Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

ב"ידיעות אחרונות" מתעקשים על גרסת השבויים הישראלים מהקריביים | העיתונים מקדישים עמודים רבים להרוגה בתאונת דרכים (ומשבצת קטנה לשני הרוגים אחרים) | "כלכליסט" מדווח על צמיחה באתרי החדשות עקב המשבר הכלכלי

ישראל מושקוביץ ואיתמר אייכנר מדווחים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" על הסוף הטוב לפרשת בני-הערובה הישראלים בקריביים. חברת אשטרום שילמה לעובדים הסינים את מבוקשם והביאה לשחרור הישראלים מהמקום. כזכור, בסוף השבוע בישרו כותרות גדולות בעיתונים על מנהלי עבודה ישראלים המוחזקים כבני-ערובה על-ידי פועלים סינים באתר בנייה בקריביים. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מיום שישי האחרון קראה: "לכודים בגן עדן" [איתמר אייכנר ועופר פטרסבורג], ושם דווח על "15 עובדים מישראל המוחזקים כבני-ערובה". ב"מעריב", תחת הכותרת "נצורים בגן עדן", דווח ביום שישי האחרון [רוני מלול, מיה בנגל ורונית מורגנשטרן] כי העובדים מוחים על כך שחברת כוח אדם סינית חייבת להם כספים. בידיעה המופיעה הבוקר ב"ידיעות אחרונות", בתחתית עמ 14 של העיתון, מצוטט בעילום שם אחד מניצולי הפרשה ומספר על שעבר בימי שביו: "הזדקנתי בימים האלה בחמש שנים. אין לנו שפה משותפת עם הסינים ולא ידענו מה הם רוצים. כל הזמן ריחף החשש באוויר שהם ירצחו אותנו בגלל התסכול שלהם". עוד חוזרים ומדווחים בידיעה כי 300 פועלים סינים כלאו 15 ישראלים משום שהעבודות בפרויקט שבו הועסקו הופסקו, אלא שבסיומה מופיע המשפט הבא: "השגריר רדיאן [עמוס רדיאן, שגריר ישראל ברפובליקה הדומיניקנית] זועם על העובדים הישראלים וטוען שבעוד שהיה מדובר בסכסוך עסקי, הם יצרו מצג שווא כאילו מדובר באירוע חטיפה". מצג שווא? סכסוך עבודה ולא חטיפה? אין כל פירוט או הסבר לגרסת השגריר בידיעה של מושקוביץ ואייכנר. רק מקריאת ידיעות אחרות על הנושא, המתפרסמות הבוקר ב"מעריב" וב"הארץ", עולה תמונה שונה מזו המצוירת ב"ידיעות אחרונות". אולי יש קשר לכך שספקות על מהימנות גרסת השבויים הישראלים הופיעו בעיתונים אלה כבר ביום שישי, בעוד שב"ידיעות אחרונות" בחרו שלא להקדיש להם מקום בדיווח המקורי. מכל מקום, ב"מעריב" [מיה בנגל, רונית מורגנשטרן ורוני מלול] הבוקר הסיפור מוכתר במלים "מהומה על לא מאומה", ומצוטטים שם "גורמים במשרד החוץ שנרתמו לפתרון הסכסוך", המגדירים אותו כך: "סיפור מנופח. מאוד מנופח". לפי גרסת הגורמים הללו (לא כתוב במפורש כי מדובר בשגריר רדיאן), הסינים זעמו מפני שחברת הקבלן הישראלית, ולא חברת כוח אדם סינית, הלינה את שכרם במשך כמה חודשים. זאת ועוד – היו אלה 60 סינים שכיתרו את הישראלים ולא 300 כפי שדווח, רק שלושה ישראלים הואשמו על-ידי הסינים, בעוד שהיתר היו חופשיים לנוע לפי רצונם ונותרו במקום לאות הזדהות, ובכלל, לפי הדיווח ב"מעריב", המופיע בתחתית עמ 8 של העיתון, היו במקום מאבטחים מטעם חברת הבנייה. בעמ 9 של "הארץ" מדווח בפשטות ברק רביד כי "הישראלים הנצורים שחששו לחייהם היו מליני שכר שניסו להתחמק מתשלום". רביד מצטט את השגריר רדיאן, האומר לו: "הם פשוט השתמשו בתקשורת במשפחה שלהם כדי לנסות ולהיחלץ מהתסבוכת הכספית אליה נקלעו [...] כל הרטוריקה של שבויים ובני-ערובה היתה מיותרת ויצרה מצג שווא של מה שהתרחש". כך הפרשה שזכתה לפני יומיים לכותרות ענק בעמודים הראשונים התאיידה הבוקר עמוק-עמוק בעמודי החדשות. באף עיתון אין התנצלות או הבהרה רשמית על הפרסומים המוגזמים שהופיעו בו לפני יומיים בלבד, הפרסומים שיצרו את מצג השווא שעליו מדווח כעת, ובמקום זאת מדווחים מחדש על הפרשה, מזווית שונה. עניין אחד בכל זאת יש להדגיש: השגריר טעה בקובעו כי "הרטוריקה של שבויים ובני-ערובה היתה מיותרת". דווקא הרטוריקה הזו, של מצב חירום העשוי להתפוצץ בכל רגע, היא שהביאה ללחץ התקשורתי והדיפלומטי שסייע לשחרורם המהיר של הישראלים. ארבעת העמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כמו גם הכותרות הראשיות של שני העיתונים, מוקדשים הבוקר לתאונת דרכים שבה נהרגה הולכת הרגל מיטל אהרונסון. ב"ישראל היום" צומצם נפח סיקור התאונה לכותרת ראשית ("רצח במעבר החציה") וכפולה פותחת בלבד, ואילו ב"הארץ" נדחקה הידיעה לתחתית עמוד השער והיא ממשיכה בעמ 5. מדוע הסיקור העצום בממדיו להרוגה בתאונת דרכים? מפני שהרכב הפוגע נעצר לבדיקה משטרתית זמן קצר לפני התאונה, ואולי גם מפני שהתאונה אירעה בלב תל-אביב וגבתה את חייה של צעירה נאה בעלת שיער בלונדיני. עובדה היא כי שני הולכי רגל אחרים, ערבייה מדיר-חנא ותושב כרמיאל, נהרגו במהלך סוף השבוע האחרון בתאונות דרכים, אך הדיווח על מותם מופיע רק כמשבצת קטנה בסיקור התאונה שגבתה את חיי אהרונסון. ב"ידיעות אחרונות" אף נפתחת הידיעה על מותם של השניים [אודי עציון וליאור אל-חי] באזכור מפורש של התאונה שבה לא היו מעורבים: "מיטל אהרונסון אינה הולכת הרגל היחידה שנהרגה בתאונות דרכים בסוף השבוע האחרון", כאילו ללא הדרמה הגדולה של אהרונסון אין כלל הצדקה לדיווח על מותם. ובחזרה לדרמה הגדולה של אהרונסון. בכל העיתונים מובא סיפור התאונה בפירוט רב ובצבעים עזים, כפי שרק עיתונות צהובה יודעת לעשות. הזעם, היגון והתדהמה משולבים זה בזה ומטלטלים את הקורא לכל עבר. ב"ידיעות אחרונות" הסיקור מלווה בטקסט המוכתר כ"מכתב אחרון מאמא", שתמציתו מופיעה כבר על השער. ליאורה אהרונסון מספידה את בתה וכותבת לה, בין היתר, על הרעש התקשורתי שעוררה: "כל ערוצי הטלוויזיה מדברים עלייך. כל העיתונים מבכים אותך מרה. חבל שלא זכית לראות את גלי האהבה שזורמים אלייך מכל העולם". ל"מעריב" אין המכתב האחרון מאמא, אך כתב העיתון, זוהר סוסנקו, מביא לדפוס מכתב חריף בהרבה שפירסמה האם באתר פייסבוק. המכתב כולל ביטויים קשים כלפי הנהג ובני משפחתו, ומובא במלואו על פני עמוד שלם של העיתון, כשברקע נראית האם הבוכייה. ב"כלכליסט" ממפים הבוקר את "הענפים שרואים דווקא עכשיו הזדמנויות ורווחים" [נעמה סיקולר]. פרט לכונסי נכסים ויצרני תרופות הרגעה, מסמנים בעיתון גם את העיתונות הכלכלית. "המשבר העולמי מחבר יותר ויותר ישראלים לחדשות הכלכליות", כותבים שם, תוך קריצה ברורה למוטו של העיתון, ומביאים נתונים מסקר של חברת בזק בינלאומי שלפיו "מספר הכניסות לאתרי החדשות ולאתרים הכלכליים גדל בשלושת השבועות האחרונים בכ-30%". בינתיים, לפי הדיווח, המרוויחים הם לאו דווקא כלי התקשורת, אלא חברות האינטרנט, שנהנות מהעובדה שהאתרים נאלצים להגדיל את רוחב הפס שלהם כדי לעמוד בביקוש למידע. מדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מדווח [סוכנויות הידיעות] כי "וושינגטון פוסט", "לוס-אנגלס טיימס" ו"שיקגו טריביון" הכריזו על תמיכתם במועמד הדמוקרטי ברק אובמה לתפקיד נשיא ארצות-הברית. "תמיכתם של שלושת העיתונים הללו, הנקראים על-ידי מיליוני קוראים, מחזקת באופן משמעותי את סיכוייו של הסנטור מאילינוי להכריז על זכייתו ב-4 בנובמבר", נכתב בידיעה. עוד מדווח כי 59 עיתונים בסך-הכל הביעו תמיכה באובמה, לעומת 19 בלבד המצדדים במקיין. רון גרנות מדווח ב"כלכליסט" כי עובדי רדיו 99 קיבלו את משכורתם באיחור של שלושה ימים וכי חלקם קיבלו מאות ואף אלפי שקלים פחות מהשכר הרגיל. יורם בינור, הכתב לענייני ערבים בחברת החדשות של ערוץ 2, עוזב את הערוץ. כך מדווח הבוקר ערן סוויסה ב"מעריב". ירון טן-ברינק, מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", כותב הבוקר בחריפות על האופן שבו ניהלו עופר שלח ורביב דרוקר ראיון עם עידן עופר, במסגרת תוכניתם "שישי". לדברי טן-ברינק, השניים סיפקו לעופר ראיון מפרגן ומתנחמד. הוא מסביר כי השניים אמנם שאלו את השאלות המתבקשות, אך לא ליוו אותן בשאלות המשך. "לפעמים אלה הן השאלות הקשות באמת", כותב טן-ברינק, ומסכם בקביעה כי "עידן עופר היה יוצא מזה יותר טוב רק אם רני רהב היה מראיין אותו בעצמו". כדי למנוע מצב שבו מוטל ספק במניע לביקורת הטלוויזיה שכתב (עקב הדם הרע שנקווה בין דרוקר ל"ידיעות אחרונות"), מקפיד טן-ברינק לציין בביקורתו כי בעבר שיבח לא מעט את התוכנית "שישי".

יותר קוראים מ"ידיעות אחרונות", יותר חינם מ"ישראל היום": כתב האופנה איתי יעקב חקר את חשבון האינסטגרם של בר רפאלי וקהילת המגיבים שרוחשת סביבו

"השתמשו בסרטון למשרד החוץ או לא... באינסטגרם שלי יש יותר קוראים מאשר לעיתון של המדינה!!", כתבה הדוגמנית בר רפאלי בחשבון האינסטגרם שלה לפני כשנה, בתגובה לביקורת שמתח דובר צה"ל דאז, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, על השתתפותה בקמפיין של משרד החוץ חרף העובדה שלא שירתה בצה"ל. יש יסוד סביר להניח שרפאלי צדקה: בעוד שמספר העותקים המשוער ש"ידיעות" מוכר בימי השבוע נע סביב 174 אלף לפי ויקיפדיה ו-350 אלף לטענת העיתון עצמו – אחרי חשבון האינסטגרם של רפאלי, נכון למועד כתיבת שורות אלו, עוקבים 1,238,000 משתמשים. אם תרצו, האינסטה של המדינה. חשבון האינסטגרם של רפאלי, אם כן, הוא כלי תקשורת המונים כמעט בכל פרמטר – כולל כמה פרמטרים שטרם נחקרו. מי שלקח על עצמו את המשימה לרדת לעומקו הוא העיתונאי איתי יעקב, כחלק מחובותיו בקורס בשם "הפואטיקה של העיצוב" במסגרת לימודי תואר שני בעיצוב בבצלאל. יעקב, בן 33, עיתונאי אופנה יותר מעשור, מסקר בשלוש השנים האחרונות את התחום עבור האתר Xnet מבית "ידיעות". קודם לכן עבד ככתב האופנה של "מעריב" (בשנים 2003–2010) וככתב המוסף "7 ימים". הוא מגדיר את אינסטגרם כ"כלי חשוב בתעשיית האופנה" ומספר שפתח חשבון לפני כשנה וחצי כדי לעקוב אחר סיפורים פוטנציאליים. כשנדרש במסגרת לימודיו בקורס לבחור באובייקט ולמפות אותו, במובן הרחב של המושג "מפה" – בחר בחשבון של רפאלי, שאותו הכיר היטב מחייו המקצועיים ומלכתחילה גילה בו עניין מיוחד. מדוע? "כי יש לי פֶטִיש לתגובות של אנשים", הוא משיב בראיון ל"העין השביעית". "מאז ומתמיד המדד שלי לכתבה טובה היה מספר הנאצות בתגובות. ככל שיש יותר, כך הכתבה יותר טובה מבחינתי". ומה כל-כך משך אותך בתגובות בחשבון האינסטגרם של רפאלי? "ראיתי שם מאבקי כוחות מטורפים בין מעריצות שלה, שהגיעו ברבים מהמקרים לאלימות מילולית קשה [יעקב פונה למחשב הנייד ושולף כמה דוגמאות, בוטות מכדי לצטט ורוויות שגיאות כתיב מכדי להבין]. שמתי לב שהתמונה היא אפילו לא טריגר – אין בכלל התייחסות אליה. מספיק שאחת המעריצות אמרה מלה לא במקום, ומיד יש עליה לינץ. הייתי בהלם מזה, זה היה מבחינתי יותר מעניין מהתמונות, בעיקר בגלל שאני מתעניין מאוד ביחסי כוח. "גם העובדה שלבר יש יותר ממיליון עוקבים והיא עצמה עוקבת רק אחרי 240 משתמשים היא חלק מיחסי כוח. זה הפרדוקס של האינסטגרם ושל רשתות חברתיות בכלל: לכאורה נקודות הפתיחה של כולם שווה וכולם משתמשים באותה פלטפורמה ובאותם האמצעים, אבל בפועל אין שוויון. מי שחזק הוא מי שיש לו יותר עוקבים, וזה ניכר מאוד בהתנהלות ובקודים סביב כל אחד מהשחקנים". כל תמונה שרפאלי מעלה לחשבון האינסטגרם שלה גוררת 200 תגובות לפחות, כשבמקרים רבים המספר מטפס גם ל-500 ו-600. יעקב מספר שרבים מהעוקבים כבר מכירים זה את זה, ובהתאמה, צורת הפנייה היא אישית. יותר מהכל, הוא אומר, התגובות בחשבון הן חרך הצצה אותנטי לחייהן של ילדות ישראליות בנות 12–14 – קבוצת הגיל הדומיננטית בזירה. "אפשר לראות איך הן מאמצות מרפאלי את השפה שלה – בעיקר השפה הוויזואלית של התצלומים, המשועתקת לתצלומים שהן עצמן מעלות", הוא אומר. "אני חושב שרובן מבינות באופן אינסטינקטיבי כיצד אופנה הפכה בעשור האחרון לדרך קיצור לפרסום, והן חיות את הפנטזיה שזה יכול לקרות להן בכל רגע". לשם המחשה, יעקב מראה צילום מסך של תגובה של ילדה בזו הלשון: "היי, קוראים לי ג ואני חולמת להיות שחקנית, ואני מאוד אוהבת להצטלם, אשמח אם תיכנסו שתי דקות לעמוד שלי ואם תאהבו תעקבו". הטקסט, אגב, מלווה באינספור אמוטיקונים, ומספק הצצה מעניינת לשפה של קבוצת הגיל הנ"ל, יצור כלאיים מעניין בין מלים וגרפיקה. יעקב הוסיף ואיבחן שאחת התימות הבולטות בקרב אותן ילדות היא פנייה מאורגנת מצד קבוצה המורכבת מכמה מהן לרפאלי עצמה, בתחנונים שתעניק לייק לילדה אחרת, שאותה סימנו כ"מעריצה מספר אחת" ולפיכך "מגיע לה". במקרה אחד ויחיד עד כה, היסטורי ממש, רפאלי נענתה. בכמה מקרים אחרים אמה, ציפי לוין, היא זו שהשביעה את יצר הלייק של הילדות, המתגלה ככוח מניע אדיר בחייהן המקוונים; מעין גושפנקה או אישור חיצוניים לקיומן, שכאשר הוא מגיע מסלב, נטען במשמעות גדולה פי כמה. מובן אחר של יחסי כוח, לדברי יעקב, הוא הפיכתו של החשבון לזירת מאבק בין קבוצות פוליטיות שונות: פעילים פרו-פלסטינים, שהפכו את החשבון לבמה להפצת מסרים בשל מספר המשתמשים הבינלאומיים הגדול שלו, בד בבד עם תשומת הלב הישראלית הכרויה אליו; קבוצות המתנגדות להשתמטות משירות צבאי, האורבות לרפאלי כבר שנים בכל אשר היא פונה, וגם כאן נוכחות כמעין אוטומטים בלתי נלאים; קבוצות יהודיות-דתיות המטיפות לקיום מצוות; וקבוצות שהבינו כי מדובר בכלי תקשורת לכל דבר, ועוד כזה שהפרסום בו אינו עולה אגורה. נוכחותן העיקשת של הקבוצות הללו מיתרגמת במקרים רבים לקרבות חפירות פוליטיים בווליום וטון על גבול האלימים, המזכירים חילופי טוקבקים באתרי חדשות-המונים. באורח פרדוקסלי משהו, רפאלי הופכת ברבים מהמקרים למושא טענותיהן של קבוצות שונות, מנוגדות בדעותיהן: היא משמשת מטרה הן עבור המיליטריסטים למיניהם שמאשימים אותה שלא עשתה צבא ומכנים אותה "סמולנית", והן עבור הפעילים הפרו-פלסטינים, שמאשימים אותה כי היא ישראלית-ציונית. יעקב מסב את תשומת הלב לעובדה שלרפאלי עומדת האפשרות הטכנית למחוק תגובות בלתי הולמות, אבל היא נמנעת מכך לחלוטין – הוא אינו זוכר אף לא מקרה אחד שבו הפעילה אותה. "היא נהנית לייצר את הפרובוקציות האלה", הוא אומר, "זה קשור באופי שלה, וגם באיזשהו רצון לקדם מעין סדר-יום חברתי, בין היתר כשהיא נוקטת עמדה מפורשת בנוגע לזכותם של הומוסקסואלים לייבא תינוקות מפונדקאיות תאילנדיות, כשהיא מצטלמת ב-9.11 על רקע דגל ארצות-הברית או כשהיא כותבת על סבתא שלה ביום השואה. כל הדברים האלה יוצרים דיון שעד מהרה מידרדר לאלימות מילולית. אנשים פשוט מחפשים לפרוק עצבים, זה לא משהו שמיוחד דווקא לחשבון לזירה הזאת, ובה עצמה יש משהו מושך אש. "ייתכן מאוד שזה גם אמצעי לשמירת המעמד שלה. בסך-הכל היא נמצאת בגיל שבו דוגמניות רבות כבר חוות את הירידה משיאן, ובעזרת אינסטגרם היא שומרת על הגחלת. מדוע דווקא שם? כי זה המדיום העיקרי של בני נוער ישראלים כיום. טוויטר הוא מבוסס תוכן, ולרוב הילדים הללו אין באמת מה לכתוב, אפילו לא 140 תווים. אינסטגרם הוא המדיום שלהם". כיצד, אם כן, רקח יעקב מכל החומרים הללו "מפה"? את הרעיון העומד בבסיסה, הוא מספר, העניקה לו אחת משתי מנחות הקורס. "היא אמרה לי: אתה יודע מה מטורף באינסטה? השיטוט הזה, שאתה מתחיל עם מישהו מסוים שאתה מכיר, ומוצא את עצמך בפרופילים של אנשים תלושים לחלוטין". ואכן, אם יש ביקום של אינסטגרם צומת שמנקז אליו טיפוסים כל-כך שונים, מכל-כך הרבה מדינות ותרבויות, זה החשבון של בר רפאלי. כך קרמה המפה המבוקשת עור וגידים, כתיעוד של שיטוט אקראי שערך יעקב, שנקודת ההתחלה שלו בחשבון של רפאלי, ומשם הוא מתפרש למחוזות שונים ומגוונים – בין היתר תצלום של עוקב סעודי במדבר בחרב שלופה, עוקבת עטופה בדגל חמאס ועוקבים הנסים מפני הצונמי בתאילנד. "זה שוב מחזיר אותנו לנושא הזה של העדר ההיררכיה, לכאורה או לא", אומר יעקב. "אתה נכנס לעולם הזה שלה, רואה ילדים בסוריה במהלך קרבות של מורדים, ומיד אחרי זה אותה עם צלם האופנה טרי ריצרדסון, ובפעם הבאה תומכי חמאס בעזה. מבחינתי השיטוטים האלה היו ממש טריפ. הבנתי עד כמה המציצנות היא הערך המרכזי שקובע את ההנאה מהאינסטגרם, גם אצלי". את צילומי המסך שהניב השיטוט ערך יעקב כווידיאו-ארט, העניק לו פסקול, ולהלן – המפה. התשתית התיאורטית שעבודתו נשענה עליה התבססה על המושג "קהילות מדומיינות" שטבע התיאורטיקן בנדיקט אנדרסון, שבעקבותיו ניתן להבחין כיצד כלי תקשורת מבנים סביבם קבוצה מובחנת עם פרקטיקות וריטואלים משותפים – אבחנה רלבנטית במיוחד, כאמור, לקבוצת המגיבים של רפאלי. כמו כן נשען יעקב על רעיונותיה של ההוגה סוזן סונטאג, מתוך ספרה "הצילום כראי התקופה". סונטאג עמדה כבר ב-1977 על הפיכתו של הצילום למכשיר של כוח והשתלטות על החלל, וחשוב מכך, לתנאי למימוש החוויה – תובנות שקיבלו משנה רלבנטיות בעקבות הופעת הסמרטפון, פייסבוק ואינסטגרם. לסיום, כשאני מבקש מיעקב לנתח את חשבון האינסטגרם של רפאלי בכובעו הנוסף, כעיתונאי אופנה, הוא אומר שלהערכתו רפאלי מפיקה את התצלומים ובוררת ביניהם באופן עצמאי, ללא מעורבות של אנשי מקצוע בתשלום ("מקסימום אולי של אמא שלה"); ושבניגוד לידוענים רבים אחרים – שוב, להערכתו – היא אינה מקדמת מותגים בשכר, למעט בגדים שמעצבות עבורה שלוש-ארבע מחברותיה הקרובות – מעין מפגש אינטרסים מהסוג הבלתי מזיק, לטעמו. יחד עם זאת, הגבול דק. ראשית, רפאלי עצמה שותפה במותג אופנה של משקפי שמש שהיא מקדמת. דוגמה נוספת שיעקב מנפק התרחשה לכל אורך העונה החולפת של ריאליטי המוזיקה "אקס-פקטור" בהנחייתה של רפאלי, שהקפידה להעלות תמונות מדי תוכנית, תמיד דקות אחדות לפני תחילת השידור, באופן ששתל את דבר קיומה בתודעת הגולש. "אבל בסיכומו של דבר", אומר יעקב, "לזכותה ייאמר שהדברים, במקרה שלה, גלויים. נראה שהיא פשוט לא צריכה את הכסף הזה, בניגוד לכל מיני בי וסי-ליסטיות שאשכרה מתפרנסות מזה".

שפעת הצבעים הממלאת את גליון "ידיעות אחרונות" מסגירה את התסכול של עורכיו ואת האופן שבו הם בוחרים לנסות למשוך את הקורא

קריאה בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" היא חוויה ויזואלית מעוררת חושים ומתישת קרניות. בכל יום וגם ביום חמישי האחרון. בפרפרזה על "כתונת פסים" של מאיר אריאל, כבר מעמוד השער הקורא מזהיר את עצמו: "צבעים, צבעים, צבעים – אני לא אשתגע". נראה שככל שעיתון הדפוס מאבד רלבנטיות וניגף מפני התקשורת האלקטרונית, כך עורכים הגרפיים מנסים להדגיש את צדדיו הוויזואליים ולקרב את חוויית הקריאה לזו של צפייה במסך. בימים טובים התוצאה היא לפחות מאירת עיניים (גם אם מזלזלת באינטליגנציה). בימים פחות טובים היא נראית כיצירה של ילד שקיבל לראשונה בחייו קופסה גדולה של צבעים. כותרת גג בולטת ממסגרת את עמודים 2–3, "הכפולה הפותחת" בעגה המקצועית, של גליון "ידיעות אחרונות" של יום חמישי האחרון: "הזמר המפורסם נחשף: אייל גולן נחקר בחשד לבעילה בהסכמה 2 נערות ונשלח למעצר בית". המלה "של" נשמטה מהמשפט, אבל לא טעות הדפוס מעסיקה אותי. גם לא הניסוח: זאת כותרת גג לגיטימית לטבלואיד, וחלבית במונחים של "ידיעות אחרונות". מה שלכד את עיני הוא הצבע. האותיות בלבן והרקע בסגול עז, מלווה במשיכות מכחול לבנות כסלילי עשן מתאבכים. הסגול הלוהט הזה ממשיך גם בעמודים 4 ("הנערות, האורגיות, והסמים") ו-6 ("ההקלטות מפלילות את האב"), ומפנה את מקומו לרקע האדום, המשעמם והשגרתי כל-כך, רק כשמגיעים לנושאים שוליים באותו גיליון כמו איראן, רוצחו של נהג המונית דרק רוט והקרינה המסרטנת מפרויקט החץ. הסגול עושה קאמבק מרהיב בכפולת האמצע, "המגזינית", שבה מוגשים ניתוחים נוספים של כתבי "ידיעות אחרונות" ביחס לפרשת אייל גולן. מתי הפך סגול עז הבעה, משהו בין מגנטה לחציל, לצבע חדשותי לגיטימי? מתי בדיוק הוא נכנס לטבלת הצבעים החדשותית, האמורה לשרת את הטקסט ולשמש מחבר רגשי בין הקורא לידיעה? בראשית היה לנו שחור ולבן. אחר-כך נוסף האדום, צבע החירום, שמלווה ידיעות בעלות חשיבות גבוהה, אלמנטים טרגיים או מפחידים. ואז קפצו להם צבעים "זוהרים, נעימים ונאים": תכלת ליום העצמאות ואירועי גאווה לאומית (אלא אם כן קורה בהם אסון נורא), גוונים של כחול לבחירות ואירועים פוליטיים אחרים (אלא אם כן הם מלווים באלימות), שלל ורודים לנושאים נשיים וילדותיים (להוציא עבירות מין וגילוי עריות), גוני ירוק לתחום הסביבה (אלא אם כן הסביבה מסרטנת) וכן הלאה. אבל מהו הסגול? מה ערכו התרבותי בקשת הצבעים של חיינו? לאיזה זרם תודעה ביקשו העורכים והגרפיקאים של "ידיעות אחרונות" לכוון? בצה"ל סגול מייצג את גבעתי. האם אייל גולן שירת בחטיבה? בעולם, סגול הוא הצבע הרשמי של מחלת האפילפסיה. האם ב"ידיעות" מתכוונים לרמוז שמדובר בפרשה חולנית? ברפובליקה הרומאית הצבע הסגול יוחס לאצולה. כתב הבידור מכתיר בגיליון את גולן ל"מלך", האם זו הסיבה לסגול? בשנות ה-70 של המאה הקודמת סגול ייצג את תנועת השחרור הנשית. האם השימוש של "ידיעות אחרונות" בסגול לפרשת ניצול נערות הוא בדיחה אכזרית? לא נראה שאף אחת מההשערות הללו קרובה לאמת. הסיבה להבלחתו של הסגול היא שכדי לבדל "פרשה" מאחיותיה, יש לצבוע אותה בצבעים אחרים, עזים ושונים. לא סתם עוד אדום. הסגול בא לומר לקורא: שמע, חביבי. אנחנו יודעים שכבר קראת אצלנו על עמנואל רוזן ושרון גל, מרגול ודודו טופז, אבל הפעם, באמא שלנו, מדובר במשהו אחר לגמרי. ולכן פתח לעצמך קטלוג חדש בעיניים, כי הסגול היום סגול מאוד. ואולי הסגול הוא המשך של יריבות מסחרית שזלגה מזמן לעמודי המערכת ונדמה היה לאחרונה שנרגעה. הכוונה לקרב עם קשת, המזוהה עם הצבע הסגול, ששלט באחת מתוכניות הדגל שלה, "כוכב נולד". וכיצד הגיע הסגול לתוכנית הריאליטי של קשת? סגול הוא צבע המותג של חברת הסלולר סלקום, שמימנה את הפרסום הסמוי בתוכנית. אייל גולן הוא "טאלנט" של קשת ו"שופט" בגלגול הנוכחי של אותה תוכנית ריאליטי. לא רק הסגול, מאחורי הגיוון הצבעוני בכללותו יש גם מחשבה עסקית, גם אם פרימיטיבית משהו: צבעוני זועק מהדוכנים, ועשוי לגרום לעובר ושב לעצור ולהתבונן. אם הוא מתבונן – הוא נחשף. אם נחשף, אולי אפילו יעלעל לרגע. גם אם לא ירכוש גיליון (ובינינו, מי רוכש היום עיתונים?), הוא יזכור את עמוד השער של "ידיעות אחרונות" וזה ילווה אותו לאורך כל היום, או לפחות עד שיקבל ברכבת את "ישראל היום" בחינם. ואולם, בסיקור פרשיות מין נראה שיש לצבעים תפקיד נוסף: להלהיט את היצר. עוד לפני הסגול שבפנים, כבר בעמוד השער, המוקדש רובו ככולו ל"סערת גולן" (תג עגול וצהוב שילווה כמחצית העיתון), משחקים הגרפיקאים בכותרת הראשית עם אדום ולבן: "אני צריך" בלבן, "נערות?" על רקע אדום, "יש לי 40 נשים" בלבן. מדוע רק המלה "נערות" מודגשת ברקע אדום בולט? כנראה כדי שתקפוץ מהנייר ותזעזע אותנו, או תגרום לנו לפנטזיות ארוטיות אסורות. ואכן, תרגיל פשוט שעשיתי הוכיח את התיאוריה: מסיטים את העיתון לכמה דקות, וחוזרים אליו בבת אחת. מתוך הטקסט כולו, רק המלה "נערות" קופצת לעין וממקדת את המבט. כל השאר נמהל בתוך הרקע השחור כפחם של העמוד כולו. מאמר זה מתפרסם במסגרת הפרויקט "סריקת מערכות". חלקו הראשון של הפרויקט מוקדש לעיתון "ידיעות אחרונות"

בית-משפט השלום דחה תביעת דיבה נגד ynet בשל פרסום בפורום באתר: פיקוח על תוכן התגובות לפני פרסומן – בלתי אפשרי

השופט דאוד מאזן מבית-משפט השלום בקריות דחה בשבוע שעבר את תביעת לשון הרע שהגיש המטפל האלטרנטיבי רמי מור נגד חברת ידיעות-אינטרנט בגין הודעות שפורסמו בפורום הרפואה של ynet. מור, שדרישתו לחשוף זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים הגיעה בעבר עד לבית-המשפט העליון, דרש במקרה זה פיצוי בסך 100 אלף שקל ממפעילי הפורום, וזאת בשל הערות פוגעניות שנכללו בו, כגון "הכל רק כסף רמי מור" ו"רמאות לשמה רמי מור". מור, שייצג את עצמו, ואתר ynet, שיוצג על-ידי עו"ד ליאת ברגמן ועו"ד טל ליבליך, לא חלקו על השאלה אם הערות אלו ואחרות שנכללו בכתב התביעה הן בבחינת לשון הרע. השאלה שהונחה לפתחו של בית-המשפט נגעה לאחריות של מפעילי הפורום על ההודעות שמפורסמות בו. השופט מאזן קבע כי במקרה זה אין להתייחס לחברת ידיעות-אינטרנט, מפעילת האתר, כ"אמצעי תקשורת" אשר לו, לפי חוק איסור לשון הרע, אחריות על הפרסומים שבו. "אין זה ראוי לאכוף תכנים חדשים על ההגדרות העתיקות שבחוק רק כדי להתאים עצמנו לזמנים חדשים בלי לשים לב לרוח החוק ולתכליתו", כתב השופט בפסק דינו. "פקודת העיתונות, כמו גם החקיקה המסדירה את שידורי הטלוויזיה והרדיו, אינה מתאימה לחול על רשת האינטרנט הן מבחינת הלשון והן מבחינת התכלית. מטרת חוקים אלה היא להסדיר את אמצעי התקשורת האלה וליצור רגולציה ופיקוח ממשלתי על כלי תקשורת המוניים". להורדת הקובץ (PDF, 1.1MB) השופט מאזן דחה גם את הטענה כי רשלנות באתר ynet הביאה לפגיעה במור. "הטלת אחריות על הספק כדי שיבנה מנגנונים לפקח על תוכן התגובות היא למעשה בלתי אפשרית. מדובר במאות אלפי משתמשים ואלפי מגיבים, והדבר אינו מעשי ועלויות פיקוח מעין זה הן עלויות גבוהות מאוד ואין זה ראוי לגלגל זאת על הציבור בכללותו, שכן הדבר יגרום לייקור העלויות", כתב בפסק הדין. "ספק השירות [...] אין לו ידיעה על התוכן, ואם תוטל עליו החובה לבדוק ולאשר את התוכן לפני פרסומו, הדבר, כאמור, יביא לייקור השירות, פגיעה בחופש הביטוי, שהוא ערך מרכזי וחשוב במדינה דמוקרטית וראוי להגנה". בהמשך פסק הדין דן השופט מאזן בנוהל המתאים להסרת פרסומים שהם בבחינת לשון הרע בעקבות בקשה של הצד הנפגע. בסופו של דיון הגיע השופט למסקנה כי מפעילת אתר ynet הסירה את ההודעות בזמן סביר, ועל כן היא פטורה מאחריות. השופט דחה את התביעה וחייב את התובע בהוצאות של 2,000 שקל בלבד. 4815-02-09

ביולי האחרון חשפנו כאן כי בעיריית קריית מוצקין ניתקו מהחשמל תחנה לניטור אוויר, מחשש שזו תפגע בדירוג זיהום האוויר של העיר. מאז שינו במשרד להגנת הסביבה את שם התחנה לבקשת העירייה, אך היא עדיין מנותקת. הסיבה: המשרד להגנת הסביבה מחפש פתרון לחיבור לחשמל ותשלום החשבון

לפני למעלה מחודש חשפנו כאן ב"שקוף" רעיון מקורי של עיריית קריית מוצקין לשיפור דירוג זיהום האוויר בעיר: ניתוק תחנת הניטור, שתפקידה למדוד את זיהום האוויר, ממערכת החשמל. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה, אז ניתקנו את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו" – כך נימק אז את הפעולה יוסי מרקוביץ, סגן ראש עיריית קריית מוצקין. אות החיים האחרון מהתחנה נשלח בפברואר 2019. בהודעה צדדית באתר המשרד להגנת הסביבה עדיין כתוב כי התחנה "נסגרה באופן זמני לביצוע שדרוג מבנה התחנה". פנינו למשרד להגנת הסביבה שם התחייבו לטפל בנושא, לפני שבועיים יצאנו לבדוק אם חיברו כבר את התחנה. באתר המשרד להגנת הסביבה ראינו כי שם התחנה שונה. משמה המקורי – "ד. עכו – ק. מוצקין" לשם חדש "ד. עכו – חיפה". ציפינו שהדבר ישביע את רצונה של עיריית קריית מוצקין, שכן מעתה הם יכולים להיות רגועים: זיהום האוויר כבר לא יהיה רשום על שמם. אך למרבה ההפתעה – התחנה עדיין לא מחוברת. פנינו למשרד להגנת הסביבה לשאול על שינוי השם ועל החיבור לחשמל, ומשם נמסר לנו: "(המשרד) אכן שינה את שמה של התחנה כשם הציר התחבורתי. באשר לחיבור הקבע לחשמל, נבדקות מספר אפשרויות, והמשרד אף מפעיל יועץ חשמל חיצוני שמסייע לקדם את נושא חיבור החשמל וכן פועל מול חברת החשמל ליצירת מונה קבוע". התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיעה למשרד עיריית קריית מוצקין שהיא מבקשת לפנות לאלתר את תחנת הניטור, בין היתר בשל העובדה ששמה היה "תחנת מוצקין", והדבר הטעה את הציבור לחשוב כי היא מייצגת את איכות האוויר במוצקין כולה – בעוד שהיא תחנה תחבורתית, המייצגת את איכות האוויר בכביש עכו-חיפה, שאינו באזור המגורים. מאז התחנה הייתה מנותקת. בימים אלה, המשרד להגנת הסביבה הגיע להבנה עם עיריית מוצקין כי אין מניעה לחבר את התחנה בחזרה ואכן שינה את שמה כשם הציר התחבורתי. באשר לחיבור הקבע לחשמל, נבדקות מספר אפשרויות, והמשרד אף מפעיל יועץ חשמל חיצוני שמסייע לקדם את נושא חיבור החשמל וכן פועל מול חברת החשמל ליצירת מונה קבוע. המשרד מעריך כי הנושא יוסדר בטווח הזמן הקרוב והתחנה תשוב לנטר את איכות האוויר כבעבר. בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיעה למשרד עיריית קריית מוצקין שהיא מבקשת לפנות לאלתר את תחנת הניטור, בין היתר בשל העובדה ששמה היה "תחנת מוצקין", והדבר הטעה את הציבור לחשוב כי היא מייצגת את איכות האוויר במוצקין כולה – בעוד שהיא תחנה תחבורתית, המייצגת את איכות האוויר בכביש עכו-חיפה, שאינו באזור המגורים. מאז התחנה הייתה מנותקת. בימים אלה, המשרד להגנת הסביבה הגיע להבנה עם עיריית מוצקין כי אין מניעה לחבר את התחנה בחזרה ואכן שינה את שמה כשם הציר התחבורתי. באשר לחיבור הקבע לחשמל, נבדקות מספר אפשרויות, והמשרד אף מפעיל יועץ חשמל חיצוני שמסייע לקדם את נושא חיבור החשמל וכן פועל מול חברת החשמל ליצירת מונה קבוע. המשרד מעריך כי הנושא יוסדר בטווח הזמן הקרוב והתחנה תשוב לנטר את איכות האוויר כבעבר. (איך זה משפיע עליך) תושבי קריית מוצקין וקריית ביאליק השכנה שגרים בסמיכות לכביש 4 עשויים להיות חשופים לרמה גבוהה של זיהום אוויר שלא ידוע מה גובהו מאחר והתחנה מנותקת כבר שמונה חודשים, ביוזמת העירייה. במעגל הרחב, אנו עדים לדינמיקה מקוממת בין המשרד להגנת הסביבה והרשויות המקומיות. הפעולה של עיריית קריית מוצקין, שהחליטה לא לקבל את מרות המשרד להגנת הסביבה, נעשתה בחוסר תום לב ועל חשבון בריאות הציבור. (מה עושים כדי שיתוקן) המשרד להגנת הסביבה מציב תחנות לניטור אוויר במקומות המועדים לזיהום אוויר גבוהה. אם אתם חוששים או מוטרדים מרמת זיהום האוויר באזורכם, בדקו באתר המשרד אם יש תחנה לניטור זיהום אוויר בקרבתכם. במידה ולא, פנו למשרד ובקשו תחנה לניטור אוויר. כפי שניתן ללמוד מהודעה של המשרד, לתושבי כפר סבא זה הצליח: "תחנה קבועה הוקמה במזרח כפר סבא ב-14/05/17 לאור תלונות התושבים על זיהום אוויר ומטרדי ריח", או "תחנת גבעתיים הפסיקה את פעילותה לאחר 15 שנות מדידה, בהם לא נרשם זיהום אוויר חריג השונה מתחנות ניטור אחרות בגוש דן". בכל הנוגע להורדת זיהום אוויר תחבורתי: במקום שאתם רואים זיהום אוויר תחבורתי אני (עידן) רואה אוטובוס חשמלי.

משפחת עופר אינה צריכה לרכוש עיתון משלה | "ידיעות אחרונות" מדווח בחום על עדות אהוד אולמרט | "מעריב" עומד במבחן הסלולרי

עיתוני הבוקר נראים כממתינים לקטסטרופה חדשה, עם עדיפות לזירה הבטחונית. רמזים לעתיד לבוא משובצים למכביר. לקראת חגיגות יום ירושלים, שחל היום, מדווח יוסי אלי בכפולה המרכזית של "מעריב" כי "ריקוד הדגלים המסורתי ייצא משיח גראח", וזאת חמישה ימים בלבד לאחר שדווח על כך ב"ידיעות אחרונות". אלי מגדיר את האירוע כ"נפיץ ביותר מבחינה בטחונית". לדבריו, "המשטרה תפרוש את כוחותיה לאורך המסלול, במטרה למנוע חיכוכים בין המשתתפים לבין הערבים המתגוררים בתוואי". ב"ידיעות אחרונות" נוקבים דני אדינו אבבה וירון דורון במספר השוטרים: "מחשש להפרות סדר יאבטחו את הריקוד כ-2,000 שוטרים", הם כותבים. ב"ישראל היום" מדווח גדעון אלון על הופעת הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "ברור לנו שבחודשים הקרובים אנו עלולים למצוא את עצמנו בהפגנות עממיות רחבות שזוכות להד ציבורי", אמר גנץ. בהמשך מדווח כי אמר גם זאת: "בעימות הבא נצטרך לקצר ככל האפשר את זמן הלחימה. לכן כבר בתחילת העימות נפעל בעוצמת אש גבוהה ובכל הכוח. מה שהמצלמה סובלת או יכולה לסבול בשלושת הימים הראשונים של הלחימה, היא לא תסבול לאחר מכן". ציטוט זה מובא כלשונו גם בעיתונים אחרים, בלי שמצורפת לו איזושהי הערת פרשנות בנוגע לעוצמת האש שהפעיל צה"ל בימים הראשונים של האינתיפאדה השנייה, למשל, או של מבצע עופרת-יצוקה. יוסי יהושוע מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי "בכיר בחיל הים" הצהיר שבצה"ל מכינים "הפתעות" לכל מי שיגיע במשטים הבאים לעזה. פעולת נגד מטעם החיל, כותב יהושוע בעקבות דברי הבכיר, "צפויה לכלול כוחות נרחבים בהרבה של השייטת וכן גיוס כלל מערך המילואים של היחידה. במקביל היא תתבצע במהירות רבה יותר ובכוח משמעותי יותר". דניאל סיריוטי ולילך שובל מדווחים ב"ישראל היום" על יוזמה להצעיד המונים אל עבר גבולות ישראל ביום ראשון הקרוב, ה-5 ביוני, יום השנה לפתיחת מלחמת ששת-הימים. על-פי הדיווח, "בצה"ל אומרים כי הפיקו לקחים מהאירועים במגדל שמס, והם עוקבים אחרי התקשורת הערבית ונערכים לאפשרות של צעדות המוניות בגבול רמת-הגולן". בינתיים הגבולות שקטים, והעיתונים נאלצים למלא את רוב עמודיהם בדיווחים על עניינים אחרים. "מקורבים למשפחת עופר: בישראל ידעו על העגינות, היה נוח לעצום עין", לשון כותרת שהודפסה אמש בלב שער העיתון "גלובס". יובל אזולאי דיווח בעמ 6 כי בעוד סמי ועידן עופר המשיכו לשתוק בכל הקשור לפרשת הסחר שקיימו חברותיהם עם איראן, גורמים "בסביבת המשפחה" אמרו כי "היו בישראל גורמים שידעו על אותן עגינות, ואפשר להניח שהיה להם נוח לעצום עין". כמו כן ציטט אזולאי בדיווחו אמירות דומות לאלו שפורסמו אתמול בבוקר ב"ידיעות אחרונות", לגבי הכושי שעשה את שלו ויכול כעת ללכת. מיד לאחר תום הציטוטים מטעם "סביבת המשפחה" מוסיף אזולאי כי יועץ התקשורת מוטי שרף פירסם "הודעת הבהרה" מטעם משפחת עופר, שבה נאמר כך: "אנו מבקשים להדגיש כי אנו מכבדים את הודעות משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון בנושא, ואמירות של מקורבים לכאורה למשפחה בפרשה זו אינן על דעת המשפחה ובוודאי שאינן מקובלות עלינו. צר לנו שהן הובאו כך". מגרד הקורא בראשו ותוהה – אם משפחת עופר מכבדת את הודעת משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון, כפי שהיא טוענת, ומקורביה אינם מקורביה, כפי שהיא מדגישה, כיצד ייתכן שהללו ממשיכים לדבר עם אנשי תקשורת ולהביא בפניהם את הגרסה העומדת בניגוד לזו של ראש הממשלה ושר הביטחון? ואם המשפחה אכן פועלת בשני ערוצים מקבילים ומנוגדים, כיצד קורה שהעיתון המדווח על כך מסתפק בהצמדת גרסה אחת לאחרת, בלי להבהיר את פשר הסתירה? אחרי כמה דקות של גירוד בפדחת מסתמן פתרון – דברי "המקורבים" שצוטטו ב"ידיעות אחרונות" אינם על דעת המשפחה ואינן מקובלים עליה, כפי שטען יועץ התקשורת. על דברי גורמים ב"סביבת המשפחה", לעומת זאת, לא אמר יועץ התקשורת דבר וחצי דבר. רק מקרה הוא ש"המקורבים" והגורמים "בסביבתם" אומרים אותם דברים. ב"ידיעות אחרונות", שהוביל אתמול את סיקור דברי "המקורבים", אין הבוקר זכר להודעה המתנערת שהוציא יועץ התקשורת מוטי שרף. בכלל, אנשי יחסי-הציבור של משפחת עופר יכולים להיות מרוצים גם הבוקר מהסיקור שמספק העיתון לפרשת הסחר עם איראן. "הם סיכנו את העסקים שלהם", קוראת כותרת גדולה המתנוססת בראש הכפולה השלישית של העיתון, שרובה מוקדש לסיקור הפרשה. זהו ציטוט, הנתון בין מרכאות, ומיוחס בידיעה מאת צח שפיצן ואיתמר אייכנר ל"גורמים בטחוניים בכירים". ביסודה, הידיעה שמספקים כתבי העיתון מאוזנת. היא נפתחת בדיווח על דברי אותם "גורמים בטחוניים בכירים", שטענו כי השירות המשמעותי שמשפחת עופר עשתה למען ישראל, תוך סיכון עסקיה, התבצע "בלי לבקש שום תמורה". מיד אחר-כך מדווח כי "בכירים במשק שהתקשרו אמש להביע הזדהות עם המשפחה אמרו לידיעות אחרונות כי משפחת עופר תרמה רבות לבטחון מדינת ישראל במסגרת עסקיהם". גורמים המתוארים כ"מקורבים למשפחה" מצוטטים כאומרים: "מעטים יודעים את הסיפור, ולא ניתן לספרו, כך שהשתיקה קשה. כמות ההכפשות והרשעות שספגנו בימים האחרונים הדהימה אותנו, ואנו חשים הקלה שסוף-סוף חלק מהאמת יוצא לאור, והציבור מתחיל לראות את התמונה". בהמשך הידיעה ניתן פתחון פה נרחב ל"בכירים במשרד החוץ" שמבקרים את מכירת המכלית לאיראן. כאמור, מבחינת נוסח הידיעה ניכר איזון בין הבכירים וה"מקורבים" שעומדים לימין משפחת עופר ובין הבכירים שתוקפים את התנהלותה מול איראן. לעומת זאת, מי שאחראי על עריכת העמוד נוקט קו התומך במשפחת עופר. הכותרת הגדולה, כאמור, מצטטת את דברי ה"גורמים הבטחוניים" שמחמיאים לבני המשפחה, וגם כותרת המשנה נפתחת בעמדה זו. כותרת הגג מצטטת את דברי "מקורבי המשפחה", ותחת התצלום [יריב כץ] של סמי ועידן עופר מצטט כיתוב התצלום חלק אחר מגרסת "המקורבים" – "לו היו מתבקשים להפסיק את העגינות באיראן, הם היו עושים זאת מיד". יוצא שכל מי שמעיין בכפולת העמודים לומד קודם כל על התרומה הכבירה, ללא תשלום, שהעניקה משפחת עופר למדינת ישראל. רק אם הקורא מתעקש לקרוא את כותרת המשנה עד תומה, ועוד יותר מכך לעיין בגוף הידיעה המלאה, הוא למד על הביקורת שעדיין מוטחת בסמי ועידן עופר. במלים אחרות, נראה כי ההמלצה לבני משפחת עופר לרכוש לעצמם עיתון יומי בעל תפוצה רחבה, שהועלתה כאן לפני יומיים, היתה מופרזת. גם ללא עיתון בבעלות ישירה מצליחים בני משפחת עופר להביא לידיעת הציבור הרחב את עמדתם, וזאת מעל דפי "ידיעות אחרונות". "הארץ" הוא העיתון היחיד שמקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לפרשה. "היועץ של נתניהו לביטחון לאומי הועסק אצל האחים עופר בזמן שסחרו עם איראן", נכתב בה, ורובה ככולה דרישת שלום חמימה מטעם העיתון, באמצעות הכתבת שרון שפורר, לראש המטה לביטחון לאומי, האלוף במיל יעקב עמידרור, שכיהן עד לאחרונה בכמה חברות שבשליטת משפחת עופר. "ישבתי בדירקטוריון בחברת צים ובחברה-לישראל, ולמיטב ידיעתי הן אינן קשורות לפרשה", מצוטט עמידרור. "אין לי מושג ירוק על העסקים האחרים של משפחת עופר, וגם לא שאלתי על כך". מי שרוצה לעשות לעצמו מעט סדר בפרשה, כדאי שיקרא את טור הפרשנות שמספק יוסי מלמן, המודפס בעמ 2 של "הארץ". מלמן טוען כי בעוד "צבא היחצנים ועורכי-הדין שנשכרו על-ידי משפחת עופר" הפיצו תיאוריות קשר "לכלי תקשורת להוטים להאמין לספינים", חלה אתמול התפתחות בפרשה. "נראה שבין משפחת עופר למערכת הביטחון הושגה הבנה שקטה של הפסקת אש", הוא כותב. לדבריו, במערכת הביטחון רוצים "להוריד את הנושא מסדר היום", כדי שלא יגלוש לנושאים רגישים. במקביל, הוא מציין, גם משפחת עופר פירסמה את ההודעה מטעמה, שעליה נכתב לעיל. "יש בה לא מעט מן החוצפה", כותב מלמן על הודעת המשפחה. "לא רק שהם מתנערים מהניסיון הזה [להציג את העגינות באיראן כמורשות], אלא שהם מטילים למעשה את האשמה על היחצנים שלהם, שכאילו לא ייצגו אותם". לפי מלמן, "גם אם אכן העניקה המשפחה בעבר שירותים לאומיים בחסות פעילותה העסקית, זה לא מעניק לה שום חסינות. כמו תמיד, ההסבר למציאות הוא פשוט יותר. הבעיה היא שרבים מעדיפים שלא לקבלו ומעדיפים להאמין בהסברים פתלתלים ובתיאוריות קונספירציה". בעוד משפחת עופר מדברת בשני קולות, התפתחות שולית של הפרשה תופסת הבוקר כותרות. כמה דקות לאחר שהחל בוועדת הכלכלה של הכנסת דיון על פרשת עסקי הסחר של משפחת עופר עם איראן, קיבל לידיו יו"ר הוועדה, ח"כ כרמל שאמה-הכהן, פתק שבעקבותיו הזדרז לנעול את הישיבה. כל העיתונים מדווחים הבוקר בהרחבה יחסית על האירוע. ב"מעריב" מביעים עמדה בנוסח הכותרת לידיעה: "תיאטרון הפתק". ב"ישראל היום" נראה ששוקלים להפיץ סדרת סיפורי בלשים על מעלליו של ח"כ שאמה-הכהן, כשהכותר הראשון יופיע תחת השם "ח"כ שאמה-הכהן ותעלומת הפתק הצהוב". בכל העיתונים מעלים סברות באשר לנסיבות הפסקת הדיון. "הוא הבין ששגה וניצל פתק כדי לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפס שלא לצורך", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "זה היה תעלול של ח"כ שאמה-הכהן", מעריך יוסי מלמן ב"הארץ". מהידיעה שמתפרסמת תחת הכותרת הראשית של העיתון [שרון שפורר] ניתן להבין אחרת. "הדיון, שהתקיים בוועדת הכלכלה, הופסק לאחר רבע שעה, לאחר שהיו"ר ח"כ כרמל שאמה-הכהן קיבל פתק מהעוזרת שלו. במהלך הדיון שאל שאמה אם בדיון נוכח נציג המל"ל, אך לא היה נציג כזה. מאוחר יותר אמר כי פנה למל"ל, שבראשו ניצב עמידרור, לקבל תשובות בפרשה", מדווח. האם עמידרור הוא שאחראי על תוכן הפתק? הבוקר מדווח יואב יצחק באתר NEWS1 כי בפתק נכתב שנפתחה חקירה פלילית בפרשה. במה שהפך כבר להרגל, חושפת נעמה סיקולר הבוקר ב"כלכליסט" מידע חדש על עגינה של ספינות בבעלות ישראלית בנמלי איראן. הפעם, ספינות של חברה בבעלות חלקית של משפחת רקנאטי. כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ", מקדישים את הכותרת הראשית להחלטה לקצר בכמה ימים את חופשת הקיץ של תלמידי ישראל. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מציעים כשירות לקורא לוח שנה מעודכן שניתן "לגזור ולשמור". מחלקת הגרפיקה של "ידיעות אחרונות" עשתה עבודה טובה יותר. בכל העיתונים מדווח על היום הראשון לעדותו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט במשפטו. הדיווח המחמיא ביותר לאולמרט מתפרסם ב"ידיעות אחרונות". "במשך יותר משש שעות עמד אתמול ראש הממשלה לשעבר על דוכן העדים ודיבר. מדי פעם ניגב את עינו החולה בממחטת נייר, אך לא עצר את שטף דיבורו", כותבת מיכל גולדברג, ואף מתמצתת את דבריו. "מדי פעם, כשהשופטים התרשמו שהוא סוטה מהנושא, הם ניסו בעדינות למקד אותו", ממשיכה גולדברג. "אני בא טעון, התנצל בפניהם. עברתי הרבה מכאובים ומצוקה כדי להגיע לרגע הזה, ואני מנסה לפרוק מצוקה של שלוש וחצי שנים. אני נאבק כאן על חיי, לא על שום דבר אחר". הביטוי "אני נאבק על חיי" משמש כותרת לדיווח כולו. על-פי דיווחה של גולדברג, היה זה השופט יעקב צבן שייעץ לאולמרט להתחיל להציג את עצמו בשנה שבה נולד. אולמרט עשה כן, ובהמשך תיאר באריכות את מהלך חייו. "מספסל הנאשמים צפתה בו כל העת נאשמת מס 2, ראש לשכתו לשעבר שולה זקן. כשדיבר עליה חייכה", כותבת גולדברג. "אולמרט: שולה זקן טיפלה בכל", לשון הכותרת שמעניק "ישראל היום" לידיעה על היום הראשון לעדות ראש הממשלה לשעבר. יורי ילון מדווח כי אולמרט נראה "נמרץ ומחויך", אף שביקש קודם לכן לדחות את הדיון מטעמי בריאות. בטור פרשנות נלווה מתאר ילון משפט שונה מאוד מזה שמדווח עליו ב"ידיעות אחרונות". לדבריו, אולמרט "העלה אתמול בבית-המשפט מופע מושקע, שכל תכליתו היתה האדרה עצמית והתנהגות תיאטרלית, ועל הדרך גם ניסיון להתיש את השופטים כדי להימלט מעונש". ילון כותב כי "אולמרט נקט מגוון רחב של טקטיקות כדי לפלס את דרכו אל לבם של השופטים. לפרקים הנמיך את קולו עד כדי לחישה במהלך עדותו על נושאים שלא היו לרוחו. מנגד, בחלקי העדות הארוכים שבהם הפליג בשבח עצמו, דיבר בקול רם ונעזר בתנועות ידיים נלהבות תוך שהוא מגניב מבט אל השופטים והקהל הרב שמילא את האולם עד אפס מקום. אהוד אולמרט דיבר במשך כחמש שעות, ומדי פעם עצר את שטף דיבורו כדי לנגב את עינו עם מטפחת נייר. נראה כאילו הוא מנסה לסחוט מהשופטים כל טיפת אמפתיה שהוא יכול להשיג. היה עצוב לראות אתמול בבית-המשפט אדם שניהל בעבר את ענייני המדינה וכיום כל מה שנותר לו הוא ניסיון פתטי ומביך לשחזר בלהט את תקופת הזוהר שלו שחלפה לה". "מעריב" מספק לקוראיו דיווח הקרוב יותר לזה של "ישראל היום" מאשר לזה של "ידיעות אחרונות". "לא היה קל לראות אדם במעמדו עומד על רגליו במשך שש שעות ונאבק בטחנות הצדק, שהולכות ומכתרות", כותב אייל לוי. לוי מתאר את ראש הממשלה לשעבר כמתאגרף מיומן, המתיש את יריבו במשך זמן ממושך כדי לתפוס אותו, לשבריר שנייה, לא מוכן, ואז להכניס לו סנוקרת. "הסתכלתי על זקן", מוסיף לוי, "כמעט ולא היה קשר עין ביניהם. [...] ליושבים באולם היה נדמה שחלק גדול מהתיק הכבד מתחיל להתלבש עליה". "גלובס" מציע את הגישה המשעשעת ביותר ליום העדות הראשון של אולמרט במשפטו. "נולדתי בבית-יולדות בתל-אביב, לבית ציוני גאה שאהבת הטבע, הזולת וערכי ההומניזם היו שזורים בו אלה באלה", כותב יובל יועז בפתח טור המוקדש לניתוח העדות. "לפני כמה שנים היו לי כמה הישגים מקצועיים משמעותיים. בימים האחרונים סבלתי ממיחושים מסתוריים שונים. מלבד זאת, לא מעט אנשים חושבים שאני איש די נחמד, מוכשר, משכיל ומנוסה, אם כי בדרך הטבע לא כל האנשים שפגשתי אי-פעם מחזיקים באותה דעה, זה טבעי. "אני כותב את הדברים האלה כדי שאם מישהו יתאכזב בעת קריאת הטור הזה, או יחשוב שלא עשיתי את עבודתי נאמנה – שלא ייקח את זה קשה מדי. זה בוודאי לא בא מכוונה רעה, ומלבד זאת אני בסך-הכל אדם מאוד חיובי. זו לפחות דעתי על עצמי, ולא ראיתי שמישהו הוכיח אחרת מעבר לספק סביר. "אני יודע שטור פרשנות על תחילת עדותו של אהוד אולמרט אינו בדיוק המסגרת המתאימה לתאר בה בהרחבה את קורות חיי. אבל פשוט לא התאפקתי. זה אמנם לא רלבנטי למי שחושב שכשלתי בניתוח העניין הקונקרטי שעל הפרק, אבל אתם יודעים מה, עדיף שתסתכלו על התמונה כולה". אתמול הצהיר ארגון הבריאות העולמי כי השימוש בטלפונים סלולריים עלול לגרום לסרטן. עבור "מעריב", שבעליו החדשים נוחי דנקנר מחזיק במקביל גם בבעלות על אחת מחברות הסלולר בישראל, זהו רגע מבחן. בכל העיתונים מתפרסמת כותרת על ההצהרה בעמוד השער. גם ב"מעריב", אם כי הוא היחיד שדוחק את הכותרת לתחתית העמוד. בכל העיתונים מתפרסם דיווח על ההצהרה, גם ב"מעריב" כמובן, בתחתית עמ 4 של העיתון. אמנם הסיקור ב"ידיעות אחרונות" נרחב יותר, אך זה של "מעריב" דומה בנפחו לזה של "ישראל היום" ו"הארץ". אמנם הסיקור ב"הארץ" נפתח בעמוד השער, אך הטבלואידים ככל אינם נוהגים כך אלא במקרים יוצאי דופן, וב"ישראל היום", למשל, דוחקים את המידע על סכנת הסרטן בסלולריים עד למדור חדשות החוץ, שמתפרסם בעמ 29. בסך-הכל, "מעריב" צולח את מבחן הסלולרי הראשון שנקרה בדרכו, אף כי המשימה אינה קשה כמו דיווח על תקלה בליבת המערכת של החברה, לדוגמה. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח נרחב מאת רז שכניק על חתונתם של אלעד תשובה, בנו של איל הנפט והגז יצחק תשובה, ובחירת לבו רוני היימן, שנערכה אתמול. "ככה מתחתן האלפיון העליון", כותב שכניק. "עצים זעירים מכוסים בנורות בוהקות, שבילים מוארים בתוך מדשאות רחבות". לפי דיווחו, הנשיא פרס בירך באירוע ואמר בין היתר כי "בממשלה לא היו צריכים להיאבק איתו [יצחק תשובה], כי אם היו מבקשים, היה נותן". ב"מעריב" מדווח ערן סויסה כי "אליל הזמר הספרדי" אנריקה איגלסיאס נחת אתמול בישראל, וזאת לקראת הופעה הערב בהיכל-התרבות בתל-אביב. על-פי דיווחו של סויסה, "שלא כמו אמנים אחרים, איגלסיאס לא יטייל בארץ וגם לא יתחוב פתק בכותל, ומחר הוא כבר יהיה על המטוס חזרה". ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה מאת גילי כהן תחת הכותרת "למרות ההבטחות, אין מבנה קבע לתיכון הערבי בלוד". לפי הידיעה, ראש הממשלה ושר החינוך ביקרו אמש במבנה הזמני של התיכון, אך בשונה מביקורו הקודם של סער בנובמבר האחרון, הפעם לא הובטח דבר בנוגע למעבר למבנה של קבע. "המבנה הזמני, שמשמש למעלה מ-350 מתלמידי התיכון, הופך אט-אט למקום קבוע", נכתב. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי התוכנית להסב את רשת א לרשת תרבות תעלה לרשות השידור כ-10 מיליון שקל. במוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות" משוחחת סמדר שיר עם העיתונאית מירה אברך, לרגל הוצאת ספרה "דברים שלא כתבתי". "אף פעם לא חיפשתי דברים רעים", מעידה אברך על עצמה, "[...] נכון, קיימים אנשים שהרע שלהם יותר בולט מהטוב. במקרים כאלה, התפקיד שלי כעיתונאית היה להמשיך ולחפש עד שאמצא את הטוב שמסתתר, וכשלא רציתי לחפש בזכוכית מגדלת, בחרתי בצעד יותר פשוט – לא לכתוב עליהם". גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי "מועצת הרשות השנייה תבדוק את התבטאויותיה של מגישת חדשות 2 יונית לוי, בזמן שידור נאום ראש הממשלה בפני שני בתי-הקונגרס האמריקאי". בחלק ב של "הארץ" מתפרסם ראיון שערכה איזיקוביץ עם דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו. "יש אופציות בתחום התקשורת", הוא אומר לה בנוגע לתפקידו הבא, "לשמש מנכ"ל של גוף תקשורת או לערוך".

כמו שמסעודה משדרות למדה משהו בעשר שנים של טלוויזיה, וגם היא כבר לא ממהרת לבלוע את הבורקס המטופש שבו הלעיטו אותה בימיו הראשונים של הערוץ, כך גם אלה הממונים על הסדרת שידורי הטלוויזיה למדו דבר או שניים

בדיעבד היו תוצאות המכרז לזכייניות ערוץ 2 צפויות ביותר: "קשת" ו"רשת", שתי הזכייניות שהציגו את לוח השידורים האטרקטיבי ביותר בעשור האחרון, את שיעורי הרייטינג הגבוהים ביותר ואת הרווחיות הגבוהה ביותר, הן אלה שזכו. בדיעבד אי–אפשר היה להצדיק כל תוצאה אחרת. "טלעד", שהתנהלה כאנדרדוג בחודשים שלפני המכרז, יכולה להתגאות בעיקר ביעילות שבה רוקנה את הסיסמה "איכות" מתוכן. למעט "עובדה", ואולי גם תוכנית הראיונות הלילית של קובי מידן, קשה להיזכר במשהו, איכותי או לא, שעשתה הזכיינית הזאת בשנים האחרונות. ובאשר ל"כאן", היה צריך סיבה טובה מאוד כדי להחליף שני סוסים מנצחים במתחרה אלמוני. "כאן" כנראה לא נתנה למועצת הרשות השנייה סיבה כזאת. ובכל זאת היה מתח. בשבועות האחרונים הובאה בחשבון כל אפשרות: שחברי מועצת הרשות "יענישו" את "קשת" על הצלחתה; ש"רשת" תפסיד בגלל הדימוי העממי שלה; ש"טלעד" תנצח, בכל זאת, בזכות הירושלמיות; וש"כאן" תתברג פנימה רק כדי ללמד את כל האחרות לקח, או כסוג של פשרה בין חברי מועצה מתקוטטים. העובדה שהמתח היה לריק, ומנקודת מבטן של הזכייניות גם הקמפיין הפרסומי היקר (יש אומרים היקר בתולדות הטלוויזיה - כנראה שהסנדלר לא תמיד הולך יחף), ואפילו לוח השידורים המשודרג לא היה נחוץ – מלמדת בעיקר על תחושת אי הוודאות שבה מתנהל ענף הטלוויזיה גם עשור לאחר הקמתו של הערוץ השני. ההשקעה העצומה, המירוק והצחצוח לקראת המכרז, מעידים על חוסר האמון של הברנזה המקצועית (שכוללת גם את העיתונות הכתובה שזרקה הרבה זרדים למדורת ההבלים הזאת) בשיקול דעתה של מועצת הערוץ השני - מועצה שמורכבת כזכור מאנשי ציבור. המתח לקראת התוצאות נבע מכך שבעוד שערוץ 2 הלך והתמקצע, התחושה בקרב הפועלים בו היתה כי הציבור, ובעיקר נציגיו הממונים, לא ממש מבינים בטלוויזיה, וכי חשבונאות קטנונית, חנופה, מהלכים גרנדיוזיים של הרגע האחרון והרבה מזל, הם שיכריעו. העובדה שזה לא קרה, כלומר שהטובים, שהיו הטובים לאורך כל הדרך, זכו, צריכה לסמן משהו לתעשיית הטלוויזיה בארץ ולזכייניות הערוץ החדשות (מחודשות) בפרט: המועצה לא מטומטמת. הציבור לא מטומטם. וכמו שמסעודה משדרות למדה משהו בעשר שנים של טלוויזיה, וגם היא כבר לא ממהרת לבלוע את הבורקס המטופש שבו הלעיטו אותה בימיו הראשונים של הערוץ, כך גם אלה העוסקים ברגולציה למדו דבר או שניים. "משפחת עזאני" לא תהיה שנית (שלישית בעצם; תשאלו ב"רשת" - הם ניסו ונכוו עם "משפחת קמינצלי"). ובקיצור, המכרז אולי נגמר, אבל המרקע המשודרג לא יכול לחזור לקדמותו. הרגולציה כן עובדת (לפעמים), וציבור הצופים שהורגל לתפריט טלוויזיוני איכותי ומגוון יותר, כבר לא יבלע הפקות פופוליסטיות בחמישה גרוש. הרבה דובר בחודשים האחרונים על ההשקעה העצומה בהפקה ובלוח המשדרים של הזכייניות השונות. אבל התוצאות מלמדות בסופו של דבר שמי שעבד לאורך כל השבוע, לא רק בערב שבת, הוא שנהנה בסוף מטעמה של ההצלחה. כן, "קשת" הפיקה את "עשרת הדיברות" לרגל המכרז - לכאורה תוכנית עם גוון יהודי, "ירושלמי", ובפועל פרשנות תל–אביבית חילונית ומצוחצחת לעשרת הדיברות. אבל לא בזכות התוכנית הזאת היא זכתה במכרז, אלא בזכות "ארץ נהדרת" שמשודרת זו העונה השנייה והיא ממשיכה חוקית לחלוטין ל"רק בישראל"; בזכות "כוכב נולד" שמשודרת זו העונה השלישית; ובזכות "לתפוס את השמים" - עונה שנייה שחיכתה אמנם הרבה זמן לאחר הראשונה, אבל אינה אלא ממשיכה מוצלחת של קו הסדרות הדרמטיות שהנהיגו ב"קשת" בשנים האחרונות: מ"הבורגנים" ועד "בנות בראון". גם "רשת" עשתה מאמצים מיוחדים לקראת המכרז. סדרת התעודה "אנטישמיות מודרנית" לא היתה משודרת בערוץ בגבול הפריים–טיים בימים כתיקונם. אבל "מילואים", עוד סדרת דרמה ישראלית, מצואסיטית אבל יעילה, מבית היוצר של האחים ברבש - כן. ממש כמו "טירונות". ובאשר לכלבוטק, ניסים משעל, יאיר לפיד ו"פספוסים", קשה שלא לכבד את "רשת" על הנאמנות שלה לעצמה. מכרז או לא מכרז, המרקע של "רשת" נראה בחודשים האחרונים זהה כמעט לחלוטין לזה שלפני שנה או שלוש או חמש. אפשר לאהוב את הטלוויזיה של "רשת" ואפשר לשנוא, אבל עד כמה שאפשר לומר אמירה כזאת על מדיום רב–קולי כמו טלוויזיה, ועל מקבץ תוכניות המרכיבות לוח שידורים - הרי של"רשת" יש, כבר כמה שנים, אמירה אישית. את האמירה הזאת "רשת" לא ניסתה לטשטש, ובניגוד ל"קשת", שהעדיפה להעלים את דודו טופז ברגעים הקריטיים, הגיעה "רשת" למכרז עם "פספוסים" ובראש מורם. בכלל, הניסיון לייחס את המרקע של ערוץ 2 בשנה האחרונה למכרז ולהכנות אליו מעיד על חוסר הבנה ביחס למפת הטלוויזיה בארץ ולמורכבות שלה. המעבר של ערוץ 2 מערוץ של טוק–שואוז ודרמות בורקס הוא לא תגובה על שום דרישות מכרז, אלא התאמה למציאות טלוויזיונית שהשתנתה כמה פעמים בעשור האחרון כתוצאה מכניסתם של שחקנים חדשים למגרש: קודם כל הכבלים, אחר–כך הלוויין, ולבסוף ערוץ 10. בזכות הכבלים (בעיקר ערוץ 3, כשעוד היה ערוץ הסדרות הטובות ביותר בעולם) נשברה הקונספציה שבה החזיקו בערוץ השני, ולפיה אין לצופים עניין בסדרות דרמה איכותיות תוצרת חוץ. שידורן (והצלחתן) של סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה", ה"סופרנוס", "עמוק באדמה" ועוד הוא שינוי משמעותי שהביא לערוץ קהלים חדשים גם אם לא זיכה את הזכייניות בהרבה נקודות במכרז. כניסת הלוויין לשוק הטלוויזיה יצרה זירת פעילות חדשה ש"קשת" במיוחד היטיבה לנצל. "שמש" ו"הבורגנים" - הפקות של "קשת" - שודרו קודם בלוויין ואחר–כך בערוץ השני. בכך הוכיחה "קשת" שמבינים שם לא רק בטלוויזיה אלא גם בהזדמנויות כלכליות. וערוץ 10. ערוץ 10 הכניס את ערוץ 2 ללחץ. קיומו של מתחרה (כי קודם לא היה מתחרה; ערוץ 1 אינו מתחרה בשום דבר) דרבן את זכייניות הערוץ השני להגדיר את עצמן ולמנף את היכולות שלהן. מהר מאוד התברר שראשים מדברים ותוכניות בידור יכול גם ערוץ 10 הרעב להפיק, אבל קולה המשוכלל של מדינת ישראל, זה שנשמע בדרמות מרגשות ובסרטי תעודה מושקעים, יכול לבוא לידי ביטוי בערוץ שמחזיק בכוחות המקצועיים הטובים ביותר, בניסיון, ובנאמנות הצופים. אם המרקע של ערוץ 2 נראה טוב יותר בשנתיים האחרונות זה לא בגלל המכרז אלא מפני שאת דני רופ או מיקי חיימוביץ אפשר לקנות, אבל טלנט אחד לא בונה מכונה טלוויזיונית משומנת כמו שיש ב"קשת", למשל. ומקרה ארז טל מוכיח. מה בכל זאת עשה המכרז? לא ניתוח פלסטי, אבל כן טיפול קוסמטי. תוכניות הריאליטי שכיכבו לפני שנה - התמעטו. מפגעים אקולוגיים כמו "קחי אותי שרון" או דודו טופז - נעלמו גם הם. הזכייניות גם עמדו בפיתוי ולא שידרו באחרונה טלנובלות, למרות ההצלחה של הזאנר. ברור שעתה הן יחזרו. בערוץ עם שתי זכייניות יהיה קל יותר לבנות רצף שידורים שיתאים לזאנר. בבוקר שאחרי המכרז מתחלפים סימני השאלה סביב "מי יזכה?" ל"מה יהיה?". לעובדי "טלעד" התשובה היא שיהיה קשה, אבל רובם ישתלבו בסופו של דבר במקומות העבודה הקיימים. לציבור הצופים התשובה היא שלמרות כל חוזי השחורות, הערוץ השני נמצא במגמה מתמדת של שיפור. כי יש דברים שהם לא תלויי מכרז או רגולציה: הניסיון המצטבר, הרגלי הצפייה המשתכללים של הצופים, ההטרוגניות האנושית של המשתלבים בתעשייה, ובעיקר השאיפה המתמדת של מי שעוסקים בתחום הזה, להשתפר, לחדש, ולרגש. וכל השאר תלוי בבנימין נתניהו ובכלכלת ישראל. אורנה לנדאו היא עיתונאית גיליון 56, מאי 2005

אתם לא מכירים את שמותיהם, אבל היועצים הפרלמנטריים של חברי הכנסת הם אלה שמתרוצצים במסדרונות הכנסת, מנסחים חוקים ומכינים את הח"כים לדיונים • בשבוע שעבר אושרה העלאת שכרם, אך למרות השיפור הם עדיין נמצאים בלימבו תעסוקתי • יועצים בשיחה עם "שקוף": יש כאלה שלא שורדים את העומס

החוק שיזמה והעבירה מרב מיכאלי (עבודה) בכנסת ה-20, שקבע כי מי שמתגרש צריך לקיים קודם לכן הליך של יישוב סכסוך הוא "חוק משנה מציאות עבור עשרות אלפי אנשים בשנה". כך אמר לנו יועצו של חבר הכנסת אורי מקלב (יהדות התורה) יהודה גוטמן. כך לדבריו גם החוק שהעביר מקלב עצמו, שקבע שיש לרשום את שם השולח על מכתב דואר רשום, כדי למנוע מאנשים להגיע לסניף הדואר, ולבזבז זמן יקר. מלבד חברי הכנסת החתומים על הצעות החוק החשובות האלה, יש עוד שותפים מרכזיים להוצאה לפועל של המהלכים שמשפיעים ישירות על עשרות ומאות אלפי אזרחים – היועצים הפרלמנטריים. אם אתם לא מסתובבים מדי יום במסדרונות הכנסת, אתם כנראה לא תכירו אותם, לא תשמעו את שמם ולא תדעו עליהם. אך מאחורי כל ח"כ חרוץ עומדת לשכה של שלושה או ארבעה יועצים ויועצות שעובדים קשה – קשה מאד. הם אלה שבפועל מכתתים את רגליהם במסדרונות הכנסת, מנסחים הצעות חוק, מכינים את חבר הכנסת לדיונים ועוד. בשבוע שעבר, לאחר משא ומתן ארוך, ובזמן שהסכם השכר האחרון שלהם עודכן בשנת 2015, הם זכו לתוספת לשכר הבסיס של 16%. אך גם התוספת הזאת לא פתרה את מצב העסקתם המוזר של היועצים (שספק אם ניתן לפתור אותו). שלושה מהם שוחחו עם "שקוף" וסיפרו על העבודה האינטנסיבית, שפעמים רבות אינה מתוגמלת כראוי, ועל התחלופה הרבה במקצוע החשוב. "יש יועצים שפשוט לא שורדים את העומס", סיפר אחד מהם. תאודור אריאל עמר, היועץ של עופר כסיף (הרשימה המשותפת), יעל יפרח היועצת של אפרת רייטן (העבודה) עו"ד יהודה גוטמן, היועץ של אורי מקלב (יהדות התורה) ולילך זמר טוב, היועצת של יואב קיש (ליכוד) הם שניהלו את המו"מ על העלאת השכר. המו"מ התקיים תחילה בין הנהלת הכנסת לבין ועד העובדים של היועצים ולאחר מכן דרש אישור של הוועדה הציבורית לשכר חברי הכנסת ואישור בוועדת הכנסת – אישור שהתקבל פה אחד. "זו הצלחה כבירה, תוספת של 16% בשתי נגלות", אמר לנו עמר בשיחה על עבודתו. "במספרים זה 1,000-1,500 שקלים, כשהשכר של יועץ מתחיל נע בין 8,800-9,500 שקלים. צריך להגיד שבכל שנה מקבלים תוספת של 4% שנפסקת לאחר 15 שנה". נשמע טוב, אבל עמר מדגיש כי "בנתונים שבדקנו וראינו, 67% מהיועצים לא מסיימים את שנתם הראשונה בתפקיד. היום יש 363 יועצים פרלמנטריים (בלי יועצים לשרים וסגני שרים)". ואלו לא נתונים רק מהשלוש שנים האחרונות, בהן הלכה הכנסת לבחירות באופן תדיר. הנתונים שעמר מדבר עליהם הם משנת 2015. "יש יועצים שפשוט לא שורדים את העומס וזו הסיבה העיקרית", ממשיך עמר. "רובם עוזבים ולא מועזבים. השעות, הימים, האינטנסיביות של התפקיד היא מאחורי הקלעים אבל זה הידיים, הפה והלשון של הח"כ. ח"כ לא יכול לזוז בלי יועצים. בעידן הזה של הרשתות החברתיות עבודת היועצים השתנתה כליל בשנים האחרונות מבחינת שעות העבודה, העומס וההתמקצעות הנדרשת. הרשתות החברתיות בעיקר תפסו מאד בשנים האחרונות ואי אפשר בלי זה". ואיך זה עובד בפועל? ח"כ, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול לשלוט בהררי החומר שמוגש לו מדי יום מח"כים אחרים, מהממשלה, ממבקר המדינה, ולענות לפניות ציבור. יהיה לו אפילו קשה לדעת מתי הוא צריך להתייצב לדיון. בשביל זה יש לו יועצים פרלמנטריים שאמורים לסייע לו בכל זה, ועוד. אך לדברי היועצים ששוחנו איתם, לא תמיד חבר הכנסת מודע לתנאי העבודה של העוזר שלו, או לכמות ההשקעה שלו. "מוזר להגיד את זה ככה אבל אנחנו מתפקדים בשתי פלנטות מקבילות", אומרת יפרח, היועצת של רייטן. "הח"כ פעמים רבות בכלל לא יודע כמה היועץ שלו מרוויח, שהוא לא מקבל החזר על דלק. אנחנו מתניידים בכל המדינה עם הח"כ והוא לא חושב שזה על חשבוננו עם הרכב שלנו. גם עם הזמן שאנחנו שורפים, לח"כ יש צרכים והוא מקצה משימות ואנחנו מתפקדים במישור מקביל". עוד היא מוסיפה ש"יש גם ישיבות שהן רק לח"כים או רק ליועצים, אנחנו יושבים ביחד אבל תמיד יש בראש את הבולטות של הח"כים עצמם כשאת העבודה עושים היועצים מאחורי הקלעים". עמר מסכים עם התיאור של יפרח ואומר כי "הח"כ לא בהכרח מודע לעבודת היועצים. הרוב המוחלט של הח"כים לא מודע לתנאים של היועצים". אז מי בעצם המעסיק של היועצים? קצת מבלבל. את הסכם השכר מכינה הכנסת אבל הח"כ חותם עליו מול היועץ. הח"כ הוא המעסיק והכנסת משלמת את המשכורת. "העלינו את זה גם בוועדה הציבורית, אנחנו גאדגט", אומר עמר. ויפרח מוסיפה: "המעסיק שלנו הוא הח"כ, אבל הוא לא יכול לקבוע לנו את התנאים, או לשנות אותם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה להעסיק או לפטר, וגם בלי הצדקה. מחר בבוקר אני יכולה להגיע והח"כית תגיד: שמעי יעל, לא מעניין אותי יותר, מצאתי מישהו יותר קרוב. אין שום ביטחון תעסוקתי". "הח"כ יכול להודיע לך תוך שעה ולומר שלום", מוסיף עמר. "אופן ההעסקה הוא כזה – הח"כ הוא המעסיק הישיר והבלעדי, הכנסת משמשת כצינור להעברת הכסף אבל אין שום העסקה על ידי הכנסת. גם בחוזה שלנו כתוב שהכנסת היא לא המעסיק". עם זאת, לדברי עמר גם העסקה ישירה על ידי הכנסת אינה דבר רצוי לדעת רוב היועצים: "גם הח"כים עצמם לא רוצים את זה כי זה ייצור חיכוכים בין משרת האמון לבין ההעסקה". נוסיף גם שמודל ההעסקה זה, לפי מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הוא שכיח ומקובל. עמר מוסיף ומרחיב על הבעיה שבה הם נמצאים: "אין לנו גוף כמו משאבי אנוש. בקורס יועצים לדוגמה נאבקנו להכניס לסילבוס ממונה על הטרדות מיניות. בכנסת יש גורם כזה אבל ברגע שיש את זה בסילבוס זה נראה כאילו הכנסת היא המעסיקה". יפרח מוסיפה ואומרת: "אין לנו ימי חופשה". מה הכוונה? בחוזה שנחתם עם היועצים כתוב כי הח"כ צריך לדאוג שהיועץ מקבל ימי חופשה. אם ירצה הח"כ הוא יקבל, לא ירצה – לא יקבל. גם היועצת המשפטית של הכנסת דואגת מדי שנה להזכיר לח"כים שהם אחראים על ימי החופשה של היועצים. ונראה אתכם עכשיו – אנשים צעירים שרעבים להצליח בפוליטיקה – מתווכחים עם חבר הכנסת על ימי החופש שלכם. אז הכנסת משלמת משכורת אבל הח"כ הוא המעסיק. מבולבלים? גם היועצים. "אנחנו מקבלים מהכנסת מחשב, מסך, מקלדת ועכבר", אומר עמר. "עכשיו לדוגמה הכנסת עברה לעבוד בממשק חדש, TEAMS, ורכשו מצלמות לכל הכנסת אבל לא ליועצים. רוצים? קנו את זה מקשר עם הבוחר. יש פה גבול מאוד דק שהכנסת לא רוצה ליצור רושם של יחסי עובד מעביד. מצד אחד הם יתנו לך מחשב וחשמל אבל אוזניות ומצלמה לא. יש פה הרצאות, קייטנות, ירידים שמוצעים לעובדי הכנסת – ואנחנו מחוץ לפול. זה כי יש פה 120 מעסיקים". יפרח גם מתייחסת לכמות המחשבים שמקבלת כל לשכה מהכנסת ומציינת ש"גם לא כולם אלא רק שני יועצים מתוך השלושה – זהו". את המחשב הנוסף יכול הח"כ לרכוש מתקציב קשר עם הבוחר. לא כל היועצים חרוצים. זה יכול גם לעבוד הפוך – אם תיתקלו בח"כ שעשייתו הפרלמנטרית שואפת לאפס, שווה לשאול אותו גם מה עושים היועצים שלו. ולא רק – יש גם יועצים שרואים את התפקיד שלהם רק כשלב ביניים, בדרך לתפקיד נחשק יותר מבחינתם. "זה תפקיד שמצטייר פעמים רבות כמקפצה", אומרת יפרח. "מקפצה למגזר הציבורי, למשרדי ממשלה. יש כאלו שבאמת צמודים לחבר הכנסת שלהם, שגם אם הוא יוצא למגזר הפרטי הם יוצאים איתו. ויש כאלו, כמו שאתה יודע – דלתות מסתובבות. חברות לובי, חברות פרסום, חברות פרטיות". בהמשך נכנס לחדר יהודה גוטמן שהוסיף ואמר כי "עד היום בגלל שהשכר הממוצע במשק עלה היינו מקבלים לפעמים פחות מהשכר הממוצע ואז נשארים רק המשוגעים או האידיאליסטים או כאלו שרואים פה מקפצה להיות לוביסטים". כששאלתי את יפרח אם לדעתה הסכם השכר יעודד יותר יועצים ויועצות להישאר בכנסת היא היססה במקצת: "אם המגמה שהתחלנו לשיפור התנאים תימשך, אז – כן". אך יפרח גם הצביעה על בעיה נוספת: "יועצים פרלמנטריים, בכל העולם, לא נועדו להישאר. זה תפקיד צעיר שיש בו הרבה רווקים, הרבה תל אביבים ואנשים שמוכנים להקריב את החיים האישיים שלהם". ומה עם הטרמפיסטים? אלו שמקבלים גוב בלי לעשות כלום. "הגעתי לכנסת לפני כ-4 שנים והיו באמת כאלו שלא עבדו", אומרת יפרח. "אבל זה כבר כמעט לא קיים יותר". עמר מוסיף: "בכל חברה יש תופעה של טרמפיסטים, בין אם יועצים או ח"כים, אבל זה מיעוט שבמיעוט ובגלל נהג שיכור לא מורידים את כל הרכבים מהכביש. ביקורת ציבורית זו הדרך לסמן אותם – בדיוק כמו שאתם עושים ב"שקוף"". גוטמן מספר שיש כל מיני סוגי יועצים: "אצל החרדים וגם בחד"ש יש יועצים אידיאליסטים יותר והוותק שלהם הוא גבוה יותר" (גוטמן, אגב נמצא עם מקלב כבר שלוש שנים). וכאן הוא מפרגן באופן נדיר למפלגה מהצד השני של המתרס: "יש מפלגות כמו יש עתיד שמחפשים מישהו מקצועי, לא משנה מה הדעות שלו. יש להם הרבה יועצים שלא מצביעים למפלגה ואני רואה בזה דווקא דבר חיובי. במפלגות החרדיות זה לא יעלה על הדעת". נחזור להצעת החוק של מרב מיכאלי, שגם עבורה שמר גוטמן מילים מחמיאות. לדבריו היא העבירה "חוק וואו" והוסיף כי "זה חוק שמשנה מציאות לעשרות אלפי אנשים בשנה. זה היה חוק שמתאים להיות יותר חוק ממשלתי". ומה הכוונה שלו? לדבריו, בניגוד לחוק של מיכאלי, יש הצעות חוק רבות שלא מסייעות לכמות גדולה של אנשים, והיועצים וחברי הכנסת מוציאים עליהן זמן ומשאבים רבים מדי, דבר נוסף שמשפיע על רמת העומס של עבודת היועץ. לטענתו, הגשת הצעות חוק פרטיות רבות מוסיפה עוד עומס מיותר על עבודת היועץ והח"כ, ויש לה פעמים רבות פחות השפעה מאשר עבודת פיקוח על הממשלה או הגשת שאילתות למשל. בהקשר הזה גוטמן מציין שתי הצעות חוק שלדעתו היו מאד משמעותיות שהח"כ שלו העביר – אחת היא לרישום שם השולח על מכתב דואר רשום כדי שלא תאלץ להגיע לדואר וסתם לבזבז את הזמן. "ההצעה הזו עזרה למיליוני אנשים", הוא אומר. "לחילופין, הצעת חוק שהקלה על רוכשי דירות בקבוצות רכישה עזרה בערך ל-200 אנשים. בסוף אתה צריך לבדוק ככה את רמת ההשפעה". גם גוטמן מוצא בהעלאת השכר הנוכחית את ההישג הגדול שהגיע לאחר שנים ולדעתו זה יביא כוח אדם איכותי אפילו יותר. הזכרתי את הבעיה שהעלתה בעבר הוועדה הציבורית, כשהח"כים ביקשו עוד יועץ, שאין דרך לדעת מה עושה אותו יועץ – שאין שום סטנדרט לעבודה שהוא או היא מבצעים. "גם אם יסדירו את זה כולם יודעים שזה חרטה כי חבר כנסת יכול לחפות עליך ולחתום לך על מה שהוא רוצה", אומר על כך גוטמן. לאן חושבים עמר וגוטמן שהמשך המאבק על השכר צריך להתקדם? "האתגר שלנו", אומר עמר, "הוא למצוא את האקוויוולנט (נקודת ייחוס, ע.ב) ולהיצמד אליו, אי אפשר כל כמה שנים לבוא ולדפוק על דלתה של ועדת הכנסת והח"כים. כל עובד ציבור מוצמד לפי דירוג מסוים. אנחנו היחידים שאין להם דירוג או יכולת לצפות את העתיד דרך מנגנון קידום. וזה קשור למעמד היועצים". את המעמד הזה, כמו שראינו, יש צורך להמשיך לשפר לא רק לטובת העובדים עצמם, אלא גם לטובת כל התהליך הפרלמנטרי החשוב שמתנהל במסדרונות הכנסת, עבור הציבור.

כינוי גנאי לעמודי האמצע הסאטיריים של העיתון "ידיעות אחרונות" בשנות השבעים, בשל נטייתם הפוליטית השמאלית. במקור: כינוי לאזור בשליטת פלסטינים בלבנון

כינוי גנאי לעמודי האמצע הסאטיריים של העיתון "ידיעות אחרונות" בשנות השבעים, שבהם כתבו בעיקר אנשי שמאל כסילבי קשת, חיים חפר, זיוה יריב, בועז עברון ועמוס קינן. נסיונותיו של עורך "ידיעות אחרונות" באותה עת, דב יודקובסקי, להוסיף כותבים אנשי ימין למדור לא עלו יפה. ניסיון כזה, שלא האריך ימים, היה צירופו של הרב מנחם הכהן אבידור. במקור: כינוי שנתן באמצע 1969 אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר (דדו) לאזור בדרום-מזרח לבנון שהיה בשליטת לוחמים פלסטינים (עד למלחמת לבנון). משמעות השם: ארץ הפתח, על שם הארגון המרכזי במסגרת אש"ף. יצחק לבני: "יודקובסקי הבין שגם כשהוא עושה טבלואיד צריך להיות בו נחום ברנע וצריכים להיות בו עמודי אש"ף" ("שמע, זה לא רמה", ארי שביט, ראיון עם יצחק לבני, "מוסף הארץ", 1.6.2007) "מילון הסלנג המקיף", רוביק רוזנטל. כתר הוצאה-לאור, 2005 "לא יעלה על הדעת", רפי מן. הד-ארצי הוצאה-לאור, 1998 "הכל פוליטי", עמוס כרמל. דביר, 2001

פרידת עיתון מבניינו אינה רק מהלך עסקי: בכל העולם זה סמל לקצו של עידן שבו העיתונים המטרופוליניים הגדולים היו מוסדות מרכזיים במרחב הציבורי

מה נותר מעיתוני הדפוס, כאשר עמודי הפרסום הולכים ונעלמים, מספר הקוראים צונח וגרף התפוצה צולל? מתברר שלא רק נוסטלגיה. יש, בדרך כלל, לפחות עוד מרכיב אחד בעל ערך שאינו נמוג: הנדל"ן. הבניינים שבהם שכנו מערכת העיתון ובית-הדפוס. "מעריב" הדועך אינו לבדו, כאשר בגלגולו הנוכחי, שריד עצוב לימי גדולתו, נפרד בשבוע שעבר העיתון מ"בית מעריב", שניצב בצומת מעריב, מעל גשר מעריב. כבר שנים אחדות שבארצות-הברית עוקבים אחרי פרידתם של עיתונים מן הבניינים המפוארים שבהם שכנו במשך עשרות שנים. כך לדוגמה הבניין ששימש את מערכת ה"מיאמי הראלד", מהחשובים בעיתוני פלורידה, נמכר בשנת 2011 לחברה המתכננת להקים במקום קזינו ענק. הבניין שניצב על שפת מפרץ ביסקיין, בכיכר הראלד הקרויה על שם העיתון, היה מסמליה מוכרים של העיר. הוא שימש את המערכת מאז שנת 1963. חודשים אחדים לאחר שמערכת העיתון עזבה את הבניין, כבר ניכרה במקום עזובה והזנחה. שלט הניאון עם שמו של העיתון, שלא הוסר על-ידי הבעלים, נופץ ופורק בידי פורצים. העירייה התריעה על מפגעי בטיחות. בלוג מקומי תיאר את המראה העצוב של עיתון נטוש והביע תקווה שיגאלו את המקום מייסוריו מהר ככל שאפשר. ביולי השנה הביטו תושבים בדאגה בעשן סמיך שהתאבך מן הבניין. התברר כי המבנה הושכר זמנית לחברת הפקות שצילמה בו פרק מסדרת ריגול לטלוויזיה, והעשן היה חלק מהפירוטכניקה. אבל הוא באמת בישר את סופו הקרב של הבניין: חודש אחר-כך דיווחו אתרים ועיתונים על הרגע שבו הוחל בהריסת הקירות. הקזינו כבר בדרך. בפילדלפיה נמכר הבניין המפואר ששימש את ה"פילדלפיה אינקוואיירר" מאז 1925, ולמערכת המצומצמת נשכרו משרדים באגף של חנות כלבו שפעלה בו בעבר מחלקת בגדי נשים. באטלנטה נפרד ה"אטלנטה קונסטיטיושן גורנל" מבניינו הישן בשנת 2010. כך גם בפורת-וורס, בפורטלנד ובערים אחרות. כמעט בכל המקרים המהלך דומה: מספר העיתונאים מצטמצם, ואלה שעדיין מועסקים כבר אינם זקוקים לחדר או לשולחן עבודה אלא למחשב נייד, טלפון סלולרי ושולחן בבית-קפה. גם הארכיון ומאגר התצלומים הופכים לממוחשבים. במקביל, אין גם די הכנסות כדי לשלם את הארנונה, החשמל, המים והחימום למאות ואלפי מטרים רבועים. מנגד, לנכס עצמו, בלב העיר, יש ערך, והבעלים ממהרים לממש אותו, בעודם מביטים בעיניים כלות בגרף ההכנסות היורד של החברה מעסקי העיתונות. הבניין והשטח שעליו הוא ניצב נמכרים והעיתון שוכר בניין אחר, לעתים קומות בבניין משרדים, בדרך כלל בפרברים. אין מדובר רק במהלך עסקי או בהחלטה ניהולית: הפרידה המתמשכת של עיתונים מבנייניהם במרכזי הערים היא יותר מכל סמל לקצו של עידן, שבו העיתונים המטרופוליניים הגדולים היו מוסדות מרכזיים במרחב הציבורי. מעמדם בחברה ובקהילה השתקף לא רק בהשפעה משמעותית על החיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, אלא גם בנוכחות הפיזית. כמעט בכל עיר גדולה הוקצה מקום מכובד למערכות העיתונים הגדולים לצד בנייני העירייה, מרכזי התרבות והספורט, המשטרה, בית-המשפט ומוסדות ציבוריים מרכזיים. המסר היה ברור: העיתון הוא אחד ממוקדי הכוח החשובים. הדוגמה המובהקת מכולן למעמדו המרכזי של העיתון בלב המתחם האורבני היא זו של ה"ניו-יורק טיימס", שהעניק את שמו גם לכיכר שבה עמד בניין מערכת העיתון. ה"טיימס" התמקם בכיכר – עוד בטרם נקראה על שמו – ב-1 בינואר 1905, לאחר שנדד בין בניינים שונים בעיר. בעליו של העיתון, אדולף אוקס, חיפש עבור העיתון בניין ש"יעיר את האומה", כך כותבים סוזאן טיפט ואלכס גונס בספרם "The Trust" על אוקס, צאצאיו והעיתון. האדריכלים ששכר אוקס נדרשו לממש את חלומו: להציב בלב ניו-יורק מבנה בולט וייחודי שיזכיר את מגדל הפעמון של גיוטו בפירנצה. היומרה הזו הביאה להקמת בניין צר בן 25 קומות, אשר מאחורי חזותו המסוגננת הקשה על מי שעבדו בו. גם מכונות הדפוס המשוכללות שהוצבו במרתף נדחסו לשטח צר, בשל מנהרה של הרכבת התחתית שעברה סמוך לו. אוקס היה מתוסכל מכך שבניין העיתון הוא רק השני בגובהו בעיר. לאורחיו היה מספר בגאווה כי בחישוב מדויק מן הרחוב עד קצה תורן הדגל הגבוה שהוצב על גג המגדל – אין בניין גבוה ממנו בניו-יורק. העירייה החליטה להעניק לרחבה שלפני הבניין את השם "כיכר טיימס". מבחינתו של אוקס היתה זו הכרה משמעותית בעיתון, שכן במרחק של שמונה רחובות משם כבר שכנה "כיכר הראלד", על שם ה"ניו-יורק הראלד", אחד ממתחריו העיקריים. אוקס טען כי השם ניתן ל"טיימס סקוור" ללא התערבותו, אך איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט רמז כי "קשר יהודי" של אוקס עם איש עסקים רב השפעה בעיר, גם הוא יהודי, הוא שהוביל לכך. החגיגות לציון השנה הלועזית החדשה שהחלו בכיכר באותה שנה העניקו פרסום עולמי לכיכר – ולעיתון. עשר שנים אחר-כך, כאשר העיתון התרחב ונדרשו שטחים גדולים יותר למערכת ולדפוס, עבר ה"טיימס" לבניין אחר, סמוך לכיכר. הבניין המקורי עצמו נותר מוכר לא בשל העסקים שהשתכנו בו אחר-כך, אלא הודות לשלטי הפרסומת הענקיים המכסים אותו, שהיו לסמל החוויה הצרכנית השיווקית האמריקאית. ב-2007 עזב העיתון שוב את משכנו, אך בניגוד לעיתונים אחרים, לא היה זו נסיגה של ארגון תקשורת מובס מלב העיר לאזור תעשייה בפרברים, אלא מעבר לגורד שחקים חדש, גם הפעם אחד הגבוהים בעיר, ברחוב סמוך. לפני ואחרי ה"ניו-יורק טיימס" זכו עיתונים מרכזיים אחרים להתמקם בלב הערים ולהפגין שם נוכחות בולטת. בשעת אירועים דרמטיים ניתן היה לראות אזרחים ממתינים בפתח מערכת העיתון כדי לזכות לקבל ראשונים את הגיליון המעודכן שזה עתה יצא ממכונת הדפוס. כך היה בבירה האמריקאית בשיא פרשת ווטרגייט, כאשר אנשים חיכו בכניסה לבניין ה"וושינגטון פוסט", לא הרחק מן הבית-הלבן, כדי לקרוא את החדשות הטריות. בניין ה"פוסט", שנחנך בשנת 1950, זכה לחיי נצח לא בשל עיצובו המודרני הבלתי מרשים, אלא בזכות הסרט "כל אנשי הנשיא", על חלקם של צמד התחקירנים בוב וודוורד וקארל ברנסטיין בהפלת הנשיא ריצרד ניקסון. ה"פוסט", הנמצא בקשיים כעיתונים אחרים, שקל למכור את הבניין עוד בטרם סוכם על מכירתו לגף בזוס, מייסד אמזון. בחודשים האחרונים התנהל בעיר דיון בשאלה אם ראוי להכריז על הבניין כמבנה לשימור. התומכים בהכרזה כזו מודים כי אין לבניין ערכים ארכיטקטוניים יוצאי דופן, אולם תפקידו בהיסטוריה של העיר ושל הדמוקרטיה האמריקאית מצדיק את השמירה עליו. אם יוכרז הבניין כמבנה לשימור, יתקשו הבעלים לממש את הנכס הנדל"ני כפי שקיוו. המורשת הזו, שבה חשיבותו של עיתון נובעת לא רק מכותרתו הראשית, אלא גם בבניין מהודר במקום מרכזי, עמדה לנגד עיניו של ד"ר עזריאל קרליבך כאשר חיפש ל"מעריב" משכן חדש במחצית שנות ה-50 במאה הקודמת. כמו מו"לים אמריקאים מאז סוף המאה ה-19, הבין מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב" שעיתון מכובד אינו יכול לצאת לאור מכמה חדרים שכורים במבנה תעשייתי מוזנח. גם לא כדייר משנה בבית "הארץ", כפי שהיה "מעריב" לזמן מה. קרליבך לא רק חיפש אתר ראוי – שנמצא לבסוף בצומת הרחובות דרך פתח-תקווה (לימים דרך בגין) ותוצרת-הארץ (שייקרא אחר-כך רחוב קרליבך) – אלא גם עמד על כך שהבניין ייקרא "בית מעריב". שותפיו לבניין, ובהם בנק אלרן, נעתרו לבקשתו. כשדיווח "מעריב" על חנוכת הבניין בפברואר 1957, צוטט קרליבך (שהלך לעולמו שנה לפני המעבר לבניין החדש) כמי שביקש לא רק מבנה שיענה על צרכיו של העיתון, אלא גם "שיעשה רושם במראהו הנאה ובטעמו הטוב". אחרי עשורים שבהם "מעריב", העיתון והבניין, בלטו במרחב הישראלי, נסגר השבוע המעגל. מעט העיתונאים שנותרו צררו את ניירותיהם ומחשביהם ועברו למקום אחר, לחדרים שכורים, אורחים לשעה בין משרדים של עורכי-דין ויועצי תקשורת. בדיוק כמו בכל העולם המערבי, שבו חיילי הנייר מובסים על-ידי הגייסות הדיגיטליים ונוטשים בזה אחר זה את מבצריהם.

דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר, מסביר ל"שקוף" מדוע חתם השבוע על התנגדות למהלך לחיזוק השלטון על פני מערכת המשפט: "זה שיקול למשקיע, אתה תגיד תודה, יש מדינה אחרת ואנסה שם". הוא מעיד מנסיונו כיצד המצב עלול להשפיע על חברות דירוג האשראי: "בתקופתי זה היה חלק מהשיקול שלהן להעלות לנו את הדירוג"

"אני לא נגד שינוי, אבל השינוי כפי שהוא מוצע היום, בצורתו הנוכחית, הולך לבטל את הרשות המשפטית העצמאית שהיא הבקרה הציבורית על פעילות הממשלה, זה כמובן דבר לא טוב", אומר דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר וראש אגף התקציבים במשרד ראש הממשלה שכיהן בתפקידו בין השנים 1995-1997. ברודט הוא אחד מעשרות מנכ"לים לשעבר של משרדים ממשלתיים שחתמו אתמול (שני) על מסמך "מנכ"לים בהתרעת חירום", בו הודיעו על התנגדותם למהפכה המשפטית הנדונה בימים אלה בכנסת. ברודט כיהן בתפקידי מפתח בכירים בשירות הציבורי ובמגזר הפרטי, בין השאר כיו"ר בנק מזרחי, יו"ר חברת yes, ויו"ר דירקטוריון בנק לאומי. הוא מסביר כי לטעמו המהפכה המשפטית תהיה בעלת השפעה על הכלכלה – ואף על דירוג האשראי של ישראל. הוא מספר כי במסגרת כהונתו כמנכ"ל האוצר, נחשף לשיקולים המנחים את חברות הדירוג הבינלאומיות – כאשר יציבות המערכת המשפטית הייתה שיקול עבורן. "הייתי מנכ"ל האוצר כשמדינת ישראל קיבלה את הדירוג הראשון. זה היה בנובמבר 1995, קיבלנו A מינוס. אני זוכר את השיחות הארוכות שהיו לי עם המדרגים, עם הסוכנויות ועם כל מיני בנקים להשקעות. חלק מהשאלות היו, מעבר לשאלות הכלכליות הטהורות שכמובן היו בסמכותנו כמשרד האוצר – היו על המערכת המשפטית: איך דיני החוזים שלנו, איך נשמר קניין פרטי, איך מתבצעים חילוקי דעות ביחסי הממשלה והרשות המשפטית. היינו מסבירים להם את התשתית העובדתית של מדינת ישראל, הם היו מאוד שבעי רצון וזה היה חלק מהשיקול שלהם למה לתת למדינת ישראל דירוג טוב, והדירוג השתפר". הוא מסביר כי "זה שיקול למשקיע, תחשוב שאתה הולך להשקיע עכשיו במדינה אחרת, כשאתה יודע שהמערכת המשפטית שם לא עצמאית, אתה לא יודע מה השיקול של השופטים, איזה אינטרסים יש להם ואיך יחסיהם עם הרשות המבצעת, ואתה לא בטוח שתהיה לך הגנה על השקעותיך, אתה תגיד תודה, יש מדינה אחרת ואנסה שם". זה מה שהוביל אותך לחתום על המכתב? "אני חושב שההצעות המשפטיות בניסוח הנוכחי שלהן, יכולות להוביל לסיכון כלכלי גדול ולכן חתמתי". מהניסוח שלך מובן שלדעתך הצעות אחרות לאיזונים בין הרשויות עשויית להיות לגיטימיות? "ברור. ההצעה הנוכחית בעצם מחסלת את העצמאות של הרשות השיפוטית, לכן אני קורא לה הצעה קיצונית. הצעות שיביאו למצב שתישאר רשות משפטית עצמאית אבל עם תיקונים שאולי מתחייבים מרעיונות כאלה ואחרים, תיקונים שייעשו באופן לא מבוהל וכזה דחוף כאילו אסון גדול עומד עלינו, אלא ייעשו בקונצנזוס שבסופו של דבר ישרת את כל הכלכלה הישראלית – כמובן שמקובל עלי".פרט לדירוג האשראי, איך ההצעה יכולה להשפיע על הכלכלה? "כלכלה לא אוהבת דברים כאלה, כלכלה אוהבת יציבות שבה אין רק רשות אחת, מצב שבמהותו מצביע על כך שיש פגם בדמוקרטיה הזאת. ופגם בדמוקרטיה הוא מצב בו משקיעים מתוחכמים, עם כל האהבה שלהם לישראל, לא יהיו מוכנים לעשות את זה כי הם חוששים מזכויות קנייניות שלהם, מנפוטיזם, משחיתות. כל הדברים הללו שמתקיימים במשטרים לא דמוקרטיים או אולי דמוקרטיים מבחינה נומינלית, הם לא דברים טובים. "מדינת ישראל לא צריכה להגיע למצב הזה. ובמיוחד אני אומר את זה כשכולם מתגאים בהישגים הכלכליים הטובים של כלכלת ישראל. נכון, יש לנו הישגים מאוד טובים, בין השאר, משום שהעולם רואה במערכת המשפטית הישראלית מערכת משפטית הגונה ועצמאית שיכולה לפעמים להתעמת מול הרשות המבצעת. זה מצב שהוא לטובת הכלכלה". מהיכן לדעתך נובעת המהירות הנוכחית בקידום הרפורמה? "אני לא יודע להגיד מהיכן זה נובע, יש כל מיני סברות. המהירות הזו היא לא נכונה משום שאין שום הצדקה אובייקטיבית לעשות דברים כאלה במהירות. אנחנו יודעים שהיו חוקים פחות משמעותיים מהחוק הזה שהדיונים עליהם נמשכו שנתיים, שלוש, ארבע. כל חקיקת חוקי היסוד בזמנו לקחה המון זמן. ניהלנו דיונים ארוכים, והביאו את זה בגרסאות כאלה ואחרות. אפשר להתווכח על סעיף כזה או אחר ומותר להתווכח, אבל זה לא נעשה במונחים של שבועות או חודשים מספר. זה שינוי כל-כך דרמטי שלא היה כדוגמתו 75 שנה, ורוצים ב-75 יום לגמור אותו". תהליך האקטיביזם השיפוטי הלך רחוק מידי לדעתך? "אני לא יודע אם הוא הלך רחוק מידי, אבל אם מישהו חושב שהוא הלך רחוק מידי והוא רוצה לעשות שינוי, אז צריכים להיות פתוחים לשינויים. אבל לא לפגוע כך בשיפוט החוקתי, בקביעת כללי המשחק ההגונים, השקופים והמוכרים בעולם המערבי".

בן כמה היה מייקל גקסון כשמת, מה לא כדאי לערוץ 10 לעשות, מדוע מעסיקים ב"דה-מרקר" לוביסטים חסרי דיור, על מה רוכבים האלמונים בבת-ים ועוד קושיות לתקשורת העברית

זמן הוא דבר נזיל אתר "הארץ": בן כמה היה מייקל גקסון במותו, 50 או 51? (האמת באמצע: 50 ועשרה חודשים) ועוד באתר "הארץ" (22.6.09): אסי אבוטבול נשפט לקצת יותר מחצי יממה. היפנים האלה נהגי יפן, היזהרו: לפי אתר "הארץ" (24.6.09), מעכשיו גם המכוניות שלכם על כוונת הפקחים של עיריית תל-אביב. ועוד כשל יפני: "מעריב" (8.6.09) דיווח על הצלם הישראלי זוכה הפוליצר עודד בלילטי: "לסין הגיע בלילטי אחרי הזכייה בפוליצר. סוכנות איי-פי, שבה הוא עובד שנים ושבמסגרתה צילם את התמונה שזכתה בפוליצר, נתנה לו יד חופשית לבחור את בסיס האם שלו. בלילטי, שרצה לדבריו לרענן את העיניים, בחר בארץ השמש העולה". ארץ השמש העולה היא יפן, כמובן. [דרך ולווט] ??? אתר "הארץ" סובל מבעיות קידוד? ולכן חדרו לטקסט (21.6.09) המון סימני שאלה לא קשורים? ובגלל זה אובמה לא בטוח שממשלת איראן צריכה להפסיק את האלימות? חוסך בעיניים לפי אתר "גלובס" (25.6.09), לא כדאי לערוץ 10 להחסיך את המסך. סולם גנבים, הדור הבא nrg דיווח (25.4.09) שרימון רסס הושלך על תחנת משטרה. המשטרה עצרה שני חשודים – אחד מהם בחשד שהשליך את הרימון, והשני בחשד ששימש רכב המילוט. עזרו להומלסים לוביסטים נותרו חסרי דיור, אתר דה-מרקר (25.6.09) מתגייס לעזרתם ומעסיק אותם ככתבים. העכבר ששאג הנה טעות שלעולם חוזרת, הפעם בעכבר העיר אונליין (24.6.09). אז אחת ולתמיד: כשמישהו נותן את קולו לדמות מונפשת, הוא מדבב אותה. כשמישהו מושתל בתא של עציר כדי להוציא ממנו הודאה, הוא מדובב אותו. כמו אבן מידרדרת לעתים פשעים מתגלגלים לחקירות משטרה. ולפעמים, כמו בדיווח של וואלה (23.6.09), הם פשוט מידרדרים לזה. דברים זולים עולים ביוקר אתר "הארץ" (25.6.09): האם עלות הייצור של האייפון החדש גדולה או קטנה מזו של האייפון הישן? דיוויד המלך דויד גרוסמן השתתף בגליון הסופרים המדובר של "הארץ" וגם כתב בעיתון טור דעה שהפך לכותרת ראשית, אבל באתר עדיין לא סגורים על איות שמו, אז כתבו גם "דויד" וגם "דיוויד", אחד מהם בטוח יהיה נכון. משפט בתוך משפט מקו דיגיטל: ומה בטלוויזיה? תרבות "מעריב" (19.6.09) ממליץ על סרט העוסק בטרנסגנדרים בעיירה טרינידד שבקולורדו, ומלווה את ההמלצה בצילום של השופט העליון לשעבר מאיר שמגר. אאוטינג? קשת הכניסה חמש תוכניות לראש טבלת הרייטינג. "דה-מרקר" (22.6.09) גזל ממנה את הסדרה "פולישוק" והעניק אותה במתנה לרשת. פרק בסדרת המשטרה "המגן" עוסק, לפי המדריך של ynet, ב"תרבות בידור ומוסיקה" ו"מחול". מייקל ציקליס לא יהיה מרוצה. תודה לקוראים הערנים עומר כביר, חיים ליטבק, אבי לבקוביץ, נמרוד צפנת, רועי זהור, אהוד קלדור, ניר ש, נתאי פרץ, אורן פרסיקו, ארז רוטמן, יאיר רוה, tz ben, איתמר ב"ז, יונתן שמידט, יותם הדר, ישי פומרנץ ויניב אלון. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

תוכנית ראיונות שהגיש גדעון לוי, שודרה מדי שבוע בערוץ 3 בכבלים במשך קרוב לעשור, מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ועד לתחילת שנות האלפיים. התוכנית סיפקה את אחד הציטוטים הזכורים ביותר של פוליטיקאי ישראלי

תוכנית ראיונות. שמה המלא: "פגישה אישית עם גדעון לוי", שהגיש את התוכנית. שודרה מדי שבוע בערוץ 3 בכבלים במשך קרוב לעשור, מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים ועד לתחילת שנות האלפיים. התוכנית סיפקה את אחד הציטוטים הזכורים ביותר של פוליטיקאי ישראלי; ב-1998, לפני הבחירות לכנסת ה-15 ולראשות הממשלה, ריאיין לוי את מועמד מפלגת העבודה אהוד ברק. בראיון שאל לוי את ברק כיצד היה נוהג לו היה נולד כפלסטיני. "אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס משלב מסוים לאחד מארגוני הטרור", ענה ברק. התבטאותו של ברק עוררה סערה גדולה ושימשה את הליכוד בתעמולת הבחירות של שנת 1999.

העיתונים מדווחים על תוצאות הבחירות הצפויות במצרים | ועל פיגוע בדרום וגם על הרוג אחד | עיתונאית מצרית אלמונית מרגיעה ב"מעריב"

התוצאות הצפויות של הבחירות במצרים היו אמורות לכבוש היום את הכותרות הראשיות של העיתונים, אולם פיגוע חבלני שגבה את חייו של פועל על גדר המערכת טיפס אליהן והפך את הטון לפסימי עוד יותר. "חזית הדרום", נכתב בפשטות מעט סתומה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "מזרח תיכון חדש: האביב הערבי הוליד כנראה נשיא אסלאמי במדינה הערבית הגדולה ביותר. החשש: 35 שנה אחרי שנחתם הסכם השלום, תחזור מצרים להיות מדינת אויב. הנשיא המיועד הכריז כי יכבד הסכמים בינלאומיים, אך הוסיף כי יבחן מחדש את השלום עם ישראל. הצבא המצרי מיהר לקצץ את סמכויותיו. ובינתיים, קיבלנו אתמול תזכורת קטלנית כשמחבלים מסיני ירו טילים והרגו אזרח ישראלי". "הסכמי השלום בפרפורי גסיסה", קובע בפסימיות אלכס פישמן. "מה שהיה הוא שיהיה", קובעת מנגד סמדר פרי. "האחים-המוסלמים הכריזו על נצחון מועמדם בבחירות לנשיאות במצרים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "על-פי הדיווחים מקהיר, מוחמד מורסי זכה ברוב קטן. ואולם, המועצה הצבאית נטלה כמה סמכויות שלטון מרכזיות ברגע האחרון", נכתב בכותרת המשנה. "עובד משרד הביטחון נהרג במתקפת טרור בגבול סיני", נכתב בכותרת סמוכה. הידיעה המרכזית, של אבי יששכרוף ועמוס הראל, מתמקדת בפיגוע ומזהירה מפני פיגועים דומים נוספים שינבעו מה"תוהו ובוהו" בסיני. ישראל ניצבת בפני בעיה כפולה, כותבים השניים, "אין לה כתובת ברורה לגבות ממנה מחיר" ו"חרף ההצהרות הישראליות הצפויות על אחריותה הכוללת של מצרים לביטחון בגבול, ירושלים מאיימת על קהיר באקדח ריק מתחמושת". בקריקטורה של עמוס בידרמן בעמוד הפותח נראה נתניהו אומר לברק: "רק לא לעצבן את המצרים". שניהם יושבים כפופים ליד גדר המערכת ומעליהם שורק טיל. "שר הביטחון: מוטרד מאיבוד השליטה של מצרים בסיני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בישראל מעריכים שנצחונו המסתמן של מועמד האחים-המוסלמים בבחירות יחמיר את המצב הבטחוני בדרום. אמש: הוגברה הכוננות בסוללות כיפת-ברזל". בתמונה המרכזית על השער נראית זירת הפיגוע ורכבי העבודה שספגו את היריות. "פיגוע בהליך מקוצר" היא כותרת תמצית טור של עפר שלח המודפסת לצד התמונה, המתייחסת לשיתוף הפעולה של חמאס עם הבדואים בסיני על רקע חולשת השלטון המרכזי במצרים. שלח מזהיר מפני "פעולות מקומיות, שייתכן שנבעו מצירוף של אינטרסים נקודתיים יותר מאשר ממטרת-על מובחנת [...] דפוס פעולה המקשה מאוד הן לסכל פיגועים והן ליצור תגובה פעילה נגדם", וחוזה כי "החדשות הרעות באמת הן שהוא עלול להתפשט בעתיד הקרוב גם לחזיתות אחרות", דהיינו, לסוריה של אחרי אסד. בעמוד הבא מרגיע קצין בכיר לשעבר והיסטוריון בהווה, ד"ר דני אשר, בהתייחסו לתוצאות הבחירות הצפויות במצרים: "למצרים יש מסורת של שלטון ריכוזי מרכזי בן אלפי שנים [...] הצבא ככלי מרכזי לשליטה על המשאבים ולהגנה עליהם תפס את מקומו כבר לפני כמאתיים שנה [...] הצבא, גם אם יתגלו בו בקיעים, יישאר מלוכד ככוח המגן על הקדמה ועל האינטרסים של מפקדיו". אל תירא ישראל, אל תירא, כי צבא מצרים הלא עומד איתן. "אני רוצה לסיים במסר לישראלים", חותמת "מונה, עיתונאית מצרייה", את מאמרה בעמוד הבא ב"מעריב". "אני מבינה שאתם חוששים ממורסי ורוצים בנצחונם של שפיק והצבא. בימי מובארכ חשתם בטוחים משום שהוא דאג לישראל. אבל זה שלום? זה היה שלום רק בין המנהיגים. הוא מעולם לא חילחל למטה. הרי אם הייתי מצהירה שאני רוצה לבקר בישראל, היו מסתכלים עלי כעל בוגדת. גם אם לא יהיה שיפור ביחסים, אני לא חושבת שהשלום בין מצרים לבין ישראל יהיה בסכנה תחת שלטון האחים-המוסלמים. ייתכן שהם יפעלו כדי לתקן מעט את ההסכם, אבל הם בשום פנים ואופן לא יפגעו בו, משום שהשלום הוא אינטרס מצרי ברור. היו אופטימיים". ועל זה סבתא שלי המצרייה, אם היתה לי כזו, היתה אומרת: אף פעם אל תסמוך על אנשים שאין להם שם משפחה. ב"ישראל היום" מנסים לאחד את הדיווח על שתי ההתרחשויות, תוצאות הבחירות והפיגוע, בכותרת ראשית אחת, והתוצאה עילגת כרגיל: "מצרים החדשה – גבול חם בסיני". "אב לארבעה נהרג בפיגוע משולב בגבול הדרום", נכתב ברצועה צרה מעל לכותרת הראשית על שער "מעריב", היחיד המדפיס את תמונת הקורבן על השער. מסגרת נרחבת בעמוד הפותח מוקדשת להרוג ולדברים שאמר בן דודו. ב"הארץ" דבר מותו של ההרוג מדווח, כאמור, בכותרת על השער. מסגרת קטנה מוקדשת לדברים שאמר בן דודו. ב"ישראל היום" הוא מוזכר בכותרת המשנה לראשית ומוקדשת לו מסגרת בעמוד הפותח. על שער "ידיעות אחרונות" הוא מוזכר בכינוי "אזרח ישראלי", בעמ 4 מוקדשת לו מסגרת. פרטיו של ההרוג, תושב חיפה, הותרו לפרסום כבר אתמול בצהריים. מדוע נראה כאילו העיתונים, לפחות כמה מהם, אינם מקדישים את תשומת הלב, המקובלת במקרים כאלה, למותו, וחייו, של הרוג בפיגוע? אולי משום שבתקופה שבה פיגועים רצחניים אינם תדירים, לשמחתנו, דיווחי האבל נעשים באקראי? ואולי זה משום ששמו של ההרוג הוא סאיד פשאפשה? "64 מיליארד שקל על הכוונת", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "בשנה וחצי הקרובות יגיע זמן התשלום על חגיגת הנפקות האג"ח בשנות הבועה", נכתב בכותרת המשנה. "כלכליסט בדק מי הן 100 החברות הציבוריות שיידרשו להחזיר עד סוף 2013 את תשלומי החוב הגבוהים ביותר למחזיקי האג"ח, מה הסיכון שטמון בכל חברה, ואילו נכסים היא תוכל למכור במידת הצורך כדי לעמוד בהתחייבויותיה". 13 עמודים במוסף שוק ההון מוקדשים לפרויקט, שעליו חתום יניב רחימי, תחת הכותרת היפה "פורעי החוב". בכפולה הפותחת מככבים פניהם של בעלי ההון נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, יצחק תשובה, שאול אלוביץ ויוסף גרינפלד. "רמי לוי עולה כיתה: במו"מ לרכישת רבע מהסניפים של מגה", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "רמי לוי במו"מ לרכישת 40 סניפי מגה", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "רמי לוי, עם 24 סניפים בלבד, נהנה מתזרים מזומנים שופע ומינוף אפסי", נכתב בכותרת המשנה של "דה-מרקר". "דודי ויסמן סובל מירידה ברווחיות של מגה, שמחזיקה כיום ב-200 סניפים, ומהחובות הגדולים שרובצים על החברה האם, אלון-החזקות. מגה: לא נגיב לרכילויות". עוד כותרת בולטת על שער העיתון: "עד שלא יפרקו את העבודה המאורגנת בבנקים, העמלות לא יירדו בהרבה", ציטוט מראיון עם מנכ"ל בנק אוצר-החייל. מי אמר שכוחו של "הארץ הישן" אינו במותניו. "העלמת המס הגדולה ביותר בתולדות המדינה", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים", מוסף "מעריב", ומעליה מודפסת בגופן קטן יותר המלה "החשד". "רשות המסים והמשטרה חוקרות פרשת הונאת מס שהסבה לקופת המדינה נזק של מיליארד שקל באמצעות חברות קש וחשבוניות פיקטיביות. החשודים העיקריים הם אנשי עסקים המוכרים היטב בענף הדלק", נכתב בכותרת המשנה. "המעילה הגדולה בישראל: נעצרו חשודים בהעלמת 600 מיליון שקל ממע"מ", נכתב בכותרות הידיעה עצמה, של אבי אשכנזי. "שני מנהלי חברות דלק, יניב קנרש ואברהם אוסקר, חשודים כי יצרו מערך של חברות קש ורכשו חשבוניות פיקטיביות בהיקף של 3.5 מיליארד שקל כדי לחמוק מתשלומי מע"מ על מרכיב הבלו במחיר הדלק. רשות המסים: הנזק הישיר שנגרם לקופת המדינה נאמד ביותר ממיליארד שקל" (יחד עם מס ההכנסה שלא שולם). "ההונאה מכונה הונאת קרוסלה כי נוצרות בה תנועות סיבוביות בין חשבונות שמצויים לרוב במדינות שונות כדי להקשות על השלטונות לעמוד על אמיתות קיומן של העסקאות", כותב רותם סלע באותו עמוד. "קשה להסתיר נוכלות כזו", אומר רואה-החשבון יהודה בר-לב לסלע, "בין השאר כי ניתן לראות את זה ברמת המאקרו וגם כי רשות המסים צפויה ללכוד ברשתה מידע בנוגע לפעולה שדורשת תיאום של גורמים כה רבים". בלי שום קשר, רואה-החשבון המצוטט הוא מי שחתום על דו"ח החקירה שתוכנו התפרסם אתמול ב"כלכליסט": "עו"ד ישי בית-און הטעה את בית-המשפט בבקשת שכרו", נכתב בין מרכאות בכותרת כתבה של ענת רואה שהתפרסמה אתמול. "דו"ח החקירה שהוגש לבית-המשפט בתיק הכינוס של חברת בנייה חושף כי כונס הנכסים ביקש 16 מיליון שקל שכר טרחה, והסתיר מבית-המשפט הסכם שערך עם הבנק שבמסגרתו היה אמור לקבל לכאורה רק 4.6 מיליון שקל. הדו"ח גורר הטחת האשמות חמורות: עו"ד בית-און טוען כי הבנק נטל את כספי שכר הטרחה שקיבלתי מהנושים לכיסו. הבנק טוען כי עו"ד בית-און מעל בכספי הבנק". אם כן: דו"ח ביקורת שהוזמן על-ידי בית-המשפט, כפולת עמודים העוסקת בחשדות חמורים בסכומים של מיליוני שקלים מצדם של בנק גדול ועורך-דין מוכר, ולוגו גדול של "חשיפת כלכליסט". אלא שהדו"ח כבר פורסם בעבר בעיתונות: לפני כשבועיים פירסם סיון איזסקו ב"דה-מרקר" כתבה על סמך הדו"ח, גם היא מעוטרת בתואר חשיפה. הכתבה ב"דה-מרקר", באופן לא מפתיע, מתמקדת בנגיעה שיש למקרה לסוגיית הריכוזיות במשק (שני הנושים המובטחים של החברה פושטת הרגל היו בשליטת אותו בעל הון). באופן כן מפתיע, עו"ד בית-און מופיע בכתבה רק כמרואיין הזועם על כך שהונו אותו. להיכן נעלמו החלקים הביקורתיים כלפי בר-און בעותק מדו"ח הביקורת שהחזיקו ב"דה-מרקר"? מי יודע, אולי בשבוע הבא נקרא את התשובה ב"גלובס". ואם כבר עיתוני הכלכלה של אתמול: אלה דיווחו על דחיית ערעורם של דני דנקנר (בן דודו של נוחי דנקנר) וגרושתו שושנה דנקנר על ההחלטה שהווילה בבעלותם בעתלית נבנתה שלא כחוק. ב"גלובס" פירסמו ידיעה בולטת באחד העמודים הפנימיים, ב"כלכליסט" הידיעה נדחקה למדור הרכילות. כך נהגו, באופן אולי מפתיע ואולי לא, גם ב"דה-מרקר". "לפני 30 שנה עמד יורם יאיר, יה יה, מול חיילי חטיבת 35 של הצנחנים ונשא נאום חוצב להבות על המלחמה שבה ישתתפו. ביום חמישי האחרון נסגר המעגל בנאום נוסף של האלוף במילואים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה במוסף "המגזין" של "מעריב" (עורך אחראי: יואב צור). "מאיר דהן, אז חייל בחטיבה, נזכר ברגעים הקשים של המלחמה שאף אחד לא רצה לזכור". למעשה אין מדובר בכתבה, אלא במאמר, או יותר נכון בתלונה. דהן, שמקבל את השער ואת הכפולה הפותחת של המוסף, מקדיש את דבריו לתלונה על כך שהציבוריות הישראלית זנחה את זכר מלחמת לבנון ("לא שרו לנו שירי תהילה, לא הקדישו לנו כתבות מגזין ביום השנה, וכשכבר דיברו על המלחמה הזכירו רק מחדלים וכשלים"). מדוע מה שהיה יכול להיות בקלות מכתב למערכת או מאמר במדור הדעות הופך לכתבת השער הפותחת של המוסף היומי? "מאיר דהן, כיום ראש מועצת מזכרת-בתיה", נכתב בקרדיט הסוגר את המופע התמוה הזה, במוסף שכבר הפגין בעבר חיבה מיוחדת לראשי מועצות ועיריות. "הראל סקעת ועידן רול עונים לאנסטסיה מיכאלי", נכתב בהפניה היחידה הנוספת על שער אותו מוסף. ההפניה מובילה למדור הרכילות, שם מתפרסמת תמונה של הזמר ההומוסקסואל כשהוא מתגפף עם חברו. "לא לגייס הומואים", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום", "מיכאלי לא לבד: ח"כ אורי אריאל התבטא נגד גיוס הומואים נושאי הדגל – ועורר סערה". נושאי הדגל? מי? מה? גם היום נרדם נותן הכותרות על משמרתו. "גלעד הולך להיות פרשן ספורט בידיעות אחרונות, העיתון שלא מחמיץ גימיק פופוליסטי. האם הוא חושב ששירותיו התבקשו בגלל כישוריו? האם הוא לא מרגיש מבוכה כלשהי שאולי הוא תופס מקום עבודה של אדם אחר, אולי כשיר ממנו, רק בגלל היותו בשבי?", כתב מתי גולן בגיליון הקודם של "גלובס". "לו היה האדם שחשבנו, גלעד לא היה נותן ראיונות וצילומים כאחד הסלבריטאים. הוא היה מגלה אמפתיה לקורבנות הטרור ולמשפחותיהם. הוא היה בונה את חייו לא על שחרורו מהשבי, אלא על מה שיש ועל מה שאין בו. לא שאדם חייב לוותר על פרסום שקיבל, אבל הוא כן חייב לעשות זאת כאשר אותו פרסום נקנה בדם, גם כזה שעוד עלול להישפך כתוצאה מעסקת השחרור. אבל גלעד כנראה אינו האדם שחשבנו. לא הוא ולא אביו, שנראים נחושים לעשות קריירות על הפרסום מהשבי. איך אפשר לעצור את התנהלותם הלא מכובדת? האם יעזור לבקש מהם, הפסיקו, בבקשה מכם, אל תהרסו לנו עוד אגדה שטיפחנו סביבכם על צניעות וענווה?, או חכו לפחות כמה שנים, עד שהמראות והדם לא יהיו כל-כך טריים?". "הודעה", נכתב בתחתית עמ 7 של "הארץ", "עקב תקלה במערכת הדפוס, לא מופיעים היום המדורים ביקורת גבולות של עקיבא אלדר, היום לפני, והמיטב מעיתוני העולם. עם הקוראים הסליחה". תקלה במערכת הדפוס. הנה הסבר אפשרי ליום שישי האחרון.

דו"ח "התקשורת בישראל 2012": יותר משליש מכלל העולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר אינם נחשפים כלל לאמצעי התקשורת בשפה העברית

הגחלים של מדורת השבט כבר התפוררו מזמן, וכור ההיתוך היה למוצג ארכיאולוגי. חלפו הימים שבהם התעקשה המדינה לנתק את העולים ממורשתם המקורית כדי להפכם ל"ישראלים". מציאות חדשה זו משתקפת היטב בכל הקשור לכ-1,200,000 העולים מברית-המועצות, שהגיעו לישראל מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת בכמה גלי עלייה, שהגדול שבהם התחולל בשנות ה-90. תהליכי ליברליזציה ואינדיבידואליזציה שהתרחשו בישראל איפשרו לעולים אלה לשמר חלק ניכר מהתרבות שהביאו עימם, ואף לכונן בעצמם אמצעי תקשורת שיענו על צרכיהם. זאת ועוד: העלייה הרוסית נחתה כאן במקביל להתפתחות התקשורת החדשה. באמצעות האינטרנט יכולים העולים לשמר מדי יום קשרים אישיים ותרבותיים עם מדינות המוצא שלהם. ללא הכרת מציאות אנושית, תרבותית וטכנולוגית זו, לא ניתן לשרטט בצורה מלאה את מפת התקשורת הישראלית בשנת 2012. הערוצים בסוגי המדיה השונים ברוסית, יחד עם אלה בשפה הערבית והעיתונות והרדיו לחרדים, נכללים בלשון המקצועית של אנשי תקשורת ופרסום תחת הגדרת הגג "תקשורת מגזרית". אבל טועה מי שסבור שמדובר בנתחים שוליים של המפה: התקשורת לשלושה מגזרים אלה פונה ללא פחות מ-40% מכלל אזרחי ישראל. על-פי אחת ההערכות, יותר מחצי מיליון אזרחים ותושבים דוברי רוסית החיים בישראל – שהם כ-42% מכלל העולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר – אינם נחשפים כלל לאמצעי התקשורת בשפה העברית. גם רבים מהעולים הצורכים תקשורת ישראלית בשפה העברית אינם מסתפקים בכך: הם נחשפים במקביל לתקשורת בשפה הרוסית, כזו שמקורה בישראל או ברוסיה ובמדינות אחרות שהיו חלק מברית-המועצות. בזירת הטלוויזיה, למשל, השחקן המרכזי בישראל הוא "ישראל פלוס", המוכר יותר כערוץ 9, שהחל בשידוריו בשנת 2002. לא ניתן להביא נתונים מדויקים על היקף הצפייה בערוץ זה: הנהלת הערוץ טענה אשתקד כי נתוני הוועדה למדרוג שידורי הטלוויזיה אינם תואמים את שיעורי הצפייה האמיתיים בקרב דוברי רוסית. המחלוקת הזו עדיין בבירור. אך ערוץ 9 הוא רק שחקן אחד בזירה. השמים פתוחים, ובמגזר הרוסי יש צפייה רבה בערוצים המשדרים ממדינות ברית-המועצות לשעבר, ונקלטים, בין היתר, באמצעות צלחות קליטה מלווייני תקשורת בינלאומיים. חלק אחר מצפייה זו מתבצע באמצעות ערוצי הלוויין והכבלים הישראליים. כשהוקמה חברת הלוויין יס בשנת 2000, זיהו מנהליה את המגזר הרוסי כיעד אסטרטגי. ערוצי הבית של החברה דובבו על כן ברוסית, הוקם ערוץ מקור ברוסית, יס-רדוגה, ששידר הפקות ישראליות ברוסית, וגם מערך שירות הלקוחות אויש באופן שיוכל לתת מענה ללקוחות בשפה זו. על-פי הערכה, בשנת 2012 היה שיעור הציבור דובר הרוסית בכלל מנויי יס כ-25%. גם חברת שידורי הטלוויזיה בכבלים הוט העמיקה בהדרגה את פעילותה במגזר זה והרחיבה ב-2012 את מספר ערוצי התוכן ברוסית, שמותגו תחת השם "RU 100%". הצעד נעשה, לדברי החברה, מתוך היענות לדרישת הציבור דובר הרוסית "לצפות בתכנים תרבותיים המופקים ברוסיה". חלק ניכר מהקשר ההדוק עם רוסיה מתבצע באמצעות האינטרנט. המחקר החלוצי שערכו החוקרות נלי אליאס ומרינה זלצר-שורר על העיתונות המקוונת ברוסית בישראל הגדיר את העשור הראשון של המאה ה-21 כ"עשור של האינטרנט" בתקשורת הרוסית. הגדרה זו תקפה גם לעשור הנוכחי, לנוכח ההיקף והמגוון הרחבים של אתרים ישראליים ברוסית. לתקשורת החדשה יש משמעות חברתית גדולה, שכן היא מעניקה מענה לקהילת מהגרים המבקשת לקיים קשר עם ארץ המוצא ותרבותה ובמקביל עם ההוויה הישראלית. פעילות האינטרנט ברוסית כוללת מספר רב של אתרים ופורטלים, לצד שימוש נרחב ברשתות חברתיות, בלוגים ועוד. על-פי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, קרוב ל-100% מכלל בני הנוער דוברי הרוסית בני 15–17 פעילים ברשתות חברתיות. לצד פייסבוק ניכרת פעילות גבוהה ברשתות חברתיות רוסיות, בהן Odnoklassniki ו-Vkontakte. בתחום הבלוגים בולטת בעיקר זירת "בטינוק", שבה מתפרסמים בלוגים במגוון רחב של נושאים, והיא נחשבת במה לדיונים ברמה אינטלקטואלית גבוהה. לצד אלה ניכרת גם תנועה רבה באתרי חדשות ברוסית, בהם ניוז.רו (NEWSru.co.il); אתר ערוץ 9; זמן.קום (Zman.com); מיגניוז (MIGnews.com) וקורסוראינפו (cursorinfo.co.il). בישראל פועלים גם שלושה פורטלים מרכזיים ברוסית: הגדול והוותיק שבהם הוא זהב.רו (Zahav.ru), שנרכש על-ידי קבוצת וואלה ב-2011, ומעלה בעיקר קישורים לאתרי חדשות ברוסית; הפורטל ישראלאינפו.רו (israelinfo.ru), המתמקד בעיקר בנושאי צרכנות; ופורטל בשם ישרא.קום. תחנת הרדיו המובילה, בשיעור ניכר, בשיעורי האזנה בקרב מאזיני הרדיו ברוסית היא רדיו רק"ע, הפועלת במסגרת רשות השידור, קול-ישראל. 77% ממאזיני הרדיו ברוסית כיוונו את מקלטיהם לתדר זה. תחנה ישראלית אחרת בשפה זו היא פרוויה רדיו, המשדרת מוזיקה רוסית ואחרת, תוכניות אקטואליה, חדשות ובידור. על-פי הערכות, 40%–50% מכלל צרכני הרדיו ברוסית מאזינים לתחנה זו, ויש המגדירים אותה "הגלגלצ של הרוסים" בישראל, רבים מהם צעירים. התחנה, שבבעלות קבוצת רדיוס, פועלת מאז 2001 במסגרת רדיו לב-המדינה ברישוי ובפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. היא הוקמה גם כדי להתמודד עם תחנות רדיו פיראטיות ברוסית ולענות על צרכיו של הציבור דובר הרוסית. העיתונות המודפסת ברוסית, כמו בעברית, כבר ידעה ימים טובים יותר. בשנות ה-90 הופיעו בישראל ארבעה יומונים בשפה זו. כיום נותר אחד בלבד: "וסטי", בבעלות קבוצת "ידיעות אחרונות", המשווק עצמו כ"עיתון ישראלי ברוסית", כדי להדגיש את הקשר ההדוק שלו להוויה הישראלית. לצדו מופיעים עוד שבועונים בתשלום ומקומונים רבים המחולקים חינם. על סמך ראיונות ומחקרים שנערכו לצורך הכנת הדו"ח השנתי של אוניברסיטת אריאל על התקשורת בישראל בשנת 2012, ניתן להציג כמה מאפיינים בולטים של מפת התקשורת ברוסית בישראל בשנה זו: ראשית, בניגוד לתקשורת בעברית, שבה ניתן לזהות מספר מצומצם של שחקנים מובילים (ערוץ 2, "ידיעות אחרונות", "ישראל היום", קול-ישראל, גלי-צה"ל, ynet, "וואלה"), צריכת התקשורת הרוסית מבוזרת למדי. אנשי פרסום ויחסי-ציבור יודעים כי מי שמבקש להגיע לנתח משמעותי של ציבור דוברי הרוסית חייב לעשות זאת תוך שימוש מקביל במגוון רחב של אמצעי תקשורת. שנית, רמת המיסוד המקצועי במרבית ארגוני החדשות הישראליים ברוסית נמוכה מזו המקובלת בתקשורת בעברית. במרבית ארגוני התקשורת ברוסית הכתבים אינם משובצים לתחומי סיקור ספציפיים, ורבים מהם מסקרים במקביל נושאים רבים, או עוברים מתחום לתחום בהתאם לצרכים או לתחומי העניין שלהם. שלישית, כמה מארגוני התקשורת אינם מספקים תוכן חדשותי מקורי, אלא עושים שימוש בהיקף ניכר במידע המתורגם מאמצעי תקשורת ישראליים וזרים. במקרים מסוימים נעשית פעולה זו מתוך הסכמה ותוך אזכור ארגון התקשורת שממנו נלקח המידע, אך במקרים אחרים גם ללא בסיס חוקי. בכמה מקרים, טענות בדבר הפרת זכויות יוצרים הגיעו לדיונים משפטיים. רביעית, מרבית אמצעי התקשורת ברוסית, בראש וראשונה בתחום העיתונות המודפסת, אינם בבעלותם של עולים ממדינות ברית-המועצות לשעבר. הם נמצאים בשליטת אנשי עסקים ישראלים שאינם יוצאי ברית-המועצות לשעבר או בידי תאגידי תקשורת ישראליים. עבור בעלים אלה המניע להחזקת השליטה באמצעי התקשורת הוא עסקי בלבד, ואינו מיועד לקדם מטרות קהילתיות או תרבותיות. עד מתי תשגשג בישראל תקשורת בשפה הרוסית? יש מי שמשוכנעים, על סמך נסיון העליות הקודמות, כי הצורך בה יצטמצם בהתמדה והיא תדעך בשנים הבאות עד שתיעלם. אולם גורמים אחרים סבורים כי מאפייניו הייחודיים של מגזר זה והיקפו הגדול מאיטים מאוד תהליכים אלה. בניגוד לילדי עולים בשנות ה-50 שהתביישו בהורים המדברים בשפה זרה, בני הדור השני והשלישי לעליות מברית-המועצות מקבלים באופן טבעי את השימוש ברוסית, גם אם הם עצמם כבר שולטים בעברית. סקרים מעלים כי עולים רבים, שמצאו את מקומם בחברה הישראלית ויודעים היטב עברית, עדיין מבקשים לשמר את השפה והתרבות של ארץ מוצאם – ולא ימהרו להתנתק מן הקשר היומיומי עם אמא רוסיה באמצעות האינטרנט והטלוויזיה. על רקע זה ניתן להעריך כי עוד שנים לא מעטות יהיה צורך משמעותי בערוצי תקשורת ופרסום ברוסית. הפרק על התקשורת הרוסית בישראל התפרסם במסגרת הדו"ח השנתי "התקשורת בישראל 2012", שנערך ופורסם על-ידי המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה שבבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל

אבי נמני פוטר ממכבי תל-אביב, וכתבי הספורט שסגדו לו נזכרו פתאום לרדת מיציע האוהדים ולהיכנס לתא העיתונאים, 14 שנה מאוחר מדי

פיטוריו של אבי נמני מאימון מכבי תל-אביב, שהוגדרו בכמה מכלי התקשורת כ"רעידת אדמה", היו זעזוע גם לחלק ניכר מעיתונות הספורט. אין אח ורע לקשר שנוצר בין כוכב-העל ובין רבים מהעיתונים והעיתונאים. יחסים חמים, מלאי כבוד הדדי ותן-וקח. לפני כמה שנים שאל נמני את אחד העיתונאים אם הוא רוצה שיסדר לו גוב ב"ידיעות אחרונות"; סיפור שמלמד לא רק על דינמיקת העבודה שלו עם עיתונאים, אלא גם על העוצמה שהיתה לו. נמני למד משהו ממאמנו וידידו אברם גרנט, שעד היום מחזיק בכיס כמה עיתונאים. עיתונאי ספורט הם גם אוהדי קבוצות, וככאלה הם מזדהים באופן רגשי ועמוק עם הדמויות שהם מסקרים. נמני השחקן היה אייקון שהערצת אוהדים עיוורת הפכה אותו לגדול יותר מהמועדון עצמו. העיתונות הצטרפה מרצון לפסטיבל ההאלהה. נמני היה שחקן בעל חוכמת משחק גם במגרש התקשורתי. הוא פלירטט עם עיתונאים בצורה אינטליגנטית ומתוחכמת, ואלה גמלו לו בעיתונות מפרגנת, החל במפגני גלוריפיקציה אחרי נצחונות וכלה בהנמכת גובה הלהבות אחרי הפסדים. גם קרבתו לעבריינים היתה סוג של תעודת ביטוח. נכתבו נגדו מדי פעם טורים נשכניים, אבל העיתונאים שהיו איתו במגע ישיר הקפידו לשמור בצמר גפן על המקור הבכיר. לפני כשנתיים פורסם ב"כלכליסט" כי חברת סיקור בדקה את הקשר בין החשיפה התקשורתית שקיבלו חמישה מאמנים ובין המיקום של קבוצותיהם בטבלה. אף שמכבי תל-אביב דורגה אז בתחתית, ניצח נמני במספר הפרסומים החיוביים שלושה מאמנים שקבוצותיהם דורגו הרבה מעליו. מפתיע? לא את מי שיודע איך העניינים עובדים. ב-ONE הוא זכה כל השנים ליחס של וי.איי.פי. כשעורכת התוכן אופירה אסייג ערכה לפני שלוש שנים מסיבת יום הולדת ראוותנית בהשתתפות עשרות שחקנים ומאמנים, נמני בא לתת כבוד. ב-ONE לא שכחו. גם בערוץ הספורט נזהרו בכבודו. לפני כמה חודשים נרשם ברוגז בין הצדדים בעקבות פרסום ראיון עם שחקן שנזרק מהקבוצה ופתח פה על נמני. המנגר החרים לכמה שבועות את הכתבת שירלי בר-דיין וסירב להתראיין לערוץ. לבסוף, איך לא, נערכה סולחה. רק על "הארץ" וספורט וואלה אפשר לומר, בזהירות, שכתבו על נמני בלי לעשות לו חשבון. לפני כשנתיים וחצי פרש נמני ממשחק והפך לסמכות המקצועית הבכירה במכבי תל-אביב. התוצאות של הקבוצה לא היו משהו. הכישלון נרשם על שמו של המאמן שעבד תחתיו, רן בן-שמעון, שפוטר אחרי שהאוהדים שתו לו את הדם. נמני, שהביא אותו והיה הממונה עליו, יצא זכאי. יום אחרי שנמני העביר אימון ראשון בקבוצה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר על מאמנים מליגות נמוכות שעובדים ללא תעודה ובכך עוברים על חוק הספורט. את נמני, שהפך למאמן בכיר בליגת-העל בלי תעודה, לא הזכירו באותה כתבה. גם בהמשך נמנעו מלהציק לו בעניין הזה. נמני פתח את העונה הנוכחית עם תקציב חלומי של כ-100 מיליון שקל שקיבל מהבעלים הנדיב, אבל התוצאות היו מאכזבות. הקש ששבר היה משחק ההפסד לקריית-שמונה בבלומפילד לפני כחודשיים. לראשונה נפרץ הסכר, וכמחצית מאוהדי הקבוצה העזו למרוד וקראו לו ללכת הביתה. זה היה הרגע שבו אוהדי נמני בתקשורת הבינו שגם הם יכולים להרים ראש. פתאום עיתונים פרו-מכביסטיים ונגועים בנמניניזם, בעיקר "ידיעות" וקצת "מעריב", העזו יותר. כמו קופים שמזהים את האריה מזדקן ונחלש, ויורדים מהעצים למשוך לו בזנב. חיים שדמי, עיתונאי ובמאי, הוא היחיד שזעק כל השנים "המלך עירום". שדמי עשה זאת גם כשנמני היה בשיא כוחו, ושילם על כך כשהותקף ב-2003 על-ידי אלמונים בסמטה חשוכה ליד בלומפילד. "אם בארץ היתה עיתונות אמיתית", הוא אומר, "לא הייתי עובר את התקיפה. אם היתה עיתונות שכותבת את האמת, הכתיבה שלי על נמני לא היתה חריגה". לשדמי בטן מלאה על יחסה של העיתונות לנמני. "בעיתונות הספורט אתה מוצא זיכוך של כל התכונות השליליות שיש בעיתונות בכלל: העדר ביקורתיות, אימוץ שפת הממסד, התרפסות בפני שררה. הכול שם. המקרה של נמני הוא קיצוני בעיני כי יש כמה אקסיומות שאיכשהו השתרשו הפוך ב-180 מעלות. העובדה שנמני הפך לסמל של מכבי, העובדה שנמני הוא השחקן הכי גדול של מכבי, העובדה שנמני יכול להיות מאמן. כשאתה רואה איך העיתונות טיפלה בנמני, זה תיאטרון האבסורד. לא ברור לי עד היום אם העיתונאים האמינו למה שהם כתבו עליו, שזה בעיני חמור, או שהם לא האמינו והמשיכו לכתוב, שזה עוד יותר חמור. "אופן הסיקור של נמני היה תהליך הדרגתי שהשיק לתהליך שעברו האוהדים: הפיכתו לסמל. עיתונות בריאה היא לא עיתונות שכותבת שמכבי תל-אביב הפסידה לפתח-תקווה בגביע הטוטו, אלא עיתונות שמקדימה בצעד את הסביבה, שמבקרת תופעות שליליות ויודעת להצביע על בעיות ותופעות פסולות. אבל כאן אין דבר כזה. בחברה בריאה ומוסרית לא יכול להתקיים עיתון כמו ישראל היום. בעיתונות ספורט בריאה ומוסרית לא יכולה להיות תופעה כמו אופירה אסייג. אבל שני המקרים קיימים. ב-1998 נמני חזר למכבי מספרד, והוצג כאיש שיביא את הגאולה למרות שכל מי שהבין קצת כדורגל ידע שנמני גורם נזק לקבוצה. אני כתבתי את זה כבר אז, ולא כי אני חושב שאני בנאדם חכם במיוחד. מספיק היה לראות כל מה שקורה סביב אבי כדי להבין שיש כאן משהו לא בריא". בעונת 2002 העז המאמן ניר קלינגר להושיב את נמני על הספסל, והארץ געשה. שדמי טוען שהעובדה שהמהלך הטריוויאלי תפס כותרות ראשיות נוצרה באשמת התקשורת, שליבתה את האש. בהמשך, כשקלינגר החזיר את נמני לשחק ופירגן לו אחרי אחד המשחקים בציטוט שנלקח מהטריבונה, "אבי נמני הוא המלך", ציטוט שנועד להרגיע מעט את היצרים, פירשה זאת התקשורת כהודאה בטעות של המאמן בלי להבין את הניואנס. לפני כשנתיים וחצי שודר בערוץ 10 סרט תעודה של אביעד פוהורילס, כתב "מעריב", על השנה האחרונה של נמני כשחקן ("להיות איתך אבי נמני"). שדמי אומר ש"בסרט הזה גם לני ריפנשטאל היתה גאה". פוהורילס, שכתב ביום שאחרי פיטורי המנגר כי "נמני איבד את הבושה מזמן", הגיב: "ריפנשטאל היתה קולנוענית גדולה, שאם לא היתה לה את האפשרות להנציח את המשטר הנאצי, לא היינו יכולים לראות היום את הסרטים החשובים שהביאה משם. כך שאני לא יודע אם שדמי מחמיא לי או לא. לעצם העניין, קיבלתי הזדמנות לעשות סרט על נמני. הוא לא קבע לי תנאים מוקדמים, אבל ידעתי שכל מה שאביא מעולמו הסגור יהיה בונוס. גם מערכת תחקירים עשירה כמו עובדה, שניסתה לעלות על נמני, יצאה בשן ועין. אני לפחות הייתי הראשון שהביא את יוסי הררי להגיד שהוא חבר שלו. זה לא היה סרט סגידה לנמני, אלא סרט שהציג את הסגידה, ולא באתי לסרט כחבר של נמני או כאוהד שלו". פוהורילס מכחיש קשר בין ההיצמדות שלו לנמני לאופן הסיקור שלו בעיתון: "העורך שלי, יואב גולן, שאל אותי אם הסרט ישפיע על הכתיבה שלי, ועניתי שנעמיד את זה במבחן המציאות. כתבתי על נמני מה שרציתי. שהוא לא צריך להיות מנגר, שהוא לא צריך לשבת על הספסל, שמכבי תל-אביב לא נראית טוב. העובדה שהוא הפסיק לדבר איתי מדברת בעד עצמה". נמני יורד מהבמה הספורטיבית כשעדת עיתונאים נוהרת אחריו בניסיון לקבל גמול על הלויאליות כלפיו - ראיון שבו ישפוך את הכול. נמני הוא עדיין המלך, נמני מוכר עיתונים והעיתונאים מכרו את נשמתם למלך. שדמי מביט עליהם בבוז: "לא ראיתי אותם כותבים כל השנים את הסיפור האמיתי על נמני. אתה לא יכול לקחת את מכבי תל-אביב בפרספקטיבה של 14 שנים, ולהגיד שנעשתה עבודה עיתונאית ראויה. אי-אפשר. "אגיד עוד משהו: התחקיר על נמני בעובדה ספג ביקורות קשות מפני שהוא לא חידש הרבה לעיתונאי הספורט. אבל הסרט היה מכוון לקהל הרחב, ויותר משהתחקיר הזה סיפר על נמני, הוא סיפר על העיתונות. אילנה דיין שמה לעיתונאי הכדורגל מראה מול הפנים ואמרה להם, אם הדבר הזה צמח תחת הידיים שלכם, זו בעיה. זה כמו סיפור קצב. פתאום עיתונאים רבים יודעים שקצב הטריד מינית. אבל איפה הם היו כל השנים?". עוד על התנהלות התקשורת בפרשת פיטורי נמני - בכתבה מאת פז חסדאי בוואלה. יניב טוכמן, "מעריב", היה העיתונאי הראשון שידע על פיטוריו של נמני. כך לפחות על-פי מה שפירסם למחרת האירוע, כשתיאר את שיחתו עם נמני יום קודם: "אתמול סמוך לאחת בצהריים שוחחנו בטלפון. המנהלים של מכבי תל-אביב לא ענו לטלפונים. באוויר היתה תחושה שמשהו עומד לקרות. נמני אמר שהוא לא שמע דבר, סיפר שבשעה שלוש יש אימון אחרי הבומבה שהם קיבלו ממכבי חיפה שלשום. שם, אמר, בטח יבין לאן נושבת הרוח. ואז, תוך כדי הדברים, אמר שיש לו שיחה מחו"ל ושאמתין על הקו. דקה וחצי הוא שוחח בצד השני, וכשחזר אלי הוא ירה: זה היה גולדהאר, הוא פיטר אותי. "המחשבה הראשונה היתה על עוד תרגיל של נמני, על עבודה בעיניים שמטרתה למתוח את העצבים, שממש תכף יצחקק את צחוקו חושף השיניים. אבל זה לא קרה. טוב, אני צריך לדבר עם יוסי מזרחי (המאמן) ולעדכן אותו, אמר וניתק". לטוכמן היה יתרון ניכר של זמן על פני הקולגות שבו היה יכול להצליב מידע ולפרסם לפני כולם. לא ברור מה עשה בדקות האלה, אבל nrg החמיץ את אחד הסקופים הגדולים שלו, שהיה יכול להעניק לו זריקת אדרנלין ולהפוך את מדור הספורט המנומנם שלו לרלבנטי יותר. nrg עלה רק שני, אחרי ONE, בסיפור שהגיע בסופו של דבר לעיתונות בהודעה רשמית של המועדון.

סיפור פסק הדין של "האברך הדורס" פוספס לחלוטין – לא מפני שלא פורסם, אלא דווקא מפני שפורסם ולא עורר כל הד

אלמלא התעקש השופט המחוזי משה דרורי להציג את מועמדותו לעליון; אלמלא התעקש לשלוח לנשיאה ביניש מבחר מפסקי הדין שלו וניסה שוב ושוב להתקבל אצלה לפגישה; אלמלא נדחה על-ידיה בנימוק שרשימת המועמדים לעליון סגורה; אלמלא התחלפה הממשלה ועימה שוּנה מבנה והרכב הוועדה למינוי שופטים; אלמלא תוגבר גוש הימין בוועדה וכלל, לצד השר החדש גלעד ארדן, גם את הח"כים דוד רותם (ישראל-ביתנו) ואורי אריאל (האיחוד-הלאומי); אלמלא ביקש גוש הימין בוועדה לבסס רשימה לעומתית של מועמדים, דתיים השופטים ברוח המשפט היהודי; אלמלא צורף דרורי לרשימה המחודשת בהמלצתו של אורי אריאל, שהכיר מקרוב את פסיקתו בעניין נועם פדרמן – לא היה עו"ד איל רוזובסקי מתעורר לפעולה ומציף את העיתונות מחדש בפסק הדין השערורייתי של דרורי בתיק "מדינת ישראל נגד פלוני" (או כפי שיכונה בתקשורת "האברך הדורס"), ולא היתה נחשפת היצירה המונומנטלית (323 עמודים, 74,648 מלות פלפול מלומד) שתכליתה למנוע הרשעת בחור שדרס את שומרת החניון שניסתה למנוע ממנו להסתלק במכוניתו בלי לשלם, בנימוק שהלה הגיש את מועמדותו לכהונת דיין. מי שעילעל בפסק הדין, כמו שעשה בוודאי השר ארדן עצמו, לא היה יכול שלא להסיר את תמיכתו מן המועמדות של דרורי לבית-המשפט העליון. התגובה הציבורית החריפה, שגרמה לדרורי למשוך את מועמדותו, היא הישג לכל מי שמאמין בפסיקה שפויה, יעילה ונבונה – הישג של הרגע האחרון ממש. ועם זאת, השאלה איך זה שהמערכת העיתונאית לא עלתה על התיק הזה מיד עם פרסום פסק הדין בו, ב-8 בספטמבר 2008 (33 חודשים לאחר הגשת כתב האישום), צריכה להטריד. סיפור פסק הדין הזה פוספס לחלוטין, לא מפני שלא פורסם, אלא דווקא מפני שפורסם ולא עורר כל הד. ב-12 בספטמבר 2008, שלושה ימים לאחר פרסום פסק הדין, הביא נועם שרביט ב"גלובס" את עיקרי הפרשה: "רב דרס קופאית והפקיר אותה, אך לא הורשע כדי לא לפגוע במינויו לדיין [...] בפסק דין בן כ-300 עמודים נמנע השופט משה דרורי מהרשעתו בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה והפקרה לאחר פגיעה". הפרסום לא עורר את התקשורת להמשיך לעסוק בנושא. ובכל זאת, נמצא מי שלא נתן לידיעה להיעלם מיד: איל רוזובסקי, עורך-דין ושותף במשרד צלרמאייר-פילוסוף, הפועל בהתנדבות למען הקהילה האתיופית, שלח מאמר תגובה חריף, שפורסם בעמודי הדעות של "מעריב" ב-25 בספטמבר, כשבועיים לאחר פרסום פסק הדין: "תוצאת פסק הדין מקוממת. הנאשם דרס במודע את המאבטחת, המשיך לנסוע כשהיא שרועה על מכסה המנוע, ראה אותה עפה לכביש ונחבלת בראשה וברח בלי להגיש לה עזרה. אדם כזה צריך להיות מורשע בדין. אדם כזה צריך להיענש על עבירתו. אדם כזה לא ראוי להיות דיין". רוזובסקי הוא יו"ר עמותת טבקה ("עושה צדק" באמהרית), המספקת בין השאר שירותי הכוונה, העצמה וייעוץ משפטי לעולי אתיופיה. בשנת 2003 התלונן רוזובסקי בפני היועץ המשפטי לממשלה נגד פרקליטות מחוז המרכז, שהשתמשה בכתב הגנה נגד תביעת פיצויים של הורים אתיופים שילדם לא התקבל לבית-ספר במשפט "לאתיופים כשירויות לימודית ירודות". הפרקליטה "הצעירה יחסית", שהיתה אחראית לניסוח הפוגע, ננזפה. רוזובסקי הכיר היטב את פסק הדין שחיבר דרורי והדגיש את האופן שבו כופף השופט בכל דרך את הצדק המתבקש כדי להוציא את הנאשם ללא הרשעה. בין היתר התייחס לדרך המתנשאת שבה תיאר השופט את הנפגעת האתיופית, כמי שיצאה נשכרת מדריסתה היא. "כמה אדנות יש בגישת בית-המשפט", כתב אז רוזובסקי ב"מעריב". "כמה שחצנות יש בגישת בית-המשפט, הסבור כי נכונותו להקשיב למאבטחת שינתה לעַד (ובאופן דרמטי) את חייה. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?". אבל גם מאמרו של רוזובסקי לא הצליח לעורר בסתיו שעבר עניין – וכלי תקשורת אחרים לא הלכו בעקבותיו. הרי בסך-הכל מדובר בשופט מחוזי עם רקורד של פסקי דין מוזרים. שמו של דרורי חזר לתודעה הציבורית רק ב-22 ביוני 2009, בעקבות צירוף מועמדותו, יחד עם שני שופטים אחרים ועורך-דין אחד, לכהן בבית-המשפט העליון. רות סיני היא הראשונה שדיווחה, עם פרסום שמות המועמדים החדשים לעליון, על פסק הדין המשונה של דרורי ב"כלכליסט", תחת הכותרת: "פרשת הקופאית האתיופית, האברך והשופט הרחום", וכותרת המשנה: "שופט המחוזי משה דרורי נמנע מלהרשיע אברך שדרס במודע קופאית בחניון, כדי לא לפגוע בסיכויי הנאשם להתמנות לבית-הדין הרבני. עוד קבע: הפרשה היטיבה עם הנפגעת". רק 158 תגובות הופיעו באתר "כלכליסט" לידיעה, אבל הפעם, על רקע המועמדות לעליון, הידיעה נפוצה ונפלה על קרקע תחוחה. כך, למשל, הבלוגר נמרוד אבישר (סטודנט לפילוסופיה ותקשורת באוניברסיטה העברית, שנה ד) קרא את סיני ושיגר ל-164 העוקבים אחריו את הטוויט: "הא! משה דרורי פאקינג מועמד לעליון! האיש שבטוח שרמב"ם הוא חלק מספר החוקים מועמד לעליון!". אבישר פירסם בו ביום פוסט חריף בנושא, בבלוג שלו. בין השאר הזכיר את מכתבי ההמלצה של הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר – "נו, ההוא שלא שמע מהסלון" – והשר אלי ישי, המבקשים להקל עם הנאשם. אבל מי שסייע לפרשה להגיע לראש סדר היום היה נחום ברנע, בטורו במוסף לשבת של "ידיעות" (26.6.09). מתברר כי רוזובסקי הבלתי נלאה הסב את תשומת לבו של ברנע לפרשה, ברנע שמע, השתכנע, הביא את עיקרי דבריו של רוזובסקי והוסיף עליהם את ההקשר הפוליטי: "לאחר ש[אורי] אריאל נבחר הוא התחייב חגיגית שינהג באופן ממלכתי ויימנע מלבחור שופטים על-פי זיקתם הפוליטית. עבר שבוע בקושי, ואריאל, יחד עם רותם וארדן, הגישו רשימה של ארבעה מועמדים לבית-המשפט העליון. הארבעה חובשי כיפות וקרובים לציבור המתנחלים. שלושה מהם גרים ביו"ש. במקרה הרע זאת התחלה של השתלטות פוליטית על העליון. במקרה הטוב זוהי פרוטקציה סקטוריאלית", כתב ברנע. הפעם ניעורה התקשורת כולה להסתער על הפרשה. לנוכח החשיפה המחודשת, חזר בו השר ארדן מתמיכתו בדרורי, דרורי הסיר את מועמדותו, ובעליון החלו לדון בערעור הפרקליטות בתיק. אגב, לא "גלובס" ולא "מעריב" הזכירו את מעורבותם הקודמת בנושא. האם מתוך מבוכה, או פשוט מפני שהאופן הרפה שבו טיפלו בכך לא הותיר חותם כלשהו במערכות העיתונים ואיש לא זכר את אשר פורסם? יאיר אטינגר ותומר זרחין הוסיפו ב"הארץ" פרטים (14.7.09) בעניין מליצי היושר. התברר כי כבר כשהובא האברך הדורס להארכת מעצרו, בינואר 2006, קיבל שופט המעצרים התורן מכתב מהרב ראובן אלבז, ראש ישיבת אור-החיים, ששיבח את העציר על הישגיו בלימודים, על תרומתו לחבריו ועל סיועו בארגוני צדקה וחסד. זאת, עוד לפני מכתביהם של הרב הראשי לישראל שלמה עמאר ויו"ר ש"ס השר אלי ישי. בשנים האחרונות מקיים הרב עמאר שיעור תורה קבוע בהיכל-שלמה בירושלים, המיועד למשפטנים בכירים. אטינגר וזרחין מציינים כי בין המשתתפים הקבועים בשיעור היה בשנים האחרונות השופט דרורי. השניים גם מזכירים כי "בזמן שדרורי חתם על פסק הדין בפרשת הדריסה, בספטמבר 2008, הוא לא ידע שכמה מאות מטרים מהאולם שלו, בבית-משפט השלום בבירה, מתנהל הליך פלילי אחר נגד אותו האברך, באשמת גניבה". מתברר כי האברך נתפס באוגוסט 2005 גונב עגלת מצרכים בשווי 612 שקל מסופרמרקט בירושלים. רק בערעור בפרשת הדריסה הוצג לראשונה כתב האישום בעניין הגניבה. כיוון שכתבים לענייני משפט אינם יכולים להשתלט על המספר העצום של המשפטים המתנהלים בתחומם, הם משתמשים בכלי עזר שיסייעו בידם להחליט במה להתמקד. עיון ברשימת המשפטים היומית מציף לפעמים דמות שיש בה עניין ציבורי, ולפעמים יש בנושא עצמו כדי ללכוד תשומת לב. כיוון שהפגיעה הגופנית בקופאית לא היתה חמורה במיוחד, נותר משפט האברך בעל ערך עיתונאי נמוך, וספק אם הנושא היה עולה לוללא הוצגה מועמדותו של דרורי לעליון ועקשנותו של איל רוזובסקי. לעתים קרובות מתודרך הכתב לענייני משפט על-ידי מי מהצדדים – בא כוח או נציגי גורם לוביסטי. במקרה הזה לא היה גורם מתדרך, לא הפרקליטות ולא בא כוחו של האברך; במקרה זה הועילו דווקא קשריה הטובים של מי שהיתה במשך שנים כתבת "הארץ" לעניינים חברתיים, רות סיני, עם גופים כמו עמותת טבקה, שגרמו לה לבחור להתייחס לנושא ב"כלכליסט". כמה אפיונים ייחודיים הוסיפו עניין לתיק, ובראשם העובדה שפסק הדין זכה לתשומת לב בלתי שגרתית מצד השופט המחוזי. השופט דרורי ידוע ככותב פסקי דין כבדים – ומעטים – אבל פסיקת ההגות שחיבר, בהיקף של עבודת דוקטורט, היא חריגה. ייתכן שאילו היה שופט עצל מטפל בתיק, מגיע לפסיקה דומה ומנמקה על פני עמודים אחדים, היה הדבר נתפס כרשלנות שמקורה בלחץ עבודה. אבל דרורי התחפר כה עמוק בהיבט העקרוני, עד שממש הזמין את הביקורת שתכה בראשו, וזו איחרה, אך לבסוף הגיעה. נקודה נוספת היא מעורבות הדרגים הפוליטיים – הן בוועדה למינוי שופטים, שבחירת מועמדיה מציבה שתי אגנדות זו מול זו, והן במעורבות אישים כאלי ישי והרב עמאר, שהנאשם הוא "משלהם". דרורי כבר סימן עצמו כשופט פרובוקטיבי כאשר דחה בנובמבר 2008 את ערעור המדינה, שביקשה שלא לאפשר לנועם פדרמן להתגורר בחוותו ביו"ש בגלל האירועים האלימים שבהם היה מעורב, תוך שהוא מדמה את המקרה למקבילה מטפורית ליקום שבין סדום ועמורה ובין מחנות ההסגר שהקימו האמריקאים לאזרחיהם היפנים במלחמת העולם השנייה. אפשר להניח שבפסיקתו זו כבש דרורי את לבו של אורי אריאל (כדי לראות עד כמה פוליטית היא בחירתו של דרורי אפשר לעיין ב"תחקיר" המתפרסם ב"ארץ ישראל שלנו", אתר "המטה העולמי להצלת העם והארץ", שכותרתו: "כיצד הפך דרורי, חובש כיפה ושופט שנמנע מהנוהַג להחמיר עם אנשי ימין, משופט מוערך בקרב גורמי מקצוע לשק החבטות של עיתונאים שמאלנים". ברשימת הפעילים והתומכים באתר מוזכר מי אם לא ח"כ אורי אריאל). את הפספוס בזיהוי הפרשה אפשר לזקוף במידת מה גם לחובתם של הכתבים לענייני מפלגות. בגלל הדרגים הגבוהים שהיו מעורבים בו, ניתן היה לצפות שהפרשה תצוץ על מסכי הרדאר של כתב הבקי בנעשה בש"ס או ברבנות. ויש תמיהה שמעורר צו איסור הפרסום. ניתן היה לצפות כי סקרנותו של כתב תתעורר למקרא זיהוי הנאשם כ"פלוני". מי שידו קלה בנימוקיו לבקשת חיסיון מעורר בדרך כלל את יצר הציד של העיתונאים: לפתוח את מה שסגור, לתהות לפשר החיסיון. אלא שגם העובדה הזו לא עוררה איש. בעיון בפסק הדין קל לגלות את מטרתה – השערורייתית – של ההחלטה למנוע פרסום: "מטרת אי-ההרשעה הינה, בין היתר, לאפשר לנאשם להציג מועמדותו כדיין בבית-הדין הרבני, ולצורך כך מן הראוי כי פסק זה יפורסם כאשר שמו של הנאשם אינו מפורסם (וכך אורה בסיום פסק דיני)", כתב דרורי בפסיקתו (עמ 208, סעיף 330). קביעה זו מזמינה בדיקה מקיפה, נוסף לבדיקה שראוי שכל עיתון יערוך לפסיקותיו של מועמד לשפיטה בהרכב בכיר. בחברה פתוחה, לא רק הוועדה למינוי שופטים צריכה לאשר מועמד, אלא גם העיתונות ובאמצעותה הציבור כולו. שלא כמנהגם, העיתונים לא מיהרו לדרוש צווים להסרת איסור הפרסום, והיו להם טיעונים חזקים לכך: הם הסתפקו בהמתנה לתוצאות הערעור, שעימן, במקרה של הפיכת פסק הדין, היתה מתבטלת החלטה זו. בינתיים ניצלו את הזמן שנותר כדי להרחיב את ידיעותיהם על גיבורי הפרשה. "האמת היא שבתחום המשפט אין דבר יותר פוליטי מדעותיו של השופט דרורי", כתב ברנע בטורו שבוע לאחר מכן (3.7.09)." ייתכן שיש לדעות כמו שלו מקום בבית-המשפט העליון, ולו בתור קוריוז, אבל במחוזי, כשהוא יושב לבד לפסוק בגורלם של בני-אדם, הן מהוות בעיה של ממש. דרורי יכול להיות חבר-כנסת, עורך-דין, דיין רבני או פרופסור. משהו דפוק בשיטה שהופכת אדם כמוהו לשופט". ברנע ערך, לדבריו, בירור שטחי עם מאיר שטרית, שהיה שר המשפטים וראש הוועדה למינוי שופטים, בשנת 2001, כשאושרה מועמדותו של דרורי לבית-המשפט המחוזי. שטרית אומר שבמקרה שלו לא היתה עסקה: "למיטב זכרונו, כולם בירכו על המינוי". זאת צריכה להיות עכשיו המשימה של תחקירני העיתונות: לבדוק את תהליך בחירת המועמדים והדיון עליהם בוועדה ההיא. האם טעו חבריה בשיפוטם עד כדי כך, או שמא בחשה יד פוליטית גם שם?

סיקור התבטאותו של הפרקליט אורי קורב נגע בצורה ישירה להתגוששות בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". המאבק בין שני העיתונים נוהל תוך רמיסה גסה של כללי האתיקה

בגליון יום שישי, 12.2.10, פירסם "ידיעות אחרונות" התבטאויות יוצאות דופן בחריפותן שהשמיע עו"ד אורי קורב, סגן פרקליט מחוז ירושלים וחבר מרכזי בצוות התביעה במשפט אולמרט, בגנות מערכת המשפט והשופטים, במסגרת הרצאה במכללת שערי-משפט. מאותו יום ועד לפתיחת משפטו של אולמרט שבוע וחצי לאחר מכן "כיכבה" הפרשה באמצעי התקשורת בישראל. הרבה ידיים בחשו בקדירה, ביניהן גם אלו של שני העיתונים היומיים הנמצאים זה מכבר במסלול התנגשות קבוע – "ידיעות אחרונות", המוביל הוותיק, מול "ישראל היום" הצעיר, הנושף בעורפו במלוא העוצמה. פרשת קורב היתה לחלק בלתי נפרד מהעימות בין היריבים המרים. השוואה של סיקור הפרשה בשני העיתונים הצביעה על קו עריכה, או קו מערכתי מובהק, שחדר באופן שיטתי לרמת הטקסט והכותרות. כל אחד מהעיתונים, כפי שיודגם להלן, עשה הכל כדי לייצר סדר יום תקשורתי וציבורי משלו, תוך שהוא מטה את העובדות והופך אותן לכלי שרת להעברת מסרים שונים והפוכים ביחס לפרשה. "חלק גדול מהשופטים הם חמורים", זעקה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" (12.2.10) על רקע תמונתו המחויכת של עו"ד קורב. בגוף הכתבה הובאו הדברים שאמר הפרקליט בגנות השופטים ומערכת המשפט כולה. היתה זו יריית הפתיחה של הפרשה: קורב הוצג כפרקליט זחוח, מתנשא ויהיר. כותרת ענקית בכפולת העמודים הראשונים היתה "הפה הגדול של הפרקליט הבכיר", ומעליה נכתב: "כך מחנך סגן פרקליט מחוז ירושלים את משפטני העתיד". לא נותר מקום לספק בכך ש"ידיעות אחרונות" מותח על קורב ביקורת קשה. התגובה של השופטים לפרובוקציה לא איחרה לבוא. ביום ראשון (14.2.10) היתה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" "השופטים נגד הפרקליט", וכותרת המשנה: "שופטים זועמים: לא רוצים לראות את עו"ד קורב מופיע אצלנו באולם". המסר של "ידיעות" ברור: תגובת השופטים ללא ספק זועמת. כותרת ענק בעמודים הפנימיים של העיתון - "בייניש: להרחיק את הפרקליט" - אינה מותירה ספק ביחס של העיתון לכך שלקורב מגיע עונש. כותרת המשנה: "נשיאת העליון יצאה מכליה כשקראה את הדברים שאמר עו"ד קורב, ועכשיו היא דורשת עונש חמור במיוחד". ב-14.2.10 הופיעה התייחסות ראשונה לסוגיה ב"ישראל היום". העיתון אמנם רואה בחומרה את הפרשה, אך שופך עליה אור שונה לחלוטין. מעידה על כך הכותרת הראשית והחד-משמעית: "מלכודת לפרקליט". כותרת הגג מדגישה: "המלכוד: הפה הגדול של עו"ד אורי קורב עשוי לסייע לאולמרט במשפטו". התייחסויות נוספות, כמו "מלכודת צפויה מראש", "שיקולים זרים" ו"את המשפט הזה אסור להפסיק", אינן מותירות ספק באשר לעמדה המתגבשת ב"ישראל היום" כלפי הפרשה החדשה, הנוגדת לחלוטין את הקו של "ידיעות אחרונות": הפלת עו"ד קורב במלכודת היא תולדה של מהלך אסטרטגי שנועד להכעיס את השופטים מתוך מטרה להרחיק אותו מבית-המשפט בתקופה הקרובה. זאת, לאור העובדה שמשפט אולמרט אמור להיפתח בתוך עשרה ימים וקורב, התובע הראשי במשפט, מכיר את הראיות על בוריין. הרחקתו מבית-המשפט משמעה פגיעה קשה בכושרה של התביעה להתמודד מול הסניגוריה והגדלת סיכוייו של אולמרט לזכות במשפט. הכותרת בעמודים הפנימיים חריפה הרבה יותר ומושאלת היישר מזירת קרב: "פיגוע צפוי מראש", ניסיון ממוקד לפגוע בקורב. גם ההתייחסות למעמדו של קורב בפרקליטות מעניינת ומצביעה על הפערים בין שני העיתונים. בעוד שב"ידיעות" מתייחסים לקורב בכינויים "סגן פרקליט מחוז", "כוכב עולה בפרקליטות" ומי ש"התקדם בצורה מטיאורית והפך לציר מרכזי בהחלטות המכריעות שמגיעות לפתחה של הפרקליטות", הרי שב"ישראל היום" מתייחסים אליו כ"אחד מסגניו של פרקליט מחוז ירושלים" וכ"פרקליט שאינו מצמרת הפרקליטות". בחירת המלים אינה נראית מקרית. כל עיתון מבליט פן אחד ומצניע אחר, בהתאמה למסר העיקרי שבחר להעביר בפרשה. ל"ידיעות אחרונות" חשוב להדגיש את בכירותו של הפרקליט, שהרשה לעצמו התבטאויות משולחות רסן, ולהצניע את מעורבותו בפרשת אולמרט; מאחר שכמובן לא ניתן להתעלם ממנה, הם הופכים את הפרקליט "לאחד התובעים"; נוסף לכך, ידיעות על המשפט נדחקות לשולי הדיווחים. לעומת זאת, "ישראל היום" טוען כי אולמרט הוא הסיפור האמיתי, ומדגיש שוב ושוב את מרכזיותו של קורב בתיק, שהביאה, לפי פרשנות העיתון, את הפגיעה בו. בניגוד לתדמיתו של קורב, שהובנתה ב"ידיעות אחרונות" ככזו של פרקליט יהיר וזחוח, ב"ישראל היום" הוא מוצג באור שונה לגמרי – כמי ש"הסתבך", "הופלל" ב"פיגוע" או "במלכודת". "ישראל היום" חושף את עמדתו בגוף מאמר ובו מתקפה חריפה על "ידיעות", תוך שהוא נמנע מציון שמו המפורש של העיתון: "ואכן בסוף-השבוע, עשרה ימים לפני תחילת המשפט, פירסם עיתון התומך באולמרט את תוכן הקלטת. נושא הראוי ל-300 מלה בעמוד פנימי זכה להתפרש על פני שלושה עמודי ענק עם כותרת ראשית, ולרגע נוצר הרושם שפרצה מלחמת עולם שלישית. זו היתה המנה הראשונה. בערב הגיעה כצפוי המנה השנייה. כדי להבטיח את עמוד התלייה לתובע הראשי – שודרו הקלטות בערוץ 2, התומך אף הוא בחבורת אולמרט. הכל כמובן במקרה, ללא יד מכוונת – בניגוד גמור לדיווח של ערוץ 10". לאחר שקורב הודיע על יציאתו לחופשה בעקבות הסערה, המסר המועבר ב"ידיעות אחרונות" הוא כי אין מדובר באקט של אחריות, אלא בתוצר של כפייה ואילוץ בלחץ הממונים עליו, כתוצאה מהסערה המתחוללת. וכך, מתחת לתמונתו הענקית של קורב, נכתב: "הבין שאין ברירה"; "הסערה שחוללו דבריו של קורב לא השאירה לפרקליט המדינה לדור ברירה". הצגת הדברים ב"ישראל היום" (15.2.10) שוב שונה לחלוטין. הכותרת היא "התרגיל הצליח": "אם מישהו רצה להביך את התביעה במשפטו של אולמרט – בינתיים הוא רשם לעצמו הצלחה. עו"ד קורב נכנע והודיע, אני יוצא לחופשה קצרה; גורמים בפרקליטות: ידיים חיצוניות בחשו בקדירה, יש כאן אינטרסים זרים". הבניית האחריות, על-פי "ישראל היום", אינה מותירה מקום לספק: קורב אינו הסיפור כי אם אנשי אולמרט, המבקשים לחבל במשפט באמצעות הקצנת התבטאויות של קורב. לצורך העברת מסר זה, מביאים ב"ישראל היום" תגובות התומכות בגישה זו. אם עד כה ראינו ש"ישראל היום" האשים את "חבורת אולמרט" בפרשת קורב, הרי שבפרק זה של השתלשלות העניינים האצבע המאשימה של העיתון מופנית לשניים נוספים – נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, ומו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. כך במאמרו של מרדכי גילת (26.2.10) במוסף "ישראל השבוע", תחת הכותרת: "לא עו"ד קורב, הולנדר". הכתבה מצביעה בגלוי על הולנדר כאחראי ל"מחול השדים" סביב קורב: הנציב שיתף פעולה עם הקו הלוחמני המוקצן, לשיטת "ישראל היום", והפך את קורב באופן מגוחך ל"פושע מסוכן": "תשע שעות בילה הפרקליט הבכיר בחקירה הזויה כאילו רצח חלילה מישהו, כאילו קיבל שוחד, כאילו קיבל במרמה עשרות אלפי דולרים באמצעות כפל דיווחים ורישומים על הוצאות נסיעה לחו"ל". אחרי הולנדר הגיע "ישראל היום" אל "שחקן חדש" בזירת קורב, נוני מוזס (19.3.10), תוך מתיחת קו ביקורתי בסגנון תוקפני ונטול רסן נגד מו"ל "ידיעות". טור דעה של גונן גינת ב"ישראל השבוע" מפנה אצבע מאשימה כלפי מוזס, וקריקטורה מראה אותו אוחז בבובות על חוטים, כמי שמשתמש באנשים כמריונטות לצרכיו. בגוף הכתבה מוזכרת מטרתו, לכאורה, של מוזס: "להחליף את ביבי בכל מחיר [...] ולכן כנראה ניתנה הוראה לחפש, למצוא, להפיל ואז, להמליך מישהו חדש, בסגנון הישן – האיש שלנו בלשכת ראש הממשלה". גונן מביא שורה של דוגמאות להוכחת טענתו, ובהן: "האם מקרה שידיעות אחרונות הצניע את הידיעה על ההחלטה להעמיד לדין את ראש הממשלה אולמרט? [...] האם מקרה הוא שידיעות אחרונות מפוצץ בענק את פרשת ההתבטאויות הלא מוצלחות של התובע במשפט אולמרט, שבוע לפני פתיחת שלב ההוכחות המכריע במשפט?". אם למישהו היה ספק ש"ישראל היום" רואה את הפגיעה בקורב חלק ממאבק פוליטי להחזרתו של אולמרט לשלטון, הרי שגינת אומר זאת בפה מלא; עליית מדרגה בהתייחסותו של "ישראל היום" למתחרה ולעומד בראשו, והחרפה במלחמה המסלימה בין שני העיתונים. ברור, אם כן, כי אופן סיקור פרשת קורב נגע בצורה ישירה להתגוששות בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום". כלי התקשורת האחרים הסתערו על הפרשה כמתבקש מטבע המידע שהיה גלום בה, אך הם עשו זאת לגופו של עניין, עיתון עיתון על-פי סגנונו. "ישראל היום" לא הסתפק בכך, אלא ראה בפרשה הזדמנות לנגח את מתחרהו הגדול בחריפות רבה, תוך הסטת הדיון מהשדה העיתונאי המקובל למגרש הפוליטי, בניסיון מוצהר לייחס ל"ידיעות אחרונות" מניעים זרים בסיקור הפרשה. אמיר אורן, במאמר דעה ב"הארץ" (28.2.10) תחת הכותרת "לא בלי קלון", כתב על מהות העימות: "[...] העיתון הממשיך לשאת על כפיים את אולמרט, ידיעות אחרונות, התייצב נגד פרקליטות המדינה ומנהל שתי מערכות מקבילות: אחת נגד הבעלים של מתחרהו העיקש ישראל היום, שלדון אדלסון, והאחת נגד עוזרו של אברבנאל, עו"ד אורי קורב, עמוד התווך של התביעה במשפט אולמרט". המאבק בין שני העיתונים נוהל תוך רמיסה גסה של כללי האתיקה ובהם החובה לשמור על הפרדה בין ידיעה לדעה. בקדירה הרותחת הזו התפלשו כמעט כולם: בעלי עיתונים, מנהלים, עיתונאים, עורכים וכתבים. לא יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי על גבו של אורי קורב מתנהלת מלחמה עזה בין שני עיתונים הנאבקים על עתידם – ולא פחות מכך, אפשר שמתנהלת באמצעותו מלחמה אחרת, אולי המלחמה האמיתית, בין ראש ממשלה מכהן, בנימין נתניהו, לראש ממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, והכל לנגד עיניהם של הקוראים. עו"ד אורנית קרביץ היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. המאמר מבוסס על עבודת מחקר שהוגשה בקורס "קריאה ביקורתית" של ד"ר דניאל דור

בייעוץ המשפטי של הכנסת קבעו שלחברי האופוזיציה אין זכות הצבעה, אך לא כולם מקבלים זאת - כמה מהח"כים מגיעים ומרימים את ידם בכל זאת • ברקע - בג"ץ דחה את עתירת הח"כים מהליכוד ומש"ס ומתח ביקורת גם על האופוזיציה: חובתם לייצג את האינטרסים שבשמם נבחרו

מחאת האופוזיציה בוועדות עולה שלב: למרות עמדת הייעוץ המשפטי של הכנסת שקבעה כי לחברי האופוזיציה אין זכות הצבעה בוועדות הכנסת בשל כך שלא שיבצו בהן חברים קבועים – חלקם דווקא מגיעים ומרימים את ידם בתמיכה או התנגדות לנושא המדובר. "תספרו אותנו, לא תספרו – זה עניינכם", אמר ח"כ שלמה קרעי מהליכוד בדיון בוועדת הכנסת ביום חמישי האחרון. בשיחה עם "שקוף" הוא גם אומר: "לא ייתכן שלחצי מהעם לא תהיה זכות הצבעה באמצעות נבחריו על תקציב המדינה". בגוש של הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה עדיין מוחים על היעדר הייצוג בוועדת הכספים. לכן, באופן רשמי סירבו לשבץ ח"כים בוועדות. אך מיום חמישי, בעקבות קו שהוביל קרעי, הוחלט דווקא להצביע בכל מקרה. זה קרה מספר פעמים בכמה מהוועדות בכנסת, בין היתר בוועדת הכנסת ובוועדת הכספים. ח"כים שאינם משובצים בוועדות יכולים על פי תקנון הכנסת לכהן כממלאי מקום, וגם להצביע, אך רק ל-60 ימים. ולכן, לפי הייעוץ המשפטי, מאז ה-10 בספטמבר למפלגות שטרם שיבצו ח"כים בוועדות אין זכות הצבעה. ברקע למחאה החליט היום (שני) בג"ץ שלא להתערב בחלוקת הוועדות בכנסת, תוך שהוא מותח ביקורת על הקואליציה על כך שרק לאחר העתירה שיפרה את הצעתה. עוד מתחה ההחלטה ביקורת על האופוזיציה שלא שיבצה את עצמה בוועדות. "חוסר הסכמה ביחס להתנהלות הקואליציה אינו יכול להצדיק את התפרקותם של חברי כנסת מחובתם לייצג במסגרת ועדות הכנסת את האינטרסים שבשמם נבחרו", כתבו השופטים. "זאת בפרט בימים שבהם נדון תקציב המדינה בוועדות הכנסת וכן בהינתן המשבר הבריאותי חסר התקדים שבו לאופוזיציה תפקיד חשוב לבקר את הממשלה ולפקח על התנהלותה". באופוזיציה מוחים על הפרשנות המשפטית הזאת ולכן החליטו להצביע בכל מקרה. "אנחנו לא מקבלים את העמדה של הייעוץ המשפטי בנושא הזה שלאופוזיציה אין זכות הצבעה בוועדות ולכן אנחנו נצביע", אמר קרעי בדיון בשבוע שעבר. בתגובה לאמירתו אמר ח"כ ניר אורבך מימינה: "אני רק רוצה להרגיע את הקואליציה. זה נחמד שח"כ קרעי קובע כללים מחדש". "שלמה בגללך הם עשו גיוס עכשיו", הגיב אופיר כץ (הליכוד), בהתייחסו לכך שבקואליציה, למרות עמדת הייעוץ המשפטי, עדיין חששו מאמירתו של קרעי, ודאגו לרוב בהצבעה. בשיחה עם "שקוף" הסביר קרעי שאינו מקבל את עמדת הייעוץ על כך שהסנקציה של מניעת זכות ההצבעה תחול על האופוזיציה כולה. "כאן לא מדובר בסיעה שהתעצלה מלהעביר רשימת חברים אלא במאבק דמוקרטי של אופוזיציה שמסרבת לשתף פעולה עם תת הייצוג שלה בוועדות ועם רמיסת רצון הבוחר על ידי הקואליציה", הסביר. "לא יעלה על הדעת שסעיף תקנוני יגבר על החוק ועל היסודות הדמוקרטיים שעליהם מושתת המשטר במדינת ישראל", הוסיף קרעי. "לא ייתכן שלחצי מהעם לא תהיה זכות הצבעה באמצעות נבחריו על תקציב המדינה וחוק ההסדרים". לדבריו, "ברור לי שאם היינו בצד הדורס, הייעוץ המשפטי ובג"ץ היו מזדעקים וקובעים שהתכלית החוקתית במדינה דמוקרטית גוברת על כל סעיף תקנוני כזה או אחר. אגב, מאז שהתחלתי להוביל את הקו הזה בוועדות, הקואליציה נזהרת שיהיה לה רוב בהצבעות אף שהם כאילו לא סופרים אותנו. בעיני, ההתנהלות עד היום מעלה חשש כבד לתקינות הליכי ההצבעה בוועדות ולחוקיותם של החוקים שאושרו באופן אנטי דמוקרטי". גם אם ההצבעות לא ייחשבו בסופו של דבר, מצב שבו נראה כאילו לקואליציה אין רוב בהצבעה מסוימת עלול לגרום לבלבול, וגם למבוכה עבור הקואליציה. נראה שהמחאה הזאת תדרוש מאמץ מהקואליציה, אבל גם שינוי גישה בקרב חלק גדול מחברי הליכוד שממאנים להגיע לדיוני הוועדות.

האמת יכולה להתגונן בפני צנזורה ישירה, האמת לא יכולה להתגונן מפני צנזורה עצמית. קבוצה קטנה של אנשים שיש להם תפיסה רעיונית ועיתונאית מגובשת יכולים בעזרת האינטרנט לחולל דברים מאוד רציניים. אם אין קריאת תיגר על הקיים, כל העניין לא כל-כך חשוב. אורי אבנרי, ראיון

בדיוק לפני חמש שנים הענקת ראיון לאורן פרסיקו ב"העין השביעית" ואמרת: "התקשורת בארץ דומה לכלב שמחזיק את הרצועה בפיו והולך אחרי הגברת. הוא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, אבל הוא מעדיף ללכת אחרי הגברת". "נכון". וזה עדיין ככה? "כן, זה לא השתנה לצערי. בעניינים לא חשובים יש עיתונות חופשית, ואפילו מתפרעת. אבל ברגע שקורה משהו באמת חשוב, סוגרים את השורות וצועדים בצעד אחיד". וכנשאלת אז איך ייראה העתיד, צפית כי "האינטרנט יהיה תחליף לקרטל העיתונות המדברת בקול אחד". היום, כשכל העולם ברשת החברתית, זה אכן מה שקורה? "כל המכשירים החדשים, האינטרנטיים, מאפשרים מגוון קולות הרבה יותר רחב מאשר התקשורת הממסדית. כל אחד יכול לכתוב מה שהוא רוצה. השאלה אם הוא רוצה". כשהאינטרנט ידבר בכל הקולות שיש בו, נדע יותר על פעולות השלטון? "לא. אנחנו נדע יותר מפני שכל האנשים שיודעים משהו יכולים לבטא את זה בלי לעבור במסננת של העיתונות הממסדית, הכתובה והאלקטרונית. אבל זה לא חולל מהפכה בינתיים". בינתיים העיתונות הממסדית נחלשת, היכולת שלה לייצר תחקירים פוחתת, ולא נראה שעיתונות הרשת מצליחה למלא את החסר. "אני לא רואה שכן, אולי, במקצת, אבל לא באופן ממשי. העיתונות נחלשת, לכן היא חשופה עוד יותר ללחצים של השלטון, או של הטייקונים, שזה אותו הדבר. ויש אומרים שהיא גוועת בכלל. יש עיתונים שמצבם הכלכלי נראה מאוד קשה. מי כמוני יודע לאן זה מוביל". אתה מתגעגע לעורך העיתונאי, המעורר השראה, המגדיר את השליחות? "אני חסיד קיצוני של מוסד העורך. היעלמותו של העורך בעיתונות הכתובה – ועוד יותר בעיתונות האלקטרונית – היא אסון לעיתונות. זה באמת התחיל עם האלקטרוניקה. היתה לי שיחה פעם עם יגאל אלון, כשהוא היה השר הממונה על הטלוויזיה, ואני אמרתי: איך אתה יכול לקיים טלוויזיה בלי עורך? כל אחד הישר בעיניו עושה. אין מדריך, אין כלום. אז הוא אומר: יש עורך. המנכ"ל הוא העורך. אמרתי לו : אתה אפילו לא מבין על מה אני מדבר. למנכ"ל יש תפקיד חשוב, אדמיניסטרציה של מכשיר כזה, אבל מי מדריך את האנשים? מי קובע את הקוד המוסרי של המכשיר הזה, זה מותר וזה לא...". את מי העורך אמור לשרת? "העורך כפוף למו"ל, אין ספק. אבל בין המו"ל לעורך עובר קו אדום, שהמו"ל אמור לדעת שלא עוברים. בהארץ נדמה לי שזה עוד קיים, אבל הדבר הזה נעלם לחלוטין. ואני לא מקבל את הטענה שכיוון שהעיתונים הפכו לאימפריות ענק, אז אדם אחד לא יכול... כן, אדם אחד כן יכול. באמצעות סגנים ומשנים ועורכי משנה. עורך שהוא סמכות עליונה שהוא מקרין מאישיותו, מתפיסתו המוסרית, האתית, את רוח המפקד. זה משהו שבצבא כל אחד יודע. כשאני הייתי בגבעתי, היה מח"ט נהדר, שמעון אבידן, אגדה חיה בשעתו – " עיתונות זה לא ההפך מצבא? "כן. אני נותן את זה כדוגמה. את אבידן ראיתי בכל המלחמה אולי פעם אחת אישית. אבל הרגשנו את נוכחותו. ידענו מה הוא רוצה. בעיקר מה הוא לא מרשה. הדבר הזה איננו. אולי זה קשור באימייל ובאינטרנט ובאובדן הקשר הבלתי אמצעי, אבל לדעתי זה חלק מהשקיעה. אני מניח שרוב הציבור בכלל לא יודע מי הם עורכי העיתונים. מי היום עורך ידיעות אחרונות? אני לא יודע". כשקנית את "העולם הזה" כמה אנשים היו במערכת? "כשקניתי את העולם הזה ב-1950 היתה קבוצה מקורית של משהו כמו תריסר אנשים. גדלנו במשך הזמן לקרוב ל-30, פול-טיים ופארט-טיים". מתחילים לראות ראשית התארגנות של קבוצות קטנות של עיתונאי תחקירים. יש כבר כמה פוליצרים לארגונים כאלה. השנה זכה בפוליצר אתר תחקירים אמריקאי העוסק באקלים וסביבה ומעסיק שבעה עיתונאים, ואין לו בכלל משרדי מערכת. זה מזכיר את "העולם הזה" הצעיר? "כן ולא. זה מזכיר שקבוצה קטנה של אנשים שיש להם תפיסה רעיונית ועיתונאית מגובשת יכולים, בעזרת האינטרנט, לחולל דברים מאוד רציניים". תפיסה מגובשת במשמעות של תפיסה חתרנית? צריך לקרוא תיגר על משהו? "ברור. אם אין קריאת תיגר על הקיים, כל העניין לא כל-כך חשוב. ההבדל הוא שהמציאות הזאת, של אנשים שיושבים כל אחד בביתו ומתקשרים במייל, היא ההפך המוחלט מתפיסתו של העולם הזה ב-40 שנות קיומו. אחד היסודות של העבודה בו היה המגע המתמיד בין חברי המערכת. סערת המוחות, הישיבה השבועית שכל חברי המערכת השתתפו בה. אלה היו מכשירים מעצבים". הווידיאו-קונפרנס לא יחליף את פינת הקפה בעיתון? "אני לא חושב, לא, לא, זה לא אותו הדבר. ההתרגשות, ההשתפשפות ההדדית, ההתרגשות היתה מאוד חיובית, אבל לא כולם יכלו לעמוד בה. היו אנשי מערכת שפרשו כי לא יכלו לעמוד בלחץ של ישיבת המערכת השבועית, שבה כל אחד מתח ביקורת על כל אחד. הדבר זה הולך לאיבוד בעבודה כל-כך מפוזרת. מעניין אותי איך מערכת כמו למשל של הפינגטון פוסט מתפקדת". כמי שהיה החתרן, המאתגר, הכופר – באיזו נקודה החתרנות מפסיקה להיות אפקטיבית? כשאתה מגדיר את עצמך מחוץ למחנה, אתה מגביל את היכולת שלך להשפיע על ציבור רחב. החברה הרי מתגוננת מפני מי שמאתגר אותה באופן קבוע. "יש שני סוגי הרגשת שליחות אצל עיתונאים: קודם כל ההרגשה הבסיסית שעיתונאי רואה בעצמו בעל תפקיד ציבורי. בשעתו יצרתי מינוח שדי התקבל, שהעיתונות היא הרשות הרביעית במשטר הדמוקרטי. הרשות המחוקקת, המבצעת, השיפוטית. והעיתונות היא – " המְשַׁקפת? "המשקפת או החושפת. הדואגת לאחד היסודות החשובים ביותר של הדמוקרטיה. משטר דמוקרטי שאינו שקוף לא יכול להיות דמוקרטי אמיתי. העיתונאי האמיתי מרגיש את השליחות הזאת בכל דבר שהוא חושף. אתה מגלה עוולות, פשעים, אי-צדק. לעתים קרובות אין אף אחד שמעוניין שכן תפרסם". בוודאי הטיחו גם בפניך את "אתה מדבר בשם זכות הציבור לדעת? ומה עם זכות הציבור שלא לדעת?". "זו הדמוקרטיה. לא רק שאיש לא מינה את העיתונאים, לעתים קרובות הציבור לא רוצה לשמוע, לא רוצה לדעת. להרבה מגזרים בציבור יש הרבה נושאים שעליהם הם בהחלט לא רוצים לדעת. אנחנו נתקלים בזה יום-יום, בהתעלמות מתופעה מאוד מרכזית בחיינו הפוליטיים, שזה הכיבוש". הפיל הגדול שאף אחד לא רואה? "כן. אני מדבר לא רק על זכות הציבור לדעת, אלא גם על חובת הציבור לדעת. העיתונות היא המוציאה לפועל של חובת הציבור לדעת. הכיבוש הוא בלי ספק הבעיה הכי גורלית של חיינו כמדינה וכחברה דמוקרטית, והציבור לא רוצה לדעת. אנחנו חייבים לדאוג לכך שהציבור יידע, ואלה שדואגים לכך ממלאים שליחות קדושה". לשליחות כזאת יש תוקף מיידי, או שהיא באה למנוע מהציבור לומר "לא ידענו" בעתיד כלשהו? "כן, בפירוש כן. זו השליחות היסודית. מעל זה, העיתונאים הטובים באמת באים גם בשליחות רעיונית, הם חדורים בחזון חברתי-פוליטי ומרגישים שהם פועלים בשמו. העולם הזה היה דוגמה לכך. אנשים חשבו שהעולם הזה תמיד נגד, שהוא התנגד לכל דבר שהשלטון עשה. אבל לא היינו נגד, היינו בעד. לנגד עינינו עמד דגם מסוים של המדינה והחברה הישראלית שנגד את הדגם הקיים מן הרגע שבו בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה. וההתנגשות בין שני הדגמים האלה היא שיצרה את הנגד. לכל עניין שמתחנו עליו ביקורת היה אפשר לגשת, על-פי השקפתנו, בדרך אחרת". למה הציבור כל-כך חסר עניין בכיבוש? אי-נוחות? תיעוב? פחד? "זו תערובת של דברים. ישנם רגשות של אשמה שמודחקים בנו עמוק-עמוק בתת-ההכרה, בלא-מודע הציבורי. הציונות היתה תנועה עם הישגים מפוארים, אבל ההישגים האלה היו מבוססים על גירוש עם אחר. זה היה במהותה של התנועה, שבאה לידי ביטוי במלחמת תש"ח בגירוש חצי העם הפלסטיני מביתו. והדבר הזה לא עוזב אותנו". עיתונות חופשית יכולה להתקיים כאשר מגזרים מסוימים נהנים מפחות חירויות ואחרים נמצאים תחת כיבוש? "העיתונות היא חלק מהתופעה. אם אנחנו סובלים ממופרעות נפשית קולקטיבית, זה לא רק שאנחנו מדחיקים דברים מהעבר. מדחיקים גם עניינים שבהווה, מה שקורה היום, ברגע זה, בשכם או ברמאללה או בגנין, העיתונאים, חוץ מיחידים, הם חלק מזה. האם עיתונאי שהוא חלק מן התופעה הנפשית הזאת יכול לבקר את התופעה עצמה?". הכלבלב שמחזיק את הרצועה של עצמו בפה? "הוא כל-כך חדור ביטחון שהוא צריך ללכת אחרי הגברת, עד שהוא לא חושב על אפשרות אחרת". ממה מתעלם הכלבלב הזה? במה העיתונות הישראלית לא מעיזה לגעת? מהם הנושאים שגורמים לה לדבר בקול אחיד? "ברגע שיש משבר בטחוני, ויהיה הקטן שבקטנים, העיתונות סוגרת שורות והופכת ליחידה צבאית. קח את הפרשה עם האונייה הטורקית מאבי-מרמרה. בשנייה שזה קרה, נעלמה האופוזיציה במדינת ישראל. באותו רגע התעוררו עשרות שאלות. בשביל מה קיים המצור בכלל? האם נשקל הרווח מן הפעולה מול ההפסד שהיא עלולה לגרום? מה היה הרעיון הטקטי של הורדת חיילים לתוך שטח אויב? המון שאלות שאף אחד לא שאל אז, ובעצם לא נשאלות גם היום. אנחנו כבר התנצלנו וצריכים לשלם פיצויים, ועדיין לא ראיתי שאלה רצינית בתקשורת: בשביל מה כל זה היה? וגם היום לא נשאלת השאלה, למה גם היום המצור נמשך?". מה שקורה עכשיו הוא חומר לתחקיר נוקב שיפורסם בשנת 2025? "אולי ראית את הסרט שנעשה על מבצע החיסול של אבו-גיהאד [ששודר בעובדה]. היתה בסרט המון התנצלות על שהוא היה נבזה, ושהוא היה מפלצת, עוד לפני שניגשים לעניין עצמו, ורק ברמז נשאלת השאלה הגדולה: למה עשו את זה בכלל? בשביל מה זה היה טוב? אני דיברתי על כך, אבל זה לא נכנס לשידור. האיש הזה היה עמוד התווך של מה שהיה מחנה השלום". אבו-גיהאד? "אבו-גיהאד. הוא היה האוטוריטה היחידה שכמעט הגיעה לרמה של ערפאת. היה ערפאת, היה אבו-גיהאד, ואז, ברווח גדול, היו אבו-מאזן ואבו-איאד וכל האבואים האחרים. לו היה חי, הוא היה היום במקום אבו-מאזן, וכל המצב היה שונה". לשיטתך, אנחנו חיים את ההווה בעיוורון, ואת השאלות ישאל אולי הדור הבא. למה נדרש פער של שנים בין המתרחש לבין המודעות אליו? "זה הקושי להתמודד עם בעיות קשות. גם עם פשלות, גם עם דברים שרוצים להתחמק מהם". אמרת פעם שאתה מעדיף צנזורה ישירה על מצב שיש לנו כמו היום, שהוא כביכול פתוח. "ודאי וודאי. צנזורה ישירה מגרה אותך לעקוף אותה, להפר אותה. בהעולם הזה המצאנו עשרות שיטות לעשות את זה. האמת יכולה להתגונן בפני צנזורה ישירה, האמת לא יכולה להתגונן מפני צנזורה עצמית". לצד תחקירים מטלטלי משטר ולצד הקו הפוליטי המאתגר, "העולם הזה" היה צהובון שערורייתי עם חיילות בחזייה בשער האחורי. לא תוכל להגיד שהיתה בזה אמירה חברתית. אתה לא באמת מאמין למי שקונה "פלייבוי" בשביל הראיונות. "החלק הצהוב של העולם הזה, עם או בלי מרכאות, מעורר היום עניין עצום. תמונת החברה הישראלית היא לא רק בצד הפוליטי, היא דווקא בצד החברתי, בבוהמה, במה שהיה רחוב דיזנגוף, מדן בן-אמוץ ועד לעמוס קינן או אורי זוהר. אתה יודע, בעיני זה תמיד היה יחידה אחת. אני לא הפרדתי. בראש שלי לא היתה הפרדה בין החלקים. אבל העולם הזה היה בעל מסר. גם המסר האנטי-פוריטני היה חלק מהמסר האנטי-ממסדי". היום אומרים סקסיסטי. "זו אמירה אחרי מעשה, זה לקחת קנה-מידה של תקופה אחת ולהחיל אותו על תקופה אחרת". תקופה שהייצוג הנשי בה היה בדמות מונה זילברשטיין והגברי בדמות אורי זוהר? "כן. עכשיו מתה פינצי מור, שכתבתי עליה בלי סוף והדבקתי לה את התואר הרגליים של המדינה. זה חלק מההווי הישראלי, זה לא תוספת חיצונית. אבל העיקר היה שהובלנו קו רעיוני שהוא הרבה מעבר לפוליטיקה. קו רעיוני שבמידה רבה ניצח. לדעת הימין לפחות. אני בדרך כלל מקבל את כל המחמאות שלי מהימין, לא מהשמאל". זה כמעט מגונה היום להגיד שמאל. "כן. אף פעם לא הגדרתי את עצמי כשמאל, גם העולם הזה מעולם לא הגדיר את עצמו כשמאל". מבחינה מרקסיסטית בוודאי לא היית שמאל. "אני מעדיף את ההגדרה איש מחנה השלום. פעם ריאיינו את אהרון אמיר [המנוח], שהיה איש ימין קיצוני, והוא אמר: העולם הזה, או אורי אבנרי, השחית שני דורות של ישראלים. היום אנחנו יודעים, זה כבר לא עניין של ניחוש: העולם הזה היה מדורת השבט של הדור הצעיר של אז. על הדור הצעיר הראשון והשני השפענו, ואת השלישי כבר הפסדנו". מה זה הדור השלישי? בוגרי יום כיפור? דור לבנון? הנוער שאחרי רצח רבין? "אנחנו הפסדנו את הדור הצעיר החל משנות ה-80, והדור הצעיר של היום כבר השתנה לחלוטין". מה גרם לכך, אובדן דרך? "אני לא יודע מי אשם בזה, שהדור נעשה לא אכפתי, שברח מבעיות פוליטיות, שהתחילה התסמונת הזאת של הדחקת ההווה. זה חלק מן האווירה הכללית במדינה". איך אתה רואה את ההתעוררות החברתית? "אני רואה את זה כתופעה מצוינת, נהדרת. קודם כל היא שמה קץ לתקופה ארוכה, מרצח רבין עד המחאה החברתית, שבה החברה שקעה ללא-אכפתיות גמורה. זו תופעה ידועה בעולם. הייתי בהפגנה של החצי מיליון שעלו על הפנטגון, בימי ההתעוררות הענקית נגד מלחמת וייטנם ב-1968. ואז בא דור שלם שלא רצה לשמוע. באוניברסיטאות לא נשמעה אף מלה על שום דבר אידיאליסטי. ואז זה בא מחדש. יש כנראה מחזוריות מסוימת". אלא שההתעוררות הזאת היא חלק מן ההדחקה הגדולה. "למחאה החברתית יש סממנים מוזרים. כשאתה אומר מעמד הביניים, אתה חושב על תל-אביבים שמצבם לא כל-כך גרוע, ולגמרי מוחקים את השכבות האקונומיות התחתונות. זה נכון, האיילה הזאת מסתירה את הפיל. כל ההתעוררות הזאת היא בינתיים חלק מהדחקה של הבעיה העיקרית, שמשפיעה כמובן על הכלכלה והריבוד החברתי יותר מכל דבר אחר". אתה חושב שהעיתונות יכולה להשמיע קול שיציף מחדש את השאלה המדינית, או מצפה שיבוא קול חדש קול מחוץ לעיתונות? "הוא לא יבוא מהתקשורת. הוא יבוא מלמטה". למה שיבוא מלמטה? "כשהקרחון שעכשיו באופק יהיה מול העיניים, הם יתעוררו". למדנו שהדברים שעולים מלמטה הם של "לא נוח לי, קשה לי, למה אין לי מה שיש לו?", וגם: "זה הבנים שלנו שנהרגים". הלחץ הציבורי להוציא את החיילים-הילדים מלבנון לא נבע מראייה מזרח-תיכונית רחבה. "ברור שצריך לקרות בזירה משהו דרמטי. דברים דרמטיים לא חייבים להיות בהכרח דברים רעים, יכולים להיות גם טובים. תזכור את ביקור סאדאת, שהיה בלתי צפוי לחלוטין. אף אחד בעולם לא חשב שזה יקרה. בגילי המופלג, ראיתי כל-כך הרבה דברים בלתי צפויים לחלוטין. כשאני מרצה בגרמניה, אני תמיד שואל: מי מהנוכחים באולם הזה חלם שבוע לפני נפילת החומה שהוא יראה את זה עוד בחייו?. אף אחד אף פעם לא מרים את היד. קריסת ברית-המועצות, איך אפשר היה לצפות שהענק הזה פשוט יקרוס ולא ישאיר עקבות? אתה בונה סכר על הנהר, ואחרי הסכר המים עולים לאט, בשקט, אתה לא רואה ולא שומע. ויום אחד זה מתפוצץ. ואז אתה שואל: מה פתאום? למה דווקא עכשיו?". אנחנו פטורים מלקדם מטרה מסוימת כי בנסיבות מסוימות היא תעלה מאליה? "אני לא רוצה לסמוך על זה. חייבים לעבוד כדי שזה יקרה. אבל מתי ואיך שזה יקרה – זה לעתים קרובות בלתי צפוי לחלוטין. אני אופטימי מפני שאני לא מאבד את האמון בציבור הזה. אני לא חושב שאנחנו עם משוגע, למרות שאנחנו עושים כמיטב כוחנו בשביל להיראות ככה. אני בטוח שלפני שיקרה האסון – והוא בוודאי יקרה אם נמשיך בהפלגה הזאת בקו ישיר לקראת הקרחון – נתפוס את ההגה ונסובב אותו. אבל זה לא יבוא מעצמו". מי יסובב את ההגה? היו תקופות שנשמע קולם של סופרים, הוגים, פילוסופים, עיתונאים. שמעת לאחרונה קול שיש בו ניצן של מחשבה רעננה? "ניצנים יש הרבה, אבל קטנים. יש מאבק נגד הכיבוש ומנהלים אותו אנשים נהדרים. הצרה היא שזאת לא תנועה. זה מפוזר בשטח בהרבה קבוצות ועמותות. התנועה הגדולה שצריכה לפרוץ – לא פרצה. אין היום סמכות מוסרית שיכולה באמת... אני חושב שהאחרון היה ישעיהו ליבוביץ". גרוסמן? "אני לא חושב שגרוסמן הוא מנהיג. הוא קיים יותר בתודעה של חוץ-לארץ מאשר פה". אני זוכר כאירוע מכונן את "המולדת בסכנה", מכתבו הכואב של ההיסטוריון יעקב טלמון ב"הארץ" ב-1980 לראש הממשלה בגין. היום ייתכן מאמר כזה? יש בינינו עוד טלמון שכזה? "יש הבדל בין אין ללא יכול להיות. יכול תמיד יכול להיות. כל גדולי האנושות צצו כשלא ציפו להם וגם בפינות ובמקומות שאיש לא חשב. תחשוב על כיכר תחריר". אני חושב על סטטוס הפייסבוק המצוי: "היי ביבי מה שלומך, בוא תראה איך אני בקושי חיה". "העולם השתנה. ברור שיש ירידה משמעותית בהשפעתה של האליטה, אבל זה לא אומר שמחר יהיה אותו דבר. יש אנשים עם הכרה מוסרית גם היום". קמפיין של משרד החוץ מגדיר אותנו בגאווה כ"סטארט-אפ ניישן". מפתחים אפליקציות לטלפונים חכמים, אבל אין סטרטר לדברים החשובים באמת. איך אתה מסביר את זה? "זו תופעה מעניינת. גם אני שואל את עצמי מדוע דווקא הענף הזה פורח ולא האחרים. קח איש סטארט-אפ מצליח ותשווה אותו לאיש כמו נגיד סטף ורטהיימר, שבנה מכלום מפעל ענק שנותן עבודה להמון אנשים, שבונה דברים בארץ. הוא יקה והוא שיטתי, בנה את זה כמו שצריכים לבנות". הייטק מתאים יותר לאופי הישראלי. "יש לנו חומר אנושי מאוד חיובי, בעל הברקות מחשבתיות, ויודע לאלתר. העם הישראלי לא יודע לתכנן כלום והוא נהדר באלתורים ויודע לרוץ ולספר. הוא נתקל בבעיה והוא פותר אותה. אפילו רבין היה בסך-הכל איש מאלתר. חבר את כל זה ביחד ויש לך הייטק". הייטק הוא התרופה או שזאת המחלה? "זה אופי. השלילי בזה הוא שזה לא בונה שום דבר, זה לא נותן עבודה לאף אחד. אתה מגשים חלום אישי להתעשר. אתה מסתכל על כל דבר, למה זה הולך ככה ולא ככה, ופתאום יש לך ההברקה – " הברקה מתימטית, לא פילוסופית. האליטות היגרו ממדעי הרוח למינהל עסקים? "יש לך בנט, שעושה בפוליטיקה בדיוק מה שהוא עשה בהייטק. היתה לו הברקה לגנוב מפלגה ולקחת את הכיפה לברים, רעיון מבריק, ותירגם את זה ישר לאקזיט. זו השיטה. יש בזה חוסר רצינות, אבל יש בזה גם הרבה דינמיקה. על כל פנים, אנחנו מעצמה בשטח הזה, מעצמה עולמית. מדהים. אם זה טוב לגאווה הלאומית, אני לא יודע. כמה אנשים עובדים בפועל בענף הזה, בהשוואה לטבע, או לסנו, או לישקר? אינני יודע". אתה מן האחרונים שיכול להסתכל לאחור עד אמצע שנות ה-20. אתה בכלל רוצה לזכור? "אני עכשיו בניסוי מדעי מעניין. אני כותב זכרונות, גמרתי אלף עמודים, ואני רואה מרחוק את האור בקצה המנהרה. ברור שככל שאתה חי אתה צובר ניסיון, אתה עובר חוויות, אתה עד לדברים, ואם הזיכרון שלך בסדר אתה זוכר הרבה. אבל לא את הכל. אני עכשיו בפרק של המגעים המוקדמים, שלי עם אש"ף, שעליהם כתבתי בשעתו ספר שנקרא אויבי, אחי. עכשיו, כשאני כותב את הזכרונות, אני נעזר בספר, במה שכתבתי אז, כמעט בזמן אמת, ואני רואה שהמון דברים שכחתי. או נלך רחוק עוד יותר בזמן, למלחמת תש"ח. כתבתי אז שני ספרים, בשדות פלשת והצד השני של המטבע, ונעזרתי בהם עכשיו, בכתיבת הזכרונות שלי מהמלחמה. ידעת שבן-גוריון, בסוף ימיו, חיפש באופן נואש תרופות פלא שיעודדו את הזיכרון?". לפעמים השכחה היא גם מתנה, לא? "שכחה שהיא הדחקה היא ביסודה פונקציה בריאה, משככת כאב. יש דברים שאתה פשוט לא יכול להתמודד איתם, אז אתה נוטה לשכוח אותם או רוצה לשכוח. אבל זאת גם מחלה, כשאתה מדחיק בכוח דברים שאתה חייב לזכור, שהם חלק מהחיים שלך, שחשובים לגבי העתיד שלך – זה מאוד לא בריא". בקרוב אתה בן 90. "או-הו! עוד הרבה זמן. ארבעה חודשים. אני צעיר בשבועיים משמעון פרס". תספיק לקבל פרס ישראל? "פוסט-מורטם, אחרי מותי". היית רוצה לקבל פרס כזה? "אני אדיש, קיבלתי כל-כך הרבה פרסים. שניים מהם אני באמת מעריך, כמו זה שנקרא פרס נובל האלטרנטיבי...". יש חבורה טובה של אנשים שלא קיבלו פרס ישראל. אתה שמח להיכלל בה? "כן... אני די גאה בזה. למי ממסד נותן פרסים? לאנשים שמבצרים ותומכים ומחזקים את הממסד. זה טבעי לחלוטין. לפעמים הממסד חושב: בוא ניתן למישהו שהוא נגד כדי להוכיח כמה אנחנו ליברלים, פתוחים וכולי. ואז לוקחים מישהו שהוא אופוזיציוני, אבל תמיד מישהו שהשיניים שלו כבר נפלו מזמן, ולא יכול להזיק. לא לתת פרס זה אולי מחמאה גדולה יותר מלתת פרס. זה אומר שאתה אמנם כבר כמעט בן 90, אבל עדיין יש לך שיניים, וזה מחמיא לי מאוד". מה היית רוצה שייכתב על המצבה שלך? "לא תהיה לי מצבה, אני לא שובר את הראש, מפני שאני הולך להישרף. רק עכשיו סיפרו לי על מישהו שביקש שיכתבו על המצבה שלו: ניסיתי. אמיל חביבי כתב נשארתי בחיפה. מה אני הייתי אומר? כמיטב יכולתי? משהו מהסוג הזה". כולנו עושים "כמיטב יכולתנו". "לא נכנעתי". כמה שנים חלפו מאז שרחל הלכה לעולמה? "בשבוע שעבר מלאו שנתיים. היא השאירה כאן חור גדול". אני מקווה שלקראת יום הולדת 95 נעשה עוד סיבוב. "95? כן בטח, למה לא? אתה נראה לי בריא...". נראָה לי שכן. "מה אמרת?". אמרתי שנראָה לי שאני בריא. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?!". למה שלא אגיד? "כי אומרים נראֶה לי. זה אחד הדברים שמשגעים אותי בטלוויזיה". == הראיון נערך עבור המגזין התל-אביבי "טיים אאוט"

זה הרגע שבו על התקשורת לקרוא תיגר על גרסת השלטון, כדי לאפשר לציבור לקבל תמונת מצב מהימנה על סוגיית הגרעין האיראני

במרץ 2003 מלאה התקשורת האמריקאית במידע מודיעיני מוצק ובהערכות מוסמכות לכאורה שהצביעו באופן חד-משמעי על הימצאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק. שטיפת המוח הזו נועדה להכשיר את הקרקע למלחמה שיזם ממשל הנשיא גורג בוש הבן נגד משטרו של סדאם חוסיין. שפע הידיעות והסקירות המלומדות של אנשי ממשל, מומחים אקדמיים ובעלי תפקידים בכירים בממסד הבטחוני האמריקאי עשה את שלו, ודעת הקהל בארצות-הברית אכן קיבלה, ללא עוררין של ממש, את החלטת בוש לגייס קואליציה גדולה של עמים ומדינות כדי לפלוש לעיראק במטרה להביא להפלתו של סדאם חוסיין. המהלומה הצבאית היתה מוחצת: בתוך שלושה שבועות רוסק צבאו של חוסיין ועורערו יסודות משטרו, אך התחזיות הבסיסיות שעמדו בלב המהלך הצבאי הופרכו באופן כואב והמידע המודיעיני שהוביל להוצאתו אל הפועל התבדה לחלוטין: לא נמצא סימן כלשהו לנשק להשמדה המונית על אדמת עיראק; המבצע הצבאי לא הסתיים בתוך זמן קצר, אלא התמשך שמונה שנים, גבה את חייהם של 4,500 חיילים אמריקאים וכ-100 אלף חיילים ואזרחים עיראקים, ותוצאותיו אינן יציבות עדיין. חודשים מספר לאחר פרוץ המלחמה בעיראק החלה התקשורת האמריקאית לשאול את עצמה, כלום לא היתה נמהרת מדי ומתמסרת מדי בפתחון הפה שנתנה לממשל בוש להצדיק בעיני הציבור את המתקפה המתוכננת על בגדד הרחוקה. בדיעבד היכו עיתונאים אמריקאים בכירים על חטא על שלא הציקו לממשל בשאלות קוראות תיגר, על שלא השיגו על הגרסאות שבהן הלעיט אותם, על שלא חקרו לעומק את תמונת המצב המודיעינית שהוצגה למקבלי ההחלטות ולציבור הרחב, על שלא ביררו עד כמה מעורבים שיקולים זרים במגמת הממשל לתקוף את בגדד. הבדיקה העצמית המאוחרת הזו לוותה בהטחת האשמות כלפי הנשיא בוש ובכירי ממשלו (ובהם מזכיר המדינה קולין פאוול) על שעשו שימוש ציני בתקשורת כדי להפיץ באמצעותה מידע כוזב בדבר מציאותו של נשק להשמדה המונית בעיראק. האופן שבו הפעיל ממשל בוש מניפולציות על התקשורת האמריקאית לפני תשע שנים ראוי שיעמוד בימים אלה מול עיני התקשורת הישראלית בבואה לסקר את מהלכי ראש הממשלה ושר הביטחון מול איום הגרעין האיראני. בסוף-השבוע נתנו כלי תקשורת מרכזיים את ידם לקמפיין תקשורתי מתוזמן שנועד להשפיע על דעת הקהל בארץ לתמוך במלחמה שיוזמים ראש הממשלה ושר הביטחון נגד איראן. עשו זאת ארי שביט ב"הארץ", נחום ברנע ושמעון שיפר ב"ידיעות אחרונות", עיתונאי החצר של נתניהו ב"ישראל היום" ובמידה פחותה יותר פרשני ערוץ 2. הטון השולט בסקירות ובדיווחים האלה היה הצגת גרסתם הגורפת של נתניהו וברק בזכות תקיפה עכשיו, בלי לערער עליה באופן תקיף ולעומתי מספיק. השאלות שהציג שביט לבן-שיחו, כמו גם האופן שבו הביאו ברנע ושיפר את עמדתו של ברק, לא עימתו אותו עם משנה סדורה ובעלת משקל הקוראת תיגר על גרסתו (שהיא גם גרסת ראש הממשלה). במצב הדברים הנוכחי, כאשר נתניהו וברק אוחזים בקונספציה מהודקת שבה הם מאמינים בכל לבם, לא די להציב להם שאלות נקודתיות או להזכיר פה ושם עמדות החולקות עליהם. יש לבוא אליהם עם קונספציה מנוגדת החולקת מכל וכל על הנחות המוצא שלהם, כדי להציגה לציבור ולאפשר לראש הממשלה ולשר הביטחון להגיב עליה. ההתמודדות על דעת הקהל בסוגיה כה גורלית, שבדרך פתרונה תלויים שלומם ורווחתם של אזרחי המדינה, שלא לומר עצם קיומם, מן הראוי שתקיף גם מושכלות יסוד שבהן מחזיקים קברניטיה. השאלות שיש להפנות לנתניהו וברק צריכות לחול, בין השאר, על עצם התפיסה שישראל אינה יכולה להתקיים בצל איראן גרעינית; קוטרו של מעגל המדינות המקיפות את ישראל שהצטיידותן בנשק גרעיני מחייבת תקיפה ישראלית; שקלול הסכנות והיתרונות שבהשלמה ישראלית עם גרעין איראני לעומת שקלול המחיר והתועלת שבמהלך צבאי נגד איראן; ההשלכה שתהיה להתקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן על מעמדה של ישראל כמעצמת צללים גרעינית; משקל אי-הידיעה וחוסר היכולת לנבא את העתיד בבחירה בכל אחת משתי האופציות (התקפה או המתנה); מידת תוקפה של ההסתמכות, המשתמעת מדברי ברק ונתניהו, על העם האמריקאי ועל נציגיו (לאו דווקא הנשיא) במקרה של הסתבכות ישראלית ממשית כתוצאה מהמתקפה על איראן; בהנחה שאכן לא ניתן לסמוך על גורם זר לשם סיכול יכולת גרעינית של איראן – מה מסכן יותר את קיום ישראל: התקפה בכוחות עצמה או הסתמכות על מאזן אימה גרעיני שייווצר במזרח התיכון; איכות תפקודם של ברק ונתניהו בצמתים מכריעים בתפקידיהם הממלכתיים בעבר – כאמת מידה לבחינת טיב שיפוטם מול האיום האיראני (אמנון אברמוביץ החל בכך אמש בערוץ 2); השפעתה של מתקפה עכשווית על איראן על ההתרחשויות בתוך העולם הערבי והתועלת או הנזק שהיא תביא לישראל. בנסיבות הנוכחיות העיתונאים נדרשים לנסות להשיג מידע על טיבם ופשרם של ההבדלים בתמונת המצב המודיעינית הפעורים בין ישראל לארצות-הברית בנוגע למידת התקדמותה של איראן בפיתוח יכולתה הגרעינית. עליהם לפצח את קשר השתיקה האופף את דיוני הקבינט הבטחוני ו/או ועדת השרים המופקדת על עניין זה. הציבור זכאי לדעת על-פי אילו נתונים מסתייגת הצמרת הבטחונית המקצועית מהכוונה לתקוף את איראן ומה הם הממצאים שמובילים את נתניהו וברק להגיע למסקנה הפוכה. מתבקשת גם חשיפה של שיקולים זרים, אם ישנם, בעמדתם של מקבלי ההחלטות. זאת ועוד: לא זו בלבד שאין לציבור תמונת מצב מהימנה על האיום האיראני ודרכי ההתמודדות האפשריות איתו, אלא שנוהל קבלת ההחלטות בסוגיה זו נראה מוזר, שלא לומר בלתי תקין. מהדיווחים בתקשורת עולה שהצמרת הבטחונית המקצועית ברובה הגדול, והדרג המדיני ברובו, מתנגדים או מסתייגים מתקיפה קרובה באיראן ללא גיבוי אמריקאי. לעומת זאת, נתניהו וברק מצטיירים בתקשורת כמי שהמידה שבה הם משוכנעים בצדקת עמדתם היא כה עמוקה, עד שהם מתכוונים לתמרן את תהליך קבלת החלטות באופן שיעמיד את הממשלה, או את ועדת השרים הרלבנטית, בפני עובדה מוגמרת (גם אם, למראית עין, ההליך יהיה תקין). זו הסתברות שאין להשלים עימה, ותפקיד התקשורת להתריע על כך, לחשוף את המזימה (נחום ברנע התחיל בכך באוקטובר 2011) ולהיאבק בה. המדינה נקלעה למצב הזוי: ראש הממשלה ושר הביטחון מכריזים בגלוי על כוונתם לפתוח במלחמה על איראן. יעדי התקיפה נמסרים מראש וכן טווח הזמנים שבו המתקפה הזו עומדת לצאת אל הפועל. גם הבטן הרכה של ישראל (מידת עמידות העורף, בידודה הבינלאומי, המחלוקת הפנימית) נחשפת בפני מי שמוגדר עתה כאויב. סביב המלחמה היזומה הזו ניטש ויכוח נוקב בתוך ישראל, והוא מתנהל בכלי התקשורת. הדיון הפומבי מנוגד לכאורה לאינטרס הבטחוני, אבל הוא בלתי נמנע בנסיבות שנוצרו: ראש הממשלה ושר ביטחון אינם יכולים, ואינם רשאים, לגרור מדינה שלמה למלחמה בלי להשיג את הסכמתה לכך ("מעריב" עשה אתמול שירות משמעותי לתהליך הבירור הדמוקרטי הזה בפרסום סקר על עמדות הציבור בסוגיה האיראנית). ועדיין, חרף היקפו של הדיון הפנימי, סבור הח"מ שהוא אינו מספיק. לא די בכך שהתקשורת מביאה קולות בעד ונגד, לא די בכך שהיא מפיצה את דבר ראש הממשלה ושר הביטחון ומנגד את עמדתם של מאיר דגן ויובל דיסקין. עליה להביא לידיעת הציבור מידע קשיח מתוך דיוני הצמרת המדינית והצבאית, כדי שניתן יהיה להבין את פשר חילוקי הדעות המתגלעים בתוכה, ועליה להתריע מפני נוהל קבלת החלטות המסתמן והולך בסוגיה הגורלית הזו.

התוכנית "תיק תקשורת" מה-26.3.2009: עמנואל רוזן על שתיקתו של ירון זליכה | פרסום עדויות על אודות מעשים קשים של חיילים שהשתתפו במבצע "עופרת יצוקה" | על יחס התקשורת לתוכנית "האח הגדול" | ויאיר גרבוז על ממשלת ישראל החדשה

עמנואל רוזן על שתיקתו של ירון זליכה. עמנואל רוזן משוחח עם עפר שלח, פרשן חדשות ערוץ 10 ו"מעריב" על פרסום עדויות אודות מעשים קשים של חיילים שנטלו חלק במבצע "עופרת יצוקה". האם ראוי היה להניח במרכז סדר היום התקשורתי את עדויות החיילים? האם לא היה צורך לבדוק את העובדות המתוארות בעדויות טרם פרסומם? האם פרסום העדויות הוא שהביא לבדיקת צה"ל את המקרים המתוארים בהן? עמנואל רוזן משוחח עם יהודה נוריאל, עיתונאי "ידיעות אחרונות"; גדי להב, סמנכ"ל תוכן בקבוצת אתרי "הארץ", וסמדר שילוני, בעלת טור על טלוויזיה באתר ynet, על האופן בו התקשורת מסקרת את תוכניות הריאליטי. האם התקשורת נותנת גושפנקה לתוכניות בעצם סיקורן? האם הרייטינג קובע מה ראוי לסיקור? האם יש בתוכניות אלו סאב-טקסט שראוי לניתוח? ומי המתחסד הגדול יותר - העיתונאי שמתייחס לתוכנית בזלזול, או זה שמתייחס אליה ברצינות? יאיר גרבוז על ממשלת ישראל החדשה.

מה ידעו במערכת על מעשיו של מוריד העמודים? כיצד פעלו הממונים? פרשת ההטרדות המיניות המיוחסות ליצחק לאור: הזווית של עיתון "הארץ"

יצחק לאור, סופר, משורר ומבקר, יליד 1948, החל לעבוד ב"הארץ" בקיץ 1985. במשך 13 שנה היה משכתב ועורך בדסק החדשות. במהלך התקופה הזו, מ-1990, לאחר שמשה גל התמנה לראש מערכת החדשות, עלה במעט מעמדו של לאור. הוא החל לעבוד כ"מוריד" (כלומר, שולח עמודים לדפוס) שלוש פעמים בשבוע. עבודה זו כללה קריאה של ידיעות ששוכתבו ונערכו על-ידי אחרים כדי לוודא שהמלאכה נעשתה כראוי, הגהה של הטקסטים, הערת הערות ודרישת תיקונים במקרה הצורך. על-פי עדותו, המשיך לאור באותו זמן לעבוד גם במשמרת נוספת פעם בשבוע, כמשכתב מן השורה. בשנת 1998, מעט לאחר שאלוף בן החליף את משה גל בתפקיד ראש מערכת החדשות, עזב לאור את דסק החדשות של העיתון ועבר לכתוב עבור המוסף "תרבות וספרות", שם הוא כותב עד היום. לאור מועסק כיום ב"הארץ" כשכיר, בחוזה אישי. הוא כותב בביתו, ובשנים האחרונות אינו מרבה להגיע למערכת העיתון. לאחרונה עלה שמו של לאור כמי שביצע לכאורה עבירות מין כלפי נשים. עדויות שפורסמו בבלוגוספירה עוררו כמה כלי תקשורת לחקור בעניין. ב-17.2.10 שודר בתוכנית "המקור" של ערוץ 10 תחקיר של העיתונאית נסלי ברדה, שהציג עדויות על מגוון הטרדות מיניות שביצע לאור, לכאורה, בעשרות השנים האחרונות; החל מאמירות מיניות משפילות בפומבי, וכלה באונס. כמה מהמעשים המיוחסים לו התבצעו במהלך עבודתו בדסק "הארץ". ד"ר הגר להב, שעבדה בדסק החדשות לצד לאור ואף הגיעה לתפקיד ראש מערכת החדשות, סיפרה לברדה ולעיתונאית בילי מוסקונה-לרמן על התעללות שעברו היא וחברותיה לעבודה מידי לאור, ועל טרור שהשליט עליהן באמצעות הערות מיניות בוטות. שבוע לאחר שידור התחקיר שודרה ב"מקור" עדות נוספת, מפי עובדת אחרת ב"הארץ", שטענה כי לאור תחב בכוח אצבעו לפיה, פעם אחר פעם, למרות שניסתה להתנגד. לאור, בתגובה להאשמות תחקיר ערוץ 10 ובתגובה לכתבה זו, מכחיש מכל וכל את ההטרדות המיניות המיוחסות לו. המעשים המיוחסים ללאור אירעו בכמה מקומות ומסגרות. כתבה זו תנסה להתמקד בקורותיו במערכת "הארץ". משיחות של "העין השביעית" עם נשים וגברים שעבדו עם לאור במערכת "הארץ" מצטיירת תמונה מעט מורכבת מזו שעלתה מהתוכנית "המקור": יש הרואים בלאור מטרידן מיני כפייתי וסדיסט, המשפיל ומטיל טרור על חלשים ובעיקר חלשות, ויש הרואים בו סתם אדם וולגרי וגס רוח. כך יש מי שמספרת על אדם שמעיר דרך קבע לעמיתות שלו הערות בוטות ומשפילות בעלת גוון מיני, אדם שנטפל לנשים צעירות וחסרות ביטחון עצמי, פעם אחר פעם. לדברי אותה עובדת, העבודה בעיתון לוותה בתחושות פחד, חרדה ואף שיתוק מפני לאור המאיים, ובצורך מתמיד לגייס משאבים נפשיים כבירים כדי לבצע את המלאכות היומיומיות בדסק החדשות. לעומתה, מועסקים אחרים בדסק, ובהם גם נשים, מתארים את לאור כאדם בוטה, שהטריד עובדות על רקע מיני, אולם מציינים שההטרדות הללו לא היו במידה שחרגה מהמקובל באותה תקופה. מועסקת לשעבר ב"הארץ", שעבדה לצד לאור, אמרה ל"עין השביעית" כי באותן שנים, נשים רבות שמעו מפי גברים שעבדו לצדן הערות על אברי המין שלהן. היתה זו, כך היא מספרת, תופעה שגרתית, שכל עובדת היתה יכולה להיתקל בה בכל מערכת חדשות, לעתים לצד צביטות "מחמיאות" בישבן. לאור, לפי גרסה זו, היה פוגעני יותר בדבריו, בשל יכולתו להתנסח באופן מדויק עד להכאיב, אבל לא חריג בעצם החירות שנטל לעצמו להעיר הערות סקסיסטיות לעובדות לצדו. לצד העדויות הללו, יש גם עדויות שטוענות כי הרקע המיני כלל לא היה משמעותי בהתבטאויות של לאור כלפי עובדות בדסק, וכי לאור נהג בגסות רוח דומה גם כלפי גברים. בשנת 1998, כאמור, עזב לאור את דסק החדשות של "הארץ". הזרז לעזיבתו היה שינוי ארגוני שייתר את תפקיד ה"מוריד". באותה שנה החלה מערכת העיתון להשתמש בקווארק, תוכנה שאיפשרה מעבר משיטת עבודה של שכתוב כללי של ידיעות חדשותיות והעברתן אל "מוריד" אל שיטת עבודה של עריכת כל עמוד בנפרד. לאור לא היה היחיד שעזב את הדסק באותה תקופה, ואין עדות הקושרת באופן ישיר את עזיבתו עם התנהגותו בדסק לאורך השנים. יחד איתו עזבו עוד עובדים ותיקים, כחלק מהרענון התמידי הנדרש בדסק חדשות. כמה מהם, כלאור, השתלבו באגפים אחרים של העיתון. יחד עם זאת, סביר להניח שהיה מי ששמח לנצל את ההזדמנות לשחרר את דסק החדשות מנוכחותו של לאור. אף שאין חולק על תרומתו המקצועית לדסק, על רוחב ידיעותיו ונסיונו העשיר, על-פי כל העדויות, נוכחותו לא תרמה לאווירה נעימה. אלוף בן, ראש מערכת החדשות בתקופה זו, סירב להשיב לפניית "העין השביעית". "יש בכל מערכת שעובדת, במיוחד בלילה, סיפורים כאלה למכביר", אומר דייוויד לנדאו, מי שערך את "הארץ" בשנים 2004–2008. "יש כל הזמן מתחים מיניים בלילות". לנדאו, שהגיע לדסק החדשות של העיתון בשנת 1993 והיה ראש הדסק למשך כשנה, אומר כי היה "מודע מאוד בזמן אמת לסיפורים האלה". הוא מספר כי נחשף בעצמו לנסיונות של לאור להלך עליו אימים. "אני רוצה להביע באוזניך, אמנם באיחור של 15 שנה, תלונה על התבטאויות בלתי הולמות בעליל של יצחק לאור על ואל ראש הדסק דאז, דהיינו אני", אומר לנדאו בסרקזם. "קרה לא פעם ולא פעמיים שיצחק לאור, שידוע בלשונו המשוחררת, ראה לנכון להתבטא ברוח לא הולמת עלי ואלי ולי ובכל ההטיות של המלה, אבל אני לא שתקתי לו, החזרתי לו מנה אחת אפיים, וכך הגענו ליחסי עבודה תקינים ככל האפשר בין אנשים שאף אחד מהם לא מלאך". לדברי לנדאו, לאור "חוטא בלשונו השכם והערב. בין זה לבין הטרדה מינית סדרתית וקשר של שתיקה, המרחק עדיין רב". אתה היית הממונה עליו, קל היה לך להתמודד מולו. "נכון, אבל לא היתה בידו שררה על אף אחד בדסק. לא הוא לקח לעבודה, לא הוא ריאיין ולא הוא פיטר. תפקידו בדסק לא היה תפקיד ניהולי. הוא היה בכיר כלפי החומר הכתוב, לא כלפי האנשים". תמי ליטני, שהצטרפה ל"הארץ" לפני כשלושים שנה ופרשה מתפקיד סגן העורך של העיתון לפני כשנה, אומרת שבמהלך תקופת עבודתה בעיתון שמעה "דיבורים" על "הפה הגדול" של לאור, ולא מעבר לכך. עורך ותיק בדסק החדשות מוסר גרסה דומה, וכך גם עורך בכיר אחר בעיתון. אחד מראשי הדסק לשעבר ב"הארץ", ששימש בתפקיד בחלק מהתקופה שלאור עבד בדסק, מספר כי לאור יצר "אווירה לא נעימה", אך זו לא נבעה מהטרדה מינית של נשים דווקא, אלא מהערות בוטות כלפי כל העובדים לצדו, נשים וגברים כאחד. במלים אחרות, נראה כי נוהגו של לאור להעיר הערות משפילות לעמיתיו לעבודה היה ידוע במערכת העיתון לבכירים ולממונים הישירים עליו, אך הפירוש שקיבלו ההערות הללו אינו אחיד. יש עובדות שראו בכך הטרדה על רקע מיני והתקשו לתפקד בסביבתו של לאור. עובדות ועובדים אחרים ראו בכך לא יותר מגסות רוח. אחת העובדות, שכיהנה לצד לאור בדסק החדשות, טוענת כי לא ניתן לדבר על "קשר שתיקה" שנקשר בעיתון "הארץ", משום שמבחינת הפרשנות שניתנה בזמנו להתנהגותו – לא היה על מה לשתוק. זו היתה הנורמה. לאור, יש לציין, הוא מהדמויות הבולטות בשמאל הרדיקלי בישראל. האם בחוגים מסוימים זכה לחסינות על התנהגותו בשל עמדותיו הפוליטיות? הנה כך כתב השבוע העורך הישיר של לאור, בני ציפר, ביחס ל"פלוני אלמוני, שמאשימים אותו עכשיו בהטרדה מינית", במסגרת הבלוג שלו באתר "הארץ": "מתחת לאף של האנשים האלה נעשות עוולות קטנות וגדולות ומעשי ונדליזם לפלסטינים, והם עייפים מכדי להזיז את התחת שלהם ולמחות או לבוא ולו פעם אחת להשתתף בהפגנת מחאה בבילעין או בנעלין או בשיח גראח. אבל כשנוגעים באשה לרעה מבחינה מינית, הם מזדקפים על הרגליים האחוריות, כי זה יותר פיקנטי ויותר סקסי". חנוך מרמרי, שכיהן כעורך משנה ב"הארץ" משנת 1988 ומאוחר יותר, בין השנים 1991–2004, כעורך העיתון, טוען בהקשר זה כך: "אני דוחה על הסף גם את הטענה המשתמעת על קשר שתיקה כביכול, ששרר במערכת הארץ כדי לגונן על לאור או על אחרים. קשר גורף להסתרה והשתקה לא ייתכן כלל בסביבת עבודה פתוחה כמו זו הקיימת במערכת חדשות של עיתון". על-פי החוק למניעת הטרדה מינית, על מעסיק למנות אחראי לריכוז וטיפול בתלונות על הטרדה מינית במקום העבודה. עדה אושפיז, שמונתה בעיתון "הארץ" לתפקיד זה לאחר כניסת החוק לתוקפו, אומרת כי בכל השנים שבהן מילאה תפקיד זה, עד אמצע שנות האלפיים, לא הגיעה אליה אף תלונה על לאור. יש לציין כי בתקופה זו, לאור כבר לא עבד בדסק החדשות של העיתון. בשלהי 1998 נכנס לתוקפו החוק למניעת הטרדה מינית, המגדיר, בין היתר, את נוהל ההתמודדות המחויב של מעסיק עם תלונות על הטרדה מינית במקומות עבודה. האם העובדה כי ההתנהגות המיוחסת ללאור התרחשה לפני כניסתו לתוקף של החוק הזה פוטרת אותו ואת מעסיקיו מאחריות? לדברי המשפטנית ד"ר אורית קמיר, שהשתתפה בניסוח החוק, עוד לפני שדנים בהתנהגות המיוחסת ללאור בראי החוק למניעת הטרדה מינית, יש לבטל את ההבחנה המקובלת בין "הטרדה מינית מילולית" ל"הטרדה מינית פיזית". קמיר מסבירה כי הביטוי "הטרדה מילולית" אינו קיים בחוק למניעת הטרדה מינית, ולמעשה אינו מוזכר בספר החוקים של מדינת ישראל. לדעתה, עצם השימוש בביטוי כזה בדיון על הטרדות מיניות נועד להטעות וליצור את הרושם כי החוק מבחין תמיד בין עבירות קלות, הנובעות ממלים בלבד, ובין עבירת קשות יותר, הנובעות ממעשים. בפועל, מסבירה קמיר, יש עבירות המוזכרות בחוק למניעת עבירה מינית, המתבצעות באמצעות מלים בלבד, אך מחייבות על-פי חוק עונש חמור יותר מאשר הטרדות מיניות הכוללות מעשים פיזיים. משום כך, העיקר הוא התוכן וההקשר של המלים, ולא העובדה שההטרדה בוצעה באמצעותן (ולא במעשים פיזיים). אשר לפירוש המשפטי של ההתנהגות המיוחסת ללאור, לדברי קמיר, גם לפני כניסת החוק לתוקף ניתן היה להעמיד לדין אדם שהטריד מינית, זאת על-פי סעיפים שונים בחוקים אחרים, ותיקים יותר. כך מגע לצורך "גירוי, ביזוי או סיפוק מיני" יכול היה להיחשב מעשה מגונה, האסור על-פי חוק. אמירה משפילה בפומבי היתה יכולה להיחשב הוצאת דיבה. אמירה פולשנית היתה יכולה להיחשב עבירה על חוק הגנת הפרטיות. אין בכך כדי לקבוע שההתנהגות המיוחסת ללאור ב"הארץ" היתה נחשבת עבירה על החוק. גם תחיבת אצבעות לפה של עמיתה, כפי שנטען שעשה לאור ב"מקור", לא תיחשב למעשה מגונה אלא אם כן יוכח כי הפעולה נעשתה לצורך גירוי, ביזוי או סיפוק מיני. ההכרעה תלויה בפרשנות שתינתן למעשים. בעיני קמיר, ההיבט המשפטי הפורמלי אינו צריך להיות עיקר הדיון הציבורי על הטרדה מינית במקום העבודה, וגם לא במקרה של לאור. "מה שצריך להפיק מזה", היא אומרת, "הוא שאותן התנהגויות שהיום אנשים יודעים שהן הטרדות מיניות ואסורות היו תמיד, בין אם אפשר היה לתפוס אותן בסעיפים אחרים ובין אם לא. והשאלה הגדולה היא השאלה האתית". העלאת הדיון למישור האתי מחדדת את השאלה מה ידעו הממונים על לאור בתקופת עבודתו בעיתון, וכיצד פירשו את אשר ידעו. לשון החוק למניעת הטרדה מינית, יש להדגיש, דורשת מהמעסיק "לטפל ביעילות במקרה של הטרדה מינית או התנכלות שידע אודותיהם". כלומר, על המעסיק לטפל במקרים הללו גם אם נודע לו עליהם באופן עקיף, שלא באמצעות תלונה רשמית לאחראי שמונה לתפקיד. את ההיגיון שעומד מאחורי הנוסח של החוק ניתן להחיל גם על המציאות שלפני כניסת החוק לתוקפו. דהיינו, על המעסיק לבדוק כל מידע על הטרדה מינית שמגיע לידיעתו, גם אם אין מדובר בתלונה רשמית. בשנים שלפני כניסת החוק לתוקפו, ולפני מינוי אושפיז לתפקיד, הכתובת המיידית לתלונות על הטרדות מיניות ב"הארץ" היתה האחראים הישירים על העובדות. בדסק החדשות מדובר בראש הדסק וראש מערכת החדשות. בתגובה הרשמית של "הארץ" לדיווחים שונים על הטרדות מיניות מצד לאור נקבע כי לעיתון לא הגיעה תלונה על הטרדה או תקיפה מינית מצדו. לדברי לנדאו, בשנה שבה עבד כראש הדסק לא הגיעה אליו תלונה על הטרדה מינית מצד לאור. גם ראש דסק אחר, שביקש להישאר בעילום שם, מספר שלמיטב זכרונו, בתקופתו לא הגיעה אליו ולו תלונה אחת על התנהגותו של לאור. אנשים אחרים שעבדו עם לאור בדסק החדשות טוענים כי במהלך השנים הארוכות שבהן עבד שם, הועברו תלונות על התנהגותו לראש מערכת החדשות דאז, משה גל, ולדבריהם, התלונות הללו הובילו את גל להעיר ללאור, ופעם אחת אף להשעותו מהעבודה לפרק זמן. גל, כך נטען, העביר כמה מהתלונות הללו לידיעת לפחות אחד מעורכי העיתון באותן שנים – גרשום שוקן, שערך את "הארץ" עד 1990, או חנוך מרמרי שהחליפו. משה גל סירב להגיב לטענה זו, ואילו מרמרי אומר בתשובה לשאלה, אם במהלך השנים שבהן עבד בעיתון התלוננו בפניו על התנהגות לאור: "העובדה שאתה שואל שאלה כזאת בשנת 2010, כשאני כבר שש שנים לא משמש עורך הארץ, וכשיצחק לאור לפחות עשר שנים לא עובד בדסק החדשות של העיתון, תמוהה כשלעצמה. את תהיותי הנוגעות לגל התלונות המאוחר ולאופן הצגתן כבר הבעתי כאן" (19.2.10). לדברי מרמרי, לפני כניסת החוק למניעת הטרדה מינית לא היה ב"הארץ" תקנון משמעת רשמי שבו נקבע נוהל לטיפול בתלונות על הטרדות מיניות. למרות זאת, מרמרי מדגיש כי "ב-16 שנותי בתפקיד טיפלתי באינספור תלונות שהופנו נגד חברי המערכת, מתוך העיתון ומחוצה לו, תלונות שהגיעו ישירות או הועברו על-ידי דרגי ביניים. אופן הטיפול היה תלוי ברצינות התלונה ובחומרת הטענות שהוצגו בה. מובן מאליו כי לאיש מחברי המערכת לא היתה חסינות כלשהי. מעולם לא דנתי בפומבי בתלונות כלשהן, ובוודאי שאין בכוונתי להתחיל בכך עכשיו. תוצאות הטיפול בתלונה, במקרה שהיה בו צורך, נמסרו על-ידי רק למי שנגע ישירות בדבר – אלא אם ננקטו בה הליכים הנראים לעין. אין בכוונתי לסטות מהעמדה הזו בתשובה לשאלה גורפת כמו זו שאתה מציג". כאמור, יש גרסאות שונות באשר למהות התלונות כלפי לאור. יש מי שטוען כי התלונות נבעו ממעשי הטרדה מינית של לאור. יש מי ששולל לחלוטין את הטענה שהתלונות נסבו על מעשים עם גוון מיני. בתשובה לפניית "העין השביעית" מסר לאור כי הפעם היחידה שבה הושעה מתפקידו, בסוף שנות השמונים, כלל לא נגעה להתבטאות בעלת גוון מיני. לדבריו, הושעה לזמן מה משום שבעקבות הוראת בכירים ממנו, שיכתב ידיעה שנועדה להגיע לעיתון "חדשות", אך הגיעה לדסק "הארץ". נכון לעכשיו נראה כי ב"הארץ" אין מתכוונים לפעול בעקבות הפרסומים על לאור. בגליון שישי של "תרבות וספרות" שהתפרסם לאחר שידור התחקיר בערוץ 10, פורסם טקסט של לאור. ביום שישי שאחריו לא פורסם טקסט, אולם הן לאור והן ב"הארץ" מכחישים שמדובר בהשעיה, והובטח כי טקסטים נוספים של לאור יתפרסמו במוסף. בני ציפר, עורך המוסף, לא הסכים להתייחס לנושא. מו"ל העיתון עמוס שוקן לא מסר תגובה.

"אין מקום לקביעה עקרונית ולפיה כל השוואה לנאצים מוציאה את הפרסום הדיבתי מגדרה של כל הגנה"

בבית המשפט העליון רע"א 2572/04 בפני: כבוד השופטת מ נאור כבוד השופטת ע ארבל כבוד השופטת א חיות המבקש: רפאל פריג נ ג ד המשיבים: 1. "כל הזמן" 2. הוצאת מעריב מקומונים בע"מ 3. ירון בסקינד 4. אבי זילברברג 5. גדעון ספירו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.10.03 בתיק ע"א 3524/02, שניתן על ידי כבוד השופטים מ מזרחי, י עדיאל ו-ב אוקון תאריך הישיבה: ג בשבט התשס"ז (22.1.07) בשם המבקש: עו"ד אלדד עוז בשם המשיבים: עו"ד אבישי חלפון ב- 1.9.00 פרסמה העיתונאית סילבי קשת רשימה בה כתבה כי יחידת "דובדבן" היא "יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם". המבקש, ששימש כמתמחה בפרקליטות, הגיש נגד גב קשת תלונה בגין המרדה. דבר הגשת התלונה פורסם אצל משיב 1 בלוויית תגובת המבקש ותגובת גב קשת. בעקבות הכתבה האמורה פרסם משיב 5, במשיב 1 את תגובתו לדברים. המבקש הגיש תביעת לשון הרע נגד המשיבים, בה תבע פיצוי כספי בגין הפגיעה בשמו הטוב. ערכאות קמא דחו את התביעה ואת הערעור עליה, ומכאן הבר"ע שעניינה תגובת המשיב 5. בית המשפט העליון, (מפי השופטת ארבל ובהסכמת השופטות נאור וחיות), דחה את הבר"ע ופסק כי: הנחת המוצא הנה כי יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע וכי יסודות ההגנות לפי ס 15(4) ו-15(6) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) התקיימו. אשר לס 15(4) לחוק, ע"מ שיחול מהפרסום צריך להיות מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת. ההתבטאויות הפוגעניות בתגובת משיב 5 עומדות בתנאים אלה. אשר לס 15(6) לחוק, הוא פורס הגנה על הבעת דעה על יצירות ועל פעולה פומבית. הגשת תלונה במשטרה אינה פעולה שנעשית בפומבי מטיבה, אלא שהמבקש הוא שפנה לעיתון ע"מ שידווח על דבר הגשת התלונה ואף הוסיף פרשנות, ולכן יש לראות בכך פעולה שהמבקש ביצע בפומבי, ושבהתייחס אליה הביע משיב 5 את ביקורתו. אין עצם ההשוואה לנאצים ולדומיהם שוללת את הגנת תום הלב מפרסום דיבתי. החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד חוקתיות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב. ההגנות הקבועות בחוק מגלמות נקודות איזון שונות המבטאים את יחסיות הזכות לשם טוב וחופש ביטוי. המחוקק בחר להגדיר את גבולות השיח הציבורי על דרך של עריכת איזונים בין אינטרסים שונים ולא על דרך של פסילת ביטויים. קביעה לפיה יש להוציא קטגורית מבין גדרי השיח הציבורי סוג מסוים של ביטוי, אינה עולה בהתאמה לא עם גישת המשפט הישראלי הדוגל בחופש ביטוי רחב ולא עם דבר המחוקק, כאשר על האיזונים העדינים שערך מתוך מגמה למזער הפגיעה בחופש הביטוי מזה, ולהעניק הגנה לזכותו של אדם לשם טוב מזה, מוספים איסורים ומגבלות נוספים. בכך היה חופש הביטוי נמצא נפגע למעלה מכפי שהמחוקק היה נכון לאפשר. איסור גורף על עריכת כל השוואה או אזכור הקשורים לשלטון ולאידיאולוגיה הנאצית יש עמו קושי נוסף, שכן מדובר בנושאים בעלי היבטים היסטוריים, חברתיים, מדיניים, ואחרים רבי משמעות. כ"כ, מאחר שעדיין יש סכנה כי נגעים דוגמת הגזענות ישובו וירימו ראשם, הרי שהגבלת השימוש במונחים מימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, לא תאפשר למידה מלקחי העבר ותשלול אמצעי חשוב לדיון ציבורי בסוגיות חשובות ולגיבוש תפישות ודעות. מדובר בטור פובליציסטי של משיב 5 ובדברים שנכתבו בעקבות צעד חריג, וכאשר המבקש עצמו הוא שהציב את הגשת התלונה במוקד דיון ציבורי. זאת, לצד הדברים הקשים שבתגובה, מובילים למסקנה שאין מדובר בפרסום החורג מהסביר באותן נסיבות ולמשיבים עומדת חזקת תום הלב לפי ס 16(א) לחוק. רקע עובדתי 1. ברקע ההליכים עומדת רשימה שפרסמה ביום 1.9.00 העיתונאית סילבי קשת (להלן: העיתונאית או גב קשת), בעקבות פעילות מבצעית של חיילי יחידת "דובדבן" בכפר עשירא א-שימליה, במהלכה מצאו את מותם שלושה מחיילי היחידה מאש חבריהם. ברשימה זו כתבה העיתונאית בין היתר כי יחידת "דובדבן" היא "יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות, סופם שהם טובחים בחבריהם". המבקש, שבמועדים הרלוונטיים לכתב התביעה שימש כמתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש בעקבות הדברים האמורים תלונה במשטרת ישראל נגד גב קשת בגין המרדה. דבר הגשת התלונה פורסם אצל המשיב 1, שהינו מקומון היוצא לאור אחת לשבוע באזור ירושלים (להלן: העיתון או כל הזמן). בכתבה זו הובאו דבריו של המבקש באשר לתלונה, ולפיהם: "הדברים של קשת חמורים. לפי חוק העונשין, ההגדרה של המרדה היא "מי שמביא לידי שנאה, או אי נאמנות למדינה, לרשויות השלטון, דינו ממריד והעונש עומד על חמש שנות מאסר". יושבת סילבי קשת בביתה בצפון תל אביב, ישנה טוב בלילה ומשסה בכתיבה לא אחראית המעוררת זעם. בדברים שלה, יש משום הצדקה למותם של חיילי דובדבן, פגיעה במשפחות ובצה"ל". כן הובאה בתלונה תגובתה של העיתונאית לדברים. בעקבות הכתבה האמורה פרסם המשיב 5, שהינו כתב ובעל טור שבועי שכינויו "סמרטוט אדום" בכל הזמן, את הדברים הבאים, שהם העומדים במוקד המחלוקת שלפנינו: "פולי פרג (המבקש, ע.א.), מתמחה בפרקליטות מחוז ירושלים, הגיש תלונה במשטרה נגד העיתונאית סילבי קשת, לאור דברי ביקורת נוקבים שכתבה נגד יחידת החיסול דובדבן, כמו למשל ש"יחידה בלתי אנושית של נערים שאולפו קודם לירות ואחר כך לשאול שאלות – סופם שהם טובחים בחבריהם". צודקת ב- 150 אחוזים. המתמחה פרג, באווילותו המשפטית והמחשבתית, הסתמך בתלונתו על סעיף ההמרדה בחוק העונשין שמדבר על "שנאה ואי נאמנות למדינה ולרשויות השלטון", ששווים 5 שנות מאסר. מדוע פרג הוא אוויל? כי הוא לא מבין שעיתונות חופשית ודמוקרטית צריכה לעשות בדיוק את מה שכתוב בחוק ההמרדה: לעורר שנאה ואי נאמנות לכל שלטון שעוסק בפשעי מלחמה והפרת זכויות אדם. לכן צריך לצאת נגד דובדבן ונגד מי שהקימו אותה. ומדוע פרג מסוכן? כי בעתיד הוא עלול להיות שופט או פרקליט שישרת כל שלטון רשע ודיכוי. משפטנים המתלוננים כמוהו מזכירים לי משפטנים רבים מרפובליקת ויימר בשלב הדמוקרטיה המתמוטטת, שהתקרנפו לתוך משטר הדיכוי של הרייך השלישי". אחר הדברים האלה הגיש המבקש תביעת לשון הרע נגד המשיבים, בה תבע כי יפצוהו בסך של 180,000 ₪ בגין הפגיעה בשמו הטוב. המשיבים 2 – 4, יצוין, היו נושאי משרה בעיתון בתקופה הרלוונטית להגשת התביעה. [...] טענות המבקש 5. המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות לערער לשם הכרעה בשאלה "האם יש בהשוואה של אדם לנאצים ודומיהם, או כל השוואה אחרת אותה מפרש האדם הסביר כהשוואה לנאצים, בכדי לשמוט את הקרקע מתחת הגנת תום הלב הקבועה בחוק איסור לשון הרע, וזאת בין היתר מפאת היותה של האשמה זו חורגת מתחום הסבירות בעניין זה, אף אם הינה הבעת דעה". בסוגיה זו קיימת לדבריו פסיקה סותרת של בתי המשפט המחוזיים. לטענתו, אין להשלים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי השוואתו למשפטנים שהשלימו עם השתלטות הנאציזם על גרמניה ורמיזה לנכונותו לשרת כל משטר עוול, כמו-גם הכינויים "אוויל משפטי" ו"פרקליט מסוכן" אינה חורגת ממתחם הסבירות. [...] טענות המשיבים [...] המשיבים טענו בהרחבה מדוע אין לשיטתם בביטויים שבמאמר משום הוצאת לשון הרע על המבקש. כן פרטו מדוע לשיטתם עומדות להם ההגנות לפי סעיפים 14 ו- 15(2) לחוק. [...] דיון השאלה שהועמדה במוקד הבקשה הינה האם במצב בו נמצא כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע, אולם חוסה תחת הגנת תום הלב לפי החוק, אין לשלול ממנו הגנה זו מאחר שהפרסום כולל השוואה לנאצים וככזה הינו בלתי-סביר. [...] 20. כאמור, עיקר טענתו של המבקש היא כי פרסום שיש בו השוואה לנאצים, אינו סביר ועל כן אין לזכותו באפשרות ליהנות מהגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק. מכאן, למעשה הטענה היא כי כל פרסום דיבתי שיש בו השוואה לנאצים הינו בלתי סביר לא רק "בנסיבות העניין", כדרישת סעיף 16(א), אלא בכלל. איני סבורה כי ההשוואה שנעשתה במאמר היא השוואה לנאצים ממש, אך עיקרם של דברים הוא כי איני סבורה כי ניתן לקבל את טענת המבקש לפיה עצם ההשוואה לנאצים ולדומיהם שוללת את הגנת תום הלב מפרסום דיבתי. זאת, הגם שכשלעצמי אני סבורה כי המקום להשוואות מעין אלה בשיח הציבורי הוא תחום ומוגדר היטב. הכל, כפי שיובהר. [...] הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות, המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה. לא לחינם נקבע טיבו הדיבתי של הפרסום בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של המילים, כמו-גם על פי הקשר הדברים (השופטת פרוקציה, עניין בן-גביר, פסקה 6). בדרך זו זוכה חופש הביטוי להגנה מהותית, תוך יכולת "לסנן" ביטויים שאין כל אינטרס ממשי בהגנה עליהם חרף הפגיעה שהם נושאים עימם, מחמת שאין בהם כדי לקדם או להגשים כל ערך מערכי הדמוקרטיה. הוצאת ביטוי מסוים באופן מקדמי מבין גדריו של השיח הציבורי במדינה דמוקרטית אינה עולה בהתאמה עם הגיון זה והיא עשויה להביא לפסילתם של פרסומים המגשימים את אותם אינטרסים שביסוד ההגנות שבחוק. כאשר עסקינן בגבולותיו של חופש הביטוי, באחת החירויות הבסיסיות ביותר הנתונות לאדם במדינה דמוקרטית, לא אנו נבוא ונצר את גבולותיו של חופש הביטוי מעבר לכפי שהתווה אותם המחוקק. על-כן, דומני כי לא יהא זה נכון לקבוע מראש קביעה כללית ולפיה קיים סוג של ביטויים או פרסומים שאין לו כל מקום בשיח הציבורי ושהשימוש בו הינו למעשה אסור. קביעה שכזו, במדינה דמוקרטית, אינה יכולה לדור לצד הערך של חופש הביטוי. 23. אוסיף כי איסור גורף על עריכת כל השוואה או אזכור הקשורים לשלטון והנאצי ולאידיאולוגיה הנאצית יש עמו קושי נוסף, עליו עומדים המשיבים בטיעוניהם. עליית התנועה הנאציונל - סוציאליסטית לשלטון בגרמניה, השלטון הנאצי והאידיאולוגיה שלו, שואת היהודים ואירועים אחרים הנוגעים לתקופת מלחמת העולם השניה ולתקופה שקדמה לה, הם כולם נושאים בעלי היבטים היסטוריים, חברתיים, מדיניים, ואחרים רבי משמעות. מדובר בתופעה שאין – ויש לקוות שלא יהיו לה – אח ורע. ההיסטוריה הכאובה של עמנו, הפצעים העמוקים, שגם היום עודם שותתי דם, הם כאלה המביאים לכך שהשימוש בביטויים הקשורים לאידיאולוגיה ולמשטר הנאצי יהיו בעבורנו כמעט בכל הנסיבות בגדר הוצאת לשון הרע. אף על פי כן סבורני כי לא ניתן ולא רצוי להפוך את המושגים מתקופה זו לחסינים מפני שימוש בשיח הציבורי ואין לשלול מן השימוש בהן את הגנת החוק. מדוע? נגעים שתרמו להיתכנותן של זוועות האתמול, דוגמת הגזענות, הפיכת הדמוקרטיה כלי בידיו של מי שדוגל בחיסולה, שנאת מיעוטים, כל אלה לא פסו וחלפו מן העולם. הסכנה שישובו וירימו ראשם בעינה עומדת. הגבלת השימוש במונחים מאותם ימים חשוכים לא תאפשר דיון ציבורי רחב בתופעות שונות של חיינו בהווה, היא לא תאפשר למידה מלקחי העבר ותשלול אמצעי חשוב לדיון ציבורי בסוגיות חשובות ולגיבוש תפישות ודעות. לפיכך סבורני כי אין מקום להגבלת השיח הציבורי באופן המוצע על ידי המבקש. סיכומה של נקודה זו, הקביעה האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל הגנת סעיף 15 לחוק היא תלוית איזונים הנערכים בנסיבות כל מקרה. אין היא נגזרת מתוכן הביטוי כעומד לעצמו ואין לשלול מקדמית את הגנת החוק מסוג מסוים של ביטויים בלא כל בחינה של נסיבות הפרסום, מטרותיו, האופן בו הובן והתנאים בהם נעשה. דין טענתו של המבקש כי עצם השימוש בהשוואה הקשורה בנאצים שולל מן המפרסם כל הגנה שיכול ועומדת לו על פי התנאים הקבועים בחוק, להידחות אפוא. [...] 24. סיכומם של דברים הוא כי אין מקום לקביעה עקרונית ולפיה כל השוואה לנאצים מוציאה את הפרסום הדיבתי מגדרה של כל הגנה וכי בנסיבות העניין מדובר בפרסום המהווה הוצאת לשון הרע אך נכנס תחת ההגנות שבסעיפים 15(4) ו- 15(6) לחוק. לקריאת פסק הדין המלא

"בנגב, ובמיוחד בבאר־שבע, יש תחושה שהכל מותר, במיוחד לעבריינים ידועים". ראיון עם ארצי חלפון, עיתונאי הפלילים של "כל הנגב" שרימון הושלך לביתו

ישנם עיתונאים שמקבלים את מנת הריגוש המקצועי שלהם מן השהות "בשטח". בעולם התחתון, בפשיטות משטרה ובסיקור הצד האפל והאלים של החברה. האלימות הזו אינה אמורה להגיע לפתח ביתו של העיתונאי עצמו, אולם זה מה שקרה לארצי חלפון, כתב הפלילים, משפט ומשטרה של עיתון "כל הנגב", המקומון הבאר־שבעי מרשת "ידיעות תקשורת" של קבוצת "ידיעות אחרונות". חלפון עצמו הפך לאייטם בידיעות הפלילים לאחר שרימון רסס הושלך על ביתו שבבאר־שבע, בליל ה־14 בינואר. הוא לא שהה בביתו באותה עת, אך מהרימון נפגעה כלבתו ומתה. לבית עצמו נגרם נזק כבד. השלכת הרימון לא היתה האירוע הראשון שבו ניסו עבריינים להפחיד את חלפון. חודש לפני כן ניסה רעול פנים לתקוף אותו בפתח ביתו, לאחר שקיבל איומים בטלפון במשך חודשים רבים. בימים שלאחר זריקת הרימון נעצרו יניב (ניבי) זגורי מבאר־שבע ויוסי בוחבוט מאשקלון, שניהם מוכרים למשטרה היטב (יוסי הוא בנו של פנחס בוחבוט, שנרצח על־ידי השוטר צחי בן־אור ב"פרשת פריניאן"). השניים נעצרו בחשד שהיו מעורבים בהשלכת הרימון על ביתו של חלפון. שכנים דיווחו למשטרה כי ראו מכונית מאזדה נמלטת מהמקום. למחרת נתפס זגורי נוסע במכונית שכנראה תאמה את התיאור. הוא טען כי המכונית אינה שייכת לו. זגורי, אחד היעדים המוכרים ביותר של המשטרה באזור הדרום, היה אחד ממושאי הכתיבה הקבועים של חלפון בעיתון "כל הנגב". ביום שישי שקדם לאירוע עמד זגורי במרכזה של כתבה גדולה שפרסם חלפון בעיתון, ובה סיפור מעורבותו לכאורה של זגורי בהלוואות ענק בשוק האפור. חלפון הגיע לדרום לפני כשש שנים "כדי לשנות אווירה". הוא התגורר בערד, ואחר־כך בבאר־שבע, והחל לכתוב במקומונים. מאוחר יותר שימש במשך שנתיים גם ככתב אזור הנגב של ynet, במקביל לעבודתו ב"כל הנגב". תהליך שיקום ארוך שעבר בעקבות תאונת אופנוע, שבה היה מעורב לפני כשנתיים, הביא לכך שבמסדרונות בית־המשפט בבאר־שבע עדיין מזהים אותו כ"הבחור הצעיר עם מקל ההליכה", שנשאר עמו כ"מזכרת" לתאונה. מאז זריקת הרימון עזב חלפון את באר־שבע, ולא ניתן להשיגו טלפונית אלא באמצעות הודעה במוקד "ביפר". יעל אדמוני, העורכת הראשית של "ידיעות תקשורת", נמצאת מאז המקרה בקשר רציף עם חלפון: "אנו רואים את המקרה בחומרה רבה. מדובר בכתב שמאוים פיזית. המשטרה ממשיכה לטפל בנושא ואנו מקבלים דיווחים שוטפים. כמערכת, אנחנו מספקים לו את כל מה שנדרש. לרגע אחד ארצי לא אמר לעצמו שהוא לא במקצוע הנכון בגלל האירוע". כאמור, כחודש לפני השלכת הרימון ולאחר תקופה ארוכה של איומים טלפוניים, חווה חלפון נסיון תקיפה, שהוא משחזר בשיחת טלפון ממקום מושבו: "הייתי במשרד, יצאתי אחרי חצות. הגעתי הביתה, באתי להוציא דברים מהאוטו. אני רואה בחצי עין בסמטה חשוכה דמות ושומע צעדי ריצה. אדם עם כובע גרב, לבוש בחליפת טרנינג ויד מונפת באוויר עם משהו ביד, שמונף לעברי. אמרתי, אולי מישהו עובד עלי, אבל הבנתי מהר שהוא לא צוחק עלי. צעקתי: בוא אם אתה גבר. אני זוכר את האישונים שלו נפתחים. הוא הופתע. הוא קלט שלא עומד מולו פראייר. ואז הוא ברח". "אני מרגיש בתוך סרט", הוא מוסיף. "סביר להניח שהוא לא הגיע במקרה אלי. הוא נשלח. אחרי זה היה חודש יחסית שקט שבו לא היו איומים". לדברי חלפון, איומים הם חלק משגרת עבודתו של כל כתב בתחום: "כתבי משפט, משטרה, פלילים - עבורנו זה טריוויאלי שמקבלים איומים. לא היה בזה משהו חריג". ובכל זאת, לא זכור מקרה אחר של השלכת רימון לבית של כתב. הדס שטייף מסקרת מקומות שפויים, שזה מרכז הארץ. גם בוקי נאה חי במקום שעבריינים שומרים על סטטוס קוו מסוים. בנגב, ובמיוחד בבאר־שבע, יש תחושה שהכל מותר, במיוחד לעבריינים ידועים. הם הפכו להיות כמו טפלון. המון שנים הם היעדים הכי מרכזיים של המשטרה, ומסתובבים בבתי־קפה ומסעדות כשהביטחון העצמי שלהם בשמים. הם מגלגלים סכומים אדירים של כסף. אז מה הבעיה לשלם למישהו עשרת אלפים, עשרים אלף שקל לתקוף מישהו? אתה חושב שאחד ממושאי הכתיבה שלך לא אוהב את מה שהוא קורא? אני כתב נושך, עצבני. יורה לכל הכיוונים. במקרה שלי אי־אפשר להצביע על מישהו מסוים עם משהו נגדי. זה יכול להיות גם משהו מלפני חצי שנה, מישהו שהשתחרר מהכלא. הסיקור היה שווה לכולם. אחד הדברים שמאפיינים אותי זה שאני לא מסמן מטרה, עבריין או שוטר. אני כתב, לא פרשן. אני מציף עובדות, מביא ראיות. למרות הדברים האלה נזכר חלפון, כי היום שבו רעול הפנים ניסה לתקוף אותו היה היום שבו החל לאסוף תגובות לכתבה האמורה על זגורי. כשבוע לפני אירוע זריקת הרימון התפרסמה לראשונה בתקשורת פרשה של הטיית משחקי כדורגל. נגד חגי, אחיו של יניב זגורי, הוגש כתב־אישום בגין ניסיון להטות משחק באמצעות מתן שוחד לכמה משחקני הכדורגל של קבוצת הפועל באר־שבע. חלפון נזכר כי יומיים לפני זריקת הרימון הופיעו בעיתון "כל הנגב" סיפור נסיון הטיית המשחקים, וגם הכתבה, שעליה עמל שבועות, העוסקת במעורבות לכאורה של יניב זגורי בהלוואות ענק בשוק האפור. בכתבה גם הופיע תצלום של זגורי. "באותו גיליון, השער היה על פרשת הכדורגל והכפולה הפותחת של העיתון היתה על ניבי". בעקבות האירוע עזבת את באר־שבע. לכתב לא קל להתנתק מעבודתו. איך אתה מצליח למלא את תפקידך מרחוק? אני עובד גם היום כל הזמן. כל השנים האחרונות עבדתי בצורה אינטנסיבית לא רק בשטח, אז החומרים עדיין מגיעים אלי ממקורות. אני מקבל סיוע מכל הגורמים. אבל אם אתה לא בשטח, אתה לא מביא את הסיפורים הטובים באמת, וגם אין כל־כך חשק לעבוד. הכתיבה היא החלק המבאס בעבודה. הכי מעניין זה להשיג את המידע, לדבר עם מקורות, להיות בשטח. אתה כרגע לא נמצא בבאר־שבע. איך אתה חושב שמעשיך מתפרשים על־ידי הקוראים? על־ידי מי שניסה לפגוע בך? התבקשתי על־ידי המשטרה להישאר מחוץ לדרום כדי שהיא תוכל לסיים את החקירה. אני לא מסתתר. מצד שני, אני לא יכול לחזור לבית שלי כרגע. אני חושש לבטחוני, אבל לא מפחד, מפני שאני שלם עם עצמי. ידי נקיות. לא ביצעתי כל פשע. כשזורקים רימון לתוך הבית והכלבה שלך מתה, אתה מבין שאם אתה היית בבית היית נפגע, אולי אפילו קשה. כרגע אני עובד ומתאים את עצמי לנסיבות. מבחינתי זה בדיוק כמו לשכב בבית חולה בשפעת ולהמשיך לעבוד. איך אתה רואה את אופן טיפול המשטרה במקרה שלך? מפני שאני מכיר את מרחב הנגב, אני יודע מה נעשה בתיק שלי. זה מדהים אפילו אותי, לחיוב. מצד שני, צריך לזכור שמדובר בתיק קשה. קשה לפצח אותו. זה לא המקרה של ארצי העבריין נגד פלוני העבריין, עם קרבות רחוב ומלחמות. הטיפול במקרה שלי לא צריך להיות כמו טיפול בעבריין, צריך טיפול הרבה יותר נחוש. כתבי פלילים נאלצים להתחכך בעבריינים על בסיס יומי, איך עושים את ההפרדה בין עבודה לחיים פרטיים? לא צריכים להיות החברים הכי טובים. צריך לשמור על דיסטנס. אנשים שבאים במגע עם העולם העברייני, או עם לווים בשוק האפור, צריכים לצפות לאירועים כאלה. אבל ראש רשות או עיתונאי לא צריך לצפות למצב שזורקים לו רימון לבית. זה ניסיון להלך אימים, ולגרום לי או לראש עיר להסיט את עצמו מעיסוקיו. כולנו מבצעים סוג של שליחות. אני משמש פה כדי להציף עוולות ולנסות לפתור אותן, כמו ראשי רשויות. לזרוק עלינו רימונים ולתקוף אותנו זה ניסיון להשתיק אותנו. אם ראש רשות או עיתונאי יפסיקו את עיסוקם - העולם התחתון ניצח. מצד שני, אני תוהה למה לסכן את עצמי? אני במלכוד". ▪ ▪ ▪ השבועות האחרונים הביאו את חלפון לגבש תפיסה רחבה לגבי מהות התפקיד של כתב פלילי, ומה צריכה המערכת להעניק לו. "המקרה שלי מוכיח שכל המערכות צריכות לחשוב על הפן הסוציאלי של הכתבים הפליליים. אנחנו לא מתעסקים מדי יום בשמנא וסולתא. אנחנו מתעסקים עם הפסולת של החברה. בבתי־משפט, אלימות, נסיונות חיסול. המערכות לא נותנות על זה את הדעת עם ביטוחים מתאימים, למשל. לתת לנו תחושת ביטחון כשאנחנו מסתכנים, כמו שיש תוספת סיכון לחיילים בחזית. אבל אני מאחל לכל כתב שתהיה לו מערכת תומכת כמו זו שבה אני עובד. קיבלתי תמיכה גם בפן המנטלי". לדברי חלפון, למיטב ידיעתו מעולם לא ניסו לפגוע בצורה שכזו בעיתונאי בישראל. "אני מקווה שזה לא יקרה שוב, אבל אם זה יקרה, אני רוצה שיבינו שזה לא מזיז את העיתונאים מעבודתם. מקווה גם שהעברתי את המסר לעולם העברייני, ששום רימון לא עוצר את התקשורת מלעבוד, ואת הכתב מלכתוב. אני מתכנן לחזור. כרגע אני מחפש בית חדש בבאר־שבע", הוא מדגיש לקראת סיום השיחה. "אני חוזר לעניינים. מי שיש לו בעיה עם זה, יצטרך לאכול את הכובע ולהתמודד איתה". צביקה גוטליב היה עיתונאי בגלי־צה"ל ו"הארץ", כיום סטודנט למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון ניסיון לפגוע בחייו של עיתונאי על רקע מקצועי הוא לכאורה סיבה לליכוד שורות, אבל היה גם מי שניסה לטעון כי נסיון הפגיעה בחלפון לא אירע בשל עבודתו העיתונאית. אורי בינדר הוא כתב "מעריב" בדרום ובעל טור במקומון "זמן הנגב", מתחרהו של "כל הנגב". ביום שישי, 19.1, סופו של השבוע שבתחילתו נזרק הרימון לביתו של חלפון, כתב בינדר בטורו ב"זמן הנגב": "השאלה הנשאלת היא, מדוע לא נזעקו העיתונאים להגן על העיתונאי ארצי חלפון, או מדוע לא הושבתה התקשורת לאות הזדהות עם הקורבן של האלימות הזו? לפחות צריך היה לצפות לכינוס חירום של העיתונאים בדרום, להבעת מחאה קבוצתית [...] כלום לא קרה, והשאלה מתחדדת, האם עד כדי כך הפכו העיתונאים לאדם לאדם זאב? אחד ההסברים הוא, שכמה עיתונאים דיברו בגלוי על כך שאין מדובר בפעולות על רקע העבודה העיתונאית של ארצי חלפון, ולכן אין קשר בין המעשה השפל לבין עיסוקו של חלפון". שבוע אחר־כך (26.1), בטורו האישי במקומון "כל הנגב", הגיב צביקה אלוש, ראש מערכת "ידיעות אחרונות" בנגב, לדברים שכתב בינדר: "ולך ארצי, אל תירא ואל תיחת. היה חזק ושמור על עצמך. כולם איתך ברגעים האלה. ואם יש כמה זבובים טורדניים שניסו באחרונה לנצל את רגעי החולשה שלך כדי לעקוץ, ללכת רכיל ולהסתלבט על חשבונך - אל תתייחס. מרי נפש, נרגנים וגמדים, שמה שמניע אותם היא רק רוח של קנאה ונמיכות קומה, תמיד היו ותמיד יהיו. בשוליים, ארצי, בשוליים". בשיחה איתו אומר אלוש: "אני חושב שבשלב הזה של החקירה, כשהמשטרה סבורה שזה (זריקת הרימון) קשור לעבודתו העיתונאית של ארצי, לא רק שזה לא קולגיאלי לשרבט בעיתון שמועות על כך שמי שמנסה לחסל אותו מונע מסיבות אחרות, זה דבר חסר אחריות. חייו של ארצי בסכנה. רציתי לחזק את הבחור. הוא עובר תקופה קשה. עובר משבר נוראי, אישית, משפחתית, ברמה המקצועית. הוא חי בגלות, נרדף, חושש לחייו. בשלב זה לפרסם רכילות מרושעת - זה ממש לירות לו בגב". הנסיונות להשיג את תגובתו של אורי בינדר לא צלחו. מהמשטרה נמסר כי נסיון הפגיעה היה ככל הנראה על רקע עבודתו העיתונאית של חלפון. גיליון 67, מרץ 2007

היעלמותו המסתורית של ראש הממשלה שיגעה את התקשורת כולה, ופגעה קשה במיוחד בתוכנית של רזי ברקאי בגלי-צה"ל. בתפריט: גלגול מסע שמועות והפרחת תיאוריות קונספירציה

ביום ראשון שעבר נעלם ראש הממשלה ל-14 שעות. לא הייתי עושה מזה כזה עניין אילולא כל אמצעי התקשורת בישראל עשו מזה עניין. למעשה, מאז תחילת השבוע שעבר עסקו בעניין כל אמצעי התקשורת ללא יוצא מהכלל: כל העיתונים, כל ערוצי הטלוויזיה, כל תחנות הרדיו. כיום אנחנו יודעים שמדובר בחלמאות ובסכינאות הרגילה שמאפיינת את התנהלות לשכת ראש הממשלה, אבל ביום שני בבוקר לאף אחד לא היה מושג היכן היה בנימין נתניהו. ההודעה הרשמית שיצאה מלשכת ראש הממשלה קבעה כי נתניהו היה בביקור במתקן בטחוני חשאי. 14 שעות במתקן בטחוני חשאי? אולי אם אתה עצור של השב"כ. אפילו העיתונאים הבינו זאת. אלא שביום שני בבוקר היה הנסתר רב על הגלוי. לתוכנית הדגל של גלי-צה"ל "מה בוער", בהנחיית רזי ברקאי, היה פתרון מקורי: אם בלשכת ראש הממשלה לא מדברים, אם היועצים של ראש הממשלה לא משתפים, אם אף אחד בעצם לא יודע להיכן נעלם ראש הממשלה, נראיין את העיתונאים שמסקרים את לשכת ראש הממשלה ונשמע מהם שאין להם מושג היכן היה ראש הממשלה. ברקאי העלה לשידור את מיה בנגל, כתבת מדינית של "מעריב", שפעם אחר פעם, בניסוחים שונים ומשונים, הבהירה לברקאי שאין לה מושג היכן היה נתניהו. ברקאי שאל: "הוא היה במוסד לדעתך?", ובנגל ענתה, "אני לא יודעת". ברקאי לא ויתר. "את כתבת מדינית, מבינה שראש הממשלה נעלם, ואז את עושה מה?". בנגל הסבירה שהיא עושה טלפונים כדי למצוא קצה חוט למיקומו הסודי של ראש הממשלה. "למי את עושה טלפונים בקטע הזה?". בנגל הבהירה שיש לה מקורות, אבל היא לא מתכוונת לחלוק אותם עם מאזיניו של ברקאי. "הראיון הזה איתי הולך להיות עם הרבה סימני שאלה כי יש לי מעט מאוד תשובות", ניסתה לשכנע את המנחה שיניח לה. ברקאי לא הבין את הרמז. "כמה אנשים ידעו היכן ראש הממשלה?", חקר ברקאי, ובנגל הסכימה לומר שלדעתה, כמה מפתיע, עוזי ארד ידע. לקראת סוף הראיון, שדמה יותר מכל לשיחת מסדרון בין קולגות, סיכם ברקאי: "ואחרי כל הדברים האלו, מיה, יכול להיות שאני שואל שאלות אידיוטיות ואת עונה לי תשובות אידיוטיות כי בסוף הוא לא היה בכלל במוסד". בראבו, רזי. מי שחשב שבשלב הזה הבין ברקאי שעבודתו העיתונאית באותו הבוקר נגועה באידיוטיזם, התבדה. מיד אחרי שנפרד מבנגל אמר ברקאי למאזיניו: "ומי שירחיב את מסע השמועות שאנחנו מנסים לגלגל הבוקר הוא אלי שקד" (שמיד תיקן את ברקאי. קוראים לו "אלי אשד"). ייאמר לזכותו של ברקאי שבמודע או בפליטת פה הבהיר למאזיניו במה הוא עוסק באותו הבוקר: בגלגול מסע שמועות. האין זה תפקידה של תוכנית אקטואליה לדווח על המתרחש או לכל הפחות לנסות להסביר את המתרחש? בדרך כלל כן. אבל אלה זמנים קשים. ראש הממשלה נעלם ל-14 שעות ואף אחד לא יודע לאן, ולכן מאלתרים: מגלגלים שמועות. אשד, המכנה עצמו בלש תרבות, ביצע את תפקידו בהצלחה מרובה. ראשית הוא נדרש לענות אם הוא יודע מדוע נולד מסע השמועות בעקבות היעלמותו של ראש הממשלה. למרבה הצער הוא לא ענה את התשובה המתבקשת: "אולי כי אתה, רזי ברקאי, מגלגל שמועות כל הבוקר?". ברקאי המשיך: "לך בבקשה עם דמיונך הפרוע וקשור לי איזו עלילת קונספירציה איפה הוא היה". הלוואי שהייתי ממציא את זה, אבל בזה התעסק ברקאי בבוקר יום שני. אשד ענה שאומרים שאולי הוא נפגש עם חמאס לגבי גלעד שליט. אחחח, איזו קונספירציה. לקראת סוף הראיון העלה אשד את ההשערה שנתניהו נהרג לפני 14 שעות ובעצם ראש הממשלה שלנו הוא כפיל. קשה להחליט מה האייטמים האלה אמורים לרמוז למאזין: על מצוקת סיפורים במערכת "מה בוער"? שהסיפורים הקיימים כל-כך משעממים את ברקאי עד שהוא מנסה לברוא יש מאין סיפורים בדויים? או שמא פשוט אין גבול לדרך שבה התקשורת מסובבת סיפור כדי להוציא ממנו סיפור אחר, שבעיניה הוא מעניין יותר? ברקאי סיים לדבר עם אשד, ומהדורת החדשות של 10 בבוקר החלה. מאזינים, כמוני, שמאסו באינפנטיליות של "מה בוער", יכלו לעבור לאלטרנטיבה מבית רשת ב, "הכל דיבורים". מנחה התוכנית, ירון דקל, פתח במונולוג שעסק באותו סיפור ממש: היעלמותו של ראש הממשלה. במונולוג פנה דקל לראש הממשלה נתניהו ואמר לו שלא הוא ולא אנשי לשכתו צריכים להתרגש מהמהומה שהתחוללה, "גם אם אנחנו בתקשורת נורא חשובים, נורא רוצים לדעת הכל, תמיד. אתה יודע", המשיך דקל בפנייתו לנתניהו, "אנחנו לפעמים מאבדים קצת פרופורציה". לא מן הנמנע שדקל האזין לברקאי טרם כניסתו לאולפן והחליט להגיב בזמן אמת, אבל מאז שעות הבוקר אני מגלגל שמועה אחרת: בהוראת שירות הביון הפקיסטני, הטמינו אנשי רשת ב מכשירי האזנה בחדר שבו מתנהלת ישיבת הבוקר של מערכת "מה בוער", וכך גילו שבעצם רזי ברקאי יצא לנופש במלון הכל-כלול בטורקיה, ומי שמחליף אותו הוא אלי יצפאן. לפחות הוא לא נהרג לפני 14 שעות.

קשת ואילנה דיין לבית-המשפט: שידור כביכול של תעמולה אסורה ערב בחירות אינו יכול לשמש בסיס לקובלנה פלילית

אילנה דיין וקשת, זכיינית ערוץ 2, מבקשות מבית-משפט השלום בירושלים לבטל את הקובלנה הפלילית שהגיש נגדם בעז ניצן בגין שידור תעמולה אסורה ערב הבחירות האחרונות לכנסת. "כל טענותיו המופרכות של הקובל מוכחשות מכל וכל", כתבו באי-כוחן של הנאשמות, עורכי-הדין גיורא ארדינסט, תומר ויסמן ומיטל טויסטר-רוזנטל, בבקשה שהוגשה בשבוע שעבר לבית-המשפט. "הקובלנה אינה אלא ניסיון דמגוגי נפסד וחסר תום לב למנף קביעה של כבוד השופט רובינשטיין כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית (אשר הנאשמות סבורות, בכל הכבוד, כי היא שגויה כשלעצמה) לצרכים פוליטיים, לעשות שימוש בכלי אכיפה פלילי שלא למטרה שלשמה הוא נועד, ולהלך אימה על הנאשמות ועל כל עיתונאי באשר הוא". להורדת הקובץ (PDF, 163KB) באי-כוחן של הנאשמות אינם מתייחסים לטענותיו של ניצן, כיוון שלטענתם "אף אחד מהסעיפים עליהם התיימר הקובל להשתית את טענותיו, ובהם האשים הקובל את הנאשמות, אינו יכול לשמש בסיס להליך של קובלנה פלילית". בכתב הבקשה מוסבר כי סעיף 129 לחוק הבחירות, האוסר תעמולה ערב פתיחת הקלפיות וביום הבחירות עצמו, "אינו סעיף שהפרתו מהווה עבירה פלילית". גם הטענה כי קשת הפרה סעיף בחוק הרשות השנייה אינה מצדיקה הגשת קובלנה פלילית, נכתב בבקשה. "הקובלנה לא נועדה לשרת אינטרס ציבורי כלשהו ותכליתה היחידה היא הפחדה ומניעת דיון ציבורי פתוח בנושאים העומדים בלב לבו של סדר היום הציבורי. לא לצרכים כאלה נועד מוסד הקובלנה הפלילית", טוענים באי-כוחן של הנאשמות, ומבקשים מבית-המשפט להורות על ביטולה המיידי של הקובלנה ולחייב את ניצן בהוצאות. 52373-06-13

"צנזורה היא תמיד סיבה למסיבה. היא תמיד מספקת הזדמנות כי היא חושפת פחד מפני רפורמה. זאת אומרת שעמדת הכוח חלשה כל כך שאין לה ברירה אלא להתעניין במחשבות של אנשים"

באמצע מאי 2011, כתב גוליאן אסאנג בהקדמה לספרו "כשגוגל פגשה את ויקיליקס", פנה אליו עמיתו גוזף פארל ומסר לו שיו"ר חברת גוגל, אריק שמידט, מעוניין לקיים איתו פגישה. אסאנג, מייסד "ויקיליקס", שהה באותה העת במעצר בית בבריטניה. "בשלב הזה כבר ניהלנו מלחמות עם פקידי ממשל בכירים בארצות-הברית במשך שנים", כתב. "אבל מוקדי הכוח הצומחים בעמק הסיליקון נותרו מעורפלים, ולפתע הבנתי שנפלה בחלקי הזדמנות להבין את החברה שנעשתה המשפיעה ביותר עלי אדמות, ולהשפיע עליה". הפגישה המובטחת היתה אמורה לספק חומר גלם לספר שעליו עבד אז שמידט בשיתוף עם גארד כהן, מנהל גוגל-רעיונות. חודשים אחדים לאחר השיחה, כתב עוד אסאנג, התחוור לו כי בין בכירי גוגל לממשל האמריקאי, היריב המוצהר של "ויקיליקס", מתנהלים קשרים אישיים ומקצועיים ענפים. "הבנתי שאריק שמידט לא היה שליח מטעמה של גוגל בלבד. רשמית או לא, היו לו חברים שמיקמו אותו קרוב מאוד לוושינגטון הבירה, וכן יחסים מתועדים היטב עם הנשיא אובמה". כשיצא ספרם של שמידט וכהן ב-2013, כתב אסאנג, הבחין כי המחברים פירשו לא נכון את דבריו. החזון ששורטט גם הוא לא מצא חן בעיני מייסד ארגון ההדלפות. כשהאזין להקלטת הראיון שנתיים לאחר קיומו, הגיע למסקנה כי יש טעם בפרסום התמלילים כפי שהם, בטיפול מינימלי. "הדיון מכיל תיאורים חיים שמעולם לא תועדו קודם, של הפילוסופיה המנחה את ויקיליקס וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מאבקי כוח ועל מבנים חברתיים", כתב אסאנג. "הוא כולל תפיסות לגבי אופן השימוש בטכנולוגיה מבוזרת לצורך הגנה על פעילות מהפכנית – רעיונות שהייתי שמח לראותם מאומצים ומיושמים. וברמה הסמלית, הדיון מייצג שיחה בין שתי תפיסות שונות של עתיד האינטרנט: האחת, אינטרנט חודרני בשליטה תאגידית ריכוזית; והשנייה, אינטרנט שונה, תוסס ומבוזר, תואם לאמנסיפציה של ההיסטוריה האנושית ושל בני-האדם" ("העין השביעית"). גוליאן אסאנג (ג"א): נתחיל עם המסגרת. הסתכלתי על משהו שקורה בעולם, כלומר מה שנראה לי כמו יותר מדי עוולות. ורציתי שתהיה יותר הגינות, ופחות עוולות. אפשר לשאול, "מה האקסיומות הפילוסופיות שלך בנושא הזה?", ואני אומר, "אני לא צריך לנסח אותן. זה פשוט המזג שלי. ולכן זאת אקסיומה". זה מונע ממני להיכנס לדיונים פילוסופיים מיותרים לגבי הרצון שלי לעשות משהו. עצם הרצון שלי מספיק. כשחשבתי איך נגרמות עוולות ומה מקדם אותן בדרך כלל, לעומת מה שמקדם הגינות, ראיתי שאנשים, מעצם הווייתם, לא משתנים. כלומר הנטיות והמזג הביולוגי שלהם לא השתנו הרבה במשך אלפי שנים. אי לכך, מגרש המשחקים היחיד שנשאר הוא: מה יש להם ומה הם יודעים? מה יש להם – כלומר, אילו משאבים עומדים לרשותם, כמה אנרגיה הם מסוגלים לרתום, איזו אספקת מזון יש להם וכן הלאה – זה משהו שדי קשה להשפיע עליו. אבל על מה שהם יודעים אפשר להשפיע בדרכים לא לינאריות, כי כשאדם מעביר מידע לאדם אחר, השני מעביר אותו לעוד מישהו, ולעוד מישהו, בצורה לא ליניארית.[1] אז אפשר להשפיע על המון אנשים עם כמות קטנה של מידע. ככה אפשר לשנות התנהגות של הרבה אנשים באמצעות כמות מידע קטנה. אז נשאלת השאלה, איזה מין מידע ייצר התנהגות הוגנת ויצמצם התנהגות שגורמת עוול? בכל רחבי העולם, אנשים מבחינים בחלקים שונים ממה שמתרחש בסביבתם. אחרים מקבלים מידע ממקור שני. באמצע נמצאים אנשים שמעורבים בהעברת המידע מהצופים לאנשים שיפעלו על סמך המידע. אלו שלוש בעיות נפרדות שכרוכות זו בזו. הרגשתי שקשה לנתח נושאים ולהפיץ את הניתוח באופן יעיל, כך שהמידע יגיע לאנשים שבסופו של דבר יפעלו על פיו. אפשר לטעון שחברות כמו גוגל, למשל, מעורבות בעסקי ה"תיווך" האלה, של העברת מידע מאנשים שהמידע מצוי אצלם לאנשים שמעוניינים בו. הבעיה שזיהיתי היתה שהשלב הראשון, ולפעמים גם השלב האחרון, מוגבלים כשמדובר במידע שממשלות נוטות לצנזר. אפשר להסתכל על התהליך הזה כעל צדק שנעשה על ידי הרשות הרביעית.[2] התיאור הזה, שנובע בחלקו מנסיוני במכניקת הקוונטים, עוסק בזרימת מידע מסוג מסוים שבסופו של דבר מוביל לשינוי. היה נראה לי שצוואר הבקבוק מצוי בראש וראשונה בהשגת מידע שימשיך וייצר שינויים צודקים. בהקשר של הרשות הרביעית, אנשים שמשיגים מידע הם בגדר מקורות; אנשים שמעבדים את המידע ומפיצים אותו הם עיתונאים ומפרסמים למיניהם; ואנשים שעשויים לפעול על סמך המידע הם כולם. זה תיאור ממעוף הציפור אבל הוא מסתכם באופן שבו מהנדסים מערכת שתפתור את הבעיה, ולא סתם מערכת טכנית אלא מערכת כוללת. ויקיליקס היתה, ועודנה, ניסיון – אם כי ראשוני מאוד – להיות מערכת כוללת כזאת. בחזית הטכנית, האבטיפוס הראשון ניסה להתמודד עם מצב עוין במיוחד שבו הפרסום יהיה קשה וההגנה היעילה היחידה שלנו תהיה אנונימיות, שיהיה קשה למצוא מקורות (כפי שעדיין קשה למצוא אותם במגזר של הביטחון הלאומי), ושיהיה לנו צוות קטן מאוד ואמין לחלוטין. אריק שמידט (א"ש): אז המשמעות של "פרסום" כאן היא האתר עצמו, והצורך לתת פומבי לחומר? ג"א: כן, לתת פומבי לחומר המקורי. לזה אני מתכוון בפרסום. א"ש: אז הצעד הראשון היה לוודא שזה ייעשה כמו שצריך? ג"א: היה ברור לי שהפרסום בעייתי בכל העולם. בין אם בגלל צנזורה עצמית ובין אם בגלל צנזורה חיצונית. א"ש: סליחה, זה בגלל הפחד מתגובה ממשלתית עוינת? או מכל מיני דברים? ג"א: בעיקר צנזורה עצמית. למעשה, הייתי אומר שצורת הצנזורה המשמעותית ביותר כנראה, מבחינה היסטורית, היא צנזורה כלכלית, שבה פשוט לא רווחי לפרסם משהו כי אין לו שוק. אני מתאר את הצנזורה כפירמידה. בראש הפירמידה יש רצח של עיתונאים ומפרסמים. ברמה הבאה יש התקפות משפטיות על עיתונאים ומפרסמים. התקפה משפטית היא פשוט שימוש מושהה בכפייה, שלא בהכרח מביא לרצח אבל עלול להביא למאסר או לעיקול נכסים. תזכרו שנפח הפירמידה עולה במידה משמעותית ככל שיורדים, ובדוגמה הזאת פירוש הדבר שגם הצנזורה מתרחבת ככל שיורדים. יש מעט אנשים שנרצחים, יש מעט אנשים פרטיים ותאגידים שמותקפים משפטית, אבל ברמה הבאה יש כמות עצומה של צנזורה עצמית. הצנזורה העצמית מתרחשת בחלקה מפני שאנשים לא רוצים להתקדם במעלה הפירמידה – הם לא רוצים לסבול מהתקפה משפטית או מכפייה, הם לא רוצים להיהרג. זה מרפה את ידי האנשים מלהתנהג בצורה מסוימת. ויש צורות אחרות של צנזורה עצמית שנובעות מחשש להחמיץ עסקאות, להחמיץ הזדמנויות לקידום. אלה משמעותיות אפילו יותר כי הן ממוקמות נמוך יותר בפירמידה. בתחתית – שם הנפח הגדול ביותר – נמצאים כל האנשים שלא יודעים לקרוא, שאין להם גישה לטקסטים מודפסים, שאין להם גישה לתקשורת מהירה או שאין להם תעשייה רווחית שמספקת דברים כאלה.[3] החלטנו להתמודד עם שתי הרמות העליונות בפירמידת הצנזורה: איומים באלימות, ואיומים מושהים באלימות כפי שהם מיוצגים על ידי מערכת המשפט. במובנים מסוימים זאת ההתמודדות הכי קשה; ובמובנים מסוימים היא הכי קלה. היא הכי קלה כי ברור מתי דברים מצונזרים ומתי לא. וזה קל גם כי נפח הצנזורה קטן יחסית, גם אם המשמעות לגבי כל אירוע עשויה להיות גבוהה מאוד. ג"א: חשוב מאוד לתת שמות לדברים. שיוּם העבודה האינטלקטואלית והעבר האינטלקטואלי השלם שלנו הוא אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות. לכולנו יש מילים לעצמים שונים, למשל "עגבנייה". אנחנו משתמשים במילה פשוטה, "עגבנייה", במקום לתאר כל הבט קטן בעגבנייה הארורה הזאת.[4] היות שלוקח הרבה זמן לתאר את העגבנייה הזאת במדויק, אפשר להשתמש בהפשטה שכולנו נחשוב ונדבר עליה. ואת זה אנחנו עושים גם כשאנחנו משתמשים ב-URL. [5] URL משמש בדרך כלל שם קצר לתוכן אינטלקטואלי אנושי. במקום לבֵנים, אנחנו משתמשים בתוכן אינטלקטואלי אנושי כדי לבנות את הציוויליזציה שלנו. כיום יש לנו מערכת URL שבה המתווה שעל פיו אנחנו בונים את הציוויליזציה שלנו הוא פלסטלינה מהסוג הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. זאת בעיה גדולה. א"ש: ואתה טוען שצריך לפתח מבנה שונה של מרחב שמות כדי לאפשר – ג"א: אני חושב ששורר בלבול בסיסי, עומס יתר על מושג ה-URL הנוכחי. א"ש: כן. בהחלט. ג"א: מצד אחד יש שירותים דינמיים חיים וארגונים שמריצים את השירותים האלה – זאת אומרת היררכיה, שיטת שליטה, בין אם מדובר בארגון, ממשלה ובין אם בקבוצה שלטת אחרת. ומצד אחר יש מוצרים אינטלקטואליים אנושיים שיכולים להתקיים באופן עצמאי לחלוטין מכל מערכת שליטה אנושית. אלה נמצאים בעולם האפלטוני.[6] צריך להתייחס אליהם באופן מהותי לתוכן האינטלקטואלי שלהם, ולא באופן תלוי-ארגון. אני חושב שזה יהיה צעד חשוב ובלתי נמנע קדימה. הפעם הראשונה שהבחנתי בבעיה הזאת היתה בהקשר של איש בשם נַדמי אאוּשי.[7] לפני כמה שנים הוא הופיע במקום החמישי ברשימת האנשים העשירים ביותר בבריטניה של כתב עת גדול לענייני עסקים. אאושי, עיראקי במוצאו, עבד במשרד הנפט העיראקי והתעשר לפני שהיגר לבריטניה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת. לפי העיתונות האיטלקית הוא היה מעורב לכאורה בעסקאות נשק רבות. יש לו למעלה ממאה חברות שאותן הוא מנהל באמצעות חברת האחזקות שלו בלוקסמבורג, וכמה חברות שרשומות על שם אישתו בפנמה. הוא השתחל לחוגי הלייבור הבריטיים עד כדי כך שביום ההולדת העשרים לעסקיו בלונדון הוא קיבל ציור חתום בידי 130 שרים וחברי פרלמנט, כולל ראש הממשלה דאז טוני בלייר. נדמי אאושי נמנה עם התורמים של טוני רֶזקו, שבתורו גייס תרומות למען רוד בלאגוייביץ, מושל אילינוי לשעבר. הן רזקו והן בלאגוייביץ הורשעו בשחיתות. טוני רזקו שימש גם כמתווך שסייע לברק אובמה לקנות חלק מהמעון הפרטי שלו. אני יורד לפרטים אבל חותר לעיקר. במהלך הפריימריז לנשיאות של 2008, התקשורת האמריקנית הקדישה המון תשומת לב לאובמה, ולא במפתיע. הם התחילו לבחון את התורמים שלו וגילו את טוני רזקו, ומשם הגיעו אל נדמי אאושי. אאושי שכר אז את שירותיו של קרטר-ראק, משרד עורכי דין לונדוני נודע לשמצה, שהמייסד שלו, פיטר קרטר-ראק, תואר כמי שעשה לחופש הביטוי את מה שהחונק מבוסטון עשה לסוכני המכירות מדלת לדלת.[8] הוא התחיל לשלוח מכתבים לכל העיתונים הלונדוניים שתיעדו את הסגרתו לצרפת ב-2003 ואת הרשעתו בהונאה במסגרת שערוריית "אלף אקיטן", שבה היה מעורב לכאורה בהעברת עמלות לא חוקיות על מכירת מזקקות נפט בבעלות כווייתית בעת הכיבוש העיראקי בכוויית במלחמת המפרץ הראשונה.[9] אז ה"גרדיאן" שלף שישה מאמרים משנת 2003 מבלי להגיד מילה. הם היו מונחים בארכיונים של ה"גרדיאן" במשך חמש שנים. אם תסתכלו ב-URL שלהם לא תראו "הוסר עקב איום בתביעה" אלא "הדף לא נמצא". יש גם מאמר של ה"טלגרף" וכמה מאמרים של עיתונים ובלוגרים אמריקניים, וכן הלאה. נתחים חשובים מההיסטוריה העכשווית שהיו רלוונטיים למסע בחירות מתמשך לנשיאות ארצות הברית הוצאו ממאגר המידע האינטלקטואלי.[10] הם הוצאו גם ממפתח המאמרים של ה"גרדיאן". אז למרות שה"גרדיאן" מתפרסם בדפוס ואפשר לגשת לספרייה ולחפש את המאמרים האלה, איך אפשר לדעת שהם קיימים אם הם לא מופיעים במפתח של ה"גרדיאן"? הם לא רק נעלמו, הם לכאורה לא התקיימו מעולם. זה היישום המודרני של האמירה של אורוול: "מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר" – כי כל התיעוד של העבר מאוחסן פיזית בהווה.[11] סוגיית שימור התוכן המושתק פוליטית בשעה שהוא מותקף היא מרכזית לעבודה של ויקיליקס, כי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג. אנחנו רודפים אחרי החתיכות החסרות[12] שאנשים מנסים להעלים כי אנחנו חושדים, בדרך כלל בצדק, שהם משקיעים כסף בהעלמת המידע הזה כי לדעתם הוא עלול לגרום לשינוי. סקוט מלקומסון (ס"מ, עורך ספרם של שמידט וכהן): אז אתם מחפשים ראיות להעלמה כדי לקבוע את ערך המידע? ג"א: כן... לא בדיוק אבל זה ניסוח טוב מאוד – ס"מ: טוב, אז תסביר לי בדיוק. ג"א: טוב, זה לא תמיד נכון. אבל זה בהחלט בכיוון – ס"מ: זה לא מושלם! ג"א: זה לא מושלם אבל זה בהחלט מחשיד שהאנשים הכי בקיאים במידע – כלומר האנשים שכתבו אותו – משקיעים כסף במניעת התיעוד ההיסטורי שלו, ומונעים ממנו להגיע לציבור. למה לבזבז על זה כל כך הרבה עבודה? יעיל יותר פשוט לתת לכולם אפשרות לקרוא את זה – אתה לא נאלץ לבזבז זמן על הגנת המידע, אבל זה יעיל גם במונחי הארגון שלך בזכות ההשלכות החיוביות העקיפות של הפצת המידע. אז אנחנו מחפשים את המידע באופן בררני, וארגונים מעלימים מידע באופן בררני, ולעתים קרובות מאוד, אם זאת קבוצה חזקה, ברגע שמישהו מנסה לפרסם אותו אנחנו רואים ניסיונות להעלים את המידע לאחר הפרסום. א"ש: אני רוצה לדעת קצת יותר על הטכנולוגיה. אז במבנה שלכם אפשר בעיקרון להקים קצה קדמי חדש במהירות, ואתם גם מאחסנים העתקים שניתנים להפצה. אחת השאלות שיש לי היא, איך אתם בוחרים ספקי אינטרנט?[13] ג"א: זו שאלה מצוינת. א"ש: כן, זה אוסף מורכב למדי של שאלות. ג"א: אני אתן לך דוגמה איך לא לבחור אותם. עסקנו במקרה באיי טרקס וקייקוס, שהיתה בהם קבוצה קטנה ונהדרת בשם "טי-סי-איי גורנל".[14] זאת חבורת רפורמטורים פוליטיים עם מודעות אקולוגית, שחיה שם וראתה שיזמי נדל"ן מגיעים מחוץ לארץ ומצליחים איכשהו לקנות קרקע בריטית בזול ולבנות עליה גורדי שחקים וכן הלאה.[15] הם ניהלו מסע תעמולה למען מינהל תקין וניסו לחשוף את האנשים האלה. זה טיעון קלאסי למען השימוש באינטרנט: פרסום זול פירושו שיכולים להיות הרבה יותר סוגים של מפרסמים, כולל מפרסמים במימון עצמי. אנשים יכולים לפרסם מסיבות אידיאולוגיות או אלטרואיסטיות בלבד, כי עלות האלטרואיזם ביחס לפרסום לא גבוהה מדי. די מהר גירשו אותם מאיי טרקס וקייקוס. הם העבירו את השרתים שלהם להודו. יזם הנדל"ן שהם ניסו לחשוף שכר את שירותיהם של עורכי דין מלונדון, שפנו אל עורכי דין בהודו, שגירשו אותם גם מספק האינטרנט שם. הם עברו למלזיה; גירשו אותם באופן דומה – ברגע שהאיומים המשפטיים התחילו להגיע הם הפסיקו להיות רווחיים מבחינת הספּקים. הם עברו לארצות הברית וספק האינטרנט האמריקני לא התקפל – הם בחרו מישהו קצת יותר טוב. העורכים שמרו על עילום שם בגלל האיומים, אבל בעלי הטורים בדרך כלל חתמו בשמם, אם כי הצד האחראי, במובן הפרסומי, היה אנונימי. אבל מישהו שם לב שהם משתמשים בכתובות גימייל, אז יזמי הנדל"ן הגישו תביעה בקליפורניה ובמסגרתה התחילו להוציא צווי זימון לבית משפט, בין השאר לגימייל. התוצאה היתה שגוגל אמרה ל"טי-אס-איי גורנל" שהם צריכים להגיע לקליפורניה כדי להגן על עצמם, אחרת היא תמסור את כל המידע. אלה סתם חברה קטנים באיי טרקס קייקוס, שמנסים לעצור את השחיתות של יזמי נדל"ן בעלי משאבים עצומים בארצם. איך הם יכולים להגיע לקליפורניה ולהיאבק בצווי זימון שהם חלק מתביעת דיבה מפוקפקת? טוב, ברור שהם לא יכולים. אבל הצלחנו לארגן להם עורכי דין, ורצה המקרה וחלק ניכר מהחוק בקליפורניה מתייחס למצב כזה בדיוק, כשמישהו מפרסם משהו ואז מזמנים אותו לבית משפט בניסיון לחשוף את זהותו. אי-אפשר לעשות את זה וצריך גם לשלם את העלות. זה היה סבך משפטי קטן ונחמד שמישהו הציג. גוגל לא שלחה שום עורכי דין לעזור להם. זאת דוגמה למה שקורה כשיש לך חברה מבריקים – היה להם איש טכני הודי מעולה, היו להם חברה פוליטיים מצוינים – שמתאחדים ומנסים להילחם בשחיתות בארצם באמצעות האינטרנט כמנגנון פרסומי. מה קורה? רודפים אותך עד קצות תבל! לחברה האלה היה מזל כי היו להם מספיק משאבים לשרוד את הרדיפה ובסופו של דבר הם מצאו חברים ויצאו מזה בשלום. אנחנו חיפשנו ספקי אינטרנט שיעמדו בלחץ. היות שהייתי מעורב בפוליטיקה, טכנולוגיה ופעילות נגד הצנזורה במשך הרבה מאוד זמן, הכרתי כמה שחקנים בשוק. היו לנו ספקי אינטרנט שכבר חדרנו אליהם אידיאולוגית. היו לנו שם חברים שידענו שיצדדו בנו במקרה של זימון, וידענו שיש סיכוי סביר שאם הם יקבלו צווי זימון או אפילו צווי איסור פרסום נשמע על זה מיד. האם מישהו שלא בקי ברזי האינטרנט יכול לעשות את זה? לא בקלות. אפשר לחפש ספקי אינטרנט שוויקיליקס משתמשת בהם כרגע, או כאלה ש"פייראט ביי" השתמשו בהם, או קבוצות אחרות שנמצאות תחת מתקפה מסיבית.[16] לעתים קרובות דווקא ספק קטן עונה על הדרישות האלה. יש ספק קטן בשם PRQ בשוודיה, מייסודו של גוטפריד, המכונה אנאקאטה – אחד המוחות הטכניים שעומדים מאחורי "פייראט ביי".[17] הם ובאנהוף, ספק אינטרנט שוודי גדול, פיתחו תעשייה שפונה אל פלח שוק מסוים ומעניקה שירותים למפרסמים פליטים – וזו בדיוק ההגדרה המתאימה להם; הם פליטי פרסום.[18] ג"א: [...] לעתים קרובות אני אומר שצנזורה היא תמיד סיבה למסיבה. היא תמיד מספקת הזדמנות כי היא חושפת פחד מפני רפורמה. זאת אומרת שעמדת הכוח חלשה כל כך שאין לה ברירה אלא להתעניין במחשבות של אנשים. גארד כהן (ג"כ): זה טיעון מעניין. א"ש: זה טיעון מעניין מאוד. ס"מ: זה כמו לאתר את המסמכים הרגישים באמצעות צפייה בשלטונות צדים. ג"א: בדיוק. אז כשהסינים מוציאים כל כך הרבה אנרגיה על צנזורה בדרכים חדשניות, האם אנחנו אומרים שזה בזבוז מוחלט של זמן ואנרגיה, או אולי בעצם יש להם ניסיון רציני בניהול המדינה והם מבינים שמשנה מאוד מה אנשים חושבים? לדעתי סביר הרבה יותר לפרש את זה כך ששחקנים שונים בסין, ששולטים במערכת הצנזורה, מבינים היטב שעמדת הכוח שלהם שברירית ושהם צריכים להיזהר ממחשבות של אנשים. אז הם מוכרחים לצנזר. ס"מ: אז המדינה רציונלית, לפחות מבחינת הדיכוי. ג"א: אני תמיד מודאג כשמדברים על "מדינה", כי מדובר בפרטים שפועלים לטובת האינטרסים שלהם, כפי שהם תופסים אותם. קבוצה זאת או אחרת. ס"מ: נשמע סביר. ג"א: קח למשל את האנשים שפועלים כצנזורים במשרד להגנה ציבורית בסין. למה הם מצנזרים, ומה הדבר הראשון שהם מצנזרים? אני אגיד לך מה הדבר הראשון שהם מצנזרים – הם מצנזרים משהו שמישהו בפוליטביורו עלול לראות! זה הדבר הראשון שהם מצנזרים. הם לא באמת מוטרדים מרשתות אפלות.[19] ג"כ: סליחה? ג"א: הם לא מוטרדים מרשתות אפלות כי הבוסים שלהם לא רואים מה נמצא ברשת האפלה ואי-אפשר להאשים אותם בכך שלא צנזרו אותה. היה לנו סיפור נהדר כאן בבריטניה, כשפרסמנו מצבור שלם של מסמכים מסווגים של הצבא הבריטי. בהמשך הגשנו דרישה על פי חוק חופש מידע, משהו שאנחנו עושים עם ממשלות שונות, איפה שרק אפשר.[20] הגשנו את זה למשרד ההגנה הבריטי כדי לראות אם הם פותחים בחקירה, כדי להגן בצורה טובה יותר על המקורות שלנו. בהתחלה הם לא הגישו את המסמכים. ערערנו, וקיבלו כמה מסמכים. גילינו שמישהו במשרד ההגנה שם לב שבאתר שלנו יש המון מסמכים של הצבא הבריטי לגבי תוכנית המעקבים שלהם, ועוד הדלפה של אלפיים דפים על דרכים אפשריות למנוע את ההדלפה, שמהם השתמע שהאיום מספר אחת על הצבא הבריטי הוא עיתונאים חוקרים.[21] אז זה עבר למישהו מהביון הנגדי, והם אמרו, "אוי ואבוי, יש שם מאות דפים על כל מיני מדינות וזה פשוט לא נפסק, זה אינסופי, זה אינסופי!!!!!" חמישה סימני קריאה. זה היה שלב הגילוי; ועכשיו לשלב התגובה. ל"בי-טי" יש חוזים עם משרד ההגנה.[22] הם אמרו ל"בי-טי" לצנזר אותנו. אז אף אחד ממשרד ההגנה הבריטי לא יכול יותר לקרוא מה שנמצא בוויקיליקס. הבעיה נפתרה! א"ש: מעניין. ג"א: הגנרלים והבוסים שלהם לא יכלו יותר לראות שיש לנו חומרים ממשרד ההגנה בוויקיליקס. נגמרו התלונות ונפתרה הבעיה. להבנות כאלה עשויים להיות יתרונות די גדולים שניתן ליישם על חלק מהמערכות האלה. אם מבינים שדברים כאלה תמיד מתרחשים בארגונים ביורוקרטיים, מבינים שרשתות אפלות לא ייתקלו בקשיים עד שהן יגדלו כל כך שהן יפסיקו להיות אפלות. ס"מ: זה באמת מעניין. ציינת עיתונות חוקרת. יש לך הרבה מאוד ניסיון עם עיתונות, בהבטים שונים. איך אתה תופס את האופן שבו פרסום מידע מהסוג שתיארת קודם, משתלב בתהליכים עיתונאיים, אם בכלל? או אולי מחליף אותם? ג"א: לא, השאלה היא יותר איך התהליכים העיתונאיים מתאימים את עצמם למשהו גדול בהרבה. הדבר הגדול בהרבה הוא שבני אדם, בתור ציוויליזציה, מובילים ויוצרים את ההיסטוריה האינטלקטואלית שלהם. ואת ההיסטוריה האינטלקטואלית שנמצאת על המדף אפשר להוריד משם ולעשות איתה כל מיני דברים, להימנע מלחזור על טעויות מטופשות כי מישהו כבר עשה את השטות הזאת וכתב על הניסיון שלו ואין צורך שנעשה את זה שוב. יש כמה תהליכים שונים שיוצרים את התיעוד הזה, ותהליכים אחרים שבמסגרתם אנשים מנסים להרוס חלקים מהתיעוד, ואחרים שמנסים למנוע מאנשים לתעד דברים מלכתחילה. כולנו ניזונים מתיעוד אינטלקטואלי. אז מה שאנחנו מעוניינים לעשות הוא לתעד כמה שיותר, למנוע ככל האפשר מחיקה מהתיעוד ולהפוך את התיעוד לבר-חיפוש ככל האפשר. א"ש: אבל אחת ההשלכות של התפיסה הזאת היא ששחקנים מסוימים ימצאו שימוש אסטרטגי לדור שסופג כמויות אדירות של דיסאינפורמציה. ג"א: כן. זה סוג אחר של צנזורה שחשבתי עליו אבל אני לא מרבה לדבר עליו, כלומר צנזורה באמצעות מורכבוּת. א"ש: כן. זה מסובך מדי. ג"א: זה נוגע בעיקר למגזר הפיננסי שמחוץ לגבולות המדינה. צנזורה באמצעות מורכבות. צנזורה של מה? צנזורה של שערוריות פוליטיות. כשיש מספיק שערוריות פוליטיות, יש רפורמה בחוק, ואם יש רפורמה בחוק אי-אפשר לעשות את זה יותר. אז למה כל מבני המיסוי המוקפדים מורכבים כל כך? הם אולי חוקיים לגמרי, אבל למה הם כל כך מסובכים לעזאזל? טוב, מפני שמבנים לא מסובכים הם מובָנים, והמבנים המובָנים עברו רגולציה אז נשארו רק הדברים המורכבים במיוחד. ס"מ: יותר רעשי רקע, פחות קליטה. ג"א: כן, בדיוק. א"ש: אבל איך אנשים יתמודדו בעתיד עם העובדה שהתמריץ לפרסם מידע מטעה, שגוי, מניפולטיבי, יהיה גבוה מאוד? יותר מזה, אין לך דרך לדעת מי מהמפרסמים טוב או רע, כי המערכת אנונימית. ג"א: קודם כול צריך להבין שהמצב כמות שהוא כרגע רע מאוד. עיתונאי של ה"ניישן", גרג מיצל, שכתב בין השאר עלינו, פירסם ספר על הזרם המרכזי של התקשורת, בשם "כל כך הרבה טעויות במשך כל כך הרבה זמן".[23] הכותרת הזאת היא תמצית העניין בעצם. כן, יש לנו רגעים הירואיים, כמו ווטרגייט וכן הלאה, אבל בחייכם, התקשורת מעולם לא היתה מוצלחת במיוחד. היא תמיד היתה גרועה מאוד. עיתונאים טובים הם היוצאים מן הכלל. כשמעורבים רגשית במשהו, כמו שאני מעורב בוויקיליקס, ומכירים כל פינה, מחפשים דיווחים בזרם המרכזי של התקשורת ורואים שקר גס אחרי שקר גס. אתה יודע שהעיתונאי יודע שזה שקר; זאת לא טעות תמימה. ואז אנשים חוזרים על השקרים וכן הלאה. מצב הזרם המרכזי בעיתונות כיום מזעזע כל כך שלא נראה לי שאפשר לבצע בה רפורמה. נדמה לי שזה בלתי אפשרי. אני חושב שצריך לחסל אותה ולהחליף אותה במשהו טוב יותר. ס"מ: עושה רושם שזה קורה! ג"א: כן, ואני פועל למען הרעיון של עיתונות מדעית – דברים חייבים להיות מצוטטים מפי מקורות, ומידע רב ככל האפשר צריך להימצא במרחב הציבורי כדי שאנשים יראו אותו, בדיוק כמו במדע; כדי שיוכלו לבחון ולבדוק אם המסקנה אכן נובעת מהנתונים.[24] אחרת העיתונאי ככל הנראה המציא אותה. התקשורת ממציאה כל כך הרבה, שאנחנו נגררים למלחמות. רוב המלחמות במאה העשרים פרצו כתוצאה משקרים שהזרם המרכזי בתקשורת העצים והפיץ. אתה יכול להגיד, "טוב, זה מצב נוראי; זה נורא שכל המלחמות האלה פרצו כתוצאה משקרים". ואני אומר לא, זאת הזדמנות פז, כי פירוש הדבר שאוכלוסיות לא אוהבות מלחמות ושצריך לשקר להן כדי לבצע אותן. זאת אומרת שבאמצעות אמירת אמת ניתן להוביל לשלום. זה מקור לתקווה גדולה. אבל שאלת האבחנה בין פרסום אמיתי לפרסום שקרי היא עניין של מוניטין. מה שהייתי רוצה לראות הוא חדירה של ההבט המוניטיני לתוך העיתונות, כמו במדע, בעזרת השאלה: "איפה הנתונים שלכם?". אם אתם לא מספקים נתונים, למה לעזאזל אני צריך להתייחס אליכם ברצינות? כיום, כשאפשר לפרסם באינטרנט, כשיש מרחב פיזי מספיק לנתונים, הם חייבים להיות שם. בעיתונים אין מקום למקור ראשוני; כיום, כשיש מרחב למקור הראשוני, צריך ליצור סטנדרט שמחייב את הימצאותו. אנשים יכולים לסטות מהסטנדרט הזה אבל אם הם סוטים ממנו ולא טורחים לספק נתונים ממקור ראשון, למה שנתייחס למה שהם כותבים? הם לא מכבדים את הקוראים. אני מניח שסוגיית המוניטין היא סוגייה חשובה. ואיך דברים זוכים למוניטין? בחלקו, מוניטין נבנה בזכות רצף של ציטוטים. משהו קורה, מישהו אומר על זה משהו, מישהו אחר אומר על זה עוד משהו, וכן הלאה. זאת סדרה של ציטוטים, כשהמידע זורם מאדם לאדם. וכדי שזה יהיה חזק צריך מערכת שיוּם חזקה, שבה המקור שעליו אתה נסמך הוא לא סתם אתר ניסיוני שייעלם מחר, או כזה שמסלף מידע כי הוא לא מוצא חן בעיני חברה מסחרית מסוימת, או כזה שתובעים אותו ומביאים לסגירתו. לדעתי, זה יעזור למוניטין. מורכבות היא סוגיה סבוכה יותר. אני חושב שזאת בעיה רצינית. כשדברים נעשים פתוחים, הם נוטים להפוך מורכבים יותר כי אנשים מתחילים להסתיר את מה שהם עושים – את ההתנהגות הרעה שלהם – באמצעות מורכבות. דוגמה לכך היא הדיבור הביורוקרטי הערטילאי. דברים עוברים ביורוקרטיזציה וכולם מדברים בלשון חלקה. זה מחיר הפתיחוּת. בהשקעות מעבר לים אפשר לראות מורכבות מדהימה בשכבות ההתרחשויות, כך שהן הופכות בלתי חדירות. כמובן, קריפטולוגיה היא מערכת אינטלקטואלית שמתמחה בהפיכת דברים למורכבים ככל האפשר. את הדברים האלה קשה לתקוף. מצד אחר, מערכות מורכבות גם קשות לשימוש. ביורוקרטיות ומערכות תקשורת פנימיות שמלאות בהתחמקויות וכיסויי תחת הן לא מערכות תקשורת יעילות. באופן דומה, המבנים המורכבים של השקעות מעבר לים הם בעצם לא יעילים. אולי אתה נמצא בעמדת יתרון כשהמיסוי גבוה, אבל אם שיעור המס הוא שלושה אחוזים אין לך שום יתרון; המורכבות תחנוק אותך. ס"מ: טוב, אם הן לא היו בלתי-יעילות כולם היו מחזיקים את הכסף שלהם מעבר לים, גוליאן. ג"א: כן, זה נכון. ס"מ: זאת היתה בדיחה, אבל זה ככל הנראה נכון. ג"א: לא, זה נכון. מתחוללת מלחמה בין כל הדברים האלה. אני לא רואה שום הבדל בין ממשלה לבין תאגידים גדולים ותאגידים קטנים. הכול נמצא על רצף אחד; כולם מערכות שמנסות להשיג כמה שיותר כוח. גנרל מנסה להשיג כמה שיותר כוח ליחידה הצבאית שלו, וכן הלאה. הם מפרסמים, הם מייצרים משהו שלטענתם הוא מוצר, אנשים קונים אותו, אנשים לא קונים אותו, הם מסבכים כדי להסתיר פגמים במוצר ומייצרים ספינים. אז אני לא רואה הבדל גדול בין שחקנים ממשלתיים ללא-ממשלתיים במובן הזה. יש הבדל תיאורטי אחד ביכולת להפעיל כוח כפייה, אבל אפילו שם אנחנו רואים שלתאגידים מקושרים יש גישה לממשלה ולבתי משפט, אז הם יכולים להפעיל כוח כפייה באמצעות המשטרה שתגבה חובות או תגרש עובדים ממשרדים. מתוך הספר "כשגוגל פגשה את ויקיליקס" מאת גוליאן אסאנג, שראה אור בשנת 2014 בהוצאת דיונון. מאנגלית: קטיה בנוביץ. עריכה: ענבל מלכה. הקדמה למהדורה העברית: פרופ קרין נהון. תמלול השיחה העומדת במרכז הספר, כמו גם הקלטה שלה, זמינים באתר "ויקיליקס" [1] המשמעות של "לא ליניארית" בהקשר זה היא שקצב התפשטות המידע אינו קבוע, אלא הולך ועולה ככל שהוא נפוץ באוכלוסייה. למשל, אם ביום אחד אדם מעביר רעיון לשני אנשים, ולמחרת כל אחד מהשלושה מפיץ אותו לשני אנשים נוספים, וכן הלאה, אז אחרי היום הראשון שלושה אנשים יודעים, אחרי היום השני תשעה אנשים יודעים, אחרי השבוע הראשון 2,187 אנשים יודעים, וכעבור עשרים ואחד יום כל אדם על פני כדור הארץ יודע (בהינתן שאוכלוסיית העולם מונה כיום 7.1 מיליארד איש). במובן המילולי, "לא ליניארי" פירושו "לא ניתן לתיאור גרפי כקו ישר". [2] "הרשות הרביעית" הוא מושג לא רשמי שמציין כל קבוצה מלבד ארגונים ממשלתיים או פוליטיים, שמשפיעים על הפוליטיקה. על פי רוב הוא מתייחס לתקשורת. [3] לייצוג חזותי של פירמידת הצנזורה ראו: Marienna Pope-Weidemann, “Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet” (review), Counterfire, 13 September 2013. לדיון נוסף ברעיון זה ראו: Julian Assange with Jacob Appelbaum, Andy Müller-Maguhn, and Jérémie Zimmermann, Cypherpunks: Freedom and the Future of the Internet (OR Books, 2012), pp. 123–124. [4] עצמים על השולחן שימשו לאורך כל השיחה להדגמת רעיונות דרך היחסים המרחביים ביניהם. [5] URL הם ראשי תיבות של Uniform Resource Locator, שם נרדף לכתובת אינטרנט קריאה לעין אנושית, כמו https://www.wikileaks.org/donate. [6] "העולם האפלטוני", בהקשר זה, פירושו עולם הידע האפשרי. מקורו של המושג בתורת הצורות של אפלטון, אך העיסוק המהנה ביותר בו מצוי בסיפור הקצר הנודע "ספריית בבל" של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס (1986-1899). הסיפור זמין ברשת כאן. יצא לאור בעברית במסגרת קובץ סיפורי בורחס, בדיונות, בתרגום יורם ברונובסקי, הוצאת הספרייה החדשה, 1998. [7] ראו את הדף המוקדש לנדמי אאושי בוויקיליקס. [8] החונק מבוסטון היה רוצח סדרתי שפעל בבוסטון, מסצוסטס בראשית שנות השישים של המאה העשרים. נאמר כי הוא התחזה לסוכן מכירות כדי להערים על נשים ולחדור לדירותיהן. [9] הסיפור השלים מעגל כשהשופטת-החוקרת הצרפתייה, אווה זולי, חקרה את השחיתות בבנקים של איסלנד, השתתפה במירוץ לנשיאות צרפת ב-2012, הפסידה, נבחרה לפרלמנט האירופי, והגיעה לשגרירות שבה אני מתגורר בניסיון למצוא פתרון למעצרי-ללא-אישום בבריטניה, שנמשך ארבע שנים. [10] ויקיליקס שיחזרה כמה מהם והחזירה אותם לתיעוד ההיסטורי. ראו כאן. [11] גורג אורוול, 1984, יצא לאור בעברית בתרגום ג אריוך, הוצאת עם עובד, 1971. [12] "חתיכות" משמש כאן על פי ההגדרה של תורת המידע – כלומר, "החתיכות האלה" פירושו "המידע הזה". [13] בהקשר זה, הכוונה היא לחברה שמספקת שירותי תקשורת או נפח אחסון שאפשר לנהל באמצעותם אתר אינטרנט. כשבוחרים ספק אינטרנט למפרסם כמו ויקיליקס, חייבים לשקול כמה סוגיות לא פשוטות כגון, "האם הספק יגבה אותך מפני ניסיונות צנזורה, או האם יצנזר אותך בעצמו?". [14] איי טרקס וקייקוס הם טריטוריה בריטית בקריביים. [15] היות שאיי טרקס וקייקוס הם טריטוריה בריטית, בית המלוכה הבריטי הוא הבעלים הרשמי של הקרקע. [16] אתר "פייראט ביי" הוקם ב-2003 על ידי ידידי גוטפריד סווארטהולם (המכונה "אנאקאטה"), ששימש גם יועץ לוויקיליקס. שוודיה תבעה אותו בעקבות לחץ אמריקני (שמתועד בוויקיליקס), ואחר כך שירותי הביון השוודיים הסגירו אותו מקמבודיה, והוא נשפט פעם נוספת וגורש לדנמרק, שם הוא מחכה למשפט. "פייראט ביי" הוא עוקב-טורנטים שמאפשר שיתוף תיקיות גדולות בין מחשבים מחוברים לאינטרנט, באמצעות תיאום התקשורת ביניהם. כתובת האתר שלו, החסום בארצות רבות, היא www.thepiratebay.se. ראו: Kristina Svartholm, "Gottfrid Svartholm Warg: a year of his life from his mother’s perspective," WikiLeaks, 18 August 2013. ראו גם: Rick Falkvinge, "Cable Reveals Extent Of Lapdoggery From Swedish Govt On Copyright Monopoly," Falkvinge & co. on Infopolicy, 5 September 2011. [17] בנוסף לקשר שלו עם "פייראט ביי" ו-PRQ, גוטפריד סווארטהולם שימש יועץ של ויקיליקס ושיתף פעולה עם פרסום הסרטון "רצח משני" (Collateral Murder); הסרטון זמין כאן. רוב האנשים המוזכרים בכתוביות של הסרטון עברו הטרדות כתוצאה מכך. גוטפריד עצמו הוא שועל קרבות-משפטיים ותיק. למידע נוסף ומסמכים על התביעה שלו ראו: "Prosecution and prison documents for Pirate-Bay founder Gottfrid Svartholm Warg (alias Anakata)," WikiLeaks, 19 May 2013. [18] למידע נוסף על PRQ היכנסו לאתר שלהם. למידע נוסף על בארנהוף היכנסו לאתר שלהם. [19] קבוצת מחשבים שמחוברת באמצעות האינטרנט, ובה כל מחשב מכיר רק את הכתובות של כמה משתתפים אחרים ברשת האפלה הרחבה יותר. רשת אפלה היא משהו שקשה לממשלה לצנזר, אבל רשת אפלה גם קשה יחסית לגישה. I2P היא דוגמה לרשת אפלה. [20] מדובר בבקשה למידע מטעם גוף ציבורי, שנגיש לציבור מבחינה חוקית במדינות שיש בהן חוק חופש המידע. [21] "UK Ministry of Defence continually monitors WikiLeaks: eight reports into classified UK leaks, 29 Sep 2009", WikiLeaks, 30 September 2009. [22] "בי-טי", לשעבר "בריטיש טלקום", היא חברת הטלפוניה הגדולה ביותר בבריטניה, ואחת הגדולות בעולם. [23] Greg Mitchell, So Wrong for So Long: How the Press, the Pundits and the President Failed on Iraq (Union Square Press, 2008). [24] לדיון מקיף בנושא זה ראו: Raffi Khatchadourian, “No Secrets: Julian Assange’s mission for total transparency,” New Yorker, 7 June 2010.

היריבות בין שני העורכים הבכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות" מעכבת את איחוד המערכות • בארגון העיתונאים דורשים תוכנית פרישה מרצון לקראת פיטורים של 60 עיתונאים ועובדי מערכת • בינתיים המעבר לקומפלקס החדש בראשון-לציון מתעכב – והדדליין דוחק

יריבות בין שני העורכים הבכירים בקבוצת "ידיעות אחרונות" מקשה על קידום מהלך איחוד המערכות המתוכנן עם המעבר לקומפלקס החדש בראשון-לציון. היחסים העכורים בין רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות", לערן טיפנברון, עורך ynet, מעכבים את התקדמותו של האיחוד, וכעת, למעט מדור הספורט, רק כתבים מעטים עובדים במתכונת מאוחדת עבור העיתון והאתר. את מהלך המעבר והאיחוד מוביל העורך הבכיר השלישי בקבוצה, יואל אסתרון, מו"ל "כלכליסט". ירון וטיפנברון סירבו להתייחס לדברים. מהלך האיחוד נבנה אט-אט בשנים האחרונות, לאחר שבין העיתון לאתר שררו נתק ועוינות היסטוריים. לפני כארבע שנים החלו צלמי ynet להעביר תצלומים גם לעיתון "ידיעות אחרונות". זמן קצר אחר-כך אוחד דסק הספורט של ynet עם זה של העיתון המודפס, ולקראת בחירות 2013 החל בין הכתבים הפוליטיים של האתר לעיתון שיתוף פעולה, שהמשיך גם לאחר שמערכת הבחירות הסתיימה. אלא שנדמה כי מתחים פנימיים בתוך הקבוצה מונעים את התקדמות המהלך. אל מול האופן המקרטע שבו מתקדם מהלך האיחוד בין הגופים החדשותיים של קבוצת התקשורת בולטת מגמה הפוכה בזרוע המגזינית שלה. בזרוע זו, שהגופים הבולטים בה הם "לאשה", "פנאי פלוס" ואתר האינטרנט xnet, מהלך איחוד המערכות דווקא מתקדם. כינוסן של המערכות לבניין אחד ואיחודן יביא לכינון היררכיה חדשה בצמרת העיתון, ואולי אף לביטול תפקידים בכירים. אסתרון, שנבחר להיות הפרויקטור של תהליך המעבר, הוא העיתונאי הוותיק והמוערך מבין השלושה, אולם הוא מופקד על כלי התקשורת הקטן ביותר. בעבר היה אסתרון עורך המשנה של "ידיעות אחרונות", אולם לא מונה לעורך הראשי. רון ירון ירש את התפקיד משילה דה-בר, אולם בתקופתו סבל העיתון מנטישת מנויים ומפגיעה קשה בתדמיתו, בין היתר בעקבות רתימתו הבוטה לאינטרסים פוליטיים, האשמתו בקמפיין שלילי על-ידי ראש הממשלה נתניהו והחדירה המסיבית של תוכני פרסום סמוי. תהליכים דומים, אגרסיביים פי כמה, אירעו גם ב-ynet בעריכתו של ערן טיפנברון. לא רק העורכים הבכירים חוששים למעמדם ואולי גם לתפקידם כתוצאה מהשלמת מהלך איחוד המערכות. מי שההשלכות השליליות מוחשיות הרבה יותר עבורם הם העיתונאים – שעל-פי התכנון, עשרות מהם יפוטרו לקראת המעבר לראשון-לציון. השבוע הודיע ארגון העיתונאים, שבמסגרתו מאוגדים עיתונאי הקבוצה, על אסיפות הסברה שיתקיימו בשבועיים הקרובים לקראת החתימה על הסכם קיבוצי שיכלול הסדרי פרישה מרצון. בארגון דורשים כי לפני ביצוע גל הפיטורים תמצה הנהלת הקבוצה את הפנייה לעובדי המערכת החפצים בפרישה מרצון בפיצויים מוגדלים. בארגון דורשים שסך הפורשים והמפוטרים לא יעלה על 60, וכי הללו יעזבו את כלי התקשורת של הקבוצה ("ידיעות אחרונות", "כלכליסט", "לאשה" ו-xnet) בשתי פעימות. לפי ארגון העיתונאים, סבב הפיטורים השני ייערך לאחר תום 2015, ואחרי סיומו יקבלו העיתונאים הנותרים חסינות מפני פיטורי התייעלות לתקופה שטרם נקבעה. ההסכם המתגבש אינו כולל את עובדי ynet, שהוא יחידה נפרדת מבחינת היחסים בין ארגון העיתונאים לקבוצת "ידיעות אחרונות", שכן האתר מופעל תחת חברה אחרת מקבוצת "ידיעות אחרונות". החששות והמאבקים הקשורים למהלך האיחוד מתכנסים לתאריך המעבר אל הבניין החדש. כעת שוכנות מערכות כלי התקשורת השונים של הקבוצה באתרים נפרדים בתל-אביב. מערכת העיתון עצמו נמצאת בבניין ברחוב מוזס, מערכת ynet ברחוב קרמניצקי הסמוך, ומערכת "כלכליסט" ברמת-החייל. מערכות xnet, "לאשה" ושאר המגזינים נמצאות ברחוב המסגר. בשנת 2013 מכרה קבוצת התקשורת את בניין מערכת "ידיעות אחרונות" לקבוצת עזריאלי תמורת 374 מיליון שקל, כדי שבמקום ייבנה מגדל חדש ("המגדל האליפטי") כחלק מקומפקלס מגדלי עזריאלי הסמוך. עם חתימת העסקה שילמה קבוצת עזריאלי לבעלי "ידיעות אחרונות" 90 מיליון שקל בתוספת מע"מ; שאר הסכום – 284 מיליון שקל בתוספת ריבית, הצמדה ומע"מ – ישולם במועד מסירת הנכס. בניית הבניין החדש בראשון-לציון מתקדמת, אולם תאריך היעד הפנימי לפינוי הבניין נדחה מקיץ 2015 לסוף השנה, אם בשל היריבויות בצמרת העיתון ואם בשל סיבות אחרות. כך או כך, קבוצת "ידיעות אחרונות" התחייבה לפנות את בניין המערכת עד סוף מרץ 2016, תאריך שלאחריו לא ניתן יהיה לדחות עוד את המעבר.

מי שמחליט אם לגנוז או לקדם הצעת חוק - היא ועדה הפועלת באפס שקיפות. הקואליציה הפילה אתמול הצעה של ח"כ שמחה רוטמן שנועדה לשנות את המצב. מי שהצביעו נגד היו חתומים עד לא מזמן על ההצעה: מוסי רז, מיכן רוזין, מרב מיכאלי, תמר זנדברג, איילת שקד ואחרים

הקואליציה הפילה אתמול (רביעי) הצעת חוק של ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית להגברת השקיפות בוועדת השרים לחקיקה. ההצעה נפלה ברוב של 55 מתנגדים לעומת 51 תומכים, כאשר התנגדו לה חברי הכנסת החתומים עליה בעבר כמו מרב מיכאלי, מיכל רוזין, מוסי רז ותמר זנדברג. ועדת השרים לחקיקה היא מרכז העצבים השלטוני – המקום בו מחליטים האם חוקים יעברו או ייגנזו. אך היא פועלת ללא שקיפות ובאפלה מוחלטת. כפי שהראינו בתחקיר מתמשך ב"שקוף", מאפשר לחברי הממשלה לחמוק מביקורת ציבורית וכתוצאה מכך נופלות הצעות חוק חשובות שהיו יכולות להועיל עם הציבור. ח"כ שמחה רוטמן, מגיש ההצעה, פנה על דוכן המליאה לחברי הקואליציה ואמר "אני צריך לנמק את הצעת החוק שאתם חתומים עליה – שוועדת השרים לחקיקה תהיה שקופה, שהליך החקיקה במדינת ישראל לא יתנהל במחשכים. שלא נעמוד בסיטואציה שבוועדת השרים לחקיקה מקבלים מידע שאין לו שום בסיס ועל בסיסו מקדמים או דוחים הצעות חוק, הרחק מעיני הציבור, הרחק מעיני הכנסת, הרחק מעיני חבר הכנסת המציע". לפי הצעת החוק של ח"כ רוטמן, ועדת השרים לחקיקה תחויב לפרסם את חוות הדעת המקצועיות של משרדי הממשלה והרשויות על כל הצעה – באתר משרד רה"מ. כך הציבור וחברי הכנסת יוכלו לדעת מה הרקע לדחיה או לאישור של הצעות החוק, למתוח ביקורת ציבורית או להשיב על טענות המשרדים. בנוסף, לפי ההצעה ח"כים יורשו להגיש התייחסות מטעמם לחוות הדעת והיא תובא בפני הממשלה או ועדת השרים בצמוד אליה. ביום ראשון השבוע נחתם דינה של ההצעה, שנפלה על ידי הממשלה בוועדת השרים לחקיקה בראשות שר המשפטים גדעון סער. הוועדה החליטה לדחות אותה בחצי שנה, ובכך סתמה עליה את הגולל. בעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו היה הגורם המרכזי שמנע שקיפות בוועדה, אלא שכעת גם השלטון הנוכחי מעדיף למנוע דין וחשבון. שרות שקידמו את ההצעה בעבר תמכו כעת בהפלתה – איילת שקד, מרב מיכאלי ותמר זנדברג. לפניית "שקוף" בנושא הן לא מסרו תגובה. בימים כתיקונם, סדר היום של ועדת השרים לחקיקה מתפרסם בכל יום רביעי. לאחר פרסומו, הדרג המקצועי של כל משרד ממשלתי נדרש לגבש עמדה בנוגע לכל הצעת חוק, בהתייחס להשלכותיה כלפי המשרד. המשרד מכין נתונים רלוונטיים עבור השר או השרה, שתפקידם לגבש עמדה ולהגיע איתה לוועדה. לא תמיד השרים מתייחסים לחלק המקצועי, אבל יש לו חשיבות ציבורית. לכן ב-2018 פנינו ב"שקוף" יחד עם "הצלחה" לכלל משרדי הממשלה, בבקשה לפרסם את עמדותיהם בנוגע להצעות חוק שונות. מדובר בבקשה טריוויאלית: לחשוף לציבור את העמדה המקצועית כלפי הצעות חוק. זה יאפשר לח"כים להבין את השיקולים מאחורי ההחלטות, וגם יקדם עיתונות מעמיקה ולא פופוליסטית: נוכל לבדוק האם ישנן סיבות מהותיות ולא רק פוליטיות בגינן נופלים חוקים. אולי למשל החוק סותר אמנה בינ"ל? האם עלותו יקרה מדי? כמעט כל משרדי הממשלה השיבו כי העמדות הללו הן סודיות, למעט אחד: משרד הכלכלה. הטפסים שקיבלנו משקפים את עמדת השר אך לא מפרטים מדוע יש התנגדות או תמיכה. בעמדות נכתבו מונחים כמו: "לתמוך אבל לא להיכנס לעימות עם האוצר" ו"לתמוך בכפוף לתיאום נוסח", "לבקש דחייה". לדברי גורמים בממשלה, במשרדים אחרים יש פירוט ענייני יותר. כך או אחרת, ברגע שניתן לפענח את עמדת המשרד – ניתן לפנות בשאלות ממוקדות יותר ולהבין מה עומד מאחורי התנגדות או תמיכה בחוק מסוים.

"הארץ" משחרר צפירת הרגעה | "ידיעות אחרונות" דוחף לשחרור שליט | "ישראל היום" קובר פרסום ראשון

הכותרת הראשית של "ישראל היום" מבשרת כי "אובמה מתכנן נאום התקרבות למוסלמים". מעליה התוספת "ראש השב"כ היוצא, דיסקין: חושש מהסלמה אחרי ספטמבר", ומתחתיה כותרת משנה שמסתיימת בבשורה כי "צה"ל והמשטרה נערכים ליום הנכבה, שיצוין ביום ראשון". שלושה נושאים שונים, שבגוף העיתון מיתרגמים לשלוש ידיעות נפרדות, מתאחדים בחציו העליון של שער "ישראל היום" על-ידי גורם אחד – הפחד. במקרה זה הפחד מערבים/מוסלמים. ידיעה מפחידה מס 1: יוני הרש מדווח, על סמך ה"וול-סטריט גורנל", כי נשיא ארה"ב ברק אובמה מכין "תוכנית חדשה לקירוב לבבות עם העולם המוסלמי". מה כאן מאיים? ובכן, על-פי הדיווח, הנשיא עשוי לשאת נאום כבר בשבוע הבא, לפני פגישתו עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, ובנאומו הוא "יבקש מהערבים במזרח התיכון ובשאר העולם לדחות גורמים קיצוניים ולאמץ עידן חדש של יחסים עם ארה"ב". מטעם לשכת ראש הממשלה מצוטט המסר הבא: "נאום כזה לפני הפגישה ולפני שני נאומים חשובים של נתניהו שם בהחלט יכול להוות בעיה". ב"ידיעות אחרונות" מדווח על הנאום הצפוי של אובמה [איתמר אייכנר וכתבנו בוושינגטון] תחת הכותרת "הנאום והחשש". "בסביבת ראש הממשלה מנסים להרגיע ומדגישים שכלל לא בטוח שאובמה ינאם, ואם כן, לא בטוח שיתייחס למשא-ומתן", נכתב. ידיעה מפחידה מס 2: דן לביא מדווח ב"ישראל היום" כי ראש השב"כ היוצא, יובל דיסקין, נשא אתמול דברים בפני המועדון העסקי-אקדמי של אוניברסיטת תל-אביב ואמר: "אני מאוד מודאג מחודש ספטמבר – תמיד הוא חודש מחורבן במזרח התיכון". דיסקין כיוון בדבריו למועד המתוכנן להכרזה על מדינה פלסטינית. "אני לא בטוח שדברים יקרו ב-1 באוקטובר", הוסיף, "אבל אני מניח שזה יתחיל להניע תהליכים שיכולים גם להידרדר, אם לא תקרה פה התפתחות כזו או אחרת". על רקע תצלום של דיסקין [רוני שיצר] מבליט העיתון כמה ציטוטים מדבריו אמש. בין היתר מצוטט ראש השב"כ היוצא כמי שאמר כך: "טרור יהודי גרוע מטרור פלסטיני. זה אדם שיש לו ממשלה וצבא, והולך ורוצח או פוגע בערבים. בעיני זה דבר מאוד חמור". ציטוט זה אינו מתפרסם בגוף הידיעה של לביא. ב"מעריב" הציטוט של דיסקין על טרוריסטים יהודים מנוסח באופן מעוקר: "הטרור היהודי הרבה יותר גרוע מטרור מוסלמי כי זה טרור שבו אזרח ישראלי-יהודי לוקח את החוק לידיו". ב"ידיעות אחרונות" הדיווח על דברי דיסקין [ראובן וייס] קצר יחסית ואינו כולל ציטוט זה. ב"הארץ" דברי דיסקין מובאים בקיצור בשולי ידיעה על התבטאויות של בכיר אחר, ללא הציטוט על הטרור היהודי. ידיעה מפחידה מס 3: לילך שובל, שלמה צזנה ואיציק סבן מדווחים ב"ישראל היום" על הכוננות הצבאית לקראת ציון יום הנכבה ב-15 במאי. הדיווח נפתח במסר המרגיע "המידע המודיעיני אינו מצביע על כוונה למהומות משמעותיות ברחבי יהודה ושומרון", אך בהמשך נמתחים עצבי הקוראים. "בצה"ל סבורים כי תמונה של הרוג פלסטיני תשרת את הפלסטינים בדעת הקהל הבינלאומית", נכתב, "ולכן הוחלט לרסן את הוראות הפתיחה באש: החיילים הונחו שלא לפתוח באש חיה אלא במקרה של סכנת חיים ממשית ומיידית". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים יוסי יהושוע ורוני שקד על ההכנות של גורמי הביטחון, וזאת תחת הכותרת "מתחמשים באיפוק". אלכס פישמן מספק בעיתון זה טור פרשנות נלווה, שבו הוא כותב: "הצבא ירכז כוחות בהיקפים גדולים במקומות מועדים לפורענות, כדי שייראו וירתיעו. במעגלי החיכוך הראשונים עם המפגינים החיילים לא יישאו נשק, אלא רק אמצעים לפיזור הפגנות. הפקודות: לגלות איפוק ולא להגיע למצב של נפגעים, שהוא המתכון הבדוק להידרדרות. אפס לוויות, בלשון הצבאית. במעגלים האחרים כבר יופיעו תשובות לאפשרות שבקרב המפגינים יהיו גם אנשים חמושים שיעשו שימוש בנשק חם. ההנחיה היא לכבות כל הידרדרות, עם מאסת כוח, בעודה באיבה". ב"הארץ" מתפרסם דיווח תחת הכותרת "צה"ל והפלסטינים: אירועי הנכבה לא ייצאו משליטה". בגופן אדום, מעל טור מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף, נכתב "צפירת הרגעה". "מירושלים ומרמאללה נשמעה אתמול במקביל צפירת הרגעה", מדווחים השניים. "חרף הנטייה המובנית כמעט של התקשורת ליצירת ציפיות דרמטיות, שני הצדדים אינם מאמינים שהעניינים ייצאו מכלל שליטה". "מעריב" לא הצליח, חרף התגייסותו המוחלטת למשימה, לגרום לכך שגלעד שליט, החייל הישראלי השבוי בידי חמאס, יוחזר לישראל. אולי "ידיעות אחרונות" יצליח בסיבוב הנוכחי. אתמול יצא העיתון מגדרו כדי להפיח רוח בגבו של יואל שליט, אחיו של החייל השבוי, שהתפרץ לרחבת טקס הדלקת המשואות וקרא לפעול למען אחיו. הכותרת בראש שער "ידיעות אחרונות" מבשרת הבוקר על תוצאות סקר דעת קהל שביצעו מינה צמח ומכון דחף: "62% בעד הזעקה של יואל שליט". בכפולה הפותחת נתונים נוספים: 58% מהנסקרים השיבו כי הם תומכים בשחרור מאות מחבלים בתמורה לשחרור שליט, 41% מהם השיבו כי יש להסכים לשחרר כל מספר מחבלים שחמאס ידרוש תמורת שליט(!), ואילו 66% השיבו כי ראש ממשלת ישראל אינו עושה די כדי להביא לשחרורו של שליט. כדי שלא יהיה ספק, מדווח גואל בנו כי ד"ר זאב דשבסקי, מי שהדליק את המשואה בעת שיואל שליט פצח במחאתו וגנב את תשומת הלב, שוחח אמש עם צבי שליט, סבם של יואל וגלעד. הכותרת לידיעה קוראת: "מדליק המשואה למשפחת שליט: אני מבין ללבכם". במודעה המתפרסמת בעיתון "כלכליסט" מקדם "ידיעות אחרונות" את גליון יום שישי ומבטיח להביא לקוראיו את "זעקת גלעד – יערה, חברתו של יואל שליט, על הסערה, על הלבטים ועל עתיד המאבק". קוראים שסבלנותם קצרה מוזמנים לקרוא כבר היום את הראיונות שהעניקה וינקלר למוסף היומי של "מעריב" ולחלק ב של "הארץ". עוד בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות", רונן ברגמן מדווח על התפתחויות במשא-ומתן לשחרורו של שליט. "קהיר מבקשת לכרוך את שחרורו של החייל החטוף לא רק בשחרור אסירים, אלא גם בהקלות נוספות בסגר על עזה ובפתיחת מעבר רפיח", הוא מגלה. "[...] המצרים סוברים כי עניין המיקח והממכר על מספר האסירים ועל שמותיהם מיצה את עצמו, ואין אפשרות להביא באמצעותו לפריצת דרך. הם סבורים כי הכנסת משתנים נוספים עשויה לסייע להגמיש את דרכי המחשבה ולמצוא פתרון מקורי שיהיה מקובל על שני הצדדים". איתמר אייכנר מוסיף בדיווח משלו כי "יש הסבורים בישראל כי נוצרה הזדמנות נדירה לצאת מהמבוי הסתום ולהגיע לעסקה. [...] נודע כי נתניהו צירף למשימה את שליחו המיוחד למגעים מול האמריקאים והפלסטינים, עו"ד יצחק מולכו. [...] בכירים בירושלים אמרו כי יש תחושה שמשהו מתחיל לזוז". ב"ישראל היום", באופן טבעי, מתפרסמת ידיעה [מתי טוכפלד וגדעון אלון] המבליטה את הביקורת על מחאת יואל שליט. את הכותרת הראשית של "הארץ" מספק יניר יגנה, ואף היא עוסקת בשליט: "בכיר במערכת הביטחון: אין סיכוי לשחרר את שליט בפעולה צבאית". יגנה מדווח כי "גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון" אמר זאת אתמול, "בשיחה עם כתבים". מי הם הכתבים האחרים ומדוע אינם מדווחים על מה ששמעו? אפשר רק לנחש. מכל מקום, יגנה ממשיך ומדווח באופן בלעדי על התבטאויותיו של אותו גורם בכיר מאוד בנוגע למצרים, עזה והפלסטינים. לצד הדיווח על דברי הגורם הבכיר מאוד, תצלום [אלי הרשקוביץ] שבו נראים שר הביטחון אהוד ברק והרמטכ"ל בני גנץ. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לשביתת הרכבות, שהחלה אמש בשעת לילה מאוחרת. "שביתה בהפתעה" ו"שביתת פתע ברכבות", בהתאמה. בשער "ישראל היום" הפניה קטנטונת תחת הכותרת "אמש: שביתת פתע ברכבת" (לצורך האיזון יש בשער "ישראל היום" גם חדשות טובות מתחום התחבורה: "בשורה לנהגים: יבוטלו המכסות בדו"חות התנועה"). השביתה מוזכרת בהפניה גם בשער "הארץ". "ידיעות אחרונות" קוטף הבוקר בקלות את תואר העיתון בעל הכותרת הנוראית ביותר, וזאת באמצעות הביטוי "זכאי או איום" שמתנוסס מעל דיווח [נח קליגר, מינכן] על פסק הדין הצפוי להינתן היום במשפטו של גון איוואן דמיאניוק. ל"ישראל היום" יש הבוקר ידיעה בלעדית. יהודה שלזינגר מדווח כי השימוע של הרב מרדכי אלון יתקיים בשבוע הבא. אפילו חותמת "פרסום ראשון" צורפה לידיעה. אולי משום שהעיתון אינו רגיל בפרסומים בלעדיים, שכחו העורכים להזכיר את החדשה בעמוד השער, אפילו ברמז. בתחתית עמ 28 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת "הבהרה" בזו הלשון: "בהמשך לידיעה מופע האימים של שרה נתניהו שפורסמה אתמול בעיתוננו" – זה הרגע שבו הקורא מדמיין כיצד קיבלה מערכת "ידיעות אחרונות" מכתב התראה לפני הגשת תביעת דיבה וכעת העיתון נאלץ לחזור בו קבל עם ועדה מהסיפור האחרון על התפרצותה של רעיית ראש הממשלה. אלא שההבהרה ממשיכה לכיוון אחר – "התואר של ד"ר אורית גלילי-צוקר הינו ראש הצוות התקשורתי-פוליטי של בנימין נתניהו, ולא כפי שפורסם [יועצת התקשורת של שרה]". יוסי יהושוע מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי התחקיר שערך צה"ל לגבי אירוע הירי במתחם קבר יוסף קובע כי "המתפללים שהיו בדרכם לקבר יוסף לא התגרו בשוטרים הפלסטינים, והירי לעברם לא היה מוצדק". הרב בנימין מחלב, חברו של ההרוג בן-יוסף לבנת, מצוטט כאומר: "כל הטענות שלנו הוכחו כנכונות". גדעון לוי מדווח ב"הארץ" כי כוחות צה"ל שולחים כלבים לתקוף פלסטינים המנסים להסתנן לעבודה בישראל. "בשבועות האחרונים נפצעו כבר לא מעט פועלים מתקיפות הכלבים", הוא מציין. לפי דיווחו, מוחמד אבו-קעות, בדואי בן 20, סיפר ש"כשהכלב תפס אותו בשיניו, עמד חייל וצילם את המתרחש בטלפון". לי-אור אברבך ורון שטיין מדווחים ב"גלובס" כי קרן אוריגו החליטה לבטל את ההלוואה בסך 100 מיליון שקל שהיתה אמורה להעניק לערוץ 10. "גורם מקורב לבעלי המניות אומר כי ריבית ההלוואה של אוריגו גבוהה, ונבחנת אפשרות של הלוואות אחרות", הם מדווחים. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי גדולי הרבנים החרדים יצאו אתמול בהוראה שלא להכניס הביתה שבועונים וחינמונים חרדיים, וזאת משום העמדות שמוצגות בהם. "מאחורי הקלעים של חרם הרבנים ניטשת מלחמה בין העיתונים", מציין טוקר, "בין השאר על תקציבי הפרסום הגדולים והמנויים". במוסף "דה-מרקר" כותבים חגי עמית ואופיר בר-זהר על כניסתו ויציאתו של זקי רכיב מעיתון "מעריב". בין היתר מוזכרת השפעת קשריו העסקיים של רכיב עם גודי שלום-ניר-מוזס. "לפחות במקרה אחד", נטען, "התבקש מתמודד למשרה בכירה במעריב להעביר את תאריך הלידה שלו, שהוצלב עם תאריך הייסוד של העיתון והועבר לאסטרולוגית מרים בנימיני, המקורבת לשלום-ניר-מוזס". עירן פאר כותב ב"גלובס" על המירוץ לתפקיד יועץ התקשורת של יו"ר רשות ניירות הערך. "הפרקטיקה שבה בעל תפקיד ציבורי ממנה לעצמו יועץ תקשורת חיצוני, הנגוע מעצם טבעו בניגודי עניינים, בעייתית ביותר ונולדה בחטא", פוסק פאר כבר בפתח רשימתו. שי ניב מעיר ב"גלובס" על האופן שבו תוארה רקפת רוסק-עמינח במגזין "ליידי גלובס" האחרון: "ארז ויגודמן נראה הכי טוב... אני גם זוכר אותו בבגד ים... הוא צבעוני ומושך... אחד הגברים היפים במגזר העסקי.... התיאורים האלה לא באמת יוחסו לארז ויגודמן, מנכ"ל מכתשים-אגן. למעשה איש לא יצמיד תיאור כזה למנהל בכיר, בעצם אפילו לא בכיר, כל זמן שהוא גבר". עמליה רוזנבלום כותבת במדור הדעות של "הארץ" בזכות תשלום על תוכן חדשותי, לאור ההחלטה של "הניו-יורק טיימס" לגבות תשלום עבור גלישה באתר העיתון. "אני גאה להשתייך לקומץ האנשים שבזכותם ממשיכים לייצר תוכן איכותי בעולמנו המצהיב במהירות", היא כותבת. "[...] לפני שבע שנים, כשחזרתי לישראל מאותה שהות ארוכה בארה"ב, ביקש ממני אבי [אדם ברוך] לעשות מנוי להארץ. [...] אבי הציע לי אז לחשוב על זה כאקט פוליטי, במובן הדמוקרטי. בדרכו המיוחדת אמר לי אז: שלמי את המאתיים שקל האלה, עמליה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר בלי אלטרנטיבות".

פרשות האזנות הסתר: "הניו-יורק פוסט" מצטרף לרשימת המועמדים לחקירה, שם מפתיע נוסף לרשימת המואזנים, וסוסים טרויאניים מצטרפים לרשימת החשדות

"פרשת האזנות הסתר" ממשיכה להשפיע על עוד ועוד חלקים של ניוז-קורפ, תאגיד הענק של איל התקשורת רופרט מרדוק. זאת, לאחר שהביאה כבר לסגירתו של הצהובון הנפוץ בבריטניה ("ניוז אוף דה-וורלד"), ביטול עסקת הרכישה של בריטיש-סקיי וחקירות פרלמנטריות ומשטרתיות בבריטניה ובארצות-הברית. במהלך סוף-השבוע דיווח "הניו-יורק טיימס" על הוראה שקיבלו עובדים בצהובון האמריקאי של מרדוק, "הניו-יורק פוסט", שלא להשמיד כל מסמך או להיפטר מראיות המעידות על שימוש בדרכים בלתי חוקיות כדי להגיע למידע או על תשלומים לפקידי ציבור. על-פי הדיווח, עורכי-הדין של ניוז-קורפ הם החתומים על ההוראה. ההוראה ניתנה על רקע חקירות שנערכות כעת בארה"ב, ובמסגרתן נבחנת טענה שעל-פיה התקיימו האזנות סתר גם בזרוע האמריקאית של עסקיו של מרדוק. בין השאר תיחקר הטענה שלפיה עיתונאים קיימו האזנות סתר לטלפונים של קורבנות פיגועי ה-11 בספטמבר. עורך "הניו-יורק פוסט", קול אלן, אמר לעובדיו כי ההוראה משמשת אמצעי זהירות בלבד, וכי היא אינה רמז לכך שהתרחש דבר מה בלתי חוקי במערכת העיתון. ה"וול-סטריט גורנל", עיתון אמריקאי נוסף בבעלותו של מרדוק, דיווח בסוף-השבוע על קורבן מפתיע שהצטרף לרשימת החשודים כקורבנות האזנות סתר של "ניוז אוף דה-וורלד": שרה פיין, אם לילדה (שגם שמה הוא שרה) שנחטפה ונרצחה על-ידי פדופיל בשנת 2000. לאחר מותה של בתה, דחפה פיין לחקיקת "חוק שרה", שיתיר פרסום כתובותיהם של פדופילים מורשעים. פיין היתה ל"פנים" של קמפיין שנוי במחלוקת בעד החוק, שהנהיג "ניוז אוף דה-וורלד" (תחת הכותרת "Name and Shame"). התפתחות זו צפויה למשוך תשומת לב שלילית נוספת לניוז-קורפ ולרבקה ברוקס, עד לאחרונה מנכ"לית ניוז-אינטרנשיונל (חברת בת של ניוז-קורפ המנהלת את עיתוניה בבריטניה) ומי שהיתה עורכת "ניוז אוף דה-וורלד" בתקופה שבה נערכו כנראה האזנות הסתר למכשירה של פיין. פיין אמרה ביום חמישי האחרון כי המשטרה חשפה בפניה את העובדה כי שמה נכלל ברשימת שמותיהם של קורבנות האזנות הסתר שנחשפה על-ידי גלן מלקייר, חוקר פרטי שהורשע בשנת 2006 באשמת האזנות סתר שביצע עבור "ניוז אוף דה-וורלד". ה"גורנל" המשיך ודיווח כי ככל הנראה, האזנות הסתר התאפשרו בזכות מכשיר טלפון נייד שסיפק "ניוז אוף דה-וורלד" לפיין, כדי שתוכל לשמור עם העיתון על קשר במהלך הקמפיין. במהלך עדותה בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית בשבוע שעבר, ציינה ברוקס את הקמפיין למען "החוק של שרה" כדוגמה להשפעתו החיובית של הצהובון על החברה הבריטית. "ההאשמות מבעיתות ומדאיגות במיוחד, משום ששרה פיין היא חברה יקרה", אמרה ברוקס בתגובה לדיווחים על האזנות הסתר למכשירה של פיין. "המחשבה על כך שמישהו מהעיתון ידע ששרה או צוות הקמפיין נפלו קורבן למלקייר היא בלתי נתפסת". ה"גורנל" מוסיף כי עם סגירתו של "ניוז אוף דה-וורלד" החודש, כתבה שרה פיין מאמר בשבח העיתון וכינתה אותו "כוח מיטיב" ו"חבר ותיק". אז כתבה פיין כי הטענה שלפיה צותתו לה היא "שקרית". כעת היא מסבירה כי פעלה אז בהתאם לטענות המשטרה כי שמה אינו מוזכר ברשימת הקורבנות, אך בשבוע האחרון נודע לה כי חל בלבול, וכי נראה שגם היא היתה קורבן להאזנות הסתר. על רקע ידיעה זו דיווח "הגרדיאן" כי החוקר הפרטי מלקייר טוען כי היה "מועסק בפועל" של "ניוז אוף דה-וורלד" משנת 2002 ועד שנת 2007. מלקייר הדגיש כי פעל לפי הוראותיהם של מעסיקיו בעיתון. מלקייר, יחד עם כתב "ניוז אוף דה-וורלד" לענייני בית המלוכה קלייב גודמן, היו שני השעירים לעזאזל בגלגולה הראשון של פרשת האזנות הסתר ב-2006, ונשפטו לעונשי מאסר ב-2007. אז טענו בכירי העיתון והמו"ל כי האזנות הסתר היו נחלתם של גודמן ומלקייר בלבד. בהצהרה של מלקייר שפורסמה ביום שישי נכתב כי "כפי שאישר (מלקייר) כשהודה באשמה בדבר חדירה לטלפונים בשנת 2007 – תפקידו כלל האזנות סתר. מתוקף היותו שכיר, הוא פעל לפי הוראותיהם של אחרים". ולסיום, נראה כי הסתעפותה של פרשת "ניוז אוף דה-וורלד" שיכנעה גם את משטרת המטרופולין של לונדון כי הגיע הזמן להרחיב את יריעת החקירות, אחרי שטיפולה בפרשה הביא לאחרונה להתפטרותם של מפקדה וסגנו. ה"גרדיאן" דיווח ביום שישי האחרון כי משטרת לונדון הצהירה על כוונתה להרחיב את חקירותיה בנוגע לפרקטיקות בלתי חוקיות שהונהגו ב"ניוז אוף דה-וורלד". הרחבת החקירות תתאפשר על-ידי הקמת כוח משימה חדש שיחקור טענות על כך שנוסף להאזנות הסתר לטלפונים, פרצו עיתונאי הצהובון גם למחשבים וחשבונות אימייל. על-פי חשדה של המשטרה, אנשי "ניוז אוף דה-וורלד" השתמשו ב"סוסים טרויאניים", קובצי מחשב השותלים עצמם במחשב זר ומאפשרים לשותל גישה למידע הנמצא בו. על-פי החשד, בשיטה זו התאפשרה לעובדי העיתון גישה למחשביהם של אנשים פרטיים וגם של קציני משטרה.

מיזם ״מאה ימים של שקיפות״ חושף מינוי תמוה, הקצאת כספים למקורבים, ולהטוטנות פוליטית במרצ. במרכז התחקיר מככב ישראל כהן – אדם שכנראה לא שמעתם עליו מעולם. אלא שכהן נחשב כיום לאיש החזק במסדרונות הסיעה שזוכה לתעודת הכשר ולחסותה של ראשת מפלגת השמאל – זהבה גלאון

תמצית הממצאים נתחיל מהסוף. ל׳מאה ימים׳ נודע כי לאחרונה הציבה קק״ל בראש המכון לחקר קרקעות את יועצה הקרוב ביותר של גלאון, יו"ר מרצ – מדובר בישראל כהן, פעיל שמאל ותיק, שנחקר בעבר במשטרה, בין השאר עקב חשד לקניית קולות ובעקבות קשריו עם "מלך החניונים" ראובן גרוס. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם שכר מנכ״ל והגדרת תפקיד מעורפלת. המכון אמור ״ללבן סוגיות קרקעיות״, לפנות לחוקרים שונים ולהציע להם מימון למען מחקרים לשימושי קרקע. אלא שלכהן אין ניסיון בתחום הסביבה. על המינוי לא יצאה הודעה לעיתונות ורבים בקק״ל ובמרצ עצמה כלל לא עודכנו בו, אולם בימים אלו ממש משמש כהן כמנהל ׳המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע׳. וזאת במקביל לייעוץ פוליטי שהוא מעניק לגופים וגורמים שונים – בהם מפלגת העבודה ומרצ. חשוב להדגיש שהג׳וב הזה בקק״ל שייך למרצ. כלומר מרצ – מתוך האופוזיציה – גם נהנית מהשלל המחולק לכלל המפלגות בתוך המוסדות הציוניים ולא מעזה לוותר עליו. עכשיו זה כהן, אך בשנים הקודמות אלו היו אנשי מרצ אחרים: המפלגה מחלקת את הג׳וב המתגמל והלא בהיר הזה שוב ושוב בשנים האחרונות לאנשים שהיא יקרה בחפצם, בצורה מוסדרת המעוגנת בהסכמים בין המפלגה לקרן. כך או כך, מהתחקיר עולה כי כהן הוא דמות מפתח כיום בשמאל הישראלי. לפי עשרות עדויות ישראל כהן הוא ה״נתן אשל״ של מרצ, מעורב בכנסת וברשימות המקומיות שלה – ובמקביל משמש גם כיועץ פוליטי בתשלום של חברי כנסת ממפלגת העבודה, בהם יו"ר המפלגה בוז׳י הרצוג עימו הוא עובד בימים אלו. בבחירות הקודמות גם כיהן כראש המטה של ח"כ אראל מרגלית (העבודה). לא מדובר ביועץ אסטרטגי רגיל- דוגמת שכירי החרב המלהטטים בין מפלגות, אלא באיש מרצ, הפקוד למפלגה, שעמד בראש סניף המפלגה בתל אביב. ועדיין כספי הציבור היו מנותבים אליו דרך שתי מפלגות וגם דרך השלטון המקומי. אבל לפני הכל כהן הוא הצל הפוליטי של גלאון – והיא זו שמספקת לו בקביעות את תעודת ההכשר. זאת, על אף שבעשור הקודם נקשרו לכהן – שבמפלגה כינו אותו חלק מהפעילים כקבלן קולות – כמה וכמה פרשיות; בתחילת העשור הקודם הוגשו נגדו תלונות במשטרה על קניית קולות ושיחוד מתפקדים במסגרת בחירות במרצ. הוא נחקר בעבר עקב קשריו לראובן גרוס ומינוי לתפקיד בכיר בחברה-בת של עיריית ת״א על אף חוסר כישורים הולמים לכאורה. הוא שהה במעצר בית במסגרת חקירת פרשת החניונים. בסופו של דבר לא הוגשו נגדו כתבי אישום והתיקים נסגרו, אולם ב-2005 קמה התאגדות בקרב חברי המפלגה בכדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. ישראל כהן וזהבה גלאון. מתוך הפייסבוק – שודר בצינור לילה עם שובה של גלאון לכנסת ב-2011, חזר כהן למפלגה בדלת הראשית. יועץ הסתרים כהן יושב היום בפגישותיה הפוליטיות ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. אחד מיועציה מספר כי ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״. כהן מסייע כיום לגלאון ללא שכר ומקבל את שכרו ממפלגת העבודה, עירית כפר סבא וקק״ל. אולם גם מרצ בראשות גלאון (שיש לציין שענתה בפתיחות ובשקיפות על כל השאלות שהצבנו) תקצבה בשנים האחרונות את פעילותו של כהן בדרכים שונות: ב-2008 כיהנה גלאון בראש המטה המוניציפאלי של המפלגה והגדירה את משרד היח״צ שהקים כהן כ׳ספק קמפיין מומלץ׳. חרף הסתייגויות חריפות במפלגה, סיפק כהן שירותי קמפיין עבור המטות המקומיים של מרצ בעלות של 360,000 שקל. בבחירות ב-2013 גלאון מינתה את כהן לתפקיד מנכ״ל המטה לקראת הבחירות המקומיות ולאחר מכן ליועצה הצמוד (מתפקיד זה פרש כהן קודם למינויו למנהל המכון לחקר קרקעות). כהן לא לבד. מהתחקיר עולה שמרצ דואגת לאנשי שלומה – באותן בחירות מקומיות קידמו גם כהן וגם גלאון לראש הרשימה התל אביבית את אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום. נעמן הפסיד למיטל להבי. אלא שלאחר ההפסד במרצ החליטו לנתב תקציבי פרסום לנעמן בערך של כ- 330 אלף שקלים. במילים אחרות, אחרי שהתמודד מטעמה והפסיד, זכה המשרד של נעמן לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות. חלק מהפרסומים של מרצ באותה תקופה היו גם על מוניות שירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן – באותן שנים בהן גלאון נעדרה מהכנסת. כספים הוקצו מהמפלגה לאנשי מרצ נוספים (כפי שנחשף בתחקיר המלא כאן למטה, וגם בתחקיר המשך שיתפרסם בקרוב). אך כעת נחזור לכהן ולמינויו הטרי לראש המכון בקק״ל. התפקיד הוקצה דרך קבע לאנשי מרצ, אך לעומת כהן, שלו אין השכלה בנושא, קודמתו בתפקיד מיטל להבי (כיום סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ) הגיעה עם רקע סביבתי עשיר. הוותיק יותר בתפקיד היה עדי ניב, לשעבר איש מרצ, שכיהן כראש המכון משנת 97׳ עד 2011. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון, טען בשיחה עם "מאה ימים של שקיפות" כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש שוב כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. גם בשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או מעודכנים במה עוסק המכון בימים אלו. בכיר במוסדות הציוניים התפלא מהמינוי – שגילה עליו דרך התחקיר שלנו. לדבריו ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. הוא הדגיש כי ״כהן הוא איש רב יכולות ובעל כישורים פוליטים חדים – זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי – שלו אין. זה מוזר מאוד״. בכל מקרה התפקיד הזה נמצא בידי מרצ בצורה רשמית – כפי שמעיד על כך בתגובתו גם כהן עצמו. בקק״ל סירבו לענות על שורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. בהמשך לבקשת מסמכים מגוונים מסרה גלאון כי ״הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. עם זאת מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״מסמכי המפלגה נשמרים ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. כלל התגובות בתחתית פרסום זה. נציין כי התחקיר נערך במהלך ששת השבועות האחרונים – הרבה לפני שהוכרזו הבחירות. התחקיר התגלגל בעקבות טיפים שקיבלנו מאישים מגוונים הקשורים למפלגה. הסיפור המלא והתגובות- למטה. אם יש בידכם כמה דקות מומלץ להישען לאחור ולקרוא את התחקיר המלא על גלאון וכהן בו גילויים נוספים שמלמדים שהתנהלות מרצ איננה רחוקה ממפלגות אחרות בהן נערכים פריימריס. כתבה בצינור לילה גיא זהר מראיין את זהבה גלאון ומעמת אותה עם התחקיר התחקיר המלא שנות התשעים היו תור הזהב של מרצ. מספר דו ספרתי של מנדטים הוביל את חבריה לכהן כשרים. רבים נהרו למפלגת השמאל שחרטה על דגלה סוגיות לוהטות כמו הפרדה בין דת למדינה וזכויות אזרח. לאחר רצח רבין בכיריה רואיינו בטלוויזיה וסחפו ציבור רב. בין הצופים בראיון משולהב שנערך עם השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד, היה גם עולה חדש מטורקיה בשם ישראל כהן. כהן, בפיו עברית רצוצה, התרגש מדבריו של שריד והחל מיד לפקוד הפגנות מטעם מרצ. הוא הפך לפעיל נלהב ובמהרה אף הצליח לרקום קשר אישי עם שריד, אותו הגדיר במרוצת השנים כ״אב רוחני״. במיומנויותיו הפוליטיות – שרק הלכו והתחדדו מאז – הצליח כהן לשכנע את השר לאמץ אותו לחיקו. חולדאי: אמרתי שאני אשמח אם ימצאו לישראל כהן תפקיד ב-99׳ נבחר כהן לתפקיד ראש סניף מרצ תל אביב. בעירייה התחבב על ראש העיר רון חולדאי ועל עוזרו יגאל שפירא – שהיה שותפו של "מלך החניונים" ראובן גרוס. בתחילת שנות האלפיים התמנה לתפקיד מנהל כוח האדם של חברת הבת של עיריית ת"א, ׳עזרה ובצרון׳, העוסקת בהתחדשות עירונית. כבר באותן שנים נקשרו בשמו פרשות בעלות גוון פלילי – שלבסוף גוועו. ב־2002 חשף "זמן תל אביב״ כי כהן התגורר בדירה שנמצאת בבעלותם של שפירא וגרוס. כהן הגיב כי שילם להם שכר דירה מלא. ב-2003 תועדו מקרים של קניית קולות ושיחוד מתפקדים. מזכ״לית מרצ דאז, מיכל שוחט, הגישה תלונה במשטרה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות. ב-2004 נחקר כהן באזהרה ושהה במעצר בית סביב סיפור אחר – פרשת החניונים. בחקירתו במשטרה של חולדאי סביב הפרשה – אותה חשף אלי סניור מעיתון תל אביב – טענו החוקרים כי חולדאי סייע לכהן להתמנות לתפקיד מנהל כוח האדם בעזרה ובצרון, אף שהיה חסר כישורים מתאימים. הסיבה? לחץ שהפעיל על חולדאי מלך החניונים גרוס. החוקרים טענו כי בקלטת שהושמעה לחולדאי שומעים אותו מורה ש׳ימצאו לכהן ג׳וב׳. חולדאי הבהיר לחוקריו: "דיברתי עם מנכ"ל החברה ואמרתי שאני אשמח אם ימצאו לישראל כהן תפקיד. לא היו פניות אלי מטעמו של גרוס".‬ החוקרים הקשו וטענו כי כהן הודה באופן אישי לגרוס על המינוי, אולם חולדאי התמיד בגרסתו. בסופו של דבר, לא הוגש נגד כהן כתב אישום. כך או כך, חברי מפלגה שונים מאסו בכהן וב-2005 התאגדו כדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. בפנייתם הזכירו, בין השאר, שכהן היה מעורב ב״מינוי עצמי ומינוי מקורבים לדירקטוריונים של תאגידים עירוניים בת״א (בהם אשתו, ת.א) שנפסלו לאחר מכן״. כהן הקדים תרופה למכה ועזב את מרצ בדצמבר 2005, עוד לפני שדנו בעתירה. הודות לחוש הריח הפוליטי שלו הכין את הקרקע טרם עזיבתו וחבר מייד לעמיר פרץ שהוביל את ׳העבודה׳ באותן שנים. כהן אף הצליח להעביר איתו לעבודה חלק מראשי הסניפים העירוניים של מרצ ושניים מחברי מועצת מרצ בתל אביב – איתי פנקס ויפה כחלון. לאחר המעבר טען כהן כי ״מפלגת העבודה נושאת את הדגל החברתי סוציאליסטי״. מזכ״ל מרצ דאז, ירון שור, לא התרגש מטיעוני כהן לפיהם זהו מהלך אידאולוגי, בהזכירו כי כהן היה אמור להופיע בבית הדין של התנועה שהתבקש להדיחו מהמפלגה לאלתר עקב ״חשדות פליליים כבדים ומעצר בית ממושך בפרשת החניונים בתל אביב״. ״ספק קמפיין מומלץ״ בשנותיו ב׳עבודה׳ הצליח כהן לשמר את קשריו במרצ. הדבר השתלם. ב-2008, כשגלאון כיהנה כיו״ר המטה המוניציפאלי של המפלגה, היא ביקשה להגדיר את משרד היח״צ של כהן, שהוקם בשותפות עם רועי ילין, כ׳ספק קמפיין מומלץ׳ למטות מרצ ברחבי הארץ. כהן היה באותם ימים חבר במפלגת העבודה. גם ילין, שכיהן בעברו כדובר סיעת מרצ, מקורב לגלאון. לאחר בחירות 2009 פרסם טור דעה שקרא ליו״ר דאז, חיים אורון, להתפטר בעקבות השפל האלקטורלי שהביא על מרצ. לפני כן הבהיר כי ״בלעדיה (הכוונה לגלאון) אין סיבה לקיומה של הסיעה". במפלגה היו בהלם. חברי ההנהלה עדיין לא התאוששו מ׳כהן העורק׳ וכעת התברר להם שכספי מפלגה יוזרמו דווקא למשרדו. באתר המפלגה הרשמי עוד ניתן למצוא היום משפטים כגון ״בעקבות התופעה של קבלנות קולות שהשתלטה למרבה הצער על הסניף, כחלק ממפעלו "המפואר" של מיודענו ישראל כהן, סיעת מרצ בעירייה התרסקה״. חרף כל ההסתייגויות, גלאון קבעה כי משרד היח"צ כהן-ילין יהיה אחד משלושת המשרדים ׳המומלצים׳ להתקשרויות עבור המטות המקומיים לצורך שירותי יח״צ וקמפיין. 19 ראשי סניפים ופעילים כתבו לה בתגובה כי התקשרות עם משרדו של כהן היא בגדר ״הפרת אמונים של חברי המפלגה״. גלאון והמזכ״ל שור ניסו להרגיע את הרוחות והבהירו כי ילין הוא זה שיספק את שירותי היח״ץ, לא כהן. חברי הנהלת מרצ דרשו בתגובה כי קשר מכל סוג עם כהן יוגדר כפסול. הנוסח שהם תבעו כלל התחייבות כי ״לא תהיה לישראל כהן כל גישה אל מאגרי המידע של המפלגה, אל מסמכים פנימיים, סקרים או כל חומר חיצוני אחר שהוכן עבור המפלגה או בהתייחס לקמפיין של המפלגה וכן יובטח כי ישראל כהן לא יקח חלק ולא יהא נוכח בכל דיון, מפגש או התכנסות הקשורים למפלגה״. הם טענו כי בית הדין של מרצ קבע בפסקי דין כי כהן פעל בדרכים לא תקינות, הטה בחירות, וש״נפסלו מינויים של קרובי משפחתו של ישראל כהן לחברות עירוניות וקרובי משפחה של מקורביו״. זה לא עזר. גלאון הוכיחה את מחויבתו אליו, לא קיבלה את התלונה והמשרד סיפק שירותי קמפיין ברשויות מגוונות: חיפה, ראש העין, גבעתיים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה ורמת השרון. העלות: 360,000 שקל. פעילים עימם שוחחנו הדגישו שכהן היה מעורב בעצמו בקמפיינים רבים. גלאון נפלטה מהכנסת וכהן ״נאלץ לעבוד כמו חמור בקו 5״ חודשים לאחר מכן, בבחירות הארציות שנערכו בפברואר 2009, התרסקה מרצ. למשכן נכנסו רק שלושה נציגים. גלאון, מספר 4, נותרה בחוץ ובד בבד הפעילות הפוליטית של כהן הצטמצמה. לדברי חבריו הוא נאלץ באותן שנים לעבוד כנהג מונית בתל אביב. ״הוא התנתק והיה צריך להרוויח כסף – הוא עסק בהישרדות, ועבד כמו חמור בקו 5״, מספרת מקורבת, ״הוא היה חייב לעשות לביתו״. הרצוג – מעסיק במקביל את כהן התמונה השתנתה ב- 2011. חיים אורון (ג׳ומס) פרש מהכנסת וגלאון הושבעה תחתיו. כהן חזר לעניינים וסייע לה לנצח את ח״כ אילן גילאון במאבק הירושה לתפקיד יו״ר המפלגה בפברואר 2012. השלב הבא היה סיוע למקורביה של גלאון להשתלב ברשימה לכנסת בבחירות הבאות. אך כהן לא הסתפק במרצ. הוא עזר במקביל למועמדים במפלגת העבודה – שהתקוטטה עם מרצ על אותם קולות ובה עדיין כיהן כחבר. לאראל מרגלית מהעבודה סייע והוגדר כ׳ראש מטה׳. הוא ערך עבורו מפקדים והפך לדמות מרכזית בקמפיין. בתום הבחירות שמו של מרגלית נקשר לפרשת קניית קולות, אולם הוא הכחיש זאת נמרצות, לא נמצאו שום ראיות והפרשה נסגרה. לאחר מכן החל כהן לייעץ גם לראש המפלגה בוז׳י הרצוג – שעד היום מעסיק את כהן, כיום איש מרצ, כיועץ בשכר. בתחילת 2013 חזר כהן לבחוש בענייניה המקומיים. כהן הריץ כמה מהמועמדים של המפלגה – וקנה שם מחודש במסדרונות העיריה. בין השאר כהן היה למשל זה שהציע לשלב ברשימה המקומית את מהרטה ברוך – כיום סגנית ראש העיר. מהתחקיר עולה כי אשתו של כהן סיפרה לו שברוך, שהתפרסמה בזכות תכנית הריאלטי ׳השגריר׳, גרה בקרבת מקום. כך הוא למד על קיומה, הציע לה לרוץ – וסייע לה מול המתפקדים. כהן ניסה גם לקבוע את זהות ראש הרשימה התל אביבית, ובבחירות הפנימיות פעל במרץ למען חברו אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום ומייסד העמותה למען נישואים גאים בישראל. נעמן הפסיד לבסוף למיטל להבי – כיום סגניתו של חולדאי. במרצ – שכהן היה כעת חלק ממנה לאחר שמונה מנכ״ל המטה המוניציפאלי לקראת הבחירות המקומיות (בעלות 192 אלף שקל לשנה ורכב צמוד) – החליטו שחלק מתקציבי הפרסום יופנו לנעמן שהפסיד כאמור בבחירות. במילים אחרות, נעמן זכה בתקציבי פרסום של מרצ שמקורם בכספי מימון מפלגות אחרי שהתמודד מטעם מרצ והפסיד. ממסמכים שהגיעו ל"מאה ימים של שקיפות" עולה כי ׳כהן-נעמן בע״מ׳ (אין קשר משפחתי לישראל כהן) זכה לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות בערך של כ- 330 אלף שקלים. מרצ המשיכה להיעזר בו לאחר מכן תכופות. חלק מהפרסומים של מרצ אגב, היו על מוניות השירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן. משרתם של שני אדונים? בבחירות לראשות העיר, לעומת זאת, כהן בחר מאחורי הקלעים, לדברי שורה של גורמים, לסייע לא רק לנציג מרצ ניצן הורביץ אלא גם למתחרה הישיר שלו – חברו הוותיק חולדאי. במפלגה עולות טענות מגוונות בנושא, החל בהדלפות על מהלכים למטה של חולדאי וכלה בחבלות מכוונות בקמפיין של הורביץ. גורמים רשמיים במפלגה – לרבות כהן וגלאון עצמם – הכחישו זאת מכל וכל. אולם רבים הסכימו כי במטה שררה לכל הפחות דיסהרמוניה. באחת הפגישות בתחילת הקמפיין התעורר ויכוח מכוער. בפגישה נועדו מוסי רז, הורביץ, מזכ״ל מרצ דרור מורג, כהן עצמו והאסטרטג רון ורבר שסייע להורביץ בתחילת הדרך. הטונים עלו במיוחד כאשר נידון התקציב ואיוש מטה הבחירות. ורבר – שעזב בהמשך את הקמפיין – קרא בשלב מסוים לכהן ״פרחח״, והוסיף ״בכל רגע שעובר אני רוצה לקרוא לך בכינויים גרועים יותר״. גורם ששהה בקרבת מקום טוען כי הצרחות נשמעו ברחבי הקומה. הגורם הדגיש, כמו אחרים, כי ״מעטים במרצ יכחישו את העובדה שכהן רצה סיעת מרצ גדולה אבל עם חולדאי כראש עיר״. הורביץ סירב להתייחס לנושא ואמר ״האפיזודה של תל אביב מאחורי״. ניצן הורוביץ בתום הבחירות המקומיות ב-2013 המשיך כהן בתפקידו על מנת לבצע ׳סגירות׳ קואליציוניות ברחבי הארץ. לאחר מכן תפקד כיועץ בשכר ליו"ר מרצ עד לפני כמה חודשים, ובדרך גזר קופון מקומי: הוא השתלב כיועץ חיצוני של עירית כפר סבא לאחר שייעץ למרצ כיצד להצטרף לקואליציה (בעיריית כפר סבא סירבו לענות על כל שאלה בנושא אף שהבהירו בתגובה כי ״העירייה פועלת כחוק ובשקיפות בכל נושא העסקת יועצים חיצוניים״. השקיפות הסתכמה במשפט הזה. ת.א עדכון- יו״ר האופוזיציה דורש בכ״ס לראות את מסמכי העסקתו) כהן – המייעץ לראש העבודה הרצוג- יושב היום בפגישותיה הפוליטיות של גלאון ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״, מספר אחד מיועציה. כלל האנשים סביבה מסכימים כי אין החלטה פוליטית שקיבלה גלאון בשנים האחרונות- ללא היוועצות עם כהן. ״אתה לא מבין? אין מכון. הוא לא קיים״ ב-15 שנים האחרונות – להוציא תקופה בה נבעט ממרצ – נסק כהן לעמדת יועץ הסתרים שאמנם צבר אויבים ולשמו נקשרו פרשיות מגוונות, אך גם נתפס כנקודת המשען שבכירי הסיעה נזקקו לה כדי לשמר את כוחם הפוליטי. לכהן השפעה גדולה כאמור בתנועה שבימים הקרובים תבחר את 1,000 ציריה – האנשים שירכיבו את הרשימה של מרצ לכנסת. אך עיקר כוחו הוא כאמור בתיווך בין המועמדים לכנסת ולרשויות המקומיות, לבין בעלי המפקדים הגדולים, שבדיוק כמו ב׳ליכוד׳ וב׳עבודה׳ הם אלו שבסוף קובעים את זהות הנבחרים. גורמים רבים במרצ טוענים כי כהן, למעשה, הוא אחד האנשים החזקים במפלגה והלוחש באזני קברניטיה – ובראשם זהבה גלאון. אף שאין לו היום תפקיד רשמי במפלגה, הוא נמצא במטה התנועה כמעט מדי יום ומייעץ לחבריה. משרד יח"צ בבעלותו זכה כאמור לתקציבים מהמפלגה והוא ניהל עבורה קמפיינים. אך המינוי המפתיע ביותר אותו קיבל כהן – עליו מעטים יודעים – הוא לתפקיד יו״ר מנהל המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע ע"ש בן שמש. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם הגדרת תפקיד לא ברורה שמסורתית נמצא בידי מפלגת השמאל. המכון אמור לפנות לחוקרים ולהציע להם מימון למען מחקרים על שימושי קרקע. מעבר לכך המכון אמור לערוך כנסים ולהנפיק ניירות עמדה. לפי אתר קק״ל מדובר ב״מכון עצמאי, הפועל כ-think tank מולטי-דיסציפלינרי ועוסק בליבון סוגיות קרקעיות ותכנוניות בישראל״. אף שהתפקיד נמצא בידי אנשי מרצ בעשרים השנים האחרונות – הוא לעולם לא הוענק לה רשמית. מעיון בהסכם הקואליציוני בין המוסדות הציוניים והמפלגות מ-2010 עולה כי המכון – בניגוד לשורה של גופים אחרים – לכאורה לא נמצא בחלוקת השלל שהמפלגות נלחמות כדי לשים עליהם את היד. ועדיין, משנת 97׳ עד 2011 כיהן בראשו עדי ניב, איש מרצ. אחריו נבחרה מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ. והשנה החליף את להבי בתפקיד לא אחר מכהן עצמו. בעוד שללהבי רקע סביבתי עשיר, לכהן אין כלל השכלה בנושא. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון טוען כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. אלא שבשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או במה מתעסק המכון בימים אלו. בכיר נוסף במוסדות הציוניים הביע פליאה על המינוי – שגילה עליו דרך הכתבה. ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. לדבריו ״כהן הוא איש רב יכולות- זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי- שלו אין. זה מוזר מאוד״. בקק״ל סירבו לענות לשורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו, על פי תוכנית עבודה שנקבעה לפני שמר כהן נכנס לתפקידו. המכון עוסק בחקר וקידום מדיניות שימושי הקרקע בישראל, בשנים האחרונות מתמקד המכון בחקר מחוללי שוויון ופערים במדיניות המקרקעין של ישראל. לגבי מבנה ארגוני, תכניו ויעדיו של המכון ניתן לראות באתר האינטרנט״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. ״שריד נתן לו חום כעולה חדש והוא החל להתפתח במפלגה״ בשיחה עם חברי הסיעה מתואר כהן כדמות ידידותית וחמה. רובם מסכימים כי יש לו חושים פוליטיים מחודדים, ויכולת נדירה לכונן פשרות ובריתות בין גורמים שונים – מה שהפך אותו לדמות מרכזית בתנועה. ״הוא חבר הרבה שנים״, מספר ח״כ עיסאווי פריג׳ שמוסיף כי ״כהן התחיל את דרכו במפלגה כשהיה עולה בודד מטורקיה- ללא משפחה וחברים, ועלה לתל אביב, ומצא מסגרת שהאמין בה״. לדבריו ״שריד נתן לו חום כעולה חדש והוא החל להתפתח במפלגה. יש לו ראש טוב על הכתפיים. אני לא רואה שום דבר שלילי בבן אדם. מי שעובד יש לו אויבים וחברים״. לגבי ההתייעצות בפריימריס הבהיר כי ״זה לא משהו מיוחד. תמיד אני יושב עם חברים ומתייעץ אבל לא באופן מיוחד. עצה פה עצה שם. תמיד מתייעצים״. מה אתה חושב על זה שהוא מייעץ במקביל לאנשים במפלגות העבודה ומרצ? ״אני לא נכנס לשיקולים העסקיים של אף אחד. הוא עובד עם כמה גופים, בהם אנחנו. הבנתי שגם עבד ועובד עם אנשים ממפלגת העבודה. דווקא שאלתי את השאלה הזו אבל זכותו של אדם לתרום״. לא מפריעות לך הפרשות הקודמות שלו? ״אני מכיר אותו 20 שנה מהמפלגה. הוא פעיל במישור המוניציפלי והארצי. מאוד אקטיבי ופעיל. הבעיות שהיו לו בתל אביב – כל העולם ידע על זה ואני מבין שיצא מזה. עזב וחזר. זה התחום, זה הפוליטיקה הישראלית. עכשיו אנו מריצים מפקד והופתענו שכמות המתפקדים החדשים היא 17,000 – כי מרצ בפריים ועולה בסקרים״. אז למה הוא נאלץ לנהוג בקו 5? ״אחרי הפרשייה בתל אביב הוא עבר תקופה כלכלית קשה, היה עולה כמעט בודד מטורקיה. עבד קשה מאוד והתנתק מכל העולם לכמה שנים טובות עד שהצליח לייצב את עצמו. עבד בצורה מטורפת ופתאום ניתק קשר עם כל העולם הפוליטי – עד שהשתקם. היום הוא נותן עזרה לכל מי שצריך״. אתה חושב שהוא ראוי להיות מנהל מכון בקק״ל? ״על זה לא שמעתי״. ההסכם הקואליציוני של הקונגרס הציוני מ-2010 – תגובות ישראל כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. לדבריו, ״שכרתי דירת שני חדרים מיגאל שפירא וראובן גרוס ושילמתי שכר דירה מלא. המשטרה חקרה את הנושא במסגרת פרשת ראובן גרוס בשנת 2004 ותיק החקירה נגדי נסגר. בשנת 2004 נחקרתי ללא קשר לפרשת החניונים, אלא בשל קשרי לראובן גרוס ומעולם לא הוגש כתב אישום והתיק נסגר. בשנת 2000 הייתי ביחסים קרובים עם ראש עיריית תל אביב- יפו, רון חולדאי, והוא מי שהמליץ עליי לתפקיד ולא הייתי זקוק לעזרתו של ראובן גרוס בעניין. גם נושא זה נבדק על ידי המשטרה שכאמור סגרה את התיק״. לגבי הטענות למינוי דירקטורים הבהיר כי ״בשנת 2004 פנו חברי מפלגה משיקולים פוליטיים לבית הדין בטענה שהליך בחירת הדירקטורים לתאגידים עירוניים, לא היה תקין. המינויים אכן נפסלו על ידי בית הדין ולפיכך, קיימנו בחירות חוזרות על פי הנחית בית הדין, ואותם אנשים שנפסלו, נבחרו מחדש וכיהנו כדירקטורים. אציין כי בתקופה זו כיהנתי כיור סניף תל אביב- יפו של מרצ בפעם השלישית ברציפות, והמעורבות שלי במינוי הדירקטורים נעשתה מתוקף תפקידי זה, כפי שקובע תקנון מרצ. אציין כי לאור הנחיית בית הדין אשתי לא הגישה מועמדותה בפעם השנייה״. לגבי עזיבתו מסר כי ״בשנת 2003 יו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד התפטר מתפקידו כיו"ר מפלגת מרצ ובשנת 2004 נבחר ד"ר יוסי ביילין לתפקיד. נוצרו חילוקי דעות תהומיים בין יו"ר המפלגה החדש לביני בתפקידי כיו"ר סניף – חילוקי דעות שהיו סביב מקומה של מרצ במאבק החברתי כלכלי (אנחנו הצגנו את הפלג החברתי של מרצ). עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה שהניף את הדגל החברתי, אני וחברי – קבוצה גדולה של חברי וועידה, ראשי סניפים, חברי מועצת ערים מרחבי הארץ – מצאנו לנכון לעבור למפלגת העבודה. אדגיש שהמגעים עם עמיר פרץ התחילו זמן רב לפני הפניות לבית הדין של מרצ. לאחר בחירתו של אהוד ברק ליו"ר מפלגת העבודה בשנת 2007, חברי ואני חזרנו הביתה למרצ והתפקדתי מחדש למפלגה״. לגבי הציטוט באתר של מרצ מסר כי ״אין לי מה להגיד על דבריו של נחום שור באתר המפלגה, שבינתיים הלך לעולמו״. לגבי ההתקשרות בבחירות המוניציפאליות בשנת 2008 כהן אמר ״נתתי שירותי ייעוץ לרועי ילין ולא למרצ. למיטב ידיעתי ילין הוא זה שהתקשר בחוזה מול מרצ״. עוד הוסיף כי ״את ח"כ זהבה גלאון אני מכיר ומוקיר מפעילותי במרצ החל משנת 97, אז חברתי אליה כפעיל פוליטי ומאז אני חלק מצוות היועצים הקרובים שלה. בשום שלב לא ייעצתי בתשלום לזהבה גלאון או למישהו אחר מחברי הכנסת של מרצ. עד שנת 2006 הייתי פעיל פוליטי והתמודדתי לתפקידים נבחרים. משנת 2008 אני בעל עסק לייעוץ וניהול פרויקטים ואני לא רואה שום ניגוד עניינים בעבודתי עם פוליטיקאים ממפלגות שונות. בדיקה תגלה שדבר זה נהוג ומקובל בחברות ובקרב יועצים אחרים. אני איש מרצ ותיק ואני גם איש מקצוע, שמייעץ לגורמים פוליטים שונים ואני לא רואה בכך שום סתירה או ניגוד עניינים״. לגבי הרצתו של איש הפרסום נעמן מסר ״אכן תמכתי בבחירתו של אייל נעמן בבחירות הפנימיות לתפקיד יו״ר הסיעה במועצת העיר תל אביב. נעמן הפסיד ונבחרה מיטל להבי. בתקופת מערכת הבחירות המוניציפליות שבהן הייתי מנכ"ל המטה המוניציפלי האחראי על הקמפיין הפוליטי ברמה הארצית. במסגרת תפקידי זה כלל לא עסקתי בבחירת הספקים ובוודאי לא בהתקשרות הכספית מולם. פעילות זו נעשתה על ידי מי ששימש כיור המטה המוניציפלי – מזכ״ל מרצ דרור מורג, וגזבר מרצ מוסי רז. נכון שבין השנים 2010-2012 עבדתי בקווי 4 ו 5 בתור נהג מונית שירות, אבל תמוה בעיניי הנסיון הזול לקשור בין עובדה זו לבין ההחלטה המיקצועית של מנהל קמפיין הבחירות של מרצ לפרסם בקווים אלה כי המסלול שלהם עובר באיזורים שבהם למרצ יש פוטנציאל אלקטורלי גבוה. ההתקשרות עם חברת המוניות נעשתה למיטב ידיעתי הייתה על ידי מזכ״ל מרצ והגזבר״. לגבי הסיוע מאחורי הקלעים לחולדאי הבהיר כהן כי ״הטענה שעזרתי בבחירות בתל אביב לרון חולדאי היא שקרית לחלוטין. בבחירות המוניציפליות מרצ הריצה רשימות ב 25 ערים. הקמפיין בעיר תל אביב- יפו קיבל שליש מהתקציב הכללי של מרצ לבחירות המוניציפליות, סכום גבוה לעומת הבחירות המוניציפליות הקודמות בשנים 2008,2003,1998. אני הייתי מנכ"ל מטה הבחירות הארצי ולכן ההתערבות שלי במטה המקומי בתל אביב- יפו הייתה מצומצמת ולא נכחתי בישיבות המטה. המטה נוהל על פי הנחיותיו של ח"כ ניצן הורוביץ. מרצ ראתה חשיבות גם בקמפיין המוניציפלי לרשימה למועצת העיר ולא רק לראשות העיר, ואף השקיעה כספים ומשאבים על מנת להבטיח הצלחה מקסימלית״. לגבי עבודתו בקק"ל: ״מי שמשמש כיו״ר המכון לחקר מדינות קרקעית ושימושי קרקע הוא אפי שטנצלר. אני משמש בתפקיד מנהל המכון החל ממאי 2014, כחלק מההסכם קואליציוני בין מרצ להסתדרות הציונית שקיים משנת 93׳. הסכמים קואליציוניים דומים קיימים בין יתר המפלגות״. כהן צירף דו"ח עב כרס על פעילות המכון לחודש נובמבר. בדוח מתוארים מחקרים שהזמין המכון, תכנית לכנס ועוד. לבסוף הדגיש כהן ״אני איש פרטי שעובד עם מי שרוצה להעסיק אותי. אני לא חייב דין וחשבון עם מי אני עובד ועם מי אני לא עובד. כל התקשרות מאפשרת הזדמנויות חדשות כאשר אתה מבצע את עבודתך על הצד הטוב והמקצועי ביותר. עבודתי בעיריית כפר סבא, אינה קשורה להסכם הקואליציוני של סיעת מרצ בעיר". כהן סירב להשיב למגוון שאלות בהן באילו רשויות מקומיות נוספות הוא מועסק, מה כולל עבודת הייעוץ שלו בכפר סבא, האם ייעץ לח״כים נוספים בתשלום, תנאי העבודה בקק״ל, ובקשה לראות את ההסכם הקואליציוני המדובר. יו"ר מרצ, זהבה גלאון בתגובה: ״מדובר בניסיונות הכפשה צפויים מצד גורמים פוליטיים, שכנראה לא מרוצים מהעלייה של מרצ בסקרים, וממספר המתפקדים חסר התקדים למפלגה. ברור שכשמרצ צוברת מנדטים בסקרים זה נעשה על חשבון מפלגות אחרות, וחלק מהמשחק הפוליטי הוא מתקפות מלוכלכות מהסוג הזה. יותר ממה שזה מלמד משהו על מרצ זה מלמד על הנואשות בקרב אותן מפלגות, נוכח ההתחזקות של מרצ כקול ערכי ומוביל בשמאל.הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. לדבריה ״המסמכים שהוצגו בפנינו קיימים, קודם כל, בגלל שמרצ מנהלת תיעוד מדוקדק ומפורט של כלל הוצאותיה, ודואגת שכל הוצאה כספית תעבור אישור של הגורמים המוסמכים במפלגה. פירוט מלא של המסמכים וההתקשרויות נמסרו והם מלמדים על ניהול אחראי ותיעוד של כל שקל. יש לציין, שהעובדה שבשנתיים האחרונות מרצ צימצמה את הגירעון הכבד שלה משנים עברו, היאבדיוק בזכות מינהל תקין ופיקוח אחראי על הוצאות כספיות״. מהרטה ברוך מסרה בתגובה כי ״ראשית כל מרצ היא ביתי האידיאולוגי. באשר לבחירות האחרונות למועצת העיר, זהבה גלאון, יו"ר מרצ, היא ששכנעה אותי לרוץ למועצת העיר ת"א-יפו. ישראל כהן ששימש כמנכ"ל מטה הבחירות המוניציפאלי של מרצ אמר שינסה לעזור לי מהסיבה שנוכחותי מעשירה לדעתו את הרשימה. ישראל סייע לי בהיכרות עם אנשי סניף מרצ בתל אביב-יפו. במסגרת הפריימריס הגשתי את מועמדותי למקום ברשימת מרצ למועצה, מבין 2,200 מתפקדים בחרו בי 1,200 ומיקמו אותי במקום ה-2״. ממטה ראש מפלגת העבודה הרצוג נמסר כי ״ישראל כהן מועסק מזה מספר חודשים ע"י מפלגת העבודה לתקופה מוגבלת כיועץ לפרויקט 20:16 העוסק בהכנת תשתית המפלגה לבחירות. במסגרת זו מייעץ כהן בנושאי פילוח וניתוח של מאגרי נתונים של בוחרים על פי תאי שטח, זאת על סמך ניסיונו העשיר בתחום במערכות בחירות בהן עבד, בין היתר, עם מפלגת העבודה בבחירות 1999 ולאור ניסיונו המוצלח כמנהל הקמפיין המוניציפלי של מרצ. על עבודת ייעוץ זו משתכר כהן 2,500 ש"ח בחודש, כאמור, לתקופה מוגבלת. ישראל כהן אישר בפני מפלגת העבודה כי אינו מועסק ע"י מפלגה או גוף פוליטי אחר וכי הוא מחויב להימנע מניגוד עניינים במסגרת העסקתו במפלגה״. איל נעמן מסר ״בבחירות הפנימיות ב-2013 רצתי בעצמי לתפקיד יו"ר הסיעה בתל אביב, כשאני נעזר במערך של יותר מ-80 מתנדבים, וכ-1,000 תומכים – ביניהם גם ישראל כהן. אני פעיל במרצ תקופה ארוכה וחבר במפלגה יותר מ-15 שנה. בביתי הפוליטי הכרתי את ישראל כהן ואיתו עוד רבים וטובים. כמו כן אני חבר בהנהלת מרצ ונבחרתי בבחירות דמוקרטיות על ידי כל חברי ועידת המפלגה לפני כ- 4 שנים״. לדבריו ״משרד הפרסום כהן נעמן בע"מ (בראשותי מ-2007) התמודד בתוך מרצ על תקציבי פרסום של המפלגה בבחירות המוניציפליות וגם לאחר מכן, והצליח לקזז עשרות אחוזים ממחירי המדיה שנהגה מרצ לשלם עד אז, כולל מהצעות מקבילות שהוגשו בזמן אמת הן באופן ישיר על ידי המדיה והן על ידי משרדי פרסום מקבילים. למשרד ניסיון רב בעבודה מול גופים ציבוריים ביניהם אוניברסיטאות, עיריות, ממשלה זרה ועוד. לכבוד הוא לי לעבוד עם מרצ, ביתי הפוליטי מזה 15 שנים. מי שניהל את ההתקשרות בשנה שעברה מטעם מרצ היו הגזבר ח"כ לשעבר מוסי רז ומזכ"ל המפלגה, דרור מורג – ולא כהן. אני ו/או מישהו מטעם המשרד שלי מעולם לא הזמינו מדיה או נתנו שירות למרצ דרך ישראל כהן אלא רק דרך האנשים הנ"ל. הסכומים המוזכרים בכתבה הינם סכום גולמי שרובו המכריע עובר לערוצי התקשורת השונים לצורך הזמנת מדיה״. מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״בהתאם לדרישות מבקר המדינה נשמרים מסמכי המפלגה ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005״. לגבי התקשרות עם ספקים מורג הדגיש כי ״באופן קבוע אני נוהג לבדוק מחירים, להשוות ולקחת את ההצעה המשתלמת ביותר למרצ״, ופירט את סך ההתקשרויות עם אייל נעמן ועם כהן. לדבריו ״ההסכם עם כהן הסתיים בתאריך 30.4.14 ומאז אין לנו התקשרות עימו״. בכל הקשור למוניות שרות קו 5/4, מורג הסביר כי מרצ התקשרו ״בתאריך 15.10.12 על סך 150,000 ₪ כולל מע"מ לבחירות הארציות. בתאריך 2.10.13 התקשרנו לטובת קמפיין מוניציפאלי בתל אביב יפו על סך 9500 + מע"מ״. עוד הוסיף מורג כי בבחירות המוניציפאליות 2008 מרצ עבדה עם מספר קמפיינרים (רועי ילין, ניסים דואק, איתי בן חורין ואיל אריאל בתפקידי פרסום, יח"צנות, דוברות וניהול קמפיין). ״במסגרת זו עבדה המפלגה, בין היתר עם רועי ילין, ששימש כדובר מרצ במשך שנים רבות קודם לכן. בפנייתך ביקשת לקבל לעיונך הסכמי התקשרות של המפלגה עם שותפות ילין-כהן. בידי המפלגה לא מצויים הסכמים כאלו, שכן כל התקשרויותיה של מפלגת מרצ נעשתה מול רועי ילין כספק חיצוני ולא עם השותפות שציינת״, עם זאת מורג פירט את פרטי ההתקשרות עימו. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, הבהיר מורג כי ״ועדת הכספים אינה עוסקת באישורן של התקשרויות פרטניות של עובדים ו/או ספקים באופן אישי, אלא קובעת ומאשרת את מסגרת התקציב בכללותו. לאחר מכן מדווח לחברי הוועדה מי ישמש בכל אחד מהתפקידים בתוך מסגרת התקציב על סעיפיה, כאמור. לפיכך, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. בהתייחס לבקשה לקבלת הסכמי ההתקשרות על פרסום במוניות שירות בתל אביב מסר מורג כי ״ההחלטה להתקשר בהסכם לפרסום זה נעשתה ביוזמתו של מנהל הקמפיין דאז, אלכס בילצקי, וזאת משום שעל פי בדיקה שביצעה המפלגה הסתבר כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל הצבעה גבוה למרצ ולכן הציע מנהל הקמפיין להתקשר איתם״. כתבות נוספות *תודה לג׳, מתנדבת המיזם שסייעה בצורה יוצאת דופן בעריכה ובהגהה. אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים תמצית הממצאים נתחיל מהסוף. ל׳מאה ימים׳ נודע כי לאחרונה הציבה קק״ל בראש המכון לחקר קרקעות את יועצה הקרוב ביותר של גלאון, יו"ר מרצ – מדובר בישראל כהן, פעיל שמאל ותיק, שנחקר בעבר במשטרה, בין השאר עקב חשד לקניית קולות ובעקבות קשריו עם "מלך החניונים" ראובן גרוס. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם שכר מנכ״ל והגדרת תפקיד מעורפלת. המכון אמור ״ללבן סוגיות קרקעיות״, לפנות לחוקרים שונים ולהציע להם מימון למען מחקרים לשימושי קרקע. אלא שלכהן אין ניסיון בתחום הסביבה. על המינוי לא יצאה הודעה לעיתונות ורבים בקק״ל ובמרצ עצמה כלל לא עודכנו בו, אולם בימים אלו ממש משמש כהן כמנהל ׳המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע׳. וזאת במקביל לייעוץ פוליטי שהוא מעניק לגופים וגורמים שונים – בהם מפלגת העבודה ומרצ. חשוב להדגיש שהג׳וב הזה בקק״ל שייך למרצ. כלומר מרצ – מתוך האופוזיציה – גם נהנית מהשלל המחולק לכלל המפלגות בתוך המוסדות הציוניים ולא מעזה לוותר עליו. עכשיו זה כהן, אך בשנים הקודמות אלו היו אנשי מרצ אחרים: המפלגה מחלקת את הג׳וב המתגמל והלא בהיר הזה שוב ושוב בשנים האחרונות לאנשים שהיא יקרה בחפצם, בצורה מוסדרת המעוגנת בהסכמים בין המפלגה לקרן. כך או כך, מהתחקיר עולה כי כהן הוא דמות מפתח כיום בשמאל הישראלי. לפי עשרות עדויות ישראל כהן הוא ה״נתן אשל״ של מרצ, מעורב בכנסת וברשימות המקומיות שלה – ובמקביל משמש גם כיועץ פוליטי בתשלום של חברי כנסת ממפלגת העבודה, בהם יו"ר המפלגה בוז׳י הרצוג עימו הוא עובד בימים אלו. בבחירות הקודמות גם כיהן כראש המטה של ח"כ אראל מרגלית (העבודה). לא מדובר ביועץ אסטרטגי רגיל- דוגמת שכירי החרב המלהטטים בין מפלגות, אלא באיש מרצ, הפקוד למפלגה, שעמד בראש סניף המפלגה בתל אביב. ועדיין כספי הציבור היו מנותבים אליו דרך שתי מפלגות וגם דרך השלטון המקומי. אבל לפני הכל כהן הוא הצל הפוליטי של גלאון – והיא זו שמספקת לו בקביעות את תעודת ההכשר. זאת, על אף שבעשור הקודם נקשרו לכהן – שבמפלגה כינו אותו חלק מהפעילים כקבלן קולות – כמה וכמה פרשיות; בתחילת העשור הקודם הוגשו נגדו תלונות במשטרה על קניית קולות ושיחוד מתפקדים במסגרת בחירות במרצ. הוא נחקר בעבר עקב קשריו לראובן גרוס ומינוי לתפקיד בכיר בחברה-בת של עיריית ת״א על אף חוסר כישורים הולמים לכאורה. הוא שהה במעצר בית במסגרת חקירת פרשת החניונים. בסופו של דבר לא הוגשו נגדו כתבי אישום והתיקים נסגרו, אולם ב-2005 קמה התאגדות בקרב חברי המפלגה בכדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. ישראל כהן וזהבה גלאון. מתוך הפייסבוק – שודר בצינור לילה עם שובה של גלאון לכנסת ב-2011, חזר כהן למפלגה בדלת הראשית. יועץ הסתרים כהן יושב היום בפגישותיה הפוליטיות ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. אחד מיועציה מספר כי ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״. כהן מסייע כיום לגלאון ללא שכר ומקבל את שכרו ממפלגת העבודה, עירית כפר סבא וקק״ל. אולם גם מרצ בראשות גלאון (שיש לציין שענתה בפתיחות ובשקיפות על כל השאלות שהצבנו) תקצבה בשנים האחרונות את פעילותו של כהן בדרכים שונות: ב-2008 כיהנה גלאון בראש המטה המוניציפאלי של המפלגה והגדירה את משרד היח״צ שהקים כהן כ׳ספק קמפיין מומלץ׳. חרף הסתייגויות חריפות במפלגה, סיפק כהן שירותי קמפיין עבור המטות המקומיים של מרצ בעלות של 360,000 שקל. בבחירות ב-2013 גלאון מינתה את כהן לתפקיד מנכ״ל המטה לקראת הבחירות המקומיות ולאחר מכן ליועצה הצמוד (מתפקיד זה פרש כהן קודם למינויו למנהל המכון לחקר קרקעות). כהן לא לבד. מהתחקיר עולה שמרצ דואגת לאנשי שלומה – באותן בחירות מקומיות קידמו גם כהן וגם גלאון לראש הרשימה התל אביבית את אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום. נעמן הפסיד למיטל להבי. אלא שלאחר ההפסד במרצ החליטו לנתב תקציבי פרסום לנעמן בערך של כ- 330 אלף שקלים. במילים אחרות, אחרי שהתמודד מטעמה והפסיד, זכה המשרד של נעמן לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות. חלק מהפרסומים של מרצ באותה תקופה היו גם על מוניות שירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן – באותן שנים בהן גלאון נעדרה מהכנסת. כספים הוקצו מהמפלגה לאנשי מרצ נוספים (כפי שנחשף בתחקיר המלא כאן למטה, וגם בתחקיר המשך שיתפרסם בקרוב). אך כעת נחזור לכהן ולמינויו הטרי לראש המכון בקק״ל. התפקיד הוקצה דרך קבע לאנשי מרצ, אך לעומת כהן, שלו אין השכלה בנושא, קודמתו בתפקיד מיטל להבי (כיום סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ) הגיעה עם רקע סביבתי עשיר. הוותיק יותר בתפקיד היה עדי ניב, לשעבר איש מרצ, שכיהן כראש המכון משנת 97׳ עד 2011. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון, טען בשיחה עם "מאה ימים של שקיפות" כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש שוב כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. גם בשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או מעודכנים במה עוסק המכון בימים אלו. בכיר במוסדות הציוניים התפלא מהמינוי – שגילה עליו דרך התחקיר שלנו. לדבריו ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. הוא הדגיש כי ״כהן הוא איש רב יכולות ובעל כישורים פוליטים חדים – זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי – שלו אין. זה מוזר מאוד״. בכל מקרה התפקיד הזה נמצא בידי מרצ בצורה רשמית – כפי שמעיד על כך בתגובתו גם כהן עצמו. בקק״ל סירבו לענות על שורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. בהמשך לבקשת מסמכים מגוונים מסרה גלאון כי ״הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. עם זאת מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״מסמכי המפלגה נשמרים ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. כלל התגובות בתחתית פרסום זה. נציין כי התחקיר נערך במהלך ששת השבועות האחרונים – הרבה לפני שהוכרזו הבחירות. התחקיר התגלגל בעקבות טיפים שקיבלנו מאישים מגוונים הקשורים למפלגה. הסיפור המלא והתגובות- למטה. אם יש בידכם כמה דקות מומלץ להישען לאחור ולקרוא את התחקיר המלא על גלאון וכהן בו גילויים נוספים שמלמדים שהתנהלות מרצ איננה רחוקה ממפלגות אחרות בהן נערכים פריימריס. כתבה בצינור לילה גיא זהר מראיין את זהבה גלאון ומעמת אותה עם התחקיר התחקיר המלא שנות התשעים היו תור הזהב של מרצ. מספר דו ספרתי של מנדטים הוביל את חבריה לכהן כשרים. רבים נהרו למפלגת השמאל שחרטה על דגלה סוגיות לוהטות כמו הפרדה בין דת למדינה וזכויות אזרח. לאחר רצח רבין בכיריה רואיינו בטלוויזיה וסחפו ציבור רב. בין הצופים בראיון משולהב שנערך עם השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד, היה גם עולה חדש מטורקיה בשם ישראל כהן. כהן, בפיו עברית רצוצה, התרגש מדבריו של שריד והחל מיד לפקוד הפגנות מטעם מרצ. הוא הפך לפעיל נלהב ובמהרה אף הצליח לרקום קשר אישי עם שריד, אותו הגדיר במרוצת השנים כ״אב רוחני״. במיומנויותיו הפוליטיות – שרק הלכו והתחדדו מאז – הצליח כהן לשכנע את השר לאמץ אותו לחיקו. חולדאי: אמרתי שאני אשמח אם ימצאו לישראל כהן תפקיד ב-99׳ נבחר כהן לתפקיד ראש סניף מרצ תל אביב. בעירייה התחבב על ראש העיר רון חולדאי ועל עוזרו יגאל שפירא – שהיה שותפו של "מלך החניונים" ראובן גרוס. בתחילת שנות האלפיים התמנה לתפקיד מנהל כוח האדם של חברת הבת של עיריית ת"א, ׳עזרה ובצרון׳, העוסקת בהתחדשות עירונית. כבר באותן שנים נקשרו בשמו פרשות בעלות גוון פלילי – שלבסוף גוועו. ב־2002 חשף "זמן תל אביב״ כי כהן התגורר בדירה שנמצאת בבעלותם של שפירא וגרוס. כהן הגיב כי שילם להם שכר דירה מלא. ב-2003 תועדו מקרים של קניית קולות ושיחוד מתפקדים. מזכ״לית מרצ דאז, מיכל שוחט, הגישה תלונה במשטרה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות. ב-2004 נחקר כהן באזהרה ושהה במעצר בית סביב סיפור אחר – פרשת החניונים. בחקירתו במשטרה של חולדאי סביב הפרשה – אותה חשף אלי סניור מעיתון תל אביב – טענו החוקרים כי חולדאי סייע לכהן להתמנות לתפקיד מנהל כוח האדם בעזרה ובצרון, אף שהיה חסר כישורים מתאימים. הסיבה? לחץ שהפעיל על חולדאי מלך החניונים גרוס. החוקרים טענו כי בקלטת שהושמעה לחולדאי שומעים אותו מורה ש׳ימצאו לכהן ג׳וב׳. חולדאי הבהיר לחוקריו: "דיברתי עם מנכ"ל החברה ואמרתי שאני אשמח אם ימצאו לישראל כהן תפקיד. לא היו פניות אלי מטעמו של גרוס".‬ החוקרים הקשו וטענו כי כהן הודה באופן אישי לגרוס על המינוי, אולם חולדאי התמיד בגרסתו. בסופו של דבר, לא הוגש נגד כהן כתב אישום. כך או כך, חברי מפלגה שונים מאסו בכהן וב-2005 התאגדו כדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. בפנייתם הזכירו, בין השאר, שכהן היה מעורב ב״מינוי עצמי ומינוי מקורבים לדירקטוריונים של תאגידים עירוניים בת״א (בהם אשתו, ת.א) שנפסלו לאחר מכן״. כהן הקדים תרופה למכה ועזב את מרצ בדצמבר 2005, עוד לפני שדנו בעתירה. הודות לחוש הריח הפוליטי שלו הכין את הקרקע טרם עזיבתו וחבר מייד לעמיר פרץ שהוביל את ׳העבודה׳ באותן שנים. כהן אף הצליח להעביר איתו לעבודה חלק מראשי הסניפים העירוניים של מרצ ושניים מחברי מועצת מרצ בתל אביב – איתי פנקס ויפה כחלון. לאחר המעבר טען כהן כי ״מפלגת העבודה נושאת את הדגל החברתי סוציאליסטי״. מזכ״ל מרצ דאז, ירון שור, לא התרגש מטיעוני כהן לפיהם זהו מהלך אידאולוגי, בהזכירו כי כהן היה אמור להופיע בבית הדין של התנועה שהתבקש להדיחו מהמפלגה לאלתר עקב ״חשדות פליליים כבדים ומעצר בית ממושך בפרשת החניונים בתל אביב״. ״ספק קמפיין מומלץ״ בשנותיו ב׳עבודה׳ הצליח כהן לשמר את קשריו במרצ. הדבר השתלם. ב-2008, כשגלאון כיהנה כיו״ר המטה המוניציפאלי של המפלגה, היא ביקשה להגדיר את משרד היח״צ של כהן, שהוקם בשותפות עם רועי ילין, כ׳ספק קמפיין מומלץ׳ למטות מרצ ברחבי הארץ. כהן היה באותם ימים חבר במפלגת העבודה. גם ילין, שכיהן בעברו כדובר סיעת מרצ, מקורב לגלאון. לאחר בחירות 2009 פרסם טור דעה שקרא ליו״ר דאז, חיים אורון, להתפטר בעקבות השפל האלקטורלי שהביא על מרצ. לפני כן הבהיר כי ״בלעדיה (הכוונה לגלאון) אין סיבה לקיומה של הסיעה". במפלגה היו בהלם. חברי ההנהלה עדיין לא התאוששו מ׳כהן העורק׳ וכעת התברר להם שכספי מפלגה יוזרמו דווקא למשרדו. באתר המפלגה הרשמי עוד ניתן למצוא היום משפטים כגון ״בעקבות התופעה של קבלנות קולות שהשתלטה למרבה הצער על הסניף, כחלק ממפעלו "המפואר" של מיודענו ישראל כהן, סיעת מרצ בעירייה התרסקה״. חרף כל ההסתייגויות, גלאון קבעה כי משרד היח"צ כהן-ילין יהיה אחד משלושת המשרדים ׳המומלצים׳ להתקשרויות עבור המטות המקומיים לצורך שירותי יח״צ וקמפיין. 19 ראשי סניפים ופעילים כתבו לה בתגובה כי התקשרות עם משרדו של כהן היא בגדר ״הפרת אמונים של חברי המפלגה״. גלאון והמזכ״ל שור ניסו להרגיע את הרוחות והבהירו כי ילין הוא זה שיספק את שירותי היח״ץ, לא כהן. חברי הנהלת מרצ דרשו בתגובה כי קשר מכל סוג עם כהן יוגדר כפסול. הנוסח שהם תבעו כלל התחייבות כי ״לא תהיה לישראל כהן כל גישה אל מאגרי המידע של המפלגה, אל מסמכים פנימיים, סקרים או כל חומר חיצוני אחר שהוכן עבור המפלגה או בהתייחס לקמפיין של המפלגה וכן יובטח כי ישראל כהן לא יקח חלק ולא יהא נוכח בכל דיון, מפגש או התכנסות הקשורים למפלגה״. הם טענו כי בית הדין של מרצ קבע בפסקי דין כי כהן פעל בדרכים לא תקינות, הטה בחירות, וש״נפסלו מינויים של קרובי משפחתו של ישראל כהן לחברות עירוניות וקרובי משפחה של מקורביו״. זה לא עזר. גלאון הוכיחה את מחויבתו אליו, לא קיבלה את התלונה והמשרד סיפק שירותי קמפיין ברשויות מגוונות: חיפה, ראש העין, גבעתיים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה ורמת השרון. העלות: 360,000 שקל. פעילים עימם שוחחנו הדגישו שכהן היה מעורב בעצמו בקמפיינים רבים. גלאון נפלטה מהכנסת וכהן ״נאלץ לעבוד כמו חמור בקו 5״ חודשים לאחר מכן, בבחירות הארציות שנערכו בפברואר 2009, התרסקה מרצ. למשכן נכנסו רק שלושה נציגים. גלאון, מספר 4, נותרה בחוץ ובד בבד הפעילות הפוליטית של כהן הצטמצמה. לדברי חבריו הוא נאלץ באותן שנים לעבוד כנהג מונית בתל אביב. ״הוא התנתק והיה צריך להרוויח כסף – הוא עסק בהישרדות, ועבד כמו חמור בקו 5״, מספרת מקורבת, ״הוא היה חייב לעשות לביתו״. הרצוג – מעסיק במקביל את כהן התמונה השתנתה ב- 2011. חיים אורון (ג׳ומס) פרש מהכנסת וגלאון הושבעה תחתיו. כהן חזר לעניינים וסייע לה לנצח את ח״כ אילן גילאון במאבק הירושה לתפקיד יו״ר המפלגה בפברואר 2012. השלב הבא היה סיוע למקורביה של גלאון להשתלב ברשימה לכנסת בבחירות הבאות. אך כהן לא הסתפק במרצ. הוא עזר במקביל למועמדים במפלגת העבודה – שהתקוטטה עם מרצ על אותם קולות ובה עדיין כיהן כחבר. לאראל מרגלית מהעבודה סייע והוגדר כ׳ראש מטה׳. הוא ערך עבורו מפקדים והפך לדמות מרכזית בקמפיין. בתום הבחירות שמו של מרגלית נקשר לפרשת קניית קולות, אולם הוא הכחיש זאת נמרצות, לא נמצאו שום ראיות והפרשה נסגרה. לאחר מכן החל כהן לייעץ גם לראש המפלגה בוז׳י הרצוג – שעד היום מעסיק את כהן, כיום איש מרצ, כיועץ בשכר. בתחילת 2013 חזר כהן לבחוש בענייניה המקומיים. כהן הריץ כמה מהמועמדים של המפלגה – וקנה שם מחודש במסדרונות העיריה. בין השאר כהן היה למשל זה שהציע לשלב ברשימה המקומית את מהרטה ברוך – כיום סגנית ראש העיר. מהתחקיר עולה כי אשתו של כהן סיפרה לו שברוך, שהתפרסמה בזכות תכנית הריאלטי ׳השגריר׳, גרה בקרבת מקום. כך הוא למד על קיומה, הציע לה לרוץ – וסייע לה מול המתפקדים. כהן ניסה גם לקבוע את זהות ראש הרשימה התל אביבית, ובבחירות הפנימיות פעל במרץ למען חברו אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום ומייסד העמותה למען נישואים גאים בישראל. נעמן הפסיד לבסוף למיטל להבי – כיום סגניתו של חולדאי. במרצ – שכהן היה כעת חלק ממנה לאחר שמונה מנכ״ל המטה המוניציפאלי לקראת הבחירות המקומיות (בעלות 192 אלף שקל לשנה ורכב צמוד) – החליטו שחלק מתקציבי הפרסום יופנו לנעמן שהפסיד כאמור בבחירות. במילים אחרות, נעמן זכה בתקציבי פרסום של מרצ שמקורם בכספי מימון מפלגות אחרי שהתמודד מטעם מרצ והפסיד. ממסמכים שהגיעו ל"מאה ימים של שקיפות" עולה כי ׳כהן-נעמן בע״מ׳ (אין קשר משפחתי לישראל כהן) זכה לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות בערך של כ- 330 אלף שקלים. מרצ המשיכה להיעזר בו לאחר מכן תכופות. חלק מהפרסומים של מרצ אגב, היו על מוניות השירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן. משרתם של שני אדונים? בבחירות לראשות העיר, לעומת זאת, כהן בחר מאחורי הקלעים, לדברי שורה של גורמים, לסייע לא רק לנציג מרצ ניצן הורביץ אלא גם למתחרה הישיר שלו – חברו הוותיק חולדאי. במפלגה עולות טענות מגוונות בנושא, החל בהדלפות על מהלכים למטה של חולדאי וכלה בחבלות מכוונות בקמפיין של הורביץ. גורמים רשמיים במפלגה – לרבות כהן וגלאון עצמם – הכחישו זאת מכל וכל. אולם רבים הסכימו כי במטה שררה לכל הפחות דיסהרמוניה. באחת הפגישות בתחילת הקמפיין התעורר ויכוח מכוער. בפגישה נועדו מוסי רז, הורביץ, מזכ״ל מרצ דרור מורג, כהן עצמו והאסטרטג רון ורבר שסייע להורביץ בתחילת הדרך. הטונים עלו במיוחד כאשר נידון התקציב ואיוש מטה הבחירות. ורבר – שעזב בהמשך את הקמפיין – קרא בשלב מסוים לכהן ״פרחח״, והוסיף ״בכל רגע שעובר אני רוצה לקרוא לך בכינויים גרועים יותר״. גורם ששהה בקרבת מקום טוען כי הצרחות נשמעו ברחבי הקומה. הגורם הדגיש, כמו אחרים, כי ״מעטים במרצ יכחישו את העובדה שכהן רצה סיעת מרצ גדולה אבל עם חולדאי כראש עיר״. הורביץ סירב להתייחס לנושא ואמר ״האפיזודה של תל אביב מאחורי״. ניצן הורוביץ בתום הבחירות המקומיות ב-2013 המשיך כהן בתפקידו על מנת לבצע ׳סגירות׳ קואליציוניות ברחבי הארץ. לאחר מכן תפקד כיועץ בשכר ליו"ר מרצ עד לפני כמה חודשים, ובדרך גזר קופון מקומי: הוא השתלב כיועץ חיצוני של עירית כפר סבא לאחר שייעץ למרצ כיצד להצטרף לקואליציה (בעיריית כפר סבא סירבו לענות על כל שאלה בנושא אף שהבהירו בתגובה כי ״העירייה פועלת כחוק ובשקיפות בכל נושא העסקת יועצים חיצוניים״. השקיפות הסתכמה במשפט הזה. ת.א עדכון- יו״ר האופוזיציה דורש בכ״ס לראות את מסמכי העסקתו) כהן – המייעץ לראש העבודה הרצוג- יושב היום בפגישותיה הפוליטיות של גלאון ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״, מספר אחד מיועציה. כלל האנשים סביבה מסכימים כי אין החלטה פוליטית שקיבלה גלאון בשנים האחרונות- ללא היוועצות עם כהן. ״אתה לא מבין? אין מכון. הוא לא קיים״ ב-15 שנים האחרונות – להוציא תקופה בה נבעט ממרצ – נסק כהן לעמדת יועץ הסתרים שאמנם צבר אויבים ולשמו נקשרו פרשיות מגוונות, אך גם נתפס כנקודת המשען שבכירי הסיעה נזקקו לה כדי לשמר את כוחם הפוליטי. לכהן השפעה גדולה כאמור בתנועה שבימים הקרובים תבחר את 1,000 ציריה – האנשים שירכיבו את הרשימה של מרצ לכנסת. אך עיקר כוחו הוא כאמור בתיווך בין המועמדים לכנסת ולרשויות המקומיות, לבין בעלי המפקדים הגדולים, שבדיוק כמו ב׳ליכוד׳ וב׳עבודה׳ הם אלו שבסוף קובעים את זהות הנבחרים. גורמים רבים במרצ טוענים כי כהן, למעשה, הוא אחד האנשים החזקים במפלגה והלוחש באזני קברניטיה – ובראשם זהבה גלאון. אף שאין לו היום תפקיד רשמי במפלגה, הוא נמצא במטה התנועה כמעט מדי יום ומייעץ לחבריה. משרד יח"צ בבעלותו זכה כאמור לתקציבים מהמפלגה והוא ניהל עבורה קמפיינים. אך המינוי המפתיע ביותר אותו קיבל כהן – עליו מעטים יודעים – הוא לתפקיד יו״ר מנהל המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע ע"ש בן שמש. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם הגדרת תפקיד לא ברורה שמסורתית נמצא בידי מפלגת השמאל. המכון אמור לפנות לחוקרים ולהציע להם מימון למען מחקרים על שימושי קרקע. מעבר לכך המכון אמור לערוך כנסים ולהנפיק ניירות עמדה. לפי אתר קק״ל מדובר ב״מכון עצמאי, הפועל כ-think tank מולטי-דיסציפלינרי ועוסק בליבון סוגיות קרקעיות ותכנוניות בישראל״. אף שהתפקיד נמצא בידי אנשי מרצ בעשרים השנים האחרונות – הוא לעולם לא הוענק לה רשמית. מעיון בהסכם הקואליציוני בין המוסדות הציוניים והמפלגות מ-2010 עולה כי המכון – בניגוד לשורה של גופים אחרים – לכאורה לא נמצא בחלוקת השלל שהמפלגות נלחמות כדי לשים עליהם את היד. ועדיין, משנת 97׳ עד 2011 כיהן בראשו עדי ניב, איש מרצ. אחריו נבחרה מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ. והשנה החליף את להבי בתפקיד לא אחר מכהן עצמו. בעוד שללהבי רקע סביבתי עשיר, לכהן אין כלל השכלה בנושא. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון טוען כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. אלא שבשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או במה מתעסק המכון בימים אלו. בכיר נוסף במוסדות הציוניים הביע פליאה על המינוי – שגילה עליו דרך הכתבה. ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. לדבריו ״כהן הוא איש רב יכולות- זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי- שלו אין. זה מוזר מאוד״. בקק״ל סירבו לענות לשורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו, על פי תוכנית עבודה שנקבעה לפני שמר כהן נכנס לתפקידו. המכון עוסק בחקר וקידום מדיניות שימושי הקרקע בישראל, בשנים האחרונות מתמקד המכון בחקר מחוללי שוויון ופערים במדיניות המקרקעין של ישראל. לגבי מבנה ארגוני, תכניו ויעדיו של המכון ניתן לראות באתר האינטרנט״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. ״שריד נתן לו חום כעולה חדש והוא החל להתפתח במפלגה״ בשיחה עם חברי הסיעה מתואר כהן כדמות ידידותית וחמה. רובם מסכימים כי יש לו חושים פוליטיים מחודדים, ויכולת נדירה לכונן פשרות ובריתות בין גורמים שונים – מה שהפך אותו לדמות מרכזית בתנועה. ״הוא חבר הרבה שנים״, מספר ח״כ עיסאווי פריג׳ שמוסיף כי ״כהן התחיל את דרכו במפלגה כשהיה עולה בודד מטורקיה- ללא משפחה וחברים, ועלה לתל אביב, ומצא מסגרת שהאמין בה״. לדבריו ״שריד נתן לו חום כעולה חדש והוא החל להתפתח במפלגה. יש לו ראש טוב על הכתפיים. אני לא רואה שום דבר שלילי בבן אדם. מי שעובד יש לו אויבים וחברים״. לגבי ההתייעצות בפריימריס הבהיר כי ״זה לא משהו מיוחד. תמיד אני יושב עם חברים ומתייעץ אבל לא באופן מיוחד. עצה פה עצה שם. תמיד מתייעצים״. מה אתה חושב על זה שהוא מייעץ במקביל לאנשים במפלגות העבודה ומרצ? ״אני לא נכנס לשיקולים העסקיים של אף אחד. הוא עובד עם כמה גופים, בהם אנחנו. הבנתי שגם עבד ועובד עם אנשים ממפלגת העבודה. דווקא שאלתי את השאלה הזו אבל זכותו של אדם לתרום״. לא מפריעות לך הפרשות הקודמות שלו? ״אני מכיר אותו 20 שנה מהמפלגה. הוא פעיל במישור המוניציפלי והארצי. מאוד אקטיבי ופעיל. הבעיות שהיו לו בתל אביב – כל העולם ידע על זה ואני מבין שיצא מזה. עזב וחזר. זה התחום, זה הפוליטיקה הישראלית. עכשיו אנו מריצים מפקד והופתענו שכמות המתפקדים החדשים היא 17,000 – כי מרצ בפריים ועולה בסקרים״. אז למה הוא נאלץ לנהוג בקו 5? ״אחרי הפרשייה בתל אביב הוא עבר תקופה כלכלית קשה, היה עולה כמעט בודד מטורקיה. עבד קשה מאוד והתנתק מכל העולם לכמה שנים טובות עד שהצליח לייצב את עצמו. עבד בצורה מטורפת ופתאום ניתק קשר עם כל העולם הפוליטי – עד שהשתקם. היום הוא נותן עזרה לכל מי שצריך״. אתה חושב שהוא ראוי להיות מנהל מכון בקק״ל? ״על זה לא שמעתי״. ההסכם הקואליציוני של הקונגרס הציוני מ-2010 – תגובות ישראל כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. לדבריו, ״שכרתי דירת שני חדרים מיגאל שפירא וראובן גרוס ושילמתי שכר דירה מלא. המשטרה חקרה את הנושא במסגרת פרשת ראובן גרוס בשנת 2004 ותיק החקירה נגדי נסגר. בשנת 2004 נחקרתי ללא קשר לפרשת החניונים, אלא בשל קשרי לראובן גרוס ומעולם לא הוגש כתב אישום והתיק נסגר. בשנת 2000 הייתי ביחסים קרובים עם ראש עיריית תל אביב- יפו, רון חולדאי, והוא מי שהמליץ עליי לתפקיד ולא הייתי זקוק לעזרתו של ראובן גרוס בעניין. גם נושא זה נבדק על ידי המשטרה שכאמור סגרה את התיק״. לגבי הטענות למינוי דירקטורים הבהיר כי ״בשנת 2004 פנו חברי מפלגה משיקולים פוליטיים לבית הדין בטענה שהליך בחירת הדירקטורים לתאגידים עירוניים, לא היה תקין. המינויים אכן נפסלו על ידי בית הדין ולפיכך, קיימנו בחירות חוזרות על פי הנחית בית הדין, ואותם אנשים שנפסלו, נבחרו מחדש וכיהנו כדירקטורים. אציין כי בתקופה זו כיהנתי כיור סניף תל אביב- יפו של מרצ בפעם השלישית ברציפות, והמעורבות שלי במינוי הדירקטורים נעשתה מתוקף תפקידי זה, כפי שקובע תקנון מרצ. אציין כי לאור הנחיית בית הדין אשתי לא הגישה מועמדותה בפעם השנייה״. לגבי עזיבתו מסר כי ״בשנת 2003 יו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד התפטר מתפקידו כיו"ר מפלגת מרצ ובשנת 2004 נבחר ד"ר יוסי ביילין לתפקיד. נוצרו חילוקי דעות תהומיים בין יו"ר המפלגה החדש לביני בתפקידי כיו"ר סניף – חילוקי דעות שהיו סביב מקומה של מרצ במאבק החברתי כלכלי (אנחנו הצגנו את הפלג החברתי של מרצ). עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה שהניף את הדגל החברתי, אני וחברי – קבוצה גדולה של חברי וועידה, ראשי סניפים, חברי מועצת ערים מרחבי הארץ – מצאנו לנכון לעבור למפלגת העבודה. אדגיש שהמגעים עם עמיר פרץ התחילו זמן רב לפני הפניות לבית הדין של מרצ. לאחר בחירתו של אהוד ברק ליו"ר מפלגת העבודה בשנת 2007, חברי ואני חזרנו הביתה למרצ והתפקדתי מחדש למפלגה״. לגבי הציטוט באתר של מרצ מסר כי ״אין לי מה להגיד על דבריו של נחום שור באתר המפלגה, שבינתיים הלך לעולמו״. לגבי ההתקשרות בבחירות המוניציפאליות בשנת 2008 כהן אמר ״נתתי שירותי ייעוץ לרועי ילין ולא למרצ. למיטב ידיעתי ילין הוא זה שהתקשר בחוזה מול מרצ״. עוד הוסיף כי ״את ח"כ זהבה גלאון אני מכיר ומוקיר מפעילותי במרצ החל משנת 97, אז חברתי אליה כפעיל פוליטי ומאז אני חלק מצוות היועצים הקרובים שלה. בשום שלב לא ייעצתי בתשלום לזהבה גלאון או למישהו אחר מחברי הכנסת של מרצ. עד שנת 2006 הייתי פעיל פוליטי והתמודדתי לתפקידים נבחרים. משנת 2008 אני בעל עסק לייעוץ וניהול פרויקטים ואני לא רואה שום ניגוד עניינים בעבודתי עם פוליטיקאים ממפלגות שונות. בדיקה תגלה שדבר זה נהוג ומקובל בחברות ובקרב יועצים אחרים. אני איש מרצ ותיק ואני גם איש מקצוע, שמייעץ לגורמים פוליטים שונים ואני לא רואה בכך שום סתירה או ניגוד עניינים״. לגבי הרצתו של איש הפרסום נעמן מסר ״אכן תמכתי בבחירתו של אייל נעמן בבחירות הפנימיות לתפקיד יו״ר הסיעה במועצת העיר תל אביב. נעמן הפסיד ונבחרה מיטל להבי. בתקופת מערכת הבחירות המוניציפליות שבהן הייתי מנכ"ל המטה המוניציפלי האחראי על הקמפיין הפוליטי ברמה הארצית. במסגרת תפקידי זה כלל לא עסקתי בבחירת הספקים ובוודאי לא בהתקשרות הכספית מולם. פעילות זו נעשתה על ידי מי ששימש כיור המטה המוניציפלי – מזכ״ל מרצ דרור מורג, וגזבר מרצ מוסי רז. נכון שבין השנים 2010-2012 עבדתי בקווי 4 ו 5 בתור נהג מונית שירות, אבל תמוה בעיניי הנסיון הזול לקשור בין עובדה זו לבין ההחלטה המיקצועית של מנהל קמפיין הבחירות של מרצ לפרסם בקווים אלה כי המסלול שלהם עובר באיזורים שבהם למרצ יש פוטנציאל אלקטורלי גבוה. ההתקשרות עם חברת המוניות נעשתה למיטב ידיעתי הייתה על ידי מזכ״ל מרצ והגזבר״. לגבי הסיוע מאחורי הקלעים לחולדאי הבהיר כהן כי ״הטענה שעזרתי בבחירות בתל אביב לרון חולדאי היא שקרית לחלוטין. בבחירות המוניציפליות מרצ הריצה רשימות ב 25 ערים. הקמפיין בעיר תל אביב- יפו קיבל שליש מהתקציב הכללי של מרצ לבחירות המוניציפליות, סכום גבוה לעומת הבחירות המוניציפליות הקודמות בשנים 2008,2003,1998. אני הייתי מנכ"ל מטה הבחירות הארצי ולכן ההתערבות שלי במטה המקומי בתל אביב- יפו הייתה מצומצמת ולא נכחתי בישיבות המטה. המטה נוהל על פי הנחיותיו של ח"כ ניצן הורוביץ. מרצ ראתה חשיבות גם בקמפיין המוניציפלי לרשימה למועצת העיר ולא רק לראשות העיר, ואף השקיעה כספים ומשאבים על מנת להבטיח הצלחה מקסימלית״. לגבי עבודתו בקק"ל: ״מי שמשמש כיו״ר המכון לחקר מדינות קרקעית ושימושי קרקע הוא אפי שטנצלר. אני משמש בתפקיד מנהל המכון החל ממאי 2014, כחלק מההסכם קואליציוני בין מרצ להסתדרות הציונית שקיים משנת 93׳. הסכמים קואליציוניים דומים קיימים בין יתר המפלגות״. כהן צירף דו"ח עב כרס על פעילות המכון לחודש נובמבר. בדוח מתוארים מחקרים שהזמין המכון, תכנית לכנס ועוד. לבסוף הדגיש כהן ״אני איש פרטי שעובד עם מי שרוצה להעסיק אותי. אני לא חייב דין וחשבון עם מי אני עובד ועם מי אני לא עובד. כל התקשרות מאפשרת הזדמנויות חדשות כאשר אתה מבצע את עבודתך על הצד הטוב והמקצועי ביותר. עבודתי בעיריית כפר סבא, אינה קשורה להסכם הקואליציוני של סיעת מרצ בעיר". כהן סירב להשיב למגוון שאלות בהן באילו רשויות מקומיות נוספות הוא מועסק, מה כולל עבודת הייעוץ שלו בכפר סבא, האם ייעץ לח״כים נוספים בתשלום, תנאי העבודה בקק״ל, ובקשה לראות את ההסכם הקואליציוני המדובר. יו"ר מרצ, זהבה גלאון בתגובה: ״מדובר בניסיונות הכפשה צפויים מצד גורמים פוליטיים, שכנראה לא מרוצים מהעלייה של מרצ בסקרים, וממספר המתפקדים חסר התקדים למפלגה. ברור שכשמרצ צוברת מנדטים בסקרים זה נעשה על חשבון מפלגות אחרות, וחלק מהמשחק הפוליטי הוא מתקפות מלוכלכות מהסוג הזה. יותר ממה שזה מלמד משהו על מרצ זה מלמד על הנואשות בקרב אותן מפלגות, נוכח ההתחזקות של מרצ כקול ערכי ומוביל בשמאל.הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. לדבריה ״המסמכים שהוצגו בפנינו קיימים, קודם כל, בגלל שמרצ מנהלת תיעוד מדוקדק ומפורט של כלל הוצאותיה, ודואגת שכל הוצאה כספית תעבור אישור של הגורמים המוסמכים במפלגה. פירוט מלא של המסמכים וההתקשרויות נמסרו והם מלמדים על ניהול אחראי ותיעוד של כל שקל. יש לציין, שהעובדה שבשנתיים האחרונות מרצ צימצמה את הגירעון הכבד שלה משנים עברו, היאבדיוק בזכות מינהל תקין ופיקוח אחראי על הוצאות כספיות״. מהרטה ברוך מסרה בתגובה כי ״ראשית כל מרצ היא ביתי האידיאולוגי. באשר לבחירות האחרונות למועצת העיר, זהבה גלאון, יו"ר מרצ, היא ששכנעה אותי לרוץ למועצת העיר ת"א-יפו. ישראל כהן ששימש כמנכ"ל מטה הבחירות המוניציפאלי של מרצ אמר שינסה לעזור לי מהסיבה שנוכחותי מעשירה לדעתו את הרשימה. ישראל סייע לי בהיכרות עם אנשי סניף מרצ בתל אביב-יפו. במסגרת הפריימריס הגשתי את מועמדותי למקום ברשימת מרצ למועצה, מבין 2,200 מתפקדים בחרו בי 1,200 ומיקמו אותי במקום ה-2״. ממטה ראש מפלגת העבודה הרצוג נמסר כי ״ישראל כהן מועסק מזה מספר חודשים ע"י מפלגת העבודה לתקופה מוגבלת כיועץ לפרויקט 20:16 העוסק בהכנת תשתית המפלגה לבחירות. במסגרת זו מייעץ כהן בנושאי פילוח וניתוח של מאגרי נתונים של בוחרים על פי תאי שטח, זאת על סמך ניסיונו העשיר בתחום במערכות בחירות בהן עבד, בין היתר, עם מפלגת העבודה בבחירות 1999 ולאור ניסיונו המוצלח כמנהל הקמפיין המוניציפלי של מרצ. על עבודת ייעוץ זו משתכר כהן 2,500 ש"ח בחודש, כאמור, לתקופה מוגבלת. ישראל כהן אישר בפני מפלגת העבודה כי אינו מועסק ע"י מפלגה או גוף פוליטי אחר וכי הוא מחויב להימנע מניגוד עניינים במסגרת העסקתו במפלגה״. איל נעמן מסר ״בבחירות הפנימיות ב-2013 רצתי בעצמי לתפקיד יו"ר הסיעה בתל אביב, כשאני נעזר במערך של יותר מ-80 מתנדבים, וכ-1,000 תומכים – ביניהם גם ישראל כהן. אני פעיל במרצ תקופה ארוכה וחבר במפלגה יותר מ-15 שנה. בביתי הפוליטי הכרתי את ישראל כהן ואיתו עוד רבים וטובים. כמו כן אני חבר בהנהלת מרצ ונבחרתי בבחירות דמוקרטיות על ידי כל חברי ועידת המפלגה לפני כ- 4 שנים״. לדבריו ״משרד הפרסום כהן נעמן בע"מ (בראשותי מ-2007) התמודד בתוך מרצ על תקציבי פרסום של המפלגה בבחירות המוניציפליות וגם לאחר מכן, והצליח לקזז עשרות אחוזים ממחירי המדיה שנהגה מרצ לשלם עד אז, כולל מהצעות מקבילות שהוגשו בזמן אמת הן באופן ישיר על ידי המדיה והן על ידי משרדי פרסום מקבילים. למשרד ניסיון רב בעבודה מול גופים ציבוריים ביניהם אוניברסיטאות, עיריות, ממשלה זרה ועוד. לכבוד הוא לי לעבוד עם מרצ, ביתי הפוליטי מזה 15 שנים. מי שניהל את ההתקשרות בשנה שעברה מטעם מרצ היו הגזבר ח"כ לשעבר מוסי רז ומזכ"ל המפלגה, דרור מורג – ולא כהן. אני ו/או מישהו מטעם המשרד שלי מעולם לא הזמינו מדיה או נתנו שירות למרצ דרך ישראל כהן אלא רק דרך האנשים הנ"ל. הסכומים המוזכרים בכתבה הינם סכום גולמי שרובו המכריע עובר לערוצי התקשורת השונים לצורך הזמנת מדיה״. מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״בהתאם לדרישות מבקר המדינה נשמרים מסמכי המפלגה ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005״. לגבי התקשרות עם ספקים מורג הדגיש כי ״באופן קבוע אני נוהג לבדוק מחירים, להשוות ולקחת את ההצעה המשתלמת ביותר למרצ״, ופירט את סך ההתקשרויות עם אייל נעמן ועם כהן. לדבריו ״ההסכם עם כהן הסתיים בתאריך 30.4.14 ומאז אין לנו התקשרות עימו״. בכל הקשור למוניות שרות קו 5/4, מורג הסביר כי מרצ התקשרו ״בתאריך 15.10.12 על סך 150,000 ₪ כולל מע"מ לבחירות הארציות. בתאריך 2.10.13 התקשרנו לטובת קמפיין מוניציפאלי בתל אביב יפו על סך 9500 + מע"מ״. עוד הוסיף מורג כי בבחירות המוניציפאליות 2008 מרצ עבדה עם מספר קמפיינרים (רועי ילין, ניסים דואק, איתי בן חורין ואיל אריאל בתפקידי פרסום, יח"צנות, דוברות וניהול קמפיין). ״במסגרת זו עבדה המפלגה, בין היתר עם רועי ילין, ששימש כדובר מרצ במשך שנים רבות קודם לכן. בפנייתך ביקשת לקבל לעיונך הסכמי התקשרות של המפלגה עם שותפות ילין-כהן. בידי המפלגה לא מצויים הסכמים כאלו, שכן כל התקשרויותיה של מפלגת מרצ נעשתה מול רועי ילין כספק חיצוני ולא עם השותפות שציינת״, עם זאת מורג פירט את פרטי ההתקשרות עימו. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, הבהיר מורג כי ״ועדת הכספים אינה עוסקת באישורן של התקשרויות פרטניות של עובדים ו/או ספקים באופן אישי, אלא קובעת ומאשרת את מסגרת התקציב בכללותו. לאחר מכן מדווח לחברי הוועדה מי ישמש בכל אחד מהתפקידים בתוך מסגרת התקציב על סעיפיה, כאמור. לפיכך, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. בהתייחס לבקשה לקבלת הסכמי ההתקשרות על פרסום במוניות שירות בתל אביב מסר מורג כי ״ההחלטה להתקשר בהסכם לפרסום זה נעשתה ביוזמתו של מנהל הקמפיין דאז, אלכס בילצקי, וזאת משום שעל פי בדיקה שביצעה המפלגה הסתבר כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל הצבעה גבוה למרצ ולכן הציע מנהל הקמפיין להתקשר איתם״. כתבות נוספות *תודה לג׳, מתנדבת המיזם שסייעה בצורה יוצאת דופן בעריכה ובהגהה. אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים נתחיל מהסוף. ל׳מאה ימים׳ נודע כי לאחרונה הציבה קק״ל בראש המכון לחקר קרקעות את יועצה הקרוב ביותר של גלאון, יו"ר מרצ – מדובר בישראל כהן, פעיל שמאל ותיק, שנחקר בעבר במשטרה, בין השאר עקב חשד לקניית קולות ובעקבות קשריו עם "מלך החניונים" ראובן גרוס. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם שכר מנכ״ל והגדרת תפקיד מעורפלת. המכון אמור ״ללבן סוגיות קרקעיות״, לפנות לחוקרים שונים ולהציע להם מימון למען מחקרים לשימושי קרקע. אלא שלכהן אין ניסיון בתחום הסביבה. על המינוי לא יצאה הודעה לעיתונות ורבים בקק״ל ובמרצ עצמה כלל לא עודכנו בו, אולם בימים אלו ממש משמש כהן כמנהל ׳המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע׳. וזאת במקביל לייעוץ פוליטי שהוא מעניק לגופים וגורמים שונים – בהם מפלגת העבודה ומרצ. חשוב להדגיש שהג׳וב הזה בקק״ל שייך למרצ. כלומר מרצ – מתוך האופוזיציה – גם נהנית מהשלל המחולק לכלל המפלגות בתוך המוסדות הציוניים ולא מעזה לוותר עליו. עכשיו זה כהן, אך בשנים הקודמות אלו היו אנשי מרצ אחרים: המפלגה מחלקת את הג׳וב המתגמל והלא בהיר הזה שוב ושוב בשנים האחרונות לאנשים שהיא יקרה בחפצם, בצורה מוסדרת המעוגנת בהסכמים בין המפלגה לקרן. כך או כך, מהתחקיר עולה כי כהן הוא דמות מפתח כיום בשמאל הישראלי. לפי עשרות עדויות ישראל כהן הוא ה״נתן אשל״ של מרצ, מעורב בכנסת וברשימות המקומיות שלה – ובמקביל משמש גם כיועץ פוליטי בתשלום של חברי כנסת ממפלגת העבודה, בהם יו"ר המפלגה בוז׳י הרצוג עימו הוא עובד בימים אלו. בבחירות הקודמות גם כיהן כראש המטה של ח"כ אראל מרגלית (העבודה). לא מדובר ביועץ אסטרטגי רגיל- דוגמת שכירי החרב המלהטטים בין מפלגות, אלא באיש מרצ, הפקוד למפלגה, שעמד בראש סניף המפלגה בתל אביב. ועדיין כספי הציבור היו מנותבים אליו דרך שתי מפלגות וגם דרך השלטון המקומי. אבל לפני הכל כהן הוא הצל הפוליטי של גלאון – והיא זו שמספקת לו בקביעות את תעודת ההכשר. זאת, על אף שבעשור הקודם נקשרו לכהן – שבמפלגה כינו אותו חלק מהפעילים כקבלן קולות – כמה וכמה פרשיות; בתחילת העשור הקודם הוגשו נגדו תלונות במשטרה על קניית קולות ושיחוד מתפקדים במסגרת בחירות במרצ. הוא נחקר בעבר עקב קשריו לראובן גרוס ומינוי לתפקיד בכיר בחברה-בת של עיריית ת״א על אף חוסר כישורים הולמים לכאורה. הוא שהה במעצר בית במסגרת חקירת פרשת החניונים. בסופו של דבר לא הוגשו נגדו כתבי אישום והתיקים נסגרו, אולם ב-2005 קמה התאגדות בקרב חברי המפלגה בכדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. עם שובה של גלאון לכנסת ב-2011, חזר כהן למפלגה בדלת הראשית. יועץ הסתרים כהן יושב היום בפגישותיה הפוליטיות ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. אחד מיועציה מספר כי ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״. כהן מסייע כיום לגלאון ללא שכר ומקבל את שכרו ממפלגת העבודה, עירית כפר סבא וקק״ל. אולם גם מרצ בראשות גלאון (שיש לציין שענתה בפתיחות ובשקיפות על כל השאלות שהצבנו) תקצבה בשנים האחרונות את פעילותו של כהן בדרכים שונות: ב-2008 כיהנה גלאון בראש המטה המוניציפאלי של המפלגה והגדירה את משרד היח״צ שהקים כהן כ׳ספק קמפיין מומלץ׳. חרף הסתייגויות חריפות במפלגה, סיפק כהן שירותי קמפיין עבור המטות המקומיים של מרצ בעלות של 360,000 שקל. בבחירות ב-2013 גלאון מינתה את כהן לתפקיד מנכ״ל המטה לקראת הבחירות המקומיות ולאחר מכן ליועצה הצמוד (מתפקיד זה פרש כהן קודם למינויו למנהל המכון לחקר קרקעות). כהן לא לבד. מהתחקיר עולה שמרצ דואגת לאנשי שלומה – באותן בחירות מקומיות קידמו גם כהן וגם גלאון לראש הרשימה התל אביבית את אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום. נעמן הפסיד למיטל להבי. אלא שלאחר ההפסד במרצ החליטו לנתב תקציבי פרסום לנעמן בערך של כ- 330 אלף שקלים. במילים אחרות, אחרי שהתמודד מטעמה והפסיד, זכה המשרד של נעמן לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות. חלק מהפרסומים של מרצ באותה תקופה היו גם על מוניות שירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן – באותן שנים בהן גלאון נעדרה מהכנסת. כספים הוקצו מהמפלגה לאנשי מרצ נוספים (כפי שנחשף בתחקיר המלא כאן למטה, וגם בתחקיר המשך שיתפרסם בקרוב). אך כעת נחזור לכהן ולמינויו הטרי לראש המכון בקק״ל. התפקיד הוקצה דרך קבע לאנשי מרצ, אך לעומת כהן, שלו אין השכלה בנושא, קודמתו בתפקיד מיטל להבי (כיום סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ) הגיעה עם רקע סביבתי עשיר. הוותיק יותר בתפקיד היה עדי ניב, לשעבר איש מרצ, שכיהן כראש המכון משנת 97׳ עד 2011. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון, טען בשיחה עם "מאה ימים של שקיפות" כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש שוב כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. גם בשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או מעודכנים במה עוסק המכון בימים אלו. בכיר במוסדות הציוניים התפלא מהמינוי – שגילה עליו דרך התחקיר שלנו. לדבריו ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. הוא הדגיש כי ״כהן הוא איש רב יכולות ובעל כישורים פוליטים חדים – זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי – שלו אין. זה מוזר מאוד״. בכל מקרה התפקיד הזה נמצא בידי מרצ בצורה רשמית – כפי שמעיד על כך בתגובתו גם כהן עצמו. בקק״ל סירבו לענות על שורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. בהמשך לבקשת מסמכים מגוונים מסרה גלאון כי ״הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. עם זאת מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״מסמכי המפלגה נשמרים ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. כלל התגובות בתחתית פרסום זה. נציין כי התחקיר נערך במהלך ששת השבועות האחרונים – הרבה לפני שהוכרזו הבחירות. התחקיר התגלגל בעקבות טיפים שקיבלנו מאישים מגוונים הקשורים למפלגה. הסיפור המלא והתגובות- למטה. אם יש בידכם כמה דקות מומלץ להישען לאחור ולקרוא את התחקיר המלא על גלאון וכהן בו גילויים נוספים שמלמדים שהתנהלות מרצ איננה רחוקה ממפלגות אחרות בהן נערכים פריימריס. כתבה בצינור לילה שנות התשעים היו תור הזהב של מרצ. מספר דו ספרתי של מנדטים הוביל את חבריה לכהן כשרים. רבים נהרו למפלגת השמאל שחרטה על דגלה סוגיות לוהטות כמו הפרדה בין דת למדינה וזכויות אזרח. לאחר רצח רבין בכיריה רואיינו בטלוויזיה וסחפו ציבור רב. בין הצופים בראיון משולהב שנערך עם השר לאיכות הסביבה דאז, יוסי שריד, היה גם עולה חדש מטורקיה בשם ישראל כהן. כהן, בפיו עברית רצוצה, התרגש מדבריו של שריד והחל מיד לפקוד הפגנות מטעם מרצ. הוא הפך לפעיל נלהב ובמהרה אף הצליח לרקום קשר אישי עם שריד, אותו הגדיר במרוצת השנים כ״אב רוחני״. במיומנויותיו הפוליטיות – שרק הלכו והתחדדו מאז – הצליח כהן לשכנע את השר לאמץ אותו לחיקו. ב-99׳ נבחר כהן לתפקיד ראש סניף מרצ תל אביב. בעירייה התחבב על ראש העיר רון חולדאי ועל עוזרו יגאל שפירא – שהיה שותפו של "מלך החניונים" ראובן גרוס. בתחילת שנות האלפיים התמנה לתפקיד מנהל כוח האדם של חברת הבת של עיריית ת"א, ׳עזרה ובצרון׳, העוסקת בהתחדשות עירונית. כבר באותן שנים נקשרו בשמו פרשות בעלות גוון פלילי – שלבסוף גוועו. ב־2002 חשף "זמן תל אביב״ כי כהן התגורר בדירה שנמצאת בבעלותם של שפירא וגרוס. כהן הגיב כי שילם להם שכר דירה מלא. ב-2003 תועדו מקרים של קניית קולות ושיחוד מתפקדים. מזכ״לית מרצ דאז, מיכל שוחט, הגישה תלונה במשטרה, אך התיק נסגר מחוסר ראיות. ב-2004 נחקר כהן באזהרה ושהה במעצר בית סביב סיפור אחר – פרשת החניונים. בחקירתו במשטרה של חולדאי סביב הפרשה – אותה חשף אלי סניור מעיתון תל אביב – טענו החוקרים כי חולדאי סייע לכהן להתמנות לתפקיד מנהל כוח האדם בעזרה ובצרון, אף שהיה חסר כישורים מתאימים. הסיבה? לחץ שהפעיל על חולדאי מלך החניונים גרוס. החוקרים טענו כי בקלטת שהושמעה לחולדאי שומעים אותו מורה ש׳ימצאו לכהן ג׳וב׳. חולדאי הבהיר לחוקריו: "דיברתי עם מנכ"ל החברה ואמרתי שאני אשמח אם ימצאו לישראל כהן תפקיד. לא היו פניות אלי מטעמו של גרוס".‬ החוקרים הקשו וטענו כי כהן הודה באופן אישי לגרוס על המינוי, אולם חולדאי התמיד בגרסתו. בסופו של דבר, לא הוגש נגד כהן כתב אישום. כך או כך, חברי מפלגה שונים מאסו בכהן וב-2005 התאגדו כדי לדרוש מבית הדין של מרצ להגלותו. בפנייתם הזכירו, בין השאר, שכהן היה מעורב ב״מינוי עצמי ומינוי מקורבים לדירקטוריונים של תאגידים עירוניים בת״א (בהם אשתו, ת.א) שנפסלו לאחר מכן״. כהן הקדים תרופה למכה ועזב את מרצ בדצמבר 2005, עוד לפני שדנו בעתירה. הודות לחוש הריח הפוליטי שלו הכין את הקרקע טרם עזיבתו וחבר מייד לעמיר פרץ שהוביל את ׳העבודה׳ באותן שנים. כהן אף הצליח להעביר איתו לעבודה חלק מראשי הסניפים העירוניים של מרצ ושניים מחברי מועצת מרצ בתל אביב – איתי פנקס ויפה כחלון. לאחר המעבר טען כהן כי ״מפלגת העבודה נושאת את הדגל החברתי סוציאליסטי״. מזכ״ל מרצ דאז, ירון שור, לא התרגש מטיעוני כהן לפיהם זהו מהלך אידאולוגי, בהזכירו כי כהן היה אמור להופיע בבית הדין של התנועה שהתבקש להדיחו מהמפלגה לאלתר עקב ״חשדות פליליים כבדים ומעצר בית ממושך בפרשת החניונים בתל אביב״. בשנותיו ב׳עבודה׳ הצליח כהן לשמר את קשריו במרצ. הדבר השתלם. ב-2008, כשגלאון כיהנה כיו״ר המטה המוניציפאלי של המפלגה, היא ביקשה להגדיר את משרד היח״צ של כהן, שהוקם בשותפות עם רועי ילין, כ׳ספק קמפיין מומלץ׳ למטות מרצ ברחבי הארץ. כהן היה באותם ימים חבר במפלגת העבודה. גם ילין, שכיהן בעברו כדובר סיעת מרצ, מקורב לגלאון. לאחר בחירות 2009 פרסם טור דעה שקרא ליו״ר דאז, חיים אורון, להתפטר בעקבות השפל האלקטורלי שהביא על מרצ. לפני כן הבהיר כי ״בלעדיה (הכוונה לגלאון) אין סיבה לקיומה של הסיעה". במפלגה היו בהלם. חברי ההנהלה עדיין לא התאוששו מ׳כהן העורק׳ וכעת התברר להם שכספי מפלגה יוזרמו דווקא למשרדו. באתר המפלגה הרשמי עוד ניתן למצוא היום משפטים כגון ״בעקבות התופעה של קבלנות קולות שהשתלטה למרבה הצער על הסניף, כחלק ממפעלו "המפואר" של מיודענו ישראל כהן, סיעת מרצ בעירייה התרסקה״. חרף כל ההסתייגויות, גלאון קבעה כי משרד היח"צ כהן-ילין יהיה אחד משלושת המשרדים ׳המומלצים׳ להתקשרויות עבור המטות המקומיים לצורך שירותי יח״צ וקמפיין. 19 ראשי סניפים ופעילים כתבו לה בתגובה כי התקשרות עם משרדו של כהן היא בגדר ״הפרת אמונים של חברי המפלגה״. גלאון והמזכ״ל שור ניסו להרגיע את הרוחות והבהירו כי ילין הוא זה שיספק את שירותי היח״ץ, לא כהן. חברי הנהלת מרצ דרשו בתגובה כי קשר מכל סוג עם כהן יוגדר כפסול. הנוסח שהם תבעו כלל התחייבות כי ״לא תהיה לישראל כהן כל גישה אל מאגרי המידע של המפלגה, אל מסמכים פנימיים, סקרים או כל חומר חיצוני אחר שהוכן עבור המפלגה או בהתייחס לקמפיין של המפלגה וכן יובטח כי ישראל כהן לא יקח חלק ולא יהא נוכח בכל דיון, מפגש או התכנסות הקשורים למפלגה״. הם טענו כי בית הדין של מרצ קבע בפסקי דין כי כהן פעל בדרכים לא תקינות, הטה בחירות, וש״נפסלו מינויים של קרובי משפחתו של ישראל כהן לחברות עירוניות וקרובי משפחה של מקורביו״. זה לא עזר. גלאון הוכיחה את מחויבתו אליו, לא קיבלה את התלונה והמשרד סיפק שירותי קמפיין ברשויות מגוונות: חיפה, ראש העין, גבעתיים, באר שבע, רמת גן, פתח תקווה ורמת השרון. העלות: 360,000 שקל. פעילים עימם שוחחנו הדגישו שכהן היה מעורב בעצמו בקמפיינים רבים. חודשים לאחר מכן, בבחירות הארציות שנערכו בפברואר 2009, התרסקה מרצ. למשכן נכנסו רק שלושה נציגים. גלאון, מספר 4, נותרה בחוץ ובד בבד הפעילות הפוליטית של כהן הצטמצמה. לדברי חבריו הוא נאלץ באותן שנים לעבוד כנהג מונית בתל אביב. ״הוא התנתק והיה צריך להרוויח כסף – הוא עסק בהישרדות, ועבד כמו חמור בקו 5״, מספרת מקורבת, ״הוא היה חייב לעשות לביתו״. התמונה השתנתה ב- 2011. חיים אורון (ג׳ומס) פרש מהכנסת וגלאון הושבעה תחתיו. כהן חזר לעניינים וסייע לה לנצח את ח״כ אילן גילאון במאבק הירושה לתפקיד יו״ר המפלגה בפברואר 2012. השלב הבא היה סיוע למקורביה של גלאון להשתלב ברשימה לכנסת בבחירות הבאות. אך כהן לא הסתפק במרצ. הוא עזר במקביל למועמדים במפלגת העבודה – שהתקוטטה עם מרצ על אותם קולות ובה עדיין כיהן כחבר. לאראל מרגלית מהעבודה סייע והוגדר כ׳ראש מטה׳. הוא ערך עבורו מפקדים והפך לדמות מרכזית בקמפיין. בתום הבחירות שמו של מרגלית נקשר לפרשת קניית קולות, אולם הוא הכחיש זאת נמרצות, לא נמצאו שום ראיות והפרשה נסגרה. לאחר מכן החל כהן לייעץ גם לראש המפלגה בוז׳י הרצוג – שעד היום מעסיק את כהן, כיום איש מרצ, כיועץ בשכר. בתחילת 2013 חזר כהן לבחוש בענייניה המקומיים. כהן הריץ כמה מהמועמדים של המפלגה – וקנה שם מחודש במסדרונות העיריה. בין השאר כהן היה למשל זה שהציע לשלב ברשימה המקומית את מהרטה ברוך – כיום סגנית ראש העיר. מהתחקיר עולה כי אשתו של כהן סיפרה לו שברוך, שהתפרסמה בזכות תכנית הריאלטי ׳השגריר׳, גרה בקרבת מקום. כך הוא למד על קיומה, הציע לה לרוץ – וסייע לה מול המתפקדים. כהן ניסה גם לקבוע את זהות ראש הרשימה התל אביבית, ובבחירות הפנימיות פעל במרץ למען חברו אייל נעמן, בעלים של משרד פרסום ומייסד העמותה למען נישואים גאים בישראל. נעמן הפסיד לבסוף למיטל להבי – כיום סגניתו של חולדאי. במרצ – שכהן היה כעת חלק ממנה לאחר שמונה מנכ״ל המטה המוניציפאלי לקראת הבחירות המקומיות (בעלות 192 אלף שקל לשנה ורכב צמוד) – החליטו שחלק מתקציבי הפרסום יופנו לנעמן שהפסיד כאמור בבחירות. במילים אחרות, נעמן זכה בתקציבי פרסום של מרצ שמקורם בכספי מימון מפלגות אחרי שהתמודד מטעם מרצ והפסיד. ממסמכים שהגיעו ל"מאה ימים של שקיפות" עולה כי ׳כהן-נעמן בע״מ׳ (אין קשר משפחתי לישראל כהן) זכה לתקציבי פרסום חוצות והפקות דפוס סביב הבחירות בערך של כ- 330 אלף שקלים. מרצ המשיכה להיעזר בו לאחר מכן תכופות. חלק מהפרסומים של מרצ אגב, היו על מוניות השירות בהן נהג עד לא מזמן ישראל כהן. בבחירות לראשות העיר, לעומת זאת, כהן בחר מאחורי הקלעים, לדברי שורה של גורמים, לסייע לא רק לנציג מרצ ניצן הורביץ אלא גם למתחרה הישיר שלו – חברו הוותיק חולדאי. במפלגה עולות טענות מגוונות בנושא, החל בהדלפות על מהלכים למטה של חולדאי וכלה בחבלות מכוונות בקמפיין של הורביץ. גורמים רשמיים במפלגה – לרבות כהן וגלאון עצמם – הכחישו זאת מכל וכל. אולם רבים הסכימו כי במטה שררה לכל הפחות דיסהרמוניה. באחת הפגישות בתחילת הקמפיין התעורר ויכוח מכוער. בפגישה נועדו מוסי רז, הורביץ, מזכ״ל מרצ דרור מורג, כהן עצמו והאסטרטג רון ורבר שסייע להורביץ בתחילת הדרך. הטונים עלו במיוחד כאשר נידון התקציב ואיוש מטה הבחירות. ורבר – שעזב בהמשך את הקמפיין – קרא בשלב מסוים לכהן ״פרחח״, והוסיף ״בכל רגע שעובר אני רוצה לקרוא לך בכינויים גרועים יותר״. גורם ששהה בקרבת מקום טוען כי הצרחות נשמעו ברחבי הקומה. הגורם הדגיש, כמו אחרים, כי ״מעטים במרצ יכחישו את העובדה שכהן רצה סיעת מרצ גדולה אבל עם חולדאי כראש עיר״. הורביץ סירב להתייחס לנושא ואמר ״האפיזודה של תל אביב מאחורי״. בתום הבחירות המקומיות ב-2013 המשיך כהן בתפקידו על מנת לבצע ׳סגירות׳ קואליציוניות ברחבי הארץ. לאחר מכן תפקד כיועץ בשכר ליו"ר מרצ עד לפני כמה חודשים, ובדרך גזר קופון מקומי: הוא השתלב כיועץ חיצוני של עירית כפר סבא לאחר שייעץ למרצ כיצד להצטרף לקואליציה (בעיריית כפר סבא סירבו לענות על כל שאלה בנושא אף שהבהירו בתגובה כי ״העירייה פועלת כחוק ובשקיפות בכל נושא העסקת יועצים חיצוניים״. השקיפות הסתכמה במשפט הזה. ת.א עדכון- יו״ר האופוזיציה דורש בכ״ס לראות את מסמכי העסקתו) כהן – המייעץ לראש העבודה הרצוג- יושב היום בפגישותיה הפוליטיות של גלאון ונחשב כמקורב אליה ביותר. הלו״ז הפוליטי שלה, לדברי מקורבי גלאון, מתואם איתו. ״היא עשתה מיקור חוץ להחלטות פוליטיות – לכהן״, מספר אחד מיועציה. כלל האנשים סביבה מסכימים כי אין החלטה פוליטית שקיבלה גלאון בשנים האחרונות- ללא היוועצות עם כהן. ב-15 שנים האחרונות – להוציא תקופה בה נבעט ממרצ – נסק כהן לעמדת יועץ הסתרים שאמנם צבר אויבים ולשמו נקשרו פרשיות מגוונות, אך גם נתפס כנקודת המשען שבכירי הסיעה נזקקו לה כדי לשמר את כוחם הפוליטי. לכהן השפעה גדולה כאמור בתנועה שבימים הקרובים תבחר את 1,000 ציריה – האנשים שירכיבו את הרשימה של מרצ לכנסת. אך עיקר כוחו הוא כאמור בתיווך בין המועמדים לכנסת ולרשויות המקומיות, לבין בעלי המפקדים הגדולים, שבדיוק כמו ב׳ליכוד׳ וב׳עבודה׳ הם אלו שבסוף קובעים את זהות הנבחרים. גורמים רבים במרצ טוענים כי כהן, למעשה, הוא אחד האנשים החזקים במפלגה והלוחש באזני קברניטיה – ובראשם זהבה גלאון. אף שאין לו היום תפקיד רשמי במפלגה, הוא נמצא במטה התנועה כמעט מדי יום ומייעץ לחבריה. משרד יח"צ בבעלותו זכה כאמור לתקציבים מהמפלגה והוא ניהל עבורה קמפיינים. אך המינוי המפתיע ביותר אותו קיבל כהן – עליו מעטים יודעים – הוא לתפקיד יו״ר מנהל המכון לחקר מדיניות קרקעית ושימושי קרקע ע"ש בן שמש. מדובר בג׳וב נוח במיוחד עם הגדרת תפקיד לא ברורה שמסורתית נמצא בידי מפלגת השמאל. המכון אמור לפנות לחוקרים ולהציע להם מימון למען מחקרים על שימושי קרקע. מעבר לכך המכון אמור לערוך כנסים ולהנפיק ניירות עמדה. לפי אתר קק״ל מדובר ב״מכון עצמאי, הפועל כ-think tank מולטי-דיסציפלינרי ועוסק בליבון סוגיות קרקעיות ותכנוניות בישראל״. אף שהתפקיד נמצא בידי אנשי מרצ בעשרים השנים האחרונות – הוא לעולם לא הוענק לה רשמית. מעיון בהסכם הקואליציוני בין המוסדות הציוניים והמפלגות מ-2010 עולה כי המכון – בניגוד לשורה של גופים אחרים – לכאורה לא נמצא בחלוקת השלל שהמפלגות נלחמות כדי לשים עליהם את היד. ועדיין, משנת 97׳ עד 2011 כיהן בראשו עדי ניב, איש מרצ. אחריו נבחרה מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ. והשנה החליף את להבי בתפקיד לא אחר מכהן עצמו. בעוד שללהבי רקע סביבתי עשיר, לכהן אין כלל השכלה בנושא. ניב, שתבע את מרצ וקק״ל אחרי שפוטר מהמכון טוען כי ״ככה (עם המינוי הזה) שטנלצר קנה את מרצ״. לדברי ניב ״המכון היום לא מוציא כלום. ביטלו את הכנסים. אין אף מחקר. אין שם עובדים. אין מכון. אתה לא מבין. זה לא קיים. לך תראה איפה הכתובת של המשרד? כהן מקבל שכר כדי לא להפריע״. עם זאת נדגיש כי ניב הינו מסוכסך עם הקרן ועם המפלגה. אלא שבשיחות עם בכירים בקק״ל נראה כי הם כלל לא מודעים לכך שראש המכון התחלף או במה מתעסק המכון בימים אלו. בכיר נוסף במוסדות הציוניים הביע פליאה על המינוי – שגילה עליו דרך הכתבה. ״זה תפקיד מקצועי – הוא לא בין הג׳ובים המפוזרים בין המפלגות״. לדבריו ״כהן הוא איש רב יכולות- זה בטוח, אבל זה תפקיד שמיועד לאנשים עם רקע ספציפי- שלו אין. זה מוזר מאוד״. בקק״ל סירבו לענות לשורה של שאלות, בהן בקשות לראות את תוצרי המכון, כתובתו, ותנאי העבודה של כהן. בתגובה רשמית נמסר כי ״מר ישראל כהן נכנס לתפקידו כמנהל המכון רק לפני חודשים ספורים. הגדרת מינויו ותנאיו נקבעו ע"פ הנהלים הסדורים בקק"ל. המכון עומד ביעדיו, על פי תוכנית עבודה שנקבעה לפני שמר כהן נכנס לתפקידו. המכון עוסק בחקר וקידום מדיניות שימושי הקרקע בישראל, בשנים האחרונות מתמקד המכון בחקר מחוללי שוויון ופערים במדיניות המקרקעין של ישראל. לגבי מבנה ארגוני, תכניו ויעדיו של המכון ניתן לראות באתר האינטרנט״. באתר, אגב, מופיע מידע זעום. הפרסום האחרון שמופיע בין הוא משנת 2012. בשיחה עם חברי הסיעה מתואר כהן כדמות ידידותית וחמה. רובם מסכימים כי יש לו חושים פוליטיים מחודדים, ויכולת נדירה לכונן פשרות ובריתות בין גורמים שונים – מה שהפך אותו לדמות מרכזית בתנועה. ״הוא חבר הרבה שנים״, מספר ח״כ עיסאווי פריג׳ שמוסיף כי ״כהן התחיל את דרכו במפלגה כשהיה עולה בודד מטורקיה- ללא משפחה וחברים, ועלה לתל אביב, ומצא מסגרת שהאמין בה״. לדבריו ״שריד נתן לו חום כעולה חדש והוא החל להתפתח במפלגה. יש לו ראש טוב על הכתפיים. אני לא רואה שום דבר שלילי בבן אדם. מי שעובד יש לו אויבים וחברים״. לגבי ההתייעצות בפריימריס הבהיר כי ״זה לא משהו מיוחד. תמיד אני יושב עם חברים ומתייעץ אבל לא באופן מיוחד. עצה פה עצה שם. תמיד מתייעצים״. ״אני לא נכנס לשיקולים העסקיים של אף אחד. הוא עובד עם כמה גופים, בהם אנחנו. הבנתי שגם עבד ועובד עם אנשים ממפלגת העבודה. דווקא שאלתי את השאלה הזו אבל זכותו של אדם לתרום״. ״אני מכיר אותו 20 שנה מהמפלגה. הוא פעיל במישור המוניציפלי והארצי. מאוד אקטיבי ופעיל. הבעיות שהיו לו בתל אביב – כל העולם ידע על זה ואני מבין שיצא מזה. עזב וחזר. זה התחום, זה הפוליטיקה הישראלית. עכשיו אנו מריצים מפקד והופתענו שכמות המתפקדים החדשים היא 17,000 – כי מרצ בפריים ועולה בסקרים״. ״אחרי הפרשייה בתל אביב הוא עבר תקופה כלכלית קשה, היה עולה כמעט בודד מטורקיה. עבד קשה מאוד והתנתק מכל העולם לכמה שנים טובות עד שהצליח לייצב את עצמו. עבד בצורה מטורפת ופתאום ניתק קשר עם כל העולם הפוליטי – עד שהשתקם. היום הוא נותן עזרה לכל מי שצריך״. ״על זה לא שמעתי״. ההסכם הקואליציוני של הקונגרס הציוני מ-2010 – ישראל כהן הבהיר בתגובה שמדובר ״בכתבה מגמתית, שנולדה ביוזמת גורמים פוליטיים אינטרסנטיים, ושנועדה לפגוע בי אישית״. לדבריו, ״שכרתי דירת שני חדרים מיגאל שפירא וראובן גרוס ושילמתי שכר דירה מלא. המשטרה חקרה את הנושא במסגרת פרשת ראובן גרוס בשנת 2004 ותיק החקירה נגדי נסגר. בשנת 2004 נחקרתי ללא קשר לפרשת החניונים, אלא בשל קשרי לראובן גרוס ומעולם לא הוגש כתב אישום והתיק נסגר. בשנת 2000 הייתי ביחסים קרובים עם ראש עיריית תל אביב- יפו, רון חולדאי, והוא מי שהמליץ עליי לתפקיד ולא הייתי זקוק לעזרתו של ראובן גרוס בעניין. גם נושא זה נבדק על ידי המשטרה שכאמור סגרה את התיק״. לגבי הטענות למינוי דירקטורים הבהיר כי ״בשנת 2004 פנו חברי מפלגה משיקולים פוליטיים לבית הדין בטענה שהליך בחירת הדירקטורים לתאגידים עירוניים, לא היה תקין. המינויים אכן נפסלו על ידי בית הדין ולפיכך, קיימנו בחירות חוזרות על פי הנחית בית הדין, ואותם אנשים שנפסלו, נבחרו מחדש וכיהנו כדירקטורים. אציין כי בתקופה זו כיהנתי כיור סניף תל אביב- יפו של מרצ בפעם השלישית ברציפות, והמעורבות שלי במינוי הדירקטורים נעשתה מתוקף תפקידי זה, כפי שקובע תקנון מרצ. אציין כי לאור הנחיית בית הדין אשתי לא הגישה מועמדותה בפעם השנייה״. לגבי עזיבתו מסר כי ״בשנת 2003 יו"ר מרצ לשעבר יוסי שריד התפטר מתפקידו כיו"ר מפלגת מרצ ובשנת 2004 נבחר ד"ר יוסי ביילין לתפקיד. נוצרו חילוקי דעות תהומיים בין יו"ר המפלגה החדש לביני בתפקידי כיו"ר סניף – חילוקי דעות שהיו סביב מקומה של מרצ במאבק החברתי כלכלי (אנחנו הצגנו את הפלג החברתי של מרצ). עם בחירתו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה שהניף את הדגל החברתי, אני וחברי – קבוצה גדולה של חברי וועידה, ראשי סניפים, חברי מועצת ערים מרחבי הארץ – מצאנו לנכון לעבור למפלגת העבודה. אדגיש שהמגעים עם עמיר פרץ התחילו זמן רב לפני הפניות לבית הדין של מרצ. לאחר בחירתו של אהוד ברק ליו"ר מפלגת העבודה בשנת 2007, חברי ואני חזרנו הביתה למרצ והתפקדתי מחדש למפלגה״. לגבי הציטוט באתר של מרצ מסר כי ״אין לי מה להגיד על דבריו של נחום שור באתר המפלגה, שבינתיים הלך לעולמו״. לגבי ההתקשרות בבחירות המוניציפאליות בשנת 2008 כהן אמר ״נתתי שירותי ייעוץ לרועי ילין ולא למרצ. למיטב ידיעתי ילין הוא זה שהתקשר בחוזה מול מרצ״. עוד הוסיף כי ״את ח"כ זהבה גלאון אני מכיר ומוקיר מפעילותי במרצ החל משנת 97, אז חברתי אליה כפעיל פוליטי ומאז אני חלק מצוות היועצים הקרובים שלה. בשום שלב לא ייעצתי בתשלום לזהבה גלאון או למישהו אחר מחברי הכנסת של מרצ. עד שנת 2006 הייתי פעיל פוליטי והתמודדתי לתפקידים נבחרים. משנת 2008 אני בעל עסק לייעוץ וניהול פרויקטים ואני לא רואה שום ניגוד עניינים בעבודתי עם פוליטיקאים ממפלגות שונות. בדיקה תגלה שדבר זה נהוג ומקובל בחברות ובקרב יועצים אחרים. אני איש מרצ ותיק ואני גם איש מקצוע, שמייעץ לגורמים פוליטים שונים ואני לא רואה בכך שום סתירה או ניגוד עניינים״. לגבי הרצתו של איש הפרסום נעמן מסר ״אכן תמכתי בבחירתו של אייל נעמן בבחירות הפנימיות לתפקיד יו״ר הסיעה במועצת העיר תל אביב. נעמן הפסיד ונבחרה מיטל להבי. בתקופת מערכת הבחירות המוניציפליות שבהן הייתי מנכ"ל המטה המוניציפלי האחראי על הקמפיין הפוליטי ברמה הארצית. במסגרת תפקידי זה כלל לא עסקתי בבחירת הספקים ובוודאי לא בהתקשרות הכספית מולם. פעילות זו נעשתה על ידי מי ששימש כיור המטה המוניציפלי – מזכ״ל מרצ דרור מורג, וגזבר מרצ מוסי רז. נכון שבין השנים 2010-2012 עבדתי בקווי 4 ו 5 בתור נהג מונית שירות, אבל תמוה בעיניי הנסיון הזול לקשור בין עובדה זו לבין ההחלטה המיקצועית של מנהל קמפיין הבחירות של מרצ לפרסם בקווים אלה כי המסלול שלהם עובר באיזורים שבהם למרצ יש פוטנציאל אלקטורלי גבוה. ההתקשרות עם חברת המוניות נעשתה למיטב ידיעתי הייתה על ידי מזכ״ל מרצ והגזבר״. לגבי הסיוע מאחורי הקלעים לחולדאי הבהיר כהן כי ״הטענה שעזרתי בבחירות בתל אביב לרון חולדאי היא שקרית לחלוטין. בבחירות המוניציפליות מרצ הריצה רשימות ב 25 ערים. הקמפיין בעיר תל אביב- יפו קיבל שליש מהתקציב הכללי של מרצ לבחירות המוניציפליות, סכום גבוה לעומת הבחירות המוניציפליות הקודמות בשנים 2008,2003,1998. אני הייתי מנכ"ל מטה הבחירות הארצי ולכן ההתערבות שלי במטה המקומי בתל אביב- יפו הייתה מצומצמת ולא נכחתי בישיבות המטה. המטה נוהל על פי הנחיותיו של ח"כ ניצן הורוביץ. מרצ ראתה חשיבות גם בקמפיין המוניציפלי לרשימה למועצת העיר ולא רק לראשות העיר, ואף השקיעה כספים ומשאבים על מנת להבטיח הצלחה מקסימלית״. לגבי עבודתו בקק"ל: ״מי שמשמש כיו״ר המכון לחקר מדינות קרקעית ושימושי קרקע הוא אפי שטנצלר. אני משמש בתפקיד מנהל המכון החל ממאי 2014, כחלק מההסכם קואליציוני בין מרצ להסתדרות הציונית שקיים משנת 93׳. הסכמים קואליציוניים דומים קיימים בין יתר המפלגות״. כהן צירף דו"ח עב כרס על פעילות המכון לחודש נובמבר. בדוח מתוארים מחקרים שהזמין המכון, תכנית לכנס ועוד. לבסוף הדגיש כהן ״אני איש פרטי שעובד עם מי שרוצה להעסיק אותי. אני לא חייב דין וחשבון עם מי אני עובד ועם מי אני לא עובד. כל התקשרות מאפשרת הזדמנויות חדשות כאשר אתה מבצע את עבודתך על הצד הטוב והמקצועי ביותר. עבודתי בעיריית כפר סבא, אינה קשורה להסכם הקואליציוני של סיעת מרצ בעיר". כהן סירב להשיב למגוון שאלות בהן באילו רשויות מקומיות נוספות הוא מועסק, מה כולל עבודת הייעוץ שלו בכפר סבא, האם ייעץ לח״כים נוספים בתשלום, תנאי העבודה בקק״ל, ובקשה לראות את ההסכם הקואליציוני המדובר. יו"ר מרצ, זהבה גלאון בתגובה: ״מדובר בניסיונות הכפשה צפויים מצד גורמים פוליטיים, שכנראה לא מרוצים מהעלייה של מרצ בסקרים, וממספר המתפקדים חסר התקדים למפלגה. ברור שכשמרצ צוברת מנדטים בסקרים זה נעשה על חשבון מפלגות אחרות, וחלק מהמשחק הפוליטי הוא מתקפות מלוכלכות מהסוג הזה. יותר ממה שזה מלמד משהו על מרצ זה מלמד על הנואשות בקרב אותן מפלגות, נוכח ההתחזקות של מרצ כקול ערכי ומוביל בשמאל.הניסיון לייצר תיאוריות קונספירציה קלושות, ולנסות למצוא אי-סדרים מהסוג שיש אולי במפלגות אחרות בישראל, אינו עומד במבחן, מכיוון שמרצ מתנהלת בשקיפות ובפיקוח, ותוך הקפדה על מינהל תקין ושמירה על החוק״. לדבריה ״המסמכים שהוצגו בפנינו קיימים, קודם כל, בגלל שמרצ מנהלת תיעוד מדוקדק ומפורט של כלל הוצאותיה, ודואגת שכל הוצאה כספית תעבור אישור של הגורמים המוסמכים במפלגה. פירוט מלא של המסמכים וההתקשרויות נמסרו והם מלמדים על ניהול אחראי ותיעוד של כל שקל. יש לציין, שהעובדה שבשנתיים האחרונות מרצ צימצמה את הגירעון הכבד שלה משנים עברו, היאבדיוק בזכות מינהל תקין ופיקוח אחראי על הוצאות כספיות״. מהרטה ברוך מסרה בתגובה כי ״ראשית כל מרצ היא ביתי האידיאולוגי. באשר לבחירות האחרונות למועצת העיר, זהבה גלאון, יו"ר מרצ, היא ששכנעה אותי לרוץ למועצת העיר ת"א-יפו. ישראל כהן ששימש כמנכ"ל מטה הבחירות המוניציפאלי של מרצ אמר שינסה לעזור לי מהסיבה שנוכחותי מעשירה לדעתו את הרשימה. ישראל סייע לי בהיכרות עם אנשי סניף מרצ בתל אביב-יפו. במסגרת הפריימריס הגשתי את מועמדותי למקום ברשימת מרצ למועצה, מבין 2,200 מתפקדים בחרו בי 1,200 ומיקמו אותי במקום ה-2״. ממטה ראש מפלגת העבודה הרצוג נמסר כי ״ישראל כהן מועסק מזה מספר חודשים ע"י מפלגת העבודה לתקופה מוגבלת כיועץ לפרויקט 20:16 העוסק בהכנת תשתית המפלגה לבחירות. במסגרת זו מייעץ כהן בנושאי פילוח וניתוח של מאגרי נתונים של בוחרים על פי תאי שטח, זאת על סמך ניסיונו העשיר בתחום במערכות בחירות בהן עבד, בין היתר, עם מפלגת העבודה בבחירות 1999 ולאור ניסיונו המוצלח כמנהל הקמפיין המוניציפלי של מרצ. על עבודת ייעוץ זו משתכר כהן 2,500 ש"ח בחודש, כאמור, לתקופה מוגבלת. ישראל כהן אישר בפני מפלגת העבודה כי אינו מועסק ע"י מפלגה או גוף פוליטי אחר וכי הוא מחויב להימנע מניגוד עניינים במסגרת העסקתו במפלגה״. איל נעמן מסר ״בבחירות הפנימיות ב-2013 רצתי בעצמי לתפקיד יו"ר הסיעה בתל אביב, כשאני נעזר במערך של יותר מ-80 מתנדבים, וכ-1,000 תומכים – ביניהם גם ישראל כהן. אני פעיל במרצ תקופה ארוכה וחבר במפלגה יותר מ-15 שנה. בביתי הפוליטי הכרתי את ישראל כהן ואיתו עוד רבים וטובים. כמו כן אני חבר בהנהלת מרצ ונבחרתי בבחירות דמוקרטיות על ידי כל חברי ועידת המפלגה לפני כ- 4 שנים״. לדבריו ״משרד הפרסום כהן נעמן בע"מ (בראשותי מ-2007) התמודד בתוך מרצ על תקציבי פרסום של המפלגה בבחירות המוניציפליות וגם לאחר מכן, והצליח לקזז עשרות אחוזים ממחירי המדיה שנהגה מרצ לשלם עד אז, כולל מהצעות מקבילות שהוגשו בזמן אמת הן באופן ישיר על ידי המדיה והן על ידי משרדי פרסום מקבילים. למשרד ניסיון רב בעבודה מול גופים ציבוריים ביניהם אוניברסיטאות, עיריות, ממשלה זרה ועוד. לכבוד הוא לי לעבוד עם מרצ, ביתי הפוליטי מזה 15 שנים. מי שניהל את ההתקשרות בשנה שעברה מטעם מרצ היו הגזבר ח"כ לשעבר מוסי רז ומזכ"ל המפלגה, דרור מורג – ולא כהן. אני ו/או מישהו מטעם המשרד שלי מעולם לא הזמינו מדיה או נתנו שירות למרצ דרך ישראל כהן אלא רק דרך האנשים הנ"ל. הסכומים המוזכרים בכתבה הינם סכום גולמי שרובו המכריע עובר לערוצי התקשורת השונים לצורך הזמנת מדיה״. מזכ״ל המפלגה דרור מורג הבהיר כי ״בהתאם לדרישות מבקר המדינה נשמרים מסמכי המפלגה ברשותה במשך שבע שנים ועל כן אין ביכולתנו להתחקות אחר מסמכים משנים קודמות לאלו, כדוגמת החלטות בית דין בנוגע לישראל כהן, אשר התקבלו בין השנים 2002-2005״. לגבי התקשרות עם ספקים מורג הדגיש כי ״באופן קבוע אני נוהג לבדוק מחירים, להשוות ולקחת את ההצעה המשתלמת ביותר למרצ״, ופירט את סך ההתקשרויות עם אייל נעמן ועם כהן. לדבריו ״ההסכם עם כהן הסתיים בתאריך 30.4.14 ומאז אין לנו התקשרות עימו״. בכל הקשור למוניות שרות קו 5/4, מורג הסביר כי מרצ התקשרו ״בתאריך 15.10.12 על סך 150,000 ₪ כולל מע"מ לבחירות הארציות. בתאריך 2.10.13 התקשרנו לטובת קמפיין מוניציפאלי בתל אביב יפו על סך 9500 + מע"מ״. עוד הוסיף מורג כי בבחירות המוניציפאליות 2008 מרצ עבדה עם מספר קמפיינרים (רועי ילין, ניסים דואק, איתי בן חורין ואיל אריאל בתפקידי פרסום, יח"צנות, דוברות וניהול קמפיין). ״במסגרת זו עבדה המפלגה, בין היתר עם רועי ילין, ששימש כדובר מרצ במשך שנים רבות קודם לכן. בפנייתך ביקשת לקבל לעיונך הסכמי התקשרות של המפלגה עם שותפות ילין-כהן. בידי המפלגה לא מצויים הסכמים כאלו, שכן כל התקשרויותיה של מפלגת מרצ נעשתה מול רועי ילין כספק חיצוני ולא עם השותפות שציינת״, עם זאת מורג פירט את פרטי ההתקשרות עימו. בהתייחס לבקשה לקבלת פרוטוקולים של וועדת הכספים בעניין כהן, הבהיר מורג כי ״ועדת הכספים אינה עוסקת באישורן של התקשרויות פרטניות של עובדים ו/או ספקים באופן אישי, אלא קובעת ומאשרת את מסגרת התקציב בכללותו. לאחר מכן מדווח לחברי הוועדה מי ישמש בכל אחד מהתפקידים בתוך מסגרת התקציב על סעיפיה, כאמור. לפיכך, אין בנמצא פרוטוקולים שעניינם אישור התקשרות ספציפית כפי שביקשת״. בהתייחס לבקשה לקבלת הסכמי ההתקשרות על פרסום במוניות שירות בתל אביב מסר מורג כי ״ההחלטה להתקשר בהסכם לפרסום זה נעשתה ביוזמתו של מנהל הקמפיין דאז, אלכס בילצקי, וזאת משום שעל פי בדיקה שביצעה המפלגה הסתבר כי מדובר באזורים בעלי פוטנציאל הצבעה גבוה למרצ ולכן הציע מנהל הקמפיין להתקשר איתם״. כתבות נוספות *תודה לג׳, מתנדבת המיזם שסייעה בצורה יוצאת דופן בעריכה ובהגהה. אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים

כותרת מאמר שפירסם העיתונאי אמנון דנקנר ב"הארץ", ב-12 בפברואר 1983, בתגובה לרצח אמיל גרינצווייג בהפגנת שמאל. דנקנר השתמש במאמרו בביטויים "כנופיות הרחוב של הליכוד" ו"הפלנגות של בגין", ואף השווה את אלימות הימין לטרור האש"פיסטי, אולם הסערה שחולל המאמר נבעה בעיקר מהקישור שנעשה בו בין האלימות ליוצאי עדות המזרח ולטענות על קיפוח עדתי. המאמר הסתיים בשורה: "צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי"

"ממלאי הפקודות: מה קורה בבית מעריב", מאת ענת באלינט, גיליון מס 30 המאמר "איו לי אחות" שימש נספח בתביעת דיבה של העיתונאי אילן כפיר נגד אמנון דנקנר ("תביעת דיבה נגד דנקנר", 14.6.2006, "וואלה") "לא יעלה על הדעת", רפי מן. הד-ארצי, הוצאה-לאור, 1998

דו"ח מפרק רשות השידור: משרד האוצר לא איפשר גביית אגרה ולא מעביר כספים למימון הסכמי הפרישה • התוצאה: הגירעון מחריף, הארכיון נרקב, ולתאגיד החדש לא יהיה מה לשדר

הכונס הרשמי, פרופ דוד האן, מתקשה לבצע את תפקידו כמפרק רשות השידור, כך עולה מדו"ח שהעביר שלשום (21.9.15) לבית-המשפט המחוזי בירושלים. זהו הדו"ח השלישי שהמפרק מעביר לבית-המשפט, והוא גם הפסימי מכולם. פרופ האן מתאר תמונת מצב עגומה של גוף הפועל בתנאים בלתי אפשריים, עם עובדים מתוסכלים השרויים בחוסר ודאות מתמשך ובלא שיתוף פעולה מצד גורמים אחרים. "המפרק וצוותו נדרשו, לא פעם, לרכז מאמצים ולהקדיש משאבים וזמן ניכר לניהול של משברים מזדמנים", נכתב בדו"ח, "[...] וזאת במקביל להמשך ניהול הרשות וכוח האדם שלה במצב של גירעון תזרימי, כשאין ודאות לגבי התקופה שבה תמשיך הרשות לפעול ולשדר, והאם תקבל ממשרד האוצר את המימון הדרוש לה לשם כך". המפרק מפנה רבות מטענותיו למשרד האוצר, שלדבריו, "מערים קשיים ואינו מעביר למפרק את הכספים הדרושים לו" לשם כיסוי ההוצאות הכרוכות בפרישת עובדים מרשות השידור. כבר לפני כחודש הודיע המפרק לבית-המשפט כי משרד האוצר אינו פועל להעברת התשלומים שהתחייב להעביר בגין פרישת כ-100 מעובדי רשות השידור, תשלומים בסך כ-49 מיליון שקל נכון לאותו מועד. סכומים אלה, כתב המפרק לבית-המשפט, "שולמו מכספי רשות השידור והגדילו עוד יותר את הגירעון הכספי השוטף". בדו"ח הנוכחי כותב המפרק כי "לצד הניהול השוטף של מערך כוח האדם של הרשות והטיפול בו (כגון בקשות פרישה, בקשות לאישור עבודה פרטית וכיוצ"ב), פועלים המפרק וצוותו לקידום וליישום העקרונות שהוסכמו לעניין פרישת עובדי הרשות המעוניינים בכך, בתיאום עם נציגי עובדי הרשות (הסתדרות העובדים הכללית ואגודת העיתונאים בירושלים) ונציגי אגף הממונה על השכר ואגף התקציבים במשרד האוצר". לדברי המפרק, "ברור כי פרישה מסיבית של עובדים מחייבת היערכות לקיום השידורים עם כוח האדם שייוותר ברשות, ככל הניתן ללא גיוס זמני של כוח אדם חיצוני. יצוין כי עד כה המפרק נתקל בקשיים רבים בקידום הוצאתם לפועל של הסכמי העקרונות, הן בקבלת המימון הדרוש לו לשם כך והן בהעדר תשובות ברורות לשאלות המפרק והעובדים בעניין מועדי הפרישה והתנאים". עוד מודיע המפרק לבית-המשפט כי בימים אלה הוא וצוותו פועלים למציאת מחליפים ליונה ויזנטל, העורך הראשי של רשות השידור, ועופרית כהנא, המשנה לעורך הראשי ואחראית על משאבי אנוש ומינהל, שהודיעו על רצונם לסיים את תפקידם לאחר חג הסוכות. "בשלב זה, לאחר כשנה מאז שנכנסו המפרק והעורך הראשי לתפקידם, ניתן לומר כי האווירה הקשה ויחסי העבודה העכורים שהיו קיימים ברשות במשך תקופה ארוכה לפני פרסום החוק התמתנו בצורה משמעותית. לאחרונה שבה ומשתררת אווירה קשה בקרב עובדי רשות השידור, וזאת לנוכח חוסר הוודאות באשר למועדי סיום תעסוקתם ברשות ותנאי הפרישה שמשרד האוצר יאשר להם", נכתב בדו"ח. "בהיבט הכספי, קופת רשות השידור מנוהלת במצב של גירעון תזרימי. ללא ספק, ניהול רשות השידור במצבה הגרעוני הקשה הוא אחד האתגרים המורכבים שעימו מתמודדים המפרק וצוותו ביומיום". לפי המפרק, "מגמת השיפור בתדמיתה של רשות השידור בקרב הציבור, שהגיעה לשיא במשדרי הבחירות לכנסת ה-20, נבלמה מיד לאחר שהסתיימו הבחירות, בחודש מרץ השנה. אז החלו, כאמור, הקשיים בקבלת מימון ממשרד האוצר לכיסוי הגירעון התפעולי השוטף של רשות השידור, כאשר מנגד לא נחתם הצו הקובע את סכום האגרה לשנת 2015, מה שלא איפשר את גבייתה. במצב דברים זה נאלץ המפרק להפעיל את רשות השידור בתנאי אי-ודאות, תוך שהוא פועל לצמצום העלויות ככל שרק ניתן וללא יכולת לקדם התקשרויות להזמנת תוכניות חדשות". המפרק מתריע כי בלא קידום הפקת תוכניות חדשות, סרטים דוקומנטריים, סדרות דרמה וכדומה, לא יהיה לתאגיד החדש מלאי לשידור עם תחילת שידוריו. לאחר התיקון לחוק שעבר לאחרונה בכנסת, כותב המפרק, הוא פנה למשרד האוצר בבקשת מימון מעודכנת ובקשה לאישור התקשרות בהזמנה של הפקות מקור חדשות. "בקשה זו של המפרק טרם אושרה על-ידי נציגי משרד האוצר", מצוין בדו"ח. סוגיה אחרת המעוררת דאגה, לפי דו"ח המפרק, נוגעת לשימור ארכיון רשות השידור. בינואר האחרון העביר המפרק לשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור תוכנית לביצוע פרויקט השימור, תוך הדגשת הדחיפות בהוצאתו לפועל, לנוכח מצבם ההולך ומידרדר של הסרטים בארכיון. "יובהר", כותב המפרק, "כי ככל שחולף הזמן והפרויקט אינו מקודם, ניזוקים החומרים המצויים בארכיון באופן שיקשה מאוד לשקם חלק מהם. מצבו הפיזי הירוד של הארכיון והבלאי הניכר בסרטי הטלוויזיה דורשים נקיטה של פעולות שימור ודיגיטציה באופן מיידי". לטענת המפרק, הוא ביקש אישור להתקנת מערכת גילוי וכיבוי אש בארכיון הרשות בעלות של 6 מיליון שקל, בקשה שאושרה על-ידי השר הממונה. "ברם, משרד האוצר סירב עד כה להעברת הסכום לידי המפרק". ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "משרד האוצר עובד בשיתוף פעולה מלא עם הכנ"ר על מנת לתקצב את המשך פעילותה של הרשות עד למועד סיום שידוריה תוך כדי חיסכון בעלויות ושמירה על כספי הציבור. בהתאם לכך תקצב עד כה משרד האוצר את מלוא הסכום הנדרש לפעילותה של רשות השידור לרבות תשלומים עתידיים. מאז מועד אישורו של חוק השידור הציבורי העביר משרד האוצר לרשות השידור כ-245 מיליון ש"ח". 11446-08-14

יובל דרור עוזב את "ידיעות אחרונות", מהדק את החגורה ומתלבט יחד עם מנהלי "הארץ" בשאלה: האם כדאי לעשות מנוי לעיתון מודפס (ואם כן, לאיזה)?

החל מחודש נובמבר הקרוב ואחרי כמעט שלוש שנים וחצי ב"ידיעות אחרונות", אני עוזב. הצעד הזה, שהשלכותיו הכלכליות לא מבוטלות, מכניס אותי לדילמה שממנה חמקתי זמן רב: מאז תחילת העשור נחתו מדי בוקר על מפתן ביתי עיתונים לרוב, אבל כעת, כאשר מקום העבודה שלי יפסיק לממן אותם למעני, אאלץ להחליט אם לעשות מנוי על עיתון, ואם כן, על איזה. כילד גדלתי בבית שאליו הגיע עיתון כל בוקר; עיתון "דבר". גם כבוגר דאגתי לעשות מנוי לפחות על עיתון אחד. אלא שבעשור האחרון קרו כמה דברים, אחד מהם נקרא "האינטרנט". האם בעידן שבו החדשות מתפרסמות תוך כמה שניות בכל אתרי החדשות יש הצדקה לרכוש את הנייר שמשאיר שחור על האצבעות? אני האדם הלא נכון לשאול אותו את השאלה הזו; אני מכור לעיתונים. אני מתקשה לאכול ארוחת בוקר בלי עיתון. ועדיין, משיקולים כלכליים, אני נאלץ לשאול את עצמי אם אוכל להיגמל מההתמכרות, ואם לא, באיזה עיתון לבחור? אפשרות אחת היא לעשות מנוי על "ידיעות אחרונות". כך אוכל לעקוב אחר חברי שאני משאיר מאחור. מצד שני, אני חושב לעצמי, אולי זו הזדמנות להתרענן. כיוון שלא היה לי מנוי על "מעריב" בעשור האחרון, אני לא מכיר אותו לעומק. מספרים לי שקורים בו דברים מעניינים מאז שנכנסו אליו העורכים החדשים. אולי כדאי להכיר אותו רגע לפני שהבעלים מתחלפים? אולי. "ישראל היום" הוא לא ממש אופציה, כי הוא לא מכיר את המקום שאני גר בו כמקום שראוי לשנע אליו עיתון. בשנים האחרונות למדתי לחבב את "גלובס". דווקא כי הוא מגיע בערב, דווקא כי הוא עוסק בענייני עסקים. הבעיה עם "גלובס" היא שהחלק הכי טוב שלו מגיע רק אחת לשבוע. קוראים לו "G". האם בשביל מוסף סוף השבוע כדאי לעשות מנוי על עיתון שלם? ומה באשר ל"הארץ"? ככתב "הארץ" לשעבר יש לי חיבה מיוחדת לעיתון, אבל זה לא סוד שמנוי על "הארץ" הוא עניין יקר במיוחד, ואני הרי במגמת חיסכון. חוץ מזה, את "הארץ" אפשר לקרוא באינטרנט. אז זהו, שכבר לא. ידיעה שפורסמה בשבוע שעבר ב"אייס" מספרת כי ברחוב שוקן החליטו להוריד את מהדורת האינטרנט שאיפשרה לקרוא באתר את כל העיתון. הסיבה שבגינה "הארץ" החליטו את שהחליטו – אם אכן כך החליטו – היא אני. כן, בגללי "הארץ" החליטו להוריד את המהדורה המקוונת שלהם. טוב, לא באמת בגללי. יותר נכון, בגלל אנשים כמוני, אנשים שאומרים לעצמם: "ממילא אפשר לקרוא את הארץ ברשת, אז בשביל מה לשלם?". כעת, אומרים ב"הארץ", לא תהיה לכם ברירה, תהיו חייבים לשלם. ובכן, לא ממש. ב"הארץ" צריכים לקחת בחשבון שתמיד יש ברירה. הברירה היא לא לשלם ולא לקרוא את "הארץ". העיתון נהנה בשנים האחרונות מכך שהיה מקוון, עובדה שאיפשרה לפתח סביבו שיחה מקוונת ערה, שיחה שהפכה את כתבי "הארץ" למוכרים ואת תוכני "הארץ" לנקראים ומשפיעים. העיתונים האחרים לא נהנים מיתרון שכזה. הבעיה, יגידו לכם אנשי הכספים ב"הארץ", ששיחה היא לא משהו שאפשר ללכת איתו למכולת. עם הכנסות ממנויים דווקא אפשר. קשה לדעת אם המהלך של "הארץ" יצדיק את עצמו. בעולם יש דוגמאות סותרות להצלחות כמו גם לכשלונות של מהלכים מעין אלה. לא מן הנמנע ש"הארץ" הציץ לעבר הצהרותיו של רופרט מרדוק, בעליו של ה"וול-סטריט גורנל", שהודיע באחרונה שהוא זונח את התוכנית שלו להציע את תוכני העיתון בחינם באינטרנט; זאת, אף שבעבר טען שאם יעשה זאת, תגדל התנועה לאתר פי 15. מרדוק, שוקן ומו"לים אחרים בוחנים את הנתונים וחושבים שאם הם לא יציעו את תוכני העיתון ברשת בחינם, אנשים יגיעו אל דוכני העיתונים כדי לרכוש את עיתון בכסף. נתוני סקרי TGI מהשנים האחרונות לא ממש תומכים בתיזה הזו. הייתכן שיש סיבות נוספות שבגינן אנשים מפסיקים לרכוש עיתונים? מה שמחזיר אותי אל השאלה, "האם לעשות מנוי לעיתון, ואם כן, לאיזה?". שאלה טובה.

המערכה בין "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מתחממת | בועז ביסמוט על הגריל, נוחי דנקנר על השיפוד | "הארץ" מטשטש פניהם של מהגרים

החלטת בית-המשפט אתמול בעניינו של נוחי דנקנר תופסת גם היום את כותרות העיתונים, בהתאם ליחסם אל הטייקון הנופל. השופט אורנשטיין דחה את השגותיה של קבוצת גרנובסקי-דנקנר על החלטת הנושים להעדיף את קבוצת אלשטיין–בן-משה, ואישרר אותה כפוף לכך שבן-משה – איש עסקים אלמוני – יפרט את מקורות כספו ויזים שמועות בקשר אליהם. "בית-המשפט הכריע: תם עידן נוחי דנקנר באי.די.בי", מכריזה הכותרת הראשית של "הארץ", לצד תצלום גדול של דנקנר, ומפנה לסיקור ב"דה-מרקר". תמצית הסיקור, המופיעה כידיעה הראשית של העיתון שחרת על דגלו את המאבק בדנקנר כמייצג ה"ריכוזיות" כרעה החולה של המשק, מסתיימת במלים "הליך שבסופו עלול דנקנר להיות מוכרז כפושט רגל". ב"דה-מרקר" כותב איתן אבריאל על "רעידת אדמה למועדון ההון הישראלי", שתניב "תמחור יותר נכון של ניירות ערך בשוק ההון הישראלי". זו מטרה צנועה יחסית, בוודאי ביחס לאלו שהעמיד גיא רולניק, עורך העיתון הקודם ויוזם קמפיין הריכוזיות. שאר הסיקור ענייני (עוד טור דעה תקיף יחסית מתפרסם בעמוד האחורי של העיתון), וגם הטור של אבריאל מפוכח: "האם המועדון לא יוחלף על-ידי מועדון חדש – אולי זה של בן-משה", הוא שואל. התשובה שלו היא שלוקח זמן ל"מועדון" כזה, או "משפחת פשע" כזו, כפי שהוא כותב, לקרום עור וגידים. אולי עד אז רולניק יסיים את לימודיו וישוב לישראל. גם ב"ישראל היום" דנקנר מגיע לכותרת הראשית ("איבד את השליטה"), וענייניו תופסים גם את שבעת העמודים הראשונים בעיתון. כותרת המשנה מודיעה, כנהוג בעיתון, על "טלטלה בכלכלה הישראלית". אבל בעוד שב"דה-מרקר" – וגם ב"כלכליסט", המקדיש את הכותרת הראשית והעמודים הראשונים להחלטתו של אורנשטיין – מסבירים את המשמעות הגדולה שהם מייחסים לעלילות אי.די.בי בתהליכי עומק בכלכלה, ב"ישראל היום" הטלטלה הזו מוסברת בעצם החלפת השליטה בתאגיד. זו אינה טלטלה, גם לא מכה קלה בכנף. לזהותו של בעל השליטה בתאגיד המשורשר אין משמעות אמיתית בכל הנוגע ללקוחות של החברות הריאליות בקצה הפירמידה, ואפילו להתנהלות החברות עצמן. סלקום, נכסים-ובניין או שופרסל ימשיכו לפעול מחר באותו האופן. אבל ב"ישראל היום" מעוניינים בטלטלה לא במובן ההבראה שאולי תביא למשק הישראלי, אלא ככליא ברק פוליטי. עדיף שיעסקו בטייקונים ולא במי שעושים את החוקים. בתצלום על שער "הארץ" נראים מאחורי דנקנר כמה מעוזריו, בולט ביניהם ניר חפץ, לשעבר בכיר ב"ידיעות אחרונות" ומי שדנקנר מינה כעורך "מעריב" בתקופה שזה היה בשליטתו – תקופה שהסתיימה בפשיטת רגל מוסרית וכלכלית של העיתון הוותיק. חפץ אינו מופיע מאחורי כתפו של דנקנר בתצלום המרכזי שעל שער "מעריב", וגם לא בזה שבעמ 4, שם מתפרסמת ההתייחסות העיתונאית של "מעריב" לאירוע: טור דעה של אליק מרגלית, עורך "מוספשבת" של העיתון ועורך מדור הדעות שלו – תפקידים שמונה להם על-ידי אותו חפץ. מרגלית כותב היום בתקיפות על דנקנר ("האיש שעשה כל טעות אפשרית, התנהל בהפקרות והסתבך בשלל הרפתקאות מגלומניות מיותרות"), וגם מזכיר את "מלחכי הפנכה שהשתרכו אחרי הטייקון", אבל מחמיץ הזדמנות לכתוב על הפרק בעלילות דנקנר שהוא מכיר בגוף ראשון. "היכונו לקרב המאסף", נכתב בכותרת טור של אפרת פרץ ב"גלובס". ב"ידיעות אחרונות" סבורים כנראה שתוצאותיו של הקרב ברורות למדי, ומעבירים סופית(?) את הזיטונים שלהם הלאה מדנקנר. "הפסיד את אי.די.בי", קובעת הכותרת על השער, "חטא היוהרה" קובעת אחת ההפניות, למאמר של נווית זומר ב"ממון". "רצף ההצלחות והשבחים שקיבל גרמו לו להתבלבל ולהאמין שהוא לא יכול לטעות", כותבת זומר במוסף שהוביל את רצף השבחים לטייקון החולש על תקציבי פרסום גדולים. היום מתפרסם שם טור מצולם של "הטעויות" שעשה דנקנר לאורך השנים. אחת מהן, כנראה, היתה שהאמין למה שכתוב בעיתון הלא נכון. "כשקראנו להם אימפריית הרשע של נוני מוזס בפעם הראשונה, היו שסברו כי הגזמנו. אחרי המאמר שפירסמו אתמול נגד בועז ביסמוט, נראה שהיינו מתונים, מתונים מדי", כותב היום העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. טורו זוכה להפניה מכובדת בשער העיתון, יחד עם הפניה לטור באותו נושא של בועז ביסמוט, עורך בכיר בחינמון. שני הטורים מתפרסמים על פני כפולת עמודים, ללא מודעות, יחד עם שני טורים נוספים (של דרור אידר וגונן גינת) תחת הכותרת "הצביעות של ידיעות אחרונות". הוונדטה האישית הזאת מעצבת את סדר היום של העיתון, דוחקת הצדה, למשל, את סיקור צעדת המסתננים שפוזרה אתמול. על מה יצא הקצף? הכתבת הפוליטית של "גלובס", לילך ויסמן, חשפה השבוע כי ביסמוט, הכתב והעורך של מדור חדשות החוץ של "ישראל היום", קיבל לפני כשנתיים הצעה מטעם לשכת ראש הממשלה לעבוד כ"פרויקטור להרחקת מסתננים", תמורת שכר גבוה ובונוסים "לפי ראש" (100 אלף שקל עבור גירוש 500 מהגרים, רבע מיליון עבור גירוש 2,500). ב"ידיעות אחרונות" הקדישו אתמול לחשיפה עמוד שלם תוך שהם מדגישים, ובצדק, משפט מתוך המסמך שחשפה ויסמן, ולפיו לעיתונאי ביסמוט ולפוליטיקאי נתניהו "יחסי אמון מלאים". זו אינה התנהלות רגילה של "ידיעות". בעוד שב"ישראל היום" שמים את מו"ל "ידיעות אחרונות" מוזס על הכוונת ומטווחים את עיתונו, ב"ידיעות אחרונות" נמנעים בשנים האחרונות בדרך כלל ממתקפה ישירה על החינמון וממקדים את הירי בבנימין נתניהו, הנתפס כעילת קיומו. כך למשל הכותרת הראשית של העיתון היום היא ידיעת מעקב נוספת לחשיפה של נחום ברנע ושמעון שיפר, המביכה מאוד את ראש הממשלה. בתוך המערכה בין שני העיתונים, הידיעה ("מאמר", מכנה אותה רגב) אתמול ב"ידיעות" היא לכן פליטת פגז, רגע של איבוד שליטה בסוגרים. ב"ישראל היום" מגיבים היום בירי ארטילרי לא מבוקר. "ידיעות אחרונות" לא יכול לנצח בחזית הזו, משום שהוא משחק בידיים קשורות. אם ברחוב מוזס היו מחליטים להפנות את היכולות העיתונאיות שלהם – אלו שב"ישראל היום" אי-אפשר למצוא גם אם אדלסון יקנה עוד עשרה בתי-דפוס – לטיפול ב"ישראל היום" עצמו, החינמון היה נקרע לגזרים (ולא, הכוונה אינה לדיווחים כמו ידיעת המעקב היום, על פנייתו של ח"כ איציק שמולי לנציב שירות המדינה בעניינו של ביסמוט). הרי יש מה לחפש בהתנהלות של עיתון המשמש שופר פרסונלי, ויש מה למצוא. אבל מוזס מעדיף לטפל בתחרות עם "ישראל היום" בכל דרך חוץ מזו העיתונאית. אולי משום שביחס לעושרו של שלדון אדלסון, קירות המבצר של מוזס עשויים זכוכית, ולא זורקים אבנים בבית זכוכית, כידוע. היום ב"ישראל היום" ביסמוט אינו מכחיש את הפרטים. הוא מספק, בפסקה האחרונה של טורו הקצר, מסך עשן: "כאשר פורסמה השבוע הידיעה הראשונה בגלובס נתבקשתי לתת תגובה. היא משום מה לא הופיעה בכתבה. למה לקלקל עוד סיפור טוב שיביך, מבחינתם, את ראש הממשלה. לא נורא אם על הדרך קוצרים את שמו הטוב של עיתונאי", הוא כותב. ב"גלובס" טוענים שהטענה העובדתית היחידה של ביסמוט פשוט אינה נכונה: "ביסמוט ידע על הפרסום הצפוי ארבעה ימים לפני פרסומו. לפרסום קדמה החלפת מסרונים ושיחות טלפון. עמדתו הופיעה בכתבה בדיוק כפי שביקש" (בידיעה עצמה של ויסמן די ברור אילו חלקים נמסרו לה על-ידי מי ממושאי הידיעה). ‎אבל החלק המעניין בתגובה של ביסמוט הוא זה הלא עובדתי. כיצד תגובתו, כפי שהוא עצמו פורש אותה היום, ללא מגבלות כלשהן, "מקלקלת" את מה שפורסם ב"גלובס"? אין שום הבדל בין תיאור הדברים על-ידי ויסמן ועל-ידי ביסמוט. כל מה שביסמוט טוען, בעצם, הוא שאין שום פסול בכך שלשכת ראש הממשלה תציע לו הצעה, או בכך שהוא ישקול אותה. אם כך, מדוע הדברים הם בגדר מבוכה לנתניהו ופגיעה בשמו הטוב של ביסמוט? אלא שביסמוט, בטור המגומגם שלו, מגדיר בדיוק את הבעייתיות בכל העניין. הרי לכאורה, מה באמת הבעיה? שעיתונאי יעבור לעבוד עבור ראש הממשלה? רגב מונה שורה של עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" שעברו לעבוד עבור נתניהו. שאדם יעבוד ב"הרחקת מסתננים"? יש ציבור גדול שסבור כי מדובר במעשה כשר, ראוי ואפילו פטריוטי. אז מה הבעיה? אולי אין בעיה. זה פשוט מביך, מסריח, ולא נעים, וביסמוט יודע זאת היטב והידיעה הזאת מסתננת לטור התגובה שלו עצמו, באין פרויקטור שירחיק אותה. רגב כותב היום שהכינוי "אימפריית הרשע של נוני מוזס", שב"ישראל היום" השתמשו בו לעטר סדרת התקפות על העיתון, מלוות בקריקטורה מעליגה של מוזס עצמו, הוא מתון מדי. רגב מפקיע היום נדל"ן עיתונאי חשוב בעיתון שהוא עורך כדי לטעון את הטענה הזו ולהמשיך להתקיף את "ידיעות אחרונות" ואת מוזס. כיצד אפשר להיות בוטה יותר? האם בעתיד נראה ב"ישראל היום" איור של מוזס עם אף ארוך ומעוקל כשהוא מכין דיו מדם של ילדים? האם לכל אזכור של "ידיעות אחרונות" יצורפו ראשי התיבות ימ"ש? ואולי ישלחו את בודק העובדות של החינמון להשליך רימוני הלם על אימפריית הרשע? יהיה מי שיאמר שמול העוצמה הגדולה שצבר "ידיעות אחרונות" כמונופול עיתונאי בישראל במשך שנים רבות, על הפגמים והפיגולים המתלווים אליה, אי-אפשר שלא להעמיד וולגריות בוטה, פשטנית ואגרסיבית כמו זו שמספק עמוס רגב. ברם, זו טענה שב"ידיעות אחרונות" מוכיחים את עקרותה, משום שבמקביל להסלמה של "ישראל היום", מחריפות אותן התופעות ב"ידיעות אחרונות". שני העיתונים לכודים בתגרה תוך שהם מתגלגלים במורד סולם האחריות וההגינות העיתונאית, דורכים זה על ידי זה כל אימת שמי מהם מנסה לאחוז בחבק כדי לנסות להרים עצמו. כך במהלך השנים מאז ש"ישראל היום" קם הוא הלך והצהיב, ואילו ב"ידיעות אחרונות" גברה עוד ועוד ההטיה העיתונאית. ביסמוט מזכיר בטורו את עברו ב"ידיעות אחרונות" (אז קיבל, לדבריו, הצעות דומות), ורגב משתמש בו כדי לתקוף את "ידיעות": "במשך שנים שירת בועז ביסמוט נאמנה את ידיעות אחרונות", הוא כותב ושואל, אז למה הם תוקפים אותו עכשיו? זו צביעות, הוא קובע. זו טענה משונה: ב"ידיעות אחרונות" מתנהלים באופן ראוי לביקורת, לכן אסור למתוח ביקורת על ההתנהלות הדומה שלנו. גם רגב וגם ביסמוט עבדו בתפקידים בכירים בעיתון שהם חובטים בו כעת בחמת זעם כה גדולה (וכמוהם בעלי תפקידים אחרים בעיתון, כולל עורך המשנה ברוך רון, לשעבר ראש דסק ב"ידיעות אחרונות"). הם מצפים מהקוראים להאמין כי ההטיה, הצביעות וההשחתה העיתונאית שהם מאשימים בהן את "ידיעות אחרונות" והמו"ל ארנון (נוני) מוזס התקיימו בנפרד משהותם שלהם עצמם בעיתון. למעשה, רגב וביסמוט ושאר חבריהם הם העדות החיה לאמיתות טענותיהם כלפי "ידיעות אחרונות". הרי צריך ללמוד איפשהו. כשערוץ 10 חשף כי דרור אידר, הפובליציסט לענייני קיפוח ו"ידיעות אחרונות" של "ישראל היום", הועסק במקביל על-ידי משרד ראש הממשלה, טענת ההגנה העיקרית של אידר היתה כי הוא אינו עיתונאי ולכן לא חלים עליו כללי האתיקה העיתונאית: "אני מבדיל בין כתב (reporter) לבעל טור דעה (columnist). [...] ככותב טור יש עניינים נוספים שאני עושה בחיי: הוראה, הרצאות, מחקרים, עריכה וכתיבת נאומים". את טור ההשתלחות שלו היום הוא פותח במלים "עמיתי בועז ביסמוט". ואולם, אידר יכול לטעון כי לא התכוון לעמיתו למקצוע העיתונאות, אלא לעמיתו למערכות יחסים עם משרד ראש הממשלה. צעדת האפריקאים שברחו ממתקן הכליאה הפתוח בנגב (חולות) פוזרה אתמול בכוח. ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" אין הפניה לידיעה בעניין משער העיתון. ב"מעריב", שהעניק אתמול להתרחשות בולטות גדולה, הוא נדחק לירכתי שער העיתון. "מצעד המחאה לירושלים נגמר במכות ובכלא", נכתב בכותרת העמוד המוקדש לצועדים. גם ב"הארץ" הידיעה על השער מופיעה מתחת לקפל, למרות ההכרזה של כתב העיתון אתמול כי מדובר בהתרחשות היסטורית. ב"מעריב" האפריקאים מכונים "מסתננים", ב"הארץ" "מהגרים" – אולם ההבדל הבולט יותר הוא שב"הארץ" פניהם מטושטשים, ובעיתונים האחרים לא. לפי מה שנמסר מהעיתון, הטשטוש התבצע בשל בקשת ארגוני הסיוע ונציבות הפליטים של האו"ם, כדי להימנע מחשיפתם של המצולמים מחשש שיאונה להם רע בארצם. האם בעיתונים האחרים לא מודעים לסכנה, סבורים כי אין כזו או שפשוט לא אכפת להם? ב"ישראל היום" עיקר העיסוק במסתננים היום הוא, כפי שתואר למעלה, בהגנה על עורך חדשות החוץ של העיתון שראש הממשלה ביקש לשכור כמי שיגרש אותם. גם הידיעה שכן מוקדשת לעניין ממוצבת באופן ברור: "הם יכולים לחזור לארצותיהם" הוא הציטוט המודגש של נתניהו המלווה את הכתבה. ב"ידיעות אחרונות", שמרבה לפרסם סיפורים אישיים נוגעים ללב על פליטים ומהגרים, מסתפקים היום בידיעת כיתוב תמונה (לא מטושטשת), כשרוב העמוד מוקדש לידיעת מעקב בעניינו של ביסמוט. כי קודם כל חיסול חשבונות, מלמדים אותנו הצהובונים. ב"מעריב" ממשיכים לסקר את מערכת היחסים של ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר לפיד. "הנתק בין נתניהו ללפיד: יו"ר הכנסת מאיים למנות את עצמו לראשות ועדת חוץ וביטחון", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, המובילה לדיווח של זאב קם. "מעמיק המשבר בממשלה", נכתב בכותרת המשנה, "ביש-עתיד מתכוונים להביא הבוקר להצבעה את חוק נקודות זיכוי לחד-מיניים ללא הסכמת הקואליציה. בליכוד ובבית-היהודי הודיעו בתגובה כי מעתה יטרפדו כל הצעת חוק של הממשלה". "ועידת הליכוד תצביע על בלימת האיחוד עם ישראל-ביתנו", מדווחים יהונתן ליס ורויטל חובל על שער "הארץ", מתחת לכותרת הגג "עמדת נתניהו במיעוט". "פרשת נתניהו והבנק הסיני: גילויים חדשים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המכסה את רוב עמוד השער. "היחידה הסודית שפעלה נגד הזרמת כסף לטרור והאיום של סין שגרם לראש הממשלה להתקפל", היא ממשיכה. "לראשונה מגלה מסמך שהגישה אתמול משפחת נפגעי הטרור לבית-משפט בניו-יורק: יחידה חשאית של המוסד והשב"כ חשפה הלבנת כספי טרור בבנק סיני גדול. ישראל הבטיחה למשפחתו של דניאל וולץ ז"ל: נסייע בעדויות אם תתבעו את הבנק. ברגע שסין איימה לבטל את ביקור נתניהו, הוא נכנע ועשה עסקה: הביקור יתקיים, ובתמורה תאסור המדינה על עדים להעיד במשפט". גם על הפרסום הזה חתומים נחום ברנע ושמעון שיפר, שחשפו את הפרשה לראשונה, יחד עם אריאל כהנא ב"מקור ראשון" (כהנא כותב היום על הפרשה ב"מעריב"). מאחר שהכותרת הראשית המפוצצת של "ידיעות" נסמכת על מידע גלוי, הוא מופיע היום גם בעיתונים אחרים, ללא כותרות בטכניקולור. "עתירה בארה"ב: לחייב את ישראל להתיר את עדות הבכיר בפרשת הבנק הסיני", נכתב בכותרת ידיעה של עמוס הראל ב"הארץ". "הפנייה לבית-המשפט היא ההשתלשלות האחרונה בפרשה מסובכת, שעיקריה פורסמו לראשונה בהארץ לפני כחצי שנה", נכתב בידיעה (הדיווח הראשוני פורסם ב"הארץ", לפני "ידיעות", על-ידי רותי זוטא). ב"ישראל היום" לא מבקשים ליטול קרדיט על חשיפה הקשורה לפרשה, ונמנעים מלעסוק בה היום כליל. ב"הארץ" כותב משה גלעד במלאות 100 שנה לפרסום התשבץ הראשון בעיתון.

ישלם 72 אלף שקל לעורך "וואלה" לשעבר אבי אלקלעי אחרי שהאשים אותו במסכת מופרכת של כזבים והמצאות שבמרכזה ראש הממשלה נתניהו

מפיץ הקונספירציות אבי זלינגר ישלם 72 אלף שקל לעורך "וואלה" לשעבר אבי אלקלעי, זאת בעקבות עשרות פרסומים שקריים שבהם טען כי העורך לשעבר היה שותף לתפירת "תיק 4000", במטרה לחסל את הקריירה הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. התביעה של אלקלעי, בדרישה לפיצוי בסך 500 אלף שקל, הוגשה במקור גם נגד יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, שהדהד חלק מהפרסומים של זלינגר. נתניהו הבן, בשל מחדלים משפטיים מתמשכים מצידו וערעורים שהגיעו עד לבית-המשפט העליון, נאלץ בסופו של דבר לשלם לאלקלעי יותר מ-400 אלף שקל בפיצויים והוצאות משפט. התביעה, שהוגשה באמצעות עו"ד רון לוינטל, הינה בגין סדרה של למעלה מ-20 פרסומים שבהם קרא זלינגר לעצור ולחקור את אלקלעי בגין מעורבותו – כביכול – בקנוניה שתכליתה "הפלת" ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, כחלק מחקירת "תיק 4000". נתניהו הבן נתבע בגין שיתוף דבריו של זלינגר בחשבונות הפייסבוק והטוויטר שלו. באחד הפרסומים נראה זלינגר עומד בפני המצלמה ומציג לצופים תצלום של אלקלעי ולצדו הכיתוב "מר מנדלבליט לטיפולך!!! אבי אלקלעי קרן וקסנר עורך וואלה, מתחת לאילן ישועה (פרשת בזק-וואלה) שותף לעבירות הנסיבתיות!!". בהמשך, זלינגר פונה ליועמ"ש לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, ומבטיח ש"עוד ניתן לתקן את המצב" – באמצעות צווי מעצר וזימון אלקלעי לשימוע. בלב תיאוריית הקשר המופרכת ממילא של זלינגר ישנה גם טעות עובדתית פשוטה. אבי אלקלעי בוגר קרן וקסנר אינו אבי אלקלעי עורך "וואלה" לשעבר. להגנתו טען זלינגר, באמצעות עורך-הדין שלומי וינברג, כי "מרבית הפרסומים אינם מהווים לשון הרע וכל הפרסומים הופנו כלפי אדם אחר בשם אבי אלקלעי שהוא אכן בוגר הקרן החדשה של מחזור שבע [כך במקור; א.פ]". ככל הנראה התכוונו באי-כוחו של זלינגר לטעון כי אותו אלקלעי הוא בוגר מחזור שבע של קרן וקסנר. עוד טען זלינגר להגנתו כי התביעה נגדו היא תביעת השתקה טורדנית שהוגשה לצורכי יחסי ציבור, וכי יש לסלקה על הסף או לחילופין לעכב את הדיון בה בשל ההליך הפלילי שבו מואשם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בשוחד ("תיק 4000"). לגבי חלק מהפרסומים שבגינם הוגשה התביעה טען זלינגר כי הוא זכאי להגנת תום הלב ואף להגנת אמת דיברתי (כך לגבי הטענה כי אלקלעי אכן היה עורך "וואלה" תחת המנכ"ל דאז אילן ישועה). השופט רז נבון מבית-משפט השלום בת"א-יפו דחה את טענות זלינגר וקיבל את התביעה. "המדובר בלשון הרע חמורה עד מאוד", פסק השופט נבון. "התובע, עיתונאי בגוף תקשורת, מוצא עצמו ביום בהיר אחד מואשם בפגיעה מכוונת בראש הממשלה; בפעולות לא אתיות; בהיותו סוכן סמוי; בפעולות לתפירת תיקים; בקיום שיח מפוברק שיפגע בראש הממשלה ועוד, והכל כחלק מהיותו בוגר קרן מסוימת ששלחה אותו לפעולות אלה. אין ספק, כי מדובר בדברים חמורים וקשים שנועדו להטיל דופי בתובע". השופט נבון דחה מכל וכל את הגנת "אמת דיברתי" וציין כי העובדות שפרסם זלינגר הסתברו ככוזבות, בזו אחר זו. בעוד שבפרסומיו הרבים קבע זלינגר נחרצות כי אלקלעי היה שותף מטעם קרן וקסנר בתפירת התיק לנתניהו, כשנחקר בבית-המשפט לפני שבועות אחדים היה מסויג יותר. "אני פה העליתי את ההשערה הזאת ואמרתי למנדלבליט: לבחינתך", טען הקונספירטור. גם הגנת "תום הלב" לא הוענקה לזלינגר שכן לא "נקט באמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום שביצע הוא אמת אם לאו", ואף לא פנה לפני הפרסום לא לאבי אלקלעי מ"וואלה" ולא לאבי אלקלעי שהיה קשור לקרן וקסנר. לדברי השופט נבון, "התוכן הבוטה והקונספירטיבי בפרסומיו של הנתבע לצד הימנעותו מנקיטת אמצעים סבירים על מנת לברר את נכונות הפרסומים מטה את הכף לטובת אותה חזקה שלילית הקבועה בדין" בעניין חוסר תום הלב של המפרסם. גם סגנונו של זלינגר עמד לו לרועץ. "הניסוח היה בוטה במיוחד, ייחס לתובע דברים שלא היו ולא נבראו, ובהמשך חלק לו כינויי גנאי על עבודתו העיתונאית ועל כישורי הניהול שלו. מי שמעלה השערות לא מבוססות ועל בסיסן מפרסם פרסומים פוגעניים שכאלה אינו יכול לזכות בהגנת תום הלב", קבע השופט. זלינגר הודה כבר בתחילת הפרשה כי שגה בזיהוי אלקלעי, אך גם הודאה זו לא עמדה לזכותו. "טענתו של הנתבע, כי שגה שעה שסבר שהתובע קשור באותה קרן אינה יכולה לסייע לו כלל ועיקר", כתב השופט נבון. "שהרי, מעבר לכך, כי הנתבע לא ביצע את הבדיקות המתבקשות, הרי שניתן היה לכל היותר לבחון את הטענה בדבר טעות, אם אכן היה אדם אחר שעובד באתר, בוגר אותה הקרן, ושלגביו היה מוכח שביצע את אותם מעשים פליליים שייחס הנתבע לתובע. אלא שבפועל אין אדם כזה, וכל שיש לכאורה בנמצא (לשיטת הנתבע) הוא אדם בשם אבי אלקלעי, בוגר אותה הקרן, שלא היה לו שום קשר לאתר, לפעילותו או לחקירה בתיק 4000. המשמעות היא, כי הנתבע פשוט הלביש לתובע כותונת שאינה שלו ועליה רקם תילי תילים של גידופים". השופט נבון גם דחה את הטענות של זלינגר כי התביעה נגדו היא תביעת השתקה. "מדובר בתביעה מוצדקת אשר הוגשה על ידי תובע אשר ביום בהיר למד, כי הנתבע מייחס לו פעולות כאלה ואחרות לפגיעה בראש הממשלה, תוך שהוא מאיין באחת את עבודתו העיתונאית ומכנה אותו סוכן סמוי שהושתל על ידי קרן וקסנר וכמי ששותף לביצוע עבירות", כתב השופט בהקשר זה ובהמשך אף קבע כי זלינגר פרסם את הדברים "בכוונה לפגוע". עם זאת, השופט דחה את טענת אלקלעי כי מגיע לו פיצוי על כל אחד מהפרסומים של זלינגר בנפרד וקבע כי אף שהפרסומים נפרדים מדובר במכלול אחד. בנוסף התחשב השופט בכך שכבר בשנת 2019 הודיע זלינגר כי הסיר את הפרסומים וכי הוא נכון להתנצל. בסופו של דבר חייב את זלינגר לפצות את אלקלעי ב-52 אלף שקלים בתוספת 20 אלף שקלים בגין הוצאות ושכר-טרחת עו"ד. 59964-11-19 להורדת הקובץ (PDF, 700KB)

"ידיעות אחרונות" מנגן לנו על העצבים | ב"מעריב" מתעסקים ב"מעריב" | וב"ישראל היום" דן מרגלית שם מלים בפי אהרן ברק

הזוכרים אתם כי אחרי חיסול מורנייה בנו העיתונים מתח עצום לקראת פיגוע נקמה? וכי אחר-כך הסבירו לנו שיש להמתין עד לתום ארבעים ימי האבל, וכשאלה תמו שוב עלה גל של מתח וציפייה לפיגוע? ובכן, כל אלה היו התרעות שווא. פיגוע הנקמה עדיין עושה את דרכו אלינו, אך המועד השתנה. אלכס פישמן מגלה הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי "להערכת מקורות צבאיים בישראל, צירי הלידה של פיגוע הנקמה יתחילו כשבועיים אחרי יום הארבעים לחיסולו של מורנייה. זה יוצא אחרי ועידת הליגה הערבית בדמשק, שנערכה בסוף השבוע האחרון, וזה גם מתאים ליכולות הארגוניות-מבצעיות של חיזבאללה. שעת השין כבר מעבר לפינה. אין פלא שהמתח בגבול הולך ונבנה לקראת שיא קרוב". מתברר, אם כן, שעד כה הפיגוע לא היה אלא עובר ברחם (תמיד אמרו שהנשק של הערבים הוא הרחם של האשה הפלסטינית, לא?), והנה עתה, כשבועיים אחרי יום הארבעים לחיסולו של מורנייה, הוא מתכוון לצאת החוצה, צורח ובועט לכל עבר. פישמן מגיש את הפרשנות האינפורמטיבית הזו בטקסט שנע כולו בין העובדתי להיפותטי. הטקסט מופיע במרכז הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", ואף מקבל הבוקר את הכותרת הראשית של העיתון: "עצבים מתוחים". אמנם כותרת הגג לידיעה של פישמן מבשרת כי סגן הרמטכ"ל דווקא חושב שאין סיבה למתיחות, אבל בידיעה עצמה אין כל עדות לדברים אלה. פישמן מתרכז בהתחממות בגזרה הצפונית, מציין כי הסורים ביצעו באחרונה גיוס מילואים חלקי, מתייחס להפצצות הישראליות בסוריה כ"הפצצת הכור", ומתגאה בכך שישראל קיבלה בקרב אויביה שם של "מדינה בלתי צפויה, אם לא בלתי שפויה". הוא מסיים את הטקסט שלו בטון פסטורלי: "מבחינת אנשי הצבא, משני עברי הגבול, אביב הוא לא רק עידן של פריחה. אביב בצפון, כל השנים, היה אות לצבאות להתעורר מתרדמת החורף. זוהי העונה הטובה ביותר למלחמה". לצד הידיעה של פישמן מופיע טור מאת סמדר פרי. פרי מביאה את המקור למתיחות החדשה, דיווח ב"אל-קודס אל-ערבי" שלפיו סוריה גייסה מילואים. פרי מוסיפה: "בדמשק מנתחים ידיעות בתקשורת הישראלית שנועדו, להערכתם, להכשיר את דעת הקהל בישראל ובעולם לעימות צבאי עם סוריה". למקרא הטור של פרי לא ברור אם מחרחרי המלחמות בתקשורת הישראלית מכוונים את ידיעותיהם לקהל המקומי, במטרה להכין אותו לעוד מלחמה, או דווקא לאנשי המודיעין של האויב, במטרה לשכנע אותם שהקהל הישראלי מוכן לעוד מלחמה. ועוד בכפולת האימה של הבוקר, רונן ברגמן ורונן סולומון בטור על "המרוץ הסורי לעבר הגרעין", תחקיר שיפורסם במלואו מחר, במוסף "7 ימים". גם ב"הארץ" מקדישים את הכותרת הראשית לחזית הצפונית: "דאגה בישראל בעקבות צעדי סוריה", אך הדיווח שם פחות דרמטי [עמוס הראל, אבי יששכרוף, יובל אזולאי וברק רביד]. מצוטט הדיווח מ"אל-קודס אל-ערבי", הטוען כי "סוריה פרשה באחרונה שלוש דיביזיות משוריינות מחשש למתקפה ישראלית", אך מודגש גם כי במערכת הביטחון בישראל סבורים שהדיווח מופרז. לגבי אפשרות הנקמה על הנקמה על חיסול מורנייה, מודגש כי זהו "אחד ההסברים האפשריים" לכוננות המוגברת של הסורים. עוד נכתב שם: "ההיערכות הסורית בתקופה האחרונה מזכירה במידת מה את הצעדים שנקט הצבא הסורי בקיץ 2007, לפני תקיפת חיל האוויר בצפון-מזרח סוריה". ב"מעריב" המתיחות בצפון מופיעה רק בעמ 6, וגם שם היא מנוטרלת ככל האפשר. הכותרת: "ישראל במסרים מרגיעים לדמשק: לא רוצים מלחמה" [עמיר רפפורט, גקי חוגי, אמיר בוחבוט ואורי יבלונקה]. לפי דיווח זה, "ישראל העבירה לאחרונה לסוריה מסרים מרגיעים, באמצעות גורמים בינלאומיים, לפיהם אין בכוונתה לפתוח בעימות צבאי". כן מובאים בידיעה דברי סגן הרמטכ"ל, הטוען כי "אין צד שיש לו עניין בעימות צבאי". במקום להתעסק במלחמה האפשרית בצפון, בשער העיתון של "מעריב" מתעסקים ב"מעריב". את הכותרת הראשית מביא בן כספית: "אולמרט: ההחלטה קורעת אותי". הכוונה היא להחלטה על שחרור מחבלים בעסקת שבויים עם החמאס. מדובר, כפי שמספרת לנו כותרת הגג, ב"התבטאות נדירה של רה"מ", וזו מקבלת הרחבה בעמ 4. את הדברים אמר אתמול אולמרט במהלך מפגש שקיים עם נציגים של מפוני גוש קטיף, בעקבות הפרסום ב"מעריב" של מכתב של שני הורים שכולים שפנו אל אביו של גלעד שליט וטענו כי על רוצחי בניהם להישאר בכלא הישראלי. כספית מספר כי "אנשים שנכחו במפגש אמרו כי ניכר עליו שהוא מדבר בכאב, ומתוך סערת רגשות". כספית מוסיף את הציטוט המדויק של ראש הממשלה, שגם אם אינו חזק כמו "ההחלטה קורעת אותי", יש להודות כי השורש ק.ר.ע אכן מופיע בו: "אני נמצא בין שני הצדדים האלה ונקרע ביניהם, כי זה לא קל, וצריך לקבל החלטה". ב"ישראל היום" הפכו הבוקר את ההצהרה של נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, לכותרת ראשית: "ברק: מניחים אקדח לרקתו של ביהמ"ש". לצד דיווח נרחב על הנאום שנשא במכללה למשפט בהוד-השרון, מופיע טור דעה מאת דן מרגלית. הפרשן שם מלים בפי ברק ומוסיף לנאום שלו משפט שלא נאמר בו. לדברי מרגלית, בנאומו של ברק "נכללה פסקה שלא נאמרה: שר המשפטים דניאל פרידמן הונה את מאיר שמגר ואותי. הוא לא עמד בהסכם הרגיעה שעשינו איתו". שער "ידיעות אחרונות" מפנה הבוקר את קוראיו למוסף "ממון", שם מובאים ממצאי דו"ח של נציב שירות המדינה על התנהלותו של החשב הכללי באוצר לשעבר, ירון זליכה. ההפניה כוללת תצלום מאוד לא מחמיא של זליכה. הדיווח [גד ליאור] במוסף, בעמ 10, מספר כי לפי הדו"ח, זליכה עסק לפחות בשלושה נושאים עם חשש לניגוד עניינים. תגובת זליכה מופיעה בתום הידיעה ב"ממון", ומוצגת גם בתור ידיעה נפרדת ב"ישראל היום" [עדנה אדטו]. ההבדל בין שתי התגובות, פרט למסגור הכללי, מתמצה בארבע מלים. ב"ישראל היום" זליכה מגיב כך: "קמפיין השקרים וההכפשות של החשוד בארבע פרשות פליליות, אהוד אולמרט, וחבורת מלחכי הפנכה שלו, ובראשם נציב שירות המדינה לכל ימי חייו, לא ירתיע אותי". התגובה ב"ידיעות אחרונות" אינה כוללת את המלים "החשוד בארבע פרשות פליליות". טל שניידר, כתבת "מעריב" בוושינגטון, מדווחת כי בית-הנבחרים האמריקאי קיבל אתמול החלטה היסטורית הקוראת לפתור את נושא הפליטים היהודים מארצות ערב כחלק מכל הסכם שלום עתידי. כלומר, להשוות את מעמדם של העולים מארצות ערב למעמד הפליטים הפלסטינים. אמנם ההחלטה "היא בעלת אופי הצהרתי בלבד ואינה מחייבת", אבל זה לא מונע מבן דרור ימיני לצאת בטור מיוחד תחת הכותרת "מכה לתעמולת השקר". ימיני מזכיר שלא רק פלסטינים היו פליטים, גם יהודים ממדינות ערב. הוא מפנה את הקוראים לכתבה גדולה פרי עטו מה-1 באוקטובר 2006, "והעולם משקר", ומזכיר גם שהרכוש שנטשו הפליטים היהודים היה גדול בערכו מרכוש שאבד לפליטים הפלסטינים. ימיני מסיים את הטור בקריאה לממשלת ישראל לאמץ את הטקטיקה של בית-הנבחרים האמריקאי. הפניה ב"מעריב" לגליון "סופשבוע", שבו יופיע מחר ראיון של שרי מקובר-בליקוב עם בעלה של האם מבית-שמש החשודה בהתעללות בילדיה. מקובר-בליקוב, שבילתה בעבר כמה ימים בחברת האם וקהילת הנשים שהולכות בעקבותיה, שומעת מבעלה של החשודה שהוא בכלל לא היה בבית רוב הזמן, וכי ההאשמות הממו אותו לחלוטין. "גידלנו ילדים לתפארת", הוא אומר לה, ומצטער שלא התנגד ל"התחזקות" של אשתו כבר בשלבים מוקדמים יותר. ועוד ב"סופשבוע", המחולק כבר היום למנויים: בן כספית מראיין את מנכ"ל משרד הביטחון, פנחס בוכריס, על מערכות ההגנה ליירוט טילים נאוטילוס וכיפת-ברזל. כספית מציין כי בזמן שהמנכ"ל ביקר בארה"ב לצורך בחינת מערכת נאוטילוס, "התפרסמו בישראל ידיעות מפורטות, גם בטלוויזיה וגם בעיתונות המודפסת, על כשלון הניסוי בלייזר שבו צפה בוכריס באתר הניסויים וייט-סנדס. מוזר, כי לא היה שום ניסוי כזה. לא היה אמור להיות. מישהו הזין את הכתבים הצבאיים במעשיות דמיוניות, שמצאו את דרכן גם לשידור". כספית לא מציין שהמלים "בעיתונות המודפסת" מכוונות ל"מעריב". לגבי ההדלפות השגויות על הניסוי שלא היה, גם כספית וגם בוכריס אינם מספקים תשובות. כשהוא נשאל על כך אומר המנכ"ל: "אין לי הסבר הגיוני". רז שכניק מדווח ב"24 שעות" כי ועדת הטלוויזיה של רשות השידור תדון בשבוע הבא בהחזרת התוכנית "להיט בראש", על-פי הצעת חבר הוועד המנהל יעקב נוה. ליאור גוטמן מדווח ב"כלכליסט" כי נחתם הסכם בין המשרד להגנת הסביבה לאיגוד יבואני הרכב, ולפיו בכל מודעת פרסום לכלי רכב יוקדש שטח, שלא יקטן מ-5% משטח הפרסומת, לפירוט נתוני זיהום הרכב. מדובר בחלק מהצעת חוק שעברה בקריאה טרומית ואמורה להיות מאושרת עד לסוף השנה. אמיתי זיו מדווח ב"דה-מרקר" כי בעוד שבועיים יפורסם המכרז על הרדיו הדיגיטלי בישראל, וזאת לאחר שוועדת מכרזים משותפת למשרד האוצר ולמשרד התקשורת סיימה את דיוניה. השידורים עצמם, באיכות שטרם ידעה המדינה, אמורים להתחיל בעוד כשנתיים. אסף כרמל מדווח ב"גלריה" כי קבוצת רדיו 100 משכה את העתירה שהגישה לבית-המשפט בדרישה לפסול את חוות הדעת של נפתלי בן-סימון למכרז הרדיו באזור השרון. "עם זאת, הקבוצה עתידה כנראה להגיש בקרוב עתירה רחבה יותר, שתעסוק בהיבטים נוספים של המכרז", הוא מוסיף. דן מרגלית שואל, בעמוד הדעות של "ישראל היום", "כיצד ייתכן שהעיתונות אינה הולכת בעקבות מה שעמיתי מרדכי (מוטי) גילת מניח לפתחה זה כבר השבוע השני?". ולא נותן תשובה. ובמדור התרבות של "גלובס" מתפרסם ראיון קצרצר עם חנוך מרמרי, לרגל מינויו לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. לשאלה מה מביא עיתונאי להוצאת ספרים הוא משיב: "את אהבת המלה הכתובה, היומיומית, את הצורך להוציא לאור טקסטים מצוינים שגם יגיעו לקהל ויתחבבו עליו, ואת עבודת הצוות".

העיתונאי המקומי, אנס מוסא, תועד כשהוא מקרב מיקרופון לאחד הדוברים בהפגנה, אך במשטרה טוענים כי הוא לא שהה במקום כעיתונאי. לאחר כמה שעות מעצר, הוא שוחרר

העיתונאי אנס מוסא נעצר אמש בעת שסיקר הפגנה באום אל-פחם. במשטרה טענו כי לא הציג את עצמו כעיתונאי אך בסרטון שמתעד את רגע המעצר נשמעת קריאה לפיה מדובר בעיתונאי. לאחר כמה שעות שוחרר מוסא, בעוד מפגינים שנעצרו יחד איתו נותרו במעצר. אתמול התקיימה באום אל-פחם הפגנה, שהוגדרה כצעדת מחאה נגד המתקפה הישראלית על עזה. בשונה מהרגיל, ההפגנה התקיימה בעיר פנימה ולא בצומת כביש ואדי-ערה. מתיעוד ההפגנה נראה כי כללה קריאות בגנות מעשי "הממשלה הציונית" וכרזות נגד המלחמה, בין היתר תצלום של ראש הממשלה בנימין נתניהו שעליו הולבש שפם של היטלר מעל הכיתוב "פושע מלחמה". בתיעוד ההפגנה, באופן חריג, לא נראים דגלים כלל. לא דגלי חמאס, לא דגלי התנועה האסלאמית ואף לא דגלי פלסטין. יומיים קודם לכן הבהיר מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי כי שוטריו יגלו אפס סובלנות להפגנות הזדהות עם עזה, שם נהרגו לפי דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני אלפי פלסטינים בהם נשים וילדים רבים. "מי שרוצה להיות אזרח ישראל, אהלן וסהלן. מי שרוצה להזדהות עם עזה, מוזמן. אני אעלה אותו לאוטובוסים שמפנים לשם עכשיו", צוטט המפכ"ל ב"הארץ". "אין אישור לביצוע מחאות. […] אנחנו לא במצב של להתחיל לתת לכל מיני כאלה לבוא להתעסק איתנו. רף הטיפול של אפס סובלנות הוא ברמה הכי גבוהה". מסרים דומים פורסמו בחשבונות המשטרה ברשתות החברתיות. אמש קיימה המשטרה את הבטחת המפכ"ל ועצרה 11 מפגינים שהשתתפו בהפגנת המחאה באום אל-פחם. בנוסף נעצר גם העיתונאי המקומי אנס מוסא, מייסד אתר "רואק". מתיעוד ההפגנה נראה בבירור כי מוסא עבד במקום כעיתונאי, הוא צולם מחזיק מכשיר הקלטה בידו האחת ובידו השנייה מקרב מיקרופון לאחד הדוברים בהפגנה. בסרטון שמתעד את רגע מעצרו נשמעת הקריאה "הוא עיתונאי תעזוב אותו! עיתונאי!". בשיחה עמו מספר מוסא כי הגיע להפגנה כעיתונאי כדי לסקרה יחד עם צלם שליווה אותו, ובסוף ההפגנה, בעודו מחזיק את המיקרופון ומקליט את הדוברים, הגיעו השוטרים. "כשנכנסו אני לא ברחתי", הוא אומר, "כי אני עיתונאי". עם זאת, את תעודות העיתונאי שלו השאיר ברכבו כיוון שלא העלה על דעתו שהשוטרים ייכנסו לתוך אום אל-פחם. "אף פעם לא עשו את זה", הוא אומר, "הופתענו". "כשתקפו את המפגינים אני עמדתי בצד", מוסיף מוסא, "פתאום באו אלי שניים שלושה שוטרים, זרקו אותי על הרצפה. אמרתי להם שאני עיתונאי, אבל לא התייחסו לזה. היו לצדי נשים שאמרו להם לעזוב אותי כי אני מושתל לב. אני לא התנגדתי לשוטר שעצר אותי. אמרתי לו לאט לאט, אני משתף פעולה. לקחו אותי לניידת, בניידת לעירון, בעירון שמו אותנו בצד על הרצפה בשיטה מאוד קשה ואמרתי להם שאני חולה ואני לא יכול להיות ככה אבל לא עניין אותם. אמרתי להם כמה פעמים שאני עיתונאי ולא התייחסו. אמרו לי אתה תשלם על מה שאתה מסקר". בהמשך נלקח מוסא יחד עם שאר העצורים לחדרה, שם לדבריו קיבלו יחס טוב יותר. מוסא נחקר באישון לילה, בנוכחות עורך-דין, ושב והבהיר כי הוא עיתונאי אשר נעצר בעת מילוי תפקידו. השוטרים טענו שהתקהל בהפגנה אסורה, השליך אבנים ותקף שוטר. "אמרתי להם הפגנה אסורה, מותרה, לא יודע – אני עיתונאי. זה לא מעניין אותי", נזכר מוסא. הוא גם הכחיש כל מעשה של תקיפה או זריקת אבנים ודרש לראות הוכחות להאשמות הללו. השוטרים לא הציגו בפניו הוכחות. לבסוף שוחרר בשעה חמש בבוקר למעצר בית חמישה ימים בעוד האחרים הובלו לבית המשפט להארכת מעצרם. זו הפעם השנייה בחייו שמוסא נחקר במשטרה. את דרכו העיתונאית החל בשנת 2008, בשבועון "סוות אל-חק ואל-חורייה" שהיה שייך לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. בשנת 2014 עבר לעבוד בערוץ הטלוויזיה הפלסטיני אל-קודס, המזוהה עם חמאס. כשבשנת 2018 הכריז שר הביטחון דאז אביגדור ליברמן על סגירת הערוץ זומן מוסא לחקירה והובהר לו כי אסור לו להמשיך לעבוד בערוץ. בהמשך הקים באום אל-פחם את אתר "רואק", שעוסק בעיקר בנעשה בעיר. עד השבוע מעולם לא נעצר, עוכב או ספג אלימות משטרתית. במכתב ששיגרה אמש מנכ"לית מרכז אעלאם חולוד מסאלחה למפקד משטרת אום אל-פחם סנ"צ אייל שחר נטען כי בידם עדויות לפיהן מוסא ניסה להסביר לשוטרים כי הוא עיתונאי שמסקר את האירוע. במשטרה, לעומת זאת, מכחישים זאת. הקצין ענאן זידאן מדוברות המשטרה, שעמד בקשר עם "העין השביעית", התעקש כי מוסא לא הזדהה כעיתונאי ולא פעל כעיתונאי אלא היה מפגין לכל דבר. כשנשלח אליו תצלום של מוסא מחזיק מיקרופון בעת אחד הנאומים תגובתו של הקצין זידאן היתה "עצור כמו כלבלב". מיד לאחר מכן מחק את הביטוי וכתב "לא לזה". כשנשאל מדוע כתב על מוסא כי הוא עצור כמו כלבלב לא השיב הדובר. ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל מטפלת באפס סובלנות ובנחישות חסרת פשרות בכל מי שפועל בניגוד לחוק ובזמן מלחמה מסית או מביע אהדה/תמיכה באויב. מדובר בחשוד שנעצר בגין הפרת הסדר הציבורי במהלך הפגנה לא חוקית. לציין שנשוא פנייתכם לא היה מזוהה כעיתונאי ולא הציג אף מסמך המצביע על היותו כזה".

הבעיה עם הפורמט של "מחוברים" היא שבסופו של דבר הוא זולג אל מחוזות "המעגל עם דן שילון", אבי אבות הפורמט בטלוויזיה הישראלית

בדיעבד טוב שלא צפיתי בטלוויזיה בשידור הפרק הראשון של "מחוברים 2". תחת זאת צפיתי בפרק באתר ynet. אני כותב "טוב שלא צפיתי בטלוויזיה" כי סביר להניח שלא הייתי מצליח לצלוח את כל הפרק מראשיתו ועד סופו. באמצעות האתר יכולתי לצפות בחלק ניכר מהפרק בתוך שמונה דקות, במקום לצפות בכולו, 25 דקות מלאות. פשוט העברתי הלאה בכל פעם שהשתעממתי. אפשר לטעון שזה היה פרק לא מעניין. אפשר. אפשר לטעון שהסיפורים שהוצגו בפרק לא היו מעניינים ושהפרק הבא יהיה טוב יותר. אפשר. אבל אני טוען שהבעיה היא לא בסיפורים (המשמימים) ולא בעריכה. הבעיה היא בפורמט. בשנים האחרונות הטלוויזיה עסוקה כל הזמן בחיפוש אחר פורמט. "הפורמט" הפך לגביע הקדוש של התעשייה כולה – קונים אותו, מוכרים אותו, מחדשים אותו, משפרים אותו, תובעים בגללו, משלמים עליו. כמעט כל תוכנית שאפשר להעלות על הדעת היא נגזרת של איזשהו פורמט שנרקח איפשהו, בארץ או בחו"ל: "הישרדות", "האח הגדול", "כוכב נולד", "הרווק", "לרדת בגדול", "דה-ווייס" ושאר זאנרים – כולם-כולם מבוססים על פורמט. אפשר להבין מדוע הטלוויזיה אוהבת "פורמטים": הם מספקים שיטה, כלים ואמצעים להצלחה. דומה הדבר למתכון מוצלח שנוסה במסעדה אחת, ועכשיו כל מה שצריך לעשות הוא לשכפל אותו פעם אחר פעם במקומות שונים, וההצלחה מובטחת. הבעיה העיקרית עם הפורמט היא שבמהלך הזמן הוא יוצא מכל החורים. גם אם יש לך מתכון גאוני לעוגת שוקולד, אם תדחוף אותה לגרון של הסועדים שלך, אותם סועדים, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, עונה אחרי עונה, אחרי זמן מה הם יחטפו בחילה. מה שמחזיר אותי ל"מחוברים 2". העונה הראשונה של "מחוברים" (אני שם בצד את "מחוברות") היתה עונה מוצלחת ביותר. למרבה המזל, מצאו מפיקי ועורכי התוכנית כמה טיפוסים אקסהיביציוניסטיים בדמות שי גולדן, רן שריג ודודו בוסי, ששפכו את מעיהם על המסך. גולדן, שעלה מאז לגדולה והגיע עד לעמדת סגן עורך הניוזלטר של קבוצת דנקנר, יצא למסע אישי לחיפוש אחר אמו החורגת תוך שהוא מתעד את אביו, אחיו וחיי משפחתו. בוסי השתכר בשמחה אל מול המצלמה ושריג סיפק לצופים הצצה נדירה אל הדינמיקה של גירושים (כמעט) בשידור חי. מה עוד אפשר לבקש מדוקו-ריאליטי? אבל במקום להבין שמה שהיה ב"מחוברים 1" הוא לא יותר מקלף משוגע, צירוף מקרים קוסמי של התערטלות מוחלטת אל מול המצלמה, מנסה "מחוברים 2" לחזור על נוסחת ההצלחה, וזו מורכבת משלושה חלקים: התיעוד העצמי, התמהיל האנושי ותוכן הווידויים. בכל הקשור לתיעוד העצמי אני סובל מתחושת מיצוי מוחלטת. כמה אפשר לצפות באנשים שמרימים יד האוחזת במצלמה בשעה שהם מדברים אל היד, כלומר אל המצלמה, כלומר אלינו, ברצינות תהומית? מה שהיה חדשני אך לפני שנה-שנתיים הפך פתטי. אבל הבעיה האמיתית, כך נדמה, קשורה בתמהיל האנושי, שגם הוא הפך בנאלי במיוחד. אם ב"מחוברים 1" היו שני אנשי תקשורת, גם ב"מחוברים 2" מופיעים שני אנשי תקשורת. בפינה השמאלית (תרתי משמע) גדעון לוי, שבשנתיים האחרונות היה הכמעט-משתתף האולטימטיבי של הריאליטי הישראלי – מ"האח הגדול" ועד "הישרדות VIP". בפינה הימנית (תרתי משמע) חנוך דאום, שבדומה לגולדן, כנראה מעוניין להגיע לעמדת העיתונאי המולטי-טאלנט: עיתונאי, סופר, בעל תוכנית ברדיו וכעת מראיין של חברי-כנסת מהשורה השלישית בתוכנית טלוויזיה לקקנית. אל שני אלה הצטרפו משתתפים שימלאו את משבצות "ההומו", "הילד הרע" ו"הבחור המצחיק". הבעיה עם הפורמט של "מחוברים" היא שבסופו של דבר הוא זולג אל מחוזות "המעגל עם דן שילון", אבי אבות הפורמט בטלוויזיה הישראלית. תביא אשכנזי, מזרחי, אישה, הומוסקסואל, פוליטיקאי, קומיקאי, זמר ושחקן כדורגל – והנה לך תוכנית לתפארת מדינת ישראל. הגאונות של "מחוברים" היא שאפילו אין צורך לשלם לדן שילון; המרואיינים עושים את העבודה בעצמם; הם שואלים את השאלות, הם נותנים את התשובות. נותר רק לערוך ולהגיש. ולבסוף, עניין התוכן, כלומר, תוכנם של הווידויים. בפרק הראשון של העונה ראינו די.גיי שבוגד בחברתו, עיתונאי שגורם לזוגתו לבכות כאשר הוא מדבר על אהבתו אליה וצמד שמספק הצצה אל עבר זוגיות הומואית שבדיוק כמו זוגיות הטרוסקסואלית, מתמודדת עם כיור סתום במטבח. מ-ר-ת-ק. ייתכן שב"מחוברים" הפורמט הוא האנשים, וכאשר האנשים משמימים הפורמט נפגע, אבל מה שבטוח הוא שכבר בפרק הראשון הרגשתי שמישהו בטלוויזיה החליט להאכיל אותי אטריות מחוממות בנות שנתיים לפחות. עבשות, ממוחזרות וצפויות מראש. ב"האח הגדול" פותרים את הבעיה עם בחירה מוקצנת, על גבול הגרוטסקית, של הדמויות שנכנסות אל הבית. ב"הישרדות" בוחרים מפורסמים בלירה ונותנים להם לזחול בחול. חי-חי-חי ראיתם את הבטן של בוקי? ב"מחוברים" פשוט לא מחוברים. ואולי פשוט עייפתי מטלוויזיה שמבקשת להכניס אותי בכוח אל חייהם של אנשים, מסופר-נני שפותרת בעיות בקרב בני זוג שמתמחים בלצרוח זה על זה (ואני אמור להתעניין בחיי הנישואים שלהם), דרך אלון גל שפותר לאנשים בעיות פיננסיות; מרווקים שמחפשים לזיין, רווקות שמחפשות שידוך, אנשים שמשפריצים את חייהם, את בעיותיהם, את מחשבותיהם הירודות כאילו הם הדבר העמוק בעולם. מצד שני, אולי הבעיה היא לא בטלוויזיה – אולי הבעיה היא בי. בטח אפשר לפרמט את זה.

כלי תקשורת במשך שנים מתייחסים למה שקורה בשטחים כדבר משעמם שאין ממש סיבה לסקר אותו, זה יוצר "בליינד ספוטס" משוגעים • שיחות כתובות קצרות על עיתונות בתקופת מלחמה, כאן ועכשיו • והפעם: הגר שיזף

הגר שיזף היא כתבת השטחים של "הארץ". היית בעזה וחזרת כדי לספר. חלק מהרשמים שלך כבר נכללו בדיווח שפורסם ב"הארץ", אבל תמיד יש מקום לעוד. את הסיור יזם דובר צה"ל והוא הוגדר מראש כסיור למה שהצבא מכנה המסדרון ההומניטרי, כלומר, נתיב הבריחה שצה"ל אישר לפלסטינים מצפון הרצועה. התבקשתי על ידי המערכת לנסוע והאמת היא שהתלבטתי רבות אם לעשות זאת ועדיין יש לי הסתייגויות, שבטח תשאל אותי עליהן עוד בהמשך. אחרי התייעצות עם קולגות שאני מעריכה מאוד את דעתם ושמתעסקים שנים בסיקור השטחים ועזה, החלטתי שמוטב כן לנסוע. ניחשת נכון והנה אני שואל: מהן ההסתייגויות? מאז תחילת המלחמה לא התאפשרה בכלל גישת כתבים שאינם מהרצועה למקום שלא באמצעות ובליווי דובר צה"ל. זאת לעומת מלחמות קודמות, אז התאפשרה גישת כתבים זרים לרצועה לפחות בשלב מסויים. כתבים ישראלים, יש לציין, אף פעם לא יכולים להיכנס לרצועה ללא ליווי הצבא ובשגרה לא נכנסים כלל. ידוע לי שלאחרונה התאחדות העיתונאים הזרים ביקשה גישה לרצועה ושטרם ניתנה תשובה בנושא. הסיטואציה הזאת הכתיבה מבחינתי שיקולים בעד ונגד כניסה לרצועה. השיקול המרכזי נגד הוא כנראה אתי או אידיאולוגי יותר מהכל: כשאתה נכנס בליווי דובר צה"ל אתה נכנס להיכן שהם בוחרים ומדבר עם מי שהם מאשרים (למרות שבנוגע לזה השליטה שלהם לא מוחלטת). בתור עיתונאית זה דבר שיש לי רתיעה גדולה ממנו. כניסה למקום בו מישהו תוחם לך את שדה הראייה. בהקשר הזה יש לציין שברור שמה שהם חושבים שכדאי שתראה, כמו נגיד נתיב הבריחה המדובר, לאו דווקא אומר שאתה תבין או תדווח על זה כפי שהם מצפים. במקרה של הסיור שלנו היה גם מדובר בהגעה למקום בו אתה רואה אוכלוסיה אזרחית מולך אבל אתה לא יכול לדבר איתה, גם בגלל שדובר צה"ל אסר זאת באופן מפורש מטעמי בטחון אבל גם, בכנות, אני לא יכולה לדמיין מצב בו ראיון בסיטואציה הזאת הוא דבר אתי. אתה מגיע יחד עם כוחות צבאיים ואם תראיין מישהו הוא עשוי להסכים רק מתוך מחשבה או הבנה שאם יסרב יהיו לזה השלכות מסכנות חיים עבורו. אני לא יכולה לדמיין איזה דבר כנה אדם יגיד בסיטואציה הזאת. אז למה כן בכל זאת: קודם כל כי אין כרגע דרך אחרת. מה שכן יש כמובן ואסור לשכוח את תרומתו האדירה, הוא סיקור של עיתונאים פלסטינים מהרצועה שמסכנים את חייהם כדי לתעד את המצב, אבל לתקשורת ישראלית אין דרך אחרת. ומאחר ואני דוברת ערבית, בניגוד לכתבים אחרים שלא דוברים את השפה, ומאחר שהפרספקטיבה שלי שונה משל מרבית כלי התקשורת, הנחתי (בצדק) שתהיה משמעות לנוכחות שלי בהבנת הסיטואציה ובסיקור מהמקום. לבסוף, מאחר ואני עובדת בכלי תקשורת ישראלי, מה שחשוב לי הוא מה שמגיע וזמין בעברית לקורא הישראלי והנחתי שאוכל למצוא דרך לתעד ולסקר את מה שאראה באופן שיתרום לסיקור בעברית. אז החלטתי כן לנסוע ולשקף בכתבה את הלבטים והמגבלות של הסיטואציה. מה בכל זאת אפשר לראות מבעד לחרכי המסגור שכופה הסיטואציה ומכתיב דובר צה"ל? אפשר לראות לא מעט. דבר ראשון, אתה נכנס לאיזור מלחמה מובהק, אתה יכול לראות את הנוף העירוני ומה המלחמה עשתה לו, את ההרס הרב, איפה נמצאים תושבים פלסטינים ואיפה כבר ממש אין להם זכר. אתה יכול ללמוד על התנאים של הכוחות בשטח וגם לנסות להבין משהו על הגאוגרפיה ואיפה מרכז הלחימה עכשיו. אתה גם יכול בפועל לדבר עם יותר חיילים ממה שאולי התכוונו בדובר צה"ל, בין השאר כי יש לא מעט מילואימניקים שכמובן מתנהלים אחרת מחיילים בסדיר. להבין קצת איך הם חווים את הדברים. למרות שהנסיעה שלנו הייתה קצרצרה והיכולת שלך בתור כתב בכלל למקם את עצמך היא מוגבלת. מאחר והנסיעה שלנו הייתה למסדרון ההומניטרי ובגלל שלא יכולנו לדבר עם העוברים בו, ניסיתי להתמקד בלתאר איך הדברים נראים. מצאתי בזה טעם דווקא מתוך הפוזיציה של המסתכלת מהצד, שרואה את זה קצת כמו סרט נע. בנוסף, היכולת לתאר הרס של מקום שלא היית בו בעבר היא מוגבלת, ופה יש יתרון מובהק לעיתונאים פלסטינים מהרצועה או זרים שהיו שם בעבר. אבל בכל מקרה, אי אפשר להתבלבל לגבי ההרס הגדול. אתמול ראינו את אוהד חמו מראיין פלסטינים (בטשטוש פנים) בסביבות בית החולים שיפא, לשם נכנסו עיתונאים בליווי דובר צה"ל כדי לסקר את המנהרות שנמצאו מתחת לבית החולים. נדמה לי שהתובנה שלך לגבי ראיונות שעולה מהם בעיקר קול אחד, נגד החמאס, התממשה. עדיין היה מאוד מעניין לראות את זה, בעיניי. מה עניין אותך בזה? לא מובן מאליו שאלו יהיו הקולות? זה מצב מאוד מתעתע. גם לי ידוע משיחות עם עזתים שיש קולות מתנגדי חמאס ברצועה שמושתקים בתקשורת הפלסטינית. אבל כמובן שכל מה שאמרתי קודם עדיין נכון. אי אפשר היה ממש לצפות שיגידו משהו אחר בסט-אפ של הראיון הזה. בכל מקרה אותי עניין עצם העובדה שיש עוד אזרחים בשיפאא, להבין מי הם ובאיזו סיטואציה הם התראיינו. אבל טוב, את זה אולי מתישהו אצטרך לשאול את אוהד חמו כדי להבין. ספרי קצת על הדינמיקה בין העיתונאים בנסיעות האלה. במה מתמקדים עיתונאים אחרים, על מה מתנהלות השיחות ומה מעניין את המלווים המארחים שלכם מדובר צה"ל? הרגשת חוסר שביעות רצון של המארחים או ניסיון להסיט את תשומת הלב מעניינים מסוימים? היחסים כמובן ידידותיים ועזרנו אחד לשני לשים קסדות ודברים טכניים כאלה. האמת שלא דיברנו המון בינינו, גם כי הנסיעה הייתה בהאמרים פתוחים, רועשים עם המון אבק ורוח וגם כי כשאתה שם כל אחד מאוד מנסה להשיג כמה שיותר חומר לעצמו וכפי שהזכרתי זה בזמן קצוב ובתנאים לא אידיאלים. בשטח, אני תמיד מרגישה די ברת מזל להיות כתבת של עיתון, כי אני יודעת שאני יכולה לאסוף חומר בכל מיני מדיומים, לאו דווקא ויזואליים, ושהם ישמשו אותי מצוין. כתבי הטלוויזיה כמובן עסוקים מאוד בלקחת כמה שיותר ויזואליה בווידיאו ואת עצמם בסטנד-אפ. אני יודעת שהרבה כתבים רצו מאוד לשכנע את דובר צה"ל שירשה לדבר עם עזתים. הרבה שאלו מה הם האיומים שיש סביבנו באותו הרגע - אם יש פצמ"רים, נ"ט וכו. הם התעניינו באחת הנשים היחידות שפגשנו שהייתה המתעדת המבצעית של דובר צה"ל ואם ההורים שלה יודעים שהיא שם. אבל באמת שקשה לי לשפוט, כי גם אני הייתי עסוקה בעיקר במה שלי היה חשוב להשיג עבור העיתון. מבחינת דובר צה"ל, הם רצו בעיקרון שנדבר רק עם המח"ט והמג"ד, בפועל גם אני וגם אחרים כמובן כן דיברנו גם עם חיילים נוספים. כשהגענו לשטח שבו נמצא נתיב הבריחה הם הנחו אותנו מטעמי בטחון מידע לא לתעד עמדה שתחקרו בה חלק מהפלסטינים שנשלפו מהטור. חוץ מזה הם מאוד התעקשו כפי שאמרתי לא לדבר עם העזתים שממילא לא היו מאוד קרובים אלינו והיה צורך בשיתוף פעולה של הצבא כדי שהם יהיו במרחק שניתן ממש לשוחח איתם. הסיור היה בשתי נקודות - הראשונה היתה בית שנמצאו בו מטענים ורימונים בפאתי העיר עזה והשני היה בנקודת המסדרון ההומניטרי, אז גם משתי הבחירות האלה אפשר להבין מה התמונה שהיה חשוב לדובר צה"ל להראות באותו היום. מה שרצה הדובר היה קשור גם לחטיבה המסויימת שהתלווינו אליה - לכל חטיבה יש דוברת משל עצמה - אז חשוב להם שהשם שלהם יוזכר (נגיד, לקרוא לחטיבת 16 חטיבת ירושלים, כי זה מראה את המורשת שלה), וגם להראות הישגים שלהם בשטח (נגיד, חשיפה הבית עם המטענים) ואת המשימה המרכזית שלהם, שבמקרה הזה היא אבטוח נתיב הבריחה. משיחות שלך עם מקורותייך ומערוצי מידע נוספים - את מתרשמת שצרכני התקשורת בישראל מקבלים תמונת אמת על הנעשה בעזה? לא רק מבחינת תמונת הכוחות וההישג הצבאי או היערכות חמאס, אלא גם מבחינת מצב האוכלוסיה והאתגרים שעוד נתמודד איתם בהקשר הזה, האזרחי וההומניטרי? דבר ראשון אגיד שאני לא מסקרת את עזה ביומיום וגם לא במלחמה, אני מסקרת את הגדה. מי שמוביל אצלנו את סיקור הרצועה הם גקי חורי, עמירה הס ושירין פלאח-סעב. בכל מקרה, ברור שהתשובה לשאלה שלך היא לא. הקהל הישראלי, וניתן במידה מסויימת להבין אותו, לא מעוניין לשמוע על המצב בעזה ורובו מסרב להכיר בכך שיש שם גם אזרחים ולא רק מחבלים או תומכי חמאס אקטיביים. סיקור של המצב שם נתפס בהכרח ככזה שתומך בחמאס ומחליש את ישראל ורבים מכלי התקשורת מתיישרים במקביל. אם אני רגע אחזור לתחום שלי, אתה רואה ממש את אותו הטרנד גם בגדה. כלי תקשורת במשך שנים מתייחסים למה שקורה בשטחים כדבר משעמם שאין ממש סיבה לסקר אותו אלא אם יש פיגוע או משהו קיצוני שמחייב התייחסות. זה יוצר "בליינד ספוטס" משוגעים וגם פער בין ההבנה של העולם את המתרחש בשטחים או בעזה ובין ההבנה של הקהל הישראלי את מה שמתרחש שם. הייתי שמחה אם המוטיבציה לסיקור טוב יותר של התקשורת הישראלית את הנעשה בשטחים הייתה רצון להבין את ההשלכות ארוכות הטווח של המתרחש שם, גם עלינו וגם על העזתים, אבל אני מוכנה לקבל גם את המוטיבציה של הפער מול העולם. בכל מקרה, לכל מי שכן עוקב ומתעניין ברור שהמצב כרגע בעזה הוא של הרג בסדר גודל עצום גם של אזרחים שלא מעורבים בלחימה, של הרס תשתיות ושל כמות עקורים עצומה שנעה דרומה וחלקם לנים באוהלים וסובלים מתנאי סניטציה גרועים וקשיים אמיתיים בגישה למים ומזון. מאחר ואני מכירה עזתים שנמצאים במצב הזה, יש לי חד-משמעית אמפתיה ודאגה למצב האנושי שם, אבל ניתן להסתכל על זה גם מפרספקטיבה תועלתנית ולראות שהאסון ההומניטרי הזה ישפיע גם עלינו שנים קדימה בשלל דרכים. צריך גם להגיד שיש מורכבות גדולה בסיקור המצב בעזה כרגע, גם עבור כלי תקשורת ישראלים וגם עבור כלי תקשורת זרים. דבר ראשון, כפי שהזכרתי: העדר גישה של עיתונאים לשטח. אני מבינה משיחות שהיו לי שלפחות בתחילת המלחמה, עיתונאים זרים חשבו שלא הגיוני להיכנס בגלל הסכנות המוחשיות של המצב שם. אבל המציאות היא שכלי תקשורת רבים לא יכולים להסתמך על כתבים שלהם בדיווחים מהרצועה. בנוסף, יש כמובן בעיות של אמינות של נתונים שיוצאים מחמאס. אנשים שמבינים בזה יותר ממני טוענים שממלחמות עבר ניתן ללמוד שהנתונים של משרד הבריאות הפלסטיני בנוגע להרוגים הם דווקא אמינים, אבל נדמה לי שברור לכולם שבאופן כללי חמאס משקר ומשתמש באופן ציני באוכלוסיה בלחימה באיזורים צפופים. מצד שני, גם הסתמכות יתרה על דובר צה"ל בסיטואציה שבה קשה לאמת עצמאית את דיווחי הצבא היא בעייתית מבחינה עיתונאית. אז מה הפתרון? איך בכל זאת מביאים את התמונה הכי נכונה מהשטח בכלים הקיימים? כאמור, אני לא מתעסקת עם זה באופן יומיומי אז יש אנשים שטוב יותר לשאול אותם, אבל כמובן שקשרים שנבנים לאורך שנים וניסיון, כפי שיש לכמה כתבים אצלנו, עוזרים מאוד ומבטיחים שניתן יהיה להרים טלפון לאנשים בעזה גם בזמנים קשים כאלה ולקבל מהם תמונה. דוגמה אחת היא עדות מעזה שעמירה הס פרסמה ממש יום לפני הכתבה שלי, שתיארה את אותו מסדרון הומניטרי דרך עיניה של אישה שנמלטה דרכו עם ילדיה. אפשר וצריך גם לתרגם דברים שמתפרסמים באנגלית כי חלק מכלי התקשורת כן מעסיקים גם עיתונאים ברצועת עזה וזה נותן להם גישה ישירה. יש ארגונים הומניטריים שמפרסמים סטטיסטיקות שניתן להשתמש בהן ועושים את זה. אבל שוב, אני רחוקה מלהיות מומחית בתחום. את הסגיר של הראיון הזה, לפני שתמליצי לי על מרואיין ושאלה לשאול אותו, אני אשמח שתקדישי להרחבה במה שקיבלנו אליו הצצה קודם, לתחום הסיקור המרכזי שלך. כמה אנחנו קרובים לקטסטרופה בשטחי יהודה ושומרון שאולי תיראה כמו דה-זה-וו עזתי? המצב בגדה ובעזה שונה מהותית אז השוואה תהיה לא נכונה. הקשבתי לאחרונה לפודקאסט שבו חוקר חמאס טארק באקוני העיר שמה שקרה מאז ה-7 באוקטובר מראה שלחמאס הייתה אוטונומיה פנימית בעזה. אני חושבת שבניתוחים שמאליים ישראלים של המצב בעזה לפני ה-7 באוקטובר הדבר הזה לפעמים טושטש תוך אמירה שישראל עדיין לחלוטין שולטת שם. אז ישראל אמנם שולטת בגבולות ובעוד דברים רבים, אבל הייתה אוטונומיה שאיפשרה בין השאר את הדבר המוטרף לגמרי של האימונים הצבאיים שהובילו ל-7 באוקטובר. בגדה המצב שונה לחלוטין. יש בגדה את הרשות הפלסטינית, שהשליטה שלה בגדה תלויה לחלוטין בישראל. היא משתפת פעולה עם ישראל במעצרים (בעיקר של גורמים שהיא רואה כאופוזיציונים, דוגמת חמאס) ועל אף שיש איזו חלוקה מימי אוסלו של שטחים בהם לכאורה יש לרשות שליטה מלאה, ישראל עושה פשיטות ומעצרים בערים הפלסטיניות באופן שוטף. אז מבחינת השליטה הישראלית במתרחש בגדה, רמת השליטה המודיעינית וכו - לא ניתן להשוות בשום צורה. מהפרספקטיבה הישראלית, השנתיים האחרונות בגדה הן באופן כללי בסימן התדרדרות. רמת האלימות של פלסטינים כלפי מתנחלים וכלפי ישראלים גבוהה וגם אפקטיבית יותר, בין היתר בגלל התפוצה הנרחבת של כלי נשק, חלק מהמגפה הכללית. הדבר הזה הוביל למספר חריג של הרוגים ישראלים. מהפרספקטיבה הפלסטינית גם כמובן יש החרפה קשה - מספרי הרוגים גבוהים בטירוף (על פי משרד הבריאות הפלסטיני, בגדה בלבד נהרגו מאז תחילת המלחמה מעל 200 פלסטינים). הפשיטות על ערים וישובים פלסטינים נהיו עניין יומיומי שמסב הרס רב ומספר העצורים גבוה ביותר. מאז תחילת המלחמה יש גם הגבלות תנועה חמורות (הדוגמה הקיצונית ביותר היא חברון, שם בשטח שבשליטת ישראל שמכונה H2 יש עוצר והתושבים הפלסטינים מורשים לצאת מבתיהם רק בשעות מוגבלות) וגם עלייה באינטנסיביות של אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים, כשאנחנו רואים טשטוש בין מתנחלים לחיילים ביתר שאת מאז תחילת המלחמה, שכללה גם גיוס של רבים מהם למילואים ולגדודי הגמ"ר וחלוקת כלי נשק צבאי. אז כל הדברים האלה יחד, שכאמור התלבשו על מצב לא טוב גם ככה, גורמים לי להיות לא אופטימית. בנוסף, הפוליטיקה הישראלית והעובדה ששרים כמו בן גביר ובעיקר סמוטריץ הם בעלי השפעה מסיבית על המדיניות הישראלית בגדה בשנה האחרונה, משפיעה מאוד. כמובן שלזה צריך להוסיף את חוסר הפופולריות הגדול של הרשות הפלסטינית בקרב פלסטינים. לפי סקר שערך מכון הסקרים הפלסטיני PSR בספטמבר, אם בחירות היו נערכות בגדה ובעזה רק 37 אחוזים היו מצביעים לעבאס ואילו 58 אחוזים היו מצביעים להנייה. עוד לא ראיתי תוצאות של סקרים פוסט 7 באוקטובר, זה יהיה מעניין. נדמה לי שלא הצלחנו להפיג את תחושת הדכדוך הכללית מהמצב - ננסה להתנחם במרואיין ובשאלה. אני אתן תשובה מתחכמת. ממש הייתי שמחה לקרוא רב-שיח של כתבי דרום. הייתי שואלת אותם מה הן לדעתם הבעיות הגדולות ביותר באופן בו התקשורת הישראלית מסקרת את הדרום לאורך השנים. נדמה לי שזה יכול למלא כרך שלם, של מסקנות ועדת חקירה כלשהי. אז בכלל שווה לעשות את זה.

לא צריך לצוות עלינו לזכור שאנחנו ישראלים. לא צריך להגדיל עוד ועוד את האותיות השמנות ממילא בכותרות השכול. זה לא פטריוטי, רק מעורר חשק להשאיר את העיתון מחוץ לבית, ולחפש דבר מה אחר כדי לחלוק איתו את האבל, אם בכלל

לא הכרתי היטב את אלירז פרץ, אך אחיי הצעירים הכירו אותו ואחד מהם התקשר איתי ביום שישי וסיפר לי כי פרץ הוא אחד משני חיילים שנהרגו בגבול עזה. התעצבתי. זכרתי את פרץ כבחור טוב. חביב ובעיקר חייכן מאוד. אחי סיפר לי כיצד התייחס אליו יפה פרץ כשהיה חייל ופרץ היה קצין בגדוד. אבל גם כך - התעצבתי, כמו תמיד כשנהרג חייל. למחרת כמו בכל בוקר הגיעו העיתונים מגולגלים לגליל ועטופים בניילונים, ונדמו לדבר מה מת עטוף בתכריך של פלסטיק. פתחתי את הדלת ודחפתי אותם בקצה רגלי אל תוכו של הבית. כשקילפתי את הניילונים ויישרתי את עמודי השער ננקבתי במבטו של אלירז ובמבטם של אימו ושל אחיו. ליבי התכווץ, גם מהצער, מהמחשבה על חיים שנקטעו ומהמחשבה על האשה של אלירז ועל ילדיו. כשהייתי ילד נהרג אבי, ואמי איבדה את בעלה. אני יודע כי מוות אינו רק עצב אלא עצבונות רבים שנמשכים ונמתחים לאורך השנים ולעולם לעולם לא נמלאים. הלב התכווץ לא רק מהצער גם ממבוכה. המבט החטוף על שערי העיתונים היכה את העין במילים חבוטות. כל השכול והאובדן הזה ומגש הכסף - הם הדפיסו את מגש הכסף על השער - וצילומי הדיוקן המחייכים והארונות העטופים בדגל. אבל בעיקר המילים ומי שאומר אותם, כלומר כותב אותם ומי שמפרסם אותם. משום שיום יום אני קורא את מה שכותבים האנשים האלה ואלה שמפרסמים אותם, לחלקם איני מאמין לאף מילה ובכל מקרה, לא הייתי רוצה שהם ידברו מעל הקבר הפתוח של יקירי או אפילו מכרי. אפילו של בחור חייכן שהכרתי בקושי ואפילו של חייל שאיני מכירו כלל ונהרג. משום שידיהם של העיתונאים, אלה שנשלחו לבית האבל המתפקע מצער אבל יותר מזה אלה הפובליציסטיקנים המקצועיים והפרשנים לכל עת, ידיהם מלוכלכות בדיו היום-יום ועטם גס ועוטה יבלות של טינות ונקמות ופכים קטנים. ומותו של חייל הוא דבר שאינו יום-יומי ואינו מלוכלך כלל וכלל, והוא מלא אצילות כמו של מי שעוזר לילדה קטנה לחצות את הכביש, גם אם אין בו מכוניות. וגם אם אינו בחור טוב. אבל כשעיתונים שתככים ומריבה ממלאים את דפיהם והאמת מהם והלאה, כשעיתון שחרוט לו בצבעים צבעוניים של אדום ושחור ולבן על העמוד הראשון הציווי "לזכור שאנחנו ישראלים", כשעיתון כזה מבכה חייל שנהרג, הלב שלי מתכווץ פעמיים. פעם מצער ופעם ממבוכה. לא צריך לצוות עלינו לזכור שאנחנו ישראלים. לא צריך להגדיל עוד ועוד את האותיות השמנות ממילא בכותרות האבל והשכול ולא צריך להוסיף עוד ועוד קלישאות ועוד עמודים ולחפש את התמונה הכי מזעזעת ולהגדיל את הדמעה ולרסק את האותיות בפוטושופ ואז להגדיל אותן עוד יותר. זה לא פטריוטי, זה לא לאומי, זה אפילו לא לאומני. זה סתם דוחה, ומביך. ומעורר חשק להשאיר את העיתון מחוץ לבית, ולחפש דבר מה אחר כדי לחלוק איתו את האבל, אם בכלל. לא צריך להזכיר לנו שאנחנו ישראלים. אנחנו זוכרים זאת היטב. לא צריך להזכיר לנו שאנחנו עצובים, אנו חשים זאת היטב. ההגזמה הזו, ההתפלשות הזו, רק מערימה על האבל חבילות של סחי. ובכלל, מי צריך שיזכירו לו משהו - רק מי ששכח. וכך נראים העיתונים: כמי ששכחו את עצמם והם כעת חובטים בכוח בראשם ובראש הקוראים במאמצם להיזכר. בניגוד למה שכתב כאן אורן פרסיקו אתמול, הקרבה עצמית היא ערך חיובי מאין כמותו. הקרבה עצמית אישית אולטימטיבית, כמו זו של חייל שנהרג בהיתקלות אקראית על גבול הרצועה, היא מעשה נפלא, מלא הוד, מעורר הערצה. היא לא דומה להקרבה של המחבל שנהרג יחד עם שלושה מחבריו באותה היתקלות, וצער אמהות ההרוגים משני הצדדים שייך לתרבויות שונות: זו לתרבות של חיים וזו לתרבות של מוות. זו אמת פשוטה, שקל לשכוח אותה ובזמנים כאלה ועם עיתונים כאלה, קל להיות נבוך כשנזכרים בה.

האם אפשר לסמוך על הדיווחים החדשותיים של "ישראל היום" שהם נטולי פניות ומספקים לקורא תמונת מציאות שלמה ואמיתית?

בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום", ניפק שלשום, במוסף השבת של העיתון, סקירה של האופן שבו קיבלה התקשורת בארצות-הברית את נאום נתניהו בקונגרס. השורה התחתונה: "בתקשורת האמריקאית פירגנו". הראיות: מאמר ב"ניו-יורק פוסט", דיווח ב"לוס-אנגלס טיימס", דברים שנאמרו ברשת ABC ושבחים ברשת הטלוויזיה פוקס-ניוז. ביקורת על נתניהו? זו מוזכרת בפסקה האחרונה במאמר, בקצרה ובלגלוג: ב"ניו-יורק טיימס", מספר ביסמוט, הופיע דיווח על ישראלים הסבורים שביקור נתניהו היה "כישלון דיפלומטי", וכן טור "מאוד ביקורתי" של תומס פרידמן. לזה האחרון הצמיד ביסמוט הערת אגב: "כמה צפוי". נניח רגע לשעשוע הרב שמספקת ההערה הנ"ל כשהיא מופיעה ב"ישראל היום" (שהרי מה נגיד על הסיקור האוהד של העיתון את ביקור נתניהו בוושינגטון? "כמה מפתיע"?). "צפוי" הוא אינו תואר גנאי לעמדה עיתונאית, כל עוד זו מנומקת כהלכה. מה שמדכדך באמת הוא שהיה כה "צפוי" שבדיקה פשוטה של מה שבאמת פורסם בתקשורת האמריקאית תגלה כי הסקירה המתוארת – איך נאמר בעדינות – היתה חסרה מידע שהיה יכול לשנות את הרושם העולה ממנה. הרושם שעולה ממנה ברור: הביקורת על נתניהו בעיתוני ארצות-הברית היתה שולית, איזוטרית, כמעט לא קיימת. לא יותר מטור של פרידמן (שממילא סומן זה מכבר בימין כעוכר ישראל) וידיעה על טענות שמעלים נגד נתניהו ישראלים דווקא. "בתקשורת האמריקאית", כאמור, "פירגנו" – מה שכמובן מגחיך את הישראלים ומסמנם כ"סמולנים" הזויים משהו (ביסמוט גם כותב עליהם: "מי אמר שאין יקומים מקבילים?"). בפועל, נתניהו אכן זכה לפרגון בחלק מהתקשורת האמריקאית – אך גם לביקורת חריפה בחלקה האחר. "ישראל היום" התמקד בתיאורי קבלת הפנים החמה להפליא שנתניהו קיבל בקונגרס – דיווחים עובדתיים – אולם התעלם ממאמרים שביקרו את תוכן דבריו של נתניהו בקונגרס ובמהלך ביקורו בכלל. הנה, למשל, המאמר שפירסם ב"וושינגטון פוסט" פריד זכריה, לשעבר עורך המהדורה הבינלאומית של "ניוזוויק" וכיום מגיש בכיר ב-CNN, לאחר הנאום בקונגרס. תחת הכותרת "היכן נתניהו מכשיל את עצמו ואת ישראל" טען זכריה כי אף שנתניהו "מנצח בטווח הקצר", הרי שהוא הופך את עצמו ל"אדם שההיסטוריה תתעלם ממנו". לדעתו, התנהלות נתניהו בוושינגטון לא סייעה לישראל, אלא רק סייעה לנתניהו "לתחזק את הקואליציה השבירה שלו", וביום שבו יושג הסדר שלום הוא ייזכר "אך ורק כאדם שבא לפני האדם שעשה שלום, פסיק בהיסטוריה". הלאה. במאמר במגזין "טיים" כתב הפובליציסט גו קליין כי נתניהו עיוות במכוון את דברי אובמה בנוגע לקווי 67, נהג מולו "באופן מתנשא ביותר" ובחר להיות "גס רוח" כיוון שהקונגרס "בכיס שלו". לדעת קליין, נתניהו הציג בביקורו בוושינגטון "התנהגות לא ראויה לבת-ברית של אמריקה, ותהיו בטוחים שאובמה לא ישכח זאת". גם ב"לוס-אנגלס טיימס" פורסם מאמר ביקורתי, ובו תקף דן סיימון את החזון שהציג נתניהו בקונגרס בכלל ואת אידיאולוגיית ההתנחלויות שלו בפרט. ביסמוט ציטט בסקירתו גם מאמר של ריצרד אדמס מה"גרדיאן" הבריטי. אדמס, הוא כותב, "מאמין כי הרפובליקאים המחפשים מועמד לנשיאות שיתמודד מול אובמה היו בקלות מאמצים את נתניהו". אדמס לא הביע דעה, אלא רק סיקר את ההתלהבות שבה התקבל נתניהו בקונגרס. את מאמרי הדעה שהופיעו ב"גרדיאן" העדיפו ב"ישראל היום" שלא לצטט: למשל את מאמר המערכת הגורס שהתשואות שקיבל נתניהו בקונגרס רק מחלישות את יכולתה של ארצות-הברית לשמש מתווכת הוגנת בסכסוך, או את מאמרה של גיין אייזנר, "אל תלך שולל בעקבות מחיאות הכפיים, בנימין נתניהו". אייזנר, עורכת השבועון היהודי-אמריקאי "פורוורד", כותבת על נתניהו כי "דעת הקהל היהודית בארצות-הברית ככלל מתוסכלת מחוסר הפשרנות שלו [...] קיווינו שנתניהו יישא נאום אמיץ ויצירתי שהיה מניע את התהליך קדימה, ישמור על בטחון ישראל כפי שהוא חייב, אבל גם יכיר בבקשות המשכנעות והלחלוטין הגיונית מנשיא ארצות-הברית. אתה גורם לנו לבחור, ראש הממשלה נתניהו. אנא אל תעשה זאת". לכל אלה אין זכר ב"ישראל היום". אפילו מטורו של פרידמן, שלפחות הוזכר בחטף, לא מובא ולו ציטוט אחד. אמנם פרידמן הוא פרשן בכיר בעיתון השלישי בארצות-הברית מבחינת תפוצה ואולי הנחשב ביותר מבחינת איכות, ואילו ה"ניו-יורק פוסט" הוא עיתון חשוב פחות, עם תפוצה נמוכה בהרבה – אבל היי, פרידמן נגד נתניהו והפרשן של ה"פוסט" בעד. עיוותים דומים, חשוב לציין, מתרחשים גם מצד שמאל. אתר הסאטירה וביקורת התקשורת הימני "לאטמה", למשל, הצביע ובצדק על כלי תקשורת שהזכירו בהרחבה את פרידמן ואת ה"גרדיאן" שביקרו את נתניהו, אולם התעלמו מהפרגון בפוקס-ניוז – בכל זאת, רשת החדשות הפופולרית בארצות-הברית. מה שמייחד את הסקירה ב"ישראל היום" הוא שאפילו המקורות המצוטטים בה כראיה לפרגון שנתניהו קיבל אינם בגדר ראיות מוצלחות במיוחד (פרט למאמר אכן נלהב ביותר ב"ניו-יורק פוסט"). כך עיון בדיווח של ה"לוס-אנגלס טיימס", שלגביו נטען כי הציג את הנאום "באופן חיובי", מגלה ידיעה חדשותית לקונית למדי (שבין השאר מתייחסת לגדה המערבית כ"כבושה", בניגוד מפורש לדברי נתניהו בקונגרס), והציטוט מ-ABC נוגע לכך שברשת ספרו וגילו שחברי הקונגרס קמו לכבוד נתניהו יותר משקמו לכבוד אובמה – עובדה, לא דעה (אגב, צמוד אליה נאמר כי נתניהו זכה לקבלת פנים "חמה יותר משהיה מקבל בכנסת", אך אמירה זו דווקא לא צוטטה ב"ישראל היום"). באזכור של רשת פוקס תוארו כמה מהשבחים לנתניהו באופן מטעה ומאדיר. כך, למשל, אמירות שלפיהן נתניהו יצר דינמיקה חדשה בפוליטיקה האמריקאית כשתקף את אובמה יוחסו לרשת באמצעות הניסוח המוזר: "הרשת אף סבורה כי...". למעשה מדובר בדבריו של אחד הפרשנים ברשת, גון בולטון – לשעבר שגריר בממשל בוש ומי שהודיע לאחרונה כי הוא שוקל להתמודד על הנשיאות מול אובמה. דבריו של בעל אינטרסים פוליטיים מובהקים תוארו כעמדתה של רשת תקשורת. באותה מידה ניתן לומר כי "ישראל היום סבור כי צריך ואפשר לגלות אמפתיה לגילויי סרבנות". בכל זאת, כך כתבה שם זהבה גלאון. העובדה שאנשי שמאל דוגמת יוסי ביילין ובעבר זהבה גלאון מפרסמים בקביעות מאמרים פובליציסטיים ב"ישראל היום" מוצגת לא פעם כראיה למופרכות הטענה כי מדובר ב"ביביתון". אלא שהסכנה הגדולה לציבור הקוראים אינה טמונה בעמודי הפובליציסטיקה דווקא, המכילים דעות סובייקטיביות בהגדרה, אלא בסקירות כגון זו של ביסמוט – דיווחים נטולי דעה לכאורה. אמנם כל אחד יכול לבדוק בעצמו באינטרנט ולהיווכח במופרכות הדברים, אולם ברור שלא רבים יטרחו לעשות זאת. סביר יותר שהקורא הממוצע של העיתון הנפוץ במדינה פשוט ישתכנע שנאום נתניהו אכן זכה בתקשורת האמריקאית לפרגון מקיר לקיר. צרכן התקשורת הישראלי זקוק לעיתונאים שמסוגלים להניח לרגע את נטיות לבם בצד, לצטט גם את מי שאינו חביב עליהם ולהציג בפניו תמונה מלאה ונאמנה. הוא זקוק לעיתונאים שמאלנים המסוגלים להתגבר על הסלידה ולצטט את פרשני פוקס-ניוז, ולעיתונאים ימנים המסוגלים לצטט את דבריו של תומס פרידמן בלי להצמיד להם שמות גנאי. אם תפקיד העיתונות הוא להשכיל את הציבור ולסייע לו להבין את המתרחש סביבו, הרי שכל התנהלות אחרת אינה אלא מעשה אנטי-עיתונאי ומעילה באמונו של הקורא. איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"

העיתונים חוגגים בהיסוס עם נגיד בנק ישראל החדש, ומדווחים על התקהלויות בברזיל וברמאללה | מוסף "ממון" חושף | אסף גבור לא שותה מהים של עזה

במאי השנה (2008), בראיון למוסף שישי של ממון, הצהיר יעקב פרנקל כי הרכבת הפיננסית כבר עברה, לדעתי, את נקודת השפל, והיא מתקדמת בכיוון הנכון. זו רכבת גמישה, מגיבה מהר לשינויים. נוסעיה של הרכבת הפיננסית יכולים לחוש שהותירו את הגרוע מאחוריהם. על כך הגיב פלוצקר במשפט, זו בשורה גדולה, ואילו פרנקל השיב לו, אם כולנו נאמין בה, היא גם תממש את עצמה. האמון בהתאוששות הוא המפתח להתאוששות. היו במהלך תקופה זו אף פרסומים שביקשו להדגיש את ההזדמנויות שבקריסת שוק המשכנתאות ואת היתרונות של הלוואות הסאב-פריים. האבסורד הגיע לשיאו בסוף אוגוסט השנה, כשלושה שבועות לפני קריסת בנק ליהמן-ברדרס, כשלן רוזן, מנכ"ל ליהמן-ברדרס ישראל, התראיין בהרחבה לגלובס והצהיר שמצבו של הבנק, הן בעולם והן בישראל, מעולם לא היה טוב יותר. אני לא רואה נפילת בנק השקעות גדול נוסף היתה הכותרת של הראיון, שבו אמר רוזן: העסקים שלנו מעולם לא היו טובים יותר. רשמנו שיפור בכל מגזרי הפעילות. [...] מעולם לא חשתי איזושהי אי-נוחות לגבי העסקים שלנו, לגבי הנזילות שלנו ולגבי היציבות של הבנק". (מתוך חלקו השני של תחקירו של אורן פרסיקו על העיתונות הכלכלית בישראל ערב המשבר העולמי של 2008, "התחזיות, הדיווחים והפספוס הגדול", שהתפרסם כאן באוקטובר 2008). הודעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי בחר ביעקב פרנקל להחליף את סטנלי פישר בתפקיד נגיד בנק ישראל מגיעה לכותרות הראשיות של כל העיתונים הכלליים וכמה מהכלכליים (ב"כלכליסט" המינוי כלל אינו מדווח, באופן תמוה ביותר). רק "דה-מרקר" מזכיר בכותרת על השער כי פרנקל, שכבר כיהן בעבר שתי קדנציות בתפקיד נגיד בנק ישראל, מגיע לקדנציה השלישית אחרי שהיה סגן הנשיא העולמי של AIG, חברת הביטוח הגלובלית שהיתה התורמת העיקרית למשבר העולמי של 2008 בשל מכירת ביטוחים לספקולציות פיננסיות, הפסידה הון דמיוני וחולצה על-ידי ממשלת ארה"ב בכספי הציבור. בעיתון גלובס, למשל, הוקדשה הכותרת הראשית בשער ה-21 בינואר 2007 לבשורה אופטימיות בדאבוס: צפויה עוד שנת צמיחה, והדיווח המלא, שהופיע בראש עמ 10 של העיתון, בישר כי צפויה להיות שנת סינדרלה למשק הגלובלי. דברי האזהרה שהשמיע באותה הזדמנות הכלכלן נוריאל רוביני נבלעו בדיווח בין שלל תחזיות ורודות. ידיעה על הערכה פסימית לגבי עתיד הכלכלה העולמית, שהופיעה למחרת בעיתון, נדחקה לתחתית עמ 19. "[...] קוראי דה-מרקר קיבלו באותם ימים כותרות כגון היכונו לעוד שנה מושלמת, ובהן דיווח, ללא כל פקפוק, על התחזיות הוורודות של משתתפי הכנס: מה שהמשתתפים באמת רוצים לדעת זה אם יימשכו החיים הטובים שאליהם התרגלו בשנתיים האחרונות. והתשובה היא: כן, כן וכן. "דעה אחרת מאותו יום הוקדשה לתחזיותיו של נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל. כותרת המשנה של הידיעה, ציטוט מדבריו של פרנקל, הכתיבה את הטון: הנתונים של הכלכלה האמריקאית הם הטובים ביותר זה עשור; גם אם יש האטה בתחום הנדל"ן למגורים – השווקים יספגו אותה. פרנקל צוטט גם כמי שהצהיר כי העולם הוא גלובלי, שווקים פיננסיים רחבים ועמוקים מאפשרים לתיקונים להיות יותר רגועים ומסודרים, וכמעט אפשר להגיד שאנחנו מחוסנים מניהול מדיניות כלכלית כושלת, בגלל החוזק של השווקים הפיננסיים. האזהרות שהשמיע רוביני באותה הזדמנות, מפני שוק הדיור, עליית הריבית על-ידי הפד, התחלת מחנק אשראי של שוק המשכנתאות – לא זכו לכותרת. (מתוך חלקו הראשון של תחקירו של אורן פרסיקו על העיתונות הכלכלית בישראל ערב המשבר העולמי). "שובו של פרנקל", נכתב בכותרתו הראשית של "ישראל היום", דף המסרים של ראש הממשלה. "רה"מ שיכנע את את פרופ יעקב פרנקל לחזור לכהונה", מוסרת כותרת הגג, ואילו כותרת המשנה מדווחת כי "אחרי לא מעט לבטים, הסכים לקבל עליו את התפקיד". כמעט כל העיתונים מעבירים לקוראים את המסרים של פרנקל ונתניהו על הייסורים שעבר הראשון והשכנועים שהפעיל השני בדרך לתפקיד הנגיד. "פרנקל לידיעות אחרונות אמש: חשבתי שלא נכון להיכנס פעמיים לאותו תפקיד, אבל הפעילו עלי מכבש לחצים. אני שוקל ברצינות". גם לפי כותרת המשנה ב"הארץ" פרנקל "דחה את בקשת נתניהו במשך כמה שבועות ולבסוף נעתר". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" יודעים להזכיר על השער גם מידע שאינו מתאים לאווירה החגיגית שמנסה לייצר לשכת נתניהו – העובדה שבסוף כהונתו הראשונה חויב פרנקל להחזיר מאות אלפי שקלים למדינה בשל הטבות שהמבקר קבע שקיבל שלא כדין. "לא ראוי, לא עכשיו" היא כותרת מאמרו של שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר בתקופת כהונתו הקודמת של פרנקל, על שער "מעריב". "הוא נחשב אנטי-חברתי ומייצג את הקפיטליזם השמרני ביותר [...] יש הסוברים, ואני בתוכם, שהפערים החברתיים התחילו להתרחב בתקופה זו בעקבות המדיניות שהוא נקט". "בליגה של פישר" היא כותרת הטור של דן מרגלית ב"ישראל היום". מרגלית לא מכוון, למקרה שתהיתם, לליגה שבה נגיד פורש כשמאחוריו גירעון של עשרות מיליארדים. שלשום כתב איציק ספורטא בבלוג העוקץ על האופן שבו מסקרת התקשורת הישראלית את המשבר החריף שפקד את חברת הענק AIG, בלי להזכיר כי סגן יושב-ראש הקבוצה הוא לא אחר מאשר יעקב פרנקל, לשעבר נגיד בנק ישראל, ובלי לרמוז אפילו פעם אחת על הפער בין התחזיות האופטימיות שסיפק פרנקל בשנה שעברה ובין המציאות העגומה המתגלה בוול-סטריט כולה ובחברת AIG בפרט. "היום מופיעה בעמ 2 של ידיעות אחרונות מסגרת קטנה ובה מעט שברירי שיחה בין סבר פלוצקר לנגיד לשעבר. פרנקל מרגיע ומסביר כי לקבוצת AIG נכסים רבים, אך היא סובלת ממצוקת נזילות, וקורא למכירת חלק מנכסי הקבוצה כדי להצילה. על עצמו אומר פרנקל: אני בסדר גמור, אבל אני בהחלט מרגיש בלב הסערה. חרטות? הודאה בתחזיות שגויות? הבעת חוסר אמון בחוכמתם של השווקים? אולי במשבר הבא". (מתוך סקירת עיתונות של אורן פרסיקו שהתפרסמה כאן בספטמבר 2008) "יותר ממיליון בני-אדם בברזיל דורשים צדק חברתי חדש: כסף לבתי-ספר ובתי-חולים, ולא רק להשקעות במונדיאל 2014", נכתב בכותרת על שער "המגזין" של "מעריב". "העיר פורטלזה", נכתב בכתבה המתורגמת מה"אובזרבר", "מדורגת במקום החמישי בעולם בחוסר השוויון". זו גם העיר הראשונה שבה הושלמה בנייתו של איצטדיון לקראת המונדיאל. "כמה חודשים לפני כן הם לא הצליחו למנוע מאם למכור את תינוקה בתמורה ל-50 ריאל, המטבע המקומי (כ-80 שקל)", כותב הכתב, גו גריפין, על העובדים הסוציאליים בפורטלזה. "השיפוץ של אצטדיון פורטלזה לקראת המונדיאל עלה כ-519 מיליון ריאל (כ-840 מיליון שקל)", הוא מספק בהמשך נתון נוסף. "ברזיל חווה משהו מאוד גדול שאנחנו לא לגמרי מבינים", מצטט הכתב את "גוליה לופז, 27, שהיתה בין 30,000 המקומיים שהפגינו לפני המשחק של ברזיל נגד מקסיקו". "מיליון המפגינים שיצאו למחאה הגדולה ביותר שנראתה במדינה זה 30 שנה משקפים את סיר הלחץ שנוצר בחברה הברזילאית", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של מיכל פופובסקי ב"כלכליסט". "מעמד הביניים, שצמח בעיקר בזכות רפורמות רווחה, לא מסתפק ביציאה ממעגל העוני ודורש מהממשלה שירותים ציבוריים טובים יותר". "אפילו החגיגות לאחר ההכרה באו"ם לא נראו ככה", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער המוסף היומי של "ידיעות אחרונות". "עשרות אלפי פלסטינים ברחובות, שרים ורוקדים בהתרגשות עצומה, וגם היריבות בין פתח לחמאס נשארה לרגע מאחור. לרגע הנדיר הזה אחראי מוחמד עסאף, סיפור סינדרלה מחאן-יונס, שזכה שלשום בערב איידול". ב"ידיעות אחרונות" יודעים לצטט גם בעל הון פלסטיני ("המיליארדר הפלסטיני מוניב אל-מסרי"): "הוא לא היה בטוח שינצח עד הרגע האחרון, אבל אני הייתי בטוח, כי יש לו קול נהדר וכי הצופים במדינות ערב יודעים שמשהו לא צודק קורה לפלסטינים". "הממשלה אישרה לייצא 40% מעתודות הגז", נכתב בכותרת "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב". "למרות המחאות ולמרות העתירות לבג"ץ שכבר בדרך – רק שלושה שרים התנגדו להצעה", נכתב בכותרת המשנה, המצטטת את ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, קייל מאגנה בונדוויק: "מוזר שהממשלה מחליטה על כמות הגז לייצוא. אצלנו נותנים לשוק להחליט". עמ 3 של העיתון מוקדש לראיון של עמירם ברקת, הכתב המכסה את התחום ב"גלובס" והתומך בייצוא הגז, עם הבכיר הנורבגי, המתנגד להתערבות ממשלתית. עמדתו של בונדוויק היא גם הכותרת הראשית של "גלובס" עצמו. "לא ניכנע לפופוליזם" הוא הציטוט של נתניהו בקשר להחלטה להתיר ייצוא גז שנבחר לכותרת המשנה לראשית על שער "גלובס על הבוקר". "הפופוליזם בעיצומו" היא כותרת ההפניה משער העיתון למאמר של שי ניב. "כדי להבין עד כמה סוגיה רגישה כמו איסור שביתה בשירותים חיוניים מתנהלת בימים אלה באופן חובבני ומניפולטיבי, מספיק לקרוא אתמול (א) שתחת ההגדרה שירותים חיוניים נכנס לפתע גם משרד החוץ", כותב ניב. "הרי לכם הסכנה הגדולה ביותר בהצעת החוק לאיסור שביתה בשירותים חיוניים: מדרון חלקלק. כל סקטור שקצת ירגיז את רה"מ או מי מהשרים הנכבדים עלול למצוא את עצמו תחת ההגדרה שירותים חיוניים". "הכנסות: 8 מיליארד שקל. תמלוגים: 0.8%", נכתב בכותרתו הראשית של "כלכליסט", מתחת להצהרה "המספרים של מונופול המלט נשר נחשפים". חן פונדק ותומר גנון חתומים על הכתבה. כתבת השער של "המגזין", מוסף "מעריב", היא תיאור של הכתב לענייני ערבים, אסף גבור, את פתיחת עונת הרחצה בעזה מכלי ראשון. גבור מתאר את החוף, את המתקנים שבו ואת השוהים שבו, שכמה מהם הוא מראיין. כבר שנים שהעיתונים הישראליים כמעט שאינם מדווחים מהרצועה, בוודאי שלא על-ידי כתבים ישראלים, בין השאר בשל ההגבלות שמטילים כוחות הביטחון (עיתונאים ישראלים שהסתננו למרות זאת לשטח הרצועה נחקרו כשחזרו לישראל). אם גבור אכן היה בעזה, הרי שזהו הישג עיתונאי משמעותי. אם גבור לא היה בעזה, הרי שכתבת השער ש"מעריב" מתפאר בה היום היא גניבת דעת עלובה. בשיחה עם "העין השביעית" אישר גבור כי אכן לא היה בעזה לצורך הכנת הכתבה. "אישור לוחות השידורים של קשת ורשת מוטל בספק", נכתב בכותרת דיווח של לי-אור אברבך ב"גלובס". לפי הדיווח, יעקב שחם, יו"ר ועדת הטלוויזיה של הרשות השנייה, "מאיים שלא לאשר את לוחות השידורים של קשת ורשת אם לא ישולבו תחקירים בתוכנית תוכנית חיסכון". על דמותו של הרגולטור שחם תוכלו לקרוא בהרחבה כאן. לקט "ידיעות אחרונות": מוסף "ממון" מציג מה שנראה כפרסום סמוי לרשת מרכולים המוצג ככתבה חדשותית. הכתבה, של נווית זומר, מוקדשת לכאורה למצב האקונומי הקשה והשפעתו על שוק המזון, אבל רובה המכריע הוא נתונים על רשת אחת בלבד. הכותרת היא "קמעונאים: המצב קשה, אנשים קונים פחות אוכל", אבל הקמעונאי היחיד המרואיין לכתבה הוא מנהל במשביר-לצרכן האחראי על רשת הסופרמרקטים שלה, חסן נסים שמו. תמונתו של נסים מעטרת את הכתבה, כמו גם תצלום של אחד מסניפי הרשת. שמה של הרשת מוזכר בכיתובי התמונות ושוב ושוב ושוב בכתבה עצמה. למותר לציין שהמסר המופיע בכותרת הכתבה תואם את המסרים השיווקים של הרשת, המתהדרת במחיריה הזולים. בכל זאת, הסימון "מודעה" אינו מופיע לצד הכתבה – בין אם שולם תמורתה או אם נעשתה, משום מה, בהתנדבות. "ועכשיו סקנדינביה. כל הסיבות לזנק על מטוס ולהימלט לאחת מהמדינות הקרירות של אירופה", נכתב בכותרת על שער "מסלול", מוסף "ידיעות אחרונות". הסיבה הראשית, אירוח של לשכת התיירות המקומית שממנו נהנה הכתב דני שדה, מוצנעת בשולי הכתבה. עוד במוסף "ממון": עורכי המוסף מוצאים לנכון להתהדר בחשיפה עיתונאית ("החשיפה בממון"), כולל הדפסת גזיר עיתון ממרץ השנה, ידיעת עמוד וכותרת, וכל זאת משום שדיווחו ראשונים על כך שרשת מעדניות צרפתית תפתח כאן סניף. וודוורד, תאכל אבק! ועוגייה. בפינלנד.

ב-ynet מאמינים בעיתונות שתלמד אתכם איך לעשות כסף בלי להתאמץ, לא כזו שמפחידה את הקוראים

אני שמח להודיע לכם, לכולכם, שאני עומד להתעשר. כן, אחרי שנים של כתיבה, הוראה ועבודה קשה, אני עומד לבצע את המהלך הכלכלי שישנה את חיי: אני עומד לרכוש בית בארה"ב, להשכיר אותו ולגזור קופון שמן בלי שאצטרך לעשות דבר נוסף. אני יודע שאתם סקפטיים, אבל זה רק כיוון שלא קראתם את כתבת התחקיר של הילה ציאון שהתפרסמה ב-ynet. כתבת התחקיר המעמיקה, המגובה בתמונות (שצילמה ציאון), בסרטונים (שצילמה ציאון), בטבלאות ובהסברים, ממחישה מדוע גם אתם צריכים לקנות בית באזור מישיגן. דטרויט, העיר הגדולה במדינת מישיגן, משתרעת על שטח של 139 מייל רבוע, אבל כ-40 מייל רבוע מהם ריקים מאדם. בעשור האחרון איבדה מישיגן 50% ממשרות הייצור שהיו במדינה. 50 אלף מפעלים ברחבי ארה"ב נסגרו ושישה מיליון עובדים איבדו את מקום עבודתם, עובדות המוצגות בסרט דוקומנטרי המציג את התפוררותה של אחת מהערים התעשייתיות המפוארות בהיסטוריה האמריקאית. ציאון יודעת את זה, אבל זה לא מפריע לה. למעשה, היא טוענת שזו הסיבה "שיוצרת סביבה קרקעות פוריות למשקיעי הנדל"ן". שוכנעתי! העניין הוא שאני לא מקומי ואני זקוק לעזרה. כאן בדיוק מגיעה הכתבה של ציאון לשיא גדולתה. ציאון איתרה, באמצעות יכולותיה העיתונאיות הנדירות, חברה המתמחה בהשקעות נדל"ן בארה"ב, ששמה SB Capital. בצירוף מקרים מדהים מדובר בחברה שמנוהלת על-ידי ישראלים. בצירוף מקרים אסטרונומי היא מרכזת חלק לא מבוטל מפעילותה ברכישת בתים שעוקלו באזור מישיגן. בצירוף מקרים שקשה לחשב אותו ללא עזרתו של מחשב-על, הילה ציאון היתה "אורחת של חברת SB Capital בארה"ב". איזה מזל, הא?! או כמו שמסכמת כותרת המשנה של הכתבה: "בית ב-200 אלף שקל, חברת ניהול שדואגת לשכירות ותשואה של עד 13% בשנה. נשמע טוב מלהיות אמיתי? ברוכים הבאים לאמריקה". ציאון שואלת את מנהלי החברה שאלות קשות ומקבלת תשובות ישירות ונוקבות. למשל, היא שואלת, "זה לא מסוכן להשקיע את הכסף שלנו במקום שאנחנו כלל לא מכירים?", ומקבלת את התשובה הנוקבת: "שוק הנדל"ן במישיגן כבר אינו נמצא בסיכון. האזור חוזר לעצמו מבחינת תעסוקה, ולכן הוא מהווה מקום טוב להשקעה". בהמשך היא מבררת: "מה קורה אם השוכר שמצאתם אינו מוכן לשלם את השכירות?", וככל הנראה נרגעת כאשר נאמר לה: "יש לנו שיעור ממוצע של 97% תפוסה בבתים הפרטיים שאנחנו מוכרים להשקעה, ובחודש שעבר פינינו רק שני שוכרים שלא יכלו לשלם את השכירות. אם יש בעיה, מבחינתנו היא חצקון על ישבן של פיל - היא כל-כך קטנה, שאין לנו בעיה להתמודד איתה". באופן אישי אני שמח שכתבות חיוביות מהסוג הזה מתפרסמות ב-ynet. ב"ביזפורטל" למשל, הופיעה לא מכבר כתבה שהתייחסה להשקעות נדל"ן של ישראלים בארה"ב, ונטען בה כי "הישראלים נופלים באותו הפח במחזוריות של 10 שנים". לפני חצי שנה הופיעה ב"גלובס" כתבה נרחבת שבה צוטטו ישראלים שרכשו בתים להשקעה בארה"ב. "ככל שההצעות מפתות, כך עמוקים הבורות שהן כורות למשקיע, בוודאי למשקיע מרחוק כמו הישראלים", נכתב בה. אתם מבינים עם איזו שליליות התמודדתי בזמן האחרון? ב"דה-מרקר" פורסמה לפני כארבעה חודשים כתבה שכותרתה "חשש לנכסים שקנו ישראלים בארה"ב לאור קשיי חברת הניהול". הכתבת רז סמולסקי סיפרה כי "בעוד שאנשי שיווק זריזים משכנעים ישראלים רבים לרכוש נכסים בחו"ל - ובייחוד בארה"ב - תוך שהם משתמשים במחיר הזול ובתשואות הגבוהות על הנייר כמנופי שיווק, מתברר שהמציאות סבוכה בהרבה. לא פעם משקיעים ישראלים מוצאים עצמם מפסידים את כספם בנסיבות שונות". לבסוף, נתן שבע פירסם באמצע השנה שעברה כתבה שבה נטען כי "מחירי הדירות במישיגן, המדינה שבה נמצאת דטרויט, נחתכו במחצית בשש השנים האחרונות. בתים בדטרויט נמכרו במחירים מגוחכים. מי שהעז לקנות דירה להשקעה נתקע עם דירת רפאים שלא ניתן להשכיר". לכן אני שמח שב-ynet הופיעה כתבת התחקיר של ציאון שאינה מתייחסת, אינה מזכירה, אינה מספרת, אינה רומזת, אינה מדברת, אינה מציגה, אינה מכוונת, אינה מצביעה ואינה עוסקת בכל השליליות הזו, בכל הביקורת הארסית הזו שנובעת, בהעדר סיבה הגיונית אחרת, מחוסר פרגון מוחלט, שכל-כך אופייני לישראלים, למישיגן, למצבה הנפלא ולהזדמנויות הנדל"ניות שרק מחכות לישראלים שמפוצצים בכסף. למעשה הכתבה של ציאון היא משקל נגד לשליליות הזו שהופיעה ב-ynet עצמו רק לפני כמה חודשים, אז פירסם עו"ד אורי פריש מאמר בערוץ הנדל"ן של האתר, שכותרתו "נדל"ן בחו"ל: מציעים לכם 20% תשואה? היזהרו". כל האזהרות שלו מתאימות לעידן אחר (נובמבר 2012), עידן שבו ynet היה אתר שהתמקד בחצי הכוס הריקה וקרא לגולשיו דווקא לוותר על אחזקות זרות בבתים פרטיים (הביזנס שבו מתמחה SB Capital). "מי שבקיא במציאות הכלכלית מבין כי אם מובטחות תשואות שהן בגדר חלום, אז כנראה משהו פה מסריח. שהרי מה הסיכוי שמשקיע אמריקאי יוותר על תשואה שנתית של 20%? קלוש", כתב פריש. התחקיר של ציאון על שוק הנדל"ן הפורח והזדמנויותיו המדהימות, שמצטרף לתחקיר העומק של גיל נוה ב-ynet בנוגע להרבלייף, שפורסם לפני כשנה, מלמדים אותי שיש עתיד לעיתונות אמינה, חיובית, תומכת ומעודדת. הם מלמדים אותי שמשהו טוב עובר על ynet, ששומר על היושרה העיתונאית שלו ויוצא חוצץ נגד עיתונאים שרק מחפשים להפחיד את הקוראים. יישר כוח!

מה פשר הפער בין השמאלנות המיוחסת לתקשורת הישראלית לבין העמדות הימניות המובהקות של רוב הציבור

לפני ארבעה ימים (21.12.12) פירסם "מעריב" סקר המציג את עמדות העומק של הציבור הישראלי. הסקר, שנערך על-ידי חברת מאגר-מוחות, לא הסתפק בבדיקת הלכי הרוח של הציבור הנוגעים למערכת הבחירות, אלא בחן את עמדותיו בסוגיות יסוד השנויות במחלוקת. כך למשל קובע הסקר כי רק 11% מהציבור תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, ואילו 66% מתנגדים לכך (23% השיבו תשובות אחרות או הודיעו שאינם יודעים). 51% תומכים בבנייה באזור 1E, ואילו 9% מתנגדים; 71% מצדדים בתפילת יהודים בהר-הבית, ואילו 7% בלבד מתנגדים לכך. זאת ועוד, הניתוח הדמוגרפי שמציע הסקר מלמד ש-54% ממצביעי הימין הם חילונים, ש-29% מהם בני 18–30 ו-55% בני 31–64. 58% ממצביעי הימין הן נשים ו-42% גברים, 32% בעלי השכלה יסודית בלבד ו-44% רכשו השכלה תיכונית. רק ל-12% ממצביעי הימין השכלה אקדמית. רק 24% מהציבור הימני הם בעלי הכנסה הגבוהה מהממוצע במשק. התמונה המתקבלת מפתיעה: ציבור התומכים במפלגות הימין מורכב ברובו מחילונים, יש בו נוכחות גבוהה של נשים, והוא מקיף את חלק הארי של הבוחרים הצעירים. פחות מפתיע להיווכח שלימין אחיזה קטנה בלבד בציבור האקדמי ואחיזה רחבה בקרב בעלי הכנסה ממוצעת ומטה. ייתכן, כמובן, שהסקר הזה אינו מייצג ושחברת סקרים אחרת תעלה ממצאים שונים מאלה. ייתכן גם שהתשובות לשאלות העומק שהוצגו למשתתפי המדגם הושפעו מאווירת הבחירות ומהשיח הפוליטי האקטואלי, אבל אין סיבה לערער על תקפותו של הסקר המסוים הזה לעומת סקרים אחרים המתפרסמים בתקופה זו בכלי התקשורת. ממצאי הסקר עומדים בפני עצמם, לא נשמעו השגות מיוחדות על אמינותם, ולכן יש להתייחס אליהם, לפחות, כמייצגים מגמות ממשיות. ואם זה אכן המצב, מתעוררת השאלה, היכן התקשורת? כיצד ניתן להבין את הפער בין השמאלנות המיוחסת לתקשורת לבין נהמת הלב הימנית של רוב הציבור הניזון ממנה? לכאורה היה ניתן לצפות שההטיה השמאלנית הקבועה המיוחסת לתקשורת ("העם נגד תקשורת עוינת") תשפיע על עמדות היסוד של הציבור בסוגיות שבלב השיח הפומבי. אם התקשורת אכן אפופה בהלכי רוח שמאלניים, המסרים שלה אמורים היו להטביע חותם בתודעתו של הציבור הרחב. הקיבעון האידיאולוגי היוני המיוחס לעיתונאים בכירים ונחשבים ברוב אמצעי התקשורת אמור היה לחלחל לציבור הרחב ולעצב את עמדותיו. הסקר מפריך את ההנחה הזו: אם אחרי הטפות של 45 שנה, רק 11% מהציבור תומכים בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת בשטחי יהודה ושומרון, ורק 7% מתנגדים לתפילה יהודית בהר-הבית, אות הוא שלתקשורת אין השפעה של ממש על הלכי הרוח של הציבור או שלחלופין מאשימים אותה בהאשמות שווא כשמתייגים את רובה כשמאלנית. ודוק, התהייה המועלית כאן אינה חלה על דפוסי ההצבעה של הציבור. ידוע הפער המובנה בין תודעתם של אנשים לנכונותם לתרגם אותה לשפת מעשה. אדם יכול להזדהות עם תפיסת עולמה של מפלגת העבודה ובכל זאת לשלשל בקלפי פתק הצבעה של הליכוד – מסיבות שונות ומשונות (הרגל, מסורת משפחתית, הסתייגות מרשימת המועמדים, שיקול אישי כלשהו). התופעה הנדונה כאן היא הפער בין הקונסנזוס הציבורי הרחב בעניין עתיד השטחים ומעמד הר-הבית לבין המסרים העיתונאיים העקביים בסוגיות אלו. במלים אחרות, הממצאים של "מעריב" מיום שישי שעבר מלמדים שרוב הציבור ימני לאין ערוך יותר מאשר עיתונאיו וגם מהפוליטיקאים שלו. שהרי לא רק "הארץ" וכמה תוכניות אקטואליה בקול-ישראל ובגלי-צה"ל, וכמה בעלי טורים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", דוגלים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ובשימור הסטטוס-קוו בהר-הבית, אלא גם רוב הח"כים והשרים. ובכל זאת, הסקר מלמד שהציבור, ברובו, אוחז בהשקפות ימניות קיצוניות יותר. מסקנה: או שלתקשורת אין כלל השפעה, או שאין אמת בתיוגה הגורף כשמאלנית, או שממצאי הסקר ב"מעריב" משקפים את נוכחותם הגדלה והולכת של "ישראל היום" ושל כלי התקשורת הממלכתיים הנתונים למרותו של ראש הממשלה בשיח הציבורי.

העיתונים מתעלמים משביתה של מורי קבלן | "ישראל היום" מצטט את נתניהו, את רה"מ ועוד מישהו | "גלובס" יוצא להגנת המוסדיים

ידיעה קצרה בתחתית עמ 26 של "ידיעות אחרונות". ידיעה פצפונת בטור צד בעמ 21 של "מעריב". זהו סך השטח שמקדישים הבוקר קונטרסי החדשות בארבעת העיתונים המרכזיים ל"שביתת מורי הקבלן הגדולה ביותר שנערכה בישראל", כפי שהיא מוגדרת על-ידי עמרי מניב ב"מעריב". כ-100 מורים, המועסקים כעובדי קבלן ב-15 מוסדות חינוך ברחבי הארץ, ישבתו היום כחלק ממאבק על הזכויות הסוציאליות שלהם. 100 המורים מייצגים 1,500 מורי קבלן שמלמדים ברחבי הארץ 6,000 תלמידים שנשרו מבתי-הספר. הם עושים זאת בלי תנאים סוציאליים: מפוטרים מדי שנה ואז נשכרים מחדש, בלי לקבל שכר במהלך חופשות ותוך הפחתה של שכרם במקרה שתלמידיהם אינם מגיעים ללימודים. באופן עקיף, המאבק שלהם נוגע גם לשיפור איכות ההשכלה שניתנת לתלמידים שהוצאו ממערכת החינוך הרגילה, אוכלוסייה שבוודאי זקוקה לאנשי המקצוע הטובים ביותר. בשל התנאים הנוכחיים, כשליש מהמורים המלמדים אותם עוזבים את המשרה בכל שנה. לכאורה, יש בסיפור הזה כל מה שצריך כדי לייצר כותרות: מצוקה, ערכים, מאבק ראשוני. ניתן לדמיין כותרות בשערים, ראיונות עם מורי קבלן המספרים על קשיי המקצוע, "סיפורים אנושיים" על תלמידים שנשרו מבתי-הספר והוריהם שמודאגים מהתפוגגות הסיכוי האחרון של ילדיהם להשיג תעודת בגרות. ניתן לדמיין גם סתם דיווח יבש, אך כזה שמתפרסם במיקום מרכזי יותר. אך במציאות שני עיתונים מתעלמים לחלוטין מהשביתה ושני עיתונים מדווחים עליה קצרות בעומק קונטרס החדשות (רק בעיתונים הכלכליים, ובעיקר ב"דה-מרקר", אפשר למצוא דיווח בולט יותר). "ידיעות אחרונות" השיק מחדש בשבועות האחרונים את המיזם השנתי "המורה של המדינה", מיזם מבורך שנועד לכבד אנשי חינוך בולטים. גם הבוקר מדווח במסגרתו על מורה מסורה להיסטוריה ואזרחות שעושה מעל ומעבר למען הצלחת תלמידיה. אבל כש-100 מורים המועסקים בתנאי קבלן פוצחים בשביתה הגדולה ביותר שלהם מאז ומעולם, הדיווח קצר ולקוני, כמעט בלתי מחמיא. "שביתה במרכזים לתלמידים שנשרו" היא הכותרת לידיעה של תמר טרבלסי-חדד. בפסקת הפתיחה לא מוזכרים תנאי ההעסקה הירודים של המורים השובתים, הם אפילו לא מוגדרים בפסקת הפתיחה כ"מורי קבלן". תחת זאת נכתב בה כי "מאות בני נוער יישארו בבית או יסתובבו ברחובות" (שוב "הציבור" משלם את מחיר ההשבתה). בשער "הארץ" מתפרסמת הפניה לידיעה על תוכנית הלימודים של עיתונאי/פוליטיקאי בודד. למעלה ממחצית התוכן המערכתי בעמ 7 של העיתון מוקדש לידיעה מאת טלילה נשר המתפרסמת תחת הכותרת "המל"ג בודקת את קבלתו של [יאיר] לפיד לדוקטורט בבר-אילן". על שביתת מורי הקבלן אין מלה. יכול להיות שאין למורי הקבלן ייעוץ תקשורתי מוצלח. יכול להיות שהעובדה שהתארגנו במסגרת כוח-לעובדים ולא בהסתדרות-החדשה פוגמת בהד שמקבל מאבקם. אלה תירוצים של עיתונות ענייה, עצלנית, מוטה ועדרית. עיתונות עשירה יותר היתה יכולה להרשות לעצמה לשלוח כתב שיביא סיפור מעניין הראוי להתפרסם בעמוד מרכזי, במקום לחכות להודעה לעיתונות. עיתונות מוטה ועדרית פחות היתה מחליטה, חרף הקשיים הכלכליים, להקדיש את מעט המשאבים שיש למאבק חשוב שכזה על חשבון עוד אחד מסיפורי השטות שמציפים את עמודיה. רק לפני כמה חודשים הודפסו ונמכרו בישראל מאות אלפי גליונות עיתון שבהם הוקדשו עמודים מרכזיים למאבקים מגוונים למען חינוך, רווחה ובריאות טובים יותר לכלל הציבור בישראל. זה אפשרי. מדובר בהחלטה של עורך, לא יותר. השנה היא 1942, איראן היא גרמניה הנאצית וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא גיבור-העל Super Jew, שיציל את העם היהודי מהשמדה. "נתניהו: לפתוח בחקירה נגד המופתי", מכריזה הבוקר כותרת בראש אחד השערים, כאילו מנהיג הציונים בפלשתינה-א"י מעודד את ממשלת המנדט הבריטי להביא לדין את חאג אמין אל-חוסייני על שקרא לשתף פעולה עם הרייך השלישי (וכאילו עיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי נותן לכך הד). אך לא מדובר ב"המשקיף" אלא ב"ישראל היום", ולא באל-חוסייני אלא במוחמד חוסיין, שאמר בשבוע שעבר כך: "שעת תחיית המתים לא תגיע עד שהמוסלמים לא יחלו להילחם ביהודים ויהרגו את צאצאי הקופים והחזירים האלו. זו המסורת האסלאמית שהנחיל לנו מוחמד כעובדי האל, וכדי שתחיית המתים אכן תתרחש, עלינו להתחיל בשלב הראשון של התוכנית, שאומר שעל המוסלמים להרוג מה שיותר יהודים. גם אם היהודי יסתתר מאחורי עץ או סלע, יש לתפוס אותו ולהורגו". שלמה צזנה, גדעון אלון ודניאל סיריוטי מדווחים כי נתניהו "הנחה אתמול את היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין להורות על פתיחת חקירה בעקבות דבריו של המופתי, שאותם הגדיר עבירה חמורה ביותר שכל מדינות העולם צריכות לגנותה". הידיעה על הוראת נתניהו מתפרסמת בכפולה השנייה של "ישראל היום". כדאי להתעכב מעט על כפולת עמודים מרכזית זו, כיוון שיש בה דוגמה מובהקת לחסרונותיו של העיתון/פמפלט הזה. לעורך העמודים היתה בעיה קלה. מצד אחד, הוא מחויב לדווח על אירועי היום כאילו היה זבוב על גרונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. במלים אחרות, למסגר מה שיותר אירועים מבעד לנקודת המבט של צוות התגובות בלשכת ראש הממשלה. מנגד, איך אפשר לפתוח שלוש ידיעות באותה כפולת עמודים במלה "נתניהו" ואחריה סימן הנקודתיים? להלן הפתרון שמצא: במרכז כפולת העמודים הכותרת "רה"מ: לחקור את המופתי". מתחת לכותרת זו נבחרה הכותרת "נתניהו: פשרת מגרון טובה, קבלו אותה", לדיווח מאת יורי ילון ושלמה צזנה על העימות בין ראש הממשלה למתנחלים. בצד ימין של אותה כפולת עמודים, ציטוט נוסף מפי בנימין נתניהו נבחר לשמש כותרת לידיעה חדשותית, אלא שהפעם שמו או תוארו אינם מוזכרים. הכותרת קוראת "70 שנה לוואנזה: עכשיו אנחנו יכולים להגן על עצמנו". מתחת לכותרת זו מדווח שלמה צזנה כי שרי הממשלה ציינו אתמול 70 שנה לוועידה שבה נולדה התוכנית להשמדת יהודי אירופה, ומצטט מדברי נתניהו: "השוני בין 1942 ל-2012 הוא לא בהעדרם של צוררים הרוצים להשמיד את העם היהודי. מה שהשתנה הוא היכולת שלנו להגן על עצמנו והנחישות שלנו לעשות זאת". שינוי גדול נוסף הוא גם במפת העיתונות באזור. בזמנו "המשקיף" היה עיתון שהזדהה פומבית כשופרה של התנועה הרביזיוניסטית, כוחו בשוק היה שולי יחסית והוא סבל תכופות ממצוקה כלכלית. כיום "ישראל היום" הוא עיתון בלתי מזוהה מפלגתית לכאורה, בעל שיעורי החשיפה הגדולים ביותר במדינה, והוא נהנה מגב כלכלי איתן. מי שמספק ל"ישראל היום" את הגב הכלכלי האיתן הוא איש העסקים והנדבן האמריקאי שלדון אדלסון, ציוני החרד לגורל מדינת ישראל. לאחרונה תרם אדלסון חמישה מיליון דולר לטובת קמפיין הבחירות של הרפובליקאי ניוט גינגריץ, עוד ציוני נלהב. אתמול ניצח גינגריץ בבחירות המקדימות שהתקיימו בדרום קרוליינה, בעיקר בזכות הופעותיו המשכנעות בעימותים, אך גם בשל תשדירים ששודרו במימונו של אדלסון. עד היום לא דיווח "ישראל היום" על התרומה של אדלסון לקמפיין הבחירות של גינגריץ. גם הבוקר התרומה אינה מוזכרת. "גינגריץ: הניצחון הראשון", נכתב בראש עמ 9 של העיתון, דוגמה ומופת לסיקור שאומר את האמת, ישר ולעניין. יוני הרש מדווח כי "עם תום ספירת הקולות התברר שגינגריץ זכה בלא פחות מ-40 אחוזים מהקולות, והשאיר את רומני הרחק מאחור עם 28 אחוזי תמיכה בלבד". והרש מוסיף: "על-פי מעקב של מכון הסקרים גאלופ, המומנטום של גינגריץ תופס תאוצה גם ברמה הלאומית, כאשר הפער בינו לבין רומני בארה"ב כולה הצטמצם לשמונה אחוזים בלבד. גם בהתמודדות מול אובמה, שם זכה רומני בעבר ליתרון גדול ביחס לגינגריץ, התוצאה כבר אינה חד-משמעית; על-פי גאלופ, שני המועמדים זוכים ל-48 אחוזי תמיכה מול 50 אחוזים לנשיא המכהן, או מבחינה סטטיסטית – שוויון לכל דבר". לידיעה נלווה תצלום מחמיא [AFP] של גינגריץ לצד רעייתו קליסטה. בטור פרשנות נלווה, תחת הכותרת "המומנטום לצד גינגריץ", מציין בועז ביסמוט כי "בקרב הנשים הנשואות בדרום קרוליינה הצביעו עבורו 39 אחוזים, לעומת 29 אחוזים בלבד שהצביעו לרומני", בלי להזכיר את ההיסטוריה המגונה של יחסי גינגריץ עם נשים (במדור הדעות של העיתון מוזכר הראיון הסנסציוני עם אחת מגרושותיו של גינגריץ ברשימה תחת הכותרת "עוד סיבה לניצחון של גינגריץ", שמפרסם יעקב אחימאיר, בנו של אב"א אחימאיר, כותב קבוע ב"המשקיף" ועיתונים רביזיוניסטיים אחרים). "הגינגריץ שגנב את דרום קרוליינה" היא הכותרת המתפרסמת בשער "הארץ" וקורצת למי שמכיר את עולם האסוציאציות האמריקאי. לצדה תצלום מצחיק (קרי: די מגחיך) של גינגריץ, מציץ על ילדים מתוך חלון שירות קטן, כמו היה יצור מוזר שעשוי באמת יום אחד לגנוב להם את חג המולד. מתחת לכותרת טור פרשנות מאת חמי שלו. בניגוד לרוח האופטימית שנושבת מדפי "ישראל היום", שלו מתאר את הניצחון של גינגריץ כבעל השלכות קשות למפלגה הרפובליקאית: "התגשמות הסיוט ממנו חוששים ראשי המפלגה: עימות ארוך, מתיש וארסי שיועיל, בסופו של דבר, בעיקר לברק אובמה". ב"מעריב" מתאר שמואל רוזנר את גינגריץ כ"חתול רחוב, פרוע, שלפן. כשהוא רע, הוא רע מאוד, אבל לעתים קרובות הוא מבריק, קטלני". רוזנר, שאין לייחס לו חיבה יתרה לנשיא ארה"ב הנוכחי, כותב כי "הממסד הרפובליקאי שרוי בחרדה מפני הקרב הארוך הזה [בין גינגריץ לרומני], ובעיקר מפני האפשרות שהפכה למעשית, גם אם לא לאפשרות הסבירה, שגינגריץ ינצח. כל מכה שגינגריץ נותן לרומני היא מכה שאובמה ירוויח ממנה. כל ציטוט עסיסי מהעימותים ישמש אחר-כך את הנשיא במערכת הבחירות הכללית. "ובעיקר, הממסד הרפובליקאי לא סובל את ניוט גינגריץ. הוא לא שחקן קבוצתי, הוא מבריק אך מרושע, הוא מנהל גרוע, שש אלי מדון, בעברו ניתן לאתר יותר מאבק של שחיתות. גינגריץ הוא מועמד שייתן לרפובליקאים הרבה רגעי נחת בעימותים מול אובמה, אבל יפסיד לו במירוץ על הנשיאות. יהיה קל להדביק לו תווית של חסר אחריות, שלפן. ומי רוצה שלפן בבית הלבן?". ב"ידיעות אחרונות" שוב מתפרסם הסיקור הדל ביותר של המירוץ לנשיאות בארה"ב. "האגדה של הסדרי החוב: רעש גדול, פגיעה קטנה בפנסיה", לשון הכותרת הראשית של "גלובס" אמש. לצד הכותרת, החותמת "בדיקת גלובס". "קטסטרופה? אל תתבלבלו נוכח הקולות הגורסים שחסכונות הציבור בניהול המוסדיים הפכו הפקר", מתבקשים קוראי העיתון בכפולה הפותחת. עירן פאר מגיש טקסט היוצא להגנת הגופים המוסדיים, שהלוו את כספי הפנסיה של הציבור לאנשי עסקים בולטים ("טייקונים") וכעת מוכנים לוותר על החזרת חלק מהחובות ("הסדר חובות" או "תספורת"). במרכז הטקסט תצלומים של יונל כהן, מנכ"ל חברת מגדל; אייל לפידות, מנכ"ל הפניקס; ורונן טוב, מנכ"ל פסגות – לצד הכיתוב "לא אויבי העם". "לא נעים להיות בימים אלו מנהל גוף מוסדי, או מנכ"ל חברת ביטוח", פותח פאר. "גל הסדרי החוב – והתספורות הנלוות אליו – גורר אחריו מתקפה עזה נגד יכולתם של המוסדיים לנהל את חסכונות הציבור. אבל לפני שיונל כהן ממגדל ושי טלמון מכלל-ביטוח יוקעו כאויבי העם, ולפני שרונן טוב מפסגות ואייל לפידות מהפניקס יואשמו בכל עוולות שוק ההון, בואו ננסה להניח בצד את הפופוליזם, להתמקד בעובדות, ולהעיף מבט אחר על הסדרי חוב. מבט שמציג תמונה שונה מזו שנדמה לנו". בהמשך הרשימה, הסבר ארוך שמוטב להשאירו למתעניינים. נזכיר רק שלקראת הסוף מעיר פאר כי "הסדרי החוב – ככל שייראו רבים ומפחידים – הם חלק ממהלך העניינים הרגיל של עסקים. כשאתה נותן אשראי, אתה מסתכן; לעתים הסיכון מתממש. אבל זו בטח לא הקטסטרופה הנוראית, שאותה אפשר להסיק מהקולות הפופוליסטיים שנשמעים כעת. חסכונות הציבור אינם בסכנה בניהול המוסדיים, ובטח שאינם הפקר". מי אחראי לקולות הגורסים שחסכונות הציבור הפכו בידי המוסדיים ל"הפקר"? מי משמיע את "הקולות הפופוליסטיים"? בין היתר "דה-מרקר", המתחרה של "גלובס" והרעשן ביותר מבין עיתוני הכלכלה, שזה שנים מוביל קו חריף נגד הסדרי חוב של טייקונים. הנה כך מתאראת הרשימה של פאר בנו של מו"ל "הארץ–דה-מרקר", רוני שוקן: "אתם זוכרים את לוגו פופוליזם הריכוזיות של גלובס, שנגנז בעקבות המחאה? ובכן, תברכו את הלוגו החדש: אגדת הסדרי החוב – התייצבות (בעמ 2) להגן על מנהלי הגופים המוסדיים, שמאשרים כל תספורת והסדר חוב של הטייקונים". ביום שישי נכתב במדור זה כי "ישראל היום" דיווח בקצרה על ההתנגדות הסינית להחמרת הסנקציות על איראן בלי להזכיר את ההסבר הסיני. בדיקה נוספת, בעקבות הערה של קורא ערני, מעלה כי באותו גיליון דווקא היה פירוט בנוגע למדיניות סין כלפי איראן. כתבת השער במוסף "ישראל השבוע" האחרון הוקדשה לראיון שערך בועז ביסמוט עם שגרירת סין בישראל גאו יאנפינג (לא מאמינים שביסמוט ממש פגש את שגרירת סין? חושבים שביסמוט החליף מיילים עם הדוברים שלה ורק הציג את הראיון כאילו נעשה פנים אל פנים? בושו והיכלמו. הנה, היווכחו בעצמכם: תצלום המתעד את המפגש, רואים בו את ביסמוט לוחץ יד ליאנפינג!). במסגרת הראיון התייחסה השגרירה גם למדיניות סין כלפי איראן ולהתנגדות לסנקציות. אגב, היה זה ראיון חנפני ושטחי, מתבקש לומר "דיפלומטי" (ביסמוט היה בעבר שגריר ישראל במאוריטניה), ובו נמנע העיתונאי מלהעלות בפני שגרירת סין שורה של סוגיות בעלות משקל. אחרי ככלות הכל, סין היא מדינה כובשת ודכאנית, שבה חופש הביטוי וחופש הפולחן נמצאים תחת מתקפה מתמדת של השלטונות. שגרירת סין בישראל דווקא נשאלה "מהי תרומת אגודות הידידות לקשר בין שתי המדינות?", והשיבה: "ארגוני הידידות בין שני הצדדים שיחקו תפקיד חשוב בפיתוח היחסים בינינו, ובעיקר בבניית יחסי הידידות בין שני העמים. אני מביעה תודה עמוקה לכל המוסדות והאנשים אשר תרמו לפיתוח היחסים בין סין לישראל. בהזדמנות זו אני גם מבקשת להודות לעמותה לקידום יחסי ישראל-סין וליושבת-ראש העמותה ד"ר מרים אדלסון [רעייתו של שלדון אדלסון], על המאמצים המתמשכים לקידום הידידות ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות ושני העמים". שלושת הטבלואידים מקדישים שטח נרחב בשערים ("ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" גם עמודים פותחים) לסיקור השלג שירד אתמול בצפון המדינה. ב"הארץ" מדווח על מזג האוויר בראש עמ 6. בתחתיתו מדווח אילן ליאור כי עיריית תל-אביב הודיעה החודש לחברות הקבלן המספקות לה שירותים כי החל מאפריל לא תאפשר להם עוד להעסיק זרים בלי היתרי עבודה ("זאת, על אף שרבים מעובדי הניקיון המועסקים דרך חברות הקבלן הם מבקשי מקלט מסודאן ומאריתריאה, שהמדינה אינה מעניקה להם אישור לעבוד", מציין ליאור). בכל העיתונים מדווח על תביעת נזיקין בסך מיליוני שקלים שהגיש נגד מדינת ישראל חוקר השב"כ לשעבר המכונה "קפטן גורג", בטענה שהפך לשעיר לעזאזל וחייו הועמדו בסכנה. ברקע התביעה, סרט מחקירה של מוסטפא דיראני, שנחשפה בתוכנית ערוץ 2 "עובדה". מהסרט עולה כי מי שחקר את דיראני, בעוד הנחקר יושב עירום בחדר החקירות, אינו גורג, אלא אדם אחר. ב"הארץ" מצורפת תיבה מאת תומר זרחין המזכירה כי "בדצמבר חשף הארץ תמליל עדות של בכיר ביחידה 504 בעבר", שסיפר על "הידוע לו על דרכי החקירה ביחידה בכלל, ובפרט את שיטות החקירה שבהן נקט לטענתו קפטן גורג". זרחין ו"הארץ" אכן דיווחו על כך בדצמבר האחרון, אך התמליל נחשף עוד קודם לכן, בידיעה מאת תלם יהב ב"ידיעות אחרונות". ב"מעריב" מדווח יובל גורן על פני עמ 10 כולו כי 183 משפחות של עובדים זרים יגורשו מישראל וכי באשר ל-260 משפחות אחרות טרם הוחלט אם לגרשן מהמדינה או לא. הכותרת מדגישה דווקא את הצד השני של המטבע: "השר ישי החליט להשאיר בארץ כ-300 ילדי זרים". בכל העיתונים מדווח על ההסדר המסתמן שיאפשר לזכיינית ערוץ 10 לשדר עוד שנה. ב"הארץ" מדווחת על כך אמילי גרינצווייג, כתבת התקשורת החדשה של העיתון. במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחים מיה מנע ואלפי שאולי כי חזי בצלאל שב לנהל משא-ומתן על רכישת מניות הערוץ. עוד מדווחת גרינצווייג ב"הארץ" כי הממשלה אישרה אתמול את מינויו של אלדד קובלנץ למנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. קרן נויבך, כך מדווח ב"הארץ" [שירות "הארץ"], תקבל את אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצווייג. המדור "שכנים" של צבי בראל, הרואה אור בחלק ב של "הארץ", מוקדש הפעם להשלכות פסק דין במשפטו של רוצח עיתונאי טורקי שקרא להכיר בשואה הארמנית. ב"דה-מרקר" מדווחת הילה רז על בקשה לתביעה ייצוגית נגד המאגר המשפטי תקדין-לייט, שבה נטען כי החברה המנהלת את המאגר מקדמת פסקי דין בגוגל כך שחיפוש שם מסוים יכול לחשוף פרטים אישיים, ודורשת 49 שקל כדי להסיר את השם מהמאגר.

"התמונה הכללית המצטיירת היא שחוק חופש המידע איננו משמש כלי עזר עבור אמצעי התקשורת בניסיונם לחשוף מידע המצוי בידי רשויות השלטון"

[...] כל הסודיות הזו, המקימה מחיצה ופורשת מסך בין השלטון והאזרח, לא יכירנה מקומה במינהל תקין במשטר חפשי. יש ומן הסתם היא נובעת מגאוות השררה ויש והיא נותנת מקום לחשד שבאמת יש מה להסתיר.[1] חלקם הגדול של העקרונות ותפיסות היסוד העומדים בבסיסו של חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998 (להלן: החוק), הוכרו והתבססו בפסיקה קודמת לו. עם זאת אין חולק כי חוק חופש המידע חולל מהפכה שקופה בכל הנוגע לחשיפת מידע הנמצא בידי הרשויות הציבוריות. עשר שנים חלפו מאז חקיקתו של החוק, ותשע מאז כניסתו לתוקף. במהלך שנים אלו החל תהליך של הטמעת החוק אצל רשויות השלטון, והתעצבה עמדה פסיקתית ביחס לאופן יישומו. מטרתו הראשית של החוק היא להטמיע תפיסת יסוד של שיתוף במידע הציבורי. המחוקק ביקש להפוך את המידע השלטוני לשקוף, נגיש וזמין. חידושו של החוק נובע מהנחת היסוד שהמידע שבידי הרשות הוא ממילא גם קניינו של האדם הפרטי. לכן אין צורך שלמבקש המידע יהיה עניין מיוחד במידע שאותו הוא מבקש. המהפכה שחולל חוק חופש המידע מתבטאת בכך שהחוק אינו דורש כי הפונה יציין את עניינו במידע; אם המידע המבוקש איננו מוגבל מטעם מיוחד, הוא אמור להיות נגיש לכל פרט, יהא עניינו במידע אשר יהא.[2] מחקר זה בוחן ומנתח את יישומו של חוק חופש המידע מאז כניסתו לתוקף בשנת 1999 ועד תחילת שנת 2006. הניתוח נערך ביחס למוסדות שונים האמונים על יישום החוק, ובאמצעים מתודולוגיים שונים. זאת מתוך התפיסה שישנם קשרי גומלין בין המוסדות החברתיים השונים המשפיעים על מידת הטמעתו של החוק. כך למשל, תפיסותיהם של הפקידים האמונים על ביצוע החוק, כמו גם אלה של היועצים המשפטיים שעמם מתייעצים פקידים אלה, משפיעות על התשובה הנמסרת למבקש המידע; תשובה זו עשויה להשפיע על הנטייה לערור לבתי המשפט על החלטות הנוגעות למסירת מידע, והחלטות שיפוטיות והתפיסות המונחות ביסודן תשפענה על החלטות עתידיות של פקידים ויועצים משפטיים. יישום החוק בקרב המוסדות השלטוניים השונים, ובראשם משרדי הממשלה, נבדק באמצעות סקירת הדוחות הנוגעים ליישום החוק באתרי האינטרנט של הארגונים; ניתוח איכותני השוואתי של אתרי האינטרנט העומדים לרשות האזרח והעוסקים בחופש המידע; שאלונים שהופצו בקרב הממונים על חופש המידע ופקידים בכירים במשרדים; וראיונות עומק עם מספר ממונים על חופש המידע, יועצים משפטיים, דוברים של משרדים ממשלתיים ומוסדות ציבוריים, ועיתונאים. בד בבד נבדקה לעומק הטמעת החוק כפי שהיא משתקפת בפסיקתם של בתי המשפט המינהליים, המחוזיים, בג"ץ ובית המשפט העליון. לשם כך נסקרה כל הפסיקה שדנה בחוק במישרין (כלומר העתירות לבית המשפט המינהלי לפי חוק חופש המידע), ומרביתה של הפסיקה שדנה בחוק בעקיפין, אם כשאלה עיקרית ואם כדיון בטענה משנית של העותרים. הפסיקה נותחה לפי כמה קריטריונים שמטרתם ללמוד לא רק על ההחלטות העקרוניות, אלא גם על מאפייני הסכסוכים הנוגעים לחופש המידע ועל המגמות המשפיעות עליהם במשך השנים. הוקדש מקום נרחב לניתוח הגישה העקרונית כלפי החוק, כפי שהיא מוצאת את ביטויה בפסיקה. זאת באמצעות סקירה וביקורת של חלק מהחלטות בית המשפט לאור עקרונות היסוד שלפיהם נחקק החוק. לאור ממצאיו, מטרתו של מחקר זה היא להציע דרכים לשיפור הטמעתו של חוק חופש המידע. לפיכך ייערך דיון בסעיפי החוק השונים, ובייחוד בסעיפים הנוגעים לאינטרסים חברתיים המגבילים את הזכות למידע, כפי שאלה פורשו על ידי בתי המשפט וכפי שהם מובנים על ידי מקבלי ההחלטות ברשויות השלטון השונות. מחקר השוואתי יסייע בהבנה כיצד מתבצעים איזונים בין חופש המידע לבין אינטרסים חברתיים כאלה בדמוקרטיות מערביות. חלק גדול מהדיון שלהלן יוקדש לדרכים שבהן ניתן לשפר את הטמעתו של החוק, אם על ידי אימוץ דרכי פרשנות חדשות, אם על ידי בניית מנגנוני עזר מינהליים וחקיקתיים. מטרה נוספת של חיבור זה היא להיות כלי עזר לכל המבקש לממש את זכותו לפי חוק חופש המידע, וכן לממונים על יישום החוק ולמבקשים להבין את מהותה של זכות זו בדין הישראלי. בכך מצטרף המחקר הנוכחי למדף הספרים המצומצם העוסק בחופש המידע בישראל. אנו מקווים כי תהיה לו השפעה ממשית על מהפכת השקיפות, וכי הוא ישמש כלי לעיצוב מדיניות ומשאב להיכרות עם החוק ולמחקר. בסוף הדברים הבאנו סיכום קצר של המסקנות העיקריות הנובעות ממחקר זה, והמבקש להכיר את עיקרי המחקר בקצרה מוזמן להתחיל בקריאתם. ד"ר יובל קרניאל ליווה את המחקר ושימש יועץ מדעי, ועל כך נתונה לו תודתנו העמוקה. אנו מודים לעו"ד עידית קירזון, אשר שימשה עוזרת המחקר של החלק החברתי–משפטי של המחקר ועמלה בחריצות על חיבור השאלונים, על איסוף התוצאות ועל חלק מן הראיונות. תודתנו גם למר טל אוטיקר על הסיוע בניתוח הסטטיסטי. יונתן ארבל תהילה שוורץ אלטשולר מרדכי קרמניצר דצמבר 2008 [1] השופט ויתקון בבג"צ 337/66 עזבון קלמן פיטל נ ועדת השומה שליד עירית חולון, עמ 71. [2] סעיף 7א לחוק חופש המידע, התשנ"ח–1998. עיתונאים וכלי תקשורת כמגישי בקשות מכוח חוק חופש המידע מהשאלונים עולה כי פחות מ–10% מהממונים זוכרים פניות מכוח החוק על ידי עיתונאים. ממצא זה תואם את הממצאים שיוצגו להלן בפרקים הבאים לגבי הנוכחות הדלה של אמצעי תקשורת בין מגישי העתירות מכוח חופש המידע. התמונה הכללית המצטיירת היא שחוק חופש המידע איננו משמש כלי עזר עבור אמצעי התקשורת בניסיונם לחשוף מידע המצוי בידי רשויות השלטון. דברים אלה מתבהרים הן מראיונות עם הממונים על חופש המידע הן מראיונות עם עיתונאים. מה הסיבה לזה? כמה ממונים שהשתתפו בראיונות סברו כי העיתונאים אינם זקוקים להליך בקשת המידע הקבוע בחוק, משום שהם יכולים להשיג את המידע בדרכים אחרות, בעיקר על ידי הדלפות או פנייה לדובר המשרד. הממונה על חופש המידע בעיריית תל אביב הוסיף כי לדעתו העיתונאים שוגים כאשר הם בוחרים לבקש מידע מהדוברים ולא מן הממונים על חופש המידע, משום שבכך מפסידים ערוץ תקשורת חיובי המתאפשר על ידי החוק. ואולם החסם המרכזי מפני הפיכת החוק לכלי אפקטיבי בידי העיתונאים הוא סד הזמנים, המאפשר לרשות להשיב בתוך שלושים יום, טווח זמנים שאיננו מאפשר לעיתונאי לעשות את עבודתו, הדורשת מהירות. כמה ממונים על חופש המידע אמרו במפורש כי הם עושים שימוש במכשיר זה על מנת לסייע לארגון שבו הם עובדים להיפטר מבקשות של עיתונאים. ממונה אחת אמרה: אני אומרת לדובר או לגורמים אחרים במשרד, תפנה את העיתונאים אלי ואני אחכה חודש. ממונה אחר אמר: היועצים המשפטיים [...] ישכילו להתיש את העיתונאים עד שאלה האחרונים ייכנעו ויפסיקו את תהליך בקשת המידע [...] הייתי אומר ליועץ המשפטי, "גרור אותו עוד חודשיים, תתיש אותו מבחינה משפטית: תלך, תבוא, תגיש...". תפיסתם של חלק מן הממונים היא שלהבדיל מבקשות של פרטים או עורכי דין, בקשות למידע מצד עיתונאים מטרתן לנגח את הארגון ולייצר רייטינג. תפיסה זו של הממונים בנוגע לעיתונאים בוודאי אינה מוסיפה לנכונותם לסייע לעיתונאים מכוח החוק. מחקר שנערך בקנדה תומך בתחושת האי–נוחות המתעוררת בשל דברים אלה. לפי המחקר, משך הטיפול בבקשות של גורמי תקשורת ארוך יותר בשלושה שבועות בממוצע לעומת הטיפול בבקשות רגילות.[1] אישור למצב זה הובע גם בדבריהם של עיתונאים המכירים את המכניזם שמכוחו אפשר להפעיל את החוק. העיתונאי והתחקירן גיא לשם אמר בריאיון כי הוא משיג מידע בדרכים אחרות שהוא מוצא אפקטיביות, מהירות ויעילות הרבה יותר, והוא סבור כי הפרוצדורה המסורבלת, פרקי הזמן, תשלום האגרה וההתמודדות עם הצורך לפנות לצדדים שלישיים, הופכים את החוק לכלי לא יעיל עבור עיתונאים. בשל כך הופך החוק לכלי שרת דווקא בידי הגופים השלטוניים, המצליחים בעזרת יועציהם המשפטיים למצוא את העילה הנסתרת בחוק, המאפשרת להם שלא לספק המידע, וכך יטרטרו את מבקשי המידע עד שאלה האחרונים יתייאשו. העיתונאי מיקי רוזנטל הדגיש גם הוא בריאיון את חוסר התחשבות החוק בלחצי הזמן המאפיינים את העבודה העיתונאית, בייחוד בשוק המאופיין בתחרות מתמדת. השימוש בחוק על ידי עיתונאים הוא לדבריו מלחמת התשה מבחינת לוחות הזמנים. נוסף על דברים אלה יש להניח שכפי שהדבר נכון לגבי אזרחים, גם עיתונאים רבים אינם בקיאים בפרוצדורה הקבועה בחוק ונרתעים מלהתמודד עם כלים או מושגים משפטיים שהם אינם מכירים. היבט נוסף הוא כספי; מראיונות עם עיתונאים עולה כי החוק איננו מביא בחשבון את המסגרת התקציבית הדלה של העבודה העיתונאית (יוצאים מכלל זה התחקירים גדולים שמאחריהם עומד העיתון כולו או מערכת של תכנית תחקירים כגון עובדה, אבל אלה מיעוט בקרב העבודה העיתונאית). עם זאת אמר מיקי רוזנטל שאף שהחוק איננו כלי לעבודה יום–יומית הוא ישתמש בו כאשר המידע המבוקש ייתן תשובה ברורה לסוגיה עמומה (למשל, מתי שמירה על סודות מסחריים תיסוג מפני זכות הציבור לדעת), כאשר הפסיקה שתינתן תהיה עקרונית וחשובה באופן שישרת את העיתונאים ורק כאשר הסיכוי לניצחון בעתירה מכוח חוק חופש המידע יהיה גבוה ביותר. דוגמה מעניינת שהביא רוזנטל נגעה לפנייה שלו אל דוברות הנהלת בתי המשפט על מנת לקבל את שמות של כל השופטים, מכל המחוזות, המאחרים במועדי מתן פסקי דין. מכיוון שנתקל בסירוב פנה שנית מכוח חוק חופש המידע, ואז זומן לפגישה עם מנהל בתי המשפט. בסופה של הפגישה הוא קיבל עשרה שמות בלבד, וגם זה רק לאחר שהכריז כי אם לא ייענה יגיש עתירה מכוח החוק. לשאלה מדוע הסתפק בעשרה שמות ענה רוזנטל כי רצה לשדר את הכתבה בהקדם, אך הוסיף כי פשוט הרים ידיים ונכנע. בגלל דברים כאלה וכפי שיודגם להלן, גם בעתירות נמוך מאוד חלקם היחסי של אמצעי תקשורת. השימוש המועט של אמצעי התקשורת בכלים המוקנים בחוק הוא אפוא חסם משמעותי בהטמעת החוק, בייחוד לנוכח תפקידה המרכזי של התקשורת בפיקוח על רשויות השלטון. [1] A. S. Roberts, ‘Is there a Double Standard on Access to Information?’, Policy Options (May–June, 2002) 49–55. אמנם אפשר להסביר את התמשכות הטיפול בבקשות המופנות על ידי התקשורת בכך שהן מקיפות ומסובכות יותר מבקשות שהופנו על ידי פרטים. עם זאת, לאור מטרות החוק, נראה כי אין להסתפק בהסבר זה. למעשה, אם ההסבר נכון, הוא מאיר את הבעיה שיש לפתור ולא את הפתרון שלה. מחקר זה עסק בהטמעת הזכות לחופש המידע בישראל במבט רב–תחומי. בהיבט החוקתי עסק המחקר בהצדקה התאורטית של הזכות ובמעמדה בשיטת המשפט הישראלי. בהיבט הכמותי והאיכותני נערכו מחקרים הנוגעים בהטמעת החוק בקרב רשויות השלטון השונות; במעקב אחר בקשות למידע ודרכי הטיפול בהן; בהסתגלות המוסדית–הארגונית לחוק ובהשקפות פקידי השלטון על החוק ומשמעויותיו; ובטיפול של בתי המשפט בעתירות מכוח החוק. בהיבט המשפטי נבחנה הפרשנות השיפוטית הנוגעת לסעיפי החוק השונים תוך מחקר משווה של החקיקה והפסיקה זרה. המחקר הושתת על התפיסה שמעגלים נורמטיביים, ארגוניים, פרוצדורליים וחברתיים קשורים ומשפיעים אלה על אלה, ורק באמצעות התייחסות אל כולם אפשר יהיה לאבחן בצורה מקיפה היכן נמצאים כשלי ההטמעה של חוק חופש המידע. להלן נציג את סיכום מסקנות המחקר, מתוך כוונה להמליץ על שינוי ושיפור המצב הקיים. א. עיגונה החוקתי של הזכות לחופש המידע. לזכות לחופש המידע קשר ישיר אל החוקה הלא כתובה של מדינת ישראל, הן מבחינת מעמדה העצמאי הן מבחינת קשריה אל זכויות אדם אחרות, ובראשן חופש הביטוי. הצענו כי הפסיקה תכיר בזכות זו כבזכות בעלת מעמד חוקתי על–חוקי, כפי שנעשה ביחס לזכויות אדם אחרות. אנו סבורים כי הדבר ישלח מסר שיפוטי–חינוכי–ערכי אל בתי המשפט, אל הממונים על יישום החוק ואל הציבור בכללותו. בכך תהיה תרומה של ממש לדמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל ולביסוס שלטון החוק בה. ב. החלת חוק חופש המידע על גופים מסוגים שונים. החוק קובע גישה נוקשה ובעייתית כלפי החלתו על גופים שאינם משתייכים לגרעין הקשה של הפעילות השלטונית. עמדנו על כך שגם ההתפתחות במשפט המנהלי הישראלי, לכיוון החלת המשפט המנהלי על גופים דו–מהותיים, איננה מספקת בהקשר של שקיפות וחופש המידע, וכי ראוי להתאים את החוק לעידן המדינה הרגולטורית, ההפרטה ומיקור החוץ. הכוונה היא שלא ליצור מצב של פחות שלטון ויותר סודיות ושל פגיעה בעקרונות האחריותיות, עם המעבר למודל המשילות. המלצתנו היא להרחיב את תחולת החוק, אם בדרך של חקיקה ואם בדרך של פסיקה, לעברם של גופים דו–מהותיים ורשויות רגולטוריות שלטוניות למחצה. ג. ההטמעה הארגונית של חוק חופש המידע: דוחות ופרסום באתרי האינטרנט. הצורה החיצונית של הדוחות מכוח החוק ורמת השירות הניתנת באתר האינטרנט של המוסדות השלטוניים השונים אינן אחידות. הדבר פוגע פגיעה חמורה בזכויות המבקשים לעשות שימוש בחוק, אך לא פחות מכך נפגעת האפשרות לבצע מעקב אחר יישום החוק. אנו קוראים ליצירת מערכת אחידה מבחינה צורנית שתאפשר נגישות למידע (ערוך בצורה זהה) הנוגע לזכויות מכוח החוק; ולהקמת מערך דיווח זהה בכל משרדי הממשלה (בהיר וברור ככל האפשר) שיאפשר לערוך השוואה בין הנעשה במשרדים השונים ולעקוב אחר יישום החוק לאורך זמן. ד. ההטמעה הארגונית של חוק חופש המידע: מינויים ומערך יחסים פנים–ארגוני. חלק מן הממונים על חופש המידע עוסק בעת ובעונה אחת בתפקידים נוספים, שביניהם לבין תפקיד הממונה ניגוד עניינים פוטנציאלי. מוצע להפריד בין תפקידים אלו, ובייחוד להפריד בין תפקיד הדובר לתפקיד הממונה על חופש המידע. ה. ההטמעה הארגונית של חוק חופש המידע: תפיסת חשיבות השקיפות השלטונית. שתי תפיסות מנוגדות מצטיירות מן המחקר ביחס לשקיפות השלטונית. האחת היא התפיסה שהמיניסטריון הוא בעל המידע, ואילו התפיסה ההפוכה היא שהמידע מוחזק בנאמנות למען הציבור. מן המחקר עולה כי הטמעת הגישה האחרונה היא בעיקרה אישית ולא ארגונית. על כן ההמלצה המרכזית בהקשר זה היא יצירת רשת של הכשרה, השתלמויות ומפגשים בין ממונים שונים. רשת זו תספק את המצע הערכי הבסיסי לפעולת הממונים, ותאפשר להם להיחשף לדילמות שממונים בארגונים מקבילים מתמודדים עמן. ו. טיפול בבקשות למידע: מבקשי המידע. מספר הבקשות מכוח חוק חופש המידע נמוך. הדבר מלמד על היעדר הסברה מספקת — המתבטא בכמות גדולה של בקשות שלא מכוח החוק — וגם על אמון נמוך בסיכויי הפנייה מצד מבקשי המידע. אנו ממליצים לפתוח במסע הסברה לצורך הבהרת הזכויות הקיימות מכוח החוק ולהבהרת הרווח האזרחי מן השימוש בו. במקביל, ולנוכח המספר הנמוך מאוד של מבקשי מידע ציבוריים ובקשות מידע מצד אמצעי התקשורת, אנו ממליצים ליצור מסלול בקשות מהיר שיאפשר קבלת מידע בהליך מזורז, וכך יתאפשר שימוש במידע לצורכי תחקירים עיתונאיים. ז. טיפול בבקשות למידע: משך זמן הטיפול. התקופות הקבועות בחוק לצורך טיפול בבקשות למידע ארוכות יתר על המידה. מרבית הבקשות מטופלות בטווח זמן קצר מזה שניתן בחוק, ומכאן שאפשר לקצר את המועדים ללא פגיעה של ממש בטיפול בבקשות. אנו ממליצים גם לאמץ הסדר דומה לזה שבחקיקה האמריקנית וליצור רשימה מצומצמת של עילות שרק בגינן אפשר יהיה להאריך את תקופת הטיפול בבקשה למידע. נוסף על כך ראוי שהארכת פרק זמן הטיפול תיעשה באישור רמה ממונה מחוץ לרשות (דוגמת נציב לענייני חופש המידע). כן רצוי לאמץ את הגישה האמריקנית שלפיה אי–עמידה במועדים שקובע החוק כמוה כמיצוי תרופותיו של הפונה. אם לא נענתה פנייתו במועד הנקוב, לא יצטרך מבקש המידע לפנות בשנית לרשות כתנאי להגשת עתירה. ח. טיפול בבקשות למידע: אגרה. מן המחקר עולה בבירור כי האגרה היא משום חסם של ממש בפני המבקשים להגיש בקשות מכוח החוק. נוסף על כך ניכר היעדר אחידות בכללים ובהנחיות לגבי קביעת האגרה, הן בקשר לפטור מאגרה ראשונית הן בקשר לפטור מאגרת טיפול. אנו מציעים לבטל, לפחות לתקופת ניסיון, את אגרת הפנייה הראשונית, ובכך לעודד את הציבור למודעות ולשימוש בזכותו למידע. אנו קוראים גם ליצירת נהלים אחידים בכל רשויות השלטון בקשר לגובה האגרה הנוספת, וכללים ברורים בקשר לפטור מאגרה. ט. עתירות מכוח חוק חופש המידע. אנו סבורים שמספר העתירות הנמוך, היורד עם השנים, נובע מיחסו המסויג של בית המשפט לבקשות מטעם החוק וקוראים לאימוץ גישה פתוחה וליברלית יותר כלפי הוראותיו. שיעורי הקבלה הנמוכים של עתירות, בייחוד לנוכח היעדרו של מסלול ערעור פנימי בתוך הרשויות, הם ממצא מטריד המהווה חסם בפני הגשת עתירות עתידיות. הוצאות המשפט, המושתות בשיעור גבוה של המקרים על העותרים, מהוות גם הן חסם ממשי לגישה לערכאות, ואנו קוראים לאמץ מדיניות של הפחתה בתשלום הוצאות משפט. גם במקרים שבהם העתירה התקבלה רק בחלקה, אין לחייב את העותר בהוצאותיו (אלא אם כן הוכח חוסר תום לב). הדבר עשוי להשפיע גם על העלאת מספר העותרים הציבוריים והעתירות בנושאים ציבוריים, שהוא מספר נמוך בצורה מטרידה. בד בבד הראינו כי בית המשפט מסתייג מקביעת הנושאים בנטל ההוכחה. עמדה זו בעייתית, ואנו סבורים כי על בית המשפט לקבוע עמדה ברורה בסוגיה. לעמדתנו, הנטל הראשוני מוטל (וראוי שיוטל) על הרשות — להראות כי קיים טעם קונקרטי להימנעותה מחשיפת מידע, ואין היא יכולה להסתפק בקיומו העקרוני של קשר בין המידע לבין טעם פוטר. י. מודל שיקול הדעת של הרשות. במהלך הדברים הצבענו על מודל שיקול הדעת של הרשות בעת קבלת בקשות למידע. השלב הראשון במודל הוא בחינת התחולה העקרונית של אחת מהוראות הפטור. אם הרשות סבורה כי אחד (או יותר) מהערכים המוגנים בסעיפי הפטור נפגע, עליה לבחון אם קיים טעם קונקרטי שבשלו ראוי להחיל את הפטור הקבוע בסעיף — לא די בהצבעה על קיומו של סעיף פטור. בשלב השני, על הרשות לאזן בין האינטרסים הציבוריים השונים, כשבכללם הזכות למידע, האינטרס הציבורי והערכים המוגנים על ידי סעיפי הפטור. אם הרשות סבורה כי האיזון נוטה לרעתו של המבקש, היא רשאית להודיעו כי בהיעדר טעם נוסף — דוגמת עניינו במידע המבוקש — המידע לא יימסר. אם יענה המבקש על בקשת הרשות ויציג טעמים נוספים שהרשות לא שקלה בשלב השני, הרשות תגיע לשלב השלישי — שהוא שיקול מחודש של עמדתה. השלב הרביעי איננו חלק ממודל שיקול הדעת, אך הוא בעל השלכה חשובה: אם המבקש סבור כי הרשות שגתה בהחלטתה, הוא רשאי לפנות לבית המשפט וזה יערוך את האיזונים De Novo, מתחילתם (להבדיל מבדיקה של חריגה ממתחם הסבירות בשיקול דעתה של הרשות). יא. מבחן החזקת המידע בידי הרשות. הראינו שאין בישראל מבחן להחזקת המידע בידי הרשות, והצענו לאמץ את המבחן האוסטרלי. לפי מבחן זה מספיקה החזקה של הרשות במידע כדי שהיא תחויב במסירתו — להבדיל מהמבחן הנהוג בארצות הברית ולפיו על המידע להיווצר על ידי הרשות או שהיא השיגה את ההחזקה בו, ועל המידע להיות בהחזקתה בעת הגשת הבקשה. כפי שהראינו, אף בארצות הברית הובעו דעות התומכות באימוץ מבחן הדומה למבחן האוסטרלי, כלומר מבחן המתעלם במופגן מזהות יוצר המידע. המלצתנו נסמכה על כך שחוק חופש המידע קובע בגופו שורה של איזונים מול זכויות של צדדים שלישיים ופרטיותם, כך שאין להניח שאלה ייפגעו פגיעה שאינה מוצדקת. לעומת זאת טענו שיצירת חסמי כניסה על ידי הצבת מבחנים להחזקת הרשות במידע עלולה לפגוע פגיעה ממשית באפקטיביות של החוק. יב. ההבדל בין הרשות למסירת מידע לבין החובה להימנע ממסירת מידע. הדיון בהבדל שבין הרשות למסור מידע לבין החובה להחסותו העלה שההבדל בין השניים הוא למראית עין בלבד וממילא קיים שיקול דעת בשני המקרים. להצעתנו, יש לבטל את ההגדרה מידע שחובה להחסותו, ולאזן בכל מקרה מול האינטרס הציבורי של כל בקשה. השינוי הגלום בהצעה זו אינו דרמטי עקב משקלם הרב יחסית של הערכים שעליהם מבקשים להגן. עם זאת קביעה של זכות או אינטרס מסוים ככאלה שתמיד גוברים על הזכות למידע — יהיה העניין הציבורי אשר יהיה — אינה ראויה, ואנו מציעים לבחון כל מקרה לגופו בד בבד עם הפעלה קפדנית של איזונים. יג. סמכות בית המשפט לעיון מחודש. הראינו כי הפסיקה חלוקה בשאלת סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 17(ד) לחוק — אם מדובר בסמכות לעיון מחדש בהחלטת הרשות אגב שקילה מבראשית של כל השיקולים הרלוונטיים (De Novo), או אם מדובר בסמכות ערעור רגילה — והצענו כי הפסיקה תאמץ את הפרשנות (המתבקשת לדעתנו), כי לבית המשפט שמורה סמכות רחבה לעיון מחודש. יד. הזכות לחופש מידע מול הפטור הניתן לפרסום דיונים פנימיים. הראינו כי דיונים פנימיים הם הבטן הרכה של הטמעת עקרונות השקיפות בקרב הממונים וכן בקרב בעלי תפקידים במנהל הציבורי. ככל הנראה בשל כך זכה למרב הערעורים הסעיף המאפשר לרשות למנוע חשיפה של דיונים פנימיים. הצבענו בחלק זה על השיקולים התומכים במניעת חשיפתו של מידע כזה, והראינו כי הם מעלים קשיים רבים. הצענו לפיכך כי כלל בררת המחדל, המשקף איזון ראוי בין האינטרסים הנוגדים, יהיה כי ניתן לחשוף דיונים פנימיים תוך מחיקת שמות הדוברים. רק בהתקיים שיקולים קונקרטיים חזקים לסתור, ניתן יהיה להורות על חיסיונם של הדיונים הפנימיים או על חשיפת שמות הדוברים בהם. הצענו גם כי בכל הקשור לבחינת היותו של מידע מידע פנימי, יאומצו קווי המתאר של המבחן הדליברטיבי האמריקני, הבוחן את ההקשר של המידע להליך שיקול הדעת של הרשות. טו. סודות מסחריים ומקצועיים. עמדנו על פרשנותו של מונח זה לפי הפסיקה. כן עמדנו על כמה בעיות שמתעוררות מפרשנות הסעיף. הראינו כי התיבה עניין מקצועי או מסחרי מיותרת, ואין לה משמעות מעשית (למעט, אולי, הכוונה הפרשנית). הראינו גם כי רצוי לקרוא את הסעיף ככזה שאינו חל במקרה של פגיעה שאינה ממשית, וזאת מטעמים הקשורים לחופש המידע. ההצעה העיקרית בחלק זה הייתה הצגתה של קונסטרוקציית הוויתור מכללא, ולפיה גוף המתקשר עם הרשות נחשב למסכים לוותר על זכויות הסודיות שלו בפרטי ההתקשרות. הראינו עד כמה חשובה חשיפת מידע על התקשרויות של הרשות, ולפיכך הצעתנו היא לאמץ ולהטמיע את דרך הפרשנות הזו בצורה רחבה. טז. הגנת הפרטיות. עמדנו על הקושי שבתיחום הקו בין חוק הגנת הפרטיות וחוק חופש המידע, ועל העמימות הרבה בסוגיה. אנו סבורים כי סוגיה זו ראויה לפיתוח פסיקתי נרחב אשר יקבע קווי מתאר עקרוניים. יז. שיבוש פעולת הרשות. לאחר שעמדנו על פרשנות סעיף 9ב(1), הצגנו את עמדת הפסיקה — שאנו מצטרפים אליה — שלפיה יידרשו ראיות ממשיות לפגיעה קשה בהתנהלות פעולת הרשות כדי להכיר בחיסיון מידע לפי סעיף פטור זה. יח. הקצאה בלתי סבירה של אמצעים. הצענו כי פרשנות סעיף 8(1) תיעשה בשלושה מישורים: במישור הראשון, יש למדוד את סבירות הקצאת האמצעים על פי עצמת הזכות הנפגעת; כאשר מדובר בקיפוח מוחלט של זכות יסוד, תידרש הרשות להקצאת משאבים רבה, ולהפך. במישור השני, אנו מציעים להכיר בחובות פרסום תקופתיות של מסמכים שונים של הרשות, ואם כך ייעשה, יושתקו הרשויות מלטעון בדבר הקצאת משאבים בלתי סבירה כאשר הבקשה נוגעת למסמכים אלו. במישור השלישי, על בתי המשפט להציב רף הוכחה גבוה מבחינה עובדתית לטענות מסוג זה. על הרשות יהיה להציג תמונת מצב של זמינות המידע, על כל חלקיו. אם זמינותו הנמוכה של מידע נובעת מהתרשלותה של הרשות, יש מקום לחייבה לספקו על אף הקושי שבדבר. כהמלצה עקרונית ורוחבית אנו סבורים כי ראוי להקים נציבות לענייני חופש מידע במשרד המשפטים. תפקיד הנציבות יהיה לשמש ציר מרכזי בהפעלת החוק ובהטמעתו: לנהל מעקב אחר מינוי ממונים על חופש המידע ולדאוג להכשרתם; לעקוב אחר יישום החוק על ידי הממונה בכל ארגון שלטוני; לפרסם מתווה ותבנית אחידים ליצירת הדוחות הנדרשים מכוח החוק, ולהגדיר את המידע אשר אמור להיכלל בהם; לבחון מתן אישורים להארכת מועדי טיפול בבקשות או לסרב לתת אישורים כאלה; ולהורות על עיון מחודש בבקשות שנדחו בתוך רשות שלטונית ספציפית. עידן המידע הדיגיטלי מאפשר להעביר סוגי מידע שונים במהירות וכמעט ללא עלויות. מדינת ישראל שייכת לחזית המדינות המובילות את המהפכה הדיגיטלית, והדבר מתבטא גם במידע הרב הנמצא באתרי משרדי הממשלה ובאתר שער הממשלה. אך בכך לא די. אנו קוראים להתאים את חוק חופש המידע לעידן הדיגיטלי באמצעות פרשנות אשר תכיר בהיבטים שונים של הזכות למידע. הזכות המוכרת כיום היא בעיקרה זכות לחופש מידע פסיבי, כלומר מתן גישה למידע הנמצא בידי הרשות. בייחוד בעידן של הצפת המידע הופך חופש המידע האקטיבי — כלומר ארגון המידע בצורה שתאפשר למבקש לעיין בו, להבינו ולתרגמו למשאב בן–שימוש עבורו — לחיוני מאי פעם. הקצאת תקציבים לארגון המידע והנגשתו הופכים להיות בסיסיים בעידן המידע. נוסף על כך עוסק חוק חופש המידע במשמעותו החיצונית של המידע, כלומר בהחצנת המידע מן הרשות אל מבקש המידע. בכך למעשה עסק מחקר זה, ולכך נוגעות ההמלצות שהובאו כאן. עם זאת ראוי לזכור כי בעידן המקוון פוטנציאל השימוש בחופש המידע במשמעותו הפנימית — כלומר, במשמעות העברת המידע בצורה אפקטיבית בין רשויות השלטון השונות — הופך גם הוא לפן חיוני של מימוש הזכות והטמעתה. יישומן של מסקנות המחקר מחייב שינוי מקיף — חקיקתי, ארגוני וציבורי — וכן שינוי בגישת בתי המשפט. אנו סבורים כי שינויים אלה ראויים וחשובים, ותועלתם תעלה על עלותם. הם יתרמו להטמעת עקרונות של שקיפות ומעורבות אזרחית ולפיקוח על רשויות השלטון במדינת ישראל. מתוך מחקר המדיניות "מידע רוצה להיות חופשי - הטמעת חוק חופש המידע בישראל" מאת יונתן ארבל ותהילה שוורץ-אלטשולר בהנחיית מרדכי קרמניצר, שיצא לאור בשנת 2008 על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה

נתניהו אינו נושא באחריות למחדל שכל כולו באחריות הצבא, משום שהוא האחראי לניצחון • והוא אינו אחראי ל"הפסד" הנגזר מהצהרות הניצחון הלא ריאליות, משום שבכך אשמים שותפיו הקואליציוניים והתקשורת • ניתוח "העין השביעית"

שלושה חודשים אחרי מחדל ה-7 באוקטובר ותחילת המלחמה, עם שינוי תוואי הלחימה של צה"ל ברצועה, מכונת הרעל של ראש הממשלה בנימין נתניהו מעדכנת את דף המסרים. אובדן הסבלנות של הציבור ושל השותפים הקואליציוניים, ובעיקר המציאות המסתמנת של העדר "תמונת ניצחון" והתפוררות הבטחות הרהב עם תחילת הלחימה, מחייבת את נתניהו למצוא זווית תעמולה חדשה על מנת להמשיך לברוח מאחריות ולדחות את חורבנו הפוליטי. כרגיל, הספין מתרכז בעידוד מחלוקות פנימיות ומציאת שעירים לעזאזל בתוך החברה הישראלית. "מכונת הרעל" הוא הכינוי שניתן למערך התעמולה של נתניהו. התואר "מכונה" הוענק לו בשל האופן המתודי בו הוא פועל: כוורת מצומצמת של דוברים ותועמלנים, בהם יאיר נתניהו, יונתן אוריך וטופז לוק, מייצרת מסרים המוזרמים בקבוצות ווטסאפ וברשתות החברתיות באמצעות רשת תומכים מסורים ואנשי תקשורת ציניים, ומקבלים חיים משלהם במדיה החברתית; בכלי תקשורת המשרתים את נתניהו, שערוץ 14 הוא הבולט והפופולרי שבהם; ובמאחזים בתקשורת המרכזית התפוסים על-ידי אנשיו. ה"רעל" מתייחס לאופי של אותם מסרים: איתור שיטתי של נקודות המחלוקת והחולשה של החברה הישראלית, שיסוי של חלקים ממנה זה בזה והסתה מתמדת נגד יריבים פוליטיים, שומרי סף כמו התקשורת ומערכת המשפט ואכיפת החוק, השירות הציבורי ומערכת הביטחון. רעילותה של המכונה מתבטאת גם באופן בו היא מטשטשת ומסתירה את טביעות האצבע של המנווטים אותה, על-ידי ניצול של המבנה האורגני של הרשתות החברתיות והנכונות של אנשי תקשורת "ביביסטים" להפגין נאמנות כמעט בכל מחיר. מה-7 באוקטובר ואילך, גלגלי המכונה לא נחו לרגע. נתניהו לא פסק לרגע מניהול המערכה להבטחת עתידו הפוליטי ומההתמודדות עם אתגר הבריחה מאחריותו האישית והממלכתית למחדל הביטחוני חסר התקדים, לקונספציה הקטלנית שקדמה לו ולמחדל הממשלתי המתמשך שבא מיד לאחריו. תיאוריית "בוגדים מבפנים" שהחלה להיות מופצת כבר בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר היא הדוגמה הקיצונית לאסטרטגיה שנבחרה: קונספירציה שקרית לפיה ראשי מערכת הביטחון, אנשי המחאה נגד ההפיכה המשטרית ו"השמאל", ביחד או לחוד, שיתפו פעולה עם החמאס או אף יזמו ממש את המתקפה ב-7 באוקטובר. לא ידוע אם מופעיה הקיצוניים של הקונספירציה הגיעו ישירות מחדר המצב של מכונת הרעל, ואין ספק כי להתפשטותה קשורים גם גורמים שאינם קשורים ישירות או אפילו בעקיפין לנתניהו, אך את דף המסרים הנתניהואי התולה את האשמה כולה במערכת הביטחון ובתנועת המחאה, לא ניתן היה להחמיץ. לרגע אחד הוא גם נחשף בחתימתו של נתניהו עצמו, בציוץ המפורסם שצויץ ונמחק באישון ליל. בשבועות הראשונים לאחר הטבח, בחסות ההלם הכללי והמסורת הארוכה של חרם על התקשורת הישראלית, הצליח נתניהו להתחמק מלדון בשאלת האחריות. אולם עוד ועוד בכירים פסעו קדימה והודיעו על אחריותם למחדל, ונתניהו עצמו נאלץ לחדול ממסירת הצהרות לתקשורת ולהתחיל לקיים מסיבות עיתונאים - ששאלו אותו על אחריותו לקונספציה ולמחדלים. בסוף אוקטובר התגבש המסר והופץ במכונה, על ידי נאמניו של נתניהו וגם בקולו שלו: במקום להשיב לשאלת האחריות, הוא ניסח אותה מחדש. שאלת האחריות, אמר נתניהו והדהדה המכונה, היא האחריות על הניצחון, לא על המחדל. "הדבר היחיד שאני מתכוון לגרום לו להתפטר הוא החמאס", אמר במסיבת עיתונאים, "זו האחריות שלי, ולזה אני מוביל את המדינה שלי. זו האחריות שלי עכשיו". "עד לניצחון", הוסיף. בהמשך השתכלל המסר: נתניהו החל להטמיע בשיח מסרים על "הצלחה בלתי רגילה", "הצלחה פנומנלית", ו"הישג בלתי רגיל, באמת אדיר" במערכה הצבאית. במקביל, הקפיד להימנע מלהדגיש את המספר העצום של נרצחים וחטופים בטבח. אלא שהטקטיקה ששימשה לבריחה מנטילת אחריות למחדל בשבועות שמיד לאחריו, ממלכדת כעת את ראש הממשלה. עברו למעלה מ-90 ימי לחימה וחמאס טרם הושמד, החטופים עודם חטופים והצפון עדיין בוער. מאות אלפי אזרחים עדיין מפונים מבתיהם ובכל יום נהרגים חיילים וחיילות ברצועת עזה, בגדה ובצפון הארץ. נתניהו שוב מוצא את עצמו במצב ביש, הוא אינו יכול לספק את הסחורה: מטרות המלחמה המופרכות שהציג. נתניהו התייחס ליציאה לקמפיין המלחמתי כאל יציאה לקמפיין בחירות, ובמקום להגדיר בצורה מפוכחת את מטרות המלחמה, פיזר הבטחות ללא כיסוי. במציאות, התוכניות הצבאיות קבעו מראש משך זמן של שנה עד שנתיים למהלך המלחמתי, וחילקו אותה לשלבים - מפלישה קרקעית ומלחמה "עצימה" לצמצום הכוחות ומעבר לפשיטות ו"פעולות מיוחדות". אולם הצפי הריאלי לא תאם את צרכי התעמולה של נתניהו. ראשי הצבא ודובריו שיחקו לידיו כשהתמסרו גם הם לאיומים פומפוזיים והצהרות לוחמניות. כעת, כשהולך ומתברר כי ההצהרות על "השמדת חמאס" ו"ניצחון אדיר" היו חלולות, נותר הצורך למסר חדש. את עדכון הגרסה של המכונה ניתן לראות באופן שקוף כמעט, כרגיל, בערוץ 14. הוא מתמודד לא רק עם כניסתה של שלב המלחמה לשלב הדשדוש שהיה צפוי מראש, אלא גם עם השאיפה של חברי הכנסת מהמחנה הממלכתי להביא לידי מיצוי את השותפות הקואליציוניות שנרקמה בחופזה כדי להוביל את התמרון הקרקעי ברצועה. המסר מרובד: הוא נשען על השכבה הקודמת של האשמת הצבא וראשיו כאחראים הבלעדיים לקונספציה ולמחדל, ומוסיף עליה כעת את האשמה בכך שהמהלך הצבאי לא פרע את הבטחותיו של נתניהו להשמדת החמאס. נוסף לו ספין הגורר גם את השותפים הקואליציוניים, ראשי המחנה-הממלכתי, כאשמים ב"הפסקת הלחימה" שלא קרתה. על הדרך מושלכת לערימת האשמים גם התקשורת. המסר מהונדס כך שנתניהו ירוויח בכל מקרה: אם גנץ וסיעתו ישארו בממשלה, נתניהו ידחה עוד ועוד את "סוף המלחמה" והם ישאו יחד עם נתניהו באחריות לכך שלא הצליח לעמוד בהבטחותיו - בה בעת שהם ממשיכים לחפות עליו בעצם נוכחותם בממשלה מהגעה לשלב ועדת החקירה. אם יחליטו לעזוב, נתניהו יכריז כי הם אשמים ב"סוף המלחמה" בדרום ובהתחממות הצפויה בגזרה הצפונית. ולסיכום: נתניהו אינו נושא באחריות למחדל שכל כולו באחריות הצבא, משום שהוא האחראי לניצחון; והוא אינו אחראי ל"הפסד" הנגזר מהצהרות הניצחון הלא ריאליות, משום שבכך אשמים שותפיו הקואליציוניים והתקשורת. ובקיצור, גם אם הלחימה בשלב הדשדוש, מכונת הרעל ממשיכה לעבוד כרגיל. בימים האחרונים ניתן היה לצפות במסר המרובד מתנחשל באולפני ערוץ 14. אתמול (7.1), ניתן היה לצפות בהמשך הקמפיין נגד הצבא ומערכת הביטחון בפאנל "הפטריוטים", תוכנית הדגל של ערוץ 14, שעסק בהתקפות שרי הליכוד על הרמטכ"ל בישיבת הקבינט. "אולי אם יותר ישיבות קבינט היו מתנהלות כמו האחרונה, לא היינו בהלם ב-7 באוקטובר כי כל הזמן אמרו בקבינט שיש הרתעה", אמר יותם זמרי. "יש בעיה של אמון הציבור בדרג הבכיר של צה"ל בכל מה שהיה לפני ה-7 באוקטובר", הסבירה נווה דרומי. "יש לנו כמה וכמה ממשלות, יש את ממשלת המשפט, את ממשלת הצבא ויש את הממשלה הנבחרת, אבל מקובל על כולם שהיא רק מפריעה לשתי הממשלות האחרות לעבוד", הוסיפה עירית לינור. איתמר פליישמן ביקש להזכיר לרמטכ"ל שהוא "רמטכ"ל, מפקד הצבא. רק הצבא דרך אגב, אם הוא קצת מבולבל, הוא רק המפקד של הצבא, צריך להזכיר לו את זה לפעמים". והמנחה, ינון מגל, סיכם: "פתאום מתברר שהמציאות היא יותר מורכבת ממה שבהתחלה, אתה זוכר שזה קרה, ביבי, ביבי, הקונספציה של ביבי, ופתאום מתחילות להתקלף פה שכבות, ואתה רואה שזה ראש אמ"ן והרמטכ"ל וחליבה וטולדנו". קודם לכן, ביום חמישי האחרון (4.1), צץ המסר המעודכן בתוכניתו של יעקב ברדוגו. לצבא מתווספים "כוחות עלומים", קרי - גנץ, סער ואייזנקוט, שמונעים מנתניהו לנצח את חמאס. "הגיע הזמן להוריד את הכפפות ולומר את האמת, יש כאן כוחות רבים, רבים מדי, שעושים הכל כדי שישראל לא תנצח את המלחמה בעזה", קבעה פרופ לימור סמימיאן-דרש. ברדוגו, המחלק את זמנו בין דברור נתניהו באולפנים לבין ייעוץ לנתניהו בלשכות, שיחק אותה מופתע: "תחזרי בך או שתחזרי על דברייך ותסבירי אותם" סמימיאן-דרש הרימה ברצון את הכפפה: "תחילה אפשר למנות את אובדי הדרך למיניהם שמעדיפים את הדחת נתניהו מאשר את הכרעת החמאס. בנוסף לאובדי הדרך יש את אלה שעובדים אצל האמריקאים ומחפשים פתרונות מדיניים במקום להתמקד קודם כל בהכרעה צבאית ואחריהם ברשימה יש כל מיני סוכני דה-מורליזציה, גם מימין וגם משמאל, שמנסים לעשות איזשהו רווח פוליטי קטן ולא מבינים את גודל השעה". "צריך לגבות את ראש הממשלה שאומר פעם אחר פעם אני במלחמה הזו עד הסוף", היא מסכמת. "לנצח", מוסיף ברדוגו ויאיר נתניהו ממהר לשתף ברשתות: "דברים חשובים של פרופסור לימור סמימיאן". לא מדובר בהבלחות מקריות או רעיונות מקוריים, הנולדים במוחם הקודחים של כוכבי הפאנלים, אלא במסר מהונדס החוזר יום אחר יום. כך למשל, שלשום (6.1) נפרש דף המסרים במלואו ב"הפטריוטים": הפאנליסט זמרי מתייחס למסר טרי של נתניהו לפיו "צריך לשים הכל בצד ולהמשיך בכוחות משותפים עד להשגת הניצחון המוחלט. אסור לעצור". "עכשיו נתניהו אומר אסור לעצור", מנתח זמרי, "עכשיו כשראש ממשלה אומר, שהוא זה שהאחריות בידו, שאסור לעצור, אני קצת מודאג". איש "הפטריוטים" מודאג מתניהו? כמובן שלא. "לא ממנו אגב", ממשיך זמרי, "אלא מכל מיני רחשים ומכל מיני מפלגות אחרות שאולי ינסו לגזור איזשהו קופון פוליטי שמשתקף בכל מיני סקרים להגיד לפני הזמן- חברה, נראה לי סיימנו, יוצאים החוצה ודוחפים את כל נושא הבחירות, בחירות, בחירות". אחד האורחים בפאנל, כדורגלן העבר דודו אוואט, מוסיף לקלחת, לצד יריביו הפוליטיים של נתניהו, שעיר לעזאזל ותיק נוסף, התקשורת: "מהבוקר ועד הערב זה מה שהיה באולפני הטלוויזיה, בחירות, בחירות, בחירות". וכרגיל, מגל מחבר את הנקודות: "לדעתי נתניהו יודע טוב מאוד מה גנץ רוצה, וגנץ יודע מה הוא רוצה כי הוא שומע את אברמוביץ באולפנים אומר לו לצאת וכל החבורה הזאת, חסרי האחריות…",."אל תתפתו מהסקרים לעצור את המלחמה מוקדם מדי", מפציר זמרי בגנץ וחבריו לסיעה, ומגל משיב: "אבל זה לא מעניין אותם, כשמדברים על היום שאחרי אז אנחנו מדברים על היום שאחרי חמאס, הם מדברים על היום שאחרי נתניהו, זה מה שמעניין אותם! באמצע מלחמה! אני רואה במה הם כל היום מתעסקים, מצייצים ואומרים". נדב איל הוא איש מופקר pic.twitter.com/fYD3CU4kOR — ינון מגל (@YinonMagal) January 8, 2024 ולמקרה שעד כה לא היה ברור מהו המסר החדש בדף המסרים המעודכן, אלדד יניב, המתפכח הסדרתי, מבהיר שאנשי המחנה-הממלכתי מסוכנים לביטחון המדינה: "גנץ, טרופר ואייזנקוט חתומים גם הם על מטרות המלחמה האלו, ואם אחד מהשלושה האלה יעז לפרק ממשלה אחרי כך כל הרבה חיילים שנפלו, אחרי כל כך הרבה חטופים שעוד נמצאים שם, ולצאת למהלך מטורלל שזה מה שסינוואר חולם עליו, כי הוא יצא מהמנהרה ויכריז על ניצחון, ללכת על איזה קשקוש עכשיו של בחירות, כשאנחנו נלחמים על חיינו, יהיה לזה מחיר כבד מאוד, אני חושב שהוא יחטוף חזק מאוד ובעיקר כל מי שעושה את זה, המעשה הזה פוגע במדינת ישראל, אין לזה שום פרשנות אחרת". את התמונה השלים רגע פואטי. אחרי ששלוחי מכונת הרעל של נתניהו סיימו לנצל באופן ציני את המצב הביטחוני ולהאשים את כל מי שאינו נתניהו בפגיעה בביטחון המדינה וסיכון חיי אזרחי ישראל - מראש אמ"ן והרמטכ"ל, דרך אמנון אברמוביץ וגיא פלג ועד בני גנץ וגדי אייזנקוט - התפנה הפאנל המכובד לדון באמירתו של נדב אייל בחדשות 12, לפיה אין ספק לאיש שנתניהו עתיד להשתמש במהלכים צבאיים לרווח פוליטי. "זוהמה", אמר אלדד יניב, "שקר", "אין דבר שהוא יותר מכונת רעל מהדבר הזה, זאת מכונת הרעל".

זה כנראה היה רק עניין של זמן, אבל עכשיו גם ל-TheMarker יש אשה, ולאשה יש TheMarker משלה

זה כנראה היה רק עניין של זמן, אבל עכשיו גם ל-TheMarker יש אשה, ולאשה יש TheMarker משלה, וכמו אחיו הגבריים, וכמו האשה ממול – היא ה"ליידי" לבית "גלובס" - גם למגזין הזה שם שיקי באותיות לועז - Women. קצת נמאס לחזור ולנדנד נדנוד לא־סקסי (כמו אשה, ולא כמו Women) ולשאול שוב ושוב את אותה שאלה החוזרת עם כל מגזין חדש מבית TheMarker, אבל למה שוב Women ולא נשים? והתשובה ברורה מאליה, וצריך רק להביט בגדודי ה-Women הלבושות ב-Fox Women וב-Golf Women ובשאר מותגי ה-Women כדי להבין שעם כל הכבוד ל"נשים" ולכוח הקנייה של "נשים" - Women היא הרבה יותר מזה, היא מותג. אני אוחזת בידי את גליון ספטמבר־אוקטובר של TheMarkerWomen (בשער דוגמנית נושאת זר חסה - אילוסטרציה לכתבת השער "כוח הרזון", על מסחטת הכסף של תעשיית היופי). אני מתחילה לקרוא את דבר העורכת, רונית הראל: "המלחמה הותירה את חותמה, גם אם נדמה שהעניינים חזרו לשגרה מתוחה. ובשגרה, כמו בשגרה, החגים שבפתח מחזירים אל קדמת הבמה את המאבק על שמירת משקל". אני עוצרת כאן, חוששת כי השתאותי מהצלחתה של העורכת לעבור באלגנטיות (וומנית) שכזאת מן המלחמה ההיא למלחמה על שמירת משקל תעלה לי בכמה וכמה קמטוטי תדהמה. אולי לא תאמינו, אבל גם דוגמניות סרות מדי פעם לחנות החיות. כך קרה ששירז טל, במקום לקנות אוכל לדגים, חזרה עם כלב. ואז בעלה שהבין, כלומר קלט מיד את המסרים והיצרים הנשיים והאמהיים, אמר לה: "שירז את צריכה ילד". ואז הם עשו את זה. ובגלל שהיא היתה כל־כך בשלה זה הצליח מיד. ועכשיו היא בחודש השישי ויש לה בטן מקסימה ומדהימה שרק צריך לקוות שתרד מיד עם תום ההריון, כי לשירז חשוב מאוד המראה שלה לא רק כדוגמנית אלא גם כאדם. אבל גם אם הבטן לא תרד מיד אלא רק כעבור יום־יומיים, ואפילו שלושה, לא נורא, אחרי הכל ההריון והנישואים הם שיאים שהכל מתגמד לידם, אפילו המאכלים והתרבויות ששירז הכירה במסעותיה הרבים בעולם הגדול, כי עכשיו היא מספקת את עצמה בדרכים אחרות כמו זה שהיא עושה ילד ויש לה ספא. אז גם אם הבטן תרד רק כעבור ארבעה־חמישה ימים היא תסתדר עם זה ולא תיכנס לדיאטות מטורפות. היא בשלה ומשלימה עם זה, יש הזדקנות ונזקי זמן אבל לא ניכנס לפרטים. הבטן תרד - אז זה ייקח שבוע, ביג דיל - ובינתיים, תודה לאל היא מעשירה את עצמה ומפתחת תחביבים כמו פנג שואי, סידור תמונות באלבומים ו-כדורגל. ואולי בגלל זה, באותו סופשבוע שבו שירז טל "מדברת מהבטן" במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" (6.10.06), היא משמשת קישוט מלהג בפאנל פרשני הכדורגל בערוץ 1 (משדר משחק הכדורגל נגד רוסיה, 7.10.06). בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" (9.10.06), זו לצד זו, כמו בחידת "מצא את ההבדלים", נדפסות שתי ידיעות מזן "מוזר ומעניין". האחת, "קוף טוב הכל טוב", מספרת על משולש אהבים קופי בגן־החיות בקריית־מוצקין: העובדות, בקיצור נמרץ, הן כדלקמן: קופת קפוצין זנחה את בנה הקופיף לאחר שאביו - בן-זוגה - לקח לו כמאהבת קופה אחרת מן הלהקה, ואילו זו מיהרה לאמץ את הבן הדחוי. אכן מוזר ומעניין, ומעורר מחשבות על טבעם של קופים וקרבתם אל גזע האדם. אשר לידיעה השנייה, אף היא מתנאה בשם מתחכם, "סקס וההתנחלות הקטנה", ומביאה את סיפורו הבלתי ייאמן של "תושב התנחלות (אשר) חצה את הגינה - ועבר לחיות עם השכנה ממול". נכון, מודה הכתב גיא מי-טל, "בתל־אביב סיפור שכזה הוא לא ממש סיפור אבל בהתנחלות שבה מתגוררות כ־40 משפחות וכולם מכירים את כולם הוא הפך לשיחת היום והלילה" (שם). וגם ב"ידיעות אחרונות", כך מסתבר, רואים בזה סיפור, והאופן שבו הוא מסופר מעורר מחשבות על טבעם של מתנחלים, המוצגים - בדרך הסנסציה - כבעל-חיים מוזר מעניין. גיליון 65, נובמבר 2006

הקטע הקשה ביותר שחוויתי בפרשה הזאת היה כשהתבהר לי סופית שצוות החקירה תחב אפו בגסות לנכס המקצועי היקר לי מכל - הקשר שלי עם מקורותי

המתקפה החזיתית שפתחו יועצי התקשורת של ראש הממשלה, מיד לאחר פרסום התחקיר ב"הארץ" על הלוואת המיליונים המסתורית מסיריל קרן למשפחת שרון, היתה צפויה. לא הופתעתי. הרי לא ציפיתי שאייל ארד ישבח בראיונותיו את מלאכתנו העיתונאית. לא לשם כך הוא מקבל הרבה כסף. השתדלתי אפילו להתעלם ממופע האימים שניהל עמיתו הצעיר, ליאור חורב, בזמן מסיבת-העיתונאים שכינסו היועצים. "עשית היום מעשה נבזי", הטיח בי. "על קובלנה פלילית שמעת? אולי בקרוב תכיר את המשטרה מהצד השני. מהצד של הנחקר". השתוממתי מהסגנון ומכך שכאחוז תזזית הוא אף ניסה להפיץ את מה שנשמע לי אז כדבר שטות, לשאר העיתונאים בחדר. לאחר כמה ימים, כשחורב הגיע לתוכנית הטלוויזיה "משעל חם" וסיפר על מנוסתו ממבקשי רעתו בחולות אשדוד, התבססה אצל רבים התובנה כי אנשי מקצוע מתחום אחר אמורים לנתח את התנהגותו; ואולם בדיעבד, כשנחקרתי באזהרה, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה המעיקה שחורב אולי ידע משהו שאני לא ידעתי, או לחלופין שהיה משוכנע כבר אז שהלחץ על היועץ המשפטי לממשלה יניב פרי. ובאמת, היועץ לא רק שהקים צוות לחקירת ההדלפה, הוא אף שיבץ בתוכו איש שב"כ, ונתן לצוות יד חופשית להשתמש באמצעי חקירה חמורים. מכך אפוא כן הופתעתי. בכל יום, כך מסתבר, לומדים משהו חדש. בתוך זמן קצר הבנתי שאייל ארד לא היה צריך את הקונספירציות של חורב, כשלצדו עומד היועץ המשפטי לממשלה. הספין - "תפסו את המדליף" - שבו בחר כדי להתמודד עם החשדות הקשים נגד ראש הממשלה קיבל בתוך שעות ספורות סיוע מהתובע הכללי. היועץ החליט לפעול כפי שלא פעל, למשל, כשהתפרסמו בעיתונות ידיעות בטחוניות שמישהו טען כי הן עלולות לפגוע בבטחון המדינה. דווקא עכשיו, לאחר שהתפרסמה ידיעה אמינה על חקירה שמתנהלת נגד ראש ממשלה מכהן המבקש פעם נוספת את אמון הציבור, החליט היועץ להקים צוות שיחקור את ההדלפה. כעבור שבוע וחצי הוזמנתי על-ידי עו"ד ערן שנדר, ראש צוות החקירה, למסור עדות. "אני מדגיש שמדובר בבקשה", אמר בשיחת הטלפון. כשנפגשנו במשרדי המחלקה לחקירות שוטרים בירושלים, אמרתי לו מה דעתי על החקירה. אני מבין, הסברתי לו, שמערכות אמורות לבדוק את עצמן אם דולף מהן חומר, אך בין זה לבין הקמה מתוקשרת של צוות חקירה עם סמכויות מלאות, ועוד עם איש שב"כ, המרחק רב. כך, אמרתי לו, הפרתם בגסות את האיזון הדמוקרטי בין מערכות שפועלות מחוץ לטווח הראייה של הציבור, לבין אלה שתפקידן לספק לו מידע חשוב. שנדר הסביר לי מדוע הוא חולק עלי. אך בתוך זמן קצר הבנתי מה רבה היתה תמימותי, ומה רב היה המרחק בין הדיון האינטלקטואלי הקצר ששנדר כביכול ניהל עימי, לבין המוטיבציה שהיתה לו וליועץ המשפטי לממשלה לרצות את אלה ששלחו אותם למשימתם. זה היה כששנדר הבהיר לי שאני חשוד בשיבוש הליכי משפט, וכשהזהיר אותי שחלילה לא אפליל את עצמי. לאחר שתמו שאלותיו, שכמעט על כולן סירבתי לענות מטעמי חסיון מקורות, אמרתי לו מה אני חושב על התנהגותו ועל התנהגות שולחיו ונפרדנו; לא לפני שביקש לדעת. "האם אתה מתכוון לפרסם את דבר החקירה?". לא סתם ביקש לדעת. היועץ ושנדר, כך התברר בדיעבד, לא רצו שדבר חקירתי יהיה בראש סדר יום המחרת. באותן שעות כבר הלך והסתיים תשאולה תחת אזהרה של הפרקליטה, ליאורה גלט-ברקוביץ. בשעה שתיים אחר חצות, כזאת עוד לא היה בתולדות תא כתבי המשפט, העירו מכשירי הזימוניות את כתבי משרד המשפטים משנתם. הביפרים דיווחו על השלמת המשימה הלאומית - מציאת מוסרת המסמך. אמנם, בהודעה לעיתונות לא נכתב שמה של הפרקליטה החשודה, אך כל כתב מנומנם שהתקשר ללשכת דובר משרד המשפטים קיבל אותו בנדיבות. כעבור שעות אחדות גם קיבל פרטים עסיסיים מהחקירה, ובראשם הפרט המסעיר ביותר - ההדלפה היתה מטעמים פוליטיים. היום כבר ברור כי ההדלפות מהחדר שבו נכחה גלט-ברקוביץ היו מגמתיות, סלקטיביות, ואולי, אבוי, גם "פוליטיות". תמהתי מעט על מקצת העיתונאים, שאמנם גיבו אותי לאורך כל הדרך, אך הקפידו לבקר את מעשה ההדלפה עצמו. התקשיתי להבין את ההיגיון שבדיכוי עובדי ציבור, שמעוניינים לשפוך אור על עוולות ומעשי שחיתות, דווקא על-ידי העיתונות עצמה. ובכלל, האם נשמע אי פעם איש מודיעין מבקר בפומבי את מקורותיו על כך שהם עושים מעשה לא מוסרי כשהם מוסרים מידע על מנהיגיהם, או על מפעיליהם? היועץ עשה הכל כדי להכשיר בדעת הקהל את חקירתי באזהרה. בלא בושה עלה דוברו לשידור בקול-ישראל וניסה ליצור דרמה: "אני מספר כאן לראשונה שהכתב הוזהר כי הפרסום עלול לשבש את החקירה, ולמרות זאת הוא פרסם את הכתבה". מיד אחר-כך התקשרתי אליו כדי לברר מי הלעיט אותו בשקר הזה."דיברת לפני הפרסום עם עירית כהאן (מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה; ב"ק)?", שאל אותי הדובר, "מה היא אמרה לך?" לא האמנתי למשמע אוזני. למה כיוון הדובר? לאחר שקיבלתי את המסמך, התקשרתי עם מקורות שונים כדי לאמת את דבר החקירה שמנוהלת נגד ראש הממשלה. כמה ממקורותי היו קואפרטיביים ושיתפו אותי במידע חשוב, וכמה היו פחות. אחת מהן היתה כהאן. "אני לא יכולה לעזור לך, כי זה עלול לפגוע בחקירה", אמרה לי. לכך כיוון הדובר. תשובה שגרתית, שעמיתי ואני מקבלים מאנשי משטרה ופרקליטות בדבר חקירות שמתנהלות, הפכה לפתע לאזהרה של עיתונאי מפני שיבוש הליכי חקירה. הבהרתי לדובר שאני יכול להפריך בנקל את השקר שהוא מפיץ בכלי תקשורת. אכן השקר עומעם בהמשך הופעותיהם של היועץ והדובר. מעבר לכך הסברתי לו, שהוא כדובר לא הזהיר אותי כשפניתי אליו באופן רשמי בעניין, וניסיתי להבין ממנו, אם אכן היה חשש לשיבוש, מדוע לא ניצל משרד המשפטים את 36 השעות שהיו לו עד לפרסום כדי לבקש מבית-המשפט, כנהוג, להוציא צו איסור פרסום. עד לפרסום התחקיר, החוקרים אפילו לא ידעו אם קיים אדם בשם סיריל קרן. החומר שהיה בידיהם היה דל. היום הם מחזיקים בשלל מידע שהתפרסם בעיתונות, ובעזרתו הם יכולים לגלות נפלאות. נכון, החקירה יצאה מהארון לפני שהחוקרים התכוונו לכך, אך כפי שקצין בכיר במשטרה אמר לי לא כבר: "מה הם ציפו כשיוצאת בקשה לחיקור דין לחו"ל? הם באמת חשבו שהחקירה תישאר סמויה?". איש במשטרה לא באמת האמין בכך. אף שמשלב מסוים הדבר היה צפוי, הקטע הקשה ביותר שחוויתי בפרשה הזאת היה כשהתבהר לי סופית שצוות החקירה תחב אפו בגסות לנכס המקצועי היקר לי מכל - הקשר שלי עם מקורותי. עדיין לא ברור אם בקשת פלט השיחות היתה האקט הלא דמוקרטי היחיד שביצעו שנדר ופקודיו, ומכל מקום קשה להשתחרר מהתחושה המעיקה כי הוא, שעד לא מכבר עמד בראש המחלקה לחקירות שוטרים, יודע עכשיו מי הם הקצינים הבכירים במשטרה, ועמיתיו בפרקליטות, שאני נוהג לשוחח עמם. שנדר מנסה להפיץ טענה שלא הביט בפלט השיחות היוצאות והנכנסות שלי, אלא ביקש מאדם אחר לעשות זאת. אאמין לטענה זו כשאאמין למליצה שיצאה מפי היועץ המשפטי לממשלה בעקבות הביקורת שנמתחה עליו: "אני מהחרדים ביותר לחופש העיתונות בארץ". ובכלל, לפעמים קשה לעקוב אחר מגיני שלטון החוק בארץ הזאת. הלכת בית-המשפט העליון היא שלא מחייבים עיתונאי למסור את מקורותיו. תחי הדמוקרטיה הליברלית. אבל אחר-כך הולכים החוקרים, חמושים בצו בית-משפט, ומוציאים מחברות הטלפון את פלטי השיחות הנכנסות והיוצאות שלו. בראבו. גיליון 43, מרץ 2003 שיעור אזרחות | עו"ד יעקב גלנטי

כל העיתונים תוקפים את גבי אשכנזי | "ידיעות אחרונות" מבליט את גרסת הרמטכ"ל | ובמגזין "רייטינג" מתפרסמים תצלומי חשפניות

"זה יום עצוב", נכתב בכותרת הגג של "ידיעות אחרונות". הדובר המצוטט הוא האלוף יואב גלנט, שאמר זאת אתמול, כך מדווח הכתב יוסי יהושוע בכפולה השנייה של העיתון, "לחבריו". אחד מאותם חברים מצוטט בידיעה כמי שאמר, "זה יום עצוב למדינה", שני שואל, "מה חושבים עלינו האויבים שלנו?", שלישי תוהה, "לאן הגענו?". לאן, באמת, הגענו? ובכן, הגענו ליום שבו מוטחת בעיתונות ביקורת חריפה במי שעומד בראש צבא ההגנה לישראל, הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי. במדינה שבה הצבא הוא ערך עליון אין זה עניין של מה בכך, גם אם מדובר בביקורת שאין כל קשר בינה ובין מבצע צבאי כושל, חשד לביצוע פשעי מלחמה או סתם נורמות פסולות שהשתרשו בקרב חיילים. עיקר הביקורת המופנית הבוקר אל אשכנזי נובע מהתנהלותו הפסיבית בשבועות הרבים מול מה שמכונה "מסמך גלנט", שאשכנזי היה מודע לו ואף החזיק בו. המסמך הוא מעין תוכנית אסטרטגית – ככל הנראה מזויפת – להכפשת שמו של הרמטכ"ל ולסלילת דרכו של האלוף גלנט להחלפתו. נראה כי תדמיתו של אשכנזי ניזוקה הבוקר, אולי באופן תמידי. אם הפרסום בשבוע שעבר, שבועות לאחר המעשה, של סרטון מטושטש שבו נראית ח"כ חנין זועבי מסתובבת על סיפון המאבי-מרמרה ומתווכחת עם חיילים אכן נועד להסיט את תשומת הלב מעדות הרמטכ"ל בפני ועדת טירקל, אתמול היה צריך להשתחרר מטעם דובר צה"ל סרטון שבו נראית זועבי שעות אחדות לפני פשיטת צה"ל על הספינה כשהיא משחיזה סכינים ומתוודה על רצונה למות כשהידית. "למה שתק הרמטכ"ל?", שואלת הכותרת הראשית של "ישראל היום" ומוסיפה עוד כמה שאלות בתיבה המוכתרת בביטוי "סימני השאלה": "מדוע חלפו 4 ימים מפתיחת החקירה ועד שהרמטכ"ל מסר המסמך למשטרה? כמה זמן היה המסמך בידי הרמטכ"ל ומה עשה בעניין? ממי קיבל את המסמך והאם הוא יודע מי חיבר אותו? מדוע לא דיווח על המסמך לשר הביטחון או לראש הממשלה? מדוע לא הזמין את האלוף גלנט לבירור בנושא? האם הוא יודע אם המסמך מזויף? האם ייתכן שדובר צה"ל לא ידע על המסמך עד שפורסם בטלוויזיה?". תשובות חלקיות לשאלות של "ישראל היום" ניתן למצוא בכותרת הראשית של "הארץ": "הרמטכ"ל החזיק במסמך גלנט במשך חודשים. החשד: קצינים בכירים בצה"ל אחראים לזיוף". מתחת לכותרת הראשית מדווח עמוס הראל, תחת כותרת נוספת הקוראת "הרמטכ"ל מסתבך", כי אשכנזי החזיק בעותק של המסמך מאז סוף אפריל השנה, כך על-פי עדות הרמטכ"ל במשטרה. "התנהגות אשכנזי כפי שנחשפה בעדותו מעוררת תמיהות קשות, במישור הפיקודי והערכי", כותב הראל ובהמשך מוסיף: "שום צעד מהותי, פיקודי, לא ננקט, אף שגם אלופים נוספים ידעו על המסמך זה כמה חודשים. על פניה, זו התנהלות פגומה, ששום דברור שלאחר מעשה לא יצליח לטשטש [...] אשכנזי זרק מהצבא בשנים האחרונות קצינים בכירים על פחות מכך". שני מאמרי הפרשנות הנלווים תוקפים אף הם את התנהלות אשכנזי. "אשכנזי ישב על קרני הדילמה שבועות רבים מדי", כותב אמיר אורן, המשווה את הרמטכ"ל לעיתונאי שקיבל לידיו מידע חם ואינו בטוח אם ראוי לפרסמו מיד או להמשיך לבדוק את מהימנותו. "אשכנזי, שהוצג כמנצח הגדול בשבוע שעבר, נראה עכשיו כמפסיד", קובע אלוף בן. "הטלטלה – האם סערת מסמך גלנט הופכת כעת לרעידת אדמה בממדים חסרי תקדים?", שואלת כותרת משנה על גבי שער "מעריב". התשובה הפשוטה היא לא. היו כבר רעידות אדמה גדולות יותר בישראל בכלל ובצבא ההגנה לישראל בפרט. נזכיר דוגמה אחת: מלחמת יום הכיפורים. בשנת 2010 המדינה ככל הנראה לעין אינה עומדת על סף חורבן, אבל כותרות דרמטיות הן מצרך מבוקש תמיד, גם בעתות רגיעה. הכותרת הראשית על שער "מעריב" מכילה היום מלה אחת – "עננה". כותרת יפה, מעודנת, שעומדת בניגוד לעימוד הדרמטי של השער. גם עננה, מדגים הבוקר שער "מעריב", יכולה במקרה הצורך להלום בפני הקוראים כפטיש. "העננה הכבדה המלווה את פרשת מסמך גלנט התמקמה אתמול מעל לראשו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי", מדווחים אמיר בוחבוט, אבי אשכנזי, נתיב נחמני ומיה בנגל בכפולה הפותחת של העיתון, ומדגישים את המצב הקשה שהרמטכ"ל נקלע אליו ביממה האחרונה. שני מאמרי הפרשנות בעיתון זה חצויים. עפר שלח מזהיר כי עדיין רב הנסתר על הגלוי, אך בכל זאת מוצא לנכון לבקר בחריפות את הרמטכ"ל וכותב: "אם אשכנזי אכן הכיר את המסמך במשך שבועות ואף חודשים, ואולי אף סמוך להיווצרותו המשוערת, ההימנעות שלו ממעשה כל הזמן הזה היא הפרה חמורה של מה שמצופה מרמטכ"ל". בן כספית, לעומת זאת, שבימים האחרונים הרבה לבקר את האלוף גלנט ולשכת ברק, כותב "לבי לאשכנזי". כספית מזכיר כי רוב המהלכים ששורטטו במסמך אכן התרחשו בפועל, מבקר את לשכת שר הביטחון אהוד ברק, מעיר באגביות כי השר ברק קיבל לאחרונה מכתב ממבקר המדינה שבו נדרש להעביר מידע נוסף בעניין החברות שהעביר לבנותיו, וחוזר לפרשה הנוכחית כדי לדרוש את התערבות השב"כ והמלמ"ב בחקירתה. בקיצור, כספית עושה כל שביכולתו כדי לא לפגוע ברמטכ"ל ביום שבו כמעט כולם מבקרים אותו בחריפות. זו, כמובן, משימה לא פשוטה, אפילו ללהטוטן מלים ככספית. למרות הטור המגונן יחסית של כספית, מסגור הסיפור ב"מעריב" ביקורתי כלפי אשכנזי, בדומה למסגור ב"הארץ" וב"ישראל היום". החריג, גם הפעם, הוא "ידיעות אחרונות". העיתון נמנע הבוקר מלהעביר אל ראש השער דיווח על אירוע אחר, כפי שעשה כמה פעמים בימים האחרונים. היום גם "ידיעות אחרונות" אינו יכול להתעלם מההתפתחות בפרשה, אך הוא מדווח עליה מזווית שונה משאר העיתונים. "אשכנזי, גנץ ואייזנקוט ידעו חודשים על המסמך", קוראת הכותרת הראשית בעיתון, וכורכת את הרמטכ"ל יחד עם עוד שני אלופים, אף שבדיווח בכפולה הפותחת [יוסי יהושוע וירון דורון] נכתב כי הוא זה שהחזיק במסמך והם רק ראו אותו. מתחת לראשית, כותרת שאינה מטילה דופי באשכנזי; להפך, היא מביאה את גרסת הרמטכ"ל ומנסה לצמצם נזקים. על-פי "גורמים המקורבים לחקירה", מסבירים בכותרת המשנה, "הרמטכ"ל האמין שמסמך גלנט אמיתי ושאין מדובר בפלילים, ולכן לא העביר אותו לפרקליט הצבאי או למשטרה". שלושה מאמרי פרשנות מתומצתים על השער ומופיעים במלואם בעמודים הפנימיים. אלכס פישמן הוא המבקר החריף ביותר של אשכנזי, אך עיקר הביקורת נגדו אינו מוצא את דרכו לטקסט המופיע בשער העיתון. סימה קדמון מתונה בהרבה ומסתפקת בכתיבה על ה"ניכור" שהתגלה בין הרמטכ"ל לאלוף גלנט ועל "חוסר אמון" בינו ובין שר הביטחון. נחום ברנע מתאר את המצב כ"מציאות של רפובליקת בננות" וקובע בהמשך הטור כי "בחוכמה שלאחר מעשה, אשכנזי שגה". יוסי יהושוע הוא הכתב היחיד שמביא הבוקר את עמדת האלוף גלנט, באמצעות ציטוט חבריו הקרובים. יהושוע היה גם הכתב שפירסם את דברי אשכנזי כי לא ייתן שיהפכו אותו לתואם דוד לוי. באותו היום התברר כי נקודה זו מצוינת במסמך שבמרכז הפרשה. "תמוה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "האיש הכשרוני והקרוב אליו [אל אשכנזי], אבי בניהו, העיד כי לא ידע על המסמך שבו מחזיק אשכנזי כבר כמה שבועות אלא זמן קצר לפני השידור, הכיצד?". בן כספית דווקא תומך בגרסת בניהו. "דובר צה"ל אבי בניהו נשבע שלא היה בלופ", כותב כספית. "בניהו עשה קריירה מכן להיות בלופ, אבל במקרה הזה קשה לא להאמין לו. אם בניהו ידע שהרמטכ"ל ידע, לא היה יוצא לסבב ההכחשות של סוף-השבוע, כולל מכתב חתום לאלופי המטכ"ל. אף אחד לא ישקר ביודעין כשברור לו שבעוד חמש דקות ייחשף". עמיתו לעיתון, שעובד דרך קבע מול בניהו, ספקן יותר. הכתב הצבאי אמיר בוחבוט חתום על ידיעה הנושאת את הכותרת "בניהו: מודר או ידע?". בוחבוט מזכיר כי בניהו העביר השבוע מכתב לאלופי המטכ"ל ובו הדגיש: "לא ראיתי את המסמך המדובר ואין לי מעורבות בו", ותוהה כיצד ייתכן שהרמטכ"ל, שהחזיק במכתב במשך שבועות, לא שיתף בו את איש אמונו ודובר הצבא. בוחבוט מציין "שתי אפשרויות שיש למנות אותן בזהירות המתבקשת: הראשונה – שאשכנזי החליט למדר את אחד האנשים הקרובים אליו ביותר מחומר הנפץ שהגיע לידיו. השנייה – שבניהו לא דייק במכתבו לאלופים". בוחבוט מציין כי הכותרת על דוד לוי שהופיעה בעיתון המתחרה נבעה, על-פי ההערכות, מ"תדרוך שהעניק דובר צה"ל לכתב". "לא ברור אם מדובר בצירוף מקרים בלבד, או שדובר צה"ל הכיר בכל זאת את המסמך ואת תוכנו". בשולי הדיווח ב"הארץ" על פרשת המסמך מציין עמוס הראל כי "אתמול בבוקר נפצעו קל שני חיילי צה"ל מירי פצצות מרגמה ליד נירים בנגב המערבי". ב"ישראל היום" מוקדשת לאירוע ידיעה קצרצרה. ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" קשה למצוא אפילו מלה אחת על התקרית. מאז חילופי העורכים במגזין הבידור "רייטינג" של "מעריב", לא התפרסם אפילו פעם אחת במדור הרכילות של העיתון תצלום פפרצי של ארז טל כשראשו מוגדל באמצעות תוכנת מחשב מעבר לממדיו הטבעיים. אף שעיצוב המדור נותר דומה, וכולל גם תחת העורכים החדשים הערות היתוליות לצד תצלומי ידוענים, הגישה השתנתה. הבוקר, במקום שנינות למיטיבי לכת, מציע המדור, לצד שנינויות מתוחכמות פחות, שישה תצלומים [אמיר מאירי] המתעדים בילוי של להקה במועדון חשפנות. חברי הלהקה נראים יושבים על ספה במועדון החשפנות כשנשים עירומות גוהרות מעליהם או שוכבות על ברכיהם. כמה מחברי הלקה נראים מגפפים את הנשים. כמה מהנשים נראות בחזה חשוף, כשמסכה על פניהן ולבבות קטנים שהוסיפה מחלקת הגרפיקה מסתירים את פטמותיהן. בכיתוב התצלומים מוסבר כי חברי הלהקה "אוהבים אותן עם מסכות של זורו על הפנים ובלי בגדים, כשהן ישובות על ברכיהם עם הפנים לכיוונם ונעות בחושניות, ובקצב מתגבר, קדימה אחורה קדימה אחורה". בהמשך נכתב כי האירוע התקיים לרגל סיום שירותו הצבאי של אחד מחברי הלהקה. "זה לא היה קל", נכתב בלשון סגי נהור, "אבל איכשהו נראה שהחברה בכל זאת לקחו את הבאסה בסבבה". יש מקום לעירום חלקי במדור פפרצי של מגזין בידור, יש מקום אף לעירום מלא, אבל כשהעירומים הם לא הידוענים אלא חשפניות בתשלום, וכשהתצלום אינו מתבצע בהיחבא אלא בגלוי ותוך שיתוף פעולה של כל הנוגעים בדבר, עולה תחושת גועל. כפולת העמודים הזו נראית כאילו נלקחה מאחד מעיתוני הסקס שמחולקים חינם בפיצוציות שממוקמות לצד המועדון שבו נערכה המסיבה. התצלומים הללו מזכירים את אלה שהעלתה החיילת לשעבר עדן אברגיל לדף הפייסבוק שלה, תצלומים שבהם היא נראית בפוזות מגחכות לצד עצירים פלסטינים כפותים. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח ישראל מושקוביץ כי "המרכז המסחרי הישן של בית-שאן היה אתמול שומם כמעט לחלוטין", וזאת מפאת החום הכבד ששרר באזור. מושקוביץ מצטט אחדים מתושבי העיר שמתלוננים בפניו על מזג האוויר ונזקיו. בכפולה הפותחת של "הארץ" מדווחת עמירה הס על שני קטינים פלסטינים שנעצרו בחשד להצתה, הוחזקו ונחקרו במשך עשרה ימים במתקן של השב"כ בפתח-תקווה, ושוחררו אחרי שלושה שבועות, מהם שישה ימים בהפרדה, בלי שיואשמו בדבר. בכל עיתוני הבוקר מצוטטים קטעים מסיכומי הצדדים במשפט קצב, שהותרו אתמול לפרסום לבקשת העיתון "גלובס". בכל העיתונים הכותרת ניתנת לעמדת התביעה. "ראה בנשים אובייקט מיני"; "החזיק מאגר של נשים"; "קצב חתר לניצול מיני"; "התביעה: קצב ראה בנשים הכפופות לו מאגר של אובייקטים מיניים". בכמה מהמקרים לא מצוינת עמדת ההגנה גם בכותרת המשנה לידיעה, אלא רק בגוף הטקסט, בפסקאות האחרונות. קצב, שעוקב מקרוב אחר סיקור משפטו, בוודאי לא ירווה נחת מהטיית העיתונים הבוקר. אגב, ב"הארץ" וב"מעריב" לא מוזכר חלקו של "גלובס" בחשיפת סיכומי הצדדים. ב"ידיעות אחרונות" מוזכר "גלובס", וב"ישראל היום" מוזכר גם הכתב שהגיש מטעמו את הבקשה – יובל יועז. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי "משרד החוץ מגדיל את תקציב השיווק המיועד למיתוג של מדינת ישראל בעולם, ומקצה לפעילות סכום חסר תקדים של 100 מיליון שקל". בידיעה נפרדת מדווח אברבך כי חברות הלוויין והכבלים נערכות להקמת ערוץ חדשות משותף. איילה צורף מדווחת ב"דה-מרקר" כי ראשי האתר "זה וזה" יזומנו לחקירה במשטרה, לאחר שהגישו תלונת שווא כחלק מ"קמפיין גרילה" לפרסום האתר. עידו אפרתי מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" על העלייה הדרמטית בהיקף הפרסום מטעם חברות הנדל"ן – 162% בשנה האחרונה. עיקר הצמיחה בפרסום בטלוויזיה, שם הושקעו 9.5 מיליון שקל במחצית הראשונה של 2010 לעומת 370 אלף שקל בלבד במחצית הראשונה של השנה שעברה. גם בעיתונות המודפסת, המדיה הפופולרית ביותר לפרסום נדל"ן, חלה עלייה דרמטית – מ-11.2 מיליון שקל ל-24 מיליון שקל. ב"ישראל היום" מתפרסם על פני עמוד שלם ראיון [מאיה כהן] עם נתניהו, עידו נתניהו, לרגל עליית הצגה חדשה פרי עטו. לאחר כמה גליונות פחות אטרקטיביים, המגזין "פירמה" של "גלובס" שוב גדוש בכתבות ומאמרים רבים הראויים לקריאה. כתבת השער היא ראיון שערכה דפנה יודוביץ עם ארז טל, ראיון שחשיבותו, כמו שנהוג לומר, בעצם קיומו. בתשובה לשאלה "אתה יכול לדמיין סיטואציה שבה אתה מפתח פורמט לטאלנט אחר?" אומר טל: "לגמרי. הנוכחות שלי על המסך אף פעם לא היתה הדבר הכי חשוב. בקלות אני משחרר את המקום הזה. רק בישראל, למשל, פותחה בהתחלה כתוכנית יחיד לאורנה בנאי". בהמשך המגזין כתבה נוספת של יודוביץ, העוסקת במניעים שעמדו מאחורי ההחלטה של הוט לזנוח את ערוץ ביפ. הכתבה משרטטת תסריט אלטרנטיבי לזה שבלט באמצעי התקשורת עד כה והתמקד בעימות בין "ידיעות אחרונות" וארנון (נוני) מוזס ובין אבי ניר וקשת. בפתח הכתבה רשימת דעה מאת עורך המגזין רותם דנון, המסכם פחות או יותר את הנאמר בה. עוד במגזין – מאמר ביקורתי של דנון על סקר TGI ועיתון "ישראל היום", ראיון עם אהרלה גולדפינגר, וכתבה על הקשיים שעמדו, ועדיין עומדים, בפני הוועדה למדרוג באינטרנט.

ויליאם שון, עורכו המיתולוגי של ה"ניו-יורקר", הבין שיש משימות עיתונאיות המצריכות שיגור שליח שהוא יותר מעיתונאי. משפט אייכמן היה כזה, וחנה ארנדט, פילוסופית מתריסה, היתה כזו

"כשאני מדברת על הבנאליות של הרוע, אני עושה זאת אך ורק ברמה עובדתית ומצביעה על תופעה שהזדקרה אל מול עינינו במשפט. אייכמן לא היה יאגו וגם לא מקבת, והוא בוודאי לא היה מעלה בדעתו להחליט, כמו ריצארד השלישי, להראות שהוא רשע. מלבד פעלתנות יוצאת מגדר הרגיל למען זכייה בקידום אישי, לא היו לו שום מניעים, והפעלתנות הזאת לא היתה פלילית בשום אופן. אפשר לומר שפשוט לא היה לו מושג מה הוא עושה [...]. הוא לא היה טיפש, זה היה חוסר מחשבה גמור – שאינו זהה כלל לטיפשות – שהכשיר אותו להפוך לאחד מגדולי הפושעים של אותה תקופה. זה בנאלי ואפילו משעשע, שעם כל המאמצים בעולם אי-אפשר למצוא באייכמן עומק שטני [...]. הלקח שניתן היה ללמוד בירושלים הוא, למעשה, שריחוק כזה מן המציאות, וחוסר מחשבה כזה, יכולים לגרום יותר חורבן מאשר כל האינסטינקטים המרושעים שאולי קיימים באדם" (חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", 1962) כמעט ארבעה עשורים חלפו עד שספרה של חנה ארנדט, "אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע", ראה אור בעברית, והקטע שלעיל לקוח מאחרית הדבר לספר. זהו ספר קשה לעיכול, שכלית ותודעתית, המתבונן בעיניים בלתי מצועפות באחת הדמויות המרכזיות בתעשיית הרוע הנאצית, ועם זאת אינו חוסך ביקורת מבית-המשפט, מן התובע, מהיועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר ומראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. זאת, תוך התמודדות עם שאלות כואבות כמו שאלת חלקם של היודנראט, מועצות ראשי היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי, בהקלה על מנגנוני ההשמדה (לשאלות אלה נחשף הציבור בישראל עוד בטרם משפט אייכמן, בעקבות משפט הדיבה הפלילי הדרמטי שניהלה מדינת ישראל בשנים 1952–1958 בשם ד"ר ישראל קסטנר בגין פרסום של העיתונאי מלכיאל גרינוולד, שטען כי קסטנר, עסקן יהודי-הונגרי, שיתף פעולה עם הנאצים והפקיד את יהודי ארצו. קסטנר נרצח בשנת 1957, עוד בטרם פסק העליון בערעור המדינה). בימים אלה יש לקהל הישראלי הזדמנות להתוודעות חטופה עם אישיותה ותפיסתה המאתגרת של הפילוסופית היהודייה-אמריקאית, ילידת גרמניה, שנטלה על עצמה בקיץ 1961 "שליחות מיוחדת", לכסות את משפטו של אדולף אייכמן מטעם המגזין "ניו-יורקר". סרטה של הבמאית הגרמנייה מרגריטה פון-טרוטה, "חנה ארנדט" (2012), המוקרן בימים אלה ברחבי הארץ, מאפשר לבחון את קצותיו הרחוקים של הכיסוי העיתונאי, כפי שבאו לביטוי בפועלה. חשוב שכל ישראלי, ובמיוחד אלה שנולדו לאחר המשפט, יצפה בסרט. והמבקשים להעמיק כדאי שיקראו בעיון את הספר. צפייה בסרט, למי שחי כאן בתקופת המשפט (הייתי אז בן 12–14), היא חוויה מוזרה. הסרט הוא יצירה קולנועית מצומצמת, מסוגננת וממוקדת בציר הביוגרפי של ארנדט, ואינו משקף את האווירה הטעונה ששרתה כאן ואת החשיפה המיוחדת המוחלטת, ההיפנוטית, שהציבור הישראלי דאז היה שרוי בה. במבט לאחור קל יותר להבין שהמשפט היה הצגת ענק שתוזמרה ישירות על-ידי בן-גוריון, שבגאונותו הפיק סצינה מכוננת למדינת ישראל הצעירה. את מה שניתן לראות היום בבהירות ממרחק השנים שחלפו – ורבים מאיתנו מתקשים בכך אף היום – קלטה ארנדט מיד, ובחדות, מספסל העיתונאים שעליו ישבה. ארנדט מניחה כי בית-העם בירושלים, שבו נערך המשפט, נבחר בזכות מבנהו, כאולם תיאטרון; כמקום המתאים לניהול משפט ראווה שבו ייפרע העם היהודי מאחד מגדולי מרצחיו – המשנע הגדול בהיסטוריה של אנשים אל מותם, איש צייתן ושאפתן שלא נחשף כלל לגיאיות ההריגה. "בן-גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים", כותבת ארנדט. "הוא לעולם אינו מגיע לישיבות; באולם בית-המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר, התובע הכללי, אשר בייצגו את הממשלה עושה כמיטב יכולתו לציית לאדונו". עם זאת היא נמנעת במוצהר מלראות במשפט אייכמן משפט ראווה. מאוחר יותר, במהלך דיווחיה, ארנדט עומדת על העובדה שאב בית-הדין התקשה למשמע את התביעה אל תוך מסגרת סדרי המשפט והעיר לא פעם כי "התביעה חייבת להתאים עצמה למה שבית-הדין קובע [...]. גרוע מכך, התביעה לא רק שלא התחשבה בנזיפות, היא פשוט סירבה להנחות את העדים שלה [...] כתוצאה מכך התנהגו העדים כאילו היו נואמים באסיפה המנוהלת על-ידי התובע הכללי, המציג אותם לקהל לפני עלותם לדוכן. הם יכלו להאריך בדבריהם ככל שרצו, ורק לעתים רחוקות נשאלו שאלות מוגדרות. "האווירה הזאת", ממשיכה ארנדט, "לא של משפט ראווה אלא של אסיפה המונית, שבה נואם אחר נואם עושה כמיטב יכולתו כדי לעורר את הקהל, ניכרה במיוחד כאשר התביעה קראה לעדים לעלות בזה אחר זה ולמסור עדות על מרד גטו ורשה ועל נסיונות דומים בווילנה ובקובנה – נושאים שלא היה להם כל קשר עם פשעיו של הנאשם". ארנדט משבחת את הרכב השופטים, כולם דוברי גרמנית – אב בית-הדין, שופט בית-המשפט העליון משה לנדוי, והשופטים בנימין הלוי ויצחק רווה – שעשו לדעתה כמיטב יכולתם כדי למתן את התנהלות המשפט ומנעו ממנו להפוך למופע ראווה. הימים היו ראשית ימי מהפכת הטכנולוגיה התקשורתית. לצד תיבות העץ הגדולות שבתוכן שכנו מנורות מקלטי הרדיו, הופיעו האייפונים של התקופה – ראשוני הדגמים של הטרנזיסטור הזעיר הפועל על סוללות (וממנו משתלשלת אוזנייה). קולו של האוזנר בקע לא רק מתיבות התהודה בכל בית בשכונת מגורי, אלא צייץ גם ברחובות, בתחנות האוטובוסים, בחנויות ובחדרי המורים. לאחר שנת חקירה, ב-11 באפריל 1961, נפתח המשפט, והוא התנהל בקדחתנות עד ה-29 במאי 1962, מועד מתן גזר הדין הסופי (לאחר הערעור), שבוצע יומיים לאחר מכן, כדי שלא יתעורר דיון נוסף, מקומי או עולמי, בצורך בו. זה היה ללא ספק "המופע של המדינה", מאז ועד היום. הכלים היו מגושמים אמנם, יריעות טקסט בעיתונים, כשאת המופע הוויזואלי סיפקו התצלומים השמנוניים (שהודפסו בשחור-לבן וברשת הגסה של דפוס הבלט) וקטעי יומני החדשות על סרטי צלולואיד שרוטים, שהוקרנו באיכות ירודה. יוצרי הסרט "חנה ארנדט" בחרו בפתרון מעניין כדי ליצור אותנטיות ויזואלית של בית-המשפט: הם השיגו עותקים (בשחור-לבן) באיכות גבוהה ובחדות מושלמת מצילומי הווידיאו של המשפט וערכו אותם לתוך העלילה, ספק כשידורי טלוויזיה, ספק כמציאות (בישראל לא היתה עדיין טלוויזיה, והטכנולוגיה לשידור לווייני ישיר, חוצה יבשות, היתה בחיתוליה). בצילומי איכות אלה נראה אייכמן בתא הזכוכית הרבה פחות מפלצתי ומסתורי מכפי שנראה ברפליקות המטושטשות של התקופה. על גבי הטשטוש הזה פרח ושגשג הדמיון הילדותי של בני דורי, בני נוער בריאים פחות או יותר בנפשם ונטולי כלים לעיכול הרוע המנגנוני שייצג האיש הממושקף, המרבה להעוות את פניו. סתם אחד. זה הכל? כרבים מחברי, הייתי זקוק אז למשאבי דמיון כבירים כדי להמציא שיטת עינוי שתאפשר לשלם לו כגמולו. כלפי שלושה מושאי התייחסות היה עלי, כעל רבים מבני דורי, לפתח עמדה רגשית במהלך המשפט. הראשון היה כמובן האיש האפרורי בתא הזכוכית, שבגינוניו ובהתנהגותו הקשה מאוד עלינו לראות בו את נציגו הבכיר ביותר של מנגנון הרוע המוחלט. גם תמונתו במדים ובכובע קצינים סמכותי לא שיכנעה שאין זה מוכר הירקות או השכן מהבלוק ממול. מושא ההתייחסות השני היה גדעון האוזנר, התובע מלא הפתוס, בעל המבטא המוזר, שהתקשינו לראות בו, למרות מאמצי הסביבה, מישהו שמדבר בשמנו ובשפתנו. רבים מבני דורי התמחו בחיקוי הרי"ש המעוגלת שבפיו ומחוותיו הגדולות. המשפט אמנם התנהל בעברית, אך השפה הגרמנית נשמעה בו לעתים כה קרובות, עד שידענו לפלוט כבדרך אגב מושגים כאיינזאץ-גרופן, זונדר קומנדו ואוברשטורם באן-פיהרר, ועל לשוננו התגלגלו קורט בכר, דיטר ויסליצני ורודולף הס כאילו היו כוכבי כדורגל. זה היה משפט שנשמע בו בעיקר קול אחד, קולו הרועם של התובע. ואשר לד"ר סרווציוס, הפרקליט המגושם, היו רגעים שבהם נראה מתאים יותר לגלם את כוחות הרוע מלקוחו. מושא ההתייחסות השלישי, ואולי החשוב שבהם, היו הניצולים, אותו "אבק אדם" שהסתובב בתוכנו, שעימו גדלנו ואותו חווינו, לעתים ברתיעה ולגלוג. היום כולם מבינים משהו בהלם קרב, אבל מה אפשר היה לדעת אז על הלם הגירוש, על טירוף הפרידה, הסבל המוחלט, מחיקת האישיות, ההרג וסיוטי המוות ההמוני שחוו רבים מאלה שהילכו סביבנו. אל הניצולים התייחסנו כפי שקיבלה אותם החברה הישראלית דאז – כאנשים פגומים, כה שונים וכה רחוקים מאידיאל הצבר התקופתי. ידענו היטב לבטא את השאלה הבנאלית שהופנתה לאלה שצעדו "כצאן לטבח" אל תאי הגזים, "למה לא התקוממתם?", והשתאינו השתאות בנאלית לא פחות על שלא נשמעה לכך תשובה ברורה. את הניצולים ייצג רגע שנחרת בתודעה והונצח הן בספר והן בסרט – רגע מצולם מהמשפט ובו ק.צטניק מוסר עדותו. "הוא פתח, כפי שנהג ברבות מהופעותיו הפומביות, בהסבר על השם שאימץ לעצמו. אין זה שם ספרותי, אמר. אני חייב לשאת את השם הזה כל עוד לא יתעורר העולם לאחר צליבת האומה [...] כפי שהאנושות התעוררה לאחר צליבתו של אדם אחד. הוא המשיך במסע קטן לעולם האסטרולוגיה: הכוכב המשפיע על גורלנו באותה דרך שמשפיע כוכב האפר באושוויץ נמצא שם, מול הכוכב שלנו, זוהר לעבר הכוכב שלנו. וכשהגיע לכוח האל-טבעי שמעל לטבע, שחיזק אותו עד כה, ונעצר לראשונה כדי לנשום, חש אפילו מר האוזנר כי יש מה לעשות בעניין העדות הזאת ובעדינות רבה, בנימוס רב, הוא קטע אותו: אולי יורשה לי להציג לך שאלות אחדות, אם תסכים?. גם אב בית-הדין ראה פה הזדמנות להתערב: מר דינור, בבקשה, בבקשה, הקשב נא למר האוזנר ולי. בתגובה התעלף העד המאוכזב, שנפגע כנראה עמוקות, ולא ענה עוד על אף שאלה". ובעצם היה מושא התייחסות רביעי, שאסור עוד לדלג עליו: אנו עצמנו. ולפחות ההנהגה הפוליטית של היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. דווקא כאן לא עלתה על הפרק השאלה הבנאלית שלא ידענו אפילו לשאול: מה עשו ראשי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית כדי לבלום את ההשמדה ההמונית בעוד מועד, או לפחות להביאה לתודעת העולם? מידע ממשי היה אמנם נכס נדיר בימים ההם, אבל לא מאוחר מלחפש לשאלה זו תשובה בדיונים מאוחרים, שראוי כי ייערכו לפחות היום. בני דורי כונו בבוז מסוים "דור הטרנזיסטור", ועם זאת כמעט לא היה בינינו נער שלא בלע בלהיטות את רב-המכר התקופתי "איך נתפס אייכמן", שכתב במהירות הראויה משה (מויש) פרלמן (1961). מדף הספרים ברוב בתי-האב בישראל היה אמנם קצר למדי, ועל העדר ספרות העיון הראויה חיפו בובות פורצלן, ועם זאת לא יכולנו שלא להתפעל מן הספר העיתונאי המסעיר הזה. לא פלא שראינו בו מתחרה רציני בהחלט לאותו סוכן חשאי בריטי, חרמן וחתיך, שצץ בבתי-הקולנוע ונשא את הקידומת 007. לנו היתה לפחות לשכה 06, היחידה המשטרתית שהוקמה מיד עם הבאת העציר הנודע לכאן והופקדה על ניהול חקירתו. ספק אם היתה ידועה לנו העובדה שפרלמן שימש דובר צה"ל הראשון במלחמת העצמאות, ניהל את לשכת העיתונות הממשלתית, היה ראש שירותי המודיעין-הסברה במשרד ראש הממשלה וראש שירות השידור קול-ישראל, ובקיצור, ממייסדי מערך ההסברה הצבאי והאזרחי של מדינת ישראל – ובכל מקרה, ידיעת העובדות הללו לא הפריעה לנו כלל, גם במקרה זה. חנה ארנדט, בספרה, מוסיפה פרטים מעניינים לעלילת המשנה הזו ומנתצת מיתוס קטן נוסף. אייכמן מסר, כמתברר, עדות פרטנית על התנהלותו לאחר תום המלחמה, אולם בית-המשפט החליט שלא להתיר הגשת שום עדות המתייחסת לתקופה שלאחר סיום המלחמה. המידע נחשף בכל אופן, היא כותבת, "הודות לחוסר הדיסקרטיות של פקיד ישראלי לשעבר, שספרו לכידתו של אדולף אייכמן הופיע בלונדון ארבעה שבועות לפני פתיחת המשפט". ארנדט, חוקרת והוגה אך גם עיתונאית חדת עין, מגלה כי פרלמן פרש מן השירות הציבורי שלושה שבועות בלבד לפני שאייכמן נחטף, והציג את עצמו ברבים כמי שכתב את הספר כ"אדם פרטי". נראה בבירור כי פרלמן, האדם הפרטי, נהנה מגישה בלעדית לחומרי החקירה של אייכמן בלשכה 06, שעליה ביסס את ספרו. טענת פרלמן שפעל כאדם פרטי אינה מתקבלת על-ידי ארנדט, כי לדעתה משטרת ישראל ידעה על הלכידה העתידה להתבצע כמה חודשים לפני פרישתו של פרלמן. עם זאת, היא מציינת כי דו"ח מהימן על אופן לכידתו של אייכמן בבואנוס-איירס "היה כמובן הדבר האחרון שהם רצו בפרסומו". הם – זרועות הביטחון ורשויות המשפט גם יחד. ארנדט פוגמת במידת מה בזוהר המיתוס הגיימס בונדי של גילויו, זיהויו וחטיפתו של אייכמן. "האמת היא שאייכמן עשה נסיונות רבים לצאת מאלמוניותו", כותבת ארנדט ומפרטת, "ומוזר למדי שנדרשו לשירותים החשאיים הישראליים כמה שנים – עד 1959 – לגלות שאדולף אייכמן חי בארגנטינה תחת השם ריקארדו קלמנט". בימיו הארוכים של ויליאם שון, ב-35 שנותיו כעורך ה"ניו-יורקר", ידע העיתון לפרסם מעבודותיהם של טובי ההוגים והכותבים ולא נרתע מהעלאת נושאים מעוררי דיון ושנויים במחלוקת. גיימס בולדווין עורר מעל דפיו עמוסי הטקסט את התודעה השחורה, רייצל קרסון את המודעות לסביבה, מייקל הרינגטון גילה את אמריקה האחרת, הענייה וחסרת התקווה. שון ייזכר כמי שאיפשר פלישה אל מרחב מסוים של סיפורת המבוססת על תשתית עובדתית. כך פירסם את "בדם קר" (1965), עבודה מופתית של כתב צעיר, טרומן קפוטה, שתהפוך לרב-מכר מטלטל. דמותו של שון מופיעה בסרט לסצינות קצרות בלבד, ומעוררת רצון לראות אותו יותר, אם אפשר בסרט שהוא גיבורו. ארנדט היתה בחירה מתבקשת – ועם זאת יצירתית ונועזת, כשמדובר במגזין ניו-יורקי לקהל גבה-מצח שרבים מאנשיו יהודים טובים. קל היה לשלוח למשפט עיתונאי מקצועי שיכסה באופן קורקטי את השתלשלות העניינים, אבל יש להניח שדיווחיו של כתב כזה היו יפים לשעתם, וספק אם היו זוכים לאריכות חיים כפי שזוכה לה עבודתה של חנה ארנדט. בסרט מוצג שון כמו"ל יצירתי, קר רוח ועמיד בלחצים. הבחירה בחנה ארנדט לשקף את משפט אייכמן מייצגת את כל התכונות הללו. אילו ארנדט היתה חיה היום, ובמיוחד אילו היתה הוגת דעות ישראלית, היה בוודאי משתרך בעקבותיה שובל של גידופים ונאצות, שכן הדיון הציבורי בישראל הולך ומקצין, הולך ומתרדד. אפשר לקבל בהבנה את סערת הרגשות האדירה שפרצה עם פרסום הספר ב-1962, בעוד זכר השואה כה טרי ורבים מן הניצולים טרם התאוששו, ולו במעט, מן הזוועה. קשה יותר להבין איך ספרה של ארנדט אינו נלמד במערכת החינוך ואינו נדון בחוגים רחבים, לא בימי זיכרון ולא בשאר ימות השנה. נראה כי הציבור בישראל אינו בשל עדיין לדיון פתוח בנושא. דווקא הדורות שנולדו אחר השואה אינם פתוחים לדיון ביקורתי בהיבטיו השונים של המשפט, אף יותר מכפי שהיו בני דור השואה עצמם. מפליא להיווכח עד כמה עמוקה החסינות מפני כל דיון ביקורתי שנושא השואה זוכה לו. בכל הנוגע למשפט אייכמן, אנו תקועים עמוק בשנות ה-60 המוקדמות. חלקה של התקשורת הישראלית בכך הוא אדיר, ובה במידה מאכזב. יש בסיס לדיון ולוויכוח על גישת ארנדט, ולא רק בתוך האקדמיה. אפשר לבקרה גם על מסקנותיה וגם על התנהלותה בכיסוי המשפט (היא לא כיסתה אותו ברצף, וחלק ניכר מעבודתה היה מבוסס על פרוטוקולים שנשלחו אליה לניו-יורק). אבל העדר דיון יוצר בעיה חדשה. השואה מקבלת ממדים של קדוּשה, שאין לגעת בה אלא באמצעות סיפורי ניצולים ובטקסים. השלכות של התפיסה הזאת ניכרות בבירור הן בתרבות הישראלית והן במדיניות האזורית של ישראל, ביחסה לפלסטינים, למדינות השכנות ולאיום האיראני, והן בגידול דור קונפורמי, שיצטרך בעתיד הקרוב או הרחוק לתת את הדין על כך, כפי שדורנו נאלץ לעשות באשר לרהב השחצני שהוביל למלחמת יום הכיפורים. אילו היתה ארנדט חוקרת וכותבת מאמרים ישראלית, הם מן הסתם היו מתקבלים לפרסום רק ב"הארץ" ואולי היו מזכים אותה ב-8 דקות אצל לונדון וקירשנבאום. היא היתה נתפסת כשונאת עמה וכפרובוקטורית אנטי-ציונית מובהקת (גברת חנה, למה שלא תחזרי לגרמניה!!!). ראוי אם כן לצטט כאן מדבריה באחרית הדבר לספר, כדי להפריך מראש את הגישה הפשטנית הזו. "[...] ניתן לטעון שהבעיה אינה עוד אדם אחד מסוים, אדם יחיד ומיוחד היושב על ספסל הנאשמים, אלא העם הגרמני באופן כללי, או האנטישמיות לכל צורותיה, או ההיסטוריה המודרנית כולה, או טבע האדם והחטא הקדמון. כל זה נטען לעתים קרובות, בפרט על-ידי אלה שלא ינוחו ולא ישקטו עד אשר יגלו אייכמן בכל אחד מאיתנו [...]. "אין צורך לומר שלעולם לא הייתי נוסעת לירושלים אילו היו אלה השקפותי. החזקתי ואני אוחזת בדעה שהמשפט הזה צריך להתקיים למען הצדק, ותו לא. אני גם חושבת שהשופטים צדקו בהחלט כאשר הדגישו בפסק דינם כי מדינת ישראל הוקמה והוכרה כמדינת היהודים, ועל כן יש לה זכות שיפוט לגבי פשע שבוצע כלפי העם היהודי...".

בבדיקה עם "הצינור" גילינו שלא מעט אירועים גנריים זכו לברכת ראש הממשלה - מאחר ומאחוריהם עומדים אילי הון שתרמו לנתניהו, בהם אדלסון ותשובה

הפעם ב"טרחנות לשבת" (הדברים הקטנים האלו שכולכם מרגישים שלא בסדר – ובאמת לא בסדר אבל ממשיכים כאילו אין דין וחשבון): הברכות הסודיות של ראש הממשלה. לקח לי שנתיים להשיג את סרטון הברכה שביבי צילם לטובת שלדון אדלסון ומוצמד לכתבה זו – והוא נחשף אצלי בפינה זו לראשונה. למה זה חשוב? לפני שנגיע לשלדון אזכיר שמזה שנים אני מטרחן לכם על חשיבות חשיפת יומן רה"מ (בניכוי פגישות בטחוניות ורגישות – שעליהן יחליט גורם שלישי). אחרי שראיתם את תדירות השיחות עם שלדון ועורך ישראל היום, או את כמות הפגישות של ביבי שחשפתי בזמנו עם יצחק תשובה- החשיבות מובנת לכל. אלא שנתניהו עושה הכל- אבל באמת הכל – שלא לחשוף ולו פגישה אחת (אלא אם זה עם ילדים חולי סרטן ושגרירים מחו"ל). * לפני 3 שנים נכחתי בחתונה בה הוקרנה ברכה מצולמת ואישית של נתניהו לזוג המאושר. בין החופה לריקודים נפל לי אסימון לדלת האחורית לחשיפת קשריו של רה״מ – רשימת הברכות שצילם בשנים האחרונות. אז עקב הסירובים הנשנים (והמנוגדים לחוק) לחשיפת לוח הפגישות ביקשתי את רשימת הברכות המצולמות כדי להבין יותר על מפת קשריו של נתניהו. אחרי כמעט שנה הצלחנו. לאחר דין ודברים ממושך ניאות המשרד לחשוף את רשימת הברכות הממלכתיות בשנתיים האחרונות – אך לא את אלו שניתנו על רקע אישי או בכובעו הפוליטי. גם ברשימה מצומצמת זו של 130 ברכות (יותר מאחת לשבוע) ישנן הפתעות. יחד עם "הצינור" גילינו שלא מעט ברכות לארועים "גנריים" זכו לברכת רה"מ – מאחר שמאחוריהם עומדים אילי הון שתרמו לנתניהו. הברכה התמימה לכנס הקונגרס היהודי-רוסי שהתקיים בסנט פטרסבורג, למשל, אולי קשורה לעובדה כי בראשו עומד איל ההון קנטור ויאציסלב שתרם לנתניהו 11 אלף דולר (הסכום המקסימלי המותר). הרשימה ממשיכה לתורמים נוספים, ואפילו בנו של יצחק תשובה זכה לסרטון לרגל חתונתו לתורמים נוספים – אבל אני רוצה להתעכב על ברכות סביב מגה תורם שכולנו מכירים. רה"מ צילם ברכה ממלכתית לזוג מרים ושלדון אדלסון, לפרופ אלן דרשוויץ – שכתב חוות דעת משפטית המתנגדת לחוק ישראל היום ומקורב לאדלסון, ואף כיבד עצמים דוממים רלוונטיים– הוא פינה מזמנו לצלם ברכה לחנוכת בית הספר ע"ש אדלסון במרכז הבינתחומי. אז השגתי הרשימה, אבל הסתקרנתי- איך נראות הברכות? לכן ביקשתי את הסרטון שנתניהו צילם במיוחד לשלדון. זה לקח שנתיים של הצקות (למה??), אך הנה בפרסום ראשון מה שרה"מ שלנו הקליט לאיל הקזינו – אדלסון. מעבר לכך שהיא מחזקת זיקתו לטייקון – הצפייה הגעילה אותי. לא היה נעים לצפות בראש הממשלה שלי מתרפס בפני הזוג אדלסון לטובת זכייתם בפרס "שותפים לדמוקרטיה". ועוד מגה טרחנות: נתניהו מצולם בלשכתו, עם דגל המדינה מאחוריו, מה שמשווה לארוע נופך ממלכתי. הציוד בו מצולם ממומן מכספינו, כספי משלמי המיסים. נתניהו שוב ושוב מפנה זמן מלוח הזמנים הצפוף עד אימה – כדי להקריא מתסריט שהכין עבורו במיוחד אחד מיועציו, מכספינו. איך הם מעזים להסתיר זאת כשאנחנו משלמים על כל זה? ובכלל- למה למי שיש כסף וגישה יש יותר סיכוי שיקבל סרטון שכזה? * חשוב לי להדגיש: למוסד ראשות הממשלה יש לי כבוד רב. הברכות הן יותר מלגיטימיות. ראש הממשלה לא יכול להגיע לכל אירוע, שלא לדבר על הוצאות האבטחה. אבל אילו יומנו היה שקוף לא היה צורך לחטט ברשימת הברכות. השחרת כלל המידע, מלבינה את האירועים הצהובים. במילים אחרות הרמת חומות מעל כל פיסת מידע רלוונטית לתפקוד מקבל ההחלטות מספר 1 הפכה את המידע הניגר מהחרכים ליקר ערך – אחת היא חשיבותו. ולרוב היא גבוהה. ברגע שלו"ז ראש הממשלה יהיה שקוף נרוויח פעמיים: גם נוכל לדעת למי אוזנו של ראש הממשלה כרויה וגם הנגישות של אוכלוסיות משוללות לוביסטים תגדל, ולו רק בשם הנראות הציבורית. הציבור זכאי לשקיפות, ולא בדיעבד ולא אחרי תחינות ממושכות. רק כשנדע מתי נבחר ציבור מסוים פותח את דלתו ובפני מי הוא סוגר אותה – ניתן יהיה להפעיל לחץ ציבורי יעיל בזמן אמת. #טרחנות_לשבת (נותנת חסות הפעם להדסטרט שלנו לקיצור הפגרה: http://bit.ly/2fcaJsG)

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מזג האוויר? | ועל מה אנחנו שותקים? | רק הכלכלונים עוסקים בפרשה הפלילית של בנק לאומי

כולם מדברים על מזג האוויר. "היום של הסופה", "הקור והמצור" ו"באה בסערה" הן הכותרות הראשיות בשלושת הטבלואידים הישראליים הבוקר. אבל על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מזג האוויר? כשב"ישראל היום" מדברים על מזג האוויר, מדברים בעצם על בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, שציטוט מפיו מתפרסם בשער העיתון, בכותרת המשנה לראשית ("המשימות הן הצלת חיים ורציפות שירותים חיוניים"). וכשב"ישראל היום" מדברים על מזג האוויר, מדברים בעצם על צה"ל, שחייליו מכונים בעיתון זה "כוחותינו". אחד משני התצלומים המרכזיים בשער "ישראל היום" הוא של חייל שמכוון נגמ"שים צה"ליים ("מתגייסים למבצע"), והתצלום המרכזי בכפולה הפותחת הוא של חייל צה"ל חמוש עומד אל מול מפלסת שלג צבאית ("מכסחי הפתיתים"). ומדברים בעצם גם על ירושלים הבירה ועל שירה של נעמי שמר "שלג על עירי". ואחרי כל זאת, כשב"ישראל היום" מדברים על מזג האוויר מדברים גם על הילדים שחוגגים כי הלימודים הושבתו וגם על החתונה שהוקדמה מפני הסערה ("חתונה לבנה"), ויש גם ידיעה שמופיעה תחת הכותרת "כך תמנעו נזק לרכוש". כשב"ידיעות אחרונות" מדברים על מזג האוויר, מדברים בעצם על רכישת מוצרים. בעיקר לחם, אבל גם תנורים וגריקנים. בזה מתמקדת הידיעה המרכזית בכפולה השנייה של העיתון. וכשב"ידיעות אחרונות" מדברים על מזג האוויר מדברים בעצם על הכמיהה לשלג (חנוך דאום משלב בטורו בין כמיהה לשלג לבין רכישה של מוצרים, שיר-לי גולן כותבת טור אישי תחת הכותרת "תנו לנו שלג"). ומובן שמדברים בעצם על ידוענים. רז שכניק הפגיש אתמול את החזאים דני רופ ושרון וקסלר, המספרים בכפולה המרכזית של העיתון על עבודתם (ואף מספקים תחזית מזג אוויר!), ויש גם כתבה המציעה פעילויות למשפחות שיושבות בבית כל היום. על מה לא מדברים כשמדברים על מזג האוויר? על מי שאין לו בית להעביר בו את הזמן, על מי שאין לו כסף לקנות מאגרי מזון, על מי שאין לו חשמל להפעיל תנור, על מי שאין לו כמעט רכוש שעלול להינזק מהסופה, על מי שמתפלל שלא יירד שלג, כי אין לו קורת גג ומחסה. על ההפך מידוענים, על האלמונים ביותר. מוסף "מעריב", שמתגלה כבמה שנותנת באופן עקבי קול גם לנציגים משולי החברה, הוא החריג הבוקר. במוקד כתבת השער במוסף סיור שערך העיתונאי משה שטיינמץ עם עובדי אגף הרווחה של עיריית ירושלים, שמנסים לשכנע את חסרי הבית לתפוס מחסה לקראת בוא הסערה. עמית אשל, עובד סוציאלי מטעם העירייה, אומר לשטיינמץ: "חסרי הבית הם האוכלוסייה הכי מובסת במדינה ישראל. אלו האנשים הבלתי נראים שיש סביבנו". אחד מהם מזוהה בשם מחמוד, בן 58 מרמאללה, נכה. לדבריו, היה משת"פ של השב"כ, כיום חי ברחוב הירושלמי ומקבל משירות הביטחון קצבה של 500 שקל בחודש. הוא מסרב להתפנות למקלט ולו רק לימי הסערה. הוא מצוטט כאומר: "אני מבין מה הולך במדינה המטומטמת והמסריחה הזאת". במוסף "ליידי גלובס" שחולק אתמול למנויי "גלובס" התפרסם ראיון שערכה טלי ציפורי עם הארב אקר, "ראש רשת בתי-ספר לפיתוח תודעת עושר". ציפורי מגדירה את אקר "מנטור תודעת עושר, שמלמד אנשים כיצד לייצר חופש כלכלי, ואת מי שרוצה – להפוך למיליונר כמוהו". בראיון עם המנטור יש גם עצות מעשיות. להתאמץ, לא לוותר, ובעיקר לשנות את דרך החשיבה. "אם אתם רוצים לייצר הון, אתם חייבים להאמין שאתם אוחזים בהגה של חייכם הכלכליים", הוא אומר. לפי ציפורי, "אקר גם ממליץ להצטרף למועדון יוקרתי, כמו טניס או גולף, כדי לפגוש אנשים עשירים בסביבה עשירה. אם אינכם יכולים להרשות לעצמכם להצטרף למועדון כזה, שתו קפה או תה במלון היוקרתי ביותר בעיר. כך תתרגלו להרגיש נוח באווירה זו". הכותרות הראשיות בשלושת הטבלואידים הן כותרות מכוונות פני עתיד, המוקדשות לאירוע שטרם התרחש. למעשה מדובר בכותרות ראשיות שאינן אלא תחזית מזג אוויר. "הארץ" הוא היחיד שאינו מקדיש את כותרתו הראשית הבוקר לתחזית כזו. במקום זאת הוא מקדיש אותה לסוגיה שהקשר שלה למציאות חיינו רופף עוד יותר – ממצאי סקר דעת קהל מקיף לקראת הבחירות לכנסת שייערכו בעוד קצת יותר מחודשיים ("לפיד מתאושש, כחלון נחלש בעקביות"). יוסי ורטר מסיק מממצאי הסקר, בין היתר, כי "הרצוג אינו אהוד ברק של נתניהו, והוא אינו יצחק רבין של שמיר, והוא אינו אריק שרון של ברק, והוא אינו יצחק שמיר של שמעון פרס וההפך". סקר "הארץ", שנערך על-ידי מכון דיאלוג בפיקוח פרופ קמיל פוקס, מציג עמודות ותוצאות נפרדות לשתי המפלגות הערביות והמפלגה היהודית-ערבית. זאת, בניגוד למרבית הסקרים המתפרסמים בכלי התקשורת המרכזיים, המאחדים את שלוש המפלגות ל"מפלגה ערבית" אחת. "הארץ" ופוקס פועלים כראוי. כל עוד לא הכריזו המפלגות על איחוד יש לסקור אותן כנפרדות. סקר המציג אופציה של רשימה מאוחדת אמור להיות בונוס, לא תחליף לסקר המציג את המפה הפוליטית לפי הרכב הרשימות הנוכחי. ב"ישראל היום" מדווח שלמה צזנה, בעקבות חדשות ערוץ 10, כי מודעה מטעם מפלגת העבודה שמיועדת לבוחרים ערבים מתייחסת אל המפלגה כאל "מפלגת העבודה לשלום ולשוויון", וזאת בניגוד לכינוי הרווח לאיחוד בין העבודה והתנועה של ציפי לבני – "המחנה הציוני". "גורמים בעבודה הודו כי הם מודעים לבעייתיות שיש בשם המחנה הציוני למפלגה שמבקשת לפנות גם למגזר הערבי והבהירו כי תצטרך להתקיים חשיבה בנושא", נכתב בידיעה. ל"ישראל היום" אין בעיה כזו. הוא לא מכוון את תוכנו לקוראים ערבים, על אף שלפי סקרים, יש לו רבים כאלה. בראש העמוד שבו מתפרסמת הידיעה מאת צזנה מתנוססים דיוקנאות של 11 פוליטיקאים, ראשי מפלגות, כולם יהודים. כחמישית מאוכלוסיית ישראל אינה יכולה למצוא בעיתון זה את בן-דמותה, גם לא בדיווחים לקראת האירוע הדמוקרטי המרכזי של המדינה. ידיעה נוספת מאת צזנה מתפרסמת בעמ 15 של "ישראל היום" ומוקדשת לתמצות ראיון שהעניק ראש הממשלה בנימין נתניהו לחדשות ערוץ 2. הכותרת בעיתון המודפס היא "רה"מ: האחראים למחירי הדיור – אולמרט ולפיד". בסיום הידיעה מוקדש משפט אחד לתגובות קצרות וחלקיות מטעם מפלגת העבודה ויש-עתיד. התגובות לא מגיעות לכותרת המשנה של הידיעה. "כולם אשמים חוץ מנתניהו", נכתב הבוקר בתחתית שער "ידיעות אחרונות", לצד תמצית מאמר מאת סימה קדמון, המתפרסם תחת הכותרת "בלי בושה". קדמון תקיפה במיוחד הבוקר ומכנה את נתניהו "הסוחר הנוכל שעומד בקרן רחוב ומוכר שעון מזויף לעוברי אורח תמימים". היא תוהה "תחת איזו הגדרה פסיכולוגית ניתן להכניס התנהגות של מדינה שבחרה באיש הזה לעמוד בראשה כבר שלוש פעמים ושיש סיכוי גדול – או סכנה גדולה – שזה יקרה גם בפעם הרביעית". "גלובס" הקדיש אמש את כותרתו הראשית לסוגיה שאינה מצליחה לצאת מגדרי העיתונות הכלכלית, למרות חשיבותה – העבירות הפליליות שביצע בנק לאומי בארה"ב וחוסר האחריותיות המוחלט של מי שעמדו בראש הבנק בעת שהעבירות בוצעו. לפני כשבועיים חתם הבנק על הסדר עם הרשויות בארה"ב. על-פי הדיווחים בתקשורת הכלכלית, במסגרת ההסדר הודה בנק לאומי שסייע ללקוחותיו האמריקאים בהעלמת מס ואף הציע לכמה מהם מסלול להתחמקות מתשלום מס; שסייע להם להירשם תחת ישות משפטית במקום תחת שמם במקלטי מס כבליז, פנמה ואיי הבתולה; שרשם חשבונות תחת שמות בדויים או ממוספרים; ושהיה חלק ממנגנון של עסקה סיבובית שאיפשרה ללקוחות להפקיד כסף בסניף לאומי בשווייץ, לוקסמבורג או ישראל ולמשוך אותו בהלוואה מסניף אמריקאי של הבנק. הבנק לא רק הודה במעשים, אלא גם הסכים לשלם קנס של יותר מ-1.5 מיליארד שקל. תביעה נגזרת שהוגשה נגד בכירי הבנק לשעבר, ובראשם המנכ"לית לשעבר גליה מאור והיו"ר לשעבר איתן רף, עומדת להסתיים בקרוב בפשרה שבמסגרתה תשלם חברת הביטוח של הבנק כ-60 מיליון שקל בגין פוליסה שהיתה לנושאי המשרה בו, ואילו העובדים הבכירים עצמם לא ישלמו אגורה מכיסם. "המוסדיים דורשים: להשהות הסכם הפשרה עם מאור ורף", נכתב אתמול בכותרת "גלובס". לפי הדיווח מאת עירית אבישר, איגוד בתי-ההשקעות שלח אתמול מכתב ליו"ר ולמנכ"לית הבנק הנוכחיים ובו הוא דורש לקבל נתונים ולהשהות את הסכם הפשרה המתהווה. "להבנתנו, הקנס צפוי להיות משולם מכספי הבנק (כלומר, כולו על חשבון בעלי מניותיו של הבנק), בשעה שנושאי משרה ועובדים בבנק הקשורים לפרשה בעבר ובהווה לא נוטלים כל אחריות ולא נושאים בתוצאות הכספיות הנובעות מתשלום הקנס. בנוסף לכך, עד כה טרם נחשפנו לכל הליך שנקט הבנק בעצמו ביחס לתביעות הנגזרות שהוגשו בנושא, ובכלל זה לבחינת אחריות העובדים ונושאי המשרה כאמור", כתבה לבנק מנכ"לית האיגוד, יוליה מרוז. בטור פרשנות נלווה קוראות סטלה קורין-ליבר ועירית אבישר למשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט ולמפקח על הבנקים דודו זקן: "אל תקברו ואל תמרחו את הפרשה". בין היתר הם מזכירים לזקן כי בידיו האפשרות "להחליט שנושאי משרה שכיהנו בחברה שהואשמה והודתה במעשים פליליים ידעו, היו מעורבים או אמורים היו לדעת ואף לעצור אותם – לא יוכלו לכהן עוד כנושאי משרה בתאגיד בנקאי. לא שכיר, לא מנהל, ולא דירקטור". את ליכט הם מצרפים לטור משום החשש כי זקן יפעל באטיות ("כי ככה זה אצל זקן"). לדבריהן, "האינטרסים לסגור, לשטוף, לעבור הלאה, לשפוך טונות בטון על הפרשה בהחלט אינם נגמרים במאור וברף. הם רק הבולטים. האינטרסים חוצים את כל החברי ההנהלה הבכירים, המשנים והסגנים בשנות הפרשה, כל הדירקטורים שבאו והלכו, רואי-החשבון שהיו צריכים לשאול שאלות, היועצים המשפטיים הפנימיים והחיצוניים [...]". ב"כלכליסט" מדווחת רחלי בינדמן כי המכתב שנשלח אתמול מאיגוד בתי-ההשקעות לבנק לאומי "היה אמור להיות חריף יותר במקור". לפי דיווחה, הכותרת המקורית למכתב היתה "דרישה לכנס אסיפת בעלי מניות של הבנק כדי לדון בצעדים שיש לנקוט מול הבכירים המעורבים לכאורה", אולם זו מותנה. "בתי-ההשקעות, שלרוב לא מהססים לצאת נגד בעלי הון סוררים, דווקא היססו הפעם", מוסיפה בינדמן. "מדובר בבנק השני בגודלו במדינה, שמעבר להיותו ספק אשראי מהותי גם של בעלי בתי-ההשקעות, הוא מהווה זרוע הפצה מרכזית למוצרים שלהם [...] אף בית-השקעות לא ירצה להסתכסך עם המפיץ הראשי שלו". ב"דה-מרקר", לצד הדיווח על מכתב איגוד בתי-ההשקעות, מדווח סיון איזסקו כי הבנק הודיע אתמול כי בית-המשפט הפדרלי בקליפורניה אישר את הסדר הכופר שחתם עם משרד המשפטים האמריקאי. "משמעות ההסדר היא שכתב האישום הפלילי שהוגש נגד לאומי יבוטל, אם הבנק יעמוד בכל תנאי ההסדר וימסור לאמריקאים רשימה של 1,500 לקוחות אמריקאים שהסתירו את כספם בבנק לאומי בישראל, ישלם כופר של 400 מיליון דולר וכן ישלם את הקנסות שהוטלו עליו". במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" (עורך: עידן מוטולה) לא מצאו לנכון לדווח הבוקר על מכתב איגוד בתי-ההשקעות. עם זאת, במוסף יש כפולת עמודים המוקדשת למי שמעוניין לרכוש תנור. במקום הראשון, עם ציון 9, התנור קורן סלמור, דגם SE-127 ("הדור החדש של תנורי הספירלה, שעושה את עבודת החימום מצוין ובמחיר ידידותי"). הפרקליט. במדור חדשות החוץ של "ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה קצרה מאת אלי לאון תחת הכותרת "דרשוביץ תובע את הצעירה שטענה כי אולצה לשכב איתו". דרשוביץ הוא "הפרקליט האמריקאי הנודע, פרופ אלן דרשוביץ", המשמש בין היתר כפרקליטו של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום". עובדה זו אינה מוזכרת בדיווח. באדיבות צמפיון-מוטורס. הידיעה הפותחת במדור הרכילות העסקית של המוסף "ממון" עוסקת בזמרת ריטה, ששהתה אתמול בכיכר המדינה. גם התצלום המרכזי בראש מדור הרכילות הוא תצלום של הזמרת, אם כי משום-מה את מרבית התצלום תופס רכבה של הזמרת ולא הזמרת עצמה. במקום שהתצלום ייחתך כך שיתמקד בריטה, הוא מציג את רכבה כמעט לכל רוחבו ונחתך מעט לאחר שמסתיים לוגו החברה המייצרת אותו. מי כאן הידוען, הזמרת או רכבה? את מי רוצה המעיין במדור לראות ואת מי רוצה עורך המדור שנראה? בחירות 2019. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" שוב משובץ על פני עמוד שלם טור מאת האזרח המודאג יובל דיסקין. עינויים. שני מאמרים במדור הדעות של "הארץ" מוקדשים לעינויים, על רקע פרסום דו"ח הסנאט האמריקאי על מדיניות העינויים של ה-CIA. ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, כותב, בין היתר, על "קביעתה של הוועדה, שעינויים, כולל עינויים פיזיים קשים ביותר, לא הביאו מעולם לחשיפתו של מידע מציל חיים, אבל כדי שהמדיניות תאושר, הסי.איי.איי סיפק מידע שקרי כאילו העינויים הועילו", ומשווה זאת לממצאים בקשר לשקרי שירות הביטחון הכללי בדו"ח ועדת לנדוי, שבחנה את שיטות העינויים של השב"כ. רן גולדשטיין, מנכ"ל ארגון רופאים לזכויות אדם, כותב על חלקם של רופאים במנגנון העינויים המדינתי. תשיגו לי את מרגלית צנעני. דן מרגלית כותב בטור הפרשנות שלו ב"ישראל היום" כי פקידה של שר החוץ אביגדור ליברמן התקשרה אליו והודיעה לו כי השר מבקש לשוחח עימו, ככל הנראה בטעות. במוסף "הערב" של "גלובס" דיווחה אתמול מיכל רז-חיימוביץ על אתר חדש מבית "גלובס" המציע "שירות אישי חינמי" למי שמחפש ייעוץ משכנתא. "שירותי ייעוץ בתחום מוצעים בתשלום על-ידי חברות ייעוץ, וכעת התהליך הזה הופך לפשוט אף יותר", נכתב בידיעה. מונופול הגז. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי חברת רציו התלוננה אצל מנהל רשת ב ומועצת העיתונות נגד עיתונאית קול-ישראל קרן נויבך. לטענת חברת הגז, נויבך מנהלת קמפיין "סיסטמטי ומוטה" נגדה ונגד חברות אחרות השותפות במונופול הגז. יחצנים. מתי טוכפלד מדווח ב"ישראל היום" כי ברק סרי מונה לדוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לתקופת הבחירות. סרי מצטרף לצוות שבו חברים ניר חפץ, יואב צור וישי חייק. חיסיון עיתונאי. ב"הארץ" מדווח כי כתב ה"ניו-יורק טיימס", גיימס רייזן, העיד שלשום בבית-המשפט וסירב להפליל סוכן CIA שהדליף לו מידע. אם רייזן יזומן כעד תביעה במשפטו של הסוכן ויסרב להשיב גם שם על שאלות התובעים, הוא עלול להישלח לכלא. "סגנון". ל"מעריב" מצורף היום המוסף "סגנון", לראשונה מאז נרכש העיתון על-ידי אלי עזור. 36 עמודים בפורמט כרומו קטן. העיצוב והגופן מזכירים מוספים מסחריים, אולם המוסף מערכתי. "בכל הנוגע לאטיטיוד, עברה עלינו אחת השנים הטובות ביותר בהיסטוריה של תעשיית האופנה", כותבת העורכת יעל רגב בטור שבפתח המוסף. "סגנון" נחתם באייטם המוקדש לגיליון הראשון של המוסף, שיצא ביוני 1984, אז כונה "שבועון לבית ולמשפחה". על שער הגיליון הראשון, נוסף לאשה שצולמה בעת מסע קניות בכיכר המדינה, הופיע גם תצלום של שני מבוגרים, איש ואשה, השחקן שמואל רודנסקי, אז בן 83, ורעייתו. זהר פורמן כותבת על שער הגיליון הראשון של "סגנון" ומתמקדת באשה שבתצלום המרכזי. מבני הזוג רודנסקי היא מתעלמת. "גלריה". במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת היום ידיעה קצרה מאת שני ליטמן ולפיה בעקבות הפסקת עבודתה של אוצרת מוזיאון חיפה לאה אביר, התפטרו שני עובדים נוספים מצוות האוצרות של המוזיאון. ידיעה זו באה בעקבות ידיעה קצרה נוספת שפירסמה ליטמן שלשום במוסף "גלריה" על סיום החוזה בין המוזיאון לאוצרת אביר. בתגובות שהתפרסמו מתחת לידיעה על סיום החוזה מופנית אצבע מאשימה נגד מנכ"ל המוזיאון ונגד ראש עיריית חיפה. דומה כי יש בסיפור הזה יותר מאשר חילופים שגרתיים בעמדת האוצרות. עד לאחרונה היה בישראל מוסף תרבות יומי עם אפשרות לשלוח עיתונאית כמו ליטמן להכין כתבה מקיפה על המצב הנוכחי במוזיאון חיפה והכוחות השולטים בו, אולם לאחרונה הפך "גלריה" למוסף ממוקד חדשות, עם מעט מקום לכתבות. הסיכוי שכתבה כזו תתפרסם במוסף החדש נמוך יותר.

בניגוד למדינות רבות בעולם השלישי, שם תשלומים כאלה מועברים בדרך־כלל במעטפות חומות ומתחת לשולחן, סובסידיות ממשלתיות ניתנות לעיתונים במדינות המערב באופן גלוי. זה לא אומר שאין מי שמותח ביקורת

בזעירה שבמדינות האיחוד האירופי, הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג, מופיעים לא פחות משישה עיתונים יומיים. 475 אלף נתיניו של הדוכס הגדול יכולים לבחור בין עיתונים בשלוש שפות: גרמנית, צרפתית וגם בשפה המקומית - הלוקסמבורגיש. הוותיק שבעיתונים, ה"לוקסמבורג וורט", יומון עם קשרים הדוקים לכנסייה, רואה אור מאז 1848, אבל גם ב־2001 הופיעו שני יומונים חדשים בצרפתית, ורבע מבתי־האב בדוכסות אינם מוותרים על עיתון יומי. העובדה ששוק העיתונות משגשג לא מונעת מן הצמרת הפוליטית בדוכסות להביט בחשש בנעשה מסביבם: הם יודעים שתאגידי תקשורת רב־לאומיים גדולים לוטשים עיניהם להרחבת השווקים שלהם לכל פינה אפשרית, וכי עיתונים יומיים נמצאים בתהליכי התכווצות בכל רחבי תבל. כדי לצמצם את הסכנה הזאת, ולהבטיח שהעיתונות המקומית המגוונת תשרוד, מעניקה הממשלה סיוע לעיתונים. מדובר לא רק בסיוע עקיף, בדמות הנחות על תעריפי הובלה ומנגד תשלום בתעריף גבוה עבור פרסומות והודעות רשמיות של המדינה, אלא גם בסיוע ישיר: סובסידיה לעיתונים. בניגוד למדינות רבות בעולם השלישי ובארצות שהיו בעבר חלק מברית־המועצות, שם תשלומים כאלה מועברים בדרך־כלל במעטפות חומות ומתחת לשולחן, הסיוע מועבר בגלוי, בהתאם לסעיפי חוק התקשורת משנת 1998, הקובע את הקריטריונים להעברת התשלומים. בנורבגיה החל הסיוע הישיר לעיתונים בשנת 1969, בעקבות מסקנותיה של ועדה ציבורית שבחנה את תהליך סגירתם של יותר ויותר עיתונים ככל שהתעצמה הטלוויזיה ונגסה בתפוצת העיתונים ובתקציבי הפרסום. מאז 1982 מוטלת האחריות על מתן ההקצבות לעיתונים על אגף התקשורת במשרד לענייני תרבות וכנסייה, ובשנים האחרונות עומד תקציב הסיוע השנתי לעיתונים בנורבגיה על כ־34 מיליון דולר, סכום שחולק בשנת 2003 ללא פחות מ־128 עיתונים, מרביתם מקומונים. החוק קובע כללים ברורים מי יכול ליהנות מן הסבסוד הממשלתי. מדובר אך ורק בעיתונים "נושאי דעה", או כלשון החוק הנורבגי: "עיתון הכולל ידיעות ומאמרים בנושאי השעה האופייניים לעיתונים יומיים, באופן שניתן להבחין ביניהם לבין סוגים אחרים של פרסומים". מן הסובסידיות נהנים בעיקר עיתונים קטנים, עם תפוצה של כמה אלפי עותקים, אך גם יומונים גדולים יותר, עם תפוצה המגיעה לשמונים אלף עותקים, הנמצאים במעמד של "מספר 2" ויש חשש שייעלמו בגלל עוצמתו של העיתון המוביל באותה עיר. הסיוע מיועד למנוע את התופעה המתפשטת של ערים גדולות שנשארו עם יומון אחד בלבד. אוסטריה מקדישה אף היא משאבים להבטחת הישרדותם של עיתונים יומיים "בעלי חשיבות מיוחדת לעיצוב דעת הקהל, שאין להם נתח שוק דומיננטי", כפי שקובע החוק לקידום העיתונות משנת 1985. מדובר בעיתונים המגיעים לאחוז עד 15 אחוז מכלל תושבי מחוז מסוים, ולא יותר מחמישה אחוזים מכלל שמונה מיליון תושבי המדינה. עיתון שמבקש סיוע חייב להקפיד שהשטח המיועד למודעות בתשלום לא יעלה על 22 אחוז מכלל השטח המודפס. כדי להבטיח חלוקה הוגנת של הסובסידיות, הוקם במשרד הקנצלר גוף מיוחד, הכולל פקידי ממשלה ולצדם נציגי התאחדות בעלי העיתונים ואיגוד העיתונאים. לצד מדינות אלה ניתנים מענקים לעיתונים במדינות נוספות, בהן פינלנד (חלוצת הסובסידיות בשנת 1951), שבדיה (מולדתו של חינמון הרכבת "מטרו", המאיים על עיתונים רבים ברחבי העולם), אזורים מסוימים בבלגיה ובספרד, דנמרק, הולנד, שווייץ וצרפת. התופעה מטרידה כבר שנים אחדות את האיחוד האירופי, בעיקר משום שמדובר בסבסוד ממשלתי שעלול לפגוע בתחרות ההוגנת בין תאגידי תקשורת ברחבי היבשת המתאחדת. בנורבגיה מתנהל כבר שנים ויכוח ציבורי בין מפלגת העבודה, התומכת בהתלהבות בהמשך הסובסידיות, לבין המפלגה השמרנית, המתעקשת לראות בעיתון מוצר מסחרי, שעליו לעמוד על רגליו בכוחות עצמו מבחינה כלכלית. ויש גם מי שמזכיר כי מרבית העיתונים הנהנים מהסיוע נוטים לשמאל. יש גם ביקורת על הקשר הבעייתי שנוצר בין עיתון הנהנה מתמיכה לבין הממשלה, המעניקה לו תקצוב. כשניסה ב־1977 ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון להנהיג בארצו סיוע ממשלתי לעיתונים, נדחתה ההצעה בתוקף על־ידי הוועדה המלכותית שבחנה את מצב העיתונות. חברי הוועדה קבעו כי מעורבות תקציבית של הממשלה בעסקי העיתונות "תהיה אסון לאינטרס הציבורי", משום שסיוע כזה יקשה על העיתונים למלא את תפקידם כמבקרי הממשלה ולהגיב באופן עצמאי על מעשיה ומחדליה. בפרלמנט בשווייץ - מדינה עם 230 יומונים ושבועונים ל־7.3 מיליון תושבים - סערו הרוחות ב־2003, כאשר הוחלט לעבור לשיטה של תמיכה ישירה בעיתונים, כדי להבטיח מגוון של מקורות מידע ודעות. פטר ויגלט, חבר פרלמנט ממפלגת המרכז, טען כי הסובסידיות יפגעו בחופש העיתונות. "מי שנוטל כסף מן המדינה", הזהיר ויגלט, "סופו שיצטרך גם לציית להנחיותיה". ואילו בעל הבלוג הנורבגי יורגן סטארק שואל, מדוע מוענק בארצו סיוע בעיקר לעיתונים קטנים, דלי תפוצה, ולא לאינטרנט, המדיום החדש הצובר תאוצה והופך לזירת שיח מרכזית. "הגיע הזמן לנתק את חוט התמיכה לעיתונים", כתב סטרק, "או לפחות להיות הוגנים ולתת גם לנו, הבלוגרים, נתח מן הסיוע". גיליון 63, יולי 2006

ב"ישראל היום" מאשימים את המתחרים בשיתוף פעולה עם האמריקאים | וברדיפה אובססיבית אחר ענייניו החוקיים של ראש הממשלה | ובניפוח פרשות המטלטלות את המשטרה | בדרך מותר לא לומר אמת לקוראים

צירוף של שלושה משברים תדמיתיים המציבים באור מורכב כמה ממושאי הסיקור המועדפים על העיתון החינמי הנפוץ "ישראל היום" מספק הבוקר הזדמנות נוספת לבחון את האופן שבו פועל הגוף הזה להגנה על קרוביו. העילה הראשונה למתקפת המגננה של "ישראל היום" היא חשיפה של כתבת "גלובס" לילך ויסמן, שבאה במגע עם מסמכים ולפיהם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו החזיק בשנים 1999–2003 חשבון בנק באי גרזי, מקלט מס ידוע. נתניהו, על-פי ויסמן, החזיק בחשבון החוקי לאחר שפרש מכהונתו הראשונה כראש ממשלה ובתקופה שבה כיהן כשר אוצר ושר חוץ תחת אריאל שרון. על פני שני עמודים מפרטת ויסמן כמה מתנועות הכספים שבוצעו בחשבון וסוקרת את אומדן הונו של נתניהו. בלשכת ראש הממשלה מאשרים, אם כי בלשון עמומה, כמה מהפרטים שחשפה ויסמן, ונוקטים בטיעון שלפיו המעשים ראויים משום שאינם פליליים. "גם הפעם נסיונכם להטיל דופי בראש הממשלה נתניהו אינו תואם את העובדות", נכתב בתגובת נתניהו. "מדובר בחשבון שכבר אינו פעיל מ-2003. בשנת 1999, אחרי סיום כהונתו הראשונה של רה"מ נתניהו, נעשתה באמצעותו השקעה שלא היה בה שום יתרון מס מול ישראל. החשבונות והפקדונות בו דווחו באופן מלא לרשויות בישראל, כולל לרשויות המס בישראל, והוא נכלל גם בהצהרות ההון שהגיש רה"מ לרשויות בישראל". מהשוואת תגובתו של נתניהו לשאלות שהפנה אליו "גלובס", המצורפות לדיווח, ניתן להבין איזה מידע אין ברצונו לחלוק עם הציבור (ואולי גם איזה סוג של מידע לא הצליחו בעיתון הכלכלי לאמת ולהכשיר לפרסום): "מתי פתח נתניהו את החשבון"; "מתי נסגר?" (אם בכלל); "האם ניתן דו"ח שנתי כנדרש?"; "האם שולמו המסים בישראל במועדם?"; "האם נעשה, במועד כלשהו, הסדר בדיעבד? ו/או האם נעשה הסדר ושולמו המסים בדיעבד?". סטלה קורין-ליבר, בטור פרשנות הנדפס לצד חשיפתה של ויסמן, מדגישה גם היא כי עצם העובדה שנתניהו החזיק חשבון בנק בטריטוריה שהיא מקלט מס אינה מנוגדת לחוק הישראלי, אך מזכירה כי החזקתו של חשבון מסוג זה מחייבת את בעליו לדווח עליו בדרכים שונות לרשויות המס בישראל (כפי שלטענת נתניהו אכן עשה). אם כך, על מה הרעש? "הבעיה המרכזית היא ציבורית", כותבת קורין-ליבר. "האם ראוי שאדם שהיה ראש ממשלה, אחר-כך שר אוצר ושוב ראש ממשלה ושר-על כלכלי; אדם שהוביל את כלכלת ישראל במשך כ-15 שנים, יחזיק חשבון במקום שמזוהה כמקלט מס? זה בהחלט עלול להיראות רע". ב"הארץ", "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"מקור ראשון" רוכבים על הגילוי של "גלובס" ומדווחים עליו בהרחבה. ב"דה-מרקר" כותב צבי זרחיה על מה שמצטייר מדיווחו כרקע אפשרי להימנעותו של ראש הממשלה מציון המועד שבו נסגר חשבונו במקלט המס, אם נסגר. ב"ידיעות אחרונות" מודגש בדיווח על חשבון האוף-שור כי בלשכת ראש הממשלה "סירבו לומר אם ראש הממשלה סגר אותו". איתמר אייכנר, החתום על הדיווח ב"ידיעות אחרונות", מסביר לקוראים כי "המשמעות של החזקת חשבון כזה היא שמעבר לכמה אלפי דולרים ששילם על פתיחת החשבון, ועמלה שנתית של 70 דולר, נתניהו יכול היה לקבל הכנסות לאותו חשבון בלי לשלם עליהן כל מס – ובאופן חוקי". תגובת נתניהו כפי שהיא נדפסת ב"ידיעות אחרונות" מתעלמת מהתרחיש שמציע אייכנר, ולפיו החשבון איפשר לראש הממשלה, לו רצה, לא לשלם מס הכנסה על הכנסות ממשכורת או מתשלומים חד-פעמיים, כמו למשל תשלומים שקיבל עבור הרצאותיו בעת שלא כיהן בתפקיד ממלכתי. "עד שנת 2003 כל הריביות מחו"ל היו פטורות ממס, והצעד נעשה משיקולים של תשואה", נכתב בתגובה שנמסרה מלשכתו של נתניהו. "אין ספק שמה שמיוחס לבנימין נתניהו אינו מעשה פלילי. גם לא קרוב לכך", מזכיר גד ליאור בטור פרשנות המספק לו הזדמנות לעקוץ את ראש הממשלה על רקע טענותיו לנקיון כפיים. "הוא עצמו הכריז בשנת ה-50 למדינה על הרפורמה במטבע חוץ, שלפיה מותר לאזרח ישראלי להוציא כספים בכל סכום לחו"ל וגם לפתוח מעבר לים חשבון בנק", כותב ליאור. החדווה שבה מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על הגילוי של "גלובס" מזמנת הופעת אורח לא שכיחה בעיתון שבו נהוגות רשימות שחורות ולבנות של פוליטיקאים: ח"כ שלי יחימוביץ, שמתחה בעבר ביקורת חריפה על העיתון והושמצה לא אחת (ובאופן לא ענייני) על-ידי בכיר עיתונאיו. "תהום ענקית פעורה בין הנורמות של נתניהו ובין הציבור שהוא מתיימר לייצג", מצוטטת יחימוביץ על-ידי אייכנר. ב"ישראל היום" נדחק הדיון בחשבון החוקי של נתניהו לעמ 13, שרובו מוקדש לטור הגנה מאת חזי שטרנליכט, הסמכות העליונה לעניינים כלכליים בעיתון זה ("זה עוד ניגוח פוליטי די מכעיס ומקומם"). מתחתיו מופיע תקציר של המידע שהובא ב"גלובס" (ש"מרח את הסיפור על שלושה עמודים"), בצד תגובתו המפורטת של ראש הממשלה, התופסת חלק ניכר מהידיעה (בניגוד לאופן שבו טופלה תגובת נתניהו בשאר העיתונים, ב"ישראל היום" מוצגים כמה מפרטי התגובה כעובדה). בפתח החלק האינפורמטיבי של העיסוק בחשבון האוף-שור, שבו מדווחים זאב קליין ושלמה צזנה על הדיווח שהופיע ב"גלובס", מושתל סילוף בוטה של המידע: בדיווח המקורי של ויסמן נכתב בפירוש כי נתניהו החזיק בחשבון גם כאשר כיהן כשר חוץ ושר אוצר; למעשה, מידע זה נכלל כבר בשורה הפותחת את כתבתה. אף על פי כן, קליין וצזנה קובעים כי על-פי אותו דיווח, ראש הממשלה החזיק בחשבון החוקי והלגיטימי "בעת שהיה אזרח מן השורה בין סיום כהונתו כראש ממשלה ולפני ששימש שר אוצר בממשלות בראשות אריאל שרון", וטוענים כי כך פורסם ב"גלובס". זהו מידע שאינו אמת, החוטא לדיבר הראשון של החינמון ("לומר את האמת, ישר ולעניין"). עורכי "ישראל היום", המצהירים בדיבר הרביעי שלהם כי הם מחויבים לבדוק עובדות – "ואם טעינו נתקן" – חטאו הפעם לסטנדרט שהציבו לעצמם. כפי שקורה בדרך כלל כשהם עושים זאת, המידע המטעה שפירסמו בעיתונם מציג את מושא סיקורם והערצתם המרכזי באור חיובי, ואת אלה המפרסמים עליו מידע שחשיפתו אינה נוחה לו באור אחר. הכותרות הראשיות של כל העיתונים נכבשות הבוקר על-ידי פרשה שהיתה נתונה עד כה תחת צו איסור פרסום, צו שבו כירסמו בהתמדה בימים האחרונים כמה מכלי התקשורת, ובראשם "הארץ" וערוץ 10. הפרשייה המפותלת וחוצת היבשות, שהוגדרה ב"הארץ" ככזו ש"מטלטלת את צמרת המשטרה" ובפי דוברי משטרת ישראל ככזו שאינה באמת מטלטלת את צמרת המשטרה – התבררה, ובכן, ככזו שאכן מטלטלת את צמרת המשטרה. "טלטלה במשטרה: הלוחם מס 1 בפשע המאורגן השעה עצמו בעקבות החשדות נגדו. הרב פינטו: ניצב ארביב קיבל טובות הנאה", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "ניצב מנשה ארביב חשוד בקבלת טובות הנאה ממקורבי הרב פינטו", מודיעה גם הכותרת הראשית של "מעריב". ב"הארץ", שעתירה מטעמו, מטעם חדשות ערוץ 10 ומטעם "ידיעות אחרונות" הביאה להסרה חלקית של איסור הפרסום על פרטי הפרשה, מודיעה הכותרת הראשית כי "מח"ש חוקרת מידע שלפיו מפקד להב [ארביב] קיבל טובות הנאה מאנשי הרב פינטו". כתבי העיתון גידי וייץ, אמיר אורן ויאיר אטינגר מספקים שלל של פרטים, הערכות ופרשנויות על הפרשה המסועפת, שבה עדיין פרטים מוכמנים רבים. יניב קובוביץ ויהונתן ליס, החתומים על הידיעה הראשית ב"הארץ", מזכירים את קשריו של הרב יאשיהו פינטו עם חבר הקונגרס האמריקאי מייקל גרים, שנחקר בארצות-הברית בחשד למעורבות בפלילים (ובכלל זה סחיטתו של פינטו, שבעטיה פנה הרב לחבר הקונגרס ושילם לו כספים). "כאשר החל ה-FBI לחקור את הפרשה נתן פינטו עדות, בה טען כי מהרגע שהפך גרים לחשוד בפרשה, החלו שוטרים בכירים וכן שר לשעבר לנסות ולהוריד את פינטו מהעדות נגד גרים", כותבים קובוביץ וליס, אך לא נוקבים בשמותיהם של האנשים שלטענת פינטו לחצו עליו למשוך את עדותו. גם ב"ידיעות אחרונות" לא נוקבים בשמותיהם, אך מנסים למלא את החלל בעלילה באמצעות רקע כללי על קשריו של חבר הקונגרס גרים עם אישים ישראלים ידועים – עם או בלי קשר לפרשה הנוכחית. בידיעה, שעליה חתומים "צח שפיצן וכתבנו בוושינגטון", מוסבר לקוראים כי גרים הוא "רפובליקאי פרו-ישראלי שמחשיב את עצמו ידיד אישי של כמה וכמה פוליטיקאים ישראלים – ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו". לידיעה מצורפת תמונה של חבר הקונגרס החשוד בפלילים במהלך ביקור בכותל המערבי, תמונה שבה הוא לוחץ את ידו של הנשיא שמעון פרס, ותמונה נוספת, שבה הוא לוחץ את ידו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ב"ישראל היום", שופרו של נתניהו, מתנהגים בהתאם. כמו בשאר העיתונים, גם ב"ישראל היום" מעניקים לפרשה את הכותרת הראשית ומבליטים את המעשים המיוחסים למפקד הבכיר ארביב. בניגוד לשאר העיתונים, ב"ישראל היום" לא חולקים עם הקוראים את המידע מעורר העניין בנוגע לטענתו של פינטו שלפיה בכירים במשטרת ישראל ושר בכיר לשעבר לחצו עליו למשוך את עדותו נגד חבר הקונגרס האמריקאי. מאפיין נוסף של הדיווח ב"ישראל היום" (אפרת פורשר, אבי כהן ועדנה אדטו) הוא מיעוט פרטים. כפי שקורה לעתים קרובות כשנדחק עיתון זה לדווח על פרשות מתוקשרות שאינן נוחות לעורכיו, ובדומה לסיקור פרשת חשבון האוף-שור של נתניהו הבוקר, הדיווח של "ישראל היום" על פרשת פינטו-ברכה-ארביב-גרים (שם זמני) כולל רק שבריר מהמידע המופיע בדיווחיהם של העיתונים האחרים ומינון מוגבר של ציטוטים מפי אלה הטוענים כי רוב מהומה על לא מאומה (המשטרה, המפכ"ל יוחנן דנינו, ארביב). כך עשו שם גם אתמול. נוסחה זו ראוי שתילמד ביום מן הימים בבתי-ספר למקצועות התקשורת (לאו דווקא במחלקות לעיתונאות). בהמשך "ישראל היום", בעמוד המוקדש לטאטוא הנשורת הדיפלומטית שעוררה חשיפת התבטאותו של שר הביטחון משה יעלון, שאינו מאמין בתהליך השלום וטוען כי שר החוץ האמריקאי לוקה במשיחיות אובססיבית, העורכים (באמצעות פובליציסט רב-תכליתי המעניק משירותיו לעיתון) מוצאים לנכון לנזוף במתחרים ולהכתימם כמשתפי פעולה עם האמריקאים. "העיתון ידיעות אחרונות, שפירסם את דברי יעלון בניגוד לכללים הבסיסיים ביותר של אתיקה עיתונאית, שירת נאמנה את לחצי הממשל האמריקני, שיתוף פעולה מטריד בימים של מבחנים לאומיים מורכבים", מאשים חיים שיין במאמר שכותרתו היא "ידיעות בחרו: ארה"ב". הדיון על סתירה אפשרית בין מעשהו של חושפו של יעלון, העיתונאי שמעון שיפר, לבין כללי האתיקה העיתונאית הוא דיון ראוי. קצת מגוחך לקיימו מעל דפיו של עיתון שעצם קיומו הוא תקלה אתית מתמשכת. מי שמעוניין בדוגמית נוספת מקצה סנפיריה של אותה תקלה יוכל לעיין בהמשך טורו של שיין, על דימוייו הרגשניים, הפתוס המוגזם והלשון הערטילאית שלו, המזכיר באופיו נאומים שנכתבים עבור ראשי ממשלה, לאו דווקא מהנאורים שבהם, ולא בהכרח טורים בעיתון. הנה: "יש רגעים שבהם אומה ניצבת כאיש אחד מאחורי הנהגתה ומודיעה לעולם כולו כי איש לא יכופף את בניה ובנותיה. מדינת ישראל קמה בסערת קרבות ותמשיך לשקוד על שלום אזרחיה עד אשר שכניה הקרובים וידידיה הרחוקים יבינו שעם ישראל, העתיק שבעמים שעדיין קיימים, ארוג מסיבי משי ופלדה". סיבי המשי, כותב שיין, נועדו לאלה החפצים בשלום; סיבי הפלדה, הוא מזהיר, ילמדו לקח את "כל מי שינסה לפגוע בבטחוננו ובעתיד ילדינו". שני עמודים קדימה מבקש דן מרגלית להניח לשר הביטחון. במשפט הסיכום של טורו מוסגר כי כמו יעלון, גם הפרשן הבכיר של "ישראל היום" סבור כי מאמציו של מזכיר המדינה האמריקאי להכרעת "הגישור הישראלי-פלשתיני" משולים לדבר מה מתחום ההפרעות הכפייתיות. "משאת חייו", מכנה זאת מרגלית בלעג, ולא, נאמר, משימה שהוטלה על השליח הבכיר, ועל קודמיו לפניו, על-ידי נשיא ארצות-הברית של אמריקה, לצורך קידום האינטרסים של ארצו ושל בעלת-בריתה המרכזית במזרח התיכון כחלק ממאמצים משותפים הנמשכים זה יותר משני עשורים. ייתכן שזוהי דעתו האישית של מרגלית, עיתונאי ותיק הנוטה בשנים האחרונות ליישר קו עם מאמצי ההסברה של משרד ראש הממשלה (על-פי טורו, המשבר הדיפלומטי הנוכחי מטופל על-ידי גוף זה). ייתכן שזה מה שהוא באמת חושב, ושמלכתחילה נבחר לשמש פרשן ב"ישראל היום" בשל דעותיו המסוימות. עם זאת, לא ניתן לשלול גם את האפשרות ההפוכה, ולפיה דעותיו המסוימות נבחרו משום שהוא משמש פרשן ב"ישראל היום". "אהבת הבשר של אריאל שרון תוארה לרוב בהתפעלות, כעוד סממן גברי. מה שכמעט לא דובר הוא מחלת השיגדון (גאוט) שממנה סבל, הקשורה לכך ישירות", נכתב בכותרת המשנה לטורה של רחל טלשיר במוסף "גלריה" של "הארץ", המוקדש השבוע לנקניקים, המבורגרים, אווזים שלמים וכיוצא באלו מאכלים שעברו דרך פיו וקיבתו של ראש הממשלה המנוח בימי חייו. ב"מעריב" מדווח אריאל כהנא על התפתחות נוספת בפרשייה נוספת שממנה מצטייר ראש ממשלת ישראל ככזה המעוניין למנוע מידע מהציבור. "איפול שהטיל נתניהו מונע מנפגעי טרור לתבוע כסף איראני שהושקע בישראל", נכתב בכותרת הידיעה, המוקדשת לטענותיהם של יהודים אמריקאים התובעים את איראן בגין הרג קרוביהם במתקפת טרור שאירעה בירושלים ב-1997. התביעה, שהוגשה בשיתוף עם ארגון שורת-הדין, היא אחת משורה של תביעות שבמסגרתן נעשה שימוש במידע מודיעיני ישראלי בנוגע לזהותם של מממני פעולות טרור כדי לתבוע מהם פיצויים – מהלך שנתמך בעבר על-ידי הממשל הישראלי והוליד את "פרשת הבנק הסיני". על-פי דיווחו של כהנא ב"מעריב", קבוצה של נפגעי טרור דורשת כעת ממדינת ישראל לחלט כספים איראניים המוחזקים לכאורה על-ידי קצא"א – חברה ממשלתית האחראית מטעם מדינת ישראל, בין היתר, על מערך מסועף של צינורות נפט. "הם התבססו על פרסומים שלפיהם קצא"א מעבירה כספים לחברת הנפט האיראנית משום שהשקיעה בשעתה סכומים גדולים בהקמת הצינור שמפעילה קצא"א עד היום", כותב כהנא. "פעילותה של קצא"א נתונה תחת מעטה סודיות כבד, ואף שמדובר בחברה ממשלתית, אין ברשם-החברות מידע על הכנסותיה", הוא מוסיף. על-פי הדיווח, מעטה סודיות זה הוכבד לאחרונה, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה להטיל חיסיון על "כל מידע הנוגע לכספים שתובעת איראן מחברת קצא"א", בנימוק שלפיו "מסירת המידע המבוקש עלולה לפגוע במדינה וביחסי החוץ שלה". יוסי יהושוע, כתב "ידיעות אחרונות" לענייני צבא, ממשיך לדווח לקוראיו על השלכות "הקיצוץ בתקציב צה"ל", על אף שרק לפני כשלושה שבועות דיווח לקוראים כי במקום קיצוץ זכה צה"ל דווקא בתוספת תקציבית. יהושוע, שאתמול דיווח כי "הקיצוץ בביטחון נמשך", חתום היום על דיווח מדיון שנערך באחת מוועדות המשנה של הכנסת, ובו הופצו נתונים על פיטורים וקיצוצי תקנים בצה"ל. יהושוע אינו מסביר לקוראי "ידיעות אחרונות" כי פיטורים אלו אינם חלק מקיצוץ כללי שנעשה בתקציב הביטחון, או בתקציב צה"ל, אלא ניסיון לשנות את החלוקה הפנימית בתקציב זה, שדווקא גדל. ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעת תצלום בלעדית שבה נראים יו"ר בנק לאומי דוד ברודט, מנכ"לית הבנק רקפת רוסק-עמינח וראש עיריית תל-אביב–יפו רון חולדאי, שהצטלמו יחד באירוע שנערך בחסות הבנק. על הידיעה חתומה הכתבת אתי אברמוב (אברמוב חתומה הבוקר גם על ידיעה יחצנית המתפרסמת בשער האחורי של העיתון, ומקדמת מיזם משותף של הוצאת ידיעות-ספרים עם גוגל וחברת 20th Century Fox). שני עמודים לאחר הידיעה על הבנקאים וראש העיר מתפרסמת ידיעת תצלום נוספת, מאת הכתב דני אדינו אבבה, המוקדשת למבצע צדקה של הקרן-לידידות, שלה שיתוף פעולה פרסומי-תוכני מתמשך עם "ידיעות אחרונות". בתצלום נראה הרב יחיאל אקשטיין, נשיא הגוף הפילנתרופי, כשהוא מאזין בקשב רב ל"שני קשישים" (שמותיהם אינם מוזכרים, אך פניהם גלויות). כותרת הידיעה, "יחס חם לקשישים", עומדת בסתירה לטיפול החדשותי המחפצן בשני בני-האדם האנונימיים שגויסו לשמש חומר גלם לידיעה הפרסומית. תצלום זה אינו בלעדי. הוא מופיע גם בידיעת תצלום המתפרסמת הבוקר ב"מעריב", שם כפי הנראה לא נמצא כתב שיסכים לחתום עליה (כמו ב"ידיעות אחרונות", גם ב"מעריב" לא מוסגרים שמותיהם של המצולמים שאינם הרב אקשטיין). ב"כלכליסט" מדווח אופיר דור כי מבקר המדינה נערך לחקור את אגף הגבייה של רשות השידור, וכי משרדו עתיד לכלול את תוצאות הביקורת בדו"ח השנתי של 2015. שלשום, בישיבת מליאת רשות השידור, היה מי שהכריז כי יפנה למבקר כדי שיחקור היבטים נוספים בפעילותו של גוף התקשורת הממלכתי המתפורר. מוסף "פירמה" של "גלובס", שחולק שלשום למנויים, מוקדש לרשימת דירוג האנשים והגופים המשפיעים ביותר בתקשורת הישראלית. בראש הרשימה דורגו שלושה אנשי תקשורת ששמם אבי: מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 קשת, מנכ"ל זכיינית ערוץ 2 רשת ומנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. שאר המדורגים בחמישייה הראשונה של הפרויקט (עורך: לי-אור אברבך) הם ארנון (נוני) מוזס, שלדון ומרים אדלסון, אלי עזור ותא העיתונאיות. אחד הטקסטים המעניינים המתפרסמים בגיליון הוא ראיון שבמסגרתו מסביר מו"ל "מעריב" ו"מקור ראשון", שלמה בן-צבי (מקום 25), מהו לדעתו ההבדל בין חגי מטר לחגי סגל. טורו השבועי של יוסי קליין ב"הארץ" עוסק בנסיונות הטלת החרם על איש יחסי-הציבור רני רהב ובתופעת ההדהוד החברתי, שנדדה מעיתונים נחשלים לרשתות חברתיות משגשגות.

הכתבת הפוליטית מורן אזולאי כתבה כי חסון "לא בא לרדיו כדי לקדם עניינים אישיים או מקצועיים" וכי הביקורת הציבורית שהתעוררה נלקחה בחשבון, אך נראה שב-ynet בכל זאת התקפלו • השבוע כתב עורך הדין שחר בן-מאיר לכנסת: הנחיית חסון עלולה להוות חשד לשוחד

אחרי הפרסום ב"שקוף" – בעל חברת הלובי "הקבינט" יואל חסון יפסיק להגיש את תוכנית הרדיו ב-ynet יחד עם הכתבת הפוליטית מורן אזולאי. השבוע פנה עורך הדין שחר בן מאיר לחסון ולייעוץ המשפטי של הכנסת במכתב שבו טען כי חסון עלול להפר את החוק בעצם הגשתו את התוכנית. "לאחר שידור התוכנית התעוררה ביקורת על כך שיואל הוא כיום בעלים של חברת לובי פעילה, ולכאורה עשוי לשתול מסרים ללא גילוי נאות של האינטרסים שהוא מייצג", כתבה היום (שלישי) אזולאי בעמוד הפייסבוק שלה. "מהיכרותי איתו, הוא לא בא לרדיו כדי לקדם עניינים אישיים או מקצועיים". עם זאת היא הוסיפה כי "למרות שמראש סוכם שלא תהיה לו נגיעה לתכנים או לבחירת המרואיינים והנושאים, ולמרות שבניגוד ליועצים רבים אחרים שמושמעים ומצולמים רשימת הלקוחות שלו גלויה ומופיעה באתר הכנסת – קיבלנו החלטה משותפת שלא נגיש יותר יחד". בנוגע לביקורת הוסיפה אזולאי כי זו נלקחה בחשבון וכי "לכן אני הייתי שם איתו, כדי להתווכח, להסכים, או סתם לעמוד על האמת. לשמחתי, אני כעיתונאית לא מזוהה עם צד כזה או אחר, ואין לי אג’נדה שאינה עיתונות נטו". אזולאי גם הוסיפה כי אף שחסון לא יגיש את התוכנית, הוא ימשיך להתארח בה ובתוכניות אחרות ב-ynet, על תקן פרשן. בן מאיר כתב במכתבו כי השתתפותו של חסון בתוכנית היא עבירה על חוק הכנסת, האוסר על לוביסטים (שדלנים) להציע לחברי כנסת טובת הנאה. היכולת של חסון להעניק חשיפה תקשורתית כמנחה תוכנית באתר פופולרי, כותב בן-מאיר במכתב ששלח לחסון, היא בגדר טובת הנאה כזו. לא יכול להיות שזה יעבור בשקט. נכון, הציפיות מ-ynet נמוכות, ועדיין: לתת מעמד של מראיין ברדיו לבעלים של חברה שדוחפת בכנסת את האינטרסים של תנובה? של הבנק הבינלאומי, חברת הגז דוראד ועוד עשרות תאגידים? לוביסט וכתבת פוליטית, ישבו כל שבוע ויראיינו יחד פוליטיקאים? זה אמיתי?! תקשיבו רגע > pic.twitter.com/8NruwliN5X "עובדה זו, לפיה אתה משמש בכובע אחד מנחה בערוץ רדיו בעל תפוצה רחבה של אתר חדשות מוביל בישראל, אשר מטבע הדברים עורך ריאיונות עם חברי כנסת, במיוחד כאשר מדובר בהנחיה שלך עם כתבת פוליטית, ובכובע השני משמש בשכר כשדלן – אשר אמור גם (מטבע הדברים) להשפיע על חברי הכנסת לתמוך במעשי חקיקה אשר ישרתו את לקוחות החברה שלך, מציבה אותך תחת חשד משמעותי, המתקיים בכל פעם שהינך מראיין חבר כנסת, הן בהפרה של הוראות סעיפי המשנה של סעיף 69 (א) לחוק הכנסת, ואף בחשד לעבירת שוחד", ממשיך בן מאיר. "עצם האפשרות הניתנת לחבר כנסת להיות מרואיין על ידך בערוץ הרדיו מהווה, אליבא דיני השוחד, סיקור תקשורתי, שיש לחבר הכנסת אינטרס בו" הוא מסביר. "לטעמי, כבר בעצם היותך מראיין ומנחה של תוכנית רדיו פוליטית, שמעניקה סיקור לחברי כנסת, אתה מסתכן בביצוע עבירה של שוחד, דרך ההלכה של שלח לחמך, ובהפרה של הוראות סעיף 69 לחוק הכנסת, שהמשמעות של הפרתם היא שלילת היתר השדלן של החברה".

"החג עודנו רענן, רופס. עוד לא גובש, לא נקבע הנוסח שלו. ולא שלמו עדיין אף דפוסי העצמאות שלנו". לכבוד יום החג, הצצה לאוסף הכרזות של הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית החלה בשנה שעברה בפרויקט רחב היקף לדיגיטציה של כרזות, כרטיסי ברכה, עלונים וכל חומר מודפס שנועד במקור להיות בר-חלוף (אפמרה). המיזם, שקיבל את השם "מסע בזמן", שם לעצמו מטרה לסרוק ולהעלות לרשת עד לסוף השנה הבאה כ-150 אלף פריטים, וכך ליצור גלריה ענקית של חומרי ארכיון המתארים את שלל תחומי החיים במדינה: מכלכלה ופוליטיקה ועד לתרבות ופנאי. כמחצית מהפריטים המיועדים לדיגיטציה נמצאים באוספי הספרייה הלאומית, וכמחציתם באוספים שונים מרחבי הארץ. ד"ר חזי עמיאור, אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית, רואה בדיגיטציה של חומרים מאוספים חיצוניים מעין השלמה לאוספי הספרייה. "לצד החשיבות הרבה של החזקת החומר הפיזי בספרייה, אנחנו רואים במי שיושב בבית מול המחשב ולא צריך להגיע לירושלים לספרייה הלאומית את קהל היעד העיקרי שלנו", אומר עמיאור. היעד לסוף השנה הנוכחית עומד על 100 אלף פריטים סרוקים, אם כי לא בהכרח מונגשים לציבור הגולשים. לדברי עמיאור, לצד האתגר הטכני בדיגיטציה של עשרות אלפי פריטים, ניצב אתגר משמעותי לא פחות - השגת אישור מבעל זכויות היוצרים להצגת הפריט באתר המיזם. בסופו של דבר יונגשו לגולש כל הפריטים שקיבלו את אישור בעל זכויות היוצרים, כשלצדם יובא מידע על זהות המו"ל, שנת ההוצאה וכדומה. בספרייה הלאומית אף שוקדים על מערכת מיוחדת לשיתוף הקהל, שתאפשר לגולשים להזין בעצמם מידע על הפריטים השונים. הכרזות שלהלן, שיצאו לאור במאה שעברה על-ידי שלל עיתונים ישראלים, לקוחות כולן מאוספי הספרייה הלאומית ומובאות באדיבותה. במאי 1920, בעקבות החלטת ועידת סאן-רמו לכלול במנדט שניתן לבריטניה בארץ-ישראל את המחויבות למימוש הצהרת בלפור, הכריזה ההסתדרות הציונית העולמית כי השבוע הראשון לחג השבועות יכונה "שבוע הגאולה". "שבוע הגאולה יהיה לדמונסטרציא של רגשי ההתלהבות והתודה שרוחש העם היהודי", נכתב בחוזר שנשלח מטעם ההסתדרות הציונית העולמית אל הפדרציות הציוניות השונות. "דמונסטרציא זו צריכה לעשות רושם וצריכה להוכיח גלוי את רצונו של העם היהודי לתרגם ללשון המציאות את הזכות שקבל על ארצו". בין היתר הוחלט כי ב"שבוע הגאולה" יראו אור "גליונות מיוחדים וחוברות עפות". הנה עדות כי "הארץ" פעל בהתאם להנחיה. המוסף השבועי של "דבר" יצא לאור לראשונה בשנת 1946. הכרזה שלעיל נועדה לקדם את הגיליון העשירי של "דבר השבוע", שצורף ל"דבר" ול"הגה" (העיתון המנוקד שהוציא "דבר" ויועד לעולים). גיליון זה ראה אור ב-5.7.46. במאמר המערכת, שהופיע תחת הכותרת "בימי מצור", נכתב: "שדות ושטחי מטעים היו למרמס ולמשיסה, מחנות כבדים מזוינים בכל סוגי הנשק החדיש עלו על משקים פורחים. ארבעה הרוגים, עשרות רבות פצועים, אלפי אסירים - זה מאזן השבוע [...] אין בהלה בישוב. אין גם התפרצויות. הישוב כולו היה למחנה אחד - כולו מלוכד סביב ההנהגה שבמחנה ההסגר, סביב המערכה על גורל ישראל". בנובמבר 1948 טס עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, לפריז כדי לדווח על הגשת בקשתה של מדינת ישראל להצטרף לארגון האומות-המאוחדות. מלבד דיווחים חדשותיים על מהלכיו של שר החוץ משה שרת, פירסם קרליבך מדור בשם "יומן או"ם" ובו רשמיו ודעותיו על שראה. "באותו רגע", נכתב במדורו ב-30 בנובמבר, "בשעה ששרתוק כבר עולה במדרגות, אתה רואה שדרך ארוכה ארוכה הובילה הנה. אתה רואה דורות רבים של צדיקים עולים במדרגות לפריצים בלבות כבדים, כדי להפיל לפניהם את תחינתם. אתה רואה מיליונים יהודים כורעים ברך ומושיטים את ידיהם ביאוש כדי לבקש חסד קטן [...] כמעט אי אפשר להאמין שבשנה אחת בלבד עברנו את כל הדרך מכיבוש זר ועד לאותו מעמד שבו אנו יכולים להגיש את הבקשה הזאת". לצד כל דיווח ופרק יומן הודגש כי הוא נמסר לעיתון "טלגרפית". שנה קודם לכן, היו אלה הטלגרפים ששלח קרליבך (בתעריף "בהול") מעצרת האו"ם בניו-יורק לקראת ההצבעה של כ"ט בנובמבר, שהובילו לעימות הגדול בינו לבין יהודה מוזס ולהקמת עיתון "מעריב". בינואר 1949 התקיימו הבחירות הראשונות במדינת ישראל. חודש מאוחר יותר התכנסה לראשונה האסיפה המכוננת בבניין הסוכנות-היהודית בירושלים. בתוך יומיים התקבל "חוק המעבר", שקבע כי בית-המחוקקים ייקרא "הכנסת". הכרזה שלעיל נועדה לקדם גיליון חגיגי שהוציא "ידיעות אחרונות" לרגל האירוע. במהלך 1949 התנהלו באי רודוס שיחות בתיווך האו"ם בין ישראל למצרים, לבנון, ירדן וסוריה, בניסיון להגיע לשביתת נשק. הסכם שביתת הנשק עם מצרים נחתם בסוף פברואר אותה שנה, וההסכם עם לבנון נחתם חודש מאוחר יותר. "גדול יום נצחון המרד - כיום הצלחת התקוממות החשמונאים", נכתב בראש שער גיליון "חרות" שציין את יום העצמאות של 1949. גיליון עיתון תנועת חירות מאותו יום כלל, בין היתר, את "לוח פעולות הארגון הצבאי הלאומי משנת 1944", שהוגש לקוראים תחת הכותרת "רק כך גורשו הבריטים מאדמת המולדת". "האסטרטגיה והטקטיקה של המרד מחושבות היו וחשובות למען השגת הנצחון, שבא מהר יותר משרבים מאתנו ציפו", כתב מנחם בגין בגיליון החגיגי. "[...] לעתים, מדי חשבי על המרד הגדול ומאורעותיו, הנני תמה: מנין לקחו בחורינו את הכח הנפשי לעמוד בכל מה שעמדו, לא רק מבחוץ, כי אם גם - ואולי בעקר - מבית? מנין יכלו לדעת כי מפקדיהם שלא ראום ומפקדי מפקדיהם שלא ידעום הם באמת לא כאלה, כפי שמתארת אותם העתונות הגדולה? "[...] טל המרד הוא טל מפרה. לא רק את שדות המורדים הוא מפרה, אלא את אדמת המולדת כולה בנכונות לקרב ולהקרבה - ממי למד אותה הנוער העברי, אם לא ממשפחת המורדים? אכן, גם אם לא קצרנו, חרשנו גם זרענו; ומטלנו-דמנו צמח עץ החפש לישראל". "הנה הוא בא", קראה הכותרת הראשית של "מעריב" ב-16.8.49, עם בוא הארון ובו עצמותיו של תיאודור הרצל. "במטוס הישראלי, הנושא את שמו, מגיע חוזה המדינה אל מולדתו", נכתב בידיעה המרכזית. "[...] בכנסת שוררת אוירה של ערב מאורע היסטורי". כותרת ידיעה אחרת בשער העיתון קראה": "בני ירושלים - הניפו דגלים!". לקראת יום העצמאות של 1950 יצא "מעריב" בגיליון חגיגי, בצירוף תוספת מיוחדת שסיפקה את כל המידע הדרוש לקראת החג. "השמחה הספונטאנית ביותר היא זו שמארגנים אותה מראש", נכתב במאמר הפתיחה של התוספת. "[...] ואם תעמוד, אזרח ישראל, על מרפסת ביתך או על גג בית גבוה בירושלים ותחזה במצעד הצבא; אם תצטופף בתוך קהל אלפים בצדי רחובות שוקקים בתל-אביב כדי לראות בתהלוכת הלפידים של הגדנ"ע; אם עולה חדש אתה ותיהנה מן החגיגה שתסודר למענך במחנה או בכפר הנטוש שלך; אם שיחק לך מזלך ונמנית על אלפיים הקרואים למסיבת הגן של ראש-הממשלה; אם קיבלת בבית את עלון יום-העצמאות המגוון; אם תשתף עצמך בשמחת הימאים הצועדים בסך בחוצות חיפה; אם תראה את רכבת ישראל מסיעה את פעוטך לטיול-חג ליגור; אם מתכונן אתה להקשיב לעתון-העיתונאים בעפולה - תן דעתך על כך, כי מטה שלם של אנשים - בין אם בועדה המרכזית, בין אם בועדות המקומיות - עמלו רבות כדי להכין כל זאת וכדי לתכנן כל הופעה, כל מסיבה, כל תהלוכה על אלפי פרטי-פרטיה". במלאות חמש שנים לעצמאות ישראל יצא גיליון "דבר השבוע" במהדורה מיוחדת. "במאור לב ופנים נצא נא כעם בריא וזקוף-קומה לקבל את פני העצמאות!", נכתב במאמר המערכת. "חמש שנים - זמן לא-רב הוא. החג עודנו רענן, רופס. עוד לא גובש, לא נקבע הנוסח שלו. ולא שלמו עדיין אף דפוסי העצמאות שלנו. עוד מרגישים אנו את עצמנו כדור-המדבר. כי סגר עלינו המדבר, מבית ומחוץ. אין אנו נושמים עדיין את נשימת העצמאות במלוא הריאה ובמלוא החזה. טעמנו וטועמים אנחנו את מלחמת-העצמאות, את מאבק-הקוממיות. אך שלום-העצמאות, שלוות-הקוממיות עודם ממנו והלאה. נפקוד נא ביום החג הגדול את הנסים והנפלאות, את רכוש-הנפש שהקרבנו ושהצלנו, את המעפלים והמפלים בדרך-גאולתנו. גם בשמש-הקוממיות יש כתמים. רק בחושך המוחלט אין צללים. לאור עצמאותנו רבת-הזוהר ייראו הצללים. ככל שירבו היגע והיזע של ימי-המעשה הקשים, כן ירבו היופי והרנן של חגינו. נרבה אור וגיל ואחווה. חג שמח!".

שבוע אחרי פרוץ הלחימה, יזם נתניהו פגישה עם מנכ"ל חדשות 12 וסמנכ"ל התוכן של החברה. לטענת גורם בכיר בחברה, הרקע לפגישה הוא כישלונו של נתניהו במאבק בערוץ הפופולארי בישראל • "נתניהו הבין שהמכונה שלו, שניסתה לחסל אותנו, קרסה ברגע האמת, ואילו אנחנו עומדים חזק על הרגליים"

אין כל שינוי בחרם של ראש הממשלה נתניהו על חדשות 12, מוסר גורם בחברת החדשות בעקבות הפגישה בין נתניהו לבין ראשי החברה, המנכ"ל אבי וייס וסמנכ"ל התוכן גיא סודרי. נתניהו מחרים מזה שנים את ערוץ 12, כמו גם את יתר התקשורת הישראלית מלבד ערוץ התעמולה 14. ביום שבת, שבוע אחרי פרוץ הלחימה בדרום, דיווח דוד ורטהיים ב"וואלה" כי נתניהו יזם פגישה עם מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס וסמנכ"ל התוכן של החברה גיא סודרי. הפגישה התקיימה כשהביקורת על סרבנות נתניהו להשיב לשאלות עיתונאים בנוגע למלחמה הולכת וגדלה. היו מי שפירשו את הפגישה כהתקרבות בין הצדדים, אולי לקראת ראיון בלעדי בערוץ. כך למשל כתב ירון טן-ברינק ב"טיים אאוט": "כבר למחרת הפגישה אפשר היה להבחין בשינוי משמעותי של הטון הדומיננטי במשדרי האקטואליה של 12, הביקורת נגד הממשלה הוחלשה, פרשנים ביביסטים קיבלו מחדש את הפוקוס והטיחו את האשמה ברמטכ"ל, בראש השב"כ וכמובן שגם בארגוני המחאה שהצילו למדינה את התחת בשבוע וחצי החולף". הגורם הבכיר בחדשות 12 אומר כי הדברים אינם נכונים: אין התקרבות, ואין סיכום על ראיון. לראייה הוא מפנה לביקורת שמתח אתמול הפרשן המשפטי גיא פלג על נתניהו במהדורת החדשות. לדבריו, הפגישה עם נתניהו לא היתה שונה מפגישות אחרות שנערכו בינו לבין בכירי חברת החדשות בזמן מבצעים צבאיים, לפני הנתק הארוך מצידו של נתניהו. בחברת החדשות, הוא מספר, הופתעו מבקשתו של נתניהו לקיים את הפגישה. הרקע לפגישה, לטענתו, הוא כישלונו של נתניהו במלחמה שלו בערוץ, שבנו, שריו ונאמניו מתקיפים באופן תדיר ונוהגים לכנות בכינוי "אל גזירה". נתניהו, כך הגורם הבכיר בחדשות 12, הבין "שהמכונה שלו שניסתה במשך שנים לחסל אותנו, קרסה ברגע האמת ואילו אנחנו עומדים חזק על הרגליים". בכך מכוון הגורם, ככל הנראה, לערוץ 14. הערוץ, שנוסד כערוץ המורשת בשם "ערוץ 20", זכה במהלך השנים להטבות והקלות בשווי עשרות מיליוני שקלים מממשלות נתניהו השונות, והוא מסור לו ומשדר ללא הרף תעמולה עבורו. תעמולה שחלק מרכזי בה הוא מתקפה מתמשכת על התקשורת. מסוף השנה שעברה החל הערוץ גם לצבור רייטינג, לאחר שבמשך שנים צפה בו נתח זניח של האוכלוסיה. עם זאת, מלחמת סוכות איששה שוב את מעמדו הדומיננטי של ערוץ 12 כמדורת השבט הישראלית. ערוץ 14 שומר השבת, המכנה את עצמו "ערוץ החדשות של ישראל", החל לשדר ב-7 באוקטובר רק במוצאי שמחת תורה, יותר מ-12 שעות אחרי שהחלה המתקפה הרצחנית של חמאס. לדברי הגורם, "האסטרטגיות שלנו ארוכות טווח ולכן הוא מתקשה מאוד לרסק אותנו, לעומת מה שקורה לאחרים". בתשובה לשאלה מדוע בחרו בחדשות 12 שלא להצטרף לפנייה שיזם ארגון העיתונאים והעיתונאיות בדרישה מנתניהו שיקיים מסיבות עיתונאים פתוחות לשאלות, אמר הגורם כי התחושה בחברת החדשות היתה כי הציבור לא יראה בעין יפה חתימה על עצומות בשעת מלחמה, וכי החליטו ש"עדיף לדבר על המסך". "ביום שאצלנו תהיה תוכנית חרפה כמו שיש כל ערב בתאגיד", עוקץ הגורם, בכוונו לתוכניתה של אילה חסון בכאן 11, "אז אפשר יהיה לדבר על התקרבות מחודשת". את הבקשה של נתניהו לפגישה עם ראשי חדשות 12 ניתן לקרוא כניסיון נואש לבנות גשרים מחודשים לערוץ החדשות הפופולרי בישראל, לאחר שפתח בחרם ראיונות שנמשך למעלה משנתיים וחצי, על הערוצים 12 ו-13. את הערוץ הציבורי מחרים נתניהו כבר יותר מארבע שנים. הקונספציה של נתניהו להשתלטות על התקשורת כללה, לצד החרם על העיתונות הישראלית, את טיפוח ערוץ 14 בנוסח הערוץ האמריקאי "פוקס ניוז", ככלי תקשורת שיהווה עבורו שופר ויסייע לו בחיסול יריביו הפוליטיים משמאל ומימין. מהלכי חקיקה שונים סייעו לערוץ 14, כשבמושב הכנסת שנפתח כעת היתה ממשלת נתניהו אמורה להמשיך ולקדם את חוק התקשורת של שר התקשורת שלמה קרעי, שיפגע עוד בערוצים 12 ו-13 וייטיב עם ערוץ 14. המלחמה טרפה את הקלפים ופגעה, מטבע הדברים, פגיעה קשה בפופולריות של נתניהו שגם כך היתה בנסיגה על רקע המאבק הנרחב נגד תוכנית החקיקה של ההפיכה המשטרית. נתניהו מבין, ככל הנראה, שלא תהיה לו ברירה אלא לחזור ולפנות לכלל הציבור מעל פלטפורמות עיתונאיות שאינן ערוץ תעמולה דל רייטינג. עד כה, 12 יום מאז תחילת הלחימה והמחדל הביטחוני החמור בתולדות ישראל, נתניהו טרם העז להתייצב מול עיתונאים ולענות על שאלות. אך גם לו ברור כי בסופו של דבר יהיה חייב לבחור בפורמט בו ישיב לשאלות עיתונאים, אם באמצעות ראיון אחד-על-אחד באחד הערוצים המרכזיים, או באמצעות מסיבת עיתונאים כמו שקיים לבסוף ב-2020 במשבר הקורונה כשאולץ לחדול מהצהרות סגורות לשאלות. עוד קודם למלחמה נראה היה כי חרם הראיונות של נתניהו נגד שלושת ערוצי החדשות המובילים בישראל מתקרב לסופו. לפני פחות מחודש, בעת ביקורו של נתניהו בניו-יורק בעצרת האו"ם, דיווחנו כי למשך מספר שעות התכוון ראש הממשלה לסיים את מדיניות החרם: בערב ה-21 באוגוסט הודיעו מלשכתו לעורכי החדשות בערוצים 12, 13 וכאן 11 שבכוונתו להעניק להם ראיון. אולם בבוקר למחרת עורכי החדשות קיבלו הודעה על ביטול הראיונות.

במאזן הכולל של הדמוקרטיה, עדיף היה אילו העיתונאים שמסתערים עכשיו על משכן הכנסת היו ממשיכים להשקיע את כישרונותיהם בעבודה תקשורתית

"האם בשעה הזו אפשר לעמוד מהצד?" שאל במרץ 1981 עמירם ניר, אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית (לימים: ערוץ 1). תשובתו היתה חד-משמעית: שבועות אחדים לאחר ששידר כתבה ביקורתית על ממשלת בגין הודיע שהוא נוטש את רוממה, ומצטרף לצוותו של מועמד העבודה שמעון פרס לראשות הממשלה לקראת הבחירות שנערכו ביוני באותה שנה. המהלך של ניר ז"ל חולל את אחת הסערות הראשונות שליוו מעבר של איש תקשורת לפוליטיקה. "הדעת נותנת כי לא ביום אחד נולדה אצל עמירם ניר ההכרה שצריך להציל את המדינה ולעזור בפועל למפלגת העבודה", כתב על כך שלום רוזנפלד ב"מעריב". "כיצד איפוא לא פסל את עצמו מלטפל בכלי הממלכתי המצווה על אובייקטיביות מירבית בנושא פוליטי כה רגיש וכה שנוי במחלוקת?". בימים ההם נדמה היה שימיה של ממשלת בגין קצרים. שני השרים הבולטים, שר הביטחון עזר ויצמן ושר החוץ משה דיין, כבר פרשו מתוסכלים מממשלתו. ההצטרפות לפרס נראתה כמעט כרכיבה על הסוס המנצח. אבל נצחונו של בגין בבחירות הותיר את ניר מחוץ למסדרונות השלטון עד 1984. אז מונה על ידי ראש הממשלה פרס ליועצו לענייני מלחמה בטרור. התפקיד הזה הוביל אותו למעורבות פעילה בפרשת איראנגייט ואחר כך לעולם העסקים, עד שמצא את מותו ב-1988 בתאונת מטוס מסתורית במקסיקו. את הקו הישיר בין עיתונאות לפוליטיקה לא שרטט כמובן ניר. אפשר לקבוע, ללא הגזמה, כי הקשר ההדוק בין שני עיסוקים אלה מלווה את החיים הציבוריים, אצלנו ובעולם, כבר מאות שנים. התנועה הציונית באה לעולם ביוזמתו של העיתונאי תיאודור הרצל, ששילב במשך כשמונה שנים, עד לפטירתו בגיל 44, את שני העיסוקים: פוליטיקה יהודית ועיתונאות. "לא כספים ולא עוצמה פוליטית עמדו לרשותו", כתב עליו פרופ שלמה אבינרי, "אלא עובדת היותו עיתונאי מבריק וקולח, תאב פרסום ואמון על מלאכת יחסי-הציבור". אחריו באו נחום סוקולוב, זאב זבוטינסקי, משה שרת ורבים אחרים. גם דוד בן-גוריון החל את הקריירה הפוליטית שלו בארץ ישראל בעבודתו כחבר מערכת כתב העת "האחדות". בעידן העיתונות המפלגתית היתה הזיקה בין שני העיסוקים טבעית לחלוטין. המילה הכתובה היתה חלק בלתי נפרד מהחינוך הפוליטי ומהשיח האידאולוגי. העיתון היה זרוע מרכזית של המפלגה, כמו הסניפים והסיעה בכנסת. היו אמנם חיכוכים לא מעטים בין המפלגה לבין כתביה ועורכיה, שראו עצמם לא רק פוליטרוקים אלא גם עיתונאים לכל דבר. אבל ברמות הבכירות ביותר הסימביוזה היתה מלאה. משה כרמל, לדוגמה, היה העורך הראשי של "למרחב", יומון אחדות העבודה, המפלגה שמטעמה כיהן באותן שנים בכנסת. גם בעליו ועורכו של עיתון שהגדיר עצמו "בלתי תלוי" מצא את דרכו לפוליטיקה ולכנסת. היה זה גרשום שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי של "הארץ" עמוס שוקן. ב-1955 נענה שוקן לפניית ראשי המפלגה הפרוגרסיבית – שהתאחדה לימים עם הציונים הכלליים לייסוד המפלגה הליברלית, שהתלכדה לבסוף עם חרות – לקבל מקום משוריין ברשימה לכנסת. לשוקן הובטחה במפלגה התחשבות במעמדו המיוחד כעורך "הארץ". הוא נוכח בכנסת יומיים בשבוע, ובשאר הימים ישב במערכת בתל-אביב. המפלגה הפרוגרסיבית הצטרפה לקואליציה, וראש הממשלה דוד בן-גוריון נמנע לעתים למסור מידע רגיש בשיחות שבהן השתתף שוקן, בטענה כי עורך "הארץ" אינו מפריד בין שני תפקידיו – בכנסת ובעיתון. כתב העיתון באותם ימים, יובל אליצור, סיפר כי שוקן לא הדליף לו אמנם מישיבות סגורות של ועדות הכנסת, אבל רמז לו מפעם לפעם אילו נושאים "כדאי לבדוק". בספרו "משחרית ועד מעריב" תיאר אליצור את תחושותיו הלא נעימות כאשר היה העורך מזמן אותו למלונו בירושלים. שוקן היה עובר על הטקסטים של הידיעות שתכנן הכתב להעביר למערכת, ו"מוסיף את הערותיו או את התוספות שהגיעו לידיעתו בכנסת". בתום ארבע שנים, אחרי כהונה אחת, נפרד שוקן מהכנסת. בשיחה עם כתב "מעריב" אהרן דולב הודה כי מיעוט בקרב קוראי "הארץ" הביע תרעומת גלויה על היותו ח"כ "דבר שנראה להם כעומד בסתירה מפורשת לעקרונות היסוד של עיתון בלתי תלוי". אבל אלה היו זמנים אחרים. גל העיתונאים שהציף את הכנסת בבחירות 2006 ו-2009, עורר שאלות ואף טענות. עיקר הביקורת הגיע מצדם של פוליטיקאים, שחשו איום של ממש מצד אנשי התקשורת שאיימו לתפוש את מקומם. חלק מהתגובות נראו אז, ונראות גם היום, כביטוי ל"תסמונת האוטובוס" המוכרת: מי שכבר עלה לאוטובוס רוצה שהנהג יסגור את הדלת וייסע, גם ואולי דווקא כאשר רבים אחרים עדיין ממתינים בתור. הפוליטיקאים שניסו בשנתיים האחרונות לגלגל את "חוק לפיד", שיתבע ממנו צינון כאילו היה רמטכ"ל או מנכ"ל של משרד ממשלתי, לא עשו זאת מתוך דאגה לאיכותה של הפוליטיקה הישראלית. עופר שלח, מרב מיכאלי ואפילו יאיר לפיד יכולים לתרום לפוליטיקה הישראלית, איש איש בדרכו. שלי יחימוביץ כבר הוכיחה יכולת מרשימה במעבר מהאולפן למשכן. מי שיושבים עכשיו על כורסאות העור באולם המליאה מנסים לבלום את אנשי התקשורת בעיקר מתוך פחד. הם חרדים שמא העובדה שהציבור מכיר אותם מעיסוקיהם התקשורתיים תעניק להם יתרון על פני פוליטיקאים אחרים. ועד כמה הוגנת נוכחותו על המגרש של פוליטיקאי כח"כ חיים כ"ץ, שמעמדו הרם ונישא בוועד העובדים של התעשייה האווירית מעניק לו כוח עצום בקרב מתפקדי מפלגתו? אבל גם אם אין כל הצדקה למחאת הפוליטיקאים, עדיין יש כמה שאלות הדורשות בירור ביחס לנדידת העמים מהתקשורת לפוליטיקה. השאלה האחת נוגעת לקשר בין התופעה לבין מהותה של הפוליטיקה החדשה. מה סוד כוחם של רבים מהמתגייסים החדשים? בראש ובראשונה היותם דמויות מוכרות. ידוענים, עם או בלי נימת הגנאי הנצמדת בדרך כלל בצדק למונח "סלבריטי". לידוען מהזן התקשורתי קל הרבה יותר להיכנס לפוליטיקה החדשה, האישית, זו שבה קלסתר פנים, שם ואולי סיסמה קליטה עושים את כל המלאכה. לא סדר יום, לא משנה סדורה, לא אידיאולוגיה, לא עומק. פניו מוכרות, שמו ידוע, יש לו כושר ביטוי, בדרך כלל. הכל תואם בדיוק לתבנית של הפוליטיקה החדשה, זו שהשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה את המפלגה, את הסניפים, את המצע, את תשתית התוכן, את ליבת הדיון הערכי. הידוען התקשורתי, בעיקר מהזן הטלוויזיוני, מעמיד את האזרח בפיתוי של ממש בדרך לקלפי. הנה מישהו מוכר, לפעמים שרמנטי, שכבר שנים הוא בן בית אצלנו, שאומר תמיד את ה"דברים הנכונים". כמה קל ליפול בקסמו, בלי לבדוק אם דעותיו אינן תבשיל מחומם של עמדות קונצנזוס מובנות מאליהן או סיסמאות פופוליסטיות שאין מאחוריהן מאום. ועוד יותר מכך – עד כמה כוכב התקשורת ניחן בכישורים הנדרשים למשחק הפוליטי, לזירה שבה צריך לא פעם להניח את האגו בצד, להקים קואליציות, לנהל משאים ומתנים מורכבים - כדי לתרגם הבטחות נוצצות לחוקים. לא כל העיתונאים שרצים לפוליטיקה עשויים מעור אחד. חלק מהם מגיעים למירוץ עם איכות, עומק וניסיון ראויים להערכה, והם עשויים להצליח בזירה החדשה. אבל אצל אחרים ניתן לחוש כבר עתה שאין להם שום יתרון יחסי בכל הקשור לניהול ענייניה של המדינה. התקווה שהם מפיחים במאזיניהם, אותה "רוח חדשה" שתביא ל"שינוי השיטה", משכיחה את ניסיון העבר, את האכזבות שכבר הנחילו כוכבים לרגע שבאו והלכו, והשיטה נשארה. רובם ודאי מקווים להשפיע, אך ספק אם יצליחו. אחרים, מותר לחשוד, מבקשים רק להעצים את סלבריטאיותם בהוספת הקידומת ח"כ, שתתנוסס מעתה ועד עולם בקורות החיים שלהם, ואולי תסלול להם ערוצים חדשים לתהילה ולכסף. השאלה האחרת היא מה כל זה עושה לעולם התקשורת, בעיקר לעיתונאות. ב-1981, כשחצה עמירם ניר ז"ל את הקווים, היו מי הדגישו במיוחד את הנזק שגרם לעמיתיו ברשות השידור. הצטרפותו למטה העבודה חיזקה את הטענות של אנשי הליכוד כי חלק ניכר מעובדי הרשות משרתים מפלגה זו, והליכתו אל פרס רק הפכה אותו מסוכן סמוי לגלוי. גם היום, כאשר אמינות אמצעי התקשורת בעיני הציבור הולכת ומתכרסמת בשל אגנדות גלויות וסמויות המשבשות את הסיקור, המעבר הסיטונאי עלול רק להגביר את תהליכי הדה-לגיטימציה כלפי העיתונות. אין צורך ב"חוק צינון", אבל ראוי שהעיתונאים עצמם השוקלים לעבור לפוליטיקה ינהגו בהגינות וביושר ויפרשו מוקדם ככל האפשר מעסוקם התקשורתי, ברגע שבו מתגלה בהם התסמונת הראשונה להידבקות בחיידק הפוליטי. בשורה התחתונה, תרומתם הסגולית לפוליטיקה של מרבית המצטרפים החדשים עדיין דורשת הוכחה. אבל אין כל ספק שבמאזן הכולל של הדמוקרטיה, עדיף היה אילו המשיכו להשקיע את כישוריהם וכישרונותיהם בעבודה תקשורתית. שהרי עיתונאי, מעצם תפקידו, אינו "עומד מן הצד", ותרומתו בדיווח, בחשיפה, בביקורת ובהעלאת נושאים על סדר היום, חשובה לא פחות מזו של חלק ניכר מן המחוקקים.

נשיאת העליון מתריעה מפני קץ הדמוקרטיה, העיתונים מהדהדים | "ידיעות אחרונות", נאמן לאסטרטגיה התקשורתית של המו"ל נוני מוזס מאז העמדתו לדין, מתייצב לימין מערכת המשפט | ב"ישראל היום" מרתיעים מפגינים פוטנציאליים | ב"מעריב" מדפיסים טור קונספירטיבי מאת אחיו של נתניהו | והרב של "בשבע" מסביר שהמטרה הסופית היא מדינת הלכה

נאום יוצא דופן בחריפותו של נשיאת בית-משפט העליון, אסתר חיות, כובש הבוקר את כל הכותרות הראשיות של העיתונים. בנאום שנשאה אתמול בכנס משפטי בחיפה ניפצה חיות את פסאדת הניטרליות הנצחית של מערכת המשפט ובחרה צד: נגד "התוכנית לריסוק מערכת המשפט", כהגדרתה, שבאמצעותה מנסה ממשלת נתניהו "להנחית מכה אנושה על עצמאותה ואי-תלותה של הרשות השופטת ולהפוך אותה לרשות שותקת", בדרך ל"שינוי זהותה הדמוקרטית של המדינה לבלי הכר". התיאורים ששובצו בנאום של חיות אינם שומטי לסתות. דומים להם, וחריפים בהרבה, נכתבו ונאמרו מעל שלל בימות ציבוריות בשבועות האחרונים, מפי אישי ציבור, עיתונאים, משפטנים, פוליטיקאים מהאופוזיציה ופעילים חברתיים. החידוש הוא שהם בקעו מפיה של נשיאת בית-המשפט העליון, שכמו קודמיה (ושאר שופטי ישראל) נזהרת מהבעת עמדה על הנעשה בזירה הציבורית מחוץ לפסקי הדין. ההחלטה לשבור את הכלים ממחישה שגם לדעתה אנו חיים בזמנים קיצוניים, שדורשים פעולות קיצוניות. בתוך כך מתחדד תפקידה הקריטי של התקשורת. היכולת של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להעביר את צביר החוקים לריסוק מערכת המשפט מושפעת מיכולתו להרדים את הציבור ולשווק לו מסר מרגיע שלפיו בסך הכל מדובר ב"רפורמה" שמורכבת מ"תיקונים" הכרחיים שנועדו להחזיר איזון שהופר. ולא, נאמר, בתוכנית להכפפת מערכת המשפט למערכת הפוליטית, שלב ראשון בדרך לחילוצו ממשפט השוחד שלו או, כפי שמייחלים חלק משותפיו לקואליציה, כשלב הכרחי בתהליך הפיכתה של מדינת ישראל לתיאוקרטיה. לכן נתניהו מקפיד להשמיע "הבהרות" מרגיעות כל אימת שאחד משותפיו או בנו יאיר משמיעים אמירה קיצונית מדי, שמקפיצה את הצד היריב (דוגמאות מהזמן האחרון: לפיד וגנץ צריכים להיות באזיקים, תופרי התיקים מהמשטרה והפרקליטות הם בוגדים שדינם מוות) ומתדלקת את המחאה. ולכן הוא מסתתר מאחורי שר המשפטים חסר התכונות יריב לוין, שמוצג כאידיאולוג טהור שחיכה כל חייו לרגע שבו יוכל לממש את הרפורמה המשפטית שלו – ולא כשליח נאמן של ראש ממשלה נאשם בפלילים. במשימה הזאת נתניהו לא יוכל להצליח ללא תקשורת צייתנית, שתדבק באובייקטיביות טכנוקרטית ותמסמס את האופי הבלתי הפיך של המהלכים עד שיעברו את נקודת האל-חזור. אירועים יוצאי דופן כמו הנאום חסר התקדים של אסתר חיות מאפשרים לרגע הצצה אל הבחירה האישית של כל אחד מהמו"לים, שלכל אחד מהם צרכים אחרים ומערכת יחסים שונה עם השלטון. שני העיתונים הנפוצים בישראל, "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", כרוכים באופן ישיר באחד משלושת התיקים הפליליים של ראש הממשלה. ארנון (נוני) מוזס, המו"ל, העורך האחראי ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות", עומד לדין בגין חלקו בעסקת שוחד שהניח על שולחנו של נתניהו: "ידיעות אחרונות" יתמוך בו ויאפשר לו להישאר ראש ממשלה "כמה זמן שירצה" – ונתניהו, בתמורה, ישתמש בכוחו הפוליטי כדי להחליש את "ישראל היום", השופר שהוקם למענו על-ידי המיליארדר האמריקאי המנוח שלדון אדלסון ואשתו מרים. בסוף 2014, אחרי קריסת המגעים בין הצדדים, "ידיעות אחרונות" החריף את התקפותיו על נתניהו – ונתניהו יצא למתקפה תקשורתית ישירה נגד מוזס. לזמן מה נדמה היה שמוזס ונתניהו הם שני יריבים שלא ניתן לגשר ביניהם. אבל אז הגיעו החקירה הפלילית, וכתב האישום, והשניים מצאו את עצמם באותו צד של המתרס. כעת, האינטרס הבוער של מוזס וגם של נתניהו הוא היחלצות מאימת הדין. כל אחד מהם בחר בדרך פעולה שונה. נתניהו יצא למתקפה בוטה נגד מערכת אכיפת החוק, כולל פמפום בלתי פוסק של תיאוריית הקונספירציה על האחווה הסודית שתפרה לו תיקים פליליים על לא עוול בכפו. בעזרת יקום שלם של כלי תקשורת ומשפיענים ברשתות החברתיות הצליח נתניהו להעביר את הקנוניה מהשוליים ההזויים של השיח הציבורי אל מרכזו. ה"רפורמה" הנוכחית מעבירה את המבצע מהשלב הרטורי לשלב האקטיבי שלו. מוזס, מנגד, נותר בצללים. הוא לא מתראיין, ולא כותב מאמרים או נושא נאומים. אבל יש לו עיתון. אחרי שהתברר טיבם הפלילי של המגעים בינו לבין ראש הממשלה התרחשו ב"ידיעות אחרונות" שתי תופעות מעניינות. ראשית, מעין שקט תעשייתי בחזית העקובה מדם מול נתניהו. הביקורת על ראש הממשלה הלכה ונחלשה דווקא ככל שהוא שקע אל תוך הפרשיות הפליליות, ובעיתון של מוזס נמנעו מלחפור בהן. לצד זה נרשמו כמה מחוות פיוס יוצאות דופן, למשל ביקור מתוקשר של נתניהו במערכת "ידיעות אחרונות" ופרסום פרק מספרו האוטוביוגרפי בעיתון של מוזס. התופעה המעניינת השנייה מצטיירת כתמיכה עיקשת, עד כדי חנופה, במערכת אכיפת החוק. הגיליון של היום מדגים זאת. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מהדהדת את המסר המרכזי של הנשיאה חיות: "זו תוכנית לריסוק מערכת המשפט". לצדה נדפסת הפניה גדולה לכתבת השער של מוסף הדגל "7 ימים": "זו השתלטות על המערכת המשפטית. אסור לפעול מנקמה. יש לקיים משאל עם", נכתב שם. הדובר: נשיא המדינה לשעבר ראובן ריבלין, ש"שובר שתיקה בראיון לנדב איל". בכפולת העמודים הפותחת מדפיסים תצלום גדול מנאומה של נשיאת בית-המשפט העליון. הידיעה החדשותית שמוסרת את דבריה דלה ומתומצתת, וכוללת רק כמה פסקאות מתוך הנאום. אחריהן הודבקו דברים שאמרה באותו כנס היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, וציטוטים מפי חברי-כנסת ומשפטנים שמתנגדים למהלך. בתחתית הדף, בנפרד, נדפסת ידיעה על התגובה ששחרר שר המשפטים לוין: "מסתבר שקיימת בישראל מפלגה נוספת. מפלגה שלא התמודדה בבחירות שהתקיימו אך לפני חודשיים, ששמה את עצמה מעל הכנסת, מעל הכרעת העם. שמענו רטוריקה מוכרת מהפגנות הדגלים השחורים. זו אותה אגנדה פוליטית, זו אותה קריאה להבעיר את הרחובות. לא שמענו ממלכתיות, לא שמענו ניטרליות, לא שמענו עמדה משפטית מאוזנת. שמענו אמירות של פוליטיקאים שמתסיסים מפגינים". במעלה הדף נדפס תצלום של אהרן ברק. הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון נראה שם כשהוא לבוש בחולצה של מותג הספורט פומה ועל ראשו וידו השמאלית תפילין. הכותרת: "נושא תפילה". לקוראים נמסר שברק התראיין לשבועון החרדי "משפחה", ושבסיום הראיון הציעו לו המראיינים אריה ארליך ואהרן קליגר להניח תפילין. "ברק התרגש, סיפר על זכרונותיו מגטו קובנה ודמע כשאמר את הפסוק: שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד", מציינת כתבת "ידיעות אחרונות" קורין אלבז-אלוש. פרסום התמונה של ברק עם התפילין הוא הדרך של "ידיעות אחרונות" לפרגן לאדמו"ר של מערכת המשפט, שבמסגרת מאבקו נגד התוכנית הממשלתית מעוניין לשדר שהוא לא פחות יהודי מיריביו. בקיצור, תעמולה. הכתבת המשפטית של "ידיעות אחרונות", טובה צימוקי, מציגה את הרקע לדבריה של אסתר חיות מפי כמה מקורות חסרי שם. "נשיאת העליון מצולקת מכל התוכניות שהיא קוראת עליהן מזה חודשים על המפץ שממשלת נתניהו עומדת להנחית על מערכת המשפט", אומר לה "גורם משפטי בכיר", ומוסיף: "בחירתו של לוין סימנה לראשי המערכת שזהו זה, אם נתניהו החליט למנותו, פירוש הדבר הוא הכרזת מלחמה גלויה". גורם המכונה "מקורות בכירים" אומר לצימוקי ש"חיות הבינה כי כל התחזיות השחורות מבחינתה מתממשות. השר מדבר על רפורמה ועל תיקונים, אבל מבחינתה מדובר בעולם ישן נחריבה. היה ברור שפניו של לוין לריסטרט של המערכת, כולל הכל – שינוי סדרי בראשית של המערכת. לשיטת חיות, המטרה היא להכניס פוליטיזציה מלאה". גורם שלישי, המכונה "מקור משפטי שמכיר את חיות", מוסיף: "היא מבינה את גובה הנחשול שמגיע מולה והזדקפה מלוא קומת מעמדה. היא, האישיות הבכירה ביותר בעולם המשפט הישראלי, סימנה את היציאה למאבק. לנאום שלה אמש יש משקל בלתי רגיל בגלל חומרתו. התסכול שלה כפול – היא גם מבינה שלוין אינו נסוג לרגע. עובדה שדקה אחרי שירדה מהבמה הוא הופיע באמצעי התקשורת וכקדימון להפגנה במוצאי שבת האשים אותה בנקיטת עמדה פוליטית וחבירה לדגלים השחורים". גם ב"ידיעות אחרונות" חוברים לדגלים השחורים. "בתל-אביב, בירושלים ובחיפה: תחת הכותרת נלחמים על הדמוקרטיה יפגינו במוצאי שבת אנשי התנועה לאיכות השלטון וארגוני המחאה נגד המהפכה המשפטית של השר יריב לוין", מדווחת סיון חילאי בעמודי החדשות. ידיעת תצלום נלווית מאת הכתב המשפטי גלעד מורג מודיעה שגם "עורכי-הדין יוצאים לקרב". הגישה הלעומתית לממשלה החדשה מקבלת ביטוי גם בחזית הכלכלית, החזית של שר האוצר בצלאל סמוטריץ. "אם אתקל אצל סמוטריץ באגנדות ימניות קיצוניות של פורום קהלת, אלחם בזה בכל הכוח", אומר ארנון בר-דוד, יו"ר ההסתדרות, בראיון השער של "ממון" (נווית זומר). "אם צריך, לא נהסס לסגור את המדינה". בתחתית השער משובצת הפניה לראיון עם הרמטכ"ל היוצא אביב כוכבי, שמביע ביקורת על מהלך תקדימי אחר שמקדמת הממשלה: הכפפת משמר הגבול לאיתמר בן-גביר, השר לבטחון הפנים. "צה"ל אחראי לכל מה שקורה ביו"ש, וכך זה צריך להישאר", אומר כוכבי. "שרשרת הפיקוד חייבת להישמר. בשטח, המח"ט הוא המפקד היחיד". כוכבי התראיין לארבעת היומונים וחזר על המסר הזה בכל הראיונות. בטורים האישיים, כנהוג ב"ידיעות אחרונות", התמונה מגוונת יותר – אבל לא כוללת תמיכה חד-משמעית ומפורטת במהלך הממשלתי. נחום ברנע וסימה קדמון נגד, עמית סגל נגד אהרן ברק. בן-דרור ימיני ויובל אלבשן מנסים לצנן את האווירה בטורים שלפיהם לא מדובר במצב חירום, ושהבעיה היא לא ה"מה" אלא ה"איך". ברנע, עדיין בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", יוצא נגד "חבילת החוקים לסירוס בית-המשפט העליון, הפרקליטות והיועצים המשפטיים", ומציין ש"השאלה אם זה יעבור כאן תלויה בהרבה גורמים. אחד מהם הוא האנשים שיבואו להפגין מחר בכיכר הבימה". הניסוחים פושרים, וחצי מהטור עוסק בכלל בענייני תחבורה. בחירה טבעית לכותב קונפורמיסט כמו ברנע, שהדבר החשוב ביותר בעיניו הוא היכולת להרים טלפון לנציגי השלטון, להתלוות אליהם לנסיעות או לשבת איתם לפגישה אוף-רקורד. כדי שהדלת הזאת לא תיטרק, חייבים לשקול מילים. סימה קדמון, לשעבר שכנתו של ברנע למוסף, מגויסת לגמרי למאבק של מערכת המשפט. "מהיום נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה תהפוכנה ליעד העיקרי של פורעי חוק. המשקל שיש להן במערכת הזאת הוא הרבה יותר משמעותי מאשר לכל חבר-כנסת מהאופוזיציה", היא מנבאת. מאמרה נחתם בקריאה לפעולה: "הדבר היחיד שיכול להשפיע זו התנגדות ציבורית לרפורמה המשפטית. בכל מקום, מהרשתות החברתיות ועד לרחובות. אם יש משהו שיכול להשפיע על ראש הממשלה זו מחאה המונית, רחובות מלאי אדם שמתנגדים לו ולממשלה שלו. זו זכותנו, זו חובתנו". כמו בחלקים אחרים של "ידיעות אחרונות", הפובליציסטית הבכירה מקפידה להציג את המהלך כיוזמה עצמאית של השר לוין, ולא כחלק מתוכנית על של ראש הממשלה שעומד לדין לצד הבוס שלה. מרים אדלסון, המוציאה לאור של "ישראל היום", נמצאת במצב מורכב. ב-2007 היא ובעלה המנוח הקימו עבור נתניהו חינמון נטול מודל מסחרי שהפך במהרה לעיתון הנפוץ בישראל, ומאז לפי הערכות שפכו לתוכו למעלה ממיליארד שקל שכבר לעולם לא ישובו. "ישראל היום" מעולם לא היה מיזם כלכלי, אלא שירות יקר ערך שסיפק לנתניהו רוח גבית בשבע מערכות בחירות ומעת לעת גם גובים למקורביו. בשנה שעברה, אחרי שנדמה היה שהאופוזיציה הצליחה לנתק את נתניהו מבלפור, הוחלף העורך הראשי בועז ביסמוט (שהצטרף לליכוד ונבחר לכנסת) בעורך חדש – ונראה היה שהעיתון מנסה להשתחרר מעברו כשופר. העורך החדש, עמר לחמנוביץ, אמנם מילא תפקידים בכירים ב"ישראל היום" לאורך שנותיו כביטאון ביביסטי, אבל אחרי מינויו החל לשדר שהמטרה כעת היא לייצר עיתון אידיאולוגי, ולא פרסונלי. לתמוך בימין, לא בנתניהו. חזרתו של נתניהו לשלטון והקמת ממשלת הימין הציבה אתגר לא פשוט ל"ישראל היום". איך אפשר "לתמוך בימין" ובה בעת לשמור על מרחק מהמנהיג הראשי של הימין? ובעצם, מה זה ימין? האם ה"רפורמה" העכשווית מייצגת ערכים "ימניים", או שמא מדובר בכל זאת, כפי שטוענים בשמאל, במבצע פרסונלי של ראש הממשלה שנועד להשתלט על מערכת שלטונית שעד כה הגבילה את כוחו? ב"ישראל היום" בינתיים יושבים על הגדר. הכותרת הראשית של החינמון הבוקר היא מסך מפוצל: "חיות: ריסוק מערכת המשפט. לוין: מתנהגים כמפלגה". דבריו של לוין אמנם מובלטים בשער, אבל בניגוד לשאר העיתונים כאן הוא לא מקבל ידיעה נפרדת. המסר שלו מובא בתמצית בסוף הכתבה על נאומה של חיות. בחלק השמאלי של השער שובצו הפניות למאמרים. המוטיב הבולט: הנמכת להבות. "קחו נשימה, לא תהיה מלחמת אחים", מבקש אראל סג"ל. "באופוזיציה כתבו סרט אימה, ובאו להיבהל עם הקהל", לועגת עירית לינור. "התוכנית נחוצה, אבל לא עוברים מאפס למאה בשבוע", מעיר נדב העצני. "הדרך לרפורמה: לא לקחת את התיקון עד לקצה", מצטרף הכתב המשפטי נטעאל בנדל. היוצא מן הכלל הוא הפרשן המשפטי אביעד הכהן, שמהלל את נאומה של חיות ומכנה אותו "אמיץ, חד ומחושב". הכהן מוסר לקוראיו ש"לבית-המשפט העליון אין חרב ואין ארנק, אבל יש לו נשיאה אמיצה, שנשאה אמש, ומדם לִבה, את נאום חייה. מלאכת מחשבת, שקולה ומדודה, נאום שעוד ידובר בו רבות. לטוב ולמוטב. בלי לעגל פינות, ללא טיח ושפריץ, קראה הנשיאה חיות לילד בשמו. ריסוק המערכת השיפוטית. מרשות שופטת לרשות שותקת. משלטון הרוב לעריצות הרוב". ב"ישראל היום" יש כמובן גם פובליציסטים שתומכים במוצהר במהלך. למשל דרור אידר, פעם מבכירי השופרות בביביתון, שלאחרונה שב לעיתון אחרי שסיים לכהן כשגריר ישראל ברומא במינוי אישי של נתניהו. או אמנון לורד, שטִפטף באוזני קוראיו את תיאוריית הקשר על מדינת העומק השמאלנית שתפרה תיקים לראש הממשלה עוד כשהיתה טרלול פרינגי. היום לורד מהדהד את המסר המרכזי שהפיץ השר לוין: "הפקולטות למשפטים, הדיקנים שחתמו על מכתב המחאה, השופטים, התועמלנים בתקשורת, כינוסי המחאה הנערכים פעמיים בשבוע במרכז הבינתחומי של רייכמן בהרצליה – זאת פשוט מפלגה". יעקב ברדוגו, אחד העסקנים שסובבים את נתניהו, מנצל היום את הבימה של מרים אדלסון כדי לטעון ש"הקרב האמיתי המתנהל כרגע בישראל הוא לא בין אזרחים, והוא גם לא נוגע באמת לרפורמה המשפטית. מדובר בקרב פוליטי בין נבחרי ציבור המנסים לרכוב על גב הנמר כדי להשיג כוח, כבוד ושררה". בעולם ההפוך של ברדוגו, נבחרי הציבור האלה הם אנשי האופוזיציה וגב הנמר הוא המאבק הציבורי נגד הממשלה. אבל ב"ישראל היום" נזהרים לא להדהד את העמדות האלה יותר מדי. אידר וברדוגו לא מקבלים הפניית שער. לורד אמנם מקבל הפניה נאה, אבל בעיתון דאגו שהיא תיראה כמו הפניה למאמר ביקורת על אהרן ברק, והצניעו את ההקשר האקטואלי. "ישראל היום" אמנם טרם חזר להיות שופר חד-ממדי של נתניהו, ובכל זאת הוא מעניק לו היום שירות חשוב. מבין כל היומונים, זהו העיתון היחיד שמנסה לשדר לקוראיו שאפשר להירגע, ושמדינת ישראל לא נמצאת במצב חירום. לצד ההרדמה, בעיתון מנסים גם להרתיע ישראלים ששוקלים לצאת להפגין. "כוננות שיא: חשש להפרות סדר במחאה נגד הרפורמה", מודיעה כותרת שנדפסת בעמודי החדשות. בכותרת המשנה הובלטו ההכנות לפיזור האלים של המפגינים: "מכת"זית תוצב בהפגנה במוצ"ש". גורם המכונה בפשטות "המשטרה" מסר לחינמון: "לא נאפשר שימוש בסמלים נאציים – החוק ייאכף במקום". מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי, מוסר שהמחאה חסרת סיכוי. בראש סדר היום של נתניהו, כותב טוכפלד, עומד "שינוי המערכות שמיררו את חייו: מהמשפט ועד לתקשורת. זו המשימה העיקרית כרגע. שלוש שנים הוא חיכה לרגע הזה, מממשלות מעבר דרך ממשלה פריטטית ועד לירידה לאופוזיציה. נתניהו רוקם תוכניות ומייחל לרגע. לכן, אם סבורים באופוזיציה שיצליחו לשבור אותו או את הקואליציה באמצעות הפגנות ומחאות, קריאות קיצוניות וערעור הלגיטימציה של הממשלה בעולם – רוב הסיכויים שינחלו אכזבה". אראל סג"ל, בטורו האישי, עורך לשמאלנים תרגיל בדמיון מודרך: "תנשמו עמוק. החמצן מלטף את הסרעפת. ועכשיו נשפו. אתם שוכבים פרקדן על החוף בסיני, הים פלטה, חאלד יביא את החביתה שהזמנתם בעוד שעתיים עם הרבה חול, אבל בינתיים – איזו זוּלה. זהו. עכשיו, כשאתם רגועים ורפויים, משוחררים מהטנטרום ונוגעים בנירוונה, הרשו לי להגיד לכם: אתם משחקים באש". "הארץ", העיתון של השמאל, הוא העיתון היחיד שבעליו אינם קשורים בשום צורה לפרשות הפליליות של נתניהו. והוא גם היחיד מבין העיתונים שהתבלט בתחקירים על תיקי האלפים ובשרשרת של חשיפות על פרשיות השחיתות – אלו שהובילו להעמדתו לדין, ואלו שלא. האגנדה המוצהרת של "הארץ" והחשיפות שהביכו את נתניהו הובילו להכללתו ברשימת האויבים הקבועה של היקום הביביסטי. הבוקר, כצפוי, "הארץ" הוא העיתון שמתגייס באופן המלא ביותר למען המאבק בממשלה. הכותרת הראשית, גם כאן, חוזרת על המסר הראשי של חיות: "תוכנית לוין היא תוכנית לריסוק מערכת המשפט", נכתב שם. בעיתון לא מסתפקים בהדהוד המסר, שמסיבות טקטיות של הנשיאה מדגיש את חלקו של לוין (מקריאת תמליל הנאום עולה שהמילים "נתניהו" ו"ראש הממשלה" כלל לא מופיעות בו). במעלה השער, לצד הכותרת הראשית, מצביעים על המחולל הראשי. "כך מתנהלת מדינה שבה ראש הממשלה הוא גם נאשם בפלילים", נכתב שם, בהפניה לרשימה מאת גידי וייץ. "עד תביעה נגד נתניהו [השגריר באו"ם גלעד ארדן] מבקש ומקבל שנה נוספת בניו-יורק, עד אחר [צחי הנגבי] ממונה לראש מל"ל, היועצת המשפטית שסיבכה את הבוס מורחקת מישיבת הממשלה והנהגים שסתרו את גרסתו מסולקים. כל זה בשעה ששר המשפטים, בעצמו עד, מקדם תוכנית לנטרול המערכת". מאמר המערכת, שנושא את הכותרת "מחאה עכשיו", קובע ש"לוין מבקש להמית באיבחת גרזן כל איזון או בלם בדמוקרטיה הישראלית" ולהפוך את ישראל מ"דמוקרטיה ליברלית למדינה אוטוריטרית". המסרים הללו ודומיהם חוזרים על עצמם בשורה של מאמרים מאת כותבים קבועים ומזדמנים: עידו באום, מרדכי קרמניצר, רוית הכט, עודה בשאראת, אביעד קליינברג והיועמ"שים לשעבר יצחק זמיר ומיכאל בן-יאיר. מצטרף אליהם ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שבעבר החרים את העיתון, במאמר ארוך ולוחמני במיוחד שמקבל הפניה בולטת בתחתית השער. הכותרת הראשית של "דה-מרקר" היא ציטוט אפוקליפטי של גדעון סער, שר המשפטים לשעבר. "זה עולם שלא היה פה", הוא אומר לעיתון הכלכלי של קבוצת "הארץ". בכותרת המשנה נמסר ש"שבוע אחרי שעזב את משרד המשפטים, גדעון סער מפחד שאנחנו בדרך לדיקטטורה". "הרעיון לראיין את סער נולד עם הדיווחים על תוכניתו של שר המשפטים יריב לוין לרפורמה במערכת המשפט", מציינים המראיינים, חגי עמית ואבי בר-אלי. "סער הוא דמות מפתח בהבנה של הרפורמה ושל סיכוניה, מכיוון שבעצמו קידם חלק מסעיפיה. למעשה, גם היום הוא עדיין שותף להיגיון שניצב ביסוד חלק מהמהלכים המתוכננים, אף שהוא מתנגד לדרך, לסגנון או לעוצמה שנבחרה. "ב-2008 הוביל סער את המהלך שנתן בידי הפוליטיקאים זכות וטו במינוי שופטים לבית-המשפט העליון. הוא העביר אז תיקון חוק שלפיו מינוי שופט עליון ייעשה רק ברוב של שבעה מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים. [...] בשנים האחרונות הוא הביע תמיכה לא מוסתרת בפסקת התגברות ברוב של 65 חברי-כנסת בלבד, ובשנה שעברה העביר את התיקון שחייב מועמדים לבית-המשפט העליון בשימוע פומבי. אם ממשלת השינוי היתה ממצה את ימיה – סביר להניח שסער היה מגשים גם את תוכניתו לפצל את תפקידי היועצת המשפטית לממשלה. ואם כך, במה בכל זאת נבדלת האגנדה שבה מחזיק סער מזו שהציג יורשו במשרד המשפטים?". סער משיב: "ביבי אמר שהם רוצים להחזיר את האיזון בין הרשויות, אבל הם משקרים בצורה בוטה. אין קשר בין מה שהם אומרים לבין מה שהם עושים, ובין מה שהם מתכוונים לעשות. זו לא השבת איזון אלא הפרת איזון. מעולם לא היתה פוליטיזציה טוטאלית כזו בוועדה לבחירת שופטים. [...] אנחנו מדברים על מציאות שבה שופטים יידעו שהם מתמנים רק על בסיס קשרים עם פוליטיקאים, והם יידעו למי הם חייבים את המינוי – ויצטרכו לפרוע את החוב. זה ישחית את המערכת, שעד כה אי-אפשר היה לקחת ממנה את היושרה והמקצועיות שלה. [...] אתם תראו עולם שבו יישבו הציונות הדתית וש"ס ויחלקו ביניהן שופטים כשלל, כמו שמחלקים היום משרות שגרירים". הבעלים של "מעריב", אלי עזור, הוא אדם אלמוני מבחינת הציבור הרחב. גם בקרב מי שיודע מי הוא, למשל עובדיו, הוא נתפס כאניגמה. איש עסקים שעושה כסף מעסקי הימורים וגז, אבל כבר שנים מחזיק קבוצת תקשורת אקלקטית למראה ומרחיב אותה בהתמדה. חוץ מ"מעריב" מחזיק עזור גם ביומון בשפה האנגלית "גרוזלם פוסט", בתחנות רדיו אזוריות, מקומונים וערוצי ספורט. לפני שנתיים רכש את אתר החדשות הפופולרי "וואלה", ומיד הנחית בו עורך ראשי שהוכיח את כישוריו בשבירת עמוד השדרה של המערכת, רתימתה לצורכי בעל הבית ויצירת תיעוב בקרב כפיפיו. הפרק הקודם בביוגרפיה המקצועית של העורך הזה, ערן טיפנברון, כולל ניסיון להשתלב במעגל הפנימי של נתניהו וניסיון שאפתני להקים גוף תקשורת בסגנון פוקס-ניוז שישרת אותו. המיזם לא צלח, אבל בינתיים הועלתה האפשרות שנתניהו ימנה את טיפנברון למנכ"ל משרד התקשורת, זירת הפשע של "תיק 4000". גם היוזמה הזאת לא יצאה לפועל. "ביבי בעיני מנהיג גדול. ביבי היה מנהיג גדול", אמר אלי עזור לחוקרי "תיק 2000" בקטע מחקירתו שנחשף על-ידי רביב דרוקר. כפי שנחשף באתר "העין השביעית", בחקירה עלו עדויות על בעלי טור שנשתלו ב"מעריב" מטעם נתניהו – דפוס דומה לזה שנידון בין ראש הממשלה למוזס בשיחות "תיק 2000". עזור, בחקירתו, התייחס בין היתר למינון בחישותיו בעיתון. "אני מתערב, אבל נדיר. אין לי שיחות עם העיתונאים, עם העורכים. מעריב אין בו כיוון של מישהו אחד. יש בעד ביבי ונגד ביבי, יש שמה רוצח ומישהו שמלטף אותו". הגיליון הנוכחי של "מעריב" נאמן למשוואה הזאת. כמו כל העיתונים שאינם "ישראל היום", גם כאן הכותרת הראשית מהדהדת באופן בלעדי את המסר העיקרי של נשיאת בית-המשפט העליון: "תוכנית לריסוק מערכת המשפט". "בנאום תקיף ומנומק מתחה השופטת אסתר חיות ביקורת חריפה על הרפורמה שבדרך", נכתב שם. בהפניה נלווית נמסר ש"המחאה מתעצמת": "אלפים, בהם אישים פוליטיים רבים, צפויים להגיע מחר להפגנה נגד המהפכה המשפטית". בן כספית, המועמד הטבעי לתיאור של עזור על העיתונאי ש"רוצח" את נתניהו על בסיס קבוע, כותב היום ש"אין מילים בומבסטיות מדי לתאר את מצבנו". ובכל זאת, הוא מנסה: "ניטש כאן קרב על נשמתה של המדינה היהודית היחידה שלנו. על ערכיה. על הדמוקרטיה. על מגילת העצמאות. על מה שניסינו להקים כאן, וגם הצלחנו, ועל הניסיון להשמיד את כל זה עכשיו". כספית מקפיד להצביע על האחראי: "נאשם הנשפט בימים אלה באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים מוביל התקפת אמוק ברוטלית על המערכת ששופטת אותו. הוא לא בקו הראשון, אבל בלעדיו זה לא היה קורה. הוא לא הפרזנטור, אבל הוא המחולל, הוא המעולל, הוא הרוח המרחפת מעל מה שיתרחש כאן בימים, שבועות וחודשים הקרובים. ולא יתרחשו כאן דברים טובים". המאמר של כספית מתפרסם באופן חריג בכפולת העמודים הפותחת. במקום המדור האישי שלו הוא מפרסם היום את החלק השני בראיון שערך עם לפיד, שנפרש על פני חמישה עמודים וחצי ומקבל הפניה גדולה בראש עמוד השער ("הבנתי כמה מפחידה המכונה הביביסטית"). החלק הראשון, שפורסם בשבוע שעבר, כבש את הכותרת הראשית. את כספית מאזן היום קלמן ליבסקינד, שמתייחס למתקפה על מערכת המשפט כחלק מ"הכרעת העם, שלא מוכן להמשיך ככה". ויש גם שתול: עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה, שתורם היום גרסה משלו של קונספירציית מדינת העומק. "המטרה מקדשת את האמצעים, שהיא מנוע הצמיחה של תעשיית השקר העיתונאית, נמצאת, כך אנחנו למדים בימים אלה, גם עמוק בנפשותיהם של אנשים בפרקליטות ובמשטרה", כותב נתניהו האח. "התנהלותם המקצועית של בכירים מסוימים בהן מחקה את זו של העיתונאים. אם כדי להשיג מטרה נעלה – שאצל אותם פרקליטים וחוקרי משטרה אינה, כך מסתבר, סתם לחשוף עבירות (את מי זה בכלל מעניין?) אלא להביא לשינוי רדיקלי ומבורך בציבוריות הישראלית – דרוש השימוש בשקר, אזי בבקשה, יעלה ויבוא השקר". נתניהו ושותפיו לקואליציה מעוניינים לרסק את מערכת המשפט, שמגבילה את טווח הפעולה שלהם, אבל לשם מה? מה בדיוק רוצים לקדם שם, על אפה ועל חמתה של החונטה? מי שינסה לחפש את התשובות אצל ראש הממשלה ושופרותיו יקבל במקרה הטוב תשובות ערטילאיות על האיזון שהופר, על הדמון אהרן ברק והתיקים שנתפרו. המשותף לכל התשובות האלה הוא שהן נטועות בעבר. קל לשער שבעתיד נתניהו מעוניין ב"רפורמה" כדי להיחלץ ממשפטו הפלילי, אבל בינתיים זה לא נאמר במפורש. מי שירצו בכל זאת לקבל הצצה אל העתיד מוזמנים לצלול אל תוך השיח המגזרי של שותפיו לקואליציה. "הדגל שלנו הוא מלחמה חד-משמעית בפרוגרס. צריך לשנות את הסטטוס-קוו, ולדאוג שהיהדות תהיה מוכרת בכל פינה מפינות חייה של המדינה. ישראל תהיה מדינה שומרת שבת בפרהסיה, משפחות להט"ביות לא יזכו להכרה, ונשים לא ישרתו בצבא. תרומתן תהיה בכך שיינשאו ויגדלו משפחה. אנחנו לא נהיה כמו מדינות שהן לכלל אזרחיהן. חלילה. ערכי היהדות עומדים מעל זכויות הפרט. תראו, אני מקבל כלים ותקציבים, באתי לעבוד, ואנחנו ננקה את המערכות הציבוריות. תבחנו אותי, יש לנו סבלנות. זוהי רק התחלת ההתחלות". הדובר: אבי מעוז, סגן שר במשרד ראש הממשלה והאיש שצפוי לעמוד בראש גוף חדש שייקרא "הרשות לביטחון זהותי". הציטוט נדפס במלואו בשער "מוסף הארץ", בהפניה לכתבה רחבת יריעה שמבוססת על חומרים פנימיים של מפלגת נעם והמעגלים שמקיפים אותה. המחבר, החוקר מורדי מילר, פרסם כבר ב-2019 באתר "העין השביעית" מסה מאירת עיניים על מפלגת נעם, שנתפסה אז כקוריוז. אבל בתוך שנים אחדות מה שנראה אז כתת-מגזר איזוטרי נדד אל המיינסטרים. בשער "בשבע", החינמון החרד"לי, מדפיסים בגדול תצלום של השר לוין בצירוף הכותרת האורווליאנית "שומר על הדמוקרטיה". "אחרי עשרות שנים שבהן עיצבו משפטנים את פני המדינה תוך כפיית דעת המיעוט על הרוב ובלי שהוסמכו לכך, שר המשפטים יריב לוין מוביל באומץ את המהלך להשבת סמכות ההכרעה אל מי שנבחרו בהליך דמוקרטי בידי הציבור". עורך השבועון, עמנואל שילה, טוען שהשופטים והיועצים המשפטיים מחזיקים בידם "כוח מפלצתי" שבלעדיו "שום ממשלת ימין לא תוכל לממש את המנדט שנתן לה הבוחר". אוקיי, אבל איזו מדיניות בדיוק רוצים לממש? שילה לא מפרט יותר מדי, אבל את התשובה אפשר למצוא בהמשך הגיליון, בכתבה של יוני רוטנברג. רוטנברג מסביר שהשינויים במערכת המשפט דרושים כדי שהשופטים יפסיקו לפסול מינויים של הדרג הפוליטי, יאבדו את היכולת להכריע לגבי פעולות צבאיות ולא יוכלו למנוע את סגירת גבולות המדינה בפני לא-יהודים: למשל פלסטינים (המכונים בכתבה "ערבים תושבי יו"ש ועזה"), "נמלטי גיוס מרוסיה ופליטי חרב מאוקראינה" ושמאלנים נטולי אזרחות. הרב אליעזר מלמד, בעל טור הדת המרכזי ב"בשבע", תורם טור על "הצורך בתיקון מערכת המשפט". מלמד, שאביו זלמן הוא אחד מבעלי העיתון, טוען שהתיקון דרוש משום שבתי-המשפט גיבשו "תפיסות משפטיות שפוגעות בצביונה המיוחד של מדינת ישראל כמדינה יהודית", שבאו לידי ביטוי ב"סדרת פסקי דין של בג"ץ שפתחה את שערי המדינה לגויים רבים ומנעה ממנה לסלק מסתננים. בית-המשפט תוקע בשיטתיות מקלות בגלגלי ההתיישבות היהודית, ומגלה סלחנות להשתלטות ערבית. גם בעניינים הלכתיים, כמו שבת, צניעות, בתי-דין וכשרות גילה בג"ץ חד-צדדיות". בשער "אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", נדפס תצלום של גבר מבוגר עם חיוך וזקן שמאחוריו תלוי פוסטר של הרב כהנא עם דגל ישראל. "הוא שילם מחיר אישי על בחירתו לעמוד בראש ישיבת הרעיון היהודי, אבל עם הצלחתה של עוצמה-יהודית הפך הרב יהודה קרויזר למרצה מבוקש במוסדות שבעבר סירבו להכניס אותו וכעת מבקשים לשמוע על תורתו של הרב כהנא הי"ד", נמסר לקוראי המוסף. יצחק קרויזר, בנו של המרואיין, הוא אחד מחברי-הכנסת הטריים של מפלגת עוצמה-יהודית. "בכנסת הזאת", מציין המראיין דביר עמר, "הושבע גם תלמידו איתמר בן-גביר, השר לביטחון לאומי, שסיפר שהרב קרויזר אמר להם כבר בתור נערים: יום אחד תהיו שרים". ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים היום עוד ידיעת תצלום בכיכובו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, האיש שיוכל להעניק חנינה לנוני מוזס אם וכאשר יורשע בהצעת שוחד בתום משפט המו"לים. התירוץ הפעם: שיווק עצמי. ספר חדש שראה אור בהוצאת "ידיעות אחרונות" והוענק לנשיא ב"מעמד חגיגי". מאחורי כתפו של הרצוג נראה מנכ"ל ההוצאה דב איכנולד, שותף עסקי של מוזס ואחד הגורמים שתיווכו בינו לבין נתניהו במגעים הסודיים שהולידו את "תיק 2000". נדב איל, שמראיין את רובי ריבלין ל"7 ימים", מתאר את הנשיא לשעבר בן ה-83 כ"סליל הקלטה אנושי של הרשויות בישראל". בראיון הנוכחי ריבלין אמנם מתריע מפני הפגיעה במערכת המשפט, אבל איל מזכיר שבעבר היחס שלו אליה היה שונה לגמרי. "ריבלין הוא שטבע את הביטוי כנופיית שלטון החוק. היתה זו פרשת החקירה נגדו – ואי-מינויו לתפקיד שר המשפטים. גם 20 שנים מאוחר יותר הוא מדבר בהתרגשות על עינוי הדין", מציין המראיין. "אודי סגל שאל אותי בטלוויזיה, איזה שר תהיה בממשלת שרון?", משחזר ריבלין. "אמרתי לו – כל חיי הייתי עורך-דין. אהיה שר המשפטים. באותו לילה הזמינו אותי לחקירה. אחרי 20 דקות הם ידעו שאין כלום. השאירו אותי לחקירה עשר שעות. אחר-כך אמרו, אנחנו צריכים להמשיך לחקור אותך. "השבתי, אני אמנם לא מרגיש טוב, אבל תמשיכו לחקור אותי חמישה ימים, אם צריך, כי מחרתיים צריכה לקום ממשלה. חתמתי תחת מחאה על שחרור. ומאז איש לא הזמין אותי לחקירה. שלוש שנים לא נתנו לי תשובה על התיק. עד שמני מזוז נכנס לתפקיד היועץ המשפטי. הוא סגר מיד את התיק שלי ואמר, לא על תיק ריבלין תהיה תפארתה של הפרקליטות. אמרתי על הפרקליטות – אתם מתנהגים כמו כנופיה. זה הכל". איל לא משלים את הסיפור: החקירה שאליה זומן ריבלין נפתחה אחרי שבאותו מוסף שבו מתפרסם הראיון הנוכחי, "7 ימים", נחשפה מערכת הקשרים שלו עם עבריין בשם דודי אפל, קבלן שנהנה מקשרים מצוינים עם צמרת הליכוד. כשהורכבה ממשלת שרון הראשונה ב-2001 ניתן לו פרס ניחומים: תיק התקשורת. ריבלין, שרק זמן קצר לפני כן תמך ביוזמה רדיקלית לפירוק קבוצת התקשורת שחשפה את יחסיו עם הקבלן העבריין, שינה מיד את דעתו. כשר תקשורת התגייס ריבלין למען משפחות ההון ששלטו אז בטלוויזיה בכבלים, בהן משפחת מוזס, וחוקק חוק שפתח בפניהן מקורות הכנסה חדשים. יום אחד, בשולי אחד מדיוני החקיקה, חטף בשל כך עוגת קצפת בפרצוף. פרטי המקרה מתוארים בפרק האחרון (עד כה) של "שיטת ידיעות אחרונות", סדרת הכתבות המיוחדת של "העין השביעית" על תולדות השחיתות בקבוצת מוזס. הפרק הבא, שיתפרסם בהמשך החודש, יעסוק בין היתר בהתגייסות של נוני ובכירי כותביו למאבק במערכת אכיפת החוק בעשור ההוא. כתבת השער של "7 לילות", מוסף התרבות של "ידיעות אחרונות", היא ראיון עם גאולה אבן לרגל מעברה מתאגיד השידור הציבורי להגשת תוכנית בוקר ברשת 13. הסיבה למעבר, היא אומרת למראיין רז שכניק, היא לחץ פוליטי שהופעל על התאגיד עקב היותה אשתו של גדעון סער. "יש גורמים אינטרסנטיים, הם ידועים, שהפעילו לחץ בלתי פוסק נגדי, עם ציוצים וטורים בעיתונות וברדיו ובטלוויזיה. בחוויה שלי, אנשי התאגיד כרעו תחת הלחץ הזה", טוענת אבן. "מי כרע תחת הלחץ הפוליטי?", חוקר שכניק. "עלוב לדבר על שמות כי זה נראה לי קטן", משיבה המרואיינת. "מי הם הגורמים הפוליטיים שלחצו לדעתך להפסיק את שידורייך בבחירות? ראש הממשלה ולשכתו?", ממשיך שכניק. אבן שוב מתחמקת. "לא חושבת שזה סוד. לך תראה מי צייץ ומה, מי נאם, מי מגיב, מי משדר ברדיו, ותבין לבד". שכניק זורם עם המריחה, ולא מציג לקוראיו או למרואיינת שלו את רשימת החשודים.

תזה | מאז תחילת אוקטובר 2000 ועד לזמן האחרון ממש, אנו עדים לטרנספורמציה של התקשורת הישראלית, המגיעה עד לידי התקרנפות חסרת תקדים, מדאיגה ברבדים השונים של פעולתה - המקצועי, הדמוקרטי והתרבותי

מאז תחילת אוקטובר 2000 ועד לזמן האחרון ממש, אנו עדים לטרנספורמציה של התקשורת הישראלית, המגיעה עד לידי התקרנפות חסרת תקדים, מדאיגה ברבדים השונים של פעולתה - המקצועי, הדמוקרטי והתרבותי. למרות ההיקף חסר-התקדים של שינוי זה, הרי שלא ניתן להיות מופתע ממנו לגמרי - התקשורת הישראלית לא היתה מעולם מעוז של התנגדות ליברלית או רדיקלית לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים על-ידי ישראל, וחוץ מיוצאים מן הכלל הידועים לכולנו, גם לא שמה את זכויות המיעוטים מכל סוג על ראש דאגתה. בכך ממלאת התקשורת הישראלית תפקיד שניתן להצדיקו: היא מתפקדת על-פי המודל הריאקטיבי - אינה יוזמת כי אם מגיבה, נמנעת מהכתבת סדר-היום הלאומי, ומקבלת אותו מן המרחב הפוליטי ומן הרחוב. כך משחקת התקשורת בישראל את המשחק הדמוקרטי, שבו תפקידה הוא לשקף את המתרחש במרחב הציבורי, ולאפשר את הדיון באופציות המדיניות העומדות לבחירה לפני החברה. תיאור סטנדרטי זה של התנהגות מערכתית ממלא לכאורה את התפקידים המורכבים שניתחו הברמאס ואחרים, אך הוא רחוק מאוד מן האמת בישראל של פוסט-ספטמבר 2000, ורחוק עוד יותר מאז האירועים הקשים של ספטמבר 2001, וכל שאירע בעקבותיהם. בשורות הבאות אנסה לתאר את מחדלי התקשורת בתקופה האמורה. קשה לתאר מערכת תקשורתית היוצאת נגד שלטון נבחר במדינה דמוקרטית ומצליחה במשימתה. אין גם להתייחס בקלות דעת למצב, שבו יוצאת קבוצת אנשים המשתייכת לאליטה התרבותית-כלכלית, אשר לא נבחרה לתפקידה באופן ציבורי, ואין לה מנדט ברור, נגד האליטה הפוליטית הנבחרת, אשר מחזיקה כמובן במנדט, ברור פחות או יותר, ואשר הציבור מסוגל לתגמלה או להענישה באמצעות מערכת בחירות תקנית. למרות זאת קיימות עשרות דוגמאות להתנהגות כזו, לכאורה אנטי-דמוקרטית, בארצות רבות במאה העשרים. לעתים מתחיל הדבר בהתנגדות אורגן יחיד של התקשורת, כמו במקרה ניקסון והוועידה הדמוקרטית, ורק אז מצטרפים אליו כלי תקשורת נוספים, כאשר מתברר כי התיזה המוצגת על-ידי החלוץ הביקורתי הינה מוצדקת. לעתים עולה גל של ביקורת מכלים שונים ורבים באותה תקופה, כמו לקראת סיום שלטון נתניהו, עד שמתעורר החשד הסביר למעין קנוניה תקשורתית. בכל אחד מן המקרים הללו קשה מלאכתה של התקשורת באם היא יוצאת חזיתית כנגד הגופים הנבחרים של החברה שבתוכה הם פועלים, ולא רק מסיבות של תקינות פוליטית ומראה פנים של התנהגות מקצועית. הקשיים הם גם מן הסוג המעשי ביותר - הכתבים מכל כלי התקשורת מתקיימים במעין סימביוזה תלותית עם המערכת הפוליטית, הם סמוכים על שולחנה וניזונים משייריה, שלא לומר יונקים את חומרי עבודתם מעורקי המערכת. אין צורך להזכיר כי צורת פעולה כזו היא פסולה לגמרי, משום הדיווח המוטה שהיא מייצרת, ובכל זאת, בתוך עמנו אנו חיים, ושום כתב לא יוכל לקבל את חומריו מפוליטיקאי שהוא מתקיף תדירות, וראינו זאת גם בתקופת נתניהו, שהחרים כתבים, ערוצים וכלי תקשורת שלמים, וגם בתקופה הנוכחית. סימביוזה זו, בחברה קטנה ומיוזעת כשלנו, פועלת למיתונם של הכתבים, העורכים והתחקירנים, עד שהם הופכים מכלב השמירה של החברה הנקראת דמוקרטית, אבל טרם סיגלה לעצמה אפילו מעט ממנהגי חברה שכזו, לכלבלב חביב, לגור מחמד הנכון תמיד לקריאה "ארצה פול" (או בגירסת ש"ס: "תצא בחוץ"). הוסיפו לכך את הכיבודים, התפקידים והגובים שהפוליטיקאים מחלקים לבכירים במערכת התקשורתית, כגון תפקידי הדובר, היועץ ודומיהם, ויהיה מובן כי אין מאחורי רוב הדיווחים התנהגות שהיא מקצועית טהורה. אך לכל אלה, הקיימים במידה זו או אחרת ברוב החברות הדמוקרטיות, גם אם לא ברמה הנהוגה אצלנו, יש להוסיף גם את השירות בצה"ל ובמילואים של הכתבים השונים, גם אם אינם כתבים צבאיים. מרגע שהמערכת הבטחונית-פוליטית מגדירה את הפלסטינים כגורם עוין, כאויב, או כישות טרוריסטית, נמצאים כתבים אלה במלכוד - יש סתירה עמוקה בין חובותיהם כעיתונאים ובין חובותיהם (ורגשותיהם) כחיילים בצבא הנלחם מלחמת חורמה באויב. בזמן מלחמה לא רק המוזות משתתקות, אלא בעיקר משתתקת הביקורת על ההנהגה הנבחרת, והעיתונאים מיישרים קו עם מה שנקבע כאינטרס הלאומי. הם אינם יחידים בכך: גם מרבית הפוליטיקאים עושים זאת, ובמדינה שמחצית חברי הקואליציה יושבים בממשלה, זה מפתיע אף פחות. מצטרפים אליהם מרבית חברי האליטות - אקדמאים, תעשיינים, ויוצרים מסוגים שונים - במקהלה של אחדות שיש להתקנא בה. עם התרחבותו של הקונסנזוס המלחמתי-כוחני מצטרפים גם אחרים, שעד לזמן האחרון ממש עדיין ראו באופציה של הידברות אפשרות אמיתית לגישור הפערים שנותרו בין הצדדים, ואילו עתה נדחפים מרביתם אל השער הגדול שצדיקים מסוגם יבואו בו, וחוזרים בתשובה בפומבי, מכים על חטא בסגנון המזכיר משטרים טוטליטריים, ומתחרים זה בזה ברמיזות לקיצוניותם החדשה. עלה על כולם בשבועות האחרונים הפרופ בני מוריס מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר גילה מחדש את נפלאות הטרנספר כפתרון לקולנפליקטים לאומיים, ורק חסר עדיין כי יקום אחד מאותם ליברלים של תמול שלשום וימליץ בפה מלא על טיהור אתני, ותהיה שמחתנו שלמה, והאחדות מאוחדת מתמיד. באקלים כזה של התיישרות ללא שאלות, נשכח תפקידה החשוב של התקשורת כמעלה שאלות קשות לדיון ובירור במרחב הציבורי. ברור כי הפוליטיקאים אינם מעוניינים עוד בשאלה הקשה של מהות האופציות המוצעות על-ידם, וכן בדיון על האופציות שנידחו על הסף ללא דיון כלל. דוגמה טובה היא שאלת ההתנחלויות והמשך הכיבוש בכל מחיר. מזמן רצח רבין ועד עתה השתרר קונסנזוס הרסני, המחבר את רוב הציבור: אין לסגת מן ההתנחלויות ואין לצאת משטחי הכיבוש. מובן שגם המשך הכיבוש וגם ההתנחלויות אינם חוקיים על-פי החוק הבינלאומי, והחלטות האו"ם השונות הבהירו זאת פעמים אין ספור. גם הטיעונים על ההתנחלויות כגורם המגביר את הביטחון בישראל מגוחכים בעליל, בתקופה שבה הגיע הטרור, המתנגד להמשך הכיבוש, לכל עיר בישראל ­ אך אלה גם אלה אינם מגיעים לבירור אמיתי, נוקב ויסודי בחברה, עקב התעלמותה האקטיבית של התקשורת מאופציות הנחשבות בלתי פופולריות. לו התקיים דיון מקיף בתקשורת על משמעותה ההרסנית של ההיצמדות לכוחנות כפתרון (אשר כבר הוכיח את עצמו פעמים רבות כמקסם שווא, בלבנון ובכל זירה אחרת), ולו דיון שכזה, נוקב וחריף, היה מגיע למסקנה ציבורית שאין ברירה, וחייבים לבחור בדרך המלחמה והעימות, הרי שרבים מאתנו היו חשים שטעות קשה נעשתה כאן, אך לא היה בידנו טיעון דמוקרטי נגד המסקנה הזו. במצב הנוכחי, שבו אין התקשורת מרשה את קיומו של דיון מעין זה, השאלה נותרת אקדמית. לא ברור באמת מה יכולה היתה להיות תוצאתו של דיון מעין זה, בחברה שסועה ומפוררת, שגזענות פתוחה מנחה סקטורים רחבים שלה, אך למרות זאת חיוני היה לקיימו. אי-עמידתה של התקשורת בפרץ, בשעת מבחן לאומית וחברתית זו, מוכיחה כמאה עדים על חולשתה העמוקה, המובנית. העובדה שגם מערכות תקשורתיות חזקות יותר, כמו זו של ארה"ב בתקופה האחרונה, כשלו בעמידה ובהגנה על יסודות חוקתיים של החברה אינה בהכרח סימן מרגיע, כי אם מדד לתנועה התת-קרקעית העוברת על החברה המערבית, אשר מתוך אינסטינקט הגנתי קיצוני גורמת לעיקור והחלשה של העקרונות הדמוקרטיים, ובכך מורידה את יכולת העמידה מול כוחות אי-רציונליים ואנטי-דמוקרטיים הנלחמים מולם באמצעים שונים. התקרבות לשיטותיהם ולאופן הפעולה של כוחות אלה רק מרחיקה את המערב מתרבותו שלו. תרבות החיסולים אינה שונה מתרבות הפיגועים, וכאשר החיסול הוא על-ידי החזק, כמו במקרים שעליהם דובר כאן, הרי שהוא מוצדק אף פחות. הטוענים למורשת תרבותית הזקוקה להגנה לוקחים על עצמם לא רק זכויות כי אם חובות תרבותיים כבדים, שאין להתכחש להם בתואנות של "כאן זה לא סקנדינביה". במשך למעלה משנה ביטלה החברה הישראלית את רוב, או כל, זכויות הפלסטינים מכל סוג שהוא - זכויות לאומיות, זכות ההגדרה העצמית, זכויות אדם למיניהן, זכויות הקניין; כל אלה הפכו למלים ריקות כתוצאה מפעולות כוחות הביטחון: רצח אזרחים חפים מפשע, הריסה שיטתית של בתים, שכונות שלמות, מטעים ושדות מעובדים, מניעת טיפול רפואי, מניעת מעבר חופשי, מניעת מעבר סחורות, מניעת תשלומים המגיעים לרשות. תקצר היריעה למנות את צעדי השלטון הישראלי אשר אינם חוקיים משום בחינה, כולל ההודעה כי קורבנות כוחות הביטחון לא יהיו זכאים לפיצוי כלשהו. כל זה קורה בריש גלי, ומערכת התקשורת על שלוחותיה, חוץ מעלי תאנה מעטים, מלוכדת בשתיקתה. אין ביקורת ממשית על שום צעד שהרשויות נוקטות, גם כאשר ברור כי לא רק שאין הדבר חוקי, כי אם גם אינו מוצדק מבחינה צבאית או בטחונית. מאליה עולה השאלה הקשה - עד מתי ועד לאיזה פתרון תצטרפנה האליטות הישראליות למסע הנקמה חסר השחר של ממשלת שרון? האם תלווה אותו התקשורת עד הסוף המר והנמהר? האם תשתף עמו פעולה כמו התקשורת הסרבית עם מילושביץ? שם לפחות היו גם קולות אחרים... האם תפקידה של התקשורת דומה לזה של החייל הבודד - למלא אחר הפקודות החברתיות הנוחתות מלמעלה בלא לשאול שאלות? האם אין אנשי המערכת הגדולה הזו מודאגים מן המסלול שלקחו על עצמם לתמוך בו בצורה עיוורת? האם אינם פוחדים מן התוצאות? אין כמובן שום סיכוי שהאיש שבשנת 1955 היה אחראי לטבח בקיביה, ומאז לאין-ספור פעולות כוחניות נגד עמי ערב, כולל מלחמת השולל בלבנון, יגיע למסקנה המתבקשת כי עבודת חייו בטעות יסודה. האיש, שבנה את ההתנחלויות כמחסום לשלום ולשוויון בארץ-ישראל המערבית, הקרויה גם פלסטין, אינו מתכוון בשום שלב לפרק את מפעל חייו. האיש, שהיה אחראי ליותר מבצעי לחימה מכל אחר החי כיום בינינו, לא יביא לשלום משום סוג. אלה התומכים בו יודעים זאת, ולכן הם תומכים בו. נשאלת השאלה אם כל המערכת התקשורתית, אשר כיום מתחרה בעצמה בבקשת ודרישת "יד קשה" מסוגים שונים, המערכת אשר השלימה את תהליך הדמוניזציה של ערפאת, הרשות-הפלסטינית והעם הפלסטיני, האם המערכת הזו מסוגלת לבחון את עצמה ואת עקרונות פעולתה ותוצאותיהן? קשה להניח זאת, כי מערכת זו אינה מסוגלת למתוח ביקורת נגד השיטה הפוליטית ההרסנית שהיא תומכת בה. אני חוזר לשאלה שבה פתחתי את הדיון: שאלת ההצדקה שיש להתנגדות תקשורתית למהלכים מדיניים של הרשות הנבחרת והאקזקוטיבה המדינית. מתי מוצדקת התנגדות כזו, מתי היא אפילו הכרחית? נראה לי כי היא מוצדקת והכרחית בשעת משבר, שבה מאוימים מוסדותיה הקיומיים של המדינה, שהמשך קיומה הסדיר עצמו מאוים, ושהמשך פעולתה של הדמוקרטיה נתון בסימן שאלה. בשעה כזו תבגוד התקשורת בתפקידה העמוק ביותר - כסביבתו הטבעית של הדיון החברתי באופיה של החברה ובשאלות הקיומיות העומדות לפניה, אם לא תאפשר את הדיון הזה. בארצות אחרות ניצבו אנשי תקשורת לפני בחירה קשה זו, ולמרות הקשיים בחרו בנתיב היחיד שהוליך לקראת הבראתה של החברה מן המשבר הקיומי שבו היתה נתונה. הזכרתי את סרביה, שבה בחרו חלקים מן התקשורת במסלול התנגדות למילושביץ ולמלחמה האינסופית שהביא על יוגוסלביה, מלחמה שאיימה על קיומה. בבריטניה קמו אנשי תקשורת בשנות השמונים והתשעים וקיימו בתקשורת את הדיון על עתיד אירלנד הצפונית - דיון שהביא לתחילתן של שיחות השלום ושאפשר את שיח הקהילות שכנראה יביא בסופו של תהליך ארוך להבראת פצעי המשבר העמוק הזה. תפקיד דומה מלאה התקשורת בדרום-אפריקה. קשה ביותר לראות את קריסתם המקצועית והמוסרית של חלקים נכבדים מן התקשורת הישראלית במשבר הנוכחי, את הצטרפותם הנפשעת לרחשי הלב הגזעניים של חלקים בציבור, ואת הפקרת העמדה שכל אליטה חברתית חייבת בה - האחריות החברתית לדיון ציבורי, גם אם הוא קשה, ובמיוחד אם הוא קשה. פרופ חיים בראשית הוא דיקן בית-הספר לתקשורת, קולנוע ותרבות במכללה האקדמית ספיר גיליון 36, ינואר 2002 יוסי אחימאיר חיים בראשית צריך להחליט אם הוא פרופסור לתקשורת או שמא עוד אחד מדוברי השמאל הסהרורי שרבים כמותם בתקשורת שלנו, שונאי הממשלה ואוהבי האויב. הוא יכול להיות גם זה וגם זה, אך אינו יכול במסווה של מאמר "מדעי", בכתב-עת לתקשורת, לשרבב את דעותיו אשר מכתיבות את קביעותיו המחקריות, כביכול. בפריסה של שני עמודים ("העין השביעית", גיליון 36) הוא תוקף את התקשורת הישראלית - כך, בהכללה, ללא יוצא מן הכלל אחד - על התקרנפותה ועל ה"טרנספורמציה" שעברה. וכל כך למה? על שום שאיננה מעוז של התנגדות ליברלית או רדיקלית לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים בידי ישראל. פרופ’ בראשית צודק כאשר הוא כותב, והפעם כ"מיסטר הייד", כאיש מקצוע וחוקר נטו, כי "תפקידה החשוב של התקשורת הוא להעלות שאלות קשות לדיון ובירור במרחב הציבורי". אך כאן צץ "ד"ר גקיל" השמאלן ומחיל כלל זה רק על ביקורת שנמתחת על ממשלת ישראל, על מדיניות ישראל ובמיוחד על אריאל שרון ­ שהרי הם, לדידו, אבי אבות כל הטומאה, הרעה, האסון ושפיכות הדמים. אפילו פרופ’ בני מוריס, שעשה כנראה תפנית של 180 מעלות מהטלת האשמות על אחריותה של ישראל לעוולות שנגרמו לפלסטינים ב"נכבה" של 1948 וחזר בו לאחרונה, פסול על-ידי בראשית. ברגע שאין עיתון מבקר את ה"כיבוש", את ההתנחלויות ה"בלתי חוקיות", אין הוא ממלא את התפקיד שייעד לו המומחה לתקשורת ממכללת ספיר. הוא אף קובע בלי היסוס כי ה"חיסולים" מוצדקים פחות מן ה"פיגועים". כלומר: חיסול נקודתי, של מחבל שכבר ביצע מעשי רצח, או שהוא בדרך אליהם, בדיסקוטק בתל-אביב או במסעדה בירושלים, או בתחנת דלק ליד גבעת-זאב, חיסול כזה פחות חמור מפיגוע עיוור נגד כל יהודי וישראלי זקן, מבוגר, אשה או ילד. ישראל - אותה צריכה העיתונות הישראלית להעמיד על ספסל הקלון, כי היא והיא בלבד אחראית, לפי בראשית, לביטול זכויות הפלסטינים. אף מלה על הרצחנות וההסתה הפלסטינית. אף מלה על ערפאת כמוביל הטרור וכשקרן כרוני. אף מלה על חוסר נכונותם של הפלסטינים בהנהגתו לפשרה ולמו"מ אמיתי. להפך, "עושים לערפאת ולרשות דמוניזציה"... וכאן באה במאמר פסקה שלמה על שרון בנוסח "שטירמרי" שאפילו עיתון פלסטיני או ערבי הקיצוני ביותר אינו רגיל להשתמש בו. הכותב הוא עורך "האומה", רבעון למחשבה לאומית גיליון 37, מרץ 2002

רב פקד אורי קנר מגיע לדוכן העדים ומספר על רגע האאוריקה של "תיק 4000" • מדוע המשטרה לא בדקה אם "וואלה" הוא אתר שמאלני או ימני • כיצד ידעו החוקרים ששאול אלוביץ משקר • מה עורך הדין שלו חושב שהוא אסור, משפיל ונבזי • וכיצד הוא מיתמם כשמטיחים בו נאצות ביביסטיות? • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל

 הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: "אלוביץ אמר לנו: לא התערבתי, לא ביקשתי שום דבר שקשור לסיקור של נתניהו. ידענו שהוא משקר": אורי קנר, החוקר שהופקד על חקירת שאול אלוביץ ב"תיק 4000", העיד שמהרגע הראשון היה לו ברור שהטייקון משקר • והיו לו הוכחות • קנר סיפר על הרגע שבו הבין שהבחישה ב"וואלה" עשויה להיות חלק מעסקת שוחד בין אלוביץ לראש הממשלה, בנימין נתניהו • טען בתוקף שהנאשם קיבל יחס מצוין, והרחיב על "תרגיל השווארמה" שנועד לערער את בטחונו "אתה רצית להחזיק את ביבי בביצים ולהגיד לו תשרוק": הסתיימה חקירתו של חוקר המשטרה אורי קנר בידי סנגורי הנאשמים: אמרתי לאלוביץ שהוא שקרן ותחמן פשוט משום שהוא שקרן ותחמן • מבחינתי להגיע לחקר האמת זה לבדוק את שורש העניין, ואם צריך להגיע לראש הממשלה נגיע לראש הממשלה • השופטים הלכו לקראת סנגורו של נתניהו והתירו לו לחקור את החוקר לגבי אירועים שאינם קשורים למשפט לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

נשורת שערוריית ה"לייט-נייט", מה קורה ב"ניו-יורקר", הסינים מדברים אלינו, הרוסים סותמים לעצמם את הפה ועוד חדשות תקשורת מהרשת העולמית

מגיש ה"לייט-נייט" הנבגד קונאן אובראיין, שנבעט ממשבצת השידור שלו ב-NBC לטובת הנמסיס גיי לנו, שבר את שתיקתו השבוע בתוכנית "60 דקות". כצפוי, היו לו דברים קשים לומר על מעסיקיו לשעבר (וזאת אף שקיבל פיצויים על סך למעלה מ-30 מיליון דולר). גם כצפוי, NBC, בתגובה, כינו את אובראיין שקרן (תזכורת: שערוריית ה"לייט-נייט" של NBC). מפיק הטלוויזיה שניסה לסחוט את מגיש ה"לייט-נייט" דייוויד לטרמן קיבל שישה חודשים בפנים. ועוד "לייט נייט" אחרון ודי: גיי לנו ניסה להצחיק את אורחי סעודת העיתונאים השנתית של הבית הלבן, ולא ממש הצליח. ואם לא די בכך שלא הצליח, הרי שהמארח אובמה דווקא פגע בול כשהצליף בלנו במהלך נאומו המאוד משעשע (שנכתב בידי תסריטאי "הדיילי שואו" של גון סטיוארט). כדי להוסיף לעלבון, ב"פוליטיקו" בדקו ומצאו שרוב הבדיחות הלא מצחיקות שסיפר לנו כבר שימשו אותו בעבר. בכל מקרה, בתום הסטנד-אפ של אובמה וגיי לנו, כל המוזמנים המכובדים הלכו למסיבה של "הניו-יורקר" ושיפשפו מרפקים. היה משהו-משהו. בלייק אסקין, עורך הרשת של ה"ניו-יורקר" והאיש שאחראי להברקה הזאת, מספר בראיון כיצד מעבירים לאינטרנט מגזין מודפס וגבה מצח. ועוד מה"ניו-יורקר": בגיליון האחרון של המגזין התפרסמה כתבת פרופיל מרתקת, משעשעת ופטריוטית על אודות איל המדיה הישראלי-אמריקאי חיים סבן ("פאואר ריינגרס"). על-פי הדיווחים, מה שהתחולל מאחורי הקלעים של הכתבה הזאת – כאשר סבן ניסה לגרום לכך שפסקאות מסוימות ממנה ימצאו את דרכן אל רצפת חדר העריכה – היה מרתק לא פחות. המגזין "ניוזוויק" מוצע למכירה. כריסטיאן אמנפור, הכתבת הבינלאומית הוותיקה של CNN, עזבה השבוע בפועל את הרשת לאחר 27 שנה. בקרוב תחל להגיש תוכנית שבועית ברשת ABC. יותר ויותר אמריקאים מגלים לאחרונה שהם יכולים לחיות חיים תקינים ללא טלוויזיה בכבלים. יכול להיות שזה קשור לאינטרנט. שרה פיילין כתבה ב"טיים" קטע משונה על גלן בק, לרגל בחירתו לאחד ממאה האנשים המשפיעים של השנה. אם חד-הורית שניהלה בלוג סקס פופולרי ואנונימי, ובו שיתפה את קוראיה בכל הפרטים העסיסיים של חיי המין הסוערים שלה, פוטרה מעבודתה לאחר ששמה דלף לטוויטר. הצעת חוק שנדונה ברוסיה בימים אלה מבקשת להקנות לכוחות הביטחון זכות לעצור עיתונאים ועורכים שמותחים ביקורת על המדינה. חברת החדשות הגדולה ביותר בסין הכריזה השבוע על כוונתה לפתוח ערוץ חדשות בשפה האנגלית. ועדיין בסין: המלחמה שהרשויות מנהלות נגד האינטרנט נמשכת בכל הכוח. והפעם, באמצעות חקיקה. העיתונאי הבריטי פול מרטין, שהוחזק בידי חמאס בעזה במשך 26 יום, כותב על חוויותיו מהשבי ומבטיח לסייע לשחרורם של עיתונאים חטופים ברחבי העולם. סוכנות הידיעות AP תשיק בקרוב תוכנה חדשה שתסייע לעקוב אחר שימושים בלתי חוקיים שנעשים בתכנים המתפרסמים באתרה. וורן באפט מספר ל"וול-סטריט גורנל" שהוא המום מהקצב המסחרר שבו עולם הפרינט גווע. "ואניטי פייר" פירסם פרק מתוך ספרה של שרה אליסון, עיתונאית ה"וול-סטריט גורנל" לשעבר, ובו סיפור השתלטותו של רופרט מרדוק על העיתון.

רצח באשדוד מגיע לכותרות, מיד אחריו הרכב ועדת הבדיקה לאירועי המשט | "ידיעות אחרונות" אינו מרוצה מראש הוועדה יעקב טירקל | שר האוצר שטייניץ יכול להיות מרוצה רק מ"ידיעות אחרונות"

"10 מסעדות חוף שוות שיזכירו לכם שהחיים בארץ דווקא די יפים", מציעה כותרת המשנה לראשית ("לכבוד הקיץ שהגיע") על שער המוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות". הכותרות הראשיות של העיתונים (ב"הארץ" זו כותרת מתחת לקפל) מזכירות כי החיים בארץ לא תמיד יפים. "טלי עטר", מדווחים יניר יגנה ויניב קובוביץ ב"הארץ", "אם לארבעה מאשדוד, נדקרה אתמול בצהריים למוות על-ידי שכנתה לבניין. צוות מד"א פינה אותה כשהיא במצב אנוש לבית-החולים קפלן ברחובות, שם יילדו הרופאים את התינוק בניתוח קיסרי [...] משטרת אשדוד עצרה לחקירה את השכנה, מזל בר-אושר, אם לשניים בת 38, שעל-פי החשד זעמה על כך שעטר ליכלכה את דלת דירתה ואת חדר המדרגות". "תשע דקירות סכין במטבח" היא הכותרת הצהובה הקלאסית של "ידיעות אחרונות". "שכנה רוצחת שכנה" היא הכותרת הצהובה המוזרה של "מעריב". "בגלל כתם קפה" היא הכותרת הצהובה השמרנית של "ישראל היום". ב"הארץ" הכותרת היא "תושבת אשדוד רצחה את שכנתה ההרה; התינוק יולד בניתוח קיסרי ומצבו קשה". "ברוב המקרים פשעי מין מדווחים באמצעות ביטויים פורנוגרפיים, כמו תיאור מדוקדק של המיזנסצינה, חלקי הגוף המעורבים ושימוש במושגים ספרותיים-מוסרניים כמו הגיע לסיפוקו, מעשה סדום, שפחת מין וביצע בה את זממו", כותבת עמליה רוזנבלום במדור הדעות של "הארץ". "מושגים אלה מזכירים ספרות פורנוגרפית מהמאה ה-19, שבה הרקע המוסרני הופך את המין למגרה יותר, כביכול בעבור הגיבורים, אך למעשה בעבור הקוראים. "האופי הפורנוגרפי הזה הוא בחזקת ויקטימיזציה שנייה של הקורבן, שהיא מכוערת במיוחד משום שהיא גם אקט של התחסדות. מעשה סדום הוא דוגמה טובה. אנחנו יודעים בדיוק אילו עבירות מיניות מסתתרות מאחורי הווילון המילולי הזה, ולכן השימוש בו הוא בגדר העמדת פנים. אנחנו מעמידים פנים שאנו מגינים על הקורבן בכך שאנחנו נוקטים מושג מעודן, בעוד שלמעשה אנחנו משתמשים בקורבן כאובייקט בפורנוגרפיה המילולית שאנחנו מייצרים". לפעמים קפה הוא רק תירוץ. "ועדת טירקל יוצאת לדרך" היא הכותרת בראש שער "ישראל היום", סולידית, מעלה ניחוחות יעילות ואפטרשייב. כך גם כותרת המשנה, שנקראת כמו העתק של ההודעה לעיתונות של דוברות הוועדה: "הממשלה תאשר הבוקר מינוי ועדת הבדיקה למשט. יו"ר: השופט העליון בדימוס יעקב טירקל. חברים: אלוף (מיל) עמוס חורב ופרופ למשפט שבתאי רוזן. המשקיפים הזרים: לורד טרימבל מאירלנד והמשפטן ווטקין מקנדה. המטרה: לתת מענה לשאלות העולם". ממש פתיח של פרק של "מסע בין כוכבים". בשניים מהעיתונים האחרים מתעכבים על אחד הפרטים ש"ישראל היום" מונה בשטף. "נתניהו החליט: ועדת בדיקה בהשתתפות משקיפים זרים" היא הכותרת הראשית של "הארץ", ואילו הכותרת על שער "ידיעות אחרונות" היא "לראשונה: משקיפים זרים יבדקו את המדינה". מי הם המשקיפים? טרימבל הוא פוליטיקאי צפון אירי שזכה בפרס נובל לשלום. ווטקין הוא הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר של קנדה, שלפי "ידיעות אחרונות" התגייר לפני שלוש שנים. נתון אחר שהעיתונים "מעריב" ובמיוחד "ידיעות אחרונות" מצביעים עליו הוא גילם של חברי הוועדה הישראלים: 93 (שבתאי רוזן), 86 (עמוס חורב) ו-75 (יעקב טירקל). במיוחד נחום ברנע מתעכב ב"ידיעות אחרונות" על המידע הזה ("הגיל והתרגיל" כותרת הטור), ומצמיד אותו למסקנה שלפיה הוועדה לא תספק את התשובות באשר לשאלה "איך הובילו אותנו קברניטינו לאן שהובילו". "אבל מי רוצה לדעת?", הוא שואל, ועונה: "לא רוב הישראלים, לא כרגע". בטור נוסף שלו ב"ידיעות אחרונות", במדור הדעות, חוזר ברנע על התובנה שלפיה הישראלים אינם מעוניינים לשמוע על כשלי מנהיגיהם. "לדעת הקהל יש דרכים משלה, קצב משלה, לעכל אירועים. כל החלטה של קברניט, גם אם החלטה הרת אסון, מולידה גל מיידי של תמיכה", הוא קובע קביעה מעוררת תמיהה, אבל מבטיח שאחרי הגל הראשון יש "גל שני ושלישי ורביעי". ברנע חוזר גם על הקביעה ההולכת ומתקבעת אצל הפרשנים שלפיה בידודנו בעולם הופך לבעיה החמורה ביותר של ישראל. מה תבדוק הוועדה? חוקיות פעולת חיל הים ביחס למשפט הבינלאומי, הנסיבות הבטחוניות להטלת הסגר הימי ביחס למשפט הבינלאומי והאופן הכללי שבו ישראל בודקת את הלימות פעולותיה עם המשפט הבינלאומי. כמו כן תבחן הוועדה את "הצד הטורקי ותבדוק את הפעולות שננקטו על-ידי מארגני המשט, בדגש על הארגון הקיצוני IHH. כמו כן תבדוק הוועדה מי היו משתתפי המשט ומה היו כוונותיהם", מוסר ברק רביד ב"הארץ". "נחשב לשמרן ואינו בעל ניסיון בוועדות חקירה" היא כותרת הדיוקן של יעקב טירקל שמשרטט תומר זרחין בטור בעמ 2 של "הארץ". זרחין ממשיך את הקו של "הארץ", שמטיח בטירקל שוב ושוב את הדברים שאמר בראיון לגלי-צה"ל לפני זמן קצר על ועדת חקירה אפשרית של המשט: "אני לא חסיד של המלצות אישיות". יובל יועז כותב ב"גלובס" על טירקל טור נרגש, ומעלה על נס את תכונותיו התרומיות, אופיו הרחום, פסיקותיו האנושיות וחריצותו הבלתי נלאית. עם זאת, גם הוא מזכיר את "אופיו הנוח" וכותב כי הוא ודאי "עמד לנגד עיניהם" של מי שבחרו בו לעמוד בראש ועדת המשט. הדרך שבה מציגים במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" את טירקל כמעט הפוכה: "הוא נחשב לאפרורי ולאטי, בפסקי הדין שלו הוא תמך לעתים קרובות בימין, ובמערכת המשפטית בטוחים שכיו"ר ועדת הבדיקה לאירועי המשט הוא לא יעשה בעיות לממשלה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה בכפולה הפותחת. הכותרת, אגב, מסתיימת כך: "זהו השופט יעקב טירקל (ביידיש טורקי קטן). פרופיל". קטן? אולי, אבל מספיק גדול בשביל שיסמנו אותו ב"ידיעות". "גורמים בפולין: ההדלפה על מעצרו של הישראלי נועדה למנוע את שחרורו", אומרת כותרת טורו של יוסי מלמן על שער "הארץ". כזכור, שלשום פירסם "דר שפיגל" כי בפולין נעצר, לבקשת גרמניה, על-פי צו מעצר בינלאומי, הישראלי אורי ברודצקי (לא ברור אם זהו שמו האמיתי) באשמה שסייע לסוכן המוסד לגנוב זהות של בעל דרכון גרמני. מי הדליף, אם כן? "גורם מדיני: הוצאת צו מאסר לסוכן המוסד – נקמה של מרקל, המסוכסכת עם נתניהו מאז סערת הבנייה ברמת-שלמה", נכתב בכותרת המשנה לידיעה בעמ 8 ב"מעריב". "לעומת זאת, טוען מומחה ליחסי ישראל-גרמניה: זהו הליך משפטי רגיל – הדרג הפוליטי לא מעורב". "מעט הפרטים שנמסרו עד כה לא מתבהרים לכדי תמונה אחת", כותב מלמן ב"הארץ", "ולעתים סותרים זה את זה". בעוד עיתוני הכלכלה דשים כולם בעלילות שטייניץ בשוק הנדל"ן, המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" נשאר נאמן לאגנדה הצרכנית שלו: "תחזירו את הכסף" היא הכותרת הראשית: "בדיקת ממון: כך מצליחים ארגוני סוחרים ומשרדי ממשלה לתקוע כבר עשר שנים את המהפכה הצרכנית הכי חשובה בארץ – החוק שמחייב חנויות לתת לכם החזר כספי במקום זיכוי. האם הפעם זה סוף-סוף יקרה?". יש משהו מרענן בעיתון שלא צועד עם העדר ומעלה לראש סדר היום עניינים אחרים מאלה ש, ובכן, נמצאים על ראש סדר היום. יש משהו מרענן בכך שעיתון כלכלי מוותר מראש על שאיפות לעסוק באופן מקיף בכלכלה ומעדיף להתמקד בצרכנות; במקום בשר האוצר – במנהל חנות הבגדים, במקום ברפורמות גלובליות – בתיקונים לחוק. חבל רק שעורכי "ממון" לא מודעים לבחירה שלהם עצמם ומנסים למתוח את קומתם הרבה מעבר למידותיה. כך הופכת היום ידיעת סיקור על ניסיון לחוקק חוק צרכני לא בלתי חשוב ללא פחות מ"מהפכה", וכך אתמול הפרשן הכלכלי הבכיר של העיתון העמיד את כל הרפורמה המורכבת בשוק הסלולר על פרט אחד, לא בלתי חשוב בפני עצמו (וכותב בחצי משפט שהוא מביא לנו, בעצם, את האגנדה של אחת החברות הסלולריות, אורנג). ההתנפחות הזו היתה יכולה להיות פגם אסתטי בלבד (אחרי הכל, איזה עיתון כלכלי אינו מנפח את כותרותיו?), אלא שהיא אינה מלווה בסממנים אחרים של עיתונות צהובה. "דה-מרקר", ובעקבותיו העיתונים הכלכליים האחרים במידה זו או אחרת, מלווים את הרעש והצלצולים שהם מעוררים בעבודה עיתונאית ודבקות מערכתית בנושא לאורך זמן. לא תמיד, לא תמיד בהצלחה, אבל זו בהחלט המגמה. ב"ממון", לעומת זאת, נדמה כאילו הטיפול בנושאים הוא אקראי. "בשנים האחרונות נעשו כמה נסיונות כושלים להעביר את החוק", כותבות שושנה חן וטובה צימוקי. "מה הסיכוי שהפעם זה יצליח". "כבר שנים ממוסמס הסיפור", הן מצטטות את מנכ"ל רשות הצרכנות בהסתדרות. כדי שסיפור לא ימוסמס, יש צורך בכלי תקשורת שיעקוב אחריו בדבקות. כעת נותר לבדוק אם "ממון" ימשיך לטפל בעקביות ב"מהפכה הצרכנית הכי חשובה בארץ", או שהניסיון להעמיד בראש סדר היום נושאים מעט אזוטריים הוא רק תירוץ להתחמק מלעסוק בנושאים הנפיצים באמת של הממון הישראלי. זה לא ש"ממון" מתעלם משוק הנדל"ן – הכתבה בכפולה הפותחת מוקדשת לו ("שוק הנדל"ן מצטנן: קונים פחות דירות"), וסבר פלוצקר אף מתייחס בחלק השני של טורו לתוכנית של משרד האוצר לטפל בכשלים בשוק הזה. "התוכנית כשלעצמה מצוינת, רבת מעוף, מקיפה, מחושבת", קובע פלוצקר, ומלין כי "רק פרט אחד חסר בה", והוא: בישראל חסרות ידיים עובדות בתחום הבנייה. פלוצקר מסתמך בכך על עבודת מחקר שהזמינה התאחדות הקבלנים, שלוחצת, מטבע הדברים, להגדלת מספר ההיתרים להבאתם של עובדים זרים. ייתכן שמחסור בידיים עובדות הוא אכן בעיה שהתוכנית של משרד האוצר לא התמודדה עימה באופן ראוי, אבל לפי "גלובס", לא חסרות בעיות כאלה. "שטייניץ מציג: הכל דיבורים" היא הכותרת הראשית על השער, ובכותרת הגג נכתב: "אוסף של הצהרות חסרות תוכן". "נמאס מדיבורים", כותב דרור מרמור, עורך הנדל"ן. "הבעיה של התוכנית החדשה של משרד האוצר בראשות יובל שטייניץ להורדת מחירי הדירות היא בדיוק הבעיה של מבול ההצהרות של שר השיכון אריאל אטיאס ושל סטנלי פישר. אמירות אמירות, ותכלית – אין", כותבים משה ליכטמן וסטלה קורין-ליבר (אדריאן פילוט עם פרטי התוכנית). השניים מצביעים על חסמים בשוק שהתוכנית אינה מטפלת בהם: הפקק בגופים הרגולטוריים של תכנון ובנייה, שנוצר כתוצאה ממחסור כרוני בכוח אדם; מחסור בתשתית תחבורתית ותעסוקתית בפריפריה, שמשרד האוצר אפילו מתנגד לה; חוסר התוחלת בתיקונים לחוק שמתנגשים עם יכולות האכיפה החסרות של המדינה, ועוד ועוד. "ומה אין בהצעת האוצר?", הם מסכמים, "שום דבר שיעלה כסף". גם ב"כלכליסט" לא חושבים שהתוכנית של משרד האוצר היא משהו-משהו. "מה שכח האוצר בתוכנית להורדת מחירי הדיור" היא הכותרת הראשית, מתחת לכותרת "היום שאחרי פרסום התוכנית הגרנדיוזית", ומעל לכותרת המשנה: "בתוכנית נשכחו הפרטים הקטנים: הצורך בהפחתת הסרבול במתן אישורי בנייה כדי להגדיל את היצע הדירות. קביעת סנקציות לרשות מקומית שלא תעמוד במכסות החדשות. יצירת חוקים קונקרטיים להפשרת קרקעות מואצת. מתן הקלות מיידיות לזוגות צעירים כדי לעזור להם בטווח הקצר". עוד במוסף "ממון" היום: "מסמך הבכירים: אסור לחוקק חוק המגביל את שכר המנהלים"; "במסמך שהגישו יצחק תשובה, יעקב פרי, אלי הורוביץ ואחרים לוועדת שכר הבכירים הם מציעים שהדירקטוריונים יפקחו על השכר", מדווח גד ליאור. עוד בחותמים: חיים כצמן, דודי ויסמן, מוזי ורטהיים, אבי כהן (האחים עפר), ארז ויגודמן, ישראל בורוביץ, נגה קינן, רם כספי וטלי ירון-אלדר. האם יש כוונה לחוקק חוק שיגביל את שכר המנהלים? לאו דווקא. לפחות אחת ההצעות היא להגביל את ההכרה בהוצאות השכר לצורכי מס, כך שעלות השכר תגולגל באופן מלא יותר על המעסיק. גם לכך יש תשובה במכתב: החברות יעברו לשלם בונוסים ואופציות. כותבי המכתב מלינים גם על כך שעוסקים רק במנהלים של החברות הציבוריות ולא במתוגמלים אחרים ששכרם אינו גלוי. גם ב"דה-מרקר" לא שוכחים את שכר הבכירים. "בנק ישראל: שכר הבכירים – כשל שוק על חשבון הציבור", היא הכותרת הראשית של העיתון. "המדיניות הרשמית של בנק ישראל נחשפה אתמול בדיוני ועדת השרים להגבלת שכר הבכירים", נכתב בכותרת המשנה לראשית. "הבנק המרכזי קובע: אין קשר בין השכר לביצועים, השכר מעודד סיכונים וניתן על חשבון בעלי המניות מהציבור. מנכ"ל האוצר לשעבר בן-בסט: להטיל מס של 75% על שכר של יותר מ-250 אלף שקל". הקרב על דעתו של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר כבר התלקח מזמן בין העיתונים, כשכל אחד מנסה לנכס לעצמו את פישר והבנק המרכזי כקלף להוכחת דעתו – בעד או נגד ההתערבות בשכר הבכירים. כך או כך, נראה כי גם אם פישר מסכים באופן עקרוני לכך שיש בעיה עם שכר הבכירים, דעתו ודעת הבנק המרכזי באשר לאופן הטיפול בעניין קרובה יותר לשמרנות של העיתונים המתנגדים ל"דה-מרקר", ושל הבכירים עצמם, הקוראים להשאיר ההחלטה בידי הדירקטוריונים. "שידורי ה-HD", כותב דרור פויר ב"גלובס", "אין בכלל ספק, הם בינתיים הדבר הכי טוב במונדיאל. זה כל-כך מרגש, שלא לומר מהפכה של ממש. יושב הבנאדם מול הטלוויזיה ולא מאמין שאפשר לראות כל-כך טוב. הצילומים ממונדיאלים קודמים נראים פתאום כל-כך ישנים, דהויים ומרוטים. הכל נראה מטושטש, הצבעים חסרי חיים, והדשא נראה כמו שטיח שאף אחד לא שאב כבר שנים. "לאן עוד נותר ללכת?", שואל פויר, "רק קדימה, כמובן. צמרמורות נעימות חורשות את גבי כשאני מנסה לדמיין את חוויית הצפייה המיועדת לנו במונדיאל של 2014, שייערך בברזיל". חוויית הצפייה במונדיאל עומדת במרכז הסיקור החדשותי של העיתונים, אם כי הדגש הוא על איכות השמע דווקא. "שקט!" היא הכותרת בתחתית שער "מעריב", "הוובוזולה, הזמבורה הדרום-אפריקאית, משגעת את הצופים בכל העולם", נכתב בכותרת המשנה. "מצפצפים על העולם" היא כותרת שער "24 שעות": "שילוב של פילים זועמים, נחיל דבורים וצופר. מיליוני הצופים בבית, השחקנים על המגרש וגם הטכנאים של ערוץ 1 מתחננים: די כבר עם הוובוזולות". דני ספקטור כותב כי גם פיפ"א שוקלת להגביל את השימוש בצופרים האלה במגרשים. בטור צד כותב יהודה שוחט כי "מאירוע הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה הפך המונדיאל הזה כבר מתחילתו לסיוט מתמשך עבור אלפי האוהדים האורחים ובעיקר עבור מיליוני הצופים בבית". נראה, אולי פויר יסכים לארח אותו לצפייה באחד המשחקים. אולי הוא גם יספר לו בהזדמנות הזו שדרום-אפריקה כבר אינה "מדינת אפרטהייד" (שבוטל שם לפני כעשרים שנה). במדור "שעות אחרונות" שבסופו של המוסף כותב רז שכניק על הרייטינג שמניבים שידורי המונדיאל לערוץ הראשון, שקנה את זכויות השידור. בין הנתונים המודגשים בכותרת המשנה מצוין כיצד המונדיאל "הוריד את כוכב נולד לנקודת שפל ברייטינג", ואילו אחד משני התצלומים המצורפים הוא של השופטים ב"כוכב נולד", כשהכתובית שנלכדה בתצלום אומרת: "את פחות טובה ממה שאת חושבת שאת". הצגת הנתונים הזו אינה יכולה להיתפס באופן ספורטיבי כשזוכרים את האיבה שרוחשים ב"ידיעות אחרונות" לקשת. ולענייני ספורט, מי הפייבוריטית בשלב מוקדם זה של התחרות? "אמרו שהיא כבר לא מפחידה וטענו שאינה מחוברת", נכתב בכותרת על שער ספורט "הארץ", "אך משחק שמח ורביעייה מול אוסטרליה מחקו את סימני השאלה והבהירו שהגרמנים כאן כדי להישאר, ואולי גם לזכות". "מייסד האתר ויקיליקס ירד למחתרת לאחר שהוגדר סכנה לביטחון הלאומי של ארה"ב", מדווחת נטשה מוזגוביה ב"הארץ". "ויקיליקס מעורר מחלוקת מאז החל לפעול, ב-2006. יש הרואים באנשיו עיתונאים עצמאיים אמיצים שחושפים את האמת שהרשויות מעדיפות להשתיק. יש הטוענים כי מדובר בסכנה, כלי בידי התועמלנים הזרים, או לחלופין מגרש משחקים של אנרכיסטים המשחקים בתיאוריות קונספירציה". ועוד ב"הארץ": "העיתונאי יאיר לפיד עומד לערוך את ספרו האוטוביוגרפי של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט"; "הספר עתיד לצאת בהוצאת ידיעות-ספרים ויכלול התייחסויות גם למשפט. אתמול ביטל לפיד כנס עם סטודנטים שתיכנן לערוך בקמפוס בן-גוריון. נמאס לי מכל הרעש, אז ביטלתי, אמר". מה קורה באמת בשבוע הספר? טוב ששאלתם, יואב בירנברג הסתובב כנראה בירידי הספר ברחבי הארץ, ולכן הוא יודע לספר ש"דוכני שבוע הספר [...] שקקו חיים במוצאי שבת". בירנברג מפרט בדיוק איפה היתה השקיקה: "דוכני שבוע הספר של הוצאת הספרים ידיעות-אחרונות שקקו חיים במוצאי שבת". לידיעה מצורף תצלום (של סופרי הוצאת הספרים ידיעות-ספרים) ומפורטים בה שמות של סופרים (השייכים להוצאה), וביניהם כאלה "שחתמו עד העותק האחרון". באורח פלא, הידיעה והתצלום מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות", ובאורח עוד יותר מפליא – נמצא מי שהסכים לחתום עליה. ואם כבר פרסום עצמי: חלקו העליון של שער "כלכליסט" הופקע הבוקר כדי לקדם ועידה שהעיתון עורך יחד עם בית-ההשקעות פסגות. "חתן פרס נובל לכלכלה במרכז הפסגה הכלכלית", נכתב במודעה הזו, שמודפסת כחלק מהשער, וכותרתה באותיות גדולות: "קרוגמן בישראל!", סימן הקריאה במקור. העורך של העיתון הזה (כלומר המו"ל, כתוארו הרשמי) ידוע בחיבתו לדקדוקי הגהה וצרצורי פסיקים. כדאי שיעשה משהו גם עם סימני הקריאה. שום דבר טוב לא יכול לצאת מכותרת שמסתיימת בסימן קריאה. לא בטוח גם שיכול לצאת משהו טוב משיתוף פעולה בין עיתון כלכלי ובין אחד הגופים הגדולים והחזקים ביותר שהוא מסקר (פסגות), שבמקרה גם נתון כעת בחקירה של הרשות לניירות ערך. "מתי ראיתם בפעם האחרונה שרקרק?", שואלת כותרת אחרת על שער "מסלול". "עכשיו ההזדמנות".

עיתונות הזרם המרכזי שוב מעודדת פחד | "מעריב" מסקר את מות סילמן בצמצום רב יותר מ"ישראל היום" | מנחם בן מסביר לפרופסור לביולוגיה מדוע התנ"ך מדויק

הכותרת הראשית במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מלמדת כי בקרוב יוקשחו התנאים לקבלת דמי אבטלה. גד ליאור מדווח כי במשרד האוצר שוקדים בימים אלה על "תוכנית למלחמה באבטלה". לפי דיווחו, "הסיבה לתוכנית: חשש מעלייה חדה בשיעורי האבטלה בישראל". בהמשך כותב ליאור כי "גידול באבטלה צפוי לגרום באופן מיידי לעליית שיעורי העוני בישראל", ואת זאת מנסים למנוע במשרד האוצר. על-פי התוכנית, ייפתחו מחדש מרכזי הכשרה מקצועית כך שמובטלים יופנו להתמחות "במקצועות שבהם קיים חוסר משווע בעובדים, למשל בחרטות, בשרברבות, בעבודה עם מכונות מורכבות, במקצועות בניין נדרשים וגם במקצועות הייטק מסוימים". לצד זאת יוקשחו התנאים לקבלת דמי אבטלה עבור "מי שמחפשים עבודה במשך חודשים, בעיקר במקצועות לא נדרשים או על-ידי אנשים בלתי מקצועיים, שלא למדו מקצוע". אדם המכונה "גורם בכיר באוצר" מצוטט כך: "אי-אפשר גם שכל חסר מקצוע יחפש בקביעות רק עבודה בניקיון או באבטחה. כך יישארו מאות אלפי חסרי מקצוע בישראל עניים כל ימי חייהם". ב"דה-מרקר" מדווחות רוני לינדר-גנץ והילה ויסברג על תנאי ההעסקה הירודים של המאבטחים שעובדים בכניסה למגדלי עזריאלי בתל-אביב, ושל המאבטחים בכלל, וזאת בעקבות טקסט שפירסם העיתונאי יהודה יערי בחשבון הפייסבוק שלו. "היום הכי חם של הקיץ כבר דופק שעון, ובכניסה הצפונית של מגדלי עזריאלי בתל-אביב (מכיוון רחוב מוזס) המאבטחים עדיין עובדים בשמש היוקדת ללא טיפת צל", כתב יערי. "[...] העובדה שבשעות הכי חמות מעמידים בשמש הקופחת כמעט תמיד רק מאבטחים אתיופים מוכיחה שהם מודעים לבעיה ופשוט בזים לעובדים שלהם, ועל הדרך גם גזענים: אתם אתיופים, מגיעה לכם אפריקה. גם לאלפי העובדים במגדלים זה כנראה לא מזיז, למרות שדפיקה על השולחן על-ידי איזה עורך-דין רציני ממשרד יגאל ארנון או מנכ"ל בזק, שיושבים במגדלים, היתה מנערת את החוצפן הזה. אז אני עושה את המעט שאני יכול: הפסקתי לקנות בעזריאלי, ואני מציע לכם להצטרף אלי ולהפסיק גם אתם לקנות שם – עד שידאגו למאבטחים האלה לקצת צל עם איזו שמשייה (300 שקל באייס. בדוק) או סככה יותר נורמלית". לינדר-גנץ וויסברג מדווחות כי המאבטחים בעזריאלי הם עובדי קבלן, ולא עובדים שמועסקים ישירות על-ידי קבוצת עזריאלי. "הם חששו להתראיין בשמם ולהצטלם לכתבה", נכתב. "לדבריהם, שכרם הוא 22.5 שקל לשעה לבודק תיקים ו-26 שקל למאבטח. הם עובדים במשמרות של 8–10 שעות בשמש הקופחת או בקור ובגשם שוטף בחורף". אחד העובדים, בן 64, שמועסק במקום זה כמה שנים, מספר כי הוא עובד בין חמש לשש משמרות בשבוע ומגיע לשכר נטו של 5,200 שקל. "התאמצתי מאוד להשיג את העבודה הזו", הוא אומר. "זה קשה, אבל עדיף בהרבה מאשר לשבת בבית בלי עבודה". על-פי הכתבה, רק 400 מ-70 אלף מאבטחים בישראל מאוגדים. החברות שמזמינות את השירות מחברות הקבלן מתנערות מאחריות בטענה כי מדובר בעובדים של חברות הקבלן. חברות הקבלן טוענות כי הן אינן יכולות לספק תנאים טובים יותר ולבנות מחסה עבור העובדים כיוון שאין זה בסמכותן. ח"כ דניאל בן-סימון הגיש לפני למעלה משנה הצעת חוק שתחייב את מזמין השירות לדאוג לעמדה מוצלת ולמקור חימום עבור העובדים הללו, אך משרד האוצר הגיש ערר ומאז ההצעה תקועה. "תנאי המאבטחים הם חלק עיקרי בתכנון ובבנייה של מבנים ממשלתיים קיימים ושייבנו בעתיד", נמסר ממשרד האוצר ל"דה-מרקר". "להצעת חוק זו השלכות תקציביות של עשרות מיליוני שקלים שעלולים ליפול על הרשויות המקומיות, ללא שום מקור תקציבי לכך". במוסף "עסקים" של "מעריב" מדווחת יעל דראל כי רשות המים הציעה לנתק ממים מעתה רק צרכנים שחייבים 500 שקל, ולא 350 שקל, כפי שהיה נהוג עד כה. כן, אכן, נכון להיום מי שצובר חוב בסך 350 שקל בשל צריכת מים, מנותק מהזרם. בעקבות שלוש עתירות לבג"ץ ולאחר שימוע ציבורי שקיימה רשות המים, הוחלט לשנות את המדיניות. בעיתון "כלכליסט" מדווח תומר אביטל כי שרי ממשלת ישראל יתבקשו לאשר הבוקר "את קידומו המהיר של תזכיר חוק דרקוני שנועד לאסור על המסתננים להוציא כסף מהמדינה". לפי החוק, עונש של מאסר חצי שנה או קנס של 29 אלף שקל יוטל על מי שינסה להוציא את כספו מהמדינה. לפי אביטל, "מדובר לא פעם בכספים שהמסתננים הרוויחו ביושר מעבודתם ושהם שולחים לקרוביהם שנותרו בארצות המוצא. "לאחר אישור השרים יועבר החוק מיד לוועדת הכנסת, שם תפעיל הקואליציה לחץ כדי לאשר אותו בקריאה ראשונה עד סוף-השבוע – לפני היציאה לפגרת הקיץ", מוסיף אביטל. "כמו כן, בממשלה מקווים לסיים את הליך החקיקה באופן יוצא דופן במהלך פגרת הקיץ שתסתיים באוקטובר". לפי משרד המשפטים, מדובר ב"איזון ראוי בין זכותה של ישראל להגן על עצמה מפני תופעה הולכת וגוברת של הסתננות לשטחה לבין חובתה לנהוג באופן הומני כלפי כל מי שנמצא בשטחה". אסף וייצן, עורך-דין במוקד לסיוע לעובדים זרים, אומר כי החוק יובל ליצירת שוק שחור. "הלוואי שהממשלה היתה משקיעה עשירית מהיצירתיות שהיא מגלה בדיכוי מבקשי המקלט במתן מענה לבעיות האמיתיות שניצבות בפני החברה הישראלית", הוא אומר. מהן "הבעיות האמיתיות שניצבות בפני החברה הישראלית"? לא אבטלה, תנאי תעסוקה ירודים, עוני והתעמרות במהגרי העבודה. על כל אלה נכתב בעמודים הפנימיים של מוספי ועיתוני הכלכלה. בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" נכתב: "אנחנו נמצאים בעיצומו של גל טרור עולמי", ציטוט מפי "גורמי ביטחון בישראל" (הבוקר אמר זאת שר הביטחון בפומבי). בכותרת הראשית ב"מעריב" נכתב: "החשש: פיגוע נגד ישראלים באולימפיאדה", כותרת המסתמכת על דיווח שפורסם ב"סאנדיי טיימס". בכותרת הראשית של "ישראל היום" מצוטטים המורדים הסורים, שמבטיחים: "היעד הבא – ראשו של אסד". בכותרת הגג לראשית מודגש כי "בישראל עוקבים בדאגה: מי ישים את ידיו על הנשק הכימי". "באופן כללי, לאורך הדורות, עיתוני הזרם המרכזי – לעתים קרובות במידה קיצונית – חסמו וסיכלו נסיונות לשפר את מצבנו החברתי והפוליטי", כתב בשנת 2009 העיתונאי השמאלי אלכסנדר קוקבורן, שמת אתמול. במאמרו סירב קוקבורן לבכות את תעשיית העיתונות המודפסת שהולכת ונעלמת, לעג לטענה כי קריסתה היא סכנה לדמוקרטיה וטען שיש דווקא מקום לחגיגה ותקווה: לא עוד הסתרה, לא עוד הסטת תשומת הלב. הכותרת הראשית בעיתון "הארץ" מוקדשת למצב בסוריה ("אסד נלחם על השליטה בדמשק; המורדים: היעד הבא הוא ראשו"). לא מודגשת בה, או בכותרת המשנה לראשית, הדאגה בישראל מזליגת נשק כימי לגורמי טרור. תחתיה, באמצע שער העיתון, תצלום, חלק מידיעה וחלק מטור פרשנות המוקדשים למשה סילמן, פעיל המחאה החברתית שהצית את עצמו לפני כשבוע ושלשום מת מפצעיו. כל עמ 6 בעיתון מוקדש לדיווחים על סילמן והמחאה. "לא מדובר רק בביורוקרטיה", נכתב בכותרת טורו של אור קשתי. "את גבולותיה, את מדיניותה, קובעת הממשלה. את הבוז לחלשים, את האשמת העניים בעוניים, קבעו הפוליטיקאים. המחסור בדירות הדיור הציבורי למשל לא נוצר מעצמו, הוא לא גזירה משמים, אלא תוצאה של מדיניות מתוכננת היטב". במדורי הדעות של "הארץ" מתפרסמים עוד שני מאמרים המוקדשים לסילמן. העמדה בשניהם דומה. "סילמן היה נפגע פעולות איבה, האיבה לחלשים, וכמותו ישנם עוד רבבות אזרחים, נפגעי אותה איבה", כותב גדעון לוי. "הייאוש של סילמן לא צמח מן האין. חרפת החיים בישראל הובילה אותו לייאוש, שממנו לא ראה מוצא אלא חושך בלבד", כותב אבי שגיא. גם בידיעה על הצעדות לזכרו מצוטטים פעילים שמעלים טענות דומות. בעיתונים האחרים הסיקור מצומצם יותר. בשער "ידיעות אחרונות" נשמרה תיבה בפינה הימנית התחתונה לסילמן ("הייאוש הרג את משה סילמן"). כפולת העמודים הרביעית מוקדשת כולה למעשה ההתאבדות. כותרת גדולה, תצלום גדול, שתי ידיעות וטור מאת אלי עמיר, שמאשים את הביורוקרטיה ואת הממשלה. "די, לכו הביתה, עייפנו מכם", כותב עמיר. "מה עוללתם לאחת המדינות השוויוניות בעולם, לאחת החברות הסולידריות בעולם. מיליון וחצי איש ואשה, ילדה וילד, חיים מתחת לקו העוני לפי הנתונים שלכם. מה אתם עושים למענם? המעמד הבינוני והנמוך נאנק תחת העול שלכם". לעומת הטבלואידים האחרים, הסיקור של "ידיעות אחרונות" מקיף ודעתני. ב"ישראל היום" מוקדש חלק הארי של עמ 11 לסילמן: ידיעה על צעדה לזכרו, מעל ידיעה על מותו. בכותרת המשנה לידיעה על הצעדה מודגש כי המפגינים "מחו על מדיניות הממשלה". בידיעה עצמה, מאת דן לביא, דניאל סיריוטי ויורי ילון, נכתב כי לדברי המארגנים, "הצעדה היא לזכרו של משה סילמן ולזכרם של כל קורבנות המצוקה הכלכלית והמדיניות האנטי-חברתית של ממשלת ישראל". בהמשך אף מצוטטת ביקורת אישית שהובעה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. על אחד משלטי המפגינים נכתב: "ביבי, זו לא טרגדיה אישית, זו המדיניות שלך". נראה שלמרות המאמר המצטדק של גונן גינת, שהסביר כי שמות ראש הממשלה ושר האוצר הועלמו מהעיבוד למכתב ההתאבדות של סילמן שפורסם בעיתון בשל השמירה הקפדנית על זכות התגובה, משהו מהביקורת על הסיקור המוטה שהעניק "ישראל היום" למותו של הפעיל החברתי הצליח לחדור אל מערכת העיתון (ואולי פשוט הצנזור יצא לחופשת קיץ וחופש העיתונות גדל). יש לציין כי בידיעה הבוקר ב"ישראל היום", למרות ציטוט הביקורת האישית על ראש ממשלת ישראל, לא מובאת תגובת לשכת ראש הממשלה. ב"מעריב" היחס לסילמן עוד יותר מצומצם מאשר ב"ישראל היום". עורכי העיתון החליטו להסתפק בידיעה אחת קצרה בתחתית עמ 10. בידיעה זו איש אינו מאשים את ממשלת ישראל הנוכחית, או את המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל האחרונות. "משה סילמן שילם מחיר יקר על מה שעושות לנו הרשויות והחברות המשכנות" הוא הציטוט הביקורתי היחיד שמשולב בידיעה. טלילה נשר מדווחת ב"הארץ" כי אדר כהן, מפקח מקצוע האזרחות במשרד החינוך, צפוי לעבור היום שימוע אצל מנכ"לית המשרד. כותרת הידיעה שלה היא "מאות אקדמאים דורשים למנוע את פיטורי מפקח האזרחות במשרד החינוך". על הסיבות לפיטוריו הצפויים ניתן ללמוד מהידיעה רק באופן עקיף, מציטוט עצומה נגד הפיטורים שבה נכתב: "הטענה [...] שהוא מקדם הוראה המובילה לבורות ומתאפיינת בסיסמאות פוסט-ציוניות מעידה על אי-הכרה מוחלטת של העשייה החינוכית שלו". ב"ישראל היום" ידיעה נרחבת על עתידו של מפקח מקצוע האזרחות. תחת הכותרת "הטעות של ספר האזרחות" מדגישה יעל ברנובסקי כי בספר "יוצאים לדרך אזרחית", שעליו היה אחראי כהן, "נמצאו טעויות רבות". בידיעה מובאות דוגמאות לידיעות שעשויות להוביל לפיטורי המפקח: "מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית", נכתב בספר. "[...] מצד שני [...] היא מחויבת לשמור על שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. שתי זהויות אלו עומדות לא אחת בסתירה כאשר מדובר במיעוטים הלאומיים של מדינת ישראל". טעות. לפי משרד החינוך, "משפט זה טוען לסתירה ולניגוד בין הגדרתה של ישראל כיהודית להגדרתה כדמוקרטית, מה שמערער על אחת ממטרות תוכנית הלימודים, שהיא להציג ולהבהיר את הגישה שאין סתירה הכרחית בין השתיים". דוגמה נוספת לטעות המצויה בספר היא המשפט "הקמת מדינת ישראל ב-1948 הפכה את הערבים בשטח פלסטין-ישראל מרוב למיעוט", וכן המשפט: "יחסי השליטה עלולים לפגוע בחופש ובשוויוניות של מי שאינם נמנים עם קבוצת הרוב. נכון הדבר במיוחד כאשר הרוב נוקט במדיניות דמוגרפית סלקטיבית, הממסדת את מעמדו לאורך זמן". עוד טעות. לפי משרד החינוך, המשפט האחרון הוא "רמיזה בכיוון ראייה שלילית של חוק השבות". מהדוגמאות שלעיל עולה כי הטעויות בספר אינן טעויות עובדתיות, אלא אידיאולוגיות. המדיניות הרשמית של משרד החינוך היא להטמיע בקרב המיועדים לשירות בטחוני כי אין סתירה בין אתנוקרטיה יהודית למדינה דמוקרטית המעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה, ובמקביל להעלים מתודעתם את העובדה כי מספר הערבים בשטח פלסטין-ישראל קטן במהלך שנת 1948 וכי חוק השבות מעניק יתרון לרוב היהודי במדינת ישראל על חשבון המיעוט שאינו יהודי. כהן, כך נראה, חשב שמדינת ישראל דמוקרטית דיה כדי להרשות לו להפגיש את תלמידי התיכון עם עובדות שמערערות על תקפות האידיאולוגיה הרשמית. הוא טעה. שוב מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות" מודעה לחברת קוקה-קולה המתחזה לידיעה חדשותית. בתחתית עמ 18 מדווח כי אלפי בני נוער השתתפו במיזם הקיץ של החברה למשקאות קלים. הידיעה הפיקטיבית אינה חתומה על-ידי איש. מאמר המערכת של "הארץ" יוצא נגד החלטת הנהלת רשות השידור לשבץ את מנחם בן כמנחה "מאזן" לצד קרן נויבך בתוכנית האקטואליה של רשת ב, "סדר יום". ב"דה-מרקר" מדווח נתי טוקר כי אדם המוגדר "בכיר ברשות השידור" אמר: "ההנהלה הופכת את רשות השידור לדוברות ראש הממשלה". לצד הדיווח מתפרסם מאמר מאת רותם שטרקמן. "ההחלטה של חמישי האחרון מוכיחה שוב שרשות השידור היא קן צרעות שלא מפסיק להידרדר", הוא כותב. בטורו הקבוע במוסף "המגזין" של "מעריב" ("מנחם בן פותח שבוע") כותב בן, כרגיל, על מגוון נושאים. בין היתר הוא מסביר לפרופסור לביולוגיה סקוט גילברט מפנסילבניה, כיצד ייתכן שנלקחה צלע מגופו של אדם ליצירת חוה, ובכל זאת מספר הצלעות בקרב גברים ונשים הוא זהה. "הצלע אמנם נלקחה מן האדם הראשון", מסביר בן, "אבל כריתת צלע לא נרשמת בגנים ולא עוברת בהולדה, כפי שניתוח אף לדוגמה לא עובר בהולדה. יש מבין?". ב"הארץ" מדווח [רויטרס] כי רופרט מרדוק התפטר ממועצת המנהלים של החברה המפקחת על העיתונים הבריטיים "סאן", "טיימס" ו"סנדיי טיימס". במדור הרכילות של "ישראל היום" [גיל משעלי] מדווח כי הבדרן סשה ברון-כהן הגיע לפשרה עם פעיל ארגון הפת"ח היימן אבו-עטייה, שאותו הציג כטרוריסט בסרטו "ברונו".

התרסקות מסוק חיל האוויר ברומניה בכותרות הראשיות | כל העיתונים מדווחים על חשיפת מסמכים סודיים של צבא ארה"ב | והכלכלונים מפנים כולם אצבע ללב לבייב

תאונת האימונים של מסוק צה"ל ברומניה תופסת את הכותרות הראשיות של כל העיתונים. "6 חיילים נעדרים בהתרסקות מטוס ברומניה" ב"הארץ", "חשש לחיי שישה אנשי חיל האוויר" ב"ישראל היום", וב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" – "התרסקות ברומניה" ו"התרסקות" בהתאמה. על שער "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב" מצוינים שמותיהם של ששת הנעדרים: אבנר גולדמן, דניאל שיפנבאור, ליאור שי, יהל קשת, ניר לקריף ואורן כהן. על שער "מעריב" מצוין כי זו "מהדורה שנייה", ועל שער "ישראל היום" נכתב: "02:00: הותרו לפרסום שמות ששת החיילים שהיו על המסוק". אף כותרת אינה מזכירה את האדם השביעי שהיה על המסוק, רומני שאינו ישראלי. כל העיתונים מקדישים לתאונה מקום נרחב; עשרה עמודים ב"מעריב", שמונה ב"ידיעות אחרונות", הכפולה הפותחת ב"הארץ" וחמישה עמודים ב"ישראל היום". לפי "מעריב", לא היה כשל טכני במסוק. מה עושה חיל האוויר ברומניה? מנצל לצורכי אימון את הטופוגרפיה ותנאי מזג האוויר שאינם קיימים בישראל. "כבר ב-2004 החל חיל האוויר לטוס בהרים הגבוהים של רומניה", נכתב ב"ידיעות", "ובעקבות המשבר עם טורקיה התחזק הקשר משמעותית" (אגב, איתמר אייכנר מדווח ב"ידיעות" כי "טורקיה פועלת להפסקת המשטים לעזה" לאחר שהבינה כי המשט המפורסם "גרם לה נזק תדמיתי" ו"סיבך אותה"). סיקור מוגזם כזה לאירוע בסדר גודל יחסית קטן, שלא ידוע עליו עדיין כמעט דבר (ועוד פחות מזה בשעת סגירת העיתונים), מועד להניב גם אייטמים בעייתיים. כך למשל כפולת העמודים 8–9 ב"מעריב" מוקדשת לתאונות קטלניות שאירעו למסוקי יסעור: "האסונות האוויריים הכבדים ביותר בצה"ל ובישראל רשומים על שמו של היסעור", ממוסגרת הכתבה שכותרתה היא "הקללה". ההסבר ההגיוני למאזן המתים שרשום על שמו של היסעור הוא פשוט גודלו של המסוק, הנושא איתו חיילים רבים יותר מרוב כלי הטיס האחרים של חיל האוויר. גם אם לא מקבלים את ההסבר הזה, קשה להאמין שעיתונאי "מעריב" סבור כי ההסבר הנכון הוא "קללה". מנגד, ב"ידיעות אחרונות", כותבים אריה אגוזי ויוסי יהושוע על "המסוק הוותיק שאין לו תחליף" ("הענק היציב" היא הכותרת לצד תצלום של יסעור), ש"אסון המסוקים" ותאונות אחרות יצרו לו "שם בעייתי בתודעה הישראלית", אבל "בחיל האוויר רואים בו את אחד מכלי הטיס האמינים והבטוחים ביותר שלהם. ואכן – רוב המקרים שבהם כשל היסעור היו תולדה של טעויות אנוש או בעיות חיצוניות". "אלפי מסמכים חשפו: כך פועל צבא ארה"ב באפגניסטן", נכתב בכותרת על שער "הארץ". נטשה מוזגוביה מדווחת על פרסום של האתר ויקיליקס, שכבר עורר הדים רבים לפני כמה שבועות כשפירסם סרטון של מסוק אמריקאי הורג אזרחים וכשמייסדו ומפעילו, גוליאן אסאנג, ברח מארה"ב לאחר שנעצר. המסמכים חושפים שורה של פשעי מלחמה לכאורה של צבא ארה"ב. ב"מעריב" מוקדש לסיפור עמוד שלם, עמ 14, תחת הכותרת "יומני החיסול". "ההדלפה הגדולה ביותר מאז מלחמת וייטנם", נכתב בכותרת הגג. כותרת המשנה ("כ-90 אלף מסמכים שפורסמו באתר האינטרנט ויקיליקס חושפים תמונה אפלה של פעילות חיילי ארה"ב באפגניסטן: הרג אזרחים, רשימות חיסול של אנשי טליבאן, יחידה שחורה שמקבלת פקודות רק מהפנטגון. חשיפה מטרידה לא פחות: פקיסטן, שאמורה להיות בעלת ברית של ארה"ב, מסייעת לטליבאן") מסתיימת במלים: "גולדסטון, לעיונך". ב"גלובס" קורא מתי גולן להשתמש במסמכים כדי להצדיק את פעילויות צה"ל במלחמה בטרור. ב"ידיעות אחרונות" לא מזמינים את גולדסטון או את משרד ההסברה, וכמעט לא מתייחסים למעשים האסורים המיוחסים לצבא ארה"ב, אלא רק ליעילות שלו כפי שהיא משתקפת במסמכים הסודיים. "92 אלף המסמכים ממלחמת אפגניסטן חושפים את המחדל האמריקאי", דבר הכותרות, מוכיחים את "הכישלון המתמשך של המערכה מול הטליבאן" (אורלי אזולאי). דיווח נרחב סביב המסמכים פורסם, במקביל לעלייתם לאתר ויקיליקס, ב"גרדיאן", ב"ניו-יורק טיימס" וב"דר שפיגל", ששיתפו פעולה עם אסאנג והסכימו יחד איתו על אמברגו פרסום. "מעבר לצד הסנסציוני והמדיני", כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות", "מסמכי אפגניסטן הם סיפור על התקשורת המודפסת והדיגיטלית, הנכרכות זו בזו בשרשרת מתפתלת של מידע ופרשנות". "הדו"ח הנשכח" היא כותרת כתבה של יובל גורן בעמ 12 ב"מעריב". "בעקבות רצח הילדה רוז פיזם המליצה ועדת מומחים לפני חצי שנה על שורה של צעדים לאיתור ילדים הנמצאים בסיכון וטיפול בהם. אבל בגלל מחלוקות בין משרדי הממשלה, המסקנות לא יושמו בשטח", נכתב בכותרת המשנה, המכילה גם ציטוט של "בכיר במשרד הרווחה": "מימוש הדו"ח עשוי היה למנוע את רצח שלושת הילדים". מדיווח בעמ 13 של אבי אשכנזי ונתיב נחמני עולה כי איתי בן-דרור, רוצח שלושת הילדים, ילדיו שלו, אתמול בנתניה, תיכנן את המעשה במשך "למעלה מחודש". בסוף הידיעה נכתב בשם "קצין במשטרה": "מדובר באדם מניפולטיבי שהצליח בתרגילים מתוחכמים לעבוד אפילו על הרופאים בבית-החולים". לא צוינה הכשרתו הרפואית של הקצין. "איתי, לא אהיה האבא שלך יותר" היא כותרת ידיעה של ירון ששון בעמ 10 ב"ידיעות אחרונות", המביאה דברים שאמרו הוריו המאמצים של הרוצח על קברי נכדיהם. "למה המוסדיים לא מנעו בונוסים בהסדר?", שואלת כותרת הגג בראש שער "כלכליסט", והכותרת הראשית, באותיות ענק מוקפות מרכאות, עונה: "שכחנו". "אפריקה-ישראל אישרה בונוסים בהיקף של 7 מיליון שקל על ביצועי 2009 לבכירים שהביאו אותה להפסד של 673 מיליון שקל באותה שנה, ולהסדר החוב הגדול בתולדות המדינה", נכתב בכותרת המשנה לצד הסטמפה "כפי שנחשף בכלכליסט". בצד השער מודפס תצלום של לב לבייב, בעל השליטה (שאותה לא איבד במסגרת הסדר החוב) באפריקה-ישראל, ומתחת לה מודפסות תמונותיהם של שניים מ"מקבלי הבונוס" והסכום שיקבלו, וכן של שלושה דירקטורים מ"מאשרי הבונוס". עמ 3 מוקדש כולו לטור פרשנות של גולן חזני תחת הכותרת, באותיות שמנות במיוחד, "גול עצמי ללבייב". כפולת העמודים 4–5 מוקדשת כולה ל"מוסדיים", המשקיעים את כספנו באפריקה-ישראל. "אני מודה, שכחנו את הסדר הבונוסים" היא הכותרת לרוחב הכפולה, "הסבר של אחד המוסדיים". בסך-הכל הסיקור של "כלכליסט" הוא מהלומה עזה ומכוונת לכלל הגורמים הקשורים למתן הבונוסים בתאגיד אפריקה-ישראל. המהלומה ראויה ומוצדקת, וסגנונה מוכתב על-ידי הנורמות שקיבע "דה-מרקר" בעיתונות הכלכלית החדשה ש"כלכליסט" הוא תוצרה האחרון במספר. היא גם – יחד עם מהלומות רבות בסגנון דומה המופיעות תדיר בכלכלונים – מבטלת מראש תלונות של מי מהעיתונים הכלכליים על "פופוליזם" אצל המתחרים. ומה באמת אצל המתחרים? היום כולם מתעוררים לטפל בלבייב. "הצופרים של לבייב" היא הכותרת על שער "עסקים" של "מעריב", "מחלת השכחה" על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות" ("אז מה אם כמעט קרסה ולא עמדה בחובות? אפריקה-ישראל מחלקת בונוסים שמנים למנהלים"), ו"לב רחב" היא הכותרת הראשית של "שוק ההון" ב"גלובס". "שלבייב ישלם", מציעה סטלה קורין-ליבר, "למנהלי אפריקה מגיע בונוס על עבודתם בזמן ההסדר. הם הצילו את לבייב, לכן לבייב הוא שצריך לתת להם אותו, מכספו". רק ב"דה-מרקר" הסיפור נדחק לעמוד הלפני אחרון, עם הפניה מהשער האחורי. בינתיים, ב"גלובס", ממשיכים העורכים והכתבים בקמפיין שלהם נגד ה"מוסדיים" – בתי-ההשקעות שנוצרו בעקבות רפורמת בכר, קמפיין שמתנהל במקביל ולעומת הקמפיין של "דה-מרקר" נגד "הריכוזיות". "200 מיליארד שקל בלי שקיפות" היא הכותרת הראשית, שעניינה הצעת חוק שעוד רחוקה הדרך עד שתתגלגל לכדי חוק ממש, אם בכלל. "בתי-ההשקעות הלא-ציבוריים יחויבו להיחשף ולעמוד בסטנדרטים של דיווח וממשל תאגידי; ייתכן שבהמשך יידרש מהם גם לפרסם דו"חות כספיים מלאים, ואת פרטי חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר, בדרך שבה נדרש הדבר מבנקים וחברות ביטוח שאינם נסחרים בבורסה", כותבים עירן פאר ולילך ויסמן על הצעת חוק פרטית חדשה שהגישו חברי-הכנסת אמנון כהן (ש"ס) ופאינה קירשנבאום (ישראל-ביתנו). "חייבים להגביר את השקיפות", קורא פאר בטור פרשנות. עליית הריבית מגיעה לשער "הארץ": "הנגיד סטנלי פישר הפתיע והעלה את הריבית: מחירי הדירות עולים במהירות". "פישר בלחץ ממחירי הדירות: העלה את הריבית ב-0.25%", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "בניגוד לתחזיות המוקדמות, החליט אתמול נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להעלות את הריבית במשק מ-1.50% ל-1.75%. הסיבה: המשך העליות במחירי הדיור והחשש מבועת נדל"ן". כותרת טור הפרשנות של סמי פרץ: "אטיאס מדבר, פישר עושה"; של טור הפרשנות של מוטי בסוק: "ההימור של פישר". זה של פרץ מודפס על השער. "הריבית עולה – המשכנתה מתייקרת", נכתב בכותרת הראשית של "עסקים". כותרת הגג: "פישר חושש מבועת נדל"ן". "פישר: מחירי הדירות מתרחקים מהרמה הכלכלית הנכונה", נכתב בכותרת הידיעה המתפרשת על פני עמ 5. "בגלל מחירי הדירות – הריבית עולה", היא הכותרת על שער "ממון". "פישר מפתיע: הריבית במשק תעלה ב-0.25% – ל-1.75%", נכתב בעמוד הפותח של "כלכליסט". "מהמהלך שפישר ביצע אתמול – בניגוד להערכות מוקדמות של פעילי שוק ההון", נכתב בטור פרשנות של אמנון אטד, "מצטייר פישר כמי שקודם כל יורה, ורק אז מסמן את המטרה". לפי אטד, המדדים שציין פישר כסיבה לכך שלא ייגרם נזק מהעלאת הריבית אינם משכנעים. כותרות שתי ידיעות בעמ 16 ב"דה-מרקר": "זינוק של 27% ברכישת דירות חדשות ב-2009; המחסור בדירות מחריף"; "מחירי דירות חדשות ביבנה עולים – ומתקרבים לראשל"צ ולרחובות". כתבת השער של מוסף "24 שעות" (משה רונן, ואיור נפלא של גיא מורד) עוסקת במובטלים מעל גיל 60. "הם לא זקוקים לחופשות ואינם יוצאים למילואים. ניסיון, ידע ומוטיבציה יש להם בשפע, ואפילו נכונות לעבוד במשרות חלקיות ולהרוויח פרוטות. אבל בישראל אין כמעט מי שמוכן להעסיק עובדים מעל גיל 60. כעת הוקמו במיוחד עבורם לשכות תעסוקה שמנסות לשנות את המצב". "לא לומדים מהניסיון" היא כותרת כתבה של גיל מלמד בכפולה הפותחת של המוסף "עסקים". "בימים אלה מרושתים כבישי ישראל במאות מצלמות בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים. במשטרה מבטיחים להפחית את התאונות ומסתמכים על המודל הבריטי. אלא שבבריטניה הבינו שהשיטה לא יעילה – והתחילו לקצץ במספר המצלמות. כנראה שמדובר במסחטת כספים מהנהגים ותו לא", נכתב בכותרת המשנה. "לטענת המומחים הבריטים", כותב מלמד, "מאז שהחלה מגפת המצלמות בתחילת שנות התשעים, קצב הירידה בתאונות דווקא התמתן והוא נמוך כעת מן הקצב העולמי של צמצום תאונות הדרכים. ההסבר לכך, לדבריהם, הוא שמימון מצלמות המהירות וההסתמכות עליהן באו על חשבון פעולות חשובות אחרות בתחום הבטיחות בדרכים – החל מהרתעה באמצעות אכיפה גלויה, דרך חינוך והסברה וכלה בשימוש באמצעי בטיחות אחרים. "עובדות אלה גרמו במהלך השנתיים האחרונות ללחץ ציבורי כבד בבריטניה ולתחושה שפרויקט המצלמות אינו יותר מאשר מסחטת כספים. הממשלה לא איחרה להגיב וערכה ניסוי באזור העיר סווינדון באנגליה, שם הופסקה לפני כשנה פעילותן של המצלמות והושקעו כספים בשיפורי תשתיות, שיפור השילוט והגברת החינוך וההסברה. התוצאה, שתפתיע אולי את מצדדי המצלמות, היא שהסרתן לא גרמה לשינוי במספר התאונות והנפגעים. "לנוכח ממצאים אלה החליטה לאחרונה ממשלת בריטניה לצמצם דרסטית את המימון של פרויקט מצלמות המהירות, מסדרי גודל של 77 מיליון ליש"ט בשנה ל56- מיליון ליש"ט, ולהפנות את המשאבים לתחומים אחרים. מצלמות חדשות לא יוצבו ותופסק פעילותן של מאות מצלמות קיימות". ידיעת כיתוב תמונה בעמ 31 ב"ידיעות אחרונות" מבשרת על הזזתו של עץ השקמים מהמגרש המיועד לבניית חדר המיון של בית-החולים ברזילי. "בשקט-בשקט, בלי הפגנות, פוליטיקה או בג"צים, פונה אתמול בבית-החולים ברזילי באשקלון עץ שקמה עתיק". "ערוץ 1 רכש את שידור המשחק המרכזי בליגת-העל", מדווחת אופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". "בהתאחדות לכדורגל מרוצים: הערוץ ישלם 46 מיליון שקל לשלוש עונות". בן-דרור ימיני מודיע במאמר במדור הדעות של "מעריב" כי בבלוג שלו "נגמר עידן התגובות האוטומטיות. הסוטים למיניהם, משמאל או מימין, מצפון או מדרום, ייאלצו לחפש משכן אחר". באותו מדור עונה בן כספית למאמר של נחום ברנע שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות". ברנע קרא לסגור את הטלוויזיה החינוכית, ואילו כספית טוען שטענותיו של ברנע נגד החינוכית תלושות מהמציאות: ועדות ממשלתיות המליצו דווקא שלא לסגור את החינוכית, התוכניות המשודרות בתחנה זכו בפרסים ועוסקות בתרבות ואמנות, התחנה משתפת פעולה עם משרד החינוך ומציעה תכנים לימודיים וחינוכיים, מודל כזה נפוץ בעולם והתחנה מפרנסת יוצרים ואנשי מקצוע רבים. רק לקראת סוף הטור מזכיר כספית שהוא עצמו מגיש תוכנית בחינוכית. אתמול כתבתי כי עורכי "ידיעות אחרונות" ניצלו את טורו של ברנע כדי לנגח את מרגלית: אף שברנע כתב כי שכרו של מרגלית הוא לא העניין (ולא נמנע מלציינו בכל זאת), בחרו עורכי העיתון דווקא באזכור של מרגלית כציטוט על השער ואף הכתירו את ההפניה בכותרת "האיש השווה מיליונים". היום ב"ישראל היום" טוען דרור אידר טענה דומה – אמנם באופן בוטה הרבה יותר וכשהוא מאשים גם את ברנע בכך שכל כוונתו היתה לפגוע במרגלית ו"בישראל היום". אידר אינו מציין שברנע קורא לסגור את החינוכית כבר שנים. אולי שכח, אולי לא ידע. גם כספית טוען טענה דומה לזו של אידר: שהיציאה נגד החינוכית היא רק אמתלה של ברנע לנגח את מרגלית, אלא שכספית מציין זאת ללא שום ביקורת, כעובדה מובנת מאליה: "לא הייתי נדרש למאמר שפירסם ברנע [...] אלמלא כרך ברנע אל תוך הקטטה שלו עם מרגלית גם את הטלוויזיה החינוכית", הוא פותח את טורו ומציין את ההקשר: מרגלית הוא הפרשן הבכיר של "ישראל היום", המתחרה הגדול של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". את הטור הוא מסכם במלים: "לכן, לפחות במקרה שלנו, החינוכית חשובה אפילו יותר מדן מרגלית". כלומר: אין בעיה לנסות להרוס מוסד שלם כדי להתנקם באדם אחד, רק לא במקרה הזה. ועוד באותו מדור, עפר שלח כותב על סיקור היעלמותו של חייל הסיירת נדב הימן ביום חמישי שעבר: "החייל נדב הימן דפק נפקדות [...] משהו שקורה בצה"ל כל הזמן. [...] אלא שנדב הימן היה לוחם בסיירת מטכ"ל. האימון באותו שבוע היה סדרת שבי, אחת הסדרות הכי מיתולוגיות במסלול ההכשרה של היחידה המיתולוגית. ומכאן מתחיל פסטיבל חסר כל פרופורציה, שבשיאו התייצבו ניידות שידור ביער חרובית לשידורים ישירים מאתר החיפושים, ועיתונאים בעלי ותק דנו ברצינות באפשרות שהימן נחטף בידי ארגון עוין. "כדי לבצע חטיפה, היה ברור גם אז, היו החוטפים צריכים לדעת בדיוק את הזמן והמקום שבו יישבר לו והוא יברח מהאימון, לארגן מארב ולהתגבר על לוחם מיומן וחמוש. אבל מה קובע ההיגיון כשמדובר במיתולוגיות. וזו התגלגלות האירוע התקשורתי, ככל שהצלחתי לברר: ראשיתה ברשת השמועות הישראלית המוכרת, אח של או חבר של שמספר משהו שהוא יודע. "[...] וכשסיפור תקשורתי כזה נולד, כמעט אי-אפשר לו שימות: עוד אתמול עסקו ידיעות נרחבות בעתידו של הימן – יודח או לא יודח, יעבור יחידה או לא יעבור. לחלק גדול ממה שדווח ונידון היה קשר עקיף בלבד לעובדות – כולל לכך שהמסע שאותו עזב הימן לא היה חלק מסדרת השבי עצמה אלא הכנה לקראתה. היה לזה קשר ישיר לכך שצה"ל, ויחידותיו המובחרות בפרט, נתפס מראשיתו לא כארגון מתחייב, שדרכו מוציאה המדינה לפועל חלק ממדיניותה, אלא כקליפת המגן שלנו בפני שואה מתקרבת מחד גיסא, ותמצית הישראליות מאידך גיסא. "[...] השאלה היא רק עד מתי, ובאיזה מחיר, נמשיך אנחנו – החברה האזרחית והתקשורת המייצגת אותה – לקחת חלק במעגל האיוולת הזה. מתי חייל שדופק נפקדות יהיה עניין למשטרה הצבאית, ולא לכותרות העיתונים ומהדורות הטלוויזיה".

נתוני "יפעת": ראש הממשלה הקדיש לכלי תקשורת מעבר לים 457 דקות שידור • ובישראל: ערוצי הטלוויזיה המרכזיים קיבלו מנתניהו שתי דקות וקצת בשבעה חודשים, ערוץ 14 דל הרייטינג - 196 דקות שידור. זו לא טעות - זו מדיניות

"ראש הממשלה, תודה רבה על שהסכמת להיפגש איתי כאן": כך פתח העיתונאי הבריטי פירס מורגן את הראיון עם בנימין נתניהו בחודש מרץ השנה, במשפט שכמעט אף עיתונאי בישראל לא יכול היה לפתוח איתו ראיון, אלא אם כן הוא עובד בערוץ 14. 35 הדקות שקיבל מורגן כדי לשאול שאלות את נתניהו היו חלק מ-457 דקות ב-16 ראיונות של נתניהו בכלי תקשורת בחו"ל מאז הבחירות האחרונות. כך עולה מנתוני "יפעת" שהועברו לידי "העין השביעית" ו"שקוף". בדיקת דפוסי הראיונות של נתניהו היא פתיח לפרויקט חדש בשיתוף עם יפעת מחקרי מדיה, במסגרתו ננטר וננתח את הופעותיהם בתקשורת של ראש הממשלה, שרי הממשלה, חברי כנסת ודמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית. נתניהו התראיין בין היתר לרשתות NBC, CNN, CBS ופוקס ניוז בארה"ב, והגיע אפילו לרשת iran international המשדרת מאנגליה בשפה הפרסית. ובישראל? בתקופה של שבעה חודשים, מעשרה ימים לפני בחירות 2022 ועד לאמצע מאי (20.10.22 – 20.5.23), החרים נתניהו את התקשורת המשודרת הישראלית. הוא לא העניק אף ראיון לערוצי הטלוויזיה המרכזיים, 12, 13 וכאן 11, מלבד "ראיון שטח" אקראי לערוץ 12, שממנו שודרו כשתי דקות. העובדה שנתניהו נמנע מלהתראיין בערוצים 11-12-13 בישראל איננה נובעת מחוסר רצון של הערוצים לראיין את ראש הממשלה. ברשת 13 למשל, אומרים כי "פעם בשבוע לפחות יש פניה" ללשכת ראש הממשלה לצורך קביעת ראיון. מדברי גורמים בתאגיד השידור עולה כי ללשכה מגיעות בקשות לראיונות גם מכאן חדשות, כשעד כה התשובה לכולן היתה שלילית. ראיון האולפן האחרון שנתניהו העניק לערוץ הציבורי התקיים ב-14 בספטמבר 2019, לפני ארבע שנים כמעט. בערוצים 12 ו-13 התראיין נתניהו בפעם האחרונה ב-20 במרץ 2021, כלומר לפני יותר משנתיים. החרם של ראש הממשלה מקיף את כל ערוצי הטלוויזיה המרכזיים – מלבד אחד. ישנו ערוץ ישראלי אחד שנהנה מהופעות קבועות וממושכות של ראש הממשלה באולפניו: בתקופה שנבדקה התראיין נתניהו שבע פעמים בערוץ 14, בסך של 196 דקות שידור. בממוצע ראיון בכל חודש. אין זה סוד שנתניהו קידם ומקדם את ערוץ 14 כערוץ מתחרה לערוצי החדשות המקבילים, בדיוק כשם שאין זה סוד שהערוץ מקדם אותו בלהט ומעניק לו שירותי תעמולה שוטפים, גם כשהוא עצמו לא מככב על המסך. בעוד השירותים שמעניק הערוץ לראש הממשלה נמצאים על המסך, נתניהו משרת את הערוץ גם בכנסת, בהליכי חקיקה מזורזים והקלות בשווי עשרות מיליוני שקלים, וגם מחוצה לה. נתניהו הגיע לאולפני ערוץ 14 במשדר ההשקה של הערוץ, כשעבר לשדר בערוץ 14 (ושינה את שמו מ"ערוץ 20") והוא מקדם את הערוץ בבוטות בחשבונות המדיה החברתית הפופולריים שלו למיליוני עוקביו. בינואר האחרון, כשהשר אופיר אקוניס הביע התנגדות לניסיונותיו של שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את תאגיד השידור הציבורי, הגיב נתניהו במילים: "אני הולך רק לערוץ 14". ב-1 במרץ השנה דווח באתר "כיפה" כי כתב חדשות 12 ירון אברהם נתקל בנתניהו במסדרונות הכנסת ושאל אותו, "אדוני, ההפגנות בחוץ גורמות לך להרהר על המשך החקיקה?" תשובת נתניהו הייתה: "תזמינו אותי בצורה מסודרת ואני אוכל לסרב לכם בצורה מסודרת". למרות תשובת ראש הממשלה, ובניגוד לערוצים 11 ו-13, ערוץ 12, המוביל בהפרש גדול ברייטינג שלו מול כל הערוצים המתחרים, לא רודף אחרי נתניהו. מבחינתם, כשנתניהו ירצה – שיבוא אליהם ובלי תנאים מוקדמים. עד אז הם מסתדרים גם בלעדיו. ערוץ 14, שבבעלות המיליארדר יצחק מירילשווילי, הוא היום אבן הראשה בניסיונותיו הבלתי פוסקים של נתניהו לעצב את צריכת התקשורת של אזרחי ישראל על פי צרכיו האישיים, ולהוביל אותם לצפות בכלי תקשורת שיפיצו את משנתו ויהוו שופר לעמדותיו ומעשיו. ניסיון זה, בניגוד למערכות היחסים של נתניהו עם הבעלים לשעבר של "וואלה" שאול אלוביץ ועם מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס, לא הובילו אותו לחדרי החקירות ולא גררו כתב אישום. נתניהו כבר הצליח להוביל שינוי דרמטי בשוק העיתונות המודפסת, עת שיכנע את המולטי-מיליארדר שלדון אדלסון לחלק בישראל עיתון חינם, "ישראל היום". החינמון שרף יותר ממיליארד שקל לפי ההערכות, ושבר את המונופול ההיסטורי של "ידיעות אחרונות". אולם עיתונים הם החדשות של אתמול, ונתניהו התמקד בשינוי צריכת החדשות בטלוויזיה. היחס השלטוני המיטיב נמשך גם בקדנציה הנוכחית, כששר התקשורת קרעי הוא מי שמחלק הטבות החוסכות לבעליו של ערוץ 14 מיליוני שקלים. סוגיית הקידום הרב-מערכתי שמעניק נתניהו לערוץ 14 היא נושא לדיון ארוך, אך גם הסוגיה הנקודתית, של ההעדפה הסלקטיבית להתראיין אך ורק בערוץ 14, מעוררת שאלה עקרונית: האם לראש ממשלה מותר להחרים כלי תקשורת מרכזיים המבקשים לראיין אותו, ולהעניק ראיונות לערוץ אחד ויחיד? להחלטה זו גם היבט כלכלי: ראיון עם דמות ציבורית כמו ראש הממשלה הוא בעל ערך תקשורתי ועצם הבחירה להתראיין בערוץ אחד ולא באחר מועילה לו מבחינה מסחרית. "בעל תפקיד ציבורי או רשות אינו יכול לחרוג מעיקרון השוויון בכל הנוגע למשאבי קשב ומידע ציבורי", טוען עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ומרצה לדיני תקשורת, "לא ניתן להעדיף כלי תקשורת אחד על אחר לשם מסירת מידע לציבור. העקרונות המנחים צריכים להיות ענייניים בלבד ובעלי בסיס ענייני". "מצד שני", הוא מוסיף, "בכל מה שקשור לשיקולים פרטיים או פוליטיים החובה הזאת לא מובהקת וחזקה באותה מידה כמו לגבי תפקיד ציבורי או מידע ציבורי. בית המשפט העליון כבר פסק בעניין הזה והדגיש את חשיבות הגישה השווה והשיוויון גם בהיבט התקשורתי. צריך להדגיש גם שהתנהגות כזו נותנת לא פעם יתרון תחרותי לא הוגן לשחקן מסוים בשוק ופוגעת בתחרות בין כלי התקשורת, אותה תחרות שנתניהו מציין כל פעם שחשובה לו והוא רוצה לקדם אותה". נתניהו מעדיף להרחיק לכלי תקשורת בעולם, כולל כלי תקשורת בשפה הערבית או הפרסית, אך מסרב להתראיין לכלי התקשורת הממלכתי בישראל – כאן 11, לערוץ 13, או להופיע בערוץ הפופולרי ביותר במדינה – ערוץ 12. הראיונות מעבר לים הם הוכחה נוספת לכך שהימנעותו מהענקת ראיונות בישראל לערוצים שאינם ערוץ 14, אינה טעות, אלא מדיניות.

"האמון נסדק כמעט בכל תחום, ובמבצע הזה אני מזהה שינוי גם בסיקור של התחום הצבאי. יש הרבה יותר סקפטיות" • שיחות קצרות על עיתונות בתקופת מלחמה, כאן ועכשיו • והפעם: בר שם-אור

בר שם-אור הוא כתב התוכנית "הצינור" בערוץ 13. היית בימים האחרונים במספר תדרוכים עיתונאיים של דובר צה"ל וגורמים אחרים. מה לדעתך לא מספרים לנו? דובר צה"ל הציג בשבוע וחצי האחרון מספר סתירות בענייני הלוגיסטיקה והציוד. ראשית אמרו שאין מחסור. לאחר מכן הודו שיש אבל שזה בטיפול. בינתיים עיתונאים מקבלים אלפי בקשות מלוחמים ועכשיו מדברים על תיעדוף. מובן שהם רוצים להראות שהם שולטים בעניינים אבל אסור שזה יבוא על חשבון הצרכים של החייל בשטח. מעבר לזה כמובן שאין באמת שום חשיפה משמעותית שמסבירה מה בדיוק קרה בשבת השחורה. יש פער אדיר שקיים בין מה שתיארו לנו והקפצת הכוחות הראשונה לבין מה שסיפרו הניצולים במספר ישובים. אין כמובן לקיחת אחריות אמיתית מצד גורמים פוליטיים אלא במקרה הטוב הצהרות שהן מן השפה ולחוץ. "טעיתי. כמובן שלוקחים אחריות. תהיה ועדת חקירה". ואז ממשיכים הלאה לדבר על המשך הישארותם בשלטון. זה לא רציני. התדרוך שנתן צחי הנגבי, בניגוד למה שתואר, עסק בעיקר בהסרת אחריות והטלת אשמה על התקשורת העולמית. הוא קרא לידיעה של AP לגבי המודיעין המצרי פייק ניוז. איך מגשרים על הפער הזה? לעיתונות יש בכלל סיכוי לסגור אותו? הרי רוב המקורות שנסמכים עליהם הם רשמיים. זה דורש לעסוק בעיתונות שמבוססת על מקורות אמיתיים ולא על דוברים ויחצ"נים. באופן אישי אני לא עובד עם דוברים באופן שוטף כדי לקבל מידע ולא מסתמך על תדרוכים כשאני מדווח על נושאים. אפשר לגשר על הפער הזה אם עוסקים בעיתונות ולא בשופרות. זה קשה יותר בנושאי ביטחון וצבא. עם מי אתה מצליב מידע? מקורות בחמאס? כמובן שלא. זה פחות התחום שלי, אבל יש מספיק כתבים צבאיים שיש להם קשרים אמיתיים בתוך היחידות והגדודים. כמובן שהכל כפוף לענייני צנזורה, אבל אם למשל בדובר צה"ל טוענים שאין מחסור בציוד או מזון, וכתב צבאי מקבל מידע מהשטח שאכן יש מחסור, זו חובה עיתונאית לדווח על זה ולא להסתמך על תדרוך של דובר צה"ל. מדובר במעשה פטריוטי והצלת נפשות. בכל מה שנוגע למידע ביטחוני שמגיע מהספירה הפוליטית, מן הסתם אפשר להצליב אותו דרך כמה מקורות. וכמובן לא להסתמך על שקרים של ארגוני טרור. הנחת המוצא זה שהם תמיד משקרים. ובכל זאת יש מי שיגיד שיש הרבה יישור קו וקונפורמיזם בסיקור הצבאי. היו כאלה שהואשמו בעבר שהם מתפקדים כשלוחה של דובר צה"ל. זה אולי היה נכון לעבר, אבל דווקא במבצע הזה אני מזהה שינוי גם בסיקור של התחום הצבאי. יש הרבה יותר סקפטיות, כחלק מהפקת לקחים תקשורתית, שלא לסמוך על קונספציות. האמון נסדק כמעט בכל תחום, אז מן הסתם זה משפיע גם על אופי הסיקור הצבאי והביטחוני. הנחת העבודה צריכה להיות שכתב ישראלי נותן גב לכוחות הביטחון הישראלים זה מובן. אבל מי שמנסה לבצע ספינים על חשבון חיילים או מנסה לשווק קונספציות שגויות לעיתונאי, יש חובה לדווח על כך באופן ביקורתי. והפאנליסטים הביטחוניים? איפה הם? פרשנים אמינים או שלוחות של הצבא באולפנים? חלקם לקח חלק בלחימה. תלוי מי. יש כאלה שהם מאוד ביקורתיים כלפי הצמרת הצבאית. יש אחרים שמשמשים כזרוע תעמולה של ממשלת נתניהו. אני חושב שכל השמות ידועים. ביניהם "ביטחוניסטים" שזלזלו בביידן וארה"ב ותמכו בפוטין והפלישה הברברית שלו לאוקראינה. דווקא פרשני הביטחון שלקחו חלק פעיל בלחימה ביום הפוגרום הנורא מביעים דעות מאוד עצמאיות ובעיקר אל מול הממשלה. מה הנושאים שהכי חשוב לטפל בהם עיתונאית עכשיו? לדעתי לתקשורת תפקיד מרכזי עכשיו בלתת את הקול של משפחות החטופים, סיפורי הקורבנות ובמיוחד סיוע לאלו שהם עקורים מבתיהם ולא מקבלים סיוע מספק מהממשלה. התחושה שמשרדי הממשלה לא מתפקדים היא לא תחושה סובייקטיבית אלא מציאות אובייקטיבית. חשוב שהתקשורת תמשיך להשמיע את הקולות האלה מהשטח למרות ניסיונות לטשטש את חוסר התפקוד הממשלתי. בנוסף, למרות מאמצי הממשלה לטשטש את הביקורות נגד נתניהו ומעגל מקורביו, הקולות בשטח מדברים בעד עצמם. מספיק להשמיע אותם בשידור – לא צריך להתלהם, אבל אסור להעלים את קולות המשפחות שדורשות מהממשלה ומראש הממשלה לקחת אחריות ולא מן השפה ולחוץ. והוא ייקח אחריות? מה זה אומר בפועל? למשפט לקחת אחריות יש רק משמעות אחת. כולנו יודעים מה היא. כנראה שלא לכולם… זה לא ברור רק למי שחושב במונחים של עולם האתמול. נדמה לי שגם מי שחושב איך שורדים פוליטית מחר מטפח את הערפל הזה. ברור. אבל מאז השבעה באוקטובר 2023 הכל השתנה. יש את ישראל של אתמול וישראל של היום. מי שחושב במונחים של ישראל טרם המחדל הוא לא רלוונטי ויהפוך לפחות ופחות רלוונטי ככל שהזמן יחלוף. זעקת המשפחות היא אדירה וחודרת דרך כל מעטה ערפל. ומה יקרה לכל נושאי השגרה החשובים? יישארו בצל ויסבלו מהיעדר דיווח? ברור שיש נושאים שפחות יעסקו בהם כרגע. מצד שני כל משרדי הממשלה מתעלים את תקציבי המדינה לסיוע לעורף בעת מלחמה. ובעיקר חשוב לראות שאף אחד לא מנסה לבצע מחטף תחת עשן התותחים, או לגזור קופון פוליטי או כלכלי נוכח המלחמה. דווקא עכשיו יש חשיבות לעיתונות תחקירית וביקורתית. יהיה מקום לשדר את התחקירים האלה? יש קשב למשהו שלא מוטבע עליו צ? ברור. החברה האזרחית צמאה למידע. אנשים מחכים לשמוע מה יעלה בגורל הפיצויים, הכספים לעסקים. יש כעס עצום על חברות פרטיות ורשתות שמעלות מחירים. יש משהו שהעיתונות היתה יכולה לעשות הפעם אחרת? לפני ובזמן אמת ביום שבת ה-7.10? בזמן אמת היה כאוס. הייתה תחושה שהמדינה נמצאת על סף פירוק ושאם תיפתח חזית שניה יקרה פה אסון שאני לא רוצה בכלל לדמיין. למזלנו ארצות הברית הגיבה במהירות ושלחה שתי נושאות מטוסים. האיום הקיומי הוסר. בזמן אמת התקשורת עשתה מה שהיא יכולה. צריך לציין לטובה את שידורי האקטואליה ביום המחדל ואת השדרנים. גם את אלה שדובבו אזרחים לכודים שקראו לעזרה? שביקשו אותם להרים את הקול כי לא שומעים אותם בשידור? לדעתי היה שם גם ניסיון להציל ולהבין מה קורה. אלה היו מראות קשים. התקשורת מעולם לא ידעה איך להתמודד מול דבר כזה. אני חושב שהניסיון להגיע לאנשים בשטח במקרים מסוימים, אפילו הציל אותם. אם הייתי מבקש ממך להביא לי את הסיפור שהכי היית רוצה לרשום בתקופה הזאת על שמך, מה הוא היה? אני חושב שאני בין העיתונאים הבולטים שחושפים את מאחורי הקלעים של מכונת הרעל והתעמולה והניסיונות לבצע דיס-אינפורמציה באמצעות תשתיות אירניות. היו לי כתבות בהן חשפתי יוזרים שהפיצו קונספירציות הרסניות, חשיפת שימוש בפעילי ימין קיצוני בפלטפורמות אירניות, ועצירת פייק ניוז נגד אזרחים ערבים, עובדי ניקיון בעירייה, שצילמו בתים במסגרת עבודתם. זו קונספירציה שגרמה למיליוני אזרחים לא לישון בלילה. המלחמה הפסיכולוגית היא אספקט קריטי במערכה ואני חושב שיש משמעות למי שמנסה להילחם בדיס-אינפורמציה. לסיום, תן לי מרואיין אפשרי למדור ושאלה אחת טובה לשאול אותו. הייתי מנסה לראיין את מנכ"ל ה-BBC ושואל אותו על הסיקור של אירוע בית החולים בעזה וסיקור המלחמה באופן כללי. הייתי שואל האם היה מאמין גם להודעות שיוצאות מהדובר של דאע"ש כפי שהוא מאמין להודעות חמאס.

שלל דמויות שלטוניות ממשיכות לקבל כספי ציבור, גם שנים ארוכות אחרי שסיימו את תפקידם. אז החלטנו לצאת בסדרת מיני בדיקות: מי מקבל מאיתנו ולמה? הדגש: מציאת פרצות וסגירתן. והפעם: אלמנות נשיאי המדינה

אלמנות הנשיאים זכאיות, לפי חוק, למימון. הן מקבלות בין השאר עוזרים אישיים, משק בית, רכב ואף תשלומים לבתי אבות. אז ביקשנו והשגנו את הפירוט המלא לשנת 2018. אז מה מצאנו? קודם כל קלטו את זה: אף שמטרת המימון הראשית היא שמירה על קשר עם הציבור ופעילות ציבורית דרך החזקת לשכה – לשלושתן אין כלל לשכה. גם אם תנסו לפנות אליהן בעצמכן, תגלו שזה ממש לא פשוט. ומה אתם חושבים? האם לדעתכם נשות הנשיאים לשעבר זכאים למימון? מה צריך להיות גובהו ולכמה זמן? ספרו לנו!

העיתונים ממשיכים להיפרד מאריאל שרון | ולתעד את יוקר המחיה והדיור | "ידיעות אחרונות" ממשיך לשתף פעולה

משה ליכטמן כותב ב"גלובס" על "יחסו של שרון לקרקע", ש"נבע מתוך תחושת קניין עמוקה" ש"עברה לו בירושה מאמו, שהיתה לוחמת גדולה למען זכויות קניין מוחלטות של החקלאים באדמתם", ו"מתוך היחס הזה נבע הדחף של שרון לשלוט במינהל מקרקעי ישראל ולצרף את הגוף הזה לכל משרד ממשלתי שבו כיהן". ליכטמן מזכיר גם כיצד הרוויחה משפחת שרון ממון רב משינוי שעשה שרון בתקנות בנוגע לקרקע חקלאית, וכיצד ניסיון אחר שלו להתערב בתקנה אחרת, שגם שבשינויה היה טמון עבורו רווח כספי, כמעט שעלה לו בהעמדה לדין. "כשתסתיים שעת החסד עם מותו, בוודאי יישמעו טענות על אתר קבורה משפחתי פרטי על קרקע חקלאית חכורה", חותם ליכטמן ביחס ל"חוות השקמים". כל העיתונים מקדישים גם היום את כותרותיהם הראשיות לראש הממשלה והמצביא המנוח אריאל שרון. "אריאל שרון יובא היום למנוחות בחוות שקמים; חשש לירי קסאמים" היא הכותרת הראשית של "מעריב". העיתונים מדווחים כי סוללות טילי כיפת-ברזל יוצבו כדי לאבטח את ארונו של הוגה תוכנית ההתנתקות מפני טילים הנורים מעת לעת מעזה על תושבי ישראל. "גם רבים ממתנגדיו התפללו אתמול לעילוי נשמתו", נכתב בכותרת המשנה לטור הספד של שלום ירושלמי, המתפרש על פני כל עמ 4 של "מעריב". "הוא גם היה אדם אנושי מאוד", מצטט ירושלמי את רס"ר גדוד 890 שלחם עם שרון בשנות ה-50. "לפני אחת הפשיטות החיילים היו במשאית ושרו שירים. שרון קרא לי הצדה. לא חבל על כל הבחורים האלה?, הוא שאל אותי". "ייתכן שאריאל שרון היה מצביא דגול", לא מתחייבת כותרת המשנה להספד של בן-דרור ימיני, המקבל את העמוד העוקב, "אבל כמדינאי מדובר במנהיג שגם הכניס את מדינת ישראל לבוץ הדו-לאומי וגם תרם לעלייתו של חמאס". באותו גיליון של "גלובס" כותב אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה תחת שרון בשנים 2004–2006, על החותם החברתי-כלכלי שהשאיר שרון: צמיחה גבוהה, הפרטות ענק, התפלת מים, השקעות עתק ברכבת, מפעל הזנה בבתי-הספר ("הוא לא אהב קצבאות ילדים הניתנות ללא הבחנה ודרש לגבש תוכניות שיסייעו ישירות לאוכלוסיות החלשות"), חוק לסיוע לאוכלוסיות עם מוגבלויות, תוכנית לאומית למניעת תאונות דרכים ו"הקמת משטרת ההגירה, שעצרה בדקה ה-90 את מבול העבודה הזרה". "האם הדיבוק לאריאל שרון באמנות הישראלית ביטא עמדה אוטונומית או הערצת כוח סמויה?", שואלת גליה יהב בכתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ". "האם היתה כאן תמונה של שנאה תהומית המעידה על אוטונומיית האמנות, המשוחררת מסדר היום של המדינה ובזה לה – או דווקא תמונת נפש של הערצת אדון, המייסדת את הכרתו של העבד הנרצע במי שקובע עבורו". יהב אינה עונה, אך קובעת: "כך או כך, האמנות הישראלית עסקה בשרון כבטקס גירוש שדים, כתראפיה חוזרת ונשנית של הוצאת דיבוק". "22.4% רייטינג לחדשות 2 במוצ"ש בעקבות מותו של שרון", נכתב בכותרת דיווח של לי-אור אברבך ב"גלובס" (המסתמך, כמובן, על הנתון המנופח של משקי בית יהודיים). "נתח צפייה נדיר של 54% למאסטר שף". שער הגיליון, מאמש, מוקדש כמעט כולו לאיור של שרון, הכיתוב "נפרדים משרון" והפניות למאמרים על אודותיו. רק בתחתית השער נשמרת רצועה צרה לידיעה חדשותית. בגליון "גלובס על הבוקר" המצורף ל"מעריב" זו כבר הופכת לכותרת הראשית: "האקזיט מהסרטים של משפחת גרידינגר" ("המשפחה, מבעלי יס-פלאנט, תקבל 1.4 מיליארד שקל ממכירת עסקי הקולנוע שלה במזרח אירופה"). "כמנהיג גדול, שרון ניצל את ההומור שלו לעבודתו", נכתב בכותרת המשנה לטור של אלי אבידר ("היה יועצו המדיני של שרון בתקופת כהונתו כשר החוץ ב-1998–1999") במדור הדעות ב"מעריב". כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" מכילה הדרכה רגשית: טקס האשכבה לאריאל שרון בכנסת ייערך, כך הכותרת, "לצלילי שירה המרגש של נעמי שמר". שורה מהשיר היא הכותרת הראשית של העיתון, הממחישה שוב את הפמיליאריות שנוקט העיתון בסיקור שרון (בעמ 5 מודפסת ידיעה אחת, המוקדשת ברובה לראיון עם חבר קיבוץ דתי בדרום שהכין את בניו ונכדיו של שרון לבר-המצווה שלהם). מעבר למגוון הקשרים בין העיתון למנוח שנמנו כאן בימים האחרונים, מעניין לזכור כי גם לעורך הראשי, רון ירון, קשר רגשי מיוחד לשרון: אביו של ירון, האלוף בדימוס עמוס ירון, היה מנפגעיה הבולטים של ועדת החקירה בעניין סברה ושתילה, שהעבירה אותו מתפקידו ועיכבה מאוד את קידומו. ואולם, כפי שנכתב בעמ 6 של "ידיעות אחרונות" מפי ארז חלפון, "יועץ לרה"מ שרון בין השנים 2001–2006", "בימים אלו כולם מדברים על אריק הלאומי – המצביא, איש הצבא, האסטרטג, בונה הארץ, הפוליטיקאי. אבל מה שנוגע יותר בכולם הוא האריק האישי". ו"ידיעות אחרונות" הוא הרי עיתון שרוצה לגעת, ולגעת בכולם. אין זה אומר שהעיתון מוותר על אריק הלא-אישי, שעבור העיתון גם הוא אישי למדי. "כמו רבות מהפעולות שאליהן יצא בימי חייו, גם ההכנות להלווייתו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון התנהלו אתמול כמו מבצע צבאי מאורגן היטב", נכתב בפתח הידיעה הראשית בעיתון, המוקדשת כולה לטקס ההלוויה. העורך כנראה חיפש מליצה מלאת פתוס ולא העניק למשמעות הדברים שכתב חשיבות יתרה, אולם האמת היא שהפעולות הצבאיות היותר זכורות מהקריירה הצבאית של שרון הן אלו שלטוב ולרע היו רחוקות מלהיות "מבצעים מתוכננים היטב", מקיביה דרך המיתלה ועד התעלה. במוסף היומי של "ידיעות" מראיין ירון קלנר את הצוות הרפואי במחלקה שבה היה מאושפז שרון במשך שמונה שנים. קלנר מתאר את העצב העמוק של האחות והרופאה שטיפלו בשרון. "רק בנושא אחד מתחלף העצב בכעס", לדבריו, "כשעולה הטענה, הנשמעת מדי פעם, לפיה שרון זכה ליחס מיוחד", טענה שהמרואיינות מכחישות מיד. מהכתבה עצמה עולה כי שרון היה יוצא דופן במשך האשפוז הארוך שלו (הארוך מאז הוקמה המחלקה) ובכך שלא התעורר מהתרדמת (כפי שהתעוררו, לפי הכתבה, 99% מהמאושפזים). "אם היום הראשון לשידורי האבל על שרון היה ראוי אך מפוספס, השני הבהיר עד כמה הפולחן הזה נושק לאבסורד", כותב בעמ 18 של העיתון עינב שיף, בטור ביקורת הטלוויזיה. ב"ישראל היום", הנראה גם היום כהעתק חיוור של גליון שרון של "ידיעות", נדפס על השער לוח זמנים (09:30, 12:00 ו-14:00) תחת הכותרת "לו"ז דרכו האחרונה". "ידיעות אחרונות" ממשיך לעקוב באובססיביות אחרי הצעת החוק הקיקיונית של ח"כ מירי רגב, שלה העניק בשבוע שעבר לא פחות מכותרת ראשית. אתמול נפלה ההצעה, שביקשה לחשק את נתניהו מימין בנושא חלוקת ירושלים ולהצריך את אישור הכנסת לניהול מו"מ על הבירה. העיתון, שאינו ידוע דווקא בעמדותיו הנציות בנושאים מדיניים, ממסגר את הדיווח ככזה העולב בחברי הליכוד כאילו אינם ימנים דיים ("שומרים על הבקעה, על ירושלים פחות"), ומעורר את הרושם שמאחורי שטף הדיווחים על ההצעה יש אינטרס זר. "מסמך אמריקאי: שרון הביע נכונות לפשרה בירושלים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". העיתונים מדווחים בעמודים הפנימיים (רק ב"הארץ" מודפסת הפניה לא גדולה בשער) ובאופן מוצנע למדי על ההתקדמות בהסכם הגרעין בין איראן לארה"ב ("איראן מתחילה להשמיד מאגרי אורניום מועשר"), שאך לא מזמן תפס כותרות ראשיות ומפרנס את שערי העיתונים במחזוריות כבר כמה שנים. "הישראלים משלמים כפול מהאמריקאים והאירופים על מוצרי כחול-לבן", נכתב בכותרת כתבה של גבריאלה דוידוביץ-ויסברג ב"דה-מרקר". "המוצרים של אוסם, ויסוצקי ושטראוס נמצאים כמעט בכל בית בישראל, אך מי שירצה לרכוש אותם בחו"ל, ברשתות כמו וולמארט וטסקו, יגלה פערים של עשרות אחוזים מהמחירים המוצעים ברשתות הישראליות שופרסל, מגה ויינות-ביתן", נכתב בכותרת המשנה. "אנשים מורידים את רמת החיים שלהם כדי לקנות דירה" הוא הציטוט שנבחר לכותרת ראיון של שניר הנדלר ב"כלכליסט" עם ראש מערך המשכנתאות בבנק לאומי, ש"מעריך כי ביקושי השיא בענף לא יפחתו בקרוב, ומחירי הדירות אף יעלו השנה ב-5%". לטענתו, הפתרון נמצא בידי המדינה, "שטרם נקטה צעדים אגרסיביים לייצור מלאי זמין, זול ורלבנטי". במסגרת בתוך הכתבה מדווח הנדלר על "שיא של כל הזמנים" בלקיחת משכנתאות ב-2013, "קפיצה של 11% לעומת 2012". זו גם הכותרת הראשית של "ממון", מוסף "ידיעות אחרונות": "ארץ ממושכנת". מתחת לה נכתב: "קנו דירות יקרות יותר, הימרו על הלוואה גדולה יותר: הישראלים לא חיכו ששוק הנדל"ן יירגע – ולקחו משכנתאות בסכום שיא ב-2013". כותרת הדיווח עצמו היא "משתעבדים: שיא בנטילת משכנתאות". המוסף "24 שעות" מציג ככתבת השער שלו כתבת ריאליטי: כדי להמחיש את ההזדקקות של שוק המסעדנות לעבודתם השחורה של מהגרים אפריקאים, בילה כתב העיתון (דני ספקטור) במטבח מסעדה (טוטו, הזוכה לפרסום וקומפלימנטים חינם) כשוטף כלים. "לא משנה איך תנסחו את זה, מדובר בעובדה קיימת", טוען ספקטור, "הישראלים לא מוכנים לעבוד בניקיון ובשטיפת כלים במסעדות". את אבחנתו הוא מבסס על נתונים שהוא אינו חולק עם הקוראים. "השבוע שעבר, יעידו כל השפים ובעלי המסעדות בישראל, היה קשה במיוחד עבורם" היא הקביעה הגורפת הפותחת את הכתבה. באותו מוסף כותב יורם ירקוני על גטהון טפרה, גם הוא מאפריקה, אך בעורקיו זורם דם יהודי. טפרה עבד בחניון שאחת מלקוחותיו קיללה אותו על רקע צבע עורו הכהה. טפרה תבע וזכה בפיצוי כספי. "לא עליתי לפה כדי שיקראו לי אתיופי מסריח" היא כותרת הכתבה. על שער "הארץ" שתי כותרות סמוכות: "שביתת המהגרים הסתיימה; כאלף איש נדרשו להתייצב במתקן בנגב", ו"השרים אישרו: חצי שנת מאסר למי שיכנה אדם נאצי". "בעולם כולו גוברת ההכרה בחשיבותם של עסקים קטנים", נכתב לפני עשרה ימים בטור מאת מנכ"ל בנק הפועלים, ציון קינן, בגיליון מיוחד של "ממון", שהוקדש לשיתוף פעולה בין "ידיעות אחרונות" לבנק בנושא "עסקים קטנים". "גם בישראל העסקים הקטנים הם עמוד השדרה של המשק. בנק הפועלים מודע לחשיבותם ומשקיע מאמצים רבים במתן מימון, ייעוץ וליווי מקצועי לעסקים קטנים. גם תחרות העסקים הקטנים, הנערכת על-ידי ידיעות אחרונות בשיתוף בנק הפועלים והסתיימה השבוע, מהווה חלק ממאמצים אלה". זו לא היתה הפעם הראשונה השנה ששיתוף הפעולה המגוון בין "ידיעות אחרונות" לבנק הפועלים התמקד בנושא "עסקים קטנים", וגם לא הפעם הראשונה שמנכ"ל הבנק זכה לקבל במה בולטת כדי להשתבח ביחס הטוב שנותן הבנק שהוא מנהל ל"עסקים קטנים". היום מתפרסם גליון "ממון" רגיל, שאינו פרי שיתוף פעולה של המערכת עם גורם מסחרי שהיא מסקרת. בעמ 7 מתפרסמת ידיעה קטנה של נווית זומר ולפיה 2013 היתה "שנה רעה נוספת לעסקים", ומרואיינת בה חוקרת המעידה כי "המשך הירידה בפתיחת עסקים ובקריסה של עסקים מגיע על רקע הקושי הקיים לעסקים קטנים ובינוניים". אחד משני הגורמים לאותו קושי, על-פי הכתבה של זומר, הוא "מחנק אשראי". גליון "ממון" היום אינו מוקדש לשיתוף פעולה עם גורם מסחרי, אבל כן מציע לקוראים כפולת עמודים שהופקה בשיתוף עם גוף ממשלתי: מחלקת חינוך פיננסי במשרד האוצר. שער המוסף מפנה ל"מדור חדש" מאת רועי ברגמן, כתב ועורך במוסף, "שיעזור לכם להתמודד עם הדבר שהכי מפחיד אתכם: הכסף שלכם". למדור, המוקדש היום ל"ניהול נכון של תקציב המשפחה", נלווה טור של דורית סלינגר, המפקחת על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר. שיתוף הפעולה הזה מצטרף לשיתופי פעולה קודמים של "ידיעות אחרונות" עם משרדי ממשלה בראשותם של שרים ממפלגתו של יאיר לפיד, יש-עתיד. שי ניב מדווח ב"גלובס" כי עובדי חברת AIG הקימו ועד עובדים. יובל אזולאי מדווח באותו עיתון כי ועד העובדים של מפעלי ים-המלח הכריז על סכסוך עבודה בשל צפי למהלך פיטורים נרחב – שההנהלה מכחישה. "השלטון הצבאי במצרים מדכא ביד ברזל את תומכי מורסי ומסמן את מתנגדיו כטרוריסטים", נכתב בכותרת משנה לכתבה מתורגמת מה"וושינגטון פוסט" במוסף "המגזין" של "מעריב". בפתח הכתבה נכתב: "יש תחושה גוברת כאן, במדינה הגדולה בעולם הערבי, כי הדרך הטובה ביותר ליציבות – אחרי שלוש שנים של תהפוכות פוליטיות – היא אולי דרכו של הצבא: למחוץ את האסלאמיסטים שהכעיסו את האנשים מספיק כדי לתמוך בהפיכה שהדיחה אותם מהשלטון, להשתיק את ההתנגדות ולשאול מעט מאוד שאלות". הכתבת, אביגיל האוסלונר, מראיינת את טארק מסעוד, "מדען פוליטי ומומחה למצרים באוניברסיטת הארוורד": "פרט למקרים מעטים מאוד, דמוקרטיה נוטה להופיע במקומות שבהם המצב הכלכלי טוב ויש באוכלוסייה שיעור גבוה של יודעי קרוא וכתוב. במצרים אין לא את זה ולא את זה", הוא אומר לה. "ספקי אינטרנט וחברות תשתית מתנגדים לתיקון רשיון החברות של משרד התקשורת שמטרתו מתן דיווח מדויק על קצב הגלישה: הוא לא בשליטתנו", מדווח אופיר דור ב"כלכליסט". "יפעת בקרת פרסום: עלייה של 4% בהוצאות הפרסום ב-2013", מדווח עוד דור. "שוק הפרסום צמח ב-4% ב-2013, אך מצבו של הענף מוסיף להיות קשה" היא כותרת הדיווח של נתי טוקר ב"דה-מרקר". "שש קבוצות מתמודדות על רכישת פורבס", מדווח "גלובס". עורכי "ידיעות אחרונות" מקדישים את כפולת האמצע לשערוריית המין האחרונה בצרפת, שם נתפס הנשיא כשהוא בוגד, לכאורה, באשתו עם שחקנית קולנוע מקומית. העורכים מצרפים לדיווח תמונות של גיבורי משולש האהבים, ותמונה נוספת של השחקנית: "גם בעירום: גאייה באחד מסרטיה", נכתב מתחת לתמונה, שבה נראית השחקנית עירומה כשעל חזה פס שחור – הפקה משותפת של מחלקת המציצנות ומחלקת הפוריטניות של העיתון. שיתוף הפעולה של "ידיעות אחרונות" עם משרד האוצר אינו היחיד בגליון היום. המוסף "מסלול" מוקדש לשיתוף פעולה מסחרי-מערכתי עם הקרן הקיימת לישראל. במוסף היומי של העיתון מתפרסם פרק נוסף בסדרה "שולחן משפחתי", שיתוף פעולה מסחרי-מערכתי עם חברת המזון אוסם.

לא כל קוראי ה"ניו-יורק טיימס" הופתעו ב-26 במאי, כאשר התפרסם בעמוד 10 המאמר הבלתי חתום שבו התנצל העיתון על שגיאותיו בדיווחים על איומי הנשק להשמדה המונית בעיראק

לא כל קוראי ה"ניו-יורק טיימס" הופתעו ב-26 במאי, כאשר התפרסם בעמוד 10 המאמר הבלתי חתום שבו התנצל העיתון על שגיאותיו בדיווחים על אימי הנשק להשמדה המונית בעיראק. רבים ציפו זה מכבר להתנצלות כזו. הם ידעו כי יותר משנה נתון העיתון המכובד לביקורת חריפה על דרך טיפולו בנושא. מי שקרא, למשל, מאז המלחמה את מדור ביקורת התקשורת שכותב גק שאפר במגזין האינטרנט "סלייט" של מיקרוסופט, ידע מזמן כי משהו בסיסי השתבש בדיווחי ה"טיימס" על הנשק הכימי, הביולוגי והאטומי שפיתח, כביכול, סדאם חוסיין. שאפר, כמו מבקרים חדי עין נוספים, הבחין כיצד הבליט ה"טיימס" ערב פרוץ המערכה, ואף במהלכה, ידיעות שהתבססו בעיקר על מתנגדי משטר ועריקים אנונימים, שידעו לתאר במדויק את המתקנים שבהם פותחו, יוצרו והוחזקו המבחנות הקטלניות והפגזים המאיימים. ככל שהתקדמו כוחות ארצות-הברית ובריטניה לתוככי עיראק, וגם חודשים אחר-כך, לא נמצאה שום הוכחה להימצאותם (פרט לפגז אחד שנמצאו בו, כנראה, שרידים של הגז הרעיל סארין). בהודעת ההתנצלות נאמר כי כתבות רבות על עיראק היו "עיתונאות שאנו גאים בה", לצד כתבות שכללו מידע חלקי והצביעו לכיוון בלתי נכון, כפי שקורה לעתים, אך לאחר מכן הושלם המידע בכתבות אחרות. הבעיה נעוצה בכמה כתבות שראוי היה לבדוק אותן "בצורה נמרצת יותר", בעיקר משום שהביאו מידע שהיה שנוי במחלוקת ומוטל בספק גם בעת פרסומן. המידע למרבית הכתבות סופק בידי ארגון הגולים "הקונגרס העיראקי הלאומי", בראשותו של אחמד צלבי, שנחשד באחרונה לא רק בהונאת הממשל אלא גם בהעברת מידע סודי לאיראן. במבט לאחור, כתבו העורכים, חבל שלא בדקנו בקפדנות את המידע שפרסמנו, לאור מידע חדש שנחשף והימצאותן – או העדרן – של הוכחות לאמיתותו. (הכתבות הבעייתיות לוקטו באתר www.nytimes.com/critique). במאמר ההתנצלות אין איזכור לשמם של העיתונאים שעמדו מאחורי הכתבות הבעייתיות. "כמה ממבקרינו הפנו את האשמה לכתבים מסוימים", נכתב שם, "אבל בדיקתנו מעלה כי הבעיה מורכבת יותר, וחלק מהאחריות מוטלת על עורכים, ברמות השונות של העיתון". בלשון הודעת ההתנצלות: "חלק מהעורכים, שהיו צריכים לגלות יתר ספקנות, נטו אולי יתר על המידה לרוץ לפרסם את הסקופים". שם אחד בלט יותר מאחרים בהעדרו מהודעת ההתנצלות, ומבקרי תקשורת הצביעו על כך מיד. המדובר באחת הבכירות בכתבות העיתון, שמילאה תפקיד מרכזי בפרשה העיראקית – גודית מילר. מילר עסקה רבות בנושא הנשק להשמדה המונית של עיראק עוד לפני המלחמה, והיתה גם אשת הקשר המרכזית עם אחמד צלבי – איש עסקים שנוי במחלוקת, בן שישים, שמטרתו המוצהרת היתה החלפת המשטר בעיראק. הוא פעל רבות לקידום מטרה זו יד ביד עם הניאו-שמרנים בממשל בוש, שסללו את הדרך למלחמה. צלבי הוא עכשיו מקור מבוכה לבית הלבן ולפנטגון, אך לא פחות מכך לעיתונות האמריקאית. לפני חודשים אחדים פרסמו כתבי רשת העיתונים האמריקאית "נייט רידר" מסמך ובו מתגאה הארגון שהצליח להזרים מידע ללא פחות מ-108 ארגוני תקשורת אמריקאיים בדבר הסכנות הטמונות בסדאם ובהמשך משטרו. צלבי ואנשיו עשו זאת באמצעות אספקה שוטפת של עדויות-כביכול של עריקים, מדענים ומתנגדי משטר עיראקים על הנשק להשמדה המונית של סדאם. הפעולה הזו נעשתה במימון נדיב של הממשל והקונגרס, שהקציב בעשור האחרון כמאה מיליון דולר לפעילות זו. העיתונאים בלעו בקלות את העדויות המרשיעות שסיפק צלבי, בין היתר משום שאלה זכו לאימות מפי פקידי ממשל, שגם הם התבססו בין היתר על אותו מידע, ורצו לעודד כל פרסום שיחזק את הקייס נגד סדאם. פרסום המידע על מעללי סדאם ב"ניו-יורק טיימס" עתיר המוניטין בארצות-הברית ובעולם כולו היה ללא ספק אחד ההישגים החשובים של צלבי. גודית מילר היתה מבחינתו היהלום שבכתר: היא נחשבת לא רק כתבת שטח בלתי נלאית, אלא מי שיודעת לנווט את דרכה במסדרונות ה"טיימס", כדי לזכות במשימות יוקרתיות ואחר-כך בחשיפה משמעותית בעמוד הראשון. הקריירה של מילר ב"טיימס" החלה ב-1977, כאשר הצטרפה למשרד הוושינגטוני של העיתון. היא שובצה תחילה לסקר את רשות ניירות הערך, אך מהר מאוד עברה לנושאים המדיניים, ועסקה גם בסיקור נושאים הנוגעים למזרח התיכון. ב-1983 מונתה לראש המשרד של העיתון בקאהיר, אחר-כך היתה כתבת בפריס וסגנית ראש המשרד בוושינגטון. ב-1990 שבה למזרח התיכון, כדי לסקר את ההכנות למלחמת המפרץ הראשונה. בשנות התשעים עסקה בעיקר בנושא הנשק להשמדה המונית. בין לבין הספיקה לפרסם שורה של ספרים על סדאם, על האיסלאם הקיצוני, על לוחמה ביולוגית (שעובד לסדרת טלוויזיה, שזיכתה אותה ב-2002 בפרס ה"אמי"), וגם ספר על הדרך שבה נשמר – או עוות – זכר השואה בארצות-הברית, בגרמניה, באוסטריה, בהולנד, בברית-המועצות ובצרפת. אחרי פיגועי 11 בספטמבר נענתה להנחיית עורך העיתון "לכי על הפוליצר", ויחד עם צוות כתבים היתה שותפה לסדרת תחקירים על אוסאמה בן-לאדן, שזכתה בסופו של דבר בפרס היוקרתי. את הקריירה המכובדת הזו מלווה מזה שנים שובל של לשונות רעות, בעיקר תיאורים של אמביציה דורסנית, כמעט חסרת מעצורים, שמותירה מאחור עמיתים פגועים ועורכים זועמים, כמו גם רכילויות עסיסיות על רומנים עם פוליטיקאים, פקידים ואנשי תקשורת בכירים, ביותר ממדינה אחת. בכתבה נרחבת עליה שפורסמה במגזין "ניו-יורק" הודה עורך ה"טיימס", ביל קלר, שגודית "היא רכושנית ביחס למקורותיה, אובססיבית כלפי הסיפורים שלה, ויש לה מרפקים חדים", אך הוסיף כי תכונות אלה אפיינו מאז ומתמיד כמה מבכירי התחקירנים של העיתון. העדויות המרשיעות-כביכול שסיפק צלבי למילר מפי עריקים עיראקים עשו כותרות, וסייעו בהכשרת הקרקע למלחמה, לשביעות רצונם של בכירי הפנטגון. אלה, כך טוענים מבקריה, גמלו לה בצופר עיתונאי: ערב פרוץ המערכה בעיראק היא סופחה ככתבת לאחת היחידות המסקרנות ביותר – צוות החיפושים הנייד "אלפא", שמשימתו היתה לגלות את האתרים שבהם פיתח סדאם את הנשק להשמדה המונית ואחסן אותו. מילר עשתה ארבעה חודשים עם היחידה בעיראק, וגם חלק מדיווחיה משם עוררו תמיהות. היא הביאה מן השטח, למשל, עדות של מדען עיראקי שטען כי מערכי הנשק להשמדה המונית הושמדו ערב המלחמה, וחלק מן הציוד הועבר לסוריה. הוא גם דיווח על קשרים שהיו בין משטרו של סדאם לארגון אלקאעידה. מילר כתבה כי על-פי כללי הסיפוח שלה ליחידה, נאסר עליה לראיין את המדען או לזהותו. כבר אז נמתחה ביקורת על הדיווח, שהצטייר כחלק ממאמץ להצדיק את המשך הפעילות האמריקאית בעיראק. עתה, במאמר ההתנצלות של ה"טיימס", הודה העיתון ששגה בכך שלא חזר לאחר זמן לבדוק את כל טענותיו של המדען – שעד לשעת כתיבת דברים אלה לא נמצאו להן הוכחות. מילר רקמה קשרים הדוקים עם אנשי יחידת אלפא, השתתפה בטקס העלאה בדרגה של מפקד הצוות, ריצרד גונזלס, ואף הפעילה את קשריה כדי למנוע את פירוק הצוות, כאשר התברר כי הוא נכשל כליל בנסיונותיו לאתר את "האקדח העשן" שיוכיח את צדקת המלחמה. בקיץ שעבר דיווח ה"וושינגטון פוסט" כי הגנרל הממונה על הצוות קיבל פנייה ישירה ממילר שלא להוציא את היחידה מעיראק, כולל רמז שמעשה כזה יקבל סיקור ביקורתי ב"טיימס". ה"פוסט" דיווח שהיו בצבא מי שכינו את צוות אלפא "היחידה של גודי", משום מעורבותה הרבה בפעילות היחידה, בין היתר בשל קשריה עם צלבי, שניסה להוביל את היחידה לאתרים שבהם קיווה לספק הוכחות לטענותיו על סדאם. הביקורת והזעם על התנהלותה של מילר בעיראק הביאו, ככל הנראה, לכך שאחד מעמיתיה, בצעד יוצא דופן, הדליף ל"וושינגטון פוסט" את הטקסט של חילופי הדואר האלקטרוני של מילר עם ראש משרד העיתון בבגדאד, גון ברנס, שרתח על כך שהיא פועלת על דעת עצמה, ללא תיאום. בתגובה לטענות על ראיון שערכה עם צלבי, השיבה מילר באחד ממסרי הדואר האלקטרוני לברנס: "אני מכסה את צלבי כבר כעשר שנים, ועשיתי את מרבית הסיפורים עליו לעיתון שלנו... הוא סיפק לנו את מרבית הסיפורים הבלעדיים לעמוד הראשון על הנשק להשמדה המונית". הסיפורים של צלבי מביכים עכשיו את ה"ניו-יורק טיימס", אבל לא פחות מכך את ממשל בוש, המצטייר כמי שהיה מוכן לקנות כל סחורה מידיו של גולה עיראקי שנוי במחלוקת, ובלבד שהדברים יחזקו את הקו האידיאולוגי של הניאו-שמרנים, שיזמו את המלחמה בעיראק. "אנחנו שילמנו לצלבי – כדי שיוליך אותנו שולל", אמר איש מודיעין אמריקאי בדימוס. ממשל בוש מסרב עדיין להודות בכשלונו, אבל ה"טיימס" החליט, ולא בפעם הראשונה, להודות בפומבי במשגים שעשה בסיקור. להודעת העורכים הצטרף גם מאמר של דניאל אוקרנט, "העורך הציבורי" של ה"טיימס", האומבודסמן, שמנה כמה חוליים עיתונאיים שתרמו ללא ספק לכישלון. ביניהם: הרעב לסקופים, המציף עיתונאים באדרנלין כל אימת שהם מתקרבים לסיפור בלעדי, ושוכחים כי דווקא במצב כזה יש לנהוג במשנה זהירות. אם פעם אמרו לכתב ה"טיימס", "אל תהיה ראשון, תהיה מדויק", ואחר-כך שינו את הכלל ל"תהיה ראשון ומדויק", השלב הבא הוא בלתי נמנע, כתב אוקרנט. התאווה לעמוד הראשון, המניעה כל כתב, גורמת לו לעטר את הסיפור בתרועות חצוצרה על גילויים וחשיפות, המעניקים לו צליל של כותרת טבלואידית, אשר לעתים מתבררת לאחר מעשה כבלתי מדויקת. או תסמונת פגע-וברח, כהגדרת אוקרנט, המאפשרת להציג סיפור כגילוי מדהים, מבלי לשוב אליו לאחר זמן לברר אם היה בו ממש. בעידן האינטרנט והארכיונים הממוחשבים, הזיכרון הציבורי מתארך, ותמיד יימצאו מבקרים ומתנגדים שישלפו את הממצאים המרשיעים מן העבר. וכמובן גם החטא החוזר על עצמו במרבית הפאשלות העיתונאיות – העדר ייחוס מלא למקורות, או בלשונו של אוקרנט: "אין דבר רעיל יותר לעיתונאות אחראית מאשר מקורות אנונימיים". יש בארצות-הברית מי שמסתערים בחדווה על כל תיקון היוצא מארמונה הניו-יורקי של "הגברת האפורה", כהוכחה לדרך עבודה לקויה ובעייתית. אבל אפילו מבקרה החריף ביותר של מילר, גק שאפר, משוכנע שדווקא התיקונים וההתנצלויות הם הרגעים המשובחים יותר של העיתון. "לא שראוי לראות בטיימס את מודל השלמות", כתב, "אבל שום ארגון תקשורת אחר אינו בוחן את עצמו פומבית באותה תכיפות ובאותה כנות כפי שעושה זאת הטיימס". היו מי שמתחו ביקורת על כך שמאמר ההתנצלות "נקבר" בעמוד 10, ואחרים הזכירו שבניגוד לפרשיות מביכות אחרות – כדוגמת זו של הכתב גייסון בלייר שפיברק דיווחים – שהסתיימו רק במבוכה ל"טיימס", במקרה הנדון סייעו הכתבות בעיתון לגיוס תמיכה במלחמה שכבר גבתה את חייהם של מאות חיילים אמריקאים. בין כותבי המכתבים למערכת שפרסם ה"טיימס" היו גם אנשי צוות אלפא ומפקדם גונזלס, שטענו כי דיווחיה של מילר היו מדויקים לחלוטין. והיה גם מכתב מפרופסור בגימלאות מאריזונה, שמחה על התעקשות העורכים שמדובר בעניין מוסדי, לא אישי. "האמת היא שמוסדות אינם להוטי קרדיט, וגם לא מתפתים על-ידי מקורות, כפי שעושים כתבים... כמה מכתבי העיתון, ובראשם גודית מילר, נכשלו בתפקידיהם כמו העורכים, ואולי אף יותר. הסלחנות וההתעלמות מכך מעידות כי גם בטיימס, כמו בממשל בוש, איש אינו נושא באחריות". בכתבת הדיוקן על מילר במגזין "ניו-יורק" צוטט העורך ביל קלר: "קצת מרגיז לראות אותה נרדפת מכורסאותיהם של אותם אנשי אתיקה עיתונאית, שלא העזו מעולם להיכנס לאזור מלחמה, ולא זכו אפילו בכבוד לשאת את המחשב הנייד של גודי". השורה התחתונה: כמה ימים אחרי ההתנצלות חזר שמה של מילר להתנוסס בעמודי החדשות של ה"טיימס", כאילו כלום לא קרה. גיליון 51, יולי 2004

המוזיקה של "ידיעות אחרונות" מחרישה אוזניים | מיקי רוזנטל שוקל להפיץ את סרטו הגנוז באינטרנט | התגלה עיתון רווחי בארה"ב

לפני כמה שבועות כתב כאן רותם אברוצקי על השימוש המוגזם שעושים כתבים ועורכים של מהדורות החדשות הטלוויזיוניות במוזיקת רקע במסגרת כתבותיהם, ועל הצורך לנקות את הכתבות הללו לחלוטין ממניפולציות מוזיקליות שכאלו, שכל מטרתן משיכה וריתוק הצופים. העיתונות המודפסת עדיין אינה מסוגלת לשלב פסקול בדיווחיה, ולכן, לכאורה, עורכיה אינם אמורים להעסיק את עצמם בדילמה האתית שהעלה אברוצקי. אך מבט בעיתוני הבוקר מלמד כיצד מוזיקת הרקע הולכת ומשתלטת גם על הדפים האילמים. התופעה בולטת הבוקר במיוחד בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", שבתקופה האחרונה הולכים ומידמים לעמודי חדשות של צהובונים דוגמת "בילד" הגרמני. המידע על הטרגדיה האחרונה שאירעה במדינת ישראל (אם הטביעה את בנה בים, ככל הנראה) נמצא בעיתון, ולכאורה אף מובא בהבלטה יתרה, אך בפועל המידע מוסתר על-ידי רבדים רבים של הסחות דעת ובנייה דרמטית, שהן ה"מוזיקה" המניפולטיבית שעליה התריע אברוצקי. בנוהג שכבר הפך לשגרה, כותרת הגג של העיתון מוסרת את המידע הרלבנטי לקורא ("אם מראשון-לציון הטביעה למוות את בנה בן ה-4"), בעוד שהכותרת הראשית ("איך אפשר"), המודפסת בגופן גדול ובולט ממנה פי כמה, עוסקת בתגובה הרגשית שאמורה להתעורר בקרב הקורא לנוכח המידע שהופיע בכותרת הגג. היפוך היוצרות הזה, שבו המידע החשוב מופיע כרקע לתגובה הרגשית הנדרשת מצרכן העיתון, מדגיש עד כמה המצב בעיתונות המודפסת מדורדר – לא רק שנעשה כאן שימוש מסיבי ב"מוזיקה" כדי להגביר את מעורבות הצרכן במוצר התקשורתי, אלא שבמקרה זה המוזיקה כבר אינה מוזיקת רקע, היא עומדת במרכז, ואילו העובדות החדשותיות הפשוטות מופיעות ברקע שלה. הכפולה הפותחת של העיתון, שבה צפוי היה למצוא מידע על האירוע, מוקדשת רובה לשני תצלומים, האחד של הילדה רוז פיזם, שהיעלמותה העסיקה את התקשורת בשבוע שעבר, והשני של הילד אלון יהודה, שטבע אתמול בים. גם בעמודים אלה מקבל הקורא כותרת דרמטית שאינה אומרת דבר ("נולדו אל מותם"), ולצדה בחר העורך לקשט בטור הגיגי נטו של יגאל סרנה. הכפולה השנייה של העיתון עדיין לא מספרת לקוראים על מקרה המוות עצמו, אלא מוסרת את גרסת האב לאירוע ("היא היתה בדיכאון"), ורק בעמ 6 – לאחר כותרת ראשית שלא מסרה לנו מידע, כפולה פותחת שהכשירה את הקרקע המוסרית, וכפולה נוספת שקירבה אותנו עוד קצת לאירוע בלי להיכנס לפרטיו – מגיע הקורא לידיעה [זוהר שחר לוי ומאיר תורגמן] על המקרה שחולל את כל עמודי החדשות שקרא עד לרגע זה. אך גם בידיעה זו המוזיקה מחרישת אוזניים. "אפשר רק לשער כמה שמח הילד, שכולם קראו לו אלוני, לבלות בוקר אחרון של חופש גדול עם אמו", כותבים העיתונאים על מצב רוחו ההיפותטי של הקורבן בבוקר היום שבו הוטבע. לאחר שהם מדווחים לנו כי האם הציעה לבנה לבוא עימה לחוף הים, הם מוסיפים: "גם הפעם אפשר רק לשער כמה שמח אלון הקטן על ההצעה. ודאי חשב שאמו היא האם הטובה ביותר בעולם ושהוא בר מזל שכך מפנקים אותו. אלא שלאמו של אלון היו תוכניות אחרות, שטניות". אפשר רק לשער מה עבר במוחם של צמד העיתונאים כשהחליטו לנסח כך את הטקסט שהעבירו למערכת "ידיעות אחרונות". ודאי חשבו שהעיתון שלהם הוא העיתון הטוב ביותר בעולם, ושהם בני מזל שיש להם הזכות לכתוב בו. ודאי לקחו בחשבון שהעיתון שלהם דורש צבע, דורש דם, דורש את החומרים החזקים ביותר שניתן להעלות על דף מודפס, ופעלו בהתאם. ברור כי בעידן שבו המידע מגיע לצרכני התקשורת הרבה לפני העיתון המודפס, על העיתון לשנות את גישתו הבסיסית, אך במקום לפנות לסיקור עומקו של האירוע, תוך הדגשת רבדים שאינם מדווחים במדיום הטלוויזיוני והאינטרנטי, הנטייה היא להתמקד דווקא ברגשות המתבקשים מהסיפור החדשותי. ספק אם בטווח הארוך תצליח גישה זו לשמר את קהל הקוראים המתדלדל. אגב, בסיומה של אותה ידיעה חדשותית מובאים דברי אחיו של אבי הילד שהוטבע אתמול בים, האומר: "כל השבוע אנחנו שומעים על הזוועה של הילדה היפה רוז, ואז ביום שישי אני שומע ברדיו על אמא שרצחה את הבן שלה. ואז אני מגלה שזה אלוני שלנו. פתאום הזוועה נכנסת אלינו הביתה". הנה דוגמה להבנה לא נכונה של השפעת התקשורת על צרכניה. "הזוועה של הילדה היפה רוז" לא נכנסה אל ביתם רק מרגע שהילד שלהם הוטבע בים; היא נכנסה לביתם עם כל מהדורת טלוויזיה, עם כל גליון עיתון. בהקשר זה כדאי לציין כי נחמן שי כותב הבוקר ב"ישראל היום" טור תחת הכותרת "על אחריות התקשורת", ובו הוא מתייחס לסיקור פרשת היעלמותה של רוז פיזם. לדברי שי, "העיסוק האובססיבי, המציצנות וההיקף קירבו את הסיפור לכל בית בישראל [...] בין הקריאה לאחריות קולקטיבית של התקשורת ושלנו כחברה לבין ההיקף חסר התקדים של הסיקור – רב המרחק". משום כך קורא שי לתקשורת לבחון שוב ושוב "לא רק מהן התוצאות קצרות הטווח של הסיקור, אלא גם כיצד הוא משליך לטווח ארוך". ב"מעריב" הדיווח החדשותי על הטרגדיה הטרייה מגיע כבר בכפולה הפותחת של העיתון ואף מסתיים בה, ואילו הקריאה ב"הארץ" מעניקה את התחושה כי יש מי שעדיין לא איבד הבוקר כל חוש מידה. "אם חשודה שהטביעה בים את בנה בן ה-4", זו לשון ההפניה הקטנה מעמוד השער לעמ 6 של העיתון, שם מדווח על המקרה בקיצור ובלשון יבשה [יגאל חי, רותי סיני ורוני זינגר-חרותי]. בעיתון זה, האם "חשודה" ולא רוצחת, ואילו האפשרות שבנה חשב כי זה היום המאושר בחייו, שעות ספורות לפני שהוטבע, כלל אינה מוזכרת. לעומת זאת, בטור קטן לצד הדיווח מופיעה ידיעה קצרצרה מהגרדיאן: "אם הורשעה ברצח בתה במיקרוגל". ככה סתם, כדי שנדע שאנחנו לא לבד בעולם. הסיפור הזה מובא גם ב"ישראל היום", תחת כותרת הגג "שם יש עונש מוות", אף שעונש כזה טרם נגזר על האם. נראה כי מתפתחת לה אגנדה חדשה של העיתון – תמיכה בעונש מוות. בשבוע שעבר, למקרה שהצלחתם לשכוח, קיבל איש יחסי-הציבור רן רהב את הכבוד מ"ישראל היום" לשטוח את משנתו בעניין זה בטור פובליציסטי בולט. עידו קינן מביא ב"כלכליסט" שיחה קצרה שקיים עם מיקי רוזנטל על האפשרות לשדר באינטרנט את סרטו הגנוז "שיטת השקשוקה", העוסק בדרכים שבהן צברה משפחת עופר את הונה. רוזנטל אומר למראיינו: "אם לא אצליח לשדר את שיטת השקשוקה בשום מקום אחר, ייתכן מאוד שאנסה לשדר אותו באינטרנט תמורת תשלום סמלי". קינן מציין כי מרגע שהוצע לציבור לרכוש את ה-DVD של הסרט באתר הרשמי של "שיטת השקשוקה", החלה הספירה לאחור עד לרגע שבו ניתן יהיה להוריד את הסרט בשלמותו באמצעות תוכנות לשיתוף קבצים. ואילו פרקליטה של משפחת עופר, עו"ד צבי גלמן, מזהיר את קינן וקוראיו כי "היכן ש[הסרט] לא יוקרן והיכן שהוא לא ישודר, באמצעי תקשורת זה או אחר, לרבות אתרי אינטנרט כמובן, כל מי שיסייע בדבר [...] יהיה חשוף לתביעה בגין הוצאת לשון הרע. [...] גם מי שמתחזק או מפעיל שרתים למיניהם איננו חסין מפני תביעות לשון הרע, ככל שהוא שולט על השידור". הסרט, למי ששכח, יוקרן השבוע בסינמטק תל-אביב. קשה להאמין שעצם הצפייה בו עלולה להוביל לכתב תביעה, אבל אולי כדאי לצופים לחשוב פעמיים לפני שהם אומרים לחבריהם שהסרט מצא חן בעיניהם. ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר ידיעה מתורגמת מ"בלומברג" [רייצל זאהרוסקי], על המקומון של פאלם ביץ, פלורידה, ששמו "פאלם ביץ דיילי ניוז", והוא מצליח לפרוח בשעה שכל העיתונות המודפסת שרויה בנסיגה. עיתון זה, השייך לחברת קוקס-אנטרפרייזס, מודפס על נייר מבריק שאינו מכתים את אצבעות המעלעל בו, עוד פינוק קטן לעשרת אלפי תושבי פאלם-ביץ, ששווי ההכנסה שלהם הוא 35 מיליון דולר נטו בממוצע בשנה. אנליסט של תעשיית העיתונים מצוטט בידיעה כמי שמעריך כי לא קיים עיתון אמריקאי בעל קהל קוראים עשיר יותר, ויש לכך, כמובן, השלכות חיוביות – ב-2007 עלו מכירות הפרסום בעיתון ב-11%. מהו התמהיל המנצח של העיתון? "ידיעות על מסיבות ואירועים חברתיים, דיווחים על עסקאות נדל"ן בשווי של מיליונים וכיסוי של אירועים מקומיים". לפי הידיעה, תצלומים מנשפי צדקה מקבלים מקום על השער, ועורכת מדור החברה אומרת כי "החברה כאן היא החדשות". ב"כלכליסט" מדווח אמיר טייג כי לפי הסקר השנתי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, כמעט 20% מהצופים מוכנים לנטוש את חברות הכבלים והלוויין לטובת חבילת ערוצים צרה ללא תשלום. טייג מציין כי מדובר בשיעור נטישה פוטנציאלי הגבוה פי שישה מהערכות שסיפק משרד האוצר בתחילת השנה.

"בית-ספר למוזיקה": הטלוויזיה מאפשרת לנו להתמוגג מנחת מול ילדים חמודים בלי להראות לנו באיזה מחיר הושג המחזה הזה

הערה קצרה בקשר לתוכנית הריאליטי החדשה והמקסימה "בית-ספר למוזיקה": כאשר בני הקטן אומר בכעס, "אני רוצה להחליף אבא", האינסטינקט הראשוני הוא לומר, "איזה חמוד!". זה באמת חמוד איך שהוא אומר את זה. אבל זה כמובן מעשה לא חינוכי, ואפילו לא מוסרי, לומר את זה. זאת פשוט מחיקה של הילד מתחת לדימוי השחוק "חמוד!". בגדול, זאת גם הבעיה המוסרית-חינוכית של תוכנית הריאליטי. התוכנית נזהרת מאוד בכבודם של הילדים. להבדיל מ"כוכב נולד", כאן לא מראים, למשל, את כל הטיפוסים המוזרים שתשוקת הטלוויזיה העבירה אותם על דעתם עד כדי כך שהם מאמינים כי ביכולתם לשיר. למעשה לא מראים בכלל כשלונות והדחות, רק ילדים מאוד-מאוד חמודים, שרוצים ויודעים לשיר. חברי הצוות הם לא "שופטים" כי אם "מורים", והם באמת מתייחסים לילדים בזהירות המתבקשת. וזאת בדיוק הבעיה. כלומר, ההנחה של המפיקים עצמם היא שיש משהו לא יאה בהכנסת ילדים למנגנון טלוויזיוני כמו של "כוכב נולד", שבמקרים קיצוניים יכול להיות אלים ומשפיל, ובמקרים רגילים יוצר טלטלה רגשית בקרב הבאים בשערי הטלוויזיה. נניח בצד את השאלה מה זה אומר בנוגע למעמדה המוסרי של "כוכב נולד" עצמה, ומדוע זה בסדר לעשות דברים כאלה למבוגרים, אבל לא בסדר לעשות את זה לילדים, ונשאל רק את השאלה הנוגעת לילדים. השאלה היא כיצד מתאפשרת התוכנית. היא מתאפשרת משום שנזהרים בכבודם של הילדים, ולא מראים, למשל, ילד שבוכה מהתרגשות או מכעס או מעלבון. כלומר, לא מראים שום דבר שיגרום לנו לזוז באי-נוחות על הכורסה ולומר, "איך עושים דברים כאלה לילדים!". כלומר, לא בדיוק כבודם של הילדים עומד על הפרק, אלא יותר מכך הנוחות של הצופה. לא מראים, למשל, את הילדים שנכשלו במבחן, והרי זה ממש כאילו אף ילד לא נכשל! במובן הפשוט ביותר, לפנינו התנהלות שיש בה חוסר יושר. הטלוויזיה מאפשרת לנו להתמוגג מנחת מול הילדים החמודים בלי להראות לנו באיזה מחיר הושג המחזה הזה. בדיוק בגלל זה אפשר לומר שהטלוויזיה משתמשת בציניות ב"נחמדות" הילדים. משתמשת בה כבשר רייטינג. אנחנו מתבוננים בשופטים בתחרות ומבינים אותם. באמת אי-אפשר לעמוד מול הילדים החמודים האלה בלי להתמוגג. אבל האמת הצינית היא שזה גם המעמד שאליו שואפת הטלוויזיה להגיע אל מול הצופה. אי-אפשר לעמוד מול זה בלי להתמוגג. כמו שאמרנו בהתחלה: החמוד כצורה של מחיקה. איך אומרים בקרקס? אין דבר יותר חמוד מילדים וכלבלבים. צריך רק לזכור שזאת אמירה שהיא כל כולה זלזול בילד.

"החוק קבע שורה של מקרים בהם הרשות איננה חייבת למסור מידע. העובדה שמקרה מסויים נופל לגדרה איננה מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי. היא מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי, רק אם קיים טעם המצדיק זאת"

המועצה להשכלה גבוהה היא רשות שהוקמה עפ"י חוק והיא האחראית על ההשכלה הגבוהה בארץ, לרבות על חלוקת התקציבים למוסדות השונים. העותרים ביקשו לקבל את הפרוטוקולים של ישיבות המועצה והוועדה לתכנון התקציב הפועלת במסגרתה על סמך חוק חופש המידע, וסורבו. המועצה הסכימה למסור רק את החלטות המועצה ולא את הדיונים הפנימיים, בהסתמכה על החוק. החוק קובע כי אין חובה למסור דיונים פנימיים, אך ביהמ"ש קבע כי היעדר חובה אינו פטור, ומשמעו שאין ובת מסירה אוטומטית אלא שהרשות תפעיל שק"ד בין היתר עפ"י עניינו של המשיב במידע והעניין הציבורי שבגילויו. העובדה שהמידע הוא פנימי אינה מובילה לחיסויו. המגמה היא לאפשר גילוי רב ככל האפשר אלא אם הוא ישבש את פעילותה או תפקידה התקין של הרשות או שיפגע בצד שלישי. במקרה הנדון נקבע כי מסירת החלטות המועצה ללא הדיון בהן אינו מסירת מידע של ממש, אינה מאפשרת מעקב אחר הלך דעתם של חברי המועצה ואחר תכלית החלטותיהם. בית המשפט המחוזי בירושלים עתמ 000924/02 בפני: כב השופט בעז אוקון תאריך: 11/9/2003 בעניין: 1. הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ 2. שמואל רוזנר, עורך 3. רן רזניק, עיתונאי העותרים נ ג ד 1. המועצה להשכלה גבוהה 2. יעל עטיה, הממונה על חופש המידע במועצה להשכלה גבוהה המשיבות פסק-דין 1. זוהי בקשה לאפשר לעותרים לעיין בפרוטוקולים של ישיבות המועצה להשכלה גבוהה ("מל"ג") ושל הועדה לתכנון תקציב הפועלת במסגרתה ("ות"ת"). הבקשה הוגשה על פי חוק חופש המידע, התשמ"ח-1988. 2. העותרת 1 היא הוצאת עיתון הארץ בע"מ, והעותרים 2 ו-3 הם עורך בעיתון ועיתונאי הכותב בו. בעקבות דו"ח מבקר המדינה מחודש אפריל 1999, שהתייחס למל"ג, פרסמו העותרים מאמרים בעיתון הארץ בנושא זה. לדבריהם, הם היו מעוניינים להמשיך ולסקר "נושאים הקשורים למועצה להשכלה גבוהה, וזאת, בין היתר, במטרה לעקוב אחר הצעדים בהם נקטה המל"ג בעקבות פרסום ממצאי דו"ח מבקר המדינה". העותרים פנו אל המל"ג בבקשה לעיין בפרוטוקולים ולצלמם. המשיבים הציעו לעותרים להסתפק בהחלטות בלבד. הצעה זו לא סיפקה את העותרים, ומשעמדו אלה על דעתם, הודיעה המל"ג כי "בהתאם להוראות סעיף 9(ב)(4) של חוק חופש המידע והרציונלים העומדים בבסיסו, איננו מעבירים את התרשומות של דיוני אותם הגורמים". מכאן העתירה. [...] 7. חוק חופש המידע פותח בקביעת הזכות הכללית לקבלת מידע, אך ס 9 של החוק קובע כי יש מידע "שאין למסרו או שאין חובה למסרו". בין היתר נקבע כי "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהם או יועציהם" הוא מידע שהרשות הציבורית "אינה חייבת למסור". המל"ג סומכת על הוראה זו של החוק. למעשה, זהו הלוז לסירובה למסור את המידע. לדבריה, מטרת ס 9(4) היא לעודד דיון פתוח בתוך הרשות "ההנחה העומדת ביסוד הגנה זו, והמבוססת על ניסיון החיים, גורסת כי חשיפת התרשומות הפנימיות של הרשות הציבורית תביא לדילולן של תרשומות אלה, לאמירת דברים בעל פה מחוץ לפרוטוקול, ולחשש מהבעת דיעה חופשית, ותגרום לכך כי מידע חיוני לפעולת הרשויות לא יופיע עוד בתיקיהם. כמו כן חשיפת התרשומות הפנימיות עלולה לגרור בעקבותיה לחצים על עובדים מסוימים מצד גורמים מעוניינים באופן העלול לשבש את תפקודה של הרשות" (תגובה מקדמית, ס 3). אכן דברים כדורבנות, אך אין הם מתאימים לכל המקרים. [...] החוק קבע שורה של מקרים בהם הרשות איננה חייבת למסור מידע. העובדה שמקרה מסויים נופל לגדרה איננה מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי. היא מאפשרת לרשות להימנע מן הגילוי, רק אם קיים טעם המצדיק זאת. [...] 10. המל"ג הוא גוף אשר מחזיק בידיו שליטה ממשית על ההשכלה הגבוהה. מסירת החלטות ללא הדיונים שקדמו להן איננה בבחינת מסירת מידע של ממש. ההחלטות הן לקוניות ואינן נותנות ביטוי לדיעות השונות שהובעו אגב קבלתן. עיון בהחלטות מעלה שקשה לחלץ מהן את השיקולים אשר עמדו ביסודן או ללמוד על הקשיים עמם ביקשו מקבלי ההחלטות להתמודד. מסירת ההחלטות, ללא הדיון, אינה מאפשרת מעקב אחר הלך דעתם של מקבלי ההחלטות ומחבלת ביכולת להבין את התכלית שחברי המל"ג ביקשו לקדם. לכן, לא די בהעלאת טענה כללית, לפיה מקבלי ההחלטות יחששו לומר את דברם- ובאופן זה לגלגל את הנטל על העותרים להצביע על טעם לגילוי המידע (ת"א (ת"א) 2060/99 לשכת עורכי הדין נ שר המשפטים, פ"מ תשנ"ח (39 385). הטענה הכללית כי גילוי מידע עלול לפגוע בתפקודן של וועדות פנימיות נחשבת ל"ספקולטיבית" (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצנית הדסה נ גלעד, פ"ד מט (2) 516, 524). מקבלי ההחלטות עוסקים בתקציבי עתק, ובעניין שיש לו חשיבות עליונה מבחינתו של כל אזרח ותושב. יש להניח כי יש ביכולתם לומר את דבריהם בבירור. מידע שראוי להאמר רק בחדרי חדרים מעלה חשד. חשש מהטיה עקב גילוי צריך להיות מבוסס על שיקולים ענייניים. 11. גם הטענה לפיה חלק מחברי המועצה להשכלה גבוהה הם שלוחי מוסדות שונים, ויקשה עליהם לדבר בחופשיות בעניין של עמיתיהם, איננה משכנעת. באותה מידה ניתן לטעון כי ללא גילוי עלולים חברי הוועדה לשרת את האינטרסים של הגופים השולחים בלא פיקוח נאות. אין יסוד מוצק להנחה, לפיה חששם של חברי המל"ג מעמיתיהם יופג על ידי מעטה של סודיות. על עמדות חברי הועדה ניתן ללמוד לא פעם על דרך הרכילות או ההדלפה. והא ראיה, עותק של חלק מהפרוטוקולים מצוי בידי העותרים. החשש "האמיתי" הוא שבלא גילוי עלול חבר וועדה לשקול שיקולים מוסדיים במקום שיקולים כלל ציבוריים. זאת ועוד, חברי המועצה להשכלה גבוהה הם בבחינת נאמנים, ובעקרון כל נאמן חייב בגילוי מלא, בדיווח ופיקוח. "החירות והזכות לקבל מידע מהרשויות הציבוריות נועדה גם להבטיח פקוח נאות של הציבור על נציגיו ונבחריו, שכן אלה הם הרי נאמניו ומשרתיו במשטר דמוקרטי ולא אדוניו" (הפ (ת"א) 1635/00 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ משרד המשפטים).ו [...] 14. המשיבה טענה כי מדובר גם בפרוטוקולים בכמות ניכרת. כמות המידע איננה טעם עצמאי לחסיונו, והעובדה כי מתקיימים דיונים מרובים בקשר לתקציב גדול כל כך, איננה יכולה להצדיק את אי מסירתו. בסופו של יום ניתן לקבוע שהכמות אינה גדולה מידי. את הטענה לפיה חלק מההקלטות לא תומלל אין לקבל. היא הועלתה רק בשלב הסיכומים ואין לעמוד עתה על ההיקף הכספי הכרוך בתמלול. מכל מקום, אם המל"ג אינה חפצה למסור את הקלטות, עליה לתמללן בעצמה.ב [...] 22. התוצאה היא שדין העתירה להתקבל, בכפוף לסייגים הבאים: א. אם המשיבות סבורות כי פרוטוקולים מסויימים או החלטות מסויימות פוגעות בענייני צד שלישי, הן יכולות להשמיט קטעים מפרוטוקולים אלה. במקרה כזה עליהן להצביע על הקטע שהוצא, על המועד בו נערך הפרוטוקול ולציין את הטעם שבשלו מתבקש החיסיון. המשיבות רשאיות להשמיט קטעים אחרים שמוטל עליהם חיסיון על פי כל דין, לרבות התייעצות עם עורכי דין, ובלבד שיציינו במפורש את דבר ההשמטה, טעמיה המדוייקים (טיב הדיון) ומועדי הדיון.נ ב. המשיבות אינן חייבות למסור פרוטוקולים שנערכו לפני שכונס ההרכב הנוכחי של המועצה להשכלה גבוהה, וזאת בהתאם להודעת העותרים מיום 13.7.03.ב ג. המשיבות יכולות לפנות לבית המשפט על מנת לבקש השמטת שמות של דוברים מסויימים או שמות של דוברים בפרוטוקול מסויים, תוך מתן טעם הנעוץ בתוכן הדיון או האמירה.ו ד. מובן, שאם המגבלות שיוטלו על ידי המשיבות כאמור בס"ק (א) לא יהיו מקובלות על העותרת, היא תוכל לשוב ולדרוש את הגילוי. ה. הליך הגילוי יסתיים תוך 30 יום. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים, לרבות שכ"ט עורך דין, בסכום של 5,000 ₪. סכום זה נקבע בשים לב לנכונות העקרונית לגילוי, שבאה לביטוי בסיכומי המשיבות. לקריאת פסק הדין המלא

המשרד להגנת הסביבה הגיש כתב אישום חמור נגד בתי הזיקוק בחיפה ושניים מבכיריו: "גידול משמעותי בפליטות לאוויר של חומרים מסרטנים וחומרים רעילים" • פרק הזמן שלקח למשרד להגנת הסביבה להגיש את האישום: חמש שנים • פעילי סביבה מוחים על הסחבת: "הפקרות גמורה" • בזן: העיתוי אינו מקרי, מדובר במסע ציד נגד התעשייה

המשרד להגנת הסביבה הגיש כתב אישום חמור נגד בתי הזיקוק לחיפה (בזן) ושני מנהלים בכירים בחברה. תאגיד בזן מחזיק מספר מפעלים באזור המפרץ שלפי כתב האישום פלטו זיהום אוויר מסוכן. פעילי סביבה מצביעים על פרק הזמן הארוך שלקח למשרד להגנת הסביבה להגיש את כתב האישום: לא פחות מחמש שנים, בשל לא פחות מ-15 הפרות של היתר הפליטה שהתרחשו ב-2017. בכל התקופות הללו התאגיד היה בשליטת עידן עופר, לפני כשבוע מכר את יתרת מניותיו בחברה. כתב האישום, שהוגש לפני כשבועיים בבית המשפט השלום בחיפה, מצטרף לחמישה כתבי אישום נוספים שהוגשו בעשור האחרון נגד החברה. מאז שנת 2015 הורשעה בזן בארבעה מקרים שונים במגוון עבירות סביבתיות, אולם היקף הקנסות ששילמה, בגובה של כמה מיליוני שקלים בודדים, מתגמד מול הכנסות החברה. לשם המחשה, ברבעון הראשון של 2022 דיווחה החברה על רווח לפני מס בגובה 103 מיליוני דולרים. כתב האישום הוגש נגד בזן ונגד שניים מהמנהלים בחברה, יריב גרץ, שעבד בעת החריגות כסמנכ"ל בבתי הזיקוק ומנהל היחידה העסקית דלקים, ועודי יעקב שהיה מנהל התפעול של בזן ומנהל ביחידה העסקית דלקים. בבזן מכחישים את הטענות ומוסרים כי יתמודדו עימן בבית המשפט. בתגובה לפניית "שקוף", בבזן התנערו מהיסטוריית הזיהום והעבירות על החוק, והאשימו את השומר: המשרד להגנת הסביבה "מנהל מסע ציד נגד כלל התעשייה ובזן בפרט". מול טענות בזן ניצבות העובדות המפורטות בכתב האישום, לפיהן בזן זיהמה את האוויר, הפרה את היתר הפליטה ואף לא ביצעה דיגומים כנדרש: "הפרות אלה הביאו לגידול משמעותי בפליטות לאוויר של חומרים מסרטנים וחומרים רעילים נוספים בצורה שמהווה זיהום אוויר חזק ובלתי סביר", נכתב בכתב האישום שהוגש בידי עו"ד דן טוניק ורינת יאיר-אלון מפרקליטות המדינה. בין החומרים שנפלטו ממפעלי בזן, מעבר לתקן המותר, מזהמים רבים ובהם תחמוצות חנקן וגופרית, פחמן חד חמצני, חלקיקים נשימים וחומרים מסרטנים כגון דיאקסונים. לפי כתב האישום, פליטת החומרים המסוכנים חרגה בכ-3,000%(!) מהתקן המאושר לפי היתר הפליטה של בזן. פליטות המזהמים של בזן "יוצרות חשש לפגיעה בבריאות הציבור ו/או להחמרתה", כך לפי כתב האישום, המפרט שורה של נזקים בריאותיים אפשריים כתוצאה מחשיפה לחומרים המזהמים, בין היתר החלשת המערכת החיסונית, פגיעה במערכת הרבייה, מומים מולדים, פגיעה בתפקודי ריאות ועלייה בתמותת עוברים. בארגוני הסביבה מחו על משך הזמן הארוך שלקח למשרד להגיש את כתב האישום. "לא יתכן שידרשו למשרד להגנת הסביבה ולמדינה חמש שנים להגשת כתב אישום פלילי בגין גרימת זיהום אוויר קשה ובלתי סביר כנגד מפעל כלשהו", אומרת ל"שקוף" רוית שטוסל, מרכזת קהילת "מנקים את מפרץ חיפה", "זו מציאות שאי אפשר ואסור לנו להשלים עימה". שטוסל מזכירה כי "גם כעת, מרגע שהוגש כתב האישום, עוד צפוי הליך ארוך ומתיש בבית המשפט כשבסופו צפויות לדאבוננו פשרות רבות. בפרק זמן זה המפעלים המזהמים, במקרה הזה בזן, ממשיכים לפעול ולבצע חריגות וזיהומים נוספים תוך המשך הפגיעה בסביבה ובבריאות תושבי מטרופולין חיפה. זו הפקרות גמורה". יוליה גינזבורג, סגנית מנהלת מחוז חיפה במשרד להגנת הסביבה ומנהלת תחום פיקוח ואכיפה במחוז, אומרת בשיחה עם "שקוף" כי תהליך הגשת כתבי אישום "מאוד ארוך" משום שהוא כרוך ב"עבודה אינטנסיבית", הכוללת חקירה של המשטרה הירוקה ועבודה של הלשכה המשפטית. "כל עוד המפעלים האלה נמצאים כאן, במפרץ חיפה, לא נצליח להימנע לחלוטין מתקלות", אומרת גינזבורג. לדבריה לא כל תקלה היא בהכרח עבירה על החוק, שכן היתר הפליטה לוקח בחשבון גם אחוז מסוים של תקלות. אולם כך או כך, מדובר באירוע הפולט זיהום אוויר מוגבר. לדברי גינזבורג, בשנתיים האחרונות חלה ירידה בהיקף הפליטות החריגות מהארובות בעקבות תוכנית טיפול של המשרד להגנת הסביבה. "מ-2020 לא איתרנו חריגות, ואם כן זה נקודתי ומינורי. אי אפשר להגיד שאין צמצום חריגות וזיהום, אי אפשר להגיד שזה לא עוזר. אבל כפי שאמרתי, התקלות ימשכו כל עוד המפעלים פועלים פה", היא מסכמת. האם העיצומים של המשרד להגנת הסביבה מרתיעים את החברה? רק אתמול (ד) התרחשה תקלה משמעותית במפעל כרמל אולפינים שבבעלות בתי הזיקוק, ועשן שחור התמר מהלפיד הבוער. תושבים דיווחו כי הלפיד בער זמן ממושך לפרקי זמן משתנים גם היום. לא מדובר בתקלה היחידה אפילו השבוע: גם ביום שישי האחרון בער הלפיד. בבזן אמרו בתגובה לתקלות כי "בעקבות תקלה באחד ממתקני הקבוצה מבוצעת סגירה של המתקן. במהלך הסגירה צפויה פעילות לפיד לטובת תהליך של סגירה בטיחותית". עוד הוסיפו כי "ניתן לצפות בפעילות הלפיד בשידור ייעודי באתר הקבוצה". בינתיים מנהל המשרד להגנת הסביבה לפחות עוד תיק חקירה אחד נגד בזן, מלבד מספר הליכים מנהליים שונים. במשרד להגנת הסביבה ביקשו שלא לנקוב במספר מדויק, לטענתם כדי לא לפגוע בהליך החקירה, אבל ציינו כי מאז האירועים שהובילו לכתב האישום התרחשו חריגות נוספות ב-2018 וכן בשנת 2020. "למרות המאמצים שלנו להפסיק חריגות ולצמצם אירועים", מוסיפה גינזבורג, "יש גבול גם ליכולות שלנו". על מנת להפעיל את יכולותיו, המשרד הממשלתי צריך, כמובן, נתונים. כתב האישום מתבסס בין היתר על דיגומי פתע שהמשרד להגנת הסביבה ערך. במשרד לא נקבו בהיקף הבדיקות שהם עורכים בשגרה, אולם ציינו כי 80% מבדיקות הפתע בארץ הן במפרץ חיפה "מתוכן הרוב המוחלט בחברת בזן": פעמיים בשבוע דיגום ארובות ולפעמים כמה ארובות ביום, "וזה נוסף לדיגומים תקופתיים ולאחרונה אין כמעט חריגות". לדברי גינזבורג, במשרד להגנת הסביבה הפחיתו את דגימות המזהמים וסגרו ארבע מ-12 נקודות המדידה, זאת בעקבות הירידה בחריגות בפליטת מזהמים בשנתיים האחרונות ומשום שבזן הקימה מערך ניטור רציף על גדר המפעל. במקביל, המשרד להגנת הסביבה הוסיף תחנה תפעולית בתוך שטח המפעל המנטרת את פליטות הבנזן, שהוא חומר מסרטן ודאי. אלא שנתונים אלה – נשמרים בסוד. מדוע לא לחשוף את הנתונים לציבור? אם התחנה מחליפה בין היתר את נקודות הדיגום שירדו, והנתונים של הדיגום חשופים לציבור, למה לא לחשוף גם את נתוני התחנה? "יש עניין משפטי תוך-משרדי שאמורים להתחיל לפרסם, זה באגף איכות אוויר". המשרד להגנת הסביבה סופג ביקורת בשל האופן בו הוא בוחר להפעיל את סמכויותיו, שנדמה לפעמים נרפה, מתמשך לאין קץ ולא אפקטיבי. במשרד מצביעים על כתבי האישום שכן הוגשו ועל ההצלחה בהפחתת הזיהום הקטלני לאורך השנים. האם המשרד להגנת הסביבה אכן ממצה את יכולות הפיקוח והאכיפה שלו? במשרד מדגישים שוב ושוב כי כל עוד המפעלים ממשיכים לפעול, הזיהום יימשך, וכי הם תומכים בהפסקת פעילות זאת. אלא שהמשרד להגנת הסביבה יכול גם לפעול לשם כך. מה לגבי צו סגירה מנהלי? אם לאורך שנים על גבי שנים החברה ממשיכה לזהם והתקלות ממשיכות, אולי הגיע הזמן להחמרת הענישה? "יש בחוק אפשרות של צו סגירה מנהלי, אבל זה צריך להיות בנסיבות של סכנה מיידית לבריאות הציבור. אנחנו צריכים לזכור שמדברים על מפעלים חיוניים וסגירה שלהם יכולה לפגוע במשק. הצעד שנבחר הוא החלטת הממשלה על סגירת המפעלים בחיפה וחיפוש חלופות בארץ". הסוכנות הבינלאומית לחקר סרטן קבעה שבנזן, החומר שנפלט בין היתר מבתי הזיקוק, הוא מסרטן ודאי בכל רמה, גם מתחת לתקן. האם זו לא סיבה מספיקה להכריז על צו סגירה מנהלי? "זו סוגיה מורכבת. אני צריכה הוכחה שיש זיהום חזק ובלתי סביר וקיימת סכנה. הכלי לזה הוא ניטור ודיגום ובכל התחנות אנחנו לא מודדים חריגות". אבל בשביל שתהיה סכנה בריאותית, לא צריכות להיות חריגות… "לא ראיתי מסמך שסקר וקבע שחשיפה לריכוז בנזן הורג לתקופה כזו או אחרת, משהו מוכח ומספרי שנותן לי אפשרות משפטית. אחרת מזמן היינו ניגשים לסגירת המפעל. יש סקרים שמעידים על תחלואה עודפת, אבל עבור חולים שנחשפו לזיהום עד לשנת 2012, וזו היתה תקופה שלא היה תקן לבנזן. כשמדינה קבעה תקן, כשנמדדו חריגות פעלנו להפסקתן. מי שחולה עכשיו – נחשף לפני הרבה שנים. יתכן שאם יעשו סקר כזה בעוד עשרים שנה, יקבלו מספרים אחרים לחלוטין". אז אין סכנה לתושבי אזור חיפה בכל הקשור לפליטות בנזן? "סכנה מיידית ממשית, כשיש עמידה בתקן – על פניו לא. קבענו תקן מבוסס, לא סתם מספר. עשינו מחקר שלם גם באירופה וארה"ב, ואין לנו שום סיבה חוקית או מדעית לדרוש תקן אפס. אילו משרד הבריאות יגיד שיש מחקר שמעל תקן אפס זה גורם למחלה כזו או אחרת, נבחן ונשקול. נכון להיום אין מידע כזה. התקנות האלה נבחנות אחת לכמה זמן, ואם יהיו מחקרים חדשים ונראה שיש מקום להוריד את התקן – נוריד". בתגובה לפניית "שקוף" באשר לכתב האישום החמור שהוגש נגד החברה, בבזן בוחרים לתקוף דווקא את המשרד להגנת הסביבה. לפי בזן, כתב האישום לא הוגש בגלל שהמפעלים בשליטת החברה פלטו לאוויר חומרים מסוכנים, הידועים כגורמים לתחלואה ותמותה עודפת, אלא בגלל רדיפה שיטתית ובלתי מוסברת מצד הרגולטור:"המשרד להגנת הסביבה הצהיר לא אחת על מדיניותו לסגירת התעשייה, והליכי האכיפה שהמשרד בחר לנקוט בהם בעת האחרונה הינם חלק בלתי נפרד ממסע הציד שהוא מנהל נגד כלל התעשייה ובזן בפרט", מסר דובר בזן, "הגשת כתבי אישום דווקא בעיתוי זה, לאחר חקירות שהתמשכו על פני שנים ארוכות, תוך עינוי דין של מנהלים בתעשייה, איננה מקרית. למרבה הפלא, המדיניות היא של אותו משרד שבמסמכים מקצועיים הודה כבר כי ביצועיה הסביבתיים של בזן מעולים ביחס לבתי הזיקוק באירופה". בניגוד לדברים אלו של בזן, כתב האישום מפרט "ביצועים סביבתיים" כושלים ומפרי חוק, ובאמתחתה של בזן כבר מספר הרשעות. בנוגע לכתב האישום עצמו מוסר דובר בזן כי "בזן מכחישה את הטענות שעולות מכתב האישום ותוכיח את טענותיה בבית המשפט. בזן ומנהליה מפעילים את מתקני הקבוצה במקצועות ובבטיחות תוך שמירה והקפדה על תקני איכות הסביבה המחמירים החלים עליה".

מאז הבחירות האחרונות קיבלו המפלגות השונות כ-54 מיליון שקלים מהקופה הציבורית. ואף שמדובר בכסף ציבורי, הוא אינו שקוף • הכלי של "שקוף" יסייע לכם להכניס את הענייני לפרופורציה - למשל כמה עובדים אפשר להעסיק בחודש בכסף הזה? יש לכם בסיס להשוואה משלכם? כתבו לנו ונוסיף לכלי

כ-11 מיליון שקלים. זה הסכום שהציבור משלם מדי חודש למפלגות לפעילותן השוטפת. וזה בנוסף לכסף שהן קיבלו על כל מסע בחירות, בסכום שעמד על כ-180 מיליון שקלים לכל סבב שכזה. כדי להמחיש כמה כסף מקבלות המפלגות מהציבור בכל רגע נתון יצרנו ממשק שבו תוכלו להתעדכן בכך בכל שניה משעות היממה. אמנם בין שליטה של בעלי הון בח"כים לבין העלות הציבורית (המוגזמת לדעתנו) עדיפה ההוצאה הציבורית. אבל צריך לזכור, זה הכסף שמשולם למפלגות מעבר לתשלומים הקבועים של הכנסת לחברי הכנסת: שלושה יועצים לפחות, תקציב קשר עם הציבור שעומד על כ-94 אלף שקלים בשנה ומשכורת כמובן. הבעיה בכספי מימון מפלגות היא שהם לא שקופים. אף שמדובר בכסף ציבורי, המפלגות החריגו את עצמן מדיני מכרזים, ממגבלות השכר בשירות המדינה ומכללי שקיפות בסיסיים – בשונה מכל כסף ציבורי אחר. היחידי שיכול לספר לנו מה נעשה עם הכסף, וגם באופן מוגבל, הוא מבקר המדינה. ועם קצת תחכום של הח"כים גם את זה אפשר למנוע על ידי דחיות חוזרת ונשנות. ולכן יצרנו דרך נוחה להבין כמה כסף מגיע לכל מפלגה. אבל לא עצרנו כאן: כדי לכמת את הסכומים למושגים שכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו להבין יצרנו טבלה נוספת שבה תוכלו לדמיין אותם. וכאן אנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק. רוצים המחשה נוספת שלא מופיעה בטבלה? כתבו לנו.

כמעט מדי יום שישי מופיעה בפינה השמאלית העליונה של עמוד השער של "הארץ" קריקטורה מבית היוצר של תועמלני שינוי, שמככב בה תינוק מחייך, שיני שמו

כמעט מדי יום שישי מופיעה בפינה השמאלית העליונה של עמוד השער של "הארץ" קריקטורה מבית היוצר של תועמלני שינוי, שמככב בה תינוק מחייך, שיני שמו, המצוי באחת ממבחר פוזות (עומד כשידיו שלובות על חזהו ומחייך, יושב פשוק רגליים ומחייך, משעין את ידיו על מותניו בנינוחות ומחייך, וייתכן שפספסתי כמה). אל לקורא התמים להתבלבל ממראהו התינוקי לכאורה ומן הפוזה והחיוך החינניים של שיני, שכן בלון הטקסט שהוא מתבטא באמצעותו שופע ארס. חידודיו - המצליחים לשעשע לעתים נדירות, אך בדרך-כלל לוקח לי זמן-מה להבין את הבדיחה - מכוונים חצי לעג כלפי כל מה שזז ומעורר עניין חדשותי: פוליטיקאים, מפלגות, מדינות ואישים בעולם, אך כמובן, יותר מכל ­ כלפי החרדים ובראשם ש"ס ומנהיגיה. כלפי אלה הוא פולט שנינות מורעלות במיוחד, לעתים על סף הגזענות, ותמיד טובלות בשנאה יוקדת. כך, למשל, ב-12 באוקטובר תהה שיני: "מעניין איזה צופן מעביר הרב עובדיה בדרשותיו למאמינים". הדברים התייחסו לאזהרת ממשלת ארה"ב לרשתות הטלוויזיה האמריקאיות להיזהר בשידור הודעות שמוסר אוסמה בן-לאדן לרשת אלגזירה, פן יכילו ההודעות הללו מסרים מוצפנים לפעיליו בארה"ב. במלים אחרות, שיני מנסה להעביר לקוראי "הארץ" מסר שלפיו הרב עובדיה הוא הוא "הבן-לאדן שלנו". כמה שבועות קודם לכן הכריז התינוק סתור השיער, בלא כל פרובוקציה מוקדמת, כי "הישיבה היחידה שלא פיקטיבית היא הישיבה במעשיהו". האסטרטגיה הציבורית-פוליטית של תנועת שינוי, המטפחת שנאה ומדון בין דתיים לחילונים, היא מגונה בעיני. ייתכן שבעיני עורכי "הארץ" היא איננה. למרות זאת, משונה בעיני שהם מאפשרים לקריקטורה של שינוי להתפרסם כך מדי שבוע, ולהפוך לחלק מן המרכולת של העיתון בסופי-שבוע. זו איננה תקופת בחירות, הפורמט של מודעת התעמולה הזאת הוא עיתונאי במובהק, והיא מופיעה, כאמור, מדי שבוע, כמעין טור סאטירי לשישבת. השילוב הזה יוצר תחושה ש"הארץ" מאמץ את דבריו של שיני (מה שקרוי בזרגון האמריקאי Endorsement), ולא ברור על מה ולמה, ובאיזו מידה. מאמרי המערכת של העיתון ודאי אינם מבטאים, על-פי רוב, עמדות המזוהות עם שינוי. אני מניח, לכן, שלא ב-Endorsement רשמי עסקינן. אך בכל זאת, מתוך כבוד לשיח פוליטי מהוגן ונטול שטנה, אולי כדאי לעורכי "הארץ" לשקול מחדש את הקרבה הפיזית ממש בין כותרות סוף השבוע שלהם לבין התינוק החייכן. גיליון 35, נובמבר 2001

"ישראל היום" מדווח על תקרית ירי בעזה | "ידיעות אחרונות" מדווח על פטריוטיזם בקרב יהודים | "מעריב" עומד לצד השוטרים

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על אירוע ירי קטלני שהתרחש אתמול ברצועת עזה. "טנקים של צה"ל ביצעו בשעות אחר הצהריים ירי לעבר חוליית מחבלים והרגו שניים מהם", מדווחים לילך שובל, דניאל סיריוטי ושלמה צזנה בידיעה קצרה המופיעה בראש עמ 17 של העיתון. על-פי הדיווח, מקורות בעזה אישרו ל"ישראל היום" כי אחד ההרוגים הוא פעיל בזרוע הצבאית של הגיהאד-האסלאמי, חבר בחוליה שהתכוונה לבצע ירי רקטות לעבר ישראל. מקורות פלסטיניים אחרים דיווחו כי שני ההרוגים היו אזרחים, וכי "לפחות תשעה [אזרחים] נוספים נפצעו באורח קשה ופונו לקבלת טיפול בבית-החולים הממשלתי בבית-חנון". כאמור, אין באף אחד מהעיתונים האחרים דיווח מקביל שיוכל לאשש או להפריך את זה של "ישראל היום", אף כי ב"הארץ" מתפרסמת ידיעה ארוכה למדי [יניר יגנה] על להקות כלבים משוטטים החודרים מעזה לישראל מבעד לגדר המערכת ומסבים נזקים ליישובי הסביבה. הפסקה האחרונה בדיווח של "ישראל היום" מוקדשת לנושא אחר. "בתוך כך", נכתב, ומיד אחר-כך מדווח לקוראי העיתון על דו"ח תגובה שהעבירה מדינת ישראל לאו"ם בעקבות דו"ח גולדסטון ובו היא מתחייבת "להגביל את עצמה בשימוש בפצצות זרחן, להימנע מפגיעה באזרחים ולצרף קצין לעניינים הומניטריים ליחידות הלוחמות". דו"ח התגובה זוכה לטיפול בולט יותר ב"הארץ" ותופס את המחצית העליונה של עמ 3. אנשיל פפר מדווח בהרחבה יחסית על החידושים העיקריים העולים מן הדו"ח, ועמוס הראל מספק מאמר פרשנות תחת הכותרת "רוח המפקד השתנתה". הראל מתאר את השינוי שחל בגישה הישראלית, החל בטענה שהכל התנהל כשורה במבצע "עופרת יצוקה", עבור בהסתערות על כל מי שהעז להביע עמדה אחרת, ועד ללחץ הבינלאומי שהביא להודאה בטעויות והתחייבות לשנות את המדיניות. "בדרך", כותב הראל, "נדמה שישראל שילמה את המחיר המלא על העמדות שנקטה, מבלי שהצליחה לצבור רווח משמעותי בתמורה". השלב הנוכחי, מוסיף הראל, הוא שלב "התסכול של המפקדים על העיסוק המשפטי האינטנסיבי במעשיהם [...] קצינים מטורטרים לעודף חקירות, בלא הצדקה. הדיווחים על צעדים שננקטו, כמו העמדות לדין או פתיחת חקירות נגד בכירים, הועברו לאו"ם ולתקשורת בטרם הופצו בתוך הצבא פנימה. השינויים הנדרשים בתורת הלחימה לא הובהרו כל צורכם לכוחות". גם ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על השינוי בגישה הישראלית, אך קופצים היישר לשלב האחרון. ההכחשות הראשוניות על השימוש בזרחן אינן מוזכרות, גם לא העליהום על עדויות למעשים פסולים. "קצינים זועמים" היא לשון כותרת הגג לידיעה קצרה בתחתית עמ 6, שכותרתה היא ציטוט: "התשובה לגולדסטון מתרפסת ומתנצלת". יוסי יהושוע מדווח על "ביקורת חריפה בקרב קצינים בצה"ל על הדו"ח הנוסף שהגישה ישראל בשבוע שעבר לאו"ם בתשובה לדו"ח גולדסטון". קצין אחד מצוטט כאומר שהדו"ח "יגביל באופן דרמטי את הפעילות במבצע הבא [...] קצינים יחששו לפעול". קצין אחר אומר: "הולכים פה כמה צעדים קדימה עבור הפלסטינים, וכמה אחורה עבור צה"ל". בקיצור, קוראי העיתון לומדים מההודאה של ישראל כי אכן נעשה שימוש בעייתי בפצצות המכילות זרחן מבעד לביקורת של נציגי הכוח המבוקר. תיקון – התיבה "זרחן" כלל אינה מופיעה בדיווח ב"ידיעות אחרונות". נכתב רק כי ישראל תבצע "הגדרה מחדש של אופן השימוש במרגמות בקרבת שטחים מיושבים או מתקנים רגישים". הידיעה על תגובת ישראל לדו"ח גולדסטון אמנם קצרה יחסית, אך ענייני צבא תופסים גם הבוקר שטח נכבד בעמודי "ידיעות אחרונות". המחצית העליונה של העמודים 14–15 מוקדשת לסיקור מאת ראובן וייס של אירוע שהיה אתמול בגני-יהושע: פסטיבל בהשתתפות אלפי מיועדים לשירות ביטחון, ששילב בין הופעות מוזיקליות לדוכן מידע מטעם בסיס קליטה ומיון. וייס מתאר את האירוע בביטוי העשוי לקטוף את התואר אוקסימורון השנה: "וודסטוק קדם-צה"לי". כ-20 אלף צעירים לפני גיוס השתתפו אתמול באירוע שאירגנה האגודה למען החייל. במקום לקחת סמי הזיה ולקשקש על שלום, "הם קנו מזון ומשקאות במחירים מיוחדים – ממש כמו בשק"ם שיכירו עוד מעט מקרוב, ונעמדו שורות שורות אבל לא בשביל מסדר – אלא בשביל נינט". על-פי הדיווח, "אתמול בערב נראה היה שאפשר להקים צבא לוחם שלם מהאו-טו-טו חיילים: כולם סיפרו שהם רוצים להיות הכי קרביים שיש". הידיעה הראשית בכפולת העמודים המרכזית של "ידיעות אחרונות" [ירון ששון] עוסקת בחייל המכונה א, שעבר תאונה קשה, הפך משותק ברגליו, ובכל זאת סיים אתמול קורס קצינים בצה"ל. "גיוס זה דבר חשוב. יש חוק גיוס חובה, ולכן כל אזרח בישראל צריך ללכת לצבא. צריך להגן על המדינה ולתרום למדינה", מצוטט א. "המשפחה שלי מאוד ציונית, וכולנו מאמינים בתרומה מקסימלית למדינה". עוד בכפולה המרכזית, ידיעה נוספת מאת ששון העוסקת בשלושה קצינים חדשים, הבאים ממשפחות של ידוענים: בתו של מפקד חיל הים, בנו של דובר צה"ל, ובתו של שר התחבורה. כתבת השער במוסף "24 שעות" עוסקת ביהודים שהיגרו לישראל כדי להתגייס לצה"ל. סמדר שיר חושפת בכתבה לראשונה את "אש מח"ל", מיזם חדש שמוביל אהרון-יוסף קצוב, ציוני בן 26. המיזם הוא חלק מפעילות ארגון אש-התורה, ש"פועל כדי לאפשר ליהודים לגלות את מורשתם ולמנוע התבוללות". שיר נפגשת עם כמה מהחיילים שקצוב הביא לגיוס בצבא ההגנה לישראל, ושומעת מהם מלים חמות על הצבא ועל מדינת ישראל. "הבנתי שיש דרך אחת לתרום לישראל באמת והיא הצבא", אומר לה יעקב קרול, בן 20 מארה"ב. צעיר אחר בשם נתנאל שלקמן, בן 18 מניו-גרזי, סובל באימונים הצבאיים מהשמש הקיצית. על-פי שיר, הוא "מתענג על הסבל", כיוון שזו "שמש ישראלית". קציני צה"ל אינם היחידים המתרעמים הבוקר על הגבלות שמקשות על תפקודם. "הופקרנו", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", ומהדהדת את עמדת שוטרי משטרת ישראל בעקבות החלטת בית-המשפט העליון להחמיר בעונשו של שוטר שירה למוות בגנב. כותרת המשנה מסבירה: "שלושה שופטי עליון, בראשות הנשיאה ביניש, קבעו אתמול סדר עדיפויות חדש: קודם כל זכותו של גנב להימלט בשלום ממקום הפשע, ואחר-כך זכותם של האזרחים והשוטרים להגן על עצמם". מתחת לכותרת זו מופיע חלק הארי ממאמר שכתב בן כספית ומתפרסם במלואו בכפולה הפותחת של העיתון. "לו אני גנב מכוניות, מהיום והלאה אפשר לצאת לעבודה בנחת", כותב כספית. "פסק הדין אתמול משפר באופן דרמטי את הביטחון התעסוקתי שלנו. פנסיה עוד לא מקבלים, עדיין, אבל יש לפחות ביטוח חיים. מעכשיו, גם אם אני פורץ למכונית באמצע הלילה, וגם אם צוות בילוש תופס אותי על חם, כל מה שאני צריך לעשות זה לתת גז. ישר לתוך השוטרים, או לידם, לא משנה [...] הרי הם לא יעזו לעשות כלום". כספית מבקר בחריפות את פסק הדין, כותב כי "[השופטים] קבעו סדר עדיפויות חדש שהופך את שלטון החוק, זכותם של האזרחים לרכוש, לביטחון ולחיים, יכולתו של השוטר להגן על עצמו ולעשות את עבודתו. כל אלה כורעים וניגפים בפני זכותו של גנב מכוניות שנתפס על חם להימלט בשלום ובביטחון ממקום הפשע". המאמר מסתיים בקביעה: "משהו מאוד בסיסי רקוב כאן עד היסוד". "ההחלטה הזו תפגע במורל השוטרים", אומר בלש בלתי מזוהה לאבי אשכנזי, שמואל מיטלמן ואלי לוי, המדווחים ב"מעריב" על החלטת בית-המשפט. "שוטרים יתחמקו מלעשות מעשים שיש בהם לקיחת אחריות", מזהיר "בכיר במשטרה". "גורם במחוז" הצפוני מספר כי בעקבות מסקנות ועדת אור, "הושרש כאן נוהל שמכונה ידיים בכיסים, שמנחה עד היום את השוטרים". הוא מתריע מפני התפשטות הנוהל לרחבי הארץ. השוטר שבמוקד המשפט, שחר מזרחי, מתראיין למוסף "המגזין" של "מעריב". "מה מצפים? שאני אשכב על הרצפה ואתן לרכב לדרוס אותי?", הוא שואל את אבי אשכנזי ומגולל את גרסתו לאירועים: "היה שבריר של שנייה בין הרגע שבו הוא יפגע בי ויהרוג אותי, לבין השלב שבו שלפתי את האקדח ויריתי כדור אחד בלבד". טענות דומות מטעם השוטרים עולות גם מהדיווח ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". ניצב בדימוס אריה עמית מפרסם טור ב"ישראל היום" שבו הוא מגדיר את החלטת בית-המשפט כ"מכת אגרוף למוטיבציה הפגועה ממילא של השוטרים". דן מרגלית כותב בטור נוסף בעיתון כי "זה גזר דין שיגרום לשוטרים להסב מבט ממקום הפשע כדי לא להסתבך". הטון ב"הארץ" שונה. כותרת הידיעה בעניין קוראת: "העליון הכפיל את עונש השוטר שהרג פורץ לרכב". כותרת המשנה מביאה ראשית לכל את תגובת משפחת הקורבן המקורי בפרשה, כלומר גנב הרכב מוחמד גנאיים, לא השוטר שירה בו, הרגו ונשלח לכלא – "משפחת ההרוג: החלטה חיובית, אך העונש על הריגה עדיין לא מספק. המפכ"ל והשר נותנים גיבוי לשוטר". אגב, את תגובתה של משפחת ההרוג לא ניתן למצוא הבוקר באף אחד מהעיתונים האחרים, לא רק בכותרת המשנה, גם בגוף הידיעות (ב"ידיעות אחרונות" מצוין במשפט האחרון של הידיעה כי בא כוחה של משפחת הקורבן בירך על החלטת בית-המשפט). תומר זרחין, גקי חורי וליאל קייזר מדווחים ב"הארץ" על גזר הדין ומצטטים ממנו באריכות יחסית: "על העונש להלום את חומרת מעשהו של המערער שבירי בלתי מוצדק גרם למותו של אדם, וזאת אף אם אותו אדם היה עבריין, שאינו מעורר אהדה יתרה". תיאור אירוע הירי בידיעה מובא מזווית הראייה של בית-המשפט, לא של השוטר היורה: " מזרחי רדף אחרי גנאיים והשיגו בסמוך לרכב ובין השניים התפתח עימות שבמהלכו ניסה גנאיים לדקור את מזרחי באמצעות מברג. לאחר נסיון התקיפה, גנאיים נכנס לרכב והתיישב במושב הנהג. בשלב זה, שלף מזרחי את אקדחו, ניפץ באמצעותו את שמשת דלת הנהג וקרא לו לעצור. גנאיים, שניסה להימלט ממקום האירוע, התניע את הרכב והחל בנסיעה כדי לצאת ממקום החניה בו חנה הרכב. תוך כדי התזוזה הראשונית של הרכב, שהיה במהירות מינימלית, פגע הרכב במזרחי שעמד בסמוך לדלת הרכב, פגיעה שבית-המשפט הגדירה כקלה, שלא הצריכה טיפול רפואי. בשלב זה ירה מזרחי ירייה אחת לכיוונו של גנאיים. הקליע חדר לראשו של גנאיים וגרם למותו". זאב סגל מספק טור פרשנות משפטית קצר תחת הכותרת "ענישה מידתית ועניינית". סגל מזכיר כי "כאשר הם דנים בגזירת עונשם של עבריינים מתייחסים בתי-המשפט למהות העבירה, לנסיבות ביצועה ולנסיבותיהם האישיות של העבריינים. זהותם של הקורבנות מבחינת מינם, גזעם או עדתם אינה רלבנטית". כותרת במרכז שער העיתון "גלובס" קוראת: "יש הרבה קשקשת סביב הריכוזיות". זהו ציטוט מפי "גורם בכיר בבנק ישראל". "הרגולטורים לא מתרגשים מפופוליזם הריכוזיות", נכתב מעליו. הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת לקרב נוסף במלחמת החפירות שמתנהלת מול מה שמכונה "פופוליזם הריכוזיות", האגנדה שמוביל העיתון המתחרה, "דה-מרקר". בחלקה העליון של הכפולה כתבה מאת אדריאן פילוט, ששוחח עם "גורמים ברשות ההגבלים" ושמע מהם כי "הריכוזיות בישראל דינמית. המשפחות החזקות מתחלפות", לשון הכותרת הפרושה לרוחב שני העמודים. גם גורמים אחרים בבנק ישראל ומשרד האוצר מצננים באוזניו את להט המלחמה בריכוזיות. בחלקה התחתון של הכפולה טור מאת אלי ציפורי, המנתח ומתנצח עם כמה מההתבטאויות שיצאו מפי דרור שטורם ודידי לחמן-מסר, וצוטטו אתמול בהרחבה ב"דה-מרקר". קוראי העיתונות הכלכלית לא יופתעו לגלות כי ציפורי מזכיר בטורו שוב ושוב את התמיכה הפעילה של השניים ברפורמת בכר, ואת הנזק שרפורמה זו גרמה לחסכונות הפנסיה של הציבור. אבל מעבר לטענות הענייניות, בולט בטור סגנון הכתיבה התקיף. כשציפורי זועם, תענוג לקרוא את טוריו, גם ואולי משום שהסוגיות הכלכליות מפנות את מקום הכבוד להתנצחויות אישיות. נראה שאתמול זעם מאוד. כך, למשל, ביחס לאמירה של לחמן-מסר כי "הקונצרנים הגדולים יחליטו איך ניראה ואיפה יעבדו ילדינו", כותב ציפורי: "באמת, דידי? מי שמך לייצג את ילדינו ומה זו ההכללה הזו? יש לנו בשורה בשבילך: אמא ואבא ציפורי לא רוצים שתייצגי את ילדינו, ממש לא. גרמת לנו מספיק נזק. בעקבות דברייך כינסנו דיון חירום במשפחה עם שלוש בנותינו שמייצגות בשבילך את ילדינו. תיארנו להן מה עשו דידי ודרור, איך הם בעצם הושיטו את היד לכיסנו, גם לכיסים של ילדינו. הבנות הנהדרות, אזרחיות למופת, שאלו אותנו בתמימות: איזה עונש הם קיבלו? ובאמת, איזה עונש? עוד במה ועוד כנס לפטפוטי סרק. המעט שאנחנו יכולים לעשות, ענינו לבנות, זה לפנות לגיל גיבלי, המאייר המוכשר של גלובס, שיאייר את דמויותיהם, ובמחלקת הגרפיקה נארוז את איורי דידי ודרור ללוגו שירוץ מעתה בגלובס תחת הכותרת: אדריכלי שוד הפנסיה הגדול. כך עשינו, התוצאה לפניכם". מעל הטור מתנוססים איורי לחמן-מסר ושטורם, תחת הכותרת "אדריכלי שוד הפנסיה". בינתיים, ב"דה-מרקר", ממשיכים להצניע את ההתבטאויות שהושמעו בכנס שאירגן "גלובס", אף שהנושא קרוב מאוד ללבם של עורכי העיתון – דמי הקישוריות שגובות חברות הסלולר. הפעם מדובר בתגובת מנכ"ל בזק לדברים שאמר בכנס הבעלים של חברת פרטנר. ידיעה מאת אמיתי זיו על דברי מנכ"ל בזק מופיעה רק בעמ 35 של העיתון. לידיעה מתלווה טור מאת אמיר טייג. ב"כלכליסט", לשם השוואה, ידיעה על דברי מנכ"ל בזק [גילעד נס] מופיעה בעמ 6. "מי שמספיד את העיתונות מוזמן לקרוא את התחקיר הענק של הוושינגטון פוסט על התנפחות המודיעין האמריקאי מאז פיגועי 11 בספטמבר", כותב יואל אסתרון בפתח המוסף השבועי של "כלכליסט". "בעיני זו המחשה מצוינת לחיוניותה של העיתונות הקלאסית, החוקרת ומתעדת ומנתחת, דווקא כשפרצופה של התקשורת מתמוסס ונהפך לעיסה דביקה וחסרת ערך נוסח פייסבוק". עיתון "הארץ" הוא היחיד שמפרסם הבוקר את תמצית ממצאי החלק המסכם של תחקיר ה"פוסט". עיתון "מעריב", שלו הסכם לפרסום תכנים של העיתון האמריקאי, הסתפק בדיווח מורחב על החלק הראשון של התחקיר ודיווח קצר על החלק השני. מכל מקום, כל הדיווחים המתורגמים בעיתונות הישראלית עושים עוול לתחקיר, כיוון שחלק מהותי ממנו הוא ההגשה המקוונת של ממצאיו. כפי שהסביר ויליאם ארקין, אחד משני מובילי התחקיר, העבודה העיתונאית נעשתה מתוך מחשבה על ההגשה המקוונת. הנה התוצאה, שיכולה לשמש שיעור באופן שבו ניתן לנצל את האינטרנט לטובת עיתונות, לא נגדה. עופר מתן כותב בעיתון "העיר" על המקומון היוצא לאור בקריית-גת, "מה נשמע", גיבור הסרט התיעודי "המקומון", שהוקרן בפסטיבל ירושלים האחרון. מערכת המקומון מתבססת על משפחת הבעלים, משפחת טרובק, המוכנה לפרסם "כתבות תדמית" על בתי-עסק תמורת 1,200 שקל. "מה נשמע אינו עיתון שמטרתו לסייע לציבור על-ידי חשיפת האמת", כותב מתן, "אלא באמצעות מתן במה עבורם, ועל-ידי כך הענקת תחושת משמעות לחייהם ולקורותיהם". בעמוד האחורי של "הארץ" מופיעה ידיעה על מחקר חדש, שפורסם בכתב-העת "Biological Psychiatry", ולפיו אנשים ששרויים בדיכאון עשויים לראות את העולם באופן שונה מאלה שאינם סובלים מדיכאון. על הידיעה חתומה הגר מזרחי, שחתומה בתחתית העמוד גם על עריכת העמוד. באחרונה הופיעו כמה פעמים ידיעות בעמוד האחורי של "הארץ" שהיו חתומות על-ידי עורך העמוד. איתן זליגר וליאור רוטברט כותבים במדור הדעות של "דה-מרקר" על התפשטות התוכן השיווקי בערוצי הטלוויזיה המסחרית. שי גולדן מבקש במוסף השבועי של "דה-מרקר" שלא ליידע אותו על דברים רעים שנכתבים או נאמרים עליו, וזאת בעקבות הערה שכתב לאחרונה אבי רצון. דן טמיר מדווח ב"במחנה" כי בעקבות פרשת ענת קם, נכנס לפעולה מתקן לזיהוי ביומטרי בלשכת אלוף פיקוד מרכז.

בעקבות ירי הרקטות על אשקלון, חיל האוויר חטף מטוס קרב רוסי ותקף באמצעותו את עזה

לפי התמונה שפורסמה בפייסבוק של חדשות 10 (28.10.2013), חיל האוויר הגיב לירי הרקטות על אשקלון באמצעות מטוס קרב סוחוי Su-24 רוסי, שכלל לא נמצא בידי ישראל אבל קיים בחילות האוויר של מדינות ערביות סביבנו. המטוס הוזנק לכיוון עזה ותקף אותה על ידי שחרור נורים נגד טילי נ"מ. • תודות, ליאור וייץ

אם יש משהו שהתקשורת הישראלית נעדרת כמעט לחלוטין, זהו ייצוג סביר לעמדות ביקורתיות בנושאים חשובים באמת, כאלה שעליהם מושתת הקונסנזוס הלאומי

אם יש משהו שהתקשורת הישראלית נעדרת כמעט לחלוטין, זהו ייצוג סביר לעמדות ביקורתיות בנושאים חשובים באמת, כאלה שעליהם מושתת הקונסנזוס הלאומי. למשל, הטרור האיסלאמי: התקפות הטרור בניו-יורק, והמלחמה(?) שבאה בעקבותיהן, הביאו עלינו, למרבה הצער, גם גל חדש של "מומחים" ברדיו ובטלוויזיה - לטרור, לאיסלאם, ללוחמה ביולוגית וכימית, למה לא, בעצם. חלקם, לפחות, נראים לי מוכרים. רגע, רגע, זה לא המומחים האלה שניסו להרוג אותי כבר פעם, על רקע מפות מפורטות של לבנון, עם כרס מלאה בחומוס עם צנוברים ("ממש מעולה") שהם אכלו רק אתמול בחברת איזה סמיר געגע במסעדה הנפלאה ההיא בגוניה? זה לא אותו אוצר מלים מתוחכם-כביכול של בוגר יחסים בינלאומיים/מזרח תיכון/פו"ם, על איזו ברית אסטרטגית (אנטי-סונית או אנטי-שיעית או אנטי-עאלווית) שבשמה נוסדה ידידות מופלאה ונצחית בינינו ובין סוחרי סמים נוצרים בלבנון? וזה לא הם שיעצו לממשלת ישראל לעודד, באמצעים מנהליים ותקציביים, את התנועה האיסלאמית כמחסום בפני התחזקותה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית? והמנהל הצבאי בשטחים, לא הוא שקרא בשקיקה את ניירות העמדה שלהם שהמליצו לסייע לחמאס - תנועה דתית שמרנית ללא שאיפות פוליטיות ­ ככוח נגד לאש"ף? אפשר רק לדמיין את בני דמותם האמריקאים, הכל-כך חכמים בעיני עצמם גם כן, שיעצו לחזק את הטליבאן (ואת אוסמה בן-לאדן אישית) נגד הקומוניסטים ו/או האיראנים. הם תמיד יעדיפו - מתוך אידיאולוגיה, או פרגמטיזם קצר טווח, או שניהם - כוחות מקומיים, דתיים ושמרניים שיעצרו סחף "רדיקלי", כמו מפלגה חילונית דו-לאומית בישראל, כמו כוח פוליטי התובע עצמאות מדינית בשטחים, כמו תנועות עממיות שעשויות לשמור על נייטרליות בינלאומית, או לקיים משטר כלכלי וחברתי שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הבנק העולמי. והם לא לומדים כלום, והם לא זוכרים כלום. סאנטאיאנה טבע את המימרה היפה, שמי ששוכח את עברו נידון לחזור עליו שוב ושוב. אבל אנחנו, שלא שכחנו כלום, למה, לעזאזל, גם עלינו נגזר לשמוע את המומחים האלה שוב ושוב? למה? ▪ ▪ ▪ אם העדרה של אופוזיציה ביקורתית בשאלות גלובליות או אזוריות יכול להטריד, הרי שהשתקתן של עמדות כאלו בשאלות של צבא וביטחון היא כבר ממש מפחידה. מפני שאת מה שהרחוב (על כל גווניו הפוליטיים) יודע וחש, ואת מה שמקורבים ויודעי עניין מלחשים בחדרי חדרים, מסרבת התקשורת לספק לקוראים מן השורה: ▪ שהאופנה של קעקוע דובדבנים על השכם אצל חיילי יחידת "דובדבן" (כמו מרד הנגדים הפורץ מדי פעם בקרב יחידות דומות) אינו שעשוע חינני המיוסד על גאוות יחידה, אלא מטריד, מפחיד, מזכיר זמנים אחרים, ויכול להעיד על הפיכתו של צה"ל לפדרציה של פלאנגות נאמנות לעצמן ולמפקדיהן. ▪ שהריבוי הבלתי נתפס של מעשי התעללות קטנים וגדולים במפגשים של חיילי הצבא הזה עם האוכלוסייה הפלסטינית, התגובות הרפות-עד-אדישות של דובר צה"ל לאירועים כאלה, המיעוט המגוחך של העמדות לדין (ביחס לאינתיפאדה הראשונה, למשל), הנכונות הבוטחת בעצמה של צה"ל לבזות את בית-המשפט הגבוה לצדק בפרשת תושבי המערות בדרום הר חברון, הזילות הבולטת לעין של חיי אדם (פלסטיני) ב(אי)הוראות הפתיחה באש - כל אלה רק מדגימים איך מה שעשוי היה להרעיד את אמות הסיפים רק לפני עשר שנים חולף עתה בסמוך לאוזן הציבורית כאילו לא היה. ▪ שמה שיודע לספר לך כל טרמפיסט מזדמן (בהתלהבות, לא בחרדה) על חיילים הלומי אקסטזי בפסגות ובטול-כרם, על איזה רצף של "הכל חוויות" המתחיל במסיבת אסיד בחוף הים, ועובר לאפטר-פארטי של מכות לישיש בא-רם, על סגל פיקוד זוטר שחלקו "מורעלי לבנון" צמאי פעילות ומעלימי עין, חלקו איבד מזמן שליטה על פעילויות שלהן לא הוכשר ובהן אינו מוכשר, וחלקו בוגר בתי האולפנא של הימין הדתי הקיצוני - כל החבילה הדי מחרידה הזו לא עשתה את דרכה מעולם, במרוכז ובמלוא היקפה, אל התקשורת המקומית. ▪ שהאפשרות, שהועלתה על-ידי כתבים בכירים ברמז, בחשש, בקריצה בין השורות למביני עניין, כאילו אולי, ושמא, וייתכן, שהמספר העצום של קורבנות פלסטינים מיד לאחר הסכם פרס­ערפאת נובע מהפרות יזומות של ההסכם הזה, על-ידי גורמים בצמרת הצבא המתנגדים להסכם ומעוניינים בטרפודו - מן הדין שתיחשף לדיון ציבורי גלוי בקול תרועה רמה. כי אם יש מי שמוכן אפילו לשקול אפשרות כזו, שהפיקוד הבכיר (המורכב מהרמטכ"ל וממינוייו) מנהל סדר-יום מדיני משלו, אז הצבא הזה הוא כבר לא צבא העם הכפוף לנבחריו. ▪ ושלכל התופעות האלה יש לא רק היבטים מוסריים, אידיאולוגיים ופוליטיים, אלא גם אופרטיביים. ממש כמו צמרת המשטרה, שאליה נדרשנו בגיליון הקודם בהקשר של ועדת אור, שלא רצתה או לא יכלה לאכוף את הנחיות הדרג המדיני הנבחר על הפיקוד בשטח, גם מצבו של הצבא צריך להדאיג את אזרחי המדינה שהוא אמור לשרת. אם אני לא טועה, עופר שלח מ"ידיעות אחרונות" הוא הכתב היחיד שניסה (בראיון עם פרופ מרטין ון-קרפלד) להעלות לדיון גלוי שאלה פשוטה בניסוחה אבל רחבה בהיקפה: האם צה"ל הפך לצבא טיפש, מסורבל ואכזר. האתגר הזה נענה, כמובן, בשתיקה רועמת. ▪ ▪ ▪ אבל ייתכן שהבעיה בכלל במחסור איכותי בכתבים הצבאיים/הבטחוניים/לענייני שטחים שלנו. אם גם אתם מעוניינים להצטרף לקבוצת העלית הזו, בחנו את התאמתכם בעזרת השאלון הבא. כיצד פרצה האינתיפאדה? 1. ערפאת תכנן ויזם את אינתיפאדת אלאקצא ברחם אמו. 2. ערפאת תכנן ויזם את אינתיפאדת אלאקצא לאחר קמפ-דייוויד. 3. ערפאת לא יזם את האינתיפאדה, אבל בחר שלא למנוע אותה משהחלה. 4. ערפאת איבד שליטה ולא מסוגל למנוע כלום. 5. כל התשובות נכונות. פעולה של עקירת עצי זית עתיקים ממטע של חקלאי פלסטיני נקראת: 1. תיסוף. 2. חישוף. 3. כיסוף. 4. שיסוף. 5. למי אכפת. כוח צה"ל הורס בית מגורים במחנה-פליטים. על הכתבה הנלווית לכלול: 1. תיאורים קורעי לב של משפחה הנעקרת מביתה. 2. ראיון קורע לב עם מפקד הכוח על דילמות מוסריות וביצוע מקצועי. 3. סיפור הגבורה קורע הלב של נהג הבולדוזר הנועז. 4. דיווח לקוני מפי מפקד הגזרה. 5. אין כתבה נלווית. את התשובות נא לשלוח למערכות העיתונים ולערוצי הטלוויזיה, עבור "משרה בדובר צה"ל". עמוס נוי הוא איש מחשבים גיליון 35, נובמבר 2001

כיצד תבדיל בין "המשפחתן" ל"נהנתן"? ומה בין "חברימוס מיוחסימוס מכייפימוס" ל"חוטמית זיפנית"? התשובות במגדיר ראשי הממשלה של ארץ ישראל – גרסת חג ומועד

לוח השנה הגרגוריאני הונהג על-ידי גרגוריוס ה-13 בשנת 1582 והוא מבוסס על לוח השנה היוליאני, שהונהג על-ידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפני הספירה. אבל כיצד ידעו האנשים בימי קדם מתי מתחלפות עונות השנה? התשובה היא, כמובן, באמצעות הטבע. הופעתם של החצב והנחליאלי מספרת על בואו של הסתיו, העננים האפורים המתקדרים בשמים מדווחים על בואו של החורף, התייבשות האדמה והצטברות מים בנקבי גוף שלא ידעתם שיכולים להפריש אגלי זיעה מצביעות על בואו של הקיץ, ויציאתו של ראש הממשלה לחופשה מכריזה כיום כי אביב הגיע, פסח בא. עיון במגדיר הצמחים מגלה כי ראש הממשלה, הפוקע אל טיול ונופש עם בוא האביב וחג הפסח, מוכר בישראל בכמה גוונים, צבעים וצורות. בעבר פרחה בארץ "משפחת המשפחתן". המשפחתן אינו פורח בפומבי בחג הפסח, אלא רק באזור אחד בדרום הארץ, המכונה "החווה". שם, לצד משפחתו הגרעינית, הוא מפציע לנופש קל בזמן החג. ככל הידוע, המשפחתן אינו פורח עוד בארץ ישראל, ויש הטוענים כי מדובר בזן נכחד. בשנים 2009-2006 פרח בישראל ראש ממשלה שהשתייך ל"משפחת הנהנתן". הנהנתן הוא מסוג הצמחים שאוהבים להפגין בפומבי את הנאתם מפריחתם העונתית בחג הפסח, אך נמנעים מלעשות זאת על-ידי האבקת אבקניהם בחו"ל. משום כך, הנהנתן פורח בפסח באחוזות הארחה בגליל עם עדיפות לגקוזי, בריכה, סוויטה מאובזרת וצוות מאבטחים שדואג שפרחיו הנאים לא יירמסו על-ידי ההמונים שיעמדו בתור כדי לצפות בקרחתו, יען כי היתה חולצה ב-H&M. ראש הממשלה ממשפחת הנהנתן אינו יוצא לנופש עם כל בני משפחתו, אלא רק עם זוגתו וקומץ של פרחים נדירים נוספים שבאופן משונה מתקבצים בקבוצות ופורחים יחדיו באותה התקופה בשנה. אירוע זה אינו נחשב לתופעה נדירה בטבע, ונקרא בלטינית בשם "חברימוס מיוחסימוס מכייפימוס". גורלו של ראש הממשלה נהנתן אינו משמח יותר מגורלו של ראש הממשלה משפחתן, ולא ברור אם גם בעתיד יפרח בצימר או שמא במקום מסורג יותר. בשנה האחרונה פורחת בארץ משפחת ראש הממשלה חדשה-ישנה שפרחה ברחבי המדינה עוד בשנות התשעים. הכוונה היא ל"משפחת פוליטיקן". כמו שאר משפחות ראש הממשלה, גם פוליטיקן מלבלבת בחופשת הפסח. בניגוד למשפחת נהנתן ומשפחת משפחתן, משפחת פוליטיקן פורחת בתפרחת משפחתית מלאה: ראש המשפחה, זוגתו הנאמנה, חוטמית זיפנית, וילדיהם הכבר-לא-כל-כך-קטנים, אבנר מצוי ויאיר החורש. הפוליטיקן פורח עם משפחתו באתרים בעלי חשיבות היסטורית-ארכיאולוגית-יהודית מהמדרגה הראשונה שאף אחד לא שמע עליהם קודם, חוץ מכמה ארכיאולוגים ומשה דיין, כמו נבי יושע, תל-חצור או בית-הכנסת העתיק בכורזים. גם השנה פרחה פוליטיקן, ובסוף-השבוע שעבר היא נצפתה כשהיא מדגמנת פריחה צבעונית באזורים שונים בצפון הארץ ובהם תל-מגידו, מפעל מים עתיק, הגן הלאומי בבית-שערים, שם הצליחו לפרוח אפילו בתוך מערה חדשה שנחשפה מתקופת הסנהדרין ובמקומות נוספים העונים לשם "סלע קיומנו". בניגוד ל"משפחתן" ול"נהנתן", ה"פוליטיקן" אינו בוחל בלחיצות ידיים, חיוכים ו/או צילומים משותפים עם דרדרים מזדמנים המבקשים לשזוף את עיניהם במשפחה המלכותית. בתום הפריחה מוציאה המשפחה הודעה לעיתונות ובה היא מדווחת על אירועים חשובים שנרשמו כאשר הציגה את עליה בפומבי. כך לדוגמה, שרון רופא-אופיר וחגי עינב "מדווחים" ב-Ynet כי חוטמית זיפנית, "שגדלה באזור קריית-טבעון, סיפרה בהתרגשות איך נהגה ללכת מביתה לבית-שערים עם חבריה ובני משפחתה, שביקרו באותן מערות עוד טרם נפתחו לציבור הרחב". אכן, עדות מדהימה של עיתונאים חוקרים אשר הביאו את הסיפור האמיתי, הנוקב והמזעזע מפריחתו העונתית של הפוליטיקן. שמישהו ייתן להם פוליצר. או כוס מים. יש לציין כי אירוע מעציב התרחש השנה בעת הדיווח על הפריחה, ובקרב משכתבי ההודעה לעיתונות התגלעה מחלוקת קשה שהעיבה על השמחה והרטט שנרשמו בקרב מיליוני הנתינים. כתבי Ynet דיווחו בהתרגשות, כמובן שבהתרגשות, כי "בכל נקודה שאליה הגיעו, ציטט אבנר פסוקים מהמקורות שבהם הוזכרו". לעומתם, דני ברנר ושלמה צנזה, משכתבי ההודעות לעיתונות מטעם "ישראל היום", סיפרו כי "בשני האתרים היה המדריך לא אחר מאשר אבנר נתניהו, שציטט מהמקורות וגילה בקיאות רבה". ב"ידיעות אחרונות" דווח על-ידי לא פחות משלושה משכתבי הודעות (צבי זינגר, ישראל מושקוביץ וגואל בנו) כי "במהלך הסיור הפגינו בני המשפחה, ובעיקר חתן התנ"ך הטרי, הבן אבנר, בקיאות רבה בהיסטוריה המקראית של האתר". עכשיו אני כבר מבולבל: האם אבנר מצוי ציטט פסוקים מהמקורות "בכל נקודה שאליה הגיעו", או "בשני האתרים" או רק "בהיסטוריה המקראית של האתר"? אל דאגה. למרות התקלה, שתתוחקר ברמות הגבוהות ביותר, בני משפחת פוליטיקן נהגו על-פי טבעם, הבריזו למסעדה ביוקנעם, שוודאי התכוננה לאירוע במשך כמה ימים, ובסופו של דבר לקחו את האוכל איתם. פוליטיקן הזמין סטייק אנטריקוט (שמישהו יספר לו שסטייקים לא אוהבים טייק-אוויי), חוטמית זיפנית הזמינה דג ואורז, והבנים "בחרו במנת ילדים". אבנר? מנת ילדים? עכשיו אני באמת מופתע.

עוצמת התקיפה הישראלית וההרג העצום באוכלוסיה האזרחית מחסלות את הקולות הרבים המתנגדים לחמאס, כותב האנליסט האמריקאי ממוצא עזתי פואד אל-חטיב • פרויקט אופק

רוב תושבי עזה לא תמכו במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר ולא השתתפו בה, אך הם כעת משלמים את המחיר ויש להם מה להגיד, כותב האנליסט האמריקאי ממוצא עזתי אחמד פואד אל-חטיב. מאז הפסקת האש בחודש שעבר מתרבים הקולות בתוך הרצועה המשמיעים בגלוי את המיאוס שלהם מחמאס ואת הזעם כלפי ההרס שהמיטה פעולתו על הרצועה; רבים אחרים, גם אם אינם מביעים זאת בגלוי, חושבים כך. אולם לטענת אל-חטיב, ככל שתימשך פעולת ישראל באופן בו התנהלה עד כה, חמאס עשוי לצאת ממערכה זו דווקא מחוזק ועם תמיכה גדולה מאי פעם. אל-חטיב, שכותב במגוון פלטפורמות וגם מביא באופן תדיר קולות מתוך הרצועה בחשבון הטוויטר שלו, בחר במה ייחודית עבור הניתוח העוסק בתוצאותיה הצפויות של הטקטיקה הישראלית - אתר החדשות היהודי-אמריקאי הוותיק "פורוורד" (Forward). לפי אל-חטיב, המיאוס מחמאס בקרב אנשי הרצועה החל עוד הרבה לפני המלחמה הנוכחית וההרס והאומללות הנוכחיים רק מציפים אל פני השטח את מה שרבים חושבים. מחאות ציבוריות גדולות בתוך הרצועה בקיץ האחרון, שחמאס הצליח לדכא בכוח ולהסיר מסדר היום, היו רק הביטוי האחרון לכך בשנים האחרונות. אל-חטיב מסתמך על שיחות שערך בתקופה הנוכחית עם תושבי הרצועה ועל היכרותו עם אנשיה כמי שגדל בעזה ומשפחתו עדיין שם, ומנתח שורה ארוכה של התבטאויות בכתב ובווידיאו מזמן המלחמה. לדבריו, רבים מבקרים בחריפות את חמאס ואף קוראים לו לשחרר הן את החטופים הישראלים והן את אנשי עזה מאחיזתו, לאחר שהוכיח כי אין לו כל רצון או יכולת לדאוג לאנשי הרצועה הנמקים תחת תנאי המלחמה שעה שאנשיו מוגנים במנהרות. אל-חטיב מסתמך גם על סקר שפורסם על ידי Arab Barometer לפיו רוב תושבי הרצועה מאסו בחמאס וכי הם מעדיפים את הרשות הפלסטינית ואת פתרון שתי המדינות על פני מאבק בישראל. ועם כל זאת, כותב אל-חטיב במידה רבה של אכזבה, בכוחה של עוצמת המלחמה של ישראל להאפיל על הקולות הביקורתיים והאמיצים של אנשי עזה מלפני המלחמה ולהפוך את אלו שיוצאים כנגד חמאס היום לבלתי-מורגשים ולבוגדים. זאת מפני שבעוד הציבור העזתי מאס בממשל חמאס, שמצטייר כמושחת וכבלתי-יעיל, קשה הרבה יותר בנסיבות כאלה לצאת נגד הרעיון של ההתנגדות המזוינת, הנהנה מתמיכה רחבה גם בקרב אלו שאינם תומכי חמאס. זאת בין היתר הסיבה שבגינה חמאס זוכה לאהדה בגדה המערבית, באחוזים גבוהים יותר מאשר בעזה, על אף שתושבי הגדה אינם מעוניינים בהכרח בממשל חמאס כתחליף למצב הקיים. חמאס מבין זאת היטב, ועל כן גם במלחמה הנוכחית הוא מדגיש את הישגיו המבצעיים המאפילים על כישלונותיו כממשל מתפקד. זו היתה גם הסיבה למתקפת 7 באוקטובר, כותב אל-חטיב. לא תגובה לאלימות מתנחלים או ניסיון לפרוץ את המצור, אלא צעד לחיסול גל המיאוס והביקורת הפנימית. סקרים שנערכו מאז 7 באוקטובר מצביעים על כך שההימור השתלם ושהתמיכה בחמאס אכן עלתה למרות ההרס וכמות הקורבנות האדירה. גם התבטאויות אחרונות של בכירי חמאס הדגישו ששליטה בעזה לא היתה המטרה הסופית של חמאס מעולם אלא חיזוק רעיון ההתנגדות המזויינת בקרב תושבי הרצועה. "האמת המצערת", אל-חטיב כותב, "היא כי האופן שבו ישראל מנהלת את המלחמה הזו לא יאפשר להגיע לפתרון בר-קיימא ולהבטיח ביטחון לישראלים ולפלסטינים. היא בסופו של דבר זורעת את הזרעים של אלימות, קיצוניות ושנאה נוספים, ומקשה על פעילים אנטי-חמאסים ועל קבוצות אוכלוסייה גדולות שאינן מזדהות עם חמאס לבטא את מה שהן באמת מרגישות ולהוות אתגר לשליטה של חמאס. הפעולה הצבאית של ישראל מוכיחה שחמאס אינו הולך להיעלם, הוא ישרוד כקבוצה פוליטית בתוך הפרויקט הלאומי הפלסטיני". בינתיים, מי שמשלמים את המחיר הם תושבי עזה, כמו דודו של אל-חטיב שגופתו חולצה מבין ההריסות שבוע לאחר שתקיפת צה"ל הפילה את הבניין שבו שהה; או אחיו שנאלץ בהיעדר מים להשקות את ילדיו מי ים מורתחים. האם יש באלו כדי להכריע את חמאס? שואל אל-חטיב. היעדים שהציבה לעצמה ישראל מביאים להרג אוכלוסייה אזרחית בהיקף עצום, אשר יביא בסופו של חשבון לכך שגם המתנגדים לחמאס יאמצו את המאבק המזוין כאופציה היחידה, הוא כותב. במקום להחליש את חמאס, ישראל הורגת גם את המתנגדים לחמאס, מבעירה את האזור כולו, מגבירה את האנטי-ישראליות בכל העולם ומביאה להקפאת מאמצי נורמליזציה מול מדינות שמתנגדות לחמאס בדיוק כמוה. גם המאמץ להגיע למפקדים בכירים בחמאס או לראשיו איננו יעד אסטרטגי. אל-חטיב מציין כי הוא זוכר כילד ברצועה את החיסולים הממוקדים שביצעה ישראל בבכירי חמאס - מסאלח שחאדה, דרך השיח יאסין ועד עדנאן אל־עול. האם כל אלו הצרו את צעדיו של חמאס ברבות השנים? המצב הנוכחי מוכיח שלא. קל וחומר היום, כשהקאדר של חמאס מפותח הרבה יותר, ודור המחליפים הבא כבר מוכן ומוכשר. לא משנה כמה תארך תקופת הכיבוש הישראלי ברצועה, כותב אל-חטיב, ברגע שישראל תיסוג חמאס יתפוס את השטח מחדש, הכיבוש רק יגדיל את כוחו ואת המוטיבציה העממית להצטרף אליו. חִשבו על הטליבאן ששרדו 20 שנה של כיבוש אמריקאי באפגניסטן, הוא מבקש מהקוראים. ההרס וההרג האדיר בסופו של דבר רק יגישו את הרצועה לחמאס על מגש של כסף, אם לא את הזירה הפלסטינית כולה, שכן הם יוכיחו לפלסטינים שחמאס צדק ושישראל מבינה רק כוח ויודעת רק להפעיל כוח. הפתרון לבעיית חמאס אינו יכול אם כן להסתמך על יכולות צבאיות בלבד. הקצב הבלתי-נתפס של הרג האוכלוסייה האזרחית והיחס בינה ובין החמושים ההרוגים משחקים לטובת שרידותו של חמאס. במקום זאת, על ישראל ותומכותיה לפעול באמצעים פוליטיים, כלכליים ובינלאומיים לבידודו של חמאס, בה בשעה שהן מציבות בראש סדר העדיפויות את השמירה על האוכלוסייה האזרחית ומאפשרות לה אופק של חיים שלא תחת שלטונו של חמאס. כדי שלא תהיה פלטפורמה להתחזקות חמאס, הפסקת אש צריכה להיות יעד שאינו רק טקטי, אלא כזה הכולל חילופי שבויים ומשא ומתן להסדר ביום שאחרי וסיוע לאוכלוסייה האזרחית. לאחר מכן, יש לאפשר תקופת ביניים של שיקום הרצועה בחסות כוח שמירת שלום של האו"ם וניהול בינלאומי של הטריטוריה באופן זמני כתחליף לממשלה. על האו"ם להפעיל בינתיים מסדרונות אוויריים וימיים על פי תשתיות ופרוטוקולים ידועים המופעלים באזורי מלחמה אחרים בעולם או באתרים של אסונות טבע. חמאס ישרוד כאידאולוגיה, אבל אופן ניהול המלחמה יקבע האם הוא גם ייהנה מתמיכה בקרב הציבור הפלסטיני ביום שאחרי המלחמה. דותן הלוי הוא מתרגם וכותב בצוות פרויקט אופק, מבית מכון ון ליר והפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מאתרי תקשורת, מגזינים, בלוגים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

ליברמן סוף-סוף המליץ, והעיתונים מסתערים באנרגיה מחודשת על מלאכת הניחושים והספקולציות של הרכבת ממשלה | "הארץ" מתלבט בקשר לזהותו המינית | ו"ידיעות אחרונות" מתנצל בפני "הארץ"

אתמול בבוקר נפגש יו"ר ישראל-ביתנו איווט ליברמן עם הנשיא שמעון פרס, כדי להגיש לו את המלצותיו באשר להרכבת הממשלה. ליברמן המליץ על ממשלה בראשות נתניהו. עיתוני אתמול, שכמובן יצאו שלשום בלילה, נאלצו לדווח על אירוע שטרם קרה. במקרה כזה, כמו תמיד, יש כתבים שעוברים לממלכת הספקולציה והדמיון. הנה מה שנכתב אתמול בעניין: הידיעה הראשית בכפולה הפותחת של "מעריב", עמ 2, נפתחה כך: "גורמים פוליטיים העריכו אתמול כי ליברמן כלל אינו רוצה להיכנס לקואליציה, אלא מעדיף להיות ראש האופוזיציה" (אלי ברדנשטיין, רוני מלול ואבישי בן-חיים). לעומת זאת, בתחילת הידיעה הראשית בכפולה הפותחת של "ישראל היום", עמ 2, נכתב: "הבוקר תבוא לסופה התעלומה הגדולה ביותר במערכת הפוליטית מאז הבחירות לפני תשעה ימים: האם אביגדור ליברמן ימליץ בפני נשיא המדינה על יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, על יו"ר קדימה ציפי לבני, או שמא הוא לא ימליץ על איש?" (יורי ילון, מתי טוכפלד ושלמה צזנה). אתמול, אם כן, אולי היה ל"מעריב" פתיח מעניין יותר, אבל היום מתברר שהוא גם היה מופרך לחלוטין. "ממשלת נתניהו" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ושל "מעריב", וקביעה ברוח זו מופיעה גם בכותרת הראשית של "הארץ". כרגיל, יש הבדל בין הכותרות של הטבלואידים ובין זו של "הארץ", אולם הפעם הוא הפוך מבדרך כלל. בעוד ש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מסתפקים בכותרת עובדתית (אפילו אנמית), "הארץ" בוחר להדפיס כותרת עסיסית, אבל כזו שנודף ממנה ריח חריף של מגויסות פוליטית: "ציפי לבני להארץ: ממשלת ימין בראשות נתניהו תגרום נזק למדינה" (מצד שני, כל הכבוד ללבני, ששוברת את המסורת התקשורתית הנפסדת שנתניהו וברק מאמצים לסירוגין: לשתוק). בגליון "הארץ" כולו מהדהדת היום תגובתו הידועה של יצחק בן-אהרון לאחר נצחון הליכוד בבחירות של 1977 (נכון, הוא לא אמר בדיוק את המלים "להחליף את העם", אבל מה זה משנה). על השער: הפניות בסגנון "לעצור את הליברמניזם" ו"הניצחון החמוץ של נתניהו". "השתלטות עוינת", כותב יוסי ורטר על ישראל-ביתנו (וטוען כי ליברמן דורש למפלגתו את תיקי החוץ, בטחון הפנים והמשפטים). כותרת המשנה לראשית משפשפת עיניים ומנסה לסלק מהן את התמונה הזו, של "ממשלת נתניהו": "יו"ר קדימה אמרה כי לא אהיה שם כדי להציל את נתניהו מעצמו ומשותפיו. ליברמן הציע להקים ממשלת טריו בראשות הליכוד, קדימה וישראל-ביתנו. הנשיא פרס ינסה לקדם הקמת ממשלה רחבה בטרם יטיל את מלאכת ההרכבה על יו"ר הליכוד. חברי קונגרס בכירים: ממשל אובמה עשוי לבחון את נתניהו ולבקש ממנו להכריז על התחייבות לרעיון שתי מדינות לשני עמים". מה קורה כאן? ליברמן המליץ על נתניהו לראש ממשלה, ואילו לבני הודיעה כי לא תצטרף לממשלה וכי קדימה תשב באופוזיציה. אבל מה באשר לשאר? האם ליברמן אכן המליץ לנשיא "להקים ממשלת טריו", כפי שכתוב בכותרת "הארץ", והאם הנשיא לא יקבל את ההמלצה להטיל על נתניהו את מלאכת הרכבת הממשלה וינסה להקים (בעצמו?) ממשלת אחדות-רוטציה? "מעריב" מאשש גם הוא את הדיווחים הללו, אולם הידיעה המרכזית שלו מספרת שלא רק הנשיא, אלא גם נתניהו עצמו יחתור להקמת ממשלת אחדות. "נתניהו קרא אתמול לקדימה ולמפלגת העבודה להצטרף לממשלת אחדות רחבה בראשותו", כותבים היום מרב דוד ואבישי בן-חיים. לפי השניים, גם בכירים בליכוד, שלפי "הארץ" מתנגדים לממשלת אחדות מחשש ש"יפסידו" תיקים, חוששים מממשלה צרה. דוד גם מגישה ב"מעריב" רשימה של הדרישות הקואליציוניות של מפלגות גוש הימין ומביאה סקופ (או פלופ), שלפיו בעבודה שוקלים להתמזג עם קדימה. עוד ב"מעריב": שלום ירושלמי מסכים עם ורטר ב"הארץ": ממשלה צרה היא הסיוט של נתניהו ("ביבי"). גם ב"ידיעות אחרונות" הידיעה הראשית מתמקדת במאמציו של נתניהו להקים ממשלת אחדות. "מנהיג הליכוד לא מוותר עדיין על אחדות ומכין לקדימה חבילת פיתויים: מעמד מיוחד בממשלה ותיקי הביטחון והחוץ", אומרת כותרת המשנה לראשית. מי שיאסוף את ההבטחות, ההבטחות לכאורה, ההשערות והניחושים על אופן חלוקת התיקים בממשלה הבאה, יוכל לפתוח חנות. ומה באשר ל"בכירים בקדימה", ש"הארץ" ו"מעריב" מצניעים את התנגדותם להכרזה של לבני על הליכה לאופוזיציה? הכותרת הראשית בעמ 4 ב"ידיעות אחרונות": "מופז: אופוזיציה היא אופציה, לא אובססיה". "כלפי חוץ התייצבה אתמול תנועת קדימה בחזית מאוחדת מאחורי היו"ר ציפי לבני [...]", כותב יובל קרני, "מאחורי הקלעים נשמעו זמירות קצת שונות, כולל ביקורת על לבני ועל החלטתה לנהל דיאלוג עם יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן" (לבני בטח חושבת עכשיו: גם אכלתי את הדגים, וגם גורשתי מהעיר). "כמו בעסקת השבויים עם חיזבאללה, ובוודאי כמו במבצע הצבאי בעזה, משחק השיקול הפוליטי תפקיד עצום בחישובי המחליטים, בניגוד גמור להכחשותיהם הרשמיות. התמיכה הנמרצת של נתניהו מאחורי הקלעים בעסקת שליט מותנית בכך שזו תושלם בתקופת אולמרט" (עמוס הראל ואבי יששכרוף, "הארץ", "הבחירות סיבכו את עסקת שליט"). "הקצין שפיקח על אוגדת עזה מבקר את הדרג המדיני", "אלוף במיל בן ראובן: הקבינט לא הציב יעדים לסיום המלחמה בעזה", "בן ראובן מזהיר מפני סכנת שכרון הכוח בעקבות המלחמה, שכן במהלכה לא עמד צה"ל במבחן של ממש" (עקיבא אלדר, כותרות ידיעה ב"הארץ"). "בעלי השליטה בבנקים בישראל, כמו גם אוצר המדינה, יצטרכו להזרים עד סוף השנה הבאה 22.5 מיליארד שקל למערכת הבנקאית כדי להתמודד עם המשבר הצפוי במערכת בשנתיים הקרובות. כך קובע דו"ח מיוחד של האנליסטים של בנק ההשקעות UBS. הדו"ח שוגר אתמול (ה) בעקבות אזהרת הרווח של בנק לאומי, לפיה הוא צופה הפסד של עד 800 מיליון שקל ברבעון האחרון של שנת 2008" (יהודה שרוני ודוד ליפקין, "מעריב", "הבנקים במשבר, זקוקים למיליארדים"). "מתברר לאחר הכל, לאחר הראיונות והתדריכים והשידורים המיוחדים, לאחר השבחים המפליגים של הכתבים הצבאיים והמלחמות על הקרדיט בין ברק ללבני, שהמבצע של צה"ל בעזה לא היה הצלחה גדולה כל כך, ואולי לא היה הצלחה בכלל. המטרה היתה למנוע הברחת נשק, וההברחות נמשכות... המטרה הייתה להפסיק את הירי, אבל הירי נמשך... המטרה הייתה לכפות על החמאס תהדייה משופרת, אבל השיחות בין מצרים לחמאס מסתכמות באותה תהדייה, ויש אומרים, גרועה ממנה. המטרה הייתה להאיץ את המשא ומתן על החזרת גלעד שליט, אבל חמאס לא זז מילימטר. החזרנו את ההרתעה, אמרו כולם, נכון יותר, אמרנו כולנו, מתושבי שדרות ואשקלון ועד כותב שורות אלה, ולא ביטאנו אלא משאלת לב" (נחום ברנע, המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות"). ליברמן יודע ערבית או לא יודע ערבית? בוודאי שיודע. למי שפיקפק בכך, בא היום אורי בלאו ב"הארץ" ומרגיע למענו את הספקות אחת ולתמיד. "חברה שהקים ליברמן סחרה עם פלסטינים במאות אלפי שקלים", מכריזה כותרת על שער "הארץ". לפי הדיווח, בשנים 2001-2000 סחרה חברת "נתיב אל המזרח ישראל" עם "גורמים פלסטינים ברשות [...] ככל הידוע, מדובר בעסקאות למכירת עץ". "עסקים עם הרשות הפלסטינית כשלעצמם הם לגיטימיים", כותב בלאו, "אך העובדה שדווקא חברתו של ליברמן קיימה עסקים כאלה עשויה לעורר תמיהה בשל דעותיו הידועות של ליברמן באשר לפלסטינים". מלשכת ליברמן מגיבים: באותה תקופה ליברמן כבר היה חבר-כנסת, ולא היה מעורב בפעילותה של החברה. "המשחק של ילדי הגן: מודעות מין", מכריזה כותרת על שער "הארץ". אורלי וילנאי מדווחת כי ילדים משחקים בכרטיסי ביקור המשמשים לפרסום שירותי זנות ומחולקים ברחובות תל-אביב. כל עמ 8 (למעט המודעות...) מוקדש לסיפור הזה. וילנאי טוענת גם כי את הכרטיסים מחלקים, לעתים, ילדים הסובלים מפיגור, ותמורת שקלים בודדים; היא מזכירה לשלילה גם את עיתוני מודעות המין המחולקים בקיוסקים, ומלינה על אוזלת ידה של המשטרה בטיפול במפגע הזה, למרות הוראות מפורשות של פרקליט המדינה. המקור למידע: מטה המאבק בסחר בנשים והמרכז המשפטי לילדים ולנוער, בראשות עו"ד רוני אלוני-סדובניק. מי שעוקב אחרי הנושא ודאי זוכר את הפעם הקודמת ששמה של אלוני-סדובניק עלה ל(שולי)הכותרות (הצדדיות): היא הגישה אז תלונה במשטרה נגד מו"ל "הארץ" עמוס שוקן באשמת סחר בנשים, בשל פרסום מודעות ברשת המקומונים שלו. באותו זמן הגישה ח"כ זהבה גלאון הצעת חוק המחמירה את האיסור על פרסום מודעות כאלו. בעבר גם הצביע עידו קינן על סימנים שרשת שוקן מפעילה אתר אינטרנט שכולו מודעות לשירותי זנות. ב-2004 הרשיע בית-המשפט את רשת שוקן בעבירה של פרסום שירותי זנות. הפרסום היום בגנות מודעות של שירותי מין מתווסף לפרסום דומה בעיתון מתחילת השבוע. האם מו"ל "הארץ" החליט ללכת סוף-סוף בדרכם של שאר המול"ים הגדולים, ולוותר על ההכנסות מפרסום שירותי זנות? הצצה למקומון "העיר" מאתמול מגלה כי לא מתפרסמות שם מודעות מין בוטות (להבדיל מפרסום מועדון חשפנות, שיחות ארוטיות ו"מסזים ללא מין"), אבל האתר bsexy עדיין באוויר. סופר, מוציא לאור או אדם אחר המחזיק בזכויות יוצרים בספר או ביצירה כתובה אחרת, זכויותיך עלולות להיפגע בשל הסדר פשרה בתביעה ייצוגית הנוגעת לסריקה ושימוש בספרים ויצירות כתובות אחרות על-ידי גוגל". המודעה מפנה לאתר http://www.googlebooksettlement.com. מן האתר ניתן להבין כי הוא פרסום של חברת גוגל עצמה. הפרסום, כנראה, הוא חובה שהוטלה על גוגל על-ידי בית-המשפט כחלק מהסדר פשרה. "ההיסטריה בתקשורת הגיעה השבוע לשיא", כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ". "בטלוויזיה דיברו על משבר מים עצום, ובעיתונות הגיבו בכותרות ענק: אין מים, המים מזוהמים, צפוי מחסור. והכל בגלל שתי יצרניות מים מינרליים שהפסיקו את מילוי הבקבוקים לכמה ימים עקב הימצאות חיידקים במעיינות. היה אפשר לחשוב שהמים כבר לא זורמים בברזים". ב-27 ביולי 2008 האשים "ידיעות אחרונות" את "הארץ" בשיתוף פעולה עם המשטרה בביום תצלום וידיעה על אודותיו. אז כתבנו כאן כך: "זוכרים את התמונה של אורי מסר משוטט כסהרורי על אי תנועה ליד תל-אביב? הצילום של מוטי קמחי התפרסם בהארץ בשבוע שבו הוטל צו איסור פרסום על פרשת אולמרט-טלנסקי, וגם על כך שאורי מסר כנראה אמר בחקירתו דברים המפלילים את אולמרט. עורך הארץ, דב אלפון, התפאר בתמונה זו ובפרסומה ללא מתן הסבר על הנסיבות שבהן צולמה, כמין רמז לקוראים מביני עניין מעל לראשה של המשטרה. בידיעות אחרונות טוען אורון מאירי כי למעשה היתה זו המשטרה שרמזה רמזים לשולה זקן מעל לראשו של עיתון הארץ. כותרת הידיעה היא האם צילום הפפרצי של אורי מסר בוים?. בידיעה עצמה נטען כי חוקריו של מסר כיוונו את הדברים כך שהוא ייאלץ לחפש מונית על אי התנועה, ואף הודיעו בשיחת טלפון להארץ על מיקומו. מדוע? לפי ידיעות אחרונות, כדי שחוקרי המשטרה יוכלו להראות לשולה זקן את התצלום על שער הארץ, ולחזק כך את אמירתם כי הוא נמצא במצב נפשי קשה ולכן כדאי לה לשתף איתם פעולה. האם ההסבר הגיוני? לא ממש. מסר לא היה חייב לרדת באמצע הכביש המהיר מהמונית כדי לחפש מונית לכיוון הפוך. מצד שני, גם ההסבר שנתן הארץ בזמנו, כאילו מישהו שהכיר את מסר ראה אותו במקרה וצילצל להארץ, לא ממש משכנע". היום בעמ 13 של "ידיעות אחרונות", דחוקה ומוצנעת בין הידיעות והמודעות, מתפרסמת הבהרה, שממנה עולה כי ב"ידיעות אחרונות" מבינים אחרת משאר העולם את המלה העברית "בוים": "ביום ו 25.7.08 פירסמנו ידיעה שכותרתה תרגיל משטרתי, שהתייחסה לצילום של אורי מסר משוטט בנתיבי איילון, שפורסמה בעיתון הארץ. ברצוננו להבהיר כי הביקורת שבפרסום הופנתה כלפי משטרת ישראל. לא היתה למערכת ידיעות אחרונות כל כוונה להטיל דופי בסיקור המקצועי של הארץ או לפקפק באותנטיות של הצילום, ואם הובן אחרת, לא זו היתה כוונתנו וצר לנו על כך".

אמצעי התקשורת, הממוסדים והעצמאיים, פירסמו מידע המפר לכאורה את צו איסור הפרסום בעניין חקירת אולמרט. מדוע רק "ידיעות אחרונות" נחקר על-ידי המשטרה? ובכלל, האם ניתן, וראוי, לאסור פרסום בעידן אוטוסטרדת המידע?

בשבוע שעבר נחקרו שניים מכתבי "ידיעות אחרונות", יובל יועז וטובה צימוקי, בחשד שהפרו את צו איסור הפרסום שהוטל על החקירה החדשה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט. הסיבה לחקירה – הכותרת הראשית בגליון יום שישי של "ידיעות אחרונות" מה-2 במאי ("החשד: שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי"), והידיעה המרכזית באותו עיתון ("מכה חדשה"), שעליה היו חתומים השניים ובה נכתב על החשד הטרי נגד אולמרט. מאז נחקר בעניין גם עורך העיתון, שילה דה-בר. כלי תקשורת שלא מקבוצת "ידיעות אחרונות", כגון "הארץ", אתר וואלה ואחרים, מצאו לנכון לדווח כי ראש אגף החקירות והמודיעין, ניצב יוחנן דנינו, הורה ליאחב"ל לפתוח בחקירה נגד "ידיעות אחרונות" בחשד להפרת הצו, וזאת שעה שכמה מאותם כלי תקשורת היו שותפים לכאורה להפרת צו איסור הפרסום בעצמם בכך שביום שישי, מיד לאחר הפרסום ב"ידיעות אחרונות", ציטטו את הפרטים המשמעותיים שהופיעו מעל דפיו. מבחינה משפטית אין כל הבדל בין הדיווח המקורי המפר את הצו ובין ציטוט הדיווח. במקרה זה הפרטים שהופיעו ב"ידיעות אחרונות" הופיעו במרבית אתרי החדשות באינטרנט, כמו גם באתרים הסוקרים את החדשות, כגון "העין השביעית". בינתיים כמה מהדפים הורדו מהרשת ומופיעים רק במטמון מנועי החיפוש, אחרים נותרו נגישים. בהמשך הכתבה ניתן למצוא סקירה של פרסומים מפירי הצו באתרי האינטרנט של "הארץ", "דה-מרקר", וואלה, "גלובס" ו-Ynet. ייתכן כי פרסומים דומים היו גם באתרי חדשות אחרים. אף שכלי התקשורת הללו ציטטו את הפרטים האסורים לפרסום, נכון לרגע כתיבת שורות אלו לא נחקר אף כתב או עורך מאתרים אלה. האם ייחקרו בעתיד? מדוברות המשטרה נמסר ל"העין השביעית" כי "חומר הראיות באשר לפרסומים נוספים ואחרים בפרשה נמצא בבדיקה”. קשה להאמין כי המצטטים אכן ייחקרו, ואם לסמוך על נסיון העבר, הרי שגם נגד מפירי הצו הראשוניים לא יינקטו צעדי ענישה של ממש. סעיף 70 לחוק בתי-המשפט מאפשר לפסוק עד שישה חודשי מאסר למי שמפר צו איסור פרסום (חוק הנוער מאפשר, במקרים של פרסום פרטים על אודות קטינים, עד שנת מאסר), אך עד היום כמעט שלא נענשו עיתונים ועיתונאים כתוצאה מהפרות שכאלה, וגם כשנענשו, הסתכם העונש במכתב נזיפה או בקנס כספי. מקרה נדיר שבו הוטלו סנקציות כתוצאה מהפרת צו איסור פרסום היה בתחילת שנת 2004, כאשר נאסר לפרסום שאדם בשם ישי וענונו נעצר בעקבות נסיון התנקשות בזאב רוזנשטיין, וזאת תחת סעיף מיוחד לחוק סדר הדין הפלילי, המתיר למשטרה שלא למסור את דבר מעצרו. גם במקרה זה, שבו הוגשו כתבי אישום נגד כלי התקשורת, העיתונאים שפירסמו את דבר מעצרו של וענונו לא הורשעו, אלא רק כלי התקשורת. העונש שנקבע התמצה בקנס כספי של כ- 12 אלף שקל. לאור זאת, נראה כי עצם הזימון לחקירה פלילית, הגורר רישום פלילי, הוא-הוא העונש. לעו"ד מיבי מוזר, המייצג את עיתון "ידיעות אחרונות" בחקירה הנוכחית, אין ספק שבמקרה זה כלל לא הופר הצו. "אני בשום פנים ואופן לא חושב שמה שידיעות אחרונות עשה היה בגדר האיסור בצווים", הוא אומר. "בצו הראשון, שהיה לנגד עיני העיתון, לא אוזכר עניין אולמרט. הצו דיבר על שולה זקן ועל אורי מסר ועל העברות כספים ביניהם. רק בלילה, לאחר סגירת העיתון, יצא צו נוסף שאומר שמותר להגיד שאולמרט ייחקר, וכך, באופן מוזר שכזה, הכניסו את שמו של אולמרט לצו". אבל לא רק העיתונים ואתרי האינטרנט שלהם פירסמו פרסומים מפירי צו. בלוגרים וכותבים בפורומים אינטרנטיים לקחו את חופש הביטוי צעד קדימה לעומת עמיתיהם בעיתונות הממוסדת. בעוד שבכלי התקשורת הממוסדים נקטו זהירות, הסתפקו בכך שציטטו את הפרטים מ"ידיעות אחרונות" והסירו את הפרסומים הבעייתיים כעבור זמן קצר – בפורומים עצמאיים היו מי שהוסיפו פרטים חדשים על הפרסום ב"ידיעות אחרונות" (ר בהמשך הכתבה סקירה על פרסומים מפירים באתרים עצמאיים). בהמשך, עם פרסום פרטי מידע נוספים בעיתונות הזרה, המשיכו אתרים עצמאיים לפרסם מידע האסור לכאורה לפרסום. דוברות המשטרה לא השיבה לשאלה ספציפית שהופנתה אליה על עמדתה כלפי בלוגרים וכותבים בפורומים אינטרנטיים. לאור ההתפשטות המהירה של המידע והצפת הרשת בשמועות שכמה מהן התבררו כלא נכונות, מתעוררת השאלה אם יש תועלת בכלל בצווי איסור פרסום במציאות שבה כל ידיעה המפורסמת בכלי תקשורת אחד משוכפלת בתוך רגעים לעשרות אזכורים מקבילים ברשת האינטרנט, וכל ידיעה דרמטית דיה תמצא את דרכה לאתרים מחוץ לגבולות ישראל. באופן עקרוני, צו איסור הפרסום חל גם על מי שאינו מקבל אותו באופן אישי, כלומר גם על בלוגרים למיניהם, ואולם האכיפה אינה מעשית. מבחינה משפטית, יש נטייה להפחית מחשיבות פרסומים שהופיעו בטוקבקים או באתרי אינטרנט פרטיים, ולייחס לפרסומים אלה אמינות מועטה. לדברי עו"ד מוזר, אם ניתן להוכיח כי בלוגר כלשהו ידע על הצו, אזי לא תעמוד להגנתו העובדה שלא קיבל את הצו לידו. משה מזרחי, ראש אגף החקירות לשעבר במשטרה, מודה כי "הצו נראה קצת ארכאי בעידן הזה שבו כמעט בלתי אפשרי לשמור מידע", אך לדבריו, יש לו עדיין מקום. לדברי מזרחי, צווי איסור פרסום עדיין נחוצים ויעילים בחקירות פליליות רגילות, ובכל הקשור לחקירות ציבורית יעילותם מוגבלת לתקופת זמן קצרה בלבד או לסוג פרטים שיהיה קשה לגלות "גם אם יחפרו לעומק", כדבריו. מדוברות המשטרה נמסר כי "הניסיון מלמד כי על אף היותנו בעידן המקוון, לצו איסור הפרסום תרומה משמעותית לניהול החקירה כהלכתה", וכי להחלטה לצמצם את היקף צו איסור הפרסום בחקירה החדשה של אולמרט "אין קשר לפרסומים באינטרנט". יהונתן קלינגר, בלוגר ועורך-דין המתמחה בדיני אינטרנט, חושב אחרת. "היום מספיק שמידע דולף פעם אחת כדי שהוא יהיה חשוף לכולם, ולכן הדרך היחידה להגן על מידע היא לא באמצעות צווים שיפוטיים או טכנולוגיה המגבילה אותו, אלא דווקא באמצעות שמירה על בטחון המידע", הוא אומר, ומוסיף כי הוא בטוח שבעתיד אכן תיחסם גישה לאתרי אינטרנט בנסיבות הללו. "כבר היו דברים מעולם בישראל, לאו דווקא בגלל צווי איסור פרסום. האינטרסים הכלכליים כבר הביאו לחסימת אתרים משיקולים של קניין רוחני, ובקרוב תהיה גם חסימת אתרים משיקולים של חופש ביטוי ופורנוגרפיה". לדברי קלינגר, הדרך שבה פועלים גורמי אכיפת החוק בישראל אבסורדית: "לא יכול להיות מצב שתנסה באמצעות צווים משפטיים או מערכות טכנולוגיות לשלוט על ביטוי, וזה ממש מצחיק שאפשר ללכת לקרוא מידע במקורות זרים, אבל אסור לנהל עליו שיחה עם אנשים אחרים, למרות שגם הם יכולים לקרוא אותו. כלומר, מנסים למנוע מאנשים לדבר ולהחליף מידע. כך מתקדמים לפשע מחשבה". תגובת מערכת "ידיעות אחרונות": "אין תגובה". באתר "הארץ" למשל אפשר היה למצוא, בעת שהצו עדיין היה בתוקף, ידיעה שפירסם יהונתן ליס ביום שישי, ה-2 במאי: "ראש הממשלה נחקר בביתו תחת אזהרה בחשד שקיבל שוחד כספי גדול מאיש עסקים אמריקאי". זו היתה הגרסה בשעה 14:52, ביום שבו פירסם "ידיעות אחרונות" את הידיעה שבגינה נפתחה נגדו חקירה פלילית על הפרת הצו. במטמון של גוגל לאתר "דה-מרקר" ניתן למצוא גם את הדיווח המקורי של ליס, מהשעה 8:51 בבוקר באותו יום: "אולמרט נחקר הבוקר בחשד שקיבל שוחד כספי גדול מאיש עסקים אמריקאי ערב הבחירות". ובגוף הטקסט נכתב: “החקירה הבהולה שנקבעה לראש הממשלה אהוד אולמרט הבוקר מתמקדת בחשד שקיבל שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי הפועל בישראל, לפני שנבחר לראשות הממשלה. כך מדווח הבוקר ידיעות אחרונות". באתר "דה-מרקר" עצמו פורסמה הכותרת הבאה בנושא: "אולמרט ייחקר הבוקר בחשד שקיבל שוחד כספי גדול מאיש עסקים אמריקאי ערב הבחירות", כשעל החתום "TheMarker, TheMarker.com". בידיעה צוין כי "כך מדווח ידיעות אחרונות בעקבות החקירה הבהולה שנקבעה לראש הממשלה". ידיעה זו לא הוסרה גם בימים הבאים. בשעה 08:08 של בוקר יום שישי פורסמה באתר "גלובס" הידיעה הבאה: "החשד החדש נגד אולמרט: קבלת שוחד מאיש עסקים אמריקאי שנחשפה באחת החקירות המתנהלות נגדו", עם התוספת "כך מדווח הבוקר ידיעות אחרונות”. על הידיעה קיבל קרדיט "שירות גלובס". ב-Ynet, אתר האינטרנט של קבוצת "ידיעות אחרונות", עדיין ניתן למצוא באופן גלוי את הידיעה שפורסמה בבוקר ה-2 במאי בשעה 11:31, על-ידי אפרת וייס, ולפיה "אולמרט נחקר במשך שעה וחצי במעונו בירושלים". בגוף הכתבה נאמר: "לפי דיווח בידיעות אחרונות, אולמרט חשוד שקיבל שוחד במזומן מאיש עסקים אמריקאי הפועל בישראל. ככל הידוע, הפרשה החדשה אינה קשורה ישירות לאחת הפרשות הקודמות בהן נחקר אולמרט, אך התגלתה במהלך חקירת אחת מפרשות אלה". במטמון של גוגל קיימת גם הגרסה המקורית, שעלתה בשעה 05:06 בבוקר. שם הכותרת היתה: "החשד נגד אולמרט: שוחד מאיש עסקים אמריקאי". כותרת המשנה היתה: "ידיעות אחרונות מגלה הבוקר כי ראש הממשלה ייחקר בחשד לקבלת שוחד מאיש עסקים אמריקאי, השוהה כעת בארץ. עוד דווח כי מדובר בפרשה שאירעה לפני שהחלה כהונת אולמרט בראשות הממשלה. ראש לשכתו לשעבר של אולמרט, שולה זקן, נחקרה השבוע באותה הפרשה". בעוד שבכלי התקשורת הממוסדים נקטו זהירות, הסתפקו בציטוט פרטים מ"ידיעות אחרונות" והסירו את הפרסומים הבעייתיים כעבור זמן קצר, הפורומים העצמאיים לא רק שפירסמו את הידוע מהעיתון, היו גם שהוסיפו פרטים חדשים. כבר ביום ראשון שעבר פורסמה בפורום האקטואליה של האתר "רוטר" תמצית הפרשה. כך נכתב שם: "על מה נחקר אולמרט? הנה הפרטים: איש עסקים אמריקאי, דתי, חשוד כי נתן שוחד לאולמרט. האיש גר בארה"ב ובעל בית בירושלים. הפרשה היא מימיו של אולמרט כראש עיריית ירושלים. שמו של איש העסקים הופיע ביומנים של שולה זקן, הנמצאת במעצר בית מאז יום ג, בהקשר לחשבונות כספיים שנתן, במזומן. איש העסקים הגיע לארץ לרגל חג הפסח ונעצר. בחקירה שנערכה לו הוא הפליל, לפי המשטרה, את אולמרט והודה במתן השוחד”. ועוד נכתב בפורום: "הנה עוד פרטים שתרצו לדעת. איש העסקים הוא מוריס טלנסקי. הוא הודה במשטרה שהוא גם כיבס את כספי מימון הבחירות של אולמרט כשזה התמודד על ראשות עיריית ירושלים. ברשימות של זקן הוא הופיע תחת שמו וגם תחת שם הקוד: הכובס. הוא ושולה זקן נתונים במעצר בית". גם בפורום "בחדרי חדרים" פורסמו באותו יום הפרטים הללו, יחד עם ציון מקום הימצאו של טלנסקי וכתובת בית בנו. לאחר שפרטי החקירה פורסמו באתר ה"ניו-יורק פוסט", הפנו כמה מאתרי החדשות הממוסדים בישראל את הגולשים בהם לאתר ה"ניו-יורק פוסט", ללא לינק, בעוד שבאתר סקופ קרא רחביה ברמן במפורש להפר את הצו ובאותה שעה בלוגרים סיפקו לינקים ישירים לכתבה ואף תירגמו את תמציתה לעברית.

ההערה "חרא של קפה" שכוונה על-ידי דמות בסדרה של הוט כלפי המוצר של חברת דור-אלון – נעלמה בשידורים החוזרים

"קפה איטלקי אמיתי שותים באלונית" היא סיסמת מסע הפרסום הטרי של אלונית, רשת חנויות הנוחות של חברת דור-אלון. בצירוף מקרים מצער עבור הרשת, שבועיים אחרי השקת הקמפיין נשמעה בסדרה "ילדי ראש הממשלה", המשודרת בהוט, ביקורת גסה על הקפה. עובד בתחנת דור-אלון נראה שם מביא קפה לאשה שממתינה ליד מכוניתה, ואומר: "אני מזהיר אותך, חרא של קפה". בפרק זוכה החברה לפרסום כשעל המסך נראים מדי החברה בצבעי המותג ועם לוגו החברה המודפס עליהם. האם מדובר בעסקה של פרסום סמוי ("תוכן שיווקי") או בהתנדבות של יוצרי הסדרה? אם כן, הביקורת על הקפה לא היתה חלק מהדיל: בגרסה המשודרת בשירות ה-VOD של הוט ובאתר האינטרנט הוט-ynet הוסרו מלות הביקורת מהפסקול ומהכתוביות. בהוט ביקשו שלא להגיב על הידיעה. את תגובת קבוצת אלון, בעלת אלונית ודור-אלון, לא הצלחנו לקבל.

כמו טבלואידים אחרים בעולם, "ידיעות אחרונות" מספק את צורכי קוראיו, המבקשים להתפרק מהמתח, לשפר את מצב הרוח ולהתבדר

נתחיל מהסוף, מהעמודים האחוריים של "24 שעות", המוסף היומי של "ידיעות אחרונות": מדור הרכילות "העלוקה" (המוקדש כולו לשערוריית הזמר אייל גולן). מדור "פיצוחים", כפולת עמודים ובה שני תשחצים גדולים ותשבץ קטן, סודוקו קשה מאוד, סודוקו בינוני, חידאתו(?), קאקורו, "שחור ופתור" והורוסקופ יומי. ובהמשך מדריכי סרטים וטלוויזיה ועמוד שלם של "מסביב לעולם", לקט הביזאר הגלובלי. שטויות, יגנח הקורא גבה המצח למקרא כותרת המשנה: "הקזינו הגדול ביותר בבריטניה מחפש שומרי סף שגובהם אינו עולה על 1.47 מ". כך הוא גם יגיב על הידיעה האחרת, על אודות הצעיר הבריטי השוקל 230 ק"ג, ששום חברת תעופה אינה מוכנה להטיס אותו חזרה הביתה מארצות-הברית. מדוע לבחון את העיתון דווקא בכיוון ההפוך, ולא להיכנס אליו מהשער, מהעמוד הראשון? יש קוראים לא מעטים שזה המסלול שלהם. מציצים לרגע בשער, ואז הולכים לקצה השני. בשגרת הצריכה של העיתון, התשבץ או הסודוקו חשובים יותר מהדיווח מזנבה. ואת "מסביב לעולם", שאמור להיות המנה האחרונה בתפריט הטקסטים, יש מי שאוכלים לפני המנה העיקרית. מובן שגם הטעם חשוב: תשחץ קשה מדי, או קל מדי, עלול לעצבן את הקוראים. בסופו של דבר עיתון הוא מוצר רב-מרכיבים, שקיומו תלוי בזיקה בינו לבין קוראיו. "הוא חי או מת על הבנת הקוראים שלו ועל כך שהוא מספק להם את מה שהם רוצים", מצוטט עורך לשעבר בספרה של פאולה מרטון על העיתונות הפופולרית בארצות-הברית. דפדוף ב"24 שעות", כמו ביתר חלקי העיתון, מסביר את סיפור ההצלחה של "ידיעות אחרונות", הצלחה בתפוצה ובהכנסות, ויותר מכך – בקשר עם הקוראים. זה סוד הצלחתם של עיתונים מסוגו, הטבלואידים – העיתונים הפופולריים קטני הפורמט, הצעקניים, המגישים לקוראים תמהיל מגוון של נושאים בדרך קלה לעיכול. לעתים יכנו אותם, בביקורת מהולה בלעג, "צהובונים". הם מוצגים כניגוד הכמעט מוחלט לעיתוני העלית, יומוני האיכות (ה"ניו-יורק טיימס", "די-וולט", "הארץ"), שמופיעים על גבי יריעה רחבה וגדולה – "ברודשיט", באנגלית. הנה רשימה חלקית של המרכיבים העיקריים בתמהיל, ב"24 שעות" ובחלקים אחרים של העיתון, שמסווגים את "ידיעות אחרונות" כנציג עברי של זאנר הטבלואידים. אמנם בלי נערת עמ 3 של "הסאן" הלונדוני, אבל טבלואיד במסורת של ה"דיילי מייל", ה"דיילי מירור" ורבים אחרים: א. נושאים "רכים". הרציונל: יש מספיק חדשות כבדות ורציניות במקומות אחרים, לקורא הממוצע אין סבלנות או מוטיבציה לקרוא עוד פוליטיקה ומקרו-כלכלה. ואם אי-אפשר בלעדי החדשות, הופכים את השיח עליהן ב"24 שעות" לדו-קרב. בעד ונגד. כאילו המציאות רבת-הפנים היא בעצם מטבע שיש לו רק שני צדדים. ובעמודי החדשות: דגש מתמיד על הדרמה, העימות, המאבק האישי. ב. סיפורים אישיים, עדיף של ידוענים. וכך, עמוד אחרי עמוד ב"24 שעות": "שבע שנים אחרי הגירושים, חסר למשה דץ דבר אחד: זוגיות. הבעיה היא שהוא לא מחפש"; אלישע בנאי "שונא שמדברים עליו בתור הבן של"; יבגני אורלוב, שהפך להיות הכוכב המפתיע של הסרט "פנתר לבן". כך מספקים את יצר המציצנות של הקוראים. לא עוסקים בסוגיות, רק באנשים. מרכיב זה בולט לא רק במגזין היומי, אלא גם בעמודי החדשות. כבר לפני 70 שנה זיהתה החוקרת הלן יוז את נוסחת "העניין האנושי", שהיא ליבת העיתונות הפופולרית. היא בחנה את פרשת חטיפתו ורציחתו של בנו התינוק של צרלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיאנוס האטלנטי בטיסה, והגיעה למסקנה שבסיפור הזה היו מרכיבים של "עניין אנושי" שמשך את כולם, "עניים כעשירים, גברים כנשים, שחורים כלבנים". ואולי, הוסיפה יוז, הסיקור התקשורתי מספק את הצורך הישן נושן לרכילות, כזו שפעם עברה מפה לאוזן ליד הבאר או המדורה. ג. המימד הרגשי. פרשת לינדברג נגעה במיוחד בבלוטות הרחמים והחמלה. וגם הזעם. הוגה הדעות הגרמני יורגן הברמס כתב על הצורך של חברה מודרנית בשיח רציונלי שיתנהל במרחב הציבורי, אבל עיתוני איכות שאימצו את המרשם שלו נותרו עיוורים לכך שמרבית בני-האדם אינם פילוסופים או הוגי דעות. עיתונים כאלה סובלים לעתים קרובות מנכות בכל הקשור לחלק חשוב מהמרקם האנושי – הרגש. ומכל הרגשות, אגב, שמור מקום מיוחד לפחד (דפדפו לעמ 3 במוסף "ממון" – מה עובר בראשכם למקרא הידיעה שבעקבות הקניונים, גם בתי-המלון מבקשים לוותר על מאבטחים?). ד. אנחנו מספקים תכלס. לקראת סוף-השבוע מוקדש חלק משמעותי מ"24 שעות" ביום חמישי לאירועי סוף-השבוע המתקרב. מידע תכליתי: מה נראה, איפה נאכל. וגם ב"ממון" – פרויקט דמי חנוכה. כתבת הצרכנות הוותיקה שושנה חן עורכת בדיקה של 14 משחקים וצעצועים לחג. ה. קצר, מהודק, חי ומעניין. העין חולפת על העיתון היומי בדרך כלל תחת לחץ של זמן, ובעיקר בסביבה רווית גירויים אחרים, ההולכים ומתרבים בעידן הדיגיטלי. רוצים ראיון? קחו "חמש קטנות", טקסט מבזקי באותיות מוגדלות. האדריכל העיתונאי של הצלחת "ידיעות אחרונות", דב יודקובסקי ז"ל, זיהה כבר באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת את ציבור צרכניו. "רצוי לכתוב דווקא בפסקאות קצרות ולא לקמץ בנקודות ופסיקים. הקורא עצלן. הוא אוהב קריאה נוחה", תידרך את הכתב החדש בפריז, ישעיהו בן-פורת ז"ל. באוזני העורכים שעבדו תחתיו הדגיש את הצורך בכתיבה חיה. "הקוראים לא מחפשים בעיתון ידיעות", אמר, "הם רוצים סיפורים". העובדות צריכות להיות בדוקות, אבל הגשתן צריכה להיות כסיפור קל לקריאה. ו. פחות מלים, יותר גרפיקה. מראה העיניים חשוב לא פחות מהטקסט. לא רק כותרות גדולות ושימוש נדיב בצבע. בסוף המאה ה-19 היו אלה העיתונים הפופולריים שהרבו לשלב ציורים, ואחר-כך היו בין חלוצי השימוש בתצלומים. החידוש הזה נחשב בעיני המבקרים כמרכיב נחות, המוזיל את הנכס העיקרי – המלה הכתובה. מבקר אמריקאי אחד כתב כי השימוש בתצלומים הופך את העיתון ל"נדוש, טריוויאלי, צעקני, רווי זימה, חולני ומטופש". מאז עידן הטלוויזיה מבינים גם עיתונים כבדי ראש שלגרפיקה ולתצלומים יש מקום חשוב, לא רק כאמצעי למשיכת תשומת הלב, אלא גם כמרכיב עיתונאי בעל ערך. מצד שני, לכמה מהאשמותיו של המבקר הזועם יש לעתים בסיס. שהרי הטבלואידים עושים הכל בווליום קצת יותר גבוה. ז. הקפצת המעניין לעיני הקוראים. מי שלוקח ליד את "ידיעות אחרונות" יודע שהוא אינו צריך לקרוא את הידיעה או הכתבה עד סופה, או להצטייד בזכוכית מגדלת כדי למצוא את הפואנטה. העורכים עובדים בשבילו: שולפים משפט כמו "אני צריך נערות? יש לי 40 נשים" לכותרת הראשית ומתמצתים את עיקרי החשדות נגד ששת הנחקרים לאינפוגרפיקה (עמ 4). ההירככיה ברורה, מודגשת, מוגשת בכפית לפיו של הקורא. בחירת הנושאים, כמו גם הדרך שבה מטפל בהם "ידיעות אחרונות", אכן מרדדות את השיח ודוחקת הצדה נושאים חשובים. אבל כמו עיתונים בעולם, כוחו בכך שהוא מצליח לזהות כבר עשרות שנים את טעמם של קהליו. ואולי להפך: האם אין העיתונים הם אלה שמעצבים את קהליהם, מחנכים אותם לצרוך כותרות צעקניות וטקסטים שמרדדים את הנושאים החשובים? עורכי טבלואידים דוחים בדרך כלל את ההאשמה הזו. ההיסטוריה של הטבלואידים הבריטיים מצביעה על כך שיש מידה רבה של צדק בגרסת העורכים. גם ה"דיילי מירור" בשנות ה-30 וגם ה"סאן" בשנות ה-70 זיהו את קהלי היעד שלהם – המעמד הנמוך בחברה – וכיוונו אל "האיש הפשוט". הם לא ניסו לחנך או להשכיל, אלא ערכו סקרים וראיונות שבהם זיהו את מה שיעניין ציבור זה: לא יחסי חוץ וניתוחים פוליטיים, כלכליים וחברתיים מעמיקים, אלא ספורט, רכילות, בידור ופשע, עם תיבול של בחורות בלבוש חושפני. הם יצקו את הרצונות הללו לעופרת – והזניקו את תפוצתם. מבקרי תרבות הטבלואידים מתייחסים בדרך כלל לסגנונם של העיתונים הללו כביטוי ליצר עיקרי אחד: הגדלת המכירות. הטבלואידים, כמו גם הנטייה של אמצעי תקשורת אחרים לאמץ יותר ויותר את מאפייניה של העיתונות הפופולרית, מוצגים באור שלילי, כתופעה מסוכנת לחברה. אבל מחקרים מצביעים על כך שהזיקה בין העיתון הפופולרי לקוראיו עמוקה הרבה יותר, ויש בה גם יתרונות. על-פי הגישה הזו, הצלחת הטבלואידים נובעת מכך שהם מעניקים מענה לצרכים האישיים והחברתיים של קוראיהם. בדרום-אפריקה למשל מצא חוקר התקשורת הרמן וסרמן כי הצלחת הטבלואידים נובעת מכך שהם פונים אל ציבור שעיתוני האיכות מתעלמים ממנו – או מזלזלים בו. מחקרה של סופיה גונסון על קוראי טבלואידים בבריטניה העלה כי אלה לא רק מתחברים למרכיב הבידור וההומור בטקסטים טבלואידיים ובכותרותיהם, אלא גם ללשון הבהירה והפשוטה שמסבירה עניינים מסובכים כיחסי חוץ וכלכלה "לאנשים פשוטים כמונו". החלוקה המעמדית הבריטית הזו אינה קיימת אצלנו, ואת "ידיעות אחרונות" קוראים – כחזונו של יודקובסקי – גם נהג המונית וגם הפרופסור באוניברסיטה. העיתון של משפחת מוזס אינו ה"סאן", לפחות לא בחלק ניכר מתחומי הכיסוי שלו, ה"גבוהים" בהרבה מאלה של העיתון הבריטי. גם אם הגרפיקה והסגנון בישראל הושאלו בחדווה מהטבלואידים הבריטיים, עולם התוכן הישראלי הוא אחר: העמודים הראשונים של החדשות מוקדשים בדרך כלל לנושאים רציניים כפוליטיקה, ביטחון, ובשנים האחרונות גם רווחה וחברה. אלא שהטיעון הזה התנפץ לנגד עינינו בקריאת העיתון ביום חמישי. "ידיעות אחרונות" אימץ את המקור הבריטי כמעט במלואו. הוא הקדיש את השער ועוד שבעה מעמודי החדשות לתמהיל הטבלואידי הבריטי המובהק: סלבריטאים, פלילים ומין. חסר רק מישהו ממשפחת המלוכה. מתברר שאחרי הכל, ההבדלים בינינו לבינם אינם כה גדולים. טבלואיד הוא טבלואיד, ורצונות הציבור, סקרנותו ותאוותיו אינם שונים. גם המחקר מוכיח שהצרכים דומים. פרופ אליהוא כ"ץ וחוקרים נוספים בדקו את תרבות הפנאי בישראל על בסיס התיאוריה של צרכים ושימושים. התברר כי בשנת 1990, 82% מהציבור ראו אמנם צורך "להבין את הנעשה בארץ ובעולם", אבל במקום גבוה ברשימה ציינו 84% מהנשאלים שהם רוצים "להרגיש גאווה שיש לנו מדינה", 83% מבקשים "לשפר את מצב הרוח", 74% "להתפרק מהמתח" ו-68% פשוט להתבדר. ממש כמו הפועל הבריטי שצוטט במחקרה של גונסון: "כשאני קם בבוקר לעבודה, אני לא רוצה לקרוא על מלחמות ואסונות, אני מחפש משהו מעודד". האם העיתונות צריכה ללכת בעקבות רצונות הקהל תאב הבידור והאסקפיזם, או לחנך אותו לתרבות גבוהה יותר? המחשבה שהזרקת הדנ"א של "הארץ" (הסגנון, לאו דווקא הקו הפוליטי) לכל העיתונים האחרים תשביח את הדיון הציבורי ותקרב אותו למימוש חזונו של הברמס מתעלמת מהמציאות. "מדוע הם לא קוראים ספרים?", שאל-התלונן דוד בן-גוריון באוזני שמעון פרס, בימים שראש הממשלה הראשון סירב להבין מדוע לוחצים עליו להסכים להפעיל טלוויזיה בישראל. "לך ותסביר לבן-גוריון", סיפר פרס, "שאנשים לא קוראים ספרים בלילות, אלא הולכים לקולנוע. בשבילם הטלוויזיה זה לא תחליף לסוקרטס, אלא תחליף לבוק גונס [גיבור מערבונים שכיכב בחוברות שהיו פופולריות מאוד בישראל בשנות ה-50 וה-60] או לאיזה סרט אחר". מאמר זה מתפרסם במסגרת הפרויקט "סריקת מערכות". חלקו הראשון של הפרויקט מוקדש לעיתון "ידיעות אחרונות"

החמ"לים שנפתחו במערכות עיתונים אל מול כוחות הפלישה האינטרנטיים צריכים לשקול אפשרות שלישית: לא להיאבק בהם ואף לא להתבצר מולם. פשוט, להצטרף אליהם

174,205,000 שקלים השקיעה בעשור האחרון החברה המוציאה לאור את "מעריב", במוספי הלוח ובאתר האינטרנט שלה. והנה בא אתר אחד, www.alljobs.co.il, ומעתיק את מודעות דורשי ומחפשי העבודה שהתפרסמו בלוחות ובאתרים של "מעריב". פרקליטי "מעריב" ביקשו מבית–המשפט המחוזי בתל–אביב צו מניעה נגד בעלי alljobs, שלטענתם, מנצלים מוניטין שנצברו בעמל ובהשקעה רבת שנים, ומבקשים להתעשר על חשבון העיתון. סגן נשיא המחוזי, השופט יהודה זפט, דחה את הבקשה - והעולם שוב לא ייראה כמקודם. זפט קובע בפשטות מאירת עיניים כי המידע שבלוחות הוא פרי יצירתם של המפרסמים, וכי הרחבת הפרסום אל מעבר ללוח שבו התפרסמה מודעתם לראשונה משרתת הן את המפרסמים והן את הציבור. במושגי העולם הישן, alljobs הוא אתר טפילי. הוא אוסף מידע מלוחות דרושים ומחפשי עבודה ומציע אותו (בתשלום צנוע) למעסיקים. במושגי העולם החדש זהו שירות לגיטימי, יעיל ומובן מאליו (בין היתר מציע האתר גם שירות המכונה "מלשינון", והגולש מתבקש לשתף פעולה: "אם שמעת על משרה שמתפנה - אל תתבייש, תלשין!"). על–פי מושגי העולם החדש אין כל משקל לשאלה מי אתה, כמה השקעת ומהו המוניטין שלך. על–פי הכללים החדשים, כל מידע הוא חומר גלם זמין, חינמי בדרך–כלל לצרכן הפרטי, ואפשר לשרשר אותו, להעתיק אותו ולדחוף אותו הלאה לרשימות תפוצה שונות. חַפֵש, מְצַא, סַמֵן, הַעתֵק, שמור, העבֵר הלאה - אלה הן שש נקישות העכבר שמשנות את פני המין האנושי ומובילות אותנו למרחבים שלא שיערנום. באיחור ניכר מגיעה מהפיכת האינטרנט למִתחם שאול המלך. השחקנים בזירה החדשה לא מתלהבים מן היקום אפוף הניירת והתיקים של בתי–המשפט. אין זה חיזיון שכיח לראות מי מהשחקנים ברשת רץ להשיג צווים ופסיקות משפטיות. במצב כה נזיל, בתוך ענני האבק של המהפיכה שעדיין מסתחררת, הכל חוששים מפסיקות תקדימיות ומעדיפים ליישב מחלוקות במישרין ובחשאי. פורצי הגבולות חוששים מפסיקה רגרסיבית שתיתן תוקף משפטי למצבים שאבד עליהם הכלח; שומרי החומות חוששים מְפּסיקה חדשנית שתיתן תוקף משפטי לשינויים המתחוללים. זכויות היוצרים על מוצרי האינטרנט הן עניין רגיש. גופי העיתונות בוחנים בחרדה את מסלול ההרס של כוחות הפלישה האינטרנטיים ותוהים אם להיאבק בהם או להתבצר מולם. בפני העיתונות הישנה עומדת בעיה עדינה: אם היא תבקש להגן על זכויותיה בפסיקות משפטיות, היא עלולה לחשוף עצמה לתביעות זכויות יוצרים מצד עובדיה העיתונאים. אלה שיצירתם משורשרת היום מן העיתון המודפס לאתר האינטרנט ומשם לפורטלים ומשם לאתרי מִשנה מסחריים, ובקצה הדרך הם הופכים לאיטריות של מבזקים בסלולרי. אילו היו כתביו של עיתון גדול דורשים עמלת שורה על זכויות היוצרים שלהם בכל מבזק משורשר שבמקורו הוא פרי יצירתם, היו העיתונים נסגרים תוך יום. נדיר, על כן, מצב שהעיתונות ניגשת לבקש סעד בעניינים אלה במִתחם בתי–המשפט, ופסיקתו של השופט זפט בבקשת "מעריב" בחודש שעבר ממחישה עד כמה גדול הסיכון. העיתונות המודפסת מכחילה מחוסר חמצן. הלוחות המודפסים, לוחות מודעות המלים והשטח, מתרסקים. הלוחות שהיו למדפסות הכסף של היומונים, ובשנים האחרונות של המקומונים, וחיפו על כשלים עונתיים שונים - עליות במחירי הנייר, ירידה בנפח הפרסום, אובדני תפוצה, שגיאות ניהול - הולכים ונודדים עם קהל משתמשיהם לאינטרנט. בשנות השבעים היה "הלוח הכפול" של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" ללוח המודעות של המדינה. הסיסמה המצוינת "אם אתה לא שם אתה לא קיים", שהומצאה כעבור שנים לקדם את לוח "העיר", הגדירה דווקא את התקופה שקדמה להופעת הלוח המקומי. "לוח העיר" הקדמון הפר את ההרמוניה באחו הירוק שבו רעו הדינוזאורים השלווים. ב–1980, כאשר החל "העיר" לפרסם את לוח החינם שלו, "קחתן", שעיקרו סחר חליפין זעיר וקשרים בין–אישיים, החלה מתפרקת השותפות בין "ידיעות אחרונות" לבין "הארץ". דב יודקובסקי ונוח מוזס שעמדו בראש "ידיעות אחרונות" היטיבו להבין ש"קחתן" הוא איום לטווח ארוך, בעיקר בהיותו שובר מחיר בשוק מודעות המלים, שבו נהנו אז מבלעדיות גמורה. הם הטילו וטו על "קחתן", גרמו להפסקת הופעתו הזמנית ואילצו את "הארץ" לפרוש מהשותפות ולבחור לעצמו שותף חדש. "הארץ" ו"העיר" חברו ל"מעריב" ויצאו ב–1983 עם ה"לוח החדש". "קחתן" והלוחות העירוניים שאימצו את נוסחתו היו ללוחות קהילתיים מצליחים בעולם הטרום–אינטרנטי, אך בהיותם חלק מן העיתונות הארצית לא טרפו את הקלפים בשוק. מאז חלפו שני עשורים והאינטרנט זולל את העיתונות המודפסת בכל פה ומעכל קודם כל את הלוחות. בלי סוכנים, בלי עמלות, בלי פערי תיווך, בלי חומרי גלם ומכונות רוטציה יקרות, הלוח האינטרנטי נגיש, יעיל, נוח לשימוש מן הלוח המודפס, ובעיקר זול ממנו. הבעיה העיקרית של לוחות האינטרנט היא מספרם הרב ופיצול המידע ביניהם, פיצול שמשמעותו היצע מועט בכל לוח. אתה יכול להיות שם, אך אין זה אומר שאתה קיים. הגדולים בלוחות האינטרנטיים הרגישו חזקים דיים כדי לגבות בזהירות תשלום על חלק מן השירות - מחיר צנוע בהשוואה ללוחות המודפסים. אתר homeless.co.il המספק היצע מרשים בתחום הנדל"ן הולך ומתבסס בשוק, אבל גם הוא צריך להיזהר. מחר יבוא מאחוריו לוח אחר ויציע שירות טוב יותר, בפחות או בחינם. כדי לגנוב להומלס את השוק לא צריך הרבה: קצת אמצעים וקצת תושייה ואלגוריתם חיפוש משוכלל ובעיקר - יכולת להגיע לדף התוצאות הראשון במנוע החיפוש הכללי. בתוך אינספור הברירות שהרשת מאפשרת, קמו אתרים שמרכזים מידע ממוקד הנאסף מאתרים אחרים. אתרים שבראשיתם היו אתרי קישוריות ובמשך הזמן החלו לתת את המידע עצמו. alljobs.co.il הוא אחד מאלה. הוא מציג מודעות דרושים שנאספו על–ידי לוחות שונים, ממשיים ואינטרנטיים, ונהנה מן החשיפה ומדמי שימוש או הרשמה. אתר אחר הוא luchot.hevre.co.il שמרכז גם הוא מודעות נדל"ן. "מעריב" מיהר לבקש רשות ערעור על החלטתו של השופט זפט, ועל–פי העיתונות הוא מאיים בחזון אפוקליפטי: "מחר בבוקר יכול כל מאן דהוא להעתיק לא רק את לוחות הדרושים של מעריב, אלא לוחות נוספים… במצב כזה כל העיתונים וכל יוצר מאגר מידע אחר יחדלו להשקיע ביצירתם הואיל ולא יהיה להם כל אינטרס כלכלי בפיתוח ובקידום… ביודעם כי מיד לאחר השקעתם בפיתוח התחום, כל מתחרה מסחרי יוכל להעתיקם ולנצל את פירות השקעתם". גם "ידיעות אחרונות" נערך לקרב. עו"ד זאב ליאונד, המייצג אמצעי תקשורת שונים ובהם קבוצת "הארץ", מגיב במאמר שהתפרסם ב–The Marker: "הפלטפורמה [לפרסום מודעות בתשלום] נשענת קודם כל על העיתון היומי - עוגן מרכזי עליו נבנה מותג הלוח. ההשקעות בלוח ובפרסומו הן השקעה באיסוף נתונים לכל דבר ועניין. כדי להניע את קהל היעד לרכוש את העיתון ואחר–כך לפנות ללוח, משקיע העיתון משאבים רבים". עו"ד ליאונד צודק כל עוד מדובר בעיתונים מודפסים, פירות התעשייה הכבדה הישנה. היקום האינטרנטי הוא יקום אחר ובו כללי משחק אחרים. הדמוקרטיה האכזרית שמכתיב האינטרנט אינה מכירה בזכויות–יתר לשום גורם ואינה נותנת משקל לשאלה אם מדובר באתר זבל או באתר איכות מושקע ומטופח. הדבר היחיד שיכול "מעריב" לדרוש מהמפרסמים בו הוא לחתום על הסכם בלעדיות - אבל שום לקוח בר–דעת לא יגביל עצמו לכך. העיתונות עדיין מחזיקה בידיה נכס ממשי - את עיתוניה המודפסים. כל השאר הם אתרים פורחים באוויר. החמ"לים שנפתחו במערכות עיתונים אל מול כוחות הפלישה צריכים לשקול אפשרות שלישית: לא להיאבק בהם ואף לא להתבצר מולם. פשוט, להצטרף אליהם. חנוך מרמרי הוא העורך לשעבר של "הארץ" גיליון 56, מאי 2005

בגיליון האחרון של "העין השביעית" נסקר חוק חופש המידע, שנכנס לתוקף לפני כשנה, והאפשרויות העיתונאיות והחדשות הגלומות בו, אפשרויות שהתקשורת אינה מנצלת

בגיליון האחרון של "העין השביעית" נסקר חוק חופש המידע, שנכנס לתוקף לפני כשנה, והאפשרויות העיתונאיות והחדשות הגלומות בו, אפשרויות שהתקשורת אינה מנצלת ("וזה שאינו יודע לשאול", "העין השביעית", גיליון מס 26). החוק מאפשר כיום לכל אזרח לקבל מידע מרשות ציבורית בלי שעליו להסביר ולנמק מדוע יש לו צורך במידע. על הרשות למסור את המידע בתוך 30 יום בדרך-כלל, פרט למקרים חריגים של מגבלות וחסיונות מסוימים (כגון מטעמי ביטחון, הגנת הפרטיות וכו). מי שהחליטה לנצל את החוק היא העמותה הישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית, עמותה המתנגדת לאשפוז פסיכיאטרי כפוי. העמותה ביקשה לקבל לידיה את רשימת הפסיכיאטרים שמשרד הבריאות הסמיך לבדוק חולים ולאשפז אותם בכפייה. המשרד סירב למסור את המידע, ובתגובה עתרה העמותה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ודרשה למסור את הרשימות לידיה. משרד הבריאות הסביר כי אין מקום למסור את רשימת הפסיכיאטרים המוסמכים, הן מחשש שהם ייפגעו, מילולית או אף פיזית, על-ידי חברי העמותה או אנשים שיקבלו ממנה את המידע, והן מחשש שהעמותה תנהל נגדם תעמולה ותגרום להם לסרב לעבוד בשירות משרד הבריאות. השופט עדי אזר דחה את טענות משרד הבריאות וחייב אותו למסור לעמותה את הרשימות. אזר קבע כי שני החשדות סתמיים ולא מבוססים. באשר לחשש לשלום הפסיכיאטרים קבע, כי עצם היותם ברשימה אין בה כדי לפגוע בהם. השופט בחן את פועלה של העמותה בעבר ואת תקדים יחסי פסיכיאטר-מטופל בעבר ומצא כי כאשר היתה, במקרים חריגים מאוד, פגיעה בפסיכיאטר, היא היתה מצד חולה שבו טיפל, ואשר ממילא יודע את שמו ופרטיו של המטפל בו, ולו אין כל צורך ברשימה המפורטת. זאת ועוד, העמותה המבקשת את הרשימה כבר פירסמה בעבר פרסומים שונים, ואף שהם כוונו ישירות נגד פסיכיאטרים מסוימים, שהיו מעורבים במקרים שנויים במחלוקת, איש מהם לא נפגע. העמותה פעלה באופן חוקי, ובמשך שש שנות פעילותה לא סיכנה איש. בית-המשפט גם מצא שפסיכיאטרים שנגדם ניהלה העמותה מאבק ציבורי ממושך, כולל פרסומים פוגעים, המשיכו לעבוד עם משרד הבריאות ואף נתנו חוות-דעת על חולים הזקוקים לאשפוז בכפייה. מכאן הגיע בית-המשפט למסקנה שהחשש מצמצום מספר הפסיכיאטרים שיעבדו עם המשרד אין לו בסיס. השופט אזר חייב אפוא את המדינה למסור לעמותה את הרשימה תוך 30 יום, ואף חייב אותה בהוצאות בסך 20 אלף שקל. פסק-הדין מחזק מגמה שנקבעה בפסקי-דין אחרונים – להרחיב את חופש המידע ולתת כלים נוספים בידי עיתונאים ואזרחים המבקשים מידע מהרשויות. עד לפני כחצי שנה שודרו ללא הפסק פרסומות נגד שידורי הרדיו הפיראטי. הפרסומות היו חלק ממאמץ משותף למשרדי התקשורת, המשפטים ובטחון הפנים לעקירה, או לצמצום, של התופעה המזיקה. המאמץ כלל מסע הסברה, פשיטות משטרה על התחנות במגמה לסגור אותן ולהחרים את המשדרים, והעמדת בעליהן לדין. גורמים בכירים במשטרה הודו בזמן האחרון כי הניסיון להרתיע באמצעות פשיטות אינו עולה יפה: על כל תחנה פיראטית שאותרה ומשדריה הוחרמו, קמה תחתיה לפחות אחת אחרת. גם מסע ההסברה לא הועיל, ולעומת זאת מממנות פרסומות מזן אחר את התחנות הבלתי חוקיות. בזירה השלישית, המשפטית, ניתן בימים אלה תוקף לפסק-דין תקדימי שכתוצאה ממנו נשלח לראשונה מפעיל תחנה פיראטית לעונש מאסר ממשי. העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירה של הפעלת תחנת רדיו ללא רישיון הוא שלוש שנות מאסר או קנס של 3.1 מיליון שקל. בפועל, ברוב המקרים ניתנו עונשים קלים בהרבה: מאסרים על-תנאי וקנסות של כמה עשרות אלפי שקלים לכל היותר. כתב-אישום הוגש בשנת 1997 נגד שלום נחמני, שהואשם בכך שבמשך שנתיים היה הבעלים והמפעיל של תחנת רדיו בשם רדיו-סנטר, שפעלה באזור רמלה-לוד. בתקופת פעילותה של התחנה שודרו בה פרסומות מסחריות תמורת תשלום, כספים שהמערער שילשל לכיסו. הנאשם הורשע לאחר משפט ממושך, שארך מעל לשנתיים, ובו הובאו עשרות עדים, שרובם חששו להעיד נגדו. השופט, שמואל ברוך, בבית-משפט השלום ברמלה, בחן את התנהגותו של נחמני והחליט לא להסתפק בענישה שתאפשר לו להמשיך בענייניו כרגיל. בית-המשפט קבע כי נחמני הוא אדם מתוחכם, שהקים את התחנה כדי "לעשות כסף קל" בלי לשלם מס. לנחמני כבר היתה הרשעה קודמת בגין הפעלת תחנת טלוויזיה בכבלים ללא זיכיון. השופט ברוך גזר, לפיכך, על הנאשם שמונה חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על-תנאי, וכן קנס בסך 200 אלף שקל. נחמני עירער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, אולם בחודש שעבר דחו השופטים יהושע גרוס, אסתר קובו ומיכל רובינשטיין את ערעורו. השלושה קבעו כי אף שמדובר ב"קפיצת מדרגה" מבחינת הענישה, מדובר בקפיצה מוצדקת. השופטים ניתחו את הנזק הרב הנגרם לציבור מהתחנות הפיראטיות, הן במישור הכלכלי (פגיעה במפעילי התחנות הלגיטימיות ואי-תשלום מס כחוק), הן במישור הבטיחותי, והן באי-פיקוח על הנאמר בתחנה. השופטים קבעו כי נוכח שכיחותן הרבה על העבירות והיקפן, הגיע הזמן להטיל עונש מרתיע בגינן. מעתה, העונש הראוי על עבירה זו, כך נקבע, הוא מאסר בפועל. איתן להמן הוא עורך-דין גיליון 27, יולי 2000

אב"א אחימאיר, אינטלקטואל, פובליציסט ואידיאולוג הימין, ממחברי האנציקלופדיה העברית ובעל הטור "מפנקסו של פשיסטן". "חותמו הבולט ביותר בכתיבתו היה מקוריות"

אב"א (אבא בן-אייזיק) אחימאיר (1897–1962) היה, קרוב לוודאי, הפובליציסט הפורה ביותר בעיתונות הישראלית מאז עלייתו (השנייה) לארץ ב-1924 ועד פטירתו ב-1962. הוא כתב אלפי מאמרים על מגוון רחב ביותר של נושאים – יהדות, ציונות, חברה, מדיניות חוץ ופנים, ביקורות ספרים, תרבות ועיון. אחימאיר (במקור הייסינוביץ) נולד בכפר דולהי שברוסיה הלבנה (כיום בלרוס), לא הרחק מהעיר בוברויסק, לשם עברה משפחתו בהיותו ילד. מגיל צעיר גילה סקרנות אינטלקטואלית יוצאת דופן והחליף ספרים בספרייה יהודית. הספרן היה צעיר בשם ברל כצנלסון. מורהו הפרטי היה המשורר דוד שמעונוביץ, לימים שמעוני, ובין חברי הנעורים שלו היו כמה מהדמויות שיבלטו בעתיד ביישוב היהודי ובמדינת ישראל הצעירה – קדיש לוז, מי שהיה שר החקלאות ויו"ר הכנסת; אליהו דובקין, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות-היהודית; והשל פרומקין, מראשי המשק ההסתדרותי. דבריו הראשונים בדפוס הופיעו ב"הצפירה", ב-21 בינואר 1912. הנער בן ה-14 שלח רשימת הספד לעיתון על ישראל ברנשטיין, סופר מחבורתו של פרץ סמולנסקין, שבערוב ימיו היה רוקח בבוברויסק. הרשימה, בחתימת אב"א, נכללה במדור "טלגרמות מיוחדות להצפירה", ואב"א שילב בה את הצירוף "אחד המוהיקנים האחרונים", ככל הנראה בפעם הראשונה בשפה העברית. לימים סיפר שהושפע אז מספרי הרפתקאות של זול ורן וגיימס פנימור קופר, מחבר הספר "המוהיקני האחרון". בהיותו בן 15 עלה בפעם הראשונה לארץ, לבדו, כדי ללמוד בגימנסיה הרצליה. ב-1914, לאחר שתי שנות לימודים, נסע לחופשת קיץ בבוברויסק, אך לא הצליח לחזור לישראל בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בנעוריו החזיק בדעות סוציאליסטיות, אך המהפכה הבולשביקית ברוסיה ואימי השלטון ה"אדום" הפכוהו מאז ועד סוף חייו למתנגד חריף לקומוניזם ואף לסוציאליזם. מותו של אחיו, מאיר, בשורות הצבא-האדום (1919), זיעזע אותו והוא החליט להנציח את זכרו באמצו את שם המשפחה אחימאיר. הרפתקה עיתונאית קצרת ימים היתה לו ב-1919 בעיתון הבולשביקי "איזבסטיה" ("ידיעות") בגרסתו המקומית בבוברויסק. הוא כתב על עניינים בינלאומיים, וכשפרצה בארגנטינה שביתה כללית והעיתונות הקומוניסטית ראתה בה את ראשית "המהפכה העולמית" באמריקה הלטינית, צינן אחימאיר את ההתלהבות וקבע שמדינות דרום אמריקה רחוקות עדיין מעידן המהפכה. הוא סולק מיד מתפקידו. למרות סלידתו מהשמאל, כשעלה ב-1924, כשהוא כבר מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, החל את דרכו בארץ בעיתונות הפועלים, ב"קונטרס" של מפלגת אחדות-העבודה וב"הפועל הצעיר", בטאונה של מפלגה באותו שם, וכן היה בין ראשוני הכותבים בעיתון הפועלים "דבר". בתקופה זו היה חבר במפלגת הפועל-הצעיר. ארבע שנים כתב מאמרים פובליציסטיים שעסקו בנושאים יהודיים, ארצישראליים וכלל-עולמיים בעיתוני השמאל המפלגתיים, וכן ב"הארץ", ולא אחת נפסלו מאמריו או צונזרו בשל דעותיו הלאומיות והימניות מדי לטעם העורכים. כחלק ממעורבותו בחיי הפועלים שימש כמה חודשים מורה בנהלל ובקבוצת גבע. ב-1928 החל לכתוב ב"דואר היום" הימני, עיתונו של איתמר בן-אב"י, הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית, ומאז ואילך היה הסמן הימני שלה בכל נושא ועניין. טורו "מפנקסו של פשיסטן" קומם עליו רבים – וככל הנראה גם את זבוטינסקי – אם כי ראוי לציין שבעת ההיא (1928) הפשיזם האיטלקי לא היה מוקצה לגמרי וטובי המדינאים, לרבות מנהיגי הציונות חיים וייצמן ונחום סוקולוב, עלו לרגל לרומא ונפגשו עם מוסוליני. את גילויי האהדה של אחימאיר לפשיזם הסביר הפרופ יוסף נדבה: "הוא ראה בו, בפשיזם, בלם יחיד לגדור בעד התפשטות המגפה האדומה". בשנות ה-30 היה אחימאיר מעורב בשורה של תקריות ואירועים על רקע דעותיו הימניות. הוא הקים את ברית-הבריונים נגד הבריטים, נאסר על-ידי ממשלת המנדט כמה פעמים ונידון לתקופות מאסר ארוכות. לאחר רצח חיים ארלוזורוב בקיץ 1933, נעצר ונחשד בארגון הרצח. אחרי שישב כשנה במאסר, זוכה אך לא שוחרר וישב בכלא עוד שנה וחצי באשמת ארגון ברית-הבריונים. את רשמיו מן הכלא הבריטי סיכם בספרו "רפורטזה של בחור ישיבה" (1946). מבחינתו, כתב, "בריון" אינה מלת גנאי, אלא כולה שבח. הבריונים, במשמעות לוחמים, מגיני הבירה, היו גיבורי המרד נגד הרומאים והם שיביאו את הגאולה בדור הנוכחי. הטפותיו של אחימאיר, במאמריו הרבים ובעיתון שהיה אחד מעורכיו, "חזית העם" (1932–1934), נחשבות לתשתית שעליה צמחו ארגוני המחתרת אצ"ל ולח"י. זבוטינסקי, שלא אחת הסתייג מקיצוניותו היתרה של אחימאיר, ידע להעריכו. ב-1932 כתב עליו: "צעיר מיוחד במינו חי בארץ-ישראל, אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב-כישרון והוגה-דעות מעמיק... פריסת-שלום לך מרחוק אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!". משלהי שנות ה-30 ואילך, במשך כ-25 שנה, התרכז אחימאיר בכתיבה עיתונאית, פובליציסטית ומחקרית. הוא פירסם את דבריו בעיתונים "המשקיף" ו"חירות", בשבועונים ובתקופונים ובספרים שכתב. כן נמנה עם הסגל הקבוע של הכותבים והעורכים של האנציקלופדיה העברית מראשיתה. העיתונאי, הסופר ואיש הציבור אברהם אלמליח, שהכירו מקרוב, כתב על עבודתו העיתונאית: "חותמו הבולט ביותר בכתיבתו היה מקוריות. הוא היה מקורי בכל: באורח מחשבתו, בהתנהגותו, ביחסו, בדיבורו, במאמריו ובמחקריו [...] אחימאיר היה קודם כל איש הספר, איש המעורה בתרבות העברית ובן בית בתרבות הכללית". אחימאיר היה אדם מחמיר עם עצמו ועם אחרים, ולנגד עיניו עמדו תמיד – בראש וראשונה – המאבק לעצמאות וגאולת עם ישראל בארצו. העיתונאי אורי קיסרי, איש העולם הגדול והרומנטיקן, היטיב לתאר פגישה ביניהם: "הוא דיבר על הדם ואני ניסיתי להגיש שושנים לנחיריו. הוא דיבר על תליות ואני אמרתי לו כי הרקיע כולו תכלת וכי תכלת יש גם בעיניהן של נערות חמודות. הוא דיבר על אבק שריפה ואני על הסימפוניות של בטהובן. כשדיבר על זבוטינסקי אסיר עכו, דיברתי אני על זבוטינסקי שהלביש עברית נפלאה לאלן אדגר פו. אותו לילה, בשובי למערכת, רשמתי רשימה קצרה שמיצתה את אווירת הגשר הזה שעליו נפגשנו – בלי להיפגש...". לאחר קום המדינה התיישב עם משפחתו בסביבה ידידותית – תחילה בגבעתיים וכעבור ארבע שנים בשיכון הוותיקים ברמת-גן. שם, בצד חבריו למחתרת, ובראשם אורי צבי גרינברג, סופרים ועיתונאים שרובם נמנו עם מחנה הימין, מצא שלווה. הוא פירסם את מאמריו באופן קבוע בעיתון "חירות" ומדי שבוע נסע לשלושה ימים לירושלים, למערכת האנציקלופדיה העברית. במאות הערכים שכתב השקיע את הידע העצום שלו ואת כשרונו האינטלקטואלי. הוא היה ממונה על שני "תיקים" מרכזיים: ההיסטוריה והספרות הרוסית וההיסטוריה הכללית של המאות האחרונות. ביתו ברמת-גן היה בית-ועד אינטלקטואלי. סיפר על כך בנו הצעיר יוסי: "בשנות רמת-גן שלו היו נקבצים אל הבית, בעיקר בשבתות, אישי רוח ועיתונות, מהם שכנים ומהם ידידים מחוץ לשכונה, סבבו את בעל הבית ונהנו מחברתו, וגם הוא נהנה מחברתם. זו היתה חברותא אמיתית, ללא פוליטיקאים. דיברו שם על ספרות (גם ברוסית) ובדיחותא, וגם בענייני השעה הבוערים". על אלפי מאמריו ורשימותיו, במהלך כ-40 שנות כתיבה ופרסום, חתם בשמו, אב"א אחימאיר, וכן בקיצורים כגון אב"א ובכינויים שונים: א. מערבי, א. שמאי, א. גיא, אבישי, אבא סיקרא, אבא אפוסטטא, אב"ג ועוד. כמה ממאמריו ומסותיו הופיעו בשנות ה-40 וה-50 בספרים "עם קריאת הגבר" ו"יודאיקה". לאחר מותו כונסו בספרים מאות מאמרים נוספים. את מפא"י ובן-גוריון תקף ללא הרף. בשיחה עם ידיד סמוך למותו העלה את החשש שאם ינצח הימין בבחירות, לא תאפשר לו מפא"י לשלוט "וחזקה עליה שתקום ותנפץ מיד – ולכל השדים! – את שרידי הדמוקרטיה הישראלית". באותו הזמן עצמו הביע בן-גוריון את דעתו, שמנחם בגין הוא בבחינת איום על המדינה, משום שהוא תלמידו של אב"א אחימאיר, שבאחד ממאמריו כרך יחד את "שמותיהם המזהירים" (כוונתו היתה הבולטים) של מנהיגי התנועות הלאומיות כמאל בטורקיה, מוסוליני באיטליה, פילסודסקי בפולין והיטלר בגרמניה. דומה שמיותר לציין ששניהם טעו... על שמו של אחימאיר נקראים 13 רחובות בערי הארץ. ב-2002 הוציא השירות הבולאי בול לזכרו במסגרת בולי הפובליציסטים – לצדם של משה בילינסון, ר בנימין וד"ר ישראל אלדד. ב-2008 נחנך בדירתו ברמת-גן "בית אבא" – מוזיאון וארכיון לזכרו של הלוחם והפובליציסט, שכלי נשקו העיקרי היה העט. שני בניו של אב"א אחימאיר, יעקב ויוסי, הלכו בעקבותיו והם אנשי תקשורת בולטים: יעקב בטלוויזיה וברדיו ויוסי בעיתונות.

מכתב שהגיע לידי "שקוף" חושף מעט מהלחצים האדירים שהפעיל המרכז בראשות חיים ביבס כדי שהרשויות המקומיות לא יצטרכו לשאת בעלויות של בניית מבני חינוך לפי התקן לבנייה ירוקה • המחקרים מראים - תלמידים במבנים ירוקים מצליחים יותר, ההשקעה בבנייה מחזירה את עצמה בתוך מספר שנים

ילדות וילדים שלומדים בבניין ירוק, כלומר כזה שיש לו מערכות אוורור, תאורה ואקוסטיקה טובות – הם תלמידים מצליחים ובריאים יותר. כך מראים כמה וכמה מחקרים מהשנים האחרונות. בישראל זה יכול היה להתקדם לכיוון הזה. אבל ל"שקוף" נודע כיצד נמנע מהלך שהיה מחייב כל כיתה חדשה שקמה להיות בעלת תקן לבנייה ירוקה. מי שאחראי בין היתר לטרפוד המהלך – מרכז השלטון המקומי. בעוד כחמישה חודשים מדינת ישראל יוצאת לדרך חדשה. כל מבנה חדש שייבנה בארץ, יחוייב לעמוד בתקן לבנייה ירוקה. המשמעות היא שכדי לעמוד בתקן, כל מבנה נדרש להגיע ל"כוכב" אחד לכל הפחות, כשניתן להגיע גם עד לחמישה "כוכבים", על ידי צבירת נקודות. לכל מבנה יש תנאי סף קבועים, כמו חיסכון במים וטיפול באנרגיה. אך מהתקנה החשובה הזאת הוחרג חלק חשוב וקריטי – מוסדות החינוך, שבנייתם ממומנת על ידי הרשויות המקומיות. המוסדות אומנם יצטרכו לעמוד ברף מסוים של בנייה ירוקה, אך הוא יהיה נמוך יותר מזה שאליו יחויב כל בניין אחר. גורם ממשרד ממשלתי שהיה מעורה בכתיבת התקן אומר שמרכז השלטון המקומי הפעיל מסכת לחצים כבדה כדי שאלה האחרונים יוחרגו בכל מחיר. "יושב ראש מרכז השלטון המקומי שלח מכתבים אל מנהל התכנון", שיתף הגורם. לדבריו, חיים ביבס "אמר שהם מתנגדים בכל תוקף שהדבר הזה ייכפה עליהם בלי שיתווסף לרשויות תקציב. אם המדינה רוצה לכפות – שתשלם". ואכן, מכתב שהגיע לידי "שקוף" מתאר את הנחרצות של מרכז השלטון המקומי מול ולועדת התכנון. "ודאי שלא נוכל לאפשר קידומן של תקנות על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה טרם הגעה לסיכום בינינו ובין משרד האוצר ויתר המשרדים הרלוונטיים בדבר תוספת תקציב", כתב מנכ"ל המרכז שלמה דולברג למנכ"לית מינהל התכנון דלית זילבר. לטענתו, החובה להקים מבני ציבור במימון הרשות וללא תוספת תקציב תגרום לרשויות לעול כלכלי רב, במיוחד בתקופה שבה תקציב הרשויות לא התעדכן במשך שנתיים בשל היעדר ממשלה מתפקדת. דולברג חתם את מכתבו בכך שהשלטון המקומי לא ישתף פעולה בשום אופן עם התקנה. באותה העת שבה נשלח המכתב, ינואר 2020, ועדות התכנון היו תחת משרד האוצר. בראשן עמד יו"ר קבינט הדיור, זאב בילסקי, לשעבר ראש עיריית רעננה. בשיחה עם "שקוף" בילסקי טוען שאם היו ממשיכים לחייב את השלטון המקומי בתקן, כל הסיפור היה קורס. "היו שתי אפשרויות", הוא מספר. "או לא להעביר בכלל, או להעביר בשני חלקים". בילסקי בחר לפטור את כל הרשויות במדינת ישראל מהחובה לבנות לפי התקן של בנייה ירוקה, ובהם מוסדות חינוך. האם המרכז לשלטון מקומי הפעיל עליו לחצים? "קשה קצת ללחוץ עלי בעניינים של ראשי ערים – אני אחד מהם", השיב בכנות בילסקי, לשעבר ראש עיריית רעננה. את התקנה עיצבו המועצה הארצית לתכנון ולבנייה והמשרד להגנת הסביבה, וחתם עליה שר הפנים הקודם אריה דרעי לפני כשנה וחצי. היא מחייבת את כל המוסדות לעמוד בכוכב אחד לפחות בתקן הבנייה הירוקה, ונכללים בה בנייני מגורים ומשרדים, בתי חולים ומרפאות ואפילו מוסדות אקדמיה ותיירות. החרגת מוסדות החינוך גררה איתה מחאה מצד שורה של ארגוני סביבה. מה משמעות המהלך ביחס למערכת החינוך, אם היה יוצא לפועל? לפי נתוני משרד החינוך בכל שנה נוספות כ-3,400 כיתות בכל הארץ, חלקן במבנים קיימים, חלקן במבנים חדשים לגמרי. מדובר על כיתות מגיל גן ועד לבתי הספר העל יסודיים. במשרד החינוך טוענים שכדי לעמוד ברף של 40 נקודות, זה שהרשויות מחויבות לו ברגע שהתקן יעבור, הן לא נדרשות להוציא יותר כסף. אולם כדי לעמוד ברף הבנייה הירוקה כפי שכל מבנה בארץ יחויב, כלומר 55 נקודות שמרכיבות כוכב אחד, בתי הספר יידרשו לשלם תוספת של 5% ממחיר הפרויקט. אף שמדובר בסכום משמעותי לרשות, חשוב להדגיש כי בנייה ירוקה יכולה להיות הוצאה שתחזיר את עצמה: מבנה שבנוי כך חוסך בשימוש בחשמל ובמים וכך יכול להחזיר את ההשקעה תוך שנים ספורות. חשוב להבין, בזמן שבילסקי ודולברג העניקו לרשויות המקומיות הנחה רצינית, בתל אביב והרצליה דווקא לא מחכים, ומחייבים כבר כמה שנים בנייה ירוקה במוסדות החינוך בשטחן. ויש לכך תוצאות בשטח: מסמך רשמי של המשרד להגנת הסביבה ושל המועצה הישראלית לבנייה ירוקה מתאר את היתרונות המובהקים של בנייה ירוקה במוסדות חינוך. כך למשל, בין מחקר שבוצע בארה"ב, נמצא כי בניינים מאווררים היטב יכולים להפחית עד 15% מהיעדרויות המורים והתלמידים בשל אסטמה ומחלות נשימה. בכיתות הנמוכות התועלת אף רבה יותר, כי כל היעדרות מצריכה פעמים רבות היעדרות נוספת ממקום העבודה של אחד מהוריו של הילד. עוד מציג המסמך מחקר אמריקאי שמצא קשר ישיר בין איכות האקוסטיקה בכיתות לבין פיתוח והבנה של שפה וביצועי הלמידה של תלמידים. וכמובן, בכיתות כאלה נמצא שלמורים קל יותר ללמד. הדבר נכון גם לכיוון השני: בכיתות שבהן אין אקוסטיקה טובה, הילדים אינם שומעים כ-10% מהחומר הנלמד בכיתה, ו-65% מהמורים יאלצו להתמודד עם אובדן קול ודלקות במיתרי הקול. וזה לא הסוף – רוצים שהציונים ישתפרו? מחקר נוסף בארה"ב העלה שבאוניברסיטאות ובתי ספר בארצות הברית שנבנו לפי יסודות הבנייה הירוקה חל שיפור של עד 25% בציוני התלמידים ושיפור של עד 15% בפרודוקטיביות שלהם, הודות לתאורה, אקוסטיקה טובה וחלל מאוורר. מה לגבי בנייה של כיתות המוצפות אור יום? תוצאות המחקר הצביעו כי בחלל המואר היטב על ידי אור יום התלמידים מציגים התקדמות של עד 20% במתמטיקה, 26% בקריאה, לצד עלייה של 5%-10% בביצועים הכלליים של התלמידים. ולכל אלה נוספות גם תועלות כלכליות מובהקות. מחקר ישראלי שנערך באוניברסיטת חיפה מצא כי התייעלות בחשמל ובמים עשויה להניב למוסד חיסכון של עד 85 אלף שקלים לשנה למוסד עצמו, ועד 100 אלף שקלים למשק עבור מוסד אחד. כמו כן, המחקר מצא כי בית ספר שבנוי לפי יסודות הבנייה הירוקה חוסך 6% בפליטות מצריכת מים, 16% בפליטות מחיסכון בחשמל, לצד 16% חיסכון ישיר בחשבון המים ו-62% חיסכון ישיר של חשבון החשמל. כלומר בנייה ירוקה עולה יותר, אך תוך כמה שנים הרשות תחזיר לעצמה את כל הסכום. בין אדריכלי התקן, נמנה גם רן אברהם. מנהל היחידה לבנייה ירוקה במשרד להגנת הסביבה, והיה ממובילי המהלך כולו. אברהם מכיר היטב את המספרים והתועלות שבבניית בתי חינוך ירוקים. אף שהתקן לא חל באופן שווה על כולם כעת, הוא נחוש בדעתו ליישם את המהלך עד סופו ומבטיח שיושלם בקרוב. כחצי שנה לאחר שהתקן ייכנס לתוקף, יתקיים דיון נוסף בוועדות התכנון והבנייה. במועד זה בכוונתו לתקן את העוול. "אם נתקדם עם הנושא התקציבי", אמר בהתייחס להשלמת תקציב המדינה הקרוב (שאושר בינתיים), "נתקן את התקנה כך שתחול על מבני ציבור וחינוך, גם כאלה שבונה הרשות המקומית". נעקוב מקרוב. ממרכז השלטון המקומי נמסר בתגובה: "מרכז השלטון המקומי תומך בבניית מוסדות החינוך בתקן בנייה ירוקה ומעודד את הפחתת השימוש באנרגיה, ובנייה סביבתית נכונה. עם זאת, מדובר במהלך שמוערך בעשרות רבות של מיליוני שקלים ולמעלה מכך, ולכן על הממשלה לספק פתרון פיננסי למימוש הבנייה הירוקה, בייחוד לאור העובדה שזו הגדירה את הבנייה הירוקה כיעד מרכזי. הרשויות המקומיות , שאינן מתוקצבות בנושא, עושות כל שניתן במסגרת התקציבית הקיימת כדי לבנות את מוסדות החינוך באופן הקרוב ביותר לבנייה הירוקה". ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "בתי הספר בישראל אינם מחוייבים לעמוד ברף התחתון של התקן לבנייה ירוקה. במידה שתתקבל החלטה אחרת והמשרד יקבל תוספת תקציבית, המשרד יישם את ההחלטה. משרד החינוך בתוכנית החומש שהסתיימה 2017-2021 תקצב עבור מוסדות חינוך חדשניים שנבחרו באמצעות פרסום קול קורא תוספת עבור עמידה בתקן בנייה ירוקה כוכב אחד, תוספת תקציב למ"ר עד 7%. הנחיות הליווי והבקרה נקבעו בשיתוף המשרד להגנת הסביבה. בנוסף, לאחר התייעצות עם המשרד להגנת הסביבה, עדכן המשרד תוספת חיפוי אבן הכוללת מענה גם עבור ציפוי קשיח מתועש, גם התוספת הקבועה עבור מיזוג בכל הארץ בין 2% ובאזורים עם אקלים קיצוני 10% (אילת, הערבה ועוד) מסייעים בתכנון נכון יותר עם התייעלות אנרגטית למבנה וזה הביא להקטנת העלויות הנדרשות עבור עמידה בתקן ב-2%. תוספות אלה הקטינו את העלות הנדרשת עבור עמידה בתקן: במקום 7% נדרש רק 5%". ממנהל התכנון נמסר בתגובה: "במסגרת גיבוש התקנות, אלה היעדים שסוכם עליהם ושנחתמו על ידי השר. מינהל התכנון שאף ושואף שכלל הבנייה תהיה ירוקה אולם הדבר תלוי במימון. נציע לפנות למשרד החינוך, להגנת הסביבה ולמשרד האנרגיה על מנת לברר האם הושג תקציב על מנת להוביל לבנייה של מוסדות חינוך ושל הרשויות בהתאם לתקן".

שריפות הפסולת מכות בתושבי ראש העין והיישובים הסמוכים כבר שנים, אבל הלילה התושבים התמודדו עם מה שהם מכנים כאירוע הקשה ביותר שחוו. הסיבה, לפי עיריית ראש העין, היא פעילות מבצעית לסיכול מחוללי השריפות באזור דיר בלוט, שבעקבותיה הוצתו שריפות במספר רב של מוקדים. הפתרונות המיידים שעשויים לעזור עדיין לא אומצו

"אי אפשר לנשום", "שורפות לי העיניים, מחנק בגרון", "צריך לצאת מהעיר כמה שיותר מהר", "העיר הזאת לא כשירה למגורים", "מרעילים אותנו" – אלו רק חלק ממאות התגובות שהצטברו בתוך שעות בודדות בקבוצות הוואטסטפ של תושבי ראש העין, שהתמודדה בלילה החולף עם מה שהם מכנים כאירוע החמור ביותר של שריפות פסולת, "מתקפה כימית", בפי מספר תושבים. אתמול בשעות הצהריים המנהל האזרחי ביצע "פעילות מבצעית אינטנסיבית לסיכול ופגיעה במחוללי השריפות באזור דיר בלוט", כך לפי עיריית ראש העין. במסגרת הפעולות נהרסו שלוש מטמנות פסולת בכפרים דיר בלוט וא-זאוויה, ששימשו כמשרפות לא חוקיות. לדבריהם, בעקבות הפעילות "הוצתו שריפות במספר רב של מוקדים". בסרטונים שצולמו בעזרת ציוד טכנולוגי שרכשו תושבי העיר, נראה כיצד הרוח נושאת את העשן הסמיך והרעיל היישר אל הבניינים והרחובות של ראש העין. "אני גרה פה שנתיים וחצי בשכונה הזאת – בחיים זה לא היה ככה. יצאתי לגינה לראות מה קורה – התחלתי להשתעל ברמה של חנק ועד הקאות. זה כמו לקחת אוויר מאגזוז. לא שולחים מחר ילדים לגנים", אומרת אחת מתושבות העיר שביקשה להישאר בעילום שם. "מרגישים כאילו אנחנו במלחמה. מתקפת טרור כימי. ברמה הזאת", היא מוסיפה. תושבים נוספים מסרו שהם שכרו חדרים בבתי מלון כדי לא להישאר בעיר. "בשנת 2009 חטפתי מחלת ריאות… משנת 2016 חלה קפיצת מדרגה חמורה בשריפות וגם התחלתי לסבול משיעולים בלתי פוסקים. ועדת ביטוח לאומי נתנה לי 100% נכות", אומר ל.ק., תושב אורנית, שמדגיש את הסבל שלו ושל משפחתו מהמצב: "ילדי ובן זוגי חולים רוב הזמן במחלות צינון, אלרגיות, שריפה בעיניים ובגרון" הוא מוסיף, ומדגיש כי "מצב המשרפות ידוע למדינה וחוצה פוליטיקה ונעשה בידיעה ואי מניעה של המדינה. עשרות אלפי ילדים, מבוגרים, מוחלשי מערכת חיסון וכלל התושבים חשופים למחלות ריאות, לידות שקטות, סרטן מח, מחלות כרוניות, אסטמה ועוד". תושב נוסף מהיישוב סיפר: "בטיול עם הכלב עצר לידי רכב, נראה כמו מישהו בתפקיד, וביקש ממני לחזור הביתה כי מה שמריחים זה צמיגים ומצברים שנשרפים ורמת הרעלנים באוויר גבוהה באופן חריג". מספר שריפות הפסולת המסרטנות נמצא במגמת עלייה מדאיגה. בין 2019 ל-2021 חלה עלייה של 70% במספר השריפות ברחבי הארץ, אך מי שנושאים בנטל הכבד ביותר הם תושבי השטחים ביהודה ושומרון והיישובים הסמוכים להם גם בתוך גבולות הקו הירוק – שם מספר השריפות גדל בשנים אלו ב-200%, לפי נתוני רשות הכבאות. כמו כן נמצא כי הסיכוי של ילדים פלסטינים הגרים בסמוך לשריפות פסולת לחלות בסרטן עלה פי ארבעה ביחס לנורמה. ניתן לשער מה הנזק הבריאותי שנגרם לתושבי היישובים בלילה החולף. בעיריית ראש העין הוסיפו שהם "מאמינים כי בטווח הארוך, הפעילות של צה"ל והמינהל האזרחי תוביל לצמצום התופעה". אך מסתמן שפעולות האכיפה של המנהל האזרחי, רבות ככל שיהיו, לא יעזרו להתמודדות עם אלפי שריפות הפסולת בשטחים. כפי שמוסבר בבוקסה "מה המקור לשריפות הפסולת?", כל עוד לרבע מהתושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון אין לאן לפנות את הפסולת, היא ממשיכה להיערם עד לכמות שמצריכה להיפתר ממנה, כאשר פתרון השריפה הוא לכאורה הזול ביותר, אך היקר ביותר מבחינה בריאותית. מסתמן שפעולות האכיפה מול הפלסטינים גוררות גם תגובות נגד שאף גורם לא ציפה להן – שריפות פסולת רחבות היקף שמשביתות את שגרת החיים של תושבי הערים הסמוכות. הפתרון היחידי שיעזור לאורך זמן, כפי שגם אומרים גורמי המקצוע, הוא הקמת התשתיות המתאימות לטיפול בפסולת בשטחים. לצערם של התושבים היהודים והערבים, הבנייה של תשתיות אלו תיקח עוד מספר שנים. הפתרון הנוסף שמקדם המנהל – סבסוד שינוע הפסולת לאתרים מוסדרים עבור הכפרים הפלסטינים – מסתמן כפתרון היחיד שעשוי לעזור בטווח המיידי, וצריך להתרחב לכלל הכפרים הבעייתים ברשות הפלסטינית, עד לסיום הקמת התשתיות המתאימות. בדיקת "שקוף" מעלה שהעלות של פתרון זה זניחה, ואף קיים לו מקור תקציבי: "קרן הניקיון". בין השנים 2007-2021 הצטברו בחשבון "קרן הניקיון" של יהודה ושומרון 412 מיליון שקלים, כאשר לפי המנהל האזרחי העלות של סבסוד שינוע הפסולת לכל הכפרים הפלסטינים הבעייתים (72 במספרם, לפי המנהל האזרחי), אמורה לעלות כ-5 מיליון שקלים לשנה, 25.6 מיליון שקלים ל-5 השנים הקרובות. כלומר – 1% מתוך התקציב של "קרן הניקיון" של יו"ש יכול לפתור את בעיית שינוע הפסולת ל-72 כפרים ביו"ש ל-5 השנים הקרובות. עם זאת, גם אם יוקצה הכסף, במנהל האזרחי טוענים כי ברשות הפסלטינית מסרבים לקבל את הכספים. מדובר במכשול נוסף שיש לפתור. בדיון שהתקיים לפני כשבועיים בוועדת הפנים והסביבה אודות "קרן הניקיון" נסקרו השימושים בכספי הקרן, בה משתמשים בין היתר לבניית אותם מתקני טיפול פסולת, כלומר הפתרון ארוך הטווח. עם זאת, הפתרון לטווח המיידי שהציע המנהל האזרחי – סבסוד שינוע הפסולת לכלל הכפרים הבעייתים – עדיין לא אומץ על ידי הממשלה. בינתיים התושבים ממשיכים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, ולא רואים את האופק שמוסתר על ידי העשן הסמיך של השריפות. תגובות עיריית ראש העין: לא נמסרה עד מועד פרסום הכתבה המנהל האזרחי: במסגרת הנחיית ראש המנהל האזרחי, תת-אלוף פארס עטילה, למימוש מבצע ״אוויר נקי״ ביהודה ושומרון, ביצעה אתמול (שלישי) יחידת הפיקוח במנהל האזרחי אכיפה משמעותית נגד ארבעה אתרי פסולת פיראטיים במרחב הכפרים דיר בלוט וא-זאויה הסמוכים לראש עין. במהלך האכיפה נהרסו שני מבנים שבעליהם מסתמנים כגובי תשלום עבור משאיות אשר מגיעות לשפוך את תכולתן. יתרה מכך, בוצעו חסימות צירים עבור אתרי הפסולת הלא חוקיים – ואף הושבתו שבעה מהם. נוסיף כי מתחילת שנת 2023 נתפסו והוחרמו ביהודה ושומרון למעלה מ-60 משאיות אשר הובילו פסולת שאינה חוקית וגורמת לזיהום הסביבה. אנשי המנהל האזרחי בשיתוף כוחות הביטחון פועלים בכלל רחבי יהודה ושומרון לסגירת מטמנות לא חוקיות לאלתר ולביצוע מבצעי אכיפה נוספים מסוג זה, כל זאת מתוך שמירה על הבריאות ואיכות חייהם של תושבי יהודה ושומרון – דבר הנמצא בראש סדרי העדיפויות של המנהל האזרחי.

במקום לעזור בעבודה הפרלמנטרית, אדם שהועסק על תקן מזכיר לשכתו של יו"ר הכנסת חרש את הארץ ופקד מאות אנשים לליכוד תוך הבטחה שיצביעו לאדלשטיין בפריימריז. זה עלה לציבור עד 23 אלף שקלים בכל חודש

יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין העסיק קבלן קולות מטעם הכנסת על חשבוננו. במשך כמעט שנה הוא הועסק במשכן בתקן "מזכיר לשכת יו"ר הכנסת", וזאת למרות שכמעט ולא נכח בה. כן, במקום לעזור לאדלשטיין בעיסוקיו הפרלמנטאריים, הקבלן חרש את הארץ ופקד מאות אנשים בקצב מטורף, תוך הבטחה שיצביעו לאדלשטיין בפריימריס הליכוד. שכרו החודשי (מדובר במזכיר, כן?) נסק לעתים עקב החזרי הנסיעות והשעות הנוספות עד לכ-23 אלף לחודש מקופה הציבורית. עקיבא נוביק ואני היינו צריכים לרדוף אחריו ואחר הסיפור במשך שבועות. קבלן הקולות ניסה להתחמק ולבסוף ביקש לשמור על אנונימיות וטס אמש לחו"ל. "מבוקר עד ערב הייתי פוקד אנשים עבור הליכוד בשביל יולי, הייתי הולך לחברים, ידידים, מכרים, רופא המשפחה שלי – ככה הבאתי למעלה מאלף טפסים", סיפר לנוביק והוסיף, "אפילו לא היה לי משרד בכנסת". גרסתו אומתה במסמכים ובבדיקת פוליגרף ביוזמת חדשות 10. איך אדלשטיין יכל לוותר על עוזר? הוא לא. הוא פשוט הגדיל את מצבת העוזרים בלשכתו מ-10 ל-16. איך הוא יכול לעשות את זה אם קודמיו הסתדרו עם עשרה בלבד? הוא יושב ראש הכנסת. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה (גם לדאוג שהכנסת תפסיק להידרס על ידי הממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר). עוקביי יודעים שאני לא אובייקטיבי בהקשר ליו"ר הכנסת. היתר הכניסה שלי לכנסת בוטל בעוד שהוענקו היתרים למקורביו שכלל לא מבקרים בה. למרות זאת ישנן ראיות למכביר לחוסר הממלכתיות שלו. פרלמנטאריות (מקידום חוק להדחת ח"כים ועד הפוליטיזציה של ערוץ הכנסת), וכעת גם פוליטיות: שילמו מהכיס שלכם כדי שמישהו שבסך הכל רצה לעבוד בלשכת היו"ר יישלח שוב ושוב לפקוד אנשים למענו. מלשכת יו"ר הכנסת נמסר כי "מדובר בבעל תפקיד זוטר בלשכת יו"ר הכנסת ומתכונת העסקתו הייתה במשרת אמון, כדין. העובד פוטר לאחר פחות משנה בלבד בשל אי שביעות רצון. בכול מקרה, דבריו, המנסים בבירור לפגוע, מעוותים את המציאות ומנסים באמצעות חצאי אמיתות ליצור מצג שווא שקרי". אותו זוטר, כאמור, השתכר בשכר עתק יחסית למזכיר בכנסת ואף זכה למכתב המלצה מיו"ר הכנסת לאחר סיום עבודתו

פרק נוסף במיזם המשותף שלנו עם פרופ דן אריאלי, לקראת הבחירות הקרובות - "מצביעים רציונלי", ובסרטון היום: על אמון

כאשר פוליטיקאים פועלים בחוסר אתיות זה מוביל לפגיעה באמון הציבורי במערכת. למה אמון כה חשוב ומדוע קריטי בבחירות הקרובות להצביע לפוליטיקאים ישרים?פרק 3 בסדרה שלנו #מצביעים_רציונלי עם דן אריאלי. המשיכו לעקוב צמוד, כי זה רק אחד מתוך סדרת סרטוני דן אריאלי שנפרסם לקראת הבחירות – וזאת לצד עוד ועוד כלים שאנחנו בונים, שיסייעו לכם להצביע מהראש.

סוריאנו טוען כי תביעתו אינה תביעת השתקה וגם לא תביעה מופרכת בעליל, כפי שקבע בית המשפט • כופר בהנחה כי ישנם פערי כוחות בינו לבין הנתבעים, מאשים את "הארכיטקטורה של המרשתת בעידן הנוכחי" וטוען: אני הקורבן האמיתי כאן

איש העסקים וולטר סוריאנו מערער על פסק-הדין של בית-משפט השלום אשר דחה את תביעתו נגד "העין השביעית" וקבע כי היתה תביעה מופרכת בעליל, שנבעה ממניע זר – ניסיון להפעיל לחץ על האתר ועיתונאיו, להרתיע אותם מלפרסם ביקורת ולהשתיקם. סוריאנו טוען כי פסק-דינו של השופט אילן רונן היה שגוי וקורא לבטלו, על שלל קביעות שנקבעו בו, עם דגש על הקביעה כי התביעה נגד "העין השביעית" היתה תביעת השתקה. סוריאנו, ישראלי חרדי החי בבריטניה, עוסק בתחומי האבטחה והמודיעין ומקורב לפי עדות עורך דינו לראש הממשלה בנימין נתניהו. בשנים האחרונות הגיש לפחות עשר תביעות נגד עיתונאים וכלי תקשורת במטרה למנוע סיקור שלו, בפרט בקשר לפרשת המעקבים אחרי קציני המשטרה שחקרו את פרשיותיו הפליליות של נתניהו. בישראל הגיש סוריאנו שש תביעות, ומחוץ לגבולות ישראל הגיש עוד לפחות ארבע תביעות שונות בגין פרסומים על אודותיו, בין היתר בהקשר לאותה פרשה.​ התביעה הראשונה בסדרה הוגשה נגד דרוקר בתחילת 2018, אחרי שהעיתונאי אמר בראיון ליעל דן בגלי-צה"ל כי המשטרה מתדרכת מאחורי הקלעים שסוריאנו הוא מי שהוציא לפועל את המעקבים שהמפכ"ל דאז, רוני אלשיך, טען בראיון ל"עובדה" שנעשו נגד חוקרי המשטרה בתיקיו הפליליים של נתניהו. למרות שדרוקר הדגיש בראיון כי הוא מטיל ספק באמינות הטענה הזו, סוריאנו הגיש נגדו, באמצעות עו"ד אילן בומבך, תביעה לפיצוי בסך חצי מיליון שקל (התביעה נדחתה ולאחרונה ערער סוריאנו גם על כך). לאחר שבאתר "העין השביעית" דווח על כתב ההגנה שהגיש דרוקר, סוריאנו תבע גם את האתר, את החתום לעיל ואת עורך האתר שוקי טאוסיג, באמצעות עורכי-הדין בומבך ויריב רונן. באופן יוצא דופן - נתבע גם דרוקר עצמו, פעם שנייה, הפעם בשל הדיווח ב"עין השביעית", הגם שלא היה אחראי לו בשום אופן וצורה. תביעה זו נגד דרוקר נדחתה על הסף וסוריאנו הגיש ערעור על כך למחוזי, שאף הוא נדחה, החלטה שגם עליה ביקש לערער סוריאנו, אך נדחה. בשל הליכים אלו הוטל על סוריאנו תשלום הוצאות מצטבר בסך 60 אלף שקל. בהמשך, באופן יוצא דופן, הצטרף גם עו"ד בומבך עצמו כתובע בתביעה נגד "העין השביעית", זאת בעקבות ראיון רדיופוני משותף לעו"ד בומבך ולטאוסיג, בתוכניתו של אראל סג"ל ברדיו 103FM, בו הביע טאוסיג מחאה על טענות שהטיח בו בומבך; ובעקבות טור שהתפרסם באתר "העין השביעית" והתעמת עם עם טענותיו של בומבך בשירות לקוחו. סכום התביעה הועמד על 580 אלף שקל, 120 אלף שקלים מדרוקר (שהתביעה נגדו נדחתה על הסף, כאמור) ו-420 אלף שקלים מ"העין השביעית" ועיתונאיו. בתשובה לתביעת סוריאנו ובומבך השיבו "העין השביעית" ועיתונאיה הנתבעים, באמצעות עו"ד אלעד מן, כי התביעה היא תביעת השתקה, חלק מסדרת תביעות שהגיש סוריאנו נגד עיתונאים וכלי תקשורת כדי להשתיק את הדיון ציבורי על אודותיו. "העין השביעית" טענתה להגנתה כי מדובר בפרסומים מוגנים על פי חוק לשון הרע משום שכל כולם דיווח על הליך משפטי, ומשום שהם אמיתיים ופורסמו בתום לב, ודרשה להטיל הוצאות מוגדלות על סוריאנו ובומבך בשל "הפגנת בריונות משפטית". בחודש אוגוסט האחרון דחה השופט רונן את תביעת סוריאנו נגד "העין השביעית" תוך שהוא מותח ביקורת נוקבת על עצם הגשתה. השופט פסק כי אין באף אחד מהפרסומים של "העין השביעית" נגד סוריאנו, שבגינם הוגשה התביעה, כל לשון הרע, והוסיף כי גם לו היו מהווים הפרסומים הללו לשון הרע נגד סוריאנו, הרי שהם מוגנים בהגנות שונות שבחוק איסור לשון הרע, כולל הגנת הפרסום המותר והגנת תום הלב. בנוסף דחה השופט רונן גם את הטענות של עו"ד בומבך נגד "העין השביעית", העורך טאוסיג והחתום לעיל, בנוגע לדברים שאמר לו טאוסיג בעימות הרדיופוני ביניהם ובנוגע לדיווח של החתום לעיל ב"עין השביעית" על הסילופים של בומבך בעימות זה. פרק נפרד הקדיש השופט רונן לטענת "העין השביעית" ועיתונאיה כי התביעה שהוגשה נגדם היא תביעת השתקה. השופט רונן בחן את התנאים להגדרת תביעה כתביעת השתקה וקובע כי תביעת סוריאנו נגד "העין השביעית" עומדת בכולם: סכום התביעה, העניין הציבורי בפרסום ופערי הכוח שבין הצדדים. "המסקנה בלתי נמנעת", קבע השופט רונן לאחר ניתוח הראיות שהוצגו בפניו, "תביעת סוריאנו הינה תביעת השתקה". בשל הקביעה כי היתה זו תביעת השתקה פסק השופט רונן כי סך ההוצאות יעמוד על 20% מסכום התביעה. סוריאנו חויב לשלם הוצאות בסך 74 אלף שקלים ועו"ד בומבך חויב בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקלים נוספים. היום, (7.1), ביום האחרון שניתן היה להגיש ערעור על פסק-הדין של השלום, נקלט ערעורו של סוריאנו. עו"ד בומבך העדיף שלא לערער על דחיית התביעה האישית שלו ולהסתפק הפעם בייצוג המערער בלבד. בערעורו טוען איש העסקים כי הפרסומים של אתר "העין השביעית", החתום לעיל ועורך האתר טאוסיג בעניינו אכן מהווים לשון הרע ואינם מוגנים בהגנות של חוק איסור לשון הרע שכן הם חרגו מהנכתב בכתב ההגנה המקורי של דרוקר. סוריאנו טוען בין היתר כי השופט רונן שגה כשקבע כי אין לשון הרע בביטוי "פריצה למחשבים בשירות בעלי הון" שיוחס ב"עין השביעית" לחברה של סוריאנו. "עיון בטיעוני סוריאנו מעלה שאין בהם כל ניסיון להסביר את הבסיס לטענה שיש בביטויים אלו לשון הרע", קבע השופט רונן. "[...] לא ברור כיצד ניתן לטעון שמתן שירותי אבטחה, כולל באמצעות מחשבים – האקינג, למי המכונים אוליגרכים - טומנת בחובה פוטנציאל נזק כלשהו למי שעוסק בשירותי אבטחה, כפי שנטען ביחס לסוריאנו". סוריאנו טוען כי מדובר בטענה ל"עבירה פלילית". שגיאה נוספת מצא סוריאנו בקביעה כי הפרסומים ב"עין השביעית" נהנים מהגנת "פרסום מותר", מתוקף העובדה כי מדובר בדיווח על הליך משפטי, המוחרג בחוק איסור לשון הרע ומקבל חסינות מוחלטת מתביעות, כל עוד היה "דין וחשבון נכון והוגן". השופט רונן קבע כי הגנת "פרסום מותר" "איננה מחייבת חזרה מילולית על מה שפורסם. [...] לא הדיוק המילולי נמצא ביסוד הגנה זו אלא שיקוף נכון והוגן של הדברים שכבר פורסמו". לטענת סוריאנו, הוכיח כי הנתבעים "הוציאו דברים מהקשרם, נתנו לכתב ההגנה ביטוי חד-צדדי ובלתי מאוזן, וכן הציגו את כתב ההגנה (ובמיוחד חלק מאוד מסוים בו) באור מאוד שלילי ביחס לסוריאנו". סוריאנו מערער גם על החלטת השופט רונן כי הפרסומים חוסים תחת הגנת "תום הלב". "לא מצאתי סיבה לקבוע שמי מהנתבעים התנהל שלא בתום לב בהקשר לפרסומים נשוא התביעה", פסק השופט רונן. "לא מצאתי שמי מהנתבעים לא האמין שהפרסומים משקפים כדבעי את טענות דרוקר בתביעה הראשונה, או שלא ננקטו אמצעים סבירים כדי לוודא שהפרסומים אכן משקפים את הטענות של דרוקר בתביעה הראשונה". לטענת סוריאנו, העובדה כי לא התבקש להגיב לדיווח על התביעה שלו וכתב ההגנה של דרוקר שומטת את הקרקע תחת הגנה זו, בניגוד לעמדת השופט כי לא היה צורך בבקשת תגובה במקרה זה. חלק הארי בטענות סוריאנו מוקדש לערעור על הקביעה כי התביעה שהגיש היתה תביעת השתקה. לדבריו, השופט רונן שגה בין היתר כשלקח בחשבון את סכום התביעה של סוריאנו יחד עם סכום התביעה שהגיש עו"ד בומבך כדי לקבוע שמדובר בסכום גבוה במיוחד. עוד טוען סוריאנו כי "טעה ביהמ"ש קמא בהתעלמו מן האמור בסעיף 79 לכתב התביעה המתוקן, שם נאמר כי פרסום שתי הכתבות גרם לסוריאנו נזק רב ומיוחד, בשל הארכיטקטורה של המרשתת בעידן הנוכחי". עם זאת, גם בערעור לא מפרט המערער דבר לגבי הנזקים שכביכול נגרמו לו בגין הכתבות. סוריאנו טוען עוד כי השופט רונן שגה כשקבע כי ישנם "פערי כוחות" בין איש העסקים הבינלאומי לבין העמותה שמפעילה את "העין השביעית", כתב האתר ועורכו. לדבריו, הנתבעים לא חקרו אותו על יכולותיו הכלכליות, לא העידו על יכולותיהם שלהם ועל כן לא הוכיחו את פערי הכוחות, מציין סוריאנו בערעורו. "עוצמה וכוח אינם נגזרת חד מימדית של עסקים, הון עצמי, או רכוש", טוען סוריאנו. "אמת המידה איננה כיסו הריק או העמוק של אמצעי התקשורת (עניין שלא הוכח כלל), אלא בעיקר שליטתו של אמצעי התקשורת בבמת הדיבור הציבורית". סוריאנו קובל על כך שבאתר פורסמו עשרות כתבות על התביעות הרבות שהגיש בישראל ובחו"ל, וטוען שמכאן הוכח כי הנתבעים "לא הושתקו". סוריאנו טוען כי "העין השביעית" יצרה "מאזן אימה" בכך שהחליטה "להניח על הגריל את שמו הטוב של סוריאנו, ולהפוך אותו 66 פעמים, עד שניתן לוודא כי הוא נשרף לחלוטין". בערעור מציג את עצמו סוריאנו כ"קורבן האמיתי כאן", וטוען כי מסע התביעות הבינלאומי שלו נחל הצלחה בשלל חזיתות. "ואם הצליח סוריאנו בהליכים" בישראל ובחו"ל, נטען בערעור, "[...] מדוע עליו להתנצל על כך? מדוע סוריאנו נענש על כך? וכי מיצוי זכויותיו לשם טוב ולפרטיות בחו"ל הם לצנינים בעיני ביהמ"ש קמא?". לטענת סוריאנו, גם קביעת השופט רונן כי תביעתו כוללת "מצבור של טענות מופרכות בעליל" היא שגגה. "טענות סוריאנו היו רציניות ורחוקות מאוד מלהיכנס תחת ההגדרה המשפילה והמזלזלת", נטען. סוריאנו מבקש מבית-המשפט המחוזי לבטל את פסק-הדין של השלום, לקבוע כי "העין השביעית", החתום לעיל והעורך טאוסיג פרסמו עליו לשון הרע ועליהם לפצותו. לחילופין, נכתב בערעור, מתבקש המחוזי לבטל את הקביעה כי התביעה היתה תביעת השתקה, ומכאן לבטל גם את הפיצוי המוגדל שבו חויב סוריאנו. 13820-01-24 להורדת הקובץ (PDF, 2.23MB)

הימורים זה דבר נורא שאסור להסכין לו ויש לעוקרו מן השורש וכמובן שיש לו יתרונות רבים ויש לעודד עוד ועוד הימורים. לכו תהמרו. באמת נורא. על המוסר הכפול של התקשורת

הימורים אסורים על-פי החוק במדינת ישראל. אחת לזמן עולה לשידור סגן ניצב במשטרה ומספר על לכידתה של רשת הימורים אינטרנטית בלתי חוקית. הוא מספר בזעזוע על הדרך שבה אנשים קשי יום מהמרים על כל כספם באתרי האינטרנט האלה ולאחר מכן מוצאים עצמם חסרי כל. במוצאי שבת (26.6.10.) עלתה כתבה שכזו ב-ynet: "כספם של המהמרים, חלקם קשישים ואנשים קשי יום, הוא סם החיים של ארגוני הפשע", נכתב בה. גם הנסיונות לשכנע את המדינה לפתוח קזינו חוקי נתקלים בהתנגדויות על בסיס מוסרי, חברתי ותרבותי, שסיכומן הוא: הימורים זה רע. כמובן שיש יוצאים מן הכלל: הימורים בחסות המדינה. אלה לא רק מותרים, אלא גם זוכים לעידוד מסיבי מכלי התקשורת שמספקים תיבת תהודה עצומה לזוכים ולמפעלי ההימורים עצמם. קשה לומר שתוכנית הספורט של רדיו 103FM היא תוכנית עיתונאית, אבל אפילו המופע הצעקני הזה הצליח לרשום שפל חדש בשבוע שעבר, כשהקדיש באחד הימים את כל האייטם הראשון, שבע וחצי דקות מלאות, לפרסומת חסרת בושה וחסרת ביקורת למשחק ההימורים החדש של הטוטו, "וינר ביג". שרון נסים ודורון גמצי (שמחליפים את אופירה אסייג ואיל ברקוביץ) העלו לשידור את ברוך דגון, דובר טוטו-וינר. הבחירה במרואיין היא כשלעצמה בחירה אידיאולוגית, שהרי מדגון לא ניתן היה לצפות אלא לקידום נטול בושה של המוסד שמשלם לו כסף עבור קידום נטול בושה. את נסים וגמצי כל זה לא מטריד. השאלה הראשונה שהפנה הצמד אל דגון היא כמה פעמים שואלים אותו אם הוא יודע את תוצאות המשחקים. כן, מסתבר שאנשים פונים לדגון ושואלים אותו מה תהיה התוצאה, כי הוא דובר טוטו-וינר ולכן הוא יודע. דגון מעיד ששואלים אותו עשרות פעמים ביום, אבל ה"מנחשים" בעצם יודעים את התשובות בעצמם ו"בסוף הערב מחכים להם הרבה-הרבה כספים". נסים אמר לדגון שהוא מבין שווינר-ביג הוא הצלחה מדהימה, ודגון אישר בשמחה והסביר שלמשל היום ממתין סכום של 775 אלף שקל למי שיצליח לנחש את התוצאה המדויקת של שלושה משחקים. יש מי שהצליח לגרוף אפילו 1.2 מיליון שקל. "מה, זה ביג מאני!", אמר גמצי בהתפעלות, "זה לא וינר-ביג, זה ביג מאני". דגון הבהיר: "שאתה מתחיל הימור ב-5 שקלים, צא ולמד מה הן המכפלות של המשחק הזה. השחקנים ["מהמרים" בלשון בני-אדם] רצים למשחק הזה כי זה משחק חווייתי ומאתגר והוא מלהיב וחווייתי". נסים התעניין אם המשחק (ההימור) יימשך גם במהלך העונה הסדירה, ודגון ענה, "בוודאי! בוודאי!". לדבריו, מהרגע שאתה מנחש (מהמר), המשחק הופך להיות הרבה יותר מעניין. גמצי אישר מיד: "זה לא משנה בכמה כסף אני ממלא או שולח או שותף עם מישהו – זה עושה לי את הערב... זה מוסיף טעם". דגון ציין כי למשל היום (יום שלישי, ה-22.6.10) הוא היום המוצלח ביותר של המשחק (הימור). "אנחנו מצפים להכנסות של למעלה מ-10 מיליון שקל. זה מדהים. חצי שעה לפני סגירת המשחקים הראשונים, וזה רץ בקצב של 50 אלף שקל בדקה. המחשב טס!". מי שחשב שקידום המכירות של מפעל הניחושים (הימורים) נגמר בזה, צריך לדעת – הגענו רק לאמצע האייטם. בשלב זה סיפר נסים באריכות שניתן להיכנס לאתר האינטרנט של המשחק (הימור) ולראות בזמן אמת את התפלגות הניחושים (הימורים) של שאר המנחשים (מהמרים). כך אתה יכול לראות מי לא ניחש (הימר) בכלל תוצאה מסוימת ואז לנחש (להמר) אותה. במקרה כזה, אם אתה זוכה – אתה זוכה יחיד ולא צריך להתחלק בפרס עם מנחשים (מהמרים) אחרים. גמצי: "זה אגב משהו שאני בדרך כלל אוהב לעשות. אני רוצה לקחת את הקופה הגדולה, ואיך אני יכול לקחת את הקופה הגדולה? רק בדברים שאף אחד לא הימר עליהם". נסים: "אתה מבין, אז אתה יכול להיכנס ולראות מי שם ומי לא שם". גמצי: "נראה לך שלא נכנסתי?" (השניים צוחקים). נסים בירר עם דגון אם בעקבות המונדיאל והמשחק (הימור) החדש רואים שינוי דמוגרפי באוכלוסיית המנחשים (מהמרים) – לא רק גברים שהולכים למשחקי כדורגל, אלא גם נשים ומשפחות. דגון ענה שקשה לדעת, אבל לפעמים כאשר מתארגנות קבוצות שלמות של מנחשים (מהמרים), למשל במקומות עבודה, רואים שגם הנשים מצטרפות. "זה חלק מהחיים במונדיאל. אתה רואה הרבה בתי-עסק ומפעלים של הייטק ואנשים מתארגנים ביוזמתם ושולחים. גם הנשים מעורבות בסיפור הזה, כחלק מההווי החברתי". גמצי: "כן, זה אחלה של דבר". השניים נפרדו מדגון, ונסים סיכם בצורה מקצועית, אובייקטיבית, רצינית ונטולת פניות: "במקרה של אנשים מסוגו של דגון, שבעצם מייצגים מפעל שתורם לנו ולך ולי למתקני ספורט וכולי, יש לך את כל הרצון שבעולם להגיד להם בהצלחה, כי זה דבר חשוב מאוד". גמצי: "זה אומר שכמה שיותר כסף שהם יכניסו וירוויחו ככה...", "אולי יהיו לנו סוף-סוף אצטדיונים", השלים נסים. אני לא יודע אם טוטו-וינר הוא נותן חסות של תוכנית הספורט של 103FM או לא. זה גם לא מעניין אותי. הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שיום למחרת נכנסתי לפיצוצייה כדי לקנות בקבוק שתייה, ובתור עמדו 15 בני נוער שמילאו טופס וינר-ביג כל אחד. אני לא טוען שהם התייצבו בתור בגלל האייטם הדלוח של נסים וגמצי – קשה לי להאמין ששני השחקנים (מהמרים) האלה משפיעים על מישהו, אבל צריך להודות להם על שהם לוקחים חלק בקידום ההימורים (שכמובן מקדמים את הספורט בישראל) ובכך שעוד ועוד ילדים ומבוגרים מפוצצים את כספם על הימורים מופרכים, בתקווה שייקחו את הקופה כולה. העובדה שהרוב המוחלט של המהמרים מפסידים בהימורים פחות מזיזה להם. העיקר שאולי יהיו לנו אצטדיונים.

הממשלה מוותרת בינתיים, כנראה, על החזרת גלעד שליט | מתקרבים לעסקה עם החיזבאללה | "הארץ" נוטל את המנדט מראש הממשלה

הכותרת הראשית של "הארץ" היום לא ברורה: "בכירים בי-ם: בשל המשבר הפוליטי, לממשלה אין מנדט להתקדם במו"מ" (ברק רביד). כלומר, היא ברורה מאוד. ראש הממשלה נתון בסבך חקירות פליליות, שהאחרונה שבהן הביאה את מעמדו הציבורי לשפל. כתוצאה מכך הקואליציה שלו עושה קולות של התפרקות, והמפלגה מתכוננת לבחירות פנימיות. במצב כזה אי-אפשר לכנות בתואר "משוגע והוזה" את מי שיטען כי הממשלה והעומד בראשה אינם צריכים להכריע הכרעות הרות גורל מבחינה לאומית. זה ברור. מה שלא ברור הוא מי אומר את הדברים. האם ה"בכירים בירושלים" הם ראשי האופוזיציה? אם כן, מה חדש כאן? האם הבכירים הם השותפים הקואליציוניים של מפלגת השלטון? אם כן, יש כאן הסלמה מסוימת בהתנהלות ההססנית של מפלגות העבודה וש"ס, וזו חדשה, גם אם לא מפתיעה מאוד. האם מדובר באנשי קדימה עצמם, הסוברים כי אין להם מנדט לנהל משא-ומתן עם הפלסטינים? אם כן, זו כבר חדשה ממש. אולי ניצנים של מרד בקדימה, אולי עדות לכך שיש שם מישהו שחושב להשתחרר מהאבסולוטיזם המוטבע בגנים של קדימה. אלא ש"הארץ" אינו מספק לנו רמז באשר לזהותם של מי שאמרו את הכותרת הראשית שלו. במצב כזה אפשר לחשוב שהבכירים החושבים שלאולמרט אין מנדט הם אנשי "הארץ" עצמם. אתם יודעים מה, בעצם, גם זו סוג של חדשה. חבל רק שהיא גולשת ממאמרי המערכת לעמודי החדשות. מהדיווח של "הארץ" (עמוס הראל, אבי יששכרוף גקי חורי ויוסי מלמן) על המגעים עם החמאס עולה כי ישראל מתכוונת להתקפל מדרישתה להחזרת החייל החטוף גלעד שליט בתמורה להפסקת האש. "ישראל מבקשת לקשור באופן הדוק ככל האפשר בין התהדיאה לבין עסקת השבויים", נכתב ב"הארץ", שגם מביא את הדיווח של העיתון הערבי "אל-שרק אל-אווסט", שלפיו ישראל ויתרה על דרישתה להחזרת שליט כחלק מהסכם הרגיעה. לבסוף מביא "הארץ" ציטוט של "גורמים בטחוניים", שלפיו "מצרים התחייבה לדאוג לתנופה במגעים על שליט, מרגע שתושג רגיעה". אם היו מבקשים לקשור בקשר הדוק, נניח, את קבלת המשכורת שלי לעבודה שאני עושה, במקום, נאמר, פשוט לשלם לי, הייתי מתחיל להיות מודאג באשר למצבי הכלכלי. ואם במכולת היו מבקשים שאשלם ומבטיחים לדאוג אחר-כך לתנופה במאמצים לספק לי שקית חלב, הייתי מבין שכדאי לי לעבור לקפה שחור. אבל הכותרת של "הארץ" לידיעה היא דווקא בנימה הפוכה, אופטימית: "המגעים לרגיעה: בישראל מחכים להבהרות מצריות לגבי גלעד שליט". אז מה בסוף? תהיה רגיעה בדרום או לא? יש הסכם עם חמאס או שאין? לפי "מעריב" (אמיר בוחבוט, עמית כהן, גקי חוגי, אלי לוי, אורי בינדר וירון ששון), "היום צפויה להסכים ישראל לרגיעה". הכותרת היא "רגיעה בשלבים": שלושה ימי שקט מצד חמאס, פתיחת מעברי גבול על-ידי ישראל, שיחות לשחרור שליט, ואחרי השחרור: הסרת המצור שהטילה ישראל על עזה. למתווה הזה אין שום קשר להבטחות שנתן ראש הממשלה לפני שבועות וחודשים. אבל מי זוכר. לפי הדיווח של מזל מועלם ב"הארץ" ומרב דוד ב"מעריב", שר הביטחון אהוד ברק מאשים את מפלגת קדימה בדחיית הרגיעה בגלל הפריימריז, וחיים רמון, סגן ראש הממשלה, מאשים את שר הביטחון בעיכוב הפעולה הצבאית. בקיצור, שום דבר לא סגור, ואין גם מי שיסגור. אגב, לפי מה שאומר ברק, הרגיעה היא רק הקדמה לפעולה צבאית; "לא יהיה מנוס מפעולה צבאית בעזה". אז למה לנו רגיעה? "מנהיגות אחראית חייבת לתת הזדמנות לרגיעה". אתם הבנתם את זה? וצבי בראל כותב: "כמו נערת גומי מתפתלת ישראל סביב ההסכם עם חמאס". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" דנה בעסקת חילופי השבויים המתרקמת עם חיזבאללה, זו שהעיתונים הכריזו שהיא קרובה לגמר כבר לפני יותר משבועיים (ובעצם נפלו, כנראה, קורבן לספין של נסראללה). לפי שמעון שיפר, ראש הממשלה עתיד להיפגש מחרתיים עם משפחתו של רון ארד ולהודיע להם כי חיזבאללה אינו מסוגל לספק מידע על גורלו של ארד, ולכן אין מניעה לשחרר את המרצח סמיר קונטאר, "קלף המיקוח" בעניין ארד, כחלק מהעסקה לשחרור החיילים החטופים. הקבינט המדיני צפוי להתכנס בימים הקרובים כדי להחליט על העסקה, איתמר אייכנר מפרשן את הידיעה של שיפר וכותב שבתנאיה הנוכחיים, העסקה תאושר ברוב קולות. זהו אותו קבינט מדיני-ביטחוני שאהוד ברק אמר עליו אתמול שהוא ריק מתוכן והדיונים בו הם הצגה לתקשורת. הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בעלייה, עליית מחירים. על שער העיתון, שעיצובו מזכיר היום עלון פרסומת של סופרמרקט, נכתב כי הבשר התייקר ב-50%, חומרי הניקוי ב-9.5% והפסטה ב-8%. הכפולה הפותחת של העיתון מוקדשת להפגנות ושביתות ברחבי העולם עקב עליית מחירי הדלק: שביתת נהגי משאיות באנגליה, בצרפת, בספרד ובדרום-קוריאה; הפגנות בפיליפינים, בהודו, בתאילנד ובמלזיה. אור קשתי, כתב החינוך של "הארץ", מדווח על עלייה במספר התלמידים הנושרים מהלימודים: 29,262 ילדים ובני נוער שלמדו בשנה שעברה לא החלו ללמוד השנה. 5,500 נושרים יותר משנה שעברה. "ארבעה ימים לאחר רצח פרקליט הצמרת עו"ד יורם חכם, הולכת ומתגבשת המסקנה כי מדובר ברצח ידוע מראש, שניתן היה למנוע את התרחשותו", כותב אבי אשכנזי ב"מעריב". דברים דומים נכתבים גם בעיתונים האחרים, זאת לאחר שבגלי צה"ל דווח אתמול כי לשב"ס היה מידע על הכוונה לרצוח את חכם. מאוחר יותר פורסם כי מידע כזה היה גם בידי המשטרה, שאף הזהירה את חכם. תחת הלוגו "תופעה" מדווח שמעון איפרגן ב"מעריב" כי "עורכי-דין מתפטרים מייצוג עבריינים כבדים". אולם הדוגמאות היחידות לתופעה הן שני ציטוטים אנונימיים. תאונת הדרכים בגליל, שבה נהרגו הורים ובתם בת השנתיים ונפצע קשה בנם התינוק, תופסת מקום על שערי כל העיתונים. ב"ידיעות אחרונות" בחרו בתמונה פורנוגרפית של התינוק, מפוקסל ומונשם ("משפחה נמחצה למוות"), ב"מעריב" בחרו לפרסם תצלום של בני המשפחה בעודם בחיים ("משפחה שלמה נמחקה"). סיפור התאונה הוא גם התמונה המרכזית על שער "הארץ": רכב המשפחה מרוסק כולו, המשאית שמחצה אותו מוטלת על צדה והמון סקרנים בין השרידים. הכותרת של "הארץ" צהובה פחות ואינפורמטיבית יותר: "ההורים ובתם נהרגו בתאונה, בנם התינוק נאבק על חייו". אבל בשום מקום לא מוסבר מדוע זו אחת החדשות החשובות ביותר שקרו אתמול. עשרות אנשי טליבאן התקיפו כלא בעיר קנדהאר, פוצצו את שעריו עם משאית תופת, ניהלו קרב ממושך עם כוחות הביטחון ולבסוף הבריחו במיניבוסים מאות אסירים בטחוניים. מאות אסירים פליליים נמלטו גם הם. האם אנשי הטליבאן הם לוחמים או מחבלים? ב"ידיעות אחרונות", בכתבה של סמדר פרי, הם "מחבלים" או "לוחמים ידועים לשמצה". ב"מעריב", בידיעה אנונימית של "סוכנויות הידיעות", יש אמנם "מחבל מתאבד" אחד, אבל הטליבאנים מכונים כמה פעמים בתואר "לוחמים". ומה ב"הארץ"? "אנשים", "כוחות", "מורדים", ויש גם "מחבל מתאבד", אבל אין "לוחמים" בידיעה המתורגמת מאיי.פי. מה שכן יש היא כותרת קצת מצחיקה: "אופנוענים של הטליבאן שיחררו אלף אסירים מכלא אפגני". אנשי "הארץ" היו צריכים ללכת עד הסוף, עם הכותרת: "נהגי מיניבוסים שיחררו אלף איש מכלא אפגני". גם יותר מדויק וגם יותר מצחיק. בעמ 3 של "הארץ" מתפרסם תיקון: "בכיתוב הידיעה רמון: היועץ המשפטי כופה מדיניות (הארץ, 13.6) נפלה טעות. השר רמון הורשע במעשה מגונה, ולא במעשה מגונה בכוח". אלא שגם אחרי התיקון זה לא נשמע טוב. טים ראסרט, המגיש הוותיק של תוכנית הטלוויזיה "פגוש את העיתונות" המשודרת ברשת אן.בי.סי, נפטר ביום שישי. שנה מלאה למותו של זאב שיף.

"התיקונים" 33: אל תשאלו מה קרה עם קים זונג איל, היזהרו ממיצי הקיבה של הדירקטורים של אפריקה-ישראל, דעו שהשמאלניות של רונית כפיר מידבקת, ועוד אזהרות מסע מהעיתונות העברית

האם עורך nrg מעריב ירה במבזקן שפירסם את הידיעה הזאת? גביע הכשל התרגומי המרהיב של השבוע הולך ל-nrg מעריב (8.11.09), שם דווח שנשיא צפון-קוריאה, קים זונג איל, ירה בבכיר בתקשורת בשל תכנים קפיטליסטיים. ירה, כלומר fired, כלומר פיטר, כלומר מישהו שוב השתמש בתוכנת תרגום במקום בכתב שיודע אנגלית. אנטישמי! בכנס דימונה לתקשורת התארח העיתונאי השבדי שכתב על גניבת איברים מגופות פלסטינים על-ידי חיילי צה"ל, דונלד בוסטרום (באתר "כלכליסט", 2.11.09, סבורים ששמו דניאל). "לקחתי תמונות מהגופה של בנם", מצוטט בוסטרום ב-ynet (ב-2.11.09). בזז תמונות? הנוסח השתנה מאוחר יותר ל"לקחתי צילומים של גופת בנם". בשני המקרים מדובר בתרגום קלוקל ל"took photos", ובעברית תקנית: "צילמתי". כלכלה חדשה במגזין "דה-מרקר" פורסם טור על "הונאת פונזי", שנקראת על שם הנוכל צרלס פונזי (Ponzi). באתר "דה-מרקר" העלו טיזר לטור וליוו אותו בתמונה של דמות מסדרת הטלוויזיה "ימים מאושרים", ארתור ("פונזי") פונזרלי (Fonzie). אזהרה חמורה לאפריקה-ישראל: לפי "דה-מרקר" (5.11.09), הדירקטורים עלולים לאכול את הנכסים שלכם. השמאל הישן ב"מעריב" כל-כך אהבו את כיתוב התמונה שהצמידו לרונית כפיר (8.11.09), עד שהצמידו אותו למחרת גם לטומי עמנואל (9.11.09). סופה של סופה nrg מעריב (8.11.09) מדווח על סופה שמסרבת לציית ללוגיקה של סיבה ותוצאה: "מושל מדינת לואיזיאנה בארצות-הברית, בובי ג’ינדאל, הכריז אמש (א’) על מצב חירום בשל סופת ההוריקן אידה [...] חרף ההכרזה על מצב החירום, הסופה צפויה להיחלש עם הגיעה לחופי ארצות-הברית". ישוכתב הרב "דינג דונג. משכתב ל-nrg יהדות, משכתב ל-nrg יהדות, טקסט של הרב שמואל אליהו התפרסם בערוץ ויש צורך בעריכה, הגהה, פיסוק ותיקון שגיאות בדחיפות, תודה". צבא הגנה לישראל לפי אתר צה"ל, אלוף פיקוד מרכז אבי מזרחי הוא "בעל תואר ראשון במינהל עסקים ומחשבים באוניברסיטת פיסס ניו-יורק". איזו אוניברסיטה? מהגרסה האנגלית של הביוגרפיה שלו לומדים שמדובר ב-Pace University in New York, כלומר אוניברסיטת פֵּייס בניו-יורק. ועוד בגרסה האנגלית של האתר: אלוף דן הראל הוא עדיין סגן הרמטכ"ל. ובאותו זמן, במציאות: בני גנץ החליף אותו כבר באוקטובר. זרועו הארוכה והחטובה של צה"ל. לבטאון חיל האוויר יש חשבון טוויטר. הטוויט הראשון שלהם (19.4.09): "hiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiiii i’m a sexy single news paper// love u!". נדמה לי שההרתעה הישראלית ספגה כרגע מכה קלה בכנף. (דרך שחר טל) דובר צה"ל: אם בכוונתך לשלוח הודעה לעיתונות הזרה, הקדם לוודא שמחקת ממנה את המלים "זהו משפט מפגר עבור עיתונאים זרים, נראה מתרפס". תמחור עכבר העיר אונליין (1.11.09): למסעדות שבהן מחירה של ארוחה עסקית הוא 100 שקל ויותר קוראים בעברית "כל המסעדות". שיבושים בתנועת המקלדות ynet: הקלדניות דורשות שיפור בתנאים, אחרת יחדירו לטקסטים שהן מקלידות שגיאות מגדריות. מסדרונות הממשל חדשות מחלקה ראשונה (13.10.09): פרץ מחפש את פרץ. אם בוואלה סילבן שלום הוא השר לפיצוח הנגב והגליל… …נראה שהעיתונאי השבדי דונלד בוסטרום הוא המשנה לראש הממשלה ב-nrg מעריב (31.10.09). משרד התמ"ת ייתן מענק לסטודנטים שיצליחו לבנות מכונת זמן, לנסוע לעתיד וללמוד שם. (דרך ארז גרינברג) ספורט אמריקאי כלשהו ב"מקו" (7.10.09) העלו סרטון על בייסבול. או פוטבול, אם מאמינים לכותרת שלהם. סודיות רפואית בדיווח על הליך רפואי ב-ynet בריאות (4.11.09) מפרסמים רק את האות הראשונה של שם המטופל, כדי לשמור על פרטיותו, אבל חושפים את פניו בתמונה המוגדלת. (בצילום המסך המוצג פה הסתרנו את פני המטופל כדי לא לפגוע בפרטיותו) הערב בטלוויזיה וואלה (5.11.09): העונה הקודמת של "רוקדים עם כוכבים" שודרה בשנת 2208, ופרק של "הישרדות" הסתפר. אתר הערוץ הראשון (1.11.09): משחק הכדורגל בין הפועל תל-אביב למכבי תל-אביב שודר בחסות הכתובית "מכבי ת"א מכבי חיפה בשידור חי". "ישראל פוסט" (1.11.09) חושף טכנולוגיה חדשה. התיקונים מתקנים במדור הקודם (5.11.09) כתבתי שח"כ שלי יחימוביץ חברה בקבוצת המורדים של מפלגת העבודה. איתמר ב"ז תיקן אותי: "שלי יחימוביץ אינה אחת מארבעת מורדי העבודה, שהם עמיר פרץ, אופיר פינס, איתן כבל ויולי תמיר". ברם, בידיעה מ"ישראל היום", שצוטטה בבלוג הרשמי של יחימוביץ, נכתב שהיא מהמורדים. המלה האחרונה לח"כ יחימוביץ: "אני בהחלט לא שייכת למורדים, שהם אכן יולי, עמיר, איתן ואופיר, ומעולם לא כתבתי שאני אחת מהם. להפך, הסברתי חזור והסבר מדוע אינני חוברת אליהם". תודה לסייענים מיכאל זילברמן, אהוד קינן, שמוליק ליברמן, ארז שץ, אסף שוחמי, דרור נחמיאס, טל איתן, יאיר דקל, אורן פרסיקו, דן גריינפלד, יונתן כ., SiiiE, ניר ש ואיתי אשר. נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.