summary
stringlengths
67
615
article
stringlengths
215
141k
בעידן שבו התקשורת האמריקאית מתייצבת בדום מתוח מול הדגל, וצועדת על-פי חלילו של הממשל, בימים שבהם רוחות מלחמה מנשבות בכותרות טבלואידים בכל חלקי העולם, מתברר שיש גם מי שמנסה לטפח ולעודד זרם אחר, שונה, של עיתונאות
בעידן שבו התקשורת האמריקאית מתייצבת בדום מתוח מול הדגל, וצועדת על-פי חלילו של הממשל, בימים שבהם רוחות מלחמה מנשבות בכותרות טבלואידים בכל חלקי העולם, ותחנות טלוויזיה מאמצות בהתלהבות הלכי רוח לאומיים עד לאומניים עתירי רייטינג, מתברר שיש גם מי שמנסה לטפח ולעודד זרם אחר, שונה, של עיתונאות. המלה זרם עלולה להטעות: מדובר בסך-הכל בטפטוף קל. אבל הוא צץ פה ושם, ברחבי העולם, ושב ועולה במאמרים, בכינוסים מקצועיים, באתרי אינטרנט ובמאמץ בינלאומי של קבוצת חוקרי תקשורת ועיתונאים לעצב תפיסה חדשה, שאפילו שמה מעיד על יומרנותה: "עיתונאות שלום". האיש העומד מאחורי התפיסה הזו הוא פרופסור נורבגי, שאם לאמץ הגדרה מלשון מאגר הנשק הלשוני של עיתונות-הקרב (שהוא עצמו יוצא נגדה בעקביות), נכנה אותו "לוחם ותיק למען השלום". יוהאן גלטונג, בן 72, הקים בשנת 1959 את המכון הבינלאומי למחקרי שלום באוסלו, ומאז הוא עוסק בפיתוחם ושכלולם של אמצעים לסיום סכסוכים ומניעת עימותים אלימים. גלטונג היה בין אנשי האקדמיה הראשונים שהתרעמו על כך שכדור הארץ מלא באקדמיות צבאיות, ובבתי-ספר גבוהים המעניקים תארים בחקר המלחמה - אבל רק מעטים עוסקים באותה רצינות ויסודיות גם בחקר השלום: כיצד לפרק סכסוך לגורמיו, לזהות את מניעי העימות, את הגורמים המשפיעים עליו, וכיצד ניתן לבנות מודלים שעל-פיהם אפשר להתחיל ליישב את הסכסוך. בעקבות המכון באוסלו הוקמו ברחבי העולם עוד ועוד אכסניות דומות ללימודי שלום. כבר בשנות השישים, הרבה לפני שרשת הטלוויזיה סי.אן.אן. שינתה את מפת עולם התקשורת, הבין גלטונג את חשיבות המרכיב העיתונאי בטיפול במשברים. הוא ערך אז, יחד עם החוקרת מרי הולמבו רוגה, מחקר שהיטיב לאפיין ולהגדיר תריסר קריטריונים, שלפיהם אירועים מסוימים זוכים לסיקור ואילו אחרים אינם מצליחים כלל להפוך לחדשה תקשורתית. השניים בחנו אז את הדרך שבה סוקרו המשברים בקובה, בקפריסין ובקונגו, והסבירו כיצד מתעוותת תמונת המציאות המוצגת לקוראים - ולמקבלי ההחלטות. בשנות השבעים החל לטפח לראשונה את רעיון "עיתונאות השלום", אך רק בעשור הקודם החלו עיתונאים בכמה מחלקי תבל לאמץ דפוסי עבודה שגלטונג ממליץ עליהם. "תארו לעצמכם מצב שבו התקשורת לא היתה מדווחת כלל על כל מה שקשור ברפואה", כותב גלטונג באחד ממאמריו, "אלא רק על מחלות ומגפות - בתיאורים מפורטים להחריד, בעיקר כאשר אנשי אליטות נגועים בהן". במקרה כזה היה המאבק בין הגוף המותקף לבין המחלה מדווח במושגים של דו-קרב ספורטיבי, עם ניצחון לצד זה או אחר, כאשר אמצעי התקשורת שומרים על ריחוק אובייקטיבי ומניחים לטבע לעשות את שלו. כמובן, כותב גלטונג, שמצב כזה איננו קיים: יש ענף שלם ונרחב של עיתונאות בנושאי בריאות, הרואה כחלק בלתי נפרד מתפקידו לא רק להסביר לצרכני התקשורת מדוע לוקים אנשים במחלות ואילו תרופות חדשות כבר פותחו, אלא גם לדווח ולעודד רפואה מונעת: תזונה נכונה, הימנעות מסיכונים, פעילות גופנית ועוד. אבל בניגוד מוחלט לכך, עימותים בין מדינות ועמים הם בראש ובראשונה נחלתם של "כתבי מלחמה", המתמחים כבר מאות בשנים בתיאורי קרבות. הטלוויזיה הגבירה עוד יותר את התאווה לסוג זה של דיווח, שיש בו הרבה אקשן, צבע וקולות נפץ, לשון חדה של ניצחון, תבוסה, חיסול, טבח, ובעיקר ראייה פשטנית של מצבים, שהם במציאות הרבה יותר מורכבים, כמובן. גלטונג קרא אפוא ליישם דיסציפלינה חדשה, שתעלה את הטיפול במשברים בכמה רמות גם מבחינת אמצעי התקשורת. בהרצאות בפני אנשי תקשורת מדגיש גלטונג כי "עיתונאי שלום" חייבים לא רק להתגבר על הרגלים מקצועיים עתיקי יומין בתחום סיקור המלחמות, אלא גם להתמודד עם ממשלות, המפנות יותר ויותר משאבים ל"ספין" תקשורתי-תעמולתי, שמיועד לשוות למלחמה ממד חד-צדדי, פשטני, החיוני לגיוס תמיכה ציבורית ופוליטית. שני אנשי טלוויזיה ותיקים שהפכו לחוקרי תקשורת, אנבל מקגולדריק וג’ייק לינץ’, פרסמו לפני חודשים אחדים מעין "מדריך לעיתונאי שלום", הכולל 17 כללים ליישום רעיונותיו של גלטונג באופן מעשי. הנה כמה מהם: ▪ הימנעו מהצגת עימות כמערכה בין שני צדדים בלבד, השואפים לכבוש מטרה אחת, באופן שהפיתרון ההגיוני היחיד הוא ניצחון של צד אחד - והפסד לשני. במקום זאת יש לפרק את שני הצדדים לקבוצות קטנות יותר, ולזהות את המטרות של כל אחת מהן. כך נפתחת הדרך למצוא פתרונות שיענו על מאוויי חלק מן השותפים לעימות. ▪ הימנעו מקבלת אבחנות חריפות "בינינו" ל"בינם": אבחנות כאלו מנוצלות לא פעם כדי לבנות דימוי של הצד האחר כמי שפועל "מחוץ לתרבות האנושית", ומיני קביעות המשמשות בדרך- כלל הצדקה לאלימות. השיטה: להחליף את היוצרות. אם צד אחד מציג עצמו כ"טובים", בדקו אם ההתנהגות שלו איננה כוללת חלק מן המרכיבים שהוא עצמו מייחס ל"רעים". ▪ אל תתבססו רק על המראה החיצוני של הפגיעה האלימה, אלא בדקו גם את ההשפעות העמוקות יותר על הציבור שנפגע מן האלימות, כולל הסבירות שהקורבנות עצמם ייעשו אלימים בתגובתם. ▪ אל תניחו רק למנהיגים להגדיר את הבעיות ואת הפתרונות הנדרשים, אלא הקשיבו לכמה שיותר קולות של אנשים. על אילו אנשים משפיע העימות? כיצד הוא משפיע עליהם? כיצד הוא משנה את חיי היום-יום שלהם? האם הפתרונות שמציעים הפוליטיקאים מקובלים עליהם? ▪ הימנעו מהטלת אשמה על אחד הצדדים כמי שהתחיל במעשי האלימות, והעדיפו לבחון בעצמכם את התהליכים המורכבים שקדמו לפרוץ האלימות. ▪ היזהרו שלא להציג סבל וכאב רק בצד אחד: הקפידו לסקר סבל וכאב בכל הצדדים. ▪ אל תשאלו אנשים רק כיצד הם מרגישים, אלא גם אם יש לדעתם פתרונות שביכולתם להציע לתיקון המצב. חלק מן המדריך מוקדש ללשון העיתונאית, ולביטויים שמוטב להימנע מהם בסיקור עימותים. גלטונג ואנשיו מעדיפים, כמובן, למחוק את אוצר המלים המלחמתי המתלהם, המפרנס כבר דורות של כותרות טבלואידים וכתבי טלוויזיה נרגשים על קו החזית. "ג’נוסייד" - השמדת-עם - היא חיסולו של עם שלם, הם מזכירים, "טרגדיה" היא דרמה יוונית שבה משלם הגיבור על השגיאות שהוא עצמו עשה בדרכו, ו"טבח" הוא הריגה של קבוצת אנשים אשר לתוקפיהם היה ידוע מראש שהם קורבנות חסרי הגנה. ראוי לגלות חסכנות, הם ממליצים, גם במונחים כמו ברוטלי, רצחני, אכזרי, ברברי וכו’. "מונחים כאלה תמיד משמשים לתאר את מה שהצד השני עושה לצד שלך, לעולם לא להפך, ובדרך-כלל הם משמשים בעיקר כהצדקה לאלימות נגדית". גלטונג צבר ניסיון רב בסיקור תהליכי שלום בעולם ושימש יועץ בכמה מהם (כמו בשיחות המתנהלות בשנים האחרונות בין שתי הקוריאות), וכנראה שהוא יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא ממליץ לעיתונאים להימנע מלהגדיר כל מסמך שנחתם בין מנהיגי מדינות כשלום בין צדדים. עדיף לא להיסחף, לבדוק אילו נושאים נשארו בלתי פתורים ועלולים להביא להתפרצות אלימה נוספת, ועד כמה מדובר לא רק בטקסים חגיגיים, אלא בתהליכים ממשיים, המשנים את האקלים שבו נוצר העימות. בעשרות אוניברסיטאות ברחבי העולם מלמדים היום את תפיסותיו של גלטונג בנושא "עיתונאות שלום": חלק מן הרעיונות נוסו בפועל בידי עיתונאים בשולי אזורי הקרבות ביוגוסלביה לשעבר, כחלק מתהליך המעבר ממשטר האפרטהייד לשלטון הרוב השחור בדרום-אפריקה, בעימותים פנימיים בפיליפינים ובאינדונזיה ובעוד שורה של מקומות. אבל הזרם המרכזי של התקשורת במערב מתבונן, מן הסתם, ברעיונות הללו בצירוף של אדישות ורחמים: בסופו של דבר, גלטונג מבקש מן העיתונות הכתובה והמשודרת להחליף את עורה, לוותר על התמונה סוחטת הדמעות, על הכותרת טעונת הרגשות ולהחליף את אלה בדיון דקדקני ופרטני של מניעים, סיבות, גוני-גוונים של אבחנות והצעות לפיתרון - אותם הרגלים שהתקשורת מאז ומעולם התקשתה לנטוש. גיליון 37, מרץ 2002
התקשורת אינה מאזינה די, ואינה נותנת ביטוי מספיק, לוויכוח הפנימי המתנהל היום בתוך ציבור המתנחלים, שאת הדיו ניתן למצוא מעל דפי "נקודה"
משהו רע מאוד קורה למתנחלים בימים אלה והם לא יודעים למה זה מגיע להם. לא זו בלבד שעומדים לעקור אותם - למען הדיוק, קבוצה קטנה מאוד מתוכם - מבתיהם, הם גם מוצאים את עצמם בתפקיד הילדים הרעים. עד עכשיו הם היו הבנים יקירים המקדשים שם שמים, מקריבים נוחות וחיים פרטיים, ולעתים גם את החיים עצמם, למען החברה כולה (בתנאי שהיא מקבלת עליה את תפיסת העולם שלהם), ופתאום היא בועטת בהם, לא רוצה לשמוע את הקובלנות והכאבים שלהם, רוצה רק שיניחו לה לנפשה. והעיקר, שלא יחסמו את הכבישים. כל זעקות השבר לא מועילות. אדרבה, הן רק מקוממות ומרחיקות מהם ביתר שאת את הקהל הרחב. אפילו ההפגנות ההמוניות לא מועילות. כפי שיכול להעיד כל ותיק הפגנות משמאל, הן משמשות לכל היותר לחיזוק המוראל הפנימי והגיבוש החברתי, אך תמיד מוצאים בהן את אותם פרצופים, עד שכעבור כמה הפגנות הן מפסיקות אפילו לרגש, והחוויה המסעירה הופכת למטלה דביקה, שרק הלחץ החברתי מונע את ההתחמקות ממנה. גם התקשורת מצטרפת לשינוי באווירה. המתנחלים, שעד לאחרונה נהנו מסביבה נוחה מאוד, מכַּתבים אוהדים, מקצתם תושבי התנחלויות - סליחה, מתיישבים - בעצמם, מגלים פתאום שהם מוצגים כלא כל–כך נחמדים. עכשיו כבר לא מראים אותם מגישים קפה לחיילים השומרים על היישוב, אלא תוקפים את החיילים בקצף על השפתיים ובצווחות, ובדברי הרקע לכתבות כבר לא מתאמצים להסביר שבעצם זה לא באשמתם אלא באשמת אנשי הצבא ושולחיהם. מיני עבירות על חוקים, כמו בנייה בלי אישורים או סתם מכות לערבים מוסקי זיתים, כבר לא מתוארות כלהט יתר נסלח ומובן בהגנה על הארץ, או לכל היותר כמעשה של עשב שוטה שלאיש אין שליטה עליו, והכל לשם שמים. הם, שפעם נחשבו לאלופי הגימיקים משובבי הלב והעין, מגלים שטלאי כתום לא עובד, וגם החיבוקים ודרגות המילואים על הכתפיים לא מזיזים לאף אחד. חוץ מאשר לחברים ולשכנים, כמובן. נכון, זו לא פעם ראשונה. גם בעבר כתבו עליהם דברים לא יפים, אבל אז אפשר היה להתנחם בטענה השחוקה, שזו התקשורת השמאלנית העוינת, אוהבת הערבים ושונאת היהודים, שמאז אוסלו, ואולי עוד קודם, תמיד מתגייסת לכל תוכנית שלום בלי לשאול את השאלות הקשות ובלי להכביד יתר על המידה. הטענה הזאת אולי עושה את החיים קלים - כוחו של הרגל שכזה - אך היא לא בהכרח מדויקת. בימי אוסלו העליזים והטקסים החגיגיים בבית הלבן ועל גבול ירדן, נהג יצחק רבין המנוח לזעום ולהשתלח במיטב לשונו הגינגית בתקשורת, ש"אינה מבינה את גודל השעה, אלא היא מרבה מדי בשאלות קטנוניות על מחיר השלום ונותנת יותר מדי בימה למתנגדים". אבל הזיכרון הקצר לא משאיר מקום לזוטות שכאלה. העיקר שבתודעה הקולקטיבית נחקקה התקשורת כתבוסתנית, רודפת שלום, עכשיו ובכל מחיר. בדיקה כללית ושטחית ביותר של דקות השידור והשורות בעיתונים תעלה, שמתנגדי ההתנתקות לא סובלים מאפליה לעומת התומכים. אדרבה, הם מדברים כל הזמן, ובדרך–כלל חוזרים על אותן אמירות, שהם בוודאי מאמינים בהן בכל לבם, אבל ככל הנראה לא מצליחות לחרוג אל מעבר למי שמשוכנע ממילא. בדיקה כזו תגלה שהמחנה שממול שותק. גם משום שלא כל–כך שואלים לדעתו, כי הוא נחשב לבלתי רלבנטי כאשר את הדרמה מוביל אריאל שרון, וגם משום המבוכה לנוכח נפתולי ההיסטוריה ואי הנוחות מן הצורך לשאת ברמה את שמו של אריאל שרון ולהפגין למענו בכיכרות. למען האמת, ואת זאת צריכים המתנחלים לדעת טוב יותר מאחרים, התקשורת, גם אם היתה פעם שמאלנית, זה עבר לה כבר מזמן. זו סתם מין קלישאה שאפשר לחזור עליה שוב ושוב, עד שמאמינים בה בלי לחשוב. האם צריך לחזור ולספור את מספר הכיפות הסרוגות בכלי התקשורת למיניהם? ספירה שכזו אינה מכבדת, לא את הסופרים ולא את הנספרים. והאם צריך לשאול כיצד כתבת לענייני התיישבות מזנקת בדילוג קליל לעמדת דוברת מועצת יש"ע, וכולם מקבלים את זה בחיוך, בפרגון ובהתפעלות מכושרה הרטורי ומהופעתה המשובחת מול המצלמה? נכון, אמילי עמרוסי לא המציאה את המעבר החד והלא אלגנטי הזה. כבר היו כתבים מדיניים שזינקו לעמדת דוברים של ראשי ממשלה ואחר–כך חזרו לעסוק בעיתונות כאילו לא קרה דבר. גם אז זה אולי עלה בקנה אחד עם חוק יסוד חופש העיסוק, אבל עורר תגובות. גם קודמה של עמרוסי בתפקיד עשה פליק–פלאק מדהים לא פחות בין שני צדי המתרס הפוליטי. אבל הוא לא הפך בתוך יום אחד לכתב לענייני מתנחלים, שאנחנו אמורים לסמוך על דיווחיו ולקבלם כתמונת מצב אמיתית מהשטח. כנראה לא מיותר לחזור ולהזכיר - התקשורת לא שמאלנית ולא ימנית. כל מה שהיא רוצה זה להיות אהובה. זו תכלית קיומה והישרדותה ובכך התמחותה. וכדי להיות אהובה על רבים ככל האפשר רצוי לברר מה הם רוצים, ולתת להם את זה. גם המנטרה השחוקה על התקשורת כקובעת את סדר–היום הציבורי - אילולא היתה עצובה, אפשר היה לצחוק עליה. היא יכולה לכל היותר לקבוע את מינון העמדות, וזה לא מבוטל, אך היא אינה מכתיבה דבר. לתקשורת אין סדר–יום ואין לה שום עניין להכתיב. ההפך הוא הנכון: היא רוצה לעשות את המינימום הנדרש כדי להמשיך את המיתוס על כוחה האינסופי, ולשם כך היא אפילו עושה גסטה ומפרסמת מפעם לפעם איזה סיפור מרעיש עולמות לשעה–שעתיים, ואחר–כך היא שמחה לחזור לשגרה המבורכת והלא מעיקה. גם המתנחלים יודעים שמשהו קורה למעמדם הציבורי–תקשורתי. הסימנים הללו אינם מופיעים בחזית החיצונית. שם מתייצבים בשורות אחידות וצפופות עם סיסמאות קבועות, מה שהופך את הדיון הכללי על תוכנית ההתנתקות לעניין משמים עד מייגע, למרות חשיבותו ההיסטורית. אך בבית פנימה אפשר לדבר במגוון קולות. גיליון "נקודה" האחרון חושף סדקים והתלבטויות כאלה, אך כמובן לא ספקות בצדקת המטרה. לפעמים מתחייבת קריאה דקדקנית מאוד, וצריך כמובן לזכור היטב את ההקשר שבו נאמרים הדברים - המלחמה בשרון ובאותה הזדמנות חגיגית גם בתקשורת - ובכל זאת הם לא נטולי עניין. עמיחי גורדין, למשל, מגלה את מלחמת לבנון, לא פחות ולא יותר: והיכן היה מחנה הימין? "כל אותו זמן שתקנו. חשבנו (בצדק) שמטרת המלחמה נכונה, והדרך של שרון להשיג אותה לא הפריעה לנו. הדמוקרטיה וההגינות השלטונית לא הטרידו אותנו אז. העיקר המטרה". גורדין לא מוותר על ההזדמנות לתקוף את השמאל, אך עושה אגב כך גם את חשבון הימין: "כפי שאנחנו לא הוטרדנו בעבר מכללי הדמוקרטיה והמינהל התקין, כך נוהג כיום השמאל... אסור לנו לחשוב שעל כל פשעים תכסה השקפה. אם מישהו מושחת, עלינו להוקיע אותו, גם אם הוא פועל למען מטרות שאנחנו מסכימים איתן". מעניין כמה זמן יחזיק מעמד הגילוי הזה בדבר הצורך במינהל תקין ובכללי דמוקרטיה. מעניין אפילו יותר יואב שורק, תושב עופרה וחבר מערכת "מקור ראשון". נמאסו עליו ההפגנות ההמוניות והמאמץ להתנחל בלבבות ולבקש מכולם שיאהבו אותנו, כי אנחנו כל–כך יפים וצודקים. הוא רוצה לחדול להיות אוונגרד, האמור להוליך את כל העם קדימה, ולחזור להיות מגזר הנאבק על הישרדותו ועל זכויותיו. כמעט כמו יצחק בן–אהרון, שביקש להחליף את העם כשהוא לא הצביע כמו שנדמה היה לו שצריך, כך יואב שורק ב"נקודה" פוסק: הוא מבקש להפנות את כל האנרגיה פנימה, להתחזקות עצמית, ולהתעלם מכל השאר. הקולות האלה נשמעים, כאמור, רק בבית פנימה. התקשורת הכללית לא מודעת אליהם. הם לא סומכים עליה והיא לא ששה לעשות את המאמץ הנדרש כדי להגיע אליהם. אחרי הכל, לא מדובר באנשים יורקי אש עם קצף על השפתיים. ואולי גם זה אחד מגילויי ההתנתקות הפנימית המתרחשת לעינינו, כמעין תמונת מראָה לגלות הפנימית המוכרת כל–כך לאנשי שמאל כבר שנים. גיליון 55, מרץ 2005
עיתונאים מטמיעים את עצמם ביחידות צה"ל | פוליטיקאים מתבדחים על עינויים | ציפורי ורולניק כותבים על השיטה
שבוע לאחר תחילת מבצע "שובו בנים" סידר דובר צה"ל לכלי התקשורת בישראל שי קטן לקראת מהדורות סוף-השבוע – הזדמנות לדווח מהחזית. עיתונאים הוזמנו להצטרף ליחידות הצבא הפועלות בשטחי הרשות הפלסטינית ולסקר מקרוב את המבצע לחיסול תשתית חמאס וחיפוש שלושת החטופים. שיטה זו, של עיתונאות מוטמעת (Embedded Journalism), עוררה בעבר ביקורת כשצבא ארה"ב עשה בה שימוש נרחב עם פלישתו לעיראק בשנת 2003. היא נמשכת גם כיום במסגרת המלחמה של צבא ארה"ב באפגניסטן. באופן סמלי, הביקורת האמריקאית על השיטה שבה וצפה בשבוע שעבר, זמן קצר לאחר חטיפת הנערים מהטרמפיאדה שבגוש-עציון, במאמר שפירסמה צלסי מנינג (לשעבר ברדלי מנינג, מדליף המסמכים לוויקיליקס, שנידון ל-35 שנות מאסר). במאמר, שראה אור ב"ניו-יורק טיימס", כתבה מנינג על ההשלכות השליליות של עיתונאות מוטמעת. ראשית, כתבה, עיתונאי שמבקש להיטמע ביחידה צבאית עובר סינון מדוקדק של גורמים צבאיים. עיתונאים שלדעת הצבא צפויים לספק סיקור "חיובי" מקבלים עדיפות. מי שנבחר לבסוף למשימה חותם על הסכם שלפיו הצבא יוכל לבטל את הטמעתו בכל רגע שיחפוץ. "עיתונים חוששים באופן טבעי מהפסקת הגישה שלהם, כך שהם נוטים להימנע מדיווח מעורר מחלוקת", טענה מנינג. לדעתה, מתכונת הטמעת העיתונאים גורמת לכך שהדיווח נוטה פעמים רבות להחניף למקבלי החלטות בכירים. כתוצאה מכך, הגישה של הציבור האמריקאי לעובדות נפגעת קשות. ב"ישראל היום" מכנים את חיילי צה"ל "כוחותינו" גם כשלא מוטמע בהם עיתונאי מטעמם. ההפרדה בין העיתון למדינה, בין החברה האזרחית לצבא, אינה קיימת שם. ההטמעה של "כתבתנו" ב"כוחותינו" מובנה מאליה. ואכן, הכתבת הצבאית לילך שובל, שבילתה את הלילה שבין רביעי לחמישי עם מפקד חטיבת בנימין אל"מ יוסי פינטו, חזרה עם כתבה שדובר צה"ל יכול להתגאות בה. היא מדווחת תחילה על פשיטת כוחות צה"ל על אוניברסיטת ביר-זית, שליד רמאללה, וכותבת, בשיא הרצינות, כך: "לאחר סריקה קצרה, מוצאים הכוחות שלל רב: עשרות דגלי חמאס ירוקים, טיל קסאם עשוי מפלסטיק, תמונות של שהידים ומחבלים". במהלך שהותה עם חיילי צה"ל חזתה שובל גם בעבודתם של עיתונאים שאינם מוטמעים בכוחות הצבא. "תוך כדי איסוף השלל מהמקום, סמוך לשעה שתיים בלילה, הגיעו למקום כתבים וצלמים פלשתינים שרצו לסקר את הפשיטה הצה"לית על מעוז חמאס באוניברסיטה", היא כותבת. "הכוחות נדרכים, ומונעים מהעיתונאים להיכנס לכותלה ולהפריע לפעולת הכוחות. האחרונים, מצדם, מוחים על ההתנהלות של החיילים, ובין הצדדים מתפתח עימות מילולי". מה קרה לעיתונאים שרצו לסקר צבא זר הפולש ומחרים ציוד תעמולה? כיצד הסתיים העימות בין אנשי התקשורת לחיילים? אין לדעת, שכן "בשלב זה החליט המח"ט פינטו לעזוב את הגזרה ולקחת אותנו ברכב הזאב הממוגן לנקודה לא רחוקה משם: הכפר סילוואד, שגם עליו פשט גדוד 50 של הנח"ל". נימה ביקורתית לכאורה מוצגת בסיום הכתבה, אך גם היא נועדה בסופו של דבר לצורכי יחסי-ציבור. שובל היתה עדה לפשיטה של חיילים על ביתו של אדם "מבוקש" כאשר "בחדר הסמוך יושבת אשה עם ילד, בן שנתיים או שלוש, עיניו אדומות". בהמשך נכתב כך: "אי-אפשר לא להיעצב מול הסיטואציה האנושית: אשה ממררת בבכי, אב שנקרע מילדו באמצע הלילה. אחר-כך מובל המבוקש אל מחוץ לבית בדרך לתחקור מעמיק יותר בידי השב"כ. את עיניו מכסה פלנלית, מעיני אשתו יורד זרם דמעות שאי-אפשר לעצור. עם כמה שהוא מבוקש שהיה מעורב בטרור, זה עדיין קשה, אומר אחד הקצינים במקום, וטוב שזה מה שאנחנו מרגישים. זה אומר שאנחנו אנושיים". לא ברור מיהו הקצין הגאה באנושיות של הצבא הישראלי. ככל הנראה אין מדובר בסא"ל יוגב ברששת, מפקד גדוד 50, שכמה שורות קודם לכן הבטיח לה: "הציבור הפלשתיני לא יישן טוב עד אשר נחזיר את החטופים". ב"מעריב" מתפרסמת כתבה מאת אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, ואבירם זינו, שהצטרפו אף הם לכוח של אל"מ פינטו באזור רמאללה. הם אינם מתרשמים כשובל מהחרמת ציוד תעמולה באוניברסיטת ביר-זית, ובהמשך אף מנסים להעניק את זכות הדיבור לא רק לקציני צה"ל, אלא גם לאוכלוסייה הפלסטינית. השניים מדובבים אזרח פלסטיני, אב לפעיל חמאס המרצה עונש מאסר בישראל, שעה שחיילי צה"ל עורכים חיפוש בביתו. מה אפשר ללמוד מאדם המתראיין לעיתונאי ישראלי בזמן שחיילים ישראלים עורכים חיפוש בביתו? מה אפשר להפיק בעבודה עיתונאית המתבצעת, הלכה למעשה, כשאקדח מכוון לרקתו של המרואיין? כלום, כמובן. "אני לא חושב שההסכם עם פת"ח יחזיק מעמד", אומר להם האיש, והשניים מוסיפים פרשנות: "הוא בוחר את מלותיו בקפידה. מכוון אותן כנראה למפקדים שצופים מהצד". יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", הוטמע ביחידת דובדבן, "היחידה מס 1 של צה"ל בשטחים", כפי שמתגאה כותרת המשנה לדיווחו. "נכנסים לחברון. את פנינו בתוך העיר מקדמים קור לילי והפרת סדר", הוא כותב. "20 נערים שמיידים אבנים לעבר הכוחות. לוחמי מג"ב מטפלים באירוע, מבודדים את השטח לדובדבן. כשרכזי השב"כ מגלים שהכוח כולל עיתונאים, הם מתחלחלים. אפילו הלוחמים ממודרים מחלק מפרטי המבצע המודיעיני, הכל-כך רגיש". רכזי השב"כ יכולים להירגע, הידיעה של יהושוע אינה כוללת שום מידע רגיש. כמעט שאין בה מידע בכלל על פעולות הכוחות בחברון. רובה תעמולה דביקה להעלאת מורל הקוראים, כמתבקש וכצפוי. ב"הארץ" לא מתפרסמת הבוקר ידיעה שנוצרה על-ידי הטעמת עיתונאי ביחידה צבאית. "אפשר לנסח את זה איך שרוצים, אבל מהשורה התחתונה אי-אפשר לברוח. חמאס קיבל השבוע רוח גבית אדירה מכלי התקשורת בישראל, ששימשו מערך הסברה נהדר עבורו", כותב קלמן ליבסקינד ב"מעריב". "בשיחות סגורות מתקבל הרושם שהשלב הנוכחי שלו [של המבצע] קרוב למיצוי", כותב יואב לימור ב"ישראל היום". "[...] ביומיים האחרונים כבר נרשמו התנגדויות לפעולות צה"ל באזור רמאללה, בגנין וגם בחברון – שתושביה מגלים קוצר רוח מהכתר שמוטל על האזור מאז שבת ומונע מכ-700 אלף איש חיים תקינים". "אין ספק שמרבית היעדים שעליהם פשט צה"ל בימים האחרונים קשורים בחמאס ורובם הגדול של יותר מ-300 העצורים הפלסטינים בשבוע הראשון של המבצע הם חברי התנועה. אבל אפשר להוכיח שרק מיעוט קטן מתוכם מעורב בטרור באופן פעיל", כותב עמוס הראל ב"הארץ". "[...] אדם שמילא בעבר תפקידים בכירים ביותר בקהילת המודיעין אמר השבוע כי הרחבת העיסוק המודיעיני למערכה האזרחית נגד חמאס פוגעת במאמץ לאיתור החטופים. מציאת הנערים היא המטרה מספר אחת ובה צריך למקד את כל המאמצים. כל השאר הוא הסחת דעת, שמחמיצה את העיקר, טען. במלים אחרות – וזו טענה שיש לה תמיכה גם בתוך צה"ל – שתי המטרות של המבצע סותרות זו את זו". "התגובה הצבאית הישראלית, עד כה, נראית יעילה ומדודה", כותב בן כספית ב"מעריב". "הפעולה לובשת צביון של ענישה סביבתית", טוען יוסי מלמן ב"מעריב". "ככל שעובר הזמן, מתחזקת התחושה שבהעדר פריצת דרך בחזית העיקרית – איתור החטופים – ישראל מתרכזת בחזית המשנית של פעולות הענישה. [...] תחושה נוספת היא שהמבצע רחב ההיקף הוא סוג של פעולת ראווה, שמיועדת בעיקר לרצות את דעת הקהל בישראל. [...] דובר צה"ל, שאינו מאפשר לתקשורת לצלם בעצמה צילומים עצמאיים מהמבצע, דואג לספק השכם והערב לתקשורת צילומי סטילס ווידיאו של הכוחות הפועלים באזור, בלי לקפח אף יחידה. לצד הפצת החומרים נמסרות לעיתונאים גם הודעות עם נתונים אלה ואחרים. פרטים רבים יש, אך תמונה כוללת של מה באמת רוצה ישראל, מהי האסטרטגיה שלה – אין". "המבצע הישראלי לניקוי אורוות אינו נראה מרשים ועלול שלא להניב תוצאות מרחיקות לכת", כותב אבי יששכרוף, כתב "וואלה", ב"מעריב". "זה חייב להיגמר בתוך פחות משבועיים, עד הרמדאן", קובע אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "חומרי שנאה", מוגדרת ב"ישראל היום" תעמולת חמאס שנתפסה באוניברסיטת ביר-זית. הנה כך כתבה קרני אלדד במדור הדעות של "מעריב" בתחילת השבוע: "אני רוצה נקמה. אני לא רוצה שראשי המדינה ומערכת ביטחון יתייחסו לחטיפה הזאת כאל אירוע כירורגי שיש לפתור אותו ולהכיל את ההתפרעויות. אני רוצה להשתגע. לקחת כפר ולגרש לירדן, לעצור את כל פעילי חמאס ביו"ש, להפגיז קני טרור בעזה, לא לאשר ניתוח לאשתו של אבו-מאזן, לסגור מסגדים, לנתק חשמל, לחקור עצורים בכל דרך שנמצא לנכון עד שיגלו לנו איפה הילדים שלנו. לגרום להם לסבול כמו שאנחנו סובלים. כי אחרת הם יחטפו שוב. צריך לשבור את הכלים". ב"הארץ" מתפרסמת רשימה מאת עידו אפרתי על רצונם של הפוליטיקאים לאשר הזנה בכפייה לאסירים מינהליים השובתים רעב בדרישה להעמידם לדין או לשחררם. "הצעת החוק, שתובא להצבעה בכנסת ביום שני הקרוב, עלולה להחיות מחדש את אחת הפרוצדורות המושמצות ומעוררות האימה, שמזוהה במאה השנים האחרונות בעיקר עם דיכוי התנגדות ועינוי של אסירים פוליטיים", כותב אפרתי. "[...] תחילה נכפת שובת הרעב לכיסא או מוחזק בכוח על-ידי סוהרים – או אחים ואחיות כאשר זה נעשה בבית-חולים – ואת ראשו דואגים לקבע. בשלב הבא אדם נוסף מחדיר צינורית פלסטיק (דרך אפו), שעוברת דרך הוושט עד לקיבה. לאחר מכן מעבירים דרך הצינורית נוזל סמיך, דמוי דייסה. על הפעולה הזו חוזרים לעתים כמה פעמים ביום. בחלק מהמקרים, כדי להימנע מהליך החדרת הצינורית המסורבל והמסוכן, מוחזק האסיר כשהזונדה בגופו במשך תקופה ממושכת. די בצפייה בתצלומי כסאות ההאכלה הייעודיים שבמתקן הכליאה במפרץ גואנטנמו, כדי להבין עד כמה ברוטלי ההליך. האמריקאים מקפידים לבצע אותו מחוץ לאדמת ארה"ב, שבה האכלה בכפייה במצבים הללו אסורה על-פי חוק". בגרסה האינטרנטית של הכתבה שובץ סרטון המדגים האכלה בכפייה. "בעשר השנים שאני בבית-החולים אני זוכר רק מקרה אחד של האכלה בכפייה. זו היתה חולת אנורקסיה שהיתה בסכנה ממשית", אומר לאפרתי ד"ר יהודה ברוך, מנהל בית-החולים הפסיכיאטרי אברבנאל. "ברוב המכריע של המקרים אין הצדקה לשימוש בהאכלה בכפייה, ומבחינה רפואית אסיר שובת רעב לא שונה מכל מטופל אחר". ב"ישראל היום" מביע הפרשן הבכיר דן מרגלית תמיכה בהזנה בכפייה של עצירי חמאס. "נכון שהמעצר המינהלי הוא צרה-צרורה ואסור לעשות בו שימוש אלא אם כלו כל הקיצין. אך הדיון עוסק במצב נתון. הם רוצים לאנוס את הממשלה לשחררם, והיא מסרבת ביודעה מי הם, ושביתת הרעב שלהם לגיטימית, אבל חובת השלטון למנוע את מותם לגיטימית לא פחות", הוא כותב. ב"מקור ראשון" מדווח זאב קם על הדיון שנערך בסיעת הליכוד בשבוע שעבר לקראת הגשת הצעת החוק להזנה בכפייה. "זה חוק חשוב", אמר ראש הממשלה נתניהו לחברי סיעתו, ובהמשך הוסיף חידוד לשון: "ירצו, יאכלו. לא ירצו, גם יאכלו". "יו"ר הקואליציה יריב לוין המשיך את הקו המבודח", כותב קם. "זה למעשה חוק בשיטת ישראל-ביתנו, ניסה לוין להסתיר את צחוקו. רוצה, רוצה. לא רוצה, רוצה. ח"כ רוברט אליטוב, שהחליט לזרום עם הבדיחה על חשבון מפלגתו, הודיע לחברי-הכנסת שהוא רושם את שמות כל מי שצחק מהעניין ומעביר את הרשימה ליו"ר ישראל-ביתנו, אביגדור ליברמן, שלא נכח בישיבה". לפי קם, בדיון שנערך בסיעת יש-עתיד הביעה שרת הבריאות תמיכה בחוק. "גם אחרי ששופט יאשר להאכיל בכפייה, עדיין אי-אפשר לחייב את הרופא לעשות את זה", אמרה, "כך שבפועל יש בעיית ישימות של החוק". אולם לפי כתבתו של אפרתי, בעבר ויתרו בשב"ס על הצורך ברופאים. "ב-1980 פתחה קבוצה של אסירים בטחוניים מכלא נפחא שליד מצפה-רמון בשביתת רעב כמחאה על תנאי כליאה ירודים", הוא כותב. "[...] הנהלת הכלא החליטה לטפל בשביתה באמצעות האכלה בכפייה". לדברי עו"ד לאה צמל, שייצגה אותם, "זה בוצע על כיסא שמזכיר כיסא של רופא שיניים. שלושה סוהרים אחזו את האסיר שלא יזוז, ואדם נוסף הכניס את הזונדה בכוח דרך האף עד לקיבה. הנוזל שהוחדר להם הכיל חצי חבילת מרגרינה שהומסה בחלב וויטמינים. כיוון שזה היה יומיומי והפך כבר לטרחה גדולה, זה בוצע על-ידי חובשים וסוהרים ולא על-ידי רופא". בהמשך הכתבה של אפרתי הוא מזכיר כי "בשלושה מקרים – של האסירים ראסם חלאוה מעזה, עלי געפרי מדהיישה ויצחק מגארה מסילואן – החדירו הסוהרים את הזונדה לריאות במקום לקיבה". לפי צמל, "שלושת האסירים שנפגעו לקו בדלקת ריאות קשה. חלאוה וגעפרי מתו, מגארה ניצל". בכתבת השער של "דה-מרקר" מתחקה שוקי שדה אחר נפילתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (תחת הכותרת המעודנת "הזובור של אשכנזי"). במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מגישים "כתבה עשירית בסדרה המצב קריטי על המשבר במערכת הבריאות בישראל". שרית רוזנבלום כותבת על החלטת משרד הבריאות "לאשר חלופות שנויות במחלוקת, שאינן מאושרות לשימוש בארה"ב. אחד השיקולים העיקריים: הן הרבה יותר זולות". הרקע לכתבה הוא "מהפכה בשוק התרופות העולמי", שהחל להציע לצד התרופות "המורכבות ממולקולות כימיות" גם "תרופות ביולוגיות, המבוססות על חלבונים המיוצרים בתנאי מעבדה" – שאותן קשה יותר לשכפל, ולכן איכות התרופות התואמות שלהן שנויה במחלוקת (כתבת השער של המוסף עוסקת בטרנסגנדר המככב בתוכנית ריאליטי מקומית). "הימים האלה מסיחים את דעתנו מעיראק, ולבנו עם שלושת הנערים. אבל בעיראק הולך ונקדח תבשיל, העתיד לעמוד בגרונה של ישראל", כותב יואב קרני במדורו ב"G", מוסף סוף-השבוע של "גלובס". קרני צולף בממשל האמריקאי על כיבושו את עיראק ועל דרך יציאתו ממנה, שהפרו את האיזון המזרח-תיכוני לרעת המערב. "הופעת איראן ואל-קאעידה [בעיראק] היא כמובן התוצאה האירונית ביותר של המלחמה, שאמריקה יצאה אליה בשם המלחמה נגד ציר הרשע ונגד הטרור", הוא כותב. "מה משתי התוצאות האלה גרועה יותר מבחינת ישראל?", ממשיך ושואל קרני, "אני חושב שהופעת איראן. אל-קאעידה, בייחוד בגרסה העיראקית-סורית שלה, היא פתולוגיה, סטייה נפשית, תוצאה זמנית של קריסת מוסדות וטירוף מערכות. היא יכולה להסב נזק איום ולרצוח המונים, כמו החמר-רוז של קמבודיה לפני 40 שנה. אבל היא אינה יכולה להאריך ימים. איראן, לעומת זאת, תאריך ימים". כותרת המדור השבוע היא "הדרך לגיהנום". הצלחת הסרט "אפס ביחסי אנוש" ("גלריה": "כובש את העולם"; "7 לילות": "עומד להיות הלהיט הקולנועי הישראלי של הקיץ") הניפה את מסע יחסי-הציבור שלו. ב"גלריה" של "הארץ" כתבת השער היא ראיון של נטע אלכסנדר עם במאית הסרט טליה לביא. ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון של נבו זיו עם השחקנית נלי תגר. "היא כבר לא מנסה למחוק כל דבר רע שקורה לה, מהטרדות מיניות ועד המוות הטרגי של אבא שלה", נכתב בכותרת המשנה לראיון במוסף "ידיעות אחרונות". השאלות: "אז המטוס המריא בלעדייך", "למה עשית את זה?", "שחקנית טובה", "אלא אם תדחיקי", "קשה לדמיין אותך כבלתי נראית", "אבל האי-נראות של דפי נובעת ממקום אחר, מזה שלמרות שהיא לא רוצה להיות שם, לא נעים לה להתנגד, להילחם באמת על מקומה", "למה?", "על מה למשל?", "זה דפק?", "האשים אותך", "לא מניאק?", "כי את אמורה לשעשע את העולם?", "לרדת בגדול?! זה כל-כך 2010". "כיצד גרמה לכמה פקידות צבאיות משועממות לכבוש את לב הצופים בעולם?", שואלת כותרת המשנה לראיון במוסף "הארץ". השאלות: "גם חיילת בודדה וגם אפס ביחסי אנוש מתמקדים בדמויות נשיות שאין להן כמעט ייצוג בקולנוע הישראלי – חיילות לא-קרביות בשירות סדיר. ממה נובע העניין שלך בדמויות הללו?", "האבטלה הסמויה בצה"ל השאירה לך זמן לפתח תסריטים?", "האם מישהו מצה"ל קרא את התסריט או היה מעורב בצילומים?" (התשובה, אגב, שלילית), "בתוך העולם שיצרת, האויב הוא ישות אבסטרקטית. אף אחד לא מזכיר מלים כמו כיבוש, פלסטינים או השטחים. למה בחרת להעלים כל אזכור לסכסוך הישראלי-פלסטיני?", "האם מבחינה זו גם קולנוע הוא אמצעי תרפויטי?", "גם בחיילת בודדה וגם באפס ביחסי אנוש יש דמויות אובדניות. ממה נובע העניין שלך בנושא הזה?", "ולכן כתבת סצינה שבה דייט נהפך מהר מאוד למפגן של אלימות?", "האם בכלל יש דבר כזה קולנוע נשי? אם כן, איך היית מגדירה אותו?". "קרן מרקסטון לקחו משהו שהתחילו באודסה בסוף המאה ה-19 והרסו אותו", אומר המו"ל יהודה מלצר בראיון לשחר סמוחה ב"G" של "גלובס". "אתם באים הנה עם כספים מגמלאים, מאמריקאים ומהמוסדיים בארץ, קונים חברה, וכל מה שאתם רוצים זה למכור אותה מהר לאיזה פראייר". וגם: "תמיד חשבנו שכשיהיו הצלחות, נרצה לעזור לראויים ולעניים, מלגלג מלצר על הבונוס של מנכ"לית סטימצקי איריס בראל. סטימצקי גרמו לנו הפסד של כ-650 אלף שקל, ואני שמח שאת הסכום הזה אנחנו תורמים למי שראויה. אני מאחל לבראל שתהיה גם מהעניים". "בימים אלה מתארגנים חלק מהמו"לים להגשת תביעה נגד סטימצקי בסכומים של עשרות מיליוני שקלים", כותב סמוחה. "במכתב ששיגרה למנכ"לית סטימצקי עו"ד ניצה פוזנר, המייצגת את המו"לים, נטען כי הרשת פועלת בצורה לא שקופה נגד המו"לים וכי היא מחזיקה במלאי עצום של ספרים שהועברו אליה בלי שהתקבל עבורם תשלום". "תקופת ה-4 ב-100 שחקה את התמלוגים שלנו לפחות ב-50%", נכתב בכותרת טורה של ליאת רון באותו מוסף, ציטוט של אורלי קראוס-ויינר, מחברת רבי-מכר. "צריך לראות מה יהיה עם סטימצקי. אם היא תתאושש, אז החוק יהיה מצוין", היא אומרת על חוק הספרים. סגן עורך "גלובס", אלי ציפורי, מקדיש חלק מטורו הקבוע לתוכנית הפרישה מרצון שגובשה בחברת סלקום. התוכנית כוללת "פנסיית גישור לאנשים מעל גיל 58 עד גיל הפנסיה (67) ופיצוי לפורשים האחרים בדמות משכורת שנתית על כל שנת ותק מעבר לפיצויים הרגילים", ולדבריו, "נראית כמו לקוחה מחברה ממשלתית או מוסד ממשלתי אחר או מחברה פרטית עם עבר ממשלתי שיש לה ועד עובדים חזק. "אז לא, ממש לא", ממשיך ציפורי. "סלקום היא חברה פרטית צעירה יחסית, 20 שנה, שבימים כתיקונם לא היתה מפרסמת כלל תוכנית פרישה מרצון, אלא עושה מה שלכאורה מצפים מחברה עסקית: לפטר מהיום להיום כדי להתייעל בלי הבטחות לפנסיות גישור ובלי שקל אחד מעבר לפיצויים הנקובים בחוק. אז הנה, יש פה תקדים אדיר, והוא נולד לאוויר העולם אך ורק בזכות ועד העובדים בחברה. "התקדים הזה גם ממחיש עד כמה הקמפיין מבית-מדרשו של הביביתון הכלכלי, שמתבסס על הפניית הזעם והשנאה לקבוצת עובדים מצומצמת שמרוויחה הון תועפות ומתנהגת בכוחניות – הוא קמפיין שקרי ונבזי. הוא מוכר לציבור השכירים את האשליה שמצבו הכלכלי לא טוב כי קבוצת עובדים מסוימת זכתה להטבות מפליגות. לקמפיין השנאה הזה אין שום תמיכה עובדתית והוא מתבסס רק על ניסיון מכוער לשסות עובדים בעובדים ולהרחיק את האש מהממשלה או מהמעסיקים (אנו מצטערים על ההכללות, כי יש גם מעסיקים הוגנים). למרבה הצער, קמפיינים של שנאה הם שיטה בישראל: פעם זה נגד החרדים, פעם נגד אנשי הקבע, פעם נגד הוועדים החזקים". מייסד "דה-מרקר", גיא רולניק, מקדיש את טורו השבועי לעובדי רשות שדות התעופה, או בזרגון שלו, עובדי "מיליציית המיסוי" המכונה רשות שדות התעופה. לדבריו, "רש"ת היא מיליציית מיסוי עצמאית ישראלית אופיינית הפועלת בשיטה שפיתחו יחדיו ההסתדרות ומשרד האוצר: היא יושבת בצומת מרכזי במגזר הציבורי, קובעת לעצמה את המס שהיא גובה מהציבור ומחלקת את רובו לחבורה של מקורבים לוועד. "[...] עכשיו הגיע הרגע שהליצנים החברתיים מתחילים לצעוק שזו שיטה מצוינת – מיליציות המיסוי העצמאיות האלה שפזורות בכל המשק – החל ברש"ת, דרך קק"ל, מערכת הביטחון ועד הבנקים. וזאת למה? כי עדיף שזה ילך לעובדים ולא לטייקונים. מצחיק כמה שהטיעון הזה השתרש בציבור. המיליארדים שעידן, ריקי בכר או בוגי יעלון מסדרים לחבר׳ה שלהם לא באים על חשבון הטייקונים, אלא תמיד אך ורק על חשבון משלמי מסים וצרכנים חלשים. ראשית, כיוון שמרבית המיליציות נמצאות בבעלות מלאה של הציבור, ושנית משום שהטייקונים אינם פראיירים, הם ממעטים להשקיע בעסקים מסוג זה, וכאשר הם כבר קונים אותם – הם דורשים ומקבלים מחיר נמוך מספיק שהופך את העסקה לכדאית גם כאשר ריקי, פנחס והחברה הטובים לוקחים ביס אדיר מהחגיגה". חזרה ל"גלובס". אדריאן פילוט דיווח אמש כי לפי נתונים חדשים שפירסם ארגון ה-OECD ומתייחסים לשנת 2011, "ישראל נותרה המדינה בעלת שיעור העוני היחסי הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו והיא עדיין מדורגת במקום ה-5 במדדי אי-שוויון לפי הכנסה נטו (אחרי תשלומי העברה ומסים)". "לשלום היו הישגים בקריירה הבטחונית הארוכה שלו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", בעקבות מותו של ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום. "פרשת קו 300 העיבה על כולם. הוא הורה לחסל בדם קר את שני החוטפים שנעצרו, וניהל אחר-כך מערכה נפשעת של בידוי ראיות. רק קדושת הביטחון – במקרה הזה קדושה מזויפת – מנעה את שילוחו לכלא. ראוי שההסעה להלוויה תצא בקו 300". "יהיה סמלי אם אלכס ליבק יצלם את ההלוויה של אברהם שלום", צייץ אתמול אסף לבנון. א. כתבת השער של המוסף "ממון" מוקדשת ל"פרשת הסלולריים המתפוצצים וההשתקה". צח שפיצן, ישראל וולמן ומתן צורי מדווחים כי סוללות של מכשירי טלפון ניידים גלקסי S4 מתוצרת סמסונג מתפוצצות לעתים, וכי נציגי החברה בישראל פעלו להשתיק זאת במשך חודשים ארוכים. ב"דה-מרקר" העלה אתמול אמיר טייג את הסברה כי הנושא "חזר עכשיו לכותרות, אולי סביב מאבק השליטה בסקיילקס בין אילן בן-דב לחיים סבן והקרב על זכיון החברה לשיווק מכשירי סמסונג בישראל". ישראל וולמן מחזק היום את הסברה הזו בטור פרשנות ב"ממון", שפחות או יותר מסגיר את בן-דב כמקור לכתבה. ב. במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מדווח יהודה יפרח כי על-פי "המידע הפנימי שדלף בימים האחרונים מלשכות השופטים בבית-המשפט העליון", "שופטי בג"ץ מתכוונים לקבל את עתירת ארגוני הזכויות ולפסול את החוק החדש למניעת הסתננות, ובכך למוטט את חומת ההגנה המשמעותית ביותר שבנתה ישראל אל מול הרעה שנפתחה עליה מדרום. המקור בבית-המשפט דיווח כי פסק הדין נמצא כבר בשלבי כתיבה מתקדמים". לפי יפרח, אם אכן יפסלו השופטים את הצעת החוק, תוגש הצעת חוק נוספת, "שתשנה מהיסוד את הליך בחירת השופטים לבית-המשפט העליון". בן כספית טוען בטורו שב"מעריב" כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הסכים לתמוך בחוק רשות השידור החדש רק לאחר שהוחלט לשלב בו סעיף שלפיו הממשלה תוכל לפטר את המנכ"ל. "במסגרת המחאה השקטה של עובדי רשות השידור נגד סגירתה, הבלתי נמנעת כנראה, מופיעה בין שידורי המונדיאל מברזיל שקופית ובה מוזהר ציבור הצופים שאם הרשות אכן תיסגר, זהו המונדיאל האחרון שישודר בחינם", כותב רון שוורץ במוסף "G" של "גלובס". "אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק", הוא מוסיף, "איך בדיוק אגרת טלוויזיה שנתית של 345 שקלים עונה על ההגדרה הזאת, ומאיפה החוצפה והדמגוגיה לעלוב בצופה בשקר גס כזה?". שוורץ, שכותב כי כמעט שאינו צופה כלל בערוץ הראשון מחוץ לשידורי המונדיאל, מחשב כי הצפייה בשידורים עלתה לו "כ-1,300 שקל", סכום תשלום האגרה במשך ארבע שנים, פרק הזמן שבין מונדיאל למונדיאל. שוורץ גם זורק מלה, כמתחייב, על האיכות הקלוקלת של השידור מברזיל. הביקורת הנפוצה מגיעה גם למדור ביקורת הטלוויזיה של ניב הדס ב"גלריה". "אי-אפשר להאשים את יורם ארבל ואת דני נוימן על כך שהם רוצים להתפרנס בכבוד", טוענת (משום-מה) כותרת המשנה לטור, "אבל אפשר להאשים את רשות השידור על כך שהיא שולחת למשחקי המונדיאל שדרים שטועים לעתים כה תכופות בזיהוי השחקנים, בשמות הנבחרות ובניתוח המשחקים. האם לצופה הישראלי לא מגיע יותר?". "אני משער שאת תמונת המסך המזויפת של ynet שנשלחה גם אלי בווטסאפ הפיץ בחור חרדי ביום שישי בצהריים", כותב חנוך דאום בטורו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", "יסלחו לי המצקצקים, אבל זו ההערכה שלי. אני מסיק זאת לפי הנוסח שדיבר על בחורים במקום אזרחים, לפי הדמיון הצבאי המפותח מדי וחסר הקונקרטיות (היחידה הסודית), וכן, גם לפי מה שקורה בדרך כלל בקבוצות הנייעס החרדיות – שרק אלוהים יודע כיצד זה מתיישב עם הלכות רכילות ולשון הרע". במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה מאת נצחיה יעקב, על "הסיפורים שהוסתרו מכם", סיפורים חיוביים שנעדרים מעמודי העיתון המתחרה "ידיעות אחרונות". כל הסיפורים החיוביים כולם נוגעים לרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, כך שכתבתה של יעקב ממלאת במקביל שתיים מהמשימות החשובות של "ישראל היום": להשמיץ את "ידיעות אחרונות" ולהאדיר את שרה נתניהו. אורי משגב כותב במדור הדעות של "הארץ" על ההדתה של חטיפת הנערים. רפי מן כתב על כך אמש באתר זה. כתבת השער של מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" עוסקת בשאלה הרלבנטית לחיי הקוראים: "האם אפשר להרוויח מהופעות בינלאומיות גדולות בישראל?" (רז שכניק כמובן). משדר לזכר אורי אליצור ישודר היום בשעה 15:00 בערוץ 1, כך נכתב בשער העיתון שאותו ערך, "מקור ראשון".
רותם שטרקמן, אמיר טייג וסבר פלוצקר מנתחים את תוצאות הבחירות מזווית כלכלית, ומגיעים למסקנות הפוכות | לחיים שיין יש טיפ לראשי המפלגות | "הארץ" מעדיף 142 תימנים על 7 חרדים אמריקאים
רותם שטרקמן מנתח ב"דה-מרקר" את ההצבעה לכנסת ישראל על-פי חלוקה למעמדות סוציו-אקונומיים. "ניתוח התוצאות מגלה עד כמה ההפסד של המחנה-הציוני גורף ועד כמה החיבור בין הרצוג ולבני לא הצליח לחדור לשדרה המרכזית בציבור", כותב שטרקמן. "ואולי אף יותר מזה – מפלגת העבודה נהפכה ב-2015 למזוהה עוד יותר עם עושר כלכלי, אשכנזיות, חילוניות וניתוק מהעם, ואיבדה קולות בפריפריה". מהניתוח של שטרקמן עולה כי במערכת הבחירות האחרונה, עוד יותר מבעבר, "המבוססים הצביעו בהמוניהם לשמאל, והשאר ברובם לימין". בבדיקת התוצאות לפי פילוח לאשכולות כלכליים-חברתיים שמספקת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצא שטרקמן כי "התוצאה שהביאה שלי יחימוביץ כיו"ר מפלגת העבודה בבחירות 2013 (יחד עם התוצאה של לבני בנפרד) טובה יותר באשכולות של מעמד הביניים ומעמד הביניים הנמוך. "המסקנה העולה מנתונים אלה היא שהחיבור בוזי-ציפי עבד, אבל כמעט רק בקרב האוכלוסייה המבוססת", כותב שטרקמן, "ומנגד הוא פגע במפלגה בקרב האוכלוסיות הפחות חזקות. לבני והרצוג (שמתגוררים בתל-אביב), יחד עם יועציהם והעמותות שפעלו להחלפת השלטון, לא הצליחו לנהל קמפיין שסחף את ישראל, והם השפיעו בעיקר במגזר שממנו הם באים". באותם העמודים ממש תוהה כתב "דה-מרקר" אמיר טייג "איך ייתכן שדווקא אלה שנפגעו ממדיניות הממשלה ב-12 השנים האחרונות יותר מכל קבוצה אחרת באוכלוסייה בחרו שוב בנתניהו?". לדבריו, התשובה שמספקים דוברים מהמחנה הנגדי, כאילו מדובר בהצבעה מטופשת של אנשים שאינם יודעים מה טוב להם ("הם ניאנדרטלים"), הולמת באותה מידה גם את המבקרים עצמם. "אילו רציונל היה מנחה את ההצבעה של אנשי העשירונים העליונים מכפר-שמריהו והרצליה-פיתוח", כותב טייג, "הם היו מצביעיו הנאמנים ביותר של נתניהו – מי שהעשיר אותם יותר מכל ראש ממשלה אחר. למעשה, המדיניות הכלכלית שמוביל נתניהו מאז מונה לשר האוצר בממשלת שרון ב-2003 היא הדבר הכי טוב שקרה לעשירי ישראל. [...] קידוש כלכלת השוק והאחריות הפיסקלית – והשתלבות ישראל במגמה העולמית של הפחתות הריבית – יצרו צמיחה נאה. אלא שהצמיחה הזאת לא ממש חילחלה לאלקטורט של נתניהו בשדרות ובנתיבות, ונותרה ברובה במרכז העשיר". מכאן מגיע טייג למסקנה כי "ההחלטה של רבים מבני העשירונים התשיעי והעשירי להצביע להרצוג או ללפיד היתה חסרת רציונל לפחות כמו ההחלטה של אלה מהעשירון השני או השלישי לבחור בנתניהו". סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מתבונן גם הוא בנתוני ההצבעה לפי חתך סוציו-אקונומי, אולם מגיע למסקנות הפוכות. הבוחרים בישראל, הן מהשכבות העליונות והן מקרב העשירונים העניים יותר, הם "רציונליים לגמרי", טוען פלוצקר, והם "רצו להבטיח את המשך שלטונם של הליכוד בכלל ושל ראש הממשלה נתניהו בפרט, כי אלה היטיבו עימם כלכלית". לפי פלוצקר, "בשש שנות כהונת הממשלות בראשות הליכוד מצבם הכלכלי של הישראלים השתפר. נעלמה האינפלציה, צומצמה האבטלה ועלתה בשיעור ניכר רמת החיים של משק הבית, גם בעשירונים התחתונים". פלוצקר בוחן את שיעור הישראלים בעשירון הרביעי בעלי מכונית, מיזוג אוויר וטלפונים ניידים, ומגלה שבשנים 2009–2013 חלה עלייה נאה. "אפילו מצבו הכלכלי של העשירון התחתון", קובע פלוצקר, "השתפר: מ-2009 עד 2013 התרחב חלקו בעוגת ההכנסות מ-2.4% ל-2.7%. "השמאל הבטיח לבוחרים מהפך: החלפת המנוע של מדינת ישראל", כותב פלוצקר, "אך רוב הבוחרים לא רצו מהפך כלכלי ולא מנוע חדש למדינה. הם שבעי רצון ממה שיש ומוכנים להסתפק בתיקוני פחחות וצבע". פלוצקר מתעלם מאי-השוויון הקיצוני שמאפיין את החברה בישראל, שאמנם הצטמצם מעט באחרונה, אך עודנו תוצאה ישירה של המדיניות הכלכלית שמוביל נתניהו זה למעלה מעשור. "המו"מ יהיה קשה מהצפוי", מצוטט גורם ממפלגת השלטון בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". יובל קרני מדווח בעמ 4 כי "שני עניינים עיקריים צפויים להקשות על המו"מ הקואליציוני: הקרב בין נפתלי בנט (הבית-היהודי) ואביגדור ליברמן (ישראל-ביתנו) על תיקי הביטחון והחוץ, והדרישה של משה כחלון (כולנו) לקבל גם שלושה תיקים – אוצר, בטחון הפנים ורווחה, וגם את ראשות ועדת הכספים, שבה מעוניינת גם יהדות-התורה". בשער "הארץ" מדווח יהונתן ליס כי "אף שתמונת המצב ברורה לכאורה, הסיעות צפויות להערים קשיים על נתניהו: במפלגות בודקים אפשרויות לכינון בריתות פוליטיות דוגמת זו שנרקמה לאחר הבחירות הקודמות בין יאיר לפיד לנפתלי בנט ואילצה את נתניהו להכניס את הבית-היהודי לקואליציה". לחיים שיין, פובליציסט "ישראל היום", רעיון. "חשוב מאוד שבמהלך המשא-ומתן הקואליציוני, ראשי המפלגות המשתתפות בו יוותרו על מידת הגאווה ויבחרו בצניעות המתבקשת לאור מספרי המנדטים שקיבלו", הוא כותב. "[...] ידוע הוא שתפסת מרובה לא תפסת [...] וכדאי מאוד לא להגזים בדרישות ולא לנסות לארגן בריתות מוזרות כדי להפעיל לחץ על ראש הממשלה". מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", התבונן אף הוא במשא-ומתן הקואליציוני המתגבש לנגד עינינו והגיע למסקנות דומות להפליא: "הכי טוב היה אם אחרי מערכת בחירות כה יצרית ומטורפת היו חוסכים מאיתנו את מפגן השרירים והכוח, ואת החיכוכים והמשברים שעוד נכונו לנו בשבועות הקרובים". "הארץ" הוא העיתון היחיד שמדווח בשערו כי לפחות 142 איש נהרגו בסדרת פיגועים במסגדים שיעיים בבירת תימן. "על הכופרים החותים לדעת כי חיילי המדינה-האסלאמית לא ינוחו עד שישמידו אותם... ויכרתו את זרוע התוכנית האיראנית בתימן", מצוטטת בפנים העיתון הצהרת המדינה-האסלאמית (דאע"ש), שלקחה אחריות על הפיגועים. מנגד, "הארץ" הוא העיתון היחיד שאינו מדווח בשערו על מותם של שבעה בני משפחה חרדית בברוקלין כתוצאה משריפה. "המבשר" ו"המודיע" מדווחים על מות בני המשפחה החרדית בניו-יורק בכותרתם הראשית. נשיא ארה"ב ברק אובמה מגיע הבוקר לכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"הארץ". "אובאמה יחבק את איראן על חשבונה של ישראל", מצוטט בכותרת הראשית של "ישראל היום" גורם אלמוני, אשר הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של העיתון מזהה כ"בכיר מדיני". אותו בכיר, מדווחים שלמה צזנה ואלי לאון, "הודף את הדיווחים מוושינגטון, שלפיהם הבית-הלבן מקיים הערכה מחדש של היחסים עם ישראל ושוקל להסיר את הווטו האמריקני באו"ם, ובכך לתמוך במהלך החד-צדדי של אבו-מאזן להכרה במדינה פלשתינית ולנקוט צעדים חד-צדדיים נגד ממשלת נתניהו". בהמשך מצטטים השניים התבטאויות שונות בארה"ב לגבי אובמה, נתניהו והיחסים בין שתי המדינות. בין היתר מצוטט שדרן הרדיו מארק לוין, שאמר בראיון לפוקס-ניוז: "אובאמה אינו אוהב דמוקרטיה, לא אוהב את הקונגרס, הממשל שלו מסריח מאנטישמיות והוא עצמו אנטישמי". "אובמה: מאמין כי נתניהו לא מעוניין במדינה פלסטינית" היא הכותרת הראשית ב"הארץ". ברק רביד מדווח כי נשיא ארה"ב אמר זאת בראיון שהעניק לאתר "הפינגטון פוסט". חמי שלו מסכם בפנים "הארץ" את מצבו של נתניהו בארה"ב בעקבות מסע הבחירות שערך: "נתניהו לא איבד את אמריקה, אלא רק את חציה; הוא לא הפך לשק חבטות בתקשורת, אלא רק ברובה; הוא לא שרף את גשריו בוושינגטון, מלבד אלה המובילים לבית-הלבן ולנתח משמעותי מהסיעה הדמוקרטית בקונגרס; והוא לא עורר דחייה ביהדות אמריקה, אלא רק בעיקרה הליברלי. בימין, היהודי והכללי, נתניהו אליל עוד יותר מתמיד". מכתב דומה, אך לא זהה, מאת עו"ד גיא משיח מתפרסם הבוקר במדור המכתבים למערכת של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות". במדור של "הארץ" נפתח המכתב כך: במדור של "ידיעות אחרונות" נפתח המכתב כך: "הזגורים" נשאר. "מדינת תל-אביב" נותרה על כנה. גם "הקומץ" ו"השתלט לנו על המדינה" שרד את המעבר בין העיתונים. שמו של ארנון (נוני) מוזס, לעומת זאת, מופיע רק ב"הארץ". אמיר טייג מעריך ב"דה-מרקר" כי בעקבות הניצחון המוחץ של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות, מסמן ראש הממשלה את התקשורת כאחד מיעדיו. נתניהו, כותב טייג, עשוי לפעול לפיצול ערוץ 2 וחברת החדשות שלו, ולקדם אישור להוט ויס להקים ערוצי חדשות משל עצמם, מה שיאפשר "לייבא את אפקט ישראל היום מהעיתונות הכתובה לעיתונות המשודרת". רביב דרוקר טוען במדור הדעות של "הארץ" כי "באחת ההפסקות בליל הבחירות הארוך, אחרי שאנשי הימין סיימו לקונן שהתקשורת רצתה בהפסדו של נתניהו, כאילו מדובר בפשע נגד האנושות, יצאנו לשיחת חולין קצרה. קובי אריאלי אמר כי בניגוד אליכם, דאום ואני יודעים באמת מה קורה בבית משפחת נתניהו, כי אנחנו קרובים, וזה פי מאה יותר חמור ממה שאתם חושבים. נדמה היה לי שדאום מהנהן בהסכמה. עניתי לו: זה מאוד יפה שבשידור אתה תוקף אותנו בברוטליות ופה אתה אומר את זה. אריאלי עשה פרצוף של – טוב, אתה יודע מה יקרה לי אם אגיד את האמת בשידור". רוגל אלפר מפרסם במדור הדעות של "הארץ" מאמר פרובוקטיבי. גילי איזיקוביץ מדווחת בשער "גלריה" כי התוכנית "האוניברסיטה המשודרת" צפויה לשוב הערב ללוח השידורים של גלי-צה"ל בפורמט חדש: "מקומה של ההרצאה יצטמצם ויהפוך, רוב השבוע, לשיחה בין מנחה ואיש אקדמיה, ובמקום סמסטר שלם שיעביר המרצה בתחום התמחותו, תהפוך התוכנית לסדרת מפגשים על נושא, עם מרצים משתנים".
יהודה ויינשטיין הוא כל מה שלא אמור להיות היועץ המשפטי לממשלה - פחדן, הססן ומחוייב לאלו שהוא אמור לחרוץ את דינם. במילונו הוחלף הביטוי ׳מבחן בוזגלו׳ ב׳יקרא הציבור וישפוט׳
לפני 36 שנה נחשף חשבון הדולרים של לאה רבין. בדומה לפרשת הבקבוקים הטרייה – גם שם ראש הממשלה היה מעורב. גם שם היו נסיונות לצבוע את זה כרכילות. שתיהן התפרסמו לראשונה ב׳הארץ׳, ואפילו הסכומים דומים. דבר אחד היה שונה. היועץ המשפטי לממשלה. האיש שמחליט מה לעשות עם מידע מזוויע ומקומם שנוגע לבכירי המערכת השלטונית. בתזמון פלאי ישבתי ביום חשיפת פרשת הבקבוקים עם אהרון ברק – היועץ דאז. הפגישה נקבעה מזמן ולא עסקה בזוג נתניהו. אך לא יכולתי שלא להשוות בין השניים. ברק הוא אדם נדיר. פגשתי בחיי לא מעט ׳משרתי ציבור׳, אבל אתקשה למנות עשרה שרואים את תפקידם כשומרי האינטרס הציבורי הרחב כמוהו. ברק יכול היה בקלות להתקפל אך הוא הבהיר בזמנו לרבין ש״החזקת חשבון היא הפרה של החוק בנסיבות חסרות צידוק״. ברק עמד על שלו ש״שלטון החוק זה גם החוק בשלטון״. הוא חיבב מאוד את ראש הממשלה אך הסביר לי שלמרות ההצעות שקיבל מחבריו של רבין למפלגה להסתפק בהטלת כופר – ידיו היו כבולות: ״לא ראיתי אפשרות לסגור את התיק – אם אני לוקח את תפקיד היועמ״ש ברצינות״. אהרון ברק הוא ההפך הגמור מיהודה ויינשטיין – מכשיר השרצים בתקופה הכי משורצת בישראל. ויינשטיין הוא כל מה שלא אמור להיות היועץ המשפטי לממשלה – פחדן, הססן ומחוייב לאלו שהוא אמור לחרוץ את דינם. במילונו הוחלף הביטוי ׳מבחן בוזגלו׳ ב׳יקרא הציבור וישפוט׳. זה לא מעצבן – זה פלילי. על כל (חוסר) החלטה שלו הציבור משלם בעקיפין מיליארדים. על כל סחבת וסגירת תיק – מתאיידת עוד טיפה משלולית האמון שנותרה בציבור לשלטון. ויינשטיין אשם במיוחד באמות המידה הנמוכות והבלתי סבירות שעל פיהן אנו שופטים את מנהיגנו. כמובן שגם אשמים חברי הממשלה ה-32 שמינו אותו – ממשלה שבראשה עמד נתניהו עצמו (אגב אהרון ברק לא התפטר כשנפלה ממשלת רבין רק משום שהסתייג מכך שלכל ממשלה יהיה יועץ מאולף משלה). אך ויינשטיין הוא הוא האשם הראשי. הוא איש מקצוע, לא פוליטיקאי, וככזה הוא לא מחויב לסקטור מסוים (ובטח שלא לחברי הממשלה) אלא לציבור הרחב. ואחר שהפר את אמוננו שוב ושוב הוא לא חייב להישלח הביתה, אלא למאסר. מה שמנחם פה זה שהציבור מתעורר ומתחיל להסכים עם קביעה שכזו. הציבור מסרב להרכין את הראש בפני סטטוס קוו של מושלים חסרי חוט שדרה ומקורבים רודפי בצע. הציבור מפסיק להאמין שמהלכים הזויים ונלוזים בחלונות השלטון הם גזירת גורל. הוא תורם מכיסו למטרות קיצוניות כמו ׳מאה ימים של שקיפות׳, הוא מסוגל להתארגן ביתר יעילות בזכות הרשתות החברתיות, והודות לגוגל הוא גם לא שוכח. אז אני מציע לויינשטיין לעשות כרבין בזמנו ולמהר ולפתוח חשבון דולרים בארצות הברית – היום זה אפילו חוקי ונוח. * לטור נוסף שקורא לתקוף גם את מי שמינה את כלבי השמירה
הטלת חובת תשלום על קריאת תכנים באתר "הארץ" צפויה לשנות את הרכב הטוקבקיסטים ולאפשר התבוננות על מזגם של קוראי הדפוס והרשת
המאמר הראשי של "הארץ" אתמול קרא למשרד הפנים לרדת לאלתר מכוונתו לחייב את תושבי רצועת עזה המבקשים להיכנס לישראל לעבור בדיקת רקמות. הפצרת העיתון באה בעקבות כתבה של עמירה הס, שפורסמה שלשום, וגילתה כי משרד הפנים מפעיל עתה תוכנית נסיונית ("פיילוט") הדורשת את בדיקת הרקמות כדי לוודא שישראלים לשעבר המתגוררים ברצועה ומבקשים לחזור לישראל אכן זכאים לכך. "הארץ" סבור שזה תנאי מקומם, המדיף ריח גזעני למרחוק, וכי נוהל שמוחל בתחילה על קומץ ישראלים-לשעבר ייושם בהמשך על כל פלסטיני שיבקש להיכנס לתחומה של ישראל. 32 תגובות פורסמו באתר "הארץ" למאמר המערכת. באחת מהן כתב מי שמכנה את עצמו "צמי": "למה שאני אשלם לאתר הארץ בשביל תכנים כאלה כשאני יכול לקבל את המקור בחינם באתר החמאס?". מי שמציג את עצמו כ"רחובותית" קבע: "עיתון הארץ, כמו הבחורה הרחובותית [היא העותרת הישראלית-לשעבר מעזה המבקשת להיכנס לישראל] חיים ב-להלהלנד - כמו אידן וצמברליין בתקופת הנאצים". "הארץ" פירסם אתמול גם מאמר של אלוף בן, העורך הראשי, שיצא נגד הדימוי הליברלי והנאור שמנסה לשוות לעצמו הרב דוד סתיו, המתחרה על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. "אין רבנים מתונים", פסק בן וקרא להפרדת הדת מהמדינה. הטוקבקיסטים באתר העיתון לא חסכו את שבט לשונם מהעורך הראשי: "המאמר הינו עוד בירבור של אדם הזוי. אין מה לעשות, ישראל נועדה לעם היהודי, והעם היהודי קשור לדת היהודית. אין אחד בלי השני", הודיע "שוקי"; "גם אין עיתונאים פרו ישראלים בעיתון הארץ", איבחן "חיים"; "והארץ אינו מעסיק עיתונאים ציונים אלא רק משתפי פעולה עם הפלסטינים", קבע מי שחתם "מנוית הארץ". מאמר של עודה בשאראת שתקף בחריפות את רפיסות רוחם של הח"כים החדשים של מפלגת יש-עתיד על שנמנעו מלהשתתף בסיור בירושלים שיזמה עמותת עיר-עמים הניב 30 טוקבקים. הנה אחד לדוגמה: "והיכן צומחות בלטות??בדיוק.. אצל טייחים ומניחי בלטות.. כי ניתוח שטוח כל כך של מציאות פוליטית חברתית שמתחילה לקרות פה עוד לא קראתי.. לשטח לשטח.. זאת השיטה בעיתון לאנשים חושבים" ("פלוטו"). מאמרה של רחל נאמן, שתקף את קריאתה של השרה לימור לבנת להפעלת צנזורה עצמית בתחום היצירה התרבותית, שירשר 21 מגיבים עוינים שכתבו בין השאר: "שמאלנים ארורים" ("יוסי"), "סרחן!" ("אף עדין"), ו"גיברת, אנחנו תמיד צודקים, מי שסותם את הפיות זה אתם. מי שמטנף את המדינה" ("מהפך 77"). אין ספק שהטוקבקיסטים המצוטטים לעיל אינם קהל הקוראים הטבעי של "הארץ". אפשר להניח שהם לא נמנו עם קוראי העיתון, ודאי לא עם מנוייו, בעידן הדפוס. זה ציבור שברובו נחשף לתוכני "הארץ" משעה שהחלו לעלות ברשת. מבין 700 אלף הגולשים מדי חודש אל אתר "הארץ" בשנים האחרונות, רק כעשירית נמנו עם קוראיו בתשלום בעידן הדפוס. "הארץ" פנה לציבור מוגדר שמצא בין דפיו את המידע והתובנות שחיפש. הקהל הזה אינו מונה כשלושת רבעי מיליון איש. עיתון הוא תבנית הנוף הרוחני של כותביו ועורכיו (לפעמים גם המו"ל שלו). הוא מציג לקוראיו תמונת מציאות הנגזרת מעולם ערכיהם העיתונאיים, המוסריים והתרבותיים של יוצריו. עיתוני טבלואיד פונים לקהל שונה מאשר עיתונים אליטיסטיים. הסגנון הצעקני שבו מוצג העולם לקוראי "ידיעות אחרונות", למשל, עונה לציפיותיהם ומן הסתם גם משפיע עליהם ועל האופן שבו הם חווים את המציאות ומגיבים עליה. "הארץ", לעומת זאת, התכוונן מאז ומעולם לפלח קוראים שמזגו שונה. מי שקרא אותו, ודאי מי שהיה מנוי עליו, חיפש עיתון שפונה אל תבונתו יותר מאשר אל רגשותיו, שתפריט הנושאים שהוא מסקר תואם את צרכיו האינטלקטואליים והתרבותיים יותר מאשר את יצריו, שמבטו על הסצינה הישראלית (ועל העולם בכלל) שקול ומפוכח יותר מאשר נסער ומתלהם. מובן מאליו שהתפיסה הזו לא היתה מוחלטת ושהתחוללו בה תמורות. גם "הארץ" היה חשוף לשינויי מזג האוויר וניסה להתאים את עצמו אליהם ולהוסיף לשרוד כשהוא משמר את ייחודו. העיתון לא ויתר על עמדותיו, ויחד עם זאת התמיד בגישתו המקצועית המפרידה בין ידיעה לדעה, בין דיווח עובדתי לניגוח אידיאולוגי. מסיבה זו הוסיפו גם קוראים חושבים מהימין להזדקק לשירותיו. המצב השתנה עם עליית "הארץ" לרשת. המסננת הטבעית שהרתיעה המוני קוראים (ומגיבים) מהימין מלשלם כדי לפתוח את עמודי "הארץ" נפרצה כאשר תכניו הפכו לנחלת הכלל. אתר "הארץ" היה זמין לכל ושאב אליו רבבות גולשים ימניים שהתנפלו בעונג מזוכיסטי על מאמריהם של בעלי הטורים בעיתון והגיבו עליהם בהתלהמות פרועה. בניגוד לאופי המאופק, הסולידי, של עמודי הדעות ומדור המכתבים במהדורה המודפסת, הפכו הטורים והבלוגים באתר, יחד עם הטוקבקים הסוערים שנספחו אליהם, לזירה גועשת, רוויה באלימות מילולית חסרת רסן. החיזיון הזה עומד לכאורה לחלוף עם הנהגת חומת תשלום באתר "הארץ". כפי שכבר הספיקו להודיע כמה טוקבקיסטים המצוטטים לעיל, אין בדעתם לשלם תמורת העונג לקרוא את יוסי שריד ואת דורון רוזנבלום ולהגיב על דבריהם. מעניין יהיה לעקוב אחר תגובות הקוראים במרחב המקוון של "הארץ", עתה משהותנה בתשלום: האם מספר הטוקבקיסטים יקטן בשיעור ניכר, האם סגנון השיח ישתנה, האם חילופי הדברים בין המגיבים יהפוך מתגרה פרועה לדיון ענייני ומעורר מחשבה? ומה יהיה משקלם של המגיבים-בשכר, אלה המופעלים על-ידי יחצנים וחברות פרסום? מעניין יותר יהיה לחקור את ההשפעה שהיתה לטוקבקיאדה על העיתון וכותביו, ומנגד – על אלה שנטלו בה חלק. חקר התקשורת עוסק לא מעט בהשלכות של תופעת הטוקבקים על עיתונאים. מתבקש גם מחקר על החותם שהותירה על הגולשים המגיבים ההזדמנות שניתנה להם לחוות את דעתם על טקסטים עיתונאיים. מה זה עשה להם: האם הדו-שיח עם הכותבים של "הארץ" וחילופי הדברים בין הטוקבקיסטים לבין עצמם שינו את דעתם? האם עצם החשיפה והפרסום (המסוים) הכרוך בה הם שהניעו אותם? האם המעורבות בדיון התקשורתי חיזקה או החלישה את מודעותם הפוליטית? האם ניתוב האנרגיה הפוליטית שלהם למסלול של תגובה כתובה הקטין או הגביר את רצונם לקחת חלק בפעילות ציבורית, בכלל זה בהפגנות? והיכן ימצאו תחליף לזירת התגובות שהציע להם "הארץ" עד כה? הטלת חומת תשלום על אתר "הארץ" מספקת הזדמנות למחקר משווה לא רק על מקומן של התגובות בזירה העיתונאית המקוונת, אלא גם על היחסים ההדדיים שבין הטקסטים העיתונאיים המודפסים לאלה המתפרסמים ברשת, ולמידת ההשפעה של כל אחד מהפורמטים האלה.
ח"כ עמית הלוי הגיש את הצעת החוק שמתייחסת לפעילי טרור, אנשים שהורשעו בעבירות בגידה ואף מי שהזדהו עם ארגון טרור ולא נפתחו נגדם הליכים פליליים • על רקע העלייה באנטישמיות ברחבי העולם, מתקיים דיון ער על גבולות חופש הביטוי בקמפוסים
הצעת חוק חדשה מבקשת לשלול זכאות לתואר אקדמי מתומכי טרור. ח"כ עמית הלוי (הליכוד) הגיש את הצעת חוק המועצה להשכלה גבוהה (תיקון – שלילת זכאות לתואר אקדמי בשל תמיכה בטרור) אתמול (יום שני, 11.12), וחתומים עליה ארבעה חברי כנסת נוספים מטעם הליכוד ו"עוצמה יהודית". לפי ההצעה, מוסד מוכר להשכלה גבוהה (בין אם ציבורי, בין אם פרטי) לא יעניק תואר אקדמי לסטודנט שהוכרז כפעיל טרור או שהורשע בעבירות טרור או בעבירות בגידה. בחוק מוצע כי האיסור יחול גם על סטודנטים שוועדת משמעת או ממונה מטעמה במוסד קבעו כי הזדהו עם ארגון טרור, גם במקרים בהם לא נפתחו נגדם הליכים פליליים. "המוסדות האקדמיים בישראל, גם אלה הנתמכים מתקציב המדינה וגם המוסדות הפרטיים, פועלים במרחב הציבורי ויש להם אחריות ציבורית ומחויבות לחלק מהסטנדרטים החלים על מוסדות ציבור", נכתב בדברי ההסבר להצעה. "בהתאם לכך, ראוי שהמוסדות המוכרים לא יעניקו ככלל הכרה ציבורית וזכאות לתארים אקדמיים לסטודנטים שהזדהו עם מעשי טרור וארגוני טרור". בסופה של הצעת החוק נכתב כי "למען הסר ספק, לפי עמדת המציעים, אין בהצעת חוק זו כדי לפגוע בסעיף 15 לחוק, שקובע את חופש הפעולה האקדמי והמנהלי של המוסדות המוכרים להשכלה גבוהה". מדובר בסעיף הנוגע לחופש הפעולה של מוסדות אקדמיים, בו נקבע כי "מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים, במסגרת תקציבו, כטוב בעיניו". על אף ההבהרה בהצעת החוק של הלוי, לא ברור כיצד יישמר חופש הפעולה של המוסדות, אם הצעתו אמנם תתקבל. בהצעה מודגש כי האיסור על הענקת תואר הוא לצמיתות, ומאחר וכך, קשה לראות כיצד תשמר לאוניברסיטה הזכות להפעיל שיקול דעת בכל מקרה ומקרה. הצעת החוק של הלוי מגיעה על רקע הלחימה בעזה, ובזמן שבעולם מתקיים דיון ער על גבולות חופש הביטוי בקמפוסים. כבר בתחילת הלחימה בעזה, הנהלות האוניברסיטאות בישראל אמרו כי ינהגו באפס סובלנות כלפי גילויי אהדה למעשים ב-7 באוקטובר ולארגון הטרור חמאס. ב-15 באוקטובר דווח כי ראשי אוניברסיטאות, בהן אוניברסיטת חיפה ובית הספר לאומנויות בצלאל, השעו סטודנטים באופן מיידי בשל מה שפורש כהבעת אהדה למעשי הטרור של חמאס. לפי פרסום נוסף, בתחילת הלחימה בעזה, התקיימו כ-50 הליכי משמעת לסטודנטים באוניברסיטאות שונות בישראל, בשל תמיכה בחמאס. התנהלות ראשי האוניברסיטאות העלתה בקרב חלק מסגל המרצים חשש ממקארתיזם ורדיפה של סטודנטים ערבים שאינם תומכים במעשי חמאס אולם מתנגדים לפגיעה בפלסטינים חפים מפשע בעזה. הדיון בפקולטות בישראל מצטרף לדיון רחב יותר המתקיים במוסדות אקדמיים ברחבי העולם, ובפרט בארה"ב. מאז הטבח ב-7 באוקטובר והתחלת המלחמה בעזה, סטודנטים יהודים דיווחו על עלייה באנטישמיות וחשש ממשי מפני תקיפות והטרדות. 56% מהסטודנטים היהודים בקמפוסים בארה"ב דיווחו בסוף אוקטובר כי הם מרגישים פחד כשהם מגיעים לקמפוסים, והודו כי המצב בישראל משפיע עליהם באופן אישי. ועד ראשי האוניברסיטאות בישראל (ור"ה) שלח בתחילת נובמבר מכתב לעמיתיו בעולם בו הוא מביע דאגה נוכח שיח השנאה בקמפוסים ש"נהפכו לכר פורה של שיח אנטישמי ואנטי-ישראלי, המתודלק על ידי חוסר ידיעה והבנה של הנושא". pic.twitter.com/d5Ne6kD0fxFive chilling minutes in which Harvard President Claudine Gay, admits that certain statements are anti-Semitic and even call for clear murder against Jews. However, when she is confronted with these statements being made on campus during protests and… היעדר תגובה משמעותית מצד חלק מראשי המוסדות האקדמיים והביקורת על התנהלותם, הובילה את המחוקקים בארה"ב לזמן בשבוע שעבר את נשיאות שלושת האוניברסיטאות הבכירות בארה"ב לשימוע. במשך כ-5 שעות, התבקשו נשיאות אוניברסיטת הרווארד, פנסילבניה (UPenn) ו-MIT (המכון הטכנולוגי של מסצוסטס) להשיב על שאלות קשות בנושא. תוצאות התשאול הכו גלים ברחבי העולם, לאחר ששלושת הנשיאות התחמקו מלהשיב על השאלה אם קריאות אנטישמיות לרצח עם של יהודים נחשבות למעשה בריונות והטרדה המנוגדים לתקנון האוניברסיטה.ימים בודדים לאחר מכן, התפטרה מתפקידה נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה, ליז מגיל. הדרישה של מחוקקים להתפטרות שתי הנשיאות הנוספות נותרה בעינה.
לשאלה מתי יתיר בית-המשפט פרסום פרטי חשודים, ומתי יאסור את הפרסום, אין תשובה ברורה
לשאלה מתי יתיר בית-המשפט פרסום פרטי חשודים, ומתי יאסור את הפרסום, אין תשובה ברורה. שתי פרשות שונות שהגיעו לאחרונה לבתי-המשפט בירושלים, ובהן ביקשו חשודים בביצוע עבירות מין למנוע את פרסום שמותיהם בעיתונות, ממחישות את הבעייתיות. במקרה הראשון נחקר בחודש פברואר השנה עורך-דין ירושלמי, בחשד שביצע מעשה מגונה בנער בפגישה ביניהם שתואמה באינטרנט. העיתונות המקומית ביקשה לפרסם את המקרה, אך עורך-הדין הוציא צו בבית-משפט השלום שמנע זאת מהם. דוד מינץ, שופט השלום שהוציא את הצו, לא נימק את ההחלטה, אך קבע כי עובר להגשת כתב-אישום לא יפורסם פרטי עורך-הדין החשוד. בחודש מאי הוגש כתב-אישום בפרשה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ובא-כוחו של עורך-הדין ביקש לשוב ולאסור פרסום פרטים מזהים כלשהם על מרשו. עורך-הדין הסתמך על חוות-דעת של פסיכיאטר שזימן מטעמו, ולפיה אם יפורסמו פרטיו הוא עלול לפגוע בעצמו. בית-המשפט המחוזי (השופטים צבי סגל, מיכאלה שידלובסקי-אור ומשה גל) עיין בחוות-הדעת ודחה את בקשתו. השופטים קבעו כי לכל חשוד ולכל נאשם צפויה מצוקה קשה עקב פרסום שמו, בעיקר אם הוא בעל מעמד ציבורי (כפי שייחס עורך-הדין לעצמו), אולם יש לצמצם ככל הניתן את הצנזורה. טענתו של הפרקליט, כי דווקא בעבירות מין יש חשש גדול יותר לבטחון הנאשם עם פרסום השם, נדחתה אף היא, תוך שבית-המשפט מציין שקביעה כזו היה בה כדי ליצור אפליה לטובת נאשמים בעבירות מין. בית-המשפט אף דחה את הטענה ש"הגנה על בטחונו של בעל דין" כוללת הגנה מפני הפרסום עצמו, אף אם נייחס לעיתונות מציצנות ותוקפנות. עורך-הדין הצליח לעכב את ביצוע ההחלטה, ובינתיים הורה בית-המשפט העליון על השלמת חוות-דעת של הפסיכיאטר המחוזי, אשר לא שלל אפשרות שעורך-הדין ינהג בצורה אובדנית אם יורשע ושמו יתפרסם. בית-המשפט המחוזי, שאליו שב הדיון, לא שינה את החלטתו, בקובעו כי האינטרס הציבורי לפרסום הפרשה גובר על האינטרס האישי של הנאשם. אף אם ניתן לפרש את המונח בחוק "בטחונו של בעל דין" כביטחון מפני פגיעת בעל הדין בעצמו. בית-המשפט אף ציין, כי הוא לוקח בחשבון את עקרון השוויון ומשווה את הנאשם לנאשמים אחרים שלא היו חפצים בוודאי בפרסום שמם, ובכל זאת שמם פורסם. הנאשם לא השלים עם הפסיקה והעביר את הסוגיה להכרעת בג"ץ. בג"ץ קבע, מפי השופטים אליהו מצא, מישאל חשין ודליה דורנר, כי "בנסיבותיו העובדתיות המיוחדות של המקרה יש להשאיר את איסור הפרסום בעינו עד לסיום ההליך לפני בית-המשפט המחוזי". השופטים לא פירטו את הכרעתם. עורך-הדין נותר אפוא אלמוני, בעוד משפטו מתנהל בימים אלה בבית-המשפט המחוזי. ▪ ▪ ▪ במקרה אחר, בחודש יולי השנה, פרסם המקומון הירושלמי "כל העיר" כתבה נרחבת המייחסת ליונה הופמן, פעיל בקליטת יהודי אתיופיה, חשדות לביצוע מעשים מגונים ומעשי אונס בנשים. העיתון ערך תחקיר בלא להיעזר, ככל הנראה, במקורות משטרתיים, שכן באותו שלב טרם הוגשה תלונה במשטרה נגד הופמן, והוא עדיין לא היה בגדר חשוד. הופמן, שלמד ברגע האחרון על הכוונה לפרסם את הכתבה בעיתון, פנה ערב הפרסום לבית-המשפט השלום בירושלים כדי למנוע אותו. הופמן טען, כמובן, כי הפרסום, שלטענתו אין בו אמת, עלול להכפיש את שמו, אך התייחס גם במקרה זה למצבו הנפשי. בא-כוחו של הופמן טען, כי מרשו מצוי במצב דכאוני והוא עלול לשלוח יד בנפשו אם יפורסמו פרטיו, וצירף מכתב מפסיכיאטר. נשיא בית-המשפט, אמנון כהן, שמע את הצדדים, אך החליט שלא למנוע את הפרסום, אף שהופמן לא היה עדיין אפילו במעמד של נחקר במשטרה. השופט כהן סבר כי הפרסום עשוי להביא גם קורבנות נוספים להתלונן במשטרה (כמו במקרה של השר לשעבר יצחק מרדכי), ולכן דחה את הבקשה. השוואת הפסיקות ממחישה את העמימות בכללי פרסום חשודים ונאשמים. מההשוואה עולה האבסורד: במקרה הראשון, שמו של עורך-הדין לא פורסם מתחילת החקירה ואף לא לאחר שהוגש נגדו כתב-אישום חמור בעוון ביצוע מעשים מגונים. זאת ועוד, בעת הדיון בבקשותיו למנוע את הפרסום, בתי-המשפט לא הזכירו כלל את האפשרות שייתכן ובכך נמנעה הגשת תלונות נוספות נגדו שייתכן והיה בהן כדי לבסס את התלונה היחידה שהוגשה. ואילו במקרה השני פורסמה בהרחבה הכתבה על המעשים המיוחסים להופמן, אף שעדיין לא היה באותה שעה בגדר חשוד. בית-המשפט אף לא דן בשאלה כיצד להתייחס לחוות-דעת פסיכיאטרית מטעם חשוד או נאשם, הגורסת שעצם הפרסום מעורר חשש שהאיש יפגע בעצמו. ייתכן, למשל, מצב שבו מתן משקל לחוות-דעת מעין אלו ייצור אפליה בין עשירים, שידם משגת להשיג חוות-דעת כאלו, לבין עניים. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 29, נובמבר 2000
העיתונות הישראלית מדווחת על הטענות לפשעי מלחמה של ישראל בלחימה ברצועת עזה באופן דומה לזה בו דיווחה על הלחימה ברצועת עזה | ומסכימה כי רה"מ נתניהו וצה"ל הציגו מצג שווא ביציאה למלחמה
"שום דבר, גם לא מקרי הרצח הקשים שהגיעו לשולחנו, לא הכין את ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית באבו-כביר, למה שהוא ראה וחווה מאז 7 באוקטובר", נכתב בכותרת הראשית של מוסף "מעריב", המפנה לראיון שערכה שרי מקובר-בליקוב, "עכשיו הוא מספר על המראות האיומים, על הסבל של הקורבנות ועל ההבנה שלא בטוח שהוא אי פעם יוכל לחזור לאדם שהיה עד לפני שלושה חודשים. אני רק יכול לדמיין מה עבר להם בראש לפני המוות. זה הרבה יותר מרוע. זה סדיזם טהור, מפלצתי". "אזהרה: התוכן עשוי להיות קשה לקריאה", נכתב מתחת לכותרת הכתבה עצמה. "בימי שגרה, רוב הדברים שאנחנו רואים פה הם מקרים רגילים של רצח. מישהו רצה להרוג מישהו ועשה את זה בצורה מאוד מהירה, כמו ירי או דקירה. מה שמבדיל את המקרים האלה ממה שראינו פה הפעם, זה הרשע הטהור. כי הרציחות היו מתוכננות, אטיות, אכזריות במיוחד, בכוונה כדי להראות כמה רוע מזוקק היה שם. זה היה רצח בסגנון דאע"ש. "אם אתה קושר אנשים ואחר כך שורף אותם בעודם חיים, או אם אתה קושר אנשים במקום אחד ועובר אחד-אחד ויורה לכולם לפי התור בראש, או שאתה גם דוקר אותם וגם יורה בהם וגם שורף אותם ולבסוף גם דורס אותם, זה מצביע על הרבה יותר מאשר רוע, זה סאדיזם טהור, מפלצתי. ומה שנורא שזה לא קרה רק לחיילים. ראינו שהם התעללו בנרצחים למרות שהם לא ישראלים ולא יהודים, כאילו, מה רע עשו לך התאילנדים? התינוקות? איך אפשר בכלל להרוג ילדים ובצורות כל כך אכזריות". בהמשך הראיון מצטט קוגל את נעמי שמר: "נעמי שמר אמרה, הערבים אוהבים את המוות שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים, הוא מחייך בעצב, אני חושב שאחד הדברים שכל כך הסעירו אותנו בשבת ההיא היה ההבנה שזו לא מלחמה, זה היה פוגרום כשכבר יש לך מדינה וצבא ומודיעין. פוגרום על ידי אנשים שבאו לא רק עם נשק אלא גם עם סכינים, אבנים, פטישים. "רואים את זה בסרטי התיעוד, כשהגיעו תושבים עזתים שלא היו מקרב מחבלי הנוחבה. זה היה אחד הדברים שהכי הסעירו אותי. כי תמיד אמרתי, המחבלים זה חמאס, והם רוצים להרוג אותנו ולא מסתירים את זה. אבל העם העזתי הוא לא כמוהם. העם העזתי רוצה שלום ושלווה והגנה, רק אם ייתנו לו את האפשרות לזה. אבל כשרואים את העם העזתי נכנס לבתים ובוזז וחוטף אנשים ושותף להתעללויות, מבינים שזה גם העם, זה לא רק מחבלי וחיילי חמאס. "אני מניח שלא כל העם בא כדי לרצוח, אבל עצם האושר הזה לצהול על הטבח ועל ההרוגים הרבים, זה נורא וזה הדהים אותי לא פחות מהכמויות ומהרשע. באירוע הזה נחשפתי לאינטנסיביות, לתכנון המוקדם. זו לא היתה התפרצות רגעית של פסיכופתים. היתה שיטתיות, היתה תוכנית. אפשר היה לראות לפי הגופות שבמקומות שונים התנהגו בצורה אחרת. כלומר לכל שלוחה של מחבלים שהגיעו לישראל היתה תוכנית שונה: במקומות מסויימים הם קשרו את האנשים, ובמקומות אחרים הם שרפו, יש מקומות שראינו דקירות לא מעטות. "לא קיבלתי את כל הגופות מכל האיזורים, אלא רק את אלו שהיה קשה לזהות, אבל יכולתי לראות את האפיונים, ונדהמתי. באמת לא ראיתי סגנונות כאלה של הוצאה להורג. להוסיף בכוונה חומרי בעירה לשריפה כדי שיהיה כמו קרמטוריום, למשל. והכל שיטתי. ממקום למקום, לא נגד מישהו שמאיים עליך בכלל או שיש לך חשבון אישי איתו. פשוט ללכת ולהרוג בצורה הכי אכזרית שאפשר ילדים, פעוטות, קשישים". אבנר שביט מראיין באותו מוסף את האחים דורון ויואב פז, יוצרי הסרט הישראלי "תוכנית א" על יהודים שיצאו לנקום בגרמנים לאחר השואה. בפתח הסרט "עומד הגיבור היהודי לאחר שאיבד את כל היקר לו בזוועה מחרידה, ואז מופיע כיתוב ובו השאלה מה הייתם עושים אם היו רוצחים את המשפחה שלכם?", נפתחת הכתבה. "מה התשובה שלכם לשאלה", שואל שביט את המרואיינים. "כל הכותרות היום הן על ההפצצות בעזה", הם עונים, "ואני מניח שכולנו רואים את זה בתחושת נקמה. אי אפשר להתכחש לזה שנקמה היא משהו בסיסי וראשוני שנמצא בתוכנו. השאלה היא עד לאן אתה לוקח את הנקמה שלך. נקמה יכולה להיות גם חיובית - הרבה שורדי שואה ראו בהקמת מדינה והקמת בית עם ילדים כנקמה האולטימטיבית שלהם. רצינו לשאול שאלה, לא לתת תשובה. הנוקמים שדיברנו איתם אמרו לנו משפט אחד שלא שכחנו - אל תשפטו אותנו בסטנדרטים שלכם, שימו אתכם במצבנו; שימו את עצמכם במצב של בחור בן 24 שאיבד את כל מי שהכיר, בחור חם מזג שלא יודע לאן לתעל את הרגשות שלו. תשפטו אותנו בסטנדרטים של 1945". ב-2024, בטור העורך של "בשבע", כותב עמנואל שילה כי הסיבה בגינה לא כבש צה"ל עדיין את כל עזה והרג את כל מחבלי חמאס, אינה משום שמדובר במשימה צבאית שצה"ל הגדיר מראש כי תארך שנתיים, אלא בגלל שישראל איפשרה הכנסת דלק ומזון לרצועת עזה. שילה לא מתייחס לכך שברצועה חיים כ-2 מיליון איש שהיו מתים אם לא היו מקבלים דלק ומזון במשך שלושה חודשים. ב"גרוסלם פוסט", העורך הטרי צביקה קליין מגייס את שער העיתון לתרגיל רטורי-ויזואלי. תחת הכותרת הראשית "האם אלו אינם פניו האמיתיות של רצח עם?", ומעל לכותרת "דרום אפריקה קוראת לבית הדין הבינלאומי למצוא את ישראל אשמה ברצח עם", נדפסת תמונה גדולה של ארבע גופות מוטלות על מחצלת ומעליה תמונה נוספת, של גופה חרוכה עד העצם. "ראו טור העורך בעמוד 24", נכתב לצידה. בטור העורך טוען קליין כי מי שביצח רצח עם היו אנשי חמאס במתקפת ה-7 באוקטובר, שקורבנותיה הם שנראים בתמונות בשער העיתון (ככל הנראה. בעיתון לא טורחים לציין זאת בכיתוב כדי לא לקלקל את ההפתעה). "היום: ישראל משיבה להאשמות ולשקרים", היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המפנה לדיווח של נדב איל על הדיון בבית הדין השבוע. "דרום אפריקה הציגה קייס סדור, רהוט ועמוס בעובדות וציטוטים. בכל זאת, הם לא הצליחו ולא ניסו להתייחס לנקודה הקריטית ביותר: היותו של חמאס ארגון טרור בתוך אוכלוסיה אזרחית". הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "עולם הפוך". "בתוך ביה"ד האטום - המציאות המדומה חגגה. ירושלים: ממופעי הצביעות הגדולים בהיסטוריה. היום ישראל תציג את סרטון הזוועות שביצע חמאס", נכתב בכותרת המשנה. כותרת "המבשר" החרדי היא "האשמות מופרכות בפתיחת המשפט בהאג; דרום-אפריקה - זרוע משפטית של חמאס". הכותרת הראשית של "מעריב" היא "מופע שנאה". "מספיק לשמוע את הטענות של דרום אפריקה על כך שישראל ביצעה פשעי מין בילדים ובנשים ושהיא מונעת מנשים ללדת במטרה לדלל את האוכלוסיה - כדי להתפוצץ", כותבת סימה קדמון בהמשך הגיליון. "מה עוד צריך לומר כשנמצאים שם נציגי רוסיה שמפרה צווים של בית הדין הזה בלי הכרה, ובכל זאת יושב שם שופט מרוסיה". בשער "הארץ" מפנים לטור של פרופ מרדכי קרמניצר, תחת הכותרת "הדיון בהאג חשף בעיקר עד כמה חלש התיק נגד ישראל". הדיווחים בעיתוני השבת על הדיון בבית הדין הבינלאומי בהאג עמוסים בטיעונים דומים בזכותה של ישראל. אולם גם כעת, אחרי שלושה חודשים בהם נמנעה העיתונות, למעט "הארץ" (שמקדיש השבוע את שער המוסף לכתבה על ניר גונטז על הרעב בעזה), מלתאר עבור הקוראים מה עוללנו לבני האדם המתגוררים ברצועת עזה (להבדיל מהמבנים בהם התגוררו); גם אחרי שתיאורים אלו גוללו בהרחבה בבית הדין בדיון שהעיתונות הישראלית מדווחת עליו; גם אז, הקוראים הישראלים מקבלים רק מושג כללי, דל, מצונזר ועטוף באפולוגטיקה. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לדיון בהאג ידיעה בינונית. שמונה פסקאות שמתוכן רק שתיים כוללות תיאורים של טענות התביעה. ב"ישראל היום", בדיווח על הדיון הפותח את הגיליון, טענות התביעה מתומצתות בפסקה אחת. כמות מילים דומה לזו המוקדשת לתיאור יופיו האדריכלי של מבנה בית הדין. ב"מעריב" מגדילים לעשות ומעניקים ידיעה כמעט שלמה לטענות התביעה. אמנם, גם היא מסתיימת בציטוט המצביע על חולשותיה ומוקפת בידיעה על צעדת הזדהות עם ישראל וידיעה ובה ביקורת על התביעה (כולל תמונה של השר עמיחי אליהו, מראשי האווילים המשרישים שהעניקו לדרום-אפריקאים את האפשרות לטעון ליסוד הכוונה הגנוסיידיאלית בקמפיין הצבאי הישראלי). לא צריך לצפות מהעיתונות הישראלית שתקדיש להרג, לסבל ולזוועה שחווים הפלשתינים ברצועת עזה מידינו, את אותו המקום והפירוט והזעזוע שהיא מקדישה להרג, לסבל ולזוועה שאנחנו חווים מידי הפלשתינים. אפשר לצפות שהעיתונות הישראלית תדגיש את הסיבות לכך שאנחנו מחוללים זוועות, ותפריך את ההאשמות השקריות שאנחנו מואשמים בהן. אבל העובדה שהעיתונאים הישראלים מתעלמים כמעט כליל מהזוועות שחווים הפלשתינים ברצועת עזה מעידה פשוט על מורך לב. פחד מתגובות הציבור. חוסר ביטחון וחוסר אמונה בצדקתנו. נטייה אינפנטילית. וגם נטייה להרס עצמי. בחסות הצנזורה שמחילים על עצמם מרצון העיתונאים שלנו הולכת ישראל ומקצינה, הולכת ונעשית דומה לשכנינו הערבים, הולכת ומתקשה להכיל תמונת עולם מורכבת, הולכת ונעשית קהה, הולכת ונעשית אלימה. בחסות הצנזורה הזו פורחים פונדמנטליסטים, קיצוניים, עבריינים, פרחחים שמבינים רק את שפת הכוח, שהופכים לגיבורי תקשורת ואחר-כך לחברי כנסת ושרים. בחסות הצנזורה מרצון שמחילים על עצמם מרצון העיתונאים שלנו, הם מטפחים את האנשים שיסתמו להם את הפה מאונס. תחושה אחת חורזת את העיתונאים בעיתוני השבת, המייצגים את קשת העמדות הנהוגה בעיתונות הישראלית, מהשמאל המתון ועד הימין הקיצוני. המלחמה ברצועה לא השיגה את מטרותיה, הממשלה וצה"ל מציגים לנו מצג שווא. "המלחמה קרובה ליומה המאה, והיא תימשך עוד ימים רבים", נכתב בכותרת הראשית, מעל לטור של עמוס הראל. "כמעט מאה ימים לתוך המלחמה עם חמאס — המועד הרשמי יצוין ביום ראשון הקרוב — ברור כי ישראל עדיין רחוקה מהשגת יעדי המערכה המוצהרים שלה. מתקפת הטרור הרצחנית של 7 באוקטובר — על המחדלים הנוראים שחשפה בקהילת המודיעין, בתפיסת ההגנה של צה"ל ובאטיות שבה נחלץ הצבא לעזרת תושבי עוטף עזה — טלטלה קשות את המדינה. אחת התוצאות היתה קונצנזוס נרחב באופן חריג בדבר הצורך להכות את חמאס מכה אנושה. "כיבוש החלק הצפוני של רצועת עזה, והרחבת המבצע באחרונה לחלקים במרכזה ובדרומה, אכן פגעו במידה רבה בחמאס — וגרמו סבל אנושי קיצוני לאוכלוסיית הרצועה כולה — אך ישראל לא מתקרבת לניצחון מכריע, ובנסיבות שנוצרו היא תתקשה להשיגו גם בעתיד. קשה להסתיר זאת, גם משום שצה"ל נמצא בעיצומו של דילול כוחות ברצועה, המבטא מעבר לשלב חדש במלחמה, עניין שהממשלה ניסתה לטשטש בפני הציבור. "הקשיים היו ברורים מרגע ההחלטה להכניס כוחות קרקעיים לרצועה כדי להביס את חמאס, אבל הם לא הפריעו לדרג המדיני (ובמידה פחותה גם לצמרת צה"ל) לנסח מטרות שמראש היה קשה מאוד לעמוד בהן בחלון הזמנים המוקצב. חמאס אמנם נערך בפורמציה של חטיבות וגדודים מרחביים, וקיבל בעשור האחרון אופי של צבא טרור, אבל הארגון מסוגל עדיין לפעול גם במתכונת חלופית. כשצה"ל ריסק את הגדודים בצפון הרצועה, והרג אלפים מאנשיהם, הזרוע הצבאית התארגנה מחדש, במתכונת של חוליות גרילה מבוזרות. דווקא הפשטות בהפעלת הכוח של הצד החלש משחקת לטובתו. החוליות לא הצליחו לבלום את פעולת האוגדות הישראליות, אבל הן עדיין נוכחות בשטח ומגיחות מפירי המנהרות כדי לזנב בצה"ל ולגבות מחיר, כמעט בכל יום". "ישראל כנראה לא תשיג את היעדים שהציבה בתחילת המלחמה", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "זה צריך להיאמר באומץ ובכנות. צריך להיות תמים - או ביביסט - כדי להאמין שישראל תמוטט את חמאס ותחזיר את כל החטופים הביתה. הראשון מראש ייצר ציפיות מוגזמות, ואת השני צריך לקוות שלא החמצנו. מההבטחות למוטט את חמאס תוך חודשים, עברנו לשנה, והיום יש כבר מי שמדברים על עשור, שזה כמו להגיד שזה לא יקרה. לא משנה כמה הרסנו את עזה, אם חמאס נשאר לשלוט בה - הוא המנצח". ב"בשבע" מצטט אסף משניות את החוקר ד"ר מיכאל מילשטיין (לא להתבלבל עם הקונספירטור אורי מילשטיין): "על פי מילשטיין, ההחלטה לעבור כבר בשלב הזה למה שהוגדר בצבא כשלב ג עלולה להחזיר את ישראל לאחור ולפגוע פגיעה של ממש בהישגים שכבר נרשמו, כאשר ברור לכול שמטרת העל - מיטוט שלטון חמאס – טרם הושגה. "אנחנו חייבים להתחיל לשאול את השאלות הנכונות, כי אסור לנו לקבל יותר מציאות שבה אומרים לנו הרבה מאוד מילים מפוצצות, מנחיתים עלינו שורה של מונחים צבאיים, ובשורה התחתונה מסתירים מאיתנו מציאות פשוטה מאוד: חמאס נשאר בעזה, יכולותיו לא פורקו, הוא עדיין יכול לירות עלינו רקטות, ויש לו אפשרות להשתקם. אלה שאלות שההנהגה המדינית והצבאית חייבת להיות כנה בהן עם הציבור ולהגיד לו את האמת. אי אפשר להמשיך במודל של אחיזת עיניים, שזה מה שהוביל אותנו לאסון של שבעה באוקטובר", הוא אומר. נתניהו, וצה"ל, הטעו את הציבור הישראלי בשבועות הראשונים לאחר הטבח, כשהסתירו כי התוכניות הצבאיות למיטוט חמאס לקחו בחשבון משך זמן של שנה ושנתיים. התקשורת, מצידה, לא שאלה יותר מדי שאלות. קשה לבוא בטענות לעיתונאים שהיו באותו ההלם שאחז בכולם לאחר מתקפת חמאס. אבל אפשר לעשות גם מה שקשה. "התמיכה בקואליציה בשפל", מוסרת כותרת על שער "מעריב", המפנה לסקר השבועי של העיתון, "התמיכה בקואליציה בשפל: 16 מנדטים בלבד לנתניהו והליכוד". בוחן המציאות העולה מטורו של עמנואל שילה, העורך הראשי של "בשבע", הוא עניין שראוי לעסוק בו. הוא מלמד משהו על הענן עליו חיים האוונגליסטים המקומיים שלנו. כך בהמשך הגיליון, מציע יוני רוטנברג "לסמוך רק על עצמנו" ולא על ארה"ב, שהיא "ידידתנו הגדולה והמיותרת". אמנם בלי ארה"ב לא נוכל להבטיח את נתיבי השיט שמבטיחים כי ישראל תמשיך להתקיים, או למלא את מחסני התחמושת והחלפים שמבטיחים שצה"ל יוכל להמשיך להילחם, אבל... כלומר, אין אבל. פשוט, בעולמם אין משמעות לעובדות הפיזיות של המציאות, והיא נבחנת רק לפי עמדות אידיאולוגיות-דתיות. כך יכול שילה להתעלם מהאתגרים והמגבלות של קמפיין צבאי ולקבוע כי הוא לא משיג את מטרותיו בהרף עין רק משום שלא הרעבנו למוות את תושבי הרצועה. בהמשך טורו של שילה, הוא קובע שהמתקפה ב-7 באוקטובר קרתה בגלל עסקת שליט, כשם שהאינתיפאדה הראשונה קרתה בגלל עסקת גיבריל. תהליכים מדיניים, פוליטיים, צבאיים וחברתיים מורכבים מרודדים כדי להתאים למימדי דרשה בעלון היישוב. העובדה שמלבד שילה וקהילתו ישנם עוד אנשים בעולם, שלהם אמונות, אידיאולוגיות, שאיפות פוליטיות ורגשות דתיים, כלל אינה קיימת בעולמו. הפלשתינים הם חיות חסרות בינה הפועלות רק בתגובה לאירועים שמחוללים ישראלים שאינם נמנים על קהילתו של שילה, שהם בתורם יצורים מטופשים ולא רציונליים בפני עצמם. איזו תפיסת עולם מכוערת. שילה מתייחס גם לחטופים ברצועת עזה. הקריאה לקיים עסקת חליפין של כלל האסירים הביטחוניים על מנת לשחררם, היא התאבדות חסרת אחריות, הוא קובע. אסור לשים את חיי הפרט מעל לחיי הכלל, הוא קובע. החטופים, הוא קובע, צריכים למסור את חייהם. התפקיד שלהם הוא "להילחם ככל יכולתם על חייהם ועל שפיותם". אפשר להציג עמדה רציונלית המתנגדת לקיום עסקאות חילופים. אבל שילה אינו אדם רציונלי. הטיעון שהוא כן מספק, רעוע כמו קרוואן סחוף סופה: "אם חיי הפרט קודמים - למה שחיילינו יסכנו את נפשם למען המדינה ואזרחיה? מה באשר לערך החיים הפרטיים שלהם?". כאילו ערך הסולידריות, האידיאל לפיו לא משאירים פצוע בשטח, האמונה כי אף אזרח לא יופקר לגורלו, הם איזו גחמה מפונקת של סופיסטים רדיקליים או חסידים מטורללים של איין ראנד, ולא הדבק שמחבר אותנו לאומה. שער מוסף "שישבת" של "ישראל היום" מוקדש לראיון עם אדם המואשם בעבירות שחיתות בעודו מכהן בתפקיד בכיר בלשכת נתניהו. לפי כתב האישום, המרואיין, ארי הרו, שיקר כשהציג בפני הרשויות כאילו ניתק את הקשר בינו לבין חברת יחסי הציבור הבינלאומית שבבעלותו, בזמן שהתמנה לתפקיד הבכיר של ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה נתניהו. בפועל, ניצל את מעמדו לקידום ענייניה של החברה ונהנה מרווחיה. הרו אמור להודות בעובדות כתב האישום, במסגרת הסכם עד מדינה שחתם במסגרת משפטי נתניהו והמו"לים מוזס ואלוביץ. בחודש הבא ייערך הדיון בעניינו של הרו, אבל בינתיים הוא מקדם ספר שכתב, באדיבות אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", שגם מתמסר לגרסת החפות של המרואיין. כהנא כן שואל את הרו מספר מצומצם של שאלות פוליטיות ביקורתיות, אבל הרו מתחמק מכולן ואינו אומר לאורך כל הראיון כמעט שום דבר בעל משמעות. בעיתון קידמו את הראיון אתמול, וגם היום בכותרות השער ובכותרות הכתבה עצמה, באמצעות אמירתו של הרו לפיה נתניהו הוא האחראי למחדל ה-7 באוקטובר. "קשה לי להגיד את זה כי היסטורית הוא מנהיג ענק, אבל מי שעומד בראש הפירמידה הוא האחראי", נכתב בכותרת הכתבה בעמוד 13 של המוסף. "ארי הרו היה במשך שנים האיש הכי קרוב לנתניהו, זה שליווה אותו בעשור במדבר הפוליטי מחוץ ללשכת רה"מ, וזה שהיה שם כששב אליה בסערה ב-2009. למרות הריחוק שנכפה עליהם מאז הפך לעד מדינה, הוא עדיין ראה בבוס לשעבר האיש המתאים להנהגה, עד שהגיע ה-7 באוקטובר". הכתבה גם נפתחת בהתייחסות לאמירה של הרו על נתניהו. "היה לי קשה מאוד לומר את מה שאמרתי בפעם הקודמת, הוא מודה בפתח פגישתנו השנייה. האמת היא שאפשר היה לראות את זה עליו. הוא שתק שניות ארוכות, חיפש את המילים, פניו ממש התענו. ועדיין, אני שלם עם מה שאמרתי, הוא מדגיש. הלב אומר דבר אחד והשכל דבר אחר? ממש ככה". מעניין להתבונן בהצהרה שב"ישראל היום" בחרו להדגיש. ראשית, כמובן, יש בכך כדי להזכיר את המהפך שחל בעיתון. כלי התקשורת שנוסד על-ידי מרים ושלדון אדלסון ב-2007 למטרה מרכזית אחת, יוצאת דופן בכיעורה: פמפלט תעמולה מוסווה כעיתון, המוקדש לקידום הקריירה של דמות פוליטית אחת, תוך קידום ענייניה של משפחתו והירתמות נגד יריביו, בעיקר ממחנה הימין. תחת שרביטם של העורכים הראשיים עמוס רגב ובועז ביסמוט, היה "ישראל היום" למגדלור של שחיתות עיתונאית, שבלט גם בנוף הרקוב ממילא של מו"לים מושחתים. זוג המולטי-מיליארדרים אדלסון שפך לפי ההערכות יותר ממיליארד שקל בהפסדים על מנת להציף את ישראל בגליונות חינם של העיתון ולהפוך אותו כך לעיתון הנפוץ בארץ. למרות זאת, מאז ועד היום הוא נותר פרסום שולי מבחינה עיתונאית. על מידת האמון של הבעלים והעורכים באיכויותיו העיתונאית של "ישראל היום" ניתן ללמוד מתגובתם לחוק שאיים לדרוש כי גיליונות העיתון יימכרו לפחות בשקל בודד: הם הכריזו בריש גלי כי מדובר למעשה בסגירת העיתון. מה שכן השתנה, הוא עילת קיומו של העיתון. היחס המשפיל של משפחת נתניהו למשפחת אדלסון ומאורעות "תיק 2000" הביאו להתרחקות בין הנתניהואים והאדלסונים והעיתון השתחרר לאט לאט מלפיתתו של נתניהו. ב-2022 הודח העורך בועז ביסמוט והעיתון נכנס לתקופה חדשה. העובדה שב-2023 ניתן לקדם בעיתון פרסום מרכזי באמצעות הצהרת אי-אמון בנתניהו מעידה על ניתוק הקשר הגורדי בין מרים אדלסון ו"ישראל היום" לבין בנימין נתניהו והפיכתו של "ישראל היום" למה שהתיימר להיות מהקמתו ומעולם לא באמת היה: עיתון ימין. תובנה שנייה שניתן לחלץ מההדגשה של העיתון את דברי הכפירה של הרו מעידה דווקא על התלות העצומה של מחנה הימין, שביקורת פומבית נגד נתניהו אכן נחשבת בחלקים עצומים ממנו ככפירה. האמירה שראש המערכת נושא באחריות לכישלונות מערכתיים היתה אמורה להיות נון-ניוז, כלב נשך אדם. "במציאות הנוכחית של 7 באוקטובר אני בהחלט חושב שאי אפשר, הוא מתחיל את המשפט, משתתק ומחפש את המילים המדויקות. ...לא יכול להיות מצב שקובע המדיניות הביטחונית של ישראל, מר ביטחון במשך כל הקריירה הפוליטית, יגיד ברגע של כישלון אותה מערכת זה לא רק באשמתי. זה נכון שכל ראשי מערכת הביטחון כשלו, כולם מסכימים על כך. אבל בתור מנהיג שלקח לעצמו את הטייטל של מר ביטחון - כשמגיע רגע של כישלון אותה מדיניות, לא יכול להיות עוררין על המרכזיות שלו בכישלון הזה". לכאורה, דברים פשוטים ומובנים מאליהם. אבל בימין הישראלי של 2023, פוסט ניסיון ההפיכה המשטרית ומחדל ה-7 באוקטובר, עם קונצנזוס ישראלי כי ממשלת נתניהו השישית היא הממשלה הגרועה בתולדות המדינה - האמירה כי לראש הממשלה הנצחי נתניהו, מר ביטחון ו"שומר ישראל", יש אחריות לכישלון ביטחוני וממשלתי חסר תקדים - היא עדיין סקופ ששווה כותרת ודורש לעלוע. באופן אירוני, הסיבה בגינה ביקורת על פוליטיקאי מסוים היא אמירה שנצרך אומץ ציבורי כדי להעלות אותה על דל שפתיים, קשורה בקשר ישיר ל"ישראל היום". נכון, בימין ישנה רתיעה מביקורת פנימית, בניגוד חריף למחנה השמאל. נכון, נתניהו הטמיע בימין רטוריקה משסה ומקטבת שמכוונת את ההמון להתקבץ סביב מנהיג המחנה. אולם הפחד מביקורת על נתניהו נובע גם, ואולי בעיקר, מהאפרטוס התקשורתי שנתניהו בנה סביבו, המאיים במתקפת רעל קטלנית על כל מי שיהין להטיל ספק פומבי במשיח בן בנציון. מכונת רעל ש"ישראל היום" היה אב הטיפוס שלה. "בדידות, מחסור בשינה, שוטטות ללא מטרה, דיכאונות, נשירה מלימודים, גילויי אלימות ונטייה מוגברת לאלכוהול ולחומרים ממריצים. מאות בני נוער שפונו בגלל המלחמה מבתיהם, מדווחים על מצוקות רגשיות וחרדות עקב הניתוק הכפוי מהשגרה", נכתב בכותרת כתבה של בת חן אפשטיין אליאס ב"ישראל היום", המסתמכת על נתונים של משרד הרווחה ועמותת "עלם". "איך תומכים במשפחה של עובד שנפל או בזו של אחר שנמצא כבר שלושה חודשים במילואים? לא רק יחידים אלא גם חברות מגלות שקשה מאוד לצאת למלחמה, אבל לעיתים קשה לא פחות לחזור ממנה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אילנה שטוטלנד במוסף "עסקים" של "מעריב", המוקדשת לקידום פונקציונרים בתחום משאבי האנוש בחברות מסחריות שונות. "תרופות הרגעה פוגעות ביכולת שלנו להתמודד עם הטראומה. למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר יש מחיר גם בעורף: מאות אלפי אזרחים שנחשפים באופן מוגבר לחומרים ממכרים, כחלק מההתמודדות עם המתח", נכתב בכותרת כתבת תוכן שיווקי (מפעל הפיס) במוסף "מעריב". "אנחנו יותר רגישים. יותר אמוציונליים. יותר רגזנים", אומר ד"ר קוגל למקובר-בליקוב ב"מעריב", בתגובה לשאלה "איך העומס הזה משפיע עליכם". "הדברים הכי קטנים מקפיצים אותנו. אנחנו כמו המדינה. חיים על הקצה, ובמכון לרפואה משפטית זה הרבה יותר מוקצן, כי אנחנו עוסקים בתוצאות הקשות, ולכן נמצאים במתח הרבה יותר גדול. גם אני נהייתי הרבה יותר רגיש. אני הרבה פחות חייכן. פחות מספר בדיחות ובאופן כללי מסתובב עם מועקה שאני לא יודע אפילו להסביר אותה. אני לא מרגיש איום קיומי, אבל יש איזה פחד מסויים מפני העתיד, איזה משהו שיושב מאחורי הראש". רונן ברגמן ויואב זיתון משרטטים בכתבת השער של "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", את המחדל הצבאי בשבת ה-7 באוקטובר, שעה אחר שעה, עד השעה 13:00. סבר פלוצקר כותב ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כי שר האוצר בצלאל סמוטריץ קיבל "מחילה מלאה ממעצבי דעת הקהל הכלכלית" משום שהציג "שורה ארוכה של גזירות שהכין אגף התקציבים", זאת למרות שאין בהן היגיון: "מה ההיגיון לכלול בתקציב המלחמה מיסוי מיוחד על נסיעה במכונית חשמלית שיופעל לכל המוקדם בעוד שנתיים, והוא פטנט ישראלי מסובך ומיותר שלא קיים באף מדינה? או להציע לקצץ 100 מיליון שקל מסל הבריאות ועוד 70 מיליון שקל ממשרד הרווחה - כשהמלחמה בעיצומה והלחץ על מערכת הבריאות והרווחה כבד מאוד? או חנק המחקר החקלאי כשחיוני לעודדו? או להעניש את המגזר הערבי על עמדתו הפטריוטית בחודשי המלחמה על ידי קיצוץ עמוק בתקציבי הפיתוח והמאבק בפשיעה? אלו רק פנינים נבחרות מרשימת המכולת של הגזירות". "ביקור קצר באולם תצוגת רכב (כדי לקנות יד שנייה!) גרם לי לחשוב שיש מצב שכל המדינה פה חיה על הלוואות, מתבשמת בכסף שאין ומתחבאת מאחורי בלוף אחד גדול", נכתב בכותרת המשנה לטורו של שי להב במוסף "מעריב". "בימים אלה חוזרים לבתיהם מילואימניקים רבים, וזה נוגע לכולנו", כותב גקי לוי ב"ישראל היום", "בכל פעם שנראה מכונית לפנינו, ויתחשק לצפור, כדאי שנביא בחשבון שייתכן שהנהג חזר אתמול מעזה. כרגע הוא יוצא לאסוף את הילדים מהחוגים בפעם הראשונה מאז... ואם זה לא הוא עצמו, אז אולי זאת בת זוג של חייל שחזר. או אבא או אמא או אח של מישהו שזה עתה חזר מעזה. אנחנו מוקפים באנשים שמוכנים לתת יותר ממה שהעלינו על דעתנו. וזאת נקודה שיכולה, אם לא נמהר לנפנף אותה, לפתוח את תהליך ההבראה העמוק שמחכה לנו. או לפחות לגרום לו לצפור פחות". צביה בלום מראיינת ב"ישראל היום" את הסטנדאפיסט והטיקטוקר מתן פרץ, המפרסם סרטונים פרו-ישראליים באנגלית. בתשובה לשאלה מהי דעתו על ההסברה הישראלית, משיב פרץ: "שזו בושה וחרפה. עצם זה שפרו-פלשתינים מניחים שמשלמים לנו כדי להעלות סרטוני הסברה, זה מראה כמה משרד ההסברה, עם תקציב של מיליונים, הוא כושל ומביך. שמעתי גם על תמחורים של 1,000 דולר לפוסט ו-10 סנט לתגובה. שבוע אחרי תחילת המלחמה - דיסטל אטבריאן מתפטרת מתפקידה. ואני שואל: מה עשית עד עכשיו? צריך להיות אקסטרה בזמן מלחמה, אבל לא לפעול רק אז". ב"ממון" כותב פלוצקר על זווית נוספת של קונספציית חיזוק החמאס שהוביל נתניהו: "אם היו מעצבי המדיניות הממשלתית כלפי רצועת עזה קוראים גם את הסקירות על הכלכלה הפלסטינית של הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, הם היו נחשפים לעובדה בולטת אחת: חמאס הביא אסון כלכלי על עזה - ולא אכפת לו מכך. מבחינתו, אין כל חשיבות לסבל האוכלוסיה תחת שליטתו. זה לא מזיז לו". לפי מחקרים שמצטט פלוצקר, בשנות שלטון חמאס ברצועה, ההכנסה הריאלית לנפש ירדה בשליש, מול עלייה של 56% ברשות הפלסטינית. "הכלכלנים שחיברו את הסקירות לא ראו בחמאס בעל בית לגיטימי בעזה, אלא ארגון איסלאמיסטי קיצוני שתפס בכוח הזרוע את השליטה ומפריע ומזיק לתהליך של התאוששות כלכלית. ישראל הרשמית העדיפה להתעלם מקביעות כלכליות אלו - שסתרו את הקונספציה - המשיכה לראות בחמאס גורם כמו אזרחי הדואג לרווחת התושבים". על שער מוסף "עסקים" של "מעריב" דמותו של יו"ר ארגון זק"א, עם הכותרת המעידה כי הוא "מקבל חיבוקים מכל עבר, אבל המדינה שנשענת עליו בשעת אסון, מונעת ממנו תקציבים בשוטף. מי כן עוזרים לו? שורה של יהודים עם כיסים עמוקים, מרומן אברמוביץ ועד למארק צוקרברג". כמה הולם ופואטי שנציגי האוליגרכיה הרוסית וטייקוני הרשתות החברתיות, מהקבוצות האחראיות לנתח נכבד כל כך מהסבל והיגון האנושיים בתקופתנו, יברישו את מצפונם בתרומה לארגון המטפל במתים. טיקטוק. ב"ממון" של "ידיעות אחרונות" כותבים על התביעה שהגישה הזמרת נועה קירל נגד הרשת החברתית הסינית הפופולרית טיקטוק, משום שקבעה כי זמרת אחרת, בשם אנה זק, היא הזמרת הפופולרית ביותר ב-2023. "אם התביעה הזו מלמדת משהו מעבר להיבט הרכילותי והסנסציוני שלה זה בעיקר על העוצמה של טיקטוק בעיני האמנים, המשפיענים ואנשי השיווק", כותבת איריס ליפשיץ-קליגר. כאן ב"העין השביעית" מצא אנדי וורמס דבר-מה נוסף, משמעותי יותר, שניתן ללמוד מהתביעה. מי לה אלי. שער "בשבע" החרד"לי מופקע לטובת פרסומת לעתודה האקדמית. גם השער המערכתי, שמאחורי הפרסומת, מופקע ברובו מתכנים עיתונאיים לטובת דיווח על תפילה המונית בכותל לאלוהי ישראל, אבל לא זוכה לקדימות. המרכז האקדמי לב כנראה שילם יותר. המסר חזק מהעובדות. בשבוע שעבר ציטט חגי סגל ב"מקור ראשון" מגלעד הניצב במשרד הביטחון ועליו "כיתוב שנלקח מנאום רבין בחגיגות אוסלו": "אנו יוצאים למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים [...] המלחמה על השלום". בשל המלחמה בעזה, המליץ סגל להחליף את הכיתוב. השבוע סגל מציין כי טעה, הציטוט של רבין נלקח מדבריו בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, אך מוסיף: "בכל זאת, עדיין כדאי להחליף אותו". זו אינה הפעם הראשונה בזמן האחרון שסגל נאלץ לדייק את דבריו. בנובמבר האחרון פירסם ב"מקור ראשון" הערה תחת הכותרת "למען הדיוק": "בשבוע שעבר כתבתי פה שכניסת הפועלים מעזה לתחומי ישראל היתה מיזם של ממשלת בנט-לפיד. בדיקה עובדתית נוספת מראה שהם התחילו להיכנס הנה כבר בשלהי 2019. ראש הממשלה אז היה בנימין נתניהו, ושר הביטחון (הטרי) נפתלי בנט". איכשהו, אי-הדיוקים גם משרתים את אותה אגנדה, ובה בעת, אותה אגנדה אינה סובלת או משתנה מכך שמדובר באי-דיוקים. אחרי הכל, מהן המציאות והעובדות מול האמת? חומה סינית. "התפיסה שספר הוא קודם כל מוצר צריכה בידורי היה יסוד מהותי ביותר בכתיבתו של שלום עליכם", נכתב בכותרת המשנה לרשימה של מתן חרמוני במדור הספרות של "ידיעות אחרונות", שבירכתי מוסף הבידור "7 לילות", "בסוף המאה ה-19 ירד הסופר לאודסה, וכחלק מניסיונו להתפרנס הקים עלון פרסומות לכל המוסדות הפיננסיים בעיר, וכתב בעצמו את כל התוכן". למרות הכל. למרות הצהרתו על אודות סיפור בדיחות, ד"ר קוגל מסיים כך את הראיון ב"מעריב", בתשובה לשאלה "איך היית רוצה למות": "מזקנה, אם אפשר. ושזה יהיה פתאומי. כמו ההוא שאמר, אני רוצה למות בשינה כמו סבא שלי ולא כמו הנוסעים באוטו שלו שצרחו לפני כן".
מדינת ישראל שמרה על מקומה הנמוך במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים-ללא-גבולות: 101 מתוך 180
מדינת ישראל שמרה על מקומה הנמוך במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים-ללא-גבולות (RSF) ודורגה גם השנה, כמו בשנה שעברה, במקום ה-101 מתוך 180 מדינות וטריטוריות. כבשנים קודמות, הארגון הפועל למען חופש העיתונות ברחבי העולם מציין כי במדינת ישראל אמנם עיתונות תוססת וחופשייה, בניגוד למקובל במזרח-התיכון, אולם מנגד שולטת בה צנזורה צבאית המגבילה את העיתונאים. בנוסף מוזכר כי היחס של חיילי צה"ל כלפי עיתונאים פלסטינים וזרים הוא פעמים רבות עוין. מדינת ישראל דורגה גם השנה מתחת למדינות רבות שמדורגות הרחק תחתיה במדדים בינלאומיים אחרים, כגון מזרח-טימור, קפריסין, קירגיזסטן ומדינות אפריקאיות דוגמת מוזמביק וחוף-השנהב. בעבר הסבירה ל"העין השביעית" האחראית בארגון על המזרח-התיכון כיצד קורה שמדינת ישראל מדורגת מתחת למדינות שבהן נדמה כי חופש העיתונות במצב חמור בהרבה. שטחי הרשות הפלסטינית שבהם שולטת ממשלת פת"ח ורצועת עזה שבה שולטת הממשלה דה-פקטו של חמאס (שניהם מכונים יחדיו במדד "פלסטין"), עלו שמונה שלבים בדירוג, אל המקום ה-132. לפי הארגון, בשנה האחרונה חלה רגיעה במתח שבין פת"ח לחמאס, ועל כן לפי הדו"ח חלו פחות מקרים של אלימות כלפי עיתונאים. עם זאת, עיתונאים תומכי פת"ח חווים בעיות תדירות ברצועת עזה, ואילו עיתונאים תומכי חמאס מתקשים להשיג מידע בשטחי הרשות. עוד מציין הארגון כי כוחות צה"ל אחראים גם הם להפרות זכויות עיתונאים בשטחים הפלסטיניים, כך שחלק מהדירוג הנמוך של הפלסטינים במדד נובע מפעילות של כוחות ישראלים. מדינות סקנדינביה תופסות גם השנה את ראש הטבלה, ואילו בתחתיתה נמצאות סין, סוריה, טורקמניסטן, צפון-קוריאה ואריתריאה. ככלל, מציין הארגון, חלה בשנה החולפת "ירידה עמוקה ומדאיגה" בחופש העיתונות ברחבי העולם. לפי מדדי הארגון, המצב העולמי החריף בשנתיים האחרונות בשיעור של 13.6%. "יכולת ההישרדות של סיקור עיתונאי עצמאי הופכת לנדירה יותר ויותר הן כשהתקשורת בבעלות המדינה והן בבעלות פרטית", נמסר מהארגון. "זאת בשל האיום מפני אידיאולוגיות, במיוחד אידיאולוגיות דתיות, העוינות לחופש העיתונות, ובשל האיום של מכונות תעמולה רחבות היקף. בכל רחבי העולם אוליגרכים משתלטים על כלי תקשורת ומפעילים לחץ המשתלב בלחץ המופעל ממילא על-ידי ממשלות". פגיעה מהותית בשנתיים האחרונות נרשמה בתשתיות המאפשרות את חופש העיתונות, כך לפי הארגון. הכוונה לממשלות הפוגעות בגישה לאינטרנט או שולחות כוחות לפשוט על מערכות של כלי תקשורת ועל בתי-דפוס. פגיעה מהותית נוספת נרשמה בזירת החוק. במדינות רבות אושרו חוקים הפוגעים בחופש העיתונות כגון חוקים האוסרים על "העלבת הנשיא" או "תמיכה בטרור". התוצאה, כך נטען, היא עלייה בצנזורה העצמית.
התקשורת היתה כל-כך מבסוטה מהסיקור של יום כדור הארץ, עד ששכחה שהאוויר מזוהם גם בימים אחרים, ובמיוחד ביום אחד, ל"ג בעומר, ושיש דבר או שניים שהיא יכולה לעשות בנידון
בשבוע שעבר חגג עם ישראל ברוב פאר והדר את ל"ג בעומר. טונות על גבי טונות של עצים נשרפו ברחבי המדינה, לאחר שבני נוער סחבו במשך שבוע ימים כל עץ שלא היה קשור למשהו (וגם את אלו שהיו קשורים למשהו). במופע מרהיב של שריפה פרועה עלתה המדינה באש, מה שהתבטא ברמת זיהום האוויר ביום שלמחרת. לא צריך את הנתונים האלו: כל מי שפותח את החלון בבוקר שלמחרת ל"ג בעומר מכיר את הריח: האוויר חרוך, לא ניתן לנשום בכלל. וזה לא שלא נעשו מחקרים. דווקא נעשו, והם מראים בבירור מהו הנזק העצום שנגרם לאיכות הסביבה כתוצאה מהחג הזה, שבו זיהום האוויר מזנק בבת אחת פי שניים, שלא לדבר על עלייה במקרי תחלואה של דרכי הנשימה. בכנסת ניסו בשנה שעברה לעשות משהו, להסביר. זה לא ממש עזר. הנזק שגורם ל"ג בעומר לסביבה מתועד וברור, אך התקשורת שותקת. ובכן, לא ממש. לפני כשלושה שבועות היה בישראל אירוע שנחגג ברוב פאר והדר על-ידי אמצעי התקשורת: כמה ערים כיבו את האור למשך שעה! איזו חגיגה היתה: שידורים ישירים מכיכר רבין, דיווח מדוקדק על החיסכון המדויק בחשמל, הופעות של אמנים ושאר ירקות. עיריית תל-אביב אף הגדילה לעשות והדליקה את האור רק כדי שיהיה אפשר לכבותו אחר-כך לעיני המצלמות. חגיגה, נו. מדוע התקשורת אינה מתגייסת כדי להילחם בחג המזהם ביותר שניתן להעלות על הדעת? מדוע היא לא מפעילה לחץ, כפי שהיא יודעת כאשר היא רוצה, על רבנים ואנשי דת להיאבק במנהג המיותר הזה? אני לא מדבר על כך שהבערת מדורות הענק היא עניין מודרני לגמרי: זו אינה מסורת של אלפי שנים. כיום נהוג לראות במדורות ל"ג בעומר ציון לעילוי נשמתו של רבי שמעון בר-יוחאי. עם כל הכבוד לבר-יוחאי, כאשר אדם מת, מדליקים נר לעילוי נשמתו, ולא חצי מדינה. וזה לא שישראל לא ידעה קמפיינים להגנה על איכות הסביבה. קמפיין פרחי הבר של שנות השישים נחשב עד היום לקמפיין המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שלאחריו חדל לחלוטין הספורט הלאומי של קטיפת פרחי בר. האם יש מישהו שמצטער שהנוהג הנפסד הזה עבר מן העולם? הבעיה היא שבמקרה של ל"ג בעומר נדרשת התקשורת הישראלית להיכנס לעובי הקורה: שילוב של דת, מסורת, ילדים והרבה מצב-רוח-טוב מפרידים בינינו ובין אוויר צח, ונדרשת בעניין זה פעולה תקשורתית תקיפה ומקיפה יותר מאשר לשלוח את דני רופ אל כיכר רבין ולדווח בהתרגשות ילדותית ממרכז השליטה והבקרה בחברת החשמל. מי רוצה את הכאב ראש הזה? כולם מעדיפים את הצביעות הפשוטה: לחגוג את "שעת כדור הארץ" ולדבר רבות על קמפיין תודעתי ("שחשוב בעיקר עבור הילדים", חזרו והסבירו בכל מקום), וכעבור שבועיים לסקר בהרחבה, וללא מלת ביקורת, כיצד אנו שורפים את האוויר לדעת. אולי בשנה הבאה יקום כלי תקשורת אמיץ ויקרא לחדול מאורגיית המדורות המטורפת, שבעולם שבו אנו חיים היא לא פחות מאשר פשע נגד הסביבה, כלומר נגדנו. מדי יום שישי בבוקר משדר מולי שפירא את התוכנית "בילוי נעים" בגלי-צה"ל. ביום שישי ה-8 במאי ניהל שפירא שיחה עם ספי בן-יוסף על המבצע לסירוס ההיפופוטמים בספארי. כך זה נשמע: בן-יוסף: אתה רוצה לומר לי שלוקחים להם תביצים? שפירא: כן. בן-יוסף: זה מבצע של מועצת הלול. שפירא: אבל איך חותכים להם? להיפופוטמים יש אשכים? אני לא ראיתי? בן-יוסף: אני אשאל אותך שאלה, מולי: כמה פעמים דחפת את הראש בין הרגליים האחוריות של היפופוטם זכר כדי לבדוק אם יש לו או אין לו ביצים? שפירא: לא לא, אבל חותכים להם את הבטן, מה הסיפור שם? בן-יוסף: ההיפופוטם יש לו כל מיני תכונות מעניינות. אחת התכונות המעניינות שלו שהביצים שלו כמו אצל הפיל ושפן הסלעים, הביצים לא תלויות בחוץ, הן בפנים, בפנוכו. שפירא: אז קשה למצוא אותן. בן-יוסף: קשה מאוד למצוא. שפירא: אגב, זה כמו אצלי. אצלי הן בחוץ, אבל אני לא מוצא, לא מוצא כל-כך לאחרונה. בן-יוסף: נדמה לי שלא רוצים לסרס אותך, נדמה לי גם שאין בעיה עם ההתרבות שלך. שפירא: יש בעיה. בן-יוסף: יש בעיה עם ההתרבות? שפירא: זה עדיין עובד. בן-יוסף: אתה עדיין מתרבה? תשמע, ההיפו זו חיה לא נורמלית... יש לו לזכר, שהביצים שלו לא נראות, שטרונגול, מולי, תאמין לי, מטר. צינור של מטר! (לשמיעת השיחה במלואה) גלי-צה"ל ידועה ברוח השטות שלעתים קופצת על שדריה. בדרך כלל אלה הם חיילים צעירים שמנצלים את שעת הלילה המאוחרת כדי להתפרע. שפירא משדר ביום שישי בבוקר, ואולי כדאי שמישהו ישאל אותו אם מיקום ביציו והתפעלות מאורך איבר מינו של ההיפופוטם מתכנסים תחת הסלוגן המפרסם את התוכנית שלו: "קצת תרבות בגלי-צה"ל".
בשנת 1987 עשה "הניו-יורק טיימס" היסטוריה כאשר פירסם בחלק העליון של עמודו הראשון ידיעה תחת הכותרת: "תיקון: הטיימס טעה באשר לעדות נורת על הקרן הסודית"
בשנת 1987 עשה "הניו-יורק טיימס" היסטוריה כאשר פירסם בחלק העליון של עמודו הראשון ידיעה תחת הכותרת: "תיקון: הטיימס טעה באשר לעדות נורת על הקרן הסודית". מתחת לכותרת הודה העיתון כי שגה כאשר דיווח ימים אחדים קודם לכן כאילו איש המועצה לביטחון לאומי, אוליבר נורת, מגיבוריה של פרשת איראנגייט, העיד בחקירתו כי יחד עם ראש סוכנות הביון המרכזית דאז, ויליאם קייסי, תכנן להסתיר מן הנשיא רונלד רייגן את דבר הקמתה של הקרן הסודית, שנועדה להעביר את הכנסות מכירת הטילים לאיראן למימון של פעולות חשאיות. ההחלטה על פרסום התיקון היתה של עורך העיתון דאז, מקס פרנקל. איש לא התלונן על התוכן השגוי של הידיעה המקורית, אבל "הטיימס" החליט כי השגיאה בדיווח היתה כה מהותית וחמורה, שראוי להבהיר זאת לקוראים – ובמקום בולט. משום כך הורה העורך פרנקל שלא להצניע את התיקון, אלא להציגו לעיני כל, בעמוד הראשון. גם בימים של שגרה אין "הניו-יורק טיימס" מנסה להעלים את טעויותיו או להצניען מעיני הקוראים: מדי יום הוא מפרסם, בתחתית עמודו השני, את המדור הקבוע, הנושא את הכותרת האחידה "תיקונים והבהרות". בפינה הקבועה הזו מתפרסמים מדי יום תיקון אחד, שניים או שלושה, ופעם אחת אפילו מניתי שם שבעה פריטים של תיקון, ובצדם הפניה לתיקונים נוספים המתפרסמים במדור הכלכלה. כמו בתחומים אחרים, יש ל"ניו-יורק טיימס" סגנון ענייני ותכליתי משלו, גם בדרך שבה הוא מתקן ומתנצל על תקלות ושיבושים, כולל טעויות מביכות כהחלפה בין איראן לעיראק או מיליונים במיליארדים, או סתם מידע שהתברר כשגוי בשל שיבוש בהליכי איסוף המידע. התנצלות בעמוד הראשון היא מאורע נדיר למדי, ורק לעתים רחוקות מאוד מוצא עצמו עיתון נאלץ לנקוט צעד כזה. כתב-העת "קולומביה גורנליזם ריביו", המופיע בניו-יורק, העניק בשנה שעברה צל"ש לעיתון במדינת ארקנסו, אשר לא רק הודה בטעות, אלא אף התנצל בעמוד הראשון בפני פוליטיקאי מקומי, שניסה שנה קודם לכן להתמודד על ראשות עיר. הכותרת בעמוד הראשון קבעה "התנצלות באיחור ניכר", ומתחתיה הודה העיתון כי ניהל מערכת השמצה "כמעט פתולוגית" נגד המועמד. זו היתה מחווה כה נדירה ויוצאת דופן מצד העיתון, עד שלא רק הקוראים נדהמו, אלא אפילו המועמד עצמו, והוא תהה באוזני כתבים אם אין כאן תקדים שעלול לשנות את גישתם של עיתונים בכל רחבי ארצות-הברית לתיקונים והתנצלויות. לפחות רשמית, יש עיתונים רבים בעולם המקפידים לתקן את שגיאותיהם באופן סדיר וקבוע לעיני הקוראים (גם אם לא בעמוד הראשון), לא רק כאשר הם מקבלים מכתבים רשמיים מעורכי-דין מאיימים. הנה כך מסביר זאת העיתון האמריקאי "בוסטון גלוב" בחוברת הסברה שהוא מפיץ לקוראיו: "עיתונים מיוצרים על-ידי בני-אדם, ובני-אדם עושים שגיאות, במיוחד תחת לוח-זמנים דחוס ושעת סגירה מחייבת, למרות כל המאמצים לבצע את הדברים כיאות. לפעמים זו שגיאה בדיווח, לעתים – בעריכה. יש שגיאות בכתיב או בדקדוק, וזו יכולה להיות גם שגיאה במידע שנמסר לנו לפרסום. ולפעמים, בכנות, שיקול דעת גרוע". "ברגע שאנחנו מגלים שגיאה", מבטיחים בעיתון הבוסטוני, "אנו עושים כל מאמץ לפרסם תיקון מהר ככל האפשר. עורכי הגלוב מאמינים שיש להם מחויבות להדפיס תיקון כאשר נעשית שגיאה". לקורא התוהה כיצד נופלות שגיאות בעבודה המקצועית מסבירים ב"בוסטון גלוב" כי כאשר מדובר בעיתון המפרסם מדי יום כ-125 אלף מלים, ובגליון סוף השבוע 375 אלף מלים, עלולות ליפול שגיאות. עם זאת, התמונה איננה כל-כך ורודה: אמצעי תקשורת רבים, גם בארצות-הברית, מעדיפים להצניע את הפשלות הגדולות והקטנות מעיני הקוראים, המאזינים והצופים. כל עוד אין הצד הנפגע מן הפרסום השגוי תובע זאת כחלק מהסדר משפטי המיועד למנוע תביעת דיבה או פיצוי מסוג אחר, מעדיפים עורכים ומו"לים שלא לתת לכך פומבי. כך, למשל, בחרה לנהוג רשת הטלוויזיה האמריקאית אן.בי.סי בפרשת ריצארד גול, שנחשד בטעות כאילו הניח את מטען החבלה בפארק האולימפי באטלנטה בשנה שעברה. רשת הטלוויזיה שדיווחה כי בידי הבולשת הפדרלית יש ככל הנראה חומר מספיק להעמיד את גול לדין, ניאותה בסופו של דבר לשלם לו פיצוי נדיב – חצי מיליון דולר – על הפרסום השגוי. גול עצמו בא על סיפוקו ("הוא העדיף כסף, לא התנצלות", אמרו באן.בי.סי), אבל מה באשר לצופים? אלה לא זכו לשמוע במקביל תיקון פומבי, ואף לא זכו להתנצלות על המידע המוטעה שהוצג בפניהם. במאמר חריף שפורסם לאחרונה ב"קולומביה גורנליזם ריביו" נוזף מי שהיה נשיא חדשות אן.בי.סי ואחר-כך נשיא הטלוויזיה הציבורית, לורנס גרוסמן, בעורכים שנמנעו מתיקון טעות פומבי, כמקובל בעיתונים. מבחינתו, זו עדות נוספת למצב שבו אין הטלוויזיה חשה כל צורך להתנצל בפני הצופים או להגיש להם מידע מתוקן, כאשר מתברר כי נפלה שגיאה בדיווח. גרוסמן סיפר כי כאשר עמד בראש רשת החדשות ביקש להעלות לאוויר מעין מדור מכתבים למערכת, שבו יציגו צופים את תגובותיהם ותלונותיהם על תוכן שידורי החדשות. אבל המפיקים והמגישים של תוכניות החדשות התנגדו להצעה, והצליחו לטרפד אותה עוד בטרם יצאה אל הפועל, מן הסתם משום שחששו מחשיפה של טעויות ושגיאות. גרוסמן מצטט עורך ומוציא-לאור ותיק המתאר את הסתייגותם המתמדת של עיתונאים מפני תיקוני טעויות, אולי מפני שאלה עלולים לגלות לקוראים שהעבודה המקצועית לא נעשתה, לעתים, ביסודיות הנדרשת. "אולי זה קשור לסגנון הפגע-וברח של חלק מן העיתונות בימינו", אומר העורך. לדעת גרוסמן, טוב יעשו אמצעי התקשורת אם ינהגו כמו חברות כלכליות נבונות, ויזכרו כי הודאה מהירה בטעות איננה פוגעת באמינות, אלא להפך. ממש כשם שחברה שאחד ממוצריה נמצא לקוי יכולה לשפר את דימויה בעיני הציבור ולצמצם את הנזק שנגרם לה באמצעות התנצלות כנה ומהירה, כך גם עיתונאים חייבים לדעת, לדבריו, את התועלת הטמונה ב"סליחה, טעינו". גיליון 10, אוגוסט 1997
שאול ואיריס אלוביץ טענו שהחוקרים הפעילו לחץ פסול על בנם אור, בניסיון לגרום לאביו להפוך לעד מדינה ● בפרקליטות דחו את ההאשמות אך מודים כי בידם "נייר עבודה פנימי" הכולל "תיקונים ממוקדים ונקודתיים" לתמליל שיחה בין חוקרת המשטרה לאלוביץ הבן ● "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"
| אורן פרסיקו, העין השביעית | פרקליטות המדינה טוענת כי אין בידה תמליל נוסף, אלטרנטיבי, של השיחה שהתקיימה בין אור אלוביץ לשוטרת שחקרה אותו מעבר לתמליל שהוגש לסנגורי הוריו, איריס ושאול אלוביץ, הנאשמים במתן שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת פרשת "תיק 4000". ואולם, בפרקליטות מודים שבעקבות פניית יו"ר לשכת עורכי-הדין נערכה בדיקה נוספת, ובה התברר שיש בידי הפרקליטות ניירות עבודה פנימיים הכוללים תיקונים לתמליל השיחה. לפי הפרקליטות, אין ולא היה מקום להעביר את המסמכים הללו לסנגורים. לטענת הסנגורים, ההקלטה של אלוביץ והחוקרת מעלה שבמשטרה ניסו לגרום לאור אלוביץ לשכנע את אביו להחליף את הייצוג המשפטי שלו, ולמסור את התפקיד לעורך-דין שיתמוך באפשרות שיחתום על הסכם עד מדינה. בפרקליטות טענו שלא נפל פגם כלשהו בהתנהלותה. במהלך הדיון האחרון שנערך במשפט השוחד של נתניהו, בני הזוג אלוביץ והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, באי כוחם של בני הזוג אלוביץ, עורכי-הדין מיכל רוזן-עוזר וזק חן, טענו כי גילו פערים ניכרים בין התמליל שמתעד את השיחה שקיימו אור אלוביץ וחוקרת המשטרה לבין מה שנאמר בהקלטה שתיעדה את הפגישה. שני הפריטים, התמלול וההקלטה, הועברו לסנגורים מידי הפרקליטות. לפני כשלושה שבועות החליטו השופטים רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם להיענות לדרישת סנגורי בני הזוג אלוביץ ולהורות לפרקליטות להשיב לכמה מהשאלות שהעלו הסנגורים ביחס לפערים בין התמליל להקלטה: האם בפרקליטות היה תמליל מתוקן ומלא של החקירה, מדוע הוא לא נמסר להגנה ואיזה מידע נוסף קיים בידי הפרקליטות לגבי פערים בין תמלילי החקירה להקלטות. עוד בסיקור משפט המו״לים: על תקרית התמלול החסר נכתבו כבר כמה כתבי טענות וכתבות עיתונאיות. על כן, ראוי להזכיר כי מדובר בסוגיה פרוצדורלית שכלל לא נוגעת לעצם האישומים בתיק. בדומה לטענות אחרות שמוצפות באופן ישיר או עקיף על-ידי הנאשמים ובאמצעות התקשורת, גם סוגיית חילופי הדברים בין חוקרת המשטרה לאור אלוביץ, או יכולות התמלול של המתמלל שהעלה אותם על הכתב, אינן קשורות ישירות לאישומי השוחד, המרמה והפרת האמונים של "תיק 4000". פרקליטות המדינה השיבה היום, באמצעות עורכות-הדין יהודית תירוש וניצן וולקן, כי אין בידיה כל "מידע נוסף" בנוגע לפערים בין הקלטת החקירות שנערכו במסגרת התיק לבין התמלילים שהועברו לסנגורים. לפי הפרקליטות, אנשיה כבר עשו מעל ומעבר לנדרש על-פי חוק, והעבירו לסנגורים מבעוד מועד גם תמלילים של חקירות שכלל לא היו מחויבים להעלות על הכתב. דרישת הסנגורים לבדוק שוב את התמלילים כנגד חומרי הגלם, טוענים בפרקליטות, היא דרישה מוגזמת שתגזול משאבים רבים ואינה נשענת על כל אסמכתא משפטית. אשר לשיחה של חוקרת המשטרה עם אור אלוביץ, בפרקליטות מודים כי אחרי שיו"ר לשכת עורכי-הדין, עו"ד אבי חימי, פנה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבדוק האם החוקרים ביקשו לפגוע בזכותו של שאול אלוביץ לייצוג משפטי הולם, התבצעה בדיקה נוספת. במסגרת בדיקה זו האזינו בפרקליטות להקלטת השיחה בין אלוביץ הבן לחוקרת, והוכן "נייר עבודה פנימי המבוסס על תמליל הקלטת המקורית של השיחה בין החוקרת לבין אור אלוביץ". לפי הפרקליטות, "נייר עבודה פנימי זה כלל תיקונים ממוקדים ונקודתיים במקטעים מסוימים של השיחה שהיו רלבנטיים לבחינת הטענה שהועלתה". הנייר הפנימי, הוסיפו בפרקליטות, "לא כלל תמלול מדויק של השיחה במלואה". לטענת הפרקליטות, משום שמדובר ב"נייר פנימי" שנועד לבדוק טענה ממוקדת, לא היה מקום להעביר אותו עם הכנתו לצוות הסנגוריה, מה גם שהוא נערך בשלב שבו טרם התקבלה החלטה סופית על הגשת כתב אישום. לחצו כאן לקריאת התגובה המלאה של פרקליטות המדינה. * * * "משפט המו"לים", סיקור משפט "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000", הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"
הממשלה ה-36 מקדמת שינויים מרחיקי לכת בחוקי המדינה. אחד מהם הוא חוק שנועד להקל על ח"כים מהליכוד לפרוש מהמפלגה • עוד על הפרק: דחייה בהעברת התקציב (מי מרגיש שכבר היינו בסרט הזה?) והרחבת החוק הנורבגי - רק כי זה נוח • ממשלת השינוי? לנו יש דזה וו
דחיית אישור תקציב המדינה, חוק נורבגי בתפירה אישית והרחבת האפשרויות לפרישה מהמפלגה – המהלכים האלה לא שייכים לממשלה הפריטטית הקודמת. הם שייכים לזו הנוכחית, זו שהבטיחה הבטחות רבות, ובראשן אולי המילה הגדולה הזאת, "עשייה", שמשמעותה קודם כל ולפני הכול – העברת תקציב מדינה. על פי חוק כשמושבעת ממשלה עליה לאשר תקציב בכנסת תוך 100 ימים, אך כנראה שבקואליציה לא מאמינים שזה אפשרי. תיקון לחוק שהוגש אתמול (רביעי) קובע כי הממשלה תוכל לסיים את מלאכת אישור התקציב רק בחודש נובמבר. בהצעת החוק הממשלתית נכתב כי יש לממשלה 135 ימים לאשר את תקציב המדינה בכנסת, לא כולל חגים ומועדי ישראל. כלומר, ימי החג של ראש השנה, כיפור וסוכות לא יחשבו בספירה, כך שבפועל יאושר תקציב מדינה רק בחודש נובמבר במקום חודש ספטמבר. מה שנקרא – אחרי החגים. המשמעות המהותית יותר היא שלמדינת ישראל לא יהיה תקציב גם בשנת 2021. בחודש נובמבר רוב ההוצאות הממשלתיות כבר מומשו ולכן התקציב, אם באמת יאושר, יהיה לשנת 2022. המשמעות שגם בשנת 2021 הממשלה לא מביאה לכנסת תקציב לאישור (שנתיים רצוף), ולא קובעת סדר עדיפויות לאומי. לדוגמה: במערך הכבאות ימשיכו לחכות עוד כמה חודשים לתקציב כדי לעמוד בתוכניות העבודה. התוכנית שהבטיחה השרה יפעת שאשא ביטון למעבר לחמישה ימי לימודים תחכה עוד שנת לימודים ובכלל כל הבטחה ממשלתית אחרת תדחה. כנראה שגם במחנה נתניהו וגם במחנה השינוי לא אוהבים עריקים. אבל רק אם אלו עריקים מהמחנה בשבוע הבא הממשלה מתכננת לקדם תיקון לחוק שיקל על ח"כים לעזוב את מפלגתם ולהצטרף לאחרת. המטרה היא ככל הנראה לאפשר לכמה ח"כים מהליכוד לפרוש ממפלגתם מבלי שיוכרזו כפורשים. הנושא כבר מונח על סדר היום בוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון הקרוב. למה זו בעיה? ח"כים שנבחרו ברשימה מסוימת עשויים להפוך לסחטנים ולדלג בין סיעות שונות תמורת טובות הנאה, לשים את האינטרס האישי לפני הציבורי ובכך להקטין את האמון במערכת הפוליטית (כלנתריזם). יצירת מגבלות והתניות אמורים למנוע זאת. רוצה לפרוש בגלל מצפונך? זכותך. אבל יש לזה מחיר כבד לעתיד הפוליטי שלך. לכן, כדי למנוע מעברים תכופים, הכנסת חוקקה סנקציות על ח"כ שעובר בין סיעות. פרט לתואר המפוקפק "עריק", או בעגה המקצועית "פורש", ח"כ שעזב את סיעתו לא יכול להתמזג עם סיעה אחרת בכנסת ולא יכול להתמודד בבחירות הבאות במפלגה שמכהנת כיום. כלומר, המפלגות הקיימות בכנסת לא יכולות לשחד ח"כים לערוק ולהבטיח את עתידם הפוליטי. זו סנקציה קשה מכיוון שמשמעותה פגיעה ממשית בזכות להתמודד לכנסת. על אורלי לוי-אבקסיס לדוגמה, נאסר להצטרף למפלגה אחרת לאחר שנטשה את ישראל ביתנו בכנסת ה-20, כשזו נכנסה לממשלה בראשות נתניהו. עם זאת, יש תנאי שבו אפשר לחמוק מלהיות מוגדר כפורש: אם שליש מהסיעה מבקשת להתפלג מסיעת האם, הח"כים יוגדרו כמתפלגים ולא פורשים. או לחילופין אם מדובר במפלגה קטנה – התפלגות של שני ח"כים לפחות. כך לדוגמה, אם ביש עתיד בעלת 17 המנדטים ירצו חברי כנסת "להתפלג" ולא "לפרוש" – זה יתאפשר רק אם יגבשו קבוצה של לפחות שישה פורשים. לליכוד 29 חברי כנסת ולכן רק עשרה פורשים יוכלו לחמוק יחד מהסנקציות. כעת בקואליציה מבקשים לשנות את הרף ולאפשר גם לקבוצה של ארבעה חברי כנסת שעוזבים את מפלגתם להיחשב כמתפלגים במקום פורשים, אפילו אם הם אינם מהווים שליש. החוק הזה יכול להשפיע בכנסת הנוכחית רק על שתי סיעות: יש עתיד והליכוד. בעוד שבמקרה של יש עתיד הורדת הרף היא בסך הכול משישה פורשים לארבעה – בליכוד זה משמעותי הרבה יותר. ארבעה חברי וחברות כנסת בלבד – ולא 10 – יכולים לעזוב את הסיעה. נזכיר שח"כ אופיר סופר מהליכוד חזר לאחרונה לציונות הדתית. ניתן לראות זאת בגרף הבא, כשהקו הכחול מתאר את המצב הקיים והקו הצהוב מתאר את המצב המבוקש על ידי הממשלה: כך או כך, אם ירצה המחוקק להעביר את תיקון החוק בכל מקרה – הדבר הראוי היה להחיל רק מהכנסת הבאה. כך, מי שמעביר אותו לא יהיה בעל אינטרס מובהק, כפי שקורה כיום, וכשאינו יודע באיזה צד של המתרס הוא יהיה. אבל שוב, גם הממשלה הזו מחליטה לשנות ולשחק בחוקים משמעותיים מאוד לצורך פוליטי נקודתי. תיקון מרחיק לכת נוסף לחקיקה מרחיב את מעגל הכיבודים באמצעות חוק "נורבגי" מורחב. נזכיר שוב – אין לנו טענה כלפי מהות החוק הנורבגי. הבעיה היא שגרסתו הישראלית משמשת גם בממשלה הזו כדי לאפשר ממשלה מנופחת עם משרדים מיותרים וסגני שרים, חסרי סמכות. הממשלה מבקשת להרחיב את החוק באופן הבא: למה אלו המספרים? כי זה מה שנוח עכשיו. ומה יהיה בממשלה הבאה? ניחשתן נכון. מה שיהיה נוח בהמשך. נזכיר שאנחנו לא עוסקים ברשימת מכולת. זה שינוי בחוקי היסוד של מדינת ישראל. לזכותם של המחוקקים ייאמר שהחוק מפשט את החישוב לעומת הסרבול שחל בגרסתו הקודמת של הנורבגי: בחוק שעבר בפעם הקודמת סיעות גדולות מ-12 חברי כנסת הוגבלו באופן מלאכותי במספר הח"כים שיכולים להתפטר. אבל גם כאן נראה שאם היה נוח לקבוע משהו אחר – היו קובעים אחרת. חוק נורבגי אמיתי היה פשוט יותר, ומחייב כל שר שנכנס לממשלה להתפטר מהכנסת, ללא שיקול דעת. בשולי הדברים עולה תופעה מוזרה אף יותר. מי שמגיש את תיקוני החוקים האלו הוא משרד המשפטים, אף שאלו עוסקים בכלל בענייני הכנסת. בנוסף, ההצעות זוכות להליכים מקוצרים מטעם הממשלה – שלושה ימים להערות הציבור במקום 21 ימים – וללא סיבה מיוחדת. בנוסף לכך, הגשת החוק מטעם הממשלה מאפשרת לקואליציה לדלג על הקריאה הטרומית ולהעביר את החוק כבר בשבוע הבא, בלי לבקש פטור מחובת המתנה של 45 יום כפי שנדרש בהצעת חוק פרטית. עוד עניין תמוה למדי: על תיקון החוק לדחיית התקציב נכתב כי "אין השפעה על תקציב המדינה", אף שהחוק מבטל בפועל את תקציב המדינה לשנת 2021.
תושבי ברכה תובעים את גדעון לוי ו"הארץ", שפירסמו "ללא שום ראיות" ידיעה שלפיה הם מתנכלים לשכניהם הפלסטינים. לוי: "זו תביעה כדי להפחיד אותנו"
לפני כחודש היה אמור להתקיים בבית-משפט השלום בירושלים דיון מקדמי בתביעת דיבה שהגישו תושבי ההתנחלות ברכה (המכונה גם הר-ברכה) נגד העיתונאי גדעון לוי והצלם מיקי קרצמן, יוצרי המדור "אזור הדמדומים" בעיתון "הארץ", ונגד עמוס שוקן, מו"ל העיתון. במוקד התביעה רשימה שפירסם לוי במדור "אזור הדמדומים" לפני כשנתיים תחת הכותרת "שחור, מפויח, שרוף". לוי תיאר התנכלויות של תושבי ההתנחלויות יצהר וברכה לתושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, בורין. על-פי הפרסום, תושבי שתי ההתנחלויות מאיימים תדיר על תושבי הכפר, העלו באש אלפי עצים השייכים לפלסטינים, השליכו בקבוקי תבערה לתוך בית בכפר, ואף משגרים לעבר בתיו רקטות מתוך ההתנחלויות. על תביעת הדיבה חתומים האגודה השיתופית ברכה וארבעה מתושבי ההתנחלות. התובעים "מכחישים מכל וכל את ביצוע הפעילות המוזכרת בכתבה", וטוענים כי "בידי הנתבעים לא מצוי אפילו בדל של ראיה לטענות הקשות שהועלו על-ידיהם". הם דורשים 100 אלף שקל כפיצוי על הוצאת לשון הרע, וכן התנצלות בולטת בעיתון ומחיקת הכתבה מאתר "הארץ". על-פי כתב התביעה, כשנה לאחר פרסום הכתבה נשלח מכתב שבו נדרש "הארץ" לפרסם התנצלות. "עוד הביא המכתב לתשומת לבו של נתבע 3 [שוקן] את העובדה שנתבע 1 [לוי] הינו עיתונאי מוטה לחלוטין אשר דעותיו (השמאלניות-קיצוניות פוסט-ציוניות) מערפלות את העובדות המתוארות בכתבותיו ומסלפות אותן באופן קיצוני", נכתב בכתב התביעה. "הנ"ל אף מפר את כללי האתיקה העיתונאיים חדשות לבקרים, לדוגמה: ציון עובדות כלפי אנשים ו/או תאגידים ללא בקשת תגובה (כפי שגם אירע בכתבה דנן)". בכתבה של לוי אכן מופיעות תגובות דובר צה"ל ומחוז ש"י במשטרה, אך לא תגובה מטעם תושבי הר-ברכה. "זה הפך כבר לשגרה שלא מבקשים תגובה", אומר ל"עין השביעית" עו"ד דורון ניר-צבי, המייצג את התובעים. לדבריו, תושבי ההתנחלות נתקלו בכתבה במקרה, במהלך שיטוט באינטרנט, ומשום כך עברה כשנה בין מועד פרסום הכתבה ובין שליחת מכתב ההתראה. דיון מקדמי במקרה, כאמור, נקבע לתחילת חודש יולי, אך בשל בעיה טכנית, באי-כוחם של "הארץ" לא נכחו בו והוחלט כי יידחה לחודש נובמבר. גדעון לוי אומר שהוא עומד מאחורי הפרסום, אך אינו מכחיש שלא ביקש תגובה מתושבי ההתנחלות. "אין לי כתובת", הוא מסביר. "כתבתי שאנשים מהר-ברכה באו ותקפו. למי בדיוק אני אפנה? אם היו אומרים לי אנשים מנתניה, הייתי צריך לפנות לראש עיריית נתניה?". הר-ברכה זה יישוב קטן, יש לו מזכיר, יש ועד היישוב. "אבל מה הקשר? אני לא כתבתי על ועד הר-ברכה או על מזכירות הר-ברכה. אלה אנשים פרטיים שגרים בהר-ברכה ועשו את מה שעשו. אני לא בטוח שהם בכלל יודעים מי עשה את זה. זו סתם שיטה שלהם עכשיו, להגיש תביעות דיבה כדי להפחיד אותנו ולמנוע מאיתנו לכתוב את הדברים האלה". עו"ד מיבי מוזר, המייצג את הנתבעים, אומר כי אף הוא רואה בתביעה מסוג זה "ניסיון לסתום את הפה לעיתונאים". מלבד טענת "אמת דיברתי" עומדת במרכז כתב ההגנה שהגיש לבית-המשפט הטענה כי "אין יריבות בין התובעים והנתבעים", ועל כן אין עילה לתביעה. "אגודת ברכה, האגודה התובעת, אינה נזכרת בכתבה, וגם שמות האנשים אינם נזכרים בכתבה", מסביר עו"ד מוזר. האם כשכותבים באופן כוללני אין הכתמה של כלל תושבי היישוב? "התשובה היא לא. אם כותבים על שני אנשים אז כן, אבל לא כשמדובר על משהו הרבה יותר כוללני. אם אכתוב משהו על תושבי תל-אביב, אז לכל תושב בתל-אביב יש עילת תביעה?". לדעת עו"ד מוזר, די בכמה מתושבי ההתנחלות כדי שציבור זה יענה לדרישה בחוק איסור לשון הרע שלפיה "לשון הרע על חבר בני-אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
"החובה המקצועית של עיתון לתת דיווח ענייני ואמין, וכן גם המצווה הבסיסית של הגינות, חייבו את העיתון להודיע לציבור הקוראים שלו כי פרקליט המחוז החליט שאותו קצין, אשר העיתון החשיד בביצוע עבירות שונות, לא יועמד לדין"
דיון נוסף אזרחי 95 / 7325 1. ידיעות אחרונות בע"מ 2. הרצל רוזנבלום 3. דני שדה 4. מרדכי גילת 5. מרסל זוהר נגד 1. יוסף קראוס 2. חברת הפקות כלבו חיפה (1979) 3. מוטקה לבנון 4. חדשות עיתון יומי בע"מ 5. יוסי קליין 6. אורי שרון (משיבים 2-6 משיבים פורמאליים) בבית-המשפט העליון [29.6.1998] לפני המשנה לנשיא ש לוין והשופטים א גולדברג, ת אור, א מצא, מ חשין, י זמיר, ד דורנר המשיב 1 (להלן – המשיב), שהיה ראש לשכת החקירות במשטרת חיפה, תבע את העיתון "ידיעות אחרונות" (להלן – העיתון) בגין סדרה של כתבות שלטענתו הוציאו עליו לשון הרע. המדובר בסדרת כתבות שעסקו בשתי פרשות – "פרשת היתרי הבנייה" ו"פרשת התובע העירוני" – אשר לגביהן פרסם העיתון כי קיימים חשדות לכאורה למעשים לא כשרים מצד המשיב. ברם, משהחליט פרקליט המחוז שאין מקום לנקוט כנגד המשיב צעדים כלשהם, וזאת אך חמישה ימים לאחר פרסום כתבה בסדרה, נמנע העיתון מלפרסם ידיעה בעניין. בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה, משהגיע לכלל מסקנה כי עומדת לעותרים הגנה בין לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק), ובין לפי סעיף 15 לחוק. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא באה כל דרישה מצדו של המשיב כלפי העיתון לפרסם את החלטת פרקליט המחוז. בערעור לבית-המשפט העליון (ע"א 3199/93 [1]), היה בית-המשפט מוכן לצאת מההנחה, בכל הנוגע ל"פרשת היתרי הבנייה", כי בעת שנעשו היו הפרסומים בעיתון פרסומי אמת וכי היה בהם עניין לציבור, כנדרש לצורך הקמת הגנת אמת בפרסום, לפי סעיף 14 לחוק. עם זאת קבע בית-המשפט כי בנסיבות העניין, אי-פרסום החלטתו של פרקליט המחוז עולה כדי מחדל רשלני של העיתון, וכי עובדה זו, והיעדר תום-הלב שבאי-הפרסום, משתיקים את העיתון מלהתגונן בטענת אמת בפרסום. לעניין זה אף גזר בית-המשפט גזרה שווה מהאמור בסעיף 17(א) לחוק, שבו נשללה הגנת תום-הלב ממי שאינו מפרסם בדיעבד תיקון או הכחשה לידיעה שפורסמה, משנדרש לכך על-ידי הנפגע מהידיעה. לפיכך, התקבל הערעור בכל הנוגע לפרשה זו. הערעור נתקבל גם ביחס ל"פרשת התובע העירוני", משקיבל בית-המשפט את טענת המשיב, כי המפרסמים לא הוכיחו את אמיתות הדברים, וכן לא הוכיחו שהפרסום נעשה בתום-לב. בקשת העותרים לדיון נוסף נתקבלה. במוקד הדיון הנוסף עמדה "פרשת היתרי הבנייה", וההלכה אשר לפיה בנסיבות מסוימות חלה על המפרסם חובה לעדכן את קהל קוראיו, וכי מחדל של אי-מילוי חובה זו עשוי לשלול ממנו את הגנת אמת בפרסום שבסעיף 14. זאת, אף אם תוכן הפרסום בשעתו היה אמת. בית-המשפט העליון פסק: א. (1) (בעקבות ע"א 670/79, 78/80, 82 [2]): חוק הקובע כללים בדבר איסור לשון הרע, חייב למצוא נקודות איזון בין אינטרסים המכחישים זה את זה: חופש הדיבור לעומת הזכות לפרטיות, וחופש העיתונות לעומת זכותו של הפרט לשמו הטוב (17ב). (2) (בעקבות ע"א 214/89 [3]): משנקבע האיזון האמור על-ידי המחוקק, על בית-המשפט לפסוק לפי איזון זה, אלא אם כן מתעוררת שאלה של פרשנות החוק, או אם עניין פלוני נשאר לשיקול-דעתו של בית-המשפט (17ב – ג). (3) במקרה שלפנינו נקבע האיזון בחוק עצמו. ככל שהעניין מתייחס להגנה שבסעיף 14 לחוק, נקבע שהדברים שפורסמו היו אמת, והיה בפרסום עניין ציבורי. ככל שהעניין מתייחס להגנה שבסעיף 15 לחוק, נקבע שהיה בפרסום משום הבעת דעה בתום-לב על התנהגותו של המשיב בתפקיד ציבורי (17ג – ד). (4) למקרא סעיף 15 לחוק אך ברור הוא, כי תום-הלב צריך להתקיים בעת הפרסום. המקרה היחיד שבו נשללה הגנת סעיף 15 עקב נסיבות שאירעו לאחר הפרסום, נזכר בסעיף 17 לחוק. בכך קבע המחוקק הסדר מלא המאזן בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור למידע, ואין קיימת עילה משפטית להוסיף יסודות נוספים להסדר זה על דרך של פסיקה. סעיף 17 לחוק ישים אך לנסיבות הנזכרות בסעיף 15 לחוק, ואין להרחיב את תחולתו על דרך של היקש לנסיבות נושא סעיף 14 (17ד – ו). (5) לעניין זה, אין לקבל את השימוש בדוקטרינת ההשתק. אין מדובר כאן בהשתק במובן הראייתי הקלאסי, אלא בקביעת נורמה ערכית, המשנה את האיזונים בין חופש הביטוי לזכות לפרטיות שאותם קבע החוק, בלי שקיימת עילה משפטית לעשות כן (18א – ב). (6) אין זה נכון להטיל על העיתון חובה שנועדה להגנתו של נפגע, גם בהנחה שזו קיימת, אם הנפגע עצמו אינו עומד על זכותו, ואפשר שאף אינו מעוניין בפרסום חוזר של הפרשה. אין ספק בדבר, שעיתון שאינו מפרסם בדיעבד עניין רלוונטי לפרסום כמו החלטת פרקליט המחוז, אינו נוהג כהלכה, אך אין לקבוע מסמרות לגבי קיומה של חובה ברשלנות במקרה כאמור (18ג – ד). (7) החובה לפרסם את החלטת פרקליט המחוז הייתה חובה אתית של העיתון וכן חובתו כלפי הציבור ליידע אותו בכל אינפורמציה רלוונטית המתייחסת לפרסומיו הקודמים בנושא בעל עניין ציבורי. חובה זו הופרה באופן הראוי לגינוי, אך אין בהפרתה של חובה זו בנסיבות העניין כדי לשלול מהעותרים את הגנת תום-הלב כלפי המשיב (19ב – ג). (8) מן הראוי הוא שייעשה כל הדרוש לאכיפתו של סעיף 12ג לתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות, ואם הדבר לא ייעשה, יכול שיהיה צורך בהתערבות המחוקק (19ג). ב. [...] (6) אילו בכל מצב שבו נעשה פרסום אמיתי לשעתו היו מפרסמים חשופים לסכנה כי בשל התפתחות עתידית הפרסום שנעשה לא ייהנה מהגנת האמת בפרסום, היה קיים חשש ממשי כי כלי תקשורת היו נמנעים מפרסום, או – למצער – משהים אותו שמא תתרחש התפתחות נוספת אשר תשפיע על העניין. בכך הייתה עלולה להיגרם פגיעה בחופש הביטוי של המפרסם ובאינטרס הציבורי החשוב של פרסום מידע, דווקא באותה העת שבה יש לו רלוונטיות וטמונה בו תועלת לציבור (34א – ג). (7) עיתונים עוסקים במגוון רחב ביותר של נושאים. כל גיליון כולל מידע רב במספר גדול של תחומים, אשר תמיד קיימת אפשרות כי יהיו לגביהם התפתחויות נוספות. גם בשיקולים אלה יש לתמוך בקיומו של עיקרון ברור, הממקם את שאלת אמיתותם של פרסומים לנקודת זמן מוגדרת, ומפחית את אי-הוודאות בדבר גיבושה של הגנת האמת בפרסום (35א – ב). (8) התזה, שלפיה הגנת האמת בפרסום שבסעיף 14 לחוק עשויה להיות מושפעת מכך שלא ניתן פרסום להתפתחויות עתידיות הנוגעות לאירוע נושא הפרסום, מעלה חשש כבד של הקניית אופי פלילי בדיעבד, להתנהגות אשר על-פי הדין הייתה כשרה בעת שנעשתה (35ה – ו). [...] ד. (1) דיני לשון הרע בישראל הם פרי החקיקה. חקיקה זו משקפת איזון ערכי מסוים. הוספת חובת עדכון המוטלת על כלי התקשורת והכפפת הגנת האמת בפרסום לנטלים השואבים את השראתם מהגנת תום-הלב, הן שינויים מהותיים מובהקים בחוק. שיקולים של הפרדת רשויות מצדיקים, כי שינוי כזה בחוק ייעשה על-ידי המחוקק. הגוף המחוקק הוא אף זה שמוסדית יש בידיו הכלים הנדרשים ליצירת התשתית המתאימה לנקיטת מהלך נורמטיבי כזה, ולקביעת המסקנות העולות ממנה (46א – ה). (2) לכאורה, מחדלו של העיתון במקרה דנן באי-פרסום התפתחות בעלת משמעות, אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרטים הגבוהים שניתן לצפות מהם מעיתונות אחראית, ועל-כך יש להצר (49ג). (3) בבסיסו, נועד חוק איסור לשון הרע ליצור איזון בין זכויות היסוד לחופש ביטוי מצד אחד ולשם טוב מצד אחר. אין מדובר בחוק המתיימר להוות קודקס מקיף שנועד לגיבוש שיטתי של דרך התנהגותם של העוסקים במקצוע העיתונות. ספק רב אם ראוי לקבוע נורמות ראויות למקצוע העיתונות בדרך של חקיקה מחייבת (49ד). ה. (אליבא דשופט י זמיר): (1) יש מקרים שבהם נראה לעין כי האתיקה חלשה ואין בכוחה להבטיח התנהגות ראויה, אם משום שאינה ברורה או מוסכמת, אם משום שאין לה מנגנון יעיל של אכיפה ואם מטעם אחר. במקרה כזה, אם אינטרס ציבורי חשוב נתון בסכנה ממשית, עשוי המשפט לעבור את הגדר המפרידה בינו לבין האתיקה, ולהפוך כלל אתי לכלל משפטי, כדי להקנות לו את הכוח הנדרש להשליט סדר ראוי. זהו תהליך מוכר. המשפט מתרחב בהתמדה על חשבון האתיקה (51ד – ה). (2) האפשרות שכללי אתיקה ייעשו גם כללי משפט, אם מכוח חקיקה ואם מכוח פסיקה, קיימת גם לגבי האתיקה העיתונאית. היא אורבת לפתחה של העיתונות, ומאיימת עליה במיוחד (52ד). (3) העיתונות שינתה פניה בעת האחרונה. היא נעשתה ריכוזית יותר, מסחרית יותר ותחרותית יותר. התחרות בין העיתונים שוחקת את האתיקה של כל העיתונים. שחיקת האתיקה מובילה, קודם כול, לפגיעה באנשים ובגופים מסוימים. מעבר לכך, היא עלולה לפגוע גם באינטרסים ציבוריים חשובים (52ד – ה). (4) האתיקה העיתונאית, בשונה מרוב המקצועות החופשיים, פטורה לפי החוק מהסדר או מבקרה על-ידי גוף חיצוני. ההבחנה נובעת מעצם המהות של חברה דמוקרטית. עיתונות חופשית היא לא רק תוצאה הכרחית של דמוקרטיה, אלא היא גם תנאי הכרחי לדמוקרטיה. היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי, לממשל תקין והוגן, לחירויות האדם. כדי שהעיתונות תוכל לבקר באופן שוטף ויעיל את כל המוסדות במדינה, היא צריכה להיות פטורה מפיקוח או ממעורבות אחרת של הממשלה (52ו, 53ב – ד). (5) אין צורך בסעיף 12ג לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות כדי להבין שהחובה המקצועית של עיתון לתת דיווח ענייני ואמין, וכן גם המצווה הבסיסית של הגינות, חייבו את העיתון להודיע לציבור הקוראים שלו כי פרקליט המחוז החליט שאותו קצין, אשר העיתון החשיד בביצוע עבירות שונות, לא יועמד לדין. אך מסתבר, שאין די בכללי האתיקה העיתונאית כפי שהם כיום (54ג – ד). (6) פסק-דין זה, אף שיש בו ניצחון לעיתונות, יש בו גם אזהרה לעיתונות. גם הדין וחשבון של הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות, אף שהוא מבקש בכל מאודו להגן על חופש העיתונות, מדליק אור אדום של סכנה הנובעת מן החולשה של כללי האתיקה. כמו כן, זה מקרוב עלתה השאלה, אם אין זה ראוי לראות עיתון כגוף ציבורי למחצה, ובהתאם לכך להטיל עליו חובות מסוימות המוטלות בדרך-כלל על גופים ציבוריים. כל אלה הם, מבחינת העיתונות, כתובת על הקיר. תהיה זו טעות קשה אם העיתונות תעלים עין מן הכתובת (56ב – ד). [...] ז. (דעת מיעוט – השופטים א גולדברג ומ חשין): (1) הרושם שהותיר העיתון על קוראיו – בכתבות חוזרות ונשנות – היה רושם נמשך והולך, ורושם זה הפך לא-אמת מאז יום בו נמנע העיתון מלפרסם את החלטתו של פרקליט המחוז (91ו). (2) הגם שכל אחד משני תנאי סעיף 14 לחוק – האמת והעניין הציבורי – חי לעצמו את חייו שלו, יש בו באותו "עניין ציבורי", במובן מסוים, כדי לאצול – על דרך ההשראה (אינדוקציה) – על תנאי האמת אף הוא. אפשר וראוי לומר – על דרך של מעין-כלים-שלובים – כי "עניין ציבורי" ממעלה ראשונה הוא שהעיתון ידווח בענייננו את מלוא האמת (92ב – ד). (3) החוק מורה על קיומה של הגנת האמת בפרסום אם "הדבר שפורסם היה אמת". נוסחה זו אינה מצמידה בהכרח ליום הפרסום בלבד, וניתן לפרש את החוק גם אחרת. בענייננו, למשל, בכתבות שנמשכו והלכו על פני תקופה ארוכה, יצר העיתון מעין-גולם, וגולם זה המשיך בחייו גם לאחר החלטתו של פרקליט המחוז. מחובתו של העיתון היה להצמית את הגולם ומשלא הצמיתו, חטא ב"לא-אמת" (92ו – ז). (4) "ידיעות אחרונות", בדווחו עוד ועוד, שוב ושוב, על אודות חקירתו של המשיב, יצר בדיווחיו סרט-נע, צילום של תנועה נמשכת והולכת. אמת שהייתה אמת לשעתה הפכה, למעשה, לאמת-נמשכת-והולכת, וקיומה של אמת-נמשכת-והולכת – באשר היא – יצר חובה לקטוע אותה הימשכות החל ביום שאמת-של-עבר הפכה מטעה (94ה, 96ב). (5) בפרסמו את הכתבות – בזו אחר זו ובמשך תקופת חודשים ניכרת – כמו יצר העיתון "כללי משחק": כללי התנהגות שאמורים היו לחייב אותו בהמשך הימים. העיתון כמו חייב עצמו – מרצונו – כלפי קוראיו, להמשיך ולדווח על השתלשלות החקירה. באי-פרסומה של החלטת פרקליט המחוז אמר "ידיעות אחרונות" לשנות מלמפרע את "כללי המשחק". שינוי זה פגע בציפיות הלגיטימיות של ציבור הקוראים – בזכותו של הציבור לדעת – ובעיקר בציפייתו הלגיטימית של המשיב. שינוי זה הפך "אמת" ל"לא-אמת". המפר את "כללי המשחק" לא יישמע בטענה התולה עצמה באותם כללים (96ג, 101ד – ו). (6) אמת לשעתה תהפוך להיות לא-אמת, כשהמדובר בסדרה נמשכת והולכת של כתבות, ובנסיבות שבהן האירוע הנוסף אשר העיתון לא דיווח עליו – ואשר הפך אמת ללא-אמת (לעתיד לבוא) – אירע בסמוך מאוד לאחר כתבה שהייתה (בדיעבד) האחרונה בסדרה (102ה). (7) ככל שגדלה מידת ההטמעה של המידע שפורסם בציבור כן תגדל חובת העדכון. עמקותה של ההטמעה בדעת הציבור תהא תלויה בסוג המדיום שבו מדובר, באופי הנושא, בתפוצת הידיעה, בתדירות ההופעה, במשך ההופעה, במשך הזמן שעבר מאז מועד הפרסום האחרון ועד לגילוי המידע הנוסף, בחשיבותו של המידע להבהרת התמונה הכוללת (ה"אמת"), בציבור הקוראים שלעניין ועוד שיקולים כיוצא באלה (103ו, 104ב, 106ג – ד). העתירה נתקבלה בחלקה ברוב דעות כנגד דעתם החולקת של השופטים א גולדברג ומ חשין. מיבי מוזר, דניאל מלכא, אבי בן מאיר – בשם העותרים ובשם המשיבים הפורמאליים; רן פינגרר, גיורא אבן צור – בשם המשיב 1. לקריאת פסק הדין המלא
העיתונים מחלקים את האשמה בעוני בין מדיניות הממשלה לקיומם של חרדים וערבים | "ישראל היום" מרפד את כשלונו של נתניהו ברוסיה | סימנים ראשונים לגז, ולדיון ציבורי בנוגע לייצוא הגז
"אחי האמידים, הגיע הזמן להתעורר", כותב ארי שביט במדור הדעות של "הארץ". הפובליציסט הבכיר פונה לאחיו, בני המאיון העליון, בדברי חנופה והתרעה. נכון, יש כאן איבה מוגזמת כלפי העשירים; נכון, העוינות לקפיטליזם מסכנת את "עתידנו" (מי בדיוק האנשים שנכללים בגוף ראשון רבים הזה?); אולם דעו לכם, כותב שביט, כי בשל הפער בין האחוזון העליון ל-99 האחרים נוצרה "סכנה של מהפך זעם חברתי-פוליטי". "אחי האמידים, השעה הזאת היא שעתכם. השעה הבאה תהיה שעת ההמונים", קובע שביט, ובעצם פונה אל העשירים במלים היחידות שמסוגלות לחדור את מעטה האטימות שמקיף את רובם – הכסף שלכם בסכנה. שביט ממליץ לבני המאיון העליון "לתת כתף ולהתייצב מתחת לאלונקה" לא מסיבה מוסרית. כדאי לכם לעשות מעשה, הוא כותב, מפני שאחרת ההמונים עשויים לעשות מעשה שיפגע בכם פי כמה. "יותר עניים ממקסיקו" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" הבוקר. לפי דו"ח ה-OECD האחרון, שיעור העניים בישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות, מסבירה כותרת המשנה. "חשש", נכתב עוד בכותרת המשנה, "הגזירות החדשות רק יעמיקו את העוני". "בכירי הכלכלה הישראלית, ביניהם שר האוצר היוצא יובל שטייניץ ושר האוצר הנכנס יאיר לפיד, מרבים להזכיר את יוון וספרד כמדינות שיש להיזהר שלא להגיע למצבן", מציינת נעם ברקן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", "אולם לפחות בכל הנוגע לשיעור העניים, מצבן טוב בהרבה ממצבה של כלכלת ישראל". בהמשך הידיעה מצטטת ברקן "מנתח כלכלי בכיר", שאמר כי שיעור העוני הגבוה הוא "תוצאה של מדיניות כלכלית מהתקופה שבנימין נתניהו כיהן כשר האוצר". האם קביעה זו דרמטית במידה שמאלצת את הכלכלן לשמור על זהותו? מכל מקום, המשפט ממילא נותר קבור בעומק הידיעה, בלי שיקבל כל הבלטה על-ידי העורכים. בסיום הידיעה ניתנת זכות תגובה קצרה לכמה פעילים חברתיים, ובהם מנכ"ל הארגון "לתת" ערן וינטרוב, המאשים את הממשלה במצב וקורא לה לשנות כיוון. ב"מעריב" בחרו להעניק למנכ"ל "לתת" מקום נרחב. בכפולה השנייה של העיתון, לצד ידיעה על העמקת העוני בישראל והפערים הגדולים בין עשירים לעניים, כותב וינטרוב טור דעה תחת הכותרת "העוני – תוצאה של מדיניות". "הסיפור: חרדים וערבים", נכתב מנגד בכותרת תמצית טורו של הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט, שמתפרסמת בשער "ישראל היום". "העוני בישראל הוא בעיה לא פשוטה, אבל חשוב לזכור: האוכלוסייה שלנו כוללת שתי תת-אוכלוסיות שלא משתתפות בכוח העבודה ומולידות הרבה ילדים, מתוך בחירה שאפשר לכנות אותה תרבותית", מסביר שטרנליכט. "האם באמת יהיה טוב יותר בעוד שנתיים?", שואל את עצמו שטרנליכט בתיבת "שאלות ותשובות" נפרדת, המוקדשת לתקציב המדינה. הפרשן הכלכלי משיב כי התשובה נעוצה בשני גורמים. השני הוא מצב הכלכלה העולמית. הראשון הוא "האם החרדים והנשים הערביות ישתלבו יותר במעגל העבודה". "בעצם", כותב אבי טמקין במוסף "גלובס על הבוקר" שמצורף ל"מעריב", "מה שמתארים הנתונים שפירסם ה-OECD [...] הוא התהליך שבו העוני והאי-שוויון הפכו לשגרה כזו. מי שמביט על הנתונים והגרפים שפירסם הארגון לא יכול אלא להביט באימה על הפערים שהלכו ונפתחו בין 1995 לבין 2010. צריך לזכור מה היתה המדיניות באותה תקופה, וכיצד בשם השפיות הכלכלית נפרצו כל הגבולות, והמערכות הממשלתיות והחברתיות הפכו מכונה משוכללת ליצירת עוני. "[...] בחלק גדול מאותה תקופה, ההסבר שניתן לעוני היה שמדובר בחרדים וערבים, כאילו כדי למתן את המשמעות של מה שקורה, אולי כי בעיני חלקים מהחברה הישראלית שתי קבוצות אלה לא צריכות להיכלל בתוך הגבולות החברתיים של ישראל. אלא שהסבר זה לא רק פסול מבחינה מוסרית וציבורית – הוא גם שגוי. אי-אפשר להסביר את הגידול המהיר באי-שוויון ובעוני בלי להגיע למסקנה כי התופעה של עובדים עניים הלכה והתרחבה". "ממררים את חיי העניים", קובעת מירב ארלוזורוב ב"דה-מרקר", המקדיש הבוקר את תריסר העמודים הפותחים לממצאי דו"ח ה-OECD ותקציב מדינת ישראל. לדברי ארלוזורוב, הקיצוץ בקצבאות הילדים שנכלל בתקציב המדינה החדש נועד להשיג שתי מטרות: חיסכון כספי והגברת הלחץ "על העניים שאינם עובדים בישראל – בעיקר חרדים ובמידה פחותה גם נשים ערביות – לצאת לעבוד". לפי ארלוזורוב, "חייהן של משפחות עניות שאינן עובדות עומדים להיהפך לגיהנום". מה באשר לעניים שעובדים? הפרשנית מוסיפה בהמשך כי "כדי לוודא שמדינת ישראל אינה מתעללת בענייה לשווא, בוודאי באותם עניים שעובדים, צריך להישקל מנגנון שיאזן את הפגיעה בקצבאות". לשון אחר, מותר להתעלל בעניים, כל עוד לא מדובר בהתעללות לשם ההתעללות. עמיתה לעיתון, מוטי בסוק, מגדיר את התקציב החדש "מדכא, למשק ולאזרחים". לדבריו, "התקציב החדש מיטיב עם העשירים" ו"רוקן מתוכן כמעט לחלוטין את המלצות ועדת טרכטנברג". "אפשר לברך על המוגמר – תקציב המדינה לשנים 2013 ו-2014 אושר על-ידי שרי הממשלה", נכתב בפתח ידיעה מאת זאב קליין ושלמה צזנה שמתפרסמת בכפולה הפותחת של "ישראל היום". במרכז הכפולה מודפסת טבלה תחת הכותרת "תקציב המדינה – מכות וסוכריות". בטבלה שני טורים, אדום וכחול. באדום נמנות המכות, "הגזירות שאושרו: קיצוצים ומסים". בכחול מוזכרות הסוכריות, "הגזירות שבוטלו". שיטת "המכות והסוכריות" של "ישראל היום" היא מעין יופמיזם של השלטון לטקטיקה שמכונה "החדרת עזים". היא בוודאי בבחינת שיפור ניכר לעומת שיטת "המקל והגזר", לפחות מזווית הראייה התקציבית. שיטת "המכות והסוכריות" חסכונית הרבה יותר משיטת "המקל והגזר" משום שלמעשה היא אינה כוללת מתן גזרים/סוכריות. הכלי היחיד שיש בה הוא מקל שנותן מכות. החיזוק החיובי שמקבל הציבור מגולם אך ורק באי-מתן מכות נוספות. זו שיטת עינוי בוטה ופרימיטיבית. המסר שלה הוא: "זכרו שמצבכם יכול להיות גרוע יותר ותגידו תודה שאיננו גורמים לכך". שלמה צזנה, כתבו המדיני של "ישראל היום", חתום הבוקר על דיווח המוקדש לפגישת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לפני החג הגדירו צזנה ו"ישראל היום" את טיסת נתניהו לרוסיה "ביקור בזק לעצירת הטילים". "מטרת הפגישה היא שיחה בארבע עיניים עם הנשיא פוטין במטרה לשכנע אותו שלא למכור טילים מתקדמים לסוריה", דווח. בפסקה השישית של דיווח צזנה הבוקר מסתתר המשפט "העיתון הרוסי קומרסנט דיווח אתמול כי נתניהו כשל בנסיונות לשכנע את פוטין לסגת מעסקת הנשק", אולם מסגור הדיווח הפוך בתכלית. "משלוחי נשק ידרדרו את המצב במזרח התיכון", מצוטט ראש הממשלה נתניהו בכותרת הידיעה. בכותרת המשנה נכתב כי "הפגישה בין רה"מ נתניהו לפוטין הוגדרה טובה וחמה. פוטין: להימנע מצעדים שעלולים לדרדר את המצב בסוריה". גם הפסקה הפותחת של הידיעה אינה מזכירה את הכישלון של נתניהו לעצור את אספקת הטילים הרוסיים לסוריה. בכיתוב התצלום של שני המנהיגים נכתב רק "פוטין ונתניהו, שלשום". ב"הארץ", לעומת זאת, מבליטים את תוצאות הפגישה ולא את הציטוטים הכלליים שאמרו המנהיגים לתקשורת. "פוטין דחה את בקשת נתניהו לא לספק טילים לאסד", נכתב בכותרת המשנה לראשית בעיתון זה. "פוטין הבהיר שאין שינוי בעמדה הרוסית בנוגע לעסקה", נכתב בכיתוב התצלום של שני המנהיגים בשער העיתון. "הקרמלין: לא התחייבנו לנתניהו לא לספק טילים", לשון הכותרת לדיווח מאת ברק רביד בעמ 4. משפט הפתיחה בידיעה קורא: "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לא נענה לבקשתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא לספק לסוריה טילים מתקדמים נגד מטוסים מדגם אס-300". הליד בידיעה מביא ציטוט מפי שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, שאמר: "לא נחתום עם סוריה על חוזים חדשים לאספקת הטילים האלה, אך נכבד חוזים קיימים". אם אכן מטרת הפגישה בין נתניהו לפוטין היתה מניעת עסקת הטילים עם סוריה, הרי שראש ממשלת ישראל כשל במשימה. לא סוף העולם, אגב. הגיוני שמנהיג מדינת ישראל ייצא מדי פעם מפגישה עם ראש מעצמה זרה כשידו אינה על העליונה. אולם ב"ישראל היום" חושבים אחרת. שם מקיפים את המידע המוגבל על הכישלון של נתניהו בעשרות מלים אופטימיות, המשמשות מעין בולמי זעזועים, פן יגיעו הקוראים למסקנה כי ראש ממשלתם אינו הגיבור הבלתי מנוצח שדימו לעצמם. הכישלון המדיני של נתניהו מתגמד לעומת הכישלון העיתונאי של "ישראל היום". הכישלון של נתניהו נסלח. מדיניות החוץ של רוסיה מעוצבת על-ידי שיקולים נוספים מעבר לדאגה לחופש הטיסה של חיל האוויר הישראלי בשטח סוריה. ל"ישראל היום", לעומת זאת, אין תירוצים דומים. פגישה שמוגדרת כ"פגישת בזק לעצירת הטילים" ומסתיימת בלי כל סימן לעצירת הטילים אינה פגישה מוצלחת, ועל כך יש לדווח. גם אם התוצאה היא סדק במערך ההגנה על ראש הממשלה בנימין נתניהו. א. ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה בלעדית מאת יהודה שלזינגר. הכתב, שנמצא במרוקו, שוחח עם הרב אליעזר ברלנד ושמע ממנו "בשיחה ראשונה עם כלי תקשורת" כי ההאשמות נגדו על כך שביצע מעשים מגונים בנשים אינן מטרידות אותו כמו החובות שצבר, בסך 40 מיליון דולר. הידיעה מקבלת את החותמת "בלעדי", אך משום מה מתפרסמת בעומק העיתון, בעמ 21, עם אזכור מצומצם בשער. עורכי העיתון, כך נראה, פשוט לא אוהבים סיפורים בלעדיים. ב. שני עמודים קודם לכן מדווחת נצחיה יעקב, כתבת "ישראל היום" באזור השרון, כי ברק פגע בעץ אורן במושב כפר-ידידיה, חצה אותו לשניים והביא לקריסתו. האירוע הופך לאייטם בעיתון משום שהעץ קרס בחצר פעוטון, שהיתה ריקה באותה העת. כותרת הידיעה היא "שבועות: נס בגן הילדים" והמשפט הפותח אותה קורא: "מזל משמים?". גם בגוף הידיעה מגדירה יעקב את האירוע "נס". הנה, לא רק הממשלה נוקטת שיטת "מכות וסוכריות", גם אבינו שבשמים. מצד אחד, הסבל בעולמנו גדול מנשוא. מנגד, יכול היה להיות גרוע יותר. הללויה. תצלומו של העבריין המורשע אריה דרעי מתנוסס הבוקר בשער "ידיעות אחרונות", בחלק המקדם את מוספי העיתון של מחר. מתחת לתצלומו נכתב: "היחסים עם הרב. ההדחה של ישי. והריב עם לפיד. דרעי מדבר". כמה משפטים מהראיון מובאים בעמ 6 של העיתון, שם מדווח יובל קרני כי יו"ר ש"ס טען שדברי שר האוצר, כאילו לא בוטל הקיצוץ בתקציב רשת החינוך של התנועה, אינם נכונים. "לפיד ראה את הכותרות בעיתון – ונכנס לפאניקה", הוא הציטוט של דרעי שנכנס לכותרת המשנה של הידיעה. שני תצלומים מלווים אותה, האחד של דרעי (רציני, מרוכז, מבטו שלוח הרחק) והאחר של לפיד (ישנוני ומטושטש). עוד כמה ידיעות כאלה ולפיד יצטרך לשקול ברצינות מעילה בכספי הציבור. "שוברים שתיקה", נכתב בראש שער "מעריב" הבוקר. "עשרות עדויות של לוחמים בסדיר ובמילואים חושפות מצוקה ותחושת השפלה לנוכח פקודות מעורפלות ועמומות של הדרג הצבאי באיו"ש". במרכז שער העיתון מתפרסם תצלום של פלסטיני משליך אבנים אל עבר חיילי צה"ל, שמפנים אליו את הגב. במרכז השער שלושה ציטוטים של חיילי מילואים. "לא הלכנו במילואים האלה, רק ברחנו", אומר הראשון. "איזה דבר זה, שמישהו מרים יד על חייל צה"ל ועוד נשאר לעמוד לחייך?", אומר השני. "זו רק שאלה של זמן עד שיקרה אסון", אומר השלישי. בכפולה הפותחת של העיתון מדווחת חן קוטס-בר כי לידי העיתון הגיעו עשרות עדויות של חיילים המתארות "מציאות של חוסר אונים מול פקודות מעורפלות ועמומות בכל הנוגע להתמודדות עם האלימות בשטחים". הכתבה המלאה אמורה להתפרסם מחר, במוסף "סופשבוע" של העיתון. בינתיים מדווח בכפולה הפותחת כי "עשרה חיילים נפצעו בעימותים ביום הנכבה". לפי הדיווח, ארבעה חיילים נפצעו קל ליד חברון לאחר שבקבוק תבערה נזרק לעבר גיפ שבו נסעו, ובמזרח ירושלים נפצעו קל שישה שוטרי מג"ב מיידוי אבנים של מפגינים פלסטינים. בעומק הידיעה מצוין כי על-פי סוכנות הידיעות הפלסטינית מען, "15 פלסטינים נפצעו מכדורי גומי בהפגנה ליד כלא עופר". "סימנים לתגלית גז נוספת מול חופי ישראל", נכתב בכותרת בשער "הארץ". ההחלטה על ייצוא הגז שנתגלה מול חופי המדינה מגיעה הבוקר למדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "החלטה על יצוא גז טבעי בהיקף ראוי תיצור תמריץ לפיתוח מאגרים קיימים וחדשים", מסבירה מיכל פרנקו-קדמי, לשעבר רכזת ועדת צמח, שבדקה את משק הגז הטבעי בישראל. פרנקו-קדמי מזהירה מפני "מדיניות כושלת", כמו זו שנקטה ארגנטינה, שנמנעה מלייצא את הגז הטבעי. לדבריה, "למרות הטענות הפופוליסטיות על מכירת חיסול, ועדת צמח ביצעה איזון ראוי ביותר של כלל השיקולים והעניקה מענה סביר והולם לביקושים הצפויים במשק המקומי. [...] מומלץ ביותר לקרוא את ההמלצות כהווייתן ולא להתרשם מפרשנויות חסרות ביסוס". במוסף "כלכליסט" מראיינת דיאנה בחור-ניר את יהודה ויורם ברוניצקי, מייסד חברת אורמת טכנולוגיות ונשיאה, המתריעים מפני אישור המלצות הוועדה. "בהיבט של תכנון לאומי", אומר יורם ברוניצקי, "25 שנה זה זמן קצר ולא מספיק [...] חייב להיערך דיון ציבורי בנושא. יש לנו הזדמנות היסטורית להיות עצמאיים מבחינה אנרגטית, או עצמאיים במידה רבה". במקום ארגנטינה, מתריעים האב ובנו מפני "המחלה ההולנדית" וממליצים לפעול כמו הנורבגים, ש"הקימו קרן מיוחדת שתמכה בפיתוח תעשייה מבוססת גז, ולא ניסו להפיק תועלת מיידית מהגילוי". רז שכניק מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי שרון גל התפטר מערוץ 10. לפי דיווחו, בעוד גל מסביר את המהלך בקיצוץ שנדרש לבצע בשכרו, "מקורות בערוץ 10 טוענים כי הסיבה היא בדיקה משמעתית על רקע טענות להתנהגות בלתי הולמת". ב"כלכליסט" מדווחת אופיר דור כי בארבע השנים האחרונות נפתחו למעלה מ-100 אלף תיקים בהוצאה לפועל נגד אזרחים בשל אי-תשלום אגרת רשות השידור. "פברוק השנה?" היא הכותרת שנתנו עורכי "ישראל היום" לידיעה מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות על טענה כי התצלום שזכה בתחרות World Press Photo, ובו נראית הלוויית ילדים מעזה שנהרגו במבצע "עמוד ענן", היא שילוב של כמה תצלומים. אמנם, כפי שמצוין בגוף הידיעה, מארגני התחרות בדקו את הטענה ופסלו אותה, אולם סימני השאלה נותרו. לפחות בכותרת של "ישראל היום".
שלא כהתחזויות עיתונאיות אחרות, נסיונו של יותם פלדמן להסתנן לישראל יחד עם קבוצה של מהגרי עבודה אפריקאים הוא מהלך שיש בו עניין ציבורי מובהק, גם אם הוא כרוך לכאורה בעבירה על החוק
העיתונאי יותם פלדמן נעצר השבוע בעת מילוי תפקידו: הוא יצא לסיני כדי לתעד את הסתננותם של מהגרי עבודה אפריקאים לישראל, ונתפס על-ידי שומרי גבול מצרים כשהוא מנסה לחזור ארצה שלא בדרך המלך. כעת הוא עצור במצרים, ולפי שעה לא ברור אם ומתי ישוב ארצה. הדיווח הפומבי האחרון היה ביום שלישי, והוא סיפר כי פלדמן הועבר, אזוק, מרפיח לאל-עריש, ונראה במצב רוח טוב. ידיעות נוספות דיווחו שייתכן שיועמד לדין צבאי. בישראל מקבל האירוע סיקור מוצנע, כנראה במכוון, בהנחה שפרופיל תקשורתי נמוך מועיל לזירוז המהלכים הנעשים מאחורי הקלעים כדי להביא לשחרורו בהקדם. פלדמן יצא בשליחות "המקור", התוכנית של ערוץ 10. הוא חצה את הגבול במעבר טאבה ויצר קשר עם קבוצה של פליטים אפריקאים שביקשו להסתנן לישראל. הוא התכוון ללוות אותם במסעם הבלתי חוקי לתוך גבולות המדינה ולהביא את סיפורם לציבור הישראלי. גם במקרה זה הכוונות הטובות הובילו לגיהנום: שומרי הגבול המצרים איתרו את הקבוצה בעת נסיונה לפרוץ את גדר התיל החוצצת בין שתי המדינות; הפליטים נפוצו לכל עבר, לבד מאחד, שנלכד יחד עם פלדמן. העיתונאי נפצע קלות בידו. פלדמן נתפס בפעולה בלתי חוקית (לכאורה) – גם מנקודת המבט של המשפט הישראלי וגם מנקודת המבט של הדין המצרי. שתי המדינות דורשות שהכניסה אליהן תיעשה במעברי הגבול הרשמיים, בהתאם לנהלים המקובלים בעולם. שתיהן משתפות עתה פעולה בחסימת הגבול הפרוץ בסיני, ושתיהן אינן יכולות לעבור לסדר היום על הפרת חוקיהן. במישור הפורמלי נקלע אפוא פלדמן לבעיה. גם ברמת החוויה מצבו לא נעים: אין זה תענוג גדול להיות עצור במצרים, במיוחד כאשר צל של משפט צבאי מרחף מעליך, גם אם אתה בנו של פרקליט ידוע וגם אם מנהיגי מולדתך עושים הכל כדי לחלץ אותך מן הבור. לעומת זאת, במישור המקצועי ראוי יותם פלדמן לצל"ש: השליחות שלקח על עצמו במקרה זה היא המחשה לזכותם (המוסרית) של עיתונאים להתעלם לפעמים מאיסורים פורמליים כדי להאיר את עיני הציבור ולהעשיר אותו במידע חשוב. למעשה תיפקד פלדמן במקרה זה כעיתונאי המתחזה למהגר אפריקאי המבקש לחדור לישראל באורח לא חוקי. הוא לקח על עצמו את התפקיד הזה כדי להמחיש לציבור מה עובר על המהגרים האלה בדרכם העקלקלה ארצה, במה כרוכים מאמציהם לחצות את הגבול, ועד כמה הדוקה השמירה, הישראלית והמצרית, לאורכו. זה סיפור שיש בו עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, והוא רלבנטי לדיון המתנהל עתה סביב ההחלטות שקיבלה הממשלה להקים גדר לאורך גבול ישראל-מצרים ולהגביל בכוח הזרוע כניסת מהגרים מסיני. לרוע מזלו יוכל פלדמן כשישוב לתאר, בעיקר, תסריט אחר: מה קורה למי שנתפס על-ידי המצרים. הכישלון אינו מקטין את ההצדקה המקצועית שעמדה ביסוד החלטה להכין את הכתבה במתכונתה זו. העבירה שלכאורה עבר פלדמן לא פגעה באיש, והיא לא נועדה לספק יצר מציצנות זול. בניגוד להתחזויות אחרות, היא באה לשרת את הציבור במלוא מובן המלה. צריך לאחל ליותם פלדמן שיחזור במהרה הביתה בריא ושלם בלי שנפגע תיאבונו העיתונאי.
כל הפרטים על המחלוקת בין ששי אפרתי, אלון עידן ועמית הורסקי | שלוש נקודות לניצן חן לקראת בחינת מפרט השידורים של ערוץ הספורט | ומסך מפוצל אחד
בשבוע שעבר קרא אלון עידן ב"הארץ" להפסיק לקפח את שדר הערוץ הראשון עמית הורסקי ולאפשר לו לשדר גם משחקים גדולים בליגת-העל: "כבר תקופה ארוכה שחוסר הצדק מתבצע קבל עם ועדה, בעקביות וללא רגשות אשם", כתב עידן. הטור עורר את חמתו של ששי אפרתי, עד לפני כמה חודשים מנהל מחלקת הספורט בערוץ הראשון. "הרגיז אותי שאלון עידן הוא חבר של הורסקי והשתמש בפלטפורמה שיש לו כדי לקדם אותו", אומר אפרתי. "זו לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. אם היה מדובר בשדר אחר עם אותו סיפור, עידן לא היה היה נדרש לזה". בטורו תהה עידן מדוע הערוץ הראשון מטפח שדר צעיר ומאמין בו, אולם בכל משחק חשוב מעדיף על פניו את מאיר איינשטיין. "האם מישהו בערוץ הראשון יכול להסביר את ההתנהלות הזאת? אם הורסקי אינו שדר טוב מספיק עבור משחק גדול, מדוע הוא משדר את מרבית המשחקים בערוץ?". מי שהחל ברוטציה בין הורסקי לאיינשטיין היה אפרתי, שלקראת סיום העונה שעברה פנה לאיינשטיין וביקש שיצטרף לשידורי המשחקים בערוץ הראשון. לדברי אפרתי, צורכי המערכת וריבוי משחקים וטורנירים מחייבים שדר נוסף. אפרתי הביא את איינשטיין כשלושה חודשים לפני המונדיאל, וכדי להפוך אותו שוב לקול מזוהה עם הערוץ הראשון, הציב אותו בשידורים מליגת-העל. השידור הראשון של איינשטיין היה משחק העונה בין מכבי חיפה להפועל תל-אביב. השיבוץ הזה עורר את כעסו של אלון עידן, שבטור שכתב ב"העיר" באפריל 2010 קבע כי המהלך היה מעשה של כוחנות מצד אפרתי. "אלה מלים גדולות – כוחנות, תרבות, פשעים – לכן קיימת סכנה של איבוד קשב. בסדר, נספר את הסיפור אחרת: לקחו בנאדם, ניצלו אותו במשך שנה, רגע לפני החלק המהנה זרקו אותו, והעולם ממשיך בפעולתו כאילו כלום. הבנאליה של הרוע". אפרתי, השבוע: "עידן לא פנה אלי לקבל תגובה, לא שאל אותי מה השיקולים שלי, ורק כתב שזו כוחנות. הוא ציין שאיינשטיין קיבל 31 שידורים, וזה לא נכון. החלוקה היתה שני שלישים להורסקי ושליש לאיינשטיין, אבל למה לתת לעובדות לקלקל את הסיפור? בטור שכתב לפני שבוע הוא השתמש בערך באותו טקסט שכתב אז, רק שהפעם הוא לא האשים בשיבוץ את אורי לוי או את יורם כהן, אז למה הוא ייחס לי את זה לפני שנה?". לעצם העניין, שאלתי את אפרתי, יש למחלקת הספורט שדר מבטיח. מדוע בכל פעם שמגיע משחק עונה הוא מוזז הצדה? "אני גוזר גזירה שווה ביניהם", משיב אפרתי, "אבל איינשטיין עדיין יותר טוב ממנו. אני טיפחתי את הורסקי, הוא היה בבת עיני. אבל מטפחים בנאדם לאט-לאט. אם תבדוק בין שלושת השדרים הגדולים (יורם ארבל, רמי וייץ ואיינשטיין) תגלה שכשהם היו בגיל של הורסקי הם לא הגיעו לרבע ממה שהוא שידר עד היום. הורסקי שידר מונדיאל, שידר אליפות אירופה, את מכבי ביורוליג, את נבחרות ישראל בכדורגל ובכדורסל, שידר גמרים. "הגדרת התפקיד שלו מעולם לא היתה שדר הבית, או השדר הראשי של הערוץ הראשון, או כל מיני תארים שהצמידו לו. מערכת השיקולים של מנהל מחלקת ספורט כוללת כמות שידורים ואיכות שידורים, ולייחס כוחנות לשיבוץ שנובע מסיבות מקצועיות זו פשוט בורות. הורסקי הוא שדר עם פוטנציאל טוב שעוד לא הגיע למימוש. יש לו עוד הרבה לעבור". אלון עידן, המואשם על-ידי אפרתי בקידום חברו, מגיב: "עמית הורסקי היה עורך הספורט הראשון שלי במקומון שתי ערים עליו השלום. עבדנו יחד כחודשיים, ואת דעתי על העריכה שלו אמרתי לו אז, בזמן אמת, וזו לא היתה דעה טובה במיוחד. לפני כמה חודשים כתבתי בהעיר טור שלם על התופעה שבה מחלקת הספורט לא מאפשרת להורסקי לשדר משחקים גדולים, וסיפרתי את הסיפור המלא ביחס אליו, כולל ההיכרות השטחית בינינו, שהיתה לפני 12 שנה ומאז לא היה בינינו שום קשר. "על-פי שיקול דעתי, העובדה שהכרתי אותו אז לא מונעת ממני לכתוב את הדברים, מה עוד שבטור ההוא פירטתי את מידת היכרותנו באופן שלא ניתן לטעות בו. ששי אפרתי אכן הגיב לטור ההוא בהעיר, אך תגובתו היתה לא רלבנטית. העובדה היא שמאיר איינשטיין משדר מספר מועט של משחקים בערוץ הראשון, והמכנה המשותף שלהם הוא שמדובר במשחקים גדולים. "הורסקי לא חבר שלי ואין בינינו קשר, הוא גם לא מעניין אותי במיוחד כשדר", מסכם עידן, "מה שמעניין אותי זה חוסר הלויאליות שמפגין ערוץ כלפי שדר שלו. על זה כתבתי, על זה אמשיך לכתוב, למרות הששי אפרתים של חיינו". גם הורסקי הודף את הטענה כי החברות בינו ובין עידן היא שהביאה לפרסום הטור בעדו. "הייתי עורך של עידן במקומון בחולון, דרכינו נפרדו ולא היינו בקשר איזה 15 שנה", הוא אומר. "לא כל מה שכותבים נובע משיקולי חברות. אני לא מבין מה ששי אפרתי רלבנטי להיום. בכל אופן, אם הרוטציה בין השדרים היא משיקול מקצועי, אז זה בסדר. אני שכיר ועושה מה שצריך ומה שאומרים לי". לעצם העניין, צורם לך שאת המשחקים המרכזיים משדר איינשטיין ולא אתה? "זו לא החלטה נעימה ובוודאי שזה צורם. כבר שידרתי גמרים ומשחקים של 20 אחוז רייטינג, אז פתאום אני לא מספיק טוב? בזמנו ניסיתי להבין למה, לא קיבלתי הסברים והרפיתי. כרגע אני לא עוסק בזה יותר, חבל על האנרגיות". [הקטע עודכן ב-8.2.11] מועצת הכבלים והלוויין תבחן בקרוב מקצה שיפורים במפרט השידורים של ערוצי התשלום. המועצה מבקשת לשמוע את דעתו של הציבור, עד ה-23 בפברואר (כתובת המייל לפניות מופיעה בקישור). הנה שלוש הצעות הנוגעות כולן לערוץ 5 פלוס לייב. 1. ערוץ התשלום ניצל את העובדה שהמשחק המרכזי בליגה הלאומית לא נכלל במפרט השידורים, שנקבע באוקטובר 2009, והפקיע אותו מערוץ 5, שם שודר שנים רבות. אם הליגה הלאומית כל-כך חשובה לאנשי ערוץ הספורט, הם מוזמנים לשדר משחק שני, נוסף, בערוץ התשלום. כמו בליגה הראשונה, גם המשחק המרכזי בליגה השנייה חייב להיות משודר לכלל הציבור. 2. השלבים המוקדמים של משחקי גביע המדינה הפכו לחגיגת שידורים ב-5 פלוס לייב החל מסיבוב ח, שבו משחקות גם קבוצות ליגת-העל. על המועצה לקבוע כי המשחק המרכזי מאותו סיבוב (ולא רק משמינית הגמר) ישודר בערוץ הבסיס. ב-15 המשחקים הנותרים יהיו תמיד שני עוגנים נוספים, אטרקטיביים מספיק גם עבור הערוץ החמדן. 3. סיכום ליגת-העל בכדורגל במוצאי-שבת נגנב לפני כשנה מהציבור אחרי 40 שנה שבמהלכן שודר בערוץ הציבורי. בערוץ הספורט הפכו את התוכנית לאחת מפסגות השידור, כדי לפתות צופים להצטרף. בשנה שעברה אף מצאו תקציב לקומפלקס תומך, שכלל תוכנית ברבורים והתלהמויות בהנחיית נתן זהבי. אם ההתאחדות לכדורגל הנרפית לא מסוגלת להגן על המוצר שלה ולמנוע את זליגתו אל ערוץ המסחטה, על המועצה להתגייס לעזרת העם ולקבוע שהתוכנית של מוצאי-שבת תשודר לכולם באותה שעה. תוכנית הסיכום שמשודרת ביום ראשון בלילה בערוץ 5, נוסף על זו של מוצאי-שבת, היא עלה תאנה נידף שלא מכסה על העוול. לסיכום: בעבר הוסברה הקמת 5 פלוס לייב בכוונה להעניק שידורים ישירים, נוסף על אלה שבערוץ הספורט. שלוש הדוגמאות שלעיל מוכיחות אחרת. 5 פלוס לייב נקרא "הבית של הכדורגל הישראלי". בית חייב להיות של כולם, אחרת מדובר בעצם באחוזה שאליה מורשים להיכנס רק אלה שמסוגלים לשלם. ראשי ערוץ הספורט איימו בעבר כי ביטול 5 פלוס לייב, שהוא עורק כספי חשוב, עלול לייבש את ערוצי הבסיס. אין מה לחשוש מהאיומים האלה. באחרונה אף התייקרה חבילת ערוצי הפרימיום של ערוץ הספורט עבור לקוחות HOT בכ-30%, מ-29.90 שקל בחודש ל-37.90. מי שרוצה גם את ה-HD, ישלם 55 שקל. במקום לרחם על ערוץ הספורט, יש לדרוש ממנו להתחשב באלפי צופים מקופחים. מדבר על חלק קטן. "מדבר על הכל" היא הבטחה מעצבנת שלעולם אינה מתקיימת. כך בחרו במוסף השבת של "ישראל היום" לשווק ראיון שער עם שמעון מזרחי, היו"ר הנצחי של מכבי תל-אביב. בגדול, מזרחי לא סיפק דברים שלא היו ידועים, כולל התייחסותו לבנק של מוני פנאן ("לא ידעתי"). חובבי הכדורסל שמעורים קצת בקורותיו ציפו ממרואיין שנכתב עליו שהוא "מדבר על הכל" שיספר למשל מדוע עזב את תל-אביב לטובת בנימינה. אבל המראיינים לא שאלו, מזרחי לא ענה, והקוראים הפסידו סיפור עסיסי. אחראי ניקיון. בטור הקודם נכתב על דיווח ב"מעריב" הנוגע לחדרו המלוכלך של דובר ההתאחדות הקודם, גיל לבנוני, שמונה בינתיים לקצין העיתונות של הנבחרת. לבנוני מוסר כי "שלושה חודשים מרגע עזיבתי את תפקיד דובר ההתאחדות, לא נכנסתי לחדר הדובר. בעת הצורך אני נמצא בחדר המאמן הלאומי, שם יש לי פינת עבודה. אם היה בחדר הדובר לכלוך, הרי שיש לפנות למי שהשתמש בחדר באותו זמן, או למי שלא ניקה אותו. נוסף לכך, לא זכור לי שבהגדרת התפקיד שלי הייתי אחראי על ניקיון/צביעה/קישוט של החדר, שכאמור, לא היה בשימושי שלושה חודשים". ערוץ ONE, עשרה ימים באוויר, מביא למסך חידוש מעיק. כך נראה אצלם שידור משחק. חמישית מהמסך הופקעה לטובת טבלאות וסטטיסטיקות, למטה תוצאות חיות, ובתחתית המסך שני "קרולים" של כתוביות מידע חדשותי בתוספת תצלום. גודש בלתי נסבל שמסיח את הדעת מהעיקר ופוגם בצפייה. ב-nrg הפכו את מאמן מכבי פתח-תקווה, פרדי דוד, לכתב שלהם. בידיעה הראשונה ש"העביר" דוד לאתר הוא דיווח על רצונם של הבעלים להשאירו בקבוצה עוד שנים רבות. אף שהפועל תל-אביב בכדורסל הודחה ביום שני בערב מגביע המדינה (המשחק הסתיים בערך ב-21:00), המשיכה להתנוסס באתר ערוץ הספורט עד הבוקר השורה שהזמינה להצביע בסקר שכבר לא היה רלבנטי.
הנוהל צפוי לחייב את עובדי המשרד לתעד ולדווח על פגישות עם לוביסטים • דיווח כזה יכול לקדם מניעה של שחיתות - ולחשוף את הציבור לגורמים שמנסים להשפיע על החלטות המשרד מאחורי הקלעים • במקביל: נציבות שירות המדינה עומלת כעת על נוהל מקיף שיחייב את כל עובדי הציבור בישראל
משרד המשפטים מתכוון לפרסם בימים הקרובים נוהל שיחייב כללים חדשים במפגש של עובדי ממשלה עם שדלנים (לוביסטים), כך עולה מתשובת המשרד לפנייה של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, שמתפרסמת לראשונה ב"שקוף". הנוהל יכלול "התייחסות לאופן תיעוד הפגישות וקביעתן, בדרך שתבטיח שקיפות, פיקוח ובקרה בהתאם לעיסוקה של כל יחידה", נכתב בתגובת המשרד. היכולת של הציבור לפקח כיום על פעילות שדלנים במשרדי הממשלה היא אפסית – על אף שיש לכך השפעה ישירה על חיי היום יום שלנו. מאחורי כללים והחלטות של השלטון, שמחייבים את כל אחד ואחת, עלולים לעמוד גורמים בעלי אינטרס. כך למשל, אם משרד התחבורה מחליט לחייב כל רכב לרכוש אביזר בטיחות או לעבור קורס – חשוב לבדוק האם חברה שעתידה להרוויח מכך כסף ניסתה להשפיע על עובדי המשרד להעביר את ההחלטה. בעוד שבכנסת חלים כללי שקיפות בסיסיים, שמחייבים לוביסטים לענוד סרט כתום ולהירשם ככאלה, בממשלה הפעילות מתנהלת באפלה גמורה. לפני שנה פרסמנו ב"שקוף" כי עמותת הצלחה בראשות עו"ד אלעד מן נמצאת במגעים עם משרד המשפטים בנוגע לפרסום נוהל מפגשים עם שדלנים שיחייב את כלל משרדי הממשלה. עם פרסום הנוהל, משרד המשפטים יצטרף בכך למשרד האוצר ולמשרד להגנת הסביבה, שהצהירו כי אימצו נוהל דומה בקדנציה האחרונה. מכתב התשובה מכיל רמז לצעד משמעותי נוסף שעתיד להתרחש בתחום: נציבות שירות המדינה, האחראית על גיוס וניהול של כל עובדי המדינה, עובדת במקביל על נוהל דומה. נוהל של הנציבות עשוי להוות פתרון רוחבי שיחייב את כלל עובדי המדינה בכלל משרדי הממשלה. חשוב לציין כי הנוהל אינו פותר את הבעיה בגינה לוביסטים רבים חומקים מכללי השקיפות – ההגדרה הצהרה למיהו שדלן. כיום בתחום הלובי פועלים גם שדלנים המכנים את עצמם "יועצים אסטרטגיים" או "מנהלי משברים" שמערבבים בין ייעוץ תקשורתי ויחסי ציבור לבין פעולות שדלנות. בכך הם חומקים תחת ההגדרה, אינם מחויבים לפרסם רשימת לקוחות וחומקים מתחת לרדאר. תהליך אסדרת מפגשים מול שדלנים ע"י נהלי מנכ"לי משרדי ממשלה מתרחש לאור הכישלון בקידום אסדרה בחקיקה ראשית על ידי הכנסת והממשלה. למעשה המחוקק הישראלי מסרב מאז 2008 להתקדם בתהליך אסדרת פעילות הלוביסטים בכנסת ובמשרדי הממשלה, ולקדם "חוק שדלנים" אחוד ורוחבי לכנסת, למשרדי הממשלה ולמוסדות ציבור, על כן כל פרסום של נוהל כזה חשוב לטובת השקיפות. אולם מעמד של נוהל אינו דומה למעמד חקיקה ראשית – ניתן לשנות אותו לפי החלטה של כל רגולטור שמתחלף, בעוד שינוי חקיקה ראשית מסובך בהרבה וגורר גם דיון ציבורי. הנוהל של משרד המשפטים הוא כאמור צעד בכיוון הנכון, אך לעת עתה מהמתואר במכתב לא ניתן לדעת עד כמה מפורטים יהיו הדיווחים שעובדי המשרד יחוייבו בהם. בכתבה מקיפה שפרסמנו ב"שקוף", תיארנו כי נוהל דומה שאימץ משרד האוצר, הוביל לפרסום של מידע מחורר ולא מספיק.
"אף שאין ספק כי הכתוב במכתב מהווה דברי ביקורת בדבר מקצועיותו של התובע כחוקר סיבת מותו של הילד, אין לראות, לנוכח בחינת ההקשר שבהם נכתבו הדברים, משום פרסום לשון הרע"
בית משפט השלום תל אביב-יפו א 043040/04 בפני: כב השופטת שושנה אלמגור - סגנית נשיא תאריך: 14/05/2006 בעניין: אינגינר יוסף דוריאל ע"י ב"כ עו"ד עקיבא נוף תובע נ ג ד האופטמן אהרון ע"י ב"כ עו"ד דליה גליק נתבע תביעת דיבה שהגיש התובע, מהנדס שהשתתף מיוזמתו בתחקיר צה"לי לשחזור מותו של הילד מוחמד א-דורה בתחילת האינתיפאדה, כנגד הנתבע שפרסם מכתב למערכת ב"הארץ" ושבו הוא מלגלג על מידת המדעיות והאובייקטיביות של התחקיר. לטענת הנתבע, האמור במכתב מהווה ביקורת לגיטימית החוסה בצל הזכות לחופש הביטוי. בימ"ש השלום דחה את התביעה ופסק כי: בחינה אובייקטיבית של תוכן הפרסום תיעשה על פי מכלול הנסיבות האופפות את עצם האמירה, האופן שבו היא נאמרה, הדברים המשתמעים ממנה וההקשר שבו הם נאמרו. יש לתת למילים פרוש על פי מובנן הרגיל והטבעי ובהקשר שבו הם נאמרו. בשלב השני יש לבחון האם בהתאם למערכת האיזונים החוקתיים שבין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, יש להטיל חבות בגין אמירת הדברים. ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תחשב כלשון הרע. ברם, במקרה דנן, אף שאין ספק כי הכתוב במכתב מהווה דברי ביקורת בדבר מקצועיותו של התובע כחוקר סיבת מותו של הילד, אין לראות, לנוכח בחינת ההקשר שבהם נכתבו הדברים, משום פרסום לשון הרע: מדובר בפרסום שהינו בבחינת הבעת דעה מובהקת להבדיל מדיווח על ארועים או עובדות; ביקורתו של הנתבע נעשתה באופן מאופק, אם כי זועם, ובהחלט חף מהשתלחות, השפלה וביזוי; ומדובר בביקורת על דמות ציבורית הקשורה ועומדת במרכזה של מחלוקת וויכוח ציבורי - מקומי ועולמי – ועל-כן, התבטאות הנוגעת לה תפורש תוך מתן משקל עודף ומיוחד לחופש הביטוי. בנסיבות העניין, אף אילו היה מדובר בפרסום לשון הרע, עומדות לנתבע הן הגנת תום הלב (לאור האופי המתון של דבריו) והן הגנת אמת הפרסום: חקירת מקרה מוות, או כל חקירה מדעית אחרת, אשר קודם כל קובעת את התוצאה ולאחר מכן מחפשת ותרה אחר הוכחות לאותה מסקנה קדומה, לאו חקירה מדעית היא. חקירת התובע את הארוע היתה חובבנית, לא השתמשה בכלים מדעיים נהוגים על מנת להגיע למסקנות וחמור מכך היא אף לא היתה אובייקטיבית שכן קודם כל סומנה המטרה על ידו ואחר כך נורה החץ. מכאן שיש לדחות את התביעה. העובדות: 1. ביום 1.10.00 במהלך קרב יריות ממושך, שהתנהל באזור נצרים בין צה"ל לבין הפלשתינאים נהרג הילד מוחמד א-דורה (להלן: "הילד" או "מוחמד א-דורה"). קרב היריות ומותו של הילד הונצח במצלמות רשת טלוויזיה צרפתית, הופץ ופורסם בעולם כולו וגרם לנזק תדמיתי עצום למדינת ישראל (להלן: "האירוע"). למחרת האירוע נטל צה"ל אחריות למותו של הילד ומפי דובר צה"ל נאמר כי קיימת סבירות גבוהה שמוחמד א-דורה נהרג כתוצאה מאש חיילי צה"ל. היו שחלקו על הזריזות בה נטל צה"ל על עצמו האחריות למות הילד ודרשו חקירת האירוע. 2. אחד בשם נחום שחף, פיסיקאי, (להלן: "שחף") והתובע, מהנדס במקצועו, ובעברו הצבאי הרחוק - בין היתר - מנתח מערכות לחימה, הציעו לאלוף פיקוד הדרום, יום טוב סמיה, לחקור את האירוע ולגלות את סיבת מותו של הילד. הצעתם התקבלה על ידי האלוף סמיה. 3. בעקבות כתבה של הכתבת ענת ציגלמן, שפורסמה ביום 7.11.00 בעיתון "הארץ", המתארת את אופן חקירת האירוע על ידי צה"ל (להלן: "הכתבה") כתב הנתבע מכתב לעיתון הארץ שפורסם ביום 12.11.00 במדור "קוראים כותבים" (להלן: "המכתב"). מכתב זה הינו נשוא התביעה שבפני אולם בטרם אצטט אותו, להלן תמצית האמור בכתבה. בכתבה מתואר שחזור הארוע שנעשה על ידי צה"ל לאחר שכל הראיות הושמדו על ידו (קיר הבלוקים, החבית מאחוריה הסתתרו האב והילד ועוד). על השחזור פקחו שחף והתובע, כאשר במהלכו התראיין האחרון בפני הכתבים האמריקאים, הציג בפניהם את התיזה שלו על כי מותו של מוחמד א-דורה היה הצגה מבוימת של הפלשתינאים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בעיני העולם. בין היתר נאמר על ידי התובע כי אבי הילד השתתף בביום האירוע, אם כי כנראה לא ידע שההצגה תסתיים במותו של בנו. לאור דברי התובע בראיון האמור הדיחו האלוף סמיה מהמשך חקירת הארוע. עוד צוין בכתבה כי לדברי התובע צה"ל מסתיר מהציבור את העובדה כי ממול הילד ואביו היתה עמדה נוספת של יורים פלשתינאים, אשר לפי חישוביו רק משם אפשר היה לירות בכדורים שפגעו במוחמד א-דורה. 4. בעקבות הכתבה פורסם, כאמור, מכתבו של הנתבע בזו הלשון: "כאילו לא הספיקה הריגתו הטרגית של הילד מוחמד א-דורה והנזק שנגרם לישראל בעקבותיה, באה חקירתם ה"מדעית" של שחף ודוריאל ומוסיפה על הנזק. שהרי איזו מן גישה "מדעית" ו"בלתי תלויה" היא זו הקובעת מראש מסקנה לפני חקירה? (לפי הכתבה, עוד לפני ה"שחזור" הרצה דוריאל באוזני צוות טלוויזיה כי "מותו של א.דורה היה הצגה מבוימת" והאשימו אפילו את אבי הילד בהשתתפות בבימוי). ייתכן מאוד שהילד נפגע מכדורי הפלשתינאים, אבל מי ייתן אמון בחקירה ה"אוביקטיווית" של דוריאל ושחף (שאינם מומחי בליסטיקה) לאחר גיבובי הלהג שלהם כפי שצוטטו בכתבה? זה ששחף מסתיר עד היום "חומר מדהים" על רצח רבין רק מפני שאיש לא מוכן לשלם לו תמורתו, ושברוב צניעותו הוא משווה עצמו לראש פרויקט מנהטן, רק מוכיח את חוסר הרצינות של כל העניין. כמו דוריאל גם אני למדתי "גיאומטריה של בית ספר עממי". התבוננתי בתצלום האוויר המופיע באתר האינטרנט הרשמי של צה"ל ואיני יכול לקבוע ש"לא יתכן שהילד נהרג מירי חיילי צה"ל". הוא יכול היה להיפגע הן מאש שלנו והן מאש שלהם. אך מי שראה את הילד שם (קרוב לוודאי שלפלשתינאים היה קל יותר לראותו מאשר לכוחותינו) ולא הוציא דגל לבן כדי להפסיק את הירי ולאפשר את חילוצו, נושא באשמה כבדה ביותר, בלי קשר למקור הקליע הקטלני. האירוע ראוי לחקירה רצינית בידי גורם מקצועי באמת שיהיה מקובל על שני הצדדים. אהרון האופטמן רמת השרון. " 5. תביעת התובע הינה כנגד הביטויים המופנים כלפיו ובעיקר המילים המופיעות תחת מרכאות: "חקירתם המדעית של שחף ודוריאל..." וכן: "איזו מין גישה מדעית ובלתי תלויה היא זו הקובעת מראש מסקנה לפני חקירה... ועוד: "מי יתן אמון בחקירה אוביקטיבית של דוריאל ושחף (שאינם מומחי בליסטיקה) לאחר גיבובי הלהג שלהם...". לטענת התובע הוא מהנדס מומחה במקצוע הנדסה תעשיה וניהול, הוא השתלב בקורס חקר ביצועים ובקורסים רבים ושונים שנושאיהם אמצעי לחימה. שימש בשנים 1952-1954 כמתאם היצור של תת מקלע עוזי, בשירות המילואים שלו, שהסתיים בשנת 1985, היה חבר בצוות לחקר ביצועים ועוד תפקידים כמפורט בתצהיר עדותו הראשית. לטענתו, מכתבו של הנתבע מציג אותו כחוקר בלתי רציני, מלגלג על אופן חקירתו את הארוע בכך שהמילה "מדע" מופיעה במרכאות כמו גם צמד המילים "חקירה אוביקטיווית" ו"בלתי תלויה". התובע גורס כי יש באמור בכתבה כדי לבזותו, להכפישו, להציגו כחוקר בלתי מיומן ולפגוע במשרתו ובמשלח ידו. הנתבע גורס כי אין בפרסום משום הוצאת לשון הרע, כמשמעות המונח בחוק, הואיל והאמור במכתב אינו יותר מאשר הבעת ביקורת לגיטימית, החוסה תחת הזכות לחופש הביטוי, על האופן בו התימר התובע לחקור את האירוע. לחלופין טוען הנתבע להגנות שמעניק החוק לפרסומים המהווים הבעת דעה בתום לב (סעיפים 15 (4) ו- 15 (6) לחוק איסור לשון הרע). כן טוען הנתבע להגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק. דיון: [...] 3. השאלה הנשאלת היא האם באמירות שנאמרו כלפי התובע במכתב הנתבע למערכת "קוראים כותבים" יש משום לשון הרע, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק. בחינה מילולית של חלק מהביטויים המופיעים במכתב יכולה, לכאורה, להביא למסקנה כי יש בהם כדי להשפיל את העבודה, שנטל על עצמו התובע לחקור את מותו של הילד מוחמד א-דורה. המלומד שנהר כותב בספרו כי "ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תחשב כלשון הרע..." (עמ 128-129). במכתבו מבקר הנתבע, בלשון סגי נהור, את אופן חקירת התובע ושחף, את הארוע, אשר לדעתו נעשתה בניגוד לכללי מחקר מדעיים לבחינת מקרי מוות. כן מיחס הנתבע לתובע חוסר אובייקטיביות אשר לאופן ביצוע החקירה, עמדה שאינה מתיישבת עם מחקר מדעי מקצועי, שאינו "רותם את העגלה לפני הסוסים" ואינו מגיע למסקנות טרם השלמת החקירה. על מנת לשמור על שמם הטוב של צה"ל והמדינה מציע הכותב להפקיד את החקירה בידי גורם רציני, משמע, התובע ודוראל אינם חוקרים ראויים. אין ספק כי הכתוב במכתב מהווה דברי ביקורת בדבר מקצועיותו של התובע כחוקר סיבת מותו של הילד ככל שהדבר נוגע לחקירת האירוע הספציפי אליו מתייחסים הכתבה והמכתב. יחד עם זאת מספר שיקולים כבדי משקל מובילים למסקנה כי מקריאת המכתב כולו ובחינת הקשר הדברים שבו הוא נכתב, אין לראות בדברים משום פרסום לשון הרע (ראה ע"א 809/89 משעור נ חביבי מ"ז (1), 1) [...] מהטעמים האמורים לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן בלשכתי 14/5/06. לקריאת פסק הדין המלא
הנהגת משרד המשפטים מסתגרת ומונעת מהתקשורת לבצע את תפקידה. פתיחות מורגשת רק כשלהנגבי, רובינשטיין וארבל יש עניין אישי בדברים העומדים להתפרסם
היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל מתנהגים כאילו היו ראשי המוסד או השב"כ. הם מתייחסים (כמעט) לכל הנושאים הנדונים אצלם, ולכל ההחלטות שהם מקבלים, כסודיים ביותר. כאילו מדובר נושאים בטחוניים ממדרגה ראשונה שחשיפתם עלולה להסב נזק למדינה. לעתים אני נדהם מחוסר ההבנה של ראשי מערכת אכיפת החוק לתפקידה של התקשורת כגורם המבקר את הממסד ורשויות השלטון ומספק מידע לציבור הרחב. כל אימת שהם מתבקשים לספק פרטים על דיון שהתקיים אצלם, או החלטה שקיבלו, בנושא שיש בו חשיבות ציבורית, הם משיבים ב"אין תגובה", או במקרה הטוב בתשובה סתמית. הדוגמה הבולטת ביותר לגישתם התקשורתית החובבנית של ראשי משרד המשפטים ניכרה בפרשת מינויו של עו"ד רוני בר-און לכהונת היועץ המשפטי לממשלה. רובינשטיין וארבל דחו בתוקף את בקשת הכתבים לספק להם מידע על מהלך החקירה. הם טענו בעיקשות כי כל פרסום עלול להזיק. לפיכך כל המידע שפורסם במשך חודשים ארוכים התבסס על הדלפות (בדרך-כלל מגמתיות). הוא הדין בפרשיות אחרות שהסעירו את דעת הקהל בארץ, כמו למשל החקירה נגד שר המשפטים צחי הנגבי בפרשת עמותת דרך-צלחה, פרשת העמדתו לדין של סוכן השב"כ לשעבר אבישי רביב, פרשת ערוץ 7 ועוד. על כל התיקים האלה התקיימו עשרות דיונים והתייעצויות במשרד המשפטים, אבל רובינשטיין וארבל סברו שיש לעטוף אותם במעטה כבד של סודיות. אחת ההמחשות האחרונות לכך היא השתתפותם של ישראלים בהימורים בקזינו ביריחו. ב-22 באוקטובר 98 התקיים בלשכת היועץ המשפטי דיון רב-משתתפים, שבו השתתפו פרקליטת המדינה, נציגי המשטרה, השב"כ וצה"ל. בישיבה נמסר כי אף שהימורים בקזינו הם עבירה, לא ניתן יהיה לאכוף את החוק על המהמרים, בשל הקושי לאסוף ראיות קבילות לצורך העמדה לדין. בתום הדיון החליט רובינשטיין להנחות את גורמי אכיפת החוק לנקוט פעולות מודיעיניות בלבד נגד מהמרים, כדי לבחון אם מגיעים לשם עבריינים שמבקשים בדרך זו להלבין הון שחור וכדומה. עוד סוכם, שרק במקרים שבהם יהיו ראיות נוספות נגד מהמרים, הם יועמדו לדין. אבל רובינשטיין לא חשב שראוי שהציבור יידע על ההחלטה הזו. הוא שמר עליה בסוד. גם איש מהמשתתפים בדיון לא הדליף דבר ולכן לא נודע עליו מאומה, עד שב-23 בנובמבר 98 סיפר על כך רובינשטיין, כבדך אגב, בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. מתקבל הרושם שרובינשטיין וארבל סבורים שהמידע המצוי ברשותם הוא רכושם הפרטי, ושמורה להם הזכות למנוע את פרסומו. הם שכחו, כנראה, את פסיקתו של הנשיא בדימוס של בית-המשפט העליון, משה לנדוי, שקבע בזמנו כי "שלטון הנוטל לעצמו את הרשות לקבוע מה טוב לאזרח לדעת, סופו שהוא קובע גם מה טוב לאזרח לחשוב". לפני כארבעה חודשים ערכתי תחקיר למוסף "הארץ" על הסמכות המסורה ליועץ המשפטי לממשלה לעכב הליכים של נאשמים. ביקשתי לאפשר לי לעיין במדגם של תיקים הנוגעים לנשוא בדיקתי, כדי ללמוד על תהליך קבלת ההחלטות והשיקולים שהנחו את היועץ המשפטי להיענות לבקשות. רובינשטיין ואנשי לשכתו סירבו לאפשר לי להציץ אל תוך התיקים, גם לאחר שהתחייבתי שלא לחשוף את זהותם של הנאשמים. ככלל, רובינשטיין וארבל ממעטים לפרסם ביוזמתם הודעות רשמיות לעיתונות. הם עושים זאת רק כשהם מגיעים למסקנה שאין מנוס מכך, כמו, למשל, כשהתקבלה החלטה להעמיד לדין את אבישי רביב או להגיש כתב-אישום נגד מפעילי ערוץ 7. דוברת משרד המשפטים, אתי אשד, מנסה להיאבק נגד גישת השניים, אך ללא הצלחה. לעתים גם היא מופתעת לקרוא בעיתון או לשמוע ברדיו על החלטה של היועץ המשפטי, שהיא כלל לא ידעה על קיומה. חשוב להדגיש שיש מקרים שבהם מקפיד רובינשטיין להגיב בזריזות על פרסומים בתקשורת, אולם זאת בדרך-כלל כשיש לו חשש שהפרסומים עלולים לפגוע בו אישית. למשל כשגונתן פולארד יצא בחודש אפריל אשתקד בהאשמות חמורות נגד רובינשטיין והטיח בו שהיה מעורב במעצרו בבניין השגרירות בוושינגטון (רובינשטיין היה אז ציר ישראל בארצות-הברית), מיהר היועץ המשפטי לממשלה להגיב בהודעה מפורטת מאוד. גם שר המשפטים צחי הנגבי נסחף בהלך הרוח המחתרתי של רובינשטיין וארבל, וגם הוא ממעט למסור מידע על הדיונים המתקיימים בלשכתו בענייני משרדו ועל ההחלטות המתקבלות בהם. על ישיבות הוועדה לבחירת שופטים נמסר מידע לקוני בלבד. לעומת זאת מרבה הנגבי לספר על דיונים שהוא מאמין שפרסומם יסייע למעמדו הציבורי כשר המשפטים ולשיפור תדמיתו בעיני נשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק. כך, למשל, דווח לא מכבר על כוונתו להביא לאישור הכנסת את הצעת החוק להנהגת הרפורמה בבית-המשפט, על יוזמתו לקדם את הליכי החקיקה של חוקי היסוד וכדומה. מדי פעם הוא מוסר לתקשורת ידיעות חסרות חשיבות, כמו הידיעה שבדיון שהתקיים בלשכתו "סברו רבים מהמשתתפים כי מן הראוי לאפשר לעדים במשפט להעיד בישיבה, בשונה מן הנוהג שהתקיים למן קום המדינה, לפיו מעידים עדים באולם המשפט בעמידה. סוכם כי תיבחן האפשרות, בעצה אחת עם נשיא בית-המשפט העליון, להנחות את השופטים להעניק לעד את חופש הבחירה בין עדות בישיבה לבין עדות בעמידה". בעבר היה יחסה של הנהגת משרד המשפטים לתקשורת שונה בתכלית. פרופ יצחק זמיר, בשנות כהונתו בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה (78-86), הבין את חשיבותה הרבה של התקשורת ונתן פומבי (כמעט) לכל חוות דעת משפטית שהכין ולכל הנחיה שהפיץ. פרופ זמיר גם נהג כמעט מדי ערב לשוחח טלפונית עם כתבים לענייני משפט, להשיב על שאלותיהם, להבהיר להם נקודות שאינן ברורות דיין בהנחיות שפירסם וכדומה (לעומת זאת, הטלפון בביתו של רובינשטיין חסוי). גם לשר המשפטים לשעבר, פרופ דוד ליבאי, היתה מודעות רבה לתקשורת. הוא לא רק הורה לדוברת המשרד לדווח בצורה סדירה על פגישות ודיונים שהתקיימו בלשכתו ועל יוזמות חקיקה שקידם, אלא נהג לנסח בעצמו, בסגנון רהוט, את ההודעות לעיתונות, ותמיד היה קשוב לכל שאלה והביע נכונות להסביר, לנמק ולנתח. מן הראוי שראשי משרד המשפטים ישננו את דבריו של שופט בית-המשפט העליון בדימוס משה זילברג, שכתב באחד מפסקי-הדין כי "האפשרות הנתונה לאזרח המתעניין לקבל אינפורמציה על הנעשה בקרב המדינה ורשויותיה, פרט לעניינים שהם מעצם מהותם סודיים, היא תנאי בלעדיו אין קיום למשטר דמוקרטי במדינה". גדעון אלון הוא הכתב הפרלמנטרי והכתב לענייני משפט של "הארץ" גיליון 19, מרץ 1999
בעזרת יזמות בתחום האינטרנט מנסה תאגיד התקשורת גייטהאוס-מדיה להמציא מחדש את שוק העיתונות בבטאביה, ניו-יורק, הנשלט כעת על-ידי עיתונות דפוס
עיתונים מודפסים ניצבים בפני אתגר: כיצד להבטיח שאתרי האינטרנט שלהם עצמם לא יבלעו את קהל הדפוס היוקרתי והרווחי יותר, וזאת בשעה שיותר ויותר אנשים נוהגים לצרוך חדשות ברשת. באותה עת הם נאצלים להתמודד גם עם התכווצות כוח-האדם במערכות שלהם, שנאלץ לספק תכנים גם למהדורת הדפוס וגם למהדורה המקוונת. די באתגרים האלה כדי לשכנע עיתונים רבים להימנע מחידושים (מעבר לדרגה מסוימת) בפעילות הרשתית שלהם. אך מה יקרה אם תאגיד תקשורת יקים אתר חדשות בשוק שבו הוא אינו מפרסם עיתון מודפס? זה בדיוק מה שעושה גייטהאוס-מדיה בבטאביה, ניו-יורק. באפריל ביקרתי במרכז של התאגיד גייטהאוס בפיירפורט, ניו-יורק, ויצאתי עם הווארד אוונס וריאן שולין ל"משימה חשאית" בבטאביה. הם חיפשו משכן למשרדי האתר שגייטהאוס עמד להקים, הבטאביאן (The Batavian). מדוע היתה זו שליחות חשאית? משום שגייטהאוס אינו מוציא עיתון דפוס בבטאביה, ולעיתון המשפחתי הפועל שם, The Daily News, אין תוכן באתר האינטרנט שלו, המתפקד בקושי כעלון פרסומת לעיתון. האסטרטגיה של גייטהאוס היתה להקים אתר חדשות וקהילות שישתלט על נתח השוק המקוון שהעיתון הקיים התעלם ממנו. הבטאביאן פועל לפי הקו שהתווה אוונס: העוגן של האתר הוא בלוג, והוא מציע מעטפת של טכנולוגיות "חברתיות" (בסביבת עבודה של תוכנת הקוד הפתוח Drupal), כולל אפשרות למשתמשים רשומים לפתוח בלוגים. פוסטים מבלוגים כאלה זוכים להופיע גם בדף הבית של העיתון. חלק גדול מהפוסטים האלה עוררו דיונים תוססים, כמו למשל פוסט של אחד הקוראים על קניון מקומי, שתושבים רבים רוצים להרוס. אחד המשתתפים בדיון שהתעורר בטוקבקים הוא לא אחר מיושב-ראש מועצת העירייה. הבטאביאן פתח משרד ברחוב מיין, העורך/הבלוגר הראשי, פיליפ אנסלמו, נמצא בעיר מדי יום ביומו ומטפח את הקשרים עם הקהילה. הבטאביאן הוא ניסוי בשאלה אם עיתונות מבוססת אינטרנט בלבד יכולה לשרת את הקהילה טוב יותר מצורות עיתונות אחרות. הנה מה שכתב אוונס על "בירור הסוגיות המורכבות של קהילה – כקהילה": התקשורת הדיגיטלית מאפשרת לכל מרכיבי הציבור – העיתונות, הפוליטיקאים, אנשי הממשל והאזרחים – לדון באפשרויות, בתוצאות ובתנאים כשווים בין שווים. הכתבים אינם נתונים עוד למגבלות הדפוס ולצורך להציע רק את מה שמכונה דיווח אובייקטיבי, אלא הם יכולים לחקור, לבחון, להעלות ולהשיב על שאלות, ולייצר שיחות. "דוגמה לסגנון כזה של עיתונות מצאנו בשבוע שעבר בבטאביאן. העורך פיליפ אנסלמו ריאיין את חבר מועצת העירייה בוב ביאלקובסקי. לדברי ביאלקובסקי, אחת הבעיות הניצבות לפני בטאביה היא שקיעת השכונות. שכונות שלמות מהוות בעיה, אמר חבר המועצה, אשפה בכל פינה, מכוניות נטושות בחצרות אחוריות. סע לדרום העיר, לרחוב גקסון, ליד הרחובות ווטסון, תורפ וסטייט, ותיווכח בכך. "פיליפ נענה להצעה, עשה סיבוב בשכונות המדוברות, ולא מצא עדויות רבות שהצביעו על דעיכה. פיליפ, שסיקר בעבר עיירות קטנות כמו קנאנדייגואה, למשל, היכן שיש כמה שכונות וכמה שכונות בעייתיות, פירסם פוסט מעקב והכחיש את דבריו של חבר המועצה. הדברים עוררו פוסט נוסף, הפעם של יושב-ראש המועצה, צרלי מאלו, שכתב כי פורסמו כמה פוסטים על מצב השכונות שלנו ובהם דעות של תושבים על קצב ההתנוונות של העיר. תושב שרק הגיע לכאן, או כזה שרגיל לסטנדרטים של ערים גדולות, אינו מוטרד במיוחד מצבע מתקלף או מעט אשפה. בערים גדולות נאלצים בני-אדם לחיות במשך שנים בדירות שערכן יורד, כאלו שבעליהן אינם מתגוררים בעיר, ועם פעילות סמים סמוך לבתיהם. אבל מדוע שתושבי בטאביה לא יצביעו על סממני ההתנוונות ויחברו יחד כדי לשמור על איכות החיים שאליה התרגלנו?. "שמתם לב למגמה? אותן עובדות, תפיסות שונות. ואם עוקבים אחר השיח המתנהל בתגובות שם ובפוסטים רלבנטיים בבלוגים אחרים באתר, מגלים תמונה ברורה של מועצת עירייה השואפת לשפר את המצב בעיר לפני שהמצב יחמיר. עיתונות דפוס מסורתית לעולם לא היתה מגיעה לעומק שכזה בסיקור נושא מוגדר אחד. בתוך ארבעה חודשים בלבד מיום הקמתו נרשמו בבטאביאן כ-5,000 גולשים ייחודיים בחודש, מתוך כ-15,000 תושבי בטאביה ו-60,000 תושבי מחוז גנסי (הנה תשדיר פרסומת רדיופוני לאתר). התוכנית היא שאנסלמו יתניע את האתר, ואחר-כך יגייס צוות עובדים מקומיים. הבטאביאן כבר שכר את שירותיו של כתב ספורט מנוסה מהאזור, שיתחיל לעבוד ביום רביעי. הנה דוגמה לסיקור של קבוצת הבייסבול המקומית, The Muckdogs. עדיין מוקדם לדעת אם האתר יצליח מבחינה עסקית. בינתיים התחילו כבר בנסיונות לגייס מפרסמים מקומיים, ותושבים יכולים לפרסם בלוח מודעות בחינם. בלי פעילות דפוס – נייר, דיו, מכונות דפוס ומשאיות חלוקה – הבטאביאן יוכל ללא ספק לפעול בעלות נמוכה. חלק הארי של הוצאות התפעול יושקע בכוח-האדם. הבטביאן הוא כנראה אחד הנסיונות הכי דיסרופטיביים שמקורם בגורם פעיל בתעשייה, שבה רבים דבקים עדיין בגישה שמרנית למרות ההידרדרות המהירה בתנאים הכלכליים. זה ארגון של עיתון החושב ופועל כסטארט-אפ, כפי שכל ארגון תקשורת חייב לעשות כדי לשרוד את המעבר הדיגיטלי. (גילוי נאות: הווארד אוונס משמש יועץ ל-Publish2) עוד על טכנולוגיה דיסרופטיבית, בוויקיפדיה
השקט שוב הופר | כחלון מאבד תמיכה | ב"ישראל היום" מזדעזעים ממאמר של עמנואל קאנט | וממשיכים להציג גרסה אלטרנטיבית של מהלכי ראש ממשלת ישראל
כותרותיהם הראשיות של כל העיתונים מוקדשות הבוקר לשיגור רקטת גראד מרצועת עזה לשטח ישראל, לראשונה מאז מבצע "צוק איתן". בשני העיתונים הנפוצים במדינה, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", מתרצים את הכותרת במטבע הלשון השחוק "השקט הופר". השקט, יש לציין, אכן הופר. אלא שהוא כבר הופר כמה וכמה פעמים מאז המבצע הצבאי של הקיץ האחרון. לצד ירי רקטות ספורדי, דווח בחודשים האחרונים גם על מקרי חדירה, חפירת מנהרות וניסויי שיגור לעבר הים. מאחורי הנוסחאות הקבועות שבהן מתארת העיתונות אירועים מסוג זה מסתתרת לא רק עצלנות רטורית, אלא גם כישלון מתמשך בשרטוטה של מערכה מתפתחת, המתקדמת מדי יום, גם כשהיא אינה מלווה בפיצוצים. כמו בירושלים ובשטחים, כך גם בצפון הנגב ודרום השפלה: כשמתעלמים או מצניעים את ההתרחשויות היומיומיות, קל להגיע למסקנה השגויה שלפיה באזורי המלחמה של מדינת ישראל למעשה שורר שקט. אחרי כמה סימנים מקדימים, הבוקר נראה שתמה לה רשמית תקופת החסד של הסמן החברתי בממשלת נתניהו הרביעית, משה כחלון. שר האוצר החדש, שטרם מלאו שבועיים להשבעתו, הודיע אתמול כי לא יעסוק בעניינים הקשורים למשק הגז הישראלי, וכי יעביר את סמכויותיו בתחום זה לראש הממשלה בנימין נתניהו. אף שכחלון עשה מה שעיתונאים רבים מן הסתם היו מצפים ממנו לעשות – לא לעסוק בתחומים שבהם הוא עשוי להימצא בניגוד עניינים ‒ הבוקר מזכים אותו העיתונים במקלחת צוננת. "כחלון הבטיח ולא יקיים", עוקצת כותרת הנדפסת בשער "ידיעות אחרונות". ב"כלכליסט", היומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", עושים שימוש באותו מוטיב, ורומזים כי בעתיד יבואו עוד מקרים מסוג זה. "ההבטחה הראשונה ששר האוצר לא יקיים", נכתב שם. "עכשיו הוא נזכר?", לועגת כותרת בשער "גלובס". ב"דה-מרקר", עיתון שכותביו הראשיים תלו תקוות גדולות בכחלון (אם כי ליוו אותן בהערות אזהרה מתבקשות), מכנים זאת בכותרת הראשית "סיבוב פרסה". "שבוע לאחר כניסתו ללשכת שר האוצר, כשעל כתפיו משא עצום של ציפיות לפעולות למען הציבור והצרכנים, עלה משה כחלון על מטען הצד הראשון – והוא מתוצרת עצמית", כותב ב"דה-מרקר" העורך הראשי סמי פרץ, בטור שתמציתו נדפסת בשער. "שר האוצר הוא בעל התפקיד המשקי הבכיר והמשפיע ביותר על כלכלת ישראל. התפקיד דורש מחויבות אמיתית של השר לקדם את המשק ואת הבטחותיו לבוחר. כדי לזכות באמון הציבור ובתמיכתו במאבקיו הבאים להורדת יוקר המחיה בדיור ובפיננסים, יצטרך כחלון להפגין עמדה עקבית ואמינה יותר מכפי שהפגין בסוגיית הגז הטבעי", מוסיף פרץ בהמשך המאמר. ברשימת פרשנות מקיפה המתפרסמת ב"כלכליסט" נדרש שאול אמסטרדמסקי לזהותו של הגורם שיקבל את הסמכויות שעליהן ויתר כחלון. "זה לא נדיר ששר מעביר את הסמכויות שלו בעניין ספציפי לשר אחר, אבל זה כן נדיר שהעברת הסמכויות נעשית לראש הממשלה", הוא כותב, ובהמשך מוסיף: "בשורה התחתונה, הוואקום הזה משאיר לנתניהו מרחב אדיר לפעול בו בלי שום קונטרה, בלי אף אחד שיגיד לו, רגע, בוא נחשוב על זה מזווית אחרת. אלה רק הפקידים מול ראש הממשלה, שעכשיו חזר להיות, לפחות חלקית, שר-על לענייני אסטרטגיה כלכלית". אבי בר-אלי, כתב האנרגיה של "דה-מרקר", מרחיב בנוגע לכוח החדש שניתן לראש הממשלה, וקושר זאת בין היתר להודעת ההתפטרות הטרייה של הממונה על ההגבלים העסקיים, דייוויד גילה. "בהמולת הרגע נשכח שלשום כי הסדר הפשרה שגילה התפטר במחאה על אישורו כלל לא קיים", כותב בר-אלי. "למעשה זהו הסדר וירטואלי – סעיפיו העיקריים הופיעו מעל דפי עיתון זה בלבד, ובאופן חלקי. הוא מעולם לא הוצג לחברות הגז, ודאי שלא נחתם על-ידיהן. במלים אחרות, הממשלה והרגולטור הבכיר שלה לנושאי תחרות התקוטטו, עד כדי התפטרות, על ריק – מבלי שהשיגו קודם דבר מה שמצדיק זאת", הוא מוסיף. "ראש הממשלה בנימין נתניהו אימץ אתמול באופן פומבי את התוכנית הסופית החדשה לפירוק חלקי של מונופול הגז – מבלי שאיש התחייב בפניו שתוכנית זו אמנם תמומש. הוא התחייב ציבורית ליישום התוכנית הזו מבלי שווידא בכלל כי יש לו פרטנרים ליישומה בהסכמה. למעשה נתניהו נשכב על הגדר עבור תוכנית ערטילאית ולא מגובשת, ואף הסכים לוותר למענה על הסמן הימני שלו בהליך המשא-ומתן מול חברות הגז – עוד לפני שהמשא-ומתן הזה בכלל מוצה". בראש עמ 4 של "ידיעות אחרונות" נדפסת הוכחה מרשיעה לסיבוב הפרסה של כחלון: פריים מתוך ראיון שהעניק לחדשות ערוץ 2 לפני הבחירות, ובו הבטיח כי יעסוק גם יעסוק בפירוק מונופול הגז הטבעי ובהבטחת התחרות בשוק זה. כתבי העיתון גד ליאור ועמיר בן-דוד מציינים כי החלטתו של כחלון להימנע מעיסוק בתחום הגז התקבלה בשל חברותו עם בעל ההון קובי מימון, שהוא, לפי דיווחם, מבעלי מאגר הגז תמר, שבנתח ממניותיו מחזיקה חברת ישראמקו. ואולם, מי שייגש לקרוא את הרשימה של אמסטרדמסקי ב"כלכליסט" יתרשם שהתמונה מורכבת יותר. "כחלון פסל את עצמו מלעסוק בענייני הגז בגלל חברותו עם איש העסקים ואיל הגז קובי מימון. אבל אם להיצמד לעובדות היבשות, מימון הוא בכלל לא איל גז. בעל השליטה הפורמלי בחברת ישראמקו הוא בכלל אדם אחר בשם חיים צוף", כותב אמסטרדמסקי. "אפילו ההודעה הרשמית של משרד האוצר מאתמול היתה מאוד זהירה בניסוח שלה, והגדירה את מימון כאחד מראשי הקבוצות שלהן אחזקות בתחום. אבל אם מימון, פורמלית, אינו הבעלים של ישראמקו, מדוע כחלון היה צריך לפסול את עצמו?", הוא תוהה. ברשימה נפרדת מפרט ליאור גוטמן מה עומד מאחורי התהייה של עמיתו. "האם כחלון חשף את מבנה הבעלות שקובי מימון מנסה להסתיר כבר שנים?", נכתב בכותרת. לטענת גוטמן, אף שלכאורה מימון אינו קשור באופן ישיר לחברה, ואף שלפחות חלק מזמנו הוא מתגורר בחו"ל, הוא עדיין נוהג להגיע למשרדיה ולעסוק בענייני גז. "הקשרים בין קובי מימון לבין משה כחלון לא החלו אתמול ולא שלשום. השניים מכירים מגיל צעיר מאוד", כותב גוטמן בידיעה אחרת. "אף שלפני הבחירות ניסה כחלון להתנער פומבית מקשריו עם מימון בטענות שהתרחקו, הרי שאפשר ללמוד על עומק החברות ביניהם מכך שלפני כשבועיים התייצב כחלון בבית-המשפט כדי להעיד לטובת מימון". מי שינסה לדלות היום מבין דפי העיתונים מידע מקיף על עסקיו וקשריו של מימון יעלה חרס בידו. איש העסקים המסתורי, שנזרק אל אור הזרקורים בגלל החלטה מתוקשרת של חבר קרוב שהתמנה לפתע לשר, מצליח לפי שעה להסתיר עצמו מעיני הציבור הרחב. הפעם, כך נראה, לא היה צורך בקובלנה פלילית. ב"גלובס" מבטיחים שבקרוב ייחשפו פרטים נוספים על טיבה של החברות בינו לבין כחלון. יומון הערב הכלכלי מעדכן את קוראיו כי בית-המשפט התבקש לפרסם חלקים מאותה עדות שנתן כחלון בתביעה שאחד מהצדדים בה הוא מימון (הצד השני הוא זוגתו לשעבר). "מבלי לחשוף פרטים אסורים בפרסום, ניתן לומר כי אותם חלקים בעדותו של כחלון חושפים טפח מהחברות האמיצה בינו לבין מימון ואת יחסו של כחלון אל חברו הטייקון", מציינים חן מענית ולילך ויסמן. כותרת לא גדולה הנדפסת ב"כלכליסט" מוקדשת להיקף חובותיו של הציבור הישראלי. "עלייה של 3 מיליארד שקל בהלוואות משקי הבית במרץ", נכתב בה בהתבסס על נתונים של בנק ישראל, שאינם כוללים הלוואות לצורכי דיור. בשלושת החודשים הראשונים של השנה, מציין הכתב אמנון אטד, עלה היקף החובות של משקי הבית ב-10 מיליארד שקל. "העלייה בחובות השנה באה בהמשך לעליות של כ-23 מיליארד שקל בשנת 2014, כ-27 מיליארד שקל ב-2013 ועלייה של כ-20 מיליארד שקל ב-2012", כותב אטד. רוב העלייה שנרשמה מתחילת השנה, הוא מציין עוד, מקורה בהלוואות שנתנו הבנקים. "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדווחים על התגלעותו של משבר חדש בסביבה הפוליטית של ראש הממשלה. על-פי הדיווחים, ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, בעל-ברית מוצהר של נתניהו, אינו שבע רצון מהחלטתו של ראש הממשלה למסור את תפקיד השר לענייני ירושלים לזאב אלקין. "אני לא עובד אצל אלקין", מצטטים את ברקת יובל קרני ודני אדינו אבבה ב"ידיעות אחרונות". "לפני הבחירות נתניהו היה זקוק לברקת, אחרי הבחירות הוא זקוק יותר לאלקין", נטען בכותרתה של ידיעה חדשותית מאת דנה סומברג, משה שטיינמץ ואריק בנדר, המתפרסמת ב"מעריב". "ברקת ציפה לאורך מסע הבחירות כי ראש הממשלה יקדם מהלך שיאפשר את מינוי ברקת עצמו לשר לענייני ירושלים", מציין ב"הארץ" יהונתן ליס. "במסיבת עיתונאים שקיים עם ברקת שלושה שבועות לפני הבחירות אמר לו נתניהו: אני אשמור על תיק ירושלים במשרד ראש הממשלה תחת הנהגתי ובעבודה של שיתוף פעולה הדוק יחד איתך ראש העיר". כעת התוכנית נגנזת. "השעה היתה 11 בלילה כשלפתע צילצל הטלפון בביתו של ניר ברקת", נכתב בפתיח הכתבה ב"ידיעות אחרונות". "ראש עיריית ירושלים התבקש להגיע בדחיפות לרחוב בלפור, לביתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כעבור ארבע שעות ארוכות ומלאות בוויכוחים, עזב ברקת בזעם את הבית. אז, בשעה שלוש לפנות בוקר, כבר היה לו בוס חדש, וההבטחה שהעניק לו נתניהו נותרה ללא כיסוי". ברשימה המתפרסמת ב"מעריב" מתאר בן כספית סיטואציה לילית כמעט זהה, אם כי אצלו הפגישה התקיימה בלשכת ראש הממשלה. "ברקת הוא לא פוליטיקאי טיפוסי. הוא אחד שאומר מה שהוא חושב וחושב מה שהוא אומר", מקדים וכותב כספית. "אחרי ששמע את החדשות הרעות מנתניהו, הוא ביקש מראש הממשלה לא לצרף גם את אלקין לשיחה. אבל נתניהו צירף", הוא מוסיף. "כשאלקין הגיע, עמד ראש העיר ירושלים בלשכת ראש הממשלה, נתניהו מימינו, עו"ד דוד שמרון משמאלו, ואמר לזאב אלקין את הדברים הבאים: אלקין, זה חמור מאוד מה שאתה עושה. אתה סוחט את ראש הממשלה. זו בושה וחרפה, זו התנהגות לא ראויה. הרי עד אתמול אתה הגנת על הצורך לסגור את המשרד המיותר הזה ופתאום אתה לוקח אותו. אל תצפה ממני לשיתוף פעולה. "הסאגה הזו נמשכה, כאמור, קרוב לחמש שעות. נאמרו בה דברים קשים מאוד, מכל הצדדים, בעיקר מצדו של ברקת, שהודיע חגיגית שמבחינתו אלקין לא קיים. הוא מכיר רק את נתניהו ויעבוד מולו. לפנות בוקר עזב ניר ברקת את לשכת ראש הממשלה זועם כפי שאולי לא זעם מימיו. מינו לו אפוטרופוס. לאלקין תהיה עכשיו זכות חתימה על כל התקציבים של הרשות לפיתוח ירושלים. אלקין, בלי מטה ובלי מושג ובלי הקשר למשימות האדירות בירושלים, הפך לשותף שלו, ויוכל לטרפד את היוזמות השונות לפיתוח ירושלים כפי שטירפד אותן הפקיד של נפתלי בנט בקדנציה הקודמת. וכל זה, אחרי שביבי כבר הבטיח שזה נגמר". ב"ישראל היום", שופרה של לשכת נתניהו, לא מתפרסמת היום ידיעה על המשבר בין ראש הממשלה לראש עיריית ירושלים. עדכון בנושא נקבר במעמקיה של ידיעה המתפרסמת תחת הכותרת "נותרה בעיית השר ה-13". אף שבידיעה מוזכר כי לברקת יש ביקורת על החלטתו של נתניהו, מתיאור התקרית נמחק כל זכר לבושה, חרפה, זעם חסר תקדים ושאר הגדרות חריפות שדווקא מצאו את דרכן לעיתונים אחרים. כל העיתונים מדווחים גם על מינויה של עו"ד כוכבית נצח-דולב לתפקיד פרקליטת מחוז ירושלים. קודמתה בתפקיד, עו"ד ליאורה חביליו, תכהן כפרקליטת מחוז תל-אביב. השוואה בין האופן שבו נוסחו כותרות הדיווחים מדגימה שוב את גישתו הייחודית של "ישראל היום" לאירועים שעל סדר היום החדשותי, המבדילה אותו משאר עיתוני הזרם המרכזי. בכותרת המשנה של הדיווח ב"ישראל היום" שיבץ העורך הבהרה מפי מנכ"ל משרד המשפטים לשעבר, גיא רוטקופף: "אין שום קושי או פגם במינוי". דבריו של האיש הובלטו אף שלא ברור אם היה לו קשר כלשהו להליך המינוי. כותרת בולטת ב"ישראל היום" מוקדשת הבוקר לידיעת המשך לכותרת הראשית של "הארץ" מאתמול. לפי דיווחו של כתב "הארץ" ברק רביד, נתניהו הצהיר כי יסכים לדיון בנושא "גבולות גושי ההתנחלויות" כצעד מקדים למשא-ומתן מדיני. הבוקר מתקנים ב"ישראל היום" את הנזק. "רה"מ ביקש משרת החוץ של האיחוד-האירופי לקבוע בהסכמה את שטח הגושים כדי שהבנייה תימשך", מובהר בכותרת המשנה של הידיעה, לצד הבהרה מפי נתניהו: "הם יישארו בידינו בכל מקרה". "ממצאים ראשונים: יש נפט בגולן", מכריזה הכותרת הראשית של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". כתב הסביבה של העיתון, עמיר בן-דוד, מעדכן את הקוראים כי חברת קידוחים שערכה בגולן קידוחי ניסיון העלתה ממצאים העשויים להעיד על קיומו של נפט במצב צבירה נוזלי במעמקי האדמה. בן-דוד מציין כי סימני הנפט התגלו בקידוח של חברת אפק, "חברה-בת של גני-אנרגי", שהיא גם "חברה-אחות של חברת IEI, שביקשה לבצע ניסוי בהפקת נפט מפצלי שמן בעמק האלה ונבלמה לאחר מחאה ציבורית שנמשכה מספר שנים". כעת, מדגישים עורכיו, מקסום התועלת מהתגלית האפשרית נתקל בקשיים בשל "התחייבויות משפטיות" המונעות מהקודחים לבצע מבחני הפקה מלאים. הפרסום ב"ממון", המוגדר על-ידי העורכים כ"חשיפה" הגם שהוא מתבסס על הודעה לבורסה מלפני כחודש, נראה ככזה המשרת את יעדי מסע השתדלנות של החברה הקודחת, שלה ניסיון רב בשימוש מניפולטיבי בתקשורת. בימים הקרובים, מציין בן-דוד, החברה "מתכננת לפנות לוועדה המחוזית ולבקש לקבל היתרים לפעולות נוספות באתר. במקביל, צפוי קרב משפטי וציבורי מול ארגוני הסביבה והתושבים באזור". "זעם במכללה: עזמי בשארה בחומר הלימוד", מזדעקת כותרת בעמודי החדשות של "ישראל היום". כראוי לעיתון המכריז על עצמו כי הוא מאוזן, בכותרת המשנה מביאה הכתבת יעל ברנובסקי את נימוקה המתבקש של סטודנטית זועמת ("לא מוסרי"), ומנגד את הצטדקותה המרתיחה של הנהלת המכללה ("זה פלורליזם"). אלא שלא איזון ולא נעליים. לצד ההבטחה הקבועה לאיזון – ומהשבוע גם "תו תקן" של מועצת העיתונות – ב"ישראל היום" מבטיחים מדי בוקר גם להיות הוגנים. בכך כושלת הידיעה המרעישה על חבר-הכנסת המשופם שנחשד בריגול נגד ישראל וכעת, מתברר, מזדחל לו בשקט לתוכנית הלימודים. מי שיטרח ויקרא את גוף הידיעה שעליה חתומה כתבת החינוך של "ישראל היום" יגלה כי קצפם של הסטודנטים יצא לא משום שנדרשו לשנן את משנתו של בשארה, אלא משום שהתבקשו לקרוא מאמר מאת עמנואל קאנט שבמקרה נכלל בספר שעל עריכתו חתום הפוליטיקאי הנמלט. כדאי לחזור על זה שוב: ב"ישראל היום" מזדעזעים מהדרישה שסטודנטים ילמדו מאמר מאת אחד מגדולי הפילוסופים המערביים משום שבשורת הקרדיט של קובץ המאמרים שבו הוא נדפס מופיעות המלים "עזמי" ו"בשארה". במכללה האקדמית תל-אביב–יפו, שתלמידיה אחראים למחאה, מסרו לכתבת "ישראל היום" את מה שהיה אמור להגיד לה העורך שלה רגע לפני השלכת הידיעה לפח המחזור: "המאמר המדובר הוא מאמר של הפילוסוף הידוע עמנואל קאנט, שתרגומו נמצא בתוך ספר שאותו ערך ד"ר בשארה. הספר כולל אף מאמרים של משה מנדלסון, יורגן הברמס, זאן דלמבאר ועוד". במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מקדישים היום כפולת עמודים שלמה לפרויקט התוכן השיווקי שמקיימת מערכת העיתון עם חברת המזון תנובה. דיאטנית מטעם החברה פגשה משפחה ישראלית המשתתפת בשיתוף הפעולה הפרסומי של "ידיעות אחרונות" ותנובה, והמליצה להורים כיצד לגרום לילדים לטעום מאכלים חדשים. בין המאכלים שלדעת אותה דיאטנית כדאי לילדים לטעום: יוגורט, חלב, קוטג, "גבינה רכה" ו"גבינות". "אם ילד נגעל מאותו מזון לאורך זמן", מציינת הכתבת איריס ליפשיץ-קליגר, "שווה לבדוק מה עומד מאחורי זה. אולי מדובר בבעיה פיזיולוגית". נתניהו יאסדר. ב"דה-מרקר" כותב נתי טוקר על הרפורמה ברשות השידור, וליתר דיוק על התוכנית לסגירת הרשות והחלפתה בגוף חדש. "הרפורמה ברשות השידור עברה לידיו של בנימין נתניהו יחד עם כל הסמכויות בתחום התקשורת. ההערכות הן כי נתניהו ימשיך ברפורמה – אך ירצה לערוך בה שינויים, שעיקרם הכנסת אנשיו לרשות", נכתב בכותרת המשנה. בידיעה אחרת כותב טוקר על ההליכים המשפטיים סביב החלטתו של נתניהו לחייב את ערוץ 10 בתשלום דמי זיכיון בסך 16.8 מיליון שקל, במקום כשליש או רבע מכך כפי שהמליצו אגף התקציבים במשרד האוצר והמנכ"ל המפוטר של משרד התקשורת, אבי ברגר. לפי דיווחו של טוקר, מחלקת הבג"צים במשרד המשפטים עשויה שלא לתמוך בהחלטתו של נתניהו, וכפועל יוצא גם לא להגן עליה בבית-המשפט. ללא שם. כל הטבלואידים מדווחים על תביעה שהגיש החייל דמאס פיקדה, שהוכה על-ידי שוטר ומתנדב משטרתי בתקרית שתיעודה היכה גלים. פיקדה תובע את המדינה ואת שני המעורבים בתקרית; על אף שהמידע בעניין אינו חסוי או מצריך עבודת איסוף מורכבת, רק ב"ישראל היום" מצאו לנכון לציין את שמו של השוטר הנתבע – יאן סוביצקי. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" בחרו לחסוך מהשוטר האלים את ההשפלה שבחשיפת זהותו. סקרים ללא ערבים. במדור המכתבים למערכת של "הארץ" מתפרסם מכתב המותח ביקורת על החלטתם של עורכי מהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר" להתייחס לתוצאותיו של סקר שנערך בקרב יהודים בלבד ככזה המייצג את כלל האוכלוסייה בישראל. "סקרים מתיימרים לשקף מציאות. בה בעת, הם גם יוצרים אותה", כותב מחבר המכתב, נדב מיארה מחולון. "הבחירה של עורכי הסקרים להפנות עורף למי שאינו יהודי חוטאת ליומרה של שיקוף מציאות החיים בישראל. ההחלטה לפרסם סקרים כאלה בעיתון משלימה את החטא הכפול, והופכת את ההתעלמות הסטטיסטית למציאות של הדרה". one. במוסף "הערב" של "גלובס" מדווח לי-אור אברבך על בקשה לתביעה ייצוגית נגד חברת סיטינט, מפעילת אתר הספורט one מקבוצת "ידיעות אחרונות". על-פי הדיווח, מגישי הבקשה טוענים כי באתר נמנעו מתשלום תנאים סוציאליים למאות עובדים שהועסקו בו בשנים האחרונות. ביקורת. במוסף "המגזין" של "מעריב" מראיינת רותי זוארץ את מבקר הטלוויזיה של "הארץ" לשעבר, ירון פריד, המעלה כעת מופע סטנד-אפ בכיכובו. "אף פעם לא הייתי מבקר אימתני, אף אחד לא פחד ממני, ותמיד באתי מאהבה או לפחות מתוך רצון ליהנות, כי אני ממש לא מחפש לסבול, כמו כמה מבקרים שנראים כאילו הם מתעבים את המדיום שהם אמורים לבקר ואת חייהם באופן כללי", אומר פריד לזוארץ. "הייתי מבקר הטלוויזיה של הארץ, ואחרי שנה וחצי עזבתי מרצוני החופשי את התפקיד, פשוט מפני שלא מצאתי בו שום הנאה. רק בדיעבד התברר לי שהגוב הזה נחשב נחשק, ואני בכלל לא ידעתי שהוא כזה". רגישות. "האיש שיש לו הכל" (כותרת לראיון עם גבר ישראלי שנולד עם שתי מערכות רבייה, זכרית ונקבית. סמדר שיר, "ידיעות אחרונות").
תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת לבית-המשפט במסגרת תביעה נגד "ידיעות אחרונות" מטיח בעיתון, במו"ל ארנון (נוני) מוזס ובעורך שילה דה-בר שורת טענות על התנהלות עיתונאית פסולה, צנזורה והעדפת מקורבים
טענות חריפות לריסוק האתיקה המקצועית ב"ידיעות אחרונות" על-ידי הבעלים והעורך האחראי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, עולות מתוך תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת בתביעתו נגד העיתון. בתצהיר, שעיקריו פורסמו בבלוג של רביב דרוקר, מונה גילת שורה של התערבויות גסות מטעם המו"ל בעבודת המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" בכלל ובעבודתו שלו בפרט. גילת, שעזב את "ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים בטריקת דלת, תובע את "ידיעות" בבית-הדין לעבודה בדרישה לקבל פיצויי פיטורים. על-פי תצהירו של גילת, ההתערבות בעבודתו החלה בשנת 2001, עם כוונתו לפרסם תחקירים על חשדות לשחיתות של אריאל שרון, שנבחר אז לראש ממשלה אהוד אולמרט, שהיה ראש עיריית ירושלים, ואיש העסקים דודי אפל. לדבריו, המו"ל הורה להצניע תחקיר על הפרשה שנודעה בשם "האי היווני", ביקש להפסיק את פרסום טורו השבועי של גילת בשל לחץ מצד פוליטיקאים, ובמקרה אחר צינזר עיקרי תחקיר שערך גילת על אפל וקשריו עם פוליטיקאים בכירים. לדבריו, כפי שהם מובאים בתצהיר, נתקל בקשיים לפרסם ידיעות וידיעות המשך על חוזה מיליונים שנחתם בין גלעד שרון, בנו של אריאל שרון, ובין דודי אפל. "המו"ל קיבל החלטה שלא תתפרסם כל ידיעת מעקב. לא חשוב עד כמה המידע המצטבר חשוב ומעניין", טוען גילת. בשנת 2004, מוסיף העיתונאי בתצהירו, פסל מוזס כתבה שהכין על סגירת תיק השוחד נגד אריאל שרון בפרשת "האי היווני". "התפיסה החדשה שהתפשטה בעיתון בהשראת המו"ל, ארנון מוזס, המעיטה וזילזלה בחומרתן של עבירות מרמה והפרת אמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ועובדי ציבור ועברייני צווארון לבן, ודחפה להוצאתן מההגדרה הפלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם", נכתב בתצהיר. "קלות הפסילה, הצנזורה וההכתבה בנושאים הללו הפכה למדרון חלקלק והגבירה עד מהרה את תדירות ההתערבות והפסילות גם בנושאים אחרים מסיבות רבות ומגוונות". לפי תצהירו של גילת, התערבותו של המו"ל בתוכני העיתון לא היתה רק בהצנעה של חומרים וגניזת מאמרים ותחקירים ביקורתיים נגד מקורביו. העיתון וכותביו גויסו לפרסם רשימות התומכות באישים שהמו"ל חפץ ביקרם. לאחר שהוגש כתב אישום נגד חיים רמון, טוען גילת, גויסו כתבים בעיתון לטובת השר, המיודד עם המו"ל. "לבוש[ת]י לא העזתי לכתוב נגד רמון לאורך משפטו ולהגן על מי שמוזס כיוון את חִצי העיתון אליהם", כותב גילת בתצהירו, ורומז כי פיטוריו של הפובליציסט ב. מיכאל נבעו מכך שהעז להתבטא מעל דפי העיתון בביקורתיות נגד רמון ונגד שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן. לדברי גילת, כניסתו של שילה דה-בר לתפקיד העורך הראשי במקומו של רפי גינת החריפה את הצרת צעדיו בעיתון. כמעט שלא הוזמנו מאמרים פרי עטו, וידיעה בלעדית על החלטת פרקליט המדינה לפתוח בחקירה נגד אולמרט בפרשת מרכז ההשקעות לא זכתה לכותרת הראשית בגיליון שבו פורסמה. במקומה פורסמה כותרת ראשית שעסקה בענייני צרכנות: "חגיגת קניות - עלייה חדה במכירת מוצרי חשמל, מדיחי כלים, מייבשי כביסה, אופנועים ומכוניות". מרדכי גילת כתב ב"ידיעות אחרונות" למעלה מ-30 שנה וצבר מוניטין כעיתונאי חוקר. כאמור, בתחילת שנת 2008 עזב את העיתון והצטרף ל"ישראל היום", שם הוא מפרסם מדור שבועי וכתבות תחקיר. לאחר שהגיש תביעה לבית-הדין לעבודה, הוגשה נגדו תביעה נגדית שבה נטען כי לקח בלא רשות אלפי קלטות ומסמכים ממחסני "ידיעות אחרונות" ועשה בהם שימוש לצורך הכנת כתבות ב"ישראל היום". לא ניתן היה לקבל הערב את תגובת "ידיעות אחרונות".
התקשורת, שעסקה במשבר ערוץ 10 ובדיונים בוועדת הכלכלה, התעלמה מהמגמה המדאיגה של התערבות המחוקק בתכני השידור
"אפשר לראות תהליך אטי ועקבי של מעורבות המחוקק בכל הקשור לשידורים המסחריים", אומר מרדכי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בעקבות התיקון לחוק הרשות השנייה שאושר בכנסת בסוף חודש יולי. הערוצים המסחריים, 2 ו-10, מצויים בתחום סמכותה של הרשות השנייה מתוקף חוק, אך סמכויות אלה ניטלו על-ידי ועדת יצחקי וועדת הכנסת בשל לחציו של יוסי מימן, בעל השליטה בערוץ 10. התקשורת, שעסקה במשבר ערוץ 10 ובדיונים בוועדת הכלכלה, התמקדה בהיבט הכלכלי שלהם והתעלמה מהמגמה המדאיגה של התערבות המחוקק בתכני השידור. במרץ השנה הכריז יוסי מימן, בעל השליטה בערוץ 10, על קשיים במימון הערוץ. חצי שנה לפני כן נמחקו חובות ההשקעה של הערוץ מ-2002 שנאמדו בכמאה מיליון שקל. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ אברהם פורז, אמר אז: "אנו מאפשרים לערוץ 10 לנסות ולהתקיים, אך על קברניטיו לזכור שאין יותר מחילה על מחילה על מחילה. אם הערוץ לא יעמוד בתנאים - הוא ייסגר". כדי לוודא שכך יהיה אף נקבע שהרשות השנייה לא תוכל לתת הקלות נוספות לערוץ. החלטה זו היא שסללה את דרכו של יוסי מימן אל הפוליטיקאים כששוב היה זקוק להקלות, למרות שתנאי השוק לא השתנו בהרבה מאז. תוך איום שיסגור את הערוץ פתח מימן במסע שתדלנות מרוכז של פניות למשרד האוצר ולועדת הכלכלה של הכנסת כדי לקבל את ההקלות. הוא הציג שני תנאים עיקריים להמשך קיומו של הערוץ: הקלות ברגולציה והחלפת השיטה לקבלת זכיונות לערוץ 2 מרשיונות למכרזים. את ההחלטה על המשך קיומו של ערוץ 2 בשיטת הרשיונות קיבלה הממשלה הקודמת בראשות אריאל שרון, בעקבות לחצים שהפעילו זכייניות הערוץ על שר התקשורת דאז, רובי ריבלין, ולמרות התנגדות מועצת הרשות השנייה ונציגי משרדי המשפטים והאוצר. באפריל השנה נכנע ראש הממשלה אריאל שרון ללחציו של יוסי מימן ומינה את ועדת יצחקי. הוועדה היתה אמורה לקבל תוך זמן קצר החלטות בסוגיות שרשויות הרגולציה עוסקות בהן זמן רב. למרות שנשמעו התנגדויות בוועדה, היא המליצה לבסוף על ביטול החקיקה המחייבת לשלול מהזכיין (מימן) את הרשיון בשל אי קיום התחייבויותיו הקודמות, להקל עליו במילוי מחויבויותיו בתחום ההפקה המקורית, ולקיים מכרז לערוץ 2. השלב הבא היה העברת ההחלטות לוועדת הכלכלה של הכנסת. את המהלכים המהירים בממשלה ובכנסת קידמו מיכל זומר ודפנה כהן, השתדלניות של חברת "ישראל 10" מחברת "גלעד - ייעוץ יחסי ממשל ולובינג". "היינו צריכים למצוא מי שיהיו מוכנים בממשלה לבחון הקלות ובעקבות כך הוקמה ועדת יצחקי. במקביל, משום מגבלת הזמן, ביקשנו גם מחברי כנסת ליזום הצעת חוק פרטית במידה שהצעת החוק הממשלתית תיתקע מסיבות כאלה ואחרות. מהניסיון אנו יודעים שהממשלה יכולה להיות אטית מחבר כנסת שמריץ חקיקה פרטית. היה חשוב לנו שמי שיהיו חתומים על הצעת החוק הפרטית יהיו חברי כנסת מהאופוזיציה ומהקואליציה החברים בוועדת הכלכלה", מספרות זומר וכהן. ועדת הכלכלה התגייסה לעזרתן. יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ שלום שמחון ממפלגת העבודה, וחבר הוועדה ח"כ גלעד ארדן מהליכוד, הגישו הצעת חוק פרטית ששולבה בהצעה הממשלתית. אך מול מאמצי השתדלנות של ערוץ 10 ניצבו, כמובן, זכייניות ערוץ 2 עם צי שתדלנים משלהם ונוכחות של מנכ"לי הזכייניות, יועציהן המשפטיים ואף מנכ"ל חברת החדשות. בפני הוועדה הופיעו גם נציגי היוצרים והמפיקים ובעלי אינטרסים אחרים כמו ערוץ החדשות הייעודי. באמצע יוני הופיע משה סאבא ממקסיקו כמשקיע פוטנציאלי בערוץ 10. מאותו רגע השתפר כוח המיקוח של מימן: לא רק הוא התנה את המשך קיום הערוץ בהקלות רגולטוריות ובפרסום מכרז לערוץ 2, אלא משקיע זר, מוחשי. סאבא אף שלח את נציגו, עו"ד מיכאל צלרמאיר, לוועדה והתנה את ההשקעה בקבלת דרישותיו. בתחילת יולי פרסם "מעריב" ראיון עם משה סאבא ובו התבטאויות הומופוביות שלו. הראיון גרם למבוכה בערוץ 10 ועיכב את הליכי החקיקה, כיוון שהדיון נסוב על דעותיו של המשקיע השר יוסף לפיד אף דרש לשלב בחוק סעיף המונע התערבות בעל הערוץ בתכניו. סעיף דומה כבר מצוי בכללי האתיקה של הרשות השנייה. בערוץ 10 ראו בפרסום הראיון צעד נוסף של "מעריב" כדי להכשיל את הערוץ. קדמו לכך בקשות של "מעריב" וחברת "רפיד ויז’ן", שבשליטת בעלי "מעריב", לפירוק הערוץ בעקבות אי תשלום חובות. ב"ידיעות אחרונות", בעלי העניין ב"רשת", הדיווח על הדיונים בכנסת היה ברובו ענייני. בסיקור החדשותי של הערוצים הנוגעים בדבר, 2 ו-10, התעלמו מהנעשה בכנסת. מסביר שלום קיטל, מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2: "חשבנו שכל סיקור שלנו, גם אם יהיה באמות-המידה המקצועיות ביותר, יהפוך אותנו לחשודים כמי שמסקרים את עצמנו וענייננו. לא חשבנו שהציבור יפסיד כיוון שהיה סיקור נרחב מאוד בעיתונות המודפסת, באינטרנט וברדיו". בכתבה שפרסם הדר חורש ב"הארץ" תחת הכותרת "ההון והשלטון נפגשו בפינה וסגרו עניין", הוא טען שהזמן הרב שוועדת הכלכלה של הכנסת הקדישה לנושא נבע מנגישותם הגבוהה של בעלי כלי התקשורת לכנסת. הוא גם כתב שחברי הכנסת חששו מנוכחותם בוועדה של עורכי חדשות בערוצים הנידונים: "כל ח"כ יודע כמה כדאי למצוא חן בעיני עורך חדשות בכיר בטלוויזיה, שבמקרה קפץ לתרום את תרומתו לדיון בוועדה". יו"ר הוועדה, שלום שמחון, שבראיונות ל"הארץ" ו"גלובס" דיבר על כך שבישראל יש יותר מדי רגולציה גם בתחום התקשורת, לקח לעצמו, אולי בלית ברירה, את הסמכות לטפל במשבר ערוץ 10 מהגוף המופקד על הרגולציה בערוצים המסחריים, מועצת הרשות השנייה, והפך את הוועדה לתחליף. אומר אחד מאנשי המקצוע של הרשות השנייה: "זה היה מראה שאינו לכבודם של חברי הכנסת - הניסיון להפוך לרגולטור של תחום שהופקד בידיה של רשות רגולציה. הרשות הוקמה כתאגיד סטטוטורי עצמאי כדי לחצוץ בין הפוליטיקאים לגופי השידור ולמנוע מצב של יד רוחצת יד. אך פה נוצר מצב שבו הון פוגש בשלטון. הטייקונים פגשו ונפגשו מחוץ לישיבות והלוביסטים פעלו בטורים גבוהים ביותר. עניינים לא נחתכו מפני שעניינית זה נכון אלא לפי מי שצעק, לחץ או כופף. הכל התחיל כשוועדת יצחקי נכנסה לדל"ת האמות של הרשות השנייה". הדובר יוצא נגד ועדת הכלכלה, שהושפעה בשיקוליה מאיומיו של המשקיע הפוטנציאלי משה סאבא: "תפרו חקיקה ראשית לפי מידותיו של אדם אחד. ומה יקרה אם סאבא לא ייכנס לערוץ?". במהלך הדיונים על ההקלות לערוץ 10 ביקשה מועצת הרשות השנייה לשלול את רשיונה של ישראל 10, המצויה בהקפאת הליכים ופועלת באמצעות נאמנים. ח"כ ארדן מהליכוד כלל בהצעת החוק סעיף הקובע שלא יישלל הזכיון מבעליו אם זה מצוי בהקפאת הליכים. היועץ המשפטי של הרשות השנייה, עו"ד דורון אבני, יצא נגד ההצעה במאמר שפרסם באתר האינטרנט של הרשות השנייה: "משמעות הדברים היא כי בעל זכיון שנמצא בהקפאת הליכים יוכל להתעלם מכל המחויבויות החלות עליו על-פי הדין, ולשדר ככל העולה על רוחו". עו"ד אבני כותב שעל אותו משקל יכולה חברת "תבל", המצויה בהקפאת הליכים, לשדר את ערוץ "פלייבוי" לכל צופיה בלי שהמועצה לשידורי כבלים ולוויין תוכל לשקול לשלול את זכיונה. במועצת הרשות השנייה הרגישו שהם נקלעו למצב בלתי אפשרי. במסגרת ההקלות שניתנו בסוף 2002 חויבה הרשות השנייה לפתוח בהליכי שלילת הרשיון אם לא תעמוד מפעילת ערוץ 10 בתנאי הזכיון. אך כשעשתה זאת, ניתכה עליה ביקורת חריפה מצד העומדים בראש הערוץ ואף מצד אביגדור יצחקי וחברי הכנסת. אלה טענו נגדה שפעלה במנותק מהמציאות: בעוד ערוץ 10 נאבק על קיומו, מתעקשת מועצת הרשות על קיום דרישות ההפקה, דורשת את התשלומים המגיעים לרשות על-פי חוק ואף מבקשת לשלול את הרשיון. "לא שגינו", אומרת ויקי שירן, חברת מועצת הרשות השנייה. "המועצה ראתה את הידרדרות הטלוויזיה. במקום שהערוץ ובעליו יגידו שאינם מסוגלים לעשות טלוויזיה, יחזירו את הזכיון או ימצאו משקיעים, הלכו ואמרו שאי-אפשר לעשות טלוויזיה בתנאים הנוכחיים. הם פנו לפוליטיקאים, שלהם מטרות לטווח מאוד קצר. זאת לעומת הרשות המתנהלת עם יד על הדופק אך עם מטרות לטווח ארוך". שירן מסבירה שלמועצה נדרשו זמן רב וישיבות ארוכות כדי להבין את השוק והאינטרסים המתקיימים בו, בעוד שוועדת יצחקי וועדת הכנסת קיבלו את החלטותיהם תוך זמן קצר יחסית. "הממשלה התערבה איפה שלא היתה צריכה. טלוויזיה, כמו עיתונות, אסור שתהיה קשורה לרשות המבצעת. כעת נוצר מצב שבו מימן חייב לממשלה". אחת ההחלטות שהתקבלה בוועדת יצחקי, והתגלגלה גם לוועדת הכלכלה, משקפת בצורה ברורה את ההתערבות הלא רצויה שעליה מדברת שירן. המדובר בהחלטה הקובעת את אחוזי ההשקעה בהפקת חדשות. התיקון לחוק קובע שמינימום ההשקעה בחדשות יהיה 55 מיליון שקל והמקסימום, שיוכר במסגרת הסכום הכולל להפקה, הוא 20% בלבד מההוצאות. כאשר החליטה ועדת יצחקי לקבוע מחויבויות ומגבלות השקעה בחדשות, פנה מנכ"ל הרשות מרדכי שקלאר ליצחקי במכתב ומחה על ההתערבות בתחום זה: "ממשלה אשר קובעת את גבולות ההשקעה בחדשות משפיעה בהכרח על היקף הסיקור החדשותי ועל איכותו, ובסופו של יום עשוי כלב השמירה של הדמוקרטיה לאבד את שיניו", כתב שקלאר במכתב שפורסם בעיתונות. הוא נתקל בתגובה חריפה מצד יצחקי, שהציע לו להתפטר. "אם רואים את החדשות ככלב השמירה של הדמוקרטיה, יש טעם לפגם שהמחוקק קובע כמה להשקיע בחדשות ולא נותן תמריץ להשקיע יותר", אומר אחד מאנשי המקצוע של הרשות השנייה. מוסיף גורם בכיר בערוץ 2: "כאשר הממשל נכנס לרזולוציה שקובעת כמה ישקיעו בחדשות, להבדיל מז’אנרים אחרים, יכול להתעורר החשש שיש לממשל אינטרס להגביל את שידורי החדשות. אם יש רגולטור שזה תפקידו, לא ייתכן שהממשל יתערב". הקלה נוספת שצפוי ערוץ 10 לבקש נוגעת לשידור החדשות מירושלים. הערוץ כבר קיבל את ההקלה המאפשרת לו לשדר השנה את החדשות מגבעתיים, אך מחייבת להעביר את אולפן החדשות הראשי לירושלים בתחילת 2004. הערוץ השקיע כבר מיליונים בהקמת האולפן בגבעתיים ואולי יימצאו שוב הפוליטיקאים שיתערבו בסמכויותיה של הרשות השנייה ויפטרו את הערוץ מחובה זו באמצעות חקיקה. הדרך להתערבות הממשלה והכנסת בסמכויותיהן של רשויות הרגולציה כבר נסללה. מועצת הכבלים והלוויין, הנתונה ללחצי החברות שתחת פיקוחה ובעלי ההון המחזיקים בהן, עלולה להיות הבאה בתור. מגמה זו, המציבה את האינטרסים הכלכליים של בעלי השליטה בערוצי השידור לפני האינטרס הציבורי, עלולה לפגוע בערכי הדמוקרטיה והתרבות בישראל. לא בכל הנושאים פעלה ועדת הכלכלה של הכנסת בניגוד לדעתה של מועצת הרשות השנייה. מועצת הרשות ניסתה לשכנע את הממשלה הקודמת לקיים מכרז לערוץ 2, אך אז החליט שר התקשורת, רובי ריבלין, לאמץ את שיטת הרשיונות. כעת התקבלה החלטה על פרסום המכרזים בלחץ ערוץ 10, לשביעות רצונם של חברי המועצה. שחר אבירי הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית גיליון 46, ספטמבר 2003
עורכי "מקור ראשון" של שלדון אדלסון מפנים מקום לציטוטים לא חשובים מפי בנימין נתניהו ומקורביו
ב"מקור ראשון" של שלדון אדלסון, נטול מדור הספורט, נדפסת היום ידיעה נרחבת על חגיגות הזכייה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה (אלכס נירנבורג). כותרתה של הידיעה הזאת היא ציטוט מפיו של בנימין נתניהו, ראש הממשלה, מושא סיקור מרכזי של כל עיתון ישראלי ובמקרה של "מקור ראשון" גם בן-טיפוחיו של המו"ל. הידיעה על דבריו של נתניהו מתפרסמת בראש החלק השמאלי של הכפולה הפותחת של העיתון. בראש החלק הימני של הכפולה מתפרסמת ידיעה מובלטת נוספת (אריאל כהנא וזאב קם), העוסקת בדברים בעלי ערך חדשותי נמוך שאמר אתמול ראש הממשלה ("נתניהו: החלטנו ליצור קשרים כלכליים עם שווקים מחוץ לאירופה"). דבריו של נתניהו, שנאמרו בישיבת סיעתו, הופצו לעיתונאים ולקהל הרחב בהודעה לעיתונות מטעמו. מסגור המידע ב"מקור ראשון" זהה למסגור בהודעה לעיתונות. באף עיתון אחר, ובכלל זה "ישראל היום", לא עשו כותרת מהודעתו זו של נתניהו. "ראש הממשלה סבור כבר שנים שאירופה היא יבשת שוקעת", כותבים כהנא וקם בהסתמך על "בכירים בסביבת נתניהו". עכשיו יש להם עוד אוזן קשבת להערכות מסוג זה.
ב"ידיעות אחרונות" לא נוקטים עמדה ביחס לאלימות האוהדים | וכשכבר מרימים תחקיר, מעדיפים לכוון נמוך | ההסתבכויות של ארקדי גאידמק לא הגיעו לאוזניהם של עורכי ONE | אבל כן גרמו לכמה כותרות דלוחות בעיתונים
זה היה יכול להיות השבוע של ספורט "ידיעות אחרונות", שבדרך כלל סופג כאן מהלומות. מה לעשות, אני כמעט לא יורד על "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום", פשוט מפני שבניגוד לאח הגדול מרחוב מוזס, הם משתדלים מאוד להיקרא ולהיראות כמו מדורי ספורט. אז איך פיספסו "ידיעות אחרונות" השבוע? לא פעם הלנתי על מחסור חמור בתחקירי ספורט. והנה ביום שני השבוע – נס! "ידיעות אחרונות" פירסם מהמצרך הנדיר הזה: כפולה על תופעת המאמנים הפיקטיביים. מתברר שבליגות הנמוכות השתרש נוהג להעסיק מאמנים חסרי הסמכה, בניגוד לחוק הספורט, תוך רישום שמות פיקטיביים בהתאחדות לכדורגל. הכתב עומר אורי הביא דוגמאות משבע קבוצות, והגיש בסך-הכל סיפור בהחלט טוב. אבל אנשי הספורט של "ידיעות אחרונות" טבלו ושרץ בידם. בדיוק באותו יום הם סיקרו את האימון הראשון שהעביר אבי נמני במכבי תל-אביב, בעקבות מינויו למאמן-על. בשער ספורט "ידיעות אחרונות" נכתב: "נמני העביר אתמול אימון ראשון". גם בעיתון של המדינה יודעים מצוין שלנמני אין הסמכה למאמן כדורגל. אז מדוע הם לא השתמשו בדוגמה הטרייה מקבוצה בליגת-העל כדי לחדד את התופעה הפסולה? אולי כי יותר קל להיטפל לקבוצות פריפריה זניחות, ואולי כי בעיתון של המדינה לא רצו להרגיז את האיש החזק בקבוצת הפאר מס 1 בארץ, אותו מאמן-על חסר הסמכה. גם ביומיים שלאחר מכן העניק "ידיעות אחרונות" לקוראיו מוסף בן 12 עמודים שכונה "ספורט", אבל עסק בהרחבה בשמועות, ברכילות ובכתבות שלא קשורות לענף. ביום חמישי פורסמה כתבה גדולה על הספורטאים השחורים בארץ, השמחים והנרגשים מנצחונו של ברק אובמה. מה בדיוק הקשר של זה למדור ספורט, או מה ההשפעה של בחירת אובמה על יכולתם של הספורטאים השחורים המשחקים בישראל? את זה לא מצאנו בכתבה. מה כן היה שם? הרבה ציטוטים בלעדיים, כמו "הצבעתי לאובמה ואני חושב שזה מאוד מרגש שהוא נבחר". Oh Yeah. במשך יומיים התמקדה תשומת הלב של ספורט "ידיעות אחרונות" בתקרית חמורה בין אוהדי בית"ר ירושלים לאוהדי הפועל תל-אביב. האלימות בספורט היא תופעה מדאיגה, ורבים מתריעים מפני רצח; השאלה היא איך עיתון צריך לטפל בזה. אפשר להפיק פרויקט הסברה במטרה לצנן את הרוחות, אפשר לארגן שיח אוהדים של קבוצות יריבות שישימו הכל על השולחן, ואפשר סתם לשחק ראש קטן ולפרסם כל דבר שקשור לאלימות כשהמסר הוא, אני רק מדווח, לא מתפקידי לחנך או למנוע. זה מה שעושים בדרך כלל ב"ידיעות אחרונות"; בוחרים בדרך הקלה והמתלהמת. ביום חמישי הם פירסמו בכפולה הפותחת עדות של אוהד בית"ר שהשתתף יומיים קודם בהתקפה מאורגנת על אוהדי הפועל תל-אביב. "הם אכלו אלות לראש", היתה הכותרת. העמוד שממול הביא את תגובות המותקפים: "הדם לא הפסיק לרדת". מי שחושב שפרסום מהסוג הזה יעלה את הבעיה לסדר היום ובכך יביא לצמצומה, יודע שזה בולשיט. בסך-הכל כפולה אלימה, שכל כולה פופוליזם מהסוג הנמוך. התקרית הבאה עלולה להתרחש גם בחסות ספורט "ידיעות אחרונות", שהעניק במה מכובדת לתוקפים, ומצד שני עודד נקמה אצל המותקפים. האירוניה היא שבמקרה כזה צפוי שספורט "ידיעות אחרונות" יצעק בכותרת: "אמרנו לכם". העיקול שהטיל השבוע בית-המשפט על זכויותיו של ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים סוקר בכל כלי התקשורת, הכלכליים והספורטיביים. בכולם, מלבד ב-ONE, שממשיך להצדיק את הכינוי שדבק בו בברנזה, "אתר הבית של ארקדי". באתר יש לינק לאגף "ביזנס", ובו ידיעות כלכליות הקשורות לספורט. לא פעם אפשר למצוא בו ידיעות על עסקיו של גאידמק, אף שאין להם שום קשר לבית"ר. כך למשל היה כשרכש בזמנו חלק מהשליטה על חברת וילי-פוד. מה הקשר בין רכישת וילי-פוד ובין שליטתו על בית"ר? אין קשר, אבל ב-ONE אין גבולות אתיים להערצת הגביר. דוגמה נוספת היתה לאחרונה, לאחר שגאידמק גרר את מכוניתו של אורי שני, לשעבר מנהל עסקיו בארץ וכעת שרוי איתו בסכסוך כספי גדול, בזמן שזה אכל במסעדה. באגף הרכילות של ONE הופיעה בעקבות כך קריקטורה אינפנטילית, שבה מככבים גאידמק ויועצו יוסי מילשטיין עם טקסטים המלגלגים על אורי שני. מה הקשר בין גרירת הרכב של שני (שספק אם היא חוקית) ובין ספורט או בית"ר? אין קשר. אבל יש אספקטים בהתנהלותו העסקית של גאידמק שיש להם בהחלט קשר לספורט ולבית"ר. למשל: כיצד ישפיעו העיקולים שהושתו עליו והסתבכויותיו העסקיות על עתידו בבית"ר? על זה ב-ONE לא ידעו ולא שמעו. ההתייחסות היחידה הופיעה ברמזים חשאיים אחרי ההפסד להפועל תל-אביב. וכך נכתב ב-ONE: "גאידמק אמר על הפרסומים בעניינו: לא נותנים לי להיות אחראי למה שקורה. יש מספר אנשים שגנבו ממני או שחשבו שהם גנבו ממני, אבל אין מה להתייחס לזה, אני כבר שלוש שנים בבית"ר ולא אתייחס לכל דבר. מה שפורסם לא אומר שום דבר – מבחינתי כל מי שרוצה יכול לבוא ולעקל דברים, מבחינתי זה שום דבר". הקורא התמים שניזון רק מאתר ONE שואל את עצמו, על מה מדבר מר גאידמק? על אילו פרסומים בעניינו, מה זה בדיוק "שום דבר" מבחינתו, ועוד שאלות שגורמות למצח להתקמט בפליאה. את התשובות אפשר למצוא בכל אתר ובכל עיתון, רק לא ב-ONE. ביום שני, כמה שעות לאחר שבית-המשפט הרחיב את העיקול על נכסי גאידמק וכלל בהם גם את זכויותיו בבית"ר ירושלים, נוצחה הקבוצה על-ידי הפועל תל-אביב. כל מדורי הספורט באתרים מיהרו לעשות את החיבור בין ההפסד לעיקול. הכותרות באותו לילה חגגו עם "צו עיקול" או "קשה לעיכול" וכל מה שמתחרז עם השורש ע.ק.ל. מה שלא הפריע ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות" להיות למחרת מקוריים במיוחד עם "צו עיקול" ו"הפועל ת"א עיקלה את בית"ר". "מעריב" ו"ישראל היום" הלכו על "הוצאה לפועל", כותרת ברוח דומה, אבל לפחות שונה מכותרות אמש באתרי האינטרנט. לתגובות והערות: yegerm9@walla.co.il
מה שהתרחש בצמרת עיתון "הארץ" בחורף 2004 לא היה תהליך מקובל, צפוי, של חילופי גברי. זה היה מסע טיהור
ביום מעונן אחד באמצע פברואר התבשר עורך "הארץ" היוצא, חנוך מרמרי, שההנהלה החליטה להחליף את סבי, בעל הזכיון על המזנון בבניין. גם אותו. "המהפכה הושלמה", אמר מרמרי בחיוך קטן, רווי אירוניה, חיוך של אדם שיודע לקחת את המציאות שקרסה סביבו בפרופורציה, בנקיון דעת, חף מזעקות שבר, חף מרחמים עצמיים. מה שהתרחש בצמרת עיתון "הארץ" בחורף 2004 לא היה תהליך מקובל, צפוי, של חילופי גברי. זה היה מסע טיהור. בתוך שבועות התפטרו, ליתר דיוק התפוטרו, מנכ"ל העיתון יוסי קאסוטו, העורך מרמרי והמשנה לעורך, יואל אסתרון. "הארץ" לא ידע זעזוע כזה מאז 1935, כאשר זלמן שוקן, מעשירי היהודים בגרמניה, רכש את העיתון, שילח את עורכיו ונתן אותו במתנה לבנו, גרשום. 51 שנה, מ-1939 עד מותו ב-1990, היה גרשום-גוסטב שוקן בעל-בית יחיד ב"הארץ", בעלים ומו"ל ועורך ראשי. הוא היה עריץ נאור - ביישן ותקיף, רחב דעת וקצר פתיל, איש שתענוג היה להכיר אותו וקשה לעבוד תחתיו. הוא השאיר מאחוריו מורשת גאה, מושרשת, השקפת עולם וסגנון, מה שנוהגים לכנות בעיתון עד היום "רוח הארץ". במדינה שיש בה יותר עמותות-למורשת מאשר מורשת, התופעה הזאת ראויה לקנאה. גרשום שוקן והמורשת שלו, גרשום שוקן והמשקעים שהותיר בלבו של בנו, עמוס, שקיבל את העיתון בירושה, ממלאים תפקיד נכבד בדרמה הנוכחית. אחרי שמקלפים את הנימוקים האישיים, המקצועיים והפוליטיים למה שקרה, נותר בן שנאבק בצלו הענק של אביו. מעכשיו "הארץ", לטוב או לרע, הוא עיתון בסימן עמוס. כשביקרתי את מרמרי בבניין הדחוס, העגום למראה, שברחוב שוקן, הוא ישב עדיין בחדר העורך, מול חדרו של המו"ל. תמונתו של שוקן הזקן קישטה את כותל-המזרח. "היה לי המזל", אמר, "לרשת עורך שהיה גם מו"ל וגם ידע כל דבר טוב מכל אחד אחר. אומרים שכאשר נכנסים לנעליים גדולות יש לאן לגדול". הוא שולח מבט אירוני אל הטראומה שליוותה את חילופי העורכים: העורך שקדם לו הלך בדרך כל הארץ. "לדייוויד לנדאו, העורך שיבוא אחרי, אין מזל כזה". מרמרי, 56, גרפיקאי בהכשרתו, רוכב אופניים בתחביבו, היה חבר, יחד עם ב. מיכאל, אפרים סידון וקובי ניב, בצוות שכתב את "זו ארץ זו", מדור הסאטירה המשובח שהתפרסם ב"העולם הזה". כשהיה עורך "העיר" המציא תל-אביב חדשה שהיתה קיימת רק בדמיונם של אלה שלא גדלו בה. עמוס שוקן הביא אותו אל "הארץ" כמשנה-לעורך - במונחים של אז, מינוי מפתיע למדי. שנתיים וחצי היה סגנו וחניכו של גרשום שוקן, ו-13 שנה כיהן כעורך ראשי. הוא והמשנה שלו, יואל אסתרון, הפכו את "הארץ" מעיתון רזה, נרגן, מנוכר להוויה היומיומית של רוב החברה הישראלית, לעיתון סקרן, פתוח לדעות שונות, מנומק. הלהט שדעך, וחבל שדעך, בעמודי הפובליציסטיקה, התאזן בהרחבת היריעה בעמודי החדשות ובמוספים. במהלך השנים שערותיו של מרמרי האפירו, ודעותיו עברו מהשוליים של השמאל אל הזרם המרכזי שלו. עמוס שוקן עבר תהליך הפוך. הוויכוח חצה את השולחן בישיבות הנהלת המערכת, והגיע לשיאו במאמר שפרסם המו"ל, ובו תמך, בניגוד לעמדת העיתון, בחיילים שמסרבים לשרת בשטחים. נוח להציג את הפיצוץ שחל ביניהם כמחלוקת לשם שמים. אולי נוח מדי: כדרכם של סכסוכים, השקפת העולם היא לא הרבה יותר ממעטפת. היתה ביניהם חברות קרובה, והיא החמיצה. שוקן גמר אומר לממש את זכותו כבעלים. הוא עשה את זה כמקובל בשיטת הניהול הישראלית: לא בהדחה גלויה, החלטית, אלא בהקזת דם מתמשכת, שגורמת למענה סבל לא פחות משהיא גורמת לקורבנו. המהלך שלו היה סופר-לגיטימי. ימים יגידו אם היה מהלך חכם. שנים מוטרדים כאן משפטנים וחכמי מדע-המדינה בשאלת הבעלות הצולבת: מה הנזק שנגרם לדמוקרטיה הישראלית מהעובדה שמשפחות בודדות שולטות בחלק גדול משוק התקשורת. נכתבו מחקרים. שודלו חברי כנסת. שורבטו חוקים. המאמץ היה הירואי, אבל לא בטוח שהגברת והאדונים המלומדים שמו את אצבעם על הבעיה הנכונה. משושלת לשושלת, מעיתון לעיתון, ממשבר למשבר, נדמה שהבעיה כאן איננה בעלות צולבת, אלא בעלות שרירותית, יצרית, לא שקולה. העיתונים מרבים לדרוש מהפוליטיקאים לעשות את מעשיהם בשום-שכל, בשקיפות, תוך התחשבות באינטרסים האמיתיים של הלקוחות שלהם, הבוחרים. למרבה הצער, המו"לים נוטלים את השראתם לא מהטפות עיתוניהם אלא מעלילותיהן של טלנובלות. "שנתיים וחצי הייתי שוליה אצל גרשום שוקן", אמר מרמרי. "למדתי ממנו, שמכל הכובעים שהוא חובש בעיתון, זה של העורך הוא החשוב ביותר. הביטוי הרווח היה שחופש הביטוי של ’הארץ’ הוא חופש הביטוי של העורך שלו. הרוח הזאת עדיין מרחפת כאן. "עורך הוא כמו היועץ המשפטי לממשלה: הוא מתמנה על-ידה, אבל הוא לא תלוי בה, לא כפוף לה ולא אסיר-תודה. "כמחצית מ-350 העיתונאים שעובדים כאן הם עורכים. יש בעיתון הסכמה מובנית, שהתוצר הוא שילוב של מה שכתב הכותב ומה שערך העורך. לפעמים המרכיב החשוב מביניהם הוא מה שהקורא לא רואה, מה שבשלב העריכה נמצא בלתי ראוי לפרסום. העורך הראשי הוא מקור הסמכות של כולם. "המו"ל צריך לתת לעורך סביבה סטרילית, מרחב פעולה שמוגבל רק על-ידי לחצים ארגוניים. "כל עוד העורך והמו"ל רואים דברים עין בעין קל להתגבר על מחלוקות. השאלה היא מה קורה כאשר מתגלעת מחלוקת מהותית. אם אי-אפשר למצוא פתרון, העורך חייב ללכת. זאת המסקנה הסופית. "במשך השנים התפתחה בינינו ידידות קרובה, חברות, והיא דחתה את הפעלת המנגנון הזה. הקטטות היו חבריות, משפחתיות. ייתכן שמוטב היה להכריע קודם, בצמתים אחרים". מרמרי הבטיח מראש שלא יאמר כל מה שעל לבו, והוא עומד בזה יפה. הוא נמנע מלדבר על היחסים שהורעלו, נזהר מלרכל. היו קלקולים בחיי היום-יום, היו התעמרויות תקציביות. הקש ששבר את גבו היה ההחלטה של המו"ל למזג את המוסף הכלכלי של העיתון באתר האינטרנט "דה מרקר" שיושב מחוץ לעיתון. בעיניו של שוקן זאת היתה החלטה נדל"נית: אגף מסוים זז מבניין אחד אל הבניין שממול. לא ביג דיל. היתה בה גם היענות לרצונו של אחד מטובי הכותבים בעיתון, גיא רולניק, שחתר לעצמאות. מרמרי ראה בהחלטה פגיעה קשה בסמכות העורך: חלק מרכזי בעיתון יינתק ממנו. רוח הצוות, האחדות הפנימית, תיפרם. יהיו שני "הארץ". העיתון יידבק במחלתם של עיתונים אחרים, שבהם מוספים מסוימים הם ממלכה פיאודלית שמנהלת מלחמת-עולם נגד שאר העיתון. הוא התעקש. אילו היה בשנתו השנייה או השלישית כעורך, אולי היה משלים, אבל לאחר 13 שנה בתפקיד, למעשה, לאחר 16 שנה, המחיר היה גבוה מדי. גם שוקן התעקש. רצונם של אנשי "דה מרקר" היה יקר ללבו. או להפך. אחדים מבכירי העיתון משוכנעים, ששוקן ניצל את משבר "דה מרקר" כדי לכונן בעיתון יחסי כוח חדשים. היתה לו פרשנות משלו למורשת אביו: לא העורך שולט בעיתון; שוקן שולט בו. "בשנת 1988", אומר מרמרי, "כשעברתי בחיל ורעדה במסדרון הזה, היו לעיתון שמונה עמודי חדשות ושישה עמודי חלק ב’ וזהו. הסביבה היתה עיתונות מפלגתית וערוץ 1 ו"ידיעות אחרונות" שהיו מדורות השבט, ו"מעריב" שהיה בדעיכה. היה גם "גלובס". התפתחנו מול "גלובס", מול "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ומול הטלוויזיה המסחרית, במאבק על מודעות. גם מול האינטרנט. אלה היו הטריטוריות החדשות". תוך כדי כך קרה לך משהו, אמרתי. דעותיך השתנו. "כן", אמר, "קרה. אני כבר לא טהרן. השנים לימדו אותי להיפתח בפני רעיונות חדשים, זוויות חדשות. לא להסתפק במלמול אותן מנטרות". אולי, הצעתי, השינוי הזה התחולל בגלל השנים שצברת מאחורי שולחן העורך. תהליך דומה עובר על כתבים. יום-יום אנחנו מוציאים לאור מוצר שהוא רחוק משלמות. בתנאים כאלה קשה לדרוש שלמות מאחרים. מרמרי הנהן. "אין דבר מושלם פחות מעיתון יומי", אמר. "מה שאתה קורא זה במקרה הטוב הדבר הכי טוב שיכולנו לעשות. "זה לא מקרי שקודם באה אצלי הסאטירה. זה טבעי אצל אדם צעיר. זה מתבקש. יש גיל שבו אתה טוטלי. מוקצן. אתה טהור כשלג". ב. מיכאל, אמרתי, עשה סאטירה יחד איתך. הוא מוקצן היום כפי שהיה אז. "ב. מיכאל הוא תבלין אחד במרק רב-טעמים", אמר מרמרי. "מאוד חשוב שיהיו כאלה, אבל הם רק תבלין". מבלי משים עבר מתיאור דעותיו שלו לתיאור דעותיו של העיתון. זה גורלו של עורך שלוקח את עיתונו ללב: הוא והעיתון נעשים במשך השנים כל-כך דומים, כל-כך קרובים, שקשה לדעת מי השתלט על מי. "בשנים האחרונות עשינו הרבה מפגשים פרונטליים עם קוראים. אחרי שמנקים מהמפגש את כל מה שלא נוגע לעניין, קולטים מסרים. אתה מבין שאתה חייב להגיע אל הקוראים. להיות בלתי נעים לפעמים, להתריס, לקומם, ועם זאת להקשיב". קשה לנהל מאבק לחיים-ולמוות נגד הכיבוש, כשבמוסף "גלריה" בודקים לעומק את עפיצותו של יין חדש. בתקופת כהונתך, אמרתי, עבר "הארץ" מבורגנות כועסת לבורגנות מיושבת, פרברית. "לצד הצורך להתגייס אינטלקטואלית למאבקים", אמר מרמרי, "צריך לקיים את הנורמליות. נורמליות היא גם קונצרט בפארק. אני לא בעד להחשיך את הפנסים. החברה הישראלית מתהווה בתוך הסכסוך. צריך לתעד אותה, לשמור עליה. "לעיתון ’העיר’ קרה בזמני דבר קסום. היה רגע של הפריה מעגלית: תל-אביב הפרתה את העיתון והעיתון הפרה את תל-אביב, ואי-אפשר היה לדעת מי יצר את מי. הייתי שמח אילו יכולתי לומר ש’הארץ’ מתקרב לזה. שהוא מעיף מבט מורכב אל החיים. שהוא מגלה סובלנות למצבים מסובכים. שהוא מפרק דמגוגיות מהמטען העודף שלהן. שהוא כותב בקור-רוח אנליטי. ויחד עם זה, שהוא המסיבה הכי טובה בארץ, הכי טובה בעיר". היו אצלכם אנשים שחשבו אחרת, אמרתי. אורית שוחט, למשל, שבתקופתך הפסיקה לכתוב. האם הוויכוח בצמרת המערכת, בין פוסט-ציונים לציונים, בין לוחמנים יותר ולוחמנים פחות, הרחיב את הקרע הפנימי? להפתעתי, מרמרי השיב בשלילה. "הוויכוח הפוליטי הוא לא מהות העניין. הוא אפילו לא ברקע. ’הארץ’ הוא עיתון שמופיע למעלה משמונים שנה. הוא השכיל להישען תמיד על תשתית מוצקה במרכז הדיון הציבורי. זאת אחת המטרות העיקריות שעמדו בפני: בתקופה כל-כך מסוכסכת ומפולגת להשאיר את העיתון במגרש, לא בשוליים שלו. "אני לא חושב שיש בצוות הכותבים של העיתון מחלוקות עמוקות לגבי שאלות מיידיות שנוגעות לפתרון הסכסוך. אין פילוג רעיוני. יש ויכוח על ניואנסים. גדעון לוי והשותפים להשקפותיו הם חלק אורגני מ’הארץ’. הם צמחו בתוך ההוויה הזאת. "היה ויכוח על סרבנים. אז היה ויכוח. סו ואט. עיתון שרואה את המדינה כחברה ממוסדת, מסודרת, במובן הטוב של המלה, לא יכול לגלות הבנה לסרבנות כזאת. לעמוס שוקן היתה דעה אחרת. אז הוא כתב את דעתו. "מה שמהותי הוא לתת ביטוי לכל נקודות ההשקפה. זה לא אומר שלעיתון אין אוריינטציה. יש הבדל בין דעה של עיתון לבין טהרנות שלא משאירה מקום לדעות אחרות. "כאשר חייל חטף לבנה בקסבה של שכם גרשום שוקן שאל: מה החייל עושה שם בכלל. את זה אנחנו שואלים כבר שלושים שנה. אבל העיתון של היום, של מחר, צריך לשאול שאלות יותר פרטניות: למה עמד החייל איפה שעמד ומי המפקד ששלח אותו לשם. אנחנו לא ביטאון של תנועה רעיונית". האם אין, שאלתי, ויכוח בין הרצון לשרת את הקורא לבין הרצון לגייס אותו? "קודם כל אנחנו רוצים לעורר את תשומת הלב שלו", אמר מרמרי. "רק אחר-כך אנחנו רוצים להשפיע. "הוויכוח היותר מרתק שמתרחש ב’הארץ’ הוא על הנושא החברתי. לעיתון יש קו מסורתי בנושא הזה. בשנים האחרונות הבאנו אנשים שחלקו עליו: אריה כספי המנוח, חנה קים ואחרים. אבל גם הוויכוח הזה לא היה קשור במישרין למה שקרה. "עיתון הוא ויכוח בתנועה. אתה שם את התצלום של נינט טייב בעמוד הראשון, ויש לך שלושה ימים של ויכוח במערכת, האם לשים את נינט טייב היה נכון או לא נכון. כל הוויכוחים האלה מבורכים, אבל לא עליהם היתה המחלוקת. "בכנסים שאני משתתף בהם מפעם לפעם עולה השאלה, האם הקורא הוא המלך של העיתון. אם כן, אין גבול להתרפסות, צריך לפנק אותו ולדגדג אותו בכל מקום אפשרי. יש הרבה עיתונים בעולם שזאת דרכם. "אני הצגתי משנה חלופית: אנשים רוצים להיות מופתעים. מאותגרים. להתרגז. תודה לאל, יש הרבה קוראים שמקיימים איתנו יחסי אהבה-שנאה כאלה. לפעמים עיתון צריך לעמוד מול קוראיו. אני מדגיש וחוזר ומדגיש: לפעמים. "אתה לא יכול להתנשא על קוראיך. לחנך אותם. להטיף להם. העיתונאים שמגיעים היום למקצוע צעירים מאוד, ברנז’אים מאוד. אנחנו ניסינו לשקף גוונים בחברה שלנו שרחוקים מהם, להגיע לקהלים חדשים, לפריפריה, לאליטה של ערביי ישראל, לדתיים שרואים את עצמם כקהילה דתית - דבר ש’הארץ’ תמיד התנגד לו". מדוע, שאלתי, לא ילך "הארץ" בעקבות "אינדיפנדנט" ו"טיימס" הבריטיים, ויוציא במקביל מהדורה בפורמט טבלואידי, עממי, שווה לכל נפש, כמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". האם לא אבד הכלח על העמודים הגדולים, הכבדים? "אנחנו מסתכלים על זה ברצינות", אמר מרמרי. "השאלה פתוחה, אם הצלחת הקטנת הפורמט בבריטניה היא מצב אמיתי או רק מצב זמני, תוצאה של סקרנות ראשונית. כאשר חותכים את הפורמט אי-אפשר להישאר עם הכותרות הארוכות, המפורטות, של עיתון גדול. מוכרחים לקצר. נותנים כותרות של שתי מלים: ’אוטובוס המוות’, ’קציר הדמים’, ’סכין בגב’. זה עיתון לגמרי אחר". ואולי, אמרתי, כל ההפקה המסורבלת שתחילתה בכריתת יערות בקנדה, ייצור נייר, עריכה, עימוד, הדפסה, הפצה, הבאה אל פתח הדירה, כל זה סופו לתבוע בים האינטרנט. המון אנשים צעירים מסתפקים בצג המחשב. "אני לא בטוח", אמר מרמרי. "יש גם תחזיות הפוכות. בכל מקרה, ההון של העיתון הם העיתונאים שלו, לא אמצעי הייצור. גם אם הנייר מת, ואני לא בטוח שהוא מת, או הפורמט התיישן, העיתונאים הם הנכס". מרמרי המליץ לשוקן למנות במקומו את סגנו, יואל אסתרון. שוקן העדיף את דייוויד לנדאו, עיתונאי מנוסה, משכיל, נבון מאוד, אבל רחוק מהעולם הצברי, התל-אביבי, החילוני, שבו גדלו רוב קוראי "הארץ" ורוב כותביו. מינוי מעניין. הספקולנטים במערכת "הארץ" מאמינים שזהו שלב ביניים בדרך למינוי בנו של עמוס שוקן, רוני, היום כתב כלכלי בגלי-צה"ל, לעורך העיתון. עד לרגע הזה יעברו הרבה שנים. "יש דבר אחד שגורם לי אושר במינוי של דייוויד", אומר מרמרי. "הוא עונה על הסיסמה: ’הארץ, לא מה שחשבת’. הוא דו-תרבותי כמו אנשי הדור הקודם במערכת. אני שמח שהוא מייצג פן יהודי במובן הרחב, האוניברסלי, הסובלני, הסולידרי. לצורך האתגר אני שמח שעורך ’הארץ’ הוא חובש כיפה". מאוד מנומס מצדך לומר את זה, אמרתי. מאוד נבון. מרמרי שלח אלי את המבט האירוני שלו, קצת עצוב, קצת מבודח. הוא הזכיר לי שכאשר מונה למשנה לעורך, לפני 16 שנה, התפרסמה בעיתון שערכתי כתבת דיוקן עליו, תחת הכותרת "הארץ שלו". "הארץ" כבר לא שלו, ואולי אף פעם לא היה. "הארץ" קידש תמיד את זכות הקניין, מעל כל זכות אחרת. אשר למרמרי, ב-15 באפריל הוא יסיים את תפקידו, ידווש להנאתו על אופניו, ויתמסר לכתיבה מעל דפי "הארץ". הוא יהיה כותב מצוין. גיליון 49, מרץ 2004
עשרת שופטי העליון שפסלו את מינויו של יו"ר ש"ס בחרו טיעונים שונים: מחוסר סבירות קיצוני במינוי עבריין סדרתי להתנהלותו הנכלולית בבית המשפט. השופטים מתחו ביקורת מיוחדת על חוק דרעי הפרסונלי. אלו נימוקי השופטים מפסק הדין, קריאה מודרכת
בפסק דין שפורסם היום (חמישי) על העתירות נגד מינוי של אריה דרעי (ש"ס) לתפקיד שר נקבע כי רה"מ בנימין נתניהו צריך לפטר את דרעי מתפקידו. למרות שרוב השופטים הביעו את מורת רוחם על החקיקה שאיפשרה את מינויו לשר, אף אחד לא טען שיש לבחון את ביטול החוק. הטענות נעו בין חוסר סבירות קיצוני במינוי עבריין סדרתי שלא באמת לוקח אחריות לתפקיד שר לבין התנהלותו הנכלולית של דרעי בבית המשפט כשיצר מצג שווא כאילו החליט על פרישה מהחיים הפוליטיים. "הטעות המצערת" עליה העיד בעצמו עורך הדין של דרעי נבות תל צור בבג"ץ עשויה להביא להתנגשות בין רשויות השלטון. והכול בגלל אדם אחד שרוצה להיות שר. נברנו באמירות השופטים וריכזנו אותם לפי ההחלטה שבגינה החליטו לפסול את דרעי. נציין שגם השופט יוסף אלרון שהיה בעמדת מיעוט מתוך 11 שופטים קבע שלא צריך לפסול את המינוי, אבל דרעי לא יכול לחמוק מהחלטה בעניין הקלון. את פסק הדין פותחת נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שקובעת כי המינוי של דרעי לא סביר באופן קיצוני ולכן יש לפסול אותו. "צבר הרשעותיו החריג של דרעי הכולל הרשעות ישנות בעבירות שחיתות חמורות, שבוצעו במהלך כהונתו בתפקידים ציבוריים וכן הרשעה מן העת האחרונה בעבירות מס שבוצעו אף הן בעת שכיהן כחבר כנסת. צבר ההרשעות הזה מוביל אל המסקנה כי כהונתו כשר בממשלת ישראל יש בה משום פגיעה חמורה וקשה בתדמיתן ובמעמדן של רשויות השלטון בישראל ובעקרונות היסוד של ניקיון כפיים וטוהר המידות, שלהם מחויבים נבחרי הציבור", כתבה השופטת חיות. עוד הוסיפה כי "אני סבורה כי יש לייחס משקל משמעותי למצג שהציג דרעי בפני בית משפט השלום בירושלים שהרשיעו על פי הודאתו בעבירות המס, וכן להתנהלותו בהמשך למצג זה, אשר מחזקים את המסקנה כי אין מדובר עוד במינוי המצוי על גבול מתחם הסבירות, אלא במינוי שחוצה גבול זה באופן ברור". חיות גם מזכירה כי על העבירות של דרעי שלא נמנות עם "עבירות המס החמורות ביותר" יש עונש מקסימלי של שנה עד שנתיים. חיות מסכמת את דבריה וכותבת כי "מדובר באדם שהורשע בעבר בעבירות חמורות ביותר שבוצעו בעת שכיהן בתפקידים ציבוריים. הוא ריצה בגינן עונש מאסר בפועל וחזר לחיים הפוליטיים. אך הוא שב לסורו וביצע עבירות מס בעודו מכהן כחבר כנסת. בגין עבירות אלה הוא הורשע אך לאחרונה בפסק דין חלוט, ובגזר הדין צוין – על רקע הצהרותיו שלו – כי לא יעסוק עוד בכספי ציבור. בנסיבות אלה, דבק במינויו של דרעי לשר בממשלה ה-37 פגם של חוסר סבירות קיצוני משום שהוא עומד בסתירה חמורה לעקרונות היסוד אשר מן הראוי כי ינחו את ראש הממשלה במינוי שרים". המשנה לנשיאה, השופט עוזי פוגלמן מאמץ גם הוא עמדה דומה לשל חיות וכותב כי "ראש הממשלה בחר למנות לתפקידי שר את מי שהורשע שלוש פעמים בעבירות פליליות: הראשונה, בשלהי שנות ה-90 בעבירות חמורות של טוהר המידות, ובהן לקיחת שוחד; השנייה, בראשית שנות ה-2000 בעבירת הפרת אמונים; והשלישית, לפני כשנה, בעבירות מס שביסודן העלמת והסתרת מידע מרשויות המס, שחותרת תחת רעיון השוויון בנטל המס. כל אותן שנים דרעי לא הביע חרטה על העבירות שביצע, ויצר מצג שווא של פרישה מהחיים הפוליטיים שעליו נשען בית משפט השלום כשגזר את עונשו. בנסיבות אלו, מינויו של מי שבאופן שיטתי במהלך כהונה במשרה ציבורית פוגע בשלטון החוק ולא מציית לחוקי המדינה חורג בצורה ניכרת ממתחם הסבירות, ואינו חוקי". השופט יצחק עמית אומר על כך כי "יש לפסול את מינויו של דרעי בשל אי סבירות קיצונית שנפלה במינוי". ומוסיף כי "דומה כי בעניינו של דרעי התמלאו כל הסממנים, וגם אם חיסר אחת מכל סממניה – הצטברות הסממנים הנותרים שוללת את סבירות המינוי. על רקע האמור לעיל, חזרתו של דרעי לכנסת זמן קצר לאחר התפטרותו מהכנסת והרשעתו, אינה מניחה את הדעת גם מן הפן הערכי". "כל אותן שנים דרעי לא הביע חרטה על העבירות שביצע, ויצר מצג שווא של פרישה מהחיים הפוליטיים שעליו נשען בית משפט השלום כשגזר את עונשו" השופטת יעל וילנר מאמצת אף היא את עילת הסבירות ושואבת את טענותיה מהמקורות היהודים: אחד מהם הוא מתהילים:"ראו, למשל, דברי דוד המלך: "מ י-יַׂעֲלֶה בְּהַׂר-יְּהוָה; ומי-יָקּום, במְּקוֹם קָדְּשוֹ: נְקִי כַפַיִם, ובַר-לֵבָב: אֲשֶר לא-נָשָא לַׂשָוְּא נַׂפְּשי; וְֹּלא נשְּבַׂע לְּמרְּמָה" (תהילים כ"ד, ג-ד). ובמקום אחר מוסיפה סיפור מחז"ל כי "בתוך כך, מסופר על בני משפחה שהייתה ממונה על הכנת הקטורת בבית המקדש, שמעולם לא יצאה כלה מבושמת מביתם, כדי שלא יאמרו הבריות שהתבשמה הכלה מהקטורת".השופט חאלד כבוב אומר על כך כי "אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה של חברתי, הנשיאה חיות, אשר לאי- הסבירות הקיצונית שבמינויו של ח"כ אריה דרעי לשר בממשלה – זאת, נוכח צֶבֶר הרשעותיו בפלילים, כמו גם המצג שהציג בפני בית משפט השלום במסגרת עסקת הטיעון, בגדרי עניין עבירות המס". השופטת ענת ברון כותבת כי "המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק המחייב את בית המשפט להוציא מלפניו אמירה ברורה: אדם שפעם אחר פעם במשך עשרות שנים ובעודו משמש בתפקידים ציבוריים בכירים, חוזר ומבצע עבירות פליליות מבלי להפנים את חומרת מעשיו ונוהג בזלזול מופגן כלפי בית משפט ושלטון החוק, אינו מתאים לשמש כשר במדינת ישראל. מן האמור לעיל מצטיירת תמונה ברורה, שלפיה בעודו נושא בתפקידים ציבוריים בכירים ומשמש כנאמן הציבור – דרעי מעל פעם אחר פעם באמון הציבורי שניתן בו ושלח ידו במעשי שחיתות". ברון, שנראה כי משתמשת בשפה החריפה ביותר כותבת כי "מינויו של דרעי לשר חותר תחת עקרונות יסוד של הגינות שלטונית ושלטון החוק, באופן שאינו מאפשר לעבור לסדר היום. כמפורט לעיל, בראשית דרכו הציבורית ובמשך תקופה ארוכה של ימים ושנים, הנהיג דרעי אווירת שוחד בסביבותיו ועל כך הורשע בעבירות חמורות מתחום טוהר המידות. ישנן ראיות מנהליות לכך שבניסיון להיחלץ מליתן את הדין על מעשי שחיתות אלה, דרעי עשה שימוש פסול בכוחו הפוליטי כדי להביא למינויו של יועץ משפטי לממשלה שימתיק את הדין עבורו זאת, תחת קבלת מרותו של הדין והכרה בחומרת המעשים שבהם שלח את ידו". היא ממשיכה ומתארת כי "לאחר שסיים לרצות את עונשו, ניתן היה לצפות מדרעי כי ירחיק עצמו מהדרך הרעה ויקפיד על טוהר המידות, על קלה כחמורה. אלא שמתברר כי בד בבד עם חזרתו לחיים הפוליטיים בשנת 2013 חזר דרעי לסורו מעת שביצע את עבירות המס. עבירות אלה שבהן הורשע חותרות תחת עקרון השוויון בנטל המס שבו נושאים אזרחי המדינה. הן מצויות אמנם ברף נמוך יותר של חומרה מוסרית ביחס לעבירות השוחד והפרת האמונים שבהן הורשע דרעי בעבר הרחוק – ואולם לא מן הנמנע כי גם בהן דבק קלון". "נדמה היה שהדברים מדברים בעד עצמם, אך למרבה האבסורד היוצרות התהפכו כך שנדרשים הסברים לאי-הסבירות שבמינוי" ברון כותבת עוד כי "מונח לנגד עינינו צבר של הפרות חוק ואמון, שרשרת של חציית קווים אדומים. נדמה היה שהדברים מדברים בעד עצמם, אך למרבה האבסורד היוצרות התהפכו כך שנדרשים הסברים לאי-הסבירות שבמינוי. לא ניתַׂן לתת יד ל"נירמול" מצב שבו מי שנושא על גבו מטען פלילי חורג לפי כל קנה מידה, ומבזה את בית המשפט בהצגת מצג שווא בנוגע לפרישתו מהחיים הפוליטיים, יכהן בתפקיד שר בישראל. תוצאה אחרת תביא לזילות ערכי היסוד של שלטון החוק וטוהר מידות שלטוני, שהם מאבני הבניין שעליהן מושתתת הדמוקרטיה בישראל". השופט עופר גרוסקופף כותב כי "שיקוליו של ראש הממשלה נטועים כולם במישור הפוליטי, בעוד שאלת תקינותו של המינוי אינה נבחנת על ידינו מנקודת המבט הפוליטית, כי אם מנקודת המבט המשפטית. על נקל ניתן להעלות על הדעת מינוי שהוא נכון ונדרש מבחינה פוליטית, אך בלתי תקין מבחינה משפטית. למעשה, אין אנו נדרשים לשם כך להרחיק לכת מעבר לעניינו של חה"כ דרעי עצמו. הסוגיה השניה אליה נצמדו רוב השופטים הם אמירותיו ומעשיו הנכלוליים של דרעי במעמד הסדר הטיעון בבית משפט השלום. דרעי בהסכמתו המכוונת הטעה את בית המשפט ויצר רושם כי הוא מקבל על עצמו פרישה מהחיים הפוליטיים. "בית המשפט הבין את התחייבותו של דרעי כהתחייבות לפרוש לצמיתות מהחיים הפוליטיים ואין לתמוה על כך בהינתן האופן שבו הוצגו הדברים בפניו. בית משפט השלום אף הדגיש מפורשות כי פרישתו של דרעי מן החיים הפוליטיים מהווה מבחינתו שיקול רלוונטי במניין השיקולים ששקל לזכותו בגזר הדין", כתבה חיות. למרות זאת חיות טוענת כי אין מקום להחליט בנושא זה מאחר ובכל מקום מדובר בחוסר סבירות קיצוני. השופטת דפנה ברק ארז מתעקשת אל מול חיות וטוענת שזה עיקר העניין. "לשיטתי, דרעי מנוע מלקבל על עצמו כהונה כשר. מניעות זו מבוססת על עקרונות תשתיתיים יותר של המשפט הציבורי, ולמעשה של המשפט בכלל: חובות של הגינות ותום הלב, ויישומן הספציפי בנסיבות שבהן אדם מציג בפני ערכאה שיפוטית מצג שמניב לו טובת הנאה. מצג זה הוא הבסיס לקביעה כי חלה כלפי אותו אדם מניעות מהתכחשות עתידית לתוכנו ומפעולה בניגוד לו". ברק ארז כותבת כי "נסיבות העניין שבפנינו נופלות באופן מובהק לגדר תחולתו של עקרון ההשתק, הנגזר במקרה דנן מחובת ההגינות כלפי הרשויות. המשמעות המעשית של הדברים היא יצירת מניעות משפטית לכהונה של דרעי בתפקיד ציבורי פורמלי. כמוסבר להלן, בשלב זה דרעי מנוע מלהתכחש למצג שיצר בהתנהלותו ולפעול בניגוד אליו, דהיינו לכך שלא ייטול על עצמו כהונה בתפקידים בזירה הציבורית, להבדיל כאמור מאשר להמשיך לייצג את הציבור… בצורה אחרת, גם אם לא מהכנסת. אם כן, אני סבורה כי בעת הנוכחית דרעי מנוע מלפעול בניגוד למצג זה". ארז לא עוסקת בסבירות וקובעת כי חובת ההגינות של דרעי כלפי בית המשפט קודמת לזה. השופט אלכס שטיין נצמד גם הוא להסכמתו של דרעי לפסק הדין בבית משפט השלום וכותב "הצהרתו של דרעי כי "בשנים שנותרו לו הוא לא יפעל עוד בזירה הפוליטית – לצד טענת התובע כי עזיבת הזירה הפוליטית על ידי דרעי היא בגדר שיקול שתומך באישורו של הסדר הטיעון – אינה בגדר מילים ריקות ונטולות נפקות משפטית. שטיין מעדיף להישאר במישור זה וגם הוא נמנע משאלת הסבירות. "מינויו של דרעי אינו יכול לעמוד – זאת, כאמור, מטעמי השתק ומניעות, ומטעמים אלו בלבד", כותב שטיין. "כולנו מרכינים ראשנו בפני הדין, ואילו הדין אינו מרכין את ראשו בפני איש" שטיין, כמו אחרים מתייחס גם לטענה כי "400 אלף איש הצביעו לדרעי וכותב כי " בחירתו של אדם לכהונה בכנסת ועלייתו לאיגרא רמא של הממשלה אינה מקנה לאותו אדם זכויות יתר, אינה פוטרת אותו מחובותיו המשפטיות ואינה נותנת לו פטור מתוצאותיהם של הליכים משפטיים, פליליים או אזרחיים, בהם הוא היה מעורב כנאשם או כנתבע – משל היה מלך שאינו אחראי לעוולותיו. כולנו מרכינים ראשנו בפני הדין, ואילו הדין אינו מרכין את ראשו בפני איש". השופט דוד מינץ מצטט מהרמב"ם וכותב כי "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי. ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והענין שבלב הוא הדבר שבפה… אפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות". והמבין יבין. מינץ נמנע מהתערבות בהחלטתו של רה"מ וקובע כי דרעי הוא שחפר את הבור לעצמו. "מבלי שמצאתי עילה להתערבות בשיקול דעתו של ראש הממשלה במינויו של חה"כ דרעי, אני סבור כי המינוי פסול וחסר תוקף לאור המניעות החלה על חה"כ דרעי להתמנות לתפקיד שר". עמדת המיעוט הייתה של השופט יוסף אלרון שלא פסל את דרעי אבל קבע שעליו בכל מקרה ללכת בדרך המלך ולפנות לוועדת הבחירות – כפי שקבע החוק. "איני רואה מקום להתערב בהחלטת ראש הממשלה… לטעמי, יש לדחות את העתירות בעיקרן באופן שבו מינויו של השר דרעי יוותר על כנו, ולצד זאת נורה לראש הממשלה לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת". השופט אלרון מותח ביקורת על התנהלותם של דרעי ורה"מ וכותב כי "גם כאשר סוגיה זו הועלתה בדיון לפנינו לא הוצג הסבר של ממש להעדר הפנייה ליו"ר ועדת הבחירות באותה העת. בא-כוח השר דרעי אף הצר על כך שלא נבחר מסלול הפנייה ליו"ר ועדת הבחירות, חלף תיקון חוק היסוד". "דומה כי זו הפעם הראשונה של חקיקה פרסונלית בתחום הרגיש של טוהר המידות, על מנת לתפור את חוק היסוד למידותיו של דרעי עוד טרם הקמת הממשלה" השופטים נגעו בחקיקת החוק והביעו את מורת רוחם אבל לא טענו כי יש מקום לפסילת החוק. "החוק מדיף ריח חריף של פרסונליות משום שהוא נועד בראש ובראשונה כדי לסלול את הדרך למינויו של דרעי לשר", כתבה הנשיאה חיות. והוסיפה כי מדובר ב"שחיקה ולזילות מסוכנת במעמדם של חוקי היסוד שנועדו להיות פרקים מפוארים במפעל החוקה הישראלית". היא ושאר השופטים אימצו גם את העמדה הברורה כי לא מדובר "בהברה" אלא בתיקון חוק. "מקובלת עליי עמדת היועצת המשפטית לממשלה ועמדת הייעוץ המשפטי לכנסת, כי תיקון מס 11 לחוק-יסוד: הממשלה אינו תיקון "מבהיר", אלא תיקון ששינה את הדין שהיה קיים טרם חקיקתו", כתבה חיות. יצחק עמית אמר על כך כי "אנו עדים לירידה ברף הנורמות הערכיות והמוסריות שנבחרי הציבור מציבים לעצמם, כפי שבאה לידי ביטוי בתיקון לחוק יסוד הממשלה". עוד הוסיף כי "דומה כי זו הפעם הראשונה של חקיקה פרסונלית בתחום הרגיש של טוהר המידות, על מנת לתפור את חוק היסוד למידותיו של דרעי עוד טרם הקמת הממשלה. אף דומה כי זו הפעם הראשונה שחקיקה פרסונלית בתחום הרגיש של טוהר מידות נעשית בבהילות כה רבה, כדי כך שנקבע באופן כמעט חסר תקדים, כי תחולתו של התיקון היא מיום קבלת התיקון בכנסת". וילנר מורידה כל ספק בנוגע לפרסונאליות וכותבת כי "אין חולק, שתכלית התיקון הייתה להכשיר את מינויו של דרעי לשר, לנוכח עברו הפלילי, תוך עקיפת הצורך להידרש להכרעה בשאלה אם דבק קלון במעשיו בעבירות המס. ובמילים אחרות, תנאי הכשירות לכהונת שר, כנוסחן בתיקון הנ"ל, נתפרו והוגמשו על מנת להלום את מידות עברו הפלילי של דרעי. בנסיבות חריגות אלו, נשמטת הקרקע תחת הצדקה מרכזית לגישה המשמיעה לנו לנהוג בריסון מיוחד בבואנו להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות מהסוג הנדון".
דובר צה"ל מוסר לתקשורת הזרה מידע על תפיסתה של ספינת הנשק פראנקופ. קצת יותר מדי מידע
עוד לפני ששככו מחיאות הכפיים בישראל למשמע הפשיטה המוצלחת של כוחות השייטת על ספינת הנשק האיראני בלב ים, כבר נשמעו קולות שהסבירו כי מדובר בהצלחה חלקית בלבד; אם העולם לא ילמד על הפשיטה, אמרו פרשנינו, הרווח בזירת דעת הקהל העולמית ילך לאיבוד. כאן נכנס לפעולה מערך ההסברה הישראלי, ובראשו דובר צה"ל. אלא שלפי עדותה של סנגוון יון, כתבת קוריאנית מטעם סוכנות הידיעות רויטרס בירושלים, הצעד הראשון בקרב על דעת הקהל נעשה ברגל שמאל. עיתונאים זרים המכסים את המזרח התיכון קיבלו בעקבות תפיסתה של ספינת הנשק את ההודעה הבאה (באנגלית, כמובן): "עדכון מדובר צה"ל: פראנקופ, הספינה עמוסת הנשק שיורטה על-ידי חיל הים הישראלי, עזבה אמש את נמל אשדוד, לאחר פריקת כל כלי הנשק והתחמושת. הפראנקופ המשיכה בדרכה כשהיא שטה אל עבר נמל היעד המקורי שלה לאחר אירועי אתמול. אנשי חיל הים הישראלי שיחררו את הספינה בלא סיבוכים ותוך מיטב האיחולים להמשך מסע בטוח. [זהו משפט מפגר בעיני עיתונאים זרים, נשמע כמתרפס]. הנשק שפורק נשלח בלילה, תחת פיקוח של חיילי חיל ההנדסה, לבסיס צה"ל במרכז ישראל, שם יאוחסן באופן ראוי ובטוח". אף שההדגשה לא היתה במקור, יון מדווחת כי המשפט המוזר בלט דיו כדי לגרום לדובר צה"ל לשחרר כעבור זמן הודעת תיקון, שהטילה את האחריות לשגגה על "חייל זוטר ובלתי מנוסה".
הסלב כמוסד הוא לא אישיות זאת או אחרת. הוא יחס בין הצופה לטלוויזיה, שכרוך בהשפלתו של הצופה. הסלב כמוסד הוא יחס שבו הצופה מקבל את העובדה שהחיים האמיתיים הם בטלוויזיה, כלומר שחייו שלו, מול הטלוויזיה, הם נחותים
פרסומת לחברת ביטוח שמוקרנת לאחרונה בטלוויזיה מציגה דגם להבנת היחס בינינו, צופי הטלוויזיה, ובין הסלבס. הסרטון נפתח בתמונת חתונה יגעה: זמר מזרחי לא מוכר מסלסל שיר דיכאון בסגנון טורקי, "הכול זה מלמעלה...", החתן והכלה רוקדים באטיות, אורחים לועסים בחוסר חשק פולקע. או אז פורץ לאולם, דרך הקיר ממש, גיפ גדול. דלת המכונית הדורסנית נפתחת דווקא על עוגת החתונה ומחריבה אותה, ואל האולם פוסע הזמר המוכר דודו אהרון. החתן הנדהם קורא, "אדוני, אתה הרסת לנו את החתונה!”, אבל הזמר מתבונן סביב ואומר: "זה חתונה זה?! איפה השמחה!", ומתחיל לשיר אותו שיר אבל בקצב: "הכול זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה". החתונה כולה מתעוררת באחת, לרבות הכלה, שפתאום מגלה בעצמה כישורי ריקוד חושני, ושולחת מבטי זימה אל הזמר. מה פשר החיבור הזה בין הפולשנות ההרסנית והאלימה (גיפ נכנס דרך קיר) ובין השמחה הפומבית? מה עושה את הצירוף הזה להגיוני כל-כך? במבט ראשון אפשר לחשוב שהוא אומר משהו על הנוכחות של השמחה הטלוויזיונית בסלון שלנו, שבאופן בסיסי אכן יש בה משהו תוקפני וחודרני (חשבו על "מועדון לילה", "מצב האומה", "משחק מכור", "צחוק מעבודה" וכו). אבל זאת רק אנלוגיה מקומית. נדמה שהאמת בפרסומת הזאת נמצאת בנקודה יותר עקרונית. צריך להקשיב היטב, ובמיוחד לשאלה הרטורית "זה חתונה זה?!". היא מבהירה שמדובר כאן בעניין רציני. מה שאהרון אומר לקהל זה "זאת לא חתונה אמיתית", כלומר "אתם לא אמיתיים". במובן מסוים הוא צודק: זאת לא חתונה אמיתית בלי דודו אהרון. אולי זה מה שמסביר את האופי הקיצוני של הפרסומת. מה שעומד בה על הפרק הוא מאבק על קיום, על מי אמיתי ומי לא. מה שאהרון אומר לקהל הוא שהחתונה הזאת היא רק חיקוי, צל עלוב של הדבר האמיתי. מה שהוא אומר זה שהעולם שלו – של הזוהר, הסלבס, הטלוויזיה, הבידור – הוא העולם האמיתי. והאמיתיות שלו שוללת מקהל החתונה אפילו את הזכות למציאות משל עצמם. במבט ראשון זאת עלולה להישמע כאמירה מופרכת. הרי אנחנו רגילים כל-כך לחשוב על העולם של ה"זוהר" במונחים של מלאכותיות ושל זיוף ושל חלוף. הזוהר, לכאורה, הוא מראית העין חסרת הממשות. ואילו כאן הסלב הוא זה שאומר לאנשים הרגילים שהם לא אמיתיים. אבל לאמירה המופרכת הזאת יש היום עוד הדים. היא עומדת, למשל, ביסוד הסדרה "מעצר בית", שגיבוריה הם איל קיציס וטל פרידמן. לפי סיפור העלילה, השניים הקימו פארק שעשועים, אך בערב הפתיחה קרס אחד המתקנים וכמה עשרות סלבס נהרגו, ומאז הם מחכים למשפט במעצר בית בביתו של קיציס. העלילה כולה מתקדמת דרך גילויים שונים של מיזנתרופיה של שני הסלבס, של הפגנות בוז או השפלות של מעריצים ושל אנשים רגילים אחרים. בפרק האחרון, למשל: סלב אחד שוכב עם מעריצה לא כל-כך יפה, אחר-כך שולח אותה הביתה מושפלת בנוכחות סלב אחר, אחר-כך הם מספרים בקול, לאוזניה, שהוא זיין אותה, אחר-כך הוא שואל סלב אחר אם הוא יכול לשכב גם עם העוזרת האישית שלו ועוד ועוד. אבל הדבר המעניין הוא הסיום ממש. רגע לפני שהשופט עומד לזכות אותם, מתפרצת לאולם המשפט ילנה קבישר, אחותה של אחת הסלבס שמתו בתאונה, ושהשניים לעגו לאובדנה בשידור חי, ומתחילה לרסס במקלע את הקהל. אחרי רגע של מהומה מתבהרת התמונה: האולם מלא גופות, כולם מתים פרט לקיציס ופרידמן, ששואלים זה את זה: "אנחנו נהיה בסדר, נכון?". המערך הוא בדיוק אותו מערך פרדוקסלי כמו בפרסומת של דודו אהרון. הסלב הוא יחס תוקפני ומשפיל כלפי המעריץ. אבל דווקא הסלב הוא הדבר העמיד ביותר. בעוד המציאות עצמה משמידה את עצמה, הסלב נותר שלם וללא פגע. הסלב הוא המציאות המוצקה, והמציאות היא תופעה חולפת. כיצד נבין את המערך הזה? הוא בוודאי חסר משמעות כטענה על אופיים של האנשים המפורסמים. אבל הוא אמיתי לגמרי כטענה על מוסד הסלב. הסלב כמוסד הוא לא אישיות זאת או אחרת. הוא יחס בין הצופה לטלוויזיה, שכרוך בהשפלתו של הצופה. הסלב כמוסד הוא יחס שבו הצופה מקבל את העובדה שהחיים האמיתיים הם בטלוויזיה, כלומר שחייו שלו, מול הטלוויזיה, הם נחותים. כמו שכתב גי דבור ב-1967, בספר "חברת הראווה", שהוא עדיין בין החשובים ביותר להבנת תקשורת המונים: הצופה, "ככל שירבה להתבונן, כך ימעט לחיות". זה לא מקרי שהאמת העמוקה והישנה הזאת מתגלה בבהירות דווקא עכשיו, כאשר מוסד הסלב עצמו עובר שינוי. עם התפשטות הריאליטי, טבעו המוסדי של הסלב – להבדיל מהאישיות המסוימת הממלאת אותו – עלה אל פני השטח, כפי שמפגינים כל תוצרי הכלאיים המוזרים: כוכבים נולדים, סלבריטיז אלמונים, כוכבי ריאליטי שעדיין לא גילינו כיצד להגדירם, ולכן קוראים להם "פליטים". עם "האח הגדול" ברור שהסלב הוא לא אישיות זאת או אחרת אלא תפקיד, מקום במנגנון; שהוא לא אישיות יוצאת דופן אלא אדם רגיל שנקלע למקום מסוים (לכן גיא פינס, אף שהוא מתפרנס מתעשיית הזוהר, יכול לומר בכתבה על שוק אירועי ההשקה כי העבודה של האנשים האלה היא להיות מפורסמים, ולכן הם יכולים לדרוש תשלום על השתתפות במסיבה). במלים אחרות, עם הריאליטי עולה לפני השטח הגרעין האידיוטי אך האמיתי של הטלוויזיה: אין זאת שהאנשים האלה מופיעים בטלוויזיה משום שהם מפורסמים, אלא הם מפורסמים משום שהם בטלוויזיה. או בניסוח בוטה יותר: אנחנו צופים בהם בעניין בטלוויזיה לא משום שיש בהם משהו מעניין, אלא פשוט משום שהם בטלוויזיה – משום שהם כמונו אבל בטלוויזיה. כמובן, כאן כבר אפשר להבין מהו מקורה של האלימות שהחלה פתאום ללוות את דמות הסלב. כאשר הסלב מתגלה כעניין מוסדי, מתברר גם התפקיד שלו בתעשיית הטלוויזיה. בניסוח תמציתי, התפקיד שלו הוא להבהיר לנו שהמציאות שלנו פחותה משלו. כאשר, כמו שגיא פינס אומר, המפורסם עובד בללכת למסיבה, העבודה שלו היא ליהנות (לא באמת, הרי זה גם משפיל), אבל יותר מכך, העבודה שלו היא להבהיר לנו שאנחנו לא נהנים. זה מטופש להחריד, אבל בלי זה לא ייתכנו דברים כמו טלוויזיה משודרת (broadcast). בלי ההנחה שמה שיש בטלוויזיה עדיף על מה שיש בסלון שלנו, הטלוויזיה המשודרת לא תוכל להתקיים. כאן נמצא הצד הממשי של האלימות של המפורסם כלפי סביבתו האלמונית ב"מעצר בית" ובפרסומת של דודו אהרון. התפקיד המבני של הסלב הוא להראות שהמציאות של הזוהר טובה יותר, כלומר שהמציאות שלנו פחותה (האם אנו צריכים, כמו ילנה קבישר, להגיב על כך באלימות נגדית? מתבקש לומר "אתם אמרתם"). כיצד צריך להבין את הרגע ההיסטורי הזה שבו התבנית האידיוטית הנסתרת מתגלה במפורש? האופטימים יראו בכך סימן לשינוי הממשמש ובא. איך יוכלו שני המוסדות האלה – טלוויזיה משודרת וסלבס – להוסיף להתקיים כאשר הוסר מעליהם מעטה הקסם והתגלה המנגנון האידיוטי שלהם? כאשר אנחנו יודעים שהמפורסם הוא אדם רגיל רק בטלוויזיה? הטלוויזיה נחשפת במערומיה ועומדת לאבד את הבכורה למדיה כמו הרשת. אבל האמת היא שאפשר באותה מידה לטעון בדיוק ההפך. מאחר שהטלוויזיה מאוימת על-ידי מדיה של רשת, היא נאחזת במה שתמיד היתה, נעשית היא עצמה יותר מאי-פעם. עכשיו היא אומרת לנו: אין שום דבר מיוחד באנשים שבטלוויזיה, פרט לכך שהם בטלוויזיה, ובכל זאת אתם תצפו בהם.
ההחלטה על הקמת ועדת חקירה למחדל מירון היא רק תחילתו של המאבק שיובילו האחראים האפשריים כדי לנסות למנוע כל אפשרות שיוכרזו כאשמים • הפרסום על גריסת המסמכים במשרד ראש הממשלה מוכיח שגם הצעד הזה עשוי להיות אופציה עבור המטייח המקצוען • בפרק השני במדריך - אחרי שכבר הוקמה הוועדה: כך תעקר את הלגיטימיות שלה
האחראים למחדל האירוע במירון שבו נהרגו 45 בני אדם איבדו שליטה על צמתי קבלת ההחלטות ולא הצליחו למנוע הקמה של ועדת חקירה ממלכתית שתגיע לחקר האמת. ההחלטה על הקמת הוועדה אושרה אתמול (ראשון) בישיבה הראשונה של הממשלה. תקציב של שישה מיליון שקלים וחמישה תקנים – פחות מחצי מהפקת אירוע הילולה אחד – נועד כדי למנוע בתקווה את האסון הבא במירון או במקומות אחרים. המערכה הבאה, כפי שנראה עכשיו, תהיה על הלגיטימיות שלה. האם טכניקות הדה לגיטימציה של מערכת אכיפת החוק במשפט נתניהו יעבדו גם פה? פרק ב במדריך למטייח – נצור לשונך והמשך בבטחה כדי לשעמם את החדשות והחל כבר עכשיו לזרוע ספקות בלב הציבור. מתחילים. לא תוכל לבוא לפתע בסיום מלאכתה של ועדה ממלכתית, בראשות שופט שתמנה נשיאת בית המשפט העליון, ולומר: "אני לא מכיר בוועדה והיא לא לגיטימית". את זרעי הדה-לגיטימציה למסקנות עליך לנטוע עוד טרם קמה הוועדה ולטפח אותם לאורך כל עבודתה. מבחינתך אתה נמצא כאן במצב של WIN-WIN. אם יהיו מסקנות נגדך תוכל לומר: "אמרתי זאת לכל אורך הדרך". אם לא יהיו מסקנות נגדך תוכל למלמל משהו בסגנון: "אפילו הוועדה שאתם הקמתם לא מצאה קשר שלי לנושא". דרך קצת נדושה לעשות זאת, אך כזו שכמעט תמיד עובדת, היא לנסות להלביש עקרון אידיאולוגי על הוועדה. לדוגמה: "אני נוסע מהר בכביש כי לא אסכים שכמה פקידים יקבעו לי באיזו מהירות לנסוע". במקרה שלפנינו נראה כי האידיאולוגיה המתאימה ביותר היא: "אני לא סומך על מערכת המשפט שתחקור את הנושא כראוי". הסיבה היא שבראשות ועדה ממלכתית תקנית אמור לעמוד שופט או שופט בדימוס. דמות כזו היא מטרה נוחה מאחר שאינך הראשון שמחנך את הציבור ששופטים הם אליטה מושחתת ומנותקת. שנים של הכפשות חיזקו את האמונה בכך בקרב חלק מקהל המצביעים הרלוונטי לך. הנה דוגמה מתוך דיון שהיה בכנסת ב-24 במאי והתירוץ שנתן יעקב טסלר (יהדות התורה): "לא נראה לי שאנחנו יכולים לתת בידי שופט להחליט עבורנו באתר קדוש כמו מירון – אני לא יודע אם אלה שהגישו פה את החוק אי פעם ביקרו במקום הזה – איך המקום הזה יתנהל, באיזו צורה ובאיזה הגבלות". ח"כ טסלר הוסיף במקום אחר בדיון: "אני כנציג הציבור החרדי, שמשתתף במקום הזה ומבין את הרגישות של המקום הזה, [אומר לכם ש]לא יכול להיות שיבוא שופט. אנחנו יודעים עד כמה רחוקות מהם הדת והיהדות. רק בשנה האחרונה ראינו כמה חוקים נגד הדת ש[מוכיחים] שאין להם את הרגישות למקום הזה. הם יבואו ויחליטו עבורנו איך לבוא ולנהל? אני בעד לחקור את האסון". בקיצור, שופטים לא יבינו אותנו ואת המקום הקדוש ולכן כל עיסוק שלהם בנושא לא רלוונטי. דרך טובה נוספת לנסות להוריד נושא מסדר היום היא להפסיק לדבר עליו. מאז איבדו במפלגות החרדיות ובליכוד את מושכות ההנהגה כך אכן קרה: הפוליטיקאים חדלו מלדבר על הנושא גם כשהוחלט בשעה טובה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בישיבה הראשונה של הממשלה החדשה. למעט ח"כ שלמה קרעי (הליכוד) שטען כי מדובר "בנקמה" בממשלה הקודמת, השטח שקט, לפחות לרגע זה. והנה הציטוט כשהוא לא מנותק מהקשרו:יש חקירות שמתקיימות מרגע האסון הנורא. המשטרה, מח"ש ומבקר המדינה. אני באופן עקרוני, אין לי התנגדות לועדת חקירה נוספת. השאלה היא מי מקים אותה ועל שופטי העליון אני לא סומך. הקמת שתי ועדות חקירה מיד עם הקמת הממשלה זה כביכול לנקום בשלטון הקודם. https://t.co/yn6WfW0tSt עדיף להמשיך לדבר על "ממשלה לא לגיטימית", "פגיעה ביהדות" ואפילו על מתי יעזוב נתניהו את בלפור – ולא לדבר על המחדל שבאמת מפחיד את השרים לשעבר אמיר אוחנה, אריה דרעי, יעקב אביטן ומי שעמד עד לא מזמן בראשות הממשלה: בנימין נתניהו. בליבת טיוח טוב תמיד עומד מרכיב הזמן. ככל שהוא עובר מתרבות האפשרויות שמשהו בדרך ישתבש: אנשים "שוכחים" פרטים, גרסאות חדשות ומשופרות מתואמות בין המעורבים, ואפילו מסמכים מוצאים את עצמם במגרסה. רק לאחרונה, מה שהיה קשה להאמין עד לא מזמן שהוא בכלל סביר, אולי אף השמדת ראיות – התברר כאפשרי: לפי פרסום של מיכאל האוזר טוב בהארץ, בלשכת רה"מ השמידו מסמכים מתוך הכספות בלשכה. אף אחד לא יודע עדיין מה היה באותם מסמכים ומה היה התמריץ להשמדתם, אבל העובדה שרה"מ לשעבר בנימין נתניהו ככל הנראה הורה על המהלך מוכיחה לנו שגם האופציה הזו במלאכת הטיוח נמצאת על השולחן – השמדת ראיות. 52 ימים הצליח רה"מ לשעבר בנימין נתניהו להעביר ולמנוע החלטה על הקמת ועדת חקירה. בזמן הזה דברים כאלו היו יכולים לקרות. אם הושמדו מסמכים במשרד רה"מ, אולי הושמדו מסמכים גם במשרדים אחרים. לסיום, נראה שמלאכת המטייחים הופכת ונעשית קשה מיום ליום. האם יצליחו לעכב את החלטת הממשלה על הקמת ועדת החקירה, האם יסרבו להופיע בפניה כי היא "ניסיון נקמה"? האם יפעילו אמצעים משפטיים נגד ההחלטה? כל זאת ועוד בפרק הבא של המדריך למטייח.
בתקופת הימים הנוראים אוהבת העיתונות הישראלית לערוך סיכומים, מצעדים, חשבונות נפש, ומפגנים של בקשות סליחה ומחילה. של אחרים, כמובן, לא של העיתונות עצמה
בתקופת הימים הנוראים אוהבת העיתונות הישראלית לערוך סיכומים, מצעדים, חשבונות נפש, ומפגנים של בקשות סליחה ומחילה. של אחרים, כמובן, לא של העיתונות עצמה. בניגוד לעיתונות האמריקאית (הכתובה, הכתובה לטלוויזיה שם קשה לקרוא עיתונות, וזה כולל את מהדורות ה"חדשות"). זו, למרבה הפליאה, די מעסיקה את עצמה בשבועות האחרונים האלה ב"איפה טעינו?". כי היום כבר די ברור לכל שהעיתונות הזו נפלה קורבן למסכת הטעיות שיטתית ומתוכננת היטב של גורמים ממסדיים (וחלק מרכזי בדיון הנוכחי הוא מי, בדיוק, אחראי לזה) בעניין המלחמה בעיראק, ושהעילה ההסברתית העיקרית למלחמה הזו - קיומו של נשק להשמדה המונית נכון להפעלה ו/או בשלבי ייצור מתקדמים - לא רק שלא היתה ולא נבראה, אלא שפוברקה ביודעין על׀ידי אנשים בכירים ביותר בקהילת המודיעין ובממשל. אצלנו, מה לעשות, דיון שכזה לא נערך. ולאו דוקא בשאלת עיראק. אולי פשוט הוא לא נחוץ - אצלנו, הרי, לא יעלה על הדעת שהממשל יזין את העיתונות במידע חלקי, שגוי או מסולף כדי להשפיע על דעת הקהל. ואצלנו, כמובן, לא ייתכן שעיתונאים ישתפו פעולה עם תופעה כזו. כי אצלנו, זה ידוע לכל, זכינו לדיווחים מקצועיים ומלאים על האינתיפאדה ועל מבצע חומת מגן, על היקף ההתנחלויות, על התנהגות המשטרה בקרב האוכלוסייה הערבית בפרוץ האינתיפאדה, על "גדר הביטחון", היקפה, מטרותיה, והתוואי המדויק שלה. אצלנו העיתונות היא סבבה. ▪ ▪ ▪ לא תמיד השאלה "איפה טעינו?" היא השאלה המרכזית באמת. חשובה לא פחות השאלה "למה טעינו?" (וזו הנלווית אליה: "ולמה אחרים צדקו?"). מלחמת יום הכיפורים (שכולם דשים בה עתה, אבל לא בהשפעתה על העיתונות של אותה תקופה) הובילה לחשבון נפש ולתמורות משמעותיות בעיתונות הישראלית. זה לא הפריע לה, לעיתונות הזו, להיכנע ללא תנאי לגרסאות הממשלתיות בשבועות הראשונים של מלחמת לבנון, ואחר ׀כך באינתיפאדה, ואחר-כך במלחמת המפרץ, ואחר-כך באינתיפאדה השנייה, ואחר-כך במלחמת המפרץ השנייה. למה? האם מפני שבעת "חירום" כובש הרטט הנרגש של הכתב הצבאי את עמודי החדשות, ודוחק משם את הפרשן הביקורתי? האם כך מפרשים העורכים את רצון העם (מה שנקרא, בשפה אחרת, רייטינג)? האם גם עיתונאים חרוצים והגונים מתקשים, ברגע של משבר, להאמין בגירסה אחרת, מפני שיש בה איום גדול מדי על השקפת עולמו הבסיסית של מי שגדל וחונך פה? האם ההיעתרות הקולקטיבית הזו לאונס של דעת הקהל היא מין מסורת ציונית פטריוטית, מבית מדרשה של סוניה גורביץ’ מהמערכון המפורסם - "אני שומעת ירים - אני נשכבת"? כל התשובות, כנראה, נכונות. ▪ ▪ ▪ אחת התוצאות של מלחמת יום כיפור היתה צמיחתה של עיתונות חדשה. זו תרמה לז’רגון העיתונאי הפנימי שני מונחים (מה מונחים, ז’אנרים של ממש): "בוקסת צבע" ו"הגיג". על "בוקסת צבע" (כמו ב"תביא לי בוקסת צבע של מאתיים מלה מהפיגוע") - כלומר קטע אימפרסיוניסטי מזוית ראייה אישית על הפכים הקטנים שמאחורי האירועים הגדולים - לא נרחיב היום את הדיבור. ה"הגיג", לעומת זאת, כובש כל חלקה טובה(?) בעיתונות, והחליף כבר מזמן את ה"דעה" הישנה (מה שקראו פעם "פובליציסטיקה") ואת הכללים העיתונאיים שאיפיינו אותה. "דעה" היא אכן דעה, אבל למרות זאת היא מחויבת, כחלק מעיתונות רצינית, להיות בהירה, מנומקת, מסתמכת על עובדות נכונות או בדוקות. ה"הגיג", לעומת זאת, הוא בדיוק להפך: הוא נסמך על תחושות בטן, חוסר אחריות, לא מחויב להיגיון, לעקביות, לעובדות או ליושר, הוא הרי הגיג, לא? יעקב (ג’קי) לוי, בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", פרסם לא מזמן תיזה לא מחייבת (כלומר "הגיג") על ברלוסקוני ואירופה. זה הגיג אופייני: הכותב עוסק בתחום שלא נחשב לתחום שהוא מומחה בו, לא מעט עובדות שהזכיר אינן מדויקות, אבל, מה לעשות, זה הגיג. הוא לא חייב לי או לך (או לעורכים!) שום דבר. התיזה שלו אומרת שכשברלוסקוני השווה ציר גרמני בפרלמנט האירופי לקאפו נאצי הוא עשה ל"אירופה" את מה שהיא עושה לו (ולאיטלקים כולם) תמיד: דהיינו, הוא השתמש נגדה בתדמיות לא מבוססות. אבל בירור קצר מעלה שברלוסקוני נחשב למנהיג מושחת לא מפני שהוא "איטלקי" אלא מפני שהוא מושחת: מתערב בגסות בחקירות המתנהלות נגדו, מנסה לפטר שופטים ולמנות מקורבים, ויוזם חקיקה שתגן עליו ועל מקורביו באופן אישי (לידו משפחת שרון נראית צחה כשלג). מצד שני, הציר הגרמני המושמץ מייצג תנועה פוליטית עם מסורת של מאבק במורשת הנאצית ובניאו-נאצים. ומצד שלישי, בין חבריו של ברלוסקוני לממשלה לא נעדרים מכחישי שואה (לשעבר כמו רבים מהניאו-פשיסטים האירופים, גם הם למדו לא לחזור על דעות כאלו בקול) ואחרים, שגעגועי הם לימי מוסוליני והיטלר אינם מוסתרים (והם עסוקים, למשל, בחקיקה שתשווה את היחס ל"פטריוטים", כלומר ללוחמים פשיסטים לשעבר, לזה שניתן לפרטיזנים, ומינו ועדה שתפקידה לשכתב את ספרי לימוד ההיסטוריה, ה"שמאלניים" מדי). לא היינו נדרשים לעניין טפל כזה - ברלוסקוני הוא ביריון גאה, ועוד פרו-ישראלי בודד ביבשת עוינת, שאנחנו ממש יכולים לסלוח לו את הערצתו למוסוליני, ולהגיד עליו מלה טובה - אלמלא האופי ההגיגי של הקטע, שמטפל בקלילות בלתי מחייבת בנושא שמעסיק את העיתונות האירופית ברצינות ובכובד ראש כבר זמן רב (ובינינו, מן הדין היה שיעסיק את שרידי העם היהודי במולדתו מעבר לנהמות בטן קרתניות). הקטע גם ממחיש, למרבה הצער, את סוד כוחם של הגיגי הרקק שכבשו בסערה את הפובליציסטיקה המקומית: אף אחד (חוץ מטמבל כמו כותב שורות אלה) לא יטרח להתווכח עם מין רטינות כאלה ברצינות. זה סתם. סתאאאאאאאם. זה בסך-הכל הגיג. על תהיה כזה כבד, אחי. עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 47, נובמבר 2003
פסטיבל עריפת ראשו של מאמן הנבחרת שובר שיאים | את משחק הכדורגל מחליף משחק הכבוד | ויש כבר מי שמתגעגע למאמן הקודם
פסטיבל ערפו-את-ראשו של מאמן הנבחרת התורן שובר שיאים. מדובר במנהג נפוץ ברוב מערכות התקשורת בעולם, וגם כאן אצלנו: עיתון/פרשן דורשים למנות לנבחרת מאמן איקס, שעתיים אחרי המינוי מתחילים לשתות לו את הדם, ערוף הראש חותם, כצפוי, פרק כושל נוסף בהיסטוריה של הכדורגל המקומי, והחגיגות מתחילות מחדש. מאז מונדיאל 1970 כשלו מאמנים מכל הסוגים להביא את ישראל לפסגה. 40 שנה של נסיונות נפל, ותקשורת הספורט הישראלית ממשיכה להתנהג כאילו מדובר כאן במעצמת כדורגל. היא לא תיתן לעובדות להפריע לה לייצר, שנה אחרי שנה, סולם ציפיות שבינו ובין המציאות פעורה תהום. מבחינתה, למצבה העגום של הנבחרת, שהסיבות לו היסטוריות ומורכבות, אחראי אדם אחד בלבד. לא פעם נדמה שעוד לפני האימון הראשון שלו, הכתבים והפרשנים והעורכים כבר מוכנים ומזומנים עם האבן הראשונה. הפסטיבל קיבל מעמד של חג לאומי בשנות ה-90, עם הביקורות הארסיות של אבי רצון בערוץ 1 על המאמן הלאומי אז, שלמה שרף. רצון קטל את שרף בעקביות והרבה להתלונן על חוסר שיטה, טיעון שלמרות בלותו מרוב שימוש ממשיך לככב גם כיום בטוריו ב"מעריב". רצון כבר לא לבד. עשרות עיתונאים, פרשנים ועוד מושכים בעט מתחרים ביניהם על אליפות ההשתלחות. המוכה התורן הוא לואיס פרננדס, ייבוא מצרפת. עוף קצת מוזר, טיפוס צבעוני, בלגניסט לא קטן, שמכיר היטב את חוקי השעיר לעזאזל ומשחק את תפקידו בנאמנות ובלא מעט חן. הוא סופג ביקורות רבות כמעט על כל דבר. החל בזימון שחקנים אלמונים לנבחרת, שהייה מרובה בחו"ל במקום לצפות במשחקי ליגה בארץ, סגירת משחק אימון לקהל ולתקשורת, ריב עם יו"ר ההתאחדות דרך העיתונים, וכלה בעובדה שהוא רוכב על וספה, מוצץ סוכריות על מקל ובכלל מרבה להשתטות. פרננדס מגיש תוכנית ספורט ברדיו צרפתי, שבה הוא מבקר בחריפות רבה קולגות ומאמנים. ככזה, הוא האחרון שיכול להתלונן על ששופכים את דמו, מה שלא מפריע לו לטעון שוב ושוב שזה בדיוק מה שעושים לו. אם היה דובר עברית, או לפחות אנגלית, ולא מתווך באמצעות מתורגמן, הכותרות היו עסיסיות פי כמה, אבל גם בשפתה של ארץ הצפרדעים הוא לא מתעייף לנהל מול התקשורת פינג-פונג שהשורה התחתונה שלו היא למי יש גדול יותר. מאז הגעתו לישראל לפני שנה, הוקמו לכבודו עשרות עמודי גיליוטינה. אחרי שהנבחרת הפסידה באוקטובר ליוון זעקה כותרת השער ב"ידיעות אחרונות" – "טוטאל לוס", והספידה את הנבחרת: "חלום יורו 2012 התנפץ כבר אחרי ארבעה משחקים". או הכותרת השבוע ב"ישראל היום" לקראת המשחק מול גיאורגיה, שדרשה ממנו בלעג: "תביא ניצחון או שתחזור בקרוב לשער הניצחון". "הזדמנות אחרונה בהחלט", המשיכה כותרת המשנה הסופנית, שהיא המשך ל"הזדמנות האחרונה בהחלט" שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי לקראת המשחק מול לטביה, שהיא המשך להזדמנות אחרונה בהחלט כפול 200 פעם. ככה כל משחק, כל שנה, כל קמפיין, כבר יותר מדור. תביא ניצחון או לך הביתה. ביום שני השבוע, במסיבת העיתונאים המסכמת לפני המשחק, נרשם פרק נוסף בעימות בינו ובין התקשורת הישראלית. במקום להתמקד בהרכב ובטקטיקה לטובת המשחק, שלף פרננדס, להפתעת העיתונאים, את מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", שבו הופיע ציטוט מפי הבלם דקל קינן לאחר שלא שותף במשחק מול לטביה: "בושה מה שפרננדס עשה לי". פרננדס טען שהציטוט פוברק, וכמו כדי להביא את המערכה הדרמטית לשיא מפתיע, צץ במסיבה כאילו במקרה קינן עצמו, והכחיש באוזני העיתונאים כי אמר את הדברים שיוחסו לו. המשחק החשוב שמצפה לנבחרת נגד גיאורגיה נדחק לטובת המשחק האמיתי: משחק על הכבוד. העיתונאים, כמה חבל, לא מצאו בעצמם מעט הומור לנוכח ההתפתחויות העסיסיות. יונתן הללי ב"מעריב", למשל, התלונן על ש"כמעט כל ערב משחק פרננדס מריץ את מופע היחיד שלו". ועוד כתב: "לואיס נטפל אתמול לאמירה שיוחסה לדקל קינן בתקשורת. לא משהו שמעיד על קטסטרופה, אבל ציטוט שגרם לקינן להיכנס אתמול בבוקר לחדר המאמן ולומר חד-משמעית: לא אמרתי את הדברים. במקום להסתפק בכך, החליט פרננדס לפתוח חזית נוספת מול התקשורת וירה במסיבת העיתונאים: לחלקכם יש כוונות לא טובות וזה נמאס עלי. אלו דברים שפוגעים בנבחרת ישראל. קשקוש. המרחק בין הציטוט לפגיעה בנבחרת רחוק יותר מהמרחק בין פריז לבלומפילד". כמו תמיד, כשסוקלים את המלך החדש, מתרפקים על המלך הישן, שנסקל כמובן גם הוא, בתורו. "לזכותו של קשטן", נזכר הללי בגעגועים בקדנציה של המאמן הקודם, "ייאמר כי לפני משחקים הוא לא קרא עיתונים, לא גלש באתרים ומיעט לשמוע רדיו או לצפות בטלוויזיה. הדרך בה בחר העניקה לו שקט וקור רוח, מצרך שהיה חסר במסיבת העיתונאים של פרננדס". זה אותו הללי, כמו רבים מעמיתיו למקצוע, שהיה חוזר מדוכדך מאימוני הנבחרת תחת קשטן ורוטן בכתבות שלו כמה משעמם ואיך כלום לא קורה. בפסטיבל לבחירת המאמן לפני שנה, תמכו רבים באיל ברקוביץ. אולי גם הוא לא יצליח להביא את ישראל לטורניר גדול, כתב אחד הפרשנים, אבל לפחות משעמם לא יהיה. העובדה שלבסוף נבחר מאמן שיודע לתת שואו לא פחות משעשע מברקוביץ אינה מסייעת לריכוך האש הארטילרית שניטחת עליו. אולי הגיע הזמן שתקשורת הספורט תשכיל להפיק את המיטב מפרננדס, שהוא סטנדאפיסט לא פחות מאשר מאמן. במקום למחזר מופעי צדקנות, קטילה ומרמור, במקום לטפח ציפיות מופרכות להישגים, שפשוט תיהנה ממה שיש. פרננדס הוא נכס לעיתונות. צריך רק לדעת לזרום איתו בכיף. דף הבית של אתר ערוץ הספורט. ערן זהבי ובית"ר ירושלים נענשים בבית-הדין, ובשני המקרים הכותרת כמעט זהה. איפה היצירתיות, איפה המגיה וכמה יו"דים יש בשערורייה אחת? בתוכנית סיכום המחזור בערוץ הספורט פורסמו משחקי המחזור הקרוב. בארבעת האחרונים הוחלפה משום מה הביתיות.
"תלות שלטון בדרגה זו או אחרת מאפיינת כנראה את רוב המדיה גם במדינות מתוקנות. אבל רק לעתים נדירות נעשה הדבר, במדינה דמוקרטית, בצורה כה גלויה וישירה כפי שנהוג אצלנו"
תפיסה רווחת למדי בציבור היא שהתקשורת – לפחות התקשורת הכתובה – היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין, המשלחים מפעם לפעם לחלל האוויר את ההאשמה בדבר "תקשורת עוינת", אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונסנזוס לאומי החוצה קווים פוליטיים. אחת המטרות של הקורס הזה היא להראות שאין ממש בטענה זו. יותר מכך: עצם הניסיון לזהות פוליטית את התקשורת – במונחי ימין ושמאל – הוא מוטעה מראשיתו. שכן לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. ככזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד – כל ממסד. מכיוון שכבר ראינו שהאידיאולוגיה הדומיננטית משותפת הן לימין והן למה שנקרא "שמאל", וכמעט אף פעם אינה עומדת לוויכוח ביניהם, הרי שממילא אין זה משנה מי אוחז כרגע ברסן השלטון: ליכוד או עבודה, תחת שניהם יהיה לתקשורת פרצוף אחיד למדי. נבחן בקווים כלליים את יחסי השלטון עם התקשורת. ראשית, יש להביא בחשבון את מערכות האינטרסים של שני הצדדים. השלטון, מצדו, מעוניין עד כמה שאפשר ליצור הסכמה בציבור ולמנוע פרסום מידע רגיש שעלול לערער על האידיאולוגיה הדומיננטית. התקשורת, מצדה, פועלת במערכת אינטרסים משולבת: הצורך לשמור על רווחיות כלכלית, הצורך להתחרות ביריבים, הצורך לפרסם מידע אמין, והצורך לשמור על דימוי עצמאי של אי-תלות בשלטון. השלטון מפעיל אמצעי לחץ שונים על התקשורת: צנזורה, הגבלת מקורות מידע וכדומה. התקשורת עומדת בדילמה: מצד אחד, עליה לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון; יחסים אלה נושאים בצדם תגמולים וביטחון יחסי. מצד שני, עליה לספק את דרישתו של הקהל למידע אמין ולא משוחד. הפתרון הטבעי הוא פשוט לפרסם את דבר השלטון: מידע שמקורו בשלטון לעולם לא יסתכן ב"הרגזת" מקבלי ההחלטות, ומצד שני ייהנה ממקדם אמינות גבוה בעיני הציבור. אולם איך תעשה זאת התקשורת בלי לאבד קהל ספקני, שאינו מעוניין לקנות מדי יום ביומו תעמולה שלטונית? שתי דרכים יעילות לבניית הדימוי העצמאי של התקשורת הן: ליבוי של ויכוחים מדומים, והתקפות שלטוניות על האופי ה"לא-מאוזן" של הדיווח התקשורתי. ויכוחים לוהטים, שמאחוריהם לא מסתתרת מחלוקת עקרונית על הנחות היסוד של האידיאולוגיה הדומיננטית, כמו גם ביקורת מצד השלטון על התקשורת, יוצרים בציבור את התחושה שהעיתונים עצמאיים, לוחמים ואינם משמשים כלי תעמולה בידי פוליטיקאי זה או אחר. דימוי זה הוא חיוני הן לאמצעי התקשורת, שמתקיימים על רווחיהם, והן לשלטון, שיעילות התעמולה שלו משתפרת ככל שהתקשורת נתפסת כחופשית ועצמאית יותר. זהו מתווה הטיעון. זכרו שבמסגרת הניתוח שלנו יש מקום רק להסברים במונחי אינטרסים: מוסדות חברתיים אינם אנשים, וכל ניסיון לנתחם במושגי הפסיכולוגיה האנושית מחטיא את מטרתו. גוף תקשורתי, כמו עיתון, הוא קודם כל מוסד כלכלי. כמו כל מוסד כלכלי, הוא נתון ברשת של לחצים מכיוונים שונים, אשר בתוכה עליו לקיים את שאיפתו הבסיסית – להמשיך להתקיים, ואף לצבור רווחים. לשם כך עליו בראש ובראשונה למכור ולעמוד בתחרות על קהל היעד מול עיתונים אחרים. עיקר רווחי העיתון מגיעים משירותי הפרסום שמעניק העיתון לגופים מסחריים שונים. המפרסמים בוחרים באיזה עיתון לפרסם לפי דרגת תפוצתו. אך טבעי הוא שעיתון המעוניין לשמור על רווחיות חייב לשמור על יחסים טובים עם המפרסמים בו. לדוגמה: כתבת תחקיר על קו ייצור של מוצרים המסוכנים לבריאות, שמייצרת חברה המפרסמת בקביעות בעיתון – יכולה להיפסל משיקולי כדאיות כלכלית. מערכת לחצים כלכלית נוספת היא האיום הפוטנציאלי של תביעות דיבה. עיתון שמפרסם מידע לא מדויק או לא אמין חושף את עצמו לתביעות דיבה ולהוצאות כספיות ניכרות במקרה שיפסיד. מטבע הדברים, לשלטון ולמוסדות הכלכליים יש יכולת רבה יותר להשתמש באמצעים משפטיים אלו מאשר לאזרח הפשוט, ולכן יש להיזהר במיוחד בדיווחים עליהם. על כל אלה נוספת כמובן "אימת השלטון". מידע רגיש, החושף צדדים לא נעימים בפעילות השלטון, הוא מועמד ראשון לסינון על-ידי הצנזורה. בידי השלטונות בישראל סנקציות חמורות יותר, אשר יכולות להגיע עד כדי סגירת עיתונים (ראה תקדים "קול העם" בשנות השישים, וסגירתו לשלושה ימים של "חדשות" לאחר פיצוץ פרשת "קו 300" באפריל 1984). במדינת ישראל, הפיקוח השלטוני הישיר על המתפרסם באמצעי התקשורת הוא דרקוני במיוחד: מעבר לצנזורה הצבאית, שסוקרת את כל החומר ה"בטחוני" שמתפרסם מדי יום בתקשורת, קיים מוסד "ועדת העורכים", שבו נקבעות בפועל נורמות הטיוח ושיתוף הפעולה בין התקשורת לשלטון. מוסד זה, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית זולת ישראל, מורכב מנציגי השלטון ומכמה נציגים מכל עיתון. תפקידה המוצהר של ועדת העורכים הוא לתאם מה יפורסם ומה יישמר בסוד. השלטון, שמודע לסכנה הטמונה בפרסום מידע לא-מצונזר, "חותם" עם עורכי העיתונים על אמנה הדדית: אתם תימנעו מלהביך אותי, ואני בתמורה אספר לכם עוד כמה סודות מדינה קטנים – לאוזניכם בלבד, כמובן. שיתוף הפעולה משתלם לשני הצדדים: השלטון משיג את שתיקת התקשורת, ואילו העיתונים מנטרלים ביניהם אפשרויות לפרסומים בלעדיים פוטנציאליים, "סקופים". החברות בוועדת העורכים ניכרת מיידית באופי העיתון: ב-1990, כאשר הצטרף "חדשות" לוועדת העורכים, הוא השאיר את עצמאותו מאחור והפך להיות עוד שופר שלטוני, "ידיעות אחרונות" מספר שתיים.[1] מול כל הלחצים האלה ניצב תפקידו המקורי של העיתון: לספק מידע לקוראיו. יותר מכך, עיתון מעוניין לספק לא סתם מידע, אלא מידע בלעדי, שיש רק לו. בלעדיות היא נכס יקר מפז בתנאי שוק, ומי שמצליח לעלות על "סקופ" הוא זה שירוויח במכירות למחרת. איך מיישבים, אם כן, בין שתי הדרישות הסותרות? איך ממלאים מדי יום את עמודי העיתון (המתרחבים והולכים בתנאי השוק התחרותיים) בכל המידע הזה בלי "להרגיז" אף גורם אינטרסנטי, שעינו פקוחה ללא הרף על העיתון? הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי-כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב חשאיות ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו העיתון מוגן לחלוטין. יותר מכך, המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעה של מאמץ לא מבוטל מצד הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן – החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון – הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה במוקדם או במאוחר להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת, ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד. סטודנט ב: אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאוד סוערים, כמו הוויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים? לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות. זאת שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה, שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים אינה אומרת שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים – או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום הוא אמיתי ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלסטינים, או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלסטינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח סביב השאלה, האם ראוי לעשות כך או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעיזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, הימין לא היה יוצא מגדרו כל-כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארצות-הברית סביב מלחמת וייטנם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקאי היתה ההתלבטות, האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה; עמדה כמו של חומסקי, שלפיה עצם היציאה למלחמה היתה בלתי מוצדקת, נתפסה כלא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית). עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקאי" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המשא-ומתן עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גרסה זו או אחרת של זקיפות קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקאי על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד ייתכן שארצות-הברית, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלסטיני? איך ייתכן שמעצמה המעוניינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארצות-הברית ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקאי. מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב לאזן את תדמיתו על-ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים – בכל נושא אפשרי. הוויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא: א. העניינים שעליהם מתווכחים הם אמנם העניינים החשובים והמהותיים. ב. העיתון עצמו אמין ואובייקטיבי, שהרי הוא נותן במה לכל קשת הדעות האפשרית. חשוב לציין שבדרך כלל מה שמשכנע את הקורא בנכונות (א) או (ב) הוא לאו דווקא תוכן הוויכוח, אלא יותר הטונים שלו. ניתן אפילו לומר שככל שהוויכוח חריף, אמוציונלי ולוהט יותר, כך יוזנח יותר הרובד התוכני שלו. ויכוחים מדומים הם אמצעי בדוק לקבור סוגיות רגישות תחת מעטה צעקני של מלל מתלהם. אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי-תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור, פוליטיקאי או גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל: התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה). ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בספרם "ייצור הסכמה"[2] סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות "flak", "אש נגד מטוסים"), מהשיטה הישירה ביותר – שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה – ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות-הברית שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, ביניהם The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM). אחד הארגונים האלה, Freedom House, תיפקד מאז ייסודו בשנות הארבעים כזרוע תעמולה של הממשל בוושינגטון, וקיים קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים ברחבי העולם וכן עם ה-CIA. הקו האופייני באידיאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות-הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור בידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקאי, יצא Freedom House בגינוי חריף ל"חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור. בישראל מערכת ה"Flak" משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, לעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם) חיים הרצוג ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "ניטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל – אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי – ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידיאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב. בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה – לחופש העיתונות דווקא: גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום-יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד שהוא כבר יאלף את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי-הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים – אהרון פאפו[*], אורי פורת ואריה מקל – הביעו עמדות דומות מאוד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: אולם שביעות הרצון של פאפו לא מנעה מיורשו, אורי פורת, לזעוק על חד-צדדיותה השמאלנית של הטלוויזיה, ולהבטיח שינוי: למרות הניסוח הציורי, יש לזכור כי "פלורליזם" במילון של פורת פירושו, כפי שהוא מסביר, מתן ביטוי ל"מחנה הלאומי", המקופח והנרדף על-ידי "המאפיה השמאלנית": וגם כשנכנס המנכ"ל אריה מקל לתפקידו, מיהר להרגיע את כל מי שעדיין נותרו חששות בלבו, ולהבטיח מעתה תור זהב של "ממלכתיות": תלות שלטון בדרגה זו או אחרת מאפיינת כנראה את רוב המדיה גם במדינות מתוקנות. אבל רק לעתים נדירות נעשה הדבר, במדינה דמוקרטית, בצורה כה גלויה וישירה כפי שנהוג אצלנו. בתקופת שלטון הליכוד נראה היה שהטלוויזיה ויתרה בהדרגה אפילו על מראית עין של עצמאות ביחסה לשלטון. הפנייה המתרפסת של כתבים אל נציגי השלטון נהפכה לנורמה כה בסיסית, עד שהעברית התקנית נראתה לפתע דלה מכדי לשקף נאמנה את עומק יראת הכבוד לשלטון. הטלוויזיה היא זו שהמציאה את הצורה המגוחכת, הזרה כל-כך לעברית בת ימינו, של פנייה אל הרשות בגוף שלישי ("האם סיכוייו של אדוני להרכיב את הממשלה גדלים?"). אך גם בדרגת תלות מרבית כזו המשיך השלטון לתקוף את הטלוויזיה הצייתנית. מדוע? לשם מה לשלטון לתקוף בחריפות מערכת המשרתת במסירות כה רבה את האינטרסים שלו? אין מנוס מן המסקנה שהתקפה כזו משקמת את הדימוי הבלתי-תלוי של התקשורת, ובונה לה תדמית לוחמת ועצמאית. שלטון דמוקרטי, להבדיל משלטון טוטליטרי, מחויב לשמור לפחות על מראית עין של חופש ביטוי; תלות גבוהה מדי של התקשורת בשלטון במשטר כזה עלולה לעורר מחאה. כיצד משפיעות ההתקפות על התקשורת על הצופה או על הקורא הליברלי? קרוב לוודאי שהוא מרגיע את עצמו במחשבה שאם השלטון כל-כך לא מרוצה מהתקשורת, סימן שהיא באמת עצמאית ולוחמת, סימן שקיים עימות ממשי בין האינטרס השלטוני – להסתיר מידע – לבין האינטרס התקשורתי – לחשוף מידע. הליברל נושם לרווחה; הוא חי במדינה שנהנית מתקשורת לוחמת, בלתי משוחדת ולא תלויה בשלטון. ה"flak", תחת ראייה כזאת, יותר משהוא עונש, הוא תגמול של השלטון לתקשורת: באמצעות שירות זה, שמספקים דוברי השלטון הרשמיים, יכולה התקשורת להמשיך לשרת את האינטרסים השלטוניים בלי שהדבר יעורר התנגדות ומחאה בקרב הציבור הליברלי. הפרק "תקשורת בכבלי הממסד" נכלל בספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", שיצא לאור בשנת 2010 בהוצאת פרדס [1] על פעילותה רבת השנים של ועדת העורכים בישראל אפשר לקרוא בספר "המתווכים" של דן כספי ויחיאל לימור (עם עובד, 1992). [2] Edward S. Herman and Noam Chomsky, Manufacturing Consent: the Political Economy of the Mass Media (New York: Pantheon, 1988) [*] הערת מערכת "העין השביעית": אהרון פאפו לא היה מנכ"ל רשות השידור אלא חבר הוועד המנהל שלה. לכו לעזה / אורן פרסיקו בערב לרגל צאתו לאור של הספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", מאת הבלשנית טניה רינהרט, דיבר גדעון לוי על מה שלא כתוב בעיתון
הימים שבהם נתפסו הישראלים כמי שהם מבוגרים דיים ליהרג בקרב, אבל לא מבוגרים דיים לדעת את האמת על הקרב הזה, תמו. לפרסם חייבים, השאלה היא איך
בעיצומם של אירועי החיזבאללה, בקריית-שמונה הנטושה למחצה, מחכה קומץ חיילים, צנחנים וגבעתי, להסעה ללבנון: קיטבג על הגב, אם-16 על הכתף ועיתון צהריים פרוס. מחכים וקוראים, קוראים ומחכים: חיילים הם עם צמא תקשורת. אין טלוויזיה, אין מחשב, אין בנות. אין להם במה לשטוף את העיניים, לבד מפיסת עיתון (למרבה הצער, הצימאון לעיתונים נעלם כלא היה כאשר הם מסיימים את השירות, אבל הסוגיה הכאובה הזאת שייכת למאמר אחר). בטנם הומה. זוהי מחאת הגוף על המעבר מסביבה ידידותית לסביבה עוינת. פניהם מתוחים. קודרים. הם סופרים את היממות שנותרו להם בלבנון ואת המספר המצטבר של ההרוגים. הם תוהים באוזני עיתונאים למה שולחים אותם לשם. הרי תאריך הנסיגה נקבע; הקרב הוכרע בלעדיהם, ומי שייהרג, ייהרג רק למען הסטטיסטיקה. הראש שלהם מלא לבנון. העיתונים שהם קוראים מלאים לבנון. הניסוחים של העיתון ושלהם כל-כך דומים, שקשה לדעת מה הם אומרים מנהמת לבם, ומה הם אומרים מנהמת העיתון. קל לעשות תקשורת כשצה"ל מנצח. קשה לעשות תקשורת כשצה"ל מפסיד: ההחלטות העיתונאיות לא קלות, ושמחה אין בהן. ביום שלישי, 8 בפברואר, אחר-הצהריים, ישבה קבוצת חיילים מול הטלוויזיה, בלובי של מלון הצפון בקריית-שמונה. בסופו של אותו לילה עמדו לעלות לבופור ולגלגלית, שני מוצבים שתרמו את תרומתם לרשימה המתארכת של חללי לבנון. כרמלה מנשה ואני ישבנו ביניהם. הם דיברו. הדברים שאמרו היו ברורים וכואבים: אין תועלת בישיבה שלנו בלבנון. אנחנו לא מגינים על המדינה, רק חושפים את עצמנו. למה שיהיו עוד הרוגים. אתם עיתונאים. עשו משהו כדי להוציא אותנו משם כבר. מנשה הקליטה. אני רשמתי. השאלה היתה אם לפרסם את הדברים, ואם כן, איך. כמה נימוקים טובים עמדו נגד הפרסום: החיילים נתפסו בשעת חרדתם. בנסיבות אחרות היו אולי מדברים אחרת; הפרסום יפגע במורל של החיילים ויתרום למתקפת הל"פ של חיזבאללה; הוא ישפיע בדרך מעוותת על קבלת ההחלטות במערכת הפוליטית. כמה נימוקים טובים תמכו בפרסום: החיילים רצו שדבריהם יראו אור. הם נתנו ביטוי אותנטי להשקפה רווחת ביחידות הלוחמות, אולי אפילו לקונסנזוס; היה בדבריהם חידוש ועניין רב לציבור; עיתונאי הוא שליח, לא בעל-בית. את המלים של מרואייניו הוא מקבל כפיקדון. אין לו זכות לשמור אותן לעצמו. אילו היה בישראל של שנת 2000 קוד אתי לסיקור מלחמות-הפסד, אין ספק שהיה מכריע בעד פרסום הדברים. הימים שבהם נתפסו הישראלים כמי שהם מבוגרים דיים ליהרג בקרב, אבל לא מבוגרים דיים לדעת את האמת על הקרב הזה, תמו. לפרסם חייבים. השאלה היא איך. התשובה קשה. היא דורשת מהעיתונאים לעשות משהו שהם שונאים לעשות: להתאפק. לא לנפח את הדברים מעבר למה שיש בהם. החיילים אמרו מה שאמרו, ולאחר שעות אחדות עלו למשימתם בלבנון. הם לא סירבו פקודה, לא ברחו ולא השתמטו. אפילו לא ברמז. והעיקר, עם כל ההבנה, אולי גם ההסכמה, לנימוקים של החיילים, עם כל האהדה לתסכוליהם, בוויכוח על היציאה מלבנון לא יכולה מצוקתם הרגשית להיות גורם מכריע. הלוחמים אינם ילדים, והתקשורת המסקרת אותם איננה יכולה לחקות את המועצה הלאומית לשלום הילד. זה נכון בדרך-כלל, ונכון עוד יותר בוויכוח המתעצם על מועד יציאת צה"ל מלבנון. כרמלה מנשה שידרה במקרה הזה את קולות החיילים כפי שהם. יפה עשתה. ימים אחדים לפני השיחה בקריית-שמונה הציג ערוץ 2 סרט שצולם במהלך פינוי פצועים ממוצב בלבנון. בסרט נעשתה מעט מאוד עריכה. היו שם צילומי תקריב קשים למראה של חיילים מכוסי דם, כואבים. האמת בקטע המצולם היתה קשה ומרה הרבה יותר מסכום תמונותיו. עד לשידור לא היתה המלחמה בלבנון הרבה יותר מקטע אנמי, שתחילתו בפטריית עשן מטושטשת, תוצרת מצלמת חובבים של חיזבאללה, וסופו בחייל מאושר שמחייך לנשיא ממיטתו המעומלנת ברמב"ם. צופים הזדעזעו. פוליטיקאים כעסו. דובר צה"ל מחה. הנימוק העיקרי שהועלה נגד השידור היה הפגיעה האפשרית בצנעת הפרט של החיילים. הנימוק האמיתי היה הפגיעה במורל. את ההחלטה לשדר קיבל מנהל חברת-החדשות, שלום קיטל. ההחלטה שלו היתה נכונה ואמיצה. אולי אפשר היה לוותר על שנייה או שתיים מהסרט, אבל זהו פרט לא מהותי. בסך-הכל הכתבה מילאה במאה אחוז אחר שתי הדרישות הקובעות: היא דיברה אמת והיא השכילה את הציבור. הוויכוח ניטש על עניין שלישי: מה היתה ההשפעה של הכתבה על שרי הממשלה ועל דעת הקהל. מבחינת השיקול לשדר, שאלת ההשפעה לא מעלה ולא מורידה. קיטל הוא מנהל חדשות. הוא לא פוליטיקאי. חבל רק שבזילות האופיינית לערוץ 2 הפכה הכתבה מיד לקדימון לתוכניות אחרות, ותמונות הפצועים השתבצו בבדיחות הפרסומת. לצלם הם יודעים בערוץ 2. גם לשדר הם יודעים. רק להתאפק הם לא יודעים. אחד החיילים ששוחחו איתנו בקריית-שמונה ציטט בלי משים טקסט שקרא ב"ידיעות אחרונות". העיתון פירסם בגליון יום שישי תצלום שהשתרע על רוב עמודו הראשון, הכפול. בתצלום נראה הצנחן ליאור ניב עומד בעמדת מקלע במוצב גלגלית. הכותרת, לרוחב כל העמוד, לבן-על-גבי-אדום, היתה "רגע לפני המוות". מעליה, בלבן-על-גבי-שחור, נאמר: "התמונה האחרונה של סמ"ר ליאור ניב ז"ל, שנהרג השבוע בלבנון". תצלום מרגש, אין ספק. מסמך ראוי לפרסום. האם הגודל החריג שלו תורם להשכלת הציבור? אני לא בטוח. שני עיתוני הצהריים נוטים מפעם לפעם להפוך את העמוד הראשון שלהם לפוסטר, בסגנון הטבלואידים באנגליה. "מעריב" שוחר מלחמה. הוא לא יירגע עד שייתנו לו אש. "ידיעות" מתרכז במוות, צבאי ואזרחי. המכות מכוונות ישר אל הבטן. הקוראים מקבלים משהו שהוא יותר מקריאת עיתון: הם חווים חוויה. אחד שקרא וחווה היה הצנחן שפגשנו בקריית-שמונה. "אני לא רוצה להיות תמונה אחרונה בלבנון", אמר. גיליון 25, מרץ 2000
סוף-סוף מפרט לערוץ הספורט, נגמר עידן התירוצים | ערוץ 10 מנפק עוד דוגמה לדוקו-ספורט עלוב ומתחנף | ערוץ 1 זוכה מן ההפקר, Ynet קופץ בראש, ובוואלה לא נפרדים מהארצית
בחודש הבא, באיחור של כמה שנים, ייכנס לתוקף מפרט השידורים החדש של ערוץ הספורט על ארבעת ערוציו. בכך אמור להגיע לסיומו ברדק טלוויזיוני, ניהולי ורגולטורי, שתחילתו בזליגה והמשכו בגזילה. תקציר העלילה לאלה שנחתו אתמול מהירח: בשנתיים האחרונות החל ערוץ הספורט לדלל את ערוצי הבסיס שלו לטובת ערוץ חדש בתשלום. מול זעקות השבר והאיומים בתביעה טען הערוץ להגנתו כי לא הזליג שום תכנים מפני שמעולם לא חויב לתכנים ספציפיים. ערוץ הספורט צודק על הנייר, אבל הוא לא כזה תמים. התכנים שזלגו הם אלו שהציבור הורגל לקבל כל השנים בערוץ פתוח, ולפתע נדרש לשלם תמורת כמה מהם בחמש פלוס לייב החדש. במשך שנים ישבה כאן מועצת כבלים ולוויין אימפוטנטית, שעצמה עיניים לנוכח תעלולי ערוץ הספורט ולמעשה כמעט שלא הגנה על הציבור. לפני שנה מונה לתפקיד היו"ר ניצן חן, לבש שריון קשקשים ודהר לעשות סדר בבלגן. בין היתר הניף חן את החרב מעל חמש פלוס לייב ושלל את זכותו לשדר משחקים ישירים בשעה שערוצי הבסיס עומדים שוממים. החלטתו התעכבה כמה חודשים בגלל קבוצת לחץ שערוץ הספורט גייס לטובתו, שהורכבה מלוביסטים בתשלום ואיגודי ספורט שונים. אבל עכשיו הגענו אל המאני-טיים, והאור בקצה המנהרה יהפוך לאורה ושמחה. לא הכל מושלם במפרט, אבל העיקר שיצרו תוכנית המגדירה בדיוק את המחויבויות של ערוץ הספורט. הנה כמה קטיגוריות מהמפרט (קובץ pdf) של מועצת הכבלים והלוויין לערוץ הבסיס הספורטיבי (כל המספרים הם המינימום הנדרש לשנה): 20 שידורים חיים ממשחקים בינלאומיים בכדורגל ובכדורסל, 38 משחקים מרכזיים מליגות הכדורגל הבכירות באירופה, 24 משחקי NBA מהליגה הסדירה, 50 שעות שידורים ישירים מתחרויות במקצועות אולימפיים, 28 משחקי נשים בשידור ישיר, וכן משחקי נכים, מגזין ספורט של שעה בחודש ותוכנית חדשות שבועית בערבית. ואלו רק כמה מהדרישות. מדובר בעלייה משמעותית במספר השידורים החיים של ערוץ הספורט. עד כה השידורים הישירים מילאו בקושי את ערוצי הבסיס שלו ולא הצדיקו את הקמת חמש פלוס לייב. לשם השוואה: שני ערוצי התשלום של חברת צרלטון מעניקים ללקוחות כ-60 שידורים ישירים (ודי אטרקטיביים) מדי חודש. מבחינה כספית, צרלטון מעניקה תמורה משתלמת הרבה יותר. מנוי אצלה עולה 50 שקל, כך שהצרכן משלם פחות משקל עבור כל משחק. ובערוץ הספורט? חבילה חודשית בכבלים עולה כ-250 שקל. אם בסכום הזה מקבלים ערוצי חדשות, סרטים, ערוצי נישה וכמובן חבילת ספורט, התמורה שמספק ספורט 5 על ערוציו השונים היא בגדר הפקעת מחירים. בינתיים גם נולד ילד חמישי לבית ערוץ הספורט – ערוץ HD המדובר, שגם תמורתו הערוץ מקבל סכום יפה מהוט ויס. ערוץ הספורט נותר כיום עם זכויות שידור מועטות, לאחר שאיבד את הליגה האירופית (אופ"א לשעבר) ואת הבונדסליגה. הגיע הזמן שיתחיל להיאבק חזרה על זכויות ותכנים. מסקרן, למשל, לאור המפרט החדש, לדעת אם המשחק המרכזי מהליגה האנגלית ישודר בערוץ 5. וכמובן לראות את ההחלטות מתבצעות מול העיניים, עם שני ערוצי בסיס דינמיים ורעננים, שלא רק מביאים תחרויות ספורט זניחות בשידורים חוזרים ומנציחים עליבות מתמשכת. ביום שלישי, כחימום למשחק ליגת האלופות של מכבי חיפה, שודר בערוץ 10 סרט פרופיל על המושיע החדש של בית"ר ירושלים, ואולי של עם ישראל כולו – "גומא סופרסטאר". הסרט של הכתבת סיוון כהן והבמאית נילי שק התיימר להציג פרופיל של אגייאר, המיליונר המוזר שנחת כאן לפני כמה חודשים. יוצרות הסרט זכו לאירוח מושלם מצד אגייאר, שפתח בפניהן את שערי כמה מדירותיו המשקיפות על מגדל-דוד, הכותל המערבי והרובע היהודי, ובתמורה זכה ליחסי-ציבור בפריים-טיים (אמנם של ערוץ 10). מדובר במתעשר צעיר, כריזמטי ורודף פרסום, המאמין שנשלח להביא גאולה לעם ישראל וחולם להקים את בית-המקדש. בינתיים הוא אפילו לא יודע מה הן הסליחות של הימים הנוראים. סיוון כהן נראית בסרט כשהיא מתחבקת עם אגייאר, משחקת איתו טניס ומטיילת איתו בסמטאות העיר העתיקה. הכרת התודה לגביר החדש על שיתוף הפעולה מצדו התבטאה בתחקיר שטחי, שאלות פרווה, עריכה אוהדת והרבה פרגון. סרט שעשה רק טוב לעור הפנים של אגייאר. לתומי חשבתי שסרט דוקומנטרי אמור להאיר גם צדדים לא סימפטיים של הגיבור, וכאלה, מן הסתם, קיימים לצד סגולותיו. אבל כהן, שק וערוץ 10 החליטו להתמקד בסגידה והתפעלות ולא בעבודה עיתונאית מינימלית. "הדיוקן" של אגייאר מצטרף לדוקו ספורט אחר ששודר בערוץ 10 לפני כמה חודשים: סרט על חיים רביבו, שהיה ריכוז דביק של רכילות ויחסי-ציבור. העיקר שהעבודה בעיניים הזו נכללת ברשימת המחויבויות שערוץ 10 אמור לספק לצופיו. אם לסרטים כאלה קוראים דוקו, אני ארקדי. חדשות הספורט. הייתי קצת נבוך בשביל ערוץ 1 כשביום שני (14.9.09) בשעה 19:30 החלו שם בשידור שלוש שעות רצופות (כמעט) של המשחק המרכזי בליגת-העל. בערוץ 2 ו-10 שידרו באותו זמן את המשך יום האבל הלאומי על מות הטייס אסף רמון, ובערוץ הממלכתי החלו אבי רצון ובוני גינצבורג לקשקש על שיטות משחק ותחזיות. אלא שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. כמה דקות לאחר מכן נערך טקס מרגש שבו הוענק לנעם שליט מנוי למשחקי מכבי תל-אביב עבור בנו, החייל החטוף, בתקווה שיוכל להשתמש בו עוד העונה. שליט אף נאם דקות ארוכות בפני איצטדיון מלא ותומך, במה שהפך בעצם לאירוע חדשותי אמיתי ובלעדי, שהשתלב בתוך שידור הכדורגל. מותו של אסף רמון אמנם נדחק מהפריים-טיים בערוץ 1, אבל מי שנשאר עם הכדורגל הרוויח סיפור אנושי ממדרגה ראשונה. קופצים בראש. ב-ynet של יום שלישי בבוקר הפכו את הידיעה מ"ידיעות אחרונות", שסיפרה כי אברם גרנט סיכם על תפקיד מאמן הנבחרת, לכותרת הראשית אצלם. כל הכבוד שכותרת ספורט דוחקת את ענייני השעה, רק שהכותרת הזו נוסחה כעובדה מוגמרת ("גרנט חוזר לאמן את נבחרת ישראל"), בעוד שבידיעה עצמה יכלו הקוראים להבין שמדובר בסיכום בעל-פה, שגם תלוי בכך שגרנט לא ימונה בחודשים הקרובים למאמן בקבוצה אירופית. אוי ארצית. הליגה הארצית בוטלה העונה, רק שבוואלה, הפלא ופלא, היא נמשכת כאילו לא קרה דבר. הנה, יש לה אפילו לינק, שכל הלוחץ עליו מגיע לעולם שכולו טוב, עם כל עדכוני ומשחקי העונה שעברה. העתיד כבר כאן.
"הארץ" מנסה לקדם את התהליך המדיני | "מעריב" מציג מסמך חדש בפרשות "הולילנד" | גיליון חדש ל"גלריה המגזין"
נשיא צרפת סבור שראש ממשלת ישראל אינו מתנהל נכון בשדה המדיני. כך לפי הכותרת הראשית של "הארץ": "נשיא צרפת סרקוזי לפרס: אני מאוכזב מנתניהו, נמאס מגרירת הרגליים שלכם". "דבריו", נכתב בכותרת המשנה, "מצטרפים ללחץ שמפעילים נשיא ארה"ב, קנצלרית גרמניה וראש ממשלת איטליה להפסקת הקיפאון המדיני". כידוע, "הארץ" אינו מותח ביקורת על התערבותם של מנהיגים זרים בענייניה של ישראל, אלא מברך עליה. כך היה עת הזמין את נשיא ארה"ב להתערב ביחסים בין ישראל לפלסטינים (בתנאי שההתערבות תהיה בהתאם לקו המערכתי של "הארץ"). היום, בידיעה הראשית של ברק רביד, נכתב כי "פקידים ישראלים בכירים" מבחינים ב"מגמה בעייתית שמתפתחת בקרב ידידי ישראל באירופה ובארה"ב". "הידיעה על תחילתן הקרובה של שיחות הקִרבה בין ישראל לפלסטינים מעוררת קושיות", כותב אלוף בן במדור הדעות של "הארץ". "על מה בדיוק ידברו שם? מה עוד אפשר לחדש בתהליך המדיני, שבו ניסינו כבר הכל ולא הגענו לשלום? איזה פטנט יש לגורג מיטשל, המתווך התורן, שנסתר מעיני קודמיו הכושלים?". בן קורא לנתניהו לבצע את מה שהוא חושב שנתניהו מעוניין לבצע ממילא: להגיע להסדר ביניים שבמהלכו תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים בלי שתידרש החלטה בסוגיות העקרוניות השנויות במחלוקת. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא גרסה הפוכה: "רה"מ: מקווה לחידוש המו"מ בשבוע הבא". כותרת אחרת על שער העיתון היא ציטוט של שר ההגנה האמריקאי: "לחיזבאללה יש יותר רקטות מלרוב המדינות". כותרות הגג והמשנה מתייחסות להצבעה בוועידת הליכוד הקרובה, והן מגמתיות כצפוי: "הקרב בליכוד: בגין ויעלון מתייצבים לצד נתניהו", "נתניהו תוקף את הפייגלינים: נטע זר בליכוד, אנחנו לא קבוצה משיחית וקיצונית". ב"מעריב" הכותרת היחידה על השער מחוץ לראשית היא "טענות בליכוד: ביבי גונב לנו את הבחירות" ("הפייגלינים: האיסור על כניסת משקיפים לקלפיות יגרום לזיוף התוצאות. נתניהו: ההליך חוקי לגמרי"). סימני שבירה? "שולה זקן למקורביה: אולמרט מתפרנס ונוסע בעולם, ואני משלמת את המחיר", נכתב בכותרת על שער "הארץ". אם אכן נאמרו דברים אלה על-ידי זקן, האם יש להם יסוד? כידוע, זקן חזרה זה עתה מנסיעת שעשועים לארה"ב. כמו כן, תלוי ועומד נגדה כתב אישום בפרשת השוחד ברשות המסים, שבה היא מככבת ללא קשר עם אולמרט. אלא שלפי גידי וייץ, כתב האישום הוא "מינורי" יחסית לזה שהוגש נגד אחיה, ובכל מקרה, עורכי-דין הם עניין יקר. לפי ציטוטים שנלקחו, בין השאר, מהאזנות סתר שביצעה המשטרה לזקן, משרטט וייץ קווים לדמותה של מי שהיא כעת הדמות הראשית בסיקור העיתונאי את פרשות השחיתות הנוכחיות. מאז התפוצצות הפרשות לא הצליחה זקן למכור את שירותיה כלוביסטית, עמותה לגיוס תרומות למימון הגנתה כשלה מלאסוף סכומים ניכרים, והיא פנתה לידידיה בבקשה לעזרה כספית. זקן גם, מציין וייץ, התקרבה לדת והחלה לשמור שבת ולארח בביתה שיעורי תורה. "עיון בחומרי החקירה בפרשת רשות המסים", כותב וייץ, "מגלה את האופן הציני שבו ניצלה זקן את תפקידה כמנהלת לשכת ראש הממשלה כדי לקדם את ענייניה האישיים ואת ענייני משפחתה". וייץ מתאר כיצד תימרנה זקן כך שאולמרט יעניק מחסדיו ללב לבייב, וכך אחיה (יורם קראשי) יזכה בחנות בקניון רמת-אביב (בבעלות המיליארדר). וייץ מתפעל במיוחד מציטוט אחד של זקן, שאותו אמרה בשיחה עם אחיה לאחר שניגש לפתוח את החנות, ואותו מכנה וייץ "אלמותי": "אם אני הייתי יודעת, הייתי אומרת לך יורם, עם כל הכבוד, אני מביאה לך את זה, אני רוצה להיכנס לזה. גם לי יש משפחה, גם אני רוצה לעשות כסף". "המאבק על שכר הבכירים", כותבת מרב מיכאלי בעמוד הדעות של "הארץ", "קשור קשר ישיר לחקירת פרשיות השחיתות הנערכת בימים אלה. לא רק משום שבשני המקרים מדובר בשחיתות מהותית, אלא משום ששניהם משקפים את מצב העניינים היום בישראל – הדבר היחיד שנחשב כאן הוא כסף. פרשיות השחיתות חשפו את העובדה שאנשים בתפקידים ציבוריים לא ראו בנכסים ובהון הנתונים לפיקוחם אמצעי שיסייע להם לעצב את החברה, המדינה וחיי האנשים שבה, אלא אמצעי אישי להשגת כמה שיותר כסף". הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מוקדשת למצבה הכלכלי של יוון ("בהלה באירופה: דירוג זבל לאג"ח של יוון"), אולם הכותרת שמעליה ממשיכה את העיסוק בשכר הבכירים. מעל הכותרת "מה שומע שר האוצר?" מודפסים ציטוטים של היועץ הכלכלי היוצא עומר מואב: "שכר של 100 אלף שקל בחודש זו שערורייה", ושל היועץ הנכנס, אבי שמחון: "ישראל לא יכולה לחיות עם עוני, צריך יותר שוויון". כך מוצגים שני היועצים, הנכנס ה"סוציאליסט" והיוצא ה"קפיטליסט", כמי שמודאגים מפערי השכר במשק. ראיון עם מואב מגיע לכותרת הראשית של "כלכליסט", שם בוחרים להדגיש את הצד ה"קפיטליסטי" שלו: "עיני מנהל את המדינה וזו פגיעה בדמוקרטיה", הוא אומר בציטוט שהופך לכותרת. יש מקום בשער גם לציטוט של שלי יחימוביץ: "הטענות שלה ריקות מתוכן. הן דמגוגיה מטומטמת". האם זקן מגלה, אם כן, סימני שבירה? האם התרסתה כלפי אולמרט אליבא דגידי וייץ מיתרגמת לזמירות בחדר החקירות? "זקן משתפת פעולה אך מכחישה לקיחת שוחד", נכתב בכותרת בעמ 2 של "הארץ". לא רק שוחד, אלא גם, לפי תומר זרחין, "תיווך שוחד". לפי "מעריב", מי שמגלה סימני שבירה הם דווקא החשדות נגד המעורבים בפרשיות השחיתות והשוחד. תחת הכותרת הראשית "הגרסה ההפוכה" נכתב בשער העיתון: "מאחורי סערת הולילנד והחשדות החמורים נגד ראש הממשלה לשעבר עומד אדם אחד: עד המדינה שטוען כי שיחד סדרת אישים ובראשם א"א, הוא אהוד אולמרט. אבל עכשיו מתברר: כשזומן למשטרה לפני שלוש שנים הוא הציג סיפור שונה לחלוטין. העד הכחיש אז שהעביר שוחד לאולמרט דרך עו"ד אורי מסר: זה היה שכר טרחה לגיטימי". זו אינה הפעם הראשונה מאז שנחשפו האשמותיו של עד המדינה שגרסתו מוטלת בספק. בפעם שעברה הדגישו הספקנים את מהימנותו המפוקפקת של "כתב התביעה", או "מכתב הסחיטה", שעד המדינה שלח למעורבים בפרשה וביניהם הלל צרני, בעל הקרקעות בהולילנד, ולאהוד אולמרט. בשבוע שעבר אף קבעו כמה עיתונאים כי המכתב מכיל, באופן ודאי, זיופים שונים. אלא שמרדכי גילת, כמו גם עיתונאים אחרים, טענו כי המשטרה כלל אינה מסתמכת על "כתב התביעה", וכי עד המדינה הגיע למשטרה ומסר שם את עדותו (תמורת הסכם נדיב), ורק אחר-כך התגלה (לפי הרמזים: על-ידי נמעני המכתב ולא על-ידי השולח) "כתב התביעה" המפוקפק. מה יגידו העיתונאים התומכים בגרסה הלא-הפוכה על הגילוי הנוכחי של נועם שרביט, ולפיו עד המדינה נחקר בעבר והכחיש כי פעל בדרך לא כשרה ושיחד את אורי מסר ואהוד אולמרט? שרביט עצמו כותב: "יש לשים לב שעד המדינה נשאל באופן נקודתי רק על היבט מסוים בפרויקט צוק מנרה [...] מה שברור הוא שאחת הגרסאות של עד המדינה שקרית. על פניו, יש לו הסבר מדוע לא סיפר אז את האמת: באותה תקופה בדיוק החל הלל צרני (אחד מנותני השוחד לכאורה) לכסות חלק מחובותיו הכבדים [של עד המדינה] בשוק האפור, והסכסוך ביניהם פרץ רק אחר-כך". גילת, יחד עם אחרים, כתב גם כי המשטרה מסתמכת לא רק על דבריו של עד המדינה, אלא גם על עדויות פיזיות הנוגעות להעברת כספים. בידיעה של אבי אשכנזי ויוסי אלי בעמ 6 ב"מעריב" נכתב כי "במהלך חיפוש שערכו בלשי המשטרה בביתה של שולה זקן בעת ששהתה בחו"ל, הם מצאו אוצר של ממש: מסמכים רבים ובהם תדפיסי חשבונות, צילומי צקים וניירת בכתב יד, אשר קושרים את זקן ומעורבים נוספים לחשדות שעלו בפרשת הולילנד". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "מהפכת טיפולי השיניים לילדים". בעמודים הפנימיים מובא סיפורה של עסקת נדל"ן מוזרה בין עד המדינה לבין מאיר רבין, הידוע בעיתונות כ"המאכער" או "ארון הסעף של הפרשה" (פרשת "הולילנד" וגרורותיה, קרובותיה ואחיותיה הרחוקות) או "המרכזייה". היום יובא לדיון בהארכת מעצרו. "היש דבר קשה יותר לאדם מאשר להישיר מבט אל מפת חייו ולהודות – קודם כל לפני עצמו – כי הוא חי הרחק ממחוז חפצו, חיים שונים לגמרי מאלה שהוא ביקש לחיות? היש הודאה קשה יותר מאשר זו של אדם שמודה כי טעויות הניווט שלו עצמו הן, ולא אחרות, שהובילו אותו לכלות את ימיו בחיים אלה? נדמה לי שלא. "[...] בראיונות שהעניק עם פרסום הספר ציין שלינק כי לדידו הטרור נובע מחוסר יכולתם של מפעיליו להתמודד עם הזרות המובנית של כל אדם בעולם: אנחנו חיים בגלות. את מה שהיינו ורצינו להמשיך להיות, ואולי גם את מה שנועדנו להיות, אנחנו מאבדים [...] אולי זה מה שמעצב את הטרוריסט. הוא לא יכול לשאת את העובדה שהוא חי בגלות. הוא רוצה לנפץ את החלום שלו על המולדת" (יובל אלבשן כותב על הספר "סוף שבוע אחד" של ברנהרד שלינק, במוסף "ספרים", "הארץ"). "קל ללגלג על הרוחניות החדשה, מין גאולה בפרוטה שבה יכולים להתהדר גם אנשי ממון ושאר מצליחנים. קשה יותר ללגלג עליה בכישרון, תוך ירידה לפרטים הקטנים המבחינים בין הרוחניות של העת האחרונה לבין גלים קודמים שלה. החתירה למשמעות, כך לומדים הקוראים, היא גם נחלתם של אלה שמבקשים פתרונות קלים. "הצלחתן של תוכניות הריאליטי, קובע המחבר, מבוססת על חשיבותן הסמלית: הן מפנות את אור הזרקורים לאותו תהליך מופלא אשר במהלכו הופך האדם לאליל. כאן טמון גרעין להסבר לא רק של ההצלחה הפנומנלית של תוכניות הריאליטי, אלא גם של תופעת הידוענות. זו מגלמת פנטסיה של שיבה לגן העדן של נצחיות ואת הכמיהה של האדם להיות נאהב, כמו בילדות המוקדמת, בעבור היותו הוא עצמו. כך טוען שטרנגר, תוך שהוא מסביר כיצד הפרסום ממציא את האדם כבן אלמוות, ותוך כדי כך ממסך או מחפה על הפחד מחדלון הגוף" (איריס קלקא כותבת על הספר "אני, פרויקט מיתוג: אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי" של קרלו שטרנגר, המוסף "ספרים"). "בספרו הנהדר הלא ייאמן פשוט ישנו (הקיבוץ-המאוחד, 2007) כתב ישראל אלירז: כדי להיות לידינו היש צריך למלים/ וכדי שנהיה לידו עלינו למחוק אותן/ ואין אפשרות לקצר את הדרך בין שתי התנועות. אלירז אכן אינו מקצר. בעשור האחרון לבדו פירסם בממוצע ספר שירה אחד בשנה (נוסף על הפריון המוקדם יותר שלו כמחזאי, סופר וכותב ליברית) וברובם, במיוחד באחרונים שבהם, ניכר אותו שיטוט-ריחוף סביב שאלת היש והשפה, סביב הניסיון הפיוטי וההגותי לתפוס את היומיומי והחולף ולאתר בתוכו את גרעין ההוויה המוחלטת. בספרו החדש, בשבח הדברים החולפים, הוא מנסח גרעין זה כך: כל פרי הוא כוס טהור למיתי" (ארז שוייצר כותב על "בשבח הדברים החולפים" של ישראל אלירז, במוסף "ספרים"). "איפה העוגה? מסתבר שהיא התכווצה ועכשיו קוראים לה קאפקייק, קודי סודי נינה. כשסבא רבא שלך זה ארנסט המינגוויי די ברור שתצאי דוגמנית, טעון טיפוח. העונה החמה תובעת חימוש מחדש של שידת האיפור, מציצים. מהחוטיני ועד הביקיני. מדריך בגדי הים השלם" (עמוד התוכן של מוסף "גלריה – המגזין", "התנסות שלטעמנו אין לה כרגע תאומה בשוק העיתונות בישראל". נושא הגיליון הנוכחי: בגד ים). "אם אתה חבר של בחורה חצי שנה והטעם המוזיקלי שלה עדיין מפריע לך, סימן שאתה לא באמת אוהב אותה", כותב בן שלו בטקסט יפה על אשתו ועל הדיסק האחרון של קרולינה ("גלריה"). "מחדל חמור באבטחת מידע" נכתב בכותרת גג על שער "הארץ". כותרת הידיעה, המופיעה "מעל הקפל", לצד הכותרת הראשית, היא "פרסום באתר הכנסת חשף בשוגג סודות צבאיים". לפי עמוס הראל ויהונתן ליס, מדובר בתקלה שכבר הותרע עליה בעבר, כאשר נחשפו פרטי פרטים על מערכות בטחוניות רגישות, והיא חוזרת ונשנית כעת, כשנחשפים בפרוטוקולים באתר הכנסת שמות בכירים במערכת הביטחון שזהותם חסויה. "גורמי ביטחון הביעו דאגה רבה מהתקלה החמורה", כותבים הראל וליס, "וטענו כי אילו התגלגל המידע לידי מדינות אויב או ארגונים עוינים, הדבר עלול היה לפגוע בבטחון המדינה. כשנודעו הפרטים להארץ התבקש העיתון שלא לפרסם את הידיעה, גם לא בפרטים כלליים, בנימוק שבאותה עת עדיין ניתן היה לאתר את המידע באינטרנט, במאמץ מה. בכנסת גם טענו כי העירו לאחראים להעלאת המידע לאינטרנט, וכי הלקחים מהפרשה הופקו". "אורי בלאו מסר לפרקליטיו את המידע על מסמכי ענת קם", נכתב בכותרת בעמ 8 של "הארץ". "עורכי-הדין של הארץ פגשו את בלאו בלונדון וקיבלו ממנו את המידע לאחר שקם ויתרה על חסיונה כמקור; המידע יימסר לרשויות הביטחון". המידע הוא על מיקומם של המסמכים. "בהחזרת המסמכים שהתקבלו מקם לא מתמצות דרישותיו של השב"כ מבלאו". השב"כ דורש החזרת כל מסמך שבלאו קיבל אי-פעם ומעוניין לעצור אותו לחקירה ולהעמידו לדין. בלאו סירב למסירה כדי לא לחשוף עוד מקורות שלו. ובעמ 4 ב"הארץ", מעל לתמונתה של ענת קם, נכתב בכותרת: "74% מהציבור: להעניש חושפי פרשות בטחוניות", "סקר חדש מציג תמונה מדאיגה על מצב הדמוקרטיה וחופש הביטוי בישראל. בממצאים: קיים רוב בציבור להענשת עיתונאים וחושפי שחיתויות מוסריות בצה"ל". "בכירים באוצר: הציבור משלם ל-HOT מס מיותר של 400 מיליון שקל בשנה", כותרת הידיעה של אופיר בר זהר ב"דה-מרקר". הדברים נאמרו על רקע הדיון בחבילת הערוצים הצרה שחברת הכבלים מתנגדת לה.
בצד אחד של הזירה: רופרט מרדוק. בצד האחר: העולם. ענייני ציוצים ונקמות, ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית
טייקון התקשורת רופרט מרדוק יורה לכל הכיוונים. בתור סיפתח, תוך כדי הגנה על הערותיו הפרובוקטיביות של המגיש הפופוליסטי גלן בק, שמשדר בערוץ פוקס-ניוז שבבעלותו, כינה מרדוק את הנשיא האמריקאי ברק אובמה "גזען" (להזכירכם, בשבועות האחרונים מתנהל קרב חריף בין צוות התקשורת של הבית הלבן ובין פוקס-ניוז). בתור המשך הצהיר מרדוק שימנע ממנועי החיפוש של גוגל גישה לחומרים של עיתוניו (להזכירכם, בחודשים האחרונים כינה מרדוק את גוגל "חבורה של קלפטומנים" ו"פרזיטים", בין השאר). ובתור גרנד-פינאלה, השבוע גם נודע שמרדוק שקל לתבוע את עצמו. העילה: פרודיה משעשעת על ערוץ פוקס-ניוז שנכללה באחד מפרקי "משפחת סימפסון", שמופקת ומשודרת על-ידי חברות שבבעלות הערוץ. ב"סלייט" מפרק גק שייפר את הטענות של מרדוק כלפי גוגל. וחוץ מזה, למרות הנטיות הקלפטומניות של גוגל, בזכותם ניתן גם לדפדף במגזינים אמריקאיים ישנים בלי לדשדש לאגף המיקרופילם בגבעת-רם. וזה תמיד דבר מהנה. ערוץ החדשות של פוקס מרבה לקבל על הראש, ובצדק גמור. אבל לפעמים הוא דווקא בסדר. כמו השבוע, למשל, כאשר כמה מהאנשים הטובים שעובדים בערוץ טרחו לבדוק אם יש אמת מאחורי האשמה קונספירטיבית ששרה פיילין כיוונה לאחרונה כלפי אובמה. תוצאות הבדיקה (לטענה אין ביסוס) אינן מפתיעות. זהותו של גוף העיתונות שחושף אותן דווקא כן. הגיגיו המצויצים של משתמש טוויטר בן 28 שחזר לאחרונה להתגורר עם הוריו זיכו אותו בתוכנית טלוויזיה שתתבסס על ההגיגים. הבחור, שמנהל חשבון טוויטר שנקרא "Shit My Dad Says", מקפיד לשתף את העולם בשיט שהאבא הבובלילי והמשעשע שלו אומר. למעלה מ-700 אלף משתמשים עוקבים בעניין אחר מוצא פיו. טוויטר פופולרי אחר הוא "AP Stylebook", שמציע תשובות לכל כותב שמוצא את עצמו תקוע עם שאלת הגהה מציקה. ואם אין לכם כוח לקבל תשובות רציניות, אתם יכולים לפנות לטוויטר הפארודי "Fake AP Stylebook", שעושה בדיוק אותו הדבר, רק באופן הרבה יותר מצחיק. למרבה האירוניה, מספר המשתמשים בגרסה הפרודית עולה על זה של הגרסה הרצינית. כאן תוכלו לקרוא כיצד כתבת של "Wired" הצליחה לחשוף את זהותם של מפעיליו המסתוריים. ועוד טוויטר: כתב "ספורטס אילוסטרייטד" גנב לעצמו את הסקופ כאשר בחר בטיפשותו לצייץ את פרטי הסיפור בחשבון הטוויטר שלו, 24 שעות לפני שהגיליון שבו הופיע הסיפור (שעסק בסיפורי הסמים של הטניסאי אנדרה אגאסי) ירד לדפוס. עורך ממורמר ב"טורונטו סטאר", שהתאכזב לשמוע שהבוסים שלו מתכוונים לפטר אותו ואת חבריו, החליט לנקום באופן יצירתי. הדרך: הפצה של מסמך פנימי מאת מו"ל העיתון שבו הוא מודיע על הקיצוצים המתוכננים, בתוספת הערותיו הקונסטרוקטיביות. עוד בנוקמים: כנסיית הסיינטולוגיה, שמגייסת בימים אלה לשורותיה עיתונאים חוקרים (המודעה הוסרה בינתיים). המטרה: להפוך את חייו של ה"סנט פיטרסבורג טיימס" – עיתון קטן שרואה אור בטמפה ביי, פלורידה, ופירסם לאחרונה סדרת תחקירים מרשימה ומעמיקה שמאירה את הכת הסיינטולוגית, ואת העומד בראשה, באור פחות ממחמיא – לגיהנום עלי אדמות. סין: העורכת הראשית והמייסדת של העיתון הכלכלי המוביל והמתגרה "קייגינג" פורשת מתפקידה, לאחר מריבה מתמשכת עם המו"ל (ולאחר לחץ מתמשך של נציגי הממשל, שאינם ממש תומכים בחופש עיתונות מהזן המקובל במערב). כל המגזינים באמריקה מתכווצים, מקצצים ו/או חדלים מלהתקיים. כלומר, כל המגזינים באמריקה, מלבד ה"ניו-יורקר" – שממשיך להעסיק צוות אדיר ממדים של 66 עורכים וכותבים. בינתיים לפחות. יאללה מכות, יאללה! עורך ותיק ב"וושינגטון פוסט" לא היה מרוצה מכתבה, ואף הביע את דעתו באופן בוטה באוזני הכתב שכתב אותה (לשון הביקורת, על-פי עדויות: "זו הכתבה השנייה הכי גרועה שקראתי ב-43 השנים האחרונות"). הכתב לא אהב את מה ששמע, הרוחות התלהטו, ובסופו של דבר, בניגוד למצופה, היה זה דווקא העורך הוותיק ובן ה-70(!) שהחליט להכניס לכתב מחוסר הכישרון סנוקרת. לפחות בקרב הזה העיתונות המסורתית מנצחת (אף שהעורך צפוי לצאת לגמלאות מוקדם משתיכנן). להרחבה: "אגרוף בסטייל", טורו של רפי מן במדור "עין בינלאומית". מחקר חדש שנערך באירופה מגלה שגם צרכני חדשות שהאינטליגנציה שלהם גבוהה מהממוצע נופלים קורבן למניפולציות של התקשורת.
אתה תוהה: הדברים נאמרו על-ידי עיתונאים או על-ידי אנשי קומנדו? על-ידי "כלבי שמירה" של הדמוקרטיה או על-ידי "כלבים שוטים" של קורבנות מזדמנים? זו תרבות איגרוף או תרבות תקשורת?
יש משהו שאתם מתחרטים עליו? עשיתם טעויות בעונה הזאת או הכל מושלם? ישראל סגל: "אני חושב שיש קצב טלוויזיוני שהוא דורסני לעתים, דורש תמציתיות, ניידות מהירה, מעבר היסטרי מנושא לנושא. זה גורם לפעמים לאנשים שמגיעים לתוכנית להרגשה שהם לא יכולים להתבטא במידה שהם רוצים. גם לי וגם לנסים יש תחושה, שיש מידה של צדק בביקורת. לפעמים אנחנו מאבדים את המידה בין הצורך להדביק את קצב החיים לרצינות של הנושא". זהו קטע מראיון עם הצמד נסים משעל-ישראל סגל, מ"משעל חם", ערוץ 2, שהופיע במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ב-2.7.1999. הם רואיינו ביחד על-ידי אבנר הופשטיין, שביקש לעשות איתם את מאזן תוכניתם בעונה החולפת. הכותרת של הראיון, "הבטחנו, קיימנו", לא מותירה הרבה ספקות לגבי שביעות רצונו העצמית של הצמד. עשר בסולם משעל-סגל, אם לא למעלה מזה. המראיין, יש לציין, לא שיבש את שמחתם. אבל הראיון חשף גם ממצא מדאיג: תוך עונה אחת נתגלו אצל חברי הצמד סממנים לא מעטים של זחיחות הדעת. אצל שני עיתונאים בכירים בתקשורת הישראלית זה מדאיג שבעתיים. בציטטה שהובאה לעיל מתגלה הממצא באמצעות אחד ממאפייניו המעניינים, והוא הסלחנות הרבה לגבי המעידות, החולשות, השגיאות של שני העיתונאים עצמם. היא בולטת במיוחד על רקע הגישה המחמירה של אנשי התקשורת כלפי אנשי השלטון, המלווה בדרך-כלל בחיוך לעגני של חוקרים, ש"יודעים שאתה אשם, גם אם אתה לא מודה...". בראיון הזה, למשל, הם מלגלגים על עוזי ארד, היועץ המדיני לשעבר של ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, ש"יצא איש קטן עם יצרים של פוליטיקאי ממוצע". מדוע? כי ניסה לזכות בזמן שידור רב ככל האפשר בטלוויזיה ולשם כך תימרן בין הערוצים (ובסוף גם נכשל). אבל חברי הצמד, בראיון הזה, מגלים שהם עצמם שידלו את ארד שיתראיין אצלם בערוץ השני, בנימוקים ש"כדאי לו, אצלם הוא יהיה מרואיין מרכזי, יקבל הרבה זמן". אינני דן בעוזי ארד, אלא בסלחנות העיתונאים לגבי תמרוניהם שלהם והאיפה ואיפה שהם נוקטים ביחס לנסיונות איש הממסד לזכות ביותר זמן שידור. המאמצים שלהם מובנים מאליהם, שלו – פסולים ונלעגים. ושימו לב שוב מה משעל וסגל אומרים על המתרחש בטלוויזיה: "קצב דורסני, דרישה לתמציתיות, ניידות מהירה, מעבר היסטרי מנושא לנושא. וכל זה גורם לאנשים המגיעים לתוכנית להרגשה שהם לא יכולים להתבטא במידה שהם רוצים", אבל האם כל זה הוא גזירה משמים, אסון טבע שאינו תלוי גם במראיינים? אולי הם פשוט לא נותנים למרואיינים לסיים משפט? הם מתקשים לוותר על שאלה שהכינו ברוב עמל לפני הראיון ולכן אין זמן, צריך לקצר את התשובות. אולי הם פועלים מתוך תחושה שהמתנה עד לסוף התשובה של המרואיין מקלקלת את השואו, שהצלחתו היא טעם הראיון ולא התשובה. שלא לדבר על כך שלפעמים המראיין מתוח, אפילו כועס, כי המרואיין לא "סיפק את הסחורה", לא נתן את התשובה הצפויה. מה הפלא אפוא שנפל קורבן לחוסר סבלנותו... ושאלת השאלות: אם המראיינים של הטלוויזיה מודעים לסכנות הטמונות במדיה, מדוע הם לא משתדלים להפחיתן ככל האפשר? ומה על סתם נימוסים שלא מתיישבים עם כניסה צעקנית לדברי הזולת, שהוא בדרך-כלל גם אורח מוזמן? נכון שבין אנשי השלטון, לאנשי התקשורת מתנהל דו-קיום-דו-קרב מתמיד, אבל כללי מערכת היחסים הזאת אינם, בסופו של דבר, ככללי ענף ספורטיבי. אנשי ציבור אינם יריביהם על המגרש אלא שותפים לחילופי דעות, שלא לומר להפריה רוחנית הדדית. שימו לב למינוח הניצחון והמפלה של משעל וסגל: "הם פיצחו את קוד ברק", למשל. מתי? כאשר ברק, שומו שמים, הפסיק את המשא-ומתן הקואליציוני כדי לצפות עם כל הצוות שלו בתוכנית "משעל חם", וכאשר לפי הבנתו הופיעו בתוכנית עיוותים או אי-דיוקים, שלח את דוברו כדי להגיש תגובה משלו. ממש לא ייאמן... במקום לשבח את ערנותו ואת רצונו של ראש הממשלה (אז הנבחר) להגיב בזמן, צמוד לתוכנית, לא למחרת בעיתון אלא בו במקום, לאוזני הקהל ששמע וראה את השידור, הצמד חוגג: הם צפו בנו, שברנו את שתיקת הכבשים שלהם. המראיין, אבנר הופשטיין, חוגג איתם: "הם [הצמד, משעל חם] בדרך לאתר את חולשותיו של ברק ולנגוס בהן בחדווה". ובחלק אחר של הראיון משתמש משעל במושגים מעולם הספורט בעקבות מפגש טלוויזיוני אחר שלו, עם נתניהו לשם שינוי: "מקובל לחשוב שהוא ניצח אותי והצליח לדחוק אותי לפינה. אחר-כך הגיע רעיון שבו המבקרים הכריזו שהשוויתי את התוצאה ל-1:1, כאילו המטרה של ראיון הוא ניצחון (בנוק-אאוט? בנקודות?) ולא הבהרת עמדותיו ורעיונותיו של המרואיין". לעומת זאת לישראל סגל לב רחום על התקשורת: "לפעמים אתה נכשל בחשיפת מידע, אבל אתה עושה דבר לא פחות חשוב: אתה חושף את האישיות". האם ההישג הזה, גם אם הושג, מכפר באמת על הכישלון המקצועי הראשוני? מה הפלא שהראיון ב"7 ימים" נסתיים בקריאת קרב בתוספת נדר: "גם בעידן ברק לא יהיה משעמם... אנחנו נארוב להם [לממשלה החדשה] כציידי פרפרים. ברק העמיד את תרבות השלטון שלו. אנחנו לא ניתן לו ולאנשיו מנוח לרגע". אתה תוהה: הדברים נאמרו על-ידי "כלבי שמירה" של הדמוקרטיה או על-ידי "כלבים שוטים" של קורבנות מזדמנים? זו תרבות איגרוף או תרבות תקשורת? אני בטוח שנסים משעל וישראל סגל יודעים את התשובה. הם יודעים את מלאכת התקשורת ודווקא לכן ראוי שישימו לב לסימני ההיסחפות אל ביטחון עצמי מופרז, הפרוזדור אל זחיחות הדעת. מדאיג לא פחות טיפולו של אבנר הופשטיין בהם בראיון זה. כאילו נדבק מהם. כמעט ללא הסתייגות נעשה שותף לשמחתם על ש"הכניעו" את ברק (כי, כאמור, התברר להם שהוא צפה בתוכניתם בזמן אמת), ובאותו זמן הוא מעיר הערת ביקורת נגד ברק על שהוא מחרים את הטלוויזיה גם אחרי הבחירות (באותו זמן בתקופת המשא-ומתן הקואליציוני). מעניין לדעת מה היה כותב הופשטיין לו ברק, במהלך המשא-ומתן המתיש וההפכפך, היה רץ כל יום – אפשר גם כל שעה – לספר לחברה מן התקשורת מה בדיוק קורה. אגב, הופשטיין, במסע המחמאות שלו ל"משעל חם", מציין גם שהתוכנית הזאת "קוברת" בנתוני צפייה את מתחרותיה; מונח מחץ הלקוח גם הוא מטורי הכדורסל בעיתוני הספורט. במקום אחר, בהזכירו את התוכנית "פופוליטיקה", מסתפק הופשטיין בתיאור המאופק שתוכנית זאת "המציאה את נוסחת המעגל הפוליטי רם הדציבלים", בלי מלה על שהיא "קברה" את הדיון התרבותי ותרמה תרומה שאין להגזים בנזקיה ל"הלבנת" האלימות המילולית ולהגברתה. וחיים הכט זוכה אצל הופשטיין לציון לשבח בתור מי ש"עושה שימוש להטוטני בטקסט שהוא מצמיד לתמונות המשודרות". אין ויכוח על הכישורים של הכט, אבל שאלה היא האם דווקא להטוטנות היא התכונה הרצויה מאחורי המיקרופון בטלוויזיה? בלהט התיאור של עבודת הצמד הופשטיין גם אינו מסתייג מכך שישראל סגל מדווח על המצב במפלגת העבודה על סמך מקורות אנונימיים. הוא גם כותב ש"סגל בנה אפקט של רתיחה במפלגת העבודה" מבלי לשים לב שתפקיד העיתונאי הוא לא "לבנות" אפקט אלא לדווח על עובדות, בהסתמך על נתונים גלויים ככל האפשר. אבל במקום לתפוס לפעמים על חם את צמד "משעל חם" מעדיף הופשטיין לשתף איתם פעולה ללא סייג. הוא גם לא שאל את ישראל סגל, אשר פסק ש"לא יהיו יותר עימותים עיתונאיים בסגנון הישן, נקודה", האם סגל יוותר על עימות כזה עם ראש ממשלה כלשהו אשר יתנה את קיומו בעריכתו בסגנון ישן? עוד כדאי להזכיר שהצלחות עלולות לסחרר. גם את אנשי התקשורת. אריה פלגי הוא עיתונאי בגמלאות גליון 22, ספטמבר 1999
העיתונים מתכוננים לאולימפיאדה ולביקורו של מיט רומני | "ידיעות אחרונות" מדווח על הצתות לאומניות ומתלהב מעוד פרשייה של עבירות מין | "הארץ" ו"מקור ראשון" עוסקים בעלילות המפוקפקות של הנהלת רשות השידור
כל העיתונים מתייחסים בהבלטה לחשדות לעבירות מין שביצע מפקד מחוז ירושלים במשטרה ומדפיסים בשער הפניות לידיעות בנושא. ב"הארץ" זו כותרת מתחת לקפל ("ניצב ניסו שחם חשוד בעבירת מין"). גם ב"מקור ראשון" ("סערה במשטרה: מפקד מחוז ירושלים, ניצב ניסו שחם, יצא לחופשה כפויה"). גם ב"ישראל היום" ("מבוכה במשטרה: מפקד מחוז ירושלים חשוד בעבירות מין בשוטרות"), המספק גם הפניה לטור פרשנות של איציק סבן ("לא למדו לקח"). גם ב"מעריב" ("ניצב ניסו שחם חשוד שהטריד מינית שוטרות"), המספק גם הפניה לטור פרשנות של אבי אשכנזי ("הצרות של דנינו"). ב"ידיעות אחרונות" הופכים החשדות לכותרת ראשית, הנפרשת על כל חלקו המרכזי של השער (המודפס, כבכל יום שישי, בפורמט רחב). הכותרת עצמה, מוקפת המרכאות, היא "מפקד המחוז סגר את הדלת והתנפל עלי. נישק וחיבק אותי בכוח. ברחתי מהלשכה בבכי". תמונתו של שחם מודפסת לאורך השער, מצדה האחד של הכותרת. מצדה השני מודפסת תמונה שבה הוא נראה עם אשתו (תצלום המופיע גם בשערי העיתונים האחרים, למעט "הארץ"). "המשרד להפרטת החינוך" היא כותרת כתבה של יאיר שלג במוסף המצוין "צדק" של "מקור ראשון". "קשה להאמין, אבל במקרים רבים מי שאחראיות על חינוך הילדים בישראל הן חברות מסחריות או עמותות אידיאולוגיות", נכתב בכותרת המשנה. "דו"ח מבקר המדינה שהתפרסם לפני כשלושה חודשים חושף כיצד בישראל מועברים יותר ויותר בתי-ספר ותוכניות לימוד לידיים פרטיות, בלי שמשרד החינוך מפקח על כך. התוצאה: פגיעה אנושה במורים ובתכנים, וריבוי מוסדות בדלניים בחברה הישראלית. במשרד החינוך מודעים לבעיה, אך מודים: מדובר במדיניות של שנים. קשה לשנות את המגמה בן לילה". "מלחמת הגפרורים" היא כותרת כתבתה של שוש מולא במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". "בחודשיים האחרונים זינק מספר ההצתות על רקע לאומני", נכתב בכותרת המשנה. "לפי הערכות חוקרי שריפות, מדובר במאות פיגועי הצתה בכל חודש ובחוליות מציתים הפועלות כתאי טרור לכל דבר. אלפי דונמים של יערות כבר נשרפו, ועכשיו ההצתות מכוונות גם למתקנים אסטרטגיים ואפילו לבסיסים של צה"ל. 7 ימים מגלה כי המציתים זוכים להדרכה טכנית מקיפה, עידוד ותמיכה דתית של אנשי אל-קאעידה, והכל במסגרת פעולה מסודרת ויזומה שמכונה גיהאד היערות. הגענו אליכם בני ציון – ואנחנו נשרוף עליכם את בתיכם, שדותיכם, בתי-הספר שלכם, רחובותיכם ועריכם, מאיימים בבירור פעילי אל-קאעידה. ובישראל? כרגיל, עדיין מתלבטים איך להתמודד עם המתקפה החדשה הזו. כי מה בוער?". "למרות תחושת הציבור שעבריינות הנוער הולכת ומקצינה, הנתונים דווקא מראים על ירידה משמעותית בכל תחומי העבריינות בקרב בני הנוער בשלוש השנים האחרונות", כותב זאב קם ב"צדק" על סמך נתונים של משרד החינוך שהוצגו בדיון שנערך בוועדה לזכויות הילד בכנסת. הנתונים נלקטו "בקרב 20 אלף בני נוער" על-ידי הרשות הארצית למדידה והערכה ומעידים על "ירידה דרמטית באלימות ובשתיית אלכוהול בבתי-הספר. כמו כן נרשמה ירידה של 26% באלימות ו-30% באלימות מינית". "לגבי השאלה מה יקרה אם העובדים הזרים יסתלקו מכאן, המומחים תמימי דעים", נכתב בסופה של הקדמה לכתבת-התנסות ב"7 ימים" ("חמישה ישראלים השתתפו בניסוי ייחודי ויצאו לעבוד בתחומים שבהם עוסקים בדרך כלל פועלים זרים בלבד"). "אם לא יהיו עובדים זרים", אומר ד"ר אלכס קומן, כלכלן, לאמיר שואן, "ענף החקלאות ואיתו ענפים אחרים פשוט ימותו. רוב המושבים לא יהיו מסוגלים לאסוף את היבולים [...] גם בתחום הסיעוד יהיה קטסטרופלי". "ההסכם בין מפעילת הרכבת הקלה סיטיפס למדינה: איחורים וצפיפות תמורת ליקויים", נכתב בכותרת ידיעה על שער "מקור ראשון". "הקשיים הנגרמים לנוסעים מוצגים כתקלות נקודתיות, אבל ההסכם בין מפעילת הרכבת סיטיפס למדינה, שהגיע לידי מקור ראשון, חושף: הרשויות ויתרו על דרישות שירות בסיסיות בתמורה לתיקון מערכות בטיחות" (יעל פרידסון). "באמצע הקמפיין: מיט רומני יבקר מחר בישראל", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "בראיון מיוחד מבטיח המועמד הרפובליקאי לנשיאות: אם אבחר לא יהיו עימותים פומביים בין מדינותינו", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". "ערב ביקורו בישראל: מיט רומני בראיון מיוחד", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", "מגיע לכם יחס הרבה יותר טוב". זו גם הכותרת הראשית של המוסף המדיני של העיתון, שבעליו, שלדון אדלסון, תרם מיליונים רבים לקמפיין הבחירות של רומני. אחרי הפרויקט רחב היריעה באופן יוצא דופן שהגישו על הפילוסוף וולטר בנימין, מוקדש היום גליון שישי של "גלריה" של "הארץ" ללהקת הרוק האבנים-המתגלגלות. גם הפרויקט העיתונאי הזה מציג כותבים רבים ומגוונים (מבקר הקולנוע אורי קליין והפרשן הצבאי עמוס הראל למשל) ומציג שוב את "גלריה" כמי שפועלת ביקום מקביל לזה של מוספי התרבות האחרים, כזה שבו לקוראים יש, לצד עניין בתוכניות הטלוויזיה האחרונות ובדיסק החדש של שלמה ארצי, גם זיקה לאוצרות תרבות אחרים, ובכלל – שתי אונות מתפקדות (רק שידברו שם עם הגרפיקאי: יש עמודים שאי-אפשר להבדיל בהם בין המודעות לכתבות). עוד ב"גלריה": "מתי לאחרונה ראינו סרט ראשון של במאי שגלומה בו הבטחה כה גדולה כמו חיות הדרום הפראי?", שואל/קובע אורי קליין ביחס לסרט הביכורים עטור הפרסים של בן צייטלין. "בזכרוני חזרתי אחור אחורה ל-1973, אל סרטו הראשון של טרנס מאליק, שביל הזעם, כאל סרט ראשון שאצר הבטחה כזאת. [...] אינני זוכר עוד סרט שהרחיק אותנו כל-כך מאמריקה שאנחנו מכירים, או שהקולנוע עיצב בתודעתנו, כחיות הדרום הפראי. אפילו גברים במלכודת של גון בורמן, ולאחרונה קר עד העצם של דברה גראניק, לא עשו זאת עד כדי כך". "תיקון. בגיליון האחרון התחלפו בטעות הכיתובים מתחת לתצלומיהם של המשורר אריה סיון והמבקר גרשון שקד", נכתב בתחתית המדור "תגובות" במוסף לתרבות וספרות של "הארץ". "לונדון 2012" הוא הכיתוב המשמש כותרת ראשית על תמונתה של מתעמלת ישראלית המודפסת בפריסה רחבה במרכז שער "מעריב". מתחת לכותרת המשנה נכתב: "תביאו לנו מדליה". קולאז תצלומים של חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה מודפס על חלקו השמאלי של שער "ידיעות אחרונות". לצדו, על גבי עיגול זהוב, נכתב "מחכים למדליות". אבל הזיקוק הטהור ביותר של הגישה השובו-אינפנטילית לאירוע הספורט העולמי מופיע במלים "רוצים מדליות!", המודפסות, כולל סימן הקריאה, ככותרת הראשית של "ישראל היום". שני העיתונים האחרים, "הארץ" ו"מקור ראשון", מוותרים על הבלטת העיסוק האוננותי (המתמשך כבר זה זמן) באולימפיאדה שעוד לא החלה, ומדפיסים בכותרותיהם הראשיות דיווחים עיתונאיים: "רומני להארץ: אסור לשלול תקיפה באיראן" ו"רוב הציבור: לאפשר ליהודים להתפלל בהר הבית" (על-פי "סקר מקור ראשון"). ההפניות לדיווחים על האולימפיאדה שמתפרסמות על שערי שני העיתונים הללו משכילות לעסוק באירוע העולמי בלי לאמץ את נקודת המבט של תלמיד כיתה ג ישראלי. מעשה ההטרדה המתמשך של הנהלת רשות השידור בעיתונאית קרן נויבך, מגישת "סדר יום" (יחד עם ענת דוידוב), מקבל סיקור נרחב בכמה מהעיתונים, הפורשים את היריעה מן המקרה המסוים הזה אל הפיאסקו הכללי של ההנהלה הנוכחית. "מה מלמדת פרשת נויבך על עתיד השידור הציבורי?", שואלת הפניה בשער "מרקר ויק" לכתבתם של שוקי שדה ונתי טוקר. "הנהלת רשות השידור מצטיינת בסגירת מיקרופונים, בחיסולי חשבונות ובהחלטות מקצועיות תמוהות. היא גם זו שממונה על ביצוע מהלך היסטורי לשינוי השידור הציבורי", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה. "כאוס, בלגן, וגם שלטון אימים, פחד ואווירה של חיסול חשבונות הם ביטויים שחזרו שוב ושוב בשיחות שערכנו השבוע עם עובדים ברשות", נכתב בתחילת הכתבה. אלון עידן כותב על הפרשה במוסף "הארץ" תחת הכותרת "חופש הסירוס". "אל תיגעו לה במיקרופון" היא כותרת הביניים לקטע במדורו השבועי של אמנון לורד במוסף "יומן" ("מקור ראשון"), העוסקת ברשות השידור. "קרן נויבך, עם הכריזמה והאגנדה שממש איננה שלי, עושה עבודה טובה. יש משהו דוחה בניסיון להצמיד לה משגיח כשרות", כותב לורד, שהיה בין אלו שאליהם פנתה ההנהלה כדי שיצטרף לתוכנית כ"מגיש אורח". כותב אחר במוסף, המזרחן מרדכי קידר, שהשתתף בפועל כמגיש אורח בתוכנית, לא כותב על כך דבר במדורו (ובצדק, המדור עוסק בענייני פנים בסוריה), אולם אמר השבוע לכתבת "הארץ" אמילי גרינצווייג כי הוזמן בדרכי כחש ל"מעשה מגונה". גם אלישיב רייכנר (שלטורו ולטורו של לורד יש הפניה בשער העיתון) כותב נגד המעשה שעשו אנשי ההנהלה בתוכניתה של נויבך, אולם שמח לאידם של – ובכן – לא ברור מי, אבל מגיע לכם! במדורו "בגובה העיניים" בסוף המוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" חובט אוריה קניג ב"ידיעות אחרונות" על יחסו לבנימין נתניהו. קניג מציג שני שערים של העיתון, האחד מלפני כחודש, שבו מותקף נתניהו על שהוא מנהיג "כלכלת בחירות" "על חשבוננו" ונקרא להעלות מסים ולהקטין את הגירעון. והנה, כותב קניג, לאחר שהשבוע החליט נתניהו אכן להעלות מסים, הלין שער "ידיעות אחרונות" על "הגזירות". יש, כמובן, אמת בטענה כי ב"ידיעות אחרונות" עמלים תמיד למצוא סיבות למתוח ביקורת על נתניהו וממשלו, אולם במקרה הזה נראה כי הביקורת החמיצה: בטור המודפס על השער האחרון, מושא ביקורתו של קניג, נוזף סבר פלוצקר בנתניהו וקובע כי אם ראש הממשלה היה מקבל את המלצותיו מלפני חודש ימים, להעלאת מסים והקטנת הגירעון, הגזירות היו יכולות להיות קלות יותר.
אפשר לא לאהוב את צהבת הפיינל-פור שהשתלטה על התקשורת, אי-אפשר לטעון שלא היתה לה הצדקה | מבט על גזרת הפייסבוק של תקשורת הספורט | כיצד נפרדים ממאמן ותיק
צהבת השתלטה על המדינה. בשבוע האחרון היא הגיחה מכל עיתון ואתר, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו. איפה שלא דיפדפת, לאן שלא נכנסת. רביעי: אלפי אוהדים של מכבי תל-אביב התקועים בנתב"ג גונבים את הדיווחים על הרעלת הדלק. חמישי: ברצלונה נצבעת באלפי ישראלים. ליל שישי: ההיסטריה בעיצומה, מכבי מנצחת את אסי כהן ו"ארץ נהדרת" ועולה לגמר. שבת: כותרת ראשית ב-ynet מפתה לעזוב את ארוחת הצהריים לטובת מסיבת העיתונאים לקראת הגמר. ראשון: הקדחת בשיאה לקראת אחר הצהריים. ערב יום הזיכרון? חשוב לזכור שבחמש וחצי יש משחק. עשרות העיתונאים והצלמים הישראלים שנשלחו לספרד העידו על אירוע חריג בעוצמתו התקשורתית. כמעט מכל כלי התקשורת – גם "ידיעות אחרונות", שנמנע העונה מלשלוח כתב למשחקי החוץ של מכבי תל-אביב ביורוליג – נהרו כוחות מתוגברים. זו היתה שעתם הגדולה של האתרים, שפירסמו אייטמים בקצב מסחרר: דיווחים, פרשנויות, דעות והמון וידיאו. בערוץ הספורט עברו בשלושת הימים האחרונים ללופ קבוע – אולפן, פרשנים, דיווחים ישירים מספרד, משחקי עבר גדולים. הכל כדי לקדם את השידור שלהם בערוץ ה-HD. ערוץ הספורט החליף את הערוץ הראשון של פעם: מפרגן, אוהד, דוחף. תזכורת: אחד מבעלי הערוץ הוא גם אחד הבעלים של הקבוצה (רקנאטי). העיתונים השתדלו לא לפגר. שני מוספי פיינל-פור ("ידיעות אחרונות" ו"מעריב"), פוסטר כרומו בעיתון של המדינה, כפולות בעמודי החדשות ומדורי ספורט מנופחים. הכל צהוב, הכל מכבי, הכל מדינת ישראל. על הרקע הזה בלטו בהעדרם אנשי חדשות ערוץ 2 והערוץ הראשון מאירוע שגרם בשבוע האחרון לכ-6,000 ישראלים לטוס אליו, בתקופה של מתיחות בינלאומית מחשש לפיגועי טרור המוניים. האם הסיקור התקשורתי יצא מכל פרופורציה? מכבי תל-אביב בנתה את עצמה כמותג לאומי החל מנצחונה ב-1977 על צסק"א מוסקבה וזכייתה בגביע אירופה. לפני כחודש, כשנעשו נסיונות להזיז את שעת משחק הגמר שנקבעה לערב יום הזיכרון, אמר היו"ר שמעון מזרחי: "עם ישראל יכול להירגע". שלשום, אחרי שהבטיחה את עלייתה לגמר, אמר המאמן דייוויד בלאט: "נשחק בשביל כל המדינה". אל מפגן הלאומיות הזה נוספו הכתרתו של מזרחי לחתן פרס ישראל, עשרות דגלי ישראל שהונפו במשחק הגמר עצמו ושירת "התקווה" של האוהדים. את ההצלחה חייבת מכבי גם לרוח הגבית הערה שנשבה במשך שנים מצד הערוץ הראשון ו"ידיעות אחרונות". שנות דור חלפו מאז 1977, שבה קורקעה מדינה שלמה מול המסך, ותחושת ההזדהות הקולקטיבית עם הצהוב טרם קהתה. משנות ה-90 נעשו נסיונות לקעקע קצת את תדמית הפרה הקדושה, שאכן קירטעה פה ושם, הפסידה נקודות בדעת הקהל, איבדה קצת זהות, פיספסה שתיים-שלוש אליפויות, אבל בסופו של דבר הצליחה להתייצב ולחזור לתפוקת החלב הרגילה. אלפי אוהדים שטסו איתה בשבוע שעבר לספרד ושילמו סכומים מטורפים על כרטיסים הם ההוכחה להצלחת המותג. השאלה אם לתקשורת חלק מכריע בהעצמת האתוס מעניינת, אבל לא משנה את שורת התוצאה: העם נוהר בהמוניו, והעיתונות מצייתת לחוק-היסוד "קול המון כקול שדי". המיעוט הסוציאליסטי, הפועלי, הלוזרי, ששנאת הצהובים היתה תמיד חלק בלתי נפרד מזהותו, והקפיד תמיד לגדף משולי תהלוכת הניצחון, התמעט הפעם. בפיינל-פור הנוכחי קולם כמעט שלא נשמע. בודד במערכה היה פז חסדאי בוואלה, שכתב על האובססיה המביכה של התקשורת, שלדבריו אחראית לפסטיבל הנוכחי. "אם בעבר נהוג היה לדבר על תקשורת מגויסת, כיום מדובר בתקשורת מתלהבת וחסרת פרופורציות. הכיסוי לפיינל-פור הוא כמעט חולני. עשרות עיתונאים, צלמים ושדרים נשלחו לברצלונה, ובדיעבד ימי ערוץ 1 ורפאל נאה נראים אנמיים לעומת התצוגה התקשורתית של פיינל-פור 2011". בשולי המאמר של חסדאי פורסמו כ-160 תגובות, רובן חירפו את הכותב: בושה, מתוסכל, קנאי, כורת את הענף שעליו הוא יושב, בזכות מכבי יש לו פרנסה וכו. ובאמת, הפעם קשה להתווכח עם המספר המרשים של האוהדים שטסו לפיינל-פור. המספרים הללו היטו את הכף לטובת החגיגה התקשורתית האדירה. אפשר לא לאהוב אותה, אי-אפשר לומר שלא היתה לה הצדקה. דפי הפייסבוק של מדורי הספורט הם גזרה חדשה ומעניינת. הקורא אורי עפרוני, המנהל בעצמו דף ציבורי בפייסבוק (של עמותה חינוכית), ערך סקירה של נציגויות עיתונות הספורט הישראלית בספר הפנים: ערוץ הספורט (48 אלף עוקבים) וספורט וואלה (18 אלף) מובילים את תחום ניהול הדף. נראה כי הם קלטו את המדיום במהירות, מנהלים שיח חי תוך כדי משחקים, מעלים דיונים וקטעי וידיאו, עורכים תחרויות הימורים נגד גולשים, מעניקים פרסים יוקרתיים ויוצרים תזרים מעגלי בין הדף לאתר (ולערוץ הטלוויזיה, במקרה של ספורט 5). הדף של ערוץ הספורט מושקע מאוד ברמה העיצובית, וגם זה של וואלה נראה טוב. 37 אלף עוקבים אחרי הדף של ONE, ונראה שגילם הממוצע נמוך מזה של אוהדי שאר הדפים. המספר יפה וגבוה מאוד בהתחשב בכך שאין השקעה עיצובית, הדף לא מעודכן ורוב המתפרסם בו הוא תוכן גולשים או פרסומות. הדף של ספורט ynet מונה כ-4,000 עוקבים: מעודכן, מעלה ידיעות וקישורים לאתר. לא יצירתי במיוחד ואינו מפעיל את הגולשים. גם מספרית נראה שהוא לא ממריא. בספורט של nrg לא מתפעלים את הדף (אחריו יש כ-200 עוקבים) ונמצאים לגמרי מחוץ לתחרות. ספורט "הארץ" עם 333 עוקבים, מעודכן, מתבסס על קישורים לתכנים באתר וכמעט ללא הפעלה של הגולשים מעבר לשאלות הנלוות לכתבות. אין הרבה תגובות בדף של "הארץ", אולי בשל גיל מבוגר יותר של הקהל. הדף משמש בעיקר חלון ראווה לאתר האינטרנט ולא נוצר בו מרחב פעיל לתקשורת עם הגולשים. עיצוב מכובד, אך בסיסי, בדומה למהדורה המודפסת. לספורט "ישראל היום" אין דף פייסבוק. קיים דף של העיתון כולו (12,600 עוקבים), שבו ניתן למצוא קישורים בנושאי ספורט (כתבות מהעיתון וחידונים מאת רונן דורפן, שהתשובות עליהם מתפרסמות לאחר כמה שעות). מנהלי הדפים יכולים להשפיע רבות על אופי השיח ועל מספר העוקבים. אחת ההחלטות של מנהל הדף היא לגבי היחס לביקורת מצד העוקבים. כך למשל כשפירסמתי בדף של ONE בקשה להתנצלות על טעות בידיעה (על ערן זהבי), לא זכיתי לתגובה ממנהל הדף, אולם התגובה לא נמחקה. תגובה ששלחתי ל-ynet זכתה להתייחסות ולתיקון. דפי הפייסבוק של כלי התקשורת הם גם מקום נהדר ללמוד כיצד חשים אוהדי הספורט. בולטת במיוחד תחושת הקיפוח העזה של אוהדי ריאל מדריד כלפי כיסוי התקשורת בכל ארבעת משחקי הסופר-קלאסיקו בחודש האחרון. כמובן שגם בגזרת הפשלות יש למדיום החדש מה לתרום. מתחת לכותרת בדף של ynet על כך שערן זהבי חתם בפאלרמו, הוסיף מנהל העמוד תגובה לפרסום שלו עצמו: "כבר הספיקו לפוצץ את העסקה, נחכה להתפתחויות". זאת בעוד הידיעה באתר עודנה מתגאה "כפי שפורסם לראשונה ב-ynet". אולי הגיע הזמן לתת קרדיט עצמי רק אחרי שחותמים. אחרי מות. יוסלה מרימוביץ, לשעבר מאמן נבחרת ישראל, נפטר בשיבה טובה (86). אף שרוב הקוראים אינם מכירים כנראה את פועלו של מרימוביץ, בוואלה לא התביישו לדחוק ביום חמישי האחרון את פסטיבל מכבי תל-אביב והפיינל-פור ולמקם את הידיעה על פטירתו בכותרת הראשית. כבוד לעבר, לסמל, וגם לאתר. ב-nrg, ולמחרת בספורט "ידיעות אחרונות", התעקשו ששם משפחתו של הנפטר הוא מירמוביץ. ב"ידיעות" השיבוש הזה בלט לרעה, במיוחד כששני הכתבים הוותיקים שהספידו אותו, משה שיינמן ואבינעם פורת, סיקרו את האיש במשך שנים רבות והכירוהו מקרוב. משוררים ושערים. "זהו הבלם האולטימטיבי", "הוא ממש מחרף את נפשו", "האקוסטיקה כאן מרקיעה שחקים", "אני חושב שהוא מתח משהו בשריר" – לקט קצרצר מפניניו של זוהיר בהלול המיתולוגי, שחזר בשבת האחרונה ל"שירים ושערים" בגלגולה הנוכחי ברדיו 102, והעביר בשידור חי, מרגש וספקטקולרי את המשחק בין מכבי תל-אביב למכבי חיפה. "צפו במתיאוס משתולל", הבטיחו ב-ynet. אז צפיתי, ולא ראיתי את מתיאוס משתולל או מאבד עשתונות. להבא, כשתראו הבטחה דומה ב-ynet, קחו אותה בעירבון מוגבל מאוד. "צפו בשידור החי", פיתו אותי גם באתר ערוץ הספורט. לחצתי ומיד קיבלתי משימה כתנאי לצפייה: להרכיב מכונית סיטרואן. לא נותרה לי ברירה, הרכבתי במיומנות את שני חלקי הרכב כדי לקבל כתובית התנצלות: אין יותר מקום. גם נסיונות הרכבה נוספים לא זיכו אותי בכניסה בשערי אולד-טראפורד. בכתבה על אולסי פרי במוסף יום שישי ב"הארץ" נכתב כי מכבי תל-אביב זכתה בגביע אירופה בשנת 2005, אחרי ניצחון על סקיפר בולוניה. אם כותבים את השנה באותיות כל-כך גדולות, לפחות היה ראוי לדייק. השנה הנכונה היא 2004. ב"מעריב" העניקו ציונים רק לחצי הרכב של הפועל רמת-גן. את החצי השני שכחו. כמה הפסידה סלטיק? nrg הציג שתי גרסאות.
16 חברי כנסת מהקואליציה ושישה ארגונים אזרחיים שונים פנו במהלך החצי שנה האחרונה ליו"ר ועדת החוץ והביטחון כדי לדון בנושא הרס בתי מחבלים, אך אדלשטיין החליט שלא לענות. התנהלותו של אדלשטיין, המתעלם גם מבקשות חברי האופוזיציה, נוגדות את ההמלצות שפרסמה בעבר ועדת האתיקה לפיהן: "יושב ראש ועדה, המקבל פניה הקשורה למילוי תפקידו האמור, ישיב תוך זמן סביר"
יו"ר ועדת החוץ והביטחון ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד) מסרב בעקביות לבקשת חברי האופוזיצה לכנס את הוועדה לדיון בנושאים שהעלו, אלא שממידע שהגיע לידי "שקוף", עולה כי הוא מסרב גם לבקשות דומות מהקואליציה. 16 חברי כנסת מהקואליציה ושישה ארגונים אזרחיים שונים פנו במהלך החצי שנה האחרונה לאדלשטיין, בעקבות פניית ציבור שהגיעה אליהם, בבקשה לקיים דיון בנושא הריסת בתי מחבלים. קשה נוסחה על רקע החלטה לבצע מעקב אחר המדיניות הביטחונית הנהוגה בנושא, שהתקבלה בדיון שנערך כבר בשנת 2018, אולם יושב ראש ועדת החוץ והביטחון לא אישר את הבקשה וגם לא דחה אותה, הוא פשוט החליט להתעלם.בחודש ינואר היו אלו חברי הכנסת יצחק קרויזר ואלמוג כהן (עוצמה יהודית) שהגישו בקשה לקיום דיון בנושא בעקבות פניית ציבור שקיבלו, אבל הדיון לא התקיים. כאשר ביקשנו מחבר הכנסת קרויזר לדעת מה עלה בגורל פנייתו – הוא מסר שנאמר לו שהפנייה שלו בטיפול. לשאלתנו עד מתי הטיפול, או האם נקבע תאריך משוער לא ידע להשיב. לאחריהם הגיש גם חבר הכנסת ניסים ואטורי (ליכוד) בקשה דומה אולם זכה להתעלמות, וכשגם זה לא עזר, חתמו בחודש יוני 13 חברי כנסת מהקואליציה על בקשה לקיום דיון מהיר בשל דחיפות הסוגייה, אולם המצב נותר כאילו לא נשלחו פניות כלל. "הקושי באי מענה הוא בכך שהח"כים והארגונים האזרחיים נמצאים בחוסר ודאות, הם לא יודעים אם הנושא בטיפול, או אם בכלל כדאי להם לפנות לאפיקים אחרים", אמר שי גליק, מנכ"ל ארגון בצלמו. "גם לקהל היעד שלו לכאורה הוא לא עונה". מגורמים שונים בקואליציה נמסר שהתחושות הן שאדלשטיין לא תמיד מנהל את הדברים בצורה ישירה אלא לפי עניינים פוליטיים או נקמה. בעקבות חשיפת שקוף הגיש ארגון בצלמו תלונה ליועצת המשפטית של הכנסת שגית אפיק, בדרישה לחייב את אדלשטיין לכנס את הוועדה לדרישה של שליש מחברי הוועדה. כמו כן, הוגשה פנייה לוועדת האתיקה בנוגע להתעלמותו הכללית והגורפת מפניות של חברי כנסת ומהציבור, דבר שנוגד את רוח ההמלצות שפרסמה בעבר ועדת האתיקה לפיהן: "יושב ראש הכנסת או יושב ראש ועדה מוועדות הכנסת, המקבל פניה הקשורה למילוי תפקידו האמור, ישיב לפניה, תוך פרק זמן סביר". מלשכתו של יושב ראש ועדת חוץ וביטחון אדלשטיין לא נמסרה תגובה
"ידיעות אחרונות" מפגין את מומחיותו בליבוי חרדה | "ישראל היום" מצטט מהעיתונות הזרה | ההודעה על מינוי כחלון לשר אוצר לא עושה כותרות
"מטוס האיירבוס 320 נמצא כבר למעלה מ-20 שנה בשירות והוא אחד המטוסים הנפוצים ביותר בעולם. כ-3,660 מטוסים מדגם זה טסים כל יום, ורק מטוס בואינג 737 נפוץ ממנו. משפחת מטוסי האיירבוס מאופיינת בפשטות תפעולית, הן מבחינת הטייסים והן מבחינת התחזוקה, ולכן דגמים אלה נפוצים מאוד בקרב חברות הלואו-קוסט". מיקי כץ, קברניט מטוסי 777, המנחה קורס למניעת חרדות טיסה, כותב את הדברים ב"מעריב". "ראוי לציין גם כי לגיל המטוס אין כל השלכה על רמת הבטיחות שלו, שכן תחזוקת המטוס כוללת החלפה מתמדת של רכיבים. לכן, מטוס בן 24 שנים יכול להיות מורכב מחלפים וממערכות חדשות לגמרי. בכל יום טסים בעולם כ-6 מיליון איש בטיסות מסחריות, והמספר רק גדל כל הזמן. זו עדיין אחת המערכות הבטוחות בעולם", הוא מסכם. בטוח, לא בטוח – מה שבטוח הם רגעי החרדה שעוברים על כל אחד מששת המיליונים שנחגרים מדי יום לכסאם לקראת ההמראה, ורגעי הריגוש העוברים על שאר המיליארדים, שביום זה או אחר עתידים להדק חגורות וליישר את גב המושב. "ידיעות אחרונות" פונה לקהל הזה בכותרת המבעיתה "8 דקות לגיהנום". לידו, כותרת "ישראל היום", שגם עורכיו בחרו באסון המטוס לכותרתם הראשית, נראית עניינית להפליא: "אסון בהרי האלפים". מבין כל מעללי "ידיעות", אחד הנקלים הוא הצורך להסביר את המובן מאליו ולהעצימו. כן, ראינו את סימולציית המטוס המתנגש בקרקע. כן, זה מצמרר, מטלטל ומזוויע, שלא לומר מחריד ומעורר חלחלה. אם "מעריב" מביא מומחה לשיכוך חרדת טיסה, "ידיעות" הוא מומחה לליבוי חרדת טיסה. זו פרנסה, וזו פרנסה. הקושי הוא שגם כשמתבקש להחמיא ל"ישראל היום" על הכותרת המאופקת, העין נתקלת בכותרת המשנה: "150 נספו בהתרסקות בצרפת, ובהם הישראלי אייל באום (39)". זהו, כנראה, הסיכוי היחיד (חוץ מהאוסקר והנובל) של ישראלי החי בחו"ל ש"ישראל היום" יזכור שהוא ישראלי וישבצו בראש עמודו הראשון. "התעופה המסחרית חוקרת עד תום כל תקלה או תאונה, מסיקה מסקנות ומיישמת לקחים באופן מיידי", מוסיף הטייס מיקי כץ. לעומתה, עיתונות הטבלואידים מקפידה להיצמד לתבניות תוכן וסגנון חלודות ונטולות ביקורת עצמית, שעיקרן אמירת המיותר: אם ניתן להבין את כותרת המשנה לדיווח על האופן שבו הגיבה משפחת ההרוג הישראלי, "אנחנו בהלם" ("ישראל היום"), קשה להבין את הצורך בתוספת "סיפר בקול קשה" לדברים הכואבים שאמר אחד מבני המשפחה, כפי שלא ברור למה להדביק את התואר "מזועזע" לחברו של המנוח: "כשבסוף הבנתי שזה הוא הייתי בשוק, לא האמנתי, אמר אתמול סולי המזועזע" ("ידיעות"). גם הניצול המסורתי, זה שעמד לעלות על הטיסה אך דחה את צאתו למועד אחר, סיפר לכתבת "ידיעות" את סיפורו "בקול רועד". ברור לכל שכל מקבלי הבשורה הם בשוק ובהלם (ממש כמו הלקוחות המרוצים של אראלה ממפעל הפיס), ובמיוחד אלה שקורבנות האסון יקרים ללבם ואפילו אלה הסובלים מחרדת טיסה. ואם כך, למה צריכה העיתונות הכתובה בעידן האודיו-ויזואלי לשרשר מלים ריקות במקום לנסות לגעת במהות ובמשמעות? את הרגש – כמו את התחושה – יידעו הקוראים להרעיף על הקורבנות ועל עצמם גם בלי הוראות בימוי, כל אחד בדרכו. כפי שהשמאל הליברלי נאחז בכוכבי-על בשמי העיתונות האמריקאית כמו תומס פרידמן או חתן הנובל פול קרוגמן, "ישראל היום" מביא לקוראיו את מיטב ההגות הניאו-שמרנית. הפעם תירגם החינמון את עיקרי מאמרו של בְּרֶט סטיבנס, חתן הפוליצר מה"וול-סטריט גורנל". מיטיבי-זכור מכירים אותו גם כמי שכיהן כעורך ה"גרוזלם פוסט" בשנים 2002–2004 – שנות המשבר שבהן התפוררה אימפריית העיתונות הקנדית הולינגר שבבעלותה היה העיתון. סטיבנס הוזעק אז מעיתון האם שלו בניסיון לשקם את ה"פוסט", אולם לא הספיק להטביע כאן את חותמו בטרם חזר הביתה. עם זאת, כתיבתו החריפה והחושפנית בנושאי דיפלומטיה ומדיניות החוץ האמריקאית זיכתה אותו בהערכה גם בין אלה שאינם נמנים עם מחנהו. "ברק אובמה, הנשיא האורווליאני" היא כותרת המאמר המקורי, וכך גם כותרת המשנה: "בכהונת נשיא ארה"ב חברים הם אויבים, הדחקה היא תבונה וכניעה היא ניצחון". למען הסר ספק טרחו ב"ישראל היום" להוסיף לכותרת המשנה עוד משפט: "אובמה רואה עולם הפוך – והקורבן הנוכחי של השקפתו הוא נתניהו". אם כבר רוצים עורכי "ישראל היום" להביא את המאמר לקוראיהם, למה לא להביאו כלשונו? למה להוסיף את תיאור הנאמר בו בליווי הערות מנחות? "הקורבן הנוכחי של ההיפוך המוסרי של אובמה הוא ראש הממשלה הישראלי נתניהו, כותב העורך. בדרך כלל, מנדט דמוקרטי סוחף (כזה שבו זכה נתניהו) משקף לגיטימציה, אבל לא עבור אובמה. עכשיו אנו זוכים למופע המדהים שבו בנימין נתניהו הפך לפרסונה-נון-גרטה בגלל הצהרותיו, שפיקפקו בהיתכנות הנוכחית של פתרון שתי המדינות. הכל בשעה שראש הרשות הפלשתינית אבו-מאזן נמצא בשנה ה-11 של כהונתו בת ארבע השנים – בלי ציוץ של מחאה מהבית-הלבן. "סטיבנס מציין כי דבריו של נתניהו ביום הבחירות על הציבור הערבי היו הערה מכוערת, אך מזכיר כי ראש הממשלה התנצל. זה יותר ממה שאפשר לומר על אבו-מאזן, שבשנה שעברה איים על ישראל במלחמת דת עולמית אם יורשה ליהודים לטמא את אל-אקצא, הוא מזכיר, ובממשל אובמה מתעקשים כי אבו-מאזן הוא בן-השיח הטוב ביותר שישראל תקבל. אולי זה נכון, אבל זה רק מדגיש את הנקודה שנתניהו ביקש לבסס מלכתחילה – ובגללה אובמה מאיים בשינוי בסיסי של יחסי ישראל-ארה"ב. סטיבנס מזהיר שייתכן כי אבו-מאזן יקבל כעת את מבוקשו: "הצבעה אמריקנית בעד מדינה פלשתינית באו"ם. "העורך הבכיר מסיים את מאמרו בעצה לממשלה הישראלית, ולכל מדינה אחרת שמטופלת בבוז על-ידי הממשל הגס הזה; ענו לבוז בבוז, הוא קורא, אובמה משחק את תפקיד הבריון. הוא מתעלל רק באלה שהוא מרגיש שהם חלשים מדי או מנומסים מדי מכדי להגיב. [...] הישראלים יצטרכו להתוות את הנתיב שלהם להתנגדות, הוא מסכם. באשר להסכם על הגרעין האיראני, ייתכן שהם יצטרכו להתפרע: בואו נקווה שהאזהרות שלהם לא היו רק בלופים. ישראל שרדה את 19 השנים הראשונות שלה בלי חסות משמעותית מארה"ב. כעת כל שהיא צריכה לעשות זה לעבור את 22 החודשים הבאים, שאכן יהיו ארוכים". אורלי אזולאי מספרת ב"ידיעות" סיפור שונה לגמרי: "הנשיא אובמה לא השתכנע מנסיונותיו של ראש הממשלה לחזור בו מהצהרותיו נגד פתרון שתי המדינות". הכותרת העוקצנית היא ציטוט מדברי הנשיא: "נתניהו? יש לנו יחסי עבודה". אלה דברי הנשיא אובמה, כפי שמביאה אזולאי: "עד כה הנחת העבודה של שני הצדדים היתה ששני הצדדים מסכימים למסלול שיוביל לפתרון שתי המדינות. ברגע שזה השתנה, אנחנו צריכים להיערך לזה מחדש. זה לא קשור למחויבות שלנו לישראל, שיתוף הפעולה יימשך במישורים המודיעיניים והצבאיים. אמשיך לעשות מה שעשיתי בכל תקופת נשיאותי: לשמור שחברינו בישראל יהיו בטוחים. אבל אני צריך להעריך מחדש איך נטפל מעתה בנושא מול ישראל והפלסטינים". את היחסים עם נתניהו הגדיר אובמה כך: "לנתניהו ולי יש יחסי עבודה. נפגשתי איתו יותר מאשר עם כל מנהיג זר, ואנחנו מרבים לדבר. זה לא עניין של יחסי מנהיגים. יש כאן קושי אמיתי". רונן ברגמן מסביר ב"ידיעות" כי "ישראל היתה יכולה להשיג את המידע על המתרחש מאחורי הקלעים בשיחות הגרעין משורה של מקורות, לאו דווקא מהאמריקאים. אחרי הכל, בשיחות האלה השתתפו גם גורמים אירופיים, משקיפים מטעם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית וכמובן האיראנים, שאחריהם ישראל מתאמצת לעקוב מקרוב. "נניח שישראל אכן השיגה מידע מיירוט תשדורות של נציגים אמריקאים: גם ארה"ב נהגה באופן דומה כאשר האזינה לסלולרי של הקנצלרית אנגלה מרקל [...] הבעיה האמיתית היא לא המעקב אחרי תשדורות בסייבר-ספייס, אלא ההתערבות הישראלית בפוליטיקה האמריקאית [...] אם נציגים ישראלים, כחלק מאותה מדיניות אגרסיבית להשפיע על הממשל באמצעות הקונגרס, השתמשו במידע מודיעיני שהושג ממקורות אמריקאים – זו לא פחות משערורייה. ומעבר לזאת: יש בכך סכנה חמורה לחשיפת מקורות מודיעין. "המדאיג מכל הוא עצם הדלפת הסיפור לתקשורת האמריקאית. זו הוכחה נוספת לכך שלמשבר בין הבית-הלבן לבית ברחוב בלפור יש השלכות אסטרטגיות הרבה מעבר למערכת היחסים בין שני המנהיגים. המשמעות צריכה להיות ברורה: מישהו שמאוד כועס עלינו משדר לעולם באמצעות ההדלפה הזו כי ישראל חותרת תחת אינטרסים אמריקאיים. תהיה זו טעות לחשוב שכעסו של אובמה לא יחלחל במורד סולם הדרגות וישפיע על נכונותם של מפקדי הצבא והמודיעין האמריקאי לסייע לישראל לשמור על בטחונה". עד כאן עשה משה כחלון את המהלך המושלם. למרות מעמדו בליכוד ואצל ראש הממשלה ("תהיו כחלונים"), הוא החליט להקים מפלגה והגיע אל היעד שהעמיד: שר האוצר בראש סיעה בינונית ולעת עתה אהודה. כחלון יוכל, בגיבוי ראש הממשלה, לבצע מדיניות ואולי להעביר רפורמות משמעותיות. מינוי כחלון ממחיש את הפיתוי שבהקמת מפלגה חדשה ועצמאית שתצמצם ותגביל את יכולת הפעולה של המפלגות הגדולות, המצרפיות. מבחינת פיצול קולות הבוחרים זו אינה בשורה משמחת והדבר מחייב את המפלגות הגדולות לערוך חשבון נפש לקראת הכנסת ה-21. מינוי כחלון לשר האוצר ראוי לכותרת ראשית, הן מבחינת הצלחתו בקמפיין והן בגלל חשיבות התפקיד. רק "הארץ" מדווח בכותרת הראשית על הודעת נתניהו כי הוא מתכוון למנות את כחלון לשר האוצר הבא. מינוי כחלון בכל העיתונים הוא חלק מדיווח על המגעים להרכבת הממשלה. "מעריב" ו"ישראל היום" הקצו לכך הפניות בעמודיהם הראשונים. "ידיעות" לא מצא את הנושא ראוי להפניה, אך הקצה את עמ 12 ל"שר הראשון בממשלת נתניהו הרביעית" – תרתי משמע, כנראה. כחלון, על-פי העיתונים, צפוי לדרוש תפקידי מפתח נוספים, שלהם יזדקק בביצוע מהלכיו כשר האוצר. לדרעי תהיה סיבה טובה להתנגד להצעת ועדת ברזילי לרפורמה בשוק הארנונה, כותב עמרי מילמן ב"כלכליסט". לפי אודי ברזילי, יו"ר ועדת ברזילי, המע"מ הוא מס רגרסיבי, אבל הארנונה הרבה יותר. משום כך, ביטול הארנונה והחלפתה בתוספת מע"מ בשיעור של כ-2.5% הם המהלכים המועדפים על הממשלה. ההתנגדות למס שצפויה לבוא מצד דרעי קשורה, לדברי מילמן, ל"תעשיית ההנחות" בארנונה הניתנות לציבור החרדי. ההנחות הניתנות לציבור אחד מעיקות על ציבור אחר שאינו זכאי להן. התנגדות נוספת מציג עופר פטרסבורג במוסף "ממון" של "ידיעות". חיים ביבס, ראש העיר מודיעין-מכבים-רעות, הידוע גם כ"איש החזק בליכוד", מתנגד נחרצות למהלך. "העלאת המע"מ תוביל לפגיעה אנושה בשכבות החלשות ובמעמד הביניים ותביא לעלייה דרמטית במחירי הדיור", הוא אומר. לפי נמרוד בוסו ב"דה-מרקר", ביבס אומר במפורש: "במשטר הארנונה הנוכחי אוכלוסיות חלשות רבות נהנות מהנחות ופטורים שייעלמו כשיחויבו לשלם את המס באמצעות המע"מ". מנגד, שלמה בוחבוט, ראש מועצת מעלות-תרשיחא, אומר לעופר פטרסבורג שהוא תומך בתוכנית. "כאיש חברתי, אני בעד הפחתת הנטל על אזרחי ישראל. הארנונה מאפשרת לרשויות המקומיות להעניק לאזרחי ישראל שירותים בכל תחומי החיים, כולל חינוך וביטחון, ולאור התקציבים החסרים מהמדינה, גם היא לא מספיקה. אם משרד האוצר ידאג לתקצב את הרשויות המקומיות בהתאמה מלאה אשר הולמת את היקף השירותים לתושב ואף יגדיל את תקציבי הרשויות המקומיות בגליל ובנגב כדי לצמצם פערים – אז ודאי שאני בעד". בוסו מספר על "מקורב ליוזמה" הטוען כי "ביטול הארנונה דווקא יגביר את הצדק החלוקתי, שכן הוא צפוי להיטיב עם הרשויות החלשות". מן השקית שהביא הבוקר מחלק העיתונים נשר דיסק. מבדיקה ראשונית עלה כי מדובר במשחק על רקע פרסומי – חלק מפרויקט "שולחן משפחתי", שהוא חלק משיתוף הפעולה המסחרי בין "ידיעות" לחברת המזון אוסם. כל עמודי המערכת במוסף היומי מוקדשים היום למיזם המסחרי. על פני כפולת העמודים 15–16 מתפרסמת היום ב"ידיעות" מודעת ענק: ב-25.3, כלומר, הערב, כולנו יושבים לארוחת ערב משפחתית (כולנו חוץ ממי שלא יכול, לא רוצה, או שאין לו משפחה). כדי שלא נשתעמם והשיחה תקלח, נוכל לשחק הערב בדיסק שהגיע הבוקר, שהוא בעצם מיקרו-רולטה – דיסקית עם מחוג – שבאמצעותה אפשר להגריל נושאים משעשעים לשיחה המשפחתית. 8 נושאים, שבקשר לשניים מהם התלבטתי: "משהו שהייתי מעדיף שלא היה קורה היום", ו"היום התרגשתי מ...". חשבתי על הכותרת הראשית ב"ידיעות", "8 דקות לגיהנום", ותהיתי, האם התרגשתי ממנה או שמא קיוויתי שלא תקרה היום? אם הייתי בוחר להתרגש, הייתי משקר לעצמי; אילו הייתי מקווה שלא תקרה היום, הייתי פוגע בעיתון הנאבק על פרנסתו. מאותה סיבה לא אבחר להקריא למשפחה קטעים מהעיתון ולבקשם: "נחשו מה משפט אמת ומה משפט שקר". מה פרסום סמוי ומהו שירות לידיד, ומהי אמת חלקית, אמת לשעתה, ספין, רשימת חיסול, רשימת קידום. כך הלכתי והסתבכתי, עד שהחלטתי שאבקש מבני הבית לדבר הערב סביב השולחן על "הכי כיף זה..." (לקרוא על אסונות של אחרים). כל העיתונים מדווחים על הרוח החדשה המנשבת במטכ"ל: תוכנית חומש לשימור הכשירות המלחמתית של צה"ל והתייעלות שתאזן את נטל ההוצאה. התייעלות, כך על-פי כל העיתונים, משמעותה פיטורי 2,000 אנשי קבע בשנתיים הבאות. לפי נועם אמיר ב"מעריב", מעצם הגשת התוכנית עולה כי נסיונות קודמים לעבור לתוכנית עבודה רב-שנתית כשלו. עמוס הראל מתאר ב"הארץ" את המקור שתידרך את הכתבים הצבאיים כ"מי שיכונה לצורך העניין גורם בטחוני בכיר". גם הראל עומד על השינוי הצפוי ככזה החושף ליקויים שלא טופלו במשמרת הקודמת. "בשנתיים הקודמות צה"ל דווקא פגע במודע באימוני היחידות הסדירות וכוחות המילואים, מאילוצים תקציביים. יתרה מזו: בתחילת יוני אשתקד, רגע לפני חטיפת הנערים בגוש עציון, הירייה הראשונה של חמאס במה שהתפתח אחר-כך למלחמת הקיץ הארוכה, הודיע צה"ל על עצירה כללית של האימונים בשיאו של מאבק תקציבי עם האוצר. ההיגיון הצבאי גרס אז שזהו חלק מתכנון שנה א-סימטרית. לנוכח הטענה על העדר משאבים מתאימים, מוקדו כל האימונים במחצית הראשונה של השנה. ועכשיו? תכנון א-סימטרי הוא רעיון לא טוב, אם אין לך סיבה טובה מאוד לחשוב שמתישהו יתמלאו לך המשאבים מחדש. "מה באשר לטיפול במנהרות חמאס? בדיעבד, מודה הגורם, התת-קרקעי הוא מימד לחימה שלא השכלנו להבין אותו במלואו לפני המלחמה. מה שהשתנה אחריה הוא בעיבוד ובהפנמת המידע המודיעיני, שרובו עמד לרשות הצבא עוד קודם לכן. כחלק מהתובנות החדשות, מזרים צה"ל מאות מיליוני שקלים להכנות ללחימה תת-קרקעית, מכפיל את גודלה של יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, שתתמחה בלחימה כזו, ומקים מינהלת בראשות אלוף-משנה בזרוע היבשה שתרכז את כל עבודת הגופים השונים לגיבוש פתרונות לבעיית המנהרות. "הכרה דומה בפערים נשמעת באשר להתארכות הלחימה ל-51 יום, הרבה יותר שבועות מכפי שתיכנן צה"ל, ולשימוש בכמויות עצומות של אמצעים ותחמושת. עכשיו מוכנים להודות כי היו ליקויים בניהול כלכלת הלחימה בזמן המבצע. בחלק מהמקומות היינו בזבזניים מדי ולא מספיק ממוקדים. נצטרך ליישם את הלקחים מכך". הגרסה המקוצרת של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות ל"רפורמה המתרגשת" כווצה מחמת אילוץ מערכתי, כך נראה. אולי כהמחשה לצורך בפעילות נמרצת לצד קיצוץ. הנה מתברר כי אורי דרורי ודרור ברנע, שני חיילים משוחררים בני 23, שמטיילים בדרום אמריקה, הגיעו השבוע למסעדה בסאו-פאולו ופגשו ב"אישיות לא צפויה". לא אחרת מהרמטכ"ל היוצא בני גנץ בחולצת תכלת, שפשט מדיו ויצא לטיול שחרור ארוך בדרום אמריקה. בתמונה המצורפת נראים "התרמילאי גנץ" ושני הצעירים רגע לפני שעלו לפייסבוק של ברנע. בטור הפרשנות של עמוס הראל שהוזכר לעיל הופיע המשפט: "גנץ עזב את תפקידו לפני כחודש וחצי (השבוע נראה מצטלם עם שני תרמילאים נרגשים), ובהדרגה הזמירות השתנו. טיפין-טיפין התמונה המורכבת יותר מתחילה להיחשף". שי ואבישג, תלמידי י"ב בתיכון בעכו, העובדים במקביל ללימודיהם כמפתחי הגנת סייבר באחד המפעלים של רפאל, קיבלו אתמול יחד עם עוד עשרה תלמידי תיכון מרחבי הארץ את התואר "שגרירי סייבר". התואר הוענק להם על-ידי הרמטכ"ל לשעבר והיום יו"ר קרן רש"י, גבי אשכנזי. "ידיעות אחרונות" פינה מקום לטקסט של תמר טרבלסי חדד ולתצלומו של יריב כץ. עינב שיף, "ידיעות", על "הכי הרבה אני אוהב אותי", דוקו של תום שנאן בערוץ 1: "בטוויסט מפתיע לקראת סוף הסרט מסתייג [יהונתן] גפן מן המורשת שרשומה על שמו, זו שנתנה למאזיניו הרבים לגיטימציה להתעסק בעצמם, כדי שבבגרותם יוכלו לפתח אישיות עצמאית וביקורתית. אחרי מונטאז מתבקש בין שירי שנות ה-70 הנאיביים לבין שיר הסלפי המושמץ של הפסטיגל, הוא אומר: אני באיזשהו מקום מתגעגע לקולקטיב. היום אנחנו זקוקים מאוד-מאוד להמנון הקולקטיב, כי אנחנו כל-כך לבד והמצב כל-כך קשה [...] יש לי גל של קנאה באנשים שמרגישים שייכים, כי אני מעולם לא הרגשתי שייך, לכן הטעות הנפוצה היא לקרוא לי דובר הדור שלי". "בעת הזו", כותב שיף, "יש בדבריו של גפן לא מעט אירוניה מרירה. הכי הרבה אני אוהב אותי שודר פחות משבוע אחרי שגפן הותקף בביתו. הסיבה לאירוע החמור היא ככל הנראה מונולוג שנשא גפן בהופעה ובו ביקר – בצורה שהיתה רחוקה מלהיות אלגנטית – את מי שהצביעו בבחירות לראש הממשלה ולמפלגתו (אל תבכו כשהילדים שלכם ימותו במבצע הבא). בדבריו הוא נותר לא שייך ומחוץ לקולקטיב. המחיר על כך היה פגיעה פיזית. לפי מערכת היחסים בין הפרט לכלל בישראל, נראה שהמהפכה שעשו שיריו היפים של יהונתן גפן סיימה את תפקידה". רוגל אלפר על גון אוליבר (בישראל בהוט-פלוס): "בכוונה הגדרתי את אוליבר כעיתונאי. גם [גון] סטיוארט הוא עיתונאי. הם עיתונאים בעלי כישורים קומיים. עיתונאים שההומור הוא כלי העבודה המרכזי שלהם. אבל הם לא קומיקאים. הם עיתונאים. קומיקאי שואף להצחיק. עיתונאי כמו אוליבר משתמש בהומור כדי להעביר מסר מנומק ומתוחקר היטב. עיתונאי מצחיק מסוכן לשלטון לאין שיעור מקומיקאי". שר התקשורת הבא. במסגרת הפרויקט "בדרך לממשלה חדשה" בוחנים כתבי "דה-מרקר" את המשימות והמשוכות הניצבות בפני השרים החדשים. אלה האתגרים המרכזיים בשוק התקשורת: הרחבת התחרות בתחום הטלוויזיה; פתרון (חיובי) לערוץ 10; הסרת המגבלות התחרותיות מעל בזק; קידום רשות תקשורת עצמאית ומניעת קריסה ממיזם הסיבים. כפי שהדברים נראים, שר התקשורת הבא יהיה מקורב מאוד לראש הממשלה, שמעוניין להיות גורם משפיע על תחום התקשורת גם בשנים הבאות. עם זאת, שר מקורב לראש הממשלה יוכל להעביר רפורמות ביתר קלות. "כל שר שייכנס למשרד חייב לזכור כי משרד התקשורת הישראלי הוא כמעט האחרון מסוגו בעולם. בעולם המודרני התחום מנוהל בידי רשות תקשורת מקצועית, וכך צריך להיות גם בישראל" (נתי טוקר, אמיתי זיו ואמיר טייג). שקיפות בכנסת הבאה. לקראת הבחירות מסרו כמה מחברי-הכנסת הצהרות הון, אבל המליאה היוצאת טירפדה הצעות חוק שיחייבו אותם לחשוף את כל הונם, ולפחות את האינטרסים הכלכליים שלהם. גם הצעת חוק להגברת השקיפות בפעילות הלוביסטים הוקפאה בוועדת הכנסת. תיקון לחוק חופש המידע שיחיל את חובות השקיפות הקבועות בחוק על החטיבה להתיישבות נדחה בוועדת החוק בהובלת ח"כים מישראל-ביתנו והבית-היהודי (צבי זרחיה, "דה-מרקר"). לפ"מ. קרב סוער בין משרדי הפרסום ללשכת הפרסום הממשלתית: לטענת הפרסומאים, לפ"מ הוא מונופול לא יעיל. לפ"מ: הפרסומאים רוצים להשתלט על תקציבי הלשכה. שווי התקציב: 170 מיליון שקל בשנה. שר התקשורת החדש יצטרך להתמודד (נתי טוקר, "דה-מרקר"). מנכ"ל ל"ידיעות אחרונות". מו"ל "ידיעות" ארנון (נוני) מוזס מינה את ינון אנגל, המשנה למנכ"ל ואיש אמונו העובד בקבוצה זה 40 שנה, למנכ"ל קבוצת "ידיעות אחרונות". הערכה: מוזס ימשיך להיות דומיננטי ויפעל כמנהגו מאחורי הקלעים. על המינוי הוחלט על רקע מערכת הבחירות הסוערת ולקראת שינויים במודל הפעילות של הקבוצה (נתי טוקר, "דה-מרקר").
"מקור ראשון" אינו מתחמק מחשבון נפש | חיים שיין ובנימין נתניהו דורשים שהשמאל יגנה | מבקר הקולנוע של "הארץ" נתקף פאניקה | "דה-מרקר" מקדם ריכוזיות | "ידיעות אחרונות" מספק שירותי הלבנה לעבריין מין
סמדר רייספלד מראיינת לכתבת השער של מוסף "הארץ" את חוקר המוח יצחק פריד, המתעניין בשאלה מה גורם לאנשים "לעבור טרנספורמציה ממצב נורמלי למצב של רוע חולני" ("אני מתייחס למה שקרה בשואה, כמובן, אבל לא רק לזה. התופעה הזאת חוזרת שוב ושוב בהיסטוריה. למשל בתחילת המאה שעברה, כשהטורקים טבחו בארמנים, בשנות ה-70, כשהחיילים של פול פוט רצחו את הקמבודים, ובשנות ה-90, בנסיונות הטיהור האתני בבוסניה וברואנדה, שם קצב ההרג היה גדול אפילו יותר מאשר בשואה"), ומציע כהסבר מודל ביולוגי בשם "סינדרום E". לפי פריד, "המודל המסורתי, המיתולוגי אפילו, גורס שיש בתוכנו חיה רדומה. בדרך כלל היא מרוסנת על-ידי החלקים התרבותיים-האנושיים שלנו, אבל במצבים מסוימים היא משתחררת ופורצת החוצה. זה עולה בקנה אחד עם המודל הפרוידיאני של האיד היצרי, המבקש להשתחרר מהבקרה של הסופר-אגו, שמבטא את מערכת הערכים, החוקים החברתיים והנורמות המוסריות שהאדם הפנים. זה מתאים גם למודל הביולוגי, שלפיו המוח בנוי שכבות-שכבות. יש מה שנקרא המוח הזוחלי, זהו המוח הפרימיטיבי שירשנו מהזוחלים ושאחראי על התפקודים הבסיסיים שקשורים להישרדות: רעב, תוקפנות וכדומה; לצדו קיים המוח הרגשי, האמיגדלה, שאחראי על רגשות כמו פחד, כעס וגועל; מעליהם נמצאים החלקים המודרניים יותר של המוח, שהתפתחו מאוחר יותר באבולוציה. "גולת הכותרת שלהם היא קליפת המוח, שהתפתחה רק אצל פרימטים, הקופים למיניהם, ובמיוחד אצל האדם. במונחים הביולוגיים האלה מקובל לחשוב שאצל אנשים שהפכו לרוצחים בדם קר המוח הפרימיטיבי השתלט על המוח המודרני. אני טוען שההפך הוא הנכון: שסינדרום E מתרחש דווקא כאשר המוח המודרני – קליפת המוח – משתלט ולא מציית יותר להוראות ולבקרה של המוח הפרימיטיבי. [...] הביטוי מתנהגים כמו חיות שגוי ביסודו: הרי העניין הזה של הרג המוני קר בכלל לא קיים אצל חיות. אולי קצת אצל פרימטים מפותחים, קופי אדם, אבל אפילו שם זה לא מה שרואים אצל בני-אדם. זאת בפירוש לא תופעה חייתית. "[...] אצל האדם התפתחו האונות הקדמיות בקליפת המוח, וכאשר הן נכנסות לעוררות יתר, לטורים גבוהים, הן מתעלמות מהמשוב הזה של המרכזים הנמוכים הבסיסיים, ועל-ידי כך מדוכאות תחושות הרתיעה האינסטינקטיביות שלנו. לכן בהתחלה האדם נרתע ומקיא, אבל בהמשך, כאשר לא מגיע משוב, הוא ממשיך לפעול בלי הפרעה. עוררות-היתר גם מדכאת את פעילותו של מה שמכונה המוח הרגשי, האמיגדלה, וכך נוצרת השטחה של הרגש". "מה מביא את קליפת המוח לעוררות-יתר? אידיאולוגיה, נורמות חברתיות?", שואלת המראיינת. פריד משיב: "גם וגם". "שני חיילים נפצעו קשה בפיגוע דריסה ליד שילה, המחבל נלכד", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "המפקד נדרס וירה במחבל", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "שני חיילים נפצעו קשה בפיגוע דריסה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "המ"מ שנדרס: הבנתי שזה פיגוע – ויריתי", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית של "מעריב" מדווחת על "כוננות שיא ביהודה ושומרון". תופעת הטרור היהודי שעלה לכותרות השבוע נדחקת מהכותרות הראשיות היום בשל הפיגוע הפלסטיני, אבל שולטת בעמודים הפנימיים – שבמוספים השבועיים היו מוכנים לפני יום, יומיים ואפילו יותר. כרגיל בכיסוי שגרת הטרור, הסיבה מקרית: סכין (של אדם דתי) שנשלפה במצעד הגאווה לא החטיאה והביאה לקורבנות בנפש, בקבוק תבערה (של פעילי ימין) הביא לא רק לפגיעה ברכוש, אלא למוות של תינוק. מבחינת ההיגיון העיתונאי, להצטברות של סכינים שהחטיאו במקצת את הלב או בקבוקי תבערה שהושלכו על בתים שיושביהם הצליחו להיחלץ מהם אין כל קיום. כך או כך, הסכין פגעה והבקבוק לא פיספס, והמוספים מפרפרים בין טווח האפשרויות הפובליציסטיות שהציבוריות והנורמות הישראליות מאפשרות, בין תחושות הדחייה והזוועה, השייכות הקהילתית, יצר ההתנצחות והחובה שלא לצאת פראייר. טור של הרב יואל בן-נון נבחר להוביל את הפרויקט "פיגועים מתוצרת בית: הגינויים, ההכללה וחשבון הנפש" ב"מקור ראשון". "מועצת-יש"ע צריכה להעמיד להכרעה דמוקרטית את ההשקפה הקנאית, ולדרוש מהקנאים להסתלק אם לא יקבלו את ההכרעה", מסכמת אותו כותרת המשנה. "נוח לנו לראות ברוצחים היהודים עשבים שוטים, אבל מדובר בגידולי פרא של מחלה כללית: העדר מחויבות מלאה לתפיסת עולם הומניסטית", נכתב בכותרת לטורו של ידידיה שטרן בפתח מוסף "יומן". "כהנא טעה" היא הכותרת החזקה של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", והיא מפנה לראיון עם יהודה עציון, מי שהיה שותפו של עורך העיתון, חגי סגל, לארגון הטרור היהודי שנודע בשם "המחתרת היהודית". "הם חושבים שמספיק שאדם יהיה ערבי כדי שיהיה בן מוות. זה נורא ואיום"; "הנערים של היום אולי משתמשים בנו כמודל. אני לא מתנער מהאשמה הזאת"; "את הרוצח הייתי מסגיר למשטרה, מגיע לו מאסר עולם" – אלה הציטוטים שנבחרו לעמוד השער. את עציון מראיינת ריקי רט. היה מעניין יותר אם המראיין היה סגל. בטורו הקבוע הפותח את המוסף "יומן" הוא כותב בהקשר של רצח הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה כי "האנשים הסובלניים באמת נוטים לשתוק", ומנצל את הטור כדי להאשים את "השמאל" בכך שהוא מנצל את הרציחות האחרונות "לצורך הכנעת הימין" וכדי "להשליט השקפת מיעוט". על המחתרת היהודית סגל אינו כותב. "את מה שקרה בכפר דומא הפלשתינאי אי-אפשר לתאר במלים", כותב דוד אברמוביץ בטור הפותח את "כל השבוע", המוסף השבועי של "הפלס". "זה חורה, זה מבחיל, זה הרבה מעל ומעבר לכל סופרלטיב שלא נמצא כדי לתאר את עוצמת הזעם. זה לא רק עניין של גינוי, גינוי היא רק מלה, לא מעבר. זה לא עניין של התנערות, כזו שמוכרחה להיות בלי שום קשר לתוצאה המזעזעת. זה הרבה מעבר, זה עניין של להיות יהודי. של להיות בעל נפש אדם. בסיס". אברמוביץ, המקדיש את כל טורו לחבטות בציונות הדתית והחילונית, בהתאם לתפיסה החרדית-קנאית של העיתון, מצליח לקשור את רצח התינוק בדומא לקיצוצי התקציב למגזר החרדי, אך כושל מלהתייחס ולו במלה לרצח נערה על-ידי חרדי במצעד הגאווה בירושלים. "היידי מוזס, מהקולות הבולטים בקהילה הגאה ובתו של חבר-הכנסת מנחם אליעזר מוזס מיהדות-התורה, סבורה שאסור להכפיש ציבור שלם רק בגלל ישי שליסל אחד", נכתב בכותרת המשנה על שער "יומן" של "מקור ראשון", המיועד לציבור הדתי-לאומי. בעיתונים החרדיים לא תמצאו כתבה דומה, משום שהם אינם מתייחסים לציבור שלם כלל. ב"הארץ" נכתב בכותרת על השער לידיעה של אילן ליאור כי "משלחת חרדית נפגשה עם נציגי הקהילה הגאה". זאב קם קובע בטורו הפוליטי ב"מקור ראשון" כי "לא מעט אנשים במפלגת העבודה תפסו במוצאי השבת האחרונה את הראש", משום ש"אחרי כל המאמץ לשדר התקרבות לציבור הימני, ואחרי הניסיון להגיע לקהלים ולמקומות שכף רגלה של המפלגה לא דרכה בהם שנים, הם שוב בעטו בדלי, ובתוקפנות. הדרישה מכל מחנה הימין לפתוח במסכת של חשבון נפש, הטפות המוסר, ההכתמה של ציבור שלם – כל אלו משולים לירייה פוליטית ברגלה של המפלגה". "פיגוע טרור, וגינויי השמאל טיפטפו באיחור", נכתב היום בכותרת טור הדעה המתחלף של חיים שיין, מי שבתחילת השבוע, כפי שציין אביב הורביץ בטורו "מי נגד מי" באתר "mako", הזהיר כי "חלילה לנו לעורר מדנים בין הקבוצות הרבות והמופלאות המרכיבות את פסיפס הישראליות", ואף הדגיש כי "חשוב שכל מחרחרי הריב המקצועיים, שיש להם חשיפה רבתי בתקשורת, לא ינצלו את המקרה הקשה כדי לקדם את האגנדות הסקטוריאליות שלהם". במדורו במוסף "הארץ" משוחח ניר גונטז עם חבר-הכנסת מהליכוד מיקי זוהר, שקבע השבוע כי "הטיפש ששרף את הבית של אותו ערבי – לא היתה לו שום כוונה, באחריות, לרצוח אף אחד". "כתבת בפייסבוק העם היהודי הוא עם רחמן הפועל על-פי העקרונות היהודיים שלא מאפשרים שום רצח מכל סוג שהוא", אומר לו גונטז, וזוהר משיב: "נכון. העם היהודי הוא עם רחמן. אנחנו לא רוצחים". בהמשך אומר זוהר: "רשמתי בפייסבוק שהעם היהודי הוא עם רחמן שפועל על-פי עקרונות יהודיים שלא מאפשרים שום רצח מכל סוג שהוא. אני מתעקש על זה שהעם היהודי עם רחמן. אני אגיד לך ככה: יש עשבים שוטים בכל מיני פלגים, גם בשמאל, ואני אסביר לך גם למה. [...] בעיני – אולי הוא לא רוצח – אבל בעיני מי ששייך לארגון בצלם או שוברים-שתיקה הוא גם עשב שוטה". "גם הטענות על כך שהשמאל עסוק הרבה יותר בגינוי טרור יהודי מאשר טרור ערבי אינן ממין העניין", כותב יאיר שלג במדור הדעות של "מקור ראשון". "עובדתית מובן שהטענה הזו נכונה, ולמעשה גם הימין מגנה ביתר חריפות טרור יהודי מאשר טרור ערבי, מכיוון שאותו אין טעם לגנות, אלא בעיקר צריך להילחם בו. טבעי גם שהגינוי לטרור יהודי יהיה נמרץ יותר – לא משום שטרור יהודי חמור יותר, אלא משום שטרור הנעשה על-ידי בני עמך מבייש יותר מזה שנעשה על-ידי אחרים. האם באמת היינו רוצים שהרף המוסרי שלנו יהיה כמו זה של חמאס, ולחלופין של דאע"ש, ועד שלא נגיע לתהומות הבהמיות של הארגונים הללו נפטור את עצמנו מביקורת מוסרית כי אנחנו טובים יותר?". "תמוה בעיני שאלה שמיהרו לגנות טרור נגד פלשתינים שותקים בשעה שהטרור מופנה נגד יהודים", נכתב בכותרת משנה לידיעה בעמודי החדשות של "מקור ראשון" על הפיגוע בחבל בנימין. הדובר: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. "שאלת האחריות האישית סבוכה עוד יותר", ממשיכה וכותבת רייספלד במוסף "הארץ". "מצד אחד, נראה שלאנשים שלוקים בסינדרום E יש מרחב תמרון גדול בהשוואה לפסיכופתים, למשל, כיוון שמדובר בתהליך שמתפתח בהדרגה. יש להם יותר זמן לפתח התנגדות. מצד שני, ייתכן שאדם שקליפת המוח שלו הוזנה במשך שנים על-ידי אידיאולוגיה רצחנית ושמרכיב הקונפורמיות באישיותו חזק – לא באמת יכול להתנגד". "לאדם שלוקה בסינדרום E", מצטטת רייספלד את פריד, "נאצי, לוחם דאע"ש או כל חבר בקבוצה אחרת – יש יכולת שיפוט, תכנון וביצוע נורמליים לגמרי. כמו שאמרתי קודם, היכולות הקוגניטיביות האלה נשארות תקינות לחלוטין גם כשהוא נמצא בשיא הסינדרום. לכן אי-אפשר לומר שהתנהגות ההרג שלו היא בלתי נמנעת. אי-אפשר לפטור אנשים שעסקו ברצח עם בתואנה של אי-שפיות זמנית. בה בעת אמרנו שלאידיאולוגיה ולסביבה החברתית יש השפעה מכרעת על התנהגות הרוע הזאת. "גיימס סטיוארט, סגן התובע הכללי בבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג, נשא את הרצאת הסיום בכנס. הוא אמר שהמיקוד צריך להיות באנשים שיוצרים את התנאים לקיומן של קבוצות כאלה או שמנחים את פעולותיהן. הם הפושעים האמיתיים שצריכים להיענש. ברוח דומה, פרופ מייקל גזאניגה, אחד ממדעני המוח החשובים בעולם, שהשתתף בכנס, אמר שהאחריות אינה נמצאת במוח של הפרט, אלא בסְפֶרָה החברתית. כמו שאי-אפשר להסביר את חוקי התנועה כשמסתכלים על כלי רכב אחד". "כלומר, גם האחריות וגם התקווה טמונות בחברה", שואלת רייספלד. "בחינוך שניתן על-ידי החברה. חינוך הוא הדבר היחיד שיכול לעצב את המוח מבחינת החיווט העצבי", משיב פריד, "וגם בנקודה הזאת עוזרת ההכרה של התופעה כסינדרום. כמו שאנשים יודעים שייתכן שמי שיש לו שיעול וחום גבוה סובל מדלקת ריאות שצריך לטפל בה, כך אנשים צריכים להיות מודעים למאפיינים של סינדרום E. כשרואים אנשים שמבטאים תוקפנות קיצונית כלפי קבוצה אחרת בהשראת אידיאולוגיה אובססיבית, תוך כדי השטחת הרגש וכו, צריך להתעורר ולחשוב על האפשרות שיש כאן התפתחות של סינדרום E". כן, פשוט. "האם עלינו להצטדק על פשעי כפר דומא? בהחלט כן! אבל שוב לא פשוט לעשות זאת לאחר רצח תינוקות שעליו לא נשמעה בקשת סליחה: שלהבת פס, ילדי משפחת פוגל ואדל ביטון", כותב פרופ שלום רוזנברג בטורו הקבוע בפתח המוסף "שבת" של "מקור ראשון", ומוכיח כי גם אצל פילוסוף עמקני יכולה תפיסת המציאות להצטמצם לאורכה של הכרוניקה העיתונאית: אם רוזנברג לא היה שוכח את המוני הילדים היהודים שנטבחו בידי שונאי ישראל לפני פס, פוגל וביטון, אולי לא היה מגיע למצב שבו רצח ילדים מבני עמו מקהה אצלו את הרגישות לרצח ילדים באשר הם (וגם מבוגרים אסור לרצוח). לא להיבהל. אורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", הנחשב, בצדק, לבכיר מבקרי הקולנוע בעיתונות הישראלית (זן נכחד בפני עצמם), מקדיש היום את טורו השבועי לנהי. דמותם של הרוצחים והנרצחים במאורעות האלימים האחרונים רודפת אותו, הוא אינו מאמין ש"הימין יתעשת סוף-סוף", הוא הפסיק להתעניין באנושיותם של הרוצחים, הוא אחוז בהלה לגבי "אופיו ועתידו של המקום הזה", וכל אלו מביאים אותו להפסיק להתעניין בסרטים ישראליים עכשוויים משום ש"מה להם בעצם ולמציאות שסובבת אותם". כלומר, על אף שיש סרטים מצוינים וחרף העובדה שהקולנוע הישראלי כן עוסק בשלל הסוגיות הקיומיות של ישראל (שאותן הוא מפרט באריכות), הסרטים "תלושים מעוצמת האימה והבהלה התוקפת אותי מדי יום כמעט לגבי אופיו ועתידו של המקום הזה, והימים האחרונים רק העצימו אותן". הרצוא ושוב הזה מאפיין את הטור, שמצטיין בדרך כלל בסגנונו החמור והיבש (לעתים, אכן, יבש מדי), והיום מציע לקוראים רק רשמים של בהלה קיומית – כאילו המציאות האנושית העכורה של רצח ודם הצליחה רק עכשיו לפרוץ את המחסומים שבנתה סביבה תודעתו של קליין. אפשר לחוש אמפתיה כלפי אדם הנתון במצב כזה, אלא שטור עיתונאי אינו כדור ואליום פרטי. מאדם שהקדיש את חייו לביקורת היה ניתן לצפות שיזהה את הפער בין ביקורתיות להתבכיינות ולא יתערסל אל תוכו בפרץ רחמים עצמיים. משפט המפתח בטור הוא "לא בא לי ברגע זה". קליין לא זכה לעורכת שתוכל לומר לו שאם לא בא לו, אולי עדיף לשתות כוס מים ולחכות לשבוע הבא. "התקשורת אוהבת להלהיב את עצמה ואת צרכניה בתיאורים עסיסיים, אבל העובדות היבשות משעממות הרבה יותר: מאחורי המעשה של ישי שליסל אין שום מנגנון הסתה, אלא בעיקר מחדל משטרתי טיפשי ומקומם. מאחורי הפיגוע בכפר דומא אין גדודי מחתרות ואין חמאס יהודי, יש כמה עשרות צעירים פורעים שהשב"כ צריך לשים עליהם את ידו", כותבת סיון רהב-מאיר ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "סימני ההתלקחות המאיימת נמצאים מכל עבר. בפנאטיות היוקדת של מאיר אטינגר, שכתב לשופטים שדנו בעניינו לא אני עכרתי את ישראל – אלא אתם. בכפרים הפלסטיניים בהם מקימים ארגוני שמירה, וניצולי שריפות נזקקים לכדורי הרגעה כדי לישון בלילות. במאחז גבעת רונן, שם מודים שהבחורים הכי בוערים נמשכים לכאן, ואנחנו מנסים להרגיע אותם. ובמפלג לפשיעה לאומנית, שחוקריו עובדים על פענוח תיק ההצתה הקטלנית בדומא ונערכים לפעולת תגמול יהודית אפשרית, וכל זה בחום של 45 מעלות", נכתב בכותרת משנה לכתבה של עודד שלום ואליאור לוי כמה עמודים קודם לכן באותו מוסף. "הגרזן הונף". כך נפתחת הרשימה של אריאל כהנא ב"מקור ראשון" על נאום ברק אובמה בעד ההסכם עם איראן ונגד נתניהו. כהנא מזהיר כי אובמה "מנסה בכל דרך לשנות את עולם הערכים האמריקאי ולקחת אותו לאזור הפציפיסטי והפוסט-מודרני". באותו עמוד כותב צביקה קליין כי "רוב הארגונים היהודיים בארה"ב רואים בהסכם סכנה קיומית לישראל". בעמוד אחר מנסה כהנא לשכנע כי לרון דרמר, מקורבו של נתניהו שמונה לשגריר בוושינגטון, יש קרבה והשפעה על חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית, שאיתם הוא נפגש בסיטונות כדי לשכנעם להתנגד להסכם הגרעין. כהנא מתאר את דרמר כדיפלומט שאינו מתעניין בדיפלומטיה: "לדרמר לא אכפת מה חושבים עליו ומה כותבים עליו". "השלכות מעשיות ראשונות למחלוקת המרה בין ירושלים לוושינגטון בסוגיית הגרעין. ישראל מסרבת בשלב זה להצעות מרחיקות לכת לשיתוף פעולה בטחוני ישראלי-אמריקאי, חלקן במסגרת תרגיל משותף ענק שאמור להיערך בישראל בתחילת 2016", כותב עמיר רפפורט בשער "מקור ראשון". "התרגיל האסטרטגי המשותף, המכונה גניפר קוברה 16, אמור לכלול שיתופי פעולה רבים, כולל בהפעלת מערכת להגנת ישראל מפני טילים, שתתבסס גם על יכולות אמריקאיות. העיתוי נקבע עוד לפני שנים, אבל בשבועות האחרונים נוצר פרדוקס: האמריקאים מוכנים לשתף פעולה עם ישראל במהלך התרגיל באופן שלא היה לו תקדים, ואילו הדרג המדיני בירושלים החליט כי צה"ל לא ישתף פעולה עם האמריקאים. כך נוצר המצב המוזר שהאמריקאים מוכנים להעניק לנו יותר ממה שאנחנו רוצים לקבל". "ענת גבריאל, מנכ"לית יוניליוור ישראל, מצאה את עצמה השבוע במלחמה עם איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, רשת השיווק הגדולה בישראל. עבור שניהם מדובר בלהיות או לחדול". כך נכתב השבוע בכותרת הראשית של "דה-מרקר" ("מרקר ויק", כפי שנקרא גליון שישי של העיתון), המגלמת את אחת הרעות החולות של העיתונות בכלל והכלכלית בפרט. לפי מנסחי הכותרות ב"דה-מרקר", תחרות בריאה בין שתי חברות היא מצב של "להיות או לחדול". זו תפיסה שחותרת תחת כמה עקרונות כלכליים מקובלים למדי, במיוחד כאלו שדווקא "דה-מרקר" נוהג לקדם במרץ בשנים האחרונות. כשמדובר לא סתם בשתי חברות, אלא ברשת המרכולים הגדולה בישראל ובתאגיד סחורות בינלאומי אימתני; ולא סתם ברשת מרכולים אלא בשופרסל, הרשת שהיתה בשליטתו של נוחי דנקנר, סמל הריכוזיות בישראל – הסמליות מתעצמת. הנה, למשל, ניסוח אפשרי של אותה הכותרת בלי לאשרר תפיסה כלכלית ריאקציונרית: "בפינה אחת: איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, רשת הקמעונות הגדולה בישראל. בפינה השנייה: ענת גבריאל, מנכ"לית יוניליוור ישראל, בשורה הראשונה של ספקיות המזון בארץ. בזירה: מחירי המוצרים, יוקרה אישית וגם אגו. האם הצרכן ינצח?". זו אינה כותרת שהמצאתי, אלא הכותרת שנתנו מנסחי הכותרות ב"דה-מרקר" לאותה כתבת שער – כפי שהיא מודפסת בעמודים הפנימיים. שתי הכותרות כמעט זהות, אלא שאת הפאנץ "להיות או לחדול" מחליפה השאלה "האם הצרכן ינצח?". כלומר, במקום עידוד תפיסה שלפיה תחרות הרסנית לעסקים – מתן ביטוי לתפיסה הרואה בתחרות רווח לצרכנים. מדוע ההבדל בין ניסוחי הכותרות? נדמה שאי-אפשר לחשוד בעורכים ב"דה-מרקר" ב"שנאת 99.9% מהאזרחים" (התופעה בעלת השם הלא קליט, ההפוכה לתופעה נפוצה הרבה-הרבה פחות, אבל מדוברת הרבה-הרבה יותר, "שנאת עשירים"), או במחשבה שתחרות היא דבר פסול. התשובה היא כמובן בהרגלים עיתונאיים קלוקלים השאובים מתרבות הטבלואיד ש"דה-מרקר" הואשם תדיר שייבא ל"הארץ". הווה אומר: סיפור עיתונאי הוא סיפור אנושי, וסיפור עיתונאי צריך גיבורים אנושיים. כך הפך סיפור של יריבות עסקית בין שתי חברות ענק לסיפור על יריבות בין שתי פרסונות פרטיות. לקונספציית המיקוד העיתונאית הזו שורשים עמוקים בהכרת הטבע האנושי ויש לה יתרונות מיידיים ברורים. היא מאפשרת לעצב את הכתבה וללוות אותה באלמנטים עלילתיים, סגנוניים וויזואליים צבעוניים ומושכים יותר, כאלה הקרובים יותר לספר פרוזה מלספר עיון, או לסרט עלילתי מלהרצאה אקדמית. כך ניתן, פוטנציאלית, להגדיל את מספר הקוראים. מיקוד פרסונלי מאפשר למשל לקדם את הכתבה באמצעות האיור הזה (של ליאו אלטמן): במקום איור כזה: או למשל להכתיר אותה בכותרת הדרמטית הזו: מובן שליתרונות השקופים הללו מתלווים חסרונות, שקופים באותה מידה. או לפחות כאלו שאמורים להיות שקופים באותה מידה. סנסציונליזציה של סיפור באמצעות פרסונליזציה שלו (או ההפך, זה לא משנה) מביאה להשטחתו, להבלטת צדדיו הטפלים ולעיוות של המסרים שהוא משדר. כך נוצר, למשל, מצב אבסורדי שבו "דה-מרקר", שחרט על דגלו וקיעקע על עורו את המלחמה בריכוזיות, מצמיד אפשרות של חידלון לדיווח על תחרות. כמובן, הדיון ביתרונות ובחסרונות של סנסציונליזציה פרסונליסטית הוא ברמה השטחית בלבד. המחשבה (וכאן המקום להגיד שאיני סבור דווקא שמדובר במחשבה מודעת) כאילו כתבה על מאבק בין איציק אברכהן לענת גבריאל תמשוך תשומת לב גדולה יותר מכתבה על מאבק בין שופרסל ליוניליוור ישראל מניחה מראש הנחה מופרעת ממש, והיא שיש קהל שמתעניין בכל אחד/אחת מהמוסדות/דמויות שהוזכרו במשפט הקודם (מחוץ לעובדים ובני משפחותיהם). במלים אחרות: זו מחשבה שפועלת בתוך העולם המסורתי של עיתונות עסקים. כלומר, עיתונאים שמטפלים בנושא המדובר ומתלבטים בין מיקוד כביכול "רציני" יותר (מאבק עסקי בין שתי חברות) למיקוד "טבלואידי" יותר (מאבק יצרי בין שני בני-אדם) ויתרו מראש על רוב קהל הקוראים הפוטנציאלי שלהם (דוברי עברית בעלי חיבור לאינטרנט/מנוי ל"הארץ"), שלא שם חתיכת מלפפון חמוץ על גורלם של תאגידים אנונימיים (בכנות, לפני שבדקתם ב"ויקיפדיה", ידעתם לומר מה ומי היא חברת יוניליוור?) או של הדמויות עם מקדם הסקס-אפיל של מלפפון חמוץ המנהלות אותם. זו החמצה של המהפכה שהוביל "דה-מרקר" בעיתונות הכלכלית הישראלית: הפיכת העיתונות הכלכלית מתחום נישתי המיועד לשכבה הדקה של אנשי מקצוע מתחומים כלכליים – לעיתונות כללית הפונה לכל מי שעוסק בעניינים כלכליים באופן יומיומי ושהכלכלה משפיעה על חייו באופן דרמטי (כלומר, כולם). המשמעות העמוקה היתה שינוי המיקוד של הסיקור העיתונאי, ובעצם של עולם הערכים שלו; במקום עיתונות הפונה לאנשי עסקים וממוקדת בקורותיהם, שאיפותיהם והרווח שהם יכולים להשיא, עיתונות הפונה לאזרחים וממוקדת בקורותיהם, שאיפותיהם והרווח שהם יכולים להשיא. הנה כך כותבים עדי דברת-מזריץ ושוקי שדה בכתבה עצמה: הנה, אם כן, הצעה לכותרת משנה חלופית עבור הסיקור המעניין שמציעים דברת-מזריץ ושדה, בלי לוותר כלל על מקדם הסנסציה: הכותרת הראשית כבר תכתוב את עצמה. "בוא נראה אותו נלחם מולנו – אנחנו לא מפחדים" ("בכיר באחת חברות המזון" מתראיין בעילום שם לכתבה ב"דה-מרקר" על מאבק שופרסל בחברת המזון יוניליוור). "התקציב מאחוריו" (כותרת ראשית, "גלובס"). כמה יוסי. רחלי מלק-בודה כותבת ב"מקור ראשון" על סרט תיעודי שעוסק בהתנתקות ויוקרן בערוץ 10, ומוכיחה שיחצן טוב יכול למכור לעיתונאי יותר מסיפור. "הבחירה להקרין את הסרט בשעת צפיית השיא, מסרו בערוץ, היא חלק מתהליך גדול שיזם המנכ"ל, יוסי ורשבסקי, שמאז הקדנציה השנייה שלו מוביל מהלך של הרחבת תוכני הערוץ ופנייה לקהלים רחבים יותר", כותבת מלק-בודה. "במסגרת השינויים אפשר למנות את כניסתם של כתבים מחוגי הימין למחלקת החדשות בערוץ. האחרון שבהם הוא עקיבא נוביק, שמונה לאחרונה לכתב הפוליטי של הערוץ, יחד עם ספי עובדיה. גם זאנר סדרת הכתבות, שבמסגרתו צוללים הכתבים לנושא מסוים ומטפלים בו לעומק – הסדרה של רועי שרון, למשל, המנסה להביא תמונת מצב עדכנית של אנשי ההתיישבות – הוא חלק מתהליך של פתיחת השורות ומתן במה לקולות המגוונים של החברה הישראלית". רהביליטציה. "ידיעות אחרונות" והכתב הצבאי יוסי יהושוע מספקים שירותי הלבנה לעבריין מין שהורשע על-פי הודאתו. לירן חגבי, המג"ד המטרידן שעלה לכותרות בזכות האומץ יוצא הדופן שהפגינה הנערה שהוטרדה על-ידיו, מקבל מגדי בלום, עורך המוסף "7 ימים", את הבימה המובלטת ביותר שהוא יכול להציע, כדי לשטוח בה את גרסתו למקרה – גרסה שנייה, זאת אומרת, אחרי זו שבה הודה במסגרת המשפט שהתנהל נגדו. דמותו של חגבי תופסת את כל עמוד השער לצד הכותרת "גרסת חגבי" והסטמפה "בלעדי" (חשבו על כך: האם אתם, בחייכם הפרטיים, הייתם מתהדרים בכך שהצלחתם להדהד בבלעדיות את גרסתו של עבריין מין?). "חילופי סמסים, זה כל הסיפור", קובעת כותרת המשנה על שער המוסף (שגליונו הקודם הוקדש, אגב, לגרסתה של מנהלת רשת בתי-זונות העומדת בפני כתב אישום חמור). הנה העובדות המתוארות בהסדר הטיעון שעליו חתם חגבי כפי שפורסמו בעיתונות: אחד בעיתון ואחד בטוויטר. דן מרגלית ממשיך במסורת האישית שטבע, וגם היום קשה למצוא בטורו הדים לביקורת החריפה שהוא מעביר על נתניהו בחשבון הטוויטר שלו.
הבעיה עם הסיקור העיתונאי של מכבי תל-אביב אינה "הבנק של מוני", אלא החבירה של אתוסים של "פטריוטיות" ו"מצליחנות" לרשת של שחיתות מבנית. התמסרות כזו מאפיינת גם את הדרך שבה התקשורת מסקרת את מלחמות ישראל
שלמה מן ("ייגר מאייסטר") דן כאן בגל ההכאה העצמית על חטאם של עיתונאי ספורט בעקבות פרשת מוני פנאן. הוא קורא להסקת מסקנות אישיות של עיתונאים שסרחו (כלומר שתקו), על בסיס הדיבור ש"כולם ידעו". יש מין סגנון כזה, בתקשורת ובציבוריות הישראלית בכלל, של "כולנו טעינו". אבל "כולנו" הוא, בעצם, "אף אחד" – כי אם "כולנו" לא הבנו, שגינו, נפלנו בפח, טחו עינינו מראות – אז אף אחד בעצם לא לוקח אחריות על הטעות ולא מנסה לברר ברצינות את הסיבות לה ואת הדרכים למניעתה בעתיד. כי היו רבים ש"טעו", אבל היו גם מעטים שצדקו. ויש לרבים שטעו הרבה מה ללמוד מהמעטים שצדקו. זה נכון למלחמת לבנון הראשונה כמו שזה נכון למכבי תל-אביב, שהחתום מטה פירסם, גם כאן, עשרות מאמרים עליה ועל דרך התנהלותה של תקשורת סלחנית ואוהדת כלפיה (בשנים שבהן שלמה מן עצמו עבד במדורי הספורט שוחרי מכבי של שני היומונים הגדולים, אם תורשה פה הערה פרסונלית). הבעיה המרכזית עם מכבי תל-אביב – כלומר, עם הסיקור העיתונאי שלה – רחוקה מלהיות "הבנק של מוני". המאפיין את הפרשה זו היה דווקא שמועות לא מבוססות וקשות לאימות, שעיתונאי רציני ירחק מהן. הבעיה המרכזית היתה, ועודנה, האופנים המורכבים, אבל הגלויים והידועים לכל, שבו חברו יחד סוג של "פטריוטיות" (שנתקבע בסוף שנות השבעים, עם "הקבוצה של המדינה" מול "העולם כולו נגדנו") ואתוס ישראלי מאוד של מצליחנות (כזה השולל ביקורת מוסרית בשם "ההצלחה") לרשת ענפה של קשרים, אינטרסים, יחסי כוח, שחיתות מבנית ומערכות סבוכות של תגמול והענשה. שחקנים, מאמנים, שופטים, פרשנים, עיתונאים, פוליטיקאים וחברות מסחריות וציבוריות (כמו אל-על, רשות-השידור ומפעל הפיס) מצאו עצמם מפעילים שלל אמצעים – משערוריות שיפוט דרך סיוע תדמיתי ועד כסף ציבורי – שתכליתם מתן יתרון לא ספורטיבי למכבי תל-אביב. אבל זה לא נכתב במשך השנים, ואפילו עתה, אלא על-ידי קומץ עיתונאים (ובכללם הח"מ) בעיתונים כמו "העין השביעית" ו"שם המשחק". מדוע? מפני שהח"מ, למשל, צמח במקומון מכובד ("כל העיר"), שנאלץ – לא מסיבות מוסריות, אלא משיקולים עיתונאיים גרידא – לבנות לעצמו תורת עיתונות אחרת ומתבדלת מהיומונים. כיוון שהתקשה להסתפק בפירורי מידע של דוברים ממסדיים ורשמיים, התפתחה בו עמדה נון-קונפורמיסטית קיצונית, שבמבט לאחור היא העיתונות היחידה הראויה: אתה לא אוכל צהריים עם מוני פנאן. אתה לא הולך לבר-מצווה של בנו של סגן השר. אתה חשדן. אתה חטטן. אתה מטיל ספק בכל הודעה רשמית. אתה שואל תמיד מי מרוויח ממנה ומה הוא מסתיר. כשאתה משוחח עם דובר/יחצן, אתה תוהה מה הוא לא רוצה שתדע. ואתה לא שוכח ש"פטריוטיות" היא מפלטם של נבלים. במכבי כמו במלחמות. למשל, "מיליון קליעים באוקטובר". אחד הסרטים התיעודיים החשובים ביותר שנעשו כאן. הוא חושף, דרך ראיונות עם אנשי ממסד מובהקים, את האופן שבו הצמרת הצבאית (כולל מג"דים ומח"טים) הטעתה את הצמרת המדינית כדי לפתוח במלחמה המכונה "האינתיפאדה השנייה", ואת הדרך שבה התקשורת התמסרה מרצון להונאה הזו. עיתונאים בכירים (בן כספית, עפר שלח, רביב דרוקר, יואב לימור) "מכים על חטא", אבל בעירבון מאוד מוגבל: הם מתארים בבהירות את המלכודות שנפלו בהן, הם מודים, בעצם, ברשלנות מקצועית מביכה עד מחפירה, אבל הם גם אומרים בפירוש שהם יתנהגו כך אם (כלומר כאשר) זה יקרה שוב. אבל בזמן אמיתי, ממש בשעה שהם גייסו את עצמם לעמדת דובר הממסד הצבאי, כתבו מעטים אחרים דברים שונים. למשל, הח"מ ב"העין השביעית" (מאי 2002): "אכן, אנו חיים בזמנים אפלים. והתקשורת הישראלית יכולה לחגוג עתה את שעתה המכוערת והמבישה ביותר [...] להתגייסות הטוטאלית כמעט של העיתונאים (בעיקר בכלי התקשורת האלקטרוניים) למכונת התעמולה הממשלתית יש היסטוריה ארוכה [...] איך זה שבן-אדם פשוט, כמו כותב שורות אלה ,יודע בקלות רבה כל-כך הרבה עובדות חשובות ורלבנטיות שכמעט אף עיתונאי מקצועי לא מצליח לדעת (או, נכון יותר, מצליח לא לדעת)? [...] איך הפצצות כל-כך חכמות והעיתונאים כל-כך טיפשים? [...] (אולי משום ש)למרות נסיונם המר עם דיווחי צה"ל, הם ישובו ויאמינו להם בעתות מצוקה. למרות הזעזוע שלהם ממעשי אכזריות, הם ישובו ויצדיקו אותם ברגעים של עמימות מוסרית וייאוש". וזו השאלה הראויה היחידה, גם בפרשת מכבי תל-אביב. לא מי שתק ומה עונשו – אלא למה, לעזאזל, הוא שתק. ומה אפשר ללמוד מזה.
שחר כהן, רכזת הכתבים המפוטרת של "ישראל היום", דוחה את טענות העיתון ועורכו עמוס רגב בנוגע לנסיבות הפסקת עבודתה • "גם התובעת אינה יודעת אם יש אמת בטענה שמר רגב מעביר מדי יום לצנזורה ואישור מוקדם של רעיית ראש הממשלה את כותרות העיתון בטרם יציאתו לאור"
"ישראל היום" עשה שימוש פסול ולא מקצועי בבדיקות פוליגרף כדי למצוא שעיר לעזאזל בפרשת פרסום נאום המלחמה של העורך הראשי עמוס רגב, כך טוענת שחר כהן, רכזת כתבים לשעבר בעיתון, שפוטרה בטענה כי הדליפה סרטון שבו תועד הנאום לגורמים חיצוניים. כהן, שהגישה בחודש שעבר תביעה נגד "ישראל היום", טוענת כי היא אינה אחראית לפרסום תוכנו של הנאום באתר "הארץ", וכי גם לוּ היתה אחראית – פיטוריה אינם מוצדקים. חודשים אחדים לפני הגשת תביעתה של כהן הגיש תביעה דומה עובד אחר שפוטר על אותו הרקע, כתב הספורט עמית לוינטל. בכתב תשובה שהוגש היום (21.5.15) בשם כהן לבית-הדין לענייני עבודה בתל-אביב טוען עורך-דינה, חנוך ארליך, כי כתב ההגנה של "ישראל היום" מופרך וכולל מידע וטענות שיש למחוק ממנו. בין היתר מותח עו"ד ארליך ביקורת על החלטת "ישראל היום" להגיש לבית-הדין את תוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לכהן, בגין היותן "ראיה בלתי קבילה בעליל". במקביל הגיש בא-כוחה לבית-הדין בקשה למחוק מכתב ההגנה של "ישראל היום" את תוצאות הבדיקה ואת ההתייחסות אליהן. בבדיקת הפוליגרף שנערכה לכהן לא התקבלה תשובה חד-משמעית בנוגע למהימנות תשובותיה. "מניתוח הממצאים בשאלות הרלבנטיות לא ניתן להגיע לממצא החלטי", כתבה הבודקת במסמך סיכום תוצאות הבדיקה, אך ציינה כי "ייתכן וחוסר היכולת להגיע לממצא החלטי נובע מכך שהנבדקת מסתירה דבר מה בנוגע לפרשה זו". "מומחית הפוליגרף מעלה השערות מדמיונה לגבי מה ייתכן שאירע או לא אירע; הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?", נכתב בכתב התשובה. "ייתכן שמוטב שבודקת הפוליגרף תפצח בקריירה חדשה כמשוררת. מכל מקום, סברותיה על מה שייתכן שאירע, לא זו בלבד שמקומן לא יכירן בבדיקת פוליגרף מקצועית באשר היא, אלא הן מלמדות בעיקר על מטרתה האמיתית של הבדיקה, בדיוק כפי שנטען בכתב התביעה, להפוך את התובעת לשעיר לעזאזל בפרשה דנן, ואחת דינן להיעלם מתיק בית-הדין הנכבד". כמו כן מותח עו"ד ארליך ביקורת על טענת "ישראל היום" שלפיה כהן פוטרה בגין הדלפה של "מידע פנימי" אל מחוץ למערכת. "להד"ם. ההדלפה, שלתובעת אין יד ורגל בה, היא של דברי הברכה שבירך עורך הנתבעת את התובעת לרגל יום-הולדתה. הפכנו והפכנו בכתב ההגנה, ועל אף כל מאמציה ליצור מצג של הפרת אמון שהפרה כביכול התובעת [כהן], לא עלה בידי הנתבעת להסביר מהו החומר או המידע הפנימי שהודלף כביכול", נכתב בכתב התשובה. הסרטון שבו תועד רגב, שצולם במערכת "ישראל היום" במהלך מסיבת יום-הולדתה של כהן "חמור מכך", נכתב עוד, "לאורך כתב ההגנה כולו מתעלמת הנתבעת מן העובדה הבסיסית, שאינה יכולה להיות שנויה במחלוקת, והיא שמי שצילם את האירוע, על דעת עצמו, מבלי שהתבקש על-ידי התובעת, הוא מר אלי לאון, כתב דסק החוץ של העיתון, עובדה המהווה, לכאורה, לפי טענותיה של הנתבעת עצמה, הפרה חמורה של הסכם העבודה עם הנתבעת, ולמרות זאת שערה משערות ראשו של מר לאון לא נפגעה בשל כך. "זאת ועוד, כיוון שמר רגב, העורך הראשי, ידע שמר לאון נוהג לצלם אירועים מסוג זה, אזי בישיבת המערכת הקרובה שלאחר האירוע שאל מר רגב את מר לאון במישרין אם הפיץ סרטון כלשהו מאירוע הרמת הכוסית, ואלי לאון השיב בשלילה. למרות כל אלה, ועל אף שכבר ברור גם לנתבעת כי מר לאון הוא זה שצילם את האירוע, הוא ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת עד עצם היום הזה. כך שאם בהפרת אמון עסקינן, זו אינה יכולה להוות עילת פיטורין כדין, לאחר שהנתבעת עצמה בוחרת להתעלם הימנה כשהדבר נוח לה". בהמשך כתב התשובה טוען בא-כוחה של כהן כי פניותיה לממונים עליה, שבמסגרתן התוודתה על זהותם של הידידים שלהם העבירה את הסרטון, היו יוזמה שלה, ולכן לא ניתן לקבוע כי מדובר בהפרת אמון. "במהלך השיחה מיום 12.12.14, מר עמוס רגב היה כולו רשף וגצים והילך על התובעת אימים", כתב עורך-הדין. "מבולבלת ונסערת, מסרה התובעת, עדיין מיוזמתה, כי קיבלה את הסרטון ממר אלי לאון והפיצה אותו בין חברים. לכשנרגעה והתעשתה, שוב פנתה התובעת מיוזמתה(!) לקצין הביטחון וסיפרה כי הסרטון נמסר גם למר עמית לוינטל, כתב ספורט בעיתון עצמו. [...] החלפת מידע בין שני עובדים באותו מקום עבודה, אפילו כל האמור בכתב ההגנה היה נכון, והוא אינו כזה, אינה יכולה להוות הדלפה אל מחוץ לעיתון, וממילא אין בה כל רבותא". עוד טוען עו"ד ארליך כי בניגוד לטענת "ישראל היום", כהן לא עידכנה את לוינטל בנוגע לשאלות שנשאלה בבדיקת הפוליגרף, וגם אם היה בכך אמת – הרי שאין זאת הפרת אמון. עורך-הדין מכחיש גם טענה המשתמעת מכתב ההגנה של העיתון, ולפיה כהן הדליפה לכתב "הארץ" אורי משגב את מכתב זימונה לשימוע שלפני פיטורים. "התובעת לא פגשה את מר משגב מימיה, לא שוחחה או התכתבה עימו, ומעולם לא היה לה קשר ישיר או עקיף עימו. יש גבול לכמות ההאשמות הכוזבות שיכול בעל-דין להטיח", כתב. בנוגע לטענה שלפיה ב"ישראל היום" לא יודעים אם כהן מסרה "מידע מלא" לאורך הליכי בירור הפרשה כתב עו"ד ארליך את הדברים הבאים: "גם התובעת אינה יודעת אם יש אמת, למשל, בטענה שמר רגב מעביר מדי יום לצנזורה ואישור מוקדם של רעיית ראש הממשלה את כותרות העיתון בטרם יציאתו לאור. אלה הם החיים. מכל מקום, מה שהנתבעת אינה יודעת אינו מעניינה של התובעת". לצדדים נקבע דיון קדם משפט שייערך בעוד כחצי שנה, ב-10.1.16, בפני הרשמת דפנה חסון-זכריה. 7607-04-15 לקריאת כתב התשובה והבקשה למחיקת ההתייחסות לבדיקת הפוליגרף מכתב ההגנה: להורדת הקובץ (PDF, 160KB) להורדת הקובץ (PDF, 108KB)
על רקע טענות משמאל ומימין בדבר העדר איזון וטמינת ראש בחול, המשיכו העיתונאים להגן על איכות עבודתם, כשהם נעזרים ברוח הגבית העזה שסיפק להם היחצן רני רהב. כנס אילת לעיתונות 2009, היום השני
האווירה הנינוחה בכנס אילת השלישי לעיתונות, שאליה התייחס הבוקר (30.11.09) יזהר באר ברשימה שפורסמה באתר זה, בהחלט ניכרה גם ביום השני במלון הרודס האילתי. לא ניתן היה להתעלם מההרגשה כי מבחינת המארגנים והמשתתפים כאחד, מטרתו העיקרית של הכנס היא להיות רקע נעים לחופשת החורף של חברי אגודות העיתונאים ונספחיהם. יחד עם זאת, באר יכול להיות סמוך ובטוח כי המציאות הישראלית, מציאות הכיבוש והאפליה, מציאות שבה מבצע צבאי מתנהל בעזה בלי שעיתונאי העולם יורשו להגיע למקום ההתרחשות, עולה ומבצבצת בדיוני הכנס, אף שלא הוקדש לה באופן רשמי ולו רב-שיח אחד. הרבה מכך הודות לעובדה שבהכנת הכנס שותף ארגון אגנדה, ובין העיתונאים המשתתפים בו, לפחות בכמה מהדיונים, נמצאים גם דוברים ערבים. אפילו בדיון על עתיד הרדיו האזורי, שנסב בעיקרו על ההשלכות של מעבר אפשרי מטכנולוגיית שידור אנלוגית לטכנולוגיה דיגיטלית, ביצבצה מציאות החיים בישראל עת סוהיל כראם, מנכ"ל רדיו א-שמס, דיבר על רצונו להקים ערוץ רדיו בערבית שיגיע לא רק לכל הערבים החיים בישראל, אלא לכל מדינות המזרח התיכון. "יש לי חלומות להיות רדיו מזרח-תיכוני", אמר כראם. "אני חושב שהגיע הזמן שרדיו שיוצא ממדינת ישראל בשפה הערבית יהיה רדיו אותנטי". מנהל רשת ב, מוטי אמיר, שישב לצד כראם, הזכיר לו את דבר קיומה של רשת ד של קול-ישראל, אך כראם הגדיר אותה כ"רשת מטעם". "מטעם רשות השידור", אמר אמיר. "מטעם המדינה", גרס כראם, והביא לדוגמה שידור שהתקיים בא-שמס לפני כחודשיים, כאשר רואיין אזרח ערבי שבנו נהרג על-ידי משטרת ישראל. "אני נותן לו לדבר כמו שאני אתן לאחרים לדבר. זה מה שלא עושה רשות השידור ולא עושה תחנה מטעם", טען כראם. אמיר מחה, הדגיש כי רשת ד היא כבר מזמן לא "שידור מטעם" וציין כי רשות השידור, במסגרת מיזם "הרדיו החינוכי", פתחה באחרונה תחנה במכללה האסלאמית בבקעה אל-גרבייה. אמנם עד מהרה שב הדיון לעסוק בהשלכות הכלכליות והטכנולוגיות של שינוי שיטת השידור ("הרדיו הדיגיטלי עשוי להרוג את הרדיו האזורי", התריע דני נישליס, מנכ"ל רדיו חיפה; "הפרסומות לפלאפל באילת יישארו ברדיו של אילת", ניסה להרגיע מנשה סמירה את נציג התחנה האילתית באולם), אבל לרגע, לפחות, עלו לפני השטח גם עניינים עקרוניים יותר. אגב, אל מול ביקורתו של באר על עצם קיומו המתוכנן של דיון בשאלה "האם העיתונות הישראלית שמאלנית" ניצבות ביקורות מן העבר השני של המפה הפוליטית. עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני פירסמו הבוקר בבלוגים שלהם באתר nrg מחאות על החד-צדדיות של משתתפי הפאנל. "לדיון הזה, אם יורשה לי, מיותר בכלל להגיע אחרי שמארגני הכנס הזה עשו צחוק ממנו ומעצמם", כתב ליבסקינד. "כי דיון על השאלה האם התקשורת שמאלנית, בהשתתפות רזי ברקאי ודב אלפון ובלי שום עיתונאי שיאזן אותם, דומה לדיון בסוגיית גירוש העובדים הזרים בהשתתפות אלי ישי והרב עובדיה יוסף ובהנחיית אריאל אטיאס". ימיני, מצדו, הגדיר את הרכב המשתתפים כ"עלבון לאינטליגנציה". "וכי באמת אין עיתונאי ימני אחד, בעל שיעור קומה, שמסוגל להופיע בפאנל?", שאל ימיני וענה: "יש שתי אופציות. אם אין אחד כזה, אז אין טעם בדיון. זו ההוכחה לכך שהתקשורת שמאלנית. ואם יש כזה, והמארגנים אינם מסוגלים להגיע אליו, אז מדובר בהטיה בהתגלמותה. גם זו הוכחה". יוסי בר-מוחא, יו"ר הכנס, דחה בשיחה עם "העין השביעית" את הביקורת על תמהיל המשתתפים בפאנל. לדבריו, בדיון על הטייתה הפוליטית של התקשורת הישראלית "יהיה איזון". בר-מוחא הוסיף כי "אם לא יהיה איזון, אני אעלה לבמה ואתן את האיזון", וקינח בהבטחה כי "ברגע שאני רואה שאין איזון, אני מכה במי שצריך". לזכות הדיונים שהתקיימו ביום השני לכנס יש לומר כי בהחלט ניכר בהם איזון בין הדוברים. דעות מנוגדות בתכלית על מבצע צה"ל בעזה ודו"ח גולדסטון שבא בעקבותיו, למשל, נשמעו בדיון על יחסה של העיתונות הזרה לישראל. "אני לא חושב שלתקשורת הבינלאומית יש סיבה לגאווה באופן שבו היא מסקרת את ישראל", אמר דייוויד הורוויץ, עורך ה"גרוזלם פוסט". לדבריו, ישראל מיוצגת באופן שגוי, שטחי, ולעתים מתוך בורות. הורוויץ הביא את המבצע האחרון בעזה כדוגמה אופיינית. "מקריאת העיתונות הזרה וצפייה בערוצים הזרים עלתה תחושה שאם מאות ישראלים היו נהרגים במהלך המבצע, האשמה הישראלית היתה פוחתת, אבל לא קיבלת הסבר על כך שלישראל יש מערכת הגנה והתרעה, וכי חמאס הציב בכוונה את האוכלוסייה שלו בסכנה", אמר. "התמונות לא תמיד מספרות את הסיפור כולו", הוסיף, "ושם נופלת האחריות על המקצוע שלנו – להרחיב, להסביר מדוע מה שאתם רואים אינו בהכרח עדות למה שבאמת קורה ומדוע. לתת מידע רקע, זו אחת המשימות של העיתונאות. ובמקרים כאלה, לדעתי, העיתונות הבינלאומית איכזבה את ישראל". הורוויץ ציין כי מניעת כניסתם של כתבים זרים לעזה הביאה לכך שהמלחמה סוקרה על-ידי עיתונאים עזתים, שלא היו חופשיים לסקר את מעשי חמאס בביקורתיות מחשש לחייהם, לעומת ההתנהלות החופשית של עיתונאים בתחומי ישראל. "ההבדל הזה לא הודגש", אמר. בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", ציין כי אף שגם בשדרות סבלה האוכלוסייה האזרחית, העיתונות הזרה גילתה הבנה יתרה לעזתים, התוקפים את שדרות, ולא ניסתה לספר את סיפורם של הקורבנות בישראל. מנגד תיאר מנחה הדיון, ערד ניר, את הרדיפה המוגזמת של העיתונות הישראלית אחר הסיפור האנושי בצד הישראלי. "אנחנו בחדשות ערוץ 2", אמר, "איזו התרגשות היתה כשילד בן שלושה חודשים בגדרה נשרט. כמה צוותים רצו כדי להביא פוטאז של תינוק בן שלושה חודשים שנשרט כתוצאה מקסאם, סוף-סוף יש לנו ילד אחד שנפצע!". איתן ברונר, שליח ה"ניו-יורק טיימס" לישראל, טען כי באופן כללי אין להאשים את העיתונות הזרה ביחס רע במיוחד כלפי ישראל. "בעיקרון, עיתונות עוסקת בחדשות רעות, סכסוך וצרות", הסביר, והוסיף כי אין בעולם מדינה שתושביה יתמלאו סיפוק לנוכח אופן סיקורה בעיתונות הזרה, אפילו תושבי ארה"ב. "ההבדל הוא", הוסיף ברונר, "שלנו בארה"ב לא אכפת מה אתם כותבים עלינו, אבל לכם אכפת מה אנחנו כותבים עליכם". באשר לעזה טען ברונר כי מאז תום המבצע הוא עצמו נכנס לרצועה באופן חופשי, ואינו חושש לדווח על מעשי זוועה של חמאס. "עד כמה שמשטר חמאס הוא נורא ואיום, זה לא מקום רע לעיתונאים", ציין ברונר, "והטענה של דוברים ישראלים כאילו כל מי שנכנס לשם הופך לכלבלב או למגן של הממשל היא פשוט שקרית. אני רואה את מחמוד א-זהאר כמעט בכל פעם שאני נכנס לעזה. הוא מעולם לא התלונן על סיפור שכתבתי. אולי הוא לא קורא אותם, אינני יודע, אבל העובדה היא שאני יכול לעבוד כעיתונאי בעזה כמו בגדה". האיזון בדיון שעסק בטיב העיתונות הכלכלית נוצר דווקא בשל הביקורת שנשמעה מן הקהל, ופחות בשל ההרכב האנושי של משתתפיו, שרובם הכחישו על ימין ועל שמאל את כל הרעות החולות שבהן נוטים להאשים את העיתונות הכלכלית. רני רהב, אחד המשתתפים בדיון ומי שמשרד יחסי-הציבור שלו מייצג כמה מאנשי העסקים המוכרים בישראל, התפרץ לאורך כל הדיון, מדי כמה דקות, ברצף של נזיפות וצעקות רמות בכל פעם שמישהו העז למתוח ביקורת על תפקודה של העיתונות הכלכלית בכלל, ועל מושאי סיקורה בפרט. "עם כל הכבוד שכולם מנפנפים טייקונים שמטייקונים", אמר במענה לתלונת אחת הנוכחות בקהל כי העיתונות הכלכלית מתמקדת באלפיון העליון, "תבדקי את העיתונות הכלכלית בשנה האחרונה – היא כמעט הרגה כל טייקון, כל טייקון, ללא רחמים, ללא רחמים! לכל אדם בישראל היו נותנים רחמים, לטייקונים לא נתנו רחמים!! חיסלו אותם!!! בגרזן!!! הטייקונים האלה שילמו מחיר כבד, אתם אלה שהעליתם ואתם אלה שכמעט רצחתם". רותם דנון, עורך המוסף "פירמה" של "גלובס", טען כי רוב העיתונות הכלכלית "לא שיתפה פעולה עם הטייקונים" בשנה האחרונה וקראה שלא לגייס את חסכונות הציבור לטובת כיסוי חובותיהם של אילי ההון הישראלים. דנון לא ציין כי הקריאה יצאה בראש ובראשונה דווקא מהעיתון מהמתחרה "דה-מרקר". מנחם הורוביץ, כתב חדשות ערוץ 2, טען כי 70% מהעיתונות הכלכלית פונים דווקא לאנשים המרוויחים את השכר הממוצע במשק, ואילו נחמיה שטרסלר, עורך בכיר לכלכלה וחברה בעיתון "הארץ", טען כי אנשי יחסי-הציבור אינם שולטים בעיתונות הכלכלית, והגדיר את הטענה הזו כ"אגדה" ו"קשקוש מוחלט". גם רהב הביע עמדה דומה. "אני עוד לא נתקלתי בהודעה שלנו שנכנסה אֶז איז לעיתון בלי בירור, בלי בדיקה, בלי הערה, בלי ביקורת, בלי פרשנות", אמר בתשובה לשאלה של מנחת הדיון אורלי וילנאי. בהמשך אמר רהב על המתנות שהוא מעניק לעיתונאים כי "מעולם לא נתנו משהו שהוא מעבר לחמישה שקלים או עשרה שקלים. יש הרבה עיתונאים בישראל שאני יכול ללמד אותם מה זו אתיקה. אנחנו נותנים דוגמה גם באתיקה כל יום, שעה-שעה, ואני חייב לומר לך ש-99% מהאנשים שעוסקים במקצוע שלך, עיתונאים, הם אתיים ברמה שחבל על הזמן". כשאבי חפץ, מנכ"ל מכון היצוא, ביקש לטעון מעל במת הפאנל כי העיתונות הכלכלית חוטאת לתפקידה משום שאינה עורכת די תחקירים, וזאת משום ש"המו"לים לא רוצים להשקיע כספים בתחקירים", התפרץ רהב שוב ואמר: "אם אני המו"לים, אני תובע אותך, כי תדע לך שבכל העיתונים, בעיקר הכלכליים, יש תחקירים יום-יום ושעה-שעה". יש להניח שרהב התכוון בדבריו למו"לים של "דה-מרקר" ו"כלכליסט", ולא למו"ל של עיתון "גלובס", שכן עורך "גלובס", חגי גולן, הסביר בעבר כי הוא אינו מעסיק תחקירנים משום ש"משרת התחקירן בעיתון היא משרה לא משתלמת". מבין משתתפי הדיון, נטל על עצמו נציג האקדמיה, נועם יורן, את תפקיד המבקר. לאחר שרון גרנות, עיתונאי הרכילות של "כלכליסט", הסביר מעט את הרציונל שמאחורי עבודתו העיתונאית ("החיים של שרי אריסון מעניינים אותנו כמו שמעניין אותנו באיזו מניה היא השקיעה"), העלה יורן את השאלה, "למה בעצם מעניין אותנו איך העשירים חיים?". רהב ניסה להשיב. לדבריו, מדינת ישראל אחראית להיווצרותם של עשירים רבים: "כל שבוע נכנסים לפנתיאון הזה שנקרא עשירים כמאה עד מאתיים אנשים מההייטק". יורן אמר בתגובה כי "יש פנתיאון לאלים, לאנשי רוח. פנתיאון לעשירים זה סגידה לכסף, וזה חלק אימננטי מההצלחה של העיתונות הכלכלית". רהב הציע לו לעבור לחיות באיי מרשל, המדינה שהוא קונסול הכבוד שלה בישראל.
העיתונות העברית מסקרת את המיעוט הערבי בעיקר מבעד לפריזמה הבטחונית ויוצרת לו עקב כך דימוי של גורם מסוכן
המחקר על מצב הדמוקרטיה מצא שישראל מדורגת בשליש התחתון של הדמוקרטיות בעולם בסעיף האפליה הפוליטית כלפי המיעוט; 53% מאזרחי ישראל היהודים מתנגדים לשוויון זכויות מלא בין יהודים לערבים ו-77% סבורים שחייב להיות רוב יהודי בהחלטות גורליות במדינה. פחות משליש (31%) תומכים בצירוף מפלגות ערביות לממשלה ויותר ממחצית (57%) הציבור סבורים שעל הממשלה לעודד הגירת ערבים מהארץ. דמיינו לרגע את התרחיש הבא: במהלך שיחה עם כתב פרלמנטרי מעיתון יומי גדול, מצהיר חבר הכנסת עזמי בשארה (בל"ד) כי "קציני משטרה בכירים אמרו לי שהם ירו במפגינים ערבים לא חמושים על מנת להרוג". למחרת מפרסם העיתון כתבה שכותרתה: "קציני משטרה בכירים: ירינו במפגינים ערבים לא חמושים על מנת להרוג". המקרה הזה, אפשר להירגע, לא התרחש מעולם. אולם עד כמה שונה הוא מן המקרה הבא, אשר התרחש במציאות? קצינת משטרה בכירה מספרת כי מחבלים מתאבדים שנתפסו בדרך לביצוע פיגועים אמרו בחקירתם כי ידעו שלאחר מותם יקבלו משפחותיהם כספים שגויסו בידי התנועה האסלאמית. יום לאחר מכן מתפרסמת בעיתון ("ידיעות אחרונות", 15.5.2003) ידיעה שכותרתה "מחבלים: סמכנו על התנועה האסלאמית", כאילו מדובר בראיון סנסציוני שבו קושרת קבוצת מחבלים בין הפלג הצפוני בראשות השיח’ ראאד סלאח לבין מתאבדי החמאס, בעוד שמה שיש כאן, למעשה, הוא ציטוט של גורמי ביטחון המעוניינים להפיץ את זווית הראייה שלהם לאירועים, ומוצג כציטוט ישיר של מחבלים שלא שוחחו כלל עם איש מכתבי העיתון. הדוגמה ממחישה את האופן שבו היחס לאזרחי ישראל הערבים מובנה באמצעי התקשורת כנושא שיש להציגו דרך הפריזמה הבטחונית, תוך מתן העדפה בולטת לנקודת המבט של הממסד הפוליטי והבטחוני על פני זו של האוכלוסייה הערבית עצמה. ההעדפה באה לידי ביטוי, בין היתר, במדיניות עריכה המבליטה את עמדת כוחות הביטחון ומצניעה עמדות מנוגדות. כותרת הידיעה וכותרת המשנה מתייחסות אך ורק לפעולות המשטרה, וביניהן פעולות עתידיות: "החוקרים מתכוונים לפנות למשטרות בעולם, בניסיון לחשוף מי העביר כספים לתנועה. במשטרה נערכים לגל הפגנות מחר במגזר הערבי". בגוף הידיעה, הציטוט הראשון מפי נציג ערבי (ח"כ אחמד טיבי) מופיע רק בפסקה השביעית, אחרי דברי כוחות הביטחון, ראש הממשלה והשר לבטחון פנים. אם אכן, כפי שעולה מממצאי מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2003, מצבה של הדמוקרטיה בארץ בהשוואה לדמוקרטיות אחרות בעולם עגום במיוחד בכל הנוגע לזכויות אדם ולהענקת שוויון למיעוטים, הרי שהתקשורת הישראלית מייצגת את העמדות האלה באופן מעורר דאגה. מבין כל הפרמטרים, שאותם ניתן לבחון כעדות ליחסה של התקשורת לזכויות אדם בדמוקרטיה, מתמקדת כתבה זו בגישתה לעקרון השוויון למיעוט הערבי, וזאת משתי סיבות עיקריות, המוזכרות בדו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה: ראשית, רכיב השוויון למיעוטים כולל, הלכה למעשה, גם את כל שאר קטגוריות המשנה הנגזרות מערך זכויות האדם, ובהן הזכויות הפוליטיות, האזרחיות, החברתיות והכלכליות (שמהן אמור ליהנות המיעוט) שנית, האוכלוסייה הערבית בישראל, בהיותה המיעוט הנתון לאפליה הקשה ביותר, היא מקרה מבחן מובהק ללמוד ממנו על יחסה של התקשורת לזכויותיהן של קבוצות מיעוט, ומתוך כך גם לזכויות פוליטיות בכלל. ההנחה היא, שהמחויבות לדמוקרטיה צריכה להיבחן דווקא באותם מקרים המאתגרים ביותר את קבוצת הרוב ומכעיסים אותה, ולא במקרים שבהם המחויבות היא מובנת מאליה ואינה כרוכה בתשלום מחיר כלשהו. מובן גם, שאין בהתמקדות באוכלוסייה הערבית כדי להמעיט מחשיבותן של אפליות קשות, המשתקפות גם בתקשורת, כלפי קבוצות מיעוט אחרות. סיקור האוכלוסייה הערבית בתקשורת נעשה במרבית הפעמים בהקשר בטחוני-פלילי ומנקודת מבט ממסדית-בטחונית. סיקור המעצרים של ראשי התנועה האסלאמית במאי השנה הוא דוגמה טובה לכך. עוד בטרם בוצעו המעצרים, התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" (13.5.2003) כתבה בת עמוד שבישרה בכותרתה: "דאגה מהקצנה בתנועה האסלאמית", ועניינה "חשש בשב"כ מהידוק הקשר בין התנועה האסלאמית לחמאס... גורמי ביטחון מזהירים שוב ושוב מפני יצירת קשרים בין התנועה לארגוני הטרור בשטחים". הכתבה היוותה, למעשה, מעין קדימון למעצרים של אותו יום, כאשר לאורכה הוצגה עמדת גורמי הביטחון באופן בלבדי, בלא שתינתן זכות תגובה לתנועה. על עמדת העיתון כלפי התנועה ניתן ללמוד ממאמר הרקע המצורף לידיעה, שבו (תחת הכותרת "סכנה מבית") הוסבר כי "התנועה האסלאמית הקימה שתי מערכות ארגוניות: האחת חשאית, עם תאים וסניפים, הפועלת להפצת האסלאם וערכיו, והשנייה חוקית: רשת של אגודות ועמותות חוקיות של סעד ורווחה, שנועדה לתפקד כמסגרת אלטרנטיבית למערכת הממלכתית הישראלית". לא קשה להבין כי אם אחת המערכות הארגוניות חוקית, הרי שהאחרת, מן הסתם, לא חוקית. באשר לאופיה המדויק של המערכת הבלתי חוקית, הכתבה ברורה פחות, ומוזכר בה רק שבפעילות החשאית מעורבים תאים הפועלים "להפצת האסלאם וערכיו". כלומר, או שהפצת האסלאם די בה כדי להוכיח מעורבות בפלילים, או שהיא עצמה נתפסת כלא לגיטימית ואף בלתי חוקית. נזכיר שמרבית אזרחיה הערבים של מדינת ישראל הם מוסלמים, וגישה כזו מציירת אותם כפושעים בכוח. הפריזמה הבטחונית אינה באה לידי ביטוי רק כאשר מדובר בתנועה האסלאמית. גם פעולות מחאה אזרחיות, הטוענות נגד אפליה וקיפוח, מוצגות לציבור הישראלי כאירועים המהווים איום על הסדר הציבורי. זה שנים נדרכים אמצעי התקשורת לקראת יום האדמה ומתמקדים בהיערכות כוחות הביטחון להפגנות הצפויות. בסופו של יום מסוכמים האירועים כמעט תמיד בצפירת הארגעה, המודיעה שיום האדמה עבר "בשקט יחסי". מאז שנת 1996 הופיע ביטוי זה פעמיים ב"מעריב" (1998 ו-2001), פעמיים ב"ידיעות אחרונות" (1997 ו-1998) ופעמיים ב"הארץ" (1998 ו-2002). האם עלינו להסיק מכך ששאר ימי האדמה היו סוערים ורוויי נפגעים? לאו דווקא. כל ימי האדמה בעשור האחרון, פרט לזה של שנת 2000 שבו נמנו נפגעים אחדים באורח קל, הסתיימו "בשקט", הוגדרו בתקשורת כ"יום האדמה השקט ביותר", או "עברו ללא אירועים חריגים". את ה"שקט היחסי", אגב, מייחסת התקשורת לכוחות הביטחון ולא לאיפוקם של המפגינים, כפי שניתן ללמוד מן הציטוט הבא, החוזר בווריאציות שונות כמעט מדי שנה: "בסך-הכל עבר יום האדמה בשקט, הרבה משום שהמשטרה נמנעה מלהיכנס ליישובים, ואפשרה למפגינים למחות באין מפריע" ("מעריב", 31.3.2002); כאילו הזכות להפגין בלא התערבות המשטרה איננה זכות יסוד דמוקרטית, אלא מחווה של רצון טוב מצד כוחות הביטחון. הבחירה לסקר את האירועים על-פי מיקומם על פני "מדד השקט" מעידה על היחס הכללי לערבים כאל חומר נפץ שצפוי להתלקח. מגבלותיה של זווית ההסתכלות הבטחונית מומחשות דווקא כאשר הפגנות המחאה מסתיימות בשקט. הן ההנחה המוקדמת ביחס להתנהגותם הצפויה של הערבים, הן הציפייה, המונעת משיקולי רייטינג, לקצת "אקשן", גורמות לכך שלעתים נדמה כאילו הערבים "מאכזבים" את התקשורת כאשר הם מסתפקים בהפגנות שקטות. כך, לדוגמה, נכתב ב-25.12.1997 ב"ידיעות אחרונות" כי "מצעדי חג המולד בנצרת עברו אתמול ללא הפרעות", ובאופן דומה הודגש ב-15.5.2003 ב"מעריב", בעת סיקור הלוויית אביו של השיח’ סלאח, כי "האירוע הסתיים ללא בעיות מיוחדות", שוב בצירוף ההנמקה: "אולי בזכות הנוכחות המשטרתית המצומצמת". עם זאת, "מעריב" דואג גם להרגיע את הציבור, העלול להיות מודאג מהנוכחות המצומצמת, ומבהיר כי אמנם "אף שוטר במדים לא נראה בשטח, אך מסוק משטרתי ריחף באוויר, על כל צרה שלא תבוא". סיקור הלוויה ב"ידיעות אחרונות" היה דומה וצוין בו כי "כוחות משטרה גדולים... עקבו בדריכות אחר מסע הלוויה - אך האירוע עבר בשקט וללא תקריות". העובדה שהשקט נשמר אינה נתפסת כהתנהגות חיובית המזמינה התייחסות עתידית שונה, אלא להפך: אם האירוע הנדון הסתיים ללא אלימות, נראה שמדובר באנומליה. בהתאם, המשכו הישיר של המשפט מבהיר כי "כעת נערכים במשטרה למחר: עם תום תפילות יום השישי במסגדים, צפויות להתקיים הפגנות המוניות ביישובים הערביים במחאה על מעצר השיח’ ואנשיו". אגב, גם ההפגנות האלו הסתיימו "בשקט וללא תקריות". ההפגנה אינה מוצגת כאמצעי לגיטימי של מחאה אזרחית, אלא כאיום בלתי לגיטימי על שלום הציבור שומר החוק. לאחר מעצרם של ראשי התנועה האסלאמית, הכריזה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" (14.5.2003) על "קשר הכסף והטרור", כותרת שהפכה ללוגו אשר המשיך ללוות את הפרשה בימים שלאחר מכן גם לאחר שראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, תנ"צ מירי גולן, הבהירה חד-משמעית כי "אין ראיות שהתנועה האסלאמית מימנה פעולות טרור" ("מעריב", 15.5.2003). בכתבה המלאה ב"ידיעות אחרונות" (14.5.2003), שבה דווח על המעצרים, שורטט באופן ברור ועל פני עמוד שלם "נתיב הכסף" מהתנועה האסלאמית לחמאס, שכלל ארבעה שלבים: "איסוף ה’תרומות’" (המרכאות במקור), "העברת הכסף לישראל", "החמאס נכנס לתמונה", ו"מימון הטרור". התחנה האחרונה תוארה באופן בלתי משתמע לשתי פנים כמקום שבו "הכסף, שהגיע באמצעות התנועה האסלאמית, משמש למימון פיגועים שמבצע הארגון (החמאס)". נראה שאשמתם של ערבים החשודים בפעילות עוינת אינה טעונה הוכחה, שכן זו נתונה מראש מכוח האשמתם בידי כוחות!¬ביטחון. באותו יום, במאמר המערכת, כתב איתן הבר כי "צריך להאמין, לקוות ולהתפלל... כי הראיות שבידי החוקרים הן מוצקות, חד-משמעיות, בלתי ניתנות לערעור. כבר שנים שתנועה זו (האסלאמית) מנהלת את חייה הפוליטיים על קו התפר הדק שבין לגיטימיות לבין חטא ופשע". כלומר, אין להאמין, לקוות ולהתפלל שיתגלה כי מדובר בעורבא פרח, שהחקירה תסתיים בלא כלום ושיתברר שאנשי התנועה האסלאמית הם אזרחים שומרי חוק, אלא להפך: יש לקוות שהם יורשעו (או, לקולא, שהיתה סיבה נעלה מכל ספק למעצרם). גם ב"מעריב" לא המתינו לבירורים משפטיים וכבר בדיווח הראשון על המעצרים (14.5.2003) התפרסם, לצד הכותרת הראשית, מאמר פרשנות תחת הכותרת "אויב מבית", ובו נקבע כי "התנועה המתפשטת כסרטן בקרב ערביי ישראל חצתה כבר מזמן את הקו האדום. רק טיפול נוקשה יותר בתנועה והוצאתה אל מחוץ לחוק יאפשרו לסכל באורח חוקי את פעולתה החתרנית". הצורך לייצר כותרת חדה וחזקה פורט כאן על פחד קמאי של החברה הישראלית. בעקיפין מוטל החשד על כלל ערביי ישראל, כיוון שהתנועה מתפשטת בקרבם כסרטן. התיאור הציורי של "מעריב" מעורר את הרושם שתהליך הקצנתו של הציבור הערבי בישראל הוא בלתי נמנע, מעין תופעה אכזרית של הטבע. בהקשר זה חשוב להזכיר כי רק ב"הארץ" (שסיקורו באופן כללי היה מתלהם פחות ומאוזן יותר) הציעו לקוראים להצטייד בלפחות קמצוץ של ספקנות, שכן "כשמדובר בערבים ישראלים ובעבירות בטחוניות, אכן נוטים חלקים גדולים מדי בתקשורת הישראלית להתייחס לכל האשמה שמפנים גורמי הביטחון כאל עובדה מוכחת" (14.5.2003). פעמים רבות מתייחסת התקשורת אל האוכלוסייה הערבית כאל מקשה אחת, שאין בתוכה הבדלים וגוונים. כך, השיח’ סלאח הוא "האיש שהצליח להחדיר את התודעה האסלאמית לכל כפר ולכל בית במגזר הערבי" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003). גם סקרי הבחירות לכנסת, המתפרסמים באמצעי התקשורת, מדווחים זה שנים על התפלגות הקולות הצפויה בקרב המפלגות היהודיות, כשלצדן גוש מונוליתי ואמורפי המכונה "מפלגות ערביות", כאילו רוקד עבד-אלמלכ דהמשה לחלילו של עזמי בשארה, ומוחמד ברכה הוא תאומו הרעיוני של ג’מאל זחאלקה. לעתים קרובות מתבקשים אנשי ציבור ערבים להגיב על נושא הנוגע לאוכלוסייה הערבית רק בשל היותם ערבים, אף אם אין להם כל נגיעה מיוחדת אליו ובמהופך: נדיר מאוד למצוא מרואיין ערבי המתייחס לנושא כללי שעל סדר היום הציבורי. ב-28.5.2002 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר מאת צבי אל-פלג, ובו נטען כי "בתי-הספר של המגזר הערבי הולכים בדרכי התנועה האסלאמית בניצוחו של השיח’ ראאד סלאח". להמחשת הטענה הובאו דוגמאות שעליהן שמע הכותב, לדבריו, משני פרופסורים באוניברסיטת תל-אביב, ולפיהן בבית-הספר התיכון המקיף בג’לג’וליה נתלתה מפה גדולה של מדינת פלסטין ולצדה ציטטות מהקוראן המביעות שנאה כלפי יהודים. אלא שבית-הספר הנדון כלל אינו קשור לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ומנהלו, חוסיין חמדאן, פועל שנים ארוכות למען דו-קיום שוויוני בין יהודים לערבים. הפרסום הובא בפני בית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, שקבע כי העיתון פגע פגיעה חמורה וללא הצדקה בבית-הספר, ודרש ממנו לפרסם התנצלות. תגובה שגורה באמצעי התקשורת, במקרים שבהם עולה חשד למעורבותם של ערבים בטרור, היא כי "חשוב להדגיש ולציין גם בזו הפעם כי הרוב המכריע של ערביי ישראל נאמן למדינה, אף משרת בחלקו בצה"ל ומגנה את פיגועי הטרור" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003). היחס בתקשורת לערביי ישראל מעמיד אותם תמיד במבחן הנאמנות. הגישה הפוכה מהגישה לאזרח מאוכלוסיית הרוב. בדרך-כלל מניחים שהאזרח נאמן למדינתו והתקשורת אינה אמורה להזהיר אותו מפני בגידה. בכלי התקשורת ניתן למצוא התבטאויות חריפות אף יותר כלפי המיעוט הערבי. כך, לדוגמה, קורא עמוס גלבוע ("מעריב", 19.5.2003) בעמוד הדעות "להפסיק לשקר לעצמנו", וטוען כי "יש היתממות רבה בטענה שרוב ערביי ישראל נאמנים למדינה... הגיע כבר הזמן שנפסיק לשקר לעצמנו, ונחדל לפחד להגיד את האמת הלא נעימה: רוב הדשא במגרש של ערביי ישראל הוא שוטה". לא קשה למצוא מאמרים מסוג זה בעמודי הדעות. ב"מעריב" מיום 25.5.2001, למשל, קובע צבי בר כי "אין בעולם דוגמה למיעוט כמו ערביי ישראל, אשר מקבל כל-כך הרבה ממדינתו, בו בזמן שחלקו לא מכיר בה, פוגע באזרחיה ורוצה לשנות את המאזן הדמוגרפי שלה". אחת התופעות המעניינות ביותר בשיח העיתונאי על האוכלוסייה הערבית באה לידי ביטוי דווקא במקרים שבהם אמצעי התקשורת נוקטים כלפיה קו גלוי אוהד וקוראים לשוויון ולהפסקת הקיפוח. ב"מעריב" ב-20.5.2003 הוסבר כי "במצב הכל-כך טעון שקיים מאז פרוץ האינתיפאדה, קל מאוד לגרום... לכך שעוד מאות אלפי ערבים יחצו את הקווים. הדרך הנכונה, גם לדעת השב"כ, היא דווקא לפעול לשוויון זכויות לערביי ישראל ולשילובם האמיתי בחברה. כל דרך אחרת היא מתכון בטוח להפיכת החיים בארץ הזאת, במוקדם או במאוחר, לגיהנום". תפיסת השב"כ כגורם הרלבנטי לעיצוב היחס כלפי האזרחים הערבים מייצרת ראיית עולם שבה מתן שוויון זכויות והפעלת מאמץ לשילובם בחברה מוצגים כאסטרטגיה ללוחמה בטרור ולא כאבני יסוד של מדינה דמוקרטית. ההנמקות המוצעות מצביעות על תפיסה המצדיקה את השאיפה לשוויון (כלכלי בעיקר) לא בשל היותו רכיב בסיסי והכרחי במדינה דמוקרטית, אלא בשל האיום הנשקף "לנו", הישראלים היהודים. בכל ההגדרות המהותיות של מושג הדמוקרטיה, מידת שוויון הזכויות של קבוצות המיעוט והיחסים בינן לבין קבוצת הרוב הדומיננטית הם קטגוריות מפתח להערכת מידת הדמוקרטיזציה במדינה. מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2003 חושף כי מצבה של ישראל בתחום זה גרוע מכפי שנהוג היה לחשוב. כותרות וכותרות משנה בעיתונים היומיים, המגדירות את האזרחים הערבים כ"פוטנציאל האיום הגדול ביותר שנשקף כיום למדינת ישראל" ("מעריב", 14.9.2001), וזועקות "הפצצה המתקתקת" ("מעריב", 18.1.2002), "חבית חומר הנפץ" ("ידיעות אחרונות", 14.5.2003) או "סכנת קטסטרופה מבית" ("מעריב", 14.9.2001), מציגות מטאפורה ברורה של יחסי הרוב והמיעוט, שעל-פיהם המיעוט מאיים להתפוצץ "עלינו" מבפנים. לא בטוח שאלה תפיסותיהם האמיתיות של העיתונאים. לעתים, הצורך לייצר כותרות צעקניות, מפחידות ומושכות גובר, מן הסתם, על העמדות האמיתיות, וברור שקל יותר "למכור" כותרת על פצצה מתקתקת מאשר כותרת העורכת דיון מורכב במצבה של האוכלוסייה הערבית בישראל. אולם בין אם הגורם לאופני הסיקור שהוצגו כאן הוא אידיאולוגי, ובין אם אופנים אלה הם רק תוצר לוואי של פרקטיקות עיתונאיות שבהן שיקולי הרייטינג מהווים מרכיב מכריע, המחיר שאותו משלמת הדמוקרטיה הישראלית הוא כבד. עם פצצות מתקתקות לא יושבים ומדברים, ולפצצות לא מעניקים שוויון זכויות. פצצות, כשיש זמן, מנטרלים. בעתות לחץ, כמו העת הנוכחית, המרב שאפשר לעשות בפצצה הוא להשליך אותה הרחק ככל שניתן, ולקוות שהפיצוץ לא יחריש את האוזן. גיליון 45, יולי 2003
חשיפת "שקוף": חברת החשמל שכרה לאחרונה שירותי לובי חיצוניים על חשבוננו - על אף שהיא כבר משלמת שכר נאה ללוביסט מתוך החברה • השאלה המתבקשת: מדוע גוף ממשלתי צריך לשלם הון על שדלנות שמטרתה להשפיע על הכנסת והממשלה - פעמים רבות בניגוד לאינטרס שלנו?
חברת החשמל ערכה לאחרונה מכרז מפתיע לצורך שכירת שירותי לובי, בו זכתה חברת "גלעד לובינג" – כך נודע ל"שקוף". התהליך התבצע בחודש יולי בשיטת "מכרז הולנדי" אינטרנטי שבו זוכה כל המפחית במחיר, בסבבי הצעות שהולכים ויורדים כל עשר דקות. "גלעד לובינג" זכתה לבסוף במכרז לפני כשבועיים – כאשר ביחס לגודל הסכום שחברת החשמל תשלם, על פי המידע שהגיע ל"שקוף", נחשב נמוך בעולם הלובי – 7,500 שקל לחודש. אך הפירורים שמשלמת חברת החשמל הם תזכורת להתנהלות שערורייתית של החברה הממשלתית לאורך השנים. התבוננות מקיפה על הוצאות חברת החשמל על שירותי לובי מצביעה על תהליך של עלייה מטאורית לאורך עשורים, והכל מהכסף שלנו. התהליך הגיע לאבסורד, כאשר לאחר ביקורת מהדהדת ממבקר המדינה ב-2009 הסכומים גדלו ואף הכפילו את עצמם, עד שבשיא הגיעו למיליון שקלים בשנה. מאחורי היחסים בין חברת החשמל לשירותי הלובי עומדת השאלה המתבקשת: מדוע חברה ממשלתית צריכה בכלל להשתמש בכספי ציבור בנסיונה להשפיע על גופים ממשלתיים? מדוע לא קיים איסור על גופים סטטוטוריים וממשלתיים – כמו עיריות, רשויות וחברות ממשלתיות – להשתמש בכספי ציבור לצורך שכירת לוביסטים, המקדמים פעמים רבות אינטרסים שמנוגדים לאינטרס הציבורי? ענף הלובי בישראל משלשל לכיסו מיליוני שקלים בשנה מכספי משלם המיסים, המגיעים מלקוחות שאינם פרטיים – גופים ממשלתיים וציבוריים כגון חברת המים מקורות, תאגיד השידור "כאן" וחברת החשמל. בכנסת ה-20 הוגשה הצעת חוק, של מי שמכהן בימנו כיו"ר הכנסת, ח"כ מיקי לוי (יש עתיד), שמטרתה לאסור על חברת ממשלתיות לייצג אינטרסים מול מקבלי ההחלטות באמצעות לוביסטים מסחריים. "חברות ממשלתיות פועלות תחת מדיניות השרים אליהם הן כפופות, ולכן פעילות של לוביסט מטעם חברה ממשלתית יוצרת סתירה פנימית בניסיונו להשפיע על נבחרי הציבור שהחברה כפופה להם", נכתב בהצעת החוק ההיא, שחברי הכנסת לא קידמו בכנסת הנוכחית. מעבר לנימוק הזה, בחלק מהמקרים מדובר באבסורד בו גופים ממשלתיים-ציבוריים מונופוליסטיים שוכרים לוביסטים מכספי הציבור רק כדי שהללו יפעלו נגד האינטרסים של כולנו, בהתנגדותם להגברת התחרות והורדת מחירי השירותים שהם מספקים. אם לא די בכך, תגובת חברת החשמל ל"שקוף" (התגובה המלאה בסוף הכתבה) מלמדת כי אינה רואה צורך בחשיפת התשלומים שהיא מוציאה מכספי ציבור על שירותי לובי. "החברה אינה מוסרת מידע ביחס להיקף ועלות ההתקשרות שכן מדובר במידע מסחרי", מסרה בתגובה לשאלותינו, והוסיפה חיזוק שיווקי לחברה החדשה ששכרה: "חברת החשמל משוכנעת שמשרד גלעד יחסי ממשל ולובינג יספק לחברה את מיטב השירות עליו התחייב". חברת החשמל נחשבת לאחת מהחברות הממשלתיות-ציבוריות הגדולות ביותר ששוכרת שירותי לובי מסחריים. בדוח מבקר המדינה משנת 2009 נמתחה ביקורת קשה על התנהלות חברת החשמל בהתקשרות מול חברת הלובינג פוליסי בראשות הלוביסט בוריס קרסני, שפרש לפני כשנה. המבקר ציין כי במשך 14 שנה, ללא מכרז ומבלי שנבדקו תפוקות ופעילות, חברת החשמל הזרימה לכיסה של חברת פוליסי 5.6 מיליון שקל. בזכות הדוח נחשף המידע לציבור. חישוב מהיר העלה שהתשלום החודשי עמד באותן השנים סביב 33,000 שקל בחודש. כלומר, בתקופה שפוליסי הייתה אמונה על הטיפול בכל צרכי הלובי של חברת החשמל, התקציב השנתי עמד על 400,000 שקל בשנה. לאור הביקורת והרמיזה למכרז תפור לפוליסי, דירקטוריון חברת החשמל שינה את תנאי המכרז בחיפוש אחר חברת לובי חדשה, וקבע גם רף עליון של תשלום חודשי שעמד על 25,000 שקל. למרות שינוי הדרישות במכרז לחברת לובי, חברת החשמל החליטה לבסוף, בשנת 2011, לפרסם מכרז לתפקיד סמנכ"ל קשרי ממשל מתוך הארגון, מה שמכונה "לוביסט ביתי". השכר המוצע במכרז: 45,000 שקל לחודש. למכרז הגישו מועמדות אישים כגון הלוביסט שלום שלמה, לימים מזכיר הממשלה של נפתלי בנט, יועצת לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו, פרח לרנר, וקונסול ישראל בלוס אנגלס, אהוד דנוך. למשרה נבחר אורן הלמן, יועץ תקשורת, עובד לשעבר בחברת הלובי גורן עמיר, ומי שנחשב בזמנו למקורב לרה"מ לשעבר נתניהו. בשורה התחתונה, הפרידה מחברת פוליסי הסתיימה לבסוף בהעלאת סכום ההוצאות על פעילות הלובי של חברת החשמל ולא בהורדתו, כפי שלכאורה כיוונו בהחלטת הדירקטוריון מ-2010. זאת ועוד, בתחילת 2018 פרסמה הכתבת אורה קורן בדה מרקר כי שכרו של סמנכ"ל הרגולציה בחברת החשמל עמד בשנת 2016 על ברוטו של 65,953 שקל בחודש, כלומר ה-45,000 מ-2011 הם כנראה משכורת נטו. חישוב זריז מלמד כי הוצאות הלובי עלו בתקופה זו לסכום שנתי שמוערך ב-790,000 שקל, כמעט כפול מהתקופה שבה חטפה חברת החשמל ביקורת מהמבקר. הסוגייה לא הסתיימה בהקמת מחלקת לובי ביתית. בינואר 2014, חברת החשמל שבה לשכור שירותי לובי מסחרי, הפעם במקביל לפעילות הלוביסט הביתי והיקר ששכרה. במכרז בו התמודדו שתי חברות זכתה חברת הלובינג אימפקט בראשות אורית לרנר ובועז רדי. מקורות שונים בענף הלובי סיפרו ל"שקוף" כי העלות המוערכת של התשלום החודשי אותו קיבלה אימפקט נע בין 15-20 אלף שקל בחודש. מדובר בתשלום חודשי נמוך ב-50% מזה שקיבלה פוליסי לפני כן, אבל כשבמקביל מועסק לוביסט ביתי בשכר חלומי. חברת החשמל טענה שצרכי הלובי שלה אינם יכולים להסתכם בפעילות מחלקת הרגולציה הפנימית, וכי היא זקוקה בנוסף גם לשירותי לובי חיצוניים בכנסת ובמשרדי ממשלה. על פי ההערכות, בתקופה שבין 2014-2020 האמירו הוצאות חברת החשמל על שירותי לובי ל-960,000 עד 1.02 מיליון שקלים בשנה. בינואר 2020 פרסמה חברת החשמל מכרז שלאורו הסתיימה ההתקשרות עם חברת אימפקט, וחברת פוליסי חזרה שוב לייצג את החברה. לפי הערכות בענף, התשלום החודשי של פוליסי היה דומה לזה שקיבלה אימפקט ועמד על 15-20 אלף שקל לחודש. ההתקשרות נמשכה עד היום האחרון של שנת 2021, אז נסגרו שעריה של חברת פוליסי. לפי הדוחות הפנימיים של החברה השתנה תפקידו של הלמן מסמנכ"ל רגולציה לסמנכ"ל שיווק, שירות ורגולציה, שאחראי בין היתר על מוקדי 103, גביית תשלומים, עמדות שירות, שירות בדיגיטל, ועוד ומנהל למעלה מאלף עובדים בחברה. זאת כשבמקביל החברה מתייחסת לנושאי הרגולציה וחקיקה חדשה כנושאים בעלי רמת סיכון בינונית לפגיעה ברווחי החברה. כעת, כאמור, אנו חושפים שבמכרז שהתקיים לאחרונה זכתה חברת גלעד יחסי ממשל ולובינג הוותיקה, בבעלות הלוביסטים אמיר גלעד ואריאל סנדר. ההצלחה להוריד את הריטיינר של חברת הלובי באמצעות "מכרז הולנדי" הוזילה בסופו של דבר את הוצאות משלם המיסים, הוצאות שידעו רק עלייה מאז שנת 1995. אולם גם לאחר הורדת העלויות הנקודתית הנוכחית, הוצאות חברת החשמל על שירותי לובי, פנימיים וחיצוניים, נותרו עצומות, ומותירות בעינן את השאלות מדוע חברה ממשלתית זקוקה בכלל ללוביסטים כדי לקדם את ענייניה בקרב גורמי ממשל, ומדוע לא אוסרים על חברות ממשלתיות וציבוריות להפעיל שירותי לובי הפוגעים באינטרס הציבורי הרחב – אותו ציבור שמממן אותן? תגובת חברת החשמל: "חברת החשמל מסתייעת בשנים האחרונות בשירותי לובי. לאחרונה פרסמה החברה מכרז פומבי, שקוף, לשירותי לובי, אליו ניגשו מספר חברות, ביניהן חברת גלעד יחסי ממשל. חברת החשמל הינה חברה מוטת רגולציה ונעזרת בשירותים אלו לשם פעילותה ומילוי תפקידה. החברה אינה מוסרת מידע ביחס להיקף ועלות ההתקשרות שכן מדובר במידע מסחרי. חברת החשמל משוכנעת שמשרד גלעד יחסי ממשל ולובי יספק לחברה את מיטב השירות עליו התחייב".
העיתונים מדווחים על רצח שלא ברור אם סיבתו ברורה | "ידיעות אחרונות" חוגג את יום הזיכרון לרצח רבין | אלוף בן מתאכזב מנתניהו | ומה דורשים הפלסטינים
רצח אירע אתמול בלוד. זהו הרצח השלישי בתוך שלושה שבועות, כפי שנכתב בכותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה נתונה במשבצת תכולה בתחתית דף השער, שרובו מוקדש לכותרת ענק: "נשיקות, נגיעות, הטרדות בלילות", פרומו לפרסום "העדויות המלאות" נגד הרב מוטי אלון מחר, במוסף יום שישי. המשבצת התכולה והכותרת "עיר החיסולים" ("אם ל-5 ילדים נרצחה ברחוב") תופסות חלק קטן יחסית מהרצועה בתחתית השער. רוב הרצועה מוקדש לכותרת הזו: "עונש לעובדת שטעתה: תתחפשי לחמודי". מה כל זה אומר? אין לי מושג. ובכל זאת. דבר הרצח בלוד מגיע לשערי העיתונים כולם. הפרטים היבשים דומים בכולם: "אביר אבו-קטיפו, בת 33 ואם לחמישה, נרצחה אתמול ליד ביתה שבשכונת פרדס-שניר. קטיפו נורתה מטווח קצר בעת שנהגה ברכבה", נכתב ב"הארץ". כתבי הפלילים מציינים כי שיטת הרצח דומה לזו שברציחות האחרונות בעיר הזו. משותף לדיווחים כולם גם הבלגן ששורר בהם, כנראה בשל האיחור שבו נשלחו למערכת (הרצח אירע בערב). אולי הבלבול הזה הביא את כתבי "מעריב" אבי אשכנזי ונתיב נחמני להחליף את המונח "רוצח שכיר" ב"רוצח סדרתי", וכך על שער "מעריב" מתפרסמת הכותרת השגויה "החשד: רוצח סדרתי בלוד" (ב"ידיעות" נכתב כי היו שני רוצחים). רוצח סדרתי הוא מי שרוצח לשם הרצח, ואילו החשד שמדווחים עליו כתבי "מעריב" הוא כי בלוד פועל רוצח המשכיר את שירותיו למי שמעוניינים בהם. מי הם אלו שמעוניינים בהם? "המניע – כבוד המשפחה", נכתב על שער "ישראל היום". "גם במקרה הרצח הנוכחי ההערכה של המשטרה היא כי מדובר ברצח על כבוד המשפחה", כותבת נועה קושרק ב"הארץ". "בודקים את המניעים הבאים", כותב שלומי דיאז ב"ישראל היום", "רצח על רקע כבוד המשפחה, סכסוכי חמולות או טעות בזיהוי. נציין כי חלק מבני החמולה של הנרצחת מסוכסכים תקופה ארוכה עם אחת החמולות ברמלה". ב"הארץ" מביאה קושרק דברים שאמר לה אהרון אטיאס, יו"ר הגרעין התורני בעיר, שנכח בהפגנה הספונטנית מול בניין המשטרה מיד לאחר היוודע דבר הרצח: "אנחנו מדברים כאן ביחד, יהודים וערבים, זאת בעיה משותפת שלנו, בעיית ביטחון. שלא ישחקו באמירות כמו מדובר ברצח על רקע כבוד המשפחה או רצח במסגרת ריב של חמולות. מבחינתנו, כל רצח הוא רצח". "במשטרה סירבו להכריז אתמול כי מדובר ברצח על רקע חילול כבוד המשפחה, לאחר שהבינו שהשימוש במונח הזה מעורר זעם רב בקרב התושבים", כותב מאיר תורגמן ב"ידיעות". "מפקד המחוז, ניצב בנצי סאו, נותר ללא מלים". "נעם ואסף מרמת-גן חוגגים את יום ההולדת שלהם ביום אחר. את מעיין ממושב שתולים יילד אביה, כי הרופאים היו מהופנטים לטלוויזיה. החברות של אליסו מחולון חושבות שנשמתו של רבין התגלגלה אליה. נור מחיפה נולד עם דמעה על הלחי. מה חושבים הילדים שנולדו ביום שבו רבין נרצח", לשון כותרת "הפרויקט המיוחד" על שער המוסף "24 שעות". לפני כמה ימים, אחרי ש"ידיעות" השתמש באמתלה של זכרון רבין כדי לראיין את בתו על עניינים כמו גירושיה מבעלה, כתבתי שבהמשך עוד יעלו בסיאנס את לאה. טעיתי. ב"ידיעות" הלכו על יצחק עצמו. באמת, אין מה לקנא בעורכי "24 שעות" ובעמיתיהם. זו הפעם ה-15 שהם מתמודדים עם האתגר הקשה הזה: כיצד לציין את יום הזיכרון לרבין? מאגר הקלישאות, הקיטש, הניגוח הפוליטי, השימוש הציני בזיכרון והכתבות על הילדים שנולדו ביום הרצח מוצה כולו כבר בשנים הראשונות. כעת נותר רק למחזר אותם שטיקים שוב ושוב ושוב, ולקוות שלא עוד. בעוד עורכי "24 שעות" מנסים לחדש, גם אם נסיונם זה מגליש אותם לתחומי הביזאר, הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" – "סקר: 80%: הרוצח צריך לשבת בכלא כל ימי חייו" – ממשיכה אותו טקס וודו ישן של התקשורת הישראלית, שהציבה את הרוצח יגאל עמיר כטוטם (או מוטב פינייאטה) שאליו ניתן לנקז את כל האנרגיה הקולקטיבית הנאספת סביב המאורע ההיסטורי, כדי שזו לא תנוצל חלילה לדיון עמוק ומקורי. האמת היא שהסופרלטיבים "עמוק" ו"מקורי" מיותרים. עמוק ביחס למה, ומקורי ממתי? הנה ב"מעריב" מנצלים את היום הזה (אתמול חל התאריך העברי שבו אירע הרצח) לפרסום סתם אסופת מאמרים. נכון, אין חידוש בכותבים (שמעון פרס, בן כספית, בן דרור ימיני, אברהם תירוש) ואין חידוש בתכנים, אבל גם אין גימיקים זולים (או יקרים, לצורך העניין). וגם בלי חידוש יש עניין בחלק מהדברים. הנה למשל דברים שכותב תירוש: "מהי בעצם מורשת רבין? [...] רבין לא היה איש חזון, ולא הוגה, אינטלקטואל או מתווה דרך רעיונית. הוא לא כתב. הוא היה איש מעשה, שמעשיו, ברובם, צריכים להיות מוערכים ולשמש דוגמה. לכלל תורה מגובשת, מורשת, אינם מגיעים. [...] אם יש בכל זאת מורשת רבין כלשהי, היא אינה נובעת, למרבה הצער, מחייו, אלא דווקא ממותו, מרציחתו". אבל מי אמר שאין חדש? בעיתונים נמשך היום הפולמוס סביב קיומה של עצרת הזיכרון לרבין. שלשום הודיעו מארגני העצרת כי זו השנה תהיה האחרונה, בשל החשש שבעתיד לא תתמלא הכיכר. מאמר המערכת של "הארץ" דוחק במארגנים שלא לעשות זאת. "בשל האדישות השוררת בציבור קשה לגייס קהל בימים אלו, והוועדה רוצה למנוע אפשרות שבעתיד הכיכר לא תהיה מלאה", מצטטים במאמר את ניבה לניר, "אחת ממארגנות העצרת", וכותבים לה בתגובה: "דווקא לכן חובה על מארגני עצרות הזיכרון לרבין להשקיע כל מאמץ כדי להתמיד בהן". מאחר שיש עוד כמה ימים עד ליום הזיכרון עצמו, יש זמן לפרסם עוד הודעות וטורים שכנגד באותו עניין. מארגני העצרת: נבוא לבד ונשב בחושך. "הארץ": לילד יש פוטנציאל וחבל שלא יממשו. ובכיכר יחלקו תעודות ויאכלו רגל קרושה. באותו עמוד ב"הארץ" מודפס גם מאמר של אלדד יניב, פוליטיקאי בהתהוות, שמנצל את המומנטום של הטלת פקפוק בקדושת ראש הממשלה הרצוח כדי להשוות את רבין לבן-גוריון, לקבוע שרבין היה "גדול עוד יותר" מבן-גוריון ולפסוק כי הבחירה הדמוקרטית של אזרחי מדינת ישראל היא המשך דרכו של יגאל עמיר. "דור הנרות כבר התבגר, ובמקום לבכות ולשיר בכיכר, הגיעה העת שייקח אחריות", הוא כותב, אבל המאמר מסתיים רגע לפני שיניב מספיק לפרט מה זאת אומרת בדיוק. יניב, כך נראה, משחק במשחק רבין. "מישהו במערכת החינוך שלנו חשב שזה רעיון טוב ללמד ילדים בגיל הגנון על רצח רבין", כותב עידו פורת באותו מדור, "התוצאה היא שבני בן השלוש וחצי חזר היום מהגן, וסיפר לאמו בחיוך רחב שהיום הם למדו על משחק רבין. במקום יצחק, יצא לו משחק. "ומה למדתם? שאלה אשתי את בני. למדנו שאסור להגיד שכחתי!. אכן, מסר עמוק נקלט במוחו הצעיר. בני ושאר הזאטוטים ילמדו בהמשך השנה גם על היטלר ועל רצח ששת המיליונים (יום הזיכרון לשועל ולדבורה, בפי בן של חברים), על אילן רמון ועל יום הזיכרון לחללי צה"ל. מעניין אילו משחקים הם יעשו מאירועים אלה, בין הלגו לבין הפאזל. "בתי, שלומדת בכיתה א, למדה גם היא על משחק רבין. הנה הטקסט שהיא קיבלה בבית-הספר: יצחק רבין נולד בירושלים. יצחק רבין למד בתל-אביב. יצחק רבין היה ראש ממשלת ישראל. הוא היה גם שר הביטחון. יצחק רבין נרצח ב-4 בנובמבר 1995. הוא נרצח בתל-אביב. בלי למה, על-ידי מי, ומה המשמעות של כל זה, שהרי זה יהיה מורכב מדי לגיל צעיר. בהעדר כל תוכן או מסר, כל מה שנותר הוא רק פולחן המוות: מקרינים תמונות של יצחק רבין, אומרים שהוא היה חכם ויפה, ושהוא מת וזה עצוב, וכולם עצובים יחד". "ראש הממשלה בנימין נתניהו מתקרב לנקודת חוסר הרלבנטיות, שממנה יגלוש שלטונו לבחירות הבאות בלא להשיג דבר", פותח אלוף בן את מאמרו במדור הדעות של "הארץ". בן, פרשן ועורך בכיר ב"הארץ", היה אולי היחיד בין עיתונאי "הארץ" (יחד עם ארי שביט) שהפגין לא רק דחייה וחוסר אמון כלפי נתניהו. "כהונתו מסתמנת כהחמצה גדולה", הוא כותב כעת, "שני היעדים המרכזיים שהציב, בלימת האיום האיראני והסדר עם הפלסטינים, הולכים ומתרחקים ממנו". "היום בהאג: משפט המדינה הפלסטינית", נכתב בכותרת על שער "מעריב". "בית-הדין הפלילי הבינלאומי יכריע בבקשה להחיל את שיפוטו על שטחי הרשות. תשובה חיובית תהווה הכרה מעשית במדינה פלסטינית" (בן כספית). עוד במדור הדעות של "הארץ": מאמר של נביל שעת, לשעבר שר החוץ הפלסטיני וכיום חבר בצוות המשא-ומתן הפלסטיני. "אם הנהגת ישראל אינה מסתפקת בהכרה הפלסטינית בישראל המחזיקה 78% משטחה ההיסטורי של פלסטין, ובכינון יחסים דיפלומטיים עם 57 משכנותיה – הרי שעולה השאלה: האם ממשלת ישראל מנהלת מו"מ במטרה להגיע לשלום, או כדי לזכות ביחסי-ציבור ולהרוויח זמן שיאפשר לה להמשיך במפעל ההתנחלויות". "תנאי פלסטיני חדש לארה"ב", נכתב בכותרת בכפולת העמודים 6–7 של "ידיעות אחרונות", "רוצים שנחזור לשיחות הישירות עם ישראל? תצטרפו לחרם על מוצרים מההתנחלויות". "עוד דורשת הרשות הפלסטינית מהממשל האמריקאי", כותב אלכס פישמן, "ללחוץ על ישראל כדי שתחזיר לה את המעמד המדיני ממנו נהנתה הרשות בירושלים. במלים אחרות: הפלסטינים דורשים לפתוח מחדש את כל מוסדות השלטון שהחזיקו בהם במזרח העיר". ופישמן ממשיך: "הרשות אף דורשת לאפשר לאנשיה לשלוט במעברים לרצועת עזה". ויש עוד: "הפלסטינים הציגו לאמריקאים גם שורה של תביעות לסיוע כלכלי". ו"תנאי נוסף נועד לשנות את פרישת הכוחות בגדה המערבית". וגם: "תנאי אחר נוגע למשא-ומתן עצמו. הרשות דורשת כי הבסיס לשיחות על הגבולות העתידיים יהיה גבולות ה-4 ביוני 1967 [...] הדרישות הללו", כותב פישמן, "מתווספות על התביעה הפלסטינית לחדש את הקפאת הבנייה בהתנחלויות, הסוגיה שבגללה הפסיקו את השיחות לפני כחודש". "חבר דמיוני הוא שלב טבעי בתהליך ההתפתחות של הילד. זהו כלי חשוב להתמודדות עם רצונות ודאגות", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף "המגזין" של "מעריב". "ובכל זאת שימו לב שבנכם או בתכם מעדיפים לשחק עם חברים ולא עם הנמר המומצא". "העלילות האלה חגות סביב תושבי עיירת קיט עם אתר ספא מפנק בצפון מדינת ניו-יורק, המנהלים באמצע המאה שעברה חיי שעשועים שאמורים היו להיות נטולי דאגות, ומשחקי זימה אינסופיים בין אמבטיות בוץ למסיבות קיץ מושחתות", מתאר מבקר הספרים רן בן-נון את "סיגריות" של הרי מתיוס ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", והוא מסכם: "אצל הרי מתיוס אפשר לכתוב סונטה על ישבנה המעוגל של מאהבת נחשקת, שגם תתפרסם במוסף הספרותי הנכון, ולהרהר בשירה של היינה ובפילוסופיה של הגל. בעולם מושלם ככה היו נראים החיים. היה עולם כזה ואיננו עוד". "בוויכוח המתנהל בחודשים האחרונים סביב גירוש ילדי מהגרי העבודה מעורבים שני שקרים: מימין מופץ השקר שמדובר בסוגיה לאומית, ואילו השמאל משתמש בטיעון השקרי שמדובר בסוגיה מוסרית או תדמיתית", כותב המשורר אלמוג בהר במדור הדעות של "הארץ". "הסוגיה העיקרית, הכלכלית, מסתתרת במוספי הכלכלה". כניסת מהגרי העבודה לישראל, כותב בהר, היתה קשורה בהתנתקות מהפועלים הפלסטינים ובגלובליזציה של הכלכלה הישראלית, ואיפשרה לרסק ארגוני עובדים, להוריד את שכר העבודה בישראל וליצור מעמד של עובדי קבלן ושל עובדים עניים, "שאיפשרו בתורם את הגמישות הניהולית שאליה נכספים בכלכלה קפיטליסטית הכוחות הכלכליים הגדולים, ובתוכם הממשלה. "התחוללה צמיחה גדולה שעליה שילמנו בזול ובמעט מאוד זיעה ישראלית. כך מתנהל היום רוב העולם הראשון מול העולם השלישי, וכך למעשה הצטרפה ישראל לעולם הראשון, הרבה לפני שהתקבלה רשמית ל-OECD. [...] מה שהימין הכחיש בתהליך הצטרפותה של ישראל לעולם הראשון ולכלכלה הניאו-ליברלית היתה העובדה שמדובר בכלכלה בינלאומית, ואפילו פוסט-לאומית. [...] בישראל הוכחש מהתחלה מרכיב ההגירה בתהליך החדש, ולכן אומץ השם עובדים זרים במקום מהגרי עבודה. "[...] הימין מדחיק את המציאות שבה נוצר ניגוד בין ימין לאומי לימין כלכלי, ומאמץ מדיניות צבועה של דלת מסתובבת – גירוש של עובדים מחד והבאת חדשים מאידך, תוך העשרת החברות המתווכות. הימין הזה אינו רוצה לוותר על הפירות הכלכליים שמביאים לו מהגרי העבודה, ואת נאמנותו לכאורה לטוהר הלאום הוא מוכיח בגירוש מתוקשר, שלא ישנה למעשה את השפעותיו ארוכות הטווח של גל ההגירה הנמשך. "רוב מפלגות השמאל, מנגד, אינן מציעות אלטרנטיבה ממשית למציאות הכלכלית החדשה של העבודה הזרה. זהו שמאל שמזמן לא ניהל מאבק כלשהו למען ציבור העובדים הנרמס בישראל [...] גם הוא תמך למעשה במהלך שהביא את מהגרי העבודה. זהו שמאל שאחרי שנטש את ענייו שלו, אזרחי ישראל, בוודאי שאינו יכול לראות שבשלב שבו מצויה הכלכלה הרב-לאומית – לעולם הראשון יש אחריות כלפי העולם השלישי, הנובעת מניצולו. "כל שנותר לשמאל הזה לעשות כדי להדחיק את הצורך בהתמודדות עם הסוגיה הכלכלית הממשית הוא לצאת במאבק נרגש למען ילדי העובדים הזרים, מאבק שמשווה לו את הדיוקן היפה והליברלי שבו הוא מעוניין. אף על פי שהמאבק הזה מוצדק, הוא משמש מפלט מסוגיות העומק הכלכליות היוצרות את המצב הקיים, ומהצגת אלטרנטיבה כלכלית לרמיסות המקבילות – ההופכות תלויות זו בזו – של העניים הפנימיים ושל עניי העולם השלישי. שוב יצטייר השמאל כיפה נפש ומוסרי, וכמו בסוגיית הכיבוש יעדיף רוב הציבור את השקר הלאומי על פני השקר המוסרי, בלי לשים לב כיצד האמת הכלכלית נוגסת גם בו". "למה להיטפל דווקא לזמרי הפופ המזרחי?", שואל מבקר המוזיקה בן שלו ב"גלריה" ב"הארץ", "מדוע לא להפנות את המבט אל שרידי המיינסטרים הלא מזרחי? הדברים שמתרחשים בתקופה האחרונה באגף המצטמק הזה (שאי-אפשר לא להשוות אותו למפלגת העבודה, אם כבר מידרדרים לקונוטציות פוליטיות) עושים יותר נזק לתרבות מאשר השירים הטיפשיים מהאגף המזרחי". משום שלהבדיל מהלהיטים המזרחיים, "שירים מטופשים שיודעים שהם מטופשים", "השירים הריקים והחלולים של המיינסטרים הלא מזרחי לא חושבים שהם מטופשים. הם חושבים שהם שירים יפים, מורכבים, מעודנים, אולי אפילו עמוקים. קחו למשל את האלבום החדש של עילי בוטנר". האלבום של בוטנר, כותב שלו, נראה איכותי. "אבל אין איכות. יש כאילו איכות. ויש שמרנות בלתי נתפסת. המנגינות של בוטנר מתרפקות בצורה נוטפת דבש על הזמר העברי הישן וכמו מנסות לחזור לאיזו ישראליות תמימה ונקייה שספק אם התקיימה אי-פעם, ובכל מקרה אין לה שום קשר לישראל של היום. [...] אילו לפחות המנגינות היו יפות. הן לא. הן כאילו יפות. בוטנר מנסה בכל כוחו להיות מוני אמריליו, אבל כל האקורדים שבעולם לא יסתירו את העובדה שאין לו את זה. מלחין סביר, ללא שמץ של מקוריות. [...] בוטנר גם כתב את הטקסטים באלבום החדש, והם יותר מיופייפים ויותר חלולים מהמנגינות. "אבל אם חברת התקליטים מחשיבה את מה שהוא עושה כיפה", כותב שלו, "ומיטב הפסטיבלים מחשיבים את מה שהוא עושה כיפה, והרדיו מחשיב את מה שהוא עושה כיפה – אולי השירים הנדושים האלה יתקבעו יום אחד כהתגלמות היפה, כאנטיתזה של הטיפשי. אם זה יקרה, זה יהיה יום עצוב. זה יהיה ניצחון הכאילו-יפה". "הספר מטלטל", כותב יורם קניוק במוסף "ספרים" של "הארץ" על ספר המתח "אדום החזה" של הנורבגי יו נסבו. "המחבר יו נסבו עושה בספר חשבון נוקב עם בני ארצו, נורבגיה – ארץ קרה, ארוכה, מעוטת אוכלוסין, נוגעת בקוטב הצפוני, שמצאה נפט ומטיפה לכל העולם לבד מלעצמה. אז יו נסבו עושה זאת גם עושה". וגם: "יו נסבו חותר לעומק החביון האיום הזה. נוגע ביסודות הפשיזם העמוקים המבוססים בעם הנורבגי, שאחרי ככלות הכל היה פעם עם חזק ימאי כובש, רוצח". "דיקטטורה אינה אלא בגידת האנשים בחופש", כותב קניוק. "נתניהו יכריע: דיסקין, הדס או ידלין", נכתב בכותרת דיווח של שלמה צזנה ב"ישראל היום" על זהותו של ראש המוסד הבא. הכותרת הראשית של "הארץ": "מתגבשת הסכמה להארכת כהונת דגן עד הקיץ הבא". "הצעת חוק זכות התגובה בעיתונות הכתובה אינה משרתת שום אינטרס מלבד המגמה להחליש את חופש העיתונות", כותב השופט בדימוס נסים ממן במדור הדעות של "הארץ". עוזי בנזימן כתב כאן ב"עין השביעית" על ההצעה, של ח"כ ישראל חסון, והדרך שבה היא משתלבת בגישתו הייחודית לחופש הביטוי.
ynet פירסם את רשימת הכתבות המוגבות והנצפות ביותר של העשור. יובל דרור עמד על הסיבה שבגינה ישראלים מתו עליהן
לפני כמה שנים היה לי רעיון: לעקוב במשך שנה שלמה אחרי כותרות ב"ידיעות אחרונות" שבהן מופיעה המלה "מוות". שמתי לב שלפחות אחת לשבוע המלה "מוות" מופיעה בכותרת, בדרך כלל באדום ובסמיכות למלה אחרת: "מטוס המוות", "רכבת המוות", "כביש המוות", "בית של מוות", "מוות בנהר", "מוות משולש" וכן הלאה. הנטייה הגובלת באובססיביות של עורכי "ידיעות אחרונות" להשתמש במלה "מוות" כמקדם מכירות הילכה עלי קסם. כותרות של "ידיעות אחרונות" לא אספתי, אבל ב-ynet אספו כותרות בשבילי. ביום חמישי האחרון, שעות אחדות לפני שהעשור החדש נכנס, פירסמו ב-ynet (אתר החדשות מבית "ידיעות אחרונות", כידוע) פרויקט מעניין: בדף אחד רוכזו הכתבות שזכו למספר הרב ביותר של תגובות, ולצדן הכתבות שזכו לשיעורי צפייה גבוהים במיוחד. עיון בטקסטים שגררו מאות ולעתים אלפי תגובות, ומי יודע כמה מאות אלפי צפיות, מאשש את ההשערה שלי שעם כל הכבוד לסקס, כסף, שחיתויות ושאר תופעות חברתיות שבדרך כלל מפעילות אצל בני-אדם את הדמיון, מה שמוכר בארץ הקודש הוא מוות, מוות ואם אפשר – עוד קצת מוות. זה הכפתור הסודי שלחיצה נכונה עליו מוציאה מאיתנו את היצרים, המיצים והתגובות. דוגמאות לא חסרות. כותרתה של הכתבה שזכתה למספר הרב ביותר של תגובות (3,393 מהן) היא "גלעד תמורת מרצחים? שכנעו השרים". במקום השני, עם 3,156 תגובות, "דודו טופז שם קץ לחייו בתלייה". זו כותרת שניתן לכנות "כותרת שב"א" (שניים במחיר אחד): גם מוות וגם תיאור הדרך שבה התרחש, והיא פופולרית במיוחד ברשימה שלפניכם. כלת פרס נובל שהציעה לשחרר מחבלים (מרצחים כמובן) לחצה על "כפתור המוות" וזכתה ל-2,493 תגובות. כאשר עלתה השאלה אם צריך לתת ליגאל עמיר, הרוצח, לצאת לברית בנו, היא זכתה ל-2,481 תגובות. נכון שמדובר בנושאים פופולריים בפני עצמם, אבל ברובד עמוק יותר, או עמוק פחות, הם כולם נוגעים במוות. הלאה. "150 הרוגים תקיפה בעזה"? 2,266 תגובות. מייקל גקסון, שמת בגיל 50, זכה ללא פחות מ-1,800 תגובות. כותרתה של כתבה נוספת שזכתה לכמעט 1,500 תגובות היא "הרגתי את רוז וזרקתי לירקון". גם זאת כותרת שב"א: אנחנו גם מספרים לכם שהרגו ילדה וגם מספרים לכם איך בדיוק, וכל זה בכותרת קומפקטית אך אינפורמטיבית שהמוטיב המרכזי שלה הוא מוות. מי שחושב שרשימת הכתבות הנצפות ביותר מורכבת מתמהיל שונה של נושאים, טועה. ברשימה ממתינות כתבות עם הכותרות "מוני פנאן התאבד בתלייה" (שב"א); "שני הרוגים בהתקפה במרכז הומו-לסבי", "יעקב אלפרון חוסל בפיצוץ מכוניתו בתל-אביב" (שב"א); "שוש עטרי הלכה לעולמה"; "גולדווסר ורגב חזרו בארון". כתבה מעניינת במיוחד שעוסקת בהחלטתו של דני פנחס, כלכלן שחלה בסרטן המעי הגס, להפסיק את הטיפול במחלה, נכנסה אף היא לרשימה. אין להכחיש שהטקסט מרתק, אבל ייתכן שהיא זכתה לכל-כך הרבה צפיות כיוון שכותרתה היא "אני לא רוצה למות – אבל אני מוכן לקראת המוות". אי-אפשר להתנגד לכותרת מוות כפולה. לכן, גם אם יש לה "רק" כ-700 תגובות, יש לה המוני צפיות. ייתכן שתשאלו, אבל מה נכתב בתגובות? זה לא ממש משנה. מרשל מקלוהן טען ש"המדיום הוא המסר", אבל במקרה הזה "המסר הוא המסר". מהרגע שהכתבה עוסקת במוות, מהרגע שמלת הקוד "מוות" או נגזרות שלה מופיעות בכותרת, אנחנו מתקשים לעמוד בפניהן. המסר דוחף אותנו להביע דעה שלא פעם היא דואלית מטבעה: דודו טופז הוא עבריין אבל מסכן, מייקל גקסון הוא פדופיל אבל אמן ענק, גולדווסר ורגב הם הבנים של כולנו אבל לא היינו צריכים לשחרר כל-כך הרבה מחבלים, טוב שנהרגו 150 אנשי חמאס אבל עכשיו תושבי שדרות יחטפו על הראש, אסור לתת הקלות ליגאל עמיר אבל גם הוא בן-אדם, וכן הלאה. העובדה שהמוות הוא האירוע האולטימטיבי שאין ממנו חזרה – אלא אם כן אתם מאמינים בגלגול נשמות או בתחיית המתים – העובדה שהוא מחכה לכולנו ואין אדם שחזר ממנו כדי לספר מה ההרגשה, יוצרת שילוב שהוא הניטרוגליצרין של אמצעי התקשורת: סקרנות ופחד. משום כך, כאשר נלחץ "כפתור המוות", מצליחים אמצעי התקשורת לחלץ מאיתנו התעניינות ותגובה נרגשת, כזו שבאה מהבטן. לא שיש דבר רע בניטרוגליצרין תקשורתי, אלא שכאשר נחשף דפוס ההתנהגות, כפי שהוא נחשף כאשר בynet- ריכזו את הכתבות המוגבות והנצפות ביותר בעשור בעמוד אחד, מבינים עד כמה הוא פרימיטיבי, עד כמה אין בו שום תחכום. בני ציפר טען שבישראל העיסוק במוות כל-כך מושך שכן הוא בידור זול, בידור בחינם ולכן בידור עם ביקוש מתמיד. מה שבטוח, הבידור הזה, אם הוא אכן כזה, פונה אל המכנה המשותף הנמוך והרחב ביותר: "כולנו נמות יום אחד!", הוא קורא בקול. "הוא/היא/הם מתו כבר עכשיו! בואו לקרוא על זה!".
במהומות באיראן יש כבר מנצח: המדיה החברתית, שהיכתה את כלי התקשורת המרכזיים במגרש הדיווח החדשותי. האם אתרים כמו טוויטר ופייסבוק מסוגלים להתמודד גם עם האחריות החברתית שנלווית לעוצמה שצברו?
מפגינה צעירה מוטלת על הרצפה. דם ניגר מפיה. סביבה מתגודדים אנשים. התמונות אילמות, הפסקול מחריש אוזניים. המראות שזרמו בסוף השבוע מטהרן, שיראז, איספהן וערים אחרות באיראן מכאיבים, מכוננים, עוצרי נשימה. רגעי העימות בין המפגינים לכוחות המשטרה והמיליציה צולמו במצלמות דיגיטליות ובטלפונים ניידים והופצו ברשת למרות האיפול התקשורתי שניסה להטיל המשטר. ההתקוממות באיראן היא הניצחון הגדול אי-פעם של המדיה החברתית. מועמד האופוזיציה מיר חוסיין מוסאווי בחר בפייסבוק כמקום שבו יכריז על נכונותו למות אם ייעצר. אתרי הווב 2.0 הפכו לכלי דיווח יעילים במעקב אחר החדשות באיראן. האיראנים הצעירים השתמשו ברשת כדי להכריז "אנחנו רוצים להיות חופשיים", וגולשים ברחבי העולם מזדהים איתם באמצעות הוספת רקע ירקרק לתמונות הפרופיל שלהם ברשתות חברתיות. הרב-שיח הזה מתנהל ישירות בין אנשים, ללא תיווך של רשתות תקשורת או ממשלות. וב-CNN? ב-CNN משתדלים להזכיר את טוויטר בתדירות גבוהה מאוד. ברשת הטלוויזיה של טד טרנר כבר יודעים שהובסו. משתמשי טוויטר היו הראשונים להציב בפני CNN את מראת הכישלון, לאחר שצופים פתחו את הטלוויזיה כדי לראות דיווחים שוטפים מהאירועים וקיבלו את לארי קינג בתוכנית שגרתית. בכירי הרשת טענו כי סיקרו את המשבר האיראני טוב יותר מכל המתחרות. הם צודקים. CNN לא הפסידה בדיווח ל-ABC ,CBS ,NBC, פוקס ניוז או כל רשת אחרת. אלא ששידורי המחאה מופצים ביוטיוב, בפליקר ובטוויטר (האחרון ריכז את הדיווחים מכל המקורות הרלבנטיים והוסיף עדויות אותנטיות של מפגינים מהשטח). כל מה שנותר לכלי התקשורת המסורתיים הוא לחזור אחריהם כהד. עדיין, יותר אנשים מבקרים באתר של CNN מאשר בזה של טוויטר, אך המגמה ברורה. הימים האלה עשויים לבשר על נצחונה הגדול של העיתונות 2.0 על פני העיתונות המסורתית, או לפחות לרמוז לנו כי לעיתונות המקצוענית לא יהיה בעתיד כל יתרון יחסי בתחום הדיווח. כדי לשרוד, עליה להתמקד בפרשנות ובהנגשת המידע מכל המקורות לקוראים. אמנם כיום פליקר, טוויטר ויוטיוב מקשים מאוד על איתור חדשות אקטואליות באתרים שלהם ואינם יכולים לשמש מקור חדשות בלעדי, אך מה יהיה ביום שבו יפתחו האתרים האלה אתרי חדשות? אין ספק שזה יקרה. טוויטר ממלא תפקיד כה חשוב באיראן עד כי משרד ההגנה האמריקאי ביקש מהחברה, ככל הנראה, לדחות השבתה מתוכננת של השירות לצורך תיקונים. אין ישות מקוונת שמילאה תפקיד כה חשוב במאורעות פוליטיים אי-פעם. בשלב זה לא ידוע עדיין אם המהפכה הירוקה תתממש, אך כבר כעת ברור שהמהפכה של טוויטר כבר התרחשה. העוצמה של טוויטר היא גם מקור לחשש: איך ייתכן כי לסטארט-אפ בן שנתיים תהיה השפעה כה רבה על מהומות במדינה גדולה, מהומות שיש להן משמעות בינלאומית מרחיקת לכת? האם ריכוז כוח רב כל-כך בידי גוף אחד אינו מדאיג? גם טכנית, מחשש להתקפות שינסו לחבל בשירות, אולם גם תוכנית, מחשש להטיות. הופעה ברשימת המצייצים המומלצים של טוויטר יש בה כדי להפוך אדם למומחה בתחומו, כך על-פי ה"ניו יורק טיימס". כמה זמן יחלוף עד שהמומחים האלה יצייצו בתשלום ממטעם חברות גדולות וממשלות, עם גילוי נאות או בלעדיו? ועוד שאלה היפותטית: מדוע שטוויטר לא תמכור את תג הדיון iranelection#, המלווה את הטוויטים על המהומות, לממשלת איראן? הם לא יעשו את זה, תאמרו לעצמכם, אך מאין הביטחון? אין להתרשם יותר מדי מאווירת הדמוקרטיה בטוויטר, שבה מיעוט של המשתמשים נעקבים על-ידי הרוב הדומם. טוויטר עשתה טעות קשה עם רשימת המצייצים המומלצים שלה. נקווה שזו הטעות הכי גדולה שתעשה. לדיון בבלוג "חורים ברשת" >>
המסע המדיני האחרון לוושינגטון המחיש בחריפות את מגבלותיה של הכתבות המדינית. למרות לקחי השנתיים האחרונות, נתנו חלק מהכתבים המלווים לפמליית ראש הממשלה לעשות בהם כחפצה. בבוקר הם הודיעו על פריצת דרך ובערב על מבוי סתום
וושינגטון, שעות הצהריים. הפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשרת החוץ האמריקאית מדליין אולברייט הסתיימה. לרשות העיתונות הישראלית עומדת שעה אחת בלבד עד ה"דד-ליין", והמתח עולה. שי בזק, יועץ ראש הממשלה לתקשורת, לא אומר דבר לעיתונאים הלחוצים. תוך דקות ספורות מתברר שאולברייט דחתה את יציאתה לאירופה. אפשר להתחיל לנשום לרווחה, זה אולי מסמן התקדמות, וגם אם לא - זה לפחות משהו שאפשר לראות בו חלק מכותרת בעיתון. העיתונאים יודעים שבזק לא יודע מה באמת קרה בפגישה בין אולברייט לנתניהו. שעת הדד-ליין הולכת ומתקרבת, עיתונאים אחדים ניגשים במהירות לכיוון המסעדה שבה יושבים ראש הממשלה ויועציו, לנסות ללקט עוד מידע. השעון מתקתק, קל לדמיין את הלחץ במערכת העיתון, עדיין אין כותרת מדינית. אולברייט מסרבת לפי שעה להעניק תדרוכים. לפחות עיתונאי אחד ממהר לטלפון: אולי למקורות פלסטיניים יש מידע על מה שקרה בפגישה, אף שהוא כאן והם לא, אולי למקורות אמריקאיים, אולי דווקא מקורותיו בארץ שמעו יותר. אחר-כך יוצאים יועצי ראש הממשלה מהמסעדה. מלה מזה, משפט מהשני, פרשנות על שפת הגוף של השלישי - ויש, יש ידיעה. מפלס הלחץ יורד - לפחות עד מחר באותה השעה. וככה זה נראה למחרת: "מעריב": "התקדמות משמעותית - ועוד הרבה עבודה", כך על-פי מקור ישראלי בכיר, וגם: "אופטימיות זהירה". "ידיעות אחרונות": "נתניהו: עם כל הידידות, צריך לומר לארצות-הברית לא!", נכון לדברים שנאמרו לפני הפגישה, ואחרי הפגישה -"האווירה היתה פסימית". וב"הארץ": "נתניהו הסכים לנסיגה דו-ספרתית: מחלוקת עם ארצות-הברית על גודל הפיקדון". אז מי באמת יודע מה קורה שם, בוושינגטון, מאחורי הדלתות הסגורות? למסעו המדיני האחרון של נתניהו לוושינגטון באמצע חודש מאי לא התלוו כל הכתבים המדיניים. התחושה היתה, לפחות בחלק ממערכות כלי התקשורת, שלא מדובר בנסיעה מספיק חשובה, וכיוון שהיא יצאה אל הפועל בתקופה של אינפלציה בנסיעות - שבוע קודם לכן בריטניה, שבוע לאחר מכן סין - נשארו אחדים מהכתבים המדיניים בבית. חלקם, אגב, חושבים שזה לא מזיק. "לפעמים נראה לי שמהבית אני עושה עבודה טובה יותר, אני יכול להגיע ליותר מקורות מידע, וזה בלי שטיפת המוח של פמליית ראש הממשלה", מתוודה אחד הכתבים. יש שיגידו - נתניהו, אמן המניפולציות התקשורתיות, עשה זאת שוב בוושינגטון. הדרך שבה הוא משתמש בכלי התקשורת באה לידי ביטוי בסוף הביקור. "מעריב", קול-ישראל וחדשות ערוץ 2 דיווחו לקראת סוף הביקור, שנתניהו מסכים לפעימה שנייה דו-ספרתית, וכי סלע המחלוקת העיקרי נותר עניין הפעימה השלישית. כולם ייחסו את הידיעה למקורות מסוגים שונים. נתניהו נחת בארץ, ובמסיבת-עיתונאים שכינס מיד לאחר הגעתו, הכחיש מכול וכול את הידיעות. חמי שלו כתב למחרת ב"מעריב" ששוב היינו עדים לניסוי כלים של נתניהו בתקשורת, כדי לבדוק את ההדף הפוליטי שייווצר. "הדלפת ידיעות על התקדמות ובעקבותיהן הכחשות תקיפות והצהרות על עמידה איתנה הפכו לדפוס פעולה קבוע של ראש הממשלה ויועציו", כתב. הכתבים המדיניים טוענים שהמקורות לידיעות על הסכמתו כביכול של נתניהו היו, כאמור, אנשי הפמליה שלו. הכתבים הוותיקים לא מופתעים. הם עוד זוכרים את ימיו של נתניהו כסגן שר החוץ. כשהיה מגיע בבוקר ללשכה, היה נכנס לשר החוץ ארנס, וקודם כול היה שואל: "מה הספין של היום?" ה"ספין" הוא זווית הסיקור, מגמת הפרסום, שמעניקים לאירועים ראש הממשלה ויועציו בהתאם לאינטרסים העומדים מול עיניהם באותו יום. ה"ספין" בוושינגטון היה, אומר אחד הכתבים שסיקר את המסע, שאו-טו-טו הולכים לגמור ושבסוף הביקור יהיה סיכום על גודל הפעימה השנייה. כידוע, לא זה מה שקרה בפועל, אך התוצאה לא מנעה מרוב הכתבים - שלכאורה הם למודי ניסיון מיכולתו של נתניהו לתפעל את התקשורת בהתאם לצרכיו המתחלפים - לדווח בהתאם ל"ספין" שבו בחרו הוא ויועציו. עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של "הארץ", יוצא להגנת הכתבים: "בסופו של דבר, תמיד יש סיכוי שהפעם זה באמת הולך לקרות, ואף אחד לא רוצה להיות הטמבל שמפספס". זה נכון, אבל כיוון שעד כה זה לא קרה, אפשר היה לפחות להזכיר לקוראים את ההיסטוריה של הרושם שיצרו ראש הממשלה ופמלייתו על מצב המו"מ במסעותיו המדיניים הקודמים. להגנתם טוענים הכתבים המדיניים שהם משקפים בכל רגע נתון את המידע שנמסר להם, ושהזיגזגים בדיווחיהם נובעים מתנודות במציאות - בכוונת ראש הממשלה, באסטרטגיה המדינית שלו, בהכרזותיו ובמצב רוחו. גם ה"זיגזגים" וגם ה"ספינים" הביאו את היחסים בין נתניהו לעיתונות הישראלית לשפל. חלק מהכתבים מודים במפורש שאינם מאמינים לפמליה שלו, וכי הם מעדיפים להאמין למקורות אמריקאיים. "פעם", אומר אחד הכתבים, "האיזון היה קל יותר, ספין מול ספין, והיום, פשוט ברור שעדיף להאמין לאמריקאים". שי בזק, בתגובה: "לעיתונאים הישראלים יש נטייה לפרובינציאליות. הם מרגישים תמיד, שאם האמריקאים אומרים להם משהו, זה ראה וקדש". הוא מודה שלאמריקאים יש פחות אינטרסים בדיווח, "אבל זה לא הופך אותם ליותר מהימנים". המלה "ספין" לא מרתיעה אותו: "אני לא נמצא בתפקידי כדי למכור מידע לעיתונאים, ולכל דבר יש מטרה מסוימת. זה כמובן לא פוגע באמינות הדיווחים, אבל אני לא לוח מודעות". בזק טוען שההסתמכות היתרה של כתבים ישראלים על מקורות אמריקאים "הפילה" אותם לא פעם ולא פעמיים, ואחת הדוגמאות הבולטות, לדבריו, היא דווקא הביקור האחרון בוושינגטון: "הם ציטטו מקורות אמריקאיים שאמרו שראש הממשלה הבטיח לאמריקאים מספר מסוים של אחוזים, וחזר בו לאחר מכן. אני דיברתי עם אמריקאים, שהם גורמים רשמיים ומוסמכים - דניס רוס, גיימס רובין, מרטין אינדיק - והם הכחישו את הפרסום מכול וכול. אז יש כאן כמה אפשרויות: או שהעיתונאים סמכו על מקורות אמריקאיים אחרים ששיקרו להם, או שהמקורות האמריקאיים הרשמיים שיקרו להם. בכל מקרה, הם האמינו למקור לא אמין". קשה מאוד לעקוב אחרי משא ומתן מדיני בזמן אמיתי, והביקור האחרון בוושינגטון ממחיש זאת. האינטרס של כל מדינאי הוא להצניע משא ומתן שנמצא בעיצומו כדי שלא לפגום בהתקדמותו, והסכם אוסלו הוא דוגמה קלאסית לכך. הסכם אוסלו לא היה מתגבש ונחתם אילו העיתונאים היו יודעים על המו"מ שקדם לו והיו מסקרים אותו. כיום מבקשים העיתונאים לא לחזור על אותה טעות. הם רוצים לדעת מה מתרחש ולהביא סיפורים בלעדיים רבים ככל האפשר. התחום המדיני, שהוא רגיש ויחד עם זאת נזיל, מאפשר לכתבים חופש שלא קיים בתחומי דיווח אחרים. כך, למשל, ניתן לדווח ביום אחד על "פריצת דרך", ויום לאחר מכן על "מבוי סתום". ולא חסרות דוגמאות לכך, גם מהמסע האחרון לוושינגטון. כך, למשל, יומיים לאחר הידיעה ב"מעריב" על התקדמות משמעותית בתחילת הביקור, אנחנו למדים שראש הממשלה חוזר מארצות-הברית בלי פריצת דרך וללא סיכום על הפעימה, וכי האמריקאים הם שצריכים לקבל עכשיו את ההחלטות הקשות - האם להמשיך ללחוץ על נתניהו או למשוך את ידיהם מהתהליך. גם כלי תקשורת אחרים, חדשות הערוץ השני וקול-ישראל, דיווחו באופן דומה למדי, בעוד ש"ידיעות אחרונות" וחדשות הערוץ הראשון שמרו על קו פסימי יותר לאורך כל המסע. רוב הכתבים המדיניים ערים לסתירות בדיווחיהם. אומר אחד מהם: "מה לעשות, מסובך לדווח, כי המציאות מסובכת. הסכם אוסלו עסק בדברים גדולים - כן או לא מכירים באש"ף, והיום השאלות יותר קטנות, והניואנסים רבים". דוד מקובסקי, הסופר המדיני של "הארץ", אמנם לא יצא לוושינגטון, אבל מכיר בבעייתיות: "המשא ומתן הוא טכני, אטי, פרטני. בעצם אין סנסציות. כל כותרת ענקית על פריצת דרך היא יצירת סנסציה. במציאות זה לא קורה". הבעייתיות של הסיקור המדיני גדלה בתקופות כאלו, אך מצד שני ניצבים עורכי החדשות ודורשים כותרות מרעישות. אחד הכתבים המדיניים אומר חד וחלק: "אני הייתי מאשים את העיתונאים. אתה חייב לספק את הסחורה, ואין לך מאיפה, ואז - לא שאתה ממציא, אבל או שאתה ניזון ממקורות מפוקפקים, או שאתה מנפח מה שיש לך". התוצאה היא שלפעמים, בגלל הצורך בכותרות גדולות, מדווחים בעיתונים הגדולים יותר על הדברים שמסביב למשא ומתן, ופחות על פרטיו, כמו: מה המשמעות של פיקדון של שני אחוזים? הרי הרבה יותר מעניינת כותרת דרמטית כמו "אין פריצת דרך". כתב באחד העיתונים: "העורך יכול להגיד, יש לך 150 מלה, סכם את המשא ומתן. רוצה לכתוב יותר? כתוב ביום שישי". הלחץ על הכתבים לספק כותרות שמנות מורגש במיוחד במסע מדיני לחו"ל. שם, הרי, משהו חייב לקרות. הלחץ נובע, כמובן, מהתחרות. אמנם בעת המסע מבלים הכתבים שעות רבות יחד ומעדכנים זה את זה באירועים שוטפים, אבל התחרות מכתיבה את יחסיהם. ביום השני לביקור ראש הממשלה בוושינגטון, בזמן הפגישה השנייה של נתניהו ואולברייט, ישבו כמה כתבים וחיכו לסיומה. אחד מהם קיבל צלצול בהול מהמערכת שלו בארץ. העורך שלו אמר לו: "תשמע, הרגע ראיתי בחדשות ערוץ 2 שעמנואל רוזן דיווח שיש אפשרות לפריצת דרך, מה קורה?" הכתב רצה מאוד לספק כותרת מוצקה, אבל אחרי שיחות טלפון עם דוד בר-אילן ושי בזק, הבין שהפעם כדאי לו להתאפק. הקושי בסיקור המשא ומתן הנוכחי, בעיקר במסעות לחו"ל, נובע גם ממיעוט שותפי הסוד. המעורבים האמיתיים ברזי המו"מ בפמליית ראש הממשלה הם דני נווה, עו"ד יצחק מולכו ובתקופה האחרונה גם אורי אליצור. יש תדרוכים של ראש הממשלה או של הצוות שמלווה אותו, אבל "לא יוצאים משם סקופים גדולים", כמאמר אחד הכתבים המדיניים. בעבר היו הכתבים זוכים לתדריכים מפי ראש הממשלה במטוס, באחרונה - הרבה פחות. הנסיעה במטוס עם ראש הממשלה איבדה מחשיבותה. התדרוכים במטוס מקובלים יותר בדרך חזרה ארצה. שם, בדרך-כלל, מדווח על "אווירה לבבית" ו"שיחות טובות". אגב, גם בדרך חזרה ממסעו המדיני בלונדון בתחילת מאי דיווח נתניהו באופן דומה לעיתונאים שנלוו אליו. באותו זמן בדיוק, אולברייט, עדיין בלונדון, הודיעה על האולטימטום האמריקאי שהציבה בפני נתניהו, המחייב אותו להסכים ליוזמה האמריקאית בתוך שבוע. לכתבים נודע על כך רק כשצלצלו למערכות שלהם, לאחר שנחתו בארץ: עוד דוגמה ל"ספין" שמייצר ראש הממשלה, בהתאם לנוחיותו. שאר אנשי הפמליה הם מקורות מדרגה שנייה. חמי שלו, הפרשן המדיני של "מעריב", אומר שהתופעה הגרועה היא שמי שבסופו של דבר מתדרך את העיתונאים הם אנשי המעגל השני, שאינם שותפים בסודות המסע, והם עצמם קיבלו תדרוך עם ה"ספין". הדלפות מקרב המעגל הראשון מעטות, בניגוד להדלפות הרבות שיוצאות מישיבות הממשלה, ותוכנן אחיד בדרך-כלל, פרי תיאום מוקדם של אנשי הפמליה. לכן נעזרים העיתונאים במקורות פלסטיניים או במקורות בארץ - בדרך-כלל אנשי מפלגת העבודה. השאלה היא, עד כמה באמת אפשר לסמוך על מקורות אלו, עד כמה הם מעודכנים, וממי הם ניזונים? כתב מדיני למוד ניסיון מתקופת אוסלו משווה בין התקופות: "ככל שהצוות שסובב את ראש ממשלה הומוגני יותר ובעל רצון להצליח, כפי שהיה בתקופת אוסלו, לא יוצא אלינו, העיתונאים, שום דבר. כך זה גם אצל הצוות הקרוב של נתניהו". דלות המקורות ניכרת בעיקר בחו"ל. סביר להניח שלכתב בוושינגטון יש מקורות מקומיים טובים יותר מאשר לכתב המדיני שמגיע עם פמליית ראש הממשלה, ולכן אפשרויותיו לבדיקת מידע שמספקת הפמליה טובות יותר. רביב דרוקר, שמסקר את התחום המדיני ב"מעריב", לא חושב שהנתון הזה משמעותי: "יכול להיות שלכתב בוושינגטון יש מקורות שלי אין, אבל לי יש מקורות שלו אין. וחוץ מזה, אולברייט והצוות שלה מגיעים כל-כך הרבה לארץ, אנחנו מכירים אותם, מסתייעים במידע שלהם והם מסתייעים במידע שלנו". אחד הכתבים המדיניים הבכירים חושב אחרת: "לרוב הכתבים הישראלים אין מקורות מספיק טובים בוושינגטון. הייתי יכול להבין אם מדובר בבייגין, לך תדובב פקיד סיני, או אפילו בבירה אירופית, אבל בוושינגטון זה מגיע לממדי אבסורד. בסופו של דבר, זה יוצר תלות גדולה בפמליית ראש הממשלה, ולהם, כידוע, אינטרסים משלהם באופן הדיווח". זו אולי אחת הסיבות לשוני בין שתי אסכולות הדיווחים מוושינגטון: "ידיעות אחרונות" והערוץ הראשון מול "מעריב" וחדשות הערוץ השני. נחום ברנע ושמעון שיפר, שליחי "ידיעות אחרונות", ידועים כבעלי קשרים טובים בממשל האמריקאי. הם אף הגיעו לוושינגטון יום לפני ראש הממשלה, צעד שאפשר להם להתעדכן במתרחש לפני תחילת פגישותיו. הערוץ הראשון לא שלח כתב מדיני, אלא הסתפק בדיווחים מפי אהוד יערי, שליח הערוץ בוושינגטון המעורה היטב בעיר. "ידיעות אחרונות" ו"הערוץ הראשון" דיווחו באופן די דומה, ואף די פסימי, במהלך הביקור. ואילו רביב דרוקר מ"מעריב", יוני בן-מנחם מקול-ישראל ועמנואל רוזן, שליח חדשות הערוץ השני, דיווחו בטון אחר, אופטימי יותר. בסופו של דבר, גם הנסיעה האחרונה לוושינגטון, כמו קודמותיה, הסתיימה ללא פריצת דרך משמעותית. על זאת הסכימו בחוכמה שלאחר מעשה כל כלי התקשורת הישראלים שסיקרו אותה. על כל דיווח יומי בעיתון מדווח כתב רדיו לפחות חמש פעמים. הלחץ שמופעל על הכתבים המדיניים בעיתונות הכתובה פעם ביום מופעל על הכתבים המדיניים ברדיו פעמים רבות ביום: יומן הבוקר, יומן הצהריים, יומן ערב, יומן חצות, וכמובן, דיווחים שוטפים במשך היום. אביב בושינסקי, הכתב המדיני של גלי צה"ל, לא יצא לוושינגטון, אבל גם הוא, לא פעם ולא פעמיים, היה במצב שבו זמני השידור הרבים השפיעו על איכות שידוריו: "לכל דיווח צריך להתכונן, גם טכנית וגם עניינית. זה גוזל הרבה זמן. זה מוריד מהזמן שבו אפשר לרוץ אחרי מקורות". בתחילת מאי, בביקור חשוב של ראש הממשלה בלונדון, בעיצומה של מסיבת-עיתונאים, נאלץ בושינסקי לצאת החוצה ולהפסיד חלק ממנה, כי היה עליו לתרגם בשידור חי את דבריו של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. לפעמים הוא מפסיד שיחות רקע של ראש הממשלה, כי באותו זמן עליו לשדר. הרושם הוא שעל כתבי הרדיו להקדיש יותר זמן להעברת המידע מאשר לאיסופו. בנוסף לכך, כיוון שכתב הרדיו משדר כמה פעמים ביום, הוא זקוק להרבה חומר זמין. האילוץ הזה עלול להשפיע על איכות המידע העומד לרשותו וגם לגרום לתלות רבה יותר בדוברים רשמיים, ובמקרה של כתב מדיני - בפמליית ראש הממשלה. בנסיעה לוושינגטון שידר יוני בן-מנחם, הכתב המדיני של קול-ישראל, עשרות ידיעות, רובן מיוחסות לפמליית ראש הממשלה. אחד מעמיתיו למסע הסביר: "אין לו ברירה, הוא זקוק לחומר בלי הפסקה. הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם אנשים. הוא מסוגל לייחס דברים לגורם מדיני בכיר, ולשדר אותם בלי לאמת. מקסימום, אחרי שעתיים, הוא ידווח על הכחשה". כך לדוגמה דיווח בן-מנחם במהלך ביקורו של נתניהו בארצות-הברית על התקדמות בשיחות בוושינגטון, ושעל-פי מקורות בפמליית ראש הממשלה, הסכים נתניהו לפעימה של 13 אחוזים. יומיים לאחר מכן, בדיווח מהארץ, אישר בן-מנחם ביומן הבוקר כי "הפערים עדיין קיימים בעמדות שני הצדדים, וכי עדיין אין עסקת חבילה שתספק את ישראל". אמנם בן-מנחם ייחס את המידע ללשכת ראש הממשלה, אבל נשאלת השאלה, האם למאזינים לא מגיע לקבל דיווח אמין יותר? האם, למרות מיעוט הזמן שעמד לרשותו בין שידוריו הרבים, לא היה עדיף שינסה להבין ולהסביר גם מה עומד מאחורי המידע המגמתי שסיפק לו גורם בכיר בפמליה? בן-מנחם סירב להתראיין לכתבה זו. גם לטלוויזיה בעייתיות משלה. דיווח טלוויזיוני מחייב תמונה, ואילו אירועים מדיניים הם בדרך-כלל סיפורים ללא תמונות. הצילומים משמימים למדי - לחיצות ידיים או נאומים. הצד הטכני אף הוא מסובך - העריכה, השידור, זמני לוויין קשוחים. כל אלה גורמים לכתב לבזבז זמן יקר. בגלל הפרשי השעות, השידור מוושינגטון הוא באחת בצהריים, כלומר שכבר באחת עשרה בבוקר על הכתב המדיני המלווה את ראש הממשלה להיכנס לחדר העריכה. ומה קורה אם בדיוק אז מתקיימת פגישה חשובה? לעתים התמונות הזמינות לא מתאימות למה שמתרחש במשא ומתן. זה מקשה על הכנת הכתבה. ביום השני לביקור בוושינגטון פרצו המהומות בשטחים. נתניהו נאם באותו ערב במכון וושינגטון. עוד לפני נאומו הוא קיבל את הידיעות על המהומות. צוות חדשות הערוץ השני התקשר לפמליית ראש הממשלה בעת שהיתה בדרכה לאירוע, וביקש שראש הממשלה יגיב בתחילת נאומו לאירועי היום, כדי שניתן יהיה להספיק להכניס את תגובתו לחדשות השעה חמש. הפמליה החליטה לא להיענות לבקשה. רק בסוף הנאום, אחרי כשעה וחצי, הגיב ראש הממשלה בקצרה לאירועים בשטחים. את התגובה המלאה מסר נתניהו רק כמה שעות אחר-כך. עמנואל רוזן, בחדשות חמש, נתן פרשנות משלו על רקע צילומים בלתי רלבנטיים: נתניהו נואם ואינו מתייחס לאירועים. כידוע, שיטת ה"אוף דה רקורד" מקובלת מאוד בתחום המדיני: ייחוס מידע לגורם מדיני בכיר, למקורות בפמליית ראש הממשלה, למקורות אמריקאיים, למקורות פלסטיניים, בלי לזהותם. השיטה הזו מעניקה חופש נרחב למקור וגם לכתב, המביא את דבריו שלא בשמו: הכתבים אינם נרתעים מלצאת בכותרות מפוצצות. כך, למשל, כותרת דרמטית כמו זו של בן כספית ב"מעריב", 24.4, שעל-פיה הפעימה השנייה תבוצע בתוך חודש, מסויגת מיד בכותרת קטנה יותר: "על-פי מקורות בכירים". השאלה היא אם הטכניקה הזו מספיקה כדי לא להטעות את הקורא. מקובסקי: "זו לא חוכמה, צריך לעשות איזון. נכון שתמיד מסייגים, אבל אף פעם לא נותנים לקוראים להבין מה מקורות אחרים אומרים כנגד". הכתבים המדיניים, כך נראה, מודעים לבעייתיות, אבל ממשיכים לחיות אתה בשלום. הם מנקים את מצפונם בכך, שאם ידיעה שפרסמו בשם מקורות אנונימיים לא עמדה במבחן המציאות, הם מפרסמים כעבור יום-יומיים ידיעה נגדית, ומסייגים אף אותה. עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של "הארץ", רואה בכך זילות המקצוע: "בגלל עומס האינפורמציה והנזילות שלה, והידיעה שבסופושל דבר יזכרו לי רק את הסקופים, יש חוסר כבוד לעובדה של היום, כי מחר היא תהפוך להיות עוד שקר". כתבים מדיניים מודים שיש ביניהם כאלה ש"מלבינים" את המקורות. כך, לדוגמה, אם יש למי מהם מדליף בממשלה והוא לא מעוניין לחשוף אותו, הוא ייחס את הידיעה שקיבל מהמדליף ל"מקור פלסטיני". הנוהג הזה מעלה את השאלה, באיזו מידה מותר לכתב לשקר בשמו של מקור כדי להגן עליו. ויש גם הסבורים שאפשר לדווח גם מבלי להסתמך אף לא על מקור עלום שם. בסוף הביקור בוושינגטון, דיווח עמנואל רוזן בחדשות הערוץ השני כי "אנחנו יודעים שכבר כמה ימים יש התקדמות במשא ומתן...". שעה קלה לאחר מכן, במסיבת-העיתונאים שקיים, הכחיש נתניהו את הבשורה על התקדמות. האם הדיווח לא היה מעט פזיז? רוזן: "המאזין או הצופה רוצה לקבל אינפורמציה. יש מקרים רבים שבהם אני בטוח, ואז אני לא מסייג. אם אני לא בטוח - עדיף לי לא לומר בכלל, מאשר לסייג ולומר מקור בכיר אמר. הייחוס למקור מתאים יותר כשמדובר בהערכה, נניח, מקור בכיר טוען כי המשא ומתן יסתיים בתוך שבוע. אם אני יודע שנתניהו הסכים, למה לי לסייג?". רוני דגן היא בוגרת לימודי תקשורת גיליון 15, יולי 1998
השבוע ב"שקוף": ח"כ שמחה רוטמן עוקף את היועצים המשפטיים בדרך לסירוס קבוע שלהם, ח"כ דוד ביטן מתמנה ליו"ר ועדת הכלכלה עם כתב אישום בשוחד
בישיבת הצוות של "שקוף" השבוע, שוחחנו על התפקיד שלנו בשעות מכריעות כל כך. במשך שנים אנחנו כותבים על חיזוק הדמוקרטיה, וכעת שורה של הצעות חוק עלולות להרע את מצבנו, לתת כוח עודף ובלתי מרוסן לשלטון. זה קורה על רקע חוסר אמון קיצוני ומחנאות שלא מאפשרת דיון ענייני בדבר עצמו, בפתרונות רצויים. כשהכתבת החדשה שלנו אפרת אביבי הגיעה לועדת החוקה, היא ראתה זאת במו עיניה. חדר הוועדה היה מפוצץ, צעקות עפו לכל עבר, פושים נשלחו מכל אתרי החדשות - אבל דבר אחד נעדר כליל: הצעות החוק. הדבר עצמו. בהמשך השבוע הופתענו לגלות מסמך חתום על ידי עורך דין פרטי, חוקר "פורום קהלת" לשעבר, מופיע באתר ועדת חוקה תחת הלוגו הרשמי של הכנסת. במסמך, שכולל ציטוטים הזויים למדי, פורטה תכנית מסוכנת לחיסול עצמאות היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. התכנית יכולה לעבור במהלך בזק. נראה שעקיפת היועצים מתחילה כבר עכשיו: המסמך הזה לא עבר דרך איש מבעלי התפקידים הרשמיים בוועדה. לאחר פניית "שקוף", היועצת המשפטית של הכנסת התערבה ושלחה מכתב נזיפה לח"כ רוטמן. ובמקביל, בשבוע הסוער הזה כמעט אף אחד לא שם לב שהנאשם דוד ביטן מונה ליו"ר ועדת הכלכלה בכנסת. עם כתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא קיבל תפקיד מפתח שחולש על כל סוגי התעשיות, גם על הבנקים. פנינו לחברי אופוזיציה לפני המינוי, הם בחרו לא להגיב. ביטן מונה לבסוף בחגיגיות, כשח"כ אחד מהאופוזיציה אפילו הרים ידו בעד: בועז טופורובסקי מיש-עתיד.
ארגון העיתונאים והעיתונאיות וארגוני היוצרים הכריזו על כנסי חירום נגד כוונת רה"מ נתניהו ושר התקשורת קרעי לסגור את תאגיד השידור כאן • "שידור ציבורי עצמאי ובלתי תלוי בבעלי ממון ובאינטרסים מסחריים או פוליטיים הוא הכרחי בחברה דמוקרטית" • היוצרים יתכנסו ברביעי הקרוב, העיתונאים בראשון
כוונתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר התקשורת שלמה קרעי לחסל את השידור הציבורי בישראל מביאה למפגן אחדות יוצא דופן בקהיליית היוצרים והעיתונאים בישראל. כלל ארגוני היוצרים – במאים, מפיקים, שחקנים, תסריטאים ועורכים הכריזו על כנס חירום. אחריו יתקיים גם כנס חירום של ארגוני העיתונאים ועובדי התקשורת, המאגדים אלפי עיתונאים ועובדים אחרים בתעשיית התקשורת בישראל. בארגוני היוצרים מוסרים כי זו הפעם הראשונה בה כלל הארגונים בתעשיית הטלוויזיה מתכנסים יחדיו למאבק. כנס החירום של ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל וארגון עובדי התקשורת יתקיים ביום ראשון הקרוב (29.1) במרכז ברודט בתל-אביב. ארגוני היוצרים יקיימו כנס חירום ביום רביעי הקרוב (25.1) באולם צוותא בתל-אביב. שני הכנסים יתקיימו בשעה 11 בצהריים. הארגונים מוחים על הכוונה לפגוע בשידור הציבורי ומתכוונים לגבש דרכי פעולה על מנת לסכל את תוכנית ראש הממשלה ושר התקשורת. בהודעות שמסרו הארגונים השונים הם מתריעים מפני הפגיעה בדמוקרטיה, בעיתונות החופשית, ביצירה המקורית ובפרנסתם של אלפי עובדים. “שידור ציבורי עצמאי ובלתי תלוי בבעלי ממון ובאינטרסים מסחריים או פוליטיים הוא הכרחי בחברה דמוקרטית", נמסר מארגוני העיתונאים ועובדי התקשורת, "הצעדים המתוכננים יפגעו פגיעה אנושה ביכולת לייצר כאן עיתונות חופשית, ברנסנס התרבותי שנוצר בכאן, ובפרנסתם של אלפי עובדים, שכירים ועצמאים, שפרנסתם תלויה – ישירות ובעקיפין – בתאגיד". "אלפי שחקנים, במאים, כותבים, מפיקים והעובדים הטכניים והאמנותיים יתכנסו בשבוע הבא לכנס חירום לגיבוש דרכי פעולה נגד הקיצוץ הדרמטי המתוכנן בתקציב התאגיד", נכתב בהודעה לעיתונות של ארגוני היוצרים, "בשנה החולפת התאגיד היה אחראי להפקת כ-42% מסדרות הטלוויזיה וקיצוץ חצי מתקציבו יוביל לפגיעה אנושה בפרנסת אלפי משפחות". "השר קרעי הכריז מלחמה על השידור הציבורי. שר התקשורת מוביל קיצוץ דרמטי בתקציבו של תאגיד השידור הישראלי, על מנת להחלישו ולהפוך אותו לגוף תקשורת רמוס, כנוע ומפוחד. להרוס את מה שנבנה בשנים האחרונות בעמל רב. הדבר עלול להביא בסופו של דבר לסגירת התאגיד בתוך זמן קצר", נמסר בהודעה לעיתונות מארגון העיתונאים וארגון עובדי התקשורת. ארגון עובדי התקשורת הוקם על ידי עובדי המטה וההנדסה בתאגיד השידור הציבורי במטרה לאגד את כל העובדים שאינם עיתונאים בענף התקשורת, וזאת כחלק ממהלך משותף עם ארגון העיתונאים, אשר יעמיד לטובת הארגון החדש את התשתית והצוות המקצועי שלו. במסגרת הכנס, נמסר מהארגונים, יגובשו דרכי פעולה למאבק נגד ניסיונות החיסול של השידור הציבורי בישראל. גם איגודי היוצרים הכריזו על כנס חירום לשמירה על השידור הציבורי בישראל. את הכנס יזמו הפורום הדוקומנטרי, איגוד התסריטאים, איגוד העורכים, ארגון השחקנים (שח"ם), איגוד הבמאים והבמאיות, תל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה), איגוד המפיקים ואיגוד מקצועות האנימציה. קרן מור ויניב ביטון ינחו את הכנס, וידברו בו בין השאר אלירן אליה, נלי תגר, אגם רוטברג, רשף לוי, שירילי דשא, דניאל מורשת, הניה ברודבקר ועוד. בכנס "יתכנסו עובדי ויוצרי התעשייה לראשונה אי פעם בישראל", נכתב בהודעה לעיתונות של ארגוני היוצרים, "לדון בצעדים אופרטיביים למניעת הקיצוץ המתוכנן בתקציב תאגיד השידור הציבורי כאן, שמוערך במאות מיליוני שקלים. בשנה החולפת בלבד, התאגיד היה אחראי לקרוב ממחצית הפקות הטלוויזיה בישראל, ביניהן שעת נעילה, מנאייכ וגם זוכת פרס האמי טהרן, ושלל תכנית איכות אחרות, כולל תכנים חינוכיים לילדים, ולנוער, ומתן במה לכלל המגזרים, העדות והאמונות בישראל. גם איגודי היוצרים הכריזו על כנס חירום לשמירה על השידור הציבורי בישראל. את הכנס יזמו הפורום הדוקומנטרי, איגוד התסריטאים, איגוד העורכים, ארגון השחקנים (שח"ם), איגוד הבמאים והבמאיות, תל"י (חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה), איגוד המפיקים ואיגוד מקצועות האנימציה. קרן מור ויניב ביטון ינחו את הכנס, וידברו בו בין השאר אלירן אליה, נלי תגר, אגם רוטברג, רשף לוי, שירילי דשא, דניאל מורשת, הניה ברודבקר ועוד. בכנס "יתכנסו עובדי ויוצרי התעשייה לראשונה אי פעם בישראל", נכתב בהודעה לעיתונות של ארגוני היוצרים, "לדון בצעדים אופרטיביים למניעת הקיצוץ המתוכנן בתקציב תאגיד השידור הציבורי כאן, שמוערך במאות מיליוני שקלים. בשנה החולפת בלבד, התאגיד היה אחראי לקרוב ממחצית הפקות הטלוויזיה בישראל, ביניהן שעת נעילה, מנאייכ וגם זוכת פרס האמי טהרן, ושלל תכנית איכות אחרות, כולל תכנים חינוכיים לילדים, ולנוער, ומתן במה לכלל המגזרים, העדות והאמונות בישראל. "שמירה על שירות ציבורי איכותי שכל אחד יכול לצרוך ללא תשלום, ואף ללא מכשיר טלוויזיה, אמור להיות בראש מעייניה של מפלגת השלטון המתיימרת לקדם גם מי שידם אינה משגת. חמור מכך, שר התקשורת הצהיר כי בכוונתו להמשיך להוציא את אותם מאות מיליוני השקלים מכספי המסים של כולנו המיועדים לתאגיד, ולחלק אותם לגופי השידור המסחריים, לטייקונים בעלי חברות המגלגלות מיליארדי שקלים בשנה, ומרוויחות ממילא מעשרות שעות של פרסומות או מדמי מנוי של מאות שקלים בחודש". השר קרעי נימק את רצונו לסגור את התאגיד ב"עידוד התחרות" ו"גיוון התקשורת". גם לכך מתייחסים בארגוני היוצרים: "אין פגיעה יותר גדולה בעקרון השוק החופשי, מאשר לממן גופים מסחריים ללא כל פיקוח או הבטחה לאיכות, ואין פגיעה גדולה יותר באזרחים הקורסים תחת יוקר המחייה מאשר לקחת מאות מיליוני שקלים מכספי המסים שלהם ולתת אותם במתנה כפולה לתאגידי ענק בעלי מיליארדי שקלים. "מעבר לכך, הפגיעה בתאגיד משמעותה פגיעה בפרנסת אלפי משפחות של עובדי מאחורי הקלעים כגון תאורנים, גריפים, עוזרי הפקה, נהגים, בום מנים ועוד – שיתקשו למצוא תעשייה אחרת שבהם נסיונם יהיה רלוונטי אחרי עשרות שנים של עבודה מכבדת בטלוויזיה ובקולנוע. כ-70% מציבור העובדים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, על כל ענפיה, יספגו מכה אנושה ביכולתם להתפרנס בכבוד. "התאגיד נותן במה לכל שכבות הציבור, מספק תעסוקה לאלפי עובדים ומאפשר יצירה מגוונת ושמירה על התרבות וחופש הביטוי. כל זאת בצורה נקיה ומוגנת מהשפעה פוליטית ומסחרית של גורמים כלכליים", נמסר בהודעת הארגונים. תאגיד השידור הישראלי מורכב מערוצי הטלוויזיה כאן 11, מכאן, כאן חינוכית, ערוצי הרדיו ומערך הדיגיטל.
מחר יערוך דב אלפון, עורך "הארץ", שימוע לפני פיטורים לכתבת הרווחה רותי סיני. ועד העובדים של העיתון יקיים משמרת מחאה בזמן השימוע, ומאיים לנקוט צעדים חריפים אם העיתונאית תפוטר
מחר בשעה 11:00 בבוקר (עדכון: השימוע נדחה ליום ראשון) אמורה כתבת החברה והרווחה של עיתון "הארץ", רותי סיני, להיכנס למשרדו של עורך העיתון דב אלפון לצורך שימוע לפני פיטורים. העילה: ביקורת שמתחה סיני על "הארץ" והאופן המוגבל והחד-ממדי שבו הוא מסקר, לדעתה, את נושאי הכלכלה והרווחה. הדברים נאמרו ביום רביעי שעבר במסגרת כנס פומבי על העיתונות הכלכלית בישראל, ונודעו לאלפון אחרי שפורסמו ב"עין השביעית". באותה שעה ממש אמורים להתכנס בדסק החדשות של המערכת עובדי העיתון שייענו לקריאת הוועד, כדי למחות על השימוע והפיטורים הצפויים. בשיחה עם "העין השביעית" אומר אריאל גוטליב, יושב ראש ועד העובדים של עיתון "הארץ", כי הוא מקווה שיבואו עובדים רבים "כאות תמיכה ברותי וכדי להראות שאנחנו מתנגדים לפיטורים, גם בגלל העילה, שהיא עניין של חופש הביטוי, וגם משום הקלות שבה זה נעשה, בלי לשקול קודם נזיפה או בירור. הכוונה לעמוד בדסק ולהראות שאנחנו איתה, להפעיל לחץ ולהראות שהעובדים לא מוכנים לקבל פיטורים כאלה". במסגרת חליפת המכתבים שבין אלפון לסיני, שהגיעה לידי האתר וואלה, האשים אלפון את סיני כי דבריה באותו דיון היו "מסכת שקרים שתכליתם העיקרית, מלבד להציג אותך בפני הקהל כקדושה מעונה, היא להכפיש בציבור את עיתונך ואת העובדים בו". אלפון האשים את סיני בעצלנות, בחוסר מקצועיות ובמתן פומבי לדברים שנאמרו לה במסגרת פגישת עורך-כתבת, "שימוש אשר יצר הפרת אמון חמורה שאחריה איני רואה כיצד נוכל להמשיך ביחסי עבודה". אלפון דרש מסיני "לשלוח בתוך 24 שעות להעין השביעית הכחשה עם העתק אלי", או, לחלופין, להתייצב ל"שימוע בדבר פיטורייך". בתגובה כתבה סיני לאלפון כי היא עומדת מאחורי הדברים שאמרה, הכחישה את האשמותיו בדבר עצלנות וחוסר מקצועיות, והוסיפה: "קשה לי להבין כיצד ביקורת על התהליכים שעוברים על העיתונות בכלל, ועל הארץ בפרט, נתפסת על-ידיך כשקרים, התקפות שלוחות רסן על עמיתי ועיוותים. הזכות להשמיע ביקורת היא זכות שעליה הארץ מגן בתקיפות והיא אחת מאבני היסוד שלו. [...] אינני מבינה כיצד עבודה מסורה במשך 12 שנה, שבמהלכן הבאתי לעיתון כבוד ויחד קידמנו את הנושא החברתי לחזית הבמה הציבורית, נמחקות כך בהינף קולמוס שמותיר אותי כואבת, המומה ומזועזעת". אלפון השיב לה במכתב נוסף, ובו הזכיר את הוראותיו של עורך "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, כי "חבר מערכת צריך לקחת בחשבון את היותו נציג העיתון גם באורחותיו כפרט וגם בהתבטאויותיו הפומביות. המערכת מצפה ממי שמתבטא בציבור, שהתבטאותו לא תגרום נזק לתפקידו העיתונאי, שלא תפגע בחבריו לעבודה ובוודאי שלא תזיק לעיתון". משיחות שניהל כתב "העין השביעית" עם עובדים ב"הארץ" ניתן להתרשם שהידיעה על פיטוריה הצפויים של סיני פגעה במורל האנשים במערכת והגבירה את החרדה והמתח מפני הצפוי להם ולעיתון נוכח החלטות על פיטורים ועל מינויים חדשים שהתקבלו בו לאחרונה, ובמיוחד לנוכח האופן שבו מיושמות ההחלטות האלה. לפחות כמה מחברי מערכת "הארץ" ביטאו תחושה כי יש פער בין העמדות הנאורות שמציג העיתון כלפי חוץ לסגנון ההתנהלות המופעל כלפי פנים. גם הפומביות שניתנה לתכתובת בין אלפון לסיני חיזקה את הרושם כי צעד הענישה נעשה למען יראו וייראו. "אנחנו בעיקר עצובים, שלא לומר אבלים, וחושבים שזו טעות נוראית", אומר אחד העובדים בעיתון, שביקש להישאר בעילום שם. "אנחנו לא מבינים איך אפשר לעשות כזה דבר, איך מוותרים על היהלום הזה. רותי היא העיתונאית הכי טובה בתחומה ללא שום ספק, וגם אם נוצרה איזושהי מחלוקת בקשר לעבודה שלה ככתבת, או התגלעו הבדלים בין הציפיות של העורך החדש לבינה, אפשר לשבת ולפתור אותם". יחד עם זאת, מוסיף העיתונאי ואומר, פיטורי סיני, אם אכן יתממשו, אינם תוצאה של יוזמה של המו"ל עמוס שוקן, אלא סופו של תהליך שהחל עוד בתקופת העורך הקודם, דייוויד לנדאו, ועורך החדשות לשעבר, רונן זרצקי, שלא ראה עם סיני עין בעין את האופן שבו יש לסקר את תחום הרווחה. המאבק סביב פיטוריה של סיני, זוכת פרס סוקולוב וחברה בוועד עובדי העיתון, יהיה המבחן הרציני הראשון לוועד שהוקם לפני כשנה. גם גוטליב מודה בכך ואומר כי "אם ההנהלה מפטרת מישהי שהיא חברת ועד ואי-אפשר לעצור את זה, המשמעות היא שבסופו של דבר אי-אפשר לעצור שום דבר. ועד שלא מסוגל למנוע פיטורים לא מוצדקים באופן מובהק - אין סיבה ששאר העיתונאים יחשבו שהוא יהיה מסוגל להגן עליהם בעתיד". אם תפוטר סיני, מתכנן הוועד לנקוט צעדים חריפים יותר מאשר קיום משמרת מחאה בדסק העיתון. לדברי גוטליב, אם תפוטר סיני "יהיה צורך בפעולה של ממש, אני חושב שזה הכרחי". הוא לא פוסל אפשרות של עיצומים או שביתה מחאה, ואומר כי לדעתו "זו הדרך הכי אפקטיבית להתנגד למהלך כזה". יחד עם זאת, גוטליב מדגיש כי ראשית יש לשמוע מהעובדים עצמם עד כמה רחוק הם מוכנים ללכת במאבק זה. בעיני גוטליב, הפיטורים גם עומדים בניגוד לסיכומים שהושגו עד כה במשא-ומתן בין הוועד להנהלת העיתון. בפוסט האחרון שהועלה בבלוג של ועד עובדי "הארץ" נכתב כי אחת הדרישות היחידות של הוועד שההנהלה הסכימה לכבד נוגעת לביטולן של סנקציות משמעתיות חד-צדדיות: "הבענו התנגדות לצעדי ענישה שרירותיים ובלתי מידתיים מצד עורכים ומנהלי מחלקות נגד עובדים, דוגמת השעיה מעבודה או אי-הצבה למשמרות". גוטליב אומר כי פיטוריה של סיני הם "יותר מאשר ניגוד להסכמה זו". לדבריו, "פיטורים יכולים להיות סוף של תהליך שבו עובד באמת לא מתאים לתפקיד באופן בוטה. בטח שלא עונש בתגובה לתקרית ראשונה, או מה שבעיני ההנהלה נתפס כהפרה של כללים". בתכתובת עם "העין השביעית" מסר עורך "הארץ" דב אלפון כי אין קשר בין תחום סיקורה של סיני והיותה חברה בוועד העיתונאים ובין פיטוריה, וכי לאפשרות שהפיטורים יגרמו לעיצומים מטעם עיתונאים אחרים בעיתון אין משקל בהחלטתו. לגבי הטענה לסתירה בין הסיכומים של הוועד עם הנהלת העיתון לבין ההחלטה לפטר את סיני על רקע התבטאויותיה, כתב אלפון: "הדיון בין הוועד להנהלה נגע לצעדי ענישה משמעתיים הפוגעים בשכר העובד (למשל, השעיה ממשמרות, אי-שיבוץ לימי עבודה, אי-הזמנת כתבות וכד). בעניין זה, ההנהלה הביעה את דעתה שאין להם מקום. העורכים עצמם טרם הביעו את דעתם בסוגיה הזאת, אבל בכל מקרה [היא] איננה רלבנטית למקרה רותי סיני. אם אכן היה מוטל על רותי סיני עונש משמעתי מסוג זה, כצעד מקדים, היה בכך משום סתירה לדרישות הוועד להימנע מצעדי ענישה שכאלה". לגבי הטענה שיש סתירה בין דימוי "הארץ" כנושא הדגל של חופש הביטוי ובין עמדתו של עורך העיתון בפרשה זו, המשקפת הגבלה על חופש הביטוי של עובדי העיתון, כותב אלפון: "לכל עיתון בארץ ובעולם יש כללי התנהגות לעובדיו, כללים הקובעים גם את גבולות חופש הביטוי של העובד באשר למקום עבודתו (תוכניות פיתוח של העיתון, תחקירים שעליהם עובד העיתון, ויכוחים פנימיים בעיתון וכו). הארץ קבע כללים כאלה כמה וכמה פעמים במהלך ההיסטוריה שלו. הכללים התקפים הם משנת 2003, ורותי סיני חרגה מהם באופן בוטה. אגב, הכללים בהארץ נוקשים פחות מאשר אלה של עיתונים הדומים לו בעולם". רותי סיני סירבה להגיב.
ב"ידיעות אחרונות" מבליטים את הדמיון בין גופות ישראלים ותאילנדים | ב"המודיע" מגנים טרור דתי | ב"מעריב" נפרדים מגשר | ב"הארץ" שוב לא מדווחים על מוות שאינו קשור לכיבוש
מדי פעם אפשר למצוא בעיתונות הישראלית ידיעות קצרות, בדרך כלל בשולי מדורי חדשות החוץ, על כמה עשרות הרוגים בפיגועי טרור באפריקה. הבוקר מגיע פיגוע טרור שבוצע באזור אחר בעולם, בירת תאילנד שבמזרח, לכותרת הראשית של כל העיתונים, למעט "הארץ". הפיגוע בתאילנד נתפס כקרוב יותר לפיגוע בישראל מאשר פיגועים בניגריה או קניה, על אף שהמרחק מישראל לשתי המדינות האפריקאיות קצר יותר מהמרחק בינה לבין בנגקוק. יש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, ישראלים נוהגים לטייל בתאילנד יותר מאשר בניגריה או בקניה. שנית, הפיגוע שאירע אתמול כוון במיוחד כדי לפגוע בתיירים. כתבים מ"ידיעות אחרונות" ומ"ישראל היום" שוחחו אתמול עם תיירים ישראלים שהיו עדים לפיגוע, ומביאים הבוקר את רשמיהם. ב"מעריב" מצטטים כלי תקשורת אחר שכתבו שוחח עם ישראלי השוהה באזור. ב"הארץ" הדיווח מתבסס על סוכנויות הידיעות הבינלאומיות, ועל כן הזווית הישראלית מתמצה בהודעת משרד החוץ כי לא ידוע על נפגעים אזרחי ישראל. ההזדהות הישראלית עם התאילנדים מגיעה לרמה מגוחכת בכותרת המרכזית בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", המצטטת ישראלי שהיה עד לאירוע: "ההרוגים שכבו כמו בפיגוע בישראל". ניחוש: גם ההרוגים בפיגועים בניגריה או קניה שכבו כמו בפיגוע בישראל. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מעלה בנימין טוביאס השערות באשר למניע לפיגוע בתאילנד. לדבריו, ההערכה היא שהפיגוע כוון נגד תיירים סינים, הנוהגים לפקוד את היכל ארוואן, המקום שבו אירע הפיצוץ. ההיכל, כותב טוביאס, "הוא אתר עלייה לרגל פופולרי לסינים בני הדת ההינדית, וייתכן שמי שעמדו מאחורי המעשה הם בני המחתרת האויגורית, מיעוט מוסלמי במזרח סין, שעד כה לא נהג לפעול מחוץ לגבולות מדינתו". אפשרות אחרת, כותב טוביאס, היא כי הפיגוע נבע ממניעים פוליטיים פנים-תאילנדיים. קוראי "ישראל היום" יכולים לקרוא בכפולה הפותחת של העיתון הערכות מפי בועז ביסמוט, עורך מדור חדשות החוץ. לדבריו, אפשר שהמפגעים הם בדלנים מוסלמים השוכנים בדרום תאילנד, סמוך לגבול עם מלזיה, אפשר שאכן מדובר בסכסוך פוליטי פנימי בין החונטה הצבאית השלטת לאופוזיציה, ואפשר שמדובר בפיגוע טרור אסלאמי של ארגון טרור עולמי. מאמר המערכת של העיתון החרדי "המודיע" מתפרסם תחת הכותרת "טרור חובק עולם", ומתבסס על ההנחה כי הפיגוע בתאילנד בוצע על-ידי גורם המזוהה עם "הטרור האסלאמי העולמי". "יש לפעול בכל הדרכים לעורר את העולם כדי שיקרא את מפת הטרור ואת כוונותיו האפלות", נכתב במאמר. "כל סלחנות המובעת כלפי הטרור בכל מקום שהוא מתבצע, כולל גם כאן באזורנו ונגדנו, כל הסבר המעניק לו הצדקה או הבנה – הם גורמים המאיצים את פגיעתו הרעה והמסוכנת גם במקומות פחות צפויים". כך נכתב במאמר המערכת של עיתון שטרם כתב מלה על מעשה הטרור של ישי שליסל, שבוצע בשם הדת היהודית ומה שהיא מגדירה כ"תועבה". הכותרת הראשית של "הארץ" חריגה הבוקר, ומוקדשת לנתונים שאסף משרד הרווחה ולפיהם בישראל יש לפחות 970 קטינות המנוצלות בתעשיית הזנות. אור קשתי מדווח כי מספר זה מתבסס על דיווחים שהעבירו עובדות סוציאליות למשרד הרווחה במהלך 2014. נוסף לכך, כך לפי ההערכה, כ-250 בנים קטינים מנוצלים בזנות, וכן מספר לא ידוע של טרנסגנדרים. מתוך סך כל הקטינים שמנוצלים בזנות, נכתב בידיעה, במרכזים של משרדי הרווחה טיפלו בשנה שעברה רק ב-300 מקרים. הידיעה מאת קשתי מובילה את הקורא לרשימה מומלצת לקריאה מאת עופר אדרת וורד לי, המוקדשת להריסת הבניין ברח פין 1 באזור התחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. "המבנה בפין 1 משקף ואוצר את התהפוכות והתמורות שמתחוללות בתחנה המרכזית הישנה בעשור האחרון", הם כותבים. "הוא גל-עד למעבר מתעשיית הסחר בנשים, שהפכה בהדרגה לתעשיית פרא של זנות מקומית, שצמחה ושיגשגה, לרובע זנות מבוסס ולעיר הבירה של מכורים לסמים, הומלסים וצרכני זנות; לימים הפך לתחנת הסמים מהאכזריות שפעלו בישראל, בה דרו בכפיפה אחת סוחרי סמים, מכורים ונשים שעסקו בזנות. וכשראשוני מבקשי המקלט החלו לחפש דירות להשכרה, פין 1 הציע את עצמו". במקומו אמור לקום בניין נאה בן 54 דירות, במסגרת תוכנית כללית לשינוי פני האזור. "הבית ברחוב פין 1 אולי סימל יותר מכל את העיזבון [באזור], אך רחוק מלהיות שורש הבעיה", כותבים אדרת ולי. הכתבה של אדרת ולי, על הריסת הבניין ברח פין 1, בולטת לטובה במיוחד על רקע שלל הפרסומים על הריסת גשר "מעריב", חתיכת בטון שסייעה לנהגים לעבור בקלות יחסית מעל צומת רחובות השוכן לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה. בעיתון "מעריב", שעל שמו הכינוי הבלתי רשמי של הגשר, מנצלים הבוקר את הקשר התודעתי בין העיתון לבטון כדי לקושש הזדהות של הקוראים עם המוצר העיתונאי, על אף שמערכת "מעריב" כבר אינה שוכנת לצד הגשר ואף העיתון כיום, "מעריב השבוע" שמו המלא, אינו אלא גלגול של מה שהיה פעם "מעריב". בעמודי החדשות של "מעריב" מדווח משה כהן כי "אמש הונחו גומיות מיוחדות למרגלות הגשר, כהכנה לפיצוץ, לכשיתאפשר". כתבת השער במוסף "מעריב" היומי וחלק ניכר מהתוכן במוסף מוקדשים גם הם לגשר. אייל לוי כותב על תולדות הגשר ומשוחח בין היתר עם רחל לרנר, העובדת כבר עשרות שנים בחנות כלי כתיבה סמוכה. מדבריה עולה הבדל בין היחס לבניית הגשר להריסתו. "הבנייה לא היתה תהליך מייגע כמו היום, כי לא היו הרבה מכוניות", היא אומרת. "הוא לא הפריע לתנועה ולא דיברו עליו כל-כך הרבה". דני שחם, מבעלי משרד המהנדסים שביצע את הקמת הגשר, אומר ללוי: "זה היה גשר זמני והתייחסנו אליו כאל כזה [...] עד שיחליטו מה עושים עם הצומת". מרדכי חיימוביץ חתום על טור פרידה אישי מהגשר, ונזכר בין היתר בהפגנה של עובדי "מעריב" לפני שלוש שנים, באחד המשברים האחרונים של העיתון במתכונתו הקודמת. יעקב בר-און שוחח עם אל"מ (במיל) ישראל גרנית, שהיה מנכ"ל חברת נתיבי-איילון בעת הקמת גשר "מעריב". "האם הגשר מילא, לדעתך, את הציפיות ממנו?", שואל בר-און את גרנית, המשיב: "מעל ומעבר. אנשים התאהבו בו". במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבה מאת נעמה ריבה המוקדשת לגשר, אך אינה מתמקדת במיתולוגיה, אלא בתכנון ערים. "שרטוטי התחנה העתידית", כותבת ריבה על הצפוי לקום במקום הגשר, "מעידים כי תנועת כלי הרכב לא עומדת להיפגע, וגם לאחר חניכתה לא נזכה למרחב ציבורי טוב יותר, כזה שמעדיף את טובתם ונוחותם של הולכי הרגל ונוסעי התחבורה הציבורית על פני המכוניות הפרטיות". הדי כהן מדווחת ב"גלובס" על מחקר שנערך בעיריית תל-אביב–יפו בשיתוף המכללה החברתית-כלכלית, וממנו עולה כי מדיניות של תחבורה ציבורית חינם יכולה לחסוך לשכבות החלשות פי שניים בהוצאות מאשר תוכנית מע"מ אפס על מוצרי יסוד. עומר גרומן, ממחברי המחקר, מצוטט כאומר: "בעוד שהעשירון העליון מוציא רק 0.3% אחוז מההכנסה שלו על תחבורה ציבורית, העשירון התחתון מוציא עליה כ-5%. כבר היום מסבסדת ישראל כ-2 מיליארד שקל מעלות הפעלת האוטובוסים. סבסוד מלא של נסיעות באוטובוסים – שהם ממילא אמצעי התחבורה העיקרי המשמש את העשירונים התחתונים – ידרוש סבסוד נוסף של 1.5 מיליארד שקל בשנה. מע"מ 0% על מוצרי יסוד, לעומת זאת, יעלה למשק כ-2 מיליארד שקל". בכל העיתונים מדווח על פלסטיני שניסה לדקור אתמול איש כוחות הביטחון ליד צומת תפוח, נורה ונהרג. זהו המקרה השלישי בימים האחרונים שבו פלסטיני מנסה לדקור לוחמי מג"ב או צה"ל ונורה. בשניים מהמקרים הוא מת במהרה מפצעיו. הדיווח הנרחב ביותר מתפרסם בכפולה השלישית של "ידיעות אחרונות" וכולל שני טורי דעה. "אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה", פותח יועז הנדל את טורו. בהמשך הוא מתריע מפני התלקחות כוללת במקרה שמוחמד עלאן ימות כתוצאה משביתת הרעב שבה פתח במחאה על מעצרו המינהלי (הנדל אינו מציין את הסיבה לשביתת הרעב של עלאן), או פעילות של אנשי ימין קיצוני. לדעת הנדל, "צה"ל יכול לנצח". לדבריו, יש "לעצור את חוליות הטרור, להרתיע צבאית, לחסום". בטור אחר כותבת יפעת ארליך כי החיילים במחסום והמחסומים עצמם שומרים לא רק על המתנחלים שתופסים לידם טרמפים. "המחסומים, אלה שלא זוכים לתהודה חיובית במיוחד בתל-אביב, הם חומת המגן של מרכז הארץ", היא כותבת. "כלל אזרחי המדינה צריכים להכיר טובה לחיילים שעומדים בחום ובגשם ומסכנים את חייהם כדי להגן עלינו. אבל בארץ הזו יש דווקא מי שמתאמץ להציק לחיילי המחסומים". בכל העיתונים, למעט ב"הארץ", מדווח על טביעתה של ילדה בת 14 במי נהר הירדן. "מעריב" מקדיש למותה כ-125 מלה בתחתית עמ 10. ב"ישראל היום" הידיעה על מותה של הילדה מופיעה בראש עמ 19 ותופסת מעט פחות מלים, אך כוללת פרט הנעדר מ"מעריב" – שמה של המתה, רוזלין אבו-רביע. בתחתית עמ 27 של "ידיעות אחרונות" מופיעה הידיעה הקצרה ביותר (כ-75 מלה בלבד), אך זו מלווה בתצלום של הילדה. רק ב"הארץ" אין דיווח על מותה של הילדה. בכל הקשור למותם של פלסטינים מירי כוחות הביטחון הישראליים, עיתון "הארץ" בולט לטובה אל מול מלאכת ההשתקה וההדחקה המתמדת של כלי התקשורת האחרים בישראל. עם זאת, כאשר לא-יהודי מת בנסיבות שאינן קשורות לכיבוש, ב"הארץ" מרשים לעצמם להימנע מדיווח. לפני חודשיים, לדוגמה, נהרג ילד בן 10, עוביידה חגוגאולי, תושב היישוב הבדואי לקייה, אחרי שנפצע במהלך משחק עם חבריו. גם אז "הארץ" היה העיתון היחיד, מבין ארבעת היומונים המרכזיים, שלא דיווח על מותו. בעיתון "מעריב" אפשר למצוא בימים אלה שני מדורי רכילות יומיים. האחד נרחב, מאת מיכל גלנטי, מתפרסם בעמודי החדשות ומוקדש למה שמכונה "רכילות עסקית". השני, מאת מיקי לוין, קצר יותר, מתפרסם בעמודי המוסף היומי ומוקדש לידוענים ולקוראים שאינם מוגדרים דווקא כאנשי עסקים. הבוקר שני המדורים נפתחים בדיווח על חגיגת יום-ההולדת ה-75 לשחקן זאב רווח. ההבדל בין רכילות עסקית לרכילות שאינה עסקית מקבל ביטוי בתצלום שנבחר לעטר את הידיעה. במדור הרכילות העסקית מלווה הדיווח על יום-ההולדת בתצלום של רווח לצד שרת התרבות מירי רגב. במדור הרכילות שאינה עסקית נראה רווח לצד הזמר צביקה פיק. נוסף לרווח, השם היחיד שמופיע בטקסט של שתי הידיעות הוא של השחקן יהודה ברקן, שכנראה יודע לשלב היטב בין ביזנס לפלזר. "הקרב על הגז: הקואליציה מחויבת להחלטת הממשלה", נכתב בכותרת ידיעה המתפרסמת ב"ישראל היום" ומשקפת, כרגיל, את העמדה הרשמית של מפלגת השלטון. מתי טוכפלד וזאב קליין מדווחים כי "בכירים בליכוד" אינם מרוצים מהחלטת מפגלת כולנו להעניק חופש הצבעה בכנסת בדיון על מתווה הגז. במדור הדעות של "מעריב" מבקר העורך הכלכלי של העיתון, יהודה שרוני, את השר אבי גבאי, ממפלגת כולנו, על שהצביע בממשלה נגד אישור מתווה הפשרה מול מונופול הגז. "השר להגנת הסביבה מייצג את הפופוליזם בהתגלמותו", כותב שרוני, "והוא עושה את זה מטעמים פוליטיים למהדרין". נראה ששרוני ממש כועס כשהוא כותב ש"גבאי עשה זאת אף על פי שנפגש עם נתניהו ועם שר האנרגיה שטייניץ ושמע הסברים". בהמשך כותב שרוני כי "עמדת הסקטור העסקי" חסרה בימינו "כמו אוויר לנשימה" וכי הוא מאוכזב מהכלכלן פרופ מנואל טרכטנברג, המתנגד לפשרה שהושגה עם מונופול הגז הגם שהוא "יודע את האמת בעניין המתווה". ב"דה-מרקר" מדווח אבי בר-אלי כי לפי מתווה הפשרה מול מונופול הגז, יש אפשרות שהגז הישראלי יימכר במצרים במחיר נמוך ב-25% מאשר בישראל, וזאת בשל החוזה ארוך הטווח שחברת החשמל חתומה עליו. ב"כלכליסט" מדווח ליאור גוטמן כי חברת החשמל מנסה לשפר את תנאי החוזה שלה מול חברות הגז, שכיום צמוד למדד המחירים לצרכן האמריקאי בתוספת אוטומטית של 1%. "עד עכשיו לא ברור מדוע נבחרה שיטה זו, אולם הפועל היוצא שלה הוא שמחיר הגז של החברה תמיד יעלה, וכך הוא יעלה את תעריף החשמל או לכל הפחות ימתן הוזלות אחרות", מציין גוטמן. רק ב"הארץ" מתפרסם דיווח (אמיר אורן) שלפיו היחידה הארצית לחקירות הונאה (יאח"ה) והרשות לאיסור הלבנת הון בודקות מידע על אי-דיווח לכאורה בנוגע לכספים שמחזיק אהוד ברק בחו"ל. מטעם ברק נמסרה לעיתון תגובה המכחישה כל מעשה פסול. רק ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח (דני ספקטור) ולפיו ביום שישי הבא יתקיים אירוע התרמה למען עמותת כלבלאב, המצילה כלבים נטושים ומסייעת למצוא להם בית חם ואוהב. בידיעה מצוין כי האירוע יתקיים במטווח ירי בנתניה ויכלול תחרויות ירי למשפחות וילדים כמו גם, מקצה תחרותי למקצוענים. ליקוק. לפני כשנה תהתה מרים אדלסון בפני השר גלעד ארדן אם יתמוך ב"חוק ישראל היום", לנוכח היחס ה"מלקק" שקיבל מ"ידיעות אחרונות". ארדן לא תמך בחוק, אך גם לא התנגד (שהה בחו"ל). היחס אליו בעיתון "ידיעות אחרונות" נותר חיובי. הבוקר, לדוגמה, מתפרסמת במדור הרכילות של "ישראל היום" ידיעה קצרצרה על ברית-המילה שנערכה אתמול לבנו של השר. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מקדישים לאירוע ידיעת תצלום בולטת, בראש עמ 13. הדחה. לפני כשלושה חודשים דיווח רן רזניק ב"ישראל היום" על התבטאויות הומופוביות של ד"ר סודי נמיר, חבר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית. הבוקר מדווח רזניק על הדחתו של ד"ר נמיר מהלשכה. טאבו. במוסף היומי של "מעריב" משוחחת רותי זוארץ עם עו"ד ברק כהן, לרגל העלאת מופע מוזיקלי בפסטיבל בירושלים. כהן, שנחשב טאבו בכלי תקשורת אחרים, מספר על המופע ("נערי האוצר – שירים מהמציאות הכלואה עם מוריס והאזבסטונים") וגם על פעילות המחאה שלו נגד הבנקים בישראל ופעילויות מחאה אחרות. "הכוונות הפוליטיות שלי הן לייסד משטר חדש במקום מדינת ישראל", הוא אומר. בתחתית עמ 8 של "הארץ" מתפרסמת ידיעה (רויטרס) ולפיה נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי אישר אתמול נוסח חדש של החוק למאבק בטרור, הכולל סנקציות על עיתונאים. לפי נוסח החוק החדש, עיתונאים וכלי תקשורת שיפרסמו "דיווחים כוזבים" על התקפות טרור במדינה יהיו חשופים לקנס של 25–50 אלף דולר. במקור, כך נמסר, הכוונה היתה להטיל עונש של מאסר בפועל על פרסום שכזה, אולם בשל לחץ פנימי ובינלאומי הוחלט להסתפק בקנס בלבד. מהידיעה עולה כי "דיווח כוזב" הוא דיווח הסותר את הגרסה הרשמית של הצבא. במדור הדעות של "מעריב" קורא מתי דוד ליתר שקיפות בעבודה התקשורתית. ליטל שמש כותבת במדור הדעות של "ישראל היום" בגנות הפסטיבל התקשורתי סביב גשר "מעריב". בין היתר היא כותבת כי "משרד הפרסום של הרכבת הקלה כבר דאג לקריאייטיב חינני בדמות שלט דינמיט על הגשר, וההמונים הבינו שהולך להיות פיצוץ במסיבה". בפועל, משרד הפרסום של הרכבת הקלה לא קשור לשלט הדינמיט. למעשה, חברת נת"ע התלוננה נגד המשרד שאחראי לשלט, וזה שינה את נוסח המודעה.
דב אלפון, עורך "הארץ", חזר בו מכוונתו לפטר כתבת שהעזה למתוח ביקורת על העיתון בפומבי. אחרי הכל, אם מטרתו היתה להטיל אימה על עיתונאי "הארץ", הרי שהיא כבר הושגה ממילא
ביום שני שעבר זימן העורך החדש של "הארץ", דב אלפון, את כתבת החברה והרווחה רותי סיני לשימוע לפני פיטורים. העילה היתה דברי ביקורת כלפי "הארץ" שסיני השמיעה בכנס ושהתפרסמו ב"העין השביעית". אתר וואלה פירסם בשבוע שעבר את מכתב הזימון התקיף והבוטה של אלפון, והיום פורסם באתר "העוקץ" כי השימוע והפיטורים בוטלו. ל"העין השביעית" מסר היום אלפון: "התקיימה שיחה ביני לרותי סיני שבה לובנו הדברים והושגה הבנה. בעקבות זאת תמה הפרשה". מפתה מאוד להציג את החלטתו של אלפון שלא לפטר בסופו של דבר את סיני כנצחונם של הארגונים החברתיים, של נאמניה של סיני מבין מנויי העיתון ושל כל מי שפעל למנוע את הגזירה. אולם מסקנה זו תהיה מדויקת רק אם פיטורי סיני אכן היו מלכתחילה מטרתו של אלפון. אם, לעומת זאת, נניח כי מטרתו של אלפון היתה ללמד לקח את הקולות האופוזיציוניים בעיתון שהוא עורך, או למשל להטיל אימה על הכפופים לו כך שבפעם הבאה ישקלו היטב כיצד ואם להביע את דעתם על הכיוון שאליו "הארץ" צועד, הרי שמטרה זו הושגה עוד לפני שהשימוע בוטל והפיטורים נדחו, ואין סיבה לחשוב כי הישג זה אינו שריר וקיים גם כעת. עובדה היא כי בשבוע שעבר סירבו כותבים בכירים של העיתון, שכמה מהם עשו את שמם על דעתנותם ונטייתם לשחות נגד הזרם המרכזי של המחשבה, להביע את עמדתם על זימונה של סיני לשימוע פיטורים. רק אורית שוחט היתה מוכנה להביע בגלוי ובהרחבה את דעתה. יתר על כן, הוצאה לפועל של הפיטורים הבוקר לא היתה מעצימה את אפקט ההפחדה ורק היתה מעוררת זעם נוסף מחוץ לכותלי המערכת. קשה להעלות על הדעת מישהו מכתבי העיתון ועורכיו שייקח על עצמו להבא את הסיכון לקבל נזיפה פומבית כה חריפה, גם אם יידע שבסופו של דבר הוא לא יאבד את משרתו. הוויתור של אלפון על פיטורי סיני עשוי להוציא לו שם של מי שמאיים ולא מבצע, אך במקרה זה האיומים היו כה בוטים עד כי מימושם הפך למיותר. לא ידוע מי העביר לאתר וואלה את חליפת המכתבים שבין אלפון לסיני, אך ברור כי תוצאת ההדלפה היתה כפולה. מצד אחד, התגייסות ארגונים חברתיים ועמיתי הכתבת למניעת הפיטורים; מהצד האחר, הטלת דופי חריף וביזוי פומבי של אחת העיתונאיות הוותיקות והמרכזיות ב"הארץ". מרגע שהמכתבים של אלפון פורסמו, השתררה אווירה חדשה בבניין "הארץ", אווירה שבה החרב המתהפכת מעל ראשי העובדים אינה חרב הפיטורים, אלא חרב ההשפלה. את האקלים הזה לא ניתן לפוגג באותה קלות שבה בוטלו פיטורי סיני.
28.10 | ב"כל אל-ערב" תוהה מרואיין מדוע לא הוציאו את אילן גרפל להורג | ב"א-סינארה" מראיינים את אחיו של עודה טראבין | ב"פנורמה" מבקרים את ראש מועצת גת בבית-החולים
כל אחד משלושת העיתונים הארציים בשפה הערבית בחר לעצמו כותרת ראשית אחרת, וקשה למצוא מכנה משותף בין שלושתם. "א-סינארה" מעלה אל ראש סדר היום את רעש האדמה בטורקיה ומראיין מומחה לרעידות אדמה, ד"ר אפרים לאור. דברים שהוא אומר לעיתון מגיעים לכותרת הראשית: "ההשקעה במגזר הערבי לחיזוק מבנים חלשים – שואפת לאפס". מתחת לכותרת המפחידה, תמונתה של התינוקת הטורקייה שחולצה מהריסות אחד המבנים לאחר שהיתה לכודה שם במשך 48 שעות. "כל אל-ערב" מדגיש את החששות מהתחמשות חמאס. "ישראל מודאגת מהאפשרות שבידי חמאס טילים מתקדמים נגד מטוסים", נכתב בכותרת הראשית. שלא כהרגלו, העיתון מדפיס את הידיעה כולה בעמודו הראשי, ללא קרדיט לכתב. מתחת לידיעה, ראיון שערך הכתב המדיני סעיד חסנין עם יועץ התקשורת של המנהיג הרוחני של האחים-המוסלמים במצרים, ד"ר גמאל נסאר. "טענות שקריות, שמטרתן מתן לגיטימציה לישות הציונית לצאת במתקפה על עזה!", אומר נאסר על תוכן הכותרת הראשית של העיתון. מתברר שלא רק בישראל יש מתנגדים לעסקאות חילופי אסירים. נסאר מצר על כך שהמודיעין המצרי מיהר לשחרר את האזרח הישראלי-אמריקאי אילן גרפל (שנחשד בריגול ושוחרר על-ידי המצרים תמורת שחרורם של 25 אסירים מצרים מהכלא הישראלי) ותמה: "מדוע מיהר המודיעין המצרי לחתום על עסקה לשחרור מרגל שניתן היה להוציאו להורג?". אילן גרפל הוא מי שתופס את שער "פנורמה", המעוצב כאילו בשיטת העתק-הדבק של שער העיתון שעסק בעסקת שליט, כשבמקום תמונות שליט מופיעות אלו של גרפל. תמונתו של גרפל מחובק עם אמו מתפרסמת במרכז השער, וצמודה אליה תמונת מצרים הממתינים לשובם של קרוביהם מבתי-הכלא בישראל. "תשעה ימים לאחר עסקת שליט: מצרים וישראל מחליפות אסירים במסגרת עסקת גרפל", נכתב בכותרת הראשית האינפורמטיבית. בידיעה עצמה, נטולת הקרדיט, המתבססת על דיווחים בכלי התקשורת, מובאות תמונתו של גרפל במדי צה"ל וכשהוא מחובק עם אמו, ולצדן תמונת שיירת כלי הרכב המובילים את 25 האסירים המצרים למעבר טאבה. מתחת לכותרת הראשית מודפס דיווח מאת "כתבי פנורמה" על הארכת מעצרם של שבעה מבין העצורים שהפגינו מול כלא השרון בדרישה לשחרר את הערבים הישראלים מקרב האסירים הבטחוניים, והחלטה על מעצר בית לשבעה עצורים נוספים. הדיווח על "עצורי כלא השרון" מופיע גם באוזן שמאל של שער "כל אל-ערב". גם "א-סינארה" עוסק בהבלטה בסוגיית האסירים. כותרת בעמוד השער מפנה לדיווחים על סיפורם של ארבעה אסירים משוחררים או מיועדים לשחרור. האסירה הבטחונית איבתיסאם אל-עיסאווי ממזרח ירושלים, שהשתחררה אחרי עשר שנים בכלא, אומרת לכתב חיטאב נסאר: "כשיצאתי מהכלא הרגשתי כמו אנשי המערות. הכל סביבי השתנה". עיד טראבין, אחיו של עודה טראבין, האסיר הבדואי הכלוא במצרים מ-1999, אומר לעיתון: "המדינה התרשלה בטיפול בסוגיית אחי כי הוא ערבי". מוחמד דעיף, אחיו של אחמד, הכלוא זה חודש בלבנון (בטענה שריגל לטובת ישראל): "אחי נחקר בביירות, ובכל שבוע מבטיחים לנו לשחרר אותו". ב"כל אל-ערב" זוכה הדיווח על עודה טראבין להפניה בעמוד הראשי, בליווי תמונתו המוכרת מלפני עשור. חבר-הכנסת הבדואי טלב א-סאנע מצהיר: "אבקר את האסיר עודה טראבין ואדרוש מהמצרים לשחרר אותו", וזוכה לכך שתמונתו תופיע בידיעה עצמה, כשתמונותיהם של גרפל מימינו ושל טראבין משמאלו. מי שייסד את טרנד ההצהרות התקשורתיות בעניינו של טראבין, ח"כ איוב קרא, מופיע ב"כל אל-ערב" דווקא בהקשר אחר: הוא נחקר במשטרה במשך חמש שעות בחשד לביצוע מעשים מגונים. באוזן שמאל של שער "א-סינארה" מובאת במלואה ידיעה על אודות ראיון שהעניק יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן לעיתונאי אנריקה צימרמן, ששודר בכמה ערוצי טלוויזיה ובהם ערוץ 2. הכותרת: "אבו-מאזן: לו היו נותנים לנו עוד חודשיים, הייתי חותם עם אולמרט על קץ הסכסוך". וכך כותב הכתב המדיני זיאד מעדי בגוף הידיעה: "הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס אמר בראיון שהעניק לעיתונאי אנריקה צימרמן, ושישודר בטלוויזיה הפלסטינית ובכמה ערוצי טלוויזיה באירופה ובאמריקה, וגם הערב בערוץ 2 הישראלי, כי בניגוד למה שטוענים כמה שרים, אני מוכן בסוף המו"מ לחתום על הסכם סיום הסכסוך. בעניין זכות השיבה, ברור לי שלא כל חמשת מיליון הפלסטינים יוכלו לשוב לישראל, אך אני חייב לשוחח עם ראש ממשלת ישראל על האופן שבו אנו פותרים סוגיה זו". בנוגע לפנייה לאו"ם אמר אבו-מאזן: "החלטנו לפנות למועצת הביטחון על אף שידענו שזה יהיה קשה כי מחכה לנו וטו אמריקאי. למרות זאת החלטנו לפנות, כי מגיעה לנו מדינה משלנו". ב"כל אל-ערב" מתראיין עבאס זכי, חבר מועצת המהפכה בפת"ח, שטוען: "יש תוכנית ישראלית להתנקש בחיי אישים פלסטינים משפיעים בדעת הקהל הבינלאומית". עוד הוא אומר בראיון לסעיד חסנין: "איומי ליברמן על אבו-מאזן הם בעיני כמו איום על העם הפלסטיני". כתבי "פנורמה" עימאד עאבד ועומר רביע עוקבים אחר מצבו של ראש מועצת גת הנבחר, חאלד גארה, שנורה ברגלו, כמו גם אחיו, זמן קצר לאחר שנבחר בבחירות דמוקרטיות לראשות המועצה. "המתקפה עלי מחזקת אותי", אומר גארה למבקריו, ובהם ראשי רשויות. ידיעת המעקב מובלטת גם בעמוד הראשי, עם תמונת ראש המועצה שוכב בבית-החולים הלל יפה בחדרה. "א-סינארה" עוקב אחר מצבה של הילדה מאלק סלים קיוואן, הסובלת ממחלת דם נדירה, ואחר התגייסות המגזר הערבי והבנק הערבי להצלת חייה. "אני מצפה שכל המגזר הערבי יעמוד לצדנו, לפני שהזמן יעבור", אומר אביה. וידה משעור, העורכת והבעלים, מקדישה את מאמר המערכת שלה לקיוואן וקובעת כי "האחריות לחייה של התינוקת היא של כולנו". כתב "כל אל-ערב" זידאן חלאילה ממשיך לעקוב אחר פרשת ועדות החאג והעומרה, ומדווח על פני שני עמודים בקונטרס החדשות על פרטי הדו"ח בנושא. "לכמה מחברי ההנהלה חסרים כישורים דתיים ותרבותיים, והם מנצלים את העולים לרגל בצורה מכוערת", לשון ההפניה משער העיתון. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך העיתונים "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב
עליית קרנה של הדעה לעומת הידיעה מביאה לנסיגה בערך האובייקטיביות העיתונאית. כתחליף, מועלה על נס ערך ה"איזון"
אובייקטיביות עיתונאית כערך היא עניין די חדש. מייקל שדסון (Schudson) מאתר את הופעתה של האובייקטיביות העיתונאית בשנות ה-20 של המאה ה-20, רק אז פיתחו העיתונאים זהות מקצועית ומיקמו את עצמם כמי שחייבים את נאמנותם לקהל הקוראים, ולא להם עצמם או לבעלי ההון המאפשרים את קיומם. עורכי העיתונים בארה"ב הקימו לראשונה התאגדות מקצועית בשנים 1922–1923, ובאירוע הפתיחה הכריזו על קוד אתי שכלל עקרונות דוגמת "כנות", "דבקות באמת", וגם גישה "נטולת פניות". הם הבהירו ש"דיווחים עיתונאיים צריכים להיות חופשיים מדעה או מהטיה מסוג כלשהו". האובייקטיביות נולדה. אבל מי שבוחן את העיתונים של תקופתנו, בעולם כמו גם בישראל, מגלה שהאובייקטיביות מפנה את מקומה להטיה שאותם עורכים קדמונים ביקשו לנטרל. הטיה זו מגיעה בצורות ובגוונים שונים. היא יכולה להיות הטיה פוליטית, כלכלית, כזו שנובעת מתפיסת עולם של הכותבים או כזו שנשענת על רוח גבית הנושבת מהאינטרסים של המו"ל. ההטיה העיתונאית היא לא רק הטיה של מה שנכתב, אלא גם הטיה באשר למה שלא נכתב: מה הם הנושאים שלא מסקרים, את מי לא מראיינים, אילו תפיסות עולם אינן נתפסות כלגיטימיות. הסיבות לכרסום באובייקטיביות העיתונאית כערך, שניצב במרכזה של הפרקטיקה העיתונאית במשך שנים ארוכות, הן רבות ומגוונות. בהזדמנות זו אעמוד רק על שתיים מהן, הקשורות במדיה החדשה הצומחת בשנים האחרונות באינטרנט. בעוד שהמדיה המסורתית היא מדיה חד-כיוונית (אני משדר, אתם צופים), המדיה החדשה היא מדיה דו-כיוונית, ולכן מתפתחת בין המוען לנמען שיחה. השיחה הזו יכולה להיות שיחה של חירשים, ועדיין הקהל, שבעבר היה פסיבי ולא יכול היה להשמיע את קולו ברבים, יכול כיום להתבטא באמצעות פלטפורמות רבות. לקהל שתי תכונות חשובות: הוא אינו עשוי מקשה אחת, והוא לא מתרשם מהאתיקה העיתונאית. הוא אינו מחויב באיזון, בקבלת תגובה, בהצלבת מקורות או בניסוח מוקפד. כתוצאה מכך, מגיבים רבים באינטרנט נוהגים לבטא את עמדתם בצורה חריפה, חדה, לעתים מתלהמת או גסה. אין המדובר רק באותה קריקטורה של טוקבקיסט שכל-כך חביבה על עיתונאים כמו רזי ברקאי, אלא גם בבלוגרים ואפילו בכותבים באתרי עיתונות אזרחיים שמכריזים בגאון, בגאווה ובלי שמץ של נקיפות מצפון על ההטיה שלהם. הם אינם מתרשמים מהאובייקטיביות העיתונאית, שכן בעיניהם היא אינה יותר מאשר הצגה חלולה שמסתירה את האינטרסים האמיתיים של הכותב ו/או אמצעי התקשורת. בעוד שאפשר לבקר את אופן ההתבטאות הזה, קשה להכחיש שהוא לא פעם מושך תשומת לב, ותשומת לב היא משאב חסר. בעידן שבו נראה כי יש לא פחות שדרים ממאזינים, היכולת של כלי תקשורת להתגבר על ה"רעש" היא עניין קריטי, שכן אחרת, ילך לאיבוד בבליל הקולות. קשה לייצר דרמה מכותרת אובייקטיבית, קשה לבלוט באמצעות סיפור מאוזן, קשה להשיג תשומת לב כאשר אתה אומר "מצד אחד" ומוסיף "אבל מצד שני". טקטיקה פשוטה יותר היא לדבר בסימני קריאה, בכותרות אדומות, בהכרזות חותכות, ואלה, מה לעשות, אינם נובעים בדרך כלל מהצגה אובייקטיבית של המציאות, אלא מנקיטת עמדה ברורה והבלטתה עד לכדי צעקה רמה. רוצה לומר, אובייקטיביות היא ערך נחמד, באמת כל הכבוד לה, אבל בסוף אנחנו כאן בשביל למכור עיתונים. סיבה נוספת לכרסום במעמד האובייקטיביות קשורה לאותה הצהרה משנות ה-20: "דיווחים עיתונאיים", נכתב בה, "צריכים להיות חופשיים מדעה או מהטיה מסוג כלשהו". הדיווח העיתונאי הקלאסי הוא דיווח המספק תשובות לחמשת המ"מים, חמש השאלות הבסיסיות בכל סיפור: "מי, מה, מתי, מקום, מדוע". על חמשת המ"מים אפשר לענות באובייקטיביות מוחלטת כיוון שעל-פי רוב מדובר בעובדות (זה לא שעובדות לא ניתן לעוות, ובכל זאת, קל יותר להיצמד אליהן כאשר מעוניינים בכך). הבעיה היא שבעידן הנוכחי, מידע הנשען על חמשת המ"מים הפך למצרך זול שאין קל ממנו להשגה. אם בעבר היה צורך ב"סוכנויות הידיעות" כדי שידווחו מעיר יפנית שפקדה אותה רעידת אדמה, כיום היפנים עצמם, האזרחים, מדווחים על האירוע זמן רב לפני שסוכנויות הממשל הרשמיות מתעוררות, זמן רב לפני שהעיתונאים מגיעים לזירת ההתרחשות. הם מדווחים מי ("תושב בשכונה קטנה בפוקושימה"), מה ("רעידת אדמה!") מתי ("ממש לפני חמש דקות"), מקום (נו, בפוקושימה!), ומדוע ("הצונאמי שטף את הכור"). הם מצרפים למידע תמונות, סרטוני וידיאו ועדויות אישיות. הדיווח מיוצר כמעט בזמן אמת, והעיתון, שייצא רק למחרת בבוקר, הוא בגדר הנודניק שמספר את מה שכולם כבר יודעים. המשמעות היא שאחד מתפקידי העיתונות המרכזיים – לספק כרוניקה של אירועים – נגזל ממנה. קשה להאמין שיש אנשים רבים שקונים בבוקר עיתון כדי לדעת מה קרה אתמול, שכן הם כבר יודעים מה קרה אתמול: דיווחו להם באתרי האינטרנט, בפייסבוק, בטוויטר, ביו-טיוב, במסרונים, בהודעות דואר אלקטרוני. אז למה בכל זאת לקנות עיתון? את השאלה הזו שואלים גם העיתונים עצמם, ורבים מהם עונים: כדי לקרוא פרשנויות, כדי לקרוא דעות – זהו הערך המוסף המרכזי שאנשינו יכולים לספק והילדים מהאינטרנט לא יכולים. "פרשנויות" ו"דעות" היו מאז ומתמיד מנת חלקה של העיתונות, אבל יש להן אופי מיוחד: הן אינן אובייקטיביות. פרשנויות ודעות הן לעולם סובייקטיביות, תמיד נשענות על תפיסת עולם, על אידיאולוגיה, על נסיון חיים, על משהו שהוא הכל חוץ ממסר נטול פניות. משום כך, עיתונים רבים נשאבים, באופן כמעט טבעי, אל עבר הדגשת הלא-אובייקטיבי. כדי לנסות לשמור על משהו מהאתוס העיתונאי, זה שכמעט נשכח, הם ממלאים את עמודיהם בדעות מכיוונים המאזנים זה את זה, ואף מבטלים זה את זה: הבאנו לכם גם ימני וגם שמאלני, גם אוהד בית"ר וגם אוהד הפועל. לשיא מגוחך במיוחד של "שיטת הדעות המאוזנות" הגיע מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שמעלה מדי יום שאלה לדיון ומציג שתי דעות של שני כותבים: דעה אחת תומכת בסוגיה מסוימת והשנייה מתנגדת לה. הקוראים מתבקשים לסמס ולהצביע לאחת הדעות, שהרי ידוע שהעולם הוא לא יותר מאשר דיון בינארי בכל סוגיה, וכל סוגיה כשלעצמה היא עניין של שחור ולבן. התוצאה של כל זה הם עיתונים השונים לגמרי מהאידיאל שנוסח בראשית המאה ה-20. הם עמוסים בדעות, מפוצצים בפרשנויות, צבועים בעמדות אידיאולוגיות ופוליטיות. במקרים חמורים במיוחד ההטיה זולגת מטור הפרשנות אל תוך הידיעה עצמה – אחרי הכל אנחנו חיים בעידן פוסטמודרני, ו"האמת" שלך (מושג מודרניסטי להחריד שרוח הרנסנס נושבת ממנו) היא רק זו: האמת שלך. היא בוודאי לא האמת שלי או שלו או שלה או שלהם. לכל אחד האמת שלו, וכאשר זה המצב, מה מקומה של "אובייקטיביות" בכלל? נראה אם כן שלחצים פוליטיים, טכנולוגיים ופילוסופיים הופכים את המושג "אובייקטיביות עיתונאית" לסוג של מנטרה שיווקית חלולה, אוקסימורון עטוף בקריצה. ה"אובייקטיביות" הפכה לשריד של תקופה שחלפה, שארית מיותרת של עידן התמימות שבו עיתונאים ראו את עצמם כמשרתי ציבור ולא משרתי אינטרסים, שראו את תפקידם בלחשוף עובדות ולא לקדם עמדות, שחשבו ש"אובייקטיביות" היא ערך וכלי עבודה בפרקטיקה שלהם, ולא פאנץ-ליין בסופה של בדיחה.
שיאני הנוכחות בוועדת החוץ והביטחון: אבי דיכטר, מוטי יוגב, ענת ברקו, עמר בר-לב, ועפר שלח. כתבה רביעית ואחרונה בסדרה המנתחת את עבודת הח"כים בוועדות חוץ וביטחון
ממשיכים לחשוף את נתוני הנוכחות המעודכנים של ועדת החוץ והביטחון – והפעם: המצטיינים, שמגיעים מכל הקשת הפוליטית: יו"ר הוועדה, אבי דיכטר (הליכוד), וגם מוטי יוגב (הבית היהודי), ענת ברקו (הליכוד), עמר בר-לב (העבודה) ועפר שלח (יש עתיד). ועדת חוץ וביטחון היא מהעמוסות והחשובות בכנסת. הוועדה מורכבת ממליאה מרכזית רחבה בה רשומים 20 חברי כנסת – ועוד שורה של תתי-ועדות משנה, רובן חסויות ביותר, ובהן יש בין 3 ל- 12 חברים. החסרון המרכזי של הוועדות מבחינתנו – הסודיות שלהן – הוא גם יתרונן: מתאפשר לקיים בהן, לפחות בתיאוריה, דיון רציני, מעמיק ונקי מפופוליזם – שהרי אין מצלמות שמתעדות ואין פרוטוקולים. בשביל חברי כנסת מסוימים, המשמעות של זה היא הפוכה – עבודה אפורה, שלא מתגמלת אל מול הבוחרים (למרות שהיא קריטית לביטחון ישראל). יש שיאמרו כי "הם רק עושים את עבודתם" – אבל כפי שחשפנו שוב ושוב בעבר, זה ממש אינו מובן מאליו שהח"כים משקיעים את זמנם ומרצם בעבודת הפיקוח שנעשית בוועדות. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בוועדת החוץ והביטחון – שבשל הסודיות שלה, אינה מעניקה הזדמנות לחשיפה תקשורתית. בבדיקת המצטיינים, התמקדנו בנתוני הוועדות השונות של חוץ וביטחון בלבד. כלומר: לא בדקנו עבור כל החברים בוועדה (כ- 20) את הוועדות האחרות שהם חברים בהן. הסיבה לכך היא היקף העבודה שבדיקה כזו דורשת (מעבר ידני על מאות פרוטוקולים). למה זה חשוב? כי מי שחבר בוועדות רבות נוספות פרט לאלה של חוץ וביטחון, עשוי להתמודד עם התנגשויות בלוחות זמנים ועומס עבודה גבוה. ולכן, מבלי לפגוע ביתר החברים שנמצאים באמצע טבלת הנוכחות – אנחנו מפרגנים היום למצטיינים, כי אין ספק שבכל מקרה מגיע להם. וגם חשוב להזכיר כי בבדיקות הקודמות של יאיר לפיד, חיליק בר וציפי לבני – חברי כנסת שהרבו להיעדר מוועדות חוץ וביטחון בהן הם חברים – כן ביצענו את המחקר הידני במטרה לוודא שההיעדרות אינה מוצדקת. דיכטר הוא יו"ר ועדת החוץ והביטחון וגם חבר בעוד 20 ועדות משנה (חלקן מתכנסות יותר וחלקן פחות). דיכטר השתתף לפחות ב- 264 ישיבות (המספר כנראה גבוה יותר מאחר וחלק מהוועדות סודיות והנתונים עליהן לא נמסרו). יוגב בולט מאוד גם הוא בנוכחותו בוועדת החוץ והביטחון. הוא הגיע לפחות ל- 197 ישיבות בוועדות השונות, כאשר בנוסף לתפקידיו כיו"ר של שני ועדות משנה בחוץ וביטחון – הוא גם חבר בוועדות כנסת נוספות (חינוך, עלייה וקליטה, וזכויות הילד). ברקו, אשר מלבד חברותה במליאת ועדת החוץ והביטחון היא גם יו"ר של שתי ועדות משנה וחברה בעוד כמה, הגיעה לפחות ל- 184 ישיבות בוועדות השונות. מעבר לכך, ברקו חברה גם בוועדת חוק חוקה ומשפט. בר-לב חבר במליאת ועדת החוץ והביטחון ומכהן כיו"ר של שתי ועדות משנה. הוא הגיע לפחות ל- 162 ישיבות בוועדות השונות. שלח גם הוא חבר המליאה, יו"ר של שתי ועדות משנה וחבר בעוד שורה של ועדות משנה אחרות – ונכח לפחות ב- 153 ישיבות במצטבר. לכתבה הראשונה בסדרה: האם יאיר לפיד החל להופיע לעבודתו בוועדת חוץ וביטחון? לכתבה השנייה בסדרה: מסתבר כי ועדת החוץ והביטחון לא מתכנסת בסין לכתבה השלישית בסדרה: הוועדה שלא מתכנסת
נמשכים הדיונים על שינוי תקנון האתיקה החדש של מועצת העיתונות, כדי להתמודד עם סוגיית העסקתם של עיתונאים בתשדירי פרסומת
נמשכים הדיונים על שינוי תקנון האתיקה החדש של מועצת העיתונות, כדי להתמודד עם סוגיית העסקתם של עיתונאים בתשדירי פרסומת. אגודת העיתונאים בתל-אביב מציעה להכניס שינויים בסעיף 17 בתקנון האתיקה בעניין "עיסוק נוסף" של עיתונאים, כדי להבהיר את הכללים הנוגעים לכך. על-פי הצעת התיקון, שגובשה בוועדת האתיקה של האגודה, בראשותו של עמית אנטר ובהשתתפות היועצת המשפטית של אגודת העיתונאים והמרכזת המקצועית עו"ד מלכה ורוצלבסקי, מוצע לשנות את הסעיף ולנסחו כך: "לא יעסוק עיתונאי ולא יעסיק אחרים בכל עיסוק, עבודה,שירות, יחסי ציבור, פרסומת ואיסוף מודעות, אם מתעוררים עקב כך חשש או מראית עין לניגוד אינטרסים או להטעיית הציבור. לעניין סעיף זה, ייראו כניגוד אינטרסים והטעיית הציבור גם מקרים אלה: 1. העיסוק הנוסף של העיתונאי הוא בתחום עיסוקו או מומחיותו העיתונאית. 2. העיתונאי עוסק בתחומי חדשות, אקטואליה, תחקירים או ראיונות בנושאים כלליים. 3. העיתונאי עוסק ביחסי ציבור, פרסומות או איסוף מודעות על בסיס קבוע". עוד נאמר בהצעה לשינוי התקנון, כי "בית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות או ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים רשאים ליתן חוות דעת לעיתונאי בדבר תחולת סעיף זה על העיסוק הנוסף שהוא מבקש לעסוק בו". בתשובה לפניית יו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב, אריה אבנרי, הכין עו"ד מיבי מוזר חוות דעת באשר לתיקונים המוצעים. עו"ד מוזר קבע בין היתר, באשר לעיסוקם של עיתונאים בפרסומת, כי "פרסומת מעצם טיבה ומהותה איננה נדרשת להיות אובייקטיבית, ויש בה רצון להטות את הציבור לכיוון שהמפרסם רוצה בו. עיתונאי העוסק בפרסומת, ביחסי ציבור או באיסוף מודעות מעורר בהכרח חשש או לפחות מראית עין של ניגוד אינטרסים או הטעיית הציבור, שכן הציבור סומך על האובייקטיביות וההגינות של העיתונאי ועל כך שהוא מביא לציבור מידע שאינו מטעה". לדעת עו"ד מוזר, התקנה בסעיף 17 לתקנון האתיקה איננה מתירה גם עיסוק נוסף חד-פעמי, שכן גם במקרה חד-פעמי עלול העיסוק להיות נגוע בחשש או במראית עין של ניגוד אינטרסים או הטעיית הציבור. אשר לנוהל ההתייעצות של עיתונאים המבקשים לעסוק בעיסוק נוסף, "כדי להסיר מכשול, ומשום שהתקנה אוסרת גם על מקרה של חשש או מראית עין ובמקרים כאלה קשה להגדירה מראש, מותר ואף רצוי לנקוט דרך של בירור והתייעצות עם ועדת האתיקה, לפני שהעיתונאי מקבל על עצמו עיסוק נוסף", קובע עו"ד מוזר. עמדתה של אגודת העיתונאים בתל-אביב על עיסוקם של עיתונאים בפרסומת הובעה לפני חודשים אחדים: האגודה קבעה כי יש לראות בדאגה את התפשטות התופעה הפסולה, כאשר עיתונאים בכירים עוקפים את כללי האתיקה שקבעה מועצת העיתונות. "הדימוי העיתונאי כמקצוע חסר פניות נפגע גם בעיני הציבור, ולא רק בקרב אנשי תקשורת", נאמר בהודעת האגודה. האגודה קבעה עוד כי היא "רואה בחומרה את השתלבותם של עיתונאים בתשדירי פרסומת ובפעילות מסחרית, המנוגדים לתקנון האתיקה. פעילות זו יוצרת ניגוד אינטרסים ופוגעת באמינות הדיווח העיתונאי". בנוסף להצעה לתיקון תקנון האתיקה נמסר, כי ועדת האתיקה של האגודה דנה בכמה תלונות שהוגשו לה בנושא זה. ועדה ציבורית, שהוקמה בידי שרת התקשורת לימור לבנת, בוחנת את ארגון מערך השידור ברדיו ובטלוויזיה, כדי לבדוק את האפשרות לפתוח את הענף לתחרות נוספת. הוועדה, בראשות האלוף (מיל) יוסי פלד, מי שהיה היו"ר הראשון של מועצת הערוץ השני, הוקמה בהתאם להחלטה שקיבלה הממשלה באחרונה. כאשר הודיעה על מינוי הוועדה, אמרה לבנת כי היא מצפה ממנה להגיש הצעות בדבר האופן שבו אפשר לפתוח את כל תחומי השידורים לתחרות חופשית. בין הנושאים שהוועדה אמורה לבחון: האפשרות להקצות תדרים לתחנות שידור חדשות, מערך המשדרים הקרקעיים והלוויינים, התנאים שיידרשו מגורמים שיבקשו לשדר וכן אפשרות שידור באמצעות לוויינים אל "צלחות" קליטה בבתי הצופים, כנהוג בחו"ל. הוועדה, האמורה להגיש את מסקנותיה עד פברואר 1997, לא תעסוק בנושא של הפרטת רשות השידור, הנבדק בידי ועדה אחרת. בראשית שנת 1997 אמור ערוץ 2 להתחיל לשדר את מגזין הבוקר שלו, אבל כחודש לפני המועד המתוכנן נתקעו כל ההכנות: שלושת זכייני הערוץ, "טלעד", "רשת" ו"קשת", לא הצליחו לגייס מפיק או מפיקים שיעלו לאוויר את התוכנית. איגוד המפיקים קרא לכל חבריו שלא להשתתף במכרז, שהוכן למטרה זו במשותף בידי שלושת הזכיינים. "מדובר באחד החוזים הדרקוניים והארוגנטיים שנראו בישראל מאז ומעולם", טענו המפיקים בהתייחסם לדרישות הזכיינים. "הארץ" הגדיר את נוסח המכרז "קיצוני וחד-צדדי" ופירסם בסוף נובמבר את רשימת הדרישות שנכללו בו, שמשמעותן שורה של הגבלות על המפיקים. נוסף לכך, פסק הממונה על ההגבלים העסקיים, יורם טורבוביץ, כי "גיבוש הזמנה בצוותא [בידי שלושת הזכיינים של הערוץ] והפצתה למתמודדים פוטנציאליים, מבלי שבא על כך מראש אישור של מערך הפיקוח על ההגבלים העסקיים, הוא הפרה של הוראות חוק ההגבלים העסקיים". בהעדר מכרז למפיקים חיצוניים, חזרו הזכיינים לבדוק אפשרויות אחרות לשידור מגזיןהבוקר, לו התחייבו בעת קבלת הזיכיונות לשידור. בין היתר נמסר כי נבדקת האפשרות, שהמגזין יופק בידי חברת החדשות של ערוץ 2 או בידי הטלוויזיה החינוכית. אפשרות אחרת: כל זכיין יפיק בעצמו את המגזין בימי השידורים שהוקצו לו. גיליון 6, נובמבר 1996
"איני מיתמם באשר לצורך בשינוי הסכמי שכר ברשות, אך אלה אינם חזות הכל. ניהול מקצועי עם סדר עדיפויות ציבורי היה יכול להעמיד את הרשות במצב אחר לחלוטין ולמנוע בזבוז של מאות מיליוני שקלים". תגובה לעוזי בנזימן
תמונה של ברז מזהב מעטרת את מאמרו של עוזי בנזימן "אין מים בברז" ("העין השביעית", 6.3.10), המשווה בין ועדי העובדים החזקים של נמל אשדוד וחברת החשמל לוועדי העובדים של רשות השידור. בנזימן פוטר את הנהלות הרשות וממשלות ישראל לדורותיהן ממצבה של הרשות. זאת הוא עושה אגב התעלמות מהעובדות והמספרים ובהסתמך על התדמית: ובכן, לוועדי העובדים יש "אחריות מכרעת" למצב הרשות, טוען בנזימן ובסוף הניתוח הוא מוסיף: "גם אם הצגת מצב זו עושה עוול לוועדים, עליהם להבין שזו תדמיתם". הנה, אם כן, ניסיון להעמיד דברים על דיוקם, להפריד בין נתונים אמיתיים לתדמית, ולהציג את מצבה האמיתי של רשות השידור באמצעות עובדות. כיאה לעיתונאים. ברשות השידור עובדים כ-160 טכנאים בטלוויזיה ועוד כ-120 טכנאים ברדיו. לעומת זאת, כ-450 עיתונאים עובדים בטלוויזיה במקצועות שונים – בימוי, עריכה, צילום, תחקיר, הפקה ועוד. ברדיו עובדים כ-300 עיתונאים. בדיקה של שכר העיתונאים תעלה למשל, מעדות אישית ותלוש אישי של כותב שורות אלה, ששכרם הבסיסי לפנסיה הוא כ-6,500 שקל בלבד לחודש. על זה מקבלים תוספת של שעות נוספות, החזרי הוצאות, גמולי השתלמות – אך אלה אינם נחשבים לפנסיה. מהסכום "האדיר" הזה, רק 40% נחשבים לפנסיה. אלה הם "הסכמי השכר" שעליהם מקונן בנזימן. אכן הם צריכים להשתנות. אין לי ספק ואין לרוב העיתונאים ספק ורצון שהם ישתנו ושנקבל שכר הוגן לעבודה מאומצת, אחראית ואינטנסיבית, ושבגיל הפרישה נצא עם שכר שאפשר לחיות איתו ולא להתפגר. אחרי הכל, אולי לא מיותר לציין שלעיתונאי לא משלמים על שעות נוספות מול מכונה, אלא על הידע, הניסיון, האמינות, ההשכלה והכישורים שהוא מביא למעביד. ובכן... אין לי ברז מזהב ואין לי אחות. לצערי אולי, אבל פשוט אין לי. בדיקה של שכר הטכנאים תעלה אכן תמונת מצב שונה. הטכנאים משתכרים יותר מהעיתונאים. יש ביניהם כמה עשרות שמרוויחים פי שניים ואף פי שלושה מהעיתונאים. הם הגיעו לשכר הזה בזכות הסכמים חתומים עם הנהלות הרשות ובאישור האוצר. שינוי ההסכמים הללו מחייב מו"מ הוגן ולא אקדח לרקה. קל ונוח להסתמך בכל שנה על פרסומים בעניין שכרם הגבוה של כמה עובדים לא מנוצלים, או כאלה שההנהלה תיגמלה אותם ללא הסבר מניח את הדעת, ולהתעלם משכרם של מאות עובדי הרשות העיתונאים ואלה שמיוצגים על-ידי הוועד המשולב, ששכרם נמוך אף מזה של העיתונאים. לא רק השכר מעליב, אלא שהעובדות מצביעות על כך שהשכר אינו הגורם למצבה של הרשות. גם כיום, כאשר מנכ"ל הרשות מכריז על כך שאולי עוד חודש "לא תהיה רשות שידור" (דיון בוועדת ביקורת המדינה, 22.2.10) – השכר הוא רק 55% מתקציב הרשות, ועדיין נותרו 45% מהסכום של 800 מיליון שקל לפעולות. בשנת 2004 היה תקציב הרשות כ-880 מיליון שקל והשכר היה רק 336 מיליון שקל מתוכו (כ-40%). אזכיר שגם אז היה מי שטען שהרשות בפני קריסה ואין כסף לתוכניות. מי הפריע, אם כן, למקבלי ההחלטות להשקיע, למשל השנה, 13 מיליון שקל בהפקות תעודה חדשות ודרמה מקורית, במקום לחתום על הסכם בסכום הזה בדיוק עם ההתאחדות לכדורגל? הרי כשנחתם ההסכם ביולי 2009 איש לא התלונן על העדר כסף לכדורגל. אבל כשמדברים על יצירה ישראלית, מיד מועלית הטענה שהעובדים לא נותנים ושהוועדים קשוחים ושהתקציב כולו קשיח ושלא נשאר כסף לפעולות, ושאר סיסמאות. איני מיתמם באשר לצורך בשינוי הסכמי שכר ברשות, אך אלה אינם חזות הכל. ניהול מקצועי עם סדר עדיפויות ציבורי היה יכול להעמיד את הרשות במצב אחר לחלוטין כאשר מתכוונים לערוך בה רפורמה. מהות הרפורמה היא נושא למאמר אחר ומצדיקה דיון ציבורי נפרד. הנה מקצת ההחלטות שהובילו לבזבוז משווע של מאות מיליוני שקלים בתקציב הרשות בשנים האחרונות. חיסכון בהחלטות הללו היה יכול לממן מהלך הבראה של הרשות והנהגת רפורמה ללא שום בעיה. היה צריך רק ניהול מקצועי. כל ההחלטות שלהלן יצאו אל הפועל ביוזמת הממשלה ו/או הנהלת רשות השידור, ולא היתה לוועדי העובדים שום נגיעה לקבלתן: 1. 150 מיליון שקל עלות רכישת בניין שערי-צדק – דרישת הממשלה מהנהלת הרשות לפני 13 שנה. מאז משלמת הרשות 12–15 מיליון שקל כל שנה רק על הריבית; כסף על נדל"ן במקום על הפקות מקור. 2. קיצוץ האגרה ב-40% ללא הצבעה על מקורות מימון להבראת הרשות – החלטת ממשלה משנת 2004 שנועדה ללחוץ על העובדים וההנהלה לזרז הליכי התייעלות. כלומר, אקדח לרקה של העובדים לפני שנכנסו עימם למו"מ. 3. העלאה לא סבירה באופן קיצוני של תקציב ערוץ 33 – הערוץ הבלתי נצפה שהוקם לפני יותר מעשר שנים בתקציב של 8 מיליון שקל לשנה וצמח עד ל-66 מיליון שקל בשנת 2005, הכל על חשבון הערוץ הראשון. 4. 240 מיליון שקל בוזבזו על ערוץ תעמולה – בשנים 2002–2004 הוציאה הרשות 80 מיליון שקל מדי שנה, וביחד כ-240 מיליון שקל, על ערוץ לווייני לתעמולה ממשלתית לארצות ערב; מיזם כושל שהוקם בגלל החלטת ממשלה (השר רענן כהן), ונכשל ונסגר. 5. 20 מיליון שקל השקעה שנתית במכבי תל-אביב – לאורך 33 שנה השקיעה הרשות בכל שנה כעשרים מיליון שקל בקבוצה פרטית, מסחרית, על חשבון הפקות מקור ושידור למען הציבור כולו. כיום שוב משקיעה הרשות בשידור משחקי קבוצות ליגת הכדורגל, כאשר להפקות דרמה ותעודה "אין כסף" (ואגב, גם למשחקי נבחרת ישראל לא נותר כסף). 6. 50 מיליון שקל לשנה, עלות 200 עובדים שפרשו בשנת 2005 – בשנת 2005 פרשו כ-200 עובדים בהסכמה. לכאורה השתחררה עלות שכר של כ-50 מיליון שקל לשנה, אך הסכום הזה מעולם לא הגיע להפקות. מאז חלפו חמש שנים, והכסף המצטבר היה יכול להגיע לכדי 250 מיליון שקל. אך הוא נבלע אי-שם בפרסומים על "גירעון צפוי" וקבלת עובדים חדשים במקום אלה שפרשו. 7. כ-7 או 8 מיליון שקל הוצאו בשנת 2008-9 על משרדי ייעוץ שונים, ועוד מיליוני שקלים הוצאו על העסקת כעשרה ויותר משרדים של רואי-חשבון ועורכי-דין חיצוניים במסגרת ייעוץ להליך הרפורמה, המבנה הניהולי, בדיקת מצבת כוח האדם וייעוץ ארגוני אישי (קאוצר). מדובר בסכומים גדולים יותר מההשקעה בהפקת תוכניות במהלך התקופה הזו. הייתי יכול להמשיך לפרט סכומים רבים נוספים, אך צר המקום מלהכילם. כספי כשלונות הניהול הללו חייבים לחזור לקופת השידור הציבורי. את החלטות הניהול הכושלות הקודמות כבר אי-אפשר לתקן, אבל החלטות ממשלה ניתן לתקן. אפשר להמשיך לתלות את האשם ב"ועדים", אבל הגורמים למצבה של הרשות נמצאים בעובדות שפורטו לעיל. האוצר, שאישר עשרות חוזים אישיים ובמשך שנים מאפשר לרשות לעבוד ללא תקציב מאושר בידי הממשלה, נהנה מה"תדמית" שנוצרה בעיניו של עוזי בנזימן כדי ללחוץ על הוועדים לחתום על הסכמי רפורמה בתנאיו שלו. הרי על הפרק לא עומדים כיום כשלונות הניהול הללו, אלא תמיד אך ורק טענות כלפי העובדים. הייתי מצפה מעיתונאים שילמדו לפחות את העובדות, גם אם בחרו לתמוך בעמדת האוצר או הנהלות הרשות לדורותיהן. איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון
סאגת הפרסומים ב-one על הפועל תל-אביב ומוטי מקסימוב מתמצתת את שלל הרעות החולות של האתר | מה חושב אורי משגב על ערן זהבי
כל "פרסום ראשון" ב-one, במיוחד אם חתומה עליו אופירה אסייג, נתפס כחשוד עוד לפני שהעין קולטת מה עומד מאחורי הפס האדום והשחצני. הרבה לפני השאלה מה התוקף החדשותי של המידע שמתחת לחותמת "בלעדי", הראש תוהה מאיפה היא השיגה את הסיפור, למה הגיע דווקא אליה, מה האינטרס שמאחוריו. ברוב המקרים האינטואיציה החשדנית אינה מכזיבה, וכך גם הפעם. הידיעה התפרסמה ביום ראשון השבוע. "יש רוכש להפועל תל-אביב – מוטי מקסימוב", הכריז one בשעת לילה. פרסום ראשון מאת אופירה אסייג, שגרר אחריו מיד את כל האתרים ולמחרת את העיתונים. הידיעה אומתה על-ידי עיתונאים בשיחה עם משה תאומים, אחד מראשי הקבוצה. תאומים אישר כי נפגש עם מקסימוב והתרשם מכוונותיו. בעוד שאצל היתר דווח על פגישה עם איש עסקים שמתעניין ברכישת הקבוצה, אצל אסייג זכה המהלך הבוסרי לשדרוג ניכר. המלים "יש רוכש להפועל תל-אביב" מבשרות על עסקה שלמעשה נסגרה. העובדה שבהמשך צוין כי מקסימוב הבטיח תשובה עד סוף-השבוע לא בילבלה את הכותבת בדרכה לבלבל את הקוראים. ביומיים הבאים המשיכה אסייג להלהיט את הסיפור הבלעדי שלה. היא הביאה ציטוט של מקסימוב – "נכנסתי במטרה לקנות, לא לפטפט". באותה ידיעה נכתב בשם אחד ממקורביו כי אם מקסימוב נפגש עם תאומים באופן רשמי, סימן שהוא רציני. ביום שלישי פירסמה אסייג "בלעדי" נוסף – חיים רמון, מבעלי הקבוצה, ייפגש עם מקסימוב ביום חמישי. בהמשך הובא מידע חיוני ולפיו הרוכש המיועד בילה ערב קודם בפאב ולחץ את ידו של שחקן הקבוצה שהיה שם. לא חלפו כמה שעות והסיפור נפח את נשמתו עם הכותרת המגוחכת "מקסימוב מפציץ: לא ארכוש את הפועל תל-אביב". את הפתרון לחידת מקורותיה של אסייג סיפק ביום שני משה פרימו ב"יציע העיתונות" בערוץ הספורט. פרימו גילה כי מקסימוב הגיע לפגישה עם תאומים יחד עם שלומי מלדיני, בעל חנות אופנה, ועם סמי ליצי, מנהל המכירות של one. מלדיני הוא ידיד קרוב של אסייג, שמספקת לו עיתונות מפרגנת במדור הרכילות בתמורה לצילומי כדורגלנים המודדים אצלו בגדים. מלדיני גם מככב באתר הרכילות בשלל תצלומים ואייטמים, שהפכו אותו ב-one למושא סיקור מן השורה. חיפוש בגוגל אחר השמות "שלומי מלדיני" ו""one יוביל ל-100 תוצאות ב"גליצים". אגב, אחת התמונות של מקסימוב שפורסמה השבוע ב-one צולמה בחנות הבגדים. ליצי הוא האיש שנמצא עם הפועל תל-אביב בקשר עסקי ופרסומי מטעם one. על-פי הידוע, הוא זה שתיווך בין תאומים למקסימוב ואירגן את הפגישה ביניהם. ליצי סירב השבוע להגיב לפניית "העין השביעית". בשלושת הימים שבהם החזיקה הידיעה מעמד, אפשר היה להיתקל, בין היתר, בתגובת נגד של ערוץ הספורט, שכמו באה לחבל במאמצי one להכתרתו של מקסימוב לבעלי הקבוצה. בידיעה שפורסמה באתר הערוץ סופר כי אחיו של מקסימוב כלוא בארה"ב בגלל הונאה ועוקץ. "אתר ערוץ הספורט חשף בפני האדומים", התגאתה כותרת המשנה. אגב, על הידיעה חתומה שירי אלגם, עד לפני כמה חודשים כתבת one, שחצתה את הכביש. הסקופ שאך נולד מיד נקבר. אחרי שהתברר כיצד התפתח, מי המעורבים שבחשו בו ובאיזו מהירות נפח את נשמתו, הוא התגלה כאחד הפיאסקואים המרהיבים של תקשורת הספורט בזמן האחרון. היטיב להגדיר זאת נדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות", שסיכם ברדיו 103: "פרסום ראשון – מקסימוב קנה חולצה בחנות של מלדיני". בדבריו כיוון גם לאופירה אסייג, שנעזרה במעורבותו של איש one שנכח בפגישה כמקור לידיעה הבלעדית. אלא שגם צנציפר ועיתונו לא יוצאים נקיים. צנציפר אמר ברדיו שמהרגע הראשון היה ברור שמהסיפור הזה לא ייצא דבר. אם כך, איך זה שבספורט "ידיעות" התפתו למחרת למרוח כותרת בסוגיית מקסימוב על כל חלקו העליון של השער? העובדה שבפגישה של איש עסקים שמתעניין ברכישת קבוצה נוכחים מטעמו איש מכירות מאתר תקשורת ודמות שולית מעולם הספורט-אלגנט מלמדת גם על טיבו של הכדורגל בארץ. במיוחד על תקשורת הלהוטה לייצר עניין גדול מכל פיפס. וכשאייטם גרוטסקי והזוי מסתובב בשטח, הכי טבעי בעולם ש-one יהיה הראשון לעוט עליו. לא פחות מגוחך יצאו עוד כמה כלי תקשורת שהזדנבו אחרי הידיעה הזו רק מהפחד שהלופט-גשעפט הזה עוד יתממש. מידיעה לידיעה דומה שהולך ופוחת הטעם בחשיפת האמצעים האנטי-עיתונאיים שנוקט one על גבו ואמונו של הקורא. למעשה כל קורא עם מינימום ערנות יכול לפטור את האתר מהחובה העקומה מלכתחילה של הגילוי הנאות: הלכלוך מרוח לעין כל. החל מהיד העורכת, שלא מהססת לנפח ידיעה לכותרת חלולה ("יש רוכש"), דרך העצמה חסרת פרופורציה של מהלך גולמי לאירוע חדשותי בר-תוקף, עבור ביד-רוחצת-יד המתנוססת באין מכלים כמעט בכל גליץ, וכלה במעורבות ישירה של האתר במהלכים העסקיים של מסוקריו. אופירה אסייג, ואת זה יודע כל מי שעיניו בראשו, מתייחסת לאתר שבניהולה כאל מכשיר עסקי ופרטי לכל דבר. "פרסום ראשון" הוא במקרה שלה בסך-הכל תחליף מכובס בקושי ל"רק היום בזול". העיתונות, במקרה של one, היא בעיקר מפעל להלבנת אינטרסים אחרים. כשאסייג מנחה ערב תורמים של בית"ר ירושלים, צפו שהידיעה על פיטורי מאמן הקבוצה תגיע אליה לפני כולם. כשידיעה ראשית בחתימתה פוגעת באבי לוזון מפני שהוציא מכרז מהיר לשידורי ליגת-העל, זה בעיקר מפני שהדבר מחבל בעסקים של ערוץ הטלוויזיה one. העובדה שהמפעל הזה ממשיך להטיל את פרסומיו מן המקפצה ראויה ליותר מקריאת ביטול: במים המזוהמים הללו שוחים כולנו. אירוע מוזר באתר "הארץ": במדור הספורט בעיתון פורסם ביום שלישי טור של אורי משגב על הדרבי התל-אביבי, ובו נכתב על ערן זהבי ממכבי תל-אביב: "שחקן גדול, איש קטן". אלא שבאתר "הארץ" הופיע המשפט "שחקן גדול, חרא קטן". על המשפט הזה התבססה ההפניה בדף הבית של האתר, שבה נכתב: "פרשנות – ערן זהבי שחקן גדול, חרא קטן". לאחר כמה תגובות זועמות תוקן הטקסט ל"איש קטן". אייל גיל, עורך ספורט "הארץ", הגיב: "בטעות עלתה לאתר הגרסה הלא ערוכה של הטור, שבה אכן היה כתוב חרא קטן, בניגוד לגרסה שפורסמה בעיתון. כשעלינו על זה, תיקנו".
יעקב וינרוט בוחר לא פעם לפנות לבית-הדין של דעת הקהל לפני שהוא מציג את טיעוניו בפני בית-המשפט. התקשורת מתמסרת לו בחדווה, אף שלא פעם הוא מספק לה סיבות להתחרט על כך
בחודשיים האחרונים, תוך שהוא מנווט בין שלוש מן הפרשיות הציבוריות המדוברות ביותר – ויצמן–סרוסי, נתניהו–עמדי והניצב יאיר יצחקי – הצליח עו"ד יעקב וינרוט לעורר את זעמו של מפכ"ל המשטרה פעמיים בהתבטאויותיו בתקשורת, להביא את היועץ המשפטי לממשלה להוציא לעיתונות הודעה יוצאת דופן בחריפותה, ולהכעיס את הכתבים על שמסר להם מידע לא נכון. הישג לא מבוטל לאיש עסוק כל-כך, המבלה את ימיו בהופעות בבתי-המשפט בהגנה על לקוחות אחרים ובהוראה באוניברסיטה. וינרוט, הבולט בזן החדש של עורכי-דין–סניגורים–דוברים, נראה כמי שמסמן גבולות חדשים בדרכי התמרון המקובלות בתקשורת, במסגרת המאמץ לנקות את שם הלקוחות המפורסמים שלו. ביום שבו הגיעו חוקרי המשטרה לראשונה אל בית הנשיא כדי לחקור אותו תחת אזהרה, המתינו הכתבים המסקרים את בית הנשיא משעות הבוקר ליד המשכן, בעקבות שמועות על החקירה הצפויה. איש מהם לא ידע מי יגיע, מתי, מהיכן ואם בכלל. באותה שעה הופיע עו"ד וינרוט בבית-הדין המשמעתי של המשטרה, בדיון בתיק אחר שבו הוא מטפל, זה של ניצב יאיר יצחקי. בחוץ המתינו כתבי המשטרה, צמאים לכל רסיס מידע על מועד חקירת הנשיא, שנשמר באיפול גמור. בערך בשעה שתיים בצהריים יצא עו"ד וינרוט מהדיון ונשאל, אם הנשיא ויצמן אכן עומד להיחקר. "לא פנו אלינו לתיאום שום חקירה", השיב לכתבים, בעת שחוקרי המשטרה היו כבר שלוש שעות בתוך בית הנשיא. "הוא פשוט שיקר לנו במצח נחושה", אומר אחד הכתבים. "הוא אמר בביטחון שלא מתבצעת כל חקירה, ומכיוון שהוא היה האינדיקציה היחידה באותו זמן, והוא חייב לדעת, האמנו לו. הכתבים שחיכו בבית הנשיא עזבו את המקום". בשעות הערב יצאה הודעה רשמית של המשטרה על קיום החקירה, ואז הבינו הכתבים כי רומו. כתבי העיתונים מצאו עצמם לקראת סגירת הגיליון מנסים להשיג פרטים ראשונים על החקירה, שווינרוט הכחיש את קיומה. בפעם הזאת, מודה עו"ד וינרוט בראיון ל"העין השביעית", אכן לא אמר אמת, אך הדבר נכפה עליו: "היתה התחייבות שלנו כלפי המשטרה לא לגלות דבר וחצי דבר, זו היתה דרישה מפורשת של מפקדת יחא"ה, מירי גולן. הועמדתי במצב שבו הייתי מחויב כלפי המשטרה. במצב כזה עורך-דין חייב לשקר, כמו ששר אוצר משקר לפני פיחות. יש הבדל בין חוסר תואם למציאות לבין שקר מוסרי". יכולת לומר "אין תגובה". אם אני יוצא החוצה וכתב שואל אותי את השאלה הזו, אין לי שום דרך אחרת, אלא לומר "לא". אם הייתי אומר "אין תגובה", הכתב היה מבין שיש חקירה. באותו מעמד נשאל וינרוט גם על הדיון שהתקיים זה עתה בעניינו של ניצב יצחקי. זה היה לאחר שסוכן הביטוח רני גלגאו, האיש שתיווך בין עופר נמרודי לקציני המשטרה ונעשה עד מדינה, נחקר על-ידי וינרוט בחקירה נגדית. גלגאו הזכיר בעדותו מפגש שאירגן, לבקשת נמרודי, בין המפכ"ל לבין עו"ד דן אבי-יצחק, אך לא פירט את נסיבותיו. כשיצא מהדיון, שאלו הכתבים את וינרוט אם אותה פגישה התקיימה במהלך החקירה נגד נמרודי. הוא השיב בחיוב. זו היתה ידיעה חשובה ביותר: המפכ"ל ועורך-דינו של נמרודי נפגשו בזמן שנגד מו"ל מעריב" התנהלה חקירה סמויה, ממש כמו ההאשמה שהועלתה נגד ניצב יצחקי, לקוחו של וינרוט. הידיעה שודרה במהדורת החדשות של קול-ישראל בשעה שלוש, ועוררה תדהמה אצל דובר המשטרה. העובדות, מיהר הדובר להודיע, קצת אחרות: הפגישה המדוברת התנהלה בכלל ביוני 1998, לפני שהחלה החקירה הסמויה בפרשת פרידן וזמן רב אחרי שהסתיימה החקירה בפרשת האזנות הסתר. הכתב לענייני משטרה של קול-ישראל, חיים ריבלין: "הוא פשוט מסר לנו מידע לא נכון. אם אינו יודע במדויק, שלא יגידו לנו. ואם הוא ידע את האמת, אז הוא פשוט שיקר". דובר המשטרה עוזי סנדורי הוציא הודעת תגובה: "נדגיש כי הפגישה התקיימה כשנה לפני פתיחת החקירה הסמויה נגד עופר נמרודי, ולא כפי שנמסר לכתבים בידי עו"ד וינרוט, שממשיך בהטעיית הציבור תוך שליפה מהמותן". עו"ד וינרוט ל"העין השביעית": "זה שהכתב הבין לא נכון, זו האחריות שלי? אני, בחקירה נגדית, חייב שהכתב יבין על מה אני מדבר? היו עוד אלף שאלות שהכתב לא הבין מה המטרה שלהן. להפך. אני טרחתי לציין בפרוטוקול של בית-המשפט שהדברים אינם רומזים לגבי וילק באופן שלילי. אני יודע שכאשר אני רוצה להיפגש עם מישהו במשטרה או בפרקליטות, אני לא עושה את זה דרך סוכן ביטוח. עוד לא קרה לי דבר כזה – זאת היתה המטרה שלי בהצגת השאלה. אז איזה שוטה הבין את זה אחרת, והגיב בצורה שהיא חמורה מאוד מבחינתי – הסניגוריה יורה מהמותן. בדרך-כלל אני יריתי בהם מהמותן טוב מאוד". במשטרה ובפרקליטות כועסים על התנהגותו של וינרוט ומייחסים לו ערמומיות ומניפולטיביות רבה בניווט התקשורת לצרכיו, גם במחיר של דיוק בעובדות. כמו שחקן שחמט, הם אומרים, הוא רואה שני צעדים קדימה, ומסמן את המטרות באופן שאיש מלבדו לא מסוגל להבין. לפעמים קשה להחליט אם פיסות האינפורמציה הלא מדויקות שפיזר לאחרונה וינרוט בתקשורת הן תוצר של תחכום רב ושועליות, כפי שנוטים לייחס לו המעורבים בפרשיות, או שהן ביטוי לסגנונו מהיר החימה והדרמטי ולנטייתו להזדרז לגייס את כל התותחים לכל מלחמה. כך או כך, נראה כי בניגוד להתנהגות שהיה מרשה לעצמו בבית-המשפט, שם כעורך-דין הוא כפוף לכללי משחק נוקשים, רואה וינרוט בתקשורת שדה רחב ופתוח – הוא היה בוודאי משתמש בדימוי החביב עליו, "זירת איגרוף" – שבו אפשר לשחרר הצהרות שיותירו באותו רגע רושם עז על הנוכחים, בלי שיעברו בדיקה רצינית. אלא שההופעות האחרונות שלו בתקשורת העמידו אותו על טעותו. תגובות המשטרה והפרקליטות בשני התיקים שהוא מייצג, יצחקי וויצמן, הבהירו לו, כי יש מי שיודע לשלוח אגרוף בחזרה. כך, למשל, קרה בעקבות מסיבת העיתונאים שכינס במשרדו לאחר ההחלטה לפתוח בחקירה בעניין ויצמן. בין השאר טען וינרוט כי הנשיא הוא שביקש לפתוח בחקירה. הטענה הזו, לצד דברים אחרים שאמר, גרמה ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, איש שבדרך-כלל אינו שש לקרבות רחוב תקשורתיים, להוציא הודעת תגובה חריגה בחריפותה: ההחלטה על הפתיחה בחקירה לא התקבלה בעקבות דרישה של עורכי-דינו של ויצמן, אלא בעקבות פניית המשטרה וממצאי צוות הבדיקה, כאשר התגלה קשר עסקי בין הנשיא לבין סרוסי, שלא דווח לפני כן. וינרוט מתייחס אל השאלה, אם בקשת הנשיא להיחקר הגיעה לפני הודעת הפרקליטות על החקירה או אחריה כאל שאלה לא חשובה במיוחד. "אנחנו הרחנו משהו לא טוב ביום לפני שהחקירה נפתחה", הוא מסביר. "אמרתי ליהודה (וינשטיין; ע"ב), זה לא נראה טוב, כל העסק הזה. אנחנו צריכים להוציא מכתב שאנחנו רוצים חקירה. הוא הוציא את המכתב לפרקליטות. ההחלטה שלנו ללכת על זה היתה ביום רביעי בצהריים, לפני שקיבלנו הודעה. כשהרחנו פגר. המכתב הגיע לפרקליטות, לא יודע מתי. יכול להיות שאחרי ההודעה של הפרקליטות על החקירה". המכתב נשלח לפרקליטות בפקס ביום חמישי. ביום רביעי בלילה כבר ידעו במשרדו של וינרוט על ההחלטה לפתוח בחקירה פלילית נגד הנשיא. עו"ד וינרוט זועם מאוד על הטענות נגדו בעניין הדלפות לתקשורת, ורואה בהן ניסיון "לקעקע את הסניגוריה בישראל": "יש כאן מישהו שמנסה באופן סיסטמטי לטפס על סניגוריה בתיקים. זה דבר חמור בעיני, לא חשוב מי המקור. אני מרגיש שאני נלחם על ביתי, ובעצם על הסניגוריה במדינת ישראל. לפי מה שעושים לסניגוריה בישראל היום, אם זה יימשך, נצטרך לסגור את המקצוע". הוא כל-כך כועס, עד שהלך ביוזמתו להיבדק במכונת אמת בעקבות הרמיזות שהגיעו מגורמים בפרקליטות, לדבריו, כי הוא הדליף את החומר שהעביר לפרקליטות בפרשת ויצמן–סרוסי ואת דבר העסקה האפשרית עם ויצמן. הידיעה על כך פורסמה בפעם הראשונה על-ידי אסתי פרז בקול-ישראל. "הם טענו שאני הדלפתי את עניין העסקה, שאני הדלפתי אחרי הפגישה שלי עם עדנה ארבל, שהחומר בעייתי. הלכתי להיבדק על זה במכונת אמת, אצל הורוביץ, הפוליגרפיסט הראשי של המשטרה. נמאס לי. שלחתי את תוצאות הבדיקה למשרד המשפטים. לגבי כל גרסה עובדתית שהם מציגים בניגוד למה שאני אומר, אני מוכן להיבדק. נראה אותם מוכנים להיבדק". אלה השאלות שביקש עו"ד וינרוט מהבודק, מרדכי גזית, לשאול אותו: האם מסרת לגורם תקשורתי את תוכן או מבנה הדו"ח לפרקליטות לפני פרסומו? האם מסרת לגורם תקשורתי את תוכן השיחה בעניין העסקה לפני פרסומו? האם יזמת את הדלפת הדו"ח או תוכן השיחה? על כל השאלות השיב וינרוט בשלילה, ונמצא דובר אמת. וינרוט מגיב גם על טענת המשטרה, שהוצגה בראיון שנתן ראש אגף החקירות, ניצב יוסי סדבון, ל"7 ימים", כי הוא זה שהדליף לעיתונאים את דבר חקירתו של בנימין נתניהו בפרשת עמדי. "סדבון אמר שהסניגוריה היא זו שהדליפה בחקירה? אני רוצה ללכת איתו לבדיקה במכונת אמת. אני מוכן ללכת איתו אחד על אחד. אם אני יוצא דובר שקר, אני אחזיר את הטוגה שלי ללשכה". לידיעות שמקורן בהדלפות יש אופי מוזר, הן מתגלגלות מפתח לפתח, כמו תפוח-אדמה חם שכל צד מגלגל אל רעהו, עד שלפעמים נדמה שמעולם לא היה איש כזה – "מדליף", אלא זו מן דמות וירטואלית המשמשת לניגוח והטחת האשמות. וינרוט מכחיש כי הוא המקור להדלפות, אך אינו מסתיר שהוא רואה בתקשורת זירה שנייה, אחרי בית-המשפט, שבה הוא מנהל חלק מן התיקים שלו, שיש בהם עניין ציבורי. הוא אינו אוהב את העיתונות. למעשה הרתיעה שלו ממנה עולה אפילו על רתיעתו מעורכי-הדין. אבל הוא סותם את האף ומתמסר. הוא מאמין כי טוב להכשיר את הקרקע הציבורית לגבי תדמיתו של נאשם, לפני שמגיעים לבית-המשפט. "אני מופיע בתקשורת בתיקים שבהם לי אין אלטרנטיבה, מפני שזו תקשורת שופטת. אני עושה זאת משתי סיבות: מפני שהאיש שלי מת מאה מיתות בינתיים, ומפני שאני מאמין שתהליך המשפט הוא לא רק לוגי, אלא הוא תהליך של גירוי תגובה. וכשנוצרת אווירה ציבורית מסוימת, השופט לא נכנס לאולם כטבולה-ראסה. הוא נכנס עם איזושהי תפיסת אישיות של הנאשם. "למשל, מקרה כנופיית מע"צ (ארבעת הנאשמים בפרשה זוכו לחלוטין בדצמבר 1998, לאחר ריצוי עונשי מאסר ארוכים; ע"ב). אתה שואל את עצמך איך ייתכן שהאנשים האלה הורשעו? מי שקורא היום את כתב-האישום רואה איזה ניסיון היה לייחס לחמישה אנשים משכונת התקווה הקמה של מחתרת אינטליגנטית כל-כך, זה הרי דבר מדהים על פניו. איך זה עבר שלושה שופטים? איך הסיפור הזה בכלל נקלט? התשובה היא פשוטה: התקשורת בישראל היתה משת"פ, כמו שהיום היא משת"פ בתחומים מסוימים. לא קם אחד שצרח, לא היה אחד שצעק. זו דוגמה מובהקת למקרה שבו שופט נכנס לאולם כשהוא לא טבולה-ראסה. אני זוכר את הימים האלה, איזו הכנה תקשורתית אדירה היתה למקרה הזה. מה שקרה מאוחר יותר הוא שהתקשורת נאנסה לפרסם את זה על-ידי אדם בשם שמחי, שפשוט נשבר ואמר את מה שאמר. התקשורת לא יכולה לקשור לעצמה שום זר, אף כלי תקשורת לא היה יוזם בעצמו תחקיר בנושא. האנשים האלו היה נרקבים בהרשעתם עד סוף ימיהם". אין ביטחון שהופעה תקיפה והטחה פומבית של טענות נגד היריב הן בהכרח טקטיקות המסייעות ללקוח. לא מעט עיתונאים סבורים שהנזק שגורמים התמרונים של וינרוט בתקשורת והמתח שהוא יוצר עם הפרקליטות והמשטרה ללקוחותיו עולים על התועלת. כך, למשל, במקרה של יאיר יצחקי. עוד לפני הידיעה המוטעית על פגישה בין המפכ"ל לעו"ד אבי-יצחק הצליח עו"ד וינרוט לעורר את רוגזו של המפכ"ל בעקבות דברים שאמר לכתבים ביום פתיחת הדיון המשמעתי של הניצבים יצחקי ורז. וינרוט סיפק לעיתונאים ידיעה שנתפסה כמו לחמנייה חמה: וילק, כך פירסם משה נוסבאום בחדשות ערוץ 2, תיכנן בעצמו ארוחת ערב עם נמרודי. הטענה התבססה על הנוסח שבעזרתו דחה המפכ"ל את הזמנתו של נמרודי לחתונה וההבטחה כי "בעתיד תימצא הזדמנות לציין את האירוע". הדברים קיבלו חיזוק בעדויות של רני גלגאו וניצב רז. עו"ד וינרוט לא שיקר כשמסר את הידיעה הזאת, אלא רק, כפי שמרבים כל-כך לטעון נגד התקשורת, הוציא דברים מהקשרם. דובר המשטרה נזעק לפרסם הודעה: "עו"ד וינרוט עושה מניפולציה תקשורתית בהופכו את הסירוב המנומס של המפכ"ל להשתתף בחתונת נמרודי לאישור, כביכול, מצדו לניצב יצחקי לקיים מפגשים חברתיים עם עופר נמרודי. לו היתה כוונה לקיים אירוע לא פומבי, כנטען, לכבוד נמרודי, היה די זמן לעשות כן". ספק אם ניצב יצחקי שש לראות את מה שקורה ליחסיו עם המפכ"ל בעקבות ההתבטאויות של עורך-דינו. וילק הוא חבר טוב שלו וגם הבוס שיחליט מה יעלה בגורלו במשטרה אחרי המשפט, אם יזוכה. ספק אם עימות עם המפכ"ל גורם לו קורת רוח. כמה ימים לפני כן עוד הגן עליו המפכ"ל ואמר בכנס קצינים גדול כי התקשורת ממהרת לשפוט את יצחקי. כעת, בעקבות הופעותיו של וינרוט, הוציא הדובר הודעה מאוד לא אוהדת: "הניצב היחיד שקיים אירועים חברתיים עם נמרודי ללא אישור וללא דיווח מטעמים השמורים עימו הינו יאיר יצחקי, ועל כך, בין היתר, הוא עומד לדין משמעתי". נראה שגם וינרוט הבין כי הלך רחוק מדי, ושלח מכתב למפכ"ל להסביר את כוונותיו. האם יצחקי ביקש שתתנצל? קשקוש. כתבתי מכתב לווילק אחרי הישיבה הראשונה, בלי שום קשר ליצחקי, ואמרתי לו, אני לא מבין על מה אתה מדבר. כדי להסיר ספק הסברתי לו מה המגמה שלי בבית-המשפט: להראות שאדון נמרודי לא היה מצורע באותה תקופה. זה לא משנה אם וילק באמת התכוון לקיים את ארוחת הערב או לא. אם הוא אמר את זה, וכך הבין את הקליינט שלי, אז הקליינט שלי הבין שזו המדיניות של המשטרה. אשר לטענה כי השתמש באופן מניפולטיבי בסירובו של וילק לבוא לחתונה, אומר וינרוט: "אני לא זרקתי את זה לכתבים. אני זרקתי את זה בבית-המשפט. הכתבים ישבו בפנים. הם לא טרחו, למשל, לציין את ההצהרה שלי, שחזרה שלוש פעמים בבית-המשפט, שאין בדבר לרמוז באופן שלילי כלפי וילק. וילק עשה שיקול דעת נכון, וכך אמרתי בבית-המשפט. אני יוצא החוצה. אני יודע שאותו כתב ישב בפנים בדיון, ואני אומר לו, אני לא מפנה כל אצבע מאשימה, ואני מסביר לו את כוונתי". אז למה זה יצא כך בתקשורת? זה נורא פשוט. הוא לוקח את כל השיחה איתי? הוא הרי חותך את זה באמצע ונותן את הכותרת שלו. אין לי עניין לתקוף את וילק, כי וילק הוא תלמיד שלי, ואין מי שמעוניין לעקוץ כך את התלמיד שלו. אם אני רוצה לצאת נגד וילק, אני קצת יותר מתוחכם מאשר לעשות את זה דרך משה נוסבאום. נוסבאום: "הדברים של עו"ד וינרוט הובאו ושודרו כמות שהם, מלה במלה, בלי לקצר, כפי שהוא אמר אותם. הוא אמר שגם וילק היה שותף לכוונה לקיים ארוחה אינטימית לנמרודי בעקבות העובדה שנאסר על הקצינים להגיע לחתונה". אחד מעורכי-הדין העובדים במשרדו מדבר על הכאב האמיתי שחש וינרוט על מה שקורה, על הדרך שבה מזינה המשטרה את התקשורת, על יחסי התן-וקח שמביאים לחריצת דינם של נחקרים ונאשמים זמן רב לפני שאמרו השופטים את דברם. הכאב של וינרוט, כשהוא מדבר, נשמע אמיתי. הטעויות של וינרוט, כשהוא מסביר אותן, נראות כמעט תמימות לחלוטין. אבל האם אפשר לייחס לווינרוט, "שועל ותיק" כפי שהוא מעיד על עצמו, שרשרת טעויות בתום לב? לאחד מכתבי המשטרה הוותיקים דעה שונה מזו של הפרקליט-העמית: "וינרוט לעולם אינו טועה. המקרים האחרונים התרחשו אולי כי נוח היה לו לטעות. הוא יודע היטב עד כמה חשובה דעת הקהל, ועד כמה חשוב ליצור בתיקים האלה קרקע נוחה במישור הציבורי, לקראת טיעוניו בבית-המשפט". תם לב או לא, פרקליט ברמתו של וינרוט, המייצג, נכון להיום, נשיא מכהן, ראש ממשלה לשעבר וניצב משטרה בחופשה, אינו יכול להרשות לעצמו להיתפס שוב ושוב אומר דברים בלתי מדויקים בתקשורת. ראיון בתקשורת אולי איננו כמו עמידה בפני שופט בבית-המשפט, אבל זוהי עמידה בפני הציבור כולו, וזה, כמו שיודע וינרוט היטב לגבי לקוחותיו, לא פחות חשוב. ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה גליון 25, מרץ 2000
ב"ידיעות אחרונות" מושיטים לנתניהו יד לשלום | "גלובס" שוב מבליט את ההתנגדות לרפורמות שמתכנן כחלון במערכת הבנקאית | חזי שטרנליכט כותב לקוראי "ישראל היום" בשמם של העובדים המנוצלים
ההסכמים הקואליציוניים הראשונים, שנחתמו אתמול עם כולנו ויהדות-התורה, תופסים את שערי העיתונים והכותרות הראשיות. ב"ידיעות אחרונות" מדגישה הכותרת הראשית הישג ליו"ר כולנו: "כחלון יקבל זכות וטו". מכותרת המשנה עולה כי ההסכם הקואליציוני שנחתם עם כולנו יאפשר לכחלון למנוע חקיקה נגד בית-המשפט העליון ואת חוק הלאום. יובל קרני מדווח כי כחלון קיבל למעשה את כל מבוקשו במשא-ומתן, למעט ראשות ועדת הכספים. קריאת סיקורם של שני ההסכמים הקואליציוניים הראשונים בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מלמדת כי הוא אינו ביקורתי כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. אפילו ההפך הוא הנכון. הכותרת הנפרשת לרוחב הכפולה היא "התחלה של ממשלה", והתצלומים מציגים את נתניהו מחייך בלחיצת ידיים עם ראשי הסיעות שהצטרפו לקואליציה. הסיקור מדגיש את התקווה וההבטחות, כאשר הביקורת ("בכירים בליכוד זועמים") מוצנעת יחסית ומוזכרת בסיום כותרת המשנה (יובל קרני ועקיבא נוביק). נראה כי בקבוצת "ידיעות אחרונות" מנסים לרכך את זעמו של נתניהו על הקמפיין הנגטיבי שהובילו עד לפרסום תוצאות הבחירות, בולעים רוק, חושקים שיניים, מוותרים קצת על הכבוד העצמי וקצת על האינטרסים הזרים ומושיטים יד לשלום. הסיקור בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מזכיר מאוד את הסיקור בכפולה הפותחת של "ישראל היום", תיאום נדיר כשמדובר בנושא פוליטי המערב ישירות את ראש הממשלה נתניהו. בכל זאת, בחנופה לנתניהו אין מתחרים ל"ישראל היום". גם דיווח מוצנע על הביקורת של בכירים בליכוד כלפי ראש הממשלה אין בכפולה הפותחת של "ישראל היום". במקום זאת נדפסת בכפולה השנייה ידיעה תחת הכותרת "התלונות כי נתניהו לא השאיר מספיק תיקים לליכוד – קשקוש". ב"מעריב" מדגישה הכותרת הראשית בעלת הטון הביקורתי כי "ההסכמים יאפשרו לנתניהו למנות שרים ללא הגבלה". בן כספית מגדיר את ההסכם עם הסיעה החרדית "מסמך כניעה". כדוגמה ל"מופקרות" מציין כספית כי בעוד שהמדינה מתנהלת בלי תקציב חדש, אלא על סמך התקציב הקודם, החרדים מוחרגים. "הם יקבלו את הקצבאות וההקצבות שלהם מחדש, רטרואקטיבית, מתחילת 2015", הוא כותב. "צה"ל מסתפק ב-1:12, נאלץ להתאים אימונים, הצטיידות, התעצמות, לתקציב השנה הקודמת ולחיות בתוך הסד הזה. החרדים? לא ולא". זהו גם החלק מהרשימה של כספית שמודגש בליד: "צה"ל נאלץ להסתפק בצילום מצב של התקציב הקודם. החרדים לא. הם סבלו מספיק. אותם מפצים רטרואקטיבית". לגבי קביעתו זו של כספית, מוטי בסוק מדווח ב"דה-מרקר" כי בחודש הקודם אישרה ועדת החריגים במשרד האוצר תוספת של 3.4 מיליארד שקל לתקציב הביטחון לשנה הנוכחית. טור פרשנות נוסף בכפולה הפותחת של "מעריב", מאת יהודה שרוני, ביקורתי גם הוא כלפי ההסכם עם יהדות-התורה. "מאיפה יגיע הכסף למימון הסחטנות התקציבית של המפלגות החרדיות והאחרות", הוא תוהה, ומעריך כי נגידת בנק ישראל תבקר פומבית את התקציב המתגבש. בעוד שכספית מתלונן על "המיליארדים המופקרים" שהחרדים סחטו מראש הממשלה, ושרוני כותב בפתח מאמרו כי "יהדות-התורה מתנפלת על השלל לאחר דיאטת נוזלים שנכפתה עליה בשנתיים האחרונות", קשה למצוא במאמריהם נתונים על עלויות הדרישות התקציביות של כחלון (שרוני מציין סעיף אחד בשולי מאמרו). ב"דה-מרקר" ניתן למצוא, זו לצד זו, הערכות בנוגע לעלות ההסכמים עם כולנו ויהדות-התורה. הדרישות התקציביות של כולנו, מדווח צבי זרחיה, יעלו כשני מיליארד שקל לפחות, כולל הקצאת כ-1.3 מיליארד שקל בשנה לטובת חיילים בשירות חובה. עלות ההסכמים עם יהדות-התורה נאמדת ב-4 מיליארד שקל, כולל הגדלת קצבאות הילדים ב-2.6 מיליארד שקל. רוני לינדר-גנץ מסבירה בטור פרשנות נלווה מדוע הדרישה להחזר רטרואקטיבי של קצבאות הילדים כמענק חד-פעמי "מוגזמת ואפילו מזיקה". לדבריה, "השימושים האחרים שניתן היה לעשות בכסף הזה הם חשובים לאין שיעור יותר ממתן מענק חד-פעמי למשפחות עם ילדים". עמיתתה לעיתון, מירב ארלוזורוב, מספקת ביקורת חריפה ומקיפה יותר על ההסכם שחתם נתניהו עם יהדות-התורה ועל זה שהוא צפוי לחתום עם ש"ס. "בעיניים פקוחות הוא [נתניהו] מוכר את עתידה של מדינת ישראל על מזבח הקמת ממשלה נוספת שלו – רביעית במספר – בכל מחיר", כותבת ארלוזורוב. "זכותם של נציגי הציבור החרדי להיטיב עם בוחריהם, הם אינם שונים מנבחרים אחרים", טוען מנגד חיים שיין בכפולה הפותחת של "ישראל היום". כרגיל, המאמר של שיין מומלץ לקריאה על הבוקר, במקום כוס קפה, כדי להתעורר ולהיזכר באיזה עולם אנו חיים. באותו המאמר שבו שיין מטיף לזכות החרדים לדאוג לאינטרסים של עצמם הוא מצליח גם לכתוב על הומוסקסואלים בלי לנקוב בשם המפורש ("בעלי נטיות כאלה ואחרות") וגם להשוות בין היחס של "השמאל" בישראל לציבור החרדי לבין שואת יהודי אירופה, או אולי פרעות חמלניצקי ("בסרט האימה הזה היינו פעמים רבות בהיסטוריה היהודית"). הכותרת הראשית ב"הארץ" מציגה הישג של השותף החדש-ישן של נתניהו, לצד ויתור: "כחלון סיכל את חוק הלאום והסכים להידוק השליטה בתקשורת". כל עמ 3 ב"הארץ" מוקדש הבוקר לרצונו של בנימין נתניהו לשלוט בתקשורת הישראלית ולתוכניותיו ביחס לכלי התקשורת המרכזיים בישראל (העדר דיווח על כך היום ב"ידיעות אחרונות" הוא עדות נוספת לשינוי שעבר עיתון זה מאז ימי טרום הבחירות). אמיר טייג ויהונתן ליס משרטטים את תמונת המצב בשוק התקשורת הישראלי, על רקע הסעיף שהכניס נתניהו להסכמים הקואליציוניים, המאפשר לו שליטה מוחלטת בשוק. באתר "כיכר השבת" הציגו העתק של ההסכם עם יהדות-התורה. הסעיף האחרון, 88 במספר, קורא: "במערכת הפוליטית ציינו כי הסעיף צפוי להקנות לנתניהו שליטה בגורלם של לא מעט גופי תקשורת", כותבים טייג וליס. "כך, מלבד בלימת החקיקה להגבלת ישראל היום, הוא יוכל להכריע בעתידם של ערוצים 2 ו-10 וגלי-צה"ל ולקבוע מי יעמדו בראש רשות השידור החדשה. מקור שנחשף לסעיף אמר כי נתניהו לא צריך לעשות מעשה, רק להלך אימים על כלי התקשורת כדי לגרום להם לחשוב פעמיים לפני כל פרסום". ארי שביט חושב שבלי להיות מודעים לכך, בבחירות האחרונות בחרו הישראלים להמיט על עצמם משבר לאומי עמוק שרק בעקבותיו עשויה לבוא התפכחות. בשלושת הטבלואידים מדווח כי אשה נפאלית עברה אתמול ניתוח קיסרי בבית-החולים שהקימה משלחת צה"ל לנפאל. "היולדת מתאוששת", אומר רס"ן ד"ר שיר דר לכתבת "ישראל היום" לילך שובל. "היא ידעה שאנחנו מישראל והיתה אסירת תודה". אולם דומה כי שמה הטוב של מדינת ישראל לא הגיע לכל הנפאלים. בעמ 8 של "ידיעות אחרונות" נדפסת ידיעה תחת הכותרת "הרגשנו שאנחנו בסכנת חיים – בגלל הנפאלים". קבוצת מטיילים ששבה מנפאל מספרת כיצד שרדה את השלכות רעידת האדמה בכפר לאנג-טאנג שבצפון נפאל. אחרי יומיים, כך מדווחת נעם ברקן, אזל להם האוכל. "כמה ישראלים ירדו לכפרים להביא אספקה", מצוטט גיא זך, אחד הישראלים. "כשהם חזרו נוצר כעס מאוד גדול על זה שכביכול אנחנו גונבים. המצב הידרדר במהירות. כמה תושבים מקומיים ניסו לתקוף אותי. הקבוצה הישראלית סומנה כאויב מצד המקומיים. כל ניסיון לדבר איתם או להסביר לא הצליח. הרגשנו שאנחנו בסכנת חיים – לא רק בגלל הטבע, אלא בגלל הנפאלים". ישראלי אחר שהיה שם, שחר זכאי, טוען כי הנפאלים "ניסו לעשות לנו לינץ" ומתאר את התנהגותם ככזו של "חיות פצועות". חבל שהידיעה על הסיפור המעניין כה קצרה. לא ברור ממנה כיצד הביאו הישראלים "אספקה" מהכפרים הסמוכים. האם רכשו את המזון? האם לוו אותו בכוונה להחזיר מזון אחר במקומו בהמשך? האם קיבלו אותו כתשורה על הסיוע שמעניקה מדינת ישראל למדינות הנקלעות לאסונות טבע? כמו כן, לא ברור מה בדיוק ניסו הישראלים להסביר לנפאלים הכעוסים בלא הצלחה. שהם רעבים? שהרעב שלהם גדול יותר מהרעב של הנפאלים בכפרים כיוון שהם אינם רגילים לחוות רעב? מכל מקום, מעל ומתחת לטקסט הקצר מאת ברקן מודפסים שני תצלומים. האחד של חבורת הישראלים שניצלה מרעידת האדמה (וזעם הנפאלים), והשני של נפאלים מקבלים טיפול רפואי מנציגי צה"ל, על רקע דגל ישראל. העיתון "גלובס" שוב מעניק רוח גבית למתנגדים לרפורמה במערכת הבנקאית. "בנק ישראל נגד כחלון: הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים לא תגביר את התחרות", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס" אמש. עירית אבישר מצטטת את אילנית מדמוני, האחראית על תחום כרטיסי האשראי בבנק ישראל, שאומרת לה: "אין כשל שוק, לא בסליקה ולא בהנפקה של כרטיסי אשראי", ציטוט שהופך לכותרת הכפולה הפותחת בעיתון. לכתבה נלווית טבלה המציגה את תוצאות חברות כרטיסי האשראי בשנה החולפת. כאל הרוויחה 141 מיליון שקל, לאומי קארד הרוויחה 200 ואילו ישראכרט הרוויחה בשנת 2014 328 מיליון שקל. בראש מדור הרכילות של "גלובס" (הדס ברק) מתפרסם תצלום יחצנות מאירוע שקיים בנק הפועלים בניו-יורק, ובו נראים ראשי הבנק עם אהוד ברק ורודי גוליאני. תצלום דומה מתפרסם במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" ובעמודי החדשות של "ישראל היום". ב"דה-מרקר" מוקדש עמוד שלם לתצלומים שלא הועברו על-ידי דוברות הבנק, אלא צולמו על-ידי מיה לוין עבור העיתון. גם הטקסטים שלצד התצלומים שונים. ב"ישראל היום" וב"ממון" מצורף לתצלום היחצני טקסט יחצני. ב"גלובס" מוזכרת ההחלפה ברגע האחרון של שמעון פרס באהוד ברק. הכותרת ב"דה-מרקר" מזכירה את "החקירות בארה"ב" לצד העובדה שהבנק השקיע "מיליוני דולרים" באירוע. "חג הפועלים הוקדם", נכתב בכותרת גג לידיעה קצרצרה (52 מלה) מאת תלם יהב, המתפרסמת בכפולה האחרונה של "ידיעות אחרונות". לפי דיווחו, כיוון שה-1 במאי נופל השנה על יום שישי, מצעד ההסתדרות יתקיים היום, ה-30 באפריל. ב"דה-מרקר" מקבלים את פני ה-1 במאי עם כתבה ביקורתית מאת טלי חרותי-סובר על המכון הבינלאומי למנהיגות של ההסתדרות, שתקציבו זכה בשנה האחרונה לעלייה של 10% והגיע לכדי 3.3 מיליון שקל. לפני עשור, מציינת חרותי-סובר, עמד תקציב המכון על כעשירית מסכום זה. בכתבה משובצות עדויות שלפיהן בפועל המכון אינו מתפקד והתקציב הגדול מופנה להעסקת מקורבים. גם ב"ישראל היום" מקדישים היום טקסט לכבוד ה-1 במאי. הפרשן הכלכלי חזי שטרנליכט מסביר במדור הדעות של העיתון מדוע עבודה מאורגנת נוטה לנצל הן את המעסיקים והן את העובדים שאינם מעוניינים להתארגן. במוסף "המגזין" של "מעריב" מתפרסמת כתבה בת כפולת עמודים מאת גלית עדות על התאגדויות בני נוער במקדונלדס, סופר דוש ובורגר-ראנץ. הכתבה אוהדת את רעיון העבודה המאורגנת ומזכירה כי מאבק העובדים הראשון של בני נוער בארץ ישראל אירע בשנת 1924, אז פתחו עובדים צעירים במתפרה בטבריה בשביתה במחאה על כך שילדים נדרשו לעבוד בחייטות במשך 14 שעות ביום. בגליון "הארץ" של הבוקר אין התייחסות מיוחדת לרגל ה-1 במאי, אולם בתחתית עמ 8 מדווח רועי ציקי ארד כי 31 עובדים מענף הבנייה מתו במהלך שנת 2014 כתוצאה מתאונות עבודה, בדומה לשנת 2013. "במדינות המערב יש ירידה עקבית במספר הרוגים בתאונות עבודה, עקב שיפור בתנאי הבטיחות, הטכנולוגיה והתעסוקה", מציין ארד. "בישראל היה שיפור מתמיד עד 2009, אך מאותה שנה עולה בהתמדה מספר ההרוגים בענף. [...] משרד הכלכלה לא יודע לציין שם של מנהל בטיחות או קבלן שנכנס לכלא, אפילו לזמן קצר, בעקבות מוות של אחד מכ-300 הפועלים שנהרגו בעשור האחרון". מאמר מאת שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן רואה הבוקר אור בראש מדור הדעות של "ידיעות אחרונות". תחת הכותרת "גבולות השוחד" מתייחס פרידמן להרשעתו של שמעון גפסו, ראש עיריית נצרת-עילית, וטוען כי זו "מעוררת שאלות סבוכות הנוגעות לשימוש בשוחד בהקשר הפוליטי". יאיר אשכנזי מדווח במוסף "גלריה" של "הארץ" כי בלחץ צופים דתיים, הצגת "הגיבן מנוטרדאם" של תיאטרון באר-שבע תעלה הערב בהיכל התרבות של קריית-גת בלא קללות וגידופים. לפי דיווחו, בהצגה שהתקיימה השבוע ביישוב עזב חלק מהקהל את האולם בהפסקה, וזאת בעקבות ביטויים ששולבו במחזה, כגון "מוצץ זין" ו"חור של תחת". בהיכל התרבות של קריית-גת ביקשו מהתיאטרון להתחשב ברגשות הצופים. המחזאי והבמאי עידו ריקלין ניאות להסכים. "אם היינו חשים שיש פגיעה מהותית או אמנותית בהצגה, לא היינו מאשרים שום שינוי", מסר לאשכנזי המנהל האמנותי של תיאטרון באר-שבע. "תיאטרון באר-שבע עומד מאחורי ההצגות שלו מבחינה אמנותית תמיד, וגם מאחורי השינוי הזה". בגליון "טיים אאוט – תל-אביב" החדש משוחח עופר מתן עם חיים ישראלי, הבעלים של חברת הדפסת החולצות אדיב, בעקבות פרסום תצלום של חולצה שעליה נכתב: "חושבת שאנסו אותך? סוף מסלול שקד אוג 12". "יש ציורים וכיתובים שאתה לא מסכים להדפיס?", תוהה מתן. "לא", משיב ישראלי. "שולחים לנו בפקס או במייל את הציור ואת הכיתוב, ומה שמקבלים – מדפיסים. תכתוב אמא של מוטי שרמוטה – נדפיס. [...] פעם אחת ילדים מהצופים שלחו לי ציור של זין שנכנס לתוך בוקסר של בחורה, וגם את זה הדפסתי. תבין, אם אני אשחק אותה צדיק ואגיד שאני לא מוכן להדפיס משהו – הם פשוט ילכו למתחרים שלי, שבמקרה יושבים שתי דלתות לידי". אופיר דור מדווח ב"כלכליסט" כי נכון לעכשיו לא ניתן לעשות שימוש ב-300 מיליון שקל שהקצה משרד האוצר לתאגיד השידור הציבורי החדש, משום שטרם נבחר לו סמנכ"ל כספים. רז סמולסקי ונתי טוקר מדווחים ב"דה-מרקר" כי אגודת העיתונאים צפויה לקבל כ-50 מיליון שקל ממכירת בית העיתונאים בתל-אביב. לידיעה נלווה טור מאת טוקר הקורא לאגודה להיסגר ולהעביר את הכסף לחיזוק העיתונות.
עורכי השער של "מעריב" לא מתאפקים | "ישראל היום" מגיש כרגיל את האמת, כל האמת ורק האמת – כפי שנמסרה לו מלשכת ראש הממשלה | ניר ברקת משחרר ב"הארץ" פצצה על אדמה חרוכה | פולמוס החיסונים מתעורר מחדש
"נביא הזעם" היא כותרתו של "מעריב", ולצדה תמונה של נתניהו, שהיה עדיף שלא לפרסמה. הצלם (או צילום המסך) תפס אותו בעת נאומו האחרון באו"ם כשפניו מעוותות בכעס ואצבעו שלוחה באיום, כמו דמות של נבל-על מקומיקס קלישאי. לפעמים כדאי להתאפק. שימוש בתמונה לא מחמיאה צריך להיות נשק לא קונבנציונלי. הרי את כולנו אפשר לתפוס מחטטים באף. "על אובמה הוא לא סומך, לרוחאני הוא לא מאמין, והוא מוכן לעשות הכל כדי למנוע את נפילת חומת הסנקציות על איראן. חדור בתחושה שעליו להזהיר את העולם מהסכמים כושלים עם גורמים קיצוניים, נתניהו מוכן לשלם את מחיר בידודה הבינלאומי של ישראל", נכתב בכותרת המשנה. הסיקור בעיתון עצמו וב"מוספשבת" מגיש תמונה מורכבת, בוודאי יותר מזו של בחירת התמונה לעמוד השער, שמשמשים בה בערבוביה הכרה משתנה בתרומתו של נתניהו לעליית המודעות לאיום הגרעיני האיראני וביקורת נוקבת יותר או פחות על מדיניותו הפרטנית בקשר לאותו איום (דן מרידור, לשעבר "השר לענייני מודיעין", מגיש את התמהיל הזה בדיוק בראיון לשלום ירושלמי בשער מוסף). "זה לא נעים, ואפילו מביך, אך מה לעשות ונתניהו צודק. הוא היה הגורם העיקרי, ואולי היחיד, שהעלה את נושא הגרעין האיראני לסדר היום העולמי", כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ", וקורא לעולם להגביר את הלחץ על איראן במקום להרפותו. אבל הכותרת הראשית של העיתון מצביעה דווקא על כישלון מסתמן של מדיניותו של נתניהו, גם אם העורכים עושים זאת בלי אילוסטרציות פוגעניות. "ממשל אובמה מתנגד לסנקציות נוספות על איראן", נכתב בכותרתו הראשית של העיתון. "בניגוד לדרישתו של נתניהו", נכתב בכותרת הגג. גם כותרות אחרות בגיליון משדרות מסרים דומים: "נתניהו לאן.בי.סי: חמינאי עומד בראש כת פראית. קרי: זו תהיה התרשלות דיפלומטית לא לבחון את נכונות טהרן"; "דווקא עכשיו, כשהתחזיות שלו מהעבר על חשיבות הסנקציות התממשו, במקום להתענג, נתניהו שוב יצא הפסימיסט הגדול", נכתב בכותרת המשנה לטורו של חמי שלו. "היומיים שהקדיש להענקת ראיונות בארה"ב לא ממש הוסיפו למצבו"; "פקידי ממשל זקפו את גבותיהם לנוכח הראיונות – שוב הוא חוזר לסורו ומטיף נגדנו בגלוי, ועוד פה בבית", נכתב בציטוט המודגש מהמאמר. אגב, באופן יוצא דופן, מקורה של הידיעה הראשית של "הארץ" בסוכנות ידיעות (רויטרס) ולא פרי עבודתם של כתבי העיתון. השבוע החליטו גם ב"הארץ" להפסיק את הנוהג הלא כל-כך מוצלח של הפקעת כל חציו העליון של שער גליון שישי לכותרות והפניות מגזיניות. אולי יש קשר בין הדברים. הסיקור ב"מקור ראשון" יותר נוטה חסד לנתניהו. אורי אליצור מכריז כי "סיבוב הפוקר האחרון הסתיים בניצחון לנתניהו" (כמו בן-דרור ימיני ב"מעריב" ועורכי "ישראל היום", גם הוא משתמש במונח "מתקפת החיוכים" שטבעה לשכת ראש הממשלה), וודאי שאמנון לורד כותב בשבחו של נתניהו (ובעיקר לגנותו של הנשיא פרס, תחביב אחר של לורד, שאינו מתיישר עם תדמית האריאל שרון של פרס). אבל יש גם יש ביקורת על ראש הממשלה בעיתון הדתי-לאומי. במדורו השבועי הקבוע, "פרלמנט לייט", כותב עמית סגל: "בנושא האיראני, הסיבה המהותית היחידה שבגללה נתניהו עדיין זכה לאמון הציבור לעמוד בראש ממשלת ישראל, ישראל מעולם לא היתה פחות רלבנטית. זו נקודה שחשוב לזכור: כאשר הנושא האיראני יורד מעל השולחן, זו לא רק בשורה קשה לישראל, אלא זו עלולה להיות גם בשורה פוליטית קשה לנתניהו, שיישאר בלי סדר יום פוליטי". בטורו הקבוע במוסף השבועי של "מקור ראשון" עולב אביו, חגי סגל, במנהיגות הישראלית, "הדובי כן-כן של אמריקה", וקורא לה במפגיע לשנות את דרכיה ולהתנהל כמו רוסיה, סוריה, איראן ומצרים ("הגנרל המצרי סיסי בכלל לא טרח לענות לשיחת טלפון של אובמה", מתפעל סגל), וחותך אותו מימין: "הוא לא מאמין לאף מלה וחיוך של רוחאני, אבל באורח מוזר מוכן לעשות עסקים עם ברנש חייכן אחר, אבו-מאזן", קובל חגי סגל על נתניהו. "בליץ הסברה – גם בפרסית", מתפעלת לעומת זאת ידיעה ב"ישראל היום", הראשונה והיחידה בגיליון המוקדשת לנתניהו. שלמה צזנה ויוני הרש חתומים שניהם על הידיעה הקצרה, המורכבת מציטוטים שאמר נתניהו לעיתונאים העובדים בכלי תקשורת אחרים, התקפה של עורך-דין אמריקאי ידוע על ביקורת ב"ניו-יורק טיימס" על נתניהו ודיווח שלפיו סנטור דמוקרטי בכיר מעוניין בהחרפת הסנקציות על איראן (ימים יגידו איזה דיווח היה מדויק יותר, זה של "הארץ" או זה של "ישראל היום"). הכותרת הראשית של המוסף לשבת היא "מבחן התוצאה". המבחן, לפי עורכי המוסף, הוא של האיראנים: "בין הפסגה בבית-הלבן לבין הנאום התקיף והישיר באו"ם, מנסה רה"מ לפקוח את עיני העולם. אחרי מתק השפתיים ומתקפת הדבש האיראנית, הוא הציג – את האמת. האיראנים עובדים על כולם בעיניים, ובמקביל על הפצצה. ועכשיו, מבחן התוצאה: האם תוכנית הגרעין האיראנית תפורק בדרכי נועם עד האטום המועשר האחרון – או שישראל תיאלץ לעשות את זה – גם לבד?". עורך המוסף, גונן גינת, הוא עיתונאי ותיק ובעל טמפרמנט. אפשר להרהר בתוגה על האולקוס המתגבש אצלו כתוצאה מההסכמה לעבוד בניסוחי "פראבדה" כאלה ועל הניסיון המועד לכישלון להקהות את הכאב על-ידי מחזור של בדיחות קרש משומשות בטורו, שהיום מוקדש – שימו לב – להמלצה להגבלת גובה התעופה של מכשפות בסווזלנד שבאפריקה. "84%: לא מאמינים שאיראן תפסיק לפתח נשק גרעיני", נכתב בכותרתו הראשית של "ישראל היום". "למי אכפת מה אנשים חושבים?", נכתב בכותרתו הראשית של המוסף המגזיני של העיתון "שישבת", לצד תמונתו של הבמאי האמריקאי-יהודי וודי אלן. כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של אלן, שכבר 20 שנה מתעקש להוציא בקצב מסחרר סרטים גרועים יותר ופחות, התעלמות מהמציאות אינה תמיד תכונה חיובית. בשבוע השני לגלגול הנוכחי והמתמשך עד לזרא של הסוגיה האיראנית (ובשנה החמישית להיווסדו), ממשיך "ישראל היום" לספק קריקטורה של עיתון. האספקט הפוליטי הפנימי של הסוגיה האיראנית כאילו אינו קיים עבור החינמון, כמו גם האפשרות כי מדיניותו של ראש הממשלה אינה מושלמת, ומבחן התוצאה הוא תמיד של היריבים הפוליטיים מחוץ ומבית, ולעולם לא של נתניהו עצמו. כמו אצל אלן, הבדיחה היא על חשבון הצופים, והקוראים. "מקור ראשון" לא מקדיש היום את הכותרת שלו לנתניהו או לאיראן, אלא לנושא הקרוב יותר ללבם של פרנסי העיתון: מאבק אידיאולוגי בין שמאל לימין בישראל ביחס לערביי הארץ (וגם הזדמנות למאבק ישיר ב"הארץ", מושא החיקוי המוצהר של "מקור ראשון" ומי שהוביל את הכיסוי העיתונאי של ההתרחשות מן העבר האידיאולוגי האחר). "מתלהט העימות על תוכניות הפיתוח במזרח ירושלים", נכתב בכותרת הגג לראשית, המודיעה: "הקפאת הגן הלאומי בהר הצופים: החלטה פוליטית ללא סמכות". "ארגוני שמאל המבקשים לנתק את מעלה-אדומים מהבירה תבעו לאפשר בנייה ערבית במורדות ההר", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבה של אריאל כהנא. "השר עמיר פרץ מיהר לקבוע שבמקום אין ערכי טבע רגישים, והורה להקפיא את הקמת הגן. ראש עיריית ירושלים: התוכנית אושרה כבר בידי כל גורמי המקצוע והיא תקודם" (אגב, גם היום מודפסת מודעה גדולה של קמפיין ברקת בעמוד הראשון של העיתון). כמו אתמול, גם "ידיעות אחרונות" בוחר היום באופן מפתיע להפסיק את שגרת הכותרות הראשיות על העימות הדיפלומטי הבינלאומי סביב הגרעין האיראני, ולהחמיץ הזדמנות לחבוט בראש הממשלה (כפי שבחרו היום לעשות ב"מעריב" וכפי שבחרו בכל יום כמעט בשנים האחרונות ב"ידיעות אחרונות") או לטפוח בהערצה על שכמו (כפי שעושים בכל יום ויום ב"ישראל היום" וכפי שהפתיעו לעשות השבוע ב"ידיעות אחרונות"). "לא לתת לסינים לבנות הקו לאילת" היא הכותרת הראשית של העיתון, ציטוט של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי שמביא כתב הסביבה עמיר בן-דוד. הלוי "מזהיר", נכתב בכותרת המשנה, "מעורבות סינית בפרויקט הלאומי תפגע אסטרטגית ביחסים עם ארה"ב ועם אירופה. הסינים תומכים מסיבית בקיצונים שבאויבינו. גם הארגונים הירוקים מתנגדים לתוואי המתוכנן". לפי כותרת הגג, "ביום ראשון הממשלה תדון בקו הרכבת לאילת", מה שעשוי להסביר את עיתוי הפרסום ב"ידיעות". ברשת ניתן למצוא עקבות למסע יחסי-ציבור יזום שהניב את החומרים לידיעה ב"ידיעות". ובכל זאת, בהתחשב בכך שהיחסים עם סין ותחבורת הרכבות בישראל אינם נושאים המעניינים בדרך כלל את עורכי "ידיעות אחרונות" כחומרים לכותרות ראשיות, מעניין מהו האינטרס האמיתי מאחורי פרסום הכותרת היום (נכון, בשבועות האחרונים סין היתה מהכוכבות של כותרת ראשית לתחקיר של נחום ברנע ושמעון שיפר, "הפלונטר הסיני", שלפי בן-דוד גם מוזכר בחוות הדעת של הלוי לחברה להגנת הטבע, שעליה מבוססת הידיעה היום – אבל אז המטרה היתה ברורה: ראש הממשלה בנימין נתניהו). "ניר ברקת: בעיריית ירושלים היתה תרבות של שוחד", נכתב בהפניה על שער "הארץ" לראיון של גידי וייץ וניר חסון במוסף השבועי עם ראש עיריית ירושלים. מרפרוף על הכתבה, נראה שהיא מקיימת את ההבטחה שבטיזר. ברקת אומר בשמו דברים שהביאו עיתונאים ממקורות אנונימיים, ואף מוסיף כהנה וכהנה. התמונה המצטיירת מטרידה, מבהילה אפילו. מה שמטריד ומבהיל עוד יותר הוא שהעדויות מכלי ראשון, מפי גורם בכיר, על שחיתות מזעזעת הנוגעת באופן ישיר לחייו של כל אחד ואחד מהתושבים בעיר הבירה של ישראל, וההאשמות החמורות שהוא מטיח כלפי מי שנושאים או נשאו בתפקידים של שרים בממשלת ישראל – נשמעות מוכרות כל-כך. הנה דוגמית: "הארץ": נפגשת עם ליברמן אי-פעם? ברקת: "בטח, כמה פעמים". מה היה בפגישות האלה? ליברמן טוען שהוא מעולם לא דיבר איתך על מינויים. "הוא כל הזמן אמר, ואני לא הבנתי מה הוא רוצה, שאני לא מספיק עוזר לו לקדם את הצרכים של הציבור שלנו, שאנחנו לא מספיק עוזרים לאנשים שלו. אמרתי לו, אני לא מבין על מה אתה מדבר. יש לך סגנית ראש עיר וחבר מועצה, חמש שנים איתי בהנהלה, אני נענה למרבית הבקשות שלהם, על מה אתה מדבר? אני לא מבין מה אתה רוצה". אחרי כל הפרשות שבהן הוא נחשד, קל להדביק לליברמן מניעים לא לגיטימיים. אתה טוען שהוא משתוקק להחליף אותך כי לא פעלת למנות מי ממקורביו. זה נראה קצת חסר פרופורציה ביחס למאמץ שהוא משקיע בניסיון להדיח אותך. אולי הוא פשוט חושב שאתה ראש עיר גרוע? "אני לא יודע אם המינויים הם פקטור קטן או גדול בשיקולים שלו. אני שם את זה רגע בצד ומפנה את תשומת לבכם לתהליכי תכנון שמבשילים בירושלים, ומי שמסתכל קדימה מבין שיש פה בסוף הדרך גזר מאוד-מאוד גדול". אז לטענתך ליברמן מעוניין לעשות פה קופה כלכלית? "זה לא רק הוא". גם הוא? "בוודאי. אין לי ספק. זה כוח, זה כסף, זה שליטה, זה אינטרסים, גם כלכליים, גם פוליטיים, לא מבוטלים. תשמע, היום, מהמקום שאני נמצא בו, אני מבין איזו עוצמה יש בתפקיד הזה. ליברמן ודרעי היו רוצים שמי שיהיה בכיסא הזה יהיה מחויב להם. יש פה תהליכים שכדאי לשים לב אליהם. כשנכנסתי ביטלתי כמה פרויקטים להסבה של שטחים ציבוריים למגורים. מה זה הולילנד? זה היה מתחם למלונאות, נרכש ככזה, שינו לו ייעוד, ושינוי ייעוד זה הון עתק של משאבים. עכשיו, בשינוי ייעוד צריך את האצבע של נבחרי הציבור, צריך מדיניות ראש עיר. אני ביטלתי את מה שהיה, ומתחילת הקדנציה הודעתי בצורה נחרצת, מבחינתי – אפס הסבות. אנחנו עומדים בזה. לא מסיבים לא שטחים חומים, כלומר שטחים ציבוריים, לא מסחר, לא מלונאות. לדברים האלה צריך את ראש העיר, או לחלופין את המדיניות שלו ולחלופין את האנשים שנמצאים למטה, או קומבינות כאלה ואחרות כמו שהיו פה בעבר, ואני יודע שהיו כאן בעבר". עד כאן המובאה מהראיון עם ברקת. ואולם, לא הוא, אלא ראש עירייה אחר של ירושלים, אהוד אולמרט, מככב היום בשערי העיתונים. ב"הארץ" ממקדים את הסיקור כך: "שאלה אחת ריחפה השבוע באולם בית-המשפט בו העיד אולמרט בפרשת הולילנד, והיא שצפויה לחרוץ את דינו: האם ביקש משמואל דכנר לכסות את חובותיו של אחיו יוסי" (גידי וייץ). ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מוכיחים, לעומת זאת, כי אהבת סנסציה מגשרת על התהום המפרידה ביניהם בתחום האינטרסים. שני העיתונים התמקדו בעימות שכביכול נוצר בין אולמרט לבין ראש לשכתו שולה זקן, המעורבת כמוהו במשפטי שחיתות שונים, על רקע עדותו אתמול של אולמרט במשפט "פרשת הולילנד", הקשור למעורבותו בעסקאות שוחד ענקיות, לכאורה, סביב מיזם הולילנד בירושלים. "תשאל את בוזי הרצוג אם משרד הרצוג-פוקס-נאמן הוא שלו או לא", נפתחת כותרת המשנה לראיון ב"גלובס" של שי ניב עם אלון חסן, היו"ר החוזר של ועד נמל אשדוד. "תשאל את שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן אם אין לו קשר למשרד הזה. תבקש מאהוד ברק להסביר לך מה זה החברות האלה שהיו רשומות על שם הבנות שלו כשהוא היה שר ביטחון עם דירה ב-30 מיליון שקל במגדלי אקירוב. שיסביר לך שר התחבורה ישראל כ"ץ איך הוא משלם את המים בחווה שבה הוא מתגורר. ביום שהם יודיעו שהם מתפטרים בגלל העסקים שלהם, גם אני אעשה את זה". "כך עושים כולם – טענה שמטרתה להפנות את הזרקור מלקוח החשוד בשחיתות לאנשים ידועים שחשודים בשחיתות גם הם" (מתוך מילון היחצנות השלם). ב"סופשבוע" של "מעריב" (הכתבה מופיעה גם ב"דיוקן") מראיין אבי יופה את יעקב ושירי גורמן, אקטיביסטים בתחום הבריאות, שלפי יופה היו "מהאחראים העיקריים" להתעוררות הציבורית נגד מבצע חיסוני הפוליו של משרד הבריאות. השניים הקימו את הארגון איזון-חוזר ואת קבוצת הפייסבוק "אימהות אומרות לא לחיסון הפוליו המוחלש" (לעומת החיסון המומת, הניתן דרך שגרה). "סייעה להם הודאתם של בכירי מערכת הבריאות כי למעשה מדובר בחיסון חברתי – כזה שלא בא להגן על המחוסן עצמו, אלא בעיקר על סביבתו, ולעצור את התפשטות הנגיף מאדם אחד לאחר", כותב יופה. "החיסון הזה ניתן כאן בארץ במשך שנים, אז למה פתאום אתם טוענים שהוא לא בטוח?", שואל יופה. "השאלה האמיתית היא אחרת", עונה לו יעקב גורמן. "למה משרד הבריאות התאמץ כל-כך להסתיר את העובדה שהחיסון החי מלווה בסיכון? הסיכון במבצע הזה הוא לא לילדים שמקבלים את החיסון – כי הם הרי מחוסנים – אלא לאוכלוסיות מדוכאות חיסון, כמו קשישים וחולים, שעכשיו חשופים לנגיפים חיים. זה אחד הפרדוקסים: באים להגן על אותם שני אחוזים באוכלוסייה שלא מחוסנים, ובעצם מעמידים אותם בסכנה ממשית". "יש פער גדול מדי בין הפרסומות המחייכות שתי טיפות והמשפחה מוגנת לבין העובדות", מוסיף גורמן, הטוען כי דווקא מבצע החיסונים ההמוני עלול להחזיר את הפוליו לישראל כמגפה. לפני הכתבה מתפרסם ב"סופשבוע" ראיון עם פרופ רוני גמזו, מנכ"ל משרד הבריאות (ב"דיוקן" ויתרו על הראיון ופירסמו תקציר שלו כתגובה לראיון עם משפחת גורמן). "יש אחוז קטן שלא מחסן – ממניעים כלכליים, בגלל טרדות החיים או מסיבות אחרות. כשהשוליים האלה נמצאים במרכז השיח ומקבלים במה גדולה, אנחנו מעוותים את ייצוג הציבור", טוען גמזו. מול הטענה כי התקשורת נתנה במה קבועה לאנשי המערכת, מגיב גמזו: "בכירי המשרד זה דבר הרגולטור. החשוב הוא האזרח שעשה את המשימה הציבורית, לעומת האזרח שממשיך לומר, לא, נסתדר בלי החיסון". הראיון ב"מעריב" מוכתר בציטוט המתייהר: "עד סוף השנה נמגר את הפוליו". סוגיית החיסונים מוזכרת תדיר, גם באתר זה, יחד עם סוגיות מדעיות אחרות, כמו הערך התזונתי של מוצרי חלב או תיאוריית ההתחממות הגלובלית, תוך ביקורת על הבמה שמעניקים עיתונאים למתנגדי הקונסנזוס המדעי בעניין. הכריכה הזאת יחדיו של עניינים שונים כל-כך לא תמיד מוצדקת. בעוד שביחס לתיאוריית ההתחממות אכן שורר קונסנזוס בקרב קהילת חוקרי האקלים, ואילו לתאגידי ענק יש אינטרס מובהק להתנגד לו, הרי שבסוגיית החיסונים, למשל, ההון נמצא דווקא בצד הקונסנזוס. הקונסנזוס עצמו מובהק פחות (אין להשוות, למשל, טענה מופרכת כמו הקשר בין חיסונים לאוטיזם לחששות אחרים הנוגעים לחיסונים). אבל ההבדל החשוב יותר הוא עקרוני. עבור הציבור הרחב, תיאוריית ההתחממות היא נושא תיאורטי, בעוד שחיסונים הם נושא אקטואלי הדורש החלטה ממשית מכל הורה לילדים. זה לא יסתפק, ובצדק, ביחס הדוקטרינרי והמתנשא של מערכת הבריאות הממשלתית כפי שהוא עולה גם מדבריו של גמזו המצוטטים לעיל. עבור ישראלים רבים מאוד, שאלת החיסונים דורשת מענה מיידי, והעיתונות אמורה לספק את הבמה לדיון מלא ולא אפולוגטי בעניין (אגב, בכל מקרה ועניין עיתונאים אינם אמורים לאמץ ללא ביקורת את "דבר הרגולטור"). השתקה אינה אופציה, גם אם אפשר למצוא לה הצדקה ביקורתית, משום שהיא עלולה דווקא לעזור להצמיח ולטפח תיאוריות קונספירציה – בייחוד בעידן שבו התקשורת הממסדית אינה הערוץ היחיד או אפילו המרכזי לתקשורת והעברת מסרים ומידע. נכון, כדאי היה שהעיתונאים שעוסקים בנושא יהיו נבונים, בקיאים בחומר וחסינים מפני מניפולציות. אבל האם לא היה כדאי שכל העיתונאים יהיו כאלה? שני טקסטים במוסף "תרבות וספרות" מוקדשים למבקר הספרות היהודי-גרמני מרסל רייך רניצקי, שנפטר לאחרונה. "לא שבתי לגרמניה כדי לחנך את העם הגרמני איך להתנהג פוליטית" היא כותרת מאמר של עמית קרביץ. ושרה אוצסקי-לזר (שפירסמה לפני שנתיים מאמר ארוך יותר לרגל תרגומה את האוטוביוגרפיה המעניינת "החיים והספרות"): כותבת כי "גרשון שקד טעה כאשר תקף בשעתו את מרסל רייך רניצקי והאשים אותו בתלישות ובאופורטוניזם רק מפני שהוא תפס את מהותה של היהדות בצורה שונה מישראלים ציונים החיים בארץ" (ללא לינק). "סרטו של נעם דמסקי על חיבור דרמטי ומפתיע בין נוער בסיכון לניצולי שואה זכה בפרס היצירה הציונית. ובכל זאת, ערוצי הטלוויזיה בישראל לא מוצאים לנכון לשדר אותו", דורשת כותרת המשנה לראשית על שער המוסף השבועי של "מקור ראשון", "דיוקן", את עלבונם של יוצר קולנוע צעיר ושל שרת התרבות לימור לבנת (ועושה עוול לכתבה, שעוסקת בהרחבה ובענייניות בתוכני הסרט וההצגה של דמסקי). "הבנאליות של האדישות" היא הכותרת הראשית עצמה. כי ככה זה, בנאלי: מתחילים בהכחשת השואה וגומרים באנטי-ציוניזם. שכחו שהם יהודים, שם בטלוויזיה. ועורכת המוסף אורלי גולדקלנג, בטורה הפותח דרך קבע את הגיליון, מסנגרת על הראשון-לציון מרן הרב עובדיה יוסף כך: "כדאי לזכור שמאחורי המלים הלא נעימות מסתתרת אישיות רבנית מלאת תורה ומעשים". אלא שדמותו האמיתית של הרב נעלמה מאחורי קריקטורה זדונית שהמציאו, איך לא, עיתונאים. ברם, את הקריקטורה יוצרת העיתונאית גולדקלנג עצמה, כשהיא מקדישה חלק מהטור לניגוח העיתונאים המסקרים את חצרו של יוסף, ואת שלל הגידופים המכוערים, השוביניזם וליבוי השנאה, את סרחון השחיתות שעולה שוב ושוב מעסקי הכשרות של החצר, את המסחרה המכוערת בערכי קודש, ההשפעה המזיקה על עצם המבנה החברתי בישראל – מצליחה לדחוק לכמה משפטים לא מחייבים. "יאללה, תשתחררו קצת" הוא המסר המסכם שלה. כי במה בסך-הכל מדובר? בפרס היצירה הציונית? ואם כבר, במוסף "מרקר ויק" כותב חגי עמית: "הרב עובדיה יוסף אמנם מתאושש, אך קרב הירושה בחצר בעיצומו – והוא לא רק רוחני, אלא גם כלכלי: ספרים בכתב ידו, חותמת כשרות בשמו וכמובן הזכות להכיר בקשר אליו. אם אין צוואה שנכתבה לפני שהרב החל לסבול מבעיות בריאות – יכולה לפרוץ כאן מלחמת עולם". הכותרת מספקת את הציטוט הבא: "הזכות להגיד אני ממשיך דרכו של עובדיה יוסף שווה עשרות מיליונים בשנה". ויש לנו ב"ידיעות אחרונות" מלאך מושיע בשבילכם! ("בעקבות החשיפה אתמול בידיעות אחרונות על הקיצוץ בתשלומים: שר האוצר, יאיר לפיד, הורה להעביר את הכספים לרופאים", כותרת על שער הגיליון). "מעריב, ישראל היום, הארץ וערוץ 2 צירפו כתב אחד כל אחד למשלחת של נתניהו לארה"ב", כותב חגי סגל ב"מקור ראשון", "רשות השידור הגוועת צירפה שלושה כתבים, טכנאי, ולפי החשד שלי, גם צלם".
החל משנת 2009 יותר ויותר מורים צעירים עוזבים את מקצוע ההוראה. חמור מכך - המורים עם ציוני הפסיכומטרי הגבוהים הם שבוחרים להחליף מקצוע. הסיבה לדעת "כלכלה קלה": במערכת החינוך לא מתגמלים על פי כישרון, עבודה קשה ויצירתיות - אלא בעיקר על פי ותק. מערכת התמריצים הזו מובילה את המערכת בכללותה לבינונית, ואת חלק מהמורות והמורים המצטיינים לבחור בקריירה אלטרנטיבית עם הכנסה גבוהה יותר
| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" | לפני שבועיים, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דו"ח על עזיבת המורים את מערכת החינוך. על פי הנתון העדכני ביותר, אחד מכל חמישה מורים צעירים, 19.7%, נוטשים את המקצוע בשלוש השנים הראשונות לעבודה. למרות שמדובר בשיפור לעומת 24.2% בשנת 2001, צריך לשים לב שמגמת השיפור הגיעה לשיאה בשנת 2009 (17%) ומאז חזרנו לעלייה בנתוני העזיבה. עוד נתון שחשוב לשים לב עליו הוא כי ציון הפסיכומטרי הממוצע של המורים שעוזבים את מערכת החינוך העברי גבוה מאלו של הנשארים. אז למה מורים צעירים, בתחילת הקריירה, נוטשים את המקצוע כאילו מדובר בספינה טובעת? אפשר לסכם את הסיבה במילה אחת: "אלטרנטיבות". בדיוק כמו בקריירה של כל אחת ואחד מאיתנו, אנו בוחרים להישאר במקום העבודה או במקצוע שלנו כל עוד אין לנו אפשרויות יותר מוצלחות בקריירה. גם אם אנחנו אוהבים מאוד את המקצוע ואת האנשים סביבנו – במידה ונקבל הצעה עם שכר כפול מזה הנוכחי, קיים סיכוי שנסכים לעבור למקצוע אחר. כדי להבין את מצב המורים הצעירים, צריכים קודם להכיר את הנתונים: לפני שנה, בעקבות הסכם עם ארגון המורים, שכר המורים הצעירים השתפר וגדל ל-8,300 שקל. השכר הממוצע במשק עומד כיום על 10,634 שקל (לפי נתוני חודש פברואר 2019). המורה הצעיר שיישאר במקצוע, וישקיע עשור מחייו כדי לרכוש ניסיון ולהתפתח – יצליח לשפר את השכר שלו רק עד לשכר הממוצע במשק. הנתונים הללו מלמדים אותנו שמקצוע ההוראה, עבור בוגרי אוניברסיטה צעירים, הוא לא משתלם ביחס להרבה מקצועות אחרים בשוק. עבור אדם צעיר בתחילת חייו – שעוד צפוי להתחתן, להקים משפחה ואולי לרכוש דירה ורכב – הסיכוי להגשים את הצעדים הללו מבלי להתפשר על רמת החיים, כמעט ולא קיימת בתחום ההוראה – וזה עוד אחרי רפורמה ששיפרה מצב הרבה יותר גרוע. הרפורמה להגדלת שכר המורים היא צעד חיובי שעדיין לא משתקף בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – ויש סיכוי שהיא תשנה את מגמת העזיבה של מורים צעירים. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שהמורה הצעיר יגלה עוד מספר בעיות בקריירה החדשה שבחר: לדוגמא שמדי פעם משרד החינוך לא משלם את המשכורות בזמן, שהוא נדרש ללמד מקצועות שאין לו שום הכשרה ללמד כי אין מישהו אחר שיסכים לעשות זאת וגם שהדבר הכי חשוב שהוא יכול להשיג במקצוע הוא ותק וקביעות. הנקודה האחרונה היא חשובה במיוחד כי המורה הצעיר יגלה שהוא מרוויח שכר זהה לחלוטין לכל אחד מהמורים הצעירים האחרים סביבו. זה לא ממש משנה אם הוא סיים בתור מצטיין הנשיא באוניברסיטה. אין זה משנה אם הוא הרצה ללא הפסקה, יצר סרטוני יוטיוב להעברת ידע במתמטיקה או אפילו אם הוא מחזיק ביכולות אישיות גבוהות שמאפשרות לו לתקשר בצורה בלתי רגילה עם התלמידים שלו. המורה יגלה שהשכר שלו יהיה זהה כי לכישורים אישיים אין משמעות והדבר המרכזי שקובע את השכר הוא ותק. כשהמורה הצעיר יסתכל סביבו הוא יגלה מורים אחרים שבבירור לא אמורים להיות חלק מהמקצוע, אנשים שמזיקים לתלמידים ואפילו מרימים עליהם ידיים – ולמרות כל הבעיות גם מורים שבלתי אפשרי לפטר. המורה יגלה שלמצויינות אין ערך ושכל מה שנדרש הוא דופק והישרדות. המורה הצעיר יביט על הדרך קדימה ויגלה שגם אחרי עשור של עבודה קשה הוא ירוויח שכר נמוך מהממוצע במשק. ערכים, רצון לתרום ואמונה בחשיבות תפקיד המורה יכולים לייצר מורים מצטיינים אבל עבור רובם המחסור בתגמול כספי יפגע ברצון להצטיין ולהוביל. כשהמורה הצעיר יסתכל על חבריו בהייטק, בשוק הפיננסים, אלו שהפכו לעורכי דין מצליחים ורופאים נהדרים, כשהוא יבין שהוא יכול להיות כל אחד מאותם אנשים, כי הוא אדם מוכשר בעל יכולות אישית גבוהות, הוא יחליט לעזוב תחום שמתגמל בינוניות ומתעלם ממצוינות. כמו שהנתונים מראים, מי שעוזב את מערכת החינוך הם המורים בעלי האלטרנטיבות הטובות יותר בשוק ומי שנשאר הם אלו בעלי הכישורים הנמוכים יותר. "אלטרנטיבות" היא הסיבה הפשוטה שבגללה מורים צעירים עוזבים את המקצוע ומשאירים את מערכת החינוך ללא המוחות המבריקים שזקוקים לה. ארגוני המורים, אלו שבכל פעם נלחמים למען הגדלת שכר המורים הוותיקים, הם אלו שכובלים אותנו למערכת חינוך בינונית שמשאירה תלמידים רבים בישראל ללא המורים המוכשרים שיכולים לשנות את חייהם. אנחנו צריכים להעניש בינוניות ולתגמל מצוינות, אבל בעולם ההפוך שמשרד החינוך יצר אנחנו מתגמלים וותק וכמעט שום דבר אחר. כדי לשמר מורים צעירים בתוך המערכת אנחנו לא יכולים להסתכל אך ורק על השכר ההתחלתי של המורה ולתגמל רק על סמך וותק והשתלמויות. אנחנו זקוקים למנגנון שיתגמל מורים על פי היכולות שלהם ויעשה זאת על פי מדדים מאוזנים והוגנים. מדידה של הישגי מורים היא תחום לא פשוט, לדוגמה תלמיד מתקשה יכול להראות שיפור אבל עדיין לקבל ציון נמוך. עם זאת, ניתן לשלב בין שיקול דעת של מנהלים, חוות דעת של תלמידים והורים וגם ציונים (תחת הבנת המגבלות). על ידי מחשבה והתאמה ניתן ליצור תמונה רחבה אבל מאוזנת שתאפשר להבין את איכות המורים ותגמל אותם. כמובן שבמקביל יש צורך לאפשר למנהלים לפטר מורים שלא מתאימים למקצוע או לבית הספר. המטרה היא לא לצאת בגל פיטורים אלא ליצור מערכת תמריצים שתתגמל עבודה טובה מצד אחד אבל גם תעניש על עבודה לא טובה. זהו מנגנון שעובד בכל שוק העבודה ואין סיבה שלא יפעל גם בתחום ההוראה. בשילוב בין תגמול עבודה טובה והוצאה של מורים לא מתאימים מהמערכת יהיה ניתן לבנות מערכת חינוך עם אנשים משכילים, איכותיים, שמרוויחים שכר טוב ורוצים לראות את המערכת משתפרת ותורמת לילדים שלנו. * טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.
עוזי וייל, הסופר המדבר אל קוראיו ב"עירום מלא", עבר בהצלחה מסחררת את מבחן העירום האירוטי, אבל נכשל במבחן העירום הקליני
החיים הם לא שיר, למרבה הצער. הם לכל היותר סטטוס פייסבוק, סרטון וידיאו ושובל תגובות ארוך כזנב כוכב שביט שהחטיא את כדור הארץ. עוזי וייל, איש הטקסט הנפלא, הדמויות שלא ייתכנו, המצבים שלא ייאמנו, המונולוגים החריפים, נקלע השבוע לסיטואציה מוטרפת, שספק אם גיבוריו היו יכולים להביא על עצמם מביכה ממנה. "שלום, זה עוזי", כך פתח בסוף אפריל את סרטון בקשת הכסף מהציבור לצורך השלמת ספרו שבכתובים, "חמישה חלומות", "וברוכים הבאים לסרטון הזה שאני עושה לבד, בעירום מלא". לאחר פאוזה ארוכה, שבה הסב את פניו כלפי מטה כבוחן את מפשעתו, המשיך: "לא מלא. זה היה הניסיון האומלל שלי להפוך את ה... [פרץ צחוק] באתר הזה שאני עובר דרכו אומרים שאם הסופרים יהיו סקסיים [הוא מניף ידיו ומסמן תנועת מרכאות כפולות באצבעותיו], אז יש סיכוי שאני אגייס יותר כסף... אז זה היה הניסיון שלי לעשות את זה יותר סקסי, ואני מקווה שזה הצליח לכם, שזה היה לכם נעים, וסקסי...". סקסי זה לא היה וכמתברר, גם לא נעים במיוחד. ייתכן שאי-הנעימות נבעה לא רק מן האופן הליצני – המתחנחן, הנבוך, המשועשע – שהסופר בחר בו, אלא גם מהמבוכה ההדדית המתעוררת בכל מצב שבו אדם פונה ישירות ללבו של הזולת תוך פזילה לארנקו. במקרה זה פנה וייל לציבור קוראיו בבקשה שיקנו מראש את ספרו החדש, ובכך יסייעו לו במימון כתיבת חלקו האחרון של הספר. קשה להגדיר מהי הבקשה בדיוק. ספק תרומה (במבצעי "שבוע הספר" אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה בהרבה), ספק תמיכה (במעין הלוואה קצרת טווח, שמציעה בתמורה תחליפים לריבית), ספק גיוס משאבים (ללא שותפות ברווח), ובוודאי קריאה לעזרה. כך או כך, 1,990 מעריצים נענו לפנייה וקנו, נכון למוצאי-שבת, ספרים ב-129,222 שקל, 65 שקלים בממוצע לקונה. וייל אמנם מוכן לקבל אפילו 10 שקלים ולהודות עליהם לתורם, אך בתמורה ל-55 שקלים הוא מציע "עותק חתום, ממוספר, של המהדורה המוקדמת והמיוחדת של הספר". הוא מציין כי "תומכים נדיבים במיוחד" ייהנו מבונוסים: קבצים דיגיטליים של כתביו וסרטון תודה אישי. ומי שיתרום 500 שקל יקבל אפילו שעת ייעוץ חינם "בכל נושא הקשור בכתיבה". חרף המכשלות האמורות, ואולי בגללן, התברר כי הסופר עוזי וייל לא רק נהנה משווי שוק גבוה, אלא הצליח לעורר בקהלו רגשות הזדהות ונכונות לתרום, שהניבו סכום הגבוה פי 2.35 מזה שקיווה לגייס. ההצלחה האינטרנטית היא אכן מסחררת, אבל זעירה בהשוואה למספר העותקים הנמכרים המגדירים "רב-מכר", הגבוהים פי עשרה או פי עשרים מזה. ולכך הוא יוכל להגיע רק באמצעות הרשתות המסחריות השנואות עליו. עקיפת מערכות השיווק תוך פנייה ישירה אל הצרכן היא צעד הראוי להערכה, ובמיוחד כשאין המדובר בחקלאי המוכר תותים בשולי הכביש, אלא בסופר מוערך הפונה אל קהל קוראיו בקריאה לתמוך ביצירה. גם פנייה לציבור באמצעות אתרי "מימון והגשמת פרויקטים" אינה חדשה ואינה מיועדת רק לחובבים. כך נאספו בחודשים האחרונים כספי מכירה מוקדמת למופע זיכרון למאיר אריאל ולאלבום "הורה הסלמה" של הבילויים. ובכל זאת, פנייתו של עוזי וייל היא מעשה חלוצי בשוק הספרים בעברית. קריאת תיגר של בני דור העולם המרושת, הפתוח, על עריצותם של בעלי אמצעי הייצור, ההפצה והשיווק, ובמיוחד כשמדובר בתעשיית ספרים דורסנית כשלנו. ואם כך, סופר שפונה ישירות לקהל קוראיו תוך עקיפה של כל מערכות השיווק שחותכות פערי תיווך אדירים, הן מן היוצר והן מן הקורא גם יחד, אמור לעורר אהדה רבה בציבור ולשמש השראה לסופרים נוספים. כאמור, עוזי וייל הציע תמריצים לקונים את ספרו – ספר חתום וממוספר שיראה אור עוד לפני צאת המהדורה לחנויות ולרשתות. זוהי מחוות תודה עם אופי רגשי מובהק – ספר חתום הוא חפץ אישי יקר ללב, פריט אספנות שאינו מועבר הלאה ואינו מוחלף. גם במתן זכות הראשונים לקריאת הספר יש משום האצלת יוקרה על התומך, הפיכתו לאיש המעגל הפנימי, זה שלכבודו פותחים את הגלריה ערב לפני הפתיחה הרשמית. זוהי תמצית המסר של וייל לקוראיו-תורמיו: אינכם עוד קוראים אנונימיים, מקוראי "ארבע במאה", יש לכם חלק ביצירה ורכשתם לעצמכם זכות ראשונים בהתענגות עליה, בהשתתפות בהצלת הסופר ממשבר כלכלי זמני ובהפצת הבשורה. הצרה היא שכל המחוות הללו מעתיקות את היחסים בין היוצר לקוניו-תורמיו אל המרחב העסקי. מעתה מדובר על עסקה לכל דבר, עסקה שיש בה נתינה ותמורה, גיוס משאבים והבטחת תוצרת. במקום גורמי התיווך המקובלים, השנואים, חסרי הפנים – ההוצאה לאור, רשת השיווק וקידום המכירות – מעמיד הסופר את עצמו כצד ישיר ובלעדי להסכם. הוא עשוי לקבל כסף, תודה והוקרה, אבל צריך גם להיות מוכן לחטוף על הראש אם משהו ישתבש. וייל בסרטונו הגדיר זאת יפה, אבל לא לגמרי מדויק. הוא ביקש לומר, התפשטתי עירום ועריה מכל המתווכים שמגוננים של שכמותי. הנה אני עומד לפניכם ופונה אליכם ישירות, ללא מסכה. זהו המעשה האמיץ, וזו גם הטעות שבו. הטעות היא שהמסכה נשארה. אמנם לא הוכרז בשום מקום שהספר ייצא בהוצאה עצמית, אבל קל היה לקונה האוהד להתרשם כך. הביקורת של וייל על מבצעי רשתות השיווק חיזקה את ברית האחים בין וייל לאוהביו, ובכך היתה העמדת פנים נוספת. סופר אינו אחיהם של קוראיו-מעריציו, כפי שפוליטיקאי איננו אח של בוחריו. לסופר יש אינטרסים שונים מאלה של הרוכשים את ספריו. על משקל סיסמת הבחירות האחרונות, שואלים התורמים המרגישים מרומים, "איפה השקיפות?". הבטחת עירום מלא – גם אם בחצי חיוך – ואם כך, עמוד בהבטחה גם בלבושך המלא. עירום מלא כולל לא רק את מצוקותיך, אלא גם את כל המנגנונים הקשורים בהוצאות כתיבת הספר ועלויותיו. עירום מלא כולל גילוי נאות מודגש וברור כי הספר אינו יוצא בהוצאה עצמית, אלא בהוצאת ספרים, הוצאת מודן, השותפה ברשת צומת-ספרים. הרי את 2,000 הספרים שהבטחת לקוראיך המשלמים מראש רכשת ישירות מן החברה. מה, אם כן, השתבש כאן? הפעילה החברתית אסתי סגל מתארת זאת כך בבלוג שלה. זהו תיאור ביקורתי, זועם, פגוע, רגשי, ולא לגמרי מדויק. תגובה ספונטנית הולמת, בגובה העיניים, לסרטון. "שמחתי לגלות שהספר של עוזי וייל יצא בהוצאת מודן", כותבת סגל. "אותו ספר שאני נתתי 100 שקלים כדי שהסופר חסר הכל יוכל להוציא אותו לאור [...] זוכרים את ההתרגשות העזה שהרעידה את דפי הפייסבוק [...] כשעברה כבזק השמועה שעוזי וייל רוצה להוציא ספר והוא מבקש מאתנו מימון לצורך העניין? [...] ואיך כל אחד רץ לשים קצת כסף ולקבל העתק חתום של הסופר האהוב עלינו. "[...] רק חבל שהוא שכח לספר לנו שהספר עומד לצאת בהוצאה [...] גדולה ומבוססת. זה שאנחנו חשבנו שזו הוצאה עצמית שלו – זה על אחריותנו בלבד. הוא [...] רק סיפר לנו כמה הוא לא אוהב את הזניית הספרות עם הארבע במאה, על זה כמובן התגולל במיטב מסורת ההומור ה[עוזי]-ויילי, ואנחנו גנחנו ונשפכנו ו…כמובן רצנו לגהץ את הכרטיס באתר [...] שפתח לצורך העניין". בדיעבד, מצטדק עוזי וייל, ההיענות היתה כה גדולה עד שמוטטה אותו תחתיה. הוא מצא עצמו מוצף בהזמנות, בבלגן לוגיסטי, יושב במחסן הספרים, חותם על 2,000 ספרים ומלקק מעטפות, בעוד שמועד הוצאת הספר הוקדם כדי לתפוס בעוד מועד את "שבוע הספר". הנה מתברר כי אפילו שיווק והפצה הם עיסוקים הדורשים מיומנות. בעולם המידע קיימים שני מצבי עירום שונים זה מזה. האחד הוא העירום הארוטי שבחשיפת המניעים הפנימיים – התערטלות נפשית או גופנית – הפועל על רגשותיו של הקורא-צופה. האחר הוא העירום הקליני, זה שחווים בביקור אצל הרופא. התפשטות צוננת, נטולת מתח רגשי משני הצדדים, המסכימים כי לצורך הבראה הכרחי לבדוק בקור רוח את תפקודם של מנגנוני הגוף ולתקנם במקרה הצורך. אם עירום ברפואה בא לבדוק את הגוף, עירום בעיתונות בא לבדוק את מנגנוני החברה והמדינה. את העירום הקליני במרחב הציבורי חברת המידע מגדירה כ"שקיפות". אנו דורשים שקיפות כזאת מגופים ציבוריים, כלכליים, מאנשי ציבור ומגיבורי תרבות. עוזי וייל חשב שבסרטון שבו ביקש את השתתפותם הרגשית של קוראיו במימון השלמת ספרו הוא עושה מופע עירום ארוטי. אבל בציבור זה התפרש כחשיפה עצמית קלינית. עכשיו, כשהתורמים המאוכזבים הפכו לרופאים חובבים וממששים לו את הבטן, הוא מתפתל ודואב. תגובותיו של וייל מטרידות כשלעצמן. כך בתגובתו ל"פוסט הפסיכי של הסופרת אסתי סגל", שהיא מוגזמת, ילדותית ומגחיכה את המגיבה המאוכזבת: "אסתי היקרה, אני מבין שאת מרגישה שעברת שילוב של אונס, רצח, שוד והתמוטטות כלכלית [...]. אז בבקשה תשלחי אלי חזרה את העותק שתקבלי בימים הקרובים, ואחזיר לך את כספך". ויש המשך – פוגעני – המעליב אישית את המגיבה. לא חשבנו שעוזי וייל הוא ברני מיידוף, כפי שהכריז באחת מתגובותיו הכעוסות. איש אינו חושב שהוא עבריין, רמאי או מוליך שולל במזיד. עם זאת, התנהלותו לאורך הדרך בעייתית ומלמדת שלא הפנים את כללי המשחק החברתי הפתוח. מי שניזון ממאות ואלפי לייקים לכל פיפס חייב לקבל את העובדה שמאחורי כל "אהבתי" עומד אדם שהזכות לביקורת שמורה לו, וכי אסור לו להעליב ולהשפיל את מי שמעז להשתמש בזכות זו. קניתי השבוע את "חמישה חלומות", במסלול השמרני, באחד מסניפי סטימצקי בתל-אביב. "המחיר המומלץ", המודפס בתחתית השער האחורי, הוא 98 שקל, אלא שמדבקה עגולה וירוקה הודבקה על השער הקדמי ובישרה: "2 ספרים מתנה". כך שיצאתי מהחנות ובידי שקית ובה שלושה ספרים מבטיחים שמחירם המומלץ המצטבר 287 שקל, ובפועל שילמתי על שלושתם 98 שקלים בלבד. אחד מהם הוא ספרו של וייל. כקונה אלמוני נהניתי אפוא מהנחה של 66% על ספרו של וייל. אמנם ללא מספור וחתימה, אך גם ללא כל חובות נפשיים. אין זאת אומרת שצריך לקדש את גורמי התיווך החמדניים, ואפשר גם להכריז כאן, להסרת כל ספק, את המובן מאליו: סופרים ראויים לתמורה הולמת על יצירתם. הלקח העיקרי מן המקרה הזה הוא ששימוש ברשת לגיוס משאבים כספיים, גם מציבור אוהד ונדיב, מחייב רצינות של פקיד בנק, ולא קלות דעת של ליצן. כן, באמת דרוש לשם כך עירום מלא – שקיפות מלאה. אם יש צורך בהגחכה, עדיף שנקבלה בנפרד, בתוך היצירה עצמה.
יותר ממאה קוראים ותיקים חתמו על מכתב מחאה נגד ביטולו של חלק ב של "הארץ". המו"ל, עמוס שוקן, הגיב במכתב משלו, כתב על "הצורך של העיתון לעניין קהל מגוון", ורמז שהכל עוד פתוח
"נורשה להביע את מורת רוחנו הרבה מתצורתו חדשה של הארץ שעל מנוייו הנאמנים אנו נמנים עשרות שנים ואשר מהווה לחם חוקנו מדי בוקר", כך נפתח מכתב מחאה שנשלח בשבוע שעבר למו"ל עיתון "הארץ", עמוס שוקן. האשמות על כניעה ל"אילוצי תרבות הרייטינג", על "כותרות בקצב הביט", "צילומי ענק", "ספורט בשפע" ו"רכילות על סלבס" מופיעות בהמשכו. כן, אנחנו מדברים על "הארץ", זו לא טעות. על המכתב, שאת שליחתו יזם דן יעקבסון, פרופסור להתנהגות ארגונית מאוניברסיטת תל-אביב, חתומים כ-150 איש ואשה, שביניהם אנשי אקדמיה בכירים רבים, משפטנים, סוציולוגים, פסיכולוגים ואנשי חינוך. מורת רוחם (או "מחאתם הזועמת", כלשון ביטוי אחר במכתב) נסובה על השינוי המערכתי שהנהיגה לאחרונה הנהלת "הארץ": ביטול חלק ב של העיתון ושילובו בחלק א. או בלשון המכתב: "דחיקת מאמרי המערכת והפובליציסטיקה (בעבר חלק ב) אל שוליו של העיתון ושילובם הפיסי, תוך צמצום ניכר בהיקף, בירכתי עמודי החדשות". "נהיר לנו ההכרח לפנות לקהלים חדשים וצעירים יותר", נכתב במכתב, שהחותמים עליו כבר אינם עולי ימים ורובם נמצאים בעשור החמישי, השישי והשביעי לחייהם. "רוח הזמן, גם אם רובנו לא גדלנו על ברכיה, אינה זרה לנו. ברם, מכאן ועד הזילות במפגיע של חלקו הפובליציסטי הרציני של העיתון וערעור האיזון ושיווי המשקל הנאות בין חלקיו ארוכה הדרך". מחברי העצומה מכירים גם בהיותם "קהל שבוי", אבל מתרים כי נאמנותם ל"הארץ" אינה "נתון אבסולוטי ללא תנאי", וקוראים "להחזיר עטרה ליושנה". זו אינה הפעם הראשונה ש"הארץ" מעורר עליו את זעמם של קוראיו, המתגלם במכתב מלומד. אלא שעד עכשיו היו אלה טענות בדבר חוסר פטריוטיות, כמו אלו של עירית לינור, שפירסמה לפני שנים מכתב ארוך שבו הודיעה על ביטול המנוי, ונענתה בתגובה ארוכה לא פחות של שוקן, שדחה את ההאשמות והצהיר כי "הארץ" הוא "עיתון ציוני לעילא". גם הפעם משיב שוקן למנויים הכועסים במכתב מפורט. "אני רוצה שתדע", כתב שוקן ביום חמישי האחרון באימייל לפרופ יעקבסון, "שחלק ב עבר בשלמותו, בלי להחסיר מאמרים או כתבות, לתוך חלק החדשות". שוקן מסביר את ההיגיון שעמד מאחורי השינוי: לא רצון לבטל מוסף דעתני שלא הצליח למשוך מפרסמים, כפי שהיה אפשר אולי לחשוב, אלא "חיזוק מעמדם וחשיבותם של עמודי המאמרים", שאחרי השינוי מובאים לדפוס מאוחר יותר, וכך מאפשרים זמן תגובה מהיר יותר לכותבים, והם עכשיו גם פרוסים על פני "כפולת עמודים מרווחת ומודרנית יותר". שוקן ממהר להכריז גם כי "אנחנו עדיין שוקלים אם השינוי שעשינו הועיל או הזיק לתחושת הקוראים כלפי העיתון. מן התגובה שלך ושל הרשימה ששלחת המסקנה ברורה, ורשימת המסתייגים ארוכה יותר. לפיכך אנו עדיין שוקלים את השינוי, ובהחלט ייתכן שנחליט או לגלגל אותו בחזרה או לתת פתרון אחר לתחושות הקוראים". "קודם כל, כל הכבוד שהוא בכלל ענה", אומר היום (ראשון) פרופ יעקבסון ל"העין השביעית". "יש כאן גם רמז שיש אפשרות לרביזיה. אבל בעיני התגלה כאן משהו הרבה יותר מעניין מהסוגיה הספציפית של הארץ. מספר האנשים שנענו למכתב וההרכב שלהם מעידים שזה רק סימפטום, שנחשף כאן משהו רגיש. שכבה מסוימת של אנשים, שהולכת ונעלמת, מרגישה שהיא מנהלת קרב מאסף מול גל של רייטינג ורדידות. חלקם גם לא הסתפקו בחתימה וכתבו אישית לשוקן". איך היית מאפיין את הרכב החותמים? "זו קבוצה אליטיסטית, עם דגש חזק על אקדמיה ואינטלקטואלים, שחשים שהסיפור הזה של החומרנות, המולך הזה של הון ותקשורת, של הביט הקצר - כל זה הוא לא בית-הגידול שלה, והיא מרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. זה נפל על הארץ כי זה משהו שאנשים לא יכולים בלעדיו. זה מזכיר קהל של קונצרטים, אותם אנשים שהתגייסו לא מזמן להצלת קול-המוזיקה. כשזה קורה בהארץ, זה כאילו קורה בביתם שלהם. זו, בכל אופן, הפרשנות שלי". כמו שאמרת, שוקן רומז שייתכן ו"הארץ" יחזור למתכונתו הקודמת. האם אתה חש שזה יפתור את המועקה שלדבריך עומדת בשורש העניין? "זה יפתור חלק מהעניין. פתרון פיזי ממש. הרי העיתון מורכב מכמה חלקים, אני יודע שיש חלקים כאלה ויש חלקים כאלה, יש את אלה שאני זורק ישר לוועד למען החייל, ויש חלקים כמו חלק ב שאני יודע שאני קורא, שאני מעניק לו תשומת לב. אבל כמובן שחלק ב הוא רק בעיה אחת. הבעיה הקשה היא המרקר, שהוא היום פלטפורמה של השפיץ של האלפיון העליון, עם נוחי דנקנר שמופיע בכל גיליון, פעם עם המטוס החדש שהוא קנה, ופעם עם הבת שלו שעושה כך וכך. פעם אחרת זה תשובה או מישהו אחר. וכל הדברים האלה שוקלים יותר ויותר, גם בגרמים-נייר ממש, ובעצם אני משלם בשביל זה עם המנוי שלי, למרות שזה לא מעניין אותי, רק כדי שאלה יקבלו את היחצנות שלהם ובתמורה יפרסמו מודעות. כך לפחות אני מבין את המעגל הזה". מכתב המחאה מעיד כי ביטול חלק ב, בין אם הוא מוצדק ובין אם לאו, מתקשר בעיני קוראים נאמנים רבים של "הארץ" לשינויים אחרים: הרחבת המוסף הכלכלי על חשבון חלקים אחרים של העיתון, חילופי הגברי האחרונים בצמרת העיתון ושינויים אחרים שניתן להכתיר כתהליך "דה-מרקריזציה" של "הארץ". המכתב לעמוס שוקן >> מכתב התגובה של עמוס שוקן >>
לאחר שחשפנו כי בעיריית קריית מוצקין ניתקו תחנה לניטור אוויר מהחשמל מחשש שזו תפגע בדירוג זיהום האוויר של העיר, התקבלה תגובה מפורטת מהמשרד להגנת הסביבה: "במקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום"
לפני כשבועיים חשפנו ב"שקוף" רעיון מקורי של עיריית קריית מוצקין לשיפור הדירוג של זיהום האוויר בעיר: ניתוק תחנת הניטור, שתפקידה למדוד את זיהום האוויר, ממערכת החשמל. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה. אנחנו הוצאנו מאז את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו" – כך נימק את הפעולה יוסי מרקוביץ, סגן ראש עיריית קריית מוצקין. כפי שנכתב בידיעה הקודמת, אות החיים האחרון מהתחנה נשלח בפברואר 2019. בהודעה צדדית באתר המשרד להגנת הסביבה נכתב כי התחנה "נסגרה באופן זמני לביצוע שדרוג מבנה התחנה". מרקוביץ טוען כי בעיית הזיהום בציר כביש 4 היא אזורית, ואינה שייכת רק לקריית מוצקין. בתמורה להסכמה להצבת התחנה בשטחה דרשה העירייה ששמה לא יהיה "מוצקין". המשרד להגנת הסביבה לא נענה לתנאים – ולכן העירייה ניתקה אותה מהחשמל. בעקבות החשיפה פנינו למשרד להגנת הסביבה, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. לאחר בירור התקבלה תגובה מפורטת. בקצרה, במשרד טוענים כי פעילות התחנה אכן הופסקה לשם שדרוג והחלפת מבנה, אולם לאחר מכן פנה מנכ"ל העירייה למשרד ודרש לפנות אותה לאלתר, ולא הסכים לחברה שוב לחשמל. לדברי המשרד הדרישה לחבר את התחנה בחזרה לרשת החשמל תלויה ועומדת, "ובהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר, ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה". לתגובת המשרד המלאה תחנת ניטור האוויר התחבורתית "דרך עכו – קריית מוצקין" מדדה את איכות האוויר בסמוך לכביש הראשי המוביל מחיפה צפונה לעכו. מדובר בתחנה תחבורתית המנטרת את מזהמי האוויר הנפלטים מתחבורה: חלקיקים נשימים עדינים, תחמוצות חנקן וחנקן דו-חמצני. בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיע למשרד מנכ"ל עיריית קריית מוצקין, שהוא מבקש לפנות לאלתר את תחנת הניטור ואף לא הסכים לחבר אותה מחדש לרשת החשמל. המשרד להגנת הסביבה רואה בחומרה את ניתוק תחנת הניטור מחשמל ופנה לעירייה בדרישה לחברה בחזרה לרשת החשמל. המשרד מעדכן כי ימשיך בדיונים עם הרשות כדי להגיע להסכמה בתוך כשבועיים על המשך פעילות תחנת הניטור. בהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה. המשרד סבור שבמקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום וליישם פעולות שהמשרד תקצב במסגרת החלטת ממשלה מיוחדת, כגון תקציב של 9 מיליון שקל מהמשרד להרחבת אזור האוויר הנקי מחיפה לקריות ותקציב של 4.6 מיליון שקל בהפעלת מערך רכב שיתופי-חשמלי לקריות. פרויקטים אלה מצליחים בחיפה והובילו להפחתה משמעותית בזיהום האוויר מתחבורה, אך לא מתקדמים בקריות בקצב מספק, וראוי כי עיריית קריית מוצקין תקדם את חלקה בנושא בצורה נחושה יותר. נוסף לתגובה לחשיפה של "שקוף", המשרד להגנת הסביבה הבהיר לעירייה שהסיבה שהובילה אותה לנתק את תחנת הניטור מקורה באי הבנה. כפי שהבהיר המשרד בתגובתו, נראה כי העירייה ביקשה להפסיק את המדידה בעקבות פרסום של "אדם, טבע ודין" מחודש מארס,, שקבע כי קריית מוצקין היא מהערים המזוהמות בארץ. אלא שלדברי המשרד, הפרסום כלל לא היה קשור למדידות של תחנת הניטור אלא היה מבוסס על חישובי פליטות, בהתאם למודלים תחבורתיים ולשטח הרשות. דווקא נתוני תחנת הניטור (טרם ניתוקה) הצביעו על כך שריכוזי המזהמים בעיר בינוניים, ולא גבוהים כפי שנטען בפרסום של "אדם, טבע ודין". נמשיך לעקוב. תחנת ניטור האוויר התחבורתית "דרך עכו – קריית מוצקין" מדדה את איכות האוויר בסמוך לכביש הראשי המוביל מחיפה צפונה לעכו. מדובר בתחנה תחבורתית המנטרת את מזהמי האוויר הנפלטים מתחבורה: חלקיקים נשימים עדינים, תחמוצות חנקן וחנקן דו-חמצני. בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיע למשרד מנכ"ל עיריית קריית מוצקין, שהוא מבקש לפנות לאלתר את תחנת הניטור ואף לא הסכים לחבר אותה מחדש לרשת החשמל. המשרד להגנת הסביבה רואה בחומרה את ניתוק תחנת הניטור מחשמל ופנה לעירייה בדרישה לחברה בחזרה לרשת החשמל. המשרד מעדכן כי ימשיך בדיונים עם הרשות כדי להגיע להסכמה בתוך כשבועיים על המשך פעילות תחנת הניטור. בהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה. המשרד סבור שבמקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום וליישם פעולות שהמשרד תקצב במסגרת החלטת ממשלה מיוחדת, כגון תקציב של 9 מיליון שקל מהמשרד להרחבת אזור האוויר הנקי מחיפה לקריות ותקציב של 4.6 מיליון שקל בהפעלת מערך רכב שיתופי-חשמלי לקריות. פרויקטים אלה מצליחים בחיפה והובילו להפחתה משמעותית בזיהום האוויר מתחבורה, אך לא מתקדמים בקריות בקצב מספק, וראוי כי עיריית קריית מוצקין תקדם את חלקה בנושא בצורה נחושה יותר. נוסף לתגובה לחשיפה של "שקוף", המשרד להגנת הסביבה הבהיר לעירייה שהסיבה שהובילה אותה לנתק את תחנת הניטור מקורה באי הבנה. כפי שהבהיר המשרד בתגובתו, נראה כי העירייה ביקשה להפסיק את המדידה בעקבות פרסום של "אדם, טבע ודין" מחודש מארס,, שקבע כי קריית מוצקין היא מהערים המזוהמות בארץ. אלא שלדברי המשרד, הפרסום כלל לא היה קשור למדידות של תחנת הניטור אלא היה מבוסס על חישובי פליטות, בהתאם למודלים תחבורתיים ולשטח הרשות. דווקא נתוני תחנת הניטור (טרם ניתוקה) הצביעו על כך שריכוזי המזהמים בעיר בינוניים, ולא גבוהים כפי שנטען בפרסום של "אדם, טבע ודין".
שר לשעבר שמשכנע כל עובר ושב, סלוגנים נגד מערכת המשפט ופלאייר מעניין של בועז ביסמוט • בעוד שמפלגת העבודה הרוויחה הצבעה נוחה למצביעיה - בליכוד לא ויתרו על המפגש האנושי בין הפעילים לפוליטיקאים • ומתחת לפני השטח: כך נראית ההודעה של ועד התעשייה האווירית השולח את מתפקדי הליכוד עם רשימה
שעת צהריים מוקדמת ואני יורד מהאוטובוס סמוך למתחם בנייני האומה בירושלים. הדרך קצת מפותלת בגלל השיפוצים בכניסה לעיר. אבל אין ספק שזה המקום. אני מתמקם צמוד לכניסה לקלפי הפריימריז של הליכוד יחד עם שלושה ח"כים שכאילו הפכו להיות שומרי הסף של הכניסה, כך שאי אפשר להיכנס להצביע בלי לדרוך להם על הרגל: אסנת מארק, צחי הנגבי וחבר הכנסת לשעבר עמית יצחק הלוי, שהגדיל לעשות והביא מהבית שקית פירות כדי לא לזוז לרגע מהכניסה. "יש לך כוח לזה? אתה כבר הרבה זמן בפוליטיקה", אני שואל את הנגבי. "אולי בעוד 30 שנה אני אתייעף", הוא עונה לי, נפרד בנימוס ורץ חזרה לכניסה. יום למחרת יתגלה שהוא הידרדר משמעותית ברשימה, לעשירייה החמישית הלא-ריאלית. רק יום לפני כן התקיימו הבחירות המקדימות לפריימריז במפלגת העבודה, אבל אלו כבר עברו לדיגיטל. המתפקדים קיבלו מסרון עם קישור להצבעה והמשיכו את היום כאילו לא קיים כלום. המשמעות הייתה אמורה להיות אחוז הצבעה גבוה (57.7%) אבל המציאות הוכיחה שגם זה לא הכרח כי בליכוד הגיעו לאחוז גבוה יותר (58%) עם פי 3.5 יותר מתפקדים. "זה לא חוכמה", אמר לי אחד הפעילים. "בשביל להצביע בעבודה לא צריך אפילו לצאת מהבית וגם הם הגיעו לחצי מהמתפקדים". אבל המשמעות עמוקה יותר: בעבודה ויתרו כנראה על אחד המרכיבים היותר חשובים למפלגה חיה – האינטראקציה האישית עם המתפקדים. כזו שבה שחקנים ותיקים כמו הנגבי יורדים לשטח כדי להילחם על כל קול. גם אם הם מפסידים בסוף. הדרך לקלפיות רצופה בטיפוסים נלהבים שרק רוצים שתסמן את המועמד שלהם. הם ידחפו לך פתק ליד ויציינו את שם המועמד/ת והמספר, חלקם יגדילו ויציעו לך פתק הצבעה מסומן. ראשונים עוצרים אותי צמד צעיר וחביב שמקדמים את המועמדת פליסיה מועלם ששימשה עד לא מזמן יועצת לח"כ ישראל כ"ץ. "פליסיה מועלם להדחת אחמד טיבי ומחבלים בחליפות מהכנסת", הם מדקלמים. "אוקי, איך היא תעשה זאת?", התעניינתי. "אם היא תהיה בכנסת היא תוציא משם את המחבלים בחליפות", הם ענו. לא הצלחתי להבין את פרטי תוכנית העבודה למטרה המפוקפקת, אמרתי תודה והמשכתי הלאה. ברקע מצד ימין שלי עמד דוכן הגזיבו של חבר הכנסת לשעבר עמית הלוי, שם מוצב רמקול שמשמיע שוב ושוב קטעי ריאיונות שלו עם מסרים נגד מערכת המשפט, אביחי מנדלבליט ורחוב צאלח א-דין (משכנו של משרד המשפטים). 24 הפליירים שדחפו לי ליד מגלים (באופן לא מפתיע) כי מערכת המשפט הייתה חלק מרכזי מהמסרים של חלק מהמועמדים. לדוגמה: חברת הכנסת לשעבר אוסנת מארק ציינה במסר ליד תמונתה: "מאבק לתיקון יסודי של מערכת המשפט"; דוד אמסלם: "מתחייב לבצע רפורמות במערכת המשפט!" אבל לא אצל כולם זה המסר המרכזי – נראה שחלקם בחרו להציג את מרכולתם ואת עשייתם למען הציבור. ח"כ אתי חוה עטיה חילקה פליירים עם חקיקה שהעבירה וקידמה עם הסלוגן: "לא מדברת – עושה", וח"כ אופיר כץ מנה את רשימת ההישגים שלו בכנסת האחרונה. כץ ציין גם שהוא נמצא במקומות הראשונים במדדים הפרלמנטריים – כפי שגם מצאנו במדדי "שקוף". השאר יעסקו במה שחשוב באותו רגע – הם עצמם, כשבכולם הפונט של מספר המועמד גדול משמו. הנה מעט מהסלוגנים: "פלר חסן-נחום – דם חדש בליכוד", "גלנט – הביטחון שלנו", "דווקא הליכוד – דווקא מירי רגב", "גלעד שרון – מחזירים את המשילות" ו"עפיף עבד – 22 שנים בליכוד". פלאייר מעניין הוא של עורך "ישראל היום" לשעבר בועז ביסמוט, שהתגאה בכך שהוא מצד אחד "עיתונאי ברמ"ח איבריו" וסעיף אח"כ: "דובר מובהק של הימין בישראל". אני ממשיך ונתקל בפעיל ליכוד ירושלמי נוסף שמספר לי קצת על הדינמיקה בליכוד. אנחנו מדברים על הנושא החם – הדחתו של דודו לניאדו בעל העבר הפלילי מהתמודדות לרשימה. ההדחה נעשתה על ידי לא אחר מיו"ר המפלגה בנימין נתניהו, ובדרך שהוא עצמו כנראה היה מתנגד לה – על ידי בית המשפט. "תראה", הוא אומר לי. "גם ככה יש לנתניהו על הראש את העניין המשפטי שלו, את חיים כץ שהורשע בעסקת טיעון ואת דוד ביטן שהמשפט עוד לפניו. הוא צריך להציג רשימה ברמה גבוהה, בסוף אנשים יראו את הרשימה ויירתעו מלהצביע לה, בגלל זה הוא נלחם במועמדות שלו. זה חשוב שנתניהו מסמן לבוחרים מה חשוב לו ומה הוא לא מוכן לקבל". "יש כ-20% מהבוחרים בישראל שלא נמצאים במחנה כן ביבי או לא ביבי וצריך לשכנע אותם, עכשיו איך תעשה זאת עם רשימה בעייתית?" הפסקול של היום הוא ללא ספק של הלהיט הבלתי מעורער של יאיר גבאי, מועמד למשבצת מחוז ירושלים. פשטני אבל קצר וקליט. כשאתה שומע אותו בלופ שוב ושוב הוא נשאר איתך גם בחלום. את הפסקול הירושלמי הזה הוא הקליט מכספי תרומות שקושש כדי להתמודד – בשונה מחברי הכנסת שמגיעים עם התותחים הכבדים. זהו ללא ספק הפער הבולט ביותר בפריימריז: המכונה המשומנת של הח"כים המכהנים. כל אחד מהח"כים זכאי לכ-320 אלף שקלים למימון הקמפיין שלו, נעזר במשכורת ציבורית נאה שמאפשרת לו להקדיש 100% לקמפיין, שלושה יועצים ורכב צמוד עם דלקן. מה הם עושים עם הכסף הזה? כיוון שהוא אינו שקוף – אין לנו מושג. אך ערב קודם לכן חדשות 12 נתנו הצצה קטנה לדרכים האפלות שבהן הכסף יכול להיות גורם הרסני לדמוקרטיה: בתחקיר של יולן כהן ואלי הירשמן, התגלה כיצד פעילים ויועצים מציעים קולות למועמדי הפריימריז תמורת אלפי שקלים – בניגוד לחוק לכאורה. תחקיר הפריימריז בליכוד: מבטיחים קולות בתמורה לכסף גדולhttps://t.co/i2TCk9ZeOP@yollancohen pic.twitter.com/Zd8HYL303e אך יש גם דרכים חוקיות לשלוח "חיילים" לקלפי: עדות למה שקורה מתחת לפני השטח קיבלתי מהודעה של כוחות מאורגנים בקלפי אחרת. מדובר בוועד העובדים של התעשיה האווירית, שכתב לעובדים: "כדי לשמר את כוחנו ופועלנו, אודה לך באם תוכל/י לצאת להצביע באותו היום בשעות הבוקר למועדון הגריי הסמוך למפעל ולממש את זכותך". עוד נכתב בהודעה: "אנו נעמוד מחוץ לשער ונעביר דף עם המלצתנו לרשימה הארצית (בו מסומנים 12 שמות) ולמי שרלוונטי גם דף למחוזות (בו מסומן שם אחד)". ההודעה הזו מזכירה את מה שאולי לא נראה ממבט ראשון: שיטת הבחירות המוקדמות לא חפה מבעיות. אך כשביליתי בקלפי זכיתי לראות מפלגה חיה ובועטת שנראה שגם אם יש בה דילים, אינה מתנהלת כמו משחק מכור. גם התוצאות מלמדות: ח"כים שנראים לנו "בכירים בליכוד", מוצאים את עצמם מתפללים לחוק נורבגי ביום שאחרי.
חובות בשווי 13 מיליארד דולר הביאו את המוציאה-לאור טריביון, מהגדולות בארצות-הברית, לפשיטת רגל. תוצאה של משבר העיתונות, או תולדה של ההתנהלות העסקית של הבעלים שזה מקרוב בא, איל הנדל"ן סם זל?
"זאת היתה, בלשון המעטה, הסערה המושלמת", הסביר ביום שני השבוע סם זל במכתב לעובדי חברת התקשורת טריביון שבבעלותו. "ירידה תלולה בהכנסות ומשבר כלכלי, שבא יד ביד עם מחנק אשראי, הציבו בפנינו קושי עצום לעמוד בחובותינו". זה היה ההסבר של הבעלים והמו"ל זל למי שביקשו לדעת כיצד הידרדר מצבה של חברת טריביון עד כדי כך שהיה צורך לפנות לבית-המשפט כדי להפעיל את סעיף 11 – שם הקוד האמריקאי לפשיטת רגל – להגנה מפני נושים. לפני שנה רכש איל הנדל"ן זל את החברה, שבין נכסיה הידועים ביותר כמה מעיתוניה הבולטים של אמריקה – ה"לוס-אנגלס טיימס", ה"שיקגו טריביון", ה"בולטימור סאן", עוד כמה עיתונים קטנים יותר ו-23 תחנות טלוויזיה. הכתובת היתה על הקיר כבר אז. בשנים האחרונות נחתו החדשות הרעות על העיתונות האמריקאית בזו אחר זו. כמעט בכל רבעון נרשמו ירידה במספר הקוראים וצמצום בהכנסות ממודעות. הרווחיות הצטמצמה. נטל החובות על העיתונים הלך וגבר. זל חיפש דרכים להציל את החברה: בכל עיתוני הרשת פוטרו עובדים, ההוצאות קוצצו, אבל כאשר הגיע בחודשים האחרונים המשבר הכלכלי הגדול, הבין, לדבריו, שהנסיבות מחייבות מהלך דרמטי, שנועד להביא לפרישה מחודשת של החובות באופן שיאפשר לחברה להמשיך להתקיים. החובות מוערכים ב-13 מיליארד דולר, בשעה שערך הנכסים שבבעלות החברה הוא 7.6 מיליארד דולר. האם משבר העיתונות הוא הסיבה האמיתית למצב שאליו נקלעה החברה? לא הכל מוכנים לאמץ את גרסתו של זל. כמה בעלי טורים טענו השבוע כי האשם איננו באינטרנט הנוגס בעיתון המודפס ובקוראים צעירים המחפשים חדשות במקומות אחרים, אלא במהלך כלכלי שנוי במחלוקת שביצע זל בשנה שעברה, כאשר רכש את חברת טריביון: כמו בעלי עסקים רבים, הוא ביקש וקיבל הלוואות כמעט ללא גבול וגרר את החברה לסיכון משמעותי. זל שילם במזומן רק 315 מיליון דולר, ואת יתרת הסכום, 8.2 מיליארד דולר, מימן מהלוואות. השבוע כתב השבועון "ביזנסוויק" כי השגיאה הגדולה של זל היתה החלטתו להטיל על חברת העיתונות, עסק שנמצא בירידה, נטל חובות בשיעור הגדול פי תשעה מהיקף ההכנסות השנתי של עיתוני החברה באותה עת, הכנסות שמאז המשיכו לצלול בעקביות. הרכישה בדרך זו שילשה את החוב של החברה, וכללה גם הפעלת תוכנית שנויה במחלוקת להשקעת כספים של העובדים במניות החברה, ואלה עלולים להיפגע עתה אם לא תצליח החברה להתאושש. זל אינו האשם במשבר העיתונות המודרנית, כתב מרטי קפלן בטור מלוס-אנגלס בעיתון המקוון "הפינגטון פוסט", אך הוא פגע במוסד משובח כ"לוס-אנגלס טיימס". לעובדים בעיתון, לקוראיו ולכל מי שגר בעיר מגיע יותר, כתב קפלן. מרכזה של החברה שבבעלות זל אמנם בשיקגו והיא נקראת על שם עיתון הדגל שלה, ה"שיקגו טריביון", אך ה"לוס-אנגלס טיימס" הוא הגדול והמפורסם שבעיתוניה, הרביעי בתפוצתו בארצות-הברית אחרי "USA Today", ה"וול-סטריט גורנל" וה"ניו-יורק טיימס". ה"לוס-אנגלס טיימס", שביסס את מעמדו בשנות השישים כאחד מעיתוניה הבולטים והאיכותיים של אמריקה, היטלטל מאז שנות התשעים ממשבר למשבר. ב-1995 מונה כמו"ל העיתון מארק וילס, שהגיע לתפקיד ללא כל ניסיון בעולם התקשורת, היישר מניהול חברה שעסקה בייצור דגני בוקר. עיתונאים בכירים בעיתון האשימו אותו בהתמקדות יתרה בסוגיית הרווחיות של העיתון כדי להבטיח את ערך מניות החברה בבורסה, על חשבון האיכות העיתונאית. וילס הואשם, בין היתר, שהתעלם מכמה מעשרת הדיברות של העיתונות האמריקאית, כאשר פעל למשל לנפץ את "החומה הסינית" שאמורה להפריד בין המערכת העיתונאית ובין מחלקת המודעות. בשנת 2000 מכרה משפחת צנדלר, שהחזיקה בעיתון כמעט מאז היווסדו בשנת 1881, את ה"לוס-אנגלס טיימס" לחברת טריביון, שהנחיתה על המערכת עוד קיצוצים כדי לחסוך בהוצאות ולהגדיל את הרווחיות. כשרכש זל ב-2007 את טריביון הוא הפך אותה מחברה ציבורית הנסחרת בבורסה לחברה פרטית, ושיחרר אמנם את העיתונאים מלחצים הנובעים מן המעקב היומיומי של בעלי המניות אחרי ערך השקעתם, אבל המהלך החיובי הזה נדחק הצדה בגלל היקף החוב האדיר שנטל הבעלים החדש. בשנה שבה רכשה טריביון את ה"לוס-אנגלס טיימס", היא קנתה גם את ה"בולטימור סאן" במרילנד. העיתון, החוגג עתה 171 שנה להופעתו, סבל גם הוא בשנים האחרונות מירידה בתפוצה, ובעיקר מלחצים להציג רווחיות. הפיטורים והקיצוצים שהונחתו עליו לשם כך תועדו בין היתר בסדרת הטלוויזיה "הסמויה", כחלק בלתי נפרד משקיעת החיים הציבוריים בעיר הגדולה הסמוכה לוושינגטון הבירה, לצד התפוררותן של העירייה והמשטרה. פעם אחר פעם קוצצו משרות במערכת. הצוות העיתונאי הלך והצטמצם. בקיץ האחרון נמסר על פיטורי 100 עובדים נוספים, 55 מהם עיתונאים. הפנייה לבית-המשפט כדי שיכריז על החברה כפושטת רגל אינה מובילה להפסקת הופעת העיתונים שבבעלות טריביון. "הצעד אינו אמור להשפיע על הדרך שבה אתם עושים את מלאכתכם", כתב זל לעובדים. "אנחנו נמשיך לפעול בצורה אחראית בסביבה מלאת אתגרים – שליטה אגרסיבית בהוצאות וניצול מרבי של הזדמנויות להגדלת הרווחים". על-פי דיווח ב"שיקגו טריביון", עומדים עתה לרשות החברה שישה חודשים לגבש את ההסדרים החדשים להחזרת החובות. גם אם נכונה הגרסה שזל גרר את החברה להרפתקה מיותרת בשל המינוף המופרז, אין ספק שהמציאות בשוק העיתונות תרמה אף היא למצב הקשה. גם עיתון יוקרתי כ"ניו-יורק טיימס" מחפש דרכים להתמודד עם אובדן ההכנסות הנמשך, והשבוע פורסם כי העיתון יעמיד את בניין המשרדים החדש, שאליו עבר לאחרונה, למכירה או כעירבון לקבלת הלוואה של 225 מיליון דולר. הירידה בשיעורי הרווחיות והמשבר הביאו לאובדן 60% מערך המניה של העיתון. באופק אין חדשות טובות: ה"ביזנסוויק" ציטט מומחה לשוק הפרסום, שמעריך כי הירידה בהכנסות בעיתונות כולה תימשך בשנה הבאה, ובשיעור דו-ספרתי. לא רק העיתונות המודפסת במשבר: גם הכנסותיהן של תחנות הטלוויזיה שבבעלות טריביון, כמו אלה של חברות אחרות, הולכות ויורדות. מומחים מעריכים כי שנת 2008 תסתיים בירידה של 9% בהכנסותיהן של התחנות, ובשנה הבאה הן יתכרסמו בעוד 7%.
לקמפיין של צביקה שרף לראשות האיגוד אסור להתנהל באולפנים שבהם הוא מועסק כפרשן | היריבות בין one לערוץ הספורט עוברת במשחק ידידות | וגלעד שליט חוזר למגרש
השתתפותם של אנשי מקצוע מענפי הספורט במשדרי ספורט פוערת סדק בעייתי לניגודי אינטרסים שצצים על כל צעד ושעל. הסדק הזה מתרחב לתהום פעורה שכולם נופלים לתוכה, וכמובן אינם שוכחים להיתלות בחבל המשומש עד דק של "הגילוי הנאות". "יציע העיתונות" היא הדוגמה הטובה ביותר. בין חברי הפאנל נמצאים שלמה שרף (קשור לקבוצת הנוער בית"ר טוברוק, המייצאת שחקנים לקבוצות בארץ, ועומד לפני רכישת הפועל כפר-סבא); אלי אוחנה (מאמן נבחרת הנוער בשירות ההתאחדות לכדורגל); וצביקה שרף (מאמן כדורסל לסירוגין). האחרון פועל בשבועיים האחרונים להיבחר ליו"ר איגוד הכדורסל, והוא מנהל מערכה חריפה מול אבנר קופל, היו"ר הזמני של האיגוד. לפני כשלוש שנים, כשצביקה שרף היה מועמד ליו"ר הוועדה המקצועית באיגוד הכדורסל, הוא העדיף לשתוק ב"יציע העיתונות" שעסקה בנושא. בתוכנית של השבוע שעבר הוא לקח חלק מרכזי בדיון שעסק בניסיון שלו עצמו להדיח את קופל. כך גם בתוכנית הספורט של רדיו-ללא-הפסקה, שגם בה הוא אחד המגישים. בחלק של "יציע העיתונות" שעסק בצביקה שרף, תחת הכותרת "המועמד", פתח המועמד ב"גילוי נאות" שבא לבשר לצופים שהוא האיש שבו מדובר והוא גם חבר הפאנל. הדקות הבאות היו בשליטה מוחלטת שלו. שרף סיפר על תהליך הבחירות הקלוקל באיגוד הכדורסל ("כמו בימי סאלח שבתי, שנתנו לכולם מעטפה ביד להצביע"), תיאר את קופל כנהנתן ("הכל אצלו שואו, טס בביזנס קלאס" ועוד), כסכסכן ("הוא ניסה לסכסך ביני לפיני גרשון") וכלא-אמין ("מי ששיקר אותי גמר איתי את הקריירה"). שרף סירב לשמוע בכלל על האפשרות להשלים איתו ("לא תהיה סולחה"), וסגר דיון באווירה חמימה וסחבקית של קמפיין למען חבר. בעיה נוספת צצה בדיון הזה – העיסוק בשאול אייזנברג. כדי להיבחר לראשות האיגוד, הצטרף שרף לסיעת עוז, שבה חבר אייזנברג, עסקן כדורסל ששמו נקשר בהתנהלויות בעייתיות כמו הלנות שכר. עבור שני חברי הפאנל אחרים ב"יציע העיתונות", שלמה שרף ורון קופמן, אייזנברג הוא יותר מסדין אדום. בספרו "סדום ועמורה 2", שיצא לפני חמש שנים, כתב אייזנברג על שלמה שרף כי בעת ששימש מאמן הנבחרת, בילה עם נערות ליווי לפני משחקים. עם קופמן יש לאייזנברג היסטוריה עקובה מתביעות דיבה הדדיות. העובדה שאייזנברג הוא למעשה הפטרון של צביקה שרף לא הוציאה מהכלים את קופמן, שבמשך שנים תקף את אייזנברג. קופמן הפגין בדיון מין אדישות, שלא תאמה את חמת זעמו ואת קריאות ה"סמרטוטים" האופיינית לו. האם זה משום שהפעם מדובר בחבר ובקולגה לפאנל? קופמן נמנע מלדרוש משרף אותו נקיון כפיים שהוא תובע מאחרים. הוא דילג במיומנות מעל בעיית האיחוד של שרף ואייזנברג, ופטר את עצמו מהעיסוק בסוגיה במלים: "אנחנו מכירים את דרכו של שאול בכדורסל, ואין לי כוח לעוד כמה תביעות דיבה שיגיעו תוך 40 דקות". גם בתוכנית הספורט של רדיו 103 קיבל צביקה שרף, וגם לקח, דקות שידור יקרות כדי לשטוח את משנתו נגד קופל, גם כאן תוך קבלת רוח גבית מקופמן. במהלך הדיון שיחרר שרף את המשפט חסר הכיסוי, "בואו נשמור על הגינות והוגנות גם בסחי הזה וניתן לכל אחד להביע את דעתו". אבל לא בתוכנית הרדיו ולא ב"יציע העיתונות" ניתנה תגובה מקופל או ממי מטעמו. שתי התוכניות למעשה הריצו את אחד ממשתתפיה לתפקיד מס 1 באיגוד הכדורסל. על זה נאמר, ארץ קטנה עם שפם. או שמא שיירת גמלים שאינם רואים את דבשת עצמם, וגם ניחנים בתכונה המיוחדת של עיוורון בנוגע לדבשות של אנשי שלומם. במציאות הספורטיבית-תקשורתית הצפופה והמעורבבת, שבה כל שדרן הוא עסקן בפוטנציה וכל מאמן הוא גם פרשן בעבר או בעתיד, מציאות שבה דם רע זורם כמים, שכדי לצייר את מפת האינטריגות שרוחשות בה צריך לפחות פרופסורה, קשה וגם מיותר לצפות להתנהלות סטרילית. אבל מותר וגם הכרחי לצפות למינימום של שקיפות והוגנות. שרף הוא מועמד ראוי לראשות איגוד הכדורסל, אבל מרגע שהוא עולה לשידור כשכובע המועמד לראשו, מתבקשת התנהלות עיתונאית אלמנטרית: "גילוי נאות" לא מכסה על זמן אוויר חסר פרופורציות, על הימנעות משאלות קשות במיוחד, על הדרת המועמדים האחרים מהדיון ועל סחבקיאדה דביקה במקום עיתונות נטו. בשבת, שנה וחצי לאחר שעלה לאוויר, רשם ערוץ one את פסגת הישגיו כששידר את משחק הידידות בין נבחרות ישראל וצכיה. עבור צכיה, המשחק היה הכנה לטורניר אליפות אירופה; עבור ישראל, משחק שני בעידן המאמן אלי גוטמן. במהלך השבוע שעבר שודרו בערוץ הספורט פרומואים שהציגו שבת של שידורים ממשחקי ההכנה של הנבחרות הגדולות לקראת היורו: אנגליה, ספרד וגרמניה. הפרומו הבטיח שהמשחקים ישודרו בערוץ הספורט, אבל לא פירט באילו ערוצים. כצפוי, משחקיהן של אנגליה וספרד, האטרקטיביות יותר עבור הצופה הישראלי, נשלחו אקספרס לערוץ בתשלום. גרמניה שודרה בערוץ פתוח. עד לאמצע השבוע שעבר אף ערוץ לא הביע עניין במשחקה של ישראל. עד שבא one, הרים את הכפפה, שילם כמה ששילם והקהה את ערב השידורים החגיגי בערוץ הספורט. מעמדה הציבורי של נבחרת ישראל אמנם כורסם משמעותית בשנים האחרונות, אבל זו עדיין נבחרת ישראל. כשהיא מופיעה בערוץ אחד ואנגליה בערוץ אחר במקביל, האצבע משלטטת תכופות. עבור ערוץ הספורט זו אמנם רק מכה קלה בכנף, אבל תזכורת מהדהדת שערוץ one, למרות זניחותו והסתפקותו במועט (ליגה סקוטית, ליגות נמוכות בכדורסל, נשים וכו), אורב מאחור לכל פירור. כצפוי, וכמיטב היריבות הקטנונית בין שני האתרים/ערוצים, הידיעות לקראת משחקה של הנבחרת באתר ערוץ הספורט לא הזכירו במאום את השידור ב-one. כנ"ל לוח השידורים באתר, שכבר התרגל לנוכחות של צרלטון, אבל רחוק מלעכל את השם one. לפני כחצי שנה נאבקו צלמי ספורט לצלם את גלעד שליט צופה במשחק של מכבי תל-אביב ביד-אליהו. ידידיו של שליט בגיבוי מאבטחים הדפו את הצלמים בכוח, כשרק צלם ynet הורשה לצלם את החייל המשוחרר. הסיפור פורסם ב"העין השביעית". ביום חמישי האחרון חזר שליט ליד-אליהו למשחק האליפות בין אשדוד למכבי תל-אביב, והפעם התיישב בדיוק מעל "יציע הצלמים". אלה הסתדרו בשורה וצילמו בנחת, בלי דחיפות, בלי בלגן ובלי טענות לקיפוח. האם בערוץ הספורט לא מכירים את הכלל בתקנון מועצת העיתונות, האוסר על פרסום שמו של חשוד לפני שהובא להארכת מעצר? יתר האתרים הקפידו על כך. בשער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות" פירסמו פרומו לראיון עם אבי לוזון ב"7 ימים", אבל בחירה תמוהה של ויזואל יצרה יחסי-ציבור בעיקר לראיון עם תמי ארד. התוכלו, קוראים יקרים, לגלות היכן מסתתרת ההפניה ללוזון בשער "7 ימים"? ב-one הודיעו בגאווה שטומרקין קיזז דקה שלמה משיא ישראל! אם זה היה קורה, השיא הזה היה מחזיק מעמד לעד. הם, צנועים שכמותם, אפילו ויתרו על "פרסום ראשון".
הבלתי מוכרים | "גברים פחות כותבים פנטזיות, הם יותר מצלמים אותן". כתבת "הבוקסר" ("כמו טלטקסט של פעם") של ערוץ "אגו" מדברת על פמיניזם, פורנו ופיתויים אינטראקטיביים בחדרים האחוריים של תעשיית הטלוויזיה
ערוץ אגו הוא ערוץ ייעודי לגברים בטלוויזיה בכבלים, המשדר תכנים מאתגרים לגבר האינטליגנטי: אקשן רך, רכבים מפנקים וארוטיקה קלה. לצד החמוקיים הבתוליים משודרות בערוץ גם תוכניות על הנשקים המעניינים שמיטב גברינו ימציאו במאה ה-21. ערוץ אגו בהחלט רוקד על כל החתונות: מוות ומין, ליבידו ותת-מקלע. אפרת (השם המלא שמור במערכת) היא מטפלת אלטרנטיבית הכותבת להשלמת הכנסה את "הבוקסר" בערוץ אגו. "הבוקסר", אופציה אינטראקטיבית של הטלוויזיה בכבלים, מין גרסה מתוחכמת יותר לטלטקסט של פעם, אמור לפתות צופים ממין זכר להיכנס ולצפות בתוכני הערוץ. "יש כמה מדורים", מספרת אפרת. "אחד מהם הוא נערת אגו. מדובר בכמה עלמות חן שנבחרו באודישנים ותמונותיהן החושפניות מוצגות בבוקסר. תפקידי הוא לכתוב כמה מלים מתחת לתמונות, כדי שצופינו יכירו את הבנות טוב יותר. בעצם, אני מתמצתת טקסט נתון לכמה מלים". מותר לך הוא המוטו של הערוץ, ואני מחילה אותו גם על עצמי. ברור שמין הוא קריאת הכיוון הכללית בכל התכנים שאני כותבת. זה דווקא כיף לי, כי אני אוהבת לדבר על מין, ועם רוב הבחורות שאני מכירה אי-אפשר לעשות את זה. כאן אני יכולה להשתולל על זה. אני יכולה לכתוב על הכל בלי לעשות חשבון. "בהתחלה החזירו לי את הטקסטים וכיוונו אותי לשפה יותר נמוכה. היה קשה לי כאשה לדבר נמוך, אבל לקחתי את זה כשיעור. כן, זה נמוך, זה לא מנסה להיות משהו אחר, ויש בזה הרבה שחרור. אני לוקחת את זה כמשחק שנותן לי חופש, לא כמשהו שמשפיל אותי כאשה. אני שומרת על הגבולות ועל האגנדה שלי בטקסטים. אני לא אכתוב דברים שאני לא הייתי רוצה לקרוא או שלא מכבדים אותי. למשל, אני כותבת מדור שנותן עצות שימושיות בענייני מין (הזיונולוגית). דרך העצות אני מעודדת מודעות במין, תקשורת מינית. יש שם איזשהו ניסיון לחנך. העורך אמר לי פעם - אני מבין שאת רוצה לעשות את כולנו גברים מודרניים, אבל לפחות תכתבי את זה בגסויות. זה מה שאני עושה". "תמונות הפורנו שאני משתמשת בהן הן תמיד של בגירות ששילמו להן טוב, ובכל מקרה מדובר בפורנו מאוד רך. זה לא כמו באינטרנט, שמוצף בפורנו קשה. "השאלה של פורנו מורכבת, זה לא שחור או לבן. אני לא רואה בעיה בלדבר על מין. ואני גם לא אציל את העולם מפורנו". התכנים ב"מזקירת המנכ"ל" הם פרי מוחה הקודח של אפרת. מדי שבוע היא מגוללת את עלילות האהבהבים של מנכ"ל ומזכירתו. "מדובר בפנטזיה גברית אולטימטיבית, פנטזיה המוכרת גם לגבר שלא תהיה לו לעולם מזכירה אישית. המזקירה בהחלט מאתגרת אותי כיוון שמדובר, אחרי הכל, בלוקיישן לא הכי יצירתי - המשרד. "אני ממציאה את הסיפורים וגם שואבת השראה מספרים או מפורומים של פנטזיות מיניות. גם הפנטזיות הפרטיות שלי נכנסות לשם, כמו במדור שהתמקד בפוט מסאז. העניין הוא שגברים פחות כותבים פנטזיות, הם יותר מצלמים אותן. אלה קצת יריות באפלה, שנשענות הרבה על סטריאוטיפים. אני נהנית לשחק עם הסטריאוטיפ, אבל אין לי פידבק מבחוץ, אז אני לא יודעת אם אני קולעת למחשבה הגברית. ובכל זאת, האתגר שלי הוא לנסות להבין מה גברים רוצים לקרוא". "המזקירה שלי לא תהיה מוטרדת מינית, כי היא בוחרת. בתכנים שלי אני גם לא נותנת לגיטימציה לבגידות: הבוס לא נשוי, או לפחות לא מוזכר מצבו המשפחתי. אז זה לא סיפור של בגידה, זה סיפור של משחק הדדי". "לגיטימי לדבר על פנטזיות, אבל לא כל פנטזיה לגיטימי לממש". "הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בכל השפות. גבוה ונמוך. כמו גבר של אגו וגם כמו במגזין יוקרתי יותר. ואז אני אדע שהשפה שלי היא מתוך בחירה ולא מתוך החלטות שאחרים החליטו בשבילי".
בשעת לילה מאוחרת ביום שלישי מגיעים לדסק החדשות דיווחים על תקיפת מפגינים בתל אביב ● כיצד מתייחסים לכך ב"וואלה", "ישראל היום", "ynet" ואחרים - ומה אפשר ללמוד מההבדלים בסיקור? ● ביקורת תקשורת
שלשום (שלישי 28.7), לקראת השעה חצות, התחילו להגיע דיווחים לפיהם כמה מהמשתתפים בהפגנה נגד השר לביטחון פנים אמיר אוחנה בתל-אביב הותקפו בידי אלמונים בחולצות שחורות. האלמונים הסתננו לשורות המפגינים, היכו אותם באגרופים ובבקבוקים שבורים וריססו אותם בגז פלפל. תקיפה כזו היא אירוע חדשותי מהמדרגה הראשונה, אך שני מאפיינים עלולים להטות את האופן בו היא תסוקר: ההקשר הפוליטי, כמובן, אך גם שעת הלילה המאוחרת. ואכן, ניתן היה למצוא הבדלים, לפעמים משמעותיים, באופן בו דיווחו על כך אתרי החדשות השונים. חלק מההבדלים ניתן לזקוף לחובת איוש חסר ועבודה רשלנית במשמרת הלילה של המערכת, חלק אחר לחובת הטייה פוליטית.כך למשל, בעוד שמרבית אתרי החדשות הקדישו לתקיפה כותרות ראשיות לאורך כל שעות הלילה ואל תוך שעות הבוקר, באתר "ישראל היום" אומנם מיהרו באופן יחסי לדווח על התקרית אך גם מיהרו בהמשך להחליף את הכותרת ולהצניע את הדיווח. באתר "מעריב", לעומת זאת, דיווחו לאורך זמן על התקרית באופן חלקי ומטעה. באתר "ערוץ 20" רק בשעת בוקר מאוחרת דיווחו על האירוע, באופן מוצנע ובלי לציין כלל מי התקיף את מי.https://youtu.be/kpTyvjvQOjUהראשונים לעלות עם ידיעות על התקיפה היו האתרים ynet ,N12 ואתר "ישראל היום". כבר בשעה 23:30 הופיעו ידיעות על התקיפה ב-N12 ו-ynet, אם כי לא בכותרת הראשית. "מפגינים בת"א: הותקפנו ע"י לה-פמיליה", נכתב בכותרת הצמודה לראשית ב-N12. "תיעוד: מפגינים נגד נתניהו הוכו בת"א", נכתב בכותרת הצמודה לראשית של ynet. בשני האתרים הוקדשה הכותרת הראשית באותה השעה ליו"ר הקואליציה ח"כ מיקי זוהר. ב-23:30 נוספה גם לכותרת הראשית ב"ישראל היום", שהוקדשה עוד קודם לכן להפגנה, שורה בסיום כותרת המשנה לפיה "מפגינים טענו כי הותקפו בבקבוקים ובגז פלפל בסמוך לסינמטק". רבע שעה אחר-כך, ב-23:45, הטענה לתקיפה כבר הגיעה לכותרת הראשית עצמה באתר "ישראל היום": "מפגינים נגד אוחנה חסמו כבישים בת"א: הותקפנו בידי מתחזים שהסתננו למחאה". אתר "ישראל היום" הקדיש לאירוע את הכותרת הראשית עד השעה 02:00, כשעתיים ורבע, אז הוחלפה הכותרת הראשית לידיעה על המאבק בקורונה. הדיווח על תקיפת המפגינים בתל-אביב צנח במורד דף הבית של "ישראל היום" בלי שנוסח ההפניה החדש יזכיר בכלל תקיפה של מפגינים. רק בשעת בוקר מאוחרת יחסית, בשעה 9:00, שבה הכותרת הראשית לעסוק בתקיפה, לאחר כשבע שעות של כותרת על המאבק בקורונה. בשעה 23:45 עלתה כותרת ראשית על התקיפה גם באתר "וואלה": "במהלך המחאה בתל אביב: מתנגדי נתניהו הותקפו". לאורך כל הלילה הוקדשה הכותרת הראשית באתר "וואלה" לתקיפת המפגינים בתל-אביב תוך כדי עדכונים: "מתנגדי נתניהו הותקפו במהלך המחאה בת"א; חמישה נפצעו"; "המשך ישיר להסתה"; "ככל הנראה בידי פעילי ימין"; "הכו אותנו בכסאות, בקבוקים, זכוכיות. נשפך שם דם"; "מפגינים נגד נתניהו הותקפו באגרופים ובבקבוקי זכוכית. הכותרת הראשית באתר "וואלה" המשיכה לעסוק בתקיפה למעלה מ-12 שעות רצופות.באותה שעה – 23:45, עלתה גם כותרת ראשית על האירוע באתר "מעריב", אם כי זו כללה מידע חלקי: "מאות הפגינו מול בית השר אוחנה, מפגין אחד נעצר לאחר שנקלע לקטטה". הנוסח המטעה הזה נותר בכותרת הראשית של "מעריב" במשך שבע שעות רצופות. רק הבוקר בשעה 06:45 שונה הנוסח ל"מחאה אלימה: מפגינים הוכו בת"א, ארבעה נעצרו". גם בשעת כתיבת שורות אלו הכותרת הראשית ב"מעריב" מוקדשת לתקיפת המפגינים, בסך הכל כבר 12 שעות ברציפות. בחצות, אתר N12 הצטרף למדווחים עם כותרת ראשית משל עצמו: "אלימות בהפגנה בת"א: ניפצו עלינו בקבוקי זכוכית". בכותרת המשנה נכתב: "אחד הפצועים ל-N12: מסוכן היום להיות מפגין בישראל". אתר N12 הותיר את הידיעה על תקיפת המפגינים בכותרת הראשית עד השעה 10:30 בבוקר, כשבכותרות נכתב בין היתר, "תיעוד: מפגינים בתל אביב הותקפו בבקבוקי זכוכית", ו"פוצצו אותנו במכות". בסך הכל הדיווח על התקיפה נותר בכותרת הראשית של אתר N12 ברציפות במשך כעשר שעות וחצי . בשעת חצות דיווח "הארץ" על התקרית ("מאות מחו בתל אביב נגד אוחנה: מפגינים הותקפו בידי אלמונים"), אם כי עדיין לא בכותרת הראשית. זו הוקדשה לטענות לא מבוססות של המדינה בדבר ניסיון מפגינים בירושלים בסוף השבוע לפרוץ למתחם ראש הממשלה. רק בשעה 1:00 בלילה הגיע הדיווח על תקיפת המפגינים בת"א לכותרת הראשית. "מפגינים נגד אוחנה הוכו בידי אלמונים בתל אביב". על אף האיחור, באתר "הארץ" המשיכו לעדכן את הדיווח לאורך כל הלילה, כולל הכותרות "צעירים שהשתתפו במחאה תקפו במפתיע את המפגינים בבקבוקי זכוכית, אגרופים וגז פלפל, ונמלטו מהמקום בלי שנעצרו"; "זה יכול להיגמר באסון"; "הם באו לרצוח, חבר שלי קיבל בקבוק זכוכית בראש"; "בפעם הרביעית בתוך שבוע". הכותרת הראשית ב"הארץ" המשיכה לעסוק בתקיפת המפגינים, לפחות 11 שעות ברצף.בשעה 1:00 בלילה הגיע הדיווח גם לכותרת הראשית באתר ynet. האתר הקדיש לאירוע את הכותרת הראשית שלו עד השעה 10:45 הבוקר, ובסך הכל קרוב לעשר שעות. אתר חדשות 13 דיווח לראשונה על התקיפה רק בשעה 7:00 בבוקר ("מאות הפגינו מול ביתו של אוחנה בת"א; מפגינים טוענים: הותקפנו"). בהמשך הבוקר, לאחר כחמש שעות, חדלה הכותרת הראשית להתייחס לתקיפה.אתר ערוץ 20 היה האחרון לדווח על התקיפה. רק בשעה 9:30 הבוקר הופיעה הכותרת "תקרית אלימה במחאה מול בית השר אוחנה". בגוף הידיעה לא נכתב דבר על תקיפת המפגינים מצד פעילי ימין. תחת זאת דווח כי "מספר מפגינים החלו להתקוטט ולזרוק בקבוקי זכוכית אחד על השני. במהלך הקטטה נפצעו מספר נוכחים ששהו במקום". הידיעה גם לא הגיעה לכותרת הראשית באתר 20, זו הוקדשה ל"מיצג הסתה נגד ראש הממשלה נתניהו בכיכר רבין | הסעודה האחרונה".
"מעריב" מושך את ערעורו על פסיקת בית-הדין לעבודה לטובתו של חגי מטר. הפיצוי טרם שולם
בית-הדין הארצי לעבודה מחק את ערעור "מעריב" על פסיקתו של בית-הדין האזורי בעניינו של העיתונאי חגי מטר, זאת בעקבות בקשת באי-כוחו של העיתון. בינואר האחרון, טרם כניסת החברות המפעילות את "מעריב" להקפאת הליכים, עירער העיתון, באמצעות עורכי-הדין יעל דולב וגיא גרשון, על פסיקת בית-הדין האזורי. זה האחרון קבע כי פיטוריו של מטר מהעיתון על רקע עמדותיו הפוליטיות היו פסולים, וחייב את "מעריב" לפצות את מטר ב-100 אלף שקל. ביום שני האחרון הגישה עו"ד דולב בקשה למחיקת הערעור. "אין פעילות במערערת", כתבה דולב ביחס לחברת אחוזת הירש ישראל תשנ"ד בע"מ, החברה שבאמצעותה רכש שלמה בן-צבי את העיתון ומולה נערכו כל ההליכים בעניינו של מטר. "לאור כך", הוסיפה עו"ד דולב, "[...] הפך למעשה הערעור לתיאורטי". ארגון העיתונאים של ההסתדרות, באמצעות עורכי-הדין אמיר בשה, מורן סבוראי ושי תקן, הסכים למחיקת הערעור "ובלבד שפסק הדין של בית-הדין קמא יאושרר על-ידי בית הדין הנכבד". באי-כוחו של הארגון ציינו עוד כי למרות החלטת בית-הדין לדחות את בקשת "מעריב" לעכב את ביצוע פסק הדין ותשלום הפיצוי למטר, הסכום טרם שולם. "המערערת, בניסיון לחמוק מביצוע פסק הדין, מבקשת כעת לשרטט מציאות חדשה ובלשונה בבקשה אין פעילות במערערת...", כתבו באי-כוחו של ארגון העיתונאים. "ואולם לא כך הם פני הדברים". שלשום פסקו השופטות ורדה וירט-ליבנה, רונית רוזנפלד וסיגל דוידוב-מוטולה כי יש למחוק את הערעור. "מובהר בזאת", הוסיפו בפסק הדין, "כי לאור מחיקת הערעור, פסק דינו של בית-הדין האזורי נותר בעינו". כעת נותר לראות מתי, אם בכלל, תשלם החברה של בן-צבי למטר את הפיצויים שקבע בית-הדין. 39790-01-14
אימה נוטפת מעמודי הטבלואידים | ארי שביט מדגיש את חשיבות השעה | "מעריב" אינו מתלהב משובה של המחאה החברתית
"הצעקות הידהדו בין כותלי החניון הריק. קריאות נואשות, מבוהלות", כך נכתב הבוקר בפתח הידיעה שעיתון "ידיעות אחרונות" מציע לקוראיו להתחיל איתה את הבוקר – הידיעה הפותחת בכפולה הפותחת. "אחד ממעשי הפשע השפלים שנראו לאחרונה", נכתב בידיעה המקבילה ב"מעריב". "אלימות חולנית בלב תל-אביב", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ישראל היום". הנה עוד כמה ציטוטים מהעמודים הראשונים של הטבלואידים: "פחדנו נורא"; "אימה בחניון"; "אלימות בכל פינה"; "גל האלימות"; "אלמוני חמוש בסכין"; "התעללות שלקוחה מסרטי אימה"; "אונס חולני במרכז העיר"; "אילץ אותם באיומי סכין לקיים יחסי מין"; "פחד מסביב לשעון"; "מארב מתוכנן היטב"; "כאן הם נכלאו ונאנסו"; "רצח לאחר ויכוח עסקי"; "אלימות בצהרי היום"; "רצח בגלל 1,000 שקל"; "נרצח בגלל ויכוח על טלפון"; "הוא רצח אותו מול העיניים שלי"; "הוא מת לי בידיים". ביום חמישי האחרון פורסמה ב"הארץ" ידיעה מתורגמת מ"לה-מונד" על מחקר חדש שמנסה להסביר מדוע חשיפה לאימה ומוות בשידורי טלוויזיה מעלה את הדחף לרכוש מוצרי צריכה. "על-פי תיאוריית ניהול האימה, העומדת בבסיס המחקרים הללו, החרדה הנגרמת לנו דוחפת אותנו להזדהות עם הערכים של התרבות שלנו", הוסבר. "היות ובעידן המודרני הצריכה הפכה לחלק מתרבות המערב, ככל שסכנת המוות מרחפת מעל ראשנו, כך תגבר הנטייה שלנו לצרוך". בעמודים המוקדשים לאימה ורצח בטבלואידים מופיעות הבוקר מודעות המקדמות את בנק דיסקונט, חברת הביטוח 9,000,000, מכונית מתוצרת אופל ומכונית מתוצרת אינפיניטי. הקוראים מקבלים אימה ודם, המפרסמים מקבלים צרכנים להוטים – כולם מרוויחים. "חמש עונות מוצלחות של דקסטר, הרוצח הסדרתי האהוב ומכמיר הלב של רשת שואו-טיים (אצלנו משודרת ביס), נדרשו לרשתות הטלוויזיה האמריקאיות, השמרניות ברובן, כדי להפנים את העובדה: יש משהו סקסי ושובה בעולמם הפנימי והמדמם של רוצחים סדרתיים", מדווחת חגית גינזבורג במוסף "זורנל" של "מעריב". "בימים אלה, בעוד דקסטר כבר מצטלם לעונתו השישית, מגבשות הרשתות האמריקאיות את לוח השידורים שלהן לסתיו 2012, ומסתמן שבתוך ערימת הסיטקומים שעומדת להציף את המסך, יבלטו גם כמה סדרות בכיכובם של רוצחים סדרתיים חדשים-ישנים". בדיווח של "ישראל היום" על מעשה האונס שאירע במהלך סוף-השבוע מובלטת העובדה כי החשוד במעשה הוא "בן מיעוטים". הביטוי מופיע בכותרת המשנה לראשית, בכותרת המשנה לידיעה בכפולה הפותחת, ובפסקה הראשונה של הידיעה [אבי כהן]. ב"ידיעות אחרונות" התוקף מוגדר "אלמוני". בכותרת המשנה לראשית מוזכר כי לדברי הקורבנות היה לו "מבטא ערבי". ב"מעריב" לא מובלט מוצאו של החשוד במעשה. בפסקה החמישית של הידיעה [אבי אשכנזי] נכתב כי לדברי הקורבנות, לתוקף "היתה חזות מזרחית ומבטאו הורגש". בידיעה מאת יניב קובוביץ, המתפרסמת בתחתית עמ 4 של עיתון "הארץ", לא מוזכר כלל כי המשטרה חושדת שהתוקף היה "בן מיעוטים". החשוד מכונה "גבר זר" בלבד. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" משלימים בטורים אישיים את הדיווחים על רגעי האימה. ענת מידן, פרשנית "ידיעות אחרונות" לענייני אמהות ורגש, מורה לקוראיה כיצד לחוש: "אסון רודף אסון, המציאות מתעוותת אל מול העיניים. הכעס, התסכול ובעיקר תחושת חוסר האונים ממלאים את הלב". למידן גם הצעה: היא קוראת לא להסתפק בשיגור גדודי שוטרים לחניונים ולגנים ציבוריים לימים אחדים, ודורשת גיוס של מערכת החינוך "בכל כוחה" ושיגור גדודי שוטרים לחניונים ולגנים ציבוריים באופן קבוע. ב"ישראל היום" מתפרסם טור מאת ניצב (בדימוס) דוד צור, לשעבר מפקד מחוז תל-אביב במשטרה, הממליץ להגביר את הנוכחות המשטרתית וליישם מדיניות של "אפס סובלנות". בטור צד שמתפרסם בכפולת העמודים הפותחת מובאים ציטוטים שליקטה מיטל יסעור-בית-אור מפי תושבי העיר אשדוד, שהתבקשו לענות על השאלה "איך מגבירים את הביטחון ברחובות?". אלכסנדרה קנוב השיבה: "חינוך הוא הפתרון". נסים ארביב השיב כי יש להכביד את הענישה. גני קטן המליצה לעודד את בני-הנוער למצוא תעסוקה. רותי שלום המליצה "להשקיע בחינוך ולהגדיל את המשטרה". תאיר ציון הציעה "הרצאות בנושא האלימות בבתי-הספר". אודי גלם המליץ על "נוכחות של מצלמות אבטחה ונוכחות של משטרה". גם לפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, הצעה. ביום שישי האחרון כתב מרגלית במדורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" על מה שכינה "החוק למניעת אלימות". לפי הצעתו, "אדם אשר יישא על גופו סכין ללא רישיון החל מרדת החשיכה יהיה צפוי לחמש שנות מאסר. שוטר מוסמך לערוך חיפוש על גופו של כל אזרח, ובלבד שאדם נוסף יהיה נוכח במהלכו. מי שיימלט מחיפוש חוקי, יראו בו מי שנשא סכין על גופו, ועונשו יהיה בהתאם". הכותרת הראשית של עיתון "הארץ" אינה עוסקת באלימות. "ביקורת גוברת על מינוי שפירא למבקר המדינה", נכתב מעל תמצית ידיעה מאת ארי שביט. "במערכת הפוליטית גוברת המתיחות לקראת ההצבעה מחר על בחירתו של מבקר המדינה החדש", כותב שביט. "עד לפני שבוע נדמה היה שהמאבק הוכרע. קואליציה רחבה של חברי-כנסת (שבמרכזה אנשי ליכוד, קדימה וישראל-ביתנו) תמכה במינויו של השופט המחוזי יוסף שפירא. ואולם לפני עשרה ימים החליט המשנה לנשיא בית-המשפט העליון אליעזר ריבלין להתמודד נגד שפירא. באופן מפתיע, מועמדותו של ריבלין זוכה כעת לתמיכה בלתי מבוטלת במפלגות הקואליציה והאופוזיציה כאחת". בעמ 6 של העיתון מוסיף שביט טור פרשנות, המסביר למי שלא הבין את הרמזים מהידיעה החדשותית מיהו המועמד המועדף מבין השניים. "השופט יוסף שפירא איננו אדם בלתי ראוי", כותב שביט על דרך השלילה הכפולה, אך בהמשך מבהיר כי "ההבדל בין שפירא לריבלין הוא כמו ההבדל בין פיאט למרצדס". לדברי שביט, הבהול תמיד, "36 השעות הקרובות הן 36 שעות קובעות. מה שעומד על הפרק אינו רק מבקר המדינה, אלא פניה". "המועמד המוביל, שצפוי להיבחר, הוא שופט בית-המשפט המחוזי בירושלים יוסף שפירא", קובע צביקה ברוט ב"ידיעות אחרונות". "[...] בכנסת מעריכים כי ייתכן שהשופט ריבלין יסיר את מועמדותו ברגע האחרון. עם זאת, כמה מהח"כים סיפרו על לחצים שמופעלים עליהם כדי להעביר את תמיכתם לריבלין". מידע זהה על המועמד הצפוי להיבחר והלחצים שמופעלים על חברי-כנסת מתפרסם בידיעה מאת נועם שרביט ואריק בנדר ב"מעריב". בשני המקרים לא מוזכר אם הלוחצים על הח"כים הם אנשי מחלקת המכירות של "הארץ". בידיעה של "מעריב" מצוטטים "מקורביו של שפירא", שאומרים: "מי שחושב שבגלל שגורם מסוים נתן יד לבחירתו הוא יירתע מביצוע הפעולות הדרושות ליצירת ביקורת נחושה, פשוט טועה". "הארץ", "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מפנים מקום בשעריהם לדיווח על הפגנות שנערכו אתמול ברחבי הארץ. "מחאה, דור 2.0: העם דורש כל מיני דברים", נכתב מתחת לתצלום [מוטי מילרוד] המתפרסם בראש עמוד השער של "הארץ". בתצלום נראה מפגין אוחז בשלט הקורא "האביב העברי". "אלפים הפגינו בתל-אביב, בירושלים ובחיפה", נכתב בכותרת הגג. כל עמ 3 בעיתון מוקדש לנושא. גדעון לוי מדווח בהרחבה יחסית על רשמיו מהפגנה שהתקיימה אתמול בתל-אביב. "מה שהחל בקיץ 2011 כתנועת אוהלים קטנה וממוקדת מטרה, שקמה כדי להוריד את מחירי הדיור, התגלה בקיץ 2012 כאוסף אינסופי של ארגונים וארגונונים, קואליציה מוזרה של אינטרסים ואגנדות, חלקם נוקבים וחלקם תמהוניים, כמה מהם רוחניים, שלא מצאו לעצמם (עדיין) את הקו המשותף", קובע לוי. "המחאה חזרה – רק אלפים באו", נכתב על רקע תצלום [גדעון מרקוביץ] של כיכר רבין, ריקה ברובה, שמתפרסם בתחתית שער "ישראל היום". בעמ 9 מדווחים יעל ברנובסקי, יורי ילון, גדי גולן ודניאל סיריוטי כי "כ-5,000 מפגינים התכנסו בכיכר רבין בתל-אביב ועוד כמה מאות בערים נוספות, כדי למחות נגד יוקר המחיה והמציאות הפוליטית החדשה בישראל". כותרת הידיעה: "המחאה חזרה לרחוב – בקטן". בראש עמ 10 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום על ההפגנות אתמול. תחת הכותרת "אלפים ברחובות" מדווחים תלם יהב, דני אדינו אבבה, ליאור אל-חי, גד ליאור ובנימין טוביאס על הקריאות שנשמעו אתמול ברחובות הערים. הטקסט נפתח בשאלה, "האם המחאה החברתית מחממת מנועים לקראת הקיץ?". בתצלום הנלווה [חיים צח] בולטים שני שלטים. האחד, של תנועת חד"ש, קורא: "כשהממשלה נגד העם העם נגד הממשלה". האחר, מעשה יד, קורא: "מדינת רווחה עכשיו!". ב"מעריב" מופיע הדיווח הקודר ביותר על ההפגנות. "אכזבה למארגני ההפגנות", נכתב בתחתית עמ 14 של העיתון. "3,000 איש בלבד הגיעו לעצרת בתל-אביב", לשון הכותרת. בכותרת המשנה נמסר: "נוכחות דלה יחסית נרשמה גם באירועי המחאה בחיפה ובירושלים". יובל גורן, נתיב נחמני, יוני הללי ואורי בינדר חתומים על טקסט הידיעה, שאינו חד-משמעי כמו הכותרות שלו. במדור "שוק ההון" במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת איתן טפירו תחת הכותרת "אי.די.בי הודיעה על רכישה עצמית, ואגרות החוב זינקו ב-4%-18%". לפי הדיווח של טפירו, קבוצת אי.די.בי הודיעה שתרכוש אגרות חוב בסכום כולל של 100 מיליון שקל, וכתוצאה מכך עלו ביום חמישי סדרות האג"ח של החברה. בסיום הידיעה מובהר כי "מעריב" נמנה עם קבוצת אי.די.בי. במדור "השוק" של "כלכליסט" מדווח גולן חזני בהרחבה על המהלך של נוחי דנקנר. "אי.די.בי רכש אג"ח של עצמה ב-50 מיליון שקל", נכתב בכותרת הידיעה. "רכישות האג"ח העצמיות יצאו כאמור לדרך ביום חמישי והביאו להתאוששות מהירה של הסדרות, במחזורים גבוהים", כותב חזני. בידיעה מצוטט "גורם בכיר המקורב לאי.די.בי", שאמר: "כל האג"ח של אי.די.בי ייפרעו במועדם וכסדרם. יש הרבה כסף בקופות החברות, אנחנו עומדים בכל הקובננטים להלוואות, ואין שום סיכון לפירעון מיידי. אין מצב שנוחי דנקנר ילך להסדר חוב או יבצע תספורת". ב"דה-מרקר" לא מדווח הבוקר על המהלך של דנקנר ותגובות השוק. בשונה ממתחריו, עיתון כלכלי זה מופיע בימי שישי בבוקר. במדור החדשות המצומצם שנכלל בגליון יום שישי החדש (גיליון שמאחד את "דה-מרקר" עם מוספו השבועי "מרקר ויק"), דיווח רם עוזרי על הודעת הרכישה העצמית וההתאוששות של אגרות החוב. הידיעה פורסמה בתחתית עמ 31 של העיתון. כתבת השער ב"דה-מרקר" של יום שישי האחרון, מאת חגי עמית, נשאה את הכותרת "16 מנהלים, 8 שנים, 600 מיליון שקל". כותרת המשנה תימצתה את הכתבה כך: "תשע שנים לאחר שנרכשה על-ידי נוחי דנקנר, חוזרת אי.די.בי אחזקות קרוב מאוד לשוויה ביום חתימת העסקה. אלא שבדרך היא הספיקה להוסיף שמות רבים לרשימת האלפיון העליון". בבלוג "מדידות מה-BuySide" הפנו את תשומת לב הקוראים לתגובה החריגה שנתנה קבוצת אי.די.בי לכתבה של עמית: "מדובר בכתבה פופוליסטית שאין בה כל ערך כלכלי או חדשותי וכל מטרתה היא לגרום נזק לקבוצה". בכל העיתונים, למעט "מעריב", מדווח על אליפות העולם בשחמט המתנהלת בימים אלה במוסקבה, בין אלוף העולם ההודי וישוונאתן אנאד לישראלי בוריס גלפנד. הדיווח המפורט והנלהב ביותר מתפרסם ב"הארץ" (גולשי אתר "הארץ" זוכים לדיווח ציוצי טוויטר בזמן אמת מאולם התחרות). אלי שווידלר מדווח כי "אין כל ספק שהרעיון המקורי של אנדריי פילאטוב, נותן החסות העיקרי של הדו-קרב, לקיים את התחרות בגלריית טרטיאקוב לאמנות, הצליח מעל למצופה. במקביל לאפשרות לצפות ביצירות האמנות של גדולי הציירים הרוסים, חובבי שחמט גודשים עד אפס מקום את אולם התחרות. הם מקבלים אוזניות, יושבים שעות בשקט מופתי ומקשיבים לפרשנות של רבי-אמנים ברוסית ואנגלית. עניין של תרבות הספורט, במדינה שמכבדת את המשחק האינטליגנטי, משחק המלכים, ללא קשר שבין המתמודדים אין אזרח מקומי". לפי שווידלר, כאשר התברר למתמודדים כי 19 מתוך 24 המהלכים של המשחק הראשון כבר הופיעו בעבר במשחק בין מחשבים, הגיב אנאד במלים: "תמיד ידעתי שלמחשבים אין מה לעשות בחיים". תמונה שונה של התחרות מצייר דימיטרי פרוקופייב, שליח "ידיעות אחרונות" לאירוע. "המארגנים קיוו להתעניינות גדולה והזמינו את הקהל לשחק בחצר המוזיאון מול רבי-אמנים שמכבדים בנוכחותם את האירוע", הוא כותב, "אלא שלפחות ביומיים הראשונים, השחמטאים הבכירים יכולים לשבת בנחת ביציע ולצפות בתחרות: אף אחד לא הגיע כדי לשחק נגדם. גם היציעים של אולם התחרות, שבו 390 מקומות בלבד, לא היו מלאים, למרות שהכניסה חינם. ישבו שם לצדי כ-300 איש, רבים מהם עיתונאים, כמה עשרות תיירים בבגדים אקזוטיים – וכמעט אף אחד מתחת לגיל 40. זה מסמל את מצבו המעט עגום של השחמט כספורט עממי ברוסיה". הצעה: דו-קרב שחמט בין שווידלר לפרוקופייב. המנצח יכריז על מצב הרוח ומספר הצופים בתחרות. לרונן דורפן, שליח "ישראל היום" לתחרות במוסקבה, אין מקום נרחב לדווח על אופי קבלת הפנים של הקהל המקומי. התוצאה במשחק, אגב, היא 1:1. בפני המתמודדים עוד עשרה משחקים. יואב קרני (המזויף) צייץ הבוקר כך: "שתֵי מדינות שזָכו לעצמאות מבריטניה ב-1948, שתי מדינות תמימוֹת וּמוקפות אויבים (בעיני עצמן), שתי מעצמות טכנולוגיות (בעיני עצמן, או לא כל-כך). אליפות העולם בשֵחמָט היא אל נכון קרב לוּדָרים אישי בין וישוָאנתן אנאנד ובין בוריס גלפנד. אך מפתֶּה, כה מפתה, לראוֹתם כִמייצגים אומות שלמוֹת". בשערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מתפרסמים תצלומים ממשחק כדורסל שנערך בסוף-השבוע במצפה-הילה בין ותיקי קבוצת מכבי תל-אביב ובין גלעד שליט וכמה מחבריו ליישוב. ידיעות נרחבות על המשחק מתפרסמות בכפולות האמצע של שני העיתונים. בשני הדיווחים מוזכר כי המשחק הסתיים בתיקו 43. לפי הדיווח של גואל בנו ב"ידיעות אחרונות", מארגני המשחק החליטו כי לא ישרקו לסיומו עד אשר יגיעו הצדדים לתיקו. "שמתם לב, אגב, לשינוי הבולט, ולא לטובה, ברמת החתיכות הגברית במשדרי החדשות", תוהה מנחם בן ב"מעריב". לבן מדור קבוע בשם "פותח שבוע", המתפרסם מדי יום ראשון במוסף "המגזין" של העיתון. יוסי יהושוע מדווח בעמ 12 של "ידיעות אחרונות" כי בניית "הבור החדש בקריה" תופסק, לאחר שהושקעו בו עשרות מיליוני שקלים, וזאת בשל חוות דעת שלפיה המבנה יקרוס במקרה שיפגעו בו טילים כבדים ומדויקים. איתמר אייכנר מדווח בעמ 23 של "ידיעות אחרונות" כי שגריר יפן בישראל הגיש מחאה חריפה למשרדי החוץ והביטחון משום שבמהלך ביקור של סגן שר ההגנה היפני בקריה בתל-אביב אסרו אנשי הביטחון במקום על שניים מנהגי השגרירות היפנית, ערבים-ישראלים תושבי יפו, לצאת ממכוניותיהם כדי לקנות לעצמם אוכל. לפי הדיווח, נהגים ישראלים-יהודים שלקחו חלק באירוע וכן נהגים אזרחי הפיליפינים הורשו לצאת ממכוניותיהם ולרכוש לעצמם אוכל. מיה מנע מדווחת במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הרשות השנייה הורתה לחברת אור-סיטי נדל"ן לשנות תשדיר פרסום המכריז כי "19 הקומות הראשונות כבר נחטפו", בעוד שתוכנית בניין העיר באזור שבו מוקם מיזם הנדל"ן מאפשרת בניינים בני שמונה קומות בלבד.
שמעון פרס מדבר על הכל, יהודה פוליקר מדבר על הכל, שרי אריסון מדברת כל הכל, אגם רודברג מדברת על הכל, אלי גוטמן מדבר על הכל, אייל גולן מדבר על הכל, אברי גלעד מדבר על הכל, קרן פלס מדברת על הכל, ואפילו ליליאן פרץ מדברת על הכל
"שמעון פרס מדבר על הכל", נכתב על שער "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", בסוף-השבוע האחרון. מאיפה זה מוכר לי? נדמה שרק לפני כמה ימים היה זה יהודה פוליקר שדיבר על הכל בעיתון, כשלפני כן הוא דיבר על הכל בתוכנית טלוויזיה בערוץ 10 ולפני כן דיבר על הכל בתוכנית ברדיו האזורי. אבל לא רק פוליקר ופרס מדברים על הכל. אלי גוטמן, מאמן הפועל תל-אביב, מדבר על הכל וקובע שיש אלוהים; מאמן הכדורסל דן שמיר גם הוא דיבר על הכל, וכל מי ששמע אי-פעם את שמיר מדבר יודע שמדובר באוקסימורון; גקי בן-זקן דיבר על הכל אצל רביב דרוקר ועפר שלח, אייל גולן דיבר על הכל בתוכנית "עובדה", אברי גלעד דיבר על הכל אצל איריס קול, אייל קיציס דיבר על הכל ב"עכבר העיר". אם נדמה לכם שרק הבנים מדברים על הכל, הרי שזה רק משום שהקלדתי "מדבר על הכל" בגוגל. אם הייתי מקליד "מדברת על הכל" הייתם יודעים שהטייקונית שרי אריסון מדברת על הכל בערוץ 2, הדוגמנית אגם רודברג מדברת על הכל ב"לאשה", השייטת לי קורזיץ מדברת על הכל ב"הארץ", שהצליח לגרום גם לקרן פלס לדבר על הכל (זה ממש מסובך). על ריטה עשו סרט שבו היא מדברת על הכל, שלא לדבר על צופית גרנט שמדברת על הכל (נסו לגרום לה לדבר על משהו שהוא פחות מהכל), לעזאזל, אפילו ליליאן פרץ, עוזרת הבית של נתניהו, מדברת על הכל. אתם יודעים מה, עזבו הכל; סוהא ערפאת מדברת על הכל. מעבר לעובדה שהצירוף "מדבר/ת על הכל" הוא אחד הצירופים השחוקים בעיתונות הישראלית ודוגמה נוספת לצהבת שפושה בכל כלי התקשורת, גבוהים ונמוכים, טובים ורעים, שמאלניים וימניים, הוא מצביע על מערכת היחסים הסמויה שמתקיימת בין כלי התקשורת למרואיינים שלהם ומלמד מה אמצעי התקשורת חושבים על עצמם ועלינו. האתוס המקצועי של אמצעי התקשורת דוחף אותם לחשוף, לקחת את מה שחבוי ולהציג אותו לעיני כל. ההנחה המוחלטת של כלי תקשורת באשר הוא שתפקידו לחשוף ערום ועריה כל מרואיין, להפוך את קרביו, לגרום לו לבכות ולשפוך ללא כל מסננים את מחשבותיו, רגשותיו ודעותיו. אין זה משנה שכאשר המרואיינים עושים זאת הם לא פעם נקלעים לצרות צרורות (זוכרים את גקו אייזנברג, שאמר שהוא מקיא על רמי קליינשטיין, ומה קרה בעקבות ההתבטאות הזו?), זו המטרה העילאית. מרואיינים המצוידים בשכל נמנעים מלשתף פעולה. אחרי הכל, על-פי רוב לא מדובר בנבחרי ציבור, אלא באנשים פרטיים (גם אם הם דוגמנית או זמר), ואין להם עניין להכניס מאות אלפי אנשים לתוך בתיהם ונשמתם. לכן, כאשר המרואיין מדבר על נושאים החורגים מתחומי השיחה הרגילים שלו (ריטה על זמרה, לי קורזיץ על שיט, דן שמיר על כדורסל), העיתונאי סבור שהמטרה האולטימטיבית שלו הושגה, שהרי עצם הידיעה שאלי גוטמן סבור שיש אלוהים היא כשלעצמה פיסת מידע שתרעיד את המדינה. אלי גוטמן, אתם מקשיבים, אלי גוטמן סבור שיש אלוהים. מכאן והלאה מדובר במשוואה פשוטה: כגודל החשיפה של המרואיין במהלך הראיון גודל ההישג העיתונאי, וכגודל ההישג העיתונאי גודל התופים שעליהם אמצעי התקשורת מתופפים כדי לקדם את הראיון. אם שמעון פרס אומר שהוא מתגעגע לסוניה, אזי ברור שהוא מדבר על הכל. למה? כי בראיונות קודמים הוא לא אמר שהוא מתגעגע לסוניה. יכול להיות שאז הוא לא התגעגע והיום כן, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שעכשיו הוא אמר שהוא מתגעגע לסוניה. היש הישג גדול מזה? זה הרגע שבו הראיון מוכתר כראיון שבו המרואיין "מדבר על הכל". אחרי שנכבש המרואיין, צריך לכבוש את הקוראים, ואמצעי התקשורת לוחצים על כפתור ה"כנסו! כנסו!" ואנחנו נכנסים. אחרי הכל, סוהא ערפאת מדברת על הכל, ואם זה לא מעניין, אני לא יודע מה כן. מה שאמצעי התקשורת לא מספרים למרואיינים שלהם הוא שדווקא הסתרה מושכת יותר מחשיפה. חשבו על אריק איינשטיין שמסרב להופיע בציבור וכמה אנשים שותים בצמא כל מלה שלו, חשבו על תשומת הלב שקיבל גיי.די סלינגר, שנעלם למשך עשרות בשנים וסירב לדבר עם אמצעי התקשורת, חשבו על כל אותם אנשים שלא משפריצים את עצמם על בסיס קבוע באמצעי התקשורת וחשבו מי מעניין אתכם יותר, מי מסקרן אתכם יותר ומי מעורר בכם בחילה. השיווק של מרואיינים משומשים (אברי גלעד, אייל גולן, שמעון פרס, קרן פלס, שרי אריסון וכיוצא באלה) כאנשים שסוף-סוף חושפים משהו פנימי בנפשם הוא שקר משולש. ראשית, האנשים האלו מתראיינים על בסיס קבוע לכל אמצעי התקשורת כל הזמן. שנית, רוב הדברים שאפשר וצריך היה לדעת עליהם כבר ידועים (ראו "ראשית"). ולבסוף, עצם ההנחה שמישהו מתעניין בדעותיו העמוקות של אלי גוטמן על אלוהים היא לא פחות ממגוחכת. מה שמעלה את השאלה מדוע רובנו, כמו כלבים פבלוביים צייתניים, רצים לקרוא את השיממון הזה? הסיבה לכך פשוטה וידועה גם לעורכי העיתונים ותוכניות הטלוויזיה: זה עושה לנו נעים. זה עושה לנו נעים לקרוא פרטים בנאליים, סתמיים וחסרי חשיבות על חייהם של אחרים כי כך אנחנו מקבלים הצדקה לחיים הבנאליים שלנו. הנה תראו, אפילו שימון מתגעגע לסוניה. כך נסגר לו המעגל שבו כולם מרוויחים: המרואיינים זוכים לחשיפה, אמצעי התקשורת מוכרים עיתונים ואנחנו מעבירים את השבת בידיעה שגם קרן פלס, אפילו היא, רוצה שיאהבו אותה. איזה סקופ.
מה שמעורר אי-נחת בשיטה שחשף עידו קינן אינו העובדה שיש בלוגים שלכאורה אמורים להיות עצמאיים, אך בעצם משרתים אינטרסים תאגידיים, אלא הדרך הזולה, הברוטלית והדביקה שבה הדבר נעשה
הדי פרשת הבלוגרים בתשלום שחשף כאן בשבוע שעבר עמיתי עידו קינן נשמעו היטב גם מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. נדמה שהכל כבר נכתב על הפרשה הזו על-ידי עשרות בלוגרים שהתעצבנו, הרגיעו או סירבו להתרגש. על ההצעה שעסקה בקוד אתי לבלוגרים אין טעם להרחיב, שכן עצם הרעיון מטופש להחריד. על מי יושת הקוד האתי? על חבורה של אנשים שכותבים מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים, על מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים? מי יאכוף את הקוד הזה? מועצת הבלוגרים העליונה? מה יהיה העונש שלהם – לפתוח בלוג בתפוז? המחשבה שלפיה יש גוף שנקרא "הבלוגרים" שאפשר להתייחס אליו בצורה מאורגנת וממוסדת, לבוא אליו בטענות או בדרישות, היא לא פחות ממצחיקה. ובכל זאת, אפשר להבין את הכעס שעוררה החשיפה הזו. הבלוגים תפסו את מקומם של הטוקבקים כ"קול העם". כיום, כולם כבר יודעים שאפשר לשכור את שירותיה של חברה שתציף את אתרי האינטרנט בטוקבקים המדבררים את המשלם עליהם, אבל בלוגים הם משהו אחר; כותבים אותם אנשים רגילים, מדם לבם. הם מייצגים משהו אותנטי, מקורי ובלתי מושפע. התפיסה הרומנטית הזו את הבלוגוספירה היא כאמור תפיסה רומנטית, ורומנטיקה כמו רומנטיקה מבוססת בעיקר על משאלת לב. הבלוגוספירה היא זירה שבה פועלות חברות מסחריות המבקשות לעטות פנים אנושיות על פני המותג שלהן. מנהלים בכירים יותר או פחות נשלחים אל החזית החדשה כדי לפתוח בשיחה, להציג את החברה מבפנים, ואם אפשר גם להעביר את המסר התאגידי. אין עם זה שום בעיה: מדובר במרחב ציבורי, חופשי ופתוח, ומה שמותר לזרובבלה מותר גם לפירמת רואי-החשבון קסלמן-וקסלמן. מה שמעורר את תחושת האי-נחת בשיטה שחשף קינן אינו העובדה שיש בלוגים שלכאורה אמורים להיות עצמאיים, אך בעצם משרתים אינטרסים תאגידיים, אלא הדרך הזולה, הברוטלית והדביקה שבה הדבר נעשה. על פניו, נדמה שדווקא אני צריך להיזהר בדברי, שכן זה עתה שבתי מכנס בניו-יורק, שענקית פתרונות האחסון האמריקאית, חברת EMC, אירגנה ומימנה לכ-24 בלוגרים מרחבי העולם. האין זו דוגמה נוספת לקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן "לקנות" (עם או בלי מרכאות) בלוגרים? ייתכן, אבל השאלה היא כיצד זה נעשה וחשוב מכך, באילו תנאים. זו השנה השנייה ש-EMC עורכת את הכנס הזה, ובפתיחתו אמר האנליסט שהנחה את האירוע (ושאינו עובד EMC) כי אחת ההערות של המשתתפים מהשנה שעברה היתה שקולם של אנשי החברה עצמה לא נשמע. "תבינו", הוא פנה למנהלי EMC שישבו בחדר, "אנחנו יודעים שאתם מימנתם את הכנס, אנחנו יודעים מה האינטרסים שלכם, ובכל זאת היינו רוצים לשמוע מה יש לכם לומר על הנושאים שיועלו כאן". ואכן, במהלך הכנס חקרו הבלוגרים לא פעם את אנשי EMC, ביקשו לקבל מהם פרטים, דרשו להבין טוב יותר מה החברה מציעה וכיצד היא מתכוונת לנצח במאבק העסקי שהיא מנהלת במתחרות שלה. כאשר EMC הזמינה את הבלוגרים לכנס היא הבהירה שהיא לא מצפה לדבר: "רוצים – תכתבו, לא רוצים – אל תכתבו, זה תלוי בכם". אף אחד כאן לא תמים: EMC השקיעה עשרות אלפי דולרים בהטסת אנשים, מימון מלון וארוחת ערב מושקעת, והיתה שמחה לראות שיש פרי לעמלה, ובכל זאת כאשר שאלתי את הדוברת האמריקאית של החברה למה הם מצפים מהבלוגרים, היא ענתה: אנחנו לא מצפים לשום תמורה. זו מערכת יחסים, וכמו בכל מערכת יחסים, אי-אפשר להכריח צד אחד להתאהב בצד השני. דוגמה לשיטת הפעולה הזו ניתן למצוא בדרך שבה מיקרוסופט ישראל נוהגת בבלוגרים המקומיים בעת הכינוס הדו-שנתי שלה, Tech-Ed. החברה מזמינה עשרות בלוגרים ישראלים, על חשבונה, לאילת. היא מטיסה אותם, משכנת אותם במלון ולא מעמידה כל תנאי: "תרצו – תכתבו, לא תרצו – אל תכתבו". למעשה, חלק לא מבוטל מהבלוגרים כותב – נגד מיקרוסופט, ועדיין החברה ממשיכה להזמין אותם ללא הינד עפעף. ובישראל מה? ויראליות בורקס. עובדת מטעם חברת מקאן-אריקסון נותנת כסף מזומן, מעטפה מיוזעת ובתוכה 150 שקל בתמורה להפצת סרטון ויראלי. היא מעמידה תנאים, דורשת חשאיות ומזהירה פן יכתבו דברים שליליים. זו לא מערכת יחסים, זו מערכת עובד-מעביד מהסוג הנלוז ביותר. מעטים יסברו שיש דבר מה פסול מעיקרו בכך שבלוגר ירוויח משהו מכשרונו ומהעובדה שצבר מוניטין וקהל. אינני מכיר רבים שחושבים שיש משהו קלוקל בכך שחברת אורנג משלמת אלפי שקלים בחודש לכל אחד מהבלוגרים המוכשרים שכותבים במסגרת האתר אורנג-טיים. הבעיה עם השיטה שנחשפה בכתבתו של קינן אינה בתגלית המרעישה שלכולם יש מחיר (זה ידוע). הבעיה היא שנדמה שבלוגרים טרם הפנימו את העובדה שאף שהם לא עיתונאים (על אף שכמה מהם עושים עבודה עיתונאית אמיתית), ואף שהם אינם מחויבים לשום דבר חוץ מאשר לעצמם (וגם זה לא תמיד), אם הם רוצים שיתייחסו אליהם ברצינות, מוטב שילמדו להעמיד תנאים. התנאי הראשון הוא: בלי תנאים. אם אתה, התאגיד, רוצה ממני משהו – קח סיכון. יכול להיות שהסיכון ישתלם לך, יכול להיות שאכנס בך, אבל אלו הם חוקי המשחק. זה תלוי בי ורק בי, ושום סכום שבעולם לא ישנה את זה. ואם ברור לכל שעצם התשלום אינו מהווה רכישה של עמדה משוחדת, הגילוי הנאות הופך למעניין, אך לא לעצם העניין. "כן, שילמו לי, נתנו לי – אז?".
פרופ מנחם בלונדהיים ופרופ תמר ליבס בוחנים את תפקוד הטלוויזיה באירועי טרור, המשעבדים את הטלוויזיה בהפתעה. השידור נעשה במקרים חלק בלתי נפרד ומשמעותי ביותר מהכאוס וההתפוררות שתכנן יוזם האירוע, במקום לתפקד כמכשיר בשליטה, העוקב אחר המתרחש ומספק מידע אמין לאחר מעשה
מרתון-האסונות של החברה הנורמטיבית הוא אירוע המדיה של הטרוריסט המתכנן אותו. כמו באירוע מדיה, יוזם האסון מתכנן את בימוי הרגע הדרמטי. השתתפות הציבור מובטחת ואפשר לסמוך על שיתוף הפעולה של התקשורת, אף שזו איננה מוסדרת מראש באופן ידידותי. גם אם הפעם החוזה המשולש הוא חתרני, אין כל ספק שהטלוויזיה תמלא את חלקה בו. נכון שהתקשורת יכולה להתנגד לחוזה שלה עם הטרור. אך שלושה סוגי אילוצים חוברים כדי שלא תישאר לה ברירה ממשית. ראשית, היכולות הטכנולוגיות קיימות ומאפשרות שידור חי מנקודות שונות בעת ובעונה אחת, תוך דילוג על פרקטיקות עיתונאיות מסורתיות. שנית, יש לחץ כלכלי גובר של תחרות, שכלליה מכתיבים לכל ערוץ את הצורך לנצח או לפחות להדביק את מתחריו. התחרות דוחפת להנמכת הסטנדרטים כדי להגביר את הגירוי, הצהבה וטשטוש הגבולות בין חדשות ובידור. שלישית, ישנו גם האתוס הפרופסיונלי - תפיסות העיתונאים ברשתות האלקטרוניות את נורמות הדיווח ואת תפקידם בדמוקרטיה. אלה כוללים דרישה לסריקה רחבה של הסביבה, הצבעה על סכנות וניסיונות למסגר אירועים כך שהגיון הדפוסים הקודמים נעשה תסריט לאפשרויות בעתיד. מאחר שהטלוויזיה משדרת אירועי טרור נמשכים בשידור חי, היזמים יכולים לשלוט לא רק בבימוי אירוע המדיה המנוכס, אלא גם לעשות מניפולציה במבנה והאילוצים הנורמטיביים. לקריאת המאמר המלא
דמותו של ד"ר גרגורי האוס היא ביטוי מוקצן לזו של הרופא הסמכותי, היודע-כל, המנוגדת לנורמה השולטת כיום בפני השטח של התרבות הרפואית. אולי זהו סוד ההצלחה של סדרת הטלוויזיה בכיכובו של הרופא המיזנתרופ
סדרת הדרמה הרפואית "האוס", של רשת הטלוויזיה פוקס, שעונתה השלישית (מתוך חמש עד כה) משודרת בימים אלו בערוץ הוט3 בכבלים, מציגה את דמותו של ד"ר גרגורי האוס (שמגלם השחקן האנגלי יוּ לוֹרִי), רופא בבית-חולים בדיוני בניו-גרסי. יחד עם צוותו – שני רופאים ורופאה אחת, שלושתם צעירים ויפי תואר – עוסק האוס בעיקר בחולים המציגים סימפטומים וסימנים יוצאי דופן, שרופאים מן השורה אינם מסוגלים לפענח. באמצעות ידיעותיו הרבות, יכולת האנליזה החריפה שלו ודבקותו הבלתי מתפשרת במטרה, מצליח האוס להגיע לאבחון המדויק ולקבוע את הטיפול המתאים למטופליו. הסדרה מכילה שפע עצום של זרגון רפואי, שמרבית הצופים אינם מסוגלים לעכל או להבין כלל; ואולם, עיקר העניין בתוכנית נובע מעצם דמותו של הגיבור הראשי – רופא הפועל בדרכים לא שגרתיות, תוך הפרה של רוב כללי האתיקה והמוסר המקובלים ברפואה (ובכלל), ומה שחשוב עוד יותר, מתוך בוז חסר גבולות לחולים ולאנשי הצוות הרפואי. האוס (שדמותו מבוססת בחלקה על זו של שרלוק הולמס, הבלש האינדיבידואליסט בן המאה ה-19) אינו מתעניין בדבר מלבד באבחון של מקרים רפואיים "מעניינים", ורומס ברגל גסה כל דבר העומד בדרכו זו, כולל החולים עצמם. האוס נכה ונעזר במקל הליכה, ומכור לגלולות נגד כאבים (ויקודין), שאותן הוא משיג בדרכים לא כשרות. אין לו בת-זוג, והוא נוהג לשלם לזונות תמורת יחסי מין נטולי רגש. הוא נהנה להעליב את כל מי שנקרה בדרכו, ואפילו חברו היחיד, האונקולוג ד"ר וילסון (שדמותו מבוססת על ד"ר ווטסון, עוזרו וידידו של שרלוק הולמס), סופג ממנו עלבונות וגידופים ללא הרף. ד"ר קאדי, מנהלת בית-החולים, מנהלת עם האוס יחסי אהבה-שנאה ומנסה ללא הועיל לגרום לו לתקן את דרכיו. "האוס" עלתה לראשונה ב-2004, זכתה מאז לביקורות נלהבות, והיא נכללת בקביעות בעשירייה הראשונה של התוכניות הנצפות ביותר בארצות-הברית. לפחות לכאורה, הצלחתה של "האוס" מפתיעה ביותר. מדוע בעצם נהנים הצופים (ובהם, יש להודות, גם כותב שורות אלה) להזדהות עם דמותו של רופא מיזנתרופ, הבז למטופליו ולמצוקותיהם, מכור לסמים ובעל מזג כללי גרוע? במידה רבה מדובר, כמובן, במקרה מובהק של הזדהות רומנטית עם דמות המורד, הנון-קונפורמיסט האולטימטיבי (המצדיק, לפחות במובן כלשהו, את התנהגותו על-ידי סבלו הטרגי ובדידותו הקיומית); אותה הזדהות המתקיימת גם לגבי הדמויות הראשיות בסדרות כגון "המגן" ו"הסופרנוס". האוס הוא לאמיתו של דבר שילוב בין שרלוק הולמס לעל-אדם הניטשיאני, הפועל על-פי חוק פנימי ועוצמה פנימית, ובניגוד לנורמות ולכללי המוסר הנהוגים בחברה. ובכל זאת, כולנו הרי מטופלים (ממשיים או פוטנציאליים), ואיזה מטופל היה רוצה רופא שינהג בו כפי שנוהג האוס במטופליו? אילו היה האוס רופא בשר ודם, אין כל ספק שהיה כורע תחת נטל אינספור תביעות משפטיות שהיו מגישים נגדו מטופלים ממורמרים. אלא שיש בהאוס דבר מה נוסף, שניתן אולי לראות בו סימפטום להלך רוח סמוי מן העין, ההולך ומתגבר בקרב הציבור הרחב. ייתכן כי החיבה שרוחש הצופה להאוס נובעת גם מכמיהה (בלתי מודעת אולי) למודל הישן של הרפואה, ושל היחסים שנהגו פעם בין חולה לרופא. דמותו של האוס היא ביטוי מוקצן לזו של הרופא הסמכותי, היודע-כל, המנוגדת לנורמה השלטת כיום בפני השטח של התרבות הרפואית. זו המייצרת את אידיאל הרופא האמפתי, המשתף את מטופליו בלבטיו ובמגבלותיו, והרוחש להם כבוד רב (אידיאל המבוטא על-ידי הרופאים העובדים במחיצתו של האוס, ובייחוד בדמותה של ד"ר קמרון הצעירה). האוס עוסק ברפואה במובנה הישן; הוא אינו מתחשב כלל בצרכיהם הרגשיים של החולים, ולעתים קרובות אינו טורח אפילו להסביר לחולים את טיב מחלתם. בניגוד לרופא האידיאלי של זמננו, האוס אינו רואה בחולים אלא אוסף של תסמינים שיש לפרשם, ולועג להשקפות ה"הוליסטיות" המקובלות כיום, הדורשות מהרופא להתייחס למטופל כאל "אדם שלם". על רקע זה בולט הניגוד שבין "האוס" ובין דרמות בית-חולים אחרות, ובייחוד הסדרה "אי.אר". הרופאים ב"אי.אר", שירדה זה לא מכבר מהמרקע, לאחר 15 עונות, מלאים אמפתיה למטופליהם ומפגינים כלפיהם אכפתיות אמיתית, היוצאת מן הלב, שנועדה לא רק לשפר את התהליך הטיפולי או להימנע מתביעות משפטיות. לעתים קרובות סופגים הרופאים בסדרה זו עלבונות מהמטופלים, ולפעמים הם גם קורבנות לאלימות גופנית של ממש. אבל רופאי "אי.אר" סובלים תמיד בשקט ולעולם אינם משיבים לחולים הסוררים כגמולם. הם מרפאים (וגם מחנכים) בדרכי נועם, ומתחשבים תמיד גם במצבם הנפשי והחברתי של המטופלים וקרוביהם. לעתים קרובות הם ניצבים אובדי עצות מול מטופלים שאורח חייהם או אישיותם מונעים מהם להירפא. כאמור, שום דבר מזה אינו ניכר אצל האוס. הוא בז למטופליו ללא מצרים, ובהתאם לאישיותו הניטשיאנית, לעולם אינו מוכן להעניק להם הזדהות או רחמים (ממש כשם שהוא מסרב לקבל את חמלתם של חבריו). הנחת היסוד שלו היא "כולם משקרים", ועל פי רוב הוא מפגין אי-אמון ביחס לדיווחיהם של החולים, ומתייחס בכבוד רק לבדיקות המעבדה ולראיות האובייקטיביות. למותר לציין כי בכל המקרים (כמעט) מתבררת בסופו של דבר צדקתו של האוס, ושקריהם של המטופלים, הנובעים ממצוקות או מאינטרסים אחרים, נחשפים. ככל שהדבר מתאפשר לו, הוא מסרב אפילו לפגוש את החולים ומסתפק בניתוח העובדות היבשות כפי שהן מובאות לו על-ידי צוות עוזריו. אחד המאפיינים הראויים לציון בהתנהגותו של האוס הוא הבוז התהומי שהוא רוחש לכמה צורות מקובלות של חשיבה בלתי רציונלית, ובייחוד לדת ולניו-אייג. בזה כלול כמובן גם הבוז לכל צורות הטיפול של הרפואה האלטרנטיבית. הזלזל שמביע האוס כלפי הרפואה האלטרנטיבית עומד בסתירה מובהקת לאחת המגמות החשובות ביותר בתרבות הרפואית של זמננו. מבחינה זו, האוס הוא מייצג נאמן של האתוס המדעי ה"מודרניסטי" (שהוגי דעות רבים מתארים כיום כ"דכאני", "טוטליטרי" ואפילו "אנטי-הומניסטי"). מאפיין זה של האוס עשוי גם הוא להיות סימפטום לאכזבה המתפתחת מהניו-אייג ומהמגמות הטיפוליות הפופולריות הכרוכות בו. שהרי האופטימיות הקוסמית האינסופית של הרפואה האלטרנטיבית אינה יכולה שלא לעורר אכזבה מסוג זה, בהתחשב בחוסר האפקטיביות המובהק של הטיפולים האלטרנטיביים. כפי שכבר נטען לא אחת (לפעמים גם על-ידי המטפלים האלטרנטיביים עצמם), עיקר כוחה של הרפואה האלטרנטיבית מצוי ביחסים הנרקמים בין המטפל למטופל ובשביעות הרצון של המטופלים מאיכותו הסובייקטיבית של הטיפול (או מה שקרוי "אפקט הפלצבו"). ואולם, ברור גם שהיחסים המתקיימים בין המטפלים האלטרנטיביים ללקוחותיהם אינם יכולים להיות תחליף מתקבל על הדעת ובר-קיימא לרפואה המדעית: בסופו של דבר, המטופל הרי מעוניין בריפוי, ולא רק בתחושה הנעימה המתלווה לתהליך הטיפול. הרפואה האלטרנטיבית נכשלת, למעשה, כישלון חרוץ במבחן התוצאה, והמטפל השופע חביבות אינו יכול להציע ריפוי של ממש, ונמצא בעמדת נחיתות מתמדת לעומת הרופא. האוס מבטא אפוא את שאיפתם של המטופלים (אלה שכונו פעם, בעידן הרפואה הסמכותית, "חולים") לשוב לקבל טיפול ממשי, שאינו מבוסס רק על כוונותיו הטובות של המטפל ועל ה"גישה החיובית" של המטופל, כי אם על אמת מדעית פיזיולוגית, יצוקה ואובייקטיבית. לבו של האוס אמנם אינו נכמר למטופליו, אבל הגישה המדעית "הקרה" שהוא מייצג, גם כשאין ביכולתה להעניק לחולה את הריפוי הנכסף, מעניקה לו לפחות את ההכרה של המצב לאשורו, ללא כחל ושרק וללא אשליות או חנופה.
פרשת האונס שלא היה היתה שעתם המבישה של אתרי האינטרנט, ובמיוחד זה של ערוץ הספורט | הערות בעניין ל"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" | ועוד על שידור ישיר ב-sms, איפוק ב-ONE ואמנות ב"מעריב"
החשד באונס שהופנה כלפי שחקני הפועל תל-אביב בשבדיה המיט מבוכה וכלימה גם על כמה אתרי אינטרנט, ובמיוחד אתר ערוץ הספורט. הפרשה התפרסמה לראשונה ביום שישי לפני הצהריים ב-ynet, ומיד לאחר מכן החל מרדף מטורף של אתרי הספורט אחרי הסנסציה. ערב קודם לכן שידר אתר ערוץ הספורט בשידור ישיר את משחקה של מכבי נתניה מול גלטסראיי במסגרת מוקדמות הגביע האירופי. את הפועל תל-אביב, שעמדה לשחק באותה מסגרת מול גטבורג בשבדיה, אף אחד לא התכוון לשדר. ברגע האחרון הרים ONE את הכפפה ויצר קשר עם אתר ספורט שבדי, ששידר את המשחק ומכר אותו תמורת 55 שקל לכל גולגולת יוזר. אין לי מושג אם ONE קנו את השידור בתור יוזר יחיד, אבל ההערכה היא שהם שילמו סכום מגוחך תמורת שידור, שעשה להם יחסי-ציבור וגם רייטינג מצוין, כולל 1,100 טוקבקים. בסיכומו של ערב רשמה נתניה תבוסה והסיפור הגדול הגיע דווקא מהפועל תל-אביב, עם ניצחון יוצא מהכלל. אלא שגם דקות ארוכות אחרי סיום המשחק בשבדיה נותר ערוץ הספורט עם כותרת ראשית על ההפסד של נתניה, חרף העובדה שהנושא כבר לא היה מעניין, רק משום שהיו לו ראיונות של אחרי המשחק ותקציר. כשלמחרת צצה השערורייה, ערוץ הספורט לא הרשה לעצמו להפסיד שוב בגזרת הפועל תל-אביב, מה עוד ש-ONE שלחו כתב לסיקור המשחק בשבדיה. הדיווחים הראשונים סיפרו על חשד לאונס מצד שני שחקני הפועל תל-אביב, בהמשך דובר בחשוד אחד, דגלאס דה-סילבה. בידיעות פליליות נהוג לא לפרסם שמות חשודים עד להארכת מעצרם, אבל כשזה נוגע לשחקני כדורגל ישראלים שמסתבכים על אדמת נכר, יש כנראה חוק שעומד מעל האתיקה. העדכונים באתרים התחלפו במהירות, אבל אתר ערוץ הספורט, בלהט יוצא דופן למחוק את חרפת הפסדו לאתר המתחרה ערב קודם, הלך רחוק מדי: כתב הערוץ מוטי פשכצקי קבע כי דה-סילבה צפוי לעונש מאסר ממושך, ובכל מקרה ישוחרר מיד מהקבוצה. כן נכתבה בידיעה תוספת מרושעת על הרגלי השתייה שלו. גם חרצו את דינו, גם קבעו את עונשו וגם רמסו את כבודו. נוסף לכך פירסמו באתר הזה סקר גולשים, שבדק איך צריך לנהוג בשחקן. בידיעה המקורית לא נכתבה שום הסתייגות, ולו מינימלית, כמו "במקרה שהחשדות יתבררו כאמת". בשעות שלאחר מכן החל הסיפור לאבד גובה במהירות, ובסופו של יום נותרה משערוריית מין תורנית, שבה מעורבים שחקנים צעירים, רק בועת סבון, ובעיקר תקשורת מתלהבת, מתלהמת ודורסנית. כשהפרשה גוועה, יכלו עיתוני יום ראשון לסכם בנחת את הסיפור. זו היתה נקמתם של כלי התקשורת האטיים, שמדי יום אוכלים חצץ מהאינטרנט, ללעוג לכשלונו של חלק מהמדיה המהירה ביותר (אחרי הרדיו). גיא אביעזר כתב ב"מעריב": "כל־כך הרבה גרסאות, עדויות, חשיפות, ספקולציות, ואפילו לא התנצלות אחת. הנזק שנגרם בסוף השבוע לשחקן באזור גלישה co.il היה חמור לא פחות מאותה תלונה של גברת סוונסון או איך שקוראים לה. דה-סילבה גמר בחוץ, ומישהו אחר צריך לאכול את הכובע". אביעד פוהורילס באותו עיתון: "אתמול ב-20.30 הסיפור האימתני מגטבורג היה מת גמור, ברווז שנשחט, נמרט וראשו נמלק. הסיפור קיבל מיום שישי ובמשך כמעט יממה ממדים מפלצתיים מדקה לדקה, בעידן שבו אם אתה לא מעדכן את הידיעה בקצב ה-refresh ומחמיר את המצב של שכטר ודה-סילבה בכל ארבע דקות, אתה פשוט לא קיים. אז לפעמים המהירות היא מהשטן, ולעתים יש יתרון מסוים באטיות הדיווח, ביכולת להפנים, להבין, לעצור רגע ולתהות, שהרי מדובר בדיני נפשות ובדיני משפחות שיושבות בסלון ביתן, כמעט אבלות ומוכות הלם בשעות לא שעות, וניזונות מדיווחים לא דיווחים, שמתבססים בעיקר על מהימנות הכתבים שרובם נשארו בכלל בארץ, ולא היו בזירת האסון". אתר ערוץ הספורט הרוויח שעתיים של רייטינג, אבל עוד לפני שנכנסה השבת כבר הפסיד שני קילוגרם של אמינות. כשמזכירים את אתר ערוץ הספורט באותה נשימה עם הצהובון המתחרה, לא יעזרו לו אחר-כך עשר ידיעות בלעדיות. הנזק נגרם. שכטר ודה-סילבה לא יועמדו למשפט על אונס, אבל חלק מעיתונות האינטרנט ירד לזנות. ספורט "ידיעות אחרונות", ששלח כתב לשבדיה, היה חייב להצדיק את הנסיעה היקרה ופירסם ביום ראשון "גילויים חדשים" על הפרשה. תמציתם: המלון של הפועל תל-אביב נראה כמו בית-זונות אחד גדול. ביום שני לקח "ידיעות" קרדיט והתגאה ברכילות הזו ("חשיפת ידיעות אחרונות"), שלטענת העיתון גרמה למאמן, אלי גוטמן, לרדת על השחקנים. ניפחו את הצהוב כמו שרק הם יודעים, לא הוסיפו מידע משמעותי במיוחד, אבל העיקר שתדעו שכתבנו היה שם. בלעדית. ב"מעריב" כתב אראל סג"ל על הפרשה: "הודות לאנשי שלומם בתקשורת, התדמית של הפועל חיובית, מלח הארץ כזו. בני טובים, ואני לא רוצה לומר את המלה המפורשת – אשכנזים. אם בית"ר היא הכבשה השחורה, אז להפועל תמיד סולחים. על רימונים, על התפרעויות, על אבוקות. לפרנסי הקבוצה צריך לומר, במקום להיכנס למחול השדים שלא היה, הרבה יותר דחוף שתטפלו באלימות הגואה ביציעים שלכם, ותתחילו בקמפיין אמיתי נגד ההתבטאויות הגזעניות והאנטישמיות בבלומפילד". ושום גילוי נאות על אהדתו של סגל לקבוצה הגזענית ביותר בישראל. משבר השידורים בכדורגל הישראלי יצר אפקט שרשרת: כמה ממשחקי הקבוצות במפעלים האירופיים לא שודרו, לראשונה זה שנים. הכסף נגמר, המוח התייבש, ואוהדי קבוצות עשו שמיניות באוויר כדי למצוא שידור נידח המועבר באנטנה מגג בית בכפר אירופי נידח. כך, למשל, היה במשחק של מכבי חיפה, ששיחקה בקזחסטן מול אקטובה, ואף אחד לא ידע מה קורה שם. לשיא הגיחוך הגיעה תוכנית הספורט ברדיו 103 עם המנחה אופירה אסייג, שהבטיחה דיווחים שוטפים מהמשחק. עד מהרה התברר שמדובר בדיווחים מאת שני עיתונאים, שנמצאים בבתיהם בארץ ומעודכנים ברמת ה-sms. השלב הבא: שידור ישיר במורס. צל"ש השבוע על איפוק מוענק ל-ONE. היו לאתר הזה כל המרכיבים לסיפור מין עסיסי, אבל עורכיו שמרו על מכובדות וקורקטיות. סנסציית האונס התגמדה אצלם בידיעה הראשית לסיפור קורקטי על סקס עם שחקני כדורגל, דיון על קונדומים ובחורות צועקות. טוב טעם. גם הכותרת של "הראיון המיוחד" כל-כך עם סוכן שחקנים, שלא מדבר כל יום, כלל רק סימן קריאה אחד בסך-הכל. ציפינו שהם יירדו נמוך, הרבה יותר נמוך, כמו שרק הם יודעים. אבל הם לא התפתו. כל הכבוד. ספורט "מעריב", ביום שאחרי נצחון הפועל תל-אביב בגטבורג, שבדיה, עם כותרת טובה שקיבלה דחיפה עיצובית. שילוב יצירתי של עורך ומעצב יכול להביא לתוצאה מעניינת ששוברת את השגרה המעייפת של עמודי ספורט בעיתון. מומלץ להרבות.
בכנסת ה-25 פועלים יותר מ-400 יועצים, ושמותיהם מפורסמים לראשונה לצד עמיתיהם לשעבר מאז הכנסת ה-20. יועצי הח"כים יכולים להיות גורמים רבי השפעה על תהליך קידום החקיקה והפעילות הפרלמטרית, לכן חשובה החלת שקיפות על זהותם. למרות בקשת "שקוף" וחשיבות הקשר עם הציבור, פרטי ההתקשרות איתם נותרו חסויים לעת עתה
בכל רגע נתון, בכנסת מועסקים יותר מ-400 יועצי חברי כנסת, אלא ששמותיהם ופרטי ההתקשרות איתם אינם שקופים לציבור ולא ניתן לאגד אותם במאגר מידע פתוח לכל. סוגיית החלת השקיפות על שמותיהם ופרטי הקשר של יועצי חברי הכנסת היא אחת מלאקונות השקיפות הגדולות במשכן הכנסת ובמשרדי הממשלה. כל אחד מ-120 חברי הכנסת זכאי לקבל שירותים משלושה יועצים. ברוב המקרים חברי הכנסת מחלקים את תפקידי היועצים כך שאחד אחראי על דוברות ותקשורת, אחד על החקיקה (עו"ד בדר"כ) ואחד על קשר עם הציבור/מפלגה. חבר כנסת המכהן כיו"ר ועדה, זכאי ליועץ נוסף המרכז את פעילות הוועדה. חבר כנסת בעל מוגבלות פיזית, זכאי לנהג, בנוסף לשלושת העוזרים הרגילים. למרות שישנם יועצים עם ותק של שנים, ממוצע העסקת יועץ עומד על שמונה עד תשעה חודשים. כלומר, בכנסת המכהנת את מלוא זמנה, מספר היועצים השונים שיועסקו באותת כנסת עשוי לנוע בין 2,000 ל-1,500 יועצים. חלק ניכר מעבודת חברי הכנסת מתבצעת על ידי היועצים, ומידת מעורבות חבר הכנסת בתהליכי קבלת ההחלטות תלויה באישיותו. חברי כנסת אינם יכולים לשלוט בכל הבקשות לפגישות, הקשר עם הציבור, המידע המקצועי הזורם ללשכה בנושאים שונים, ובלו"ז המתחייב מחברות חבר הכנסת בוועדות השונות ומפעילותו הכוללת. מסיבה זו לחבר הכנסת יש יועצים האחראיים לריכוז המידע, למיון הבקשות, שאלות ודרישות, לבניית לו"ז פעילות חבר הכנסת במשכן ובכלל, ולעמידה בלו"ז. חברי הכנסת ברובם אינם מסוגלים לנסח בעצמם הצעת חוק, הם מסתייעים ביועץ (לרוב משפטן מתחיל) שמנסח עבורם את הצעת החוק. למעשה, היועצים מבצעים את עיקר העבודה בלשכת חבר הכנסת, כשחבר כנסת הוא על תקן מנהל שמקבל את ההחלטות ומתווה את מדיניות הלשכה. בסופו של דבר כוחם של יועצי הח"כים הוא רב. גם אם מדובר בחבר כנסת מעורב ובקיא בנושאים אותם הוא רוצה לקדם, ושיודע בדיוק מהן מטרותיו, יועציו עדיין יכולים להיות גורמים רבי השפעה על תהליך קידום המטרות, על מה מקודם קודם ובאיזה אופן יקודם, ועוד. לכן חשובה החלת שקיפות על זהות היועצים, על פעילותם, ועל פרטי הקשר הישירים שלהם. בקשת חופש מידע שלנו הובילה להתקדמות בחשיפת זהות שמות היועצים, אולם פרטי ההתקשרות איתם נותרו חסויים לעת עתה בשל הנחיות מהלשכה המשפטית, "פרסום מספרי הטלפונים הניידים של היועצים הפרלמנטריים מהווה פגיעה בפרטיות שלהם", נאמר בתשובת הכנסת, "בעניין זה, נקבע בפסיקה כי פרסום מספר הטלפון הנייד של אדם נופל בגדר "ענייניו הפרטיים" של אדם כמשמעו בחוק הגנת הפרטיות. זאת, גם אם מדובר בטלפון נייד שניתן לו על ידי העבודה, על אחת כמה וכמה במקרה שלנו, שבו מדובר בטלפונים ניידים פרטיים", נמסר במסגרת המענה לבקשת חופש המידע. "כמובן, שהדבר אינו מונע מחבר הכנסת והדובר שלו למסור את מספרי הטלפון הנייד של הדובר מרצונם ובהסכמתם לעיתונאים או לציבור הרחב, כדי למלא את תפקידם". העברת הרשימה שביקשנו ארכה חודשיים, ולאורה התקיימו דיונים פנימיים בכנסת, מול המחלקה המשפטית, לגבי מה ניתן להעביר לפרסום. לפי החוזים הקיימים מול היועצים כרגע, הכנסת מחויבת לשאול אותם אם ניתן לפרסם את שמותיהם, וביכולתם לסרב לפרסום במשך 21 ימים. עובדה זו, לצד התחלופה הגבוהה של חברי כנסת לאור הפעלת "החוק הנורבגי", הובילה לכך שחברי כנסת שהושבעו לאחרונה לכנסת, אינם מופיעים ברשימה שאנו מפרסמים. בבית הנבחרים בארצות הברית ניתן להגיע לרשימת היועצים והצוות של כל חבר מבית הנבחרים בלחיצת כפתור פשוטה. ראשית קיימת הרשימה המלאה של היועצים, הכוללת אפשרות לחיצה על שמו של חבר בית הנבחרים וצפייה בשמות היועצים שלו בלבד. לדוגמה, ניתן לקבל בקלות את רשימת היועצים של יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ננסי פלוסי. ליד כל יועץ מצוין תפקידו בלשכה, ואם הוא שייך ללשכתה בוושינגטון או בסן-פרנסיסקו, קליפורניה. עם האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו בשנת 2023, אין כל סיבה שמוסדות הכנסת וחברי הכנסת לא יפרסמו את כל רשימת היועצים הפרלמנטריים המלאה. לכל הפחות ששמותיהם יפורסמו בדף חבר הכנסת באתר הכנסת. המגישים מועמדות למשרת יועצים חייבים להבין שחלק מתפקידם הוא קישור בין הציבור לנבחריו, ואין זה ראוי שפרטי הקשר שלהם ידועים רק ללוביסטים מסחריים אך לא לכלל הציבור. ש"ס היא מפלגה מצטיינת בכל הקשור בפרסום פרטי יועצי השרים וחברי הכנסת. כבר בכנסת ה-20 קיבלו בש"ס החלטה לפרסם ביוזמתם את רשימת היועצים הפרלמנטריים של חברי הכנסת שלה, כולל ניידים פרטיים של היועצים. גם בכנסת הנוכחית התפרסמה רשימה כזו, תחת הכותרת "עם הפנים לציבור", שכללה את רשימת יועצי השרים וחברי הכנסת, כולל מספרי הניידים שלהם. עם הפעלת החוק הנורבגי, חלק מהפרטים השתנו, אולם בכך עוקפת ש"ס את רוב המפלגות האחרות. גם סיעת הציונות הדתית הולכת בדרכה של ש"ס מהכנסת הנוכחית, ופרסמה את פרטי הקשר של יועציה הפרלמנטריים. אין סיבה הגיונית שהכנסת עצמה לא תתגבר על הקשיים המשפטיים ותפרסם באופן יזום את כלל שמות היועצים ופרטי ההתקשרות איתם, תוך פרק זמן קצר מהיום. ניתן לעשות זאת בדף ייעודי שיוקם לצורך זה באתר הכנסת או בדף הקיים כבר עבור כל חבר כנסת. עד שזה יקרה, ראוי שחברי הכנסת יעשו זאת, באופן יזום על ידם. העסקת יועצים פרלמנטריים חייבת לכלול סעיף בו היועץ המיודע על כך שפרטי הנייד שלו יפורסמו לצורך התקשרות עמו. לטווח רחוק ניתן גם לחשוב על פתרון בו הכנסת תרכוש 400 קווי טלפונים ניידים שיהיו קבועים של הכנסת ויוענקו ליועצי חברי הכנסת, וכשהללו יתחלפו הם יותירו אותם במשכן עבור מחליפם. מעבר לקישור לנבחרי הציבור שלנו, פרסום פרטי היועצים הפרלמנטריים בהווה ובעבר חשובה לצורך חשיפת מעברים בין יועצים שסיימו תפקידם ועברו לעסוק בלובינג מסחרי, כמו לדוגמה רחל בן-דוד, לשעבר יועצת של ח"כ קארין אלהרר והיום לוביסטית בחברת גלעד לובינג, או עידן אורון, לשעבר יועץ של ח"כ חילי טרופר והיום לוביסט בחברת אימפקט. כמו כן הרשימות עשויות לחשוף מעברים של יועצים מגופים בהם עבדו בעבר, כמו לדוגמה גבי אוזרנקו, לשעבר היועץ של ח"כ אריאל קלנר, שעובד בימנו בפורום קהלת. כלומר, היעדר תיעוד ופרסום של זהות היועצים הפרלמנטריים, פוגע ביכולת להתחקות אחר תופעת "הדלת המסתובבת" בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי או למגזר השלישי.
מחברי דו"ח הריכוזיות בתקשורת היו יכולים לחסוך לעצמם עבודה ולעיין במסקנות דו"ח ועדת הריכוזיות. למעשה, חבל שלא עשו זאת
אל שלל הדו"חות הנוחתים על שולחננו בעת האחרונה ובכלל, הצטרף השבוע מסמך נוסף המנתח את ההשלכות הכלכליות של הריכוזיות והבעלויות צולבות בכלי התקשורת. מעיון במסמך המקיף, שנכתב על-ידי תמיר אגמון ועמי צדיק ממרכז המידע והמחקר של הכנסת, לבקשתה של ח"כ עינת וילף, ניתן להתרשם כי יישומם של פתרונות בכל הנוגע למבנה הבעלות הוא זה שעתיד להבריא את הכשלים המתוארים במסמך. האמת, כמו תמיד, מורכבת מעט יותר. על אף שרמזים לעניין זה ניתן למצוא גם במסמך עצמו (תוך הפניה למכתב מאת כותב שורות אלו), השורה התחתונה אינה עוסקת דיה בתופעות בעייתיות בתחומי הניהול והמימון של גופי תקשורת. נושאים כגון דירקטורה צולבת (ניהול צולב), שכירות צולבת, מימון צולב ואינטרסים כלכליים אחרים הם לא פעם עמוקי השפעה לא פחות ואולי אף יותר מהשפעות הנוגעות לבעלות צולבת. נדמה כי הפעם ראוי להרחיב מעט את הדיבור והעיסוק דווקא בניהול צולב, גם ברמת הפתרונות המוצעים. הדירקטורה הצולבת – כשדירקטורים או נושאי משרה מכהנים בו בזמן במועצות המנהלים וההנהלות של גופים כלכליים או גופים תקשורתיים שונים – מביאה למצב שבו מנהל או חבר מועצת מנהלים בתאגיד מסחרי או בתאגיד תקשורת מכהן בה בעת כחבר מועצת מנהלים של תאגיד נוסף באותה קבוצה. כך קם חוסר ודאות באשר לנאמנותו ולמידתה באשר לכל אחד מן הגופים, וזאת מעבר לשאלות על מידת התחרות והתיאום בין שני הגופים הללו. גם השכירות הצולבת היא תופעה שבעיות לא מעטות בצדה, והן נובעות ממצב שבו אדם מועסק על-ידי כמה גופי תקשורת, או לחלופין על-ידי גוף מסחרי וגוף תקשורת המסקר אותו, בה בעת. חשוב להדגיש כי חוק החברות מכיר בחשיבות הדירקטוריון וקובע הוראות מפורטות שנועדו להבטיח את עצמאותו, והוראות מיוחדות שיחולו במקרים שבהם יש חשש להיווצרות ניגודי עניינים בין טובת החברה לטובת בעל השליטה. חוק החברות גם מקבע חובות אמון וזהירות שונות שנושא המשרה חב כלפי החברה. כל אלו אמורים לשקף מסגרת נורמטיבית שהמוטיבים החשובים בה הם מקצוענות, שיקול דעת עצמאי ונאמנות כלפי החברה. זה המקום להיזכר בעוד דו"ח שהונח לא מזמן על שולחננו הציבורי: דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה הפופולרי "ועדת הריכוזיות", עסק בדיוק בסוגיה זו כשבא לבחון את הקשר שבין החזקות ריאליות ופיננסיות בידי אותה קבוצה עסקית. גם כאן – כך התרשמו חברי הוועדה ומחברי הדו"ח – קיימת בעיה כפי שתיארתי, שעיקרה התנגשות אפשרית בין חובות נושאי המשרה של המנהלים בתאגידים השונים ביחס לטובת אותם גופים ומטרותיהם המוצהרות. הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא האמת, כמו תמיד, מורכבת מעט יותר. על אף שרמזים לעניין זה ניתן למצוא גם במסמך עצמו (תוך הפניה למכתב מאת כותב שורות אלו), השורה התחתונה אינה עוסקת דיה בתופעות בעייתיות בתחומי הניהול והמימון של גופי תקשורת. נושאים כגון דירקטורה צולבת (ניהול צולב), שכירות צולבת, מימון צולב ואינטרסים כלכליים אחרים הם לא פעם עמוקי השפעה לא פחות ואולי אף יותר מהשפעות הנוגעות לבעלות צולבת. נדמה כי הפעם ראוי להרחיב מעט את הדיבור והעיסוק דווקא בניהול צולב, גם ברמת הפתרונות המוצעים. הדירקטורה הצולבת – כשדירקטורים או נושאי משרה מכהנים בו בזמן במועצות המנהלים וההנהלות של גופים כלכליים או גופים תקשורתיים שונים – מביאה למצב שבו מנהל או חבר מועצת מנהלים בתאגיד מסחרי או בתאגיד תקשורת מכהן בה בעת כחבר מועצת מנהלים של תאגיד נוסף באותה קבוצה. כך קם חוסר ודאות באשר לנאמנותו ולמידתה באשר לכל אחד מן הגופים, וזאת מעבר לשאלות על מידת התחרות והתיאום בין שני הגופים הללו. גם השכירות הצולבת היא תופעה שבעיות לא מעטות בצדה, והן נובעות ממצב שבו אדם מועסק על-ידי כמה גופי תקשורת, או לחלופין על-ידי גוף מסחרי וגוף תקשורת המסקר אותו, בה בעת. חשוב להדגיש כי חוק החברות מכיר בחשיבות הדירקטוריון וקובע הוראות מפורטות שנועדו להבטיח את עצמאותו, והוראות מיוחדות שיחולו במקרים שבהם יש חשש להיווצרות ניגודי עניינים בין טובת החברה לטובת בעל השליטה. חוק החברות גם מקבע חובות אמון וזהירות שונות שנושא המשרה חב כלפי החברה. כל אלו אמורים לשקף מסגרת נורמטיבית שהמוטיבים החשובים בה הם מקצוענות, שיקול דעת עצמאי ונאמנות כלפי החברה. זה המקום להיזכר בעוד דו"ח שהונח לא מזמן על שולחננו הציבורי: דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה הפופולרי "ועדת הריכוזיות", עסק בדיוק בסוגיה זו כשבא לבחון את הקשר שבין החזקות ריאליות ופיננסיות בידי אותה קבוצה עסקית. גם כאן – כך התרשמו חברי הוועדה ומחברי הדו"ח – קיימת בעיה כפי שתיארתי, שעיקרה התנגשות אפשרית בין חובות נושאי המשרה של המנהלים בתאגידים השונים ביחס לטובת אותם גופים ומטרותיהם המוצהרות. הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא הדירקטורה הצולבת – כשדירקטורים או נושאי משרה מכהנים בו בזמן במועצות המנהלים וההנהלות של גופים כלכליים או גופים תקשורתיים שונים – מביאה למצב שבו מנהל או חבר מועצת מנהלים בתאגיד מסחרי או בתאגיד תקשורת מכהן בה בעת כחבר מועצת מנהלים של תאגיד נוסף באותה קבוצה. כך קם חוסר ודאות באשר לנאמנותו ולמידתה באשר לכל אחד מן הגופים, וזאת מעבר לשאלות על מידת התחרות והתיאום בין שני הגופים הללו. גם השכירות הצולבת היא תופעה שבעיות לא מעטות בצדה, והן נובעות ממצב שבו אדם מועסק על-ידי כמה גופי תקשורת, או לחלופין על-ידי גוף מסחרי וגוף תקשורת המסקר אותו, בה בעת. חשוב להדגיש כי חוק החברות מכיר בחשיבות הדירקטוריון וקובע הוראות מפורטות שנועדו להבטיח את עצמאותו, והוראות מיוחדות שיחולו במקרים שבהם יש חשש להיווצרות ניגודי עניינים בין טובת החברה לטובת בעל השליטה. חוק החברות גם מקבע חובות אמון וזהירות שונות שנושא המשרה חב כלפי החברה. כל אלו אמורים לשקף מסגרת נורמטיבית שהמוטיבים החשובים בה הם מקצוענות, שיקול דעת עצמאי ונאמנות כלפי החברה. זה המקום להיזכר בעוד דו"ח שהונח לא מזמן על שולחננו הציבורי: דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה הפופולרי "ועדת הריכוזיות", עסק בדיוק בסוגיה זו כשבא לבחון את הקשר שבין החזקות ריאליות ופיננסיות בידי אותה קבוצה עסקית. גם כאן – כך התרשמו חברי הוועדה ומחברי הדו"ח – קיימת בעיה כפי שתיארתי, שעיקרה התנגשות אפשרית בין חובות נושאי המשרה של המנהלים בתאגידים השונים ביחס לטובת אותם גופים ומטרותיהם המוצהרות. הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא גם השכירות הצולבת היא תופעה שבעיות לא מעטות בצדה, והן נובעות ממצב שבו אדם מועסק על-ידי כמה גופי תקשורת, או לחלופין על-ידי גוף מסחרי וגוף תקשורת המסקר אותו, בה בעת. חשוב להדגיש כי חוק החברות מכיר בחשיבות הדירקטוריון וקובע הוראות מפורטות שנועדו להבטיח את עצמאותו, והוראות מיוחדות שיחולו במקרים שבהם יש חשש להיווצרות ניגודי עניינים בין טובת החברה לטובת בעל השליטה. חוק החברות גם מקבע חובות אמון וזהירות שונות שנושא המשרה חב כלפי החברה. כל אלו אמורים לשקף מסגרת נורמטיבית שהמוטיבים החשובים בה הם מקצוענות, שיקול דעת עצמאי ונאמנות כלפי החברה. זה המקום להיזכר בעוד דו"ח שהונח לא מזמן על שולחננו הציבורי: דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה הפופולרי "ועדת הריכוזיות", עסק בדיוק בסוגיה זו כשבא לבחון את הקשר שבין החזקות ריאליות ופיננסיות בידי אותה קבוצה עסקית. גם כאן – כך התרשמו חברי הוועדה ומחברי הדו"ח – קיימת בעיה כפי שתיארתי, שעיקרה התנגשות אפשרית בין חובות נושאי המשרה של המנהלים בתאגידים השונים ביחס לטובת אותם גופים ומטרותיהם המוצהרות. הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא זה המקום להיזכר בעוד דו"ח שהונח לא מזמן על שולחננו הציבורי: דו"ח הוועדה להגברת התחרותיות במשק, או בשמה הפופולרי "ועדת הריכוזיות", עסק בדיוק בסוגיה זו כשבא לבחון את הקשר שבין החזקות ריאליות ופיננסיות בידי אותה קבוצה עסקית. גם כאן – כך התרשמו חברי הוועדה ומחברי הדו"ח – קיימת בעיה כפי שתיארתי, שעיקרה התנגשות אפשרית בין חובות נושאי המשרה של המנהלים בתאגידים השונים ביחס לטובת אותם גופים ומטרותיהם המוצהרות. הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא הוועדה הסבירה בטיוטת דו"ח מסקנות הביניים שהוציאה כי תפקידו המרכזי של הדירקטוריון הוא לכוון את פעילות התאגיד ולוודא בכל עת כי הוא "על המסלול הנכון", לסייע ולבקר את פעילות ההנהלה, ולכן דירקטורים בגוף פיננסי "מעורבים בקבלת החלטות עסקיות של התאגיד". ומאחר ש"פעילות עסקית של תאגידים פיננסיים במהותה נועדה לממן את פעילותם של תאגידים ריאליים, נחשפים חברי הדירקטוריון בתאגיד פיננסי למידע רב אודות תאגידים ריאליים, תוכניות עסקיות שלהם, שווקים שהם פועלים בהם, מאפייני התחרות ועוד. "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא "בנוסף לחשיפה למידע עסקי", ממשיך הדו"ח, "לחברי דירקטוריון בגוף פיננסי יכולת להשפיע על ניהול ענייניו של הגוף, ובכלל זה על החלטות בעלות משמעות לפעילות ריאלית במשק. ככל שדירקטור מכהן במספר גדול יותר של חברות מהותיות או שהוא קשור או בעל זיקה לאדם מחזיק בפעילות ריאלית משמעותית, כך גדלים ניגודי העניינים הפוטנציאליים שלו, וניתן אף לראותם ניגודי עניינים דרך קבע, שעלולים לפגוע ביכולתו לכהן כדירקטור ולמלא את חובתו בהתאם לנדרש ממנו בחוק החברות ובהוראות רגולטוריות". ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא ניגודי העניינים שוועדת הריכוזיות חששה מהם מתקיימים בהחלט גם בהקשר התקשורתי. המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר ובין מי שאמור לתמרן בין ישיבה על כיסא הדירקטור בכל אחד מגופים אלו יוצר ניגוד עניינים רב-עוצמה, ויש שיאמרו מובנה ובלתי ניתן לגישור, בין החובות המקצועיות שאותו דירקטור חב כלפי כל אחד מן הגופים בנפרד. הוועדה סברה גם כי דירקטורים שמכהנים בכמה דירקטוריונים וקשורים לבעל שליטה מסוים – בייחוד אם הם קרוביו או בעלי זיקה משמעותית אליו – מגבירים את האפקט המדובר. הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא הוועדה בחרה לציין גם עניין משמעותי נוסף: "ככל שפעילות עסקית מורכבת יותר, כך גובר הצורך לאייש את הדירקטוריונים באנשים מקצועיים עם ניסיון מעשי. הכישורים הנדרשים מדירקטורים מביאים לכך שחלק מהדירקטורים הופכים את עיסוקם זה לעיסוק המרכזי שלהם ומבקשים לכהן במספר רב של דירקטוריונים במקביל. בנוסף, בעלי שליטה מעוניינים כי הדירקטורים בתאגידים שהם שולטים בהם יהיו אנשי אמונם, עד כמה שניתן. התוצאה של תמריצים אלה, הן מצד החברות שמעוניינות בדירקטורים מנוסים ומקובלים על בעל שליטה והן מצד אלו שמכהנים כדירקטורים, המעוניינים להתמקד בכהונה בדירקטוריונים כעיסוק מרכזי, מביאים ליצירת שוק דירקטורים ריכוזי". העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא העניין המעניין ביותר נעוץ בהמלצות ועדת הריכוזיות לפתרון בעיה זו. "להערכתנו", כך נכתב שם, "ישנם שני פתרונות רגולטוריים אפשריים למניעת היווצרות ניגודי עניינים למי שמכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי והינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי או לשולט בו. ניתן להגביר רגולציה, כגון חובת גילוי, אך דרישה זו עלולה לעקר את פעילות הדירקטורים בעלי הזיקה ולהקשות מאוד על פעילות הדירקטוריון בגופים אלה. לכן, לאור העלויות והתועלות שנובעות מפתרון זה, אנו לא רואים הצדקה בנקיטת מהלך זה. האפשרות השנייה שעמדה בפני חברי הוועדה היא למנוע היווצרות ניגודי עניינים קיצוניים באמצעות איסור על כהונה כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי של מי שהינו בעל זיקה לתאגיד ריאלי משמעותי". ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא ועדת הריכוזיות קבעה בסופו של דבר במסקנותיה כי לא ימונה ולא יכהן כדירקטור בגוף פיננסי משמעותי אדם השולט בתאגיד ריאלי משמעותי, קרוב שלו, שותפו, אדם בעל זיקה לשולט או נושא משרה בתאגיד ריאלי משמעותי. זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא זוהי המלצה רחבת היקף, שתשפיע על פעילות גופים רבים במשק הישראלי הנתונים בניגוד עניינים מובנה. כעת נשאלת השאלה, מדוע שלא להחיל אותה גם במקרה התקשורתי, לשם ריפוי המתח הבלתי אפשרי בין מסקר למסוקר המנוהלים בידי אותם אנשים? לפעמים לא צריך להמציא את הגלגל מחדש, אלא ליישם את האמור בדו"חות שכבר נכתבו ואפילו סוקרו בהרחבה בעיתונות. אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא אלעד מן הוא שותף מייסד במן-ברק עורכי-דין ונוטריון, העוסק במשפט מסחרי בינלאומי והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה לקריאת הדו"ח המלא לקריאת הדו"ח המלא
רשת ב מובילה במתן במה לערבים המרואיינים בשל מומחיותם • פוליטיקאי ערבי אחד קיבל במה כמו כל שאר המומחים גם יחד • מדד הייצוג: בדיקת עומק חודשית
במהלך חודש אפריל השתתפו בתוכניות החדשות והאקטואליה של חמשת כלי התקשורת המרכזיים בישראל קרוב לארבעים מרואיינים ערבים שהוזמנו לדבר על תחום התמחותם, כך עולה מנתוני מדד הייצוג. מדובר בירידה במספר המרואיינים המומחים לעומת חודש מרץ, אולם נתוני חודש אפריל עדיין גבוהים מאשר נתוני ינואר ופברואר, טרם הושק המדד. מדד הייצוג, מיזם מתמשך באתר "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה, בודק באופן שוטף את מספר ושיעור המרואיינים הערבים בחמשת כלי התקשורת המרכזיים במדינת ישראל: ערוצי הטלוויזיה 1, 2 ו-10, וערוצי הרדיו רשת ב וגלי-צה"ל. מדי שבוע מתפרסמים באתר "העין השביעית" נתונים על מספר ושיעור המרואיינים הערבים בשבוע החולף, בחמשת כלי התקשורת המרכזיים וכן ב-19 תוכניות החדשות והאקטואליה המרכזיות שמשודרות בישראל. בנוסף, אחת לחודש מתפרסמים ממצאי בדיקת עומק - כמו זו שאתם קוראים כעת - לאיתור מי מבין אותם מרואיינים הגיעו לתקשורת רק משום שהם ערבים ומי מפני שנושא המומחיות שלהם רלבנטי לדיון שנערך. על פי נתוני חודש אפריל, 38 מומחים ערבים השתתפו בתוכניות החדשות והאקטואליה של חמשת כלי התקשורת המרכזיים בישראל: ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, רשת ב וגלי צה"ל. את הטבלה מובילה, כבר חודש שלישי ברציפות, רשת ב של קול ישראל עם 15 מומחים שונים ששובצו בתוכניות הרשת. במקום השני ניצב ערוץ 10, עם 11 מומחים, ואחריהם גלי צה"ל, ערוץ 1 וערוץ 2, עם שישה, ארבעה ושני מומחים בלבד, בהתאמה. בבסיס ההבדלה בין מרואיינים ערבים שאינם מומחים לבין המרואיינים המומחים עומד הרעיון כי מרואיינים המשתתפים בתוכניות חדשות ואקטואליה בשל מקצועם או תחום התמחותם נתפסים באופן מובן מאליו בהקשר חיובי, וזאת לעומת מרואיינים המשתתפים בשל זהותם הערבית, שבדרך כלל מסוקרת בתקשורת הישראלית בהקשרים שליליים. בין המרואיינים המומחים לא נכללים פוליטיקאים ערבים, מהמרואיינים הערבים השכיחים ביותר בתקשורת העברית. כך, לשם המחשה, בחודש אפריל התראיין ח"כ זוהיר בהלול ארבעים פעמים בכלי התקשורת הנכללים בבדיקה, וזאת על רקע אמירות מעוררות מחלוקת שלו. מדובר במספר הופעות גבוה יותר מאשר סך ההופעות של כל המומחים הערבים גם יחד. בבדיקת שיעור המומחים הערבים מבין כלל המרואיינים הערבים בכלי התקשורת השונים עולה כי רק ערוץ 10 שמר על כוחו עם 21%, כמו בחודש מרץ. בכל יתר הערוצים ירד שיעור המומחים הערבים מבין כלל המרואיינים הערבים, אם במידה מועטה כמו ברשת ב, ואם בצלילה חדה כמו בגלי צה"ל וערוץ 2. ערוץ 1, שהיה היחיד שרשם בחודש מרץ ירידה בשיעור המומחים הערבים המשיך את המגמה גם בחודש אפריל. בשל הנתונים הללו יוצא שמבחינת שיעור המומחים הערבים ערוץ 10 מתייצב במקום הראשון, לראשונה מאז תחילת המדידה בחודש ינואר, כשאחריו רשת ב, גלי צה"ל, ערוץ 1 וערוץ 2 שמגיע למקום האחרון, ממש כמו במדד הייצוג הכללי שפורסם השבוע. את הירידה שנרשמה בשיעור המומחים הערבים בחודש החולף יש לבחון גם על רקע העליה במספר המרואיינים הערבים הכללי. אחרי שבחודש ינואר, שבו היו אירועים ביטחוניים רבים, השתתפו 373 מרואיינים ערבים בתוכניות החדשות והאקטואליה של חמשת כלי התקשורת המרכזיים, ירד המספר בחודש פברואר ל-263 ומאז מסתמנת מגמת עלייה. בחודש מרץ התראיינו 291 ערבים לחמשת כלי התקשורת המרכזיים ואילו בחודש אפריל הגיע המספר ל-335. מבחינה זו, ההישג הגדול ביותר של החודש החולף שייך לרשת ב. לא רק שמספר המרואיינים הערבים ברשת היה בחודש אפריל הגבוה ביותר מבין כל כלי התקשורת שנבדקו (89 מרואיינים), ולא רק שזהו המספר הגבוה ביותר שהרשת רשמה מאז תחילת הבדיקה בחודש ינואר השנה, אלא שהרשת הצליחה במקביל לשמור על שיעור גבוה ביותר של מרואיינים מומחים מתוך כלל המרואיינים הערבים (17%). את אחד ההסברים לכך נמצא בראש טבלת התוכניות לחודש האחרון, שם בולטות שתי נציגות בכירות של רשת ב, שראיינו כל אחת ארבעה מומחים ערבים. "סדר יום", בהגשת קרן נויבך ובעריכת מירית הושמנד, שהגיעה למקום השני בטבלה עם 40% מומחים מבין המרואיינים הערבים, ו"הבוקר הזה", בהגשת אריה גולן ובעריכת ניקולא רוזנבאום, שממוקמת במקום השלישי עם 24% מומחים מבין המרואיינים הערבים. במקום הראשון בטבלת התוכניות, ממש כמו בחודש שעבר, נמצאת "לונדון את קירשנבאום", בהגשת ירון לונדון ובעריכת דרור זרסקי, עם חמישה מומחים ערבים המהווים 42% מכלל המרואיינים הערבים. בכל יתר התוכניות שנכללו בבדיקה מספר המומחים הערבים שהתראיינו זניח, כאשר בתוכניות הבאות לא התראיין במהלך כל חודש אפריל ולו מומחה ערבי אחד: "פגוש את העיתונות", "אולפן שישי", "שישי", "ערב חדש", "החדשות הלילה", "שש עם", "הכל דיבורים", "חמש בערב", "המטה המרכזי" ו"יומן". למעשה, ב"המטה המרכזי" של ערוץ 10 (עורכים: אהרלה גולדפינגר והדס ריבק) וב"יומן" של ערוץ 1 (עורכים אורי לוי ועמית וינטר) לא התראיין בחודש אפריל אף ערבי כלל. פרויקט "מדד הייצוג" של "העין השביעית" ‒ בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי וקרן ברל כצנלסון ויחד עם יפעת מחקרי מדיה
"הארץ" ממשיך לסקר את מצוקת יוצאי אתיופיה | כל העיתונים ממשיכים לדוש בביקורה של מדונה | והרמטכ"ל שוב עולה לכותרות בנסיבות מעט משונות
חודש חדש. הסתיו הגיע. שנת הלימודים נפתחה, והיא כובשת את שערי העיתונים. לבולטות הגדולה ביותר זכה האירוע הפדגוגי ב"ישראל היום", שהכותרת הראשית שלו היא "לקום, יש בית-ספר!". גם "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית לשנת הלימודים החדשה ("שנת הלימודים נפתחת: 1.48 מיליון תלמידים חוזרים הבוקר לבתי-הספר"), אולם התמונה המצורפת אינה של ילד מקרי עם ילקוט, אלא של אסצאלו סמה, ילד ממוצא אתיופי, "שיחל הבוקר את לימודיו בכיתה א בבית-הספר מורשה בפתח-תקווה". כזכור, "הארץ" הדגיש מאוד בימים האחרונים את האפליה של תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח-תקווה. גם הידיעה המרכזית היום, של אור קשתי,אינה הממבו-גמבו הרגיל של כל אחד בספטמבר, אלא מוקדשת ברובה לקליטת התלמידים יוצאי אתיופיה בבתי-הספר של פתח-תקווה. לפי קשתי, המשבר הגיע לסיומו אתמול, אחרי שהושג הסכם בין בתי-הספר למשרד החינוך ולפיו בתי-הספר "יקבלו 48 תלמידים-עולים ללא כל הליכי מיון". הכותרת הראשית על שער מוסף "24 שעות" היא "גזענים? אנחנו?", ומפנה לראיון של משה רונן עם שניים ממנהלי בתי-הספר שהואשמו בגזענות. על הפער הזה, שבין עמדת מנהלי בתי-הספר ובין זו של שר החינוך, כפי שהובא בעיקר ב"הארץ", כתב היום ב"העין השביעית" חנוך מרמרי. לפי הסקירה שהוא מספק, ייתכן שהשבחים שחילקתי כאן לסיקור התוקפני של "הארץ" (שהיום, אחרי טפטופים פה ושם, מצטרפים אליו גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב") לא היו במקומם. ייתכן שהיה מקם לטיפול עדין בסוגיה מורכבת ביותר, וייתכן ששכרם של התלמידים שיתקבלו ללא מיון ייצא בהפסדם. מצד שני, ייתכן שהבוטות של הסיקור היתה בכל זאת המאיץ המתאים לטיפול כלשהו בבעיה. שליש משער "מעריב" מוקדש לתמונתו של ילד מקרי עם ילקוט, המדגמן את הכותרת שבחר העיתון, "שלום כיתה א". כותרת המשנה חולקת על הכותרת הראשית של "הארץ". לפי "מעריב", את שנת הלימודים יחלו 1,502,600 תלמידים, ולא 1.48 מיליון. להיכן נעלמו 22,600 תלמידים? ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער היא הקטנה ביותר, רצועה צרה בראש העמוד הקוראת, "בוקר טוב, כיתה א" (אבל יש טקסט חתום על-ידי שר החינוך. כדוגמנים באחת הכפולות בתוך העיתון נבחרו ילדים של קציני צה"ל). המספר של "ידיעות אחרונות" גדול משל "הארץ" ושל "מעריב" - "יותר מ-1,600,000" - אבל השיאנים לא נמצאים בעיתונים: בגלי-צה"להמספר הוא 1,870,203, וב-ynet המספר הוא 1,887,969. מה ההייררכיה הזו אומרת? זו נקודה אזוטרית שכדאי לפתח, ולו בשל הסמליות הטמונה בה (ב"ישראל היום", אגב, מסתפקים במספר 1,500,000). מהו הסיפור שהצליח לדחוק את פתיחת שנת הלימודים מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"? אלמלא ראווי סולטני, התשובה היתה מן הסתם – ביקורה של הזמרת מדונה. אלא שסולטני, סטודנט ערבי ישראלי, בן 23 מטירה, טרף את הקלפים עת נתפס כשהוא אוסף מידע על הרמטכ"ל גבי אשכנזי (הם התאמנו באותו חדר כושר בכפר-סבא), כך לפי כתב האישום שהוגש אתמול. לטענת הפרקליטות, סולטני גויס על-ידי החיזבאללה, והמידע שאסף היה אמור לסייע בתכנון התנקשות באשכנזי כנקמה על חיסולו של בכיר החיזבאללה עימאד מורנייה. אביו של החשוד, המשמש גם פרקליטו, טוען כי סוכני החיזבאללה שגייסו אותו לכאורה כשהיה במחנה קיץ במרוקו כנציג של תנועת בל"ד (תנועתו של עזמי בשארה) ניצלו את תמימותו, וכי הוא רברבן המתפאר בדברים שלא עשה (כך למשל טוען האב כי הבן לא דרך זה שנה בחדר הכושר האמור). ב"מעריב" נכתב כי האב הפרקליט היה גם עורך-דינו של בשארה. העיתונים כולם קושרים את המקרה למחדל קודם שבו חייל מיחידת האבטחה של משרדי הרמטכ"ל בקריה נתפס כשגנב נשק ופרטי כרטיס אשראי מחדרו של אשכנזי, ומתריעים על כשלי השמירה על בטחונו של הרמטכ"ל. ב"ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן בגנות תנועת בל"ד ומתריע מפני "עלייה מהותית בהיקף הפעילות של חיזבאללה בקרב ערביי ישראל". הנושא האחר המופיע על שערי כל העיתונים, בבולטות כזו או אחרת, הוא מעלליה של הזמרת מדונה בביקורה בישראל, יממה לפני הופעתה בפארק הירקון. האם העובדה שזמרת פופ – פופולרית ככל שתהא – זוכה לסיקור הנרחב שמקבלת מדונה בעיתונים שלנו אינה מעוררת מבוכה בעורכים ("לקינוח הזמינו מלבי ים תיכוני, סורבה מלון ואננס וגלידת ריבה בחלב", כותבים שלושת כתבי "ידיעות אחרונות" שגויסו לכתיבת האייטם היומי על מדונה)? אולי. אבל מה הם יכולים לעשות? הרי האייטם הוא פגישתה של מדונה עם יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, ועוד מדווחים שהזמרת עתידה להיפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אם שני פוליטיקאים בכירים כל-כך, שאמורים להיות עסוקים עד מעל לראש בענייני מדינה, מוצאים זמן ועניין בפגישה עם הזמרת, שלאו דווקא מציעה פתרון ל"משבר הערכים" ששר החינוך כותב עליו, מה לנו כי נלין על שיקול הדעת של העיתונאים? (שלא לדבר על כמה מהפוליטיקאים שלנו שהם גנבים ולוקחי שוחד, כמו אברהם הירשזון ושלמה בניזרי, שכניסתם הבוקר לכלא משמשת היום נושא לכותרת הראשית של "מעריב"). כמו במקרה הסקנדל השבדי, נראה כי ההתלהמות העיתונאית היא רק הד קלוש להתלהמות של הפוליטיקאים. וכיוון שהתבטאויותיהם של העיתונאים שלנו ושל הפוליטיקאים שלנו הן לעתים קרובות מדי בוטות, תוקפניות ומתלהמות, וכיוון שבפוליטיקאים שלנו אנחנו בחרנו והעיתונאים משקפים את המציאות שאנו יוצרים, ייתכן שאנחנו נמצאים בבעיה חמורה באמת. "יותר מכל רציתי להעביר את התחושה שהעולם השתנה, ואין לנו את היכולת להתייחס לשינוי הזה, להבין אותו ולהתמודד עימו", אומר הבמאי האמריקאי גים גרמוש לאורי קליין, בראיון המתפרסם על שער מוסף "גלריה". "בסרטים שלי העלילה היא תמיד משנית", אומר הבמאי. "מה שמעניין אותי בהם הוא הדמויות וכיצד הן מתבוננות בעולם סביבן". זו אמירה שאכן מסייעת להבנת סרטיו של גרמוש. "שאלת יחסו של הבמאי האמריקאי בן ה-56 לנראטיב הקולנועי היא השאלה הראשונה המתבקשת בעקבות הצפייה בסרטו החדש, גבולות השליטה, שיעלה בסוף השבוע על האקרנים בישראל", כותב קליין בפתח הראיון, וקובע כי גרמוש "מעולם עוד לא ביים סרט שחתר באופן כה קיצוני וכה רדיקלי נגד הנראטיב הקולנועי המסורתי". כדי ליהנות מהסרט, כותב קליין, "צריך להיכנס לראש שלו וללכת עימו. מי שמצפים לסרט שההתרחשויות שבו מצטברות לסיפור שמתקדם מסיבה לתוצאה, כדרכו של הנראטיב הקולנועי הקלאסי, יתאכזבו ואולי אף יכעסו; מי שמוכנים לקבל את דרכו של גרמוש לספר סיפור, ייהנו מחוויה קולנועית ייחודית ביותר". הנה עוד ציטוט: "גרמוש צוחק כשאני אומר לו שבסרטו החדש הוא הלך אל מעבר למקגאפין, אותו מושג משועשע שטבע אלפרד היצקוק ומתייחס לסיבה, הבלתי חשובה לרוב, מדוע הרעים בסרטיו של היצקוק דולקים בעקבות הטובים. כן, הלכתי אל מעבר למקגאפין, הוא אומר, הסרט כולו הוא מקגאפין אחד גדול". אחד המשפטים האחרונים שאומר גרמוש לקליין הוא: "אני פועל כיום במציאות שבה מושגים כגון קולנוע נסיוני או אוונגרדי נדחקו יותר ויותר לשוליים לא מפני שהיחס לקולנוע כאמנות השתנה, אלא מפני שהקולנוע כתעשייה השתנה באופן מהותי כל-כך". בעמוד השני של "גלריה" מתפרסם מאמר של רותה קופפר לכבוד עלייתה של העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "האוס". קופפר מביאה נתונים שלפיהם "האוס" היא סדרת הטלוויזיה הנצפית בעולם, וטוענת כי "הנתונים של האוס, המועמדת שוב לפרס האמי כדרמה הטובה ביותר (לאחר ששחקניה זכו כבר בשלושה פרסי אמי, נוסף לשני פרסי גלובוס), מלמדים כי הצפייה בטלוויזיה נהפכה בשנים האחרונות איכותית יותר. לשם ההשוואה, בתחום הטלנובלה צפו כרבע מהצופים של סדרת בית-החולים. "[...] אחת מנקודות המפנה בטלוויזיה, שבזכותן האוס היא הסדרה האמריקאית הנצפית ביותר (בשעה שסדרת המקור הנצפית ביותר בישראל היא האח הגדול), היא הסדרה שלושים ומשהו [...] שעלתה לשידור לפני 22 שנה ברשת ABC ותיארה בעצם את חיי יוצריה. חשבנו שאם נעלה משהו שמדבר רק אלינו ואל החברים שלנו, אף אחד לא יצפה בזה, יבטלו את הסדרה עד מהרה ונחזור לעשות סרטי קולנוע, אמרו לשיקגו טריביון. כיום, עם צאתו של מארז ה-DVD (לאחר עיכוב גדול שנגרם בשל ענייני זכויות יוצרים על השירים בסדרה), ברור כי שלושים ומשהו בת ארבע העונות היתה להיט ואבן דרך תרבותית. "היוצרים הלכו נגד רצונן של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות אז, שהתבססו על סדרות בית-חולים ומשטרה [...] כאשר עלתה לאוויר, מיליונים צפו עדיין באופרות סבון ליליות כמו דאלאס, וניצנים של טלוויזיה איכותית החלו עם סדרות כמו בלוז לכחולי המדים ומקום אחר [...] מאז 1987, אז עלתה הסדרה ההיא, הטלוויזיה התפתחה מאוד [...] ערוץ שואוטיים מעלה סדרה חדשה ששמה המלה שמתחילה בס [...] הסדרה מצטרפת ליצירות טלוויזיוניות אחרות שמשודרות בערוץ – המנסה להציג אלטרנטיבה לערוץ HBO היוקרתי – כולן כתובות ומצולמות כסרט קולנוע בהמשכים, ביניהן דקסטר, העשב של השכן והאחות גקי. "הטלוויזיה יכולה להיות ראויה רק כשהיא משוחררת מכבלי הפרסום – כך אמר דייוויד סיימון, יוצר הסמויה, בפסטיבל הבינלאומי לטלוויזיה של אדינבורו בשבוע שעבר. לדברי סיימון, כשהטלוויזיה הצליחה לשחרר עצמה מהמבנה הכלכלי של פרסום, התאפשרה אמנסיפציה של הסיפור. עד שהיתה טלוויזיה בכבלים, המפרסמים נהפכו חשובים יותר מהתוכנית עצמה. המטרה היתה להביא כמה שיותר צופים למסך, ופירוש הדבר היה להפוך את התכנים לטיפשיים יותר". אחת הכותרות הראשיות על שער "ידיעות אחרונות" טוענת כי המועמד של שר המשפטים יעקב נאמן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא נועם סולברג, "שופט בן 47, מתנחל דתי". "כך מסרו אתמול כמה אישים ששוחחו עם השר נאמן", כותבת טובה צימוקי, המביאה גם שמות מועמדים אחרים: עו"ד יהודה ויינשטיין, עו"ד ענבל רובינשטיין ופרופ זוהר גושן. בינתיים כבר יצאה הכחשה מלשכתו של נאמן, שמפרסם האתר "מחלקה ראשונה": "לשכת שר המשפטים מסרה כי הנושא אינו נמצא על סדר יומו של השר. השר נאמן הדגיש כי מדובר בלא יותר מאשר ספקולציות של אנשים בעלי אינטרס פוליטי". העיתונים מדווחים על הסלמה בהפגנות החרדים בירושלים. לראשונה השתמשו בשוטרים בכדורים חיים, בירי אזהרה באוויר. זאת לאחר שניידת שהגיעה לזירת רצח פלילי בשכונת גאולה (מטפל רצח חוסה בהוסטל) הוקפה בחרדים שניסו למנוע ממנה לפנות את הגופה. נטען גם כי הניידת דרסה את אחד המפגינים. אתמול הותקפה מלכה אדרי, בת 77, ליד קניון בבת-ים, עת נער ניסה לחטוף ממנה את ארנקה. אדרי התנגדה, והנער היכה אותה בפניה במקל. מצבה בינוני. "האלימות ממשיכה להשתולל ברחובות", כותב ניר גונטזבלשונו הצבעונית בפתח הדיווח ב"ידיעות אחרונות". הדיווח מובא על פני שליש מעמ 20. ב"מעריב", שהכריז בתרועה רמה לפני כשבועיים בלבדעל פתיחת קמפיין נגד האלימות המשתוללת, הידיעה הזו כלל אינה מופיעה. לעומת זאת מופיעה ידיעת עמוד על מדונה. ב"גלובס" כותב גד פרץ על סוגיית ניטרליות הרשת, לאור ההנחיות של משרד התקשורת. החינמון "ישראל היום" הכיל היום, נדמה לי שבפעם הראשונה, אינסרט פרסומי (לפירמה של מוצרי חשמל). עוד ב"ישראל היום": אתמול נעדר מדור הרכילות, כשהסיבה לפי אתר וואלה היא השעייתה של הכותבת טלי מזרחי דהאן, לאחר שהציעה לאנשי יחסי-ציבור להמליץ ללקוחותיהם לשכור את הלהקה שבה חבר בעלה. היום מופיע המדור כרגיל על שערו האחורי של העיתון, אולם הוא אינו חתום.
"פרסמתי שקרים מוחלטים", "נגררתי אחרי אנשים שלא הייתי צריך להיגרר אחריהם" • תכירו את אבי וייס ואלי ציפורי, שמשון ויובב של מכונת הרעל • עיתונאים מעידים על עלילות ציפורי באולם 315 בבית המשפט המחוזי בירושלים • וייס מעיד על עצמו • מה וייס וציפורי חשבו על נתניהו לפני שהומרו לביביסטים • ומה אפשר ללמוד מכל זה על מערך התעמולה של נתניהו? • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל
 הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: "אלי ציפורי משרה אווירת טרור באולם בית-המשפט": שורת עיתונאים המכסים את משפט המו"לים הגישו תצהירים משפטיים בנוגע להתנהלותו של איש התקשורת תומך נתניהו אלי ציפורי באולם • הם מתארים מסכת עקבית, מאיימת וחסרת תקדים של הטרדות קשות כלפי עיתונאים ונציגי הפרקליטות • ציפורי מכחיש את הדברים, שכעת ייבחנו בבית-המשפט בשל תביעה שהוא עצמו הגיש הבלוגר אבי וייס: פרסמתי שקרים מוחלטים ללא בדיקה. בעקבות תביעת דיבה, התנצלות חריגה של וייס בפני העיתונאים אבישי גרינצייג ועמית סגל: מתנצל מעומק לבי ובוש על הקמפיין השקרי, נגררתי אחרי אנשים שלא הייתי צריך להיגרר אחריהם • וייס, מהפעילים הבולטים במכונת הרעל של רה"מ בנימין נתניהו, ישלם גם פיצוי כספי כתב אישום נגד ברגים במכונת הרעל: אלי ציפורי ואבי וייס נאשמים בהטרדת העדה הדס קליין, שהעידה במשפט המו"לים על טובות ההנאה בשווי מיליוני שקלים שקיבל רה"מ נתניהו מזוג מיליארדרים לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"
בעקבות הצנזורה, מתמוטט גם מעמדם של צווים לאיסור פרסום שמוציאים בתי-המשפט. חידוש חקירת הרצח של נאוה אלימלך מוכיח זאת - וזה אינו המקרה היחיד
אם שנות השמונים נרשמו כעידן היחלשות כוחה של הצנזורה הצבאית, הרי שבסוף שנות התשעים הולכות וקהות שיניו של מוסד צנזוריאלי אחר: צווי איסור הפרסום. יותר ויותר מקרים בשנה האחרונה מעידים שאין גם בכוחו של שופט למנוע פרסום פרטים מתוך פרשיות עלומות. העיתונאים מקפידים לחפש פרצות בצווים, המשטרה ושאר כוחות הביטחון מגדילים את מכסתם, בית-המשפט חותם ביד קלה מדי ובנוסחים גורפים מדי, ובתגובה העיתונאים מגבירים את ההפרות. שלטון החוק יוצא נפסד ממשחקי החתול והעכבר האלה וגם העיתונאים הופכים לעבריינים, ולפעמים אפילו אינם מודעים לכך. צו איסור הפרסום בפרשת נאוה אלימלך הותיר את יעקב ארז, עורך "מעריב", זועם. ההודעות הראשונות על הצו שהוציאה המשטרה בבית-משפט השלום בפתח-תקווה הגיעו לביפרים של הכתבים בשעות אחר-הצהריים של ה-30 בספטמבר. בשעות הערב עדיין נשמרו בסוד פרטי "הפרשה שהסעירה את המדינה לפני 16 שנה". שתי מהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה הקפידו למלא אחר הוראות הצו. לקראת מהדורת חצות חזר וקרא משה נוסבאום, כתב המשטרה של חדשות הערוץ השני, את הצו, ואחרי התייעצות עם עו"ד ומנכ"ל חברת-החדשות הוחלט לחשוף את מה שמסתתר מאחוריו: במהדורת החדשות של חצות נמסר שמדובר בפרשת רצח נאוה אלימלך. עם זאת, הקפידו חדשות הערוץ השני לשמור בסוד את טיב ההתקדמות בחקירה - מעצרם של שני החשודים יהודה ועמוס שלף. במערכות העיתונים התעוררה המולה קלה. מערכות החדשות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נועצו ביניהן והחליטו ללכת בעקבות גישת בית הלל של הערוץ השני ולשנות את הכותרות מ"פרשה שהסעירה..." ל"התקדמות בפרשת רצח נאוה אלימלך". ב"ידיעות אחרונות" הוסיפו תמונה, והוציאו מהדפוס את המהדורה הראשונה שכבר יצאה לדרך. ב"מעריב", לעומת זאת, נשארו עם הגרסה העמומה, בעקבות המלצת היועץ המשפטי של העיתון ושיחה של כתב הפלילים עם דובר משטרת ישראל שפסק: חדשות הערוץ השני עברו עבירה. ואכן הנטייה הראשונית במטה הארצי היתה לפתוח בחקירה. אלא שאז נטלו משפטני המשטרה לידיהם שוב את הצו, שנתפר על-ידי השופט לבקשתם, וקראו בו קריאה מדוקדקת יותר. כך כתב השופט אהרון מקובר: "אני נותן בזה צו האוסר לפרסם את שמות החשודים... וכן כל פרט מזהה אחר כל שהוא, וכן את עצם מעצרם של החשודים בגין הפרשה נשוא המעצר". בין המלים "עצם" ו"מעצרם" מחק השופט שלוש מלים שעשו את ההבדל בין פרסום לאי-פרסום: "(עצם) הפרשה בגינה נעצרו". המשטרה, שרצתה בבקשתה המקורית גם בשלוש המלים הללו, הבינה שהתרשלה, וחקירה נגד מי שכביכול הפר את הצו לא תהיה. למחרת הסיר שופט את הצו כולו, ופתח את מעצרם של האחים שלף לסיקור מלא, לבקשת העיתונאים ובתמיכת פרקליטם של החשודים, משה מרוז. נוסבאום לא מסתיר את שביעות רצונו מתושייתו: "מדובר בחקירה שאינה עוסקת בנושא בטחוני והנימוק רגישות החקירה אינו מספיק לאסור פרסום במקרה זה. על הרקע העקרוני הזה ביצענו את התרגיל". יעקב ארז, כאמור, זועם: "התלבטנו קשות בלילה, והיועץ המשפטי שלנו המליץ לכבד את הצו במלואו. יצאנו פראיירים ולא בפעם הראשונה. אני לא מוכן יותר לצאת פראייר. הלקח שלי הוא שבעתיד אתייחס לדבריו של היועץ המשפטי שלנו בתור המלצה בלבד ואהיה גמיש יותר בהחלטתי כיצד ועד כמה למלא אחר הצווים". שבוע מאוחר יותר היו ה"פראיירים" מנהל קול-ישראל וכתביו. הפרשה הפעם: מותם של האחים עוודאללה בהיתקלות עם צה"ל. הצו שהוצא בחופזה, חמש דקות לפני חצות, על-ידי מפקד בית-המשפט הצבאי באדוריים לבקשת כוחות הביטחון, הופקד בידיה האמונות של הצנזורה. צו מוזר והפקדה מוזרה. כוחות הביטחון ניסו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: למנוע פרסום, ולעגן את המניעה באזיקים של בית-משפט. בכך גם ירו בציפור השלישית, הצנזורה, שכוחה העצמאי במניעת פרסומים שוב אינו מספיק, כנראה. צו איסור פרסום אינו החלטה צנזוריאלית רגילה, ולכאורה אמור למנוע גם פרסומים המיוחסים לגורמים מחו"ל, אך כל שלושת העיתונים פרסמו את מותם של האחים עוודאללה כשהם מייחסים את הידיעה לסוכנות הידיעות הצרפתית. עבירה? כך חשב גם הצנזור הראשי, שהורה למחרת בחמש בבוקר לרכז המערכת בקול-ישראל, ניקולה רוזנבאום, להימנע משידור הידיעה, ואף הבהיר למנהלי רשת ב את עמדת פרקליטות המדינה, שלפיה יועמדו לדין כל הגורמים המפרסמים - הראשונים ואלה שיעתיקו מהם. רוזנבאום: "אמרו לנו שיש שאלה של בטחון המדינה". לא חלפה שעה ונימוקי בטחון המדינה התפוגגו, והצו הוסר. אך קצר בתקשורת בין הנהלת רשות השידור לקול-ישראל גרם לכך שברדיו לא ידעו על הסרת הצו ועורכיו פרסמו אחרונים, בערך בשבע, את דבר מותם של שני האחים, אחרי שראו שהדברים משודרים גם במהדורת הבוקר של הערוץ הראשון. חישוב קל מעלה שהצו החזיק מעמד שש, שבע שעות לכל היותר, מאז הוצאתו בחצות הלילה הקודם. בתשובה לשאלתי אם יועמדו גורמים לדין, ענה הצנזור תשובה כוללנית: "הצנזור רשאי לתת דעתו, בבואו להפעיל את סמכותו כדין, גם לצווי איסור פרסום שניתנו על-ידי בתי-משפט מוסמכים על רקע החשש לפגיעה בבטחון המדינה". אמנון נדב: "הפרקליטות איימה בלי שיניים. לכאורה היו צריכים להעמיד לדין את העיתונאים שפרסמו". מגוון השיטות שפיתחו העיתונאים למאבק בצווי איסור הפרסום דומה מאוד לשיטות התחמון שנוהגת העיתונות להפעיל נגד הצנזורה. למשל "הלבנת" ידיעה באמצעות פוליטיקאי המוגן מאחורי החסינות המהותית. כך, למשל, חשף השר לבטחון פנים בפברואר השנה את דבר מעצרם של שני בדואים בחשד שהיו בדרכם לביצוע פיגוע. על פרטי מעצר זה ועל זהותם של העצורים הוצא צו איסור פרסום בבית-משפט השלום באשקלון. שני הבדואים שוחררו בסופו של דבר, הזעם של הקהילה הבדואית על השר גאה והתפרץ, ואילו השר הפך את עורכי חדשות הערוץ השני ששידרו את דבריו, ואת העיתונאים שחזרו עליהם אחר-כך, לעבריינים בפועל. גם פרשת סטרשנוב יצאה לאוויר העולם על-ידי פוליטיקאי. הח"כ נסים זווילי הוא שפרסם את עיקרי הפרשה, שנאסרה כולה לפרסום לבקשת הפרקליטות בצו שניתן בבית-המשפט העליון על-ידי השופט שלמה לוין. זווילי התמקד בהאשמות, כביכול, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר שהגיש עו"ד זכרוני (מן הראוי לציין שאלו הופרכו לחלוטין בחקירת המשטרה שבאה לאחר מכן). מאותו רגע החל גל של פרסומים, מלאי רמזים, מעין תצריף מורכב, בלתי נהיר להדיוטות, של פרטים גלויים וחסויים. בין השאר נשתלו בעיתונים תמונות ענק של עו"ד פנינת ינאי, כדי לרמוז לקוראים על מעורבותה העמוקה בפרשה. הפרטים שפורסמו מפיו של זווילי, בתוספת הרמזים העבים, ושיחות הסלון שבהן חלפו פרטים מפה לאוזן, שכנעו את השופטים להתיר את פרסום כל תוכן התצהיר של עו"ד זכרוני. ב-13 ביולי הנחה היועץ המשפטי לממשלה את ראש אגף החקירות במטה הארצי לפתוח בחקירה בעניין הפרות צו איסור הפרסום על-ידי כל המעורבים "כולל חברי-כנסת". קשה היה להבין את המניע האמיתי של פרקליטות המדינה לבקש צו איסור פרסום על פרשת זכרוני-סטרשנוב. הרבה יותר קל להבין את הרקע העומד מאחורי האיפול המלא סביב פרשת יהודה גיל. חשיפת הדברים עשויה לסכן מקורות של המוסד ולחשוף שיטות עבודה. הצו שאסר לפרסם את דבר "מעצרו של גמלאי של המוסד" היה מונח במערכות העיתונים זמן מה עד שנמצא הפתח במערכת "הארץ". הידיעה של העיתונאי זאב שיף מה-3 בדצמבר 97 עסקה רק בתוצאות מעשיו של גיל ללא איזכור המעצר: "מידע כוזב השפיע על המהלכים המדיניים עם סוריה". עד מהרה הפכה הידיעה לכדור שלג שהזין את העמודים הראשונים של העיתונים במשך ימים רבים. בסופו של דבר הותרו לפרסום פרטי זהותו של גיל, ובהמשך גם תמונתו, לאחר שהודפסה בעיתונים רבים ברחבי העולם. מפרקליטות המדינה נמסר כי נפתחה חקירה על הפרת צו איסור פרסום בפרשה. לעתים נראה כאילו אין מדובר בהחלטות שיפוטיות, אלא בריטואל גרוטסקי שבו לכל צד תפקיד ידוע מראש ומחויב המציאות: המשטרה והשב"כ מבקשים איסור פרסום ויהי מה, והעיתונאים נאלצים להילחם בהם בבית-המשפט. השופטים, בעיקר הזוטרים, נוטים להיכנע מהר מדי לטענות השב"כ. במלון "לורנס" במזרח ירושלים, שבו התפוצץ המטען בידיו של המחבל חוסיין מקדאד, מצאו עיתונאים כרטיסי טיסה משווייץ וכרטיסי רכבת של המחבל - ראיות שחוקרי המשטרה שכחו מאחוריהם. הפריטים הובאו למשטרה ולאות תודה מיהרה זו והוציאה צו איסור פרסום גורף הכולל גם את הממצאים הללו. לאחר שהפרשה פורסמה בהרחבה בעיתונות המזרח-ירושלמית ובעיתונות בחו"ל, נענה בית-משפט השלום בירושלים לבקשת העיתונאים להתיר את הפרסום. קול-ישראל מיהר לשדר את הסיפור באותו היום. אז התערב השב"כ וניסה למנוע מהעיתונים לפרסם למחרת את הפרטים שכבר שודרו בקול-ישראל. בדיון בבקשת השב"כ בבית-המשפט המחוזי, חזרו העיתונאים על טיעוניהם הקודמים שהמידע פורסם בכלי תקשורת זרים ובאינטרנט, ואילו השופטת רות אור קבעה ש"הערבים הם פלאחים ולכן לא מרבים להסתכל באינטרנט". על הטענה שהפרטים כבר פורסמו בעיתון "דבר", הגיבה הפרקליטות בשאלה "מי כבר קורא את דבר". השופטת קיבלה את הטענה. בהמשך הדיון הוצאו העיתונאים מהאולם בתואנה שעומד להיחשף בו חומר סודי. לפעמים עשויה מניעת המידע מהציבור להזיק באופן מיידי. כך היה אחרי נסיון פיגוע ברחוב יפו בירושלים, כאשר הוצא צו איסור פרסום על הרכב חומר הנפץ במכונית שהחלה להתלקח. חיש קל נפוצו שמועות שמדובר בחומר ביולוגי וכימי והפאניקה גברה. מאוחר יותר שוחרר לפרסום המידע "הסודי": מדובר רק בדלק ובמסמרים. אם דפוס ההתנהגות הזה לא ישתנה, המצב יחמיר. כבר היום מושמות החלטות של בית-המשפט ללעג, ועמן שלטון החוק. כוחות הביטחון - המשטרה, השב"כ וגורמים אחרים - ממהרים לפעול להוצאת צווי פרסום ללא שיקול דעת מספיק. אם הרשויות יקפידו על קיום הוראות החוק, יהיה עליהן להעמיד עיתונאים לדין בקצב שמערכת המשפט לא מסוגלת לעמוד בו, וגם לו היתה יכולה - סביר שהיתה קמה צעקה גדולה. בקרב העיתונאים משתרשת ההכרה שגם צווי איסור הפרסום, כמו הצנזורה, אינם קדושים, ומה שאינו קדוש אפשר להפר. השופטים דנים בצווים בחופזה, ובערכאות הנמוכות לא ניכר מאמץ מספיק לאזן טיעונים בדבר "בטחון המדינה" או "התקדמות החקירה" בעקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. "אם המצב יימשך כך לא יהיה מנוס מפעולה של המחוקק", מעריך מנהל קול-ישראל אמנון נדב. "היות שהתקנות המתאימות קיימות בתקנון האתיקה, ומוסדות העיתונות משותקים, הרי שיוכלו להעתיק את תקנון האתיקה ללשון החוק בהסכמה. השאלה היא, כמובן, אם העיתונות תסכים ואם לא קיימת סכנה שחקיקה כזו תהיה נוקשה בהרבה מהתקנון המקורי". ארז: "יש הידרדרות ברמה של קיום החוק. הפתרון צריך להיות או שיטילו צו איסור פרסום ואז יאכפו אותו, כלומר יעמידו עיתונאים לדין, או שיפסיקו להטיל צווים כאלה. אין דרך ביניים". אלוף בן, ראש מערכת החדשות של "הארץ", מטיל את האשמה על הרשויות: "אני לא חושב שיש רישול במילוי אחרי צווים אלא קריאה דקדקנית של כל פרט ופרט בהם. זאת כיון שיש שימוש נרחב מדי בצווי איסור פרסום מצד הרשויות. לשם מה הוציאו צו על פרשת נאוה אלימלך? ממתי תפקידה של המשטרה להגן על שמם של החשודים? הצווים האלה פשוט מיותרים והגיע הזמן שהשלטונות יבינו שהעיתונות בוגרת ואחראית דיה לתפקד בלעדיהם". במקרה שמשאלתו של בן תתמלא, יישמט נשק נוח גם מידיהם של עיתונאים ועיתונים. כך, למשל, הגישו אשתקד חברת "קשת" וחיים יבין בקשה להוצאת צו איסור פרסום על פרטי ההתקשרות בין השניים, לאחר שתוכן החוזה דלף לכלי התקשורת. הנימוק היה: בפרסום יש כדי לפגוע בצנעת הפרט. בית-המשפט נענה לבקשה במלואה. יעקב גלנטי, כתב המשטרה של "מעריב", מציע פתרון ביניים: "להוציא צווי איסור פרסום רק אם השופט סבור שיש בפרסום סכנה ודאית להתקדמות החקירה. צווים אלה יוגבלו בזמן וישימו גם את איפול חקירת המשטרה בסד הזמן הזה. כמו כן יש לאפשר פרסום בארץ ברגע שפורסם מידע בחו"ל, על-פי אותו עיקרון שלפיו פועלת הצנזורה". בסופו של דבר מתקבל הרושם, שרשויות התביעה מתקשות לאכוף את החוק במקרים של הפרת צווי איסור פרסום, בייחוד כאשר מדובר בגורמים רבים מכלי תקשורת שונים המעורבים בהפרות. אולי משום כך הם נטפלים, בינתיים, דווקא לקטנים: באגף התביעה של המשטרה הולכת ומתגבשת החלטה להגיש כתב-אישום נגד העיתונאי מוטי ויינשטיין, לשעבר כתב עיתון "ירושלים", על הפרת צו איסור הפרסום בפרשת רצח נועה אייל. הצו הוצא אמנם ביום חמישי בערב, הרבה אחרי סגירת העיתון, אך ויינשטיין, שבכתבתו פרסם פרט סודי מרכזי בחקירה (רכב פורד אריקה של החשודים ברצח), נאשם כי התעלם לחלוטין מהצו ולא טרח אף לעדכן את עורכיו על הוצאתו. סביר להניח שגם לו עשה כן, לא היה מצליח לעצור את מכבשי הדפוס. פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, מסרה בתגובה לשאלותינו: "התופעה של הפרת צווי איסור פרסום על-ידי כל התקשורת השונים נפוצה מאוד בעת האחרונה. הדבר נעשה באופן גלוי, ובמקרים מסוימים אף בוטה, תוך התעלמות מצווים המוצאים על-ידי בתי-המשפט. הפרה חוזרת ונשנית של צווי בית-המשפט פוגעת בשלטון החוק ובמעמד המערכת השיפוטית, ופוגעת באינטרסים חיוניים המוגנים על-ידי צו איסור הפרסום. מסיבות אלו, מוקנית חשיבות רבה לאכיפת החוק בעניין זה, וזאת על דרך של חקירה והעמדה לדין פלילי של כל המפר צו איסור פרסום". פרקליטת המדינה סירבה להתייחס באופן פרטני למקרים הנמצאים בחקירת המשטרה או למקרים הנמצאים לפני החלטה על הגשת כתב-אישום. אבנר הופשטיין הוא עיתונאי על-פי חוק מבקר המדינה, פרסום פרטי דו"חות המבקר, הקבועים והמיוחדים, בטרם הונחו על שולחן הכנסת, הוא עבירה על החוק. הוראה זו כתובה בתחתית כל עמוד ועמוד של הדו"חות. גם טיוטת דו"ח מבקר המדינה ובה מסקנות בדיקת אסון צאלים ב כללה את התזכורת הזו, ומשרד מבקר המדינה אף העביר הודעה לעיתונות ובה הודגש חסיון הטיוטה שנמסרה לגופים המבוקרים. החיסיון החזיק מעמד שלושה ימים, עד "יומן השבוע" ביום שישי בערב. אז פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ את מרבית מסקנות הטיוטה החסויה, ומאז חדלו שאר העיתונאים להקפיד על ההוראה. העובדה שמדובר בדו"ח של מבקר המדינה, ועל כן פרסומו אסור בחוק, נשתכחה מלבותיהם של אנשי "היומן", ושכחה זו גררה תגובה דומה אצל עיתונאים אחרים. לפי שעה לא נפתחה חקירה. במשרד מבקר המדינה אישרו כי נעברה עבירה אך סירבו למסור אם בכוונתם לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. גיליון 17, נובמבר 1998
הסכם קיבוצי חדש לעובדי הדפוס ב"ידיעות אחרונות". ההנהלה: אנחנו העיתון היחיד בישראל שמקיים כיום עבודה מאורגנת בהיקפים גדולים. ההסתדרות: ההנהלה מתעקשת לפטר דווקא את העובדים המאורגנים
הנהלת "ידיעות אחרונות" הגיעה לפני כחודש להסכם קיבוצי חדש עם עובדי הדפוס והמינהלה בעיתון. במסגרת ההסכם מתחייב "ידיעות אחרונות" לא לפטר את העובדים עד לתחילת 2015, וזאת בתמורה להפחתת שכר למשך שנה. ההסכם הושג לאחר משא-ומתן ממושך בין הנהלת העיתון לוועד עובדי הדפוס והמינהלה, המאורגנים בהסתדרות הכללית, ועל רקע פנייה של ההסתדרות לבית-הדין האזורי לעבודה, לנוכח הכוונה לפטר 35 עובדי דפוס. הנהלת העיתון טענה כי הוא שרוי בקשיים כלכליים וכל רצונה הוא לפטר עובדים שעלותם גבוהה ביחס לתרומתם. בשלב מסוים אף דרשה ההנהלה כי העובדים יסכימו לקיצוץ בשכרם כבר במהלך המשא-ומתן על עתידם, אולם בסופו של דבר הקיצוץ יחל רק בעקבות השגת ההסכם הקיבוצי. לפי ההסכם, עובדי הדפוס והמינהלה יוותרו על שיעור של 3%–10% משכרם, בהתאם לגובה הכנסתם, וזאת למשך השנה שבין אוגוסט 2013 ליולי 2014. שכרו של עובד המרוויח עד 10,000 שקל ברוטו בחודש לא ייפגע כלל. עובד המשתכר עד 12 אלף שקל יספוג הפחתה של 3% משכרו. עובד המשתכר עד 15 אלף שקל יספוג הפחתה של 5% משכרו, ושכרו של עובד המשתכר מעל 15 אלף שקל ברוטו יופחת בשיעור של 10%. מנגד, ההנהלה מתחייבת בפני הוועדים לא לבצע פיטורים כלכליים "מכל סוג שהוא, לרבות פיטורי צמצום ורה-ארגון", עד לסוף ינואר 2015. להורדת הקובץ (PDF, 288KB) נוסח ההסכם הוגש השבוע לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו, ערב דיון בסכסוך שבין הצדדים. הדיון התמקד בגורלן של חמש עובדות במחלקת המסדרה של העיתון, שבנוגע להן לא הושגה הסכמה והן מועמדות לפיטורים. בא-כוחה של הנהלת "ידיעות אחרונות", עו"ד אשר סלע, טען כי העיתון חייב לנקוט "פיטורי צמצום" כדי לשמור על יציבות כלכלית. "ידיעות אחרונות הוא העיתון היחיד בישראל שמקיים כיום עבודה מאורגנת בהיקפים גדולים", אמר. "מצבו לא כהארץ או מעריב אללה ירחמו, אבל הוא עלול להגיע לשם". "לא קיבלנו שמץ של ראיה שמצב העיתון X או Y", אמר מנגד בא-כוחה של ההסתדרות, עו"ד אשר חלד. לטענתו, במקום לפטר מבין עובדי המסדרה את המועסקים בחוזים אישיים, ההנהלה מתעקשת לפטר דווקא עובדים מאורגנים. עו"ד חלד פירט את "רשימת העובדים שאמורה להציל את ידיעות". לדבריו, הרשימה מורכבת מעובדות המרוויחות שכר נמוך וזקוקות נואשות לפרנסה. אחת מהן, בת 55, עובדת 16 שנה בעיתון, מועסקת במשרה חלקית עם שכר לפיצויים בסך 3,000 שקל, ולאחרונה החלימה מסרטן. אחרת, בת 54, עובדת 18 שנה בעיתון, היא אם חד-הורית המועסקת בחצי משרה עם שכר לפיצויים של 3,500 שקל. שלישית, בת 53, עובדת 19 שנה בעיתון, עם שכר לפיצויים בגובה 7,000 שקל. רביעית, בת 46, עובדת גם היא 19 שנה בעיתון, היא אם חד-הורית המועסקת בחצי משרה עם שכר לפיצויים בסך 3,500 שקל. חמישית, בת 42, עובדת 18 שנה בעיתון, עם שכר לפיצויים בסך 7,000 שקל, בעלה היה עובד מאורגן ותיק ב"ידיעות אחרונות" ופוטר לפני שנתיים. עו"ד סלע טען מנגד כי לעובדות שמורים מענקים ותשלומים המגדילים את שכרן, והוסיף כי הפיטורים בעיתון החלו דווקא במחלקות אחרות. בית-הדין הורה להסתדרות להגיש בקשה מתוקנת, לנוכח תנאי ההסכם הקיבוצי החדש, ולאחריה ידון בגורל העובדות המועמדות לפיטורים. 61486-01-13
"ישראל היום" מתעלם מהרקע וההשלכות של סבב הלחימה האחרון | "מעריב" מחמיא לשר האוצר | ל"הארץ" נלווה העיתון "קול הפליטים"
הכותרות הראשיות של העיתונים לבוקר זה מוקדשות להסלמה שהתפתחה ביממה האחרונה בגבול מדינת ישראל ורצועת עזה. "לוחם מג"ב נפצע קשה מפגיעת רקטה בעוטף עזה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "מטחי רקטות על הנגב: ארבעה שוטרי מג"ב נפצעו", נכתב בזו של "הארץ". עורכי "ידיעות אחרונות" בחרו בצמד המלים "דרום אדום" לכותרת ראשית, ובאפקט ויזואלי שממנו יכולים ליהנות קוראי העיתון שאינם סובלים מעוורון צבעים או אינטליגנציה – המלה "אדום" מודפסת בגופן אדום. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מביטה קדימה. "היעד: לבלום את ההסלמה", לשונה. כדי לממש את היעד שבכותרת "ישראל היום" ו"לבלום את ההסלמה", חשוב לדעת מנין הופיעה ומה בדיוק היא כוללת. לפי הידיעה החדשותית המרכזית ב"ישראל היום", מדובר בתקיפות חד-צדדיות מכיוון עזה שכמו נוצרו מעצמן, כאילו היו התפרצות לא ברורה של כוח טבע. גדי גולן, לילך שובל, איציק סבן ושלומי דיאז מדווחים כך: "כ-48 רקטות נורו במהלך יום אתמול לעבר יישובי מערב הנגב, ולראשונה זה זמן רב, קיבל ארגון חמאס אחריות לחלק מירי הרקטות לעבר ישראל. ארבעה שוטרי מג"ב נפצעו מנפילת רקטה במועצה האזורית חוף אשקלון. מצבו של אחד מהם בינוני והיתר פצועים קל". בלא רקע, בלא הסבר. "חידוש הירי מעזה בא בימים אלה בהפתעה", כותב דן מרגלית בטור פרשנות נלווה. למרגלית דווקא יש הסבר. לפי טורו, האש מעזה החלה "מפני שהמחבלים הניחו כי הנשיא הבא [של מצרים] יגיע משורות האחים-המוסלמים. חמאס הבין כי עתה מותר". בעיתונים אחרים מוצע מידע אחר והסברים אחרים להסלמה. ב"הארץ", לדוגמה, מזכירים עמוס הראל ואבי יששכרוף כי "שיגור הרקטות החל שלשום, לאחר שבשתי תקיפות של חיל האוויר ברצועת עזה נהרגו ארבעה חמושים, ביניהם לפחות פעיל אחד של החמאס". גם ב"ידיעות אחרונות" הסבר דומה. מתן צורי, רוני שקד ומתי סיבר כותבים כך: "סבב ההסלמה הנוכחי החל שלשום, עם הפיגוע הקטלני בגבול ישראל-מצרים. מאוחר יותר תקף צה"ל בצפון רצועת עזה, לטענתו ללא קשר לפיגוע, והרג שני מחבלי גיהאד-אסלאמי. בתגובה החל טפטוף של רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, וחיל האוויר תקף ברצועה פעמיים נוספות. בתקיפות נהרגו שישה מחבלים". לידיעה נלווה גם "יומן ההסלמה" באדיבות מחלקת האינפוגרפיקה של העיתון, המתחיל במות אזרח ישראלי בפיגוע על הגדר עם מצרים ומסתיים בפציעת קצין מג"ב מפגיעת קסאם. בין לבין מוזכרות תקיפות צה"ל ברצועה. "משהו שונה, ובעל פוטנציאל התלקחות עצום, מתחולל בימים האחרונים ברצועת עזה", כותב אלכס פישמן בטור פרשנות המתפרסם ב"ידיעות אחרונות". פישמן מדגיש את חשיבות העובדה שחמאס לוקח לראשונה זה זמן רב אחריות על ירי רקטות לעבר ישראל, אך מנגד מתאר גם את הפעולה של צה"ל בימים האחרונים כחריגה: "הפעם הוא [צה"ל] לא תקף מטרות סמליות, כמו מנהרות למשל, אלא יעדים קשים כמו מחסני טילים ורקטות". בהמשך מציין פישמן כך: "מתחילת השבוע נהרגו בתקיפות האלו 11 בני-אדם בעזה. כאן, מבחינת חמאס, שברה ישראל את הכללים – שכן חמאס לא חש אחראי לפיגועים האחרונים מסיני, ואף ישראל הרשמית לא האשימה אותו בכך". בידיעה מאת אורי בינדר, אבי אשכנזי, רימון מרגייה, חנן גרינברג ואחיקם משה דוד, המתפרסמת ב"מעריב", מובא ההסבר שהפיץ ארגון חמאס להסלמה בפעילותו: "קצב התקיפות עלה בחודש האחרון באופן משמעותי, והמטרות היו אזרחיות – מפעלים, פרדסים ובתי התושבים – מה שהוליד הרבה נפגעים. האויב הציוני ישלם מחיר על פשעיו ברצועת עזה". לא רק מידע עובדתי על המאורעות בימים האחרונים שהובילו להסלמה חסר לקוראי העיתון שמופץ הבוקר ב-320 אלף עותקי חינם, גם מידע על ההשלכות האחרונות של ההתקפות הישראליות. בידיעה שבשער "הארץ" נכתב כי "ברצועה נהרגו שני אזרחים פלסטינים מירי של צה"ל, כנראה בגלל טעות בזיהוי. תינוקת פלסטינית נהרגה בתקרית אחרת, שלדברי צה"ל נבעה כתוצאה מניסיון פלסטיני כושל לשגר רקטות". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" לא מוזכרים הרוגים פלסטינים בעמוד השער, אך בסיום כותרת המשנה לידיעה של "מעריב" (הידיעה היחידה שבה שותף גם כתב ערבי) נכתב: "בעזה נהרגו שבעה פלסטינים, בהם תינוקת". הידיעה ב"מעריב" היא גם היחידה שכוללת דיווח על פצועים ברצועת עזה מתקיפות צה"ל. בכל יתר הידיעות פלסטיני שאינו הרוג אינו זכאי להיות מדווח. ב"ידיעות אחרונות" מוזכר מותה של "פעוטה בת שנתיים" אי-שם בלב הידיעה ולצד זאת מובהר כי "בצה"ל הכחישו ואמרו כי כלל לא בוצעה תקיפה באותו זמן, וכי הפעוטה נפגעה משיגור קסאם". כמו כן מוזכר כי "בתקיפות נהרגו שישה מחבלים". ב"ישראל היום", לעומת זאת, אין כל פירוט הנוגע לתוצאות התקיפות של צה"ל בעזה, לא פעוטה, לא אזרחים ולא חמושים. כל שמופיע הוא המשפט הבודד "צה"ל הגיב אמש בשתי תקיפות בעזה". עבור מי שמאמין כי הסיקור אינו משקף את המציאות אלא יוצר אותה, התעלמות גמורה מהרוגים חמושים ואזרחיים בקרב העזתים היא דרך מצוינת "לבלום את ההסלמה", לפחות מהצד הפלסטיני. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, ובשונה מהדו"ח האחרון על הכשלים בהשתלטות צה"ל על המשט לעזה, טרם העלה אתר מבקר המדינה את הדו"ח של מיכה לינדנשטראוס על השריפה בהר הכרמל. הדו"ח יפורסם בשעה 16:00 בדיוק, ועד אז מוטל אמברגו על פרסומו באתר המבקר ובאמצעי התקשורת. "האמברגו האמור, שתכליתו לאפשר לאמצעי התקשורת להיערך בעוד מועד, הוא שריד מגוחך למדי למנהג קדום", כותב אמיר אורן בטור פרשנות המתפרסם הבוקר ב"הארץ". "תפקידו ליצור מתח מלאכותי לקראת המעמד הגדול של פתיחת המעטפות וההכרזה על הזוכים באוסקר השלילי, אף שהכל, והקורבנות בכלל זה, כבר יודעים את הסוד זה ימים". אכן, למרות האמברגו, גם קוראי העיתונים יכולים לנחש פחות או יותר מה יופיע בדו"ח. "היום: המבקר צפוי להטיל אחריות מיוחדת על ישי ושטייניץ לשריפה בכרמל", נכתב בראש שער "הארץ". תומר זרחין מדווח כי "אחריות מיוחדת" תוטל על שר הפנים אלי ישי ושר האוצר יובל שטייניץ, ואילו "אחריות כוללת" תוטל על ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר לבטחון פנים יצחק אהרונוביץ. "עם זאת", כותב זרחין, "לינדנשטראוס לא מתכוון לקרוא בדו"ח להדחת ישי ושטייניץ בעקבות מחדליהם, אלא להותיר את העניין לזירה הפוליטית". או בלשונו של אורן: "רגע לפני השליקה הסופית, הוא נרתע ומעפר את הגחלים שמתחת לגיגית". כיוון ששאלת האחריות המיוחדת מועברת לזירה הפוליטית, שני השרים שעומדים במוקד הביקורת הכינו לה קבלת פנים מיוחדת. "אנחנו לא אשמים", נכתב בציטוט מעל תצלומיהם של שטייניץ, ישי (ונתניהו) בשער "ידיעות אחרונות". בעמ 4 מוקדשת ידיעה לתגובות של לפני הפרסום. "שני השרים הבכירים משיבים אש ויוצאים לקרב על עתידם הפוליטי", כותבים טובה צימוקי, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק. ישי, כך מדווח, העלה אתמול סרטון ליוטיוב תחת הכותרת "אני לא אשם בשריפה". מרבית הידיעה עוסקת בטענותיו של שר הפנים, רק בסיום מוזכרות אלו של שר האוצר. בעוד שרובה של הידיעה החדשותית מוקדש לטענותיו של שר הפנים, מאמרי הפרשנות ב"ידיעות אחרונות" מביאים בהרחבה את טענותיו של שר האוצר. במדור הדעות של העיתון מתפרסמים שני מאמרים, זה לצד זה, המבקרים את הביקורת של מבקר המדינה על שר האוצר. "אם במקרה של משרד הפנים יש היגיון בהעלאת דרג האשמה עד ראש הפירמידה, לא כך הדבר במקרה של משרד האוצר", כותב הפרשן הכלכלי הבכיר בעיתון, סבר פלוצקר. עמנואל רוזן מוסיף כך: "שר האוצר שטייניץ הוא קורבן לא רלבנטי. הוא קורבן של התלהמות ביקורתית ופולקלור שמתערבב בעובדות. אם נכונה העובדה שנתניהו הבטיח לו שיישאר בתפקידו, נתניהו עשה נכון". במוסף "ממון" של העיתון משלים גד ליאור סדרה של שלושה משלושה עם מאמר פרי עטו. "שר האוצר שטייניץ הוא לא היחיד שצריך לשלם את מחיר מחדל הכרמל", נכתב בליד של הרשימה. "היו שרי אוצר לפניו שנהגו במכלול נושאים בצורה דומה". ב"ישראל היום" מודפסים שלושה מאמרי פרשנות זה לצד זה. אחד מהם נכתב על-ידי הכתב הכלכלי חזי שטרנליכט. "הפעם נראה שהמבקר פשוט איבד את המצפן השיפוטי שלו", הוא כותב. "כל עקרון המידתיות הכל-כך קדוש למערכת המשפט, ובצדק, נרמס כאן. בישראל הציבור חייב, אבל ממש חייב, מבקר מדינה חזק ואימתני. אלא שההמלצות בעניין שר האוצר נראות תמוהות, בלשון המעטה". ח"כ עתניאל שנלר טוען במאמר פרי עטו כי "מיקוד הדו"חות בשפיטת הדרג המבצע פוגע במדינת ישראל ומסרס כל יוזמות שלטוניות של מנהיגינו" ומבטיח להגיש הצעת חוק שתמנע מינוי שופט למבקר המדינה. "מעריב" נותן את קדמת הבמה דווקא לקטיגורים. "משפחות נספים: נדרוש את התפטרות ישי ושטייניץ", נכתב בכותרת בשער העיתון, המודפסת על רקע תצלום האוטובוס שנשרף על נוסעיו בכרמל לפני שנה וחצי. ידיעה נפרדת עוסקת בסרטון ההסברה של השר ישי. שטייניץ? לו ולעוזריו מומלץ לפתוח את הבוקר במוסף הכלכלי של העיתון. "שטייניץ ישחרר רווחים כלואים בסך 100 מיליארד שקל", נכתב בשער מוסף "עסקים" של "מעריב", על רקע תצלום גדול מאוד של שר האוצר יובל שטייניץ מניף ידו ונושא נאום. "שר האוצר החליט להקל בחלוקת הרווחים של חברות שנהנו מפטורים ונמנעו מחלוקת דיבידנדים משיקולי מס", נכתב בכותרת המשנה שעל השער. "הרווח הצפוי למדינה: עד 8 מיליארד שקל". אמנם מכותרת הדיווח של רותם סלע, המתפרסם בראש עמ 3 במוסף, אפשר להבין כי "ההכנסות הצפויות למדינה משחרור הרווחים הכלואים: 8-4 מיליארד שקל", אבל הפער בין 100 מיליארד שקל בכותרת שבשער, ל-8 מיליארד שקל בכותרת המשנה, ל-4 מיליארד שקל בכותרת הידיעה, הוא רק הדובדבן. העוגה היא מסגור ההכרעה של שר האוצר ככזו שמיטיבה עם המדינה, כלומר הציבור הרחב. זהו מסר שונה בתכלית מזה שעולה מקריאת עיתוני כלכלה אחרים. "שטייניץ נכנע לחברות הענק: יזכו בהטבות מס משמעותיות", נכתב אתמול בכותרת הראשית של "גלובס". "אילו היו אנשי המס גובים מס מלא כפי שדרשו פעם, ואילו החברות היו משלמות מס כפי שהתחייבו בעת שקיבלו את הדרישה – המדינה היתה נהנית מהכנסה של 35 מיליארד שקל", כותבת סטלה קורין-ליבר בטור פרשנות. לפי הניתוח שלה, "המדינה מוותרת, לפי עמדתה, על 7–8 מיליארד שקל. אבל יש, גם בתוך שירות המדינה, מי שמחשבים ואומרים כי ב פ ו ע ל היא מוותרת על פי שניים מהסכום הממוצע הזה, כלומר לפחות 15 מיליארד. לפי האוצר, זה מחיר ההיוון. זה המחיר ששטייניץ מוכן להקריב למען תשלום עכשיו, במקום אי-שם בעתיד". את טורה סוגר צמד המלים "אי-צדק". "שטייניץ התקפל: מציע לחברות ענק הנחה במס במיליארדי שקלים", נכתב הבוקר בכותרת הראשית של "דה-מרקר". מוטי בסוק מסיק בטור פרשנות נלווה כי "בישראל עדיף להמתין, לשבת על הכסף שלך, לא לשלם מסים לקופת המדינה ולהמתין עד ששר האוצר יתחלף והשר החדש יחליט על מבצע הנחות מס חדש". איתן אבריאל מפרסם טור פרשנות משלו, שמקבל בעמוד השער את הכותרת "שטייניץ שוב מחלק את המדינה לבעלי ההון?". "שטייניץ משחרר את הרווחים הכלואים במכירת חיסול של מעל ל-50% כדי לסתום את החור בתקציב", נכתב בשער "כלכליסט". "על-פי הנחות מחמירות המדינה היתה יכולה לגבות סכום גבוה פי ארבעה לו היתה מנהלת משא-ומתן עיקש וגובה מהחברות הגדולות מקסימום מס", כותבת נעמה סיקולר בטור פרשנות הנושא את הכותרת "סוכרייה מתוקה משר האוצר". "אבל שר האוצר שטייניץ החליט ללכת על האפשרות המהירה והקלה", היא כותבת בהמשך. "[...] אפילו בחלומן הרטוב לא האמינו טבע ואינטל שיידרשו לשלם מס כל-כך מופחת, בוודאי לא כאשר הכללים היו כל-כך ברורים מלכתחילה – תוציאו את הכספים מישראל – תשלמו עליהם מס מלא. תשאירו אותם במדינה ולא תחלקו דיבידנדים – לא תשלמו מס בכלל. ולמרות הכללים הברורים במשרד האוצר החליטו לשנות את הכללים בדיעבד, אבל בצורה מקלה. שר האוצר יובל שטייניץ פחד". המוסף "ממון" אינו עבד נרצע של החברות הגדולות במשק, כמו "עסקים" של "מעריב", אבל גם שם יודעים שיש נושאים שעליהם עדיף לדווח במתינות. כתבת השער של המוסף עוסקת הבוקר בשמן זית. בטור צד בשער מתפרסם תצלום של שטייניץ מעל הכותרת "טבע ואינטל ישלמו מסים, אבל לא כולם מרוצים מהתנאים". בעמ 4 מדווח גד ליאור על הכרעת שר האוצר תחת הכותרת "מס במחלוקת: חברות הענק ישלמו מיידית, אבל פחות". טור הפרשנות, מאת גדעון עשת, קצר אבל נוקב יחסית. "הוא [שטייניץ], תמורת נזיד עדשים נותן להם [התאגידים הגדולים] את הבכורה", טוען עשת. "[...] החוצפה הכי גדולה שאת העדשים שיקבל הוא מייעד למימון הוצאות שוטפות של הממשלה. כסף חד-פעמי הוא לא כלי למימון הוצאה שוטפת. ומי שעושה בו שימוש כזה מבטיח כי שנה לאחר מכן, אחרי הבחירות כמובן, ייאלצו להטיל מס על כולם כי החד-פעמי ייגמר". בכפולת האמצע של קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח עופר פטרסבורג כי אהוד ברק שכר לאחרונה דירה בתל-אביב תמורת 35 אלף שקל לחודש. זהו סכום מושחת לכל הדעות, ו"ידיעות אחרונות" מזכיר בצדק את הסטטוס שפירסם ברק לפני כשלושה חודשים, עם מכירת דירתו במגדלי אקירוב ("רעייתי נילי ואני החלטנו כי מכירת הדירה מתבקשת וזאת נוכח ההכרה כי מקום מגורים זה גורם לתחושת ניכור וניתוק מחלקים רחבים בציבור"). יחד עם זאת, כמו שטייניץ, העיתון בוחר במקרה הזה בפתרון הקל. במקום לבקר את שר האוצר בחריפות על כניעתו לדרישות החברות הגדולות במשק שתעלה לציבור הרחב במיליארדי שקלים רבים, ב"ידיעות אחרונות" עוטים על עצמם את תדמית הלוחמים למען ההמונים על-ידי התקפה אישית על שגרת החיים הבזבזנית של שר הביטחון. "ארבע שנות מאסר לסודאני ששדד אייפון", מבשרת כותרת לידיעה קצרה מאת צבי הראל בצד עמ 25 של "ישראל היום". לפי דיווחו של הראל, "בית-המשפט המחוזי בתל-אביב גזר אתמול ארבע שנות מאסר בפועל על יוסף בשיר, פליט מסודאן, שהורשע בביצוע שוד של אשה כשחטף מידיה אייפון". הראל מצטט מדברי השופט צבי גורפינקל, שכתב בנימוקי העונש: "לא ניתן להשלים עם עבירות רכוש שמבוצעות באלימות. כל טענה שמדובר באפליה או בגזענות, דינה להידחות בתוקף", אך מזכיר כי "אין זה המקרה הראשון שגורפינקל מחמיר בעונשו של פליט שהורשע בשוד. לפני כשלושה שבועות גזר השופט ארבע שנות מאסר וחצי בפועל על פליט מאריתריאה שהורשע בשוד צעירה בתל-אביב. אז כתב, בגלל ריבוי המקרים והצורך להרתיע, יש להעלות את טווח הענישה". בעמ 24 של "מעריב" מתפרסמת ידיעה מאת יובל גורן לרגל יום הפליט הבינלאומי, שמצוין היום ברחבי העולם. "מאז קום המדינה רק 166 מהגרים קיבלו מעמד פליט", לשון הכותרת. מאז שנת 2009, מדווח גורן, הוגשו כ-7,000 בקשות להכרה במעמד פליט, אך רק 16 מהן נענו בחיוב. לפי דו"ח של מוקד הסיוע לעובדים זרים, מתחילת השנה נרשמו בישראל 31 "פשעי שנאה" נגד פליטים ומהגרים, 23 מהם בתל-אביב. "5 שנים של הזנחה, 6 בקבוקי תבערה, דירה אחת שרופה, 700 פליטים מגורשים, 60 אלף איש ללא זכויות. לאן הולכים מכאן?", נכתב בשער "קול הפליטים", עיתון המצורף הבוקר ל"הארץ", לרגל יום הפליט הבינלאומי. "קול הפליטים הינו עיתון המופק על-ידי מערכת משותפת של פליטים וישראלים, במטרה להעצים את קהילת מבקשי המקלט בישראל, לאפשר להם לעסוק בסוגיות קריטיות בעבורם ולהעניק להם במה בה יעזו להביע את עצמם ובה יוכלו לפתח בסיס לשיתוף מידע", נכתב בעמ 2 של העיתון [עורכת ראשית: מאיה פניג], שכל טקסט בו מתפרסם בארבע שפות: תיגרינית, ערבית, עברית ואנגלית. "אנחנו דמוקרטיה, אבל לא כמו האמריקאית או הבריטית, הכל שביר פה", מסביר מודי בר-און בראיון לקינדה אייזק, מבקש מקלט מאריתריאה. כתבות אחרות בעיתון מוקדשות לבעיית רשימת אבהות לילדי הפליטים, אי-מתן מעט שירותי הבריאות המגיעים למבקשי המקלט, וכמו כן מתפרסמים מאמרי דעה ועדויות, לצד כתבות על אוכל, אמנות וספורט ורשימת כתובות וטלפונים של ארגונים רלבנטיים. "קול הפליטים" הוא יוזמה מבורכת וחשובה, שמאפשרת לישראלי הלא ממוצע שקורא את "הארץ" לראות לרגע את המציאות הישראלית מנקודת מבטם של מבקשי המקלט. במקום לקרוא על "בעיית הפליטים", להבין לרגע מהן הבעיות של הפליטים. כמו כל מיעוט חלש, נרדף וחיצוני לזרם המרכזי, גם נקודת המבט של הפליטים בישראל אינה מגיעה כמעט אף פעם לצרכני התקשורת. וכמו היוזמה המבורכת הזו יש מקום גם לעיתונים נוספים שייתנו ביטוי לאוכלוסיות מוחלשות בישראל. שני העיתונים שהצורך בהם חיוני ביותר הם "קול הפלסטינים הכבושים", שידווח לישראלים על שגרת יומם של תושבי הגדה המערבית, ו"קול העניים", שידווח לקוראי "הארץ" כיצד נראית שגרת חייו של אזרח ישראלי (יהודי, ערבי, חרדי, אתיופי, רוסי) שחי משכר מינימום ומטה. בכפולה המרכזית של "מעריב" מדווח אחיקם משה דוד על "סיפורו המרגש של מפקד הקומנדו הימי הנכנס". לפי הדיווח, אל"מ ר, שמונה אתמול לתפקיד, הוא קרוב משפחתו וקרוי על שמו של רס"ן ר, קצין הקומנדו הימי שנהרג בעבר במהלך פעילות מבצעית ימית. לידיעה נלווים שני תצלומים של הרי"שים. תצלום קטן של פני רס"ן ר המנוח, רובו ככולו מפוקסל כדי שאיש לא יוכל לזהותו, ותצלום גדול [ראובן קסטרו] של מפקד השייטת הנכנס אל"מ ר, כשגם בו מפוקסלים הפנים כדי למנוע את הזיהוי. אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים ב"ישראל היום" כי מייסד אתר ההדלפות ויקיליקס, גוליאן אסאנג, ביקש אתמול מקלט בשגרירות אקוואדור בלונדון. לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" כי "נגד בדרגת רס"ל מאגף התקשוב בצה"ל מואשם כי העלה לאינטרנט חומר צבאי ברמת סיווג סודי ביותר". לפי דיווחה, "בחודש יולי 2011 הוציא הנאשם את הכונן הקשיח של מחשבו הצבאי ועליו מידע בסיווג סודי ביותר, וחיבר אותו למחשב אזרחי ביחידה, המחובר לאינטרנט. בנוסף, לאחר מכן העתיק הנאשם מהכונן הקשיח שלו לכמה דיסקים מידע שמסווג כסודי ביותר, ועשה בהם שימוש במחשבו הפרטי בבית". בכתב האישום נטען כי "חשיפתו של המידע [...] היתה עלולה להביא לפגיעה בבטחון המדינה, שכן המידע הוא בעל משמעות של ממש לאויב והיה יכול לסייע לו בתקיפת סייבר על ישראל". לידיעה דומה, מאת יוחאי עופר ב"מקור ראשון", צורף תצלום של ענת קם, שהעבירה מידע צבאי מסווג ביותר לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, ונידונה ל-4.5 שנות מאסר. שלי פריצקר מדווחת ב"כלכליסט" על האפשרות שערוץ 10 ימוזג עם זכיינית ערוץ 2 רשת. אמיתי זיו ונתי טוקר מדווחים כי משרד התקשורת מקדם את איחוד גורמי הרגולציה בתחום הטלוויזיה ויגיש תזכיר חוק למיזוג הרשות השנייה עם מועצת הכבלים והלוויין. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מציגים בעמודי השער שלהם טעימה ממה שיספקו בגליונות סוף-השבוע. ב"ידיעות אחרונות" מבטיחים את "מסמך רבינוביץ", ראיון עם ד"ר אילן רבינוביץ, לשעבר הפסיכיאטר בתוכנית "האח הגדול". "קללת הריאליטי גבתה מאות קורבנות" הוא הציטוט המוביל. רבינוביץ, יש לציין, הגיש בשנה שעברה תביעת מיליונים נגד "ידיעות אחרונות" בשל כתבה שפורסמה עליו במוסף "7 לילות" של העיתון, אך לפני כמה שבועות הגיעו הצדדים להסדר מחוץ לכותלי בית-המשפט. הראיון הנוכחי, אגב, יתפרסם במוסף "7 ימים". "מעריב" מבטיח במוסף "סופשבוע" שלו להביא ראיון עם ח"כ אנסטסיה מיכאלי. "בנות נכנסות להריון, מפילות ואז הופכות ללסביות", הוא הציטוט המוביל בקדימון של עיתון זה. ב"דה-מרקר" כותב זאב ליאונד, המייצג בין היתר את "הארץ", על הסכנות שמציב "חוק האח הגדול" לחיסיון העיתונאי. "נכון שנודף ריח מעט ציני מהצעד של ידיעות אחרונות, שגייס את שליט לתפקיד הפרשן בלי שיש לו כל ניסיון בתחום. אבל מצד שני, לא נראה לי שלהרבה אחרים יש ניסיון בלשבת בשבי חמאס במשך חמש שנים", כותבת לילך סיגן במדור הדעות של "מעריב".
"אין בכך כדי לגרוע מתפקידה של התקשורת – ומזכותו של הציבור – במיוחד בנושאים מן הסוג שבו מדובר כאן, שלא להסתפק בהצהרה מפי הגוף המבוקר, כי עשה את הנדרש ממנו וכי רוב הלקחים יושמו. זהו לב ליבו של עקרון חופש המידע"
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 6013/04 בפני: כבוד השופט א ריבלין כבוד השופט ס גובראן כבוד השופטת א חיות תאריך הישיבה: ד בכסלו התשס"ה (17.11.04) המערערת: מדינת ישראל - משרד התחבורה נ ג ד המשיבה: חברת החדשות הישראלית בע"מ ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים מיום 20.5.04 בעת"מ 454/02 שניתן על-ידי כבוד השופט מ דרורי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים פסק, כי על המערערת – מדינת ישראל (משרד התחבורה) – למסור למשיבה – חברת החדשות הישראלית בע"מ – שני דו"חות של ביקורת פנימית, האחד עוסק במחלקת חקירת תאונות ותקריות אוויר במשרד התחבורה (להלן: דו"ח חקירת תאונות), והשני – באגף היחסים הבינלאומיים במינהל התעופה האזרחית (להלן: דו"ח אגף יחסים בינלאומיים). על כך ערעור זה. הרקע לעתירה: בקשת המשיבה, לקבל לידיה את הדוחות הנ"ל לצורך הכנת כתבת תחקיר בסוגיית התאונות האוויריות (ו"כמעט תאונות") בישראל, במסגרת התוכנית השבועית "אולפן שישי" ודחיית הבקשה על-ידי הממונה על העמדת מידע לציבור. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים דחה את הערעור בכפוף לתיקון פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ופסק כי: הנחת המוצא של חוק חופש המידע היא כי חומר המצוי בידי הרשות – חובה על הרשות לגלותו לציבור. גם דו"ח בקורת פנימית, נדרש לעבור את "כור ההיתוך" של חוק חופש המידע, ובכלל זה, את דרישת התכלית הראויה ואת דרישת המידתיות. בענייננו, באים השיקולים העומדים ביסוד חופש המידע, לידי ביטוי מובהק. גילוי דו"חות של ביקורת על גוף שלטוני מקיים את זכות הציבור לדעת ואת חופש הביטוי; הוא מגשים את האינטרסים בדבר גילוי האמת והגשמה עצמית של הפרט; הוא מממש את עקרון שקיפות פעולתו של השלטון ומקדם את תרבות השלטון; הוא משפר את אמון הציבור ברשויות הציבוריות; הוא עולה בקנה אחד עם העיקרון, לפיו אין לה לרשות הציבורית משלה ולא כלום – כל אשר יש לה מופקד בידיה כנאמן. אין ספק, כי חשיפתם של ממצאי ביקורת – ובכלל זה ביקורת פנימית – מהווה זרז ותמריץ ליישום מסקנותיו של המבקר. אין בגילוי דו"חות אלו להקים חשש לפגיעה ממשית ומהותית בתפקודם התקין של הרשות הציבורית ושל הליך הביקורת הפנימית. אדרבא, במובנים רבים יש בפרסום דו"חות כאלה, שלציבור עניין בהם, כדי לשפר ולקדם את מוסד הביקורת הפנימית. אין לקבוע חובת גילוי כללית בלתי-מבוקרת, אך גם אין לקבוע, בשום פנים, חיסיון גורף. על המערערת לשקול תמיד גילוי מלא או חלקי של המידע, ועליה הנטל להראות כי מניעת העיון, בכל מקרה ומקרה, מוצדקת היא. ככל שאינטרס הציבור במידע בולט יותר, כך נדרשת המערערת להעמיד נימוק משכנע יותר לחיסויו. מקום בו הדבר אפשרי, על הרשות לסמן ב"עפרון כחול" את החלקים שלא ניתן לגלותם, ולפרסם את היתר.אמצעים חשובים בהקשר זה, שיש לשקלם, הם פרסום תמצית ממצה והשמטת שמות. במקרה דנן, קבע ביהמ"ש כי יש לגלות את הדוחות מן הנימוקים הבאים: ראשית, הנושא שבו עוסקים הדו"חות נשוא ענייננו הוא בעל עניין רב ביותר לציבור, וישנה תועלת רבה בידיעת הממצאים האובייקטיביים שנתגלו ברשות הציבורית ובביקורת על הפקת הלקחים ותיקון הליקויים, ככל שישנם; שנית, תמצית מן הדו"חות הובאה זה מכבר לידיעת הציבור באמצעות הכתבה שנתפרסמה בעיתון "גלובס". הדברים יצאו אפוא לאוויר העולם ונודעו ברבים, ויש בכך כדי להקהות במידה רבה מעוקצם של הטיעונים הנוגעים לעצם הצורך בחיסויו של המידע; שלישית, הטענה הכללית בדבר פגיעה בהליך ביקורת הפנים שכן, הדו"חות עוסקים ב"נושא של חיים ומוות", מתקשה לעמוד על רגליה ולבסס עילה לחיסוי, בוודאי לא חיסוי מוחלט, של המידע. תפקידה של הרשות הציבורית הוא להפיק לקחים ולתקן ליקויים העולים מדו"ח הביקורת הפנימית. חזקה עליה שהיא אכן עושה זאת. אולם אין בכך כדי לגרוע מתפקידה של התקשורת – ומזכותו של הציבור – במיוחד בנושאים מן הסוג שבו מדובר כאן, שלא להסתפק בהצהרה מפי הגוף המבוקר, כי עשה את הנדרש ממנו וכי "רוב הלקחים יושמו". זהו לב ליבו של עקרון חופש המידע. בשם המערערת: עו"ד דנה בריסקמן בשם המשיבה: עו"ד ישגב נקדימון לפסה"ד במחוזי (20.5.04): עתמ (י-ם) 454/02 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ משרד התחבורה, מ דרורי המשיבה, חברה אשר הוקמה על-פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990, היא בעלת זיכיון לשידורי חדשות במסגרת הערוץ השני של הטלוויזיה. היא מעוניינת לשדר, במסגרת התוכנית השבועית "אולפן שישי", כתבת תחקיר בסוגיית התאונות האוויריות (ו"כמעט תאונות") בישראל. לשם כך, פנתה המשיבה למערערת בבקשה לעיין בשני דו"חות, שערכה היחידה לביקורת פנים במשרד התחבורה, ואשר תמצית מהם פורסמה בעיתון "גלובס" בשנת 2001 (יצוין כי דו"ח שלישי, שנכלל בעתירה, הועבר לעיון המשיבה ועניינו אינו עומד עוד לפנינו). דא עקא, שאף כי המשיבה עמדה בכל הדרישות הטכניות שהציב הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד התחבורה (להלן: הממונה על העמדת מידע לציבור), מיאנה הממונה להעמיד לעיונה את הדוחות. אשר לדו"ח אגף יחסים בינלאומיים, סברה הממונה על העמדת מידע לציבור כי "לדו"ח זה אין דבר וחצי דבר עם תחקיר הנוגע לתאונות אוויריות וחקירתן בישראל". אשר לדו"ח חקירת תאונות – שהוא לב העניין – נימקה הממונה את סירובה בזו הלשון: מסירת דו"חות ביקורת פנים של הרשות, ובכללם הדו"חות המבוקשים, עלולה לשבש את תפקודה התקין של הרשות או את יכולתה לבצע את תפקידה וזאת לאור היות מכשיר הביקורת הפנימית חלק מהליך הניהול הפנימי ובקרת איכות שנועד לשמש ככלי עזר ניהולי של הגוף המבוקר בלבד. הליך הביקורת הפנימי נועד לאפשר לעומדים בראש הגוף המבקר לעמוד על כשלי הגוף מתוך תכלית לשפר את איכות תפקודו. על הליך הביקורת הפנימית להתנהל בחופשיות, כך שיענה ביעילות על צרכי הביקורת הראויים של הגוף המבוקר ויתרום במידה המירבית לשיפור תפקודו. הליך הביקורת הפנימית הוא הליך חיוני לגוף המבוקר ועליו להיעשות ללא כחל וסרק תוך הקפדה והחמרה עצמית, חשיפה ללא פשרות והתמודדות חסרת פניות. שמירת סודיות הדו"חות חיונית כדי להבטיח כי בקביעת תכנית העבודה של המבקר לא יירתע הגוף המבוקר מלטפל בכל נושא שהוא, בשל החשש מתוצאותיו האפשריות של פרסום דו"ח הביקורת, והן כדי להבטיח שיתוף פעולה החיוני מצד העובדים. לפיכך ועל מנת שלא להעמיד את הגוף המבוקר במצב שכזה, יש להבטיח את פנמיות ההליך ולא לאפשר את פירסום הדו"חות. ההגיון המנחה הוא אותו הגיון הנעוץ בהטלת חובת סודיות של המבקר הפנימי במסגרת חוק הביקורת הפנימית, התשנ"ב-1992 (ר סעיף 9(ח)לו). פרשנות לפיה על הגוף המבוקר להעביר דו"חות הביקורת שלו, כאשר מנגד קבועה בחוק הביקורת חובת סודיות על המבקר הפנימי, תרוקן את חובת הסודיות האמורה מתוכן וברי כי לא לכך התכוון המחוקק. מבלי לפגוע באמור לעיל מהווה דו"ח ביקורת פנימי, מעצם טיבו, מסמך פנימי ותחקיר פנימי. הממונה על העמדת מידע לציבור דחתה, אפוא, את הבקשה לעיין בדו"חות, וזאת מתוקף הוראות הסעיפים 9(ב)(4) ו- 9(ב)(1) לחוק חופש המידע, הקובעים כהאי לישנא: (ב) רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: (1) מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה; [...] (4) מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין; המשיבה לא השלימה עם התשובה שקיבלה, והגישה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשה כי בית המשפט יורה למערערת לגלות את הדו"חות. בפני בית המשפט קמא הובא, לצד טיעוני הצדדים, גם נייר עמדה מטעם לשכת המבקרים הפנימיים, אשר גם היא – כך מסתבר – מתנגדת לגילוי דו"חות של ביקורת פנימית. לקריאת פסק הדין המלא
ההחלטה לארח פוליטיקאים בתוכנית סאטירה היא החלטה מעקרת. אין כמו הופעתה של ח"כ מירי רגב באולפן "מצב האומה" כדי להמחיש זאת
המאבק סביב תוכנית הסאטירה "מצב האומה" היה קצר אך מעניין. לפני כשבוע הודיעה זכיינית ערוץ 2 רשת שהיא נאלצת להוריד את התוכנית המצליחה בשל בעיית שיבוץ של תשדירי תעמולת הבחירות. קשה לדעת אם זו אכן הסיבה האמיתית, או שמא ברקע היו סיבות אחרות. מה שבטוח הוא שהפאנליסטים, ובראשם גורי אלפי, הביעו זעזוע מההחלטה, הצופים הרעישו עולמות בפייסבוק, וכעבור זמן קצר חזרה בה רשת והודיעה על החזרתה של התוכנית. ל"מצב האומה" שני שידורים בשבוע, באחד מהם מוזמן לאולפן פוליטיקאי. ההחלטה הזו אומללה כמעט מכל זווית שבוחנים אותה. אתה לא יכול להזמין לאולפן פוליטיקאים ואז לשחוט אותם, כיוון שאז הם לא יגיעו יותר. כללי המשחק, משום כך, ברורים: נצחק עליך במידה, ובתמורה תוכל להציג את הזיק ההומוריסטי החבוי בך (כן, אני מתכוון גם לעמרם מצנע). נוסף לכך נרשה לך מדי פעם לזרוק משפט רציני בלי שנפריע, ובכך נאפשר לך להציג את עצמך כמנהיג עגול: בעל הומור עצמי, אך גם אדם רציני שאפילו גדולי הסאטיריקנים שותקים כאשר הוא מדבר. בכך מקריבה "מצב האומה" את הסאטירה על מזבח הרהביליטציה. אבל לא פחות חשוב מכך, ההחלטה להזמין פוליטיקאים לאולפן אומללה כיוון שהיא מעקרת את עצם האפשרות לסאטירה. אין כמו הופעתה של מירי רגב באולפן "מצב האומה" כדי להמחיש זאת. מירי רגב היא אולי הפוליטיקאית הנלעגת ביותר שפועלת כיום בפוליטיקה הישראלית. גם הליכודניקים הכי ותיקים יכולים להשפיל מבט במבוכה אל מול מופעי האימים שלה. זה לא עניין מפלגתי או פוליטי, ואפילו לא עניין של השקפת עולם; מירי רגב היא עילגות טהורה. משום כך, רגב היא מטרה ראויה ללעג. כפוליטיקאית, רגב מתנהלת כמי שמשוכנעת שהיא מרוויחה מהלעג הזה; שבכל פעם שלועגים לה, היא מרוויחה עוד 100 מצביעים במרכז הליכוד, מתקדמת עוד כמה שלבים, הופכת בלתי מנוצחת. ייתכן שהיא צודקת. אבל מרגע שהיא מופיעה באולפן "מצב האומה" כשהיא מנופפת בדגל ישראל, מחווה להופעה הבלתי נשכחת שלה מול תלמידי תיכון, היא מחסלת את היכולת של הסאטירה להעמיד אותה באור מגוחך, שכן המציאות המגוחכת שהיא מירי רגב עולה על כל גיחוך שנכתב בהשראתה. למעשה ההופעה של רגב ב"מצב האומה" השאירה את גורי אלפי, עינב גלילי, אורנה בנאי וליאור שליין כשהם נדהמים וחסרי מלים. בחלקים גדולים מהתוכנית נראו חברי הפאנל אובדי עצות. בזמן אמת, אל מול מופע החיוכים מדושן העונג של רגב, הם הבינו שלא משנה עד כמה החומר שכתבו חד, לא משנה כמה עמלו בהנדוס בדיחות שיעמידו אותה באור מגוחך, רגב עושה עבורם את העבודה, היא עושה אותה טוב מהם והיא עושה זאת בשמחה גלויה. הטקטיקה של רגב (אפשר להתווכח על מידת המודעות העצמית שלה) היתה פשוטה: אני אהיה כל-כך מגוחכת, שלא משנה מה תגידו עלי, אני אתעלה עליכם. זו טקטיקה מבריקה. חברי הפאנל המושחזים בדרך כלל הבינו שהם מטפסים על קיר חלק. זה אולי הסיוט הגדול ביותר של קומיקאי. אתה לא יכול לקרוא למישהי "מטומטמת" ולצפות שהיא תיעלב אם במשך כל ההופעה היא זועקת: "אני מטומטמת ואני גאה בזה! ושום דבר שתגידו לא יגרום לי לחשוב שאני פחות מטומטמת ממה שאני! אני הכי מטומטמת בעולם! מה יש לכם להגיד על זה, הא?!". סאטירה היא טכניקה שמטרתה ללעוג למשהו, כמו נניח ההתנהגות של מירי רגב. אבל איך אתה יכול ללעוג להתנהגות שלה כאשר באולפן, ממש לפניך, היא מתנהגת בצורה עוד יותר נלעגת מזו שחשבת שאפשרית? זה הרגע שבו הסאטירה מתה – המציאות עולה עליה ואז משמידה אותה. ב"מצב האומה" היו צריכים לקחת את זה בחשבון. היוהרה שלהם התפוצצה להם בפנים. הם היו בטוחים שיצליחו ללעוג למירי רגב, אבל בפועל היא זו שלעגה להם: אתם חושבים שאני מטומטמת? הצחקתם אותי. עוד לא ראיתם שום דבר.
הודעה ויראלית מנסה לאסוף רבע מיליון חתימות ל"הצעת אי אמון אזרחית", אלא שאין דבר כזה
הודעה ויראלית ישנה עם הסיסמה "אין אמון אין מנדט", החלה להיות מופצת שוב בקבוצות מחאה נגד הממשלה, ועוררה בהלה אחרי שהתברר כי היא כוזבת. ההודעה כיוונה לאסוף רבע מיליון חתימות של אזרחים ל"הצעת אי אמון אזרחית", והובילה לדף אינטרנט בו ניתן להשאיר פרטים. במציאות, אין הליך כזה, ואזרחים שסיפקו את חתימתם חששו כי כי מדובר בניסיון לאיסוף מידע על מפגינים, אולם מי שעומד מאחורי היוזמה הוא בעצמו פעיל לשעבר במחאת בלפור, בשם דין בראון. ההודעה שהופצה טענה כי "הצעת אי אמון אזרחית" שצברה חתימות של רבע מיליון אזרחים מביאה לכך שהממשלה תפוזר. "הצעת אי אמון היא כלי פרלמנטרי שהגיע הזמן שאזרחים ישתמשו בו. הכנסת היא שלנו ומשום מה קולנו לא נשמע והאינטרסים שלנו כאזרחים נרמסים שם יום יום!", נכתב בהודעה. מדובר בהמצאה מצוצה מן האצבע. ההודעה מופצת בשם "התנועה האנושית מבית התו האנושי". "התו האנושי" הוא יוזמה של פעילים, בראון ביניהם, בתגובה ל"תו הירוק" בתקופת הקורונה.
לאחר ששני שלישים מהמדינה נותקו מהאינטרנט ביום שישי, חזרו הרשתות בסוריה להיות מחוברות לעולם. עוד לפני כן הצליחו מפגינים לפרסם מידע באמצעות טלפונים לווייניים
לאחר שנחסם במהלך ההפגנות ביום שישי האחרון, חזר האינטרנט להיות זמין בסוריה בבוקר השבת שלמחרת, מדווח האתר Cnet. על-פי הדיווח, שירותי האינטרנט נחסמו ברוב הערים הגדולות, אך רשתות שמוסדות הממשלה הסורית מחוברים אליהן לא נותקו. בסך-הכל נותקו כשני שלישים מהרשתות במדינה, אולם היו מפגינים שהצליחו להעלות לרשת סרטוני וידיאו ותמונות מההפגנות במהלך יום שישי, וזאת באמצעות טלפונים לווייניים. מיד לאחר שהאינטרנט חזר להיות זמין הועלו לרשת עשרות סרטונים שצולמו במהלך ההפגנות. הסרטונים מתעדים, ככל הנראה, ירי של כוחות הביטחון הסוריים על המפגינים. ארגון זכויות אדם סורי דיווח כי במהלך ההפגנות ביום שישי האחרון נהרגו 53 בני-אדם, 48 מהם בהפגנות בעיר חמה. בעקבות חסימת האינטרנט ביום שישי האחרון אמרה מזכירת המדינה האמריקאית הילרי קלינטון ביום שישי: "אנחנו מודאגים מאוד מהדיווחים על חסימתם של שירותי האינטרנט וקווי הטלפון הסלולריים ברחבי סוריה. אנחנו מגנים את הניסיון למנוע מהעם הסורי את זכותו לחופש הביטוי וההתארגנות".
אד מורו הנחיל למשדרי האקטואליה של הערוצים האמריקאיים המרכזיים את מורשת השקט בכתבות מגזיניות: שקט ממוזיקה, שקט ממניפולציה
מתי בפעם האחרונה צפיתם בכתבת טלוויזיה מגזינית שלא עוטרה במוזיקה מתחילתה ועד סופה? תודו שאתם מתקשים לזכור. כתבות מגזיניות, מהסוג שמשדרים בתוכניות סוף השבוע בערוצי הטלוויזיה שלנו, הפכו מזמן למרקחת של תמונה ומנגינה. כולם מחקים את כולם, ורבים מעמיתי טוענים בנחרצות ש"כך עושים היום כתבות טלוויזיה". אומרים, ובלי לשים לב שוכחים שבראש וראשונה הם אמורים להיות עיתונאים – הרבה לפני שהם נדרשים להיות במאים המדברים בזכות האפקט האדיר על הצופה שאפשר להשיג באמצעות שימוש במוזיקה. כתבי טלוויזיה אינם מקשה אחת. הם מגיעים מתחומי יצירה שונים. אני הגעתי מלימודי קולנוע. העובדה הזו העניקה לי יתרון עצום, מאחר שעוד בטרם עיצבתי לעצמי תפיסת עולם מגובשת באשר לדרכי העיתונאית, שלטתי היטב ברזי השפה הטלוויזיונית. היום אני יכול לומר ביושר שלא אחת עשיתי מעשים שהיום לא הייתי מעז לעשותם. את המוזיקה לכתבותי הייתי בוחר בקפידה רבה, תוך שאני מחשב את מידת ההשפעה הרגשית שלה על הצופים. באמצעות המוזיקה, ידעתי, אוכל לומר דברים שאין לי אפשרות לומר במלים, ולייצר "מסקנות" שהצופים יסיקו, לכאורה, בעצמם. פרט לכלים שרכשתי ושיכללתי בזכות לימודי, היתה לי הזכות והאפשרות להתבונן מקרוב בעשייתו של גאון טלוויזיה כמו מוטי קירשנבאום. אנשי הצוות שעימם עבד היו אותם אנשים שעימם עבדתי גם אני, ובאמצעותם קיבלתי מה שאפשר לכנותו כ"הוראה משלימה" על שיטות העבודה של האיש, שבילדותי רציתי להיות כמוהו כשאגדל. כשניסו להתנקש בחייו של העבריין זאב רוזנשטיין בלב תל-אביב ובמקום זאת רצחו חלפן כספים, השיב אותי עולם הדימויים הקולנועי לסרטי המאפיה ובראשם, כמובן, "הסנדק". גופתו של הנרצח בשוגג הוצבה לאחר יום בסלון ביתו באשקלון, וחבורת נשים לבושות שחורים התגודדה סביבו. כתבת היומן שלי נפתחה במראות הדרמטיים שתיעדתי, וברקע הוספתי את נעימת הפתיחה של "הסנדק". זו היתה מניפולציה טלוויזיונית שספק אם היא לגיטימית בסרטים התיעודיים שיוצר הבמאי מייקל מור, ובכל מקרה בוודאי שהיא לא לגיטימית, ובעיקר לא אתית, בכתבות טלוויזיה. אבל פרט לזאב רוזנשטיין שזעם על מה שנתפס בעיניו כהשוואה חסרת כל בסיס בינו, "איש עסקים לגיטימי", ובין פושע נתעב כמו דון קורליאונה, איש לא ראה כל בעיה במניפולציה שעשיתי. להפך, זכיתי למחמאות רבות. חלפו חודשים ושנים עד שהגיע הסרט "לילה טוב ובהצלחה", המתאר את המאבק של העיתונאי אד מורו בסנטור מקארתי. אף שלעניות דעתי מדובר בסרט בינוני למדי, הפרשה שבה הוא עוסק היא אבן דרך משמעותית בהיסטוריה של העיתונות. אחרי הצפייה בסרט שאבתי כל ספר או פיסת מידע על אד מורו והמפיקים פרד פרנדלי ודון הויט, שייסדו בשנת 1969 את התוכנית "60 דקות". מורו היה האיש הראשון שיצר עיתונות תיעודית בטלוויזיה. במבט בוחן לאחור, מדהים לגלות כיצד כבר בתחילת דרכו הטלוויזיונית, ב-1951, הבין מורו עד כמה השימוש במוזיקה בכתבות טלוויזיה בעייתי מבחינה אתית, ועל כן קבע בנחרצות כי שימוש כזה הוא פסול. מי מכם שיצפה גם היום בתוכניות "60 דקות", נייטליין או דייטליין, יוכל לראות איך שלוש מחלקות החדשות של ערוצי הברודקסט האמריקאיים ממשיכות באדיקות ובקנאות לשמור על כתבות המגזין נקיות ממוזיקה. מתוך הבנה והפנמת עקרונותיו של מורו, החלטתי להיגמל משימוש במוזיקה כאמצעי מניפולטיבי בשלב העריכה. בהתחלה זה לא היה פשוט כלל ועיקר. האינסטינקטים אמרו לי שיש תמונה שצריך לתמוך בה בכמה צלילים קסומים, ויש רגעים בכתבות שמוטב לחזק את הקונפליקט שהם מתעדים בקולות רקע, אבל אט-אט למדתי להגיש כתבה בלי להיות תלוי בצלילים ובאפקטים. את המוזיקה אני שומר היום לסוג אחד של כתבות, כתבות אישיות שבהן אני מספר לצופים מעין משל בשפה טלוויזיונית, ואלה כתבות נדירות ביותר. לא עוד צלילים נוגים המעטרים מונולוגים של מרואייני, לא עוד! באיחור ניכר ובעיקר בבדידות מזהרת נטלתי על עצמי כלל מבית מדרשו של מורו. במערכת החדשות של רשת סי.בי.אס מדובר, אגב, בהוראה גורפת. אצלנו הכלל הגורף והמחייב את כולם הוא שצריך לרתק את הצופים למרקע כמעט בכל מחיר. כללי האתיקה הם רק "לכאורה", היות שהם לא תמיד ברורים ולעתים הם בחזקת אידיאל שקשה לממשו. אבל כאן מדובר במניפולציה שנעשית בעזרת מוזיקה. מניפולציה פשוטה, לא משהו שמצריך התחבטות ערכית מסובכת. רותם אברוצקי הוא כתב בערוץ הראשון
החברות המזהמות בישראל מככבות באופן אבסורדי בדירוג האחריות התאגידית של ארגון "מעלה" • דרור גורני הסתנן לכנס השנתי של הארגון וחיפש תשובה לתהייה - למה הם בכלל צריכים את האירוע הזה אם רק הם נמצאים בו, וגם העיתונאי היחיד שהגיע לא מורשה לשאול שאלות קשות?
מוזיקה טובה, אוכל משובח, ובעיקר גברים ונשים לבושים חליפות רציניות מילאו את האולם בטרמינל העיצוב בבת ים, בזמן שפעילי אקלים מחו בחוץ בגשם זלעפות. כמות הצמחים והעציצים בכניסה הייתה חסרת תקדים, לא יכולת להסתכל לנקודה כלשהי באולם בלי לראות ירוק בעיניים. לרגע חשבתי שהגעתי בטעות למשתלה במקום לכנס השנתי של ארגון "מעלה" – ארגון שמדרג חברות לפי סטנדרטים של אחריות תאגידית ובתוכם דאגה לסביבה, שבאופן (לא) מפתיע, דווקא החברות והתאגידים הכי מזהמים במדינה מקבלים בו את הדירוג הכי גבוה. אבל כשראיתי את הגברים והנשים האמידים שיצאו מעשרות רכבי היוקרה בחנייה – הבנתי שהגעתי למקום הנכון. הסתננתי לאירוע כי הייתי חייב לראות מקרוב איך נראה כנס שבתכניה שלו זוהרת הכותרת "ירוק מתמיד", ושאלה כמה מהמשתתפים הבולטים שלו: נשיא ומנכ"ל כי"ל, רביב צולר, שמנהל את אחת החברות הכי מזהמות במדינה; נציגי בנק הפועלים, מזרחי טפחות, ו"הראל" שמממנים פרויקטים של נפט בשנת 2021 במיליארדי שקלים. רציתי לראות מקרוב איך נראה כנס של ארגון שמעניק ציון מושלם באחריות תאגידית לגופים שמשקיעים כ-50 מיליארד שקלים בדלקים פוסיליים ותומכים בצורה אקטיבית בבירוא יערות האמזונס. ארגון "מעלה" מהווה ארגון גג לכ-120 חברות במשק הישראלי, כשמטרתו הראשית לדבריו היא "העלאת מודעות הסקטור העסקי לחשיבות האחריות התאגידית". בין הפעילויות שהארגון מציע (שירותי ייעוץ וליווי בתחום האחריות התאגידית ועוד), הארגון גם משתמש בשאלון דירוג המהווה "כלי שינוי המקדם ניהול והטמעה של ערכים חברתיים בעסקים". בשאלון הזה החברות מקבלות ציון במגוון מדדים, החל מ"אתיקה ארגונית וערכי יסוד", ועד דירוג "איכות סביבה". למרות מטרתו החשובה של הארגון, לא מעט פעמים נראה שדווקא החברות המזהמות ביותר במדינה מקבלות מממנו (למרבה ההפתעה) ציון סביבתי מושלם. כך למשל חברת כי"ל, שהנזק הסביבתי שלה מוערך על ידי המשרד להגנת הסביבה בלא פחות מכ-מיליארד שקלים בשנה, קיבלה את הציון 10/10 בקטגוריית הסביבה. עולה החשש שהדירוג של הארגון הוא סוג של גרינווש (טיוח ירוק) עבור החברות המזהמות, ועוזר להן להתכחש מצד אחד ולהסתיר מצד שני את הנזקים האמיתיים שלהן. הכנס השנתי של "מעלה", שבו נפגשים מנהלי החברות והתאגידים שחברים בארגון, התקיים השנה בטרמינל העיצוב בבת-ים. המסר המרכזי שהאירוע ניסה להעביר: "אנחנו, תאגידי הענק, דואגים קודם כל לסביבה, לטבע, לעובדים שלנו, ולגיוון והכלה. רווחים של מאות מיליוני שקלים ושכר של מיליונים למנכ"לים? – מה? מה פתאום". כבר בהתחלה ניסיתי להבין מה המטרה של הכנס הזה, אם בסוף נמצאות בו רק החברות עצמן, בלי תהודה תקשורתית, ובלי קהל שיכול להיחשף לצעדים הירוקים שהן מובילות. את מי הם מנסים לשכנע? את התשובה הבנתי בסוף הכנס. היה נראה שהכנס נערך בקפידה למען מטרה אחת – ששום גורם לא יפריע למסיבה של מנהלי ומנהלות החברות והתאגידים, גם לא פעילי הסביבה המתקהלים בחוץ. המצגות המושקעות, התפאורה, השלטים, הכל הוכן לכך שחלילה לא ייקלט מידע שיגרום לבאי הכנס לפקפק במהימנות המסר המרכזי – אלה חברות ירוקות, לא תאגידים מזהמים. במיצג של פעילי ופעילות "המרד בהכחדה" נכתב בשלט גדול: "הזיהמת וגם שיקרת?" מלווה בשלושה מיכלים מהם ניגר נפט, ועליהם מודבק הסמל של החברות המזהמות: כי"ל, הראל ובנק הפועלים. הפעילים והפעילות שעמדו בגשם זלעפות כרזו במגפון לחברות המזהמות, בתקווה שהמסר יצליח לחדור את חומות התפאורה: "הארגון שאתם משלמים לו (ארגון "מעלה", ד.ג) וצובע אתכם בירוק – לא הופך אתכם לחברה ירוקה. שום גרינווש לא יכסה את האמת השחורה שבפנים – אמת של דלקים פוסיליים, של נפט, גז, ופחם. אנחנו מדברים עליכם כי"ל – שרוצחת את ים המלח וגוזלת את המשאבים הטבעיים של המדינה כבר עשרות שנים. אנחנו מדברים עליכם בנק הפועלים – שבדיוק משקיעים מאה מיליון דולר בפיתוח מאגר נפט חדש בארה"ב, וקיבלו 10/10 במדד הסביבה של ארגון מעלה. אתם שומעים נכון – שנת 2021 – מאגר נפט חדש!". אך נראה שהקריאות של הפעילים היו לשווא, שכן הפקת האירוע דאגה לנטרל את חוש השמיעה של באי הכנס בעזרת מכשיר רדיו קטן ואוזניות שהורו לנו המשתתפים לתחוב לתוך האוזניים, ומהן שמענו את ההרצאות במהלך הכנס, כך שלא היה ניתן ולא היה צורך לשמוע ולהתמודד עם העובדות והמציאות שהטיחו הפעילים במנהלי החברות שבפנים. אחרי שטיפלו בחוש השמיעה, דאגו באירוע לטפל גם בחוש הראייה. בכל נקודה שעליה נפל מבטך יכולת למצוא אחד מהשלושה: פסל גדול וזוהר עם הכיתוב ESG (השקעות אחראיות), ומסכי ענק ששידרו שוב ושוב את העשייה החברתית של הארגונים; סולגן שטוען כי "כל המוצרים החד פעמיים באירוע מתכלים"; וכמובן כמויות אדירות של צמחים ועציצים, אפילו בשירותים, שגרמו לך להתבלבל ולחשוב שהגעת לכנס השנתי של קבוצת הפייסבוק "גינון – הבית לחובבי ולמגדלי הצמחים בישראל", ולא לכנס שמאכלס את החברות המזהמות ביותר במדינה. ולבסוף – הפֶּה. לאחר ההרצאה של מנהלת ה-ESG של בנק הפועלים שרון אללוף, פניתי אליה ושאלתי שאלה שב"מעלה" ככל הנראה לא אהבו. הם שלחו אלי את הדוברת, שנראתה בהלם מכך שכתב סביבה הצליח להסתנן לאירוע שלהם. היא הפצירה בי שאם אני רוצה לדבר עם המכובדים והמכובדות שבכנס, עליי לפנות אליה לקבלת אישור. הזכרתי לה בנימוס שאין לי צורך בכך ונפרדנו כידידים. ובכך באי הכנס וארגון "מעלה" השלימו את התמונה – לסתום את האוזניים עם אוזניות כדי להימנע מלשמוע דבר פרט למסר הרצוי לו; לכסות את העיניים עם עציצים וסלוגנים מנותקים; ולחסום את הפה מלהשמיע ביקורת. האירוע התנהל בתצורה של סרט נע. המנחה המחוייך של "מעלה", מומו מהדב, מזמין לבמה המעוטרת בפסל ענק של ESG וצמחים מנהל/ת בכיר/ה של אחת החברות. השניים פוצחים בדואט אחריות תאגידית שמפרט על כל העשייה הסביבתית והחברתית הטובה שהחברות עוסקות בה. המנחה דואג לחזור אחרי דברי המנהל, כדי להעצים אותם, ולפרקים זה נראה יותר כמו דואט של סטטיק ובן-אל מאשר שיחה או ריאיון. ראשון לעלות על הסרט הנע היה מנכ"ל כי"ל רביב צולר, בפאנל בשם "ירוק מתמיד". צולר התגאה בכך שהחברה עברה לא פחות ממהפך: "מחברה שמפיקה משאבי טבע ומוכוונת יעילות כלכלית בלבד – לחברה שמפיקה מינרלים ועושה בהם השימוש הטוב ביותר כדי להתמודד עם אתגרי הקיימות של העולם". כמעט נפלתי מהכיסא באותו רגע – החברה שמקדמת בימים אלו פרויקט ענק ליד ערד, שצפוי לגרום לעלייה במחלות קשות ותמותה בעיר, אבל להכניס לכי"ל עשרות מיליארדים – כבר לא חושבת רק על כסף? צולר המשיך ופירט בפני הקהל את כל הצעדים הירוקים והמבורכים (באמת) שכי"ל מובילה בתחום הפחתת פליטות גזי חממה, ואף הצביע על טכנולוגיות שכי"ל מפתחת בתחום תחליפי החלבון שמקורם לא בבשר מן החי. המנחה דאג להרים למנכ"ל להנחתה, ואמר כי יש שיגידו שמדובר בפרדוקס, שחברה כמו כי"ל מובילה תהליכים בתחום ה-ESG. המנכ"ל המיומן הגיע מוכן, כאילו כל השיחה הייתה מבויימת, והשיב בביטחון: "יש לכאורה פרדוקס", אבל החברה בנויה "לשיפור משמעותי… ולא חוששים להראות את העשייה ולפעול באופן שקוף עם מדדים חיצוניים של אנשים אובייקטיביים ובלי הנחות". צולר סיכם באומרו "יש רק דרך אחת לבנות אמון – לעשות את הדבר הנכון. קיימות זה הדבר הנכון". אחרי מנכ"ל כי"ל עלה גיורא אלמוגי, מנכ"ל OPC Energy המייצרת אנרגיה מגז טבעי. הוא התמקד בעיקר בעובדה שהחברה שלו נכנסה לתחום עמדות ההטענה של רכבים חשמליים, וכמובן ביתרונות של הגז על פני הפחם; ולבסוף הגיעה מנהלת ה-ESG של בנק הפועלים שרון אללוף, עם מצגת מושקעת שבה נכתב בין היתר כי הבנק משקיע לא פחות מ-10 מיליארד שקלים ב"פרויקטים המקדמים אנרגיה נקייה". צופה מן הצד שלא מכיר את החברות והתאגידים שדיברו יפה כל כך על כל הצעדים החשובים שלהם בתחום הקיימות, היה מקבל את הרושם שמגיע להם לא פחות מאשר אות הוקרה. אני אפילו מסכים עם מר צולר שקבע בסוף דבריו כי "צריך ללכת למקום שיש בו צורך בשיפור". ואכן שיפור של חברה מזהמת לא קורה ביום אחד, וטוב שהחברות מתעסקות בנושא. החל מחברות גז שנכנסות לתחום הרכבים החשמליים ועד הגדלת ההשקעה באנרגיות מתחדשות.אך למרות האהדה כלפיהן, איאלץ לקלקל את המסיבה – החברות שדיברו כל כך יפה מתנהגות פחות או יותר כמו שכן שזורק את הזבל שלו לתוך הבית שלכם, אבל מנקה פעם בכמה זמן את הלובי של הבניין – ומצפה לקבל מכם חיבוק במעלית. מר צולר מכריז על לא פחות מחזון אחרית הימים: כי"ל כבר לא חברה שמעניין אותה רק ניצול משאבי טבע ו"יעילות כלכלית" בלבד, אלא חברה "שמפיקה מינרלים" (נשמע הרבה יותר טוב ממשאבי טבע), כדי להתמודד עם "אתגרי הקיימות של העולם". אבל איפה באמת עומדים סדרי העדיפויות של צולר וכי"ל? מה באמת גובר על מה – יעילות כלכלית או התמודדות עם אתגרי הקיימות? כדי לענות על כך, מספיק אולי להיזכר עד כמה התאמצו בחברה לקדם את כריית הפוספטים בשדה בריר, מהלך שעל פי הערכות של משרד הבריאות יגרום לנזקים בריאותיים קשים לתושבי האזור ויצריך פינוי של אלפי תושבים בדואים מביתם. מה שכן, המהלך גם שווה לחברה עשרות מיליארדים. המאמצים לקדם את המהלך הגיעו לכדי איום בפיטורי לא פחות מ-1,000 עובדים אם המדינה לא תאשרו. כי"ל לא לבד. אללוף התגאתה כאמור מאוד בהשקעות של הבנק באנרגיות מתחדשות. לפי דוח האחריות התאגידית של הבנק לשנת 2020, בנק הפועלים השקיע 10.6 מיליארד שקלים בפרויקטים "המקדמים סביבה ירוקה" ("פרויקטים סולאריים, אגירה שאובה, חוות רוח, תחבורה ירוקה, בנייה ירוקה, מחזור פסולת וטיהור מים" לדברי הבנק). שאלנו את הבנק מדוע לצד ההשקעה הגדולה באנרגיות מתחדשות, אין נתונים בדוח בנוגע להשקעה של הבנק בדלקים פוסיליים? בדיוק לפי הדפוס המוכר של האדרת פעולות חשובות (באמת) והתעלמות מההרס שגורמים לו ביד השנייה, קיבלנו מהבנק (שוב) תזכורת לעשייה הסביבתית שלו, אך לא קיבלנו תשובה בנוגע לכמות הכסף שהוא משקיע בדלקים פוסיליים. ניגשתי אל אללוף לאחר ההרצאה, ושאלתי כיצד ההשקעות הירוקות של הבנק עולות בקנה אחד עם העובדה שהבנק השקיע לאחרונה לא פחות מ-100 מיליון דולר בפיתוח מאגר נפט חדש בארה"ב. תחילה היה נראה שמנהלת ה-ESG בהלם שמישהו מעז להעלות סוגיה כזאת בכנס שכזה. לאחר ההלם הראשוני, ענתה לי שזה אכן בעייתי והם עובדים על זה. "עובדים על מה?" התעקשתי, אך בשלב זה השיחה נגמרה בטענה שהיא לא יכולה כרגע להגיד לי. ארגון "מעלה" נתן לבנק הפועלים את הציון 10/10 בקטגוריית הסביבה. גם נציג חברת OPC Energy (בשליטת הטייקון עידן עופר), המייצרת חשמל מגז טבעי, לא שש לספק תשובות כששאלתי אותו מדוע החברה שלו מקדמת הקמת תחנות כוח בלב חדרה, שיפגעו בצורה חמורה בבריאות התושבים, למרות שהחשמל ככל הנראה לא מיועד אליהם בכלל, אלא לתושבי תל אביב. "יש לך טעות", הוא קבע, אבל כשהתעקשתי להבין מה הטעות, הוא מסר לי: "דבר עם הדוברות" (אפילו שלח לי את המספר), ודאג להתרחק ממני ומהשאלות הלא נעימות. בדוברות לא ענו לשאלות הספציפיות, כמו מדוע שתושבי חדרה יסבלו מנזקי תחנה שעתידה לשרת את תושבי תל אביב. "החברה פועלת לצמצום חתימת הפחמן המשקית ע"י החלפת אנרגיית פחם מזהמת באנרגיה חליפית בגז טבעי", מסרו. "הדרך הירוקה והמיטבית למהפכת האנרגיה, תוך הבטחת אמינות אספקת חשמל למשק, עוברת דרך החלפת הייצור מפחם מזהם לגז טבעי יעיל". (התגובה המלאה בסוף הכתבה). אם כך, עיתונאים לא הגיעו לכנס, ולכן הוא גם לא מסוקר בכלי התקשורת, וגם אלה שהגיעו (אני) לא זכו לקבל מענה אמיתי לשאלות מהותיות. זה גרם לי לתהות – מה המטרה של הכנס הזה? הרי האנשים היחידים שנמצאים כאן הם בעצם אנשי החברות המזהמות עצמם. בשביל מה לארגן את כל ההרצאות, כל התפאורה, להימנע משאלות קשות, ולנסות להשתיק ביקורת, אם אין פה אפילו את מי לשכנע? יצאתי מהכנס, בעודי חולף על פני ערימת מכשירי הרדיו והאוזניות שעזרו למכובדים לא לשמוע את רעשי הרקע של ההפגנה שבחוץ. הלכתי בגשם לכיוון תחנת התחבורה הציבורית, צופה ברכבי היוקרה המאכלסים את המנהלים החולפים על פני. הפרצופים שלהם היו נראים שלווים. מאמינים בדרך שלהם ובפעולות שהם מובילים. בעודי צופה בהם הבנתי את התשובה לשאלה: הכנס הזה הוא כמו מנת בוסטר לאותם מנהלים ומנהלות. הוא מזכיר להם שהם ביד אחת מקדמים נושאים חשובים כמו קיימות וסביבה, שאכן עושים טוב לעולם, ומשכיח מהם לחלוטין מה עושה היד השנייה: גורמת סבל והרס לטבע ולסביבה ולאנשים שחיים בה. אנשים אוהבים להאמין במה שעוזר להם לישון בלילה, והם צריכים תזכורת לכך. לכי"ל קל יותר לחשוב על כך שהיא פועלת לאפס פליטות גזי חממה, אבל פחות על כך שהפעילות שלה צפויה להוביל לאובדן חיי אדם. לבנק הפועלים קל יותר לחשוב על כך שהם משקיעים כסף ירוק באנרגיות מתחדשות, אבל פחות על כך שזה לא באמת מפצה על כסף שחור שמושקע בתעשיות הרסניות. והרשימה עוד ארוכה: קוקה-קולה, שופרסל וחברות הפנסיה מעדיפות לקבל ציון של 10/10 במדד הסביבתי של "מעלה" מאשר להתמודד עם העובדה שהן תורמות להצפת העולם בפלסטיק, ולהחרפת בירוא יערות האמזונס ומשבר האקלים על ידי השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בדלקים פוסיליים. מחברת OPC נמסר בתגובה: "או.פי.סי פועלת לצמצום חתימת הפחמן המשקית ע"י החלפת אנרגיית פחם מזהמת באנרגיה חליפית בגז טבעי, בהתאם להחלטות ויעדי הממשלה. רק השבוע אישרה הועדה לתשתיות לאומיות את תכנית הרחבת תחנת חדרה, לאור השימוש בטכנולוגיה יעילה ומיטבית להחלפת היצור הסמוך בפחם באופן שישפר דרמטית את פליטות הפחמן באזור, ולאור מיקומה בסמוך לאזורי הביקוש לחשמל והיותה צמודת דופן לתחנה קיימת. חשוב לציין כי הדרך הירוקה והמיטבית למהפכת האנרגיה, תוך הבטחת אמינות אספקת חשמל למשק, עוברת דרך החלפת היצור מפחם מזהם לגז טבעי יעיל, לצד גידול באנרגיות מתחדשות. גם האיחוד האירופי המליץ השבוע לסווג תחנות כח בגז טבעי ביעילות גבוהה כהשקעות ירוקות, ולא בכדי. אנו פועלים בחדרה מזה שנים, תוך תרומה לסביבה ומעורבות בקהילה, ואנו גאים להוביל את מהפיכת האנרגיה בארץ". מבנק הפועלים נמסר בתגובה: "משבר האקלים הוא אתגר חשוב ואנו רואים את עצמנו מחויבים להתמודד איתו. אנו מובילים את סקטור הפיננסים בישראל מזה שנים במימון והשקעות בפרויקטים המקדמים תשתיות לסביבה ירוקה בישראל בהיקף של כ- 10.9 מיליארד ₪ נכון לסוף 2020. המימון ניתן לפרויקטים ירוקים במגוון תחומים כגון פרויקטים סולאריים, אגירה שאובה, חוות רוח, תחבורה ירוקה, בניה ירוקה, מחזור פסולת וטיהור מים (בדוח ESG האחרון שלנו המפורסם באתר הבנק – ניתן לקרוא בהרחבה על פעילות הבנק במימון הפרויקטים הירוקים). בנוסף, הבנק משקיע בחברות ובפרויקטים בתחומי האנרגיות המתחדשות באמצעות חברת הבת פועלים אקוויטי. "כחלק משאיפתנו לתמוך במעבר של ישראל לכלכלה דלת פחמן, שמנו לנו ליעד להגדיל את היקף המימון וההשקעות הירוקות שלנו ל 20 מיליארד ש"ח עד לשנת 2030. כמו כן, אנו גאים להיות הארגון שהנפיק והוביל את גיוס האג"ח הירוק לראשונה בישראל בהיקף של 1 מיליארד דולר. הנפקה זו מהווה ציון דרך משמעותי הן בשוק ההון הישראלי והן בתחום ההשקעות האחראיות בארץ. "לצד כל זאת, אנו פועלים מזה שנים להפחתת ההשפעות הסביבתיות הנגזרות מהפעילות התפעולית של הבנק – הפחתנו בכ-60% את המדרך הפחמני שלנו בעשור האחרון ושמנו לנו ליעד להפחית 60% נוספים עד ל-2030. "כבנק הגדול בישראל יש לנו אחריות להוביל תהליכים בתחום זה ובכלל – מתוך ראיה רחבה ואחריות כלפי כלל מחזיקי העניין שלנו. לאור זאת אנו פועלים להרחיב את תהליכי ניהול סיכוני הסביבה שלנו שיכללו גם היבטי סיכוני אקלים – בראיית כלל הפעילות של הבנק ולא רק בדגש על סקטור ספציפי. בנוסף, כחלק מדרישות המפקח על הבנקים, בדוחות הכספיים השנתיים (החל מהדוח הכספי הקרוב) אנו נפרסם תמצית של מדדי סביבה, חברה וממשל עיקריים, ובכללם מדדים כמותיים למדידת החשיפה לסיכוני סביבה ואקלים".
ארגון ציוני אמריקה יעניק אות על שם שלדון אדלסון לאיש התקשורת האמריקאי האולטרה-ימני גלן בק, ירמיהו הנביא בשבילכם
ביום ראשון הקרוב, בערב חגיגי שיקיים ארגון ציוני אמריקה במלון גראנד-הייאט בניו-יורק, יעניק איל ההימורים שלדון אדלסון את אות "מגן ישראל" על שם ד"ר מרים ושלדון אדלסון לאיש התקשורת האמריקאי גלן בק. זהו הפרס הנכבד ביותר שמעניק ארגון ציוני אמריקה, שאדלסון הוא אחד מתורמיו הגדולים. בק הגיש עד לאחרונה תוכנית אישית פרובוקטיבית ברשת פוקס-ניוז, וכיום מגיש תוכנית רדיו יומית ומנהל אימפריית מדיה הכוללת אתר אינטרנט וחברת הפקות. מלבד הגנה נלהבת על הציונות הישראלית, נודע בק בכך שאמר כי נשיא ארה"ב ברק אובמה "גזען" בעל "שנאה עמוקה ללבנים", השווה בין נערים שנרצחו במחנה קיץ בנורבגיה לחברי ההיטלר-יוגנד, טען כי המולטי-מיליונר היהודי גורג סורוס שיתף פעולה עם הנאצים, וייחס נטיות נאציות, מרקסיסטיות, קומוניסטיות, פשיסטיות ובולשביקיות לשלל גורמים ופעילים פוליטיים. הבלוג הליברטריאני "The Liberty Blog" ציטט מכתב ששלח לבק בחודש יוני האחרון מורט קליין, נשיא ארגון ציוני אמריקה. "אנו, בארגון ציוני אמריקה (ZOA), נלהבים ונכבדים מהסכמתך לקבל את הזמנתנו לקבל את האות היוקרתי מגן ישראל", כתב קליין. "מר בק, אתה גיבור עבורי ועבור כולנו ב-ZOA", ממשיך המכתב. "אתה אכן משאב לאומי, ענק ונביא שאומר ללא כחל ושרק את האמת על האתגרים והסכנות המאיימים על אמריקה, ישראל והעולם. תודה לשם שאתה קיים, ותבורך בידי השם. במובנים רבים אתה הדיטריך בונהופר של ימינו. תמיד היה לנו העונג להגן עליך ולתמוך בך מפני התקפות בלתי הגיוניות, מגוחכות ושטותיות שכמותן סופג כל נביא. ירמיהו עולה על הדעת". זו אינה הפעם הראשונה שארגון ציוני אמריקה עומד לצדו של בק. לאחר שהשדר טען כי סורוס שיתף פעולה עם הנאצים, ועורר על עצמו ביקורת רבה, פירסם הארגון הודעה לעיתונות שהביעה דאגה מהביקורת על בק. כשביקר בק בישראל בקיץ האחרון זכה לסיקור צמוד מעיתון "ישראל היום", שבבעלות אדלסון. כל הכרטיסים לאירוע הענקת הפרס על שם אדלסון, מ-36 ועד 100 אלף דולר לכרטיס, אזלו.