטפלים באמנויות שמוכשרים בטיפול בטראומה, 9,000 מטפלים עם הכשרה קלינית שעומדים במתווה", אמרה בדיון ד"א אילנה לח, יו"ר האגודה לטיפול באומנות. "צריך להסדיר את המקצוע הזה בחקיקה ואז ניתן יהיה להכניס אותם באופן מוסדר. במצבים טראומטיים לא תמיד מילים יעזרו והאמנות עוזרת פה". מסקר שערך הפורום למען הפסיכולוגיה החינוכית בימים האחרונים עולה כי 70 אחוז מהפסיכולוגים שהתנדבו לתת מענה מיידי לנפגעים דיווחו שהיו מעוניינים לחזור לשירות הציבורי או להגדיל את משרתם אם תנאי השכר יהיו ראויים. "צריך לשפר את שכר הפסיכולוגים, יעלה כמה שיעלה", אמר יו"ר הוועדה.

התוכנית "תיק תקשורת" מה-5.2.2009: על מאמרו של ארי שביט "הערת אזהרה" | וסיכום סיקור בחירות 2009

בפתח התוכנית מעיר עמנואל רוזן על האופן בו התקשורת צייתה לכללים שהכתיב בנימין נתניהו במערכת הבחירות הנוכחית. בהמשך משוחח רוזן עם עיתונאי "הארץ", ארי שביט, ועם פרשן "קול ישראל" וערוץ 1, ירון דקל, על מאמר שפרסם שביט ובו יצא בחריפות נגד המועמדת לראשות הממשלה ציפי לבני. האם השימוש שעשה שביט במקורות אנונימיים היה ראוי? האם מלבדו התקשורת "מאתרגת" את לבני? ומדוע שביט לא הפנה את הטענות העולות ממאמרו ללבני עצמה בעת שראיין אותה ימים ספורים לפני שפרסמן ברבים? עמנואל רוזן משוחח עם נדב פרי, כתב "חדשות 10", אילה חסון, פרשנית ערוץ 1, ועם ההיסטוריון פרופסור אביעד קליינברג מאוניברסיטת תל-אביב, על האופן בו סיקרה התקשורת את המרוץ לכנסת. האם הסיקור היה עמוק ורציני או אישי ורכילותי? כיצד השתנה היחס לציפי לבני לאורך החודשים האחרונים? האם ראוי היה להתעקש על עימות בין המתמודדים? והאם התקשורת אשמה בכך שמערכת הבחירות היתה משמימה? לסיום מעיר רוזן על השינוי החד בגישת אמצעי התקשורת לבעלי ממון, שחל בעקבות האיומים לשלול את זיכיונו של ערוץ 10.

פרשנים בכירים מתבלבלים מהמשבר במערכת הבריאות | "ישראל היום" לא מתעכב על המניע להשבתת הרכבת הקלה | ארי שביט מאיים להיעלב

המשבר במערכת הבריאות שב אל הכותרות הראשיות. "בג"ץ ידון הבוקר בשלוש עתירות שהגישו רופאים מתמחים, בקריאה לביטול ההסכם שנחתם עם הרופאים", מדווח דן אבן ב"הארץ". "[...] במקביל נדרשו המתמחים להעביר היום תצהירים לבית-הדין לעבודה, ובהם הסברים מדוע אינם מכבדים את צווי המניעה שהוצאו נגד התפטרותם". אלה העובדות המשפטיות הפשוטות, ובהן מתמקדת הכותרת הראשית של "הארץ" ("מחריף המשבר במערכת הבריאות: בג"ץ יקבע אם ההתפטרות חוקית"), אך העיתונות המסחרית אינה מתעניינת בעובדות משפטיות פשוטות, ובוודאי שלא בעובדות משפטיות מורכבות. היא תרה אחר סיפורים דרמטיים, שבהם הצדדים נאבקים עד לחגיגות הניצחון או נהי ההפסד. הבעיה היא שסיפור המשבר במערכת הבריאות אינו עד כדי כך פשוט. קחו למשל את בן כספית, הפרשן הבכיר ביותר ב"מעריב" (לא לענייני בריאות, לענייני אקטואליה). כספית משתף הבוקר את קוראיו במצוקתו בכל הנוגע למשבר הרופאים המתמחים. "אישית", הוא כותב, "אני לא מסוגל לנקוט עמדה. אחרי שיחה עם מישהו מהאוצר, אתה משתכנע שמדובר בהסכם היסטורי שמציל את הרפואה, משקם את הפריפריה, מחדש את המקצועות המתמוטטים. אחרי שיחה עם רופא מתמחה, אתה משתכנע שחרפת השכר העלוב שמשלמת המדינה הזו לטובי בניה נמשכת, ואף הונצחה. אחרי שיחה עם המנהלים שלהם, אתה כבר משוכנע שאין במה להשתכנע והאמת המוחלטת היא שאלה של פוזיציה". מה לגבי יכולתו של עיתונאי להציג לקוראיו עמדה מורכבת? מה לגבי יכולתו של עיתונאי להימנע מכתיבת טור פרשנות כשאין לו עמדה? "בשלב הזה אין טעם להיכנס בעובי המשבר במערכת הרפואה ולנסות להבין מי צודק, איפה טעינו, מי כאן הרעים ואיפה, אם בכלל, נמצאים הטובים", מסביר כספית. "[...] במקרה שלנו לא רק שכולם טועים, אלא שכולם גם צודקים". כך, אם כן, נראית מציאות מורכבת מבעד למנסרת הפשטנות. בהמשך קובע כספית כי "יש רק פתרון מעשי אחד ליציאה מהמבוי הסתום הזה" – קיצור הסכם העבודה שנחתם מתשע שנים ל"שלוש או ארבע שנים" (זו, אגב, עמדת הרופאים). גם הפרשן הבכיר של "ישראל היום" לענייני דעתנות ואקטואליה, דן מרגלית, חש מבולבל לנוכח המשבר במערכת הבריאות. "הכל מעורפל ומסונוור ואדם אינו מתמצא במבוך ואינו יודע לאן לנווט. אין מפה פוליטית. אין GPS משפטי", כותב מרגלית ומעלה את סוגיית תנאי העסקתם של רופאים מתמחים אל מרומי הפילוסופיה של הקיום: "הכל נכון, והכל לא כלום". לרן רזניק, פרשן "ישראל היום" לענייני בריאות, דווקא יש עמדה די ברורה, שבה הוא מחזיק לאורך כל הדרך. "צביעות בחלוק לבן" היא כותרת טורו מהבוקר. "מאות הרופאים המתמחים – כולם עובדי ציבור – שנשבעו בשבועת הרופאים, רומסים את פסיקת בית-המשפט ואת שלטון החוק כולו", הוא מדגיש כבר בפתיחתו. גם שי ניב, פרשן "גלובס" לענייני תעסוקה, מחזיק בדעה דומה. "הסולידריות המזויפת של הרופאים הבכירים", קראה כותרת טורו בעיתון שחולק אמש למנויים. הנה מה שיש לניב להגיד על דרישת הרופאים (וכספית) לקצר את טווח ההסכם: "תקופת ההסכם, תשע שנים של שקט תעשייתי, אינה העניין – אף שהנושא חוזר על עצמו בדף המסרים של הרופאים. הרי גם בהסכם האחרון משנת 2000 הסכימו הרופאים לא לשבות במשך עשור שלם. התשובה, חברות וחברים, אינה נעימה לאוזן: שעון נוכחות. שתי מלים שלא יופיעו בשום הודעה לעיתונות. עם התקשורת מדברים על משמרות של 26 שעות ברצף כמו פועלים שחורים, אך בשיחות מסדרון מדברים על הדבר הנורא מכל". לניב ביקורת קשה על סיקור משבר הרופאים המתמחים בתקשורת. "למרות שמדובר במקרה המורכב ביותר שידעה מערכת יחסי העבודה בישראל", הוא כותב, "למרות שהאינטרסים השונים זועקים לשמים, סיפור הרופאים מסוקר במרבית אמצעי התקשורת כמו סיפור צבע על אנשים נפלאים שהמדינה מבקשת לדכא. העולם, על-פי אותה עיתונות, מתחלק לטובים ולרעים, ובאופן טבעי הרופאים בצד של הטובים. כל השאר זה זוטות. "[...] התקשורת, לפחות הצהובה, הוכיחה שהיא מתגייסת למען העובדים רק בשני מקרים: כשמדובר במפעל לקופסאות שימורים אי-שם בעיירה רחוקה בגליל העליון, או כשמדובר בעובדי צווארון לבן שנמנים עם המעגל החברתי והתרבותי של הכתבים ועורכיהם. ובמקרים כאלה, העובדות בכלל לא חשובות". ב"דה-מרקר" מתארת רוני לינדר-גנץ את העובדות, נכון להיום: "הרופאים מבתי-החולים במרכז נמצאים בסערת רגשות עצומה, כמעט בתחושה של תמות נפשי עם פלישתים. הם משוכנעים שלא רק שההסכם שנחתם עושה להם עוול היסטורי, אלא שגם היחס של המדינה אליהם מזלזל, אלים ומתנשא. מבחינת האוצר ומשרד הבריאות, הרופאים לוקחים את החוק לידיים פעם אחר פעם, מזלזלים בנכונות של המדינה להידבר אתם, אף שכבר נחתם הסכם קיבוצי, ומעל לכל – חוששים כי אם דווקא עכשיו, לאחר הפעלת הכוח של הרופאים, המדינה תישבר ותקצר או תפתח את ההסכם – יהיה מדובר בבכייה לדורות, מסר איום ונורא לשלטון החוק ולמערכת יחסי העבודה בישראל". היא גם מציעה פתרון: "התערבות מיידית של ראש הממשלה בנימין נתניהו". ב"מעריב", אחרי שכספית קובע שכולם צודקים ובכל זאת הפתרון האפשרי היחיד הוא קיצור הסכם העבודה, פונה גם הוא לראש הממשלה (ושר הבריאות) בנימין נתניהו: "קצר את ההסכם, אדוני ראש הממשלה, זה עדיין לא מאוחר מדי". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר היא ציטוט: "נתניהו, תתערב". העיתון לא מצטט את לינדר-גנץ וגם לא את כספית, כמובן, אלא את "הרופאים". מסתבר שזו דרישתם. בידיעה המתפרסמת בעמ 2 של העיתון מצוטטים כמה מהם: ד"ר דורון נומרן, מנהל המחלקה האורתופדית ברמב"ם; ד"ר ולד אוגורצין, רופא מומחה שהתפטר מהמחלקה האורתופדית בתל-השומר; ד"ר אבי וייסמן, מנהל יחידת חדרי ניתוחים אמבולטוריים ברמב"ם; ד"ר אמנון מוסק, מנהל המרפאות הנוירולוגיות באיכילוב; וד"ר גקי אור, מנהל חדר טיפול נמרץ בתל-השומר. כולם, בזה אחר זה, קוראים לראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב במשבר. כותרת הידיעה: "נתניהו, איפה אתה". "אני מאמין שאפשר למצוא פתרון למשבר הרופאים", מצוטט נתניהו בסיום הידיעה של דניאל אדלסון ב"ידיעות אחרונות". "בשיחות סגורות בימים האחרונים הוא אמר כי הוא באמת מאמין שניתן למצוא פתרון", מוסיף הכתב, "אך לשיטתו צריך לשמור על שני עקרונות: לא לפתוח את הסכם השכר עם הרופאים ולא לפרוץ את מסגרת התקציב. לאור ההתנגדות להסכם מצד כל-כך הרבה רופאים, ספק אם לתקוותיו יש בסיס". 28 מבין 40 נהגי הרכבת הקלה בירושלים הגישו אתמול את התפטרותם ולא התייצבו לעבודה, מדווחים יוסי אלי ויובל גורן. "עובדי הרכבת הקלה, שנחנכה רק לאחרונה, מוחים על הימשכות המשא-ומתן מול הנהלת הרכבת על תנאי עבודתם, שכרם ובטחונם התעסוקתי", נכתב בידיעה. "בנוסף לכך הם מאשימים את ההנהלה כי היא מנסה לפגוע בהתארגנות העובדים ומסרבת להכיר באופן רשמי בוועד שבחרו". ועד עובדי הרכבת הקלה מקבל פתחון פה בידיעה ומסביר: "תנאי העבודה של הנהגים מקשים עליהם לבצע את עבודתם. אין להם ביטחון תעסוקתי או ביטחון פנסיוני, בניגוד לנהוג בגופים אחרים של תחבורה, משם הגיעו רבים מהם לעבודה זו". בידיעה מובאת תגובת עיריית ירושלים, שאומרת כי היא דורשת מהזכיינית להעמיד מערך נהגים שיפעיל את הרכבת בצורה "רציפה ומהירה ובאופן מיידי". הזכיינית, חברת סיטיפס, מסרה: "אנו עושים הכל כדי לוודא שהתהליך יסתיים מהר ככל שניתן, ומקווים שבקרוב ימוסד מערך נהגים אמין ויציב לטווח הארוך". עוד בידיעה, דיווח על פיצוץ במשא-ומתן בין עובדי רכבת ישראל להנהלה, שעלול להביא לשיבושים בתנועת הרכבות "כבר מחר". גם ב"ישראל היום" דיווח [יורי ילון] על שביתת נהגי הרכבת הקלה. המניע להשבתה תופס בידיעה ארבע מלים בלבד: "במחאה על תנאי העסקתם". כל היתר מוקדש לדיווח על איומים של הנהגים המתפטרים על עמיתיהם, על התכנון להמשיך להפעיל את הרכבת בחלק מהשעות ועל הזעם בעיריית ירושלים. ב"ידיעות אחרונות" מדווח דוד רגב כי לפי דו"ח העוני שצפוי לפרסם היום המוסד לביטוח לאומי, חלה בשנת 2010 ירידה במספר הילדים ובני הנוער העניים בישראל ("פחות מ-850 אלף"). לפי הדו"ח, "כל ישראלי חמישי וכל ילד שלישי בישראל הם עניים". "כיל תממן 85% מפרויקט הקציר של ים המלח", מכריזה הכותרת הראשית של "כלכליסט". גולן חזני, הדר קנה וליאור בן-דוד מדווחים כי משרד האוצר ומפעלי ים-המלח הגיעו להסכם שלפיו מפעלי ים-המלח ישלמו כ-3 מיליארד שקל מעלות פרויקט קציר המלח ומניעת הצפת בתי-המלון (כ-3.5 מיליארד שקל עלותו הכוללת של הפרויקט), וזאת בניגוד להסכם מהעבר, שהעמיד את שיעור השתתפותם במימון המיזם על 40% והיה מאלץ אותם להשקיע פחות ממיליארד וחצי שקל. הצדדים אף הגיעו להסכם באשר לגובה התמלוגים שמשלמים מפעלי ים-המלח על פעילות הפקת האשלג מהים. במקום תמלוגים בהיקף של 5% מההכנסות, כפי ששילמו עד היום, ישלמו מפעלי ים-המלח תמלוגים בגובה 10% מהכנסותיהם. "המשמעות של סעיף זה מבחינת קופת המדינה היא הכנסות של יותר מ-1.5 מיליארד שקל", מצוין. אל הדיווח הבלעדי ב"כלכליסט" נלווה הבוקר דיווח מאת עמיר בן-דוד במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", ולפיו חברת כימיקלים-לישראל תידרש להשתתף גם במימון פרויקט תעלת הימים. בשער עיתון "הארץ" מתפרסמת הכותרת "אי.די.בי הקפיאה את התרומות לרשויות". רויטל חובל מדווחת כי הקבוצה הודיעה על הקפאת התרומות לרשויות המקומיות בעקבות נוהל חדש של משרד המשפטים, "המגביל תרומות מאנשי עסקים לרשויות, מחשש לניגוד עניינים". הנוהל החדש קובע כי "כל תרומה שתתקבל ברשות מקומית תיבחן על-ידי ועדת תרומות בעירייה, וכי כל תורם פוטנציאלי ייאלץ למלא שאלון שאותו יבחן היועץ המשפטי ברשות המקומית, על מנת לפסול חשש לפגיעה בטוהר המידות". כאמור, לאור הכוונה ליישם את הנוהל החליטה אי.די.בי להקפיא את כל התרומות לרשויות המקומיות. לפי חובל, "בשלטון המקומי רואים בהודעת אי.די.בי גורם להפעלת לחץ על משרד המשפטים, בניסיון להביא לשינוי הנוהל, שטרם נכנס לתוקף". הגישה של אי.די.בי, גישת ה"לא רוצים, לא צריך", אותו עלבון שחש החזק ברגע שמישהו מבקש להסדיר את עוצמתו, מוצאת ביטוי גם במאמר מאת ארי שביט המתפרסם הבוקר במרכז עמוד הדעות של "הארץ". במאמרו פונה שביט לראש הממשלה נתניהו בעקבות מקבץ הצעות החוק מעוררות המחלוקת שמקדמת הכנסת בזמן האחרון. "מה שעומד על הפרק הוא קודם כל הדמוקרטיה הישראלית", כותב שביט, "[...] ואולם מה שעומד על הפרק יותר מכל הוא תחושת השייכות של האליטה הנאורה בישראל". לפי שביט, "האליטה הזאת ניגפה בקרב על השלום ובקרב נגד ההתנחלויות. היא איבדה את השלטון ואיבדה את ההגמוניה הציבורית. כל שנותר לה הוא החברה החופשית הישראלית וזהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. התקפה חזיתית על החופש ועל הדמוקרטיה תגרום לכך שהאליטה הזאת פשוט לא תהיה פה. היא תמסור את המפתחות לידי הפוטיניסטים, הש"סניקים והמתנחלים, ותניח להם ליהנות אלה מחברת אלה. "אביגדור ליברמן, זאב אלקין ויריב לוין אוהבים ללעוג לאליטת-רחביה. אבל בלא האליטה של רחביה, רמת-אביב ורעננה אין לישראל קיום. בלא מדענים שמאלנים, אנשי רוח שמאלנים ויזמי הייטק שמאלנים תהיה ישראל נחשלת, חלשה ועלובה. היא לא תוכל לשלוט ביהודה ושומרון, לא תוכל להתגונן מפני איראן ולא תוכל לעמוד בסערות של המזרח התיכון. לכן הגיע הזמן שנתניהו יטה אוזן לבלר [חבר נעורים של נתניהו], לראובן ריבלין, לבני בגין ולדן מרידור. הגיע הזמן שיחזור אל הערכים של הרצל, זבוטינסקי ובגין. חזור לרחביה, ביבי. רחביה אולי יפת נפש, אבל רחביה היא נאורות ועוצמה. בימים הטובים יותר שלך, רחביה היא גם אתה". ח"כ זאב אלקין, המוזכר במאמרו של שביט, חתום על מאמר דעה המתפרסם הבוקר ב"מעריב". תחת הכותרת "די לצביעות" יוצא אלקין נגד מי שטען כי מהלכיו שלו ושל חבריו לדרך יובילו להקמת מדינה טוטליטרית הדומה לרוסיה הסובייטית. "כדי לחשוש מפני הפיכתה של ישראל לרוסיה הסובייטית", כותב אלקין, "לא היו צריכים לחכות לעלייתי ארצה. הרבה לפני זה, בקיבוצים הישראליים, תלו תמונות גדולות של סטלין וראו בו דמות נערצת. הרבה לפני זה היו ישראלים שעברו לגור בצפון הארץ והסבירו שרצו להיות בין הראשונים שיפגשו את חיילי הצבא האדום אשר יגיעו לכאן עם בשורת הקומוניזם. צאצאיהם היום הם בשר מבשרה של האליטה הישראלית הישנה שתוקפת אותי בשצף קצף". גידי וייץ מדווח ב"הארץ" כי המחלקה לחקירות שוטרים מנהלת חקירה נגד רמי כהן-גבורה, קצין לשעבר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, "בחשד שהעביר מידע לאחד המעורבים בחקירה הרגישה נגד שר החוץ אביגדור ליברמן". לפי דיווחו של וייץ, החקירה החלה לאחר ש"התעורר החשד כי הוא העביר מידע פנימי מתוך התיק לאחד החשודים". וייץ מציין גם כי "כהן-גבורה עסק בשבתו כקצין חקירות ביאח"ה גם בתיקים בעלי פרופיל תקשורתי בולט", בין היתר תיקו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. יורם ירקוני מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי היום יתקיים בבית-המשפט העליון דיון בעיכוב מאסרה של ענת קם. ב"מעריב" מוקדש מדור "הראיון היומי" לשיחה שקיים נתיב נחמני עם עו"ד אילן בומבך, פרקליטה החדש של קם. "השופטים שגו, ולכן השיתו עליה עונש מאוד לא מידתי", הוא אומר. מדברי בומבך בהמשך נראה כי הוא כבר מביט קדימה, אל עבר המשפט הבא: "לא ניתן להעמיד אותה לדין ולגזור עליה עונש כל-כך קשה בלי להעמיד לדין את שותפה למעשה אורי בלאו. הרי תיאורטית הוא, שכנראה מכיר את הנהלים והחוק טוב ממנה, היה צריך לבוא ולומר לה כמבוגר האחראי: מה את עושה? אסור להוציא מסמכים כאלו מצה"ל, אבל הוא בחר להחזיק אותם בעצמו ואינו מואשם בדבר". אלפי שאולי מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי בית-המשפט קבע השבוע שבעלי האתר "זה וזה" יפצה את אתר "יד 2" ב-100 אלף שקל, בגין פרסום לשון הרע. במוסף "מרקר ויק" כותב חיים הנדוורקר על התוכנית "60 דקות", ואילו חגי עמית כותב על הקשיים להפיק תוכנית תחקירים בטלוויזיה הישראלית. "אם לתוכנית כמו 60 דקות יש תקציב של מאות אלפי דולרים לתוכנית, אצלנו זה עשרות אלפי דולרים במקרה הטוב", אומר לו מיקי רוזנטל. "בתקציב כזה אתה לא יכול להעסיק צוות לטווח ארוך, אלא להתפשר ולעשות כתבות מגזין". לי-אור אברבך משוחח ב"גלובס" עם עיתונאים בכירים העתידים לקחת חלק ב"כנס חירום" להגנת התקשורת שיתקיים ביום ראשון הקרוב. "אני רוצה שנגיע לסולידריות", אומר לו רזי ברקאי, מהמארגנים. "הצעת החוק בעניין לשון הרע מקוממת גם אותי", אומר חגי סגל. "אנחנו צריכים להיות הפרטיזן שבא מהיער, אבל לא בשביל לשרוף את העצים" הוא הדימוי שבוחרת אילנה דיין. "יש בעיה שמשותפת לכלל העיתונות והתקשורת, והיא פעולות השלטון ורשויותיו להקשות עלינו להתבטא", אומר אלוף בן. ואילו דוברו לשעבר של ראש ממשלת ישראל והעורך הראשי של העיתון "מעריב" אומר כך: "התקשורת הישראלית מהווה כמעט את המערכת היחידה בדמוקרטיה הישראלית היום שמספקת איזונים ובלמים לרשות המבצעת ולמחוקקת, שכוללת את הממשלה והקואליציה בכנסת".

עיתון יומי. מהנפוצים בארץ מאז ייסודו ב-1939, והנפוץ במדינה מתחילת שנות השמונים. שייך למשפחת מוזס, המנהלת אותו זה שלושה דורות. דרכי העריכה והשיווק שהונהגו בו בעריכת דב יודקובסקי שינו את פני העיתונות בארץ

נוסד ב-1939 על-ידי נחום קומרוב ויצא בתחילה בשתי מהדורות – אחר-הצהריים וערב. עד אז לא היו נהוגים עיתוני ערב, ועיתוני הבוקר כדוגמת "דבר", "הארץ" ו"הבוקר" היו מדפיסים מהדורות צהריים שהופיעו בשעות אחר-הצהריים המוקדמות. העיתון גם לא היה מזוהה עם מפלגה פוליטית מסוימת, בניגוד למקובל בעיתונות התקופה. בתחילת 1940 פשט העיתון את הרגל. בין בעלי החוב היה דפוס מוזס. בעליו, אלכסנדר מוזס, קיבל בתמורה לחוב את רשיון העיתון. כעבור שנה לקח על עצמו את ניהול העיתון אביו של אלכסנדר, יהודה מוזס. האב, תעשיין, יזם נדל"ן ואיש עסקים ידוע בתל-אביב, גייס למשימה בן אחר, נח, שהיה קיבוצניק עד אותו זמן, והציע לד"ר עזריאל קרליבך את משרת העורך הראשי. בבעלות המוזסים ובעריכת קרליבך זכה העיתון לפופולריות בעיקר בקרב הציבור העירוני, ותפוצתו התקרבה לזו של "דבר" ו"הארץ" ולעתים עברה אותם, במיוחד בימים של ידיעות דרמטיות על קרבות מכריעים במהלך מלחמת העולם השנייה. מרדכי טופל, שהיה מפיץ העיתון, העיד במשפט שהתנהל שנים אחר-כך כי בתל-אביב הופצו כ-20 אלף גליונות של העיתון. רבים מחברי המערכת היו יוצאי העיתון הרביזיוניסטי "המשקיף": שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, א. קלאוס, מ"י זאק, אביעזר גולן, ל. גינצבורג, יוסף ויניצקי, גרשון הנדל, ד. פורטנוי ואחרים. הצלחתו של העיתון, שהגדיר את עצמו כבלתי מפלגתי אך היה מזוהה עם הימין, הביאה ב-1946 את תנועת העבודה להוציא עיתון נוסף על "דבר", שהיה המזוהה עימה – "חדשות הערב", שהתחרה בגלוי ב"ידיעות אחרונות", אם כי לא בהצלחה יתרה. במהלך שנות הארבעים התגלעה מחלוקת בין יהודה מוזס לקרליבך על רקע רצונו של מוזס לצמצם בעלויות המערכת. בפברואר 1948 יזמו קרליבך וכתבים בכירים בעיתון את "הפוטש הגדול" – פרישה המונית של רוב עובדי העיתון והקמת עיתון מתחרה בו ביום. במוצאי-שבת ה-14 בפברואר (ולפי גרסה אחרת ביום שישי שלפני כן) הניח קרליבך מכתב על שולחנו של מוזס ובו הציע לו למכור את הבעלות על העיתון, ולא – יאבד את כבודו ואת פרנסתו. מוזס סירב, ובו ביום עזבו את העיתון רוב הכתבים, העורכים, אנשי דפוס והמינהלה. בהנהגת קרליבך הוציאו מיד עיתון חדש, "ידיעות מעריב". מוזס גייס את כל בני משפחתו, ובהם דב יודקובסקי, קרוב משפחה ניצול שואה שחי תחת חסותו, הצליח להחזיר מקצת מהפורשים, והעסיק כל עיתונאי מובטל שמצא. עם האנשים שאסף הצליח להוציא מהדורה של "ידיעות אחרונות" ב-15 בפברואר. כיוון שחברת ההפצה עברה גם היא לצדו של קרליבך, מכרו בני המשפחה את העיתון בעצמם. עוד באותו יום פנה מוזס לד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט מעיתון "הבוקר" ולימים מחותמי מגילת העצמאות מטעם מפלגת העם, והציע לו את תפקיד העורך החדש של "ידיעות אחרונות". כעבור כמה ימים נענה רוזנבלום להצעה. "ידיעות מעריב", שבינתיים הפך ל"מעריב", נחל הצלחה והוביל לאין שיעור על פני "ידיעות אחרונות", הן בתפוצה והן ביוקרה. אולם חרף הגרעונות שאליהם נקלע העיתון, העדיף מוזס למכור נכסי נדל"ן ולהמשיך לממן את הוצאתו. הוא אף שילם לילדים שירוצו ברחובות ויקראו את שם העיתון בקול, כדי להשאירו בתודעה הציבורית. לאחר שנה, כשכבר שקל לסגור את העיתון, פנה למוזס זליג לבון, איש מפלגת השלטון מפא"י ואחיו של פנחס לבון. לבון נטר לקרליבך על יחסו לארגון ההגנה ולשר הצנע דב יוסף, ומפא"י רצתה לרכוש שליטה בעיתון. לבון שילם 9,000 לירות עבור מחצית ממניות העיתון, אולם מוזס שמר אצלו "מניית הכרעה" (שנשמרה גם בידי בנו, נח, ונכדו, ארנון), שהשאירה בידיו את הזכות למנות את העורך. כך, למרות אחזקותיו, לא הצליח לבון לשלוט בפרסום ידיעות ומאמרים נגד מפא"י, שלא היתה אהודה על רוב עובדי העיתון. העיתון גם לא חילק דיבידנדים לבעלי המניות. ב-1956 העביר לבון את מניותיו למפא"י. נח מוזס, שהיה העורך הראשי בפועל, התנגד למהלך. הוא פנה לראובן ברקת, מזכ"ל מפא"י, וטען כי קשר כזה מזיק לעיתון. המניות נמכרו בחזרה, ומשפחת מוזס שילמה תמורתם בשטרות לטווח ארוך. "ידיעות אחרונות" היה ער לכל שינוי שחל ב"מעריב": כך למשל כש"מעריב" הוציא שבועון למשפחה ("ראי") צירפו ב"ידיעות אחרונות" מוסף דומה ("זמנים מודרניים"). העיתונאי זאב גלילי פירסם את הקטע הבא מן הדו"ח הפנימי של עזריאל קרליבך, שנכתב במלאת שנה להקמת "מעריב": "ידיעות אחרונות לא המריא מן ה-15 בפברואר 1948 [...] מתחילה היה מחוסר עובדים, מנגנון וקוראים גם יחד, ותפוצתו ירדה עד אפס [...] כל שאנחנו עושים הוא מחקה בנאמנות של תוכי [...] אם כי החיקוי הזה נעשה בסגנון גרוע, בתוכן דל ובטעם מפוקפק ביותר, הרי בשטח האינפורמטיבי מעולם לא פיגר אחרי מעריב [...] וכך העלה את תפוצתו מאפס ממש ל-15 אלף עותקים". אולם בהנהגתם של יודקובסקי ומוזס אימץ העיתון אט-אט זהות משלו. העורך הראשי, רוזנבלום, עסק בעיקר בכתיבת המאמר היומי ולא בעריכה בפועל של העיתון. העבודה השוטפת נחלקה בין יודקובסקי, שטיפל בצד המערכתי, ובין נח מוזס, שניהל את הצד הכלכלי. למרות החלוקה השתתף מוזס עד יומו האחרון בישיבות המערכת, והביע שם את דעתו, יזם פניות לכשרונות עיתונאיים, ושום החלטה מערכתית חשובה לא התקבלה בלי הסכמתו. יודקובסקי מצדו, אף שהיה העורך הבלתי מעורער, שלח ידו גם בתחום השיווק. כעורך בפועל עמד יודקובסקי על כך שהעיתון יהיה כתוב בצורה ישירה, בהירה ופשוטה. הוא ומוזס לא בחלו בעיתונות צהובה. כך למשל בשנות החמישים, בעוד העיתונים האחרים מצניעים ידיעה על אודות אונס ורצח של ילדה בת שלוש, ב"ידיעות אחרונות" הופיע הסיפור בכותרת ראשית. העיתון החל גם לתגמל כותבים שהצליחו להקדים את "מעריב" בידיעות בלעדיות, עד כדי הענקת כרטיס טיסה לחושף סקופ גדול. להבדיל מ"מעריב", שנקט קו פוליטי ימני, "ידיעות אחרונות" לא היה מזוהה עם עמדה פוליטית מסוימת, ופירסם באופן קבוע מאמרים של כותבים בעלי מגוון דעות – אם כי במסגרת הקונסנזוס הרחב. מאמר המערכת היומי של רוזנבלום הביע דעות ימניות. בין השאר נכתב שם נגד הסכם השילומים, מאמר שהצנזורה אסרה לפרסם ומנחם בגין הזכיר מעל בימת הכנסת. רוזנבלום גם תמך בבגין במהלך מלחמת לבנון. בראשית שנות השישים רשם "ידיעות אחרונות" פיגור של פי שלושה מול "מעריב" כשמכר כ-60 אלף גליונות, לעומת כ-180 אלף גליונות שמכר "מעריב". ב-1965 הוציא העיתון מוסף סאטירי בשם "ציפור הנפש", בעריכת בועז עברון ובהשתתפות דן בן-אמוץ, עמוס קינן חיים חפר ובועז עברון. המוסף הציע סאטירה שונה וקיצונית יותר מזו שביומונים המפלגתיים, עד שההומור הפרוע הביא את רוזנבלום להפסיק את הוצאתו. יש שאומרים שהיה זה קטע שכתב, או שביקש לכתוב, דן בן-אמוץ ושליגלג על רוזנבלום, שבשלו החליטו יודקובסקי ומוזס להפסיק את פרסום המוסף. בשנות השבעים החזיר יודקובסקי את מדור הסאטירה לעמודי האמצע של העיתון במהדורת סוף השבוע. מדורי הסאטירה הללו נודעו בכינוי הגנאי "פתח לנד", משום שהכותבים בהם היו בעיקר אנשי שמאל. מערכת העיתון הורחבה ונוספו לה כתבים רבים, ביניהם מוטי גילת כתחקירן. התווספו מדורי רכילות ומידע על כוכבי בידור וידוענים. העיתון היה גם חלוץ בפרסום מדור ספורט יומי, ועורכו דב עצמון עיצב במידה רבה את סגנון עיתונות הספורט של אותה תקופה. המאבק בין היומונים התחולל גם מחוץ לדפי העיתון, במערכת שיווק אגרסיבית, הכוללת הגרלות, קופונים ועוד. בעוד "מעריב" התמקד במבצעי שיווק כלל-ארציים, עבדה משפחת מוזס הרחק מעיני המתחרים בתל-אביב והשקיעה בשיווק בפריפריה, בערים כקריית-שמונה, דימונה ובת-ים. המבצעים כללו מכירת מוצרים עממיים וזולים, צירוף מפות ותמונות לעיתון וספרים כגון "עולם התנ"ך בתמונות" (שנערך על-ידי אורי סלע, שמואל מור וזאב גלילי). בהשפעות הצירוף של "נוסחת יודקובסקי", כתיבה פשוטה ומובנת לכל, יחד עם המהלך השיווקי, ניתן היה להבחין לקראת סוף שנות השישים. כפי שהסביר זאת מיכאל פרי: "קהל הקוראים החל לחפש צינור תקשורת אשר יספק מידע מרוכז, מתומצת, עם הרבה כותרות ועם תמונות צבעוניות, הן כתחליף והן כמתחרה בטלוויזיה". מלחמת השיווק השפיעה גם על מועד הופעתם של העיתונים. הן "מעריב" והן "ידיעות אחרונות" החלו כעיתוני ערב. ב"ידיעות אחרונות" גם הופיע הלוגו "עיתון הערב של ארץ-ישראל". העיתונים הופיעו בשעות אחרי-הצהריים והערב, ונמכרו על-ידי ילדים ברחובות הסמוכים למקומות העבודה. כבר בשנה הראשונה לתחרות בין העיתונים החלו ב"ידיעות אחרונות" להוציא את העיתון מוקדם יותר, כדי להגיע אל קהל הקוראים שהעדיף לקנות את העיתון הראשון שנקרה על דרכו, ולא להמתין דווקא לזה שהוא רגיל לקרוא. "מעריב" הגיב גם הוא בהקדמת מועד ההופעה, והעיתונים הפכו מעיתוני ערב לעיתוני צהריים, ולבסוף לעיתוני בוקר, כשעבודת העריכה נעשית במשך הלילה. במלחמת 67 יזם יודקובסקי מהלך שיווקי שהיה נקודת התפנית במאבק התפוצה בין היומונים: חלוקת עיתונים חינם לכל המגויסים בכל החזיתות ופרסום חינם של מודעות דרישת שלום מהעורף לחזית ומהחזית לעורף. העיתון נחשף לקהלים שלא הכירוהו עד אז, תפוצת העיתונים התאזנה, ונשארה כך במשך שנות השבעים. הזעזועים שעברו על המדינה – מלחמת יום-כיפור, תנועת הפנתרים-השחורים, המהפך הפוליטי ב-1977 – עוררו פולמוסים ציבוריים ש"ידיעות אחרונות" העניק להם במה, ומתחילת שנות השמונים הפך לעיתון הנפוץ במדינה. ב-1986 מונה יודקובסקי לעורך הראשי של "ידיעות אחרונות". זמן קצר לפני כן, באוקטובר 1985, נדרס למוות נח מוזס בעת שחצה את מעבר החצייה מול בית "ידיעות אחרונות". בעקבות מותו שונה קטע רחוב נחלת-יצחק (שנבנה על-ידי יהודים עולי קובנה ונקרא על שם רבם, הרב יצחק אלחנן ספקטור) לרחוב מוזס. בנו של נח, ארנון (נוני) מוזס, הסתכסך עם יודקובסקי על רקע רצונו להיות פעיל יותר בעריכת העיתון. יודקובסקי ראה במעורבותו של מוזס לא רק איום אישי על תפקידו, אלא גם סכנה לנורמות העיתונאיות, עם ביטולה של "החומה הסינית" – הפרדה מוחלטת בין תוכני העיתון ובין העניינים הכלכליים. מותו של נח מוזס הוביל גם למאבק בין בעלי המניות, שיודקובסקי היה אחד מהם, על השליטה בעיתון. בנובמבר 1989 הודח יודקובסקי מן הדירקטוריון. בעקבות זאת החליט לפרוש מתפקיד העורך הראשי. במקומו נתמנה משה ורדי, בנו של ד"ר הרצל רוזנבלום. ורדי המשיך את הקו שהתווה יודקובסקי – עיתון עממי אך מכובד, הפונה להמונים בסיפורי מין, פשע ורכילות, ואינו מושך ידו מעיסוק בפוליטיקה, מדיניות חוץ ותחקירים. ורדי כיהן כעורך "ידיעות אחרונות" עד 1996, אז נאלץ לפרוש על רקע פרשת האזנות הסתר. בשנים 1996–1999 ערך את העיתון אלון שלו. ב-1999 חזר ורדי לתפקיד העורך עד לינואר 2005, אז החליף אותו איש הטלוויזיה רפי גינת. בתחילת 2007 הודיעו ארנון מוזס וגינת על סיום תפקידו של האחרון, כשנה לפני תום חוזהו. באפריל אותה שנה מונה שילה דה-בר לעורך העיתון. בתקופתו פנה "ידיעות אחרונות" להשקיע בתחום עיתוני החינם, החדש יחסית, ובתחום עיתונות הכלכלה להמונים: בינואר 2008 החל לפרסם את החינמון "24 דקות" – עיתון דל-עמודים שתכניו קצרים במיוחד, המעוצב כטבלואיד בעל מראה זול. תוכני העיתון עובדו מידיעות שנלקחו מ"ידיעות אחרונות" ו-Ynet. באותו חודש הופיע העיתון "כלכליסט", המחולק בנפרד מ"ידיעות אחרונות". ב-1994 מתה מסרטן אשתו של נח, פולה מוזס, שכיהנה לאחר מות בעלה כמו"ל. בירושתה השאירה את השליטה בעיתון לבנה, ארנון מוזס, ואת אחיותיו גודי (שלום-ניר-מוזס) ותמי (מוזס-בורוביץ) הכפיפה לפיקוחו. אחרי מאבק ארוך על הירושה, נדחקו החוצה בני המשפחה האחרים והעיתון נשאר בבעלותו של ארנון מוזס. גודי הפקידה את מניותיה בעיתון בידי אחיה. האחות הצעירה, תמי, מכרה בינואר 1998 את מניותיה לאיש העסקים אליעזר פישמן, שיחד עם חיים בראון שלט בחברה בראון-פישמן-אחזקות בע"מ. העסקה הוערכה ב-45–60 מיליון דולר. לפישמן כבר היו אחזקות בעיתון לאחר שרכש בספטמבר 1997 חלק ממניותיו של זאב מוזס, בן דודו של ארנון ואחר-כך מבעלי ערוץ 24. בסך-הכל הגיעו אחזקותיו של פישמן בעיתון ל-10.9% ממניות הניהול ול-16.8% ממניות ההון. ב-2000 ביצע פישמן, יחד עם ארנון מוזס, רכישות נוספות של מניות העיתון ממרים נופך-מוזס, אשת בן-דודו של ארנון מוזס (אשתו של יצחק נופך-מוזס, בנה של חמדה נופך-מוזס, בתו של יהודה מוזס) ומעודד מוזס, בן דודו של ארנון מוזס, באמצעות דפוס ידיעות-אחרונות, חברה בע"מ שהפכה חברת-בת של העיתון. ב-2006 כללו אחזקות ידיעות-אחרונות בע"מ, מלבד העיתון עצמו ומוספיו, גם את רשת המקומונים ידיעות-תקשורת; "לאשה", מגזין הנשים הנפוץ בישראל; "פנאי פלוס", מגזין הטלוויזיה הראשון בארץ; אתר האינטרנט Ynet; שני בתי-דפוס; נכסי נדל"ן; ומניות בחברת הכבלים הממוזגת הוט. נוסף לכך שולט פישמן לבדו ביומון הכלכלי "גלובס". לבעלי העיתון היו גם אחזקות בזכיינית ערוץ 2 רשת, אולם משהוחל חוק הבעלויות הצולבות, הוכרחו למכור את מניותיהם. בעיית הבעלויות הצולבות וטענות על ריכוזיות-יתר בתחום התקשורת המשיכו ללוות את העיתון, שהיה ליומון הנפוץ ביותר, ולאין שיעור, בארץ. אין נתונים ברורים לגבי נתוני התפוצה של העיתון, אולם משערים כי הוא שולט על 50%–75% משוק העיתונות הכתובה, כמו גם באתר האינטרנט הפופולרי ביותר (Ynet). תפוצתו הופכת אותו למאחז של כוח והשפעה אדירים, ומעלה תהיות רבות על העדר תחרותיות בשוק התקשורת הישראלי. לאורך השנים הצמיח "ידיעות אחרונות" עיתונאים מוערכים ובעלי שם. בין היתר כתבו בעיתון הסופר וניצול השואה אלי ויזל (כתב העיתון בפריז); הסופר והמוציא לאור רם אורן; המשורר חיים חפר; הסופר עמוס קינן והחרזן דידי מנוסי. ב-2006 היו הכותבים הבולטים בעיתון נחום ברנע (פרשן בכיר), שמעון שיפר (כתב מדיני), אלכס פישמן (פרשן צבאי), רון בן-ישי, מרדכי גילת (בכיר תחקירני העיתון), סבר פלוצר (פרשן כלכלי), גדעון עשת (פרשן כלכלי), דנה ספקטור (בעלת טור), יאיר לפיד (בעל טור), סימה קדמון (כתבת פוליטית בכירה), בוקי נאה (כתב פלילי) ואחרים. עזריאל קרליבך 1940–1948 ד"ר הרצל רוזנבלום 1948–1986 דב יודקובסקי 1986–1989 משה ורדי 1989–1996 אלון שליו 1996–1999 משה ורדי 1999–2005 רפי גינת 2005–2007 שילה דה-בר 2007– 2011 רון ירון 2011- שלמה שמגר יזהר ארנון סמי גרינשפן צפוני שומרון משה ורדי זאב גלילי יצחק שרגיל חיים צור יוסי שביט בני גבירצמן אביעזר גולן אהרון בכר אורלי אזולאי – כתבת בוושינגטון איתן הבר – לשעבר הכתב הצבאי של העיתון. כיום כותב מאמרים איתן עמית – לשעבר סגן עורך העיתון ועורך הספורט אלי ויזל - כתב בפריז אלכס פישמן – הפרשן הצבאי אריה אבנרי בועז עברון בוקי נאה – כתב פלילי בתל-אביב בינה ברזל גדעון עשת – פרשן כלכלי המייצג את העמדה הסוציאליסטית בעיתון גדעון רייכר דב עצמון דידי מנוסי דנה ספקטור – בעלת טור זאב (וולף) בליצר – כתב בארה"ב זיסי סתוי (עורך המוסף לספרות עד לפרישתו לגמלאות בשנת 2005) חיים חפר חנוך דאום – בעל טור יאיר לפיד – בעל טור יובל קרני – כתב מפלגות יוסי בר – כתב ברומא יוסי יהושע – הכתב הצבאי יחזקאל אדירם יחזקאל המאירי יחיאל קימלמן מודי קרייטמן – כתב בלונדון מרדכי גילת – בכיר תחקירני העיתון. חשף את פרשת דרעי ופרשות רבות אחרות נחום ברנע – הפרשן הבכיר של העיתון. מפרסם טור קבוע מדי יום שישי וטורים נוספים מעת לעת סבר פלוצקר – הפרשן הכלכלי הבכיר סילבי קשת סימה קדמון – כתבת פוליטית בכירה סמדר פרי – כתבת לענייני ערבים ספי הנדלר – כתב בפריז עמוס אורן עמוס קינן עפר שלח צבי טל צבי קסלר רון בן ישי – פרשן צבאי וכתב מגזין רוני שקד - כתב לענייני ערביי השטחים רם אורן שבתי פורטנוי שלמה נקדימון שמעון שיפר – הכתב המדיני "ספסרי הרגשות", ענת באלינט, יולי 2000 "ניגודו של רפי גינת", תמר גוטמן, מרץ 2005 "מולטימדיה", ברוך קרא, דצמבר 1997 ייסוד העיתון מנקודת מבטו של סוכן מודעות על הקמת "ידיעות אחרונות" מספר בספרו האוטוביוגרפי משה בן-זאב, שהיה אז סוכן המודעות של עיתון "המשקיף": "[...] הנה, בראשית המלחמה, הקים יהודה מוזס, יהודי אמיד מוורשה לשעבר, את עיתון הצהריים ידיעות אחרונות, ורבים מחברי מערכת המשקיף השתלבו בעבודה חלקית, או מלאה, בעיתון החדש. למעשה כל שלד עיתונו של מוזס היה בנוי על מערכת המשקיף, פרט לעזריאל קרליבך, שהיה העורך. אני מהרהר על אנשי המשקיף שבנו את ידיעות אחרונות: ש. רוזנפלד, ש. שניצר, א. קלאוס, מ. י. זאק, א. גולן מירושלים, ל. גינצבורג מחיפה, ומאוחר יותר הצטרפו למערכת יוסף ויניצקי, גרשון הנדל, ד. פורטנוי ועוד רבים אחרים. בעל העיתון, יהודה מוזס, הציע גם לי להצטרף לצוות עובדי ידיעות אחרונות. הוא הכיר אותי, ידע על עבודתי בהמשקיף ורצה שארכז את מחלקת המודעות בעיתונו. אבל לא רציתי לפרוש מהמשקיף. בנושא המודעות לא יכולתי לפצל את עצמי בין שני העיתונים, כפי שעשו חברי המערכת. אבל בעל העיתון הפציר בי. הוא אף הציע לי לרכוש עבור ידיעות אחרונות מודעות שיפרסמן ללא תשלום. באותו זמן היו העיתונים היוקרתיים רק עיתוני הבוקר, שברובם השתייכו למסגרות מפלגתיות. ידיעות אחרונות היה עיתון קטן, בעיקר אינפורמטיבי, ומפרסמים לא נטו לתת מודעות בעיתון זה. יהודה מוזס רצה ליצור רושם כי בעלי מפעלים מעריכים את עיתונו, והוא היה מוכן לפרסם מודעות ללא תשלום, כשהוא משלם לי את העמלה כסוכן" ("בשולי העיתונות הלאומית", עמ 110–111). שילה דה-בר על "נוסחת" העיתון שילה דה-בר היה ראש דסק החדשות ב"ידיעות אחרונות" בשנות התשעים, וב-2007 התמנה לעורך הראשי של העיתון. ב-2004, כשהיה ראש מערכת החדשות של ערוץ 10, סיפר בראיון כיצד הוא תופס את ה"נוסחה" של "ידיעות אחרונות": "הנוסחה המקורית של ידיעות לא מתימטית. את הדקויות אפשר להשוות ליצירה סימפונית. די שאיזה כינור בירכתי הבמה יזייף קצת, ומשהו נעשה פגום בכל הצליל. וכמו בסימפוניה, קשה לייצר את זה, אבל קל לעלות על הזיוף. זה מתחיל בשילוב בין סיפורים חשובים למעניינים, לפיקנטיים, בין הכותבים לנושאים, נמשך בהבנה איזה עניין ציבורי קיים בסיפורים, הכבוד לקורא והכבוד לסיפור, היחס בין מה שאנשים באמת רוצים לקרוא לבין מה שלא קוראים, אבל חשוב לא פחות כי הוא יוצר תחושה של מכובדות, לגיטימציה. הקוקטייל הזה, שהוא ידיעות, יכול להיראות מהצד כאוטי ומבולבל, צעקני וגס, ודורות של מעצבים טוענים כבר שנים שהמוצר נראה נורא. אבל הוא עדיין עושה את העבודה. לטעמי, יש בידיעות כיום יותר מדי רעש אחיד מטרטר ופחות מדי מה, ומי, לקרוא. פעם היו קוטפים כשרונות כתיבה ועריכה בשדות זרים, מכסחים את הדשא של המתחרים, כמו מכבי תל-אביב בכדורסל. היום כבר לא. וזו הסכנה לנוסחה של ידיעות. כי אם לא מעדכנים, ומתחזקים, וחושבים, ויוזמים, וממציאים, התפוצה דינה לרדת" (מתוך "אחורי החדשות" מאת גפי אמיר, ה-15 ביולי 2004, "העיר") "המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, 1948–1990", דן כספי ויחיאל לימור. עם-עובד, 1995 "המטוטלת, המדרון והמו"לכות: ידיעות אחרונות מול מעריב: עבר, הווה, עתיד", שמואל ליימן-וילציג, "קשר", גיליון מס 25, מאי 1999 "פרקי קרליבך והקמת מעריב", שלום רוזנפלד, "קשר", גיליון מס 30, נובמבר 2001 "בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב. פרסום לאור, תל-אביב

בית־משפט אמריקאי קבע כי לעיתונאים אין בסיס משפטי לתבוע גישה לפקידים, גם אם אלה מדברים עם כתבים אחרים

מה דינו של מושל מדינה האוסר על פקידיו לשוחח עם כתבים שאינם מסקרים את ממשלו "בצורה אובייקטיבית נאותה", לדעתו? בית־משפט אמריקאי קבע באחרונה כי לעיתונאים אין בסיס משפטי לתבוע גישה לפקידים, גם אם אלה מדברים עם כתבים אחרים ומוסרים להם מידע. התביעה הוגשה על־ידי העיתון "בולטימור סאן" ושניים מכתביו, לאחר שמושל מרילנד רוברט ארליך הורה לפקידים שלא למסור מידע לכתבי העיתון, בטענה שאלה סיקרו את ממשלו בצורה בלתי הולמת. השופטים בבית־המשפט לערעורים גם דחו את הטענה כאילו החלטת המושל להחרים את הכתבים עלולה לפגוע בתפקודם, והביאו כעדות לכך את העובדה שמספר הידיעות והכתבות שפרסמו שני הכתבים לאחר החרם היה דומה לזה שפרסמו לפני החלטת המושל. עורך ה"בולטימור סאן", טימותי פרנקלין, הביע צער על החלטת השופטים, אבל הודיע שלא יגיש ערעור נוסף, אלא ידאג שהתנהגות המושל כלפי העיתונאים תהיה נושא במערכת הבחירות השנה. בקרוב אמור בית־משפט אחר לפסוק בערעורם של כתבים מעיתון באוהיו, לאחר שראש עיריית יאנגסטאון אסר גם הוא על פקידים לדבר איתם ולמסור להם מידע. גיליון 62, מאי 2006

טוב שמשפט משה קצב מתנהל באיפול תקשורתי. הדבר הדחוף והחשוב ביותר היה לסלק את האיש מחיינו הציבוריים. עכשיו צריך לתת לבית-המשפט לעשות את שלו. התקשורת יכולה לנוח

יסלח לי חברי הטוב והמלומד (באמת, ולא רק לתפארת המליצה) עוזי בנזימן. בטורו האחרון הוא מבקש למחות על האפלת הדיון המשפטי בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב ועל האיסור לפרסם כל פרט על המתנהל בו. אלא שפרשת קצב, שהתנהלה מול כל מיקרופון ומצלמה, גרמה לזיהום נורא של חיינו הציבוריים. את הזיהום הגדול גרם כמובן מי שהיה שר בממשלות ישראל ונשיא המדינה, שעשה את מה שעשה, על-פי כתב האישום, במשרדיו הממלכתיים לעובדות מדינה, ואף ניצל את הבמה הממלכתית הראשונה במעלה כדי לסגור חשבונות. על זה אפשר רק לומר, ברוך שפטרנו. אך גם גורמים אחרים לא יוצאים נקיים מהעניין. הטיפול בפרשה היה ככל הנראה מן הגרועים והכושלים במקומותינו, ורבים מן הכשלים הללו התגלעו, כמובן, בתקשורת. היועץ המשפטי לממשלה חשף לפני המצלמות את היסוסיו – פעם הוא מתלבט, פעם הוא חושב שעדויות המתלוננות בעייתיות, פעם הוא מאמין להן, פעם קצב הוא עבריין מין סדרתי ופעם עושים איתו עסקת טיעון אנורקטית, כלשונה של נשיאת בית-המשפט העליון. אחר-כך, כשהוד מעלתו הנאשם חוזר בו – מול המצלמות, כמובן – הוא חוזר להיות אנס. בקיצור, רע ומר הסיפור. גם המתלוננות הצטרפו לחגיגה, ובפקסוּל מינימלי סיפרו לנו הכל כולל הכל, על מה שעשה האיש ואיך. והצופים לא ידעו היכן לקבור את הבושה, ומיהרו להרחיק את הילדים מן המקלטים. הדבר הדחוף והחשוב ביותר היה לסלק את האיש מחיינו הציבוריים, עם פנסיה או בלעדיה, עם לשכה ובלעדיה. העיקר שילך, ויפה שעה אחת קודם. גם על-פי מה שהסכים להודות בו בעסקת הטיעון, צריך לומר, ברוך שפטרנו מעונשו של זה. שוב לא נצטרך לראות אותו ואת אשתו, גילה, הנשרכת אחריו כמי שכפאה שד, לא נראה את אחיו ולא את פרקליטיו. עכשיו צריך לתת לבית-המשפט לעשות את שלו, כמו שהוא יודע. לאט ובסבלנות, תוך הקפדה על קוצו של יו"ד, עם כל המורכבויות, עם כל ההסתייגויות. הדנ"א של המשפט שונה מיסודו מזה של התקשורת. אפשר לומר שמדובר בשני עולמות רחוקים, אף שפה ושם נדמה שהם נפגשים. השפה מורכבת, לא מכל דבר אפשר להוציא כותרת בומבסטית. לא כל עד שמהסס בלשונו הוא עד פשלן או עוין. לא כל סתירה שוברת ומרסקת עדות לרסיסים. גם עורכי-הדין לא יוכלו לנצל את המיקרופונים והמצלמות כדי לבלבל את התמונה, שתתבהר כמו במעשה פאזל מסובך. מי שאמון על סדרות טלוויזיה מצליחות כמו "חוק וסדר" יצטרך להבין שהחיים הם לא סרט. ואגב, גם שם לא כל משפט מסתיים בניצחון הצדק והשכל הישר. בקיצור, את זה בדיוק יודעים (כך יש לקוות) שופטים לעשות, להבדיל בין המוץ לתבן. בשקט ולאט. נחכה לתוצאה. גם אם תתמהמה, בוא תבוא. ואשר לקרובים שיתייצבו מול המצלמות ויזעקו חמס על העוול שנגרם ליקירם – זה יקרה בכל מקרה. אבל לפחות מערכת המשפט תצליח לשמור על נקיונה, ניקיון שיהיה קשה מאוד לשמור עליו מול הזרקורים. וזה לא מעט.

עוזי מחניימי כותב ב"סאנדיי טיימס" הלונדוני על ענייני ביטחון רגישים של ישראל. אין לו משבר נאמנות וגם לא בעיות של זהות. העיתונים הישראליים מעתיקים ומתמרמרים

שתים-עשרה שנה חיכה אלוף-משנה גדעון מחניימי לדרגת תת-אלוף. קידומו עוכב לאחר מלחמת יום הכיפורים, מפני שקרא לשר הביטחון, משה דיין, להתפטר עקב מחדל המלחמה. בתודעה הציבורית הוא נחרט אז כאיש אמיץ, ובתודעת צמרת צה"ל היו שחשבו - קצין עצמאי מדי, שראוי לרסנו. ב-86, שנה לאחר הענקת הדרגות המיוחלות, נפטר. בלווייתו השתתפו גם פוליטיקאים רבים, אחדים מהם שבשעתו עיכבו את קידומו. שתים-עשרה שנה לאחר מותו, אומר היום בכיר לשעבר מהמוסד, שגדעון מחניימי היה אחד מראשוניה: "אם הוא (גדעון מחניימי) היה רואה היום את הבן שלו - הוא לא היה משתבח בו". הבן שבו מדובר הוא עוזי מחניימי, עיתונאי ישראלי המתגורר בלונדון. הוא העורך לענייני המזרח התיכון בשבועון הבריטי היוקרתי "סאנדיי טיימס". במקרה או שלא במקרה, זה העיתון שפרסם את סיפורו של מרדכי ואנונו בזמנו. מחניימי, רב-סרן במילואים באחת מיחידות המודיעין היוקרתיות, 504, שהיא, על-פי פרסומים זרים, יחידה העוסקת בהפעלת סוכנים, החל את דרכו העיתונאית ב"על המשמר". לאחר מכן עבר ל"ידיעות אחרונות" ככתב לענייני ערבים. הוא היה שם ארבע שנים, ועזב על רקע חילוקי דעות עם הממונים עליו. בתקופתו הראשונה בלונדון עסק בכתיבת ספר על הסכסוך במזרח התיכון, "טבילת אש", יחד עם בסאם אבו-שריף, בעבר מראשי "החזית העממית". לאחר כתיבת הספר, לפני מעט יותר משנתיים, הציע לו עורך ה"סאנדיי טיימס" להצטרף לעיתון כעורך לענייני המזרח התיכון. מחניימי הוא עיתונאי רב-סקופים, גם בתקופה הלא ארוכה שבה עבד ב"ידיעות אחרונות", אבל בעיקר בולטים הסיפורים שלו דווקא מאז החל לעבוד ב"סאנדיי טיימס". הכתבות שלו, שמתפרסמות בהבלטה בדרך-כלל בעיתונים בארץ, תוך מתן קרדיט ל"סאנדיי טיימס", הן בנושאים בטחוניים רגישים - מסוג הסיפורים שלא היו מתפרסמים בעיתונים ישראליים משום שהיו נפסלים על-ידי הצנזורה. מחניימי הולך על קו התפר - ממש "ללכת עם ולהרגיש בלי": עם הנגישות והקשרים של ישראלי יוצא מערכת הביטחון, ובלי המגבלה המעיקה המחייבת להגיש את חומריו לאישור הצנזורה. הסקופ של עוזי מחניימי שזכה לפרסום הגדול ביותר בארץ הוא סיפור חשיפתה של "סינדי", סוכנת המוסד שפיתתה את ואנונו. מחניימי גילה אותה באורלנדו שבפלורידה, תחת השם שריל בנטוב, נשואה, עובדת כמתווכת נדל"ן. הגילוי עורר הדים קשים בארץ. ראש אמ"ן לשעבר, אלוף במיל שלמה גזית, אמר ש"גם אם אין כאן בגידה, יש כאן מעשה מלוכלך". טומי לפיד כתב אז על החשיפה העיתונאית של מחניימי: "קשה להבין מה מניע עיתונאי ישראלי, עוזי מחניימי, לחשוף את סינדי-שריל, ועוד בסאנדיי טיימס, השבועון הבריטי שלא חסך מאמץ רב כדי לגרום לישראל... את מירב הנזק... עיתונאי שפרסום וכסף מעבירים אותו על דעתו, עד כי הוא מוכן לגרום נזק למי ששירת את מולדתו, אינו מוסיף כבוד, לא לעצמו ולא למקצועו". מחניימי הגיב על הדברים הללו באומרו ש"אם טומי לפיד היה עורך העיתון וכתב שלו היה בא ואומר לו: תשמע, חשפתי את סינדי, ונגיד שזה היה עובר צנזורה, הוא לא היה מפרסם? אני רוצה לראות עורך אחד שלא היה מפרסם". לפיד מגיב עד היום בזעם כשמזכירים לו את המקרה. אז אמר: "הרי הצנזורה קיימת בדיוק כדי שדברים כאלו לא יעברו. התגובה שלו (של מחניימי) לא לעניין בכלל", והיום הוא אומר שמחניימי נמצא כאן רוב הזמן, ומשיג הישגים זולים על חשבון הקולגות שלו, שמכבדים את חוקי המדינה, "ואני תוהה כיצד אדם כזה יכול לישון בשלווה בלילה". בעניין חשיפת זהותה של "סינדי", רבים מעמיתיו של מחניימי לא מהססים לבקר אותו. זאב שיף מ"הארץ" אומר שיש לו השגות על ההישג העיתונאי הזה: "הנטייה שלי היא בדרך-כלל בעד פרסום, לא כשחושפים פרטים מבצעיים ולא כאשר מסכנים חיי אדם. אני חושש שבמקרה הזה אכן היה סיכון כזה". גם גד שימרון מ"מעריב", בעצמו איש שירותי הביטחון לשעבר, חושב שמחניימי עבר את הגבול: "אני חושב שהוא לקח את הגבול ופשוט הרחיק אותו. הגבול צריך להיות סיכון חיי אדם. מה בדיוק יוצא לו מחשיפת סינדי? מילא, אם היה מביא גילויים על סודות הביון הבריטי, הייתי אומר לו כל הכבוד. אבל ישראלי, קצין לשעבר ביחידת מודיעין, לא יכול לכתוב על סודות מדינת ישראל. הוא פשוט לא יכול לכתוב כמו עיתונאי אנגלי". מחניימי עצמו לא רואה בחשיפתה של סינדי סקופ עיתונאי גדול כל-כך; יש לו גם תשובות לכל מי שמאשים אותו בסיכון חייה. לטענתו, אותה סינדי, שמתגוררת כבר שנים באורלנדו, בעצמה לא שומרת על הסוד הגדול. "אם היה בא אלי מישהו ואומר לי שהוא גילה את סינדי יושבת תחת כיסוי באיזושהי מדינה בדרום אמריקה, והייתי נוסע ומצלם אותה - אז זו היתה פגיעה רצינית. אם היא היתה רוצה באמת להסתתר היא לא היתה יושבת בשמה, אותו שם שנחשף בסאנדיי טיימס לפני עשר שנים. אם היא לא מסתתרת, אז איפה כאן הטיעון שחשפתי אותה?". חוץ מזה, הוא אומר, יש הרבה צביעות בביקורת עליו: לחשיפה הראשונית שלו נוספו חשיפה שנייה ושלישית של עיתונים ישראליים ששלחו צלמים וכתבים בעקבותיה של בנטוב. מול כל המקטרגים הוא אומר: "אני ישראלי לא פחות ממך. ואני מצנזר את עצמי, כשצריך". השאלה המתבקשת, באילו מקרים ועד כמה צריך עיתונאי להיות צנזור עצמי, נשארת פתוחה. ובינתיים, שנה אחרי החשיפה, בנטוב - הלוא היא סינדי - ממשיכה בחייה השלווים באורלנדו. עבור מחניימי זו הוכחה נוספת שלא נגרם לה כל נזק. לא כולם יסכימו איתו. בכיר לשעבר ב"מוסד" אומר, שאי אפשר לאמוד את גודלו ואופיו של הנזק. "לא צריך מישהו למות כדי להראות שיש נזק. והציבור לא צריך להיות מודע לנזק כזה, אם נגרם וכאשר נגרם. לא העיתונאי הוא שיחליט אם באמת הפרסום שלו גרם נזק. אולי לא פורצת מלחמה, אבל נזקים יש הרבה. השאלה היא מה ההיקף שלהם". מלבד מבקרים, יש למחניימי גם לא מעט חברים בין עמיתיו בארץ. הם טוענים שהוא עיתונאי אמיתי, שמה שמעסיק אותו זה עבודת הפאזל של הרכבת חלקיקי ידיעות לכדי יצירת חשיפות מעניינות ובלעדיות. נון-קונפורמיסט, מזן העיתונאים שלא מדבר עם דוברים ("התפקיד שלהם זה להיות שקרנים", הוא מסביר), עם הרבה מקורות, גם בקרב קהילת הביטחון וגם זרים. ההישג הגדול ביותר שלו כעיתונאי, לדעתו, הוא היותו העיתונאי הישראלי הראשון שראיין את ערפאת בתוניס, כישראלי נושא דרכון ישראלי. על אותה הערה הקשורה לאביו, שפותחת את הכתבה, הוא מגיב: "כל אחד זכאי לדעה שלו. אבא שלי זכה בשנתיים האחרונות בחייו לראות אותי עיתונאי, ולמרות שכתבתי דברים קשים על הממסד הבטחוני, הוא דווקא שיבח אותי. פעם אחת דובר צה"ל התקשר אליו, להתלונן עלי, כי כתבתי על שחיתות של מושלים צבאיים. הוא היה גאה בי". לא פלא שהפרסומים שלו מעוררים כעס בקרב חלק מהכתבים המסקרים את התחום הזה בארץ. ב-19.7 הופיעה הכותרת הזו ב"מעריב": "גילויים חדשים על לכידת מנבר - כתבי הסאנדיי טיימס הלונדוני מתיו קלמן ועוזי מחניימי חושפים הבוקר כי שני סוכנים של המוסד נהרגו בתאונת אופנוע במהלך מעקב אחר נחום מנבר. ראש המוסד באותה עת, שבתאי שביט, שניהל את החקירה, התחייב בעקבות מותם של השניים ללכוד את מנבר". לפחות שני כתבים ישראלים שראו את הידיעה המתפרסמת לא הופתעו: הידיעה היתה מונחת בכיסם תקופה ארוכה, אבל לא פורסמה כי נפסלה על-ידי הצנזורה. רן אדליסט, פרשן בנושאי ביטחון, טוען שלא היה בפרסום פגיעה בבטחון המדינה: "אנחנו לא יכולנו לפרסם, כי היינו כפופים לצנזורה, אבל להערכתי לא היה קורה כלום אם כן היינו מפרסמים. העניין הוא, שאנחנו רוצים לחיות בשלום עם השלטונות". אחד הכתבים שהיה בסוד העניין אומר: "אנחנו השתכנענו שיש נימוק סביר לא לפרסם. אפילו לא לחצנו. כל מי שקצת מצוי בסוד העניינים הבין, שעשויה להיות בעיה בפרסום ידיעה כזאת. יש כאן עניין של סיכון חיי אדם, בכל מה שקשור לחילוץ הגופות. יש כאן אפשרות לאובדן נכסים מודיעיניים שלנו. זו יומרנות של מחניימי". כתב אחר אומר, שהוא היה מצפה ממחניימי לשחק לפי כללי המשחק הישראליים כל זמן שהוא נמצא בארץ: "כשהוא עובד מלונדון זה פחות מפריע, אבל ידיעות שמקורן כאן, ושהוא משיג אותן מפה - זה בעייתי. אם הוא פה, אז שישחק לפי הכללים שלנו. והוא הרי נמצא כאן רוב הזמן". מחניימי עצמו לא מתרגש מהביקורת עליו גם במקרה הזה: "יש לי הוכחה שלא היתה שום פגיעה בפרסום. גורם במערכת הביטחון אמר לי, שאם לערוץ הראשון ולערוץ השני היה אינטרס לפרסם ידיעה כזו, הם היו יכולים ללחוץ מספיק חזק ולמנוע את פסילת הצנזורה. דבר שני, דיברתי קודם הפרסום עם תת-אלוף עמידרור. למרות ויכוחים שהיו לנו בעבר, הוא אמר שהפרסום לא בעייתי. מבחינתי, זו הוכחה מתמטית". המלה "ויכוחים" לא משקפת, במקרה הזה. תת-אלוף עמידרור אכן אמר מה שאמר, אבל היו לו השגות רבות על פרסומים אחרים של מחניימי, שלדעתו הסבו לא מעט נזק. אבל ענייני ביטחון אינם מתמטיקה; כך גם ענייני צנזורה. לדעתו של מחניימי, הצנזורה כיום היא מסננת עם חורים גדולים במיוחד. הוא גם חושב שהצנזורה היא כלי די גמיש: "אפשר להעביר בה הכול, אם לוחצים מספיק חזק. אם לעיתון יש עניין בפרסום והוא לוחץ היכן שצריך במשרד הביטחון ובצנזורה, אם הכתב דוחף מספיק - בסופו של דבר הצנזורה תאשר את הידיעה גם אם נפסלה". האם השיטה פועלת כך בכל המקרים? מחניימי מסייג: "כמעט בכל המקרים. במקרים שבהם יש פגיעה ממשית בבטחון המדינה, המסננת עושה את עבודתה". הוא עצמו לא מגיש כתבות וידיעות לצנזורה, גם אם מדובר במידע שהוא אוסף כאן. הוא חוזר ואומר שהוא מצנזר את עצמו, אם הוא חושב שיש בכך צורך: "באחריות, אני מחזיק מחסנית שלמה של סקופים שאני לא נוגע בהם כי אני יודע שהם קטלניים. אני הרי ישראלי". גם אם היה עובד עבור עיתון ישראלי, טוען מחניימי, היה עובד באותו אופן: מצנזר את עצמו כשצריך, ונאבק לשחרור מידע מהצנזורה. "דברים שהם בתחום האפור, שאני כותב עליהם, תלויים בחריצות ובקשרים של העיתונאי, בנכונות שלו להיאבק על הפרסום שלהם, ובנכונות העיתון לתמוך בו". בארץ המצב פרדוקסלי, לדעתו, משום שלעיתונאי חשוב יותר שהעורך שלו יידע שהיתה לו הידיעה שנפסלה לפרסום, מאשר עצם הפרסום שלה. אבל נראה שהאבסורד הגדול יותר הוא הפער הבלתי מוסבר בין המקטרגים, המודאגים מהסכנה לבטחון המדינה ולחיי אדם - לבין השתיקה המתמשכת של המוסדות שאמורים לטפל בסכנות הטמונות לכאורה בפרסומים מסוג זה. מחניימי לא יודע מהי מערכת היחסים בינו לבין הצנזורה - כיצד הם מתייחסים לעיתונאי ישראלי, שרשמית יושב בחו"ל אבל נמצא הרבה בארץ וכותב לעיתון זר. האם יש איזושהי דרך לאכוף עליו הגשת חומר לצנזורה? מסתבר שהצנזורה חסרת אונים נגד תופעה כמו עוזי מחניימי, ואין יכולת לכפות עליו בפועל שיהיה כפוף לה. מבחינה זו לא שונה מחניימי מהאינטרנט וממכשיר הפקסימיליה: גם הוא, יחד עם עוד מגוון רחב של אמצעים, מבסס את שחיקתה ההולכת ומתמשכת של הצנזורה. רן אדליסט חושב שצריך לברך את מחניימי על כך: "צריך להוריד בפניו את הכובע. הרי קיימת מלחמה קבועה בין הצנזורה לתקשורת על גילויים בתחום הבטחוני. מחניימי חושף מדי פעם טפח נוסף, ובאופן אמיתי מוכיח שהצנזורה מטופשת". הסנקציה שניתן להפעיל, למעשה, על כתב ישראלי שמפרסם בעיתון זר מידע שנפסל בצנזורה היא העמדה לדין פלילי על עבירה על תקנות ההגנה לשעת חירום לשנת 1945. לאחר חשיפתה של "סינדי" פנה חבר הכנסת זאב בוים מהליכוד ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה כנגד עוזי מחניימי. היועץ המשפטי דחה את הפנייה. התשובה שקיבל בוים היתה קצרה ביותר, ויותר משהיא מגלה היא מכסה: "אבקש להודיעך כי נשקלו על-ידי הגורמים הנוגעים בדבר ההיבטים השונים של נושא פנייתך, וכי הוחלט שלא לפתח בחקירה". ניתן רק לשער, שאחת הסיבות לעמדת היועץ המשפטי היה הרצון למנוע טיפול נוסף בפרשה. אולם למרות זאת, אם אמנם נגרם נזק אמיתי מפרסומיו של מחניימי, האם לא ראוי למצוא דרך נאותה להעמידו לדין? אחד הכתבים המסקר את תחום הביטחון אומר שהיה משוכנע שהפעם, לאחר פרסום מותם של שני סוכני המוסד, מחניימי ייעצר. "חשבתי", הוא אומר, "שסוף סוף ינסו פעם אחת לעשות מעשה, למען יראו וייראו". אבל המעשה לא נעשה. רבים רואים במצב שנוצר, בתחום האפור שבו מצוי מחניימי, הוכחה נוספת לעליבותה של הצנזורה ולחוסר נחיצותה. רוני דניאל, הכתב הצבאי של חדשות הערוץ השני, אומר שמחניימי רק עושה את עבודתו: "הוא עיתונאי, והעבודה שלו זה לפרסם את מה שהוא מגלה. אם הוא מסכן משהו או מישהו - שמדינת ישראל תטפל בו". גם כתבים אחרים חושבים, שהעובדה שמחניימי לא עומד לדין על פרסומיו מוכיחה שאינו עובר על החוק. הבעיה, אומר אחד מהם, שלמרות שמחניימי לא עובר על החוק, המערכת משדרת לו שממנו מצפים ליותר אחריות. קנאת סופרים היא לא דבר רע, בעיקרון. במקרה של מחניימי, הוא מאמין שיש הרבה קנאה. לכן, לדעתו, רוב הביקורת עליו מגיעה מצד עמיתים ופחות ממערכת הביטחון. "גם כשהייתי כפוף לצנזורה היו לי סקופים כי נלחמתי על כל ידיעה. הבעיה שיש כתבים שהתבלבלו להם היוצרות. התקשורת הישראלית חוטאת לצרכנים שלה. הכתבים נפגשים עם הגנרלים בנסיבות חברתיות, הם לא צריכים לעבוד, הם מוזנים באינפורמציה מסוג מסוים עד מעל לראש, והם פחות רעבים להשיג אינפורמציה אחרת. אני תמיד הייתי אנטי ממסדי". כתבים טוענים שיש אי-דיוקים בעבודתו של מחניימי. יש המשייכים זאת ללחץ עליו למהר ולהביא סקופים רבים ככל האפשר. הוא דוחה את הטענה ומכחיש גם שהוא מקבל בונוסים על ידיעות מרעישות: "המוטיבציה שלי היא לעשות את עבודתי, טוב ככל שאני יכול, וכך היה מיומי הראשון בעיתונות בעל המשמר. אין שום הבדל בין העבודה שלי אז לעבודה שלי היום". פרסום וכסף - אלו היו הסיבות, לדעתו של לפיד, לחשיפתה של "סינדי", ואם כסף הוא, לטענת מחניימי, לא העניין כאן, אז לפרסום הוא דווקא אינו מתנגד: "כל העיתונאים אוהבים לפרסם ולהתפרסם, אחרת הם היו במקצוע אחר". ידיעה שלו מלפני שנתיים, שלפיה צה"ל סיפק מאז שנות השישים חשיש לחיילי הצבא המצרי כדי לסמם אותם, גרמה לעמיתיו להרים גבה. אחד מהם אינו מתאפק ומשתמש בביטוי שהטביע ראש הממשלה: "קשקוש מקושקש". מחניימי עומד גם היום מאחורי הסיפור. בפרשת משעל פרסם מחניימי שראש תחנת המוסד ברבת-עמון התנגד חריפות לפעול על אדמת ירדן. מחניימי אומר שאף אחד לא הכחיש את הפרסום עד היום, אולם יש יותר מכתב אחד שטוען שאין בפרסום אמת. בכיר לשעבר במוסד מביע את כעס מערכת הביטחון ואומר: "נניח שהוא טועה - יעמידו אותו על טעותו? יכחישו? זו סתם מציצנות שקוסמת לטבלואידים בריטיים. כל מלה נכונה - מיותרת וחושפת, וכל מלה לא נכונה - מטעה. בתחום זה לעולם לא יהיו הכחשות או אישורים". שקר או אמת בפרסום - התוצאה בסופו של דבר תמיד דומה: יום למחרת פרסום ב"סאנדיי טיימס" מופיעים הסיפורים של מחניימי בכותרות גדולות בעיתונות הישראלית. יש בדיחה הקשורה לכתבים שהם שליחי העיתונים הישראליים בלונדון: מוצאי שבת, אומרים, הוא הערב המפרך ביותר בשבוע. זהו הערב שבו מופיע ה"סאנדיי טיימס" ועיתונים רבים נוספים, ולעיתונאים מצפה ערב של עבודה: הם ממהרים לדוכנים כדי להספיק לעבור על כל העיתונים, כדי שיוכלו להעביר ידיעות לארץ לפני סגירת העיתון. אולי, אומר מספר הבדיחה, אם היו עסוקים יותר במציאת הסיפורים במשך השבוע, היו יכולים לנוח במוצאי שבת. מחניימי עצמו אומר, שאולי היה עדיף שלא יצטטו אותו בארץ כלל, "גם בגלל הסיכונים. מה יקרה אם יום אחד אפרסם משהו והמסננת הצנזוריאלית שלי לא תהיה מספיק הדוקה?". רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת גיליון 16, ספטמבר 1998

הצעות שאי-אפשר לסרב להן, פתרונות שאינם ניתנים ליישום, תצלומים שלא היו, מחנות גמילה בסין, פייסבוק מגיע להוליווד ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

ועידת המדיה השנתית והענקית שהתקיימה השבוע בסאן-ואלי, איידהו, משכה אליה כמה מאות טייקוני תקשורת, שהגיעו כדי לשתות קוקטייל או שניים ולדסקס קצת עסקים. אם תלחצו כאן תוכלו לראות תמונות שלהם בפעולה. ה"גרדיאן" חוזה שמישהו מהנוכחים (רופרט מרדוק, או אולי האנשים מגוגל) ינצל את ההזדמנות כדי להציג למנכ"ל של טוויטר, אוון ויליאמס, שמכבד גם הוא את הוועידה בנוכחותו, הצעה שלא יוכל לסרב לה. ואם לא היום, אז מחר. ואם כבר רופרט מרדוק, אז השבוע ה"גרדיאן" גם טען שלמעלה ממיליון ליש"ט מחשבון ההוצאות של ניוז-גרופ, שבבעלותו, שולמו עבור מניעת חשיפה של פעילויות פליליות שונות שנקטו כתבים ותחקירנים של העיתונים "ניוז אוף דה וורלד" וה"סאן" בעת השגת חומרים לכתבותיהם. בין האקטים הלא חוקיים שמזכיר ה"גרדיאן": האזנות סתר לשיחות סלולריות של אנשי ציבור וסלבריטאים, חדירה לפרטיות וגניבת מסמכים. מרדוק מכחיש. ואם כבר טוויטר: בהוליווד שוקדים בימים אלה על סרט שיעסוק בפייסבוק. הסרט יתחקה אחר הרפתקותיהם של מייסדי הרשת החברתית המגה-פופולרית בדרכם אל פסגת העולם, ויתבסס על עיבוד של אארון סורקין ("הבית הלבן") לספר "The Accidental Millionaires". דייוויד פינצר ("הסיפור המופלא של בנגמין באטן") אמור לביים. ובינתיים, קרולין מקארתי, ב"CNET", כותבת שהספר, שייצא לחנויות רק בשבוע הבא, נזהר יתר על מידה שלא לפגוע ברגשותיו של אף אחד מהמשתתפים, ובאופן כללי הוא לא משהו. ואילו ב"Script Shadow" כבר הצליחו לשים את ידיהם על התסריט של סורקין, והם דווקא מרוצים מאוד ממה שקראו. "Mediaite", אתר חדש ומושקע שעוסק בענייני מדיה, הושק השבוע בקול תרועה. כמה שעות אחר-כך הוא הספיק לקרוס תחת העומס. כששב להכרתו, ניתן היה לבקר בו ולהתרשם מהגימיק החדשני שהוא מציע לגולשיו: טבלאות שבהן מדורגים אנשי המדיה הנחשבים באמריקה על-פי איכותם, השפעתם, מספר החברים שיש להם בפייסבוק וכיו"ב. פתרון יצירתי לפתרון משבר העיתונות המודפסת: להדפיס את העיתונים על שקיות של הסופר. כתבת מגזין ב"ניו-יורק טיימס", שהציגה צילומים של אתרי בנייה שננטשו לפני תום העבודה עליהם בשל המשבר בשוק הנדל"ן, הורדה מאתר האינטרנט של העיתון לאחר שהתברר כי כמה מהצילומים עברו מניפולציה דיגיטלית. את התרמית חשף גולש ממינסוטה בשם אדם גורנו, שמפרסם את ההוכחות בבלוג שלו. "The Printed Blog" – עיתון מודפס שביקש לשחות נגד הזרם (ונגד השכל הישר) ולנסות ליישם את המודל האינטרנטי בפרינט – חדל השבוע להתקיים. העיתון, ששרד במשך 16 גליונות, חולק חינם בתחנות של תחבורה ציבורית בכמה ערים גדולות בארה"ב והורכב כולו מתכנים שמקורם בבלוגים שונים. "כולם אמרו לי שאני משוגע כשהם שמעו על הרעיון שלי להדפיס עיתון כזה", כתב השבוע המו"ל, גושוע קארפ, בבלוג שלו. צדקו. בין ארבעה לעשרה מיליון מאזרחי סין סובלים מהתמכרות לאינטרנט, כך מדווח Radio Netherlands Worldwide. הפתרון? מחנות צבאיים מיוחדים שהוקמו ברחבי המדינה במטרה לעזור למכורים להתנתק לכמה ימים מהמסך והמקלדת. אף ששהות בת חודש במחנה שכזה יקרה מאוד, הסינים מוסיפים לשלוח את יקיריהם המכורים בהמוניהם. בסוף יסתבר שהם סתם רצו את המחשב לעצמם.

העיתון הכלכלי של "הארץ" מצמצם את עמודי הבורסה ומנמק זאת בשיקולים סביבתיים שנועדו להגן על כדור הארץ

המשבר הכלכלי המחריף משפיע בזמן האחרון לא רק על שכר העיתונאים ותנאי עבודתם, אלא גם על היקף התוכן המתפרסם בעיתונים מדי יום. גם העיתון הכלכלי "דה-מרקר" נפגע, כנראה, בשבועות האחרונים מאילוצי הקיצוצים, וצימצם את מספר העמודים המוקדשים בו לפרסום נתוני הבורסה. מרבית קוראי העיתון חולפים, אולי, על פני עמודים אלה בלי לתת בהם מבט, אך עבור משקיעים, פרטיים ומוסדיים, מדובר במסד נתונים חיוני. לאורך השנים הלכו וגדלו מספר העמודים והיקף הנתונים שסיפק "דה-מרקר" לקוראיו. בגיליון הראשון של "דה-מרקר", מינואר 2005, תפסו נתוני הבורסה 11 עמודים, וכללו, בין היתר, את נתוני מניות ת"א 25 ות"א 75, נתוני מניות היתר, האופציות על מדד המעו"ף, שערי אג"ח ושלושה עמודים של נתוני קרנות נאמנות. שנה אחר-כך נוסף עמוד אחד למדור הבורסה, ובמחצית 2007 הגיע מספרם ל-14 עמודים, הכוללים ארבעה עמודים שלמים המוקדשים לקרנות הנאמנות. ממדים אלה נשמרו גם במהלך שנת 2008, עד למחצית השנייה של חודש דצמבר. אלא שאז, בלי שקוראי העיתון יקבלו כל הודעה מסודרת בעניין, צומצם מספר העמודים לעשרה בלבד, וזאת תוך השמטת נתוני האופציות על המעו"ף. השבוע קטן מספרם עוד יותר – רק שמונה עמודים של נתוני בורסה, מהם רק שני עמודים (במקום ארבעה עד כה) המוקדשים לנתוני קרנות הנאמנות. למי שלא בקי ופעיל בשוק ההון, השינויים האלה חסרי משמעות, אך גם הוא יוכל להבין כי להבדיל מכתבות מגזין, למשל, נתוני הבורסה הם כלי שימושי מובהק למשקיעים. משיחות עם מנהלי השקעות ויועצים פיננסיים עולה כי נתוני שוק האופציות על המעו"ף, שכאמור פורסמו מיומו הראשון של "דה-מרקר", מתייחסים לשוק המגלגל מחזורים עצומים ופונה בדרך כלל, מפאת אופיו, למשקיעים מתוחכמים יותר. צמצום מספר עמודי הנתונים המוקדשים לקרנות הנאמנות גם הוא פוגע במשקיעים המקצועיים, כיוון שהוא מותיר את המשקיע הפוטנציאלי עם נתונים לגבי הקרנות הגדולות ועתירות ההון בלבד, שממילא חשופות יותר בתקשורת, וללא מידע על הקרנות הקטנות, שלעתים מגלמות הזדמנויות קורצות לבעלי עין חדה. אמת, ניתן למצוא כיום כל נתון באינטרנט, ואין עוד צורך להתבסס אך ורק על עמודי העיתונות המודפסת, אך עיתוני הכלכלה עדיין מספקים שירות חשוב כשהם מקבצים את הנתונים הרלבנטיים יחדיו, ומאפשרים למשקיעים למצוא את הנתונים בפשטות ובנוחות, לאורך כל היום וללא תלות בחיבור אינטרנטי. לשם השוואה, בעיתון "גלובס" מתפרסמים (נכון להיום) 13 עמודים של נתוני בורסה, כולל נתוני האופציות על מדד המעו"ף וארבעה עמודים המוקדשים לנתוני קרנות הנאמנות. בעיתון "כלכליסט" מופיעים שישה עמודים בלבד, ללא שוק האופציות על המעו"ף. נראה, אם כן, כי הצעד האחרון של "דה-מרקר" מקרב אותו אל דגם העיתון הכלכלי המבקש לפנות אל הקהל הרחב יותר, ומרחיק אותו מדגם מהעיתון המעדיף את קהילת המשקיעים המקצועית. סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", מסר את התגובה הבאה: "ביצענו כמה שינויים בעמודי הנתונים כדי להתאימם לצרכים העיקריים של הקוראים. בחלק מהנתונים הוגדל הפונט ואורגנו הטבלאות מחדש, וחלק מהנתונים שפחות רלבנטיים לקוראים הוסרו מהטבלאות. אנחנו מקווים שבעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות ואימוץ האינטרנט נוכל יחד עם שאר העיתונים להקטין את מספר העמודים של הנתונים, לרווחת כדור הארץ".

ההיבט הפלילי בחוק לשון הרע הוא נקודת תורפה שעורכי-דין חסרי עכבות נוטים לנצלה ככלי יעיל להפעלת לחץ על עיתון ועיתונאי. הגשת הקובלנה הפלילית על-ידי איש העסקים קובי מימון נגד כתב "כלכליסט" נדמית כנסיון טרטור

שאלת טריוויה: חוק איסור לשון הרע של איזו מדינה כולל את המשפט: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו מאסר שנה אחת"? 1. בוסניה 2. גיאורגיה 3. גאנה 4. ישראל 5. סרי-לנקה 6. אוקראינה מי שסימן 4 השיב נכון. מי שהשיב אחרת שבוי בדעה קדומה באשר לעצמנו ובנוגע לרמת הדמוקרטיה במדינות המוזכרות. כל החמש האחרות ביטלו את היסוד הפלילי שבחוק לשון הרע בספר החוקים שלהן. בישראל יכול כל אדם לסור לתחנת המשטרה הקרובה ולהגיש קובלנה פלילית נגד מי שחשוד בעיניו בעבירה על חוק איסור לשון הרע כלפיו. בלי להקל ראש בחומרת הפגיעה האפשרית של דברי לשון הרע, רואה המחוקק הנאור את החוק כחוק אזרחי, הראוי לדיון במסגרת דיני נזיקין: ראשית, הוכחה שנגרמה פגיעה, שנית אומדן הנזק, שלישית פיצוי – בכסף, בהודעה פומבית מתקנת או בשניהם גם יחד. היסוד הפלילי שבחוק לשון הרע בוטל, או נמצא בהליכי ביטול, ברבות מן הדמוקרטיות המפותחות. מאחורי מהלכים כאלה עומדת הגישה כי אין לכלוא עיתונאים, עורכים ומו"לים על עבירות שביצעו במסגרת תפקידם. חוק פלילי שכזה עלול לתת בידי המדינה אמצעי ריסון והפחדה נגד העיתונות, כך שלא תעז להיות חושפנית מדי. במדינות שבהן עיתונאים נכלאים, שני חוקים עיקריים משמשים לכך: חוק לשון הרע במתכונתו הפלילית וחוק העלבת עובד ציבור (Insult Law). במשטר מרושע, כל ביקורת נגד השלטון יכולה להיחשב בפגיעה בו וכביזוי אנשיו – ועל כך קל לסלול באמצעות חוקים אלה את דרכו של עיתונאי היישר לכלא. בישראל נתונים בידי המדינה כלים המאפשרים לנקוט צעדים פליליים נגד אזרחים בגין דברים שפירסמו (כך החוק נגד המרדה, שעל-פי אחד מסעיפיו אפשר להאשים אדם בניסיון "לעורר שנאה כנגד המדינה או רשויותיה...", והחוק נגד העלבת עובד ציבור). השימוש בחוקים אלה נגד עיתונאים הוא מצומצם, אפסי כמעט עד כה, ובכל מקרה טעון אישור היועץ המשפטי לממשלה. הסיכוי שייפתחו הליכים פליליים נגד עיתונאי בעבירות אלו אמנם נמוך, אבל עצם נוכחותם של סעיפים אלה בספר החוקים היא מעין איום, אמצעי הרתעה שקט, המחכה ליומו. היום שבו משטר חסר מעצורים יעשה בהם שימוש קלוקל, המתאים לצרכיו. כדאי להזכיר כאן, ולו כאנקדוטה, כי בראשית ימי כעורך "הארץ" נחקרתי במשטרה על-פי תלונת נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג המנוח, בחשד כי מאמר שהתפרסם בעיתון "פגע בכבוד נשיא המדינה". רק לאחר שגורמים שונים הבהירו לנשיא ולאנשי לשכתו כי מימוש התלונה הזו לא יביא כבוד רב לנשיא, היא נמשכה על-ידי מגישיה. כחלק מתפקידי כעורך עיתון, נלקחו ממני טביעות אצבע במהלך חקירה פלילית זניחה הנוגעת לפרסום שהופיע בעיתון. זאת משום שעורך עיתון נושא באחריות לכל חשד לעבירה פלילית. כך למדתי להכיר מקרוב את תחנת המשטרה בדרך לוד. לימים, בעקבות מחאותינו החוזרות, הוחלט בדרג משטרתי גבוה כי אין טעם בטרטור הזה וכי עורכי עיתונים ייחקרו במשרדיהם. מאז זימנו עצמם למשרדי לא מעט חוקרים. מאסר בפועל לא הוטל בישראל, למיטב ידיעתי, על עיתונאי בגין עבירת לשון הרע. אבל עונש מאסר על תנאי של שנה אכן הוטל. עונש כזה נפסק בינואר 1958 לאחד, מלכיאל גרינוולד, בערעור במשפט הדיבה שנערך בקובלנתו הפלילית של ד"ר ישראל קסטנר נגדו (שאליה הצטרפה המדינה). גרינוולד האשים, בעלון שפירסם, את ד"ר קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים וב"רצח בעקיפין" של יהודי הונגריה. בית-המשפט המחוזי קיבל את רוב טיעוני הגנת "אמת דיברתי" של גרינוולד ופסק לו קנס סמלי, ואילו בית-המשפט העליון הפך את הפסיקה וגזר את דינו כאמור. תיקון פשוט יכול היה לפטור אותנו מעונשו של ההיבט הפלילי שבחוק לשון הרע. די במחיקת שני סעיפים בחוק, סעיף 6, הקובע את עונש המאסר, וסעיף 8, הקובע כי "עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט". תיקון כזה יכול להפוך בקלות את חוק לשון הרע לחוק אזרחי, המודד את נזקי הנפגע לא בחודשי או בשנות מאסר שיוטלו על הפוגע, אלא בפיצוי הולם. מדוע לא נעשה תיקון כזה בשישים שנות המדינה? ראשית, כי לא נחקק חוק יסוד המגדיר את חופש הביטוי (ובמשתמע חופש העיתונות), חוק שממנו היה נגזר כי המדינה תיאלץ לסלק ידיה מענייני לשון הרע. שנית, הממשלה אינה נוטה לחוקק חוקים שישללו ממנה שליטה (אם כי היועץ המשפטי לממשלה מגביל שימוש מעשי בהם). שלישית, המחוקק הישראלי הוא שמרן, ורואה עצמו כמעט תמיד בראייה צרת אופק, כמרסן העיתונות ולא כמגינה. וכך נותרת נקודת התורפה הזאת, שעורכי-דין חסרי עכבות נוטים לנצלה לעת מצוא ככלי יעיל להפעלת לחץ על עיתון ועיתונאי, בשם לקוחותיהם. בחוק הפלילי, עצם הגשת התלונה היא מעין עונש שבטרם משפט. די בכך שאדם הרואה עצמו נפגע מפרסום יגיש קובלנה פלילית על לשון הרע, מרושלת או חסרת בסיס ככל שתהא, בנצרת או בבאר-שבע, ועורך העיתון מחויב להתייצב לכל ישיבות בית-המשפט כנתבע פלילי, מה שגורם לשיבוש בעבודתו ובעבודת העיתון (משפט אזרחי מנוהל ברובו על-ידי באי-כוחו של העיתון). גם אם התביעה נדחית לבסוף, כפי שקורה לרוב, הדבר מטריד, פוגע (עורך לא יעז לטעון "שופכים את דמי, צדקתי עוד תצא לאור") ואף מסוכן (רישום פלילי הוא כתם לחיים). ההבדל בין החוק הפלילי לאזרחי במשפטי לשון הרע הוא בכך שאשמה על-פי הדין הפלילי תלויה בהוכחת כוונה פלילית מצד הנתבע לפגיעה בקובל. בתביעה אזרחית, לעומת זאת, די בהוכחה שנגרם נזק (פגיעה בשם הטוב, והנזק הנגזר מכך). המציאות מלמדת כי קשה מאוד להוכיח כוונת זדון אישי בפרסום, כפי שהדין הפלילי דורש. הכבדה קשה נוספת נגזרת מכך שעם תום המשפט הפלילי רשאי התובע לפתוח בהליך אזרחי על-פי אותה תלונה, וכך הוא נהנה מן הזכות להטרדה כפולה. גם אם הנתבע זוכה בדין הפלילי, יכול המתלונן לנסות להשיג הרשעה במשפט האזרחי, שבו הוא פטור מלהוכיח כוונת זדון ויכול להסתפק בכך שלנתבע אין הגנה טובה וכי נגרם לו (לתובע) נזק בר-הוכחה. מכל הטעמים הללו אין בלבי כל חמלה על קובי מימון, שבחר להגיש קובלנה פלילית על לשון הרע נגד העיתונאי סיון איזסקו, כתב "כלכליסט". איזסקו נסע ליוסטון, טקסס, שם מתגורר עם משפחתו יובל רן, הבעלים של חברת קווי-אשראי, שנמלט מהארץ לפני 13 שנה לאחר שחברתו קרסה והותיר אחריו חובות ענק. הוא הביא משם ראיון ראשון עם יובל רן, שהתפרסם במוסף "כלכליסט". במקביל פירסם איזסקו את טענת המפרקים של קווי-אשראי, כי מערכת קשרים עסקיים נשמרת עד היום בין יובל רן לקובי מימון וקבוצתו. איזסקו מביא בשם המפרקים את הטענה כי לפני שנמלט מהארץ, דאג רן שקווי-אשראי תאבד את זכויותיה בתאגידי הנפט שבהם החזיקה לטובת קובי מימון. בתמורה הוא נהפך לשותף סמוי בחברה השולטת בישראמקו, שהפכה עם השנים להשקעה לוהטת. רן תואר כמי שעובד היום כשכיר בחנות רהיטים ומוכר תמונות שמן לפרנסתו, ועם זאת מנהל רמת חיים גבוהה שאינה עומדת ביחס הגיוני להכנסותיו. לכאורה קיימת כעת, לדברי הכתב, האפשרות כי אם הנכסים של קווי-אשראי נמכרו למימון שלא כדין, יבוטלו בדיעבד העסקאות הללו והחלק של רן יושב לקווי-אשראי. עילת התביעה של קובי מימון נגד איזסקו היא כתבת מעקב שפירסם, ובה תיאר את מבנה השליטה המסובך בישראמקו, והעלה שאלות הנוגעת ל"כשרותן של עסקאות שנעשו בין החברות הציבוריות שבשליטת קבוצת מימון לבין החברות הפרטיות שבשליטת בעלי הקבוצה, בלי לקבל את הסכמת ציבור בעלי מניות המיעוט להן". התביעה שהוגשה מתארת את הדברים שהביא הכתב כ"גיבוב של טענות בלע מכפישות אודות מימון [...] שיסודן כזב ושקר, המציגות את מימון כמי שמבצע מעשים פסולים. הכתבה הדיבתית, כעולה מקריאתה, התכוונה ונועדה לפגוע במימון, להשפילו, לבזותו, לעשותו מטרה ללעג ושנאה ולדרדר את שמו לאשפתות העבריינות". נוסח מסולסל, שמנסה לדחוס למשפט אחד את כל האוצר הדל של מלות התואר הנפוחות המלוות כל תביעת לשון הרע. הרושם העולה מעצם הגשת הקובלנה הפלילית הוא כי בכוונת מימון לא רק לזכות במשפט נגד העיתון המפרסם ונגד הכתב, אלא להשיג כבר עכשיו טרטור מקסימלי לעיתון ולכתב. מעין עונש מקדמי על שהעזו לחשוף את הסיפור הזה, גם אם לציבור יש עניין רב בנושא. "גלובס", שדיווח על כך, מבהיר לקוראיו כי "הליך הקובלנה הפלילית, המוגבל למספר עבירות קטן, הוא חריג לעיקרון שהמדינה היא התובעת במשפט פלילי [...] ושופטים לא מעטים הביעו אי-נוחות מסוימת מהמשך קיומו. עם זאת, הקובלנה מתנהלת כמשפט פלילי לכל דבר, והנאשם מחויב להתייצב לדיונים". נשאלת השאלה, מדוע בחר מימון, באמצעות יועציו המשפטיים, לעשות שימוש בנשק הקלוקל של הקובלנה הפלילית נגד העיתונאי? בלאו הכי כל הדרכים האזרחיות פתוחות בפניו כדי להוכיח את צדקתו באמצעות המשפט האזרחי. במקרה של מימון, איש בעל אמצעים, גם לא קיימת מגבלת גובה אגרת התביעה, כך שהוא יכול לתבוע סכום עתק בהליך אזרחי ולזכות בו במקרה שצדקתו תוכח.

השידורים החיים של אסון השריפה בכרמל היו ענייניים, אך לא נקיים מתיוג שלילי של מיעוטים ומהטחת האשמות בלתי משכנעת בשר הפנים ובשאר הפוליטיקאים המייצגים את החרדים והמתנחלים

בבוקר ה-25 באוגוסט 1995 היה פיגוע בשכונת רמת-אשכול בירושלים: מחבל מתאבד פוצץ אוטובוס בקו 26 שנע בכבישי השכונה וגרם לארבעה הרוגים ולפצועים רבים. הכתב הכלכלי של קול-ישראל, מנחם פרידמן, שהיה בדרכו לביתו בתום משמרת הבוקר שלו ברדיו, נקלע לזירת האירוע והחל לשדר ממנה לאולפן. כרמית גיא הגישה באותה שעה את תוכנית האקטואליה, והיא העלתה מיד את פרידמן לאוויר. תיאוריו היו מצמררים. בעקבותיהם החלו לזרום דיווחים נוספים מכתבי התחנה שמיהרו למקום ההתרחשות. גם הם החלו לתאר באופן פלסטי מאוד את הזוועה שמול עיניהם. גיא בלמה אותם: היא אמרה לכתב שהיה על הקו: "נדמה לי שהבנו את הפרינציפ. אתה יכול לחסוך לנו את כל הפרטים הגראפיים. בבקשה ממך". ההערה שינתה מיד את נימת הדיווחים שתכפו ובאו: הם היו עניינים, מאופקים, אינפורמטיביים. כעבור חצי שנה פירסמה כרמית גיא ב"עין השביעית" את תחושותיה ואת תובנותיה מאותו שידור ("לנווט פיגוע אל המיקרופון", גיליון מס 2, אפריל-מאי 1996). הטור שלה פתח דיון על אופיים של שידורים חיים בזמן פיגועים, על הראוי והבלתי ראוי בנסיבות אלו, והוא שיקף את ההתלבטות הכנה בעניין זה אצל כמה מאנשי התקשורת כמו גם את ההתנהלות הצינית, רדופת הרייטינג, אצל אחרים. הדיון הזה נמשך והולך כשהוא מוסיף לנוע בין שני קצוות: מהצד האחד, עיתונאים, שדרים ועורכים הגונים השואלים את עצמם מה הנימה הנכונה שבה יש להגיש למאזינים ולצופים תמונת מצב על התרחשות דרמטית טרגית; ומהצד האחר, עיתונאים, שדרים ועורכים השואלים את עצמם כיצד להפיק תועלת – רייטינג, פרסומות, שבחים מהזכיינים – מפורנוגרפיית המוות הכרוכה בדיווחים על אסונות העומדים במרכז שימת לבו של הציבור. האסון בכרמל יצר, מטבע הדברים, סיקור יוצא דופן בהיקפו. זו התרחשות מתגלגלת הנמשכת כבר שלוש יממות, שהתפתחותה והשלכותיה נמצאות בראש סולם ההתעניינות של אזרחי המדינה ומשפיעה באופן ניכר על הלך רוחם. השידורים החיים הרצופים הם מחויבי המציאות – לא רק כדי להשביע את סקרנות הקהל, אלא גם כדי להדריך חלקים גדולים ממנו כיצד לנהוג. לסיקור הצמוד יש אפוא ערך מעשי מיידי, לא רק תועלת מקובלת שיש בכל מידע בעל עניין ציבורי. הכתבים המתרוצצים באזור השריפה, כמו גם העורכים והשדרים באולפנים, עושים אפוא שירות ציבורי ממדרגה ראשונה במעקב שלהם אחר התפשטות האש, התנהלות שירותי החירום וגם בתזכורות שהם נותנים על אחריותם של פוליטיקאים ובעלי תפקידים בשירות הציבורי למחדלים של פעם ולכשלים של היום. כך גם ממלאה התקשורת המשודרת את תפקידה בציונים לשבח שהיא נותנת לגיבורי הכיבוי ובסיפורים האנושיים שהיא מביאה עליהם ועל קורבנות השריפה. הסיקור הפעם נעדר, בדרך כלל, את הציניות האופיינית, במקרים רבים, לשידורים חיים של אירועים קשים: הדיווחים ענייניים, אמפתיים, אינם שואפים לפרוט בגסות על מיתרי הרגש (היוצא מן הכלל שבו הבחנתי עד כה: המאמץ המגושם של יאיר לפיד אמש, ב"מהדורה המרכזית" של ערוץ 2, ללחוץ על בלוטות הדמעות של הצופים בעזרת הקרנה חוזרת ונשנית של קטע הווידיאו הקצרצר, המתעד את מחזור צוערי שירות בתי-הסוהר ברגע של שמחה, כמה ימים לפני שנספו). הם מעבירים תחושה כללית של הזדהות, של שותפות גורל לאסון לאומי ושל כמיהה מקיר אל קיר לסיום הפורענות. מצבי חירום ולחץ נפשי מרופפים את העכבות המכוונות את ההתנהגות האנושית. האסון בכרמל שיחרר את מעצורי הלשון של מראיינים ומרואיינים והציף על פני השטח את דעותיהם הקדומות. כך, למשל, קבע אמנון אברמוביץ אמש בערוץ 2 שלציבור הרחב, למעט מתנחלים וחרדים, אין ייצוג ממשי בממשלה. רצה לומר, הממשלה מתחשבת באינטרסים של שני המגזרים הללו בלבד, ואינה נותנת את דעתה לצורכיהם של מגזרים אחרים, או כלל האוכלוסייה. זו קביעה מוטה בעליל, שמקורה בדעה קדומה או בזעם ותסכול חסרי בקרה. ומה עם החקלאים, והממסד הבטחוני, ובעלי ההון, והוועדים הגדולים שאת כוח הלחץ שלהם על הממשלה מתאר אברמוביץ בכישרון רב מדי פעם? איילה חסון הטיחה באלי ישי, בערוץ הראשון, את השאלה מדוע כל מעייניו נתונים להגדלת הקצבאות לבני הישיבות ולא למצב המחפיר של תשתית הכבאות. גם זו היתה האשמה דמגוגית, שניזונה, מן הסתם, מתדמית מקובעת שיש לשר הפנים בעיני העיתונאית הזו. ותעיד על כך תגובתו המיידית של נציב כבאות ראשי, שמעון רומח, שיצא להגנת השר והבהיר כי דווקא בתקופת כהונתו הוגדל התקציב לשירותי הכיבוי. זאת ועוד, הכתבים המדווחים מהשטח על המאבק באש הדגישו אתמול והיום את התפרצותן של שריפות חדשות, במקומות שונים, שהן תוצאה של הצתות. כולם ציטטו גורמים במשטרה ובשירותי הכיבוי שאיבחנו את מחוללי הדליקות הללו כמי "שתפסו טרמפ" על סופת האש שהשתוללה בכרמל. הקונוטציה היתה שמבעירי הבעירות החדשות ניצלו את מצוקת המדינה כדי לחבל בה ולהחריף את מצבה. לא היה ספק כי הם רומזים לפעילות עוינת מצד גורמים בציבור הערבי. ולא עלה על דעתו של איש מהכתבים להעיר כי ייתכן שגל ההצתות מקורו לא במזימות זדון של גיס חמישי, אלא בהתפרצויות פירומניות של אנשים מעורערים בנפשם (תופעה מוכרת בנסיבות כאלו). כך היה גם בעת הדיווחים על גורמי השריפה הגדולה בכרמל: מהרגע הראשון הופצו ברדיו ובטלוויזיה רמזים כי מדובר במעשה מכוון מצד תושבים בעוספייה. ביטוי חד לכך נתן ביום חמישי בלילה בערוץ 10, אמנון קופר, תושב גבעת-וולפסון בכרמל (שבנו, זיו, תיאר להפליא את התקדמות האש אל עבר בית הוריו), שאמר בשידור חי: "נחלצנו, הכל נשרף אצלנו, הכל בוער מאחורי. ניסו לשרוף אותנו כבר מזמן, עכשיו זה הצליח. ראיתי כשזה התחיל במזבלה של עוספייה". לא היה ספק למה הוא מתכוון: הדרוזים, תושבי עוספייה, הם שהמיטו על המדינה את האסון, והם עשו זאת בזדון. ולא קם בערוץ 10 השדר שיסתייג מההאשמה הקשה הזו ויבהיר לצופים כי היא אינה מבוססת וכי מקורה, כנראה, בכאבו של אדם שאחוזתו עולה באש. הערב נמסרה הודעה מוסמכת מהמשטרה כי נעצרו שני קטינים מעוספייה, החשודים שגרמו לשריפה מתוך רשלנות. אלו דוגמאות אקראיות מכמה שעות של צפייה בשלושת הערוצים, ודי בהן כדי לעורר געגוע לסגנון השידור של כרמית גיא וללמוד ממנו לקח עיקרי: שליטתם של השדרים על מגופת הרגשות של הציבור, בעת שידורים חיים של אסונות רבי תהודה, מחייבת אותם לנהוג באחריות ולשמור לעצמם את דעותיהם הקדומות, ולדרוש זאת גם ממרואייניהם.

עוד לפני שסיים אליהו וינוגרד לקרוא את הדו"ח המפורסם, ידעו כבר כולם לספר על בקבוקי השמפניה שנפתחו בלשכת ראש הממשלה. האם רביב דרוקר היה מי שחלץ את הפקק?

בגיליון האחרון של "העין השביעית" תיאר אמנון אברמוביץ כיצד הוצמד המינוח "תפירת תיקים" לפרקליטות, על אפו ועל חמתו של היועץ המשפטי מני מזוז, רק בגלל שהוא הופרח לחלל התקשורתי. במציאות התקשורתית של ימינו, כתב אברמוביץ, בה פועלים בו זמנית 1,500 מוקדי תקשורת העוסקים בחדשות ואקטואליה, מרגע שדימוי מסוים נפלט אל גלי האתר אובדת השליטה בנפח הציבורי שיתפוס, מידת השפעתו או המקור לו ייוחס. הדבר נכון גם במקרה בו הדימוי נאמר כהלצה או הערת אגב. דימוי "בקבוקי השמפניה" ביחס לחגיגות, שהתרחשו או לא התרחשו בלשכת ראש הממשלה עם קבלת דו"ח וינוגרד, הוא דוגמה ציורית במיוחד לאופן בו תיאור אקראי הופך לקביעה בעלת תוקף של עובדה. האחראי להוצאת השד מהבקבוק במקרה זה הוא רביב דרוקר, שרבע שעה לפני מסיבת העיתונאים בה פורסם הדו"ח, אמר בערוץ 10 - "אפשר לומר עכשיו שבלשכת ראש הממשלה, כמעט פותחים את בקבוקי השמפניה". בראיון ל"עין השביעית" מדגיש דרוקר כי היה זה אכן דימוי בלבד, שכלל לא נבע ממידע קונקרטי, ואף מגדיר את הדימוי שהוא עצמו נתן כ"שחוק". שחוק או לא, כמה דקות אחר כך, כבר שואלת מיקי חיימוביץ את הכתב ציקו מנשה על המצב בלשכת ראש הממשלה, ועד כמה שומעים אצלו את "שליפת הבקבוקים". מנשה מספר כי אנשים היושבים לצידו של ראש הממשלה אכן מדברים על "אנחת רווחה". מכאן והלאה צבר הדימוי עוצמה וקצף השמפניה מתמצק לכדי כדור שלג תקשורתי. מארגני המחאה נגד ראש הממשלה אימצו אל ליבם את המטפורה הססגונית: כך, למשל, כבר באותו ערב התפרסם ב-nrg כי עורכת הדין ענבל קלאוזנר, ששכלה את אחיה במלחמה, קראה: "בזמן שהוא פותח בקבוקי שמפניה, אנחנו יושבים בבית ובוכים". בלשכת אולמרט מיהרו להגיב. מקורבו ציין, באותו ערב, בפני כתב ynet: "מישהו סיפר בתקשורת שפתחנו שמפניה כשוינוגרד סיים לומר את דברו. איזו נבזות זו. ראש ממשלה בישראל, שכבר הלילה יושב לקרוא את הדו"ח שעוסק במלחמה קשה, באבדות, בכשלים, ומחר בבוקר הוא עתיד לעסוק בדיונים ביטחוניים על עזה, על האיום האיראני פותח שמפניה. שפלות, פשוט שפלות". ההכחשות לא עזרו. למחרת, במאמר המערכת של "הארץ", נכתב: "לראש הממשלה אין שום סיבה לשמוח, ודאי לא להרים כוסית". במאמר מאת משה ארנס שהתפרסם ב"הארץ", נכתב: "אנשי הסגל של אולמרט יכולים להמשיך להרים כוסות שמפניה...", וחמי שלו ב"ישראל היום" כתב על פרשנים שדיווחו על התגובות בלשכה: "מי יודע, אולי פתחו כמה בקבוקי שמפניה, בחדרי חדרים, הרחק מעין המצלמה". ראש הממשלה לא היה יכול להישאר אדיש להאשמה התוססת. כבר בפתח ישיבת הממשלה ביום ראשון, עת התייחס לדוח, הכחיש במרומז את סיפור השמפניות כשאמר: דוח וינוגרד הוא לא מקור לשמחה, לא היתה כזו בשום מקום ובוודאי לא אצלי". בדיון המיוחד בכנסת, בנאום שהוקדש לדו"ח, קרא אולמרט מעל בימת האולם בהכחשה גלויה ומפורשת: "הפסיקו את ההשמצות חסרות הבסיס על שמפניה וחגיגות". אלא שמרגע שדימוי נקלט בתודעה הציבורית, גם הכחשות מפורשות לא יעקרו אותו משם: "ההורים השכולים החזיקו את כוסות היין באויר ושאלו: איך אתה יכול להרים כוסית כשהבנים שלנו נהרגו במלחמה שנכשלת בה?", דיווח ניר חסון ב"הארץ" על התגובות במליאת הכנסת בעת נאומו של ראש הממשלה.

לעתים קרובות מתפרסמים סקרים אשר מעידים שמקצוע העיתונות נמצא, יחד עם חברות בכנסת, בתחתית סולם ההערכה והאמון הציבורי

לעתים קרובות מתפרסמים סקרים אשר מעידים שמקצוע העיתונות נמצא, יחד עם חברות בכנסת, בתחתית סולם ההערכה והאמון הציבורי. עובדה זו ידועה גם לציבור העיתונאים, וסביר היה להניח שייעשה מאמץ לשנות את המצב, הן מצד הפרטים והן מצד הגופים הייצוגיים של עיתונאי ישראל, שברשותם הכלים היעילים ביותר לכך. לצערי נקטה אגודת העיתונאים צעד הפוך מן המתבקש, שגרם לי לאכזבה ועלבון כאזרחית שיש לה ציפיות גבוהות מעיתונאים, ובייחוד מאלה שהם עובדי מדינה. אני מתכוונת לעובדה המתמיהה שאגודת העיתונאים מינתה את איתן אורן כחבר ועדת האתיקה שלה. אין צורך לחזור על השאלות הנוקבות שעלו עקב הכתבה, החשודה כמבוימת, שתיארה טקס השבעה של ארגון אי"ל בראשותו של אבישי רביב. בדו"ח ועדת שמגר, שחקרה את רצח יצחק רבין ז"ל, נאמרו מלים קשות על תפקודו של איתן אורן בקשר לאותה כתבה, מה שמטיל עליו צל כעיתונאי. נוסף על כך, מתוך קריאת "המסמך החסוי", שהפך לגלוי (עקב עתירת יואב יצחק לבג"ץ), עולה כי היועץ המשפטי לממשלה בן-יאיר ביקר בו קשות את איתן אורן. למעשה, הוא המליץ להגיש כתב-אישום נגדו, אך עקב התנגדות אנשי הפרקליטות ויתר בחוסר רצון וציין שאינו רוצה להיות מעורב בסגירת התיק. הוא הורה לשלוח מכתב מחאה חריף לרשות-השידור על מעשיו של איתן אורן, שאינם עולים בקנה אחד עם אתיקה עיתונאית, בלשון המעטה. האם מכל עיתונאי ישראל הראויים והמעוניינים לכהן בוועדת האתיקה של האגודה, מר אורן הוא המתאים לכך ביותר? ואולי יש לי ציפיות מוגזמות מן האגודה, וכל אשר נעשה כאן היה מחווה כלפי עמית הזקוק לשיפוץ תדמיתו הציבורית? הכותבת היא עובדת לשעבר במכון וייצמן גיליון 27, יולי 2000

מקריאת המסמכים ניתן להסיק שאנשי מינהל סחר חוץ לא קיימו לאורך ארבע שנות הדיונים שום התייעצות עם גופים ישראליים שיושפעו מהסרת ההגבלות על פעולת תאגידים זרים בישראל

התפתחות חדשה הנוגעת למעורבות הישראלית בהסכם הסחר הבינלאומי טיס"א: משרד הכלכלה, הנושא והנותן הרשמי מטעם מדינת ישראל במסגרת המו"מ על ההסכם, שחרר לאחרונה עשרות מסמכים השופכים אור ראשון על העמדות עליהן התבססה המשלחת הישראלית בבואה לשולחן הדיונים בזנבה. זאת, בתשובה לבקשה רשמית שהגיש המשמר החברתי למשרד הכלכלה, יחד עם התנועה לחופש המידע. המסמכים שהועברו על-ידי אנשי מינהל סחר חוץ במשרד הכלכלה, כוללים את תאריכי הדיונים, שמות הנציגים הישראלים, תיעוד של פגישות עם גופים בישראל, תכתובת עם משרדי ממשלה וסיכומי דברים שנאמרו במפגשים הבינלאומיים. כעת, כל המסמכים מסודרים לעיון הציבור באתר המשמר החברתי. אתם מוזמנים לחפור במסכמים ולשתף אותנו בתובנות שלכם: החומר שהתקבל נוגע שלבים שונים בהתקדמות הדיונים. ממעבר ראשוני על המסמכים שהועברו בצורתם הגולמית, ניתן להסיק, שאנשי מינהל סחר חוץ לא קיימו לאורך ארבע שנות הדיונים שום התייעצות עם גופים ישראליים שיושפעו מהסרת ההגבלות על פעולת תאגידים זרים בישראל. הגורמים האזרחיים המעטים ששותפו בסוד הדיונים ייצגו כולם את ענפי הייצוא – אלה שצפויים ליהנות מההקלות בגישה לשווקים זרים, וממילא אין סיבה שיתנגדו לסעיפי ההסכם. בהיעדר כל תהליך מסודר של שיתוף ציבור, התייעצות עם בעלי עניין או הנגשת מידע, הצוות הישראלי תמרן במו”מ בלי לקבל משוב כלשהו מארגוני סביבה, צרכנות, זכויות עובדים, משתמשי תחבורה וכדומה. פרסום המסמכים הוא האחרונה בשרשרת של התפתחויות ציבוריות בעקבות תחקיר קרן התחקירים על המעורבות הישראלית בהסכם הסחר טיס"א. הנה תקציר האירועים:

גבולות המדינה עולים לכותרות הראשיות | גם עמוס קינן והפסטיגלים | וחוק הנושא הדביק כבר שם

"הקפאה בוערת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". בתמונה על השער נראית נערה מניפה אצבע מול שורת חיילי מג"ב. כותרת המשנה: "מאות שוטרים פרצו להתנחלות מעלה-לבונה ונתקלו באלימות". עיקר הכפולה הפותחת מוקדש לדיווח על התמודדות לא אלימה של מתנחלים עם צווי ההקפאה: הם התגייסו למאמץ ליצוק יסודות למבנים רבים ככל האפשר לפני שההקפאה תיכנס לתוקפה. "כחילוני בעל משפחה המתגורר ביישוב בית-אריה – שעלה לכותרות בעקבות העימות האלים על צווי ההקפאה בין ראש המועצה שלנו, אבי נעים, לבין הפקחים – אני מבקש לומר שנעשה לנו, תושבי בית-אריה, עוול גדול", כותב פלוני ("השם והכתובת שמורים במערכת") במדור המכתבים למערכת של "ידיעות אחרונות". "בואו לבקר אצלנו ותראו שאנחנו אנשים מאוד נחמדים, הגונים, לא אלימים ובעיקר שומרי חוק", הוא כותב ומוסיף: "התנהגותו של ראש המועצה אינה מייצגת את היישוב, אלא את עצמו בלבד. המחאה היתה של איש אחד, שהוא במקרה גם ראש המועצה". הכותרת הראשית של "מעריב" היא "גדר הפליטים". "נתניהו הכריע: תוקם גדר לאורך כל גבול ישראל-מצרים", לשון כותרת הגג. לא נכתב אם יקראו לה "גדר בר-לב". הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"ישראל היום" מתייחסות לשכנים מצפון. "ישראל נערכת לפינוי מהכפר רגר – בקרוב", מכריזה הכותרת של "ישראל היום", המובאת כהרגלם במרכאות (מפי "מקורות מדיניים"). כותרת המשנה מסתיימת במלים: "ובעניין שליט – ממתינים". כותרת הגג לראשית ב"ישראל היום": "נתניהו: סרקוזי אמר שאסד ויתר על נסיגה מהגולן כתנאי למו"מ". גם ב"הארץ" מצטטת הכותרת הראשית את נתניהו כאומר: "סוריה מוכנה לחידוש המשא-ומתן איתנו ללא תנאים מוקדמים". ב"ידיעות אחרונות" נדחק הסיפור הסורי מהכותרת אל חצי עמ 4. הכותרת היא "מו"מ בזיגזג", כותרת הגג מתריסה: "התקדמות בערוץ הסורי? תלוי את מי שואלים", וכותרת המשנה מכוונת אצבע ואף תוקעת אותה בעינו של ראש הממשלה: "בבוקר אמר ראש הממשלה נתניהו: הסורים מוכנים למו"מ בלי תנאים מוקדמים. בערב הבהירו מקורביו: אין התקדמות". "איך נהפך חג החנוכה לסמל הרדידות של תרבות הילדים בישראל", שואלת כותרת המשנה של כתבת השער של "גלריה" ("נס לא יקרה שם"). מסקנת הכתבה: האשמה היא בהורים, שבוחרים ללכת למופעי הפסטיגל למיניהם, המתהדרים בעלילות ריקות ומתחמשים בידוענים ריקנים, ומשאירים מפיקים של מופעים איכותיים יותר בכיסים ריקים. ובכל זאת, מה רע, בעצם, בפסטיגלי החנוכה? "בראש וראשונה", כותבת באותו מוסף שהם סמיט, "מרביתם אינם מופעי תרבות, אלא מופעים של תת-תרבות, וולגריות וסגידה לידוענות, מופעים מפיצי סטריאוטיפים ודעות קדומות, מופעים שבהם פירוטכניקה היא תחליף לטקסט ולמשחק, מופעים המציעים לילדים בדיוק את מה שמציע להם המסך הקטן (שגם הוא כבר מזמן לא קטן), עכשיו בענק! בחי! בתלת-מימד! "ומה שמקומם אולי יותר מכל: מופעים המופצים באמצעות מערכת יחסי-ציבור משומנת (המגולמת במחיר כרטיס שערורייתי) המזהה את רגש האשם ההורי, מנצלת אותו ומוכרת לו אשליה של תרבות. למחיר הגבוה של המופע יש תפקיד ביצירת אותה אשליה, שכן היא מאשררת את הקשר בין איכות לבין מחיר גבוה ובין השקעה רגשית לכלכלית. גם אם במקרה שלפנינו (כמו במקרים אחרים) אלה הקשרים כוזבים, הורה שקנה לילדו חוויה תרבותית במיטב כספו יתקשה להודות בכך, אפילו בפני עצמו [...] קניית כרטיס למופע", היא מסכמת, "אמנותי ואיכותי ככל שיהיה, אינה הופכת אדם לבן-תרבות". זיאד אבו-זיאד, עורך העיתון "פלסטין-ישראל" ומי שהיה שר ברשות הפלסטינית וחבר במועצה הלאומית הפלסטינית, כותב במדור הדעות של "הארץ" על המצב המדיני במשולש ישראל-פלסטין-ארה"ב. הוא מאשים את "הערמומיות של נתניהו והתרגילים שהוא עושה", שבגינם "דברים גרועים מאוד עומדים להתרחש", אולם הניתוח שלו מפנה אצבע מאשימה גם כלפי ממשל אובמה וגם פנימה, אל המדיניות הפלסטינית עצמה: "נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה, נחפז מדי כשאימץ עמדה נוקשה כלפי ההתנחלויות. קריאתו להקפאתן והודעתו על שלילת הלגיטימיות שלהן עוררו אצל הפלסטינים תקוות שווא, שאכן נכזבו, וגרמו להכרזה החפוזה על הכוונה לפנות למועצת הביטחון כדי להשיג הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית – בלי להמתין להבשלת התנאים. "[...] סוגיית ההתנחלויות קיימת עוד מימי השיחות באוסלו. אז לא הצליחו המעורבים בהן להשיג מישראל הסכמה להקפאתן בגדה המערבית ובמזרח ירושלים [...] לאחר שהנשיא לשעבר גורג בוש החל את תהליך אנאפוליס, החלו שיחות בין עבאס לאהוד אולמרט ובמקביל בין אחמד קריע (אבו-עלא) לציפי לבני, ואיש מהם לא הודיע שהמו"מ לא יתקיים אם תימשך הבנייה בהתנחלויות – אף שזאת היתה דרישה עיקרית במפת הדרכים. "כעת קוצרת ההנהגה הפלסטינית את פרי שגיאותיה הכרוניות. התחפרות הפלסטינים בדרישה להקפאת ההתנחלויות מציבה את נתניהו בעמדה נוחה יותר ופוטרת אותו ממעשה משמעותי כלשהו, שיקל על חידוש תהליך השלום. להודעת ישראל על הקפאה זמנית של הבנייה בהתנחלויות אין משמעות, כל עוד אינה כוללת את ירושלים". "נתניהו חזר בקטן על המשגה שעשה אריאל שרון כשפינה את גוש קטיף באופן חד-צדדי ובלי תמורה מהצד הפלסטיני", כותב היום יואל מרקוס במדור הדעות של "הארץ". אין בכך חדש, מרקוס כבר התבטא לפני שנתיים בגנות פינוי גוש קטיף ("ההתנתקות"). אולם מאלף בכל זאת להיזכר כי מרקוס היה מי שאריאל שרון בחר בו כדי להעביר לציבור את דבר תוכנית הפינוי, ומרקוס היה מי שעמד אז, בשנים 2004–2005, בראש מחנה התומכים במהלך, "אפילו יהיה זה כרוך בשפך דם" של המתנחלים. כמו ברידוד תרבות הילדים על-ידי הפסטיגלים, כך גם בזגזוג העיתונאים (ובזגזוג מושאי הסיקור שלהם) אפשר להאשים את הציבור ואת הזיכרון הקצר שלו. הנה למשל כותרת משנה של כתבה במוסף "המגזין" של "מעריב": "רק לפני שנה בעטה אמריקה בישבנה של המפלגה הרפובליקאית וגירשה את בוש וסגנו צייני מהבית הלבן. צייני, עוד יותר מבוש, זוהה עם כשלון המערכה הצבאית בעיראק. אבל אותו צייני בדיוק נתפס היום כתקווה הגדולה של הזרם השמרני באמריקה, אולי אף כמתמודד אפשרי נגד אובמה ב-2012". בכל עת קיימים אינספור נושאים שהעיתונות יכולה לטפל בהם; כיצד מחליט מי שמחליט לטפל דווקא בנושא זה או אחר? חוקרים מעולם האקדמיה וקומבינטורים מעולם היחצנות ניסו ומנסים לפענח את הקוד, שכמובן לעולם לא יפוענח משום שהוא מורכב מדי, ובעיקר אנושי מדי. אולם בכל זאת ניתן לשרטט קווים לדמותו. אחד החוקים המגדירים את הנראות של נושא בתקשורת הוא חוק הנושא הדביק: כל אימת שסיפור מסוים עולה לכותרות, מיד יופיע אחריו שובל של התייחסויות לנושאים שהיו היבטים – לא דווקא מרכזיים – של הסיפור. כך, למשל, אחרי הבריחה המתוקשרת של האנס בני סלע, החלו העיתונים לדווח על מקרי בריחה מהכלא, ואף למתוח ביקורת על רשלנות פושעת של שירות בתי-הסוהר. מספר מקרי הבריחות לא השתנה, מה שהשתנה הוא תשומת הלב התקשורתית, שנעה והתמקדה על טריטוריה מסוימת (בריחות אסירים) שעד אז זכתה להתעלמות. ההשלכות של החוק יכולות להיות חיוביות, למשל כשהוא מעלה לכותרות נושא חשוב, ויכולות להיות מגוחכות. ככלל, נדמה לי שהחוק הזה חל בדרך כלל על סיפורים לא חשובים, עם בדל סנסציה. אחד הנושאים החמים עכשיו בחדשות הוא היותו של אחד ממאבטחי הרמטכ"ל חשוד באונס. העיתונות נוברת ללא הפסק באירוע הזה, וחוק הנושא הדביק נכנס לפעולה: במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבת השער (של סמדר שיר) עוסקת בנפגעות אונס ומתעדת את הטיפול בנאנסות בבית-החולים וולפסון, שאליו הופנתה הצעירה שהותקפה, על-פי החשד, במקרה המתוקשר. ויש גם השלכות אחרות לחוק, טיפשיות. למשל, התמקדות במאבטחי אישים. כך ב"מעריב" ממסגרים על השער תאונה קטלנית בהפניה "המאבטח של נתניהו נהרג על הכביש". אחרי מותו של עמוס קינן השנה עלתה שוב על סדר היום הציבורי הנחת הפצצה בביתו של שר התחבורה הדתי דוד צבי פנקס ב-1952. הרקע למעשה היה נסיון חקיקה שנועד להביא להשבתת מכוניות בשבת, כחלק ממדיניות הקיצוב שהיתה נהוגה אז, ונתפס כניסיון של כפייה דתית. קינן היה אחד משני החשודים במעשה, וזוכה אחרי משפט שהיו לו לא מעט היבטים בעייתיים. מספידיו של קינן – גם ב"העין השביעית" – התייחסו בין השאר לפועלו הטרוריסטי וטענו כי הוא היה זה שהניח את הפצצה. אמנם, הסוד כבר היה גלוי. אשתו של קינן, נורית גרץ, הביאה שנה לפני כן בספרה הביוגרפי על קינן, "על דעת עצמו", עדויות מפלילות למעורבותו בנסיון ההתנקשות. הבולטות שקיבלה החשיפה עם מותו של קינן עוררה גל התייחסויות מאוחרות למקרה. כך למשל כתב ברוך גרוס, בן דודו של השר שלפתחו הונחה הפצצה, במכתב שהתפרסם ב "הארץ": "רואה אני צורך לכתוב בנושא מעשהו של עמוס קינן שהניח פצצה בפתח ביתו של דודי [...] דודי היה אישיות ציבורית אמיצה [...] אולם הפצצה בביתו, שבדרך נס לא פגעה בו, הכריעה אותו והוא נסער קשות מכך שבמדינת ישראל מי שלא מסכים עם החלטתו של שר – פותר זאת בהנחת פצצה בדירתו [...] אף שהארץ ייחד מקום לאירוע זה ולביקורת עליו, נראה לי שלא הודגשה די ההשלכה של המעשה על החיים הציבוריים בישראל. אני רואה קשר בין אירוע זה לבין הרצח הפוליטי של יצחק רבין ז"ל. האם מעשהו של קינן אינו מצדיק את הוקעתו הציבורית כדי שאחרים ישמעו וייראו?". אחיינו של פנקס דרש לצבוע בגוונים מעשיים את ההוקעה הציבורית של קינן. גרוס אף קשר בין הפצצה ובין מותו של פנקס מהתקף לב חודשיים אחר-כך. היום על שער מוסף "המגזין" של "מעריב" נראה כי יש הדים לדרישה זו. "האם השוטרים נרדמו בשמירה? מדוע איפשרו לקינן ולבן-יאיר לתאם גרסאות? ולמה סירב השופט לשמוע את העד היחידי שקשר אותם למעשה? 57 שנים אחרי, ובמשרד ראש הממשלה מתחילים לדבר על ועדת חקירה". לפי גלי גינת, משרד ראש הממשלה התעורר לפעולה בעקבות פנייה של הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, גוף ימני שהתקומם על היחס המקל שזכה לו, לפני 57 שנה, מתנקש מן השמאל. אגב, באותו מוסף מתפרסמת הקריקטורה היומית במדור הדעות, המציגה את ראש הממשלה נתניהו כשאשתו עוצרת אותו בבואו לצאת מן הבית ושואלת אותו: "התחזיות קודרות, אולי תיקח אפוד מגן?". ועוד אגב: עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד מפרסם היום בבלוג המצוין שלו פוסט מאלף, שבמסגרתו הוא חושף טעות של מכון סקרים שבדק "האם התקשורת שמאלנית". "סיפור מביך ומבדר כמו זה שאתם הולכים לקרוא כאן סביב הסקר השני שערך המכון, לא שמעתם בחיים שלכם", כותב ליבסקינד. הכנסת אישרה אתמול את חוק המאגר הביומטרי. בשנתיים הראשונות הוא יפעל בהתנדבות, כלומר, לא תהיה חובה למסור נתונים. ב"ידיעות אחרונות", שהוביל קו נגד החוק, כותרת הדיווח היא "האח הקטן". "נטל הפעולה החברתית ורווחתה עבר בצורה מובהקת לקבוצת הצעירים. אלא שהגדרת טווח הגילים של הקבוצה התרחבה כלפי מטה וכלפי מעלה. בהשוואה לעבר, פחות אנשים צעירים נושאים על גבם את נטל רווחתם של יותר אנשים מבוגרים" (פרופ גדעון דורון, "חבר המועצה הציבורית של כנס ישראל לצעירים", כותב במדור הדעות של "מעריב"). "הוא נהג לומר שהדבר הנורא ביותר בסיפורים [על אודותיו] המופיעים בעיתונים הוא ש-90% מהם נכונים. עכשיו, הוא אומר, כמעט אף אחד מהם לא נכון – הם מנצלים אותו כי הם יודעים שהוא לא מסוגל להתמודד עם תביעות משפטיות" (כתב ה"גרדיאן" מצטט את הזמר גורג מייקל בכתבה מתורגמת במוסף "גלריה" של "הארץ"). המתנגדים לעסקת שליט מוחים נגד הקמפיין שמתנהל בתקשורת למען קיום העסקה. היום ב"ידיעות אחרונות" מדווחים מתן צורי ומאיר תורגמן על אדם שאיבד את חייו כתוצאה מההשפעה שהיתה לקמפיין עליו. "יקיר בן מלך, צעיר מעורער בנפשו, החליט להציל את גלעד שליט. הוא טיפס על הגדר במעבר ארז, נורה ברגלו על-ידי המאבטחים ומת", נכתב בכותרת המשנה, ובפתח הדיווח נכתב: "יקיר בן מלך (34) הגיע שלשום לטיפול בבית-החולים ברזילי באשקלון. הוא התיישב בחדר המיון וצפה בסרט על משפחתו של גלעד שליט. כשראה את התמונות, החליט לנסוע לעזה כדי להציל את גלעד". מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות", גפי אמיר, כותבת על האגנדה הירוקה שאינה קיימת בטלוויזיה הישראלית. "ועידת האקלים שנפתחה אתמול פגשה ערוצי טלוויזיה מפהקים. אולפן מבט בערוץ הראשון הואר, לאות מחווה, בירוק. יונית לוי בחדשות 2 לבשה זקט ירוק".

הוועדה בראשות שמחה רוטמן התכנסה לשבוע נוסף של דיונים בחקיקה המשפטית כשפסקת ההתגברות על הפרק. בתשובה לשאלה על הזכויות החוקתיות שבסכנה בעקבות הצעת החוק של הקואליציה השיב עו"ד בליי כי "הוראות שקשורות במועד הבחירות ועצמאות הרשות השופטת, חופש הביטוי, שוויון, חופש דת", אינן מוגנות

ועדת החוקה בראשות ח"כ שמחה רוטמן התכנסה הבוקר (ראשון) כדי להמשיך בדיונים על פסקת ההתגברות, כשעל השולחן עלו שני נוסחים: הנוסח של הצעת חוק מטעם הוועדה, ונוסח של הצעת חוק פרטית עליה הצביעו במליאה שבוע שעבר. את שני הנוסחים יזם ח"כ רוטמן. במהלך הדיון הודה יועמ"ש הוועדה כי על פי הנוסח המוצע של החקיקה המשפטית, יוותרו זכויות חוקתיות ללא הגנה משפטית. במענה לשאלת ח"כ יואב סגלוביץ (יש עתיד) השיב בליי כי הזכויות שאינן מוגנות הן "הזכות לבחור ולהיבחר, שורה של הוראות שקשורות במועד הבחירות ועצמאות הרשות השופטת, חופש הביטוי, שוויון, חופש דת ועוד". במסגרת הצעות החוק של הקואליציה, בית המשפט העליון יוכל לפסול חוקים רגילים של הכנסת רק פה אחד בתמיכה של כל 15 שופטי ההרכב. בית המשפט יוכל לעשות זאת רק בתנאי שהחוק סותר בבירור הוראה ששוריינה בחוק יסוד. במסגרת ההצעה, שופטי העליון לא יוכלו לדון בחוקי יסוד כלל. הוועדה דנה גם בהצעת חוק ההתגברות שעברה במליאה בשבוע שעבר בקריאה טרומית, שתאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שנפסלו בבג"ץ. רוטמן הציע להחזיר לשולחן הוועדה את ההצעה לאמץ את הקו של מה שמכונה הצהרת "אי התאמה" או ביקורת שיפוטית במודל הבריטי או הניו זילנדי שבו בית המשפט לא מבטל את החוק אבל מביע את עמדתו."

העיתונים מביטים אל עבר העתיד | "ישראל היום" מוציא את המחלוקת מ"חוק החרם" | ו"מעריב" מפרסם עוד תצלום של נוחי דנקנר

"תן לי דוגמה אחת מהעיתון למשהו שהתרחש היום", איתגר גייסון גונס, כתב "הדיילי שואו", את אחד מבכירי העורכים ב"ניו-יורק טיימס", בעת שביקר במערכת העיתון לפני שנתיים. העורך השתתק. בעיתון שלו, כמו בכל יתר עיתוני הבוקר המודפסים, החדשות הטריות ביותר הן מיום אתמול. "חדשות מיושנות" (Aged News), להבדיל מ"חדשות אמיתיות", כפי שניסח זאת גונס. בימים שלאחר אירועים דרמטיים ניתן למצוא היגיון רב בקריאת "חדשות מיושנות", אבל אתמול לא היה יום דרמטי במיוחד. משום כך עיתוני הבוקר מציגים מציאות בהמתנה. באין כותרת ראשית טבעית מאירועי אתמול, מביטים עורכי העיתונים קדימה ומדווחים על מה שאמור להתרחש בעתיד הקרוב. הכותרות הראשיות של "הארץ" ו"ישראל היום" מבשרות על דחייה מסתמנת של ההצבעה על "חוק החרם" שהיתה אמורה להתקיים היום, הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת לדיון של שרי השמינייה שנערך לקראת כינוס הקווארטט בהמשך היום, ואילו הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מקציבה ארבעה ימים להכרעתו של אבו-מאזן לגבי פנייה לאו"ם להכריז על הקמת מדינה פלסטינית. כמו כן, בכל העיתונים מדווח על התפתחות נוספת שאמורה להתרחש בהמשך היום – הסרת צו איסור פרסום מ"פרשת הטרדת העדים החמורה" הקשורה ל"משפט חשוב", שלא לומר, "משפט פלילי מתוקשר". מהו המשפט, מיהו המטריד ומי המוטרד? אם המציאות תתפתח לפי התחזיות, נוכל כולנו לקרוא על כך בעיתוני מחר (ומי שאינו סובל ממחסום דיגיטלי, כבר בהמשך יום זה). "בית-משפט השלום בראשון-לציון ידון היום בצהריים בבקשת הארץ להסיר את צו איסור הפרסום מעל הפרשה שבמסגרתה נבדק חשד שגורמים בעלי אינטרסים הטרידו עדים וניסו להדיח נחקרים במסגרת הליך פלילי שנדון בבית-המשפט העליון", מדווח תומר זרחין ב"הארץ". אגב, "הארץ", שהגיש את הבקשה, הוא היחיד שאינו מקדיש לדיון הצפוי כותרת בשערו. על-פי דיווחו של זרחין, החשד להטרדת עדים היא "הסתעפות דרמטית של אחד התיקים המתוקשרים שנדונו בישראל בשנים האחרונות", והדיון היום, לגבי היקף איסור הפרסום, יתקיים "בין השאר על רקע העובדה כי ידיעות בנושא כבר נפוצו בימים האחרונים באמצעי תקשורת שונים באופן מרומז". בהמשך מקדיש זרחין מקום נרחב יחסית לדיון על חלקם של חוקרים פרטיים בפרשות הטרדות עדים. "החוק רואה בחומרה את עבירת הטרדת העד", מזכיר אבי אשכנזי ב"מעריב", העיתון ששניים מבעליו הורשעו בעבר בין היתר בהטרדת עד, יעקב ועופר נמרודי. "מסתמן: ההצבעה על חוק החרם תידחה כדי למנוע מבוכה בקווארטט", לשון הכותרת הראשית של "הארץ". יהונתן ליס מדווח כי השר דן מרידור ביקש אתמול מראש הממשלה לדחות את ההצבעה על החוק, ו"בתום התייעצויות, נראה כי ההצבעה אכן תידחה זמנית". החוק, נזכיר, מאפשר להטיל סנקציות על אדם או ארגון שקוראים להטיל חרם על ישראל או על ההתנחלויות. "הקרב על החרם: ההצבעה תידחה", לשון הכותרת הראשית של "ישראל היום" במהדורתו הראשונה. "סמוך לחצות ביקש רה"מ לדחות את ההצבעה שתוכננה להיום בכנסת". גדעון אלון ושלמה צזנה דיווחו כי "ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש אמש לדחות את ההצבעה על חוק החרם השנוי במחלוקת, שאמור היה לעלות הערב לאישורו הסופי במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית". "הקרב על החרם", לשון הכותרת הראשית במהדורה השנייה של "ישראל היום". "אחרי השעה 1:00 נמסר: "יש אור ירוק להצבעה". במהדורה זו מדווחים גדעון אלון, מתי טוכפלד ושלמה צזנה כי "בתום לילה של הודעות סותרות, הודיעה אמש לשכת ראש הממשלה ליו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין (ליכוד), כי מבחינת ראש הממשלה בנימין נתניהו אין מניעה להביא היום את חוק החרם לאישורו הסופי במליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית, כמתוכנן. כמו כן נמסר לאלקין כי ראש הממשלה תומך בחוק". כל הכבוד ל"ישראל היום" (באמת, לא בלשון סגי נהור), שמשתדל פעם אחר פעם להביא לקוראיו את החדשות הטריות ביותר, במגבלות המדיום, ומוציא בעת הצורך מהדורה מעודכנת של העיתון. עם זאת, המהלך האחרון מאפשר לקוראים ללמוד משהו על טיבן של ההחלטות שמתקבלות באישון לילה לא רק בממשלה, אלא גם במערכת "ישראל היום". מה מופיע בנוסח הידיעה המקורית של העיתון אך נעדר מנוסח הידיעה המעודכנת? נכון, הגדרת החוק כ"שנוי במחלוקת". כך הם פני הדברים ב"ישראל היום" – כשראש הממשלה מחליט לדחות הצבעה על חוק, הוא שנוי במחלוקת, כשראש הממשלה מחליט לאשר הצבעה על חוק וקובע כי הממשלה תעמוד מאחוריו, המחלוקת מתנדפת לה. את שתי הידיעות ב"ישראל היום", על החוק השנוי במחלוקת והחוק שאינו מוגדר ככזה, מלווים שני טורי פרשנות, מאת ד"ר חיים שיין, שתומך בחוק, ומאת דן מרגלית, שמתנגד לו. הנה כי כן, החוק בכל זאת שנוי במחלוקת, בטורי הדעה, גם אם לא עוד בידיעה החדשותית. "חוק החרם הוא דבר בשעתו", כותב שיין. "מדינה המכבדת את עצמה אינה יכולה להרשות פעילות חתרנית". "אני מציע לבחון את חוק החרם לפי חשבון רווח והפסד", כותב מרגלית. "הוא יוציא לישראל שם רע בממדים סיטוניים, ויביא לה תועלת קמעונאית בלבד". ב"הארץ", לעומת זאת, אין מחלוקת: החוק רע. "הארץ" בולט בהתגייסותו נגד החוק ובאזהרות שהוא מפיץ בדבר השלכותיו. העיתון אינו מתעניין באיזון, הוא מתעניין במה שנתפס בעיניו כסכנה לחופש הביטוי. "מחטף אנטי-דמוקרטי", מכנה את החוק מאמר המערכת של העיתון. "ברוח זו ירחף מעל כל חרם, עצומה, ואפילו מאמר בעיתון, צל מאיים של עבירה. עד מהרה יושתק הדיון הפוליטי בכלל". מאמר נוסף במדור הדעות, מאת טליה ששון, מגנה אף הוא את הצעת החוק. "החוק פוגע באושיות המשטר הדמוקרטי: בעקרון חופש הביטוי", כותבת ששון. בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות מביא תומר זרחין דברים מפי פרופ אמנון רובינשטיין, מבית-הספר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, ופרופ מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה (מו"ל שותף של אתר זה), המתנגדים אף הם להצעת החוק. "טעות פטאלית מבחינת הכנסת והממשלה", מגדיר את החוק פרופ ניר גוב, מיוזמי החרם על המרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון, בשיחה עם ליטל לוין. במדור "שיחת היום", המתפרסם בחלק ב של "הארץ", משוחח יהונתן ליס עם אורי אבנרי, תחת כובעו כמייסד תנועת גוש-שלום, על ההשלכות האפשריות של החוק. בתשובה לשאלה אם ימשיך לקרוא להחרמת מוצרי התנחלויות גם אחרי העברת החוק, אומר אבנרי: "חוק החרם הוא חוק מתוחכם. הוא לא מטיל סנקציה פלילית על מי שקורא להחרים את ההתנחלויות. אם זה היה המצב, לא היתה לנו שום בעיה והיינו הולכים לכלא. במקום זאת, החוק הזה חושף כל אחד מאיתנו שיקרא לחרם על ההתנחלויות לשלם פיצויים של מיליונים למתנחלים". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מסויגים הרבה יותר. הם אינם מעניקים בולטות גדולה להצעת "חוק החרם" ואינם רואים את עצמם, כפי ש"הארץ" רואה את עצמו, שותפים למאבק נגדו. "הצעת חוק החרם היא בעייתית וגבולית מבחינה משפטית", כותב נועם שרביט בטור פרשנות משפטית המתפרסם ב"מעריב", "אך נראה כי השינויים הרבים שהוכנסו לנוסח המקורי שלה יסייעו להביא אותה לאיזון שיעמוד במבחן בג"ץ". במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" כותב נחום ברנע כי חרם מזכיר לו, בין היתר, "כתובות יודֶה ומגיני-דוד על חלונות ראווה של חנויות יהודים בגרמניה הנאצית" (אסוציאציה דומה עולה בראשו של עמיתו/יריבו – מרגלית). ברנע טוען כי "החוק רע", ויחד עם זאת הוא מדגיש כי קשה לו "לקדש את החרם כמדיניות, כאידיאולוגיה". ב"הארץ" רבים המזכירים הבוקר כי החוק הזה הוא רק אחד מקבוצה של חוקים שעלולים לסכן את חופש הביטוי בישראל. בעמ 13 של "ידיעות אחרונות" מדווחים טובה צימוקי וצביקה ברוט על דוגמה נוספת. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אתמול הצעת חוק שהגיש ח"כ יעקב כץ מסיעת הבית-הלאומי (בידיעה נכתב, ככל הנראה בטעות, כי ההצעה הוגשה על-ידי ישראל כץ). לפי הצעת חוק זו, מי שיתבטא באופן המייחס תכונה שלילית מסוימת לציבור שלם, יהיה חשוף לתביעת דיבה. עוד כוללת הצעת החוק השוואת דין לשון הרע על המדינה או על גוף שלטוני לדין לשון הרע על תאגיד. המשמעות: ניתן יהיה להעמיד לדין פלילי כל אדם שישמיץ את מדינת ישראל, צה"ל, משטרת ישראל וגופים דומים. "הצעת החוק נועדה לשמור על כבודו של העם היהודי", מצוטט כץ בידיעה. המחסור באירוע מדיני או בטחוני דרמטי מאפשר לעיתונים להקדיש את הכפולה הפותחת שלהם לנושאים הנדחקים בדרך כלל לעמודים אחוריים. "ידיעות אחרונות" בוחר בקשישים. דוד רגב וטובה צימוקי מדווחים כי ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה אתמול יוזמה של השר משה כחלון, ולפיה אדם בן 80 יהיה זכאי להיבדק על-ידי רופא גריאטרי לצורך קביעת זכאות לסיוע סיעודי, ולא רק על-ידי אחות בריאות הציבור. "עד היום", מסבירים השניים, "כתנאי לקבלת הגמלה, נשלחו אחיות בריאות הציבור אל בתי הקשישים במטרה לערוך בדיקות ולבחון את רמת התפקוד שלהם בעבור הביטוח הלאומי. הבדיקות, שנודעו בכינוי מבחן הריצרץ, כללו בקשה מהקשיש לבצע פעולות שגרתיות כגון רכיסת רוכסן המכנסיים". על-פי הידיעה, קשישים רבים ראו בבדיקה השפלה, ורבים מהם אף סירבו לשתף פעולה וכך נמנעה מהם הגמלה. את הידיעה מלווים תצלום וציטוט של השר כחלון ("חלק מרפורמה מקיפה, שאותה אני מקדם במכלול התייחסות המדינה לאוכלוסיית הקשישים בכלל ולזקנים הסיעודיים בפרט"). "לפעמים הזקן או הזקנה כה מבוהלים וכה מושפלים, שהם טועים כמו ילד בעת מבחן וכושלים או נוטשים את הקרב. ומוותרים", כותב יגאל סרנה על "מבחן הריצרץ" בטור נלווה. "ומה ביקשו בסך-הכל: עזרה וסיוע שמגיעים לכל ישיש במדינה". "מעריב" מקדיש את הכפולה הפותחת לרכבת הקלה בירושלים. יוסי אלי נסע ברכבת ומדווח על בעיה מהותית: "למרות שהובטח שהרכבת הקלה תחצה את העיר ב-44 דקות בלבד, משך הנסיעה יותר מכפול: 93 דקות. הסיבה: בניגוד לתוכניות, הרכבת לא מקבלת עדיפות ברמזורים על פני כלי הרכב – וזוחלת לאטה". יש לציין כי בעיתון "דה-מרקר" פירסם אבי בר-אלי את דבר חוסר התיאום בין הרכבת לרמזורים בשבוע שעבר. למרות הפרסום המוקדם, "מעריב" מאמץ לעצמו את המידע ומביא אותו בפני הקורא תחת הכותרת "בדיקת מעריב מגלה". [תיקון, 11.7.11: עוד לפני "דה-מרקר" פורסם ב"מעריב" כי הרכבת עתידה לעצור ברמזורים.] תקציר הפרקים הקודמים: "מעריב" מדווח בקמצנות בולטת ובנוסחים הנוחים לרשת שופרסל ולחוגלה-קימברלי על המאבק המתרחש בימים אלה בשוק החיתולים. סיבה אפשרית: עורכיו אינם סבורים שיש בכך עניין רב לציבור. סיבה חלופית: העיתון שייך, כמו רשת שופרסל וכמחצית מיצרנית החיתולים חוגלה-קימברלי, לנוחי דנקנר. הבוקר תופס המאבק על שוק החיתולים את הכפולה הפותחת של העיתון "כלכליסט". רוני קורן־דינר וגיל קליאן מראיינים את ירון אדיב, שהחל לאחרונה לשווק מותג חדש של חיתולים בישראל, על רקע הורדות המחירים של המותגים הוותיקים. בתשובה לשאלה "איך זה שאף אחת מהרשתות לא ייצרה איתכם מותג פרטי?" משיב אדיב: "לכל אחת יש סיבות משלה". הכתבים מפרשים את תשובתו כך: "אדיב לא שש לענות, אבל הסיבה היא שהרשתות לא רוצות להסתכסך עם שני ספקי-על כמו חוגלה-קימברלי ופרוקטר אנד גמבל, ומוכנות לשלם על כך מחיר. לכך יש להוסיף את העובדה ששופרסל וחוגלה חולקות אותו בעל שליטה – אי.די.בי של נוחי דנקנר". "נייר-חדרה, מקבוצת אי.די.בי, הבעלים של חוגלה-קימברלי – יצרנית האגיס בישראל – ירדה אתמול בבורסה בתל-אביב ב-3.4%, לאחר שמחיר חבילת האגיס-פרימיום ירד בימים האחרונים לשפל של כ-38 שקל ליחידה", מדווחת נווית זומר בידיעה המתפרסמת בתחתית הכפולה הפותחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "דה-מרקר" מקדיש את כל הכפולה החמישית לניתוח המצב בשוק החיתולים. גם לעיתון זה מתראיין אדיב. "זה שוק קשה מאוד כי יש בו מותגים חזקים", הוא אומר בשיחה עם עדי דברת-מזריץ. "[...] אין שום מדינה שיש בה כמעט מונופול ושני שחקנים שתופסים 95% מהשוק. זה הביא לכך שהאיכות שמוצעת כיום לצרכן היא לא הכי גבוהה". "מלחמת החיתולים הצליחה לערבב את שופרסל וריבוע-כחול, ובעליהן דודי ויסמן ונוחי דנקנר, ואת המותג הבינלאומי האגיס – שמתחרה בעצמו", כותב רותם שטרקמן בטור פרשנות נלווה. "המלחמה החדשה כוללת הפעלת נשק שלא ראינו קודם – הפחתת מחירים מיידית ודרמטית וגם ציטוטים מתלהמים ומודעות גדולות בעיתונים. אבל לא כדאי להתבלבל – מדובר בדיוק באותו סיפור כמו סיפור החלב – מבנה שוק שאינו תחרותי מספיק, המאפשר לרבים לחגוג על חשבון הצרכן הסופי". גם ב"גלובס" דווח אתמול כי "מלחמת החיתולים מתחממת", אך היא הורחקה מאי.די.בי ומנוחי דנקנר. אדם שהוגדר כ"בכיר באי.די.בי" אמר לכתבת אילנית חיות כי "המלחמה בין ריבוע-כחול לחוגלה-קימברלי על האגיס לא הגיעה לקומה ה-44 של קבוצת אי.די.בי. יש ויכוח מסחרי בין חוגלה לריבוע-כחול ואין לו שום קשר לאי.די.בי ולנוחי דנקנר". עוד אמר הבכיר כי "גם השמועות כאילו הדברים יגיעו לבית-המשפט הן קשקוש מוחלט". על ה"שמועות" (ההערכה כי המאבק יגיע לפתחי בית-המשפט) דווח אתמול ב"דה-מרקר". על הקשר לדנקנר דווח שם בשבוע שעבר. במוסף "עסקים" של "מעריב", לעומת זאת, אין דיווח על המאבקים בשוק החיתולים. הגילוי הנאות "מעריב נמנה עם קבוצת אי.די.בי", שנעדר אתמול מהמוסף, שב הבוקר למקומו, בתחתית העמוד הפותח. אגב, שלושה ימים לאחר ש"מעריב" פירסם ידיעת תצלום שבה נראה נועם שליט לוחץ את ידו של הרב יעקב ישראל איפרגן ("הרנטגן"), מתפרסמת הבוקר בתחתית עמ 16 של העיתון ידיעת תצלום תחת הכותרת "ההילולה". שמעון איפרגן מדווח כי נוחי דנקנר, יו"ר קבוצת אי.די.בי, הניח אתמול יחד עם הרב איפרגן אבן פינה לבית-כנסת ומרכז סיוע אזורי שיוקמו בנתיבות. בתצלום [יהודה לחיאני] נראה דנקנר אוחז במרית שטוחה במהלך הנחת אבן הפינה. לדיווח לא נלווה גילוי נאות. דנקנר אינו פועל הכפיים היחיד שמופיע הבוקר בעיתונים. מוטי בסוק מדווח ב"הארץ" כי הממשלה אישרה הבאת 6,800 עובדי בניין נוספים לישראל "בנימוק של הצורך להגדיל את היקף הבנייה למגורים בשנים הקרובות". ב"ידיעות אחרונות" מדווח תלם יהב בהרחבה על שביתה של כ-300 עובדים זרים מתאילנד, המועסקים במושב אחיטוב. "אנחנו עובדים שבעה ימים בשבוע, 12 עד 15 שעות בממוצע ביום, וכ-400 שעות בחודש, ומקבלים רק ארבעה ימי חופש בשנה" מצוטט ו, המוגדר כאחד ממובילי מאבק העובדים. "רובנו מרוויחים 116 שקל ליום עבודה של 8 שעות, כלומר 14.5 שקל לשעה. כל שעה נוספת אנחנו מרוויחים 15 שקל. [...] כל מה שאנחנו מבקשים זה את הזכויות הבסיסיות והמינימליות שמגיעות לנו לפי חוק". ממושב אחיטוב העבירו ל"ידיעות אחרונות" תגובה שלפיה "אנחנו לא אחראים להעסקת התאילנדים, אלא החקלאים הם אלו שמעסיקים אותם. החקלאים מלווים על-ידי עורכי-דין ועל-ידי יועצי מס, ואילו אנחנו דואגים למים ולשירותים בסיסיים. אין לנו כל קשר להעסקתם הישירה". אתמול נבחר מיקי מירו לתפקיד מנהל קול-ישראל. גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" על המחלוקת שמאחורי המינוי ועל טענות להתערבות לשכת ראש הממשלה. בשל כך דורשת אגודת העיתונאים להעביר את יו"ר רשות השידור אמיר גילת מתפקידו. לי-אור אברבך ורועי ברק מדווחים ב"גלובס" כי מבקר המדינה יבחן את המכרזים שהתפרסמו ברשות השידור. בידיעה נפרדת מוסיף ברק כי יוני בן-מנחם, המועדף על ראש ממשלת ישראל לתפקיד מנכ"ל הרשות, נכשל בעבר במבחן פילת. עוד מדווח אברבך כי פקחים מטעם משרד התמ"ת פשטו אתמול על מערכות החדשות של חדשות ערוץ 10 וערוץ 2 ועל מערכת "ידיעות אחרונות". ב"דה-מרקר" מדווח [אורה קורן, אופיר בר-זהר, צבי זרחיה, רוני לוין] כי בחברת מפעלי ים המלח החליטו להפסיק את מסע הפרסום שהופיע תחת הכותרת "מזרימים חיים לים המלח". על-פי הדיווח, "בחברה אומרים כי הסרת הקמפיין מתבצעת לפי התוכנית, ולא בשל הלחץ הציבורי שהתעורר נגדו בימים האחרונים. החברה צפויה להתחיל בסתיו בקמפיין המשך, שיעסוק ככל הנראה בתרומתם של מפעלי ים המלח לתעסוקה בנגב". ב"גלובס" מדווח [רויטרס] כי ארגון ויקיליקס הצליח לחדש את גיוס התרומות באינטרנט לזמן קצר, לפני ששוב נחסם. במדור חדשות החוץ של "ידיעות אחרונות" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי איראקלי גדנידזה, צלמו האישי של נשיא גיאורגיה מיכאיל סאקאשווילי, נעצר בחשד שריגל לטובת רוסיה. עימו נעצר גם צלם משרד החוץ במדינה וצלם של סוכנות ידיעות. מורן שריר עומד במדור ביקורת הטלוויזיה של "הארץ" על ההבדל בין תרבות לרכילות.

השבוע נוסף פרק חדש בסיפור שאינו נגמר: היועמ"ש קבע שההלוואה של פרטרידג לנתניהו לא הייתה חוקית ועליו להשיבה תוך שלוש שנים • נתניהו בתשובה לעתירה: המעשה כבר נעשה • מבקר המדינה גיבה אותו • לפני הדיון בבג"ץ - זו השתלשלות העניינים המלאה בין נתניהו, מנדלבליט וועדת ההיתרים

המאבק הארוך של רה"מ לשעבר בנימין נתניהו על מימון הגנתו המשפטית עדיין לא נראה קרוב לסיום, גם בעיצומו של המשפט. לפני כשבועיים חלה התפתחות: היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט קבע שההלוואה שנתניהו קיבל מאיש העסקים ספנסר פרטרידג, בסך שני מיליון שקלים – אינה חוקית. על נתניהו להחזיר את הסכום המלא בתוך חמש שנים מקבלתה – כלומר שלוש שנים מעכשיו, ללא אפשרות הארכה. התגובה מטעם נתניהו נמסרה אתמול (רביעי): עורך דינו יוסי כהן הודיע כי נתניהו מסרב להשבת הכסף. כך או כך, הוא מתנגד לביטול האפשרות להאריך את מועד השבת ההלוואה. ועדת ההיתרים ומבקר המדינה מתניהו אנגלמן גיבו היום את נתניהו, ובתשובה שהגישו לבג"ץ טענו כי יש לדחות את העתירה מכיוון שההחלטות על ההלוואה ניתנו בסמכות. עוד אומר המבקר כי גם ככה אם מחר נתניהו לא יהיה ח"כ או חבר ממשלה הוא יוכל לקבל מענק שיכסה את גובה ההלוואה. השופטים עתידים להכריע מתי יתקיים דיון נוסף. ספק אם יהיה זה סוף הסיפור. עמדות היועמ"ש, המבקר ונתניהו נמסרו לבג"ץ בעקבות עתירה של התנועה לאיכות השלטון והתנועה לטוהר המידות. בקרוב בג"ץ יכריע אם לדון בנושא או לדחות את העתירה. מנדלבליט טוען את מה שטענו פה כבר ביוני 2019, כשנתניהו פנה לקבל הלוואה מחברים: הלוואות לוקחים מהבנק ולא מחברים. במיוחד אם הם עדי תביעה במשפט שלך (עד מספר 286). בתשובתו חושף מנדלבליט גם חלק מתנאי ההלוואה – החזר תוך חמש שנים עם אפשרות הארכה לעשר שנים "לפי רצונו של הלווה". כלומר: תחזיר כשיהיה לך. מנדלבליט מצביע גם על כך שנתניהו המשיך לבקש אישור לקבל מענק גבוה יותר מפרטרידג לאחר קבלת ההלוואה, מה שמצביע על כך שלאיש העסקים לא הפריע שההלוואה תהפוך ביום מן הימים למענק. מאחר שהיועמ"ש מבין שנתניהו הסתמך על עמדת הוועדה למתן היתרים, הוא ביקש כי התקופה שעליה הסכימו מראש (חמש שנים) לא תוארך לעשר כפי שנכתב ובטח שלא תהפוך בהמשך למענק. נתניהו בתשובתו הנוכחית לעתירה כופר בעמדת היועמ"ש וטוען כי הכסף שניתן מבן דודו ניתן לאשתו, כפי שקבעה גם הוועדה למתן היתרים. עוד הוא טוען כי ההלוואה מפרטרידג היא נחלת העבר (או במילים אחרות – טוב שהיועמ"ש נזכר עכשיו) שניתנה באישור ואינה מהווה טובת הנאה, מכאן שלא צריך להתערב בתנאיה. יותר משלוש וחצי שנים אנחנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים של ראש הממשלה לשעבר לקבל אישור חריג למימון הגנתו המשפטית בשלושת תיקי האלפים שמנהלת המדינה נגדו. בסך הכול נתניהו ביקש לקבל מימון של עשרה מיליון שקלים ממקורבים בעלי הון. ועדת ההיתרים כבר סירבה לבקשותיו פעם אחר פעם, אך הוא המשיך לנסות ללחוץ עליה לאשר את בקשותיו בדרכים שונות. כדי שתוכלו לעקוב אחר המשך ההתפתחויות, הכנו עבורכם את סיפור מערכת היחסים המורכבת בין נתניהו לוועדה וליועמ"ש, שלב אחרי שלב. 18 במרץ 2018נתניהו פונה לראשונה ליועצת המשפטית של משרדו בבקשה לגייס כסף מבעלי הון למימון הגנתו המשפטית. זו מעבירה את פנייתו ליועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. 27 ביוני 2018היועץ המשפטי לממשלה קובע כי על רה"מ לפנות לוועדת ההיתרים בנושא. באותו זמן מכהן כמבקר המדינה השופט בדימוס יוסף שפירא. 19 ביולי 2018עורכי דינו של נתניהו מופיעים בפני הוועדה וטוענים כי אין לה סמכות לדון בנושא המימון המשפטי. 18 באוקטובר 2018הוועדה קובעת כי יש לה את הסמכות למנוע מראש הממשלה מימון משפטי ומזמינה אותו להופיע בפניה. 24 באוקטובר 2018נתניהו מערער על סמכות הוועדה ודורש הוכחות לכך שהיא כבר דנה בעבר בסוגיות של מימון משפטי . 6 בנובמבר 2018הוועדה מוסרת הוכחות. פרקליטי נתניהו מוותרים על הופעה מולה ומסרבים לענות לשאלות בסיסיות (לדוגמה כמה כסף מבקש לקבל ראש הממשלה מבן דודו נתן מיליקובסקי וממקורבו בעל ההון ספנסר פרטרידג) 29 בנובמבר 2018לאחר היוועצות עם מבקר המדינה, הוועדה דוחה את בקשת נתניהו למימון. על פי הנוהל, לא ניתן לערער על החלטות הוועדה, ולכן כאן היה אמור להסתיים הדיון. 7 בינואר 2019רה"מ לא מקבל את החלטת הוועדה. הוא מגיש בקשה נוספת לקבל מימון של עד 2 מיליון דולר מנתן מיליקובסקי ומספנסר פרטרידג, בטענה שלא הייתה לו הזדמנות לנמק את טענותיו – והפעם שוטח אותן בכתב. 20 בפברואר 2019הוועדה מחליטה שוב לדחות את בקשת נתניהו וטוענת כנגד התנהלותו, כולל הסתרת קשרים עסקיים עם אחד התורמים (מיליקובסקי), ניגוד עניינים והעובדה שכבר גייס כסף בסתר – 300 אלף דולר, שתי חליפות וסיגרים (כסף שעליו להחזיר). 6 במרץ 2019יו"ר הוועדה, השופט ד"ר עוני חבש, מתפטר בטענה שמופעלים עליו לחצים פוליטיים. 11 במרץ 2019נתניהו עותר לבג"ץ נגד ועדת ההיתרים בשל דחיית בקשתו. 18 במרץ 2019פשרה בבג"ץ: נתניהו יקבל הזדמנות נוספת להופיע בפני הוועדה, בתנאי שיפעל בשקיפות וימסור את המסמכים שתבקש (בין היתר הצהרת הון ופירוט קשריו העסקיים). 6 באפריל 2019בניגוד להתחייבותו בבג״ץ, נתניהו מסרב לחשוף את הונו ודורש להופיע בפני הוועדה ללא תנאים. 24 ביוני 2019הוועדה קובעת בפעם השלישית שנתניהו לא רשאי לקבל מימון להגנתו המשפטית מאחר שלא עמד בהתחייבות שנתן לבג״ץ למסור פרטים על הונו האישי. 4 יוני 2019השופט בדימוס יוסף שפירא מסיים את תפקידו כמבקר המדינה, ובמקומו מתמנה מתניהו אנגלמן (המבקר הראשון שאינו שופט בדימוס). 8 באוגוסט 2019שלושה חברים נוספים בוועדה מבקשים שלא להמשיך בתפקידם לאחר עימות עם מבקר המדינה החדש אנגלמן. הם טוענים כי המבקר מתערב בעבודתם בניגוד לסמכותו. 12 באוגוסט 2019המבקר אנגלמן ממנה חברי ועדה חדשים. 4 בספטמבר 2019מבקר המדינה אנגלמן מאפשר לנתניהו לקבל הלוואה על סך שני מיליון שקלים מספנסר פרטרידג. את ההלוואה ביקש נתניהו עוד ביוני והיא אושרה עקרונית על ידי המבקר הקודם יוסף שפירא. האישור ניתן בכפוף להסדר ניגוד עניינים ועדכון הצהרת ההון. 30 בינואר 2020לאחר פניה מחודשת בטענה שהנסיבות השתנו, חברי הוועדה מסכימים לשמוע מחדש את בקשת המימון של נתניהו . 9 בפברואר 2020עורכי דינו של נתניהו טוענים שדרוש לו סכום התחלתי של כ-10 מיליון שקלים לליווי משפטי, בנוסף להלוואה שאושרה מפרטרידג. אחת הטענות – אם אושרה הלוואה אין סיבה שלא תאושר גם תרומה. 25 בפברואר 2020הוועדה שמינה אנגלמן מחליטה שיש לדון מחדש בבקשתו של נתניהו לקבל תרומה מפרטרידג. 21 במאי 2020עורכי דינו של נתניהו מבקשים מהוועדה להבהיר: האם נתניהו באמת נדרש להחזיר את החליפות והכסף שכבר קיבל מבן דודו נתן מיליקובסקי. הם טוענים שרוב הכסף (270 אלף דולר) שימש לייצוג המשפטי של רעייתו שרה נתניהו. 29 ביוני 2020היועץ המשפטי משיב לפניית הוועדה מה-17 במאי שביקשה את חוות דעתו בשאלת ניגוד העניינים בין נתניהו לפרטרידג׳. הוא מסביר כי פרטרידג ונתניהו מנהלים יחסים של בעל הון ובעל שררה ולא יחסי חברות מקדמת דנא. מאחר שמדובר בסכום חריג (עשרה מיליון שקל), קובע היועמ״ש, לא ניתן לאשר את התרומה שנתניהו מבקש. 2 ביולי 2020הוועדה מאשרת לנתניהו שלא להשיב 270 אלף דולר שקיבל מבן דודו מיליקובסקי, אך מחייבת אותו להשיב את שווי החליפות שקיבל ו-30 אלף דולר עד ה-2 באוגוסט (מחר). 26 ביולי 2020היועץ המשפטי לממשלה משיב לעתירה לבג"ץ כי ההיתר שניתן לנתניהו לשמור 270 אלף שקל שקיבל מבן דודו מעלה קושי משפטי ועשוי להיות מתנה עקיפה לנתניהו. 4 באוגוסט 2020 נתניהו משיב את 30 אלף הדולרים למיליקובסקי. 22 ביולי 2021 דיון בבג"ץ שעוסק בהכשר שנתן מבקר המדינה לנתניהו לקבל הלוואה "בתנאי שוק". בדיון עולות יותר שאלות מאשר ניתנות תשובות, כמו למשל: מי יוודא שרה"מ לשעבר יחזיר את ההלוואה בגובה שני מיליון השקלים? האם למבקר המדינה יש סמכות לאשר הלוואות לשרים? ואיפה היה היועמ"ש בכל הזמן הזה? 28 ביולי 2021שותפו העסקי ובן דודו של נתניהו נתן מיליקובסקי נפטר. 24 בנובמברהיועמ"ש אביחי מנדלבליט מודיע לבג"ץ כי על נתניהו להשיב את שאר הכסף שקיבל ממיליקובסקי, 270 אלף דולר, ואת ההלוואה בגובה 2 מיליון שקלים בתוך שלוש שנים – ללא אפשרות הארכה. תיאורטית הוא לא משנה כלום, אך בפועל הוא מבקש להפוך את ההלוואה על הנייר להלוואה אמיתית.