Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

העיתונות אהבה לפרגן לדב מורן. מורן אהב להתלונן שלא מפרגנים לו. כעת, אחרי ההתרסקות, מתברר שהבעיה היתה שהוא האמין למה שכתבו עליו בעיתון

על היחסים של דב מורן והתקשורת נכתב כבר לא מעט. סיפורו של הישראלי שהמציא את הדיסק-און-קי, ופנה לנסות להקים "נוקיה ישראלית" כשהוא סוחף איתו משקיעים ומיליונים רבים של דולרים, הסעיר את העיתונאים, ואלו העניקו למודו, החברה שהקים מורן, חשיפה שעמדה ביחס הפוך לגודלו של מכשיר הסלולר המיניאטורי שייצרה. מורן, מצדו, לא חדל להתלונן. "אנחנו אומה צינית שמושפעת מתקשורת ביקורתית, עורכי עיתונים שסובלים ממחסור בכללי מוסר בסיסיים [...] הסקפטיות, הביקורתיות, העובדה שלכל אחד יש משהו רע להגיד, לא מעודדים באופן כללי מוטיבציה יזמית", אמר מורן לפני שנתיים לגיא גרימלנד מ"דה-מרקר". "אחד הקשיים הכי גדולים שלי בחברה הוא התמודדות עם העיתונות הישראלית. כמות הזבל שנשפכת עלי, חוסר האהדה, החכמולוגים שחושבים שהם יודעים הכול וכותבים עלי דברים נוראיים, שחלקם חצאי המצאות וחלקם שקרים מכוונים", אמר מורן בחודש שעבר לאורן הוברמן מ"כלכליסט", רגע לפני הנפקה מתוכננת בבורסה בתל-אביב, שהיתה אמורה להציל את החברה מקריסה. לנופת הצופים של העיתונות, בעיקר הכלכלית, אפשר היה לתת כל מיני הסברים: מורן כיכב בכנסים שאירגנו העיתונים וזכה עקב כך לכתבות פרומו מהללות, מודו ובעלי ההון שקשורים בה העניקו ידיעות בלעדיות שזיכו אותם בסיקור חיובי, העיתונות הכלכלית מעוניינת לייצר הייפ חיובי סביב מושאי הסיקור שלה, ובכלל – לעיתונאי הרבה יותר קל ונוח לפרגן, למרות הדימוי צר העין של המקצוע. אולי כל ההסברים נכונים ואולי אף אחד מהם, כך או כך, הדיסוננס שבין האופי החיובי של הסיקור ובין הדרך השלילית שבה הוא התקבל אצל מושא הסיקור עצמו היה צורם במיוחד במקרה של דב מורן. "לא ברור למה מורן חושב שבחו"ל נפרשים בפניו שטיחים אדומים הכוללים פרסים וסיקור עיתונאי אוהד בעוד בארץ מחכים לו בפינה", כתב גל מור לפני שנה על תסמונת "מיוחצנים ובוכים" של מורן. "תמוה למדי שהכתבים מאמצים את הפרנויה הזו כעובדה מוגמרת ולא כציטוט של המרואיין. מעבר על הכותרות הרבות שהוקדשו למודו בשבועות האחרונים (ותזכורת – עוד לפני שהמכשיר הראשון יוצר) מוכיח אחרת [...] שלל תקשורת חיובית, ורק ידיעה אחת ביקורתית". עידו קינן הדגים את התסמונת בטור שהתפרסם באותו יום כאן ב"עין השביעית": שלל ידיעות ניטרליות או חיוביות ופרצוף נעלב בתמורה. בשבוע שעבר כשלה ההנפקה בתל-אביב, ומודו הגיעה, כנראה, לסוף דרכה. החברה עדיין פועלת, אבל רוב עובדיה מפוטרים או עתידים להיות מפוטרים, והחלום על מכשיר סלולר ישראלי נראה כעת בדיוק כזה: חלום. ההנפקה הכושלת, ששמה את החותמת הסופית על תהליך כואב שכלל הפסדי עתק ופיטורים המוניים, הנפיקה גל כתבות וראיונות נוסף שמודו ומורן במרכזם, ואלה חשפו את השלב השלישי ביחסי מורן והתקשורת: "מיוחצנים, בוכים ומאשימים". "רק בשבוע שעבר כינו את מודו T בעיתונים ההודיים הפלא הקטן", סיפר מורן לאסף גלעד ב"כלכליסט". "תראה לי עוד מוצר ישראלי שמתקבל ככה בעולם. זה גרם לי לחשוב שאוכל לצאת להנפקה". אייל לוי ציטט ביום שישי ב"מעריב" את צחי וייספלד, מי שהיה סמנכ"ל השיווק של מודו: "יש הרבה חכמים שיגידו הכישלון היה כתוב על הקיר. עובדה שהצלחנו ליצר בתקופה קצרה הרבה מאוד עניין. הגענו למצב שערוץ הטלוויזיה הממלכתי באיטליה עשה כתבה, אייטם של חמש דקות וארבע מתוכן על מודו. יצאנו מהתערוכה עם 1,200 כתבות, ארבעה עמודים בביזנס ויק. החזקנו ביד טלפון שעבד כנגד כל הסיכויים. חשבנו שתוך כמה חודשים אנחנו נכנסים לשוק עם דבר מדהים". אז מה היה לנו כאן? איש עסקים שמקבל סיקור עיתונאי מפרגן ומהלל שעוזר לו לגייס מיליונים רבים של דולרים, איש עסקים שמתלונן שוב ושוב על מעט חִצי הביקורת שנשלחים לעברו ומאשים את התקשורת כי היא רודפת אותו, ולבסוף, אחרי שאיש העסקים כושל ומתברר בדיעבד שדווקא המבקרים צדקו, יש לנו איש עסקים שמצטדק ואומר: מה אתם רוצים? היו כאלה כתבות מפרגנות בעיתונים שהיינו בטוחים שההצלחה כבר מונחת לנו בכיס. מה ניתן ללמוד מהאספקט התקשורתי של עלייתה ונפילתה של מודו (חוץ מזה שהתקשורת תמיד אשמה)? שעיתונות שמעדיפה פרגון על חשבון ביקורתיות מפסידה פעמיים: גם כשהיא חוטפת ממושאי הסיקור ביקורת על כך שהיא לא מפרגנת מספיק (זה אף פעם לא מספיק) וגם אם וכאשר מתברר שהביקורת היתה נכונה. שפרגון עיתונאי מוגזם מסב נזק למפורגנים, שמתחילים להאמין למה שהם רואים בראי הוורוד שהתקשורת מציבה מולם, ושכל זה לא משנה והכול יחזור חלילה ברגע שתצוץ כאן המודו הבאה: שוב התקשורת תפרגן, שוב יימצאו עיתונאים שיגרמו ליזם התורן להאמין שהוא גדול מהחיים ושהעיתונות שהוא מקבל היא דווקא שלילית, ושוב יימצא היזם שיאמין לכל זה. הנה, למשל, מיד עם היוודע דבר ההנפקה הכושלת, כתבה לילך סיגן ב"גלובס": "כשאנשים מוצלחים מפסידים, התקשורת בדרך-כלל מרגישה שהיא צריכה לדחוף להם את זה לפרצוף. אז הנה כמה מלים שרוב הסיכויים שמורן לא יראה במקום אחר: אלה שמנסים, לפעמים נכשלים. You win some, you lose some. אבל אף אחד לא ייקח ממך את הכישרון שלך, את ההתלהבות שלך ואת האמונה שלך במה שאתה עושה. את ההפסד המקומי תמיד אפשר להפוך לניצחון של הפעם הבאה, והפעם הבאה מתחילה היום. בהצלחה". להתראות בסיבוב הבא.

פרסום סמוי בקבוצת "ידיעות אחרונות": עמותות, קרנות, ארגונים דתיים וגופי לובי רוכשים ערוצי תוכן ב-ynet במיליוני שקלים

כמה עולה לרכוש ערוץ תוכן באתר ynet? וכיצד ניתן לרתום את תנועת הגולשים באתר חדשות מוביל למאמץ המיתוגי של גופים ואישים המעוניינים בשיפור תדמיתם הציבורית? בדיקת "העין השביעית" מעלה כי במקרה של עמותה מקבוצת אריסון, תג המחיר עומד על למעלה מ-200 אלף שקל בשנה. עלות שיתוף הפעולה בין האתר לעמותה בשנים 2005–2014 עומדת על למעלה מ-2 מיליון שקל. "ערוץ מעורבות" של ynet הוקם במחצית השנייה של 2005, ביוזמת עמותת רוח-טובה מקבוצת העמותות של משפחת אריסון. שרי אריסון, בעלת השליטה בבנק הפועלים, היא התורמת המרכזית לעמותה באמצעות הקרן המשפחתית על-שם תד אריסון ובאמצעות עמותות וחברות נוספות שבשליטתה, הבולטת שבהן בנק הפועלים. גורם המכיר מקרוב את שיתופי הפעולה התוכניים של ynet, שדבריו פורסמו ב"העין השביעית" ב-2013, העריך כי קיומו של הערוץ הממומן משפיע במידה מסוימת על האופן שבו מסקרים באתר את בנק הפועלים. על-פי דו"חותיה הציבוריים של העמותה, הערוץ הוקם ביוזמתה. "העמותה יזמה את ההקמה של ערוץ המעורבות באתר האינטרנט המוביל בארץ, ynet", נכתב בדו"חות. "יוזמה זו מאפשרת להציב את נושא המעורבות החברתית במקום בולט ובמקום אליו הרבה אנשים נכנסים וצופים". כמו כן נכתב בדו"חות העמותה כי רוב המתנדבים הפונים לרוח-טובה – כמה מאות בחודש – עושים זאת דרך מנוע החיפוש באתר ynet. על-פי אנשי רוח-טובה, תכליתה המרכזית של העמותה היא תיווך בין מתנדבים בפוטנציה לעמותות מכל התחומים והגוונים הפוליטיים. לשם כך החליטו להקים מנוע חיפוש שיפעל באתר אינטרנט מרכזי – ynet – וישפר את מלאכת התיווך. בצד המנוע הוקם ערוץ תוכן, שבו מתפרסמים סיפורים חיוביים על עמותות והתנדבות – וגם סיקור שוטף, חיובי גם הוא, של היוזמה "יום מעשים טובים". את היוזמה מובילה העמותה במימון חלקי של בנק הפועלים. כמו גופים אחרים שלהם הסכמי תוכן שיווקי עם האתר מבית "ידיעות אחרונות", גם במקרה זה צורף לחבילה פורום גולשים ממותג. על-פי דו"חות רוח-טובה, בשנים 2007–2012 הסתכמה עלות שיתוף הפעולה עם ynet בכ-1.3 מיליון שקל. העלות השנתית של הפעלת ערוץ התוכן השיווקי עלתה בהדרגה: מכ-188 אלף שקל ב-2007, ל-200 אלף שקל בשנה בשנים 2008–2010, ועד 255 אלף שקל בשנה בשנים 2011–2012. על-פי דו"חות העמותה, הסכומים הללו מוקצים ל"שיתוף פעולה עם אתר האינטרנט ynet להקמה ופעילות של ערוץ אינטרנט הנקרא מעורבות בעברית ואנגלית, שבו יש מידע שוטף על פעילות חברתית בארץ ובעולם". עלות הפעלת הערוץ בשנים 2005–2006 אינה מופיעה בדו"חות העמותה, ודו"חותיה מהשנים 2013–2014 טרם פורסמו. גורם המעורה היטב בממשק שבין העמותה לאתר ynet טען בשיחה עם "העין השביעית" כי העלות הכוללת של הפעלת הערוץ מיום הקמתו ועד סוף 2014 היא למעלה מ-2 מיליון שקל. הגורם, שסירב להזדהות בשמו, טען כי אין כל פסול בהתקשרות מסוג זה וכי העמותה אינה מתערבת בתוכני הערוץ – אם כי באופן טבעי פועלה מסוקר בהבלטה בפרסומים הקשורים ל"יום מעשים טובים", המיזם בהובלתה. עמותת רוח-טובה אינה המלכ"ר היחיד שבחר לקדם את מטרותיו באמצעות פרסום תכנים ממומנים באתר ynet. בחודשים האחרונים, לדוגמה, פועל באתר ערוץ המוקדש לקמפיין למען בית-החולים הדסה עין-כרם הנתון בפשיטת רגל, שלתכניו מוצמד גילוי נאות שלפיו הם מובאים "בשיתוף הקרן לירושלים" וגוף בשם "החברים של הדסה". מלכ"ר נוסף המפעיל באתר ערוץ תוכן הוא ראש-יהודי, עמותה שהוגדרה על-ידי אתר "ויקישיבה" כ"ארגון החזרה בתשובה ברוח הציונות הדתית-הלאומית" (בדיקת "העין השביעית" העלתה כי עבור הפעלת הערוץ משלמת עמותה זו ל-ynet כ-130 אלף שקל בשנה). בעבר פעל באתר ערוץ בשיתוף עם הקרן-לידידות, גוף פילנתרופי שלפי דיווח שהתפרסם ב"דה-מרקר" רוכש מ"ידיעות אחרונות" מנויים לעיתון בהיקף כספי של כמיליון דולר בשנה. גוף אחר המפעיל ערוץ ב-ynet (וליתר דיוק, בפורטל המקומי mynet) הוא עמותת אור-ירוק, שאינה חולקת עם הציבור נתונים כספיים על שיתופי פעולה תוכניים עם קבוצת "ידיעות אחרונות" וגופי תקשורת נוספים (פניית "העין השביעית" לקבלת הנתונים נענתה בסירוב). שילוב התוכן הממומן באתר, לעתים קרובות תוך טשטוש אופיו החיצוני, מאפשר לעמותות לספח לעשייתן משהו מהאמינות העיתונאית המיוחסת לתוצריו המערכתיים של אתר החדשות הפופולרי, וגם לחשוף את פועלן בפני קהל הגולשים של ynet – ולהשפיע על השיח הציבורי בהתאם. מהלכים שיווקיים מסוג זה מסתייעים בנוהג של עורכי ynet לשבץ בדף הבית ובערוצים השונים תוכן ממומן בהפניות מערכתיות למראה. לעתים קרובות, באתר מצמידים לכתבות מסוג זה קרדיט הנחזה למערכתי ("ynet"). מהצד של המערכת העיתונאית, שיתופי פעולה מסוג זה מעלים חשש להשפעה פסולה על סיקור אותם גופים ואישים כשהם מתגלגלים למרכז סדר היום החדשותי. התוכן הממומן עצמו הוא השפעה בפועל על סדר יום זה, השפעה הנרכשת בכסף תוך עקיפת שומרי הסף המערכתיים. כך קורה שמידע מטעם, שכשלעצמו אולי לא היה עומד בסטנדרט הפרסום של כלי תקשורת מרכזי – מתפרסם בו בכל זאת, בתמורה לתשלום. בעמותת רוח-טובה סירבו למסור תגובה למידע המובא בידיעה. ערן טיפנברון, העורך הראשי של ynet, בחר גם הוא שלא למסור תגובה לדברים.

בפרסום נתוני אמת על התמודדות צה"ל עם תופעת החיילים המתאבדים אין פגיעה בביטחון ולא בפרטיות. מדוע, אם כך, מתעקש משרד הביטחון לדבוק במדיניות העמימות?

חייל נמצא ירוי באוהל. לידו מוטל כלי נשקו. האם התאבד? שאלה טעונה, במיוחד לנוכח העובדה שקביעה רשמית של התאבדות עלולה לפגוע במשפחתו של המתאבד ולהביך את המערכת הצבאית. התאבדות מעלה את שאלת הקבורה מחוץ לגדר במלוא כיעורה ואת יחס החברה הדתית (ושמא גם החילונית) למתאבד במלוא מורכבותו. התאבדות חייל חושפת את חוסר האונים של המערכת הצבאית באיתור מוקדם של הנחושים בדעתם להתאבד. מעשה התאבדות שמסתיים במוות הוא כשל מערכתי המעלה שאלות קשות: אם החייל היה ידוע כבעל נטיות אובדניות, מדוע לא נעשה הנדרש כדי למנוע ממנו לממשן? ואם לא היה מוכר למערכת ככזה, כיצד עבר את כל מערכות המיון והסינון? הנה מקרה שהיה: חייל סבל ממצוקות קשות ומדווחות, ביטא לא פעם את רצונו למות, ונמצא ירוי בראשו מנשקו האישי, בלי כל עדויות על מעורבות של גורם אחר בירי. היות שלא השאיר אחריו מכתב התאבדות, שמו צורף לרשימת החיילים שמתו בתאונות נשק. חייל כזה לא יופיע כלל בנתוני ההתאבדות של צה"ל. וכך, בהעדר פיקוח חיצוני והגדרות מוסכמות, יכול צה"ל לתמרן בין הסעיפים ולשלוט בגובה הלהבות. הפיכת מתאבד לקורבן תאונה היא דוגמה בוטה לכך. חמש סיבות עיקריות למותם של חיילים בשנים 2009–2011 מופיעות בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הממ"מ, לפי הסדר הבא: חשד להתאבדות, תאונות דרכים, תאונות אחרות (תאונות עבודה ואימונים), מחלה ופעילות מבצעית. הקבוצה הנמנית עם "חשד להתאבדות" היא הסיבה הנפוצה ביותר למות חיילים (34%), ו"פעילות מבצעית" היא הנדירה ביותר (9.4%). האומנם הסעיף "תאונות אחרות" אינו מסלקה למקרי התאבדות מן הסוג שתואר לעיל? כשעוסקים באובדנות יש להבדיל בין נסיונות התאבדות למקרי התאבדות שהסתיימו במוות. בנסיונות ההתאבדות קיימת גרסתו של המנסה להתאבד. בנסיונות התאבדות ניתן לטפל, להרחיב את טווחי הבקרה. נסיון התאבדות הוא תמרור אזהרה מהבהב. התאבדות היא נתון מאכזב. השאלה המטרידה שעולה בכל מקרה התאבדות היא מה היו הגורמים במערכת הצבאית שהמריצו את החייל האובדני להתאבד או למצער לא מנעו זאת ממנו. אי-התאמה קיצונית? יחס המפקדים? התעללות מצד אחיו הלוחמים? תורת אימון נוקשה? תנאי שירות קיצוניים? השמה לא מתאימה? חוסר קשב מצד מערכת בריאות הנפש? רוב בני 18–21, גיל מועד לפיתוח נטיות אובדניות, עוברים דרך המערכת הצבאית. שיעור ההתאבדויות בקבוצת הגיל הזאת בצה"ל הוא הגבוה ביותר (74% מכלל החיילים המתאבדים בשנים 2007–2012 שנבדקו בדו"ח). קבוצת החיילים המתאבדים הגדולה (22%) היא של המתגייסים בששת חודשי השירות הראשונים, ולאחריה מסתמנת ירידה הדרגתית (עד 4%) בחצי השני של השנה השלישית לשירות הצבאי. אחת השאלות הלא פתורות שמעלה דו"ח הממ"מ היא מידת ההתאמה בינו לבין הדו"ח "אובדנות בישראל, 1981–2009", שהוציא משרד הבריאות ונמצא ברשימת המקורות לדו"ח הממ"מ. הפרסום של משרד הבריאות מציג את היקף תופעת האובדנות בכלל האוכלוסייה בישראל. במבוא למחקר כותבים המחברים כי המידע על ההתאבדויות מבוסס על "קובצי סיבות המוות של ישראל". בשום מקום בדו"ח משרד הבריאות לא מוזכרים מתאבדים בצה"ל ולא מוצג חלקם של אלה בשכבת הגיל ובשאר הפילוחים. אם מתאבדי צה"ל נכללים בדו"ח משרד הבריאות, הרי שהם נטמעו לחלוטין בנתוני כלל האוכלוסייה. ואם אינם, מדוע אינם? אפשר להתפעל מהצלחתו של הממ"מ לחבר דו"ח בתנאי חוסר שיתוף פעולה שכאלה, אבל המצב רחוק מלהרגיע. גם עם הדו"ח ושאר שברי הנתונים שבידי הציבור – ללא מפתוח אחיד, כאשר הנתונים מתייחסים לפרקי זמן שונים ולפילוחים שונים (ייתכן כי שיטות המדידה וההגדרות שונות), קשה מאוד לקבל תמונה ברורה של היקף ההתאבדות בצה"ל ואפילו להשתכנע בכיווניה של המגמה: האם התופעה נמצאת בשליטה, במגמת בלימה או דווקא בעלייה? להורדת הקובץ (PDF, 1.31MB) להורדת הקובץ (PDF, 1.31MB) ההערה הזאת יכולה לשמש עילה לגורמי חקירה ציבוריים, ובראשם מבקר המדינה, לחקור ולפרסם דו"ח שעניינו מניעת מידע מן הציבור על-ידי גורמי בריאות הנפש בצה"ל, ראשי אכ"א וראשי מערכת הביטחון. דו"ח שיעסוק בשאלה באיזו זכות נמנעים נציגי המשרד הממשלתי האחראי על פעילותם של מאות אלפי אנשי כוחות הביטחון מלהשיב תשובה מלאה ומקיפה לשאלותיה של יחידת מחקר רשמית מטעם הכנסת, לבקשתו של חבר-כנסת (דב חנין, במקרה זה), שהוא בוודאי נציג ציבור מובהק. מה גורם למשרד הביטחון לעכב העברת מידע בתשובות לשאלות בנושא זה, לשחררו לפרסום רק באופן חלקי, וגם זאת רק לאחר התערבות של גורמים משפטיים? דו"חות מרכז המחקר והמידע של הכנסת מתפרסמים לא רק לתועלת חברי-הכנסת המזמינים אותם, אלא גם מובאים לידיעת הציבור הרחב באמצעות כלי התקשורת. בהפצתו של הדו"ח האחרון היו עיכובים בגלל יציאת עובדי הכנסת לפגרה. עם זאת, בשבוע שעבר פורסמו עיקרי הדו"ח ככותרת ראשית ב"הארץ" (12.8.13). עורכי "הארץ" ראויים לשבח על החלטתם להציג את הדו"ח בהבלטה, במיוחד לנוכח העובדה שבשנה האחרונה נערכה חקירה משולבת של המשטרה הצבאית ומשטרת ישראל נגד הבלוגר האלמוני הידוע בכינויו אישתון. אישתון, שחקר את פילוח מקרי המוות בצה"ל, תרם רבות לחשיפת מדיניות העמימות בכל הנוגע לנסיבות המוות של חיילי צה"ל והציע נתונים וגרסאות מספריות משלו למשמעותם. "אילו היה בישראל פרס פוליצר, התחקיר של אישתון היה ראוי לו", כתב אלוף בן, עורך "הארץ" (24.12.12). "הוא מביך לא רק את השלטון, אלא גם אותנו, העיתונאים הממוסדים, שמפרסמים בערב יום הזיכרון את הנתונים הרשמיים ומסתפקים בהם. אישתון המשיך בבדיקה, וקיבל מידע נוסף מקוראיו. לדבריו, חייל בשם א העביר לידיו העתקים של 35 מסמכי הודעה על נפגע. הוא פירסם גרסה מצונזרת של שתיים מההודעות, כדי להראות איך מתחילה שרשרת הטיוח של ההתאבדויות בצבא". המסמכים שאישתון פירסם אינם סודיים, אבל הוא נחקר בחשד להפרת סודיות רפואית ופגיעה בפרטיות. ככל הידוע, אישתון שוחרר למעצר בית ולא הועמד לדין מעולם. בעקבות פרשת אישתון, וחרף מנהגה של המערכת הבטחונית שלא לשחרר מיוזמתה מידע בנושא, פורסמו מחוץ לכל הקשר בדצמבר 2012 נתונים שנתיים על מספר המתאבדים "בעשור האחרון" (מן הידיעה ב"הארץ" לא ברור לאילו שנים המידע מתייחס), 237 בסך הכל (ממוצע של 23.7 מתאבדים בשנה). דו"ח הממ"מ עוסק דווקא בשנים שבין 2007 ל-2012, ומדבר על 124 מתאבדים בתקופה זו (ממוצע של 20.6). הנה בעיה של נתונים מזדמנים, בלתי מסונכרנים, שאינם מתפרסמים באופן סדיר על-ידי מקור מוסמך ואמין אחד. חוק חופש המידע (1998) רחוק מלשפר מהותית את זרימת המידע ממערכות השלטון לידיעת הציבור. למעשה הוא נתפר בזהירות מופלגת סביב צורכי הביטחון הלאומי וצרכיה של מערכת הביטחון. החוק נפתח בהצהרה חוקתית, ובאותו משפט עצמו מסייג ומצמצם שרירותית את גבולותיה: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה". סעיף 9(א) לחוק מגדיר ארבע קבוצות מידע, שהמחוקק קובע כי אין למוסרן כלל: 1. מידע אשר בגילויו יש חשש לפגיעה בבטחון המדינה, ביחסי החוץ שלה, בבטחון הציבור או בשלומו של אדם. 2. מידע בנושאים ששר הביטחון, מטעמים של שמירה על בטחון המדינה, קבע אותם בצו, באישור הוועדה המשותפת [לוועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת החוץ והביטחון של הכנסת]. 3. מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות (1981), אלא אם כן הגילוי מותר על-פי דין. 4. מידע שאין לגלותו על-פי דין. למרות ההגבלות, קשה להניח שמערכת הביטחון תוכל להישען על סעיפים אלה בניסיון להימנע מפרסום נתונים על התאבדות חיילים. אין בפרסומם כל פגיעה בביטחון, ובקלות היתה המערכת יכולה להיזהר מפגיעה בפרטיות. איך מגדירים התאבדות? ראשית, שוללים אפשרות של רצח, הריגה, רשלנות פושעת או תאונת ירי, ומבררים אם למת יש פרופיל אישיות מסוים והיסטוריה נפשית שיכולים במצבים קיצוניים להביא להתאבדות. חייל בלתי מוכר למערכת שישאיר מכתב פרידה ויירה בראשו יסווג כמתאבד. חייל שיסבול ממצוקות קשות ויימצא ירוי בראשו מנשקו האישי, ללא מכתב, עלול להיות מסווג כמי שמת בתאונה. לא פעם נוצרת ברית אינטרסים בין משפחת המתאבד למערכת הבטחונית. התאבדות היא קריאת מצוקה המופנית, לפחות בחלקה, כלפי המשפחה, ובחלקה האחר כלפי המערכת. וכך, במקרים שאין הוכחה חותכת להתאבדות, כגון עדי ראייה או קשר מיידי בין משבר חריף לבין מקרה המוות, וכאשר לא נמצא מכתב התאבדות שהשאיר אחריו המת – יעדיפו כל הצדדים להסתפק ב"חשד להתאבדות" (ראו הטבלה). "חשד להתאבדות" הוא הגדרה מסוכנת. חשד הוא עניין שאמור להתברר בערכאת הכרעה כלשהי, רפואית-משפטית. כל מקרה התאבדות של חייל עובר חקירת מצ"ח, ואין לקבל מצב שבו מסקנתה של חקירת התאבדות תנוסח כ"חשד להתאבדות". אין אלה שעשועי לשון. הגדרה עמומה ופתוחה, כמו "חשד להתאבדות", עשויה לאפשר למערכת לשחק בנתונים, לווסת את הסטטיסטיקות. לפי שעה ההגדרה "מתאבד" אינה שוללת מן החייל המנוח מעמד של חלל צה"ל, כזה המקובל ביחס למקרי תאונות או מחלה. כך שאפשר, לפחות, לנטרל את הדיון משאלת ההיבט הכלכלי. הציבור השולח את בניו ללשכות הגיוס חייב להיות בטוח כי המערכת עושה כל מה שרק ניתן כדי לאתר נטיות אובדניות בחיילים ולמנוע מהם להתאבד. מנתונים שמביא דו"ח הממ"מ מתברר כי בכל אחת מהשנים 2009–2011 עמדה ההתאבדות בראש רשימת גורמי המוות בשירות החובה. אך טבעי הדבר שהן הציבור והן התקשורת מתעניינים בהרוגים כתוצאה מפעילות מבצעית. אבל המציאות מלמדת שיש להפנות תשומת לב ומשאבים כדי להציל את בעלי הנטיות האובדניות. הדעה הרווחת בקרב אנשי בריאות הנפש היא שלא מעטים מאלה שהתאבדו בצבא ברגעי משבר היו יכולים להמשיך בחייהם אילו ידעה המערכת לזהותם מראש, לפרק את המטענים הפנימיים ההרסניים בנפשם ולנטרל אותם. חלקו השני של דו"ח הממ"מ סוקר את פעילות משרד ההגנה האמריקאי למניעת התאבדויות בצבא ארה"ב. מוצגת בו תוכנית למניעת התאבדות שגובשה לפני כשנה ועיקריה הם: פיתוח מנגנון לאיסוף מדויק ככל האפשר של הנתונים על מקרי התאבדות; הקמת מאגר נתונים על התאבדויות המשותף למשרד ההגנה ולמשרד לחיילים משוחררים; ניהול קמפיין לעידוד חיילים לפנות לגורמי בריאות הנפש בשעת משבר. זהו קמפיין המעביר את המסר שבקבלת סיוע נפשי אין בושה וכי מתן סיוע כזה כמוהו כסיוע לחבר לנשק בשדה הקרב. מעל כל אלה מרחפת ההבטחה כי זיהוי הנטייה לאובדנות לא יפגע בסיווג הבטחוני ובקידום הצבאי. רוב המלצות משרד ההגנה האמריקאי מבוססות על הצגת נתונים לציבור. דיוני הוועדות למניעת התאבדות של משרד ההגנה יהיו פתוחים לכל, והציבור יהיה רשאי להשתתף בהם. השקיפות, הפצת הידע הנצבר והנחלתו הן הציר לפעולות המשרד. דוגמה לדו"ח שנתי על אודות מתאבדים, כפי שהוא מוצג לציבור האמריקאי, אפשר למצוא כאן.

כנס שגרירות צרפת: מו"ל "הארץ" עמוס שוקן סיפר על ביטולי מינויים בגלל הקו האידיאולוגי של העיתון ותקף את המתחרים בטענה כי הם נכנעים לבעלי ההון. העיתונאי רונן ברגמן התייחס למשט הטורקי ולהסברה הישראלית: "הבעיה היא לא בשיווק, אלא במוצר"

"אנחנו עכשיו בתקופה של עליית הסנטימנט הלאומני והנטיות הפשיסטיות, וזה מדאיג", אמר הבוקר מו"ל "הארץ" עמוס שוקן במסגרת רב-שיח על חירויות וצנזורה עצמית בעיתונות. לדברי שוקן, אווירה ציבורית כזו מובילה לצנזורה עצמית גוברת של עיתונים ועיתונאים, הנמנעים מראש מלטפל בסוגיות רגישות. צנזורה זו, אמר, היא בעיניו "הסכנה הגדולה של החברה הישראלית". במהלך הדיון, שהיה חלק מהפורום "דמוקרטיה ואתגרים חדשים" המתקיים בימים אלה בתל-אביב בחסות שגרירות צרפת בישראל ועיתון "הארץ", ניתן היה להיווכח בדוגמה למתח שעליו דיבר שוקן. קריאות מחאה רמות נשמעו מקרב הקהל שהתכנס במרכז סוזן דלל כשסוהיל כראם, מנהל רדיו א-שאמס, פתח בדבריו וגינה את ההשתלטות של כוחות צה"ל הלילה על משט הספינות שהיה בדרכו לעזה, השתלטות שעלתה במחיר של לפחות עשרה הרוגים מקרב אנשי הספינות. "הצבא כמנגנון קשיח, אינטרסנטי וחד-כיווני צריך להיות מוצב הרחק מהתנגשות עם ערכי חופש הביטוי", אמר כראם, שלקול מחאות הקהל מחד, ומחיאות כפיים מאידך, התעקש למסור תנחומים למשפחות ההרוגים בספינות ולשאת דברים כלליים בגנות ההדרה השיטתית של אזרחי ישראל הערבים. לאחר שהתבקש להתייחס לפן התקשורתי שלשמו הוזמן לדיון, אמר כראם כי בתחנת הרדיו שבניהולו "משתדלים להיות מקצוענים. זה לא פשוט תחת האימה של מה שקורה משני הצדדים". לדבריו, בתחנה מקפידים לשדר למעלה מ-20% מהראיונות בשפה העברית, "וזה לא נעשה בצד השני", אמירה שאף היא הלהיטה את הקהל. לדברי מו"ל "הארץ", עוינות ציבורית, הגוברת בתקופות של מתיחות ביטחונית, מביאה לצנזורה עצמית של העיתונות משום ש"אמצעי התקשורת לא רוצה להסתבך עם הקהל שלו". שוקן מסר עדות אישית על התגובות שמתקבלות לאחרונה ב"הארץ" כתוצאה מכך שהעיתון "מפרסם איך נראים החיים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי". שוקן הזכיר מכתבי מחאה וביטולי מנויים ותיאר כיצד "אתה מודיע לעיתון במייל עם מאה עותקים לכל החברים שלך שאתה מפסיק את המינוי כי אתה לא מסוגל לקרוא יותר את מה שכותב גדעון לוי או מה שכותבת עמירה הס, והעיתון צריך לשאול את עצמו אם הוא רוצה לקבל את המכתבים האלה ואת הפסקות המנוי האלה". "אני חושב שזה לא מקרה וזה די לגנותה של החברה הישראלית שנושא כל-כך מרכזי בחייה כמו השכנות המיידית עם שלושה וחצי מיליון פלסטינים, נראה רק לשניים או שלושה עיתונאים נושא הכיסוי העיקרי ואולי הבלעדי שלהם. יש אלפי עיתונאים בישראל, לכאורה אפשר היה לצפות שקיומם של הפלסטינים סביבנו יהיה חשוב אולי כמו ספורט, אולי כמו סלבריטאים, אולי כמו קולנוע, ושיהיו שלושים, ארבעים, חמישים עיתונאים שיטפלו בזה ושיכתבו על זה. אבל יש רק שניים-שלושה עיתונאים, ואני כל פעם נדהם לראות כמה החברה הישראלית מתקשה לעכל את זה". קריסטין אוקרנט, מנכ"ל גוף התקשורת הבינלאומי של ממשלת צרפת, התייחסה אף היא לפן התקשורתי של השתלטות כוחות צה"ל על משט הספינות וטענה כי בעידן הנוכחי, שבו ארגונים כמו טליבאן עושים שימוש בפייסבוק ובטוויטר, "לא ניתן להמשיך לחשוב שאנחנו חיים בעולם סגור". היא הזכירה כי סין ואיראן משקיעות מאמצים רבים בהפצת מסריהן בשלל שפות ברחבי העולם, וקראה גם לישראל לעשות כך. "אינכם מנותקים מן העולם", אמרה לקהל. "אינכם מנותקים מן האינטרנט. הביטו מה קרה בלילה שעבר. לא משנה שאתם תמשיכו לכבד את חוקי הצנזורה שלכם כלפי דעת הקהל שלכם, זה יפה מאוד, אבל אין פה יותר אטימות, אין פה יותר בידוד", אמרה ביחס להתנהלות כלי התקשורת הישראליים. עיתונאי "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן, שלקח אף הוא חלק בדיון, טען מנגד כי "הבעיה איננה בצנזורה שמונעת פרסום במה שקרה בלב ים. יש חוסר הבנה של הישראלים בכלל ושל הרשות המבצעת בפרט של האופן שבו ישראל מצטיירת בחוץ. הם לא מבינים עד כמה רע זה נראה, ועד כמה כל ניסיון למנוע את הפרסום בשיתוק של טלפונים לווייניים לא יביא לשום דבר. זה מצב של הפסד-הפסד. יש טענות למשרד החוץ שלא יודע לשווק אותנו. הבעיה היא לא בשיווק, הבעיה היא במוצר. הישראלים לא מבינים שאי-אפשר לשווק כיבוש, זה לעולם לא יצליח". מרק סמו, עיתונאי ה"ליברסיון", דיבר על צנזורה עצמית בצרפת. "אני יכול לחשוב רק על מקרה אחד", הוא אמר, והזכיר את פרשת הילדה שנולדה לנשיא פרנסואה מיטראן מחוץ למסגרת הנישואים, פרשה שעליה לא דווח בעיתוני צרפת במשך שנים ארוכות למרות שהיתה ידועה בקרב העיתונאים. לדברי סמו, "היו האזנות לעשרות עיתונאים ואנשי ציבור מפני שארמון האליזה רצה לשמור את הסוד הזה, שנחשב לסוד מדיני". במהלך הדיון התייחס שוקן לסוג נוסף של צנזורה עצמית, כזו הנובעת ממניעים כלכליים. "בשנה שעברה היה קרב בין בנק ישראל ובנק הפועלים", הזכיר. "המפקח על הבנקים בבנק ישראל החליט שהיו"ר של בנק הפועלים לא יכול להמשיך בתפקידו. המפקח על הבנקים הוא נציג הציבור, איש שתפקידו לדאוג ליציבות של המערכת הפיננסית בישראל, והנה כל העיתונים למעט הארץ התייצבו לימין היו"ר שהמפקח רצה שיפרוש מתפקידו. "היו מעורבים פה אינטרסים עסקיים מאוד רחבים, זה היו"ר של הבנק שנותן שליש מהאשראי של המשק הישראלי, בנק הפועלים. למה היתה התגייסות [תקשורתית] לטובת דני דנקנר? בגלל שאינטרסים עסקיים שרצו שימשיך לכהן הם גם המפרסמים הגדולים בעיתונות. הם בחשו, הם עשו את הלובי, והעיתונות נתנה את השירות". "קורה עכשיו שידור חוזר של הדבר הזה", הוסיף שוקן. "בנק ישראל ואפילו ראש הממשלה התבטאו בכך שהריכוזיות העסקית במשק גדולה מדי, ולמעשה פוגעת בצמיחה, ושצריך לנקוט צעדים כדי לצמצם אותה. אני כבר רואה את ההתגייסות. ראיתי את סבר פלוצקר בידיעות אחרונות, ראיתי בגלובס ומעריב, ראיתי את ההתגייסות נגד העמדה הזו, כאילו אין בעיה בריכוזיות במשק הישראלי. "הריכוזיות במשק בעייתית משום שהקבוצות הכלכליות הגדולות הן מוקדי השפעה עצומים, אפילו בדבר טריוויאלי כמו מינוי דירקטורים. מוקדי הכוח עוברים מהנציגים שאנחנו בחרנו לקבוצות ריכוז שמצליחות להשפיע על ההחלטות של המדינה בצורה דיספרופורציונית. זה עוד סוג של צנזורה שצריך להיות מאוד חרדים לגביו. אם הוא ישתלט על כל אמצעי התקשורת, המדינה והציבור יאבדו כוח מאוד משמעותי".

מכתב שהגיע לידי "שקוף" מגלה כי רופא משפחה שיגר אזהרה לחברי ועדת תכנון באזורו, על תלונות שמקורן עשוי להיות בזיהום האוויר של המפעלים בעיר הסמוכה • "יתכן כי רק בעוד עשר שנים התחלואה בסרטן תעלה - ותפגע בילדינו" • משרד הבריאות פנה למשרד להגנת הסביבה - שטוען כי החל לפעול מול מספר גורמים אפשריים למקור הזיהום והריחות

רופא משפחה שעובד כבר ארבע שנים באחת מקופות החולים באזור העיר יבנה, ד"ר ניר גבע, התריע כי מטופלים רבים במרפאתו מתלוננים על פגיעות שאותן הוא קשר לזיהום מאזור התעשייה הצפוני באשדוד. הוא שלח את מכתב לחברי ועדת התכנון של מחוז דרום, לקראת הדיון על הרחבת אזור התעשייה. המכתב לא הוקרא לנוכחים ולא פורסם, אך תוכנו הגיע לידי "שקוף". "ברצוני, ליידע אתכם על ריבוי תלונות בקיץ האחרון הכוללות צריבות בעיניים, קשיי נשימה, כאבי ראש ותסמינים לא ספציפיים נוספים על רקע ריחות חריפים שהתגברו לסירוגין בחודשים האחרונים", כתב. "כתושב שכונת נאות שמיר וחבר בקבוצות השייכות לנושאים סביבתיים, נחשפתי למידע הנוגע לזיהום סביבתי שמקורו באזור התעשייה באשדוד, ובפרט אגן כימיקלים". הקיפי המטרד מוכרים לרשויות. מדי שבוע התושבים מגישים עשרות תלונות למשרד להגנת הסביבה על מפגעי הריח. במשרד טוענים כי הם מכירים את הנושא ומשקיעים משאבים כדי לאתר את מקורות המפגע. לשיטתם, לא מדובר רק במפעל אחד וטוענים כי חלק מהמפעלים החשודים נדרשו לבצע סקר ריח ולפעול לצמצום נוסף בפליטות המזהמים, אולם התלונות ממשיכות לזרום. הרופא ציין במכתב כי הוא בדק בנתונים הרשמיים של המשרד להגנת הסביבה את סוג החומרים שנפלט מאזור התעשייה, ונותר מוטרד. "ניתן לצפות בעלייה מדאיגה של ריכוז החומרים טולאן ודיכלורומתאן, לרבות חומרים אחרים", הסביר. "בספרות הרפואית וחוות דעת מומחים שנגישים לי מתוקף עבודתי מדובר בגזים היכולים לגרום לתסמינים שצויינו לעיל, לרבות פגיעה במערכת הנשימה, הלב ומערכת העצבים". עוד הבהיר כי במקרים כאלה, השלכות החשיפה לחומרים הרעילים עלולות להשפיע לאורך זמן רב. בטווח הארוך, מדובר בחומרים הידועים כמסרטנים, בדגש על טולאן", כתב. "אני פונה אליכם כאב מודאג, מחלות הסרטן הינן מחלות המתפתחות בשקט לאורך השנים. כיוצא בזה, ייתכן כי רק בעוד כעשר שנים רמת תחלואת הסרטן תעלה באזור ותפגע בראש ובראשונה בילדינו", כתב. "אני פונה למצפונכם, לאבות ולאמהות שביניכם, אל תתנו יד להרחבת אזור התעשייה באשדוד. טרם מוצו כלל הבדיקות הנדרשות, ביניהן ניידת ניטור אויר קבועה בשכונות הסובלות מריחות חריפים, ופיקוח אדוק על המפעלים המזהמים באזור התעשייה באשדוד", והוסיף – "אנא ביחרו נכון והקפידו על קוצו של יוד בהיבט הבריאותי בכל הקשור לאזור התעשייה באשדוד, בידיכם הכוח לשמירה על בריאותינו ובריאות ילדינו". אשדוד מעל לממוצע הארצי בתחלואה בסרטן בשנת 2018 משרד הבריאות פרסם את דוח "אי השיוויון בבריאות וההתמודדות עימו", שם עולה כי אשדוד נמצאת מעל הממוצע הארצי במחלות סרטן מכל הסוגים בקרב גברים. מדובר על 379 חולים לכל 100 אלף תושבים. לשם השוואה הממוצע הארצי הוא 330 חולים. גם סרטן בקרב נשים באשדוד נמצא במקום גבוה – 327 חולות לכל 100 אלף. הממוצע הארצי הוא 315. הנתון חוזר על עצמו גם בפרסומים של משרד הבריאות בין השנים 2011-2015. נפת אשקלון, לשם אשדוד שייכת, מדורגת במקום השני בשיעורי הסרטן בקרב גברים בשנים 2011-2015, כשלפניה רק חיפה. בתגובה לפניית "שקוף", במשרד הבריאות טענו כי האחריות היא של המשרד להגנת הסביבה. "לאחר קבלת מספר פניות על מטרדי ריח במחוז מרכז של משרד הבריאות, צוות מקצועי של המחוז קיים התייעצות עם המחלקה לאפידמיולוגיה סביבתית של בריאות הציבור שבמשרד. אנשי מקצוע קיימו מספר שיחות עם המשרד להגנת הסביבה לטובת איתור המקור הפוטנציאלי של ריח בישובים הסמוכים לעיר יבנה. לאחר חיפוש וניטור חוזר של מקורות פליטה פוטנציאליים, המשרד להגנת הסביבה הודיע על הפעולות המתבצעות בשטח להורדת רמות המטרד. משרד הבריאות נמצא בקשר עם המשרד להגנת הסביבה לקבלת עדכונים על פעולות צמצום הריח בסביבת הציבור הנחשף". במשרד להגנת הסביבה מספרים כי פעלו לאיתור מפגעי הריח, "בין היתר באמצעות סיורי שטח ובדיקות מקיפות, תגבור כוננים בזמן מפגעי ריחות וניתוחים מטאורולוגיים. בשלב זה עולה כי יש סבירות גדולה שמקור חלק עיקרי ממפגעי הריחות באזור תעשייה אשדוד ואין מדובר במקור ריח אחד. לפיכך, החל המשרד בפעילות מקצועיות מול מפעלים באזור תעשייה אשדוד ועוד". עוד הוסיפו כי חלק מהמפעלים והגורמים המזהמים באזור "נדרשו לבצע סקר ריח ולפעול לצמצום נוסף בפליטות המזהמים". בתחום האכיפה ביקשו לטעון כי "במקרים שבהם קיימת הפרה של דרישות המשרד, מתבצעת אכיפה כנגד הגורמים המפירים. המשרד ממשיך לפעול לגילוי וטיפול במקורות הריח, במטרה לצמצם את פגעי הריחות בעיר יבנה וסביבתה". מכתב ללפיד: "אין שקיפות, לא סומכים על הרשויות" הדאגה לבריאות התושבים אינה נעצרת רק ביבנה. הבוקר (חמישי) סגנית ראש עיריית אשדוד לשעבר ופעילת הסביבה, חברת המועצה שרון מרק, שלחה מכתב חריף לראש הממשלה יאיר לפיד ובו דרישה לטפל בזיהום תוך חשש עמוק לבריאות התושבים בעיר. "ניכר כי העיר לא זוכה להתייחסות רגולטורית התואמת את מידת הסכנות הסביבתיות בעיר, לא במערך הניטור, לא בפיקוח ובאכיפה וגם לא בדוחות הרשמיים", כתבה במכתב שמוען גם לשרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג. "התמונה התחלואתית בעיר, שמצביעה על תחלואה עודפת במחלות נשימה וסרטן, חלקית וחסרה. כך, למעשה, תושבי אשדוד לא באמת יודעים מה הם נושמים, ולא יכולים לסמוך על הרשויות שיבטיחו את בריאותם", טענה. "לאורך השנים נמדדו במרחב חריגות רבות ואלה לא מטופלות כראוי. בתוך כך, מערך הניטור והדיגום לא נותן תמונת עולם רלוונטית, ואין שקיפות מלאה בנוגע לנתוני ניטור במפעלים ובנמלים ולמידע סביבתי נוסף". עוד הביעה חשש, כי המהלכים לסגירת מפרץ חיפה עלולים להשפיע על היקף הפעילות באשדוד. זאת כשבמקביל, חלה עלייה מדאיגה בפליטות המזהמים כפי שמצביעים הדוחות האחרונים של המשרד להגנת הסביבה. "אני פונה בבקשה להתערבותכם הדחופה בקידום תכנית לאומית לצמצום זיהום אוויר ולהפחתת סיכונים סביבתיים באזור העיר אשדוד", סיכמה ופירטה את דרישותיה, בהן הכנת תוכנית חירום לאומית להפחתת זיהום האוויר בעיר, הכרזה על אזורי התעשייה של אשדוד כאזור נפגע זיהום אוויר והקמת שדולה להבראת איכות האוויר באשדוד וסביבתה.

בית-המשפט חייב את צה"ל לשלם את הוצאות עתירת "הארץ" נגדו בגין אי-כיבוד של חוק חופש המידע

בית-המשפט המחוזי בירושלים חייב את צה"ל לשלם הוצאות עתירת "הארץ" וכתבתו נעמי דרום, תוך מתיחת ביקורת על התנהלותו. העתירה באה בעקבות בקשה על-פי חוק חופש המידע שנגעה לשימוש יהודים בבתים שמצויים באחריות הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש ביהודה ושומרון. עיתון "הארץ" עתר לבית-המשפט, באמצעות עורכות-הדין טל ליבליך וליאת ברגמן-רביד, כארבעה חודשים לאחר ששאילתה בנושא הוגשה למינהל האזרחי ביהודה ושומרון. במשך זמן זה לא התקבל המידע המבוקש, ולטענת "הארץ" אף לא הוארך כחוק מועד העברת המידע ולא נומק העיכוב בהעברתו. בתגובת המדינה לעתירה, שהוגשה על-ידי עו"ד נעה אלשיך, ניתן למעשה מענה לבקשת חופש המידע, על סעיפיה השונים. "נראה כי העתירה התייתרה", כתבה באת-כוח המינהל האזרחי לבית-המשפט בסיום התגובה. "המשיבים מסרו את כלל המידע המבוקש כאמור לעיל. משכך מבוקש כי העתירה תימחק ללא צו להוצאות". "אין גבול לעזות המצח של המשיבים", כתבו בתגובה באות-כוח "הארץ". "משך חצי שנה נדרשו העותרים לרדוף אחר המשיבים בבקשה שישיבו על-פי חוק לבקשתם [...] לפתע, עם הגשת העתירה, מצאו את הזמן, המשאבים והיכולות להשיב לשאלות שנשאלו. [...] לפיכך, בקשת המשיבים שלא להשית עליהם הוצאות היא בקשה עזת מצח". השופטת נאוה בן-אור הורתה למחוק את העתירה, וחייבה את הצבא לשלם 5,000 שקל לעיתון עבור הוצאותיו. "מתברר כי ניתן היה למסור את המידע המבוקש לעיון העותרים בקלות יחסית, ולמנוע את הצורך בהגשת העתירה", כתבה בהחלטתה. 27918-10-13‏ ‏

"הארץ" מצניע מותו של פלסטיני מירי כוחות צה"ל | "ידיעות אחרונות" מדווח בהרחבה כי זוגיותם של שני בדרנים הגיעה לסיום | "ישראל היום" נרתם לקמפיין הבחירות של ניר ברקת

גליון "גלובס" שהגיע אמש למנויים היה השלישי ברציפות שהקדיש את שערו וכפולת העמודים הפותחת שלו לסדרת כתבות מאת שי ניב, העוסקת בכשלים במערכת הבריאות הציבורית. הכתבה אתמול עסקה בתעשיית התיירות הרפואית והשלכותיה על ציבור החולים בישראל. ניב מספק בה נתונים מעניינים: בשנת 2012 הכניס בית-החולים שיבא לקופתו 130 מיליון שקל מתיירות רפואית, כמעט פי שניים מהסכום שהכניס שנתיים קודם לכן. ההכנסות של בית-החולים איכילוב מהענף הסתכמו בשנת 2012 ב-99.4 מיליון שקל, ובילינסון הכפיל את הכנסותיו מ-2010 והגיע בשנה שעברה ל-40 מיליון שקל. "לפי משרד הבריאות", כותב ניב, "בשנים 2010–2012 נרשם גידול של 50% בפעילות התיירות הרפואית בבתי-החולים הממשלתיים, וגידול מצטבר של מאות אחוזים בתוך שנים ספורות". בעוד שבתי-החולים וכמה מהרופאים נהנים מהכנסות חדשות, הטיפול בתיירי הרפואה בא על חשבון טיפול בציבור הישראלי. "התייר הרפואי תופס מקום של חולה ישראלי במחלקות האשפוז", מבהיר ניב. "כל זה מתרחש בשעה שישראל היא שיאנית שלילית ביחס לכלל מדינות ה-OECD בכל הקשור לתפוסת מיטות האשפוז, שעומדת על 98%(!)". פרופ עמיר שמואלי, מבית-הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית, משווה בין התיירות הרפואית בישראל למשטרים סובייטיים, "שהמשיכו לייצא מתכות וכלי נשק בזמן שלאזרחים שלהם אין מה לאכול". פרופ נדב דוידוביץ, כלכלן בריאות מאוניברסיטת בן-גוריון, גורס בפשטות: "אין מקום לתיירות מרפא במערכת הציבורית". לצד הנתונים והביקורת כותב ניב גם על תופעות הלוואי של השגשוג בענף. שירותים מיוחדים כמו "אחות מתאמת", שמלווה את התייר; "כוכבים עולים" בקרב הרופאים, ש"למדו לייצר לעצמם יחסי-ציבור ברוסיה ובאוקראינה, למשל באמצעות ניתוח שבוצע בספורטאי מפורסם ממוסקבה"; ועובדי בתי-חולים שהופכים ל"סוכנים", מתווכים בין התייר לבית-החולים, מספקים לו אוכל ביתי ומקצרים עבורו את הביורוקרטיה הפנימית של בתי-החולים. מאכערים. הכפולה הפותחת של "כלכליסט" מוקדשת למאמץ נוסף של מערכת העיתון בכלל ושאול אמסטרדמסקי בפרט להתריע מפני התפוצצות אפשרית של בועת הנדל"ן. תחת הכותרת "5 סיבות שבגללן מחירי הדיור הם סכנה לכל המערכת הכלכלית של ישראל" כותב אמסטרדמסקי כי "בועת הנדל"ן היא כמו סרטן – שולחת גרורות לכל המערכת הכלכלית. ההשפעה שלה לא נגמרת באנשים שרוצים לקנות דירה או שכבר קנו אחת, אלא רחבה בהרבה". הכפולה השנייה בגליון "דה-מרקר" של הבוקר מוקדשת להשלכות הקיצוץ בקצבאות הילדים. "הקיצוץ בקצבאות יפגע לא רק בחרדים", נכתב בכותרת הגג לידיעה המרכזית, מאת ליאור דטל. "יותר ממיליון משפחות בישראל ייפרדו מהכנסה של אלפי שקלים בשנה", כותרתה. "קיצוץ הקצבה לסכום אחיד מנוגד לאופן חלוקת קצבאות הילדים בחלק ניכר ממדינות OECD", כותב דטל. "[...] עוד לפני הקיצוץ הנוכחי גובהה של קצבת הילדים הממוצעת בישראל היה נמוך באופן משמעותי מקצבאות הילדים בחלק גדול ממדינות OECD, ומרוב מדינות אירופה. בבדיקה שערך הביטוח הלאומי ב-21 מדינות OECD לפני הקיצוץ הנוכחי, רק בארבע מדינות תעריף הקצבה הממוצעת לילד היה נמוך יותר מאשר בישראל, ולאחריו בשלוש מדינות בלבד: צכיה, סלובקיה ופולין". לצד הידיעה מתפרסמות שלוש התבטאויות של שר האוצר יאיר לפיד – והפרכתן. בעוד שלפיד טען כי "במשפחות שבהן שני ההורים עובדים העוני צונח אל מתחת ל-5%", בפועל "שיעור המשפחות העניות ששני בני הזוג בהן עובדים עלה ל-4.6% ב-2011, לעומת 2% ב-1999". לפיד טען כי "קצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני", בעוד שלפי נתוני הביטוח הלאומי, "7.1% מהמשפחות בישראל ניצלו ב-2011 מכניסה למעגל העוני בזכות קצבאות הילדים בלבד". לפיד טען כי "מעמד הביניים הישראלי אינו אמור לממן אנשים שאינם עובדים", אולם כ-83% מהמשפחות בישראל מקבלות קצבאות עבור עד שלושה ילדים. עמוד נוסף ב"דה-מרקר" מוקדש לסיקור הביקורת הקשה שספג לפיד מגולשים ברשת הפייסבוק. כותרת הידיעה, מאת הילה ויסברג, היא ציטוט מפי גבריאל (פינצי) דובינר, פעיל מחאה ועובד הסתדרות בן 52, נשוי ואב לארבעה: "יד מכוונת דוחפת את מעמד הביניים אל קו העוני". פלסטיני מת אם פלסטיני מת מירי כוחות צה"ל וכל העיתונים למעט "הארץ" מדווחים על כך, האם אכן הסתלק מן העולם? על שאלה זו אפשר יהיה לענות ביום אחר. הבוקר "הארץ" מדווח על מותו של פלסטיני מירי כוחות צה"ל, אולם דיווחו הוא הקצר והמוצנע ביותר בכל העיתונים: בעמ 5, בפסקה אחרונה של ידיעה על המשא-ומתן המדיני, תחת כותרת הביניים "בן 20 נהרג בגנין". פחות מ-45 מלה, שתיים מהן הן שמו של ההרוג: מגד לחלוח. "ישראל היום" מקדיש לאירוע ידיעה בת כמאה מלה בטור צד של עמ 7, המדגישה ראשית את פציעתם באורח קל של שני חיילי צה"ל בתקרית. לפי הדיווח מאת לילך שובל, במהלך "פעילות למעצר מבוקשים" נתקל כוח צה"ל בהתנגדות מצד פלסטינים, שירו עליו אש חיה וזרקו לעברו בקבוקי תבערה. "בעקבות זאת הורה מפקד החטיבה, אלוף-משנה אורן זיני, לאפשר ירי חי לעבר רגליהם של הפלסטינים", נכתב בידיעה. "בעקבות ירי זה נהרג בשוגג אחד הפלסטינים שהשתתף בהפרת הסדר. בצה"ל יבדקו אם אותו פלסטיני גם ירה אש חיה לעבר כוחות הצבא". כל התוכן המערכתי בעמ 21 של "מעריב" מוקדש לידיעה מאת יוחאי עופר ואסף גבור, המתפרסמת תחת הכותרת "פלסטיני נהרג במהלך חילופי אש עם צה"ל בפעילות מעצר מבוקשים בגנין". לפי ידיעה זו, לתקרית יש גרסאות סותרות. בעוד שבצה"ל טוענים כי ההרוג הוא מחבל מבוקש מהזרוע הצבאית של הפת"ח שנפגע בחילופי אש, הפלסטינים טוענים כי מדובר במשליך אבנים, שיחד עם כמה מחבריו התעמת עם כוחות צה"ל שפרצו בשעות הבוקר המוקדמות לעיר על גבי למעלה מ-20 כלי רכב צבאיים. ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לסיקור האירוע את עמ 10. תחת הכותרת "הסתבכות בגנין" (גופן שחור על רקע אדום מרוטש), מדווחים יוסי יהושוע ואליאור לוי כי נוסף ללחלוח, שנהרג, נפצעו גם כמה תושבים פלסטינים אחרים. כתבי "ידיעות אחרונות" מזכירים בסיום הדיווח כי בתחילת יולי נהרג פלסטיני בכפר דורא ובחודש מרץ נהרג פלסטיני נוסף מדרום לחברון. "מבצעי מעצרים בכל רחבי הגדה המערבית מתקיימים כמעט בכל לילה", מסכמים כתבי העיתון. "ברובם המכריע של המקרים, הם מסתיימים ללא אירועים חריגים". אכן, כמעט בכל לילה מתקיימים מבצעי מעצרים בשטחים. חלק מהכרח המציאות במשטר צבאי שמוטל על שטחים נרחבים ואוכלוסייה גדולה. כיוון שהעיתונות הישראלית מתייחסת לכיבוש כאל שגרה, אף מלה אינה נכתבת על מאות ואלפי המקרים בשנה שבהם חיילי צה"ל פולשים בשעת לילה לבית משפחה ועורכים בו חיפוש או מעצר. דיווח על כך דומה לדיווח על התחלפות אורות ברמזורים. כשיש תאונה קטלנית, מדווחים. בהרחבה וברגשנות יזם האינטרנט רן הר-נבו העריך אתמול בטוויטר כי כל העיתונים, למעט "הארץ", יקדישו הבוקר מקום בשעריהם לידיעה על סיום זוגיותם של הבדרנים נינט טייב ויהודה לוי. "ומה רע בלתת הפניה לסיפור מהשער?", תהה גדי להב, לשעבר עורך "וואלה" ואתרי "הארץ". "הנה, גם אתם מדברים על זה". "אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על האפשרות שנצטרך לבטל מחר את המנוי", השיב ירון טן-ברינק, לשעבר עורך "רייטינג" וכיום בערוץ i24news. "ומה שרע זה שמדובר באשפת-מידע ולא בעיתונות שהיינו מצפים לקבל מ-ובכן-עיתון", הוסיף. להב עמד על דעתו. "ולמה זו אשפת מידע? עיתונות זה חדש, חשוב ומעניין. זה חדש ומעניין", צייץ והוסיף. "זו לא ידיעה ראשית, ולא הדבר החשוב, אבל יש לזה מקום. די לטהרנות". בהמשך צייץ עוד: "אגב, לקהל של ידיעות, מעריב, וואלה, ויינט, לא לכתוב על זה זו התנשאות וזלזול. הם רוצים לקרוא על זה, וזה בסדר. זה לא סנאף. רק רכילות". "לא דיברתי על לא לכתוב על זה. דיברתי על לא לתת לזה הפניה בשער הארץ", הבהיר טן-ברינק. "השבוע בהארץ היתה ידיעה שלי על הישגים בברידג בשער. נינטיודה יותר חשוב", טען רועי ציקי ארד, שכותב כיום עבור העיתון. ובכן, בשער "הארץ" מתפרסמת הבוקר תמצית ידיעה על אנדרטה להומואים שנרדפו בשואה והפניה לכתבה על עתיד התחבורה, אבל לא מוזכר כי טייב ולוי נפרדו. לא זו אף זו: העיתון נמנע כליל מלדווח על כך בעמודי החדשות, והסתפק בהתייחסות לפרידה בטור ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר ובידיעה קצרה מאת גילי איזיקוביץ, המופיעה בשולי מוסף "גלריה". חלק מידיעה זו מוקדש לסיקור הסיקור התקשורתי. "הידיעה על הפרידה, שנמסרה במשותף מהסוכנות של שני בני הזוג, היכתה גלים במדורי הרכילות והבידור", מדווחת איזיקוביץ. "[...] פרידת השניים דווחה בהרחבה וברגשנות באתרי אינטרנט ובכלי התקשורת השונים, שם הוגדרה כרעידת אדמה והלם. ידיעה בעניין שודרה בגלי-צה"ל והרשת החברתית געשה שעות ארוכות, בפוסטים ובתמונות מעובדות". שריר, מצדו, לועג לצביעות של מגישי החדשות הטלוויזיוניים שהביעו אתמול מחאה מרומזת על שנכפה עליהם לדווח על פרידת בני הזוג. "עכשיו לטרגדיה היומית הבאמת-באמת מרה", אמרה סיון רהב-מאיר בתוכנית "שש עם", לפני שדיווחה על הפרידה. "לא ברור אם סיון רהב-מאיר צפתה אי-פעם במשדר שהיא עצמה מגישה", כותב שריר. "אם כן, היא היתה שמה לב שהוא מורכב משורה של אייטמים חסרי חשיבות שנועדו להתחנף לצופים. סיפור על אדם שקיבל דרגת אלוף בגיל 100 הוא יפה, אבל לא פחות אזוטרי מפרידה של זוג סלבריטאים". "מעריב" נוהג בדומה ל"הארץ": העיתון נמנע מלדווח על פרידת טייב ולוי בעמודי החדשות, ומסתפק בטור ביקורת הטלוויזיה, שהבוקר נכתב על-ידי אליק מרגלית. אמנם הטור מופיע באופן חריג בשער האחורי ולא בעמודי הפנים, אך סביר שלו היה מתפרסם בכפולת האמצע, היתה נלווית לו ידיעה חדשותית על פרידת הבדרנים. הפתרון שנמצא אלגנטי יותר ומתאים לעיתון שמשתדל בחודשים האחרונים לא לעסוק בשטויות. כותרת טורו של מרגלית היא "יום הכיפורים של כתבי הרכילות", וזאת לנוכח ההפתעה שבה התקבלה ההודעה על הפרידה. אכן, מבחינה מקצועית גרידא, כתבי הרכילות, שרואים בעצמם עיתונאים לכל דבר, שבמקרה מסקרים תחום מעניין ולא חשוב, צריכים לערוך הבוקר חשבון נפש. כרגיל, הסיקור המגושם והגרוע ביותר מתפרסם ב"ישראל היום". מצד אחד, העיתון מעניק את השטח הגדול ביותר בשערו לכותרת על פרידת בני הזוג – "ים של דמעות: יודה ונינט מפרידים כוחות" (האם גם כשהם מנסחים כותרת לידיעת רכילות לא מסוגלים עורכי "ישראל היום" לוותר על עולם המושגים הצבאי?); מנגד, כתב הרכילות של העיתון, ערן סויסה, אינו נוכח. מדור הרכילות היומי של סויסה, המתפרסם דרך קבע בשער האחורי של העיתון, מוחלף הבוקר במודעה המקדמת מוסף צרכנות שיצורף לגליון יום שישי. בעמ 13 של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה בנאלית על פרידת טייב ולוי. הידיעה, מאת "כתב ישראל היום", מלווה בשני תצלומים סתמיים של בני הזוג, אחד מהם עבר עיבוד כך שייראה כאילו נקרע באמצע. הכתב האלמוני מגדיר את הפרידה "רעידת אדמה בבצת הבידור המקומית", מצטט מהודעות סוכני בני הזוג ומזכיר כיצד הכירו ובאילו מיזמים הם מעורבים כיום. בשער "ישראל היום", צמוד להפניה על פרידת לוי וטייב, מוקדשת בוקסה לתצלום של יצחק פונדק, בן 100, שקיבל אתמול מהרמטכ"ל דרגות אלוף. מנגד, "ידיעות אחרונות" מטפל באירוע הרכילותי כפי שאפשר לצפות מצהובון מקצועי ומיומן. כל כפולת האמצע בקונטרס החדשות מוקדשת לנושא, וכך גם מדור הרכילות הקבוע של צחי קומה במוסף "24 שעות", שמתרחב היום לכפולת עמודים. בעוד שמדור הרכילות המורחב מוקדש לסיכום תולדות הזוגיות, בלב כפולת האמצע שבקונטרס החדשות מתפרסמת ידיעה חדשותית לכל דבר. כתב הרכילות קומה ביצע אתמול עבודה עיתונאית של ממש ומסוגל לספק הבוקר שברירי מידע ראשוניים על נסיבות הפרידה. במקביל, מערכת "ידיעות אחרונות" מקדמת בטור נפרד את המוסף "זמנים מודרניים" שייצא לאור בשבוע הבא כששערו מוקדש לראיון עם טייב. לפי "כתב ידיעות אחרונות", החתום על קידום המכירות, הגיליון ירד לדפוס עוד בטרם נודע דבר הפרידה, אולם בדברים שאמרה הזמרת בראיון ניתן למצוא רמזים לתחושותיה, שהובילו לפרידה. צירוף מקרים נדיר גרם לכך שהראיון עם טייב, שבוודאי יעורר התעניינות מיוחדת בקרב מעריציה, יתפרסם בגיליון חגיגי וגדול במיוחד של המוסף, שיהיה עמוס מאוד במודעות לקראת ראש השנה. "עם יד על הלב, ככה בינינו, אף אחד לא שומע: מה עיניין אתכם היום יותר? 1. המהפכה במצרים. 2. הקיצוצים בתקציב. 3. הפרידה של נינט ויהודה לוי", שואל כתב הבידור של "ידיעות אחרונות" רז שכניק בפתחו של טור דעה המתפרסם אף הוא בכפולת העמודים האמצעית של העיתון. לפי שכניק, "אם לא סימנתם 3, כנראה שאתם אהוד יערי ויאיר לפיד בתפקידו הנוכחי. כי ההודעה הדרמטית של נינט ויודה היא בדיוק מה ישראלי בעיניך 2013. וים של דמעות בשתי עיני". בהמשך הטור של שכניק משולבות עוד כמה קלישאות, כמו גם ההשוואה הבאה: "הרשתות החברתיות געשו אתמול לפחות כמו ביום של שחרור גלעד שליט – להבדיל אלף הבדלות – אולי כי גם יהודה ונינט היו הילדים של כולנו ואיפשהו גם הם היו בשבי, מסוג אחר לגמרי, כזה שהמציאות טוותה עבורם". גם מטורו של שכניק, שכולו הצדקה לעיסוק העיתונאי בפרידה, עולה ניחוח של בושה. כאילו לא ראוי שכלי תקשורת, ארגון שעוסק באיסוף והפצה של מידע, יקדיש מזמנו לאיסוף והפצה של מידע רכילותי חסר כל השפעה ממשית על חייהם של קוראיו או צופיו. ולא היא. לכלי תקשורת יש מלוא הזכות לעסוק בהרחבה ובהבלטה בזוטות חסרות ערך. אולם בעליו ועורכיו צריכים לקחת בחשבון שכלי התקשורת שלהם הוא צהובון (גם אם אינו עומד בקצה הסקאלה של העיתונות הצהובה). באופן בלתי נמנע תהיה לכך השפעה גם על סיקור תהליכים מדיניים וכלכליים, שלא לדבר על שערוריות מין ופלילים. ואכן, מי שמעוניין להזדעזע מהקדשה של ארבעה עמודים לסיקור פרידתם של שני בדרנים צריך לזכור כי מדובר באירוע יוצא דופן, בעוד שכמעט מדי שבוע מקדיש אותו עיתון עמודים על גבי עמודים לסיקור סנסציוני וגס של מעשים פליליים, לצד אוסף עצום של ידיעות סרק, שיתופי פעולה מסחריים, ובכלל – כל מה שנכנס בקטיגוריה "אשפת מידע". רשימת המוספים הפרסומיים לעיתוני הבוקר מצורפים מוספים פרסומיים רבים, לרגל החגים. ל"מעריב" נלווה קונטרס גדול וצבעוני מטעם רשת ניו-פארם. ל"הארץ" נלווה אותו הקונטרס, יחד עם גיליון 64 של מוסף בשם "אקדמיה+". מי שיתבונן בתחתית שער המוסף בזכוכית מגדלת יוכל לפענח את המלים "המחלקה המסחרית". "המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות", נכתב בפתח המוסף. "המערכת מבקשת להבהיר כי המוסף הינו פרסומי ואין לראות במאמרים ו/או במודעות המלצה מכל סוג שהוא". מובן שאם המערכת היתה באמת מבקשת להבהיר זאת, היא לא היתה משקיעה מאמצים בטשטוש ההבדל בין המוסף הפרסומי למוספים המערכתיים. המלים "המחלקה המסחרית" היו מתנוססות בגאון בראש שער המוסף, הגילוי הנאות היה מופיע בגופן גדול בראש כל עמוד, יחד עם כותרת בולטת המכריזה "מודעה", בין אם מדובר במודעה הנראית כמודעה ובין אם מדובר במודעה הנחזית לכתבה עיתונאית. אלא שבמקרה כזה לא היה המוסף יכול להונות את ציבור הקוראים, והיה מתייתר מאליו. גם ל"ידיעות אחרונות" נלווה הבוקר הקונטרס מטעם רשת ניו-פארם, יחד עם חוברת מטעם רשת מגה ומגזין שנקרא "לימון – המגזין לגוף ולנפש". על אף שבשער המגזין אין לכך כל רמז, בעמוד התוכן שלו מובהר כי זהו "מוסף פרסומי, אין העיתון אחראי על תוכן הכתבות והמודעות, ט.ל.ח". ל"לימון" אין עורך, כתבים ורכז כתבים, אלא "מנהלת עיתון", "יועצים" ו"מתאם מדיה". "לימון" מחזיק 52 עמודים ובשערו כתבה המקדמת ניתוח להסרת משקפיים. ללוגו של המגזין צמוד עלה נענע, אולי כדי להזכיר את המגזין המערכתי "מנטה", מבית "ידיעות אחרונות". דומה כי ב"ישראל היום" כלל אין מנסים להסתיר את הגיוס לטובת ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, המתמודד בימים אלה על כהונה נוספת בתפקיד. בראש עמ 9 מתפרסמת ידיעה מאת אפרת פורשר תחת הכותרת "ראש עיריית ירושלים התחייב: 100 אלף מקומות עבודה חדשים". הידיעה כולה נקראת כקומוניקט שיצא ממערך ההסברה של הקמפיין לבחירת ברקת. עמ 3 של "הארץ" מוקדש לידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" על מסקנותיו של פאנל מדענים בינלאומי: "הפעילות האנושית היא שגרמה להתחממות הגלובלית ב-60 השנים האחרונות". כתב הסביבה של "ידיעות אחרונות" עמיר בן-דוד מדווח על מצבו הקשה של כדור הארץ לרגל "יום החוב האקולוגי". לדיווח של בן-דוד נלווית אינפוגרפיקה תחת הכותרת "המוצרים שאולי יחסרו בעתיד". בתחתית הרשימה מופיע "מספוא לחיות". אכן, מוצר שבהחלט יקשה על הקיום האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום. יחד עם זאת, בראש הרשימה מופיעים מוצרים חיוניים עוד יותר: מים לשתייה, חמצן, פירות וירקות, עצים ודגים. ענייני תקשורת בראש שער "הארץ" מתפרסם הבוקר תצלום [רויטרס] של העיתונאי גלן גרינוולד מחבק את בן-זוגו דייוויד מירנדה, אחרי שזה שב מאירופה לאחר שנחקר במשך תשע שעות על-ידי הרשויות בבריטניה. "התקשורת הבריטית התעוררה בתחילת השבוע וגילתה שגם בערש הדמוקרטיה המודרנית, לעיתונות החוקרת יש גבולות", כותב אנשיל פפר ברשימה שנפתחת בשער העיתון. לא רק חקירת מירנדה עוררה את התקשורת, גם העורך הראשי של ה"גרדיאן", אלן רסברידגר, שפירסם טור ובו סיפר כי אולץ בהוראת שירותי המודיעין הבריטיים להשמיד מחשבים שבהם היו חומרים מודיעיניים שנגעו להדלפותיו של אדוארד סנודן. כדאי לקרוא את שני הטורים במלואם. לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי פרופ צבי אקשטיין, המתמודד לתפקיד הנגיד, גייס לשירותיו את איש יחסי-הציבור נסים דואק "כדי שיסייע לו להתנהל עם החשיפה התקשורתית". אולם תפקידו של איש יחסי-ציבור אינו רק לעזור למועמד לתפקיד ציבורי בכיר להתמודד עם חשיפה שנכפתה עליו, אלא גם ליזום חשיפה חיובית שתקדם את המועמד. אתמול בבוקר, יצוין, פירסם "דה-מרקר" ידיעה בולטת בעמ 8 תחת הכותרת "צבי אקשטיין צובר תומכים במירוץ לנגידות בנק ישראל". בשער "ממון" הופיעה אתמול ההפניה "3 זוכי פרס נובל: צבי אקשטיין למשרת הנגיד". ידיעה דומה הופיעה ערב קודם לכן ב"חדשות 2". במדור הרכילות במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח על השקת חברה בשם "כותבים", שאחת ממייסדותיה היא עיתונאית "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי.

בדיקת הליך החקיקה של חוק התקשורת חושפת: שר התקשורת קרעי התעלם מהחלטות ממשלה באשר לאופן בו אמורים להיחקק חוקים בישראל • מסמך השפעות הרגולציה לא התייחס לרוב ההסדרים בחוק, נערך באופן פגום ומרושל, לא כונסה ועדה מקצועית, לא נערך שימוע ציבורי ולא נערכה התייעצות עם גורמים ממשלתיים רלוונטיים ועם רשות האסדרה

עבודת ההכנה על חוק התקשורת של שר התקשורת שלמה קרעי היתה לא מקצועית, לא מספקת ולא עמדה בכללים שקבעה הממשלה. כך קובעת עמותת רווח-נקי, הפועלת להגברת תחרות ושקיפות בכלכלה הישראלית וקידום רגולציה חכמה. ממשלת ישראל, בעקבות ההצטרפות ל-OECD, התחייבה לשפר את הליכי החקיקה ובין השאר חייבה ללוות חוקים מסויימים בדוחו"ת RIA (ראשי תיבות של "Regulatory Impact Assessment"). בדו"חות אלה מסביר המחוקק את תהליך הגיבוש של הרגולציה המוצעת ואת ההשפעות האפשריות, סוקר פתרונות אלטרנטיביים ומצביע על יעדים מדידים לבחינת הצלחת הרגולציה. עמותת רווח-נקי עוסקת בבחינה שיטתית של דוחו"ת ה-RIA שמגישים משרדי הממשלה, בפרויקט מיוחד ש"עוסק בהסתכלות רחבה על איכות תהליכי גיבוש הרגולציה: בחינה והערכה של הרגולציה הממשלתית בשלב גיבושה לפי שיטה סדורה ושליחת התוצרים לממשלה ולכנסת, לרוב בשיתוף פעולה מוצלח". בדו"ח שחיברו מנכ"לית העמותה נילי אבן-חן ורכזת הרגולציה ענבל מרטון, מוענק למסמך ה-RIA של חוק קרעי ציון שלילי נמוך במיוחד: 17.5 מתוך 50 (כשהממוצע עומד על 29.4). איכות המסמך נמצאת לפי רווח-נקי ב"קטגוריה אדומה", הנמוכה ביותר. ראשית, מצביעים ברווח-נקי על כך שמסמך ה-RIA של חוק קרעי מתעלם כליל מרוב השינויים שמציע החוק: הרכבה ואופייה של רשות התקשורת החדשה, הנושאים השונים הקשורים לעידוד יצירה מקורית וישראלית, ביטול ההפרדה המבנית בגופי החדשות והחיובים האתיים, הקמת אפליקציה לעידן פלוס, הגזירות על תאגיד השידור וערוץ הכנסת, האיסור לקדם ערוצי חדשות בשלט ועוד ועוד. "לאור זאת", כותבות אבן-חן ומרטון, "מתבקשת התערבותה של רשות האסדרה, בדרישה ברורה לערוך דו"ח RIA לגבי כל אותה אסדרה שכיום היא בבחינת רגולציה בחשיכה וזאת טרם קידום האסדרה". ברווח-נקי מציינים כי למעשה, משרד התקשורת היה מחויב לפנות בעצמו לייעוץ של רשות האסדרה, שכן לפי חוק עקרונות האסדרה קיימת חובת ייעוץ כזו כשלחקיקה ישנה השפעה משקית. מתוך שלל נושאים שבחוק המתכוון לשנות כליל את האסדרה בתחום התקשורת המשודרת, מסמך ה-RIA שהגיש משרד התקשורת מתייחס לארבעה בלבד: החלת רגולציה על גופים המשדרים באמצעות רשת האינטרנט, שינויים בכללי הבעלוית הצולבות וברגולציה על אירועי ספורט "בעלי חשיבות מיוחדת" ושינוי ביחס ל"ספקים אחודים אנכית". גם לגבי הנושאים שכן נערך לגביהם דו"ח RIA, הוא נעשה באופן פגום ומרושל. ברווח-נקי מצביעים על כך שלא נבחנו מספיק חלופות אמיתיות ומגוונות לרגולציה המוצעת, לא נעשה כל שיח מקצועי או שימוע ציבורי לפני הכנת החוק, לא נעשתה התייעצות עם גורמים ממשלתיים רלוונטיים כגון רשות התחרות, לא נבחנו חלופות בהיבטי עלות-תועלת, לא נבחנו ברצינות ההשפעות השליליות האפשריות של הרגולציה, הגדרות היעדים הן עמומות ולא הוגדרה שיטת המעקב אחריהם. חוות הדעת שהגישה העמותה מצטרפת לשורה ארוכה של התנגדויות מנומקות לחוק קרעי, המצביעות רובן ככולן על הרכבה הפוליטי של רשות התקשורת והפגיעה ביצירה המקורית והישראלית, לצד רשימה ארוכה של פגמים וכשלים אחרים. בין השאר, מתייחסות חלק מחוות הדעת לאופן הרשלני להדהים של גיבוש תזכיר החוק: במחשכים, בחיפזון, ללא שימוע ציבורי מסודר, ללא עבודת מטה מקצועית, ללא תוכנית כלכלית, ללא ועדה ציבורית ותוך מתן זמן קצר במיוחד לתגובות. הדו"ח של רווח-נקי מציג פן נוסף של אותה רשלנות פזיזה המאפיינת את התנהלותו של שלמה קרעי מאז קיבל משרת שר. כעת נותר לראות אם בגופים האמונים על קיום החוק והנהלים בממשלת ישראל יטו אוזן ויכפו על קרעי לנהל הליך חקיקה באופן עליו החליטה הממשלה.

מהו החלום הרטוב של כל מנהל קמפיין? (מועמד צייתן ופשוט-מחשבה) במה מתמקדות עצות יועצי הקמפיין? (בענייני יציבה ומראה) כיצד משווקים היועצים את הסחורה? (כמו כל סחורה אחרת) ומהו הנזק הלאומי שיועצי קמפיין גורמים? (על כך ברמז)

בישראל, יותר מאשר במדינות אחרות, דיונים בנושאים מסוימים מדוכאים. כך אמר ביום חמישי יועץ הסקרים והאסטרטג הפוליטי סטנלי גרינברג, במסגרת סימפוזיון בנושא "שיווק פוליטי של מערכות בחירות", שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה. גרינברג, שיעץ למועמדים לבחירות ברחבי העולם, סיפר כי היה עד בישראל למצב שבו ה"אליטות" דיכאו דיון בנושאים שאינם לרוחם, אף שאלה היו יכולים לתרום להצלחה בבחירות של המפלגה שיעץ לה באותה עת. גרינברג התייחס למקרה ספציפי שהכיר מקרוב; במסע הבחירות של אהוד ברק לראשות הממשלה בשנת 1999, שבו שימש יועץ, הראו נתוני הסקרים של מפלגת העבודה כי הנושא הדתי מדבר ללבם של בוחרים רבים ועשוי לקבוע את בחירתם. "לא היה לנו ספק כי המאבק החזק ביותר", אמר גרינברג, "היה תפקיד הדתיים הפונדמנטליסטים וש"ס". גרינברג הוסיף ואמר: "האליטות, לדעתי, דיכאו את הבחירה הזו. האליטות, לרוחב המפלגות, מצאו שקשה להעלות נושא זה בקמפיין". בהמשך ציין כי משום כך הפסידו המפלגות הגדולות קולות רבים למפלגת שינוי. גרינברג ציין כי גם סוגיות כלכליות מדוכאות בישראל בעת בחירות, ועד מערכת הבחירות האחרונה הודחק גם נושא ערביי ישראל. גם מחוץ לישראל נתקל גרינברג בלחצים לדכא נושאים מסוימים. לדבריו, יש לחץ שלא למסגר בחירות והחלטות פוליטיות שוטפות סביב נושאי מעמדות. "יש כוחות פועלים שדואגים שנושאים אלה יוסרו מהשולחן", אמר. בתשובה לשאלה מהקהל אם הוא שותף לגישה שהביע משה (בוגי) יעלון בדבר משולש קבוצות הכוח המובילות בחברה הישראלית (בעלי הון, התקשורת ובית-משפט), אמר גרינברג: "אני לא חושב שהטייקונים בוחרים את המועמדים, אבל חשבתי שהייתי במילייה המרכזי, וכשניסיתי לקדם את הנושאים הללו, הם נחסמו. כך שיש מילייה אחר, שבו אני לא נמצא". מרבית הסימפוזיון בנושא שיווק פוליטי עסק, מטבע הדברים, בדיונים ציבוריים סביב נושאים שאינם מדוכאים. גרינברג עצמו סיפר על האופן שבו ניהל בישראל "דיון ציבורי מתוזמר", כהגדרתו, עת קיים ברק משא-ומתן מדיני בקמפ-דייוויד. לדברי גרינברג, תהליך מכוון זה הביא לכך שבתוך שבועות אחדים השתנתה דעת הקהל בישראל מן הקצה (שני שלישים שהתנגדו לחלוקת ירושלים) אל הקצה (רוב שתמך בהסכם שיכלול את חלוקת העיר). קמפיין זה, אמר, היה הרגע שבו למד יותר מכל על עצמו ועל מקצועו, רגע שעורר בו את הספקות הגדולים ביותר באשר לעבודתו. ברב-שיח שנערך בהמשך היום טען העיתונאי לשעבר שלום קיטל, ששימש בבחירות האחרונות יועץ התקשורת של אהוד ברק, כי "לתקשורת יש השפעה הרבה יותר קטנה על תוצאות הבחירות ממה שחושבים והרבה יותר גדולה ממה שצריך". לדבריו, אף שלציבור יש לפעמים תחושה שהתקשורת הישראלית יכולה להמליך או להוריד מועמד, "כל פעם שהתקשורת מנסה ביודעין להוביל איזשהו מהלך של קמפיין, הציבור לא קונה את זה". את השפעתה של התקשורת על תוצאות בחירות מוצא קיטל בקמפיינים לא-מוצהרים ובחירות מוסוות בהרבה. כדוגמה לכך הביא את האופן שבו התגייסה התקשורת לסיסמה "ביבי או ציפי" שהריץ ראובן אדלר, היועץ של קדימה, בימים האחרונים שלפני הבחירות. "זו מלאכת רמייה של התקשורת", אמר קיטל, "כאילו אם ציפי תזכה במנדט אחד יותר, היא תהפוך לראש ממשלה". קיטל יצא נגד הנטייה לערבב דעות אישיות בדיווחים חדשותיים. "חלק גדול מדי של הידיעות בעמודי החדשות הן הבעת עמדה", אמר. "קודם כל הפרשן מודיע לך מה הוא חושב, בדרך כלל בתוספת קללה גסה על המועמד, ואחר-כך אתה צריך גם לקנות ממנו את האינפורמציה האובייקטיבית שהוא מביא". קיטל העיד על עצמו כי הוא עיתונאי שמרן, וגאה בכך, וכי תמיד ניסה לשאוף לאובייקטיביות. עובדה היא, אמר, כי אף שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, איש לא יכול היה להסיק זאת מתוך צפייה במהדורות החדשות שערך בערוץ 2. יועץ התקשורת טל זילברשטיין, ששימש בעבר יועצו של ברק, העיד לטובת קיטל ואמר כי "מי שלא שמע את אהוד ברק שואג, צורח ומאיים על שלום קיטל בתפקידו כעורך, לא מבין מה כוונתו באובייקטיביות". בתגובה לכך אמר קיטל: "נכון, כשאהוד ברק היה ראש ממשלה, היו לא מעט עימותים עם חברת החדשות שעמדתי בראשה". ראש הממשלה אהוד אולמרט, שנשא דברים בפתח הסימפוזיון, מתח ביקורת על סגנון העצות של יועציו. לדבריו, הם התמקדו בנושאים שטחיים, ומעולם כמעט לא עסקו בתיווך לציבור של התכונות הנדרשות ממנהיג לבצע את עבודתו בהצלחה. "דיברו איתי הרבה על מראה, דיברו איתי הרבה על תנוחתי הגופנית כשאני פונה לאנשים", אמר אולמרט, "האם אני מזיז את ידי, האם אני מזיז את גופי יותר מדי, האם אני מתכופף יותר מדי או אם אני עומד ישר". השטחיות של הייעוץ התקשורתי עמדה גם במרכז הרב-שיח שעסק באסטרטגיות השונות בבחירות האחרונות. הפרסומאי ראובן אדלר, ששימש יועץ למפלגת קדימה בבחירות האחרונות, קבע כי "הדימוי הוא הדבר הכי חשוב והכי חזק והכי מנצח בבחירות. לא האגנדה ולא המצע". רפי ברזילי, מיועצי הקמפיין של אביגדור ליברמן בבחירות האחרונות, טען כי הוא אינו רואה הבדל בין שיווק פוליטי לשיווק מוצר מסחרי. "מבחינתי שיווק זה שיווק זה שיווק. אני לא מכיר שיווק אחר", אמר. על ליברמן הרעיף מחמאות. "היה לנו מועמד שהוא כמעט החלום הרטוב של כל מי שמנהל קמפיינים: מאוד ממושמע, מאוד עקבי, מאוד פשוט בחשיבה שלו", אמר. ברזילי סיפר גם כיצד הפכה הסיסמה "בלי נאמנות אין אזרחות" למרכז הקמפיין. לדבריו, תחילה היתה זו כותרת לפלאייר שאמור היה לאגד כמה חוקים שהמפלגה ביקשה לקדם, שכלל לא עסקו בערביי ישראל, אלא בהטבות לחיילים קרביים. אלא שהמלחמה, מבצע "עופרת יצוקה", שינתה את התוכניות. "המלחמה עוררה גל גדול של פטריוטיות בקרב הציבור היהודי, ותמונת המראה של הפטריוטיות היתה חוסר סובלנות כלפי כל מה שהוא לא פטריוטי", הסביר ברזילי. לדבריו, לאחר הפגנת ערביי ישראל בסכנין, נוצר מה שיועץ אחר של הקמפיין, ארתור פינקלשטיין, כינה "קול הזעם". "הואיל והגל הגיע אלינו", אמר ברזילי, "כל הרעיון היה איך אתה רוכב על הגל הזה לטובתך". ההצלחה התקשורתית, מבחינתו, אירעה כשהקמפיין יצא מגבולות הגזרה, "מאותם עמודים שמוקדשים לבחירות, שם מצטטים את כל הגימיקים", כהגדרתו, לעמודי החדשות. מאותו רגע, הסביר, היועצים כבר לא היו צריכים לעשות הרבה, שכן "איווט הפך לסוג של סלבריטי". דמות הפוליטיקאי כידוען היתה גם הנושא המסכם בדבריו של היועץ האסטרטגי חיים אסא, אלא שהוא לא התגאה במצב זה, אלא התריע מפניו. "אנחנו הולכים ומתקדמים לעולם פוליטי שבו לא מדברים על מפלגות עם אידיאולוגיה, אלא על עולם שבו מי שנאבק אחד בשני זה מועמד עם קבוצת קמפניירים", אמר אסא. "אנחנו עלולים להגיע למצב שבו המפלגות הפוליטיות האידיאולוגיות היחידות תהיינה בכנפות, בימין ובשמאל". לדבריו, "יום אחד סלבריטאי קטנטן עם כריזמה חזקה ושלושה קמפניירים נהדרים ייקחו את המדינה הזאת, ומזה אני פוחד".

הטבלואידים מחפשים את המאחד | אולמרט ונתניהו ממשיכים ליהנות מההגנה של עיתוני הבית שלהם | ו"ידיעות אחרונות" מפספס הזדמנות לחפות על בושה

"הצורך בהגברת מוכנותו של העורף, וההשקעה הכבדה המתלווה לכך, הם עתה במרכז ההסכמה הלאומית בישראל", כותב הבוקר פרשן "ישראל היום" דן מרגלית בטור שמוקדש לתרגיל הכנת העורף למצב מלחמה, המתקיים בימים אלה ברחבי מדינת ישראל. עדות להימצאותו של אותו צורך בהגברת מוכנות העורף במרכז ההסכמה הלאומית ניתן לראות ביחס שמקבל התרגיל מעיתונות ההמון. "תרגיל העורף: ב-11 – אזעקה ברחבי המדינה", קוראת הכותרת הראשית של "ישראל היום", כמו היה העיתון זרוע של לשכת הפרסום הממשלתית. "המדינה בתרגיל", מחרה מחזיקה אחריה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". הבולטות שהעיתונים מעניקים לתרגיל נובעת מהניחוש כי הוא אכן נמצא ב"מרכז ההסכמה הלאומית בישראל". גם הם היו רוצים להיות שם. זהו פרדוקס המלווה כל עיתון שמנסה במוצהר לפנות לכולם (במקרה של ישראל: כל היהודים/ציונים). עיתון כזה בהכרח מוצא את עצמו בעמדת מאחד לאומי, ולא בעמדת המבקר. מה לעשות שעבודה עיתונאית היא ביקורתית במהותה? ברם, תמיד ניתן להפנות את הביקורת החוצה, מה שרק יחזק את הלכידות במדינה פנימה, ועל כך בהמשך. מכל מקום, הבוקר תישמע צפירה עולה ויורדת למשך דקה וחצי, מבשרים העיתונים, והאזרחים מתבקשים לפעול בהתאם. על-פי ההנחיות בדיווחים השונים, יש להיכנס למרחב מוגן, אך מצד אחר לא לעצור את הרכב ולהישכב על הקרקע כשהידיים מגינות על הראש, כפי שנדרש לעשות בעת אזעקת אמת. לילך שובל, אפרת פורשר ודניאל סיריוטי משוחחים ב"ישראל היום" עם ראש מחלקת מיגון אוכלוסייה בפיקוד העורף, אל"מ חיליק סופר. סקר שנערך בשנה שעברה העלה כי 38% מהתושבים ברחבי ישראל נכנסו למרחבים המוגנים עם הישמע הצפירה, אומר להם סופר, ומוסיף: "אני מאוד מקווה שבתרגיל השנה נעבור את ה-50%". "הארץ" הוא העיתון היחיד שאינו מבליט מידע על התרגיל בשערו. רק תיבה קטנה בת שלוש שורות מפנה את הקוראים לידיעה בעמ 2 של העיתון, ולמדור "שיחת היום" בחלק ב, שם מראיין עמוס הראל את מתן וילנאי, סגן שר הביטחון והאחראי על העורף מטעם הממשלה ומערכת הביטחון. בתשובה לשאלה, "לא הגזמתם קצת? אתם לא מפחידים יותר מדי את האזרחים עם כל התרחישים על נפילה מסיבית של טילים ורקטות בכל רחבי הארץ?", מגלה וילנאי כי מטרת התרגיל אינה הציבור הרחב, אלא הגברת התיאום בין זרועות השלטון השונות. "אנחנו לא דורשים מהאזרח מהשורה כלום בעצם", אומר וילנאי. "אנחנו דורשים, למעשה מבקשים יפה, שבצפירה [...] ייגש למרחב המוגן הקרוב. 99 אחוזים מהאזרחים לא יעשו גם את זה. אינני מתרגש מכך. לא האזרחים הם המטרה שלי. המטרה היא כל המערכת השלטונית של מדינת ישראל". ומה על ה-38% שנכנסו למרחבים המוגנים בשנה שעברה? ומה על למעלה מ-50% שמקווים כי ייענו לאזעקה וייכנסו למרחב המוגן הבוקר? שייקחו איתם למקלטים כחומר קריאה את "ישראל היום" או "ידיעות אחרונות". גם הבוקר קריאה ב"הארץ" עלולה לעורר בהם ספקות. בעמ 11 של "ידיעות אחרונות", המוקדש לחקירת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מתפרסם הבוקר מאמר מאת איתן הבר. הבר משיא עצה למפכ"ל המשטרה ולשר לבטחון פנים: אחרי שיוכרע דינו של אולמרט, עליהם לבצע בדיקה של עבודת המשטרה. "משהו לא בסדר, בלשון המעטה, בשיטות עבודתה מול נחקרים שהם אנשי ציבור", הוא כותב. "השאלה המונחת לפנינו היא ההתנהגות, בעיקר התקשורתית, של המשטרה [...] כל ילדון שטרם הסיר את סימני חלב אמו משפתיו יודע היום שאולמרט, כראש עיר, שר וראש ממשלה, קיבל כספי שוחד [...] כל פרח עיתונאי יודע כי במשטרה, כמו בצבא, כמו בכל חברה מסחרית גדולה, נושבת רוח המפקד, והוא או הם לא צריכים לדבר, הרוח נושבת קרירה ואנשי המשטרה מוסיפים קיסם למדורה. "אני לא חבר של אולמרט", מציין הבר בשולי מאמרו, אך כפי שניסח זאת בעצמו, בארגונים גדולים (כמו "ידיעות אחרונות") אין צורך בקשרים אישיים. די ברוח המפקד. בכל שערי העיתונים הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות", מתפרסם תצלום של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מסתודד עם אדם שמעורב, כמוהו, בפרשת הולילנד, וזאת במהלך חתונת בתו של הרב אריה דרעי. ב"הארץ" נראה אולמרט לצד יהושע פולק, בתצלום שנלקח מחדשות ערוץ 2. הכותרת קוראת: "המשטרה תבדוק את המפגש בין אולמרט לחשודי הולילנד". ב"ישראל היום" תצלום אחר שנלקח מחדשות ערוץ 2, ובו נראה אולמרט לצדה של שולה זקן. "על מה שוחחו אולמרט וזקן?", תוהה הכותרת, ובמשנה נכתב כי המשטרה תבדוק אם הפר את תנאי שחרורו. ב"מעריב" מתפרסם אותו תצלום של אולמרט עם זקן, וגם שם מצוין כי המשטרה תבדוק את האירוע. ב"ידיעות אחרונות" ההתייחסות לאולמרט על שער העיתון מתמצה ברצועה דקיקה הנמתחת בתחתית השער וקוראת, "אולמרט נחקר במשך שמונה שעות: לא קיבלתי שוחד". על המפגש הפומבי עם מעורבים אחרים בפרשה מדווח ניסן שטראוכלר בעמ 11 של העיתון. התצלום המלווה מחתונת בתו של דרעי [חדשות 24] מראה את אולמרט דווקא לצד פרקליטו נבות תל-צור, ולא ליד פולק או זקן. גם מלשון הידיעה קשה להבחין כי יש דבר מה בלתי ראוי במפגש של חשוד (המלווה בעורך-דינו) עם חשודים אחרים בתקופה שבה החקירה בעניינם טרם מוצתה. כותרת הידיעה קוראת, "בבוקר חקירה, בערב חתונה", ואילו כותרת המשנה מדווחת בפשטות כי "אולמרט, שולה זקן ועוד מגיבורי פרשת הולילנד חגגו אתמול בחתונת בתו של אריה דרעי". בגוף הידיעה נאמר רק כי אולמרט "שוחח עם יהושע פולק, ובמשטרה אומרים שייתכן שבשל כך ידרשו את החמרת תנאי מעצרו". ב"ידיעות אחרונות" לא מצוין, כבעיתונים אחרים, שאולמרט התחייב בתום חקירתו שלא ליצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, אבל כן מובאת תגובת דוברו של אולמרט, האומר כי אותן מגבלות שאינן מוזכרות במפורש אינן מונעות מראש הממשלה לשעבר "לברך אנשים לשלום כאשר הוא פוגש אותם באקראי". ועוד ב"ידיעות אחרונות" – במדור הדעות מתפרסם מאמר מאת ברוך לשם, המפקפק בטיב המידע שבידי גורמי החקירה באשר למעורבותו של אולמרט בפלילים בפרשת הולילנד. "המשטרה טוענת שאין עשן בלי אש, אבל בינתיים, לפחות לפי הפרסומים, אין להם אקדח עשן, כלומר מסמכים שמוכיחים כי השוחד הועבר". אגב, לפי אחד הפרסומים, שהופיע אתמול בעיתון "גלובס", המצב אחר. יובל יועז דיווח כי "חומר החקירה המצטבר בידי המשטרה בפרשת הולילנד איננו מתבסס על טיוטת כתב התביעה שחיבר שמואל דכנר, אלא על ראיות ועדויות שונות בתכלית שהצטברו בחקירה". יועז ממשיך ומרחיב באשר לדעת החוקרים על אותו כתב תביעה ואמונם בחזקת הראיות שמצאו. מובן שגם בפרסום שכזה ניתן לראות עוד קיסם אחד שמושלך למדורה על-ידי המשטרה והפרקליטות. "ביום שבעמודי החדשות של ישראל היום תנבע ביקורת על נתניהו מתוך הכותרות והידיעות החדשותיות, בחתימתם של כתבים מן המניין ולא פרשנים, ניתן יהיה להתייחס לעיתון כאל כלי תקשורת עצמאי ולא עוד כביטאון מטעם מנהיג מפלגת הליכוד", נכתב כאן ביום ראשון האחרון. בינתיים, ההפך מתרחש. קרב המאסף על "פרשת המיטה המעופפת" מתנהל הבוקר מעל דפי החדשות של "ישראל היום", באמצעות ידיעות מגוננות של כתביו. בכותרת משנה לידיעה של מתי טוכפלד מדווח כי "לשכת רה"מ מגיבה על הפרסומים אודות הטיסה לקנדה". מתברר כי "בשיחת טלפון שקיים מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אייל גבאי, עם חברות ארקיע ואל-על בזמן המכרז, הבהיר גבאי לחברות כי נושא המיטה אינו משנה לנתניהו, ואף הדגיש כי מצדו אתם יכולים לזרוק מזרן על הרצפה" (ומצדה? לא מצוין). עוד נכתב בדיווח כי בעוד שאולמרט דרש "חדר שינה", נתניהו ביקש רק "תא מנוחה". במדור הכלכלה המצומצם של "ישראל היום" הידיעה הראשית [זאב קליין ושלמה צזנה] באה בעקבות חשיפת חדשות ערוץ 10 אתמול כי שר האוצר יובל שטייניץ אישר לחברה פרטית שבה מועסק גיסו להביא ארצה מאות עובדים זרים, בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים במשרדו ובניגוד למדיניות המוצהרת שלו. בעוד שכותרת על הסוגיה ב"דה-מרקר" קוראת "שטייניץ אישר הבאת עובדים זרים – בניגוד להמלצת מומחי האוצר", כותרת ב"ידיעות אחרונות" קוראת "עבודה משפחתית" וזו של "מעריב" קוראת "פרשת העובדים של השר שטייניץ" – הכותרת ב"ישראל היום" מנוסחת מנקודת מבטו של שר האוצר ויד ימינו של בנימין נתניהו: "שטייניץ: לא ידעתי על קשר של גיסי עם החברה". רק בכותרת המשנה מוסבר על מה מגיב מעליה שר האוצר. לקראת הגעתו של משט התמיכה בפלסטינים לרצועת עזה, כותב דרור אידר במדור הדעות של "ישראל היום" כי "אוניית הרשעים מתקרבת". אידר פותח בקביעה כי "אין מצור אמיתי על עזה. את העובדה הזאת מבקשים מארגני משט ספינות השמאל האירופי לעזה להשכיח מאיתנו. גם חלק מהתקשורת הישראלית משתף פעולה עם התעמולה הזאת". לא כל התקשורת הישראלית. דני רובינשטיין, שאין לחשוד בו כי הוא פעיל ימין, פירסם לפני כשבוע מאמר ב"כלכליסט", במסגרת מדור קבוע המוקדש לניתוח פנים שונים של הכלכלה הפלסטינית, ובו קבע כי "המצור על עזה נכשל". "עזתים, כמו גם פלסטינים תושבי הגדה שביקרו ברצועה, מספרים שהמצב לא נעים, אבל בהחלט לא נורא", כתב רובינשטיין. "עדיין יש הריסות מהמלחמה, שכן אסור להכניס לעזה חומרי בנייה והכבישים משובשים, אבל החיים בסך-הכל נראים נורמליים. [...] בשווקים ובחנויות אפשר לקנות כמעט כל דבר. מה שאסור להעביר מישראל עובר במנהרות. מה שברור היה לכל מי ששוחחתי איתו הוא שהמצור הכלכלי רחוק לפי שעה מלהפיל את שלטון חמאס". ביום חמישי האחרון פירסם יואב קרני במוסף "G" של "גלובס" רשימה בעקבות התחקיר של "ידיעות אחרונות" על השופט ריצרד גולדסטון. "אני אינני מקטלג בושות, ממילא אינני יכול להיות בטוח אם הבושה שלהלן היא הגדולה ביותר מאז ומעולם, או רק הגדולה ביותר בתולדות ידיעות אחרונות, או רק הגדולה ביותר בחודש מאי 2010. אבל מקום כבוד שמור לה בפנתיאון הבושה", כתב קרני ביחס לתחקיר. "הנה הצעה לידיעות אחרונות להוציא קצת מתוק מעז", הוסיף באותה הזדמנות, "להזמין תחקיר שיעסוק בישראלים שעזרו לאפרטהייד, הפיקו ממנו תועלת והגנו עליו. זה יהיה שיעור חשוב בהיסטוריה, הזהרה נוקבת לדיירי ההווה מפני המחיר של חוסר מעצורים". אכן, הנפנוף בעקרון "מי אתה שתטיף לנו מוסר" מסוכן ומומלץ למי שבטוח בנקיון כפיו, או, לחלופין, למי שמוכן לבקר גם את עצמו בחריפות. והנה, השבוע נקלעה בדרכו של "ידיעות אחרונות" הזדמנות ללכת בעקבות המלצתו של קרני, וזאת בלי שנדרש לבצע תחקיר עצמאי, להקדיש משאבים לשליחת תחקירנים לדרום-אפריקה ולנבור באלפי מסמכים. בעיתון ה"גרדיאן" הבריטי התפרסמו כמה מממצאיו של סאשה פולקוב-סורנסקי, הכלולים בספר חדש פרי עטו על יחסי ישראל ודרום-אפריקה. בעיתון הובלטה ההצעה, לכאורה, של מדינת ישראל למכור נשק גרעיני למשטר האפרטהייד. לדעת המחבר, אגב, היחסים של ישראל עם דרום-אפריקה האריכו את משך קיומו של משטר האפרטהייד, והנכונות לבצע עסקה שכזו אינה הגילוי המרעיש ביותר שכלול בספרו. אם ב"ידיעות אחרונות" אכן זועזעו מחלקו של השופט גולדסטון במשטר הגזעני של דרום-אפריקה, ניתן היה להניח כי יזדעזעו במידה דומה, אולי אף גדולה יותר, מגילויים אלה על יחסיה של ישראל עם משטר זה. אלא שצעד זה אינו עולה בקנה עם השאיפה להתמקם במרכז ההסכמה הלאומית. בעמוד השער של "ידיעות אחרונות" לא היה אתמול כל זכר לממצאים שבספר. ידיעה בינונית בגודלה הוקדשה לסוגיה בחציו התחתון של עמ 4 [איתמר אייכנר ומודי קרייטמן]. היא נפתחה בהכחשה ולא במידע החדש שנחשף על-ידי החוקר, ובמרכזה עמדה התגלית כי לישראל יש (ככל הנראה) נשק גרעיני ובאפשרות (המוכחשת) שהציעה למוכרו לדרום-אפריקה. לא נכתב שם, למשל, על עצם התמיכה המתמשכת של ישראל במשטר האפרטהייד של דרום-אפריקה. לא צוין כי במכתב שאף הוא נחשף על-ידי פולקוב-סורנסקי כתב שמעון פרס למארחיו הדרום-אפריקאים כי "שיתוף הפעולה בינינו אינו מבוסס אך ורק על אינטרסים משותפים ועל הנחישות להיאבק באויבינו, אלא על היסודות הבלתי מעורערים של השנאה המשותפת שלנו לאי-צדק וסירובנו להיכנע לו". כדי ללמוד על כך היה צריך לקרוא ב"הארץ" את המדור של עקיבא אלדר. נטשה מוזגוביה ועפרה אידלמן מדווחות ב"הארץ" כי עו"ד שמאי ליבוביץ, נכדו של פרופ ישעיהו ליבוביץ, הורשע בבית-משפט בוושינגטון בהדלפת מסמכים מסווגים לבלוגר אמריקאי ויישלח, במסגרת עסקת טיעון, ל-20 חודשי מאסר. "ראיתי דברים שחששתי שמהווים הפרת החוק. לא הייתי צריך לדווח על כך לכתב, הייתי צריך לנצל ערוצים אחרים כדי להתריע על חששותי", מצוטט ליבוביץ מתוך עסקת הטיעון, ועוד מצוין כי "השופט, אלכסנדר ויליאמס, הבהיר כי תוכן המסמכים שהודלפו לא הובא לידיעתו, אך ציין בהחלטתו כי השתכנע שהנאשם ביצע עבירה מאוד-מאוד רצינית". עמירה הס מדווחת ב"הארץ" כי צלם העיתונות הפלסטיני עימאד בורנאט אינו מורשה להגיע לסינמטק תל-אביב כדי להציג שם את סרטו החדש, וזאת אף שהתיק הפלילי המונע ממנו גישה לתחומי ישראל הסתיים לפני למעלה משנה בזיכוי. ירון טן-ברינק, שערך בשנה וחצי האחרונות את "רייטינג", שבועון הבידור של "מעריב", נפרד מהקוראים ומהמערכת במאמר המתפרסם הבוקר במגזין. "עיתונות בידור עושים באהבה או שלא עושים בכלל", הוא כותב, מגן על האגנדה של השבועון תחת עריכתו ומודה לכל העוסקים סביבו במלאכה בנוסח מנומס יותר מאשר "ביי, לוזרים". חלק מהקו שהוביל טן-ברינק היה יחס לעיתונאות רצינית, קו הנמשך גם בגיליון הנוכחי, בראיון של מורן שריר עם עפר שלח ורביב דרוקר, לקראת עליית העונה החדשה של תוכנית התחקירים "המקור". "לא רק השגתם מספרים טובים מול עובדה, יש גם דיבור שהיתה לכם עונה טובה יותר", אומר שריר לצמד, בלי לציין כי הדיבור נבע ממאמר שכתב דרוקר עצמו. "נראה לי מגוחך שאני, אחרי שנה אחת של המקור, בכלל אביע דעה על תוכנית שרצה כל-כך הרבה זמן", עונה לו שלח ומבטיח לשמור את דעתו על "עובדה" עד ש"המקור" תגיע לעונה חמישית לפחות. חגי חיטרון מביא ב"הארץ" מדברי ירון לונדון בכנס ללשון עברית שנערך השבוע בתל-אביב. "הוא הציע לשים לב לדיבור בהגיה כפולה הזועקת דרשני, הגייתם של גקי לוי ואברי גלעד בתוכנית-השיח הבוקרית שלהם בגל"צ", כותב חיטרון על לונדון. "לדבריו, בקטעים שבהם הם פשוט מבטאים את דעתם, בישירות, בלי חוכמות, מבטאם אשכנזי צברי רגיל (גם של לוי), ואילו ברצותם לחקות באירוניה דיבור פוצי חגיגי נפוח, הם נוקטים הגיה ספרדית". דומה שהמגזין "גלריה" מס 13, שחולק הבוקר למנויי העיתון, מכיל פחות תוכן מעניין מאי-פעם. לעומת זאת, במוסף "גלריה" היומי יש הבוקר, כבמרבית הימים, כמה טקסטים שמעוררים חשק לקוראם. הנה מה שכותב אורי אבנרי על קפה כסית, למשל.

בשלושת שבועות המלחמה בעזה, מערכת "העין השביעית" גזרה ושמרה קטעי עיתונים שבהם התפרסמו תחזיותיהם, ניתוחיהם וקביעותיהם של בכירי הפרשנים בעיתונים המרכזיים. הנה הם לפניכם. לא נגענו

בשלושת שבועות המלחמה ברצועת עזה התפרסמו על אודותיה רבבות מלים בארבעת העיתונים המרכזיים: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום". עם סיומה, ניתנת להלן לכותבים הזדמנות לבחון את ביצועיהם: עד כמה צדקו בקריאת המצב, עד כמה דייקו בתחזיות, עד כמה קלעו באבחנות. זו גם הזדמנות לקוראיהם להשוות בין הכותבים, לזהות את מי שזיגזג ואת מי שהיה עקבי, את מי שהיה עצמאי בשיפוטו ואת מי שהסתפק בתפקיד הרמקול של מקורותיו, את מי שהוביל בהבעת דעה עצמאית ואת מי שהסתפק ברכיבה על הגל האופנתי. פסחנו בסקירה זו על כותבים בעלי עמדות אידיאולוגיות ידועות, משמאל ומימין, שהטיותיהם המוקדמות קבעו את יחסם למלחמה ואת האופן שבו האירו אותה. התרכזנו בבעלי טורים מרכזיים הנתפסים כמי ששופטים את הדברים לגופם. הדברים מובאים כפי שנכתבו (כמובן, תוך ברירה בין עיקר לטפל) ואינם מלווים בהערות מצד המערכת. הם נועדו להציע לקוראים אפשרות להגיע למסקנותיהם בכוחות עצמם. "מתקפת הפתע האווירית של צה"ל מוכיחה שהפסנתרן החובב אהוד ברק הוא נגן מעולה בתחום הצבאי [...] אין ספק ששר הביטחון מודע לכל הסיבוכים האפשריים ואין כמוהו מבין שאי-אפשר להעלים את החמאס, אי-אפשר להרוס כליל את היכולת שלו לירות רקטות, אך אפשר לשבור את המוטיבציה שלו לממש אותה" (30 בדצמבר, בתום היום השלישי למבצע) "ישראל הגיעה למצב שבניגוד למה שחשבה בעבר, היא אינה יכולה לסמוך על עוצמתה הצבאית בלבד. המשבר לא ייגמר בלי מעורבות בינלאומית [...] כניסת כוחות צה"ל לא נועדה להשיג הפסקת אש בלבד, אלא ליצור מציאות חדשה לטווח ארוך בדרום. לא נחזור למצב הקודם: הפתרון צריך להתבסס על קיצוץ כנפיו של חמאס והורדתו על הברכיים בהסדר כפוי שלא יהיה מוחלט אם לא יכלול גם מנגנון לשחרור גלעד שליט" (6 בינואר 2009) "ברור שהיכינו את החמאס שוק על ירך [...] מבחינה צבאית שיקמה ישראל את כוח ההרתעה של צה"ל באופן משמעותי [...] כל היעדים שהוצבו עד כאן הושגו [...] אי-אפשר להשמיד ואי-אפשר לאייד את החמאס, וזו כאמור גם לא היתה המטרה של המבצע [...] הממשלה חייבת לתת סיכוי להפסקת אש כדי שלא נסתבך מבחינה צבאית וגם כדי שלא נסתבך מבחינה מוסרית בעיני העולם ובעיני עצמנו [...] הפסקת האש היא המהלך הנכון לעשותו בעת הזאת [...] לא ברור אם לתינוק הזה פיללנו, אך צריך לדעת מתי לעצור" (10 בינואר 2009) "גם אם שר הביטחון קיבל רגליים קרות, עצבים חזקים הם האל"ף-בי"ת של המערכת, המכניסה עתה חיילי מילואים לרצועה, כדי לא לעשות צעדים לא מחושבים ומשגים בלתי הפיכים" (13 בינואר 2009) "הן לשר הביטחון והן לרמטכ"ל אין רגליים קרות אלא עצבים חזקים ואורך רוח כדי שהמבצע לא ייצא מכלל שליטה, אומר מקור להארץ. בפועל, מטרות המבצע הושגו ואין צורך בהמשך הלחימה" (14 בינואר 2009) "אנחנו נמצאים בפרשת דרכים: או שמרחיבים את מבצע עופרת יצוקה או שמפסיקים אותו בצורה מבוקרת לפרק זמן קצוב. בכל מקרה, אי-אפשר להשאיר את הצבא תלוי באוויר. תפסת מרובה לא תפסת – לתפוס את עזה הרבה יותר קל מאשר לצאת ממנה" (16 בינואר 2009) "מבצע עופרת יצוקה הוא מבצע צודק [...] מבצע עופרת יצוקה הוא מבצע טרגי מפני שהוא גורם למוות של מאות פלסטינים ולפציעה של אלפים [...] ואולם הטרגדיה הגלומה במבצע היא בלתי נמנעת [...] ישראלים שונאי ישראל מתארים את המבצע כפשע מלחמה [...] בשעה שהעובדות הפשוטות מצביעות על כך שהאלימות בדרום נובעת מהתנהגות נפשעת של ארגון קנאי [...] ייתכן שאחרי המהלומה האווירית הראשונה והשמדת המנהרות היה מקום לעצור. ייתכן שכעת יש לאמץ את הצעת ההפוגה הצרפתית ולהעניק הזדמנות אחרונה לשפיות הפלסטינית. ואולם מי שפוסל את המבצע מיסודו לוקה בעיוורון כלפי המציאות ובכשל מוסרי" (1 בינואר 2009, בתום היום החמישי למבצע) "[...] דו-הקיום שאותו חלק ניכר מהפלסטינים מוכן לקבל היום הוא דו-קיום ללא כחול-לבן. דו-קיום של שתי מדינות לעם פלסטיני אחד [...] זו הסיבה לכך שחיילי גולני נשלחו לאן שנשלחו [...] הם לא נשלחו כדי לכבוש, אלא כדי להגן על קו ירוק. הם לא נשלחו כדי להרוג אזרחים, אלא כדי להבטיח שגם לנו יהיה מקום בארץ הזאת [...] גם כאשר המחיר כבד והכאב קורע לב, במלחמה הזאת אסור להפסיד" (6 בינואר 2009) "המתקפה הישראלית בעזה צודקת [...] אך היא גורמת לאסונות אנושיים ופוגעת גם בתמימים. על כן מוטלת חובה על ישראל להשלים את המהלך האווירי ואת המהלך הקרקעי במהלך הומניטרי [...] רק יוזמה הומניטרית נועזת וגורפת תוכיח לעולם ותוכיח גם לעצמנו שאנחנו אכן מחויבים לערכים מוסריים ואוניברסליים" (7 בינואר 2009) "ברק הוא סוס קרבות מנוסה ומצולק. הוא טוען שאיש אינו יכול לדעת כיצד תסתיים הלוחמה. מתקדמים מצומת הכרעה אחד לאחר. ממזלג למזלג. בכל מזלג הבחירה היא בין יציאה לבין הרחבה והעמקה [...] הדילמה של הימים הבאים היא דרמטית. ברק מעריך כי יש מי שמדחיקים את העובדה שמיטוט החמאס כרוך בכיבוש עזה ואת העובדה שאם לא תימצא במהירות נקודת יציאה, יהיה צורך בגיוס מילואים המוני בשבוע הבא [...] בפעם הקודמת שבה ראה ברק מציאות של שחור-לבן הוא צדק. ההחלטה של ברק להסתכן ברגיעה התגלתה כהחלטה נבונה [...] בלי הרגיעה לא היו לישראל הגיבוי המדיני והצידוק המוסרי הנדרשים כדי להלום בחמאס [...] ייתכן שברק צודק גם הפעם" (8 בינואר 2009) "מלחמת ישראל בחמאס כרוכה באסון הומניטרי [...] ישראל היתה צריכה לעשות הרבה יותר משעשתה כדי לצמצם את ממדיו של האסון [...] ישראל חטאה בשבועיים האחרונים באטימות ובקהות חושים, אבל מלחמתה לא היתה פשע. היא היתה מערכה טרגית נוספת בסכסוך דמים מתמשך שחייב לבוא אל קצו" (12 בינואר 2009) "הואיל וישראל אינה מעצמת-על, אין היא יכולה לנהל מלחמות אימפריאליות שאפתניות ואינה יכולה להגיע להכרעה מוחלטת של יריבה. עליה להסתפק ביעדים מדויקים ומדודים. להרתיע את האויב, להבטיח שקט באופן כללי, ולדחות ככל הניתן את המלחמה הבאה" (15 בינואר 2009) "אתמול זה קרה סופית: מבצע עופרת יצוקה יצא מדעתו. התקפה על עיר צפופת אוכלוסין היא מעשה חמור בכל עת, אבל כאשר הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל נשחקת עד דק, התקפה כזו היא מעשה איוולת. הפגזה של מתחם או"ם היא מעשה שלא ייעשה בכל יום, אבל ביום שבו מזכיר האו"ם מתארח בירושלים, זה מעשה הגובל באי-שפיות [...] מה שהחל כמבצע חיוני ומחושב היה להתפרעות כוחנית נטולת רסן בשטח מאוכלס [...] היכן נמצא שר הביטחון ברק, האמור להסתכל לאמת בעיניים?" (16 בינואר 2009) "היעדים שהציבו אהוד ברק וציפי לבני – סבירים והגיוניים: להחזיר את השקט על כנו באורח יציב [...] סוגיות רבות נותרו פתוחות: האם הממשלה תשוב למצמץ כפי שנהג אולמרט במלחמת לבנון, או שברק ואשכנזי קורצו מחומר אחר?" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה) "שום הסכם סביר לא יתממש מיוזמת מערכת הביטחון לחדול מהלחץ הצבאי על חמאס ברגעים שבהם הוא קרוב להניב פרי. ראו, הוזהרתם. גזרו ושמרו" (31 בדצמבר 2008) "הממשלה אינה חזקה דיה להמשיך באורח חד-צדדי במבצע עד לכיבוש מלא של הרצועה או לחלופין להחדילו כבר עתה [...] הרעיון שהופץ אתמול ככדור ניסוי על-ידי אהוד אולמרט, שיימצא הסדר בינלאומי לשיפור תנאי התהדייה בלי לכלול בו את חמאס למרות שיישאר השליט בעזה, הוא חלום באספמיה" (5 בינואר 2009) "מוכרחים להתכנס בתוך עצמנו. לא לצהול ולא לשקוע בדיכאון ולקוות כי בצמרת שוקלים בקור רוח ובאחריות ללא התלהמות, ולא לאבד את הכיוון והנחישות. בלי למצמץ" (6 בינואר 2009) "בתביעות הרזון אשר הציבה ממשלת ישראל לנגד עיניה אין היא צריכה להפחית מעוצמת הפעילות הצבאית, מה גם שמבחינה יבשתית כל החדירה היבשתית היא צרור של פעולות שנעשו בעבר ברמה של חורף חם" (8 בינואר 2009) "נכון לימים הקרובים, חייבת ישראל לא להרפות מלחצה הצבאי על חמאס, אבל גם לא להרבות את נקודות-החיכוך-בכוח" (11 בינואר 2009) "בהטילה על צה"ל רק להחזיר לעצמו את כוח ההרתעה ולצמצם את יכולת שיגור הטילים ופצצות המרגמה מהרצועה לעבר ישראל – ניתן לקבוע כי המשימה בוצעה בהצלחה ניכרת" (18 בינואר 2009) "אני לא יודע איך המבצע הזה יתגלגל ואני לא בטוח שקברניטיו יודעים [...] הלכה למעשה, יעד המבצע הוא לכפות על חמאס הפסקת אש חדשה, זמנית, שכללי המשחק שלה יציבים קצת יותר ונוחים קצת יותר לישראל" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה) "היעד של מבצע צה"ל בעזה הוא לסרס את החמאס: לא למוטט אותו, לא להחליף אותו. אם נוכל לשתק את רצון הלחימה שלו לאורך זמן, דיינו [...] לממשלה אסור להתגלגל, אסור להתפתות, אסור להסתבך" (5 בינואר 2009) "מבצע צה"ל בעזה מתקרב לנקודה קריטית [...] את השלב הנוכחי בפעולה הקרקעית צריך למצות ולסיים. אשר לשלבים הבאים, כדאי לחשוב טוב-טוב לפני שמגיעים להחלטות שמהן קשה מאוד לחזור" (6 בינואר 2009) "[...] ברק התלונן באוזני אנשים שבגלל העדר אומץ להפסיק את המבצע, מתגלגלים אל השלב הבא, שכולל הכנסת חטיבות מילואים לעזה ואולי גם כיבוש חלקי של הרצועה. מי ששמע אותו לא יכול היה להעלות על הדעת שברק הוא הסמכות הבטחונית בצוות המצומצם המנהל את המלחמה. רגליו שיחקו במגרש, ראשו היה ביציע" (10 בינואר 2009, יחד עם שמעון שיפר) "כמי שתמך במבצע מראשיתו, אני עוקב אחר מהלכיו בדאגה. אני חושש מהסתבכות שתתקע את ישראל חודשים ושנים בעזה. בתחילה יונפו דגלי ניצחון. אחר-כך יקומו ארבע האמהות, ארבעים האמהות, ארבע מאות אלף האמהות. אנשים רוצים ניצחון, אבל לא מוכנים לשלם את מחירו" (12 בינואר 2009) "נדמה שאת המבצע היה צריך לסיים יומיים-שלושה לאחר הכניסה הקרקעית. כך סברו גם ברק ולבני [...] אולמרט חשב שנכון יותר להמשיך ולהחזיק את הכוחות כדי ללחוץ על חמאס. במונחים של עלות-תועלת ספק אם צדק [...] על-פי התוצאות – הרג של מאות אזרחים בלתי מעורבים ופציעת אלפים – יש מקום לחשש שהפעם הגזמנו" (18 בינואר 2009) "המצב ממלחמת לבנון, שבה נגמרו המטרות המזוהות של פיקוד הצפון יומיים לאחר פרוץ המלחמה, וצה"ל בילה יותר מחודש בירי חסר אבחנה על שיחים וסלעים, לא יחזור בעזה [...] הספקות שהביעו שר הביטחון והרמטכ"ל במשך זמן כה רב ביעילותה של מתקפה בעזה לשינוי המצב מעיקרו עומדים בעינם: הם מחייבים את ישראל להיות קשובה להזדמנות לסיים את המערכה בזמן ועם הישג נראה" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה) "תפקידה המרכזי של המנהיגות במבצע שכזה הוא לאתר את הנקודה שבה העונש הזה, מתוך רצון לתפוס מרובה, מאבד את האפקטיביות שלו, ומנגד מתחיל להיווצר תסכול מהמשך הלחימה, המתבטא, בין השאר, בדחיפה לפעולות מרחיקות לכת, שכל תכליתן להוציא קיטור [...] עונש כבד, זה מה שאנחנו יכולים וצריכים לשאוף אליו, וזה מה שכבר הושג במידה רבה" (29 בדצמבר 2008) "ישראל יצאה לעופרת יצוקה ללא אסטרטגיה ברורה לאיזה מצב סיום היא רוצה להגיע, איך ותוך כמה זמן, וללא דיון מסודר אילו מנגנונים יפעלו כדי לסיים את הלחימה נכון ובמצב האידיאלי" (31 בדצמבר 2008) "האבסורד הוא: מצב הסיום הרשמי, כפי שמערכת הביטחון מתווה אותו, אינו שונה בהרבה מזה שרואה החמאס [...] אבל כל אחד רוצה שהשני יגיע למצב הזה על הברכיים. בהלך רוח כזה נראה בלתי נמנע שהטנקים יתחילו להתגלגל פנימה" (1 בינואר 2009) "ברק היה רוצה לראות תהליך משמעותי שיכנס את עופרת יצוקה לקראת סיום. לא ברור עד כמה ראש הממשלה שותף לדעה הזו, ובקבינט, שיש בו חילוקי דעות ביחס להגדרת המטרה ושסעים פוליטיים, יהיה לו קשה יותר להשיג את מטרתו" (1 בינואר 2009) "הציבור הישראלי לא רק שמח שהפלסטינים חוטפים, אלא גם בולע בצמא סיפורים על הצלחות צבאיות [...] הקצינים יודעים היטב את ערכו האמיתי של האויב שניצב מולם: הציבור רוצה ניצחון ולא שואל על מי" (5 בינואר 2009) "מה שדחוף לדעת, מה שדחוף להבין בעוד המלחמה נמשכת, הוא שהיא תהיה קו פרשת מים מוסרי. אחריו לא נוכל עוד להעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר [...] ישראל מכה בעזה ללא מעצורים וגבולות [...] ברמה הלאומית, מה שמתחולל כאן בשבוע וחצי האחרון מעיד כמה התכערנו, כמה הפכנו פחדנים וחלושים וחסרי רחמים" (6 בינואר 2009) "במערכת הביטחון אומרים שהחמאס לא מגלה סימני שבירה או רצון להניח את הנשק. הפגיעה הפרסונלית שלנו באנשי החמאס לא גדולה וכנראה קטנה בהרבה ממספר הלא חמושים שנהרגו [...] יהיה קשה להסביר מה בדיוק הרווחנו. המצב הסופי יהיה אפור. לא בהכרח יהיה ברור איך יימנעו הברחות. השקט ייראה זמני" (8 בינואר 2009) "אחרי שעברנו מפעולת תגמול מוצדקת וענישה הרתעתית למבצע ארוך ומסורבל, המאבק עכשיו הוא על דעת הקהל בישראל לא פחות מאשר על מה שיבינו החמאס והעולם. הקברניטים שרוצים לשים סוף לפעולה אינם מוצאים עוז בעצמם להתאחד ולהוות משקל נגד לראש הממשלה, שנוהג כאילו הוא משקיף ולא מנהיג" (11 בינואר 2009) "מטרתו האפשרית היחידה של המבצע היתה ענישה והרתעה. זו בדיוק הסיבה לכך שהוא צריך היה להימשך יממות ספורות [...] אהוד אולמרט, ראש הממשלה הא-מוסרי ביותר שהיה לישראל, לא למד דבר ממלחמת לבנון השנייה חוץ מלהיזהר בנאומי רהב בכנסת [...] אולמרט המשיך את הלחימה ללא שום תועלת ומטרה והתנגד לכל יוזמה להסדר מוקדם שהיה עשוי לחסוך חיי חיילים ולעצור את ההרג ההמוני של חפים מפשע, המחליש אותנו ומאיים עלינו יותר מכל אויב [...] ברק לא פעל כקברניט במלחמה אלא כיועץ ופרשן של המציאות [...] ברק נסחף אחר הכתבות שהציגו אותו כמושיע הצבא, והוא אחראי לא פחות מראש הממשלה להמשך המיותר, גם לדעתו, של הלחימה. ישראל כולה תצא משלושת השבועות האחרונים כמדינה מטורפת, במובן הבעייתי ביותר של המלה" (18 בינואר 2009) "כל מה שישראל רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, לאירועים כאלה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך ומתי אתה יוצא [...] מה ייחשב להישג? חידוש הרגיעה בתנאים קשיחים בהרבה, תוך הבהרה שגם פצצת מרגמה אחת לא תתקבל בהבנה, בלי להפסיק את המצור, תוך הידוק הפיקוח על הברחות" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה) "הזרוע האסטרטגית של החמאס הושמדה [...] את הסיבוב הראשון הוא הפסיד. בגדול. גם את הסיבוב השני [...] חמאס במנוסה [...] הפעולות הקרקעיות אמורות להגיע מתישהו. היקפן ועוצמתן יגברו בהדרגה [...] צפויות הפתעות. נקווה שרק לצד השני [...] מה באמת קורה בתוך חמאס עזה? מהומה, הלם, דימום, בלבול [...] ועדיין מדובר בארגון מסודר עם שדרת פיקוד קשוחה, והסיכוי לשבור אותו בטווח קצר נמוך" (29 בדצמבר 2008) "איך זה ייגמר? בהסכם רגיעה חדש, או בלעדיו. מה שנקרא, רגיעה דה-פקטו. זה, אגב, עדיף על מקבלי ההחלטות בישראל. לא עוד הסכמים עם החמאס. שייווצר מאזן אימה ברור, שיידעו שאם יירו יחטפו ככה שהאוזניים יצלצלו להם זמן רב מאוד אחר-כך" (30 בדצמבר 2008) "למלחמה יש מחיר. כשהמלחמה מוצדקת צריך לדעת לשלם את המחיר. אין יותר מוצדקת מהמלחמה של ישראל בחמאס" (1 בינואר 2009) "אם לא תהיה פריצת דרך מדינית בימים הקרובים [...] יצטרכו אולמרט, ברק ולבני לקבל החלטה קשה נוספת. אין מה לקנא בהם. זו החלטה קשה כשאול, שחייהם של לא מעט חיילים תלויים בה. אבל זו החלטה מחויבת המציאות. המלחמה הזו בעזה היא מלחמה שישראל חייבת לנצח בה" (6 בינואר 2009) "זו מלחמת עולם. התנגשות אכזרית, נטולת עכבות או כללים, בין שתי ציביליזציות [...] זו מלחמה לחיים ולמוות. או שהם יהיו כאן או שאנחנו [...] אנחנו במלחמה מתמשכת, אכזרית, עקובה מדם, מלחמה בה גם האוכלוסייה האזרחית משתתפת השתתפות פעילה. בצד שלנו ובצד שלהם [...] לנו לפחות יש עכבות מוסריות" (7 בינואר 2009) "האש לוחכת את זקנם של אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זאהר [...] ישראל נמצאת בצומת הכרעה גורלי. ישראל נמצאת במרחק נגיעה: מהפסקת אש וגם מהכרעת החמאס. מה שהוצג כמשימה בלתי אפשרית, שתיקח חצי שנה עד שנה ותעלה מאות הרוגים, התברר כמשהו אפשרי לגמרי [...] על השלישייה היה להחליט אם להתאפק, לוותר, ללכת על בטוח ולהפסיק, או לתת עוד לחיצה אחת, עוד מאמץ אחד, עד שנשמע את הקנאק" (16 בינואר 2009)

הפרוטוקולים של דיוני הרשות השנייה בפרשת ההתנצלות חושפים כיצד ראשי הרשות עשו כל שביכולתם כדי לא לרדת לחקר האמת; הכוחנות של אדלסון חשפה את הבטן הרכה של הדמוקרטיה הישראלית

שנתיים וחצי חלפו מאז שידר ערוץ 10 את ההתנצלות המביכה בפני איל ההון שלדון אדלסון בעקבות כתבת הפרופיל ששודרה על אודותיו בתוכנית "השבוע", ורק כעת ניאותה סוף-סוף הרשות השנייה לשחרר לידי "העין השביעית" את הפרוטוקולים החלקיים של הליך השימוע שערכה בעקבות אותה התנצלות שערורייתית. כדי שהמהלך הפשוט הזה יקרה, נדרש מאמץ ממושך ומרובה משתתפים, שהפך עם הזמן לקמפיין בפני עצמו: המעורבים בפרשה – העיתונאי אבנר הופשטיין ועורכת התוכנית רותי יובל – הגנו מעל כל במה על העבודה העיתונאית שעשו ותיארו את מסע הלחצים שעברו לפני שידור הכתבה ואחריו; עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה" הגיש בג"ץ בנושא, שעל אף שנדחה, נחתם בהמלצת השופטים לרשות השנייה לפרסם את הפרוטוקולים; ראודור בנזימן, מי שהיה ראש מערכת החדשות של ערוץ 10 בזמן הפרשה, חשף לראשונה בתצהיר שהוגש לבג"ץ כי רון לאודר, מי שהיה אז בעלי ערוץ 10, הוא זה שהורה להיענות לדרישת ההתנצלות של אדלסון (בניגוד למסקנה שאליה הגיעה הרשות השנייה בשימוע שערכה); ד"ר מירב אלוש-לברון התפטרה מחברותה במועצת הרשות השנייה במחאה על הסירוב המתמשך לשחרר לציבור את הפרוטוקולים של אותן שתי ישיבות מועצה שהוגדרו באותו זמן כ"חסויות". אלוש-לברון הודיעה עם התפטרותה כי מבחינתה "הרגולציה פשטה את הרגל". והנה מה שעולה מהפרוטוקולים שנחשפו: אמת פשוטה, עצובה ומעליבה על חוסר המוטיבציה של הגוף הציבורי למלא את תפקידו באומץ ובנחישות. האמת? אפשר לוותר על "האומץ והנחישות" ולהסתפק ב"למלא את תפקידו". זה קרה דווקא בשעת משבר, שבה נפלה בידי הרשות השנייה ההזדמנות לעשות את הדבר הנכון – לקבוע נורמה שהיתה אולי משנה את האופן שבו עיתונאים מתנהלים מול בעלי הון ואנשים רבי כוח, הזדמנות פז לחזק את העיתונות החוקרת בישראל. במקום כל זה, כך עולה מהפרוטוקולים, פעלה המועצה בראשותו של היו"ר אילן אבישר והמנכ"ל (לשעבר) מנשה סמירה כפי שהיא פועלת דרך שגרה: תוך אהדת יתר לגופים שהיא מפקחת עליהם, מסמוס המציאות הבלתי נעימה ואפילו התעלמות ממנה, התכופפות בפני בעלי כוח, שיתוף פעולה עם עורכי-דין ויועצים למיניהם, וכל זאת כדי למצוא דרך אלגנטית ו"כשרה" לסיים את האירוע כך שאף אחד (למעט העיתונאים והציבור) לא ייצא פגוע ושום דבר במציאות לא ישתנה באמת. דברי ההלצה הילדותיים שמחליפים ביניהם כמה מחברי המועצה (בעיקר יעקב שחם ואייל מלובן) בשתי הישיבות החשובות האלו, שהתקיימו בסוף 2011, מעוררים מבוכה ומעידים על זלזול ואטימות, אך הכשל המהותי טמון בכל מה שנותר מחוץ לחדר, אותם מהלכים שמועצת הרשות השנייה נמנעה מלעשות כשניגשה לבדיקת האירוע: היא נמנעה מזימון כל מי שהיה לו תפקיד מפתח בפרשה או מי שהיה לו רצון לספר את האמת. העיתונאים שערכו את הכתבה כלל לא זומנו להופיע בפני המועצה. זהו אולי המהלך המקומם ביותר בפרשה כולה. העיתונאים שעבודתם קועקעה בבית המקצועי שלהם, ערוץ 10, לא זכו לפתחון פה בשום שלב בבדיקת הפרשה. כאשר חברת המועצה דאז, ד"ר עליזה לביא, העזה לומר כי "לא היו פה בעצם אנשים של חברת החדשות", היא הושתקה מיד על-ידי החבר יעקב שחם, שהסביר לה שהגיעו שני נציגי דירקטוריון החברה מטעם בעל המניות יוסי מימן. פניותיו של עו"ד מן לרשות השנייה בנוגע לפרשה לא עלו כלל בדיוני המועצה. שליחיו של לאודר בערוץ 10, חברי הדירקטוריון אבי בלשניקוב ומיכל גרייבסקי, לא התייצבו בפני מועצת הרשות השנייה, על אף שהוזמנו. שני אלו היו החוט המקשר בין הערוץ לבעל המניות באותה עת ומילאו תפקיד מכריע בפרשה. למרות זאת, הליך השימוע התקיים בלי שאיש מהם נדרש לתת דין-וחשבון על מהלכיו. כאשר העלתה אלוש-לברון עניין זה בישיבה הראשונה ("אני רוצה שאבי בלשניקוב יגיב, הוא לא הגיב עד היום. למה אבי בלשניקוב לא הגיב עד היום לפרשה הזאת? למה?"), טענתה, לפי הפרוטוקולים, נותרה תלויה באוויר. בישיבה השנייה גם חברת המועצה ד"ר דליה זליקוביץ העלתה תהייה בנושא ("הוזמנו הנציגים של הבעלים, והאם אתבטא בצורה עדינה, הם שמו על זה קצוץ, ולא באו. וזה מאוד לא מוצא חן בעיני... העובדה שהם לא באים לרגולטור לא נראית לי בכלל") – וגם זו נותרה ללא מענה. הדבר החמור מכל היה אולי ההתעלמות של ראשי הרשות השנייה משתי בקשות מפורשות של חבר דירקטוריון חברת החדשות מטעם הציבור, אלי אלאלוף, להופיע בפני המועצה. אלאלוף, חתן פרס ישראל, היה מי שהתנגד לשידור ההתנצלות בפני אדלסון ואף העיד כי נציגיו של לאודר היו אלו שדחפו למהלך. בזמן אמת, הוא היה איש מפתח לבירור האירועים. למרות זאת, מנכ"ל הרשות סמירה ויו"ר המועצה אבישר לא נענו לבקשותיו לבוא ולהעיד על מה שידע. גם כאן ניסתה אלוש-לברון להרים קול צעקה ("אני לא מבינה למה אלי אלאלוף לא נמצא פה עכשיו", אמרה במהלך הדיון הראשון. "אם סיפור הדירקטוריון רלבנטי, אז גם הוא רלבנטי. אי-אפשר להדיר אותו ולזלזל בו ולפתור בכל מיני טענות [...] בלי לזמן את הבן-אדם, זה נשמע לי לא רציני"), אך הושתקה במענה ציני של שחם, שפעם אחר פעם התייחס לפרשה כאירוע משעשע ונטול חשיבות, היסה קולות מחאה והחליש את יכולתם של שאר חברי המועצה לקיים דיון רציני. וכך, במקום לבדוק את מה שהתרחש בכלים שהיו זמינים לרשות השנייה ובאמצעות עדים שדווקא היו להוטים לדבר אם רק היה ניתן להם, הוביל מנכ"ל המועצה סמירה את חברי המועצה לקבל החלטות על סמך מכתבים רשמיים שסיפקו שתי היועצות המשפטיות בערוץ – עו"ד דבורה קמחי, היועצת המשפטית של ערוץ 10, ועו"ד איילת בן-גת, היועצת של חברת החדשות. שתיהן יחד, כך עולה בבירור בדיעבד, חברו כדי להגן על בעל המניות לאודר ובעקיפין להפנות אצבע מאשימה דווקא אל העיתונאים. סמירה, כך מספרים הפרוטוקולים, כינה את שני המסמכים שהגיעו מערוץ 10 "חשובים" ואת מה שנכתב בהם כ"מחייב ומאוד משמעותי". סמירה, שאהב להציג את עצמו כאיש חינוך נחוש המחויב לאינטרס הציבורי, אך בפועל היטיב לאורך כהונתו להלך בין הטיפות, הוסיף עוד, אולי למירוק מצפונו: "אם היתה התערבות ברורה, ואם היינו מקבלים ראיות, שיהיה ברור, אז היינו צריכים להגיע למקום מאוד-מאוד קיצוני". אכן, הרשות נדרשה להגיע ל"מקום קיצוני" בפרשה הזאת, אך הסיבה לכך שלא הגיעו לחקר האמת היא פשוטה: ראשיה עשו כל שביכולתם כדי שראיות כאלו לא יונחו לפניהם. למה הדבר דומה? להחלטה של המשטרה שלא לזמן חשודים לחקירה משום שעורכי-הדין שלהם שלחו מכתבים ובהם הציגו את גרסתם לפרשה. אפשר היה לפטור את העיסוק הממושך בפרשת אדלסון כסערה קטנה בבצת העיתונות שהיה ראוי שהדיה ישכחו מזמן, שהרי הציבור בקושי הבחין בה עוד בזמן התרחשותה. זו תהיה טעות. המשמעות של ההתנצלות ששודרה אז היא ששני יהודים אמריקאים בעלי ממון רב ומהלכים פוליטיים הצליחו, בחילופי דברים מעטים ביניהם, לקבוע מה יהיו גבולות החופש העיתונאי בישראל. עבור לאודר אולי היה מדובר בוויתור לא מאוד חשוב, אך עבור אדלסון, מעשירי תבל, זה היה ניצחון טקטי משמעותי בדרך למעמד שביקש לקנות לעצמו בישראל: גביר עשיר המשפיע על הפוליטיקה המקומית, אך בעצמו אינו נתון לכל ביקורת ציבורית. בפרשת ההתנצלות חשף אדלסון את דמותו הכוחנית, אבל לא פחות – את הבטן הרכה של הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שעיתונאים אמריקאים אינם נרתעים מלבקר את מפעלותיו של אדלסון שם, למרות נטייתו לייצר התכתשויות משפטיות, הרי שבישראל מערכות ההגנה נפלו בזו אחר זו במהירות מדהימה, תגובת פאניקה לעושרו האגדי של האיש; החל ביועצות המשפטיות של ערוץ 10 ושל חברת החדשות, שכיסו על תכתיבי בעל המניות ב"שיקולים של הערכת סיכונים", דרך מנכ"ל הערוץ ומנכ"ל חברת החדשות, שככל הנראה גם עירפלו את האירועים כשבאו להופיע בפני מועצת הרשות השנייה (הרשות השנייה מסרבת עדיין לחשוף את הדברים שאלו אמרו בפני המועצה), דרך מנכ"ל הרשות השנייה סמירה, יו"ר המועצה אבישר והיועצת המשפטית של המועצה עו"ד הילה שמיר, שלפי העולה מהפרוטוקולים עשו כל מה שיכלו כדי לנטרל את סמכות השימוע של המועצה כך שהעובדות לא יתבהרו בזמן אמת. כל זה הסתיים בסופו של דבר בהודעת ההפרה הנרפית שהוציאה הרשות השנייה לערוץ 10, שניקתה את בעל המניות לאודר מכל אחריות לסקנדל והכתימה את שמם של העיתונאים ושל חברת החדשות כולה. הפרוטוקולים שנחשפו כעת מעלים את השאלה אם אין מקום לבדיקה חיצונית של התנהלות הרשות השנייה בפרשה זו, אולי מצד מבקר המדינה, שהרי הדי הפיצוץ שייצר אז אדלסון ממשיכים להדהד, למשל באופן שבו נזהרים עיתונאים לעסוק במהלכיו של אדלסון, למרות היותו אחת הדמויות המשפיעות ביותר על הציבוריות הישראלית כיום. כך, למעט התחקיר שפירסם רביב דרוקר על "ישראל היום" ב"המקור", דמותו של אדלסון ומידת השפעתו על התקשורת והפוליטיקה בישראל זוכות לדיון מצומצם וזהיר מאוד ביחס למידת השפעתו על החיים כאן. אדלסון רצה מעמד-על בציבוריות הישראלית וקיבל אותו. הוא הוכיח שכאן, במדינה שהוא כל-כך אוהב, הכל אפשרי אם אתה אלים מספיק. אפשר להחזיק ביד אחת עיתון חינמי המקדם באופן גלוי את ראש הממשלה, וביד השנייה להשתיק בסטירת לחי מצלצלת את כל האחרים.

התקשורת מחליפה את קשטן רגע לפני שתקרא להדחתו | ערוץ הספורט סוגר את ההיסטוריה ביציע ה-V.I.P | בקול-ישראל מותחים את עצביהם של אוהדי הספורט

שבוע יוון – שני משחקים חשובים של הנבחרת במוקדמות המונדיאל – נפתח בתקשורת בסערה. הטרנד החדש הוא להרכיב את נבחרת ה-11 שיפתחו בשבת במשחק ברמת-גן. כמעט כל עיתון, אתר או חור מזדמן רודפים בתחינות אחרי המוני הקוראים והמאזינים שישלחו אליהם את ההרכב הנחשק מבחינתם. הקמפיין הגדול מתנהל ב-Ynet, בשיתוף "ידיעות אחרונות". הקוראים נדרשים להפוך למאמן הלאומי לרגע, להעניק טיפים לדרור קשטן ולכתוב איזה הרכב הם היו מעלים. ב"שירים ושערים" בשבת דיקלמו שחקני עבר את ההרכב שלהם, ואתרי אינטרנט יזמו לרגל החגיגה קמפיינים דומים. ממש קדחת ההרכב. וכך נזרקים לאוויר עשרות שמות של שחקנים, מהם רלבנטיים ומהם לא, הכל בהתאם לאינטרסים. אוהדי בית"ר יכניסו להרכב יותר שחקנים שלהם, אוהדי מכבי חיפה ידחפו את הירוקים, אוהדי מכבי את הצהובים, ושאר מקורבים ובני משפחות ישלחו עשרות הרכבים עם שמות יקיריהם. מרוב שמות, איבדו את הצפון. "ידיעות אחרונות" פירסם ביום שישי את המלצות ההרכב של אמנון אברמוביץ ושל שחקן העבר אבי כהן בטבלה גראפית מושקעת. אלא שבדרך לדפוס, ההרכבים התבלבלו קצת. אולי כמה שמות דחפו זה את זה, עד שאברמוביץ וכהן לא הכירו את ההרכבים ששלחו. העיתון פירסם תיקון ביום ראשון, במקום לא בולט במיוחד, כך שלא בטוח שאפילו קשטן בעצמו ראה ורשם לעצמו בפנקס מה באמת לדעת הפרשן הפוליטי של ערוץ 2 הוא ההרכב המנצח. את קשטן, מן הסתם, לא באמת מעניין מה דעתם של אברמוביץ או של מטקבק מקריית-מוצקין. אין שום ערך מקצועי בגימיק של זריקת השמות, אבל לתקשורת חשוב לייצר עוד כמה בועות אוויר חמות בדרך למשחק. בעוד כמה ימים תסיים הנבחרת קמפיין נוסף במפח נפש, והתקשורת תסתער מחדש עם השאלה אם קשטן צריך ללכת הביתה. "היכל התהילה" של הכדורגל הישראלי הוא פרויקט יוקרתי ומושקע של ערוץ הספורט, בשיתוף ארגון השחקנים, שמדרג את 40 השחקנים הכי גדולים בכדורגל הישראלי. בפרומואים המושקעים מספר דני ענבר, אחד מעורכי המיזם, שבערוץ הספורט חלמו שנים על הפרויקט הזה. אירוע פתיחה נוצץ כבר נערך, והקוראים מוזמנים לדרג את בחירתם באתר האינטרנט של הערוץ. הבעיה היא שהפרויקט רץ בערוץ בתשלום – 5 פלוס גולד הנוסטלגי, שרוב קהל היעד של המצביעים אינו מחובר אליו. 5 פלוס גולד יוביל את הפרויקט עם ראיונות, דיונים וצילומי עבר של השחקנים, וזו בהחלט חגיגה לאוהדים הוותיקים שאוהבים להתרפק על הכוכבים הגדולים מימי סטלמך, שפיגלר, מלמיליאן ואייל ברקוביץ. בערוץ הספורט רואים ב"היכל התהילה" אמצעי למנף את אחד משני ערוצי התשלום שלהם, אבל דווקא פרויקט כזה צריך להיות עממי ונגיש לכל. אם בערוץ חלמו על זה במשך שנים, אין סיבה לא לעשות מזה חגיגה של מאה אחוז צופים. לא רק להשתמש בהם להצבעה, אלא לשתף אותם בחוויה הכוללת בלי שיצטרכו לשלם במיוחד. לא בשביל היכל תהילה למנויים בלבד כבש שפיגלר שער במונדיאל 1970. התנהלותה של "שירים ושערים", תוכנית הדגל של מחלקת הספורט ברשת ב, מעוררת מדי פעם תמיהה. לפעמים באשמתה, לפעמים לא. כמו בשבת האחרונה. התוכנית החלה ב-19:00, בשעה שבה נפתחו מרבית משחקי ליגת-העל, כשמשחק אחד בדקותיו האחרונות. מדובר בקרב תחתית חשוב בין הכוח עמידר–רמת-גן ובין מכבי תל-אביב, אבל מלבד עדכון תוצאה מהאולפן, לא זכינו לשמוע שום איתות מהכתב באיצטדיון. מתברר שבמחלקת הספורט ויתרו על שיגור כתב, לא ברור אם מסיבות כלכליות או בגלל המחשבה שממילא המשחק נגמר, אז למה להשקיע בו. ובכל זאת, המשחק הראשון שפותח בדרך כלל את המחזור הוא לא הנחות ביותר, בטח לא משחק של מכבי תל-אביב עם המנגר אבי נמני. במקום להעביר את הדקות האחרונות המותחות ולשמוע סיכומים וראיונות, התעלמו ממנו כאילו כלום, ועברו למגרשים אחרים כדי לדסקס באריכות את דקות הפתיחה. רק חמש דקות אחרי שהסתיים, טרח דני דבורין לעדכן בתוצאה. זו לא עיתונות, ובטח לא "שירים ושערים" קלאסית. מי שמזלזל בדברים הקטנים, סופו שיחטוף גם בדברים הגדולים. מיד אחרי מהדורת החדשות של 21:00, במקום לעבור מיד לאולפן "שירים ושערים", בחרו ברדיו להשמיע את המזמור האלמותי "שבוע טוב". בעוד הנעימה מתנגנת לה, נפסק בבלומפילד פנדל להפועל תל-אביב. בשביל רגעים כאלה בדיוק המציאו את "שירים ושערים", אבל לרשת ב יש הקצב שלה, בטח במוצאי יום המנוחה. וכך התנגן לו השיר בנחת עד לסיומו המוצלח, וזאת אף שהשבת יצאה מזמן. אני מכיר כמה חובבי ספורט משלמי אגרה שרצו באותם רגעים לשבור את הרדיו.

"ישראל היום" נגד הפטפוט | "מעריב" מריץ דאחקות | "ידיעות אחרונות" מתעלם מ-400 אלף עובדי קבלן

האפשרות שמדינת ישראל תחליט לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ממשיכה להעסיק את כל העיתונים גם הבוקר. ביתר דיוק, העיתונים עוסקים בעיקר במה שמכונה "הדיון הציבורי" סביב האפשרות שישראל תתקוף את איראן. כתוצאה מכך, ובאופן בלתי נמנע, מעלים העיתונים בפני קוראיהם לא רק את השאלה מיהם מחוללי הדיון הציבורי ומהן מטרותיהם האמיתיות, אלא גם מנצלים את ההזדמנות כדי לכתוב על הנושא שבו הם ממילא בקיאים וזה שמפעיל אותם רגשית יותר מכל נושא אחר – הם עצמם, חלקם בכל הפרשה הזו וחלקם של יריביהם מעיתונים מתחרים. "מעט קשה להאמין, אבל אתמול נרשמו 24 שעות תמימות בלי אף התבטאות שנויה במחלוקת של בכיר ישראלי באשר למתקפה אווירית אפשרית נגד איראן", נכתב בפתח הטקסט המרכזי בראש עמוד השער של "הארץ". לא ידיעה חדשותית, אלא טור פרשנות קצר, מאת עמוס הראל, שמופיע תחת הכותרת "אובמה וסרקוזי: להפעיל לחץ חסר תקדים על איראן", אבל עוסק יותר בניסיון לפזר את הערפל סביב עמדות ראשי המדינה בסוגיה האיראנית. מה בכל זאת ניתן לחדש בעניין התקיפה האפשרית של ישראל באיראן? לפי הראל, "תמונת המצב שמתחילה להצטייר, בסבירות גבוהה למדי, היא כזו: המחלוקת הפנימית בישראל נותרה בעינה, וכמוה תמיכתו העקרונית של הצמד נתניהו-ברק באופציה צבאית. נראה שישראל עברה בהדרגה להפגנת שרירים אינטנסיבית [...] תחת איום הפעולה הישראלי, הסיכוי לגיבוש עמדה עולמית נוקשה נגד איראן גדל". בשער "מעריב" ובעמ 2 של העיתון מדווח אלי ברדנשטיין על העתיד להתפרסם בדוח סבא"א ביום שלישי הקרוב. לפי שיחות עם "מקורות ישראליים שנחשפו לעיקריו [של הדו"ח]", מדווח ברדנשטיין כי הוא צפוי להיות "קשה ביותר ומצביע על התקדמות ברורה וניכרת במאמצי האיראנים להשיג נשק גרעיני". עוד מצוטטים המקורות כאומרים: "אנחנו מקווים שהדו"ח ישנה את היחס של הקהילה הבינלאומית לתוכנית הגרעין ויחזיר את הסוגיה האיראנית לראש סדר היום של הקהילה הבינלאומית, כי שעון החול הולך ואוזל". הד לתקוות אלו מובע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "פרס: שהעולם יעצור את איראן", ציטוט שמביא איתמר אייכנר מפי נשיא המדינה, שמתבטא בסוגיה במהלך ביקור בקפריסין. בכותרת המשנה יש גם פרשנות שמגייסת את הנשיא לטובת הקמפיין שמוביל "ידיעות אחרונות" נגד התקפה ישראלית באיראן ("הנשיא רמז כי אין לפעול לבד"). אך מקריאת הידיעה של אייכנר בכפולה הפותחת לא ברור כי זו עמדת הנשיא. אפילו אייכנר עצמו קובע כי את התבטאות פרס ניתן לפרש הן כהתנגדות לתקיפה ישראלית והן כאיתות למערב למנוע את התגרענות איראן, אחרת "לישראל לא יהיה מנוס מלעשות את העבודה בעצמה". מה תהא תגובה עולמית מספקת מבחינת המצדדים בתקיפה ישראלית? שמעון שיפר מספק באותה כפולת עמודים ציטוט מפי אהוד ברק, שנפגש אתמול בבריטניה עם "בכירים במערכת הביטחון המדינית-בטחונית של הממלכה". לפי שיפר, ברק אמר להם על איראן כך: "לאחר שתחזיק בנשק גרעיני, היא תרכוש חסינות מפני פגיעה בה". שיפר ממשיך ומדווח כי אם ארה"ב תתעקש על הפעלת סנקציות במקום פעולה צבאית נגד איראן, "היא לא תותיר בידי ישראל את הברירה – אלא להוציא מכלל פעולה את מתקני הגרעין האיראניים". במלים אחרות, ישראל דורשת מארה"ב/הקהילה הבינלאומית פעולה צבאית מיידית, או שתצא בעצמה לפעולה צבאית. בידיעה נוספת בכפולת העמודים מדווח יוסי יהושוע כי בימים האחרונים חל גידול של פי חמישה במספר הפונים לקבל ערכות מגן מפני נשק כימי וביולוגי. עיתון "ישראל היום", נאמן למעמדו כמוביל מחנה "שקט, אנו עומדים לירות", אינו חושף בעמודי החדשות התפתחויות מרעישות מהחזית האיראנית. שלמה צזנה מדווח על פגישות ברק בלונדון, בלי לציין מה נאמר בהן ("בהודעה מלשכת שר הביטחון לא נמסרו פרטים על תוכן הפגישות מלבד העובדה שבמהלכן נדון האתגר המורכב בסוגיית הגרעין האיראני", יודע צזנה למסור לקוראיו). ידיעה על התבטאות פרס, מאת יורי ילון, תופסת חלק מטור צד בעמ 5, בלי פרשנויות לדבריו. חלק נכבד מן הסיקור נוגע ל"דיון הציבורי" עצמו ולא לנושא הדיון. הידיעה המרכזית בעמוד, מאת דניאל סיריוטי וגדי גולן, מוקדשת להוראה שהעביר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לראש השב"כ יורם כהן, "לפתוח בחקירה לאיתור גורמים פוליטיים ובטחוניים העומדים מאחורי ההדלפות בנושא תקיפה אפשרית של ישראל על מתקני הגרעין של איראן". הידיעה מסתמכת על פרסום בעיתון הכווייתי "אל-גרידה", שבו נכתב כי "ההוראה לפתוח בחקירה ניתנה לאחר שעלה חשד כי ההדלפות נובעות ממניעים פוליטיים שתכליתם לפגוע בראש הממשלה ובשר הביטחון אהוד ברק, ואף להביא להפלת הממשלה המכהנת". תיאוריה זו תופסת את מרבית כותרת המשנה לידיעה. ב"ידיעות אחרונות" מצטט איתמר אייכנר "גורמים ממשלתיים בכירים" ש"אמרו כי לא צריך לנהל שום חקירה וכי כולם יודעים מי עומד מאחורי גל הפרסומים האחרון". מיד בהמשך מצוין כי "בסביבתו של נתניהו משוכנעים שמי שעומד מאחורי גל הפרסומים הזה הוא מאיר דגן, שלטענתם עבר ממערכת למערכת כדי לתדרך נגד תקיפה צבאית" (ב"אל-גרידה" מוזכר גם יובל דיסקין). "איכשהו", כותב עמוס הראל ב"הארץ", "הפכה בשנתיים האחרונות דווקא העיתונות הכווייתית לערוץ המועדף להדלפות רגישות מצד הממסד הישראלי. נדמה שלא פעם היתה לשכת ראש הממשלה עצמה המקור לידיעות אלה. הנה הימור: קיים סיכוי רב שחקירת השב"כ, אם תתנהל בכלל, תיתקל במבוי סתום. הסיבה לכך פשוטה. בשבועות האחרונים לא היה כמעט בכיר ישראלי אחד, בתפקיד או בדימוס, שלא נטל חלק, גלוי או סמוי, בדיון התקשורתי על איראן". גקי חורי מוסיף ב"הארץ" תיבה המוכתרת בשאלה, "איך הפך עיתון כווייתי לשופר של לשכת ראש הממשלה". חורי מזכיר כי לדעת פרשנים בלבנון, העיתון, שנוסד בשנת 2007, נתמך כלכלית על-ידי ישראל ומשמש לתעמולה. אם הטענה נכונה, זו אינה הפעם הראשונה שננקטת טקטיקה כזו. שעריהם של מוספי סוף-השבוע של כל העיתונים מוקדשים לאיראן. "עננים מתקדרים", "חומר רדיואקטיבי למחשבה" ו"פצצת זמן" הן הכותרות של מוספי "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" (בהתאמה). מוסף "ישראל השבוע" עוסק אף הוא באיראן, תחת הכותרת "חוצפה אטומית". החוצפה האטומית אינה העובדה כי מדינה נוספת במזרח התיכון מנסה להתחמש בנשק אטומי, אף כי בהחלט מדובר בחוצפה רבתי, אלא ה"פטפוט" המיותר של בכירים על האפשרות שישראל תפעל צבאית לסיכול תוכנית זו. דן מרגלית כותב בפתח המוסף בגנות הפטפוט ("רוב מכריע מבין התובעים דיון ציבורי כבר גיבשו עמדה. הם מתנגדים לתקיפה ומשלימים עם היותה של איראן מדינת גרעין, ומבינים כי לאחר מכן יזדרזו גם טורקיה ומצרים וסוריה, ואולי לוב, להתחמש בפצצות אטום ומימן. וכך, תביעה לקיים דיון ציבורי היא זריית חול עצמית בעיניים"); בועז ביסמוט מציין בסקירתו כי ברשת PRESS TV האיראנית ציטטו מהכתבה ב"הארץ" על עמדות השרים בעניין התקיפה באיראן, וככל הנראה מתכוון שזהו אות קלון לעיתון ודוגמה לסכנה הטומנת בחובה עיתונות חסרת אחריות; שלמה צזנה מראיין את משה (בוגי) יעלון ומביא את עמדותיו תחת הכותרת "הדיון הפומבי בנושאי איראן הוא חסר אחריות ומעוות". אחרי הקדמה של 400 מלה על הנזק, לדעת יעלון, שמסב הדיון הציבורי על התקפת איראן, כותב צזנה כי "באשר לאיום האיראני, יעלון אינו מסתיר את הסכנה הנשקפת לישראל, אך באותה עת הוא מבהיר כי ישראל לא צריכה להוביל את התקיפה". צזנה כותב גם על "קמפיין שמובילים בימים האחרונים ידיעות אחרונות וערוץ 2". ב"ידיעות אחרונות" מגדיר אותו נחום ברנע כ"ידיעה המרכזית בכל כלי התקשורת החופשיים במדינה". לפי ברנע, שהטיל את הפצצה הראשונה בקמפיין הנוכחי (סלחו נא על משחק המלים), "הצורך בדיון ציבורי ברור [...] ישראל עלולה להיגרר שלא בטובתה למלחמה בהיקף מלא, מהסוג שלא נקלענו אליו מאז מלחמת העצמאות. [...] הפרסום בידיעות אחרונות ביום שישי שעבר לא התהדר בעובדות חדשות שנכללו בו או בסודות שנחשפו. ההבדל בינו לבין פרסומים קודמים היה שתיאר את המצב ברצינות, בלי קריצות ודאחקות. לפעמים למלים יש כוח". זהו תיאור בלתי מדויק. כבר היו פרסומים רציניים, נטולי דאחקות. הם לא הופיעו בשער גליון יום שישי של "ידיעות אחרונות" ולא נלוו ברצף מתמשך של ידיעות מרכזיות וכתבות בימים שלאחר מכן. לפעמים לתפוצה יש כוח. מובן שלא כל העיתונאים והפרשנים מצליחים לשמור על רצינות. בן כספית יוצא ב"מוספשבת" של "מעריב" נגד הביקורת על הדיון הציבורי בעניין תקיפת איראן, ועל הדרך מריץ כמה דאחקות אישיות על חשבון העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב. 1. חלקה של הצנזורה. מזכיר בן כספית ב"מעריב": "הכל מאושר בצנזורה". כותב יואל מרקוס במדור הדעות של "הארץ": "כשהצנזורה מתירה מה שאסרה רק לא לפני הרבה זמן, זה אולי לא מקרי: או שזה נועד להכין את דעת הקהל שהגרוע והמפחיד מכל עלול לקרות, או ללחוץ על ארה"ב שהיא עצמה תפעל נגד איראן, או לתרץ מדוע אנו מתמהמהים בוויתורים לרשות". מוסיף אבנר כהן, באותו מדור: "אם בעבר היתה הסכמה שבשתיקה שבעניינים מסוג זה אין לקיים דיון ציבורי, והצנזורה בסיוע העיתונות אכפו שתיקה, ישראל של היום מסרבת לכפוף את ראשה לקוד הישן. נראה שאפילו הצנזורה הצבאית מסרבת לאכוף משמעת שתיקה. בניגוד לעבר, הציבור הישראלי מסרב לתת מנדט קיומי מלא לשני אנשים בלבד או אפילו לקבינט מצומצם של שמונה שרים. זאת כשלעצמה התפתחות חיובית ומדהימה מאין כמוה, המוסיפה בלם חדש למערכת איזונים עדינה ושברירית". 2. צירוף מקרים. ב"ידיעות אחרונות", כאמור לעיל, נכתב כי לדעת לשכת נתניהו, מאיר דגן עבר בימים האחרונים ממערכת למערכת כדי לתדרך נגד תקיפה צבאית. באופן טבעי, העיתונים לא מאשרים ולא מכחישים מי ביקר במערכות והעביר תדרוכים. יחד עם זאת, ב"הארץ" טוען עמוס הראל כי כל המבקרים את דגן, "מיובל שטייניץ ועד תת-אלוף (מיל) מירי רגב, תרמו יחד לבטחון ישראל כדי אחוז ממה שעשה למענו דגן בשנותיו הרבות בצה"ל ובמוסד", ואילו ב"מעריב" מזכיר בן כספית את הביקורת של בני בגין נגד דגן וכותב: "דגן עשה בחודש אחד בחייו למען בטחון המדינה יותר מאשר בגין היה עושה בשלושה מחזורי חיים". "התחלתי לעבוד כמאבטח בניין. זורקים אותך באתר בנייה בלי שירותים, בלי קורת גג, בלי אפשרות לאכול – אתה מרגיש כמו חיה. אחרי שבוע אמרתי שאני לא ממשיך. כשהגעתי להחזיר את הנשק לא החזירו לי את רשיון הנשק שלי, ובלעדיו אני לא יכול להתקבל למקום עבודה אחר". את הציטוט הזה, מפי עובד הקבלן חגי חניה, מביאה דנה ויילר-פולק בעמודי החדשות של "הארץ", לרגל ההכרזה של ההסתדרות כי היא מתכוונת לפתוח בשביתה כללית במשק במחאה על תנאי העסקתם של עובדי הקבלן. "ההסתדרות דורשת שכל עובדי הקבלן, או לפחות רובם, ייהפכו לעובדים מן המניין של הארגונים בהם הוצבו לעבודה", נכתב בידיעה מאת חיים ביאור, אורה קורן וזוהר בלומנקרנץ. "משרד האוצר", נכתב בהמשך, "מתנגד לקליטת עובדי הקבלן במסגרת העסקה ישירה". את הדיווח מלוות שתי אינפוגרפיקות. האחת מוקדשת למשרדים ולשירותים שאמורים לשבות (משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, הביטוח-הלאומי וכדומה), והשנייה לעילת השביתה – עובדי הקבלן (400-300 אלף במספר, 20% מעובדי משרדי הממשלה). "מעריב" מקדיש לשביתה הצפויה את כל עמ 6. יובל גורן מדווח בידיעה אחת על חילוקי הדעות בין ההסתדרות לאוצר, ובידיעהאחרת על מצבם של עובדי הקבלן. לדיווח נלווים שני תצלומים של עובדי קבלן, המספרים בקצרה על תנאי העסקתם. אלי חייק, בן 45, נשוי ואב לשניים, עובד שבע שנים בפרקליטות מחוז צפון ומרוויח כ-5,000 שקל ללא הטבות כמו עמיתיו. דוד חדד, בן 55, נשוי ואב לחמישה, עובד ניקיון במפעל אלביט בבאר-שבע ומרוויח שכר מינימום (4,100 שקל). יהודה שרוני מעריך בטור פרשנות נלווה כי עיני מתגייס למען עובדי הקבלן בניסיון לשמור על רלבנטיות, לאור המחאה החברתית העממית שהותירה את הסתדרות העובדים בצד ועל רקע הבחירות הצפויות במוסד. "ישראל היום" מקדיש את כותרתו הראשית לשביתה ("עיני: שביתה כללית; האוצר: מהלך ציני"). בכפולה הפותחת קובע דן מרגלית כי "אין הצדקה לשביתה". לדבריו, ראוי להילחם למען זכויות עובדי הקבלן, אך "סכסוך עבודה אינו נפתח בשביתה כללית, שהיא הנשק האולטימטיבי שבידי ההסתדרות. יש מדרג. יש שלבים. יש העצמה של המאבק". בדומה לשרוני, מרגלית מעריך כי המניע אינו דאגה לעובדי הקבלן כמו מאבקים פנימיים בהסתדרות. מעל טור הפרשנות, ידיעה מאת חזי שטרנליכט ושני תצלומים הצופים פני עתיד – לא עובדים הנהנים סוף-סוף מתנאים הוגנים, אלא זבל שנערם ליד פחים עירוניים ונוסעים בנמל התעופה בן-גוריון היושבים לצד מזוודותיהם. "ידיעות אחרונות" מציע לקוראיו דיווח מוטה על השביתה המתקרבת, בלא טור פרשנות המאשים את עיני במניעים זרים ובלא הדגשה של עמדת האוצר בידיעה החדשותית. במקום זאת העיתון מתעלם כמעט לחלוטין מהעילה הרשמית לשביתה – תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן – ומתמקד בנזק שייגרם לציבור. בראש עמ 6, תחת הכותרת "השביתה הגדולה", פירוט בולט של השירותים שיושבתו לצד תצלום של ערימת זבל. כותרת המשנה קוראת: "זבל ברחובות, חניה בלי דו"חות, דלתות משרדים נעולות ועיכובים בטיסות. ההסתדרות הכריזה על שביתה כללית מיום שני. הסטודנטים הודיעו: מצטרפים". עובדי הקבלן אינם מוזכרים גם בפסקה הפותחת של הידיעה [דוד רגב, גד ליאור ודני אדינו אבבה]: "מתכוננים להוציא דרכון או רישיון? חייבים לחתום בלשכה? יוצאים לחו"ל? כדאי שתנצלו את יום ראשון לסידורים: אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, למחרת תפרוץ במשק שביתה כללית". עובדי הקבלן מוזכרים לראשונה רק בפסקה השלישית; נכתב כי הם אינם זוכים למלוא הזכויות, אך אין פירוט. גם אין האנשה של עובדי הקבלן על-ידי דוגמה פרטית של עובד קבלן המספר על תנאיו. עבור קוראי "ידיעות אחרונות", גם אלה המועסקים בקבלנות, עובדי הקבלן בישראל נותרים גוש מונוליטי וחסר זהות. כמו חיות. במוסף "סופשבוע" של "מעריב" כתבה נרחבת מאת צח יוקד ואורי בינדר על פרופ צבי צפירה, החשוד בהחזקת חומר פדופילי במחשבו. בעמ 12 בקונטרס החדשות של "מעריב" מדווח נתיב נחמני כי התיק נגד צפירה עתיד להיסגר. חוקרי המשטרה השיבו לו את המחשבים שנלקחו ממנו לאחר שלא נמצא בהם כל חומר מפליל. "גלריה", מוסף "הארץ", מקדיש כפולת עמודים לאגף החדש של מוזיאון תל-אביב ("מנטליות של מונומנטליות?"). נועם דביר משוחח עם כמה אדריכלים ושומע את דעתם. גם "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", מקדיש כפולת עמודים לאגף. ורדית גרוס מציינת "עשר תחנות שאסור לדלג עליהן" כשמבקרים בו. בן כספית כותב ב"מוספשבת" של "מעריב" על התנגדותו של בנימין נתניהו לדחות את סילוק החובות של ערוץ 10. "הדיבור בערוץ הוא שיש החלטה בבית נתניהו לסגור את הערוץ בגלל אותו תחקיר ביביטורס", כותב כספית. הביטוי "הדיבור בערוץ" הוא לשון נקייה ל"רכילות שכנראה איני יכול לעמוד מאחוריה". הביטוי "בית נתניהו" הוא לשון נקייה ל"שרה נתניהו". קלמן ליבסקינד כותב באותו מוסף בגנות הקמפיין של "הארץ" נגד מינויו של השופט נעם סולברג לבית-המשפט העליון. ליבסקינד מזכיר כמה פסיקות שלדעת "הארץ" "עוררו מחלוקת ציבורית" ומספק להן רקע שלא צוין בעיתון "הארץ". ליבסקינד אינו מזכיר את פסק הדין סרן ר נגד אילנה דיין. גם דיין, שמתראיינת למוסף "זורנל" של "מעריב" [הילו גלזר], מסרבת להתייחס לתיק, שממתין בימים אלה להכרעת בית-המשפט העליון.

ההתקף הפסיכוטי של גומא אגייאר הוציא כמה עיתונאים מדעתם | וואלה התאמצו להצחיק בכוח, ONE פשוט עשו בדיחה מעצמם | ועוד על התאומים הסיאמיים "ידיעות" ו"מעריב"

סיקור אשפוזו של גומא אגייאר במוסד פסיכיאטרי נע בתקשורת הספורט בין רצינות תהומית לסאטירה מקאברית. ב"ישראל היום", למשל, לקחו את הסיסמה המנצחת (והעתיקה) מהפרסומת לשטיחים, "בעל הבית השתגע", והסבירו לקוראים ישר ולעניין מה קרה. עבור העורך, הכותרת היא ודאי גימיק מנצח פלוס קריצה לקוראים. לא בטוח שאת קרוביו של המאושפז היא שיעשעה במיוחד. הפרשה איפשרה לעיתונים גם להפגין את סדרי העדיפויות של צהובון לעומת אלה של מדור ספורט רציני. מה של"ידיעות אחרונות" היה חשוב ביום חמישי לפנות בוקר עד כדי כך שבחר לשנות את השער הראשי ולדווח על אשפוזו של אגיאר (אבל לא לעדכן את הידיעה במדור הספורט), הספיק ב"הארץ" לשלוש שורות וחצי נחבאות במדור הספורט. אגייאר, שהזרים כספים רבים לבית"ר ירושלים בכדורגל ולהפועל ירושלים בכדורסל, הוא דמות צבעונית במיוחד. בזמן הקצר שהוא בישראל, הספיק לגרוף כתבות גדולות בעיתונים, כולל תוכנית דוקו בטלוויזיה. הנרקיסיזם שלו, לצד פתיחות לתקשורת ושלל אמירות הזויות ("אני בר-כוכבא", "באתי לבנות כאן את בית-המקדש"), סיפק תמיד לעיתונאי התורן את ליטרת הבשר. גם כשאגייאר הגיע לקצה המציאותי והעצוב של הבדיחה, התקשו כמה מכלי התקשורת לוותר על משבצת הליצן המיליונר שהועידו לו. עוד לפני שהספיק לחמם את מיטתו באברבנאל, פורסמה בספורט וואלה כתבה סאטירית ("עזה מציון") שתיארה את ביקורו בעזה, כולל פגישות עם איסמעאיל הנייה ואנשי חמאס. כאילו הרגישו בטעמה המפוקפק של הבדיחה, נדרשו בדרני וואלה לשורת הסיום העקמומית: "מדובר בטור סאטירי בדיוני, שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט, ואם אתם לא מאמינים, אז לכו לשתות מהמים של עזה". הטוקבקיסטים לא שועשעו במיוחד. רבים מהם טענו שבוואלה רקדו על הדם וניצלו את מצבו של אדם חולה. תגובה שהגיעה למייל שלי מקורא נזעם לא פחות קבעה כי "הקטע לועג בבירור לתסמינים של חולה נפש שנמצא בהתקף פסיכוטי וזקוק לטיפול. הלעג הזה משול ללעג על קרחותיהם של חולי סרטן או על פרוטזות של נכים. לא מדובר בהתנהגות תמהונית כמו של גאידמק, אלא בסימנים ברורים של אדם לא בריא שאינו שולט על מעשיו". כשלעצמי, הפריעה לי יותר העובדה שהסאטירה על אגייאר לא היתה מצחיקה במיוחד, יותר מאשר עצם ההיטפלות למצבו של האיש. בכל זאת, סאטירה מעצם טיבה מקצינה מצבים עד מעבר לגבול "הטעם הטוב". בזה כוחה, וכבר ראינו סאטירות על אנשים שגופתם טרם התקררה, על פיגועים ועל מה לא, ומזמן הפסקנו לצקצק בהתחסדות. מי שהצליח ליצור סאטירה אמיתית מהסיפור הוא ONE. ביום רביעי בערב הופיעה באתר הספורט הפופולרי הכותרת הראשית המופלאה הבאה: "גומא אגייאר נסע לעזה כדי למצוא את גלעד שליט". בכותרת המשנה ידעו לספר שהמיליונר "הפתיע כשעבר את הגבול עם רעייתו, גני". מי שעוד חשב שב-ONE מתלוצצים, קיבל בידיעה עצמה הוכחה שעורכי האתר האמינו באמת ובתמים שמשהו דרמטי התרחש בעזה: בסוף הידיעה פורסם תקציר על פרשת גלעד שליט; מתי נחטף, כיצד והיכן, הנסיונות לשחררו ועוד. תוספת מהסוג הזה מפרסמים ב- ONEבשולי סקופים על הגעתו של שחקן זר, אז מרפדים את הידיעה ברזומה שלו כדי שקוראיהם יידעו במי מדובר. כמו שזה מצחיק, ככה זה עצוב: עורכים שאינם מבחינים בין עיקר לטפל ובין דמיון למציאות. במקום לטרוח להסביר את הבורות, הטמטום והגיחוך של כותרת ראשית כזו, אפשר פשוט להתבונן בה מזווית אחרת: בעוד שוואלה ניסו בכוח להצחיק ולא הצליחו, ONE הצליחו להצחיק בצורה הכי טבעית, בלי שהתכוונו בכלל. בעוד שתקשורת הספורט כולה מנסה לשעשע מדי פעם בעזרת סאטירה מאומצת, וב"מעריב" אפילו דחפו אותה לפני שבועיים לשער הראשי (בפרשת ההברחות של קשטן וחקירתו של שופט הכדורסל סמי בכר), הסאטירה של ONE מתעלה מעל כולם פשוט מפני שהיא, בראש וראשונה, בדיחה של האתר על חשבון עצמו. גילוי נאות: הח"מ נמצא עם ONE במערכה משפטית של תביעות הדדיות. תאומים סיאמיים בריבוע. יום רביעי שעבר, שער ספורט "ידיעות אחרונות": "יום בחיי הכדורסל הישראלי". שער ספורט "מעריב": "עוד יום בהיסטוריה של הכדורסל הישראלי". יום חמישי, שער "ידיעות": סיכום הקדנציה של אבי לוזון בראשות ההתאחדות לכדורגל. "מעריב": כנ"ל. איפה פיני? ביום ראשון הדגישו במדורי הספורט בעיתונים את הכעס הרב בהנהלת מכבי תל-אביב כלפי פיני גרשון, שאמר כי מכבי תל-אביב אינה ראויה לפיינל-פור האירופי. ב"הארץ" וב"מעריב" הלכו על זה חזק בשער, ב"ישראל היום" פירסמו ידיעה בולטת, ורק ב"ידיעות אחרונות" הצליחו להעלים את הסיפור כמעט לגמרי. משהו שהקוראים לא אמורים לדעת? היה מונדיאל ב-1996? לרגע חשבתי שהיתה נבחרת שעשתה מחטף לצרפת הגדולה של 98. כמה שעות לאחר מכן תיקנו ב-nrg את הטעות, אבל כותרת המשנה המשיכה להתעקש שבאותו מונדיאל יש חשד להטיית משחקים, מה שלא נכתב בשום מקום בידיעה עצמה וגם אינו נכון עובדתית. כמה כמה. בוואלה דאגו לעדכן את הכותרת, אבל שכחו להסתכל על האותיות הקטנות.

איך נראות חוות הדעת הממשלתיות שמכינים משרדי הממשלה לקראת הדיונים בוועדת השרים? מה קרה בוועדה השבוע? סיקור הצל של הכתב שלנו עידן בנימין לכנסת האמיתית של ישראל ממשיך! אמל״ק: הח״כים מירב בן ארי ואמיר אוחנה עוקפים את ועדת השרים במהלך אמיץ ומזכירים לנו שיש עוד תקווה לתיקון המנגנון. ישראל ביתנו מכופפת לכנסת את הזרוע וגורמת […]

איך נראות חוות הדעת הממשלתיות שמכינים משרדי הממשלה לקראת הדיונים בוועדת השרים? מה קרה בוועדה השבוע? סיקור הצל של הכתב שלנו עידן בנימין לכנסת האמיתית של ישראל ממשיך! אמל״ק: כזכור, בשבוע הקודם מצאנו התאמה כמעט מלאה בין החלטות השרה איילת שקד שעומדת בראשות ועדת השרים לחקיקה לבין החלטות הוועדה. זאת, לצד היעדרות שאר השרים החברים בוועדה ועדות ממקור ראשון על המתרחש בוועדת השרים – מצביעים על כך שוועדת השרים לחקיקה אינה קיימת באמת. ברובם המוחלט של הדיונים תמצאו חדר עם השרה שקד ושני פקידי המשרד. השבוע נספר לכם קצת על עבודת ההכנה לקראת הדיונים וננסה להבין את הלוגיקה שמאחורי החלטות הוועדה. ספוילר: לא מצאנו כזו. הצעת חוק שלא עברה בשבוע שעבר בוועדת השרים לחקיקה ביקשה לאסור על אפליה על רקע מיני או מגדרי. ההצעה, שהגיעה מהרשימה המשותפת וממרצ, הייתה על סדר היום של הוועדה בשבוע שעבר אך הוועדה, כהרגלה, החליטה לדחות את הדיון בה. מטרת ההצעה הייתה להכניס את איסור האפליה על רקע מיני ומגדרי לתוך ספר החקיקה באופן גורף ולא נקודתי. למרות החלטת הוועדה, העלו הח"כים היוזמים את ההצעה לסדר היום של הכנסת. ההצעה הייתה אמורה, כרגיל, ליפול – משום שוועדת השרים לא נתנה אור ירוק. אלא שבצעד חריג עד מאוד שני ח"כים מהקואליציה – מירב בן ארי ממפלגת כולנו ואמיר אוחנה מהליכוד – הצביעו בעד. ותאמינו או לא – ההצעה עברה (אמנם רק בקריאה טרומית, אבל עברה). שאפו לבן ארי ואוחנה שהתנהגו כחברי כנסת אמיתיים וייצגו את הציבור. דאגנו לפרגן להם, כמו גם לעבודת האופוזיציה, בדף הסרגל. למה לפרגן? כי כדי להצביע נגד הקואליציה וועדת השרים צריך אומץ. להצבעה כזו עלולות להיות השלכות קשות עבור הח"כ ה״סורר", שיכול למצוא עצמו מודח מוועדות, מהמפלגה ואולי אפילו למצוא את עצמו תחת איסור לכהן בכנסת עתידית מטעם מפלגה אחרת. נזכיר שלעמדתנו ועדת שרים לחקיקה טובה אך ורק להצעות שעולות כסף רב או למניעת פגיעה בהסכמים קואליציוניים. לא הגיוני או שפוי שוועדה אחת (או שרה אחת) קובעת היום מה יקרה בשלל הצעות חוק שאין להם שום עלות תקציבית או שיקולי שמאל ימין (כמו "איסור אפליה"). לכן טוב שח"כים עשו את תפקידם והצביעו במקרה זה כצו מצפונם. בנוסף, ההצבעה היא סדק משמעותי בכוחה הדרקוני של ועדת השרים לחקיקה, שגוזרת את גורלם של חוקים מבלי הסבר או היגיון מנחה. תוצרים מבורכים נוספים של מהלך זה הוא פיחות משמעותי בכמות ההברזות מהמליאה (כל צד מבין כעת שהכל פתוח, ולא מתרחש אוטומטי מה שהוועדה הורתה). שאלנו את ח"כ אוחנה ובן ארי מדוע הצביעו נגד עמדת הממשלה והאם ימשיכו לפעול כך כאשר תחליט הממשלה נגד מצפונם. בן ארי: "הצבעתי על פי מצפוני וסיכוי גבוה שאמשיך בדרך זו". מח"כ אוחנה לא התקבלה תגובה. ישראל ביתנו, כפי שסיפרנו שבוע שעבר, הציעה שאדם שיצלם או יפיץ סרטון של חיילי צה"ל – דינו עד חמש שנות מאסר. במקרה זה חברי הכנסת בחרו דווקא ליישר קו ולהצביע בעד – כפי שהוועדה הורתה. עברנו על פרוטוקול הדיון שקדם להצבעה במליאת הכנסת וניסינו להבין כיצד, ולא האמנו. השר צחי הנגבי עלה לבימת הכנסת ואמר: "ההצעה עלולה לפגוע בחופש הביטוי באופן לא מידתי. אין למדינת ישראל מה להסתיר, ואיסורים רחבים היכן שהם לא נדרשים מטעמים מיוחדים של ביטחון המדינה וטעמים אחרים כמו יחסי החוץ שלה, עלולים לייצר מראית עין בעייתית״. הנגבי המשיך לפרט נימוקים שונים לבעייתיות ההצעה, ואמר, בין היתר, כי ״ספק אם העונש המוצע הוא פרופורציונלי״. ובסוף? הנגבי הביע את תמיכת הממשלה בחוק. הבנתם? השר הנגבי, שמייצג את עמדת הממשלה, מנמק כמה בעייתית ההצעה, אך באותה הנשימה דורש מהכנסת לתמוך. באותה המידה אפשר היה להניח על השולחן מסמך ריק ולהצביע עליו. קחו, תחתמו פה. את החוק נמלא בהמשך. הממשלה, לאור המלצת הדרג המקצועי (שלא לומר ההיגיון הבריא), התנגדה להצעה, אבל במקום להשאיר את ההחלטה לכנסת, הפעילה משמעת קואליציונית ומיצבה עצמה כבת ערובה לגחמה של מפלגה שולית. הצעת חוק נוספת שעלתה שלשום לוועדה תחייב מעונות יום וגני ילדים להציב מצלמות המתעדות את המתרחש בגן. ההצעה מונחת זה זמן רב על שולחן הוועדה וחתומים עליה רוב חברי הכנסת. ח"כים מכל קצוות הבית. אלא מה, ההצעה נפלה. למה? דפנה ליאל צייצה בטוויטר שגורם בוועדה טען כי "ההצעה אינה בשלה". עכשיו אנו באמת מבולבלים. הממשלה לא מעבירה הצעת חוק כי היא ״אינה בשלה״ אבל מצד שני דורשת לתמוך בהצעה שהיא עצמה מתנגדת לה? שורה תחתונה: אין תהליך קבלת החלטות מסודר. הוועדה מקבלת החלטות קפריזיות, המושפעות מלחצים פוליטיים ולא ענייניים. המרוויחים: פופוליסטיים. המפסידים? הציבור הרחב, דוגמת הורים להם יש ילדים בגן. סדר היום של ועדת השרים לחקיקה מתפרסם בכל יום רביעי. לאחר פרסומו, הדרג המקצועי של כל משרד ממשלתי אמור לגבש עמדה בנוגע לכל הצעת חוק, בהתייחס להשלכותיה כלפי המשרד. המשרד מכין את הנתונים עבור השר, שאמור לגבש עמדה ולהגיע איתה לוועדה. זה החלק המקצועי – שלא תמיד השרים מקשיבים לו, אבל לפחות הוא קיים. כנראה. למה כנראה? כי עד היום לא נחשפו מעולם עמדות משרדי הממשלה, זה תהליך ששמענו עליו אך לא ראינו בעיננו. תומר אביטל שלנו פנה בשנה האחרונה, יחד עם עמותת הצלחה של עו"ד אלעד מן, לכלל משרדי הממשלה, בבקשה לפרסם את עמדותיהם בנוגע להצעות חוק שונות. זה כל כך בסיסי: בסך הכל לדעת מה העמדה המקצועית כלפי הצעות חוק. זה יאפשר עיתונות מעמיקה ולא פופוליסטית כי נוכל לדעת בזכות העמדות מדוע חוקים נפלו, והאם היו סיבות הגיוניות (אולי למשל החוק סותר אמנה בינ"ל? אולי הוא יקר מדי?). כולם סירבו. משרד ממשלתי אחד אחר השני כתב לנו שהעמדות האלו הן סודיות. עד עכשיו. משרד הכלכלה הוא הראשון שהסכים לבקשת "מאה ימים של שקיפות" ו"הצלחה" לפרסם את עמדותיו בנוגע להצעות החוק שעל סדר יום הוועדה. מעניין אתכם לקרוא? הכל נמצא כאן. יש לציין כי שר הכלכלה אינו חבר בוועדת השרים ולכן אין לו זכות הצבעה בה, ובכל זאת – חשוב. הטפסים אגב לא מושלמים. הם משקפים את עמדת השר בנושא אך לא מפרטים מדוע יש התנגדות או תמיכה. בכל המקרים שעברנו מצאנו מונחים כמו: "לתמוך אבל לא להיכנס לעימות עם האוצר" ו"לתמוך בכפוף לתיאום נוסח", "לבקש דחייה" ועוד מונחים שמסבירים מה המשרד רוצה. למרות חוסר הפירוט הענייני זה חשוב מכיוון שניתן לדעת את עמדת המשרד הראשונית ולשאול: למה? בנוסף זוהי קריאת כיוון לשאר המשרדים. עו"ד מן מסביר לנו למה: "אחרי שהובהר שניתן להפוך את התהליך הזה לשקוף ונגיש יותר לציבור, מצופה כי שאר משרדי הממשלה יאמצו גם הם את רף השקיפות החדש". ויש עוד סיבות. כל שבוע, כאשר מפורסם סדר היום של ועדת השרים לחקיקה, אנו נדרשים לעבור על עשרות חוקים. ואם יש דבר אחד שאנחנו יודעים הוא שאת רוב הדברים אנחנו לא יודעים. כך שהסקירה שלנו מוגבלת לעולם הידע וההבנה שלנו, שממנו אנו מתווכים לכם את החקיקה ואת האינטרסים המשתקפים ממנה. תארו לכם שבכל שבוע, עם סדר היום של הוועדה, היו מתפרסמות גם עמדות המשרדים בנוגע לכל חוק. איזה כוח אזרחי היה עומד בקצות אצבעותיכם. איזו יכולת הייתה לנו לתווך לכם הצעות חוק כאשר מוצגת בפנינו תמונה מורכבת יותר. אפס! כן, קראתם נכון. אפס. לא מהקואליציה ולא מהאופוזיציה. השרה שקד לא נתנה לשום הצעת חוק פרטית לעבור את הוועדה. כמעט כל הצעות החוק נדחו למועד מאוחר יותר – בין שבועות לחודשים. אבל שימו לב: ישנן שתי הצעות חוק פרטיות שאיתן הוועדה אישרה להמשיך לקריאה ראשונה. כלומר ההצעות כבר ביקרו בוועדה, עברו את תלאותיה וחזרו לבחינה נוספת של השרה שקד. כן. פטנט. הממשלה לא סומכת על חברי הכנסת, מחזירה כל פעם את החוק לדיון מחודש בוועדת השרים ומפקחת על חקיקה. יש חוקים שיחזרו לדיון בוועדה גם לפני קריאה שנייה ושלישית. כלומר, אין פה אור ירוק וצאו לדרך אלא חניקה של הכנסת. כי שרים שלא בילו דקה בדיונים בוועדות הכנסת על אותם החוקים, מחליטים בשרירותיות על גורל הצעות חוק יחד עם פקידי הממשלה. 100% משילות של הרשות המבצעת. 0% כנסת ורשות מחוקקת. נכון שרה"מ בנימין נתניהו מתווה את הדרך, ההתמודדות מול אתגרים ביטחוניים וכדומה. אבל החיים מורכבים מהפרטים הקטנים, ושקד מסתבר חולשת על כולם, או על 99% מהם. נדגיש: כל מה שקורה בכנסת הוא תוצר של מה שהחליטה ועדת השרים ששקד מנהלת. לא מנהלת, בעצם, שקד כפי שאתם מבינים היא ועדת השרים לחקיקה. לאחר פרסום הסיקור הקודם פנה ח"כ אילן גילאון ממרצ לראש הממשלה בנימין נתניהו והלין בפניו על כוחה הדרקוני והמסרס של הוועדה. גילאון כותב במכתבו: "לצערי ועדת השרים לענייני חקיקה היא גוף המכרסם באופן שיטתי בעיקרון הפרדת הרשויות, המהווה אבן יסוד בדמותה של הדמוקרטיה הישראלית. אופן פעולתה של הוועדה בחודשים האחרונים, כפי שעולה מניתוח החלטותיה ביחס לחוקים שהצעתי וביחס להצעותיהם של כלל חברי האופוזיציה, מעידה על פגיעה עמוקה ברשות המחוקקת ובחברי הכנסת המחוקקים". למכתב שכזה תהיה השפעה גדולה יותר אם יגיע מהקואליציה. מישהו מרים את הכפפה? גם השבוע פנינו לשרים שאליהם פנינו בשבוע שעבר וביקשנו לדעת מה עמדותיהם בנוגע לסדר היום של ועדת השרים לחקיקה. בנוהל, איילת שקד וגילה גמליאל ענו תוך דקות כאשר השרה שקד ממשיכה לשמור על 100% אחוז הצלחה (מה שהיא מחליטה זה מה שיקרה בכנסת). כל ההחלטות שקיבלה הוועדה היו על דעתה של שקד. השרה גמליאל הייתה בחלק מהישיבה. שאר השרים? התחמקו או פשוט לא ענו. בינינו, זה כמעט לא משנה. גם ככה מי שמחליטה באמת היא איילת שקד. אם השרים חושבים אחרת – שירימו טלפון. 050-6300705 זה הנייד שלי (עידן). שלא כמוהם או כמו יועציהם המרובים, אנחנו זמינים. משרדי הממשלה יכולים לחשוף את עמדותיהם המקצועיות והעולם לא קורס. חברי כנסת יכולים להצביע על פי צו מצפונם ולא רק על פי הוראות מועדת השרים לחקיקה. ח"כ מירב בן ארי מכולנו וח"כ אמיר אוחנה מהליכוד הוכיחו זאת. בן ארי תמשיך להצביע על פי צו מצפונה, אבל היא לא יכולה להישאר לבדה. זהו לא מאבק בין קואליציה לאופוזיציה אלא בין הגיון דמוקרטי למשילות מוגזמת ומופרכת של שרים בודדים. הח"כים מהקואליציה אינם יכולים להמשיך לנהוג כבובות של השרה שקד. זהו מאבק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. עריכה: שיר שטיין עריכה והכוונה: תומר אביטל

"פרסום שמו המפורש של הצלם לעיני הצופה בפרי יצירתו הינו הכרחי, שכן אין כל ביטחון כי הקורא יטרח להיכנס לקישור המופיע בכתבה כדי להיווכח מיהו הצלם האלמוני"

בית משפט השלום בתל אביב - יפו 13 נובמבר 2009 ת"א 58032-07 שפלן נ ידיעות אינטרנט (שותפות כללית) ואח בפני כב השופט חגי ברנר תובעת 1. טס שפלן נגד נתבעות 1. ידיעות אינטרנט (שותפות כללית) 2. ידיעות אחרונות בע"מ פסק דין מבוא 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 70,000 ₪ בגין הפרת זכות יוצרים בצילום שצילמה התובעת. 2. התובעת הינה עיתונאית וצלמת מקצועית. הנתבעת 1 היא המפעילה של אתר חדשות ברשת האינטרנט הנקרא "ynet". הנתבעת 2 היא הבעלים והמוציאה לאור של העיתון "ידיעות אחרונות". הנתבעות פרסמו את הצילום שצילמה התובעת, הן באתר ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", בלא לקבל את רשותה של התובעת ובלא לציין את שמה. 3. התובעת טוענת כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים שלה בצילום, לאחר שהעתיקו אותו מאתר אינטרנט של חובבי צילום בו הוצג על ידה, תוך כדי שינוי הקומפוזיציה של הצילום וקטיעת חלקו התחתון, בו הופיעו שמה של התובעת ולצידו, הסימן של זכות היוצרים שיש לה בצילום. 4. הנתבעות טוענות כי הצילום פורסם במסגרת מדור הסוקר אתרי אינטרנט חדשים ומביאם לידיעת הציבור הרחב. לטענתן, מדובר בשימוש שנעשה בתום לב, לצרכי סקירה ותמצית עיתונאית, ועל כן עומדת להן הגנה לפי ס 2 לחוק זכות יוצרים, 1911. 5. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבעות העיד אילן יצחייק, המשמש הן בתפקיד המשנה לעורך הראשי של אתר ynet והן בתפקיד הכותב והעורך של המדור "עלו ברשת", בו פורסם הצילום שבמחלוקת. רקע ועובדות 6. במהלך מלחמת לבנון השנייה, בחודש יולי 2006, צילמה התובעת במנחת המסוקים של בית החולים רמב"ם בחיפה תמונת צבע ובה צללית זנב מסוק של חיל האוויר ועליו רוכן חייל צה"ל (להלן: "הצילום"). הצילום, יחד עם תמונות נוספות שצילמה התובעת, הוצג על ידה באתר אינטרנט שכתובתו www.picshare.co.il , המאפשר לצלמים מקצועיים וחובבי צילום הרשומים בו להציג צילומים מעשה ידיהם ולקבל עליהם ביקורת ודירוג (להלן: "אתר הצלמים"). יצוין כי בצידו השמאלי התחתון של הצילום, ופיע שמה של התובעת בצירוף הסימן הבינלאומי (c) המורה כי "כל הזכויות שמורות" (ראהנספח 4א לתצהירה של התובעת). 7. ביום 30/7/06, במסגרת המדור "עלו ברשת", שיצא לאור הן באתר האינטרנט ynet והן בעיתון "ידיעות אחרונות", פורסם הצילום, ללא ציון שמה של התובעת, קרי, ללא מה שמכונה בעגה המקצועית "קרדיט". הנתבעות אמנם טוענות בסיכומיהן כי לא הוכח שהצילום פורסם ללא מתן קרדיט לתובעת, אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם האמור בס 19 לתצהירו של יצחייק, בו הוא מודה כי רק ביום 4/8/06, בעקבות פנייתו של הצלם ניב קלדרון אל הנתבעות, הוסף קרדיט לצילום שפורסם באתר ynet. כמו כן, התובעת העידה, ועדותה מהימנה עליי, כי ראתה במו עיניה את הצילום שפורסם ללא מתן קרדיט, אך לא הצליחה לתעד זאת משום שלא היתה לה אפשרות טכנית לתעד את מה שראתה באתר האינטרנט (ע 2 לפרוטוקול). 8. השאלה המרכזית העומדת לדיון והכרעה היא האם באופן בו פורסם הצילום יש משום הפרת זכות יוצרים של התובעת או שמא מתקיים החריג בדבר טיפול הוגן ביצירה לשם סקירה עיתונאית, אשר אינו מהווה הפרה. זכות היוצרים בתמונה 9. אין חולק על כך שהתובעת היא שצילמה את הצילום. יחד עם זאת, לטענת הנתבעות, מדובר בצילום בנאלי וחסר כל מקוריות, אשר אינו ראוי להגנת זכות יוצרים. 10. מאחר ושני הפרסומים נשוא תביעה זו נעשו בחודש יולי 2006, בטרם נחקק חוק זכות יוצרים, התשס"ח – 2007, הרי שיש להיזקק לדין שחל באותה עת, קרי, לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), ולהוראות פקודת זכות יוצרים (להלן: "הפקודה" ). [...] במקרה דנן, אין ספק שלא מדובר בצילום בנאלי אלא בצילום אמנותי, למרות היותו בעל אופי דוקומנטרי. מדובר בצילום ייחודי ומקורי, בעל איכות אסתטית, שצולם בשעת בין ערביים. כישרונה של התובעת בא לידי ביטוי בבחירת נשוא הצילום (הימים היו ימי מלחמה), זווית הצילום, שילוב האור עם הצל ובחירת העיתוי להנצחה. מאחר והתובעת השקיעה מכישרונה ביצירת הצילום, הרי שיש להעניק לה הגנה של זכות יוצרים. הפרת זכות היוצרים 13. כפי שכבר צוין קודם, הצילום פורסם באתר הצלמים כשבצידו השמאלי מופיעים שמה של התובעת והסימן הבינלאומי (c) שפירושו: "כל הזכויות שמורות" (ראה נספח 4א לתצהירה של התובעת). על כן לא עומדת לנתבעות הגנת ס 8 לחוק, שעניינו "מפר תמים" [...] 14. כעולה מנספח 4א לתצהירה של התובעת, אין ממש בטענת הנתבעות לפיה הסימן הבינלאומי – (c), המורה כי כל הזכויות שמורות, לא הופיע לצד הצילום שהוצג בדף הבית של אתר הצלמים. זאת ועוד, ניתן לצפות מיצחייק, עיתונאי מקצועי ועתיר נסיון, המשמש כעורך מדור המתפרסם הן במהדורה מקוונת והן במהדורה כתובה, כי ינקוט משנה זהירות בכל הקשור לשמירה על זכויות יוצרים. אין המדובר בהדיוט שאין לו כל ידיעה, אלא במי שתחום עיסוקו נוגע נגיעה ברורה וישירה לדבר [...] זאת ועוד, יצחייק עצמו העיד כי היה לו ברור שאין לעשות שימוש בצילומים המתפרסמים באתר הצלמים בלא רשות (ע 26 לפרוטוקול). 15. הנתבעות טוענות כי עצם העלאת הצילום לאתר שיתוף מהווה הלכה למעשה הרשאה בדרך של התנהגות לעשות שימוש בצילום. אינני מקבל טענה זו. אתר הצלמים נועד לשם הענקת חשיפה ליצירותיהם של הרשומים בו, לעיני אנשי מקצוע שונים, אשר יכולים, כאמור, לדרג את העבודות ולהעביר עליהן ביקורת. אין בכך משום הרשאה גורפת לעשיית כל שימוש בצילומים, ולראייה, לצד הצילומים המתפרסמים בו, מופיע הסימון בדבר שמירת הזכויות וכן מצויין שמו של הצלם. גם יצחייק העיד כי ראה בשמו של האתר: www.picshare.co.il רמיזה בדבר הרצון לשתף אחרים בתמונות אלו, אולם הבין היטב כי המטרה היא לחשוף התמונות אך "לשתף, בטח לא לגנוב" (עמ 27 לפרוטוקול). על כל אלה, יש להוסיף את העובדה כי שמה של התובעת הופיע לצד הצילום גם באתר הבית, דרכו נחשף יצחייק, לטענתו, לתמונה. לכן, אין ספק שיצחייק היה צריך להבין כי הצילום מוגן בזכות יוצרים. מכאן, שיצחייק לא נקט ברמת הזהירות המקצועית הנדרשת ממנו בעת שהעתיק ועשה שימוש בצילום אשר היה מוגן בזכות יוצרים. 16. הנתבעות טוענות כי עצם העובדה שלכתבה שפורסמה ב- ynet צורף קישור ("לינק") לאתר הצלמים – בו ניתן לראות את שמה של התובעת, מהווה קיום של הדרישה למתן קרדיט. אינני מקבל טענה זו. פרסום שמו המפורש של הצלם לעיני הצופה בפרי יצירתו הינו הכרחי, שכן אין כל ביטחון כי הקורא יטרח להיכנס לקישור המופיע בכתבה כדי להיווכח מיהו הצלם האלמוני. תכלית מתן הקרדיט וייחוסה המיידי והברור של היצירה ליוצרה אינו מתקיים במקרה שכזה. [...] 18. במקרה דנן, למרות שהפרסומים נעשו במסגרת סקירה או תמצית עיתונאית שהעניק המדור "עלו ברשת" לאתרי אינטרנט שונים, כחלק מחשיפתם בפני קהל קוראי המדור, ולמרות שהמטרה היתה ליצור אצל הקוראים תחושה של "טעימה" מאתר הצלמים בו פורסם הצילום על ידי התובעת, לא עומדת לנתבעות הגנת הטיפול ההוגן. [...] 19. לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא עומדת לנתבעות הגנת שימוש הוגן. ממילא יש לקבוע כי הנתבעות הפרו את זכות היוצרים של התובעת בצילום. הפרת הזכות המוסרית 20. לצד זכות היוצרים החומרית ביצירה, קיימת גם זכותו המוסרית של היוצר. [...] 22. במקרה דנן, הנתבעות הפרו את זכותה המוסרית של התובעת ביצירתה, בכך שלא פרסמו את שמה לצד הצילום. אכן, בנוסף לכך הן גם ערכו את הצילום, בדרך של חיתוך חלקו התחתון, אך לחיתוך זה כשלעצמו אינני מייחס חשיבות רבה שכן הדבר נעשה מתוך שיקולי עריכה והרצון להקטין את הצילום המקורי לגודל של בול דואר, על מנת שניתן יהיה לפרסמו. עריכה זו לא פגמה ביצירה ולא סילפה אותה. מכל מקום, די בכך ששמה של התובעת לא פורסם לצד הצילום, על מנת להוות הפרה של זכותה המוסרית. גובה הפיצוי [...] אינני מקבל את טענתן של הנתבעות לפיה מדובר בהפרה אחת בלבד. במקרה דנן מדובר בשתי הפרות, שכן הצילום פורסם הן באתר ynet והן בעיתון ידיעות אחרונות. מדובר בסוגי מדיה שונים, גם אם שני הפרסומים נעשו באותו היום ממש. 24. בנסיבות הענין אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על סך של 10,000 ₪, קרי, בגובה הרצפה הסטטוטורית, שכן לא היתה לנתבעות כל כוונת זדון ליטול לעצמן את הזכויות ביצירה לשם הפקת רווח כספי, ואני מתרשם כי מדובר במחדל שנעשה מתוך רשלנות וקלות דעת. סך כל הפיצוי בגין הפגיעה בזכות היוצרים החומרית הוא איפוא 20,000 ₪. 25. סעיף 4א(5) לפקודה קובע כי תובע, אשר נפגעה זכותו המוסרית, זכאי לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט. פיצויים אלה נפסקים בנוסף לפיצויים בגין הפגיעה בזכות הקניינית, שכן מטרתם לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ובגין הפגיעה בכבודו. [...] 26. בנסיבות הענין, אני סבור כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין כל הפרה של זכותה המוסרית, ובסך הכל, סך של 8,000 ₪. 27. סוף דבר, הנתבעות תשלמנה לתובעת פיצויים בסך של 28,000 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. לקריאת פסק הדין המלא

עיראק תופסת את המקום הראשון בסיכום הכולל של זירות הקטל לכתבים ולצלמים ברבע המאה האחרונה

לא רק חיילים אמריקאים משלמים בחייהם על ההרפתקה העיראקית של גורג בוש: מאז שהחלה המלחמה ב־2003 ועד סוף השנה שעברה נהרגו ונרצחו שם לא פחות משישים עיתונאים, מרביתם מקומיים ומיעוטם זרים. בכך תופסת עיראק את המקום הראשון בסיכום הכולל של זירות הקטל לכתבים ולצלמים ברבע המאה האחרונה. במקום השני: אלגיריה, שבה נהרגו בין 1993 ל־1995 58 עיתונאים. בהמשך הרשימה: קולומביה, עם 52 עיתונאים הרוגים מאז 1986 ועד 2005; יוגוסלביה לשעבר, שם נהרגו בין 1991 ל־1995 36 עיתונאים; והפיליפינים עם 36 אנשי תקשורת שנהרגו בין 1983 ל־1987. את הנתונים פרסמה לאחרונה "הוועדה להגנת עיתונאים", גוף בינלאומי שמרכזו בניו־יורק, הנאבק למען עיתונאים ברחבי העולם הנמצאים בסכנה, וגם מתעד את גורלם. גיליון 61, מרץ 2006

העיתונות ביוון מואשמת בקרבה יתרה לשלטון | העיתונות בישראל מתהדרת בהיותה כלי נשק במלחמת ההסברה | ויצחק לאור מוסר את גרסתו

מותם של שלושה אזרחים, ובהם אשה בהריון, מזניק את יוון אל כותרות כל עיתוני הבוקר, למעט "הארץ" (שם קוראת הכותרת הראשית: "ארצות-הברית הצטרפה לדרישה לפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני", טור פרשנות מאת אלוף בן). שלושת היוונים מתו כשנלכדו בסניף בנק אתונאי שהוצת על-ידי מפגינים זועמים. ההפגנה – מחאה על פשיטת הרגל של המדינה ועל הגזירות הכלכליות הקשות שיוטלו על אזרחיה בתמורה לקבלת תמיכה כלכלית. המציתים, כך מודגש חזור והדגש בדיווחים השונים, הם מה שנקרא בעברית עכשווית "קומץ" – קבוצת אנרכיסטים קטנה יחסית שניצלה את השביתה הכללית והפגנות המחאה למטרותיה (התנגדות אלימה למשטר באשר הוא משטר). "זה רק יחמיר", קוראת כותרת טורו של אנטוניו קרפטופולוס, עיתונאי יווני, הכותב ל"ידיעות אחרונות". בטור קובע קרפטופולוס כי מותם של שלושת היוונים אתמול "היה לשווא". "אולי", הוא מסייג, "תהיה לכך השפעה קצרת טווח [...] אבל זה לא יחזיק מעמד. בקרוב מאוד תפרוץ האלימות שוב. לכן חייבים למצוא הסדר חברתי, כזה שיאפשר לאלה ששכרם קוצץ את היכולת לרכוש מוצרי מזון בסיסיים במחיר נמוך יותר". מטורו של קרפטופולוס עולה כי העיתונאים היוונים היו שותפים לשביתה הכללית, עד שפשטו שמועות על ההרוגים ו"ועד העיתונאים החליט לקטוע את השביתה ולהחזיר אותנו לעבודה במערכות כדי שאזרחי יוון יוכלו לדעת מה קורה לא רק באמצעות הכתבים הזרים". קשה להעלות על הדעת גזירה כלכלית כלשהי שתוציא לרחובות ישראל מאות אלפי מפגינים זועמים. קשה עוד יותר להעלות על הדעת שביתה כללית במשק הכוללת את מערכות החדשות הישראליות. "מעריב" ראוי הבוקר לשבח. זהו העיתון היחיד שקוראיו יכולים לקרוא על הנעשה באתונה דיווח עדכני ופרי עדות אישית מאת כתב ישראלי . ויקטור אליעזר, הכותב לעיתון מבירת יוון, מתאר את האלימות והכאוס, ובין היתר גם את שביתת העיתונאים. תיאור אחרון זה בא מנקודת מבט של מי שההפרטה ושבירת האיגודים המקצועיים בעיתונות הם עבורו המובן מאליו. "אפילו כלי התקשורת שבתו מעבודה", כותב אליעזר, "מה שהוסיף לאווירת הכאוס ואי-הוודאות. רק בשעות אחר הצהריים החליט איגוד העיתונאים להפסיק את השביתה כדי לדווח לציבור על המהומות. עד אז לא היו עדכוני חדשות ברדיו, בטלוויזיה ובאתרי האינטרנט. כך, במשך שעות ארוכות, הפכה אתונה לעיר מנותקת מהעולם, והתושבים נזכרו בימים האפלים של שלטון הדיקטטורה, כאשר האזינו בסתר לדיווחי הרדיו של רשת BBC". "לא צפיתי את המשבר הנוכחי שיוון שקועה בו", מודה שמעון פרנס, המספק אף הוא את תובנותיו לקוראי "מעריב" (הביא לדפוס: ערן סויסה). המומחה למוזיקה ותרבות יוונית מדגיש כי "היוונים הם העם הכי פוליטי שיש", ועל כן הוא מצטרף לדעת קרפטופולוס וטוען כי "זה רק הולך להיות הרבה יותר גרוע". בעיתון "הארץ", כאמור, הכותרת הראשית אינה עוסקת ביוון. גם הסיקור החדשותי של האירועים במדינה זו מצומצם ושטחי ביחס לעיתונים אחרים, ומתמצה בידיעה קצרה מאת סוכנות AP ("דה-מרקר" מדווח בהרחבה על הפן הכלכלי, כמובן, כולל ידיעה [סוכנות הידיעות בלומברג] תחת הכותרת "עשירי יוון בורחים לבריטניה – ומחירי בתי היוקרה בלונדון זינקו ב-21% באפריל"). בטור פרשנות ב"הארץ" מזכירה אבירמה גולן את תרומתה של העיתונות היוונית לפשיטת הרגל של המדינה. "בעל הטור אלקסיס פפחלאס מהעיתון קתמריני", מציינת גולן, "פירסם השבוע מאמר חריף במיוחד, שבו הוא מאשים את עצמו ואת חבריו העיתונאים במה שהוא מגדיר חלקה של העיתונות במשבר. פפחלאס מכה על חטא, וטוען בין השאר כי העיתונות לא ערכה בזמן תחקירים על פרשות השחיתות הגדולות במשק, ודיווחה עליהן רק כאשר גורמים זרים החלו לנהל בעניינן חקירה. העיתונות היוונית קרובה יותר מדי לשלטון, ולא ידעה להרחיק עצמה ממנו, הוא מאשים. בכך, הוא מסכם, תרמה העיתונות לעיוורון הגדול של הציבור ביחס למצבה הכלכלי האמיתי של יוון". "במשרד החוץ ובמערכת הפוליטית בירכו אתמול על תחקיר מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות שבו נחשף עברו האפל של השופט ריצרד גולדסטון". במלים חגיגיות אלו נפתחת הבוקר ידיעה מאת איתמר אייכנר וצביקה ברוט ב"ידיעות אחרונות". "במשרד החוץ הגדירו את התחקיר חומר נפץ הסברתי", מציינים בגאווה אייכנר וברוט. "שר החוץ אביגדור ליברמן מתכוון להורות לאנשי משרדו להעביר את המידע שהתפרסם בעיתון על עברו של גולדסטון לכל נציגויות ישראל בעולם כדי שישתמשו במידע בפעילות ההסברה שלהם". אבוי לעיתון שזו גאוותו. הקרבה לשלטון ושירות צרכיו, שביוון עיכבה פרסום תחקירים על פרשות שחיתות במשק, מתבטאת במקרה הזה בכך שהעיתון מספק נשק אפקטיבי למלחמת ההסברה של מדינת ישראל. במקום שידווח אמת מטרידה על בעלי הכוח בישראל, הוא מדווח אמת מטרידה על מבקריה. במקום שמערכת עיתונאית תבצע תחקיר עצמאי על מעשי צה"ל בעזה, תנסה לדובב חיילים שהשתתפו בקרבות או תנסה לשלוח עיתונאי מטעמה לתוך רצועת עזה כדי לשוחח עם תושבי המקום, היא משקיעה משאבים כדי לחשוף את עברו של מי שעשה זאת במקומה (גם זאת עדיף על פני מערכת עיתון דלת תקציב שמסתפקת בטורים פובליציסטיים וציטוט דו"חות של ארגונים עצמאיים). אתמול, נזכיר, דווח ב"ידיעות אחרונות" כי השופט גולדסטון, שחיבר דו"ח ביקורתי על פעולות צה"ל בעת מבצע "עופרת יצוקה", שיתף פעולה עם חוקי הגזע הדרום-אפריקאיים כשכיהן כשופט במדינה. התחקיר המלא על גולדסטון, מאת תחיה ברק וצדוק יחזקאלי, יפורסם מחר, במוסף "7 ימים". לא בטוח שכדאי לפרוץ בקריאות שמחה בעקבות הגילויים על עברו של גולדסטון. חיטוט בעבר של דרום-אפריקה עלול להעלות מן האוב גם את שיתוף הפעולה של ממשלות ישראל והאליטה העסקית הישראלית בשנות השבעים והשמונים עם המשטר הגזעני במדינה, בתקופה שבה הלך ונעשה מבודד ומוקצה בעולם. מכל מקום, כאמור, התחקיר המלא יפורסם רק מחר, אבל הבוקר כבר יש מי שטורח להביא את תגובת גולדסטון. עקיבא אלדר, עיתונאי "הארץ", ערך עימו ראיון טלפוני. "לא נעים להיות מעורב בהטלת עונש מוות ותמיד התנגדתי לכך", אומר גולדסטון לאלדר ומוסיף: "זו היתה דילמה מוסרית, אך הגישה היתה שעדיף להילחם מבפנים מאשר לא להילחם כלל". ביחס לפרסום אתמול ב"ידיעות אחרונות" אומר גולדסטון: "מעולם לא הושמעו נגדי האשמות מהסוג הזה. לא כשקיבלתי תואר דוקטור כבוד מאוניברסיטה העברית, לא כשהתמניתי לשופט על-ידי נלסון מנדלה או כשהתמניתי על-ידי האו"ם לעמוד בראש בית-המשפט לפשעי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר". נלסון מנדלה סלח לגולדסטון על היותו חלק ממנגנון האפרטהייד, דרום-אפריקה סלחה לישראל על השנים הארוכות של תמיכתה במשטר הגזעני, ישראל כמובן סלחה לעצמה, אבל מסתבר שהיא אינה מסוגלת לסלוח למי שמעז למתוח עליה ביקורת. גם השופט גולדסטון איבחן זאת. "לישראל יש בעיה להתמודד עם ביקורת", הוא מציין באוזני אלדר. כתבת השער של עיתון "העיר – תל-אביב" היא רשימה מאת יצחק לאור, המספק את גרסתו לסערה התקשורתית שבמרכזה עמד לפני שלושה חודשים, כשעל פני השטח עלו טענות והאשמות כי אנס אשה והטריד מינית נשים רבות שהיו בסביבתו הקרובה. גרסתו של לאור מתפרשת על פני שמונה עמודים. בקצרה, לאור מכניס את הטענות נגדו למדור המאויר מהעמוד האחורי של מוסף "גלריה", זה המתאר אירועים בדיוניים בחיי ידוענים תחת הכותרת "דברים שלא קרו". פרט להכחשה גורפת ופרטנית ("לא תחבתי רגל ולא דחקתי את עצמי פנימה כמו שתיארה", מדגיש לאור ביחס לטענות של אשכר אלדן כהן, שהגישה נגדו תלונה במשטרה על אונס, ומוסיף כי יחסי המין איתה היו "בהסכמתה המלאה"), לאור כותב בהרחבה על תחושותיו האישיות בימים שבהם עמד במוקד תשומת הלב התקשורתית, מהימים שבהם השמועות בעניינו פשטו בבלוגוספירה, ועד לתקופה שנאלץ להתמודד עם עיתונאים מכלי תקשורת מרכזיים יותר. "עלילת הדם נגדי", מגדיר זאת לאור בכותרת רשימתו. הוא כותב כי "היה זה לינץ לכל דבר, עם טוקבקים רעילים, כתבות, תוכניות טלוויזיה ורדיו ששפכו את דמי", וכי "כל מי שעיניו בראשו יכול היה להבחין ביד מכוונת. "שלושה חודשים חלפו", מוסיף לאור, "שום תלונה חדשה, להוציא את העניין הזה של אשכר, כמובן, שום הזמנה למשטרה, שום חשד במובן היחיד שיש למלה חשד". לאור מלא כעס על הבלוגריות שהציפו לראשונה את הטענות נגדו, ומלא בוז לאמצעי התקשורת שנתנו לטענות הללו ביטוי. "המקור היא תוכנית לא ממש רצינית, בלשון המעטה. מבחינת עפר שלח, הרס חיי אדם זה בערך כמו לקשקש משהו על מכבי פיק אנד רול תל-אביב", כותב לאור למשל על התוכנית שהובילה את הפרסומים בעניינו, ומוסיף כי בכוונתו להגיש תביעת דיבה, לא רק נגד "המקור". בין שלל התגובות שמעוררת כתבתו אומרת אלדן כהן: "מצער שעיתון הארץ ממשיך לתת לו במה ומצער שעיתון העיר, השייך לאותו מוציא לאור, נותן לו במה חופשית להשתלחויותיו". רביב דרוקר ממליץ ללאור לא לתבוע דיבה ("יש סיכוי שמספר דו-ספרתי של נשים יגיע לספר על הטרדות מיניות קשות במשך עשרות שנים"), ואילו מחדשות 10 נמסר בתגובה כי "העובדה שאיציק לאור חושש מראיון עיתונאי והסכים למסור את תגובתו רק במאמר פובליציסטי פרי עטו, נטול שאלות עיתונאיות וללא עריכה, היא לא מקרית". כיוון שאכן מדובר ברשימה מאת לאור ולא בראיון איתו, לא ניתן היה לעמת אותו ישירות עם כמה מהעדויות והטענות נגדו. נוסף על כך לא ניתן היה לשאול אותו מדוע החליט לפרסם את גרסתו כעת, חודשים לאחר שהפרשה באה לעולם בסערה וכבר הספיקה לדעוך אל השכחה. יכול להיות שמבחינת לאור, היתה זו טעות לשתוק לפני שלושה חודשים וטעות נוספת לעורר מחדש את הפרשה כיום. בטוח שמבחינת "העיר" מדובר בויתור על עצמאות עיתונאית לטובת הזכות לפרסם טקסט שיעורר עניין בקרב קוראים רבים. בטוח גם כי על אף זאת, גרסתו של מי שמואשם תמיד תהיה תרומה חיונית לדיון הציבורי. בעיתונים שונים מוזכר הבוקר אריק קליין, שהכריז לפני כשנה על עסקת ענק למכירת המצאתו – מדבקה המתריעה על התקף לב. קליין שב לביקור בעמודי הכלכלה לאחר שבמסיבת עיתונאים שערך בהודו הכריז על המצאה נוספת פרי מוחו – טכנולוגיה לייצור אנרגיה סולארית בעלות של כמחצית מהמוצע כיום בשוק. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מראיין איתי שמושקוביץ את יועץ התקשורת המייצג את קליין, אייל ארד. בין היתר נשאל ארד באשר לאותה מדבקה מהפכנית, ובתשובה אומר כי אכן נסגרה עסקה למכירתה, לא עם חברת MSI תמורת 370 מיליון דולר, כפי שנטען בשנה שעברה, אלא עם חברה אחרת ו"בסכום גבוה יותר". 1. "בכירים: אהרונוביץ מתנגד להרעת תנאי האסירים הבטחוניים", קוראת כותרת ידיעה קצרה מאת שלמה צזנה המתפרסמת הבוקר ב"ישראל היום". השר לבטחון פנים "נשען על חוות דעת שהעביר השב"ס בנושא, לפיה החלטה שכזו תגרור התקוממות של אסירים בטחוניים שעלולה להתפשט גם לשטחי הרשות, ואף בקרב המגזר הערבי-ישראלי", מוסבר בידיעה. בשער "מעריב", לעומת זאת, מדווח כי "השר לבטחון פנים והגורמים הרלבנטיים הסירו התנגדותם" מהתוכנית להרעת תנאי האסירים הבטחוניים. בן כספית מדווח כי בדיון שקיים אמש אהרונוביץ "התבטאו מספר גורמים כי ייתכן ומהלך כזה [הרעת תנאי האסירים] אף יזרז את חידוש המגעים בעניין שליט". 2. עו"ד אלי זהר מפרסם ב"דה-מרקר" מאמר תחת הכותרת "גבולות לעיתונות". זהר ממליץ לאכוף את כללי הסוב-יודיצה, ליצור כללי אתיקה משותפים לעיתונאים ולפעול למניעת הדלפות. "תופעת ההדלפות היא החמורה ביותר ומהווה כלי משמעותי בידי בעלי אינטרסים לקידום עניינם", כותב זהר. "תופעת ההדלפות יוצרת חשיפה לתקשורת של חומרים חלקיים מחקירה, היוצרים לרוב תמונה מעוותת של העובדות ומשפיעים על דעת הקהל". ב"הארץ" מדווחים ליאל קייזר ותומר זרחין כי יש מי שנענה להמלצותיו. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין החליט להילחם בהדלפות מחקירות אנשי ציבור. "עם דרכי הפעולה שייבחנו בדיון", נכתב, "שיפור אבטחת המידע בפרקליטות ובמשטרה, פיקוח ובקרה על חומרי חקירה המופצים בין חוקרים ופרקליטים, ואולי אף שימוש במכונת אמת לאיתור מדליפים". 3. בתחתית עמ 18 של "מעריב" תצלום מוזר, מעין עיבוד מחשב נטול קרדיט המופיע תחת הכותרת "שטים אל המוזיקה". נראות בו משפחות המבלות על שפת הירקון כשבנחל שטות רפסודות עץ שעליהן מנגנות להקות. גם הטקסט הנלווה לתצלום נטול קרדיט. ההסבר: מדובר בפרסומת לאירוע "ביוזמת סלקום ובמסגרת פעילות למשפחה", המתחזה לידיעת תצלום חדשותית. איציק סבן והדס שטייף, כתבי הפלילים של "ישראל היום", מדווחים הבוקר כי משטרת ישראל פתחה דף ברשת החברתית פייסבוק. ברק רביד, כתב "הארץ", מדווח כי השב"כ חקר בנמל התעופה בן-גוריון במשך שש שעות את "הליצן המפורסם ביותר בספרד", ולבסוף הורה לגרשו חזרה לספרד בשל "חשדות לגביו" . לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי המשא-ומתן בין משרד האוצר לרשות השידור התפוצץ. אלי ברדנשטיין מדווח ב"מעריב" כי "לראשונה בתולדות המדינה מונה לראש הממשלה דובר לתקשורת בערבית". על-פי הדיווח, הדובר הוא אופיר גנדלמן, לשעבר דובר משרד החוץ לתקשורת בערבית. ב"כלכליסט" מדווח [סוכנויות הידיעות] על עלייה של 10% בהכנסות העיתונים הבריטיים שבבעלות חברת ניוז-קורפ שבשליטת איל התקשורת רופרט מרדוק. עוד מדווח כי מרדוק אמר אתמול ש"כל הסימנים מעידים שההכנסות מפרסום בעיתונים ימשיכו לעלות". "זה זוועה מה שקורה היום בעיתונות. אתה צריך מדריך לקורא הנבוך. אתה כבר לא מאמין לכלום", אומר רביב דרוקר לורד רמון-ריבלין, בראיון נרחב עימו שהתפרסם השבוע במגזין "ליידי גלובס". דרוקר מתייחס בראיון ל"ישראל היום" ("זה חינמון שלחלוטין מוטה לטובת ראש הממשלה. אני לא חושב שצריך להילחם בו בצורת חוק [...] בואו נעשה עבודה עיתונאית ראויה, ונוכיח את הקשר. בעבודת תחקיר צריך להראות כמה כסף העיתון הזה מפסיד לחודש. אם הוא לא הוקם למטרות פוליטיות הוא הרי צריך להרוויח – ואם נוכיח את זה, יופעל המנוף הנכון") ומנצל את ההזדמנות כדי להחמיא ליאיר לפיד. בתשובה לשאלה על דעתו באשר לאפשרות שלפיד יצטרף לפוליטיקה ברשימה עצמאית, אומר דרוקר: "אני בעד. בעיני הוא דמות מאוד ראויה [...] אני לא מבין למה כל-כך שונאים אותו [...] זה נראה לי ילדותי. אולי בגלל שהוא יותר מדי במיינסטרים, והסיגרים. הוא יותר מדי חבר של בעלי ההון והפוליטיקאים. הוא בנאדם סופר-מוצלח, שוחר טוב, לא נתפס במעשה רע מימיו. אולי זה קשור לשנאת החזקים". עמוד שלם במדור התרבות של "גלובס" הוקדש אמש לפסטיבל הספרות הבינלאומי בירושלים [אסתי סגל]. למרבה הצער, במקום דיווח עיתונאי על הנעשה בפסטיבל, העמוד כלל רק תצלומים וציטוטים מפי אורחי הפסטיבל ובפועל תיפקד כמדור רכילות מורחב.

הירשזון וטופז מתחרים על מקום בשערי העיתונים | נתניהו קוטף את הכותרות הראשיות | וכספית שוב מסתבך

נתניהו, כידוע, עומד לנאום "נאום מדיני" בתחילת השבוע הבא, שיהיה מעין נאום תשובה לאתגרים שמציבים "נאום קהיר" של אובמה ומדיניותו של אובמה בכלל (קרי: עצירת ההתנחלויות, הכרה בצורך במדינה פלסטינית על אדמת ארץ ישראל). האם אובמה מצפה לנאומו של נתניהו? האם הציפייה הזו טבולה באווירת פיוס והרמוניה? לפי העיתונים "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום", התשובה היא כן. "שיחת פיוס בין נתניהו לאובמה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אובמה לנתניהו: מצפה לנאום" היא של "מעריב". "אובאמה לנתניהו: מצפה בעניין לנאומך" היא כותרת הגג על שער "ישראל היום". תורף הידיעות: אובמה התקשר לנתניהו לשיחת פיוס, לפי כמה מהעיתונים גם כדי לנסות להשפיע ולמתן את תוכן הנאום העתידי. לפי "ידיעות אחרונות", הממשיך בקו שלו מאתמול, נתניהו אכן עתיד "להכיר בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים מסוימים". רק ב"הארץ" מקלקלים את החגיגה עם הכותרת הראשית "נתניהו: הנשיא אובמה חותר לעימות עם ישראל כדי לרצות את העולם הערבי". שיחת הטלפון עם אובמה נדחקת לכותרת המשנה: "ראש הממשלה חושש כי תוכנית השלום שיציג נשיא ארה"ב בחודש הבא תכלול עמדות שאינן נוחות לישראל. מקורביו: ראש מטה הבית הלבן רם עמנואל עומד במרכז המחלוקת ביחסים. נתניהו עידכן את אובמה על כוונתו לשאת נאום מדיני ביום ראשון". חתום על הידיעה אלוף בן. ואגב מדיניותו של נתניהו – מדיניותו של שר הפנים שלו, אלי ישי, עלתה אתמול לכותרת הראשית של "הארץ" ("השר ישי יקצה עשרות מיליוני שקלים לפיתוח ההתנחלויות"; מזל מועלם) והיום משמשת שק חבטות בעמודים הפנימיים. ב"הארץ" מוקדש לה מאמר המערכת ("לרסן את ישי"), שכרגיל מזהה את טובת הכלל כמוטיבציה המפעילה אך ורק את אנשי "הארץ", ואילו ב"ידיעות אחרונות" מפרסם אביעד קליינברג מאמר עוקצני בגנותו של ישי ("זקוף מתחת לשולחן"). אף שנאום אובמה הוא כבר היסטוריה רחוקה ("אם המוות הוא אמן מגרמניה, כדברי פול צלאן, השכחה היא רב-אמן מישראל", ציטט רינו צרור את אדם ברוך במוסף השבת של "מעריב" בשישי האחרון), נמצאים עדיין עיתונאים שרק עכשיו מספקים את תובנותיהם על אודותיו. מטבע הדברים, ממרחק הזמן הגדול של כמעט שבוע נשתכח כבר לגמרי הרושם הבלתי אמצעי של הנאום ובעיקר של הנואם, ונשתיירו רק המלים. אלו, כותב היום עמוס כרמל בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות", "לא היו הצד החזק של המופע המתוקשר הזה", כלומר הנאום, ש"איננו נמנה עם הקומץ הזעיר מאוד של בשורות גדולות". מסר דומה, אבל שונה, הגיש כאן שלשום חנוך מרמרי ("המרחק שבין מסוגנן לדגול"). כרמל מצטט את רוגר כהן, בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" ומתומכיו של אובמה, שקבע כי "בנאום הזה לא היתה שורה שיכולה להיחרת בזיכרון". בנאום הזה היה נואם מוכשר ולא היו חזון או תוכניות פעולה, טוען כרמל. יואל מרקוס לעומתו כותב בעמוד הדעות של "הארץ" כי "המלים הרעידו את הלבבות והכעיסו את הרשעים", אולם עומד על חוסר האיזון שבנאום (אובמה הקביל בין השואה היהודית לסבל הפלסטינים, אולם לא טרח להזכיר כי סבלם הוא פועל יוצא של סרבנותם ושנאתם לישראל. טוב שיש מישהו ב"הארץ" שטורח להזכיר זאת). בסך-הכל, כותב מרקוס, "נאומו בן ה-50 דקות לא היה בעדנו ולא היה נגדנו, אלא נועד לנטרל את העוינות של הערבים ושל האסלאם המתלהם כלפי ארצות-הברית והעולם החופשי כולו". "הישראלים שיקרו לנו כל השנים", ציטט בן כספית את גורג מיטשל, שליח הנשיא אובמה למזרח התיכון, בשישי האחרון במוסף לשבת של "מעריב" (וקודם לכן ביום חמישי). הדברים נאמרו כביכול "בשיחה עם מנהיג יהודי בניו-יורק". "משפט מדהים, חסר תקדים, מרחיק לכת, אבל גם נכון". מדהים? יכול להיות. חסר תקדים? ייתכן. מרחיק לכת? אולי. נכון? כנראה שלא. איתמר אייכנר מביא היום בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות" הכחשה מפיו של מיטשל: "פברוק מוחלט"; "הסנטור היה המום לקרוא שמייחסים לו את האמירה כביכול שהישראלים שיקרו לנו כל השנים האלה בנושא ההתנחלויות. הסנטור מבקש לציין שהציטוט שיוחס לו שקרי לחלוטין". אייכנר טוען גם כי המנהיג היהודי היחיד שמיטשל נפגש איתו ביום שבו נאמר לכאורה המשפט המצוטט הוא מורט צוקרמן, ומביא גם את הכחשתו: "הפרסום היה שקרי לחלוטין. זו שערורייה". "ידיעות", בכל מקרה, כלל אינו מזכיר את שמו של "מעריב" או של בן כספית כמפיצי הידיעה. האם כספית פירסם שקר ופברוק מוחלט, או שמי שמשקר הם המכחישים בעוד המקור של כספית תופס רגליים קרות ומתנער מהסיפור? תשובה על כך לא תמצאו ב"מעריב", שמתעלם לגמרי מההכחשה. אם זכרוני אינו מטעני, רק בעת האחרונה הגיב כספית לשני סיפורים שלו שהוכחשו (ובוודאות לאחד), ופירסם הסבר נפתל להצדקתו. העובדה שהפעם אינו עושה זאת מחשידה. מכל המקומות, גרסתו של "מעריב" מופיעה דווקא ב"ישראל היום". שם מביא שלמה צזנה את דבר ההכחשה ומציין כי "מעריב" עומד מאחורי הסיפור, שמקורו ב"מברק סודי שהגיע לירושלים מהקונסול הכללי" ונמצא בידי "מעריב". הגרסה הזו מתאימה לעובדה שביום שישי ציטט שלום ירושלמי את הסיפור באותו מוסף של "מעריב", אולם בצורה כזו שייחסה את הציטוט לשיחות בין מיטשל לצוות הישראלי שנפגש איתו בלונדון. קריקטורה של עמוס בידרמן בעמודי הדעות של "הארץ" ממחישה יפה את הרושם המצטבר של פרשיות הפלילים המתוקשרות של העת האחרונה. בקריקטורה נראים אברהם הירשזון, דודו טופז וחנן גולדבלט בתא בית-כלא. הכיתוב אומר: "האח הגדול VIP 2". הירשזון וטופז מתחרים היום ראש בראש על המשבצת המבוקשת של עבריין ה-VIP בשערי העיתונים. הירשזון משום שהורשע אתמול בבית-המשפט, וטופז מפני שנחשפו פרטים נוספים על תכנוניו הפליליים. "ישראל היום" בוחר בהירשזון ומעניק לו את הכותרת הראשית הבוטה, האינפנטילית, אבל גם, מה לעשות, המתבקשת: "שר האוצר גנב". כותרת המשנה מסכמת: "עכשיו זה רשמי: בית-המשפט קבע כי שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון גנב שני מיליון שקל. השופטת ברכה אופיר-תום: לגרסת ההגנה אין ידיים ורגליים. התביעה תדרוש: מאסר ממושך. הירשזון: אערער". דן מרגלית מוחא כפיים "לקציני המשטרה ולאנשי מבקר המדינה ולקומץ העיתונאים שלא הרפו מפרשת הירשזון למרות ההכפשות ולמרות האיומים על שמם הטוב". "שרץ עבריינים" קורא לו מרגלית ו"מי שהשחית הסתדרות שלמה". הוא מקנח בקריאה להירשזון להסגיר "פוליטיקאים אחרים" שגנבו איתו מהקופה. מרדכי גילת אינו מסתפק ב"אחרים", וכותב כי "הירשזון התרועע שנים בחברת אנשי שררה בעלי תפיסת עולם חולה ומעוותת". הוא מונה את אולמרט, אורי מסר, שלומי עוז ועוד אלמונים. גם מרגלית וגם גילת קוראים לבית-המשפט לגזור על הירשזון עונש מאסר ממושך. דודו טופז נדחק לתחתית שער "ישראל היום", עם הכותרת "טופז תיכנן לפגוע גם בגרושתו ובבעלה". ב"מעריב" הכותרת עסיסית הרבה יותר, וזוכה למיקום בולט הרבה יותר: "החשד: טופז הזמין גם את חיסול גרושתו". הירשזון מופיע רק במשבצת קטנה בתחתית השער. המקום קטן כל-כך שיש בו מקום רק למשנה קצר, לדיוקן ראש של המורשע ולכותרת בת מלה אחת: "גנב". ב"הארץ" הירשזון וטופז מקבלים מקום בתחתית השער, שפרסומת לספה מצמצמת מאוד את ממדיו. טופז זוכה גם ללוגו ("פרשת טופז"). ב"ידיעות אחרונות" לא רוקדים על הדמים בקונטרס הראשי, ומקדישים להירשזון את שער המוסף היומי ("הקזינו של הירשזון"). טופז, לעומת זאת, מקבל מקום בולט ביותר: תמונתו לצד אשתו לשעבר מודפסת ולצדה כותרות המצטטות את החשדות המשטרתיים עם פרטים מרעישים – החיסול המתוכנן נועד להיעשות ב"מטען נפץ", כשהגרושה בהריון. ועוד פרט מרעיש: טופז ניסה, ככל הנראה, לפגוע גם בכתב "ידיעות" רז שכניק, מאחר שהלה "לא כתב עליו וקידם את תוכניותיו ואת הופעותיו בשנים האחרונות וגם פירסם ידיעה על כך שבקשת לא מעוניינים בו יותר". מאחר שעבודתו העיתונאית של שכניק מתמקדת בעיקר בסיקור רדוד של עולם הבידור, וגם בקידום תכנים שלבעל הבית יש אינטרס בכתיבה עליהם, הרי שבניסיון לכאורה לפגוע בו על רקע אי-כתיבה על כוכב הזבל הבידורי טופז יש אירוניה חריפה במיוחד. ובעצם, בכל הפרשה ההזויה הזו. כוכב אחר שעבר מכרוניקות הדיווח על אודות העולם הלגיטימי לכרוניקות הפלילים הוא הכדורגלן חיים רביבו. העיתונים מדווחים כי רביבו קיצר את ביקורו בארץ בשל אזהרות המשטרה על איומים על חייו, המיוחסים לעבריין שלום דומרני. על רקע זה מקומם עוד יותר להיזכר בסרט המלוקק והמתחנף של "עיתונאית" הספורט אופירה אסייג, "האמת של חיים רביבו" ששודר בערוץ 10, שבו הוכחשו בשפה רפה החשדות שרביבו הסתבך עם העולם התחתון וכי זו הסיבה לעזיבתו את הארץ. בבלוג "מדידות מה-BuySide" כותב אורי רונן על כתבה של שרון שפורר שהתפרסמה אתמול בבולטות ב"דה-מרקר" (כתבת השער האחורי) ועסקה באג"ח נידחות של בנק לאומי. מעבר לעיסוק הלשוני במונח "אג"ח נידחות" (המסקנה בתגובות: מדובר בטעות שנולדה בספרים של לאומי והועתקה על-ידי דה-מרקר. המינוח הנכון הוא "אג"ח בדרגה שנייה"), כותב רונן כי הקביעה של שפורר כי "לאומי הוא הבנק היחיד שחושף את הרכב קרן ההון, ומאפשר למשקיעים להבין אילו גורמים עשויים להשפיע על גודלה הכולל של הקרן ולהעריך את אפשרויות ההשפעה על דו"חות הבנק", טעונה הוכחה. רונן מצטט קביעות נוספות שהן לדעתו בעייתיות ומסכם בתהייה (הניסוח שלי): האם הכתבה החיובית על אודות לאומי, השבחים המסוימים מאוד לראשיה והעקיצות הספציפיות כלפי בנק אחר שכיכב לאחרונה בכותרות אינם מלמדים על יחס של איפה ואיפה מצד "דה-מרקר" כלפי הבנקים שהוא מסקר?

העיתונות הכלכלית עלתה כפורחת על גלי הגאות בשוק ההון, והטיפה בלהט אידיאולוגיות חומרניות. עכשיו, כשמוסדות פיננסיים קורסים מכל עבר, מישהו חייב לנו התנצלות

שנים על שנים אנחנו סופגים בתקשורת ומעל כל בימה רמה את שטיפת המוח על נפלאות השוק החופשי, וכל מי שמעז להשמיע בדל של פקפוק בתבונה שבהתמכרות לשיטה כלכלית-חברתית כלשהי, על אחת כמה וכמה כזו הנשענת על אינספור גורמים נעלמים ובלתי נשלטים – מוקע כטיפש מעורר רחמים שהאידיאולוגיה העבירה אותו על דעתו. מדורי הכלכלה כבר אינם מספיקים, וקמים עיתונים שלמים שמשתתפים בחגיגת השוק החופשי ונפלאותיו, ואפילו מובילים אותה. העיתונים הללו נחשבים סיפור הצלחה מעורר קנאה עד כדי כך שאחרי "גלובס" בא "דה-מרקר", ו"ידיעות אחרונות", שלא רצה לפגר, הוציא את "כלכליסט". אם שכחתי מישהו, אני מתנצלת. כולם באותה רוח, באותן סיסמאות, באותן אקסיומות שאין לערער עליהן. לא חולף כמעט שבוע שבו איננו נחשפים לאנשים ש"עשו את זה", באמריקה, באירופה ואצלנו, או לרשימת בעלי המטוסים הפרטיים והיאכטות והמגדלים על כל פריט ופריט שיש בהם. כל קבוצת צעירים שממציאה איזה חידוש מסעיר בעולם המחשבים וממהרת חיש קל למכור אותו בכמה מיליונים מועלית על נס לאו דווקא בגלל הרוח החדשנית וההרפתקנות האינטלקטואלית, אלא משום שהצטרפה סוף-סוף לרשימת ה"מסודרים". וכולנו קוראים ואוכלים את הלב. מי שסתם עובד למחייתו ומנסה לתת ביטוי לאישיותו ולכשרונו, וגם להסתדר עם המשכורת, נחשב לוזר גמור. קנה-המידה היחיד להצלחה הוא התמורה הכספית שהיא מביאה. התערבות המדינה במהלכי השוק וביחסי העבודה נחשבת לדבר מאוס שהדעת אינה סובלת; שריד של תקופה שטוב שעברה מן העולם יחד עם הדינוזאורים. נכון, הסוציאליזם והכלכלה המתוכננת הרוויחו ביושר את הביקורת נגדם, וקשה להתווכח עם ההיסטוריה, אבל גם הצעות לווריאציות עדכניות יותר של התורות הכלכליות-החברתיות המקובלות נידחות על הסף. ולפתע, שומו שמים. משהו משתבש בשוק החופשי, עד שהוא נופל ומאיים להפיל איתו גם את מי שלא חגג אפילו לרגע, לפחות לא מתוך בחירה. לפתע נזכרים כולם שלממשלה יש מחויבות לא להניח לגורמים כלכליים גדולים ליפול. אפילו האמריקאים מבינים את זה ואינם מהססים להלאים בנקים וגופים פיננסיים אחרים. העיתונים אינם יכולים להתחמק מהסיפור, כמובן, לא רק העיתונים הכלכליים. עכשיו כולם נזכרים במשבר הגדול מלפני שמונים שנה כמעט, וסופקים כפיים. רק שבמקום גשם של ניירות בוול-סטריט, או אנשים קופצים מהגגות (בעצם, ההיסטוריה יודעת לספר שלא רבים כל-כך התאבדו באותו יום מר ונמהר באוקטובר 1929, לעומת מספר המתאבדים בשנות המשבר הגדול שלאחר הנפילה בבורסה, שהיו הרבה פחות פוטוגניות, אבל ממשיכות למלא עד היום את מדפי הספרים וסרטי הקולנוע) –יש לנו עכשיו תמונות של עובדים יוצאים עם קופסאות קרטון ובהן החפצים שאגרו בשנות עבודתם אצל ליהמן-ברדרס או במפעל פיננסי אחר. כמו באמריקה. בלי הרבה התראות ובלי ועדי עובדים ובתי-דין לעבודה. את מי שמאבדים את הבתים ואת הביטוח הרפואי ובית-הספר של הילדים ומוצאים עצמם ברחוב אנחנו אפילו לא רואים. עכשיו ממהרים הפרשנים שלנו להרגיע שאולי יהיה אצלנו משבר, אבל אנחנו לא אמריקה. אנחנו הרבה יותר יציבים ושקולים, ומה שהכי חשוב, הממשלה אצלנו יודעת להתערב כשצריך, ואף אחד לא ייאלץ לקפוץ מהגג באחד-העם. רגע, למה שנקבל את הדברים כפשוטם? האם הזיעה המבצבצת מתחת לאיפור של הדוברים והפרשנים האלה נובעת רק מהחום הנפלט מהזרקורים באולפן, או אולי גם מפאניקה? וחוץ מזה, מה בדבר איזו התנצלות או הבהרה על העולם המזויף שהם מוכרים לנו כבר כל-כך הרבה זמן, כאילו אם רק נתאמץ ונהיה יותר מוכשרים ויותר מקושרים ויותר מוצלחים, נצליח יותר? מה בדבר התייחסות כלשהי לשיבוש שחל לא רק בשווקי ההון בעולם, אלא גם אצל מי שמניפים את הדגל, כאילו רק שווקי ההון בעולם הם הכוחות הראויים, ועלינו לשים עליהם את כל יהבנו? זו לא בושה. תשאלו את הסוציאליסטים האדוקים שלמדו לקח ועכשיו מחייכים חיוך מריר, כי גם הם נדפקים מהמפולת בתוכניות הפנסיה והחיסכון שלהם.

ספורט "וואלה" מזהה בטעות את הרעה החולה של תקשורת הספורט כיתרון | "ישראל היום" מפיל סיפור מהידיים | אבי נמני מתעורר

ביום העצמאות פירסם אתר "וואלה" פרויקט תחת הכותרת "הדברים הטובים ששכחנו להעריך בספורט הישראלי". מתברר שאין הרבה כאלה, כיוון שהפרויקט כלל רק חמש כתבות, שעסקו בריבוי שידורי משחקים, השתלבות שחקנים ערבים בקבוצות יהודיות, מכבי תל-אביב שהפכה את ההצלחה למובנת מאליה, הזלזול בעמרי כספי על אף שהגיע ל-NBA, ושיר הלל כללי לתקשורת הספורט. חמי אוזן, עורך ספורט "וואלה", החתום על הטור החמישי, הגדיר את תקשורת הספורט כסוג של ילד מוכה. "כמעט בכל פרשה, תמיד יהיה זה שימצא את חלקה של התקשורת בתהליך השלילי שהוביל למצב. תמיד יהיה מי שישאל – למה התקשורת לא עשתה כלום קודם לכן". אבל אנחנו בפרויקט הדברים הטובים, ולכן הוא ממשיך: "עיתונות הספורט בישראל, למרות כל ההתלהמות, האינטרסים והשכונתיות, מספקת שירות לחובב הספורט הישראלי שהוא לחלוטין לא מובן מאליו. כמעט כל אירוע ספורט בעולם זוכה להרחבות והעמקות מהירות. תגובות אחרי משחקים מגיעות אל הגולשים או הצופים הרבה יותר מהר מהרבה מאוד מקומות בעולם. לפעמים יותר מהר מהמדינות ששולחות את הקבוצות אל האירוע". אוזן לא שוכח לציין את ההשלכות: למשל, ריבוי של כוכבי סרק והבנה חלקית של המציאות, "אבל אסור לשכוח את העושר, את המהירות והשירות הכמעט חולני שהקורא הישראלי מקבל מבחינת סיקור ספורט. התקשורת הזו גדולה בכמה מידות על הספורט הישראלי, שלא מסוגל למלא את הדרישות". יש טעם לפגם בכך שעורך אתר ספורט מפרגן לתחום שבו הוא עוסק, בבחינת יהללך זר, או לפחות הקורא. מה גם שטפיחה עצמית על השכם לוקה תמיד, מעצם טבעה, בסוג של עיוורון. לעצם העניין: העובדה שאתרי הספורט, לאו דווקא "וואלה", ממהרים לפרסם כל פיפס שמתרחש – ולפעמים שלא התרחש – אינה הוכחה לכך שהם עושים את עבודתם נאמנה. יתרון הכמות הוא יתרון זניח, משום שהוא חלק מתרבות התקשורת בכללה, ולאו דווקא תקשורת הספורט, וממילא הוא חושף לא פעם איכות ירודה של אמינות, רלבנטיות ועומק. ההצפה של מידע כמעט לא מסונן מעניקה, מטבע הדברים, קדימות ל"התבטאויות", שמייצרות תמיד באזז ובעקבותיו עלייה נחשקת בגרף הטוקבקים. מבול ה"התבטאויות" מחפה על מחדלים, רפיון והתנהלות גחמנית. בכך שהיא מעניקה פתחון פה רחב כל-כך לפתחונות הפה, מסייעת תקשורת הספורט למיעוט הפעולות הממשיות בשטח. ועל כך כתב דוד רוזנטל באותו פרויקט: "כל-כך התרגלנו לשפע, שפשוט שכחנו שפעם הסתדרנו עם פחות". אפשר להמעיט בחלוקת ציונים, ב"סודות מחדר ההלבשה", בפרטים זניחים, בכתבות סרק בנוסח "פרויקטים" שאין מאחוריהם הרבה יותר משנינות מקומונית, ב"פרסומים ראשונים" שמאבדים את חשיבותם בתוך שעה – ואיש לא ירגיש בחסרונם. קרוב לוודאי שדווקא אז יורגש החיסרון בכתבות עם בשר, בתחקירים אמיצים, בסקירות ענייניות, ותיחשף העובדה הכואבת שמתחת ל"מהירות והשירות הכמעט חולני" של תקשורת הספורט, הכדורגל ויתר הענפים בישראל הולכים ונהרסים בשיטתיות. גם הפקה במהירות חולנית של רשימות "איפה טעינו" לא תחפה על האמת המרה. איזו החמצה נוראית של עורכי "ישראל היום". הם היו לבד מתחת לסל, אף אחד לא הפריע להם לקלוע, ובכל זאת הם הצליחו לפספס. שלומיאליות כזו לא נראתה זמן רב במגרשי העיתונות. בספורט של שרוליק פירסמו בשבוע שעבר ראיון (מאת אלי סהר ואבי סגל) עם דייוויד פדרמן, הבעלים של מכבי תל-אביב, שהתבטא בצורה חריגה נגד המאמן דייוויד בלאט. ב"ישראל היום" הבינו שיש להם ראיון טוב, הם אף מיקמו אותו בכפולה הפותחת, אבל הפלא ופלא – לא ידעו לשלוף את הערמונים מהאש והפכו אותו לראיון אנמי. "האדריאטית הצילה אותנו", היתה הכותרת החלבית. בטיזרים הבליטו מה דעתו של פדרמן על עתידם של כמה שחקנים, אבל הסערה האמיתית הסתתרה בעומק הראיון. הפואנטה בדברים שאמר פדרמן על בלאט היתה ביקורת על יחסו של המאמן לשחקן היווני של הקבוצה: "מה שקרה עם תיאו פאפאלוקאס היה מאוד קרוב למה שהיה עם פיני גרשון בניו-יורק, ואנחנו לא ניתן לזה לעבור. אתה לא מתנהג לשחקן ברמה של פאפאלוקאס כאילו זה שחקן נוער, גם אם הוא איבד שישה כדורים. עוד לא נתקלתי במאמן כדורסל שאין לו שריטה. באופן טבעי זה כנראה חלק מהמקצוע, הם כל הזמן בלחץ. אבל במקרה הזה בלאט הגיע קרוב מאוד לקו שאני לא מוכן לעבור". הקטע הזה, שכאמור הובלע בראיון ב"ישראל היום", הפך לכותרת ראשית באתר ערוץ הספורט, שם כתבו על סערה גדולה בעקבות הדברים, ואף ביקשו תגובה מפדרמן, שאמר כי הוא מצטער אם פירשו את דבריו אחרת. גם בימים שלאחר מכן המשיכו כלי תקשורת רבים לעסוק במתיחות הקשה שבין הבעלים למאמן כתוצאה מאותו ראיון. זו דוגמה מעניינת לאופן שבו עריכה קהה יכולה להרוס אייטם מבטיח. מזל שבאתרים האחרים טרחו לקרוא את הראיון במלואו, בשבע עיניים, ולשלוף ממנו את החשוב באמת, מה שעורכי הספורט ב"ישראל היום" כשלו בו, משום מה. בשולי הדברים: ערוץ הספורט, "וואלה", "מעריב" ו"הארץ" נתנו קרדיט ל"ישראל היום" על הראיון עם פדרמן. "ידיעות אחרונות" התעלם. בידיעה על מכבי תל-אביב ב"ידיעות" נכתב ש"הצהובים יקוו שהמתיחות בין בלאט לפרדמן לא תשפיע על הקבוצה". איזו מתיחות? מאיפה היא צצה? כנראה שב"ידיעות" סמכו על קוראיהם שכבר עודכנו ממקורות אחרים, וכיוון שכך החליטו שהם פטורים מלתת קרדיט. בעצם, מתי הם כן פירגנו? הכינו מראש. בערב יום העצמאות שודר בערוץ הספורט חצי הגמר המכריע בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן. אולפן ליגת האלופות החל בסיקור מקדים נחמד שכלל שיר מקורי ליום העצמאות בביצועו של מודי בר-און ובליווי חברי הפאנל. אלא שבסיום המשחק הדרמטי נעלם הפאנל כלא היה, והותיר את השדר יורם ארבל והפרשן שגיא כהן לסכם את המשחק לבדם. הפאנל שלפני המשחק וזה של המחצית הוקלטו יום מראש, ובשעת המשחק אנשיו היו בבית מול הטלוויזיה, בדיוק כמו הצופים. ערוץ הספורט הפקיר למעשה את רגעי השיא של המשחק. לעוס היטב. ביום שישי התייחס אבי נמני בטור ב"ידיעות אחרונות" לאירועי האלימות בכדורגל, תחת הכותרת "הכדורגל על סף התרסקות, מקווה שהתעוררנו בזמן". על אף שהדגיש בפתיחה שהכל כבר נאמר ונכתב מכל הכיוונים האפשריים, פירט נמני את כל אותם רעיונות ועצות שפיזרו כל הכותבים האפשריים: החזרת השוטרים למגרשים, רענון בית-הדין, הקמת מינהלת ליגה, חינוך נוער ועוד. מעניין אם הקוראים שהצליחו ללעוס את החומר הטחון הזה התעוררו בזמן. חידה: one, ערוץ הספורט ו-ynet התקוטטו על אותה ידיעה וטענו ל"פרסום ראשון" (קשטן יאמן את בני-יהודה). מי ניצח באמת? תשובה: מה זה בעצם חשוב. המשחק שכן היה. מהדורת השעה 19:00 של "חדשות הספורט" (ערוץ הספורט) ביום שני קידמה שלושה משחקים שעמדו להיערך באותו ערב: מכבי תל-אביב בגמר הליגה האדריאטית, הדרבי של מנצסטר ומכבי תל-אביב מול נתניה. משחק נוסף לא הוזכר במלה: משחק מס 4 בגמר הפלייאוף לנשים בכדורסל, ששודר כמה דקות אחר-כך בערוץ one. לפחות באתר ערוץ הספורט העבירו דיווח חי. לא ברור איך ב"ערב הכדורסל של ישראל" בערוץ הספורט הפכו את האולם במלחה להתאחדות לכדורגל. ב"וואלה" מיהרו לשחרר לפרסום את ה-2:2 של צלסי. באותיות הקטנות הם שכחו לעדכן. באפליקציה של ynet הפכו שער של אינייסטה מבישול של מסי ל-0:2 לצלסי. ב-nrg המציאו לליגת-העל טבלה שלא היתה ולא נבראה. פלייאוף אמצעי? הלו?

לא חשוב אם זו סאטירה או לא. המעניין בסרטונים הפארודיים המשתמשים בדמותו של היטלר הוא יכולתם של אתרי תוכן גולשים ליצור יצירה קולקטיבית באפס אמצעים; כזו שיש לה חיים משל עצמה, והיא מתחרה בתוצרים המלוטשים של הטלוויזיה המסחרית

מזמן לא צחקתי ככה, צחוק כה מטופש ומשחרר, המשתווה רק לעיטוש טוב. ברונו גנץ, בתפקיד חייו כאדולף היטלר, בסצינת הבונקר ב"הנפילה", שאליה הוצמדו כתוביות בעברית. הייאוש ניכר במראהו, והזעם התיאטרלי על החורבן המתקרב גואה בו, מרעד בידיים ועד להתפרצות ההיסטרית: "מי שהצביע שפרה, שיעזוב את החדר מיד... איך לעזאזל קרה שהכלבה המטומטמת הזאת זכתה במיליון? כל מה שהיא עשתה זה לשבת ולסרוג", מתלונן הפיהרר, שסתם ביזבז כסף על מנוי להוט ולא החמיץ את אפרת אברמוב, כולל שידורים חוזרים. ואחרי כל זה הוא נבגד על-ידי קציני מטהו, שסימסו בובליל. ההיטלר הראשון בסדרת סצינת הבונקר המכותבת מחדש עלה ביו-טיוב לפני יותר משנתיים, ומאז הוא מופיע בכל שפה ועוסק בכל עניין, אידיוטי עד כמה שניתן. הנפוץ ביותר הניתן לצפייה הוא "היטלר מורחק מוורלד אוף וורקרפט" (משחק הפנטזיה האינטראקטיבי), אחד הוותיקים שהועלו, ובו נשמר עדיין איזשהו היגיון אסוציאטיבי: שלוש ומשהו הדקות ההן זכו ל-2,218,753 צפיות (נכון לרגע כתיבת שורות אלו). מאז הופיעו אינספור וריאציות שונות, בכל שפה אפשרית: גנבו לו את האוטו, הוא קיבל את הפיצה הלא נכונה, לא קיבל את הצעצוע שמצורף לארוחת הילדים, הוא רצה שישיגו לו דאבל וופר מדיום פלוס ספרייט בברלין המופגזת, הוא לא מבין למה האקסטזי-פיצה שהזמין לא מגיעה ולמה הדילרים לא עונים, הוא לא הצליח להזמין פיצה רגילה כי סטנלי איבד את ספר הטלפונים: למה לעזאזל לא קשרו אותו בשרשרת לשולחן? בהקשר המקומי יש כבר היטלר שרוטן על מחלקת החניה בתל-אביב; היטלר התקוע בעתודה האקדמית כשכל החברה שלו (מיין פיהרר = אח שלי) יוצאים לחופשת שחרור בברלין והוא תקוע בשטחים; היטלר אוכל את הגבינה המסריחה שמתבררת כנשק יום הדין ומפליץ בהתאם; היטלר נגד נוכחות חובה בהרצאות; נגד השינויים ב"הארץ". גרסאות חדות וקהות, שנונות ועילגות. והגרסה שהשכיבה את כל בני ביתי, דור שני ושלישי לשואה, בצחוק בלתי ניתן לשליטה, היא "היטלר רוצה כרטיסים למירי מסיקה בשמלת נצנצים, אך נאלץ להסתפק בשלמה ארצי (25 שנה באותם גינס) בצוותא, כי היו פקקים בפנקס ובקסטל כבר סגרו". היטלר בכייני, שנון, מדויק ומותאם היטב למבנה הדרמטי ולמצלול הטקסט של הסרט המקורי. לא היינו יודעים על כל התעשייה הספונטנית הענפה הזו אלמלא מחו ארגוני ניצולי השואה בפומבי על הפגיעה ברגשותיהם, וגרמו בכך לחברות החדשות בערוצי הטלוויזיה לשדר את "היטלר מחפש חניה" בפריים-טיים ולאתרי החדשות להעלות מיד את הלינקים הרלבנטיים. בעקבות זאת נטשנו את המהדורה, צללנו לרשת והעברנו ערב מהנה בצפייה בעשרות הגרסאות, בשפות, בהטעמות ובכל המבטאים שיש. מעט אנשים וקהילות ראויים לחמלה עמוקה מזו שבלבי כלפי אחרוני הניצולים שמהלכים בינינו. ובכל זאת, טועה מי מביניהם שמקשר בין הבדיחות הללו לסיוט ההיסטורי שרודף אותם. אין טעם להיאבק בתכונה האנושית להגחיך את הנורא מכל, ומי כיהודים התמחו בכך. התשובה היחידה האפשרית לתלונתם היא כי מי שזירת הפעילות, האינטרנט, אינה לרוחו, שיניח לה. הרשת היא שד בבקבוק, ולא בכדי צרכניה מכונים "משתמשים". הם פעילים בחיפוש התכנים, ובקלות יכולים להימנע מהם. זו העצה היחידה שאפשר לעוץ לנפגעים. הניחו. שערוריית כיתובי היטלר צצה בדיוק בשבוע שבו נסגרה העונה השישית של "ארץ נהדרת", מלכת הפריים-טיים, נסיכת ההפקות המושקעות, והיפוכה הגמור של תרבות הרשת. אם יש מקום שבו סצינות בונקר עם כתוביות עברית אינן יכולות להתקיים, הרי הוא שם. מעניין הוא שצוות "ארץ נהדרת" השתמש באותו פורמט, ושתל את הצופים בכורסותיהם, הלומי צחוק, כשדיבב סרטים מצריים, ועיבד אותם לסיטואציות ישראליות נלעגות שאין מזיקות לאיש. מדי פעם צץ ועולה הדיון השאלה אם "ארץ נהדרת" היא סאטירה. אני נוטה לחשוב שלא. זו תוכנית חביבה ומשעשעת, אשר גם מעט הביקורת החברתית שטמונה בה היא כמעט קונסנזואלית. "ארץ נהדרת" בוחרת מטרות מוסכמות המשותפות לרוב הצופים, ורחוקות למדי מהם עצמם. אין על כך שום טענות. מי שרוצה להשיג מקסימום צפייה חייב להימנע מלהרגיז את בעלי השַלָטים. סאטירה היא מדיום המתריס כלפי צופיו ובהגדרתה חייבת לנשוך את קהליה. בוטות, אכזריות וחוסר המעצורים הם הכרחיים. במובן הזה, סרטוני היטלר קרובים מעט יותר לסאטירה, במיוחד בישראל. אך אין זו סאטירה על הפיהרר ההיסטורי ההוא, אלא על כל בעלי הסמכות ההיסטריים הרודים בכפופים להם, כל המשוגעים, הנרגנים והקפריזים, מהדיקטטור הקטן של צפלין ועד הבוס במשרד. ככה, אומרים לנו, אנחנו נראים כשאנחנו מאבדים את העשתונות בגלל שטות זו או אחרת. לא חשוב אם זו סאטירה או לא. המעניין הוא היכולת של אתרי תוכן גולשים ליצור יצירה קולקטיבית באפס אמצעים, שיש לה חיים משל עצמה, והיא מתחרה בתוצרים המלוטשים של הטלוויזיה המסחרית. קל לדמיין את גנץ-היטלר כמנהל תוכניות בערוץ טלוויזיה שהשקיע מיליונים במוצר שלו, המשתולל בהתקף זעם על עכברי היו-טיוב שיוצרים בעזרת תוכנת עריכה פרימיטיבית משהו מצחיק יותר ונצפה יותר משידוריו הוא. ויש גם בונוס. בעולם שבו הנלעג הוא מלך, היטלר המובס של ברונו גאנץ הפך כוכב קאלט. דומה שדור היו-טיוב כבר לא יוכל שלא לגחך למראה התפרצות זעם פתטית של מנהיג פוליטי. עם כל הכבוד לאסי כהן כליברמן ואנשיו בשחור, הכתוביות המשתלחות ברודן המשוגע – מהיטלר ועד סטאלין ופוטין – הן תרופה יעילה יותר נגד שכמותם. אף אחד ברשת הוא לא ממש מקורי, לא בדיוק גאון, לא מקצועי ולא כוכב – אבל בשדרוג ושרשור פורמטים אודיו-ויזואליים התוצאות לפעמים מצחיקות עד חנק. ולבסוף עצה שימושית. ייתכן שממשלת גוגל, בעלי יו-טיוב, היא פתוחה, נאורה וממעטת להתערב. ובכל זאת לא מומלץ להלביש כתוביות על כל אחד. יש נביאים, למשל, שלא כדאי להתעסק איתם, כפי שמוכיחות שגרירויות שרופות ברחבי העולם. כשמתרגזים ונוקמים בשמו של המדובב או המכותב שכבודו נפגע, זה כבר לא ממש מצחיק.

אתם שומעים את זה? זה הרעש של דלתות נפתחות.זה אמנם ברקע, הוא נבלע בין הררי כרוניקהחדשותית אינסופית, אבל לכל אורך השנההאחרונה הוא הלך והתעצם

נכון, הפתיחות מלוות בלא מעט חריקות, אבל צריך להיות לא רק חירש אלא גם עיוור (או עובד לשכת ראש הממשלה) כדי לפספס את המחזה הזה של ענני המגזר הציבורי ההולכים ומתפזרים. הציבור זכה השנה לראות יותר מ"מה לעזאזל הם עושים שם", נבחרי ומשרתי הציבור שלנו. זה עדיין לא ניתוח לב פתוח, אלא יותר צילומי רנטגן חטופים – פה לו"ז של שר, שם רשימת רבנים שזוכה לנוהל מזורז בנתב"ג, או רשימת ספקים של משרד ממשלתי. אבל אנחנו חדים יותר – אנחנו יודעים מה לבקש, ואנחנו גם עקשנים יותר. שקיפות, טוענים בדרך כלל, היא מתן היתר לקרני שמש מחטאות לחדור פנימה. אלא שההיתר הזה לא ניתן השנה. הוא קיים מזמן. חוק חופש המידע נחקק ב־1998, ועדת הכספים נפתחה לפני כעשור. הצהרות הון של נבחרי ציבור מוגשות מקדמת דנא. אבל ההצהרות נעולות בכספת. בוועדות אפילו לא רושמים מי הצביע מה, ושאילתות לא נוחות הובאו למנוחות תחת תירוצים מגוונים. אבל מסה קריטית של פואדים, אלדד־יניבים ומדיום מופלא בשם האינטרנט משנים סוף־סוף את כללי המשחק. כן, השמש כבר חדרה מזמן -פשוט נבחרי ופקידי הציבור הצלו בגופם על המידע ששייך לנו. השלב הראשון היה ההבנה. ההבנה הלא טריוויאלית שזכותנו – עיתונאים ואזרחים – לדעת מה בעצם מייצר המפעל החשוב בישראל; עם מי עובדיו נפגשים, ממה הם מושפעים וכמה הם מתעשרים מכל זה. כעת, כשההמון והתקשורת מצוידים בכלים יעילים לצעוק ולהילחם חזרה, עלינו שלב. ועדיין – אנחנו מאחור. אפילו ירדנו השנה לא מעט מקומות במדד המערבי, כי מדינות אחרות נפתחו יותר ויותר. בריטניה נשלחות לתושבים חוברות שמראות להם להיכן כל פאונד מכספי המסים שלהם הולך. בקונגרס האמריקאי כל נכס ומניה שמחזיק נבחר ציבור שקופים ברשת. במשרד נשיא מקסיקו פתחו לאחרונה את כל הארכיבים. בצילה אזרחים יכולים לראות את הסטטוס של כל הבטחת בחירות ושל כל החלטת ממשלה. ואצלנו, אנחנו עדיין לא יודעים את מי באמת בחרנו. חבל. שקיפות, בבסיסה, היא דבר יפה. אולי כי היא כה נדירה בנוף המקומי. נשימתו של האזרח המפקפק והלא מעורב ביותר תיעתק למול הלו"ז המלא של שרת הבריאות יעל גרמן, אותו היא מעלה מדי שבוע. ואין מי שלא יתפרץ בצחוק למול הלו"ז הצנום שהורכב מדף בודד אותו חשף אביגדור ליברמן. וככל שהמידע נקי ומשותף בצורה בוסרית יותר, כך גם מעורבות הציבור בנעשה בחלונות הגבוהים מטפסת לשיאים חדשים. למרבה הצער, תגובת הנגד הממשלתית היא הסתגרות. הטראומה התקשורתית גרמה להם לבצע נסיגה. הם חוששים ששקיפות מלאה תגרום לציבור לדרוש דין וחשבון גם על דברים (שלדעתם) פחות מהותיים. אף שהוכח כי העולם לא קרס משיתוף המידע, הם שוקלים נהלים חדשים. מתבצרים בפחדים ישנים. אבל אחרי הנסיגה נמריא – אני משוכנע – לשלב הבא. זה יקרה אחרי שנשתחרר מחבלי הלידה: המבקרים חגגו בעיקר על פריטי המידע של המשרדים שכן החליטו להיות שקופים, והותירו לנפשם את המשרדים האפלים שבחרו לעבור על החוק למעשה ולהישאר בצל. לא הוסיפו לכך עיתונאים שעסקו ברכילות ושאלו מדוע בלו"ז של נפתלי בנט, למשל, כתוב שבערב מסוים הוא חייב להיות בבית לצורך אישי מסוים. זה מיותר ומספק תחמושת לחובבי האפלה. בקרוב נעלה מדרגה. נדבר על גיבוש הקו בין הזכות לפרטיות של נבחרינו לבין זכותנו לשקיפות. בטווח הארוך הנושא ימוסד, וככל שנדע איך הנבחרים מממשים את המנדט שלנו – האמון בהם רק יגבר. כדי להשתכנע ששקיפות היא חומר חיטוי חינמי ואיכותי, נמליץ לנסות אותו בעצמכם. כשמבינים שכל שקל, כל פגישה, כל נייר יצא לאור – משנים פאזה. לאו דווקא מהסיבה הצודקת, אבל מסיבה לא פחות יעילה – החשש מהבושה. הבושה מחשיפת ממצאים מביכים או בעייתיים, שייקשרו בשמכם. הטור בליברל/ תומר אביטל אל תיבת ההדלפות הסופר מאובטחת שלנו לכל הממצאים

לא משעמם באתר nrg. כלומר, כנראה מאוד משעמם שם, והעורכים הרגישו צורך להכניס קצת פלפל לידיעה אודות פציעתו באופן קשה של שאול יהלום

מל ברוקס אמר פעם שטרגדיה זה כשהוא חותך את אצבעו, וקומדיה זה כשאתה נופל לבור ביוב פתוח ומת. ב-nrg מעריב לקחו את המשפט כפשוטו בדיווח לעגני ומרושע על פציעתו של השר לשעבר שאול יהלום. ביום שבת בערב נפצע יהלום קשה ואיבד דם רב כשהחליק במקלחת ביתו, נפל על האסלה ונחתך עמוקות. הכתב אילן מציק העלה ידיעה על התאונה באתר nrg מעריב, שגירסה מקוצרת שלה פורסמה הבוקר בעיתון "מעריב". הידיעה ב"מעריב" היתה אינפורמטיבית – סיפור המעשה מפי בני משפחתו של יהלום וציטוט של הפראמדיק שטיפל בו. לעומת זאת, הידיעה ב-nrg היתה מפורטת שלא לצורך, מתיאור המקרה במילים "הנפילה העצומה", דרך פירוט המיקום האינטימי של הפציעה ועד לציטוט של הפראמדיק לפיו "החדר בו הוא שכב נראה כמו שדה קרב". מימדיו של יהלום ועצם ההחלקה הצחיקו כנראה את הכתב או את עורכיו, שהצליחו להתעלם מהעובדה שהאיש נפצע קשה ונלחם על חייו, וגם סתם מהטעם הטוב. הכתבה עוררה תגובות זועמות רבות בטוקבקים, ודיונים עליה התקיימו בין השאר באתר רוטר.נט, בטוויטר ובתוכניות הרדיו "המילה האחרונה" בגל"צ ו"צהריים בשניים" ברדיו תל אביב. הביקורת הובילה את אנשי nrg לערוך את הכתבה מחדש ולהסיר ממנה את הטקסטים הבעייתיים. בסוף הכתבה נוספה התנצלות: "nrg מעריב מתנצל בפני מר יהלום ובפני הגולשים על נוסח הידיעה המקורית ומאחל לו החלמה מהירה ורפואה שלמה". העורך הראשי של nrg, ארנון גל, פרסם אחר הצהריים טוקבק בכתבה והודה כי "האופן שבו סוקר המקרה וניסוח הידיעה היו טעות חמורה. פעלתי לתקן את העניין ולהפיק לקחים לעתיד. תודה על ההערות וסליחה אם פגענו, אנחנו לוקחים אותם לתשומת לבנו".

שנת השבתון במסגרת קרן נימן לעיתונות בארה"ב היא תקופה של העשרה וגילוי עצמי המעניקה תחושה של נגיעה בפסגת המקצוע

ברחוב פרנסיס 1 בקצה הקמפוס של אוניברסיטת הרווארד שבקיימברידג, מסצוסטס, ארה"ב, נמצא בית ליפמן, בית רעפים לבן ומטופח, טובל בירק, שנבנה באמצע המאה ה־19 בסגנון יווני. הבית נקרא על שם העיתונאי והסופר וולטר ליפמן, ומתרכזת בו מאז 1979 פעילותה של "קרן נימן לעיתונות באוניברסיטת הרווארד". זוהי קרן רבת מוניטין בארה"ב, המאפשרת לעמיתיה, עיתונאים באמצע הקריירה שקיבלו מלגת שבתון, ליהנות מיתרונות ישיבתה באוניברסיטת הרווארד – אחת האוניברסיטאות הטובות ביותר בעולם והאוניברסיטה העתיקה ביותר בארה"ב (נוסדה בשנת 1636): הם רשאים להשתתף בכל הקורסים הניתנים בהרווארד, לפי בחירתם, במשך שנה אקדמית אחת. עמיתי הקרן נוהגים להיפגש בבית ליפמן – מקום נעים וחמים – לסמינרים, ארוחות חגיגיות, שיחות נפש והרהורים על המשך הדרך. מטרת המלגה היא לאפשר להם להתרחק לעשרה חודשים מהמקצוע, לנקות את הראש, לטעון מצברים ולחזור לעבודה בכוחות מחודשים. "זהו אחד הכיבודים היוקרתיים ביותר שקיימים בעיתונות", כתב "הבוסטון גלוב" בפברואר 2005 על מלגת נימן. עמיתי הקרן מעריכים את שנת הנימן שלהם בדרך־כלל כתקופה בלתי נשכחת, ולעתים אף כשנת מהפך בחייהם. רבים מהם ממשיכים לשמור על קשר עם הקרן. בכל שנה מתקבלים לקרן נימן 24 עיתונאים, 12 אמריקאים ו־12 זרים מכל תחומי התקשורת. הם באים להתגורר בקיימברידג, ליד בוסטון, עם משפחותיהם. קרן נימן מתייחסת לבני הזוג כאל עמיתים שווי ערך, דבר המסייע לאווירה המשפחתית המתפתחת בכל מחזור. בסוף השנה אפשר לראות מחזות פרידה שטופי דמע, לפחות כך זה היה במחזור שלי, "הכיתה של 1984". היינו 12 עמיתים אמריקאים ורק שישה זרים. שנה זו התייחדה בכך שהיו בה, בפעם הראשונה, במכוון, יותר עיתונאיות מעיתונאים, נתון שהתקזז במידת־מה על־ידי בני הזוג. כן היה במחזור שלנו, בפעם הראשונה, אינדיאני, או באמריקאית תקנית Native American. ראשי הקרן אהבו לטפוח לעצמם על השכם על בחירותיהם המתקדמות, וחדלו מכך רק בעקבות רמזים מצד העמית האינדיאני על אי־נוחות שהם גורמים לו. בבית ליפמן התקיימו, פרט לסמינרים, גם "סאונדינגז" (Soundings), פגישות פנימיות אחת לשבוע, שבהן סיפר כל עמית בתורו את סיפור חייו, בדרך־כלל בגילוי לב וללא העמדת פנים. סיפורים אלה נגעו לעתים בשורשי הנפש והיו חוויה מקרבת בפני עצמה. ה"נימנים" הוזמנו גם להופיע בדיונים בפורומים שונים בהרווארד והסביבה. מוסד חדש, שלא היה בזמני, הוא פגישות יום שישי בצהריים בבית ליפמן כדי לדון בסוגיות בעיתונות, כמו אתיקה עיתונאית או אופן סיקורו של נושא מסוים בחדשות. במסגרת זו מתחלקים זוכי הנימן גם לסדנאות, שבהן נידונים היבטים ספציפיים של העבודה העיתונאית כמו סיקור מדעי החיים או השפעת הגלובליזציה. לתוכנית הנימן נוספו גם קורסים של הכשרה בכתיבה – כתיבת סיפורת ועיתונות נרטיבית – הניתנים בכל סמסטר. אך העיקר הוא, כך היה לפחות בעיני, הלימודים בהרווארד. בימים הראשונים לפתיחת השנה האקדמית – וזה, אני מניחה, הנוהג בכל שנה – הלכנו למסע "קניית קורסים", כלומר לקורסים לפי בחירתנו, ולאחר מכן נועדנו בבית ליפמן לחילופי רשמים, שסייעו לכל אחד מאתנו לגבש את רשימת הקורסים הסופית שלו. כך, למשל, לקחתי בסמסטר השני, על־פי אחת ההמלצות, את קורס המנהיגות שלימד ד"ר רונלד (רוני) הייפץ (קרי: חפץ) בבית־הספר קנדי לממשל בהרווארד. הקורס נפתח באותה שנה בפעם הראשונה לשנת ניסיון, וניתן פעמיים, אחד בסמסטר. בינתיים הפך הקורס הזה לשם דבר, אולם אז הוא רק עורר סקרנות רבה, כי חפץ ניסה לממש בו תיאוריה חדשה של מנהיגות, שאותה גיבש בעקבות נסיונו כמנחה קליני בפסיכיאטריה בבית־הספר לרפואה של הרווארד (שאותו סיים), וכצלן קונצרטים לשעבר (הוא היה תלמידו של הווירטואוז הרוסי גרגור פיאטיגורסקי). הקורס אכן התברר כחוויה חזקה ומועילה. קורסים טובים אחרים ששמעתי ניתנו על־ידי מרצים הנחשבים בעולם האקדמי כסמכות בתחומם, כמו סידני ורבה (יחסים בינלאומיים), ריצרד ניוסטאדט (הנשיאות האמריקאית), הפילוסופים גון רולס ורוברט נוזיק, אוון גינגריץ (אסטרונומיה), והמוזיקולוגית אן דהו שפירו, שהקדישה בקורס שלה על תולדות המוזיקה המערבית כמה הרצאות, פוקחות עיניים למי שבא מישראל, לריכרד וגנר. קרן נימן עודדה אותנו להזמין את המרצים שלנו לסעודות צהריים פרטיות ב"פקולטי קלאב", מועדון הסגל האקדמי של הרווארד, בכך שמימנה ארוחות אלה. נהגנו גם להזמין מרצים שהתרשמנו מהם לסמינרים שלנו בבית ליפמן. כך, למשל, בא אלינו סטיבן גיי גולד המנוח, פרופסור נערץ לגיאולוגיה, זואולוגיה והיסטוריה של המדעים, שסטודנטים גדשו את אולמות הרצאותיו עד אפס מקום; או רוני חפץ. התארחו אצלנו, על גבינות ויין, הכלכלן והסופר גון קנת גולבריית, שסיפר על כהונתו כשגריר ארה"ב בהודו בתקופת קנדי; המנהיגה הפמיניסטית גלוריה סטיינם; הסופרת, הבימאית וכותבת התסריטים נורה אפרון; נשיא האיגוד המקצועי של שחקני המסך, אד אסנר, הידוע מהסדרה "לו גרנט", שבה גילם את עורך החדשות של ה"לוס־אנגלס טריביון". הנימנים, אגב, אנשים אינטליגנטים בדרך־כלל, הפתיעו כששאלו לדעתו בנושאי עיתונות... בסעודות הערב שלנו התארחו אנשים כמו המו"לית של ה"וושינגטון פוסט" קתרין גרהם; העיתונאי והסופר, זוכה פרס פוליצר, דייוויד הלברשטם, שרב־המכר שלו "הטובים והמבריקים ביותר", על אנשי ממשל קנדי, היה עדיין שם דבר; והעורך המהולל של ה"סנדיי טיימס" וה"טיימס" הלונדוניים, הרולד אוונס, שהגיע באותה שנה (1984) לארה"ב, שנתיים אחרי התפטרותו שבאה בעקבות מכירת עיתוניו לרופרט מרדוק. הוא התפטר בגלל "חילוקי דעות על מדיניות" שנגעו לעצמאות העריכה, והרבה לדבר, אצלנו ובפורומים אחרים, על רמיסת חופש העיתונות ברגל גסה על־ידי אילי הון. מצעד השמות הזה בא להמחיש עד כמה שנת הנימן מפגישה אותך עם האליטה של אמריקה, עד כמה היא משפיעה על האתיקה המקצועית שלך, ועד כמה היא מסחררת ומשכרת. התחושה היא שהכל בהישג ידך; רק הושט אותה ואתה נוגע בגדולה, ואולי אתה אפילו הופך לחלק ממנה, אם רק תאתר את רצונך ותחליט לממשו. צריך מאוד להיזהר מהנפילה הצפויה בסוף שנה כזו, כשהכנפיים של איקרוס נמסות ברדת השמש. קרן נימן לעיתונות היא הדבר הכי קרוב לעיתונות שאוניברסיטת הרווארד מוכנה לחיות אתו. טבעי היה שבבית־הספר קנדי לממשל יוקם חוג תקשורת, אך לא כך קרה. אפילו קרן נימן כמעט שלא קמה. לושיוס נימן, שעל שמו היא נקראת, היה המייסד, העורך והבעלים החלקי של ה"מילווקי גורנל". נימן מת ב־1935 ואלמנתו, שנפטרה חודשים ספורים אחריו, הורישה בעזבונה כספים להקמת קרן מלגות לעיתונאים על שמו בהרווארד, "כדי לקדם ולהעלות את רמת העיתונות בארה"ב ולחנך אנשים הנחשבים כמוכשרים במיוחד בעיתונות". אך נשיא האוניברסיטה, גיימס קונאנט, לא היה בטוח שעל הרווארד להיות מעורבת בטיפוח העיתונות והעלאת רמתה. הוא נועץ בכמה מו"לים, עורכי עיתונים ופרופסורים ולבסוף דחה את הרעיון להקים בית־ספר לעיתונות, ובמקום זאת נאות לייסד את קרן נימן לעיתונות, שתאפשר לעיתונאים לקחת חופשה ללא תשלום מעיתוניהם כדי לבוא להרווארד "ולהשתתף בחיים האינטלקטואליים של האוניברסיטה". הקרן נוסדה ב־1937 וכבר באותה שנה התקבלו 309 בקשות למלגות, מהן נענו עשר. מאז השתתפו בתוכנית נימן יותר מאלף עיתונאים אמריקאים, ועיתונאים זרים מ־76 מדינות, ביניהן ישראל. הנהלת הקרן דואגת לטפח את הקשר עם הבוגרים. היא פונה אליהם מדי שנה בבקשה להציע מועמדים לפרס העיתונות השנתי על שם לואי ליונס (מנהלה השני של הקרן); מדי עשור היא עורכת כנס בוגרים, ובשנים האחרונות אף פנתה לבוגרים בבקשת תרומות. באחרונה שופץ בית ליפמן ושטחו כמעט הוכפל, דבר המאפשר להנהלה להרחיב את פעילויות הקרן. זו אכן יזמה פרויקטים מעבר לתוכנית עמיתי הנימן, כמו "פרויקט כלב שמירה" (עיתונאות חוקרת), שלא מכבר נחנך לו גם אתר אינטרנט; "ועידת נימן לעיתונות נרטיבית", המתקיימת בקיימברידג בכל סתיו מאז 2001 ומשתתפים בה מדי שנה יותר מאלף עיתונאים; "סמינר נימן של אמצע מרץ לעורכי טקסטים", המתקיים כל שנה במשך שלושה ימים ומהווה מסגרת מצומצמת ומרוכזת יותר להכשרת 35 עד 50 עורכי טקסטים. רבים מהנימנז, כך נקראים עמיתי הקרן בהווה ובעבר, אינם רואים פעילויות אלה בעין יפה. לפי תפיסתם על הקרן להתמקד, כפי שנהגה מאז היווסדה לפני 68 שנה, בטיפול בעמיתים, ולא להתפזר על פני פרויקטים שאפתניים ורחבי היקף, שמותירים את תוכנית עמיתי הנימן בשוליים. הם קובלים על ה"הגדרה מחדש של השליחות הבסיסית של הקרן", כפי שנכתב באחד המאמרים. מורת הרוח עלתה על פני השטח בצורה נוקבת בכנס הבוגרים האחרון, שהתקיים בתחילת מאי 2005, בפגישת באי הכנס עם מנהל הקרן (מאז 2000), רוברט גיילס, לשעבר עורך ה"דטרויט ניוז". לכאורה אין לוותיקי הנימן מעמד בנוגע לפעילויותיה. אך כשהקרן מבקשת את תרומותיהם, היא פותחת בפניהם את הדלת גם להבעת דעה וביקורת. מה גם שמדובר בציבור עיתונאים בעל עמדות והשפעה באמריקה, היכול להפעיל את התקשורת כשהוא מוצא לנכון. מכך בוודאי אין הקרן יכולה להתעלם. בתום הרצאתו של נשיא הרווארד, לורנס סאמרס, בכנס הנימן השנה, שאל אותו כתב ה"ניוזוויק" מדוע אין בהרווארד לימודי תקשורת. סאמרס השיב, כי לדעתו הדבר אינו נחוץ. עיתונאי, אמר, אינו זקוק להכשרה בלימודי תקשורת, אלא להשכלה כללית רחבה ולחשיבה שיטתית. את אלה הוא יכול לקנות במחלקות השונות של הרווארד. דומה שגיילס בחר בדרך ההפוכה: לא זו בלבד שהוא מצמצם את הזמן העומד לרשות הנימנים כדי לשמוע קורסים באוניברסיטה, על־ידי הכנסת לימודי עיתונות (קורסים וסמינר) לתוכנית הנימן השנתית – אלא שבפרויקטים החדשים הכלליים שיזם, הוא הכניס למעשה את לימודי העיתונות להרווארד בדלת האחורית. גם התוכנית של כנס הבוגרים השנה, שרבים קיוו כי תכלול הרצאות מרחיבות דעת מפי הכוכבים הגדולים של הרווארד, הצטמצמה לנושאי תקשורת משמימים כמו סמינר שכותרתו "לחשוב על עיתונות", ועוד סמינר שכותרתו "לחשוב על הקהילה", כלומר על עיתונות מקומית, וסמינר שנקרא, "לחשוב על העולם", שהיה יחסית מעניין בגלל שניים ממשתתפיו, הפרופסורים גרהם אליסון (מייסד בית־הספר קנדי לממשל ומומחה לטרור גרעיני) וסטיב וולט (דיקן בבית־הספר קנדי לממשל ומומחה ליחסים בינלאומיים). פגישת הסיום עם גיילס ביום השלישי והאחרון של הכנס, בנוכחות כמאתיים עיתונאים, היתה טעונה. נשאלו שאלות על השיפוץ הקיצוני והנוצץ שעבר בית ליפמן ועל ההסבה שעוברות המטרות המקוריות של הקרן. אולם המתח באולם התפתח לסערת רוחות של ממש כשגיילס נשאל על שמועה, כאילו קרן נימן עומדת לקבל משלחת של פקידים סינים בכירים, כדי להכשירם לטפל בתקשורת הבינלאומית שתגיע לבייגין לסיקור האולימפיאדה של 2008. "זו לא שמועה. זו עובדה", השיב גיילס בחיוך שבע־רצון. הוא סיפר שקרן נימן הסכימה, לפי החלטתו, בשיתוף עם "מרכז פיירבנק לחקר מזרח אסיה" בהרווארד ועם "מרכז אסיה" בהרווארד, לתת חסות לתוכנית לימודית בת שמונה ימים, שתתקיים בקרן נימן בהשתתפות כארבעים פקידים בכירים מסין, שמיועדים לעבוד עם התקשורת הזרה באולימפיאדת 2008. במסגרת ההשתלמות ישמעו האורחים הרצאות מפי עיתונאים, אנשי אקדמיה ומומחים אחרים על ההיסטוריה, המסורת וערכי העיתונות החופשית בארה"ב, ויקבלו הסברים איך פועלת העיתונות המערבית ומה הסיפורים שעשויים לעניין אותה. גיילס ציין, שקרן נימן לא תקבל תשלום, פרט להחזר עלות הארוחות וזמן הצוות. בזה אחר זה קמו עיתונאים ודיברו נגד הרעיון. עיקר הטיעונים היה, שלא מתפקידה של קרן נימן לסייע לממשלה זרה ולא דמוקרטית להכשיר פקידים לכל מטרה שהיא, ובוודאי לא להתמודדות עם העיתונות המערבית; ממשלת סין לא תשנה את יחסה לעיתונות ממילא; קרן נימן תסכן את שמה הטוב אם תיתן הכשר למדינה המדכאה את חופש העיתונות. שלושה בוגרי נימן סינים שאלו את גיילס אם אינו מבין שמדובר בניצול ציני של רצונו הטוב. ממשלת סין, אמרו, רק "רוצה לדעת איך לשקר לעיתונות" והפקידים הסינים ישתמשו בידע שירכשו כדי לעשות מניפולציה על העיתונות המערבית. גיילס לא השתכנע. "ייתכן שהתוכנית תיתן לכמה פקידים סינים קצת תנופה לקראת יותר פתיחות", אמר. בשיחה פרטית לאחר מכן הוא הטעים, שלוותיקי הקרן אין כל מעמד בנושא. נדרשו לו ארבעה ימים, שבמהלכם היו פרסומים בעיתונות האמריקאית ועצומת מחאה שעליה חתמו מאה ותיקי נימן, כדי להודיע כי החליט לבטל את השתתפותה של קרן נימן בתוכנית. "היה הכרח לפעול כדי להגן על שמנו הטוב", הסביר. גיילס העריך, מן הסתם, שלא כדאי לו לסכן את כסאו בגלל כמה עשרות סינים. דליה שחורי כותבת ב"הארץ" 1977 צבי דור־נר, מנהל הפקה בטלוויזיה הציבורית בארה"ב, גר בבוסטון, בעבר בטלוויזיה הישראלית 1982 רם לוי, במאי סרטים 1984 דליה שחורי, "הארץ" 1986 מיכה בר־עם, כתב-צלם, סוכנות צילום "מגנום" 1990 יוסי מלמן, "הארץ" 1999 לילי גלילי, "הארץ" 2002 דוד ב גרין, "גרוסלם ריפורט" 2003 רביב דרוקר, ערוץ 10 2006 ציפי ברנד, ערוץ 2 גיליון 58, ספטמבר 2005

לא רק על הערוץ הראשון מטיל אורי פורת אימה, אלא גם על קול-ישראל: עורכים וכתבים מצנזרים את עצמם מפחד מה יאמר המנכ"ל. המערכת הפוליטית מריחה חולשה ותוקפת

לפני כמה חודשים, עוד בטרם החלו הרוחות ברשות השידור לסעור, קיבלו הכתבים, המגישים והעורכים בקול-ישראל את חוברת מסמך נקדי לידיהם. אורי פורת מדגיש בכל הזדמנות את חשיבות המסמך כמדריך העבודה לעיתונאים ברשות השידור. הפעם לא הסתפק בהמלצה: העיתונאים נדרשו לאשר בכתב שקראו את המסמך. את האישור התבקשו להעביר למנהל כוח-האדם בקול-ישראל, צבי צימרמן. כך יצר פורת תקדים מוזר שבו עיתונאי מקצועי חייב לדווח על האתיקה שלו בפני גורם מנהלי שאינו עוסק בעיתונות. "זה היה בדיחה ועלבון", אומר עיתונאי ותיק. בשלב ההוא עוד לא היתה לעיתונאי קול-ישראל סיבה ממשית לדאוג. לכל היותר גיחכו. אחרי הכל, מרבית חוליי הערוץ הראשון של הטלוויזיה, שעליהם התריע פורת בקול מיום כניסתו, לא היו מנת חלקה של רשת ב. נהפוך הוא. ההאזנה גבוהה מאוד (38.2 אחוזים על-פי הסקר האחרון ומגמה של עלייה בשנה האחרונה), התוכניות יציבות ומצליחות, ודומה שגם התחרות עם גלי צה"ל הוכרעה לטובת רשת ב. פורת עצמו נוהג לשבח את יעילות התחנה והצלחתה. "שוב הוכחתם שקול-ישראל היא הרשת הטובה ביותר", כתב לאחרונה במנשר שנתלה על לוח המודעות. כל אלה רק מקשים להסביר את צעדיו של פורת בתחנת הרדיו. דומה שהבין את כוחו של הרדיו כמעצב סדר יום בזכות רצף שידורי האקטואליה. בחינת מעשיו של פורת אינה יכולה שלא להביא למסקנה כי הוא אינו מרוצה מכוחם של עיתונאים מסוימים בקול-ישראל. בתוך חצי שנה הספיק להתעמת עם אחדים מהבכירים שבהם ולהכניס אחרים לדכדוך ולחששות. "זה מקום שאהבנו לעבוד בו", אומרת עיתונאית ותיקה. "היה פה סוג של חופש שלא היה קיים במקומות אחרים. זה נגמר. האווירה פה קשה מאוד ותראה שעוד מעט הטובים יתחילו לעזוב. ניסינו לסגור את הדלת ולהשתקע בשלנו - אבל זה לא עזר". פורת פועל מלמעלה, מגבוה. את הנחיותיו הוא מעביר באמצעות מנהלי החטיבות. כך, למשל, צדה את אוזנו לפני החתימה על הסכם וואי השמועה ששלי יחימוביץ העלתה את מוטי קירשנבאום לראיון. פורת תבע מיד שימסרו את הקלטת לידיו. כששמע את תוכנה, אורו עיניו. קירשנבאום העניק בראיון רגע של חסד לנתניהו ושיבח אותו על הסכם וואי. זמן קצר אחר-כך הגיע פורת לפורום החדשות של קול-ישראל עם הקלטת. לדברי אחד הנוכחים אמר בערך כך: "כאלה ראיונות אני רוצה שתביאו לי. נמאס לשמוע את מתנגדי ההסכם כל הזמן". פורת סבור שהמשפט המתנהל בבית-הדין לעבודה, קודם האזורי ועכשיו הארצי, בתביעה לבטל את האיסור שהטיל על העיתונאיות שלי יחימוביץ וכרמלה מנשה להתראיין, מעניין את הציבור בהתאם לתוצאות. כשהעיתונאיות ניצחו במשפט והוצא צו מניעה זמני נגד המנכ"ל - העביר פורת הוראה למחלקת החדשות להימנע משידור ידיעה בנושא. כשהוא עצמו החליט לערער על צו הביניים - סבר שדווקא חשוב לדווח על כך והורה למחלקת החדשות לשדר ידיעה על הערעור. בקול-ישראל מביעים חששות שהאווירה תביא עיתונאים חלשים, שחוזיהם אינם מעוגנים והם פחות מוכרים, לצנזורה עצמית ולאובדן שיקול הדעת העצמי. "בזמן האחרון מרגישים כאן כל הזמן את השאיפה המופרזת לאיזון", מספר עיתונאי בכיר. "כל הזמן משדרים לנו: תאזנו. אפילו מסמך נקדי לא מדבר על איזון מיידי אלא לאורך זמן. אנשים מבינים שצריך לאזן, וזה הכי חמור. הרבה פחות חמור לקבל הנחיות ממנכ"ל. בדרך-כלל, זה לא מגיע לידי כך. אנשים מצנזרים את עצמם מראש". עיתונאי אחר: "העורכים מקפידים מאוד להעלות בכל שידור נציג של הצד השני. זה נוהל שלא היה קיים אלא בתקופה של לפני בחירות, שאז באמת חשוב להקפיד על איזון מוחלט. אבל עכשיו, מה קרה שצריך לאזן ברמה של דקות? איפה שיקול הדעת של העורך?". העובדים מביעים דאגה גם מסגנון ההתבטאות הבוטה של פורת כלפי עיתונאים. בהקשר זה מזכירים כי בפני חבריו הוא מלגלג על יחימוביץ ומנשה ומכנה אותן, בזלזול, "שלי חכמוביץ וכ מנשה שעובדת קשה". הזלזול במנשה חורה לה במיוחד ומצטרף לעלבון הכבד על ההאשמה כאילו דיווחיה על שעות נוספות נעשו בשקר. האשמות אלו, והתביעה למנות חוקר שיבדוק אותן, עשויות לדרבן את מנשה לתבוע את רשות השידור על חוב של אלפי שעות נוספות שנצברו לזכותה במשך שנים. גם שדרים וכתבים אחרים קיבלו באחרונה תביעה לעדכן את דיווחי השעות הנוספות שלהם ולמחוק, למשל, דיווחים על עבודה במוצאי שבת. פורת אינו שומר את דעתו על העיתונאים לאוזני חבריו בלבד. בראיון שנתן ל"פירמה", מגזין התקשורת והפרסום החדש של "גלובס", קרא לעיתונאים בשמות גנאי רבים: "ברגע שכלבי השמירה הופכים להיות כלבים נובחים סתם - זה כבר בעיה של המחלקה הסניטרית של העירייה. לכן אם התקשורת לא תיקח את עצמה לידיים, יהיה מי שייקח אותה בידיים". בהמשך הדברים אמר שהתנהגות התקשורת היא עניין הלקוח מתחום "הפסיכולוגיה או האורולוגיה". מסמך נקדי משמש את אורי פורת גם במאבק נגד שיטת העיתונות המדויקת, קרי סקרי דעת קהל. בישיבת פורום החדשות של רשות השידור הודיע, כי בהתאם למסמך נקדי כל סקר של הרדיו והטלוויזיה יתקיים רק באישור המנכ"ל. הוא אף אסר לצטט סקרים של גופים אחרים. משמעות ההחלטה מרחיקה לכת: אם גוף אקדמי יפיץ מחקר סטטיסטי שתוצאותיו אינן מקובלות על המנכ"ל, באפשרותו למנוע כל פרסום ודיון בממצאיו. ואכן לא חלף זמן רב ופורת העביר הנחיה להפסיק את סקר "מצב הרוח הלאומי", המשודר אחת לחודש בתוכניתה של דליה יאירי "עניין אחר", ומופק בידי מכון "פנורמה" של יוסי ודנה. ליאירי נמסר על ההחלטה במכתב מאמנון נדב שנשלח אליה ב-18.10. זמן קצר לפני כן קיבלה הוראה לא לשדר סקר שבדק את עמדות הציבור בנוגע לשביתת הסטודנטים, בטענה ש"סקר כזה עשוי להשפיע על מהלך הדברים". היות שהסקרים הם מרכיב חשוב בתוכניתה (ואף זוכים לדיווחי המשך בכלי תקשורת אחרים), ביקשה יאירי להיפגש עם פורת ולהסביר לו את חשיבותם. בפגישה, על-פי חבריה, הדגישה יאירי את יתרון הסקר ככלי אובייקטיבי מדעי במציאות תקשורתית שנויה במחלוקת. גם הפוליטיקאים חשים, כנראה, באווירת הלחץ וחוסר הוודאות ומגבירים את זרם התלונות. טלפונים למפיקות ולעורכים מח"כים ממורמרים הם דבר שבשגרה, אך באחרונה הטונים עולים ובין הדברים ניתן לשמוע איומים מרומזים. כך, למשל, כשהחליט היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, להעמיד לדין את אבישי רביב, העלתה שלי יחימוביץ לשידור את אמונה אלון מול חבר-כנסת מהעבודה. ח"כ מיכאל איתן ביקש להגיב גם הוא, אך יחימוביץ סירבה. איתן נזף במפיקות: "כדאי ששלי תהיה יותר זהירה דווקא בתקופה כזאת". במקרה אחר ביקשה נילי אמיר, עורכת יומן הצהריים, להעלות לשידור את שר העבודה והרווחה, אלי ישי, בנושא שעסק בשביתת עובדי הרווחה. עוזרו של ישי התנגד. אמיר התריעה בפניו שסירובו של השר להגיב יוכרז בשידור. העוזר איים: "אני אודיע לאורי פורת". חברת-הכנסת דליה איציק, ראש צוות התגובות של מפלגת העבודה, פעלתנית במיוחד בשידורי האקטואליה של קול-ישראל. היא נוהגת להתקשר מדי יום ולהתריס נגד העורכים, המגישים והמנהלים (בכלל זה את אמנון נדב, מנהל הרדיו, ושלום אורן, מחלקת החדשות) על יחסם אל האופוזיציה. בכירים רבים ברדיו הביעו מורת רוח מסגנונה של איציק ומטענותיה. לדבריהם, היא נוהגת להציג את עצמה כמיודדת עם אורי פורת, תובעת הגדלת הייצוג של אנשי העבודה בראיונות ואף דורשת לעלות בעצמה לשידור בנוסף לדוברים אחרים של מפלגת העבודה. איציק אינה מכחישה: "יש לי טענה על התקרנפות בלתי רגילה בקול-ישראל החל מהמנהל ועד אחרון הכתבים. לשכת נתניהו עושה ברדיו כבתוך שלה. כן, אני מתקשרת אל אנשי קול-ישראל מדי פעם ודורשת איזונים. דווקא אורי פורת לא אשם בכך". בקול-ישראל אומרים שאתם מיודדים ואת מזכירה להם את זה. אתה לא מבין נכון. אנחנו מיודדים במובן זה שאני יכולה להרים לו טלפון, והוא אלי. אני מסרבת לתקוף אותו על דברים שלא מגיע לו. את יכולה להיות ספציפית בטענות? זה מקיף את כל התוכניות, מתוכניתה של דליה יאירי ועד היומנים. ויש לי גם כעס על מנהל הרדיו. ראש הממשלה מתראיין ללא הפסקה וכשאנחנו מבקשים להגיב עוצרים אותנו. הטענות נשמעות מוכרות מאוד ודומות למדי לטענות של הימין לפני הבחירות. אין לנו דרך אחרת אלא לעשות מה שהם עשו לפני הבחירות. בעיני, תקשורת היא אמצעי חשוב ואני רוצה איזון. מערכת יחסיו של אורי פורת עם מנהל הרדיו, אמנון נדב, אינה מתנהלת על מי מנוחות. בשורה של החלטות וצעדים נהג פורת בנדב באופן המזכיר את יחסו אל מנהלי הטלוויזיה. פורת מכפיף אליו כמה משבצות שידור בקול-ישראל: זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הצניח את חברו, עו"ד חיים משגב, והאלוף במיל אורן שחור למשבצת של תוכנית פוליטית אישית. נדב לא התנגד לשינוי. הרעיון לתוכנית תקשורת יומית ברדיו עלה בתיאום בין שני המנהלים. נדב תכנן למקם את התוכנית בכפיפות למחלקת החדשות של רשת ב. כמה שבועות לפני חזרתו של חיים זיסוביץ, הכתב מוושינגטון, סיכם איתו נדב כי הגשת התוכנית תופקד בידיו. פורת הצניח מגיש משלו, העיתונאי מתי גולן. נדב המשיך לשתף פעולה ואף עסק בהקמת צוות חשיבה שימלא את שעות השידור הרבות של התוכנית החדשה (ארבע שעות בשבוע) בתוכן. באוזני מקורביו הביע מורת רוח על הצנחת גולן. לגולן הוענק חוזה בכירים לשנתיים. חוזה מסוג זה יש למתי מעט ברדיו (אריה גולן, שלי יחימוביץ וגדעון רמז). נדב עצמו מחכה לחוזה כזה כבר שנים. זיסוביץ פינה את הדרך בשלווה (כפעולת תגמול קטנה הוא מגיש פינת עיתונות ביומן הלילה "היום הזה"). בין הצנחת גולן להעלאת התוכנית לשידור, יצא נדב לחופשה באילת. שם, בעודו נופש, נדהם לפתוח את העיתון ולגלות שהמנכ"ל מינה את איילה חסון למגישה לצדו של גולן. "על גופתי המתה", הודיע למקורביו. "לא יקום ולא יהיה". נכון לעכשיו, משבצת "דוקו-מדיה" היא מובלעת של המנכ"ל בתוך מערך השידורים של קול-ישראל. מנהלי רשת ב, שלום אורן ואמנון נדב, אינם מעורבים במתרחש בה. נושאי התוכנית מוגשים לאישורו של פורת, והמערכת מופעלת מבניין הטלוויזיה בקריה בתל-אביב ולא ממשרדי הרדיו, שבהם עובדים בדרך-כלל אנשי צוות תוכניות האקטואליה והמגזינים. המאבק נגד שילובה של איילה חסון ב"דוקו-מדיה" הוא האחרון שאליו נכנס נדב בכל לבו. אנשים העובדים בסביבתו מעידים כי מינוי חסון, והדרך שבה נעשה, הרתיחו אותו. כבר לפני שנתיים, כשחסון מונתה כאחת המחליפות בהגשת "הכל דיבורים", השמיע נדב ביקורת חריפה על סגנונה. "היא לא יודעת לעשות רדיו", אמר והפסיק את הגשתה. והיו סיבות נוספות. "חסון לא תגיש כאן כי היא סמל למאבק בין הרדיו לטלוויזיה", נשמע נדב אומר. בכך רמז למאבק הדיווחים והגרסאות בין כתבת הערוץ הראשון, איילה חסון, לכתב קול-ישראל, אביב בושינסקי, בפרשת בר-און. בקול-ישראל תוהים מדוע נדב לא נהג בתקיפות גם במאבקים הבאים מול אורי פורת. מדוע לא דפק על השולחן לנוכח התביעה לחקור את מנשה, מהבכירות והחרוצות שבכתבותיו ומי שמביאה חלק נכבד מהגילויים בקול-ישראל. מדוע סמך ידיו על הזזת המשדר של שלי יחימוביץ לשעה שתיים - אותה יחימוביץ שנדב נהג לגבות בעבר כשגורמים פוליטיים הפעילו לחצים לפיטוריה. מנשה עצמה, על-פי עדות חבריה, מלאת כעס על המצב. "נתתי את חיי לרדיו הזה", היא נשמעה אומרת, "לא ייתכן שמנהל הרדיו לא ייתן לי גיבוי פומבי וגלוי". הטענות הגיעו לאוזניו של נדב והוא דחה אותן באוזני חבריו לעבודה. הוא אמר להם שיש לו דרך משלו לנהל את המאבקים. הם מצטטים אותו כמי שאמר: "בסופו של דבר לא השתנה דבר וגם לא ישתנה. הכל דיבורים. שלי יחימוביץ תמשיך לשדר. כרמלה מנשה תקבל גיבוי". על-פי אותם גורמים, השינוי היחיד שעליו סומך נדב את ידו הוא במשבצת המשפטית "דין ודברים": משה נגבי יהיה רק אחד מאנשי הצוות המשפטי בתוכנית עם מגיש ועורך אחרים. השינוי יובא לאישור מליאת רשות השידור. את הההצעה להעביר את יחימוביץ לשתיים בצהריים הסביר נדב לחבריו כמהלך מקצועי של חיזוק שידורי הצהריים. "גם ממהלך זה ירד נדב מאז שהתברר לו שהוא נקשר בצעדיו האחרים של פורת שמעוררים תרעומת בקרב העובדים, הם אומרים. בתוך המאבק, המהוסס והזהיר יש לומר, שמנהל נדב באורי פורת השתרבב גם סכסוך ישן וארוך שיש לו עם העורכת נילי אמיר. אמיר, עיתונאית מוכשרת, לוחמת ובעלת יוזמה על-פי עדות עמיתיה, היתה עורכת של ארבע מהדורות יומן הצהריים בשבוע. נדב החליט להחליף שתיים ממהדורות הצהריים שלה במהדורת בוקר אחת. הנימוק הרשמי היה "חיזוק יומני הבוקר", אבל נדב לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מסגנון עריכתה. לטענתו, אמיר מרכיבה יומן גדוש בראיונות פוליטיים רבים מדי. הוא ראה במשבצת הצהריים "נחלה שהיא שהשתלטה עליה". בין השניים התנהלה חליפת מכתבים נרגזת. אמיר תמהה על הסתירה בין הטענות על חוסר מקצועיותה לבין העברתה ליומן הבוקר לשם חיזוקו. נדב כתב לה כי לא מילאה את הציפיות שתלו בה כעורכת. בתגובה יצאה לשבוע חופשת מחאה. גם גיל סמסונוב, יו"ר הוועד-המנהל החדש של רשות השידור ואיש הליכוד, אינו סומך ידיו על מעשיו של פורת. בישיבת הוועד המנהל לפני שבועות ספורים סירב לתמוך בלוח השידורים שהוצג כיוון שלא כלל את המשבצת היומית של "הכל דיבורים" והמשבצת המשפטית השבועית. באותה ישיבה התנגד גם להצעת פשרה - להעביר את תוכניתה של שלי יחימוביץ לשעה שתיים בצהריים תחת האיצטלה של "חיזוק משבצות הצהריים". "אני מקווה ששתי האפשרויות יירדו", אמר. לפיכך, ישיבת הוועד המנהל התפזרה אחרי שאושר רק לוח התוכניות של הטלוויזיה. לוח התוכניות של הרדיו יעלה לאישור בתחילת אפריל. האם פורת יוותר? בעת כתיבת שורות אלו, משדרים גורמים בכירים בקול-ישראל אופטימיות לגבי הסיכוי להשגת פשרה בין הנצים, שתסיים גם את ההליך המשפטי. אבל פורת ממשיך בתרגילי חתול ועכבר. במסגרת ספר תקציב שהגיש לוועדת הכספים של רשות השידור הגיש גם לוח שידורים של תוכניות הרדיו, ושוב נעדרה ממנו התוכנית "הכל דיבורים". סמסונוב מבטיח: "לוח שידורים שמופיע בספר התקציב לחלוטין אינו רלבנטי וסביר להניח שנעשה רק לשם חישובים כספיים, ולכן אני לחלוטין לא מתייחס אליו ואנחנו נתייחס רק ללוח שיוצג באופן מסודר". גם את ההצעה למנות חוקר, שיבדוק את מכסת השעות הנוספות שעליהן דיווחה כרמלה מנשה, ביקש סמסונוב לעצור: "זה די מדהים. אפשר לומר עליה הרבה דברים אבל להגיד שהיא לא עובדת קשה ולא משקיעה, זה אבסורד. ולכן אני הבהרתי עם המנכ"ל את הידיעות האלה, ולשמחתי היתה הבהרה מאוד ברורה שלא תהיה שום חקירה של שום חוקר לגבי כרמלה מנשה או לגבי שום נושא למעט ההתדיינות המשפטית המתקיימת בבית-הדין לעבודה (באשר לסוגיית ההתראיינות של יחימוביץ ומנשה)". סמסונוב ניסה גם לשים קץ למלחמת ההתשה בין שני הצדדים. בשיחות עמם הציע, כפשרה, שהעיתונאיות תמשוכנה את תביעותיהן מבית-המשפט ובתמורה יציג המנכ"ל באופן פומבי קריטריונים מסודרים והגיוניים לגבי התראיינות עובדי רשות השידור. פורת דחה את ההצעה. בראיון שנתן למגזין "פירמה" הבהיר, כי ימשיך לאסור על עובדיו להתראיין: "יש אנשים שהחשיפה במקום עבודתם לא מספיקה להם, והם מחפשים חשיפה גם במקומות אחרים. מה שמפעיל אותם זה האינטרס האישי, שנוגד את האינטרס של מקום העבודה שלהם. כל הכוכבים האלה, שבשם חופש הביטוי רוצים להשתולל ולעשות ככל העולה על רוחם - מי הפך אותם לכוכבים? מקום העבודה. הם לא המציאו את מקום העבודה". פורת מנהיג אמות-מידה כפולות בבואו לאכוף את מסמך נקדי על עובדיו. בראיון שנתן ב"פירמה" מחה נגד הבעת עמדות בשידור: "רשות השידור, על סמך תדריך נקדי, אמורה להיות משוללת דעה משלה. אין לה מה שקוראים פובליציסטיקה. ובכל זאת, היו מקרים ששדרים לקחו לעצמם את הזכות לשתף אותנו בהשקפת עולמם האישית ובדעותיהם האישיות". המחאה הזאת כנראה אינה תופסת לגבי התוכנית "דוקו-מדיה", שכללה בשבועות הראשונים פינה פובליציסטית יומית ברדיו (שנקראה "האדיטוריאלי של מתי גולן") ופינה שבועית בתוכנית הטלוויזיה (שנקראה "דבר העורך"). שידור הפינות הופסק בסוף נובמבר בעקבות גל ביקורת בעיתונות. גם במתן אישורים לעבודות חיצוניות נוהג פורת איפה ואיפה בעובדיו. על כרמית גיא נאסר לכתוב ל"העין השביעית", ולפני כמה חודשים הושבה ריקם בקשה דומה של מגיש היומנים רון נשיאל. לעומת זאת נמנע פורת מלנקוט צעדים נגד מיכאל טוכפלד, שנהג לכתוב, בשמו ובפסבדונים, בעיתון "מקור ראשון", והתיר למתי גולן להמשיך לכתוב בעיתון "גלובס", על אף שעיסוקו הישיר של גולן הוא ביקורת התקשורת, ולפיכך הוא עלול להיקלע לניגוד אינטרסים מובהק. מנהלים ברדיו הביעו מורת רוח מההיתר הזה - אך לשווא. גם אם מחלקת החדשות ממשיכה לתפקד, בדרך-כלל, כתמול שלשום, קשה להאמין שהתנהגותו של פורת והמתח שהיא מעוררת לא ישפיעו לטווח הרחוק בשני כיוונים. הראשון מורגש כבר עכשיו: מנהלי הרדיו מתקשים לקבל החלטות מקצועיות, מחשש שהן יתפרשו באווירה הנוכחית כהנחתות פוליטיות או כוחניות מצדו של המנכ"ל. בהקשר זה מזכירים את הרעיון לנצל את ההאזנה הגבוהה ליומן הבוקר ולהאריכו עד שעה תשע, רעיון שעלה לפני יותר משנה ולעת עתה ירד מסדר-היום כיון שפורש, בטעות, כהצעה של פורת. תחת אותה הגדרה אפשר למנות גם את הרעיון לשנות את פורמט יומן החוץ. הדפוס השני, אם יתרחש, מוכר היטב בערוץ הראשון של הטלוויזיה: העיתונאים החזקים והפופולרים עשויים לנטוש את קול-ישראל ולממש הצעות עבודה במקומות אחרים, שבהם משלמים יותר ומעניקים יותר חופש. תהליך כזה, שעשוי להתחיל ביחימוביץ ובמנשה עם תום מאבקן המשפטי, עשוי לצבור אפקט של כדור שלג שיסחוף אחריו אחרים. ממשרד דוברת רשות השידור נמסר בתשובה לשאלותינו, כי אורי פורת לא יגיב על נושאים התלויים ועומדים בבית-המשפט. הדוברת מאשרת את הממצאים הנוגעים למסמך נקדי (בכלל זה את האיסור לשדר סקרים וההכרח לחתום על המסמך). עוד מאשרת הדוברת כי פורת אכן ביקש את קלטת הראיון עם מרדכי קירשנבאום ושיבח אותו בפני פורום החדשות. על הקביעה שיחסיו של מנכ"ל רשות השידור עם מנהל הרדיו אינם תקינים, הגיבה הדוברת במלים: "שקר מוחלט". באשר ללוח השינויים המתוכנן ברדיו מסרה הדוברת כי "אין שינויים בלוח המשדרים של הרדיו. אם וכאשר יהיו - הם יובאו לאישור המליאה". לטענות על אפליה במתן אישורים לעבוד במקומות נוספים, נמסר ממשרדה של הדוברת כי "מתי גולן עובד על-פי חוזה מיוחד והותר לו לכתוב בגלובס (מקום עבודתו הקודם), בכפוף לתנאים מגבילים, בדיוק כמו רזי ברקאי, הממשיך לשדר במקום עבודתו הקודם (גלי צה"ל), יחד עם עבודתו ברשות השידור. מדובר בשני מקרים חריגים שאינם תקדים שיכול לחול על כלל העובדים", הדגישה הדוברת. אבנר הופשטיין הוא עיתונאי גיליון 18, ינואר 1999

עקיבא אלדר לא פילל ש"מר בטחון", האיש שציווה לשבור את ידיהם ורגליהם של לוחמי חופש פלסטינים, יהיה האיש שיפסיק את מסיבת המסכות של המשא ומתן עם הפלסטינים

את הווידוי הזה הרגשתי שאני חייב ליצחק רבין עליו השלום מאז אותו בוקר ספטמבר וושינגטוני דביק במדשאה הדרומית של הבית הלבן. גם מהשורות האחרונות של אגף העיתונאים ניכר היה על פניו של האיש הקשה הזה כמה כבד עליו המעמד. בשובי הביתה הרצתי שוב ושוב את קלטת הווידיאו שבה הנצחנו את לחיצת היד עם ערפאת ואת נאום הפיוס שלו עם העם הפלסטיני. שוב לראות ושוב להאמין. בימי ההתמודדות על הנהגת "העבודה", ערב בחירות 1992, כתבתי שאיני מבין את יוני המפלגה, כמו חיים רמון ועוזי ברעם, שנהו אחר הסקרים ונטשו את שמעון פרס לטובת "מחנה רבין". הזהרתי שאם ישובו לשלטון, לא ירחק היום שיבחינו כי אף שהקול בלשכת ראש הממשלה הוא קולו של יצחק רבין, הידיים - ידי יצחק שמיר. לא פיללתי ש"מר ביטחון", האיש שציווה לשבור את ידיהם ורגליהם של לוחמי חופש פלסטינים, יהיה האיש שיפסיק את מסיבת המסכות העקרה, שזכתה באותם ימים לכינוי המחמיא "משא ומתן עם משלחת פלסטינית". ההנחיות שראש הממשלה רבין הכתיב למשלחת ישראל לשיחות עם הפלסטינים בוושינגטון, כמו גם המדיניות בשטחים בניצוחו של שר הביטחון רבין, אישרו את התחזית שלי מערב הבחירות. באותם ימים הוא תקף בחרי אף כל מי שהציע להכיר באש"ף ולפתוח במשא ומתן גלוי עם ערפאת. הוא דחק את פרס וחבורת "השמאלנים" שהקיפה אותו אל הערוץ הרב-צדדי. הייתי נוכח באותה הרצאה שבה רבין שיחרר את אחד הניסוחים ה"גינגיים" שלו - "חבל שאי אפשר להטביע את עזה בים" - שחולל סערה במחנה השמאל. לא שיערתי שכבר אז קיננה במוחו גם המסקנה מאותה אבחנה שניסח בדרכו הגולמנית: כיוון שעזה לא תיעלם מאליה, אין מנוס אלא להסתלק ממנה. בראשית אוגוסט 1993 ערכו לכבודנו ידידים מסיבת פרידה לקראת צאתי לוושינגטון בשליחות "הארץ". הכבודה שלנו כבר הייתה בדרכה לאמריקה. פרס, שהיה בין האורחים (רבין לא נענה להזמנה), ביקש שאסור איתו למטבח. הוא שלח לעברי חיוך מסתורי והציע לדחות את הנסיעה. "דברים מעניינים מאוד עומדים להתרחש כאן. את לא יכול לדחות את הנסיעה?". הוא סירב להוסיף דבר. רק במדשאת הבית הלבן נזכרתי שגם בדברי הברכה שנשא באותו ערב היה יותר מרמז לדרמה שהתחוללה באוסלו ממש באותם ימים. היכן טעיתי? מדוע העדפתי את ההכחשות החדשות והספקות הישנים על פני הסימנים והאותות (ובהם גם דיווחים חלקיים בעיתונים אחדים)? אם תרצו, אפשר למצוא את הסיבות לכישלון העיתונאי הזה בספרים של פרס, יוסי ביילין ואורי סביר. כל שותפי סודן של שיחות אוסלו מעידים שהם עצמם פקפקו עד הרגע האחרון ביכולתו של רבין הנוקשה לקבל החלטה שתפנה עורף לא רק למדיניות, אלא להשקפת עולם שהצטיירה כחלק אימננטי כמעט של אישיותו. גם אנשים שהכירו את רבין מקרוב ותהו על קנקנו במשך עשרות שנים, שפשפו היטב את עיניהם במדשאת הבית הלבן. לא רק לחיצת היד עם ערפאת נחתה עליהם כרעם באותו יום בהיר. מעטים האמינו שרבין ופרס יתגברו על פצעי העבר המשותף וילכו ידי ביד בדרך כה זרה ומסוכנת. ואולם, טעותם של רבים איננה אפילו רבע נחמה לפרשן המדיני שניבא לקוראיו כי יצחק רבין, ששילם בחייו על דבקותו במדיניות הפיוס, ילך בעקבותיו של יצחק שמיר. מוסר ההשכל צריך להיות שהחיים המדיניים והפוליטיים שלנו מורכבים שבעתיים מתחזית המבוססת על ניתוח מזגם של פוליטיקאים, גילם הביולוגי ומהלכיהם בעבר. מנהיגים גדולים יודעים לסגל אידיאולוגיות לתנאים בינלאומיים ואסטרטגיים משתנים. יצחק רבין היה מנהיג גדול, ואני איחרתי להבחין בגדולתו. עקיבא אלדר הוא פרשן פוליטי ב"הארץ" גיליון 15, יולי 1998

העיתונים מדווחים על ההידרדרות בסוריה | "ידיעות אחרונות" מפנה נשים למשטרה | "ישראל היום" מדווח על הנעשה באילת

"יכול להיות שבשעות אלה אנחנו אחרי תקיפה או בעיצומה או לפניה, אמריקאית או ישראלית, או משולבת – אמריקאית-ישראלית", כותב הבוקר איתן הבר במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". הבר מתייחס לסוריה, שם הולך ומתמוטט משטרו של בשאר אסד. ברשות משטר אסד, מציין הבר, כמות מספקת של נשק כימי כדי "לסכן חלק גדול מאוד ממרחבי מדינת ישראל וחלק גדול מאוד מתושביה". לדבריו, "חשוב למדינת ישראל שנשק שכזה לא יהיה בידי אויב, כלומר הסורים". מצב ביש. לא רק שהנשק כבר בידי הסורים, הוא עלול ליפול מידי סורים אחדים (אסד ותומכיו, שעד היום לא השתמשו בו נגד ישראל) לסורים אחרים ("ארגוני טרור סהרוריים, כמו אל-קאעידה ודומיו"). הבר מגיע למסקנה ההגיונית שכדי למנוע זאת ישראל תפעל צבאית, או תגרום לארה"ב לפעול צבאית. "אנחנו, בישראל", הוא כותב, "נמצאים על סף מה שנראה ונשמע כמלחמה, שאולי – הלוואי שלא – יפסיק את מלחמת האזרחים בסוריה כדי להתאחד נגד ישראל". "לחץ על אובמה לפעול בסוריה", מבשרת הכותרת הראשית הבוקר ב"ישראל היום". בכותרת המשנה מוסבר כי נשיא ארה"ב מסרב להתערב בסוריה, חרף העדויות על שימוש בנשק כימי. יוני הרש, אלי לאון ודניאל סיריוטי מדווחים בכפולה הפותחת כי אובמה טען במהלך סוף-השבוע כי "שימוש פוטנציאלי בנשק להשמדה המונית נגד אזרחים הוא חציית קו נוסף של נורמות וחוקים בינלאומיים – וזה יהיה משהו שישנה את המשחק". יחד עם זאת, נשיא ארה"ב הגדיר את העדויות על השימוש בנשק להשמדה המונית "הערכות ראשוניות" ולא "ראיות מוצקות". ה"לחץ" שמככב בכותרת הראשית הוא ביטוי לביקורת שהשמיעו נציגים רפובליקאים בבתי-הנבחרים על מדיניותו של אובמה ("מתברר שהקו האדום של הנשיא הוא יותר קו ורוד", מצוטט חבר הקונגרס גון מיקה). "דאגה בישראל: הססנות מול סוריה תשדר מסר לאיראן", נכתב בכותרת הידיעה המרכזית בכפולה הפותחת של "מעריב". אסף גבור מדווח כי סגן שר החוץ, זאב אלקין, התראיין שלשום לגלי-צה"ל ואמר: "אם האיראנים יראו שלא פועלים בסוגיה שהוגדרה כקו אדום, אז הם יסיקו מכך שהקו האדום של הקהילה הבינלאומית הוא גמיש". "הקו האדום הזה היה מלכתחילה מגוחך", כותב רונן ברגמן במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". "[...] מדוע כ-80 אלף הסורים שנהרגו עד כה לא מגז חרדל או סארין אינם מצדיקים התערבות של הקהילה הבינלאומית, אבל אם מחר יימצאו הוכחות חותכות לכך שאדם אחד נהרג מפגיעת נשק כימי ארה"ב תתערב? [...] עכשיו, אחרי שהממשל סינדל את עצמו בקו האדום הזה, הוא מנסה לחמוק מלעמוד בהתחייבותו ואומר שהוא צריך עוד הוכחות". "הארץ" מציג תמונה שונה בשערו. "אובמה מזהיר: נשק כימי ישנה את כללי המשחק", מודיעה הכותרת הראשית של העיתון, המתעלמת (כמו הנשיא, יגידו מבקריו) מהעדויות כי כבר נעשה שימוש בנשק כימי. חמי שלו מדווח, בין היתר, כי הממשל הסורי הכחיש את ההאשמות שתקף באמצעות נשק כימי. גורם אחר בממשל הסורי, כותב שלו, השווה את הודעת הבית-הלבן לדיווחים שיצאו ממנו בעשור הקודם, בדבר הנשק להשמדה המונית שנמצא מוכן לפעולה בידי עיראק. "המלחמה ההיא, שלפני חודש מלאו לה עשור, ממשיכה להטיל צל ענק על שיקוליו ועל ראיית עולמו של אובמה", כותב שלו בשער העיתון. דיווחו הנרחב בעמ 3 מוקדש לתיאור עמדת ארה"ב כלפי סוריה על רקע ההיסטוריה של הפלישה לעיראק. שלו מסיים את רשימתו בטון פסימי: "אובמה עלה לשלטון בין היתר בזכות ביקורתו החריפה על החלטתו של קודמו בוש להטיל את אמריקה למערכה מיותרת, יקרה וכואבת בעיראק, אולם הוא עלול לגלות בקרוב שבכל הקשור למזרח התיכון, גם כוונות טובות מובילות בסופו של דבר לאותו הגיהנום". השורה התחתונה של בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", דומה: "על-פי כל הסימנים והפרסומים, אובמה נערך [לפעולה], גם אם הוא לא רוצה". "לא תהיה פלישה קרקעית", מעריכה אורלי אזולאי בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". לדבריה, "גם מתקפה מהאוויר היא בעייתית. [...] התוכנית המועדפת על הבית-הלבן היא החלפת המשטר, אך כרגע זה נראה יומרני מאי-פעם". ב"מעריב" קורא בן-דרור ימיני לאובמה שלא למוטט את המשטר בסוריה, כדי לא לסייע לכוחות האופוזיציה במדינה ובראשם הארגון הגיהדיסטי גבהת אל-נוסרה. לדברי ימיני, אם ארגון זה יתפוס את מושכות השלטון מידיו של אסד, מרחץ הדמים שיתרחש "עלול להפוך את הנכבה הפלסטינית לאירוע ההומני של כל הזמנים". "הנצחונות היהודיים הורידו את המורל הערבי; אלפים בורחים", מבשרת כותרת בתחתית עמ 21 של "ישראל היום". המשפט שבכותרת מצוטט מתוך מסמכים מתקופת המנדט הבריטי, שנחשפו בימים האחרונים על-ידי הארכיון הבריטי הלאומי. אלי לאון וסוכנויות הידיעות מדווחים כי "הממשלה הבריטית חזתה כי לאחר נסיגת כוחות המנדט ובעקבות תוכנית החלוקה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל, תפרוץ מלחמה שבה יפסידו הערבים". הדיווח של לאון נסמך על דיווח שפורסם ב"גרדיאן". "הנציב הבריטי ערב הקמת ישראל: היהודים חוגגים כמו הנאצים", לשון הכותרת לידיעה דומה בעיתון "הארץ". עופר אדרת נסמך בדיווחו גם על פרסום של ה"גואיש כרוניקל" ומדווח כי אלן קנינגהם, הנציב הבריטי העליון בארץ ישראל, כתב באפריל 1948 על חגיגות הישראלים את נצחונותיהם בשדה הקרב כך: "השידורים שלהם, בתוכן ובאופן בו הועברו, היו דומים במידה ניכרת לאלה של גרמניה הנאצית". עוד מדווח אדרת כי קנינגהם כתב לממונים עליו שהיהודים מוכנים ל"מתקפת חורמה עם הציוד המלא של משטר טוטליטרי". שני הציטוטים הללו אינם כלולים בידיעה שמתפרסמת ב"ישראל היום". גם שמו של הנציב קנינגהם אינו מוזכר. "עמנואל רוזן יצא לחופשה עד לבירור העדויות על התנהגות לא הולמת", נכתב הבוקר בתחתית שער "הארץ", העיתון שחשף שלשום את הפרשה באתרו. שרון שפורר וגילי איזיקוביץ מספקות על פני כל עמ 12 דיווח מקיף על אודות שלל העדויות מטעם נשים בדבר ההטרדות החוזרות ונשנות של רוזן. מהעדויות, אנונימיות רובן (יש גם אחת בשם מלא), עולה דפוס חוזר: "חיזור אגרסיבי ואובססיבי" שכולל מספר רב של טלפונים והודעות טקסט פתייניות ובוטות. אחת הנשים מעידה כי קיימה יחסי מין עם רוזן על אף שלא רצתה בכך ואף אמרה לו זאת. אשה אחרת טוענת כי "חשף את איבר המין שלו וביקש שאלטף אותו". לפי העדויות, בין אם נענו לחיזוריו ובין אם סירבו, החיזור האובססיבי הפך באחת להתעלמות גמורה. "מבין כל הנשים שהארץ שוחח עימן, אף אחת לא התלוננה עד היום במשטרה נגד רוזן", כותבות שפורר ואיזיקוביץ. "הנשים, רובן עיתונאיות, חלקן בכירות ומוכרות, לא רצו לפגוע במעמדן ולעמוד במרכזה של סערה מתוקשרת". רוזן, בתגובה, טוען כי מדובר ב"מסע הכפשות אנונימי" שמלווה אותו כבר שנים. תגובתו מובאת במלואה בתיבה נפרדת. "הפרשן עמנואל רוזן יצא לחופשה עד לבירור טענות של עיתונאיות נגדו על הטרדות", נכתב בתחתית שער "מעריב". אריק בנדר מדווח על התחקיר שפורסם ב"הארץ" ועל השלכותיו. ליאת שלזינגר, חברת תא העיתונאיות בישראל, כותבת בטור נפרד על העבודה העיתונאית המקדימה שביצע התא והובילה לפרסום ב"הארץ" – איסוף עדויות ופנייה משפטית למעסיקיו של רוזן. "מטרתנו איננה משפט שדה או רדיפה", מבהירה שלזינגר, "אלא התמודדות מול הקשיים העמוקים שנשים בכלל ועיתונאיות בפרט מתמודדות עימם במקום העבודה". במדור הדעות של העיתון מברכת טל לאור, אף היא חברה בתא העיתונאיות בישראל, על שבירת קשר השתיקה ביחס לרוזן. "ישראל היום" מסקר את הפרשה באופן דומה. "בשל העדויות: עמנואל רוזן יצא לחופשה", נכתב בתחתית שער עיתון זה, כשכותרת קטנה יותר מפרטת: "ההחלטה – בעקבות טענות על הטרדה מינית לכאורה של עשרות נשים". הדס שטייף, ערן סויסה ומאיה כהן מדווחים בפנים העיתון על ממצאי תחקיר "הארץ", אך אינם מסתפקים בעדויות הקונקרטיות שנאספו ופורסמו שלשום, אלא מוסיפים ציטוט אנונימי על אודות "שמועות, בין היתר על טיפול שהוא עבר, על יחסים שנויים במחלוקת עם פליטת ריאליטי, על ילדה מחוץ לנישואים, לכאורה, ועל דירה ששכר ובה לכאורה היה מקיים מפגשים". ציטוט שמועות מפי אדם בלתי מזוהה אינה עבודה עיתונאית ראויה. מקומה לא בדיווח חדשותי, ספק אם יש לה מקום במדור רכילות. שטייף, ממחוללות החשיפה וחברה בתא העיתונאיות, מוסיפה טור נפרד ובו היא כותבת: "מרגע שנודע שהוא עומד להיות מגיש בכיר של ערוץ 10 ביום שישי, החלטנו שעד כאן". בעקבות פרסום הפוסט בפייסבוק, היא כותבת, "הסכר נפרץ". לדבריה, "גם אם לא יוגשו נגדו תלונות במשטרה, העובדה שפרנסי המערכות יודעים שעבר על-פי החשד עבירות אתיות חמורות, וצל של עבירות פליליות לכאורה מרחף מעל ראשו, הרי אסור להם להעסיקו יותר". "הארץ", אגב, שחתום על העבודה העיתונאית בפרשה, מסתפק הבוקר במידע ואינו מלווה את הידיעה שלו בטור דעה. כן, יש גם מי שמתנגד לחשיפת שמו של רוזן כאיש התקשורת הבכיר שנגדו הצטברו עשרות עדויות על התנהגות בלתי הולמת והטרדה מינית לכאורה. "ידיעות אחרונות", העיתון שבו כותב רוזן מאמרי דעה דרך קבע, מייצג קו זה. "פרשת עמנואל רוזן: העדויות והספקות", נכתב ברצועה בתחתית שער "ידיעות אחרונות", בלי כל פירוט לגבי העדויות, בלי המלה "הטרדות מיניות" או אפילו "התנהגות בלתי הולמת". בלי לדווח בעמוד השער על הטעון דיווח – שרוזן יצא לחופשה מעבודותיו. רז שכניק ונבו זיו מדווחים בעמודים 16–17 על הפרשה שנחשפה ב"הארץ", או כפי שהם מנסחים זאת: "בסוף-השבוע החליט הארץ לפרסם באתר האינטרנט שלו כי האיש שבו מדובר [איש התקשורת החשוד בהטרדות מיניות של נשים] הוא העיתונאי עמנואל רוזן". שכניק ונבו מצטטים כמה מהעדויות על רוזן ומציינים כי בעבר פוטר מחדשות 2 בשל סיבה דומה. כמו כן מדווח כי בשנת 2007, על רקע פרשת קצב, אמר רוזן: "קצב צודק במאה אחוז בטענות שלו נגד התקשורת. הוא צודק בזה שהתקשורת הפכה להיות גוף שופט שישר מרשיע" (בלי לציין כי הציטוט לקוח מכותרת משנה לראיון שהעניק ל"מעריב". הכותרת הראשית של הראיון ההוא: "לי אין אגו"). כמו ב"הארץ", גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת תגובתו המלאה של רוזן בתיבה נפרדת, אלא שבעיתון זה היא מוצאת את מקומה במעלה הדף. כמו ב"מעריב" ו"ישראל היום", גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור דעה, אלא שבעיתון זה הוא מציג עמדה שונה. המחברת, מרב בטיטו, מפנה נשים שהוטרדו מינית אל משטרת ישראל. "לכו למשטרה, לא לאינטרנט", לשון כותרת הטור. בטיטו, המעידה על עצמה "כמי שעבדה עם מושא ההאשמות תקופות ארוכות ועומדת איתו בקשר גם היום", טוענת כי השאלה העיקרית שעומדת על הפרק היא "אם מדובר במעשים פליליים המצדיקים פרסומים כה נרחבים בלי שהוגשה תלונה במשטרה, או לפחות תצהירים משפטיים". זו עמדה השומטת את הקרקע תחת המקצוע של בטיטו, ומעניקה למשטרת ישראל את הסמכות לאשר או לפסול דיון ציבורי נרחב. עשר נשים שוחחו עם "הארץ", תא העיתונאיות טוען ששמע עדויות מכמה עשרות. אם לדעת בטיטו אין בכך די כדי להצדיק פרסום נרחב, אם רק חקירה משטרתית או תצהיר משפטי ראויים לסיקור בולט, אפשר לבטל כבר עתה את כל מחלקות התחקירים בעיתונות. יוסי גרינשטיין מדווח ב"מעריב" כי שר האוצר לפיד ימנה בקרוב את פרופ איתן ששינסקי ליו"ר ועדה לבחינת זכויות המדינה במשאבי הטבע. "לפני הכל, [הוועדה] תיאלץ לשנות את החוק", מעריכה שרה ליבוביץ-דר בטור פרשנות נלווה. ב"כלכליסט" מתפרסם ראיון שערכה דיאנה בחור-ניר עם פרופ ששינסקי. על אף שלדבריו טרם קיבל פנייה לעמוד בראש הוועדה, עמדותיו של פרופ ששינסקי נחרצות: "המדינה צריכה להיות חופשית לבחון בכל עת את המדינות הפיסקאלית שלה במשאבי טבע. [...] צריך להטיל מיסוי כמו שעשינו בגז. זה לא רטרואקטיבי, אלא מעתה ואילך. יש 20–30 מדינות בעולם ששינו את חוקי המיסוי על גז בדיעבד, כמו נורבגיה. [...] צריך לבדוק מה האינטרסים של ישראל מבחינת הבעלות של ישראל על מפעלי האשלג ועל התמלוגים של המדינה. [...] האינטרסים של המדינה יכולים להיות שונים במקרה הזה מהאינטרסים של בעלי השליטה [...] המדינה נרדמה בשמירה. כל משאבי הטבע של המדינה נמסרו לשחקנים פרטיים". בתחתית עמ 17 של "ישראל היום" מתפרסמת משום מה ידיעת תצלום תחת הכותרת "אילת, עיר ללא מוצא". בתצלום [ששי חורש] נראה אולם שדה התעופה של אילת עמוס בנוסעים. שני כתבים, רונית זילברשטיין ואילן גטניו, מדווחים כי אתמול בשעות הצהריים שקלה רשות שדות התעופה לסגור את שדה התעופה באילת בשל האובך ששרר מעל העיר, אולם בסופו של דבר "מזג האוויר השתנה במהירות ואיפשר להמריא מאילת ואף לנחות במקום". "בניגוד להסכם: הליכוד מתנגד להגבלת מספר בני הישיבות שיהיו פטורים משירות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בנט ולפיד מקדמים חוק משאל עם", נכתב בכותרת הגדולה ביותר על שער "ידיעות אחרונות" הבוקר. מעליה כותרת המעניקה הד לבקשה של מכבי האש מחוגגי ל"ג בעומר, לנוכח תנאי השרב: "להנמיך את גובה הלהבות". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מקבלת ביטוי בראש עמ 10 של העיתון. איתמר אייכנר מדווח כי "לפיד ובנט שוקלים לתמוך יחדיו בחוק שיחייב עריכת משאל עם לכל הסדר עם הפלסטינים". בצלה של ידיעה זו מתפרסמת תיבה קטנה שאף היא מתייחסת לשר האוצר. תחת כותרת הגג "כנסת נעלבת" מופיעה הכותרת "יו"ר הכנסת נגד יאיר לפיד". רק מי שיטרח ויקרא את גוף הידיעה, מאת צביקה ברוט, יגלה כי שר האוצר הכריז שלא יישא בעתיד נאומים מרכזיים במליאת הכנסת. העיתונים האחרים מעניקים לסיפור בולטות רבה וטון ביקורתי יותר. "לפיד: אשא את נאומי מחוץ לכנסת", לשון כותרת ידיעה מאת יהונתן ליס ב"הארץ". "על אף שלדעת שר האוצר דמוקרטי יותר שהח"כים ישמעו את דברי ראשונים", מסבירה כותרת המשנה, "הוא החליט לשאת את נאום החזון הכלכלי שלו בפורום שלא יקטע אותו באמצע". "הפוליטיקה החדשה: ללא הפרעות מהקהל", נכתב בכותרת גג לידיעה מאת אריק בנדר ב"מעריב". "מערכת עוקפת דמוקרטיה", מגדיר זאת יו"ר הכנסת לשעבר ח"כ ראובן ריבלין, בטור נלווה. "לפיד מבזה את הכנסת", מצוטט היו"ר הנוכחי ח"כ יולי אדלשטיין בכותרת ידיעה מאת גדעון אלון ב"ישראל היום". "כמה משפיע העיתון על מחיר המניה?", שואל אסא ששון בשער האחורי של "דה-מרקר". במדור החוץ של "מעריב" מדווח כי דוקומנטריסט אמריקאי נעצר בוונצואלה בחשד ששילם לסטודנטים המתנגדים לנשיא החדש ניקולס מאדורו, במטרה להתסיסם.

"ידיעות אחרונות" חשף התנהלות בעייתית של איגוד השחייה, האיגוד חשף התנהלות בעייתית של "ידיעות אחרונות" | הערוץ הראשון וספורט "הארץ" קוצרים את פירות סיקור המונדיאל | ועפר שלח על ההיסטריה באתרי הספורט

"הסוד של אניה" היתה כותרת חשיפה של ספורט "ידיעות אחרונות", שבמסגרתה נחשף גם, לאו דווקא במתכוון, סוד התנהלותו של אחד מכתבי העיתון. שתי שורות קטנות בסוף הידיעה הן שיעור מאלף בשיקוליו של עיתונאי אם לפרסם ומה לפרסם, והזדמנות פז לקוראים להיחשף לדרמה שלמה שהשורה התחתונה שלה היא העלמת מידע. מדובר בפרסום מאת עמיר פלג ביום שלישי, ולפיו השחיינית הישראלית הבכירה אניה גוסטומלסקי נכשלה לפני ארבע שנים בבדיקת סמים ובאיגוד השחייה העדיפו להסתיר את הממצא. לידיעה צורף תצלום מסמך של איגוד השחייה הבינלאומי, הקובע כי השחיינית נטלה תכשיר אסור, ובעקבות כך קיבלה אזהרה ונזיפה. גוסטומלסקי הכחישה בתגובה שנטלה חומר אסור, הסבירה כי הבדיקה התנהלה בצורה חובבנית וטענה כי המבחנה שלה הוחלפה בזו של שחיין אחר. בתשובה לשאלה מדוע נשמר העניין בסוד השיבה: "זה היה פשוט סיפור מביך לישראל שהם עשו כזאת בדיקה בלי להבדיל בין הבדיקות [...] זה פדיחה". תגובת איגוד השחייה למקרה היתה מדהימה. האיגוד טען כי תוצאות הבדיקה דווחו לכל "הגורמים הרלבנטיים", ובהם איגוד השחייה הבינלאומי, וכן לגורם רלבנטי נוסף: "המקרה ידוע היטב לכתב השחייה של העיתון והוא פעל לפי שיקול דעתו". כלומר, העיתון, שהאשים את איגוד השחייה בהסתרת מידע מהציבור, ספג בתגובה של האיגוד סטירה מצלצלת: האשם הוא דווקא העיתון עצמו, שכתב השחייה שלו (יש לציין שלא מדובר בעמיר פלג) ידע על המקרה, אבל בחר שלא לפרסמו. "ידיעות" מפרסם את התגובה, לא מכחיש את המידע, אבל לא מוסר לקוראים הסבר: מה היו שיקוליו של כתב השחייה של "ידיעות" שלא לפרסם את הידיעה? האם שמה הטוב של השחיינית עמד לנגד עיניו, או שמא ניסה להסתיר את הפשלה של איגוד השחייה, שבכיריו הם מן הסתם גם כמה ממקורותיו? האם שיתף את העורך בהתלבטות או שהחליט לגנוז את הסיפור על דעת עצמו? ואולי היה זה העורך שבחר להשתיק את העניין? "ידיעות" יוצא טוב מהסיפור בעצם פרסום הסקופ, וטוב עוד יותר בכך שהיה אמיץ דיו שלא לצנזר את תגובת האיגוד; תגובה שלפיה הכותרת לסקופ היתה יכולה להיות גם "הסוד של ידיעות". אפקט המונדיאל. בשעה טובה זכה השבוע הערוץ הראשון בזכויות השידור של המשחק המרכזי בליגת-העל לשלוש שנים נוספות. בשעה טובה גם הוחלט באופן סופי שמדור הספורט של "הארץ" ימנה בקביעות לפחות שמונה עמודים. מחלקת ספורט אחת קיבלה דחיפה חיצונית, מוסף ספורט אחד זכה להערכה פנימית. הערוץ הראשון קנה מחדש את עולמו אחרי 20 שנה בצלו של האח הגדול, בעוד שספורט "הארץ", שליווה את המונדיאל בסדרת כתבות מרשימה מסוף 2009, זכה לאמון מנהלי העיתון. והכל בזכות אפקט המונדיאל. זה נוני. בראיון מרתק עם עפר שלח בספורט וואלה אומר שלח על המאבק בין ערוץ הספורט ל-ONE: "המאבק הזה נגזר מהתחושה שהשוק היחיד שיש לו אפסייד הוא שוק האינטרנט, גם לקראת השילוב בין האינטרנט לטלוויזיה. ואז, מאחורי המאבק העיתונאי לכאורה על מי ישיג את השם של הזר הבא של מכבי, פתאום נערמים אינטרסים מדהימים. הרי מי זה ואן, אופירה אסייג והחברה האלה? לא. ואן זה נוני מוזס. הוט זה נוני מוזס. הקרב בין ערוץ הספורט לוואן נהיה קרב על סכומי הכסף הגדולים ביותר במשק הישראלי. התחושה היא שמי שיישאר עומד בסופו של דבר הוא זה שישלוט במשק הישראלי. זה מה שמייצר את ההיסטריה". הרימו את הכפפה והסירו כפפות. אחת ההמלצות שהציע מדור זה לעיתונאי הספורט לקראת עונת המלפפונים היתה תחקיר על מעורבותה של הפועל רמת-גן בהלוואות בשוק האפור. ביום ראשון הרים "הארץ" את הכפפה ופירסם את הסיפור המרתק (משה בוקר), אך הלא-ממוצה. גם "כלכליסט" רכב על שולי המתרחש בהפועל רמת-גן בכתבה על תופעת החוזים הכפולים בכדורגל הישראלי (אביתר לנג). אמנם לא חדש, אבל לאור הנסיבות האחרונות – רלבנטי מאוד. לא עושים מילואים. מנפלאות דרכי העבודה ב-ONE. בשבת בשעה 16:56 דיווחו שם על ניצחון של ווסטהם על פנתינאייקוס במשחק אימון 0:1 וכמה שאברם גרנט היה מרוצה. שעתיים אחר-כך הם פירסמו בהתרגשות על הפסד מביך של וסטהם בניצוחו של גרנט לקבוצה מהליגה הרביעית באנגליה. הכיצד? מתברר שההפסד היה של קבוצת המילואים של המועדון. ההפסד המביך החוויר ביחס לפרסום המביך, שהוסר כמעט באותה מהירות שבה הועלה. היום הקצר בשנה. בערוץ הספורט שמחו לבשר על עשן לבן שייצא "עוד היום" מהמשא-ומתן בין בן סהר לפועל תל-אביב. זמן הדיווח: 23:41. 19 דקות לפני שהיום נגמר. לא הרבה זמן כדי להוציא עשן.

מאז הקמתה הקואליציה ביצעה שוב ושוב מהלכים דורסניים • מקביעת תקציב הכנסת וזהות סגני היו"ר ועד לסלע המחלוקת העיקרי שהוא הרוב בוועדת הכספים - אלה המהלכים שלא שמתם לב אליהם • עכשיו אחרי אישור התקציב - הגיע הזמן שהקואליציה תיקח כמה צעדים אחורה

מרגע שקיבלה את המפתחות לידיים, הקואליציה החלה להכתיב את סדר היום הדמוקרטי של הכנסת ה-24. מהר מאוד החל קרב משיכות החבל בין האופוזיציה לבין הקואליציה, שהגיע עד לבג"ץ. המו"מ עדיין תקוע ואנחנו הנפגעים העיקריים: ועדת האתיקה הבוחנת התנהגות לא ראויה או אלימה – עדיין לא הוקמה. הוועדה לביקורת המדינה, שדנה בדוחות המבקר ויכולה להפעיל לחץ על הממשלה – גם היא לא קיימת. ייתכן שגיבשתם עמדה על השביתה האיטלקית של האופוזיציה, שלא מוכנה להתפשר. מה חלקה של הקואליציה? מה אתם יודעים על ההתנהלות הדורסנית שלה מאז הקמתה? חלק מהמהלכים הכוחניים שלה חמקו מתחת לרדאר – אך כדאי להתעכב עליהם. לקואליציה הייתה הזדמנות להוכיח שוועדת האתיקה היא מחוץ לכל ויכוח פוליטי: באופוזיציה הציעו בעבר למנות לוועדה יו"ר מטעמה. את מאזן הכוחות זה לא היה משנה משום שהוועדה תמיד מורכבת מכוחות שווים בין הקואליציה לאופוזיציה. ייתכן שהקמת הוועדה תוך הסכמה נדירה כזאת בין הצדדים גם הייתה תורמת לרמת האמון בה ובהחלטותיה. נזכיר שוב – ועדת האתיקה למעשה לא קיימת גם עכשיו, על אף שיו"ר הכנסת מיקי לוי הכריז על הקמתה. קיומה הוא על הנייר בלבד. אמנם אין חוק שמחייב את הקואליציה לתת לח"כ מהאופוזיציה לנהל ועדה מחוקקת וקבועה, שמקדמת סדר יום עצמאי – אבל כך היה נהוג בכנסות קודמות. ועדת הכלכלה היא דוגמה כזו והייתה בראשות האופוזיציה בכנסת ה-17, הכנסת ה-19 והכנסת ה-20. בכנסת ה-18 קיבלה האופוזיציה את ועדת החוץ והביטחון. בכנסת הנוכחית הקואליציה מסרבת להעניק את המעמד הזה ליריביה. היא מצפה שיסתפקו בניהול הוועדה לביקורת המדינה שניתן לאופוזיציה מתוקף החוק. הסירוב הזה תמוה במיוחד על רקע העובדה שבסופו של יום גם אם היו"ר יהיה מהאופוזיציה, לקואליציה יהיה רוב בוועדה, מה שיביא למו"מ בהליכי חקיקה. נו, איך קוראים לזה – פוליטיקה. חשוב להדגיש שאין טעם שהקואליציה תיתן פירורים בדמות ועדה שחוסה בצילה של ועדה אחרת – אותה ניתן תמיד לעקוף ולרמוס. כשמדברים על חלוקת ועדות לא הוגנת, הטענה האמיתית של האופוזיציה מתנקזת לוועדה אחת ספציפית וחשובה – ועדת הכספים. האופוזיציה דורשת שלקואליציה יהיה רוב של ח"כ אחד, והקואליציה לא מוכנה להתפשר על פחות משניים. זה אמנם לא תירוץ להשבית את הפעילות של הוועדה לביקורת המדינה וועדת האתיקה – אבל בטענה הזו יש צדק. בייחוד לאחר שהוסר איום הבחירות והתקציב עבר בקואליציה – כעת אפשר לשחרר ולתת לאופוזיציה את מה שביקשה. זה עשוי אפילו להוביל למצב של קיום שיח ענייני, פשרות והסכמות, במקום התנגדות אוטומטית לכל דבר שעולה. צריך לציין שגם המצב הנוכחי לפיו הקואליציה משמרת רוב של שני ח"כים, נוצר במקביל לעתירה שהגישו מספר ח"כים בליכוד בנוגע לחלוקת הוועדות. העתירה דחפה את הקואליציה לשפר את הצעתה הראשונית – רוב של 3. היועצת המשפטית של ועדת הכנסת, ארבל אסטרחן, הסכימה אז כי מדובר במהלך בעייתי. בדיון בוועדת הכנסת על הקמת הוועדה היא אמרה כי "הדבר הבעייתי העיקרי בעיניי זה הנושא של מספר החברים מטעם סיעת הליכוד שמרוכזים במעט ועדות. זאת אומרת יש לנו ארבע ועדות בעצם, שזה חוץ וביטחון, קליטה, מדע ומעמד האישה שיש בהם חמישה או שישה חברים, שזה באמת דבר שהוא בולט לעין בחריגות שלו". עם זאת ציינה אסטרחן כי "למשל בכנסת ה-19, שבה הייתה קואליציה של 68 – בוועדת הכספים הפער היה 6-11. אז זה לא שאפשר לקחת כל ועדה וועדה ולהשוות אותה". מהלך נוסף שאולי חמק מעיני הציבור, או לכל הפחות לא זכה לבולטות, הוא פירוק ופיצול של כמה מהוועדות הקבועות, ולא מתוך נימוקים ענייניים אלא קואליציוניים. ועדת הפנים פורקה לשתיים: פנים וביטחון הפנים. את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות פירקה הקואליציה לוועדת העבודה והרווחה ולוועדת הבריאות. שני הפיצולים הללו נולדו בחטא – על ידי שינוי התקנון ללא הסכמת האופוזיציה ולצורך פוליטי. אסטרחן התייחסה גם לנושא זה באחד הדיונים: "אם היה מגיע אלינו נושא של יצירת ועדות קבועות חדשות ופיצול ועדות אנחנו לא היינו עושים את זה מטעמים קואליציוניים זמניים – אלא היינו מסתכלים במבט כולל ושואלים האם יש מקום לשנות את חלוקת הסמכויות בין הוועדות ואיך נכון לעשות את זה". חברי הקואליציה חטאו בחטא הקדמון של הכנסות האחרונות, במקום לקיים את השינוי שהבטיחו. הם קיבלו החלטות שרירותיות המשפיעות על מבנה הדמוקרטיה – לצורכי השעה בלבד. במקרה הזה מדובר בהקמת ועדות זמניות לצרכים פוליטיים: הקמת הוועדה ל"מיזמי תשתית לאומיים מיוחדים ושירותי דת" שהצורך בה לא ברור לאור קיומן של ועדת הכלכלה וועדת החוקה; הקמת "הוועדה המיוחדת לענייני עובדים זרים" המקבילה לוועדת הפנים; "הוועדה המיוחדת לעניין הקרן לאזרחי ישראל" הוקמה בכנסת, כשגם היא מקבילה לעבודת ועדת הכלכלה; הוקמה גם "הוועדה המיוחדת לדיון בהצעת חוק הסדרת השימוש בקנאביס למטרות רפואיות", שהצורך בה לא ברור לאור קיומן של ועדת הבריאות וועדת החוקה. שינויים שכאלו חייבים להיעשות בהסכמה. הכנסת היא מוסד ששייך לציבור כולו ולא רק לחלק ממנו. עוד מהלך שלא נהוג בכנסת הוא קביעת תקציבה באופן חד צדדי והגשתו לאישור ללא שיתוף האופוזיציה. תתפלאו – דווקא פה האופוזיציה (כנהוג) לא התנגדה, אף שלא שיתפו אותה. "לא נהוג שהאופוזיציה תתנגד לתקציב הכנסת", אמר ח"כ יריב לוין בדיון. כך אכן נהגו חברי האופוזיציה. עם זאת, לוין הביע את מורת רוחו כי לא שיתפו אותם בתהליך. נושא נוסף שטרם הוסדר הוא נשיאות הכנסת – הפורום שקובע את סדר היום בכנסת. הקואליציה רצתה לתת שלושה תפקידי סגן יו"ר הכנסת לאופוזיציה ולשמור לעצמה שישה באופן לא פרופורציונלי ביחס לנהוג בכנסות קודמות. גם על כך הביעה אסטרחן את מורת רוחה בעבר: "אני חושבת שעניין הסגנים, כפי שהוא מוצע כאן, ביחס לשישה קואליציה שלושה אופוזיציה, בוטה אף יותר ממה שקרה לגבי הוועדות ולכן בעינינו זה בעייתי". נראה שיו"ר הכנסת מיקי לוי (יש עתיד) אפילו הסכים. אך למרות זאת, כששאל אותה ח"כ אופיר כץ (הליכוד) על החלוקה ואמר "אני עדיין לא מבין איך הייעוץ המשפטי באמת מאפשר את החלוקה הזאת של הסגנים. אני בהלם מזה, זה פשוט לא הגיוני" – השיבה אסטרחן: "אני לא". עד היום הנושא לא נפתר. לאחרונה פרסמנו ב"שקוף" כי יו"ר הקואליציה עידית סילמן מנסה לקדם מהלכים בוני אמון מול האופוזיציה דרך ביצוע לובי לחקיקה של האופוזיציה. זה אמנם חשוב ומעודד, אך טוב יהיה אם תעשה לובי לתיקון שיאפשר לאופוזיציה השפעה רבה יותר, ולא רק תעניק חסדים נקודתיים. פנינו ליו"ר הקואליציה עידית סילמן בבקשה לקבל את התייחסותה בכל אחד מהנושאים שציינו. נפרסם אותה כשתתקבל.

השבוע ב"שקוף" • איך סדרת החוקים להחלשת מערכת המשפט מול השלטון תשפיע עלינו • לשר התקשורת שלמה קרעי אין כנראה שום כוונה לפעול לפי הכללים • ממשיכים להילחם בהון-שלטון-סביבה

איך סדרת החוקים להחלשת מערכת המשפט מול השלטון תשפיע עלינו? התחלנו לפרק את סעיפי הטיוטה של היו"ר שמחה רוטמן ולנתח את המשמעויות. הראשון: חשש לאפשרות בלתי מוגבלת של הממשלה (הזו והבאות אחריה) להעביר חוקים שיפגעו בזכויות אזרח. השבוע גילינו שלשר התקשורת שלמה קרעי אין כנראה שום כוונה לפעול לפי הכללים. חשפנו כי המנכ"ל המיועד אלעד מלכא החל להיכנס לפגישות ולעבור חפיפה - לפני שהמינוי אושר. ביום חמישי נדהמנו לגלות שהמינוי בוטל! אבל קרעי מתכנן, על פי פרסומים, למנות את איש אמונו לסמנכ"ל כדי לסלול את דרכו במסלול עוקף. בקיצור: ישראבלוף שמוריד את הרף ומדרדר את מצבנו. ובנושא אחר: ממשיכים להילחם בהון-שלטון-סביבה. הכתבת יעל געתון תיעדה כיצד השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, רוקמת קשרי ידידות ראשונים עם בכירים בחברות המזהמות ביותר - קצא"א, בז"ן, כיל. אותן חברות שהיינו מצפים שישקשקו מהשרה המיועדת, שתפקידה לפעול מולן ביד קשה כשהן חורגות מהזיהום המותר. אם אתם רוצים להבין איך השיטה עובדת - קראו את הכתבה וצפו בסרטון שערכנו מהחומרים הנדירים. וגם: אחרי מאבק של שנתיים וחצי בהסתרה, אילצנו את אוניברסיטת בן גוריון לחשוף את התרומות שהיא מקבלת מחברות מזהמות, ובראשה תאגיד הכימיקלים כיל. לסיום, בשורה שעוקבי ועוקבות "שקוף" הוותיקים ודאי יבינו את משמעותה: ועדת האתיקה הוקמה אחרי ארבע שנות מחיקתה המוחלטת מהכנסת. בארכיון שלנו ישנן עשרות כתבות על הוועדה החשובה שלא היתה, על האלימות שמשתוללת במשכן בהיעדרה, טיסות לחו"ל ללא אישור, רמאויות בהצבעות - כעת נעקוב מקרוב אחר סדר יומה והחלטותיה.

דוקטור שקשוקה מייעץ לא למכור | רוני בר-און בבדיחת סלולר | ומדור חדש למוטי גילת ב"ישראל היום"

אפשר להירגע, מתברר שהשיטה הקפיטליסטית אינה כוללת בתוכה את זרעי אסונה. עובדה - הבורסה בארה"ב הגיבה אתמול בחיוב להורדת הריבית של הנגיד האמריקאי, והחלה לעלות. ב"מעריב" הכותרת היא "הזינוק", על שום עליית המניות בוול-סטריט. ב"ישראל היום" הכותרת ספקולנטית קצת יותר, כראוי בכיסוי משברי הון בורסאי - "אחרי ארה"ב: הריבית בישראל צפויה לרדת". "ידיעות אחרונות", כראוי למעמדו כבכיר הטבלואידים, לוקח עד הקצה את הנטייה של העיתונות לא רק לדווח על מה שאירע, אלא גם להגיד לנו מה להרגיש. הכותרת הראשית, "זריקת הרגעה", מתייחסת במקרה זה לא רק למה שהנגיד האמריקאי העניק לוול-סטריט, אלא גם למה ש"ידיעות אחרונות" מעניק לקוראיו. בימים האחרונים אלה הולחצו והופחדו; כעת מטלטלים אותם אל עבר אופטימיות. לא קלים הם חייו של קורא טבלואידים. כיוון שהצרה כבר כמעט מאחורינו, ב"ידיעות אחרונות" ניגשים למה שהם אוהבים באמת ומסקרים את הפיקנטריה. סבר פלוצקר נדחק הבוקר לטור צדדי בעמ 2 (שם הוא מחמיא לנגיד האמריקאי על בחירתו בהורדה של שלושת רבעי האחוז ולא אחוז שלם), כשבתחתית העמוד ניתן פתחון פה למומחה כלכלי נוסף, ד"ר שקשוקה. ניר גונטז מביא את דברי הדוקטור, "שבמשך 25 שנה היה שר האוצר של שוק החלפנים בתל-אביב", לפני שפתח מסעדה. יוסף בינו גבסו, זה שמו הרשמי, מתוודה כי "לא תיארתי שהדולר יגיע למצב הזה", אך יש לו גם המלצה, בגובה העיניים, לקוראי העיתון: "לא למכור עכשיו, למרות שהשער יכול לרדת עד שלושה שקלים". הנה, לא רק ב"כלכליסט" יודעים לחבר את ישראל לכלכלה. ועוד במסגרת הפיקנטריה, העמוד השלישי כולו(!) מוקדש לסיפורו האישי של ברוקר גרמני שתצלום פניו הופיע אתמול על שער "ידיעות אחרונות". דירק מילר שמו, ומתברר כי הוא נוטה לככב על שערי עיתוני העולם בכל פעם שהבורסות מתמוטטות ("מאז משבר הבורסות של 1999 הוא נחשב לחביב הצלמים"). אלדד בק, כתב העיתון בברלין, נשלח לשוחח עימו, מעט בענייני כלכלה והרבה בענייני פרסום ותקשורת. בענייני כלכלה מילר די פסימי ("המצב לא טוב"), אך בכל הקשור לפרסום אישי בעיתונות העולמית, נראה כי מעולם לא היה מצבו טוב יותר. לאחרונה הופיע בעמודים הראשונים של שלל עיתונים, שתצלומיהם מודפסים לצד הראיון עימו. אחד מהם הוא "ידיעות אחרונות", ככל הנראה עדות לכך שהעיתון עומד בשורה אחת עם טובי הפרסומים בעולם. האם פרסום תצלומו אתמול באופן בולט על שער "ידיעות אחרונות" היה חלק מהסדר מוקדם לקבלת ראיון עם כוכב התקשורת? לא ברור. מה שבטוח הוא שמצאנו עוד גרמני עם קשר מיוחד לישראל. אמנם "מילר כבר כיכב בהראלד טריביון, בטיימס ובליברסיון הצרפתי", אבל "ההופעה בידיעות אחרונות מרגשת אותו", כותב בק, ומביא ציטוט: "זה מדהים להיות על שער של עיתון ישראלי. זה כבוד גדול. אפשר לקבל עותק?". ואם כבר הזכרנו גרמנים המקבלים כבוד מישראל, נאומה של קנצלרית גרמניה בכנסת מדווח בהרחבה בכל העיתונים. ב"מעריב" שוב לא מפספסים הזדמנות לעקוץ את בנימין נתניהו. בעמוד המוקדש לנאום מופיעה מסגרת קטנה תחת הכותרת "למה צחקו השרים בנאום של נתניהו" [אורי יבלונקה]. מתברר כי בזמן הנאום קיבל שר האוצר רוני בר-און את הודעת ה-SMS הבאה: "תיכף ביבי יגיד שהוא זוכר בתור ילד את חיילי האס.אס ברחובות". יבלונקה מסביר כי הבדיחה מתייחסת להתבטאות של נתניהו על כך שהוא זוכר כילד את החיילים הבריטים ברחובות ירושלים, אף שנולד רק לאחר עזיבת הבריטים את העיר. בהמשך הידיעה נכתב כי בר-און "הראה [את ההודעה] לשר הביטחון אהוד ברק, שפרץ בצחוק. המכשיר עבר לבנימין בן-אליעזר, ציפי לבני ורפי איתן, וכולם צחקו יחד". לא מובאת ביקורת על התנהגות חברי-הכנסת בעת הנאום. ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מדווח צביקה ברוט על האירוע, אך כנראה משום שלא הצליח להשיג את תוכן ההודעה, המסגור כולו שלילי. "מול עיניה של מרקל: השרים שיחקו בסלולרי", זו הכותרת, ותחתיה תיאור ביקורתי של התנהגות חברי-הכנסת, שאינם מכבדים את המעמד ומעדיפים לצחקק מול מכשיר סלולרי. על נאומה של מרקל כותב שבח וייס ב"מעריב" כי "הנאום של אנגלה מרקל היה מפגן גדול של המשך הידידות של גרמניה ושל העומדים בראשה למדינת ישראל ולעם היהודי", ומסביר גם מדוע היה זה נאום "חשוב ביותר". ב"הארץ" קובע שחר אילן כי נאום מרקל היה "נאום ציוני נלהב", ואילו תום שגב מציין כי "מי שלא ידע היכן היא מדברת, לא יכול היה לנחש אתמול שמרקל נמצאת בעיר אשר כשליש מתושביה חיים זה 40 שנה תחת כיבוש וכיום חומת בטון גדולה חוצה אותה, המזכירה את חומת ברלין". ובתחתית עמ 2 של "הארץ", מודעה הנתונה במסגרת שחורה: "אני שולמית שוקן מבית פייגנברג, ניצולת שואה מווילנה, מוחה בזאת על כך שניתן לקנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לנאום בשפה הגרמנית בכנסת ישראל". רק ב"הארץ" מוקדשת הכותרת הראשית לעניינים שאינם כלכליים. בכלל, בימים האחרונים, כשיתר היומונים פותחים במשבר הכלכלי, ב"הארץ" מקפידים לתת את מרכז הבמה לנושאים אחרים ולהשאיר את הטיפול במשבר ל"דה-מרקר". היום הכותרת היא "מו"מ מואץ בתיווך מצרי להשגת הסדר ממושך בעזה" [עמוס הראל, אבי יששכרוף, ברק רביד ויואב שטרן], ותחתיה מדווח כי "ראש האגף המדיני-בטחוני במשרד הביטחון, עמוס גלעד, ביקר אתמול בקהיר בפעם השנייה בתוך כשבוע ונועד עם בכירים בממשל המצרי". אגב, בגוף הידיעה מוזכר כי אתמול תקף חיל האוויר מכונית ובה פעילים של הגיהאד האסלאמי, וכי לדברי צה"ל, אחד הפצועים ירה בחודש שעבר את "רקטת הקסאם שפצעה קשה שני אחים ממשפחת טויטו בשדרות". ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא כתוב הבוקר דבר על התקיפה, כך שאין לנו כל דרך לדעת מה היה מצב רוחו של טויטו הצעיר לאחר ששמע על הבשורה. התצלום שנבחר להופיע על שער "הארץ", מעל הקפל, מתייחס לידיעונת בת פיסקה אחת המופיעה בתחתית עמ 4 ועוסקת בביקורו בישראל של המועמד הרפובליקאי לנשיאות גון מקיין. מדוע להבליט תצלום של ידיעה כה שולית? כיוון שהוא מצוין ומלא משמעות. הסנטור היהודי גו ליברמן נראה בתצלום [איי.פי] כשהוא עוזר למקיין להצמיד כיפה לראשו, ממש מייהד אותו. ברקע, קיר אבנים ביד-ושם. ב"ישראל היום" מתהדרים הבוקר במדור הראשון של הרכש החדש, מרדכי גילת. בתחתית שער העיתון מופיעה הפניה בולטת. מבט ראשון במדור עצמו, המופיע בעמ 15, מעלה את הרושם שב"ישראל היום" בחרו במכוון לחקות ככל הניתן את המראה החיצוני של המדור של גילת מימיו ב"ידיעות אחרונות" - מהעימוד הכללי, דרך עיצוב קרדיט הכותב, ועד לסגנון כותרות הביניים. מבחינת התוכן, גילת מקבל חופש פעולה מלא לתקוף את מי שבעיתון הקודם נחשבו ליקירי המערכת. חיים רמון, למשל. על הדרך הוא תוקף גם את העיתונות. הוא פותח בביקורת על "בעלי תפקידים מרכזיים בתקשורת", ש"היו ונשארו בכיסו" של רמון, ובעזרתם הוא "מתעתע בדעת הקהל". "השר המורשע התרגל לראות את חייליו ומעריצותיו בעיתונות יורים אש תופת לעבר מי שהעזו לקום עליו במסגרת תפקידם", כותב גילת, וכל זאת בעקבות הביקורת שספג השופט אדמונד לוי לאחר שכלל דברי ביקורת על רמון בדעת המיעוט שכתב בפסק הדין בעניין משה קצב. לסיום מעניק גילת שתי עצות ידידותיות גם לבנימין נתניהו: למתן את הנהנתנות ולמשוך את תביעת הדיבה נגד רביב דרוקר. "היא לא רצינית", הוא קובע. סקופ ל"ידיעות אחרונות", שאינו מופיע הבוקר בכותרות העיתונים האחרים, ולמען האמת גם ב"ידיעות אחרונות" לא ממש מככב, אלא מופיע בצניעות יחסית בתחתית עמ 6. הסיפור: "פשיטה משטרתית על מנכ"ל עיריית ירושלים", כחלק מחקירת פרשת הבית בכרמיה של משפחת אולמרט [אורון מאירי ודני אדינו-אבבה]. לפי הידיעה, בשבוע שעבר הגיעו חמישה חוקרים של היחידה הארצית לחקירות הונאה אל לשכת המנכ"ל והחרימו מאות מסמכים הקשורים לפרשה. ועוד מוסיפים הכתבים: "לידיעות אחרונות נודע כי באחרונה הגיע לחוקרי היחידה הארצית לחקירות הונאה חומר חדש הקושר את אולמרט לפרשה". מקרה מעניין של ניגוד אינטרסים בין העבודה העיתונאית לדימוי העיתון כתומך נלהב של ראש הממשלה הסתיים הפעם בפשרה. "מעריב" ממשיך לחשוף אי-סדרים והתנהלויות מדאיגות בצה"ל. הפעם, תוך הפניה בולטת בשער, מספר עמי בן דוד על נוהל חדש לפתיחה באש על מפגינים נגד גדר ההפרדה, המתיר ירי בכדורים חיים. לפי הידיעה, אישור מיוחד של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה הכניס לפעולה בהפגנות רובה מסוג רוגר, ש"יוצר במקור לצורך תחרויות ספורט הקליעה, אולם בישראל הוא משמש, לאחר הרכבת טלסקופ, לרובה צלפים". בן דוד מספר שבחודש האחרון בלבד נורו ברגליהם 13 מפגינים באמצעות רובה הצלפים, ולא קשה לדמיין כי עבור חיילים מסוימים מדובר עדיין בסוג של ספורט קליעה, גם אם בשונה מתחרויות אחרות, מותר להם להשתמש בטלסקופ. לצד הדיווח מובאת דעתו של פעיל האנרכיסטים יונתן פולק, המתייחס בעיקר לסעיף אחד באישור לירי חם, המבדיל בין מפגין פלסטיני למפגין ישראלי או בינלאומי. הוא קורא לזה אפרטהייד. טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" על הצעת חוק חדשה של שר המשפטים והשר לבטחון פנים, שתגביל בזמן חקירות משטרה. מובן שהיא מקבלת מסגור חיובי ותומך באופן מוחלט. הדיווח אינו כולל תגובה מצד המשטרה; בעז אוקון כותב טור פרשנות תחת הכותרת "זריקת עידוד לצב החקירות"; ובתחתית העמוד, אזכור לשתי חקירות שמתמשכות כבר שנים ארוכות, נגד אביגדור ליברמן ונגד אריאל שרון. עוד ב"ידיעות אחרונות", כתבת תדמית להפרטה המוצלחת של המטבח בבסיס צה"ל בקריה [יוסי יהושוע וראובן וייס], שעבר, כפי שמצוין כבר בתחילת הטקסט, ל"חברת עידית שבבעלות משותפת של רשת מלונות דן ושל שתי חברות נוספות". "בענף המזון של צה"ל", מספרים לנו, "ציפו שהחיילים יאהבו את המטבח המשודרג, אבל אפילו שם לא ציפו לכזו הצלחה". מספר הסועדים הוכפל. בהמשך הכתבה שלל ציטוטים מחיילים מרוצים, ולצד הידיעה מסגרת מאת השף ירון שלו ממסעדת טוטו בתל-אביב, שאף הוא הופתע לטובה: "מצאתי רמה גבוהה ואווירה רצינית. המנות היו רבות, מגוונות ומתאימות לכל חך [...] גם התוספות היו מצוינות, ובירקות ניכרה הטריות". וידיעת תקשורת אחת: ב"דה-מרקר" מתפרסם הבוקר [אופיר בר-זהר] כי דוד אלכסנדר, אייל בוחבוט ונועם סמל, החברים בוועדת המכרזים של הרשות השנייה, בחרו להיעדר מהדיונים וההצבעות על מכרזי הרדיו שנערכו השבוע, וזאת משום שהצהירו על ניגודי עניינים עם גורמים בקבוצות המתחרות.

"בעידן של משברים קשים בשוק הטלוויזיה המסחרית ובעיתונות הכתובה, הסדרה מיידית של נושא עמלות היתר בשוק הפרסום היא הכרחית"

עמלות הַיֶּתֶר הן עמלות המשולמת לחברות פרסום גדולות על-ידי ספקים בשוק הפרסום (כלומר, על-ידי המפרסמים) ועל-ידי החברות המספקות את המדיה (כלומר, עיתונים והערוצים המסחריים של הטלוויזיה והרדיו). עמלות היתר מגדילות את הרווח של משרדי הפרסום על חשבון השחקנים האחרים באופן לא תחרותי, משום שהן משולמות למשרדי הפרסום בגלל הדומיננטיות של חברות רכש המדיה – החברות הרוכשות מאמצעי התקשורת את שטחי הפרסום או זמני הפרסום – שבשליטתם. המפרסמים, מצדם, אינם מודעים להיקפי התשלום, ולכן אינם יכולים לדרוש החזר אפקטיבי. תופעת עמלות היתר מעלה בעיה של כשל מידע בשוק הפרסום הנובע מריכוזיות אנכית ואופקית. הריכוזיות האנכית מתבטאת בכך שחברות הפרסום שולטות גם בחברות רכש המדיה; הריכוזיות האופקית מתבטאת בכך שחברות רכש המדיה מאוגדות בהסדרים הגורמים לשוק רכש המדיה להיות ריכוזי. לעמלות היתר השפעה רבה גם על ההסדרה של שוק התקשורת. שיעור גבוה של עמלות מקטין את היכולת של גופי המדיה המשלמים אותן להשקיע את ההון באפיקים אחרים (במקרה של זכייניות הטלוויזיה, למשל, בהפקות מקור), וכן משפיע כמובן על יציבותם הכלכלית. מדובר בסוגיה שהסדרה מקצועית שלה דורשת התחשבות בשיקולים הן מתחום התחרות והן מתחום התקשורת (במובנו הרחב). זוהי סוגיה רגישה הנמצאת בתווך שבין המפרסמים הגדולים לבין חברות הפרסום הגדולות, וכמה גופים רגולטוריים מעורבים בהסדרתה. ההמלצות לפעולה כוללות שני שלבים. בשלב הראשון אנו ממליצים שהממונה ינקוט שורה של צעדים מיידיים ואקטיביים בדפוסי פעולה מיוחדים שלא ננקטו בעבר: שימוש אינטנסיבי יותר בסמכות ההיוועצות במקרים של פטורים ומיזוגים, דרישה להנמקה רחבה ושימוש בסמכות ליתן חוות דעת מקדמית לצורך בחינה יזומה של התחרותיות בשוק. על-פי המלצתנו, צעדים אלה יינקטו מתוך שיתוף פעולה ותיאום – ולא רק היוועצות – עם רגולטורים נוספים לצורך גיבוש מדיניות מקיפה ושקופה יותר מהמדיניות הנוכחית. בשלב השני – אם יתברר כי הצעדים המיידיים שננקטו בשלב הראשון אינם יעילים דיים, בהתחשב במצב החמור שאליו נקלע השוק – יש לפעול בחקיקה להקטנת הריכוזיות בשוק הפרסום ובשוק רכש המדיה ולהגברת השקיפות בעסקאות בשוק זה, לפי המתווה שיפורט להלן: 1. יש להסדיר את שיתוף הפעולה בין הרגולטורים בתחום עמלות היתר. אנו ממליצים להסדיר בחקיקה את דרכי הפעולה המשותפות של כל גורמי ההסדרה ולא את שיעור העמלות או את כמות רכש המדיה, שהם היבטים נקודתיים מכדי להסדירם בחקיקה קשיחה. 2. יש להסמיך את הממונה בהסמכה מפורשת לבחון את התחרותיות בענף הפרסום במסגרת חטיבת התחרותיות. חטיבה זו, שהוקמה בשנת 2011, מוסמכת לנהל מעקב שוטף אחרי התחרות בשווקים נבחרים במשק, והיא הגוף המתאים לממש את ההסמכה שתינתן בחוק. 3. יש להטיל חובת כתב וחובת שקיפות על עסקאות בשוק רכש המדיה (במשולש היחסים שבין מפרסמים, פרסומאים וחברות מדיה). פיקוח מסוג זה חיוני מאוד להגדלת היקף המידע שבידי המתקשרים. לדעתנו אין לכלול בהצעה הסדר של פיקוח על מחירים או הגבלה על הטווח של שטחי המדיה שאפשר לרכוש. גם הסמכה של שר התקשורת לקביעת שיעור העמלות המרבי שאותו יוכל אמצעי התקשורת לשלם למתווך התקשורת עלולה להוביל לעיוותים לא רצויים, כגון לחצים על השר, אי-יכולת להגיב בצורה מהירה דיה לשוק משתנה וחוסר יעילות. אם תוענק לשר התקשורת סמכות להתערב בשוק או לקבוע את שיעור העמלות, חובה להתנות אותה בהסכמה של הממונה על ההגבלים העסקיים לקביעות השר. נוסף על כך, לא ראוי בעינינו להסדיר את הנושא בחקיקה פרטית. ראוי שההסדרה כאמור תיעשה על-ידי גורמים מקצועיים רלבנטיים, ולשם כך יש לבצעה במסלול של חקיקה ממשלתית. בעידן של משברים קשים בשוק הטלוויזיה המסחרית ובעיתונות הכתובה, הסדרה מיידית של נושא עמלות היתר בשוק הפרסום היא הכרחית. להורדת המסמך המלא

על גורודיש, צילום, אמא, אבא, שירה בעיתונות, מורשת רבין, ערוץ 10, דן בן-אמוץ, "עד ראייה", מקסוול ו"מעריב" | אדם ברוך (1945–2008) על עצמו, כפי שרק הוא יכול היה לכתוב

בשנה שעברה הציג המשכן לאמנויות בעין-חרוד את התערוכה הרטרוספקטיבית של האמן מיכאל דרוקס. המפורסמת ביצירותיו היא "דרוקסלנד", פניו של האמן כפני מפה טופוגרפית של הישראליות. אי-שם במרכז הפנים, כאחד הנ"צ של המפה, מיקם דרוקס את ברוךס פוינט, "נקודת ברוך". אדם ברוך. מחווה אמנותית לאיש שהשפיע על דרוקס אישית ועל אמנים רבים אחרים בישראל כמבקר אמנות, כאוצר תערוכות, כאיש תרבות. נקודות ברוך כאלה היו פזורות לארכה ולרוחבה של הארץ. וגם בין דפי העיתונים, אלו שנעלמו, כמו "מושג" ו"אתגר" ו"שישי" ו"מוניטין", ואחרים שאיתנו, כמו "גלובס", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", שבו פירסם בשנים האחרונות את טורו האישי, הייחודי, "שישי"; טור שהחל במענה לשאלות קוראים, שהציפו אותו בפניות כמו היה אדמו"ר מודרני בענייני הלכה (בשנה האחרונה כתב על הלכות אבל וניחומים), ונחתם ב"יקירתי" החידתי. אדם ברוך הביא איתו לעיתונות את עולם הציורים והמוזיאונים. ואת מאה-שערים וספרי הרבנים. ואת הכלכלה והמשפטים. ואת הפוליטיקה והתקשורת. ובעיקר את לשונו החדה, המדויקת, העניינית, שלפעמים הגביהה מעט מעל המקובל בדפי העיתון, אבל הרבים שחיכו לה מדי שבוע במוסף שבת של "מעריב" ידעו שאין עוד כותב כמוהו. ולא יהיה. לזכרו של אדם ברוך (2008–1945) הנה כמה קטעים, בלשון אדם ברוך, מספרו "מה נשמע בבית". גורודיש. ב-87 הגעתי לגורודיש, שכרה אז יהלומים בגונגל של הרפובליקה המרכז אפריקנית, במכרה שלו. מכרה היהלומים נמצא במורד הרדוד של הנהר. המכרה הוא המורד עצמו. מורד צהבהב, תנועת המים בו איטית [...] השיחות עם גורודיש התפרסמו ב"ידיעות אחרונות", והדיהן התערבלו והתערבלו, ולא נמוגו. הן היו שיא בקריירה העיתונאית שלי [...] ב-87 ניצלתי את גורודיש. והוא ניצל אותי. ניצולים הדדיים, חוקיים, אלמנטריים. מבחינתי, מתוך הניצולים ההדדיים, המודעים, היה אמור לנבוע דבר מה שהוא מעט "יותר מזה", יותר מעיתונות. מה? אולי ספרות, אולי מחזה מוסר [...] ניסיתי לדחוק את גורודיש לשיחה על מופע משה דיין בנפשו, לא רק בחייו המקצועיים. על דיין כדמות אב. ללא הועיל. הוא דיבר ודיבר על דיין, פירט את תוכניתו לרצוח אותו ביריית אקדח, דיבר על דיין המשליך אותו לכלבים, ועל דיין כהשראה, כאידיאל. דן בן-אמוץ. דן בן-אמוץ ערך לעצמו מסיבת מוות בחמאם היפואי. צחקו שם, שרו שם, ובכו שם. בן-אמוץ הזמין את אורחיו גם על-פי קנה מידה זה: היכולת (והרצון) להיות סוכן זיכרון של בן-אמוץ בתרבות ובתקשורת. חלק מהאורחים הבין כי בזה מוטלת עליו משימה: להיות סוכן זיכרון של דן בן-אמוץ. וחלק, תוך כדי המסיבה ואף מעט לאחריה, קיבל על עצמו את המשימה. איש לא ממש האריך בה. מת, מתה המשימה (הסוכנות). בן-אמוץ מת בייסורים. וממותו, תוך כשנה, כמעט ולא נותר לו סוכן זיכרון ממשי [...] הערה: ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון אינו חד וחלק. הרבה תלוי במזל. הרבה תלוי באופנה, בנסיבות משתנות, במפת אינטרסים משתנה, ברוטציה טבעית, בכוחניות, ברשעות, בקנאה, בבוררות, בממסדים, בכסף. מורשת רבין. "חוג רבין" התנשא על הישראלי, ולאחר הרצח אף פיתח והפיץ במהירות חבילה ארוזה ששמה: "מורשת רבין". גם [יוסי] גינוסר היה סוכן של "מורשת רבין", בפועל ובאופן משתמע. "מורשת רבין"? חבילה ארוזה, כולל הוראות שימוש. השימוש ב"מורשת" היה עורמה בפני עצמה: "מורשת רבין" הוצמדה באחת לרצף ההיסטורי של "מורשת קרב", "מורשת שיבת ציון" ועוד. אמנות ועיתונות. במשך כעשרים שנה הייתי מעורב בעריכת ירחונים, שבועונים ועיתונים יומיים: "מושג", "מוניטין" "כספים", "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס", "שישי/גלובס" – והתאמצתי ש[רפי] לביא או [דוד] אבידן יהיו חלק בלתי נפרד מהעיתון. בלתי נפרד כפשוטו. לא "אמנות" או "שירה" ביום חגן בלבד, או בתוככי המוספים הספרותיים בלבד, אלא חלק טבעי של החוויה הישראלית, כפי שהיא מתבטאת בתקשורת הרגילה. רגיל, באופן רגיל, כרגיל, להרגיל [...] לא מגיע לי גן עדן בשביל זה. חשבתי ש"השירה", כלומר המשוררים, יועילו מאוד לקורא, לעיתון, לשיח בין הקורא והעיתון, לשפה, לבירור הערכים. יועילו גם במובן הפשוט של: מעניין, יותר מעניין. נתן זך בתוך הכרוניקה והכתיבה הפוליטית. דליה רביקוביץ כמבקרת טלוויזיה. מיכל נאמן כמבקרת ספרים. מיכאל סגן-כהן כמשוטט-צייר. הדיוקנאות הרשומים של מנשה קדישמן לצד הדיוקנאות המצולמים. יומני מסע של תומרקין. ערוץ 2. אז מה היה לנו עד עכשיו? ערוץ 2 העצים את תהליך ההיטפשות הישראלית. נתן לטיפשות בית. ערוץ 2 שיטח את השיח הישראלי ועשה אותו אלמנטרי, מחוסר ניואנסים. ערוץ 2 התעלם מהערבי הישראלי, מהפריפריה, מהחרדי, מהעולה, מהמיעוטים, מהעובד הזר, מהמדע, מהתעשייה, מהאמנות. ויצר "כולם" מלאכותי, בולל, כמעט קניבלי. ערוץ 2 שיכלל פטריוטיות חנפה, סנטימנטלית, דוחה ביקורת, שעיקר חיותה בימי משבר, ובימים רגילים היא סתם רוחשת לה בערוץ, ומתירה במינון זהיר ביקורת פוליטית או כלכלית. ערוץ 10. ערוץ 2 התנגד בכל כוחו להקמת ערוץ 10. מה הוא לא אמר. הוא אמר שהוא יתרסק אם ערוץ 10 יקום, ושאם הוא יתרסק, הדמוקרטיה הישראלית תיפגע, ושבתוך שנה ערוץ 10 יתרסק יחד איתו. ותמיד, כל צד הציג בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה את שקף עוגת הפרסום הישראלית שלו. לפי תומכי ערוץ 10: יהיה נתח (פרסום) לכולם. לפי ערוץ 2: מחר כולם ימותו. ערוץ 10 נולד מתוך הדף רב-רכיבים, בלתי נשלט. לפוליטיקאים שתמכו בו נמאס להיות שבויים של ערוץ 2. "עד ראייה". רעיון [הסדרה] "עד ראייה" רחש אצלי זמן רב, ויום אחד, בתחילת 2002, עצרתי את הווידיאו והלכתי להכין קפה, וכשחזרתי לחדר על המסך ריצד מסדרון הממשלה הריק. אריאל שרון כבר חצה אותו בדרך לישיבת הממשלה, ודליה איציק רק התחילה לבצבץ מהמדרגות. הכל מכירים את המסדרון הזה. הוא דימוי יסוד בטלוויזיה הישראלית. מסדרון קצר יחסית, חסר חן, ישראלי. בדרך כלל, מסדרון הממשלה מוצג בטלוויזיה כשלעצמו: אין בו ידע, מידע או חדשות. הוא מסך סרק. אבל הטלוויזיה (כל הערוצים) מריצה אותו פעמיים-שלוש ביום. מבחינת הטלוויזיה, המסדרון משמש אמצעי פיסוק, השהיה, השאה (סוגסטיה). הוא חלק בלתי נפרד מתחביר השפה הטלוויזיונית. שפה פתורה, שומנית, חנפה, שמרנית. מסך סרק. וכאן, במסדרון הממשלה הריק, נולד פרויקט "עד ראייה": מבט אל השפה של הטלוויזיה הישראלית, על כל ערוציה, ובפרט ערוץ 2. מקסוול ו"מעריב", ספטמבר 1991. הנציגים של משפחות מייסדי "מעריב" התכנסו במשרד עו"ד הרצוג, פוקס, נאמן (בית אסיה, תל-אביב). 15 מיליון דולר יחולקו שם בין המשפחות, כדי להשלים אחזקת מקסוול בעיתון לכדי 83%. היום הזה לא נרשם כראוי בהיסטוריה הישראלית. יום הראוי לסופר או למחזאי. עד לרגע האחרון הופצו שמועות שהכסף לא יגיע [...] אחדים נטו לשמועות שהכסף לא יגיע, "מקסוול בצרות", וטחנו את השמועות ביניהם לבין עצמם, טחינה בשיניים חשוקות, טחינה של מודחים ממעמדם. טחינה של לעג לרש עצמי [...] הייתי שם אחד מנציגיו של הכריש מקסוול. הכסף הגיע מחולק לכל משפחה, על-פי אחזקתה בעיתון. חלק מנציגי המשפחות לא התאפקו ופתחו שם את המעטפות. חלפה לה כליל תהילת עולם מייסדי "מעריב". הם היו אנשים הגונים שעשו עיתון הגון. אבל הכל החמיץ להם. באותו ערב רשמתי תקציר קצר של האירוע. אני מתבונן בו עכשיו. אורכו כאורך הקטע כאן, אבל הוא אכזרי ממנו: הוא גם צופה את המכירה הבאה של "מעריב". הצילום. על הקשר שלי לצילום: בין 78 ל-82 הייתי שותף למאמץ של הירחון "מוניטין" להציב את הצילום כמעט כשווה ערך לטקסט. באותה תקופה עבדתי עם הצלם מיכה קירשנר, וב-1977 אצרתי תערוכה שלו, כולל ספר, "הישראלים" (הוצאת מעריב). ב-1988 אצרתי את הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית לצילום של עין-חרוד, והצגתי שם עבודות של מיכל היימן, אלכס ליבק, גדי דגון ואף הצעתי תיאוריה ששמה "ארט-כרוניקה", הצעה לשעתה ולא לדורות. במשך שנים הייתי נשוי לאריאלה שביד, צלמת מהמעלה הראשונה. בשנים הראשונות אריאלה פיתחה בבית את התצלומים: חדר החושך, אמבטיית החומרים, ריח הכימיקלים, שורת הפילמים תלויים לייבוש, הארכיון המצטבר [...] ב-74-75, במסגרת כתב-העת "מושג", ייבאתי לישראל את הצילום של וינוגרד, ארבוז ופרידלנדר (ה"ניו-דוקומנט"). בין 82 ל-88 ייבאתי ל"ידיעות אחרונות" את התצלום המגזיני. חיי המקצועיים, ובמידה רבה אף הפרטיים, משוקעים בצילום. אני רואה בעזרת צילום. אם תצלם לי את זה – אראה את זה. הצילום הוא תשוקה, התעוררות נפשית, הארת הכרה. והוא מעין תיאטרון, מסכת מוות. ומבחינתי ועבורי הוא עדיין גם תמים. אמא. חונכתי בילדותי על-ידי אמי. לאחר בר-המצווה נסעתי ללימודים בישיבה, כולל הפנימייה, ואז, בעצם, כבר עזבתי את הבית. אמא תמיד חושדת בכל. הגלוי מכסה. הפרטים מאבכים. לעולם תאמת את הדברים פעם נוספת. הדברים אינם עומדים כשלעצמם: הדברים של העשיר אינם הדברים של העני. דבר אינו כשלעצמו. גם העבר אינו ידוע. היא מאמינה בעיקר במעשים. אמא קבעה בתודעתי את החולשה למהגרים. חולשה כחמלה, וחולשה כאי-הבנה, כמרחק בלתי נסגר [...] אני זוכר אותה משביעה אותי: מחזיקה את סנטרי, מדברת לתוך עיני, לאחר מכן מחבקת אותי, מספיגה בי את הדברים: אל תפרוש מהציבור; למלשינים אל תהי תקווה; זנב לאריות ולא ראש לשועלים; לא עליך המלאכה לגמור; אל תתקע לזר כפיך; אהב את המלאכה; עוף השמים יוליך את הקול; בור כרה ויחפרהו. אמא ביקשה להגן על בנה בכורה. אבא. אבא מת בן 85. חולה, זקוף, יפה תואר, הדור, פרטי, מאופק, רזה, גבוה, מזוקן, אירוני, מוכן למות. חף מ"סיפורים", יודע, קרן ממנו אור טוב, גופו שלם, אהוב. מת בביתו בחודש מארס 2002. אשר רוזנבלום האחרון. לא הכרתי אותו די. הצוואה שלו היתה לאקונית: כל רכושי לאשתי, נחמה. הצעתי שיקדים דברים לצוואה, מעין מבוא, דברים על חייו, השקפה. רציתי שישאיר אחריו דבר מה כתוב. כל ימיו הרי שוקעו בספרים, בטקסטים. מזה, מהמבוא לצוואה, אולי הייתי מפענח משהו. אשר רוזנבלום: "צוואת מוסר?! לא די לך בעשרת הדיברות?!".

עונה חדשה לסדרה "המחורפנים". המתחרפן חוזר לראשות הטבלה, לצדו אחיו, פרקליטו ועיתונאים מתחלפים בתפקיד פרשני פרויקט ההתחרפנות. מיהו הקורבן האמיתי? ומי בעוד שנה לא יזכור איפה היתה המכה? ומדוע יש נשים שהולכות לפלסטיקאי גם בלי שיכו אותן? המבקרים תמימי דעים: עוד לא היתה עונה כזו

דודו טופז ממשיך לגלגל את פרויקט הריאליטי העצמי הגדול. המנהלים הקטנים שלא רצו אותו בטלוויזיה מקבלים אותו עכשיו לא רק בפריים-טיים של עצמם, דרך מהדורות החדשות, אלא גם בכבלים ובכל אמצעי התקשורת האחרים לסוגיהם, כגיבור הפנטזיה המכונה סיפור חייו. מבחינה אמנותית, טופז עשה את הבלתי אפשרי – הוא חדר אל תוך המסך והתמזג עימו. הדמות הפרטית נמוגה, וזו הפנטסטית מככבת בהצלחה מעוררת התפעלות בדרמה המתגלגלת שנכונו לה עונות רבות. כהיפוכו של טום בקסטר (גף דניאלס), גיבור סרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה", שביקש לצאת מן המסך ולגעת במציאות, דודו טופז משיל מעליו את דמותו הגשמית והופך לכוכב הסדרה "אודות עצמי". לא סתם סדרה על יום בחייו המשמימים של מאסטרו זה או אחר, כי אם יצירה פורצת דרך, חוצת זאנרים ואופנות, שמכילה את כל המרכיבים של סיפור גדול מהחיים: אהבה וקנאה, נקמה וחרטה, מזימה וסיכולה. גם סגנון ההגשה גדול מהחיים – עסיסי, בכייני, בוטה, אפוף רחמים עצמיים, תפור היטב לפריים-טיים. היפוכו הגמור של עוד גיבור וודי אלני, רופא העיניים ההגון ד"ר יהודה רוזנטל (מרטין לנדאו) ב"פשעים ועבירות קלות", שהזמין מאחיו העבריין את חיסולה של דולורס, אהובתו המנגסת (אנגליקה יוסטון) והתחבט מרה במשמעות הצלחתו הבלתי מוסרית בביצוע נקי של המשימה. מי שלא רצה את טופז כטאלנט בתחום הבידור, מקבל אותו כטאלנט רב-תחומי. "דודו טופז, הסרט הגנוז" קם לתחייה ב-VOD, האוטוביוגרפיה כבר בדרך, וזרם בלתי נדלה של אפשרויות דרמטיות, פליליות, משפטיות, רכילותיות ופילוסופיות ילווה אותנו עד ליום שחרורו, רחוק ככל שיהיה, ובוודאי גם לאחריו. לעונה הנוכחית נוספו לקראת סוף השבוע שני פרקים, לכאורה נפרדים ובעצם משלימים זה את זה. הפרק האחד התרחש בבית-המשפט ביום חמישי, בעת הקראת כתב האישום. טופז נראה מאושש, גוו זקוף, הברק שב אל עיניו, והוא מגיב לזירה העמוסה בצלמים וסקרנים כמי שמוביל את האירוע. חמישה סעיפי האישום החמורים שהתביעה מציגה יכולים להכניסו לכלא לשנים ארוכות, אבל עכשיו נדמה כי גם אם יורשע וימצא עצמו בכלא, לא יהיה זה עונש רגיל שאסירים נושאים בדומיה, אלא חומרי חיים שיוכלו לבנות עוד עונה רבת עניין ותהפוכות. נוכל לצפות לערעורים ובקשות לשיפור תנאי כליאה, לדיון על נוהלי חופשות, לסיפורי יציאה לחופשות, ויציאה לבדיקות, ודרישות להתייחדות, ולימודים, והתקרבות לרוח ולדת וליקום ואולי אפילו טקס נישואים. מי יודע? למה לראיין את לריסה טרימבובלר אם אפשר להשיג אחת כזאת... אצל דודו הרי הכל אפשרי. "האם אתה עדיין מתחרט על התקיפה?", שואלת אחת מנציגות העיתונות ושאלתה – שכאילו נכתבה על-ידי תסריטאי שתוי – נותרת ללא מענה. מילא הדרישה הצדקנית להבעת חרטה, שהעיתונות שלנו מתמחה בה, אבל מה זה "עדיין"? האומנם החרטה המתוקשרת היא מין עניין נקודתי כזה שיש לברר מדי יום את תקפותו? "טופז היה מאוד חייכן כשהוא הגיע לאולם", איתגרה הכתבת את עו"ד ציון אמיר, פרקליטו הדקורטיבי של טופז. "גם אנתוני הופקינס מחייך לפעמים בשתיקת הכבשים", השיב הפרקליט המלומד. בפרק השני, ששוחרר לפרסום במקביל, מופיע אחיו, מיקי גולדנברג, שעד לאחרונה שיחק תפקיד זוטר בפרשה, דמות צללים אפרורית בשולי חייו של הבדרן המוחצן – והוא פורש בראיון מביך את משנתו הרוחנית ואת סיפור חייו ומערכת יחסיו עם האח הגדול ("כולנו ראינו שדודו מתחרפן"). לרגעים עולה החשש כי האח הצעיר, שכה הפליג בדבריו, מבקש לבנות לעצמו דמות שתאפיל אפילו על המתחרפן הראשי. מיקי גולדברג ("טוב אח רחוק משכן קרוב") מצליח בראיונו החושפני הראשון לא רק להעביר גרסה, אלא גם לבסס מערכת מוסר חדשה ומאתגרת. הוכחה נוספת לכך שריאליטי טוב עולה על כל דרמת אולפנים וכי טקסט אותנטי יכול לפעמים להתעלות על יצירתם של טובי כותבי הדיאלוגים באולפנים הגדולים. הנה כמה פנינים מתוך הראיון שמיקי גולדנברג נתן לשרי מקובר-בליקוב ב"סופשבוע" של "מעריב": "דודו הוא כמו שמשון הגיבור שלקחו לו את כל הכוחות והוציאו לו את העיניים וגזרו לו את מחלפות השיער, והוא ביקש מאלוהים פעם אחרונה, תשים אותי בין העמודים ותן לי עוד פעם אחת את הכוח וייפול הבית ויהיו האנשים שהרג במותו רבים מהאנשים שהרג בחייו". בתשובה לאסי דיין, שאמר בהתייחסו לדודו טופז "אני כזה קטן על ידו", מכריז גולדנברג: "אדם שרודף אחרי חברה שלו עם סכין ופוצע אותה פיזית בידיו הוא מסוכן יותר מדודו, ואני דואג לחייה של חברתו יותר משאני דואג לחייה של רוני חן". על האלימות כלפי אבי ניר: "צר לי להגיד, אבל אני חושב שצריך קצת פרופורציות. בעוד שנה הוא לא יזכור בכלל איפה היתה המכה". על האלימות כלפי בועז בן-ציון: "כשנודע לי שבועז קיבל מכות, הרגשתי עצוב. לא נעים. אמרתי, זה לא האיש הנכון לקבל מכות. הוא בולגרי". על האלימות כלפי שירה מרגלית: "כואב לי שהבן של שירה מרגלית ראה את המכות. זה בטח לא יימחק לו. מצד שני אין לזה, לדעתי, שום קשר לדודו. גם לדמיאניוק עשו משפט ראווה גדול ובסוף זיכו אותו מחמת הספק. לא ייתכן שדודו יבוא למישהו ויגיד לו, אני רוצה שתכה את שירה מרגלית כשהילד שלה רואה". ולקינוח: "את האף של שירה אפשר לתקן. יש נשים שגם בלי מכות הולכות לפלסטיקאי לתקן את האף". לכאורה ראיון סהרורי, ובעצם מהלך מתוזמר שבא לבסס את קו ההגנה המשפטי: קורבניות ואי-שפיות. זהו גם הציר שעליו ינועו פרקי העונה קרובה. טופז הוא דמות טרגית, אדם חולה, קורבן המערכת, שהידרדר עד שדעתו נטרפה עליו. הוא נסחף אחרי אנשים "שאלימותם היא מלאכתם". "הוא היה לא שפוי, נקודה. אין על זה ויכוח", כדברי גולדנברג, המגובים בדבריו של ציון אמיר בפרק הקודם, התולה את מה שקרה לו ב"תוצאה של שימוש מסיבי מאוד וארוך מאוד בכדורים פסיכיאטריים קשים ואולי גם שימוש בדברים נוספים". וגם הכוכב עצמו הבהיר את הנקודה בדבריו לשופט: "אני לא מבין איך הגעתי למצב הזה. יש לי הערכה שמתגבשת אצלי בראש. המון כדורים שלקחתי". המשפט עוד יימשך ויעשה עוד הרבה כותרות, ואני מפליג בדמיוני ורואה את דודו המעלה בכלא (אם יורשע, ברור) גרסה נוספת של המחזמר "אסירי האהבה", בכיכובו. אני רואה אותו גוער בחבורת האסירים המשתדלים סביבו, ממש כאילו היה האמרגן הדגול מקס ביאליסטוק (ב"המפיקים"): "יותר גבוה, חיות שכמותכם! אנחנו עולים עם זה במוצאי שבת! בעיטה, בעיטה, שתיים שלוש, סיבוב; או.קיי? בואו נשמע אתכם!".

לאחר מאבק של כמעט שנה, המוסד האקדמי חשף כי בשבע השנים האחרונות קיבל תרומות בסך 340 מיליון דולר. המענה ניתן לאחר בקשת חופש מידע משותפת של ״שקוף״ ו״התנועה לחופש המידע״ שנשלחה אל כל האוניברסיטאות בארץ, במטרה לחשוף קשרים של מוסדות אקדמיים עם בעלי הון ועם חברות מזהמות בפרט. האוניברסיטאות שטרם העבירו המידע על התרומות: אוניברסיטת חיפה, הטכניון, ואריאל

באוקטובר 2021 העלתה אוניברסיטת בן גוריון פוסט לפייסבוק שגרר אחריו תגובות זועמות של גולשים וסטודנטים. האוניברסיטה התגאתה בקבלת תרומות בשווי מאות אלפי דולרים מחברת כיל המזהמת, במסגרת שיתוף פעולה עם אוניברסיטה נוספת ממרוקו. באותו הזמן האוניברסיטה סירבה למסור ל"שקוף" את גובה התרומות המלא שהיא קיבלה מחברת הכימיקלים, ורק לאחר מאבק של שנתיים וחצי מסרה את המידע. החברה בבעלותו של עידן עופר מקפידה לפזר כספים ביד רחבה באזורים אותם היא מזהמת. ההתעקשות לחשוף את היקף הקשרים הכלכליים נועדה לברר אם חברת הכימיקלים מנסה להשפיע בדרך כזאת או אחרת על מוקדי הכוח באקדמיה לטובתה, כפי שעל פי החשד עשתה מול עיריות בדרום. כעת, לאחר שנה של מאבק, נרשם הישג נוסף במאבק לשקיפות בתרומות שמקבלות האוניברסיטאות – בן גוריון חשפה את היקף התרומות שקיבלה: 340 מיליון דולר על פני שבע שנים. כפי שפרסמנו בכתבה קודמת בנושא, האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת תל אביב קיבלו בתקופה זו כ-850 מיליון דולר ו-560 מיליון דולר, בהתאמה. המקרה של כיל ובן גוריון הוא אחד מתוך מקרים רבים בהם נוצרים קשרי תרומות בין גופים מסחריים למוקדי ידע אקדמיים. אותן תרומות יכולות להועיל לקידום מחקר ואף לעזור במלגות למען סטודנטים מעוטי יכולת, אך עם זאת גם טומנת סכנה ליחסים של תן וקח. כפי שחשף אור קשתי, המיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ, שתרם עשרות מיליוני דולרים לאוניברסיטת תל אביב, ביקש לפרוע את הצק על ידי כך שנשיא האוניברסיטה יחתום על מכתב תמיכה בו. נשיא האוניברסיטה צוטט אומר: "כאשר אדם תורם 50 מיליון דולר למוסד ומבקש ממך לחתום על מכתב — אני לא רואה בן אדם הגון שלא עושה את זה". מהסיבה הזאת "שקוף" ו"התנועה לחופש המידע" שלחו לפני כמעט שנה בקשת חופש מידע אל האוניברסיטאות הגדולות בארץ – חיפה, הטכניון, תל אביב, ירושלים, אריאל, בר אילן, ובן גוריון – בה התבקשו למסור את סכום התרומות שקיבלו בין השנים 2022-2015, זהות התורמים, ייעוד התרומה, ותאריך קבלתה. כמו כן התבקשו האוניברסיטאות למסור מידע זה באופן ספציפי עבור רשימת חברות מזהמות שציינו, שנקבעה בהתאם לדוחות המשרד להגנת הסביבה. בניגוד לאוניברסיטה העברית, תל אביב, ובר אילן, שמסרו את המידע, אוניברסיטת בן גוריון הערימה קשיים, וכעת, לאחר מאבק של כמעט שנה, מסרה את הנתונים. האוניברסיטאות שממשיכות לסרב למסור את המידע הן אוניברסיטת חיפה, הטכניון, ואריאל. בקובץ הנתונים שהעבירה האוניברסיטה ניתן לראות כי בין השנים 2015-2022 התקבלו תרומות בשווי של כ-340 מיליון דולר, כאשר כ-200 מיליון הוקצו לקטגוריה כללית, 85 מיליון הוקצו למבנים, 45 מיליון הוקצו למחקר, ו-13 מיליון למלגות. תקציבה של אוניברסיטת בן גוריון עמד בשנת 2021 על כ-1.7 מיליארד שקל, כך שהתרומות בשנה זו, כ-48 מיליון דולר, היוו כ-8% מתקציבה של האוניברסיטה. התרומות שקיבלה האוניברסיטה העברית בשנה זו היוו כ-16% מגובה תקציבה השנתי העומד על כ-2.5 מיליארד שקל, ואצל האוניברסיטת תל אביב, המחזיקה בתקציב של כ-2.5 מיליארד שקל, היוו התרומות כ-13% מתקציבה השנתי. שתי תרומות גדולות במיוחד נרשמו בקובץ הנתונים שהעבירה אוניברסיטת בן גוריון, כשבשנת 2016 קיבלה 20 מיליון דולר פעמיים, באותו תאריך. ייעוד התרומות סווג כ-"RESTR.VARIOUS", כאשר לפי האוניבריסטה מדובר ב"מיועדות שונות – כל מה שלא באחת הקטגוריות האחרות". חמש התרומות הגדולות ביותר למחקר ניתנו מארצות הברית, כאשר הן נעות בטווח שבין 600 אלף למיליון דולר. התרומות מישראל באותה התקופה הסתמכו בכ-21.5 מיליון דולר, מהן 1.6 מיליון למחקר. באשר לתרומות מחברות מזהמות, האוניברסיטה העבירה מידע זה ל"שקוף" ו"לתנועה לחופש המידע" במהלך הדיאלוג מולה, ולאחר מאבק של שנתיים וחצי, מאז נשלחה בקשת חופש המידע הראשונה בנושא זה. האוניברסיטה מסרה כי קיבלה תרומות אך ורק מהתאגיד המזהם כיל, באמצעות חברות הבת שלו – תרכובות ברום ומפעלי ים המלח. חברת תרכובות ברום תרמה מיליון שקל לצורך מלגות לסטודנטים, ו-740 אלף שקל לטובת מעורבות חברתית בנגב וסדנאות. מפעלי ים המלח תרמו לאוניברסיטה כ-140 אלף שקל לטובת תמיכה בפרויקט בפקולטה להנדסה – BGRacing Formula Team. האוניברסיטה לא פירטה באילו תאריכים קיבלה את תרומות אלו. בהקשר זה נזכיר כי חברת דלק מימנה בשנים 2016-2015 מחקרים בשווי של כ-100,000 דולר באוניבסיטה העברית – שסירבה למסור מידע נוסף בנושא. ביקשנו לדעת את שם המחקרים שמומנו, תוכנם, ואת זהות החוקרים. באוניברסיטה מסרו ל"שקוף" כי מדובר במחקרים מתחום מדעי הטבע, מידע שכבר נמסר בתשובה המקורית לבקשת חופש המידע, וסרבו למסור מידע נוסף – "נסתפק בתשובה שנשלחה", נמסר מטעמם. בנוסף קיבלה האוניברסיטה בין 2015-2017 כ-30 אלף דולר מחברת כיל לטובת מלגות בחקלאות ומדעי הטבע. למרות חשיפת מידע על תרומות, נזכיר כי כלל האוניבסיטאות סרבו לחשוף את זהות התורמים. הסתרת זהותם יכולה להיות מוצדקת – אם רשימת כל התורמים תהיה גלויה לכל האוניברסיטאות, עלול להיווצר מצב בו הן ״רודפות״ אחר תורמים שתרמו לאוניברסיטה אחת, במטרה לגרום להם לתרום גם למוסד שלהם. עם זאת, חשוב לציין שמדובר במוסדות ציבוריים המתוקצבים על ידי מדינת ישראל בכ-12.5 מיליארד שקל בשנה. כאשר אוניברסיטאות אלו מסרבות לחשוף כמה כסף הן קיבלו מתרומות – הציבור לא יכול לדעת את גובה ההכנסות הכולל של המוסד, ועד כמה התרומות מהוות נתח מרכזי ממנו עבור מחקר, מלגות, תשתיות, ועוד.

מי שבאמת אכפת לו מהיכולת של עיתונאים לבקר את המו"ל שלהם, צריך לדאוג לבצר את מעמדם ולא ללגלג על צביעות שהוא לוקה בה בעצמו

שמח בבצה: אתר האינטרנט של "גלובס" חשף ביום חמישי האחרון כי נוני מוזס, בעלי "ידיעות אחרונות", נקנס בגין העסקה בלתי חוקית של עובדת זרה בביתו. מדובר כמובן בסיפור עיתונאי מצוין ובעל ערך על הפרת חוק מצד בעל הון מרכזי, אולם ההתלהבות שבה התקבל מקורה במרכיב אחר: חשיפתו של "ידיעות" כעיתון צבוע ובעל מוסר כפול, מי שתוקף בחריפות את אהוד ברק ונילי פריאל בגין פרשת העובדת הזרה שלהם, ומפרסם בחדווה הסתבכויות דומות של דמויות כפנינה רוזנבלום ומירי בוהדנה, אך ממלא פיו מים בכל הנוגע לבעל הבית. מי שעט על הפרשה בהתלהבות רבה במיוחד היה, כצפוי, המתחרה העסקי העיקרי של מוזס – "ישראל היום", שהקדיש לסיפור הפניה בשער גליון שישי ואת כל עמ 7. זה הכיל ידיעה חדשותית, תמונה של "הבית בסביון שבו העסיק מוזס את העובדת הלא חוקית" ומאמר פובליציסטי מאת דרור אידר, תחת הכותרת "טובל ושרץ בידו". "כמה צביעות אפשר להכיל?", תהה אידר, "[...] היכן בעלי הטורים ששפכו בידיעות אש וגופרית על אהוד ברק ועל הפרקליטות כדי למצות עימו את הדין? נראה אותם שולחים את חציהם כלפי מוזס עצמו". מי שעוקב אחרי העיתונות העולמית יודע שגם שלדון אדלסון, בעל הבית של אידר, היה נשואם של סיפורים לא מחמיאים. דוגמה טרייה סופקה, למרבה האירוניה, ממש במקביל למתקפה נגד מוזס: ביום שישי האחרון, אותו יום שבו חגג "ישראל היום" את הצביעות של "ידיעות", פורסם ב"וול-סטריט גורנל" כי מנכ"ל לשעבר באחת החברות של אדלסון תובע את החברה בטענה שפוטר בשל סירובו לדרישות אדלסון לבצע מעשים בלתי חוקיים. הבכיר טען שאדלסון ביקש ממנו ליזום חקירות על אודות בכירי ממשל במקאו כדי להשתמש במידע שלילי נגדם ולפעול בשיטות בעייתיות כדי לשכנע בכירים בממשל להעניק הקלות לענף ההימורים. בהתחשב בעובדה שמדובר בבעלי עיתון מרכזי המקורב לראש הממשלה, מדובר בסיפור לא בלתי חשוב עבור הציבור הישראלי, וב"הארץ" הוא אכן פורסם, אולם ב"ישראל היום", שבכל הנוגע לפרשיות אולמרט מיצב עצמו כעיתון הרואה בחומרה קשרים בעייתיים בין הון לשלטון, הוא טרם הוזכר במלה. גם כשביוני 2008 פורסם ב"ניו-יורקר" תחקיר מקיף על אדלסון (תחת הכותרת "חיפושו חסר המנוחה של מולטי-מיליארדר אחר השפעה גלובלית"), שעסק בהרחבה בקשרי אדלסון עם בנימין נתניהו, פוליטיקאים במפלגה הרפובליקאית בארצות-הברית ובממשל הסיני – יכולתם לקרוא על זה אצל סבר פלוצקר ב"ממון", אבל לא ב"ישראל היום". שמא בעיתון סבורים שענייניו המרוחקים של טייקון זר אינם רלבנטיים לקורא הישראלי? לא בדיוק: רק ביום שלישי שעבר דיווח העיתון (בידיעה נטולת קרדיט כתב) כי אדלסון זכה בתואר "יזם המלונות החדשני ואיש החזון של המלונאות השנה באסיה". בשלב הזה, כמובן, ניתן להפנות לאידר ולעמיתיו לעיתון אותן שאלות מתריסות שהפנה הוא לעיתונאי "ידיעות". קל לתהות מדוע, אם סוגיית ההון-שלטון כה מטרידה אותם, הם אינם מיידעים את הציבור הישראלי בדבר הטענות נגד התנהלות מקורבו של ראש הממשלה מול פוליטיקאים. קל מאוד גם לסכם ב"נראה אותם שולחים את חציהם כלפי אדלסון עצמו" מתגרה. קל מאוד, אך לא בטוח שמוצדק. הציפייה מעיתונאים לבקר גם את מי שמשלם להם משכורת המאפשרת להם לפרנס את משפחותיהם אולי נשמעת מצוין, אולם נדמה שהיא גם מופרזת, ובעיקר מתעלמת כליל ממצבם של רוב העיתונאים בישראל 2010: בעלי חשבון בנק לא בדיוק מנופח, נטולי ביטחון תעסוקתי, ללא הגנה של ועד עובדים ובעיקר נתונים בסכנה לאבד את עבודתם בן רגע, בכל רגע נתון. מי שמבקש ברצינות לייצר אצל העיתונאים את היכולת לבקר את המו"ל שלהם צריך לפני הכל לשנות את מעמדם של העיתונאים מן היסוד, לבצר את בטחונם התעסוקתי, ורק אחר-כך לבוא בטענות. התעלמות מכך הופכת את המתקפה הערכית בנוגע לאתיקה העיתונאית לחלולה ומתחסדת. כשהיא באה מצד מתחרה עסקי, היא גם מריחה יותר ככלי במאבק מסחרי מאשר כביקורת עיתונות כנה. כשהיא באה מצד מי שנוהג גם הוא לחפות על בעל הבית שלו, היא בהחלט מחדדת את התהייה "כמה צביעות אפשר להכיל". האם משמעות המצב הקיים היא שטייקוני התקשורת נהנים מחסינות מפני חשיפת מידע רגיש על אודותיהם? לא לחלוטין: הקושי של עיתונאים לבקר את בעל הבית שלהם מתאזן לא מעט על-ידי ההתלהבות היתרה לעשות זאת בקרב המתחרים, על-ידי מיזמים כגון אתר "העין השביעית", על-ידי בלוגים עצמאיים ועוד. עובדה: אנחנו יודעים על העובדת הזרה של מוזס, ויודעים גם לא מעט (לא מספיק מן הסתם, אולם זה נכון גם לגבי בעלי הון שאינם שולטים בתקשורת) על שאר המו"לים הגדולים – גם אם הסיפורים עליהם לא התפרסמו אצלם "בבית". יחד עם זאת, אין ספק שסיקור בעלי השליטה בתקשורת לוקה בבעיות ייחודיות: האינטרסים המסחריים משפיעים מאוד על מהימנותו (לחומרה או לקולא), ועיתונאים חוששים לבקר גם את מו"ל העיתון המתחרה, שמא בעתיד יבקשו לעבוד אצלו (בהכירם את מידותיו הצנועות של שוק העיתונות המקומי). גם כאן, אין תשובה רצינית לקושי, למעט חיזוק מעמד העיתונאי כעובד – הלקח האמיתי מפרשת "ידיעות" והעובדת הזרה של מוזס. ראוי גם שהביקורת בעניין תבדיל בין בעלי "ידיעות" ובין עובדיו. ראשית, כלל לא בטוח שהעיתונאים ב"ידיעות" ידעו על הקנס של מוזס (הרי גם המתחרים, שאוהבים כל-כך את הסיפור, לא פירסמו אותו עד ששי ניב ודרור פויר מ"גלובס" חשפו את הדברים). שנית, האם לשיטתם של המבקרים היו העיתונאים אמורים לשבח את אהוד ברק על התנהלותו ולהסביר כמה טוב להעסיק עובדת זרה בניגוד לחוק, ואחר-כך לנסות להימלט מאימת הדין? או שמא להתעלם מפרשת שר הביטחון ולא לסקר אותה כלל? מאז ומתמיד עיתונאים ביקרו, וטוב שכך, תופעות שליליות ותחלואים שגם עיתונם או בעלי הבית שלו לוקים בהם. לפי הרציונל הפוסל זאת, אולי כדאי שמעתה יימנעו עיתונאי "מעריב" ממתיחת ביקורת על מורשעים בפלילים (שהרי גם עופר נמרודי הורשע), עיתונאי "הארץ" לא יעסקו בסוגיית הסחר בנשים (שכן עמוס שוקן פעל במרץ למניעת האיסור על פרסום מודעות מין), וב"ישראל היום" לא יגידו מלה רעה על הנזק החברתי שמסיבים בתי-קזינו (שמהם מגיע הונו של אדלסון). שלא לדבר על כך שחלקים נכבדים מהתקשורת הישראלית יידרשו לחדול מכל עיסוק בניצול עובדים, מניעת התארגנות והפרת חוקי עבודה נוספים, כל זמן שהעיתונאים "הצבועים" אינם מעיזים לפרסם תחקירים מקיפים על אודות תנאי ההעסקה אצל המו"ל שלהם. איתי רום הוא עיתונאי ב"גלובס"

התנהלות השלטונות בפרשת ענת קם, אמר בכנס במכללת ספיר עו"ד פז מוזר, מהמשרד המייצג את העיתונאי אורי בלאו, נדמית כנובעת לא מדאגה לבטחון המדינה אלא מבריונות, בבחינת "אנחנו נחנך את מי שיתעסק איתנו"

"המצב הולך ומחמיר. אם בעבר הצנזורה היתה זו שאמונה על מה מסוכן, מה עלול לפגוע בבטחון המדינה ומה לא, מה העיתונים יכולים לפרסם ומה לא, הרי שכיום אנחנו במצב שונה", אמר עו"ד פז מוזר ממשרד ליבליך-מוזר, במושב השני ביום העיון "עיתונות בעידן הדיגיטלי" במכללה האקדמית ספיר, שהוקדש ל"היבטים עיוניים של דמוקרטיה, עיתונות ואינטרנט". "לדעתי", הדגיש מוזר, שנושא הרצאתו היה צנזורה ואיסור פרסום בישראל, "זה מצב רע ומזיק. "באיזשהו שלב מערכת הביטחון הגיעה כנראה למסקנה שצנזורה זה לא מספיק והחליטה שהיא הולכת לשופטים, ולוחשת לשופט משהו באוזן במעמד צד אחד, ומקבלת צו איסור פרסום", הסביר הפרקליט את השינויים בתפיסת חופש הביטוי והמידע של המערכות השלטוניות. "אני לא מדבר על צו איסור פרסום מטעמי חקירה בתיק משטרתי כלשהו, אלא בעניינים בטחוניים. זאת אומרת שכבר לא משאירים את שיקול הדעת בידי הצנזור, אלא אומרים לו, תדע לך, יש צו איסור פרסום, כך שאם מישהו פונה אליך עם כתבה, תגיד לו שאתה בכלל לא יכול לדון בזה כי יש צו איסור פרסום והצו גובר לכאורה על שיקול הדעת של הצנזור". מוזר, שמשרדו מייצג בין היתר את עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, התייחס לפרשה שבה מעורב בלאו בימים אלה, אחרי שהשב"כ חשף את ענת קם כמקור שהעביר לבלאו מסמכים צבאיים מסווגים ודורש ממנו כעת להסגיר לרשויות כל מסמך צבאי שברשותו. "יכול להיות חמור", אמר מוזר, "אם יקבלו את הגישה שאומרת שעיתונאי שמגיעים לידיו מסמכים סודיים של הצבא צריך להרים טלפון למלמ"ב או לכל גורם אחר ולהגיד, סליחה, הגיעו אלי מסמכים. קחו אותם בחזרה, וגם למסור את השם והטלפון של מי שהעביר אליו את המסמכים. "הדעה שלי מאוד ברורה", הבהיר. "עיתונאי חייב לפרסם או להביא לידיעת הציבור דברים שהוא חושב שיש בהם אינטרס ציבורי, בין אם המסמכים הושגו בצורה חוקית על-ידי אותו אדם שמסר לו אותם ובין אם הושגו בצורה לא חוקית. גם אם מדובר במסמכים סודיים שנגנבו. העיתונאי לא צריך לעסוק בשאלה איך אותו אדם שהביא לו את המסמכים עשה זאת. הוא צריך לבחון את המסמכים ולהחליט אם הם ראויים לפרסום או לא". מוזר טען כי העובדה שבתקופה שחלפה מאז פרסום הכתבה של בלאו ועד שהפרשה התפוצצה לא פירסמו בלאו ו"הארץ" אף כתבה נוספת שהסתמכה על אותם מסמכים, וכי גם כתבה שאמורה היתה להתפרסם על סמך המסמכים ולחשוף את תוכנית הפעולה של מבצע צבאי בעזה נגנזה ברגע האחרון בהוראת הצנזורה, מוכיחות את טוהר הכוונות של "הארץ". מוזר ציין כי לדעתו, הצנזורה צדקה באיסור פרסום תוכנית המלחמה שבוע לפני הוצאתה לפועל. "עיתון הארץ ואורי בלאו, בפועל, לא פגעו בבטחון המדינה", הדגיש. "כל הפעולות היום של המדינה בעניין", אמר מוזר, "נראות לא כמו דאגה לביטחון, אלא קצת כמו בוא נבהיר ונחנך את מי שיתעסק איתנו. מי שיוציא מסמכים סודיים נכניס אותו לכלא כי הוא מרגל, ומי שיקבל מסמכים כאלה נטלטל אותו בחקירה או סתם נחקור אותו במרתפי השב"כ, ונלמד אותו לקח ואולי גם נעמיד אותו לדין". בהמשך דבריו התייחס מוזר להבדל בין היחס הראוי מצד השלטונות למקור ובין היחס לעיתונאי. "בוודאי שיש הבחנה", אמר מוזר, "גם החוק מבחין בין השניים. אם חייל לקח חומר סודי מהמשרד שבו הוא עובד והעביר אותו לעיתונאי, החייל קרוב לוודאי עבר עבירה, והשאלה היא כמובן כמה חומר הוא לקח ולמי העביר את החומר ואיזה נזק נגרם, אם נגרם. "המצב של העיתונאי, לדעתי, הפוך מאותו חייל. המחויבות של העיתונאי, כלפי המעסיק שלו וכלפי הקוראים שלו, שלהם הוא חייב הכי הרבה דין וחשבון, היא לגלות הכל. כל דבר שיש בו עניין ציבורי וחשיבות לפרסם, הוא צריך לפרסם. כך גם לגבי החזקת מסמכים סודיים. יש הבדל אם אתה עיתונאי שמחזיק מסמכים סודיים או חבר בארגון חמאס שמחזיק מסמכים סודיים". מוזר אמר גם כי לדעתו, מספר המסמכים אינו הפן החשוב. לדבריו, אין זה עקרוני אם עיתונאי מקבל ממקור שביקש להתריע באמצעותו על פרשה בעלת חשיבות ציבורית "מאה מסמכים או אלפיים מסמכים". "אני לא חושב שיש מניעה שהוא יחזיק את אלפיים המסמכים. השאלה היא מה הוא עושה עם המסמכים", אמר מוזר. עיתונאי "הארץ" ד"ר צבי בראל (שהוא גם מרצה למזרחנות במכללה), שאף הוא לקח חלק ביום העיון, אמר בהקשר זה כך: "אני מודאג מהשאלה מה האתיקה יכולה למנוע – כמה קילו מסמכים מותר וכמה קילו מסמכים אסור. משום שלכללי אתיקה יש לפעמים הנטייה לזלוג לכיוון חקיקה, וברגע שהיא זולגת לחקיקה, אתה מעמיד לפוליטיקאים את הדרך להימלט מחשיפה. "אני מציע ששאלות של אתיקה בעתיד לא יעסקו במה אסור לפרסם, אלא במה אסור לא לפרסם, במה אסור לעיתונאי למנוע מהציבור ובמה המו"לים חייבים להודיע לציבור, ברגע שיש להם מידע". אז, סיכם בראל, "נגיע למצב שבו העיתונות משחקת משחק דמוקרטי אמיתי".

"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מסכמים את מבצע צה"ל בעוורתא | הכותרות הראשיות מפחידות | ואורי בלאו שב לכתוב

"המתח, הכעס העצום, האיפוק. לוחמי דובדבן מספרים איך עצרו בפעולה לילית את החשודים ברצח בני משפחת פוגל מאיתמר, בתום מבצע של צה"ל והשב"כ", לשון כותרת משנה לכתבת שער ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". גדעון מרון ועודד שלום נפגשו עם סרן נ וסרן י מיחידת דובדבן, ושמעו מהם על מבצע צה"ל בעוורתא ללכידת רוצחי משפחת פוגל. "רימוני הלם, מעצר בית וחקירת ילדים, גם בני ארבע. בעקבות הרצח בחודש שעבר באיתמר הפכו כל 6,000 תושבי עוורתא לחשודים", לשון כותרת משנה לכתבה המתפרסמת בקונטרס החדשות של "הארץ". עמירה הס נפגשה עם תושבי עוורתא ושמעה מהם על אותו מבצע. "הוחלט לנער את הכפר. כמו שמיכה ענקית, שאתה צריך לנער, ומהאבק שיעלה אתה צריך לדלות מידע", מצוטט "קצין בכיר" אצל מרון ושלום. "התקפה על כל בית ובית נראתה כך, פחות או יותר", כותבת הס. "באמצע השינה מתעוררים כל בני הבית מרימוני הלם שמתפוצצים על הגג או בחצרות. בהתחלה חושבים שאלו רימונים חיים, שזו תקיפה באש חיה. הידיעה שאלו לא רימונים חיים לא מוחקת את רישומו של פחד הראשוני, בייחוד אצל הילדים. יש שדיווחו שאחרי רימוני ההלם חיילים עלו על גגות הבתים – הם מניחים שעלו על סולמות – ומשם שטפו את הבית, הציפו את החדרים, והכל בצעקות. אחרים דיווחו על שיטות פריצה אחרות: החיילים בעטו בדלתות, הורו ברמקולים לצאת, שאגו מלים עולבות". סרן נ אומר למרון ושלום: "כל אחד לומד פרט אחד. אחד את מבנה הבית, כניסות ויציאות, אחר את הצירים המובילים ואת נקודות השליטה, אחר איך נראה הבנאדם, אחר כמה בני משפחה מתגוררים בבית ומי הם. הכל מתבצע במהירות, כי אין זמן מיותר. חייבים לצאת לפני שהשחר עולה כדי לשמור על מומנט ההפתעה. זו המהות שלנו בעצם: ההפתעה. הנשק מספר אחת של היחידה". "הילדים בעוורתא מפחדים היום מכל נקישה בדלת", כותבת הס. "[...] הם מפחדים להישאר לבד בבית, או מפחדים שייעצרו שוב. יש שעומדים ליד החלון, ומחכים שהצבא יבוא שוב. שהפעם לא יפתיע אותם. ילדים חזרו להרטיב בלילות". "שלושה ימים אינטנסיביים בתוך הכפר. בינתיים מגיעים העיתונים עם כותרות הענק באדום אש", כותבים מרון ושלום. "נכנסים לבתים. המשפחה בדרך כלל מרוכזת בחדר אחד, רצוי בצמוד לשירותים ולמקלחת, והחיילים עורכים חיפוש. מוציאים הכל מהארונות, בגדים, נעליים, ארגזים, מזיזים רהיטים, ספות, שטיחים, מסירים תמונות מהקיר, פותחים ארונות במטבח ובמזווה ומרוקנים הכל. שעה וחצי בכל בית. בלגן אדיר". "בימי העוצר, בכל שכונה נבחר בית אחד ובו התמקמו החיילים לכמה שעות. עלו על הגג, אכלו, נימנמו. בני המשפחה קובצו בחדר אחד ליד השירותים, ונאסר עליהם לצאת כל עוד שהו בו החיילים. שני חיילים שמרו עליהם, רוביהם מכוונים לעבר בני המשפחה", מתארת זאת הס. "הם נכנסו, גדוד, ועוד גדוד, אלו יוצאים ואלו נכנסים", מספרת להס תושבת הכפר. "הם אספו את כל הנעליים שבבית. עד היום לא החזירו אף נעל". מרון ושלום כותבים: "נ והלוחמים שלו ישנו בכפר. כל יום בבית אחר. כל עוד אתה מוצא פתרון ראוי לבעלי הבית, לדייריו, זה בסדר. כמפקד אני תמיד דואג שיהיה למשפחה איפה לישון, ואחר-כך אני והלוחמים שלי תופסים מתחם מאוד מוגדר, והעין תמיד משגיחה שהחיילים יתנהגו כמו שצריך". סרן י מספר להם כך: "ידענו שאנחנו הולכים לחפור עמוק, ודיברנו עם הלוחמים על טוהר הנשק. אלו שיחות שאנחנו תמיד עושים. לא להרוס ולהשחית רכוש, לא לפגוע באנשים, לא לנגוע בנשים. כל דבר שמוציאים מהארון מחזירים לארון, כמה שפחות להשאיר שם בלגן". נ מדגיש: "שוב ושוב דיברתי עם החיילים שלי על טוהר הנשק והתנהגות בבתים שבהם אנחנו מחפשים", ואילו י מוסיף: "אחד הדברים שיותר חשובים לנו – וזה מה שאנחנו משדרים ללוחמים – הוא לא להפוך לבהמות. [...] כי הדברים הללו הורסים את הנפשות שלהם. אמרנו להם של-99% מתושבי הכפר אין נגיעה לרצח באיתמר. אנחנו לא שופטים ולא חוקרים, אנחנו הרשות המבצעת, ולא יכולים לערבב רגשות בשיקולים מקצועיים". "את קולות ההרס הם שמעו מבחוץ", משחזרת הס את חוויותיה של אחת ממשפחות הכפר. "זכוכיות מתנפצות, קולות בעיטה, דלת עץ נשברת. את דפנות המקרר והידית שלו, שנשברו – הם יגלו אחר-כך. גם את מכונת הכביסה והארונות השבורים. "כך בבתים רבים אחרים: טלוויזיות, כיריים גז לבישול, מכונות כביסה, כמה צעצועי פלסטיק, לול תינוקות, נקודות חשמל, מראות, ספות, ארונות, שידות, כסאות פלסטיק, סירים: שבורים, מנותצים, קרועים, מעוקמים. בגדים, שמיכות ומזרנים שפוכים, הפוכים, בערימות. מחברות וספרי לימוד של הילדים – קרועים. ובמטבח – על הרצפה, שפוכים שקי האורז, הסוכר, הקמח, שמן זית. גם את כרזות האבל למוחמד וסלאח, שתלויות על קירות הבית, היא תגלה: קרועות ותלושות". "הלחץ הלך וגבר", כותבים מרון ושלום, "לכל צוות לוחמים הצטרף רכז שב"כ. כמאה תושבים נעצרו בכפר. עשרות נלקחו לתשאול והוחזרו. רבים תושאלו בבתיהם. בשב"כ קוראים לזה תשאול קרבי. כך הצטבר מידע רב, רובו לא רלבנטי". "נוהל המעצר שגרתי", כותבת הס, "מכות בפינת החדר, קללות, ידיים אזוקות מאחור ורטייה על עיניו. כשניסה לשאול על מה המעצר ענו לו, תדע בחקירה, והושיבו אותו על רצפת הגיפ. את הרגליים הניחו החיילים עליו, סיפר. הובילו אותם לחווארה, העמידו בחצר. הוא לא יודע כמה היו איתו, הרי עיניו היו מכוסות. החקירה, בחדר אחד, היתה קצרה – חמש דקות. שאלו מה עשה ביום שישי והחזירו אותו לחצר. אחר-כך הצעידו את העצורים לרחבה אחרת – עיניים מכוסות, ידיים אזוקות מקדימה, כל אחד מחזיק את רעהו וכך מגששים את דרכם. "[...] היה לילה, קר, הם ישבו על המדרגות, בחוץ, ורעדו מקור. את האזיקים שהכאיבו, מהבוקר, החיילים לא הסכימו להרפות אפילו קצת. את הפלנליות הסירו מהעיניים בתשע בערב. משם הובילו אותם לרופא. רק מים הם קיבלו באותו היום. רק בחצות הועברו לתאים". "כמה רגעים לפני שאנחנו נכנסים לכפר, אני אוסף את הלוחמים וכולם מרוכזים, מפוקסים", מתאר נ את ההכנות לקראת המבצע המסיים, לאחר שהתקבל מידע על זהות חשוד ברצח. "הם מביטים בי, ואני אומר להם שאני לא חושב שיש מישהו שיכול להישאר אדיש לסיטואציה כזו, שהוא יודע שהוא הולך להביא בנאדם שרצח בידיים שלו תינוקת בעריסה. כי בסוף-בסוף אתה הולך להחזיק ביד שלך רוצח תינוקות. אדם שרצח תינוקת ושני ילדים קטנים ואת ההורים שלהם בזמן שישנו. יש סיכוי שהסעיף שלך יקפוץ, כי אתה מחזיק את הבנאדם הזה בידיים שלך, אבל אסור לתת לרגשות, ליצר האנושי, לשלוט. אנחנו לוחמים, ולרגע אסור לנו לשכוח את זה". בהמשך מתאר נ את רגעי הלכידה: "ואז הבחור שלנו יוצא, והוא יוצא מיד. יחף, רועד מפחד. הופתעתי, הוא התנהג כמו ילד מפוחד, שיודע שנגמרו לו החיים. הסמל שלי אזק אותו והביא אותו אלי, וכבר היתה לו פלנלית על העיניים. הורדתי אותה כדי להביט בו, והסתכלתי לו בעיניים. מבט ראשון בפני הרוצח. אמרתי ללוחמים שלי לפני המבצע, שלא יכול להיות לב אדיש כשאתה מביא בנאדם שרצח תינוקת בעריסה, בסכין שהחזיק בידיו. ואני מרגיש איך הסעיף עולה לי לראש, הרגשות משתוללים לי בתוך הנשמה, אבל כפי שאמרתי לילדים שלי, סליחה, לחיילים שלי, אסור לגעת בו. אסור! "[...] מה שאתה רוצה זה להוריד לו כאפה חזקה, אבל אסור, ומה שנותר לי זה פשוט ללפות אותו חזק, ללחוץ לו את היד, שירגיש את הכעס. מסביבי החיילים מתפוצצים, אני שומע אותם מקללים בשקט חיה, רוצח, את כל הרפרטואר של הקללות שקיימות במילון, אבל נושכים שפתיים ולא נוגעים בו". הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "הארץ", מזהירות את ציבור הקוראים מפני אפשרות שיבוצע בחו"ל פיגוע נגד ישראלים. "חיזבאללה הוציא לדרך פיגוע בחו"ל", מצטטת הכותרת הראשית ב"מעריב" "גורמי ביטחון בישראל". "סכנה מיידית לפיגוע של חיזבאללה בחו"ל", מתריעה הכותרת הראשית של "ישראל היום". ואילו הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" קוראת: "נוסעים לחו"ל? תיזהרו", כשהמלה האחרונה מודפסת בגופן ענק וצבועה אדום. בעמ 3 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מפת "האזור המסוכן – אגן הים התיכון". במפה מסומנות כל המדינות לחופי הים התיכון, מאלגיריה ותוניסיה, עבור בקפריסין, טורקיה ויוון ועד לאיטליה, צרפת וספרד. נוסף לכך מצוינות גם רומניה, בולגריה, סרביה, מקדוניה וקרואטיה. "מדובר בהתרעה בהולה וממשית שהוצאה במהירות", כותבים ראובן וייס ודני שדה לצד המפה. ב"ישראל היום" כותבת לילך שובל כי "בישראל לא מציינים מהו יעד הפיגוע, אולם מעריכים כי הימים הקרובים [...] הם המועד המועדף על ארגון הטרור". יואב לימור מוסיף בטור פרשנות: "מדובר באיום מוחשי מאוד: אם להישען על ספרות המתח והריגול האמריקאית, אנחנו עומדים בפני clear and present danger – סכנה ברורה ומיידית". הכותרת הראשית ב"הארץ" קוראת: "חמישה חודשים אחרי השריפה בכרמל, התושבים עדיין מחכים לפיצויים". רויטל חובל, כתבת העיתון בחיפה, מובילה כפולת עמודים שלמה המוקדשת לבחינת השלכותיה של השריפה, עם ידיעה נרחבת על גורל תושבי המקום. בלב שער "הארץ" תצלום של אבי אוחיון, מצלמי לשכת העיתונות הממשלתית, המתעד את בני הזוג נתניהו בעת סיורם אתמול במוזיאון בעכו. אשת ראש הממשלה עומדת כשאוזניות לראשה. ידה אוחזת במכשיר ההדרכה המוקלטת של המוזיאון, והיא מתבוננת קדימה. לצדה, על גומחה גדולה וגבוהה השקועה בקיר, יושב ראש ממשלת ישראל. אף הוא עונד אוזניות. ידיו משולבות ורגליו ממנו והלאה, כף רגל אחת שמוטה על האחרת. גם מבטו מופנה קדימה. זהו התצלום המוצלח ביותר של בני הזוג נתניהו בקדנציה הנוכחית. הם נראים בו אנושיים, במובן הטוב של המלה. לא מציגים חייכנות מאולצת בפני המצלמות, לא מפגינים לראווה את היחסים החמים ביניהם. סתם, בני זוג שמסיירים יחדיו במוזיאון. בוהים בתצוגה ומאזינים להדרכה. קצת משועממים. התצלום מתפרסם גם בשער "מעריב". בשער "ידיעות אחרונות" הוא מתפרסם בחלקו. ב"ישראל היום" מעדיפים לפרסם בשער תצלום של נשיא המדינה שמעון פרס מאכיל טלה. בעמ 13 של העיתון מתפרסם תצלום ייצוגי בהרבה של בני הזוג נתניהו, לצד ילדיהם, על רקע עכו העתיקה, מחייכים חיוך מעט מאולץ, ראש הממשלה מושיט ידו מאחורי גבה של רעייתו. במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה חן שליטא עם אורית גלילי-צוקר, היועצת האסטרטגית החדשה של ראש הממשלה. "אני מאוד נחרצת בעמדה שלי ששרה נתניהו צריכה להתראיין, והרבה", אומרת גלילי-צוקר. "ראש הממשלה מסכים איתי, אבל שרה לצערי לא מקבלת את דעתי. אם הציבור היה נחשף לצדדים האחרים שלה, לכמה שהיא חכמה וליברלית כלפי מיעוטים כמו ערביי ישראל, עובדים זרים ואנשים עם העדפה מינית אחרת, הוא היה מגלה כמה היא אנושית". בהמשך הראיון מספרת גלילי-צוקר: "קראתי לפני כמה ימים מכתב נורא יפה שאזרח, שטס במחלקת עסקים מאחורי הזוג נתניהו, כתב למשרד ראש הממשלה: איך נחרתה בראשו התמונה המרגשת של שרה מכסה את ביבי כדי שלא יהיה לו קר, ואיך שהיא מביאה לו אוכל". במישור הגלוי זהו סיפור על יחסי זוגיות נעימים בין בני הזוג נתניהו. במישור האגבי, זהו סיפור על ראש ממשלה ורעייתו שטסים במחלקת עסקים, ולא, נניח, במחלקה הראשונה. "איך מסעות הפאר שלו מסתדרים עם מנהיג בגובה העיניים?", תוהה שליטא. "בניגוד לתקשורת שמציירת ראש ממשלה מנותק, שמתארח במלונות הכי מפוארים וזוכה ליחס מלכים, הציבור רואה בזה מודל לחיקוי", משיבה גלילי-צוקר. "רוב הציבור לא חושב שתהיה לו ההזדמנות לטוס בסטנדרטים של נתניהו", אומרת בהמשך שליטא. "יקירתי חן שליטא, אין פה נהנתנות", משיבה גלילי-צוקר. "את יכולה להמשיך ולהתרפק על והצנע לכת ועל המנהיגות של פעם, אבל אפילו בני בגין הספרטני והסגפן אמר שאלה לא אותם זמנים. הפוליטיקאים הם חלק מחוג הסילון, וכמו האליטה הכלכלית והעסקית, גם הם נוסעים ומתארחים בצורה כזו". "לאובמה נדמה שהוא יודע כיצד צריך להיראות ההסדר העתידי", כותב שמואל רוזנר ב"מוספשבת" של "מעריב". "בזה הוא דומה לכמה מקודמיו, שרבים מהם לקו במחלה אמריקאית מוכרת: אנחנו יודעים טוב יותר. [...] בשבועות הספורים שנותרו עד נאומו של נתניהו בקונגרס, יציע [אובמה] את גרסתו להמשך תהליך השלום. לפי מה שאומרים מקורות בוושינגטון, זו תהיה גרסה שיהיו לה שלושה מאפיינים. גרסה זהירה [...] גרסה מפוכחת [...] גרסה ידידותית". "אובמה מגבש תוכנית שלום, ללא זכות שיבה", מודיעה כותרת בשער "הארץ", מעל התצלום האמור של בני הזוג נתניהו. על-פי דיווחה של נטשה מוזגוביה, העיתון "ניו-יורק טיימס" פירסם אתמול ידיעה על טיוטת תוכנית שלום אפשרית של הבית הלבן. מוזגוביה מפרטת את עיקרי התוכנית (זהירות, ספוילר!): "היא תקרא לישראל להכיר במדינה פלסטינית בהתבסס על גבולות 1967 – בתמורה לערבויות בטחוניות. כמו כן, על-פי הדיווח, תקרא התוכנית לפלסטינים לוותר על זכות השיבה – בתמורה להקמת בירתם במזרח ירושלים". "שלום בלי זכות שיבה", מצוטטת לרוחב הכפולה השנייה של "ישראל היום" השורה התחתונה בתוכנית אובמה. יוני הרש ושלמה צזנה מדווחים על הפרסום ב"ניו-יורק טיימס" וכותבים כך: "בלשכת ראש הממשלה הגדירו את הפרסום ניסיון להפעיל לחץ, והדגישו כי יש כמה גישות בבית הלבן, וזאת רק אחת מהן. אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים והשיח מול הממשל האמריקני נמשך כל הזמן, לקראת ביקורו של רה"מ בחודש הבא, אמר גורם מדיני בכיר". "הניו-יורק טיימס פירסם את תוכניתו המדינית של אובמה, אותה הוא צפוי להציג עוד לפני נאום רה"מ, כדי לסנדל אותו", נכתב בכותרת המשנה לידיעה דומה המתפרסמת ב"מעריב" [אלי ברדנשטיין וצח יוקד]. בידיעה מצוטט "מקור ישראל בכיר" שאומר: "האמריקאים יעשו טעות אם יכפו תוכנית שלום על ישראל והפלסטינים. אם יעשו כן, הם מסתכנים בכך שאנחנו והפלסטינים נדחה את התוכנית, מה שיביא להיחלשות מעמדם של האמריקאים כמתווך בסכסוך [...] בכל מקרה, נתניהו לא יכול בשום פנים ואופן לקבל את הפרמטר של מדינה פלסטינית בקווי 67". "יותר מ-30 שנים החזיק גימי קרטר בתואר הנשיא שהזיק לארה"ב יותר מכל עמיתיו", כותב דן מרגלית בפתח מדורו במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "[...] עתה הוא קרוב לאבד את התואר המפוקפק לברק אובמה". בהמשך טורו כותב מרגלית: "בבחירה בין האסטרטגיה המדינית ארוכת הטווח לבין הצרכים המיידיים – כדאי לנתניהו להגיע לוושינגטון עם תוכנית מדינית שעשויה להרגיע את האמריקאים והאירופים. שכן אובמה לא יהסס לטעות פעם נוספת, וישראל תשלם את המחיר על כינון חד-צדדי של מדינה פלסטינית, שנתניהו ממילא מצהיר על נכונותו להכיר בה כתום משא-ומתן". "האם יהיה זה נאום בר-אילן 2 או משהו דומה יותר לוועידת מדריד 2?", תוהה באותו מוסף שלמה צזנה, ביחס לדברים שיישא ראש ממשלת ישראל בארה"ב. "נתניהו מצדו כבר הבהיר כי מה שדרוש הוא נאום ביר-זית 1 מאבו-מאזן, שידבר לעמו ויאמר באומץ שהסכם עם ישראל יתרחש רק כשיגיע ויתור פלסטיני, על זכות השיבה, למשל". "למה זה בכלל מעניין מה יאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאום בר-אילן 2? מאין נובעת הסקרנות באשר לטקסט שיקרא מעל במת הקונגרס?", שואל אלון עידן ברשימה המתפרסמת בחלק ב של "הארץ". "[...] האם העניין סביב הנאום קשור למציאות עצמה או שמא לטקס בלבד? [...] זוהי ציפייה שמתעלמת מתודעת נתניהו, התופסת את הסביבה כאיום ואת הפשרה ככניעה. זוהי סקרנות שמתעלמת מרוב פעולות הממשלה ומאינספור אי-פעולות שלה. [...] אינך יכול שלא להניח כי עוצמת הסקרנות סביב נאום בר-אילן 2 היא למעשה עוצמת הייאוש מנאום בר-אילן 2". "הרכישה של דנקנר את עיתון מעריב היא זו שפוגעת בדמוקרטיה", כותב איתן אבריאל ב"דה-מרקר", ומסביר: "[...] עוד בטרם עבר לשליטה מעשית של דנקנר, כבר בולט מעריב בסדרה של כתבות המסבירות לציבור שאין בעיית ריכוזיות במשק, נושא שמאוד קרוב ללבו של דנקנר. "[...] איש במדינה אינו חושב שדנקנר קנה את מעריב רק לצורך פילנתרופיה חברתית, ולכולם ברור שהוא ישתמש בעיתון כדי להציג את ראיית עולמו. רבים חושבים שזו גם זכותו, למרות העובדה שאת העיתון המפסיד של דנקנר רוכשת חברה ציבורית שרוב בעלי מניותיה הם פנסיונרים וחוסכים מקרב הציבור. "[...] כעת, כשיש לו עיתון, הפיתוי של דנקנר להפעיל לחצים תקשורתיים על פוליטיקאים, על אנשי עסקים המתחרים בו, על כלי תקשורת אחרים ועל הרגולטורים יהיה גדול מאוד. וזה, יחד עם החשש המובן של כל איש עסקים שפוי מלהתעמת עם אדם שחולש גם על עסקים ענקיים וגם על עיתון – פוגע בדמוקרטיה". אתמול, אגב, קראה כותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר" כך: "החוב לבנק הפועלים, שהקשה על מעריב להיחלץ מהפסדיו, נעשה קל הרבה יותר מאז החלטתו של נוחי דנקנר להשקיע בעיתון". רותם שטרקמן כתב בעיתון כך: "מדוע כאשר התברר שנוחי דנקנר הוא הרוכש של מעריב לא עשה הפועלים שרירים, כמו שעשה כשהרוכש היה זקי רכיב?". הבוקר, אבריאל מציין ברשימתו כך: "נוחי דנקנר, יש להדגיש, לא קיבל עסקה אחרת ממה שסוכם כמה חודשים קודם בין הבנק לבין איש העסקים זקי רכיב, שהחזיק בשליטה ב"מעריב" לפניו: דנקנר נכנס למעשה לנעלי רכיב". במוסף "השבוע" של "הארץ" מתפרסמת רשימה המבוססת על נאום שנשא בלונדון עורך העיתון, דב אלפון, לרגל זכייתו בפרס לעיתונות מטעם International Council for Press and Broadcasting. "הקריטריונים לפרסום ידיעה בהארץ הם פשוטים למדי", אמר אלפון. "נפרסם כל דבר שהוא נכון, שאינו עובר על החוק ושיש בו עניין ציבורי". בין הנימוקים להענקת הפרס מצוינת מחויבות ל"עיתונות לוחמת למען השלום במזרח התיכון". אלפון התייחס לכך בדבריו ואמר: "אינני מרגיש שאנחנו נלחמים למען השלום; אנחנו רק מסרבים להשתתף במשחק העיוורון שדבקים בו מנהיגי שני הצדדים, ואנחנו מתמודדים עם המציאות בדרך היחידה הפתוחה לפנינו – סיקור עיתונאי אמיץ, סקרן ועקשן של האמת, אבסורדית ככל שתהיה". את הפרס הקדיש אלפון ל"מאות הכתבים, הפובליציסטים, הצלמים, המעצבים והעורכים" של העיתון. בדבריו מנה עורך "הארץ" כמה מהתחקירים הבולטים שפורסמו בעיתון בשנים האחרונות, ואת שמות הכתבים שאחראים להם. בין היתר הזכיר את "פרוטוקול הישיבה של המטכ"ל הדן בהתנקשויות בלתי חוקיות בשטחים", ואת האחראי לפרסום הפרוטוקול, העיתונאי אורי בלאו. הבוקר, למעלה משנה מאז שפירסם את רשימתו האחרונה בעיתון ("לא ברחתי, החלטתי להילחם"), ושבועות מספר לאחר שהוחלט להעמידו לדין כפוף לשימוע, שוב מתפרסם טקסט מאת אורי בלאו ב"הארץ" – כתבה קצרה במדור "תוצרת הארץ" שבפתח "מוסף הארץ", על יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים, המשתכר כ-25 אלף שקל בחודש. משמח לראות ש"הארץ" לא רק מצהיר כי הוא עומד מאחורי בלאו ומתהדר בפרסומיו מעל בימות מכובדות ברחבי העולם, אלא גם פועל כמי שעומד מאחוריו – מאפשר לו להמשיך לעבוד כעיתונאי ומפרסם מכתבותיו. נחום ברנע כותב במדורו ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על העיתון "אחבאר אל-מדינה", היוצא לאור באזור חיפה. במאמר הפותח מצא את הביטויים "הציבור הפנים-פלסטיני" (ערביי ישראל והשטחים), "ההתנחלויות הציוניות" (כרמיאל, למשל), "השלטונות הציוניים", "הכיבוש" (מדינת ישראל בשטחי הקו הירוק) ו"צבא הכיבוש" (צה"ל). כמיל סילבאק, מו"ל העיתון, מסביר לו כך: "העיתון שלי די קיצוני, אבל מתפרסמים בו כל מיני דברים לכל מיני כיוונים [...] צה"ל הוא צבא כיבוש. כאן אולי לא מבינים את זה, אבל בעולם מבינים. אשר להתנחלויות, בערבית אין הבדל, משתמשים באותה מלה ליישובים ולהתנחלויות". "אין לו כנראה אגנדה", כותב ברנע על סילבאק, "לבד מהרצון להתפרנס. ייתכן שזה מה שצריך להטריד כאן – שהמונחים שעושים דה-לגיטימציה לעצם קיומה של המדינה לא באים מפיה של חנין זועבי, אלא מדפיו של חינמון מסחרי". לי-אור אברבך מסכם ב"גלובס" את מצבו הנוכחי של המכרז על ערוץ החדשות הייעודי. דנה הרמן כותבת ב"הארץ" על מותם של צלם העיתונות טים התרינגטון ועמיתו כריס הונדרוס.

ועד עיתונאי ynet של ארגון העיתונאים לאגודת העיתונאים: "נשמח אם תחדלו לחתור תחת הזכות של עיתונאי ynet לבחור ארגון עובדים בכוחות עצמם, צר לנו מאוד שאתם בוחרים לשמש כלי בידי ההנהלה"; מנכ"ל ynet אבי בן-טל סירב לומר בבית-המשפט כמה עיתונאים מועסקים באתר

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב–יפו דחה לפי שעה את הכרעתו בבקשת הנהלת ynet ואגודת העיתונאים להכריז כי באתר החדשות שורר סכסוך בין אגודת העיתונאים לארגון העיתונאים. תחת זאת החליט השופט דורי ספיבק להכריע בסוגיה זו רק לאחר חקירת עדי הצדדים, שהתבצעה אתמול. בא-כוחה של אגודת העיתונאים, עו"ד אילן בומבך, מחה על ההחלטה לקיים דיון שעשוי בהמשך הדרך להתברר כדיון סרק, אולם השופט ספיבק אמר כי זהו "עניין של יום ביומו בבית-הדין לעבודה". עוד קודם לחקירת העדים הגיש ארגון העיתונאים, באמצעות עורכי-הדין אמיר בשה, מורן סבוראי וענת גוטמן-מרום, תגובה מפורטת לטענות הנהלת ynet ואגודת העיתונאים בתל-אביב. בין היתר טען הארגון כי הנהלת ynet פעלה בחוסר תום לב כשהעלתה רק כעת את הטענה שאגודת העיתונאים היא הארגון היציג של עיתונאי האתר. "סכסוך בין-ארגוני אמור לבוא לידי ביטוי בסכסוך אותנטי בין שני ארגוני עובדים ולא סכסוך בין-ארגוני ביוזמת ועידוד המעסיקה [...] תוך שהיא כמובן בוחרת צד בעצם העלאת הטענה של קיומו של ארגון עובדים אחר בליווי שירי הלל. העדפה זו רק מעידה על קיומה של האגודה כארגון עובדים מטעם", כתבו באי-כוחו של ארגון העיתונאים בתגובתם. לתגובת הארגון צורף מכתב מטעם ועד הפעולה הזמני של עיתונאי ynet, שקם בסיוע ארגון העיתונאים. במכתב פונה הוועד לאגודת העיתונאים בבקשה "לסגת מטענות לגבי מעורבותכם בהתארגנות הראשונית ב-ynet". "לא ביקשנו את עזרתכם, איננו חפצים בה ונשמח אם תחדלו לחתור תחת הזכות של עיתונאי ynet לבחור ארגון עובדים בכוחות עצמם", נכתב במכתב. ועד העיתונאים באתר מציין במכתבו כי בשנה וחצי שחלפו מאז שקם, "עיתונאי ynet לא נתקלו בקורטוב של עניין מצד אגודת העיתונאים". לדברי הוועד, "בעוד שינויים מבניים החלו להתחולל באתר, האגודה מעולם לא השמיעה את קולה – לא ברמה הקיבוצית ואף לא בהענקת סיוע פרט לעובדים. "לא רק שמעולם לא ניסיתם לאגד את עיתונאי ynet, אלא שכעת אתם מפריעים למי שכן עושה זאת", נכתב בהמשך המכתב. "צר לנו מאוד שאתם בוחרים לשמש כלי בידי ההנהלה במטרה להזיק להתארגנות. ברצוננו להבהיר שהתערבות זו אינה רצויה על-ידי עיתונאי ynet, שלמרות חששות רבים בחרו בהמוניהם להצטרף לארגון העיתונאים. אף לא אחד מהם פנה לאגודת העיתונאים. יתרה מזאת, עצם ההתערבות רק מחדד עד כמה בחירה זו היתה נבונה, שכן תשובתכם לבית-הדין מהווה דוגמת מופת, לא לפעילותכם לכאורה למען העבודה המאורגנת – אלא לפגיעה בה". על הקשר בין הנהלת האתר לאגודת העיתונאים ניתן היה ללמוד מהדיון שנערך אתמול בבוקר. לאור החלטת השופט ספיבק, אגודת העיתונאים כלל לא היתה צד לדיון שנערך אתמול בבית-הדין לעבודה, אולם השופט הזמין את עו"ד בומבך להישאר נוכח בדיון, כדי שבסופו יסייע לקבוע מועדים למתן סיכומי האגודה ותגובתה לטענות הארגון. לאחר חקירת העדים התעוררה מחלוקת לגבי משך הזמן שיוקצה להנהלת האתר ולאגודת העיתונאים להגיש את סיכומיהם. בשלב מסוים פנה בא-כוחה של הנהלת ynet, עו"ד אריאל שמר, אל עו"ד בומבך וביקש ממנו להתחשב בצרכיו תוך שהוא מציין, אולי בבדיחות הדעת, "אני הזמנתי אותך". בשל דחיית הדיון על קיומו של סכסוך בין-ארגוני, התמקדה חקירת העדים מטעם ארגון העיתונאים והנהלת ynet בשאלת היציגות של הוועד שהקים הארגון באתר. עו"ד שמר חקר את יו"ר ארגון העיתונאים יאיר טרציצקי וטען כי מספר עיתונאי ynet החברים בארגון נמוך מכפי שטוען הארגון בפני בית-הדין, בין היתר משום שכמה מעיתונאי ynet ביטלו את חברותם בארגון. "לא קיבלנו ולו טופס ביטול אחד ממערכת ynet", השיב טרציצקי. "נראה לי שזה מעיד על החשש של העובדים ומעלה שאלה לגבי הסיטואציה. עובד פנה למעסיק ומרצונו פתאום אמר לו, אגב, רק תדע שביטלתי את החברות? או שאולי להפך – ההנהלה פנתה אליו. נראה לי תרחיש סביר שאם מגיע בוס במקום עבודה ושואל את העובד אם הוא חבר בארגון, והוא חושש, הוא יגיד, כן, הייתי חבר, אבל ביטלתי". השופט ספיבק שאל את טרציצקי על הנסיבות שהובילו לשיהוי הרב בהגשת טופסי ההצטרפות להנהלה. יו"ר ארגון העיתונאים טען כי פיטורי תני גולדשטיין ועורכים בכירים אחרם באתר, שהצטרפו לוועד הפעולה הזמני של העיתונאים, יצרו "אפקט מצנן מאוד על ההתארגנות". כתוצאה מכך, הסביר, חלה הפסקה כמעט מוחלטת בהצטרפות עיתונאי האתר לארגון. "הרבה אנשים העידו על רצון להצטרף לארגון, אך פחדו פן יבולע להם", אמר טרציצקי. לאחרונה, על רקע דיווחים כי האתר עומד להתאחד עם יתר חלקי קבוצת "ידיעות אחרונות" ולאור העובדה שהאווירה בקרב העובדים השתנתה ("אנשים התחילו להבין שוועד בכלי תקשורת זה לא חטא שצריך להתבייש בו"), הוחלט לשנות גישה. נתנאל שלומוביץ, מעורכי דף הבית ב-ynet וחבר ועד העיתונאים באתר, העיד גם הוא והוסיף בהקשר זה כי לפני מסירת הטפסים להנהלה פנה הוועד באופן אישי לעיתונאים שהצטרפו לארגון וקיבל את הסכמתם. נושא נוסף שעמד במוקד הדיון אתמול נגע להגדרת העיתונאי על-פי ארגון העיתונאים, הגדרה שמי שעונה לה יכול להצטרף לשורותיו. הנהלת ynet טענה כי כמה מהחברים בארגון מקרב עובדי האתר אינם עיתונאים, אלא מועסקים בעבודות טכניות. השופט ספיבק ביקש לשמוע מטרציצקי את מי יקבל הארגון לשורותיו ואת מי לא. על אף שעו"ד שמר התנגד לשאלה ואמר כי "יש תקנון ואת העד הזה מעניין אותי מה הוא מעיד כמו הסבתא שלי כשיש תקנון", השופט התיר לעצמו לפנות אל טרציצקי ולשאול. בתשובה הסביר יו"ר ארגון העיתונאים כי במקרה של ynet הוחלט לקבל כל מי שעובד במערכת האתר וכפוף לעורך הראשי, להבדיל מאנשי המחלקה המסחרית. מנכ"ל ynet, אבי בן-טל, העיד גם הוא בפני בית-הדין, אך סירב לנקוב במספר העיתונאים שעובדים באתר. בתשובה לשאלה "כמה עיתונאים מועסקים לשיטתך ב-ynet?" השיב בן-טל בשאלה משל עצמו: "מה זה עיתונאי?". בהמשך דבריו טען כי לשיטתו, עיתונאי הוא "עובד המייצר תוכן". כשנשאל מהו מספר העובדים המייצרים תוכן ב-ynet השיב: "אני צריך לבדוק את הנתון המדויק". "עד עכשיו לא בדקת?", תמה עו"ד בשה. "העברנו לכם את הטפסים באפריל". "אני מנהל ארגון של 250 עובדים ועוד לא מעט חברות-בנות", הסביר בן-טל. "אני לא עוסק ביום-יום בספירת העובדים אשר מייצרים תוכן". 44297-08-13

"מעריב" תחת אמנון דנקנר הוא גם פופוליסטי וגם אליטיסטי, גם ימין וגם שמאל. נדמה שחוסר הכיוון מכוון

בסוף החודש סוגר אמנון דנקנר חמישה חודשים בתפקיד עורך "מעריב", ועדיין לאף אחד לא ממש ברור מה האיש מתכנן ואיך ייראה "מעריב" אחרי שהאבק ישקע. כי בינתיים יש הרבה אבק, הרבה הצהרות כוונות, הרבה שינויים פרסונליים, הרבה מינויים חדשים, ושום דבר מכל אלה לא מצביע על קו מובהק. על-פי דנקנר, "מעריב" יהפוך ל"עיתון של כולם", וב"כולם" כלולים זה לצד זה צופי דודו טופז וקוראי מוסף התרבות של "הארץ". אמירה חברתית אליטיסטית, פופוליסטית, ימין, שמאל וקמצוץ אוניברסליות. דנקנר רוצה להמציא את אם כל הקונסנזוס, וכמו שהוא עצמו מכנה זאת - "קוקטייל מגוון". החלטותיו עד כה - הפיטורים, המינויים, הנהגת מאמרי המערכת או ההרחבות החדשותיות - מוכיחות שאכן מדובר בקוקטייל מגוון, שכיוונו אינו ברור, אלא אם נאמר שחוסר הכיוון הוא מכוון. אפשר גם לומר שכמורכבותו של האיש כך מורכבותו של המוצר. במסגרת הקריצה ל"עיתון לאנשים חושבים" צירף דנקנר לשורת כותבי המאמרים בעיתון את דן מרגלית. לצדו הצטרף עמנואל רוזן, איש ערוץ 2 בעבר והיום איש ערוץ 10, "שכותב בשפה ברורה ופשוטה יותר". דנקנר מתגאה בכתבה שפורסמה באחד מגליונות סוף-השבוע של העיתון על כיבוש קונסטנטינופול בידי העותומאנים בשנת 1450, מעין משל למצבה של מדינת ישראל. לכאורה, כתבה שלא עוסקת בענייני היום, שאמורה להרחיב את הדעת, אך למעשה, גם היא גויסה לחיזוק טיעון פוליטי עכשווי. חידוש נוסף הוא מאמרי המערכת הלא חתומים. מאמרים כאלה מקובלים בעיתונים היומיים הגדולים והרציניים בעולם. בישראל הם היו מקובלים בעבר בעיתונים המפלגתיים והלא מפלגתיים כאחד, ובמשך הזמן נותרו רק ב"הארץ" וב"ג’רוזלם פוסט". מאמרי מערכת אמורים לאפיין עיתונים רציניים, בעלי השקפות ברורות, שאינם חוששים להפסיד קוראים בשל עמדותיהם. איזה קו נוקט "מעריב"? הדבר ייבחן, בין השאר, במערכת בחירות. אז יהיה על העורך להחליט אם לתמוך באחת המפלגות המתחרות על השלטון. ועל כך אומר דנקנר: "נחיה ונראה". כשנכנס דנקנר לתפקידו, אמרו בחוגי המקצוע: "הוא ייקח את העיתון ימינה וינסה לעקוף את ’ידיעות אחרונות’ מלמטה". טענו שהוא ישאף "לבנות עיתון ל’אספסוף’". הוא עצמו מוחה על השימוש בביטוי, "שמבייש את כל חלקי העם. כי הקוראים שלנו וגם הקוראים שאנחנו נביא הם לא אספסוף". אמירה מעניינת כשהיא באה מפיו של אדם שההיסטוריה העשירה שלו בכתיבה רצופה ביטויים בוטים ופוגעים הרבה יותר מזה. אין ספק, העם זז ימינה. האם יהפוך דנקנר את "מעריב" ל"מקור ראשון" לכולם? כתב זר, העוקב אחר העיתונות בישראל, מבחין: "דנקנר שובר כביכול ימינה במאמריו הוא יוצא נגד ערפאת ומגדיר את הסכמי אוסלו כישלון. אך עדיין לא מדובר בקו ימני אסטרטגי. דנקנר לא טוען שאסור להחזיר שטחים". אך גם אם לא מדובר בקו אסטרטגי ימני מגובש, אפשר בכל זאת להצביע על כמה צעדים שעשה דנקנר כדי ליישר קו עם הזרם המרכזי של דעת הקהל. הבולט שבהם הוא תמיכתו במבצע "חומת מגן" ויחסו השלילי לתופעת הסרבנות לשרת בשטחים. לא רק בעמודי הדעות, גם בעמודי החדשות סיקרו את מבצעי צה"ל בערי הגדה באהדה מופגנת וכמעט ללא ביקורת הצד הפלסטיני, לעומת זאת, קיבל ב"מעריב" סיקור דל יחסית לעיתונים אחרים. כעדותו של אחד העורכים בעיתון: "לא עודדו כתבים לסקר את הצד הפלסטיני במבצע ’חומת מגן’. כשצה"ל אסר על עיתונאים להיכנס לשטחים לא היה רצון לשלוח כתבים להביא חומר מהצד השני". ▪ ▪ ▪ בחירתו של אמנון דנקנר לעורך "מעריב" לא הפתיעה רבים, שעקבו אחר עמידתו הנחרצת לצד המו"ל, עופר נמרודי, לאורך כל משפטו וקראו את מאמרי הניגוח שלו את פרקליטות המדינה והמשטרה. הוא לא הסתפק במתיחת ביקורת על אופן ניהול החקירה והתביעה נגד נמרודי, אלא יצא נגד גופים אלה כמעט בכל מקום שבו פעלו, בייחוד בחקירות של אישי ציבור, ובראשן יו"ר ש"ס לשעבר אריה דרעי. דנקנר הפך את מאבקו במערכת המשפט ובמשטרה למאבק כולל וצידד בכל מי שעשה כמוהו, ויש החושדים שניגוח הפרקליטות והמשטרה הפך למדיניותו של עיתון "מעריב". כך מאמר המערכת שהצביע על ממצאי דו"ח מבקר המדינה בפרשת השופט בדימוס צבי טל, שחילק כספי עזבונות לעמותות שבהן חברים מקורביו, מאמר ששלח אצבע מאשימה כלפי שחיתויות בכלל המאפיינות, כביכול, את מערכת המשפט וכך מאמר מערכת שתמך בשר לבטחון פנים, עוזי לנדאו, שקבע שהמשטרה לא תמליץ לפרקליטות אם להעמיד נחקר לדין. "כל עוד היה דנקנר חתום על המאמרים והכתבות, זה היה דבר אחד. אבל ברגע שמדובר במאמר מערכת לא חתום, זו עמדת העיתון וזו בעיה", מצר אחד העורכים. כתב בכיר לשעבר מזכיר, כי כל עיתון משרת במידה מסוימת את המו"ל. "קשה להילחם בכך, אבל הפיכת הקו של שירות העיתון את המו"ל לאידיאולוגיה היא מסוכנת. תכלית קיומו של עיתון היא לחנך לערכי הדמוקרטיה, אחרת איך יעמוד הציבור לצדך ביום שירצו לפגוע בעיתון?", שואל הכתב לשעבר. גם במדור המשפטי של העיתון מקבלים מקום נרחב עורכי-דין שעמדו לצד נמרודי, או כאלה שביקרו את המערכת המשפטית בכלל, כמו יורם שפטל ואברהם פכטר. דנקנר דוחה את הטענות כאילו הפך את שירות המו"ל לאידיאולוגיה. הוא טוען שאיש לא הפריע לו לכתוב על עניינים אישיים הקשורים במשפחת נמרודי. "שטויות. אף אחד לא הפריע לי אף פעם לכתוב על ’הכשרת היישוב’, למשל", הוא מסביר. אלא שהעמדת העיתון לרשות האינטרסים של המו"ל אינה מתמצית רק בעמדתו כלפי מערכת המשפט. כתבים וכתבים לשעבר ב"מעריב" מצביעים גם על גיוסו של העיתון למאבק נגד מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. לפני כחודשיים הודיעה הסופרת עירית לינור על ביטול מינויה לעיתון "הארץ", בשל מה שהגדירה הקו השמאלי שלו. המכתב פורסם באתר האינטרנט Ynet וגרר תגובות רבות. בעקבות זאת הקדיש דנקנר לפרשה שני עמודים ב"מעריב היום". עורכים וכתבים בעיתון לא ראו זאת בעין יפה. "בכל העיתונים יש ביטולים, מי שגר בבית זכוכית לא צריך לזרוק אבנים", אומרת כתבת לשעבר ב"מעריב". מצטרף אליה אחד העורכים, הממשיך לעבוד בעיתון: "לא בטוח שיש מקום לכתבה. לדעתי מדובר כאן בעניין אישי מול שוקן". לדנקנר אין ספקות. לדעתו, לכתבה על ביטול המנויים ב"הארץ" יש חשיבות מפני שהסיבה לביטול המנויים נוגעת לקו השמאלי שנוקט העיתון. וחוץ מזה, מכתבה של לינור זכה לתגובות רבות מאוד ב-Ynet, ודנקנר, שמנסה להעלות את התפוצה של עיתונו, ביקש להיות עם היד על הדופק. "אין לי שום עניינים אישיים עם שוקן", מוחה דנקנר. אגב בית הזכוכית והאבנים: בזמנו, כאשר פוטר הפרשן המשפטי משה נגבי מהעיתון, הגיבו לא מעטים בביטול המנוי, והם קיבלו מכתב אישי מיעקב נמרודי. מעניין לבדוק את נתוני המנויים והמכירות של "מעריב" בימים אלה, ולברר אם יש קשר בינם לבין אופיו של העיתון תחת מנהיגותו של דנקנר. לעורך עצמו יש הסבר: "אצלו (אצל שוקן) הירידה באה בגלל הקו שהוא נקט, בשונה מירידה בתפוצה בגלל מיתון". ומה מתרחש בתוך העיתון פנימה? בחודשים האחרונים מספק "מעריב" פרנסה למדורי התקשורת בעיתונים האחרים, העוקבים אחר הפיטורים והמינויים הרבים. התמונה שמתגלה מורכבת. בולטת מגמה להצעיר את המערכת: בעמודי החדשות מתנוססים שמות של כתבים צעירים שקודמו ממקומוני רשת "מעריב". ציפה קמפינסקי, עורכת מוסף "סופשבוע" היוקרתי, הועברה לעריכת מוסף השבת במקום אבי בטלהיים, שמונה לסגן עורך ואמור לצאת בשליחות לוושינגטון. את מקומה של קמפינסקי תפס אוריה שביט, כתב צעיר מ"הארץ". כתבים ועורכים בעיתון מתקשים להסביר את עצם השינוי ואת מינויו של שביט הצעיר, הנטול "מטען חיים". "שביט הוא בחור מוכשר, אבל אם כבר להביא עורך חדש, לפחות שיהיה בעל ניסיון", מציעה כתבת בכירה בעיתון. דנקנר מסביר כיצד נפלה ההחלטה: "ישבתי עם שביט, כי חשבתי שהוא כתב טוב וביקשתי ממנו לעבור אלינו. בשיחה הבנתי שהוא חומר טוב להיות עורך". וזהו. דנקנר רוצה לחדש, לגוון ולהחליף. הוא פיטר כמה וכמה ותיקים, למורת רוחם של רבים בעיתון, בהם כוכבים כאפרים סידון וכותבים מעמודי הדעות כמו חיים הנגבי. "אין עוררין על איכות הכתיבה של סידון. קוראים קנו את העיתון ממש בגללו", קובעת כתבת בעיתון. חיים הנגבי, איש השמאל, שכתב בתשע השנים האחרונות בעמודי הדעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פוטר גם הוא. מהמקומון הירושלמי של "מעריב" פוטר גדעון ספירו, שפרסם שם את טורו המתגרה "סמרטוט אדום". כולם נדרשו לגוון את כתיבתם לפני שפוטרו. "קרה להם מה שקורה להרבה אנשים שכותבים על אותם עניינים ובאותה רוח וחוזרים שוב ושוב. הקורא יודע כבר על מה הולכים לכתוב", מסביר דנקנר. "העורך אמר לי שהטור שלי מיצה את עצמו. הבנתי מכך שצריך להיפטר מהשמאל שלא מביא תועלת שיווקית. בשנתיים שהטור פורסם נהניתי מחופש ביטוי מלא. אז אם ’מעריב’ הוא עיתון של כולם, עכשיו אני כבר לא כולם?" מוחה ספירו. אמנון דנקנר אינו נמנע גם מעיסוק בענייני השכר של הכתבים והעורכים. "שלא כקודמו, הוא מעורב יותר בעניינים כספיים של הכתבים", אומרת כתבת בכירה בעיתון. והוא עצמו מציין כי החליט לצמצם את פערי המשכורות, כך שמי שעושה עבודה דומה יקבל שכר דומה. לאנשי "מעריב" אין ספק, הסערה עוד לפניהם. וכיצד מעיד הנחתום על העיסה? "אני אף פעם לא מרוצה", משיב דנקנר. "ביום שאהיה מרוצה, לא יהיה לי מה לעשות". קשה לשפוט את מידת שביעות הרצון של עובדיו ושל קוראיו, שהרי לדנקנר יש כבר הסבר מן המוכן: אם יש ירידה בתפוצה, הרי היא בגלל המיתון. לימור שמואל היא עיתונאית גיליון 39, יולי 2002

מרדכי צאנין, עיתונאי, סופר, מתרגם ומלונאי, ייסד את "לעצטע נייעס" עבור ניצולי השואה שהגיעו ארצה, והפך אותו ליומון נקרא למורת רוחו של שלטון מפא"י

מרדכי ישעיהו צאנין היה כל חייו לוחם, וכלי נשקו היו העט ומכונת הכתיבה. אופיו הלוחמני תרם ככל הנראה לבריאותו. עובדה: הוא נפטר בגיל 103. צאנין נולד בעיירה סוקולוב-פודלסק שבפולין ב-1903 ונפטר בתל-אביב ב-2006. בין שני תאריכים אלה חלפה כמעט כל המאה ה-20 וחלו שינויים מפליגים בעולם ובעם היהודי. אחרי כולם עקב צאנין. הוא החל לכתוב בגיל צעיר בפולין, ואחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיע לארץ-ישראל לאחר מסע ממושך דרך ליטא, ברית-המועצות, סין ויפן. מ-1941 התגורר בתל-אביב, אך הִרבה לנסוע בעולם. מסעו הממושך לפולין וביקורו בגיא ההריגה ובקהילות שלא נותר מהן כמעט דבר לאחר מלחמת העולם השנייה הניבו שורה ארוכה של כתבות שפורסמו בעיתון היידי "פארווערטס" (קדימה) בארצות-הברית וכונסו בספר המצמרר "איבער שטיין או שטאק" (1952), שראה אור בעברית בשם "תל עולם – מסע על פני מאה קהילות חרבות בפולין" (1962). לפי רשומות הספרייה הלאומית, צאנין כתב וערך יותר מ-40 ספרים, רובם ביידיש ואחרים בעברית, אנגלית וצרפתית. אך הוא ייזכר, בראש וראשונה, כ"מר יידיש" וכמי שלחם את מלחמתה בישראל, משנות ה-50 ואילך. סמוך לקום המדינה, עם תחילתה של העלייה ההמונית ארצה, שכללה מאות אלפים מניצולי השואה, שרובם דיברו וקראו יידיש, החליט צאנין להעמיד לרשותם חומר קריאה בשפה המובנת להם. תחילה הוציא שבועון מצולם (מצויר, בלשון הימים ההם), וב-1949 החליט לעבור למתכונת יומית וביקש רישיון לעיתון בשם "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות). הרישיון לא ניתן לו, משום שמדינת ישראל הצעירה לא ראתה ביידיש שפה רצויה. ראוי לציין שהיה בכך משום אפליה ברורה, שכן עיתונים בשפות לועזיות קיבלו רשיונות: היו שני עיתונים בגרמנית, וכן עיתונים באנגלית, בהונגרית, בצרפתית ובערבית. צאנין לא ויתר. כדי לעקוף את הוראת החוק המחייבת רישיון להוצאת עיתון יומי, הוא הוציא את עיתונו במתכונת שבועית, לאחר מכן עבר לשלוש פעמים בשבוע, ובשלושת הימים האחרים הוציא שבועון בעל שם שונה. פקידי משרד הפנים שהיו ממונים על הרישוי העלימו עין מהחריגה. בה בעת המשיך צאנין לשלוח כתבות לעיתוני יידיש בעולם על הנעשה בישראל הצעירה, החיה בתנאי צנע וקיצוב חמורים. כתבותיו הרגיזו קוראים בארצות-הברית, כמו גם בישראל, משום שלדעת רבים הן היו עוינות למדינה ולמנהיגיה. ב-1957 קיבל צאנין סוף-סוף את הרישיון ו"לעצטע נייעס" היה ליומון יידיש, מתכונת שעליה שמר כמעט 50 שנה. צאנין היה עורכו הראשי, הִרבה לכתוב בו ולחם את מלחמות היידיש להכרה מלאה בכל התחומים. אלא שהמעמסה הכלכלית היתה כבדה מדי, וב-1960 נרכש "לעצטע נייעס" – כפי שקרה לעיתונים לועזיים אחרים – על-ידי "פרסומים", חברה-בת של מפא"י. צאנין לא עזב. אף שבמשך עשור היה מהיריבים המרים של "משטר מפא"י", הוא והממסד נאלצו להתפשר ולעבוד זה עם זה. 17 שנה, עד 1977, היה צאנין עורכו של "לעצטע נייעס", בעת שהופיע מטעם מפא"י ולאחר מכן מפלגת העבודה. היומון היידי היה בשנות ה-50 וה-60, בהנהגתו של צאנין, הרבה יותר מעיתון: היה בו שילוב של עיתון עם לשכת עבודה, מדור לחיפוש קרובים ומשרד ייעוץ. מדי יום היו מגיעים למערכת עולים חדשים שביקשו סיוע ועצה. צאנין ואנשי המערכת עשו ככל יכולתם לעזור להם, ואת הסיפורים הטובים של הפונים פירסמו ב"לעצטע נייעס". יצחק לודן, שהגיע כעולה חדש ונקלט בעיתון, סיפר לימים: "העיתון הזה היה לנו, ניצולי השואה, התחלה חדשה". ב-1958, בחג העשור למדינה, הוציא "לעצטע נייעס", בעריכתו של צאנין, קובץ ביידיש לציון הישגיה של המדינה. כעיתון המופיע מטעם מפא"י לא היה צאנין יכול לתקוף באופן בוטה את הממשלה, אך הוא מצא דרכים להביע את דעותיו, שהיו לא אחת חריגות. כך למשל הדגיש בכל הזדמנות את עליונותה של התרבות היהודית המזרח-אירופית, האשכנזית, וחברי מפא"י יוצאי עדות המזרח ראו בכך פגיעה בהם. בקיץ 1964 הם פנו למוסדות מפא"י בדרישה להדיח את צאנין מעריכת "לעצטע נייעס". חברי סניף מפא"י באור-יהודה שיגרו מכתב בנדון לראש הממשלה לשעבר, דוד בן-גוריון, וביקשו את עזרתו. בן-גוריון התייחס בדברי תשובתו לצאנין, וכתב עליו בחריפות רבה: "איני קורא את העיתון ביידיש לעצטע נייעס. אני יודע שעורכו היה פעם אנטי-ציוני ואיני יודע איך נתגלגל לארץ". צאנין לא הודח. להפך. היה שמור לו מקום ב"ועדת העורכים" ותפוצת עיתונו בשנות ה-50 וה-60 היתה 30-20 אלף עותקים, הרבה יותר מתפוצת כמה עיתונים בעברית. ב-1977, לאחר שעבר את גיל 70 – פרש והתמסר לפעילות לקידום מעמד היידיש בישראל. הוא היה ממייסדי בית-ליוויק, ביתם של סופרי יידיש בישראל, ושנים רבות עמד בראש ארגונם. כן המשיך לכתוב ולערוך. יצירת ענק שלו היא הספר "ארטפנוס חוזר הביתה" בשישה כרכים, שהופיע ביידיש ובעברית בשנים 1986-1966. מתוארות בו קורות משפחה יהודית במשך 1,900 שנה – מתקופת המרד הגדול במאה הראשונה ועד מלחמת יום הכיפורים. צאנין גם חיבר את "מילון יידיש-עברי השלם" והיה מעורב באירועים תרבותיים ככותב וכיועץ. בכל מקום שהיה שימוש בשפת יידיש אפשר היה למצוא את השם צאנין. הוא האריך ימים יותר מרוב תושבי ישראל. ב-2003 צוין בחגיגיות רבה יום הולדתו ה-100. מוקיריו התכנסו בבית-ליוויק וצפו בסרט "צאנין – הלוחם למען היידיש". שלוש שנים לאחר מכן הלך לעולמו. אולי סמלי הדבר, אך באותה שנה בדיוק, 2006, נסגר גם "לעצטע נייעס". עם מותו הסתיימה תקופה בתולדות היידיש במדינת ישראל. לא ידוע אם צאנין הספיק לראות את הערך הקצר עליו ב"וויקעפעדיע" – הגרסה היידית של ויקיפדיה. וכך כתוב עליו שם: "ער האט לוחם געווען קעגן דער איינפירונג פון דער שפראכן קריג צו רעדן העברעיש. ער האט געגרינדעט, נאך א לאנגן קאמף, די צייטונג לעצטע נייעס" ("הוא לחם נגד המגמה לדבר רק עברית. הוא ייסד, לאחר מלחמה ארוכה, את העיתון לעצטע נייעס"). דבר זה כשלעצמו היה בוודאי משמח יותר מכל את "מר יידיש" הישראלי.

האופן שבו קופת-חולים כללית מפרסמת את שירותי הרפואה המשלימה שלה נשאב מהגלגול הנוכחי של השיח הרפואי: המטופלים היו ללקוחות, שבמקום לקבל טיפול רפואי, קונים חוויה טיפולית

בין שלל מודעות הפרסומת שהופיעו בגליונו הראשון, מהחודש שעבר, של "גלריה – המגזין" (שעוני יוקרה, מכוניות יוקרה, מעצבי יוקרה וכן הלאה), הופיעה גם מודעה של קופת-חולים כללית, שנועדה לפרסם את שירותי הרפואה המשלימה של הקופה. המודעה, שעוצבה כאילו היתה כתבה ואף נחתמה על-ידי כתב (בשם ספי קצב), בישרה בכותרת המשנה כי "השירות הרפואי המשופר, ממנו נהנים לקוחות כללית רפואה משלימה, רושם עליית מדרגה נוספת. הפעם בזכות קונספט חדשני המשלב שירות, נוחות ועיצוב פונקציונלי". עליית המדרגה המדוברת התגלמה בדמות רשת של כחמישים מרפאות לרפואה משלימה, שהגדולה שבהן היא מרפאת ארלוזורוב בתל-אביב, "הכוללת 18 חדרי טיפולים ושוכנת בסמיכות לכיכר המדינה". ניכר בקופת-חולים כללית שהיא מתגאה מאוד במרפאה זו, שעוצבה מחדש באופן ש"הופך את חווית הטיפול לנעימה במיוחד". "הקונספט העיצובי", מבהירה המודעה, "משקף את השקפת העולם ההוליסטית שמנחה את כללית רפואה משלימה בטיפולים המשלימים. ביסוד הטיפולים עומדת ההנחה שיש להתייחס לגוף האדם כאל מכלול שלם, כאשר המטרה היא לשפר את יכולות הריפוי הטבעיות של הגוף על-ידי גרימת אנרגיות של צמיחה והתחדשות. הטיפולים פועלים באופן מחזורי ומעגלי כאשר תהליך אחד מניע את משנהו ושרשרת התהליכים תורמת לבריאות ולאיכות חיים משופרת". נראה שיש כאן אמנם עליית מדרגה, אבל לאו דווקא מבחינת "השירות הרפואי המשופר" שבו זוכים לקוחותיה של הכללית, אלא מבחינת הידרדרותה של קופת-החולים הגדולה במדינה והפיכתה לרוכלת בלחשים ובתרופות סבתא. הרטוריקה הניו-אייגית המקושקשת של המודעה שהתפרסמה ב"גלריה – המגזין" מבטאת את ההידרדרות הזו באופן המובהק ביותר: עיקר תשומת הלב מוקדש לא לעצם טיבם ויעילותם (המפוקפקת ביותר) של הטיפולים הניתנים במרפאות, אלא להנאה הנגרמת ללקוח המבקר במרפאה, שבה "כל ביקור" הוא "חוויה נדירה, המתחילה מרגע קביעת התור ועד היציאה מדלת המרפאה". לכן גם המודעה-כתבה מתמקדת ב"קונספט העיצובי" של המרפאה בארלוזורוב, ש"תוכננה בקווים זורמים ומעגליים", ושבפינות ההמתנה שלה "שולבו שתי קשתות שמשלימות יחד ספירלה שמהותה הענקת תחושת רוגע והרמוניה". את הדברים הללו אומרת המרואיינת מיכל רוזן, "מעצבת פנים המתמחה בעיצוב פנים תדמיתי, אשר תיכננה את מראה המרפאה כך שתשקף את הערכים המרכזיים של כללית רפואה משלימה ואת החזון של ריפוי הוליסטי תוך התייחסות למכלול ולשלם". רוזן מצוטטת בהרחבה במודעה, ומסבירה בפירוט רב את הכרעותיה העיצוביות-תדמיתיות. כך, למשל, "על קיר הזכוכית מאחורי דלפק הקבלה משתרעת תמונת עלים ירוקים, אשר משרה תחושה של טיול בטבע ומסמלת את הצמיחה וההתחדשות שכה חשובים לצורך ריפוי", מסבירה המעצבת התדמיתית, שכנראה מבינה גם דבר או שניים בריפוי ורפואה. עוד מצוטט בכתבה גלעד שגב, מנהל השיווק הארצי של ש.ל.ה (מקבוצת בריאות כללית), המצהיר כי "הלקוחות נהנים מהעיצוב והנוחות הן בחדרי ההמתנה והן בחדרי הטיפולים, ורמת שביעות הרצון שלהם עלתה". האם שביעות רצונם של לקוחות המרפאה של כללית משקפת גם את האפקטיביות של הטיפול הרפואי הניתן להם? זאת אין לדעת, שכן המודעה אינה עוסקת בזוטות מעין אלו. יתרה מזאת, רופאים אינם מצוטטים בה כלל. ובאמת, מדוע בכלל יש צורך ברופאים? מדוע לא להסתפק בדבריהם של מעצבת תדמיתית ושל מנהל שיווק? ככלות הכל, המרפאה לרפואה משלימה של הכללית מציעה שיטות טיפול חסרות ביסוס מדעי ורפואי (כגון דיקור ורפואה סינית, כירופרקטיקה, רפלקסולוגיה, הומיאופתיה, נטורופתיה, ביופידבק, וכן "הרזיה הוליסטית"), שלא נועדו אלא לשפר את "שביעות הרצון" של הלקוחות, ולא לרפאם, וממילא לא עולה כאן השאלה בדבר תקפותו של הטיפול ויעילותו. כך הולך הטיפול הרפואי ונשמט מידיהם של הרופאים (ושל המטופלים), ועובר אל תחום עיסוקם של יועצי תדמית, מעצבים ואנשי שיווק (ולקוחותיהם). עצם השימוש העכשווי והנפוץ במונח "לקוחות" מסמן את שיאו של תהליך שעובר על הרפואה הציבורית בעשורים האחרונים, ושקופת-החולים הכללית אינה אלא אחת מנציגותיו (קופות-החולים האחרות מציעות אף הן שפע של שירותי רפואה משלימה ואלטרנטיבית). כך הציבור הרחב נתפס על-ידי שירותי הרפואה המודרניים כקהל של לקוחות המבקשים "שירות", ולאו דווקא ריפוי, כשמנגד עומד לאו דווקא הרופא בר-הסמכא, אלא "נותן השירות", שאינו אלא סוחר. הלקוח, זאת יודע כל סוחר, תמיד צודק, ואם הוא מעוניין בטיפולים חסרי תועלת (גם אם יקרים), אין להוכיח אותו על רצונותיו (ודאי שאין לחנכו, שכן אין זה תפקידו של הסוחר הטוב), אלא לספק את מאווייו באופן משביע רצון ורווחי ככל הניתן. באופן פרדוקסלי, מצב זה נגרם דווקא כתוצאה מהניסיון לספק לחולים רפואה טובה יותר: בזמנים עברו היה הרופא דמות סמכותית מאיימת, יודעת-כל ובלתי נגישה, שהחולים היו פונים אליה בחיל ורעדה. אבל אז הבינו הרופאים כי מן הראוי לנהוג בחולים כבבני-אדם תבוניים, המסוגלים להבין את מחלותיהם ולהשתתף בתהליך הריפוי ואף לתרום לו. ה"חולים" הפכו ל"מטופלים", ושיווי המשקל ביחסי רופא-חולה (כלומר, מטופל) התערער והחל להשתנות. התהליך הזה, שהחל רק במחצית השנייה של המאה הקודמת, היה אמנם חיובי ורצוי, אך נראה שכיום הוא מביא לתוצאות הפוכות מהמכוון: החולים שהיו למטופלים הפכו ללקוחות. הם אינם דורשים עוד להיות במעמד שווה לזה של הרופא, אלא להתנשא מעליו ולהכתיב בעצמם את מהלך הטיפול. תוך כך מטופלים רבים מפנים עורף לרפואה המדעית, ומעדיפים את מגוון הטיפולים המשלימים והאלטרנטיביים, שעליהם יש להם שליטה רבה יותר (היות שהם ניתנים על-ידי מטפלים שלא נדרש מהם ידע מקיף ברפואה). תפקידו של הרופא מצטמצם והולך, והוא נדרש רק לאבחן את מצבו הרפואי של המטופל, ולהפנות אותו למטפל האלטרנטיבי המתאים. רפואה מעין זו היא אמנם נחלתם של בני המעמד העליון בלבד, שכן טיפולים הומיאופתיים ו"הרזיה הוליסטית" אינם עניין זול, אבל היא מתפשטת והולכת באמצעות מימון הזורם מכיסם של כלל המבוטחים בקופות-החולים (כך, למשל, הטיפולים הניתנים ברשת מרפאות הרפואה המשלימה של הכללית ממומנים בחלקם על-ידי הקופה, בשיעור של עד 60% ממחיר הטיפול). הרפואה המדעית, שבה עוסקים הרופאים בני הדור הישן, עדיין קיימת (שכן לא נמצא לה עדיין תחליף אמיתי), אבל מקומה הולך ומידרדר בהשוואה לרפואה מהזן החדש, שתכליתה הסופית אינה הריפוי, אלא ה"חוויה הטיפולית". הרפואה החדשה הזו היא עניין של סגנון חיים ושל הנאות החיים, ומקומו של המדע בה מצטמצם והולך. לפיכך קובעת גם המודעה-כתבה של הכללית כי "במרפאה בה מטופלים תינוקות, ילדים, מבוגרים, ובכללם נשים בהריון ובני גיל הזהב, השאיפה העיקרית היא לספק לכל מטופל את התחושה של מקום מקבל ותומך המעניק טיפול ושירות מקצועי, חם ואכפתי". וכל עוד הטיפול הוא אכפתי, למי בכלל אכפת אם הוא עובד?

ב"ישראל היום" מחרימים את השר שאמור להילחם בחרם | ב"מעריב" מביאים עדויות על דו-קיום מפי יהודים בלבד | ב"גלריה" מתפרסמת כתבת אנטי-ספרות

מלחמת "ידיעות אחרונות" נגד מחרימי מדינת ישראל נכנסת הבוקר ליומה השני. אתמול פרצה המלחמה בתקיפת פתע מהוללת, שהזכירה לרבים את פתיחת מלחמת ששת-הימים או חיסול הרקטות ארוכות הטווח בפתח מלחמת לבנון השנייה. היום, מטבע הדברים, ההלם והתדהמה בקרב מחרימי ישראל חלפו, אולם רוח הלחימה בעיתון של המדינה עודנה נושבת איתן. "שיא הצביעות", נכתב בכותרת המתנוססת בראש שער "ידיעות אחרונות". בעמודי החדשות מדווחים כתבי העיתון על ההתפתחויות האחרונות מחזית החרם והמלחמה נגדו. ראשי האוניברסיטאות קראו לנשיא המדינה לסייע בעצירת החרם האקדמי, אך מנגד ארגון המשתייך לחמאס ותומך בטרור התקבל לאו"ם במעמד של מייעץ קבוע. כתבת השער במוסף "ממון" מרחיבה בנוגע לנזקים שמסב החרם לחקלאים המקומיים. נח קליגר, פרשן "ידיעות אחרונות" לענייני שואה ותקומה, קורא בעמודי החדשות להשיב מתקפה שערה: "ישראל חייבת לעבור סוף-סוף למתקפת נגד מאורגנת ומתואמת ולנסות לשכנע את העולם שהטיעונים של הפלסטינים ברוב הנושאים, אם לא בכולם, אינם אלא שקר גס ששורשיו בבית-הספר של גבלס". יועז הנדל מוסיף במדור הדעות מאמר המדגיש את הקושי במאבק הנוכחי. "הבעיה הכי גדולה עם תנועת ה-BDS היא שלא מדובר במאבק מזוין, אלא במאבק על התודעה. מלחמה א-סימטרית על דעת הקהל, על הלגיטימציה ושיעורי התמיכה", הוא כותב, ובהמשך מסביר את כוונתו: בעוד שתומכי ה-BDS מעוותים את המציאות על-פי רצונם, "מדינה דמוקרטית ריבונית לא יכולה לשקר, להמציא או לטעון טענה ללא הוכחות של ממש". "האם יש לשלול את אזרחותם של ישראלים המשתתפים בחרם על המדינה?", נשאלים קוראי "ידיעות אחרונות" במדור הפותח את מוסף "24 שעות" של העיתון. אריאלה רינגל-הופמן משיבה בחיוב ומסבירה. "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד קצת כוח", היא קובעת, ומדמה את מי שבמקום ליידות אבנים על חיילים בוחר לקדם באופן בלתי אלים חרם כלכלי-אקדמי-תרבותי על המדינה – לאנשים המיידים אבנים מתוך בית זכוכית. בקמפיין המלחמה בחרם שיזם "ידיעות אחרונות" אין לממשלת ישראל ולעומד בראשה כל אזכור. נציג המדינה הרשמי שנפגש עם ראשי האקדמיה הוא הנשיא ריבלין. פוליטיקאים ושרים מוזכרים בשוליים, אם בכלל. למרות זאת, יציאת העיתון לקרב החלה בד בבד עם יוזמה ממשלתית להילחם במחרימים ולאחר שראש הממשלה בעצמו התייחס לסוגיה בפתח ישיבת הממשלה שקיים שלשום. כפי שציין אתמול איתמר ב"ז, אפשר לראות בכך כניעה בולטת ראשונה של "ידיעות אחרונות" לתכתיבים של לשכת ראש הממשלה אחרי שנים ארוכות של יחסי איבה. לפי ידיעה של רן דגוני ב"גלובס", אפשר לראות בכך פשוט שילוב זרועות בין הטייקונים המנהלים את התקשורת הישראלית מרחוק. בבטאון התעמולה הפרטי של לשכת ראש הממשלה, המחולק הבוקר חינם ב-275 אלף עותקים ונושא בגאון על פני כל אחד מהם את "תו האיכות של מועצת העיתונות", מתעלמים ממלחמת "ידיעות אחרונות" במחרימי המדינה, אבל לא מהמאבק עצמו. הבדל אחד בולט בהשוואת הסיקור בין שני העיתונים: בעוד שב"ידיעות אחרונות" אין מזכירים את נתניהו ואת חברי ממשלת ישראל, ב"ישראל היום" הם עומדים במרכז. ידיעה המתפרסמת בראש עמ 5 של "ישראל היום", מאת שלמה צזנה ומאיה כהן, מופיעה תחת הכותרת "מחרימים את החרם" ומוקדשת לפעילותם של שלושה פוליטיקאים – ראש הממשלה בנימין נתניהו, השרה מירי רגב והשר דני דנון (תצלומי השלושה מלווים את הידיעה). נתניהו התייחס גם אתמול לנושא החרם, ודבריו מצוטטים בידיעה ("דמוקרטיה למופת"). השרה רגב, כך מדווח, יוזמת "צוות מיוחד שידון בהיערכות ובהתמודדות עם חרמות של אמנים וגופי תרבות נגד ישראל". השר דנון, כך מדווח, "יכנס בשבוע הבא את ראשי האוניברסיטאות בעקבות חרם נגד מדענים ואנשי מחקר ישראלים". בשולי הידיעה מוזכרת גם התבטאות של השר משה יעלון. שר בכיר אחד בליכוד בולט בהעדרו מהסיקור של "ישראל היום", שר שקיבל באופן רשמי את הסמכות והתקציבים לפעול "מול נסיונות הדה-לגיטימציה לישראל ונסיונות החרם נגדה". מדובר, כמובן, בשר גלעד אדרן, שהתעמת לאחרונה עם נתניהו וכעת סובל מתופעה לא כל-כך נעימה מצד "ישראל היום" – חרם. "אפשר להתנגד למדיניות ההחרמה, כולל חרם תרבותי או כלכלי על ההתנחלויות, אך הזעקות הצדקניות כנגדה וההתקרבנות האוטומטית המצופה תמיד בזכרון השואה חוטאות בדיוק באותם עוונות שבהם מאשים ימיני את ה-BDS", כותבת רוית הכט ב"הארץ", בתשובה למאמר שפירסם אתמול בן-דרור ימיני ב"ידיעות אחרונות". עמיתה לעיתון חמי שלו, שטוען כי מלחמת נתניהו במחרימים מביאה לתוצאה הפוכה מהרצוי, מציין כי במקביל לחזית נגד החרם בישראל נפתחה גם חזית נגד ה-BDS בארצות-הברית. שלדון אדלסון, מקורבו של ראש הממשלה ומממן עיתון הבית שלו, הכריז על כינוס פסגת חירום בלאס-וגאס כדי להילחם בתופעת החרם בקמפוסים. שלו מתריעה כי "העמדתה של דמות שנויה במחלוקת כאדלסון בחזית המאבק [...] מעצבת את המאמץ כימני-שמרני-רפובליקאי" ועלולה "להרתיע סטודנטים בעלי דעות מתונות יותר מהתגייסות למאבק". "ידיעות אחרונות" פצח בקמפיין רשמי. "ישראל היום" מעולם לא חדל מהקמפיין. "הארץ" מציג עמדת נגד עקבית. מה נותר ל"מעריב"? כותרת הגג לראשית של "מעריב" קוראת הבוקר "מחיר החרם". הכותרת עצמה מדווחת כי "צרפת ובריטניה לא ישתתפו בתערוכה בטחונית בישראל". במוסף של "מעריב", המציע דרך קבע כתבות מגזין מעניינות, מתפרסמת הבוקר כתבה מאת אייל לוי על מצב הרוח בקרב שחקני הכדורגל בקבוצות שמעבר לקו הירוק, הנמצאות בימים אלה בלב המחלוקת בין התאחדות הכדורגל הפלסטינית להתאחדות הישראלית. לוי שוחח עם מגוון רחב של גורמים ושמע מהם על שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים בליגות שבהן משחקות הקבוצות שמחוץ לגבולות ישראל הריבונית. אחד ממרואייניו מספר כיצד קיבלו יפה בתל-שבע את אליצור עירוני יהודה, אחר טוען ש"ספורט זה דבר טהור" ולא צריך לערבב אותו עם פוליטיקה, שלישי מתאר דו-קיום למופת בין שחקני גבעת-זאב לבית-צפאפא, רביעי מביע תמיכה בשיתופי פעולה אזוריים, וכן הלאה. מימד אחד משותף לכל המרואיינים בכתבתו – ינון בוטביה, מנהל אליצור עירוני יהודה; מופז קורן, מזכיר הפועל בקעת הירדן; גבי פרץ, יו"ר בית"ר גבעת-זאב; אליהו שבירו, ראש עיריית אריאל; משה זיגדון, בעל אימפריית תקשורת במעלה-אדומים וכן בעל קבוצת הכדורגל בית"ר עירוני מעלה-אדומים – כולם יהודים. הכותרת הראשית של "ישראל היום" מוקדשת גם הבוקר לתגובת נתניהו ("גורמים מדיניים בכירים בירושלים") על הביקורת נגדו. הפעם, ביקורת שמתח נשיא ארצות-הברית ברק אובמה על מדיניות נתניהו בראיון שהעניק לאילנה דיין שישודר הערב בתוכנית "עובדה". "אובמה נחוש להגיע להסכם רע", נכתב במרכז שער "ישראל היום". שלמה צזנה מדווח בכפולה הפותחת של העיתון כי בראיון טען אובמה כי הדרך הטובה ביותר למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני היא הסכם דיפלומטי ולא פתרון צבאי. לידיעה נלווה טור מאת הפובליציסט חיים שיין, שאלמלא היה נכתב בידי יהודי היה בוודאי זוכה מפובליציסטים ישראלים בכירים לתואר "אנטישמי". "הבעיה העיקרית שלו [של אובמה] היא ביהודי חצר שמסבירים לו כי שלטון הימין מסוכן כיוון שלא ניתן לכופף אותו, ועדיף לכן שלטון שמאל שיפעל על-פי הוראות הגבירים חיים סבן ושמעון פרס", כותב שיין. "לאורך שנות הגלות הארוכות היו יהודים שזכו לתואר יהודי החצר. [...] יהודי החצר היו משרתים נאמנים לפטרונים כלפי פנים וכלפי חוץ, מלחכי פנכה מקצועיים. "[...] התואר יהודי החצר, בעידן המודרני, הוחלף בתואר יועץ. הנשיא ברק אובאמה מוקף באינספור יועצים יהודיים, בבית-הלבן, במזכירות המדינה, בתקשורת, בעמותות עלומות ובשגרירויות מעבר לים. המשותף לכל אותם יועצים יהודיים הוא תפיסת עולם שמאלנית ליברלית. [...] כמו פטרונים רבים בעבר, הם רוצים להציל את הישראלים מיד עצמם. [...] הנשיא אובאמה ויועציו היהודיים אוטמים אוזניים, הרעשים מפריעים להם. במקום להתמודד מול הטיעונים, יועצי הנשיא המתנשאים מציגים את הישראלים כלא רציונליים, ככאלה שחושבים מהבטן. על הרציונליות שלהם, יהודים שילמו מחיר יקר בהיסטוריה". עורכי "מעריב" החליטו אתמול לקחת הערכה ששובצה בעומק ידיעה פוליטית ולהפוך אותה לכותרת הראשית. "גורמים בליכוד מעריכים: בגין יפרוש מהכנסת", נכתב בראש שער העיתון. מאז החליט בגין שלא יפרוש, ואף ליגלג על מי שחשב אחרת. ב"מעריב" מדווחים על הכרזתו ("בגין: מי שחשב שאתפטר מהכנסת הוא טמבל") בלי להזכיר שזו היתה הכותרת הראשית בעיתון אתמול. בשולי הידיעה מהבוקר מדווח אריק בנדר כי בגין מונה לשתי ועדות בכנסת. באותה כפולת עמודים שבה מדווח כי השר (לשעבר) בני בגין מונה לשתי ועדות בכנסת מתפרסמת ידיעה גדולה שלפיה ח"כ אורן חזן יכהן בחמש ועדות בכנסת. הידיעה מלווה בתצלום גדול של חזן מניף את אצבעות כף ידו הימנית אל מול עדשת המצלמה כמסמן – "חמש". "ממשלת אורן חזן", כתב נחום ברנע לפני כחודש, עם היוודע דבר פרישת אביגדור ליברמן מהקואליציה המסתמנת. "ברצותו, יחזיק אותה מעל המים; ברצותו, יטביע אותה בכיור. תלוי באיזה מצב רוח יקום בבוקר, או מי יעצבן אותו בצהריים", טען פרשן "ידיעות אחרונות". בינתיים נראה שצדק. "את מפלגת הפרוטקציה החליפה סיעת הפרוטקשן", כותב הבוקר יוסי ורטר ב"הארץ". "הסחטנות, האיומים, הלפיתה במקומות הכואבים והחמדנות שאינה יודעת גבול השתלטו על המפלגה המנופפת בתמונתו ומתגאה במורשתו של בגין בכינוסיה ובעצרותיה. ומקץ ארבעה עשורים, בנו של המנהיג ההוא הפך לקורבנה של תרבות הסחיטה הפוליטית, כשלא נמצא לו מקום בוועדה הפרלמנטרית שבה ידענותו ובקיאותו (בתחום הביטחון הלאומי) מאפילות אפילו על אלו של חבר הוועדה החדש אורן חזן, מפעיל הקזינו מבורגס ואושיית המסיבות". ב"ישראל היום" מתפרסם טור פרשנות מאת דן מרגלית, המבסס את מדיניות העיתון העדכנית בנוגע לביקורת על נתניהו: מותר, אבל לא בכותרת. אחרי ששלשום נשא מאמר ביקורתי של מרגלית נגד נתניהו את הכותרת "הישג חשוב לישראל", הבוקר מתפרסם מאמר ביקורתי נוסף של מרגלית, שבו הוא טוען כי ח"כ חזן "סחט את נתניהו", תחת הכותרת "טוב שבני בגין נשאר בכנסת". בדיקה שנערכה לאחרונה העלתה כי בישראל יש קבוצות שתקשורת הזרם המרכזי מתעלמת מהן כמעט לחלוטין. הבדיקה, שבוצעה על-ידי חברת יפעת מחקרי מדיה לקראת כנס דב לאוטמן למדיניות בחינוך באוניברסיטה הפתוחה בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן לאוטמן, התמקדה בשלוש קבוצות: יוצאי אתיופיה, ערבים וחרדים. לי-אור אברבך מדווח על הממצאים במוסף "הערב" של "גלובס". הקבוצה המודרת ביותר היא הערבים, שהם כ-20% מאוכלוסיית אזרחי ישראל, אך מופיעים רק ב-1.3% מהפרסומים, כלומר 93% מתחת לנתח הייצוג שלהם באוכלוסייה. יוצאי אתיופיה סובלים מתת-ייצוג של 83% ואילו החרדים מתת-ייצוג של 70%. גם כשהקבוצות הללו מופיעות בתקשורת, הפרסום כולל ב-95% התייחסות קבוצתית ולא אישית, המחזקת תפיסות סטריאוטיפיות. מתן צורי מדווח הבוקר בתחתית עמ 31 של "ידיעות אחרונות" כי קיבוץ חצרים החליט שלא לאפשר לפועלים ערבים שעובדים במקום לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ. בעקבות מחאה שקמה בין חברי הקיבוץ שונתה המדיניות, ומעתה מותר לערבים שעובדים בו לסעוד בחדר האוכל, בתנאי שיגיעו אליו מלווים ביהודי. מירב ארלוזורוב מדווחת הבוקר ב"דה-מרקר" על דברים שנשאה השבוע נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. "פלוג קוראת להמשך הקידום של מערכת החינוך באמצעות הכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך החרדית, שיפור מערכת החינוך הערבית והרחבת החינוך הטכנולוגי", כותבת ארלוזורוב. קריאה זו באה בהמשך לפרסום נרחב מאת ארלוזורוב אתמול, שהתריע מפני פשיטת רגל של מדינת ישראל, אלא אם ישתנו נתוני התעסוקה בקרב ערבים וחרדים. "זהירות, פשיטת רגל", נכתב הבוקר בכותרת מאמר המערכת של "הארץ". "בתוך כמה עשורים כמחצית מאוכלוסיית ישראל תהיה אוכלוסייה חלשה, ששיעור התעסוקה בקרבה נמוך, ומי שלא מובטל בה עובד בעיקר במקצועות ירודים, תמורת שכר נמוך", מובהר במאמר. "מבחינת מדינת ישראל המשמעות היא התרסקות צפויה של הפריון, התוצר וההכנסות ממסים, וכן האצת ההגירה של בעלי ההשכלה והממון ממנה. [...] ניתן למנוע את פשיטת הרגל הזאת. לשם כך צריך להפסיק להדיר את ערביי ישראל, ולהעניק להם תקצוב מלא כאזרחים שווים. לשם כך צריך גם להפסיק להפלות לטובה את החרדים, שנהנים היום מתקציבים ממשלתיים כדי לממן מערכות חינוך שאינן מלמדות לימודי ליבה וחיים של גברים חרדים מחוץ לשוק העבודה". העיתון החרדי "הפלס" מגיב לטענת משרד האוצר ולמאמר מאת ארלוזורוב וקורא לקוראיו להתנגד לשינוי המתבקש. "המגמה המסתמנת מנתוני המחקרים הסטטיסטיים, לפיה בעתיד תתגבר בע"ה המגמה של עלייה ניכרת במספרם של החרדים מול ירידה משמעותית של הציבור הכללי, נשענת על ההבדלים המהותיים שבין שומרי תורה לפורקי עול", נכתב במאמר המערכת של העיתון. "[...] עיקר הצלחתנו תהיה בשמירה הדוקה על ערכינו, על חוסננו הפנימי ועל התבדלות מוחלטת מהחילוניות הישראלית. היטיב להגדיר זאת נשיא הטכניון הפרופ לביא, בבחינת בא לקלל ונמצא מברך, כאשר הזהיר כי הקדשת החיים לתורה בטהרה תביא את הציבור החרדי למצב של ניתוק מהעולם שבו הם חיים. "אכן – זו השאיפה היוקדת של כל אב ואם החרדים לדבר ד, המייחלים לכך שבניהם ובנותיהם יהיו מנותקים מכל בדל השפעה של העולם החילוני שמבחוץ. [...] הניתוק עליו מדבר פרופ לביא, כמו התנגדותו של ציבור היראים להקמת יצור הכלאיים זרם הממלכתי-חרדי, נועדו לבסס את הבידול המיוחל בעינינו ולבלום כל מגמה מסוכנת של התבוללות יראי ד בחילוניות הישראלית – וזהו הפחד האמיתי העומד מאחורי שלל דברי ומאמרי ההסתה המלומדים למיניהם". א. רק "מעריב" נותן עדיין ביטוי בולט להתבטאות של אביגדור ("מבוגר אחראי") ליברמן, שכינה אתמול את ראש הממשלה נתניהו "אלוף העולם בזיגזגים". ב. בעמ 12 של "כלכליסט" מדווח ליאור גוטמן כי דואפול הגז דחה את הצעת בכירי משרד האוצר לפיקוח על המחירים. ג. במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסמת כתבת אנטי-ספרות במסווה של כתבה לרגל שבוע הספר, אירוע מצער המסמן את הידרדרותו של המוסף מאז הקיצוץ האחרון בתקציבו ובמצבת כוח האדם שלו. בכותרת המשנה של הכתבה נכתב: "לרגל שבוע הספר שייפתח מחר, להלן תקציר האירועים בעשר קלאסיקות בספרות העולם המתורגמת – כדי שלא תיתפסו לא מוכנים, עד שתתפנו לדבר האמיתי כמובן". הכותרת בראש שער "הארץ" ועמ 3 בעיתון מוקדשים ליוזמת מפלגת העבודה לבטל את הוועדה לעובדים זרים. המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" שוב כולל כפולת עמודים הממותגת כמוצר של חברת תנובה. בעמודי החדשות של "מעריב" מתפרסם על פני עמוד שלם מאמר מאת מנכ"ל אוסם, איציק צאיג, המנוסח כפנייה אישית לשר האוצר משה כחלון. צאיג פונה לשר כחלון ומבקש, בין היתר, עידוד מסיבי להקמת מפעלים חדשים והרחבת מפעלים קיימים בפריפריה. לי-אור אברבך דיווח אמש ב"גלובס" כי כ-60 מעיתונאי "ידיעות אחרונות" יפרשו לקראת מעבר הקבוצה לראשון-לציון. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי אגודת העיתונאים בתל-אביב פנתה לשר האוצר כחלון בבקשה שיפעל למימון רשות השידור.

המדינה קבעה שהחל מחודש מרץ הקרוב (כמעט) כל בניין חדש שיקום בישראל יצטרך לעמוד בתקן בנייה ירוקה. אבל מי אנשי המקצוע שאחראים לגרום לקבלנים וליזמים לוודא שהם עושים את זה נכון? את זה לא ממש הגדירו. בענף מזהירים: כל אחד יכול לקבל את הגוב, וזה מתכון לצרות

נדב, אדריכל במקצועו, (שביקש להישאר בעילום שם) נכנס לפני כשלוש שנים לבית החדש שלו, בית פרטי במרכז, "חדש מהניילונים". חודשים ספורים לאחר שהתמקם במשכנו המרווח עם משפחתו, גילה לתדהמתו פטריות עובש על הקירות והבחין בתופעה מוזרה על החלונות – כשמזג האוויר היה קר ובבית פעל חימום, החלונות "הזיעו". "אדם ללא ניסיון מקצועי כנראה לא היה מבין את עומק הבעיה", סיפר. "אבל מתוקף תפקידי הבנתי ישר שיש כשל בבידוד התרמי של המבנה". ומה התברר? היועץ התרמי של המבנה התעלם מהנחיות הבנייה, וחוסר המקצועיות הוביל אותו לטעויות קריטיות. "ההנחיות היו ברורות והוא פשוט התעלם מהן ולא ביצע את החישובים המינימליים הנדרשים", סיפר נדב. התקלה של נדב אמנם תוקנה, אך מאה בתים נוספים בפרויקט נותרו עם בידוד בעייתי בשל עבודת היועץ. ולמה אנחנו מספרים לכם את כל זה? משום שהסיפור הזה הוא רק דוגמה למה שיכול להשתבש כשיועץ בנייה לא מבצע את עבודתו כמו שצריך. את תפקיד היועץ התרמי ימלא החל מחודש מרץ יועץ לבנייה ירוקה – גוב שיהפוך בקרוב למבוקש ביותר. הסיבה: החל ממרץ כמעט כל בניין יחוייב לעמוד בתקן של בניה ירוקה, וכדי להתאים את התכנון האדריכלי לכך נדרש יועץ מיוחד. הבעיה – המדינה לא ממש הגדירה מה דרישות התפקיד, או איזו הכשרה צריך לעבור עבור התפקיד. וכך עלול להיווצר בקרוב פתח לחלטורה: מסתבר שכדי להיות יועץ לבנייה ירוקה כמעט ומספיק להחליט שאתה כזה. "כל אדם ללא ידע והכשרה מספקים יכול לקרוא לעצמו יועץ לבנייה ירוקה ולהתחיל לעבוד עם בניין", מזהיר אודי חן, מנכ"ל איגוד היועצים לבנייה ירוקה. האיגוד מנסה לקדם הסדרה של הנושא – שיכולה כמובן להיטיב עם העובדים בתחום, אך נועדה לדבריו למנוע הקמה של מבנים שבנויים רע מאוד. לדבריו, היזמים שנאבקים על שורת הרווח מצדם עלולים להתפשר על המקצועיות של היועץ, "ובאופן זה יתחיל כאוס מול המעבדות שאמורות לחתום על אישור לבניין. הבניינים ייראו בהתאם". מבין ההכשרות הקיימות היום בשטח אפשר למצוא את זו של מכון התקנים, שמציע קורס בן שמונה מפגשים בלבד ומבחן לקורס יועצי בנייה ירוקה. הקורס עולה קרוב ל-7,000 שקלים, ודרישות הקדם של הקורס הן הכשרה במקצועות האדריכלות, הבניין והסביבה, כולל עיסוק פעיל באחד בתחומים האלה. הקורס השאיר פתח לקבלה אישית של מועמדים על בסיס ראיון, גם ללא רקע מקדים. בנוסף הוא כלל אינו תנאי להכשרה: "מטרת סדרת התקנים הישראליים לבנייה ירוקה (5281) היא לצמצם את השפעת הבניינים או המתחמים על הסביבה", נמסר ממכון התקנים הישראלי. "התקן אינו קובע מי יהיו היועצים. על פי התקן רק מעבדה מאושרת רשאית לבדוק את התאמת הבניינים והמתחמים לתקן ולתת תעודת בדיקה. התקן אינו מגדיר מיהו יועץ". גם למועצה הישראלית לבנייה ירוקה, מוסד מוכר שהיה ממתכנני התקן החדש, יש קורס הכשרה. עלותו היא 9,500 שקלים והוא כולל 11 מפגשים. אך גם כאן אין פיקוח של המדינה. מה לגבי האקדמיה? "עד לפני כעשור התחום לא היה קיים בהכשרות אדריכלים באקדמיה", מסבירה נעמי גלברט, יועצת לבנייה ירוקה החברה במועצה הישראלית לבנייה ירוקה ואף משמשת יו"ר איגוד היועצים לבנייה ירוקה. "קם דור שלם שלא מכיר את התחום, בטח שלא בצורה שבה אנחנו זקוקים לה עכשיו. כעת זו חובה לשלב את מקצועות האקלים בלימודי בניין ואדריכלות בארץ". "זה היה אידיאלי לו האדריכלים היו יועצים לבנייה ירוקה", מוסיף פרופסור עודד פוצטר, קלימטולוג שמתמחה בבנייה ירוקה, אקלים, אדם וסביבה ממכללת בית ברל. "אבל יש לנו בעיות עם אדריכלים. הם רואים פעמים רבות בבניין שלהם יצירת אומנות וקיימת סתירה בינה לבין דרישות אקלימיות". לדבריו, כמו שמהנדס בניין שומר שהבניין עומד בתקני הבטיחות, כך צריך יועץ אקלימי להתאימו לתקן: "זה קבוע בחוק כרגע, הבניין צריך לעמוד בתקן אז מישהו צריך לחתום, מי יחתום, האדריכל? הקבלן? כמו שיש מומחה לחשמל ומומחה לקונסטרוקציה צריך יועץ לבנייה ירוקה". נכון לכתיבת שורות אלה, אף משרד שאליו פנינו לתגובה לא לקח אחריות על העניין. מכון התקנים שאמון על התקן לבנייה ירוקה, אינו עוסק בקביעת מקצועות. זרוע העבודה במשרד הכלכלה, שאחראית על פנקס האדריכלים, אינה מכירה את הנושא ושם הפנו למשרד להגנת הסביבה ולמשרד השיכון. במשרד השיכון אמרו שזה לא קשור בהם ובמשרד הכלכלה מסרו כי "חוק התקנים לא מתיר לממונה על התקינה לאשר או להכשיר יועצים לתחום בנייה ירוקה. ואנו לא פועלים בנדון". גם במינהל התכנון, שבו דנו בתקן, והם כפופים למשרד הפנים שהשר בראשו חתם על התקנה, הפנו למשרד להגנת הסביבה. במשרד להגנת הסביבה החזירו לזרוע העבודה וסיכמו בכך שהאחריות אינה בידיהם ותקוותם שהמומחיות תיצבר עם הזמן. באיגוד לבנייה ירוקה מנסים בכל זאת לקדם מדיניות בנושא. בשלוש השנים האחרונות פועלים שם לאגד את נושאי המשרה בשוק תוך מאבק לקבוע מיהו יועץ לבנייה ירוקה ולהסדיר את מעמדו בחוק, עוד לפני שהתקן יהיה מחייב. "נכון להיום לא קיימת אסדרה למקצוע יועץ בנייה ירוקה, ולא קיימים כללים אחידים המגדירים את העיסוק במקצוע או העוסקים בו", גלברט מציינת. אך לתפיסתה יש מקום לאופטימיות: "אחת המטרות העיקריות של האיגוד היא להוות מנחה מקצועי בהכשרה והסמכת יועצי בנייה ירוקה, בשמירת הכשירות, בהפצה והעמקת הידע של היועצים החברים". התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה: "נושא הייעוץ, ההכשרה המקצועית וההסמכה לעסוק בתחום אינו נמצא בסמכותו של המשרד להגנת הסביבה. על מנת לייחד מקצוע זה לעוסקים ספציפיים, יש צורך בקידום חקיקה ראשית והסדרה, הנמצאים בתחום סמכות זרוע העבודה במשרד הכלכלה. "המשרד להגנת הסביבה היה הגורם המוביל בקידום הבנייה הירוקה בישראל וסייע בהטמעתה במסגרות שונות, לרבות בתקנות התכנון והבנייה, בעידוד ובתמיכה במסגרות הכשרה שונות ובהעלאת הידע המקצועי בנושא בקרב קהלים רבים לרבות אדריכלים, מהנדסים, מתכננים ויועצים. המשרד להגנת הסביבה מעודד אנשי מקצוע מכלל התחומים להתמקצע וללמוד את תחומי התוכן הנדרשים בבנייה ירוקה והטמעתם מהשלבים המוקדמים בכל הליך של תכנון ובנייה. מובן שכל בדיקה של מבנה נעשית על-ידי מעבדה מאושרת. "המשרד מעריך שבשנים הקרובות מרבית האדריכלים והמהנדסים בתחומי הבנייה ייחשפו לדרישות הבנייה הירוקה (כפי שקבועות בתקינה) ויטמיעו אותן כחלק מכללי המקצוע הנכונים, כפי שהתרחש בתחומים רבים אחרים. עם התקדמות התחום תעלה מומחיותם של יועצים ותיקים העוסקים בנושא, אך גם יתרחב הידע ויהפוך נחלתם של רבים".

ב"ישראל היום" לא מסקרים את פרשת פרנקל | ב"הארץ" לא מסקרים את ט באב | וחדשות טובות למחפשי מעיין הנעורים

תשעה באב הוא, מטבעו, מועד חמקמק עבור עורך עיתונים מצוי. מצד אחד, יום חורבן בתי-המקדש; מצד שני, יום חורבן בתי-המקדש. מדינת ישראל, שקבעה כי מדובר ביום אבל והטילה מגבלות על המרחב הציבורי, אינה אוכפת כמעט את ציונו על תושביה. התושבים עצמם נחלקים לאלה המתעלמים מקיומו, אלה המציינים אותו לפי המסורת היהודית (צום ותפילות), ואלה שעליהם הוטל למצוא משמעות עכשווית לאירועים ההיסטוריים. אחד הנמנים עם חברי הקבוצה השלישית, המצומצמת, הוא דן מרגלית, הפרשן הבכיר של היומון הממלכתי "ישראל היום", החתום הבוקר על טור משונה הנראה כאגרגציה של עובדות ומיתוסים בנוגע ליום הקדוש. "בליל תשעה באב התהלך נפוליאון בונפרטה בחצר היהודים ברומא וראה אותם יושבים אבלים על מחצלת וצמים", כותב מרגלית בפתח טורו, המביא כעובדה סיפור ידוע בכיכובם של המצביא הצרפתי הציורי ותושביהן היהודים של ערים רבות, ממזרח אירופה ועד צפון אפריקה. "הוא [בונפרטה] תהה לפשר המנהג, וסיפרו לו כי הם מקוננים על חורבן בית-המקדש יותר מ-1,700 שנים קודם", כותב מרגלית. "עם שיש לו עבר כזה, התפעל המצביא הצרפתי, יש לו גם עתיד". בהמשך הטור מציין מרגלית כי רבים מהיהודים הנולדים בחודש אב נקראים "מנחם", וכי "הכל שואבים מהמסורת היהודית כי בט באב ייוולד המשיח, זה או אחר". לאחר מכן מפליג בכיר פרשניו של העיתון הנפוץ בישראל בין המרד הגדול נגד הרומאים, מרד בר-כוכבא, הכותל המערבי בימי המנדט הבריטי, פריצת הצנחנים לירושלים העתיקה, מאמר שפורסם אתמול באתר nrg, מגילת "איכה", יחסי חרדים-חילונים בימינו, ויאסר ערפאת, שטען כי בית-המקדש מעולם לא היה קיים. השורה התחתונה של מרגלית פייסנית, ומהדהדת את הסאבטקסט הפועם כמעט מכל שורה בעיתונו המוקדשת לעיסוק ברשויות השלטון: אז וגם היום, כותב מרגלית, כל מה שאתם צריכים הוא קצת ריסון עצמי ויכולת נפשית לוותר ולא לעמוד על קוצו של יו"ד. "עם ישראל מקונן ומתאבל על חורבן בית-המקדש", מודיעה הכותרת הראשית של היומון החרדי "המבשר", הצמודה לתמונה ישנה של הכותל המערבי, מהימים שבהם עדיין עמדו לידו בתי השכונה הערבית ששוטחה לאחר כיבושו. ב"מעריב", שבחודשים האחרונים החליטו עורכיו להגביר את מינון התכנים היהודיים בו, תופס המועד את כפולת האמצע של קונטרס החדשות, שבדומה ליומון החרדי, מייחסת את רגשותיהם של יהודים מאמינים לכלל האוכלוסייה. "מתאבלים על חורבן הבית", נכתב בגדול בראש הכפולה הקודרת, השמורה ברגיל לסיפורים הנתפסים כ"צבעוניים". כדי להכשיר את הכותרת הלא מדויקת, המייצגת מיעוט מקרב קהל היעד של העיתון, נכתב בכותרת המשנה כי "אלפי חילונים ודתיים" קראו במגילת "איכה". בהמשך מובא טור באותה הרוח מאת רב ("תשעה באב ויום העצמאות אינם סותרים האחד את השני") וידיעה מהסוג הצקצקני המוקדשת לאי-סגירתם של פאבים, חנויות ומסעדות בתל-אביב חרף דרישת החוק. ב"ידיעות אחרונות" יוצאים ידי חובה: המונח "מתאבלים" מ"מעריב" מוחלף כאן ב"מציינים". בידיעה קצרצרה, בת כ-200 מלה, נדחסים קוראי המגילה, בתי-העינוגים הפתוחים, ההמולה בכותל, יום החופש של עובדי הבורסה והבנקים ושעות סיום הצום, למעוניינים. "קשה לציונות עם התאריך הזה", כותב יועז הנדל בטור נלווה המבכה את גמישותו הסלקטיבית של "לוח השנה הציוני". "החזרת התאריך הזה לכיכרות ברחבי הארץ היא התיקון", כותב הנדל, וחותם את טורו במשפט אוקסימורוני: "לא כדי לקרב לבבות או לקרב את היהדות, אלא כדי להיזכר מה אנחנו עושים כאן ולמה". מערכת החדשות של "הארץ" בחרה להתעלם מתשעה באב. "אתמול היה עוד אחד מהימים הפרימיטיביים האלה במדינת ישראל, שבהם הממשלה מכריחה אותנו להתאבל על חורבן בתי-המקדש", כותב ב"הארץ" מבקר הטלוויזיה של העיתון, מורן שריר. שריר עשה לעצמו חיים קלים: במקום להדגים ולנמק מדוע התפריט התרבותי הנרקח לרגל יום תשעה באב כה דלוח ומופרך, גם על-פי הסטנדרטים המקצועיים של יוצריו ומשדריו, הוא מתלונן על הרגולציה; זו אמנם כופה על הצרכן המקומי לצרוך באמצעות מקלט הטלוויזיה שלו תכנים תלושים, אך אינה יכולה או מתיימרת לכפות עליו שלא לצרוך תכנים אחרים באמצעות מכשירים אחרים, הנמצאים בכל בית, שעליהם הפיקוח אינו חל. "נגיד יש תינוק מתחת/ לכותל המערבי/ ורק אם נזיז את הכותל הקדוש/ נציל את התינוק/ אין ספק/ שכל גלגלי המרכבה/ ידחפו את הבולדוזר/ למוטט את הכותל המערבי/ וכיסא הכבוד ישמח/ כי הצלנו את התינוק/ ואבני הפלא המפוזרים/ יחפשו היסטוריה אחרת/ לשחק בלגו הזה" (יוסף עוזר, "גלריה"). כמעט כל העיתונים מדווחים שהיועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין יבחן את עובדותיה של התקרית המביכה שאירעה לנגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל בהונג-קונג, שבמהלכה גנב בקבוק בושם ונתפס (כפי שמשתמע מהדיווחים בתקשורת הישראלית) או עוכב בלא סיבה במשך כיממה (כפי שטוען פרנקל). בטור שפורסם בגליון אמש של "גלובס" נדרש יובל יועז לסיבות למסירתה של מלאכת בדיקת העובדות לידיו של וינשטיין – ולאתגר שמציבה הדרישה לקבל החלטה אתית על סמך ראיות מהתחום המשפטי. "לוועדה אין כלי חקירה משל עצמה", מסביר יועז בהתייחס לוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. "בבואה להסיק מסקנות בתחום טוהר המידות, היא נאלצת להתבסס על ממצאים של מערכת אכיפת החוק – חקירת משטרה, החלטות יועמ"ש, פסקי דין – או על עובדות מוסכמות". ב"הארץ" מספק אמיר אורן מידע חדש בנוגע לבדיקה עצמה. לדבריו, גורמים הבקיאים בהליך הבדיקה הבחינו כי גרסאותיו של פרנקל "לא הצטיינו בעקביותן". ב"דה-מרקר" מדווח מוטי בסוק כי הנגיד לשעבר העביר לוועדה הבוחנת את כשירותו מסמך "משלטונות הונג-קונג" שלפיו "הם מודים לו על כי החליט שלא לתבוע אותם לדין". מסמך מסוג זה עשוי לתת תוקף לטענת פרנקל, שלפיה מדובר באי-הבנה שהסתיימה בהתנצלות מצד מעכביו. על רקע זה, מקורבים לוועדה העריכו באוזני בסוק כי מינויו של פרנקל יאושר. ב"כלכליסט" מנפק משה גורלי תחזית פסימית יותר. מעבר לשאלות שמעלה התקרית עצמה, כותב גורלי, "כעת עולה גם שאלה נוספת בנוגע לגרסאות שונות שמסר פרנקל". הפרשן המשפטי מזכיר כי כשנחשפה התקרית לראשונה, ב-2006, הכחיש פרנקל כי בכלל קרתה וטען כי מדובר באי-הבנה בנוגע לתור שבו היה עליו לעמוד כדי לעלות למטוס. "עניין זה של כפילות הגרסאות", כותב גורלי, "נוגע כבר לליבת טוהר המידות ויוצר סדק באמינות – תכונה שאין להתפשר עליה בתפקיד נגיד בנק ישראל". ב"ישראל היום" פרשת פרנקל אינה מוזכרת. "חדשות טובות למחפשי מעיין הנעורים: ריר של חלזונות, שמשוטטים לכם על המצח והלחיים, יכול לעשות פלאים לעור הפנים שלכם" (כותרת משנה במוסף "המגזין" של "מעריב", היום). "האיחוד-האירופי: כל ההסכמים שלנו עם ישראל לא יחולו מעתה על ההתנחלויות", מדווחת כותרתה של הידיעה הראשית ב"הארץ". בתיבה מובלטת מפרט ברק רביד את ההשלכות: כל הסכם בין האיחוד-האירופי או אחת מ-28 חברותיו יכלול סעיף שיבהיר כי אינו חל על השטחים; גורמים הממוקמים בהתנחלויות לא ייכללו בתוכניות שיתוף פעולה ולא יזכו למימון אירופי; מוסדות, חברות וגורמים פרטיים מעבר לקו הירוק לא יזכו למענקי מחקר או מלגות, ולא יוכלו להשתתף בתחרויות נושאות פרסים של האיחוד-האירופי. האיסור ייכנס לתוקפו בתוך יומיים, ויהיה תקף עד 2020. "הקיפאון המדיני, החשש לעתיד פתרון שתי המדינות ויותר מכל – התחושה שממשלת ישראל אינה מעוניינת באמת לסיים את הכיבוש בשטחים – דחפו את האיחוד-האירופי להפוך את מה שהיה תורה שבעל-פה לנהלים רשמיים, מחייבים וממוסמכים", מוסיף רביד בטור פרשנות נלווה. גורם מדיני בירושלים ממשיל באוזניו את החלטת האיחוד-האירופי לרעידת אדמה. "גשר ארלוזורוב סדוק? אולי" (עורכי "ישראל היום" מנסחים כותרת אובייקטיבית לידיעה על מחלוקת בין מהנדסים). "פרסום ראשון", מכריזה סטמפה נדירה למראה ב"ישראל היום". "מסתמן: כתב אישום נגד הרב [יאשיהו] פינטו", מודיעה הכותרת לידיעה מאת איציק סבן, המוקדשת לחשדות פליליים בנוגע לכוהן הדת הפופולרי ורב-ההשפעה ולרעייתו, שעל-פי המיוחס להם, ניסו לשחד קצין משטרה בניסיון להוציא מידע חסוי על חקירת שחיתות. בניגוד להכרזת "ישראל היום", אין מדובר במידע בלעדי או ראשוני; ידיעה על כתב האישום המתגבש-בטרם-יוגש פורסמה כבר לפני שמונה חודשים בחדשות ערוץ 2. המדור היומי "אימפריית הרשע של נוני מוזס" שוב יצא לחופשה. ב"דה-מרקר" מביא נתי טוקר את קולותיהם של המתנגדים להקמתן של שתי חברות חדשות חדשות, שיפעלו תחת יס והוט. "בעולם אידיאלי, בעלי השליטה בגופי התקשורת יהיו אנשים שכל עניינם הוא תקשורת, ולא טייקונים שמחזיקים בחברות ענק, שממונפים במיליארדים ונסמכים על שולחנם של נותני האשראי. לצערנו, זה לא יקרה בקרוב", כותב טוקר בטור פרשנות נלווה. "צריך לזכור שתחרות בעולם העיתונות לא עושה אוטומטית את העיתונות ליותר טובה. למעשה, לרוב זה עושה את ההפך", כותב ב"גלובס" משה שלונסקי, הסבור כי החדשות בישראל טובות מאוד, ואפילו בין הטובות בעולם. "הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב להקמת הערוצים האלה היא לעקר את הכוח שיש לחדשות המרכזיות או לתת עוד מקום לפוליטיקאים לבוא ולהיראות", הוא כותב. "הרעיון להעניק באישון לילה מתנה של שני ערוצי חדשות לבעלי השליטה ב-Hot ו-Yes צריך לעורר חלחלה ציבורית בקרב כל מי שתחום התקשורת והדמוקרטיה קרוב ללבו", כותבת עו"ד דוידה לחמן-מסר ב"דה-מרקר". "במשך 20 שנה נמנעה האפשרות לשדר שידורי חדשות בכבלים ובלוויין מסיבות שונות, והעיקרית שבהן היתה כי יש למנוע מהגורמים השולטים בתחומי התקשורת בישראל לשלוט גם בתחומי החדשות בנוסף לשליטה שלהם בתחומי התוכן האחרים". אלא שבעלי השליטה, שאול אלוביץ ביס ופטריק דרהי בהוט, כבר מחזיקים בכלי תקשורת שעיקרם הפקת חדשות: הראשון מחזיק באתר העברי הפופולרי ביותר בישראל, "וואלה", והשני מקים בימים אלה ערוץ חדשות רב-לשוני שיופעל מישראל, i24news. לטייקונים האלה כבר יש חדרי חדשות; השאלה העומדת כעת על הפרק היא אם יאפשרו להם למנף אותם על גבי תשתיות שבהן זכו לצרכים אחרים.

הזעזוע התקשורתי המובע כעת לנוכח פרשת אייל גולן, ואיתו גם הזעזוע הפמיניסטי-לכאורה של עורכות מגזיני נשים למיניהם, נגועים בצביעות ובהיתממות

פרשת אייל גולן ממשיכה להסעיר את הציבוריות הישראלית, והתקשורת, שהתמקדה בצו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה, עוסקת יותר ויותר במהותה המזוויעה – ניצולן של נערות כצעצועי מין. המציאות הזו אינה חדשה, אולם בכל פעם שנדמה לנו שבעידן הנאור והשוויוני של ישראל 2013 גברים מבינים סוף-סוף שנשים הן סובייקט אנושי ראוי לכבוד בפני עצמו, מתגלה פרשה חדשה שמוכיחה שגברים רבים עדיין תופסים נשים כאובייקט מין נטול סובייקטיביות. אולם, אם ביחס לתפיסת הגברים אין שום חדש, הרי שבתפיסת הנערות את עצמן ואת מיניותן ניכר שינוי מפחיד ומסוכן. תמיד היו נערות גרופיות שביטלו את עצמן אל מול גבר מפורסם, אך דומה שלא היתה לגיטימציה תרבותית ותקשורתית כה רחבה להזנייתו של הגוף הנשי. לצד תוכנית הלימודים הבית-ספרית קיימת תוכנית לימודים המשפיעה ומחלחלת הרבה יותר – תוכנית הלימודים התקשורתית-בידורית הנספגת במוחן ובתודעתן של כל ילדה ונערה. תוכניות הריאליטי ותפיסת העולם שמחדירות הפרסומות, תרבות הסלבס והצבתן של דוגמניות כגיבורות תרבות בכל עיתון ומגזין, ככוכבות טלוויזיה ופסטיגלים – כל אלו מעצבות תפיסת גוף אינסטרומנטלית בקרב ילדות ונערות. תוכנית הלימודים הזו מחנכת בנות להעריץ נשים שמאמצות תפיסה סקסיסטית "מוכרת" וסוחרת של הגוף הנשי, ומעודדת אותן להפוך את גופן לחפץ מיני כדי לזכות בהערצה, אהבה ופרסום. כאמהות אנו חייבות להיות כנות ולשאול את עצמנו: האם אותן בנות שהשתמשו בגופן ובמיניותן כדי לזכות בתשומת לבו ואהבתו של אייל גולן ושכמותו הינן כה שונות מבנותינו שלנו? האם הן לא ספוגות באותה "תוכנית לימודים" בידורית טלוויזיונית ותקשורתית? האם המיניות שלהן לא נתפסת על-ידיהן כסחורה לגיטימית להשגת אהדה, תחושת שייכות והערכה חברתית? כפי שכבר טענתי בעבר, הזעזוע התקשורתי המובע כעת לנוכח פרשת גולן, ואיתו גם הזעזוע הפמיניסטי-לכאורה של עורכות מגזיני נשים למיניהם, נגועים בצביעות ובהיתממות. מי שמשתפים פעולה עם שוק הבידור והמסחור של הגוף הנשי ומתפרנסים מהאדרתה של תרבות מכירת הנשיות כאובייקט מיני פתייני נוטלים חלק ביצירת "תוכנית הלימודים" שמחנכת את בנותינו להאמין כי לגיטימי ואפילו נחוץ להתייחס לגופן כאובייקט להשגת מטרות שונות. במקום להיתמם, הגיע זמנם של אנשי התקשורת ללקיחת אחריות ולחשבון נפש אמיתי.

בכיר במטה המועמד לראשות עיריית ירושלים משה ליאון: מנכ"ל "מעריב" הציע שנפרסם בעיתוני הקבוצה ב-300 אלף שקל ונקבל סיקור אוהד. "מעריב": הטענות משוללות כל יסוד ואין להן כל אחיזה במציאות

לפני כחודש, ב-15 באוגוסט 2013, נערכה במטה הבחירות של משה ליאון בשכונת רוממה בירושלים פגישה בין אנשי המטה, ובהם ליאון עצמו וצוות פרסומאים ויועצים, לבין נציגי העיתונים "מעריב" ו"מקור ראשון", ובהם מנכ"ל העיתונים ישראל גולדשטיין, העורך אלעד טנא ומנהלת הפרויקטים מוריה שלום. לטענת בכיר במטה ליאון, בשלב מסוים בפגישה, אחרי שליאון עזב את החדר, אמר המנכ"ל גולדשטיין לאנשי המטה כי המועמד מטעמם יוכל לקבל תמיכה מעיתוני הקבוצה בתנאי שירכשו מהם מודעות בסכום של מאות אלפי שקלים. "נשמח לעזור לכם", אמר גולדשטיין, לדברי הבכיר במטה ליאון, והוסיף: "בואו תפרסמו אצלנו בסכום של 300 אלף שקל ותקבלו סיקור אוהד גם במעריב, גם במקור ראשון וגם ב-nrg". לדברי הבכיר, שנכח בפגישה, אנשי המטה הופתעו ולא זיכו את ההצעה בתשובה. "זה הדהים אותי", הוא נזכר. "ראשית, בגלל הפורום הרחב, ושנית בגלל הבוטות שבה הדברים נאמרו". לדבריו, משלא נענתה ההצעה, הסתמנה מגמה של החרפה בביקורת העיתון על ליאון. בדיקת גליונות "מעריב" מעלה כי לפני הפגישה היה הסיקור של המירוץ לראשות עיריית ירושלים שקול למדי, אך החל מתחילת חודש זה ניכרת החרפה בביקורת כלפי ליאון, הן בידיעות החדשותיות והן בטורי הפרשנות. למעט כתבה אחת שסיפקה פתחון פה לשני הצדדים, רוב הסיקור של ליאון ב"מעריב" היה שלילי, בעוד שזה של ברקת חיובי. ברם, גורמים בעיתון מעידים כי לא נתקלו בשום הכתבה מלמעלה ביחס לסיקור מערכת הבחירות בירושלים, וכי הוא נתון לשיקול דעתה הבלעדי של המערכת העיתונאית. מטה ברקת, יש לציין, פירסם מודעות ענק בשער "מקור ראשון", הן בגליון ערב יום הכיפורים של העיתון, הן בגליון ערב ראש השנה והן בגליון יום שישי שלפני כן. לגיליון ראש השנה של "מקור ראשון" אף צורפה חוברת צבעונית בת 16 עמודים מטעם מטה ברקת. מודעות של ליאון לא נמצאו בגליונות האחרונים של "מקור ראשון". "מעריב": "טענות משוללות כל יסוד" מ"מעריב" נמסר בתגובה: "הטענות משוללות כל יסוד ואין להן כל אחיזה במציאות. מערכת העיתון פועלת בצורה עצמאית ועניינית. בסיקור מערכת הבחירות בירושלים מגיעות אלינו תלונות דומות גם מצד המועמד השני, ניר ברקת (בעקבות ראיון מקיף שנערך עם משה ליאון), ודבר זה מעיד בפני עצמו על עבודתנו העיתונאית". ממטה ניר ברקת נמסר כי "במעריב כלל לא הושקע תקציב פרסום מודעות ובמקור ראשון התקציב שהושקע אינו שונה מהפרסום בעיתון בשבע ובעלוני השבת. מוטב לציין כי במקומונים הירושלמיים מושקע תקציב פרסום גדול מאשר בעיתונות הארצית".

ב"ישראל היום" מתקיפים את מפלגת קדימה | צה"ל השיג שליטה מלאה על הכותרות הנוגעות לענייניו | "הארץ" מצרף פרסומת סמויה לפרסומת גלויה

עוד לפני ש"ישראל היום", הממומן על-ידי תומכו של בנימין נתניהו המיליארדר שלדון אדלסון ונוטה לסקר באהדה את מועמד הליכוד לראשות הממשלה, ייאלץ לעמוד למבחן בסיקור הבחירות הכלליות בישראל, מגיע החינמון המצליח למבחן מקדים – סיקור הבחירות המוניציפליות. הבוקר מגיש העיתון, כשירות לקוראיו "לקראת הבחירות לרשויות המקומיות", כותרת ראשית וכפולת עמודים על אודות "טענות לזיופים ולאי-סדרים בקדימה" [מתי טוכפלד]. "קדימה הבטיחה פוליטיקה חדשה ונקייה", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה, "אך עד כה נדמה שהביאה רק שיאים חדשים של שחיתות. בדיקת ישראל היום שופכת אור על התופעה". כותרת משנה זו מופיעה במרחק של סנטימטרים אחדים מהתיבה הקבועה המפרטת את עקרונות העיתון. עקרון מס 3 של "ישראל היום", להזכירכם, הוא "להיות הוגנים ומאוזנים". בידיעה כללית, המופיעה בראש עמ 2 תחת הכותרת "הקרקס של קדימה", מפרט טוכפלד פרשיות מעברה של המפלגה, ומצטט את "אחד מהפעילים המרכזיים בקדימה", האומר לו משפטים שכמו נכתבו על-ידי אנשי יחסי-הציבור של הליכוד: "מה שהיה בליכוד זה כאין וכפס לעומת מה שיש היום בקדימה. היום חייבים לומר באופן ברור: קדימה היא מפלגה מושחתת. הליכוד התנקה, גם העבודה הצליחה להתנער ממפקד פסול ולנקות את השורות. בקדימה אין אפילו נסיונות לעשות את זה". אין להבין מכך שמשפטים אלה אכן נכתבו על-ידי אנשי יחסי-הציבור של הליכוד, אך דווקא מפני ש"ישראל היום" מואשם תדיר בכך שהוא משמש כלי תעמולה למפלגת הליכוד ושתכניו מנוסחים על-פי דרישות אנשי יחסי-הציבור שלה, מן הראוי לשקול ביתר זהירות את השימוש בציטוטים שמשרתים עד כדי כך את מטרת המפלגה. מתחת להצהרות אלה מביא טוכפלד כמה דוגמאות טריות לאי-סדרים שהתגלו במהלך ההכנות לבחירות המוניציפליות. הטענה המרכזית והחמורה ביותר שעולה מהדיווחים היא כי פרוטוקול ישיבה של הוועדה המוניציפלית בנוגע לבחירות בחיפה – זויף. לפי הידיעה, יו"ר הוועדה, השר חיים רמון, מנע מראש מטה קדימה בעיר, איציק רגב, להצטרף למקום גבוה ברשימת המועמדים של המפלגה בבחירות הקרובות, וזאת על-ידי כך שספר במו ידיו פתקי הצבעה חשאית שעסקה בעניין, מנע מאחרים לבדוק את ספירתו, ולאחר שהצהיר כי עמדתו התקבלה ברוב קולות, השמיד את הפתקים. עניינן של יתר הפרשיות שמעלה טוכפלד – עסקנות פוליטית ממוצעת: הבעות תמיכה שקריות במועמדים כדי לזכות למימון מפלגתי; תמיכה כספית בשני מועמדים באותה העיר במקביל, וכדומה. הידיעה כוללת תגובה ממפלגת קדימה על טענה אחת שהועלתה, ולאחר מכן מופיע המשפט: "כל שאר הטענות בפנייה הן דברי הבל חסרי שחר המאפיינים את הטענות השקריות המועלות בישראל היום כחלק מהקמפיין נגד קדימה בכלל והשר רמון בפרט". ידיעה נפרדת, אף היא מאת טוכפלד, מדווחת כי הוחלט להציב קלפי של הבחירות המקדימות של מפלגת קדימה ביישוב קטן בחבל לכיש שבו מתגורר סמנכ"ל המפלגה, אף שקלפיות יוצבו גם ביישובים גדולים יותר בסביבה, וזאת בעוד שתושבי ישובים המרוחקים פי כמה מכל קלפי ייאלצו לעבור מרחק רב כדי להצביע. בכפולת העמודים מופיע גם מאמר מאת דן מרגלית הכותב: "תמונה של פגיעה קשה בטוהר המידות, בין אם פלילית ובין אם מינהלית, עולה מהדיווחים על ההתרחשות בקדימה". אם העובדות המוצגות בכפולת העמודים הזו נכונות, ואין סיבה להניח שלא, הן בוודאי ראויות לפרסום. אך ההבלטה של פרשיות שוליות יחסית והצמדתן לטענות קטנוניות ממש – אינן מטיבות עם שמו של "ישראל היום". הקורא התמים יקבל את הרושם כי קדימה היא מפלגה מושחתת עד היסוד שאינה ראויה לאמונו. הקורא המודע מעט למאבקי הכוחות בתקשורת הישראלית יקבל את הרושם כי "ישראל היום" הוא עיתון מוטה, אשר גם בו אין לתת אמון מלא. עוואד סרור, פלסטיני הלוקה בשכלו מכפר נעלין, נפגע אתמול משני כדורי מתכת מצופים בגומי שירו לעברו חיילי צה"ל מטווח קצר. הוא נפצע קשה מאוד ואיבד את אחת מעיניו. על כך אין ויכוח, גם לא בשלל הדיווחים על המקרה המתפרסמים היום בעיתונות, אך על נסיבות שהביאו לפציעה שנויות במחלוקת. לדברי בני משפחתו, סרור צעק לעבר החיילים וקילל אותם. לדברי צה"ל, הוא ניסה לחטוף נשק מאחד מהם. חילוקי הגרסאות כמעט שאינם מקבלים הבוקר ביטוי בכותרות שמספקים עורכי העיתונים לידיעה על המקרה, והן נותרות בלתי מאוזנות בדרגות שונות. הכותרת ב"מעריב" קוראת: "צה"ל על הירי בכפר נעלין: פעלנו כשורה". זוהי כותרת חד-ממדית במידה מפחידה. כותרת שכל כולה תגובה לאירוע שטרם דווח עליו, כשעצם פציעתו האנושה של אדם כלל אינה מופיעה בו. זוהי כותרת המשרתת את צה"ל במידה הרבה ביותר האפשרית, פרט להעלמת כל אזכור לאירוע מדפי העיתון. הכותרת ב"הארץ" קוראת "צה"ל: כוח שפצע קשה פלסטיני פעל כראוי", ומציגה אפשרות שפויה מעט יותר למי שמתעקש למסגר את האירוע באופן חד-צדדי. אמנם גם זו כותרת תגובתית, שבמרכזה הטענות של דובר צה"ל לאירוע, ולא האירוע עצמו, אך לפחות לא מוזכר בה "ירי" כללי אלא מצוין, בפסוקית משועבדת, כי פלסטיני כלשהו נפצע קשה. הכותרת ב"ישראל היום" מאוזנת יותר: "לוקה בשכלו נפצע אנושות; צה"ל: הכוח פעל כשורה". אין בכותרת כל טענה לפעילות בעייתית של הכוח הצבאי, אך פציעתו של הפלסטיני יוצאת סוף-סוף משעבוד דקדוקי וזוכה למשפט עצמאי. למרבה האירוניה, דווקא השחרור של עורכי "ידיעות אחרונות" מכל צורך לספק את תמצית האירוע בכותרת הידיעה מאפשר להם לספק הבוקר את הכותרת הפחות משוחדת במקרה זה – "האש חזרה לנעלין". אף שבעבר התגלה לא אחת כי דובר צה"ל מוסר אי-אמת בגרסתו הראשונה לאירועים בעייתיים המתרחשים בשטחים הפלסטיניים הכבושים, ייתכן כי הפעם חיילי צה"ל אכן פעלו כשורה ומילאו בדיוק מרבי את החוקים לפתיחה באש שמפקדיהם קבעו להם. עדיין אין בכך הצדקה למקם בכותרת את תגובתו של צד אחד לאירוע, במקום את האירוע עצמו. באף אחד מהעיתונים לא מופיעה הבוקר כותרת דוגמת "חייל צה"ל ירה בפלסטיני ופצע אותו אנושות". מצד אחר, באף אחד מהעיתונים גם לא מופיעה הכותרת: "פלסטיני ניסה לחטוף נשק של חייל". בראש עמ 10 של "הארץ" מופיעה הבוקר ידיעה בינונית בגודלה על השקת תוכנית המציאות "האח הגדול" [גילי איזיקוביץ]. זוהי ידיעה ללא כל חשיבות עיתונאית, שמורכבת, מתחילתה ועד סופה, מתוכן יחצני לחלוטין, המהלל ומשבח את התוכנית. העובדה כי בשלושת העמודים הקודמים לידיעה זו מופיעות פרסומות גדולות מאוד לתוכנית "האח הגדול" מעוררת את החשד כי מדובר במעין תשלום שמעביר העיתון לזכיינית קשת עבור הזכות לקבל ממנה בעתיד הזמנות לפרסומות נוספות. עדיף היה לוותר על הידיעה הזו, ולו בשל מה שמקובל לכנות בימינו "מראית עין". ל"מעריב" לא היה כנראה איך למלא את עמ 10, אחרת קשה להבין את ההחלטה להדפיס בו שלושה תצלומים גדולים של נשיא המדינה, שר התחבורה וראש הממשלה, תחת הכותרת "ילדים, חייכו למצלמה". עמוד כזה אולי חוסך כסף לעיתון, אך אינו מוסיף לו כבוד. לא יכלו לשים במקום זה איזו ידיעה על תוכנית מציאות חדשה שעלתה אתמול לאוויר? בתצלום [מיכאל קרמר] המופיע הבוקר בראש עמ 7 של "הארץ" נראים, זה לצד זה, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. המעמד שהצליח לרכז כל-כך הרבה עוצמה ועוצמה-לשעבר במקום אחד הוא השקת ספרו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. בתצלום אחר מהאירוע [מיכאל קרמר], המופיע ב"ישראל היום", נעדר אחד מהאישים החשובים הללו. מי שניחש "אהוד אולמרט" זוכה במנוי שנתי חינם ל"ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות" לעומת זאת, הלכו על קו אחר. התצלום מהאירוע המופיע בעיתון [מיכאל קרמר] מציג את ראש הממשלה הנוכחי בלבד, כשלצדו דב איכנולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות-ספרים, השותפה להוצאת הספר. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מדווח בקצרה [סוכנויות הידיעות] על הפקה צילומית שהתפרשה על פני 16 עמודים בגליון אוגוסט של המהדורה ההודית של המגזין "ווג", ובה דיגמנו עניים מותגי יוקרה. "זקנה נטולת שיניים קדמיות מחזיקה ילד קטן בבגדים מקומטים – ולצווארו סינר מתוצרת פנדי (מחיר בחנות: כ-100 דולר); משפחה בת שלוש נפשות מצטופפת על טוסטוס, כשהאשה קשת היום נושאת על ידה תיק של הרמס בירקין (בדרך כלל יותר מ-10,000 דולר)", וכדומה. ההפקה, כצפוי, עוררה זעם, אך פרייה טאנה, עורכת "ווג" ההודי, אמרה בתגובה ל"ניו-יורק טיימס": "אסור להתייחס לאופנה כל-כך ברצינות. בסך-הכל לא ניסינו להשמיע הצהרה פוליטית או להציל את העולם". ב"גלובס" מדווחת יעל גאוני כי לאחר דחיות ממושכות הודיעה מועצת הרשות השנייה למתמודדים במכרז הרדיו האזורי בירושלים כי המכרז ייערך ב-14 בספטמבר. עוד מדווחת גאוני בעיתון כי אודי אנגל, בעל השליטה ברשת, שלח לשר התקשורת מכתב ובו הוא מבקש לכלול בהרכב הוועדה שתקבע את התנאים למעבר לשיטת הרשיונות בטלוויזיה גם נציג מטעם "סקטור הטלוויזיה המסחרית". במוסף "גלריה" של "הארץ" מופיעה הבוקר כתבה על mygazines, אתר המציע סריקה של מגזינים מרחבי העולם [רונית רוקאס]. במדור הרכילות של "דה-מרקר" [מורן הרפז] מדווח כי רועי קורן, המשנה למנכ"ל "דה-מרקר", הודיע אתמול על כוונתו לפרוש מתפקידו. ארז פריש, כתב "ישראל היום" בלונדון, מדווח כי אדם שגנב את מצלמתה של פיפה מידלטון, אחותה של חברתו של הנסיך ויליאמס, וניסה למכור לעיתונות כ-40 תצלומים מתוכה במחיר של 100 אלף דולר, נעצר. המעצר בא בעקבות פנייה של הצהובון ה"סאן" למשטרה. בעמוד האחורי של "מעריב" מדווח על שינוי מגמה בשבועון "מעריב לנוער". מנהליו החליטו לנטוש את בני העשרה הצעירים ולנסות לפנות לקהל מבוגר יותר, של עד בני 18. מתן שירם מדווח ב"גלובס" על כנס התמיכה במיקי רוזנטל, שהתקיים שלשום בבית-סוקולוב. שירם מציין לרעה את הנוכחות הדלה בכנס וכותב: "בהעדרו, ציבור העיתונאים והקולנוענים (למעט אותם עשרות) למעשה הצביע ברגליים. אי-הגעתם של רובם מצביעה לא רק על חוסר בקולגיאליות (כלפי רוזנטל), אלא גם על חוסר העניין שעיתונאים וקולנוענים מגלים בנושאי ליבה כמו הון-שלטון-תקשורת, דבר אשר ככל הנראה מסגיר את גרעין הפעולה או היצירה של רבים מהם: בידורי, מלטף, נעדר מסר חברתי נוקב או דעתנות כלשהי. בהחלט משאת נפשו של כל איל הון בחברה המערבית. מה שמלמד כי לא האחים עופר או אנשי הון אחרים הם האויב הגדול של הדמוקרטיה הישראלית, אלא האדישות של התקשורת".

זאנר הראיונות באמצעות מתווך הפך למכת רדיו, ועורכי-דין, יחצנים, יועצים וסוכנים ממלאים את מקום המרואיינים עצמם, אם אלו אכן קיימים

הבחירות בקדימה היו האירוע הפוליטי של השבוע. כולם עסקו בשאלה "ציפי" או "שאול" ותוצאות הבחירות, שבהן הסתבר שמופז הביס את לבני, היו הפתעה גדולה. את מי זה בדיוק הפתיע חוץ מאשר את הפרשנים הפוליטיים, לא לגמרי ברור, אבל העיקר שהיתה הפתעה, היתה דרמה, ועכשיו אפשר לדבר על זה. איילה חסון דיברה על זה, יחד עם הפרשן הפוליטי של קול-ישראל, חנן קריסטל. בימי חמישי בבוקר מגישה חסון את התוכנית "הכל דיבורים" ברשת ב ואת השעה הראשונה היא הקדישה, באופן טבעי, להתרחשות הפוליטית שהיתה הדבר הכי חם בכלל ביום האתמול. לא נורא. את מחצית השעה הראשונה בילתה חסון עם יועץ התקשורת של לבני, משה דבי. דבי, לדבריו, אינו חבר קדימה. הוא מה שמכונה באנגלית בשם hired help, פועל שהובא על-ידי הבוסית כדי לעזור לה לשווק את המסרים התקשורתיים שלה. ביום שאחרי, כלומר ביומיים שאחרי, דבי מקבל כמעט מחצית שעה של פריים-טיים רדיופוני, כאשר בחלק לא מבוטל מהמקרים הוא לא ממש יכול לספק תשובה, כי מה לעשות, הוא לא ציפי לבני – הוא אפילו לא חבר מפלגה. את המחצית השנייה של השעה בילתה חסון עם ליאור חורב, העובד עם שאול מופז. חורב הוא לא יועץ תקשורתי. יועצים תקשורתיים הם היחצנים של פעם. חורב הוא יועץ אסטרטגי. כעת זה חורב שמדבר עם חסון ומסביר לה מדוע מופז ניצח, וחשוב מכך, אם מופז יפנה כעת ללבני ויבקש ממנה להיות מס 2 שלו. זאנר הראיונות עם האנשים שאינם האנשים החשובים בסיפור, אבל הם האנשים היחידים שמוכנים להתראיין ו/או שרוצים להתראיין ו/או שנשלחים להתראיין כדי שהבוס שלהם לא יתראיין, הפך למכת רדיו בשנים האחרונות. כאשר רצו לברר סוגיה כלשהי עם הנשיא קצב היו אלה יועצי התקשורת שלו שהתראיינו ברדיו וכמובן עורכי-הדין הפעלתנים שאת שירותיהם שכר. למעשה, עורכי-דין הפכו סחורה חמה ברדיו, ואין זה נדיר להאזין לאייטם שלם שבו שני עורכי-דין, שמייצגים שני צדדים, מתווכחים ביניהם. לפעמים התוצאה היא קומית ממש (עו"ד א: "מרשי טוען שהוא לא רימה את מרשתך". עו"ד ב: "ובכן, מרשתי מביעה פליאה על כך שמרשך טוען שהוא לא רימה את מרשתי בשעה שמרשתי יכולה להציג הוכחות שמרשך גנב ממנה". מראיין: "טוב, כנראה שלא נצליח לפתור את חילוקי הדעות. תודה רבה לעו"ד א ותודה רבה לעו"ד ב. ועכשיו שיר"). גם בתוכניות הספורט השתלטו המתווכים על השיח, ולא פעם כאשר שחקן מורחק לכמה משחקים לאחר שהורשע בבית-הדין המשמעתי, לא השחקן עולה לשידור, כי אם הסוכן שלו, שמסביר מה בכוונתם לעשות, מה חושב השחקן על העונש, האם הוא מתכוון לערער וכן הלאה. זאנר הראיון דרך פרוקסי הוא זאנר רדוד במיוחד, ומשום מה השדרים ברדיו מוכנים לשתף איתו פעולה. התוצאה היא ראיונות עמוסים בספקולציות, התחכמויות, התחמקויות ושאר גמגומים. הערך שקיים בראיונות מסוג זה נמוך מבחינה ציבורית וירוד מבחינה תקשורתית. אם האדון מופז וגברת לבני לא רוצים להתראיין לאיילה חסון, תתכבד חסון ותמצא אייטם אחר במקום ללהג עם העוזרים שלהם. רגע לפני שאני מסיים לבקר את חסון וחבריה על הנוהג הנפסד לדבר עם מתווכים במקום עם האנשים עצמם, אני פותח את "ישראל היום" של הבוקר ומוצא בו שתי תמונות, האחת בעמוד הראשון והשניה בעמוד השלישי, בשתיהן מככב שאול מופז. בתמונות נראה מופז כשהוא מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי. בעוד שבעמוד הראשון (תצלום: דוד ועקנין) עיניו עצומות בכוונה גדולה, בעמוד השני (תצלום: אי.אף.פי), עיניו מביטות מעלה כאשר פניו רציניות, כמי שמבין שגורל עם ישראל הונח על כתפיו. יש נקודה נוספת המשותפת לשתי תמונות אלו. למרות ששתיהן צולמו מזוויות הפוכות – האחת מימין למופז והשניה משמאל למופז – בשתיהן מופיעים ברקע צלמים אשר מצלמים את מופז מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי כאשר ברקע צלמים מצלמים את מופז מניח את ידו על האבנים הקדושות של הכותל המערבי כאשר ברקע צלמים מצלמים את מופז. צרכן התקשורת המתוחכם מבין היטב במה מדובר. מופז לא התעורר בבוקר והחליט לבקר את האבנים הקדושות של הכותל המערבי כי נפלה עליו רוח הקודש. תחת זאת, מדובר באירוע מבוים ומתוזמר היטב בו מופז מצטלם כמי שמודה לאל ומבקש את הנחייתו ועזרתו בביצוע המשימה הכבדה שהוטלה עליו: להביא יותר מ-12 מנדטים לקדימה (וכמובן להציל את עם ישראל שגורלו הונח על כתפיו). ואיך זה קשור לאיילה חסון ולבעיית ראיונות הפרוקסי? בפוליטיקה שבה גם כאשר האנשים עצמם, המרואיינים עצמם, במקרה הזה שאול מופז, עושים עצמם ליאונרדו דה-קפריו בתפקיד דרמטי אין זה משנה מי מתראיין: זה ארטיסט וזה שחקן, זה מדברר וזה בובת פיתום של דובר. סלחי לי איילה; המשיכי לראיין את היועצים התקשורתיים כאוות נפשך, ממילא כולם עושים הצגות.

"דיווח סביר ומאוזן אינו גורם נזק. הוא אינו יכול לפגוע בתחושת אחדות כאשר היא מוצדקת מתוך עצמה; הוא יכול לסייע לפורר תחושת אחדות מזויפת כאשר היא מיוצרת על-ידי אוסף מניפולציות של גורמים שלטוניים אינטרסנטיים". מתוך ספרו של דניאל דור, "מאחורי חומת מגן"

גם בימים כתיקונם, ובוודאי לאחר יותר משנתיים קשות של מאבק אלים ורווי קורבנות, טענות מהסוג שהספר הזה מבקש להעלות נתקלות בחומה בצורה ונרגזת של טיעוני נגד, הכחשות והאשמות. הקביעה האומרת כי אזרחי ישראל ראויים לסיקור תקשורתי מאוזן ורציני יותר של המציאות שבתוכה הם חיים נתפסת, במקרה הטוב, כשריד נאיבי ומנותק מהמציאות של אוטופיה ליברלית שאבד עליה הכלח, ובמקרה הרע – כניסיון לכפות על התקשורת הישראלית עמדה פרו-פלסטינית מובהקת. דינמיקת ההכחשה מוכרת עד לעייפה: ראשית, טוענים המתנגדים, התקשורת הישראלית דווקא מספקת לצרכניה דיווח מאוזן וסביר על האירועים. את הטענות צריך להפנות אל התקשורת הפלסטינית. אצלנו אפשר למצוא דיווחים למכביר על הצד הפלסטיני, ופרשנויות נרחבות על עמדתה של הרשות הפלסטינית, וסיקור ביקורתי של מהלכי הממשלה, ומאמרי עמדה חריפים ובוטים של אנשי אופוזיציה. אצלם אי-אפשר למצוא דבר מכל אלה. לחילופין, מוסיפים המתנגדים, אי-אפשר לדרוש מהתקשורת הישראלית לספק לצרכניה דיווח מאוזן וסביר על האירועים: אפילו התקשורת האמריקאית הוכיחה לעולם, מהרגע שבו פגעו מטוסיו של בין לאדן במגדלי התאומים, שהיא יודעת לוותר על תפקידה המסורתי ברגעים שבהם הדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני אויביה. ובכלל, כך נמשך הטיעון, אין דבר כזה "תקשורת מאוזנת": הסיקור משקף תמיד את נקודת מבטו של המתבונן, ואנחנו, הישראלים, מתבוננים במציאות מכאן ולא משם. ובכל מקרה, אין גם דבר כזה "מציאות": ישנם רק ייצוגי מציאות חלקיים, תלויי השקפה, ולכן אי-אפשר, אפילו באופן תיאורטי, לשפוט דיווח כזה או אחר כמאוזן או מוטה. ובסופו של דבר, אמצעי התקשורת הישראלים אינם משפיעים על דעת הקהל, אלא רק משקפים אותה: הם מספקים לקהל את מה שהוא רוצה לקבל, משיקולים כלכליים ואחרים, ואי-אפשר לדרוש מהם לנהוג אחרת, ולכן גם הבחינה הביקורתית של אופי הסיקור מיותרת, והיא משקפת בסך הכול את משאלות לבם של אנשי שמאל עקשנים שמסרבים להיפרד מחלום השלום שלהם, שהתגלה בתחילת האינתיפאדה הזו כמקסם שווא. מרכיבי ההכחשה האלה, עד כמה שהם משקפים באופן טבעי את תחושותיה של חברה מבולבלת ולוחמנית, שהחליפה את אווירת החרדה של תחילת האינתיפאדה באווירה מסוכנת לא פחות של אדישות וייאוש, מבוססים גם על אי-הבנה עמוקה של עצם הצורך בדיווחים תקשורתיים מאוזנים וסבירים, של חשיבותה של תקשורת ההמונים בחברה הדמוקרטית, של מערכת היחסים בין הממסד השלטוני, יצרני החדשות וצרכניהם ושל הפסיכולוגיה של צרכני החדשות. ראוי, אם כן, לחזור ולהבהיר כמה מנקודות היסוד האלה ולהגדיר באופן מסודר וסבלני את הבסיס התיאורטי שעומד מאחוריהן. נתחיל, אם כן, באוטופיה הליברלית. הדרישה לתפקוד מאוזן וביקורתי יותר של אמצעי התקשורת בחברה הדמוקרטית מצומצמת למדי: היא אינה דרישה להזדהות רגשית ומוסרית עם הצד השני, או לניתוק מלאכותי מתחושת הזהות הקולקטיבית הטבעית של יצרני החדשות וצרכניהם, או לאימוץ עמדות העומדות בהכרח בסתירה לעמדת המדינה. הדרישה הזו קובעת בסך הכול שתפקידו הראוי של כלי תקשורת במדינה דמוקרטית הוא להביא בפני צרכניו את המספר הרב ביותר של עובדות קשות, בדוקות, ולהציג אותן בפני הצרכנים באופן שיאפשר להם לגבש לעצמם, באופן עצמאי, עמדה מושכלת ומנומקת לגבי מהלך הדברים – עמדה שאינה נסמכת באופן בלעדי על המניפולציה התקשורתית הרגעית של השלטון. זו דרישה טריוויאלית: היא נובעת מעצם העובדה שאין לנו, כאזרחים, מקור מידע אחר לגבי מרכיבי המציאות המרכזיים המשפיעים על חיינו. בכל הקשר אחר, דרישה מהסוג הזה היתה נתפסת כמובנת מאליה: לא היה כל צורך לחזור ולהסביר את משמעותה. נניח, לצורך הדיון, שהיינו מבקשים לעסוק כאן באופן שבו עיתון מקומי כלשהו מסקר את פעילותה של המועצה המקומית שלו. נניח, שוב לצורך הדיון, שהמועצה המקומית אינה מתפקדת: הרחובות מלוכלכים, המים אינם זורמים, האשפה אינה נאספת, בתי הספר מוזנחים. ראש המועצה המקומית, מצדו, מבלה את זמנו במסיבות עיתונאים. הוא תוקף את משרד הפנים, את משרד החינוך, את אזרחי העיירה השכנה המזרימים שפכים אל שטחי הרשות, את האורחים המגיעים אל היישוב ממקומות אחרים ואינם שומרים על הניקיון: אלה אינם מאשרים תקציבים ואלה מזניחים בכוונה את הילדים, אלה מזהמים את המים ואלה מלכלכים את הרחובות. כיצד, אם כן, אמור העיתון המקומי לסקר את מצב העניינים הזה? נניח שהעיתון מחליט לאמץ לעצמו קו מערכתי פטריוטי: הוא מקדיש כותרות ראשיות, בצבעים עזים, לדבריו של ראש המועצה המקומית; הוא מעניק להם מעמד עובדתי, ואינו טורח לבדוק מה אומרים עליהם אנשי משרד הפנים, למשל; הוא מדחיק את טענותיהם העקשניות של אנשי משרד החינוך על אי-סדרים ושחיתות במחלקת החינוך של המועצה המקומית; הוא מפרסם מדי פעם בעמודו הראשון תמונת ענק של אזרח זר כלשהו המשליך בדל סיגריה אל בין השיחים; הוא מפרסם כתבות תחקיר על האפליה האיומה במערכת החינוך, שמטפחת ילדים בערים אחרות ומזניחה את ילדינו (אפשר לדמיין את צילומי הצבע הדרמטיים: ילדיהם המאושרים של פקידי משרד החינוך בכיתות המטופחות שלהם; עיניהם העצובות של הילדים בכיתות המוזנחות שלנו); והוא צובע את דיווחיו בגוון פרשני מתלהם, מסתגר, ומייצר באופן מתמיד תחושת קורבנות לוקאלית; כל העולם נגדנו. כמעט מיותר לשאול כיצד היינו מתייחסים לעבודתו של העיתון המקומי הזה: כולנו היינו מסכימים (כך הייתי רוצה לקוות) שהעיתון משתף כאן פעולה (מסיבותיו שלו) עם ראש המועצה המקומית במאמץ תעמולתי שמטרתו להסתיר מהציבור את מצב העניינים האמיתי. כולנו היינו מכירים באפשרות שיש צדק בדבר מן הדברים שראש הרשות המקומית אומר – ייתכן, למשל, שמשרד החינוך אכן מפלה לרעה את היישוב מסיבות בלתי-סבירות – אבל היינו מצפים מהעיתון להתייחס לכל הפחות לדבריו של ראש המועצה במידה מסוימת של ספקנות, לבדוק את הדברים עם משרד החינוך, ועם המורים, ועם ועדת החינוך של המועצה המקומית, ולהצליב מקורות – ולהציג בפני קוראיו את ממצאי החקירה שלו באופן שיאפשר להם להחליט אם הם רוצים להחליף את ראש המועצה בבחירות הבאות או לאפשר לו להמשיך בתפקידו. במילים אחרות, כולנו היינו מסכימים שהעיתון שאינו עושה כך מועל בתפקידו – לא רק במובן הערטילאי התיאורטי הנובע מהנחות היסוד של השקפת העולם הליברלית, אלא גם במובן הקונקרטי ביותר של מושג המעילה: תושבי העיירה מוציאים מכיסם מספר שקלים מדי שבוע כדי לקנות את העיתון, והם מצפים לקבל תמורת כספם דיווח סביר על מצב העניינים ביישובם. הם הרי אלה שסובלים מהלכלוך ומההזנחה ומהחינוך הלקוי. אפשר להניח שהם מעוניינים בתשובות של ממש לשאלות שכל אלה מעלים, לא בסיסמאות התעמולה של ראש המועצה. עד כאן האוטופיה. היא אינה מעוררת מחלוקת כאשר מדובר ברשות מקומית, אבל כאשר אותה הטענה בדיוק עולה בהקשר רחב יותר – זה של המדינה, ומדיניותה המדינית והביטחונית, ויחסיה עם הפלסטינים, והכיבוש המתמשך, היא נתקלת בשילוב מוזר של זעם פטריוטי וטיעונים מלומדים. אל הזעם נחזור בהמשך. רוב הטיעונים מכוונים להראות כי האוטופיה הליברלית, מעצם טיבה, איננה ניתנת למימוש – ועל כן השאלה האם אמצעי התקשורת פועלים על-פיה היא חסרת כל טעם. מדוע? מכיוון שהתקשורת מקיימת מעצם טיבה מערכת יחסים אינטימית ותלותית עם הממסד, שם נמצאים רוב המקורות שלה, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה להטיל בהתמדה ספק בתמונת העולם שלהם; מכיוון שבמדינה כמו ישראל, השפעתו של הממסד הביטחוני-מדיני על כלל הציבור כמעט מוחלטת; מכיוון ששיקולי הרווח וההפסד של כלי התקשורת אינם מותירים להם כל ברירה אלא לנסות ולקלוע אל מרכז הקונצנזוס; מכיוון שהעמדה המסתגרת, הקורבנית, של הציבור הישראלי לא נולדה אתמול, והיא מלווה אותנו כבר מתחילת הדרך; מכיוון שרובו המוחלט של הציבור אינו מעלה בדעתו לדרוש סוג אחר של טיפול תקשורתי באירועי השעה; מכיוון שגם רוב אנשי התקשורת עצמם אינם מודעים לעובדה שהם מטעים את לקוחותיהם; כישראלים, הם מקבלים את תמונת העולם שהם מייצרים כמובנת מאליה; מכיוון שהצד השני אינו פקידי משרד החינוך אלא העם הפלסטיני, ובינינו ובינם מתנהלת מלחמה עקובה מדם; מכיוון שתחושות הפחד והזעם הן אמיתיות ועמוקות, וגם אנשי התקשורת חווים אותן; מכיוון שההכחשה משרתת צרכים פסיכולוגיים עמוקים של החברה. הטיעונים האלה, כשלעצמם, תקפים לחלוטין, וכך גם מסקנת הביניים שלהם: אפשר להניח בביטחון סביר שאמצעי התקשורת בעולם הדמוקרטי שאנחנו מכירים אינם מסוגלים לעמוד בתנאי האוטופיה הליברלית, במיוחד כאשר מדובר במצבי משבר ומלחמה. אפשר גם להניח שהם אינם מרבים במאמצים לעשות כן. אבל המרחק בין המסקנה העובדתית הזו ובין הטענה שמצב העניינים הזה מייתר את הצורך בחשיפה ביקורתית של דפוסי ההטיה הוא עצום, מסיבה אחת פשוטה: איש לא טרח מעולם לעדכן את צרכני התקשורת במדינות הדמוקרטיות שהם אינם מקבלים דיווחים סבירים על העולם שבו הם חיים. הם אינם מודעים לדינמיקת ההדחקה, למגעים שמאחורי הקלעים, למהלכי העריכה שהופכים התבטאויות תעמולתיות לעובדות חדשותיות ומרחיקים חומרים ביקורתיים. הם, מצדם, חושבים שהם פשוט קוראים חדשות. במילים אחרות: צרכני התקשורת, אזרחי המדינה, עדיין חושבים שאמצעי התקשורת מחויבים לערכים הדמוקרטיים. למרבה הצער, ישראלים רבים, רבים מדי, משוכנעים שהתקשורת הישראלית מחויבת מדי לערכים הדמוקרטיים. רבים מהם מאמינים בלב שלם שהתקשורת מעדיפה להפקיר את ביטחון המדינה למען "זכות הציבור לדעת", ושרוב אנשי התקשורת הם אנשי שמאל מובהקים. במצב העניינים הזה, כאשר "העם נגד תקשורת עוינת", יכולתו של הממסד לשלוט בדעת הקהל גדולה עוד יותר. הנקודה הזו קשה לעיכול, אבל היא בכל זאת עומדת בבסיס העניין כולו: אמצעי התקשורת של משטרים לא-דמוקרטיים משרתים את המשטר באופן חד-משמעי – אבל קוראיהם מודעים לחלוטין לעובדה זו. הם אינם מאמינים למה שכתוב בעיתון. הם יודעים לקרוא בין השורות. במילים אחרות, המניפולציה התקשורתית של המשטרים האלה היא אכן מוחלטת, אבל מצד שני היא שקופה. במשטרים דמוקרטיים, לעומת זאת, אמצעי התקשורת שומרים על מידה מסוימת של חופש פעולה מעשי, ובוודאי שהם אינם מקבלים הוראות ישירות מהמשטר, אבל המוצרים החדשותיים שהם מייצרים משקפים בסופו של דבר את עמדת השלטון באופן עמוק ויסודי – והעובדה הזו אינה שקופה. דווקא משום כך, יש לטיפול הביקורתי במסרים החדשותיים חשיבות מכרעת. אם באמת יתברר שאי-אפשר לשנות את אופי פעולתם של אמצעי התקשורת (וכפי שנראה בהמשך, בכל זאת אפשר לקוות לשינויים מסוימים, לא רדיקליים אבל משמעותיים), צריך ללמד את צרכני התקשורת לקרוא אחרת את המסרים התקשורתיים שהם מקבלים. צריך ללמד אותם, במילים אחרות, לפקוח עין ספקנית יותר, לקרוא בין השורות, לפתח מודעות גבוהה יותר לדפוסי המניפולציה. המודעות הנדרשת הזו נוגעת בראש ובראשונה לדפוסי העריכה של העיתונים ומהדורות החדשות בטלוויזיה. צרכני התקשורת הישראלים, כמו עמיתיהם בעולם המערבי כולו, מודעים במידה מסוימת לתפקיד שלוקחים כתבים בקביעת סדר היום הציבורי – במיוחד כאשר הם, הכתבים, חשודים בחריגה מן הקונצנזוס – אבל הם כמעט לחלוטין אינם מודעים לתפקיד המכריע, החשוב פי כמה, של גורמי העריכה. הנקודה היא זו: במדינות דמוקרטיות, בניגוד למדינות לא דמוקרטיות, התקשורת מאפשרת חשיפה מסוימת לקולות ולדיווחים שאינם ממסדיים במובהק. עבור רוב צרכני התקשורת, העובדה הזו מרוקנת את הדיון הביקורתי מתוכן: הנה, אנשי האופוזיציה כותבים מאמרים חריפים בעיתונים, ומופיעים מפעם לפעם באולפן החדשות, וכמה כתבים – עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ", למשל, או יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" – כותבים באופן קבוע על המצב בשטחים, וכן הלאה. כשלעצמו, כמובן, זה נכון: אמצעי התקשורת הישראלים אינם פועלים כפי שפועלים אמצעי התקשורת במשטרים לא-דמוקרטיים. אבל העובדה הזו, כבר אמרנו, אין פירושה שהם מספקים לקוראיהם דיווח סביר על האירועים. למען האמת, דווקא השימוש המערכתי שעושים אמצעי התקשורת בחומרים האופוזיציוניים מסייע להם לעתים מזומנות להנציח עבור קוראיהם את תמונת העולם הממסדית. כך זה נראה: קוראי עיתונים וצופי טלוויזיה מושפעים מאוד, בפועל, מדפוסי העריכה של החומרים החדשותיים. בכל הנוגע לעיתונים, הדפוסים המכריעים הם חלוקת החומרים המופיעים בעמוד הראשון ובעמודי החדשות הקדמיים כחדשות "קשות", "עובדתיות", "חשובות". החומרים המופיעים בחלקי העיתון האחוריים – עמודי החדשות האחוריים, המוסף היומי והמוספים השבועיים – נתפסים כחדשות "רכות", "מעניינות". קוראי העיתונים יודעים לחשוד באלה שהם משקפים את נקודת המבט הסובייקטיבית של הכתבים – רוב כתבי המוספים מזוהים בשמם עם נקודת השקפה מסוימת – אבל הם אינם חושדים בחומרים המופיעים בעמודים הקדמיים ככאלה (כמובן, כאשר "מעריב" מפרסם בעמודו הראשון כתבה על ארנון מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות", איש אינו חושד שמדובר בחדשות "קשות". אבל כאשר מדובר בחדשות מדיניות-ביטחוניות, המצב שונה בתכלית). משום כך, ניתוב החומרים האופוזיציוניים לחלקים האחוריים מעקר אותם ממשמעות חדשותית, עובדתית. כאשר "הארץ", למשל, מפרסם באופן קבוע את כתבותיה של עמירה הס, אבל דוחק אותן לעמודי החדשות האחוריים ולחלק ב של העיתון, הוא שולח למעשה מסר כפול לקוראיו: מצד אחד, הוא משדר מחויבות לערכים הדמוקרטיים; מצד שני, הוא משדר באופן ברור העדפה חדשותית, עובדתית, לחומרים הממסדיים. אותם הוא מפרסם בעמודו הראשון. העיתון אומר, למעשה: אני מכבד את זכותם של הפלסטינים להשמיע את קולם, אבל אינני משתמש בקול הזה כדי להבין באופן חדשותי את המציאות. במילים אחרות, "הארץ" אומר כאן משהו על עצמו – הוא עיתון ליברלי, דמוקרטי, מתקדם – ומשהו על המציאות: טענותיהם של הפלסטינים אינן ראויות ברוב המקרים להתייחסות חדשותית של ממש. אחת הדוגמאות הדרמטיות למצב העניינים הזה נוגעת לראשית האינתיפאדה. היא מתוארת בהרחבה ב"עיתונות תחת השפעה"[1]: שלושת העיתונים הגדולים קיבלו הערכות מתשעה סוגי מקורות לגבי השאלה הקריטית של פריצת האינתיפאדה. שמונה מקורות טענו שהאינתיפאדה פרצה באופן ספונטני, ללא יד מכוונת מהרשות הפלסטינית. מקור אחד טען באופן חד-משמעי שערפאת תכנן ויזם את האינתיפאדה. זה היה אהוד ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון. שלושת העיתונים דחקו את שמונת המקורות – שכללו, בין השאר, גורמים בכירים בשב"כ ובמשטרת ישראל, בממשלה האמריקאית וברשות הפלסטינית – אל העמודים האחוריים, והבליטו בכותרות העמודים הראשונים את הטענה של ברק. הטענה הזו, כמובן, התקבלה באופן מיידי כעובדה. העובדה שטענות הנגד הופיעו בעיתון יצרה תחושה של "אובייקטיביות", אבל הטיפול המערכתי עיקר אותן מכל משמעות חדשותית. הנקודה המכרעת השנייה בכל הנוגע לקוראי העיתונים היא משמעותן של הכותרות. קורא העיתונים הרגיל משקיע חלק נכבד מזמן הקריאה שלו בסריקת הכותרות. ברוב המקרים הוא מסתפק בכך, ואינו ממשיך לקרוא את הכתבה במלואה. כאשר ניסוח הכותרת אינו משקף את הנכתב בכתבה עצמה, הקורא יתקשה מאוד לזהות את העובדה הזו. כפי שהראיתי ב"עיתונות תחת השפעה" ואראה גם כאן, העיתונים מרבים לנסח כותרות שאינן משקפות את הנכתב בכתבות. כך, למשל, בשבוע השני של האינתיפאדה אמרו מקורות צבאיים לכתבים הצבאיים כי הם חושדים, על בסיס שמועות, שערפאת שחרר מהכלא בכירי חמאס – ביניהם מוחמד דף ואבו-הונוד – והעריכו כי השחרור עלול להיתפס בארגוני הסירוב כ"אור ירוק" לטרור. הכתבים העבירו את החומר הזה למערכות כפי שהוא: הם כתבו על חשדות, שמועות והערכות. כותרות העיתונים, לעומת זאת, סיפרו לקוראים כי ערפאת שחרר את בכירי החמאס מהכלא, ונתן אור ירוק לטרור. הכותרות, במילים אחרות, הפכו את אוסף החשדות וההערכות לעובדות חדשותיות קשות ומבהילות ביותר. הקוראים, כמובן, למדו על השחרור העובדתי כשקראו את הכותרת, לפני שהגיעו אל הכתבה עצמה, וגם אם קראו את הכתבה עד סופה – הם קראו אותה כבר במסגרת התודעתית של הכותרת. קשה מאוד להניח, אם כן, שסיימו את הקריאה בהבנה שאין מדובר כאן בעובדה. במהדורות החדשות בטלוויזיה, דפוסי העריכה המשמעותיים נוגעים גם הם למיקומן של הכתבות במהדורה, ולניסוחן של הכותרות – דברי ההקדמה של מגיש המהדורה לפני שמשודרת הכתבה – אבל גם באישיותם החדשותית של המגישים, הפרשנים והכתבים. ראשית, חומרים חדשותיים המופיעים בתחילת המהדורה, ומוזכרים בכותרות המהדורה, נתפסים כחומרים "עובדתיים", "חשובים"; אלה המופיעים מאוחר יותר (לאחר הפסקת הפרסומות הראשונה, למשל) נתפסים כחומרים "רכים" יותר, "מעניינים", חשובים פחות. לכן, העובדה שהכתב לענייני שטחים משדר כתבה בת שתי דקות לקראת סוף המהדורה – לאחר דקות ארוכות של דיווחים המבוססים באופן בלעדי על מקורות ביטחון – מספקת לצופים תחושה של איזון ליברלי (לעתים קרובות, איזון ליברלי מוגזם), אבל משפיעה באופן שולי בלבד על תפיסת האירועים במובן העובדתי של המילה. לעתים קרובות, הכתבות הקצרות האלה מופיעות לאחר כתבות העוסקות בנושאים אחרים לגמרי – כלכלה וחברה, למשל – והדחיקה הזו שלהן אל סוף המהדורה שולחת מסר ברור ביותר לצופים. כאשר כתבתו של הכתב לענייני שטחים אינה מוזכרת בכותרת המהדורה, וכאשר מגיש המהדורה מציג אותה לעתים מזומנות בהרמת גבה ספקנית - השפעתה החדשותית קטנה עוד יותר. יתרה מזו: בשני הערוצים, סמכותם החדשותית של הכתבים לענייני שטחים קטנה לאין ערוך מסמכותם של הפרשנים לענייני ערבים והכתבים הצבאיים. אלה יושבים באולפן דקות ארוכות, מספרים ומפרשים את הסיפור כמעט תמיד מנקודת המבט של הממסד הביטחוני, ומתעלמים כמעט לחלוטין מהחומרים שמביאים הכתבים לענייני שטחים (זה נכון, כפי שנראה, באופן מלא בערוץ 2, ובאופן קצת יותר חלקי בערוץ 1). גם האורחים המוזמנים לאולפן משתייכים ברובם המכריע לממסד הביטחוני, ותרומתם המשולבת בזו של הפרשנים מעקרת כמעט לחלוטין את החומרים הלא-ממסדיים ממשמעות חדשותית של ממש. במובן הכולל הזה, אם כן, הדיון הביקורתי בדיווח החדשותי של העיתונים ומהדורות החדשות יתמקד באמצעי התקשורת כגופים מערכתיים כוללים, ולא בעבודתם הפרטנית של כתב זה או אחר. העובדה שהכתב הצבאי של הערוץ השני, רוני דניאל, למשל, פועל כפי שהוא פועל, אינה הנושא המרכזי. הוא עובד מול מקורותיו שלו בממסד הביטחוני, וקשה לבוא אליו בטענות על כך שהוא אינו מעלה סימני שאלה ביחס להשקפת העולם הממסדית. הנקודה המשמעותית באמת היא מקומה של הפרספקטיבה הממסדית, כפי שדניאל מייצג אותה, במכלול חדשות ערוץ 2: העובדה, למשל, שסמכותו החדשותית של דניאל, זמן השידור שלו, אופי השיחה שלו עם מגישי המהדורה וכן הלאה, שונה באופן מהותי ממעמדו של הכתב לענייני שטחים, יורם בינור. לפני שניגש אל הניתוח עצמו, כדאי להקדיש פיסקה או שתיים לשני טיעונים אחרים המושמעים חדשות לבקרים כנגד השיטה הביקורתית. הטיעון האחד נוגע למושג האמת. כמו הטיעונים הנוגעים למהותה של האוטופיה הליברלית, גם הטיעון הזה נשען על תפיסת עולם אקדמית מבוססת. גם הוא, ממש כמוהם, הפך שלא בטובתו לתירוץ המצדיק בדיעבד הטיה שיטתית של דיווחים חדשותיים. על-פי הטיעון, המציאות אינה מציעה מתוך עצמה "אמת אובייקטיבית" אחת. תמונת המציאות של כל אחד מאיתנו תלויה בנקודת ההשקפה שלו. לכן, התקשורת הישראלית מספרת את סיפור האינתיפאדה הזו מנקודת המבט "שלנו", כפי שהפלסטינים מספרים את הסיפור מנקודת המבט שלהם. אין דבר כזה, כפי שכתב נחום ברנע ב"העין השביעית", "עיתונות מהאו"ם". הטיעון הזה, אם כן, אינו מנסה לומר שהתקשורת הישראלית מספקת לצרכניה "דיווחי אמת", אלא שדיווחים כאלה אינם בנמצא, מכיוון שהאמת היא תמיד בעיני המתבונן. כשלעצמו, במובן הפילוסופי, זהו טיעון תקף וחשוב. הוא אמור ללמד אותנו שתמונת המציאות שלנו היא תוצר של נקודת המבט של אנשים אחרים – כדי שנוכל, במידת האפשר, להשתחרר ממגבלות הראייה שלנו וללמוד מעט יותר על המציאות החמקמקה והמורכבת. במילים אחרות: העובדה שאנחנו רואים את המציאות מנקודת מבט מסוימת אינה פוטרת אותנו, כאילו מתוך הגדרה, מהשקעת מאמץ מסוים בניסיון להשקיף על המציאות מנקודות מבט אחרות. אפשר לחשוב בהקשר הזה, באופן מטפורי, על מגדלי עזריאלי בתל אביב: כאשר מביטים במגדלים מנקודות מסוימות בעיר (למשל מנתיבי איילון), המגדל העגול מוסתר לחלוטין על-ידי המגדל המשולש. זה מרשים ביותר – אחד הבניינים הגדולים ביותר בעיר פשוט נעלם מהעין – אבל איש לא יעלה על דעתו לעמוד באחת הנקודות האלה ולטעון ברצינות שהמגדל העגול אינו קיים פשוט מכיוון שהוא מוסתר. כל מה שצריך לעשות כדי לחזור ולראות את המגדל זה להמשיך לנסוע כמה מאות מטרים לאורך הכביש. ממש כמו עוברי האורח בתל אביב, אנשי התקשורת אינם כלואים בתוך תמונת העולם "שלנו" בלי כל יכולת תמרון. כל מה שצריך לעשות כדי לראות את המציאות מנקודת מבט "אחרת" זה לנסוע חצי שעה מתל אביב אל השטחים, או להרים טלפון למקורות "אחרים", או אפילו רק להתייחס לדיווחי התקשורת הזרה באופן רציני יותר. הטענה, אם כן, איננה שיש מציאות אובייקטיבית, או שאנחנו איננו נוטים, באופן טבעי, לראות אותה מנקודת מבטנו שלנו. הטענה היא שהנטייה הטבעית הזו אינה גזירת גורל. אפשר גם לפעול אחרת. הטיעון האחרון הוא טיעון מעשי מאוד. הוא אומר שדיווח מאוזן יותר בזמן מלחמה עלול לגרום נזק של ממש למדינה ולאזרחיה: הוא עלול לחבל בעבודתם של אנשי מערכת הביטחון, לתקוע מקלות במאמץ לגבש חזית עממית מאוחדת כנגד האויב, ולאפשר לאויב לשלוח אלינו מסרים חתרניים. הטיעון הזה מלווה זעם אמיתי: הוא תופס את העיסוק הביקורתי כסיוע לאויב. הזעם, כמובן, טבעי ומובן. גם תחושתם של אנשי הצבא (וליתר דיוק, כפי שנראה, אנשי הצבא הבכירים) שהם אינם רוצים "לראות עיתונאים מסתובבים להם בין הרגליים" מובנת וטבעית. אבל העובדה הפשוטה היא שאיש מעולם לא הוכיח שתפקוד חופשי ומאוזן של התקשורת בזמן מלחמה גורם נזק. ההיסטוריה המודרנית מוכיחה, פעם אחר פעם, דווקא את ההפך: מדינות דמוקרטיות נכנסות להרפתקאות צבאיות פרועות (מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון); התקשורת שותקת עד שהממסד עצמו תופס מה הוא עושה; ואז ממהרים אנשי התקשורת להכות על חטא: היינו צריכים להתריע מוקדם יותר. האמת היא שדיווח סביר ומאוזן אינו גורם נזק. הוא אינו יכול לפגוע בתחושת אחדות כאשר היא מוצדקת מתוך עצמה; הוא יכול לסייע לפורר תחושת אחדות מזויפת כאשר היא מיוצרת על-ידי אוסף מניפולציות של גורמים שלטוניים אינטרסנטיים. במובן הזה, ההתגייסות של אמצעי התקשורת האמריקאים לצד הממשל, החל ב-11 בספטמבר 2001, אינה מצדיקה דבר. היא תפגע קודם כול באמריקאים עצמם. ההתגייסות של אמצעי התקשורת הישראלים, מאז תחילת האינתיפאדה, פוגעת קודם כול בנו. "כתוב בעיתון? על יצרני וצרכני חדשות במדינה דמוקרטית" הוא הפרק השני בספרו של דניאל דור "מאחורי חומת מגן", שיצא לאור בשנת 2003 בהוצאת "בבל" בשיתוף עמותת "קשב" [1] "עיתונות תחת השפעה", דניאל דור, הוצאת בבל, 2002.

פטירתו הפתאומית של העיתונאי אמנון דנקנר שלחה עמיתים וחניכים לנפק שלל תגובות, חוויות וזכרונות ברשתות החברתיות

ביום שישי, ב-5.4.13, נפטר העיתונאי אמנון דנקנר, בעל טור מושחז בכמה עיתונים, עורכו הראשי של "מעריב" ומי שעורר לרוב רגשות עזים בקרב מכיריו. הנה מה שכתבו כמה מהם ברשתות החברתיות ביממה האחרונה. תחנתו העיתונאית האחרונה של דנקנר היתה בשבועון "סופהשבוע", שהחל לצאת לאחרונה, שם כתב לצד עמיתים רבים שגם מאחוריהם קריירה ארוכה ב"מעריב". באתר העיתון, "The Post", הועלה מהארכיון טורו האחרון, "נפילתו ונפילתו של האזרח י", שבו לעג ללועגים ליאיר לפיד, בנו של חברו הטוב טומי לפיד ז"ל. "דוד אמנון מת", כתב היום לפיד עצמו בהספד (שתוקן) בדף הפייסבוק שלו. "הלב שלו, שתמיד היה נוח ונימוח, נעמד פתאום דום. לפני שש וחצי שנים, ביום הולדתו ה-60, הוא הסתובב כל הערב עם זר אידיוטי של פרחים על הראש, נראה כמו שילוב של האלה אפרודיטה וילד שמנמן שברח מגן ילדים ברומניה, והסביר לכולנו שוב ושוב שפעם הוא היה רשע מרושע, אבל עכשיו הוא החליט שיותר טוב להיות טוב. הוא לא צריך היה להסביר. אני מכיר את כל תולדות הרשעות הדנקנרית, ומחבב כל פרק ופרק בה, אבל מה ששדרת נפגעיו המצקצקת והצדקנית לא הבינה מעולם הוא שגם הנטייה הזו שלו, להיכנס בהם בכל הכוח הלא מבוטל של אישיותו המתפרצת, היה בעצם תוצר של תפיסת עולם שאמרה: אנשים טובים באמת אינם נרתעים ממלחמות רק בגלל שאין סיכוי לנצח בהן. ואיזה מלחמות מפוארות הן היו!". הסופר יורם קניוק כתב בבלוגו: "דנקנר היה אופוזיציה של איש אחד. איש של עצמו היה. נתיב בדרך אל מלחמותיו שרבות מהן היו מומצאות להכעיס. היה חכם גם של טיפשות, עורך מצוין, כתב היטב ואהב את הכוח שהעניקו לו או נכון יותר, לקח לעצמו. הוא לא חיכה לטובות. בא מבית טוב. לא היה עני מעולם. היה מטיח בקרובים שבידידיו ואהב כמה מחבריו עד טירוף. הוא היה האחרון שהאמין – מלבד יועץ משפטי שהורד אלינו מכזבי הניבלנוגים – בחפותו של אולמרט, שלעניות דעתי ייצא מכל עינוייו לא במעט בגלל אמנון". ח"כ אריה דרעי, שבזמן שנשפט והורשע על עבירות שחיתות ושוחד מצא בדנקנר תומך מפתיע ונלהב, כתב: "בשבת הלך לעולמו באופן מפתיע חבר קרוב ויקר שלי, אמנון דנקנר ז"ל. שוחחנו ארוכות רק לאחרונה וקבענו להיפגש בתחילת השבוע, לרגע לא חשבתי שזה יהיה אופיו של המפגש. אמנון היה חבר אמיתי, אבל יותר ממה שהיה חבר, היה איש אמת, איש אשר לא חשש מעולם לומר את אשר על לבו. אמנון שייך לזן נכחד של אנשים אמיצים ומוכשרים שאילולא היו קיימים היה צריך להמציא אותם. אמנון נפטר יחסית צעיר, אבל הספיק בחייו מה שזקנים ממנו לא יעשו עוד שנים ארוכות. הטובים הולכים מהר לצערי. תנחומי לרעייתו מירי, ילדיו ונכדיו. יהי זכרו ברוך". "הוא היה סופר, עיתונאי, פרשן, עורך – מה לא. מתפוצץ מכישרון ומשנינות, משכיל ורב ידע בכל תחום, עם חוש הומור מדהים, לשון חדה כתער, יכולת כתיבה נדירה, ואישיות סוערת", כתבה על דנקנר יו"ר האופוזיציה והעיתונאית לשעבר ח"כ שלי יחימוביץ. "הכרנו היטב והיינו מיודדים כעיתונאים, אבל החוט המקשר החזק בינינו היה טומי לפיד ז"ל, אבא של יאיר, שהיה אמנם בר-פלוגתא אידיאולוגי חריף שלי, אבל חבר קרוב ואהוב מאוד. גם דנקנר ואני לא הסכמנו כמעט על כלום, אבל אנשים כמוהו, שאפשר לריב איתם מריבה הגונה אבל אף פעם לא לזלזל בהם – הופכים את החיים למעניינים, משעשעים ועשירים יותר". במאי הפרסומות אייל גפן, מידידיו של המנוח, ספד לו: "אמנון אהב אהבה גדולה את הבית ואת שולחן הכתיבה, וכשהיינו קובעים הוא היה מתקשר ואומר שהוא באמצע הפרק הכי חשוב בספר ושאני אלך לעזאזל עם הפגישה. ידעתי שכדי להוציא אותו מהבית הייתי צריך לבקש שיבוא העירה לעזור לי למצוא איזה ספר ישן. החלק הכי משעשע עם אמנון היה שמירי היתה שולחת אותו לקנות קומקום חשמלי. הייתי הופך לגי.פי.אס שלו. אין לו מושג מה קורה כשצריך לעשות משהו פרודוקטיבי. הוא נאבד לעצמו. אין לו מושג מה זה קומקום חשמלי, אין לו מושג איפה קונים קומקום חשמלי והוא לא יודע איפה קניון איילון, שזה חצי ק"מ בקו אווירי מהבית שלו. אלה היו מסעות שהייתי בוכה מצחוק שעתיים שלמות. אמנון היה איש לא פשוט, אבל היה איש חוויה בכל רגע שהייתי איתו. הוא פעם אמר לי שסיפור לא יקום ולא יחיה אם לא תדע לספר אותו". "המנוח גאון. חד עין. נביא. זצ"ל. א. דנקנר בכתבה האחרונה שלו. שבת זאת", כתב עיתונאי "ידיעות אחרונות" יגאל סרנה בדף הפייסבוק שלו, והפנה לטור האחרון של דנקנר ב"סופהשבוע". לעומתו כתבה סילבי קשת, שיחד עם דנקנר נמנתה עם הארסיים מבין בעלי הטור בעיתונות העברית, בדף הפייסבוק שלה: "הלך? הלך. הלוואי עלי מוות מהיר כזה כמו של אמנון דנקנר. אפילו היום. שנים אני תוהה, למי ולמה נתנו האלים כישרון. אין לי דמעות בשבילו". אבי בניהו, לשעבר דובר צה"ל והיום יועץ תקשורת ובעל טור ב"סופהשבוע", כתב על דנקנר: "הידיעה על מותו הפתאומי, המר והנמהר של ידידי אמנון דנקנר מעציבה ומטלטלת. לאחרונה היינו שותפים לכתיבה בשבועון החדש סופהשבוע. ראיתיו לפני שנים, מתייסר, נאנק, אך מעניק גיבוי מלא ומוחלט לבן כספית, שערך תחקיר מעמיק וקשה על עסקיו של יוסי גינוסר ז"ל , ידידו הקרוב של העורך הראשי דנקנר. במפגש אחר סיפרתי לו כי הצעתי לעורך בעיתונו לעשות כתבה על מהפכת החינוך והתרבות שפגשתי אז באור-עקיבא – אך העורך דחה זאת. אמנון התבונן אלי והפטיר: בניהו, איבדת את חוש העיתונות. זה סיפור ענק והוא יהיה כתבת שער ליום העצמאות. וכך היה. לחברה, לתרבות ולעיתונות אבד אדם מוכשר ושנוי במחלוקת – אבל אדם! יהי זכרו ברוך!". "לילה נטול שינה, ועדיין אי-אפשר להתרגל לצירוף אמנון דנקנר ז"ל", כתב בן כספית בחשבון הפייסבוק שלו בפרידה מעמיתו לעיתון "סופהשבוע". "אם הכישרון היה קריטריון, אמנון היה צריך לחיות לנצח. לטעמי, גדול הכותבים בעיתונות העברית העכשווית, חבר נפש, איש אשכולות וצוק תרבותי נדיר. אדם שלא ידע מורא ולא הסכים להגיד שום דבר חוץ ממה שבאמת חשב. מה, לעזאזל, אקרא ביום שישי הבא? אמנון, כבר מתגעגע". אודטה שוורץ, בעלת טור עצות ותיק ב"מעריב", ציטטה מטורו האחרון של דנקנר וכתבה: "סורי, אבל אדם שהיה לו אף גדול בחייו, האף שלו נותר גדול גם אחרי שהוא מת. אז נכון שמקובל שאחרי מות קדושים אמור, אבל דנקנר היה רשע מרושע, וזידוני שאין דברים כאלה. והנורא הוא, שזה בא במחובר לשכל חד וחריף, שגם זה היה לו – אז פגיעתו, במי שהוא בחר לפגוע – באמת היתה רעה ונוראה. אני משערת שלפיד האב היה חבר כל-כך טוב שלו כי לפיד האב אהב שחמט ואנשים חריפים, ובתור בנאדם חכם וחריף בעצמו שאין כאלה דברים, דנקר לא יכול היה לעשות לו מאומה. "כשדנקנר היה עורך מעריב, ומתעלל לתיאבון בכל מי שהוא רק יכול היה (מלקק לגדולים עד בחילה ודורס את הקטנים עד גועל), הטקטיקה שלי היתה לא להיות לו בתוך הפוקוס אף פעם ולעשות איתו מינימום קונטקטים שרק ייתכן, ויחד עם זאת להתנהל איתו בנימוס ללא רבב. וזה עבד. כי הוא ניסה. או, יא. כמה שהוא ניסה להרע ולהזיק לי. וזה אפילו לא היה אישי, כי ככה הוא היה והבנתי את זה בזמן אמת. [...] שלא תהיה פה טעות. בהלוויה שלו בטח ישתתפו המוני אנשים, שיהיו שם רק כדי לוודא שזה סופי, ושהוא לא קופץ להם פתאום מתוך הקבר". עמית אחר של דנקנר, רפי רוזנפלד, לשעבר העורך הכלכלי של "מעריב", כתב: "איש מוכשר היה אמנון. ועל כשרונו נכתב כאן רבות, גם על חוש ההומור שלו. וגם על רשעותו. כאשר הכרתי אותו במעריב, כבר יצא לו שם של רשע. אבל אחרי אינספור ישיבות איתו, שהפכו מדי בוקר להצגה הכי טובה בעיר, הגעתי למסקנה שאמנון דנקנר לא באמת היה רשע – הוא פשוט נשאר ילד. שובב, סקרן, דווקאי. אצל רובנו התכונות הללו נשחקות עם הגיל ומתפרשות לפעמים כרוע או רשעות. אמנון היה ילד. ילד מוכשר. אתגעגע". רועי ציקי ארד, כתב "הארץ", נזכר בנוסטלגיה: "כילד בבאר-שבע, גדלתי על הטורים של אמנון דנקנר בחדשות. היו שנים שלא אהבתי את מה שעשה למען אולמרט במעריב, אבל עדיין היה בעל סגנון וכותב נדיר. טיפוס. אף פעם לא בינוני. כולו בקעים, מדבריות שורצי עקרבים והרי געש פעילים. אחרי שכבר לא היה עורך מעריב, שוב כתב סיפורים חזקים בעיתון, ויותר חשוב – אלגנטיים, דבר נדיר מאוד בספרות העברית. אני תמיד מעדיף דעות שאני לא מסכים איתן, כתובות במקוריות ועם סטייל. להסכים אני יכול עם דעותי שלי המצוינות. לפני חודש לפתע החמיא לכתיבה שלי והודיתי לו על כך מאוד. כי יש בערך תריסר אנשים שכותבים בעיתונות שיש להם ממש סגנון. זה לא ממש מעט. "הסיפור שיש לי על דנקנר קרה לפני 13 שנה, בערך בחודש הזה בשנת 2000. הגענו לבית שלו, חברי פינגפונג, לראיון שער בסופשבוע מעריב לפני הנסיעה לאירוויזיון. ישבנו בסלון הנעים שלו. הוא שאל שאלות בקולו המנומנם, וענינו. אני ישבתי הכי קרוב אליו. לפתע שמעתי נפיחה איומה וריח נורא עלה באוויר. המשכתי כאילו כלום. אמנון דנקנר, שהערצתי מימי חדשות, נפח. הרי זה טבעי. גם אלכסנדר הגדול וסול בלו בוודאי נפחו. שלא לדבר על סרז גינצבורג. עובדת היותך עורך ראשי לא משנה את המבנה הביולוגי. הרי גם לי יכול היה לקרות דבר כזה, במפגש עם האפיפיור (הקודם). ואז כששמעתי נביחות דקות גיליתי שמי שנפח זה כלבו הקשיש, שאת שמו עכשיו איני זוכר". במהלך שנותיו כעורך "מעריב" (2002–2007) גבר חיכוכו של דנקנר עם הקהילה העיתונאית, על רבדיה השונים. עיתונאים רבים, שלכמה מהם העניק דנקנר את ההזדמנות המקצועית הראשונה, נזכרו בחוויות מכוננות, חיוביות ושליליות, שהיו להם עם המנוח. חנוך דאום, עיתונאי וסופר, בין השאר בעל טור ב"ידיעות אחרונות", כתב: "לפני לא מעט שנים אמנון דנקנר קרא לי לפינק בירושלים וסיפר שהוא עומד להיות עורך מעריב, ושהוא מבקש לקדם דווקא אנשים שאינו חושב כמותם, כי אלה שהוא חושב כמותם משעממים אותו. הייתי המום. זה נשמע אז כל-כך מדהים, שמי שיהיה עורך העיתון השני בגודלו בישראל חושב שהתקשורת מוטה שמאלה, עד שהייתי משוכנע שמשהו ישתבש בדרך. "אבל זה לא השתבש, ודנקנר מונה לעורך ומיד עמד בהבטחותיו. קלמן ליבסקינד, קובי אריאלי, אבישי בן-חיים, אראל סג"ל ואנוכי, כולנו חייבים לא מעט מקריירת הכתיבה שלנו לאיש הזה, שתמיד חשב אחרת ולא הפסיק להפתיע. הוא החליט לגוון את מעריב בקולות נוספים, וקידם אותנו, כמעט הייתי אומר המציא אותנו, מתוך אידיאולוגיה עמוקה בדבר הצורך בתקשורת שמייצגת באופן הולם יותר את רחשי העם. כולנו גדלנו והתפתחנו מאז ככותבים ואנשי תקשורת, אבל במובנים רבים, דנקנר היה המבער שהניע אותנו קדימה, האמין בנו ונתן לו את הבימה וההזדמנות הראשונה". "דנקנר היה הבוס הכי מתיש בהיסטוריה", כתב עליו עמרי מרכוס, שהיה מכותבי מדור הסאטירה "סוף הדרך" ב"מעריב". "אפילו עכשיו, כמעט עשור אחרי, עדיין לא נעים לי להיזכר בפגישה הקבועה ביום חמישי שבה הוא היה מאשר את הבדיחות למדור שלנו. האיש לא חסך בהתעללות ושלח אותנו כל שבוע למקצה שיפורים עד שחשב שהמדור טוב או שהשתעמם – לרוב האופציה השנייה. אחרי שנה מעייפת הייתי חייב חופשה. כשהוא פגש אותי במעלית באותו שבוע הוא היה נראה מופתע לגלות שלא אגיע לפגישת ההתעללות השבועית כי אני טס לפריז. הוא נתן את נחירת הבוז המפורסמת שלו וירד בקומת ההנהלה. שעתיים אחרי באוניברסיטה צילצל הטלפון שלי פעם אחרי פעם עד שבסוף נאלצתי לצאת מהשיעור ולראות מי צריך אותי כל-כך דחוף. דנקנר אמר שתגיע מיד, אמרה לי המזכירה, ואני מהלחץ כבר הייתי בריצה לנסות לתפוס מונית, מריץ בראש את כל המחשבות של שכיר שהבוס קורא לו להגיע דחוף. "חצי שעה אחרי הגעתי מתנשף למשרד העורך הראשי. המזכירה אמרה לעמוס רגב שהוא ייאלץ להמתין עוד קצת בחוץ וסימנה לי להיכנס. דנקנר ישב בפנים עם מפה גדולה של פריז – ועם עט ביד הוא עשה עליה סימונים. במשך לא פחות משעה וחצי אחר-כך כל העריכה של מעריב הושעתה כי הוא התעקש לתכנן כל פרט בטיול – סיפר אנקדוטות על כל מקום ואפילו התקשר למסעדה להזמין לי מקום. אחרי תשעים דקות הוא קיפל והגיש לי את המפה, טינף כהרגלו על עוד שניים-שלושה מעובדי מעריב שחיכו בחוץ ושלח אותי לדרכי. האמת שלא היה לי כרטיס טיסה או תוכניות לטוס, אלא כמה בחינות חשובות באוניברסיטה, ואמרתי שאני טס לפריז סתם בשביל ניסיון פתטי להיראות אינטלקטואל. בכל מקרה, שעה אחרי השיחה איתו כבר לא היתה לי ברירה וקניתי כרטיס לטיול מדהים בפריז". יואב קרן, עורך ב"מעריב" בתקופת דנקנר, כתב: "ישיבת מערכת במעריב. אחרי שגומרים לדבר על כדורגל, שולף העורך הראשי אמנון דנקנר ספר של 500 עמודים בצרפתית שכתב זאק פייר כלשהו ומעביר אותו לאחד מעורכי המוספים, שאיתרע מזלו לשבת קרוב מדי לבוס. ספר מצוין. גמרתי אותו אתמול בארבע שעות. תקרא גם ותדאג שיכינו עליו כתבה ליום שישי הקרוב, פוקד דנקנר, ועורך המוסף האומלל, שכמו רוב בני האנוש לא יודע מלה צרפתית מלבד המלה merde, אומר לעצמו שהיה מעדיף שישליכו עליו עכשיו נעל ולא את הספר הזה. נדמה לי שהתואר איש נחמד לא יככב בהספדים לדנקנר. מה כן? שהיה כותב בחסד עליון, בעל כושר מופלא לתיאורים וחוש הומור אדיר. שהיה אינטלקטואל אמיתי. שפיו ולבו היו שווים, לטוב ולרע. עבדתי שש שנים במעריב תחת שרביטו של דנקנר. ולא פחות חשוב: קראתי את כל ספריו, או כמעט את כולם, ורבים מאוד מהטורים שלו. את חלק מהטורים ערכתי (נכון יותר לומר: התקנתי לדפוס. דנקנר כמעט ולא היה זקוק לעריכה). אתגעגע". "הוא נתן לי את תפקיד העריכה הראשון בחיי. היה הראשון לזהות, כמו שאומרים. אני חב לו חוב גדול. אני בוכה כמו על בן משפחה שהלך", כתב בטוויטר שי גולדן, אז עורך מוסף "פרומו". "יש הרבה נפגעי אמנון דנקנר, אני יודע. אבל יש גם לא מעט מאוהביו. אני חושב שכך נכון ללכת מהעולם – כשאתה שנוי במחלוקת", כתב עליו עוד וסיפר: "יום אחד נתמלא חימה על שגיאה מביכה בעברית באחד מעמודי החדשות. המתין לשעה שהדסק יתמלא בעורכים וירד אליהם. אני הולך לבדוק מי יודע עברית בדסק החדשות של מעריב. מי שלא יודע עברית לא צריך לעבוד בעיתונות. ירד למטה, כינס את כולם ושאל, מי יודע מה ההבדל בין קיתון לקיטון?. הו, המבוכה! מעטים ידעו, כמובן. ספורים. "הוא עלה לחדרו מובס, אך גם מעט משועשע. תמיד היה מוהל את רגשותיו העזים במידה של אירוניה מודעת לפתטיות של הפתוס. ואז התחיל במשך ימים לקרוא לעורכים לחדרו, לצלצל לכתבים ולשאול את כולם על ההבדל בין קיתון לקיטון. גם כאן, בודדים ידעו. צריך לסגור את העיתון, אמר. אף אחד לא יודע עברית. לא הצעירים ואפילו לא הזקנים. לבסוף שכח מהעניין. אבל שנה לאחר המקרה שאל אותי פעם, מה ההבדל בין קיתון לקיטון?. חייכתי ושאלתי, אתה רציני, אמנון?, והוא אמר, רק רציתי לוודא שרשמת את זה על לוח לבך. לעולמי עולמים, גולדן. לעולמי עולמים. קיטון – חדר קטן. קיתון – כד. נא לא לשכוח". העיתונאי נועם שיזף עבד גם הוא ב"מעריב" של תקופת דנקנר: "כשעברתי לתפקיד חדש, לקח אותי העורך לפגוש את העורך הראשי. נו, אז מה מעניין אותך?, דנקנר שאל. ספורט, קולנוע, פוליטיקה, מילמלתי. כמו כולם, הוא ענה. בחיים לא פגשתי עורך רשע, ציני וחסר אתיקה כמוהו, ואני חושב שיש לו נתח ענק בחיסול של מעריב, אבל הוא היה נונקונפורמיסט אמיתי, וזה די נדיר". עודד קרמר, איש טלוויזיה ובעבר כתב ספורט ב"מעריב", כתב: "היה לי את העונג לעבוד עם אמנון דנקנר. עכשיו אני אוכל את עצמי שלא סימסתי לו בצהריים, כמו שרציתי, להגיד כמה צחקתי מהטור שלו היום. תודה על הכל. [...] אני יושב כאן ורועד. בחצי שנה שעבדתי במעריב הוא לקח אותי תחת חסותו ונתן לי לעשות דברים שלא חלמתי שאני אדע לעשות [...] לי הוא נתן לכתוב על פוליטיקה. הוא אמר לי: מי שיודע לכתוב על טלוויזיה יידע לכתוב על הבחירות – ונתן לי טור במוסף שבת". רותי רוסו, בעלת טור אוכל ב"מעריב", כתבה בטוויטר: "פעם נשבעתי שאגיד לאנשים תודה ודעתי עליהם בעודם בחיים. לפני שבוע אמרתי את שניהם לדנקנר. אבי המקצועי. הלילה השבועה הוכיחה את עצמה. התייתמתי". חגי קראוס, עורך באתר "וואלה", כתב: "אמנון דנקנר אחראי לשניים מהרגעים החשובים בחיי המקצועיים: הצ׳אנס הגדול והשפל המוסרי הגדול. יהיה זכרו ברוך". "אמנון דנקנר קיבל אותי לעבודה במעריב בשנת 2005", כתבה עיתונאית "מעריב" ליאת שלזינגר. "אני הייתי במדים והוא היה מוקף בעיתונים. מיותר להגיד שהתרגשתי. ראיון העבודה היה קצר ועיקרו היה חידון טריוויה(!) שאת שאלותיו אני לא זוכרת עכשיו, ואת רוב התשובות לא ידעתי אז. אחר-כך עברנו על עיתון הארץ וחיפשנו טעויות הגהה. אני הייתי די המומה, והוא היה משועשע. דווקא היה אחלה ראיון עבודה". קרן אוחיון, לשעבר כתבת "מעריב" ו"לאשה", נזכרה: "שנת 2002, מנהטן, ניו-יורק. שעת בוקר מוקדמת ביום שישי, אני מתעוררת מצלצול הטלפון. על הקו: אמנון דנקנר. העורך הראשי של מעריב, שמעולם לא שוחחתי עימו קודם לכן, התקשר לברך אותי על כתבת השער הראשונה שלי במוסף סופשבוע. הוא החמיא, התעניין ושאל מאיפה באתי. עד היום אני נבוכה מהתשובה שלי: ממעריב לנוער, כמוך!. בכל זאת, הרגע התעוררתי משינה עמוקה... בסיום השיחה הוא ביקש לקבוע פגישה בתל-אביב, בחופשת המולדת הקרובה שלי, ובאמת נפגשנו לפגישה מרתקת ואף משעשעת בבית מעריב. יהי זכרך ברוך, אמנון דנקנר". טל אלון, בעלת הבלוג "ברלינרית" ולשעבר ראש דסק ב"מעריב", נזכרת: "אני קוראת עוד ועוד סטטוסים המשבחים את המנוח כחבר נפלא, אדם רגיש, אוהב, מלא הומור. אני, מצדי, זוכרת דווקא שכל עלייה ללשכתו הקפואה היתה כרוכה בסוג של פחד; אני זוכרת שההומור היה בעיקר ציניות, ולעתים קרובות מדי היה כרוך בהשפלה של אנשים כדי לשעשע את הנוכחים האחרים בחדר. אני זוכרת בוס שסירב בהתרסה לעשות הפסקה קטנטונת בשרשרת הסיגריות גם לתחינתה של ראש דסק בחודש תשיעי. מה יש לומר, אני כנראה צריכה לשפר את כישורי האבחנה שלי בכל הקשור לבני-אדם. יהי זכרו ברוך". "הלם", כתב בפייסבוק הפעיל החברתי יובל אלבשן, "דנקנר היה העורך האחראי שלי במעריב ולמדתי ממנו המון (גם מהתגובות החיוביות ובעיקר מהביקורות). בעיקר למדתי ממנו לא לחשוש לומר גם את מה שהציבור הקבוע שקורא אותך ואוהב אותך לא ישמח לקרוא. לאחר פרישתו נותרנו ידידים והחלפנו ספרים ורשמים על ספרים של אחרים. הזדמן לי לראות אותו המון בירושלים: עובר (באותו יום) ממסעדה למסעדה, מבית-קפה לבית-קפה, כשבדרך נצמד לקירות הבתים ולגדרות ומלטף את האבנים הירושלמיות שהוא כל-כך אהב. משלב שתי אהבות: ירושלים ואוכל טוב. אדם אמיץ, כותב מחונן ואדם שפיו ולבו היו תמיד שווים. הלם. הלם שמתחיל להתחלף בעצבות אמת גדולה". רחלי מלק-בודה, עורכת במוסף "מוצש" של "מקור ראשון", סיפרה: "לפני שנה וחצי התבקשתי על-ידי העורך להכין כתבה לקראת שבת הארגון של בני-עקיבא והיו לי בערך יומיים לעשות אותה. בתמימותי כי רבה החלטתי שאני הולכת להשיג 10 סלבס מהמגזר ומחוצה לו ולדלות מהם סיפורים מעניינים מתקופת תנועת הנוער. לא היה פשוט להשיג את האנשים. חלק אמרו שהם לא בעניין, חלק ניפנפו באמירת תתקשרי אלי עוד יומיים, וכבר התחלתי לחשוש שאני הולכת לחזור אל הבוס בידיים ריקות. מפה לשם השגתי את הטלפון של אמנון דנקנר. "עיתון מוצש היה אז בתחילת דרכו, ומעט מאוד אנשים מחוץ למגזר הכירו אותו. דנקנר, שכנראה קם בדיוק מהשינה, שאל אותי, מי את? מה זה מוצש? אין לי זמן עכשיו, ואני, שכבר הייתי כל-כך מיואשת, הרגשתי שאין לי מה להפסיד ופשוט עניתי לו: תשמע, אתה לא מכיר אותי, אני כתבת צעירה, ואת מה שאני מרוויחה בחודש אתה כנראה עושה בשעתיים. אבל אני מבקשת ממך שתנסה להיזכר בתקופה שבה גם אתה היית פישר שאף אחד לא הכיר ורק התפללת שמישהו יתייחס אליך, ובטח היה מישהו שהאיר לך פנים, אחרת לא היית נהפך לעורך מעריב. אז יש לך עכשיו הזדמנות להיות המישהו הנחמד הזה בשבילי. "היתה שתיקה של דקה בטלפון, ואז הוא אמר לי: במהלך עבודתי המקצועית יצא לי לפגוש לא מעט עיתונאים צעירים, ואני רגיל שהם חושבים שהשמש זורחת להם מאת יודעת איפה. אבל כזאת חוצפה עוד לא ראיתי, והאמת – אני אוהב את החוצפה הזו. ועכשיו תשמעי ממני עצה של גבר זקן: יסגרו לך את הדלת – תיכנסי מהחלון, יסגרו לך את החלון – תיכנסי מפתח האוורור, יסגרו לך את פתח האוורור – תיכנסי מהביוב, כי רק ככה מצליחים. אחרי המשפט הזה דיברנו עוד חצי שעה והוא סיפר לי על כל קורותיו כחניך בצופי ירושלים ואפילו שלח לי תמונות מקסימות. מאז לא יצא לנו לדבר, אבל המלים שהוא אמר לי מלוות אותי עד היום בדרכי המקצועית. יהי זכרו ברוך". [הערה: שתי שגיאות עובדתיות פעוטות נפלו בסטטוס ותוקנו לבקשת מלק-בודה]. הסופר ניר ברעם כתב גם הוא ב"מעריב": "יש לי די הרבה חוויות מדנקנר, בעיקר בין 2002–2006. הוא יכול היה לנהוג בך בנדיבות, לפעמים ברגישות רבה, לראות אותך ביתר צלילות משאתה רואה את עצמך, הוא גם יכול היה לאבד בך עניין ולהשתעמם. הוא היה כותב מזהיר, איש בעל ידע עצום וקורא נהדר. אומץ הלב שלו היה נדיר: היו מקרים, כמו בעניין דרעי, שהוא הביע עמדה אמיצה שמאוד הערכתי, ובמקרים אחרים, כמו נמרודי, זה היה עצוב בעיני. הוא היה תאוותן, הוא לא אהב שמשעמם, הוא בז לבון-טונים, בעיקר אלה של השמאל, הוא מעולם לא פחד מדברים חדשים – תמיד רצה להבין אותם. הוא היה אדם של חברות בלב ובנפש, ולפעמים נדמה שאת אותו כוח השקיע גם בשנאת אויביו. לפעמים הוא הימם אותי בכנות אכזרית, גם כלפי, אבל למדתי מזה". דפני ליסבונה, עורכת ב"מעריב" בתקופת דנקנר, צייצה בטוויטר: "לכל האנשים עם הסיפורים המדהימים על דנקנר שמתאפקים כי לא נעים, רק הרגע מת: אתם יודעים מה הוא היה עושה בסיטואציה הפוכה". ומאור זכריה, לשעבר סגן עורך "סופשבוע" של "מעריב", סיכם: "מהרגעים האלה שתמיד אומרים בהם: טוב, נבקש מדנקנר לכתוב 3,000 מלה על האיש. #דנקנר".

צה"ל מוסיף לדו"ח המוטיבציה שלו שכלול מרושע, ו"ידיעות אחרונות", שיודע להיות קרבי וביקורתי, מתמסר לחלוטין ומשחק את המשחק הפטריוטי בהתלהבות ובכוונה תחילה. "ישראל היום", הנושף בעורפו, רק תורם לסחרור בדרך לדו"ח החשוב באמת

"תל-אביב בלחץ", הכריז אתמול "ידיעות אחרונות", תוך טפיחה עצמית על שכמו. העיתון של המדינה, שמרגיש שהוא הולך להפסיד אותה למתחרהו, הפטריוט ממנו, המחולק חינם, מבקש למצות את הישגו הגדול מיום שישי, שבו חשף בלעדית ובהתלהבות בלתי מרוסנת את דירוג המוטיבציה וההשתמטות של צה"ל. שוב מגיע אוגוסט. המדינה עולה על רכבת אווירית ויוצאת לפגרה שהכל כלול בה. כאן נותרים כמה תורנים לשמור על הגחלת, שהחום העז הופך אותה לתבערת כותרות ראשיות בענייני פלילים, שנאה, תאונות דרכים, מגפות. רק מפעל לאומי אחד מגיע באוגוסט לשיא תפוקתו: הבקו"ם. אם לא נתוני הגיוס, ההשתמטות והמוטיבציה, איך היינו עוברים את הקיץ? גם הפעם הסקופ הוא דירוג פנימי שצה"ל מכין לעצמו, במגמה להבין טוב יותר את המקורות למשאביו האנושיים ובניסיון לשדרג אותם. כך נוהג כל גוף מגייס, מסחרי או ציבורי, וגוף כצה"ל, שכל הנתונים זמינים לו במלואם, אכן חייב לעשות בהם שימוש מושכל. אם צה"ל אוסף נתונים על משאבי הגיוס שלו, ראוי שיינתן להם פומבי. פילוח דמוגרפי שנעשה בכספי הציבור היה מועיל לכל אזרחי ישראל בנסיונם להבין טוב יותר מי הם, מי עומד מולם ולאן הם הולכים. גם דיון ציבורי בנתונים ובמשמעותם הוא דבר רצוי – שלא לדבר על דיון ביקורתי במדדים עצמם, כיצד הם נוצרים ומה מידת השפעתם. אבל, כדרכו של צבא, צה"ל חולק את הנתונים עם רשויות שלטון כמרכז השלטון המקומי ומשרד החינוך, ולא עם הציבור שהדו"ח נכתב עליו. הדו"ח, כדרכם של מסמכים, הודלף לעיתון המתאים והפך בו לסקופ עיתונאי – לתפארת מוסר המידע ומפרסמו ("ידיעות אחרונות", שישי, 7.9.09, עמודים 1–4). לא הכתב לענייני חינוך ולא הכתב לענייני השלטון המקומי חתומים על הסיפור, אלא יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות", שקיבל קרדיט בלעדי על הפרסום – מה שמבהיר לכל המעוניין מיהו המקור למידע. נראה כי העברת נתוני גיוס לעיתון של המדינה היתה למסורת. הדוברות הצבאית מכירה את התקשורת על בוריה ויודעת שזה סוג הקישואים ש"ידיעות" יודע להפוך לפשטידה הכי גדולה. בצבא מבינים היטב: זה לא עניין לטלוויזיה, שאינה יכולה להתמודד עם נתונים מספריים שמעבר לאחד ועוד אחד, ועל כן הכתובת היא העיתונות הכתובה. אילו "מעריב" היה מקבלם, "ידיעות" היה שותק. אילו "הארץ" היה מקבלם, היה הפרסום מלווה במטחי ביקורת. עד ש"ישראל היום" יצבור מאסה קריטית, "ידיעות" הוא האפיק המתאים (האם חזו אנשי המודיעין של אכ"א את הפריצה המרהיבה של "ישראל היום", שדלק אחרי "ידיעות" ומיהר לייחד לכך עמוד שלם ביום ראשון תחת הכותרת "תל-אביב נסוגה מצה"ל"?). המצער הוא שהמחשבה לפרסם נתונים ופילוחים דמוגרפיים של הגיוס, כפי שהמוסד לביטוח לאומי מפרסם את מדדי העוני או את שיעור האבטלה, לא חצתה כנראה את מוחו של איש. ובעצם חצתה. ועוד איך חצתה. חצתה ונדחתה על הסף. צה"ל לא רואה עצמו כמשרת ציבור, שבמסגרת חובתו האזרחית מפרסם נתונים שאפשר להשכיל מהם. לו היה נוהג כך, היה מוסר נתונים מפולחים של השכלה, כלכלה, מין, פיזור גיאוגרפי – מול נתוני קליטת המגויסים. צה"ל הוא גורם הממוקד בצרכיו, וסביר בעיניו לפעול בלי לקחת בחשבון נזקים שעלולים להיגרם בכך לגורמים אזרחיים (לציבור, לא לעיתונות). הבחירה של צה"ל בתיכונים כמדד לנתוני גיוס ומוטיבציה היא שערורייתית. דו"ח המוטיבציה וההשתמטות איננו דו"ח להפנמה ולהרהור. זהו דו"ח שמטרתו בוטה: הפיכת השירות הצבאי לערך עליון שממנו נגזר מי יגיע לבמת המנצחים ומי לעמוד הקלון. הצבא משתמש במוטיב התקשורתי הדומיננטי (תודה לעיתונות הכלכלית) של דירוג המובילים, ומוסיף לכך נופך משלו. שכלול צה"לי מקורי ומרושע: דירוג הנכשלים. כל הכבוד, אני אומר בלבי, לתיכון המקיף שדה-אליהו, שזכה לציון המשוקלל הגבוה ביותר – 87.95 במדד המוטיבציה. אבל למה מועיל מצעד הזובור של "הכי פחות קרביים"? לו היתה לי בת בתלמה ילין, גבעתיים – ויש לי במקרה – היו הממצאים גורמים ניכור לי, כהורה, ולה, כמתגייסת לעתיד. מדד המוטיבציה שלה ושל חבריה, אגב, הוא מהגבוהים שנתקלתי בהם. תלמה ילין הוא תיכון כלל-ארצי לאמנויות, הדורש הישגים גבוהים במקצועות העיוניים ואין בו תלמיד נטול מוטיבציה להצטיין, להתקדם, להיות אדם מועיל לחברה. עכשיו מתברר לתלמידי תלמה – הניגשים (ברוח האגדה האורבנית) למועד ב כדי לשפר את ה-98 שלהם – שהם קיבלו מחבורת הקצינים אי-שם במרתפי אכ"א ציון 46.82 במוטיבציה. והם בכלל לא ידעו שאין להם כזאת ("ערכים, טיולים ואהבת הארץ", על-פי המרשם הסודי של מנהל התיכון המוביל בדירוג). ידוע כי לכל פעולה אסטרטגית מרהיבה של צה"ל יש יעדים ברורים. היעדים, כך נראה, הם ברוח המדיניות בעניין חזבאללה ולבנון: להפעיל לחץ על מנהלי בתי-הספר לשפר מוטיבציה בנוסח "צה"ל יראה בכם אחראים"; דרך בלתי מעודנת לרמוז למנהלים, שפרו את נתוני הגיוס או שנדאג לכך שתועמדו אל עמוד הקלון הציבורי עירום ועריה. עם זאת, צה"ל, כצבא המוסרי בעולם, אינו מתכוון לפגוע בילדים, ובוודאי לא בילדים שלנו. כך שאם כמה רבבות תלמידי התיכונים הממלכתיים "הכי פחות קרביים" בכל זאת נפגעו מן הדירוג, הרי זו בוודאי אשמת המחנכים שלא מילאו את תפקידם כראוי בניסיון לטעת בהם ערכים. אבל לא צה"ל הוא הבעיה כאן. הבעיה היא ש"ידיעות", שיודע להיות קרבי וביקורתי, מתמסר לחלוטין ומשחק את המשחק הפטריוטי בהתלהבות ובכוונה תחילה. רקע חאקי (תקשורת מגויסת?), כותרות ענק, טקסט אישי תומך של איתן הבר בין רשימת "הכי קרביים" לרשימת "הכי פחות". טיפים להצלחה בדירוג הבא. האומנם אין ב"ידיעות" מי שימצא מלת ביקורת שראוי להשמיעה בגנות המהלך? מי שהפתיע בתגובתו היה דווקא איש החינוך היחיד בין הכותבים בחאקי, מנהל תלמה ילין חיים דייטשמן. אינני זוכר עצמי מתגאה במנהל בית-ספר כפי שהתגאיתי בתגובתו אתמול ל"ישראל היום". דייטשמן פתח אמנם במעין הצטדקות: "אנחנו מפעילים הרבה תוכניות הכנה לגיוס; בית-הספר, באופן הכי ברור, לא אוהב את תופעת ההשתמטות מהצבא"; אבל אז התעשת והכריז: "תפקיד בית-הספר אינו להכין את החיילים לצבא, אלא להכין את התלמידים להיות אזרחים תורמים". גדעון לוי, עיתונאי ואב לחייל, פיתח את המשפטים הללו למאמר שראוי לשומרו לימים קשים. תל-אביב בלחץ, או שהעיתונים יוצרים מראית עין שכך הוא. את מראית העין הזאת מנסחים עיתונאים ב"ידיעות אחרונות", שילדיהם לומדים אולי בבתי-הספר המוקעים. ל"ידיעות" יש מוטיבציה והוא מוכן להקריב הרבה כדי לשמור על הדירוג שלו בטבלת הקרביות. הנה "ישראל היום" יושב לו על הזנב עם נבחרת פטריוטית (דן מרגלית, נחמיה דגן) שמולה אפילו איתן הבר מחוויר. אלה ואלה כותבים על דו"ח המוטיבציה של אוגוסט 2009 ובלבם מכוונים אל טבלת המוטיבציה האמיתית הקרובה, שתפורסם בינואר 2010: מדד החשיפה לעיתונים, ה-TGI הבא.

ברזיל: הצעת חוק חדשה תאסור על הדלפה ופרסום של מידע חסוי על חקירות או משפטים פליליים

הצעת חוק חדשה מקודמת בימים אלה בבית-הנבחרים של ברזיל, ולפיה הדלפה ופרסום של מידע חסוי על חקירות או משפטים פליליים ייחשבו בלתי חוקיים, כך מדווח העיתון הברזילאי "O Globo". הצעת החוק קובעת כי עיתונאים שיפרסמו מידע חסוי על חקירות ומשפטים פליליים ייאלצו לשלם קנס, או לחלופין יישפטו לתקופת מאסר של שנתיים עד ארבע שנים. על-פי מאוריצו קוינטאלה לאסה, ראש הוועדה שדנה בהצעה, החוק החדש נועד לסכל את "מערכת היחסים המסוכנת" שבין התקשורת לרשויות. בתגובה אמר ראש אגודת העיתונאים הברזילאית, אופיר קאוואלקאנטה, שהצעת החוק החדשה תאפשר החלת צנזורה שאינה עולה בקנה אחד עם ערכי החוקה הברזילאית. "בית-המשפט העליון קבע בפסיקות קודמות שהזכות לחופש הביטוי עולה על הזכות לפרטיות", אמר לעיתון. הצעת החוק החדשה מגיעה על רקע דירוגה של ברזיל במקום ה-12 ב"דו"ח החסינות" השנתי של הוועדה להגנת עיתונאים, המציג את רשימת 13 המדינות "שבהן עיתונאים נרצחים והרוצחים מסתובבים חופשיים".

ההצעה שנפלה: ועדה חדשה ל"תכנון כלכלי" שבראשה ח"כ ממפלגתו של שר האוצר • גפני: "לא בעד ועדה שתדון רק בנושאים שהממשלה רוצה" • הכנסת שיבצה את הח"כים בוועדות השונות בהסכמת הצדדים - וסיימה את המחלוקת העזה בנושא • הוועדה לביקורת המדינה תוקם לאחר היעדר של שנה וחצי • לאופוזיציה לא תהיה ועדה משמעותית, ייצוג הנשים לוקה בחסר, ועדיין אין זכר לוועדת האתיקה

הוועדה המסדרת הקימה היום (רביעי) את ועדות הכנסת הקבועות בהסכמה רחבה. במהלך הדיונים העלה היו"ר אופיר כץ (הליכוד) הצעה להקים את "הוועדה לתכנון כלכלי" – שהייתה עשויה לפתוח נתיב "עוקף ועדת כספים" להעברת סעיפים בעלי משמעות תקציבית. בראשות הוועדה היה אמור לעמוד ח"כ ממפלגת הציונות, ובכך להקל על שר האוצר סמוטריץ, יו"ר המפלגה, להעביר רפורמות בעלות השלכות תקציביות ולחמוק מפיקוח פרלמנטרי ראוי. הניסיון כשל לאחר התנגדות של יו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה), שהביע חשש מפני החלשת הפיקוח של הכנסת. "יש ויכוחים בוועדת הכספים, ויכוחים שנהוגים בפרלמנט", אמר גפני בישיבה. "מבנה הכנסת הוא כזה שיש ועדות שמפקחות על המשרדים השונים, זוהי תמונת המצב. אם מקימים ועדה בת תשעה חברים, שתדון רק בנושאים שהממשלה רוצה – אני לא בעד", אמר גפני. היועצת המשפטית לכנסת, עו"ד שגית אפק, הסכימה עם דברי ח"כ גפני והודיעה שתביע התנגדות להצעה. לבסוף כץ החליט לדחות את ההצעה והבהיר שהוועדה לא תוקם ללא הסכמה בין סיעות הקואליציה. נזכיר כי גם בעבר היו ניסיונות להקים ועדות עוקפות ועדת כספים כמו מה שכונה "ועדת הרפורמות" שהוקמה על ידי שר האוצר משה כחלון ובראשה עמדה חברת הכנסת רחל עזריה ממפלגתו של כחלון, כולנו. אבל גם אז הוועדה קיבלה תחומים מסוימים שהוגדרו לה ולא מניפה רחבה. במהלך הדיון גם חברי אופוזיציה תמכו בגפני. "מסכימה עם דבריך לגבי הוועדה", אמרה נעמה לזימי (העבודה), והוסיפה: "מצפה ממך שגם אתם תהיו אתנו במאבק נגד הסעיף הקואליציוני לפיו חברי האופוזיציה לא יוכלו לעלות הצעות חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון שקלים ומעלה ללא רוב של 61 ח"כים". בדבריה כיוונה לסעיף שיקשה על חברי אופוזיציה לקדם חקיקה בעלת משמעות תקציבית – כיום החוק מחייב רוב של 50 ח"כים. במהלך השנה האחרונה, בעקבות החרם שהטילה סיעת הליכוד על ועדות הכנסת לא הוקמה אחת הוועדות החשובות בכנסת – הוועדה לביקורת המדינה. היום הוחלט כי בראש הוועדה יעמוד יו"ר הכנסת לשעבר מיקי לוי (יש עתיד). שאר ראשי הוועדות כפי שאושר בוועדה: יו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ (ליכוד); יו"ר ועדת הכספים משה גפני (יהדות התורה); יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן (הציונות הדתית); יו"ר ועדת הפנים יעקב אשר (יהדות התורה); יו"ר ועדת עבודה ורווחה ישראל אייכלר (יהדות התורה); יו"ר ועדת החינוך יוסף טייב (ש"ס); יו"ר ועדת עליה וקליטה עודד פורר (ישראל ביתנו); יו"ר ועדת המדע איימן עודה (תע"ל חד"ש); יו"ר ועדת מעמד האישה פנינה תמנו-שטה (המחנה ממלכתי); זהותם של יו"ר ועדת החוץ והבטחון (שהובטח ליולי אדלשטיין) ויו"ר ועדת הכלכלה לא נקבעה בהצבעה. מהדיון היום עולה כי ההצעה של הליכוד משפרת את המצב ששרר בכנסת הקודמת – קודם כל בכך שהיא מוסכמת על ידי כל חברי הוועדה ובכך מסיימת את המחלוקת ששררה בכנסת במשך שנה. כזכור, הכנסת ה-24 החלישה את האופוזיציה, כשגזלה ממנה ייצוג הולם בוועדת הכספים ולא נתנה לה תפקיד של יו"ר ועדה משמעותית כמו ועדת הכלכלה כפי שהיה נהוג בעבר. בכך היא דרדרה את כוחה של האופוזיציה המוחלשת ממילא, והחלישה את הכנסת והפיקוח הפרלמנטרי. בתגובה האופוזיציה זעמה ובהנהגת הליכוד החרימה את הוועדות – מה שהחליש עוד יותר את הפיקוח. הליכוד ירד מההצעה שנשמעה לפני ימים אחדים, לחבר באופן מלאכותי בין הח"כים של "יש עתיד" לאלה של רע"מ לכדי סל של 29 חברי כנסת, באופן שמשווה את כוחם לזה של הליכוד בכנסת הקודמת. מצב זה היה גורם לשתי המפלגות לנהל ויכוח פוליטי ביניהן על חלוקת השלל. זו הייתה הצעתו של ח"כ יואב קיש, שעמד בראש הוועדה המסדרת עד שמונה לשר החינוך, והצהיר במפורש כי הקואליציה החדשה מחזירה מנה אפיים ולא תיתן לאופוזיציה כוח. "אנחנו מבינים את הטענה של השר קיש שבעצם מחזירים לנו", אמר ח"כ בועז טופורובסקי (יש עתיד) בדיון היום. אכן שיפרתם במעט את המצב הראשוני (על ידי ביטול ההצעה לחבר את יש עתיד עם רע"מ, ע"ב), אבל ברור שיש כאן העדפות אישיות ומפלגתיות שונות. אנחנו לא מרוצים מאופן החלוקה אך לא נמנע את הקמת הוועדות". הייצוג בוועדת הכספים, שהיה סלע מחלוקת, התקבל בהסכמה, כאשר ישנו פער של שני ח"כים לטובת הקואליציה באופן התואם את מפת הגושים הנוכחית (64 לקואליציה ו-56 לאופוזיציה) יותר מאשר את הקודמת (61 לקואליציה ו-59 לאופוזיציה). בנוסף, בראש ועדת הכספים לא עומד יותר ח"כ ממפלגתו של שר האוצר, כפי שהיה בכנסת הקודמת כאשר ח"כ אלכס קושניר ממפלגת ישראל ביתנו אייש את התפקיד. פיצול כזה עשוי לשפר את יכולת הפיקוח הפרלמנטרי. יחד עם זאת, הליכוד ממשיך את מגמת ההידרדרות שהתחילו קודמיו וכרגע לא צפוי לתת לאופוזיציה את ראשות ועדת הכלכלה או ועדה משמעותית אחרת. באופוזיציה לא מחו על כך. כמו כן, היעדר הייצוג הנשי בולט, כשרק שתי נשים צפויות לעמוד בראשות ועדות: פנינה תמנו-שטה בראשות הוועדה לקידום מעמד האישה ולימור סון הר מלך (עוצמה יהודית) בראשות הוועדה לקרן העושר. ועדה שהח"כים לא ממהרים להקים בשנים האחרונות היא ועדת האתיקה של הכנסת. הוועדה הזו ממונה מתוקף החוק על ידי יו"ר הכנסת ומחלוקת באופן שוויוני: שניים לאופוזיציה ושניים לקואליציה. הוועדה הזו, לצערנו, לא מתפקדת מאז דצמבר 2018. המשמעות היא היעדר פיקוח על התנהתלות אלימה של חברי הכנסת, פיקוח על התנהלות מושחתת וקידום מקורבים – והיעדר מנגנון מסודר לאישור טיסות לחו"ל.

הצלחתה של סדרת הדרמה "פלפלים צהובים" מלמדת כי אין רגליים למנטרה המסחרית "אנו משדרים מה שהציבור רוצה לראות", המשמשת תירוץ להצפת לוח השידורים בתוכניות נמוכות וזולות

במידה רבה הסדרה "פלפלים צהובים" היא חריגה בתפריט הטלוויזיה המסחרית. הסדרה מגוללת סיפור של משפחה המתגוררת בערבה, מגדלת ילד אוטיסט בן חמש ומתמודדת עם האוטיזם. התנסותה האישית של יוצרת הסדרה, קרן מרגלית, הבטיחה כנראה תסריט שופע מצבים ודיאלוגים אותנטיים. גם ליהוק השחקנים מעיד על חשיבה מקורית: התפקיד הראשי של אם הילד האוטיסט הוטל דווקא על שחקנית המוכרת כבדרנית, הלא היא עלמה זק מ"ארץ נהדרת". נראה שקברניטי הזכיינית קשת התלבטו, ובצדק, בעניין מועד השידור. נכות ומוגבלות פיזית אינם נושאים מרניני נפש. תחילה שובצה הסדרה במוצאי שבת, ומיד לאחר שידורם של שני פרקים הועברה והוצמדה למשדר הדגל הפופולרי, "האח הגדול". הפרק הראשון צבר רייטינג גבוה, מעל ל-26%, ואילו הפרק החמישי בסדרה צבר רייטינג קרוב ל-22%, גדול יותר מהרייטינג של התוכניות "רוקדים עם כוכבים", "כלבוטק" או "היפה והחנון". הרייטינג מרשים במיוחד בהתחשב בשעת השידור המאוחרת, ללמדנו שגם לאיכות יש רייטינג. נדמה שזה הלקח העיקרי: הטלוויזיה המסחרית יכולה להעז יותר ולהפיק תוכניות מסוגה עילית. אין ולא צריכה להיות סתירה בין איכות לרייטינג. גם לתוכניות איכות יש ביקוש ורייטינג. סיסמת הטלוויזיה המסחרית, "אנו משדרים מה שהציבור מעוניין ורוצה לראות", אין לה תימוכין בעובדות. אם בכלל יש לציבור משקל בקביעת לוח התוכניות, הרי שזהו חלק פסיבי בבחירה מתפריט מסוים כפי שקבעו אותו קברניטי הטלוויזיה המסחרית. נראה שהמניעים להעדפת תוכניות נמוכות וזולות נעוצים במקרה הטוב בשיקולים מוטעים ובמקרה אחר בנוחיות כלכלית ובפרגמטיזם: פשוט יותר להפיק חידונים, תוכניות בישול או "ראשים מדברים" מאשר סרט תעודה רלבנטי או דרמה מקורית ואיכותית. במקום להסתבך בתהליך הפקה ארוך – תחקיר, תסריט, צילום ועריכה – קל יותר לשלם עבור זכויות שידור של משחקי ספורט. אלא שההצלחה ברייטינג עלולה להיות לרועץ לסדרה מוצלחת. כבר היו דברים מעולם. סדרות איכות מצליחות נאלצו להיכנע ל"דרישת הקהל" ולשיקולים של רייטינג ו"להימתח" מעבר לדרוש. במקרים כאלה, הסדרה עלולה לאבד מאיכותה ומייחודה וגם לאבד מעניין הצופים בה. הפרק השישי ב"פלפלים צהובים" בישר שסכנה כזו אכן אורבת לה, ואמנם רייטינג הפרק ירד ל-17.5%. ככל שהרייטינג ימשיך לרדת, יהיו מן הסתם מי שיסיקו כי אין מקום לסדרת איכות. לכן יטעו יוצרי הסדרה אם יתפתו להרחיב אותה בגודש של פרקים. בהחלט אפשר להסתפק במיני-סדרה איכותית של שישה-שבעה פרקים על דרך ההתמודדותן של משפחות עם ילדים אוטיסטים. דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. דבריו משקפים את דעתו ולא את דעת המוסד

"מעריב" מדווח מרחבי לוב | "ידיעות אחרונות" מצניע את הנעשה בחזית הדרומית | מירי רגב תוקפת את "דה-מרקר"

המתקפה המתמשכת על כוחות קדאפי בלוב מדווחת בכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר, למעט "ידיעות אחרונות". "קדאפי במצור: מטוסים הפציצו את צבאו מהאוויר, טילי שיוט החריבו את מערך ההגנה של טריפולי, והמורדים שוב מתקדמים. התגובה: חלוקת רובים להמונים, ריכוז ילדים כמגן אנושי והכרזה מעוררת ספקות על הפסקת אש", מסכמת את המצב כותרת משנה לידיעה ב"ישראל היום". את הסיקור המקיף ביותר למלחמה בלוב מספק הבוקר "מעריב", המפרסם שלושה דיווחים מאת כתבים הנמצאים באזורים שונים במדינה. סודרסן רגבאן מדווח מהעיר בנגאזי, מעוז המורדים בקולונל מועמר קדאפי. "בנגאזי, לחרדתה, עברה מטמורפוזה והפכה לעיר רפאים, לאזור מלחמה מלא מחסומי דרכים וחנויות מנופצות", הוא כותב. "מה שמכתיב בה את הקצב הם אנשים חמושים, הפגזות כבדות וטונות של כדורים [...] צעירים חמושים מכף רגל עד ראש עמדו בפינות הרחובות, חלקם על כלי רכב מצוידים במכונות ירייה נגד מטוסים, אחרים מאחורי מטולי רקטות. הרחובות היו חסומים על-ידי מכולות זבל, אבנים, מחסומי בטון, צמיגים, אפילו ספריות". מוחמד עבאס, שליח סוכנות הידיעות רויטרס ללוב, מדווח מאזור אגדביה, מדרום-מזרח לבנגאזי, ומתאר את מה שנותר מכוחותיו של קדאפי, אשר היו בדרכם לכיבוש העיר. "הדרך עליה נסעו המורדים היתה חיזיון של הרס", הוא מספר. "כותב שורות אלה ספר לפחות 16 גופות, למרות שעוצמת ההפגזות הקשתה על הניסיון לזהות אותן. [...] 14 טנקים, 20 משוריינים, שתי משאיות נושאות משגרי טילים ועשרות רכבי שטח, כולם הרוסים, שימשו עדות לעוצמתו של הכוח שנשלח לכבוש מחדש את בנגאזי מידי המורדים. [...] אזרחים ולוחמים טיפסו על הטנקים ההרוסים, הצטלמו איתם וחיטטו בכיסיהם של המתים. [...] חלק מהגופות על אם הדרך היו חרוכות. אחרות כוסו בשמיכות. גופות היו גם בתוך מכוניות, ובאמבולנס הרוס בצד הכביש. לידו, הדרך היתה מכוסה דם, במקום בו תחבושות התפזרו על הקרקע". עבאס מצטט את פתחי בן סעוד, בן 52, השייך לכוחות המורדים, שאומר לו: "קדאפי הוא כמו תרנגולת והקואליציה מורטת את הנוצות שלה כדי שהיא לא תוכל לעוף. המהפכנים ישספו את גרונו [...] אין יותר נסיגות. אנחנו הולכים קדימה מעתה והלאה". בורזו דרגאהי, שליח "לוס-אנגלס טיימס" לטריפולי, מדווח כי מעוז התומכים בקדאפי, במתחם שלו בבאב-עזיזה, התרוקן מרוב המפגינים לאחר שנודע על תחילת המתקפה האווירית. "טלפונים סלולריים התחילו לצלצל. הושלך הס בקהל", הוא כותב. "אנשים התחילו ללחוש זה לזה: טילי שיוט נורו לעבר טריפולי. קבוצה שישבה על הדשא קמה במהירות והתקדמה לעבר היציאה. אחרים הלכו בעקבותיהם, עד שהמגן האנושי הידלדל לכדי כמה עשרות אנשים שישבו בקור, מול המרפסת ממנה קדאפי היה אמור לדבר אליהם. אבל המנהיג לא נראה בשום מקום". סמדר פרי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כך: "לידיעות אחרונות נודע כי לקדאפי יש במתחם המאובטח כפתור מיוחד שמאפשר לו לעלות לשידורי הרדיו והטלוויזיה של לוב בכל רגע נתון כדי לשאת את דבריו". כתבים ישראלים אינם מדווחים מלוב, אך פרשנים ישראלים מספקים שפע של הערכות מצב ודעות. "אובמה יצא למלחמה שמטרתה הומניטרית, אם יש ביטוי כזה, ולכן אין כלים מתאימים כדי למדוד מתי יירשם ניצחון במלחמה כזאת או מתי הושגו מטרותיה", טוענת אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות". "האם מעתה המערב, העולם, עומד לתמוך בכל מרד נגד שלטון לא סימפטי?", תוהה אורן נהרי ב"גלובס". "עד כה זה לא נעשה. יתרה מזאת: גם כיום זה לא נעשה. מעבר לגינוי רופס, לא ראינו טילי טומאהוק ומטוסי קרב מעל מנאמה בירת בחריין, צנעא, דרפור, זימבבואה, חוף-השנהב, טיבט. וגם לא נראה". "מרנין להיווכח שהצבאות הטכנולוגיים בעולם לוחמים בו בטילים ובמטוסים. העולם מתגייס למען הדמוקרטיזציה. נוגע ללב. נוגע ללוב", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "אך לגופו של עניין", הוא ממשיך, "מהי ההצדקה לתקיפה? האם גם איראן תופצץ אם משמרות המהפכה יירו בברוטליות במפגינים בטהרן? ובערי סוריה? וסין? האם כיכר טיאנאנמן בפקין תשוב לרעוד? לא, הצדק המערבי-ערבי מוגבל לשימוש בכוח נגד חלשים בלבד". "אין ספק כי בחירתה של לוב אינה נובעת רק מתפיסה עקרונית חדשה, כזאת שצריכה ליישם את אותה אחריות בינלאומית, אלא בעיקר מחישובי סיכון ונוחות", מסביר צבי בראל ב"הארץ". מאמר המערכת ב"הארץ" קושר בין הפעולה הבינלאומית נגד משטר בלוב ובין אפשרות ללחץ בינלאומי על "מדינות כובשות", בלי לציין במפורש את שמה של מדינת ישראל. "הקהילה הבינלאומית אינה רשאית לעמוד כצופה מן הצד מול טבח באזרחים – זו מהותה של הערבות והאחריות הבינלאומית וזהו ייעודם של כוחות שמירת שלום בעולם", נכתב במאמר. "אחריות זאת תוכל ליהנות מלגיטימיות רבה יותר אם תופגן – גם אם לא באופן צבאי – נגד משטרים דיקטטוריים נוספים, ולא פחות מכך נגד מדינות כובשות, ואם בנוסף לאיום ולשימוש בכוח יסייעו המדינות העשירות לשיקום ופיתוח המדינות שהחלו את המהפכה". "ידיעות אחרונות", כאמור, אינו מדווח בכותרתו הראשית על המלחמה בלוב. במקום זאת עוסקת הכותרת בתביעת פיצויים בסך של למעלה מ-2.5 מיליון שקל שאמורה להגיש בימים הקרובים א מבית הנשיא נגד הנשיא לשעבר משה קצב. "תביעת המיליונים", לשון הכותרת. יורם ירקוני מדווח בעמ 8 כי התביעה תוגש ככל הנראה "בעוד כשבוע", ובמסגרתה תדרוש א פיצוי מקצב על ניצול יחסי המרות ששררו ביניהם "כדי להטריד אותה מינית ולאלץ אותה לקיים איתו יחסי מין". את הידיעה מלווה תצלום גדול של א (פניה מפוקסלות), ותצלום קטן של עורך-דינה, אלדד יניב. בכל העיתונים דיווחים ומאמרי דעה לקראת גזירת דינו של קצב, שצפויה מחר. "מתחמם: רקטה לאשקלון, צה"ל תקף בעזה", קוראת כותרת בראש שער "ישראל היום". גדי גולן, דניאל סיריוטי ולילך שובל מדווחים על הירי ומציינים כי בישראל לקו כמה אנשים בחרדה ובעזה נפגעו לפחות שישה בני-אדם. גם ב"מעריב" ו"הארץ" מתפרסמות ידיעות על המשך חילופי האש בחזית הדרומית. ב"ידיעות אחרונות", לא בפעם הראשונה ולא בפעם השנייה בשבועות האחרונים, אין ידיעה על חילופי האש בין עזה לישראל. רק משפט בסיום ידיעה קצרה המתפרסמת בטור צד בעמ 20 מספר כי "בתוך כך נמשך אתמול ירי הרקטות מעזה לעבר יישובי הדרום: סמוך לשעה 7 בערב נשמע פיצוץ עז באשקלון, אחרי שרקטת קסאם נפלה באזור". משפט זה מופיע בסיום ידיעה שלא ממש קשורה לחילופי האש בין עזה לישראל, או לפחות לא ניתן עדיין לפרסם את הקשר בינה ובין חילופי האש. כותרתה: "המהנדס הפלסטיני עצור בישראל". יורם ירקוני ומתן צורי מדווחים כי בית-משפט השלום בפתח-תקווה התיר לפרסם שהמהנדס הפלסטיני דיראר אבו-סיסי עצור בישראל. זו הקלה נוספת בתנאי צו איסור הפרסום על הפרשה, שעליה מדווח בעקביות הבלוגר ריצרד סילברסטיין זה זמן מה. ירקוני וצורי מציינים כי "אתמול גם הוסר לראשונה הצו האוסר על אבו-סיסי להיפגש עם עורך-דין. פרקליטתו, עו"ד סמדר בן-נתן, פגשה את מרשה העצור בכלא שקמה באשקלון". ככל הנראה לא ניתן צו האוסר על כתבי "ידיעות אחרונות" לשוחח עם עורכת-דינו של הפלסטיני, שעל-פי הדיווחים בתקשורת הזרה נחטף מאוקראינה והובא לכלא בישראל, ובכל זאת הידיעה הקצרה על הפעולה החריגה אינה כוללת אף ציטוט של עורכת-הדין. יוסי מלמן מציין ב"הארץ" כי הסרתו החלקית של צו איסור הפרסום נעשתה לבקשת האגודה לזכויות האזרח בישראל. מלמן שוחח עם בן-נתן ושמע ממנה כי נפגשה עם אבו-סיסי וכי "אף שמצבו הפיזי סביר, הרי שהוא סובל מבעיות בריאות קודמות". ב"מעריב" מוקדש עמ 8 כולו לדיווח על הפרשה. עמית כהן ונתיב נחמני מצטטים את בן-נתן, שאומרת: "אני מקווה שהחקירה תסתיים בקרוב והחשדות נגדו יפורסמו, ואז גם נוכל להגיב עליהם". כמו כן מצוטט אחיו של החטוף, המאשים את אוקראינה בגורל אחיו. נעמה טלמור-דגן מדווחת ב"ישראל היום" כי האוניברסיטה העברית בירושלים פתחה בתחילת החודש תוכנית חדשה, "הצפויה להכשיר סטודנטים מישראל, מארה"ב, מקנדה ומדרום-אפריקה במטרה למלא תפקידים בארגוני סיוע בינלאומיים הפועלים ברחבי העולם". "בעולם הגלובלי של ימינו גדל הביקוש לעובדים מוכשרים בארגוני סיוע הפועלים לצמצום הפערים בין אוכלוסיות בעולם", מצוטט ראש התוכנית החדשה, פרופ סטיבן קפלן. "בהתאם לכך, מטרת התוכנית היא ללמוד את הסביבה שבה עובדים ארגוני סיוע בינלאומיים, החותרים לשיפור חייהם של אנשים וקהילות במדינות מתפתחות". ברק רביד מדווח ב"הארץ" כי "אגף המודיעין (אמ"ן) בצה"ל החל בחודשים האחרונים לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים וארגונים הפועלים במערב נגד ישראל, שמטרתם ליצור דה-לגיטימציה של המדינה". על-פי דיווחו, "באחרונה אף הוקם מדור מיוחד שירכז את הנושא בחטיבת המחקר באמ"ן. המדור יהיה בקשר הדוק עם משרד החוץ ועם משרדי ממשלה נוספים. בראשו עומד קצין מודיעין בדרגת רב-סרן. [...] המדור עוסק בשלב זה בנושא המשטים לעזה. יתר תחומי האחריות שלו לא הוגדרו לחלוטין עדיין. "[...] מלבד המשטים לעזה, המדור החדש יעקוב אחרי ארגוני שמאל באירופה ובמדינות ידידותיות אחרות במערב, העוסקים במה שמכונה קמפיין ה-BDS; חרמות, הסטת השקעות והטלת סנקציות על ישראל. כמו כן יעסוק המדור בגופים המנהלים לוחמה משפטית נגד ישראל ויוזמים תביעות משפטיות נגד בכירים ישראלים. המדור ימפה את הקשרים בינם לבין ארגוני הטרור". דו"ח ארגון קשב, שבדק את סיקור הצעת החוק לקביעת ועדות קבלה ליישובים, מצא כי העיתונות הישראלית מיעטה לדווח על ההצעה, כי הדיווח היה בעיקרו לאחר שההצעה אושרה בוועדת החוקה של הכנסת, וכי גם אז לא זכה לבולטות יתרה. "הארץ" זכה בדו"ח לציון חיובי יחסית לאחרים. הבוקר מדווח יהונתן ליס בראש עמ 5 של "הארץ" כי מחר עתידה מליאת הכנסת להצביע בקריאה שנייה ושלישית על שתי הצעות חוק "שנויות במחלוקת" – חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה. על-פי ליס, "כ-20 חתני פרס ישראל, לצד שורה של אנשי רוח, פירסמו אתמול קול קורא נגד חוק הנכבה". מדור "שיחת היום" בחלק ב של העיתון מוקדש לשיחה בין ליס ובין ח"כ שי חרמש, יוזם הצעת חוק ועדות הקבלה. "ההצעה הזאת ממש לא גזענית", אומר חרמש. "אם אחד כמוני, שמגדיר את עצמו כסמן שמאלי בקדימה, כמי שהגיע משלום-עכשיו, חבר קיבוץ 45 שנה ופעיל במגוון רחב של פעילות ציבורית, אני מבקש שתסמכו עלי בעניין הזה". ב"ישראל היום" אין ידיעה על ההצבעה הצפויה על שתי הצעות החוק. במדור הכנסת המתפרסם היום כותב גדעון אלון על ארבעה חברי-כנסת שהיו בעברם רופאים. ב"ידיעות אחרונות" אין ידיעה על ההצבעה הצפויה. במדור הכנסת מאת צביקה ברוט ויובל קרני, המתפרסם היום במוסף "24 שעות", מדווח, בין היתר, כי לח"כ אחמד טיבי (אחד מהארבעה המככבים במדורו של אלון ב"ישראל היום") יש עוזר פרלמנטרי חדש. "מה מיוחד בזה?", שואלים הכתבים, ועונים: "ד"ר טיבי, גינקולוג בהכשרתו, סגר מעגל לא שגרתי בכך שהיה הרופא המיילד של אמו של העוזר החדש – וסייע להביא לאוויר העולם אותו ואת אחיו לפני שנים רבות". ב"מעריב" אין ידיעה על ההצבעה הצפויה בהצעות חוק הנכבה וחוק ועדות הקבלה. אין גם מדור כנסת. "צרלי צפלין ברחובות תל-אביב", מכריזה כותרת לידיעה מאת אבי אשכנזי, המתפרסמת בכפולה המרכזית של "מעריב", מתחת לתצלומי חגיגות פורים. בכותרת המשנה נכתב כי "עבריין ניפץ חלונות ראווה באבנים בהשראת סרטו של הנווד המפורסם". לצד הידיעה תצלומים של חלון מנופץ וצרלי צפלין בדמות הנווד. עבריין ישראלי שמקבל השראה מסרט אילם שנוצר לפני 90 שנה? ובכן, לא בדיוק. אשכנזי מדווח כי תושב תל-אביב נעצר מפני שעל-פי החשד, "ניפץ פעם אחר פעם את חלון הראווה של סניפי סופר-זול בתל-אביב וגנב את הפדיון שבקופות". אשכנזי מוסיף כי בסרט "הילד" מגלם צפלין "זגג ששובר חלונות ראווה באבן, כדי שיוכל לתקן אותם לאחר מכן בתשלום". למרות ההבדל הברור בין שני המעשים, אשכנזי מדווח כי החשוד הישראלי פעל "בניסיון לחקות את אחד הקטעים הזכורים של צרלי צפלין", וכי כשהובא לחקירה "הודה כי הוא צרלי צפלין התל-אביבי". נצחיה יעקב, שלומי דיאז ויורי ילון מדווחים ב"ישראל היום" על אירועי חג פורים ועל מיזם של העיתון לרגל החג. על-פי דיווחם, "עיתון ישראל היום יצא אתמול להפנינג התנדבותי של עובדי העיתון בשיתוף עמותת קרן ילדים שלנו במרכז שניידר לרפואת ילדים בפתח-תקווה. העובדים, בראשותם של המו"ל, אשר בהרב, ומנכ"לית העיתון ציפי קורן, ביקרו את הילדים והוריהם, שרו איתם את שירי החג, חילקו להם בלונים צבעוניים, משלוחי מנות ומארז מהודר של גליון העיתון". לידיעה מתלווים תצלומים של מנכ"לית העיתון עם ילדה, ועובדת העיתון מחלקת גליונות בבית-החולים. בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" מדווח עמיר בן-דוד על מיזם חדש של הוועדה לשבילי ישראל והחברה להגנת הטבע – דרכון שניתן להחתים בתחנות שונות לאורך השבילים ברחבי המדינה. "בתקופה האחרונה השמועה על הדרכון עברה מפה לאוזן", מדווח בן-דוד. בתחתית עמ 7 של "הארץ" מדווחת דנה ויילר-פולק כי קשוארה מלנה מונגו, אפריקאית שנכנסה לישראל באשרת תיירת ונשארה במדינה מעבר לזמן הנקוב, שוחררה בשבוע שעבר לחופשי לאחר ששהתה שבע שנים בבתי-כלא בישראל. "מצדה של המדינה היו מחדלים לא מעטים בכל הקשור לטיפול בהרחקת המוחזקת, שנמשכו לאורך השנים", מצוטט בידיעה הדיין מרט דורפמן ממתקן הכליאה סהרונים, שהורה בשבוע שעבר על שחרורה. בפינת שער "גלובס" מתפרסת הפניה תחת הכותרת "אנחנו טעינו – המשטרה לא חשדה שמסמך גלנט יצא ממשרדי ארד-תקשורת. ר התנצלות, חדשות, עמ 11". בתחתית עמ 11 מתפרסמת תיבה גדולה יחסית ומודגשת ברקע אפור תחת הכותרת "הבהרה והתנצלות". "מערכת העיתון גלובס מבקשת להבהיר בזאת כי הכתבה מיום 11.8.10, שכותרתה המשטרה חושדת: מסמך גלנט יצא ממשרדי ארד-תקשורת, היתה שגויה מן היסוד. בבדיקה נוספת הסתבר שזו לא היתה עמדת המשטרה, וכי לפרסום לא היה יסוד. מערכת גלובס מתנצלת בזאת בפני ארד-תקשורת ומנהליה – אייל ארד וליאור חורב, על הטעות שנפלה, ומצרה על עוגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך". נוסח דומה התפרסם אמש באתר "גלובס". הידיעה המקורית, מאת צמרת פרנט, התפרסמה במלואה על שער העיתון "גלובס", כשלצדה החותמת "חשיפת גלובס". בכל העיתונים מדווח כי תא"ל יואב (פולי) מרדכי יתמנה לדובר צה"ל הבא. ב"ידיעות אחרונות" מציין יוסי יהושוע כי כבר בשבוע שעבר דווח בעיתון כי מרדכי הוא המועמד לתפקיד. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי זקי רכיב פועל להכנסת שותף נוסף שישקיע בעיתון "מעריב". אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי "בעלי תחנת הרדיו החרדית קול-ברמה, צבי עמר, עלול להידרש להעביר את מניותיו בתחנה – זאת אם יורשע בהליך משפטי המתקיים נגדו בימים אלה במרסיי שבצרפת". "המוסף הכלכלי של עיתון הארץ, דה-מרקר, מנסה להלך אימים על חברי-כנסת שלא הלכו עם הפופוליזם הזול שהוא מכתיב בחודשים האחרונים", כותבת ח"כ מירי רגב במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת במוסף "ראשון בערב" של "גלובס". "דה-מרקר", היא מוסיפה, "נקט מהרגע הראשון עמדה חדה וברורה: אני בעד דו"ח ששינסקי, ומי שלא איתי, הוא נגדי. אמירה המתאימה למשטרים אפלים המתפרקים מנכסיהם בימים אלה במזרח התיכון". את רשימתה פותחת רגב במשפט "בפתח דברי אומר מפורשות, כמו שאני נוהגת כל העת, כי עקרונות ועדת ששינסקי מקובלות עלי". בעקבות כך צייץ דב אלפון, עורך "הארץ": "קודם תלמדי עברית, אח"כ כלכלה".

מדד ועדת המדרוג החדשה לאתרי האינטרנט משקף מציאות עגומה של צרכני תקשורת רדודים | זו מגמה שיש למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתה, לא להצטרף אליה | ומה בין פרימו לנוימן

ה-16 ביוני 2008 היה יום חג בערוץ הספורט. לראשונה מאז ייסודו של אתר האינטרנט של הערוץ, הוא הצליח לעבור את המתחרה המר ONE ולקפוץ למקום הראשון בדירוג אתרי הספורט על-פי סקר החשיפה המקובל על התעשייה: 13.6% לעומת 12.8%. מאז אותו סקר החליפו שני האתרים מקומות מדי חודש, הפער ביניהם היה זניח, אחוז לפה, שני אחוזים לשם, הבדל של כ-50 אלף קוראים מדי שבוע שנעו לכאן או לשם. כל זה על-פי סקר TIM, שמנסה לשקף חשיפה למותג, אבל לא נשען על נתוני אמת. בכל השנים הללו טענו ב-ONE כי התוצאות שלהם בפועל טובות בהרבה מהתמונה שעולה מסקרי TIM, אבל עבור המפרסמים זו היתה האינדיקציה הגלויה הבולטת. באו בשבוע שעבר המספרים של ועדת המדרוג החדשה לאינטרנט ועשו סדר במאבק הצמוד בין שני אתרי הספורט: ONE מדורג גבוה בהרבה מעל ערוץ הספורט, עם 611 אלף גולשים מדי חודש, כשהוא אף מקדים את אתרי "מעריב" ו"הארץ". לערוץ הספורט 411 אלף גולשים בלבד, ואפילו ספורט ynet עובר אותו. הפער בין ONE לערוץ הספורט הוא שמונה מקומות בדירוג הכללי של האתרים בישראל. כך קובע המדגם הזה, המקובל כמעט על כל אתרי האינטרנט ומשרדי הפרסום, את יחסי הכוחות בתחום אתרי הספורט מחדש. במאמר מעניין שפורסם בשבת בוואלה ניסה פז חסדאי להסביר את העליונות של ONE ואת היקף החשיפה הגדול שלו לעומת מספר הצופים במגרשים ההולך וקטן והרייטינג הנמוך של "המשחק המרכזי" בערוץ 1. "וואן", כתב חסדאי, "לא מפגינים מחויבות אמיתית לליגת-העל עצמה, אלא לקבוצות גוררות הרייטינג. נדיר מאוד שהמוליכות, אשדוד וקריית-שמונה, יזכו לכותרת ראשית. הכותרות הראשיות כמעט תמיד ילכו לארבע הגדולות: חיפה ובית"ר, מכבי והפועל, ללא קשר למצבן בטבלה. הסגנון הזה מותאם היטב לישראל. הרי אין פה אהבת כדורגל אמיתית, אין מסורת או התעניינות תרבותית עמוקה בכדורגל או בליגה, יש אך ורק אהדת קבוצות". חסדאי סיפר איך למרות הדחייה שלו מהצמד אופירה אסייג ואייל ברקוביץ ברדיו 102 ("פרצי צחוק בהמיים וסגנון דיבור עממי ונמוך"), הוא מקשיב להם בכל זאת. לצד הבוז העמוק שהוא רוחש להם, הוא כותב, קשה לו להעביר תחנה. "האמביוולנטיות הזאת יוצרת כוח מסתורי שגורם לאנשים להיכנס חמש פעמים ביום לוואן [...] מה שעובר להם בראש זה בוא נראה מה עכשיו עשו הליצנים האלה. העניין בענף הוא לא ספורטיבי, אלא בעיקר מתוך לגלוג וסקרנות משועשעת. את המשחק עצמו לאף אחד כבר אין סבלנות לראות. כל מה שנותר זה רק ההווי שמסביבו, והקומדיה העצובה שמאפיינת אותו". אתר ערוץ הספורט, שהשקיע בשיפור ויזואלי, ניסה בשנים האחרונות לרדת לגובה התכנים של ONE – יותר רכילות או פרסומים ראשונים מהירים מדי שהפכו לברווזים, אך מתברר כי סקרי TIM היטיבו איתו יותר מדי, ותוצאות האמת (שגם עליהן יש מערערים) הנחיתו עליו מכה קשה. למרות תוכני הווידיאו העצומים והבלעדיים שיש לו, בערוץ הספורט עדיין לא מצאו תשובה לפופולריות של האתר המתחרה. בשורה התחתונה, ONE חוגג את עליונותו ובוודאי יתרגם את התוצאות האחרונות לרווחים בשוק הפרסום. כל אלה, ואני בתוכם, שהתבססו על סקרי החשיפה של טלסקר וניתחו מגמה מסתמנת שלפיה הקוראים לא רק רדודים אלא גם מחפשים תכנים רציניים, מוזמנים לאכול את הצג שעליו כתבו. ONE הוא תמונת מראה לעם היושב בציון. מזללות גאנק-פוד הן העסק היותר בטוח בתחום המזון, ו-ONE מיטיב להגיש לקוראיו את מה שהם אוהבים. במזללה של ONE הלקוחות מוכנים לבלוע כל טקסט שמוגש להם, גם אם הוא פגום מבחינה עיתונאית או ספורטיבית. בנסיבות החדשות יש טעם להזכיר: דין גוף תקשורת אינו כדין מכולת שכונתית, שתפקידה להתאים את הסחורה לצורכיהם הבסיסיים של הלקוחות ותו לא, ושהמדד היחיד להצלחתה הוא שורת הרווח הכספי. לגוף תקשורתי גם תפקיד חברתי, חינוכי ותרבותי, שיכול להיות לפעמים רווחי פחות ולדרוש שלא להחניף לצרכים הנמוכים ביותר של קהל היעד. גוף תקשורת משמעותי אמור לאתגר את צרכניו, ולצד בידור ורכילות, שני מוצרים שאין להכחיש את נחיצותם, להציע גם אמות מידה מקצועיות, תכנים מעמיקים, מחויבות מוסרית, רף גבוה של שיח ומחשבה. גוף תקשורתי שהופך את מדד הפופולריות שלו לאלוהים מועל בתכלית קיומו. מדד ועדת המדרוג החדשה חשוב לא רק לצורכי "מיתוג מחדש", אלא גם לשם שיקוף של מציאות עגומה שיש למצוא דרכים יצירתיות להתמודד איתה, לא להצטרף אליה. רבים מהאנשים הפועלים בתקשורת הספורט הם לפני הכל אוהבי ספורט אמיתיים. זה המצפן העיקרי שעליהם ללכת בעקבותיו. ההתנצלות של משה פרימו, פרשן ערוץ הספורט, בפני אוהדי מכבי חיפה יכולה להיכלל כאחד מרגעי הקאלט של פרשנות הספורט בישראל. פרימו, 52, לשעבר שדר בכיר ב"שירים ושערים" ברשת ב ופרשן ONE, נחת לפני כשנה בערוץ הספורט ומאז מופיע בצוות תוכנית סיכום המחזור מדי מוצאי שבת. לפרימו מוניטין כחובב דרמות ובלגנים. מאלה שמפטרים וממנים בהבל פה. ה"אופירה אסייג של ערוץ הספורט", הגדיר אותו אלון עידן ב"הארץ". בשל פועלו זה הפך לאחת מדמויות החיקוי ב"בובה של לילה", אותה מגלם אלי יצפאן. בתוכנית שסיכמה את מחזור אמצע השבוע ביום רביעי שעבר (28.12.11) תקף פרימו את אוהדי מכבי חיפה שמקללים את המאמן ואת השחקנים, והדגיש: "אני שונא את הקהל של מכבי חיפה". מנחי אולפן "חדשות הספורט" הגיבו בבהלה ("תרגיע"), הפרשן שלמה שרף נזף בו, אבל פרימו הביט בהם בשלווה וחזר על דבריו בקור רוח: "ממה שאני רואה, אני ממש שונא אותם". אוהדי מכבי חיפה הגיבו בזעם, והנהלת המועדון שלחה מחאה רשמית. התוצאה: פרימו פירסם למחרת באתר הערוץ התנצלות: "אני מצר על ההתבטאות המוטעית. אין בכלל ספק שאני לא שונא, לא את מכבי חיפה ולא את אוהדיה של הקבוצה, שהביאה רק כבוד לכדורגל הישראלי". התבטאות השנאה נראתה מחושבת, ולא פליטת פה. פרימו חזר על דבריו, כמו ידע שעוד תבוא שעתו היפה להתנצל וכולם יזכרו הרבה יותר טוב מי זה משה פרימו. ההתנצלות נראתה מאולצת ואף מגוחכת. ערב קודם הוא "ממש שונא", ולמחרת "אין בכלל ספק שאני לא שונא". פרשן שמכבד את עצמו לא יכול להרשות לעצמו להתבטא בצורה כה גורפת ולהכריז שהוא שונא ציבור שלם של אוהדים כאחרון הטוקבקיסטים, אבל אין בנמצא התנצלות עיתונאית שנשמעת משכנעת יותר מהדיבור האותנטי שהוביל אליה. אם בשבועות הקרובים יתחמשו בערוץ הספורט בטונות של חנופה לאוהדי מכבי חיפה, זה רק משום שאלפים מהם הם לקוחות 5 פלוס לייב. כשערוץ הספורט מעסיק פרשן פרובוקטיבי, שייקח בחשבון שבמחיר כלול גם גול עצמי. מפרשן לפרשן מתעצב ומתחדד צדה המתלהם של תקשורת הספורט. בכל פעם שדני נוימן מפרשן את המשחק בין בית"ר ירושלים להפועל תל-אביב, הדציבלים, האינטונציות ואוסף השטויות שהוא מפריח גורמים לצופה להתכווץ במבוכה. זה קורה בעיקר במשחקים בין שתי הקבוצות הללו כיוון שנוימן שיחק בבית"ר, אוהד אותה ומתעב את הפועל כחלק מהיריבות ההיסטורית. ביום רביעי שעבר הן שוב נפגשו, והפרשן נוימן רשם ערב מביך נוסף. כמעט בכל פעם ששחקן בית"ר תוקל על-ידי שחקן תל-אביב, נוימן צעק, "זה צהוב!", כאילו היה אחרון האוהדים ביציע. דבריו לאורך המשחק, המקוטלגים תחת הערך "פרשנות", היו בדרך כלל להג צפוי וטרחני, שכלל אמירות תמוהות שהגיעו לשיאן ב"אפולה אדל, שוער הפועל תל-אביב, הוא השוער הטוב ביותר ששיחק בליגה הישראלית מאז ומעולם". מדובר בשוער חדש יחסית, שמשחק בארץ חמישה חודשים בלבד, טרם הוביל את קבוצתו לשום תואר ולא הטביע את חותמו בענף. כשמגן בית"ר, אלי דסה, נפצע, הפך הפרשן לדוקטור וקבע כי כנראה מדובר בקרע ברצועות. מדוקטור הפך נוימן למומחה כושר כשהוסיף ואיבחן: "עכשיו זה ברור, כנראה שזה בגלל חימום לא טוב". בהמשך התברר שדסה שבר את עצם השוקית, פציעה שאינה קשורה לטיב החימום. כשבית"ר פיגרה בשער וסטיבן כהן נכנס למשחק, הודיע נוימן שהחילוף רע וקבע שתכף הפועל תשתלט על מרכז המגרש, דבר שלא קרה. בהמשך אמר כי לבית"ר אין שחקן שיודע לסיים מהלכים ולבעוט שער. בקושי סיים את המשפט ובית"ר כבשה והשוותה ל-1:1. ואלו רק כמה מאמירות טיפשיות שיצאו מפיו של האיש. היה זה עוד יום עבודה כושל של האוהד-פרשן בערב מעצבן במיוחד של "המשחק המרכזי" מרוממה. הסופר של מוזס. לא רק משה שיינמן, גם זאב גולדשמיט, "ידיעות אחרונות", משווק את קלפי ה"סופרגול", מיזם השייך בחלקו לקבוצת "ידיעות". בכתבת עמוד ב"24 שעות" הוא מתאר את שוק קלפי הכדורגל בסינמה-סיטי. גילוי נאות של האינטרסים מאחורי הכתבה לא היה. עצוב שעוד עיתונאי ספורט מקצועי משמש עט להשכיר בשירות המו"ל. מציבים רף. בשבוע שעבר פורסם בספורט "ידיעות אחרונות" לוח שנה ענק שריכז את כל אירועי הספורט לשנת 2012. אפשר היה למצוא שם את אליפות אירופה באופני הרים, רכיבה על סוסים, אליפות העולם בטניס שולחן, אליפות אירופה בטרמפולינה ועוד ועוד, העיקר למלא את הלוח בכמה שיותר. מעניין כמה מהאירועים האלה יזכו ב"ידיעות" לאזכור מינימלי, וחלילה לא על חשבון שטחי הדיווחים הגועשים מבצת הכדורגל המקומית. התפטר, לא פוטר. בטור הקודם, בקטע שעסק במלחמת הגילוי הנאות בין עיתונאי הספורט, צוטט רון קופמן שאמר בתוכנית "יציע העיתונות" כי עבודתו של אלון עידן כעורך אתר הספורט הופסקה בעבר. יצוין כי עידן התפטר מרצונו מאתר ערוץ הספורט, והוא אף הזכיר זאת באחד מטוריו בספורט "הארץ". קריית-שמונה דוהרת במקום הראשון, בתקשורת הספורט מתחילים לעכל את הכוכב החדש בזירה, אבל עדיין מתקשים להסתגל ליתר הקבוצות הקטנות שנושמות אוויר צמרות. ב-ynet נכתב ביום רביעי שעבר שקריית-שמונה פתחה פער של תשע נקודות. זה נראה להם טבעי, משום שפער התשע היה מהפועל תל-אביב הגדולה שבמקום השלישי, בעוד שהקבוצה הקטנה שנקראת מ.ס. אשדוד ומדורגת שנייה רחוקה מקריית-שמונה רק שש נקודות. אבל מי סופר אותה. בסיום המשחק המרכזי בערוץ 1 בין אשדוד למכבי תל-אביב הציגו טבלה לא מעודכנת, שממנה נשמטו שלוש נקודות ממאזנה של מכבי חיפה – הניצחון שלה על נתניה ששודר שבוע קודם לכן באותו ערוץ. כשהטבלה ריצדה על המסך, בוני גינצבורג ביכה את מצבה של חיפה והוסיף: "היא אפילו לא בשמינייה הראשונה" (על אף שבאותו ערב היא דורגה שביעית). בערוץ הספורט ציטטו ידיעה מרעישה מעיתון ספרדי, בלי לשים לב שנפלו למתיחת "יום התמימים" בספרד, שמקביל ל-1 באפריל.

העיתונים אינם ממהרים לחשוב על היום שאחרי | ספין הטרור היומי ב"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" | "גלובס" צולף ביבואני המזון

הכותרות הראשיות של עיתוני היום עוסקות בפיגוע שאירע אתמול בבאר-שבע. באופן מעניין, התפלגות הסנסציונליזם המקובלת משתנה: בעוד שברגיל "הארץ" ולפעמים גם "מעריב" מספקים כותרת אינפורמטיבית ואילו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מספקים היסטריה טקסטואלית זו או אחרת, גל הטרור מחזיר את "ישראל היום" לימיו השמרניים יותר. כך, בעוד שב"ידיעות אחרונות" הקוראים מקבלים את "חטף רובה וריסס באש" וקוראי "מעריב" את "טרור בבירת הנגב" – "ישראל היום" עובר לצדו של "הארץ" ("חייל נרצח ו-11 נפצעו בפיגוע בבאר-שבע; מבקש מקלט זוהה בשוגג כמחבל ונורה") עם "חייל נרצח ו-11 נפצעו בתחנה המרכזית בבאר-שבע". הסיבה מובנת: בימים כאלה התלהמות, הפחדה וסנסציה יכולות לפעול לרעת נתניהו, לא לטובתו. הפרשנים מצביעים על הפיגוע כקו פרשת מים. "כבר לא סכינאות אקראית", נכתב בהפניה לטור של עמוס הראל ב"הארץ", המפנה את תשומת הלב לכך שהרצח הלאומני אתמול נעשה בנשק חם והיה "מעט מתוכנן יותר מקודמיו". "פיגוע שהוא שינוי מצב" היא הכותרת העילגת לטור הפרשנות של יואב לימור ב"ישראל היום". זאת, בשל "מיקומו, מי שביצע אותו והתחושות שהוא מעורר בציבור". ברם, יש לזכור כי גם בגל הטרור הצעיר הנוכחי כבר הספיקו פרשנים להצביע על פיגועים קודמים כעל קו פרשת מים. למרבה המזל, בשעה לאומית זו מנהיג אותנו ראש ממשלה שהוא גם מומחה לטרור. אלא שלא צריך מומחה לטרור כדי לדעת שהנזק הישיר של הטרור אינו סכנתו הגדולה. אחרי הכל, במהלך השבועות שבהם משתולל בישראל גל של אולפנים פתוחים וכותרות מדממות, נהרגו יותר אנשים משלל מפגעי טבע ואדם מאשר בסכיניהם של ערבים. ההשפעה העקיפה של הטרור, התודעתית, היא-היא נשקו העיקרי, כפי שמרמז שמו. הטרור מטיל טרור. אבל הטרור נושא איתו סכנות ונזקים נוספים. לא רק בפני עצמו, אלא גם באופן שבו מתמודדים איתו. ההתמודדות עם הטרור עשויה להזיק למושאיו יותר מאשר הטרור עצמו. אופן התמודדות לא נכון של חברה ושל מנהיגיה עם מתקפת טרור יכול להביא להשחתה; השחתת החקיקה, השחתת המרקם החברתי, ובבסיס אלה השחתת התודעה. גם כך מנצח הטרור. "מתחם התחנה המרכזית בבאר-שבע שופץ בשנים האחרונות והפך למעין קניון סגור עם כניסות שמאובטחות בכל שעות היממה על-ידי מאבטחים חמושים", כותבת אילנה קוריאל בעמ 3 של "ידיעות אחרונות". אלא שלעיתון, כפי שאפשר להבין מכותרת הגג של הדיווח – "מחדל האבטחה" – לא די בזה. "אין מגנומטר ואין בידוק בטחוני, סיפר אחד התושבים, יש רק שומר שלא פותח שום תיק. ותושב אחר הוסיף: אני לא מתפלא שזה קרה. גם אני נכנסתי לתחנה בלי שבדקו לי בכלל את התיק. התושבים ציינו כי ניתן להיכנס לתחנה בלי להיבדק כלל, שכן לרבות מהחנויות במקום יש כניסה אחת מצד הקניון וכניסה נוספת מצד הרחוב". זאת אפוא תמונת העתיד כפי שהעיתון היה רוצה לראות אותה: הכניסות החיצוניות למתחם ייסגרו, והקונים ייאלצו לכתת רגליהם. גם הכניסות הראשיות יצומצמו, כדי שניתן יהיה לאבטח את כולן. האבטחה תכלול מכשיר שיקוף ובדיקה מדוקדקת. כל אלו יביאו לתורים ארוכים, תסכול, אובדן זמן, עליית מחירים (מישהו צריך לממן את כל זה) ואלימות שתפרוץ מעת לעת בין המחכים לתור לבין המאבטחים ובינם לבין עצמם. המאסות של הממתינים בשערי המתחם יהפכו למוקד פיגוע אפשרי חדש ולא מאובטח, ויהיה צורך באבטחה היקפית נוספת. מובן שכל אלו לא ימנעו את הפיגוע הבא. זה אינו תסריט בדיוני, אלא מה שקרה בתחנות מרכזיות בגל הטרור הארוך הקודם. לתושבים שהעיתון בחר לראיין יש אולי זיכרון קצר, אבל מדוע לעיתון יש זיכרון קצר? אולי כי אין לו תמריץ להאריכו. אחרי הכל, מצוקתם העתידית של האזרחים שיסבלו מפגעי האבטחה תשמש דלק לעוד כותרות נרגשות וכתבות מזדעזעות. הסיבה היחידה לתרגול של זיכרון ארוך היא ערכית. לא כלכלית. "משחררים את הנִצרה: זינוק במכירות הנשק ובתנועה במטווחים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "מאז האינתיפאדה הראשונה לא היה כזה ביקוש לאקדחים", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. "מספר הפניות לקבלת נשק עלה מ-100 ל-3,000 תוך ימים ספורים", נכתב בכותרת ידיעה ב"כלכליסט". הממשלה, מדווחים העיתונים, אישרה הקלות במתן רשיונות נשק. הנה כאן במלואה ידיעת כיתוב תמונה (גיא ליברמן) מכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת המשתעשעת "בריכת כדורים": "בין ההורים שהגיעו עם ילדיהם בסוף-השבוע האחרון למתחם הגימבורי בקניון הזהב בראשון-לציון היו לא מעט שהצטיידו באקדח – נוף לא שגרתי במשחקייה. זו יכולה להיות דווקא סכנה, אפשר לחטוף אקדח במקום כזה, אמרה אם מודאגת, ואילו הורים אחרים היו דווקא מרוצים מתחושת הביטחון שסיפקו הצעצועים החדשים במשחקייה". אקדחים כדאחקה. המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מגיש, כפי שקורה לעתים קרובות, נקודת מבט מפותחת יותר מזו של דג זהב. "המתח, העצבים הרופפים, הקריאות לאזרחים לשאת אקדחים: האם בעקבות המצב הבטחוני נראה בקרוב זליגה בשימוש בנשק חם גם לקטטות בין שכנים, ריבים בתוך המשפחה ומעצרים פליליים? המומחים חוששים מגל קטלני של אלימות חברתית", נכתב בכותרת המשנה על השער (נעם ברקן). "הממשלה אישרה את קידום חוק המישוש: יגביר את הביטחון ברחובות", קובעת כותרת ב"ישראל היום". "הממשלה אישרה לקדם את החוק שיתיר לערוך חיפוש גופני גם ללא חשד", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "חיפוש גופני גם ללא חשד", נכתב בכותרת ב"ידיעות אחרונות". "באגודה לזכויות האזרח זועמים: זו הצעה שהמשרד לבטחון פנים מנסה לקדם כבר שנים, ובפועל תשמש בעיקר נגד בעלי חזות מזרחית", נכתב בכותרת המשנה. זו כמובן טעות. ההיתר ישמש לא רק נגד בעלי עור כהה, אלא נגד "שחורים" באופן כללי. לא רק ערבים יסבלו מהצקות המשטרה, גם לא רק יוצאי אתיופיה או בני עדות המזרח. גם היפים מגודלי שיער, צעירים שיימצאו ברחוב בשעות החשיכה או סתם אנשים שהמבט שלהם לא ימצא חן בעיני השוטר. "רשויות מרחיקות עובדים ערבים מבתי-ספר מסיבות ביטחון", נכתב בכותרת ידיעה של ירדן סקופ ב"הארץ". "כמה עיריות הודיעו להורים כי נאסר על עובדי ניקיון ותחזוקה ערבים להיכנס לבתי-הספר בשעות הלימודים או ללא ליווי מאבטחים. ח"כ דב חנין: ההנחיה בלתי חוקית ונוגדת את הוראות היועמ"ש", נכתב בכותרת המשנה. אם כן, בשם ניהול הסכסוך נכתר את מוסדותינו במאבטחים, נחמש את אזרחינו בכלי ירי, נוותר על עוד מחירויות הפרט שלנו ונעמיק את הקרע בין חלקי החברה. הכל בשם ניהול הסכסוך, שמתעקש, הממזר, לנהל אותנו. כל זה אינו יכול לקרות ללא שיתוף פעולה, עידוד, העלמת עין או אפילו איזון ניטרלי מצד התקשורת. אלא שזו עסוקה כעת בסנאף. "צפו בתיעוד הפיגוע; פרסום ראשון: הדקירות בשער שכם; המחבלת מול שוטרי מג"ב – רגע אחרי רגע – זה סוג הכותרות שמלוות אותנו בימים האחרונים ורוטטות לנו בנייד בזו אחר זו. האם מישהו עצר ושאל את עצמו למה אנחנו בכלל צריכים את זה? האם זה משרת את קהל הצופים האדוק? ומה גודל הנזק שיישאר בתוכנו אחרי שגל הטרור יעזוב אותנו?", שואל דני הירשברג, מזכ"ל תנועת בני-עקיבא. "עלינו לחשוב על היום שאחרי", הוא מתרה. "כיצד נתמודד עם השריטה שנשרטה בנפשנו? עם האלימות שהפכה בן-רגע ללגיטימית?". מלים כדורבנות, המתפרסמות במדור הדעות של "ישראל היום", שאתרו מספק כותרות כמו אלו שהירשברג מצטט מעשה שגרה, ושמפרסם היום בכפולתו הפותחת את התמונות עם הכיתובים הבאים: "שוטרים ליד גופת המחבל שחוסל", "שלולית דם בתוך התחנה" ו"הירי באזרח האריתריאי". "ישראל היום" אינו יוצא דופן. הנוהל הזה פושה בכל כלי התקשורת – להם מניעים כלכליים ברורים להתמיד בכך. רגע, "הירי באזרח האריתריאי"? כן. המון מוסת הוציא אתמול להורג אדם חף מפשע: הנרצח, מהגר אפריקאי שנחשד כמחבל בשל צבע עורו, נורה על-ידי אנשי ביטחון, הוקף על-ידי ישראלים שנכחו בזירת פיגוע בתחנה המרכזית בבאר-שבע והוכה למוות, בבעיטות ובמהלומות ספסל. העיתונים מדווחים על כך בשעריהם ("הטעות הנוראית", "טעות טרגית"), אבל לא בכותרת הראשית (חוץ מ"הארץ") ולא בזעזוע יוצא דופן ובעיקר – ללא דרישה ברורה ובולטת למצות את הדין עם הרוצחים שתועדו כשהם מכים למוות אדם פצוע המתבוסס בדמו על הרצפה. אחרי הכל, מדובר בכושי, ומדובר בזמנים קשים. קשה "לבוא בתלונות אל מי שביקש לעצור את הפיגוע", כותב יואב לימור ב"ישראל היום" – למרות שהרצח אירע לאחר שהפיגוע כבר הסתיים והמחבל האמיתי נמלט מהמקום. אבל הזמנים תמיד קשים. רק הכושים מתחלפים. מחר אתה תהיה הכושי. שער גליון "גלובס" שחולק אתמול נערך בפריסה חגיגית: "החגיגה הגדולה של יבואני המזון", נכתב באותיות ענק לכל רוחב עמוד השער, ומתחת לה תצלומים של מותגי מזון שונים בפוזות של מודעת פרסומת, אבל בהקשר הפוך: "האוצר חושף היום את הסיבה ליוקר המחיה בישראל: הרווחיות של יבואני המזון גבוהה ואף חריגה – ששת היבואנים הגדולים רושמים שיעורי רווחיות לפני מס של 13%–20%. אחד מיבואני המזון מגיע לשיעורי רווחיות של 40%!", נכתב בכותרת המשנה (סימן הקריאה במקור), הממשיכה: "עשרת יבואני המזון הגדולים רשמו רווח לפני מס של למעלה מ-4 מיליארד שקל בתוך 7 שנים. רמות ההכנסה של בעלי החברות לייבוא מזון – מהגבוהות במשק. ומה עם העובדים אצל היבואנים? שכרם בקושי עלה ריאלית". "על כנפי הריכוזיות" היא הכותרת על שער "דה-מרקר", המכתיר את יבואני המזון כ"טייקונים האנונימיים של ישראל". "כדאי וצריך להזכיר שהיבוא היה אמור להיות מחולל התחרות ומפחית המחירים בשוק המזון הריכוזי בישראל. מאז 2011, כשפרצה מחאת יוקר המחיה, הממשלה הטילה את יהבה על היבוא כאמצעי החשוב ביותר לשבירת השליטה הריכוזית של יצרני המזון הגדולים בישראל, ולהכנסת תחרות ומחירים שפויים יותר למקרר הישראלי", כותבת מירב ארלוזורוב. "הניתוח של האוצר חושף שבפועל, ההפך המוחלט הוא האמת – הרווחיות הגדולה ביותר היא מנת חלקם של יבואני המזון, המסתתרים תחת אנונימיות של חברות פרטיות, ובפועל, במקום להביא לתחרות במחירים, הם חלק עצום מבעיית יוקר המזון בישראל". "האוצר: הריכוזיות בענף הייבוא אחראית לזינוק במחירי המזון", נכתב בכותרת ב"כלכליסט" ("תחמושת לקרב על רפורמת הקורנפלקס"). "סקירת הכלכלן הראשי, שמתפרסמת על רקע המאבק בנוגע ליבוא המקביל, מצביעה על עלייה חדה ברווחי עשרת היבואנים הגדולים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמרי מילמן ונורית קדוש. אם כן, גם העיתונים הכלכליים האחרים מדווחים על בדיקת האוצר, אבל ב"גלובס" ההבלטה גדולה פי כמה. זה אינו מקרי: מתוך המשק הישראלי על מדוויו וחולייו בחרו ב"גלובס" – מאז "מחאת הקוטג" פרה-המחאה-החברתית – להתמקד בתחום המזון. העיתון, שנלחם תדיר ברפורמות שנועדו לפגוע בבעלי הכוח במשק, מציף מדי פעם את הליקויים (לא ריכוזיות!) בשוק המזון המביאים לפגיעה בצרכנים הישראלים. נכון, לפעמים זה נראה עלה תאנה עיתונאי, אבל זה בוודאי עדיף על עיתונות מהסוג שהציג "גלובס", למשל, בשבוע שעבר, עת רתם את הכותרת הראשית שלו לשירות מסע השתדלנות של יבואני אקדחים: אלו ביקשו להגדיל את רווחיהם בחסות גל הטרור ולחצו על הממשלה להקל על מתן רשיונות להחזקת נשק (וכאמור, הצליחו). הקמפיין של סוחרי הנשק, שהוביל ארגון-גג עם שם תמים (איגוד לשכות המסחר) ורכב על הצורך המשחית של פוליטיקאים בדימויים של מלחמה בטרור, היה קצר ואפקטיבי. לקמפיין של צרכני המזון בישראל אין מחלקת דוברות, וכל עוד אין בנמצא עיתונות שתישכב עבורו על הגדר, לא יהיו גם פוליטיקאים שיסכימו לממש את מטרותיו. "גלובס" מוזמן להשעין קצת יותר משקל על הגדר. "6 חתיכות בטון עם הכיתוב מחסום זמני נייד. 30 מטר סה"כ, זה ה-כ-ל. אם לא הייתי רואה בעצמי לא הייתי מאמין שעל זה המהומה", צייץ היום כתב ערוץ 2 יאיר שרקי ואף סיפק תמונה. תושב ארמון-הנציב שהתראיין היום בגלי-צה"ל סיפק תיאור דומה. בניגוד לחומה שמסביב לחלקיה המזרחיים של ירושלים (שהעיתונות הישראלית מכנה "גדר"), ה"חומה" בלב ירושלים כלל אינה חומה. זה לא מה שמספרים לנו ב"ידיעות אחרונות". "ובלבה חומה: ירושלים מחולקת", נכתב היום בכותרת שמנה על שער העיתון, לצד תצלום מגבל-מוכאבר. השוו את תצלומו של צלם "ידיעות אחרונות" אוהד צויגנברג לתצלום של שרקי בטוויטר. בתצלום של "ידיעות אחרונות" רואים חומה, בתצלום של שרקי המצלמה מתרחקת מעט לאחור, ורואים שש חתיכות בטון. תצלום אחר של צויגנברג, המוגש בפריסה רחבה בעמ 8 של העיתון, נעשה מקרוב עוד יותר ומלמטה, והבטונדות, המצולמות כשלפניהן צועד ילד, נראות כמו חומה אימתנית ממש. זה לא נראה מקרי. "ביבי מחלק את ירושלים", לימדה אותנו סימה קדמון ב"ידיעות" של יום שישי. כעת, יום ב, ב"ידיעות אחרונות" מודיעים לנו שירושלים כבר מחולקת. הטענה שההחלטה להקשות על המעבר בין חלקי הבירה היא החלטה אומללה אינה המצאה של "ידיעות אחרונות" והדיווח עליה אינו מונופול של העיתון. גם פרשנים פוליטיים אחרים הידהדו אותה בטורי יום שישי שלהם (ב"הארץ" יוסי ורטר אף בירך על חלוקת העיר) – מן הסתם אחרי ששמעו אותה אצל אותו מתדרך (היום ב"ידיעות אחרונות" מסגיר אותו אליאור לוי, כשהוא מצטט את דף המסרים של המחנה הציוני ולפיו "נתניהו חילק היום את ירושלים"). "ידיעות אחרונות" גם אינו היחיד שמדווח על כך היום. ב"הארץ" נכתב בכותרת על השער: "חומה מוקמת בגבל-מוכאבר; עיריית ירושלים דנה בהפרדת חלקי העיר". ב"מעריב" נכתב בשער על "חומות ירושלים", על המשטרה שהציבה בטונדות ועל התנגדות האופוזיציה בעיריית ירושלים. "נראה ששני הגופים [המשטרה והעירייה] לא הבינו את המשמעות הסמלית של הצבת חומת הפרדה בין שתי שכונות ירושלמיות", כותבים ניר חסון וברק רביד ב"הארץ". "אמנם כבר היום חוצצת גדר ההפרדה בין שכונות ירושלמיות, אבל במקרה הזה אין מדובר על שכונות פלסטיניות משני הצדדים, כפי שקיים היום, אלא בין שכונה יהודית לפלסטינית, בתוך שטח ירושלים. המסר שהחומה הזו משדרת הוא שחלוקת העיר קרובה מתמיד, או לכל הפחות אפשרית". מה בכל זאת ההבדל? שב"ידיעות אחרונות" מעניקים למהלך את ההבלטה הגדולה ביותר, עם התיאור הנחרץ ביותר ("ירושלים מחולקת"), ועם תיעוד ויזואלי מתעתע, וגם קושרים אליו לא את עיריית ירושלים ומשטרת ישראל (כמו בעיתונים האחרים), אלא את נתניהו. "שרים זעמו בקבינט: זה יוצר רושם שמחלקים את הבירה. בתגובה, נתניהו הורה לעצור את הפרויקט", נכתב בכותרת המשנה על השער. כל אחד מהדגשים האלה היה יכול להיראות מקרי (השרים הרי זעמו בקבינט, לא?), אבל לא כולם יחדיו, כשהם באים על רקע המגמה המתמשכת ב"ידיעות אחרונות" לנצל כל התרחשות כדי לתקוף את ראש הממשלה. ואם ההחלטה העריכתית של "ידיעות אחרונות" עדיין היתה יכולה ליהנות מאיזו חזקת ספק מפוקפקת, בא "ישראל היום" ומוכיח שהטיפול המוגבר של "ידיעות אחרונות" ב"חלוקת ירושלים" הוא אך ורק ספין; כששני העיתונים המושחתים במדינה מגישים שתי גרסאות הפוכות לאותו דיווח, אפשר להיות בטוחים שמדובר בניסיון לסמא את עיניהם של הקוראים. כך בשער החינמון שנוסד כדי לקדם את בנימין נתניהו לא מקדישים היום אף כותרת לירושלים, לחומה שבלבה או לבטונדות בגבל-מוכאבר. במעלה עמוד השער, בשורת ההפניות הזערוריות שליד הלוגו, נכתב כך (בהיפוך קומי מושלם לדגשים של "ידיעות אחרונות"): "ירושלים: המשטרה החלה להציב מחסומי בטון זמניים בארמון-הנציב". מחלוקת? ביקורת? לא בבית-ספרנו. גם בכותרת הידיעה עצמה מודגש כי מדובר בצעד של המשטרה, וכותרת המשנה מגישה מידע פנים, שלא לומר סקופ: "גורם מדיני: הצבת המחסום – לא החלטה מדינית". "כך מיסמסה המדינה הבאת אלפי עובדי בניין מאוקראינה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט". "רגע לפני הניסיון להעביר את מתווה הגז – שטייניץ יצא לארה"ב בניסיון להרגיע את חברת נובל-אנרגי", נכתב בכותרת דיווח של ליאור גוטמן ב"כלכליסט". גוטמן מציין כי שטייניץ ינאם בכנס של הקונסוליה, כשהנציג הישראלי היחיד לצדו יהיה מחברת דלק (שותפתה של נובל). הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2, אודי סגל, צייץ על אדם אחר שאיתו בילה שר האנרגיה: שלדון אדלסון, מי ששלח בזמנו מכתב לנתניהו (שעימו יש לו היכרות מסוימת) כדי לקדם את ענייניהן של חברות הגז. הבילוי תועד גם בעיתונו של אדלסון: תמונתו של הגביר מתנוססת בלב ידיעה ב"ישראל היום" על כנס "הקואליציה הישראלית-אמריקנית", הגוף שהזמין את סגל ועיתונאים רבים אחרים לוושינגטון, ושממומן ביד נדיבה על-ידי אותו אדלסון. הציטוט המשמש כותרת לידיעה, "ההסתה של אבו-מאזן – כמו התעמולה הנאצית", שייך לאותו שטייניץ, אורח אחר בכנס. "הדחתה המתוכננת של יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, הוסרה מהצעת חוק ההסדרים – חרף החלטת הממשלה לפני חודשיים", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר". רשות השידור. "רשות השידור עצרה את הפקתן של חמש סדרות מקור", מדווח איתי שטרן ב"גלריה" של "הארץ". הסיבה: משרד האוצר לא העביר את התקציב הנדרש. קולנוע. "ייתכן מאוד שסוף-השבוע האחרון ייכנס לדפי ההיסטוריה כיום שבו מהפכת הסטרימינג ניצחה סופית את דרכי ההפצה המסורתיות", כותבת נטע אלכסנדר ב"גלריה. "Beasts of No Nation [...] הפיצר העלילתי הראשון בהפקת נטפליקס, עלה בשישי האחרון לאקרנים במספר מצומצם של בתי קולנוע בארה"ב ושוחרר במקביל לרשת על-ידי ענקית הסטרימינג". הבנקים. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מגיש רועי ברגמן על פני עמוד שלם כתבה שכל כולה פרטיהן של הצעות שונות להלוואות לסטודנטים מהבנקים השונים. צבועים. ב"ידיעות אחרונות" חזרו לפרסם את ספרי הצביעה שלהם באופן המסורתי: באמצעות מודעות, ולא באמצעות ניצול ציני של הרגש הלאומי של קוראיהם. לעיתון לא מצורף היום ציור של דגל ישראל המבקש כי תצבעו אותו כהוקרה לחיילים, אלא מודעה לסדרת ספרי "חוויית הצביעה המושלמת" ("המנויים נהנים מטרנד הצביעה העולמי!").

בזמן שמדינה שלמה מתנהלת עם תקציב המשכי, ביקשה שרת התחבורה לאשר לה השתתפות בסדנה להופעה מול מצלמה - כך נודע ל"שקוף" • הנימוק לבקשה: "עומסי תנועה, תלונות על השירות במשרדי הרישוי, עומסים בנמלים ועוד", שהעלו את המשרד לכותרות בהקשרים שליליים

בזמן שבישראל אין תקציב, ורפורמות רבות תקועות כבר שנים, לרשות השרים עומדת דרך עוקפת להשיג מימון לפעולות החשובות בעיניהם. כך עולה מבקשת שרת התחבורה מירי רגב להקצאת תקציב חריג, גם אם לא גדול. לנגד עיניה של רגב עומדת בעיה שלא יכולה לחכות ולו רגע אחד נוסף: כותרות שליליות. ל"שקוף" נודע כי רגב פנתה יום אחרי תחילת מבצע "שומר החומות" לוועדת החריגים בבקשה לתקצב סדנה אישית להופעה מול מצלמה. במשרד התחבורה מודעים לשלל המחדלים בתחומים שבאחריות המשרד, כפי שמשתקף מבקשתה של רגב לוועדת הפטור. "עומסי תנועה בכבישים, עומסים ותלונות רבות על השירות במשרדי הרישוי, עומסים בנמלים ועוד", כל אלו, לפי הבקשה, העלו לאחרונה את משרדה של רגב לכותרות שליליות. אך הפתרון שבחרה השרה, כאמור, מוזר במיוחד: סדנה להופעה מול מצלמה. ביקשה, וקיבלה. בוועדת החריגים אישרו להקצות 5,700 שקלים עבור ארבעה מפגשים. "קיימת חשיבות רבה להעברת המסרים לציבור הרחב בצורה מדויקת ומשכנעת ולחיזוק אמון הציבור במערכת ובמשרד התחבורה", נכתב עוד בבקשה של רגב. "עמידה מול מצלמה והעברת המסרים הנוגעים עם מדיניות המשרד מחייבים מיומנויות מיוחדות שאותן ניתן ללמוד באמצעות סדנה מקצועית שאותה מעבירה לשכת הפרסום הממשלתית". ישראל מתנהלת כיום עם תקציב המשכי, ולכן רק בקשות דחופות וחיוניות לתקציב מיוחד – זוכות לאישור. על הרקע הזה גורמים ממשלתיים מתחו ביקורת על ה"פתרון" של רגב למחדלים. כיצד מה שמוגדר כצורך חיוני ודחוף הוא דווקא סדנא לרגב בזמן שהמשרדים ברובם משותקים, תהו הגורמים והזכירו שמדובר בשרה ותיקה שאף כיהנה כדוברת צה"ל. אוהו. חתיכת עימות בין השרה מירי רגב לאיל ברקוביץ׳ בתוכנית היום: ״כל עוד לא תתנצל בפני הליכודניקים לעולם לא תהיה מאמן נבחרת. יא חתיכת סטייק. איפה גנץ המשיח שלך?״ pic.twitter.com/taKfES82OC במשרדי הממשלה, ובמיוחד במשרד התחבורה – שלל שירותים כיום לא מתוקצבים כיאות: ההתמודדות עם הפקקים, תחבורה ציבורית לקויה, ואזרחים שמחכים חודשים לרישיון נהיגה. היום, לדוגמה, צומצמו קווי התחבורה הציבורית בעקבות הוראה של המשרד. זה קורה חרף התגברות הפקקים בכבישים וביטול קווי הרכבת. חשוב לומר: אין פסול בכך ששרים ונבחרי ציבור יסגלו לעצמם כישורים תקשורתיים, להיפך, מדובר במיומנות חשובה. אך יש טעם לפגם בכך שמי שכיהנה בעבר כדוברת צה"ל ואמורה להיות בעלת כישורים כאלה, תבקש תקציב אישי בעיתוי הנוכחי. אין כיום תקציב מדינה ולפי הוראות האוצר, "על המשרדים למיין בקפדנות רבה את הוצאותיהם ההכרחיות והמותרות על פי החוק. ועדת חריגים מאשרת רק פרויקטים חיוניים ביותר". כך למשל, בחודשים האחרונים דנים בוועדות בבקשה של שר האוצר ישראל כ"ץ לתקצב מיזם תחבורתי עתיר כשלים באשדוד. מרגב ומשרדי האוצר והתחבורה – לא נמסרה תגובה.

"ישראל היום" מקבל את גרסת צה"ל כפשוטה | "מעריב" מודה לבורא עולם | ו"ידיעות אחרונות" דואג לתיירים הישראלים בתאילנד

כותרות הבוקר והעמודים הראשונים בכל העיתונים מוקדשים להסלמה בחזית הדרומית של מדינת ישראל, מול רצועת עזה. "מתקפה" היא המלה היחידה שנכללת בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמקדיש את כל שערו, למעט רצועה דקיקה בתחתית, להסלמה בדרום. גופן הכותרת שמן, אדום, "שרוט". הכותרת מודפסת מעט על העוקם, נתונה במסגרת אדומה ועל רקע שחור, כמו דם שניגר לאטו בחשכה. מעל הכותרת תצלום של גדי קבלו. הכיתוב, שקורא "אשדוד, זמן קצר לאחר הירי אמש", הוא סיפור מסגרת, לא יותר. בתצלום רואים גבר מחזיק ילדה מבוהלת ובוכייה על ידו האחת, בידו האחרת חופן ראשו של ילד אומלל ומצמיד אותו חזק אליו. ההבעה על פני הגבר שבמרכז התצלום משדרת בעיקר חוסר אונים. כותרת הגג מספקת מידע: "הרוג מירי גראד על אשקלון". זהו שער טבלואידי קלאסי. רובו ככולו מעורר רגש. במקרה הזה – פאניקה (עם ניחוח רצון לנקמה). השערים בעיתונים האחרים פחות דרמטיים. נסיונו של "מעריב" לפזול אל שוק עיתוני האיכות מותיר את "ידיעות אחרונות" כמעט בודד במערכה על תואר השער הדרמטי. "ישראל היום" תמיד היה מאופק יותר בעיצוב השערים (אם כי לא מחוכם יותר), ו"הארץ" הוא כמובן יצור תקשורתי ממין שונה לחלוטין. לפתע נראה השער של "ידיעות אחרונות" לא כמושא לחיקוי, אלא כמוצר מעידן אחר, לא רלבנטי. זו טעות, כמובן. ב"ידיעות אחרונות" יודעים לעצב שערים מעולים של טבלואידים כפי שב"הארץ" אמונים על מלאכת עיצוב שערי עיתון אליטיסטי. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית מבשרת כי "הדרום תחת אש". התצלום המרכזי בשער [יוסי זליגר] מתמקד במכוניות שנשרפו באשדוד כתוצאה מפגיעת רקטת גראד. המכוניות צולמו לאחר שהאש כובתה. "מתקפת רקטות בדרום: אב ל-4 נהרג באשקלון", קוראת הכותרת הראשית של "מעריב", מעל תצלום של מכוניות בוערות [אריק זורנו] ותצלום נוסף [אדי ישראל] שבו נראה רכבו של ההרוג, משה עמי, בן 56. הכותרת הראשית ב"הארץ" מוקדשת, כרגיל, למידע: "הרוג ו-4 פצועים במטח טילים על הדרום".מ תחתיה תצלום [אליהו הרשקוביץ] של אדם בקסדה על רקע מכונית עולה באש. כותרות המשנה של רוב העיתונים מבהירות כי הירי מעזה בוצע לאחר פעולת התנקשות של כוחות צה"ל. "בעקבות חיסול בכיר בגיהאד-האסלאמי", נפתחת כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות"; "צה"ל חיסל חוליה של הגיהאד-האסלאמי שעמדה לשגר רקטה, ובתגובה נורו כ-30 גראדים ופצמ"רים לעבר השפלה ועוטף עזה", נכתב בפתח כותרת המשנה של "ישראל היום"; "לפני המתקפה הרג צה"ל את ראש מערך ייצור הרקטות של הגיהאד-האסלאמי", נכתב בלב כותרת המשנה של "הארץ". ב"מעריב" הנוסח שונה: כותרת המשנה מדווחת ראשית לכל על הירי מעזה לישראל, ובסיומה מצוין כי "צה"ל הרג עשרה פעילים בגיהאד-האסלאמי". בכפולה הפותחת של "מעריב" מסכמים רונן דמארי, אבי אשכנזי, אחיקם משה דוד, עמית כהן, שמעון איפרגן ואורי בינדר את אירועי אתמול בדרום. כאן הדיווח דווקא נפתח בחיסול חוליית הגיהאד-האסלאמי בעזה (חמישה פעילים נהרגו) ובהודעת הארגון כי הנקמה בוא תבוא. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" הכרונולוגיה אחרת. "ההסלמה הנוכחית, שאותה החל הגיהאד-האסלאמי כששיגר טיל גראד לעבר אזור באר-טוביה ברביעי שעבר, החריפה והפכה למתקפה כוללת על הדרום במהלך סוף-השבוע", נכתב בידיעה מאת מתן צורי ומאיר תורגמן. מיד בהמשך מופיע תיאור מפורט של הפגיעה בישראל, ואף מלה על פעולת צה"ל. בעמ 4 מדווחים יוסי יהושוע, אודי עציון, איתמר אייכנר ורוני שקד על כשלונה של מערכת כיפת-ברזל לסכל את הפגיעות בישראל. תחת כותרת הביניים "חיסול הבכירים הבעיר את השטח" מוזכרת פעולת צה"ל אתמול בצהריים, שגרמה למות חמישה "מפקדים" בגיהאד-האסלאמי ופציעת יותר מעשרה "פלסטינים". כמו כן מדווח כי בצה"ל טענו שפעולת ההתנקשות בצהריים פגעה באחראים לשיגור הרקטה ביום רביעי שעבר, "אולם בגיהאד-האסלאמי טענו כי הירי בשבוע שעבר בוצע בכלל על-ידי חוליה מעזה, שאין לה קשר למפקדים שחוסלו ברפיח". לצד הידיעה מספק רוני שקד טור פרשנות מאיר עיניים, שבו הוא מסביר כך: א. הירי בשבוע שעבר מעזה לישראל לא היה מקרי, הוא חל ביום השנה לחיסול מייסד תנועת הגיהאד-האסלאמי פתחי שקאקי. ב. ההסלמה אתמול אינה קשורה לירי הגראד בשבוע שעבר. לצה"ל "נקרתה הזדמנות" לחסל כמה מראשי הגיהאד-האסלאמי, והוא ניצל אותה. שקד מתאר את מטרת תקיפת צה"ל כמפגש של הנהגת התנועה, לא כחוליה של משגרי רקטות שעמדה לתקוף את ישראל. ב"הארץ" מדווחים אנשיל פפר, יניר יגנה ואבי יששכרוף כי אתמול בשעת צהריים מוקדמת תקף חיל האוויר חוליית משגרים בעזה ("בצה"ל הדגישו שמדובר היה בתקיפה מניעתית, כי חברי החוליה נערכו לשיגור נוסף לשטח ישראל") וכי "בעקבות תקיפת חיל האוויר, נורו אמש כ-30 רקטות גראד, רקטת קסאם אחת ועוד כמה פצצות מרגמה ליישובי הדרום". מהסיקור ב"ישראל היום" קשה יחסית להבין את סדר האירועים. בכפולה הפותחת, כמו ב"ידיעות אחרונות", מדווח רק על הפגיעות בישראל. בראש עמ 5 של "ישראל היום" מופיעה הכותרת "בעקבות הגראדים: צה"ל תקף בעזה". בגוף הידיעה מאת לילך שובל, שלמה צזנה ודניאל סיריוטי נכתב כי "הירי המתחדש מכיוון עזה גרר אתמול כמה תקיפות ישראליות, שבמהלכן נהרגו ככל הנראה עשרה בני-אדם". מיד בהמשך נכתב על תקיפת חיל האוויר בעזה. האם היא בוצעה אחרי שהתחדש הירי מעזה? לפני? האם הכוונה בירי המתחדש לרקטה ששוגרה ביום רביעי שעבר או לרקטות הרבות ששוגרו אתמול, קטלו אדם אחד ופצעו כמה אחרים? לא ברור. מה שבטוח הוא שהטענה שהחוליה שחוסלה אתמול בצהריים על-ידי חיל האוויר היתה בדרכה לשיגור נוסף, שב"הארץ" מיוחסת לצה"ל, מופיעה בידיעה של "ישראל היום" כקביעה עובדתית חד-משמעית ("אתמול בשעות הצהריים תקף כלי טיס של חיל האוויר חוליית משגרים בדרום רצועת עזה, שהתכוננה לבצע ירי תלול מסלול"). כמו כן מצוין בידיעה כך: "בירושלים הבהירו כי התגובה הישראלית לירי היא אוטומטית, על-פי המדיניות שקבע רה"מ בנימין נתניהו עם כניסתו לתפקיד". תחת כותרת הביניים "נס בביה"ס באשדוד" מדווח בכפולה הפותחת של "מעריב" על רקטת גראד שפגעה בבית-ספר ריק מאדם. "מדי שבת נערכת באחת הכיתות בבית-הספר תפילה אליה מגיעים כמה עשרות מתפללים – אלא שאתמול חלה גבאי בית-הכנסת, והתפילה בוטלה". גם תלמידים לא היו בבית-הספר, בגלל השבת. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת מאיר תורגמן תחת הכותרת "הפתק שהציל את המתפללים". על-פי דיווחו, לא "נ-נח-נחמן מאומן" נכתב על הפתק, גם לא "יש אלוהים", אלא "מתפללים יקרים, בית-הכנסת סגור עד להודעה חדשה". מדובר, כמובן, באותו בית-כנסת/בית-ספר באשדוד, שנסגר בשל מחלת הגבאי. "הכל נהרס. רק ספרי התורה נותרו שלמים. זה נס משמים", מצוטט מתפלל עלום שם בידיעה. בעמ 6 של "מעריב" מדווח על עוד כמה וכמה נסים ונפלאות. אבי אשכנזי, רונן דמארי וליטל גרוסמן כותבים כי "נכון לאמש בחצות, עבור רבים מהם [תושבי הדרום] התוצאות היו נס גדול". לפי הדיווח, "נס כזה קרה למשפחה מאשדוד", שננעלה בביתה וכמעט נחנקה מעשן מכונית שעלתה באש – עד שלבסוף חולצה. "נס כזה קרה ליוסף עזריאל, בן 87, שנוהג מדי ערב לשבת שעות במרפסת דירתו בקומה הראשונה בבניין בן שמונה הקומות באשדוד, לעשן סיגריה אחרי סיגריה ולהשקיף על העוברים ברחוב", נכתב. "בא לי לאכול רימון", מגלה עזריאל את הסיבה לעזיבתו את המרפסת בדיוק בשעה שבה נפל טיל סמוך אליה. "נס דומה אירע גם למזל ושלושת ילדיה הקטנים", נכתב. האשה וילדיה יצאו מרכבם בשעת אזעקה ותפסו מחסה. טיל פגע במגרש החניה שבו היתה המכונית. אמנם, "פחות מזל [ודוק: פחות מזל ולא פחות השגחה אלוהית] היה לחיים אהרון מגן יבנה". על-פי הדיווח, אהרון נכנס לרכבו רגע לפני שפגע ברכב טיל. מובן שגם להרוג הישראלי אתמול, משה עמי, לא היה מזל ולא אירע נס. על-פי הדיווחים הבוקר, הוא נפגע מרסיסים ומת כעבור זמן מפצעיו. רונן דמארי מדווח ב"מעריב" שבת-זוגו התקשרה אליו מיד לאחר הנפילה והספיקה לשמוע ממנו את המלים: "אני פצוע". ההתעקשות של "מעריב" לדווח מפי כתביו על מעשי נסים ילדותית ומדאיגה. תקשורת חילונית אמורה לדווח על עובדות ולא לספק לעובדות פרשנות אמונית. העיקרון נכון כפליים לכלי תקשורת המבקש להניח את דעתם של מחזיקי האג"ח שלו בהבטחה כי בשנה הקרובה ימצב את עצמו כ"איכותי". "בעבר, סבבים כאלה דעכו בתוך פחות משבוע. ההמשך תלוי בעיקר בהיקף האבידות. אם יהיו הרוגים ישראלים בהפגזות, תוחרף התגובה הצבאית", כותבים ב"הארץ" עמוס הראל ואבי יששכרוף. ב"ישראל היום" ממליץ האלוף (מיל) עוזי דיין "להשתלט על שטחים ברצועת עזה ולכונן בהם אזורי ביטחון", שירחיקו את האיום הרקטי והטילי ויקלו על היירוט. לדעתו, "אין לשוש אלי כיבוש עזה", אולם אם בכל זאת "התפתחות המערכה תוביל למבצע רחב", יש לוודא כי הפעם ימוטט שלטון חמאס, "שאינו חלק מהפתרון, אלא הבעיה עצמה". ב"מעריב" מעריך האלוף (מיל) ישראל זיו כי "לממשלת נתניהו ולצה"ל אין עוד מרחב תמרון רב בנטייה להימנע מפעולה התקפית מעמיקה ברצועה". לדבריו, "גם אם לא תוכרע כעת, הרי שתידרש להכרעה בקרוב, ויפה שעה אחת קודם". "בוא נחרב להם את ההפגנה", אומר משגר רקטות אחד לחברו בקריקטורה של "הארץ" הבוקר [ערן וולקובסקי]. "ההסלמה המחודשת בדרום לא נועדה לשבש את חזרתה של המחאה החברתית", מבהירים הראל ויששכרוף בעמודי החדשות של העיתון. "ספק רב אם פעילי הגיהאד-האסלאמי, ששיגרו ביום רביעי בלילה רקטת גראד לאזור אשדוד, כללו בשיקוליהם את ההפגנה בכיכר רבין במוצאי שבת. גם אנשי השב"כ, שהמליצו על הפגיעה בחוליית הגיהאד אתמול בצהריים, לא התעניינו כנראה בתוכניות של דפני ליף". 25-20 אלף איש הפגינו אתמול בכיכר רבין למען צדק חברתי, על-פי דיווחי הבוקר בעיתונים. "הארץ" מעניק את הסיקור הנרחב והבולט ביותר להפגנה. "ההמונים שבו אתמול לכיכר העיר, אבל הרוח כבר לא היתה אותה הרוח", קובע גדעון לוי. "הזעם היוקד וההתלהבות הסוחפת שאיפיינו את הפגנות הקיץ, שונות כל-כך מכל עצרות הכיכר המסורתיות, שככו כלא היו. [...] בנימין נתניהו והטייקונים יכולים לנוח בלא דאגה: ממחאה כזאת, כפי שנראתה אמש בכיכר, לא צומחות מהפכות". כיתוב התצלום הנלווה לידיעה ב"הארץ" מבהיר כי "המארגנים והמשתתפים שבו והדגישו כי זו מחאה של כל העם". רותם סלע, שמספק טור פרשני קצר לידיעה על ההפגנה ב"מעריב", חולק על קביעה זו. "רוב הישראלים אולי אוהבים להתלונן, אבל לא פחות מכך אוהבים את המדינה שהם חיים בה, ולא מבקשים להידמות לקובה או ונצואלה של צאבס", הוא מסביר. "מחאה כן, מהפכה לא, זעקו אתמול ה-99.5 אחוז שישבו בבית או סתם המשיכו בחייהם". שי גולדן קורא באותו עיתון למנהיגי המחאה להצטרף לפוליטיקה. "למרות ההספדים שעוד יישמעו, לא זו בלבד שתנועת המחאה שנולדה בישראל ב-14 ביולי לא מתה, אלא שימיה הגדולים עוד לפניה", טוען אשר שכטר ב"דה-מרקר". "[...] המחאה לא מתה פשוט משום שהמציאות שהולידה אותה לא זו בלבד שלא השתנתה, אלא שהיא צפויה להחריף בשנים הקרובות". "אז מפציצים?", שאול אהוד ברק בקריקטורה של יותם פישביין ב"ידיעות אחרונות". שר הביטחון עומד מול מפת איראן, לצדו ראש הממשלה שמשיב לו: "נחכה לראות אם המחאה החדשה של דפני צוברת תאוצה". עמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" אינם משאירים מקום ליד המקרה. אחרי מאמר מובלט של נחום ברנע ביום שישי האחרון, ממשיך הקמפיין של העיתון נגד הפצצת מתקני הגרעין האיראניים (עוזי בנזימן כתב על משמעות הפרסומים אתמול, באתר זה). כל עמוד השער של "ידיעות אחרונות" מוקדש לירי בדרום, למעט רצועה דקיקה בתחתית שמפנה למאמר מאת דניאל פרידמן תחת הכותרת: "למה אסור לישראל לתקוף באיראן". הכפולה השלישית בעיתון מוקדשת כולה לנושא. רונן ברגמן משרטט את אימי "היום שאחרי". לפי הערכתו, "גם מתקפה מוצלחת תוכל לעכב את הפרויקט בשלוש עד ארבע שנים. זה הכל". המתקפה עשויה ללכד את השורות באיראן, לספק תירוץ למנהיגיה לסלק את הפקחים של האו"ם מארצה ולהביא לשיגור טילים על ישראל מאיראן ומלבנון. ברגמן מזכיר גם את הערכת מאיר דגן, ולפיה במקרה כזה יצטרפו גם הסורים להתקפה. "אסור לישראל בשום פנים לבצע תקיפה גלויה באיראן", מבהיר פרידמן ברשימתו. "הנושא מסובך והסכנות הן כה גדולות, שישראל אינה יכולה ליטול אותן על עצמה". הוא מתאר תסריט דומה למדי לזה שמתאר ברגמן. במדור הדעות של העיתון מצטרף איתן הבר למתריעים מפני מתקפה על איראן. ב"הארץ" קורא אמיר אורן לנשיא המדינה שמעון פרס לצאת נחרצות נגד התוכנית לתקוף את איראן. מאמר אחר בעמוד הדעות של "הארץ" מוקדש לקמפיין הפרטי של העיתון נגד התוכנית למנות את השופט נעם סולברג לבית-המשפט העליון. "תושב אלון-שבות, שכמעט שליש מאדמותיה הן אדמות פלסטיניות פרטיות, שנעשקו לאור היום ובמחשך, ספק בהונאה, ספק בכוח – לא יכול לכהן כשופט במדינת חוק", טוען גדעון לוי. ברוב העיתונים מדווח על השטפונות שפוגעים בימים אלה בתאילנד. "עד כה נהרגו מאות", מובהר בכותרת לידיעה מאת רויטרס שמתפרסמת במדור חדשות החוץ של "הארץ". בגוף הידיעה מצוין כי השטפונות הם הקשים ביותר שפקדו את המדינה ב-60 השנים האחרונות. 381 הרוגים, הרס רבע מיבול האורז, החרבת פארקים תעשייתיים שלמים, עלייה חדה במחירי המזון, התנפלות על כספומטים, תנינים ברחו מחוות והגיעו לרחובות הערים. ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה מאת אלי לאון ושלמה צזנה תחת הכותרת: "כ־380 הרוגים בשטפונות בתאילנד". הידיעה נפתחת בדיווח כי "משרד החוץ הישראלי שיגר מטוס סיוע ובו ציוד חילוץ והצלה לתאילנד". בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות" מדווחים רן עזר ואיתמר אייכנר על הנעשה במדינה המוצפת. תחת הכותרת ההיתולית "משהו רטוב בממלכת תאילנד" מופיעה כותרת משנה שמוקדשת לא לנפגעים בנפש, אלא לנפגעים בכיף: "השטפונות הגיעו לבנגקוק והציפו את אתרי השופינג האהובים על הישראלים". ייתכן כי השילוב בין אתנוצנטריות קיצונית להאדרת תרבות הקניות מעולם לא היה כה דוחה. בדיווח עצמו מוזכר כי כ-400 בני-אדם מתו בשטפונות הקשים ועשרות אלפים פונו מבתיהם. יחד עם זאת, חלק נכבד יותר בידיעה מוקדש למצוקת התיירים הישראלים במדינה. "בבנגקוק נמצאים כרגע מאות תיירים ישראלים", נכתב. "בשל השטפונות, אין ביכולתם לבקר בכמה ממוקדי התיירות המרכזיים, כמו שוק סוף-השבוע צאטוצק. היום ומחר צפויים המים להציף אזורי שופינג נוספים שחביבים על הישראלים, כמו רובע הקאוסאן". יהונתן ליס מכין את קוראי "הארץ" למושב החורף של הכנסת, שייפתח מחר. "מושב חורף של חקיקה גזענית מול חברתית" היא הכותרת לדיווחו. בין הצעות החוק שמונה ליס תחת הכותרת "חוקי נאמנות-אזרחות": הצעות להעדפה ליוצאי צבא ושירות לאומי בקבלה לשירות המדינה, תיקון חוק האזרחות שיחייב הצהרת אמונים למדינה "כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה" כתנאי לקבלת אזרחות, והצעה להעניק שיקול דעת לשר הפנים לשלול אזרחות מאדם שפועל נגד העם היהודי או מדינת ישראל. ב"מעריב" מדווח אריק בנדר על יוזמה חדשה של ח"כ מיכאל בן-ארי: "הצעת חוק שתתנה את השתתפותם של בני מיעוטים בנבחרות ישראל בכך שילמדו וישירו את מלות ההמנון הלאומי התקווה, ואף יחתמו על הצהרת נאמנות למדינת ישראל". בכל העיתונים מדווח כי הבוקר ייגזר דינה של ענת קם, שהדליפה אלפי מסמכים צה"ליים לכתב "הארץ" אורי בלאו. בינתיים מדווח כי העונש יעמוד על 4.5 שנות מאסר. גקי חורי מדווח ב"הארץ" על המצב העגום של אום אל-פחם ומזכיר, בין היתר, כי ביום שלישי האחרון נרצחו בעיר אב ושני בניו, אך האירוע כמעט שלא סוקר (בעיתונות בעברית). צח יוקד כותב בהרחבה יחסית במוסף "עסקים" של "מעריב" על שיקומו הפיננסי של "הניו-יורק טיימס" ומנסה להסביר כיצד הצליח העיתון, שעד לאחרונה היו מי שצפו את קריסתו, לסיים את הרבעון השלישי השנה ברווח של 15.7 מיליון דולר. במדור חדשות החוץ של "מעריב" מדווח דורון בר-גיל כי רומן אברמוביץ יעיד מחר במשפט שמנהל נגדו בוריס ברזובסקי. לא מצוין כי שלשום העיד במשפט ליאוניד נבזלין, מבעלי "הארץ". ב"הארץ" כותב מבקר הטלוויזיה מורן שריר על רגע אחד בתוכנית "פגוש את העיתונות" שבו נפלו מסכות המשתתפים והאמת ביצבצה. היום אמורה היתה לפוג האמנה שעליה חתמו רוב כלי התקשורת המרכזיים בישראל, שבמסגרתה התחייבו להגביל את סיקור גלעד שליט. ב"ישראל היום" מדווחים ערן סויסה, דניאל סיריוטי ושלמה צזנה כי כלי התקשורת החתומים הסכימו להאריך בשבוע את האמנה. בכותרת המשנה לידיעה מובלט כי "עיתון הארץ סירב לחתום". ב"הארץ", המשוחרר מכבלי האמנה ושפירסם בשבוע שעבר תצלום בלעדי של גלעד שליט ואביו בחוף הים, לא מתפרסם הבוקר תצלום נוסף של החייל הישראלי. בשער האחורי של "ידיעות אחרונות", המחויב לאמנה, מתפרסם הבוקר תצלום [זהר שחר] שבו נראים שלושה "סקרנים" מציצים מבעד לשיחים אל עבר בית משפחת שליט.

בארגון סירבו להצעת התמיכה ומוסרים: אם מאסק רוצה לתמוך בחופש הביטוי, שיתחיל בניקוי הפלטפורמה שלו מחדשות כזב

הארגון הבינלאומי "עיתונאים ללא גבולות" (RSF) פירסם הודעה בה הוא מבהיר כי הוא מתנגד לשימוש שמנסה לעשות בו מאסק, המולטי-מיליארדר האקסצנטרי, על מנת להלבין את תמיכתו בהפצת נאציזם, אנטישמיות, גזענות והסתה לטרור. אילון מאסק, הבעלים של חברות טסלה וספייס-איקס ומי שבעזרת סובסידיות ממשלתיות הפך לאחד האנשים העשירים העולם, רכש את טוויטר לפני כשנה, חיבל אנושות במנגוני הבקרה והפיקוח בחברה, החזיר חשבונות חסומים של ניאו-נאצים, קונספיטורים וסוכני תעמולה רוסים, סיניים ואיראנים, והפך את הרשת החברתית למי שהיא כנראה הפלטפורמה המובילה בעולם כיום להפצת שנאה, גזענות וחדשות כזב. בעוד מאסק מתרץ את פעולותיו באידיאולוגיה של חופש ביטוי קיצוני, חלה במקביל בטוויטר נסיקה בהיענות לבקשות צנזורה של ממשלות ומשטרים ברחבי העולם. למעשה, לפי "פורבס", תחת מאסק טוויטר נענתה כמעט לכל בקשה ממשלתית לצנזורה שנשלחה אליה. הנאציזציה של טוויטר הבריחה מפרסמים וחתכה כשני-שליש משוויה של טוויטר (שמאסק שינה את שמה ל-X), ובחברה מנסים לעצור את הדימום. מאחר שמאסק מונע, ככל הנראה, פעולה של ממש שתשנה את המציאות בחברה, בטוויטר מתרכזים בפעולות תדמית ויחסי ציבור. כך פירסמו בשבוע שעבר בחשבון רשמי של X ציוץ שנועד להדגיש את הקשר של החברה, כביכול, עם ארגון המגן על עיתונאים ברחבי העולם: "פלטפורמת X חוגגת בכל הכוח את העקרונות החיוניים של חופש הביטוי וביטחון הקהילה", נכתב בציוץ, שהמשיך והצהיר כי "בעולם בו ערכים אלה מאותגרים תדיר" טוויטר גאה לתמוך בארגונים המקדמים ערכים כאלה, שאחד מהם הוא "עיתונאים ללא גבולות". לינדה יאקארינו, מנכ"לית טוויטר, ציטטה את הציוץ והוסיפה: "אנחנו נרגשים להאיר זרקור על הארגונים יוצאי הדופן ברחבי העולם שעושים שינוי משמעותי באמצעות עבודתם החיונית". אלא שב"עיתונאים ללא גבולות" מיהרו להגיב בהצהרה נגדית: "החברה של אילון מאסק היא גן עדן של דיסאינפורמציה ובשום פנים ואופן אינה בעלת ברית של ארגון המגן על העיתונות", כתבו בארגון לרשת NPR, והוסיפו כי לא קיבלו תרומה כלשהי מטוויטר תחת מאסק. למעשה, הארגון סירב לקבל פרסום חינם שהוצע לו על-ידי טוויטר. אם יאקארינו מעוניינת לתמוך בחופש העיתונות, אמר כריסטוף דלוואר, מזכ"ל RSF, היא יכולה להתחיל בלקרוא את 10 ההמלצות שנשלחו אליה כשקיבלה עליה את תפקיד ניהול החברה תחת מאסק. המלצות כמו החזרת החשבונות המאושרים (שכעת נמכרים לכל דורש), שיקום היחסים עם התקשורת ובניייה מחדש של היכולות בחברה להילחם בדיסאינפורמציה. ב-NPR מציינים כי שתי החברות האחרות שבטוויטר התהדרו בתמיכה בהן לא ענו לפנייה אליהן, אולם אחת מהן, נט-סייף הניו-זילנדית, סגרה את חשבון הטוויטר שלה כבר ביולי, והאחרת, סייבר-הייט, פירסמה לאחרונה דו"ח על אנטישמיות מקוונת לפיו X היא הרשת החברתית המובילה בפרסום תכנים אנטישמיים.

הגעתה של ח"כ שירלי פינטו למליאה לאחר הלידה הראתה שבפועל אין בישראל חופשת לידה לחברות וחברי כנסת • בפרלמנטים ברחבי העולם כבר קיימים פתרונות כמו הצבעה באמצעות נציג, חוק "נורווגי" ייעודי והצבעה מרחוק, וגם התאמה של הפרלמנט להורים צעירים • חברות וחברי כנסת כבר החלו לקדם פתרון גם בישראל

לאורך רוב השבוע הראשון לחייה של כרם פינטו, עסקו כותרות ערוצי החדשות בכך שאמה, חברת הכנסת שירלי פינטו (ימינה), תיאלץ להגיע למליאה ימים ספורים לאחר הלידה. ואכן, בשבוע שעבר הגיעה ח"כ פינטו עם בתה למשכן הכנסת והשתתפה בהצבעות – רק שישה ימים לאחר שילדה. הסיבה הרשמית להגעתה הייתה בקשה של הקואליציה, שנקלעה להצבעה שבה לא היה לה רוב, כשח"כ אביר קארה (ימינה) בחר שלא לתמוך בהצעה על הגבלות קורונה בקניונים. בישראל קיימת הגנה בחוק על נשים הרות שמחייבת את המעסיק לאפשר ליולדת לצאת לחופשת לידה, ואוסרת עליו למנוע ממנה זכות זו או לפטר אותה בשל כך. אך דווקא בכנסת ההגנה הזאת לא קיימת: חברות וחברי כנסת לא יכולים לקחת חופשה מוחלטת מעבודתם לאחר לידה, ויאלצו להגיע לכנסת או לעבוד מרחוק. הפתרון היחיד שקיים היום לחברות כנסת שילדו הוא להתפטר מהכנסת, או להתחנן לרחמי האופוזיציה ולקוות ל"קיזוז": מנגנון שמאפשר לח"כ להיעדר מהצבעה במליאה, כשח"כ מהצד השני נעדר במקביל בהסכמה בין הקואליציה והאופוזיציה. כך מאזן הכוחות בכנסת נשאר זהה ותוצאת ההצבעה לא משתנה. "לחברות כנסת אין חופשת לידה כי אין מנגנון מספיק טוב שמגדיר מה קורה בה. זה לא שהיא יכולה להפסיק להיות נבחרת ציבור", מסבירה עינת פישר לאלו, מנכ"לית שדולת הנשים. "אין ספק שהמצב הקיים עכשיו לא יכול להמשיך. לא יכול להיות שחברת הכנסת שירלי פינטו, או כל נבחרת ציבור אחרת לאחר לידה, צריכה להיות תלויה בחסדי האופוזיציה ולהגיע למצב שהיא מוקפצת למליאה". וזה באמת לא חייב להיות ככה: לפי מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, פרלמנטים אחרים בעולם אימצו פתרונות שמאפשרים לחברות וחברי פרלמנט לאזן בין חופשת לידה וחופשת הורות ובין עשייתם הציבורית. באנגליה ובניו זילנד למשל, חברת פרלמנט בחופשת לידה יכולה להיעזר בנציג שמצביע עבורה בייפוי כוח. ההחלטה לאפשר זאת התקבלה בשנה שעברה לאחר פיילוט שהחל ב-2018, במהלכו השתמשו 30 חברות וחברי פרלמנט בהצבעה באמצעות נציג בזמן חופשת לידה או חופשת הורות. בספרד יש אפשרות הצבעה מרחוק במקרה של הריון, חופשת לידה וחופשת הורות או במקרה של מחלה קשה. אפשרות אחרת, שקיימת בשוודיה, אסטוניה ופורטוגל, היא סוג של "חוק נורווגי" שמאפשר החלפה של חברת פרלמנט בחופשת לידה בנציג אחר מהרשימה. לאחרונה הגישו ח"כ מוסי רז (מרצ) וחברות הכנסת נעמה לזימי ואמילי מואטי (העבודה), הצעת חוק שמבקשת לאפשר החלפה לחופשת לידה והורות על ידי הנציג הבא ברשימה. "לחברת כנסת יולדת מגיע זמן התאוששות והתאקלמות, ולציבור שבחר בה יש זכות להיות מיוצג בזמן זה. ההצעה הזו פותרת את שתי הבעיות", הסביר ח"כ רז. "מן הראוי שהכנסת תהווה דוגמה למשק בתחום ההגנה על נשים צעירות שילדו". ח"כ לזימי הוסיפה: "אם בעבר בקושי היינו רואות במשכן נשים ובטח לא נשים צעירות, הרי שהיום ישנו תהליך מבורך המחייב התאמה והכלה. חברת כנסת שילדה צריכה את האפשרות להקים משפחה ולא לאבד את הקריירה והשליחות הציבורית שלה". פישר לאלו מדגישה שהפתרון חייב להתקבל בזהירות, מבלי לפגוע במעמדן של נשים בכנסת. "צריך לוודא שכל פתרון כזה לא פוגע במעמדן של נשים שיולדות ולא פוגע ביכולת שלהן להשתלב במפלגות שיחששו מההשלכות הפוליטיות". גם הקורונה איפשרה לפרלמנטים בעולם לגלות גמישות בתחום הנוכחות הפיזית בבית הנבחרים. בזמן שבכנסת ישראל לא נמצא פתרון להצבעה מהבית עבור ח"כים שחלו בקורונה או ששהו בבידוד – באסטוניה, אנגליה בלגיה וספרד יכולים נבחרות ונבחרים חולי קורונה להצביע מרחוק, ובארצות הברית התאפשרה הצבעה באמצעות בא-כוח. סוגיה נוספת היא בסיוע להורים טריים מעבר לתקופת חופשת הלידה. "פניתי ליו"ר הכנסת וביקשתי לקדם הקמת מעון לילדי העובדים בכנסת, כדי לאפשר ליותר הורים צעירים לעבוד במשרות שונות בכנסת", סיפרה ל"שקוף" ח"כ ענבר בזק (יש עתיד), שפנתה גם למחלקת המחקר והמידע של הכנסת כדי לחקור את הנושא. "זה פתרון שהוא לא רק לח"כים". הסדר כזה קיים במדינות רבות, ביניהן למשל אנגליה, שוויץ, קנדה וניו זילנד, בהן בית הנבחרים מתאים את עצמו להורים צעירים ביום יום באמצעות פתרונות כמו מסגרות לטיפול בילדים, חדרים יעודיים למשפחות וחדרי הנקה והחתלה. כך או כך, הפתרון שדרוש לחברות כנסת שילדו הוא חלק מבעיה רחבה יותר: מלבד הסכמה בין אופוזיציה וקואליציה, אין פתרון לח"כ שחייב להיעדר מהמשכן מסיבות חשובות נוספות, כמו מחלה או שבעה של אדם קרוב. "אני חושבת שהצבעה על ידי נציג היא הפתרון הטוב ביותר שנותן מענה למגוון מצבים", הוסיפה ח"כ בזק. עם זאת, עינת פישר לאלו מזכירה כי היעדר פתרון לחופשת לידה פוגע בעיקר בנשים וכך גם בכניסה שלהן לפוליטיקה. "היכולת של נשים לא לשלם מחיר על חופשת לידה היא מעבר להתחשבות פרטנית באדם: יש פה משהו הרבה יותר בסיסי כשאנחנו פוגעים בנשים בגלל שהן נשים. כשפוגעים בזכות של אישה לחופשת לידה, פוגעים ביכולת של נשים להשתלב במוקדי קבלת ההחלטות".

"לא השימוש בזכות החסיון הוא המקים את החסיון, אלא הנושא (של יחסי העיתונאי עם מקורותיו), הוא עצמו נושא חסוי, גם בלא שנטען לקיומו של החסיון"

בית משפט מחוזי ירושלים המר 4089/96 המר 4099/96 המר 4100/96 המר 4196/96 המר 4224/96 בפני: כבוד השופט י. עדיאל בעניין התובעים 2-1: 1. חברת הכשרת הישוב בישראל 2. עופר נמרודי התובעים 5-3: 3.מעריב החזקות בע"מ 4. מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ 5. רונאל פישר ע"י ב"כ עוה"ד ד.אבי-יצחק ע"י ב"כ עוה"ד ב.לוינבוק נגד הנתבעים הנתבע 1: 1. רשת שוקן בע"מ הנתבעים 3-2: 2. אילן שחר 3. בירנית גורן ע"י ב"כ עוה"ד ז.ליאונד ע"י ב"כ עוה"ד ש. הורוביץ ושות החלטה 1. זו הינה החלטת הביניים החמישית הניתנת בתיק זה. כקודמותיה, מעוררת אף היא שאלות סבוכות שחלקן טרם נדונו בפסיקה. החסיון העיתונאי 2. הנושא העיקרי השנוי הפעם במחלוקת בין הצדדים הוא החסיון העיתונאי על מקורות המידע ששימשו לנתבעים בהכנת הכתבה (להלן: החסיון). נושא זה כבר נזכר בחלק מהחלטות הביניים הקודמות, אלא ששם הוא נדון בקשר לגילוי זהותם של הנסחטים עליהם נסבה הכתבה (בהנחה שהם עצמם שימשו כמקורות המידע של הנתבעים). לענין זה נקבע כי אין לקבל את הטיעון של החסיון העיתונאי כנימוק למניעת חשיפת זהותם של הנסחטים עצמם (החלטה בהמר 95/495). אולם, אותה החלטה סוייגה בכך ש"אין באמור משום התיחסות לגילוי מקורות מידע במקום בו אין מדובר בנסחטים עצמם ...". הנושא חזר ועלה בהמר 95/21448(ואח), וגם שם לא הוכרעה השאלה, בהקשרה הרחב. למעשה גם עתה אין ב"כ הנתבעים מבקש להעמיד למבחן את שאלת החסיון העיתונאי במלוא היקפה, ואין הוא כופר, לצורך בקשה זו, בתחולתו העקרונית של החסיון בנסיבותיו של מקרה זה. אולם, טענתו של ב"כ התובעים הינה, שבעל זכות החסיון הינו המקור שמסר את המידע לעיתונאי (להלן "המקור") וכי על כן אין החסיון חל במקום בו ויתר עליו המקור. 3. לאור כך, צימצם ב"כ התובעים את בקשותיו בענין זה לשתי אלה: א. זכותו לחקור בנושאי החסיון את אותם העדים-מקורות אשר יסכימו במהלך עדותם להסיר את החסיון. ב. גילוי המסמכים, לרבות קלטות, המכילים את המידע שנמסר לנתבעים על ידי מקורותיהם, ובהם גם מקורות חסויים שלא יסכימו לוותר על החסיון, אם ועד כמה שאין באותם מסמכים או אותו מידע כדי לגלות את זהותם של המקורות. 4. לאור כך מבקש ב"כ התובעים לחקור את עדי הנתבעים בנושאים החסויים, היינו, אם היו מקורות מידע ואם הם מוותרים על החסיון. אם לא יוותרו העדים על החסיון, כי אז אין אין ב"כ התובעים מבקש בשלב זה להעמיד במבחן את השאלה האם ניתן בנסיבות המקרה להסיר את החסיון. מאידך, אם יוותרו העדים (והמדובר באותם עדים שהם גם מקורות) על החסיון, כי אז, טוען ב"כ התובעים, לא יוכלו הנתבעים למנוע את החקירה של אותם מקורות על הנושאים החסויים. ב"כ הנתבעים סבור לעומתו, כי אין להתיר כל שאלה המתייחסת לנושא הנופל בגדר החסיון העיתונאי, בין שהיא מופנית לעדים (העשויים להתגלות בעקבותיה כמקורות), ובין שהיא מופנית לעיתונאי-הנתבע עצמו. לטענת ב"כ הנתבעים, אין להעמיד את המקור, בעומדו על דוכן העדים, במצב בו הוא נדרש להחליט אם לטעון לחסיון או לוותר עליו, כאשר כל תשובה שיתן, גם אם יעמוד על זכותו לחסיון, תסגיר למעשה את זהותו כמקור. 5. לטענת ב"כ התובעים, יש בצמצום המחלוקת כפי שהועמדה על ידו לעיל, כדי לייתר, גם הפעם, את הדיון בשאלה העקרונית של הסרת החסיון, שאלה שאינה אמורה להתעורר, לשיטתו, מקום שהמקור ויתר על החסיון. גישתו של ב"כ הנתבעים שונה. לבד מזה שהוא מתנגד להגבלת היקפו של החסיון גם בהקשר המצומצם שאליו מתייחסת בקשת התובעים, הרי לשיטתו, לא ניתן להשקיף על הנושא רק מזוית הראיה הצרה כפי שמציגים אותה התובעים, והדיון צריך שייערך תוך בחינת סוגיית החסיון העיתונאי על כל היבטיה והשלכותיה, שכן רק כך ניתן יהא ליישם את עקרונות החסיון העיתונאי על הסוגיה שבפנינו. הרלבנטיות 6. [...] המידע שעמד בפני הנתבעים בעת פרסום הכתבה, כמו גם זהות המקורות מהם נשאב אותו מידע, רלבנטיים לדיון משני טעמים:ב ראשית, למידע זה חשיבות רבה להגנת תום הלב, שכן לצורך ביסוסה של הגנה זו על הנתבעים להוכיח כי בעת פרסום הכתבה האמינו בתוכנה. אמונה כזו, אמורה להבחן, בין היתר, אם לא בעיקר, על פי המידע שהיה בפני הנתבעים בעת פרסום הכתבה ועל פי אמינות המקורות שסיפקו להם את המידע [...] מיהו בעל החסיון 7. אין מחלוקת בין הצדדים כי זכות הויתור על החסיון יכול שתקום רק לבעל זכות החסיון. מכאן, שלצורך הנושא שבפנינו, יש להכריע בראשונה בשאלה מי הוא בעל החסיון. לענין זה אני סבור כי בעל החסיון הוא המקור ובידיו נתונה הזכות לוותר על החסיון. להלן יפורטו השיקולים שביסוד מסקנה זו, והאסמכתאות התומכות בה. 8. השיקול המרכזי בנושא זה מושתת על טעמי החסיון. בענין זה עומדים, זה כנגד זה, שני אינטרסים נוגדים: האינטרס האחד, העלול להיפגע מהחסיון, הוא האינטרס של החברה בבירור האמת על ידי בית המשפט. [...] מכאן, שטעמו של החסיון נעוץ בצורך להגן על מקורות המידע מפני חשיפתם. חשיבותו הערכית-חברתית של אינטרס זה כה גדולה, עד כי במקרים מסויימים, יכול שיגבר על האינטרס החברתי שבבירור האמת בבית המשפט. בכל מקרה, קביעת היקפו של החסיון וגבולותיו, צריך שתעשה תוך שמירה על איזון בין שני האינטרסים המתחרים האמורים, מה שמחייב בהכרח להשלים, במקרים רבים עם פגיעה מסויימת באחד, או בשני האינטרסים גם יחד. המסקנה הנובעת מכאן הינה כפולה: ראשית, הדעת נותנת כי בעל החסיון יהא זה שלהגנתו הוא נועד. הואיל והחסיון נועד להגן על המקור, הרי שהזכות לחסיון, כמו גם הזכות לוותר עליו, צריך שתהא בידיו של זה. אחרי ככלות הכל, מה הטעם להגן על מי שאינו חפץ בהגנה? שנית, הסרת החסיון, כאשר היא נעשית בעקבות ויתור המקור על החסיון, אינה אמורה לפגוע בתיפקודה של העיתונות ובאימון שיוכלו לרכוש לה מקורות המידע, שהרי גילוי זהותם מסור, בסופו של דבר, בידם. 9. שיקול נוסף התומך במסקנה דלעיל מושתת על ההשואה בין החסיון העיתונאי לחסיונות אחרים המוכרים בדין. [...] 15. השאלה העולה על רקע זה בענייננו הינה כיצד יוותר העד-המקור על החסיון. הואיל ומדובר בעדי הנתבעים, אין לב"כ התובעים גישה אליהם, ואין הוא יכול לנסות ולהציל מפיהם וויתור (אם אמנם מדובר בעדים שהם גם מקורות), אלא במהלך עדותם. משמעות הדבר היא, כי כאשר יחקרו העדים בעניינים נשוא החסיון, דהיינו, בדבר היותם מקורות ובדבר המידע שמסרו לנתבעים, הם יוכלו לוותר על החסיון ולהשיב על השאלות. ואולם, ב"כ הנתבעים סבור שאין להתיר הצגת שאלות כאלה לעדים, שכן הצגתן תעמיד את העד-המקור תחת לחץ בלתי הוגן ותחייב אותו לבחור בין שתי ברירות, האחת גרועה מחברתה. אם יוותר על החסיון, הרי שבכך תיחשף עובדת היותו מקור. אולם כך גם יקרה אם יעשה שימוש בחסיון ויסרב להעיד שכן, אם אין הוא המקור, מה לו כי יעמוד על קיומו של החסיון? 16. תשובתו של ב"כ התובעים על טיעון זה הינה כי הלכה פסוקה היא כי חסיון מאפשר לבעל הזכות לחסיון (וגם אחרים כלפיהם מופנה החסיון) שלא להשיב על שאלות הנופלות בגדר הנושא החסוי, אך אין הוא מונע את עצם הצגת השאלות. [...] הגעתי לכלל מסקנה כי הצגת שאלות בנושא החסיון לעד-המקור, גם אם נשמרת בידו במובן הפורמאלי האפשרות לסרב להשיב, יש בה משום פגיעה בחסיון, עוד בטרם ויתר עליו העד. לענין זה יש להביא בחשבון כי עצם השימוש בחסיון מוקנה לבעל החסיון, היינו, למקור עצמו. משמע, מלכתחילה אין לעד זכות לעשות שימוש בחסיון אלא אם הוא עצמו הינו המקור (או העיתונאי, אפשרות שאינה באה בחשבון לענייננו). מכאן, שהשימוש בחסיון חושף בהכרח את עובדת היותו של העד מקור. בכל מקרה, ברור על פניו שמי שיסרב לוותר על החסיון ויסרב להשיב על שאלות הנופלות בגדר החסיון, הוא המקור, שכן, אם אינו כזה, מה לו כי יסרב להשיב? במצב דברים כזה, שאלות מסוג זה אינן מתיישבות עם זכות החסיון. הן אמנם מאפשרת לעד לשתוק, אך הן גם קובעות ועל כל פנים, אינן משאירות מקום לספק בדבר משמעות השתיקה, שבה טמונה התשובה לשאלה. [...] במקרה של החסיון העיתונאי, החסיון קיים, ולא רק במישור המושגי, גם בלא שנטען לקיומו. לא השימוש בזכות החסיון הוא המקים את החסיון, אלא הנושא (של יחסי העיתונאי עם מקורותיו), הוא עצמו נושא חסוי, גם בלא שנטען לקיומו של החסיון. מכאן, שהויתור במקרה זה הינו תנאי להסרת החסיון. מי שמבקש להסיר את החשאיות מעל זהות המקור, עליו להוכיח תחילה כי זה ויתר על החסיון ולא ניתן להוכיח זאת תוך כדי פגיעה בחסיון. [...] לאור האמור, אינני מתיר את חקירת העדים בדבר היותם מקורות מידע וכן אינני מתיר הצגת שאלות בדבר נכונותם של העדים לוותר על החסיון. היקף החסיון 21. שאלה נוספת ובעייתית לא פחות, עולה בהקשר להיקפו של החסיון. ליתר דיוק, האם משתרע החסיון רק על זהותם של מקורות המידע או שהוא חל גם על המידע עצמו. [...] 25. לאור האמור אני נוטה לדיעה שהחסיון צריך שיחול בעקרון גם על המידע ולא רק על זהות המקור. פתרון זה נתמך, כאמור, בשיקולים שעליהם מושתת החסיון. העובדה כי חיוניותו של חסיון זה, מבחינת המקורות, פחותה מזו של החסיון על חשאיותם, יכול שתבוא לידי ביטוי בשיקולי בית המשפט בהסרת החסיון ובהתחשב בכך שמדובר, בכל מקרה, בחסיון יחסי. כך תנתן לבית המשפט גמישות בהפעלת החסיון, באופן שניתן יהיה להביא בחשבון בכל מקרה נתון את כל השיקולים הנוגעים בדבר, ולמנוע תוצאות קשות העלולות לנבוע מאי ההכרה מוחלטת בגיזרה זו של החסיון. עם זאת, במקרה זה אינני נדרש להכריע בשאלה זו, שכן, לדעתי, גם אם יש להחיל את החסיון על המידע עצמו, ולא רק על מקורות המידע, גם אז, יחול החסיון רק במקום שהמקור התנה את מסירת המידע בכך שיישאר חסוי. סייג זה אינו פוגע במטרות החסיון ומאידך, הוא גם אינו מרחיב את היקף החסיון מעבר לדרוש, שכן אין לראות את הטעם שבהקניית החסיון במקום שהמקור עצמו לא דרש זאת. לענין זה יש להבחין בין החסיון על זהות המקור לבין החסיון על המידע. תנאי כזה אינו נדרש לגבי החסיון על זהות המקור, שם עומד החסיון כל עוד לא הוסר, ואין צורך להוכיח כי המקור דרש להחיל את החסיון על זהותו. [...] לקריאת פסק הדין המלא

"הארץ", שביסס את מעמדו בתודעה הציבורית על עמוד המאמרים שלו, נפרד בזה אחר זה מהחבורה הוותיקה של כותביו. ועם צמצום נוכחותם בלי שכוחות רעננים יתפסו את מקומם, צפוי עמוד המאמרים להפוך לעמוד דעות מהסוג שמתפרסם בכל עיתון. הדעה, שאותה יש לכל אחד ובכל עניין, תחליף את ההשקפה, הנגזרת מתפיסת עולם מגובשת על בסיס ידע מוצק

השנה היתה 1985, והציטוט הופיע באחת מסִדרת מודעות שהתבססה על סדרת צילומי קבוצות של חברי המערכת שנקבצו לעיתון החדש, ממוינים על-פי תחומיהם ועל-פי הצורה העיתונאית שבה ביטאו את עצמם. בעלי הטורים וכתבי המגזין צולמו תחת הערך "השקפה", והוצגו כמי שמציעים בכתיבתם פורמטים שיחליפו את התוצרים המזדקנים של "העיתונות הישנה". לא בכדי סיכם הקופירייטר האלמוני את דבריו בלהט של התפעלות עצמית: "ככה עושים עיתונות חדשה. ערנית. נכונה". נדרשה אז מנה נכבדה של בורות וחוצפה כדי להכריז על קץ ההיסטוריה של שני הפורמטים העיתונאיים כבדי המשקל הללו, המאמר הדעתני והראיון הכתוב. ואפילו הפורמט שנבחר לכך היה מחפיר. לו לפחות היתה ההכרזה מתפרסמת כמניפסט מלומד ששובר כבלי עולם ישן, ולא כטקסט קופִּי יהיר... גם היום, בחלוף השנים, לא מאוחר לומר לאותו בחור: "תירגע, שתה משהו, תלמד משהו. כשאתה מפהק, העולם לא בהכרח מפהק יחד איתך". נכון הוא שבנסיבות התקופה היתה עין רעננה יכולה לראות לא מעט פגמים בצורות המתיישנות. באותן שנים פינה הראיון הכתוב את הזירה לראיון המשודר, המוביל סיפור או נותן במה לדעה. במצוקתם הפכו המראיינים בעיתונות הכתובה למעין מחזאים שהוסיפו (בסוגריים) הוראות בימוי שהמחישו את תגובתו הגופנית של המרואיין לשאלה ("מצטחק במבוכה", "זע באי-נוחות בכסאו"). על-פי התפיסה החתרנית שרווחה באותם ימים, הפורמט הנלעג, המלא מעצמו, ביטא עיתונות מתרפסת ששיניה קהו. ברוח הניו-גורנליזם שפרץ מאמריקה באמצע שנות השבעים, נתפס הראיון הכתוב בעיני אנשים ב"חדשות" כמעמד מבוים בזירה עצמה ובעת הכתיבה, כפורמט שמנציח תשובות מתחמקות, מיוחצנות, שקריות. באותן שנים נחשבה כתיבה חודרנית של כותב-על דעתן, המפענח את אישיותו של הסובייקט, שוחה בזרמיה העיליים וחודר לרבדיה התת-קרקעיים לדבר האמיתי, שיירש את הראיון. וגם אם הכתבה שיפרסם שזורה שאלות ותשובות, תפקידן הוא לשרת את האמירה האישית של הכותב. הריאיון הניו-גורנליסטי לא הצליח לרשת את קודמו הוותיק. אולי משום שלא היו די כותבי-על כדי לספק תובנות בסגנון טום וולף או האנטר תומפסון ואולי משום שהקורא הסביר נרתע לא פעם מנוכחותו העזה מדי של העיתונאי ומהפיכתו של המרואיין, נשוא הכתבה, לחומר ביד היוצר. את מקומו של הראיון הקשיש ההוא תפס הראיון החוקרני. שיח כורסה מתומלל, דמוי חקירה משטרתית, שתכליתו לגרום למרואיין לחשוף בכל דרך את מה שהוא מבקש להסתיר. בדרך-כלל מאופיין המעמד כהתנצחות ללא הכרעה ברורה, שהרי נדירים הם המקרים שמרואיין מואיל להתאבד לעיני מראיינו. ואילו המאמר הפובליציסטי המכובד, שנראה באותם ימים כדרשה ארכנית בענייני היום, הביא לכותבו את הכבוד הראוי, גם אם לא נתפס כחומר קריאה משובח. המאמר נקרא לא פעם כהתכתבות, חנפה או ביקורתית, מעל ראשו של הקורא בין הפובליציסט ובין מוקדי הכוח הפוליטי (מה שיוגדר לימים כ"מקבלי ההחלטות"). הדעה שרווחה בעיתון החדש ההוא, באמצע שנות השמונים, היתה כי בעולם שבו אפשר להדפיס בכל צורה גרפית ובצבע מלא, אין עוד קיום לאותה הרצאה מתומללת, מסולסלת, שנדרשו פרשנים כדי לפענחה. היה בכך לעג המופנה בעיקרו כלפי העיתונות המפלגתית, אך הוא לא פסח על מסדר הכותבים הנוקשה של "הארץ", שמיקם עצמו בתווך שבין עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" לזה של השבועון הגרמני החשוב והמשמים, במראהו לפחות, "די צייט". ואם מזכירים את "הארץ", שהיה הבעלים של "חדשות" המרדני, צריך לציין שגרשום שוקן, עורכו והבעלים של קבוצת "הארץ", סירב אז לפרסם את המודעה שנשאה את הכיתוב הזה. אנחנו לא צריכים לממן פרסום שיוצא נגדנו, אמר. ואגב, כותב המודעה שתיאר את הראיון כ"זקן" ואת המאמר האדיטוריאלי כ"קשיש" יוזמן כעבור שלוש שנים לשמש עורך המשנה של שוקן ויערוך את "הארץ" על מאמריו וכותביהם במשך 13 שנה. זה הזמן להודות בלחיים סמוקות ממבוכה: הכותב ההוא הייתי אני. "הראיון הזקן" שרד את הביקורת ההיא, והוא מממשיך להתקיים ללא הפרעה בצורתו הכתובה, כפורמט מגזיני נפוץ. ואילו "המאמר הקשיש" עובר בימים אלה שלב נוסף של הוצאה לגמלאות, לאו דווקא במובן המטפורי. "הארץ", שביסס את מעמדו בתודעה הציבורית על עמוד המאמרים שלו, נפרד בזה אחר זה מהחבורה הוותיקה של כותביו. ועם צמצום נוכחותם בלי שכוחות רעננים יתפסו את מקומם, צפוי עמוד המאמרים להפוך לעמוד דעות מהסוג שמתפרסם בכל עיתון, בין אם נמכר ובין אם מחולק חינם. לנוכח האדישות שבה מתקבל המהלך הזה, אפשר להניח שציבור הקוראים אינו מבחין בין עמוד מאמרים, (Opinion-Editiorial, Op-Ed) לעמוד דעות (Views). וכפי ש-Opinion בהקשר של עיתונות הוא מושג כבד מ-View, כך "עֶמדה" היא כלי ביטוי שמשקלו כבד מזה של "דעה". בעוד שדעה יש לכל אחד ובכל עניין, "השקפה" היא דעה שניזונה מבסיס ידע מוצק, ו"עמדה" היא דעה שנגזרת מתפיסת עולם מגובשת. תפיסת עולם היא היכולת להפוך בקיאות לעמדה סדורה, עקבית ומשכנעת. השקפת עולם היא משאב נדיר. כותבי המאמרים ב"הארץ" מבטאים לרוב השקפות או עמדות. ב-1990, כשהלך גרשום שוקן לעולמו, הותיר אחריו עיזבון חשוב: חבורה מגובשת של כותבי מאמרים, שכונו אז ומכונים גם היום "הנהלת המערכת", גם אם אין בעיסוקם שום נגיעה לניהול. הנהלת המערכת, תרגום לא מוצלח ל-Editorial Board, היתה ועודנה פורום הדיון היומי החשוב של כותבי המאמרים, עמוד השדרה הרעיוני שמנתב את העיתון בקביעת הקו המערכתי שלו ובהתוויית המאמר הראשי. המשקל המיוחד למאמר הראשי של "הארץ", אם מתפרסם, הוא בהיותו פרי דיון ושיח קבוצתי מתמשך, ולא עוד טור המבטא את דעת כותבו. מאמרי האדיטוריאליסטים ב"הארץ" נכתבו על בסיס ידע עשיר שנצבר במשך שנים ומתעדכן מדי יום בשיחה עם מקורות ובקריאת חומר מקצועי. עם השנים צומצם בהדרגה היקף המאמרים (מאורך לא מוגבל בשנות השבעים, ל-700 מלה בשנות השמונים, ל-550 בשנות התשעים ול-450 היום). ככל שגדלה כמות החומר הכתוב המתחרה על תשומת לבו של הקורא, נדרש כותב המאמרים לתמצת את אמירתו ולזקקה. דורות של קוראים, ובהם מנהיגים, אישים מובילים ומקבלי החלטות, ביססו את השקפת עולמם על המאמרים הללו, בין אם בהסכמה ובין אם מתוך מחלוקת. העמוד האדיטוריאלי של "הארץ", שהתגבש מתוך כתיבתה הקבועה, המונוטונית לעתים, של חבורת "הנהלת המערכת", שימש מצפן לקוראיו. אלה ואחרים לא יכלו שלא להתחיל את יומם בלי ה"אדיטוריאלי" שסיפק תגובה מהירה ובעלת משקל להתפתחויות חשובות בענייני חברה ומדינה, והציע כיוונים גם בדילמות שבראש סדר היום הלאומי. בין במאמרים חתומים ובין במאמר הראשי, יכלו הכותבים, כיחידים או כקבוצה, לנקוט עמדה ברורה (Endorsement) בתמיכה במועמד להנהגה ערב יום הבחירות, כפי שנוהג ה"ניו-יורק טיימס", ששימש ל"הארץ" מודל רעיוני. הנכס העיקרי של "הארץ" לא היה עמוד המאמרים כשלעצמו, אלא אותה חבורת "הנהלת המערכת", שמורכבת מבכירים ומומחים בתחומם, רובם ככולם אנשי העיתון שהגיעו למעמד כזה אחרי שנים של עבודת שטח. "הנהלת מערכת" היא אפוא גוף שצומח לאט ומתחדש לאט. ומן הבכירות נגזרת גם העלות. אדיטוריאליסט איננו חלק ממפעל המלים המזין את מכונת הדפוס. הוא כותב מעט, פעמיים בשבוע לכל היותר, אלף מלים לכל היותר. אבל כתיבתו היא קצה קרחון של עבודת איסוף, חשיפה לחומר לא נגיש לאחרים, מיון, סינון ועיבוד המידע לתובנות. התקשרות עם אדיטוריאליסט נחשבה בשעתו ב"הארץ" כהתקשרות לחיים. לא מעט מכותבי המאמרים ב"הארץ" חצו את גבולות הפרישה לגמלאות והמשיכו לכתוב כל עוד יכלו. ד"ר שלמה גרוס (פולס) כתב מאמרים ומאמרים ראשיים והשתתף בישיבות "הנהלת המערכת" עד יום מותו בגיל 84. עמוד המאמרים היה העמוד היקר ביותר ב"הארץ", ובמשך עשורים נשא את העיתון כולו על גבו. היום, כשהעיתון עצמו התחזק, עולה החשש שמא עמוד המאמרים "סיים את שליחותו", כדברי הביטוי השגור בשפה האדיטוריאלית. היום רואים בו יותר מאמרי דעה של כותבים אורחים (Contributors), והבעיה העיקרית היא שאין מבחינים בצמיחתו של הדור הבא של אדיטוריאליסטים. עמוד המאמרים דועך לאט, בשקט. רב החשש שמא, בלי שאף אחד ירגיש, ייעלם המין המשונה הזה, שרק פרטים אחדים מתוכו מהלכים בינינו - האדיטוריאליסט, כותב המאמרים. עדיין אפשר למצוא מאמרים בעמוד הזה המביעים דאגה מהיעלמותם של מיני חי נדירים, אבל מי ידאג להמשך קיומם של כותביו? רק 23 שנה חלפו מאז נכתב הטקסט היומרני בעיתון המרדני שהלך לעולמו, אבל מלה אחת שהוזכרה במודעה המגוחכת ההיא של "חדשות" עלתה בדעתי, בצער, בקשר לאפשרות שגם היא תפרח ותיעלם. "השקפה".

האם הם עלי תאנה או שקי חבטות - התפקיד שממלאים פוליטיקאים ואמנים ערבים בתוכניות אירוח

מבול של תוכניות אירוח עלה על מסכינו בחודשים האחרונים. מערכות תוכניותיהם של דן שילון, אמנון לוי, מני פאר, רפי רשף, דן מרגלית, יאיר לפיד, ניסים משעל ואחרים מתחרות ביניהן במרץ על השגת מרואיינים מושכי צפייה. וכך מתקבצים להם - בדרך-כלל סביב מעגל אחד - פוליטיקאי עם דוגמנית, קצין צה"ל עם קוקסינל, זמר מזרחי עם עולה חדש מרוסיה (רצוי חייל קרבי) ומושתל כליה עם שדרן טלוויזיה בכיר. לכולם יש מקום במעגל, חוץ מאשר לקבוצה אחת - הערבים. ערביי ישראל (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) הם מוקצים מחמת מיאוס בתוכניות האלה, ושיעור השתתפותם בהן נמוך בהרבה מחלקם באוכלוסייה, שמגיע לעשרים אחוז. כמה דוגמאות: בעונה הקודמת של "בשידור חי", תוכניתו של דן שילון, התארחו 338 מרואיינים, מתוכם כעשרה ערבים - ובאחוזים, 3.38 אחוז בלבד! בתוכניתו של יאיר לפיד התארחו בעונה שעברה 180 מרואיינים, מתוכם ערבי אחד (אחמד טיבי). ב-25 משדרי "על השולחן", תוכניתו הקודמת של דן מרגלית, לא התארח אף ערבי. ב"פגישה לילית", תוכניתו הקודמת של קובי מידן, התארחו בעונה שעברה כשלושים מרואיינים, מתוכם אף מרואיין ערבי (אף כי הוצגה תמונתו של אחמד טיבי בפתיחת אחת התוכניות). בערוץ הראשון סירבו לספק נתונים באשר להשתתפות ערבים בתוכניות האירוח שלהם. ב"מבט נשי", תוכנית ראיונות פמיניסטית של הטלוויזיה החינוכית, המצב מעט טוב יותר. במהלך 38 התוכניות שצולמו בעונה הקודמת בלט שיתופם של ערבים, הן אזרחי ישראל והן מהרשות-הפלסטינית, ואחת התוכניות אף הוקדשה לנשים באינתיפאדה. תת-הייצוג של הערבים מאפיין את כל כלי התקשורת בישראל, אבל יש לו משמעות מיוחדת כאשר מדובר בתוכניות האירוח, שהפכו בשנים האחרונות למעין "סלון לאומי", שבו יושבים נציגים של כל פלגי החברה במעגל אחד, ולערב אחד נשכחים חילוקי הדעות. נכון, גם חרדים לא יושבים שם בדרך-כלל, אבל הם אינם מעוניינים בכך. הערבים, לעומת זאת, מעוניינים מאוד להיות חלק מהמעגל. התחושה העולה משיחות עם אנשי ציבור ערבים היא שבתוכניות האירוח פשוט לא רוצים אותם. "זה כאילו שאנחנו לא מעניינים את הציבור היהודי", אומר ח"כ סאלח טריף ממפלגת העבודה, "רק כשיש נושא חריג, אנחנו מוזמנים. זו בושה וכלימה". לתחושה הזו שותפים רוב הפוליטיקאים הערבים, מכל המפלגות. "זה חלק מהגזענות באמצעי התקשורת", אומר ח"כ עבד-אלווהב דראושה (מד"ע), "מתעלמים מקיומו של הציבור הערבי בכל התוכניות". גם אחמד טיבי, ערבי ישראלי ויועץ התקשורת של יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית, מסכים שיש בעיה. "קשה מאוד לעורך תוכנית לקבל החלטה להזמין מרואיין ערבי, כי הוא יחשוב פעמיים אם זה יעלה לו את הרייטינג או יבריח את האנשים בבית. אגב, לפעמים עומדים מאחורי התוכניות האלה אנשים הגונים, לפעמים הם דווקא אומרים שהם תומכים בדעות ליברליות והומאניות, ובכל זאת הם לא מזמינים ערבים. אני מבין שיש מחסום של שפה, אבל הציבור הערבי בישראל שולט היטב בשפה העברית, כולל שחקנים, פוליטיקאים וזמרים ערבים". רוב הח"כים הערבים שפניתי אליהם (ופניתי לכולם, ללא יוצא מן הכלל) התקשו להיזכר מתי הוזמנו באחרונה לתוכנית אירוח. "שאלה מאוד קשה, כי קשה לי לזכור מתי", השיב ח"כ האשם מחאמיד (חד"ש). תשובות דומות קיבלתי מעמיתיו. ח"כ תופיק חטיב (מד"ע): "לא השתתפתי אף פעם בתוכנית אירוח. היה תיאום פעמיים עם פופוליטיקה, אבל ההופעה שלי בוטלה". ח"כ סאלח סלים (חד"ש): "אף פעם לא הוזמנתי לתוכנית אירוח". ח"כ אחמד סעד (חד"ש): "אף פעם לא הזמינו אותי לתוכנית אירוח". ח"כ נוואף מסאלחה (מפלגת העבודה): "השתתפתי רק בתוכנית האירוח של גבי גזית, לפני כמה שנים. דן מרגלית ודן שילון לא הזמינו אותי אף פעם, גם לא רפי רשף". ח"כ וליד צאדק (מרצ): "רפי רשף הזמין אותי בזמנו לתוכנית אירוח, לפני חמש שנים בערך, אבל דן שילון לא. גם מתוכניות בוקר לא מזמינים אותי. פעם אחת, כשאיימתי להתפטר מתפקיד סגן שר החקלאות, ראיינו אותי בתוכנית בוקר בטלוויזיה. גם בפופוליטיקה השתתפתי פעם אחת". ישנם ח"כים ערבים שהוזמנו פעמים אחדות לתוכניות אירוח, אבל גם הם לא מרוצים. ח"כ רפיק חאג יחיא (מפלגת העבודה): "השתתפתי פעם אצל דן שילון ובפופוליטיקה, אבל אני יכול להגיד שההשתתפות שלנו, הח"כים הערבים, היא לא באותה מידה כמו ח"כים יהודים. כנראה שהשוויון עדיין לא הגיע גם לתחום זה". ח"כ דראושה לא הוזמן לתוכניותיהם של דן שילון או דודו טופז, למשל, אך הוזמן ל"פופוליטיקה" בערוץ הראשון, בהנחיית דן מרגלית. גם ח"כ עזמי בשארה (חד"ש-בל"ד) הוזמן לכמה תוכניות אירוח, ביניהן "פופוליטיקה". רוב הפוליטיקאים הערבים מודים שהם מאוד מעוניינים להופיע בתוכניות אירוח בעברית. אחדים מהח"כים הערבים פונים לתוכניות אירוח ומציעים את עצמם, באופן אישי או באמצעות עוזריהם, אבל רובם, מתברר, מסרבים לדחוף את עצמם כפי שעושים עמיתיהם היהודים. הנימוק לכך אצל כולם: כבוד עצמי. ח"כ סאלח טריף דווקא שקל להציע את עצמו לתוכניות אירוח, אבל הגיע למסקנה שזה לא יועיל, משום שהערבים אינם מעניינים את עורכי התוכניות האלה והמנחים שלהן. "אני לא מוכן להתבזות ולפנות לדן שילון או לאף אחד אחר. חשבתי על זה, אבל אני חסר אמונה. אנחנו לא בראש שלהם. אנחנו לא מעניינים. אצל דן שילון, חוץ ממלכת היופי של הציבור הערבי לא רואים אף אחד". אולי אם תפנה ותציע את עצמך, המצב ישתנה? אני משוכנע שזה לא יעזור. יש חונטה שיושבת ביום חמישי בבתי-קפה בתל-אביב ומחליטה מה סדר היום השבועי של התקשורת. אלה שמחוץ למעגל, כמונו, נשכחים, גם אם הם מעניינים את הציבור הישראלי. אנחנו לא בראש שלהם. זו ראייה מאוד מתנשאת. אין להם עניין באוכלוסייה הערבית. הח"כים הערבים המעטים, שמנסים להשיג הזמנה לתוכנית אירוח, לא זוכים בדרך-כלל להצלחה מרובה. ח"כ אחמד סעד: "העוזרים שלי ניסו לדבר עם תוכניות כאלה, וזה לא עזר. הייתי רוצה להופיע בתוכניות אירוח בעברית. אולי אני לא מנסה כמו שצריך. יש אנשים שדוחפים את עצמם, ואני לא כזה". דראושה: "אני, או אחת העוזרות שלי, ניסינו לעניין תוכניות אירוח. העוזרת שלי התעניינה בתוכנית של דן שילון. ערבים בכלל לא מופיעים אצל דן שילון. הוא לא מתעניין בערבים בכלל. הוא אומר שהוא יוני ואיש שלום, אבל הוא לא נותן לערבים להתבטא בתוכנית שלו. אולי יותר נוח לו למכור את התוכנית שלו בלי ערבים". אתה אומר שערבים מזיקים לרייטינג? אולי הוא חושב ככה, כי יש אווירה של גזענות כלפי ערבים בקרב הציבור היהודי. אחד הח"כים הבודדים שמצהיר שהוא אינו מעוניין להופיע בתוכניות אירוח הוא ח"כ עזמי בשארה. "הוזמנתי כמה פעמים לתוכניות אירוח פוליטיות, למשל לפופוליטיקה או בוקר טוב ישראל, אבל לבידור - לא. הוזמנתי פעם לדן שילון וסירבתי". מדוע? כי הקונספציה של קישוט ערבי בתוכנית בידור לא מקובלת עלי. יש לי בעיה עם בידור ופוליטיקה ביחד, עם טשטוש ההבדל בין בידור לפוליטיקה. למה אתה מתכוון ב"קישוט"? אני מתכוון לתוכנית שכל הקונספציה שלה היא קונסנזוס ציוני, שכל הבידור שלה הוא מהמורשת הציונית. יש מין הרגשה שבטית-משפחתית, כאילו מאחורי כל הצרות והטרגדיות אנחנו יושבים עכשיו וצוחקים ביחד. זה מין קומזיץ כזה. מפעם לפעם יש איזה פנינה רוזנבלום ערבייה, אחמד טיבי או משהו כזה. אתה לא מרגיש חלק מהיחד הזה? בוודאי שאני לא מרגיש חלק מהיחד, ובכלל, כל המסחור של הפוליטיקה לא מקובל עלי. גם אם הייתי יהודי לא הייתי מופיע שם. מדי פעם מביאים איזה חרדי או ערבי או אשה או הומו. יש סובלנות כלפי האחר, שהוא פעם קוקסינל ופעם ערבי. אני לא רוצה את הסובלנות המאולצת הזאת כלפי. מי הם שיסבלו אותי? מנסים להציג ש"הערבי הוא גם בנאדם". זה לא מקובל עלי. ▪ ▪ ▪ אחת התוכניות שהצטיינו, יחסית לאחרות, בהזמנת פוליטיקאים ערבים היא "פופוליטיקה", תוכנית האירוח הפוליטית של הערוץ הראשון שירדה באחרונה מהמרקע. עם זאת, כמה מהח"כים הערבים שהוזמנו לשם הרגישו שהתפקיד שיועד להם הוא לספוג את זעם המשתתפים האחרים. דראושה: "גם כשמזמינים אותנו לפופוליטיקה, אנחנו רק כתובת לניגוח, כאילו שאנחנו שק חבטות של המרואיינים האחרים. בדרך-כלל, בפופוליטיקה ובהכל פוליטי לא מאפשרים לנציגים הערבים להתבטא בחופשיות, כאילו שהם באים רק כדי שיכסחו אותם. דן מרגלית קוטע אותנו. בפעם האחרונה הוא נתן להם לחבוט בי ולא נתן לי להתבטא. מרגלית ניסה לרצות אותי והזמין אותי שבוע לאחר מכן, אבל אמרתי שלא אופיע אצלו יותר". גם ח"כים יהודים התלוננו שלא נותנים להם זמן מספיק להתבטא ב"פופוליטיקה". אני שומע את זה גם מח"כים יהודים, אבל בתוכנית יש הרבה נציגים יהודים ורק ח"כ ערבי אחד, ולכן הוא לא צריך לשמש רק כשק חבטות. לתחושה הזו שותף גם ח"כ סאלח טריף: "בפופוליטיקה היינו בשר תותחים של אנשים מהימין שהתנפלו עלינו. אני זוכר שאפילו נסים משעל, שהזמין אותי, לא הצליח להתבטא. הייתי מוכן לענות לדני נווה, שהתקיף אותי קשות. הרגשתי רע, ומאז אני ממעט להופיע". ומה משיב דן מרגלית לטענות האלה? "ח"כ דראושה הוזמן על-ידי פעמים רבות, ואני לא מראיין אותו אחרת מאשר חבר-כנסת יהודי. לפעמים קורה שבגלל אופי התוכנית הכל פוליטי, אנשים יוצאים עם הרגשה שהם לא דיברו מספיק. לפעמים זה גם נכון, ואני צריך להקפיד לתקן את זה, אבל זה לא קשור להיותו של אדם ח"כ יהודי או ערבי. רוני מילוא אמר בדיוק את מה שאומר דראושה". דבריו של מרגלית זוכים לחיזוק דווקא מצד חלק מאנשי הציבור הערבים. אלה מטילים את האחריות לתחושת הקיפוח של חלק מהח"כים הערבים עליהם עצמם. "חלק מהפוליטיקאים הערבים לא יודעים להופיע ולא יודע לדבר, אז הם לא צריכים ללכת סתם ולבייש", אומר ח"כ עזמי בשארה. "למה אני לא הייתי שק חבטות של הימין? במקרים מסוימים הפכתי את הימין לשק החבטות שלי. זו הופעה בטלוויזיה בשידור חי, ומלכתחילה יש בעיה - גם של שפה וגם של קונסנזוס נגדך, אז אתה נוטל סיכון מחושב. אני לא אומר שזה נוח, אבל אני בדרך-כלל הרגשתי טוב אחרי הופעות כאלה. אני נזהר דווקא מתוכניות אירוח שמוקלטות מראש ועוברות עריכה, כי אתה לא יודע מה יגזרו. כשזה בשידור חי, אני יותר בטוח שמה שאני אומר ישודר". אחמד טיבי מצטרף לביקורת: "לפעמים, הכישלון הוא של הפוליטיקאי הערבי. אם אתה מוזמן לתוכנית כמו פופוליטיקה ואתה לא יודע להופיע - אל תבוא. מי שיודע להופיע, כופה את עצמו על העורך בפעם הבאה. אם הוזמנת לפופוליטיקה ואחר-כך אתה מתלונן: לא נתנו לי לדבר, הייתי שק חבטות, זה סימן של חולשה. אם אתה מופיע שם, תכבוש את המסך, תיקח את זכות הדיבור. הרי זה אופיה של התוכנית. יש ערבים שכשהם מופיעים, הציבור הערבי בבית מליט את פניו בבושה, בגלל שהם מציגים את העניין הערבי בצורה מבישה. הם חושבים שלהופיע ולהיראות זה הדבר היחיד. אם אתה מופיע לא טוב, זו חרב פיפיות. ראשית, אתה פוגע בציבור שאתה בא לייצג, ושנית, אתה לעולם לא תוזמן שוב. עורכים רוצים אנשים שיודעים לדבר היטב, להופיע היטב ולהיות מעניינים, וזה טבעי. כך זה בכל מקום. אבל נקודת הזינוק של מרואיין ערבי היא פחותה בשל העובדה שלא מזמינים אותו". אחמד טיבי הוא דוגמה יוצאת דופן לערבי ישראלי שנחשב מרואיין מבוקש בכל תוכנית, ובוודאי בתוכניות אירוח. "כל יום יש לי 15-10 בקשות להתראיין. אין לי יכולת להגיד כן לכולם, ולפעמים אני מפנה אותם לאנשים אחרים. אבל זה ממש לא מקרה מייצג", הוא מודה. "אני מתאר לעצמי שזה בגלל התפקיד שלי, כיועץ מדיני ויועץ תקשורת של יאסר ערפאת. אני לא מבקש להיות מוזמן לשום תוכנית אירוח. בדרך-כלל מזמינים אותי, ולחלק אני נענה בחיוב". מה דעתך על כך שח"כים ערבים רבים מסרבים להציע את עצמם לתוכניות אירוח? אני מציע להם לייחצן את עצמם, כמו שעושים חברי-כנסת יהודים. יש תחרות קשה, יש זמן מסך מועט, ולפעמים פוליטיקאים צריכים להידחף. לח"כים היהודים יש עוזרים פרלמנטרים והם מייחצנים אותם. הם מתקשרים ומציעים אותם, ולפעמים זה עוזר. זה עדיין לא הגיע אל הפוליטיקאים הערבים, למרות שיש אחדים מהם שכבר עושים את זה. ▪ ▪ ▪ הפוליטיקאים הערבים אינם היחידים שנפגעים; גם אמנים ושחקנים ערבים, בעיקר אלה ששרים ומופיעים בשפת אמם. למשל אמל מורקוס, זמרת ערבייה ישראלית, שהוציאה לפני כמה חודשים תקליט בכורה. מורקוס פנתה לתוכניות האירוח המובילות בטלוויזיה וביקשה להופיע בהן כדי לקדם את תקליטה. חלק מהפניות נעשו באמצעות הסוכן שלה, אילן בושרי, או באמצעות היח"צנית שלה. התשובות היו מתסכלות. "הפניות שלי בקשר לתקליט נתקלו בסירובים מכל תוכניות האירוח הגדולות, כמו דן שילון וסוגרים שבוע עם אמנון לוי", היא מספרת. מה אמרו לך? מדן שילון אמרו: אנחנו מוכנים שתשבי ותדברי, אבל לא שתשירי. הם אמרו: אנחנו פוחדים שאייטם בערבית יפיל את הרייטינג. אנחנו אוהבים את אמל, אנחנו רוצים שהיא תבוא להתראיין, אבל שלא תשיר, או שתשיר בעברית. אחרי זה הציעו שאשיר שיר קצבי שלי. אמרתי: בסדר, אני אבחר שיר קצבי מהתקליט שלי. השארתי הודעה ולא חזרו אלי. במשך חודשים. הם פחדו מכך שתשירי בערבית? כן. הם לא רוצים שיר בערבית. הרייטינג והרייטינג. דן שילון הגיב כך: "כל הטענות המושמעות בקשר לשילוב ערבים בתוכניתי הן דמיוניות וחסרות שחר". בסופו של דבר הופיעה מורקוס בתוכנית "לילה גוב" של גידי גוב, גם זאת לאחר מאמצים רבים, שנמשכו חודשים. "מגידי גוב סירבו במשך שלושה חודשים, עד שבסוף הסכימו. הטענה היתה שהם פוחדים מאייטם בערבית". מי אמר את זה? אני לא רוצה להגיד שמות. הם דיברו עם הסוכן שלי ואמרו: אנחנו חוששים שגידי יילחץ מאייטמים כאלה. אחרי שהופעתי ושרתי, דיברתי עם אחת מנשות המערכת שם, והיא אמרה: הופתענו לטובה, כי האמת, פחדנו. גידי גוב הסביר: "בתוכנית אירוח ישראלית קשה מאוד להשמיע שיר בשפה זרה, גם באנגלית. אם זמרת מייצרת דברים בערבית, זה פונה למגזר מסוים שמבין ערבית. מאחר שאנחנו תוכנית בידור ולא תוכנית שעוסקת בחינוך או במה שקורה במגזר הערבי, אין לדברים האלה הרבה זכות ביטוי. זה מצער, אבל זאת עובדה. אנחנו משתדלים לקחת את הדבר הכי חם באותו שבוע. אני חושב שזה היה מאוד אמיץ מבחינתנו ושיקול לגמרי לא רייטינגי להביא זמרת שתשיר בערבית. הבאנו אותה פשוט כי היא שרה יפה, וזה גבר על שאר השיקולים. ההגזמות על זה שאני אלחץ מאייטם בערבית - אני לא נלחץ ולא כלום. אנחנו מהבודדים שכן הביאו, לכן קצת מוזר לקטר דווקא עלינו". חששת שהשמעת שיר בערבית תשפיע לרעה על הרייטינג? זה לא חשש, אלא השאלה מה יקרה ברגע שיהיה שיר בערבית, אם הרייטינג יעלה או יירד. אמל מורקוס נשאלה לאלו עוד תוכניות הזמינו אותה. "אני מקבלת פניות מתוכניות טלוויזיה", השיבה, "כל תוכניות הבוקר אירחו אותי, גם בלי שפניתי אליהן. הרוב היו פניות אלי, ללא קשר לתקליט. ואז גם בדיוק יצא התקליט. אבל יש לי הסתייגויות. אני לא מוכנה להיות עלה תאנה של תוכניות, למשל אם רוצים להראות: הנה, הבאנו אייטם בערבית". למה את מתכוונת ב"עלה תאנה"? פעם מתחתי ביקורת קשה על תוכנית שבה הזמינו שתי קבוצות כדורגל, אחת ערבית ואחת יהודית, והן שיחקו יחד. הם פנו אלי כדי שאשיר שם. בתוכניות רגילות, שבהן לא היה צריך אייטם על ערבים, לא פנו אלי. צריך להפסיק להתייחס אל אמן ערבי כאל גימיק. אני לא רוצה להיות גימיק. הופעת פעם אצל דן שילון? פעם הם הזמינו אותי, אחרי הסכמי אוסלו, ושרתי שיר שלום. אחרי זה פנו אלי עוד כמה פעמים, וסירבתי. רצו שאני אשיר, שאחמד טיבי ינצח, ויעל דיין כתבה איזה שיר, ולא הסכמתי. כשאני הייתי צריכה אותם, כדי לקדם את התקליט שלי, הם אמרו: אנחנו פוחדים שאייטם בערבית יפיל את הרייטינג. גם סלווה נקארה, בעבר שחקנית תיאטרון חיפה, השתתפה בתוכניות אירוח רבות, ביניהן של דן שילון ומני פאר. "לרוב מזמינים אותי סביב יציאת הצגה, ולפעמים כדי לדבר על נושאים פוליטיים". מזמינים אותך לדבר גם על סרט או הצגה בערבית? כן, אבל פחות. לפני שלוש שנים עשינו תיאטרון ערבי והיו לנו יופי של הצגות, אבל התקשורת זנחה את זה לגמרי. היו יחסי-ציבור, צלצלנו לאנשים ועניינו אותם, אבל התגובות היו ממש קרות. לא התלהבו. כשאני משחקת בעברית, החשיפה הרבה יותר גדולה. כשאני עושה הצגה בערבית, היא פחות מעניינת את התקשורת העברית". ▪ ▪ ▪ ומה אומרים המנחים? דודו טופז, מנחה ושותף לעריכת תוכנית הבידור והאירוח "ראשון בבידור": "אני מודה שעצם העלאת הנושא על ידך עורר בי את ההבנה שאת פשוט צודקת, שצריך לעשות את זה יותר. אני מכה על חטא שלא עשיתי יותר מזה עד היום, למרות שעשיתי תוכנית אחת שכולה הוקדשה למגזר הערבי. אבל יחסית למספר שלהם באוכלוסייה, בטח שלא היו לי עשרים אחוז אמנים ערבים. באופן כללי, זאת תרבות שלא מוכרת לי, ובאופן טבעי זה יצא ככה. כמו שבמגזר הרוסי יש אמנים מצוינים, וגם הם לא שותפו בפרופורציה למספר שלהם באוכלוסייה, ככה קרה גם עם המגזר הערבי". שיתוף מעט ערבים בתוכנית נובע גם מחשש שהצופים לא רוצים לראות אמנים ערבים? להפך, אני חושב שזה יכול להיות לא רק אמן טוב אלא גם גימיק טוב. מני פאר, מנחה "אצל מני" בערוץ הראשון ושותף לעריכה (יחד עם טינה כהנוביץ והלה רכב): "הקריטריונים להביא אנשים לתוכנית הם לא לפי הדת שלהם אלא לפי הבעיות האנושיות שלהם או לפי הרמה הבידורית שלהם. זה יכול להיות זמר, בדרן או שחקן ערבי, ולפעמים זה מקרה אנושי. לפעמים השיוך הדתי הוא חלק מהאייטם: למשל, המשפחה הערבית שלא העלו אותה על מטוס כי לא היה בודק בטחוני בשדה התעופה". שיעור הערבים שמופיעים בתוכנית שלך דומה לשיעורם באוכלוסייה? אפילו עולה, כי לרוב, מיעוט זוכה לייצוג גדול יותר בתקשורת, בגלל הבעיות. לרוב, בני מיעוט מעורבים בהרבה בעיות חברתיות ואנושיות. קרה שקיבלת הערה "מלמעלה" בגלל שאירחת ערבים? מההנהלה לא, אבל מהצופים דווקא כן. פעם התרגזו עלי כי הבאתי לתוכנית שהתקיימה ביום-ירושלים ערבים שקשורים לירושלים. אמנון לוי, מנחה "פותחים שבוע" (בעריכת ראודור בנזימן), מה תגובתך לדבריו של ח"כ סאלח טריף ש"אצל אמנון לוי הערבים לא קיימים?" אצל אמנון לוי לא קיימים כמעט חברי-כנסת. ב"סוגרים שבוע" בשנה שעברה הבאתי, נדמה לי, רק את לימור לבנת. ייתכן של"פותחים שבוע" אביא יותר ח"כים ואז יהיו גם ח"כים ערבים. מה דעתך על הטענה שערבים זה לא טוב לרייטינג? אני לא חושב שזה נכון. מטבע הדברים, לתוכניות אירוח לא מביאים אנשים בעלי דעות קיצוניות. כמה מתנחלים היו בתוכניות אירוח? יש מעט מאוד ח"כים - יהודים וערבים - שמסוגלים להופיע טוב בתוכנית אירוח. יש ח"כ ערבי שאני מת להזמין, עזמי בשארה, שהוא איש מרתק בעיני, וגם עם סיפור אנושי יוצא דופן: הוא מושתל כליה. אבל אני לא חושב שהוא היה בא אם הייתי מתנה את זה בכך שלא נדבר מלה אחת על פוליטיקה". כל הדברים האלה לא מנחמים את ח"כ האשם מחאמיד, שאומר: "אם לא הייתי חבר-כנסת אלא אזרח רגיל, לא הייתי משלם אגרת טלוויזיה. אנחנו, הערבים, לא שותפים. זו לא הטלוויזיה שלי". שרה זלצר היא עורכת בעיתון "אנשים" ובוגרת לימודי תקשורת גיליון 19, מרץ 1999

לכבוד פסח, חג החירות, נגיש לכם בארבעה חלקים את עיקרי דו"ח המבקר המיוחד בנושא התחבורה ציבורית. בכל יום נושא אחר - בתמצות מירבי, באמצעות ציטוטים מדויקים מהדו"ח. הנה חלק השלישי: תכנון וקידום תחבורה ציבורית

| ערכה: דפנה נעמני | "למערכות התחבורה הציבורית (תח"צ) יש יתרונות כלכליים, חברתיים, סביבתיים ובטיחותיים, לעומת מערכות המתבססות על כלי רכב פרטיים", מבהיר המבקר בדו"ח המיוחד. לדבריו, מכיוון שהתח"צ ממלאת תפקיד מרכזי בפיתוח הכלכלי-חברתי של המשק, "יש צורך בגיבוש תפיסה תכנונית ארוכת טווח בנושא, שתאפשר להגשים באופן הולם את שאיפותיה של המדינה בכל הנוגע להתפתחותה". המבקר הלין בדוח כי "במשך מרבית שנות קיומה של המדינה התפיסה שלפיה פעלו הגורמים האחראים לתחום התכנון התבססה על שימוש ברכב פרטי כאמצעי תחבורה עיקרי. על כן השקיעה המדינה בעיקר בפיתוח של כבישים מהירים, מחלפים, גשרים, מנהרות וחניונים, שנועדו לשרת בעיקר את בעלי הרכב הפרטי, ולא פיתחה די הצורך את היצע התחבורה הציבורי.. גם אופן תכנונם של רבים מהיישובים ותשתיות התחבורה בהם הותאמו בעיקר לשימוש ברכב פרטי". לדבריו, "על מנת להביא לייעול מערכת התח"צ, יש לדאוג לשילוב כהלכה של כלל אמצעי התח"צ ולמתן עדיפות לאמצעים אלה על פני כלי הרכב הפרטיים… הרשות הארצית לתחבורה ציבורית שבמשרד התחבורה (להלן – הרשות הארצית) היא הגורם האחראי לתכנון ולניהול של מערכות התח"צ. הרשות החלה לפעול בסוף שנת 2013 על פי החלטות ממשלה משנים 2007 ו-2011". "במדינות העולם המערבי מרבית הסמכויות הקשורות לניהול התחבורה הציבורית מרוכזות בידי רשויות אזוריות. בישראל ההחלטות בתחומים מסוימים […] מתקבלות בדרג הממשלתי (משרד התחבורה ומשרד האוצר) ללא האצלת סמכויות לגורמים המטרופוליניים והעירוניים. משרדי התחבורה והאוצר הכינו בשנת 2012 תוכנית אסטרטגית לפיתוח התח"צ". המבקר קבע כי "ריכוז הסמכויות בידי הממשלה בלא יצירת מבנה היררכי הכולל את גופי התכנון והביצוע המטרופוליניים […] פוגע ביכולת לקדם מספר ניכר של פרויקטים בעת ובעונה אחת. נוסף על כך, ריכוז הסמכויות האמור גורם להטלת עומס לא סביר ומביא למעורבות מיותרת של המדינה […] כמו כן, בהיעדר היררכיה והאצלת סמכויות לגופים מטרופוליניים, מתגלעים לא פעם חילוקי דעות בין הממשלה לבין השלטון המקומי, שגורמים לעיתים קרובות לעיכובים בקידום פרויקטים חשובים". בדו"ח מיוחד, מצביע המבקר על שורה של מחדלים משמעותיים בתחום. בואו נצלול לעיקרי ממצאיו: סיכום לדו"ח המלא.

"הארץ" משחרר צפירת הרגעה | ב"ישראל היום" היא עולה ויורדת | וב"גלובס" מתפרסם משל מומצא לחלוטין

הערכותיו של ראש המוסד מאיר דגן, כפי שבאו לידי ביטוי בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עשו את דרכן עד לכותרת הראשית של "הארץ" ("ראש המוסד: לא תהיה הסלמה באיראן, המהומות יגוועו בתוך ימים"). אבל זו אינה הבשורה היחידה שיצאה אתמול מפיו של דגן והפכה הבוקר לכותרת בעיתון. זוכרים את הכותרות מזרות האימה על הפצצה האיראנית המתקרבת? זוכרים את האיומים והאזהרות, ההפחדות והקריאות לפעולה נחושה שהופיעו בעיתונות? אם קראתם מדי פעם עיתון בעשור האחרון, או צפיתם במהדורת חדשות מזדמנת בטלוויזיה מאז שנות התשעים, סביר להניח שאתם זוכרים. ובכן, כעת אתם מתבקשים לכוון מחדש את שעוניכם. "דגן: איראן תגיע לפצצה רק ב-2014", קוראת הכותרת בראש עמ 3 של "הארץ", ומתחת לה מוסבר כי מדובר בדחייה משמעותית, תאריך הרחוק מהערכות מודיעין קודמות בישראל, ותואם יותר את הערכות ה-CIA. כמו פאטה מורגנה, הפצצה האיראנית מתרחקת בכל פעם שנדמה כי ידו הארוכה של צה"ל ממשמשת אותה בין אצבעותיה. יובל אזולאי ויוסי מלמן, המדווחים על ההערכה החדשה של דגן, מציינים כי זו אינה הדחייה הראשונה בתאריך הצפוי לאטום האיראני. "בעבר דובר על סוף שנות התשעים של המאה הקודמת; לאחר מכן ההערכה שונתה לתחילת שנות ה-2000, אחר-כך לאמצע העשור, ועד היום עמדה ההערכה המקובלת כי 2010-2009 הן המועד שבו תשיג טהרן את הפצצה", הם כותבים. במאמר פרשנות שהופיע אתמול באתר "הארץ" מוסיף מלמן כי "הזגזוג הזה, חדשות לבקרים, פוגע בשמם הטוב של חטיבת ההערכה והמחקר של אמ"ן ושל המוסד". אלוף בן מלווה את הידיעה על ההערכה מחדש במאמר פרשנות הקובע כי אם לא מדובר בפעולת הסחה, הרי שאפשר לראות בה צפירת הרגעה. "ישראל הורידה [...] את מפלס החרדה הפומבי מפני האיום הגרעיני האיראני", כותב בן, ומעריך שכעת קטנו הסיכויים שנתניהו יורה על תקיפת איראן. ומה בעיתונים האחרים, העיתונים שבהם ההפחדות מפני פצצה איראנית התגלמו בצורת כותרות גדולות בהרבה מאלה שהופיעו ב"הארץ"? ב"ידיעות אחרונות" הרייטינג של התאריך החדש נמוך מאוד, כנראה שאינו מפחיד דיו כדי להיחשב אטרקטיבי. המידע מופיע רק במשפט האחרון של ידיעה קצרצרה בתחתית עמ 4 [יובל קרני], ללא כל הדגשה בכותרת. ב"מעריב" המצב טוב מעט יותר – כותרת לידיעה בינונית בתחתית עמ 5 [אריק בנדר וטל שניידר]. עורכי "ישראל היום" לא נותנים לדחייה לבלבל אותם וממשיכים במסע ההפחדה כתמול שלשום. הכותרת לידיעה המתפרשת על פני מרבית הכפולה השנייה של העיתון קוראת: "איראן תוכל לשגר פצצה כבר ב-2014" [גדעון אלון]. זו כותרת הדומה לכותרת ב"הארץ", אך התיבה "רק" הוחלפה ב"כבר". להבדיל מהכותרת ב"הארץ", הכותרת ב"ישראל היום" נתונה במרכאות, ומוצגת כציטוט ישיר של ראש המוסד. בדיקה בגוף הידיעה מעלה כי הציטוט המדויק הוא "פצצה מוכנה לשיגור בשנת 2014". בלי "רק" ובלי "כבר" (בעיני דגן, כך נראה, מקובלת יותר העמדה של "ישראל היום". הוא הזהיר את חברי הוועדה כי הגרעין האיראני הוא "איום בעל משמעות קיומית על ישראל"). במלים אחרות, הפרשנות של "הארץ" השפיעה על ניסוח הכותרת בעיתון זה, בעוד הפרשנות של "ישראל היום" השפיעה גם על הדברים שיצאו מפי דגן. זו דוגמה קטנה, אך מייצגת, לחוסר ההקפדה בעיתונות הישראלית לפרסם כציטוט ישיר אך ורק את המלים שיוצאות מפי המצוטטים. העיתונאי דיון ניסנבאום, שליח רשת עיתוני מקלאצי לירושלים, כתב על כך השבוע בבלוג שלו, ביחס לחילופי ההאשמות האחרונים בין גורג מיטשל לבן כספית. ועוד כותרת אחת שיצאה מפי דגן – יובל אזולאי וברק רביד מדווחים ב"הארץ" על הערכתו כי ההאשמות בדבר זיופים נרחבים בבחירות באיראן מוגזמות. "הרמאויות בבחירות באיראן לא שונות מרמאויות שקורות גם במדינות ליברליות בתקופה של בחירות", אמר דגן. ציטוט דומה מופיע באופן מוצנע ביותר בדיווח הקצר של "מעריב" על דברי דגן, ונעדר לחלוטין מהדיווח הקצרצר ב"ידיעות אחרונות". גם בדיווח הנרחב שניתן לדברי דגן ב"ישראל היום" מוצנעת מאוד חוות דעתו על הזיופים בבחירות. סביר להניח שמרבית קוראי "ישראל היום" ילמדו עליה דווקא מהשורות הראשונות של טור הפרשנות מאת דן מרגלית. מרגלית מכנה הערכה זו "פליטת פה", צופה שהיא תשרת את אחמדינגאד, ומפקפק במהימנותה מאחר שאין לדגן "מיומנות בנושא זה, וככל הידוע הארגון שהוא עומד בראשו אינו פועל במדינות שבהן ההצבעה חופשית". אגב, לגבי הגרעין האיראני כותב מרגלית כי על ישראל להתמקד בבלימת מיזם הגרעין, "כדי שלא תהיה בידיה של טהרן פצצת אטום מוכנה לשיגור בעוד חמש שנים בלבד". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "מנותקים", מתייחסת למפגינים המוחים על תוצאות הבחירות, אך למעשה מעבירה את הדגש מההפגנות עצמן, שעל-פי מעט הדיווחים שהצליחו לצאת מאיראן נחלשו אתמול, לנסיונות הממשלה להשתיקן. סמדר פרי כותבת בעמ 2 של העיתון על ההגבלות שהוטלו על אמצעי התקשורת במדינה. לפי דיווחה, זו תופעה רחבת היקף ומדאיגה, הכוללת כליאת מאות צלמים ועיתונאים זרים בחדרי המלון שבהם הם מתארחים, תוך איסור לראיין את נציגי המחנה הרפורמיסטי; השבתת רשת האינטרנט והרשת הסלולרית כמעט לגמרי; וגירוש פיזי של עיתונאים אחדים: "עיתונאים מאירופה נדרשו לעזוב את איראן בתוך שעות, ואילו לעיתונאים מארצות-הברית הודיעו שאשרות העבודה ותעודות העיתונאי שלהם באיראן כבר לא בתוקף". יוסי מלמן מוסיף ב"הארץ" כי צנזורים מטעם השלטון הוצבו ברוב מערכות העיתונים ואתרי האינטרנט באיראן, "ולפחות ארבעה עיתונים המזוהים עם מחנה מוסאווי נסגרו, או שנאסר עליהם לכתוב ידיעות ומאמרים המבקרים את תוצאות הבחירות". העימות בין בנק הפועלים לבנק ישראל ממשיך להדהד בעיתונות הכלכלית. בגליון "גלובס" מאמש פורסמה על פני כפולת עמודים שלמה רשימה מאת עו"ד פנחס רובין תחת הכותרת "קפריזה רגולטורית?". אף שאין במאמר תשובה חיובית מפורשת לשאלה הזו, הכוונה ברורה. עו"ד רובין חיבר משל מומצא לחלוטין על מקום בשם "מדינת היפותטיקה", שבה הרגולציה יצאה מכל פרופורציה. רובין כותב אמנם על ראש רשות ניירות ערך, המבקש להדיח דירקטור בחברת החשמל בלי לספק הסברים מפורשים למהלך, אבל הרמזים העבים, כמו תצלומיהם הגדולים של סטנלי פישר ורוני חזקיהו המלווים את הרשימה, מלמדים כי הנמשלים הם נגיד בנק ישראל, המפקח על הבנקים ויו"ר הפועלים היוצא, דני דנקנר. אפשר להחמיא לעו"ד רובין על כשרון הכתיבה שהוא מגלה בניסוח המשל על מדינת היפותטיקה, אך דחוף יותר להחמיא למי שניסח את הגילוי הנאות שמופיע בסיום הרשימה: "כל דמיון בין הדמויות או הנסיבות האמורות במדינת היפותטיקה לבין המציאות בישראל הוא מקרי ודמיוני בלבד. המחבר עומד בראש משרד עורכי-הדין גורניצקי ושות ויכול שללקוחותיו בעבר, בהווה או בעתיד, תהיה זיקה או יהיה אינטרס ישיר או עקיף בעניינים הנ"ל". באמת, מלאכת מחשבת של גילוי נאות. לטובת מי שאינו עוקב אחר יחסי הון-עיתון נציין כי עו"ד רובין נחשב למקורבה של בעלת השליטה בבנק הפועלים, היה חבר בצוות יועציה המשפטיים במאבק האחרון מול בנק ישראל והשתתף בכמה מהפגישות שקיימה עם נגיד הבנק. חלק ב של "הארץ" חוזר הבוקר לביקור בקונטרס החדשות, עם מאמר מאת דויד גרוסמן המודפס במלואו בעמוד השער, וגם קריקטורה (של ערן וולקובסקי) תואמת המלווה אותו. זו אינה הפעם הראשונה שמאמר מאת גרוסמן מתפרסם בראש שער "הארץ", ואם כי הפעם הוא אינו מחליף את הכותרת הראשית, נראה כי אכן לגרוסמן נפתחה ב"הארץ" "ליגה משלו" בכל הנוגע למיקום הפרסום של מאמרי דעה פרי עטו. מבקרת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", גפי אמיר, סיימה רק לאחרונה לספוג חבטות בוטות וקבועות מהעיתונאי, בעל הטור ומגיש הטלוויזיה גיא מרוז, לאחר שביקרה בחריפות את המשדר שלו ושל אורלי וילנאי על סרטן צוואר הרחם. הבוקר מביעה אמיר את דעתה השלילית על התוכנית החדשה של מרוז ווילנאי, ששודרה אתמול לראשונה. לפי דעתה של אמיר, מרוז "מתנייד באגרסיביות", ביטוי העשוי להעיד, כמובן, גם על תגובותיו לביקורתה הקודמת, ולגבי התוכנית עצמה – היא לא התרשמה לחיוב. "כמו בתוכנית הקודמת על סרטן צוואר הרחם, כשמרוז ווילנאי מנסים להפוך למאדאם קירי זה נגמר בדמגוגיה רצופה במניירות הוותיקות", היא כותבת, ומן הסתם נכנסת לכוננות ספיגה. אמיר טייג מדווח ב"כלכליסט" כי רשת, זכיינית ערוץ 2, מפטרת בימים אלה 10% מעובדיה – כ-15 מ-150 עובדים. בדיווח נכתב גם על מצבה הכלכלי הקשה של הזכיינית, ובין היתר מופיע המשפט: "יצוין כי היקף הפרסום בטלוויזיה ירד בחצי השנה האחרונה בכ-15% לעומת התקופה המקבילה אשתקד". יחד עם זאת, לפני שבוע פירסם העיתון "גלובס" ידיעה שבישרה על עודף ביקוש לפרסום בערוצים המסחריים בשבועות האחרונים, שהביא לעליית מחירי זמן האוויר. אופיר בר-זהר וצבי זרחיה מדווחים ב"דה-מרקר" כי ערוץ 10 מפעיל לחצים במטרה להקדים את המעבר מזכיונות לרשיונות בטלוויזיה המסחרית לשנת 2010, בין היתר באמצעות משרד הלובינג אמיר גלעד. ב"כלכליסט" מדווח איתי הר-אור כי נח קליגר, עיתונאי "ידיעות אחרונות", יהיה אחד מניצולי השואה שיעידו בשלב טיעוני העונש לטובת שר האוצר לשעבר אברהם הרישזון, שהורשע בגניבת כשני מיליון שקל מקופת הסתדרות העובדים הלאומית. עוד מדווח כי גם העיתונאי איתמר לוין יעיד לטובת המורשע. שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", כותבת הבוקר על השימוש שעושה הזכיינית קשת בערוץ 24, שרכשה לאחרונה. לפי זיו, "החשש שקשת תהפוך את שלוחתה הצפונית בממיר ליחצנית במשרה מלאה הולך ומתממש. לוח שידורים המורכב מתוכניות לקט, מקבצים וחומרי גלם שלא מצאו דרכם לכוכב נולד הוא תעודת עניות לערוץ המקדש יצירתיות ובפועל משתחווה לקאברים". אנשיל פפר מדווח ב"הארץ" כי לפי מחקר שפורסם בכתב-העת "Military Review", היתה זו שגיאה שלא לאפשר כניסת עיתונאים לרצועת עזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שכן מניעה זו איפשרה לחמאס להפיץ את טענותיו בלא התנגדות. איתי גודר מדווח ב"רייטינג" כי מודי בראון עשוי להצטרף למערכת מהדורת החדשות של יום שישי בערוץ 10. תומר זרחין מדווח ב"הארץ" כי המשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן, החליט שלא לפתוח בחקירה פלילית נגד רבקה שמעון, שהשוותה בעלון המחולק בבתי-כנסת את הערבים לתולעים שיש להשמידם. "ניצן נימק את החלטתו בקושי להוכיח אפשרות ממשית שדברי שמעון יביאו למעשה אלימות", כותב זרחין. הידיעה היחידה בעמ 10 של "מעריב", התופסת כמעט את כל העמוד, היא למעשה מודעה המפרסמת את גליון "סופשבוע" הקרוב, שבו אמור להתפרסם ראיון עם אחיו של הבדרן דודו טופז. כרבע משטח שער העיתון מוקדש להפניה לידיעה/מודעה זו.

יועצים משפטיים מטעם הכנסת והממשלה יצאו היום באזהרות חריפות מפני השלכות חוקי הקואליציה. על חוק המתנות: "יער של שחיתות שלטונית". על חוק דרעי 2: "שימוש לרעה בסמכות הכנסת"

מה עלול לקרות ביום שאחרי כבילת ידי בג"ץ בכל הנוגע למינויי חברי ממשלה, כחלק מהחקיקה שתכשיר את מינוי אריה דרעי לשר? המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, גיל לימון, סיפק היום (ראשון) הצצה מדאיגה: "חבר כנסת שנאשם בפלילים, יוכל לכהן בתפקיד שר המשפטים, ובתפקיד השר לביטחון לאומי. ראש הממשלה יוכל למלא במקביל את כהונתו בתפקיד הזה, ובתפקידים של מחצים משרי הממשלה – וביקורת שיפוטית על כך – אין". באותה שעה שנשמעו האזהרות החמורות בוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך חוק דרעי 2, בדיון מקביל על חוק המתנות היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק, הרימה דגל אדום. את החוק שיאפשר לנבחרי ציבור לקבל תרומות בדרך עקיפה, היא הגדירה כ"סטייה משמירה על טוהר המידות", או במילים אחרות – פתח להשחתת נבחרי ועובדי הציבור. בין שתי ההצעות דמיון לא מקרי: שתיהן נתפרו עבור מובילי הקואליציה וצפויים להיטיב איתם למחרת אישור הכנסת. במקרה של דרעי – מינויו לשר יתאפשר תוך דריסת פסיקת בג"ץ שפסלה אותו. חוק המתנות יכניס לראש הממשלה בנימין נתניהו ארבעה מיליון שקל באופן מיידי, כסף שאסף עבורו ינון מגל במימון המונים שנכון להיום תקוע כי אינו חוקי. אבל הדימיון ביניהם לא מסתכם בכך. לימון תיאר את הקשר ביניהן במילים חריפות: "הצעת חוק הזו (דרעי 2) מחלישה כלים משפטיים בשמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי, בכך היא מצטרפת להצעת חוק המתנות שמהווה גם היא פתח לשחיתות שלטונית וקבלת כספים על ידי עובדי ציבור ונבחרי ציבור – ולחוק הנבצרות. כפי שראינו רק לפני כמה ימים, לאחר שהוא נחקק בכנסת, ראש הממשלה הכריז שהוא לא מחויב עוד בחוות דעת היועצת המשפטית לממשלה בהיבטי ניגוד העניינים. הכנסת ממשיכה בכך, ואני אומר את זה בצער רב, להסיר עוד לבנה, ועוד לבנה, מחומת ההגנה על שלטון החוק, ובטוהר המידות במשפט הציבורי במדינת ישראל". "חוק דרעי 2", הכינוי שניתן לתיקון שהגיש יו"ר הקואליציה אופיר כץ לחוק יסוד: הממשלה, מתוכנן לעבור עוד השבוע במליאה ונמצא כעת בדיוני הכנה לקריאה שניה ושלישית. הוא קובע כי בית המשפט העליון לא יוכל להעביר ביקורת שיפוטית מכל סוג על מינויים של חברי ממשלה. בשבועות האחרונים עלו שורה של תרחישים מבהילים להשלכות החוק: אסיר שמכהן כשר מבית הסוהר, בנו של ראש הממשלה מתמנה לשר – וכעת גם נאשמים בפלילים שמחזיקים המרכז העצבים של אכיפת החוק: משרד המשפטים והמשרד לביטחון לאומי. חברי הוועדה סירבו לשינויים שיכולים למחוק כמה מהתרחישים, על ידי קביעה של דרגת כשירות מחמירה יותר לשאלת מינויו של שר או שרה לממשלת ישראל."אנחנו רואים קושי מאוד גדול וחשש מאוד גדול בנושא של שימוש לרעה בחקיקת היסוד הזאת", הזהירה יועמ"שית הכנסת, עו"ד אפיק. "אני חושבת שריפוי אמיתי של חלק מהפגמים יכול היה להיות או בתחולה עתידית (של החוק, כלומר כך שלא יחול על דרעי, ש"ג, א"א), וגם בבחינה מחודשת, משמעותית, של תנאי הכשירות (לשרים) על מנת שבאמת הכנסת תוכל גם לעשות את הבדיקה הזאת טרם המינוי". היועצים המשפטיים הדגישו גם את האופי הפרסונלי של החוק, שישפיע ישירות על דרעי כבר למחרת אישורו. כזכור, כבר הוגשה הצעת חוק שסללה את דרכו של דרעי, כמורשע בעבירות מס, לכהן כשר. כמה משופטי בית המשפט העליון ביקרו בחריפות את השימוש בכלי החקיקה לצורך אדם ספציפי. כעת זה קורה שוב. "הצעת חוק היסוד שמונחת בפני הוועדה עולה בכדי שימוש לרעה בסמכות המכוננת של הכנסת", הזהיר לימון בדיון. "השינויים שהוכנסו בהצעת החוק במהלך הדיונים בה, אינם מרפאים את הפגמים הללו. ההפך הוא הנכון. הם מדגישים עד כמה מדובר בהצעת חוק פרסונלית שמיועדת להביא לכך שחבר הכנסת דרעי ישוב לשולחן הממשלה למרות שתי הכרעות שיפוטיות". עו"ד שגית אפיק הצטרפה לדברים ואמרה כי "עולה חשש כבד לשימוש לרעה שעלול להתקיים כאן, גם בפן הפרסונלי, גם בפן הזה שבעצם אנחנו מדברים כאן על תיקון שני או שלישי באותו עניין". חוק המתנות שהגיש ח"כ עמית הלוי מהליכוד התקדם במהירות גם הוא היום. הוא קובע כי נבחרי ועובדי ציבור, כלומר שרים, חברות כנסת, ראשות עיר, עובדי רשויות ומשרדי ממשלה – כולם יוכלו להתרים כספים במקרה של אירוע רפואי או משפטי. גם כאן בולט האופי הפרסונלי – וכפי שמתרים הכספים לנתניהו הודה בכך לאחרונה, גם נציגי משרד המשפטים לא התעלמו מהפיל שבחדר. "המהירות בה מקודמת הצעת החוק מעוררת חשש שזה נועד להיטיב עם ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן אישי", אמר בדיון אורן פונו, ממונה ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים (נציג היועצת המשפטית לממשלה). "החוק פותח פתח לשחיתות בשירות הציבורי כולו. התיקון מכשיר מצבים שעובד ציבור יקבל טובות הנאה מאחר שהוא עובד ציבור וייצור תלות בין עובדי הציבור לתורמים להם. לפי המוצע, ייווצר מנגנון שניתן לנצלו לרעה להסוואת עבירות פליליות מטוהר המידות. עובד ציבור רשאי כבר היום לקבל מתנות מחברים ובני משפחה, כולל מימון להוצאות רפואיות ומשפטיות, כל עוד הם לא ניתנים לו באשר הוא עובד ציבור. ככל שהתיקון יתקבל נמצא עצמנו ביער של שחיתות שלטונית". "בהצעה עלול להיווצר ניגוד עניינים מובנה לחברי הכנסת ויש להביא בחשבון את ההשלכות במתן טובות הנאה, ובמידת הפגיעה האפשרית באמון הציבור", הזהירה עו"ד אפיק בדיון. "עד היום כל חוק שעסק בענייני שכר למשל, נעשה קודם כל על ידי ועדה ציבורית, ורק לאחר מכן הכנסת חוקקה. על חברי הכנסת לשקול היטב ולנהוג בזהירות רבה עירוב בין ההיבטים הפרטיים של נבחר ציבור לבין ההיבטים הציבוריים שלו". החוק מאפשר גם קבלת תרומה עבור בני או בנות הזוג של נבחרי הצבור, ו"ילד הסמוך על שולחנם". אפיק ביקרה את הכללתם של בני משפחה במסגרת החוק ואמרה כי מדובר "בהחרפה של ניגוד העניינים והפרת האיזון בין האינטרסים השונים. זאת פריצת החומה הבצורה שעד היום המחוקק גידר לאמון הציבור". אפיק ביקרה גם את מנגנון הפיקוח שהוצג בהצעת החוק, לפיו המידע על התרומות יוצג באתר מבקר המדינה, על אף שהוא כלל אינו בודק או מאשר אותו. כפי שפרסמנו ב"שקוף", זה עלול להפוך למנגנון הטעיית הציבור. "כשאין פיקוח ויש הרחבה גדולה יחסית גם של ההליכים וגם של הזכאים לקבל את התרומות לעומת הסנקציה שיחסית נמוכה, החשש הוא לפגיעה בטוהר המידות ופגיעה חמורה באמון עובדי הציבור".

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת אופנה חדשה בתקשורת העברית. שני עיתונאים או עיתונאיות משני ה"קטבים" הפוליטיים מגישים תוכניות אקטואליה יחדיו

בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת אופנה חדשה בתקשורת העברית. שני עיתונאים או עיתונאיות משני ה"קטבים" הפוליטיים מגישים תוכניות אקטואליה יחדיו. תוכניות אלו כוללות את "המלה האחרונה" של גלי צה"ל (אברי גלעד ואורי אורבך למשל), "על ימין ועל שמאל" של רשת ב (צלי רשף וגאולה כהן) ותוכנית טלוויזיונית בערוץ 33 בשם "אש צולבת" (חיים משגב ואורן שחור). תוכניות אלו הן סמליות ובעלות משמעות רבה, משום שהן מקבעות בצורה חדה את גבולות הלגיטימיות של השיח הציבורי בישראל על בסיס אתנו-לאומי. במלים אחרות, התוכניות הללו מדגישות את העובדה שהתקשורת העברית לא רואה בעצמה זרוע המשרתת את כלל אזרחי המדינה, אלא כשייכת ומשרתת את הקולקטיב הלאומי-היהודי. לכן אין זה מפתיע שאנשים כמו גאולה כהן, שהתגורררה מחוץ לתחום הריבוני של המדינה, הם שחקנים לגיטימיים בקביעת השיח התקשורתי-פוליטי בישראל. לעומת זאת הפלסטינים בישראל, אזרחים (או לכאורה אזרחים) החיים בתחומה הריבוני של מדינת ישראל ומשלמים מסים בה, הם מחוץ לגבול הלגיטימיות התקשורתית בישראל. הגבולות בזירה התקשורתית מבטאים ומשעתקים את הגבולות האתניים בזירה הפוליטית. במלים אחרות, בשתי הזירות הגבולות קשורים במוצא האתני ולא באזרחות. עובדה זו נגזרת בעיקר מהיותה של מדינת ישראל מוגדרת ופועלת כמדינת העם היהודי (אפילו של אלה החיים בלוס-אנגלס, קליפורניה וסידני, אוסטרליה, למשל, שחלקם מעולם לא דרכו על אדמתה של הארץ הזו, אינם מכירים את שפתה ואינם משלמי מסים בה), ולא כמדינת אזרחיה. עובדה זו יצרה מצב שבו הפלסטינים בישראל לא רק שאינם אזרחים שווים, אלא שמבנית, הם אינם יכולים להיות שווים במדינה שמוגדרת ורואה את עצמה כלא-מדינתם. במלים אחרות, מה שמתרחש בישראל הוא אתניזציה של המדינה. דהיינו, קבוצה אתנית אחת השתלטה על האפרטוס הסמלי והפיזי של המדינה כדי להדיר קבוצה לאומית אחרת מכל מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות. לכן תוכניות ה"קטבים" מחדדות ומסמלות את הניסיון לדיכוטומיזציה של החברה הישראלית ולהנגדה כמעט מוחלטת בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני, כדי לדחוף את האחרונים אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות. במלים אחרות, אמצעי התקשורת העבריים הם חוליה מרכזית בשימור מבנה הכוח הקיים, המגלם עליונות יהודית ונחיתות מובנית של המיעוט הפלסטיני בישראל בכל תחומי החיים. לכן "היצירה" התקשורתית העברית על הפלסטינים בישראל ברובה אינה קשורה בדיווח, הפצת מידע או ניסיון להבנה המציאות, אלא בראש ובראשונה היא הצהרה של כוח. עובדה זו צומחת בהקשר מסוים, שמזין אותה וניזון ממנה. זהו הקשר של הייררכיה אתנית וקהל יעד יהודי עם מוכנות עמוקה לקבלת מציאות זו. הצהרה זו של כוח ומימוש השליטה בפלסטינים בישראל מתבטאת בכך שהן אמצעי התקשורת והן הממסד הפוליטי כוללים ייצוג שולי, בולטות נמוכה ונגישות מינימלית לפלסטינים אזרחי המדינה. כמו כן, שני הצדדים מאמצים את הפרדיגמה הבטחונית והאיום בכל הקשור לדיון במחאה של הפלסטינים בישראל. יתרה מכך, "בטחוניזציה" של פעילות המחאה של הפלסטינים בישראל באמצעי התקשורת העבריים, כמו גם על-ידי הממסד הפוליטי-צבאי בישראל, פוגעת במיעוט הפלסטיני מצד אחד ומשרתת את אלה הראשונים בשלושה מישורים: 1. עצם מיקום המחאה בהקשר של "ביטחון" ו"חתרנות" הוא אמצעי רב-עוצמה לדה-לגיטימציה של מאבקם ותביעותיהם של הפלסטינים בישראל; 2. קבלת הפרדיגמה הבטחונית משחררת את המדינה ואת מוסדותיה מלהתמודד עם הסיבות האמיתיות של המחאה הפלסטינית; 3. אימוץ השיח הבטחוני על-ידי אמצעי התקשורת הופך את הפלסטינים אזרחי ישראל מבעלי תביעות למתגוננים, ובמקום שהדיון יהיה בהפקעות אדמות למשל, הוא מתמקד במידת נאמנותם למדינה. התפתחות זו מלווה, בדרך כלל, במצעד המביש של "מבחני נאמנות". על רקע המציאות הזו, לא היתה עמדתה של התקשורת העברית באירועי אוקטובר 2000 מפתיעה, במיוחד בימים הראשונים. עמדה זו, ברמה הבסיסית ביותר, סיפקה הבנה, ובעקיפין הצדקה ולגיטימציה לרציחתם של אזרחים פלסטינים בגליל ובמשולש. היא עשתה את זה בעיקר על-ידי שימוש ברטוריקה לוחמנית-מתלהמת ויצירת אווירה כללית שהמדינה בסכנה קיומית. כך הוצדק השימוש בכדורים חיים נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. הנה רק ציטוט אחד של אחד מבכירי העיתונאים בישראל, אמנון אברמוביץ, המאשש טענה זו. בשניים באוקטובר 2000 הופיע אברמוביץ בערוץ הראשון בשעה שבע וחצי ואמר את הדברים הבאים: "הסוגיה הבעייתית יותר היא של ערבים ישראלים. צריך להבין שאף מדינה, לא ערבית ולא מערבית, לא יכולה להסכים שציבור אלים ומוסת ישתלט על עורקי תחבורה מרכזיים, ישתלט על תחנות משטרה ויפגע באנשי אכיפת החוק. נדמה לי שלא נוכל לחיות עם זה לטווח ארוך. ואני לא רוצה אפילו לחשוב באילו אמצעים נצטרך לנקוט כדי לדכא את התופעה הזו". כתוצאה מכך, התקשורת העברית לא היתה יכולה למלא את תפקידה בריסון הכוח של המדינה נגד המיעוט הפלסטיני. בקיצור, השאלה הבסיסית שתקשורת דמוקרטית בכל מקום היתה צריכה להעלות אינסטינקטיבית כמעט - איך קרה שאזרחים נרצחו על-ידי כוחות הביטחון וצלפיהם "המיומנים" - נשארה מבחינתה של התקשורת העברית מחוץ לגבול. לעומת זאת, רוב הדיון באירועי אוקטובר התמקד בפתיחת הצירים. דהיינו, זכות המעבר של היהודים, לדעתו של אברמוביץ וחלק גדול מעמיתיו, חשובה יותר מזכות החיים של הפלסטינים בישראל. כך בונים גבולות מדם. עסאם אבו-ריא הוא חוקר במכון טרומן ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית גיליון 34, ספטמבר 2001

עורך ספורט "מעריב" מותח ביקורת צודקת על הקולגות, אבל לא טורח לתקן אצלו בבית | ב"ידיעות אחרונות" חושפים שוב ושוב את החשיפות שלהם, גם אלו שכבר נחשפו בעיתונים אחרים | וב-ONE מתעקשים על גיהנום

לא בכל יום מעז עורך בתקשורת הספורט לקום ולהצליף בברנזה שלו. זה מה שעשה ביום חמישי יואב גולן, עורך ספורט "מעריב". בטור אישי כתב גולן על ההתנהלות החובבנית של הפועל תל-אביב, שטיסתה למשחק בצרפת ארכה 30 שעות. וכך כתב: "רק לפני חודשיים כיסחנו כולנו את הצורה לבית"ר ירושלים. המטוס הפולני החכור שהגיע לנתב"ג באיחור ועם שלל תקלות ייבש את המשלחת הבית"רית שעות בנתב"ג, ואילץ את שום ושחקניו להתקפל למלון בבירה, להשכים קום ולטוס לפולין למחרת [...] התקשורת הישראלית (גם אנחנו במעריב) הסתלבטה על אנשי ההר הפרימיטיבים מירושלים, שלא מסוגלים בשנת 2008 לארגן טיסה כמו שצריך. הפשלה של בית"ר לפני המשחק בקראקוב מחווירה לעומת הפיאסקו האדום של השעות האחרונות. אבל אל דאגה, הפעם התקשורת לא תעמיד לקיר את האדומים. ככה זה אצלנו, כשבית"ר מפשלת, האשמים הם הטמבלים שמנהלים אותה, כשהפועל לא מתארגנת כמו שצריך, לוקחת ריזיקות ושמה את צווארה בצבת של קונקשנים צמודים, זו אשמת חברת התעופה". גולן צודק, אבל הוא לא אחראי על מדורי הספורט האחרים, הוא בסך-הכל בעל הבית במדור שלו. ואיך זה נראה אצלו? כשבית"ר נתקעה באוגוסט בשדה התעופה, הכותרת בשער היתה "נתב"ג 2008" והמשנה חתך את התנהלות האלופה. הפעם, כשהפועל תל-אביב פישלה, בשער ספורט "מעריב" בקושי אפשר היה למצוא הפניה צנועה שסיפרה על המקרה. מוזר איך עורך שטוען שהיה צריך לשפד גם את הפועל תל-אביב לא עשה זאת בעצמו, ובמקום זאת בחר לבקר את הקולגות. את מי בדיוק אתה מבקר ולמי אתה מטיף? כל גוף תקשורתי אוהב לטפוח לעצמו על השכם בעקבות חשיפה ראשונה. כשמדובר בעיתון החגיגה תמיד גדולה יותר, בגלל התחרות הפרועה מצד אתרי האינטרנט. בספורט "ידיעות אחרונות" יודעים טוב מכולם איך לנפח נוצות טווס ולזעוק, הללויה, שוב עשינו זאת! בגליון ערב החג התהדרו שם בשני פרסומים ראשונים מיום האתמול, האחד על כתבי אישום נגד שופטי כדורגל שהגישו דו"ח הוצאות כוזב, והשני על יו"ר בני-יהודה שהודיע על התפטרותו. בכותרת המשנה על היו"ר המתפטר נכתב: "בעקבות חשיפת ידיעות אחרונות: אי-ודאות בבני-יהודה". שימו לב לניסוח: אי-הוודאות בבני-יהודה לא התרחשה בגלל התפטרות היו"ר, אלא בגלל הפרסום ב"ידיעות אחרונות". כלומר, אלמלא הם, לא היה קורה כנראה שום דבר. ביום חמישי המשיכו ב"ידיעות אחרונות" במסע השבחים העצמי. סיפור השופטים שסרחו המשיך לקבל כותרת פותחת באחד העמודים, עם לוגו אדום – "חשיפת ידיעות אחרונות". הידיעה עצמה סתמית ודי ממוחזרת, אבל העיקר שיוכלו להבליט את החשיפה פעם נוספת. וזה לא הכל: בכותרת הפותחת בשער יש טפיחה נוספת על כתף המוזסים, בזכות צילום שפירסמו ביום שני – פגישה בין היו"ר הנוכחי של הפועל תל-אביב ובין זה שאמור להחליף אותו בעונה הבאה. בכותרת המשנה נכתב כי הצילום הפתיע את חברי ההנהלה האחרים. אולי הפתיע, אבל לבעלי הזיכרון הקצר מאוד בספורט "ידיעות אחרונות" ראוי להזכיר כי מדובר בעצם בסוג של פולו-אפ ל"מעריב", שלפני כחודשיים היה הראשון לפרסם את המגעים האלה. "ידיעות אחרונות" הפסידו את הסיפור הראשוני, ואת זה לא כל קוראיהם יודעים. בעיתון של המדינה חיכו לשעת כושר כדי להניח את ידם הכבדה על האייטם, ולהכריז קבל עם ועולם – זה שלנו, זה גם כן. את מנוחת החג הפר אתר ONE בכותרת ראשית אלימה: "אנחנו בוערים, מחכה להפועל תל-אביב גיהנום כאן". בכותרת המשנה מסופר על קבלת פנים לוהטת שמכינים אוהדי סנט אטיין, יריבת הקבוצה הישראלית במוקדמות גביע אופ"א. לחשוש לחיי שחקני הפועל וקומץ אוהדיה? לא בדיוק. בכתבת וידיאו מראיינת כתבת האתר שנשלחה לצרפת, יופ ציוני, אוהד צרפתי נינוח, נחמד וחייכן שמספר על האווירה במשחקי קבוצתו. ציוני שואלת אותו אם יהיה גיהנום, והאוהד עונה בהיסוס: "כן, כמו גיהנום"... וצוחק מעט במבוכה. כל זה הספיק לכותרת ראשית, שכל תכליתה התלהמות ולכידת רייטינג. מי ייתן ותכלה שנה וקללותיה, כולל הרעות החולות מהסוג הזה. לתגובות והערות: [email protected]

7.10 | "תג המחיר" בטובא משתלט על העמודים הראשיים | "פנורמה" מסתפק בעיקר בהודעות לעיתונות | "כל אל-ערב" קורא את חוברת ההדרכה לפני גיוס

שלושת העיתונים הארציים מבליטים בעמודיהם הראשיים את הדיווח על פעולת "תג המחיר", הצתת מסגד א-נור בטובא-זנגרייה. הכותרת השנייה ב"א-סינארה" מצטטת את ראש המועצה לשעבר חסין אל-הייב, שאומר: "מי ששרף את המסגד הם יהודים קיצוניים, ועל הממשלה לשפץ אותו – לא התושבים או התנועות האסלאמיות". שיחת הטלפון עם הראש לשעבר מתבצעת כשהוא עומד ליד המסגד ומקבל את ציבור המגנים. בידיעה על פני עמוד מלא בקונטרס החדשות, של הכתבים זיאד מעדי, חטאב נסאר ועווד דראוושה, מובאים תצלומים של הנשיא שמעון פרס ושל הרבנים הראשיים, שהגיעו במיוחד לכפר שעלה לכותרות בעולם, של ספרי הקוראן השרופים ושל ראש המועצה אל-הייב. בתצלום אחר נראה ראש המועצה הממונה צביקה פוגל, אל"מ במיל, שדמו הותר לאחר הצהרותיו כי "יכול להיות שתושבי הכפר הם שהעלו אש במסגד". "פוגל התפטר מתפקידו כי הוא אישיות בלתי רצויה בכפר", מעדכן אל-הייב. הבעלים והעורכת הראשית של "א-סינארה", וידה משעור, מביעה תקווה במאמר השבועי שלה כי "מי שעשו את המעשה הנפשע והתקיפו את המקומות הקדושים לנו הם מיעוט". "כל אל-ערב" בוחר בפרשת "תג מחיר" לכותרת ראשית צעקנית: "שריפת מסגד א-נור בטובא-זנגרייה מציתה אש באזור!". לצדה מתפרסם תצלום של הצעיר היהודי שנעצר בחשד לביצוע המעשה. "ראש המועצה הממונה נמלט מהכפר מחשש לחייו, וראש המועצה לשעבר חסין אל-הייב מדגיש שלא יאפשר לתנועות האסלאמיות להתערב", נכתב בכותרת המשנה. "שיח כמאל חטיב [סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית] מגיב: לא נבקש אישור מאיש לבצע את המוטל עלינו, ולא נישמע לקולות חריגים". העיתון פורש סקירה רחבה על פני ארבעה עמודים בקונטרס החדשות (אמין בשיר ומחאסן נאסר), תחת כותרת הגג: "בצל התרחבות הגזענות בארץ: הצתת מסגד א-נור בטובא מתקבלת במחאה ובגינוי נרחב". בכיתובים לתמונות נכתב: "הציתו אותנו" ו"עצרו אותנו". התמונות הן של המסגד המוצת ושל הצעירים שנעצרו על-ידי המשטרה לאחר שהתפרעו בעקבות ההצתה. ב"פנורמה": תצלום של נערים ושל דמויות רעולות פנים כשהם מבעירים אש בכפר מתוח לרוחב החלק העליון של השער. פני הנערים מטושטשים. "גינוי נרחב ותרעומת קשה על רקע שריפת מסגד א-נור בטובא-זנגרייה", נכתב בכותרת הראשית. כותרת המשנה מוסרת כי "בית-המשפט התיר לפרסום: נעצר חשוד במעורבות בהצתת המסגד". הסקירה מקיפה שלושה עמודים בקונטרס החדשות (עומר דלאשה ועלאא בדארנה), תחת הלוגו "אירועי טובא". בעמוד הפותח, מתחת לכותרת "משלחות ערביות ויהודיות ממשיכות להזדהות עם תושבי הכפר", נראים תצלומים נוספים של צעירים ורעולי פנים מבעירים צמיגים ומבצעים מעשי ונדליזם בכביש הראשי של הכפר. הסיקור כולל תגובות מכל הקשת הפוליטית והתייחסות של דוברת המשטרה ("מעשה נפשע"), אולם שמו של צביקה פוגל נפקד ממנה, כנראה משום שרוב הסיקור מורכב מהודעות לעיתונות. סיפור בלעדי מביא הכתב מחאסן נאסר ב"כל אל-ערב", והוא מובלט באוזן שמאל בעמוד השער. סלים אבו-זיד, מהכפר ראמה בגליל, מספר על ההוראות בצו הגיוס שקיבל בנו, טליע: "אתה חייב לשמור על העם היהודי", נכתב בצו, והאב, שתמונתו מתפרסמת ליד הכותרת, אומר: "נדהמתי מההוראות שקיבל בני". ההוראות הנ"ל כתובות בחוברת הדרכה למיועדים לשירות ביטחון, והשורות שהכעיסו את האב הן כדלקמן: בפתיח מצוטטת הוראה זו במלואה. "זהו הסעיף הראשון במדריך הצבאי של הצבא הישראלי למתגייס החדש, לא משנה אם הוא יהודי או ערבי", אומר אבו-זיד. "רציתי שהאמת תיחשף לעיני כולם", אומר אבו-זיד, ומוסיף כי יפנה למפקדי צה"ל כדי שיבהירו את העניין. העיתון מציין כי על החוברת חתום מפקד יחידת מיט"ב (המופקדת על שיבוץ ומיון מלש"בים) אל"מ גדי אגמון (נכתב אדמון בטעות), אך לא מביא את תגובת צה"ל. שלושת העיתונים מדגישים את יום הזיכרון ה-11 לאירועי אוקטובר שצוין בשבת האחרונה. "פנורמה" מסקר בשלוש תמונות את האירועים בסכנין, רהט ונצרת – אם כי לא מציין את מספר המשתתפים המועט ברהט. "כל אל-ערב" אינו מתעלם מעובדה זו בסקירתו ואף מבליט אותה בשער העיתון: "11 שנים לאירועי אוקטובר והפצע טרם הגליד: אדישות בציון אירועי אל-אקצא ואל-קודס". ב"א-סינארה" אינם מסכימים עם המתחרה, ומציינים "אלפים השתתפו ביום הזיכרון לאירועי אל-אקצא". האירועים בערים ערביות ברחבי הארץ זוכים לסיקור על פני שני עמודים בקונטרס החדשות (עווד דראושה, מוסא בסול, מוחמד אמארה, אמאני עבד אל-עזיז, רביע חנא ועטא אבו מדיעם). הכותרת הראשית של "א-סינארה" מוקדשת למאבק הרופאים המתמחים. פרופ נעים שחאדה, מנהל מחלקת הילדים בבית-החולים רמב"ם, מזהיר כי "אם יממשו הרופאים המתמחים את ההתפטרות, המצב בבתי-החולים ייהפך לאסון". מאמר המערכת של "כל אל-ערב" מתייחס דווקא לחשיפתו מהגיליון הקודם בדבר מסקנות הוועדה לבדיקת פעילות ועדת אל-חאג ואל-עומרה. "על ועדת המעקב לאמץ את המסקנות ללא עוררין", נכתב בכותרת. בעיתון עוקבים אחר ההתפתחויות, על רקע החלטתו של יו"ר ועדת המעקב, מוחמד זידאן, "לאפשר לוועדת החאג והעומרה להגיב ולהעביר את המסקנות לוועדה נוספת". פרקטיקה המוכרת לאזרח הישראלי מעבודת הממשלה. יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך העיתונים "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

מותו של השופט בדימוס ורדי זיילר קטע את הדיון בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות בתלונתו נגד "מעריב" והכתב קלמן ליבסקינד

מותו של השופט בדימוס ורדי זיילר בשבוע שעבר ישים ככל הנראה קץ לפרשה תקשורתית שליוותה את שנותיו האחרונות – מאבק על שמו הטוב מול מה שתפס כהכפשה מצד "מעריב" והכתב קלמן ליבסקינד, שפירסמו תחקיר על עסקי נדל"ן שהיה מעורב בהם. בשנה שעברה הגיש זיילר תלונה למועצת העיתונות, באמצעות עו"ד אסף פוזנר, ובה דרש לחייב את "מעריב" לפרסם במלואה את תגובתו על הכתבה, לפרסם התנצלות על תוכנה, לשלם לו הוצאות ולהשעות את ליבסקינד מתפקידו. הדיון בתלונה נמשך עד לשבועות האחרונים של חייו, בלי שזיילר או "מעריב" יבואו על סיפוקם. התלונה נידונה תחילה בבית-הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. בתחילת דצמבר פירסמו חברי בית-הדין, עו"ד רמי הדר, יעקב אחימאיר ואלינוער רבין, את החלטתם: ליבסקינד ו"מעריב" הפרו שני סעיפים בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות וראויים לנזיפה. חברי בית-הדין הגיעו למסקנה כי הכתב והעיתון לא בדקו די הצורך את העובדות טרם פרסומן, ולא נתנו ייצוג הולם לעמדתו של זיילר. "כבודו של אדם וחשיפתו בפני פרסום בעיתון, בין עם על-ידי כתבה מקיפה ובין אם באמצעות תמונות וכותרות בולטות, אלו מצריכים זהירות רבה, בדיקה של ממש את עובדות המקרה טרם הפרסום, מתן במה שווה לעמדות הצדדים, ומתן אפשרות לנשוא הכתבה להביא במסגרת הכתבה, ככל שניתן, תגובה ראויה וביחס נכון להיקף הכתבה ולצדדים הרלבנטיים בכל מקרה ומקרה", נכתב בהחלטה. "אנו סבורים כי הכתב כמו גם העיתון לא עמדו כראוי בחובות בסיסיות אלו, שאין להגזים בחשיבותן, בעניין שנדון בפנינו. [...] היה מן הראוי להביא בהרחבה ובאופן יותר ראוי את עמדתו ואת תגובתו של נשוא הכתבה. אלו לא הובאו במסגרת הכתבה באופן ראוי, הולם, ובהיקף נכון לעומת היקף הכתבה, והכותרת שליוו אותה". חברי בית-הדין אמנם הוסיפו כי "התעקשותו של המתלונן, בעצמו ובאמצעות הבאים מטעמו, בדרישתו הלא מתפשרת שתגובתו תובא כפי שהיא במלוא היקפה ובלא לערוך בה כל שינוי שהוא" אינה מקובלת, אולם בשורה התחתונה החליטו כי יש "לנזוף בנילונים ולהורות לעיתון לפרסם [החלטה] זו במקום ראוי בעיתון בתוך 15 יום". שני הצדדים עירערו על ההחלטה. "מעריב", באמצעות היועץ המשפטי מאיר בלייך, על עצם הקביעה כי הפר את התקנון האתי, וזיילר על קלות העונש (הוא התעקש על השעיית ליבסקינד ותשלום פיצויים). הדיון בערעורים התקיים לפני כחודשיים, אך לא הביא לסיום המחלוקת. עוד לפני שהגיעו לדיון בגופו של עניין שמעו חברי בית-הדין לערעורים של מועצת העיתונות מזיילר כי הוא מבקש לשמור לעצמו את הזכות להגיש בעתיד תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בית-הדין לאתיקה סירב להעניק לו זכות זו. במהלך הדיון בערעור הבהירו לזיילר חברי הרכב בית-הדין לערעורים, יורם סמואל, שלמה נקדימון, משה רונן, יונתן רז ודורית שריד, שאם לא יחזור בו מהודעתו כי הוא עשוי להגיש בעתיד תביעת דיבה נגד ליבסקינד ו"מעריב", בית-הדין יחדל לדון בערעורים ויבטל את ההחלטה של הערכאה הראשונה. בית-הדין העניק לזיילר את האפשרות לשקול עד יום ראשון האחרון, ה-7.4.13, את צעדיו, אולם זיילר הקדים וקבע כבר ב-20.3.13, באמצעות בא-כוחו, כי הוא "אינו נכון לוותר מראש על זכות הפנייה שלו לערכאות שיפוטיות". לצד זאת ביקש בא-כוחו מערכאת הערעור לשקול מחדש את ההחלטה לגנוז את התלונה. כעת, לאחר מות זיילר, נראה כי החלטת הערכאה הראשונה תבוטל, הערעור לא יוכרע וגם תביעת דיבה לא תוגש. "נוכח הנסיבות לא אתייחס, לא לגופו של איש ולא לגופה של התלונה", מסר קלמן ליבסקינד בתגובה לפניית "העין השביעית". "ערכאת הערעור של בית-הדין לאתיקה ביטלה את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, ונראה לי חסר טעם להמשיך לדוש בנושא. לא נראה לי הגון להמשיך לנהל דיון בנושא כאשר המתלונן בעצמו סירב לאפשר קיום דיון בערעור. "נוכח חשיבות הדברים, אתייחס רק להתנהלותו של בית-הדין בערכאה הראשונה. בסיום הדיון בתלונה אני בעצמי הצעתי, כפשרה אפשרית, שמר זיילר יקבל עמוד במוסף סופשבוע על מנת לפרסם תגובה נוספת מטעמו לתחקיר שפירסמתי על אודותיו. בית-הדין הצהיר כי מדובר בהצעה נדיבה והמליץ למר זיילר לאמצה. לאחר שמר זיילר ביקש לחשוב בדבר, העניק לו בית-הדין 45 יום. לפתע פתאום, משעברו הימים ומר זיילר טרם השיב, גיליתי בתיבת הדואר שלי מסמך החלטה שבו מספרים חברי הרכב השופטים כי בית-הדין הוא שהציע את הפשרה ומעריב (וגם זיילר) הוא שלא הרים את הכפפה. מדובר בדבר שטות, בהבל ובסילוף מקוממים. על שאלות של אתיקה ניתן להתווכח. לא על העובדות". ממועצת העיתונות נמסר בתגובה כי באופן רשמי התיק עודנו פתוח, ועל כן לא ימסרו התייחסותם.

המלצות דו"ח אדם לבחינת עתידה של גלי-צה"ל: הפוכות מהחלטת אביגדור ליברמן להכפיף אליו את התחנה • במשרד הביטחון טוענים כי ההמלצות עודכנו בעקבות חוות דעת משפטית מסתורית, אך הסתירו במשך תקופה את ההמלצות

בשבוע שעבר הודיע במפתיע שר הביטחון, אביגדור ליברמן, כי החליט להוציא את גלי-צה"ל מאחריות הצבא ולהכפיף את התחנה למשרד שבראשו הוא עומד. לדברי ליברמן, החלטתו התקבלה על בסיס ההמלצות שהגיש לו מנכ"ל המשרד, אודי אדם. ואולם, כפי שחשף הבוקר (31.1) נתי טוקר ב"דה-מרקר" – בדו"ח דווקא נכללה המלצה מפורשת שלא להעביר את התחנה לאחריות משרד הביטחון. הדו"ח של אודי אדם הוגש לליברמן ב-18 באוקטובר 2016, אך הוסתר מעיני הציבור עד לפני ימים אחדים, וליברמן עצמו טען כי הוא אינו זוכר מה נכתב בו. כעת, עם חשיפת המסמך בעקבות בקשת חופש מידע שהגישה עמותת "הצלחה", מתברר מדוע שר הביטחון לא חש בנוח עם פרסום תוכנו: המלצותיו המקוריות של המנכ"ל עומדות בסתירה להחלטה שבסופו של דבר קיבל ליברמן. על-פי דיווחו של טוקר ב"דה-מרקר", ההחלטה להכפיף את התחנה למשרדו של ליברמן התקבלה לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, קבע כללים שיבטיחו את עצמאות התחנה. עם זאת, הכללים הללו לא פורסמו עד כה, וממשרד הביטחון נמסר היום ל"העין השביעית" כי "הנושא כולו מצוי בבחינה וטרם גובשו הכללים". גם בהודעת המשרד מהשבוע שעבר הוזכרו מנגנוני ההגנה הללו כתוצריו העתידיים של צוות יישום שטרם קם. היום, בדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת, טען עוזרו של מנכ"ל משרד הביטחון, עמרי גילה, כי ההחלטה להעביר את התחנה למשרד הממשלתי אינה החלטה סופית, אלא בסך הכל החלופה המועדפת על ליברמן. לדברי גילה, כדי ליישמה יצטרך המשרד להשלים תהליך שהחל מול היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט – ונוסף לכך צוות משרדי שהוקם צריך לבדוק אם היא בכלל ישימה. כמו הקולות שיצאו בימים האחרונים ממשרד הביטחון, גם דו"ח ההמלצות של מנכ"ל המשרד אודי אדם אינו מסמך חד-משמעי. בדו"ח, שהמלצותיו נדחו על-ידי השר ליברמן, העלה המנכ"ל שתי חלופות אפשריות לשינוי מעמדה של גלי-צה"ל (והתחנה הבת גלגל"צ) ופסל את ההצעות להפריט אותה, לסגור אותה או להעבירה לאחריות משרד הביטחון. לפי המנכ"ל, אחד השיקולים לפסילת ההצעה להכפיף את התחנה ישירות למשרד הביטחון או להפוך אותה לפרטית הוא התערבותם האפשרית של גורמים פוליטיים בעבודת התחנה. "בקצירת האומר אציין כי בשל הטעמים המשפטיים והתפעוליים, ובהם ניתוק הזיקה בין הדרג הפוליטי לקובעי התכנים, איסור השימוש במותג צה"ל או מכירת התדרים שבשימוש התחנה, נראה כי אין אפשרות של ממש לקיום התחנה בין כותלי המשרד או להפריטה לגורם מסחרי", נכתב בדו"ח. לפי אחת החלופות שעליהן המליץ אודי אדם, גלי-צה"ל תישאר תחת אחריות הצבא, אך סמכויות הפיקוח עליה יוגדרו מחדש ושידוריה יכללו יותר "תכנים צבאיים" ופחות תכנים "אזרחיים", כלומר תכני אקטואליה ותרבות. "בבסיס דרך פעולה זו עומדים עקרונות של הכרת הערך הדמוקרטי והתרבותי של השידור הציבורי, שימור כלי תקשורת מוביל ואיכותי והמסקנה שלפיה ניתן להיעזר בתחנה לקידום מטרות צה"ל (כדוגמת עידוד גיוסן של אוכלוסיות מיוחדות, תמיכה בפיקוד העורף ורשות החירום הלאומית בעתות חירום)", כתב אדם במסמך. בהקשר זה ציין המנכ"ל כי "קיים מתח מובנה, עליו הצביע פרופ אסא כשר, שלא הוסדר מעולם, בין יחידה צבאית הכפופה לפקודות הצבא ורוח צה"ל לבין כלי תקשורת המונחה על-פי האתיקה העיתונאית שבבסיסה חשיפת אמת וביקורת השלטון". הצעה זו, כתב, גם מנוגדת לעמדתו המוצהרת של הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, המעוניין להוציא את תחנת הרדיו מהצבא מטעמים תקציביים. עוד הוסיף אדם כי "תכניה האזרחיים של התחנה אינם מפוקחים בצורה אפקטיבית", וזאת "בעיקר בשל חולשת מוסדות רשות השידור", האמורים לפקח על גלי-צה"ל אך יצאו מכלל פעולה. אם תאומץ חלופה זו, כתב, יש להעביר את הפיקוח על התחנה למוסדות תאגיד השידור הציבורי החדש ולהקים ועדה ציבורית שתייעץ למפקד גלי-צה"ל ותפקח על התחנה – בין היתר כדי למנוע התערבות פוליטית ומסחרית בתכניה. לצפייה בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת החלופה השנייה שהציג מנכ"ל משרד הביטחון היא העברת גלי-צה"ל וגלגל"צ לאחריות תאגיד השידור הציבורי. "חשיבה ארגונית ומוסדית טהורה תעלה את ההנחה כי לו תחנת גלי-צה"ל היתה מוקמת כיום (כפי שהיא פועלת היום) היא היתה מוצבת תחת אחריות תאגיד השידור הציבורי מהטעם שהתחנה כתחנה ארצית וממלכתית שייכת למשפחת השידור הציבורי", כתב. עם זאת, ציין אדם, יישום חלופה זו צפוי להיתקל בקשיים. "כידוע, התאגיד מצוי בשלבי הקמה והוא טרם יוצב. קליטת מוסד מרכזי כתחנת גלי-צה"ל הינה משימה מורכבת אשר ייתכן כי תאגיד שידור בחיתוליו יתקשה לבצע. לכך יש להוסיף את הקולות הנשמעים לאחרונה לגבי עתידו של התאגיד", כתב, והעיר: "הסתכלות מכיוון הפוך תטען כי הוספת התחנה לתאגיד תעניק חיזוק מקצועי משמעותי בדמות טובי העיתונאים בתחום התקשורת המשודרת, שתיצור ליבה שסביבה התאגיד ייבנה". קושי אחר, הוסיף אדם, הוא העובדה שמהלך כזה יש להעביר דרך הממשלה ולעגן בחקיקה. "אתגר נוסף הוא הסדרת מעמדם של האזרחים עובדי צה"ל העובדים בתחנה וצפויים לערב את ההסתדרות במהלך", הוסיף. השבוע דווח באתר "וואלה" כי ועד עובדי גלי-צה"ל מאיים להכריז על סכסוך עבודה – מהלך שאמנם עשוי להקשות על ניהול התחנה, אך אינו צפוי לכלול את החיילים המשרתים בה, שהם רוב צוות התחנה. על-פי המסמך של אדם, בתחנה משרתים 150 חיילים (מתוכם 37 מתנדבים), 85 אזרחים עובדי צה"ל (המאיישים 66 תקני משרה מלאה) ותשעה אנשי קבע. "מהטעם שהשיקולים וההנמקות לבחירה באחת משתי הדפ"אות [דרכי פעולה אפשריות] המומלצות מצויים בעולם השיקולים הציבוריים וחורגים רק משיקולים מקצועיים בטחוניים צרים, בחרתי שלא לתת בכורה לאחת משתי הדפ"אות, אלא להתיר את הבחירה בידך", כתב אדם לשר ליברמן בחטיבה המסכמת של המסמך. ליברמן, כפי שהתברר החודש, בחר לדחות את שתי ההמלצות ולבחור דווקא בחלופה שלה התנגד המנכ"ל במפורש. על-פי משרד הביטחון, המנכ"ל אדם שינה את דעתו והחליט לתמוך בהצעה להעביר את התחנה לאחריות המשרד. מדוע שינה את דעתו? במשרד בחרו שלא להשיב ישירות לשאלת "העין השביעית" בעניין. עוזרו של המנכ"ל, עמרי גילה, אמר בדיון שהתקיים היום בוועדת הכלכלה כי בעת הכנת הדו"ח התקבלה חוות דעת משפטית שלפיה הוצאת התחנה מצה"ל והעברתה למשרד הביטחון – כפי שהציע איזנקוט – כרוכה בהליך חקיקה שעלול להקשות על יישום ההחלטה. לדברי גילה, לאחר הגשת הדו"ח התקבלה במשרד חוות דעת אחרת, מטעם הפרקליטות הצבאית, ש"חושבת אחרת לגבי הפרוצדורה של קליטת התחנה במשרד". לנוכח הסתירה בין שתי חוות הדעת, אמר עוזר המנכ"ל, פנו נציגי המשרד ליועץ המשפטי לממשלה וקיבלו ממנו "רוח גבית מסוימת". לפיכך, אמר, הוחלט בכל זאת להעביר את התחנה לאחריותו של משרד הביטחון. במשרד הביטחון אמנם מסרו היום את דו"ח אדם, אך עד כה לא נמסרו לפרסום נספחי הדו"ח – ובכללם חוות הדעת המשפטיות שנוסחו בלשכות היועץ המשפטי של משרד הביטחון והיועץ המשפטי לממשלה. עו"ד אלעד מן, שהגיש את בקשת חופש המידע, טוען כי המשרד גם לא עמד בהוראות חוק חופש המידע, ועיכב את מסירת הדו"ח מעבר למותר בחוק. "משרד הביטחון נהג פה באופן שערורייתי, כשהוא מעכב בקשת חופש מידע שלא היתה שום מניעה לענות עליה כבר לפני מספר חודשים, ומשך את המענה עד מעבר לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק", מסר עו"ד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ויו"ר הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית". "רק ביום שלישי בצהריים, אחרי שהצלחה פנתה שוב, עם פרסום החלטתו של ליברמן, ואחרי שעיקרי המסמך פורסמו אצל נתי טוקר, ולאחר שנודע להצלחה שכבר ביום ראשון משרד הביטחון שלח את המסמך הזה לכל מיני גורמים חיצוניים – התקבל המסמך". לעיון בדו"ח אדם להורדת הקובץ (PDF, 125KB)

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הודיע לאחרונה על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל", עובדה שלא מנעה מנע ממנו לבחוש בפריימריז גם במפלגות הליכוד והעבודה, וכל זאת לאחר שנים שבכלל נחשב מקורב ליו"ר "כולנו", שר האוצר משה כחלון. את מחיר הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן - כולנו משלמים

| טור דעה: אלון תובל מארגון "תחרות", אסף נתיב | דמיינו כי היה מתגלה שאיש עסקים ישראלי מנהל התפקדות רחבת היקף של אלפי אנשים בכל המפלגות הדמוקרטיות בישראל – ושלצד זאת הוא גם חבר חבר קרוב ושותף של ראשי מפלגות נוספים, ואף מתמודד בעצמו לכנסת במקום גבוה ברשימה אחרת. האם הדבר היה מקובל בעיניכם? ושאלו את עצמכם: במקרה היפותטי שכזה, האם ייתכן שמניעיו של אותו איש עסקים הם ציבוריים גרידא, או שמטרתו לקדם אגנדה שעוזרת לקבוצות כוח צרות בחברה הישראלית? בהקבלה לא ישירה, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בוחש במפלגות הגדולות בישראל ללא הרף: השפעתו הפוליטית מורגשת היטב ברשימות הליכוד והעבודה. לצד זאת, בשנים האחרונות הוא ניהל גם יחסים קרובים עם שר האוצר משה כחלון ומפלגת כולנו. לאחרונה הודיע ניסנקורן על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל". לדעתנו (אלון ואסף), השפעתו והשפעת ההסתדרות במוקדי הכוח הפוליטיים צריכה להטריד את כולנו. למה? כי המשק הישראלי זקוק לרפורמות מבניות, שאת חלקן הגדול ההסתדרות מעכבת באופן קבוע – מה שגורם לכולנו לסבול מפריון נמוך במגזר הציבורי ויוקר מחיה גבוה. האם השלוחות השונות של ההסתדרות בפוליטיקה, באמצעות ניסנקורן, מקדמות אידאולוגיה ואת ועדי העובדים (מטרה לגיטימית וראויה), או שמא הן מחפשות להרחיב את כוחם ולמנוע שקיפות בנעשה בכספי העובדים? בואו נצא לדרך ונמפה את נקודות ההשקה של ההסתדרות וניסנקורן בפוליטיקה הישראלית. החיבור בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות אינו, על פניו, חיבור טבעי. ההסתדרות מייצגת עובדים שלעתים הם בעלי אינטרסים שונים מאלה של משרדי הממשלה השונים. ואכן ההסתדרות תקעה לא אחת מקלות בגלגלי רפורמות בשירות הציבור. כך לדוגמא ניתן לראות את סכסוך העבודה ברכבת ישראל, כשהחברה ביקשה להעסיק עובדים במיקור חוץ כדי להתקדם מהר יותר בעבודות תשתית באחריותה. או כשרשות מקרקעי ישראל הורתה לעובדים, להיערך לקבלת קהל במשך שלושה ימים בשבוע במקום יומיים – ובעקבות כך העובדים הכריזו על סכסוך עבודה. גם כשחברת מקורות תיכננה להפריט חברת בת שלה הכריזו העובדים על שביתה, והתעקשו על קבלת פיצויים מוגזמים לעובדים המופרשים במסגרת הרפורמה: כדי לסבר את האוזן, עלות פרישה של עובד בחברה ממשלתית נעה בדרך כלל בין 1-1.3 מיליון שקל. ההסתדרות דרשה שעובדי מקורות המופרשים יקבלו פיצוי מיוחד של 2-2.5 מיליון שקל. ויש עוד שלל דוגמאות לסכסוכי עבודה בנמלים, בחברת החשמל ועוד. ולמרות כל זאת, אנו עדים בקדנציה החולפת לחיבור יוצא דופן בין שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. למה? אולי כי לכחלון וניסנקורן יש אינטרס בשותפות שכוללת מאבק על אש נמוכה לצרכי יחסי ציבור, כמו בסוגיית עובדי הקבלן, ושיתוף פעולה מאידך כמו במקרה הרפורמה בשוק החשמל – שם שיתוף הפעולה אפשר לעובדי חברת החשמל ליהנות מהטבות מרחיקות לכת מצד אחד, ולשר האוצר להציג הישג היסטורי של קידום רפורמה במשק החשמל מצד שני. מדובר בעסקה טובה לשני הצדדים משום ששניהם נהנים מתדמית חיובית ומישהו אחר – הציבור – משלם את המחיר. סוגיית עובדי הקבלן ההסכם בין כחלון לניסנקורן לקליטת עובדי קבלן בשירות המדינה הוא תופעה מעניינת. מדובר בהסכם שמצטלם טוב שבו כחלון וניסנקורן נתפשים כחברתיים – כאלה שדואגים לאנשים החלשים. במציאות, המצב פחות יפה. המדינה היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק של עובדי קבלן. עובדי קבלן ממלאים לעתים פונקציות שגרתיות בשירותים שמעניקים משרדי הממשלה ולא מעניקים שירותים ייחודיים שבהם יש יתרון מובנה להעסקה קבלנית. לכאורה, המדינה היא העבריינית, אלא שצריך להבין את הרקע לכך. מודל ההעסקה הקשיח, שהוא תולדה ישירה של ההסכמים הנוקשים וההתנהגות הכוחנית של ההסתדרות בשירות המדינה, הופכים העסקה של עובדים בשירות המדינה לאירוע הרה גורל שמוטב להימנע ממנו. עובד שיכנס לא יצא עד גיל פרישה כנראה ולכן התפתחו מודלים חלופיים להעסקה באמצעות קבלנים. שיעור היציאה מהשירות הציבורי בישראל (יציאה = פיטורים, התפטרות, פרישה, מעבר עבודה או מוות) הוא הרבה פחות מ-1% בשנה וחריג מאוד ביחס למערב. לפיכך מצד כחלון ההסכם אינו אלא צביעות. מצד ההסתדרות המצב חמור אף יותר – הם האחראיים ליצירת הבעיה ועכשיו מקבלים קרדיט על פתרונה. הרפורמה בשוק החשמל הרפורמה המקורית עסקה בהפרדה של פונקציות שונות בין ייצור החשמל עד להגעתו לשקע של הצרכן. הייצור היה צריך לצאת לתחרות מלאה, וכך גם החלוקה לבתים ו"מנהל המערכת" – שאמור להחליט מתי להזרים חשמל מכל יצרן ולאפשר לו למכור אותו לרשת. הרפורמה של כחלון למעשה קיצצה ברפורמה המקורית שנחקקה ב-1996 ומעולם לא יושמה במלואה לאור התנגדות חברת החשמל. אם ברפורמה המקורית חברת החשמל הייתה אמורה להפוך אחראית להולכה בלבד (בין ערים), הרי שהרפורמה של כחלון השאירה את חלוקת החשמל לבתים ולעסקים בידי חברת החשמל, כמו גם חלק משמעותי מהייצור ואת ההולכה. הפונקציה היחידה שהופרדה מחברת חשמל היא מנהל המערכת, כשלמעשה ההסכם הקיבוצי של עובדי חברת החשמל ימשיך לחול גם עליהם. החברה אמורה לצמצם את מצבת כוח האדם שלה בשיעור נמוך מהמתוכנן ובתמורה לכך חולקו הטבות לעובדים (מענק, שכר ופנסיה) בסך 7 מיליארד שקל שישולמו מהעלאת תעריף החשמל וישולמו על ידינו. למען ההגינות חשוב לציין שכחלון כן הוביל רפורמות מול קבוצת כוח חזקה – הבנקים, וכן הוביל יחד עם שר הכלכלה ממפלגתו, אלי כהן, רפורמה חשובה במכון התקנים שתאפשר כניסה של מכוני בדיקה עצמאיים, שיתחרו במכון התקנים. ועדיין, יותר מדי פעמים שר האוצר שיתף פעולה עם ההסתדרות – בניגוד לאינטרס הציבורי. למה? אולי כי לשר אוצר שלא מעוניין בטיפול ברפורמות הדורשות חיכוך עם ועדים – שיתוף פעולה עם ההסתדרות יכול לספק שקט תעשייתי חשוב. לשני שרי האוצר האחרונים, כחלון ולפיד, הסוגיה העיקרית בה ביקשו לטפל הייתה מחירי הדיור. עבור שר אוצר יכול להשתלם "לאבטח חזית" באמצעות שיתוף פעולה עם ההסתדרות והימנעות מרפורמות יסודיות הנוגעות לתעסוקה – בתמורה לשקט וחופש פעולה בתחום אחר – הדיור. לדוגמא, הרפורמה בכוח אדם בשירות המדינה יושמה באופן חלקי בלבד. בנוסף, כחלון בלם את האפשרות ל"בוררות חובה" שניסה לקדם רה"מ בנימין נתניהו . ההצעה ביקשה לצמצם את כוחם של ועדים בענפים חיוניים כמו נמלים וחשמל – כדי שאלו לא ישתמשו בכוחם המיוחד "לכבות את השאלטר" בשביל לסחוט הטבות. נתניהו העלה את הסוגיה כמה פעמים לאורך הקדנציה. כחלון – התנגד והחוק חזר למגירה. לאחר שסקרנו בקצרה את האינטרסים הפוליטיים, אולי כדאי לנסות ולהסביר עוד מוטיבציה לקשר החם: כסף. לפוליטיקאים בישראל קשה לגייס כספים. לפי החוק קיים איסור תרומה של תאגידים (חברות, עמותות וכו) למפלגות ולמועמדים, וכן קיימת מגבלה על הסכום שיכול אדם פרטי לתרום לפוליטיקאים ומפלגות. כספים אלה אף כפופים לביקורת של מבקר המדינה. כסף למימון בחירות הוא משאב יקר עבור פוליטיקאים, וכסף סמוי מן העין אפילו יקר יותר. במאה הקודמת נהגו פוליטיקאים לתגמל את אנשי המנגנון הקרובים להם במשרות (גובים) בשירות המדינה בגופים הכפופים להם. כיום, לאור הפיקוח ההדוק, הטבה עם מקורבים הפכה קשה יותר (ולעתים לא חוקית). זוהי עובדה שחשוב לזכור לקראת ההמשך. שיתוף פעולה האדוק בין השניים לא מסתכם בקידום/טרפוד חוקים. הוא כולל תיאום תקשורתי והקצאת פעילי שטח של ההסתדרות לטובת כחלון. אבל זו רק ההתחלה. ההסכם הזועק ביותר שנצפה לאחרונה במימון המפלגות בהסתדרות הוא ההסכם של מפלגת כולנו עם סיעת "עוגנים" בהסתדרות, בראשות אבי ניסנקורן. כמפלגה חדשה שהוקמה רק לפני הבחירות האחרונות (2015), כולנו מן הסתם לא זכתה לנציגות בהסתדרות משום שלא היו לה פעילי שטח ומוסדות ותיקים כמו למפלגות האחרות. אלא שהפלא ופלא, בבחירות להסתדרות במאי 2019 נולדה מפלגת כולנו בהסתדרות. על מנת להקים מפלגה בהסתדרות יש לאסוף 5,000 חתימות של חברי הסתדרות. אתגר לא פשוט למפלגה חדשה שטרם גיבשה מערך שטח אפקטיבי בקרב חברי הסתדרות. על פי פרסום בגלובס, מערך כזה לא בדיוק הוקם – הוא הושאל. לכאורה, ניסנקורן דאג שמצדדיו בהסתדרות יירתמו לטובת כחלון. אם לסכם, בין שר האוצר משה כחלון לאבי ניסנקורן נוצר קשר משמעותי. נראה שהקשר הזה לא מבוסס רק על שותפות אידאולוגית ופוליטית אלא גם על אינטרסים צרים. לכאורה סייע ניסנקורן לכחלון להקים מפלגה בעזרת פעילי שטח שלו. לפי הפרסום של מורן אזולאי מ-ynet מפלגת כולנו קיבלה גם כמה משרות בהסתדרות ובארגונים המסונפים אליה. בואו נבחן כיצד שלח יו"ר ההסתדרות במקביל שלוחות במפלגת השלטון. הנציג הבכיר של ההסתדרות בליכוד הוא השר חיים כץ. במשך שנים עמד כץ בראשות ועד העובדים של התעשייה האווירית במקביל לכהונתו כחבר כנסת, עד שמונה לתפקיד שר הרווחה ופרש. בנו, יאיר כץ, נבחר לעמוד ברשות הוועד. לחיים כץ כוח כפול: מצד אחד הוא עומד בראשות קבוצת כח גדולה בתוך מפלגת השלטון ומצד שני עומד בראש סיעת עוז בהסתדרות. סיעת עוז היא השותפה הבכירה של סיעתו של ניסנקורן בהסתדרות, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו לפני הבחירות להסתדרות סיעת עוז קיבלה 19.18% ממספר המושבים של עוגנים. מפלגת הליכוד, לעומת זאת, קיבלה רק 10% ממספר המושבים של סיעת עוגנים. חיים כץ וניסנקורן הם שותפים פוליטית. ניסנקורן מבטיח לעצמו אלפי קולות ממושמעים בבחירות בהסתדרות ושותפות עם שר בכיר בליכוד, המכהן גם כיו"ר מרכז הליכוד, דבר שמעניק לו כוח עצום על מנגנון המפלגה ועל שאר השרים וחברי הכנסת מהמפלגה. בפריימריז של הליכוד נבחרו גם פנחס עידן (במקום ה-19), המכהן כיו"ר ועד העובדים של רשות התעופה. ניסנקורן היה מעורב גם בתרגיל מפוקפק שנועד לסייע לעידן להתמודד, על אף שהחזיק בתפקיד ציבורי (הפתרון היה להוריד את עידן בארבע דרגות – וכך הפך לעובד זוטר). עידן נאלץ לבסוף לפרוש מרשימת הליכוד לכנסת. מועמדת נוספת שנבחרה במקום ריאלי (23) היא אתי עטיה, שכיהנה כ-17 שנים כראש לשכתו של חיים כץ. בפועל, יהיו לפחות 3 חברי כנסת ממפלגת השלטון שיקדמו את האינטרסים של ההסתדרות ויבלמו מהלכים שיפגעו בה – גם אם המהלכים הללו לטובת הציבור הרחב. ואם זה לא מספיק, הבחישה של ניסנקורן הגיעה אף ליריבה המרה של הליכוד: מפלגת העבודה. יו"ר ההסתדרות פרסם לפני הפריימריז במפלגה רשימת מומלצים (בתמונה). ניתן לראות כי בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה נמצאים ארבעה מהמומלצים של ניסנקורן (שמולי, מיכאלי, סויד ופרץ) ושלושה נוספים בעשירייה השנייה (סעאד, בירן ופדידה). לולא השריונים ברשימה, מצבם של המומלצים של ניסנקורן היה טוב יותר. במפת הח"כים תוכלו לראות שחלק לא מבוטל מחברי הכנסת מהמחנה הציוני הצביעו נגד / נעדרו מהצבעות לגבי שקיפות באגודות עותמאניות (לבני, יחימוביץ, נחמיאס-ורבין, שמולי, ברלב ועוד). זה לא הכל. יוסר ורטר פרסם בהארץ שאבי גבאי אף דחה את הפריימריז במפלגת העבודה כדי שיתאים ללו"ז של ניסנקורן. מסתבר, שהפריימריז תוכננו ליום בו ניסנקורן שהה באילת עם ראשי המרחבים בהסתדרות ועסקנים נוספים. קידום ח"כים בפריימריז משתלמת עבור ניסנקורן. כך הוא דואג שיהיו ח"כים שיצביעו נגד החלת שקיפות באגודות העותמאניות (בין היתר, ההסתדרות). מיקי רוזנטל סיפר איך זה עובד: "ניסנקורן הוציא רשימה של מומלצים בפריימריז האחרונים של מפלגת העבודה, שנכללו בה כל חברי הכנסת המכהנים של העבודה – מלבד מיקי רוזנטל". הסיבה: "בגלל שאני תמכתי בחוק האגודות העותמאניות שמבקש להחיל שקיפות גם על הפעילות של ההסתדרות". ועכשיו לדובדבן: אחרי שניסנקורן וההסתדרות הצליחו לבסס השפעה פנימית בכל המפלגות האלו, ב-16.02.19 התבשרנו שניסנקורן מצטרף בעצמו לרשימת "חוסן ישראל-תל"ם" בראשות הרטמכ"לי לשעבר בני גנץ ובוגי יעלון, שלאחר מכן התאחדו עם "יש עתיד" בראשות לפיד. לא פחות. תבינו את האבסורד – אחרי כל הבחישות של יו"ר ההסתדרות בשאר המפלגות, הוא הצטרף לאחרת ואף עשוי למצוא עצמו, כך סיכם עם גנץ, בסוף מעל כולם – כשר אוצר או שר הכלכלה. בנוסף, יו"ר המטה שלו בהסתדרות עו"ד עינב קאבלה שובצה במקום ה-37 ברשימת כחול-לבן. אם יש מקרה שעשוי להוות טעימה עבורנו להתנהגותו כפוליטיקאי של ניסנקורן הוא השקיפות בהסתדרות. השרה שקד פרסמה לאחרונה תקנות לשקיפות באגודות העותמאניות (וביניהן ההסתדרות). ניסנקורן בחר להגיב בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיעצור את פרסום התקנות (וסורב). מדוע מנהיג פוליטי מתנגד לשקיפות בתקציב עתק של גוף ציבורי? האם מאות אלפי חברי ההסתדרות לא זכאים לדעת לאן הולך הכסף שלהם? היד הארוכה של ההסתדרות ברוב המפלגות המרכזיות לא נובעת ממניעים אידאולוגיים – אלא מהרצון להגן על האינטרסים של הארגון העוצמתי, הנהנה מפיקוח עותמאני – שקיים חלקית בעידן הנוכחי – על תקציבו האדיר. כתוצאה, בכנסת ה-21 ניתן להניח שנראה רפורמות מבניות רחבות, הכוללות התייעלות ושיפור פריון במגזר הציבורי, מתקשות להתקדם. הסיבה: ההסתדרות דואגת לח"כים מכל הגוונים, מאבטחת לעצמה חיילים בכל קואליציה שתקום, כדי לוודא שלא יזיזו להם את הגבינה. * כל הגורמים המוזכרים, כאיש אחד, סירבו להגיב לדברים. * אלון תובל הוא מנכ"ל עמותת תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה – גוף א-מפלגתי המצהיר על עצמו כי פועל "לקידום שוק תעסוקה גמיש המאפשר חופש מהתאגדות לצד החופש להתאגד באופן וולנטרי" ומבקש לשנות את תפקידם של ארגוני עובדים בישראל מגופים הבולמים שינוי לכאלה המסייעים לעובדים להסתגל לשינויים. המשמעות היא, בין היתר, התנגדות לפעילותה של הסתדרות העובדים (בראשות ניסנקורן), ויש לקחת זאת בחשבון בעת קריאת הטור.

חיילים הרוגים על השער | התחזיות: מבצע מוגבל. מלחמה, בהמשך | מוחמד א-דורה חי, מוזי ורטהיים קונה את קשת

שני חיילים נהרגו אתמול ברצועת עזה, ההרוגים הראשונים של מבצע חורף-חם. מלותיו האחרונות של דורון אסולין מאשדוד לאביו, לפי "מעריב": "צריך להיכנס בהם". לפי "ידיעות אחרונות", אמו של ערן דן-גור מירושלים "חלמה שמודיעים לה כי בנה נהרג". תמונות שניהם על שערי כל העיתונים. אז מה קורה ברצועה? תחילתה של מלחמה? מבצע מוגבל? ואולי אנחנו בכלל על ספה של הפסקת אש? ב"הארץ" נכתב בידיעה הראשית: "בדרג המדיני מבקשים להמשיך בשלב זה בתקיפות אוויריות ובמבצעים קרקעיים נקודתיים, אולם במטכ"ל צופים כי המשך הקרבות עלול לדרדר את המצב עד כדי החלטה על פעולה צבאית נרחבת יותר". במאמר הפרשנות ב"הארץ", עמוס הראל ואבי יששכרוף כותבים: "ישראל מתקרבת לסף של מהלך קרקעי גדול ברצועה". ב"ידיעות אחרונות" הכותרת היא "מאות לוחמים בעומק עזה", כלומר, לא ממש מלחמה. מתחת לכותרת מובאות תחיליות מאמריהם של נחום ברנע ואלכס פישמן. הכותרת של פישמן "פעולה מוגבלת", והוא כותב: "זאת אינה הפעולה הגדולה". מה זה כן? "פשיטה בסדר גודל חטיבתי" ו"פעולה טקטית". ולכן "ההחלטה על סיומה תהיה בידי המפקדים בשטח". בעמ 2 קורא נחום ברנע לממשלת ישראל שלא להסכים להפסקת אש עם חמאס: "מה שחמאס מציע למעשה הוא הבנה שבמסגרתה הם יפסיקו את שיגור הרקטות, וצה"ל יפסיק את החיסולים. הברחת הנשק והתחמשות הארגון יימשכו עד שיצבור די כוח לתקוף שוב, הפעם לטווח עוד יותר רחוק, עד אשדוד, עד תל-אביב. זאת הצעה שממשלה ישראלית לא יכולה לקבל". דברים נחרצים, אבל רגע, ברנע ממשיך לכתוב: "בסופו של דבר הדיון מצטמצם לשתי אפשרויות: או שצה"ל ישתלט מחדש על רצועת עזה או על חלקים גדולים ממנה, או שישראל תיכנס למשא-ומתן גלוי, ישיר ורציני עם חמאס". אז מדובר בהצעה שאי-אפשר לקבל, או באפשרות, אחת מהשתיים היחידות? כותרת המאמר היא "בין דבר לחולירע". גם בן כספית חושב שזו לא מלחמה. איך אני יודע? כי הוא כותב כך, תחת הכותרת "עדיין לא מלחמה": "זו אינה מלחמה, מה שקורה בימים האחרונים בעזה. זה לא דומה למלחמה וזה לא מזכיר מלחמה". "נוצר רושם מוטעה", הוא כותב. איך נוצר? מסתבר שהפעולה "גדולה מסך מרכיביה", ו"כשכל זה קורה בשבת, שבה שום דבר אחר לא קורה, נוצר רושם, מוטעה, שיצאנו לכבוש את עזה". גיבוב של דברים מובנים מאליהם בצירוף קלישאות נבובות. אבל לפעמים טוב כשיש מי שכותב את המובן מאליו, כי אנשים נוטים לשכוח את המובן מאליו, וטוב שמישהו כותב את זה, את המובן מאליו. למשל במקרה של ההתבטאות של אבו-מאזן, שמה שקורה בעזה הוא "יותר משואה". לא נביא כאן את כל דבריו הארוכים של כספית, אבל הוא כותב, באריכות, כמו שאמרנו, שמה שקורה בעזה אינו שואה, ואם באים לדקדק, הרי שדווקא התנהגות הפלסטינים (אידיאולוגיה גזענית-חסלנית; שאיפות לרצח עם) מזכירה פרופיל של מבצעי שואה. ואגב, כספית גם נוקב בתאריכים: "ראש הממשלה אהוד אולמרט הנחה את מערכת הביטחון כי פעילות צה"ל תישאר בהיקפה הנוכחי לפחות עד לסוף השבוע הקרוב". ועוד ב"מעריב", עמיר רפפורט מדווח כי "ההתנגדות בצמרת צה"ל למהלך קרקעי נרחב ברצועת עזה עדיין עומדת בעינה [...] אם החמאס יפסיק את ירי הרקטות צה"ל צפוי להתקפל מתוך הרצועה בתוך שלושה-ארבעה ימים ולהפסיק את התקיפות האוויריות, אך אמש נראה שבשלב זה רצועת עזה שואבת את צה"ל לתוכה בחוסר רצון מופגן". ב"ישראל היום" המלחמה כבר בעיצומה. הכותרת היא "המערכה של שלום הדרום", ושני העמודים הראשונים מוקדשים אך ורק לשני מאמרי פרשנות, של דן מרגלית ושל יואב לימור. מרגלית קורא לממשלה "לא למצמץ". הוא לא פוסל אפשרות של כיבוש עזה מחדש, ובכל מקרה דורש להפעיל בעזה "מאסה קריטית" של עוצמה צבאית. לימור רוצה לראות "לחץ קרקעי משמעותי, יומיומי, שינגוס ויכתוש את השטח של חמאס". מה אף אחד לא כותב? למה אין שום התייחסות? לכך שכמו עם הסכמי אוסלו, הנבואות השחורות של הימין ("הימין הקיצוני") מתגשמות. "טילים על אשקלון", זוכרים את הקמפיין מימי ההתנתקות? בעיתונים שכחו. נכון, מרגלית כותב: "ישראל שעקרה את גוש קטיף ממקומו לא יזמה את הלחימה הזאת". וכספית כותב על "מדינת ישראל שמגרשת 8,000 מתיישבים כדי לנקות את עזה מיהודים". אבל אף אחד לא מערער על הנסיגה מעזה שכולם כל-כך תמכו בה. ב"הארץ" לא מתחייבים. "הממשלה עשויה להחליט להתנקש בראשי הזרוע המדינית של חמאס". ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" קוברים אותם על השער, כבר בכותרת: "מבצע חורף חם: אולמרט אישר לחסל את צמרת חמאס" ("ידיעות אחרונות"); "על הכוונת: ראשי חמאס" ("מעריב"). המצוד נמשך גם בעמודים הפנימיים. כותרת בעמ 4 ב"מעריב": "גורם בכיר: כל הנהגת החמאס על הכוונת"; כותרת בעמ 6 ב"ידיעות אחרונות": "מנהיגי חמאס על הכוונת". "מאיימים על ראש הנחש", כותבים שמעון שיפר ואיתמר אייכנר. "אהוד אולמרט אישר בסוף השבוע לחסל את מנהיגי חמאס ברצועת עזה: כל הצמרת המדינית של חמאס, מאיסמאעיל הנייה ודרומה, אינה חסינה". יש גם תמונה של הנייה כשרקטה מכוונת לראשו והלוגו "רשימת חיסול". מה שכחו? לסמן מטרה. עכשיו, אם הטייס שנשלח לחסל את הנייה לא קורא "ידיעות אחרונות" אלא דווקא, נאמר, "הארץ", איך הוא יידע לכוון טוב-טוב לראש של מנהיג החמאס? "הארץ" מספק את הנתון על השער, מיד אחרי אִזכור שני החיילים ההרוגים: "מעל 63 פלסטינים הרוגים". הידיעה הראשית, שעליה חתומים עמוס הראל, אבי יששכרוף, יובל אזולאי וברק רביד, נפתחת גם היא תוך הדגשת האבידות הפלסטיניות: "שני חיילי צה"ל ולפחות 63 פלסטינים, רבים מהם אזרחים, נהרגו בסוף השבוע בפעולת צה"ל בצפון העיר עזה". כצפוי, "הארץ" מסקר את האירועים מנקודת מבט כמעט ניטרלית. תמונות השער הן בית פגוע מרקטה באשקלון והמון אבל לאחר תקיפה בעזה. על התמונות לוגו אדום: "עזה" על אחת ו"אשקלון" על האחרת, ומתחת להן טורים אישיים: "יומן אשקלון", "יומן שדרות", "יומן עזה". בכפולת העמודים הפנימיים, המוקדשת לסיקור האירועים בדרום, שש תמונות. הגדולה שבהן היא תמונה "קשה" של פעוטה שפרצופה מלא בדם, לא רחוק ממנה צילום מסך של אל-גזירה, בידיעה שכותרתה "רצף תמונות זוועה בערוצים הערביים". שתי תמונות קטנות הן אלו הנראות בכל העיתונים, של שני החיילים ההרוגים. תמונה אחרת מורכבת משלוש קטנות: ילדה בוכה בשדרות, פינוי חייל לסורוקה, ילד עזתי פצוע. בתמונה השנייה בגודלה בכפולה נראה זוג חטוב בבגדי ים רץ על החוף, בפרסומת לרשת מלונות. ב"ידיעות אחרונות" המצב הפלסטיני יותר טוב, רק 59 הרוגים, שמוזכרים בסוף החלק השלישי של המאמר של אלכס פישמן, לקראת סוף העיתון, בעמ 18. ב"מעריב" המספרים נמוכים עוד יותר: "לפחות 46 פלסטינים נהרגו אתמול" (פליקס פריש, עמית כהן ואורי יבלונקה) ומוסיפים: "בשלושת הימים האחרונים נהרגו ברצועת עזה יותר מ-90 פלסטינים. רובם אנשי חמאס, וחלקם אזרחים, לרבות ילדים". ב"ישראל היום" סיקור מאוזן והוגן. לילך שובל, איתן לבנה וגדי גולן מדווחים בעמ 4 על "כ-60 הרוגים": "בינתיים, בעזה מניין ההרוגים לא הפסיק לעלות. אמש כבר דיווחו הפלסטינים על כ-60 הרוגים, כשלכולם ברור שזה אינו המספר הסופי. בין ההרוגים חמושים רבים, אך גם לא מעט אזרחים, ובהם ילדים ופעוטות. בניגוד להנהגת חמאס, שירדה למחתרת, לתושבים אין היכן להסתתר". הפלסטיני ההרוג ה-64 במספר על שער "הארץ" היום הוא מוחמד א-דורה, שהתפתחות נוספת בפרשת מותו מטילה ספק בכך שהוא באמת מת. "הארץ", שמלווה את הפרשה והקדיש לה סיקור נרחב במשך השנים, מפנה היום חלק גדול מהשער לטובת הידיעה של עדי שוורץ תחת הכותרת: "מומחה צרפתי לבימ"ש: צה"ל לא הרג את הילד א-דורה". המאבק על בירור נסיבות מותו, שהיה או לא היה, של א-דורה מתנהל כעת בין כותלי בית-משפט צרפתי, אחרי שרשת הטלוויזיה פראנס 2, ששידרה את התמונות וטענה כי צה"ל צלף בילד, תבעה את פיליפ קרסנטי, איש עסקים יהודי-צרפתי, שטען מעל כל בימה אפשרית שהתמונות מפוברקות. כמו שקורה במשפטי דיבה, נראה כאילו התובע הופך לנתבע. "בפעם הראשונה מאז הועלו ספקות לגבי אמינות דיווחי הטלוויזיה הצרפתית בפרשת הילד מוחמד א-דורה, מומחה עצמאי לזיהוי פלילי מפרסם חוות דעת שלפיה הילד ואביו גמאל לא יכלו להיפגע מידי צה"ל. לטענתו, סביר מאוד שמדובר בתמונות מבוימות". שם המומחה הוא זאן קלוד שלינגר, ואת חוות הדעת המלאה ניתן לקרוא כאן. אחרי ים ניחושים ושלל קונים פוטנציאליים, קונה מוזי ורטהיים, הבעלים של קוקה-קולה ישראל, את מניותיו של חיים סבן בקשת. הכותרת המצוינת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" - "מוזי ורטהיים השתלט על קשת. עובדה" - רומזת לאמירה של ורטהיים בגנות תוכניות תחקיר ובעד שידורי טלוויזיה של בידור ושעשועים. "למרות הכחשות גורפות, שני המיליארדרים לא ראו תמיד עין בעין את הקודים שמנחים את קשת", כותב רז שכניק, "במיוחד כשוורטהיים הביע בפומבי הסתייגות מתוכנית כמו עובדה, וסבן הזדרז להצהיר בדיוק ההפך. עכשיו בקשת יש בעל בית אחד - בדיוק כמו בקוקה-קולה, עסק אחר של ורטהיים". ועוד ענייני תקשורת: מוסף "הארץ" מתכונן ליום העצמאות, מזמין קוראים לשלוח לו תמונות מאירועים הקשורים לתולדות המדינה.

המשבר הכלכלי החמור היה נקודת המפנה בסיקור ההתמודדות על נשיאות ארה"ב: תחנות הטלוויזיה הפסיקו לנבור בעבר ובמצע של ברק אובמה, והתייחסו אליו כאילו ניצח כבר את המירוץ. האם זו באמת הכלכלה, או שאלו הטמבלים מהתקשורת?

באמצע ספטמבר הצטלבו שני תהליכים גדולים באמריקה: הכלכלה קרסה, ומערכת הבחירות הגיעה למעשה לסיומה. זה התחיל עם נפילתם של שני ענקי המשכנתה פאני מיי ופרדי מק, המשיך בגוויעתה של AIG, המבטחת הגדולה ביותר באמריקה, וכדור השלג שהתגלגל הלאה סחף גם את הבנקים הגדולים ואת מדדי הבורסה בארצות-הברית ובעולם. ב-15 בספטמבר הכריז האסטרטג הפוליטי גיימס קרוויל, שהיה אחד היועצים שהביאו לנצחונותיו של ביל קלינטון בשנות התשעים (ומי שטבע את הביטוי "זו הכלכלה, טמבל"): "אני חושב שזה היום שבו סיכוייו של גון מקיין להגיע לנשיאות פחות או יותר התאיידו". כל ההתרחשויות מאותו רגע והלאה איששו את ההצהרה של קרוויל. אובמה הלך וצבר תאוצה במדינות ה"מתנדנדות", מקיין הלך והסתבך בפלונטר של מסרים משתנים. בהעדר אירוע דרמטי (פיגוע, טעות פטאלית של אובמה) קשה לראות, ברגע זה, כיצד מקיין הופך את הקערה על פיה ומשנה את מגמת הבחירות. רבים מעריכים, על בסיס ניתוח מפת האלקטורט הנוכחית, שליל ה-4 בנובמבר יהיה קצר ונטול דרמות נוסח 2000 ו-2004. אובמה, על-פי הניתוח הזה, יוכרז כמנצח עוד לפני חצות בחוף המזרחי. אמירתו של קרוויל ביטאה לא רק את הערכותיו הפוליטיות הפרטיות, אלא גם את משאלת לבם של רוב הפרשנים, המגישים והכתבים במה שקוראים כאן ה"מיינסטרים מידיה". בשבועות האחרונים אפשר להבחין בסגירת מעגל בסיקור של מערכת הבחירות, ובעיקר בסיקור האיש והתופעה ברק אובמה. כדי להבין את התהליך כולו, ואת ההשפעה המכרעת של המשבר הכלכלי על שלב הסיום של הבחירות, אבקש לחלק את הסיקור החל מהפריימריז לארבע תקופות. התקופה הראשונה תיקרא Obama Who (אובמה מי?), והיא מאפיינת את הזמן שקדם לפריימריז, כשהמועמדים סרקו את אייווה לאורכה ולרוחבה במשך חודשים, עד לערב ההצבעה הראשון ב-3 בינואר. הסיקור התקשורתי היה מונוליטי ומשמים רובו, כשכמעט כל העיתונאים מעריכים שהילרי קלינטון, שהובילה בסקרים ביחס של 2:1, תוכתר בפברואר למועמדת. לפיכך, מעט מאוד תשומת לב הופנתה למכונה המשומנת שהסנטור מאילינוי הלך ובנה בשקט ובהתמדה. גם כשהפער בסקרים בין שני המתחרים הלך והצטמצם, ההערכה עדיין היתה שקלינטון אינה מאוימת. התקופה השנייה תיקרא על שם הכינוי שנתנה אופרה וינפרי לאובמה: The One (ה-אחד). מרגע שאובמה הפציע על הבמה הלאומית עם ניצחון מדהים באייווה, קיבלו העיתונאים את ה"רעד במעלה הרגל", כפי שתיאר זאת המגיש הוותיק כריס מתיוס. מאותו רגע ועד לאמצע פברואר המשיך הסיקור להיות מונוליטי לחלוטין, אלא שאובמה הוא זה שנהנה מטיפול בנוסח מייקל פלפס, כלומר: חשובות רק המדליות (המדינות) שאובמה קוטף, בעוד שהדרך אליהן – רקעו של המועמד, המניפולציות שהפעיל, האידיאולוגיה שהוא אוחז בה וכו – נזנחת לחלוטין. תקופת ההאלהה הזאת נמשכה רק מעט פחות מחודשיים (מהניצחון באייווה ועד סמוך לפריימריז באוהיו בתחילת מרץ), אבל היא איפשרה לאובמה להחליק לעבר המועמדות בלי מכשולים, כשכל מלה או אסטרטגיה של קלינטון נבחנות בעיניים חשדניות, לגלגניות, ולעתים קרובות סקסיסטיות. את התקופה השלישית, "מי אתה, אובמה?", מאפיינת התבגרות משמעותית של התקשורת. היא מתחילה מהחלק השני של הפריימריז ונמשכת עד לפרוץ המשבר הכלכלי הנוכחי. בתקופה זו העיתונאים זונחים לרגע את מפגני ההערצה, ומגלים את הפוטנציאל העיתונאי העצום שטמון במועמד טרי כמו אובמה: פרשיות מהעבר, סימני שאלה לגבי הדמויות שסייעו לנסיקה הפוליטית שלו, ובעיקר מעקב מרתק (וסקפטי במידה) אחרי הניסיון של מועמד שחור לרכוש את אמונם של בוחרים ממעמד הפועלים הלבן. רוב העיתונאים, משמאל ומימין, העריכו באותה תקופה שמערכת הבחירות תהיה "משאל עם על אובמה", ולכן מוטב להתבונן בזכוכית מגדלת במועמד הדמוקרטי וביכולתו "לסגור את הדיל" (ביטוי אהוב במיוחד על עיתונאים אמריקאים) מאשר במועמד הרפובליקאי הוותיק והמוכר (ולפיכך מאתגר פחות מבחינה עיתונאית). זאת היתה התקופה היחידה שבה עיתונאים התנהגו על-פי הנוסחה העיתונאית הוותיקה: חדש=מעניין. לפרק שבו התקשורת מצויה עכשיו ניתן לקרוא "סיקור בניוטרל". המשבר הכלכלי גרם לתקשורת לסיים את תקופת הדיונים וההתלבטויות, ולהפוך את השאלה בסקרים לכזו המכוונת ישירות נגד מקיין: "האם מקיין יכול?". האם מקיין יכול להתמודד עם משבר כלכלי? האם יש למקיין תוכנית? האם יש לו סיכוי? התשובה השלילית באה מיד אחר-כך: לא, מקיין לא יכול. פרק רביעי ואחרון (לעת עתה) בסיקור הפך, לפיכך, את הדיון העמוק שהחל בתקופה השלישית למיותר, והחזיר את הזירה התקשורתית אל סגנון הסיקור שהיה ניכר בפרק השני, שלפיו סופו של המירוץ ברור מאליו. כדי להקל על ההמחשה אתמקד ברשתות הטלוויזיה בכבלים, שעוקבות אחרי ההתפתחויות בקמפיין הבחירות במונחי זמן של ננו-שניות. תגובת העיתונות הכתובה, האטית יותר, לא היתה שונה בהרבה בתוכנה (גם אם מעט יותר מתוחכמת). בדרך כלל בחרו הרשתות בדרך קלה: להפוך את הצופה לשותף במירוץ סוסים, לקשור את המשבר הכלכלי לנסיקה מסיבית, היפנוטית כמעט, בכוחו של המועמד הדמוקרטי, ובכך לחסל את הדיון. במלים אחרות: לא המועמד שיציע את התוכנית הכלכלית ההגיונית ביותר, לא זה שיראה תשוקה רבה יותר לפתור את מצוקותיו של האזרח, לא זה שייקח יותר סיכונים, לא זה שיודה בצורך לקצץ בתוכניות חברתיות מפתות כדי להמשיך לקיים מדינה הנושאת חובות של טריליונים – לא הוא צריך לקבל את הגושפנקה של העיתונאים. העיתונות הוציאה פסק דין נחרץ – המשבר הכלכלי הוא נקודת זכות לאובמה, וזאת בלי שיוצגו קודם הראיות המתאימות. הנימוק היחיד שסיפקה: "הסקרים תומכים בעמדתנו". הנה, למשל, האופן שבו סוקרה החלטתו של מקיין מה-24 בספטמבר. מקיין החליט להשעות את הקמפיין שלו, לשוב לוושינגטון ולסייע בהעברת "תוכנית ההצלה" בקונגרס, אפילו במחיר של דחיית העימות הראשון בין שני המועמדים. אובמה דחה את הרעיון והכריז ש"נשיא אמור להיות מסוגל לעשות יותר מדבר אחד בו בזמן". התקשורת קראה להצעתו של מקיין "בלתי יציבה, מוזרה" (פול בגלה, CNN); "איני יודע אם מקיין אחראי על הפיצוץ של השיחות, אבל קיבלנו שיעור בטמפרמנט. אובמה הוא נטול דרמה. מקיין הוא בלתי יציב" (גפרי טובין, CNN). "(אצל מקיין) הכל טקטיקה. אצל אובמה – אסטרטגיה" (גלוריה בורגר, CNN); "זה די תמוה... כאילו, עכשיו אתה לא מגיע לעימות? איך זה קשור למשהו בכלל?" (קירסטן פאוארס, "פוקס ניוז"); "לא ראינו השעיה כזאת של הוועידה בגלל הוריקן אייק" (קית אולברמן מ-MSNBC. אגב, מקיין דווקא ביטל, הלכה למעשה, את היום הראשון של ועידת הרפובליקאים בעקבות ההוריקן, ואף טס לזירת ההתרחשויות). גם אם נצא מנקודת הנחה שההחלטה של מקיין היתה שגויה, קפריזית וחסרת ערך פוליטי בסופו של דבר (העימות התקיים, והצעת הממשל להתערבות במשבר הפיננסי נדחתה על-ידי הקונגרס בסיבוב ההצבעה הראשון, ועברה לבסוף בסיבוב השני), נשאלת השאלה: מה באשר להחלטתו של אובמה? שני המתמודדים הם סנטורים ולשניהם יש אחריות לטפל במצב, כמו גם תפקיד סמלי כמנהיגי מפלגותיהם. שניהם בחרו בטקטיקה פוליטית להתייחס באמצעותה להצבעה החשובה ביותר של השנה במקומות העבודה שלהם: אובמה בחר להמשיך בקמפיין שלו כרגיל ולהרחיק עדות מהסנאט, מתוך הערכה (נכונה בדיעבד) שכך יוכל להתנער מכל אשמה אם ההחלטה לא תעבור. מקיין בחר להשליך את עצמו (ואת הקמפיין שלו) ישר אל האש, מתוך הערכה (שגויה בדיעבד) שאם ההחלטה תעבור, יוכל לקחת קרדיט כ"מציל תוכנית ההצלה". מדוע התגובה הראשונה היא "קולית", "שלווה", "נטולת דרמה" (שלושה ביטויים קבועים אצל פרשנים בכל מה שנוגע לאובמה) ולא למשל "מתנערת מאחריות"? מדוע התגובה השנייה היא "בלתי יציבה", "תמוהה", "מקיאווליסטית" ולא למשל "נועזת"? במאמר מוסגר ראוי לציין שהביטוי "בלתי יציב" (erratic), הפך להיות כינויו הרשמי של מקיין בקמפיין של אובמה מאז פרוץ המשבר הכלכלי, ונעשה בו שימוש חוזר בתשדירים, בנאומים ובראיונות באולפן. העיתונאים היו צריכים להימנע מלאמץ את הביטוי, אם לא מטעמי הוגנות, אזי לפחות כדי למנוע מראית עין של היות כלי שרת בידי הקמפיין של המועמד הדמוקרטי, שפימפם את ספין ה"בלתי יציב" ללא הפסקה, און ואוף דה-רקורד. אבל ההפך קרה: הביטוי רק הלך וצבר פופולריות: ב-CNN הוא הוזכר בחודש האחרון ב-80 תוכניות שונות, ב-MSNBC ב-28 תוכניות, ובפוקס-ניוז ב-20 תוכניות. הדפוס הזה הפך לקבוע מאותו יום ואילך: אובמה, קבעו הפרשנים כולם, צריך לשמור על עמימות, כיוון שהוא מוביל בסקרים. כך, למשל, דווח ב"חדר החדשות" של CNN ב-19 בספטמבר כי "גון מקיין חשף תוכנית בת שש נקודות להתמודד עם המשבר, אבל אובמה עשה דבר לא שגרתי לפוליטיקאי – הוא התאפק [...] ולא הציע כל תוכנית". עברתי על הטקסט של המשדר ולא מצאתי שום עקיצה כלפי אובמה, שום ניסיון להסביר את החלטתו במונחים פוליטיים טהורים, שום תמיהה על אודות ההחלטה ה"לא שגרתית". הסיבה: "מקיין באמת צריך לצאת עם משהו חדש על הכלכלה [...] הוא לא בא עם שום רעיון על הכלכלה שהתחבר עם הבוחרים". אובמה, גרסו העיתונאים, מוביל בסקרים, ולכן "זה לא האינטרס שלו לספק כרגע פרטים ספציפיים יותר מאלה שנתן עד כה [...] ככל שאתה יותר ספציפי, כך אתה הופך להיות מטרה [...] הרוח בגבו, [והתקשורת] מעדיפה מועמד דמוקרטי, וזה אובמה" (CNN, ה-3 באוקטובר); "אובמה יותר זהיר, הוא בטוח. הוא הרוויח מכל המשבר לא כל-כך בזכות צלילה פנימה, אלא יותר בהיותו אלטרנטיבה. הוא האלטרנטיבה" (MSNBC, ה-7 באוקטובר); "אובמה אולי זהיר, אולי הוא לא כל-כך משמיע את קולו בנוגע לפרטים, אבל אנשים מקבלים את הרושם שיש פה משהו הרבה יותר יציב ממה שרואים אצל מקיין" (MSNBC, ה-7 באוקטובר). כך התגבש סטנדרט כפול, שזלג מסיקור ההיבט הכלכלי של הבחירות לסיקור ממדים אחרים. היהלום של מועמד אחד הופך לזכוכית מזויפת אצל האחר. אובמה מקבל אישור מהעיתונאים "להיצמד לטלפרומפטר בעצרות, כמעט בכל אירוע, כדי לשמור על המסר שלו מפוקס היטב" (CNN), בעוד שרה פיילין "מדקלמת חלקי נאום שלמים, עד לנקודה שבה חשבתי שאני צופה בתחרות איות. זה היה כל-כך אוטומטי" (MSNBC). הגישה הגורסת שמי שמוביל בסקרים צריך לספק פחות תשובות לציבור הבוחרים אינה רק בלתי הוגנת כלפי המועמד המשתרך מאחור, אלא גם מועלת באמון הציבור. מדוע העובדה שאובמה נמצא 5% קדימה בסקרים פוטרת אותו מהצורך לעבוד? האין זה אמור דווקא להעמיס עליו עול-יתר, שהרי אם כולם כבר מעריכים בוודאות שהוא יהיה הנשיא, מדוע צריכה לעניין את הציבור דווקא התוכנית הכלכלית של מקיין? אולי התוכנית של אובמה חשובה יותר כעת, כשהולך ומתברר שהוא זה שיהיה מופקד על המושכות בארבע השנים הבאות? במהלך אוקטובר הציגו שני המתמודדים תוכניות חדשות לטיפול במשבר הכלכלי. בדרך כלל הסתפקו העיתונאים בדיווח על התוכניות ותגובת הצד המתחרה, ולא טרחו להעמיק בעצמם בתוכן ההצעה. למשל, ב-14 באוקטובר דווח ב-CNN: "מקיין הציע היום תוכנית בעלות של 52.5 מיליארד דולר המכוונת לבוחרים חסרי עבודה, על-ידי ביטול המסים המוענקים להם". תגובת אובמה: "התוכנית של מקיין מלאה בדברים גרועים". השכלתו של הצופה בפרטי התוכנית, הריאליות שלה, האפקט שלה על הקופה הציבורית ועל העלאת המסים נותרה כשהיתה. הוא למד רק שהתוכנית "מלאה בדברים גרועים". וכיצד דיווח ה-CNN באותו יום על תוכניתו של המועמד הדמוקרטי? "כיוון שאמריקאים רבים כל-כך נאבקים לשלם את החשבונות שלהם בשנה הקרובה", ציטטו בערוץ את אובמה, "אני מציע שנאפשר לכל משפחה להוציא 15% ממס ההכנסה שלהם [...] בלי קנסות עד 2009". השאלה שבאה מיד אחר-כך מהאולפן: "מה עוד יש בתוכנית של אובמה?", והתשובה הישירה של הכתבת מהשטח: "ובכן, מה שאובמה מנסה לעשות זה להראות שהוא מנהיג על-ידי התייחסות לנושא בלי ששום דבר אחר יפריע את תשומת לבו, ועד כה זה מצליח לו". הא? במלים אחרות: אובמה מציג תוכנית כלכלית, ובמקום להסביר לנו אם התוכנית ישימה וריאלית או פופוליסטית והרסנית, הכתבת משבחת את המועמד על המנהיגות שהוא מגלה בעצם יכולתו להתאפק ולדבר אך ורק על הכלכלה בלי, נניח, להתנפל על מקיין במקביל. עוד דוגמה להתקבעותן בתקשורת של סטיגמות ה"רגוע" וה"בלתי יציב" שחולל הקמפיין של אובמה. כמובן, ברשת חדשות בכבלים יש מגזינים רבים, ובכמה מהם, בעיקר באלה שעוסקים במישרין בכלכלה, הציעו ניתוח ופרשנות מעמיקים יותר לתוכניות הכלכליות של המועמדים. אלא שבהתנהלות תקשורתית זו נאלץ הצופה לחפש במגזין המתמחה בכלכלה את ההסבר לתוכנית כלכלית שתיאור חובבני שלה שודר קודם לכן במהדורות החדשות. הפתרון האופנתי לבעיה היה במידה רבה לא מקצועי: במקום לטרוח ולהציע לצופה פרשנות עצמאית, הביאה ההפקה שני סנטורים משני צדי המתרס שיתווכחו ויגנו על התוכניות הכלכליות של מועמדי מפלגותיהם. כך קיבלו הצופים נוסח קבוע של דיון: הסנטור מימין קובע ש"אובמה יגביר את נטל המסים", הסנטור משמאל מאשים ש"מקיין מקצץ מסים רק לעשירים, בעוד שאובמה יקצץ מסים ל-95% מהאוכלוסייה". סיקורו של המשבר הכלכלי הציב בפני רשתות הטלוויזיה דילמה מורכבת: איך מעבירים את הדרמה מהאולפן לסלון כשההוריקן המתרגש הוא מטאפורי ואינו מציף ערים, וכשעוצמתו של האסון נמדדת בסכומי כסף בלתי נתפסים, ולא במספרי גופות. מכונת החדשות המשומנת של CNN התעשתה מהר יותר מהמתחרות וסיפקה פרופילים של "האשמים", אותם מנהלים שהימרו בחוסר אחריות על כספי הציבור ומוטטו את המוסדות שבראשם עמדו. השקרים שמקיין ואובמה הפריחו בנושא זה בעימותים הטלוויזיוניים נחשפו במהרה על-ידי צוותי תחקירנים זריזים תחת הכותרת "CNN שומרת על כנותם" (של המועמדים). בפוקס-ניוז וב-MSNBC התעוררו הרבה פחות מהר והעדיפו להיצמד לטקסטים האידיאולוגיים הקבועים במקום לגשת לבחינת העובדות. בכל מקרה, שלוש הרשתות לא הצליחו לענות עד כה על השאלה המכריעה ביותר: מי באמת אשם בהתמוטטות המוסדות הכלכליים הגדולים ביותר בארצות-הברית, ומה חלוקת נטל האשמה בין הממשל, שניהל מדיניות פיסקלית חסרת אחריות; הקונגרס, שכשל בפיקוח על המוסדות, והמוסדות עצמם, שהתנהלו באופן מופקר, וככל הנראה גם מושחת? תשובה ברורה לשאלה כזו היתה יכולה להנחות את הבוחרים את מי מהמועמדים צריך "להעניש" יותר. אובמה טוען שהאשמה היא בממשל בוש. מקיין מעדיף, כמובן, להפיל את עיקר האחריות על הקונגרס הדמוקרטי ועל ה"שחיתות בוול-סטריט". CNN נוטה להסכים, עקרונית, עם מקיין, שהאשמה מתחלקת בין כמה גורמים; לראיה, הרשת פתחה מדור יומי שחושף את "עשרת המבוקשים ביותר באשמת ההתמוטטות הכלכלית", וביניהם אלן גרינספן, ראשי בנקים וגורמים אחרים במשק. אבל הרשת אינה מאתגרת במישרין את הקו של אובמה. בפוקס-ניוז השמרנית נוהגים להטיל את האשמה על ראשי הוועדות הרלבנטיות בקונגרס ולהתעמת עם חבריהם בשידור, לעתים באלימות כמעט. ב-MSNBC, שרוב שדרניה צובעים את אובמה במונחים רומנטיים ("החומר שממנו עשויות פנטזיות", הגדיר קית אולברמן את נאומו של אובמה בוועידת הדמוקרטים), כבר מזמן הכריעו שמקיין אשם בכל – מההתמוטטות הכלכלית, דרך המצב בעיראק ולאחרונה אפילו ניסו להטיל עליו אחריות עקיפה לזיופי הבחירות של עמותת אייקורן הדמוקרטית. העמותה הזו רושמת בוחרים חדשים בעלי הכנסה נמוכה במטרה מוצהרת להגדיל את מאגר הבוחרים של הדמוקרטים; התברר שהיא מבצעת רישומים כפולים ומכופלים ומזייפת את הטפסים. יש, כמובן, גם עיתונאים המעיזים לתבוע תשובות מאובמה, ולא רק ממקיין, אך קולם נבלע בהמולה הכללית. דן בלץ מה"וושינגטון פוסט" דרש להחזיר את המיקוד בסיקור מערכת הבחירות לאובמה ולשאול אותו שאלות קשות יותר. "כשזה מגיע למשבר בשווקי האשראי, לא ברור שיש לו רעיונות יותר טובים מאשר לשר האוצר פולסון [...] לא ברור שהוא קידם רעיונות שהיו מועילים לטיפול במשבר בצורה יותר אפקטיבית. בכל תפנית במשבר הוא השמיע תמיכה במסלול המרכזי של הממשל, אבל לא התקדם הרבה מעבר לו. גם אין הוכחות שהוא התמודד באופן מציאותי עם ההשפעה שתהיה למשבר הכלכלי על הנשיא הבא". המאמר של בלץ ממשיך ומציג שורה ארוכה של שאלות שאובמה טרם נשאל, ובוודאי שטרם טרח להתייחס אליהן. למשל, "כמה זמן הוא הקדיש באחרונה כדי לחשוב מחדש על טווח השאיפות של הממשל שלו? האם הוא ייכנס לתפקיד עם החלטה להיות נועז או להיות זהיר?". כדאי לציין ששני המועמדים התחמקו במופגן, בשני העימותים הראשונים, משאלות בנוסח "אלו מהתוכניות שהצעתם יהיה עליכם לקצץ, לבטל או לדחות כתוצאה מהגירעון התקציבי העצום שממשלתכם תירש", אולם בעימות השלישי נתן מקיין תשובה ישירה לשאלה, ואובמה המשיך להתחמק. לא מצאתי אף פרשן שהתייחס לשינוי המכריע הזה, ולכל הפחות מצא לנכון לעקוץ את אובמה על מה שנראה פחות כ"יציבות" ויותר כפחד לומר לציבור את האמת. המשבר הכלכלי לא טרף את כללי המשחק של סיקור הבחירות רק במה שנוגער למצב המשק. בפרפרזה על דבריו של אובמה: רשת חדשות אמורה להיות מסוגלת לעשות יותר מדבר אחד בו בזמן. רוב הכתבים והפרשנים מסכימים, בדרך כלל, שהבוחרים שופטים את המועמדים על-פי כמה קריטריונים: עמדותיהם, אופיים, מזגם, התוכניות שהם מציגים, ולפעמים אפילו עניינים שוליים לכאורה כמו גילם או המראה החיצוני שלהם. אך מאז פרוץ המשבר הכלכלי מסרבות רשתות הטלוויזיה לעסוק בכישורי המועמדים, אופיים, הרקורד שלהם או התנהלותם, מתוך הנחה שגויה שהבוחר מעוניין לשמוע כעת אך ורק על המשבר הכלכלי והפתרונות לו. עיתונות הטלוויזיה, שבדרך כלל עטה כמוצאת שלל רב על טעויות מקריות בנאום או על מודעות שליליות, ומנתחת אותן במשך ימים ולילות, הפכה לפתע ל"עניינית". היטיב לאבחן זאת הפרשן הפוליטי המעולה של CNN גון קינג, שאמר אחרי העימות השני: "(הבוחרים) מאבדים את בתיהם, את מקומות העבודה שלהם והחסכונות שלהם. זה כל מה שמעניין אותם כרגע. אם אתה חושב שהם שמים קצוץ על ביל איירס או קיטינג 5 (שערורייה כלכלית שגון מקיין היה מעורב בה בשנות השמונים, אך זוכה מכל חשד; א"ה), הם לא". רוב הפרשנים והשדרים הסכימו איתו. הגישה הזאת גורסת שרשתות הטלוויזיה צריכות להתעסק רק במה שחשוב, קרי הכלכלה, ולא בצד הפוליטי של הקמפיין, קרי ההתקפות האישיות. אפשר היה לשבח גישה זו, אלמלא היתה כה פרנואידית וצבועה. פרנואידית, כיוון שבמערכת בחירות מהפכנית בכל קנה מידה, כשלראשונה ייבחרו נשיא שחור או אשה לסגנית הנשיא, יש מקום לאוורר סוגיות כמו גזע, מוצא, משפחה, דת, אמונה ומגדר, אפילו בעידן של משבר כלכלי, ולא להתחבא בבונקר בכל פעם שמקיין מעלה שם של מישהו מהעבר הפוליטי המרתק-אך-שנוי-במחלוקת של אובמה (ולהפך). אפשר כמובן לקבוע שמקיין משקר או לא מדייק לגבי כמה מההאשמות. אפשר גם להאשים אותו בקטנוניות. מה שלא ראוי זה להכניס את המועמדים, ובעצם את הציבור, ל"עוצר כלכלי" ולהגיף את התריסים בפני כל נושא אחר, גם אם הוא נראה כעת חשוב פחות. צבועה, משום שהקשר שנחשף (אמנם בתחקירים נמרצים בתקשורת) בין אובמה לויליאם איירס - טרוריסט שהשתתף בסידרה של פיגועים נגד מבני ציבור בשנות השישים ומעולם לא הביע חרטה – תואר בדיון בסי.אן.אן כעניין זניח מהעבר הרחוק שאינו צריך לעניין את הבוחר האמריקאי. אם איירס הוא מקרה בלתי חשוב, מדוע עסקו בסי.אן.אן באופן כה נרחב בעובדה שבעלה של שרה פיילין היה בעבר חבר בלתי-פעיל במפלגה שחלק מחבריה קראו לנתק את אלסקה מארצות-הברית? אבנר הופשטיין הוא שליח "ידיעות אחרונות" בחוף המערבי של ארה"ב

שנים רבות היה השב"כ שירות חשאי, עד שהכיבוש המתמשך והשליטה המסועפת על עם אחר חשפו אותו יותר ויותר. אחר כך בא יעקב פרי, ומספרי טלפון של ראשי שב"כ נוספו לפנקסיהם של כתבים. אמנון אברמוביץ על משולש ברמודה של יחסי שב"כ-עיתונות-פוליטיקה

משה ויינברג הוא אחד הנאשמים בתיק פלילי הנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים ומכונה בתקשורת תיק דרעי, על שם בכיר נאשמיו, אריה דרעי. במהלך הדיונים נחשפה בבית המשפט קלטת, שבה נשמע ויינברג מלמד את עד המדינה יעקב שמולביץ פרק בהלכות האזנות סתר ומכניס אותו בסוד העבודה. שיעור כל כך מלומד ומפורט לא נקרא עד אז בעיתונות. ויינברג מספר שם על יחסי גומלין בין השב"כ למשטרה, על שיטות עבודה, על מיקום עמדות האזנה ומספרן, על יעדים ואפילו על כך שבזמן מלחמת המפרץ סבלה המשטרה ממחסור בעמדות של הסתעפות האזנות השב"כ בקרב גורמים עוינים, ולכן הניחה לאריה דרעי ומקורביו, שיכלו לדבר באותה תקופה ללא חשש, בהיעדר אוזניים לכותל. חוגים בעיתונות רמזו מיד אל עבר קשר דרעי-פרי, אותה חברות ידועה בין השר דרעי לראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי. אחרים הצביעו על קצין משטרה בכיר שפרש בינתיים. הגילויים בקלטת, שסבלו מתקלות בפרטים אבל בעיקרון היו מדוייקים, עוררו תדהמה שהביאה להקמת ועדת חקירה בראשות מבקר מערכת הבטחון, אלוף במילואים משה (מוסיק) גדרון. עסקני תנועת ש"ס, נבוכים מהגילויים, מיהרו לתלות את הדבר בנטיותיו הפנטזיונריות של משה ויינברג. לגבי השאלה כיצד נודעו לו הפרטים - פנטזיה או לא, גם פנטזיונר צריך מקורות - הם הסבירו שהפרטים האלה ידועים לכל כתב משטרה מתחיל. ההסבר "על כל כתב משטרה מתחיל" הושמע גם באוזני, רק שלא תיארתי לעצמי שהוא מקבל מבחינתי ממד מעשי. את הסיפור הבא אני מספר כאן בפעם הראשונה: יום בהיר אחד בחודש מאי האחרון התבקשתי לפתע להתייצב במשרד הבטחון בתל-אביב אצל מבקר המערכת, לפגישה עם בחור ששמו עזר צפריר. עזר צפריר הוא עורך- דין, איש מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך, שהושאל מידי הרשות לניירות ערך למשרד הבטחון כחבר לוועדת גדרון. סקרן ומסוקרן שמתי פעמי לקריה בתל-אביב. בחדר גדול, מרוהט ברשמיות ומאובזר כראוי לאולם המשמש ועדת חקירה - מערכת קול, קצרנית ומחשב - הקריא בפניי עזר צפריר קטעים מעדותו של משה ויינברג כפי שנמסרה ונחתמה בפני הוועדה. אני מקריא לך, אמר צפריר, את עדותו החתומה של ויינברג שניתנה כאן ואשר מתחילה במשפט "יום אחד בזמן מלחמת המפרץ" ומסתיימת במשפט "לא אמרתי כלום", ואני מבקש את תגובתך לדברים. זה הסיפור שסיפר האדון ויינברג לוועדת גדרון: יום אחד בזמן מלחמת המפרץ פגשתי במזנון הכנסת את העיתונאי אמנון אברמוביץ. עמדנו ופיטפטנו במסדרון על יד הכניסה למזנון. אברמוביץ סיפר לי שהמשטרה מבצעת האזנות דרך העמדות של השב"כ, ושהיא מאזינה לאריה (דרעי) ולי ולעוד אנשים בש"ס, ושעכשיו, בגלל המלחמה, השב"כ מאזין לפלשתינאים בשטחים, והוא לא יכול להקצות למשטרה עמדות. ולכן המשטרה ירדה מאיתנו לזמן מה ואנחנו יכולים להיות רגועים. אברמוביץ סיים את דבריו במשפט "לא אמרתי כלום" והלך. בעדותי התחייבתי לומר את האמת אבל לא התחייבתי לא לצחוק. כששמעתי מפי אחד הש"סניקים את ההסבר על "כל כתב משטרה מתחיל", לא העלה קצה דמיוני שכעבור ימים אחדים התפקיד הזה יוטל עלי ואצטרך לגלם את דמותו של אותו כתב משטרה מתחיל. מיותר ודאי לומר, אבל לא אני המקור של ויינברג. לא ידעתי אז את מרבית הפרטים שפורסמו בקלטת. מעולם לא שוחחתי עם ויינברג שיחה של ממש. אני זוכר אותו כנספח מזדמן ומעורפל, רביעי או חמישי לשולחן. חוץ מזה שבתקופת מלחמת המפרץ לא הייתי בירושלים אפילו פעם אחת. כמובן שאין קשר גם בין הדברים שויינברג אמר בחקירתו במשטרה לבין הדברים שאמר לוועדת גדרון. במשטרה סיפר שיש לו מקורות בשב"כ, ושהמקורות הראו לו דפי מחשב מודפסים עם רשימות מואזנים, ושהוא ראה במו עיניו רשימה של 18 שמות הקשורים בחקירת דרעי. הסיפור החינני הזה אינו אלא עלילת משנה של תיק פלילי, אבל הוא מלמד משהו על משולש ברמודה של יחסי שב"כ-עיתונות-פוליטיקה. שנים רבות היה השירות החשאי כשמו כן הוא - חשאי - למרות שהכיבוש המתמשך והשליטה המסועפת על עם אחר חשפו אותו יותר ויותר לעיני עוד ועוד אנשים. כל פקידה זוטרה במינהל האזרחי וכל חיילת בממשל וכל קצין ששירת בשטחים התוודעו לאנשי השב"כ ולשיטות עבודתם. שלא לדבר על "המקומיים". אל ביתו הקט ואדום הרעפים ביישוב הקהילתי כוכב-יאיר שב לפנות ערב מעבודתו, בתקופת האינתיפאדה, איש שב"כ ופגש פועל פלשתיני מסייד את המרפסת. אהלן אבו אברהים, אמר הסייד. שלום, אמר השב"כניק, בוחן את הצביעה בקפידה, צריך לעבור עם המברשת סיבוב נוסף. בטח, אמר הפועל, מה שתגיד, אתה זוכר אותי אבו איברהים? לא, אמר השב"כניק, אני לא אבו אברהים. מה לא, אמר הפועל, אתה חקרת אותי בכלא פרעה. השב"כניק היה בצאתו אבו אברהים ובביתו שם אחר. הוא לא זכר את הפועל ואיך יזכור, הוא חוקר כל יום כל כך הרבה חשודים. גם הסרט "שתי אצבעות מצידון" הקדיש כמה מילים לחיסיון המתקלף של השב"כ. כאשר באים שם לקחת במכונית צבאית את אחד המוכתרים של כפר מכפרי לבנון, משת"פניק פוטנציאלי, אומר המוכתר, לא. לא עולה. מה אתם רוצים, שכל הכפר יראה אותי במכונית של הצבא? המפעילים שלו, אנשים רגישים, מבינים ללבו ושולחים פורד אסקורט לבנה. השתגעתם, אומר המוכתר, האדא שב"כ, זה שב"כ. כלומר, עוד יותר גלוי ומוכר מהצבא. פרשת קו 300 עימתה את השב"כ עם הפרקליטות ועם מערכת המשפט ועם המשטרה ועם הממשלה ועם השרים ואנשי לשכותיהם ועם חברי-כנסת. במשך חודשים ארוכים התחככו ראשי אגפים בשב"כ בגופים אזרחיים על פני משטחי חיכוך ארוכים ויצרו אנרגיה המועדת להדלפות. השב"כ שאחרי קו 300 לא יכול להיות מה שהיה קודם לכן. הוא איבד ממסתוריותו והופשט מתהילתו ונחשף בחולשתו בפני יועצים משפטיים מהשוק הפרטי ויועצים תקשורתיים ופוליטיקאים לרוב. אם קודם לכן היה השב"כ נחלה ממודרת ומסויגת של חברי ועדת חוץ וביטחון, עכשיו היה במידה רבה לנחלת הכלל. נקודת הציון הבאה ביחסי השב"כ והתקשורת מגולמת כל כולה באישיותו של האיש שמונה לעמוד בראש הארגון בשנת 1988 ושאמור היה להביאו בשערי שנת אלפיים, הלוא הוא מיודענו יעקב פרי. את התכונות הבסיסיות הביא איתו פרי מהבית: שמחת חיים, בליינות, ראוותנות. ומסקנה אחת - מוצדקת אישית ומוטעית ארגונית - הביא מנסיונו של קודם קודמו, אברהם שלום. פרי האמין שככל שירבה להאכיל את התקשורת, כך יהיה האחרון להיאכל בידיה. הוא פתח את השירות החשאי והביאו לרמת פתיחות צה"לית ומשטרתית, כשהוא וראש לשכתו משמשים אגף דוברות, הסברה ויחסי ציבור. פנקסי הטלפונים של כתבים צבאיים, פרשנים צבאיים וכתבים לענייני שטחים, שעד אז הכילו את מספריהם של קציני צה"ל, המשטרה והמינהל אזרחי, התעשרו מעתה במספרי הטלפון הישירים של ראש השב"כ ורל"שו במשרד, בבית ובמכונית. ממשלה היא כלי הקיבול היחיד בטבע שדולף מלמעלה, כתב פעם העיתונאי האמריקאי גיימס רסטון. גם השב"כ דלף בתחילה רק מלמעלה. אחר-כך, באופן הדרגתי, הוא חורר גם בצדדים. בארגון המתחרה, המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, נדונה שאלת הקשר עם העיתונות באופן מעמיק ומלומד, שכלל גם משחקי סימולציה. לבד מנטיית הלב והאופי המסוגר והחשדני של העומד בראשו, הגיעו שם למסקנה שקשר עם העתונות כמוהו כהגרלה: אתה יודע מה תשקיע, אינך יודע מה תקבל בתמורה. אתה מייחד גורם מורשה למגע תקשורתי, ומתברר לך שהאחרים פותחים שולחנות לעצמם. אבל הארגון ההוא איננו זקוק באמת לתקשורת המקומית. את פעולתו הוא פועל בעיקר בחוץ לארץ, משטח החיכוך בינו לבין מערכות אחרות ברחבי המדינה מצומצם, והוא פטור מעונשם של בג"ץ ושל "בצלם" ובמידה רבה גם מעונשה של מבקרת המדינה. העולם הגדול שיחק בסך הכל לטובת גישתו של פרי. כאשר הרצאה של ראש אם.איי.5 הבריטית מתפרסמת במלואה בעיתונות, וכאשר נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצוב פותח את משרדי הק.ג.ב. לצלמי טלוויזיה, מותר גם לראש השב"כ הישראלי להתרועע עם כתבים ולפטפט וליטול חלק פעיל בשידור הערב של הטלוויזיה ובעיתון של מחר. הקשר בין השב"כ לעיתונות התהדק ויצר תלות מסוג זה המוכרת באמנה של הכתבים הצבאיים. נוצר מצב שבו אינך יכול לתפקד ככתב צבאי או ככתב לענייני שטחים כשאתה מוחרם או דחוי לעדיפות נמוכה בלשכת ראש השב"כ. איך תדווח על פיגועים ועל חשיפת חוליה ועל המהנדס ועל הטכנאי ועל הסייען. מה תאמר לעורך המהדורה או לעורך בעיתון, שישאל למה למתחרה שלך יש ולך אין. במצב הדברים שנוצר אין פלא שדווקא מכותבי מאמרים וטורים נפתחה הרעה מבחינת פרי. הידוק הקשר בין השב"כ לתקשורת הגביר משהו את הפיקוח הציבורי על השב"כ, אך עדיין הותיר את הארגון חסוי בחריגותיו ובתככיו הפנימיים. רצח יצחק רבין הוא נקודת ציון נוספת ביחסי השב"כ והתקשורת ללא ספק, אלא שעדיין מוקדם להעריך לאן יתגלגלו הדברים. ראש השירות הבא ייאלץ לתת את הדעת על גיבוש אתוס פנימי מאוזן ועדכני, שיצטרך להתחשב בתקשורת, אם גם בלי להקצין עד אסכולת פרי, שבילבלה בין כיסוי תחת פרטי לחשיפת חזה ארגוני. גיליון 1, ינואר 1996

הרפורמה להורדת מחירי המזון והטואלטיקה נעצרה ברגע האחרון, לאחר שימוע שערך משרד האוצר לחברות וליבואנים, שבו הציגו את טענותיהם. אלא שמשרד האוצר מסרב להעביר לידי "שקוף" את פרוטוקולי השימוע. בתגובה להסתרה, טענו במשרד כי החשיפה תפגע בחברות הענק - אך מתברר כי כלל לא פנו אליהן בבקשה לחשוף את הפרוטוקולים לציבור

יוקר המחייה בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. המחירים בישראל גבוהים ב-38% מהממוצע במדינות ה-OECD. דוח שפורסם על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בדצמבר 2022 מצביע על כך שמחירי החלב, הגבינות והביצים גבוהים ב-79% מהממוצע במדינות ה-OECD, בשר ושמנים יקרים ב-43% יותר מהממוצע. בחודש מאי, רגע לפני העברת תקציב המדינה, הוצאה באופן פתאומי מחוק ההסדרים רפורמה שנועדה לשנות את המצב, להוריד את יוקר מחירי המזון והטואלטיקה בישראל. טענת שר האוצר בצלאל סמוטריץ הייתה שנדרשים תיקונים לרפורמה ולכן תוקם ועדה שתשפר אותה ותגיש אותה מחדש. לפני שהוא קיבל את החלטתו לגרוע את הרפורמה מחוק ההסדרים, התקיימו בפברואר שימועים לגופים בעלי עניין בנושא, בהם היבואנים. מה יש להם לומר על המחירים הגבוהים שכולנו משלמים? לא נוכל לדעת, כי משרד האוצר מסרב להעביר לידי "שקוף" את פרוטוקולי השימועים ואפילו את שמות המשתתפים בהם. בנוגע למסמכי העמדה שהוגשו לפני השימועים, משרד האוצר לא היה מוכן להעביר לידנו מסמכי עמדה של גופים מסחריים. הסירוב ניתן לנו לא פחות מחמישה חודשים לאחר הגשת בקשת חופש המידע. לפי תגובת משרד האוצר, החיסיון ניתן מתוך חשש כי השקיפות תגרום לחברות הענק להירתע ולא לשתף פעולה בפעם הבאה. "המידע עלול לפגוע ביכולת של הרשות הציבורית לקבל מידע דומה בעתיד", לשון התגובה. "חשיפת עמדות שניתנו לרשות הציבורית במטרה לסייע לגיבוש עמדתה ולא מתוך כוונה לפרסמם בציבור, עלול להרתיע את אותם גורמים לשתף פעולה בפעמים הבאות ולהגיש עמדות להליכי קול קורא". אך מתברר כי משרד האוצר העניק את החיסיון הזה לחברות המזון באופן אוטומטי ואנשיו אפילו לא ניסו לבקש מהן לפרסם את המידע לציבור. משראוס למשל, מסרו לנו כי "ככל שתהיה פניה לפי חוק חופש המידע לקבלת העמדה עצמה, שטראוס תבחן את הפניה ולא תתנגד לה". עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה" הביע תמיהה נוכח טענות משרד האוצר. "טענות לפי סעיף 9(ב)(1) לחוק לפיהן עבודת הרשות תיפגע באופן משמעותי אינן טריוויאליות ובית המשפט קבע רף גבוה מאוד של פגיעה כדי לקבלן. במקרה הנוכחי, ספק אם חשיפת דיונים של שימוע ציבורי, יביאו לפגיעה הנטענת. מנגד, חשיפת החומרים יכולה להביא לתרומה חשובה לשיח בנושא". השאלה המרכזית היא מה יש למשרד האוצר ולגורמים המסחריים שלקחו חלק בשימועים, להסתיר מהציבור ושעלה במסמכי העמדה שלהם ובהליך השימוע עצמו? דווקא בנושאים כאלה שנוגעים לכיס של כולנו ראוי היה לקיים שימועים פומביים, כדי שבזמן אמת יהיה ניתן להיחשף לטיעוני הצדדים השונים ולאתגר אותם. בינואר דווח כי בכוונת סמוטריץ לכלול במסגרת חוק ההסדרים רפורמה להקטנת כוח השוק של הספקים מול הקמעונאים, כחלק מהמאבק ביוקר המחייה בישראל המתנהל בעצלתיים במשך עשרות שנים. חברות שסטוביץ ודיפלומט היו אמורות להיות הנפגעות העיקריות מהמהלך. ב-31 בינואר פרסם משרד האוצר "קול קורא" לכל הגופים המעוניינים ולהגיש מסמכי עמדה לגבי הרפורמה ולהשתתף בהליך שימוע בנושא. השימוע התקיים הרחק מעיני הציבור כשבסוף פברואר דווח שבעקבות מאבק היבואנים הגדולים שר האוצר הוציא את הרפורמה מחוק ההסדרים. ב-21 במאי אישרה הממשלה את הצעת שר האוצר להקים ועדה ציבורית לפירוק הריכוזיות בשוקי המזון והטואלטיקה. לידנו הועברו רק מסמכי העמדה שהוגשו לקראת הליך השימוע על ידי לובי 99, איגוד לשכות המסחר, התאחדות התעשיינים והמכון הישראלי לתכנון כלכלי. כאמור, במשרד האוצר החליטו אפילו לא לפנות לגופים המסחריים כדי לבקש את רשותם להעביר את מסמכי העמדה. "בתור ארגון צרכני יציג הופענו לפני כשנה לפני הוועדה לבחינת תקני המזון על מנת להיאבק נגד הניסיונות של הלוביסטים מחברות המזון הגדולות לשמר את התקנים הייחודיים שחוסמים את כניסתם של מתחרים חדשים פוטנציאלי", מספרת עו"ד רחל גור, סמנכ"לית לובי 99. "כמובן שאנו תומכים באופן נחרץ בפרסום הפרוטוקולים של הדיונים לעיון הציבור. יש לציבור את זכות לדעת מי פועל מאחורי הקלעים לעלות את חשבון הסופר של כולנו". רשימת כלל הגורמים שהגישו ניירות עמדה כוללת את חברת ש.שסטוביץ בע"מ, חברת דיפלומט מפיצים בע"מ, החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, חברת ליימן שליסל בע"מ, קבוצת שטראוס, ארגון לובי 99, איגוד תעשיות המזון בהתאחדות התעשיינים, איגוד לשכות המסחר, והמכון הישראלי לתכנון כלכלי. ליימן שליסל והמכון הישראלי לתכנון כלכלי לא הגיעו לשימועים על אף שהגישו מסמכי עמדה, וכל שאר הגורמים הגיעו לשימועים שהתקיימו בשני מועדים. המועד הראשון היה ב-16 בפברואר בו התקיים שימוע לכל הגורמים, למעט איגוד לשכות המסחר שהשימוע שלו התקיים ב-19 בפברואר. לאחר קבלת התשובה דרשנו לקבל לידנו לכל הפחות את שמותיהם של המשתתפים בשימוע מצד הגורמים שלקחו חלק בהם ואינם פקידי ממשל, אולם תשובת משרד האוצר הייתה ש"בהמשך לאמור במכתבנו – בהתאם להוראות סעיפים 9(ב)(2) ו-9(ב)(7) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, הוחלט שלא להעביר את שמות האנשים שאינם עובדי מדינה אשר השתתפו בהליך השימוע". לעת עתה מצוי בידנו רק המידע לגבי הנוכחים בשימוע מטעם משרד האוצר ומטעם רשות התחרות. מטעם משרד האוצר נכחו כפיר בטט – סגן הממונה על התקציבים, גל ברנס – רכז כלכלה וחקלאות באגף תקציבים, גלעד קצב – רפרנט, עו"ד ינון גוטגליק – סגן בכיר ליועמ"ש במשרד האוצר, עו"ד גליה ימין ואסף בן עטר מהלשכה המשפטית משרד האוצר. מטעם רשות התחרות נכחו מיכל כהן – הממונה על התחרות ואוריאל סיטרואן – מנהל מחלקת שווקים ברשות התחרות.

מדוע ב"ידיעות אחרונות" תקפו בחריפות את אלכס שניידר? | מי באמת מפטר את המאמנים? | השיטה הבלעדית של אתר ONE | ועוד ועוד

שבועיים אחרי פסטיבל הראיון העצבני על-שם גאידמק, הגיע תורו של אלכס שניידר, הבעלים של מכבי תל-אביב בכדורגל. לרגל המשבר המקצועי המתעצם בקבוצה, החליט הגביר מקנדה להתראיין. הראשון שזכה בכבוד היה (שוב) יניב טוכמן מ"מעריב", ששוחח ממושכות עם שניידר כבר ביום ראשון לפנות בוקר. הראיון היה אמור להתפרסם בלעדית ב"מעריב" ביום שני, אלא שבמהלך יום ראשון דלף העניין לכמה עיתונאים, שהחלו ללחוץ על ראשי מכבי לארגן גם להם ראיון עם בעל הבית. לאחר לחצים הסכים שניידר לענות על כמה שאלות של שירלי בר-דיין מערוץ הספורט. הראיון הקצרצר עלה בשעות הערב באתר הערוץ. כיוון שכבר התפרסם, לא נותרה ברירה ל"מעריב" אלא לשחרר חלקים נרחבים ממנו לספורט nrg. מי שנשאר קירח היה "ידיעות אחרונות". ברחוב מוזס ידעו ש"מעריב" עומדים להפציץ למחרת, אבל לא הצליחו להשיג את שניידר במהלך הערב. מה עושים ב"ידיעות אחרונות" למי שלא עובד איתם? היום על שער ספורט "ידיעות אחרונות" נמרח תצלום של שניידר תחת הכותרת "איבד שליטה". בעמ 2 הודפסו ציטוטים שלו שפורסמו בערוץ הספורט, ובעמ 3 כתב אמיר אפרת מאמר חריף נגד הבעלים תחת הכותרת "יאללה לך הביתה שניידר" ("שניידר ממשיך להרוס את מכבי תל-אביב, ובטיפשותו נותן לאחרים לעשות את זה עבורו"). את כפולת האנטי-שניידר השלים עמיר פלג בטור שקטל את היו"ר אביב בושינסקי. ניתן לשער שאם שניידר היה מעניק ראיון ראשון ובלעדי לספורט "ידיעות אחרונות", הוא לא היה זוכה לטיפול כה אגרסיבי. אותו היגיון פועל גם ב"מעריב": כיוון ששניידר האיר להם פנים, הוא קיבל יחס של VIP וההנהלה שלו זכתה לפרגון. שימו לב בימים הקרובים לדיווחים על מכבי תל-אביב בשני העיתונים, ותיווכחו בעצמכם. השבועות האחרונים זימנו לנו שתי סאגות של פיטורי מאמנים בשידור חי, שהיה מעניין לעקוב אחריהן. קודם רן בן-שמעון, מאמן מכבי תל-אביב בכדורגל, ובשבוע שעבר אפי בירנבוים, מאמן מכבי תל-אביב בכדורסל. למה הכוונה ב"שידור חי"? מהרגע שבו שתי הקבוצות צברו שניים-שלושה הפסדים, החלה התקשורת להניע סרט נע של בחישות וספקולציות על מעמדם המתערער של המאמנים, ויצרה דינמיקה של לחץ על ההנהלות. אלו קיבלו לבסוף החלטות שנבעו גם מהרצון לרצות את האוהדים, ואת התקשורת. פיטורי בן-שמעון ובירנבוים, ולאחריהם המינויים של אבי נמני ופיני גרשון, היו פסטיבל תקשורתי שחלק גדול ממנו נבע בכלל ממשחקי אגו בין מדורי הספורט: כמה שהמתחרה יפציץ בסיפור ספקולטיבי חדש, אני אנקנק אותו בסיבוב. בלהט קרקס מכבי שנחגג ברוב פאר והדר, כמעט נשכחה העובדה שיש כאן קבוצות נוספות. מי שמע למשל על עירוני קריית-שמונה? הקבוצה ההיא מהעיר שנושקת לגבול לבנון, זו שעם הקטיושה הראשונה שנופלת שם כולם נזכרים בה וממהרים צפונה. מכבי תל-אביב היא קבוצה של עשרות אלפי אוהדים שמייצרת עניין, אבל קריית-שמונה היא קבוצה לגיטימית באותה ליגה, ובצרות שלה אף אחד לא טיפל. אולי כי במדורי הספורט יודעים מאיזה צד מרוח הרייטינג. ביום ראשון פוטר לפתע מאמן נוסף בליגת-העל, מישל דיין מקריית-שמונה. מי שמע, מי ידע ומי העלה את האפשרות הזו באותה להיטות שבה ניבאו במשך חודש על הצפוי במכבי? כל מדורי הספורט, כולל הכתבים בצפון, נרדמו בעמידה. לא ראיתי אף כלי תקשורת שכתב לאחרונה על מעמדו המתערער של דיין, אולי כי נמני ופיני תפסו את כל המקום. אפילו ביום ראשון אחר הצהריים, שעתיים לאחר הפיטורים, מרבית אתרי האינטרנט לא הקדישו לנושא מקום מרכזי. באתר ערוץ הספורט, למשל, הידיעה המרכזית בשעה 18:00 עסקה בקידום התוכנית "ערב הכדורסל של ישראל". את טור הצד הובילו שתי ידיעות מבית מכבי תל-אביב, ורק מתחתן ניצבה חיוורת מעט הידיעה מקריית-שמונה. תקשורת הספורט ממשיכה להעניק לקבוצות הפריפריה יחס שולי עד מעליב. מה עם כתבה על הכח מכבי רמת-עמידר, ש-12 מחזורים מתחילת העונה טרם ניצחה והיא משתרכת במקום האחרון? יכול להיות שזה קשור לעובדה שלקבוצה יש קומץ אוהדים, שבמקרה הטוב יכתבו שבעה טוקבקים? הצדיק היחיד היה ספורט "הארץ", שביום שלישי שעבר צימצם מעט את נוכחות הקבוצות הגדולות ופירסם כתבה על הקבוצה הקטנה מרמת-גן. חוץ ממנו לא מצאתי צדיק אחד. צל"ש גם ל"ידיעות אחרונות", שפירסם ביום ראשון כפולה על המצב בבני-סכנין. אבל אפילו הם לא העלו בדעתם לזרוק ספקולציה על העתיד להתרחש 50 ק"מ צפונה משם. גם אם כתבי השטח לא הריחו שמשהו מתרחש מתחת לאפם, היה צריך להימצא עורך ערני באחת המערכות בתל-אביב שידרבן אותם לגשש. אבל ככה זה: רחוק מהעין, רחוק מהלב. ביום שני לפני הצהריים יצאו ONE ב"פרסום ראשון": המאמן פרדי דוד סגר בקריית-שמונה. לא חלפו דקות אחדות, ו-ONE יצאו ב"פרסום ראשון" חדש נוסף: פרדי דוד לא יגיע לקריית-שמונה. אתם הבנתם את זה? השיטה משתכללת. קודם מפרסמים ידיעה לא נכונה, מכתירים אותה כבלעדית, ואחרי כמה דקות מפריכים אותה, גם כן בבלעדיות. ממש בית-חרושת בלעדי לסקופים. לפני שבועיים כתבתי על השיקול הלא-עיתונאי של ערוץ הספורט, שאינו נוהג להרחיב על הנעשה בליגה האנגלית רק מפני שזכויות השידור אינם שלו. השבוע יש הזדמנות לחזות שוב בתופעה המבישה: ביום ראשון נערכו באנגליה שני משחקים מסקרנים – הדרבי של מנצסטר והדרבי הגדול של לונדון. הזדמנות מצוינת לכל מדור ספורט שמכבד את עצמו להכין כתבת פריוויו מושקעת. באתר ערוץ הספורט המקלדות נדמו. אפשר לנחש שבימים שלישי ורביעי יחייכו הקבוצות האנגליות בגדול בערוץ הספורט: שידור ישיר של משחקי גביע הליגה, שהזכויות שלהם שייכות לערוץ. אמנם מפעל גביע שולי יחסית, אבל צפו לכתבות מושקעות וראשיות באתר הערוץ. שיקולים עיתונאיים במיטבם. ועוד באותו עניין: נראה שגם ב-Ynet משתפים פעולה עם ההתעלמות מהליגה האנגלית. אחרת אין להבין למה בידיעה על נצחון מנצסטר יונייטד על הסיטי הבטיחו במשנה לקוראים ש"בהמשך צלסי–ארסנל". ההמשך הזה ארך שעתיים, כשהעורך התורן שכח או סתם התעצל לעדכן בחי את תוצאת הדרבי של לונדון. עד כדי כך התעצל שאפילו בסיום המשחק הדרמטי הזה, כשב-nrg העניין כבר התפרסם בכותרת הראשית, ב-Ynet עדיין הבטיחו לנו ש"בהמשך צלסי–ארסנל", כשבצד מופיעה תוצאת הסיום במשבצת הלייב. הכח עמידר רמת-גן משחקת באיצטדיון הגובל עם הספארי ממזרח ועם חיריה מדרום. אין הרבה כתבים/פרשנים שיפספסו את ההזדמנות לחבוט בה בכל הזדמנות, עם דימויים נאצלים משני המקומות הללו. הכי פופולרי זה להזכיר את הקבוצה עם החיות שמעבר לחומה. הפעם המשתמש התורן היה דני נוימן, פרשן "הראשון בשער" בערוץ 1, שבמוצ"ש דאג לגלות לכולם שהכוח הפסידה כי נשארה בספארי. מעניין אם שחקן העבר של בית"ר ירושלים העז להשוות פעם את אוהדי קבוצתו לבבונים. במשחקי מכבי תל-אביב ביורוליג בערוץ 10 בוחרים את השחקן המצטיין לפי הטלפונים של הצופים. הבחירה נעשית שתיים-שלוש דקות לסיום, זמן שהוא נצח במשחקי כדורסל צמודים. זה מה שקרה בחמישי האחרון מול מלאגה. גם העובדה שהספרדים היו ביתרון לא מנעה את הכתרתו של טל בורשטיין למצטיין. העיקר שהצופים צילצלו ומישהו זכה בפרס. עד לסיום איבד בורשטיין פעמיים כדור – בדרך להפסד. זו לא בחירה, זו בדיחה.

אם יעקב אחימאיר היה חוזר שוב על הראיון שערך עם השר אהרן אבוחצירא, הוא היה נזהר יותר בכבודו. לפחות הוא הרוויח מאמר של גרשום שוקן

ובכן היכן טעיתי? כך שואל אותי, ברמז מאוד עדין, עורכו של כתב-עת זה. לו רציתי להקל עליו את המענה על שאלה פולשנית זו, אין ספק שהיה עלי לשולחו אל כמה מעמיתי העיתונאים. אין ספק: הם כבר היו מציידים אותו בקטלוג עבה של משגים שעשיתי. הם היו שוקדים על חיבורה של יצירה זו בששון, בחדוות יצירה ממש. אלא שהרשימה המתבקשת ממני צריכה לשאת את שמו של המחבר הח"מ. אנו חוזרים אפוא אל ערוגת המוצא. אני מעריך כי עד כה לא רשומה לחובתי טעות בסדר-גודל של "סבירות נמוכה", נוסח אלוף (מיל) אלי זעירא. ובכלל טעויות של עיתונאים אינן הורגות, כטעויות אנוש של רופאים. טעות – היא לא רק משגה בתיאור עובדות, או בתחום ההערכות והפרשנויות בכתיבה עיתונאית. זה ברור, כמעט מובן מאליו. פחות מובנת היא הטעות שיכולה להיות באימוצו של סגנון עיתונאי, בכתיבה או בשידור. הלא באימוץ סגנון זה או אחר משודר או נכתב גם מסר. וכאן – בתקופה מסוימת, טעיתי. לפני זמן רב היתה השתתפותי כמנחה או כמראיין טלוויזיה בערוץ היחיד תכופה למדי. בעיקר על שום תפקידים שמילאתי, כמו כתב מדיני, וכן מנחה ועורך של התוכנית "מוקד". עלייתו של מנחם בגין לשלטון עקב בחירות מאי 77 ניווטה אל אולפני הטלוויזיה ברוממה את המתח ימין–שמאל שעמד בחלל, וגם זמן מה, קצר אמנם, לאחר מכן עדיין נחשב בגין "מחרחר מלחמה", כלשון תעמולת הבחירות של המערך. הלוא יצחק בן-אהרון אמר, בתשובה על שאלתי, באולפן הבחירות, כי הוא אינו מכיר בהכרעתו הפורמלית של הבוחר (לימים, כשקיבל מאוניברסיטת תל-אביב עיטור על תרומתו לדמוקרטיה, צחקתי צחוק גדול בלבי). על כל פנים, מר בגין ושרים בממשלתו התבקשו, לפיכך, להשיב על שאלות משמעותיות מאוד לגבי העתיד: יסופחו יהודה ושומרון למדינת ישראל אם לאו, ושאלות דומות מן התחום של עתיד היחסים עם השכנים הקרובים והרחוקים. ברור היה לי, כמי ששב משליחות עיתונאית בוושינגטון, כי שום ממשל לא יניח לישראל להחיל את הריבונות. השאלות שהצגתי אז לבגין, ולימים גם לאישים אחרים מן השלטון, היו לפעמים מחוספסות, לעתים מחוצפות – עד כי מנחם בגין נתן לכך ביטוי במכתב ששיגר אלי. כבר אז רצו בעלי טורים, גם מבקרי טלוויזיה, לחזות בדו-קרב מקיז דם בין מרואיין למראיינו. לא די היה להיות נוקב, חכם, מתוחכם ותקיף-אדיב בהצגת שאלות: על האורח היה לעזוב את אולפן הטלוויזיה שרוע מדמם על אלונקה. לא פחות. אחד השיאים בראיונות אלה היה עם שר לא מדיני, שנימת דיבורו היתה תמיד שלווה, אדם שהשכיל לשמור על קור-רוחו חרף צרות משפטיות שהתרגשו עליו: שר הדתות, אהרן אבוחצירא. השר אבוחצירא היה אז איש המפד"ל. המתקפה שערכתי עליו אז, בתוכנית "מוקד", היתה מוחצת ומחוצפת. אבל, כדרכו הפוליטית-אישית מאז ומתמיד, לא יצא אהרן אבוחצירא מן הכלים. הוא לא היה קורבן חסר אונים. יומיים לאחר ההסתערות הזאת נדפס ב"הארץ", בגליון יום שישי הנכבד, מאמר מיוחד המוקדש לי. הכותב הסתפק בחתימה בראשי-תיבות של שמו: ג"ש. ובכן, לא פחות ולא יותר מאשר עורכו הראשי של העיתון, גרשום שוקן האימתני ז"ל, ייחד לי מאמר נדיר, שמקומו אולי במדור ביקורת הטלוויזיה של עיתונו, ובו ביסס את הנמקותיו נגד סגנון הראיון שאימץ לו הח"מ. במכתב ששלחתי לו הודיתי במקצת הביקורת שהטיח בי, שהיתה עניינית למדי. ועם זאת, הייתי מלא גאווה ששוקן מצא לנכון לטפל בי באופן אישי, שהרי הוא לא הרבה בכתיבה בעיתון שהיה עורכו הראשי. ביקורתו של שוקן עלי היתה אישית, מוחצת ואלגנטית גם יחד. אבל יש לציין כי את מאמרו של ג"ש הרווחתי ביושר. אני יודע: עצביה של המדינה רופפים. יש הנושפים בעורפך ומן האוויר החם נפלטות המלים: "דם", "דם". כמו אחרים גם אני ראיתי את מיטב מראייני הטלוויזיה בעולם דובר האנגלית. איש מהם אינו מקיז את דמו של מרואיינו-אורחו. הם יטפלו בו בתקיפות אלגנטית, יחדרו – ככל שניתן – אל תוך הסדקים ואל תוך נקודות עקב אכילס שלו, ואחר-כך יוכלו, אולי, ללחוץ ידיים, כידידים משכבר הימים. כך נוהג טים ראסרט, ראש משרד אן.בי.סי בוושינגטון ומארח "פגוש את העיתונות", זו גם שיטתו של טים סבסטיאן מן הבי.בי.סי, שאת ראיונותיו אפשר לראות גם בארץ, ובוודאי גם ענקים מימים עברו: סר רובין דיי, או סר דייוויד פרוסט. גם ללא תואר אבירות, מתת המלכה, ניתן להתמודד עם נציג השלטון באבירות. מובן לי כי מלים אלו נכתבות לריק. ממש כך: כי לרגע או שניים שכחתי שאני מתגורר במדינה שעל נבחריה אמר שר (החקלאות) לשעבר כי הם זקוקים לפסיכיאטר. אז מה לי, המראיין לעת מצוא, כי אלין ואחלום במקצועי חלומות באספמיה. הכותב הוא עורך "רואים עולם" בערוץ הראשון גיליון 17, נובמבר 1998

בכל רחבי הארץ כנופיות יהודים וערבים יצאו לפגוע זה בזה, ניפצו שמשות וביצעו לינצים. המשטרה לא הייתה שם להגן על האזרחים. זה לא מפתיע - בשנה האחרונה ההתדרדרות קרתה מול עינינו: עם טענות לפוליטיזציה במשטרה, היעדר מינוי המפכ"ל, אוזלת היד מול אירועים המוניים בתקופת הקורונה והפקרות בכבישי הדרום

אתמול בבוקר (רביעי) כתב השר לביטחון הפנים, אמיר אוחנה, כי עדיף לנו להחזיק נשק בבית כדי לתגבר את משטרת ישראל. "מכפיל כח", הוא קרא לזה. כנראה שהוא ידע על מה הוא מדבר כשמספר שעות אח"כ היינו עדים, בשידור חי, לקריסתה של משטרת ישראל. היא לא הצליחה לאכוף עוצר בעיר לוד, היא לא הייתה שם כשיהודים וערבים יצאו לרחובות לבצע פוגרומים אחד בשני ברחבי הארץ. אם זה לא מספיק, ההפקרות בכבישי הדרום עלתה מדרגה היום: המשטרה הודיעה שהיא מוותרת על ריבונותה בכביש 25 הסמוך לדימונה, ומעבירה אותה באופן רשמי לשבטים הבדואים שיגנו על המקום. אירועי אמש אינם שעת עומס נקודתית. כבר כמה ימים טוענים אזרחים יהודים בלוד שהם מתקשרים למשטרה ואין עונה. אפילו פלוגות המילואים של מג"ב לא הצליחו להשליט סדר במרבית המקומות בהם שרפו מכוניות, ניפצו שמשות וחיפשו לפגוע בנפש. והפורעים? אפילו לא חששו להיעצר וביצעו לינץ בשידור חי, בפנים גלויות לעיניי המצלמות. מעצר היורה בלוד וחבריו, שפעלו ככה"נ בהגנה עצמית, הוא נורא.גם אם יש דברים שהציבור עדיין לא יודע,אזרחים שומרי חוק הנושאים נשק הם מכפיל כוח בידי הרשויות, לניטרול מיידי של איום וסכנה.מעצר/שחרור אינם נתונים להחלטת שר הבט"פ.לו כך היה – היו משוחררים.טוב תעשה מע האכיפה אם כך תנהג. מה בדיוק הביא להתפרקות המשטרה ואיבוד המשילות – את זה עוד צריך לחקור. אבל לא קשה במשמעות השנתיים האחרונות בהן לא כיהן מפכ"ל, וחלה התערבות הפוליטית של השר אמיר אוחנה בעבודת המשטרה. רק בינואר השנה תיארנו הליך מדאיג של התפרקות המשטרה מכוחה, איבוד הרתעה והסתה שבה יריבים פוליטיים הופכים לאויבים. תמונה מחתונת תולדות אברהם יצחק אמש בביתר עילית שאומרת הכל pic.twitter.com/P7lBaxcJwk בכל אותו הזמן עמד בראשות המשטרה ממלא מקום במשך יותר משנתיים. ימים אח"כ מונה סוף סוף מפכ"ל קבוע, ניצב קובי שבתאי, שנדרש היום לשקם את מעמדה והרתעתה של המשטרה. כרגע לא נראה שעולה בידו. על הפקרות של שנתיים שבה לא מונה מפכ"ל קבוע אנחנו שילמנו אז, ומשלמים גם היום במלחמת האזרחים המשתוללת ברחובות. לא רק כאן, גם במשרד המשפטים חסרים שורה של מינויים בכירים ביניהם מנכ"ל ופרקליט מדינה. גם למשרד האוצר אין מנכ"ל ואין ראש אגף תקציבים. היום זו המשטרה, מחר זה משרד המשפטים. אולי מחרתיים זו תהיה גם מערכת הבריאות והחינוך שלנו. על הממשלה להשלים את המינויים החסרים בשירות המדינה בהקדם.

ב"וואלה" פרסמו שתי כתבות על סקרים המנבאים את ניצחונו של ראש עיריית בת ים צביקה ברוט בבחירות הקרובות - בלי להסגיר את מקור הסקר או אם מדובר בכתבה ממומנת • עיריית בת ים: אנחנו לא קונים תוכן שיווקי • ב"וואלה" לא הגיבו

עיני המדינה נשואות כעת לירושלים, ולמחלוקת הקורעת את העם על תוכנית ממשלת נתניהו נגד מערכת המשפט, אבל בשקט בשקט, מתחממת על הקווים מערכת הבחירות לרשויות המקומיות, המתוכננת לסוף אוקטובר השנה. בחזית זו, ניתן למצוא כבר סיפור קטן ומעניין, סיפור אהבה. בין אתר "וואלה", מהאתרים הנצפים בישראל, לבין ראש עיריית בת-ים צביקה ברוט. "סקר חדש: 71% מתושבי בת ים רוצים את צביקה ברוט בקדנציה נוספת", נכתב בכותרת ידיעה במדור המקומי של "וואלה". הכתבה, שהתפרסמה ביום חמישי האחרון, מככבת בדף הבית גם נכון ליום זה (א). זו אינה הפעם הראשונה בה ב"וואלה" מבשרים על סקר הקובע כי ברוט הוא המועמד המנצח. באפריל האחרון התפרסמה ב"וואלה מקומי" כתבה דומה, תחת הכותרת "557 ימים לבחירות לרשויות המקומיות - 71% מהבת-ימים מרוצים מראש העיר צביקה ברוט". שתי הכתבות מסמנות יריב פוטנציאלי אחד לברוט, על מנת לקבוע כי הוא חסר כל סיכוי מול ראש העיר המכהן. "ברוט מנצח בפער כל מועמד אפשרי לבחירות בסוף השנה, הסקר גם בדק אם שלומי לחיאני, ראש העיר הקודם שהורשע בפלילים ואמור לסיים את תקופת הקלון, יתמודד למירוץ העיר - רק 18% תומכים בו", נכתב בכתבה האחרונה, וגם בקודמת מודגשת מועמדותו האפשרית של לחיאני. שתי הכתבות נשענות על סקר של מכון סמית ומצטטות את הסוקר רפי סמית, אך בשתיהן חסר מידע רלוונטי ומשמעותי, שנהוג לצרף בדיווחים על סקרים. ובמיוחד מי הזמין את הסקר והאם מדובר בסקר שיזמה מערכת "וואלה" או בסקר שנשלח היישר מחדר הקמפיין של ברוט. פרט נוסף שנעדר מהכתבות הוא שם הכתב. הן חתומות בקרדיט "וואלה מקומי". האם מדובר בתוכן שיווקי? פרסום סמוי, נעדר כל גילוי נאות? כתבה ממומנת שב"וואלה" הסתירו כי ברוט שילם עבור פרסומה? דוברת ראש העירייה ברוט הצהירה באופן נחרץ בתגובה לפניית "העין השביעית", כי לא מדובר בתוכן ממומן. "זה לא תוכן שיווקי. אנחנו לא משלמים על תוכן שיווקי, רק על פרסום רגיל או קידום ברשתות", מסרה הדוברת, רון לאביוד, "בארבע השנים האחרונות שילמנו רק פעמיים על תוכן שיווקי: בזמן הקורונה (משרד הפנים שילם עבור כל הרשויות), ופעם אחת בהפקת פסטיבל קיץ גדול". פניתי גם להדר כהן, "מנהל התוכן" של "וואלה מקומי", בשאלה אם מדובר בכתבה ממומנת על ידי ברוט ואם כך מדוע אין גילוי נאות כי כך הדבר, או לחילופין אם מדובר בכתבה עיתונאית, מדוע לא מצויין מקורו של הסקר? כהן לא טרח להגיב.

התייעלות אנרגטית ומעבר לאנרגיות מתחדשות לא תביא לשיתוק הכלכלה, אלא לחיסכון גדול בכסף – ובחיי אדם

לפי עירית לינור, גם אם אכן ישנה בעיה של התחממות כדור הארץ מעשה ידי אדם, הרי שאפילו הורדה מינורית של הטמפרטורה תעלה במחיר של שיתוק מוחלט של "הכלכלה, התעשייה והטכנולוגיה". מה לא נכון בקביעה הזו? ובכן, כמעט הכל. ראשית, הפעילות העולמית לטיפול בשינויי האקלים כבר אינה מתרכזת בניסיון להוריד את הטמפרטורה, אלא רק בהאטת קצב העלייה. בבסיס הסכם פריז שלינור מזכירה, שהוא ההסכם הגלובלי האחרון שנעשה בקשר לשינויי אקלים, נקבע כי המדינות יעשו את הפעולות שהן מתחייבות לעשות כדי שהטמפרטורה לא תעלה ביותר משתי מעלות מתחילת המדידה בעידן התעשייתי, תוך שאיפה שהטמפרטורה לא תעלה ביותר ממעלה וחצי עד סוף המאה. שנית, לא רק שהפעולות הללו לא יגרמו לשיתוק של "הכלכלה, התעשייה והטכנולוגיה" – אלא שהן יביאו לחיסכון גם בכסף וגם בחיי אדם. את השינויים הנדרשים מטעמי סביבה וקיימות ניתן לחלק לשניים: מעבר לאנרגיות מתחדשות והתייעלות אנרגטית. התייעלות אנרגטית כשמה כן היא, היא מביאה לחיסכון כלכלי. נכון שכדי להוציא אותה לפועל נדרשת הוצאה כספית, אולם מדובר בהשקעה שמחזירה את עצמה, לעתים תוך זמן קצר מאוד. כך לדוגמה בטכניון בחיפה החלו לפני כמה שנים בתוכנית להתייעלות אנרגטית. הם ראו שהם משלמים כל שנה חשבון חשמל של מיליוני שקלים, ואמרו שהם רוצים לחסוך כסף. בבניינים השונים של הפקולטות התקינו קשת רחבה של אמצעים להתייעלות אנרגטית, מתאורה חסכונית ועד להצערת מערכות מיזוג אוויר. חיישן פשוט שמותקן בחניון תת-קרקעי ומדליק את האור רק כשיש תנועה בחלל יכול לחסוך כסף רב בהוצאות חשמל. כך, לדוגמה, באחת הפקולטות השקיעו 51 אלף שקל במגוון אמצעים, ובמשך חמש שנים וחצי חסכו 1.8 מיליון שקל. האם זה לא מספיק כדי לעודד אותנו להתייעל אנרגטית ולחסוך כסף? נכון, מדובר בטכנולוגיה שנדרשת השקעה כספית ברכישה, בהתקנה ובתחזוקה שלה, אולם מרגע שההשקעה מחזירה את עצמה, מדובר בחיסכון נטו. ויש גם פעולות להתייעלות אנרגטית שהעלות שלהן אפסית – ניקוי המסנן במזגן הוא פעולה שמצריכה משאבים של כמה דקות עבודה וכמות קטנה של מים, ויש לה משמעות גדולה מבחינת חיסכון באנרגיה ובכסף – לא רק בטכניון, אלא גם בתעשייה וגם במשק הבית הפרטי. עם זה עירית לינור תוכל להסכים, גם אם היא סבורה שגזי חממה הם דמיוניים. המחשבה שיש כאן שיתוק של הכלכלה היא פשוט לא נכונה. בנוסף, ניתן לראות כמה חברות ישראליות וחברות הזנק עוסקות בנושא של התייעלות אנרגטית (קלינטק), משום שהן מבינות שיש כאן כסף ששוכב על הרצפה וצריך רק להרים אותו. כסף של חיסכון באנרגיה. ישנן גם חברות (חברות שירותי אנרגיה) שמוכנות לקחת על עצמן את ההשקעה ולהתחלק איתן ברווחים כתוצאה מחיסכון בעלויות. באשר לאנרגיות המתחדשות, ישנה טענה שהתועלת הכלכלית היא תועלת מזויפת, משום שמקורה בסובסידיות ממשלתיות. טענה זו כלל אינה תופסת בכל הנוגע להתייעלות אנרגטית, אבל היא גם אינה נכונה היום לאנרגיות מתחדשות. נכון שבעבר הפקת אנרגיה מהרוח ומהשמש היתה יקרה יותר מהפקת אנרגיה מדלקים פוסיליים כמו פחם או גז, ולכן היה צריך לסבסד אותה, אולם היום המצב שונה, וגם אנרגיית הרוח וגם האנרגיה הפוטו-וולטאית הגיעו למחיר דומה לזה אנרגיה מדלקים פוסיליים. כלומר, הסבסוד היום כמעט ולא קיים. ומעבר לזה, חשוב להדגיש דבר אחד שעירית לינור לא לקחה בחשבון – את המחיר שאנחנו משלמים על האנרגיה הפוסילית. מחיר שלא קיים באנרגיה המתחדשת. הכוונה לזיהום אוויר. כשאנחנו שורפים פחם, כשאנחנו שורפים גז, כשאנחנו שורפים מזוט וסולר – אנחנו הורגים אנשים. לא כמטאפורה ולא באופן סימבולי. אנשים מתים בישראל מזיהום אוויר. והזיהום הזה מקורו גם בהפקת החשמל, גם בזיקוק הנפט וגם במכוניות שאנחנו נוסעים בהן ומזהמות את הרחובות שלנו ואת הריאות שלנו. ולכן, גם אם כל שינויי האקלים הם קונספירציה, "תעלול של הסינים" כמו שקרא לזה טראמפ, ברגע שנתייעל אנרגטית ונגדיל את שיעור האנרגיות המתחדשות בתמהיל הדלקים שלנו, נפחית את הנזק הסביבתי והבריאותי של זיהום האוויר, שהעלות שלו עצומה. ובפרפראזה על מה שאמרה עירית לינור, כאילו "גם אם יש שינוי אקלים הרי שהטיפול בו יביא לשיתוק הכלכלה" – גם אם אין שינוי אקלים, התועלת שבהתייעלות אנרגטית ובמעבר לאנרגיות מתחדשות גדולה לאין ערוך מהעלויות. פרופ אופירה אילון היא ראש תחום איכות סביבה במוסד שמואל נאמן בטכניון וראש החוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה

תעשיית הטלוויזיה נגד חברת הכבלים: הניסיון שלכם לנצל את תוכנית נתניהו-קרעי לחיסול השידור הציבורי על מנת לקבל את תכניו בחינם - לא רק מסייע לפגיעה ביצירה, בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, אלא גם ינשוך אתכם בישבן • "HOT": ניסיון בוטה לקשור סוגיות שאין ביניהן קשר

תעשיית הטלוויזיה נגד חברת הכבלים "הוט". חזית רוחבית של ארגוני היוצרים פנו למנכ"לית "הוט" טל גרנות במחאה חריפה נגד ניסיונות החברה לנצל את תוכנית נתניהו-קרעי לחיסול התאגיד על מנת לקבל את תכניו בחינם. ב"הוט" שיגרו בתגובה מכתב שלהם בו הם טוענים כי לא מדובר בסוגיה חדשה, אולם לא מכחישים כי פנו לשר התקשורת קרעי בימים האחרונים. קרעי, המקורב ליאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, פתח את כהונתו בהכרזת מלחמה על השידור הציבורי. הוא מינה למנכ"ל את איש קהלת לשעבר אלעד מלכא, וטען בראיונות לתקשורת כי הוא מעוניין "לפתוח את השוק לתחרות". אלא שמהר מאוד נחשפה התוכנית המלאה: חיסול חטיבת התוכן של התאגיד והשתלטות על תקציביה, כדי שהליכוד יוכל לחלק את התקציבים בעצמו לכלי התקשורת. קרעי אף הבהיר כי הכספים, בסך של מאות מיליוני שקלים, יוקדשו לתכנים יהודים ופטריוטיים, מה שיאפשר ניתוב שלהם קודם כל לערוץ 14, שמוגדר עדיין מסיבות היסטוריות כ"ערוץ המורשת", למרות שמדובר בערוץ המוקדש באופן מופגן לתעמולה עבור נתניהו ומפלגת השלטון. בתוך כך, ביום ראשון שיחרר קרעי מכתב תמוה בו הוא טוען כי "הופתע" מכך שהתאגיד מבקש תשלום מגופי תקשורת אחרים עבור השימוש בתכניו, ואף האשים את ראשי התאגיד בהפרת חוק השידור הציבורי. קרעי הורה להם לשחרר לאלתר את התכנים, ששולם עבורם בכספי ציבור, לתאגידים מסחריים. המציאות, כמובן, הפוכה. תאגיד השידור משחרר את תכניו בחינם לציבור בערוץ כאן 11, בשידורי ה-VOD שלו וברשת האינטרנט. חוק השידור הציבורי לא אוסר לגבות תשלום אלא דווקא מחייב את התאגיד לגבות תשלום עבור השימוש בארכיון התוכניות שלו, כך נקבע בחוק, שהוביל שר התקשורת מהליכוד גלעד ארדן, על מנת להקל את נטל ההשתתפות הציבורית במימון התאגיד וכדי לסייע ליוצרים (מחצית מהכספים המשולמים מגיעים ישירות אליהם). בנוסף, מי שמוסמך לקבוע את גובה התשלום הוא שר התקשורת, שהיה יכול פשוט לשלוח את המכתב לעצמו. קרעי, אגב, לא הגיב לפניית "העין השביעית" בעניין. אלא שמעבר לבורות יוצאת הדופן שהפגין השר ד"ר שלמה קרעי בחוק עליו אמון משרדו, עלה החשד כי המכתב לא שוגר רק כספין תקשורתי במסגרת מסע החיסול של קרעי נגד השידור הציבורי, אלא כי מדובר בשירות של הד"ר לחברת הכבלים. גולן יוכפז, מנכ"ל תאגיד השידור, אמר באסיפת החירום שכונסה באותו יום כי ב"הוט" פעלו אצל קרעי נגד התאגיד. כעת, כאמור, מצטרפים גם הארגונים המאגדים את אנשי תעשיית הטלוויזיה להאשמות נגד "הוט". "הצטערנו לשמוע כי חברת הוט החליטה לפנות למשרד התקשורת דווקא בעת הזו, בעניין קבלת התכנים של תאגיד כאן בחינם. בזמן שפוליטיקאים מאיימים מפורשות לסגור או לפרק את תאגיד השידור הציבורי" נכתב במכתב למנכ"לית "הוט" גרנות. להורדת הקובץ (PDF, 62KB) על המכתב חתומים אדר שפרן, יו"ר איגוד המפיקים; חגית בן יעקב, יו"ר הפורום הדוקומנטרי בישראל; נדב בן סימון, יו"ר איגוד התסריטאים; שי נשר, פורום מפיקי הקולנוע; יצחק צחייק, יו"ר איגוד העורכים; לימור פנחסוב, יו"ר איגוד הבמאיות ובמאים שירילי דשא, יו"ר תל"י; גלי רשף, יו"ר אק"ט; ריקי בליך, יו"ר שח"ם ואילה שרוט, יו"ר איגוד מקצועות האנימציה. "תאגיד השידור הציבורי אחראי כיום על כ-42% מההפקות בישראל. משמעות סגירתו לתעשיית היצירה המקורית בישראל היא חיסולה. פשוטו כמשמעו", כותבים הארגונים, "מיותר לציין כי סגירת גוף תקשורת ציבורי, מעבר לפגיעה ביצירה, יפגע קשות בדמוקרטיה בישראל ובחופש הביטוי בכלי התקשורת כולם. "מעבר להיעדר הסולידריות, הופתענו מצעד זה של חברת הוט בעת הזו, שכן זהו צעד קצר רואי עד כדי עיוורון, שאינו מאפיין את חברת הוט בדרך-כלל. שכן ברור כי אם יתממשו איומי הפוליטיקאים, ותאגיד השידור הציבורי יחוסל, גם חברת הוט תהפוך למטרה לחיצי הפוליטיקאים, ותתקשה להמשיך לפעול בחופשיות ולהרוויח בשוק התקשורת במדינת ישראל". ארגוני היוצרים מסיימים את המכתב בפנייה ישירה למנכ"לית גרנות: "אנו פונים אליך, אנא פעלו לתיקון צעד שננקט ביחס לתכני התאגיד והיוצרים, אנא הפגינו סולידריות הן כלפי גופי השידור האחרים והן כלפי היוצרים, אשר עובדים עמכם לאורך השנים". ב"הוט" מיהרו להשיב כי הם גאים "בתרומתנו ארוכת השנים ליצירה הישראלית ורואים בכם השותפים שלנו" וכי "סוגיית שידורי התאגיד ב-VOD" אינה חדשה ואין קשר בינה לבין "הסוגיות עימם מתמודד בימים אלה תאגיד השידור הישראלי". "דבריו של מנכ"ל התאגיד מטעים, מצערים ובלתי הגונים", כותבים ב"הוט", "זהו ניסיון בוטה לקשור סוגיות שאין ביניהן כל קשר, תוך ניסיון לפגוע בחברת HOT", ומוסיפים כי "מטרתנו היא לשדר את התכנים ללא תשלום כפי שהיה עד לפני כשנה, והטענה כי המטרה היא להרוויח כספים משוללת כל יסוד". כמובן שבניגוד לנטען במכתב של "הוט", מי שאינו משלם לחברה ממילא אינו יכול ליהנות מהתכנים אותם היא משדרת, בין אם היא משלמת עבורם או מקבלת אותם בחינם. השינוי המשמעותי שייגרם אם ב"הוט" יקבלו את תכני השידור הציבורי בחינם הוא עבור היוצרים, שיפסידו את מחצית התשלום, והציבור, שייאלץ לכסות את המחצית הנותרת בכיסוי החור שייפער בתקציב התאגיד.

לפני שמכריזים על פטירתה של רשות השידור, מדוע לא חוקרים את תפקוד השרים שהיו ממונים עליה לאורך השנים?

שבועיים אחרי דו"ח לנדס וההלם מ"תעודת הפטירה לרשות השידור", אנחנו חזקים ומשוכנעים שהמסמך הזה לא הולך להתממש. בדיוק כמו הסכם הרפורמה על נספחיו עבי הכרס שמנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר לבש חליפת פסים לטקס חתימתו. כולם מסכימים על הצורך המיידי בשינוי עמוק ומהותי, רבים רוצים לפרוש כבר זמן רב. באין רפורמה לא מאפשרים להם. הרוב רוצה להמשיך, לעשות, לייצר. אבל אנחנו דורשים שמי שגרם למצב שנקלענו אליו ייתן על כך את הדין. אנחנו מבקשים לחקור כל אחד ואחד מהשרים הממונים על ביצוע חוק רשות השידור מה ביצע, מה עשה, מה נמנע מלעשות ומה היו הסיבות. את מי מיניתם, מה היו השיקולים, מה ידעתם על מצבו של השידור הציבורי, ומה, למען השם, עשיתם כדי למנוע את הרגע הזה, שכולנו לא רצינו להגיע אליו. דליה איציק, רענן כהן, אהוד אולמרט, איתן כבל, ציפי לבני, יצחק הרצוג, יולי אדלשטיין, בנימין נתניהו וגלעד ארדן. תשעה שרים ממונים ב-12 שנה, לא כולל שרי אוצר, חברי-כנסת ממפלגות השלטון, סגני שרים, יושבי-ראש וחברים בוועדות הכלכלה והכספים שבחשו: איפה הייתם כל השנים? לא אנחנו – העיתונאים, אנשי ההפקה, המקצועות הטכניים והמינהל, שעובדים יום ולילה כל השנה, כל השבתות והחגים – לא אנחנו גרמנו לזה. ולא ניתן שיזרקו אותנו, 2,000 משפחות. רק ברשות השידור איילה חסון לא הרפתה מפרשת הרפז ששוב מזעזעת את המדינה, עודד שחר נקלע לעימות חזיתי עם שר האוצר שאמור לממן אותנו, איתי לנדסברג מקיים בשיניים את תוכנית התחקירים הוותיקה בישראל, איטה גליקסברג עשתה מיני-סדרה על ש"י עגנון ויצירתו, דתיים וחרדים צופים ומאזינים למגילת אסתר בחג, קרן נויבך והצוות משדרים מדי בוקר את תוכנית האקטואליה המוערכת בארץ, וחדר החדשות מייצר את החדשות שאתם לא מפספסים בפיפסים. יש גל עברי בג, ואת 88 שאתם אוהבים. כל זה עכשיו, וכל זה קצת מני רוב. יש גם רע. גם אנחנו נדהמים מתחקירים שמתפרסמים כל הזמן ומתביישים. ואפילו לא יודעים מה מכל זה נכון. לסיום, מלה אישית לרם לנדס: לימדת אותי הרבה על טלוויזיה ועיתונות. אם הייתי מביא לך תחקיר כזה בלי לבקר באולפנים ולשוחח עם העובדים, בלי לחקור אישית את ההנהלות שמאשימות כל אחת את קודמתה, ובלי לערוך בירור נוקב עם השרים הממונים – היית זורק אותי בצדק מכל המדרגות. אז אל תגיד לנו ללכת.

העיתונים פיספסו את רכבת הבחירות המקומיות פעמיים | גם נגיד בנק ישראל כבר לא מחכה להם | בסוף עוד יעשו על זה סרט

האם "לילה מותח בערים הגדולות" נשמע לכם כמו פתרונו של סרט מתח, או הפרומו שלו? לי זה נשמע כמו פרומו. ומה עם "אחר חצות: מאבק צמוד בערים הגדולות"? פרומו. בטח פרומו. הפרומואים האלה הם הכותרות הראשיות של "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היום, יום אחרי-בחירות ("מעריב" מעדיף לצטט תוצאות מדגם בכותרת הראשית). כמו שידור חוזר של עיתוני יום הבחירות בארצות-הברית, כמו שידור חוזר של כל עיתוני יום הבחירות והיום שאחריהן שיצאו לאור העולם – זה תמיד פרומו. "קדימון", בעברית. זו, כמובן, לא אשמת העיתונים, שרק כיפוף חוקי הפיזיקה יוכל לאפשר להם להתגבר על מגבלות שעת הירידה לדפוס. אבל היום יותר מתמיד, התחרות עם כלי התקשורת האלקטרוניים מעמידה את המגבלה הזו באור מגוחך למדי. שלא כמו פעם, כאשר מערכות העיתונים המודפסים עמדו בתחרות עם הגרסאות המקוונות שלהם עצמם והצניעו את קיומם, הבוקר ליד הכותרות הראשיות נמתחות הפניות בולטות לאתרי האינטרנט של העיתונים, עטורות במלות קוד כ"עדכונים", "אונליין" ו"תוצאות האמת". אבל העיתונים הפסידו את הבחירות פעמיים. פעם אחת מכורח, כתוצאה מאילוצי המדיום, ופעם אחת מבחירה, כתוצאה מהחלטה, מדעת או שלא מדעת, שהבחירות המקומיות במדינת ישראל 2008 אינן מעניינות. ביקורות הטלוויזיה של אייל לוי וירון טן ברינק ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מוקדשות לתת-סיקור של התקשורת את הבחירות, ולטפיחה על שכמו המרוטה של ערוץ 1, שהקדיש למערכת הבחירות ליל שידורים מלא (מבקר הטלוויזיה של "הארץ", ירון פריד, כותב, בדרכו המפותלת, שצדק מי שלא סיקר את הבחירות, משום שהן באמת לא מעניינות ולא מרגשות. אמירה נועזת, אבל רק במידה שבה היא מטופשת). ובכלל, העולם שלנו מהיר ועצבני. הנה, אפילו לנגיד בנק ישראל לא היתה סבלנות לחכות ליום שני האחרון בחודש, המועד הקבוע להודעות על הפחתת הריבית, והוא הכריז על הפחתה כבר אתמול לפנות ערב, "במפתיע", כפי שכותבים העיתונים. מזל שזה היה לפני סגירת הגיליון, אחרת גם הידיעה הזו לא היתה נכנסת לעיתון, על מוספי הכלכלה היה לחפש כותרת ראשית אחרת ו"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" היו צריכים אייטם חלופי לשער העיתון. פישר הוריד את הריבית בחצי אחוז, והיא עומדת עכשיו על 3% – הריבית הנמוכה שנרשמה בישראל מעולם. האם זה יעזור למי שרוצה לקחת משכנתה או סתם הלוואה מהבנק? לא. הריבית הזו רק עלתה בחודשיים האחרונים. אבל מי שיש לו חיסכון, לעומת זאת, ירוויח עכשיו פחות. בקיצור, הורדת הריבית טובה אולי לכלכלה, אבל לאו דווקא לאזרחים (נחמיה שטרסלר מ"הארץ" כותב באופן זהיר בעד ההורדה. יהודה שרוני מ"מעריב" כותב: "לא יעזור"). אגב פרומו, מתקפת יחסי-הציבור לסרט החדש בסדרת גיימס בונד מרשימה למדי: בימים האחרונים הוא מגיח שוב ושוב אל כתבות הטלוויזיה ובמוספי העיתונים, והיום הגיע לשער "הארץ" עם ההפניה: "גיימס בונד שוב מציל את העולם". היו כבר מי שהספידו את המרגל, שהבריטיות האנינה והאלימות השנונה שלו לא עמדו בקצב הרצחני של התנועה ברחוב טרנטינו פינת גון וו, ובכלל, מאז שהקומוניזם הרוסי פשט את הרגל ואת היד – הוא לא ממש רלבנטי. אבל יחד עם דניאל קרייג, השחקן שנכנס לנעליו של בונד בסרט הקודם, הצליחו המפיקים להפיח חיים מחודשים במה שהיא סדרת סרטי הפעולה הארוכה בהיסטוריה של הקולנוע, ושבה, כותב היום אורי קליין במוסף "גלריה" של "הארץ", אין המשכיות בדמותו של הגיבור, והוא משתנה מעת לעת לפי רוח התקופה וטעם הקהל (ושגיאות המפיקים). מה, אם כן, היה הפתרון להחזרת הרלבנטיות שאבדה? כיצד התמודד בונד עם המתחרים המהירים יותר, האלימים יותר, התכליתיים יותר (כמו גייסון בורן למשל)? לפי קליין, הפתרון היה דיאטה רצחנית, פשוטו כמשמעו: ויתור על ההומור, השנינות, הרומנטיקה, הסקס – ובמידה רבה גם על תסריט ועלילה – והגברת עוצמת האלימות, המרדפים והגופות הנופלות. ובקיצור: ויתור על כל יתרון או ייחוד של הסדרה לטובת ניסיון מאומץ לחקות את המתחרים. האם המאמץ הצורני הצליח? מבחינה כלכלית, לעת עתה, נראה שכן. מבחינה תוכנית, תרבותית, אמנותית, מדובר בכישלון. "בכך טמונה הרלבנטיות של בונד", כותב קליין, "הוא מייצג את המשבר שכלל גיבורי סרטי הפעולה שרויים בו בשנים האחרונות, ובדרכו הייחודית מביא את המשבר הזה לקיצוניות. הוא נדמה תלוש בזמן ובמקום שבהם הסרט מתרחש; דמות שהביוגרפיה שלה נדמית מאולצת וזהותה מלאכותית (אפילו פעם אחת בקוונטום של נחמה אין בונד מכריז על שמו בדרך המוכרת: שמי הוא בונד, גיימס בונד). לפיכך, קוונטום של נחמה, למרות חולשתו – וזהו אחד הסרטים החלשים בתולדות הסדרה, בעיקר בגלל הבימוי חסר ההשראה – הוא סרט שמייצג את זמנו; סרט שכמו הגיבור שלו, מייצג עבר והווה, סופה של תקופה ותחילתה של אחרת, וכמו גיימס בונד עצמו בגילומו של קרייג, הוא תקוע בין שניהם". וכמו שמאיר שניצר כותב היום במוסף "המגזין" של "מעריב" בסגנון בוטה יותר: "הלחצים העזים שמפעילים ללא הרף מתחרים דוגמת ספיידרמן או איירון מן אילצו גם את גיימס בונד לגלוש במורד האינפנטליות, ואכן החדש בסדרת הסרטים הבלתי נגמרת הזו, קוונטום של נחמה, הינו סרט ילדים לכל דבר [...] אין עוד תחכום, אין טכנולוגיה, הסקס נעלם וכך גם גלויות הנוף שבהן התחוללו העלילות. כל שנותר הוא אקשן ואקשן ואקשן". עכשיו קראו שוב את הפסקה לעיל מתחילתה, והחליפו את "גיימס בונד" ב"עיתונות מודפסת". עוד מתפרסמת ב"גלריה" היום כתבה של בן שלו על תערוכת צילומי עיתונות נדירים ומרהיבים של להקות שוליים ירושלמיות משנות השמונים. התערוכה, "הוצלו מן התופת", תוצג החל מיום שישי באוגנדה – בר, מועדון, גלריה וחנות קומיקס ומוזיקה מומלצת בירושלים. חפשו אותה ברחוב אריסטובלוס, בין הריסות רחוב יפו להריסות מגרש-הרוסים. "שמה העברי של התערוכה אפוקליפטי משהו", כותב שלו, "אבל השם הלועזי (Saved from the trash) רומז על הסיפור שמאחוריה. התצלומים האלה, שחלקם לא פורסמו מעולם, היו בדרכם לפח, אך הגיעו ברגע האחרון לידיהם של אנשי אוגנדה". שלו אינו מפרט מאיפה בדיוק הגיעו התצלומים, אבל גם בלי לדעת, אם תרצו, הנה עוד משל על מצבה של העיתונות המודפסת. "הצנחן שהביך את אולמרט" היא אחת הכותרות היום על שער "ידיעות אחרונות". כותרת המשנה: "אנחנו מוכנים למות כאן, ואתה מוותר על ירושלים, הטיח לוחם בראש הממשלה בביקור בעזה. אולמרט: לא ויתרתי על מקומות קדושים, אף יהודי לא מתפלל לקלנדיה ואבו-דיס". מדוע אנקדוטה כזו מגיעה לשער העיתון? ועוד: בחודשים האחרונים – אם לא בשנתיים האחרונות – לא זכור לי ששער "ידיעות אחרונות" מציג ידיעה מהסוג הזה: ביקורת, ועוד כזו רגשית ומתחת לחגורה, על ראש הממשלה אהוד אולמרט. "הפועלים נכנס למעריב" היא כותרת הגג הלקונית אך הדרמטית בראשו של שער המוסף הכלכלי "דה-מרקר". לפי הדיווח של טל לוי ואופיר בר-זוהר, ולדימיר גוסיסנקי ימכור את מניותיו בעיתון, שהיקפן 27%, ויקבל תמורתן מעופר נמרודי 10 מיליון דולר. המניות יוחזקו בנאמנות על-ידי בנק הפועלים, בתמורה למחיקת חוב של גוסיסנקי על סך 28 מיליון דולר. האם גוסיסנקי הרוויח מהעסקה? לא. הוא רק הפסיק להפסיד (ולריב עם נמרודי). ב-1998 הוא קנה את המניות תמורת 85 מיליון דולר. מה תהיה ההשפעה של העסקה על העיתון, שנמצא במצב קשה מבחינה כלכלית ובסוג של מיני-רנסנס מבחינה עיתונאית? קודם כל, יוסר חסם גדול מעל גמישות הפעולה שלו: גוסיסנקי יסיר את התביעות המשפטיות שהגיש נגד העיתון ונגד נמרודי, ונציגיו בדירקטוריון לא יטרפדו עוד יוזמות חדשות (ואז נוכל לראות אם הטרפודים והעיכובים לא היו לטובה...). שנית, הנושה הגדול ביותר שלו, בנק הפועלים, יהפוך מעתה לסוג של שותף (אבל לא שותף ממש, משום שלבנק אסור להחזיק ישירות ביותר מ-20% של "תאגיד ריאלי"). לפי "דה-מרקר", "הפועלים הוא זה שמנשים את מעריב ומספק את המזומנים הנחוצים לו". כיצד ישפיע הקשר החדש על סיקור בנק הפועלים ב"מעריב"? נחכה ונראה. לפחות בחודשים האחרונים, האופן שבו סיקר מוסף הכלכלה של "מעריב" (המצומק ביחס לעיתונים האחרים) את הבנק היה אגרסיבי מאוד יחסית. בינתיים על "מעריב" יהיה להתרגל לעוד שני בעלי-בית חדשים: עורכי-הדין רם כספי ופיני רובין, הנאמנים שיחזיקו במניות בפועל. הילה רז מדווחת ב"דה-מרקר" על פסיקה של בית-המשפט העליון: "לוחות השידור של רשת וקשת הם סוד מסחרי". ועוד ידיעה ב"דה-מרקר": "עלייה של 15% ברווח הנקי לוואלה". שני דברים חסרים בידיעה של יובל מעוז ומעיין כהן: גילוי נאות כי 24% ממניות וואלה שייכים ל"הארץ" (זו אינה הפעם הראשונה, גם לא השנייה, ש"דה-מרקר" נמנע מגילוי כזה. פעם, לפחות בגרסה מקוונת של הכתבות היו מוסיפים כזה, עכשיו גם זה לא), ואזכור של הצניחה הגדולה בערכה של המניה (אזכור שנעלם גם מדיווחי "גלובס" ו"ביזפורטל", שכמו "דה-מרקר", מסתפקים בציטוט ההודעה לעיתונות שהוציאה וואלה). יובל נתן, עורך אתר מקו של קשת, קורא ב"דה-מרקר" לאתרים המתחרים לאמץ את מונה הצפיות שהונהג במקו, ומראה כמה אנשים גולשים לכל דף (אלפים ועשרות אלפים לדפים הקשורים לתוכנית "האח הגדול", מאות בודדות לידיעות חדשותיות ואחרות. נראה כאילו בלי "האח הגדול", גם אתר "העין השביעית" היה יכול לתת פייט לאתר של קשת. זה בעיקר אומר משהו על הגולשים, לא על התקשורת). לי-אור אברבך כותב הגיג על פסטיבל ראש-פינה במוסף "עסקים" של "מעריב". כך זה מתחיל: "אותו אדם שאמר שהטלוויזיה היא בידורם של ההמונים כנראה מעולם לא ביקר בפסטיבל ראש-פינה. אזוקה בצמיד פלסטיק שאיפשר לה להיכנס למתחמי הדיון השונים, הגיעה לפסטיבל האנטיתזה להמונים. זו השבעה, המרוצה מעצמה ופרוקת הכתף מטפיחת השכם העצמית".

"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לועגים לפרופסור בשל גילו | "הארץ" ו"ישראל היום" מסקרים את בג"ץ האברכים | "דה-מרקר" מזהה קבוצת לחץ

"לא ועדה ולא חקירה" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ", שנשאר עקבי ביחסו לוועדה המתגבשת: "לא הרכב הוועדה ולא סמכויותיה אינם הולמים את הצרכים והאתגרים האמיתיים", נכתב במאמר, שקובע כי הוועדה לא תרצה את דרישת העולם מישראל לחקירה, לא תגיע לחקר האמת ולא תעניש את "האחראים למחדלים" (דרישת "הארץ" מישראל). "לכן", מסכם המאמר, "מוטב היה אילו ועדת טירקל לא היתה באה לעולם". הטון הנזפני של "הארץ" מגיע לקיצוניות בטור של יואל מרקוס, המודפס לצדו של מאמר המערכת ומותח גזירה שווה בין יירוט המשט לעזה ובין מלחמת יום הכיפורים. לא פחות. הקיצוניות מאפיינת את הטיפול שהעיתונים מעניקים היום לוועדה: התקפה אישית על חבריה, שמתמקדת בנתון אחד שלהם – גילם ("המופלג"). כבר ב"הארץ", ששערו מוקדש לעניינים אחרים וענייני הוועדה נדחקים אצלו לעמ 4, מצוין באחת הכותרות כי "ממוצע הגילים של חבריה הוא 84". וב"ישראל היום", שמלטף את הוועדה, נכתב על השער "ארה"ב – מברכים על הוועדה. ובארץ: מחלוקת על מינויו של פרופ שבתאי רוזן, בגלל גילו" (ה"מחלוקת" מתבטאת בשני משפטים בסוף טורו של דן מרגלית עול הימים). המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", שלפני כמה ימים הקדיש את הכתבה הפותחת שלו לפרופיל לא מחמיא של ראש הוועדה המיועד יעקב טירקל, מדפיס היום באותה כפולה כתבה שכותרתה "שמחת זקנתם". שני כתבים (משה רונן ובת-חן אפשטיין-אליאס) גויסו כדי לבדוק אם גילם של חברי הוועדה אלוף במיל עמוס חורב (86) ופרופ שבתאי רוזן (93) "עלול לפגוע בתוצאות ועדת הבדיקה". העורך רומז לנו בכותרת המשנה כי יש דברים בגו: "המומחים מנתחים, ובממשלה מן הסתם מרוצים", ומכניס את המלה "אך" במשפט "שניהם אמנם מנוסים מאוד ובעלי רקע מרשים, אך כבר הגיעו לגיל גבורות". מה מעלים הכתבים בחכתם? רופאים בכירים, שר הגמלאים לשעבר, חברים וקולגות של חברי הוועדה אומרים לכתבים – כל המומחים לכל הכתבים – כי אין שום בעיה עם גילם של חורב ורוזן, כי אין שום ראיה לכך שהם סנילים או סובלים מלקות שכלית אחרת, כי "הגיל לא קובע", "הגיל אינו חייב להיות מכשול" וכי "גיל אינו שווה למחלה". חברים וקולגות מעידים דברים דומים ומעתירים שבחים על חורב ורוזן. במלים אחרות: כתבי "ידיעות אחרונות" יצאו לבדוק אם יש משמעות שלילית מובהקת לגילם המבוגר של שניים מחברי הוועדה, חזרו ובאמתחתם קביעה כי אין משמעות כזו, והעורכים הדפיסו את הכתבה בכל זאת. חבל, אפשר היה למצוא שימוש אחר לכפולת העמודים הזו. אולי עוד סודוקו. סודוקו לא היה יכול לשמש פתרון למה שמודפס היום על שערי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", אך אולי היה עדיף להשאיר בהם משבצת ריקה. שני העיתונים מדפיסים תמונה זהה, פחות או יותר, של פרופ שבתאי רוזן, המבוגר מבין חברי הוועדה. בצילום נראה רוזן כשהוא לבוש פיגמה (או לבוש קזואלי אחר), שרוע על כורסה, ולצדו המטפל הפיליפיני שלו. הכותרות מלעיגות: "הפרופסור כבר מוכן" ב"מעריב" ו"חוקר עם משקיף זר" ב"ידיעות אחרונות". הביקורת על גילם של חברי הוועדה נשמעת מגוחכת במיוחד כשהיא באה מהעיתונות, ששורותיה הולכות ומתרוקנות מבני גיל הביניים. כך, את הביקורת בכתבות מביאים כתבים שכמה מהם אפרוחים שעוד זוכרים את ריח ספסלי התיכון ופרשנים שיש בהם המכירים את גיל 70 היכרות אינטימית. כך או כך, כשהביקורת הזו באה בצורה מעליבה ומגחיכה, היא מעוררת אנטגוניזם מיידי. זה לא שאין מה להגיד על הוועדה ועל הרכבה. "שרים: הדרג המדיני מתחמק מאחריות", נכתב בכותרת ידיעה בעמ 5 של "מעריב", ו"ביקורת בממשלה על המנדט המוגבל שניתן לוועדת טירקל". עורך העמוד ב"הארץ" בחר בכותרת "המשקיף האירי – תומך מושבע של ישראל וידידו של נתניהו" (לא ברור אם זו טרוניה או שבח), וכתבי העיתון מגלים כי "למרות הקמת ועדת טירקל, מזכ"ל האו"ם פועל לגיבוש צוות חקירה בינלאומי". אם מגעים כאלה מתקיימים ואם הם ישאו פרי, הרי שאזהרת מאמר המערכת של "הארץ" תתגשם על הצד הגרוע לישראל. בינתיים הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" היא "נעצור בכוח את המשט האיראני". "בג"ץ קבע", מכריזה הכותרת הראשית של "הארץ", "הבטחת ההכנסה לאברכים אינה שוויונית". "בג"ץ נגד האברכים" היא אחת הכותרות על שער "מעריב". גם על שער "כלכליסט" מודפסת כותרת באותו עניין: "1,400,000,000 שקל", "זהו היקף הבטחת ההכנסה ששילמה המדינה לאברכים מאז הוגשה עתירה לביטולה לפני כעשור. אתמול בג"ץ שם לכך קץ וקבע: מדובר בפגיעה שאינה מידתית בזכות לשוויון". "ישי מכין חוק עוקף בג"ץ" היא הכותרת הראשית של "גלובס". גם ב"ישראל היום" מוקדשת הכותרת הראשית לתגובת אחד ממנהיגי החרדים לפסיקת בג"ץ: "ישי: חוק עוקף בג"ץ להמשך מימון האברכים". "ישראל היום" הוא גם היחיד שמדגיש את דעת המיעוט של השופט אדמונד לוי, באמצעות הציטוט(?) הטאוטולוגי-משהו הבא: "לימוד התורה – ציווי מדאורייתא". כותרת אחת הידיעות בכפולה הפותחת היא "אחרי בג"ץ – המאבק רק מתחיל". "החלטה צודקת ופסולה" היא כותרת טורו של בן דרור ימיני, המקבל הפניה משער "מעריב". "ההחלטה שקיבל אתמול בג"ץ היא הצודקת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בג"ץ ביטל אפליה. אלא שהאפליה הזאת היא פוליטית", הוא כותב, "[...] ההחלטות המקוממות הללו הן פוליטיות. הן ראויות לשינוי, אבל לא על-ידי בג"ץ. אם הרוב הישראלי מצביע למפלגות שבוחרות מראש להיכנע למיעוט הסחטני, אז מגיע לכולנו העונש הזה. יש עוד אלף ואחד עניינים שמועצת חכמי המשפט שקרויה בג"ץ תמצא כבלתי ראויים [...] גם שיטת המיסוי הישראלית מעוררת זעם אצל רבים. האם לבג"ץ יש זכות להתערב? ודאי שלא. [...] כך שההחלטה שקיבל אתמול בג"ץ היא צודקת מאין כמותה. כשתקום מפלגת בג"ץ, נשקול להצביע לה". גם הכותרת הראשית של "דה-מרקר" עוסקת בפסק דין של בג"ץ, אם כי לא בזה הספציפי דווקא. "הסיכוי לנצח את המדינה בערעור לעליון – קלוש", קובעת הכותרת הראשית של העיתון. "בג"ץ אמנם החליט אתמול בניגוד לעמדת המדינה בעניין קצבאות האברכים, אך מדובר בהפסד חריג שאינו מעיד על הכלל", כך כותרת המשנה, "ב-80% מהערעורים לבית-המשפט העליון ידה של המדינה על העליונה [...] המשמעות: ליחיד או לתאגיד מוטב, על פי רוב, לגנוז את הערעור". טורה של מירב ארלוזורוב, המודפס גם הוא על השער, קורא "חייבים לסייע לחרדים לחזור לעבוד". "שוטרות נגד חרדים" היא כותרת כיתוב תמונה המתפרש לרוחב עמ 21 של "מעריב": "לאחר יותר מחודש שבו המוני אברכים מתפרעים כדי לעצור עבודות ארכיאולוגיות ביפו. נמאס לשוטרים ממלחמת ההתשה [...] אתמול הוחלט להפתיע אותם ולצרף לכוחות האבטחה מספר שוטרות מג"ב [...] רבים מהאברכים מיהרו להימלט כדי להימנע ממגע עם השוטרות [...] שתי שוטרות עשו עבודה של כוח מג"ב ויס"מ [...], אמר אחד השוטרים". "לקחו לי את אהבת חיי", מצטטת כותרת מעל תמונה במסגרת שחורה על שער "ישראל היום", ובה נראית עינב בלום מעל קבר ארוסה, רס"מ יהושע סופר, שנרצח אתמול על-ידי ערבים בדרום הר חברון. "גורמים שונים בימין", נכתב באחת הידיעות בעמ 5 של העיתון, המוקדש לרצח, "תלו אתמול את האשם בפיגוע הירי הקטלני [...] בהסרת המחסומים ברחבי יו"ש". "משפחת שליט, הידועה במאבקה השקט"; כך מתוארת משפחתו של החייל החטוף בידיעה של דנה ויילר-פולק וגקי חורי על שער "הארץ". כותרת הידיעה היא "משפחת שליט: סוף למאבק השקט". נדמה כי המאבק של המשפחה היה רועש למדי, וכי היא הצליחה לגייס תשומת לב תקשורתית אדירה בתקופה הארוכה של ארבע שנים, מול תקשורת עם כושר ריכוז של פרפר בן יומו. כך או כך, דווקא כשהמשפחה מכריזה על סופו של השקט, הוובוזלות של העיתונים מעט סתומות. רק "הארץ" מקדיש מקום בשער להכרזה. סתומות? לא באמת. "מעריב" מקדיש למאבק להחזרת שליט משבצת בתחתית עמוד השער - ובה הוא מקדם את "צעדת המחאה של משפחת שליט", שאת ההכנות לה הוא מלווה כבר כמה ימים - ולא פחות משלושה עמודים פנימיים (כולל טור עם הכותרת "אם גלעד היה שלכם", של אחת מכתבות העיתון). "מי מפטר את חברות הדירוג", שואלת כותרת ידיעה של נווית זומר בעמ 17 של המוסף "ממון". "מה משותף לחברות הציבוריות דלק-רכב, אולימפיה וחברת ליברטי?", שואלת כותרת המשנה. "כולן פיטרו את חברות הדירוג שלהן לאחר שאלו הורידו את הדירוג לאגרות החוב שלהן. אז מה אם אותן חברות ניצלו בעבר את הדירוג כדי ליצור אמון ושקיפות בקרב המשקיעים". בשנה האחרונה נחלקת העיתונות הכלכלית בדרך כלל לשניים – "דה-מרקר" וכל השאר. המשבר הכלכלי העולמי גרם לכלכלון מבית "הארץ" להפנות את מרצו – ויש לו מרץ – למאבקים שונים שנודף מהם, לא עלינו, ריח סוציאליסטי משהו; ואילו המתחרים, מכוח האינרציה או מכוח העמדה האידיאולוגית או מכוח שתיהן, מציבים מולו טיעונים הפוכים. לא תמיד, ולא בכל מאבק, אבל כך בחלק גדול מהמקרים. הטענה החוזרת ונשנית אצל מתחרי "דה-מרקר" היא האשמה ב"פופוליזם" (כך למשל החותמת שליוותה את גליון "גלובס" מהשבוע שעבר, שהוקדש למתקפה על הנלחמים בריכוזיות במשק, נשאה את הכיתוב "פופוליזם הריכוזיות"). היום צצה ההאשמה הזו אצל נציג הדור הוותיק של הדסק הכלכלי ב"הארץ" (ומשרידיו האחרונים), העורך הראשי לכלכלה ולחברה נחמיה שטרסלר. שטרסלר כותב במדור הדעות של "הארץ" נגד עמדתו של שר האוצר יובל שטייניץ בעד החלה רטרואקטיבית של תמלוגים מוגדלים על החברות שמצאו (ככל הנראה) גז בימה של ישראל. שטרסלר מציין כי שטייניץ הפגין גישה הפוכה רק באפריל השנה ("חשוב לציין כי שינוי רטרואקטיבי [...] הוא בעייתי מבחינה משפטית ועקרונית"), מלעיג עליו כי הוא אדם שמשנה תדיר את דעותיו, ותולה את השינוי בכך ש"שטייניץ מבין, וכך גם יועצי התקשורת שלו, שהכי פופולרי זה להיכנס בטייקונים ולפעול למען העם". ובינתיים, בצד השני של רחוב שוקן, בגליון "דה-מרקר", בכפולה הפותחת, מודפס שוב לוגו החתול השמן מעשן הסיגר בצירוף הכיתוב הקבוע "על הגב שלנו", כשהכוונה היא גם (ואולי ביתר שאת) לגבו של שטרסלר. מתחת ללוגו מודפסת תגובת "דה-מרקר" לפרסומים אתמול בדבר מכתב של "פורום ראשי המשק" לוועדה הממשלתית האמורה להכריע בדבר שכר הבכירים. "הפורום לשמירה על שכר הבכירים במשק", לועגת בגולמניות-מה הכותרת, וכותרת המשנה מאשימה: "הם מרוויחים מיליונים, עומדים בראש החברות הגדולות – והחליטו לקרוא לעצמם פורום ראשי המשק. יש להם אוזן כרויה בקרב צמרת השלטון. דוברת הליכוד לשעבר משמשת לוביסטית שלהם. הקרב החדש שלהם הוא נגד הגבלת שכר הבכירים. שר המשפטים יעקב נאמן, העומד בראש הוועדה לבחינת שכר הבכירים, שימש להם בעבר יועץ. כך פועלת קבוצת הלחץ החזקה בישראל". הישארו עימנו. "האוהדים כבר לא מורשים לבקר במחנה, אפילו לא הצלמים, וכמובן ששיחות מאולתרות עם התקשורת הן נחלת העבר. לא רק בסגנון המשחק שלה ברזיל אינה מזכירה את הנבחרת של פעם, אלא גם מחוץ למגרש הדברים נראים אחרת. וזה נורא באותה מידה. "[...] ברזיל של היום, ברזיל של זעפני, לא מזכירה דבר מברזיל שאהבנו. דונגה לא רק קשוח, הוא גם בעייתי ביחס שלו – לא רק לתקשורת אלא גם לחיים, חולק את תסכולו העיתונאי הברזילאי מאוריסיו סטיכר, [...] ההתנהגות שלו מזכירה מנהיג טוטליטרי. בברזיל, גם מאמני קבוצות שנחשבו מחמירים במשמעת לא התנהגו ככה. דונגה, הוא קובע, הורס את הכדורגל הברזילאי. מי שסבור כי הרוב בברזיל משלים עם סגנונו של דונגה למען הצלחת הנבחרת טועה בגדול", כותב עוזי דן, "שליח ספורט הארץ ליוהנסבורג", בכתבת השער של מוסף הספורט של העיתון. "מאז ומתמיד עמדו מאחורי עבודותיהם של אמנים גדולים גם אצבעות ידיהם של אסיסטנטים קטנים, ורבות מיצירות המפתח המוכרות ביותר נעשו על-ידיהם בבתי-המלאכה של האמנים, כאשר המאסטר שותף למלאכה רק בשלבים המתקדמים והקריטיים, אם בכלל", כותבת אביטל בורג בכתבת השער של מוסף "גלריה". בורג מצטטת את "סוחר האמנות מאיר לושי", שאומר לה: "אני מניח שדמיאן הירסט ביצע את עבודת הנקודות הראשונה שלו בעצמו. אם לא היה ביקוש לקנייה או לתערוכה, אני סבור שהוא לא היה ממשיך לצייר עוד נקודות אלא היה מחפש דימוי שיכול להתאים לייצור לפי תפיסת העולם שלו [...]. כשהאוצרת תמי כץ-פרימן הציגה את העבודה של הירסט רוגע במוזיאון חיפה, התפתח כאן דיון אם בפרפרים מורגשת טביעת האצבע שלו. ייתכן שבעיניו זה היה מצחיק". ועוד אומר לושי: "בארץ, השוק קטן מכדי שיתאפשר לאמן להחזיק אסיסטנטים שיציירו או יפסלו בשבילו". "יש לי חברה לא פמיניסטית", כותבת צפי סער במדורה המצוין "גברת מגונדרת" באותו מוסף, "[...] ובשבוע שעבר היתה לה הערה מעניינת על הדברים שנאמרו כאן, על אודות נשים, גברים ומטבח. בעלה, היא מספרת, מבשל ארוחות ערב – וגם מנקה אחר-כך את המטבח, ושני אחיה מבשלים הרבה יותר מנשותיהם. כשניסיתי לתלות זאת, להגנתי, בכך שהם משפחה מקסימה במיוחד (מה שנכון בלי קשר), מיהרה לספר על השכן, מנכ"ל חברה, שמבשל למשפחתו דרך קבע, ועל אביו של חבר אחר, בן 75, שנוהג כך אף הוא מימים ימימה. "מכיוון שחברתי זו", כותבת סער, "היא אשה ישרה להפליא, ללא עוררין – והיא כמובן אינה האשה היחידה שבן-זוגה הוא שותף ראוי לעבודות הבית, מספרם של אלה גדל, גם אם לא מספיק – אין לי אלא לקבוע שהתגלה יקום מקביל. והאמת? זה בהחלט משמח". "אני מודה בשמחה שסרט ההמשך גרוע לא פחות מהמקור. שני הסרטים גרועים, פשוט בדרכים אחרות", כותבת מנולה דרגיס ב"ניו-יורק טיימס" על הסרט "סקס והעיר הגדולה 2", והדברים מובאים במוסף "גלריה". "[...] אך מה באמת השתנה? הדמויות, המבקרים, ההקשר: באיזו מהירות יכול התענוג של אתמול להתפוצץ, בדיוק כמו הבועה של הכלכלה. "ללא ספק, קניית נעלי מאנולו יקרות עשויה להיתפס כצורה מטופשת של נשיות, אבל כשאשה משלמת בעצמה על הנעליים האלה, יש לכך משמעות. הבעיה היתה שיוצרי התוכנית התייחסו לסיסמתה המבריקה של ברברה קרוגר, אני קונה משמע אני קיימת, ללא האירוניה המחויבת, ובמרוצת הזמן, הסגידה לאופנה העילית נהפכה לצורה של פוליטיקת זהות של הדמויות. [...] העובדה שהדמויות לא התבגרו עם השנים, אף שהחלו לנהל חיים בוגרים, ולפעמים חיים בוגרים רוויי כאב עם בעלים מאכזבים ובעיות פוריות, אותתה שהמסיבה נגמרה הרבה לפני שהתוכנית, לאחר שש עונות, ירדה סוף-סוף. "הסרט הראשון נמשך באותה רוח מסוחררת, הבאה לידי ביטוי בקטעי מונטאז שבהם קארי מדגמנת בגדים, וכשהסרט הוקרן לראשונה המבקרים אימצו אותו ואת רוחו החומרנית. כעבור שנתיים – ולאחר המשבר הכלכלי הגרוע ביותר מאז השפל הגדול – המבקרים, ששורותיהם הולכות ומידלדלות במהירות, כבר אינם מבינים את הבדיחה. כל בדיחה שהיא". "ממדי התמיכה בבנימין נתניהו בעקבות אירועי המשט, כפי שהוצגו בסקר שהתפרסם בהארץ בסוף-השבוע, אינם צריכים להפתיע", טוענת אורית גלילי-צוקר במאמר במדור הדעות של "הארץ". "העלייה בשיעור התמיכה משקפת את מה ששיח המנהיגות העדכני מתאר כיום כאסטרטגיה של מותג פתוח. [...] ממותג סגור של שנות התשעים, שעיצבו לו יועצים אמריקאים, נהפך נתניהו ב-2010 למנהיג המגלם בדמותו הציבורית סינתזה מורכבת יותר של מנהיגות פתוחה ומשתפת. יותר מכל מנהיג פוליטי כיום בישראל – וזו בהחלט מחמאה לא אופנתית, אבל כזאת שיכולה להסביר את תוצאות הסקר – פועל נתניהו בשני רבדים המשלימים את התמהיל הנכון שמצופה מראש ממשלה בתסבוכת הנוכחית. מעבר למשבר הנקודתי, יש הסכמה כי זהו עידן שבו אפקטיביות שלטונית היא כמעט משימה בלתי אפשרית, בשל המציאות רווית המשברים, הסיכונים וחוסר הוודאות. "בעוד יריבתו העיקרית, ציפי לבני, מתמתגת כאלטרנטיבה בעיקר במדורי הרכילות ומעדיפה אי-ניסוח מסר פוליטי חלופי חד וברור לצד התעטפות בשתיקה לתקופות ארוכות, מייצר נתניהו את המורכבות המנהיגותית המתבקשת. [...] התקשורת אולי מבקרת אותו, ורואה בהתנהלותו ביטוי להססנות ולחוסר מנהיגות, אבל זוהי המנהיגות החדשה של נתניהו שהיא היפוך לאימפולסיביות השלטונית שאיפיינה את הקדנציה הראשונה שלו. גם מאבקו הנחרץ של ידיעות אחרונות בראש הממשלה מניב כנראה את התוצאה ההפוכה – דבר המוכר במחקר כתופעת ספירלת השתיקה: הציבור הרחב, השותק בדרך כלל, מגיב באורח שונה מזה המובע על-ידי האליטה של שומרי הסף בתקשורת ההמונים". "לפיד: איני הולך לפוליטיקה, ואם כן, אז אודיע מראש", נכתב בכותרת על שער "הארץ".

מדוע לא צפתה העיתונות הישראלית את הפיוס הפנים-פלסטיני? מה גרם לסבר פלוצקר לתמוך בעבר בהסכם שלום עם סוריה? ואיך מעבירים שלוש שעות של שידור חתונה מלכותית?

בפתח התוכנית "תיק תקשורת" מציין המנחה עמנואל רוזן כי העיתונות הישראלית לא צפתה את חתימת הסכם הפיוס בין חמאס לפת"ח ומזכיר כי אין זו הפעם הראשונה שהפתעה כזו מתחוללת. לאחר אות הפתיחה משוחח רוזן עם סבר פלוצקר, הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", ועם יוני בן-מנחם, הפרשן לענייני ערבים של קול-ישראל, על ההפתעה לנוכח הפיוס הפנים-הפלסטיני והתפתחויות אחרות בעולם הערבי. "בהחלט היה פה מחדל מודיעיני גדול", אומר בן-מנחם ביחס לאי-צפייתו של הפיוס הפלסטיני. "אין ספק שישראל הופתעה הפתעה אסטרטגית ממדרגה ראשונה", אומר פלוצקר ביחס לכלל ההתפתחויות בעולם הערבי. השבוע פורסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר שבו היכה פלוצקר על חטא והביע חרטה על תמיכתו בעבר בהסכם שלום עם סוריה בשליטת אסד. "הייתי צריך לדעת שעם רוצחים ועם רודנים מסוגו של אסד אסור להגיע לאיזשהו הסכם", אומר פלוצקר בהמשך למאמר. "הרצון העז הזה להגיע לשלום השתלט על החשיבה המוסרית", הוא מסביר את עמדתו בעבר, וממליץ לעיתונאים לדבוק בקנה המידה המוסרי שלהם. "מגיע לו שאפו, לפחות על האינטגריטי", אומר בן-מנחם בעקבות ההתפכחות של פלוצקר, ומעביר ביקורת על דברי פרשנים אחרים, "שמשווקים לנו ספינים של פוליטיקאים על המזרח התיכון", כלשונו. בהמשך התוכנית משוחח רוזן עם דוד ויצטום, איש חדשות החוץ של ערוץ 1, ועם נרי ליבנה, עיתונאית "הארץ", על הסיקור הנרחב של החתונה המלכותית בבריטניה. "כולם מסקרים, אפילו את הסיקור", אומר ויצטום. "זה לא רק אנחנו, זה כל העולם". ליבנה מתוודה כי היא אינה מתכוונת לצפות באירוע. "מה יש לראות שלוש שעות?", היא שואלת. לסיום מדבר ב. מיכאל על יחסם המזלזל של בני-אדם לאצבעם. "הם יושבים מול המסך, מול המקלדת, מול הסלולרי, לוחצים-לוחצים-לוחצים-לוחצים, ולא מבינים שהם בעצם מפזרים מיליונים ברחובות". התוכנית "תיק תקשורת" משודרת בערוץ 23 ובאתר הטלוויזיה החינוכית

בית-המשפט לא התיר לח"כ מירי רגב לנצל את חסינותה הפרלמנטרית כדי לסלק על הסף תביעה בגין פגיעה בפרטיות

בית-המשפט דחה את בקשתה של ח"כ מירי רגב לסלק על הסף תביעה שהוגשה נגדה מפאת חסינותה הפרלמנטרית. השופטת נסרין עדוי מבית-משפט השלום בחיפה קבעה כי יש מקום לדון בטענות התביעה נגד רגב. את התביעה נגד חברת-הכנסת הגיש גילי גולן, כתגובה לתביעת דיבה שהגישה נגדו. העימות בין השניים החל בקיץ האחרון, אז פירסמה ח"כ רגב פוסט בעמוד הפייסבוק שלה ובו מתחה ביקורת על הנשיא לשעבר שמעון פרס ("פרס הוא זה שמיצה את עצמו"). בתגובה לפוסט כתב גולן: בעקבות זאת התלוננה ח"כ רגב במשטרה נגד גולן, וזה נחקר באזהרה בחשד להעלבת עובד ציבור (בסופו של דבר הוחלט לא לפתוח בחקירה פלילית נגדו). בהמשך הגישה ח"כ רגב, באמצעות עו"ד יניב לנקרי, תביעה לפיצוי בסך 330 אלף שקל. בכתב התביעה נכתב כי "התובעת הוכתה בתדהמה לנוכח פרסום לשון הרע שהופנתה אליה כסכין משוננת מטעם הנתבע". לטענתה, גולן פעל משיקולים זרים ומתוך כוונה לפגוע בה. עוד טענה רגב כי גולן המשיך ודיבר בגנותה בראיונות שונים באמצעי התקשורת שקיים בהמשך לתגובה החריפה שפירסם. בהמשך תביעתה כתבה רגב כי "בשעה שהבינה התובעת כי הנתבע לא מכיל את חומרת מעשיו, אלא אף מנסה לנצל אותם לגריפת הון תקשורתי על גבה, ומשעה שכבודה העצמי ומעמדה הציבורי נפגע עד כלות מהפרסום הזדוני – היא גמלה החלטה בלבה", והחליטה לפעול במישור המשפטי. גולן טען להגנתו כי ח"כ רגב הגישה נגדו "תביעת השתקה קלאסית", "שתכליתה הטלת מורא והתעמרות בחופש הביטוי בידי מי שאמון על חופש זה בבית-המחוקקים, ומי שחופש ביטוי נרחב וחסינותה הפרלמנטרית שימשוה לא אחת לשיסוי באחר, לביזוי השונה והזר, ולא אחת לשלהוב תומכים באמצעות שפה המונית, מתלהמת, נמוכה, וכל זאת מתוך תפיסה צרה של קידום אינטרסים פוליטיים, אלקטורליים, פופוליסטיים ולעתים באופן חסר אחריות ונעדר רגישות לאחר, תרתי משמע". באמצעות עורכי-הדין אורון שורץ, יוגב נרקיס ודורית בלר דה-בר, טען גולן כי כתב ההגנה אינו מגן עליו בלבד. לדבריו, זהו "כתב הגנה מפני אימת השלטון המבקש במשב רוח רעה להשתיק, לשתק, להטיל אימה, כביכול באמצעות הנתיב הלגיטימי הכרוך בתביעה משפטית". גולן טען כי שימושו בביטוי "זונה" כלפי רגב הוא "בבחינת מענה הניצב בשדה השיח התרבותי שהתובעת יצרה במו פיה", וציטט מבחר מאמירותיה של חברת-הכנסת בשנים האחרונות, בין היתר נגד מבקשי מקלט ("סרטן"), ח"כ חנין זועבי ("רוחי לעזה יא חאאנה") וח"כ גמאל זחאלקה ("תרימו אותו על הכיסא כמו בכיסא יום-הולדת ותעבירו אותו לעזה"). על סעיף בכתב התביעה שטען כי "התובעת ידועה בפועלה הפרלמנטרי הרב, אמונתה בצדקת סיעתה בכנסת וכן תרומתה הרבה לשיח הראוי ולדרכי ההתבטאות הראויים בישראל", השיב כתב ההגנה במלה אחת: "מביך". במקביל הגיש גולן תביעה שכנגד, ודרש מח"כ רגב לפצות אותו ב-330 אלף שקל, בטענה שחשפה את כתובת מגוריו ובכך פגעה בפרטיותו ויצרה איום על חייו ורכושו. לטענת גולן, אחרי שח"כ רגב פתחה בהליכים משפטיים נגדו היא פירסמה סטטוס בנושא בעמוד הפייסבוק שלה, שכלל תצלום מכתב ששיגרה אליו ובו גם כתובת מגוריו. "מנקודה זו החל מחול שדים", טען גולן בתביעת הנגד שלו. לצד "הערות אלימות ומשפילות" בפייסבוק, כגון "אני מוכן בהתנדבות לשבור לו את הרגליים", קיבל גולן מכתבי איום לביתו וביצים נזרקו לעבר מרפסתו. ח"כ רגב, כך טוען גולן, "ידעה או צריכה היתה לדעת היטב כי חשיפת כתובתו של התובע שכנגד לעיני כל תוליד איום חריף על ראשו". בתגובה לכתב התביעה שכנגד הגישה ח"כ רגב בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף בגין חסינותה הפרלמנטרית. "חוק החסינות מעניק את החסינות לחבר-הכנסת למען שמירה על עצמאותו באופן שיוכל למלא את תפקידו כשליח הציבור ללא מורא ופחד מהליכים שיינקטו נגדו", טענה חברת-הכנסת. "[...] החסינות העניינית ניתנה לחבר-כנסת על מנת להבטיח אינטרס ציבורי חיוני בדיוק כמו זה שבפנינו". עוד טענה כי ממילא ניתן למצוא את כתובתו של גולן באתר בזק. בשבוע שעבר דחתה השופטת עדוי את הבקשה לסלק את התביעה הנגדית על הסף. "בכתב התביעה שכנגד מועלות טענות עובדתיות שמן הראוי לבררן לגופן", החליטה. "[...] בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר סיווג הפעולה נשוא התביעה שכנגד כפעולה שבמתחם הסיכון הטבעי אשר הפעילות הפרלמנטרית יוצרת מטבעה ומטיבה. הכרעה בעניין זה מחייבת בירור עובדתי אף היא". השופטת עדוי חייבה את ח"כ רגב להגיש את כתב ההגנה במענה לתביעה שהגיש נגדה גולן. 2291-09-14

מבט אל קורות חייו הסוערים של עמוס קינן מלמד כי עיתונאי חשוב הוא לא רק מעצב דעת קהל, אלא מי שמעצב את הדור הבא של העיתונאים. הצרה היא, שהדור הנוכחי מצעיר והולך, וזכרונו מתקצר והולך עימו

גם עיתונאי חסר דמיון יכול לראות בעיני רוחו את מודעת האבל על עצמו ולצפות מראש את נוסח ההספד שייכתב בלכתו. כמו רופא שכבר ראה הכל, עיתונאי ותיק ער למקומו בין דפי העיתון ומודע לדרך שבה ייעלם מהם. ייעלם במחוות פרידה שעיקרה תמצית ביוגרפית רזה, תקציר כרונולוגי הכורך עיקר בטפל, מלות הערכה ופרידה של חברים למקצוע, ולאחר מכן דממה. עיתונאי, טוב לו שימות בטרם עת. שיעלה השמיימה בסערה. שבלכתו ייפער חלל בלבם של עמיתים פעילים, חברים חיים וקהל קוראים. מי שמאריך ימים עלול להתפוגג עוד בחייו, להיעלם לתוך שֵיבה, טובה או לא. להשאיר אחריו מעטפות ארכיון תפוחות או מגה-בייטים של דברי הגות היפים בעיקר לזמנם, שאיש מלבד דוקטורנטים עיקשים לא יטרח לחפש. עיתונות היא מקצוע כפוי טובה. עיתונאי אינו מותיר אחריו, כאמן במה, שובל של עדויות מצולמות. משהו להתרפק עליו. משהו שיעורר בין בני דורו געגועים לנעורים אבודים. גם עיתונאי שכתב רומן, שחיבר מחזה, לא ימצא בכך גאולה. ספרים נשכחים ומחזות מתיישנים, וההודעה על מותו עלולה להימסר לדור שלא ידע שהוא חי אי-פעם. דור אחר, שכבר נמצא במקומות אחרים. עמוס קינן המנוח הוא בר-מזל. הדור שבימיו פעל הולך ומתמעט, אבל זכרו יישמר בזכות מפעלן הנפלא של אשתו ובתו. נורית גרץ נתנה לו מתנה נדירה, בהופכה אותו לגיבור ספרותי חוצה דורות. רונה קינן קיבעה אותו בזמר העברי. היא שייכה את "פתחי לי את הדלת" של אחרית-הימים ל"איש לא גבוה" של "שירים ליואל". ובעצם שתיהן שייכו אותו, איש הדור ההוא, אל מורשת הדור הזה. הבשורה על מותו נגעה בציבור שלם שלא הכיר אותו בחייו, ובשבילו, יש לקוות, הוא לא יהיה רק ערך ויקיפדי. אחד מיתרונות הגיל של בני דורי הוא שקינן וחבריו למורשת לא יכולים להיות לנו ערך ויקיפדי. בעיתונות שספדה אתמול להסתלקותו נטו להגדירו כרב-תחומי. ב"ישראל היום" אף נמצא מי שדירג אותו כ"אמן הרב-תחומי החשוב שפעל בישראל מאז ומעולם". מעבר להגזמה הריקה, אני מבקש לחלוק על רב-התחומיות. הוא כתב פזמונים, מערכונים, תסריטים, ספרים ומחזות, הוא צייר ופיסל – ובכל זאת, הוא יצר את כל אלה כעיתונאי. כמי שליווה את חיינו שבוע אחר שבוע, מגיליון לגיליון, דיבר אלינו, הטיף לנו, נזף בנו, שיעשע אותנו, ולא חשוב אם באמצעות דיווח מפסטיבל קאן של ימי מבצע סיני, בטור סאטירי או במאמר נוקב שנכתב בשפה שאיש מלבדו לא דיבר בה. כדי להבין זאת צריך לראות אותו משם, מעיניים של נער מתבגר שמחפש את עצמו, של חייל צעיר שקורא אותו מתוך גלי החרדה והאופוריה של מלחמת ששת הימים. חייל שצמא לחזון, למשנה פוליטית סדורה, ויחד עם זה להתבוננות אירונית על המציאות החצצית. אם הגעתי לסאטירה, זה בגלל קינן ושכמותו. אם לכתיבה עיתונאית, אישית, פוליטית, חתרנית, לא דופקת חשבון – זה בגללו. אם טיפחתי התמכרות לריח הדפוס, הוא היה אחד הדילרים הקבועים. אולד פייתפול. קינן היה עיתונאי כי הוא עיצב עיתונאים. במבט על קורות חייו הסוערים אני מבין שעיתונאי חשוב הוא לא רק מעצב דעת קהל. עיתונאי חשוב הוא זה שמעצב את הדור הבא של העיתונאים. של נערים, כמו שהיינו, שקוראים אותו ומפנימים את ערכיו ורוצים להיות כמוהו. ולא שבני נוער נוטים בהכרח לפתח יראת כבוד כלפי מקורות ההשראה שלהם; להפך, בבוא היום מרדנו במנטורים שלנו והדחנו אותם בניסיון לתפוס את מקומם. אבל ההוקרה להם, לקינן ולשכמותו, נשארת כשהיתה. היו שנים שעיתונאים היו שומרי הזיכרון. בתחילת שנות האלפיים עדיין עבדו ב"הארץ" עיתונאים שנקלטו בו בשנות חמישים. ל"הארץ" היה, אם כן, זיכרון חי של חמישים שנה. אנשים שבשבילם מבצע סיני לא היה ערך אנציקלופדי, ששמעו כילדים על כניעת יפן. צעירים שהצטרפו אז לעיתון נדרשו להשלים פערים לאחור, לגלות בקיאות בנעשה בשנים שלפני הולדתם כאילו חיו בהן. מאז ועד היום, אני חושש, איבד "הארץ" לפחות 15 שנות זיכרון חי, ולמרות זאת הוא אולי עדיין זְקן הזוכרים. עכשיו, כשעיתונאות היא מקצוע לבני שלושים ומטה, עלול להגיע זכרונו החי של עיתון לעשרים שנה ופחות. כלומר, יש עיתונאים שעוד זוכרים את גורג הריסון חי. כך נראתה שלשום בלילה הידיעה הראשונית שפירסם אתר חדשות ידוע: "הסופר והפובליציסט עמוס קינן, שסבל בשנים האחרונות משיטיון, הלך לעולמו בגיל 82". זהו משפט אופייני לעיתון עם זיכרון לטווח קצר מאוד. נשוא הידיעה מוכר ומוזכר כאבא של, כגיבור הספר של וכזקן חולה שסובל משיטיון ופעם, כנראה, היה משהו. רק מאוחר יותר באו ההרחבות, החברים הוותיקים המספרים, וכל מה שדרוש כדי להפוך דמות חסרת פנים לאדם גדול שאיבדנו. וכיוון שעוסקים כאן בזיכרון, עולה השאלה מי ישמור על הזיכרון כשעיתונים נוטים לסבול בשנים האחרונות מתסמיני שיטיון מוקדמים במיוחד. רונה קינן, בתם של אביה ואמה, היטיבה לקלוט את זה, וגם בלי גיטרה מלותיה נשמעות כמו אבחון מדויק למצב, חדות וחותכות כמלותיו של אבא. "פעם לחשו, הוא גמר את הסוס, עכשיו כבר אין מי שילחש".

החקירה הנגדית של סמנכ"ל משרד התקשורת שמילה בידי סניגורו של נתניהו הוקדשה לערעור האמון בחוקרי המשטרה • "באתי להציג תמונת אמת ופתאום מנסים להוציא ממני בעורמה וטקטיקות חקירות דברים שלא היו" • משפט המו"לים, שלב העדויות

ביום שלישי, ה-23 ביוני 2015, הגיע מימון (מוני) שמילה למשרדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שמילה, אז סמנכ"ל פיקוח ואכיפה במשרד התקשורת, ביקש להחתים את נתניהו על אישור לפיו חברת בזק רשאית להשתלט על חברת הבת שלה yes. חתימתו של נתניהו נדרשה משום שבמקביל להיותו ראש ממשלה כיהן אז גם כשר התקשורת. אמנם, ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה היו מיודדים זה שנים ארוכות עם בעלי השליטה בחברת בזק, בני-הזוג שאול ואיריס אלוביץ, ועל כן אסור היה לו להתעסק בעניינם. אמנם, אישור העסקה בין בזק ל-yes נועד להזרים מאות מיליוני שקלים לחברה הפרטית של אלוביץ, שהיתה שרויה אז בחובות ונזקקה נואשות לכסף, כך שהחשש לניגוד עניינים התעצם. אולם דבר הידידות בין נתניהו לאלוביץ טרם נודע בציבור הרחב והסכם ניגוד העניינים שעליו אולץ לחתום ראש הממשלה בהמשך הדרך, ואשר מנע ממנו לבצע כל פעולה במשרד התקשורת הקשורה לידידיו בעלי השליטה בקבוצת התקשורת הגדולה בישראל, טרם בא לעולם. עבור אלוביץ, היה זה קריטי לקבל את אישור משרד התקשורת לעסקת בזק-yes עוד באותו יום, ה-23.6.2015. דירקטוריון בזק, שכנראה כלל גם חברים שלא היו להוטים לקדם עסקה שבה משתלטת החברה הציבורית על חברת-הבת ההפסדית של בעל השליטה, הקציב לוח זמנים קשיח לקבלת האישורים לביצוע העסקה ודרש עוד שהאישורים לא ילוו בתנאים מגבילים. לאלוביץ היה חשוב אם כן לוודא כי האישור מתקבל במועד זה, וללא תנאים. מנכ"ל משרד התקשורת שזה עתה נכנס לתפקיד, שלמה (מומו) פילבר, היה אמור להחתים את נתניהו על האישור, אך הוא בדיוק שהה בלונדון בחופשה שלא העז לדחות. כך יצא ששמילה נשלח למשימה. בכתב האישום של משפט המו"לים נטען כי בפגישה שקיים נתניהו עם פילבר בסמוך לכניסתו לתפקיד מנכ"ל המשרד הנחה ראש הממשלה את פילבר, בין היתר, לקדם את עסקת בזק-yes. עוד נטען כי פילבר פעל בהנחייתו של נתניהו לזירוז ההליכים. לפי כתב האישום, נתניהו היה "מודע לכך שהאישור קודם על ידי פילבר, על פי הנחייתו, על מנת להיטיב עם הנאשם אלוביץ ובהתאם לציפיותיו וצרכיו של הנאשם אלוביץ". אתמול (12.12), בחקירה הנגדית של שמילה במשפט המו"לים, התעכב בא-כוחו של נתניהו עו"ד בעז בן-צור על מעמד החתמת נתניהו על אישור העסקה ובעיקר על האופן שבו, אליבא דבן-צור, חוקרי המשטרה ניסו להטעות את שמילה כשחקרו אותו על האירוע. "הנחתי בפניו את המסמך, שהוא אמור לאשר", שיחזר אתמול שמילה את שאירע באותו היום. "אמרתי לו שיש את המסמך של היועצת המשפטית עם כל התיאור של כל חברי המשרד שנתנו את ידם ואישרו, ומועצת הכבלים והלוויין, המסמך של יפעת בן-חי-שגב שמאשרת. הוא שאל אם יש אישורים נוספים ואמרתי שההגבלים העסקיים נתנו אישור והוא חתם". "אין מניעה משפטית לאשר את הבקשה", היתה השורה התחתונה במסמך שחיברה היועצת המשפטית של משרד התקשורת עו"ד דנה נויפלד ואשר הוגש לנתניהו לחתימה. ואולם, בשל לחץ הזמנים נשמט מהמסמך הזה תנאי מסוים שהעמידה המועצה לשידורי כבלים ולוויין בראשות ד"ר יפעת בן-חי-שגב. "עמדה זו נסמכת על התקיימות התנאים להחלטת הממונה ומוצע לקבוע, כי כל שינוי מהם יצריך בנוסף לאישור הממונה את אישור השר בהתייעצות עם המועצה", נכתב בהחלטת מועצת הכבלים והלוויין. במילים אחרות, המועצה אישרה את העיסקה אך ביקשה להבהיר כי אם ישתנה המצב כך שהוא יפר את התנאים שהציב הממונה על ההגבלים העסקיים לאישור העסקה, לא יהיה די באישור מחדש של הממונה אלא יידרש גם אישור מחדש של שר התקשורת בהתייעצות עם מועצת הכבלים והלוויין. בשל "שגגה", כך הסבירו בהמשך במשרד התקשורת, התנאי הזה לא נכלל במסמך שהועבר לנתניהו. כי זאת יש לדעת, גם אישור מועצת הכבלים והלוויין ניתן רק ב-23.6.15, ביום האחרון שקצבו בדירקטוריון בזק לקבלת האישורים לעסקה. במשרד התקשורת מיהרו להטמיע את החלטת המועצה במסמך של עו"ד נויפלד, שהועבר על-ידי שמילה לחתימת שר התקשורת נתניהו, אך בשל הלהיטות לסיים במועד את הליך ההחתמה נשמט התנאי שהציבה מועצת הכבלים והלוויין. למעלה מארבע שנים אחר כך, בספטמבר 2019, הורה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על השלמות חקירה בפרשה המכונה "תיק 4000", וזאת לקראת הגשת כתב אישום בפרשה. במסגרת השלמות חקירה אלו זומן שמילה לחדר החקירות המשטרתי ונשאל שאלות רבות על החתמת נתניהו. עו"ד בן-צור הראה לשמילה ולבית-המשפט כיצד החוקר ערן בוחניק שיטה בו, כדי לנסות לגרום לו להפליל את נתניהו. במקום להציג לשמילה את המסמכים שהיו ברשות גורמי החקירה, ומהם עולה בבירור כי התנאי של המועצה נשמט מהמסמך הסופי בשל "שגגה" שנבעה מלחץ הזמן, הציג החוקר לשמילה סיפור אחר ולפיו במסמך שקיבל נתניהו הופיע התנאי הזה אולם ראש הממשלה ביקש להסירו ורק אז חתם על האישור. תחילה שאל בוחניק את שמילה האם התבקש להשמיט תנאי כלשהו שקבעה המועצה לפני חתימת נתניהו. "אני לא מכיר מישהו שביקש להשמיט מתנאי המועצה", השיב נחרצות. בשלב זה הציג החוקר לשמילה תכתובת פנימית מהמחלקה המשפטית של משרד התקשורת, שמתעדת התייעצות שהתרחשה אחרי שהתברר למחלקה כי התנאי של המועצה נשמט מההחלטה הסופית. מהתכתובת עולה כי למחרת החתמת נתניהו פנה עו"ד דוד קובסניאנו, היועץ המשפטי של המועצה לשידורי כבלים ולוויין, אל המחלקה המשפטית במשרד התקשורת כיוון שהבחין כי התנאי שהעמידה המועצה לא נכלל במסמך הסופי. "קיבלתי את החלטת שר התקשורת בנושא שבנדון", כתב קובסניאנו למחלקה המשפטית במשרד, "ולכאורה אני מבין ממנו כי הוא לא אימץ את המלצת המועצה, לפיה כל שינוי בתנאי הממונה בנושא המיזוג יצריך לעניין אישור המיזוג את אישור השר בהתייעצות המועצה. האמנם?". בעקבות המייל הזה, כתבה ברוריה מנדלסון מהלשכה המשפטית במשרד התקשורת מייל ליועצת נויפלד וכיתבה גם עובדת נוספת במחלקה, איה בן-פורת. "רצ"ב הצעת מייל", כתבה מנדלסון לנויפלד, "מה דעתך?". מה שמכונה "הצעת מייל" הוא טיוטת מכתב לשמילה, שכולל את הפנייה של קובסניאנו בתוספת השורות הבאות: "משיחתנו הטלפונית הבוקר אני מבינה כי התנאים שפורטו בהחלטת המועצה מיום 23 יוני 2015 הוצגו על ידיך אתמול לראש הממשלה ושר התקשורת והוא החליט לחתום על נוסח אשר אינו כולל תנאים לאישור. אציין כי הרן [לבאות, סמנכ"ל הכלכלה במשרד התקשורת, א"פ] מסר לנו כי הוא אינו מעוניין לכלול את התנאי הראשון המפורט בהחלטת המועצה. לעניין יתר התנאים, אני מבינה כי שר התקשורת לא היה מעוניין לכלול אותם במסגרת האישור. אנא אישורך לאמור לעיל". בשלב זה, כך נראה, במחלקה המשפטית טרם הבינו כי התנאי לא נכלל במסמך הסופי בשל שגגה טכנית, כתוצאה מלחץ הזמן, ואימצו את התיאוריה שהביע בזהירות קובסניאנו ולפיה התנאי נכלל אך נתניהו ביקש להשמיטו. עו"ד בן-צור סבר אחרת והצהיר לבית-המשפט כי במחלקה המשפטית "ניסו להסדיר את הפאדיחה שלהם הקטנה". כשהשופט משה בר-עם ציין כי התכתובת במחלקה המשפטית באה בעקבות המייל של יועמ"ש המועצה קובסניאנו הבהיר עו"ד בן-צור כי היועמ"ש של המועצה "לא יודע" שלמעשה הסעיף הושמט בשל שגגה. "גם הן לא יודעות", העירה עו"ד יהודית תירוש, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מיסוי וכלכלה, לגבי עובדות המחלקה המשפטית במשרד התקשורת. "הן יודעות הכל גברת תירוש", סנט בה עו"ד בן-צור, בלי להציג כל ראיה לכך. "נויפלד היתה פה ואני לא זוכרת ששאלת אותה על זה", ציינה עו"ד תירוש. עו"ד בן-צור העדיף לא להשיב להערה זו ושב לחקירת שמילה. "במסגרת המשחק חפש את הראש. מר שמילה, רוצים לשלוח את זה אליך. לא שלחו אליך, נכון?". "שלחו לי משהו אבל לא את זה", השיב העד. חוקרי המשטרה של שנת 2019, מכל מקום, ידעו גם ידעו על הסיבה להשמטת הסעיף, ובכל זאת הציגו לשמילה בחקירה את טיוטת המייל ממנה עולה כאילו נתניהו הוא שיזם את ההשמטה. "בהשלמת החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה!!", הגביר עו"ד בן-צור את קולו, "עושים פה סבוטאז!". בא-כוחו של נתניהו הראה כי בהמשך חקירתו של שמילה במשטרה אמר לו החוקר בוחניק: "מהמייל של ברוריה עולה כי אתה הצגת לראש הממשלה את התנאים שפורטו בהחלטת המועצה מיום 23.6.15 וראש הממשלה החליט לחתום על נוסח שאינו כולל את התנאים לאישור. תסביר את זה בבקשה". שמילה השיב לחוקר המשטרתי כי לא זכור לו שהיו לו שני נוסחים להחתמת ראש הממשלה, אחד עם תנאים ואחד בלי, אלא נוסח אחד שעליו חתם. אולם ביטחונו התערער והוא העלה גם אפשרות כי הציג לנתניהו שלל מסמכים אבל את המסמך הסופי לחתימה שלח בהמשך במייל או בפקס, וקיבל אותו בחזרה חתום גם כן במייל או בפקס. "אבל אני לא זוכר להגיד אם זה מה שהיה במקרה הזה או שאני מתבלבל עם מקרים נוספים שהבאתי מסמכים לראש הממשלה לחתימתו בנושאים אחרים ועליהם הוא חתם בדיעבד. אני לא זוכר את זה", סייג שמילה בפני החוקר בוחניק. "החוקר מנסה להראות שהוא הממזר [נתניהו] מחליט לא לחתום על חלק מהתנאים", אמר עו"ד בן-צור לשמילה בבית-המשפט, ושמילה אישר. "אתה היית נחרץ בהתחלה והתחלת לאבד את הביטחון פה, אמת?", הוסיף עו"ד בן צור. "כן, ועל זה התרעמתי", השיב שמילה. לדברי העד, "לפעמים, אני מניח, שכשאתה רוצה להגיע לחקר האמת אתה עושה מעין תרגילי חקירה, אבל יש גבול גם מה אפשר לעשות ולא להגיע למצב שמטעים אותך ואתה בסוף אומר דבר שאינו אמת. צריך לייצר גבולות". עו"ד בן-צור המשיך והקריא קטעים מחקירתו במשטרה של שמילה, והראה כיצד ביטחונו הלך והתערער ככל שהחוקר הציג לו עדויות מהן עולה לכאורה כי נתניהו אכן ביקש להסיר את הסעיף מהמסמך. שמילה עדיין התעקש כי ממנו נתניהו לא ביקש להסיר כל תנאי, אולם אז הציג בוחניק לשמילה דברים שאמרה עו"ד ברוריה מנדלסון, בחקירה שהיא עברה במקביל במשטרה. "ברוריה מוסרת בהודעתה כי היא אכן שוחחה איתך בטלפון ואתה מסרת לה כי אכן הצגת בפני ראשה הממשלה את התנאים שנכללו בהחלטת המועצה מיום 23.6.15 ואילו השר החליט לחתום על נוסח שלא כולל את התנאים הללו", אמר החוקר בוחניק לשמילה וביקש את תגובתו. שמילה השיב לחוקר המשטרתי כי אכן שוחח עם מנדלסון ועדכן אותה כי נתניהו חתם על המסמך, אבל הוסיף: "אני לא מכיר ולא זוכר שאמרתי לה שראש הממשלה השמיט מהמסמך או בחר בנוסח אחר שהונח בפניו ללא אותם תנאים". "היא שאלה אותי האם הצגתי את התנאים של המועצה ואמרת חיובי", שיחזר אתמול שמילה מעל דוכן העדים את השיחה שקיים למחרת מעמד החתימה עם עו"ד מנדלסון. "כל המסמכים היו איתי על השולחן והוא חתם על המסמך שנתנו לו לחתום. לא הוריד שום סעיף לא שינה שום סעיף, לא ביקש לשנות. חתם על המסמך שהבאתי איתי מהבית, מתל אביב, מהמשרד בתל אביב, ועליו הוא חתם בלי שום מתווכים בדרך. חתם על המסמך שיצא מבית מדרשנו, שנכתב על ידי היועצת המשפטית בתיאום עם כל הצוות המקצועי במשרד. כל מה שיש פה אפשר להתייחס אליו כעורבא פרח". בשלב זה הציג עו"ד בן-צור את תמליל החקירה של עו"ד מנדלסון, והראה כיצד גם שם חוקרי המשטרה מוליכים אותה להצהיר כי נתניהו פעל להשמטת סעיף מהמסמך. אחרי שהציגו לה תכתובות פנימיות מאותם הימים שאל אותה החוקר "מהם התנאים שנקבעו בהחלטת מועצת הכבלים והלוויין שראש הממשלה ביקש להסיר?", שאלה שבבסיסה עומדת ההנחה כי נתניהו הוא שביקש להסיר את התנאים. מנדלסון השיבה כי אינה זוכרת ובהמשך הסבירה: "לא הייתי נוכחת בזמן שהנושא הוצג לשר ואיני יודעת מדוע השר החליט שלא לכלול אותם בנוסח אישור המיזוג". מתשובה זו עולה כי מנדלסון אימצה את הנחת המוצא השגויה שהציג בפניה החוקר לפיה נתניהו הוא שביקש להשמיט את התנאי. "ואז הם לא מרפים האנשים האלה", הצהיר עו"ד בעז בן-צור וציטט את המשך החקירה של מנדלסון. "מתכתובות המיילים ניתן להבין שגם את וגם אחרים מאוד מסויגים מאותה החלטה של שר התקשורת לאישור המיזוג של בזק-יס ללא תנאים שהופיעו באישור המועצה. תסבירי". על כך כבר השיבה מנדלסון: "זה היה מקרה מאוד נדיר ששר תקשורת דאז מתערב בהמלצות של הגורמים המקצועיים ומחליט שלא לכלול אותם בנוסח האישור הסופי". במענה לשאלות המשך אישר שמילה לעו"ד בן-צור כי כשהשוטרים הציגו בפניו את "הצעת המייל" לצד גרסת מנדלסון, התערער ביטחונו בגרסה לפיה נתניהו כלל לא פעל להשמטת סעיף מהמסמך. עו"ד בן-צור המשיך וציטט מחקירתו של שמילה במשטרה. חוקר המשטרה בוחניק שאל את שמילה: "האם ראש הממשלה כשר התקשורת אכן נועץ במועצת הכבלים והלוויין לפני שהשמיט את שני התנאים?". שמילה השיב: "למיטב ידיעתי לא". החוקר המשטרתי שאל: "בהנחה שראש הממשלה לא נועץ איתם האם זה תקין?" ושמילה השיב: "זו סוגיה משפטית שאנחנו תמיד מתחבטים עליה במשרד. קיימת חובת היוועצות אבל ההחלטה שמורה בידי שר התקשורת". "אתה מסכים איתי", סיכם עו"ד בן-צור, "שכל ההנחות שבשאלות הללו זה הנחות סרק? הוא לא השמיט את התנאים ולכן לא היה צריך להתייעץ. זה לא תקין מה שעשו אבל המהלך היה תקין. מסכים איתי?". "אני יכול להסכים", השיב שמילה בבית-המשפט. עו"ד בן-צור פנה לספסלי הפרקליטות וסינן: "מה אתם אומרים? תקין? גברת תירוש". "שגגה", העיר בסרקזם עו"ד זק חן, בא כוחם של בני-הזוג אלוביץ. "שגגה", החרה החזיק אחריו עו"ד בן-צור. גם בזמן באמת, בשנת 2019, הרגיש שמילה כי השאלות שנשאל בחקירת ההשלמה שלו במשטרה היו מניפולטיביות. "אתה מחזיר אותי לימים... כמו שהרגשתי אחרי החקירה", אמר שמילה בבית-המשפט בשלב מסוים. "איך הרגשת?", התעניין עו"ד בן-צור. "לא טוב, רע", השיב שמילה. "מוליכים אותך שולל". השופט משה בר-עם התערב וביקש פירוט. "מוליכים אותך שולל?", שאל. "מוליכים אותי שולל", השיב שמילה. "באתי להציג תמונת אמת ופתאום מנסים להוציא ממני בעורמה וטקטיקות חקירות דברים שלא היו. זה מאוד מפריע לי עד היום". בהמשך עדותו סיפר שמילה על מצב רוחו בתום החקירה המשטרתית, שהחשוד המרכזי בה, יש לזכור, היה ראש הממשלה בנימין נתניהו. "יצאתי בכעס, בתחושה של מועקה, של לנסות לייצר דברים של משהו שלא היה", העיד. "כל התחושה בחקירה שלי היתה של לחפש משהו, איזשהו ראש". "ראש של מי?", שאל עו"ד בן-צור. "של ראש הממשלה", השיב שמילה. "זה קומם אותי שלא מציגים לי דברים", הצהיר העד בשלב אחר של חקירתו בבית-המשפט. "אני משתף פעולה, אומר כל מה שאני יודע כדי להגיע לחקר האמת, ומנסים במעין טכניקות חקירה להביא אותי למשהו אחר". לדבריו, כשיצא מהחקירה במשטרה עיין מחדש בכל התכתובות ממועד החתמת נתניהו. "עברתי על כל החומרים מהתקופה ששאלו אותי כי זה ממש הרגיש לי לא טוב, וראיתי שממש הוא הטעה אותי בחקירה", סיפר בבית-המשפט. "שלחתי לו 4-5 מיילים, לערן, מייל אחרי מייל בצורה מסודרת, מפורטת, עם הסבר על כל מה שהיה. אני רואה פה דברים אחרים, קח לתשומת לבך. כתב לי יטופל". עם זאת, שמילה העיד אתמול בבית-המשפט כי עוד יותר מהתרגילים המשטרתיים, חרה לו להיווכח כי עמיתותיו מהמחלקה המשפטית התייעצו בינן לבין עצמן כיצד לשלוח לו מייל אחרי שגילו על הטעות. "אני שואל את עצמי...", אמר, "אני הרי ממשיך לעבוד עם ברוריה [שמילה וברוריה מנדלסון עדיין עובדים במשרד התקשורת, א"פ]. מה לעשות כשאני חוזר למשרד ואני מסתכל לה בעיניים? אני מבוגר, אני אקח את זה לתשומת לבי. אני מניח שגם היא היתה בלחץ. כולם עובדים ביחד כדי לעשות טוב לציבור ודברים כאלה עושים לא טוב". "זה הכל כדי להסביר תקלה טכנית", אמר עו"ד בן-צור. "זה לא משנה", השיב שמילה, "אל תכניס לי מילים לפה כי אני לא איתך מלא על מלא, אבל אני בסוף שליח ציבור, שעובד מתוך מטרות מסוימות. עובד עם חברים ביום-יום ופתאום אני רואה שמאחורי גבי מתנהלת תכתובת כזו. זה גם גורם לי צער". בתוחם חקירתו במשטרה בשנת 2019 שמילה אף שקל לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי להתריע בפניו על תרגילי החקירה הפסולים שבוצעו לו במשטרה. "באותה תקופה אני ממלא מקום מנכ"ל משרד", סיפר שמילה. "אין לך עם מי לדבר. אתה מסתכל למעלה, למי תפנה? אתה פונה לאיש הכי הגיוני". בסופו של דבר שמילה החליט לא לפנות ליועמ"ש מנדלבליט. כשעו"ד בן-צור שאל אותו על כך השיב העד: "זו שאלה .. כי סברתי שברגע שאני מניח את המסמכים עם תיאור מלא ומפורט [בפני המשטרה, א"פ] אי אפשר יהיה לקחת את האמת ולעוות אותה, ואם באיזשהו יום זה יגיע לבית המשפט הדברים ייאמרו פה. העדפתי שזה יהיה בדרך הזו". בשלב זה העיר שמילה: "אני גם פחות סמכתי באותם ימים, לאור מה שקרה בתקשורת, על היועץ המשפטי לממשלה. אמרתי לעצמי שלא אכניס את עצמי להייוועץ עם מישהו והוא יקבל החלטה הפוכה". "לא סמכת על היועץ המשפטי לממשלה?", תהה השופט בר-עם. "כן, באותו רגע", השיב שמילה. "אתה קורא עיתונים, אתה רואה שהוא הצד של המאשים". מיד בהמשך הוסיף "סליחה שאמרתי את זה. אני סומך על היועץ המשפטי לממשלה, זו פונקציה חשובה, יכול להיות שטעיתי באותו זמן. צר לי, אבל אותו רגע ככה הרגשתי". עם סיום חקירתו הנגדית של שמילה בידי עו"ד בן-צור, בא כוחו של הנאשם נתניהו, החלה חקירתו הנגדית בידי עו"ד זק חן, בא כוחם של הנאשמים בני-הזוג אלוביץ. גם חן התמקד בפרשת עסקת בזק-yes אך מזווית שונה. סניגורם של בעלי השליטה לשעבר בבזק ביקש להראות כי כבר בשנת 2013 דנו במשרד התקשורת באפשרות לאישור העסקה ללא תנאים, וכי לקראת 2015 זירזו את ההליך עוד לפני כניסתו של פילבר לתפקיד המנכ"ל, וזאת מתוך התחשבות לגיטימית בצרכים של החברה המפוקחת בזק. כשפילבר נכנס באופן רשמי לתפקידו, טען עו"ד חן, ופעל לזרז את אישור המשרד לעסקת בזק-yes, הוא בעצם "מתפרץ לדלת פתוחה", שכן ממילא המשרד כולו, כולל ברגר וראשי כל האגפים פועלים בכיוון עוד קודם לכן. "כן", אישר שמילה. 67104-01-20 להורדת הקובץ (PDF, 1.95MB)

במקום להקשות באופן עקרוני על הלגיטימיות של האיסור שהוטל על האסיר המשוחרר נחום מנבר להתראיין לתקשורת, בחרה העיתונות לראיין אותו באמצעות מתווכים

ב-31 באוקטובר שוחרר נחום מנבר מבית-הכלא לאחר שריצה 14.5 מ-16 שנות המאסר שנפסקו לו בגין הרשעתו בסיוע לאויב, כשסחר במוצרי נשק כימי עם נציג איראני. מנבר כבר ניסה בעבר לפנות אל ועדת השחרורים, משהשלים לרצות שני שלישים מתקופת מאסרו, אך המדינה התנגדה אז לשחרורו, וגם ערעורו על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי נדחה. בשלהי אוקטובר האחרון, לאחר שהתקבלה חוות דעת על אי-מסוכנותו, נסללה הדרך ליציאתו מהכלא. עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעיתעל-פי הדיווח של תומר זרחין ב"הארץ", "מנבר הסכים ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק". עיתונאים מקיפים את נחום מנבר עם צאתו מכלא השרון. 31.10.11 (צילום: יוסי זליגר) גם בהודעת משרד המשפטים באותו עניין נאמר כי "לאחר דיון שהתקיים בלשכתו, קבע היועץ המשפטי לממשלה כי המדינה לא תתנגד לשחרורו של מנבר, בהתחשב בזמן הקצר יחסית שנותר עד לתום מאסרו, לאור חוות הדעת השונות השוללות מסוכנותו של מנבר, ולאור הסכמת מנבר ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק". משמעות הדברים היא שמנבר הסכים לקבל על עצמו (ניתן לשער כי מחוסר ברירה וכתנאי לשחרור שכה חפץ בו) מגבלות ואיסורים החורגים מעבר לתקופת היותו "אסיר ברישיון", אל התקופה שלאחר ריצוי מלוא מאסרו ועונשו. מגבלות ואיסורים אלו לא נכללו בגזר הדין שעקב את הרשעתו, והם בבחינת "עונש" או "איסור" חדש שהושת עליו צמוד להסכמת המדינה לשחרורו. שחרורו של מנבר תחת המגבלות השונות שלקח על עצמו מעלה שאלות רבות הנוגעות לחוקיות וחוקתיות אותן מגבלות, אך גם לאלם שבו לקו כל אמצעי התקשורת שדיווחו על עניין זה. שתיקה זו רועמת במיוחד נוכח טיב המגבלות שקיבל מנבר על עצמו, ובמיוחד המגבלה שלא להתראיין, שבנוגע אליה יש לכלי התקשורת אינטרס מובנה להקשות ולשאול. ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג. מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת על-פי הדיווח של תומר זרחין ב"הארץ", "מנבר הסכים ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק". גם בהודעת משרד המשפטים באותו עניין נאמר כי "לאחר דיון שהתקיים בלשכתו, קבע היועץ המשפטי לממשלה כי המדינה לא תתנגד לשחרורו של מנבר, בהתחשב בזמן הקצר יחסית שנותר עד לתום מאסרו, לאור חוות הדעת השונות השוללות מסוכנותו של מנבר, ולאור הסכמת מנבר ליטול על עצמו מגבלות (לפרקי זמן קצובים) מעבר לתקופת שחרורו על תנאי – הכוללות איסור יציאה מהארץ, איסור יצירת קשר עם אזרחים זרים, איסור מתן ראיונות בכלי התקשורת ואיסור בעיסוק הקשור לסחר בכלי נשק". משמעות הדברים היא שמנבר הסכים לקבל על עצמו (ניתן לשער כי מחוסר ברירה וכתנאי לשחרור שכה חפץ בו) מגבלות ואיסורים החורגים מעבר לתקופת היותו "אסיר ברישיון", אל התקופה שלאחר ריצוי מלוא מאסרו ועונשו. מגבלות ואיסורים אלו לא נכללו בגזר הדין שעקב את הרשעתו, והם בבחינת "עונש" או "איסור" חדש שהושת עליו צמוד להסכמת המדינה לשחרורו. שחרורו של מנבר תחת המגבלות השונות שלקח על עצמו מעלה שאלות רבות הנוגעות לחוקיות וחוקתיות אותן מגבלות, אך גם לאלם שבו לקו כל אמצעי התקשורת שדיווחו על עניין זה. שתיקה זו רועמת במיוחד נוכח טיב המגבלות שקיבל מנבר על עצמו, ובמיוחד המגבלה שלא להתראיין, שבנוגע אליה יש לכלי התקשורת אינטרס מובנה להקשות ולשאול. ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג. מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת משמעות הדברים היא שמנבר הסכים לקבל על עצמו (ניתן לשער כי מחוסר ברירה וכתנאי לשחרור שכה חפץ בו) מגבלות ואיסורים החורגים מעבר לתקופת היותו "אסיר ברישיון", אל התקופה שלאחר ריצוי מלוא מאסרו ועונשו. מגבלות ואיסורים אלו לא נכללו בגזר הדין שעקב את הרשעתו, והם בבחינת "עונש" או "איסור" חדש שהושת עליו צמוד להסכמת המדינה לשחרורו. שחרורו של מנבר תחת המגבלות השונות שלקח על עצמו מעלה שאלות רבות הנוגעות לחוקיות וחוקתיות אותן מגבלות, אך גם לאלם שבו לקו כל אמצעי התקשורת שדיווחו על עניין זה. שתיקה זו רועמת במיוחד נוכח טיב המגבלות שקיבל מנבר על עצמו, ובמיוחד המגבלה שלא להתראיין, שבנוגע אליה יש לכלי התקשורת אינטרס מובנה להקשות ולשאול. ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג. מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת שחרורו של מנבר תחת המגבלות השונות שלקח על עצמו מעלה שאלות רבות הנוגעות לחוקיות וחוקתיות אותן מגבלות, אך גם לאלם שבו לקו כל אמצעי התקשורת שדיווחו על עניין זה. שתיקה זו רועמת במיוחד נוכח טיב המגבלות שקיבל מנבר על עצמו, ובמיוחד המגבלה שלא להתראיין, שבנוגע אליה יש לכלי התקשורת אינטרס מובנה להקשות ולשאול. ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג. מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת ייתכן כי הפתרון לשאלת ההחרשה הקולקטיבית הזאת טמון בהמשכו של הסיפור. עוד לא יבשה הדיו על ההסכם שנחתם עם מנבר, על ההודעה לעיתונות של משרד המשפטים ועל הדיווחים בעיתונות על השחרור, וכבר הכריזו מקלטי הרדיו כי בסוף-השבוע תתפרסם גרסתו של מנבר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". רק עשרה ימים החזיקה מעמד שתיקתו ההסכמית של מנבר עד שהתפרסמה שלשום כתבתה של שוש מולא, והעולם (לרבות נציגי המדינה) כמנהגו נוהג. מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת מקריאת הכתבה עולה שלא מנבר עצמו הוא הדובר, על אף שנכללים בה ציטוטים רבים ומפורטים מפיו. ציטוטים אלו נמסרים לכתבת ולקורא באמצעות חבריו (ששמם אינו מצוין בכתבה), ובעיקר מפי פרקליטיו. כאן המקום לציין כי על-פי הכללים המחייבים עורכי-דין, אסור להם להתראיין בעניינו של לקוח בלא שזה יודע ומסכים לכך מראש – מכאן שמנבר היה צריך להיות מודע ולהסכים לכך שדבריו נמסרים לעיתון. מדובר בגרסה עיתונאית למשחק הילדות "חבילה עוברת" (פרקטיקה דומה, של דיבוב חברים ומכרים, נוקטת גם שרה ליבוביץ-דר בכתבה שהתפרסמה באותו יום במוסף שישי של "מעריב" והבטיחה "תיעוד מיוחד" של זכרונותיו ורגשותיו של מנבר). הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת הכתבה עצמה לא חשפה פרטים חדשים או מרטיטים יתר על המידה, ועצם חשיבותה בהיותה מייצגת את גרסתו של האסיר ברישיון. אם חשבו אנשי מערכת הביטחון או הפרקליטות כי יש בה כדי להפר את ההסכם או לסכן את בטחון המדינה, סביר שהיתה נפסלת על-ידי הצנזורה הצבאית או שמנבר היה מקבל תזכורת מבעוד מועד באשר להסכם שעליו חתם. סביר להניח שהכתבה לא הפתיעה אף אחד מהנוגעים בדבר, שהרי הקדימונים והפרסומות הכריזו עליה כמה ימים לפני פרסומה, ולמי שרצה במניעתה היתה שהות מספקת לפעול. התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת התמונה המצטיירת מתיאור הדברים דלעיל עגומה. מנבר חויב לחתום על הסכם המטיל עליו מגבלות שונות החורגות אל מעבר לתקופת המאסר שנפסקה לו על-ידי בית-המשפט. כלל לא ברור מכוחו של איזה חיקוק הוטלו מגבלות אלו כתנאי להסכמת המדינה לשחרורו, ומדוע הן נחוצות או רלבנטיות – זאת חרף העובדה שהמדינה מסכימה שהוא אינו מסוכן עוד. מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת מדוע, אם כן, אסור לו לצאת את ישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים? האם הוא צריך לבקש מעתה דרכון מכל אדם חדש שאיתו הוא נפגש? ומה על אלו בעלי האזרחות הכפולה? ומדוע לאסור עליו להתראיין לתקשורת? הרי במקרים שיש בכך סכנה בטחונית, יכולה הצנזורה לפסול את הראיון או את החלקים הבעייתיים. ניתן לחשוב גם על הסדרים שבמסגרתם יתלווה איש מערכת הביטחון לפגישות ושיחות של מנבר עם עיתונאים ויפסול בזמן אמת שאלות, תשובות או נושאים בעייתיים. מדוע להחמיר עימו כל-כך עד שיש לכפות עליו שתיקה מוחלטת? נדמה כי האלמנט העונשי בכל הדרישה הזאת הוא זה הנותן את הטון. מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת מעבר לכך: גם אם היה הסדר, הרי שהוא לא נאכף, והדבר מגביר את האבסורד והגיחוך הניכרים כבר ממילא לעין. מנבר דיבר, דרך חבריו ופרקליטיו, על איראן, על הכלא ועל נושאים אחרים באופן נרחב למדי. אף אחד לא ראה לנכון לפסול את הכתבה או לצנזר אותה, וגם לא שמענו (עדיין?) על דרישה של המדינה להחזיר את מנבר לכלאו בשל הפרת ההסכם. אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת אם זה המצב, מדוע לא עסקו בכך כלי התקשורת ומדוע הניחו לאבסורד להתקיים בצד ההסכם, שחוקיותו מוטלת בספק ושהגיונותיו מעורערים עוד יותר? את התשובה לכך יודע אולי מנבר, אבל לו הרי אסור להתראיין. עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת עו"ד אלעד מן הוא היועץ המשפטי של הצלחה, התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת

למה לעורר מריבות בכנסת על הרשות השופטת - בהצעת חוק שמטרתה למנוע מח"כים לפקח על השכר שלהם? דעה: אם ביש עתיד רוצים לקדם את המהלך החשוב הזה במהירות - עליהם להיפטר מכמה סעיפים מיותרים

הצעת החוק של יש עתיד להפיכת הוועדה הציבורית שקובעת את תנאי ההעסקה של חברי הכנסת לוועדה מחליטה היא אולי תיקון קל בניסוח ספר החוקים. אבל במציאות היא תשנה הרבה. לא עוד ח"כים שעוסקים באופן אובססיבי ומביך בשכר ובתנאים שלהם. אבל בהצעה, מעבר להפיכת הוועדה למחליטה ולא רק ממליצה, יש שתי "עזים" שלא תורמות לה באופן משמעותי ויגרמו למחלוקת מיותרת שעשויה לעכב את כל המהלך החשוב. יש עתיד צריכים לוותר על העזים האלו ולהכריע את הסיפור – ובמהירות. ביש עתיד מבקשים שבראש הוועדה יעמוד שופט בדימוס, כדי ליצור עצמאות מוחלטת לוועדה והחלטותיה. אין בכך צורך. לראייה, הוועדה הקודמת שבראשה עמד פרופ חיים לוי שאינו שופט, קיבלה החלטות ראויות ועצמאיות, לעיתים גם בניגוד לעמדתם של חברי הכנסת. העצמאות חשובה אבל מספיק לתקן חזרה את השינוי שעשה ח"כ איתן גינזבורג בהרכב הוועדה, כשביטל את החובה למנות לתפקיד היו"ר חבר סגל האקדמיה. שנית, זה מכניס את ההצעה לשדה האידיאולוגיה: טענות הימין כי הרשות השופטת מרכזת כוח רב מדי ובלתי מידתי, אל מול ניסיון נגדי להעצים את מערכת המשפט. בחסות הפולמוס הזה אפשר יהיה למנוע מההצעה לעבור בטענת "אנחנו לא רוצים שופט שיחליט לנו על השכר". בין אם זו תהיה טענה לצורך ויכוח אמיתי או לצורך חיזוק הבייס הפוליטי – זה לא משנה. מה שבטוח, בשלב זה, זה לא הדבר החשוב. שינוי נוסף שמבקשים ביש עתיד להכניס הוא בזהות האחראי לבחירת חברי הוועדה. כיום יו"ר ועדת הכנסת אחראי לכך, תוך הצבעה בוועדה. הצעת החוק מבקשת להעביר את הכוח לידי יו"ר הכנסת. כלומר על פי מצב העניינים הנוכחי: להעביר את המינוי מניר אורבך (ימינה) למיקי לוי (יש עתיד). אין חשיבות מיוחדת לזהות האיש הממנה את הוועדה משום שהמינוי צריך בכל מקרה לעבור לאישור מליאת הכנסת. לפני ארבע שנים הגשנו הצעת חוק פשוטה – שקביעת שכר חברי הכנסת תהיה בידי ועדה ציבורית ולא בידי חברי הכנסת. מה פתאום שעובד ועוד שליח ציבור! יקבע לעצמו את שכרו? גם השנה, כמו בכל שנה מאז 2015, כל חברי סיעת יש עתיד יוותרו/ יתרמו את תוספת השכר. לא ניקח שקל מתוספות השכר לעצמנו. pic.twitter.com/4DusVY8xZe— יאיר לפיד – Yair Lapid🟠 (@yairlapid) December 19, 2018 לפני ארבע שנים הגשנו הצעת חוק פשוטה – שקביעת שכר חברי הכנסת תהיה בידי ועדה ציבורית ולא בידי חברי הכנסת. מה פתאום שעובד ועוד שליח ציבור! יקבע לעצמו את שכרו? גם השנה, כמו בכל שנה מאז 2015, כל חברי סיעת יש עתיד יוותרו/ יתרמו את תוספת השכר. לא ניקח שקל מתוספות השכר לעצמנו. pic.twitter.com/4DusVY8xZe השינוי החשוב ביותר בהצעת החוק, וזה שצריך לגבור על כל שאר הסעיפים שעשויים רק להפריע לקידומה, הוא זה: הפיכת הוועדה לבעלת סמכות אמיתית – כלומר למחליטה ולא רק ממליצה. יו"ר הכנסת וחברי ועדת הכנסת יוכלו אמנם לערער על החלטותיה, אבל לוועדה תעמוד המילה האחרונה. מדובר בהצעה חשובה ושינוי מתבקש ומובן מאליו. כל שאר השינויים הם תפאורה לדרמות מיותרות.

שפע חומרי גלם, יבולים טובים, ביקושים גבוהים, ועדיין אין תשובה לדילמות היסוד: להגן מפני או לגונן על? לתקן או להחריב? לעודד או להתחרות? ואיזה כובע לחבוש הבוקר: בנדנה או קסדה?

"זה לא יפה לפרסם ככה באינטרנט שיחה פרטית שכולם יקראו", הגיב איציק עבודי לטורו של עוזי בנזימן שכותרתו "ציפורי טרף". בנזימן הציג קטע משיחה לילית בגלי-צה"ל ("ציפורי לילה עושות עניין"), הממחיש סצינה מחפירה, שזו תמציתה: "נתן דטנר ואודיה קורן היו קהל אוהד להפליא לדפנה רכטר במופע הנקם הברוטלי שלה באמה, חנה מרון". בנזימן מתח ביקורת על המשוחחים המארחים, דטנר וקורן, על שעודדו את דפנה רכטר לשתף קהל אנונימי בסכסוך פרטי, וסייעו לה בהפיכת מערכת היחסים המקולקלת במשפחתה לדאחקה בשידור חי. האווירה המשוחררת של אולפן הלילה, הכאילו אינטימית, גרמה לרכטר לאבד את שארית עכבותיה ולכפות על בני משפחתה חשיפה חד-צדדית ומכוערת. איציק עבודי הגיב ספק ברצינות, ספק באירוניה, על טורו של בנזימן. בפועל, לשיחת רדיו לילית כזאת יכולים להאזין מאות או אלפים, אבל די במאזין מזדמן אחד כדי שהשיחה תשנה סטטוס מ"פרטית" ל"פתוחה לכל", ודי במשרשר אחד כדי שהסיפור הזה ירחף לעד במרחבי הרשת. שתי תוצאות יש לטורו של בנזימן. האחת פשוטה ונשלטת – סומנה פִּרצה אתית בתחנת שידור ציבורית. השנייה היא שהסימון עצמו מושך את תשומת לבם של אנשים נוספים שלא שמעו את השידור ומשמש מגבר תהודה למקרה עצמו. זו תוצאה שלא ניתן לשלוט בממדיה, לווסתה או לעצרה. טור הביקורת עצמו מאופק עד כמה שרק ניתן. בנזימן מביא את תמליל השידור בתוספת הקדמה קצרה וכמה מלות סיום, ובהן הוא מגדיר את הנאמר בשידור כמשהו שאינו "מופת של טעם טוב". אבל הכותרת למכלול הטקסט ששיגר, "ציפורי טרף", היא דינמית ופסקנית כדרכן של כותרות, ומזמינה את כל תיירי הספארי לבוא ולצפות בטריפה. הרי אי-אפשר לתת כותרת ברוח המשפט הוותיק "דברים שהנייר אינו סובל". משפט כזה ודומים לו יצאו מזמן משימוש. הנייר למד לסבול הכל, וכך בוודאי השידור החי ובלי ספק הרשת. מרגע שהשיחה הדחקאית באולפן האפלולי לבשה צורה של פרוטוקול והועלתה לרשת באמצעות "העין השביעית", המקרה נידון לשרשור ברשת החברתית. המגיב איציק עבודי – כמו הטור הזה – הוא אחד ממוקדי ההפצה המשניים שלו. וככל שהטקסט עסיסי ובוטה, התהודה לו תגבר ו"העין השביעית" יזכה לשבחים או לגינוי, אבל ייהנה ממשאב הקסם שהסגידה לו הגיעה השנה לשיאה. תנועת הגולשים. הטראפיק. סריקה בכלי הניתוח שמספקים מנועי החיפוש והרשתות החברתיות, של כ-1,800 הידיעות, הכתבות, התחקירים, הסקירות וטורי הביקורת שהעלתה לרשת מערכת "העין השביעית" בשנה החולפת, מראה באופן גרפי את השפעתן של הפרשות והשערוריות התקשורתיות בהקפצה של תנועת הגולשים אל האתר. מניין התגובות, הלייקים והשרשורים מראה בבירור מה רוצים קוראי "העין", שהם כנראה עילית הקוראים בכלל. אם להסיק מכלל המדדים, הקוראים רוצים אקשן. כלומר פחות מלים, פחות תיאוריה, פחות רפלקסיה, פחות אתיקה-שמטיקה, פחות ניתוח, פחות מבט אל העתיד, ויותר סיפורים לוהטים לצד ויצים מגניבים. אני בטוח שעוזי בנזימן, הסרגל המכויל של "העין השביעית", כתב את טורו מלב דואב. אבל יצא לו, ברוח הזמן, סיפור לוהט. בניגוד לכל סוגי ביקורת היצירה, שבה המבקר בוחן את מי שיוצר במדיום אחר, מבקרי התקשורת ומבוקריהם חיים באותו שדה מרעה, אוכלים אותו עשב ומייצרים אותה תוצרת. מבקרי האמנות, הקולנוע, התיאטרון, המחול, כמו גם מבקרי הזירה המדינית, הפוליטית, המשפטית ומבקרי הגסטרונומיה והספורט, כותבים מעמדת המשקיף. ביקורתם מבוססת על רמה זו או אחרת של בקיאות וידע תיאורטי, יכולת ניתוח וכושר ביטוי מילולי – בעוד שהמבוקרים פועלים בזירה עצמה. המבקר והיוצר נעים על מסילות מקבילות, כל אחד מול קהלו, ומסלוליהם לעולם לא ישיקו. הדבר היחיד המשותף לאלה ולאלה הוא העובדה שהמבקר תלוי ביוצר ובתוצרתו כדי לכתוב את הביקורת, והיוצר תלוי לא פחות (גם אם יכחיש זאת במלוא גרונו) בכתיבתו השיפוטית של המבקר. בביקורת התקשורת היוצר והמבקר חיים על מסילה אחת משותפת ונמצאים במפגש חזיתי מתמיד. שני הצדדים מייצרים אותה תוצרת לאותם קהלים. המבוקר מבשל, והמבקר מבשל אותו. כותבים ועורכים מטגנים כותבים ועורכים. עיתון מקוון לביקורת התקשורת הוא המח"ש של המדיה. עליו להיות ארגון שמציג לא רק תפיסת עולם וסטנדרטים גבוהים של ביקורת, אלא גם פרקטיקה ללא דופי. ביחסי מבקר-יוצר מעלים היוצרים מדי פעם את הטענה הנדושה: "מי שלא יכול לעשות – מבקר". כלומר, מי שלא מישכן את ביתו כדי לממן סרט, לא רשאי לכתוב על סרט. ביחסי עיתונאי-מבקר ועיתונאי-מבוקר, משיב האחרון לראשון: "יותר טוב שתבדוק איך אתה נראה". קשה לדרוש מעושי התקשורת והעיתונות מודעות עצמית. אילו היו פועלים במודעות מתמדת למקומם בחברה, היו בוודאי נתקפים שיתוק. אבל מן העיתונאים העוסקים בביקורת העיתונות נדרשת מודעות גבוהה; הבנה עמוקה של מכלול המניעים והיכרות קרובה עם דילמות מקצועיות ואתיות שאיתן אמור המבוקר להתמודד – לא רק בתוצר הסופי הגלוי לעין, אלא גם בתהליכי העבודה. עיתון מקוון לביקורת התקשורת כותב על טראפיק וזקוק לטראפיק. המבקר מודע לכך שכתיבה על אנשים מסוימים או על נושאים מסוימים תביא לו תנועה יתרה. האם יתפתה לכך, או שיעשה את מלאכתו בלי להציץ כל רבע שעה אל המדדים בגוגל וברשתות החברתיות? מבקר התקשורת יודע לזהות נושאים מושכי אש, ויש לקוות שאינו מכור לעקצוצם המתוק של הלייקים ולשובל התגובות המתארך בנושאים שכאלה. לעתים אנשי העיתון המקוון לביקורת התקשורת מסתייגים מן המקרים שבהם הם עוסקים, ובתוך כך מנחמים את עצמם כי אלה הם המאיצים שבלעדיהם אי-אפשר להתקיים בלב הסצינה. ועם זאת מבקרי התקשורת חייבים לפטרל גם בחדרי המכונות, לעסוק במנגנונים המפעילים את ספינות הקרוז התקשורתי הגדול, ולהיות בטוחים בעצמם גם בתעלות הסבטקסט, במנהרות התיאוריה ובמקומות שבהם יקבלו הודעה "אין קליטת לייקים". השנה שחלפה היתה שנה טובה לביקורת התקשורת. שפע חומרי גלם. יבולים טובים של פרשות, ליקויי מאורות ותופעות מדאיגות. כמו מבקר המדינה, גם ידינו הקטנות מלאות עבודה, ואנו מתקשים להדביק את הביקושים. ועדיין אין בידינו תשובות ברורות לדילמות היסוד: האם להגן על העיתונות מפני אויביה או לגונן על הציבור מפגיעותיה? האם לפעול לתיקון סטיות מן הדרך או להחרבת עולם ישן ולכינון חדש מן היסוד? האם האִמרה "טוב למות זקוף מלחיות על הברכיים" חלה גם על העיתונות הקלאסית? האם לעודד עיתונות חוקרת, או לעסוק בה בעצמנו תוך תחרות עם המבוקרים שלנו? ואיזה כובע לחבוש הבוקר? בנדנה של לוחם גרילה או קסדת טייס קרב, ואולי להתעטף בגלימת נביא זעם או לענוד סביב האוזן מדונה-מייק של עתידן? עד שנדע, נפעל בכל כיוון כאילו אין אחר, ולהפך. כאשר עוזי בנזימן מוציא את הנוסח המתומלל של הפטפטת הלילית אל אור השמש החורך, הוא עושה זאת בכוונת מתקן חברתי המבקש לחלוק את סרגל הערכים שלו עם אחרים. אני בטוח שהוא אינו תובע הגבלת חופש הדיבור או אכיפה של חוקים קיימים או תקנות מפעליות, לא בתי-דין משמעתיים ואפילו לא נקיטת סנקציות נגד המשוחחים. אני בטוח שבנזימן מצפה מאנשי התקשורת לנהוג באיפוק, כפי שהיה הוא נוהג אילו היה במקומם. וזאת דווקא מתוך כבוד למרחב הביטוי שעדיין מתאפשר כאן בזכות דורות של עיתונאים, שופטים, משפטנים, עובדי ציבור הגונים, נבחרי ציבור המבינים דמוקרטיה מהי ואבירי חופש הביטוי מכאן ועד סנודן. אחרי הסלידה המתבקשת מן השיחה המביכה עם דפנה רכטר, נניח לה, ואת הדיון בגבולות חופש הביטוי נשמור למקרים כבדי משקל שבוודאי יוטלו לפתחנו.

בעמוד שבו מחויב המפעל המזהם לדווח על כל אירוע חריג לא נרשמה כל תקלה, אף שתושב האזור מספר שצילם את המפגע ואף תיעד את הנסיעה באותו מועד • במשרד להגנת הסביבה הודיעו כי קיבלו דיווחים על תקלה וכי העניין נמצא בבדיקה

האם במפעל המלט "נשר" ברמלה מטייחים תקלות? תושב האזור שנסע השבוע ליד המפעל המזהם סיפר שגילה לתדהמתו עננת אבק עולה מכיוונו. לדבריו, הוא מיהר לצלם את האירוע ואף דיווח למוקד של המשרד להגנת הסביבה. אלא שבדיקה מהירה בעמוד הדיווח של המפעל, זה שבו הוא מחויב לתעד את כל התקלות מתוקף היתר הפליטה, מראה כאילו האירוע מעולם לא התרחש. במשרד להגנת הסביבה הודיעו כי קיבלו דיווחים על תקלה וכי העניין נמצא בבדיקה. "נסעתי בשעה 14:51 מכביש 44 לכיוון קיבוץ גזר", מתאר התושב. "כשהבחנתי בעננה מאובקת עולה מהצד הצפוני של נשר, מיד צילמתי ממיקומי את המפגע וטלפנתי למוקד איכות הסביבה כדי לדווח על התקלה ולשלוח תיעוד מהאירוע". "זה לא היה נראה כמו אדים של מים", אמר התושב. "הגוון היה לא אופייני לאדים, זה היה סמיך וההתאדות לא נעלמה באופן מהיר". עוד הוסיף כי המיקום היה חד משמעי: "זה היה צמוד למבנה של המפעל ויצא ממנו. זה נמשך לפחות למשך הנסיעה". ברמלה חיים לצד הזיהום: "אם מתכות נאכלות, איך בני אדם יחזיקו?" במשרד להגנת הסביבה קיבלו את הדיווח ואף מסרו ל"שקוף" כי הם בודקים את התקלה. "מידע זה ייבחן במסגרת הליך האכיפה שמתנהל", אמרו שם. אולם לשאלתנו האם חל שינוי ביחס למפעל לאור התקלות הרבות והאם תהליך שריפת הפסולות יימשך כסדרו לאור האירועים האחרונים, לא קיבלנו מענה. בהיתר הפליטה החדש ש"נשר" קיבלו ביוני האחרון, המפעל מחויב לדווח על כל תקלה שמתרחשת שיש בה פוטנציאל להזיק לסביבה, עד 12 שעות לאחר האירוע. נכון למועד כתיבת שורות אלה, החל בחודש יולי, מפעל "נשר" דיווח על לא פחות מ-26 תקלות שהתרחשו, חלקן אף תועדו על ידי התושבים. אלא שהזיהום לא עוצר בתקלות. "נשר" מדורג במקום השלישי במרשם הפליטות לסביבה שהוציא המשרד להגנת הסביבה בשבוע שעבר, כשמעליו רק תחנות הכוח של חברת החשמל, כך שלמעשה זה המפעל הפרטי המזהם בארץ. מדובר ביצרן המלט המרכזי בישראל, בבעלות חברת האם "משאב", שנמצאת בבעלות מלאה של "כלל תעשיות" מקבוצת "אקסס", השייכת למולטי-מיליארדר לן בלווטניק. זה האחרון הוא גם בעל השליטה ב"רשת" ובחדשות 13. התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה: "המשרד להגנת הסביבה פועל לפיקוח אחר ההנחיות וההוראות שנתן למפעל נשר בהיתר הפליטה. במקביל, מנהל מחוז מרכז של המשרד בימים אלו הליך אכיפה מול מפעל נשר בגין ריבוי התקלות במפעל. המשרד קיבל אתמול דיווחים על תקלה במפעל נשר. מידע זה יבחן במסגרת הליך האכיפה שמתנהל. "באשר לחובת הדיווח של המפעל על תקלות: על פי סעיף 26 (ט) בהיתר הפליטה, על המפעל לדווח על אירוע, תקלה, כשל או שינוי המביא או עלול להביא לשינוי בפליטות מזהמי אוויר ממקור הפליטה לסביבה, עד 12 שעות מרגע גילויו. "אם אכן הייתה תקלה על פי הקריטריונים של תקלה בהיתר הפליטה, על המפעל לדווח על כך לציבור עד 12 שעות מרגע גילוי התקלה. אחרת, זו הפרה של סעיף 27 (ט) בהיתר הפליטה של המפעל". מ"נשר" לא נמסרה תגובה.

בערוץ 14 משיבים לעתירת יש-עתיד לוועדת הבחירות: הערוץ עצמאי לחלוטין, לא מושפע בשום צורה מנתניהו או הליכוד ולא משרת את הבעלים מירילשוילי • קבלת העתירה לסימון תכניו כתעמולת בחירות, טוענים בערוץ, תביא לסגירתו בשל הפרת תנאי הרישיון

ערוץ 14 "מכחיש בתוקף כי קיימת זיקה ארגונית או כספית או זיקת-השפעה אחרת בינו לבין הליכוד או לעומד בראשו" וקורא ליו"ר ועדת הבחירות לדחות את העתירה שהגישה נגדו מפלגת יש עתיד לסימון תכניו כתעמולת בחירות. לדברי באי-כוחו של הערוץ, מדובר ב"מהלך מחושב ומתוכנן לסגירתו של ערוץ 14 בטלוויזיה". בשבוע שעבר פנתה מפלגת יש עתיד לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה להכריז על ערוץ 14 ובעליו כ"גוף פעיל בבחירות" ולחייב סימון של שידוריו כתעמולת בחירות. לטענת המפלגה, הערוץ קורא לצופיו לתמוך במפלגת הליכוד ובעומד בראשה בנימין נתניהו ולהימנע מהצבעה ליש עתיד: "שידורי ערוץ 14 מכילים תכני תעמולה מובהקים, וזאת לצד פעילות אינטנסיבית של מגישי ערוץ 14, המזוהים עם הערוץ ומהווים את הפנים שלו". בחברת ערוץ יהודי ישראל בע"מ, המפעילה את ערוץ 14, טוענים כי בפועל מדובר בניסיון להשתיק כלי תקשורת שמבקר את השלטון ואת ראש הממשלה יאיר לפיד. "עתירה זו נועדה לסתום את הפה לערוץ תקשורת מרכזי בציבוריות הישראלית, ובכך לפגוע לא רק בזכות היסוד שלו לחופש ביטוי פוליטי, אלא גם לפגוע בציבור הרחב הצופה בשידוריו, ומהם הוא בוחר לשאוב את המידע, הפרשנות, הדעות, המשמשים כבסיס לגיבוש עמדתו על השלטון בישראל ועל המערכת הפוליטית", נכתב בתגובה לעתירה, שהוגשה באמצעות עורכי-הדין יגאל דנינו, שרית בר וגיא בוסי (שמופיע דרך קבע כפרשן בערוץ). לפי ערוץ 14, עובדים בו כיום כ-200 עובדים ונותני שירות תחת המנכ"ל איתי וולמן. "על אף שערוץ 14 נמצא בתקופת הרצה, הוא מצליח לייצר סדר יום ציבורי ופרסומיו מובלטים בתקשורת וברשתות החברתיות באופן העולה באופן ניכר על גודלו היחסי", נטען בתגובה לעתירה. מערכת החדשות בערוץ, בהנהלת יורם כהן, "פועלת במקצועיות ובעצמאות מוחלטת", נטען בתגובה לעתירה. עוד טוען הערוץ כי "הצופה הסביר יודע להבחין בין חדשות לדעות, ומערכת ערוץ 14 עושה את כל הדרוש לשם כך. דומה הדבר לעיתון שבו קיימת הפרדה בין ידיעות חדשותיות לטור הדעות, והקורא יודע להפריד בין זה לזה". בערוץ טוענים כי הם מקפידים לפעול לפי חוק הרשות השנייה שאוסר על שידור תעמולה מפלגתית וכן מקפידים שלא לתת ביטוי לדעות מנהלי הערוץ ובעלי העניין בו (בעלי הערוץ הוא המיליארדר יצחק מירילשוילי, אשר גם נגדו הוגשה עתירת יש עתיד). לטענת הערוץ, לפיד ומרבית חברי מפלגתו מחרימים מזה זמן רב את ערוץ 14 ומסרבים להזמנות חוזרות ונשנות להופיע בתוכניותיו. בערוץ אף צירפו צילומי מסך של פניות מטעמם לחברי-כנסת ושרים מיש עתיד, פניות שלא נענו בחיוב. עוד טוענים בערוץ כי פוליטיקאים "מכל שאר סיעות הכנסת" מופיעים דרך קבע בשידוריו ומקבלים הזדמנות להציג את עמדותיהם. חלאס, יש גבול. עתרנו לוועדת הבחירות בדרישה להכריז על ערוץ 14 ובעליו כגופים פעילים אקטיביים בבחירות. פירטנו בעתירה איך ערוץ 14 מנהל תעמולה ישירה נגד מפלגת יש עתיד ורה"מ לפיד, ובעד תמיכה ביו"ר האופוזיציה נתניהו ומפלגתו. איך זה קורה, אתם שואלים? >>> טענתו המרכזית של הערוץ היא כי אם העתירה תתקבל ייאלץ לסגור את שעריו, למרות שסגירת הערוץ כלל אינה נדרשת בעתירה. לפי הערוץ, כיוון שחוק הרשות השנייה ותנאי הרישיון שמכוחם הוא פועל אוסרים על מה שמוגדר כ"פעילות בחירות", הרי שאם ייקבע כי כך פעל רישיונו צפוי להישלל. ממילא, טוענים בערוץ, אין לערוץ אפשרות להירשם אצל מבקר המדינה כ"גוף פעיל בבחירות" כפי שדורשת יש עתיד כיוון שהגדרה זו שמורה למלכ"ר ואילו הוא ערוץ מסחרי למטרת רווח (אף שעל פי הערכות, הערוץ רק מפסיד כסף בשנים האחרונות). לעצם העתירה של יש עתיד משיבים בערוץ באופן נרחב, וטוענים כי התיקון לחוק מימון מפלגות המגדיר מיהו "גוף פעיל בבחירות" אינו הולם את פעילותם ככלי תקשורת ועל כן אין בסיס משפטי לעתירה ולסעד המבוקש. לגופן של טענות המפלגה משיבים בערוץ גם כן בהרחבה וטוענים בין היתר כי אין ליו"ר ועדת הבחירות הסמכות להכריז על הערוץ "גוף פעיל בבחירות". בערוץ אף מצטטים מהחלטת השופט סלים גובראן, כשהיה יו"ר ועדת הבחירות בשנת 2015, בבואו לדחות את העתירה שהגיש אז עו"ד שחר בן-מאיר בדרישה להכריז על "ישראל היום" כ"פלטפורמת תעמולה אסורה". "נקודת המוצא היא שידיעות חדשותיות הם פרסומים מוגנים מכוח חופש העיתונות", מצטטים בערוץ 14 את מה שכתב אז השופט גובראן, אף שבפועל השופט כתב בהחלטתו כי "נקודה המוצא היא שמדובר בפרסומים המוגנים מכוח חופש העיתונות", כשאת הפרסומים הגדיר כ"תוכן הנחזה לידיעות חדשותיות". באותה עתירה מ-2015 נקבע כי כדי לקבוע שכלי תקשורת הוא כלי תעמולה מפלגתי יש להוכיח זיקה הדוקה בינו לבין המפלגה והמועמדים מטעמה לכנסת. לפני שבע שנים הכחיש בשמו של נתניהו שלמה (מומו) פילבר, מנהל הקמפיין של הליכוד באותה תקופה, כי לנתניהו או לליכוד השפעה כלשהי על מערכת "ישראל היום" ששונה מהשפעתם על כל כלי תקשורת מרכזי אחר. ברבות השנים התברר כי הכחשה זו היתה שקרית וכי לנתניהו היתה השפעה חריגה על התוכן שפורסם ב"ישראל היום". עוד טוענים כעת בערוץ 14 כי ממילא אין בסיס לבידול שערכה יש עתיד בין הערוץ לבין כלי תקשורת אחרים, שפועלים כביכול באופן שונה. בערוץ מצרפים רשימה של אנשי תקשורת שלטענתם "זהותם הפוליטית-אישית […] ידועה היטב לכל צופה, מאזין וקורא". בין היתר מזכירים בערוץ את אופירה אסייג ואייל ברקוביץ, אמנון אברמוביץ, עמית סגל, בועז ביסמוט, אמיר איבגי, אביעד גליקמן, ערד ניר, רינה מצליח, דנה וייס, רביב דרוקר, אילה חסון, שרון גל, אבישי בן-חיים, קלמן ליבסקינד, אריה גולן, שלי יחימוביץ, עירית לינור, קובי אריאלי ובן כספית. "במציאות התקשורתית דהיום, הצופה הסביר מבין היטב שדברים שאומרים אמנון אברמוביץ או עמית סגל בערוץ 12 למשל, משקפים את דעתם האישית ולא את עמדתו של ערוץ 12, ובוודאי לא את עמדת בעלי המניות של קשת 12", טוענים בערוץ 14. "הוא בוודאי לא רואה בכך תעמולה אסורה, אלא כהבעת עמדה לגיטימית של עיתונאי/מגיש/פרשן – עוד אחת מיני רבות; זה שוק הדעות". בעתירת יש עתיד הוצגו שלל מקרים שבהם, כך נטען, פעל הערוץ כגוף תעמולה למען נתניהו. בין היתר הזכירו ידיעה שכללה סרטון תעמולה של נתניהו על חינוך חינם מגיל אפס. בתגובה לעתירה מפנים בערוץ 14 לידיעות דומות שפורסמו בכלי תקשורת אחרים. בדומה לטענות ההגנה במשפט המו"לים בכל הקשור לסיקור נתניהו באתר "וואלה" בתקופה שבה היה ראש ממשלה, בערוץ 14 טוענים כי "העותרת חוטאת בכך שהיא מסתירה את הסיקור התקשורתי הרחב ויוצרת רושם מוטעה כאילו רק המשיבה 1 פרסמה את התוכנית הכלכלית של הליכוד". בערוץ 14 גם מספקים מנגד שתי דוגמאות לכתבות "חיוביות מבחינת האפקט הציבורי" ששודרו בערוץ והוקדשו ללפיד: כתבה על ביקורו של לפיד בגרמניה וכתבה על ביקור שלו בגדוד מנשה של מג"ב. בערוץ 14 משיבים באופן ממוקד לחלק ניכר מהדוגמאות שכללה יש עתיד בעתירתה, אך פוסחת על שתיים: אמירה של מגיש ערוץ 14 ינון מגל, שטען בפני חבר הפאנל של תוכניתו, העיתונאי גוש בריינר: "אם אתה לא נוח לך בתעמולה, אתה לא חייב להיות בערוץ של תעמולה"; ואמירה של יותם זמרי, חבר פאנל התוכנית "הפטריוטים", שבתגובה להודעת הפאנליסטית טל גלבוע כי היא עוזבת את התוכנית משום שהחלה לעבוד בקמפיין הליכוד, התלוצץ ואמר לה: "למה את עוזבת לא הבנתי".

"הערצתו של אלתרמן לצה"ל וללוחמיו, שלא הסתיר אותה מעולם, לא שיבשה עם זאת את חושיו ולא מנעה ממנו להתריע על מעשי עוולה שביצע הצבא בקרב האוכלוסייה הערבית, לא אחת תחת הדגל של צורכי ביטחון"

שלושים וחמישה סופרים ואנשי רוח התכנסו בלשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. הפגישה התקיימה בתל אביב ב-27 במארס 1949. הסופרים זומנו אל בן־גוריון לשם דיון עומק בשאלות הקשורות בעיצוב דמותה של האומה. בין הבאים היו אורי צבי גרינברג, גרשון שופמן, אברהם שלונסקי, אשר ברש, לאה גולדברג, בנימין גלאי, יעקב פיכמן, ס. יזהר, ש. שלום, חיים גורי, משה שמיר, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן – וכמובן נתן אלתרמן. בפגישה נכחו גם השרים דוד רמז, פנחס רוזן, הרב י"ל פישמן מימון וזלמן שזר. בן־גוריון, שרחש אמון רב לאלתרמן, הקדים להתייעץ אתו ביחס להרכב הרשימה. פגישה שנייה של קבוצת סופרים עם ראש הממשלה, בהרכב מצומצם יותר, נערכה ב-11 באוקטובר. הפעם הנושא היה מוגדר: הקליטה הרוחנית של העלייה. הרעיון לדון בנושא הוצע על ידי אלתרמן, שנמנה עם אותם סופרים שאליהם פנה בן־גוריון בבקשה שיעלו רעיונות לקראת הפגישות שיקיים הפורום בעתיד. אלתרמן התבקש גם על ידי בן־גוריון להיות הפותח בדיון, אלא שברגע האחרון נמנע ממנו להגיע לפגישה, והדיון התקיים בלעדיו. הסופרים שהוזמנו למפגשים האלה היו מוחמאים מאוד – היו אלה ימי הבראשית של המדינה, הניצחון במלחמת העצמאות נראה ודאי, ובן־גוריון, גם אם עורר התנגדות או ביקורת, היה אז בשיא יוקרתו. בקרב הסופרים שהוזמנו לפגישה רווחה גם התחושה כי הנה מי שעומד בראש מדינת היהודים מבקש לקיים עמם דיאלוג, לחלוק עמם את מחשבותיו ורעיונותיו, ואף להקשיב למה שיש להם לומר על הנושאים העומדים כיום על סדר היום הלאומי. עוד בימי היישוב, בטרם מדינה, היה שיתוף פעולה בין האליטה הפוליטית לבין הסופרים, ונראה היה כי המהלך שבן־גוריון נקט ביטא רצון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה זה. "לא ייתכן שסופרים ואמנים יתהלכו כאבלים בחתונה הזאת", אמר שר החינוך דוד רמז במהלך המפגש הראשון, כשהוא מזמין את אלה המשקיפים כביכול מבחוץ ליטול חלק בשמחה. קדם לו דוד בן־גוריון, שביטא בדבריו את החרדה לגורל דמותה של האומה, שבגינה זימן את הסופרים ללשכתו. "מי הם הגורמים שיעצבו דמות אומה עברית, אחידה, עצמאית, מושרשת בעברה הרחוק והגדול ומצוידת בכלים ובכוחות החומריים והרוחניים לקראת העתיד בעולם הנסער?", שאל בן־גוריון, ואף השיב: "יש גם ייעוד גדול לאנשי הרוח בתוכנו – סופרים, אנשי מדע – בעיצוב הדמות הזאת". בהמשך הכריז בן־גוריון: "במדינת ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי הרוח, ואיש לא יכבוש ולא ישעבד את הרוח האנושי. ודווקא משום כך תוטל על אנשי הרוח אחריות גדולה, החובה צמודה לזכות". את דבריו סיים במעט פתוס: "אני מקווה, שפגישה זו תהיה רק התחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה, שליחי העם הנבחרים, ובין אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח, הספרות והמדע היהודי. בבקשה, מי שדבר אלוהים בפיו, ישאהו באוזננו". לא כל מי שבא לפגישה השמיע את דברו, אולם כל אחד שבחר לדבר העלה מחשבות ורעיונות בנוגע למקומו ולחלקו של הסופר בעיצוב המדינה שזה עתה נולדה. הדברים שנאמרו נרשמו במדויק בפרוטוקול ואף התפרסמו ברבים. גם עצם קיומו של המעמד המיוחד הזה, שבלט בראשוניותו, עורר תשומת לב. בלט בדבריו הוגה הדעות מרטין בובר, שבירך את בן־גוריון על יצירת ערוץ של הידברות בינו לבין אנשי הרוח. הוא הזכיר לעניין זה את עמדתו של אפלטון בדבר שלטונם של הפילוסופים, הם אנשי הרוח של היום. רעיון זה לא התקיים עד היום, הדגיש בובר, "והלוואי שיתקיים הדבר הפעם, וכוונתו הטובה של ראש הממשלה תבוא לידי מעשה". בהמשך הפגישה נשמעו דעות שונות על המטרות ועל היעדים, אך היתה הסכמה מלאה בנוגע למחויבות המוטלת על ציבור הסופרים ואנשי הרוח לעצב את דמות האומה. היו מי שהציעו להקים מוסדות או מסגרות לצורך מיסוד מקומם של הסופרים בחיי המדינה. בובר דיבר על "הקמת מוסד גדול לחינוך העם"; ש. שלום הציע הקמת "כנסת של אנשי רוח" ואליעזר שטיינמן העלה את רעיון הסנהדרין, שיורכב לא מגדולי ההלכה, אלא מאנשי הרוח. אלתרמן ישב בקרב חבריו הסופרים – חלקם היו קרובים אליו באמת: אברהם שלונסקי, רפאל אליעז, יעקב הורוביץ, עזרא זוסמן, ישראל זמורה ואחרים ידע לכבד ולהעריך. אולם הוא עצמו לא הוציא הגה מפיו. הדיבור בפומבי היה קשה עליו; כשנאלץ פה ושם לומר משהו בפני חבורה גדולה של אנשים נטה אפילו לגמגום. מלבד זה היה זהיר מלצאת בהצהרות או מלנסח הכללות על ייעודה של הספרות ועוד יותר מזה על יחסו האישי כלפי ייעוד זה. עמדתו בנושא היתה עם זאת ברורה: כמי שכתיבתו ליוותה את חיי היישוב ואת המערכות הגדולות שהיה נתון בהן, כמי שבמידה רבה ניסח את סדר היום הציוני בימים שבטרם מדינה, וכמי שליווה בשנים האחרונות את המאבק בבריטים ואת מלחמת העצמאות – ראה אלתרמן את עצמו, לכל דבר ועניין, כסופר המגויס למען המטרות הלאומיות וכמי שעתיד למלא תפקיד בעיצוב פני האומה. הקמת המדינה בתוך כור המצרף של המלחמה היתה מבחינתו מאורע מסעיר מאין כמוהו והוא נטה לפרש אותו כציון דרך בעל משמעות מרחיקת לכת, כמו משיחית, בתולדות ישראל. הקִרבה האישית והפוליטית שחש כלפי בן־גוריון, שהלכה והתחזקה, רק הגבירה אצלו את תחושת ההזדהות עם המדינה ואת הצורך למצוא לה ביטוי הולם. לכן גם בשנים האלה, לא פחות מאשר בשנות המאבק, התגלתה חיוניותו הרבה של "הטור השביעי", והנושא המרכזי שעלה בו ושב ועלה בו הוא מדינת היהודים, שזה עתה קמה: למענה מסר אלתרמן את עטו, ולמענה תיעל את מיטב כשרונו הספרותי. ואכן, לאחר שדעכו הלהבות של תקופת המאבק ושל מלחמת העצמאות, השתנה סדר היום הספרותי של אלתרמן, שהיה נתון מעתה לטיפול בענייניה של המדינה הצעירה: מאז אמצע 1948 היה "הטור השביעי" לכלי ביטוי בעל נראוּת ציבורית ועוצמה גדולה, שבמסגרתו ליווה המשורר אירועים בולטים יותר ובולטים פחות שגילמו בעיניו את נס התקומה. בין יום הכרזת המדינה בה באייר תש"ח (14.5.1948) לבין מועד ההוצאה לאור של האסוּפּה השנייה של "הטור השביעי" בינואר 1954 כתב אלתרמן כמעט מדי שבוע שירים ולעתים גם מאמרים בענייני השעה שהופיעו ב"דבר". כמה מהם, לא רבים, הוקדשו לשלבים השני והשלישי של מלחמת העצמאות, אך רובם התייחסו באופנים שונים אל מעשה הקמת המדינה – מוסדות המדינה (הממשלה, הכנסת, המפלגות), העלייה והקליטה, יחסי ישראל והתפוצה, הפיתוח המשקי, החקלאות והתעשייה, ההתיישבות, החינוך, הרווחה, הביטחון והצבא, היחס למיעוט הערבי, בעיות חברה וכלכלה, וכן מגוון רחב של נושאים בעלי אופי אזרחי שהיו קשורים לאורחות חייה של החברה בישראל. בתוך כך היה אלתרמן מעורב בשורה של עניינים מעוררי מחלוקת שהיו מקור בלתי נדלה לוויכוחים מדיניים, חברתיים ומוסריים שעלו בזה אחר זה על סדר היום הציבורי. מעולם לא חמק מהם, תמיד היה בעל עמדה ברורה ומנומקת היטב, ועל אף היותו משורר מורם מעם שנהנה מיוקרה רבה בקרב חוגים שונים, היו העמדות שנקט בוויכוחים אלה מושא מתמיד לביקורת ולפולמוס. אלתרמן לא חשש לעורו, למעמדו או לשמו הטוב, ובעת שמצא עצמו מותקף ידע תמיד להשיב מלחמה שערה. "הטור השביעי" הראשון שהופיע מיד לאחר הכרזת המדינה היה "נא להכיר", ובו הגיב המשורר בקלילות ובחן רב על הכרת מדינות העולם במדינת ישראל. אולם מיד אחר-כך התפנה אלתרמן להסתכלות פנימה, אל דרכי התנהלותה של המדינה, סדר היום שלה והערכים המנחים אותה. בהקשר זה ניתנה בכתביו קדימות לשלושה נושאים גדולים, שהיו פועל יוצא של תפיסת המדינה שלו: עלייה, התיישבות ופיתוח משקי, צבא וביטחון. כמשורר ההעפלה וכמי שהתגייס במשך כל שנות המאבק למען פתיחת שערי הארץ, היתה העלייה לגביו בגדר מושכל יסוד. כשהגיעה ההודעה על שחרורם של עשרת אלפי הכלואים במחנות בקפריסין – היה זה בינואר 1949 – הגיב אלתרמן בהתרגשות רבה, הוא ראה במאורע זה סמל מוחשי מאין כמוהו להגשמתו של חזון שיבת ציון, שבו אחז בלהט ובדבקות. אכן, היה זה גם חזונה הרשמי של מדינת ישראל בראשית ימיה, אך הוא האיש שהיה לו לפה. "אִם כַּיּוֹם בְּעֵינַיִךְ רוֹאָה אַתְּ/ עַצְמָאוּת/ וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת –", אמר בפנותו למדינת ישראל. "מֶה הָיוּ אֵלֶּה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת:/ אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיּוֹת...". במקור היה בזה רמז לשמותיהן של אוניות מעפילים כמו "עצמאות", "קיבוץ גלויות" ו"מדינת היהודים", שהפכו באחת מחזון לממשות. בשיר "בואי תימן" התייצב אלתרמן נרגש ונפעם אל מול החיזיון של עליית יהודי תימן, שהגיעו לארץ במבצע שנקרא בשם הציורי "מרבד הקסמים" (וגם "הגולה המתחסלת"). שיר זה נכתב לרגל סיום המבצע, שבמהלכו הועלו לארץ בטווח הזמנים שבין דצמבר 1948 ועד נובמבר 1949 שלושים אלף איש, ומעטים בלבד נותרו מאחור. מעט אחר-כך התפרסם השיר "משפט הגאולה", שהיה שיר מחווה לארגון עליית-הנוער, שמאז ייסודו בראשית שנות השלושים העלה לארץ אלפי ילדים ובני נוער, ופעילותו נמשכה בתנופה רבה גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל. משמעות מיוחדת בהקשר זה היתה לשיר "יום המיליון", שבו בחר אלתרמן לחתום את "הטור השביעי" לשנת 1949. ב-18 בדצמבר נחוג בארץ "יום קיבוץ גלויות", כשהעיתונות מבטאת סיפוק רב על ההישג המרשים תוך כדי הפניית המבט אל העתיד – אל המיליון השני. באחד מגליונות "דבר" צייר הקריקטוריסט אריה נבון את "ישראל" ההולך מעוטר בכובע גרב, בידו מזוודה קטנה ועליה המספר 1,000,000, ובשולי התמונה כתוב: "מיליונר". ובכן, הסטטיסטיקה איננה עניין יבש, קבע אלתרמן, לפעמים למקרא נתונים סטטיסטיים מנצנצת דמעה בעין: "מִתֵּימָן, מִמָּרוֹקוֹ, מֵהֹדּוּ,/ מִמְּעָרוֹת חֲשֵׁכוֹת, מִבּוֹרוֹת עֲשֵׁנִים/ מִצָּרְפַת, מִסְּטַמְבּוּל, מִלֵּיל־שְׁחוֹר וְלֵיל־אֹדֶם,/ כְּבָר צוֹעֵד הַמִּילְיוֹן הַשֵּׁנִי". בהמשך רומז השיר לסיפור המקראי בדבר מאבקו של יעקב עם המלאך ("בראשית", ל"ב), שבו הוטבע לראשונה השם "ישראל", ושבאמצעותו מעניק המשורר ביטוי סמלי להולדתו מחדש של העם, לאחר שיותכו לתוכו יוצאי כל הגלויות: "עִם מַלְאַךְ אֱלֹהִים עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר/ נֶאֱבָק יִשְׂרָאֵל/ בֵּין אֲרָם וָיָם,/ אֲבָל עוֹד יְסֻפַּר בְּשִׁירָה לֹא נִשְׁכַּחַת/ אֵיךְ שָׂרָה עִם עַצְמוֹ הָעָם". בצד התמיכה בעלייה ובעולים החדשים יצא "הטור השביעי" למלחמת חורמה במי שבחרו שלא לעלות לארץ. את החִצים המורעלים הפנה אלתרמן כלפי יהודי המערב, ובעיקר כלפי יהודי אמריקה, על שגם אחרי מאי 1948, ואף אחרי הניצחון במלחמת העצמאות, שהניח את המסד לקיומה של מדינת ישראל, לא ארזו את מיטלטליהם ולא עלו בהמוניהם על אוניות שפניהן לארץ ישראל, כפי שהוא ציפה מהם לעשות. בייחוד יצא הקצף על ציוני אמריקה, שראו בפילנתרופיה ובתמיכה הפוליטית שהם מעניקים למדינה הצעירה תחליף הולם לעלייה ממש. גישה זו לא היתה מקובלת עליו כלל – למעשה אימץ אלתרמן את הנוסחה הבן־גוריונית שלפיה "ציונות" פירושה עלייה, וכי מי שאינו מממש את עקרון העלייה בגופו ממש שׂם לאל את הרעיון הציוני ואל לו להתהדר בו. אחד השירים הבולטים בנושא זה היה השיר "ניו פומבדיתא", שפורסם ב-29 ביולי 1950, שבו יצא אלתרמן להתקפה מוחצת נגד יהדות אמריקה, המעדיפה את המשך החיים בגולה על פני הגשמה מעשית של הציונות ושל העלייה לארץ ישראל. בראש הטור הביא אלתרמן ציטטה "מן המחשבה הציונית בארה"ב", וזה היה תוכן הדברים: "ייעודה ותפקידה של יהדות אמריקה – להיות מרכז שני לאומה, מחוץ למדינת ישראל, כמו גולת בבל בשעתה". אמירה זו היתה מבחינתו בגדר חילול הקודש: עתה, לאחר שקמה המדינה, ושערי הארץ פתוחים, לא רק שיהודי אמריקה אינם מזדרזים לעלות לארץ וליטול חלק במעשה המדינה – הנה, הוגי הדעות שבהם מפתחים הלך מחשבה אפולוגטי האמור להעניק צידוק עקרוני לעצם קיומה של התפוצה ואף להציגה כשוות ערך לחיים בציון; שהרי בפומבדיתא שבבבל התקיים בתקופת התלמוד יישוב יהודי ובה פעלה ישיבה גדולה מן המאה השלישית ועד המאה האחת עשרה, שאף עלתה כמה מונים על המרכז בירושלים. הצהרה זו קוממה אותו במיוחד, שכּן היא נועדה לקבוע כי לעם היהודי יש שני מרכזים, ולא אחד: "בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּפְרַח וְתָשִׂישׂ,/ יִשְׁכְּנוּ חַכְמֵי טְבֶרְיָה, מָרוֹקוֹ, טוּנִיס./ אֲבָל יֶתֶר חַכְמַיָּא וּשְׁאָר אֲמוֹרָיָא/ יִשְׁכְּנוּ לָהֶם/ בְּסִינְסִינָטִי, אוֹהָיוֹ". היה זה שיר סאטירי, חריף ועוקצני, שביקר את הפרקטיקה כמו גם את התיאוריה של הקיום היהודי באמריקה, כאשר אותה "תסיסה מחשבתית" הגלומה, למשל, באמירה המצוטטת בראש השיר אינה אלא ביטוי למגמה אחת בלבד: לנמק את הסירוב המתמשך של יהודי ארץ זו לקיים את מה שנראה לו כחובת העלייה. או, בלשונו: רַק מוּזָר קְצָת שֶׁקַּו מַחְשַׁבְתָּם זֶה הַחַד כֹּה חוֹתֵר בְּעִקָּר בְּכִוּוּן אֶ חָ ד: הוּא חוֹתֵר בְּעִקָּר לְפָרֵשׁ וּלְגַלּוֹת לָמָּה אֵין מֻכְרָחִים לַעֲלוֹת. כמי שנאחז תמיד בציונות המעשית מבית מדרשה של תנועת העבודה המשיך אלתרמן לדבוק במפעל ההתיישבות, בחקלאות ובפיתוח המשקי, וייחס להם ערך עצום במעשה המדינה. כמה מן השירים שעסקו בנושא זה נכתבו בהשראת דברים שאמר או עשה לוי אשכול, שכיהן כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות-היהודית ובהמשך כשר החקלאות והפיתוח וכשר האוצר, והיה במידה רבה לאדריכל של מפעל ההתיישבות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה. במסיבת עיתונאים שנועדה לסקור את פעולות הסוכנות בשנת תש"ט הודיע אשכול: "רק רבע מעשרים מיליון הדונמים שבידינו יצלחו לעיבוד בתנאינו אנו בלי הכשרה יסודית [...] ולכן עלינו לייצר אדמה". די היה באמירה זו כדי שאלתרמן יפליג בדמיונו ויראה לנגד עיניו את השבט היהודי כשהוא מייצר אדמה, שעל בסיסה, כמובן, תהיה התיישבות יהודית ותתפתח חקלאות לתפארת: "לְיַצֵּר אֲדָמָה! לְשָׁלְפֶנָּה מֵחשֶׁךְ!/ זֶה עִקַּר הַתַּפְקִיד הַמְנֻסָּח בְּקִצּוּר./ הַמִּצְרָךְ יְסוֹדִי!/ הֶחָרִישׁ הוּא חֲ רֹ שֶׁ ת!/ וְחַיֵּינוּ תְלוּיִים בִּמְהִירוּת־הַיִּצּוּר!". לא פחות מרשימה מבחינתו היתה הופעתו של אשכול בכנסת, בתפקידו כשר החקלאות והפיתוח, שבה סקר בהרחבה, בפרוטרוט ובקורת רוח את הצלחת ההתיישבות החדשה ואת חלקה בכיבוש החקלאי של הארץ. בין היתר קבע כי תחת מחרשת המתיישב החדש נמצאים כיום קרוב למיליון דונמים. על רקע זה כתב אלתרמן את "המחרשה הגדולה", שיר הלל הכתוב בסגנון מרומם שבו מועלים על נס כיבוש האדמה ופיתוח החקלאות, ההופכים באמצעות עטו של המשורר לגורם מכריע בעלילה הציונית. אלתרמן כלל בשיר ביטויי מפתח כמו "זמן", "תקופה", "ארץ", "אומה", בכל הוא שומע את הלמות פעמי הגורל ואת משק כנפי ההיסטוריה. אכן, המחרשה הגדולה, זאת שכבר קנתה לה שליטה על מיליון דונמים, הופכת שממה לארץ נושבת, מצמיחה לחם מן הארץ, אך בה בעת ממלאת תפקיד בבניינה של ארץ ובכינונו של עם: הָהּ, מַחֲרֵשָׁה גְּדוֹלָה! שִׁנֶּיהָ תַּהֲפֹכְנָה לֹא רַק טַרְשֵׁי שָׂדֶה עַד גְּבוּל גִּבְעוֹת גָּפְרִית. בָּהּ יֵחָרְשׁוּ הֲוַי וּדְמוּת, צוּרוֹת וָתֹכֶן, בָּהּ יֵחָרְשׁוּ אַמּוֹת־מִדָּה וְאַבְנֵי־בֹּחַן, וּפְנֵי דִבּוּר עִבְרִי וּמַנְגִּינָה עִבְרִית. גַּם אָנוּ נַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ! אֵין עִמָּנוּ כִּי אִם בְּרֵרָה אַחַת: מִנֶּגֶד לַעֲמֹד עַד נִבָּלַע קִרְבָּהּ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאנוּ, אוֹ בְּרִית עִמָּהּ לִכְרֹת, כִּי אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ... וּמִי שָׁוֶה יוֹתֵר יֹאמְרוּ הָאֲלֻמּוֹת. לא אחת לכדו את תשומת הלב של אלתרמן דיווחים שהופיעו בעיתונות על מה שנראה היה לכאורה כדברים שבשגרה, אפילו זוטות, מתוך שהם נמצאו תואמים את חזון ההתיישבות, החקלאות ובניין הארץ שבו דגל. הוא בחר, למשל, להקדיש "טור שביעי" מיוחד לכבודה של פרה בשם "סתוית", ששמה ותצלומיה התנוססו בעיתונות, בגין תפוקת החלב שלה – מאה אלף ליטרים! היתה זו בעיניו תמונה מרהיבת עיניים, עדיפה כמה מונים מתמונותיהם של עסקנים, שליחים ואנשי ציבור שעל פי רוב ממלאים את העיתון. גם "העגבנייה בערבה" נמצאה ראויה בעיניו לטור שביעי, שבו ציין לשבח את דוד בן־גוריון על שבחר להסיר את האיפול ביחס לשאלה אם מגדלים או לא מגדלים עגבניות באזור אילת. "מלאך הביטחון עומד עלינו בחרב מתהפכת ומצווה עלינו אכלוס מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים הנרחבים", אמר בן־גוריון, ואלתרמן ספק את כפיו בהנאה, כשהוא מוסיף עוקצים משלו המופנים כלפי כל מי שהתנגדו למהלך זה רק משום שסברו כי הוא נטול היגיון כלכלי. ואף שהעניק יתרון ערך למגזר החקלאי לא העלים את עיניו מדרכי פעולה אחרות שנועדו לפיתוח הארץ, ומפעם לפעם זיכה גם אותן בעיטורים מפרי עטו: דוגמה לזה היא השיר "פרק תחבורה", שנכתב בעקבות סקירה ראשונה מסוגה על פעולות משרד התחבורה שהובאה בפני הכנסת על ידי השר דוד רמז ב-6 בדצמבר 1949. דיווחים על הקמת מסילות ברזל, על קשרי אוויר וים בין מדינת ישראל לארצות העולם, על התפתחויות בתחום האלחוט והטלגרף – כל אלה היו לכאורה מעשים של יום־יום, אך מנקודת מבטו היו אלה פרקים עתירי משמעות ומעוררי רגשה בסיפור כינונה ובניינה של מדינת היהודים, הקורם עור וגידים לנגד עיניו ממש: "כִּי הַאֵין רְאוּיָה לְמָשָׁל, לִקְצָת פַּיִט/ הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה (אִם צֻיְּנָה הִיא אוֹ לֹא...) —/ שֶׁהָעָם הַנּוֹדֵד, שֶׁהָיָה חֲסַר בַּיִת,/ הִנֵּה יֵשׁ לוֹ כְבָר גַּם טֶלֶפוֹן מִשֶּׁלּוֹ...". בהתייחסו להתיישבות, לבניין ולפיתוחה המשקי של הארץ השליך אלתרמן את יהבו על הסקטור הממלכתי והציבורי תוך כדי המעטת דמותו של הסקטור הפרטי. בראש וראשונה היתה זו המדינה, גם מפעליה של הסוכנות-היהודית זכו לאשראי מצדו, אך לא פחות מזה הפגין אהדה כלפי הסתדרות העובדים תוך שהוא מתעלם התעלמות גמורה ממבקריה. אלתרמן החשיב את הסתדרות העובדים לא רק כגוף מאורגן של העובדים, אלא גם כגוף יצרני, המשנע את ציבורי הפועלים לעבודות בעלות ערך ממלכתי וציבורי. בדצמבר 1950 ציינה הסתדרות העובדים שלושים שנה להיווסדה, ודי היה לו בזה כדי לכתוב לכבודה שיר, ושמו "ההסתדרות". כל מה שנאמר על-ידיו בשיר ארכני זה, המונה בזה אחר זה את שבחיו של הארגון, נדחס אל תוך הבית הראשון, שזה לשונו: "עַל אַף הַמִּתְחַכְּמִים וְהַפְּתָאִים/ וְחֵרֶף מַרְאָתָם הָעֲקֻמָּה,/ הַשֶּׁבַח לַגָּדוֹל בַּבַּנָּאִים/ אֲשֶׁר יָדְעָה הָאָרֶץ בְּקוּמָהּ!". נוסף לזה הקדיש אלתרמן לא פחות משני שירים לכבודה של הסתדרות פועלי הבניין, שפעלה בחסות ההסתדרות, ואף ציין בשיר מיוחד, "נתיב המרפאה" שמו, מלאות ארבעים שנה להקמתה של קופת-החולים של ההסתדרות. אל מול אלה מובלט היחס העוין, העוקצני ולעתים אף המשפיל שגילה כלפי הסקטור הפרטי וההון הפרטי, המוצגים על-ידיו בהזדמנויות שונות כגורמים הפועלים מתוך שיקולים צרים של רווח ותועלת, כשטובת עצמם קודמת בעיניהם לטובת הממלכה. האומנם נשא עמו אלתרמן את הדימוי השלילי כלפי החנווני והסוחר הזעיר שטופח בדי עמל על-ידי הציונות, בייחוד הציונות העובדת? באסיפה השנתית של לשכת המסחר שהתקיימה במאי 1949 נמתחה ביקורת על מדיניות הממשלה המצרה את רגלי הסוחרים, בעיקר היבואנים, ובשל כך מבריחה את ההון הפרטי מן הארץ. די היה בזה כדי לעורר אותו לכתוב שיר רווי סרקזם המופנה כלפי אותו ציבור של סוחרים ויבואנים הזקוק, כביכול, להגנה מן הציבור. מה נעשה? נלך בכל מקום, בתיאטרון ובמפעלים ובתחנות האוטובוסים, ונתלה בהם שלטים בנוסח: "לֹא לְעַשֵּׁן,/ לֹא לִדְחֹף/ לֹא לִירֹק/ וְלֹא לְהַפְחִיד אֶת הַהוֹן הַפְּרָטִי...". האפשרות שמא סיוע, תמיכה ועידוד לקבוצה זו עשויים לייצר מקומות עבודה ולקדם את שגשוגו של המשק כלל לא עלתה בדעתו של אלתרמן, שזיהה את היוזמה הפרטית עם עוולה מוסרית והיה שותף מלא לביקורת על הקפיטליזם מבית מדרשה של תנועת הפועלים. כך גם בשיר "שבחי הסקטור הפרטי או כולנו חלוצים", שבו תבע לערוך הבחנה ברורה "בֵּין הֶחָלוּץ / וְרֵעוֹ הַסּוֹחֵר", זאת בשל חשש שהתגנב ללבו כבר אז שמא עולם המושגים של החברה בישראל עומד על סף שינוי. הקמת המדינה, הניצחון המוחץ במלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק לא שיחררו כלל את אלתרמן מהחרדה להמשך קיומה של המדינה. הוא היה שותף להערכה כי מדינות ערב לא השלימו עם הקמתה של מדינת ישראל ועם הניצחון במלחמת העצמאות, ולכן למרות הסכמי שביתת הנשק עדיין נתונים כל מעייניהם למה שהוגדר אז "סיבוב שני". ואכן, אחד השירים הראשונים שכתב לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק היה "הסיבוב השני והליגה הערבית", זאת לרגל כינוס מועצת הליגה שנערך באותו שבוע בקהיר. בשיר זה העניק אלתרמן תיאור ציורי לתפיסה המדינית שהיתה רווחת באותה עת בקרב המנהיגות הלאומית: הוא תיאר בו עלמה הישובה בגן אקזוטי ובו מזרקה ושושנים כשהיא "מחכה לסיבוב השני". לכשיגיע, היא תצא אתו במחול ברחובות תל-אביב, היא תשרוף את בניין הכנסת ותכתיב את תנאי הכניעה. "אֶת הַצַּר הַנִּגָּף עֲדֵי־עַד/ לְגַלְגֵּל אֶל הַקִּיר הָאַחְרוֹן/ וּלְהָנִיף אֶת דִּגְלֵי הַגִּהָד/ עַל הָעֵמֶק וְעַל הַשָּׁרוֹן". מכאן שכל פגיעה של הערבים בבטחונה של מדינת ישראל, ובכלל זה מכת המסתננים, התפרשו על-ידיו כאיום ישיר ומיידי על עצם קיומה של המדינה ועל עתידו של העם היהודי. הדימוי של "קיר אחרון", שנשלף מן המאגר מפעם לפעם, נועד להעביר את המסר כי עימות זה, על כל צורותיו וגילוייו, הוא הרה גורל, והוא שיכריע את עתיד המדינה לכאן או לכאן – לחיים או לחידלון. זו היתה גם רוח הדברים בשיר "הנערה משדה־בוקר", שנכתב בעקבות רציחתה של ברברה פרופר בת ה-22 על-ידי קבוצת בדואים – ולא על-ידי מסתננים – בעת שרעתה עדר עזים קטן בפאתי הקיבוץ. הרצח אירע ב-23 בספטמבר 1952. לדידו של אלתרמן היתה זו תמונת תקריב גדולה, מובלטת וחדה, שדרכה ניתן היה לראות את טיבה האמיתי של ארץ ישראל, ארץ שבה מנסה עם קטן לבנות מדינה בעודו נלחם מלחמת קיום אכזרית: אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהּ תַּקָּנָה כִּי אִם לִחְיוֹת תָּמִיד בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה [...] אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַתִּמְהוֹנִית וְאַמִּיצָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַחֲלוּצָה. דימויים שליוו את שירתו של אלתרמן עוד מימי מלחמת העולם השנייה ותקופת המאבק קמו שוב לתחייה וצברו תוכן חדש וטעם חדש במציאות החיים של מדינת ישראל הריבונית: "וּבְנֵי הָעָם הַזֶּה, אִם עוֹד אֵינָם סוּמִים,/ רוֹאִים אֶת הַמַּסָּד וְהָעִקָּר". אין תמה אפוא שאלתרמן ייחס חשיבות עצומה למקומם של הצבא ושל מערכת הביטחון במדינה הצעירה, כפי שידע להוקיר את הכוח הצבאי המאורגן בימי המדינה שבדרך. ואף שהצבא הוולונטרי היה לצבא ממוסד, לא היה בלבו חשש כלשהו שמא ידבק בו אבק של מיליטריזם בגין התבטאויות אלה. פעם אחר פעם כתב אלתרמן שירים בשבח הצבא וכוחות הביטחון, תוך שהוא מגלה יחס של הערצה לתפקיד שממלא צה"ל בהגנה על המדינה, אך גם מתוקף היותו כור היתוך של החברה הישראלית ונכונותו ונכונות חייליו להתגייס למשימות לאומיות שבהן ראה את צו השעה. אחד השירים הראשונים שנכתבו בשבח הצבא בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה "הצבא לעזרת המעברות", המעלה על נס את התגייסות החיילים לטובת העולים החדשים, זאת על סמך ידיעה שפורסמה בדבר ב-19 בנובמבר 1950, שנמסר בה כי הצבא הכריז על "מבצע מעברות" שייערך במשך ארבעה ימי חורף, ושכל החילות ייטלו בו חלק. שיר נוסף הוא "תמונה מן התעשייה הצבאית", המתייחס למעשה ליצרן העיקרי של נשק ותחמושת לכוחות היבשה של ישראל. נרגש ונפעם מתבונן אלתרמן ביוצאי כל הגלויות — יהודים מטריפולי, מטורקיה, מצנעה, מלוב, מסופיה ומרומניה — העושים יד אחת ביצירת "חרושת נשק העברים", זו שהיתה עד כה במחתרת, ועתה נעשתה גלויה לעין: "וּבִרְאוֹתִי אֶת הַיְּהוּדִי מֵאַפְרִיקָה גוֹחֵן עַל כַּן/ לִטֹּל אֶת לוּחַ הַבַּרְזֶֶל אֲדֹם־הָעַיִן/ וּבְמֶלְקָחָיו מוֹסְרוֹ לִידֵי עוֹלֶה חָדָשׁ מִן הַבַּלְקָן –/ רָאִיתִי אֶת עָצְמַת הָעָם עַל הָאָבְנַיִם". כשם שביקר בתעשייה הצבאית כך גם נפגש עם גדוד תותחנים שקיים שיעורי עברית לחיילים בחסות ענף הסברה והשכלה של צה"ל (1953), פעילות שהמחישה בעליל איזה חלק ממלא הצבא בבניית החברה החדשה. הוא כתב לכבוד זה שיר, ובו העלה על נס את פועלו של הגדוד, שהדביק לו את הכינוי "הגדוד הלומד". נקודת השיא של קבוצת שירים זו היתה השיר "הנה הטייסים", שנכתב בהשראת תמרון צבאי שערך חיל האוויר בספטמבר 1954. בצד הרושם העצום שעשו עליו הביצועים הטכניים נשבה אלתרמן בקסמם של הטייסים עצמם, ובהם יוצאי קיבוצים ומושבים, בני תל-אביב וערים קטנות אחרות (הרצליה, עפולה), ואף שני עולים חדשים – האחד צכי, האחר אוסטרלי. בעבר, כך כתב, חש ריחוק כלפי חיל האוויר, הדימוי האליטיסטי משום־מה הרתיע אותו, גולני וגבעתי היו קרובים אליו יותר, אך עתה, מרגע שנדם קול המטוסים שפילחו את השמים ומתוכם הגיחו אלה שהחזיקו בהגה, הבין באחת את הערך הסגולי הטמון בעצם השירות הצבאי בחיל זה: "אָכֵן אוּלַי עַל אַף רִבּוּי מַעֲרִיצִים/ בְּמוֹ תּוֹדַעְתֵּנוּ לֹא נִקְלַט עֲדַיִן/ טִיבוֹ הַחֲלוּצִי וְהַשָּׁרְשִׁי וְ הָ אַ רְ צִ י/ שֶׁל הַשֵּׁרוּת הַזֶּה בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם". הערצתו של אלתרמן לצה"ל וללוחמיו, שלא הסתיר אותה מעולם, לא שיבשה עם זאת את חושיו ולא מנעה ממנו להתריע על מעשי עוולה שביצע הצבא בקרב האוכלוסייה הערבית, לא אחת תחת הדגל של "צורכי ביטחון". כבר ביולי 1949, בעקבות דיון שנערך בכנסת בהצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום", העלה אלתרמן את הטענה שלא אמצעי הביטחון שבחוקת החירום הם שיקבעו את בטחון המדינה: "כִּי חֻקָּה־שֶׁל־חֵרוּם זֶה טִיבָהּ וְדִינָהּ:/ הִיא אוּלַי הַ קְּ ל וּ שָׁ ה בְּחוֹמוֹת הַמְּדִינָה./ לֹא תָמִיד הִיא בְכִירָה לִדְחִיפוּת וּלְתוֹעֶלֶת/ אַף כִּי הִיא רִאשׁוֹנָה הַדּוֹפֶקֶת בַּדֶּלֶת". היה זה פרולוג לשורה של שירים שבהם הזהיר אלתרמן מפני העדפת-יתר של נושא הביטחון על חשבון ערכים אחרים, למרות החשיבות שהעניק לנושא זה. כזה היה השיר "צורכי ביטחון", אשר נכתב "לרגל אחת הסריקות" שנערכו בקיץ 1950. המדובר היה בעוצר, בסריקה ובגירוש של מסתננים ושל תושבים בלתי חוקיים, ובהם נשים וילדים, בכפר אבו-גוש. הנושא הועלה גם הוא לדיון בכנסת, שם נשמעו טענות קשות כלפי הצבא, בין היתר עלתה הטענה כי במהלך הסריקה הופרדו ילדים מאמותיהם. בן־גוריון, כדרכו, דחה את הטענות בנימוק של צורכי ביטחון, אולם אלתרמן סירב להשתכנע. אחרי שרמז על הפעולות הברוטליות שביצע הצבא כתב כך: "אֵיךְ הִצְבַּעְנוּ אֶל סֵדֶר־הַיּוֹם לַעֲבֹר!/ אֵיךְ לָמַדְתָּ זֹאת, צִיר־אֲסֵפָה־מְכוֹנֶנֶת,/ יְהוּדִי, מְזַיֵּף דַּרְכִּיּוֹת מִדּוֹר־דּוֹר,/ מִסְתַּנֵּן,/ בֶּן בְּנָהּ שֶׁל מִסְתַּנֶּנֶת!" העמדה לא היתה חדשה, לא כך ההנמקה: אלתרמן ערך השוואה בין מצוקתו של הערבי לבין מצוקתו זה לא כבר של היהודי, שבגינה נקט כל תחבולה שהיתה בגדר האפשר כדי להגיע לארץ ישראל. ואם אמנם כך, מדוע לא ילמדו היהודים מן הניסיון ההיסטורי שלהם עצמם, ויעשו אותו אמת מידה בקביעת יחסם אל המיעוט הערבי היושב בתוכם? בזה שיצר שוויון ערך בין המסתנן הערבי, שהיה אז אימת הציבור, לבין המעפיל היהודי, ואף בחר לכנות אותו בשם "מִסְתַּנֵּן,/ בֶּן בְּנָהּ שֶׁל מִסְתַּנֶּנֶת", הלך אלתרמן עד הקצה ממש. המקרה החמור ביותר שנדרש לו באותו זמן היה רצח של ילד ערבי בכפר אום אל־פחם, אירוע שזכה לאזכור חטוף בעיתון, והדבר גם כן העלה את חמתו. בידיעה שפורסמה בעיתון נמסר כי ילד בן 12 עמד בשבת בין אום אל־פחם לכרכור ומכר שום. בראותו חייל — נבהל וברח. החייל ציווה עליו לעצור, וכשהילד לא נשמע, ירה בו החייל והרגו. בית-המשפט עצר את החייל ל-15 יום באשמת רצח בכוונה תחילה. שלושה פרקים היו לשיר, בפרק הראשון מחה המשורר על הפרסום הזניח של האירוע, בפרק השני תיאר בצורה מוחשית את האירוע עצמו, בפרק השלישי חיווה באופן ישיר את דעתו ביחס לפרשה: "אֵין זֶה קְרָב (לֹא שְׁעַת מִלְחָמָה הַשָּׁעָה)./ אֵין זֶה צֵיד מִסְתַּנֵּן שֶׁנָּפַל בָּרָעָה./ כִּי רַק רֶצַח פָּשׁוּט בְּצֵרוּף הַתְרָאָה". הוא תמה כיצד לא נעו אמות הסִפּים בצבא ובמדינה, וכיצד אזרחי המדינה מיהרו לעבור לסדר היום. "אֵי הַכֹּחַ אֲשֶׁר יַעֲלֶה וְיָבוֹא/ לְהָקִיץ אֶת חוּשָׁיו? נְבַקֵּשׁ נָא עַד־עֶרֶב/ שֶׁיִּהְיֶה זֶה כֹּחָם שֶׁל נַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ/ וְלֹא כֹּחַ הָאֵשׁ וְהַחֶרֶב". שיר זה, שהדביק לו את הכותרת "לעניין של מה־בכך", פורסם ב"הטור השביעי" שלושה ימים בלבד לאחר פרסום הידיעה, לא בלי שהצנזורה תשלח ידה בו: שני כתמים לבנים שהתנוססו על גבי הגיליון היו אות וסימן להתערבותו של הצנזור הצבאי, שביקש, מן הסתם, למנוע פרסומם של פרטים הקשורים באותו אירוע שהשתיקה לטעמו יפה להם. דוד לאזר, עורך המוסף לספרות של "מעריב", מחה בתוקף על התנהגות הצנזורה. כיצד, תמה לאזר, מעזה הצנזורה להעמיד את עצמה כאילו היתה אינסטנציה "פטריוטית" יותר מזו של המצפון היהודי והאנושי של המשורר, כיצד היא מתיימרת לדעת מה מותר ומה אסור לכתוב בחרוזים, ואף איננה נרתעת ממחיקות ומהדבקת כתמים לבנים על מה שכתב משוררנו בדם. "עובדה זו", קבע לאזר, "אינה יכולה לעבור ללא תגובה מצד אנשי העט, והם אינם רשאים לומר לי זה לא נוגע". אך נראה שגם בפרסומו החלקי עשה השיר רושם ואף היה מצע לפעולה: ב-20 בספטמבר טרח משרד הביטחון לדווח לאלתרמן כי פרקליט המדינה קיבל את בקשת הפרקליט הצבאי הראשי להעביר את משפטו של החייל היורה לבית-דין צבאי, אך לנוכח "ייחודו הציבורי של המקרה" יתקיים המשפט באופן חריג בדלתיים פתוחות. כן נאמר במכתב, כאילו בתגובה ישירה על דברי השיר: "הצבא אינו מוכן לעבור על מקרים כגון אלה ללא תשומת לב", אף כי הכותב מצא לנכון להוסיף: "מסוכן ולא נכון להוציא מסקנות כוללות על הצבא על יסוד מקרה זה או אחר". פרק מן הביוגרפיה של דן לאור "אלתרמן", בהוצאת עם-עובד, החלק השני משלושה של הפרק התשיעי, "מדינת היהודים"

"ישראל היום" לא הצליח לדחוק את מירי רגב מהחמישייה הראשונה בליכוד | "ידיעות אחרונות" מתעקש להרחיק את ישראל-ביתנו מהשחיתות ש(לכאורה)פושה בה | ב"בשבע" מסבירים מדוע לא זו העת לסוציאליזם

כל אחד מארבעת היומונים המרכזיים בישראל מדגיש הבוקר בכותרתו הראשית נושא אחר. כל אחד מארבעת השערים של העיתונים מצניע עד מעלים לחלוטין נושא שמגיע בעיתון מתחרה לכותרת הראשית. דיווח מובלט על נושא אחד הוא תמיד גם דחיקה הצדה של כל היתר. ריבוי קולות, ריבוי השתקות. "נתניהו ניצח – מחכים לרשימה" היא הכותרת הראשית בעיתון הנפוץ ביותר בישראל, החינמון "ישראל היום". כותרת המשנה נפתחת במלים "לקראת חצות הודה דנון בהפסדו". בעיתון זה, המשמש במה קבועה לתעמולת לשכת ראש הממשלה, העובדה כי נתניהו גבר על ח"כ דני דנון במאבק על ראשות הליכוד ראויה לכותרת המרכזית. בעיתונים אחרים זו הערת שוליים, כראוי לתוצאות מאבק בין ראש ממשלה מכהן, הנהנה מתמיכה רחבה במפלגתו, לח"כ זוטר מהשוליים של הפוליטיקה. פרשן העיתון, מתי טוכפלד, מכנה את עובדת קיומן של בחירות מקדימות במפלגות "מרנינה", ושולח עקיצה לעבר ח"כ מירי רגב, שלדבריו "התחפשה לימין קיצוני לצורכי פריימריז" (הוא מזכיר כי כדוברת צה"ל דיבררה את הנסיגה מעזה). ח"כ רגב היא מה שהיה מכונה בש"ס חברת-כנסת "עצמאית מדי", לו היו חברות-כנסת בש"ס. לשכת ראש הממשלה לא רוותה נחת מהצהרותיה בחודשים האחרונים, בין היתר ביחס לנתניהו עצמו. גם אתמול ספגה ח"כ רגב ביקורת מטוכפלד ו"ישראל היום". תחת כותרת הביניים "חשש מח"כ מירי רגב" דיווח כתב המפלגות כי "בליכוד גובר החשש שח"כ מירי רגב תתברג בחמישייה הראשונה, וזאת בשל הנזק שבחירתה עלולה לגרום לליכוד בבחירות לכנסת". על מידת ההשפעה שיש לעיתון הנפוץ ביותר בישראל על עשרות אלפי חברי מפלגת השלטון אפשר ללמוד מתוצאות הביניים של הבחירות במפלגה שהתפרסמו הבוקר – מירי רגב התברגה בחמישייה הראשונה. בכפולה הפותחת של "ישראל היום" אפשר למצוא, בין היתר, תצלום של יהודה גליק, שהגיע להצביע – ידו מגובסת והוא יושב על כיסא גלגלים בעקבות נסיון ההתנקשות בחייו. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" אפשר למצוא, בין היתר, תצלום של מירי רגב מקבלת חיבוק מתומכת. האויבת של אויבי. שער "ידיעות אחרונות" מפנה את הקוראים למאמר מאת שמעון שיפר באמצעות הביטוי "געגועים לבגין". "הרשימה בראשותו של נתניהו מסמנת קיבעון, מאובנות", כותב שיפר. אם היו נכנסים מועמדים חדשים לראש הרשימה, בוודאי היה כותב כי זו מגלמת הקצנה ימינה. "הפריימריז בליכוד: רק 55% הצביעו", מודיעה כותרת בשער "מעריב". אין כל אזכור בשער העיתון לכך שנתניהו נבחר לראשות המפלגה. הידיעה המלאה, מאת אריק בנדר, מתפרסמת בכפולה הפותחת תחת כותרת שנפתחת במלים "אכזבה בליכוד". ידיעה נוספת, מאת משה כהן, מוקדשת לכך שליד קלפי המפלגה בבני-ברק הוסרו תמונותיהן של הנשים המתמודדות בפריימריז. "אני ניגש לאוהל של יולי אדלשטיין", כותב ב"הארץ" רועי ציקי ארד, שבילה את היום ליד הקלפיות של הליכוד. "יש בו איכותיות ונועם הליכות, ממליץ מישהו, שלא מוכן להזדהות, ואומר שהפרשות בישראל-ביתנו יעבירו קולות לליכוד: אנשים לא טיפשים. הם לא יתמכו בשחיתות". כאן, במשפט זה, מסתיימת הגרסה המקוצצת של הטור מאת ארד, הרואה אור בגיליון המודפס של "הארץ". בגרסה המורחבת, שהתפרסמה באתר העיתון, יש בטור משפט אחד נוסף על אותו אדם שחזה כי פרשת השחיתות בישראל-ביתנו תעביר קולות לליכוד: "שני אנשים מגיעים ורוצים רשימת מומלצים, הוא שולף אותן מתחת לשולחן ומעניק להם בשקט, לאחר שהוא מקפל אותן היטב כדי שלא אראה". "וינשטיין הורה לקירשנבאום: אל תגיעי למשרד הפנים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". הדיווח על כך מתפרסם בעמ 6 של העיתון, תחת הכותרת המלווה את סיקור הפרשה כולה – "פרשת השחיתות בישראל-ביתנו". ב"ישראל היום" ו"הארץ" היא מכונה בפשטות "פרשת ישראל-ביתנו". "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מתעקש להמשיך לדווח על הפרשה תחת הכותרת "תיק 242" ומרחיק על-ידי כך את החשדות לשחיתות משמה של המפלגה שהעומד בראשה הוא אביגדור ליברמן. על הוראת היועץ המשפטי לממשלה לקירשנבאום מדווח "ידיעות אחרונות" בעמ 14. בניגוד ליתר העיתונים, אין בשערו הפניה לידיעה בנושא. "350 עובדים בלי פרנסה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", המדווחת על סגירת מפעל פרי-גליל. בתחתית שער "מעריב" מודפסת כותרת בולטת על סגירת המפעל. בשער "ישראל היום" מופיעה הפניה קטנה ברצועה שבמעלה העמוד. בשער "הארץ" למעלה מ-15 הפניות לידיעות ורשימות בעיתון. אף אחת מהן אינה לידיעה על סגירת המפעל. "הפלסטינים ביקשו להצטרף לבית-הדין הבינלאומי בהאג", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". לידיעה המלאה, מאת גקי חורי וברק רביד, מצורפים מאמרי פרשנות. ברק רביד מסביר כי נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הגיש את בקשתו בעקבות תסכול מדחיית מועצת הביטחון של האו"ם את הצעת ההחלטה הפלסטינית לסיום הכיבוש. "הצרות של ממשלת ישראל הנוכחית, ובמידה מסוימת גם הבאה, רק מתחילות", הוא מעריך, ובהמשך מפרט: "כתבי אישום נגד מפקדי צה"ל, צווי מעצר בינלאומיים נגד מנהלי חברות שבונות בהתנחלויות ואפילו הגשת תלונות נגד פוליטיקאים ישראלים". עמירה הס, העיתונאית הישראלית היחידה שחיה בקרב פלסטינים מהרשות, כותבת בטורה, על סמך דברי פלסטיני עלום שם, כי "בכירים בחמאס ובגיהאד-האסלאמי הבהירו שהם מוכנים להסתכן בהעמדתם למשפט בבית-דין זה [בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג], אם זה יהיה המחיר לבקשה פלסטינית שהוא יחקור חשדות לביצוע פשעי מלחמה בידי ישראלים וישראל". בשער "ישראל היום" מודפס הציטוט "אבו-מאזן הוא זה שצריך לחשוש מהאג", בלי לציין את זהות הדובר. עד כדי כך מעריכים ב"ישראל היום" את קוראיהם; הם יודעים שאין צורך להבהיר להם מי הוא המאיים בשם ישראל. עבור קוראי "העין השביעית", שאולי אינם מיומנים בקריאה בין השורות של שופר התעמולה שבשירות ראש הממשלה, נציין כי הידיעה המלאה, מאת שלמה צזנה, דניאל סיריוטי ויוני הרש, נושאת את הכותרת "נתניהו: נהדוף את פניית הפלשתינים להאג". טור דעה מאת בועז ביסמוט מוקדש לתוצאות ההצבעה במועצת הביטחון. כותרתו: "כן, הישג ישראלי". "אל תאמינו לתעמולה שמוכרת לכם ממשלת נתניהו", כותב שמואל רוזנר במדור הדעות של "מעריב". "תבוסתם הצפויה מראש של הפלסטינים שלשום במועצת הביטחון של האו"ם איננה הישג מזהיר של ישראל, אלא הישג בינוני של ממשל הנשיא ברק אובמה". מומלץ לקרוא את טורו המלא. בשער "ידיעות אחרונות" אין זכר לכך שעבאס חתם על אמנת רומא, על אף שניתן היה להפיק מהאירוע כותרת שלילית על תפקוד ראש הממשלה. אנשים אופטימיים יסיקו מכך שלא הכל בחיים אגנדות ואינטרסים חבויים, יש גם השגרה המשעממת של אילוצים טכניים וצירופי מקרים. הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", יוסי יהושוע, קורא הבוקר מעל דפי העיתון לפרקליט הצבאי הראשי "לשקול היטב" לפני שהוא מזמן את מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר והמפקדים שלחמו תחתיו לחקירה על ההפצצה המסיבית שהובילו ברפיח, לקראת סיום מבצע "צוק איתן". "יש להימנע מלהפוך את המפקדים לשכפ"ץ של מדינת ישראל בחזית המשפטית והבינלאומית", כותב יהושוע. הכתב הצבאי מביע תמיכה גלויה בגורמים בכירים במושא סיקורו, תופעה שמשום מה נפוצה בעיתונות הישראלית, במיוחד ביחס לצה"ל. יהושוע מזהיר כי "מג"ד או מח"ט שנכנס לחקירת מצ"ח לא יילחם באותה הקרבה ומסירות במלחמה הבאה", אף כי מי שבעיקר הקריבו את נפשם ומסרו את חייהם באירוע ברפיח היו דווקא תושבים עזתים שלא היו מעורבים כלל בלחימה עם צה"ל. בעוד יהושוע פונה לפרקליטות הצבאית, יש גם מי שפונה לדרגים נמוכים יותר. "לוחמי צוק איתן, הפרקליטות מנסה לחקור אתכם בלחץ ארגוני זכויות האדם, אל תשתפו איתם פעולה", נכתב בכותרת המשנה לטור מאת הרב שמואל אליהו, המתפרסם ב"בשבע". "אני רוצה לומר ללוחמים", כותב הרב אליהו, "חוקי לחלוטין לא לשתף איתם פעולה ולא לענות על שום שאלה משאלותיהם. שיתוף הפעולה שלכם משרת את מטרותיהם, למרות שיגידו לכם הפוך. שיגששו באפלה ויחפשו, כך הם לא ימצאו דבר [...] אל תשתפו איתם פעולה. הם [המשפטנים] לא מחפשים את הצדק, הם בוודאי לא פועלים על-פי העיקרון שכולם שווים בפני החוק. הם ינקטו אמות מידה שערורייתיות שלא מקובלות בשום מקום בעולם ובלבד שימצאו מישהו להאשים. כך הם יוכלו להיראות בסדר ולהסתובב בעולם בטרקלינים מכובדים". לדעת הרב אליהו, דוגמה טרייה לצביעות מערכת המשפט בישראל אפשר למצוא ביחסה לתערוכת אמנות בספיר, שכוללת יצירות ובהן קריאות כגון "איטבח אל-יהוד". "בינתיים לא שמעתם כלום מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה על הסתה לרצח זו", כותב הרב אליהו. "הכול בשם חופש הדיבור. האמת היא שהוא מפחד מארגוני השמאל וזכויות האדם הצבועים. תזכרו כמה פעמים נתבעו אנשים על-ידי הפרקליטות על גזענות ופשע שנאה במקרה של יהודים. ומהו פשע שנאה? כיתוב או קריאה מוות לערבים. אין שום הבדל בין זה לבין איטבח אל-יהוד. [...] מחר יעתיקו את אמנות ההסתה לכל בית במגזר הערבי, והפרקליטות לא תעשה עם זה דבר. אם זה היה חוקי במכללת בספיר, למה לא בכל בית פרטי?". במוסף "גלריה" של "הארץ" מדווחת שני ליטמן כי האמן גל וולינץ, ממשתתפי התערוכה "כוחה של המלה", הגיב אתמול למעשה שביצע סטודנט אחר במכללה, דביר קלי, שהוריד מהקיר את החאמסה עם הכיתוב "איטבח אל-יהוד" והשחית אותה. "כבר בכותרתה של התערוכה בהיר לכולם שהעיסוק הוא בכוחן של המלים, ואכן דביר הוכיח שחאמסה עשויה מפימו, שעליה מקושקש גיבוב גזעני, יכולה להוציא מדעתו לוחם בשייטת 13", כתב וולינץ. בראש שער "יתד נאמן" מופיעה הכותרת "דיור ציבורי למוסדות ד"לים". הידיעה, מאת מ גרין, היא פרסום המשך לחשיפה של חיים ריבלין מחדשות ערוץ 2. "במהלך החודשיים האחרונים נחתמו חוזים המעבירים מאות דירות ציבוריות ברחבי הארץ לגופים המקורבים למפלגת השר אריאל", נכתב ב"יתד נאמן". "זאת, תוך התעלמות מוחלטת מאלפי זכאים הממתינים שנים למימוש זכותם לדירה משלהם". כתבת השער במוסף "בשבע נדל"ן", המצורף הבוקר ל"בשבע", היא ראיון שערך שמעון כהן עם שר הבינוי אורי אריאל. כותרת הראיון היא ציטוט מפי השר: "בשנה הבאה מחירי הדירות יירדו". השאלה הראשונה שכהן מפנה לאריאל היא: "כשר שיכון שמגיע ממחנה הימין, מדוע אינך עונה לכל המתלוננים על מחירי הדיור שמדובר במחיר פוליטי שאזרחי ישראל משלמים על תפיסת עולם שמאלית, שמונעת בנייה ביהודה ושומרון, בנייה שיכולה להביא לתחרות ולהורדת מחירים דרמטית?". אפשר להעריך כי הראיון נערך לפני הפרסום של ריבלין בחדשות ערוץ 2, אבל גם אם זה המצב, ראוי לציין כי צמד המלים "דיור ציבורי" אינו נכלל בראיון. תחת הכותרת "מדיניות רווחה נכונה וצודקת" כותב ב"בשבע" הרב אליעזר מלמד על מבחר נושאים. בין היתר מקדיש הרב מלמד כמה מלים ל"אפשרויות הבחירה ברמת העזרה הסוציאלית". "בתוך מסגרת התפיסה היהודית, המחייבת לדאוג לעני ולחלש, ניתן לנטות לכיוון יותר סוציאליסטי שתומך בהגדלת הקצבאות, או לכיוון קפיטליסטי שתומך בצמצום הקצבאות", כותב הרב מלמד, ובהמשך מוסיף: "נודה בגילוי לב: ייתכן שבמצב אחר היינו נוטים יותר לכיוון סוציאליסטי, או לפחות היינו יכולים להבין אותו יותר. אבל במצבנו הלאומי הנוכחי, בו אנו נאלצים להתמודד עם מיעוט ערבי גדול ועוין, שבאופן טבעי לפי כל קריטריון סוציאלי שייקבע יהיה הזכאי הראשי לכל סוג של הטבה – אנחנו נוטים להעדיף את הגישה המצמצמת יותר". בתחתית עמוד של "בשבע" מתפרסמת מה שנראית כמודעה הנחזית לידיעה, וזאת תחת הכותרת "כמאה ניצולות מכפרים ערביים חוו ערב גיבוש מיוחד ומרגש שערך עבורן יד-לאחים". יוסף לביא, החתום על המודעה/ידיעה, מדווח כי "אווירה מיוחדת, מרוממת, חמה, מלכדת ומאחדת שררה במשך כל הערב". רבה של העיר צפת, הרב שמואל אליהו, פגש באירוע את ה"ניצולות" ו"חיזק אותן בצורה בלתי רגילה". בהמשך מדווח כי אחת המשתתפות באירוע הצהירה: "חבל שאי-אפשר לפרסם יותר את הפעילות האדירה של יד-לאחים. שכולם יידעו על הפעילות המדהימה שאתם עושים". "המתנות שנקבל: הורדה במחירי הבנזין, המים והחשמל", נכתב בסיום כותרת משנה לידיעה ב"ישראל היום" המוקדשת לחגיגות "בעולם הנוצרי" של השנה החדשה. "2015 נפתחת בישראל בסימן הורדת מחירים", נכתב בגוף הידיעה. "ההורדות במחירי הבנזין, המים והחשמל יחסכו לכל משק בית 160 שקלים בממוצע בחודש, ואם המחירים לא יעלו – החיסכון השנתי יגיע ל-1,920 שקלים בשנה" ("הבטיחו לכם שהחשמל יוזל היום? אז הבטיחו", נכתב בכותרת ידיעה במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות"). במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת חבצלת דמארי על תחזיות של "מיסטיקנים" לקראת השנה החדשה. הם חוזים כי בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה, וגם שלא. אין בכתבה תחזית לגבי מחיר הבנזין, החשמל והמים בהמשך השנה. "ערוץ 10 ניצל שוב, אך גורלו עדיין נתון בידי הפוליטיקאים", נכתב מעל כתבה מאת אמיר טייג ב"דה-מרקר", המתארת את ההסדר שאליו הגיעו ראשי הערוץ עם הממשלה ואת הצפוי להתרחש בעתיד הנראה לעין. בידיעה נפרדת מדווח טייג כי אתר זה יפסיק לפעול בעוד שלושה חודשים אם לא יימצא לו מקור מימון. הידיעה מסתיימת במלים "העין השביעית מוביל ביקורת נוקשה כנגד קבוצת ידיעות אחרונות, גוף העיתונות החזק בישראל". קוראי "דה-מרקר" עוד עלולים לחשוב שיש קשר בין שני הדברים.