Datasets:

---

biunlp

/

HeSum

like 0

Follow

biu nlp 4

במשרדי החקלאות והאנרגיה הגיעו אמנם להסכמות על תקנות שיאפשרו לרט"ג לפעול באמצעות ספינות נגד דיג המכמורת מעל תשתיות גז, אך מרכיב קריטי לא נכנס: חובת התקנת מכשירי איכון שיאפשרו לאתר את הספינות כשהן מגיעות לאזורים מסוכנים • פעילי סביבה ובעלי חיים הפגינו נגד מדיניות משרד החקלאות: "המכמורות הן נשק להשמדה המונית בים"

גרירת הרגליים נמשכת – דיג המכמורת מעל תשתיות הגז לא צפוי להסתיים בקרוב, למרות ההסכמות שהושגו בין משרד החקלאות ומשרד האנרגיה. התקנות של משרד החקלאות שהוגשו למשרד המשפטים לא כוללות התקנת מכשירי איכון על ספינות המכמורת, כך שלמעשה אי אפשר לפקח בצורה אפקטיבית שהספינות לא עוברות מעל תשתיות הגז. החדשות הטובות – התקנות כן יאפשרו לרשות הטבע להפעיל את הספינות שברשותם כדי לאכוף את החוק הקיים. הצעת החוק שהגיש יו"ר הכנסת מיקי לוי מיש עתיד כבר באפריל 2020 נועדה לחייב ספינות מכמורת להתקין מכשיר איכון כדי לנטר את פעילותן, אך משרד החקלאות הפיל אז את ההצעה בטענה שיש צורך בעבודת מטה. מאז עברו כבר כמעט שנתיים שבהן המשרד מפיל שוב ושוב כל אפשרות לחקיקה בנושא, והמכמורות ממשיכות בשלהן. אך לפני כחודש הושגה התקדמות – משרד החקלאות טען כי הוא הגיע להסכמה עם משרד האנרגיה בנוגע לתיקון החקיקה הנדרש, וסוכם כי תקנות פקודת הדיג יתוקנו כך שדיג מעל תשתיות גז יאסר. אך האם המצב עתיד להשתנות בשטח? ספק רב. לפי משרד האנרגיה, 19 ספינות מכמורת חולפות על פני קווי תשתית הגז יותר מ-150 פעמים בשנה. ספינות אלו גוררות רשת על גבי קרקעית הים, ולוכדות את בעלי החיים הנקרים בדרכן. במקרה של פגיעה בתשתיות גז, עלול להתרחש אסון אדיר מימדים. ומדוע לא הוכנסה חובת התקנת מכשיר האיכון? במשרד החקלאות טוענים ש"חובת איכון אפשרית רק בתיקון חקיקה ראשית", ולכן לא הוכנסה כחלק מהתקנות שסוכמו עם משרד האנרגיה. "במקביל מקודם גם תיקון חקיקה ראשית, שיאפשר שילוב אמצעי איכון על ספינות דיג", מסבירים במשרד. עוד אמרו כי טיוטה של התקנות שעליהן הוסכם תועבר בימים הקרובים לבחינת משרד המשפטים, בטרם הגשה לכנסת. כששאלנו כיצד יהיה אפשר לפקח על ספינות המכמורת ללא מכשירי איכון, נמסר לנו כי "האכיפה תבוצע באמצעים שונים לרבות סירות פיקוח". שאלנו את המשרד כיצד יוכלו ספינות הפיקוח לדעת מתי ספינות המכמורת יוצאות לדיג, כיצד יוודאו שהן לא עוברות מעל תשתיות הגז, האם הן יפטרלו על גבול אזור השיט המותר 24/7, ואיך יהיה ניתן להבטיח שלא קורה מצב שבו ספינת מכמורת עוברת בטעות מעל תשתית גז ללא ידיעת סירות הפיקוח? לשאלות אלו לא קיבלנו תשובה ישירה, ומהמשרד נמסר כי "הליכי הפיקוח והאכיפה של תקנות הדיג יבוצעו באמצעים שונים ובין היתר, באמצעות סיורים, תצפיות, איסוף מודיעין וכד". לדברי אלון רוטשילד, מנהל "החצי הכחול", תוכנית הים של החברה להגנת הטבע, להסכמות והתקנות החדשות לא תהיה השפעה אמיתית על המצב העגום. "בפועל אין שום משמעות מעשית לנטר את הפעילות של ספינות המכמורת ולבצע עליהן פיקוח ללא איכון לווייני", הוא מסביר. "הן מבצעות מאות ימי ים בשנה, כולל בלילה ובמזג אוויר גרוע ובמרחק רב מהחוף". "גם אם היו מאה ספינות פיקוח, הן לא היו מסוגלות לכסות את כל תחום המים הריבוניים של ישראל ואת כל רצועות צנרת הגז", מוסיף רוטשילד. "הדרך היחידה לדעת שספינות המכמורת נמצאות בסביבות קווי גז היא באמצעות מכשירי איכון". החברה להגנת הטבע איננה היחידה שמתנגדת לתקנות שמקדמים משרדי החקלאות ואנרגיה. בלשכתו של ח"כ רם בן ברק, שניסה לקדם בחקיקה את איכון הספינות לפני כחודשיים, מסרו שהתקנות אינן עונות על הצורך כל עוד אין איכון על הספינות, והם פועלים כדי לשנות אותן. אף שהמצב הקיים ככל הנראה לא ישתנה דרמטית, לפחות עיוות אחד תוקן במסגרת ההסכמות על התקנות החדשות. איסור לדוג מעל תשתיות גז טבעי כבר קיים בחוק התכנון והבנייה, אך כעת, בעקבות ההסכמות בין המשרדים, האיסור יוטמע גם בפקודת הדיג (אם וכשהתקנות ייכנסו לתוקף). אמנם נשמע שמדובר בעניין ביורוקרטי חסר משמעות, אך הדבר יאפשר לתקן עיוות אבסורדי בנושא האכיפה. כפי שאמר לנו רוטשילד בעבר: "הסיטואציה הזויה – יש איסור בחוק (התכנון והבנייה, ד.ג) לגרור רשת מכמורת על צנרת גז, אבל הפקחים הימיים של רשות הטבע והגנים לא יכולים לאכוף את החוק. האבסורד הגדול הוא שיחידת האכיפה הממשלתית שעוסקת באכיפת תכנון ובנייה (הרשות לאכיפת דיני מקרקעין במשרד האוצר, ד.ג) קיבלה את הסמכות לאכוף, אבל אין לה סירות. גם אם הם היו רוצים לאכוף, אין להם איך לעשות את זה". כעת, בעקבות התיקון המיוחל, אם ייכנס לתוקף, רט"ג תקבל את הסמכות לאכוף באמצעות הסירות שברשותה את איסור הדיג מעל תשתיות הגז. בזמן שמשרדי הממשלה מנסים לקדם תקנות שיגבילו את ספינות המכמורת, בשבוע שעבר פעילי "מרד בעלי החיים" קראו להפסקה מוחלטת של שיטת דיג זו. הפעילים והפעילות הפגינו בכיכר דיזינגוף בתל אביב וקראו לשר החקלאות עודד פורר (ישראל ביתנו) להורות על עצירה של המכמורות. "במכמורות מדובר בטבח של מיליארדי בעלי חיים ימיים בכל שנה", אומר יוסי, פעיל של "מרד בעלי החיים". "המאבק נוגע גם להרבה תחומים אחרים – אקלימיים, אקולוגיים, וכלכליים המשפיעים על החיים של כולנו". דבריו מגובים בנתונים: לפי מחקר שפורסם במגזין Nature לפני כשנה, חרישת קרקעית הים בשיטת דיג המכמורת מגבירה את הפליטות ממשקעים ימיים, שמהווים את המאגר הגדול ביותר בעולם של פחמן דו-חמצני. המחקר קובע כי שיטת דיג זו גורמת לפליטות פחמן דו-חמצני בסדר גודל דומה לזה של כל מגזר התעופה העולמי. "המכמורות הן נשק להשמדה המונית בים", מוסיף יוסי. "אנשים חושבים שזורקים רשת בים, שטים, ואוספים כמה דגיגים שמחים. הם לא מבינים את הטבח שהמכמורות אחראיות אליו. 80% מכל מה שנתפס הוא שלל לוואי של בעלי חיים שמושלכים מתים או גוססים בחזרה לים. זה פוגע בכל שרשרת החיים בים". גם בחברה להגנת הטבע מצביעים על התרומה הזניחה של דיג המכמורות למשק, ומעריכים כי 80% משלל המכמורת הוא "שלל לוואי" של דגיגים צעירים, מינים לא מסחריים ומינים מוגנים – המושלכים מתים בחזרה לים. לפני כשבועיים פורסמה בכל העולם המחשה לנזק האדיר כתוצאה מדיג מכמורות – 100,000 דגים מתים נשטפו לאורך חופי צרפת. ומה קורה פה בישראל? לצד תרומתה הזניחה למשק, פגיעתה של שיטת הדיג בהתחדשות הדגה ובשאר הדייגים בישראל היא אדירה. לפי הערכה של חברת הייעוץ TASC, הנזק המשקי מדיג המכמורת מגיע לכ-860 מיליון שקלים (על פני 20 שנים). אם לא די בכך, ספינות דיג המכמורת זוכות להטבה משמעותית מרשות המיסים – החזר מקסימלי (69%) על הסולר המשמש להנעת הספינות. הטבה זו ניתנה לספינות המכמורת בשנת 2005 על ידי שר האוצר בזמנו – בנימין נתניהו. דוח הבנק העולמי מציין לרעה את הסובסידיה על הדלק לספינות הדיג, המאפשרת את המשך הדיג בתנאים לא כלכליים. הסובסידיות נוגדות למעשה את התמריץ הכלכלי להפסיק את הדיג כשהוא לא רווחי. "לישראל יש הזדמנות להצטרף למדינות שכבר הוציאו את שיטת הדיג הזאת מהחוק" אומר יוסי, אך נראה שבקצב שבו משרד החקלאות מתקדם, השאיפה לראות את ספינות המכמורת נעלמות מהנוף רחוקה. ייתכן שפעולות מחאה נוספות יבהירו לשר החקלאות פורר את המובן מאליו – שאין מקום לשיטות דיג אלו בעידן של משבר אקלים ומשבר אקולוגי. בינתיים יש דבר אחד שכן אפשר לעשות: לקבוע חובה להתקין את מכשירי האיכון על הספינות, ולהתחיל לפקח עליהן באפקטיביות, לפני האסון הימי הבא.

עמיקם שורר, יד ימינו של הטייקון שאול אלוביץ, מגיע לדוכן העדים ומתאר את הבוס כפרנואיד אכול חששות מנקמה ואובססיבי בקשר ל"וואלה", אתר החדשות שבבעלותו וציר מרכזי בפרשת השוחד של "תיק 4000" • את הפגישות עם נתניהו ופרטים מפלילים אחרים עליהם סיפר במשטרה, התקשה לזכור • אולי בגלל שלא היה שטיח בחדר • אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג מפרקים את משפט השחיתות החשוב בתולדות התקשורת בישראל

 הפקה: אוהד סטון לאוהבי ספוטיפיי: הנה הקישור. לחובבי רסס: הנה הקישור. למאזיני גוגל פודקאסט: הנה הקישור. למשתמשי אפל פודקאסט: הנה הקישור. למעוניינים להתחיל להאזין מההתחלה: פרק 1. או: פרק 0. לסיקור המלא של משפט המו"לים: הנה הקישור. להרחבה: בעיות זיכרון לבכיר בחברת התקשורת: עמיקם שורר, לשעבר יד ימינו של שאול אלוביץ ונאשם בתיק בזק, עלה להעיד על חלקו ב"תיק 4000" • החקירה הראשית הופסקה אחרי שהשופטים נואשו מהתחמקויות העד • בחקירה הנגדית המשיך עו"ד זק חן בקו החקירה המנסה להציג את משטרת ישראל כשילוב של השטאזי והאינקוויזיציה "אלוביץ היה עובר על וואלה כל הזמן, לוחץ על דברים, כמו איש טכני. הוא היה מודע לכל מה שקורה באתר": עמיקם שורר, יד ימינו של שאול אלוביץ בתקופת "תיק 4000", התמסר לקו ההגנה של הבוס לשעבר • בעדותו טען שורר שכל האישורים שהתקבלו מנתניהו היו כשרים, ושלא היה לכך שום קשר לקו המערכתי של "וואלה" • לטענתו, ההתעסקות של אלוביץ בסיקור של ראש הממשלה ומשפחתו היתה תולדה של פראנויה וחשש מנקמה, ולא חלק מעסקת שוחד לכל הפרקים של פודקאסט "משפט המו"לים" של "העין השביעית"

ההצבעה החשאית לנציגות חברי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים הציגה רגע נדיר של עצמאות המחוקקים, שהיו חופשיים לרגע מאחורי הפרגוד. לצד היתרונות הספורים שבחשאיות, המחיר של היעדר שקיפות עלול להיות גבוה מדי. ההתעוררות הפוליטית של החודשים האחרונים סיפקה לכולנו ההזדמנות לדרוש מנבחרי הציבור פתרון משמעותי לחולשת הכנסת. טור עורכת

איננו יודעים אילו חברי כנסת מהקואליציה הצביעו השבוע במפתיע בעד חברת הכנסת קארין אלהרר, לנציגת האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים. תהליך בחירתה הוא אחד מכמה מקרים נדירים שבהם מתנהלת הצבעה חשאית, וכל מה שאנו יודעים הוא התוצאה: 58 ח"כים הצביעו בעד, לעומת 56 שהתנגדו. כלומר, לפחות ארבעה "מורדים" מהקואליציה. התוצאות הללו מעלות תהיות בנוגע ליתרונות ההצבעה החשאית. כיום, בצל חיסול שיטתי והדרגתי של עצמאות הכנסת, הצבעות על חוקים שמשפיעים על כולנו, אינן באמת תוצאה של החלטת 120 הנציגים המשקפים את רצון העם. הכנסת הפכה לשלוחה של הממשלה, כך שההצבעות הן תוצאה של שררת מנהיגי הקואליציה. חברי הכנסת הפכו לרובוטים שמצביעים כפי שמנהלת הסיעה צועקת להם מתחתית המליאה: "בעד!" או "נגד!". ברגעים האלה, כל מהותם מתרכזת באצבע, לא במוח ולא בלב. נוכח המצב, האם יש מקום להגביר את המקרים בהם ההצבעות בכנסת נערכות באופן חשאי? על פי תקנון הכנסת, הצבעות חשאיות חלות כיום על מינויים – נשיא המדינה, מבקר המדינה, ונציגי ועדות כמו במקרה הנוכחי. האם יש מקום לאפשר אותן במקרים מיוחדים נוספים? נימוקי הנגד עולים מיד: המחיר של היעדר שקיפות הוא נטילת נקודות הלחץ של הציבור על חברי הכנסת לקראת ההצבעות. מדוע שלא ייאלצו לתת דין וחשבון על מעשיהם? האמת, אני לא בטוחה מי היום עדיין דורש את זה מחברי הכנסת. המשמעת הקואליציונית הפכה לכל כך שגורה, שהם לא מתביישים לומר שמחיר המרד לא שווה את זה. הוא יעלה להם בעיכוב חקיקה, נקמה מצד משרדי ממשלה, שיתוק הרסני. מעניין לראות מה מתרחש בפרלמנטים מקבילים אלינו: על פי מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בדמוקרטיות מקבילות לישראל ישנם מנגנונים המשלבים הצבעות חשאיות או חצי גלויות. כך למשל, באיטליה, הצבעה חשאית יכולה להיערך לבקשת 20 חברי סנאט (כשישה אחוזים), או לבקשת יו"ר סיעה שבה 20 סנאטורים, בנושאים חברתיים ומוסריים מסוימים שאושרו לשם כך בחוקת המדינה, או בהצבעות לתיקון תקנון הסנאט. אם ניקח השראה מאיטליה (כלל לא בטוח שכדאי, אבל נעשה זאת לשם הדיון), כיצד ישפיע עלינו מודל שבו, למשל, בנושאים מגדריים (דוגמת האיזוק האלקטרוני) או בנושאי דת ומדינה (חוק המרכולים), היו מתקיימות הצבעות חשאיות? המחשבה על הצבעה חשאית כאפשרות שעשויה להיטיב איתנו, בעיקר מעידה על מצב החירום המושתק בישראל, שזעק השבוע לשמיים: ריסוק עצמאותה של הכנסת. הרשות המחוקקת וגם המפקחת, כמעט השלימה את הפיכתה המוחלטת לזרוע של הממשלה. מספיק לראות את ההודעה המשותפת של ראשי הקואליציה השבוע, אחרי החלטה העצמאית של ח"כ טלי גוטליב מהליכוד להגיש את מועמדותה לוועדה לבחירת שופטים: "ראש הממשלה, כל ראשי הקואליציה וסיעת הליכוד, אינם מוכנים לקבל מצב שבו חבר כנסת יפעל על דעת עצמו ויפר את ההסכמים הקואליציוניים, בפרט בנושא רגיש זה". העונש לא איחר לבוא: על ח"כ גוטליב נאסר לכהן יותר בוועדות, היא לא תוכל להעלות הצעות חוק ולא תוכל לדבר בשם הליכוד במליאה. חובתי וזכותי לעבודה פרלמנטרית בכנסת. הציבור משלם לי בדיוק על זה.סתימת פי בסנקציות דרקוניות ובלתי מבוקרות היא נפסדת ובלתי חוקית.לאחר בירור בדבר אי סבירות ואי חוקיות ההחלטה בענייני, בכוונתי להגיש ליועמ״ש הכנסת התראה לפני פניה לבג״ץ. הכנסת היא לא המערב הפרוע. מעבר לכך, הפחד הנוראי ששורר סביב מחלוקת בריאה: שינוי האיזונים בין הרשויות במשטר שלנו, לא מאפשר לנו להתקדם בחשיבה על חלק מהשינויים המוצעים ברפורמה או המהפכה המשפטית. חברי כנסת מהליכוד שעשויים להתנגד לרמיסה של מערכת המשפט, אך להסכים במו"מ למודלים אחרים אפשריים – נקטו בדממה רועמת לאורך כל התקופה אחרונה. פיטורי שר הביטחון יואב גלנט המחישו את עוצמת העונש שמחכה למי שיעז להמרות את המשמעת הקואליציונית. וכמובן, שאיש לא יחשוב שהמחנה הנגדי פעל אחרת. מספיק להפנים את המבנה הלא דמוקרטי של מפלגות כמו יש עתיד והמחנה הממלכתי, כדי להבין כמה פחד שורר בקרב ח"כים זוטרים להתנגד לשליטים מעליהם. מעבר לכך, הקואליציה הקודמת לא נקפה אצבע כדי לחזק את מעמדה של הכנסת. נאדה. כעת, כשהמחאה הציבורית התעוררה, ואירועים כמו בחירת נציגי הוועדה לבחירת שופטים הפכו ל"דרמה" שרבים יותר מבעבר מתעניינים בה – זו ההזדמנות לדרוש מנבחרי הציבור פתרון לכשל הדמוקרטי האיום שכולנו, ימין ושמאל, סובלים ממנו – חולשתה של כנסת ישראל.

רוב העיתונאים סבורים שהתקשורת הישראלית מעוותת עובדות, נכנעת לשיקולים מסחריים ומיישמת שיקולי תן וקח לא הוגנים, ובכל זאת הם מעניקים לה ציון גבוה ומצהירים כי הם נהנים ממקצועם

מבקריה החריפים ביותר של התקשורת הישראלית על חוסר מקצועיותה והתנהלותה האתית הבעייתית יכולים, כפי הנראה, למצוא תומכים רבים לעמדותיהם דווקא בקרב העיתונאים עצמם. כך עולה מממצאי המחקר הדו-שנתי המקיף על עיתונאי ישראל שנערך למען "העין השביעית" זו הפעם השנייה, בסיוע המכון הישראלי לדמוקרטיה. על-פי הממצאים, רוב העיתונאים נתקלים - לפחות בשכיחות מסוימת - במקרים של עיוות ציטוטים בידי עיתונאים, כניעה להשפעתם של שיקולים מסחריים על תוכני החדשות, וסיקור לא הוגן כתוצאה מיחסי תן וקח בין עיתונאים למקורות. כמעט שבעה מכל עשרה עיתונאים סבורים כי מערכות התקשורת אינן מיישמות במידה הנדרשת את כללי האתיקה והיושרה שהן דורשות ממושאי הסיקור שלהן, וכמחצית מהעיתונאים מדווחים על לחצים כבדים לספק את הציפיות בכל מחיר. גם ברמה המעשית יותר מצביעים ממצאי המחקר על משבר קשה בתחושות הביטחון והיציבות של עיתונאים, תחושות העלולות לפגוע ביכולתם לבצע את עבודתם באופן מקצועי. כמעט שליש מהעיתונאים חשים כי הם אינם מתפרנסים בכבוד ממקצועם; כרבע מהם אינם חשים ביטחון בנוגע למקום עבודתם. ארבעה מכל עשרה עיתונאים ציינו כי הם חשופים להטרדות או לגילויי עוינות מצד הציבור; ומה שמדהים אולי מכל: כמעט 40% מן הנשאלים ציינו כי כעיתונאים בישראל של שנות האלפיים, הם חשים לעתים כי הם נמצאים בסכנה פיזית ממשית. כאמור, זו הפעם השנייה שבה נערך סקר העיתונאים של "העין השביעית" (תוצאות הסקר הראשון, שנערך בשלהי שנת 2002, פורסמו בגליון מרץ 2003). המחקר הנוכחי נערך על מדגם של 200 עיתונאים נושאי תפקידים שונים בכלי התקשורת הארצית והמקומית בשפות עברית, ערבית, רוסית ואנגלית. שיטת הדגימה היתה זהה לזו שבה נעשה שימוש במחקר הראשון, וזאת כדי לאפשר השוואה בין ממצאי המחקרים. המדגם כלל עיתונאים המועסקים בעיתונות המודפסת, ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט. ההתמקדות במדגם היתה בעיתונאים העוסקים בעבודה חדשותית ובאקטואליה (כולל כתבים ועורכים במערכות החדשות, עיתונאים במוספים העוסקים בעבודה בעלת אופי חדשותי, כתבים ועורכים כלכליים וכדומה), ולא בעיתונאי-נישה שאינם עוסקים בתחומי האקטואליה, כמו אלה העובדים במדורי הספורט, הצרכנות, הבידור וכדומה. בדומה למחקר משנת 2002, גם הפעם הובטח ייצוגם של עורכים, של כתבים ושל פרשנים בכירים מצד אחד, ושל כלי תקשורת הפונים לאוכלוסיות ספציפיות (ערבים, דתיים, עולים וכדומה) מצד שני. הסקר נעשה באמצעות ראיונות טלפוניים שבוצעו על-ידי מכון דחף בהנהלת ד"ר מינה צמח. בסיס הדגימה מהמחקר הקודם עודכן ונבנה מחדש על בסיס שילוב והצלבה של מאגרי מידע קיימים של עיתונאים, קרדיטים במהדורות החדשות ובעיתונים, ובמקרים מסוימים רשימות שהועברו מטעם מערכות התקשורת עצמן. מעבר ל-200 העיתונאים שהשתתפו בסופו של דבר במחקר, 29 עיתונאים נוספים סירבו להשתתף בו, וב-42 מקרים לא הצליח מכון המחקר ליצור קשר עם המרואיינים. אחוז התגובה הסופי עמד לפיכך על 73.8%, שיעור השתתפות גבוה באופן משמעותי מזה שהיה במחקר הקודם (54%). הממצא המדאיג ביותר העולה מן המחקר הוא השכיחות הגבוהה של שימוש בפרקטיקות בעייתיות מבחינה אתית במערכות החדשות, על-פי דיווחיהם של העיתונאים. העיתונאים התבקשו לציין באיזו שכיחות נתקלו בפרקטיקות כאלה במהלך עבודתם, והממצאים המרכזיים מוצגים בתרשים 1. חשוב לסייג ולומר כי התשובות על שאלות אלה מייצגות את תפיסות העיתונאים לגבי שכיחות התופעות המתוארות, ולאו דווקא את השכיחות שלהן בפועל. התופעה הבעייתית הרווחת ביותר, על-פי המשיבים, היא עיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. כמעט 30% מהנשאלים נתקלו בעיוות של ציטוטים מפי מרואיינים לעתים קרובות. 23.2% נוספים נתקלו בעיוות ציטוטים לפעמים, ורק 17.2% מהמשיבים מעולם לא נתקלו בעיוות ציטוטים על-ידי עיתונאים. גם סיקור לא הוגן כתוצאה מיחסי תן וקח בין עיתונאים ומקורות מסתמן כתופעה רווחת: 30.2% מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלו בכך לעתים קרובות, 17.6% נתקלו בתופעה לפעמים, ורק 21% מהמשיבים לא נתקלו בתופעה זו מעולם. באופן מדאיג לא פחות, רק 27.6% מהמשיבים דיווחו כי מעולם לא נתקלו בהשפעה של שיקולים מסחריים על תוכני החדשות, ורק 18% לא נתקלו מעולם בעבירות צנזורה ובהפרות של צווי פרסום. אף כי 37.9% מהמשיבים מעולם לא נתקלו, לדבריהם, בעבירות אתיות חמורות, 58.5% מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלו בהן בתדירות כלשהי, ובתוך זה 8.5% נתקלו בהן לעתים קרובות. המצאה מוחלטת של מרואיינים או של ידיעות היתה תופעה נדירה באופן יחסי: כ-40% מהמשיבים דיווחו כי לא נתקלו בתופעה זו מעולם, ו-35% נוספים נתקלו בה רק לעתים נדירות. למרות זאת, גם מספר זה - ועוד יותר מכך העובדה שקרוב לרבע מהמשיבים דיווחו כי הם נתקלים בהמצאת ידיעות או מרואיינים לפעמים או לעתים קרובות - יש בהם כדי להדאיג. התופעה הבעייתית הנדירה ביותר, על-פי דיווחי העיתונאים, היתה האזנות סתר, אך גם כאן המספרים אינם מעודדים. רוב משמעותי מבין המרואיינים (63.5%) אמנם דיווחו כי מעולם לא נחשפו להאזנות סתר, אך קרוב לרבע מהמשיבים דיווחו כי נתקלו בתופעה זו בתדירות כלשהי. למרות ההודאה בקיומן של תופעות בעייתיות מבחינה אתית בעבודת התקשורת, רוב המשיבים (68.7%, ברמות הסכמה שונות) הסכימו עם המשפט: "מערכות התקשורת שבהן אני עובד מתנהלות באופן תקין", לעומת 16.7% שלא הסכימו עמו. גם המשפט: "במערכות התקשורת שבהן אני עובד יש שקיפות" זכה לשיעורי הסכמה דומים, אם כי פחותים במעט (63.2% הסכמה). מנגד, כאשר נשאלו באיזו מידה מערכות התקשורת מיישמות בעצמן את כל כללי היושרה והאתיקה שהתקשורת דורשת בדרך-כלל ממושאי סיקורה, רק 27% מהמשיבים ענו כי התקשורת מיישמת כללים אלה במידת הנדרש (4% נוספים ענו כי התקשורת מיישמת אותם אף מעבר לנדרש). 61% מהמשיבים השיבו כי התקשורת מיישמת את כללי היושרה והאתיקה במידה מסוימת, אך פחות מהנדרש, ו-8% ענו שמערכות התקשורת לא מיישמות ערכים אלה כלל. באופן כללי, עיתונאים צעירים ועיתונאים המועסקים בתקשורת המקומית נטו פחות לדווח כי נתקלו בתופעות בעייתיות מבחינה אתית. עיתונאים מקומיים גם נטו יותר מעמיתיהם מהתקשורת הארצית לחשוב שהתקשורת מיישמת בעצמה את כללי האתיקה שהיא דורשת ממושאי סיקורה. הנתונים המדאיגים ביותר בהקשר של סביבת העבודה המקצועית של עיתונאים נגעו לתחושות של לחץ ואיום מצד גורמים שונים. מחצית מהמשיבים דיווחו על לחצים בעבודה והסכימו עם המשפט: "כעיתונאי, אני חש לחץ לספק את הציפיות ממני בכל מחיר". רק 37.6% לא הסכימו עם משפט זה. 41.2% מהנשאלים הסכימו עם המשפט: "כעיתונאי אני נחשף להטרדות או לגילויי עוינות". אף ששיעור הלא מסכימים עם משפט זה היה גבוה יותר (47.7%), הרי שעדיין מדובר במספר גדול מאוד של עיתונאים החשים שהם חשופים לגילויי עוינות או להטרדות. בנוגע לשאלה זו נמצא הבדל מובהק ומשמעותי בין המינים: יותר ממחצית (51.6%) מהעיתונאיות העידו על גילויי עוינות והטרדות שהופנו כלפיהן, וקרוב לרבע (24.2%) מכלל העיתונאיות הסכימו מאוד עם המשפט. בקרב העיתונאים הגברים, רק 36.5% דיווחו על קיומם של איומים והטרדות, ורק 7.3% הסכימו מאוד עם המשפט. שכיחותם הגבוהה כל-כך של איומים והטרדות מהווה סכנה משמעותית ליכולתם של עיתונאים לבצע את עבודתם באופן מקצועי וללא מורא. מתברר שאיומים והטרדות גולשים לעתים גם למצבים שבהם העיתונאים חשים שהם נמצאים בסכנה לפגיעה ממשית: 38.7% מהמשיבים בסקר הביעו הסכמה עם המשפט: "כעיתונאי בישראל אני חש לעתים בסכנה פיזית", ורק מחצית מהעיתונאים דיווחו שמעולם לא חשו שהם נמצאים בסכנה פיזית. באופן מפתיע אולי לאור הנתונים הללו, בכל הנוגע לסביבת העבודה המיידית יותר הביעו רוב העיתונאים שביעות רצון גבוהה יחסית ממקום עבודתם. בהשוואה לסקר הקודם, שביעות הרצון הכללית מהעבודה העיתונאית אף עלתה, ועלה גם שיעורם של העיתונאים שדיווחו כי הם מעוניינים להמשיך לעסוק בעיתונות בעתיד. 50% מהמרואיינים השיבו כי הם מאוד שבעי רצון מהעבודה העיתונאית (בהשוואה ל-39.7% ב-2002), 44.9% השיבו כי הם מרוצים במידה מסוימת, 3.5% השיבו שהם לא כל-כך מרוצים מעבודתם (בהשוואה ל-7.2% ב-2002), ורק משתתף אחד מתוך 200 השיב כי הוא אינו מרוצה כלל מהעבודה העיתונאית (0.5%, בהשוואה ל-1% בסקר 2002). שביעות הרצון הגבוהה מהעבודה התבטאה גם במספר הנמוך של עיתונאים שהצהירו שהם אינם מעוניינים להמשיך לעסוק בעיתונאות בעתיד: 68.3% דיווחו כי הם מעוניינים מאוד להמשיך לעסוק בעיתונאות, 23.6% ענו כי הם די מעוניינים, 7.3% ענו כי הם לא כל-כך מעוניינים, ו-3.5% בלבד ענו כי הם אינם מעוניינים כלל להמשיך לעסוק בעיתונאות (בהשוואה ל-14.1% "לא כל-כך מעוניינים" ו-2.4% "כלל לא מעוניינים" בסקר הקודם). בהתאם לדפוס תשובות זה, כמעט 89% מהמרואיינים הסכימו עם המשפט: "אני נהנה להגיע לעבודה" (ראו תרשים 2), וכמחצית מהנבדקים הסכימו מאוד עם משפט זה. 87.5% דיווחו כי הם חשים חופש פעולה מצד המערכות שלהם, 82.3% מהמרואיינים הסכימו כי יש להם כלים לכסות את התחומים שעליהם הם מופקדים, ו-76.8% אחוזים דיווחו כי בסביבת העבודה שלהם יש יחסי אנוש טובים. רק אחוזים בודדים לא הסכימו עם משפטים אלה. אף שרוב הנשאלים הביעו הסכמה עם המשפטים: "אני חש ביטחון במקום עבודתי" (61.5%) ו"אני חש שאני מתפרנס בכבוד כעיתונאי" (53%), מיעוט לא מבוטל מקרב המשיבים חשב אחרת. כשליש מהמרואיינים דיווחו כי הם אינם מתפרנסים בכבוד כעיתונאים, וכמעט רבע דיווחו כי אינם חשים ביטחון ביחס למקום עבודתם. תחושות של חוסר ביטחון במקום העבודה ודיווח על חוסר יכולת להתפרנס בכבוד מהעבודה העיתונאית היו גבוהות יותר בקרב עובדי התקשורת המקומית, לעומת עמיתיהם בתקשורת הארצית, נתון לא מפתיע לאור מצבם הכלכלי הקשה של מקומונים רבים. לא נמצא קשר סטטיסטי בין תחושות אלה לבין מין המשיבים, גילם או השכלתם. כמו בסבב הראיונות הקודם, גם הפעם התבקשו העיתונאים לציין ביחס לרשימה של ערכים עיתונאיים עד כמה כל אחד מהם חשוב לדעתם. באופן כללי נשמרה יציבות רבה בנוגע לחשיבותם של העקרונות העיתונאיים, בהשוואה לסקר 2002, כאשר רוב ההבדלים, המוצגים בתרשים 3, אינם משמעותיים מבחינה סטטיסטית. גם הפעם הסכים רוב מוחץ מבין הנשאלים כי בירור העובדות לאשורן הינו ערך חשוב מאוד (99%). שורה ארוכה של ערכים נוספים, ובהם שמירה מפני התערבות המו"ל בתכנים, הצלבת מקורות, אי פרסום שמועות, הצגת שני הצדדים של הסיפור והשגת הסיפור ראשון, הוכרו כחשובים על-ידי יותר מ-90% מהמרואיינים. הסכמה גבוהה, אם כי מעט פחות (בין 80% ל-90%), היתה ביחס לערכים כגון הצורך לספק פרשנות לחדשות, שמירה על ניטרליות, התחשבות בתחומי העניין של הציבור ושמירה על ריחוק מהמסוקרים. כמו בסקר 2002, גם הפעם ההיגד בדבר הצורך "להימנע משימוש בגוף ראשון", המבטא רטוריקה של אובייקטיביות על-פי המודל העיתונאי הקלאסי, היה זה שההסכמה לגבי חשיבותו היתה הנמוכה ביותר. בניסיון לברר בדרך אחרת רכיבים מהותיים בזהות המקצועית של העיתונאים ובתפיסתם העצמית, התבקשו המשתתפים לבחור מבין רשימה של תכונות אפשריות את זו שהיא לדעתם החשובה ביותר כדי להפוך אדם לעיתונאי טוב. התכונות שצוינו יותר מאחרות היו סקרנות (34.5%) ואמינות (32.5%). דומה שהדומיננטיות של תכונות אלה מאששת את מרכזיות החיפוש אחר סקופים וחשיבות וידוא אמינות המידע כערכים מקצועיים בזהות ובשיח העיתונאיים. תכונות אחרות שצוינו כחשובות ביותר היו מיומנות בתחום העבודה (12%), חריצות (8%), מיומנות חברתית (6%) וכשרון כתיבה (5%). סדרה נוספת של שאלות, שלא הופיעה בסקר 2002, נגעה לתפיסת העיתונאים את השפעות התקשורת מצד אחד, ואת הגורמים המשפיעים על התקשורת מצד שני. תפיסת ההשפעה נמדדה על סולם שבין 1 (אין כלל השפעה) ל-5 (השפעה רבה מאוד). באופן כללי נמצא כי עיתונאי ישראל סבורים כי השפעת התקשורת על הפוליטיקאים גדולה יותר מהשפעתה על הציבור, וכן כי השפעת התקשורת על הציבור נתפסת כחזקה יותר מאשר השפעתה עליהם עצמם. עיתונאים שהיו סבורים שלתקשורת אכן יש השפעה, נשאלו בנוסף אם הם סבורים שהשפעה זו היא בעיקר חיובית או בעיקר שלילית. ביחס להשפעה על הציבור, שיעור המשיבים שהיה סבור כי ההשפעות התקשורתיות על הציבור הן בעיקר חיוביות היה דומה לשיעור המשיבים שהיו סבורים כי ההשפעות הן בעיקר שליליות (19.5% לעומת 18.5%, בהתאמה; יתר המשיבים השיבו שההשפעות הן גם חיוביות וגם שליליות). לגבי ההשפעה על פוליטיקאים, 17% השיבו שהן בעיקר חיוביות, ו-26% שהן בעיקר שליליות. לגבי ההשפעה על העיתונאים עצמם, 28.5% חשבו שהשפעת התקשורת בעיקר חיובית, לעומת 8.5% בלבד שחשבו שההשפעה היא בעיקר שלילית. המשיבים נטו לחשוב שהציבור מושפע מהתקשורת יותר משהוא משפיע על התקשורת. ההשפעה הנתפסת של הציבור על התקשורת היתה מעט מעל לבינונית, לעומת השפעה רבה יחסית של הפוליטיקאים על התקשורת. רוב המשיבים (54.5%) היו סבורים שהשפעה זו של פוליטיקאים על התקשורת היא בעיקר שלילית. רק 3.8% היו סבורים שההשפעה של פוליטיקאים על התקשורת היא חיובית. ממצא מעניין נוסף מצביע על פער משמעותי בין ההשפעות שייחסו העיתונאים לתקשורת, לבין התפקידים הנורמטיביים שהם מייחסים למוסדות התקשורת (ראו תרשים 4). המשיבים נטו לחשוב כי התקשורת צריכה, במידה רבה עד רבה מאוד, לחשוף שחיתות של אנשי ציבור, להגביר את ההקפדה על כך שפוליטיקאים יקיימו את הבטחותיהם לציבור, ולקדם את השמירה על זכויות האדם (ציונים ממוצעים בין 4 ל-5, על סולם שבין 1 ל-5), אולם בפועל העיתונאים חשים כי התקשורת ממלאת תפקידים אלה רק במידה בינונית, או קצת מעל לבינונית. באופן דומה, העיתונאים היו סבורים כי אחת מהשפעותיה הרצויות של התקשורת היא להביא לשיח פוליטי פחות מתלהם (ציון ממוצע 3.42, כלומר במידה בינונית ומעלה). אולם בפועל העיתונאים היו סבורים כי התקשורת ממלאת פונקציה זאת רק במידה מועטה (ציון 2.04). בשני מקרים נוספים סבורים העיתונאים כי התקשורת ממלאת תפקידים שלא ראוי או לא רצוי כלל שתמלא: כך, בעוד שהם לא מאמינים כי התקשורת צריכה לגרום לאזרחים לתמוך במדיניות הממשלה, הם חשים כי בפועל התקשורת אכן גורמת להשפעה זו, במידה בינונית. העיתונאים גם סבורים שהתקשורת מנחילה ערכים ציוניים יותר משהם סבורים שראוי שתעשה. למרות הפערים בין התפקוד הרצוי והמצוי של התקשורת, למרות החשיפה שעליה הם מדווחים לתופעות לא אתיות, ולמרות העובדה שרבים מהם סבורים שהתקשורת משפיעה על הפוליטיקאים והציבור באופן שלילי ומושפעת מהם באופן שלילי - עדיין העניקו המשיבים לתקשורת הישראלית ציון הערכה כללי גבוה למדי: 7.6, על סולם שבין 1 ל-10. מדובר בעלייה משמעותית בהשוואה לציון הממוצע בסקר 2002, שעמד על 6.3 בלבד. ממצא זה מצטרף לממצאים המנחמים הנוספים העולים מהמחקר הנוכחי: העיתונאים הישראלים אולי נחשפים לנורמות לא אתיות בשכיחות גבוהה מהרצוי, סובלים מהטרדות, מאיומים ומחוסר ביטחון כלכלי, ולעתים אפילו חוששים מפני פגיעה פיזית במהלך העבודה, אך למרות זאת הם מרוצים מעבודתם, מתכוונים להמשיך בה, וחשים כי יחסי האנוש במקומות העבודה תקינים, באופן יחסי. בכך הם דומים, כנראה, לישראלי הממוצע: זה שנואש מהמשבר הכלכלי והבטחוני, עד למעשי שחיתות על ימין ועל שמאל, ומנצל כל הזדמנות כדי להתלונן על "המצב" - ועדיין מצהיר על שביעות רצון גבוהה יחסית כשהוא נשאל על כך בסקרים. כמו בסקר 2002, גם את הסקר החדש ניתן לסכם אפוא במעין חצי נחמה: העיתונאים הישראלים, בתוך עמם הם חיים. ד"ר יריב צפתי הוא מרצה בחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה; ארן ליביו, כתב "העין השביעית", הוא סטודנט לתואר שני בחוג; הכותבים מודים לאשר אריאן ולפזית בן-נון על עזרתם בניסוח השאלון ולריבה טוקצינסקי על עזרתה בהרכבת מדגם העיתונאים. תודה מיוחדת לעיתונאים שהקדישו מזמנם והשתתפו כמרואיינים במחקר גיליון 55, מרץ 2005 Read this article in English

פרויקט מימון המונים שהוקם על-ידי התנועה לזכויות דיגיטליות לצורך משפט דיבה בודד עשוי להוליד קליניקה משפטית להגנה על נפגעי תביעות השתקה

תביעת דיבה שהגישה המרצה ענב גנד-גלילי נגד גולשים ואנשי תקשורת שלעגו לתוכן של הרצאה שנשאה וטענו כי היא שרלטנית עשויה להוליד יוזמה שתשפר באופן ניכר את ההגנה על חופש הביטוי ברשת. בתביעה, שהוגשה לפני כשבועיים לבית-משפט השלום בפתח-תקווה, דורשת גנד-גלילי פיצויים בסכום כולל של 400 אלף שקל מ-26 נתבעים שלטענתה אחראים לביזויה ולפגיעה במטה לחמה, ובהם גיא לרר ובר שם-אור מהתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10, ערוץ 10 עצמו והבלוגר והעיתונאי עידו קינן. קמפיין מימון המונים, שנועד לגייס כסף לייצוג הנתבעים, רובם גולשים מן השורה שפירסמו במרחב המקוון את דעתם על התובעת ועל טיב המידע שעמד בבסיס הרצאתה, הצליח מעל למצופה: על-פי התנועה לזכויות דיגיטליות, המרכזת את הקמפיין, היום (17.6.14) בשעות הצהריים, שלוש שעות בלבד לאחר תחילת גיוס הכספים, נתרם כל הסכום שביקשו לגייס – 30 אלף שקל. בתגובה להצלחה המהירה הודיעו מפעילי הקמפיין כי אם יצליחו להכפיל את הסכום – יקדישו את היתרה להקמת קליניקה משפטית להגנה על נפגעי תביעות השתקה (SLAPP). לדברי עו"ד יהונתן קלינגר מהתנועה לזכויות דיגיטליות, אחד מארבעה עורכי-דין שלקחו על עצמם את קידום היוזמה המשפטית, הרעיון להקים קליניקה מסוג זה עלה בעקבות החלטתם של נתבעי גנד-גלילי להתאגד יחד. גוף שכזה, אם יוקם, יפתח את שעריו הווירטואליים (לדברי קלינגר, אין בהכרח צורך במשרד פיזי) בפני כל אדם שייפול קורבן לתביעת השתקה או איום בתביעה מסוג זה. "טיפול ראשוני יינתן ללא כל אפליה, לכל אחד ואחד, ויכלול היכרות עם הזכויות, הסבר על המצב המשפטי שלו וכדומה. לאחר מכן, ועד העמותה יהיה מי שבוחר באילו מקרים לטפל פרטנית ואילו להחזיר לשוק הפרטי", אומר קלינגר. לצדו חברים בקבוצת המתנדבים הראשונית של יוזמת הקליניקה עורכי-הדין אוריה ירקוני, יותם וירזנסקי-אורלנד ויורם ליכטנשטיין. היקף הסכום שיגויס יקבע את היקף פעילותה של הקליניקה העתידית, שתתבסס על עורכי-דין מתנדבים: על-פי מנהלי הקמפיין, 65 אלף שקל יאפשרו חצי שנת פעילות. 100 אלף שקל יאפשרו פעילות של שנה, ו-175 אלף שקל יאפשרו הפעלה של "קו חם" במקביל לעבודת הקליניקה. "אם יהיה מספיק כסף, נשכור רכז שכיר, עורך-דין או מתמחה, שיוכל לתת עזרה ראשונה משפטית למי שצריך", אומר קלינגר. "ההתנדבות המוגבלת של עורכי-הדין, שצריכים גם להתפרנס בחיים האמיתיים, חייבת להיות מוחלפת בצוות נאמן שיגן על הציבור". הכוונה היא להקים שירות שיגן רק על אנשים פרטיים, או שקהל היעד שלכם הוא גם גופים עיתונאיים? "הכוונה שלנו היא לשמור על חופש הביטוי. אני לא מפלה בין ביטוי מסחרי ללא מסחרי, ואם נתבעי ערוץ 10, גיא לרר ובר שם-אור, יהיו מעוניינים להצטרף למי שמיוצג על-ידי התנועה – אנחנו נשמח. מבחינתנו מדובר בהגנה על תיקים שיש להם השלכה ציבורית ולא סכסוכים פרטיים. לדוגמה, לא כל סכסוך שכנים שמגיע לתביעת לשון הרע הוא מקרה בשבילנו. במקרה של גנד-גלילי, אני חושב שהכמות עושה איכות. אם היא היתה תובעת אדם אחד בלבד, אז כנראה שלא היה כאן SLAPP. אלא שהבחירה לכרוך בתביעה אחת חצי אינטרנט היא בדיוק הבעיה כאן". מגישי תביעות השתקה נוהגים לעתים להגיש את התביעה במדינה שבה ניהול המשפט יקר באופן יחסי, או במדינה שבתי-המשפט שלה נוהגים לנקוב בסכומי פיצויים גבוהים מאלה הנהוגים בישראל. הסכום המקסימלי שמקדמי היוזמה מקווים לגייס (נכון להיום) הוא 175 אלף שקל, סכום שגם אם יגויס בהצלחה, עלול לא להספיק לניהול תביעות בחו"ל. "אני לא חושב שכעורך-דין ישראלי אני אוכל לנהל תביעה כזו", אומר קלינגר. "בכל מקרה, הסיכון של הגשת תביעה על טקסט שפורסם בעברית, בישראל, על-ידי ישראלי, כאשר התובע הוא ישראלי, ורק אז ללכת לממלכה המאוחדת לתבוע, הוא נמוך". מה יקרה אם שלדון אדלסון, למשל, יתבע בלוגר ישראלי בבית-משפט אמריקאי? "במקרה כזה ככל הנראה נצטרך לעשות מה שיש לנו לעשות במסגרת המשאבים המוגבלים שלנו, ואז למצוא את ארגון הזכויות המקביל בחו"ל. בארצות-הברית יש את EPIC וה-EFF, ובבריטניה יש את Open Rights. אני מאמין שכמו שאנחנו נעזור לאזרחי המדינות הזרות שנתקלים בהליך כאן, גם הם יעזרו לנו". מה לגבי מקרים של איומים בתביעה שנועדו לצמצם את היקף התפוצה של פרסומים עיתונאיים לאחר מועד פרסומם המקורי – למשל, פרסום ברשת של תחקירים ששודרו בטלוויזיה? האינטרס הציבורי הוא כמובן לפרסם מידע כזה, אבל לעתים קרובות גופי השידור בוחרים משיקוליהם להימנע מכך. אתם מתכוונים להיכנס גם לדיונים מהסוג הזה? "כן. הבעיה ב-SLAPP היא האפקט שמצנן ביטויים אחרים. כלומר, אני לא רוצה שילד יחשוב פעמיים לפני שהוא משתף סרטון מצחיק שהוא מצא ברשת. התרגיל שעושים לא אחת הוא לבחור את הצד החלש יותר ולתבוע רק אותו. לדוגמה, בתביעה של אייל גולן נגד עמרי חיון מאוד מפתיע שתבעו רק אותו, ולא את כל אתרי האינטרנט הגדולים שפירסמו דברים דומים. התשובה לזה ברורה: כאשר תובעים את עיתון הארץ זה לא SLAPP, זו התנהגות עסקית סטנדרטית, והעיתון גם מבוטח, אבל כשתובעים את עידו קינן אישית – זה SLAPP". נכון לשעת פרסומה של כתבה זו, ליל יום שלישי, עומד מונה ההתחייבויות בדף הפרויקט באתר "הדסטארט" על מעט למעלה מ-50 אלף שקלים. להורדת הקובץ (PDF, 6.71MB) התביעה שהגישה ענב גנד-גלילי

האוצר מתקפל, העיתונים יכולים לרשום וי | פרשת אקסלנס: חשש לפלילים או סערה בכוס מים? | ועוד על אלפרון, גאידמק וחברון

בביקורת העזה שנמתחה על תוכנית החירום של שר האוצר, נופחה אתמול רוח גבית בדמות ירידה פתאומית, "בבת אחת", של הבורסה בתל-אביב. ההתרסקות, ופרסומן של תחזיות פסימיות מבנק ישראל, שפכו דלק על הקולות התובעים מהממשלה לסייע למי שקרנות החיסכון שלהם נפגעו במשבר. והאוצר? הוא, כך נראה, מתקפל מול הביקורת הפוליטית, איום ההשבתה של ההסתדרות והקריאות התקשורתיות. "לחץ פוליטי על האוצר לפרוש רשת ביטחון לחסכונות הפנסיה", זו הכותרת הראשית של "הארץ". כותרת המשנה מונה אחד לאחד את הסממנים של המציאות הכלכלית הקשה: "הבורסה נפלה ב-5%, לאחר שהוראה של אקסלנס הפילה אותה כבר ל-11%. בנק ישראל הוריד את תחזית הצמיחה ל-2009 בחצי, ל-1.5% בלבד. לפי התחזית, האבטלה תעלה ל-7%. אפריקה-ישראל הפסידה 1.7 מיליארד שקל ברבעון". גם הכותרות הראשיות של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מכריזות על היסוסים באוצר וכוונה לשינוי התוכנית. "הערכה: האוצר יפעיל תוכנית להצלת הפנסיה" ("מעריב"), "אחרי הקריסה: רשת ביטחון" ("ידיעות אחרונות" בכותרת מעט סתומה). לפי כותרת המשנה על שער "ידיעות אחרונות", כבר לא מדובר בהיסוס, אלא בוודאות: "בעקבות הנפילה בבורסה והביקורת הקשה על תוכנית החירום: דיון לילי באוצר. השאלה עכשיו היא לא אם להתערב – אלא איך ומתי. על השולחן: להכריז בשבוע הבא על הגנה לחוסכים בקופות הגמל ובקרנות הפנסיה". בטור על שער "ידיעות אחרונות" מסכם סבר פלוצקר את התגובה לתוכנית החירום (תוך שהוא מאמץ את השם הרשמי, "תוכנית ההאצה"): "האוצר לא יכול היה לצפות לקבלת פנים גרועה יותר לתוכנית ההאצה שלו. התקשורת ביקרה, ההסתדרות דחתה, המפלגות שללו, הכלכלנים גיחכו, והכי גרוע: הציבור הרחב הגיב על התוכנית בפרץ של אי-אמון, שהשתקף בירידות החדות בבורסה ובריצה מחודשת למשיכת חסכונות מקופות הגמל ומקרנות ההשתלמות". העיתונים מפרטים מגוון של אפשרויות סיוע שנידונות באוצר (או לפחות במערכות העיתונים), החל בהפרדה בין קופות של חוסכים מבוגרים וחוסכים צעירים ושינוי תמהיל ההשקעות בקרנות הפנסיה, דרך הקפאת קופות הגמל לכמה שנים, ואפילו עד לביטול רפורמת בכר. אתמול כתב סמי פרץ ב"דה-מרקר" כי הפקעת הקרנות מהבנקים ופתיחתן לשוק ההון אינן יכולות להיחשב תירוץ למשבר, וכי ההיסטוריה מוכיחה שאם היו הקרנות נשארות בידי הבנקים, הנזקים היו זהים, אם לא חמורים אף יותר. היום כותב נחמיה שטרסלר ב"הארץ" נגד טענות של גוף עוצמתי אחר, ההסתדרות: "עוד לא הספקנו לעיין בסעיפי התוכנית להאצת הצמיחה, ועופר עיני כבר הספיק להודיע שאין בתוכנית כלום, ולכן להסתדרות לא תהיה ברירה אלא לצאת למאבק עד כדי שביתה כללית. השוק החופשי גמר את חסכונות העובדים, אמר עיני. ב-2003 האוצר ביטל את רשת הביטחון על הפנסיה, ועכשיו הוא צריך להחזירה. אצלנו אפשר להגיד הכל. אין מס על מלים. האם החסכונות באמת נגמרו? האם האוצר הוא שפגע בפנסיה? די להפחדות. במשך חמש השנים מאז 2003 הרוויחו החוסכים בקופות הגמל 65% על השקעתם. ב-2008 הגיע ההוריקן מארצות-הברית וגרם לנפילות. כתוצאה, יגיעו השנה ההפסדים לכ-25%. כלומר, הפנסיה לא נמחקה. החסכונות לא נגמרו. הרווחים פשוט קוצצו. אך מי באמת פגע בפנסיה של הציבור? לשם כך יש לחזור ל-2003 ולהיזכר מדוע נאלץ בנימין נתניהו לטפל בקרנות הפנסיה. זה היה עקב הניהול הגרוע של ההסתדרות, שהביא את הקרנות, שהיו אז בניהולה, אל סף פשיטת רגל. אחת פשטה את הרגל ממש: קרן פועלי הבניין. היתר היו בדרך לקריסה". רגע, אז מה קרה שם בדיוק, אתמול בבורסה? "אירוע דרמטי כמו זה שהתרחש אתמול אחר הצהריים עוד לא נרשם שם", כותב אלי שמעוני היום ב"ידיעות אחרונות". "במשך 10 דקות נמחקו בבת אחת מיליארדי שקלים, המדד צנח ב-11% – והמסחר הופסק". מי אשם? "אשם" היא מלה חזקה. הבורסה ממילא היתה במגמת ירידה עוד לפני שהברוקרים של אקסלנס הפילו אותה על הברכיים. במקום אשמה, ב"ידיעות אחרונות" מעדיפים לדבר על אחריות. "בית-ההשקעות אקסלנס הוא שאחראי לקריסה הגדולה". גם יו"ר הבורסה אומר ב"ידיעות אחרונות" כי מדובר בצירוף מקרים שהפך את הפעולה השגרתית לבעייתית. אז למה בכותרת המשנה של הידיעה נכתב שהרשות לניירות ערך תבדוק חשש לעבירה? רק העורך יודע. גם כותרת המשנה של הידיעה על העניין בעיתון "מעריב" מכריזה כי "הרשות לניירות ערך עשויה לפתוח בחקירה". כאן יש לפחות אזכור לעניין בידיעה עצמה: "מהרשות לניירות ערך, אשר עשויה לפתוח בחקירה מול בית-ההשקעות, נמסר כי היא עוקבת אחר המסחר ואחר הגורמים שהביאו לירידות". אתם רואים כאן הכרזה על פתיחה בחקירה? לא ממש. אז מה היה לנו שם? לפי איתן אבריאל, איש "דה-מרקר" שכותב היום את הידיעה הראשית ב"הארץ", רק סערה בכוס מים. "הדרמה שהיתה אתמול אחר הצהריים בבורסה [...] היתה חסרת חשיבות כלכלית. בסוף היום התברר שסוחר בחברת תעודות הסל אקסלנס שיגר הוראת מכירה גדולה אחת בהיקף של כמה עשרות מיליוני שקלים לכל מניות המדד, וגרם לבדו לצניחה יוצאת הדופן. לאחר שהמסחר הופסק [...] השוק תיקן את הירידה, והמדדים סיימו את יום המסחר בירידה של 5%, שיעור דומה לירידה יום קודם באירופה ובארה"ב". חקירה? משטרה? מכבי אש? "צדק יו"ר הבורסה סם ברונפלד", כותב אבריאל, "שתיאר את האירוע כסערה בכוס מים". ועוד חדשה כלכלית אחרונה: מחיר המניה של אפריקה-ישראל, הקונצרן של לב לבייב, ירד ב-90% וחזר למחיר שהיה לה בעת שרכש אותה לבייב מבנק לאומי לפני 13 שנה. זה הסיפור הראשי של מוסף "עסקים" של "מעריב", תחת הכותרת "כואב הלב". נצטט עוד מהטור שכתב סבר פלוצקר על השינוי שכנראה יעשה האוצר בתוכנית החירום שלו, והפעם על הפן הפוליטי: "מבחינה פוליטית, קדימה כבר החמיצה את שעת הכושר שלה: כעת כל החלטה על סיוע לחוסכים – תהיה צורתה המדויקת אשר תהיה – תתפרש ככניעה לאולטימטום משולש של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, של יו"ר ועדת הכספים ח"כ פרופ אבישי ברוורמן ושל ראש האופוזיציה בנימין נתניהו". ובמוסף "השבוע" של "הארץ" יוסי ורטר כותב כי נתניהו מייחל לחיזוק בכוחה של העבודה, כדי "שיהיה עם מי לעשות עסקים" אחרי הבחירות. "מי רצח את אלפרון?", מודפסת שאלה על שער "הארץ". לפי אמיר זוהר במוסף "השבוע", מדובר בעבריין עמיר מולנר. לפי אמיר אורן באותו מוסף, ארגוני הפשיעה בישראל מונים 600 איש (ועוד 600 בכלא), כך לפי הערכת בכיר במשטרה. מספר השוטרים: 30 אלף. אורן מתעכב במיוחד על "ההפרזה הגדולה בטיפול התקשורתי בגיבורים העממיים, הכלאבריטיס. מרוני רון ועד אלפרון, אורחים לא קרואים בכל סלון". לפי אורן, הבעיה העיקרית היא השחיתות בצמרת הפוליטית, שמבכרת להחליש את המשטרה כדי שלא תחשוף את עבריינותה. פרנואידי? אולי. אבל תקראו את כותרת המשנה של הידיעה בעמ 6 ב"מעריב": "[...] מתברר ששניים מתוך תשעת החברים בוועדה האחראית על טוהר הבחירות של הליכוד חשודים בשחיתות. בכיר בליכוד: בניגוד לקדימה, אצלנו הם לא חברי ממשלה". עוד הפניה משער "הארץ" למוסף "השבוע": "יוסי מילשטיין סוגר חשבון עם גאידמק". מילשטיין היה הדובר והיועץ הקרוב (כנראה) של העשיר ארקדי גאידמק במשך ארבע שנים, וניהל את קמפיין הבחירות הכושל שלו בירושלים. מי שמתעניין בסאגה הקומית (הבדיחה היא עלינו, שלא תטעו) של גאידמק בישראל, חיכה לראיון הזה (שבו מילשטיין מתנער, כמובן, מאחריותו לכישלון המהדהד של גאידמק בבחירות). מי שהצליחה להביא אותו היא לילי גלילי. ההישג העיתונאי הזה, שהתאפשר כנראה בזכות קרבה למילשטיין, מסביר אולי פיאסקו עיתונאי: הכותרת הראשית של "הארץ" מלפני כחודשיים, שהודיעה כי גאידמק צפוי לפרוש מהמירוץ על ראשות העיר, כותרת שגלילי היתה חתומה עליה. אגב, גלילי גם משגרת עקיצה כלפי "אתרי האינטרנט החנפניים", אף שבמקרה הזה אין יותר מאתר אחד. ומי שאחרי דברי החלקות של מילשטיין ירצה קצת אמת מחוספסת, יוכל לקרוא את הטור של איתן בקרמן באותו עמוד. ובינתיים, בחברון: "חברון על סף פיצוץ" היא אחת הכותרות על שער "מעריב". "הפינוי עוד לא החל, אבל האלימות כלפי החיילים שוברת שיאים. עשרות אלפי אנשים צפויים להגיע היום לעיר. בצה"ל חוששים מגורמים קיצוניים שיסיתו את ההמונים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של רועי שרון ואמיר בוחבוט. "בית השנאה" היא הכותרת בעמ 5 ב"ידיעות אחרונות". יוסי יהושוע וצבי זינגר כותבים על תקיפות של חיילים בידי מתנחלים. "מעריב" הוא היחיד שיש לו כתב במקום. לא בחברון, אלא בבית עצמו, "בית המריבה". רגע, בית המריבה? מדוע לא בית השנאה? אולי כשיש כתב בפנים, ולא רק בחוץ, ניתן לראות יותר מצד אחד של המטבע, למשל את זה של מי שקנו את הבית בכסף מלא, צילמו את עסקת הקנייה, אולם הוצאו מהבית על-ידי בג"ץ, בהחלטה שבן כספית קורא לה ב"מעריב" "תמוהה".

"ישראל היום" מבליט הישג של נתניהו | "ידיעות אחרונות" מתעלם לרגע מישראל-ביתנו | נוחי דנקנר מגיע להסדר חוב

לפי הכותרות הראשיות של כל עיתוני הבוקר, הממשלה הקרובה תמנה מספר שרים נמוך משמעותית מזו היוצאת. המספר המובלט בשערים הוא 20, על אף שהכתבים והפרשנים לוקחים בחשבון גם את ראש הממשלה ונוקבים במספר 21. "מעריב" ו"הארץ" מקדימים את הביטוי "הישג ללפיד" לכותרת הראשית. ב"ידיעות אחרונות" נכתב בראש השער כי "נתניהו קיבל את דרישת לפיד". חלק מטורה של פרשנית "ידיעות אחרונות" סימה קדמון שוב מודפס צמוד לכותרת הראשית, ושוב מהללת בו הפרשנית את הפוליטיקאי החביב על העיתון ("הוכיח עד עכשיו עמידות מרשימה תחת לחצים"). אפילו ב"ישראל היום" כותרת המשנה לראשית נפתחת בביטוי "הניצחון של לפיד", אולם מיד לאחריו נתקל הקורא ב"הישג של נתניהו". מהו ההישג של נתניהו? לפי כותרת המשנה של "ישראל היום": "רוב לליכוד-ביתנו בממשלה", עם 11 שרים מבין 20 (כלומר 12 מבין 21). ב"ישראל היום" מציגים את הממשלה הבאה כמורכבת מ-11 שרים לליכוד-ביתנו, 5 ליש-עתיד ו-3 לבית-היהודי, בתקווה שציפי לבני תסתפק בתיק אחד. בשער "ידיעות אחרונות" מתעלמים מהברית בין הליכוד לישראל-ביתנו, ומציגים את הממשלה הבאה כמורכבת מ-7 עד 8 שרים לליכוד, 5 ללפיד ו-3 לבנט. כפי שכל תלמיד יסודי יכול לחשב, סך השרים בספירה של כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות" נמוך מה-20 שבכותרת הראשית של העיתון, אולם כך אפשר להציג את מפלגת לפיד כמזנבת בליכוד. "הגודל כן קובע", לשון כותרת טורה של קדמון, ועל כן "ידיעות אחרונות" מרשה לעצמו לדמיין לרגע עולם שבו אביגדור ליברמן וישראל-ביתנו אינם קיימים. "אתמול בלילה אמר בכיר בליכוד במרירות שלפיד מכתיב לנתניהו הכל. גם את הרכב הממשלה וגם את גודלה", כותבת קדמון ב"ידיעות אחרונות". "נתניהו דחק את לפיד לפינה כשהשיג את הסכמתו להעניק לליכוד-ביתנו רוב מוחלט (12 שרים), ללא כל השוואה לכוחו הפרלמנטרי", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "על משקל השיר ארץ קטנה עם שפם, ניתן לומר שהממשלה ה-33 של ישראל תהיה ממשלה קטנה בלי זקן", מתלוצץ יוסי ורטר ב"הארץ". שניים מהזְקָנִים שנפרדים בימים אלה מן השררה מתראיינים בעיתוני הכלכלה: משה גפני ב"כלכליסט" ויעקב ליצמן ב"דה-מרקר". "למיטב ידיעתי אין בארץ מפלגה מלבדנו שחבריה לא עמדו לדין", מתהדר משה גפני, יו"ר ועדת הכספים היוצא, בראיון לתומר אביטל. בתשובה לשאלה "מהי מתקפת הלחצים הקשה ביותר שספגת בארבע השנים האחרונות?" משיב גפני: "במהלך להגדלת מיסוי רווחי הנפט - הם הגיעו עד לגדולי התורה כדי שלא אעביר את החוק". בהמשך מוסיף גפני כי הוא "חושש מאוד" מיאיר לפיד. "הייתי עם נתניהו הרבה שנים והיו לנו ויכוחים האם לקחת מהעשירים ולא מהעניים - והגענו להסכמות. דאגנו יותר לחלשים ולמעמד הבינוני", אומר גפני. "כעת מגיעים שני אנשים - לפיד ובנט - שאני לא מכיר, והם נוטים לכיוון של העשירים, מעמד ביניים גבוה, במקום עבור אלו שבאמת זקוקים להגנה מהמדינה. אני חרד מאוד מהעניין הזה ואלחם נגדם מהאופוזיציה". "מה הם עלולים לעשות?", תוהה אביטל, וגפני משיב: "לא לגעת במשתכרי שכר גבוה, לא לגעת בחברות הגדולות, אלא רק במסים העקיפים, במע"מ פירות וירקות, והעלאות המע"מ. אין חוכמות בתקציב. אם אתה לוקח במקום אחד, אתה צריך לתת במקום אחר". ב"דה-מרקר" משוחחת רוני לינדר-גנץ עם סגן שר הבריאות היוצא יעקב ליצמן, שכיהן על תקן שר במשרה מלאה ורק באופן רשמי הוגדר כסגן שר (השר הרשמי היה ראש הממשלה נתניהו), משום שמפלגתו אינה ציונית. ליצמן מסביר כי בפלג חסידי גור שעימו הוא נמנה, אפילו תפקיד של סגן שר אינו מקובל, אלא רק ראשי ועדות. "התעקשתי ורציתי להיות יו"ר ועדת הכספים. אך מרגע שדחפו אותי הרבנים לתפקיד סגן שר הבריאות, דווקא משום שמדובר בתיק הבריאות, שמשפיע על חיים של אנשים, הסכמתי והתאהבתי בתפקיד", הוא אומר, ומיד שולח טפיחה ידידותית לשכמו של חברו משה גפני: "ללא ספק השפעתי בתפקיד סגן שר הבריאות יותר מבוועדת הכספים: ועדת הכספים היא מאקרו, ואילו במשרד הבריאות אתה יכול להשפיע על האדם הפרטי שנמצא בצרות ושנופל בין הכסאות בבתי-חולים וקופות החולים. לפעמים זה ממש הצלת נפשות". בכל העיתונים מדווח על המשך המאבק בין הליכוד-ביתנו ליש-עתיד על תפקיד שר החינוך. ב"מעריב" מדווח זאב קם כי מפלגת הבית-היהודי תקבל את תיקי התמ"ת, השיכון והדתות, וכי נבחנת האפשרות להעניק לשר יובל שטייניץ משרד מאוחד שיכלול את המשרד לענייני מודיעין ואת המשרד לעניינים אסטרטגיים. ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד כי הליכוד יקבל בין היתר את משרדי הביטחון, התקשורת והגנת העורף; הנגב, הגליל והתיירות; החינוך או הפנים; התרבות והספורט. ישראל-ביתנו, מדווח טוכפלד, עתידה לקבל את משרדי בטחון הפנים, הקליטה, החקלאות ואחד נוסף. לא מדווח מי יהיה שר הבריאות הבא. גליונות עיתוני הבוקר תופחים לממדים מגודלים, בשל המודעות הרבות לקראת חג הפסח. גליון "ישראל יום" מחזיק 80 עמודים. הקונטרס המרכזי של "ידיעות אחרונות" מחזיק 64 עמודים (56 עמודי חדשות ועוד 8 עמודי ספורט). הגידול במספר המודעות מצריך גידול בהיקף התוכן שישובץ ביניהן. לא תמיד קל למצוא מה להדפיס. בתחתית עמ 10 של "ידיעות אחרונות" מודפסת ידיעה על חיילי האו"ם שנחטפו על-ידי המורדים הסורים ושוחררו. "אתמול הם התחילו את מסעם ועברו מירדן לישראל דרך נהריים", מדווח ישראל מושקוביץ ומצטט מדברי נמרוד הירש, שפגש אותם במעבר: "הם לא נראו שמחים לחזור לסוריה, אבל הבינו שזה חלק מהשליחות שלהם באזור". לידיעה נלווים שני תצלומים, בראשון [AP] נראים החיילים בפנים רציניות, מהימים שבהם שהו בשבי המורדים הסורים. בתצלום השני [נמרוד הירש] נראים השבויים בישראל, מחייכים. לצד השבויים שני חיילי צה"ל ועל השולחן שלפניהם גיליון של "ידיעות אחרונות". בכיתוב התצלום נכתב: "חיילי האו"ם מעיינים בגליון ידיעות אחרונות, אתמול", על אף שבתצלום נראה בבירור כי החיילים אינם מעיינים בעיתון. בצדק לא מעיינים חיילי האו"ם בעיתון. קרוב לוודאי שאינם יודעים לקרוא עברית, וממילא "ידיעות אחרונות" לא דיווח עליהם אתמול. השאלה המעניינת כאן אינה מדוע החיילים שהשתחררו זה עתה מהשבי הסורי אינם מנצלים את רגעי החופש הראשונים כדי לעיין להנאתם בעיתון הכתוב בשפה זרה ואשר אינו כולל תמונה שלהם, אלא מדוע העורכים ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים כיתוב תצלום שגוי במידה כל-כך מעוררת רחמים. התשובה היא אותה תשובה לשאלה מדוע מתעלמת הבוקר כותרת המשנה לראשית של העיתון מקיומה של סיעת ישראל-ביתנו על שריה העתידיים - המציאות מתעוותת כדי שתתאים לצורכי העיתון, בין אם מדובר בהרכב המסתמן של ממשלת ישראל ובין אם מדובר בידיעה שולית על מפגש בין פדויי שבי לגיליון של "ידיעות אחרונות". כאשר עיוות המציאות הופך להרגל, הזהירות נעלמת, הבוטות נשארת, והתפרים נעשים גלויים. ריבוי העמודים ב"ידיעות אחרונות" מאפשר לעיתון להקדיש הבוקר עמוד שלם, 36 במספר, למצוקת בני העשירון התחתון. ירון קלנר מדווח כי לפי נתוני ארגון לתת, למשפחה בת חמש נפשות מהעשירון התחתון חסרים מדי חודש 959 שקלים כדי להשיג סל מזון מינימלי שיבטיח לה תזונה הולמת. לידיעה מצורפת מודעה המזמינה את הקוראים לתרום 10 שקלים לארגון לתת ("המתנה הטובה ביותר לפסח היא ארוחת חג"). בעמ 51 של "ידיעות אחרונות", מול מודעות האבל, מתפרסמת ידיעה נוספת הנוגעת לענייני כלכלה וחברה. גודלה כרבע עמוד. תחת הכותרת "הסדר החוב של דנקנר" מדווח רועי ברגמן כי חברי הנהלת קבוצת אי.די.בי שבשליטת נוחי דנקנר ונציגות בעלי אגרות החוב של החברה הגיעו אתמול להסכמות על מתווה הסדר חוב. כותרת הגג מבהירה כי "מחזיקי האג"ח של אי.די.בי ניצלו מתספורת", וכך נכתב גם בגוף הידיעה. לידיעה נלווה תצלום של דנקנר מחייך. "התספורת של דנקנר לציבור - 800 מיליון שקל", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר" הבוקר, מעל תצלום של דנקנר כשהוא אינו מחייך. לפי הידיעה מאת מיכאל רוכוורגר ואסא ששון, אי.די.בי אחזקות תבצע תספורת של "עד 50% לבעלי האג"ח". "הסדר חוב באי.די.בי, תספורת של 50%", נכתב הבוקר בשער "כלכליסט". גולן חזני מדווח על ההסדר ומצטט את דנקנר, שאמר אתמול לנציגות בעלי האג"ח: "זה מה שיש לי. אין לי שום דרך להביא יותר". הפער במסגור הסדר החוב של דנקנר נובע באופן עקרוני מהפער ביחס של העיתונים לאיש העסקים ובאופן ספציפי מהשוני בהערכת שוויין של אגרות חוב חדשות שינפיק התאגיד שבשליטתו. לפי "ידיעות אחרונות", הערך של ההחזר שיקבלו בעלי האג"ח יעמוד על 2.06 מיליארד - מלוא סכום החוב. לפי "דה-מרקר", נציגות בעלי האג"ח מעריכה את שווי ההחזר ב-1.04 מיליארד שקל, כלומר מדובר ב"תספורת" של כ-50%. ב"כלכליסט" נכתב כי "בחישוב כולל מדובר בהחזר נומינלי של כ-1.96 מיליארד שקל, שבו תהיה תספורת כלכלית, אולם לא נומינלית. כלומר, המחזיקים יקבלו את מרבית החוב, שעומד על כ-2.05 (תספורת נומינלית של כ-90 מיליון שקל). היוון התשלומים העתידיים בשל דחיית תשלומי האג"ח מביא את הערך הכלכלי של הצעת דנקנר לכ-900-700 מיליון שקל, ולמעשה משקף תספורת כלכלית של כמיליארד שקל". עורך "דה-מרקר" צייץ הבוקר: "אם יש לכם אג"ח של אידיבי כדאי שתקראו את הנוחיתון. שם אין תספורת". בגליון "גלובס" שיצא אתמול לא הספיקו לדווח על הסדר החוב של דנקנר, אך הכותרת הראשית בעיתון הוקדשה לסכום גבוה אף יותר: "הטבת המס לטבע ב-2011: 3 מיליארד שקל". מתחת לכותרת התפרסמה במלואה, על רקע מודגש, ידיעה מאת סגן עורך העיתון אלי ציפורי, ולפיה חברת התרופות קיבלה בשנת 2011 הטבת מס עצומת ממדים, שהצטרפה להטבות מס ענקיות שקיבלה משנת 2005, אז נחקק תיקון לחוק לעידוד השקעות הון. "סוגיית הטבות המס הענקיות הניתנות לתאגידים הגדולים, ובמיוחד לטבע, תונח לפתחו של שר האוצר החדש, יאיר לפיד", כותב ציפורי. "סיסמת הבחירות שלו, איפה הכסף, רלבנטית במיוחד בכל הנוגע לחוק לעידוד השקעות הון. יהיה מעניין לראות אם לפיד יתגבר על הלובי החזק של תאגידי הענק ופקידי האוצר ויתערב בהטבות המס השערורייתיות, בדיוק כפי שקודמו יובל שטייניץ התערב בתמלוגי הגז". לפי ציפורי, העיתון "גלובס" יגיש לבית-המשפט המחוזי ערעור על החלטת האוצר לא למסור לידיו את נתוני הטבות המס ושמות החברות שזכו בהן בשנים האחרונות. לפני כחודשיים דיווח אלי לאון ב"ישראל היום" ש"מחקר בריטי חדש מוכיח כי הכאב הפיזי שנשים מוכנות לסבול בעת נעילת נעלי עקב שווה את המחיר, לאחר שהתברר כי כך הן מבליטות את נשיותן". הבוקר מקדישה צפי סער חלק ממדורה "גברת מגונדרת" שבמוסף "גלריה" של "הארץ" להחלטתה של שרה גסיקה-פרקר להפסיק לנעול נעלי עקב. סער מצטטת מדברי גסיקה-פרקר, שהתראיינה למגזין "נט א-פורטר": "הלכתי לרופא והוא אמר לי, הרגליים שלך עושות דברים שהן לא אמורות להיות מסוגלות לעשות. העצם הזאת שם... את יצרת אותה. היא לא שייכת לשם". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי חברת שטראוס, המפרסמת הגדולה בישראל, עוברת למודל חדש לתגמול משרדי פרסום, שלא יכלול עמלות רכש מדיה. לי-אור אברבך דיווח אתמול ב"גלובס" כי ההחלטה לסגור את "עכבר העיר" בתל-אביב נובעת מאסטרטגיה של "הארץ" להשקיע בעיתון היומי. ביחס ליתר המקומונים של הרשת אמר עמוס שוקן ל"גלובס": "שם נראה לנו שאין בעיה, שהם יכולים להחזיק את עצמם".

ב"מעריב" פירסמו טור תמוה שבו יו"ר ההתאחדות לוזון פירגן לעצמו | הכדורעף לא עף באתרי האינטרנט | ב"הארץ" מחפשים ערבים

"חג פסח שמח וכשר לכל עם ישראל" ו"שבת שלום", כך חתם אבי לוזון את הטור שכתב ל"מעריב" ביום שישי שעבר. זה היה טור מפתיע ותמוה בעיתון שנחשב ללוחמני ביותר כלפי יו"ר ההתאחדות לכדורגל. בשנים האחרונות הופיעו בספורט "מעריב" שלל פרסומים לא מחמיאים על לוזון. לפני כארבע שנים כתב אייל לוי כי לוזון קילל שופט במשחק נוער. באותה תקופה פירסם ניר איסקוב כי לבנו של לוזון, ייטב, מאמן הנוער של מכבי פתח-תקווה, אין תעודת מאמן מוסמך. בתגובה לפרסומים איים יו"ר ההתאחדות על הכתב כי אם יעז לכתוב על שושלת לוזון, הוא "ימחק" אותו במועדון ויאסור על כניסתו אליו. ב-2008 הגיש אביעד פוהורילס, כתב "מעריב", תביעת לשון הרע נגד עמוס לוזון, אחיו של אבי לוזון, המשמש נשיא מכבי פתח-תקווה, לאחר שזה התבטא נגדו בחריפות ברדיו. זה נגמר בהסכם פשרה שבמסגרתו שילם לוזון לפוהורילס 32 אלף שקל ופירסם התנצלות ב"מעריב". לפני כשלושה חודשים היה nrg הראשון שפירסם את דבר חקירתו של אבי לוזון במשטרה בחשד לשיבוצי שופטים והטיית משחקים. מלבד הפרסומים החדשותיים נוהגים פרשני הבית – אבי רצון ("לוזון פגע רע לכדורגל"), פוהורילס, אייל לוי וא. טבק – לתקוף את יו"ר ההתאחדות ואת התנהלותו בכל הזדמנות. אף על פי שלוזון הוא יעד קבוע לנשכנים הקבועים בשאר העיתונים (עמיר פלג ומליניאק ב"ידיעות אחרונות", שלמה שרף ב"ישראל היום" ואלון עידן ב"הארץ"), "מעריב" נחשב למסוכן במיוחד לתדמיתו הציבורית. עד כדי כך שבהתאחדות מידרו לפני כשנה את "מעריב" מהידיעה על פגישתו של לוזון עם אלי גוטמן, שבה הוצע לו לאמן את הנבחרת. היה מוזר, אם כן, לקרוא את טור היחצנות שקיבל לוזון ב"מעריב", שבו פרש את הישגיו בראשות ההתאחדות בדרך "לכדורגל ישראלי טוב יותר". זה טור מהסוג שמפרסם כלי תקשורת מלחך פנכה. מישהו ב"מעריב" החליט על פליק-פלאק לאחור והפך את לוזון המושמץ לאחד מיקירי מדור הספורט. טור הייחצון העצמי של לוזון לא עבר חלק בעיתון עצמו. ביום ראשון, יומיים לאחר הפרסום, כתב פוהורילס בעיתון הבית שלו: "ביום שישי פתחתי את עמודי הספורט במעריב כדי לקרוא את הטור של אבי רצון. כבר בפסקה הראשונה, אחרי שלא מצאתי את השם מילאן, הבנתי שטעיתי בכתובת. לא רצון היה חתום שם, אלא אבי לוזון. זכרתי שלוזון סיים לא מזמן את תפקידו בבנק דיסקונט, אבל הייתי משוכנע שהוא קיבל מצנח זהב נאה והוא לא ממהר לחפש משרה כפובליציסט במעריב". פוהורילס "החמיא" ללוזון על "מוסר כפול", וסיים בציטוט של הנשיא לשעבר, יצחק נבון: "טובה לחמור נעירתו, כמו לבולבול שירתו". אי-אפשר שלא להתרשם גם מהביקורת החריפה שביצבצה בין השורות נגד החלטת המערכת. בא יום ראשון שאחרי מהומת המכות שנתנו בכירי מכבי פתח-תקווה לעלי חטיב, וטרף את הקלפים מחדש. "מעריב" היה העיתון החריף ביותר נגד הקבוצה, שאבי לוזון נחשב לפטרונה. "להוריד אותם ליגה", דרשו בכותרת השער לצד התצלום החזק ביותר שפורסם באותו יום בעיתונים: איש מכבי פתח-תקווה בועט בשחקן הפועל חיפה השרוע על הקרקע. לא בכדי אבי לוזון הוא אחד העסקנים השנואים ביותר על התקשורת. ממנה בני משפחה ומקורבים אליו לתפקידים בהתאחדות, מקלל שופטים, מעורב מעל לראשו בעסקנות ומצליח לזקוף לחובתו פרסומים שליליים גם בנושאים שאינם קשורים לתחום עיסוקו (לאחרונה הוגש נגדו כתב אישום על נסיעה במהירות מופרזת). קרבתו למכבי פתח-תקווה תרמה ללא ספק לגובה הלהבות שהדליקה התקרית המכוערת משבת. מדוע, אם כן, העניקו ב"מעריב" טור פרסומת עצמית דווקא ללוזון? האם בשם האיזון הקדוש? האם מדובר בהנחתה מלמעלה במטרה להרגיע את היו"ר? האם ב"מעריב" החליטו להתבטל בפני לוזון בציפייה לקבל כמה סקופים מההתאחדות? ומי בכלל יצא נשכר מטור היחצנות, שלא תרם כמעט דבר לקוראים, למעט זה שחתום עליו? נותר רק לקוות שב"מעריב" לא התחילו במהלך של יישור קו עם אחד המוסדות היותר שערורייתיים בספורט הישראלי. יום חמישי (29.3.12), 21:30, ערוץ 10, מכבי תל-אביב מול פנאתינייקוס במשחק הרביעי על הכרטיס לפיינל-פור. חצי מדינה צופה במותחן. הרייטינג נושק ל-20%. רק קומץ משוגעים חזו במקביל בערוץ הספורט במשחק המכריע בכדורעף נשים על אליפות המדינה. כפר-סבא זכתה לבסוף בתואר, במשחק שהסתיים בערך בזמן מחצית המשחק ביד-אליהו. כמה אתרים פירסמו דיווח ישיר ממשחק כדורעף הנשים? אפס. כמה אתרים דיווחו מיד עם סיום משחק כדורעף הנשים? אפס. רק בסיום משחק הכדורסל החלו הכתבות להתפרסם באתרי ערוץ הספורט, ב-nrg וב-ynet. בוואלה הדגישו דווקא את משחק הגברים בכדורעף, שנערך אף הוא באותו ערב, רק מפני שביציע ישב גלעד שליט. גמר הנשים זכה בסוף אותה ידיעה בת שתי שורות לקוניות. ב-one התעלמו לחלוטין. רק למחרת, כ-12 שעות לאחר האירוע, הואילו לפרסם כמה מלים. אתר הספורט הכי מהיר בישראל? תלוי באיזה ענף. אלה היו עוד 100 מלה על ענף זניח וספורט נשים בתקשורת האינטרנט. אגב: העיתונים יצאו בסדר גמור עם כדורעף הנשים, מלבד "הארץ", שאצלו התרגלנו להרבה יותר מאשר כיתוב לתמונה קטנה. לא עצם עין. ליאב נחמני, שדר הקווים של צרלטון, נכח בלב המהומה בסיום המשחק בשבת בפתח-תקווה, משם תיאר את תקיפת שחקן הפועל חיפה. הוא עשה זאת בלי להתחמק ובלי לגמגם, ולא כנהוג באירועים אלימים שבהם העדים טוענים שלא ראו בדיוק מה קרה כדי לא להסתבך. וכך שידר נחמני: "אחד מאנשי מכבי פתח-תקווה, עכשיו הוא מכסה את הראש שלו במעיל שחור ועולה במעלה היציע, הוא זה שנתן בעיטה לראשו של עלי חטיב. ראיתי זאת במו עיני, ומיד לאחר מכן ברח משם ועכשיו הוא נמלט בעצם עם מעיל שחור לראשו ומנסה לחמוק מהאצטדיון". נחמני הפך את עצמו לחלק מהסיפור והצדיק את תפקידו, כמו גם עורך המשדר והשדרן. מה שלא עשו אנשי ערוץ 1 במהומה הגדולה בסיום הדרבי בבלומפילד לפני חודשיים. בעולם של אסייג. ידיעה ב-one בחתימתה של אופירה אסייג נפתחה ביום ראשון באלו המלים: "במקום לעסוק בתחתית הבוערת של ליגת-העל, נאלץ עולם הספורט לעסוק היום שוב באירועים האלימים המלווים את העונה הזו". זה משפט מפתח: הוא מלמד כי אסייג אינה מבינה שאירועים האלימים בהחלט שייכים לתחתית הבוערת, שלהטה בשבת; הוא מדגים כיצד ב-one מתייחסים לליגת-העל בכדורגל כאילו מדובר ב"עולם הספורט" כולו; והוא מעיד על חוסר המודעות העצמית: אף אחד לא אילץ את עולם הספורט לכלום חוץ מתקשורת הספורט. אם one, שמגדיר את עצמו "הבית של הספורט בישראל", היה רוצה לשנות את סדר היום, הוא היה יכול לפתוח בכותרת הראשית עם ידיעה ממשחקי ליגת הכדורסל או עם נצחונו של גוקוביץ בטורניר מיאמי. במצב כזה, "עולם הספורט" היה עוסק באמת בספורט ולא באירועים אלימים מהסוג שאתר one ממהר לנפח ולהבליט תוך ארשת צדקנית של צער מעושה. מה עם עוד רוטציה? יורם ארבל ישדר בערוץ 1 את המשחק המרכזי בפעם השלישית ברציפות, דיווחו ביום שישי ב"מעריב", כך שכבר לא מדובר בסתם רוטציה עם השדרן עמית הורסקי. ומה עם קצת רוטציה בעמדת הפרשן דני נוימן? אפשר לפחות לשלוח את שני השדרים לאותו משחק. הורסקי יהיה השדרן, יורם ארבל הפרשן. נוימן כבר אישר לא פעם את הפרשנויות של ארבל בשידוריהם המשותפים, מה שהופך את השדרן הוותיק לפרשן לא פחות טוב ממנו, לפחות במושגים של רוממה. מסר חד. ארגון העיתונאים שלח מכתב ליו"ר איגוד הכדוריד, ובו דרש את התערבותו בפרשת תקיפתו של דין אלמס, לשעבר כתב הכדוריד של one, על-ידי שחקני מכבי ראשון-לציון. בארגון דורשים למצות את הדין עם השחקנים ומנהלי הקבוצה – "ובכך להוציא מסר חד וברור כי אין מקום לאירועים שכאלה בכלל בספורט, ובוודאי שלא כלפי עיתונאי המבקש למלא את תפקידו". "הארץ" הגזים ואפילו הצחיק בכותרת שלו בעמוד השער למהומה הגדולה בשבת: "שחקן ערבי מהפועל חיפה הוכה בקטטה". כאילו ערביותו של עלי חטיב היא הסיבה לכך שהוכה. בידיעה במדור הספורט של העיתון לא היה לכך שום ביסוס, וגם ביתר כלי התקשורת אין מחלוקת על כך שחטיב הוכה מפני שהיה מעורב בבלגן. המהומה היתה חמורה דיה גם בלי להעמיס עליה גוון לאומני מיותר. בוקה ומבולקה בטבלת ליגת-העל בכדורסל באתר ערוץ הספורט. הפועל ירושלים זינקה למקום הראשון עם 33 נקודות, כשהרחק מאחוריה משתרכת מכבי תל-אביב עם 38. גם טבלת הפלייאוף התחתון הסתבכה לה בצורה דרמטית. נראה שלטבלאות באתר ערוץ הספורט חוקים משלהן.

קיצוצים? פיטורים? יש חברות שלא תשמעו אצלן את המלים האלו. הן רק "משחררות" עובדים, "פורקות" אותם, או שהם "מופחתים" ממשפחת המפעל. העיתונאים שהמו"לים שלהם עדיין לא הזדכו עליהם לא צריכים לשתף פעולה עם השיח המכובס הזה

גון ציימברס הוא אחד המנכ"לים היותר צבעוניים בתעשיית ההייטק האמריקאית. הוא מנהל את חברת סיסקו, ענקית המייצרת ציוד תקשורת במשך שנים רבות, ואף שהיו בעבר דיבורים על כך שיעזוב, הוא עדיין איתנו. לציימברס, שביקר בישראל לפני כשנה, סגנון דרומי מיוחד. כשהוא על הבמה הוא נשמע כמו מטיף אוונגליסטי, כשהוא עונה על שאלה הוא מביט לך ישר בעיניים. אלא שבסוף השבוע הגדיר ציימברס מחדש את המונח "מכבסת מלים", או "יופימיזם", כשהתייחס לעובדים של סיסקו שהוא ואנשיו פיטרו לאחרונה ויפוטרו בשבועות ובחודשים הקרובים. בראשית חודש פברואר העריך ציימברס כי החברה תפטר בין 1,500 ל-2,000 עובדים. בסוף השבוע החל גל הצמצומים הראשון עם פיטוריהם של 250 עובדים ממטה החברה שבסן-חוזה, קליפורניה. בטקסט מיוחד בסגנון "שאלות ותשובות" שהתפרסם באתר סיסקו התבקש ציימברס להתייחס לסוגיית הפיטורים. תשובתו צריכה להילמד בחוג ל"שיחדש" על שם גורג אורוול. בתשובתו המפותלת הסביר כי אף שהנהלת החברה עשתה כל שנדרש כדי להתמודד עם אתגרי העתיד, "הגענו למסקנה שבנקודת זמן זו, הדרך היעילה ביותר למצב את עצמנו אל מול העתיד היא לבצע היערכות מחדש (Realignment) וארגון מחדש (Restructuring) של המשאבים שלנו". הידד! אין פיטורים! בסך-הכל מבצעים ארגון מחדש של משאבים. ציימברס הוסיף כי "אם מצב עסקינו ימשיך להשתנות באופן דרמטי, מובן שנעשה את הכל כדי ליישר את מבנה ההוצאות שלנו אל מול ההכנסות. אם זה יהיה המקרה, פיטורים עלולים להיות נדרשים כפי שנדרשו בעבר". אפשר לשחרר אנחת רווחה. אמנם בעתיד עלולה סיסקו לפטר אלפי עובדים, אבל בינתיים המהלך הזה לא נדרש. אולי אחר-כך. לפני שעובדי סיסקו יוצאים במחולות, כדאי להתעכב על ההגדרה המעניינת של ציימברס למונח "פיטורים". בראשית התשובה שלו הוא דיבר על layoffs, אבל בהמשך הוא מבקש דווקא להגדיר מהם: company wide layoff ("פיטורים נרחבים"). וכך הוא מסביר: "כיוון שאנחנו חברה מאוד שקופה, ההגדרה שלנו של פיטורים נרחבים, אם יהיו כאלו, תהיה ככל הנראה ההחלטה לפטר לפחות 10% מכוח העבודה שלנו. כרגע אנחנו לא שוקלים לבצע פיטורים". אפשר לקבל סחרחורת. פיטורים? פיטורים נרחבים? מה נסגר? סיסקו מעסיקה כ-64 אלף עובדים. כדי שסיסקו תודה שהיא "מפטרת" (או מפטרת בהרחבה), היא צריכה לפטר (בהרחבה) לפחות 6,400 עובדים. אבל היא לא מפטרת (בהרחבה) 6,400 עובדים, אלא רק מפטרת (בקטנה) כ-2,000 עובדים, ולכן היא בכלל לא מפטרת; היא מארגנת מחדש את כוח העבודה שלה, ובמסגרת זו היא "נפרדת", "משחררת", "מזדכה", "ממלטת", "מרחיקה", פורקת". כן, החברה פשוט פורקת עובדים אל מחוץ לגבולות הקמפוס שלה. למעשה ציימברס השתמש במונח reduction, כלומר, מדובר בפעולה מתימטית שבמסגרתה סיסקו "מפחיתה" כ-2,000 משרות, עניין של שורה באקסל. מפטרת? חס וחלילה, לא צריך להגזים. המצב קשה, אבל לא עד כדי כך. 60 העובדים בישראל שאולי יפוטרו הם סוג של מכה קלה בכנף, לא יותר. אפשר לפטור את כל הדיון הזה בכך שהאמריקאים הם חובבי יופימיזם ידועים, אבל הבעיה היא שהשיח הזה, שמעדיף מלים נקיות על פני הצגת המציאות במלוא הברוטליות שלה, מחלחל באטיות גם אל השיח התקשורתי בישראל. כך, לדוגמה, דיווחה באחרונה כותרת באתר "כלכליסט": "פיטורים גם בתעשיית הטקסטיל: מגבות ערד שיחררה 164 עובדים; רובם פוטרו". מה זה? הכתב מיקי פלד מסביר בפסקה הראשונה כי "מפעל מגבות ערד שיחרר כ-164 עובדים, חלקם לחל"ת ופרישה מרצון, ורובם פוטרו". לזכותו של עורך הכותרת ייאמר כי הבין את האבסורד במלה "שיחררה" כשלמעשה הכוונה ל"פיטרה", ולכן מיקם אותה בתוך מרכאות, ואולם נשאלת השאלה: כמה זמן יחזיקו מעמד המרכאות האלו? התרבות הארגונית בישראל נוטה להתבהמות בשנים האחרונות. על-פי ציימברס, עובדים הם לא יותר מאשר משאב שאפשר ליישר אותו, להנדס אותו, להזיז אותו, לארגן אותו מחדש וכמובן להפחית בו. גם בישראל מרגישים עובדים רבים את נחת זרועה של התרבות האמריקאית הקרירה, שמצד אחד מדברת במתיקות על "משפחת העובדים", ומצד שני נותנת לך חמש דקות כדי לפנות את השולחן לתוך קרטון קטן רגע לפני שהשומר מלווה אותך אל מחוץ לבניין. לתקשורת תפקיד חשוב בהקשר הזה. השפה שבה היא משתמשת כדי לדווח על האירועים מעצבת לא פעם את התודעה. הרבה יותר קל "להיפרד" מעובדים או "להפחית" אותם מאשר "לפטר" אותם. אחרי הכל, גם מנכ"ל מגבות ערד מקווה כי "הפרידה תהיה זמנית וקצרה". חלילה לנו מלרמוז כי מנכ"ל כלשהו נהנה מלבצע פיטורים. אין ספק שזה לא המצב. אך גם אין כל סיבה לעשות למנהלי החברות, או לבעליהן, הנחות. פיטורי עובדים הם צעד דרסטי וקיצוני הגובה מחיר רגשי וכלכלי עצום מהמפוטר. מוטב לה, לתקשורת, לקרוא לילד בשמו (או במקרה הגרוע, לשמור על המרכאות) ולא להיכנע לשיח הממסך והמערפל שמעדיפים אלה המבקשים למרק את מצפונם באמצעות מלים מעולם המכבסות.

"הארץ" מדווח על ביקור בקזינו של נבחרת הכדורסל ומעורר דיון אתי | האם העיתונים האחרים מעלימים עין בגלל שיקול מקצועי או מקרבה יתרה למושאי הסיקור | ורון קופמן פותח פה גדול מדי

האם בילוי לילי של שחקני נבחרת בקזינו, ערב משחק, מצדיק ידיעה עיתונאית? תלוי את מי שואלים. ב"הארץ" חושבים שכן, ביתר העיתונים והאתרים עברו לסדר היום, ולא מפני שלא ידעו על ההתרחשות. על-פי דובר איגוד הכדורסל, מוטי אקסמיט, בערב המדובר נכחו בקזינו בליטא, לצד שחקני נבחרת הכדורסל, עוזר המאמן ויו"ר המשלחת – גם שישה עיתונאים. אחד העיתונאים, סיפר הדובר, הוא חובש כיפה, שאף הסיר אותה לפני שנכנס לשחק ברולטה. אותם עיתונאים הימרו שם, לצד השחקנים, ואף אחד מהם – למעט אייל גיל מ"הארץ", שדווקא לא נכח בקזינו – לא חשב שיש כאן סיפור ששווה אפילו שתי שורות. הסיבה לכך שבילוי ההימורים הוא "אין סיפור", לשיטתם, היא שהכדורסלנים לא עברו על שום איסור. לאיגוד הכדורסל אין קוד אתי בדומה להתאחדות לכדורגל. בזמנם החופשי, כדורסלני הנבחרת יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. הם קיבלו באותו ערב כמה שעות חופשיות, וכולם חזרו למלון לפני חצות – השעה שנקבעה לשובם. אלא שאייל גיל החליט לפוצץ את הסיפור, ובצדק. גם אם בילוי בקזינו הוא נורמה בקרב כדורסלנים, כפי שסיפר ל"הארץ" שחקן הנבחרת לשעבר, עידו קוזיקרו, מדובר בנורמה שראוי להקדיש לה מחשבה. מאיר איינשטיין, ברדיו 103, נימק זאת כך: גם אם השחקן חוזר למלון בזמן וישן כמו שצריך, מה קורה אם הוא מפסיד בקזינו כמה אלפי דולרים? באיזו הרגשה הוא מתייצב למשחק למחרת? אבל נעזוב את הנורמות ואת הקוד האתי ונתמקד בעצם הפרסום, שהכעיס מאוד את איגוד הכדורסל. הדובר אקסמיט, שעלה לשידור ברדיו 103, טען שהפרסום בעיתון הוא שערורייה. "זהו ניסיון נלוז להכפיש את שם הנבחרת", אמר. "מה שעיתון הארץ עשה זו חציית קו אדום מבחינה אתית עיתונאית. אנחנו נסענו שנים עם נבחרות הכדורסל והכדורגל [אקסמיט היה בעברו עיתונאי ספורט], ומעולם לא עשינו ולא חשבנו לעשות את מה שהארץ הרשה לעצמו, במיוחד כשהכתב שלהם היה חלק בלתי נפרד מהנבחרת". כלומר, אקסמיט מתכוון שכתבי הכדורסל וכדורסלני הנבחרת הם קליקה אחת, שבה כולם חברים של כולם, ולכן העיתונאים אינם אמורים להוציא לכלוכים החוצה. הטיעון של אקסמיט מטריד במיוחד; הוא מוציא את העוקץ מהסוגיה שעמדה על הפרק – אתי או לא אתי להמר בקזינו לפני משחק חשוב – ונועץ אותו בסוגיה שמנמנה בהרבה: האם העובדה שרק ב"הארץ" טרחו להתעכב על הבילוי של שחקני הנבחרת מלמדת משהו על דפוסי הפעולה של עמיתיהם? האם מקורה של ההתעלמות מסיפור הקזינו הוא שיקול מקצועי ענייני, או שמדובר בבחירה קבועה, מוסכמת, להעלים עין מהתנהלות שנויה במחלוקת של הנבחרת, בשל היותם של העיתונאים "חלק בלתי נפרד" ממנה? כמה ימים קודם לכן פירסם רונן דורפן טור ב"ישראל היום" והשווה, בין השאר, בין הכדורגל לכדורסל מבחינת הסיקור התקשורתי. "אפשר לחפש את הסיבות התרבותיות להבדל בסיקור בכך שתקשורת הכדורגל נעה בין אופוריה מלאכותית ותוקפנית, ותקשורת הכדורסל שומרת על הענף. זה עניין קצת חברתי – קרבה גדולה יותר של התקשורת לחלקים בחברה הישראלית שמשחקים כדורסל". דורפן אף ציין פרשיות חמורות מעולם הכדורסל שהתקשורת העלימה מהן עין (אולסי פרי ומוני פנאן). כמה ימים אחר-כך, באותו עיתון, ענה לו אלי סהר, פרשן הכדורסל הבכיר של "ישראל היום": "אם תקשורת הכדורסל שומרת על הענף יותר מהכדורגל, מדוע עד היום לא נחשפו שמותיהם של השחקנים שחגגו עם נערות הליווי לפני המשחק עם דנמרק? ואם, כפי שסיפרו לנו, זאת היתה נורמה בנבחרת עשרות שנים, אז איפה היתה תקשורת הכדורגל?". סהר, כפי שאפשר להבחין, לא הכחיש את הדברים שיוחסו לתקשורת הכדורסל, רק טען שזו הנורמה גם אצל עיתונאי הכדורגל. נבחרת ישראל בכדורסל ניצחה למחרת את איטליה, ועל פניו הביקור בקזינו לא פגם בתפקוד השחקנים. אבל אפשר ללמוד מהבאזז התקשורתי שנוצר סביב הפרשה לא מעט על אחת הרעות היותר חולות של תקשורת הספורט, ולא רק שלה: טשטוש מסוכן בין המסקרים למושאי הסיקור שלהם, שפועל, בחשבון אחרון, לרעת כל הצדדים. בשולי הדברים: 1. מי שחשף ב"הארץ" את סיפור הקזינו בליטא, אייל גיל, היה דווקא שני בקרדיטים. הראשון היה אריה לבנת, שהביא את תגובת איגוד הכדורסל. קצת תמוה. 2. ברדיו 103 תקפו את דובר האיגוד, מוטי אקסמיט, והטילו ספק במהימנות תגובתו. עד כאן בסדר, אבל כשרון קופמן עובר להעלבות אישיות ("עיתונאי גדול לא היית, אין לך מושג, אתה את השם שלך לא יודע לכתוב, אם לא יו"ר האיגוד היית סמרטוט רצפה, אתה מוציא שם רע לחלטורה, כלומניק, טומטום, אתה יכול ללכת לאלף עזאזל"), הכלים נשברים. יותר מזה: מעבר לסרות הטעם וחוסר הכבוד שבשידור כזה, שכרו של קופמן, ושל הסוגיה בכללותה, יוצאים בהפסדם: המאזין מוצא עצמו מזדהה עם המרואיין המושפל, והסוגיה החשובה שעל הפרק נרמסת תחת בריונות מילולית. ביום רביעי האחרון אי-אפשר היה למצוא מלה ב"הארץ" על נצחון נבחרת ישראל כדורסל בכסאות גלגלים והעפלתה לרבע גמר אליפות אירופה. זה קרה במדור הספורט שהתעקש לתת לנבחרת הזו את כל השער, כשמסביב רעמו התותחים בגזרות הכדורגל והכדורסל. וב"ישראל היום" לא היה מקום אפילו לתוצאת נבחרת הנשים בכדורגל במוקדמות היורו, רק כי העדיפו בוקסה על אהבותיו הקולינריות, הטלוויזיוניות והקעקועיות של קשר הפועל תל-אביב, איגייבור. עניין של סדרי עדיפויות. מכבי תל-אביב בכדורסל ערכה משחק אימון ראשון העונה מול מכבי חיפה. הסיקור ב-ynet עסק אך ורק בקבוצה אחת (מיותר לציין איזו): איך שיחקה, איך שיחקו שחקניה וכמה קלעו. הקבוצה השנייה תיפקדה על תקן אוויר. הממיר של יס חושב פעמיים. למעלה – הכתובית מציגה את בשיקטש מול מכבי תל-אביב בערוץ 1, ולמטה, באותו משחק, טורקיה מול ישראל (ערוץ 33).

האם לפי החוק הישראלי עבריין מורשע יכול להכריח את התקשורת שלא להזכיר את האונס, הרצח או הגניבה שביצע? באופן מפתיע, התשובה אינה בהכרח "ברור שלא"

את הכתבה הזאת אין דרך פשוטה לכתוב. היא עוסקת בחוק ישראלי האוסר על פרסום מידע עובדתי מסוג מסוים – הגם שעל נכונותו אין כל עוררין. החוק ישן, אבל העילה לדיון בהשלכותיו עכשווית: החלטתה של מערכת עיתונאית לגנוז כתבה על בעל הון, בעקבות דרישה חד-משמעית מצדו. על אף שאין עוררין על כך שהמידע שנכלל באותה כתבה מאומת ונכון, מתברר שעל-פי פרשנות אפשרית לחוק הכלול בספר החוקים הישראלי, לעיתונאים – ולמעשה, גם לכל אחד אחר – אסור להזכיר את המעשים שביצע אותו בעל הון. מורכבות החוק והאופנים השונים שבהם ניתן לפרשו הובילו להחלטה של "העין השביעית" לוותר על אזכור שמו של האיש העומד במרכז הפרשה, וזאת אף שכל אדם בעל חיבור לרשת יכול למצוא בקלות את הפרטים שבעל ההון מבקש להסתיר מהציבור. התקרית שהציפה את הסוגיה המורכבת הזאת אירעה בפברואר האחרון. אחראי לה בעל הון מוכר, שבאמצעות עורך-דינו שלח לכלי תקשורת מרכזי מכתב איום בתביעה, ובו דרש באופן יוצא דופן לגנוז טור שבו אוזכר מעשה אלים שביצע בעברו. האיש הורשע ב-1979 באינוס, וריצה בגין המעשה תקופת מאסר. לטענתו ולטענת נציגיו, החוק הישראלי קובע כי בשל פרק הזמן שחלף מאז קביעת בית-המשפט בעניינו, אסור לכלי התקשורת לציין את עובדת הרשעתו. לטענה הזאת יש השלכה ישירה בעייתית עד כדי אבסורד: על אף שהמעשה בוצע, וביצועו אף הוכח בבית-המשפט – כלי תקשורת או אדם שיציינו עובדה זו יהיו חשופים לתביעה. מבחינת החוק, טוען האיש, כלל לא ניתן לטעון כי אכן ביצע את העבירה שבה הורשע. החוק אינו הרמטי. כך קבע בעבר בית-המשפט, וכך העידו גם משפטנים ששוחחו עם "העין השביעית" והצביעו על מצבים ונסיבות שבהם ניתן לכופף את האיסור. לאימוץ גורף של ההוראה המשתמעת מלשון החוק עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת – ויש שיאמרו בלתי ישימות – על עיתונות ועל כל תחום עיסוק אחר הכולל איסוף ופרסום של מידע עובדתי. "ספק גדול אם פרשנות נוקשה שכזו מתיישבת עם כוונת המחוקק ועם השכל הישר", כתבו בהקשר זה עורכי-הדין גיורא ארדינסט ונועה גבע ממשרד ארדינסט–בן-נתן, בסקירה המתפרסמת לצד כתבה זו. הרשעתו של בעל ההון מלפני שלושה עשורים וחצי סוקרה בזמן אמת בתקשורת, ובשנים האחרונות היא עולה מעת לעת בדיווחים על התנהלותו הכלכלית והאישית. כך קרה, בין היתר, בכתבת פרופיל שפורסמה עליו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ב-2005. כתב המוסף דאז, אסף לוי, הביא את פרטי המקרה שבו הורשע מושא הכתבה, ואף הביא מפיו התייחסות לדברים. "[בעל ההון] הורשע, מה שלא מונע ממנו להמשיך לטעון שהוא לא היה אשם", כתב לוי ב"7 ימים". עם זאת, מעיון בכתבה עולה הרושם שהאיש לא הכחיש את קיומו של ההליך המשפטי נגדו ולא את תוצאותיו של אותו הליך. שמונה שנים אחר-כך, בינואר 2014, שב מוסף הדגל של העיתון הנפוץ לעסוק בהבלטה באותו בעל הון, אגב ראיון עם בת-זוגו בשנים האחרונות. זו התראיינה באריכות לכתבת המוסף, ועד כמה שניתן לשפוט לפי התוצר הסופי, לא נשאלה או התבטאה על עברו הפלילי של בן-זוגה. אביב הורביץ, במדור "מי נגד מי" המתפרסם באתר mako, כתב בהרחבה על ההחלטה העריכתית הזו של "7 ימים" בטור שעלה לרשת ביום פרסום הראיון ("היה אונס?", 31.1.14). הורביץ הזכיר את כתבתו של לוי מ-2005, ותהה: "האם מישהו בצמרת ידיעות נכנע ללחצים, הסכים לתנאים מוקדמים ומחק מהראיון כל זכר לפרשה פלילית חמורה מהעבר? למרבה הצער, התשובה היא כן". הורביץ פנה למראיינת ושאל אותה אם אינה סבורה שההרשעה הישנה של האיש חיונית להבנת הקשר בין המרואיינת לבינו. "שאלתי אותה על זה, התגובה היתה מאוד לקונית והובהר לי שזה נושא שלא כדאי לגעת בו. לא באיום", צוטטה המראיינת ב"מי נגד מי", אך ביקשה שלא לפרט מי הבהיר לה את הדבר (מ"ידיעות אחרונות" לא מסרו להורביץ תגובה, וגם לא ל"העין השביעית"). ל"העין השביעית" מסרה המראיינת כי בחרה מיוזמתה שלא לעסוק בעבר הפלילי של האיש בראיון. לדבריה, לא הופעל עליה כל לחץ בנושא. כעבור שבועות אחדים, גם באתר mako לא נותר זכר לעובדה הלא נעימה מעברו של איש העסקים. שבוע וחצי לאחר פרסום הטור ב-mako התקבל במערכת האתר מכתב איום בחתימתו של עו"ד גיא פן, המייצג את בעל ההון. באמצעות עו"ד פן דרש האיש מהאתר ומהחתומים על הטור, הורביץ ושותפתו דאז אסתי אהרונוביץ, להסיר את אזכור עברו הפלילי, להתנצל על הפרסום המקורי ולהחליפו ב"פרסום מתקן" שתוכנו לא פורט. לטענת עורך-הדין, "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים תשמ"א-1981" קובע כי הרשעה שהתיישנה ונמחקה מהמרשם הפלילי – ובכלל זה הרשעתו של איש העסקים – אסורה בפרסום. על כן, טען עו"ד פן, המידע שהובא בטור של הורביץ הוא בגדר לשון הרע שלא ניתן להגן עליו בטענת "אמת דיברתי" – אף שכאמור, אין מחלוקת בנוגע למהימנותו. מבחינת החוק הישראלי, טען עורך-הדין גם בהסבר מפורט ששלח ל"העין השביעית", החל משנת 2000 מעמדו של איש העסקים הוא כזה של אדם שמעולם לא הורשע בביצוע אונס. על-פי עורך-הדין, מערכת mako אינה יכולה להוכיח אף טענה הקשורה לעבירת האינוס, משום שבית-המשפט לא יקבל כל מידע כזה כראיה. לדברים צורף ציטוט מפסק דין מפורסם מ-1992 שזכה לכינוי "פלוני נגד הכתב אלמוני", שלשיטתו של פן תומך בעמדה זו. הפרסום באתר mako, טוען עורך-הדין, נעשה בזדון ומתוך כוונה לפגוע בבעל ההון, במשלח ידו ובשמו הטוב, ואף גרם לו לפגיעה תדמיתית קשה. את היקף הנזקים הישירים והעקיפים, איים עורך-הדין, טרם סיים הלקוח העשיר לאמוד – והוא שומר לעצמו את הזכות לתבוע מהאתר פיצויים. המכתב פעל את פעולתו. "אחרי הפנייה מעורך-הדין פניתי ליועצים המשפטיים שלנו, והם אמרו לי אותו הדבר", אומר הורביץ בשיחה עם "העין השביעית". "אני לא משפטן, אבל אני חושב שאסור היה לי לכתוב על כך, אלא אם כן הייתי מקבל את הסכמתו [של בעל ההון]. בכל אופן, זה היה שבועיים אחרי פרסום הטור, ממילא רבים כבר קראו אותו, וכיוון שהוא צודק בעניין הזה, הטור הוסר". שאר הסיפורים שנכללו בטור נמחקו גם הם מהאתר. חרף בקשת בעל ההון, התנצלות לא פורסמה. בניגוד להחלטת העריכה של "7 ימים", זו שעמדה במרכז הטור שנמחק, ובניגוד להחלטתם של היועצים המשפטיים של זכיינית ערוץ 2 קשת, מפעילת mako, ולהחלטת מערכת "העין השביעית" בכתבה זו, היו כלי תקשורת שבחרו אחרת. בשנים האחרונות סוקרו עסקיו וחייו הפרטיים של בעל ההון על-ידי כלי תקשורת רבים, ומי שיזין את שמו במנוע חיפוש יגלה כי לעתים קרובות מוזכרת גם עובדת הרשעתו, כמו גם ניסיון קודם שלו למנוע את פרסומה של עובדה זו. במקרים ההם, אם טרח לפנות לכלי תקשורת ולדרוש את הסרת המידע, הבקשה לא נענתה (עו"ד פן נשאל אם בעל ההון פנה לאותם אתרים בדרישה להסיר את המידע, אך לא השיב לשאלה). כפי שמבקש הורביץ להדגיש בשיחה עימו, גם הכתבה האחרת שהוזכרה בטורו, זו של אסף לוי מ-2005, פורסמה כמה שנים לאחר המועד שהחל ממנו – לטענת בעל ההון – אסור עוד להזכיר את הרשעתו. כתבתו של לוי אינה מוזכרת במכתבו של עו"ד פן, וכך גם נסיונו הקודם של בעל ההון להתנקות מעברו, שנחל הצלחה חלקית בלבד (ועל כך בהמשך). דרישתו של בעל ההון מהורביץ ו-mako להסיר את אזכור עברו הפלילי נסמכת על סעיף בחוק שנועד לאפשר לעבריינים להשתקם, בלי שהרשעתם תרדוף אותם עד תום חייהם. עו"ד אורי שנהר, מחבר הספר "דיני לשון הרע", מסביר כי מדובר בהסדר בעל יסודות ראויים, שנועד לאזן בין שני עקרונות העלולים לסתור זה את זה. "מצד אחד יש את העיקרון של פומביות הדיון – שלפיו כולנו רשאים לדעת מה מתנהל בבתי-משפט, כולל בהליכים פליליים, ולרבות זהות הנאשמים והמורשעים, ומצד שני יש עיקרון נגדי, שעל-פיו, בחלוף השנים, יש לאדם זכות שחטאיו ופשעיו יישכחו ושהדיווח עליהם לא יופץ ברבים", הוא אומר. לדרישה כמו זו של בעל ההון יש, כאמור, השלכות מרחיקות לכת. אם אכן חל איסור על אזכור הרשעה כלשהי של אדם בחלוף פרק זמן מסוים ממועד הרשעתו, הדבר פוגם באופן קשה ביכולת למסור מידע מפורט על פשעים שבוצעו לפני דור או יותר. על-פי ההיגיון הזה, לשם ההדגמה, בעוד שנים לא רבות ייאסר על אתר זה לציין כי מו"ל ועורך "מעריב" לשעבר, עופר נמרודי, הורשע בפלילים בגין המעשים שביצע במסגרת פרשת האזנות הסתר. על-פי אותו היגיון, כותב בן-ימינו שיתבקש לחבר רשימה ביוגרפית על איש ציבור שהורשע בפלילים לפני כמה עשורים – למשל אשר ידלין, איש מפא"י שהורשע בשנות ה-70 בלקיחת שוחד – יידרש להשמיט מהחיבור ההיסטורי את רוב פרטי הפרשה הפלילית, שלה משמעות מרכזית בחייו של מושא התיעוד (ובהיסטוריה של מדינת ישראל). הדרישה מעלה גם שאלות עקרוניות בנוגע למידע שהתפרסם כחוק באתרי אינטרנט (יימחק לאחר מועד ההתיישנות?), כזה הנשמר בארכיונים ובספריות (יושמד? יצונזר? יישמר למטרות מחקר?) ועוד. עו"ד שנהר, המייצג כלי תקשורת ותובעים בענייני לשון הרע, מעביר קורס בנושא לשון הרע בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. על-פי החוק היבש, ייתכן שלו ולעמיתיו אסור לדון עם התלמידים בפרטיהם של פסקי דין מרשיעים שהתיישנו – חומר לימוד שגור ובסיסי בכל מסלול של לימודי משפטים. ובכל זאת, ההיסטוריונים, הארכיונאים והמרצים למשפטים – ועל-פי רוב גם העיתונאים – ממשיכים בשלהם. כדי להבין כיצד הדבר ייתכן יש להתעמק בלשון החוק, הכוללת כמה פרצות אפשריות. "מה כל הסיפור עם ההרשעה והמחיקה? הקבילות של השימוש בהרשעה כהוכחה לנכונות הפרסום. ברגע שלוקחים לך את הכלי הטכני הזה, אתה לא יכול לטעון באמצעותו אמת דיברתי כחלק מהגנה בתביעת לשון הרע. זה עניין טכני לחלוטין", אומר עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" ופרשן משפטי באתר זה. מן מסביר כי ניתן להוכיח את דבר העבירה באמצעים אחרים. "אתה יכול להביא למשל את קורבן העבירה, או עדי ראייה אחרים שיתארו את המעשים, או להוכיח בכל דרך אחרת את טענת האמת דיברתי. גם באמצעות מידע שנכלל בהליך אזרחי". על-פי ההיגיון שמתווה מן, אולי אסור לומר על אותו בעל הון שהוא הורשע בעבירה פלילית – אבל היפותטית, אם הוא במקרה הפסיד בתביעה אזרחית וחויב לשלם פיצויים, ניתן לציין את המעשה שבגינו חויב לפצות את הקורבן. "זה מין על-העוקם כזה. יוצא שמבחינה זו מי שהפסיד בתביעה אזרחית – מצבו פחות טוב ממצבו של עבריין פלילי. זה עיוות בתוך הדין. אתה לא יכול לכתוב שהוא הורשע, אבל יכול לכתוב שהוא אנס. בהחלט אבסורד". עו"ד שנהר מצביע על פרשנות אפשרית אחרת, מחמירה יותר. "האם ניתן לעקוף את הוראת החוק באמצעות ניסיון להוכיח מחדש אותה עבירה, שבוצעה לפני זמן רב? זו שאלה לא פשוטה", הוא אומר. "באופן מעשי, זה לרוב בלתי אפשרי – לך תמצא היום את העדים שיכולים להעיד על אותה עבירה שבוצעה לפני זמן רב. בנוסף, כאשר העבירות נמחקות לא ניתן להסתמך על פסק הדין המרשיע, ויכול גם להיות שעל-פי רוחו של חוק המרשם הפלילי, לא ניתן לעקוף אותו באמצעות זה שיוכיחו את הדברים בדרך אחרת". עו"ד שנהר מוסיף: "הקושי הוא בממשק בין החוק הזה לחוק איסור לשון הרע. לפני הרבה שנים השופט צבי טל, כשישב בבית-המשפט המחוזי בירושלים, קבע בפרשה המפורסמת פלוני נגד הכתב אלמוני [כאמור, אחת האסמכתאות שמביא עורך-דינו של בעל ההון במכתבו] – שחוק המרשם הפלילי חל גם בנוגע ללשון הרע. ובהתקיים התנאים הטכניים של החוק למחיקת הרשעות, יש לראות בהרשעה דבר שלא אירע – ולפיכך העיתון לא יוכל להתגונן בהגנת אמת דיברתי אם דיווח על כך". הכרעתו של השופט במקרה ההוא, שניתנה לפני יותר מ-20 שנה בעקבות כתבה שפורסמה ב"7 ימים" בסוף שנות ה-80, יצרה מציאות מאתגרת. "להבדיל מהתוצאה הסופית שאליה הגיע השופט טל, עם הנימוק שלו אני חש לא בנוח", אומר עו"ד שנהר. "העמדה בפסק הדין בעייתית כיוון שהיא מביאה לתוצאה אורווליאנית, שלפיה גם מה שאין ספק שהוא אמת – יוגדר בהכרח כלא-אמת". מכתב האיום ששלח ל-mako לא היה הפעם הראשונה שבעל ההון ביקש למנוע מכלי תקשורת לאזכר את עברו הפלילי. בשנת 2005 פורסמה בשבועון המנוח "אנשים" כתבה שבה הוזכר כי בעל ההון הורשע באונס – לצד פרטים לא נכונים על עבירות אחרות שכביכול ביצע (מתן שירם, "הדרך אל העושר", 15.11.05). זמן קצר לאחר פרסום הכתבה המכפישה הגיש בעל ההון תביעת דיבה בסך 10 מיליון שקל נגד העיתון ונגד האחראים לפרסום. התביעה הסתיימה בהסדר פשרה יוצא דופן: ב"אנשים" הודו בפרסום מידע לא נכון, ובעל ההון קיבל לידיו כפיצוי את הזכויות לתוכני העיתון, שעוד לפני כן נסגר בשל קשיים כלכליים (ת"א 2547/05). במהלך התביעה, שהתנהלה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ביקשו ב"אנשים" לטעון כי לא ייתכן שפגעו בשמו הטוב של בעל ההון, שכן כלל אין לו שם טוב; הם נימקו זאת, בין היתר, בהרשעתו באונס מ-1979. בעל ההון, בתגובה, ביקש מבית-המשפט למחוק מכתב ההגנה את אזכור ההרשעה באונס, ובקשתו התקבלה. אלא שהנתבעים הגישו ערעור על ההחלטה – וערעורם התקבל. אזכור ההרשעה באונס הושב לכתב ההגנה. בפסק הדין בערעור כתב השופט, קובי ורדי, את הדברים הבאים: "לכאורה, וגם בלא להכריע בכך, ספק אם החוק בא למנוע לחלוטין אזכור ופרסום של הרישום הפלילי" (ההדגשה במקור). ורדי, כיום סגן נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, העלה תרחיש שבו איש ציבור מועמד למשרה בכירה, ועיתונאים מגלים כי בעברו הורשע בסדרת מעשי רצח ונדון למאסר ממושך, "שכיום הם נמחקו לפי החוק". על-פי תפיסה זו, כתב השופט, נאסר על העיתונאים לפרסם את המידע, ודינם של פסקי הדין להימחק מהארכיונים. "אני סבור שלכאורה אין לפגוע בצורה זו בעקרון הפומביות וזכות הציבור לדעת", כתב השופט ורדי בהקשר זה, והוסיף: "לא ניתן להתעלם מעקרונות-על חשובים ומנחים כמו עקרון זכות הטיעון, פומביות הדיון וזכות הציבור למידע, עקרונות שלפיהם ניתן לכאורה לפרסם במקרים מסוימים לגבי הרשעות שנמחקו על-פי החוק". לחיזוק הקביעה ציין מקרים קודמים שבהם אושר להציג בהליכים משפטיים הרשעות שנמחקו. טענתם של הנתבעים שלפיה בעל ההון לא הכחיש את מעשיו בראיונות עיתונאיים קודמים צוינה גם היא כנתון העשוי לתמוך בגישתם בנוגע לאזכור ההרשעה באונס – אם יוכח שאכן אישר בעצמו וביודעין את דבר הרשעתו. עו"ד שנהר סבור כי במקרה שבו חלה התנגשות בין זכותו החוקית של אדם למחיקת עברו הפלילי לזכות הציבור לדעת – ראוי לאמץ גישה מהסוג שניסח השופט ורדי. "על-פי החוק, פרסום אמת יהיה מוגן אם יהיה בו עניין ציבורי – והפסיקה מסבירה שיש בפרסום עניין ציבורי אם התועלת שתצמח ממנו תעלה על הפגיעה שיגרום. את המבחן הכללי והגמיש הזה צריך לדעתי ליישם גם במקרה של פרסומים החושפים הרשעות ישנות", אומר עו"ד שנהר. "מבחן העניין הציבורי יכול להסדיר את הבעיה הזו בדרך מאוזנת, כזו שלוקחת בחשבון את מכלול השיקולים ולא מכריעה בעניין על-פי פרמטרים טכניים הקבועים בחוק המרשם הפלילי, כמו חלוף הזמן, סוג ההרשעה ותקופת המאסר שהוטלה. הכלי של עניין ציבורי, שהוא כלי גמיש ולא טכני, מאפשר לבית-משפט לקבוע במקרים הראויים כיצד לנהוג", הוא מוסיף. "ההכרעה בעניין הזה צריכה לאזן בין שני ערכים חשובים – מצד אחד לציבור יש זכות לדעת, ובמיוחד לגבי דמויות ציבוריות, ועוד יותר מכך אנשי ציבור, מידע רלבנטי על פעילותם. מאידך, גם לאנשים שביצעו עבירה פלילית חמורה יש זכות שבחלוף השנים לא יזקפו לחובתם את העבירה שביצעו כאנשים מאוד צעירים, ושלא יטיחו בפניהם שוב ושוב את חטאי נעוריהם. "לטעמי, יש הבדל גדול מאוד אם אדם הורשע בעבירה חמורה שמאז ביצועה חלפו הרבה מאוד שנים, והוא היום אדם פרטי לחלוטין, לבין המקרה הקיצוני ההפוך, שבו אותו אדם הוא מועמד למשרה ציבורית בכירה. חוק המרשם הפלילי לא מבחין בין המקרים הללו – אבל מבחן העניין הציבורי כן מבחין ביניהם, ובעזרתו ניתן לקבוע שאסור לפרסם מידע על הרשעה ישנה של אדם, למרות שטרם נמחקה, ומאידך מותר לפרסם מידע על הרשעה ישנה של אדם שלגביו יש עניין ציבורי מיוחד, למרות שהרשעתו נמחקה לפי הכללים הטכניים של חוק המרשם הפלילי". מי קובע מתי יש "עניין ציבורי"? בית-המשפט? "כמו בכל מקרה, כשכלי תקשורת מעלה טענה שעומדת לו הגנה של אמת דיברתי, בית-המשפט הוא זה שצריך להכריע גם בשאלה אם כלי התקשורת הצליח להוכיח את אמיתות הפרסום, וגם בשאלה אם בדברים היה או לא היה עניין ציבורי. וזה לא חריג. זה שקשה לדעת מראש כיצד בית-המשפט יחליט – זה נכון. אבל זה נכון תמיד". כשעו"ד שנהר נשאל כיצד קובעים מיהו איש ציבור, הוא נדרש לגישה שאומצה מעבר לים. "הפסיקה האמריקאית, ובעקבותיה גם הפסיקה הישראלית, הרחיבו את המקרה המיוחד של איש הציבור שלגביו חלים כללים מיוחדים למה שנקרא public figure – הדמות הציבורית", הוא אומר. "ולכן לא רק עובד ציבור או נושא משרה ציבורית נכלל בקטיגוריה הזו, אלא גם אדם שהוא דמות ציבורית, שאינו מקבל משכורת מהציבור ולא נבחר לתפקיד מסוים. "יחד עם זאת, ככל שאתה מתרחק מהגרעין הקשה של האישיות הציבורית, נניח ראש ממשלה או שופט בית-משפט עליון, או נשיא המדינה – כך המשקל שצריך להעניק לחופש הביטוי פוחת, גם אם מדובר בדמות ציבורית. זו אינה הכרעה בינארית פשוטה שלפיה ניתן לפרסם כל דבר על דמות ציבורית ואסור לפרסם מידע פוגע על אדם פרטי. יש נסיבות שבהן מותר לפרסם מידע על אדם פרטי, ויש נסיבות שבהן אסור לפרסם מידע פוגע על דמות ציבורית. הכל תלוי בנסיבות". בית-משפט עשוי לקבוע שבעל ההון העומד במרכזה של כתבה זו עונה להגדרה "איש ציבור", אך הוא גם עשוי לקבוע אחרת. שופט שיידרש לעניין עשוי גם להכריע באפשרות שיש בחוק פרצה – ובעל ההון, במו ידיו, חשף אותה באמצעות התביעה האזרחית שהגיש והתבטאויותיו בתקשורת. כך או כך, בית-המשפט הישראלי אינו יכול, נכון להיום, להתמודד עם תפוצתו של המידע שבמחלוקת במרחב המקוון. הכתבה על בעל ההון שפורסמה לפני שמונה שנים ב"7 ימים" זמינה לגולשים בפלטפורמה מקוונת פופולרית, ובפלטפורמות מקוונות אחרות ניתן לעיין בטורו המחוק של הורביץ. ידיעות שבהן אוזכר עברו הפלילי של בעל ההון מופיעות עדיין באתרי חדשות ישראליים שונים, וגם אם יימחקו מהם – שרידיהן והעתקיהן יישארו ברשת עוד זמן רב. זאת ועוד: פסק הדין בערעור "אנשים" נגד בעל ההון הוא מסמך פתוח שעליו מעולם לא הוטל חיסיון – וכך גם הרשעתו מ-1979. כל אדם יכול להיכנס לכל מאגר מידע משפטי, מקוון או מודפס, לעיין במסמכים וללמוד על הצדדים המוזכרים בהם. בספריות עוד שמורים גליונות העיתונים שבהם דווח בזמן אמת על העבירה שביצע האיש ועל המשפט שנפתח בעקבותיה. חרף הפרשנות המחמירה לחוק הישראלי, הפרטים על המעשה האלים שהוביל להרשעה ולמאסר בפועל הם עדיין בגדר נחלת הכלל. אף על פי כן, בעל ההון המתוקשר, הזקוק לשמו הטוב לשם קידום עסקיו, העדיף לאיים על כלי תקשורת שהציף מחדש עובדה לא נעימה מעברו – וזאת על אף שבכל רגע נתון היה יכול לקבוע ראיון, להתייצב מול מכשיר הקלטה ולהסביר כי מאז ביצע את המעשה האלים שבו הורשע חלפו שנים ארוכות, וכי מאז הצליח להתרחק מאלימות ולשקם את עצמו. במקום לעשות את זה, בחר האיש באופציה האגרסיבית, והשתיק עיתונאי. איתי ולדמן, עורך אתר mako של קשת, מסר בתגובה: "הטור נמחק מסיבות משפטיות". עו"ד גיא פן, המייצג את איש העסקים, מסר ל"העין השביעית" הסבר בנוגע לאופן שבו הוא מפרש את חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, ובנוגע לפנייה למחיקת הכתבה באתר mako מסר את הדברים הבאים: "בעמוד מי נגד מי באתר mako פורסמה בשנת 2014 כתבה אשר בה הובלט בכותרת עברו הפלילי של לקוח של משרדנו, אשר הרשעתו התיישנה ואף נמחקה (להלן: הכתבה). בהתאם לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים תשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי) התיישנה הרשעתו של הלקוח מלפני כ-40 שנה, ואף נמחקה מהמרשם הפלילי, כך שהסעיפים הנ"ל בכתבה באתר mako, אשר כללו ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה, אינם קבילים בהליך משפטי ואף אין להביאם לדעתנו בגוף כתבה עיתונאית. "כאמור, בהתאם לחוק המרשם הפלילי, התיישנה הרשעתו של הלקוח ואף נמחקה מהמרשם הפלילי. התוצאה הנובעת מהתיישנות ומחיקת העבירות הינה כי כתבה שיש בה גילוי הרשעתו של הלקוח (אשר נמחקה כאמור) מהווה פרסום לשון הרע. לאור האמור לעיל, נדרש האתר למחוק מתוך הכתבה את כל הסעיפים הנוגעים להרשעתו של הלקוח. "חוק המרשם הפלילי עוסק בכמה עניינים, וביניהם הסדר מרחיק לכת – מחיקת הרשעה (סעיף 16 לחוק). משמעות מחיקת הרשעתו של אדם היא כי מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע (סעיף 20 לחוק). בכך מתבטא העיקרון הבסיסי שביסוד החוק, כפי שהובא בדברי ההסבר להצעת חוק תקנת השבים (ה"ח תשמ"א 216), והוא, כי אין לזכור לאדם את חטאו כל ימיו ויש לאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו ולעודד את שיקומו והשתלבותו המלאה בחיי החברה. הזמן שחולף מהרשעתו של אדם פועל תחילה להתיישנות ההרשעה, ואחר-כך למחיקתה. "חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אף הוא בגדר דין, ולכן גם לעניין חוק איסור לשון הרע לא ניתן להביא בחשבון כל המידע הנוגע להרשעה אשר נמחקה. בהתאם, מבחינת החוק, במקרה הספציפי החל משנת 2000 מוחזק היה הלקוח כמי שמעולם לא הורשע בעבירה, ועל כן ציון הרשעתו של הלקוח ואופן הפרסום בכתבה עיתונאית קרוב ל-15 שנים לאחר מחיקת ההרשעה הינו אסור. למותר לציין כי אין המפרסם יכול להוכיח כל טענה הקשורה לעבירה, מפני שבית-המשפט לא יקבל כל מידע כזה כראיה. "הלקוח לא היה מוכן להשלים עם כך שהתקשורת תעשה שימוש בשמו ובהרשעתו לצרכיה המסחריים, יהיו אשר יהיו, תוך ניצול לרעה של דפי אתר mako לפגיעה נוספת בלקוח, כאשר פרסום זה פגע ופוגע במאמץ השיקום העיקש של הלקוח, פגע בחייו ובחיי משפחתו ומשפיל אותו בעיני מכריו והבריות. בהתאם נדרש האתר להסיר לאלתר את הכתבה, וזאת כדי לצמצם את הפגיעה בלקוח ובשמו הטוב".

"חוק הנאמנות" עבר בממשלה, נאמנותם של העיתונים נבדקת | "גלובס" מעלה את המחיר | ו"עסקים" בודק אם ללוסקין יש תעודות

כל העיתונים מקדישים את הכותרות הראשיות שלהם ל"חוק הנאמנות", שעבר אתמול בממשלה, ולפיו לא-יהודי המבקש לקבל אזרחות ישראלית יצטרך להצהיר נאמנות למדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית". כל העיתונים למעט שניים, כלומר: מחצית מהעיתונים היומיים המרכזיים במדינת ישראל. ב"ישראל היום" מעדיפים לטפל בכותרת הראשית בהחלטה של שר התחבורה להעלות את המהירות המותרת, וב"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרת הראשית לתהלוכה צבאית בצפון-קוריאה, המסמלת כנראה חילופי שלטון צפויים. יש טעם בבחירות העריכתיות הללו: שינוי בחוקי התנועה הוא חדשה משמעותית לרבים מהקוראים (אף שמדובר בסך-הכל בהעלאה של 10 קמ"ש, ממאה ל-110, במספר כבישים קטן), והכנסת כתב לדיקטטורה הצפון-קוריאנית היא הישג עיתונאי (אם כי הטיפול המרפרף ש"ידיעות" מעניק בדרך כלל לחדשות חוץ צובע באור צבוע את ההתעניינות הפתאומית הזו בארץ הרחוקה). אלא ש"חוק הנאמנות", כפי שמכונה בתקשורת התיקון לחוק האזרחות, שנוי במחלוקת גדולה ועוסק בעניין עקרוני מאין כמותו. קשה להאמין שעורכי עיתון חשבו כי אין טעם, באופן ענייני, להבליט את הדיווח עליו. העדרו הכמעט גמור משערי "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מעורר תהיות. תת-הסיקור ב"ישראל היום" ממשיך את הקו של הימים האחרונים. האם העיתון בא לגונן על ראש הממשלה נתניהו, שאיפשר את העברת החוק בממשלה, מפני ביקורת ציבורית? אם טענה זו נכונה, היא סותרת את הטענה הנפוצה בעיתוני הימים האחרונים שלפיה תמיכה זו היא "שבירה ימינה" של נתניהו, שלפני החלטה "שמאלנית" בענייני שיחות השלום מעוניין לחלות את פני ציבור בוחריו. אם השערה זו נכונה, ל"ישראל היום" לא היתה סיבה להצניע את הדיווח על כך. ואולי ב"ישראל היום", עיתון שתקף את אביגדור ליברמן, מקדם החוק, לא פעם ולא פעמיים, העדיפו פשוט לא להיכנס לשדה המוקשים של דיווח על תמיכת הפוליטיקאי חביב העיתון בפוליטיקאי הפחות חביב על העיתון. בדיווח עצמו מובאים שני טורי תגובות, אחד מן המערכת הפוליטית ("בימין מרוצים, השמאל והח"כים הערבים – תוקפים") ואחד מן האזרחית ("אמנם יצאו להפגנת מחאה: נגד הפשיזם"). הידיעה המרכזית מדווחת כי ליברמן מעוניין לחוקק חוקים דומים ברוח "חוק הנאמנות" ומביאה את ההסתייגות הרפה של לשכת ראש הממשלה. טור הפרשנות של נדב שרגאי, התומך בחוק, מגדיר אותו כהזדמנות "לספר מחדש את הסיפור היהודי שקדם ושימש בסיס [למדינת ישראל]". למעשה שרגאי, כותב מתון בדרך כלל, משתמש במלה "מכריח". בינתיים, את "ישראל היום" חוק הנאמנות לא מכריח לספר מחדש את הסיפור. ב"ידיעות אחרונות" הדיווח בעמ 10 מלווה בטור פרשנות של בעז אוקון, "זדון וצביעות" כותרתו ("את הגוק המכונה הצהרת נאמנות צריך היה להרוג עוד כשהוא קטן"). כותרת המשנה לדיווח של איתמר אייכנר נפתחת במלים "למרות הביקורת הציבורית", וכותרת הגג מזכירה כי ההצעה עברה "ברוב גדול". משבצת מיוחדת מוקדשת ל"רוח נגדית" (מחאת "עשרות אנשי רוח ואמנים"). אין משבצת נגדית על רוח שאינה נגדית. התצלום המוביל את הדיווח הוא של ראש הממשלה ("אין מקום להטיף לנו על דמורטיה ועל נאורות"), ובולט בהעדרו תצלום של ליברמן. דיוקנו של ליברמן מופיע על שער העיתון, אולם בהקשר אחר: "ליברמן נזף בשרי החוץ האירופים" ("הטיח בפגישה עם מורטינוס וקושנר: תפתרו את הסכסוכים באירופה לפני שאתם מלמדים אותנו, לא תקריבו אותנו כמו שהקרבתם את צכוסלובקיה כדי לפייס את היטלר"). "ידיעות אחרונות", שמצניע את הדיווח על "חוק הנאמנות" ומצניע את הקשר של ליברמן אליו, הוא גם העיתון שמסקר בצורה הבולטת ביותר (ב"מעריב" אין זכר לאירוע, ב"הארץ" הוא נדחק בידיעת צד) והמפויסת ביותר את דברי ליברמן לשרי החוץ (שב"ישראל היום" מכנים "זובור" בכותרת הידיעה). זו אינה הפעם הראשונה בתקופה האחרונה ש"ידיעות אחרונות" מפגין סימפטיה מיוחדת לליברמן. בעיתונים האחרים, כאמור, "חוק הנאמנות" נמצא בראש סדר היום. ב"הארץ" הכותרת הראשית היא "בתמיכתם של 22 שרים: הממשלה אישרה את התיקון לחוק האזרחות"; "למרות הביקורת הציבורית והתנגדותם של 8 שרים, הממשלה החליטה לתמוך בתיקון המחייב לא-יהודים להצהיר נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית. שר המשפטים יבחן אפשרות להחילו גם על עולים חדשים". הידיעה המרכזית היא טור פרשנות של יוסי ורטר, שכותב על הצעת החוק כי היא "מיותרת, חסרת תועלת מעשית, שאינה משרתת בדבר את העם היהודי, ושנזקה המדיני, הציבורי, רב מתועלתה". לפי ורטר, ספק אם היא משרתת גם את נתניהו, ובטוח שהיא משרתת "באופן יוצא מן הכלל" את ליברמן (בטורו ביום שישי מנה ורטר את "חוק הנאמנות" דווקא כגורם שמחליש את ליברמן). מאמר המערכת מוקדש לפן אחר של האירוע, ותוקף בחריפות את מפלגת העבודה שראשה, אהוד ברק, שקל להצביע בעד החוק. הזווית הזו היא השלטת ב"מעריב", שכותרתו הראשית היא "המהלך להדחת ברק" ("בעקבות חוק הנאמנות: מרד בעבודה"). לפי מיה בנגל, "המורדים" התקופתיים מתכוונים להקדים את הפריימריז. לכותרות על השער מצורפת החותמת הצהובה "חשיפה", שמזכירה אולי לקוראי העיתונים את החשיפות הקודמות של מרידות שונות בעבודה בברק, שהסתיימו כולן בלא כלום. ארבעה טורי דעה זוכים להפניה משער העיתון. בן כספית כותב על הנושא החבוט של קריסת מפלגת העבודה בסגנון חבוט לא פחות (העבודה היא הטיטניק. היא לא הטיטניק. היא רפסודה); בן דרור ימיני נוזף בשר הרצוג, שכינה את "חוק הנאמנות" פשיסטי (ימיני כותב כי הוא מתנגד לעצם החוק); אודי מנור (דוקטור להיסטוריה) כותב בעד החוק ועפר שלח כותב נגדו, כלומר, לא בדיוק: "כשם שאין שום סיבה מעשית לתמוך בתיקון חוק האזרחות, כך אין גם שום סיבה מעשית להתנגד לו", כותב שלח, "מדובר הרי במלים ריקות, כאלם פאדי: פלסטיני שיבקש אזרחות ישראלית בתוקף נישואים, הקבוצה אותה רוצים ליברמן וישי לבלום יותר מכל, לא יהסס להישבע אמונים גם להיותה של ישראל גמל בעל שלוש רגליים". "ידיעות אחרונות" מציין היום את פתיחת שנת הלימודים האקדמית ומציע לקוראיו "גליון סטודנטים חגיגי" של המוסף "24 שעות". הכתבה הפותחת עוסקת במצב האקדמיה בראי שכר הלימוד: "הסטודנטים מתרבים, המרצים מתמעטים, שעות הלימוד מתכווצות, המעבדות מתפוררות והמחירים רק עולים ועולים. כך עובדת השיטה באקדמיה הישראלית: מינימום תמורה במקסימום כסף" (תמר טרבלסי-חדד ומשה רונן). הכתבה השנייה עוסקת באקדמיה בחו"ל בראי שכר הלימוד ותענוגות החיים: "בזמן שאתם מזיעים באוטובוס לאוניברסיטה וחיים על סנדוויצים עבשים, יש מי שהתואר שלו נראה אחרת. בתפריט: כיתות של 500 איש [כנראה טעות; הכוונה, מן הסתם, ל-50 תלמידים בכיתה], מלגות של 4,000 יורו וסופי-שבוע בעיירות שהמזרקות שלהן מזריקות יין. ישראלים מספרים איך זה לרעות בשדות זרים". הכתבה השלישית במוסף היא של סמדר שיר, על אמהות סטודנטיות. עוד במוסף: כפולה על קלישאות ביגוד ועמוד חדשות-ביזאר מהעולם, המוקדש לסטודנטים. רונית מורגנשטרן, החתומה על כתבת השער של מוסף "עסקים", מוסיפה תוספת חשובה לסיקור של החברה לחיפוש נפט גבעות-עולם: "לאן נעלמו התעודות של טוביה לוסקין?", שואלת הכותרת הראשית, ובכותרת המשנה נכתב: "הבוס של גבעות-עולם, טוביה לוסקין, מוגדר במסמכים רשמיים כגיאולוג של גבעות-עולם, אבל עמיתיו למקצוע טוענים שהוא מעולם לא הציג תעודות הסמכה. לוסקין: הוסמכתי ברוסיה, אך התעודות אבדו". מורגנשטרן מצטטת את הפרופסור שקלט את לוסקין בהגיעו לארץ, הטוען כי בדק ומצא שדברים שאמר לו לוסקין בדבר הסמכתו אינם נכונים, ומחזקת את הכתבה בממצאים משלה. אם יתברר כי לוסקין אכן אינו גיאולוג, זה יהיה אקורד רועם נוסף בפארסה של גבעות-עולם, וסקופ נאה ביותר של "מעריב". כתבת השער של המוסף "מסלול" ("ידיעות אחרונות") מיידעת את הקוראים על אודות פרויקט נחמד של עיריית תל-אביב: "במסגרת אוהבים אמנות, עושים אמנות, אירוע פתיחת עונת התערוכות בתל-אביב, יפתחו כ-250 אמנים את הסטודיו שלהם לקהל הרחב". "סרטי המשך הוליוודיים אינם נוטים להתעלות על המקור", פותח ישי קיצלס את כתבת השער של "גלריה", "במיוחד אם מדובר בסרטי המשך שמיועדים מלכתחילה לפסוח על אולמות הקולנוע ולצאת רק ב-DVD. בדרך כלל עומדים מאחורי סרטים אלה מפיקים חמדנים וציניים, שמעוניינים להשקיע מינימום זמן וכסף כדי לסחוט עוד כמה פרוטות ממותג קולנועי מוכח. והתוצאות בהתאם. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, כפי שמעיד סיפורם של שני סרטי המשך שביים הבמאי הישראלי יצחק פלורנטין, שחי בשני העשורים האחרונים בארצות-הברית". "המוניטין של פלורנטין", כותב קיצלס, "יצאו בעיקר בזכות הדרך הייחודית שבה הוא נוהג לצלם את סצינות הפעולה בסרטיו. בזמן שרוב סרטי האקשן בעשור האחרון מקריבים את הקוהרנטיות לטובת חיתוכים מהירים מדי ומצלמות רועדות מדי, הקרבות בסרטיו של פלורנטין מצולמים בשוטים ארוכים ואלגנטיים, שמבליטים את הטכניקות של השחקנים/לוחמים שלו ואת הכוריאוגרפיה המורכבת שחוברה למענם". "כשאתה רואה את פרד אסטר וגין קלי רוקדים, אתה רואה את כל הגוף", מצוטט פלורנטין, "אתה רואה את השלמות של העניין. מבחינתי, אותו הדבר בסצינות של אמנות לחימה: אתה רוצה לראות את הטכניקה, אתה רוצה לראות את הקרב. כמו שאמרו בטוב, הרע והמכוער: כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר. ואל תחתוך. זו הגישה שלי. אני אומר, בוא לא נחתוך, בוא נראה מה בעצם קורה". כשהוא נשאל על משמעות היותו במאי שהוא גם אמן לחימה, אומר פלורנטין: "זה מאפשר לי לראות איך אפשר להאריך את השוט, כדי שלא נצטרך לחתוך, כדי שהמצלמה תמשיך לזוז. ככל שחותכים פחות, הקרב יותר זורם. אני עורך את הסרט בראש הרבה לפני שאני מצלם אותו, ומחשבה רבה מושקעת בשאלות היכן לשים את המצלמה, איך להזיז אותה, מתי לחתוך ובעיקר מתי לא לחתוך". "חזרה לשוסטקוביץ ולרביעייה מס 8 שחיבר בתוך שלושה ימים בעת ביקור בדרזדן, מזרח-גרמניה, ב-1960", כותב חגי חיטרון במסגרת כתבה ב"גלריה" על סבב קונצרטים שמבצעת בארץ הרביעייה-האמריקאית. "היו שם עדיין הריסות שגרמו ההפצצות במלחמת העולם השנייה ונאמר שהמראות האלה השפיעו עליו. הרביעייה שחיבר בדרזדן היא שרשרת מרוכזת (23 דקות, חמישה פרקים, מנוגנים בלי הפסקות) שמציבה סיפור מדהים, מטלטל, קודר ומענג אוזן. סיפור מדהים כמוזיקה מופשטת, כאשר לא יודעים במה מדובר, ובקישור לזוועות התקופה לא כל שכן: זכר מלחמת העולם השנייה, הטרור הסובייטי ולדברי פרשנים אחדים – גם מצבו הפרובלמטי של היוצר עצמו, הן בחייו האישיים והן כאמן אנוס, שמוכרח לבטא נאמנות למשטר. "מימד טרגי והתרסה נוכחים ביצירה בבירור, המרירות זועקת, אבל באמנות כמו באמנות – המועקה לא ממש נגרמת למאזינים אלא מזוככת, נהפכת מיד להתפעלות ממלאכת מחשבת מתפרצת שמנחיתה מפל של געשים, סערות, קינות. יש בה עושר ציטוטים – שוסטקוביץ שואל מעצמו וממלחינים אחרים – ויש בה אחידות, בעיקר בעזרת חזרה אובססיבית על מוטיב השם – DSCH ארבעה צלילים, צמד סקונדות קטנות, שמייצגות את אותיות שמו של היוצר בשמות תווים גרמניים: רה, מי-במול (בעלייה) וירידה אל הצלילים דו, סי. "המוטיב מציג למן השנייה הראשונה את המימד האוטוביוגרפי, והקומפוזיטור עצמו (הוא היה אז בן 54 והאריך לחיות עוד 15 שנה) העיד על הביוגרפיות בפרט ועל עיסתו זו בכלל במכתב לידידו הוותיק איסאק דוידוביץ גליקמן: אני מתחיל לחשוב שאם אמות יום אחד, אף אחד לא יכתוב יצירה לזכרי, אז מוטב שאכתוב אותה בעצמי. בעמוד הכותרת יכולה לבוא הקדשה: לזכרו של מחבר רביעייה זו. ובהמשך: "זו רביעייה פסבדו-טרגית, וכאשר חיברתי אותה שפכתי דמעות בכמות שהייתי משתין לאחר שש בירות. כשחזרתי הביתה ניסיתי פעמים אחדות לנגן אותה רצוף, אבל זה הסתיים תמיד בבכי – לא כתגובה על הפסבדו-טרגדיה, אלא מתוך התפעלות שלי מהאחדות הצורנית (של היצירה). אתה עלול לזהות כאן מין שבח עצמי, תחושה שבוודאי תפוג אצלי עוד מעט ותתחלף בהתפכחות מעיקה ובביקורת עצמית". המלצת הטלוויזיה היומית בשער האחורי של "גלריה" מוקדשת לסדרה התיעודית "ברייק סיטי", שהפרק הראשון שלה יוקרן היום ב-22:00 בערוץ 8 והוא "מציג את הניסיון של קורי בוקר, ראש עיריית ניוארק, לשנות את המציאות האלימה בעירו. חובבי הסמויה ייווכחו לדעת שוב עד כמה הסדרה שאהבו שיקפה נאמנה את המצב הקשה בחלק מערי ארצות-הברית". כתבי "ממון" בדקו את מחיר העגבנייה ברחבי הארץ. המחיר הזול ביותר לק"ג התגלה ברהט: שבעה שקלים. אחריו: 7.90 ברמי לוי ברמת-גן. העגבנייה היקרה ביותר: ברעננה, 22 שקל, אחריה: הרצליה-פיתוח (19.90 שקל). "לקהל קוראינו", נכתב בראש שער "גלובס", "עקב התייקרות מהותית בתשומות הייצור, אנו נאלצים לעדכן את מחיר העיתון (עדכון קודם בוצע לפני שלוש שנים), ולפיכך מחירו יהיה 14.80 שקל החל מתאריך 10.10.2010". בשבוע שעבר היה מחירו של העיתון 14 שקל. עוד ב"גלובס": גד פרץ מדווח כי יוסי מימן בוחן מכירה של אחזקותיו בסמייל 012, שנרכשו לפני פחות משנה, והעורכת ובעלת הטור לילך סיגן חזרה מחופשתה הכפויה בטור המסביר כי העולם הוא מסובך ומפחיד אפילו יותר משחשבנו. אחת הכותרות על שער "עסקים" של "מעריב" היא "משה גפני נגד סטנלי פישר: לא ייתכן שהנגיד יחלל שבת בפרהסיה". זאת, בעקבות הרצאה שהעניק פישר בשבת בוועידת קרן המטבע הבינלאומית. הדיווח מגיע גם לשער העיתון, שם הוא מקבל את התואר המקובל ב"מעריב" להתרחשויות הראויות לדיווח: "סערת השבת של הנגיד". אגב, באחד הטורים הקבועים המתפרסמים היום ב"ידיעות אחרונות" ("מיומנו של נהנתן", דוד בנדר) מספר בעל הטור על ארוחה חגיגית שאכל במסעדה צרפתית בערב יום הכיפורים. אחיקם משה דוד (או העורך שלו) טוען ב"מעריב" כי "תושבי בית-שאן מתקשים להירגע בימים האחרונים". לשון הגוזמה הזו באה לדווח על מכתב מחאה של תושבת העיר לחברת הוט, משדרת התוכנית "מחוברים", בעקבות התבטאות של אחד ממשתתפיה, שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", על אודות הולכי רגל בבית-שאן שאחד מהם חבט במכוניתו, לפי "מעריב", לאחר שגולדן לא עצר במעבר חצייה (למרבה האירוניה, טור של גולדן בענייני בטיחות בדרכים מתפרסם בשער "הארץ" היום). ההתבטאות, כפי שהיא מובאת ב"מעריב", כוללת את האמירות "זאת עיר של ערסים" ו"זה פשוט אנשים לא מפותחים [...] אנשים שרשומים כבני-אדם, אבל בעצם הם חיות. המטרה שלנו היא פשוט לעקוף אותם, לתת להם לאכול אחד את השני [...] צריך לתת להם לחזור לחיים העלובים שלהם עד שיתקנו את עצמם. ואם זה נשמע גזעני, אז זה גזעני". מעבר לטרחון המתחסד הרגיל, יש כאן הצצה מעניינת לתחושת המצור של עורכים בכירים ב"הארץ".

הח"כית מהליכוד שוב תפסה את הצד של התעשייה בדיון על תקנות למען שיפור תנאי התרנגולות המטילות • בחברת הלובי שהקימה בעבר היא ייצגה בין היתר את מועצת הלול • האם העובדה שהיא מספקת גילוי נאות מספיקה? • ברק לא הח"כית היחידה שדילגה בין המשכן לעולם הלובי - הנה עוד כמה שעברו בדלת המסתובבת

הלקוחות מחברת הלובי ממשיכים לקבל את תמיכת חברת הכנסת: בדיון בתקנות צער בעלי חיים שעשויות להיטיב עם התרנגולות המטילות ולשפר את תנאי החזקתן, בחרה שוב ח"כ קרן ברק (ליכוד) לצדד דווקא בבעלי הלולים – אותם ייצגה בעבר כשעמדה בראש חברת לובי. יו"ר ועדת החינוך ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) הסבירה בדיון בחודש שעבר את המתח הקיים בין ההגנה על בעלי חיים לבין התעשייה החקלאית שרוצה למקסם רווחים ולחסוך עלויות. כשזכות הדיבור הגיעה לברק, היא לקחה את הצד של התעשייה ויצאה בנאום חוצב להבות למען בעלי הלולים. "המגדלים מפתחים את הגבולות ושומרים על הגדרות, בזכותם אנו חיים כאן במרכז בשלווה", אמרה. "זו שמירת גבולות, וגם רעיונות ציוניים ואפילו שטחים ירוקים. אנחנו רוצים שבעלי המשקים המשפחתיים ימשיכו להתפרנס ולא יהפכו להיות לנתמכי ביטוח לאומי. אין סרט שבו אנו שולחים אותם ואין לנו שום אחריות". בדיון שנערך בהשתתפות שר החקלאות עודד פורר הוסיפה ברק כי היא מכבדת את ח"כ השכל על "מלחמתה למען בעלי החיים" אבל הדגישה כי "הדאגה לחיות מצוינת רק כשזה עומד בפני עצמו, ולא על חשבון משהו אחר – בני אדם ועל חשבון מדינת ישראל". זו לא הפעם הראשונה שברק נלחמה את מלחמת בעלי הלולים – גם בדצמבר 2021 הגיעה לוועדת הכלכלה וטענה כי "בלעדיהם לא יהיה לנו חיים כאן". מיקי זוהר וקרן ברק (שניהם מהליכוד) נלחמים לאחרונה כמו אריות בכנסת. אבל לא למען הציבור אלא נגד כניסת שחקנים חדשים לענף הביטוח.אף שכלל הרגולטורים תמימי דעים ששוק הביטוח ריכוזי, ושתחרות תוזיל את המחירים לכולנו, זוהר אשכרה הגיש חוק כדי לחסום את התחרות בענף הביטוח. למרבה המזל שר> גם לפני השבעתה לכנסת היא נאבקה עבורם – אך הפעם כלוביסטית. רגע לפני שהפכה לח"כית, ברק עבדה כשדלנית בין היתר עבור סלקום, הבנק הבינלאומי, איגוד חברות הנפט וכן, גם עבור מועצת הלול, שבה מיוצגים הגורמים הקשורים בשלוחות הלול, לרבות המגדלים והמשווקים. ברק קידמה תמורת שכר את האינטרסים של חברות אלו ואחרות מול נבחרות ונבחרי הציבור, עד שהפכה לאחת כזאת בעצמה. ברק הייתה שדלנית חרוצה. ככל הידוע לנו לפני שנבחרה לכנסת היא השתתפה ב-78 דיוני ועדות – בין סוף 2016 לסוף 2018, ובהם היא ייצגה לפחות 14 חברות וארגונים. את חלקם המשיכה "לייצג" במובן מסוים גם אחרי היבחרה. חשוב להדגיש כי בדיונים בכובעה כח"כית סיפקה ברק גילוי נאות וציינה כי סייעה בעבר למועצת הלול. האם שקיפות כזו, שחשובה בפני עצמה, מספיקה? לא בטוח. מאז שנכנסה לכנסת ברק הספיקה גם לפעול נגד התחרות בענף הביטוח, מה שמטיב עם איגוד חברות הביטוח בישראל – עוד לקוח לשעבר. עם זאת, חשוב להדגיש שברק לעתים בוחרת בצד של התעשייה גם ללא שום קשר אם שילמו לה בעבר או לא. כך היה בדיונים סביב מס הסוכר – שם ברק השתלחה בנציגי משרד הבריאות. קרן ברק בדיון על מס הסוכר מציגה מיץ תפוזים ואומרת למשרד הבריאות: "אני מעדיפה לשתות מיץ מלאכול לוקשים. התפקיד שלנו זה לשאול שאלות. בהבדל מכם נבחרנו על ידי הציבור. כל התדרוכים והפרובוקציות מתהפכות עליכם".משפט מוזר אני חייב לציין – כי ברק הפכה השבוע לבדיחת רשת אחרי שהטעתה את הציבור pic.twitter.com/aFEGbwGvpg אז מה בעצם הבעיה? הרי אין ח"כ שמגיע לכנסת טבולה רסה. אבל ח"כים שמגיעים מעולם הלובי וממשיכים לסייע לחברות ששילמו להן לפני כן – זה כבר דבר הדורש דיון מעמיק. במיוחד אם אותו ח"כ לוקח שוב ושוב את הצד של מי ששילם לו בעבר. מי שמפסיד מכך הוא הציבור. כפי שברק בעצמה ביטאה ברהיטות בדיון על התרנגולות: "לנו כמדינה יש הרבה ערכים ואנו כח"כים צריכים לעשות זום אאוט ולראות איך הערכים מתיישבים אחד עם השני". אלא שברק השדלנית וברק הח"כית נשמעות בדיוק אותו דבר. אף שהח"כ-השדלן הוא תופעה חדשה, ברק לא לבד. ח"כית נוספת עברה לאחרונה בדלת המסתובבת, ובניגוד לברק, עשתה זאת פעמיים: מירב בן ארי (יש עתיד). אחרי שלא נבחרה ב-2019, בן ארי החלה במהרה לעבוד בחברת הלובי "הקבינט" – חברה שעבדה בשיתוף פעולה עם חברת הלובי של ברק בזמנו. ב-2021 בן ארי שבה לכנסת, ובדומה לברק סייעה מאז כמה פעמים ללקוחותיה לשעבר. בשנה שעברה הגישה בן ארי הצעת חוק שמבקשת להחריג עמותות מהחוק שאוסר על שליחת הודעות ספאם – כך שיוכלו לשלוח ישירות לטלפונים שלנו בקשות תרומה ופרסומות. את ההטבה הזו ביקשה בן ארי להעניק לעמותות לאחר שעבדה עד זמן לא רב קודם לכן בשירות כמה מהן. את "הקבינט", אגב, מנהל עוד ח"כ לשעבר, יואל חסון. זה לא הכל. בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת הנוכחית ביקרה בן ארי יחד עם יו"ר מפלגתה יאיר לפיד כנציגת הרשימה לכנסת – במטה מגן דוד אדום. במהלך הביקור השתתפה בסרטון של המפלגה, שבו הבטיחה כי תעשה "כל מה שאפשר מתוך הכנסת כדי להמשיך ולחזק את מד"א". נדגיש: מד"א והעמותות שלהן היא מסייעת הם ארגונים בעלי מטרות חיוביות ומבורכות שמועילות לרבים בישראל. עם זאת, האינטרסים שלהם לא תמיד תואמים את טובת הציבור. בן ארי סירבה להגיב לכתבה בנושא שפרסמה אצלנו יעל פינקלשטיין. ברק הצהירה על עברה כלוביסטית, ואכן חשוב שנדע על הקשרים הקודמים של נבחרות ונבחרי הציבור שלנו. רוב מוחלט מקרב חברי הכנסת הגיעו לשרת את הציבור הרחב. אבל ללא שקיפות או חוקים שמגבילים אותם, עלולים הח"כים "ליפול" לקידום אינטרסים צרים. הליכוד הציב במשבצת האשה החדשה את קרן ברק. וזה אומר דבר לא ייאמן: לוביסטית תהפוך לח"כית.אין לי מילה רעה על הח"כית לעתיד ברק עצמה. אני רק אומר שזה מטורף. כשסקרנו פרצות בחוק הלוביסטים (https://t.co/OhGnyjTyax), עסקנו בח"כים שהופכים ללוביסטים. לא בתסריט ההפוך.מצ"ב רשימת לקוחותיה pic.twitter.com/0ozo9qt6pj זאת ועוד, המעבר בין עולם הלובי למשכן קל במיוחד (נדרש צינון של שנה במעבר בין הכנסת ללובי). לצערנו, רוב יומני הח"כים לא שקופים, בהם זה של ברק, וכמעט ואין לנו דרך לעקוב אחר פגישותיהם עם לוביסטים או מקורבים מחוץ לכנסת. זכרו – הח"כים עובדים עבור הציבור ובמימונו. זכותנו לדעת מה הם עושים עם הזמן והכוח שקיבלו מאיתנו, ולוודא שהם מקדישים את כל כולו לעבודה למען הציבור. ברק לא הגיבה לשאלות שנשלחו לה בנושא. עם זאת, בכתבה קודמת ב"שקוף" היא ציינה: "לפני למעלה משנה, חברת הכנסת קרן ברק ויתרה מרצונה על עסק מצליח מאוד, אותו בנתה וטיפחה במו ידיה במשך שני עשורים. זאת, על מנת שתוכל להגשים את שאיפתה ארוכת השנים – לשרת כנבחרת ציבור בכנסת ישראל, תוך שהיא רותמת את יכולותיה האישיות, המקצועיות, הפרלמנטריות והפוליטיות לטובת "לקוח" אחד בלבד: הציבור הישראלי! כבר בצעירותה, מימיה כסטודנטית, שנים לפני הקמת החברה, היתה דמות מוכרת במוסדות הליכוד, עסקה בפעילות ציבורית מתוכה ואף מונתה לכהן כדירקטורית בחברות ממשלתיות, תוך כדי שהתמודדה מספר פעמים לכנסת. לאורך כל שנות פעילותה, ח"כ ברק הובילה אינספור תהליכים מקצועיים ומאבקים ציבוריים שעיקרם המוחלט הסתיים בהצלחה רבה. זאת עבור מגוון גופים וארגונים עבורם פעלה, ביניהם: חברות מהמגזר העסקי, גופים ציבוריים, ארגוני המגזר השלישי ועמותות חברתיות והתנדבותיות". (איך זה משפיע עליך) המעבר המהיר בדלת המסתובבת שבין עולם הלובי לכנסת מערבב באופן מדאיג את האינטרס הציבורי עם האינטרסים הכלכליים של חברות פרטיות. קשרים בין ח"כים מכהנים ללוביסטים ולחברות עשויים לגרום להם להעמיד את טובת החברות לפני טובת הציבור הרחב. (מה עושים כדי שיתוקן) יש לחייב את חברות וחברי הכנסת לפרסם את יומן הפגישות שלהם, ולהחיל חובת צינון גם על לוביסטים שהופכים לח"כים. בנוסף ניתן לקבוע שקיפות על המסמכים שאותם מעבירים השדלנים לח"כים וכן לתת פומבי לסכומים שמשלמים הגופים השונים לחברות הלובי, וגם לפרסם מה שהם מתבקשים לקדם עבורם. נמשיך לעקוב אחרי עבודת הח"כים והח"כיות שקשורים לחברות הלובי. כאן תוכלו גם אתם ואתן להיכנס לתמונה – עזרו לנו לעקוב אחר העבודה של ברק, בן ארי ושאר הח"כים: שלחו לנו תמונות, מידע על פגישות או כל דבר שיכול להרכיב את הפאזל.

אסד ממשיך לדכא את ההתקוממות בסוריה | "דה-מרקר" מדווח על פרשה שאין לדווח עליה | ו"ישראל היום" מעודד עבודת אלילים

"המפגינים בסוריה מתחננים: הצילו!", קוראת הבוקר הכותרת הראשית ב"ישראל היום". בכפולה הפותחת מדווחים ליאור יעקבי, דניאל סיריוטי ויוני הרש על ההתפתחויות האחרונות במדינה ("הירי לעבר אזרחים נמשך גם בעיר דרעא, שעליה פשטו אור ליום שני כ-3,000 חיילים"), אך עוד קודם לכן מדווח על התגובה במערב. תחת הכותרת "ארה"ב: לא נתקוף בסוריה" נכתב כך: "ארה"ב ובריטניה אינן מתכוונות לפעול צבאית בסוריה – כך הבהירו אתמול במסיבת עיתונאים משותפת שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס ועמיתו הבריטי ליאם פוקס". בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ בעיתון, מסכם: "אסד מתמודד עם המהומות בדיוק כפי שציפו ממנו. גם הקהילייה הבינלאומית מגיבה בדרך לא מקורית [...] המערב חושש מאוד מנפילת משטרו של אסד. לסוריה חשיבות אסטרטגית רבה מדי באזור, הרבה יותר מלתוניסיה, ללוב ואפילו למצרים". ב"הארץ" מגישים אבי יששכרוף ונטשה מוזגוביה סיכום מקיף על המתרחש בסוריה על סמך שלל מקורות זרים. לצד הדיווח מתפרסם "טור אישי מדמשק", מאת "אזרח סורי" ששמו נותר עלום. "המשטר וכולם מבוהלים מהתפשטות המהומות לתוככי דמשק", הוא כותב. "בשבת אפשר היה לחוש בדיכאון באוויר. [...] מתברר שבשאר איננו איש של רפורמות כפי שטען. הכרזותיו אינן מגובות בשום מעשה של ממש". גם ב"מעריב" מוקדשת הכותרת הראשית ("הפושע מדמשק") לסוריה, אך זו אינה מובילה לדיווח חדשותי, אלא לטור פרשנות מאת אלון פנקס. תמצית הטור מודפסת בשער העיתון והגרסה המלאה בכפולה הפותחת. "משפחת אסד היא משפחת פשע לכל דבר ועניין", כותב פנקס, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק. "[...] הזוג החביב בשאר ואסמה הם דור שני לניהול העסק המשפחתי-עדתי – המדינה הסורית. לא סתם מדינה, אלא מדינה שמפיקה כ-400 אלף חביות נפט ליום, מהן 250 אלף לייצוא. במחיר של 112 דולר לחבית, סוריה מכניסה 28 מיליון דולר ליום. במונחי מאפיה זה משתלם אפילו יותר מתעשיית הסמים של לבנון". בחלק ב של "הארץ" מסביר צבי בראל מדוע דווקא "יהיה זה [...] בלתי מדויק לקבוע כי המאבק בסוריה מתנהל בין עלאווים לסונים". עיקר ההסבר של בראל נעוץ בפערי המעמדות בין האליטה הכלכלית להמוני העניים, פערים שאינם חופפים להשתייכות עדתית בלבד. בטור פרשנות נוסף, המתפרסם בקונטרס החדשות, כותב צבי בראל על האופן שבו "מדיניות טורקיה, אירופה וארה"ב במזרח התיכון פושטת את הרגל". "לפתע קרסו החוזים", כותב בראל ביחס להסכמים הבלתי כתובים בין המעצמות למנהיגי המזרח התיכון. "המנופים הכלכליים נותרו ללא ידיות, ידידים אישיים הפכו לאויבים, והדיפלומטיה נאלצת לפנות מקומה להתקפות צבאיות או לסנקציות. [...] בגלל לוב כבר מתלהטת מחלוקת בין ארה"ב לשותפותיה בנאט"ו באשר לאופי התגובה הצבאית, ביחס לסוריה מתחילים לגבש סנקציות, שלא ברור מה יהיה טיבן, ואשר לתימן, נדמה כי ננטשה על-ידי הקהילה הבינלאומית". מה באשר לעמדת ישראל כלפי סוריה? אלון פנקס ממליץ ב"מעריב" כך: "ישראל צריכה לעשות את הדבר היחיד שהיא מתקשה בדרך כלל לעשות – לשתוק". לדעתו, "כשמשפחת פשע נאבקת על קיומה, עדיף לא לחוות דעה על השכונה". בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" מביע יועז הנדל עמדה הפוכה. לדעת הנדל, סוריה שונה ממצרים או תוניסיה, שבה הפילו ההמונים את המנהיג. "בכל זאת מדובר במדינת האויב הראשונה שבה זה קורה", הוא מזכיר. "כשאויבך נופל אל תשמח, נאמר במקורות – אבל גם אסור להתעלם". במאמר נוסף במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" מודה סבר פלוצקר כי טעה כאשר כתב בזכות הסכם שלום בין ישראל לסוריה. "אני מכה על חטא", הוא מדגיש. "[...] הולכתי את עצמי שולל. [...] שלום לדורות יכול להיכרת רק עם משטרים דמוקרטיים, המכבדים זכויות אדם. [...] איני כותב בשמו של השמאל המדיני. לא הוסמכתי לכך. אני כותב בשמי: אני צריך חשבון נפש. אני צריך לשנן ולא לשכוח, כפי שאכן שכחתי, את העיקרון: דיקטטור הוא דיקטטור הוא דיקטטור, ושלום עימו יהיה תמיד נכה, פגום ורעוע. שלום עם רודן כזה הוא בלתי מוסרי, בלתי רצוי ומסוכן לישראל". ב"גלובס" מתפרסם מאמר פרשנות מאת גקי חוגי, הפרשן לענייני ערבים של גלי-צה"ל. "הפחד הקמאי, השואתי, מדבר מגרוננו", כותב חוגי ביחס לחשש הישראלי מהשתלטות אסלאמיסטים על מדינות האזור. "מעצמה אזורית כמו ישראל, שיש לה יתרון כלכלי מוחץ על שכניה, חוסן חברתי, יכולת השפעה מדינית וצבא מפותח, לא יכולה לשבת בביתה אחוזת מורא ולחשוש ממפלצות שטרם נולדו. המרד בסוריה, במצרים, בתוניס, בלוב, בתימן ובבחריין אינו נגד ישראל. אלה המשטרים המקומיים שאת ראשם העם מבקש". "[...] לפני שאנחנו ממליכים את האסלאמיסטים, עלינו לזכור שהרחוב הערבי איננו זה שהיה כאן אך לפני עשור. האסלאם הפונדמנטליסטי קסם אז להמונים, אבל מאז הוא הצטרף לאוסף האידיאולוגיות הכושלות, שהביאו אסון ובושה על החברה המוסלמית". אך בעמודי החדשות, לצד הדיווחים על סוריה, מתפרסמות הבוקר ידיעות על תוצאות סקר דעת קהל שנערך במצרים. "רוב המצרים מתנגדים לשלום עם ישראל", לשון כותרת ב"ידיעות אחרונות". "75% מביעים אהדה לארגון האחים-המוסלמים", נכתב בשער "הארץ". הכותרת הראשית ("הרופאים יעזבו את בתי-החולים") והכפולה הפותחת ב"ידיעות אחרונות" מוקדשות לעיצומים במערכת הבריאות. כותרת המשנה לראשית מדווחת כך: "השיבושים בבתי-החולים חוזרים: אלפי רופאים צפויים להשתתף היום בהפגנה מול הכנסת. בבתי-החולים יישארו רופאים מעטים, וניתוחים לא דחופים יבוטלו. נתניהו התערב לראשונה במו"מ – והרגיז את הרופאים". המידע בסיפא של כותרת המשנה מתפרסם שוב בכפולה הפותחת של העיתון, תחת הכותרת "נתניהו עיצבן את הרופאים". איתמר אייכנר מדווח כי "לראשונה מאז פרץ הסכסוך התערב אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו במגעים – והרגיז את הרופאים". "הרגיז" או "עיצבן"? וכיצד? על-פי הדיווח, נתניהו העניק גיבוי לדרישת האוצר לאלץ את הרופאים להחתים שעון נוכחות, וזאת "למורת רוחם של הרופאים, המתנגדים לה בתוקף". בשער "ישראל היום" מתפרסמת הכותרת "נתניהו: תוספות לרופאים – בתנאי שיחתימו שעון". בכותרת המשנה, כמו גם בידיעה המלאה, לא מצוין שהרופאים הגיבו בתרעומת יוצאת מגדר הרגיל. ההפך הוא הנכון. זיוה מוגרבי וזאב קליין מצטטים את תגובת ההסתדרות הרפואית: "אנו שמחים שהאוצר הביא את הנושא החשוב לפתחו של רה"מ. לצערנו, עד כה האוצר לא בא עם פתרונות קונקרטיים". הכותרת הראשית ב"הארץ" שוב נסמכת על מסמך שהודלף לאתר ויקיליקס ומצא את דרכו לכתבי העיתון. "הנגיד פישר: דו"ח העוני אינו משקף את המציאות", לשון הכותרת הראשית, שנועדה בין היתר לקדם את גליון יום שישי של העיתון. עופר אדרת ויוסי מלמן מדווחים כי פישר התבטא כך בתחילת 2006, בעת פגישה עם השגריר האמריקאי. "הכלכלה הישראלית במצב טוב. בניגוד להצהרות של כמה פוליטיקאים, מצב העוני דווקא משתפר", אמר פישר לשגריר. "פישר הסביר", כותבים אדרת ומלמן, "כי הנתונים הסטטיסטיים על ההכנסות של תושבי ישראל אינם מלאים, ומציגים תמונה שלילית יותר מזו הקיימת במציאות. כך, לדבריו, הם אינם כוללים את ההון השחור... ואינם מותאמים להכנסות של בעלי בתים כמו במגזר הערבי, בעיקר". הכותרת בראש שער "הארץ" מנוסחת כך: "המשטרה חקרה אם עו"ד וינרוט ניסה להשפיע על השופט שדן בעניינו". תומר זרחין מדווח כי החקירה החלה בעקבות חקירתו של רונן בר-שירה, העומד לדין באשמת גיוס כספים במרמה, בין היתר במטרה לכאורה לפעול למען שחרורו של גלעד שליט, החייל הישראלי השבוי בידי חמאס. "הפרקליטות: צבי בר לדין על קבלת שוחד והלבנת הון", נכתב בשער "ישראל היום". כל הכפולה השלישית של העיתון מוקדשת לפרשה. צבי הראל ויהודה שלזינגר מדווחים כך: "פרקליטות המדינה הודיעה אתמול לראש עיריית רמת-גן, צבי בר, כי היא מתכוונת להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע בעבירות החמורות ביותר בתחום הצווארון הלבן: לקיחת שוחד מקבלנים בהיקף של 2.1 מיליון שקלים והלבנת הון בהיקף של 5 מיליון שקלים". לדיווח נלוות שתי תיבות. האחת כוללת טור פרשנות מאת אביעד הכהן, וזאת תחת הכותרת "קמבן לי ואקמבן לך". האחרת מוקדשת לדיווח מאת יהודה שלזינגר, בין היתר על תגובת ח"כ כרמל שאמה-הכהן (ליכוד), שתרם לחשיפת החשדות נגד בר. בשער "הארץ" מתנוססת הכותרת "ראש העיר רמת-גן צבי בר יואשם בקבלת שוחד בסך שני מיליון שקלים". תומר זרחין ואילן ליאור מדווחים בשער על ההתפתחויות, והדיווח נמשך בעמ 8. ב"דה-מרקר" הדיווח על הפרשה תופס את רוב הכפולה הפותחת. בשער "ידיעות אחרונות" אין כותרת על בר, אך ידיעה בולטת על הפרשה [יורם ירקוני וראובן וייס] מתפרסמת בראש הכפולה הרביעית של העיתון. ב"כלכליסט" כותרת בשער וידיעה על פני כל עמ 8. בשער "מעריב" אין כותרת על בר. קוראי עיתון זה לומדים על ההחלטה להגיש נגד ראש העיר כתב אישום כפוף לשימוע בעמ 14 של העיתון. זו אינה הפעם הראשונה שבר זוכה ליחס מיטיב מעיתון "מעריב", בהשוואה לכלי תקשורת אחרים. נתיב נחמני ונועם שרביט מדווחים הבוקר על החלטת הפרקליטות תחת הכותרת "בדרך לאישום". תיבה נפרדת, מאת נחמני, מוקדשת לדרישת פרקליטו של בר, נבות תל-צור, לחקור את ח"כ שאמה-הכהן, בשל כמה משפטים שפירסם לאחרונה בפייסבוק. "חרף צו שיפוטי האוסר לפרסם את עובדת חילוט רכושם של ראש עיריית רמת-גן צבי בר ובני משפחתו, צו שהוסר רק אתמול, הראשון לפרסם את המידע היה דווקא ח"כ כרמל שאמה-הכהן, חבר מועצת העיר רמת-גן לשעבר, שהיה יריבו הפוליטי של בר, שעשה זאת דווקא בעמודו הפרטי ברשת החברתית לפני מספר ימים", מדווח נחמני. "בפייסבוק ובגוגל לא שמעו על צווי איסור פרסום", נכתב בכותרת המופיעה בראש עמ 8 של "דה-מרקר". עניינה של הידיעה, מאת איילה צורף והילה רז, אינו בח"כ שאמה-הכהן והמידע שפירסם על אודות ראש עיריית רמת-גן, אלא בנושא אחר. "אתם נחשדים בעבירה? גם אם תוציאו על כך צו איסור פרסום, המידע עשוי להתפשט באמצעות פרסומו ברשתות חברתיות ותיעודו במנועי חיפוש. כך למד על בשרו אדם מוכר שנחשד באחרונה באונס", נכתב בכותרת המשנה לידיעה, כשהמלים האחרונות מודגשות בירוק. לידיעה מצורף תצלום מסך של "ההשלמה האוטומטית של גוגל לאחר הקלדת שמו של החשוד באונס". המלים שמציע מנוע החיפוש של גוגל לשמו של החשוד הינן: "אנס", "נעצר", "עצור", פייסבוק" ו"עו"ד". "בשבועות האחרונים הוציאה משטרת ישראל צו כזה על שמו של אדם מוכר שחשוד שביצע עבירת אונס", מדווח בידיעה. "צו איסור הפרסום שרד כשבועיים ושמר את השמועות על אש נמוכה. זאת, עד אשר החליט בלוגר אמריקאי לפרסם טקסט בנושא, טקסט שכולל את שמו, תמונתו ומידע אודות אותו אדם". בידיעה מובאת פרשנותו של עו"ד חיים רביה, האומר: "צו איסור פרסום חל על השטח והאנשים שמצויים בישראל. הצו לא מוגבל בתחולתו רק על עיתונים וכלי תקשורת מסורתיים. מי שמפרסם את המידע באינטרנט עובר לכאורה עבירה פלילית [...] קישור לידיעות ממקורות זרים, לדעתי, מסייע בהפצתה של הידיעה האסורה בפרסום, וכמוהו לכל הפחות כסיוע לביצוע עבירה אם לא כביצוע העבירה עצמה". עו"ד רביה מוסיף כי "כל מי שהוסיף קישור לידיעות על המקרה עלול להיחשב לכל הפחות כמסייע להפרת צו איסור הפרסום, ולדעתי כמפר צו במישרין. הוא מתחכם, ואם הוא עשה זאת בידיעה שיש צו, הוא עלול לעמוד לדין פלילי". עו"ד רביה ממליץ "להיות זהירים בדברים האלה". העיתון "דה-מרקר" מדווח על פרשנותו של עו"ד רביה לחוק, מדווח על המלצתו, וכל זאת במסגרת ידיעה שמדווחת גם על קיומה של הפרשה, ומספקת קצה חוט למי שמעוניין ללמוד עליה יותר. בעמ 15 של "ישראל היום" מתפרסמת משום מה ידיעה על ריבוי חתונות בקרב עובדי רשות השידור, ועל הקשר בין צירוף המקרים הזה ובין ביקור בחלקת קבר בצפון הארץ. יהודה שלזינגר, כתב העיתון לענייני דתות, מדווח כי בעקבות ביקור שנערך לפני ארבעה חודשים בעמוקה ובמקווה של האר"י בצפת ובהר עיבל, שבמהלכו התפללו המבקרים למציאת שידוך, צפויות להתקיים בקרוב ארבע חתונות בקרב עובדי הרשות. שלזינגר מביא מדברי אורי רווח, כתב הערוץ הראשון שיזם את הביקורים, הטוען לקשר בין הביקור ובין החתונות, ומדברי שניים מהחתנים, שטוענים כי "תפילות אף פעם לא הזיקו" וכי "לאף אחד לא מזיק לבקש על מה שמציק לו". אחד החתנים אומר: "אני בהחלט מאמין שלצדיקים יש הרבה כוח בשמים, ועם עובדות אי-אפשר להתווכח". רווח מוסיף כי בעבר ביקרו עובדי הרשות בצפת והתפללו בתקופה שבה משכורתם עוכבה. "מייד כשיצאנו מהקבר קיבלנו טלפון שהמשכורות יועברו ושנפתרו הבעיות", הוא נזכר. עם כל הכבוד לבורא עולם, הרצינות שבה מדווח "ישראל היום" על הקוריוז הזה מעמידה אותו באור מוזר. גיליון "ספרים" של "הארץ" מוקדש ל"זיכרון השואה בעיני קורבנותיה וחוקריה", וזאת לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. רומן פריסטר כותב על הביוגרפיה של נח קליגר, ניצול שואה ועיתונאי "ידיעות אחרונות" – "אלה תולדות נח". "מסיפור חייו של קליגר", כותב פריסטר, "נעדר הניתוח האינטלקטואלי של [פרימו] לוי וגם אין בו העוצמה המזעזעת המאפיינת את הדברים שכתב יחיאל די-נור. מחברו של אלה תולדות נח מוריד מסך שדרכו אין כל אפשרות להציץ אל תוך עולמו הפנימי. הוא אינו מכניס את הקוראים לתאי מוחו וגם לא לחדרי-החדרים של לבו, כאילו לחוויות השואה היה קיום עצמי שבשום מידה לא עיצב את אישיותו". "[...] בשום פרק הוא אינו מתיימר להתמודד עם שאלות של קיום רוחני. הוא מציג את האירועים בערבוביה של חשוב ולא חשוב, ומשאיר לקוראים את זכות השיפוט: כמעט בנשימה אחת הוא מתאר את המפגש עם דוקטור מנגלה, שנותן לו במתנה את חייו, ואת פגישתו המקרית עם ריטה הייוורת במעלית של מלון פאר בבריסל". תום שגב כותב על ספרו של בעז כהן, "הדורות הבאים, איככה ידעו? לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי". "כהן [...] עושה כמיטב יכולתו כדי לעקר את ספרו מפוליטיקה", כותב שגב. "הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, וכצפוי, כתוב בנימה ממסדית". עוד בגיליון – יחיעם ויץ סוקר את ספרה של דינה פורת בנושא מפגשם של היישוב והחברה הישראלית עם השואה וניצוליה, רשימה מאת דניאל בלטמן על ספרו של איאן קרשו "היטלר, הגרמנים והפתרון הסופי", וטקסט מאת שהם סמיט על הספר "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי מנכ"ל רשות השידור, מרדכי שקלאר, זומן לדיון של ועדת הביקורת ברשות, שיעסוק בדו"ח מבקר המדינה על המוסד. לי-אור אברבך ורועי ברק מדווחים ב"גלובס" כי מסתמן שאלי אלאלוף יהיה יו"ר חדשות ערוץ 10 ויהודה לנקרי ימשיך כיו"ר חדשות ערוץ 2. ראובן וייס מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי בית המשפט בפריז צפוי לפסוק מחרתיים בתביעת דיבה שהגיש גמאל א-דורה, אביו של מוחמד א-דורה, נגד ד"ר יהודה דוד. התביעה הוגשה, כך מדווח, לאחר שד"ר דוד, שטיפל בעבר בא-דורה האב, טען כי צלקותיו לא נגרמו מתקרית הירי בה נהרג בנו, אלא מהתקפה מוקדמת יותר עליו, בידי אנשי חמאס.

מדד הפרגון: "דה-מרקר" הוא העיתון הביקורתי ביותר בישראל, אבל מתייחס בחיוב לרגולטור. "גלובס" ו"כלכליסט" מסמפטים יותר את הבנקים

"דה-מרקר" הוא העיתון הביקורתי ביותר בישראל, למעט ביחסו כלפי רגולטורים, כך עולה ממחקר שביצע האנליסט שחר גור מחברת יפעת- מחקרי-מדיה, חברה בת בקבוצת יפעת. המחקר, "המדריך לשיפור התדמית בעיתון דה-מרקר", נערך עבור לקוחות המעוניינים לזכות בחשיפה חיובית בעיתון ומבוסס על כ-100 אלף אייטמים שפורסמו בעיתונות הישראלית בשנת 2011 ונותחו על-ידי חברת יפעת. כשני שלישים מהטקסטים שנותחו פורסמו בשלושת עיתוני הכלכלה הגדולים: "דה-מרקר", "גלובס" ו"כלכליסט". כאמור, על-פי בדיקת יפעת, "דה-מרקר" הוא העיתון הביקורתי ביותר בישראל, וזאת על-פי "מדד הפרגון" של החברה. לכל טקסט הוצמד תיוג "חיובי", "שלילי" או "ניטרלי" המתייחס ליחס אל הגופים המוזכרים בו. "מדד הפרגון" מחושב על-ידי סכום סך האזכורים החיוביים של הגוף בטקסט פחות סך השליליים וחלוקת התוצאה במספר הכולל של האזכורים. המדד נע בין המספר 1, המייצג יחס חיובי כלפי גוף מסוים בטקסט, לבין 1-, המייצג יחס שלילי כלפי אותו גוף בטקסט. השוואת הסיקור של "דה-מרקר" לזה שבעיתונים המתחרים מעלה כי העיתון הגיע לתוצאה הנמוכה ביותר ב"מדד הפרגון", וזאת בפער ניכר. "דה-מרקר" הוא העיתון היחיד שבו נתח הסיקור החיובי קטן מ-50% ונתח הביקורת שלו הוא הגדול ביותר מבין כלל העיתונים. אחריו במדד: "ישראל היום", "כלכליסט", "הארץ" ו"גלובס". אופי הסיקור של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" חיובי בשיעור בולט יותר מכל יתר העיתונים. תחום סיקור יוצא דופן בהקשר זה הוא תחום הרגולציה. על-פי המחקר של יפעת, "דה-מרקר" נוטה לאמץ "את עמדת הגורם הממשלתי בכל עימות תקשורתי". בעוד "גלובס" ו"כלכליסט" נוטים לסקר באופן חיובי יותר בנקים מאשר רגולטורים, ב"דה-מרקר" התוצאה הפוכה. זאת ועוד, "כלכליסט" ובעיקר "גלובס" נוטים לספק יחס חיובי יותר לגופים פרטיים לעומת ממשלתיים, אך ב"דה-מרקר" היחס כמעט שווה. כדוגמה לכך נבחן ביפעת ענף הפיננסים. המסקנות היו חד-משמעיות. "לבנק סיכוי כפול לזכות בפרגון תקשורתי בגלובס וכלכליסט לעומת בדה-מרקר ולהפך כאשר מנתחים את היחס לרגולטורים כדוגמת בנק ישראל או משרד האוצר", נכתב במחקר. היחס השונה בא לידי ביטוי גם בהיקפי הסיקור. "דה-מרקר", כך נטען, מספק לרגולטורים הפיננסיים במה רחבה יותר, בעוד שהעיתונים "גלובס" ו"כלכליסט" מסקרים את הבנקים בהיקף נרחב יותר. על-פי בדיקת יפעת, מבין האייטמים הפיננסיים שפורסמו ב"דה-מרקר", 56% עסקו ברגולטורים ו-44% בבנקים. לעומת זאת, בעיתון "כלכליסט" 40% מהאייטמים הוקדשו לרגולטורים ו-60% לבנקים, ואילו ב"גלובס" עסקו 31% מהאייטמים ברגולטורים ו-69% בבנקים. "היפוך זה הוא ממצא יוצא דופן המעיד יותר מכל על היכולת לסובב סיפור תקשורתי על-פי האגנדה של מערכת העיתון", נטען במחקר. עוד עולה מניתוח 100 אלף האייטמים כי "דה-מרקר" שם דגש רב יותר על פיננסים לעומת "גלובס" ו"כלכליסט". מניתוח מדגם האייטמים שאספה יפעת עולה כי 19% מהאייטמים שפורסמו ב"דה-מרקר" עסקו בשדה הפיננסי בהשוואה ל-8% ו-4% ב"גלובס" וב"כלכליסט" בהתאמה. במחקר נכללים גם פרטים על הקורא הממוצע של "דה-מרקר", על סמך נתוני סקר TGI האחרון. כ-40% ממשיבי הסקר שטענו כי קראו יום קודם לכן את העיתון מתגוררים באזור גוש דן, לעומת 23.5% באזור חיפה והצפון, 15% באזור השרון, 10.9% באזור השפלה והדרום והשאר באזור ירושלים. שכבת הגיל הבולטת ביותר בקרב קוראי "דה-מרקר" היא 65 ומעלה, כ-22% מהקוראים. קבוצות הגילים 45–54 ו-55–64 תופסות כ-17% וכ-16% מסך הקוראים, בהתאמה. משמע, רוב קוראי העיתון הם בני כ-50 ומעלה. כמו כן, קרוב לרבע מהקוראים שייכים לעשירון העליון, קרוב לשליש מהקוראים לעשירון התשיעי והשמיני ועוד כרבע שייכים לעשירונים השביעי, השישי והחמישי. במלים אחרות, שלושת העשירונים העליונים תופסים למעלה ממחצית הקוראים של "דה-מרקר".

חיים שיין, האיש והחמאה | שי ניב מציע כתב חידה | קרני אלדד ספרה את הערבים בחברון | אמילי עמרוסי קנאית לפרטיותה | עוד סקר אפרטהייד ב"ישראל היום" | גיא לרר מממש את עצמו

בקריקטורה היומית של "הארץ" אייר ערן וולקובסקי את השר לבטחון פנים גלעד ארדן ומפכ"ל המשטרה רוני אלשיך. אלשיך אוחז בנייר שעליו כתוב "מח"ש" ובשולחן שלפניהם גיליון של "ידיעות אחרונות" ועליו כותרת ענק: "פיגוע דאע"ש!". בקריקטורה נראה השר ארדן פונה למפכ"ל אלשיך ואומר לו: "יש לי! אתה תתנצל ואני אקבל את ההתנצלות". הקריקטורה מתייחסת, כמובן, למצוקה שאליה נקלעו השר והמפכ"ל לאור העובדות ההולכות ומתבררות על האירוע שבו נהרגו תושב היישוב הבלתי מוכר אום אל-חיראן יעקוב מוסא אבו-אלקיעאן וארז (עמדי) לוי, השוטר שהגיע ליישוב כדי לפנות את בתיו הבלתי חוקיים. השר והמפכ"ל אכן ראויים לביקורת על האשמות השווא שהטיחו באבו-אלקיעאן, כאילו ביצע פיגוע רצחני. גם בתקשורת הישראלית יש מי שראוי לביקורת על שפרסם את ההאשמות בלי כל הסתייגות, אבל דווקא בעיתון "ידיעות אחרונות" נהגו באחריות, יחסית. בשער "ידיעות אחרונות" למחרת האירוע לא נכתב "פיגוע דאע"ש!" אלא "הדריסה והמחאה". לצד האבל על מות השוטר, ניתן מקום בולט למדי גם לסימני השאלה בדבר המניע לדריסה. גם בעמודי הפנים ניתן ביטוי הולם לפקפוק בגרסה הרשמית של המשטרה והממשלה. דווקא שערי "מעריב" ו"ישראל היום" לקו בכך. בשער "מעריב" לא נמצא כלל מקום לטענות כי לא מדובר בפיגוע רצחני. בשער "ישראל היום" קבעו חד-משמעית כי מדובר ב"פיגוע דריסה בשוטרים", ואת הגרסה האחרת קברו בעומק כותרת הביניים, עם ניסוח לא ברור ("שביתה במגזר: ירו בו והוא איבד שליטה"). ולא רק בשער. "במהירות, בלי אורות, לעבר קבוצת השוטרים", קראה כותרת של ידיעה מאת גדי גולן ואיציק סבן שדיווחה בעמודי הפנים של "ישראל היום" על אירוע הדריסה. כותרת זו אימצה לחלוטין את גרסת המשטרה, שנראית היום שגויה בתכלית. לפי ממצאי החקירה, אבו-אלקיעאן לא נסע במהירות אלא לכל היותר ב-20 קמ"ש, לא נסע בלי אורות אלא באורות דולקים וככל הנראה אף לא רצה ולא תכנן מראש לפגוע בקבוצת השוטרים שירתה עליו. באופן לא מפתיע, שני העיתונים שסיקרו למחרת את הדריסה כ"פיגוע" הם גם אלה שהבוקר מדווחים באופן הלקוי ביותר על ההתפתחויות האחרונות בפרשה. בשער "מעריב" אמנם מופיע הציטוט הנרפה שיצא מפי השר ארדן ("אם יתברר שלא היה פיגוע – צריך להתנצל"), אבל הידיעה עצמה, מאת אלון חכמון, מוכתרת ומתמקדת בציטוט אחר של השר: "מתנהל מסע שקרי נגדי ונגד המפכ"ל". חכמון פותח את דיווחו במידע על כך שהשר ארדן תקף אתמול את חברי-הכנסת הערבים שקראו לו להתפטר מתפקידו, בעקבות האשמות השווא שהפיץ בחודש שעבר. המשך הידיעה, עד סופה, הוא ציטוט ארוך של הפוסט שפרסם השר בחשבון הפייסבוק שלו. בלי כל דברי רקע, הסבר או עמדה של גורם אחר (סימה קדמון טוענת ב"ידיעות אחרונות" כי ההתלהמות המקוונת שמאפיינת לאחרונה את השר ארדן נובעת מהעובדה כי הוא נמצא בקמפיין לירושת נתניהו). בשער "ישראל היום" מופיע ציטוט התנצלות-בקושי של ארדן ("אם יתברר שלא היה פיגוע – נתנצל") ככותרת הראשית, ​ותחתיו ציטוט חלש עוד יותר מפי ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אם היו טעויות, נצטרך לומר שהיו טעויות". בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מזכירים איציק סבן, גדי גולן וארז לין באופן עקיף כי המפכ"ל מיהר לקבוע נחרצות כי אבו-אלקיעאן הוא מחבל, וזאת באמצעות ציטוט הכחשת המפכ"ל את הטענה הזו. טור הפרשנות המרכזי, מאת חיים שיין, מדגים פעם נוספת מדוע זכה לכינוי "האיש השווה שישה מיליון טון של חמאה של הראש". "לצערי", כותב שיין, "במדינת ישראל אנו עדים לתופעה מתרחבת ולפיה שמועות הופכות מיד לעובדות בדוקות, הדלפות מגמתיות לאמת מוחלטת, ולאיש כבר אין זמן וסבלנות לחכות עד לגמר החקירות והבדיקות". שיין, יובהר, אינו מתייחס בדברים הללו לקביעה המוקדמת של השר ארדן, המפכ"ל אלשיך וחלקים בתקשורת הישראלית ובהם "ישראל היום" כי אבו-אלקיעאן הוא מחבל, אלא דווקא למי שקורא כעת להתפטרותם של ארדן ואלשיך טרם פורסמו באופן רשמי מסקנות בדיקת מח"ש. ובעצם, שיין לא יכול לדרוש מארדן ואלשיך לחכות עד לגמר החקירות והבדיקות לפני שהם הופכים שמועות לעובדות בדוקות והדלפות מגמתיות לאמת מוחלטת, שכן הוא בעצמו חטא בכך. הנה כך כתב שיין למחרת האירוע, ב"ישראל היום": "חברי-כנסת ערבים, פעילים חברתיים ופרשני ערוץ 2, ברוח הסנסציות המנשבת בערוץ בימים האחרונים, טענו שיש לבדוק את התנהלות השוטרים מול הגיפ הדוהר לעברם. כל מי שראה את הסרטון יכול היה להבחין בבירור את הסטת הרכב לתוך קבוצת השוטרים. משפחת הרוצח בארמון-הנציב טענה גם היא שמדובר בתאונת דרכים תמימה. חבל מאוד שיש פתאים שמוכנים לקנות טיעונים מופרכים. "[...] נאמנים עלי דברי המפכ"ל בהלווייתו של רס"ב ארז שאול לוי (עמדי) הי"ד שנרצח, שלדבריו בבית-הספר שבו לימד הנהג הדורס יש מורים שלימדו את האידיאולוגיה של דאע"ש. פיגועי דריסה הפכו להיות כלי נשק שמזוהה עם האסלאם הקיצוני. גיבוי לפיגוע הדריסה רק מעצים את תאי דאע"ש שכבר נכנסו לתוככי ישראל". תצא נא מכאן קריאה ומשאלה: אם בגמר החקירות והבדיקות, ההדלפות המגמתיות ממח"ש יהפכו לאמת מוחלטת וארדן ואלשיך יתנצלו ויתפטרו מתפקידם, יואיל נא גם שיין, אחר כבוד, לעשות כמותם. בעוד שיין נוקט בגישה עזת מצח, המתעלמת לחלוטין מהעיוורון שבו לקה והשגיאות שביצע, עמיתיו בוחרים בתגובות אחרות לגילויים כי הרוצח הדאע"שי ככל הנראה לא היה רוצח ואף לא חבר בתא דאע"ש. עמיתו של שיין לעיתון, הפרשן הבכיר דן מרגלית, טוען כי ארדן ואלשיך אמנם מיהרו להגיב ("הם שכחו את הכלל של אבטליון, חכמים, היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות") אך מנגד "אילו מילאו פיהם מים היתה המשטרה נחשדת שמא יש לה מה להסתיר". מיד בהמשך מוסיף מרגלית כי "בעידן הטוויטר והפייסבוק עם פייק ניוז כמעט שאי-אפשר לשתוק", תוך התעלמות מהעובדה כי האשמת השווא המיותרת היא שיצרה במקרה הזה את ה"פייק ניוז". "לצערי", כותב בן כספית בטורו ב"מעריב", "הייתי בין אלה שהאמינו לגרסת המשטרה וזרמו עם הפיכתו של יעקוב אבו-אלקיעאן למחבל ואיש דאע"ש עוד בטרם נספג דמו השפוך באדמת הנגב. אני מצטער על זה". לכאורה, התנצלות מכובדת וראויה. בפועל, קשה להתרשם מההתנצלות של כספית, שכן למלה הכתובה אין ערך של ממש בעיניו. פעמים רבות הוא כותב דבר והיפוכו באותו המשפט, מציג את שלל האפשרויות בנושא מסוים בפני קוראיו רק כדי לקבוע בהמשך שיש גם אפשרות נוספת ולפיה אין כל אפשרות, או סתם סותר את עצמו בלי לשים לב. עקרונית, אין לכספית בעיה להתנצל בסיום טור שהוא כותב על הדברים שכתב בתחילתו. מי שחשף את המסקנות המסתמנות של בדיקת מח"ש (שכן אין זו חקירה), העיתונאי קלמן ליבסקינד, מקדיש את טורו ב"מעריב" לרשמיו מביקור באום אל-חיראן. הוא שומע מהתושבים שם פחות או יותר את מה ששמע דרור פויר, שהגיע ליישוב הבלתי מוכר ימים אחדים לאחר מעשה ההרג. נחום ברנע, הפרשן הבכיר של "ידיעות אחרונות", טופח לעצמו על השכם, ובצדק, ומצטט בטורו הבוקר ממה שכתב זמן קצת לאחר האירוע: "החיפזון שבו אימצו כל הגורמים הרשמיים את הגרסה הדאע"שית מזכיר את החיפזון שבו אימצו אותם גורמים את הסיפור על ההצתות בכרמל. ההאשמות נשמעות טוב: הן לא בהכרח נכונות". ליועז הנדל פתרון משלו לבעיה שנוצרה בימים האחרונים: הוא משווה בין שני הצדדים. "ההיצמדות העדרית של ארגוני שמאל לגרסת הבדואים ושל אנשים כמוני לגרסת המשטרה והשר לבטחון פנים היא חוק העדר במרעו", כותב הנדל, בניסיון מעט עקום לשמור על מקומו במרכז הקיצוני של הפוליטיקה הישראלית. בהמשך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת גם כתבה עיתונאית מאת עודד שלום, שביקר באום אל-חיראן ושוחח עם אלמנתו של אבו-אלקיעאן. "איך הבנות קיבלו את זה?", שואל שלום, והאלמנה, ד"ר אמאל אבו-סעד, משיבה: "יש לנו תאומות בנות 7 והגדולה בת 8, והיה להן קשה לקבל את העובדה שהוא נהרג. הרי הוא לא סתם מת. הרגו אותו. היה לי קשה להסביר להן למה הוא נהרג, למה ירו בו. הן ראו סרטונים בפייסבוק של האירוע והגדולה שאלה: למה ירו בו ולא תפסו אותו? מה הוא עשה שהגיע לו שיירו בו? הדמות שהיא הכירה והמושג מחבל לא התחברו לה. היא כעסה, שאלה למה אומרים עליו דברים כאלה, למה לא מפסיקים לומר עליו כאלה שטויות". "ומה ענית לה?", שואל שלום, ואבו-סעד משיבה: "שהיא מכירה את אבא שלה ויודעת את האמת, שהוא לא היה מחבל. אמרתי לה שבסוף האמת תצא לאור. תראה, קשה להתמודד עם ילדים. תמיד יהיו להם שאלות, ולא תמיד יש עליהן תשובה. תחשוב גם שאין לנו בית יותר. כל הזכרונות שלנו נקברו תחת ההריסות. לא קיבלנו התראה שבאים להרוס לנו את הבית ובגלל זה לא הוצאתי כלום. הרי אם הייתי יודעת הייתי נערכת ואוספת את הדברים, מבקשת מהמשפחה שיבואו לעזור לי לפנות את הדברים. היו להן אלבומי תמונות מאז הן נולדו. המון תמונות שלהן ושל הילדים הגדולים עם אבא שלהם, מחמד. לא נותרה לנו שום תמונה ממנו, שום זיכרון צילומי. הכל נקבר תחת ההריסות". "מח"ש צפויה לקבוע שהשוטרים היורים באום אל-חיראן נהגו באופן סביר", מדווח ירון דורון בשער "מקור ראשון". לפי דיווחו, "מח"ש תקבע, לפי ההערכה, שהשוטרים חשו סכנת חיים ולכן פתחו בירי אל עבר הרכב". ב"מוסף לשבת" מראיין נחום ברנע את סא"ל נדב וייסמן, התובע במשפט אזריה, שכידוע לא פעל באופן סביר. "ההנחה שמישהו יורה שלא כדין בשטחים וחוזר להיות מלאך כשהוא מגיע הביתה, מפוקפקת", אומר לו וייסמן. "למדתי את המקרה של גלעד שמן, חייל שירה והרג ילדה פלסטינית, הועמד לדין וזוכה. חברתו, עינב רוגל, ליוותה אותו לאורך משפטו. הוא רצח אותה במיטתה בקיבוץ". במוסף "אתנחתא" של "בשבע" מונה דביר שרייבר שלל סיבות שבגינן הוא "בעד אלאור". בין יתר הסיבות לתמיכתו בחייל שהרג פלסטיני שניסה קודם לכן לתקוף חיילים ובזמן הירי כבר לא סיכן איש כותב שרייבר כי "כולנו יודעים שאילו זה לא היה מצולם, אף אחד לא היה עושה מזה רעש". שי ניב פותח את טורו שב"גלובס" בסיפור על דיון שנערך בדלתיים סגורות בבית-המשפט העליון. העותרים: "גלובס" והכתב גור מגידו. במרכז העתירה: "אחד האנשים החזקים והמשפיעים ביותר בקהילה העסקית והציבורית, אשר נטען לגביו שהגיע לישראל כביכול כמרגל רוסי". לפי התיאור של ניב, אל הדיון הגיע גם "בכיר בשב"כ" שהציג במעמד צד אחד מידע חסוי בפני השופטים. "הדיון ננעל פחות או יותר מיד אחרי שהבכיר ובא כוחו סיימו את מופע היחיד שלהם מול השופטים, שהודיעו על דחיית העתירה", כותב ניב. "כמה שורות פורמליות שסגרו את הסיפור. לא הועילה העובדה ששמו המלא מתנוסס באתרי אינטרנט פופולריים בעולם עם פרטים מלאים על הפרשה, לא עזרה גם ההנחה הסבירה ששירותי הביון הזרים יודעים לקרוא אנגלית. הטענה לפגיעה אפשרית בבטחון המדינה או בחייו של האיש נראתה מופרכת אז כמו היום, אבל נדמה שעצם המלה ביטחון מצליחה פעם אחר פעם להכתיב כללים אחרים לגמרי". בהמשך הטור כותב ניב על מקרים שבהם "בעלי ההון והגופים שפועלים מטעמם רוצים להשפיע על הרגולציה לצורך הקלות במיסוי", ועוטפים זאת "באריזה של דאגה חברתית-לאומית". ניב נוקב בשמותיהן של שתי חברות: איגוד חברות הביטוח וחברת ערבה מיינס. הראשונה דחפה יוזמה להסיר את תקרת הפטור ממס, השנייה ביקשה פיצוי על הגדלת המיסוי שהחיל חוק ששינסקי 2. המשותף לשתי החברות, מלבד הניסיון להשפיע על הרגולציה בישראל במעטה של דאגה לאזרחי המדינה, הוא משרד הלוביסטים שמייצג אותם – משרד פוליסי, שבראשו עומד בוריס קרסני. בכותרת הראשית של "הארץ" מדווח גידי וייץ כי "היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, התנגד לכך שהמשטרה תגבה עדויות משר החוץ לשעבר של ארה"ב גון קרי ומשגריר ארה"ב לשעבר בישראל, דן שפירו, בנוגע לסיוע שהעניק ראש הממשלה לאיש העסקים ארנון מילצן". בכותרת הראשית של "מעריב" מדווח אלון חכמון כי לראש הסגל לשעבר של בנימין נתניהו, ארי הרו, יוצע להפוך לעד מדינה. בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מדווח נחום ברנע כי על-פי ההערכה, דו"ח צוק איתן שיתפרסם בשבוע הבא צפוי לכלול נזיפה של מבקר המדינה בנתניהו ובשר הביטחון לשעבר משה יעלון. עם זאת, לא יהיו בדו"ח המלצות הדחה. "בדרך שבה הדו"ח כתוב, הוא לא מהווה איום אסטרטגי, לא על הממשלה ולא על מפקדי הצבא", כותב ברנע בטורו שב"מוסף לשבת". בכל העיתונים מדווח על גורלה של פרח לרנר, לשעבר יועצת בכירה של ראש הממשלה נתניהו, שהודתה בכתב אישום שבו נטען כי ביצעה עבירות מרמה והפרת אמונים. ב"ישראל היום" הדיווח אינו כולל כל רמז לכך שהעבירות שביצעה לרנר נגעו גם לעיתון וכללו, בין היתר, העברת מסרים מלשכת ראש הממשלה לעיתון על רקע הנסיונות לחוקק את "חוק ישראל היום". בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת צחי דבוש בעקבות דיווחו של אמנון אברמוביץ אתמול במהדורת החדשות של ערוץ 2, ולפיו מבקר המדינה יוסף שפירא פנה ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט וביקש לקבל את כל החומר שנאסף בתיק 2000, כולל הקלטות השיחות בין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. "לדעת המבקר בשלב זה ישנו חשד אמיתי שהחינמון ישראל היום מהווה תרומה פוליטית אסורה", דיווח אברמוביץ. אברמוביץ ציין, ודבוש מדווח בעקבותיו, כי בעבר הגיעו פניות ליועץ המשפטי לממשלה הקודם יהודה ויינשטיין, אך זה נמנע מלפתוח בחקירה. "כעת", מצטט דבוש את אברמוביץ ב"ידיעות אחרונות", "כתוצאה מהחקירה ומהקלטת השיחות בין נתניהו למוזס, המצב כנראה משתנה". ציטוט אחרון זה מפי אברמוביץ, כפי שהוא מופיע ב"ידיעות אחרונות", הוא ציטוט חסר. בפועל אמר פרשן חדשות ערוץ 2 כך: "כעת, לאחר שיחות נתניהו-מוזס פלוס חומרים נוספים שמוזס העביר למשטרה, המצב, כנראה, משתנה". גם ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה בעקבות הדיווח של אברמוביץ, ידיעה המוקדשת להכחשת הפרסום. "מבקר המדינה לא קבע שבשלב זה יש חשד אמיתי שישראל היום מהווה תרומה פוליטית אסורה", נכתב מעל דיווחו של יאיר אלטמן. הציטוט שבכותרת, כך מדווח, נמסר ממשרד מבקר המדינה. אלטמן גם יודע לצטט מהפנייה של מבקר המדינה ליועץ המשפטי לממשלה. "על-פי פרסומים בתקשורת בימים אלה, בוחנת המשטרה את מעורבות ראש הממשלה בפרסום עיתונים וקיום קשרים אפשריים בינו לבין עיתון ישראל היום", כתב המבקר ליועץ המשפטי. "סוגיות אלו עלולות להשיק לתחום הביקורת שבתחום מבקר המדינה, ופרסום העיתון כשלעצמו עלול להיחשב כתרומה למפלגת הליכוד שבראשה עומד נתניהו, על כל המשתמע מכך לעניין דיני המימון. ולכן, ככל שבידי המשטרה מצויים חומרים רלבנטיים שעלולים להשליך על הביקורת, אנו מבקשים שהעתקי החומרים יגיעו לידינו". "ערביי חברון קשים, רבים ואכזריים", כותבת קרני אלדד ב"מעריב". במדור הרכילות של "מעריב" מדווחת ליאורה גולדנברג-שטרן כי אמילי עמרוסי נפרדה מבעלה. גולדנברג-שטרן מזכירה כי בעקבות פנייתה אל עמרוסי לתגובה טרם הפרסום נוצר עימות פומבי בין השתיים. בטור הרכילות מתפרסם הדיאלוג הבא. "אמילי, פרק ב?", "מכחישה. ויש גבול להתעסקות בחיי הפרטיים ולפגיעה במשפחתי ובילדַי". "אחרי תהליך ארוך וכואב: אני ואייל פרודים", כתבה השבוע עמרוסי בעמוד הפייסבוק שלה. "בן זוגי מזה עשרים שנה, אבי ארבעת ילדי, וחברי הטוב. פרידה כזאת היא סיפור פנים-משפחתי שנמשך לאורך כמה שנים, תהליך עמוק, ששום סיפור מטומטם ושקרי ממדורי הרכילות לא יכול לנמק. משהו שרק שני אנשים בעולם יכולים להבין, ולעבור יחד". הבוקר, במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" משתפת עמרוסי את כל קוראי 400 אלף העותקים המחולקים חינם ברחבי הארץ בתחושותיה בעקבות הסיפור הפנים-משפחתי הזה, שרק שני אנשים בעולם יכולים להבין. ל"ישראל היום" מצורף הבוקר מוסף "נשים היום", בעריכת יעל לרנר. בין היתר כולל המוסף סקר דעת קהל שנערך בקרב נשים יהודיות בלבד. כרגיל בסקרי דעת הקהל שעורכים במחקרי הגל-החדש עבור עיתון זה, הציבור הערבי אינו קיים. אתמול פורסם בגיליון היומי של "ישראל היום" סקר אפרטהייד שכזה, סקר שבודק עמדות לגבי סוגיה הנוגעת בכלל האוכלוסייה אך נערך בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד. הסקר שפורסם אתמול, יש לציין, הוצג באופן בולט ככזה שנערך בקרב יהודים בלבד. העיתונאים שדיווחו על ממצאיו נמנעו מלהטעות את הקוראים ולייחסם לכלל הציבור הישראל. בסקר שמתפרסם במוסף "נשים", למרבה הצער, שוב ישנה הטעיה בוטה של הקוראים. "מה הרשת החברתית המועדפת על נשות ישראל?", נכתב בכותרת המשנה של העיתון, ובגוף הדיווח מאת היאלי יעקבי-הנלדסמן נכתב פעם אחר פעם על עמדות "הנשים הישראליות", תוך התעלמות מהעובדה כי עורכי הסקר הדירו לחלוטין כחמישית מהנשים הישראליות. ל"ידיעות אחרונות" מצורף היום "מוסף מיוחד במלאת 130 להולדתו של דוד בן-גוריון, מתנת קרן קיימת לישראל". בשער ה"מוסף" מתנוסס לוגו "ידיעות אחרונות", אולם לא נראה כי יש כל קשר ישיר בין העיתון ל"מוסף" שצורף אליו. הוא הופק על-ידי משרד יחסי הציבור גלאי-תקשורת ונועד לקדם את הסרט "בן גוריון – אפילוג", שבוים על-ידי עורך ה"מוסף", יריב מוזר, ואשר מוקרן בימים אלה בבתי-הקולנוע. בין אם המוצר המודפס הזה שייך ל"ידיעות אחרונות" או לגלאי-תקשורת, מבחינת קק"ל העיקר כנראה שהוא נפתח בטור ותצלום של דני עטר, יו"ר הארגון. במוסף "מעריב" שוב מתפרסם המדור הפרסומי של מפעל הפיס "למען הקהילה", מאת יהונתן פורת. הפעם כותב פורת על מגדל-העמק. "מגדל-העמק היא שותפה נאמנה וטובה של מפעל הפיס", מצוטט במדור ראש העירייה אלי ברדה, מתחת לתצלום של מבנה שהוקם בעזרת כספי ההימורים של המפעל. ורד לי ממשיכה לשרטט ב"הארץ" את התמונה הכעורה של עולם הזנות הישראלי, הפעם עם התמקדות בטרנסגנדריות צעירות. "היום אני לא באה לפה בשביל הכסף אלא מהבדידות ומתוך רצון לתשומת לב", אומרת לה מונה, שחוגגת יום הולדת 40 ברחוב הגליל שבתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב. לדבריה, בגיל 19 סיפרה למנהלת במקום עבודתה שהיא מתכוונת לעבור ניתוח לשינוי מין. "היא הזדעזעה והחלה להתנכל לי. כעבור זמן קצר היא העיפה אותי מהעבודה ללא הסבר ובלי פיצויים. לא יכולתי לחזור הביתה והרגשתי שאם אני לא אעשה את שינוי המין אני אתאבד. לא היה לי לאן ללכת, הייתי בחוסר כל, הגעתי לתל-אביב והתחלתי לעבוד בזנות". שני ליטמן מראיינת את גיא לרר ל"מוסף הארץ", על המעבר שעשה מעיתונאי לקמפיינר. "הרגשתי חלש", אומר לה לרר על הצעד הראשון שעשה בכיוון, כשטיפל בבן אופק וחברת אייקיוטק. "הבנתי שאם רק נשדר את התחקיר, זה לא יגרום לשינוי. את המשטרה זה לא עניין, את הרגולטורים זה לא עניין. יועץ התדמית של בן אופק היה רונן צור, והיה לו צי של עורכי-דין שהצר את צעדי. הבנתי שהפורמט לא טוב. ואז אמרתי לגולן יוכפז, אני לוקח את הנפגעים, מדפיס באנרים ואנחנו הולכים אליו, אל בן אופק, למשרד. יוכפז אמר שאני לא יכול לארגן את זה בעצמי, כי אני עיתונאי. אמרתי לו שמבחינתי אני גוזר את תעודת העיתונאי. שאלתי אותו אם הוא מוכן שאעבוד אצלו בתור יצור כלאיים, שעוד לא ברורה ההגדרה שלו. אני עובד במערכת היררכית, ולא הייתי ממרה את פיו. גולן נחשב לאדם קצת מקובע, אבל אחרי שבוע הוא אמר, לך על זה. הוא נתן לי מתנה בכך שאיפשר לי להפסיק להיות עיתונאי קלאסי ולהגיד, אני לוקח צד. זה שידרג לי את חוויית החיים המקצועיים. הזמן שלי בעבודה הפך לזמן טהור של מימוש עצמי". יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" כי משרדי עורכי-הדין ליבליך-מוזר ופישר-בכר הגיעו לשלב הסופי במכרז לייעוץ משפטי לתאגיד השידור הישראלי בתחום לשון הרע. מדורה של ליאורה גולדנברג-שטרן במוסף "מעריב" נפתח בידיעה שלפיה רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, התלוננה על התצלום שלה שפורסם בעיתון "הארץ" למחרת הפגישה של בני הזוג נתניהו עם בני הזוג טראמפ. "תראה איזה תמונות יפות שלי פרסמו העיתונים האמריקאיים ותראה איזו תמונה גרועה שלי פרסם עיתון הארץ", מצוטטת נתניהו ב"מעריב". "הם עושים לי דווקא, בכוונה פרסמו תמונה כזאת". במשפחת נתניהו טענו בתגובה שלהד"ם. שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי ראש הממשלה נתניהו החתים את שרי הקבינט על מסמך התחייבות שלא ידליפו פרטים מדיון על שיחה שקיים עם נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ. ליאת רון משוחחת במוסף "G" של "גלובס" עם יפה ויגודסקי, יו"ר קרן מעגלים ולשעבר מנכ"ל הטלוויזיה החינוכית. "המצב גרוע", היא אומרת על החינוכית כיום. "ממה שאני מבינה מאנשים שעובדים שם ונמצאים איתי בקשר, רוב העבודה יוצאת החוצה". את תאגיד השידור היא מכנה "פארסה שאין כמותה". לדבריה, "בזמנו התבקשתי להגיש הצעה לרפורמה ברשות השידור, עם כוונה שאמונה למנכ"לית שלה. לא היה צורך להקים את התאגיד, אלא רה-ארגון מקיף ברשות. אי-אפשר למחוק בהינף יד את הישגי רשות השידור. חלק מכוח האדם שלה הם עובדים טובים מאוד. מה שצריך לעשות עכשיו זה להקים דירקטוריון חזק, בלתי תלוי, עם מנכ"ל מקצועי שמבין בניהול ולא רק בפרוגרמינג, שמכיר את המערכת הציבורית והממשלתית. אם הייתי צעירה ב-20 ‬ שנה, הייתי עושה את זה בשמחה". ניר גונטז שוחח עם אלי פסטמן, ראש משרד פוקס-ניוז בישראל, על היחס החיובי שמקבלת הרשת מהנשיא טראמפ. התמליל פורסם ב"מוסף הארץ". עורך "בשבע", עמנואל שילה, מתגעגע לאורי אורבך במלאות שנתיים למותו. מאז שבני ציפר נושל מטורו בשער האחורי של "הארץ" בימי שישי, הוא מנתב את תשוקתו לפרובוקציות אל עמודי המוסף "תרבות וספרות" בעריכתו. הבוקר בשער המוסף טקסט ארוך מאת מנחם בן על חוויות האימפוטנציה המינית שלו. הנה כמה משפטים לדוגמה: "עד כמה השפיע האשך הטמיר על חיי המיניים? אני לא בדיוק יכול לאמוד את זה. ברור שהייתי תמיד ביישן בעניין חשיפת אבר המין. חשבתי שהוא קטן מדי, למרות שגודלו נורמלי למדי ככל שאני יודע, גם אם במפלס הנמוך. ומכל מקום, שק האשכים שלי בהחלט אינו מיושר וסימטרי, כמו אצל כולם אני מניח (ככה למדתי מן המראות בסרטים הפורנוגרפיים שאני צופה בהם מפעם לפעם דווקא בשנים האחרונות). אצלי זה אחרת: ביצה אחת מונחת בקצהו ואחת צמודה למעלה, מחוברת בגיד כלשהו". במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערך איתי סגל עם רדיר כמאל-מריח, המגישה הערבייה הראשונה של מהדורת חדשות בטלוויזיה הישראלית. "אני מאמינה שאחוז גבוה מהציבור הערבי בארץ מוזן חדשותית על-ידי הערוץ שלנו", היא אומרת בהתייחסה לערוץ 1 של רשות השידור. אמונה זה חשוב, אבל לפי סקר שביצעה לפ"מ רק כחמישית מהציבור הערבי בישראל טען כי הוא צופה "לפחות שעה בשבוע" בערוץ 1, פחות מערוצים 2 ו-10, ואחוז דומה טען כי הוא צופה במהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, גם כן פחות מערוצים 2 ו-10. "ישראל היום" מדווח לקוראיו בעמוד השער כי תעריף דמי המשלוח למנויים, כלומר אותם אנשים שמשלמים כסף כדי שגליונות החינמון יגיעו עד לדלת ביתם, צפוי לעלות בחודש הבא ויעמוד על 65 שקל בחודש.

ההבנה שאליה הגיע בית-המשפט עם "מעריב" באשר לנהלי איסור פרסום שירותי זנות היא תקדים שיסייע לאכיפת החוק בעניין, אומרת ח"כ אורית זוארץ

"שנה לאחר שנחקק חוק איסור פרסום שירותי זנות, אמירתו הברורה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שקיבל את הסכמת העיתון מעריב לרענן את נהלי איסור פרסום מודעות הזנות, הופכת את החוק לכלי אכיפה חשוב שמשנה את המציאות", נכתב בהודעה לעיתונות של יו"ר הוועדה למאבק בסחר בנשים, ח"כ אורית זוארץ, בעקבות ההסכמות שאליהן הגיעו לאחרונה אמיר ענאקי ושי גורנו מחד ועיתון "מעריב" מאידך. אתמול דווח באתר זה כי ענאקי וגורנו הסכימו למשוך את בקשתם לתביעה ייצוגית בסך מאות מיליוני שקלים נגד העיתון במקביל להסכמת "מעריב" לעדכן ולרענן את נהלי איסור פרסום שירותי זנות. "המבקשים הביאו לפתחו של בית-המשפט נושא חשוב, שבהחלט ראוי לתת עליו את הדעת", אמר בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב השופט יצחק ענבר, וציין בין היתר כי יש לוודא שנהלי העיתון לאי-פרסום מודעות זנות מיושמים כראוי. "חוק איסור פרסום שירותי זנות מרחיב את מעגל האחראים לשינוע תעשיית הזנות", נכתב עוד בהודעתה של ח"כ זוארץ. "עד לחקיקה, המפרסמים הקלו ראש בתופעה ואף זילזלו בטענה שהם משמנים את גלגלי תעשיית הזנות ובכך שותפים פעילים בניצולן של הנשים שהידרדרו לזנות. "דברי השופט ענבר לצדדים מבהירים כי חובת ההוכחה היא על העיתון המפרסם, והוא נדרש להוכיח שהוא נוקט באמצעים ראויים למנוע פרסום כזה. על העיתון מוטלת האחריות לוודא שאין מדובר בפרסום שירותי זנות. חסל סדר עצימת העיניים והקריצות ההדדיות. פרסום הזנות אסור בישראל, ומעתה יש גם תקדים משפטי שמפרט איך אוכפים זאת". הנהלים החדשים (את נוסחם המלא ניתן לקרוא כאן) קובעים שלל מגבלות על המודעות שניתן לפרסם בעיתון יחד עם שלל חובות בדיקה המוטלות על מקבלי המודעות בעיתון. בין היתר חובה על העיתון לדרוש העתק מתעודת הזהות של מוסר המודעה והעתק מרשיון עסק ותעודת הסמכה במקרה של מודעה לשירותי ספא או עיסוי.

ההתקפה של "דה-מרקר" על עובדי השידור הציבורי משמשת להבאשת ריחו כדי לסגור אותו ולהקים במקומו שידור פוליטי

אילו היה השידור הציבורי מונח בקרקעית הים התיכון והיה צריך לקדוח כדי להעלותו משם למען הציבור הישראלי והדמוקרטיה הישראלית, סביר להניח ש"דה-מרקר" היה מסקר את הפרשה אחרת. מרבצי התרבות, התעודה, החדשות, התחקירים, המוזיקה, השידורים לעולים בשפות שונות והארכיון העשיר היו בוודאי משכנעים את מומחי העיתון הכלכלי שיש כאן אוצר טבע ישראלי שחובה להביאו אל הציבור באמצעות ניהול ותכנון נכונים. אלא שממשלת ישראל נהגה אחרת, ומתווה הריסוק של השידור הציבורי בישראל נעלם מעיני מי שמסקר את רשות השידור. הממשלה שהיתה אחראית לכל חוליי השידור הציבורי הטביעה אותו עכשיו עמוק במים, עמוק בקרקעית הפוליטית של שלטון היחיד של נתניהו. אבל יש מי שלא מבין זאת או לא רוצה להבין, וממשיך להאשים את עובדי הקידוח, את הספנים באוניות, את עובדי חופי הרחצה ופועלי מפעלי התעשייה המשוועים לגז תרבותי חופשי ועצמאי מהידיים והאינטרסים הפוליטיים. שוב ושוב מופיעים בעמודי "דה-מרקר" דיווחים על אשמת העובדים שהממשלה "נכנעה" להם ושיש להם "כוח פוליטי", עד שאפשר להתרשם שמפעיל הטלפרומטר ברוממה ועורכי "מבט" ו"מבט שני" מכשכשים בראש הממשלה. אבל העובדות אחרות לחלוטין. מסע ההסתה נגד העובדים אינו מביא אל הציבור את העובדות על כשלונות הניהול ברשות השידור. המשך ההכללות הגסות על אודות שכר גבוה, אבטלה סמויה ו"ריקבון" משמש את האוצר והשרים הממונים, שמטרתם היא אחת: הבאשת ריחו של השידור הציבורי ועובדיו כדי לסגור אותו ולהקים שידור פוליטי. ובכן, הנה כמה עובדות: מפיקה עם ותק של 36 שנות עבודה במחלקת התעודה, שבשל איום הפיטורים הסכימה להצעת תנאי הפרישה, הולכת הביתה עם 6,800 שקל (במלים: ששת אלפים ושמונה מאות) – פנסיית גישור שתקטן עוד יותר בעוד כמה שנים, כשהעובדת תגיע לגיל הפנסיה. את שכרם של הטאלנטים, שמגיע על-פי פרסומי הממונה על השכר באוצר ל-50 אלף שקל בחודש, אישרו הנהלות הרשות והממונה עצמו. לא עובדי הרשות ש"דה-מרקר" והאוצר תוקפים. רכישת בניין שערי-צדק לפני כ-16 שנה תמורת 150 מיליון שקל מכספי משלם האגרה נעשתה על-פי הנחיית השר הממונה דאז להנהלת הרשות, והיא כישלון ניהולי של ההנהלות ושל ממשלת ישראל. לא של עובדי הרשות. מאז משלמת הרשות כתוצאה מאותה החלטה כ-18 מיליון שקל בכל שנה רק על הריבית. זו אינה החלטה של טכנאי הרדיו או הטלוויזיה. על שכרם של אלה ועל הסכמי העבודה שלהם נוהל משא-ומתן ארוך ונחתם הסכם. אלא שהשר גלעד ארדן זרק אותו וניסח חוק שגם הוא לא קוים. נותרה רק הביקורת על השכר כמטלית אדומה לנגד עיניו של הציבור. או למשל: בשנים 2002–2004 נוצלו כספי האגרה להקמת ערוץ לווייני לשידור תעמולה ישראלית לארצות ערב. 80 מיליון שקל נשפכו על המיזם הכושל כל שנה, ובסך-הכל נזרקו לפח 240 מיליון שקל. ממשלת ישראל החליטה על כך, לא עובדי הרשות. ערוץ 33 הוקם בתקציב של 8 מיליון שקל בלבד, כדי לשדר את דיוני הכנסת. לאחר שנים מעטות צמח תקציבו ל-66 מליון שקל לשנה (במלים: שישים ושישה מיליון), יותר מתקציב חטיבת התוכניות של ערוץ 1. שם, בערוץ 33 הבלתי נצפה, זכו פוליטיקאים רבים לזמן מסך שיקדם את הקריירה הפוליטית שלהם במרכזי המפלגות. הציבור לא ראה את התוכניות – המסך שירת את הפוליטיקאים. בשנת 2007 כבר נערכה רפורמה קטנה ברשות, וכ-200 עובדים פרשו. תקציב של כ-50 מיליון שקל היה אמור להשתחרר, אלא שהכסף נבלע אי-שם בגרעונות או מטרות אחרות של הנהלות הרשות באותן שנים. לא בכיסיהם של עובדי הרשות. הייתי יכול לפרוס כאן את סיפורם של למעלה ממיליארד וחצי שקל שבוזבזו בכשלונות ניהול מצטברים בעשר השנים האחרונות. הביקורת אינה מתעניינת בכל אלה. היא עסוקה רק בשכרה של המפיקה שתיאלץ להתקיים מקצבת פרישה זעומה. אחת מ-1,580 עובדים שאינם מבינים מדוע הוטל עליהם משא האשמה הזה. גביית האגרה האגרסיבית על-ידי עורכי-דין פרטיים ומחסומים לא-חוקיים נקבעה על-ידי הוועד המנהל ומליאות הרשות ובהנחיית המנכ"לים שמונו על-ידי ראש הממשלה עצמו. אבל את הדין על הכעס והמרמור הציבורי נדרשו העובדים לתת. נתניהו, שקיצץ את האגרה ב-2004 ללא הצבת שום מקור מימון אחר רק כדי להצמיד אקדח לרקה של ההנהלות, לא הביא להתייעלות, אלא לקריסת תקציב הרשות ולמציאות של השקעות מועטות ביצירה הישראלית, מהלך שגרם בתורו לפגיעה באיכות השידורים, לעוד מרמור ציבורי ולכעס מצדם של היוצרים, עד שבשנת 2011 בג"ץ חייב את הנהלת הרשות לחזור להשקיע בהפקות מקור, תוך שהשופט גרוניס קובע ש"הנהלת הרשות איבדה את חזקת התקינות המינהלית". אותה הנהלה שנתניהו מחק לה חוב של כ-200 מיליון שקל. הנהלה שהוא עצמו בחר באותה שנה. אבל נתניהו אינו משלם את המחיר כעת בדיווחים העיתונאיים. עובדי הרשות נדרשים לעמוד על דוכן הנאשמים. לפני ימים אחדים פורסם שהקרקע של רשות השידור במתחם שרונה בתל-אביב נמכרה בכ-587 מיליון שקל. זו הקרקע שהוערכה על-ידי ההנהלה הקודמת בעת המשא-ומתן עם האוצר ב-150 מיליון שקל בלבד. עוד עובדות? הנה: ברשות השידור מועסקים מאות בעלי מקצוע בהסכמי שכר שונים ומגוונים. יש בהם ששכרם נקבע בהסכם קיבוצי ויש בחוזה אישי, יש עובדי ש"א (שובר תשלום אישי) ויש פרילנסרים, יש עיתונאים, יש טכנאים ויש עובדי דירוג משולב, יש בעלי פנסיה תקציבית ויש בעלי פנסיה צוברת ישנה וגם בעלי פנסיה צוברת חדשה. שכרו של תחקירן מתחיל הוא פחות משכר המינימום ושכרו של פרשן בכיר מגיע ל-55 אלף שקל. איך אפשר לשים את כל בעלי השכר האלה באותה סירה ולתבוע מכולם להתייעל או להתפטר? כשכותבים "מדוע עובדי הרשות לא מסתפקים במענק של 700 אלף שקל", האם מי שכתב זאת מבדיל בין בעלי שכר נמוך מאוד לבעלי שכר גבוה מאוד? והאם הכותב יודע שסכום הפיצוי לעובד פורש אינו "מענק", אלא מכיל כמה מרכיבים שבהם גם מענק (110 אלף שקל), גם דמי הסתגלות, גם ימי מחלה (ששייכים לעובד) וגם פנסיית גישור על התקופה עד גיל הפנסיה הרגיל? ברור שאם יש עובד שמקבל 700 אלף שקל, אין מדובר ב"מענק"; אחרי הכל הרי דורשים ממנו לפרוש מעבודתו לפני גיל הפנסיה. המפיקה שהזכרתי קודם תקבל לא 700 אלא רק כ-400 אלף שקל – פיצוי המורכב מכל הרכיבים שתיארתי. והיא הדוגמה המייצגת. ועוד: איך אפשר להקים גוף שידור חדש כאשר אין מבנה ארגוני לגוף החדש ואי-אפשר להחליף את בעלי המקצועות השונים באנשים חדשים, שלכאורה יעבדו בשכר נמוך יותר (עוד הנחה שאין לה בסיס עובדתי)? אז מצטטים גורם אנונימי שאמר ש"בסוף לא תהיה ברירה אלא לסגור את הרשות, ולאחר תקופת הכנה לפתוח תאגיד חדש". גאוני. איך לא חשבו על כך קודם? אבל הרי רק לפני שנה זה מה שנקבע בחוק. אלא שכזכור, החוק לא קוים ונתניהו עצמו וממשלתו לא פעלו כדי ליישם את החוק באותה "תקופת הכנה". אבל העובדים אשמים... להם יש אינטרסים וכוח פוליטי. הטענה המופרכת והמקוממת מכל היא שיתוף האחריות בין העובדים להנהלות המושחתות, שמונו על-ידי הפוליטיקאים. לעובדים יש דאגות פרנסה, ילדים, משכנתה וחשבון מכולת, וגם דאגה למקורות המידע העצמאיים של הציבור – של אזרחי ישראל. הללו נחמסים כעת בידי ממשלת ישראל, שמוחקת מחוק השידור הציבורי את הביטוי "ציבורי", מוחקת את מחויבותה בחוק למינוי מועצה ציבורית ומקימה ערוצי שידור ללא מימון ציבורי וללא פיקוח ציבורי. כיצד יש ספק למישהו מה מתרחש כאן? את כל הדברים הללו עוללו משרד האוצר, ממשלות ישראל ובעיקר זו האחרונה. האם עובדי הרשות הם עדיין האשמים? איתי לנדסברג-נבו הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ 1

לראשונה זה שנים עקפה גלי-צה"ל את רשת ב בשיעור החשיפה בסקר TGI. מנהל רשת ב בחר להחמיא לעובדים על נתוני הסקר

לראשונה זה שנים ארוכות גלי-צה"ל היא תחנת האקטואליה עם שיעור החשיפה הגבוה ביותר, כך לפי נתוני סקר TGI שפירסמה אתמול חברת קנטאר-מדיה. התחנה זכתה במחצית השנייה של 2013 לשיעור חשיפה של 25.8%, מעט מזעיר יותר מהמתחרה רשת ב, שהגיעה לשיעור חשיפה של 25.7% בתקופה זו. הפער אמנם אינו מובהק סטטיסטית, ובכל זאת לפי נתוני חברת קנטאר-מדיה, זוהי הפעם הראשונה מאז שנת 2005 לפחות שנרשמה הובלה של גלי-צה"ל על פני רשת ב. שתי תחנות האקטואליה נהנו מעלייה משמעותית בשיעור החשיפה במחצית השנייה של 2013 לעומת המחצית הראשונה, אולם העלייה של גלי-צה"ל היתה גבוהה יותר עד כדי כך שעקפה את רשת ב. במדד שיעור החשיפה השנתי רשת ב עדיין שומרת על ההובלה, עם 23.8% לעומת 22.9%, אולם המגמה של השנים האחרונות ברורה ומצביעה על צמצום מתמשך בפערים בין שתי התחנות, עד למהפך שאירע בחודשים האחרונים. לסקר TGI בעיות מהותיות, אולם כיוון שהמתודולוגיה לא השתנתה לאורך השנים, קשה להתעלם מהתוצאות. אלא אם אתם נמנים עם בכירי קול-ישראל, כמובן. למרות ההדחה מהמקום הראשון בקרב תחנות האקטואליה בפעם הראשונה זה כעשור לפחות, קיבלו עובדי רשת ב שלשום SMS בזו הלשון: "עובדי רשת ב היקרים, על אף הקשיים המתגברים והאיום על השידור הציבורי, שבתם והוכחתם שאנחנו רדיו מקצועי, מוביל, בעל שיעור האזנה גבוה מאוד. שאפו גם לעמיתינו משאר הרשתות של קול-ישראל". ה-SMS לא היה חתום, ועל כן העיתונאים לא יכלו לדעת אם נשלח על-ידי מנהל רשת ב יאיר קורן, מנהל קול-ישראל ד"ר מיכאל (מיקי) מירו, מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם או סתם אדם שחמד לצון. מרשות השידור נמסר בתגובה: "מנהל רשת ב, יאיר קורן, שלח מסרון זה לעובדים בעקבות עלייה של 17.89% בשיעורי ההאזנה לרשת ב לעומת המחצית הראשונה של 2013".

חברת הסיגריות, שנאסר עליה לפרסם את מוצריה ברוב כלי התקשורת, השיקה קמפיין המתיימר לעקוף את האיסור • בתפריט: כתבה יחצנית במדור הבריאות של ה"גרוסלם פוסט" וקמפיין ב"וואלה" ו"ידיעות אחרונות" המנסה לשכנע כי הדבר הכי חשוב לפיליפ מוריס הוא בריאות המעשנים

העולם השתנה – חברות הטבק לא: האם ענקית הטבק פיליפ מוריס מנסה לעקוף את האיסור על פרסום מוצריה? קמפיין חדש של החברה, השולטת בחלק גדול משוק העישון העולמי, משדל את הציבור להיכנס לאתר החברה אולם מבלי לפרסם בפועל את אחד המוצרים. בחברה מסרו כי הם פועלים "לפי חוק ותחת רגולציה עצמית מחמירה ביותר". הקמפיין מקדם סלוגן של החברה לפיו "המטרה שלנו היא להפסיק למכור סיגריות בעתיד". האם חברת הסיגריות מעוניינת להפסיק למכור סיגריות? התשובה, בתמצית, היא: "לא". מאחורי הקמפיין הנוכחי מסתתר מהלך שיווקי אסטרטגי בינלאומי מהשנים האחרונות, של דחיפת מוצרי עישון ללא בעירה, כמו סיגריות אלקטרוניות. חברות הסיגריות מציגות את המוצרים החדשים כמוקטני סיכון, למרות שמחקרים הוכיחו כי הם ממכרים בדיוק כמו סיגריות רגילות ומזיקות לבריאות. "סיגריות אלקטרוניות הן מוצרי עישון לכל דבר", מוסר משרד הבריאות, "הנזק המשמעותי ביותר של סיגריות אלקטרוניות הוא שהן מכילות ניקוטין, בדיוק כמו סיגריות רגילות. ניקוטין הוא חומר ממכר בכל גיל, אך חשיפה של בני נוער אליו חמורה עוד יותר כיוון שבתקופת ההתבגרות המוח רגיש במיוחד ולכן הניקוטין יכול לגרום להתמכרות, להפרעות קשב ולהפרעות במצב הרוח (דיכאון למשל). מעבר להשפעה על המוח, הניקוטין משפיע על תהליכים נוספים בגוף כגון לחץ הדם וקצב הלב. כל אלו יכולים להפוך להשפעות ארוכות טווח. "הסיגריות האלקטרוניות מכילות חומרים מזיקים נוספים, מלבד הניקוטין, ביניהם חומרים שיכולים להשפיע לרעה על מערכת הנשימה וחומרים שנחשבים קרצינוגניים, כלומר בעלי פוטנציאל לגרום למחלות סרטן. הוכח כי בני נוער המשתמשים בסיגריות אלקטרוניות נמצאים בסיכון מוגבר של עד פי 7 לעבור לעשן סיגריות רגילות בעתיד. התמכרות לניקוטין יכולה להוביל בעתיד לשימוש בסמים". לפי המשרד, "רוב העדויות הקיימות היום הראו שאנשים המנסים להפסיק לעשן סיגריות על ידי עישון סיגריות אלקטרוניות מחליפים התמכרות אחת באחרת, כיוון שאינם מפסיקים לצרוך ניקוטין. על כן, הימנעות מצריכת ניקוטין על ידי שימוש בתחליפי ניקוטין לגמילה מעישון הרשומים כמוצרים להפסקת עישון, מביאים לשיעור גבוה יותר של גמילה מניקוטין". מעקף אחר לאיסור הפרסום נמצא בדמות כתבה יחצנית באתר ה"גרוסלם פוסט" מאת "כתב החדשנות בעסקים ובטכנולוגיה", זכי הנסי (Zachy Hennessey), שיועדה כנראה להשיק את הקמפיין החדש וקידמה מסרים דומים, לפיהם "יצרנית הסיגריות המובילה מעוניינת שאנשים יפסיקו לעשן". הכתבה על חברת הטבק, שמוצריה קטלו מיליונים רבים במהלך שנות פעילותה, התפרסמה במדור הבריאות של אתר העיתון. פיליפ מוריס היא חלק מרכזי בתעשייה האחראית למותם של 8,000 בני אדם מדי שנה בישראל בלבד, כך לפי נתוני משרד הבריאות. לשם השוואה, ב-2021 נהרגו בישראל 361 בני אדם מתאונות דרכים, ו-18 מפעולות טרור. בשל הנזק האדיר, בתחלואה ובתמותה, שחברות הטבק אחראיות לו, הקהילה הבינלאומית התגייסה באופן יוצא דופן כדי לנסות ולהגביל במשהו את השפעתן, ויצרה את "אמנת המסגרת לפיקוח על הטבק" של ארגון הבריאות העולמי. אחד מאמצעי ההתגוננות המומלצים באמנה הם חוקים האוסרים פרסום של חברות טבק בכלי המדיה השונים. בישראל חקיקה כזו עברה בשלבים, בין השאר בשל התנגדות של ברוני התקשורת הישראלים. רק בשנה שעברה הושלמה חקיקה האוסרת פרסום מוצרי עישון וטבק בכל כלי התקשורת, מלבד העיתונות המודפסת שהאיסור על הפרסום בה ייכנס לתוקף בהדרגה בשש השנים הבאות. למרות האיסור, בפיליפ מוריס השיקו היום קמפיין תחת הסלוגן "לעתיד ללא סיגריות – העולם השתנה – גם אנחנו". מודעות הקמפיין התפרסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" אבל גם באתר "וואלה", שם פרסום מוצרי טבק אסור על פי חוק, כולל סיגריות אלקטרוניות. יתכן שהקמפיין עלה גם בכלי תקשורת נוספים. נראה שבפיליפ מוריס מנסים לאתגר את האיסור בכך שהקמפיין לא מפרסם מוצר אלא מסרים כלליים של החברה, בדומה לאופנים בהם חברות תרופות מנסות לעקוף את איסור הפרסום על תרופות. ב"וואלה" סירבו להגיב. פנייה לעורך האתר ערן טיפנברון לא נענתה בתגובה. "החוק אוסר גם על פרסומת תוך הפניה לאתר אינטרנט, וגם את האיסור הזה מנסים לעקוף כאן" אומר עו"ד עמוס האוזנר, יו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, "התופעה הזו צריכה להיעקר מן השורש, וראוי שהרשות להגנת הצרכן תיתן דעתה על הצרכנים". המהלך הזה הוא לא נטול סכנות עבור פיליפ מוריס. התחכמויות מסוג זה עשויות לגרור מהלך לקידום תיקון חקיקה שיאסור כליל פרסום של חברות טבק, בלי קשר למהות הפרסום. גם הכתבה ב"גרוסלם פוסט" עלולה להוות עבירה על החוק האוסר לפרסם מוצרי טבק. מצוטט בה רק אדם אחד – רועי עמית, מנכ"ל פיליפ מוריס בישראל – והיא לא כוללת תגובות של אף גורם מקרב ארגוני המאבק בחברות הטבק או אף גוף ציבורי העוסק בבריאות הציבור. "הכתבה מגמתית מאוד ומעלה חשד שיש פה פרסום במסווה של כתבה עיתונאית", טוענת ד"ר יעל בר-זאב, רופאה מומחית בבריאות הציבור, מרצה בכירה בבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית ויו"ר החברה הרפואית למניעה ולגמילה מעישון בהסתדרות הרפואית, "נותנים במה לפיליפ מוריס לבוא בטענות למשרד הבריאות ולרגולציה בישראל ומביאים רק את האמירות שלהם. אין אזכור לפנייה למשרד הבריאות לתגובה, לא פנו לאף מומחה במלחמה בטבק לתגובה". לדבריה, "הכתבה הזאת מצטרפת לקמפיין הממומן בגלוי וסביר להניח שהטיימינג של עליית הכתבה והקמפיין היא לא מקרית – הם מכוונים להשפעה על הממשלה החדשה ומכוונים פה לשינוי רגולציה. הם בפועל מנסים להשפיע על מקבלי החלטות". "הטיימינג של עליית הכתבה והקמפיין היא לא מקרית – הם מכוונים להשפעה על הממשלה החדשה ומכוונים פה לשינוי רגולציה, להשפיע על מקבלי ההחלטות" כאמור, הכתבה התפרסמה במדור הבריאות של האתר. האירוניה כפולה ומכופלת, לא רק בשל ההיגיון הישר, המוחה על קידום מוצרים ממיתים במדור בריאות, אלא גם בשל האתיקה העיתונאית – שכן מדור הבריאות של ה"פוסט" הוא למעשה פרסומת סמויה, "מדור ממומן" בלשון מכובסת, במימון אסותא אשדוד וקופת חולים מכבי. אם נסכם: כתבה יחצנית, שנראית כפרסום סמוי לחברת פיליפ מוריס, התפרסמה במדור בריאות "עיתונאי", שהוא למעשה מדור ממומן על-ידי חברות מסחריות אחרות. התוצאה, בסופו של דבר, היתה שהכתבה היחצנית של חברת הטבק התפרסמה תחת הלוגואים של שני מוסדות הבריאות הללו. תגובת דוברות אסותא-אשדוד הייתה מהירה וחד-משמעית: "הדבר פורסם ללא ידיעתנו תחת מדור בריאות, אנו פועלים בהקדם להסיר זאת ממדור זה". ואכן, תוך דקות אחדות הכתבה הועתקה למדור "עסקים וחדשנות" באתר. ב"פוסט" סירבו להגיב לידיעה. האווירה בפרסומת של פיליפ מוריס פסטורלית וירוקה. במודעה נראה בית פרטי חלומי עם גג רעפים שעליהם מותקנים, איך לא, קולטי שמש לייצור אנרגיה סולארית. מעין תמונת מראה של הריאות המפוחמות והעוברים המתים בקמפיינים על נזקי העישון ברחבי העולם. הסיגריה היא מוצר חלומי מבחינה עסקית, משום שהיא ממכרת. מנגד, היא בעייתית משום שהיא קוטלת רבים מהצרכנים המכורים. אתגר נוסף העומד בפני חברות הטבק, הדוחף אותן למצוא אוכלוסיות צרכנים חדשות ומוצרי צריכה חדשים, כמו סיגריות אלקטרוניות למיניהן, היא המודעות הגוברת לכך שמדובר במוצר ממית. לא רק בקרב האזרחים אלא גם בקרב נציגיהם ברשויות. התגייסות הממשלות בעולם נגד צריכת טבק הובילה בשנים האחרונות להעברת חקיקות כגון "דור ללא עישון". בניו זילנד יהיה אסור למכור סיגריות לילידי 2008 ואילך. לתמיד. העיר ברוקליין שבמדינת מסצוסטס, הפכה לעיר הראשונה בארה"ב שהעבירה חקיקה דומה, כשבברוקליין האיסור למכור טבק חל על כל מי שנולד במאה ה-21, כלומר כל מי שנולד משנת 2000. חברות הטבק מתבוננות בחרדה על תהליכי העברת חקיקות "דור ללא עישון", ולמרות הצהרותיהן על אמונתן בעולם ללא עישון, הן מפעילות מערך לוביסטים מטעמן בפרלמנטים בעולם על מנת לטרפד חקיקות אלה. במקביל מנהלי חברות הטבק מבינים שהעתיד הרחוק לא טמון בסיגריה. אין להם כוונה לוותר על המוצר המהווה עדין הכנסה עיקרית, לכן הם מנסים לשנות תדמית באמצעות השימוש בבעל הברית הנאמן ביותר שלהם – כלי התקשורת המשוועים לכספי הפרסום שלהן. העולם משתנה באיטיות, לעולם פחות סובלני לעישון סיגריות, אולם חברות הטבק לא באמת משתנות יחד איתו. הנהלתן ממשיכה להיות עסוקה במציאת דרכים מתוחכמות לעקוף את רצון המחוקק, משרד הבריאות והציבור. הסלוגן של פיליפ מוריס הוא "העולם השתנה – גם אנחנו", אבל מי שכמות המתים ממוצריו היתה באמת מדאיגה אותו, היה פועל להפסיק כבר מחר לשווק את מוצריו הקטלניים. בחברת פיליפ מוריס ישראל הפנו אותנו "לדובר חיליק גולדשטיין" על מנת לקבל תגובה לטענה כי הקמפיין שלהם עלול להוות עבירה על החוק. גולדשטיין מסר פמפלט שכלל דברי שבח והלל לפיליפ מוריס, אוסף עובדות שמקורן לא ברור ופסקה המכפישה את אתר "שקוף" ללא נימוק או הסבר. התייחסות עניינית לטענות שהועלו בכתבה, לא נכללו בתגובה. פנינו לגולדשטיין וביקשנו ממנו לתקף את העובדות שמסר. בפיליפ מוריס לא הסכימו לספק שום מקור או מסמך לטענות שלהם בנוגע ל-FDA או להצהרות האחרות הנוגעות לסיגריות האלקטרוניות של החברה (למשל, ש"רוב משאבי החברה" מיועדים למלחמה בעישון…). פיליפ מוריס לא הסכימה גם לפרט אילו טענות יש לה נגד אתר "שקוף" והאם ההתייחסות לאתר אינה סתם התקפה רטורית נטולת תוכן אמיתי. לבסוף, גולדשטיין סירב גם למסור לאיזה משרד יחסי ציבור הוא שייך. מחיפוש בגוגל, עולה כי גולדשטיין הוא בעלים שותף של משרד יחסי הציבור pr360, ומחזיק בדוקטורט בנושא קבלת החלטות. הנה תגובת פיליפ מוריס במלואה: "החברה עוברת שינוי דרמטי בשנים האחרונות. שמנו לנו כמטרה לצמצם כמה שיותר את ההשפעה של סיגריות בוערות באמצעות פיתוח חלופות טכנולוגיות המבוססות על מדע ומחקר, עבור מעשנים בגירים שאינם מפסיקים. מאמצים אלו זכו להכרה על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA) שהתיר את שיווקם של מוצרי החברה בארה"ב, בשנת 2020 ושוב, השנה. ה-FDA גם הצהיר כי במתן היתר זה לשיווקם כמופחתי חשיפה לכימיקלים מזיקים – יש כדי לקדם את בריאות הציבור. "באשר לטענות המובאות בכתבה, ראוי היה שאתר כמו שקוף, הטוען שהוא פועל למען האינטרס הציבורי יהיה יותר שקוף ויעסוק בעובדות ולא בהטייתן. למותר לציין שפיליפ מוריס בע"מ פועלת לפי חוק ותחת רגולציה עצמית מחמירה ביותר. ביחס למודעה, היא מופיעה במספר רב של גופי מדיה, ואינה מקדמת מוצרי עישון או צריכתם. "מטרתה הינה לשתף את הציבור בשינוי שאנו עוברים והיא מובילה לאתר החברה, המציין בבירור כי: הבחירה הנכונה היא לא להתחיל לעשן, ועבור מי שמעשן – להפסיק! בד בבד, אנו מאמינים כי אלו שממשיכים לעשן ראויים לחלופות פחות מזיקות. כיום, רוב משאבי החברה העולמית מוקדשים למטרה זו, כאשר קרוב ל-19 מיליון מעשנים בגירים בעולם משתמשים במוצרים פורצי דרך, ללא עשן, שפותחו על ידנו. רובם המכריע (13.5 מיליון), הפסיקו לחלוטין לעשן סיגריות. אנו מאמינים כי גם למעשנים בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, מגיע לקבל מידע ולקבל החלטה על בסיס עובדות. מידע נוסף על השינוי של פיליפ מוריס ניתן למצוא בחיפוש בגוגל/באתר החברה".

"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" מפריחים בלון חדש | ב"מעריב" מדווחים על לקחי נתניהו מהשבוע האחרון | וב"דה-מרקר" לא מחלצים תגובה מעמוס שוקן

שבוע חדש מתחיל, יום חדש בפתח, ואל שמי התקשורת האביביים משתחרר ועולה בלון ניסוי חדש מטעם הממשלה. הפעם: גזירות כלכליות לעשירים. "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" הופכים את הבלון לכותרת ראשית. ב"ישראל היום" מכנים אותו בכלל "קלף", ולאחר כותרת ראשית מפוצצת בעמוד השער, מדווחים בקמצנות יתרה על האוויר החם שממלא אותו. רק 70 מלה, במשבצת קטנה בעמ 2, מוקדשות להצעה החדשה למסות את העשירים. 70 מלה לידיעה שהפכה בעיתון לכותרת ראשית. נוסף על כך, הכותרת לידיעה הקצרצרה – "גם העשירים יישאו בנטל?" – מסויגת בהרבה מהכותרת הראשית של העיתון: "האוצר שולף קלף: מס על יאכטות ומטוסים". העיקר שמי שרואה בזווית העין את עמוד השער יקבל את המסר שלא פוגעים בעניים בלבד. לפי הדיווח הקצרצר מאת זאב קליין, פקידי האוצר בוחנים הטלת מס על מוצרי יוקרה כגון יאכטות, מטוסי מנהלים, דירות פאר ומכוניות יקרות במיוחד. קליין מדווח כי המסים החדשים על מוצרי המותרות צפויים להכניס לקופת המדינה כ-50 מיליון שקל בשנה (תזכורת: הקיצוץ בתקציב עומד על כ-14 מיליארד שקל) ומביא ציטוט מפי "בכיר באוצר" האומר: "זה אמנם לא הרבה, אבל הכי חשוב זה להראות שגם העשירים נושאים בנטל". באמת, הכי חשובה זו התדמית, לא המהות. מה זה משנה אם עשירי המדינה באמת יישאו בנטל או לא, מראית העין היא העיקר. מראית העין ב"ידיעות אחרונות" רחבה ומפוארת עוד יותר. ה"קלף", שהוא כזכור בכלל בלון, הופך כאן ל"שפן" ומתבטא לא רק בכותרת ראשית מפוצצת, אלא גם בדיווח נרחב. גד ליאור מפרט על פני עמוד שלם את הגזירות הצפויות לעשירי המדינה. אמנם באופן רשמי, "גורם בכיר מאוד באוצר", שעימו שוחח ליאור, "לא נקב בסוג המס" שצפוי להיות מוטל על עשירים, אך הכתב מונה כמה אפשרויות, וביניהן ביטול התקרה על תשלומי ביטוח לאומי או מס על מותרות. באופן מפתיע, אל האפשרויות הללו לא מצטרפת האפשרות להטיל מס על רווחי הון או מס על ירושות מעל ערך כלשהו, שני מסים המכוונים לעשירים, אלא דווקא הצעה מחודשת לביטול הפטור ממע"מ באילת והעלאת שיעור מס ערך מוסף במחצית האחוז או באחוז שלם. איך בדיוק שני המסים הללו משתלבים במגמה להכביד את המס על העשירים ולא על העשירונים התחתונים? ליאור אינו מרחיב באשר לפטור ממע"מ באילת, אך מסביר כי העלאה כללית בשיעור המע"מ תגבה יותר כסף מהעשירים, שכן "את רוב המס הזה משלמים בעלי האמצעים, שהוצאותיהם לקניות, שעל כולן מוטל מע"מ, גבוהות יותר מאלה של השכבות החלשות". טוב שבהמשך הוא מוסיף כי "עם זאת, מאחר שמדובר במס ששיעורו אחיד, הנטל היחסי על העשירים ועל העניים יהיה זהה, כך שקשה להגדיר זאת כמס על עשירים ועל בעלי הכנסות גבוהות". ללא תוספת זו, הדיווח היה גובל בהטעיית הציבור. ב"מעריב", אגב, מוזכר כל עניין מיסוי העשירים בשולי ידיעה מאת מיכל גרינברג ויוסי גרינשטיין על מהלכיו הצפויים של יו"ר ההסתדרות עופר עיני. לפי דיווחם, על היוזמה הודיע מנכ"ל המשרד, ירום אריאב. זוכרים את ריבוי הקולות שיצאו מלשכת/מקורבי נתניהו בשבוע שעבר? היום מנסה זאב קליין מ"ישראל היום" לעשות קצת סדר בעניינים ומפרסם ידיעה שכותרת הגג שלה קוראת: "פרסום הגזירות וביטולן – השתלשלות האירועים". אם כן, האם ראש הממשלה ידע או לא ידע על הגזירות שהכינו באוצר? שר האוצר יובל שטייניץ טען בראיון ל"אולפן שישי" של ערוץ 2 כי האחריות במקרה זה חלה עליו ולא על נתניהו. גם לפי קליין רק בחמישי בלילה "התפנה ראש הממשלה בנימין נתניהו לעיין בספר הקיצוצים". יחד עם זאת, קליין מציין כי לפני כן ראש הממשלה "לא הצליח ככל הנראה להקדיש את הזמן לדיונים על התקציב". ה"ככל הנראה" הזה מפחית מעט ממידת השכנוע כי נתניהו לא היה מודע לסעיפים. גם ההיסטוריה של יחסי נתניהו עם העיתון שבו מתפרסמת הידיעה התומכת בגרסתו אינה תורמת לכך. בהקשר זה מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי "בממשלה מפיקים את לקחי התוכנית והגזירות הכלכליות". מה זאת אומרת? האם ישנו את התוכנית מן היסוד? האם יחליטו להגדיל גירעון או להעלות מסים? רחוק מכך. דוד ליפקין מדווח כי "מקורבי ראש הממשלה" הגיעו למסקנה כי "עדיף שלא יכהן כשר-על כלכלי", וזאת משום ש"רשימת הגזירות הכלכליות שגובשו על-ידי אנשי האוצר פגעה בתדמית ראש הממשלה". ביום שישי ציינו כי ידיעה שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" על פתיחת גשר חדש במחלף גלילות נוסחה כקומוניקט ולא כללה מידע חשוב על הסכנות שמציב הגשר, הבנוי בזווית חדה מדי, אף שהמידע הזה פורסם כבר בשנה שעברה ב"גלובס". הבוקר מתפרסמת ידיעה חדשה ב"ידיעות אחרונות", מאת אודי עציון, שמוקדשת כולה להשלכות הזווית החדה של הגשר. לפי עציון, שבדק במכוניתו את תנאי הנסיעה בחלק החדש של המחלף, המסקנה ברורה: הסיבוב אכן חד מדי. לדבריו, "בגלל מבנה הכביש יעופו עברייני מהירות [...] פער המהירות הזה עוד ישפוך דם, והוא לא לעניין בכביש מהיר". בשער "ישראל היום" ובשער "הארץ" מדווח על הצעת פשרה חדשה בין בנק ישראל לבנק הפועלים – יו"ר הבנק יודח, אך המנכ"ל החדש ימונה לתפקידו. לפי "ישראל היום", זו הצעת פשרה מטעם בנק ישראל, שעליה דווח בערוץ 10. לפי "דה-מרקר", לא ברור מי עומד מאחורי ההצעה, אך "מקורות בנקאיים" העריכו כי שרי אריסון תסכים לה. דן מרגלית מצטרף הבוקר לעמיתו ב"ישראל היום" מוטי גילת ויוצא במאמר חריף למען הנגיד סטנלי פישר ונגד מה שהוא מכנה ה"אריסוניזם", שאותו הוא משווה ל"פרידמניזם" ומקשר בינו לבין ל"בני החושך". כזכור, זה העלבון הגדול ביותר האפשרי מכיוונו של מרגלית. מנגד, במוסף "עסקים" של "מעריב" מתפרסם ראיון קצר עם הנגיד לשעבר דוד קליין [יהודה שרוני], המביע תמיהה על כמה ממהלכי הנגיד הנוכחי. כפי שצוין כאן בעבר, "מעריב" נמצא בדילמה לא פשוטה בבואו לסקר את הנעשה בבנק הפועלים. עתידו תלוי במידה רבה באשראי שקיבל מהבנק. על הרקע לדילמה זו מרחיבות מעט סיון קלינגבייל ואופיר בר-זהר ב"דה-מרקר". אריסון חשפה בנאומה ביום חמישי כי בנק ישראל החליט לבחון את טיפול הבנק בהלוואות שהעניק לשני כלי תקשורת. הבוקר נוקבות קילנגבייל ובר-זהר בשמות שני כלי התקשורת הנבדקים, "מעריב" ו"הארץ", ומזכירות עד כמה חריגים היו תנאי ההלוואה שניתנו ל"מעריב". למעשה, מרבית הידיעה מוקדשת לכך. לגבי "הארץ" נכתב רק כי לעומת האשראי הנדיב שניתן ל"מעריב", "בחודשים האחרונים נדרשה קבוצת הארץ להקטין את האשראי שיש לה בבנק הפועלים, וכך עשתה". אף אחד מהצדדים הנוגעים בדבר לא מסר תגובה רשמית לידיעה מאת קלינגבייל ובר-זוהר, גם לא מו"ל "הארץ" עמוס שוקן. במקביל, "דה-מרקר" ממשיך בקו ביקורתי בלתי מתפשר על יו"ר הבנק המועמד להדחה, דני דנקנר. הבוקר מדווחת רנית נחום-הלוי על צרות חדשות לדנקנר. סמדר פרי כותבת במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" על רוקסנה סאברי, העיתונאית האמריקאית הכלואה באיראן. שמונה שנות מאסר בגין ריגול נגזרו על סאברי, והיום יתחיל בבית-המשפט הדיון בערעורה.

הסיקור ההיסטרי של איראן נובע מאי-הכרת התרבות ואי-ידיעת השפה, אומר דודי כהן, שכותב על המדינה עבור ynet

דודי כהן, יליד 1978, משמש זה שש שנים כתב ופרשן לענייני איראן של האתר ynet. כהן למד פרסית במהלך שירותו הצבאי, ולפני כעשור החל את הקריירה העיתונאית שלו באתר ynet כקשב מן המניין. בשנת 2006 פנה אליו ראש מערכת החדשות דאז, גיא בניוביץ, בהצעה שגם יכתוב לאתר על איראן. מכתבה יחידה ומבזק מזדמן הפך העיסוק העיתונאי של כהן באיראן לקבוע, וכיום הוא מדווח על הנעשה במדינה זו מדי יום, לצד עבודתו כעורך במערכת החדשות של האתר. מה דעתך על סיקור איראן בתקשורת הישראלית? "הסיקור היסטרי, וזה נובע מבורות, הרבה הפחדות ואיומים. התקשורת הישראלית, כמו בכל תחום, אוהבת לייצר דרמות והפחדות, שאינן תמיד במקומן. אני לא אומר שאין איום מאיראן, כמובן שיש איומים, אבל צריך לקחת אותם בהקשר הנכון. מה שחסר לנו בדיווח על תוכנית הגרעין האיראנית זה בעיקר מידע. הדיון בתקשורת הוא יותר פוליטי ופחות ענייני. "אני משתדל, פרט לעיסוק באיומים ובהתבטאויות הלא נעימות משם, להביא גם את הצד האנושי של העם האיראני. קולות אחרים. להביא את איראן מהצד היותר אזרחי שלה. איך זה לחיות באיראן, מה העם חושב על המשטר שלו. הרי אין שם קורלציה מוחלטת בין דעות המנהיגים לבין הדעות בעם. יש חלקים נכבדים בעם שלא מסכימים עם המדיניות". וזה ההקשר הראוי לדיווח על האיומים? "כשבאים לדון בנושא כזה צריך להכיר גם את התרבות של הצד השני, מה הרקע שלו. זו מדינה ענקית, תרבות של אלפי שנים. רוב האנשים לא מכירים את הצדדים האחרים. למה אחמדינגאד מאיים בעיקר בנאומים בכל מיני עיירות מרוחקות? זה משרת אותו, את האינטרסים הפנימיים שלו. הוא רוצה להפחיד את העם שלו. כשיש משבר כלכלי עמוק, הרבה יותר קל להפחיד את העם ולספר לו שישראל היא שטן ומקור כל הבעיות שלו". בימים האחרונים יש שורה של התבטאויות מאוד תוקפניות כלפי ישראל, לא רק מצד הנשיא, גם מצד עלי חמינאי ובכירים בצבא. אין מקום לפרסם על כך ידיעות? "ודאי שלפרסם. לפרסם צריך, השאלה מה אתה עושה עם זה. אם אתה שם את זה בעמוד השער בעיתון או שאתה שם את זה... וואלה, חמינאי כבר בפעם ה-1,001 אומר שישראל היא גידול סרטני. גם מחר הוא יגיד את זה. תן לו מיקרופון, הוא יגיד את זה גם מחרתיים. אז כל פעם תפרסם את זה בשער? צריך להבין את ההקשר, ממה זה נובע. אם הוא מדבר בהקשר של האיומים הישראליים על איראן ואומר, אני חושב שזה סרטן שצריך לגדוע אותו, זה משהו אחד, אבל הוא לא אומר את זה כך. הוא מדבר כמנהיג דתי, הוא רואה את עצמו כמנהיג העולם האסלאמי, והוא אומר שמה שמפריע לו במזרח התיכון האסלאמי זו הנקודה היהודית, ואותה הוא משווה לסרטן. צריך לזכור שהרבה מההתבטאויות של האיראנים נובעות מהראייה הדתית הקיצונית שלהם". במשך שנים היה כהן העיתונאי הישראלי היחיד שמסקר באופן קבוע את איראן ויודע לקרוא פרסית. לאחרונה הצטרף משה חי-הגיגת למערכת החדשות של אתר "וואלה" כדי לסקר למענה את הנעשה במדינה, ואף הוא דובר את השפה. עדיין, ברוב כלי התקשורת סיקור איראן ניתן לכתבים ולפרשנים לענייני ערבים, שאינם דוברים פרסית (תוספת, 25.8: צבי בראל, הכותב על איראן ל"הארץ", קורא פרסית). "הכתבים והפרשנים לענייני ערבים ניזונים במידע על הנעשה באיראן מהתקשורת הערבית, שלה יש הטיה חמורה", אומר כהן. "כידוע, בין הערבים לאיראנים יש שנאה תהומית. לסקר את איראן דרך משקפיים ערביות זה במידה רבה דומה לסיקור של מה שנעשה בשטחים הפלסטיניים דרך התקשורת הישראלית. זה לא עובד. זה מוטה. יש מראש דעה מגובשת על המדינה, וככה זה גם נראה". איך זה בא לידי ביטוי בכלי התקשורת הישראליים? "חוץ מזה שאני מגיע למידע לפניהם, יש שגיאות ויש חוסר הבנה יותר מהותי. כאמור, הרבה פעמים מפרשים התבטאויות איראניות כאיום ואזהרה, על אף שנאמרו בהקשר דתי, פנימי. כמו כן, מייחסים חשיבות רבה מדי לדברים שאומר אחמדינגאד. הוא אמנם נשיא איראן, אבל המעמד שלו לא גבוה באופן יחסי. הוא לא המנהיג העליון, הוא לא זה שקובע. הוא מקבל החלטות בנושאי פנים בעיקר. זה כמו ששר האוצר אצלנו ייצא באמירה שצריך לתקוף את איראן. צריך לקחת את זה בעירבון מוגבל, הוא לא ראש הממשלה. אם עיתונאי ישראלי מסתמך על רשת אל-ערבייה בדיווח על איראן, הוא בבעיה כיוון שזו רשת סעודית שמאוד עוינת את איראן ותמיד מדווחת עליה בצורה מוטה והרבה פעמים לא מדויקת, פשוט לא מדויקת". כהן נעזר לצורך דיווחיו בעיקר באתרים מתוך איראן, שם, הוא מספר, יש עשרות רבות של אתרי חדשות ומספר רב של סוכנויות ידיעות. כמו כן עוקב כהן אחר אתרים וחשבונות טוויטר של איראנים החיים בגלות ואחר קולגות מכלי תקשורת זרים שעוקבים אחרי איראן. יש לך אפשרות לקשר ישיר עם איראנים במקרה הצורך? "כן, אבל זה לא קל כמו ליצור קשר עם כל אחד ממדינה אחרת. זה יכול לקחת זמן, לפעמים הם לא יכולים לדבר באמצעי שאתה רוצה לדבר בו, אבל זה אפשרי. הם מדברים עם ישראלים בגוגל-טוק, בסקייפ, בפייסבוק או בטוויטר. יש גם כאלה שפוחדים, כמובן. בינתיים אני לא מכיר מישהו שדיבר איתי וקרה לו משהו". איך מסוקרת איראן ברשתות ובסוכנויות הידיעות המערביות? "לסוכנויות האמריקאיות יש האגנדה שלהן. הן רואות בה איזשהו איום גלובלי. אבל אני לא יכול להגיד שיש להן הטיה כמו לתקשורת הערבית, הן הרבה יותר מקצועיות". אם אזרח ישראלי רוצה למצוא מקור מידע טוב על איראן, חוץ מ-ynet, לאן כדאי לו לפנות? "ה-BBC הוא תמיד מקור טוב, אבל יש גם אתרים, באנגלית, שמוקדשים כולם לאיראן. לדוגמה, האתר Tehran Bureau, אתר אמריקאי שמסקר ללא הפסקה את איראן מכל הזוויות האפשריות".

שיעור העוני העיתונאי בישראל: פערים ניכרים בין הכותרות המרושלות והתצלומים הנדושים לבין הטקסט המשתרך בעקבותיהם

אשה לבושה בצנעה, גבה למצלמה וידה נשלחת אל מעמקי מכולת זבל. "אחד מכל חמישה – עני", מסביר הכיתוב המוצמד לתמונה, ומוסיף למען הסר ספק: "חיפוש בזבל בתל-אביב". יום חמישי (16.5.13) הוא יום שבו עוסקים בעוני, ו"ידיעות אחרונות" עושה, כדרכו, הכל כדי לזעזע ולטלטל. הכותרת הראשית למהדורה: "יותר עניים ממקסיקו". כותרת הידיעה הפותחת בעמ 2: "מס 1 בעניים". "במעריב" מצולם תור של נשים מבוגרות, פניהן מפוקסלות ובידיהן עגלות קניות. תצלום ארכיון ממועד לא ידוע, שהכיתוב לו "חלוקת מזון לפסח בעמותת פתחון-לב בראשון-לציון". הכותרת: "עוד לפני הגזירות: אחד מכל חמישה ישראלים – עני". הפניה בעמוד הראשון: "ישראל היא הענייה ביותר מבין 34 המדינות המפותחות בעולם". האומנם? "ישראל היום" אינו מפתיע: בעמ 5 מתפרסם תצלום ארכיון של חלוקת מזון. "כלכליסט" מסתפק בידיעת סוכנויות קצרה בעמ 9, שכותרתה "שיעור העוני בישראל הגבוה מבין מדינות ה-OECD". "גלובס" מציין כי לפי הדו"ח, ישראל היא מן המדינות היחידות החברות בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) שנרשמה בהן צמיחה בהכנסות של כלל משקי הבית במדינה (עשירים וגם עניים). "הארץ" מפנה מעמודו הראשון ל"דה-מרקר": "העוני בישראל – החמור ביותר במדינות ה-OECD". "דה-מרקר" מורח לכל רוחב עמ 2 תמונה של הומלס, לראשו כובע הומלסים, ללחייו זקן הומלסים, לגופו חולצת הומלסים, בידיו שקיות הומלסים, והוא שולה עגבניות (רקובות?) ממכולת אשפה. שלא כשאר העיתונים, "דה-מרקר" מתייחס ברצינות לדו"ח אי-השוויון בהכנסות שמפרסם ה-OECD. ואם כך, בשביל מה האיור המצולם הזה? ואם הוא לוקח עצמו ממש ברצינות, מדוע עורכיו מתייחסים למידע באופן ראשוני, בלי לציין שדיווחים על מצבה הגרוע של ישראל בתחום האי-שוויון מופיעים זה זמן רב בנתוני ה-OECD והופיעו לא פעם מעל דפיו, למשל בידיעה מלפני שנה וחצי שכותרתה "העוני בישראל – הגבוה במדינות ה-OECD"? ככלל, נראה שהכתבים ועורכי הטקסטים בכל העיתונים עשו את מלאכתם נאמנה. ואז באה ידו היצירתית של העורך האורז, המשווק, ורידדה את המידע המורכב, המסובך, הדורש ידע והתעמקות, לכלל מאפה מרגרינה שניחוחו מפתה וערכו התזונתי שואף לאפס. אחד מחמישה. הדו"ח ההשוואתי בין 34 מדינות OECD מלמד כי 20.9% מתושבי ישראל נמצאו בשנת 2010 (השנה שבה שווק הטאבלט הראשון) מתחת לקו העוני. יתרה מזאת: שיעור העוני בישראל עלה מ-1995 (השנה שבה נרצח רבין) ועד 2010 מ-13.8% ל-20.9%. מה בדיוק לא ידענו? על הפער המתרחב בין עשירים לעניים? על הגידול המרשים במספר המיליונרים והמיליארדרים, על השכר המופרז של מנהלי החברות הגדולות, של העובדים המיוצגים על-ידי הוועדים הגדולים? על שחלקים ניכרים מן הציבור העובד לפרנסתו חיים מתחת לקו העוני? על שחלק ניכר מן העניים הם בני מיעוטים וחרדים? על משמעותם המתמשכת של הקיצוצים בתשלומי העברה ושירותי הרווחה? עוני הוא מושג משעמם כמו הר געש רדום המעלה עמוד עשן במועדים קבועים. פסטיבל העוני השנתי הוא חג בן יממה המתפרץ בסערה עם פרסום דו"ח העוני השנתי של הביטוח הלאומי, בסוף נובמבר, ודועך ביום שלאחריו. למעשה, כל נתוני העוני נמסרים בו, והחידוש היחיד בדו"חות ה-OECD הוא בהשוואה מאוחרת של נתוני ישראל לאלה של שאר החברות בארגון, על פני ציר זמן רב-שנתי. וגם נתונים אלה זמינים לכל המעוניין בכל ימות השנה. קו העוני נקבע על-פי מקדם גיני, כהכנסה הנמוכה ממחצית ההכנסה החציונית. תיאורטית, מקדם הגיני הוא 0 אם כל תושבי המדינה נהנים מאותה הכנסה ו-1 אם אדם אחד מתושבי המדינה מחזיק בכל ההכנסה (לאחר ניכויי מס ותשלומי העברה, ובהתאמה לגדלים שונים של בתי-אב). אם כל ישראלי ישתכר כמו אחיו הבנגלדשי, 30 דולר בחודש, לדוגמה, השוויון יהיה מוחלט, ומקדם גיני שלנו יעמוד על 0. ישראל נמצאת היום ברמה הגבוהה של 0.376 במדד האי-שוויון. עם זאת, שתי מדינות עם אותם שיעורי עוני יכולות להיבדל מהותית זו מזו ברמת ההכנסה של העניים. העוני – במהותו – הוא יחסי. יחסיות העוני היא מושג המופיע בכל הדו"חות הכלכליים ההשוואתיים, ונעדר בהקפדה מכל הדיווחים העיתונאיים. ואם מדברים על עוני, מתבקשת המפיקה (תפקיד גנדר מובהק, לרוב בתחתית סולם השכר במערכות העיתונים) להעלות כמה תמונות עוני מן המאגר. תצלומי אילוסטרציה. ההומלסים ושאר המחטטים בפחים והעומדים בתורי החגים במחסני עמותות חלוקת המצרכים נקראים אל הדגל ומשמשים עיטורים נצחיים למושג עוני. נסו לבקש מהמפיקה לשלוף מהמאגר תצלום מזעזע של אדם עני יחסית, ותראו מה תקבלו. את השכן ממול, אולי אפילו את עצמכם. אני נזכר במבוכה רבה כיצד הפיק "הארץ" בימים שבהם הייתי על המשמרת כתבה לכבוד פרסום דו"ח העוני. אחד מכתבי-העל של העיתון יצא לעיירה הכי ענייה בארץ ושם פגש, בהפניית מזכיר מועצת הפועלים, את האשה הכי הענייה ביישוב. הסיפור היה מרגש, מטלטל ומזעזע, כמתבקש. אבל הקשר שלו לדו"ח העוני היה אפסי. למדתי אז על המקרה מקרוב, ממראה עיניים, שכן ליוויתי את הכתב במשימתו. האשה חיה, אכן, בעוני מנוול. היא היתה מקרה כה קשה, ששירותי הרווחה נואשו ממנה, לאחר שדחתה כל נסיון חילוץ. לסיבות למצבה היה רקע משפחתי מורכב, שהחמיר סדרה של בעיות נפשיות לא מטופלות, וכל אלה הפכו את האשה לתלויה לחלוטין בחסדי השכנים, שעזרו מעט בשמירת הניקיון, במילוי המקרר או בצלחת מרק. גם במדינה המפותחת ביותר יש מקרים של עוני סופני ששום שירות עירוני או עמותת פילנתרופיה לא יוכלו להתמודד עימו. לעיתונות הכתובה – ובוודאי המצולמת – נוח להראות את המקרה הקשה ביותר, העלוב ביותר, חסר התקווה ביותר, כזה ששום מדד מאקרו-כלכלי לא יצילו. ההתייחסות לעוני כקלישאה חוטאת לעניים. עני אינו מקרה אבוד של מנותק חברתית המחטט בפחים, אלא ברוב המקרים אדם שאינו מצליח לפרנס את משפחתו ברווחה ראויה. העוני הוא תופעה שמנציחה את עצמה מדור לדור. "אוכלוסייה ענייה", אומר פרופ מומי דהן ב"דה-מרקר", "לא יכולה להשקיע ברמה נאותה בחינוך ילדיה. הם בעצם נותרים לגורלם". העוני בישראל הוא חרישי. רוב העניים עובדים לפרנסתם וחיים בצמצום. לא בטוח שנבחין בהם בחוצות, באוטובוסים, בשווקים, במרפאות, בבתי-הספר. העוני הוא חמקמק, ולא כולו מיוצג בתבניות הסטטיסטיות של גופי המעקב. רבים הם עניי המגזר הערבי והחרדי המתקיימים מחוץ למעגל הנתונים המדווחים, ואליהם אפשר להוסיף רבים מן המתפרנסים מענפי תעסוקה עצמאיים קטנים ובלתי מדווחים – מטפלות, עוזרות בית, נותני שיעורים למיניהם, ספקי שירותים בתחום תחזוקה ושיפוץ בתים. אנשים המשלימים הכנסה בעבודות מזדמנות שאינן מדווחות, מנותקים מכל חוב למדינה ומן הזכויות שנובעות מכך. לכמה מן העניים יש נכסים (שאינם מניבים) וחלקים כלשהם בירושה. העוני במדינות המפותחות הוא יחסי. מדדי העוני והאי-שוויון תלויים לא רק במצבם של חסרי האמצעים, אלא גם במצבם של בעלי האמצעים. ככל שגדול מספר האנשים המבוססים כלכלית, כך גדל האי-שוויון. ההשוואה של ישראל למקסיקו היא בעייתית בכל חתך. הכותרת "יותר עניים ממקסיקו" היא חמקמקה ושגויה בכל צורת קריאה שלה. גם בית-אב ישראלי (ארבע נפשות) המדווח כי הכנסתו פחותה מ-6,178 שקל לחודש, שהם כ-1,690 דולר, 422 דולר לחודש לנפש – רחוק מן העוני המקסיקאי. במקסיקו, חברתנו ל-OECD, חיים יותר מעשרה מיליון תושבים בפחות מ-80 דולר לחודש לנפש. הרושם העולה מן העיתונות הוא שהשוואה למקסיקו היא עלבון לישראל. האם בעיני עיתון מקסיקאי השוואה לישראל היא עלבון? מקסיקו היא הראשונה ממדינות אמריקה הלטינית שהתקבלה ל-OECD, ב-1994, 16 שנים לפני ישראל. מקסיקו יושבת במיקום אסטרטגי מבחינת השווקים בצפון ודרום אמריקה, הכלכלה המקסיקאית ניצבת במקום גבוה במונחי כוח קנייה, האבטלה במקסיקו נמוכה והחוב החיצוני סביר. מקסיקו היא יצרנית הנפט השביעית בגודלה בעולם, וייצור הנפט מהווה שליש מהכנסותיה. עם זאת, כחמישית מבין 115 מיליון תושביה חיה בעוני קיצוני וחמישית נוספת מתקיימת במצב של עוני מתון. מקסיקו סובלת מבעיה עמוקה של קרטלי סמים וארגוני פשע. אחת הבעיות גדולות של מקסיקו היא הכלכלה הבלתי רשמית – המנותקת מחובות המדינה ומן הזכויות שנגזרות מכך – ואליה משתייכת כמחצית משוק העבודה. המיקום הישראלי הקבוע בטבלת נתוני האי-שוויון על פני התקופה הארוכה המוזכרת הוא דרמטי ומעיד על בעיה עמוקה. אבל דפדוף בדו"חות העוני ובניתוחיהם מלמד כי הנתונים הללו ידועים זה שנים. פרופ מומי דהן תולה את הנתונים המאכזבים במדיניות קיצוץ הקצבאות הנמשכת זה עשור במטרה לעודד יציאה לעבודה, אלא שזו הצליחה לחולל רק "עלייה מסוימת" בהשתתפות העניים בכוח העבודה, וההכנסה מזה לא הצליחה לכסות את אובדן ההכנסה מן הסיוע הממשלתי. זה נשמע הסבר הגיוני בכל הנוגע לישראל, אך מה יסביר את הקפיצה באי-שוויון של מדינה כשבדיה, מדינת הרווחה הגדולה מכולן, באותן 15 שנים (מ-4% ל-10%)? כדי "לסגור מעגל" כדאי לעיין בדו"ח שמפרסם הבוקר (19.5.13) "כלכליסט" – תרומתו המאוחרת של העיתון לדיון במצב העוני. הדו"ח, שהוכן במינהל הכנסות המדינה ב-2011 (על-פי נתוני 2008) ועדיין לא שוחרר לפרסום, מתייחס ל-33 אלף איש, שהם המאיון העליון. 28,660 מהם השתכרו 73,290 שקל בחודש, ואילו הכנסתם החודשית של 4,380 העצמאים שביניהם עמדה על 442 אלף שקל – שליש ממנה כשכר עבודה ושני שלישים כרווחי הון. שכר חודשי כזה הוא פי 58 מההכנסה החציונית במשק – אם תרצו, גבוה פי 116 מקו העוני. המאיון העליון בישראל – אחוז אחד – נהנה אפוא מ-13% מההכנסות במשק. ואשר לנטל המס – הנטל ירד לקבוצה זו בעשור החולף בכ-10% (בהשוואה לעלייה של 3% במס על עשירונים 6–9). ומה הקשר של נתונים אלה ל-OECD? הקשר הוא שברוב המדינות החברות בארגון, חלקו של המאיון העליון בעוגת ההכנסות במשק נמוך יותר מה-13% שלנו. 9.4% באיטליה, 8.8% בספרד ובאוסטרליה, 7.5% בנורבגיה, 7.1% בשבדיה – ובדנמרק 6.5% בלבד. הנה אפוא חבילת נתונים שקל – יחסית, כמובן – לתקנה ואפשר להתחיל ממנה. (מקור הטבלאות: OECD)

הטעות העיתונאית הגסה שהובילה לפיטוריו של הכתב תני גולדשטיין מ"כל העיר" מעלה תהייה: האם שגתה המערכת גם בדרך שבה התנצלה על הכתבה?

קוראי המקומון הירושלמי "כל העיר" מרשת שוקן, כמו גם אנשי משפט ותקשורת רבים, הופתעו לפני כחודשיים לראות בשער העיתון ריבוע קטן ובו המלים: "כל העיר מתנצל בפני עו"ד קלגסבלד" בצירוף הפניה לעמוד פנימי. דפדוף מהיר, מעבר לעמודי הפרסומת, הוביל לעמוד המערכת הראשון - עמוד תוכן העניינים, תיבת הקרדיטים ומדור המכתבים למערכת. שם, בראש העמוד ועל פני כרבע משטחו, התנוססה הודעת התנצלות שכמותה לא זכורה בעיתונות הישראלית, גם לא לוותיקים שבעיתונאים. תחת כותרת זהה להפניה משער העיתון נכתב כי בגליון "כל העיר" מהשבוע שעבר (14.2.03) הופיעה כתבה מאת הכתב תני גולדשטיין, שעסקה בעו"ד אביגדור קלגסבלד. הכתבה כללה עובדות וטענות שאינן נכונות, ופגעה פגיעה קשה ובלתי מוצדקת בעו"ד אביגדור קלגסבלד (עו"ד קלגסבלד התפרסם לאחרונה כמי שמונה לייצג את המדינה בתיק היוקרתי של הבוררות הבינלאומית נגד איראן, התובעת מישראל סכום כסף גבוה עבור מיזמים שלא מומשו בתקופת השאה ח"ע). מכאן עבר העיתון לפרט שבעה עניינים ספציפיים מתוך הכתבה, שמהם עולה רושם רע על עו"ד אביגדור (דורי) קלגסבלד. בסוף פירוט כל טענה משבע הטענות הספציפיות, נכתב כי "לאחר בדיקה מבהיר כל העיר כי לטענה זו אין כל יסוד". הנקודה השמינית בהודעת ההתנצלות היתה כללית יותר ונוסחה: "בכתבה נכללו עובדות וטענות נוספות, שאינן נכונות ואשר פגעו בעו"ד קלגסבלד. בעקבות פנייתו של עו"ד קלגסבלד לכל העיר, כל העיר ערך בדיקה שבה התברר כי טענותיו של קלגסבלד הן מוצדקות". ההפתעה למראה ההתנצלות הגורפת גברה בקריאת השורה הבאה: "בעקבות בדיקה זו החליט כל העיר להפסיק את עבודתו של הכתב תני גולדשטיין בכל העיר. כל העיר והכתב תני גולדשטיין מתנצלים בפני עו"ד קלגסבלד על הפגיעה הקשה והבלתי מוצדקת שנגרמה לו מן הדברים הלא נכונים שנכללו בכתבה". ההתנצלות המקיפה, הנדירה, עוררה שורה של שאלות: איך קורה שבעיתון חשוב יחסית כמו "כל העיר" מתרחשת תקלה כזו? מה השלכתה של התנצלות תקדימית שכזו על ההתנצלויות שייאלצו כלי תקשורת לפרסם בעתיד? היכן הגיבוי ההכרחי של המערכת לכתב, גם כשהוא שוגה? מתי מפטרת המערכת עיתונאי מעל דפי העיתון? הכל החל כאשר במערכת "כל העיר" הוחלט להכין תחקיר על עו"ד קלגסבלד, שהתפרסם כמקורבם של חלק מראשי הממסד הפוליטי. המשימה הוטלה על תני גולדשטיין, אחד הכתבים העסוקים והמרכזיים בעיתון. גולדשטיין עבד בעיתון לפני כשלוש שנים כפרילנסר במוסף הכלכלה והנדל"ן "כל העיר פלוס". בקשותיו החוזרות ונשנות לקבלת חוזה עבודה בעיתון נדחו על-ידי העורך הקודם, יוסף כהן. האם כהן נהג כך בגלל השגות על אמינותו של הכתב, כפי שיש טוענים בין ותיקי המערכת? גולדשטיין עצמו טוען שלא שמע מכהן מעולם כי בקשותיו לחוזה נדחות בשל בעיית אמינות שיש לו, כביכול. יוסף כהן בתגובה: "אני מעדיף שלא להגיב". לפני כשנה פרש כהן, ותפקיד העורך הראשי הועבר לאנשיל פפר. העורך החדש החזיר את גולדשטיין לעבודה בעיתון, הפעם בחוזה, לא לפני שהוזהר בפירוש מפני בעיית אמינות שיוחסה לכתב. בדיקת גליונות "כל העיר" תחת עריכתו של פפר מעלה כי תני גולדשטיין הפך במהירות לאחד הכתבים הבולטים במקומון. גידי גודלברגר, עורך המשנה של העיתון שהתפטר לאחרונה, מעיד עליו: "הוא חדור תחושת שליחות חיובית של חשיפת עוולות, אבל לוקה במוטיבציית יתר שמתבטאת לעתים בפזיזות (לכך מסכים גם פפר עצמו ח"ע). למרות זאת הוא עיתונאי שבעזרת עריכה קפדנית ומהודקת, פרסם לא מעט כתבות ותחקירים ראויים. בנוסף, למיטב ידיעתי גם לא הוגשה נגד תני אף תביעה בגין לשון הרע בכל תקופת עבודתו ב’כל העיר". בעקבות קיצוצי התייעלות שעבר המקומון עם כניסתו של פפר לתפקיד העורך, בוטל תפקיד עורך המגזין, שהיה האחראי על עריכת הכתבות, בנפרד מאחריותו של עורך החדשות, שעסק בידיעות המתפרסמות בעיתון. עריכת המגזין הוטלה אפוא על כתפיהם של עורך המשנה והעורך הראשי, שחילקו ביניהם את המשימות. בשבוע שבו פורסמה הכתבה שהה עורך המשנה, גידי גולדברגר, בחופש. בהעדרו של גולדברגר ערך אנשיל פפר, העורך הראשי, את המגזין כולו. ביום שני ביקש גולדשטיין, לטענתו, את הסכמתו של העורך לדחות את הגשת הכתבה בשבוע, משום ש"היא לא בשלה, לא מבוססת מספיק ולפיכך מסוכנת". הוא נענה בשלילה והובהר לו שהכתבה תתפרסם במועד שנקבע. פפר לא זוכר בבירור פנייה שכזו, אבל לא מוציא מכלל אפשרות שגולדשטיין אכן ביקש ממנו דחייה בהגשת הכתבה, כשם שעושים כתבים רבים במקרים אחרים, ונדחים על-ידי העורכים. באותה שיחה, לטענת גולדשטיין, אף הזכיר לו פפר ש"עורכי-הדין אינם עורכים ואינם מחליטים, אלא רק מייעצים". יומיים לאחר מכן השלים גולדשטיין את הכתבה ונשלח על-ידי פפר לעורכי-הדין של העיתון, זאב לאונד וחמי וייצמן, כדי שאלה יקראו את הטקסט ויאשרו לפרסם את הכתוב בה. עוד קודם לכן שיגר עו"ד קלגסבלד למו"ל העיתון, עמוס שוקן, מכתב אזהרה ולפיו "כל העיר" עומד להשמיץ אותו. גולדשטיין אכן התדיין עם פרקליטי העיתון שהודיעו לו שהכתבה גרועה ולא ראויה לפרסום, וסימנו את הקטעים שאותם הגדירו בפניו כ"לא עומדים במבחן חוק לשון הרע". חלק מן הקטעים האלה ניאות גולדשטיין למחוק, ולגבי חלקים אחרים הודיע, לדבריו, לעורכי-הדין שהחומר יועבר לעורך והוא יחליט. גולדשטיין חזר לפפר, הציג בפניו את הקטעים המסומנים, ואמר לו, "את הקטעים האלה הגדירו עורכי-הדין כבעייתיים, תחליט אתה מה לעשות לגביהם". פפר בדק את הפסקאות האמורות, נמנע ככל הידוע מלברר עליהן בעצמו עם עורכי-הדין, והחליט לאשר את פרסומן. מאוחר יותר, אגב, טלפן פפר לעורכי-הדין והתייעץ איתם לגבי ניסוח הכותרת וכותרת המשנה של הכתבה, אבל לא הוא ולא הם ראו לנחוץ לברר מה עלה בגורל הפסקאות ששלח אליו הכתב, ושהוגדרו על-ידם כבלתי ראויות לפרסום. הכתבה על קלגסבלד פורסמה ביום שישי. כעבור יומיים, ביום ראשון, התקבל במערכת מכתבו הנזעם. פפר קרא לגולדשטיין לבירור, שהעלה את שורש אי-ההבנה: הקטעים שהוגדרו לגולדשטיין על-ידי עורכי-הדין כ"בלתי אפשריים לפרסום", הוגדרו על-ידי גולדשטיין לפפר רק כ"בעייתיים". מכיוון שכך החליט פפר לאשר את פרסומם, ואף נמנע מלברר את הנושא עם עורכי-הדין ישירות. בו במקום הודיע פפר לגולדשטיין שהוא מפוטר מהעיתון משום ששיקר לו. עו"ד קלגסבלד דרש התנצלות גורפת של העיתון, שאם לא כן יגיש תביעה על פגיעה בשמו הטוב, וידרוש פיצוי כספי גבוה. מכיוון שלפי טענתם העקבית של עורכי-הדין של העיתון לא ניתן היה להגן בבית-המשפט על העיתון, הוחלט ברשת שוקן להיענות לדרישותיו של קלגסבלד ולפרסם את מודעת ההתנצלות שדרש, כמעט כלשונה. במהלך ניהול המו"מ בין קלגסבלד לעורכי-הדין של העיתון על נוסח ההתנצלות, שמע מהם קלגסבלד שהוחלט לפטר את הכתב מהעיתון, והוא מיהר להוסיף עובדה זו בגוף ההתנצלות שניסח כתנאי לסילוק תביעתו. עורכי-הדין קיבלו את תביעתו, ופיטוריו של גולדשטיין היו לנחלת הכלל. עורך המשנה גולדברגר, שלא היה מעורב בעריכת הכתבה, התנגד לנוסח ההתנצלות. מאוחר יותר הודיע לפפר על כוונתו לפרוש מכל תפקידיו בעיתון במועד שיוסכם בין שניהם, במה שנימק כ"סיבות אישיות". בהתייחסו לפרשה אומר גולדברגר: "בדרך העבודה על הכתבה, באופן פרסומה שהיה רצוף שגיאות, ובפרסום ההתנצלות חסרת התקדים בהיקפה, תוכנה ומיקומה, הגיע העיתון לאחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר שאני זוכר בשמונה שנותי בעיתון. הצטברו אצלי גם סיבות אישיות ואחרות ולכן החלטתי להתפטר". גולדשטיין, שמסכים עקרונית לפרסומה של התנצלות, אבל לא בנוסח גורף ומשפיל שכזה, הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד העורך אנשיל פפר, בטענה שהיה עליו להתפטר יחד איתו בעקבות הפרשה וגם נגד המו"ל עמוס שוקן, ממנו הוא דורש לפטר את פפר שנושא, לטענתו, באחריות מערכתית מלאה וישירה למחדל. נשיא מועצת העיתונות, פרופ מרדכי קרמניצר, מעיין עדיין בתלונתו של גולדשטיין ולפיכך נמנע מלהגיב על פרטיה. קבוצה של כעשרים אנשי מערכת מ"כל העיר" שיגרה מכתב למו"ל, עמוס שוקן, ובו נטען כי להתנצלות ולפיטורים הפומביים השפעה רחבה ועמוקה על תחומים עקרוניים הנוגעים לאושיות העבודה והאתיקה העיתונאית. בנוסף, הם רואים בנוסח ההתנצלות פגיעה בשמו הטוב של העיתון כולו ושל כל אחד ואחת מעובדיו. לכך מצטרף עיתונאי בכיר באחד מארגוני התקשורת שאומר כי מדובר בהתנצלות תקדימית, שתגרום לדבריו "נזק נורא לתקשורת". היועץ המשפטי של "מעריב", עו"ד מאיר בלייך, רואה את הדברים בצורה שונה: "צריך לזכור שלחוק לשון הרע נוסף תיקון שנקרא תיקון לפיד, שאומר שכאשר כתבו על אדם שהוא מואשם במשהו, חשוד במשהו או נעצר על משהו, ובדיעבד מתברר שהעיתון לא היה רשאי לפרסם את זה, מגיעה לתובע התנצלות ברמה סבירה בהתאם למה שפורסם עליו. על קלגסבלד נכתבה כתבת מגזין גדולה וההתנצלות היא על רבע עמוד. גם לא צריך להתרגש כל-כך מהתקדים, משום שכל מקרה לגופו. אי אפשר לבוא ולהגיד, קלגסבלד קיבל התנצלות כזו אז גם אני רוצה. זה לא עובד בצורה כזו". מו"ל "כל העיר", עמוס שוקן, בתגובה: "עורך-הדין אמר שחייבים לפרסם את ההתנצלות. בסך-הכל לא מדובר בדבר מוגזם לאור הנסיבות. הטענה שאם היינו הולכים למשפט היינו מצליחים להוכיח חלק מהטענות, מזכירה לי את המשפט שבו כל העיר הפסיד לשרה נתניהו. בדיוק כך אמרו לי במקרה ההוא והלכנו למשפט והפסדנו (הגב נתניהו תבעה את כל העיר בעקבות פרסום מעליב במדור הרכילות וניצחה במשפט ח"ע). במכתב תגובה שכתב שוקן לעורך המשנה המתפטר אף הוסיף: "כשאתה מקונן על הבושה לכל העיר, שגרם פרסום ההתנצלות, תחשוב רגע על מה שהרגיש קלגסבלד ועל הבושה שנגרמה לו כשבמשרד המשפטים, בפרקליטות ובבית-המשפט העליון נחשף פרצופו האמיתי על-ידי כל העיר. למה השם הטוב והמוניטין שלך כל-כך חשובים לך", שאל שוקן, "אבל אלה של קלגסבלד לא?". גם בסוגיית הגיבוי המערכתי האמור להינתן לכתב, חלוקות הדעות. מרואייני כתבה זו והאנשים הנוגעים בדבר מסכימים שהכתב זכאי להגנה משפטית מפני תביעות, שאותה תממן המערכת שבשירותה הוא עובד. אין גם מחלוקת שלגולדשטיין היתה ניתנת הגנה משפטית לו היה מתנהל משפט נגדו, ובלבד שלא יחבל במאמצי ההגנה של העיתון. בעניין זה מציין המו"ל שוקן, שהיה רק מקרה אחד ויחיד שבו לא הסכים ליטול חלק במימון הגנה משפטית על עיתונאי שעבד בשירותו. היה זה כאשר, לדבריו, עבר אותו כתב לעבוד בעיתון אחר, ושם כתב דברים שחיבלו לדברי שוקן במאמצי ההגנה. "גם תני גולדשטיין", אומר שוקן, "היה מקבל ממני מימון לתביעות נגדו, אפילו אם כבר היה עובד בעיתון אחר, אלא אם הפריע להגנה המשפטית על עצמו". הדעות נחלקות באשר לפרסום שמו ועובדת פיטוריו של הכתב בגוף ההתנצלות. במכתב הקבוצתי שכתבו כעשרים מאנשי המערכת בעיתון לשוקן, הם טענו כי במשך זמן עבודתם בעיתון ידעו ש"אם תוגש נגדם תביעת לשון הרע, יינתן להם גיבוי הן מצד עורכי העיתון, הן מצד הנהלת הרשת והן מצד המו"ל", גיבוי שלטענתם לא זכה בו חברם תני. "בלי גיבוי כזה, המהווה אחד מיסודות העבודה העיתונאית, לא יכול היה העיתון ליצור לעצמו שם ומוניטין כזה ולזכות בהצלחה כאשר הצליח". מובן מאליו שבפרסום שמו ועובדת פיטוריו של הכתב יש משום השפלה והיא אינה הכרחית. גם שוקן עצמו "מודה שהכנסת שמו של תני ועובדת הפסקת עבודתו בהתנצלות מצערת מבחינתי. יש אצלי הרגשה לא נוחה, זה לא היה צריך להיכנס. החלטנו לוותר בכל זאת, משום שקלגסבלד דרש את זה ולא היינו משיגים סילוק תביעה, גם כלפי תני, אם לא היינו מפרסמים את כל מה שפורסם. במצב שנוצר לא היתה ברירה, למרות שאפשר להסתכל על כל הפרשה הזו משני כיוונים. ידוע לי שבאחד המקומונים שלנו נתלתה הודעת ההתנצלות על לוח המודעות של המערכת ויש בה משום תמריץ לעיתונאים לנהוג באחריות ולא להיכשל". עורך בכיר וותיק שנשאל על כך אומר, שיש להבדיל בין פרסום שם העיתונאי לעובדת פיטוריו. "אני חסיד גדול של פרסום התנצלויות ותיקונים, אם הם נדרשים, כולל שמו של העיתונאי, אבל מפריע לי סדר הגודל והסגנון. הכתב פוטר או לא פוטר - אין זה מעניינו של הקורא. זה נראה כמו הוצאה להורג בכיכר השוק". לפני פרסום ההתנצלות הועמד גולדשטיין במצב לא נוח, בלשון המעטה. פפר הבהיר לו שניצבות לפניו שתי אפשרויות: או שיאשר את ההתנצלות כפי שהיא ובזה תסתיים הפרשה, או שלא יסכים לפרסום שמו, עובדת פיטוריו והתנצלותו, ובמקרה כזה הודיע קלגסבלד שיבטל את התביעה נגד העיתון, אך לא נגד הכתב. גולדשטיין בחר, בסופו של דבר, לאשר את הנוסח. עו"ד בלייך, המייצג את "מעריב" בהתדיינויות מעין אלה, לא מסכים עם עיתונאי "כל העיר". "אינני מכיר את פרטי המקרה הספציפי הזה אבל באופן עקרוני איזו חסינות יש לכתב אם הוא טועה או משקר? אין שום סיבה שלכתב או עורך תהיה חסינות אם הוא עושה שטויות או עובר על החוק. כל-כך בקלות הוא משמיץ ואחר-כך הוא מבקש חסינות מפני פרסום שמו? אם ראוי להעמיד כתב אל עמוד הקלון, לעיתון לא צריכה להיות בעיה לפרסם את זה". עוד קודם לסערת קלגסבלד נאלצה מערכת "כל העיר" להתמודד עם משברים וקשיים. את מקומו של העורך הסמכותי יוסף כהן תפס לפני פחות משנה אנשיל פפר, שבלט בעיתון ככתב מוכשר לענייני חרדים וכעורך מגזין במשך תקופה קצרה. למרות זאת התקשו רבים מהוותיקים לקבל את מרותו והוא נאלץ להתמודד עם גל עזיבה גדול, שבמהלכו נטשו את העיתון לא מעט מהעיתונאים והעורכים הוותיקים. נוסף לכך נאלץ פפר ליישם קיצוץ דרסטי בתקציב העיתון, והתמעטות יחסית ברכישת מודעות עקב המצב הכלכלי תרמה אף היא את חלקה. את מקומם של השמות הגדולים, שנדדו לעיתונים הארציים, תפסה שורת עיתונאים צעירים בעלי ניסיון דל או ללא ניסיון כלל, והאווירה במסדרונות המערכת, על-פי עדות אנשי "כל העיר", נעשתה מאוכזבת ועייפה. יחד עם זאת, על המכתב הקבוצתי, שבו מבקשים העיתונאים כי יובהר שבאחריות לתקלה לא נושא גולדשטיין לבדו אלא גם העורך הראשי וגם הנהלת הרשת, לא חתמו כולם. "זה נכון שמהסיפור הזה אף אחד לא יוצא טוב", אומר אחד מבכירי הכתבים בעיתון, המעדיף שלא להזדהות בשמו, "אבל שוקן נותן גיבוי לאנשיל ודי בצדק מבחינתו. הוא הרי מינה אותו. לא ראיתי טעם לחתום על המכתב הזה, משום שצריך להודות שאין ברשת שוקן משמעות לדעתם של הכתבים בעיתון שלנו. אף אחד שם לא סופר אותנו. צריך רק ללמוד ממה שקרה, ולתקן מה שצריך לתקן. צריך לייסד מנגנון בקרה רציני שיעביר עוד עיניים על כתבות, בוודאי רגישות כמו זו. צריך גם לדאוג להדרכה אחראית יותר של הצעירים". ונותרה שאלת האחריות: מה מידת אחריותם של העורך והמו"ל, נוסף על זו של הכתב? אחד העורכים הידועים בארץ טוען כי מכל הידוע לו מצטיירת "תסמונת הש"ג", ולא ייתכן שגם העורך לא ייתן את הדין על טיפולו בכתבה. עורך המשנה, גידי גולדברגר, אומר: "אני לא יודע אם אנשיל צריך להתפטר או אם שוקן צריך לפטר אותו. לא כל טעות של כתב שעורך לא מבחין בה, מחייבת את התפטרות העורך או את פיטורי הכתב. אני סבור שפיטורי כתב מוצדקים ואף מחויבים במקרה שהוא פועל שלא בתום לב, למשל כאשר הוא משקר לעורך. במקרה הספציפי הזה, אני מתרשם שמה שאנשיל קרא לו שקר, היה יותר קרוב לאי הבנה". המו"ל שוקן: "אני מוכן לקבל שהכישלון משותף. פפר צריך היה לדבר עם עורכי-הדין בעצמו. למרות זאת, האחריות שלי היא שמיניתי את אנשיל, ועוד נראה איך יהיה המינוי הזה. בסך-הכל הוא עוד לא שנה בתפקיד. זאת לא פעם ראשונה שאנחנו ממנים עורך עם ניסיון מוגבל". גם אחד מבכירי הכתבים של "כל העיר" לא מתרגש. "יש משהו אופנתי בפמפום ההתפטרות או הפיטורים של אנשיל. זה שטויות בעיני. קל להתלבש על אנשיל, אבל עמוס שוקן הרי היה זה שמינה אותו והעניק לו גיבוי להחלטה לקצץ במשרות עריכה. ומה זה עריכה? עוד מנגנוני בקרה. כך שבנושא הזה שוקן צריך לבוא בתלונות אל עצמו". לדבריו, במקרה כזה על העורך עצמו לעבור עם עורכי-הדין על הכתבה, שורה שורה, כדי לוודא שאין בדברים הוצאת לשון הרע. "אם כבר הבאת את הכתב, תפקח עליו. אם בכל זאת הוא נופל, קח עליו אחריות ולך איתו לבית-המשפט". "בהיבט האזרחי", אומר עו"ד בלייך, "העורך אחראי בכל מקרה. גם מבחינה מהותית אחראי העורך לכל מה שקורה תחתיו בעיתון לטוב ולרע, אבל הוא לא חייב להתייחס לכל ידיעה. אין גם כזה דבר שכתב אחראי באופן בלעדי, אלא אם רימה את העורך, ואם עשה כן, צריך לפטר אותו מיד ובזה זה אמור להיגמר". פפר עצמו, בשיחות שקיים עם כתבים בעיתון, בחר להודות בכמה טעויות. הראשונה היתה שהחזיר את גולדשטיין לעיתון ונתן לו תפקיד של תחקירן מרכזי. טעות נוספת, כך הודה, טמונה בכך שלא היה "פרנואיד" מספיק בעבודה על הכתבה. הוא הגדיר את האירוע כ"כשל מערכתי שיש לתקן". תגובת העורך פפר לתוכן כתבה זו: "לא מוכן להגיב לגבי פרטי המקרה מעבר למה שפורסם כבר. עקרונית לא מפטרים כתבים על כל טעות, ובמקרה זה הכתב פוטר בגלל התנהלותו בהכנת הכתבה ולא בגלל אי-אלו טעויות". הכתב תני גולדשטיין נמנע מלמסור את גרסתו בנימוק שההליך תלוי ועומד במועצת העיתונות. חנן עמיאור הוא סטודנט ללימודי תואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית גיליון 44, מאי 2003 בתקופת עבודתו הראשונה של תני גולדשטיין ב"כל העיר", ככתב כלכלי וכתב כתבות תחקיר, שהסתיימה בדצמבר 2000, הוא הועסק בחוזה אישי ולא כפרילאנסר, בניגוד למה שנכתב ב"העין השביעית" (גיליון 44, מאי 2003). גיליון 45, יולי 2003

אילת מצגר, המנכ"לית בפועל של הרשות השנייה, מכריזה מלחמה על הפרסום הסמוי בערוצים 2 ו-10

לאחר שנים שעיתונאים חושפים עוד ועוד דוגמאות לתופעה הנפוצה של פרסום סמוי בשידורי הטלוויזיה ולרפיון ואוזלת היד של הרגולטור, פירסמה אתמול הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הגוף המפקח על הטלוויזיה המסחרית בישראל, הודעה מרעישה: קנסות גבוהים במיוחד, בסך כחצי מיליון שקל, יוטלו על כל אחת מהזכייניות המסחריות, קשת, רשת וערוץ 10, בשל מכירת אייטמים בתוכניותיהן (540 אלף שקל לרשת, 480 אלף שקל לקשת, ו-440 אלף שקל לערוץ 10). לא רק קנס כספי גבוה: הרשות הודיעה כי התוכניות "יופי של יום", "בריאות 10", "משפחה 10" ו"לחיות טוב" לא ישודרו עוד, גם לא בשידור חוזר. ההוראה תיכנס לתוקף בתוך שבועות אחדים. לפי ההודעה לעיתונות שהפיצה אתמול הרשות, בתוכניות "יופי של יום" ו"תהיו בריאים עם דנה רון" (שתיהן שודרו בקשת) נמצאו פינות קבועות שקידמו מכון פרטי של מרואיין; בתוכנית "לחיות טוב" (רשת) אותרו הסכמים שבהם הוצע למרואיינים לשלם עבור הופעה בתוכנית וחשיפות פרסומיות ניכרות למרואיינים שקידמו אינטרסים מסחריים של גופים שונים; בתוכנית "איזה יופי" (ערוץ 10) נמצא כי הועברו תשלומים על-ידי מרואיינים שקידמו את עיסוקיהם בתחומי הרפואה, הקוסמטיקה וכדומה; בתוכניות "בריאות 10" ו"משפחה 10" (ערוץ 10) נמצאו קרדיטים ומסמכים המעידים על התקשרות עם חברות מיתוג ושיווק שסיפקו אייטמים לתוכניות. ממצאי הרשות השנייה הם פרי עבודתו של צוות מיוחד ברשות, שעמל בחצי השנה האחרונה על בדיקת הנושא בעבודה כמעט בלשית. הצוות כלל את היועצת המשפטית של הרשות, עו"ד הילה שמיר; סמנכ"ל הכספים ניר שוויקי; ומ"מ סמנכ"ל טלוויזיה יהודית לויט. בראש הצוות עמדה אילת מצגר, המנכ"לית בפועל של הרשות השנייה. מצגר נמנית עם מקימי הרשות וכיהנה בה בעבר במגוון תפקידים. היא שימשה ראש אגף פרסומות, סמנכ"ל טלוויזיה, נמנתה עם מקימי ועדת המדרוג והקימה את תחום המחקר והסקרים ברשות. בשלושת החודשים האחרונים היא משמשת מנכ"ל בפועל, מאז פרישתו של מנשה סמירה, ששימש לסירוגין מנכ"ל ויו"ר של הרשות במשך שנים ארוכות. "התופעה של מכירת אייטמים היא תופעה חמורה", אומרת מצגר בראיון טלפוני שקיימה היום עם "העין השביעית", בפיקוח דוברת הרשות מיטל שגב. "התופעה היא חמורה כיוון שלמעשה היא מערערת את כל היסודות האתיים של ההפרדה בין פרסום לתוכן. "הנחת היסוד באתיקה תוכניתית היא שכאשר אתה צופה בתוכן הוא נטול פניות, תוצאה של בדיקה ותחקיר שעשו אנשי מקצוע בתחום ההפקה. במקרים של מכירת האייטמים זה מצג שווא. מי שיושב באולפן ומדבר על נושא מסוים הוא לא בהכרח המומחה בתחום, יכול להיות שהוא אפילו לא מבין בתחום הזה. הוא פשוט יושב שם כי הוא שילם כסף כדי להיות שם. זו גניבת הדעת של הצופה". מה גרם לכם לפתוח בבדיקה? "במשך תקופה ארוכה דיברו על התופעה של מכירת האייטמים, אבל לא היו לנו שום ראיות. לפני כחצי שנה התחלנו לקבל עדויות מוצקות. הגיעה אלינו לראשונה עדות בנושא זה, ובעקבותיה התחלנו לבצע בדיקה מעמיקה כדי לחשוף את התופעה. זה לקח זמן, כיוון שמאוד קשה לקבל ראיות נוספות לתופעה, משום שהיא אינה חוקית ומוסתרת על-ידי האנשים שעוסקים בה, הן על-ידי החברות שעוסקות במכירת זמן התוכן והן על-ידי האנשים שבעצם מציעים להם הצעות". מצגר סירבה לספר על אופיו של המידע שהגיע לרשות השנייה וציינה כי הרשות התחייבה לשמור על חשאיות מקורותיה. "אפילו לזכיינים היה לנו קשה לגלות", היא אומרת. כיצד החלטתם אילו הפקות לבדוק? "טיפלנו באותן תוכניות שהצטבר לגביהן ההיקף הגדול ביותר של ראיות שמשהו לא כשורה שם". השתמשתם גם בפרסומים בכלי תקשורת על טענות לפרסום סמוי? "בהחלט, בכל פעם שהיה פרסום חקרנו את העניין לראות אם אנחנו יכולים להגיע לממצאים". באילו בעיות נתקלתם במהלך הבדיקה? "אנחנו מפקחים על הזכיינים, ואילו החברות שעוסקות במכירת אייטמים הן לרוב חברות הפקה וחברות שיווק מדיה שבעצם אינן כפופות לנו. אנחנו לא יכולים לשים את ידינו על נתונים של אותן חברות. לכן את כל הבדיקות שלנו היינו צריכים לעשות מצד אחד באמצעות הזכיינים ישירות, לדרוש מהם נתונים מתוך הספרים שלהם, תקציבי הפקה של תוכניות מסוימות, הסכמי התקשרות בין הזכיין לבין החברה שמספקת ההפקה, ומצד שני באמצעות עדויות שקיבלנו מגורמים חיצוניים, שהעידו על כך שבאמת היתה פה איזושהי עסקה. "עשינו הצלבה של הנתונים. בדקנו אם תקציבי ההפקה של התוכניות מספקים, ובמקומות שחשבנו שאולי התקציב לא מספק, הבנו שצריך להיות מקור מימון אחר להפקה, ואז התחלנו לבדוק מאיפה יכול לבוא מקור המימון הזה. בדקנו גם בספרים של הזכיינים הכנסות מגורמים מסוימים, ומצאנו שגורמים אלו הופיעו בתוכניות מסוימות. עשינו ממש הצלבה של נתונים מכל מיני כיוונים שונים כדי להרכיב את החתיכות השונות של הפאזל ולקבל את התמונה המלאה". הזכייניות שיתפו פעולה באופן מלא? "היה שיתוף פעולה, כי כמובן שיש לנו סמכות והם נותנים תשובות. אני לא יכולה להגיד שתמיד קיבלנו את התשובות המלאות או שהם עשו את זה בשמחה ובששון. בהחלט היינו צריכים לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לחקר האמת. הרבה פעמים מתוך מה שלא נאמר לנו, מתוך חצאי דברים שנאמרו, הגענו למסקנות לגבי מהי האמת האמיתית". האם הבדיקה הזו מסמנת שינוי מדיניות של הרשות? "הבנו ששיטת הבדיקה שלנו לגבי מכירת אייטמים צריכה להיות שונה מהשיטות שהשתמשנו בהן עד היום. הבדיקה הרגילה של פרסומת אגב אסורה היא בדיקה של מה בא לידי ביטוי על המסך. אני יכולה לבוא לזכיין ולהגיד לו שבתוכנית משפחה חורגת היתה חשיפה חריגה לבזק, וזה מספיק כדי לקבוע הפרה. אני לא צריכה להוכיח שהיתה החלפת כספים. בוודאי שאם בזק שילמה זה הופך את העניין לחמור יותר, אבל לפי הכללים אני לא צריכה להוכיח את זה. "במקרה של מכירת אייטמים, מה שאתה רואה על המסך לא מעיד על כך שיש הפרה. העובדה שמומחה ממכון מסוים יושב בתוכנית של אודטה ומדבר אינה הפרה. ההפרה מתגלה רק כאשר אתה מבין שהרופא הזה למעשה שילם כסף כדי לשבת שם. וזו הבעיה בכל הסוגיה הזו, כשמצד אחד כולם אומרים, מה, כולם יודעים, כולם מדברים על זה כל-כך הרבה זמן, איך אתם לא יודעים?. אבל כשאתה צופה בתוכנית עצמה אין בכך די כדי לקבוע שיש בה הפרה. הבנו שכדי להגיע לחקר האמת אנחנו צריכים להשתמש פה בכלים שונים והרבה יותר חודרניים ממה שאנחנו משתמשים בדרך כלל". הופתעתם מהיקף התופעה? "כן, אני חייבת להגיד שהופתעתי. הופתעתי מהיקף החברות שעוסקות בזה והופתעתי מכך שהזכיינים למעשה השאירו את הזירה הזו בידי אותן חברות. התופעה הזו הפתיעה אותי, ואני יכולה להגיד בביטחון שהזכיינים מאוד הופתעו מהממצאים שלנו". מה זאת אומרת? הם לא היו מודעים לכך שיש שוק שלם של מכירת אייטמים? "אני חושבת שהם לא תיארו לעצמם שאנחנו נגלה כל-כך הרבה ראיות". מתוכננות עוד בדיקות בנושא מכירת אייטמים? מתקיימות בימים אלה בדיקות של תוכניות אחרות? "אנחנו כל הזמן עם האצבע על הדופק, ובכל פעם שמגיע אלינו מידע, אנחנו בודקים אותו. אנחנו לא שוקטים על השמרים. הערכתי היא שפרסום הממצאים יכול להביא לכך שיגיעו לידינו תלונות נוספות מאנשים שהיו מעורבים בתהליכים כאלה, ויכול להיות שזה בהחלט ייצור סבב נוסף של בדיקה. אבל התקווה שלי היא שהאיתות הזה יהיה מספיק חזק, גם כלפי הזכיינים וגם כלפי השוק, כדי שתהייה האטה אם לא עצירה של התופעה הזו". מקשת נמסר: "קשת תמשיך לפעול על-פי כללי הרשות השנייה. בעניין זה, קשת שומרת על זכותה לערער על ההחלטה וגובה העיצום שהושת עליה". מערוץ 10 נמסר: "על אף שהקנס שהושת על ערוץ 10 נמוך בחצי מזה שהוטל על ערוץ 2, אנו סבורים כי הוא אינו מידתי. איננו מקבלים את הקביעות בדו"ח ואנו שומרים לעצמנו את הזכות לערער על סעיפי הדו"ח בפני מועצת הרשות השנייה. יחד עם זאת נדגיש כי נקיים את הנחיות הרשות השנייה". מרשת טרם נמסרה תגובה. בתגובה לפרסומים אחרים על ממצאי הרשות נמסר מהזכיינית: "רשת פועלת ותמשיך לפעול על-פי כללי הרשות השנייה".

הדיון החלקי והמגומגם על הציונות בסרט התיעודי המשובח "הישראלים החדשים" מסמן את גבולות השיח הטלוויזיוני

רודיאון (ראובן) ברודסקי, במאי סרט התעודה "הישראלים החדשים", שבמקור נקרא בכלל "יש לי ארץ אחרת", הבריק כשבחר בחיים יבין להוביל אותו. הסרט עוסק ביחסים המורכבים בין אנשי העלייה הרוסית – ביניהם גם הבמאי – לבין המדינה שקלטה אותם. ברמה המוצהרת, הבחירה ביבין מקושרת לסרטו מתחילת שנות ה-90, "גחלת לוחשת", שעסק בעלייה הרוסית לישראל, ותמונות מתוכו מוצגות כבר בסצינת הפתיחה. אבל מובן שזה רק התירוץ. יבין מגלם בדמותו את הממסד הישראלי המדיר והחשדן. הוא אדם שמרן ומקובע, גם על-פי עדותו שלו (הנפרשת לאורך הסרט בצורה חכמה), וההתייצבות האדנותית שלו כנגד אנשי העדה הרוסית ("זו המדינה היחידה שהיתה מוכנה להעניק לכם מקלט [...] תגידו תודה [...] למה שלא תחזרו לפוטין?") מעניקה ל"ישראלים החדשים" את המימד הקונפליקטואלי הדרוש לכל סיפור טוב. זה רשומון של התנגשות חזיתית בין הסוס לרוכבו. אלא שבבחירה ביבין טמון רובד נוסף. יבין אינו, כאמור, עוד מרואיין בסרט: הוא הדמות המרכזית; תפקיד שבסרטים דוקומנטריים שמור בדרך כלל לבמאי. הסרט בכיכובו בנוי כמסע שהוא עורך ללב ההוויה הרוסית בישראל, בתבנית ההתוודעות לעולם חדש מופלא. התבנית המתוארת, המוכרת היטב, יוצרת בתודעת הצופה קישור אוטומטי בין עמדת יבין לעמדת הסרט. במונחים של קזינו, יבין נתפס למן הפתיחה כ"בית" של הסרט. מובן שגם לעבודותיו הדוקומנטריות הקודמות הרבות כבמאי-שהוא-גם-מגיש יש בכך חלק. אלא שאט-אט נפערת תהום בין עמדת יבין לבין האמירה שהסרט מבקש לנסח – מהלך מתעתע כשם שהוא בלתי שגרתי – וזו הולכת ומתלכדת דווקא עם דמותו של ברודסקי. כך נזרק "הישראלים החדשים" למגרש אידיאולוגי דו-קוטבי – האחד מיוצג על-ידי יבין, האחר באמצעות ברודסקי – כשהמרואיינים מעומתים בכל פעם עם צד אחר, ולעתים עם שניהם בו בזמן. יבין מטיח למשל במרואיינים מקבוצת "דור וחצי" – המבקרים את יחס הממסד לעלייה הרוסית – שהם אינם ציונים די הצורך; ברודסקי מציע לו בתגובה שהוא אינו קשוב להם, ויבין מודה שהוא "ציוני עד כדי שוביניזם [... ] לא יכול לסבול שיש אנשים עם אוריינטציה אחרת". תמרון עלילתי אחד מני רבים. על הצופה מוטלת כל העת מלאכת הפענוח, כשבאופן פרדוקסלי, דווקא האמירות שזוכות בסרט למעמד מיוחס – אלו של יבין, המגיש – הן המגונות, בניגוד חד להיגיון התרבותי של התקופה, זה הגורס שאלוהים הוא הפרזנטור. במובן זה, הבחירה ביבין כגיבור מסייעת לסרט לנסח את אמירתו על דרך השלילה, ובאופן מזהיר למדי. גם ברמה הצורנית יש בתפקוד של יבין כ"בית", או אם תרצו כבעל-הבית, משום מטפורה חריפה ליחס הממסד השוביניסטי, לשונו-הוא, לעלייה הרוסית. "הישראלים החדשים" כמו אומר לגיבוריו ולנו: בסוף כל משפט שאתם אומרים ברוסית יושב מפא"יניק מקשיש עם ר מסתלסלת. ככלל, "הישראלים החדשים" הוא סרט מעניין ומוצלח, למעט שתי נפילות ברמת הסיפור. הראשונה שבהן היא בחירתו לגולל את אי-האפשרות של עיתונאי רוסי לשמש כתב במהדורת החדשות בטלוויזיה מחוץ לגטו הנקרא "כתבנו לענייני רוסים", באמצעות הצגת נסיונותיה העקרים של עיתונאית ממוצא רוסי בשם אולגה לביא להתברג לעמדה הנחשקת. יש בבחירה הזאת חטא כפול: הן משום שהסיפור של לביא נותר תלוש מהקשר ולכן בלתי משכנע בעליל (מה היכולות שלה? מה הרקורד המקצועי שלה? למה שנשתכנע שהיא מתאימה לשמש כתבת במהדורה?), והן משום שסיפור כזה לא רק שכבר התרחש, אלא אף בקנה-מידה קולוסלי. בשנת 2006 נבחרה נטשה מוזגוביה להנחות את מהדורת "חמש עם" בערוץ 2, לצד דני קושמרו, וסולקה זמן קצר אחר-כך לאחר אי-אילו ביקורות קוטלות, כמו גם לא מעט "תלונות" לנציב הציבור ברשות השנייה, בשל מבטאה הרוסי (לקריאה נוספת, כאן). נקודת חולשה נוספת היא התפקיד שמשחקת בסרט אופציית ההגירה בחזרה לרוסיה: כעין פנטזיה בלתי מושגת, או שמא נשק יום-הדין, ועל כל פנים, עניין תיאורטי בלבד שייתכן שיתממש וייתכן שלא. זאת, בעוד שבמציאות התופעה היא כבר בגדר עובדה. מוסף "הארץ" הקדיש לה כתבה כבר לפני כמעט שנה, כולל ראיונות עם מיטב העוזבים, ואין זה מופרך לצפות מההפקה שתביא גם את הקולות הללו. נושא ההגירה חזרה לרוסיה הוא אפוא הלבה המבעבעת של הסרט. הוא רוחש מתחת לפני השטח, כאיום וכהבטחה כאחד. לא בכדי העניק לו את שמו המקורי, זה שגם מופיע בכתובית בפתיחתו (לפחות בגרסה המקוונת), בטרם החליט מי שהחליט לשנותו – על פניו החלטה פחדנית שאפשר רק לשער שנבעה מהרצון לרצות את הקהל. החשיבות הגדולה של נושא השיבה לרוסיה בסרט היא נגזרת של הגדרתו על-ידי יבין כמהלך המסמן את גבול הציונות. במלים אחרות, גם אם לא ברור לחלוטין מהי ההגדרה החיובית של הציונות – מה היא כן – מהעמדה שיבין מביע לאורך הסרט ברור לחלוטין שהגדרתה השלילית היא עזיבה של ישראל. כשיבין פונה למרואיינת שהופיעה אצלו כילדה ב"גחלת לוחשת", הוא מקדים להצגת קטע הארכיון בכיכובה את ההכרזה ש"כבר בגיל שש ידעה מהי ציונות, ואפילו לנסח אותה במשפט אחד", וכאן אנו עוברים לקטע הארכיון, שבו הילדה אומרת: "יהודים לא צריכים להיות באוקראינה". שאלה: איפה כן? "בישראל". זו, אליבא דחיים יבין, הציונות במשפט. אבל מה באשר לכל היהודים שכבר בישראל? כיצד עשויה להתבטא הציונות שלהם, אם בכלל? מהו התוכן הפוזיטיבי של המושג? והאם אפשר בכלל לנהל דיון ציבורי על בסיס מונח שאינו נהיר לחלוטין, או למצער, שכל אדם מייחס לו משמעות שונה? השאלות הללו מהדהדות בעימות של יבין עם אנשי "דור וחצי" בתחילת הסרט, אך נותרות ללא מענה, ויותר מזה, ללא ניסיון אמיתי מצדו ומצד הסרט להתמודד עימן. מדוע? ככל הנראה משום שגבול הציונות הוא גם גבול השיח. שאלת מעמדה כיום היא טאבו מפואר בפריים-טיים, ולמען האמת גם לא בפריים-טיים, חרף העובדה שמדובר במונח נזיל שכל אדם ממשיג, כאמור, אחרת, ועל כן הוא לכל הפחות מעורר דיון, אם לא מחלוקת של ממש. איפה לאחרונה נתקלתם בדיון על שאלה כמו "כיצד להגדיר ציונות"? בטח לא בטלוויזיה. מעניין שדווקא סרט שעוסק בעלייה הרוסית איפשר את הופעת הדיון בפריים-טיים, גם אם בגרסה חלקית ומגומגמת. אבל למרבה הצער, ייתכן שהסיבה לכך ממחישה בדיוק את האמירה שהוא מנסח: כיוון ש"הם" רוסים, "אנחנו" לא באמת מאוימים מהבחירות שלהם. אפילו אם הן מתנגשות לכאורה עם ערכי הציונות.

במציאות נפיצה כמו זו השוררת בין יהודי חברון, אין תחליף למודעות חזקה ורצופה למיקומו של הכתב ולמניעיו

הדילמה המרכזית של עבודת השדה האתנוגרפית, כתב האנתרופולוג האמריקאי קליפורד גירץ, נובעת מהדואליות במיקומו של החוקר, זו המשתקפת במושג "צופה משתתף". מאז החלו אנתרופולוגים יוצאים לעבודת שדה אתנוגרפית השאלה עומדת: עד כמה יכול המתבונן מן הצד לנוע מנקודת המוצא שלו כצופה טוטאלי לכיוון הנקודה שבה הוא הופך למשתתף חלקי? מה משמעות התנועה הזו לגבי יחסיו עם האנשים שביניהם הוא חי, שאותם הוא חוקר, שעליהם הוא כותב? מצד אחד, טוען גירץ, האתנוגרף שואף להיות עולה רגל. עטוי בבגדי חג מסורתיים, הוא משתרך עם נשואי המחקר שלו בשביל המאובק, מתמזג בנחשול. הוא מתרגש כמו החוגגים, מתמלא ציפיות ומתרוקן מהן כמותם, אולי אפילו מאמין כמותם. הצלחתו להיטמע בזרם היא התנאי ההכרחי להצלחתו המקצועית. מצד שני, קידומו האקדמי תלוי גם ביכולתו לתפקד ככרטוגרף. חמוש בכלי תיעוד ומדידה הוא מתמקם על גבעה לצד השביל, מחוץ למחנה, וממפה את התנועה. כאן עליו להיות קר רוח, מאופק ומרוסן. נחקריו אינם משתתפים איתו במאמץ הזה, ולעתים אינם מודעים לקיומו ולמשמעויותיו. בגבעת התצפית שלו הוא נוטה להתנתק מהשמחות, ההתעלויות, החרדות, הדם, היזע והדמעות שזורמים בקרב נחשול החוגגים למטה. האתנוגרף, ממשיך גירץ, זקוק לתכונותיו וליכולתו של המשורר. סערת החוויה האישית שהוא עובר בהיותו בשדה נצרפת למלים שממצות כהרף עין סיטואציות מורכבות. אבל אסור לו לשכוח שהוא גם אנטומאי - מדען שכוחו בתיעוד שיטתי ומדויק, בזיהוי הפרטים ובחיבורם למערכת הכוללת. יש באנתרופולוגיה רומנטיקה חסרת תקנה, עם נטייה עקבית להזדהות עם מושאי מחקר שוליים וחלשים; ויש בה גם שליחות חסרת פניות בשירות עולם אקדמי, הדורש אובייקטיביות ופרוצדורה מחקרית חסרת פשרות ומתגמל את מי שמצליחים לכתוב מתוך ניכור מלא. הדואליות שבין שני הקטבים הללו מציבה בעיה שהיא ספרותית בעיקרה, לא מתודולוגית. כמעט כל אתנוגרף יצליח, במהלך עבודת השדה שלו, להיות גם משורר וגם מדען, גם צלם וגם רקדן, גם סעור נפש וגם שקדן, צופה מגבוה וגם שכוב פרקדן. הבעיה הספרותית מתחילה כשניגשים לכתיבת הרשמים לשם פרסום. אז מתחוור שמערכת היחסים בין הכותב לבין קוראיו אינה סובבת רק סביב עדותו, אלא גם סביב דמותו. הוא, כעד משתתף, חייב לשכנע את קוראיו שמאחורי העט יש דמות בהירה, ראויה לאמון. לצורך זה עליו למצוא את הפתרון הספרותי שיאפשר למשורר ולמדען לגור ביחד באותו הטקסט. מרי לואיז פראט כתבה על הדמיון בין האנתרופולוגיה, המתבססת על עבודת השדה האתנוגרפית, לבין זאנרים אחרים של כתיבה על האחר. תיאורי נוסעים ועולי רגל, כתביהם של מגלי עולם והרפתקנים, דו"חות של מיסיונרים, כתבים של גיאוגרפים ורשימות מפרי עטם של עיתונאים מבוססים לא אחת על התנסויות דומות לאלה הנופלות בחלקו של האתנוגרף: אדם זר, בדרך-כלל גבר אירופי, מגיע בחסות האפראט הקולוניאלי למקום רחוק ומנותק. שם הוא מתערה בחיי קבוצה מצומצמת יחסית, מכיר את אנשיה היכרות אישית, משקיע את עצמו בחייהם. לבסוף (או תוך כדי החוויה, כמו במקרה של העיתונאי) הוא גם מדווח לקהל קוראיו/שולחיו על הקבוצה המארחת. הדמיון המביך בפרקטיקות, טוענת פראט, הפריע לאנתרופולוגים של סוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20 להגדיר לעצמם נישה ברורה בעולם האקדמי. כדי להתנער מהמבוכה הם נטו להעצים עד כמה שאפשר את ההבדלים - בעיקר אלה שבינם לבין סופרי מסע ועיתונאים. רק בסוף שנות ה-80, בחסות הלגיטימציה שניתנה לרפלקסיביות באנתרופולוגיה, נוצרה הנכונות להכיר בדמיון בין הזאנרים, מהלך שפראט עצמה היתה חלוצה בו ושכיום הוא חלק מהזרם המרכזי. אולף האנרז השבדי, מהאנתרופולוגים המובילים באירופה, חוקר בימים אלה את קהילת הכתבים הזרים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית, תוך דגש על הדמיון בינם לבין אנתרופולוגים בעבודת שדה. לעיתונות הישראלית יש שליחים בנקודות מפתח בעולם, בעיקר בבירות המטרופולין האירופו-אמריקאי. שליחי העיתונות הישראלית למערב עוסקים במה שלורה נאדר כינתה studying up - חקר קבוצות וחברות הנתפסות כחשובות לישראל, ובדרך-כלל גם חשובות מישראל. דמיון רב יותר למקרה האתנוגרפי הקלאסי, שבו נציג מטרופוליטני משקיע עצמו בקרב אוכלוסייה שנתפסת כפריפריאלית, קיים אצל שליחי העיתונות הישראלית אל האחר המקומי. עבודתו של יורם בינור, שהתחזה וחי תקופה בת כמה חודשים כפלסטינאי בישראל ובשטחים בשנות ה-80, ונוכחותה של עמירה הס כשליחת "הארץ" ברצועת עזה בשנתיים האחרונות, הן דוגמאות בולטות. צבי זינגר, איש "ידיעות אחרונות" שהתנחל לאחרונה בין מתנחלי חברון, שונה מבינור ומהס. הבדל אחד הוא כמובן באוכלוסיית המחקר - זינגר הוא יהודי בין יהודים, הס ובינור הם יהודים בין פלסטינאים. ואולם זה ההבדל הפחות משמעותי מהבחינה האנליטית. הבדל חשוב יותר נובע מהמעמד המיוחד שיש לאופן ולתדירות שבהם מיתרגמות תצפיותיו של זינגר לדיווח כתוב ובמשמעות הדיווחים הללו לאוכלוסייה הנחקרת. האנתרופולוגים נפרדו זה מכבר מהאשליה המרגיעה שכתביהם יישארו מעבר להישג היד, אופקי ההתעניינות ויכולת ההבנה של מושאי המחקר שלהם. אנתרופולוגים רבים כותבים כיום במודע גם אל הקהילה שבה חקרו, לא רק עליה. אבל, צריך לזכור, הם מוגנים: הזאנר המדעי מורכב ממאמרים כבדי משקל ומספרים הנכתבים באטיות ובזהירות. במקרים רבים עוברות כמה שנים מיום עזיבת השדה ועד יום פרסומו של המאמר הראשון, הספר, סרט הווידאו. חיץ הזמן העבה הזה מגן על האנתרופולוג מנשימת הנחקרים בעורף. לזינגר אין חיץ כזה. מארחיו הם מושא מחקרו, והם קוראיו ומבקריו כמעט יום יום. יתרה מזו, הדברים שהוא כותב עליהם ב"ידיעות אחרונות" אינם רק רלבנטיים למארחים; הם גורליים. הכתבות על המתנחלים, המופיעות בעיתון של המדינה עשויות לקבוע את המערכה שלהם על דעת הקהל בישראל. הם עצמם יודעים היטב שתוצאות המאבק הזה יקבעו את גורל סיכוייהם לנפץ את תהליך אוסלו או לפחות לשרוד אותו. שלוש תובנות, לפחות, מספקת האנתרופולוגיה על משימת הדיווח מן הפריפריה. ראשית, הקורא שמתעניין לכאורה רק בעדות אינו חדל לשאול את עצמו גם שאלות מהותיות ומטרידות על אודות דמותו וזהותו ומניעיו ומיקומו של החוקר, אשר אסף את העדות וגם מגיש אותה. שנית, בעצם בחירתו של החוקר לפעול בדרך של מגע מתמשך עם הקהילה הנחקרת ובתוכה, הוא קולע את עצמו לתוך דואליות מורכבת, שהכוחות המשחקים בה הם "מדעיות" מצד אחד ו"הזדהות" מצד שני. שלישית, הבעיה המרכזית של המיזוג בין שתי האוריינטציות היא ספרותית: הצלחת החוקר לשכנע בטיב עדותו ובערכה תלויה בהצלחתו ביצירת דמות אמינה הכורכת אלמנטים שירתיים לצד כישורי מדען. התובנות הללו ידועות אינטואיטיבית לצרכן של הדיווח גם אם לא שמע על גירץ ועל דילמות פוסט-מודרניות באתנוגרפיה. זה רק מקשה את מצבו של הכותב, המחויב להיות מודע בלי הרף ל"אני" שבו הוא מתנסה כבן-אדם ושאותו הוא מסנן בלי הרף לדברים שהוא כותב ומפרסם. במציאות נפיצה כמו זו השוררת בין יהודי חברון, אין תחליף למודעות חדה ורצופה למיקומו של הכתב ולמניעיו. ד"ר דני רבינוביץ הוא אנתרופולוג מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית גיליון 6, נובמבר 1996

ספק רב אם אפילו חדי העין שבין קוראי היומון "אריזונה רפבליק" הבחינו בשנים האחרונות בהופעתה החוזרת ונשנית של אשה אחת, גניפר מורגן, בין דפי העיתון

ספק רב אם אפילו חדי העין שבין קוראי היומון "אריזונה רפבליק" הבחינו בשנים האחרונות בהופעתה החוזרת ונשנית של אשה אחת, גניפר מורגן, בין דפי העיתון. מורגן צוטטה על עניינים שברומו של עולם, אלא שבכל פעם היו לה דמות ועיסוק שונים. פעם אחת הופיע שמה כנציגה של משרד פרסום, ופעם אחרת צוטטה כבעלת סוכנות לקבלת הודעות טלפוניות. בקיץ האחרון שוב צצה גניפר מורגן, תחילה כאשה הזועמת על מתקפת הפרסומות המסחריות המצפה לה כל אימת שהיא מגיעה לטיפול שיניים, ופעם אחרת כעורכת-דין. גניפר מורגן היתה עשויה לשוב עוד ועוד בזהויות שונות, אלמלא החל מישהו לחשוד שמשהו אינו כשורה בידיעות ובמדורים שכתבה גולי אמפרנו, הכתבת שהיתה חתומה על כל הקטעים שבהן צוטטה האשה רבת-הדמויות. עורכי היומון, המופיע בפניקס בירת אריזונה, פתחו בחקירה. לא נדרשו להם ימים רבים עד שנאלצו לפרסם, בסוף אוגוסט השנה, הודעה מביכה בעמודו הראשון של העיתון על פיטוריה המיידיים של הכתבת. "גילינו שכמה מן האנשים שגולי אמפרנו ציטטה במדוריה אינם ניתנים לאיתור. איננו יכולים למצוא אותם, או להוכיח שהם קיימים. גם אמפרנו לא היתה מסוגלת לעשות זאת", גילה העיתון לקוראיו. "מדובר במשהו חמור בהרבה מטעות עובדתית הנופלת תחת הלחץ היומי של דד-ליין", נכתב עוד בהודעה. "אנחנו מודאגים מכך שדבר כזה היה יכול לקרות ושנוהלי העריכה שלנו לא חשפו אותו קודם לכן. פיטרנו את אמפרנו. אנו גם בוחנים את נוהלי העריכה שלנו. אמינותנו היא קריטית עבורנו. אנו מצפים מן הכתבים ומן העורכים שלנו לדבוק בערכים העיתונאיים הגבוהים ביותר. כאשר הציפיות הללו אינן מתמלאות – אנחנו נפגעים, וכך גם הקוראים שלנו", כתבו עורכי העיתון, וסיימו בפנייה לקוראים: "אנחנו מתנצלים בפני כולכם". פרשת גולי אמפרנו ניחתה כמכה נוספת על עיתוני ארצות-הברית. אחרי קיץ 1998, שבו נחשפו כמה וכמה מקרים של ציטוטים פיקטיביים, דיווחים חסרי בסיס והעתקת טורים אישיים – שהסתיימו בפיטוריהם של כמה עיתונאים (ראו "עין בינלאומית", "העין השביעית", גיליון 16) – שוב עוסקת העיתונות האמריקאית בחודשים האחרונים בנזק שגורמות הפרשות הללו לאמינותם הנשחקת של אמצעי התקשורת. אמפרנו, עיתונאית מנוסה, הספיקה לעבוד בסוכנות הידיעות איי.פי ובעיתון "וול סטריט גורנל" לפני שחזרה לעיר הולדתה פניקס והצטרפה לצוות כתבי "אריזונה רפבליק". "היא היתה אחד הכוכבים שלנו", הודה העיתון בכתבה נרחבת על הפרשה, "עורכים התמוגגו מן הכתיבה שלה, מיכולתה לספר סיפורים אנושיים מבעד לעיניהם של אנשים פשוטים. העובדה שהיא ממוצא היספני הפכה את הצלחתה למתוקה עוד יותר מנקודת הראות של העיתון, המנסה לפנות אל יותר ויותר מבני הקהילה ההיספנית המתרחבת באזור". "היא הביאה חומרים מצוינים", סיפרה בהתלהבות עורכת העיתון גוליה ואלאס, "היא ידעה להתחבר לאנשים, במיוחד בקרב המיעוטים". בחודש יולי החלה לפרסם שלוש פעמים בשבוע בעמודי ה"סגנון" מדור בשם "שיחות": הצצה לעולמם של אנשים פשוטים. כאשר התפוצצה הפרשה, ואמפרנו הכחישה בתוקף את כל הטענות נגדה, היא הסבירה את המשימה שהטילו עליה עורכיה: "אמרו לי להיות כמו זבוב על הקיר, להאזין לשיחות, להביא אותן לעיתון. יצאתי לשטח, הסתובבתי בכל מיני מקומות בעיר", סיפרה הכתבת בראיון רדיו, "חיפשתי אנשים מכל שכבות הציבור. והם היו אנשים אמיתיים". לרוע מזלה של אמפרנו, כללי הכתיבה במרבית עיתוני ארצות-הברית אינם מאפשרים, גם בסוג כזה של כתבות, להסתפק בזיהוי כללי ומעורפל של אנשים המצוטטים בכתבות; כל ציטוט – פרט למקרים נדירים ביותר – חייב להיות מלווה בשם המלא של הדובר או הדוברת. ייחוס מעורפל, כמו "גבר צעיר באחד מבתי-הקפה בעיר טוען כי...", אינם עוברים את שולחנו של העורך. אמפרנו סיפקה סיפורים עשירים בציטוטים ("הציטוטים היו מצוינים, לפעמים טובים מדי", הודה לאחר מעשה אחד העורכים בעיתון), וכמובן עם שמות מלאים. כאשר התחילו להתעורר החשדות, לא היה על עורכי העיתון לגשש באפלה: היה עליהם רק לאתר את האנשים שצוטטו בטורים בשמם המלא, כדי לוודא אם הם אכן קיימים וכי אמרו את הדברים המיוחסים להם. לצורך זה נעזרו אנשי "אריזונה רפבליק" בספרי טלפון ומאגרי מידע אחרים, וכאשר התברר שחלק מן האנשים אינם ניתנים לאיתור, גייסו למשימה גם משרד חקירות פרטי. כך נבדקו 67 שמות של מרואיינים, שדבריהם צוטטו ב-11 מדורים שכתבה אמפרנו. העורכים לא ביקשו למצוא אנשים בעלי שמות מקובלים ונפוצים כמו גון סמית ורוברט בראון, אלא רק שמות ייחודיים יותר, שיש סיכוי לאתר אותם. מתוך 24 שמות כאלה, הצליחו למצוא רק ארבעה אנשים. עשרים אנשים שצוטטו כביכול לא היו ניתנים לאיתור, אפילו לא בבדיקה ברשימות במשרדי ממשלה שונים. גניפר מורגן, למשל, האשה רבת-הזהויות שצוטטה ארבע פעמים, לא נמצאה בשום מקום. בדיקה בלשכת עורכי-הדין העלתה שאין שום פרקליטה בשם זה, וכך גם במקומות אחרים שבהם צצה במדוריה של אמפרנו. אחד האנשים שתחקירני העיתון ביקשו במיוחד למצוא היה לואיס אדלר ואלרה, שסיפורו האישי עורר תגובות רבות לאחר הפרסום: לואיס, כך סופר במדור "שיחות", היה צעיר בן 25, גזען לבן שמעולם לא הסתיר את דעותיו העוינות כלפי בני מיעוטים, עד שגילה יום אחד להפתעתו שאחד מהוריו הוא היספני. כאשר התעוררו החשדות, ביקשו עורכי העיתון לקבל מאמפרנו את כתובתו של לואיס ואת מספר הטלפון שלו, כדי לוודא שאכן איש כזה קיים ושסיפורו האישי אינו פרי דמיונה. אמפרנו חיפשה ומצאה את המספר. אחרי כמה נסיונות ענה מישהו מעברו השני של הקו. לא, לואיס לא היה שם, אלא אשה שלא ידעה בכלל על מה מדובר. אחר-כך סיפרה שהיא בעצם אחייניתה של הכתבת. העורכים הנבוכים ביקשו את תגובת אמפרנו, וזו הגיבה בהיסוס. לבסוף אמרה שאיננה מכירה כלל את האשה הזו. זה היה הרגע שבו החליטה עורכת העיתון לפטר אותה מיד. "אם היא אומרת לנו שאיננה יודעת מי היא אחייניתה, מה הטעם בכל העניין? אי-אפשר היה יותר להאמין לכל מה שהיא סיפרה לנו", הסבירה העורכת. אמפרנו מצדה דבקה בטענה כי כל מה שנכתב היה אמת לאמיתה. "אם הם במערכת חשבו שאני צריכה לבקש מכל מרואיין את רשיון הנהיגה שלו כדי לוודא שהוא מוסר לי את שמו האמיתי, ולקחת ממנו גם את מספר הטלפון, היו צריכים להגיד לי קודם... הם לא יכולים לשנות עכשיו את הכללים", טענה בתוקף. ופרקליטה, סטפן מוטויה, אמר לכתבת איי.פי: "במקרים רבים האנשים האלה אינם מעוניינים שימצאו אותם. אם אתה יהודי החושש מהתקפות גזעניות או הומוסקסואל שמפחד מהתנכלויות, בהחלט ייתכן שתמסור שם בדוי לעיתונאית". אלא שלטענת העיתון, היו גם מקומות בעיר שהכתבת דיווחה עליהם במדור שלה, אבל אחר-כך התקשתה לשחזר היכן הם נמצאים. הפרשה כצפוי, עוררה מבוכה וזעזוע בקרב עורכים בדרגות שונות ב"רפבליק". אחת מעורכות המדור הודתה: "קראנו דברים שהיו טובים מכדי להיות אמיתיים. במבט לאחור, העובדה שקיבלנו ממנה חומר כל-כך שונה וחדש, שהתאים כל-כך למטרות שלנו, טישטשה את שיקול דעתנו". צמרת העיתון היתה מודעת לסכנות מסוג זה. כחלק ממאמץ שעושים עיתונים רבים בארצות-הברית לשקם את אמינותם הוקמה בעיתון, עוד לפני הפרשה, "ועדת אמינות", שבה משתתפים כתבים ועורכים. אחד הרעיונות שגיבשה הוועדה היה לפנות מדי פעם בכתב לאנשים שצוטטו בעיתון, ולבקש מהם לדווח אם צוטטו במדויק ואם העובדות שפורסמו עליהם היו אמינות. מנגנון הבקרה הזה טרם החל לפעול לפני שהתפוצצה פרשת אמפרנו. עורכת העיתון הודיעה שהיא מתכננת לערוך "שיחות רענון" ארוכות עם הכתבים והעורכים על אתיקה ועל אמינות. כחלק מן המאמץ לצמצום הנזק לא הסתפק העיתון בפיטורי הכתבת ובהודעה לקונית על הפרשה, אלא פירסם כתבה נרחבת על הפברוק ועל הכשל המערכתי, כתבה שהחלה בעמוד הראשון של העיתון ונמשכה על פני כמה מעמודיו. "רפבליק" גם ציטט את פרופ דני אליוט, העומדת בראש המרכז לאתיקה מעשית באוניברסיטת מונטנה, המטילה את האשם בפרשות מסוג זה על האווירה השוררת במערכות העיתונים ברחבי ארצות-הברית. "יש לחץ בכל מערכת על הכתבים להביא את הציטוטים הקליטים, ליצור סיפורים וטורים שיתאימו לציפיות", היא מאשימה. אליוט מותחת ביקורת חריפה על תעשיית העיתונות האמריקאית, שמטפחת דור של כתבים ועורכים שאינם עומדים בסטנדרטים הנדרשים. "כתבים רבים הם פשוט טיפשים. הם עצלנים, לא מאוד יצירתיים ובפירוש לא אמיצים", אמרה פרופ אליוט בנאום שנשאה בכנס של אנשי יחסי-ציבור לאחרונה. האשמה בכך מוטלת, לדבריה, בין היתר על בעלי העיתונים ועל "אווירה של חברות עסקיות" המשתלטת על מערכות עיתונים רבות, שבהן המבחן האמיתי הוא המאזן השנתי ועליית מניות העיתון בבורסה. בחיפוש אחר רווחיות, מעודדים העיתונים בינוניות, עבודה קלה, ואינם משקיעים משאבים בדיווח מעמיק ורציני. הקיצוץ המתמיד בהוצאות מצמצם באופן ניכר את התחקירים (תחום שמצריך כוח-אדם מיומן, כסף וזמן) ומפחית את יכולתם של העיתונים לספק לציבור את המידע הדרוש לו. את גולי אמפרנו איש לא האשים בחוסר יצירתיות: כמו עיתונאים קודמים שנתפסו בפברוק, גם היא היתה בהחלט יצירתית, אבל היא גרמה נזק עצום לא רק לעצמה ולעיתון שבו עבדה, אלא לאמינות העיתונות כולה. "בכל פעם שדבר כזה קורה", סיכמה עורכת העיתון ואלאס, "זה נוגס ופוגע בכל מה שכולנו עושים". גיליון 23, נובמבר 1999

הגמישות המוסרית שמפגינים רבים כל-כך בשעה שהם דנים בדוקטורט של לפיד מעלה את החשש שהם מגיעים אל המקרה הזה לא בידיים נקיות

טקסט נרגש פירסם שוקי טאוסיג בסקירת העיתונות היומית (ד) בזכות הגמישות האקדמית שלא הופגנה, ואף הובסה, במקרה של יאיר לפיד ואוניברסיטת בר-אילן. "הביורוקרטים של הארץ ניצחו", פתח טאוסיג במה שלא מותיר ספק מי הרעים ומי הטובים. אחרי הכל ידוע שביורוקרטיה היא רעה מטיבה. "העוון הוא נצחונה של הפורמליסטיקה על הגמישות, של הביורוקרטיה על היצירתיות [...] נצחון החומר על הרוח. נצחון תפיסה הרואה בטופס עליון על ההישג ובבחינה מדד טוב יותר מזה של בוחן החיים. זו תפיסה שעניינה אנשים בינוניים, שאפשר להכניסם תמיד למסגרת, שאבוי להם אם יעזו לפרוץ נתיב נוסף, אחר, חדש". בשבועיים האחרונים הייתי עד, ובכמה מהמקרים השתתפתי, בכמה דיונים שנגעו לשאלת יאיר לפיד. הטיעונים שהועלו בדיונים האלה נעו על הגרף שבצדו האחד תמימות ובצדו האחר מופרכות ברמות שקשה לתאר. כך למשל שמעתי וקראתי טיעונים שלפיהם "הישגיו העיתונאיים והספרותיים משמעותיים יותר מציון זה או אחר", "הוא מסוגל לרמת חשיבה וניתוח הנדרשת מסטודנטים לתואר שלישי", "נשמע לי סביר שיאיר לפיד מסוגל לעשות עבודת דוקטורט על פרשנות תרבות או מה שזה לא יהיה. זה לא כל-כך רחוק מפובליציסטיקה, והוא די טוב בזה", "שינסה, ואם הוא יעמוד בזה, שיכתוב דוקטורט", והתגובה החביבה עלי: "רוב כותבי הדוקטורט [...] נתקלים בקיר האטום והמייאש של הצורך לכתוב את תוצאות המחקר שלהם. רבים לא צולחים אותו. לפיד בא מכתיבה [...] לפחות ברור שאת קיר הכתיבה הוא יכול לעבור. זה לא ממש מעט ואי-אפשר להמעיט בחשיבות של זה". קשה להימלט מההרגשה שמספר לא מבוטל מתומכיו של לפיד (לאו דווקא הפוליטיים) תופסים טרמפ על המקרה שלו כדי לאוורר תסכולים אישיים המבוססים, מן הסתם, על ניסיון מחורבן עם מערכת ההשכלה הגבוהה. אני יכול להבין ללבם. גם אלו מבינינו שצלחו את המערכת ופועלים בתוכה נושאים על גבם כמה צלקות שלא במהרה יחלימו. ובכל זאת, מן הראוי להשיב לכמה מהטענות. ראשית, לאלה הגורסים שהעובדה שלפיד הדגים יכולות כתיבה עיתונאית תעמוד לזכותו יש להזכיר שכתיבה אקדמית עשויה להיות שונה באופן חד מכתיבה עיתונאית. בעוד שלא מזיק שגם עבודת דוקטורט תהיה מעניינת, הדרישות מהכותב האקדמי אינן זהות לדרישות מהעיתונאי, ויש מי שיטען שדווקא המטען העיתונאי עומד לרועץ לאלה שחוצים את הגדר. לאלה הגורסים שהביורוקרטים (המרושעים, כמובן המרושעים) ניצחו צריך להזכיר שזו אותה הביורוקרטיה שבשמה מנפנפים תומכי לפיד ואוניברסיטת בר-אילן עצמה, הטוענת שהיא קיבלה את הסטודנט לפיד "על-פי כל הכללים". הרי לפיד לא נחת בתוכנית לפרשנות והחל ללמוד על דעת עצמו. תחת זאת הוא עבר ועדה (אחת או יותר), מילא טפסים, קיבל אישורים שנחתמו בחותמות רשמיות ואז החל ללמוד. רוצה לומר, הביורוקרטיה כאן עובדת מכל הצדדים, ולא ברור מדוע הביורוקרטיה שקוראת להפסיק את לימודיו של לפיד היא מרושעת בעוד שהביורוקרטיה שקיבלה אותו היא נאורה. נראה, אם כן, שהבעיה היא לא ביורוקרטיה. הבעיה, בעיני תומכיו של דוקטור לפיד לעתיד, היא שהמערכת צריכה לדעת להכיל מקרים יוצאי דופן ולא לצאת מגדרה כדי לחסלם. אחרי הכל, זו בדיוק המשמעות של מקרים יוצאי דופן – הם נדירים, הם ספורים והם רחוקים מלהיות הסטנדרט המקובל. בעוד שעל פניו טיעון זה נשמע סביר, גם הוא לא נטול בעיות. כאשר התקשיתי בכתיבת התיזה בתואר השני, פנה אלי המנחה שלי ואמר לי: "ראה, היום תואר ראשון הוא מה שבעבר היה תעודת בגרות ותואר שני הוא מה שהיה פעם תואר ראשון. אתה רוצה לסיים רק עם תעודת בגרות?". ליאיר לפיד אין לא תעודת בגרות ולא תואר ראשון. בתואר שלישי, שהוא בהגדרה תואר מחקרי, הוא דווקא חושק. מה שמעלה את השאלה אם זה המקום להפגין אותה גמישות שהמערכת צריכה לדעת להפגין מדי פעם. האם הייתם רוצים שיטפל בכם רופא שדילג על ארבע שנות לימוד ("הוא ממש מוצלח עם הידיים!")? מה באשר לשופט שאין לו תואר במשפטים ("יש לו אחלה חוש צדק מפותח שבעולם")?. אם כל הפורמליסטיקה הזו של תארים ואקדמיה נראית מיותרת, אז בואו נחזור אל העת העתיקה. קשה לקבל ברצינות את הטענות של מי שממילא חושב שכל האקדמיה הזו היא בלבול שכל אחד גדול. אם זו דעתו, הרי שעמדתו פסולה מלכתחילה: אתה לא יכול גם לטעון שמדובר במערכת מיותרת וגם להורות לה את מי לקבל. באופן ספציפי, נראה שהסיבה שיש מי שמוכן לקבל דוקטור בלימודי תרבות ופרשנות, שאין לו תואר ראשון, היא שממילא הוא סבור שמדובר בלימודי חרטא. כן תואר ראשון, לא תואר ראשון, יאללה, זה בסך-הכל לימודי תרבות ופרשנות. תנו לו פרופסורה ונגמור עניין. רוצה לומר, נראה שחלק לא מבוטל מהטענות בעניין מבוסס על ניחוח קל של התנשאות כלפי תארים ממדעי הרוח. אחרי הכל, זה לא כאילו שהוא עומד לנתח את הבן שלי! ויש בעיה נוספת. במובנים רבים לימודי התואר הראשון הם הלימודים המציקים ביותר. הם אינטנסיביים, מפוצצים בקורסים שכמה מהם, יש להודות, מעיקים. הם יקרים, הם דורשים את השקעת הזמן (מבחינת נוכחות במוסד) הניכרת ביותר, ועוד. מאידך, הם התשתית להמשך הדרך האקדמית. הדילוג מעליהם הוא דילוג מסוכן בעיקר כיוון שהוא מעביר מסר בעייתי לכל אלה שהשקיעו שלוש שנים ויותר, עשרות אלפי שקלים ויותר, כדי להשלים אותם בהצלחה, והמסר הוא: אתם לא באמת זקוקים לתואר ראשון. אם זהו המסר, אין צורך בחגורה צהובה בקראטה כדי לעבור לחגורה כתומה וממנה לירוקה עד לשחורה. בוא תתחיל ישר בשחורה. הניסיון לטעון שהמערכת מעדיפה אנשים בינוניים רק משום שהיא עומדת על כך שסטודנטים יעברו מסלול מסוים דומה לטענה כי המערכת הצבאית מעדיפה טייסים בינוניים רק משום שהיא מעדיפה טייסים שקודם כל טסו על הצוקית ורק אחר-כך על F16. אבל הבעיה העיקרית עם מקרה לפיד היא התחושה הלא נוחה שלפיד זכה להנחה המפליגה ממניעים שאינם ענייניים. לפיד הוא אדם בעל קסם אישי רב, דמות בעלת השפעה תקשורתית וציבורית, וזאת עוד לפני שהכריז על כניסתו לפוליטיקה. העובדה שהמועצה להשכלה גבוהה הגיעה למסקנה שהנוהל הביורוקרטי (כן, הביורוקרטי) שבו התקבל לפיד פסול מעיקרו מעלה את החשש כי לא מניעים ליברליים, נאורים, מניעי הרנסנס והשכלה, הובילו להחלטה לקבלו, אלא מניעים הרבה יותר פרוזאיים, הרבה יותר אישיים, הרבה פחות שוויוניים. בעוד שגם מערכת ההשכלה הגבוהה צריכה לדעת לפתוח את השורות לטובת מקרים יוצאי דופן – ידוענים, משרתי ציבור או מי שעתידים להיות משרתי ציבור אינם יכולים ליהנות מהפתיחות של המערכת, ולו כדי לשמור על מראית עין. יש לא מעט יתרונות בלהיות ידוען או נבחר ציבור. זו אינה יכולה להיות אחת מהן. המקרה של לפיד הוא לא שערוריית המאה, וייתכן שהטיפול של "הארץ" בו היה נגוע בצהבת וניפוח מיותרים. מקוממת במיוחד העובדה שיש אנשים שראוי שיזכו להקלות, ואכן זכו בהן, וכעת נפגעו בשל הטיפול הגורף במקרה לפיד. ובכל זאת, הגמישות המוסרית שמפגינים רבים כל-כך בשעה שהם דנים בדוקטורט של לפיד מעלה את החשש שהם מגיעים אל המקרה הזה לא בידיים נקיות, אלא בידיים כועסות (על מערכת ההשכלה הגבוהה), מזלזלות (במשמעות של התארים שהיא מחלקת) או מתנשאות (יאללה, כולה תואר במדעי הרוח). מגיע לנו דיון מורכב מכך.

סניגורו של נתניהו ממשיך להציג בפני העד אילן ישועה חומרים חלקיים ומטעים ומסביר: עשו עוול למרשי ומותר לי • התביעה וההגנה מתווכחות: מי יסנן עשרות אלפי הודעות מהטלפונים של ישועה • משפט המו"לים, שלב העדויות

החקירה של עו"ד בן-צור סיזיפית. הוא מציג למנכ"ל האתר לשעבר עשרות כתבות שפורסמו ומבקש ממנו לחוות דעה על הטון, המסגור והשירות שהן נותנות לנתניהו ויריביו. ישועה, מצדו, משתף פעולה אך כבר הדגיש בימים קודמים כי לו אישית, כמי שהיה מנכ"ל האתר ולא עורכו, אין קשר להכנה ולפרסום של אף כתבה שמוצגת בפניו, למעט אלו שלגביהם קיבל דרישה מפורשת משליחיהם של משפחת נתניהו. שלשום הציג עו"ד בן-צור בפני העד ישועה 70 כתבות מאתר "וואלה". אתמול הסתפק בכ-40. לדבריו, הוא וצוותו הכינו חקירה בהיקף של למעלה מאלף עמודים על סיקור אתר "וואלה", אך יסתפקו בכ-350 עמודי חקירה בלבד לאור "הערות בית-המשפט". אותן הערות של בית-המשפט מימי החקירה הקודמים, לפיהן אין טעם בקו החקירה שהוא מוביל, וכי הוא יכול להגיש את כל הכתבות גם בלי לשאול עליהן, אחת אחת, את העד ישועה, שלא קשור לרובן. הערות שהובילו שלשום להחלטה מפורשת שהורתה לעו"ד בן-צור לחדול מקו החקירה הזה. סניגורו של ראש הממשלה הבטיח לקצר אך המשיך באותו קו חקירה בדיוק. בדיון אתמול השופטים כבר לא העירו דבר על המשכו. ספירת הקולות אחרי הבחירות הכלליות לכנסת במרץ 2015 (צילום: מרים אלסטר) חלק מהכתבות שהציג עו"ד בן-צור לישועה נכללות בנספח שצורף לכתב האישום המתוקן, ואשר מפרט את האירועים שבהם פנו בני משפחת נתניהו ומקורביהם לבעלים ולהנהלה של אתר "וואלה" כדי לשנות את התוכן המתפרסם בו. במקרה של ידיעה מאת עמרי נחמיאס, שפורסמה ב-1.2.2015 תחת הכותרת "סערת V15: עמותת קש תומכת שמאל או פאניקה של הימין?", נטען בכתב האישום כי היתה דרישה ל"מניעת כתבות שהוגדרו כשליליות כלפי הנאשם נתניהו והבלטת הידיעה על מסיבת העיתונאים של הליכוד בה הודגש כי עמותת V15 ממומנת על ידי עמותות שמאל". עו"ד בן-צור הפנה את העד ישועה לבדיקה שערכה "העין השביעית" על אירועי מפתח בבחירות 2015, כולל מסיבת העיתונאים של הליכוד על הקשר בין המחנה הציוני ל-V15. עו"ד בן-צור ציטט בהרחבה ממסקנות בדיקת "העין השביעית" לפיהן הכותרת באתר "וואלה" היתה "מאוזנת באופן מופגן" וכי בהמשך הוחלפה הכותרת הראשית באחרת, ביקורתית כלפי הליכוד. עו"ד בן-צור נמנע מלצטט משפט אחד מהבדיקה, ולפיו באתר "הארץ" לא הגיעה הידיעה על מסיבת העיתונאים של הליכוד לכותרת הראשית "בין היתר משום שרביב דרוקר פרסם באותה העת פרטים מטיוטת דו"ח המבקר על פרשת ביביטורס". מהחקירה הראשית של ישועה אנו יודעים כי באותו היום כתב לו בעל השליטה באתר שאול אלוביץ: "תנהג בזהירות לגבי רביב דרוקר, אנחנו במאני טיים איתו". "ברור", השיב מנכ"ל "וואלה". משפט נוסף, משמעותי יותר, שעו"ד בן-צור נמנע מלצטט מתוך בדיקת "העין השביעית" קרא: "כאמור, עורכים באתר מעידים כי הדבר אירע במחיר עימות בין המערכת להנהלה". במילים אחרות, בין אם מערכת "וואלה" והסיקור שהפיקה היו אוהדים לנתניהו, שוטמים אותו או אדישים אליו, העובדה העולה הן מבדיקת "העין השביעית" והן מחומר הראיות היא כי אותה מערכת היתה נתונה ללחץ מסיבי, מתמשך ויוצא דופן להטות את הסיקור לפי דרישותיו של נתניהו. דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 13:30) דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 17:24) לאורך כל החקירה של עו"ד בן-צור מתעלם סניגורו של נתניהו כמעט לחלוטין מהדרמה שהתחוללה בתוך מערכת "וואלה" פנימה, כתוצאה מהלחצים החריגים לשנות את הסיקור בהתאם לאינטרסים של נתניהו. בעוד התביעה התמקדה במסרים שקיבל ישועה מאלוביץ וגורמים אחרים, ובאלה שהעביר למערכת "וואלה", עו"ד בן-צור מדגיש פעם אחר פעם כי יש להתמקד אך ורק במה שפורסם באתר בפועל, ומתעלם מחומר הראיות לגבי מה שלא פורסם ולגבי מסכת הלחצים מאחורי מה שכן פורסם. "כלי לביקורת תקשורת בצד מסוים של המפה מוצא שהסיקור בוואלה בין מאוזן לבין ביקורתי", אמר עו"ד בן-צור לישועה ביחס לבדיקת "העין השביעית". "לגבי המקטע הספציפי הזה יכול להיות שהוא צודק", השיב העד. "הזיכרון שלי לגבי האירוע הוא שעשינו המון דברים מתקנים. אני אומר להם שיניתי את התמונה של ביבי עם תמונות אחרות, ושמנו גם תמונה של בוזי. אני זוכר שאנחנו גם מתקנים וגם מוסיפים אחר כך משהו שהוא מפצה על פרשת V15". בהמשך אותו היום, ה-1.2.2015, פורסמה כתבה מאת דנה ירקצי תחת הכותרת "בדיקת וואלה!: רוב התרומות לפריימריז של בכירי מפלגות הימין - מחו"ל". בנספח לכתב האישום נטען כי היתה "דרישה להסרה או שיפור" הפרסום, במעורבות נתניהו. עו"ד בן-צור ביקש להדגים בפני בית-המשפט מדוע הפניה לאתר היתה במקרה זה ראויה. הידיעה, כך טען סניגורו של נתניהו, היתה למעשה ספין של המחנה-הציוני, שנועד לדחוק הצדה את טענות הליכוד לקשרים בלתי-חוקיים לכאורה בין המפלגה בראשות הרצוג ולבני לבין ארגון V15. כיום, יש לציין, אנחנו יודעים כי כעבור זמן לא רב נמחקה עתירת הליכוד לביהמ"ש בעניין זה, עתירה נוספת שהגישה המפלגה לוועדת הבחירות המרכזית נדחתה והליכוד אף חויב בהוצאות אחרי שלא הצליח להוכיח את הקשר בין הארגון למחנה-הציוני. פעילי ארגון V15 בהפגנה מול מעון ראש הממשלה לפני בחירות 2015 (צילום: מרים אלסטר) לפי עו"ד בן-צור, במחנה-הציוני הזינו את אתר "וואלה" במידע על תרומות מחו"ל למועמדי הבחירות המקדימות בליכוד כדי שיפרסמו על כך ידיעה שתסיט את תשומת הלב מהעבירות הפליליות שהליכוד טען שביצעו, אלא שבעוד שהחוק אוסר מימון מפלגות מחו"ל אין מגבלה על מימון בבחירות מקדימות. "הסימטריה מזויפת", אמר עו"ד בן-צור, וציין כי גם בחירת התמונה של נתניהו אינה מחמיאה לראש הממשלה, כרגיל לדבריו באתר "וואלה". "אני חושב שיש הרבה מאוד כתבות, גם בראשית, עם תמונות מאוד יפות של ראש הממשלה וגם רעייתו", העיר ישועה כשנדרש לסוגיה בהמשך החקירה. ואכן, בניגוד לקביעת סניגורו של ראש הממשלה, ישנן שלל דוגמאות לכך שאתר "וואלה" פירסם תצלומים נאים של ראש הממשלה ורעייתו בכותרת הראשית, במענה לדרישה מפורשת או בלעדיה. עו"ד בן-צור הקריא באזני ישועה קטעים ממה שכתב בזמן אמת על הכתבה של ירקצי. "היא בעצמה בפנים אומרת שזה חוקי לגמרי, כי מדובר בגיוס למועמדי פריימריז. זו כתבה מטומטמת ומגמתית, ממש תת רמה. הטעייה מראשיתה ועד סופה", כתב ישועה לעורך "וואלה" דאז אבי אלקלעי. "הבדיקה זה טקסט שהוכתב מבוזי. למה עושים רק היסטוגרמה של הימין. אני מבקש שהכתבה הזו תרד מהראשי באופן מיידי. תעלו משהו אחר במקום". בהמשך הוסיף: "אמרת שתוציא את בדיקת וואלה. גם כן בדיקה. רשמו את הטקסט של הרצוג. זה פתטי". "מה שכתבתי פה וכל הטיפול בזה נבע מזה שהיתה פנייה אלי משאול או איריס", אמר בעדותו ישועה, בכוונו אל שאול ואיריס אלוביץ, נאשמים 2 ו-3 בהליך ומי ששלטו בתקופה הרלוונטית בקבוצת בזק ובאתר "וואלה" בתוכה. "אני זוכר שאני כותב לאבי שאם זה לא יטופל בדקות הקרובות אני גמור. היתה פנייה אלי. לא היתה לי ידיעה שבוזי הכתיב לו, זה משהו שנאמר לי על ידי הבוסים שלי. אם נראה את הרצף מההתחלה נבין את הצורה שבה דברים השתלשלו. היתה איזו התנפלות עלינו". דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 18:24) דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 19:30) "באיזה עולם הפוך אנחנו נמצאים", זעק עו"ד בן-צור את זעקת מרשו ראש הממשלה בנימין נתניהו. "אתם מעלים כאילו תחקיר של וואלה, שמנסה לייצר כותרת ראשית, והתחקיר הזה הוא בעצם מסמך שמוכן על ידי הרצוג כדי לייצר סימטריה. אנחנו פונים אליכם ואומרים תראו, אין דבר כזה ,זה לא סימטרי. זה מה שישנו. הסימטריה המזויפת והסימפטיה שלך להרצוג, כל זה נעלם מתחת. אבל מי שדייק סיקור שלכם, שהיה מוטה ונגטיבי לצד השני, פרי תכתיב של הצד השני, זה אצלנו מתת". "אני נענה ללחץ שמופעל עלי", שב והסביר ישועה את מצב העניינים מנקודת מבטו. "אני הייתי תחת לחץ. מה שאני אומר בתוך המקרים האלה לאנשים שלי ובוודאי לזאב, נובע מלחץ. באותו רגע אני לא יודע אם זה דיוק או לא. כשאמרו לי הנחות סבירות השתמשתי בהן בתוך הנרטיב. האם לי היום נראה שהדרישה הזו לדבר הזה היא לגיטימית וזה דיוק? כן". דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 20:28) עו"ד בן-צור הציג גם את הכותרת הראשית הבאה שפורסמה באתר "וואלה" באותו היום, ה-1.2.2015: "הרצוג הודף את הטענות: מופע מבוהל של הליכוד". הכותרת לוותה, כהגדרת עו"ד בן-צור, ב"תמונה של סנאטור בקונגרס לפני נאום. הרצוג עם המבט המצועף". מהחקירה הראשית אנו יודעים כי ישועה כתב לאלקלעי באותו הערב: "אבי, רבאק, תתייחס לבקשות שלי. ביקשתי שהכותרת לא תהיה חד-צדדית, במשנה היה צריך להביא את עמדת הליכוד". העורך השיב: "עמדת הליכוד היתה חצי יום בראשית, סביב מסיבת העיתונאים!!!! לקחתי מדברי הרצוג את המתון שבסינקים (לא את ביבי משרת את בעל העיתון ש-ynet יעלו עוד רגע). כרגע הראשית שלנו היא לא בשום צורה מתקפה על ביבי!!!". "טוב", השיב ישועה. "בשום צורה", חזר וכתב לו אלקלעי. "תהיה זהיר בימים הקרובים", ביקש ממנו ישועה. בשעת לילה מאוחרת, הוסיף עו"ד בן-צור, עלתה לכותרת הראשית של האתר ידיעה נוספת, שאף היא אינה משרתת את נתניהו: "היועמ"ש למבקר: עדכן מתי יפורסם הדוח על מעון ראש הממשלה". דף הבית של אתר "וואלה", פרט (1.2.2015, שעה 23:27) "הנה אחד מימי השוחד בוואלה", סיכם עו"ד בן-צור את דבריו. "בוא נראה מה קורה ביום למחרת". ביום המחרת, ה-2.2.2015, בשעות אחר הצהריים, כתב אלוביץ לישועה: "מספיק עם הרצוג. זה נמצא כל היום". בחקירתו הנגדית ביקש עו"ד בן-צור לתת את הרקע לבקשה של בעל השליטה למנכ"ל, על מנת לטעון שהיא לגיטימית. "יש כזה ביטוי, הנדסת תודעה", אמר עו"ד בן-צור. "תראה איך זה עובד כאן". הכתבה שעלתה ערב קודם לכן ובה דברי הרצוג לפיהם מסיבת העיתונאים של הליכוד היתה "מופע מבוהל" נותרה בדף הבית של אתר "וואלה" כ-14 שעות, או כפי שניסח זאת עו"ד בן-צור: "הכתבה הזו מעלה עובש באתר כ-14 שעות". בבוקרו של ה-2.2.15 עלתה כתבה נוספת על פרשת V15, הפעם מאת גלי גינת ותחת הכותרת "V15 מסייעת להרצוג במאבק בנתניהו: יש כאן בכלל עבירה פלילית?". בראש הכתבה סרטון שבו מציגים בא-כוח הליכוד עו"ד דוד שמרון וחברי-הכנסת ציפי חוטובלי, מירי רגב ואופיר אקוניס את עיקרי טענות המפלגה נגד המחנה-הציוני. אחרי שלוש דקות לטענות הליכוד, מוקדשת הדקה האחרונה בסרטון לתגובת הרצוג. עו"ד בן-צור לא הפנה את העד ואת בית-המשפט לסרטון ותוכנו. תחת זאת הסב את תשומת לבם לדברי פרשנות המופיעים בתחתית הכתבה, המפקפקים בטענות הליכוד. דף הבית של אתר "וואלה", פרט (2.2.2015, שעה 9:28) דף הבית של אתר "וואלה", פרט (2.2.2015, שעה 13:23) בהמשך אותו יום, ראיון שהעניק הרצוג לכתב "וואלה" עמרי נחמיאס, ופורסם תחת הכותרת "הרצוג באולפן וואלה!: ליברמן הוא ימני קיצוני", נותר בכותרת הראשית של דף הבית במשך כארבע שעות. "ראינו מליל אתמול ועד שעה 16:00 שהרצוג והרצוג באתר שלכם פעם אחר פעם. נכון?", אמר עו"ד בן-צור. "אז כשכותב לך שאול מספיק עם הרצוג, זה מתייחס לזה". "נדמה לי שהוא כתב עוד הסבר שם", השיב ישועה ברמז. מהחקירה הראשית של ישועה אנו יודעים כי אלוביץ הוסיף: "כל היום יש לי קשיים עם הגדול בעניין שלי". "הגדול", כבר הובהר בעבר הוא ראש הממשלה נתניהו. ו"העניין שלי", כך לפי ישועה וכתב האישום, הוא ההטבות הרגולטוריות שאלוביץ זקוק להן נואשות כדי שיוכל להמשיך ולחלוב מהציבור הרחב תעריפים מונופוליסטיים על שירות הטלפוניה הקווית של חברת בזק. כמו בימים קודמים של החקירה הנגדית, גם אתמול עיגל עו"ד בן-צור כמה פינות כך שהנרטיב של מרשו יקבל עדיפות. "אני מתעב להשתמש בביטוי מטעה", אמר בשבוע שעבר עו"ד בן-צור לבית-המשפט, כשהתלונן על דברי עו"ד יהודית תירוש, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה). "זה ביטוי לא חביב. בדרך כלל אנשים לא עושים את זה בכוונה. לכן אני לא אשתמש בביטוי מטעה, אני אגיד שבסך הכל היא טועה". על אותו המשקל אפשר לציין כי עו"ד בן-צור לא הטעה את העד ואת בית-המשפט אלא רק טעה מדי פעם באופן שבו הציג את הדברים. מימין: עורכי הדין יעקב בורובסקי ודוד שמרון והיחצן ניר חפץ במסיבת עיתונאים בתל-אביב בתגובה לדו"ח המבקר על התנהלות משפחת נתניהו בבתיה השונים, 17.2.15 (צילום: בן קלמר) כך, לדוגמה, כשהציג ידיעה שעלתה לבקשת דוברו של נתניהו דאז, וכיום עד המדינה נגדו, ניר חפץ, ידיעה שנכללת בנספח לכתב האישום המתוקן ועוסקת בביקור של ראש עיריית ניו-יורק במרכז למורשת בגין, טען כי הידיעה שהתה בדף הבית בשעות הלילה בלבד. עו"ד בן-צור הסתמך על זמן פרסום הידיעה המופיעה בראשה (0:40, ביום ה-3.2.2015) אך לא שם לב כנראה כי בתחתית הידיעה נכתב: "עדכון ראשון: 20:40", כלומר שפורסמה ערב קודם לכן. במקרה זה התערבה עו"ד תירוש וציינה כי הידיעה מופיעה בדף הבית לפני המועד שמצוין בראשה. בהמשך החקירה הציג ידיעה מאת יוסי אלי על "פרשת הבקבוקים" של שרה נתניהו. עו"ד בן-צור אמר לעד ישועה ולבית-המשפט כי הידיעה היתה "4-5 שעות" בדף הבית של אתר "וואלה". בפועל, לפי מאגר דפי הבית של "וואלה" שנמצא ברשות "העין השביעית", הידיעה שהתה בדף הבית של האתר כשלוש וחצי שעות ומעולם לא הגיעה לכותרת הראשית. כשעו"ד תירוש תיקנה את עו"ד בן-צור אמר לה סניגורו של ראש הממשלה "גברת תירוש, לטעמנו זה נמצא ארבע שעות באתר הזה. ואם זה חמש שעות או שלוש שעות וחצי זה לא ממש משנה לנו". מיד בהמשך החקירה, כשעו"ד בן-צור אמר לישועה "בוא תראה מה החליף" את הידיעה על "פרשת הבקבוקים", והציג ידיעה שנשאה את הכותרת "רוב הישראלים: נאום נתניהו בקונגרס - בגלל הבחירות", שוב קמה עו"ד תירוש מכסאה. באת-כוח המדינה ציינה כי בפועל, הידיעה שהחליפה בדף הבית את הידיעה על "פרשת הבקבוקים" נשאה את הכותרת "קמפיין המחנה הציוני דועך: השטח מת, המטה מנופח". ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשתו שרה, בקלפי ביום הבחירות הכלליות לכנסת, ה-17 למרץ 2015 (צילום: מארק ישראל סלם) לשמע הערה זו פתח עו"ד בן-צור במונולוג נרעש, לפיו העוול שנעשה למרשו מתיר לו להציג תמונת מציאות סלקטיבית ולבחור את העובדות הנוחות לו מתוך האירועים שהתרחשו בפועל: "גם אם האמירה הזו היתה נכונה, היא בלתי רלוונטית בעליל, כי אנחנו מראים מה היה הפרסום על נתניהו באותם מועדים. אנחנו מציגים בצורה רחבה מקטעים מסוימים, כמו מקטעי הבחירות כי אומרים לנו שזה פה פסגת המתת שקיבלנו. התביעה לא עשתה מילימטר של בדיקה לפני שהגישה את כתב האישום הזה. היא לא בדקה מה פורסם באתר, לא בדקה הקשרים, לא בדקה אם יש פניה של דוברות, אולי זה לאזן סדרה של פרסומים שליליים, והגישה כתב אישום על היענות חריגה בסיקור. היא גם לא בדקה פוליטיקאים אחרים. "הריק האינסופי שהתביעה נקטה כאן, כשהגישה כתב אישום נגד ראש ממשלה ועוד שני נאשמים, זה ריק שאנחנו משתדלים למלא אותו תוך ויתור על מאות עמודי חקירה ומאות ואלפי פרסומים שרצינו להציג. ואז באה התביעה אומרת רגע, יש איזו כתבה שבין לבין ואתם לא מדייקים. זה פשוט דברים נואלים, דברים שלא מתקבלים על הדעת. הגשתם כתב אישום תקשורתי תקדימי, שמניח איזו בדיקה כדי לחצות את הממד הציבורי לאיזו ספירה פלילית. אתם לא עושים שום בדיקה ואז אומרים היתה עוד כתבה. אני יכול לתת עוד עשרה עמודים של חקירה על הסיקור ואני לא עושה את זה! נדמה לי שזה חוצה כל גבול". עו"ד תירוש השיבה כי היא העירה את שהעירה כיוון שבדברי עו"ד בן-צור היתה משום הטעיה. "מותר להתנגד בבית המשפט הזה", הזכירה. יום החקירה החל בדיון על בקשה של הסנגורים לקבל חומרי חקירה נוספים ממכשירי הטלפון של העד ישועה. הבקשה נולדה אחרי שהפרקליטות העבירה בטעות כ-20 אלף שורות של הודעות SMS ששלח וקיבל ישועה עם שלל גורמים, כולל מסרים פרטיים והתייעצויות עם עורכי-דינו. בעקבות השגגה חקרו הסנגורים את ישועה על חלק מהתכתובות הללו ובמקביל הגישו נתניהו ובני-הזוג אלוביץ בקשה לקבל את כל ההתכתבויות והשיחות של ישועה מכל מכשירי הטלפון שלו, עם גורמים פוליטיים, אנשי עסקים, גורמי פרסום, גורמי תקשורת וגורמים אחרים אשר רלוונטיים להליך. הפרקליטות הציעה בתגובה כי החומרים יעברו רק לאחר שרשויות החקירה, כלומר המשטרה, תערוך "חיפושים מושכלים נוספים" על המדיה הדיגיטלית, ותחלץ משם את החומרים הרלוונטיים. שאול ואיריס אלוביץ, לשעבר בעלי השליטה בבזק וב"וואלה", נאשמים בשוחד לרה"מ נתניהו, בביהמ"ש המחוזי בירושלים, 18.5.21 (צילום: יונתן זינדל) "התביעה קיוותה שלא נמצא את החומר הזה", אמרה עו"ד מיכל רוזן-עוזר, באת-כוצה של איריס אלוביץ. "אומרים לנו המשטרה תעבור על החומר ותעשה חיפוש מושכל. סליחה, מה היה עד עכשיו? לא עשו חיפוש מושכל? הם מציעים לנו לחזור אחורה לחיפוש שבו כבר כשלו". תחת זאת הציעה עו"ד רוזן-עוזר כי התביעה עצמה תעבור על כל החומרים הנוספים שטרם הועברו לסנגורים. עו"ד תירוש הכחישה את טענות הסנגורים כאילו בפרקליטות ידעו שבחומרים הנוספים, שלא הועברו, ישנן תכתובות עם פוליטיקאים. בהמשך הוסיפה: "התביעה לא בחנה תכתובות עם פוליטיקאים אחרים ועם אנשי תקשורת אחרים. אני אומרת את זה בריש גלי. במזכרי החיפוש היה ברור שמועברים רק תכתובות עם הגורמים שהועברו: אנשי המערכת, הנאשמים ואנשי הנאשמים. זה הובהר. בהיבט הזה התביעה היתה גלויה והדברים היו ידועים לשני הצדדים". באת-כוח המדינה טענה שגם כאשר מתרחשת "תקלה", יש לחזור ולפעול לפי המנגנונים המקובלים, שהוגדרו גם בפסיקה, ולפיהם בכל הקשור למדיה דיגיטלית לא עוברים שורה שורה אלא סורקים באמצעות מילות חיפוש. במקרה של ישועה, כלל החומר תופס כ-150 אלף שורות ומעבר על כולו יגזול משאבים מוגזמים מהתביעה. יהודית תירוש, מנהלת מחלקת ניירות ערך בפרקליטות מחוז תל-אביב וראש צוות "תיק 4000" (צילום: פלאש 90) "למה שהמדינה לא תראה נדיבות מסוימת", תהה השופט בר-עם. "היתה תקלה. עזבי את הפסיקה כרגע". "התקלה היתה לא בגלל שהשתמשו במילות חיפוש כאלה ואחרות ודברים פוספסו, אלא כי קווי הגנה מסוימים לא נבדקו", אמרה עו"ד תירוש. "[...] לא הלכנו במסלול מסוים, שחברי גם לא הפנו אותו למסלול הזה. מעולם לא התבקשנו לבדוק תכתובות עם פוליטיקאים אחרים"

הטבלואידים נזכרים בהפרדה בין ישראלים לפלסטינים רק לאחר ביטולה | בן-דרור ימיני מתריע מפני בעיה תדמיתית, אביעד הכהן קובע כי מדובר בעוולה מוסרית אנטי-יהודית | נחום ברנע מציע לנתניהו להניח מידיו את תיק התקשורת | והערה על דן מרגלית וכדורגל

הכותרות הראשיות של העיתונים מוקדשות הבוקר לביטול מהלך ממשלתי שעל כניסתו לתוקף דיווחו רובם בהצנעה רבתי ("ישראל היום") או כלל לא ("ידיעות אחרונות", "מעריב"). ההוראה, שאותה נתן שר הביטחון משה יעלון, החילה על פלסטינים הנכנסים לישראל הליך ביורוקרטי שאחת מהשלכותיו היא הפרדה בינם לבין אזרחים ישראלים בתחבורה הציבורית. ההחלטה, שנכנסה לתוקף אתמול והחזיקה מעמד שעות אחדות בלבד, נגנזה בעקבות לחץ בינלאומי. "פלסטינים לא היו אמורים לשוב אתמול הביתה מעבודתם באוטובוסים שבהם נוסעים מתנחלים – אבל מהבוקר זרמו מכל העולם תגובות קשות על אפרטהייד ישראלי – וארבע שעות אחרי תחילת ההפרדה החליט נתניהו לעצור אותה", נכתב בשער "ידיעות אחרונות" מתחת לתמונה של "יהודים ופלסטינים באוטובוס אתמול". "דיפלומטים אירופים: גרמתם לעצמכם נזק גדול", מוסבר שם. ב"הארץ", העיתון היחיד שהבליט אתמול את המהלך הממשלתי להפרדת נוסעי האוטובוסים וקרא לגניזתו, מגישים את הכותרת הראשית בטעם מתוק-חמוץ: "נתניהו הקפיא את ההפרדה באוטובוסים, אך יעלון מתעקש לקדם אותה מחדש". ב"ישראל היום", בטאון לשכתו של נתניהו, מבליטים דווקא את מעורבותו של השר יעלון: תמונתו נדפסת בחלקו העליון של השער, שאינו נושא היום תצלום של נתניהו, ובכותרת המשנה מובהר כי "נתניהו ויעלון" הם הגורמים שהורו על הקפאת המהלך. הסיבה להתעניינות הפתאומית של עורכי הטבלואידים במהלך השנוי במחלוקת של השר יעלון אינה טמונה במהותה של ההוראה שנגנזה. רוב הדעות המודגשות היום ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", בציטוטים ובטורי דעה, מתחלקות בין מתיחת ביקורת על ההפרדה בשל השלכותיה התדמיתיות לבין צידוד בה מסיבות בטחוניות. בכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות" מכנה בן-דרור ימיני את המהלך של נתניהו ויעלון "פיגוע עצמי". "הם יודעים שישראל ניצבת מול תעמולת זוועה", כותב ימיני, "הם יודעים שקמפיין האפרטהייד הולך ומתעצם. אז למה?", הוא תוהה. "אוטובוסים נפרדים", מסביר הפובליציסט, "הם סמל", ומוסיף כי הגם ש"במישור הענייני, נניח, יש [להפרדה] תירוצים מצוינים ונימוקים נפלאים" – הנזק התדמיתי הכרוך במהלך גובר על יתרונותיו. הצעד של יעלון, שב ומדגיש ימיני, "הוא בעיקרו סמלי". טור נוסף המשובץ בכפולה הפותחת של הטבלואיד, מאת יפעת ארליך, נושא את הכותרת "זו לא גזענות". ראשיתו של הטור בהטעיה. "חלפתי על פניו רק אמש. השלט המדיר, לבן על גבי אדום, אסר עלי להמשיך הלאה לרמאללה. רשמית, השלט אוסר על ישראלים את הכניסה. בפועל, ישראלים ממוצא ערבי דווקא יכולים להמשיך לנסוע חופשי", כותבת ארליך. לו ניסתה ארליך לבדוק מה קורה "בפועל", ייתכן שהיתה מגלה שגם אזרחי ישראל היהודים יכולים, אם ינסו, להיכנס לשטחים בשליטה פלסטינית, וכי יש כאלה העושים זאת באופן קבוע. עוד כותבת ארליך כי "אין סיכוי שאוכל אי-פעם לעלות על אוטובוס של חברת הסעות פלסטינית", אך מי שטרח ועלה על "אוטובוס של חברת הסעות פלסטינית" יגלה דווקא שהדלת אינה נטרקת בפני יהודים. להבדיל מהפובליציסטים של "ידיעות אחרונות", ב"ישראל היום" דווקא נמצא מקום להכרעה ערכית בנוגע להפרדה. כראוי לשופר שלטוני, הקביעה כי מדובר במעשה לא מוסרי מצליחה להידפס בו רק לאחר שראש הממשלה החליט לבטל את המהלך – ולא לפני כן, כשעדיין מדובר בחלק ממדיניותה הרשמית של ממשלתו. "הפרדת כבישים ואוטובוסים על בסיס אתני, לאומי וגזעי פסולה בתכלית", קובע הפרשן המשפטי של "ישראל היום", אביעד הכהן. "כוונת גורמי הביטחון בוודאי היתה טובה. אבל מעשיהם בלתי רצויים, לא מוסריים ופסולים בעליל". "תיוגו של אדם והטבעת אות חשוד על מצחו רק על בסיס מינו, מוצאו, צבע עורו, לאומו או דתו פסולים לחלוטין מנקודת מבט יהודית, דמוקרטית, מוסרית וערכית", כותב עוד הכהן, ומציין בזהירות כי דווקא העם היהודי, ש"סבל כל-כך במהלך הדורות מתיוגים מכלילים מעין אלה, צריך להיות רגיש כלפיהם פי כמה מאחרים". ב"הארץ" מקדישים לסוגיה את מאמר המערכת, שכותביו האלמוניים מייחסים לתוכנית הגנוזה של יעלון גזענות, חרפה, קלון מוסרי ואף אינדיקציה לרצונה של ממשלת ישראל להשליט בשטחים משטר אפרטהייד. עמוס הראל, ברשימה נפרדת, מספק מעט רקע. "האיש מאחורי היוזמה, שר הביטחון משה יעלון, עומד על כך שכוונותיו היו בטחוניות לחלוטין וכי לא היה מאחוריה שום מניע גזעני נסתר", כותב הראל. "יעלון רואה בתוכניתו ניסיון להדק את השליטה על מעבר פועלים פלסטינים לשטח ישראל באמצעות דרישה מהם לעבור רישום במעברי קו התפר, בכניסתם ובצאתם. הצרה היא שהדרישה הזו מכתיבה קווי אוטובוסים נפרדים (משום שהמתנחלים דורשים שהם עצמם לא יעוכבו במחסומים בשום אופן), ואלו מצטיירים מיד כהתגלמות בוטה של מדיניות האפרטהייד שישראל מואשמת בה בשטחים. "יתרה מכך, טענות שהשמיעו מתנחלים על האיום הנשקף מהפועלים לנשים יהודיות (המדיפות כשלעצמן ניחוח גזעני כבד) עלו בעת הדיונים המקדימים לקראת יישום התוכנית – וחזרו גם ביומיים האחרונים, באופן ששמט את הקרקע מתחת לקו הבטחוני שניסה להוביל יעלון". עוד מזכיר הראל כי משרד המשפטים התריע כבר בשנה שעברה כי המהלך שקידם שר הביטחון בעייתי מבחינה חוקית, וכי גורמים צבאיים בכירים פיקפקו בתועלתו הבטחונית. בהמשך הוא מרחיב גם בנוגע לכוונתו של השר יעלון לקדם את היוזמה שוב בעוד כמה חודשים – תכנון שסיכוייו להתממש קלושים, אליבא דהראל. "עכשיו יחזרו בפיקוד המרכז ובמשרד מתאם הפעולות בשטחים לתוכניות, יעשו עוד צעדים להכנת התשתית ויכינו פיילוט חדש שיתייחס לכל 13 המעברים. עוד כמה חודשים, כשהעניינים יירגעו, אולי בכל זאת ניתן יהיה להתניע את המהלך מחדש, בליווי הסברה נכונה", הוא כותב. אם וכאשר תקדם ממשלת נתניהו שוב את תוכנית ההפרדה שנגדעה באיבה, מעניין יהיה לבדוק אם ב"ישראל היום" ישובו ויפרסמו מאמר פרשנות שיקבע כי מדובר בעוולה גזענית פסולה החותרת תחת ערכי היהדות. בעיתוני הכלכלה עוסקים בהרחבה באפשרות ששר האוצר החדש, משה כחלון, יקדם תוכנית לפיקוח על משכירי הדירות, בהתבסס על יוזמה שקידמה בעבר ח"כ סתיו שפיר. "על-פי התוכנית, בעלי הדירות לא יוכלו להעלות את שכר הדירה למשך שנתיים עד שלוש", כותבים ב"גלובס" עמירם ברקת ואורי חודי. "בערוץ 2 דווח כי הקפאת שכר הדירה תהיה עד 5 שנים". כל טורי הפרשנות המתפרסמים בעיתונים הכלכליים מתמקדים במתיחת ביקורת על התוכנית, אף שכלל לא ברור מה הם סעיפיה, ואם וכיצד תצא לפועל. "אפשר בהחלט לקבל את זה ששוק השכירות הישראלי זקוק לרגולציה ולפיקוח", כותב ב"גלובס" עורך מדור הנדל"ן דרור מרמור. "בתל-אביב מתעמרים היום בעלי דירות בשוכרים אומללים רק בגלל שהם יכולים. אבל זו נאיביות לחשוב שרגולציה ופיקוח גם יכולים להוריד מחירים". "בשוק עם ביקוש שמטפס שנה אחרי שנה (יחד עם עשרות אלפי צעירים שלא יכולים לקנות דירה), אין שום סיכוי שפיקוח ממשלתי יוכל להוריד מחירים. או ששוכר הדירה ישלם יותר כדי לקבל מטבחון של ממש ודלת בשירותים (החוק אמור להגדיר את המינימום לדירה), או שהשוכר והמשכיר, שניהם בסופו של יום אנשים פרטיים, ימצאו את הדרך להמשיך את החוזה הדרקוני באותה דירה עלובה, למרות החוק הטרי", כותב מרמור בהמשך הטור. "התוכניות של כחלון צפויות רק להגביר את הכשלים בענף", כותב עורך מדור הנדל"ן של "דה-מרקר" אריק מירובסקי בטור ארוך המתפרסם בכפולה הפותחת של הכלכלון. "האם שר האוצר משה כחלון חושב על טובת השוכרים או פועל אך ורק נגד המשקיעים?", תוהה מירובסקי בשאלה הרטורית הפותחת את מאמרו. המסר המרכזי שלו דומה לזה של מרמור. "הניסיון מראה שמדינה אינה יכולה לפקח לאורך זמן על מחירים. חוזים כפולים מתחת לשולחן ושוק שחור יתחילו לפקוד את ענף השכירות, במיוחד באזור הלחץ בתל-אביב. היחסים הגרועים בין שוכרים למשכירים יועכרו אף יותר". "שכר הדירה אולי יוקפא, אבל המחירים יזנקו", קובעת כותרת הדיווח של "כלכליסט". "ההצעה לחוק שכירות הוגנת חוזרת לשולחן כדי לייצב את השוק, אבל ההצהרות שמפזר כחלון עוד לפני שהציג תוכנית סדורה ולפני שהחוק החל לזרום בצינורות הכנסת צפויות לגרור עליית מחירים מיידית. וגם אם החוק יעבור, כלל לא ברור אם המדינה מסוגלת לאכוף אותו", נכתב בכותרת המשנה לדיווחו של דותן לוי. סבר פלוצקר, פרשן "ידיעות אחרונות", מקדיש גם הוא מאמר לניגוח מהלכיו של כחלון. "שר האוצר משה כחלון מתחיל את כהונתו ברגל הלא נכונה", כותב פלוצקר ב"ממון". "השבוע אישרה הממשלה את דרישתו להעביר את הסמכויות של מינהל התכנון ממשרד הפנים לאוצר ואת רשות מקרקעי ישראל ממשרד הבינוי לאוצר. ההעברות מחייבות הצבעה בכנסת. טוב תעשה הכנסת אם תדחה אותן ברוב ברור". על האפשרות להחיל פיקוח ממשלתי על משכירי הדירות כותב פלוצקר כי "רעיון הפיקוח הועלה בעבר פעמים רבות בלא שייצא לפועל, ולא במקרה. יישומו קשה ובעייתי, ובמציאות של שוק פרטי מבוזר, שבו מאות אלפי ישראלים משכירים דירה למאות אלפי ישראלים, הפיקוח יחייב כינון מנגנון ביורוקרטי ענק ועלול לגרום לעיוותים עמוקים". הפתרון האלטרנטיבי שמציע פלוצקר ערטילאי ולא ממוקד. "את ייקור הדירות המתמשך אפשר לנסות לבלום רק באמצעות מדיניות לאומית מקיפה הנשענת על שיתוף פעולה בין משרדי ממשלה שונים ורשויות לא ממשלתיות, כשאת המושכות מרכז שר השיכון והבינוי", כותב הפרשן הכלכלי הבכיר. "ישראל מובילה את ה-OECD בהעדר פיקוח על שכר דירה", מודיעה כותרת בינונית הנדפסת ב"כלכליסט", לצד הדיווח בנושא. "במרבית מדינות המערב, וכמעט בכל מדינות ה-OECD, נחקקו חוקים לפיקוח על מחירי הדירות וכן להבטחת זכויות של שוכרי דירות", מציין הכתב, מיכאל פרל. "קיימות כמה שיטות לפיקוח על מחירי הדיור, החל מהקפאה מוחלטת של המחירים, דרך תמחור דירות על-פי קריטריונים מסוימים ועד לקביעת גג לשיעור העלאת המחיר מדי שנה. לצד החקיקה והפיקוח, ברוב המדינות הללו יש בית-משפט ייעודי ליישוב סכסוכים בין השוכרים למשכירים". מעורבותו ההולכת ומתפתחת של ראש הממשלה בשדה התקשורת ממשיכה גם היום לקבל סיקור בולט וביקורתי בעיתונים שאינם "ישראל היום". ב"ידיעות אחרונות", שמערכת החדשות שלו ממעטת לעסוק בשוק התקשורת ובפיקוח עליו, נדפסת הבוקר בעמוד שער הפניה לידיעה על ניגוד העניינים שבו צפוי לעמוד נתניהו בתפקידו כשר התקשורת. "המבקר יקבע האם נתניהו מנוע מלטפל בנושאים בתחום התקשורת", מדווח נחום ברנע בידיעה. נתניהו, נכתב בכותרת המשנה, "יצטרך בקרוב לספק הבהרות למבקר המדינה בשל חשש לניגוד עניינים. הסיבה: משרד עורכי-הדין שמרון-מולכו – שמייצג את נתניהו ורעייתו בנושאים שונים – מרבה לעסוק גם בעניינים הקשורים לתקשורת". בידיעה עצמה מובאים ציטוטים מתוך אתר האינטרנט של משרד עורכי-הדין הגדול, המעידים על עומק מעורבותו בשוק התקשורת, ובכלל זה ייצוג של ערוצי טלוויזיה בהליכי חקיקה ועתירות לבג"ץ, וייצוג של רשת טלוויזיה בינלאומית, כמו גם חברות טלפוניה, סלולר ואינטרנט. עוד מוזכר בידיעה כי יצחק מולכו ודוד שמרון הם גם קרובי משפחה של ראש הממשלה. למרגלות הציטוטים מניח ברנע כמה אפשרויות, ומצביע על מה שנראה כמו האפשרות המועדפת בעיניו. "אם המבקר ינהג על-פי תקדימים מהעבר, ובהם הסדר ניגוד העניינים של ראש הממשלה שרון ועוד, הוא יתייחס לשלוש אפשרויות: או שמשרד מולכו-שמרון יסכים לוותר על הלקוחות שלו מתחום התקשורת, או שנתניהו יהיה מנוע מלעסוק ברוב מכריע של התחומים שבהם עוסק משרדו, או שיצטרך לוותר על שירותיהם של עורכי-דינו. נתניהו יכול, כמובן, לבחור באפשרות רביעית: להניח את משרד התקשורת לשר אחר". בעיתונים הכלכליים מדווחים על עתירה שהגיש אתמול ערוץ 10 נגד החלטה של נתניהו בעניינו. "ערוץ 10 לבג"ץ: נתניהו פוגע בחופש הביטוי", מדווח ב"כלכליסט" אופיר דור. העתירה נוגעת להחלטתו של נתניהו בשלהי כהונתו הקצרה במשרד האוצר, שלפיה יידרש הערוץ לשלם 16.8 מיליון שקל עבור הארכת זכיון השידורים שלו בשנים 2012–2015. "נתניהו אימץ את חוות הדעת של מנכ"ל הרשות השנייה מדצמבר האחרון בנוגע לסכום שעל הערוץ לשלם, בעוד אגף תקציבים באוצר המליץ לדרוש תשלום של 5 מיליון שקל בלבד", כותב דור. "מחריף המאבק בין נתניהו לערוץ 10", קובעת בפשטות הכותרת הראשית של "גלובס", שם מדווח על העתירה לי-אור אברבך, שחשף השבוע את המהלך של נתניהו. "מדובר בהחלטה שהתקבלה במחטף, ככל הנראה שעות לפני השבעת הממשלה וכניסתו של שר האוצר הנוכחי לתפקידו", מצטט נתי טוקר מתוך העתירה בידיעה המתפרסמת ב"דה-מרקר". "מדובר בהחלטה שברור לכל כי עצם קבלתה – באופן ובעיתוי בהם התקבלה – עלול להמיט כליה על ערוץ 10, אם לא תבוטל לאלתר". "בערוץ מודים כי ההחלטה של נתניהו גרמה להרחקת המשקיעים אתמול – קבוצת RGE ואילן שילוח", כותב עוד טוקר, ומצטט: "מעבר למשמעויות הנכבדות שבהחלטה לחייב את ישראל 10 לשלם מיליוני שקלים לקופת המדינה כשלעצמה, הידיעות באמצעי התקשורת בדבר קבלת ההחלטה פורסמו שעות ספורות לפני חתימת הסכם עם קבוצת משקיעים. בעקבות פרסומים אלה נסוגה קבוצת המשקיעים, ולא ברור אם ניתן יהיה להשלים עסקת השקעה בערוץ. כתוצאה מכך, ההחלטה עלולה למנוע מישראל 10 לקבל רישיון לשידורים". כל העיתונים הכלכליים מדווחים גם על החלטתו של נתניהו למנות את מימון שמילה לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, בעקבות החלטתו הבהולה לפטר את המנכ"ל הקודם, אבי ברגר. שמילה, המכהן במשרד הממשלתי כסמנכ"ל בכיר לענייני פיקוח ואכיפה, יכהן כמנכ"ל זמני עד שנתניהו יחליט על זהותו של מנכ"ל קבוע. ב"כלכליסט", שם נכתב אתמול על התבטאות תמוהה של אחד ממועמדיו של נתניהו לתפקיד הקבוע, ממשיכים לעסוק בו גם היום. "המועמד המוביל לתפקיד המנכ"ל הקבוע מטעמו של נתניהו הוא עו"ד שלמה (מומו) פילבר", כותב אופיר דור בכפולה הפותחת של היומון הכלכלי. "המנכ"ל המפוטר ברגר היה מינוי חריג לתפקיד בהיותו איש מקצוע מהתחום – סמנכ"ל הטכנולוגיות של פרטנר לשעבר. פילבר לעומת זאת הוא מינוי פוליטי שאינו מגיע מתחומי העיסוק של המשרד. פילבר כיהן כמנהל לשכתו של נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה, ובבחירות האחרונות שימש ראש מטה הבחירות של הליכוד". ידיעה נוספת העוסקת בפילבר, שעליה חתומים דור ואורי תובל, מוקדשת לקשיים שיעמדו בפני המועמד. "השב"כ יצטרך לאשר את מינוי שלמה פילבר", מוסרת הכותרת. "כפי שנחשף בכלכליסט, מועמדו של רה"מ למנכ"ל משרד התקשורת כתב בעבר מאמר שבו טען כי רצח רבין היה תאונת עבודה של השב"כ", נכתב בכותרת המשנה. "בלשכת נתניהו סירבו להתייחס אתמול למאמר שכתב פילבר, סירבו לומר האם נתניהו היה מודע לקיומו והאם בכוונתו לסגת מהמינוי בעקבות האמירות הקשות שהופיעו באותו המאמר", נכתב בידיעה. דור ותובל מציינים כי הבדיקה שיידרש לעבור פילבר אינה קשורה באופן ישיר להתבטאותו הקונספירטיבית. כל מועמד לתפקיד הבכיר צריך לעבור בדיקה של שירות הביטחון הכללי, הם מציינים, וזאת משום שמנכ"ל משרד התקשורת "חשוף למידע רגיש ומסווג מאוד כמו מיקום של מתקני תקשורת ונתונים ביחס לשימוש של כוחות הביטחון בתדרים". ב"גלובס" קורא מתי גולן ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה לבדוק את החשדות העולים, לדעתו, מהאופן שבו פיטר ראש הממשלה את מנכ"ל משרד התקשורת. כל העיתונים מעדכנים את קוראיהם על דיווח שהתפרסם בתקשורת האיראנית, ולפיו בית-משפט בשווייץ הורה למדינת ישראל לשלם 1.1 מיליארד דולר לחברת הנפט הלאומית האיראנית במסגרת הבירור המשפטי של הסכסוך בין שתי המדינות שבעבר הפעילו שותפות בתחום הנפט. מדינת ישראל אינה נוהגת לחשוף מידע על אותה שותפות, שהגוף המוכר ביותר שלה הוא החברה הממשלתית קצא"א, המתנהלת תחת איפול. "משרד האוצר הישראלי סירב לאשר או להכחיש את הידיעה, ומסר בתגובה שישראל לא תשלם דבר לאיראנים", מציין אלוף בן בשער "הארץ". ב"כלכליסט" ממשיך שאול אמסטרדמסקי לחשוף ולנתח מידע על תקציב הביטחון ועל השלכותיה השליליות של העמימות בנוגע לתוכנו. "החיסכון של צה"ל במעבר לענן התאייד", נכתב בכותרת הטור, התופס את כל עמ 10 של היומון הכלכלי. "המעבר המתוכנן של צה"ל לשרת מחשב מרכזי ברשת מדגים איך אפשר להסתיר תקציבים בצבא", נכתב בכותרת המשנה. "הדרגים הנמוכים העריכו שניתן לחסוך 2 מיליארד שקל, אך המספר נעלם בדרך לדרגים הבכירים". גילי כהן, הכתבת הצבאית של "הארץ", מדווחת לקוראי העיתון על תכניו של שאלון שחולק לתלמידי תיכון במסגרת הליכי מיונם לשירות צבאי. "תלמידי תיכון העומדים לפני גיוס נשאלים על-ידי צה"ל, כחלק מהליכי המיון שלהם לכמה תפקידים בצבא, שאלות חודרניות כגון האם הם מזדהים עם היגדים שונים, ובהם לעתים קרובות רציתי להיות אשה; אני נוטה להצביע עבור מפלגות עם תפיסות פוליטיות ליברליות; אני נהנה להיסחף לפנטזיות פרועות; אני חושב שצריך להטיל מגבלות חמורות יותר על התקשורת", כותבת כהן. במהלך נסיונותיה לקבל תגובה לממצאים נמסר לכתבת "הארץ" כי בצה"ל לא הצליחו לאתר את השאלון המדובר. בסופו של דבר מסרו לה מדובר צה"ל כי "מדובר בשאלון שהוא יוזמה מקומית של יחידה אחת שלא פעלה לפי ההנחיות והנהלים. הנושא ייבדק ויופקו הלקחים לאחר תחקיר בנושא". כל העיתונים מדווחים על החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק החקירה נגד אביחי מנדלבליט בגין חלקו בפרשת הרפז. מנדלבליט עתר לאחרונה לבג"ץ בדרישה לקבוע כי התיק נסגר מחוסר אשמה, ולא מחוסר ראיות, כדי שבעתיד יוכל להתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. "היועץ המשפטי לממשלה לא ציין את העילה לסגירת החקירה נגד מזכיר הממשלה והפצ"ר לשעבר, אך כתב כי החלטתו התבססה על קשיים ראייתיים", נכתב בכותרת המשנה לדיווחה של רויטל חובל ב"הארץ", המבליט מסקנה מתבקשת שמופיעה גם בעיתונים אחרים. ב"ישראל היום", להבדיל, מתעקשים כי סיבת הסגירה לא נודעה ונמנעים מציטוט ההסבר שמסר אתמול וינשטיין. מנדלבליט, מובהר בידיעה של עדנה אדטו, "צפוי להמשיך בתפקידו בממשלת נתניהו". יוסי קליין מקדיש את טורו השבועי ב"הארץ" לשרת התרבות והספורט הנכנסת, מירי רגב, ולהצהרתה כי לא תהסס לצנזר תכנים שיימצאו בעייתיים בעיניה. "ישראל של 2015 איננה גרמניה של 1933, ומירי רגב איננה שטן", כותב קליין. "מי שיקבל ממנה מימון לא ימכור לה את נשמתו, אבל ירמוז שהוא מוכן לדון בתנאים. הדיון על הזכות ליצירה חופשית לא יתנהל בין הפוליטיקאים ליוצרים, אלא בין היוצרים לבין עצמם. "עד כמה אני צריך ללכת לקראתם, ישאל היוצר את עצמו, מה עוד אני צריך לצנזר? [...] את הצנזורה יעשו המצונזרים עוד לפני שהשוט הראשון יצולם והשורה הראשונה תיכתב. לפחות ככה זה בעיתונות. המו"ל לא צריך להוריד הוראה – העיתונאים יודעים גם בלי הוראה את מי מראיינים ואיך. נראה למי יהיה אומץ לראיין את מני נפתלי". הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" מוקדשת הבוקר לזכייתה של קבוצת מכבי תל-אביב בגביע המדינה בכדורגל. "היסטוריה!", נכתב בה בגדול, מינוח החוזר על עצמו גם בעיתונים אחרים. הקבוצה, מוסבר בשער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", "נכנסה להיסטוריה כקבוצה הישראלית הראשונה שזוכה בטרבל – אליפות, גביע המדינה וגביע הטוטו". ההישג הברור של מכבי תל-אביב בשדה הכדורגל מאפשר להציג באור חדש סדרה של קביעות וייחולים של פרשן פוליטי בכיר, שלכל אורך העונה דאג ללעוג למאמנה ולקרוא להדחתו. עמדתו הנחרצת בנוגע למאמן הכדורגל, שהתבררה כמשוללת כל יסוד, עשויה לספק תובנה גם על הערכותיו לגבי קובעי מדיניות בתחומים אחרים שעל סדר היום החדשותי. אמש, לאחר היוודע דבר הזכייה בגביע, צייץ דן מרגלית את הדברים הבאים: "ישראל צהובה צהובה צהובה, תמיד אוהב אותך מכבי, אין אחרת. יש אליפות, יש גביע, יש טוטו / ויש חדווה בלב". "הבטתי סביב. 99% מהקהל בנות. חלקן בבירור מעריצות מהניינטיז, רבות מהן צעירות יותר. מספר לא מבוטל של נשים בהריון השליכו כל מה שהיה להן ביד, נטשו את הבעל בבית ושמו פעמיהן בנחישות מלחיצה להופעה. סוכני שב"כ מחופשים למעריצות חילקו אלפי שלטים שעליהם כתוב ישראל אוהבת את הבקסטריט-בויז. בנות אחרות הכינו שלטים בבית: אני חוקית עכשיו ניק, וניק תחתום לי על התחת ואני אקעקע", כותב אבי פיטשון ב"גלריה", ברשימה המוקדשת להופעה של הבקסטריט-בויז שלשום ברעננה. "צריך מחקר מדעי כדי לפענח מה קורה לעובר אורח אקראי בנוכחות ענן הורמונים של 8,000 ומשהו נשים. אני יכול להעיד על קשיי ריכוז. אני יכול להעיד על קומץ הגברים שהגיעו להופעה ונצפו כשהם במצב פלבול קשה. אני כולל בזה גם את המאבטחים והשוטרים. מדובר בכנס התעוררות נשי, וזה דבר עוצמתי ומדהים". כתב "ידיעות אחרונות" רז שכניק, שהיה באותה הופעה, מצא גם אשה שחשה אחרת. "ברור שהיה כיף, אבל מה שהיה מהפכני בשנות ה-90 הפך להופעה כמעט פארודית", אומרת לו מישהי המזוהה בשם "ליאת", בכתבה המתפרסמת במוסף "24 שעות". "איי גיי, הילד הרע המקועקע, שובר המוסכמות וכובש הלבבות, הפך לדוד שמנמן ושעיר, שעדיין מתעקש על אותן מניירות ומפלרטט עם המעריצות כאילו היה בן 17. "השיחות הטרחניות והאינסופיות עם הקהל ניסו להסוות ללא הצלחה את העובדה שהבנים כבר זקנים ועייפים, ושהריקודים המסונכרנים שגרמו לנו להתעלף בגיל 14 הפכו לקלישאה מכמירת לב. היה עדיף לו היו מסתכלים עלינו בעיניים ואומרים: בנות, עם יד על הלב, אנחנו כבר לא בני 15 וגם אתן לא. אז בואו ננסה להוציא את המיטב מהנוסטלגיה ולא נתיימר לשכפל את ימי הזוהר, כאילו לא עברו 22 שנה", היא מוסיפה ואומרת. "לא צריך סקר מקיף כדי לדעת שזו היתה דעת המיעוט", כותב שכניק. "מהממים, מעלפים, יפים שלי, צווחו שתי בנות 40 פלוס, תודה שהחזרתם אותנו לימים היפים. ניק קרטר היה ונשאר חתיך כריזמטי, התמוגגה נועה, מורה לאנגלית מהרצליה". "מסיימים עם איי וואנט איט דאט וויי", מסכם פיטשון. "לא שומעים את הבויז. כולן שרות ומטביעות אותם. הדרן עם באקסטריט באק ולארגר דאן לייף. בריאן מזנק אל תוך הקהל. האבטחה חסרת אונים. מחשבות על פוטנציאל של הפגנות פוליטיות על טהרת הנשים. זה נגמר. נוהרים החוצה. הבנות מסביב ממשיכות לשיר. מה היה כאן. תנו לי לחשוב על זה עוד קצת ולחזור אליכם". מפלט מס. רוגל אלפר מקדיש את טור ביקורת הטלוויזיה היומי של "הארץ" לתוכנית "בוס בהסוואה". התוכנית, קובע אלפר, היא "שעה שלמה של תוכן שיווקי בהסוואה. כל חברה שהבוס שלה השתתף בתוכנית קיבלה בחינם סרט תדמית באורך כשעה, בשעת צפיית שיא בערוץ 2. אין בישראל פרסומת יותר משתלמת מבוס בהסוואה. החברה, תמיד, מצטיירת בפני הצופים, לקוחותיה הפוטנציאליים, כמקפידה על איכות המוצר הגבוהה ביותר ועל השירות המשובח ביותר ללקוח". בהמשך כותב מבקר הטלוויזיה של "הארץ" כי "מנהל במשק הישראלי צריך להיות אידיוט גמור כדי לסרב להצעה מההפקה הזו, ואני לא אתפלא אם מנהלי יחסי-ציבור עומלים לשכנע את מערכת בוס בהסוואה לבחור בבוס שלהם לעונה הבאה. הפרסום הסמוי הזה חוקי, כי ערוץ 2 לא מקבל תמורתו כסף. זה כמו למצוא מפלט מס. זה לדפוק את השיטה. המתנות שהבוס מעטיר על קומץ העובדים הנבחר הן פינאטס לעומת מה שהחברה בניהולו מקבלת בעסקה הזו. שלא לדבר על המוניטין שלו, שמתעשר כאן בהון סמלי שקשה לכמת. אפילו בוס של ארגון פשע יכול לצאת כאן טוב. זו הצעה שאי-אפשר לסרב לה". כאן, באתר "העין השביעית", כתב על כך ניר גונטז (כותרת מאמרו של גונטז, "פרסומת בהסוואה", מתנוססת היום גם מעל טור הביקורת של אלפר). דרהי. העיתונים הכלכליים מדווחים על עסקת ענק מעבר לים שבה מעורב בעל ההון הישראלי-צרפתי פטריק דרהי. "ענקית הטלקום הצרפתית אלטיס, שבבעלות דרהי, בעליה של הוט הישראלית, הודיעה הבוקר על רכישת סאדנלינק, חברת הכבלים השביעית בגודלה בארה"ב, בעסקה לפי שווי של 9.1 מיליארד שקל", מתמצתת כותרת ב"גלובס". "בעלי הוט פטריק דרהי במשא-ומתן לרכישת טיים-וורנל כייבל", מודיעה כותרת הנדפסת הבוקר ב"דה-מרקר". כספי המהמרים. במוסף "הערב" של "גלובס" דיווח אמש טל וולק על התפלגות כספי הפרסום של המועצה להסדר ההימורים בספורט, מהמפרסמים הגדולים במשק. הכותרת מסכמת את הממצא המרכזי: "חגיגת המיליונים של one וידיעות אחרונות מכספי הפרסום של הטוטו". ערוץ הכנסת. "הנהלת הכנסת מבקשת לעצור את המכרז הצפוי על הפעלת ערוץ הכנסת", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס", ומציין כי הנהלת בית-הנבחרים מעוניינת להאריך את הזיכיון שניתן בעבר לחדשות ערוץ 2, האחראית כיום על הפקת הערוץ. "הכנסת משלמת מדי שנה 19 מיליון שקל עבור הערוץ", מציין אברבך. תיקון (1). ב"ישראל היום" מתפרסם הבוקר תיקון לעובדה שגויה שפורסמה אתמול במדור ההיסטוריה היומי: "משה דיין ז"ל כיהן במלחמת ששת הימים כשר הביטחון, ולא כפי שנכתב אתמול במדור היו זמנים. אנו מתנצלים בפני הקוראים". תיקון (2). מתי טוכפלד וגדעון אלון, הכותבים ב"ישראל היום" על מגעי הפיוס בין נתניהו לח"כ גלעד ארדן, נוקבים פעמיים במונח "הפרטת בזק". יצוין כי בזק אינה שייכת למדינת ישראל כבר זמן מה; הפרטתה המלאה הסתיימה בשנת 2008, ובעל השליטה הנוכחי בה הוא שאול אלוביץ. המונח הנכון הוא "פירוק בזק" לחברת תשתית ולחברת שירותים, בעקבות סרבנותה ליישר קו עם רפורמה ממשלתית שנועדה לפתור כשל שוק. באב"ד. העיתונות הכלכלית מדווחת כי ועדת המינויים העליונה של נציבות שירות המדינה אישרה את מינויו של שי באב"ד, עד לאחרונה מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. מסחר מקוון. "חשבנו שכבר ראינו הכל, את כל הדרכים שבהן האינטרנט לוקח את הדברים הכי אינטימיים, אלה שבעבר חלקנו רק עם עצמנו או עם הקרובים לנו ביותר, והופך אותם למטבע עובר לגולש. אז חשבנו. השבוע נשבר שיא חדש בעניין, בדמות השקת האתר Jart – חיבור של המלים Jar ו-Fart – שמאפשר לך לקנות צנצנת עם ריח של נפיחה תמורת 10 דולרים" (אוריאל דסקל, "מוסף כלכליסט").

החוק אמור להגן על צופי הטלוויזיה ממבול הפרסומות בתחפושת של ערוץ הספורט, אבל היכן מי שאמורים לאכוף אותו?

הרשת מציעה פטנטים רבים לחסימת מבול הפרסומות והבאנרים הקופצניים באתרי האינטרנט. אבל איך יכולים צופי הטלוויזיה להתגונן מפניהם? איך אפשר לעצור את עשרות החסויות שצצות, למשל, בשידורי ערוץ הספורט? בשביל זה המציאו למעננו הצופים גוף שאמור להגן עלינו. קוראים לו המועצה לשידורי כבלים ולוויין. המועצה קבעה סטנדרטים ברורים: לערוצי נישה דוגמת ערוץ הספורט אסור לשדר פרסומות, רק חסויות. חסות מוגדרת כשקופית סטטית של שש שניות. עוד נקבע כי בשעת שידור אחת מותר לשדר מקבץ של עד חצי דקה של חסויות. כלומר, רק חמישה מפרסמים יכולים לשווק את מרכולתם, ולצופה ינעם, גם אם זה לא כל-כך נעים לו. אלא שמועצת הכבלים התירה בנקודה זו את המושכות והרחיבה את האפשרויות. לפירצה הזו נקרא "פרס מתנת". כלומר, אם משדרים מקבץ חסויות שבמסגרתו מחולקים פרסים לצופים, מותר לשדר בשעה עד שלושה מקבצים כאלה. את האופציה הזו ערוץ הספורט, וגם האחרים, מנצלים בשמחה עד תום. אותו מקבץ חסויות תמים של פעם בשעה, שאפשר לחיות איתו בשלום, הפך להפרעה של ממש. הכל תחת כסות של הענקת פרסים. בשבוע שעבר פורסמה ב"גלובס" ידיעה ולפיה נקעה נפשם של הערוצים המסחריים מריבוי החסויות, שבאה גם על חשבונם. בערוץ הספורט לא רק שניצלו את עניין הפרסים להגדלת מקבצי החסויות, הם אף משדרים חלק מהן עם סרטונים ולא כשקופיות סטטיות, עניין החורג לכאורה מההגדרה של "חסות" ועובר לקטגוריה של "פרסומת". במועצת הכבלים והלוויין נערמו הדרישות להעמיד את ערוץ הספורט על מקומו. בעקבות כך, פורסם, החלו במועצה לבדוק את העניין לעומק. זה לא לעניין שהמועצה החלה בבדיקה רק לאחר תלונות של ערוצים אחרים או של צופים. מועצה אחראית אמורה להיות עם אצבע על הדופק כל הזמן ולבדוק מטעמה אם ערוצי השידור שתחת אחריותה פועלים על-פי הכללים וההוראות. אם לא – היא צריכה להזהיר או לנקוט בסנקציות. בדקנו בשבת האחרונה (16.4.16) את מספר מקבצי החסויות ששודרו בערוץ הספורט החל מהשעה 16:00 בתוכנית "שבת במגרש" ועד לאחר חצות עם סיום "שבת ביציע". מהשעה 16:00 ועד 17:00 שודרו שלושה מקבצי חסויות שהבטיחו פרסים (בשעות 16:00, 16:09 ו-16:50). מהשעה 17:00 ועד 18:00 שודרו ארבעה מקבצים כאלה (בשעות 17:04, 17:19, 17:46 ו-17:53). מהשעה 18:00 ועד 19:00 שודרו שני מקבצים (18:49 ו-18:59). מהשעה 19:00 ועד 20:00 – הפתעה! שעה נקייה מחסויות. זה התחדש בשעה הבאה בשידור משחק הכדורסל ("בחרו את השחקן המצטיין") עם שני מקבצים (בשעות 20:05 ו-20:18) ועבר לאחר מכן להפגזה צפופה של ארבעה (21:23, 21:28, 21:37, 21:51). בתוכנית סיכום שערי המחזור שודרו שני מקבצי חסויות (22:12 ו-23:15) ו"בשבת ביציע" שניים (בתחילת התוכנית ב-23:24 ובסיומה ב-00:15). סיכום: במשך כשמונה שעות שודרו 19 מקבצי חסויות, שרובם הבטיחו לצופים פרסים אם יענו על שאלה כזו או אחרת, יבחרו את השחקן המצטיין ועוד. כעת מתעוררת השאלה - על איזה פרס מדובר? מה מעניקים המפרסמים המכובדים לצופים שטורחים להגיב לאתגר שמציבים בפניהם מגישי ערוץ הספורט? את הפרט הזה לא טורחים לציין. אפשר להניח ש-BBB תעניק ארוחת המבורגרים, כנ"ל מסעדת "הדסון", או שסודה של טמפו תשלח שישייה צנועה. אבל מה נותנת חברת התעופה "סוויס"? כרטיס טיסה ליעד באירופה? האם נותנת החסות "וולבו" תעניק לזוכה המאושר רכב מנהלים משודרג, והאם חסות לתיק השקעות של בנק הפועלים שווה למישהו התחלה של פרויקט עסקי? ואולי המילים "ואחד מכם יזכה בפרס מתנת" משמעותן שזוכה מאושר אחד יקבל חמישה מוצרים שונים מאותן חמש מפרסמות? ועוד שאלה קטנה: מי לעזאזל הם אותם זוכים מאושרים? מישהו שמע פעם שבערוץ הספורט ציינו מי זכה ובמה? בסיום תוכנית "שער השבת" במוצ"ש האחרון הודיע המגיש יונתן כהן מהי התשובה הנכונה לשאלה שנשאלה בפתח התוכנית ושימשה עילה למקבץ החסויות, וסיים במלים "אחד מכם זכה בפרס מתנת..." – כאן באו חמש חסויות, אבל מי הוא אותו ה"אחד מכם" שצוין שכבר זכה? למי בדיוק יישלח הפרס או הפרסים? מדוע זהותו נשמרת בסוד? גם בתוכנית הבאה, "שבת ביציע", הובטח פרס למי שיסמס ויכתוב עם מי מפרשני מהפאנל הוא הכי מסכים. כמו שאמר המגיש עמיחי שפיגלר: "מהרו וסמסו כי יש לנו פרסים". בסיום התוכנית הודיע שפיגלר כי רוב המסמסים הסכימו עם דעותיו של אבי נמני, אבל לא מסר מי הוא הזוכה "בפרס מתנת". ממטרד החסויות הללו עולה, לכאורה, ארומה קלה של הונאה. מבול החסויות מצטרפות לחסות הדגל של ערוץ הספורט - פינת "המהלך המדויק" בכיכובו של הפרשן המדגמן בוני גינצבורג, שבו הוא מדקלם בכוונה גמורה את הסלוגן של חברת סכיני גילוח – אייטם שיווקי תחת עלה התאנה של פינת פרשנות. גם במקרה זה מובטח פרס לצופים – וגם כאן לא מגלים מהו הפרס ומיהו הזוכה. מערוץ הספורט נמסר בתגובה: "אנחנו עומדים בתנאי הרגולציה, לרבות בכל הקשור להצגת פרסים. הדברים מדווחים ומפוקחים באופן שוטף בידי מועצת הכבלים והלוויין". תגובת מועצת הכבלים לא הגיעה עד לפרסום הטור. יותר ויותר מתחזקת ההרגשה שאזלת היד של מועצת הכבלים היא לא רק רשלנות מקצועית. מדובר במחדל מתמשך שמניב סכומים יפים לאלה שמצפצפים על הנוהלים, או שמתחכמים להם, ומרשים לעצמם להשתין מהמקפצה כי המציל יקפוץ לקפיטריה כל אימת שהמים מצהיבים. מועצת הכבלים צריכה להתאפס על עצמה ולהצדיק את המנדט שבשמו היא פועלת. אל ערוץ הספורט דומה שאין טעם לבוא בטענות. הוא כבר מזמן הרגיל את צופיו ליחס מזלזל, חסר כבוד. אבל למועצה יש להזכיר שוב ושוב בשביל מי היא עובדת ועל הזכויות של מי עליה להגן. עדכון, 19.4: לאחר פרסום המאמר הגיעה תגובת מועצת הכבלים והלוויין וזו לשונה: "המועצה הודיעה לאחרונה על חידוד והבהרה של כללי החסות. בדעת המועצה לאכוף בזמן הקרוב את הנושא ולהבטיח כי הכללים הקיימים יקוימו במלואם. לגופו של עניין, ההסדר לגבי פרסים הוא שונה מן ההסדר לגבי חסויות והמועצה בוחנת כל העת את עמידת הערוצים בהוראות השונות בעניין. למיטב בדיקותינו, ערוץ הספורט ככלל מקיים את כללי הפרסים החלים עליו, כאשר הכללים אינם דורשים דיווח באשר לזוכה או באשר לפרס. למען הסר ספק נציין גם כי למיטב בדיקותינו ערוץ הספורט מעניק את הפרסים השונים המוזכרים בשידוריו, ככל שצופים השתתפו בהצעה נשוא הפרס וקיים בערוץ מנגנון המבטיח את חלוקת הפרס, מנגנון שמפוקח על ידי מנהלי הערוץ והיועץ המשפטי שלו". חיזוק נוסף למכבסת המילים - "ואחד מכם יזכה בפרס מתנת", אפשר למצוא בערוץ one. "המינהלת" - "יציע העיתונות" של one, היא תוכנית טובה ומעניינת בזכות הפאנליסטים עמיר פלג וארי שמאי. על אף זאת, התוכנית לא מצליחה להתרומם והרייטינג שלה נמוך מאוד. ואיך יודעים זאת? בכל תוכנית מדרבנת המגישה לי נוף את הצופים להיכנס לעמוד הפייסבוק של "המינהלת" - ו"אחד מכם יזכה בפרס מתנת". מיד אחר-כך מופיעה שקופית חסות של ווינר. נכנסנו לעמוד הפייסבוק של התוכנית כדי לגלות איזה פרס מעניק גוף ההימורים הנפוח, ומה נאמר - דיונה במדבר שוקקת יותר. 453 איש בלבד (נכון לשעת כתיבת שורות אלה) סימנו "לייק" מאז נוסדה התוכנית בספטמבר 2014. זאת ועוד: הפעם האחרונה שבה עודכן הדף היתה לפני כשמונה חודשים - ב-17 באוגוסט 2015. בתמונת הכותרת עדיין מופיע יעקב בוזגלו, למרות שהוא כבר מזמן אינו מאייש את ספסלי הפאנל. הנתונים הללו מסגירים את העובדה שאפילו עורך התוכנית והמגישה אינם טורחים להיכנס לעמוד הפייסבוק האומלל הזה ולעדכן אותו. לזכותם ייאמר שהם אינם שוכחים לדקלם את הטקסט החלול, רק כדי למלא את המחויבות למפרסם. פרס לזוכה? למי בדיוק? מעניין כמה כסף שופכים חכמי "ווינר" על פרסום בתוכנית מעוטת צופים, עם דף פייסבוק של אפס תנועה ואפס רייטינג. עדכון, 19.4: זמן קצר לאחר פרסום המאמר עדכנו one את דף הפייסבוק של "המינהלת".

השר להגנת הסביבה לשעבר זאב אלקין מתעלם מפסיקת בית המשפט ולא חושף את היומן שלו לציבור. זאת, לאחר 3 שנים בהן לא נענה לבקשות חופש מידע בנושא. עו"ד מן מעמותת "הצלחה": "נשקול האם יש צורך בהגשת בקשה בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט"

רק לאחרונה פרסמנו כי השר זאב אלקין מסכן אותנו בשחיתות ומסרב לעמוד בכללי השקיפות, אבל אמש התברר כי אלקין חצה גבול אדום: הוא מתעלם מפסיקת בית המשפט שחייבה אותו לחשוף את היומן שלו לציבור ביום חמישי האחרון. הוא פשוט לא הגיש את היומן שלו. בית המשפט פסק כי על המשרד לחשוף את יומן השר לשעבר אלקין ואת יומן סגנו ירון מזוז עבור השנים 2017-18 עד יום חמישי האחרון, 28.5.2020. מה קרה ביום חמישי האחרון? יומנו של הסגן מזוז הוגש. אבל היומן של השר אלקין – לא. "מדובר במקרה חריג. בעבר לאחר התחייבויות ומתן פסקי דין קוימו הוראות פסק הדין על ידי המשרדים ובעלי התפקיד שיומנם התבקש", טען עו"ד מן, שעתר לא פעם לבית המשפט נגד שרים שלא חשפו את יומנם. "אין עוד עתירות נגד שרים כרגע, אבל בקשות היומנים הן מחזוריות ובכל מחזור מתגלים מקרים של עיכוב במסירת המידע או סרבנות לחשוף אותו, אך בכל פעם זה קורה פחות ופחות". השר אלקין משתין מהמקפצה: הוא מתעלם מכללי השקיפות ומסתיר מידע מהציבור על התנהלותו כבר שלוש שנים ברציפות. תוכן היומן של אלקין שייך לנו, הציבור, לפי חוק חופש המידע. לא הגיוני שלא יגיש אותו מלכתחילה, אך הפעם נראה שהשר מתעלם משלטון החוק ולא מוכן לעמוד בפסק הדין שחייב אותו לחשוף את יומנו. השר מהווה דוגמה בעייתית כאיש ציבור שאינו עומד בהוראות בית המשפט. לדברי עו"ד מן, השר אלקין הוא השר היחיד בממשלה שלא חשף את היומן שלו במשך שלוש שנים רצופות. שר נוסף שלא חשף יומן, הוא שר הפנים אריה דרעי, שלא חשף את יומנו עבור השנים 2018-2019. "נדמה כי אין חולק גם בקרב אנשי הממשלה ברובם הגדול, כי יש ערך אמיתי בחשיפת היומנים. כך קבעו גם בתי המשפט בפסיקות שונות", חתם עו"ד מן. אם זה לא מספיק, נציין גם כי השר אלקין לא הגיש הצהרת הון למבקר המדינה כבר שנתיים. הוא השר היחיד בממשלה שנוהג כך, ובחודש יולי הקרוב "יחגוג" שלוש שנים רצופות מבלי שהגיש הצהרת הון. מבקר המדינה תזכר אותו בנושא לפחות ארבע פעמים. גם אנחנו ב"שקוף" שלחנו גם את חברי סיירת השקיפות לבקש ממנו שיגיש את ההצהרה – אך הוא התעלם ולא עשה זאת. עמותת "הצלחה" הודיעה כי היא: "שוקלת כעת האם יש צורך בהגשת בקשה בהתאם לפקודת בזיון בית משפט וקבלת סעדים וסנקציות מתאימים כלפי המשרד והשר באופן אישי". עדכון: יום לאחר פרסום הכתבה, ב-2.6.2020, מסר אלקין את היומן שלו עבור 2017 לממונה על חופש המידע ופרסמו לציבור. את היומן עבור 2018 טרם מסר, ובכך ממשיך השר אלקין להתעלם מפסק הדין. (איך זה משפיע עליך) שר שמסתיר מידע מהציבור מגביר את הסיכויים שלו להפוך למושחת ומונע מאיתנו ומהמוסדות הממשלתיים את היכולת לפקח על ההתנהלות שלו. (מה עושים כדי שיתוקן) אנחנו ב"שקוף" נמשיך ללחוץ על אלקין בשלל הכלים העומדים לרשותנו לחשוף את היומן שלו ולהגיש את הצהרת ההון שלו. בנוסף, אנחנו ממשיכים לפעול למען חוקי שקיפות בממשלה שיגבירו את מחויבות השרים וחברי הכנסת לעניין

יוסף חריף, איש "מעריב", היה במשך שנים רבות "הבכיר בין הבכירים בין כל הכתבים המדיניים"

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מלים, ועל אף שבמקרה של העיתונאי יוסף חריף ז"ל קשה להתחרות עם מספר המלים שכתב, התמונות שבביתו ממחישות בצורה הטובה יותר את פועלו העיתונאי. בתמונה אחת, למשל, נראה חריף בשדה-בוקר מדווח מחגיגות ה-80 לדוד בן-גוריון. באחרת, מאותה שנה, הוא יושב לצד ש"י עגנון בשעת ההודעה על זכייתו בפרס נובל, ובשלישית הוא עומד מאחורי גבם של משה דיין ויצחק רבין, בתמונה המפורסמת שלאחר שחרור הכותל המערבי במלחמת ששת-הימים. חריף, מבכירי העיתונאים והפובליציסטים בישראל במשך כארבעה עשורים, נפטר ביום חמישי שעבר (13.18.4). בן 84 היה במותו. "במותו של חריף, נתרחקנו עוד צעד ענק ממעריב הטוב ההוא, שטובי עורכיו וכותביו אינם עוד", כתב עליו חברו ועמיתו, העיתונאי ויועץ התקשורת יוסי אחימאיר, בתגובה לידיעה שהתפרסמה על מותו. ואכן, חריף נזכר בנשימה אחת עם עיתונאים כשלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה זק ודוד גלעדי, דור של עיתונאים עם שורשים רביזיוניסטיים, שכבר חלף מן העולם. חריף נולד באוקראינה ב-1929, למשפחה דתית-ציונית. באמצע שנות ה-30 עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בתל-אביב. אביו של חריף, הרב בן-ציון פנדלר, היה בן לשושלת רבנית. האב כיהן כרב בית-הכנסת רמה שבצפון תל-אביב, אולם בנו לא נהה אחר עולם הישיבות והחליט לעסוק בעיתונות. הוא גם היה זה שהחזיר לשימוש את שם המשפחה המקורי "חריף", שעליו נאלצו אבות אבותיו לוותר בשל כורח השעה. בתחילת שנות ה-50, כשהוא בן 21 בלבד, החל חריף לכתוב ב"הבוקר", עיתון מפלגת הציונים-הכלליים. בתחילת שנות ה-60 הוזמן על-ידי עורך "מעריב", אריה דיסנציק, להצטרף לצוות הכותבים בעיתון. בראשית דרכו ב"מעריב" היה חריף כתב בכנסת, ולאחר מכן קודם להיות הכתב המדיני. מהר מאוד הפך לבעל מעמד מיוחד במערכת העיתון, ונחשב לבר-סמכא בנושאים המדיניים ובכל מה שקורה בממשלה. להערכה דומה זכה גם מצד מושאי כתיבתו, שלמדו במהרה להעריך את ידענותו, אמינותו וכתיבתו המקורית והמדויקת. בהיותו כתב מדיני, והוא צעיר יחסית, סיקר חריף שורה של ראשי ממשלות ושרים שהיו האבות המייסדים של המדינה: לוי אשכול, גולדה מאיר, אבא אבן, פנחס ספיר, יצחק רבין ויגאל אלון. עם כולם פיתח יחסים מצוינים וקרובים, ורבים מהם אף שימשו מקורותיו. "המקורות שלו היו הדרגים הכי גבוהים, כי הוא יכול לטלפן ישירות לראש הממשלה, לשר החוץ, לשר האוצר ולכל שר אחר. הוא לא היה זקוק לדובר של ראש הממשלה כדי לשמוע מה אומר ראש הממשלה", מספר שר האוצר והמשפטים לשעבר משה נסים. ואכן, חריף גם לא הלך למסיבות עיתונאים, כי ידע מה הולכים להגיד שם הרבה לפני כולם. על טיב המקורות שלו מלמד הסיפור הבא, שאותו מספר נסים: "כאשר לוי אשכול נפטר, הפרסום על כך היה בידיעות ולא במעריב. שאלו רבים: איך זה שחריף במעריב לא היה הראשון שפירסם את זה? הרי הוא בעל מקורות. והשיבו: זה מפני שהמקור שלו הלך לעולמו". גם מתחריו הקשים ב"ידיעות אחרונות" למדו להעריך את אמינותו ואת מקורותיו הטובים. "פעם הגעתי לפגישה בלשכת ראש ממשלה מסוים. הגעתי לדלת הלא נכונה. נקשתי, נכנסתי ונדהמתי. חריף ישב בגפו ליד שולחן, שקוע בערימה של מסמכים. הבחנתי כי הם מסווגים. ביום ו של אותו שבוע, כאשר קראתי את רשימתו, הבנתי אילו מסמכים הוא קרא, וממילא הערכתי מי אירח אותו. מכך הקשתי גם לגבי רוחב אמינותו של חריף", כך כתב בשבוע שעבר העיתונאי שלמה נקדימון, שהיה באותן שנים הכתב הפוליטי הבכיר של "ידיעות", וביקש להיפרד מחריף על גבי דפיו של "מעריב". היו אלה העשורים שלאחר "הפוטש" המפורסם מ-1948 של אנשי "ידיעות אחרונות", שבראש העורך עזריאל קרליבך פרשו מהעיתון והקימו את "מעריב". המלחמה בין שני העיתונים היתה עדיין בשיאה, כש"מעריב" מוביל במערכה ונחשב ל"עיתון הנפוץ ביותר במדינה". חריף תרם רבות להצלחת העיתון, בזכות הכתבה השבועית שלו בגליון יום שישי. אז, בשנות ה-60 וה-70, "כולם היו מחכים ביראת קודש לעמוד הגדול של חריף. הוא היה האורים והתומים לא רק של הקורא הפשוט, אלא גם של הפוליטיקאים וראשי המדינה, שרצו לדעת מה יוסקה חריף מספר לנו ואיך נפעל בשבוע הבא", מספר אחימאיר. חריף כתב במהלך השבוע ידיעות שוטפות, אך את המידע החשוב ביותר נהג לשמור לעמוד של יום שישי. במאמר זה, שהיה כתוב כמו מחזה, שבו מצוטט כל אחד מהשחקנים, היה קושר את כל הסקופים, ההערכות והניתוחים שאסף ורקח במהלך השבוע. את החומרים לעמוד היה מתחיל לאסוף כבר מיום ראשון. כאז כן היום, ענייני המדינה התנהלו במזנון הכנסת. חריף נהג לפתוח שם שולחן, והשרים היו עולים לרגל. "באותם ימים המזנון היה מלא עד אפס מקום באישים מורמים מעם, מראש הממשלה דוד בן-גוריון והמשך בלוי אשכול, מנחם בגין, יצחק רבין ועוד. אני הסתכלתי בערגה ובקנאה לעבר שולחנו של חריף, שהיה גדוש ומלא בנבחרי העם, שהרבו להמתיק איתו סוד", מספר העיתונאי גדעון רייכר, שהיה אז כתב פרלמנטרי צעיר ב"ידיעות". בהמשך התיידד רייכר עם חריף והחל להסב לשולחנו. "אז למדתי שהוא לא היה מרבה להקשיב לאותם מנהיגים, אלא בדרך כלל משמיע באוזניהם את דבריו הקולחים, עצותיו הנבונות וים של סברות וניתוחים". אבל לא רק דיבורים רציניים היו עולים על אותו שולחן. חריף, כך מספרים, היה בעל חוש הומור יהודי משובח וכשרון חיקוי בלתי רגיל. "היינו גועים בצחוק רם כאשר הוא היה מחקה את מנהיגינו, ובהם בן-גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר", מספר רייכר. רבים זוכרים את החיקויים שעשה לאליקים רובינשטיין, כיום שופט בית-המשפט העליון, ועל חיקויו של אבא אבן נהגו לומר כי היה מחקה אותו טוב יותר משאבן היה מחקה את עצמו. את המידע שלא השיג במזנון הכנסת היה משלים בדרכים אחרות, מקוריות לא פחות. מספר בנו, העיתונאי ואיש התקשורת ד"ר חגי חריף: "אבא, שהיה אדם דתי, גר במקום די מרכזי בירושלים, ובשבתות נהג ללכת לכמה בתי-כנסת שבהם התפללו אישים בולטים בצמרת המדינה. הוא היה פוגש באותם בתי-כנסת אנשים כמו יוסף בורג, זרח ורהפטיג, חיים הרצוג ויעקב הרצוג. כך שבעצם העבודה שלו נמשכה גם בשישי-שבת, בשיחות בבית-הכנסת על ענייני דיומא, וגם זו היתה דרך לשאוב מידע". לעתים קרה שסקופ סיבך אותו בצרות. בדצמבר 1970 פירסם חריף בעמודו מסמך סודי, שדר ששיגר הנשיא דאז ריצרד ניקסון לראש הממשלה גולדה מאיר. שר המשפטים יעקב שמשון שפירא והיועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר הורו למשטרת ישראל, ככל הנראה בהוראת מאיר, לחקור את מקור ההדלפה. ואכן, זמן קצר לאחר הפרסום הוזמן חריף לפגישה אצל ראש מחלקת החקירות של משטרת ישראל. חריף התייעץ עם עורכיו, ואלה יעצו לו להיענות להזמנה. על מה שקרה בהמשך סיפר חריף בראיון לקול-ישראל שנתן לנקדימון ב-1980: "באתי לפגישה. על השולחן היה מונח העתק השדר של ניקסון והכתבה בעיתון. ראש מחלקת החקירות הצביע על הדמיון הרב שבין המסמך המקורי והכתבה, שאפילו סדר הנושאים שהופיע בו והניסוח העברי המתורגם זהים. הסברתי להם שלא החזקתי בידי שום מסמך סודי, שכמוהו כהחזקת רכוש גנוב. ניסיתי לשכנע שהכתבה היא פרי התעמקותי בנושא המדיני, שהוא לחם חוקי היומי, שליטתי בחומר וידיעתי כמה וכמה מהתבטאויות המסמך. לא נראה לי שהחוקר השתכנע. נפרדנו כאשר החוקר מציין שבסוף-השבוע אקבל ממנו תשובה". לאחר ימים אחדים הודיע החוקר לחריף כי נותנים לו ליהנות מן הספק. במקרה מאוחר יותר היה זה ראש הממשלה יצחק שמיר שלא היה שבע רצון מפרסומיו. בין שמיר לחריף שררה מערכת יחסים מעולה, שאיפשרה לחריף להרים טלפון לביתו של שמיר בכל עת שרצה. יחסי השניים התערערו כאשר בראיון שקיים חריף עם שמיר ב-1992, ערב פרישתו מראשות הממשלה, ציטט חריף אמירה ששמיר ככל הנראה לא התכוון לאומרה לייחוס. "אני הייתי מנהל משא-ומתן על אוטונומיה עשר שנים ובינתיים היינו מגיעים ביהודה ושומרון לחצי מיליון נפש", נאמר בציטוט. הדברים נאמרו לאחר ועידת מדריד, בתקופה שבה מנחם בגין ושמיר בעצמם דיברו על מתן אוטונומיה לפלסטינים, ונתפסו כשערורייתיים משום שעלה מהם ששמיר ביקש לתקוע מקלות בגלגלי תהליך השלום. אברהם תירוש, שהיה באותו זמן עורך עיתון השבת של "מעריב", החליט להבליט את הציטוט, שהובלע על-ידי חריף בתוך הכתבה, בלי ליידע על כך את חריף. הפרסום, כצפוי, עורר סערה, וצוטט בכלי תקשורת רבים ברחבי העולם. חריף מעולם לא הזדהה פוליטית בדברים שכתב, ולמרות קרבתו לרבים מבכירי מפא"י, היה איש מרכז שכתב מנקודת השקפה לאומית וציונית. לאחר המהפך שבעקבותיו עלה הליכוד לשלטון, הפך חריף למקורב מאוד לבגין ולשמיר, ובהמשך גם ניהל יחסים קרובים עם אריאל שרון, אהוד אולמרט ואחרים. הוא כיסה בתקופת עבודתו שורה של אירועים היסטוריים חשובים, ובכמה מהם אף ליווה את ראשי המדינה. בין האירועים שהשתתף בהם היו ועידת זנבה, שהתכנסה לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסכמי קמפ-דייוויד מ-1978, טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית-הלבן ב-1979, ועידת מדריד מ-1991 ועוד. בשנות ה-80 היה חריף ממקימי היחידה לעיתונות ותקשורת באוניברסיטת בר-אילן, שבה גם לימד. בשלהי הקריירה שלו מונה לנהל את סניף "מעריב" בירושלים. חריף פרש מ"מעריב" ככותב קבוע במהלך שנות ה-90, אך המשיך לכתוב עד שנת 2008 טור דעות שבועי. "במאמרים שלו ספוג חלק מההיסטוריה של המדינה, בתקופה שהיה הבכיר בין הבכירים בין כל הכתבים המדיניים", מסכם אחימאיר.

ביום ראשון, ה-20 באפריל, בתום מסיבת העיתונאים המשודרת של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, תפס נתניהו את מקומו על המרקע הלאומי

"אני מאמין שהבעיות שלך מקורן בתקשורת... התקשורת שחצנית ומפונקת. כולם, כלומר כל העיתונאים, בטוחים שהם גאונים פוליטיים. הם ציניים, נורא ציניים. אני מציע שתדבר איתם, ותאפשר להם לבוא אליך, ולהיווכח באמת בעצמם". שאלה: מי אמר את הדברים האלה, מתי, ואל מי. תשובות אפשריות: 1. ליברמן לנתניהו, בעיצומה של החקירה בפרשת בר-און. 2. נתניהו לליברמן, בעת הכנת סדרת הראיונות שנתן ליברמן לתקשורת, בתקווה להרתיע את חוקרי המשטרה. 3. דרעי לחברו דוד אפל, בעודם משתטחים בצוותא על קברי הקדושים בצפת. 4. אף לא אחת מהאפשרויות. התשובה הנכונה היא 4. חוות הדעת המלומדת על התקשורת לא ניתנה לנתניהו, ליברמן או אפל. היא ניתנה לנשיא עיראק, סדאם חוסיין, ערב מלחמת המפרץ. נתן אותה אלן סימפסון, מבכירי הסנטורים הרפובליקאים, שהגיע לבגדד עם משלחת של פוליטיקאים אוהדי סדאם. נשיא עיראק, שאף פעם לא היה פראייר, הקליט את הדברים והפיץ אותם בעולם. סימפסון טען, כצפוי, שהוציאו את דבריו מהקשרם. סימפסון הוא עכשיו סנטור לשעבר. לפני שבועות אחדים פירסם ספר, שמוקדש כולו למאבק בתקשורת. התקשורת, הוא טוען, מסלפת כל הזמן את העובדות כדי שישרתו את השקפותיה השמאלניות. יש לה קלפי משלה. סדר-יום משלה. היא לא מקבלת את גזר דינו של הבוחר. ביום ראשון, ה-20 באפריל, בתום מסיבת העיתונאים המשודרת של היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה, תפס נתניהו את מקומו על המרקע הלאומי. הוא סירב לחשוף את עצמו לשאלות. רק הוא ידבר. הוא ודגל הלאום. הופעות כאלה הן סוגיה מסובכת בכל העולם המערבי. מצד אחד, העם מעוניין לשמוע את ראש ממשלתו, ואין שום זכות לערוצי התקשורת למנוע זאת ממנו. מצד שני, חובתם של ערוצי התקשורת היא להציב את ראש הממשלה מול שאלות. לאחר הפיגוע בצומת בית-ליד, בינואר 1995, ביקש ראש הממשלה יצחק רבין לשאת דברי הספד מלשכתו, בשידור חי. ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, התקומם בכל מצפונו הדמוקרטי. מה ההשתלטות הזאת על המסך, הוא שאל. אבל עכשיו הזמנים אחרים, כמובן. כל-כך אחרים, שנתניהו הרשה לעצמו, באותו ערב שבו סירב להשיב לשאלות הישראלים, להשיב בחפץ לב לשאלות CNN. המונולוג שלו – שש דקות וארבעים שניות, המון זמן – היה מלאכת מחשבת של טלוויזיה. ממוקד, בוטח, כוחני, חד-משמעי. דברים שמיועדים לשידור, לא לקריאה. הקריאה חושפת את חולשותיהם – את הדמגוגיה, חצאי האמיתות, ההסתה, השימוש הנלוז בנימוקים פטריוטיים כדי להיחלץ מפשלאותיו. נתניהו מקשה מאוד על מסקריו לנהוג בו בהגינות. עם זאת, דבריו אינם פוטרים אותם מהחובה הזאת. נתניהו הוא פוליטיקאי מתוחכם, מודרני, בשימוש המושכל שהוא עושה באמצעי התקשורת האלקטרוניים, בהבנה שלו שלא חשוב מה קורה, חשוב איך זה נראה. באותה עת הוא מיושן, כמעט ילדותי, בניסיון שלו להכתיב את רצונו לאחרים. ביבי המכתיב איננו סיפור הצלחה גדול, לא עם קלינטון, לא עם ערפאת ולא, להבדיל, עם העיתונות החופשית בישראל. ובכל זאת, הוא מנסה לכפות אהבה בכוח. "יש אנשים שלא אוהבים אותי", התלונן במונולוג הטלוויזיה שלו. העיתונאים, על-פי נתניהו, יכולים להיות אשמים גם בבגידה במולדת, וגם במניעת אהבה. למען הרקורד, ראוי לצטט בהרחבה מסוימת את דברי נתניהו על התקשורת. "[...] השורה התחתונה היא זאת: לא ביצעתי שום עבירה, והיועץ המשפטי אישר זאת. נעשו טעויות, ונעשו טעויות על-ידי. אני מקבל את האחריות עליהן. "כל הטענות המרכזיות שהועלו בערוץ הראשון הוכחו כלא נכונות. לא היתה שום עסקה בין דרעי לבר-און. שנית, לא היתה שום עסקה של חברון תמורת בר-און. שלישית, לא נכנעתי לשום לחץ במינוי בר-און. אבל כמה מאנשי התקשורת שמזוהים עם השמאל שמחו – בהתלהבות – לאמץ כל מחשבת זדון, דמיונית ככל שתהיה, חסרת בסיס ככל שתהיה, ובלבד שאני אעמוד במרכזה. הם הפיצו את ההאשמות הבדויות האלה בכל הכלים העומדים לרשותם. "ממניעים פוליטיים כמה מאנשי התקשורת – ובמיוחד בערוץ הראשון – עדיין אינם מוכנים להשלים עם החלטת הבוחר בבחירות האחרונות, וכמעט כל ערב הם מנסים לערער את הלגיטימיות של הממשלה. הם מוכנים לעשות כל דבר, כולל דברים הנוגדים את זכויות האדם הבסיסיות שהם מטיפים להן ברוממות גרונם, כדי לבטל את המנדט שקיבלו מכם, הבוחרים. "בכל המסע הזה היתה התנגדות אלי, באופן אישי. בלשון המעטה, יש אנשים שלא אוהבים אותי, שלא אוהבים אותי במיוחד. אבל ביסודו של דבר ההתקפות עלי נובעות ממניע אחד מרכזי: הם מסרבים לקבל את העובדה שהעם הצביע עבורנו, ולא עבורם. הם מסרבים לקבל את העובדה שאנחנו בונים בהר-חומה, שומרים על אחדות ירושלים, מתנגדים למדינה פלסטינית, שומרים אל הגולן. גם היריבים שלנו חייבים להשתנות. הם צריכים להבין שאת הבחירות מכריעים בקלפי, ולא בערוץ הראשון בטלוויזיה". כשקוראים את 75 העמודים שכתבו רובינשטיין וארבל, מקבלים רושם שונה. מקור ההאשמות בפרשת בר-און הוא הפרקליט דן אבי-יצחק, איש סודו של ראש הממשלה ועל-פי עדותו של צחי הנגבי, "מקורב לליכוד". על מניעיו של אבי-יצחק ניתן להתווכח, אבל אפשר לקבוע בוודאות אילו מניעים לא היו לו. הוא לא פתח במסע הזה כדי להפסיק את הבנייה בהר-חומה, לחלק את ירושלים או להקים מדינה פלסטינית. הוא לא רצה לשנות את תוצאות הבחירות. הוא רצה לשנות תוצאות של בחירה אחת בלבד. כמו הרבה פרשיות שחיתות, גם הפרשה הזאת מקורה בריקבון פנימי, רקבון מקורבים ורקבון לשכות. הערוץ הראשון לא היה מקור צרותיו של נתניהו; הוא היה השליח. היועץ המשפטי לממשלה, שעליו מסתמך נתניהו, דווקא משבח את הערוץ הראשון. "בסופו של דבר מילאה התקשורת תפקיד חיובי בחשיפת נושא קשה וכאוב [...] בכללותו נעשה שירות לאינטרס הציבורי, אם גם לא תוך המידה על דיוק הפרטים". ▪ ▪ ▪ הידיעה הראשונה, ששודרה מפי כתבת הערוץ הראשון איילה חסון ב-22 בינואר, היתה "ידיעת מקור". היא לא הסתמכה, בעיקרה, על תחקיר ממושך, ענף, אלא על מקור אחד פנימי שהחליט לפתוח את הפה. מבחינה מקצועית, אין בכך כל רע. רוב הידיעות המסעירות שמגיעות לתקשורת מקורן ב"הדלפה", כלומר במקור שהחליט להביא לפרסום עובדות מסוימות, בדרך-כלל לא-נעימות, בלי לחשוף את זהותו. המקור יכול להיות צדיק שביקש לחשוף מעשה עוולה, או רשע שביקש לתקוע סכין בגבם של חבריו. שאלת המניע היא בעלת חשיבות משנית. אם יש במידע עניין לציבור, המבחן היחיד לפרסומו, או אי-פרסומו, הוא מבחן האמת. עכשיו, כשהמלצות המשטרה וחוות דעת הפרקליטות מונחות על השולחן, אפשר לקבוע בבירור שערוץ הטלוויזיה הראשון עמד בו יפה. גם את מבחן הדיוק עובר הערוץ הראשון בלי קשיים מיוחדים. הסיבה פשוטה: אותו מקור שהזין את הערוץ הראשון, הזין גם את חוקרי המשטרה. אם אבי-יצחק סיפק "קשקוש", הוא סיפק אותו קשקוש לכולם. "יצוין", כותבת ארבל, "שחוקרי המשטרה שבו והדגישו בפנינו שכל החומר שהיה בידי איילה חסון נמסר בחקירה". השוני בין הידיעה של חסון ובין סיפור המעשה כפי שהוא מתואר בחוות הדעת של ארבל אינו נובע, בעיקרו, מטעות בדיווח, אלא מהפער בין מה שסיפר המקור לבין מה שהצליחה המשטרה לבסס בחקירתה. חסון והממונה עליה, מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה רפיק חלבי, הימרו על הסוס הנכון. מוטב לומר: בחרו בסוס הנכון. הם ראויים לכל הכבוד המקצועי, כל התהילה. רובינשטיין בא אליהם בטענה אחת: מדוע לא הודיעו למשטרה מראש. זוהי טענה מופרכת: שום עיתונאי לא היה מסכן את החזקה שלו על ידיעה מרעישה כזאת בהודעה מראש למשטרה. זוהי גזירה שהיצר העיתונאי לא יכול לעמוד בה. יש מקום לספק במישור אחר: מדוע מיהר כל-כך הערוץ הראשון לשדר את הידיעה. אילו אנשי הטלוויזיה היו מגלים אורך נשימה ופותחים בחקירה עיתונאית של ממש, היה סיכוי להשיג תוצאות מרשימות הרבה יותר. אבי-יצחק סיפר שדרעי סיפר לו שיש בידיו הקלטה של ההבטחה של בר-און לעשות למענו, אם וכאשר יתמנה ליועץ משפטי לממשלה. ההקלטה הזאת זכתה לכינוי "הקופסה השחורה". אילו הטלוויזיה היתה מקיימת חקירה של ממש, היה סיכוי לאתר את ההקלטה, ובכך להבהיר חד-משמעית אם היתה עסקה, ומי היה מעורב בה. הפרסום החפוז טירפד את זה: אם היתה הקלטה, היא הושמדה, ואם לא היתה, לא נדע על כך בוודאות לעולם. לחיפזון היתה סיבה אחת: החשש שמא הערוץ השני, או כלי-תקשורת אחר, יקבל את הידיעה ויפרסם אותה קודם. זהו מחיר התחרות הבלתי מרוסנת בין שני הערוצים, מחיר תסביך הרייטינג שפיתח הערוץ הראשון, ומחיר הלחצים הפוליטיים שהפעילו נתניהו וליברמן על מנהלי הערוץ. כאשר אין הידברות, כאשר אין כבוד הדדי, כאשר השפה שופעת איומים, משתחרר הצד המאוים מחובותיו. קל מאוד לשער מדוע קנו קירשנבאום וחלבי את גרסתו של אבי-יצחק, ולא נבהלו מדברי ההכחשה הנמרצים של נתניהו. גם במשרד ראש הממשלה, גם ברשות-השידור, נוצרה אווירה של "הבא להורגך השכם להורגו". ▪ ▪ ▪ לאחר ההלם הראשוני התגבשה במחלקת החדשות של הערוץ הראשון מדיניות. כל ידיעה שהשחירה את ה"רעים" בפרשה הובלטה. נעשה כל מאמץ, גם מאמץ אדיטוריאלי, לאשש את הסיפור. הטכניקה הזאת מאפיינת את הקמפיינים הציבוריים של עיתוני הצהריים, ובמיוחד את הקמפיינים שהם עורכים זה נגד זה. המטרה, להעניש את ה"רעים", מצדיקה (כמעט) את כל האמצעים. לפעמים מועיל הלחץ הזה להוציא את הצדק לאור. לפעמים הוא מגוחך. בכל מקרה, הוא מנוגד לרוח חוק רשות-השידור. בשיא הקמפיין פנתה חסון אל התחום הבעייתי מכולם: האזנת סתר. היא הזמינה את מנהל לשכת ראש הממשלה לשעבר, דוד אגמון, לדירה, קיימה איתו שיחה לא-לציטוט, והקליטה אותו בסתר. כדי להוסיף פשע לחטא, היא גייסה לצורך העניין את רפי פרידן, שאת משפטו, בתיקים של האזנת סתר, היא אמורה לסקר. הוא גבה ממנה סכום נמוך, יחסית – אפשר לנחש מדוע – שאותו היא שילמה מכיסה. הסרט, או פרטים מתוכו, מצא את דרכו לשוק. הוא הגיע אל אמצעי תקשורת מתחרים, וגם אל אויביו של אגמון במשרד ראש הממשלה. להגנתה טענה חסון שפעלה במסגרת החוק. החוק, אולי. אבל איפה האתיקה, ואיפה שיקול הדעת. זו היתה מעידה קשה, מיותרת. חסון יכלה להתנחם בעובדה, שגם וודוורד וברנסטין, חושפי פרשת ווטרגייט, הסתבכו בעבירה מביכה, מיותרת, בדרכם את התהילה. אבל התקשורת הישראלית, שכרעה תחת נטל האזנות הסתר לפני חסון, חייבת ללמוד לרסן את עצמה. השימוש בהאזנות הסתר חייב להיות מצומצם ומבוקר. אם התקשורת לא תלמד לרסן את עצמה, תבוא הכנסת ותיקח ממנה את המיקרופון. ▪ ▪ ▪ אנשי הערוץ הראשון עשו בפרשה הזאת מה שמצווה לעשות כל עיתונאי: הם התחייבו לפני מקורותיהם לא לחשוף אותם. ועם זאת, המסמכים שפורסמו מגלים תמונה קצת יותר מורכבת. חלבי, למשל, מסר בעדותו דברים שאמר לו ח"כ אריה דרעי בשיחה שהיתה ביניהם ושהיתה, על-פי רוח הדברים, לא לציטוט. עובדה שחלבי לא מצא לנכון לשדר את תוכן השיחה ביניהם בטלוויזיה. עו"ד אבי-יצחק נהנה מיחס אחר. זהותו, כמקור העיקרי לחקירת המשטרה, נשמרה בסוד לאורך כל הדרך. שמירת חשאיותו של הפרקליט הפכה לפארסה כאשר המשטרה פירסמה את סיכום החקירה. נאמר שם שהחקירה התבססה על עד מרכזי. כל אמצעי התקשורת זיהו את שם העד בלי קושי. רק בערוץ הראשון אסור היה לומר את שמו. כאשר הכתב המדיני, דן סממה, רצה לספר מה אומרים עכשיו אנשי נתניהו על העד המרכזי, מקורבו לשעבר, היסה אותו חיים יבין בשידור חי. צופי הערוץ הראשון לא הורשו לדעת. היומרה הזאת, למנוע מהצופים מידע שהם יכולים לקבל בקלות, בשלטוט קל, בערוץ המתחרה, לא מועילה לערוץ הראשון. במקרה של אבי-יצחק היא בעייתית במיוחד. האיש משמש פרקליטו של בעל עיתון אחד, ופרקליטם של בעלים בעיתון המתחרה. די בכך. עדותו היתה אמינה, ועם זאת, כמו שכתב היועץ המשפטי לממשלה בדברי הסיכום שלו, "הוא החליט החלטה מאוד לא רגילה". לא הייתי רוצה שיחליט החלטות מאוד-לא-רגילות כאלה לגבי עבודתי העיתונאית, גם לא לגבי עבודתם העיתונאית של אחי, גיבורי הטלוויזיה. גיליון 8, אפריל 1997

מנהל קבוצת הטלגרם "צבא אזרחים - תגובת הימין!" ו-11 קבוצות נוספות בהן אלפי משתמשים, הורשע בהסתה לטרור ונידון לעבודות שירות • "יש אלות ואגרופנים לכל משתתף"

תושב אשקלון אראל כוכבי, שהורשע בהסתה לטרור, נידון היום (18.1) לעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. בחודש מאי 2021, על רקע מבצע "שומר החומות" וההתנגשויות האלימות בין ערבים ליהודים ברחבי המדינה, פתח כוכבי קבוצה בטלגרם "במטרה להסית לאלימות ולטרור ולתאם פעולות כוחניות ואלימות נגד אזרחי ישראל הערבים", כך לפי כתב האישום שבו הודה כוכבי. כוכבי ניהל קבוצה בשם "צבא אזרחים - תגובת הימין!" וב-11.5.21 פרסם בין היתר את ההודעות הבאות: "אל תצלמו מחר כלום פשוט תכו אותם עד מוות ושלא יהיו פה ראיות" "מחר בירושלים ובנצרת בכל הכוח!" בשעה 2:20 באותו הלילה פרסם את ההודעה הבאה: מחר נפגש כדי להלחם על דמינו. לא נשכח ולא נסלח! דם יהודי אינו הפקר! מלחמה על ירושלים בירתנו עיר הקודש בשעה 17:30 עד 17:45 מתאספים בכניסה לעיר העתיקה ומתקדמים ביחד לכיוון שער האריות בדיוק בשעות שמתחילות ההתפרעויות. ירושלים ומצטפרים נוספים תעדכנו בקבוצה. פעילות גם בנצרת מחר בשעה 18:00 תשארו מעודכנים נשלח מיקום בקבוצה כשעה לפני המפגש (מחר בשעה 17:00) יש אלות ואגרופנים לכל משתתף. חברנו שבצפון שיומו לב. מומלץ להגיע רעולי פנים. המון מצב רוח ואמונה. מומלץ מכות יבשות או לא לצלם בכלל. סכינים ודברים חדים לא להביא. כל כלי תקיפה אחר שימש להגנה עצמית בלבד..." למחרת, ה-12.5.21, התאספו ישראלים יהודים בטיילת בת ים, התפרעו, השחיתו גלידרייה בבעלות ערבית ותקפו ופצעו קשה את סעיד מוסא, אזרח ערבי שעבר במקום. באותו הלילה בשעה 22:17 פרסם כוכבי בקבוצת הטלגרם את ההודעות הבאות: "בת ים!!! התקדמו בטיילת לכיוון יפו הערבים מיפו מתקדמים בטיילת לכיוונם איפשהו באמצע הולך להיות פיצוץ ושמה יהיה מוקד רציני!!! כולם לנסות להגיע!! עכשיו חם חם!" למחרת, ה-13.5.21, פרסם כוכבי בין היתר את ההודעה: בנוסף הקים כוכבי 11 קבוצות טלגרם נוספות שחולקו לפי אזורים ונועדו לתאם פעולות דומות ברחבי המדינה. כתב האישום שבו הודה מפרט עוד שורה ארוכה של פרסומים מסיתים משלל הקבוצות שהקים. לפי כתב האישום, הקבוצות כללו אלפי אנשים. בחודש יוני האחרון הודיע בא-כוחו של כוכבי, עו"ד יוסף אטיאס, כי הגיע להסדר טיעון עם המדינה במסגרתו הודה הנאשם בעבירת "הסתה לטרור". הצדדים עתרו במשותף לעונש של 9 חודשי מאסר בפועל שיוכל לרצות בעבודות שירות וכן קנס כספי. באת-כוח המדינה, עו"ד ענבל קליין, הבהירה כי העמדה הראשונית של המדינה היתה כי העונש יהיה מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, אולם במהלך מו"מ שהתקיים הגיעו למסקנה כי ניתן לחרוג לקולא מטעמי שיקום. "צודקת ב"כ המאשימה שמדובר אמנם בהסדר מקל, וזאת נוכח העבירה החמורה שבה הורשע הנאשם", כתב השופט צבי פורר מבית-משפט השלום באשקלון בגזר הדין שנתן היום, "אולם, נוכח האמור בתסקיר, בהתחשב בהודאתו של הנאשם ולקיחת האחריות, מדובר בהסדר סביר ועל כן ביהמ"ש יאמצו". לפיכך גזר השופט פורר על כוכבי 9 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים מהיום וכן קנס כספי בסך 750 שקלים. 47409-05-21

אתם אולי כבר פחות עוקבים אחר השלב הדרמטי במשפט שהוא אולי החשוב ביותר בהיסטוריה שלנו • קחו אוויר ואל תחמיצו, אל תתרגלו לשחיתות

אבל גם אל תישאבו ותתמכרו לעניין הפלילי. אחת הסכנות שגלומות במשפט המו"לים לאלה מאתנו ששומרים על דריכות אזרחית, היא שבמקום שניתן דעתנו לדברים מעוררי התדהמה והפלצות שמשמיעים העדים, נתמקד אך ורק בשאלות הנוגעות למשפט הפלילי. העיסוק, החשוב בפני עצמו, ביסודות עבירת השוחד ועבירת מרמה והפרת אמונים, דיני ראיות, פרוצדורות פליליות ואשם פלילי באופן כללי, עלול לגרום לנו לשכוח את האמת הלא משפטית, הלא פלילית, שמתגלה לעינינו, בנוגע למצב התקשורת והעיתונות. הדוגמה הראשונה לסכנת העיוורון שהמשפט הפלילי עלול לגרום ליכולת שלנו להבין את התקשורת, היא העיסוק התקשורתי בעדות הראשונה במשפט, שנכנסה היום ליומה השלישי. עדותו של אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה" בשנים בהם לפי כתב האישום שאול ואיריס אלוביץ, בעלי השליטה בבזק וב"וואלה", כרתו עסקת שוחד עם רה"מ נתניהו. אם עקבתם באדיקות אחר סיקור פתיחת שלב ההוכחות, אתם אולי שואלים את עצמכם: למה המשטרה לא חקרה את ישועה כחשוד? למה הוא לא נאשם? האם הוא לא סוג של עד מדינה? ואם כן, מה זה אומר בעצם, והאם זה משנה בכלל לגבי הראיות שעליו לספק כדי לתמוך בעדותו? אלה שאלות וסוגיות מעניינות וחשובות, גם אם הן מהדהדות את מסע ההכפשה שמוביל נתניהו נגד מערכת אכיפת החוק ונגד המשפט עצמו, כפי שגם הסביר רביב דרוקר. אך יהיה זה חבל מאוד אם הן ידחקו הצידה את העיסוק במה שישועה מספר בבית המשפט על האופן בו מתנהלים טייקונים, עורכים ועיתונאים. ואם אתם כבר מוצאים עניין גדול בישועה, שחצה את הקווים והסגיר לרשויות החוק את ההתנהלות הפושעת ב"וואלה", אל תשכחו לשאול את עצמכם מעת לעת מה ההתנהלות שלו עצמו מלמדת על מצב העיתונות, ומה תפקידו של מנהל כזה בתהליך ההשחתה של מוסד תקשורתי כמו אתר "וואלה". התמכרות למשפטיזציה של המשפט יכולה לטשטש אותנו מלהבחין במידע יקר מפז שנחשף ביחס לאנשים שאינם נאשמים בכלל, אך מסתבר שמבחינת ההתנהלות שלהם הם סוכני השחתה של העיתונות. או מוסדות תקשורת שמסתבר שהשחיתות פשתה בהם, למרות שרשמית ופלילית הם אינם בגדר נאשמים. ערן טיפנברון ואתר ynet, הם הדוגמה המובהקת שסיפק ישועה בעדותו היום. טיפנברון, אדגיש, למען הסר כל ספק וכדי למנוע בלבול אפשרי, לא רק שחזקת החפות עומדת לו, אלא שהוא אינו חשוד או נאשם. גם אתר ynet אינו נאשם (לפחות עדיין לא. היועמ"ש מנדלבליט טרם הכריע אם תאגיד "ידיעות אחרונות" יואשם גם הוא ב"תיק 2000"). מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס לרה"מ בנימין נתניהו: "הוא צריך לדבר עם שני אנשים, עם רון [ירון, עורך ידיעות אחרונות] ועם ערן [טיפנברון, עורך ynet]" (צילום מסך מתוך תמלילי שיחות "תיק 2000" כפי ששודרו בחדשות ערוץ 2 בינואר 2017) אך אילן ישועה מאשש את מה שנאמר וידוע כבר שנים ביחס לכבוד שטיפנברון רוחש למקצוע העיתונות, וביחס לאופן שבו הוא מתנהל, ויחד עימו התנהל האתר הנפוץ במדינה, ynet. ישועה מספר שידע כי טיפנברון "בא מ-ynet ושם הם יודעים לעבוד ככה בצורה הזו". העבודה הזאת, נזכיר, היא עבודת הסיקור המוטה, ושם יודעים לעשות את העבודה הזאת, נשוב ונזכיר, כי הם חלק מ"שיטת נוני". "מה זה בצורה הזו?", שואלת השופטת פרידמן-פלדמן את ישועה והוא משיב: "אם יש לבעלים של העיתון רצון מסוים, העורך הראשי יודע להוציא את זה לפועל בצורה מסוימת בלי שאולי צריך לבקש כל יום". טיפנברון, נזכיר, מונה רק לאחרונה ע"י אלי עזור לעורך של "וואלה". נוני מוזס, נזכיר, הוא הנאשם הנוסף במשפט המו"לים. כבר כעת, ביום השלישי לשמיעת העדויות במשפט, עולה שהעיתונות בישראל מנוהלת במידה כזו או אחרת על-ידי אנשים שהמחויבות לדמוקרטיה, לציבור או לפרופסיה העיתונאית מהם והלאה. פרסונות שמה שמעניין אותם הוא אך ורק הרווח שהעיתון או האתר יכולים לספק להם. אפילו לא ממכירות או פרסום, אלא פשוט כמכשיר לקידום שאר העסקים שלהם. אמצעי לחץ כדי להשיג מנבחרי ציבור החלטות כאלה ואחרות, בלי כל קשר לשאלה מהו האינטרס הציבורי.

"מעריב" לא מחכה לאוסלו ג | סבר פלוצקר משתף פעולה עם בנק הפועלים | ומלה על אלון עידן

"אני אדם עם המון תשוקה לנושא השלום, אבל אני די בודד בלהט הזה", אומר אורי סביר לשרי מקובר-בליקוב בראיון המתפרסם במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ובמוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". "אדריכל אוסלו", מכנה אותו המראיינת. "לכל היותר השרברב", מצטנע סביר. "קל להרים ידיים ולהגיד שזה לא יצליח, שהפלסטינים מסיתים, שהימין לא ילך על זה, שהטרור ימשיך, שהמתנחלים לא יתפנו. זה לא יביא אותנו לשום מקום", הוא קובע. בתשובה לשאלה, "אתה צופה הצלחה בסבב השיחות הנוכחי?", הוא עונה, בין השאר, "אני אופטימי וגם ריאלי. אני יודע בביטחון שעוד עשור תהיה כאן מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל". את האופטימיות האמורה מבסס סביר קודם כל על סקרים, שכפי שהוא מצהיר, מוכיחים כי הן ברשות הפלסטינית והן בישראל יש רוב המעוניין בהסכם שלום. "רוב הציבור היהודי נגד נסיגה ביו"ש בתמורה לשלום עם הפלסטינים", מודיעה כותרתו הראשית של "מעריב". "שני עשורים לאחר החתימה על מדשאות הבית-הלבן מגלה סקר "מעריב"–מאגר-מוחות, שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית: 57% מאמינים שהסכמי אוסלו פגעו במדינת ישראל", מוסרת כותרת המשנה. "39% בלבד תומכים בהסכם שלום עם הפלסטינים הכולל ויתור טריטוריאלי ביהודה ושומרון, תמורת הכרה בישראל כמדינה יהודית וויתור על זכות השיבה". "הציבור לא מעוניין באוסלו ג", נכתב בכותרת הדיווח על הסקר. "כל עוד לא ייפתח ערוץ, חשאי או פומבי, בין נתניהו לעבאס, לבני היא השחקנית היחידה מן הצד הישראלי. אבל היא בובה על חוט, כשהמפעיל הוא ראש הממשלה", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". הוא מעלה את השאלה החוזרת, "מה באמת חושב נתניהו". גם היום אין לוורטר תשובה. סביר, בראיון שנתן, מעריך כי המסלול היחיד לחתימה על הסכם הוא זה של שיחות משותפות וארוכות של נתניהו ואבו-מאזן. נחום ברנע מקדיש בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות" כשתיים-שלוש פסקאות לשיחות השלום. "לא היתה חגיגיות רבה בפתיחה", הוא כותב בפתח הטור. "שטח אש" היא כותרתו הראשית של "הארץ", על רקע מצרי מניף ידיים על רקע להבות. "מספר ההרוגים מטפס, ובמצרים תוהים אם נותר סיכוי לפתרון פוליטי שימנע מלחמת אזרחים", נכתב בכותרת המשנה. "גינוי בינלאומי חריף לסיסי", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "אלפים צבאו על חדרי המתים, האחים-המוסלמים תקפו בנייני ממשל וכנסיות", נכתב בכותרת המשנה. "סיסי הורה להקים ועדה משפטית לחקירת אירועי הדמים שלשום בקהיר. אובמה: הקשרים שלנו עם מצרים נסוגו עשרות שנים לאחור. ארדואן קורא לכינוס מועצת הביטחון". "מרחץ דמים מקהיר ועד ביירות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". "מניין ההרוגים במצרים עלה ל-640. ובינתיים בלבנון: פיגוע במעוז חיזבאללה", נכתב בכותרת הגג. "מכה לנסראללה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "פיגוע שני בתוך חודש נגד חיזבאללה: מכונית ממולכדת התפוצצה ברובע דאחיה, הרגה 20 איש ופצעה 200. ארגון מורדים סורי: זה עונש על הסיוע לאסד. אבל בלבנון טוענים: ישראל עמדה מאחורי הפעולה". "למצרים קם נאצר חדש, גנרל עם חושים פוליטיים ומנהיגות כריזמטית – שמוכן לשלם כל מחיר כדי לסלק את האחים-המוסלמים", נכתב בכותרת המשנה לטורו של אלכס פישמן ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", "אבל הדם ששפכו השבוע אנשיו של סיסי עלול לסכן את השלום עם ישראל: אם יושעה הסיוע הבטחוני האמריקאי, למצרים כבר לא יהיה אינטרס לשמור על ההסכם הקיים". במדורו הפותח את מוסף "הארץ", "המלה", כותב היום אלון עידן על מסע הפרסום המושמץ של עיתונו. עידן פותח בהתנערות מתחייבת אך לא מחייבת מהסרטון ("היו בו אלמנטים מביכים, אם כי הוא עורר בי אמפתיה מסוימת") ומקדיש את המשך הטור להסבר מדוע הביקורת שמתחו על הסרטון אנשים שאינם אלון עידן, ושהתבטאו ברשתות החברתיות (ובהם רבים מהקולגות של עידן לעיתון), הם למעשה עדר ("המון אנשים שצריכים לגבש זהות משותפת") המחויב לקריטריונים "סטריליים", שהם "צורה של סירוס", ומתנהלים באמצעות "שעטה" ("אורגיה עצומה ושמרנית שמסתובבת במרחב ומבקשת לדרוס את כל מה שמותר לה לדרוס"), ש"מובילה לאבסורד: בשם ערכים נעלים מתבצעות פעולות אלימות". האלימות "מכחידה את מרחב הטעות" ו"מתחיל תהליך של ניוון שסופו היכחדות". המסקנה של עידן בסוף ניתוחו היא כדלקמן: "לכן צריך להתנגד לעדר, לכל עדר. גם אם המחיר הוא תמיכה בסרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". המסקנה, כמו גם הטור כולו, אופיינית לכתיבתו של עידן, ויש טעם לעסוק בה מאחר שמדובר באחד האנשים המעצבים את עמדתו של העיתון (כעורך עמוד הדעות) ומי שהעיתון מציג כאחד מבכירי הוגי הדעות שלו. עידן הוא שריד של עידן קודם: זה של לימודי הביקורת והפוסט-מודרניזם, שהגיעו לישראל באיחור ניכר והספיקו כבר לצאת מהאופנה. עידן נוטל מהם את העוקץ, לא את הדבש: החיבה לעיסוק בשפה והחתירה המתמדת לאימפוטנציה, לחוסר פעולה – שכן פעולה פירושה, תמיד ובסופו של דבר, אלימות. מאפיין בולט אחר של השיח הביקורתי היה ההתחפשות שלו למה שהוא ההפך ממנו. גם עידן, למשל בטורו הנוכחי, מקשט את הטור באלמנטים של התרסה ואקטיביות: הוא מתריס נגד הבוסים שלו בכך שהוא יוצא נגד הסרטון שהם אישרו, הוא מתריס נגד מבקרי הסרטון ויוצא בכך נגד קונסנזוס בסביבתו החברתית, והוא קורא לקוראיו ליטול חלק בפעולת ההתנגדות, כל התנגדות, לעדר, כל עדר – "גם אם המחיר הוא תמיכה בסרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". וכאן נחשף הבלוף. במשפט האחרון יש מתח שנועד כנראה ליצור סיומת קומית לטור. מצד אחד "מחיר" של "התנגדות" – מלים מזרגון של פעילות חברתית ופוליטית שיש לה משמעויות של הקרבה עצמית משמעותית. מצד שני, "סרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים". כלומר, זוטות, דברים של מה בכך, חילוקי דעות אסתטיים. למעשה המתח הזה אינו מלאכותי, ובוודאי שאינו קומי. הוא מגדיר את גבולות האקטיביזם שעידן מטיף לו. בהגחכה של הביקורת על הסרטון הוא מחניף למעסיקיו וגם מרכך ומדלל את הביקורת שלו עצמו עליהם. מדובר בביקורת שהיא בדיחה ("סרטון שבו אנשים מקיימים יחסי מין עם בגדים"), הוא כותב, בניגוד בולט לעמדות שהביעו עמיתיו ונוסחו בתקיפות, ללא מסווים מילוליים, ובעיקר – בזמן אמת, לפני שהתברר שאין סכנה בהשמעתן (עובדי "הארץ" שהעזו להיות הראשונים זכרו בוודאי כיצד פוטרה רותי סיני בבושת פנים מהעיתון לאחר שהעזה למתוח ביקורת עקיפה על העורך דאז, דב אלפון). אותם קולגות הביעו את עמדתם לא מעל דפי המוסף, כמה ימים לאחר המקרה, אלא בפייסבוק, אותה בימה שעידן מזהה כמקום המרבץ של ה"עדר" (כלומר, זירה שבה הציבור משמיע את קולו). למעשה האותנטיות של ההתנגדות של אנשי "הארץ" היתה קטליזטור ליצירת גל התנגדות לסרטון ("שעטת העדר"). התוצאה של ההתנגדות הציבורית לסרטון היתה כמה עשרות של ביטולי מנוי. כמה הצטרפו ל"הארץ" בעקבות הסרטון, אם בכלל, זאת איני יודע. בעולם המושגים של עידן – ועבור עידן אין עולם מחוץ לעולם מושגים – פעולת המחאה הלגיטימית של ביטול מנוי היא לא פחות מ"הוצאה להורג" ו"סדיזם". את הפער העצום הזה בין המציאות לבין הדרך שבה תופס אותה עידן ניתן להסביר באימה שהיא מעוררת בו. לא המציאות כמלה, אלא המציאות עצמה, המכילה בתוכה גם אנשים. מי שמפחד מאנשים ומהתגובות שהם עלולים לנפק אינו מסוגל לראות בהם אינדיבידואלים בעלי דעות ומתייג אותם כעדר העוסק בשעטה. העובדה שבכל ציבור יש פרטים רבים המפגינים דרגות שונות של טיפשות ואלימות, כמו גם העובדה שבכל אחד מאיתנו יש דרגות שונות של טיפשות ואלימות, מסייעת לתיוג הטיפשי והאלים הזה להישמע קביל. אם לעידן היה האומץ שהוא דורש מקוראיו, של נכונות ל"התנגדות" ותשלום "מחיר", הוא היה מעז להביע את דעתו פעם אחר פעם על הנושא הנידון, ולא על המלים הממשיגות אותו. ממילא ה"עדר" היה מתפרד מול עיניו לבעלי דעות ועמדות שונות. לציבור אנשים, לא חיות. אולם כיוון שפחד אינו מניע חיובי, מגיע עידן למסקנה שאינה מוסרית בעליל: הוא קורא להתנגד לדבר ("כל דבר") רק בשל קבוצת ההתייחסות של המתנגדים וללא קשר לתוכנו. העדר, כפי שמכנה אותו עידן, או הציבור, כפי שהוא מכונה במקומות אחרים, נוטה להגדיר נורמות. האם משום שהסלידה מהטרדה והתעללות מינית הפכה לקונסנזוס של הציבור, כלומר העדר, יש להתנגד לה? לפי עידן, ייתכן שהתשובה חיובית. עמדה לעומתית המתנגדת עקרונית לשיקולים ענייניים אינה רק לא מוסרית, ולא רק מסתירה מאחוריה פחדנות גדולה – היא גם מנביעה כזו. זכור לי טור שכתב בעבר עידן ובו תיאר כיצד היה עד למעשה אלימות אך עמד מנגד, משותק, ופחד להתערב לטובת החלש ונגד התוקפן, פן יבולע לו עצמו. מבעד למלות ההתרסה וההנעה לפעולה (מונח מעולם הפרסום המתברג כאן היטב) מציע עידן לקוראי "הארץ" שעוד נותרו פסיביות וצייתנות. כתבת השער באותו מוסף שבו מתפרסם הטור של עידן היא ראיון מעניין של ארי שביט עם צבי האוזר, מזכיר הממשלה היוצא. "אתה מפתיע אותי. אינך מדבר על בנימין נתניהו ולא על שרה נתניהו ולא על נתן אשל", כותב שביט בחנפנות אופיינית, כזו המחניפה לו ולבן-שיחו במידה שווה, "אלא על דיון ציבורי שטחי ועל משפוט הרסני ועל דרג ביורוקרטי שכובל את ידיו של הקברניט". האוזר, כמובן, מסכים לכל חלקי קביעתו של שביט (הנשאבת בתורה מדבריו של האוזר עצמו). מקורבו של נתניהו קובע כי הבעיה אינה נתניהו, אלא כל האמור לעיל, ובניסוחיו שלו: "נוצר מצב שבו הדרג המדיני יחסית חלש בעוד שהדרג הביורוקרטי, הדרג המשפטי והתקשורת חזקים. על כן אין עוד מקום לאידיאולוגיה ולשכל ישר ולתמונה הגדולה". דברים אולי נכוחים, לבטח תלונות שאינן חדשות, אולם מיד אחר-כך מצוטט האוזר כך: "מרבית העיסוק הוא בפרטים ובתהליכים ובנראות של התהליכים. מה שחשוב איננו התוצאה, אלא איך אתה נראה גם כאשר אינך מגיע לתוצאה". והנה, ישירות ממרכז העצבים של הימין הישראלי, קינה זהה לזו שמקונן אלון עידן מלב השמאל: הקינה על אובדן מרחב הטעות, ולמעשה, אי-היכולת לזיהוי עצמי של הססנות ואובדן דרך אידיאולוגי. משום שמי שעוסק באופן אובססיבי בנראות של התהליכים הוא מי שאשם בעיסוק אובססיבי בנראות של תהליכים – לא המראה המשקפת את עיסוקו האובססיבי (להלן התקשורת). ראש ממשלה, מזכיר ממשלה או בעל טור חסרי אומץ ועמדה מוסרית ואידיאולוגית יראו תמיד מעבר לפינה את ה"עדר" וה"תקשורת", כלומר הציבור, יתישו עצמם במלחמה איתו ויאמצו עמדה ניהיליסטית – מילולית במקרה של עידן ומעשית במקרה של נתניהו, שהשחית את השידור הציבורי, ריסק את הקול האלטרנטיבי בחדשות 10 והביא עלינו את "ישראל היום", תוך שהוא מתנער במקביל, בשדה הפוליטי, מעמדותיו האידיאולוגיות המוצהרות אחת לאחת. כתבה מעניינת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": אמיר שואן מסכם באופן ענייני את הסוגיות השונות סביב נושא התפרצות הפוליו בישראל והתנהלות משרד הבריאות (ללא לינק). "רוב החברות בבורסה הישראלית השלימו השבוע את היערכותן לתיקון 20", כותב במוסף "כלכליסט" גולן פרידנפלד על התקנה החדשה בדבר שכר הבכירים. "התוצאות מאכזבות: טבלאות השכר החדשות נשענות על עיוותי השכר הקיימים, מעט מדי חברות מתגמלות את המנכ"לים על ביצועי-יתר טובים משל המתחרים, וקביעת היעדים שמזכים בבונוס היא עניין אלסטי מאוד". "דנקנר מצא משקיע חדש", לשון כותרת ידיעה בעמ 4 של "ידיעות אחרונות". הידיעה, של כתבי "ממון" ליטל דוברוביצקי ונווית זומר, מופיעה ככל הנראה בעמודי החדשות משום שהגיעה אחרי שהמוסף הכלכלי כבר ירד לדפוס. מדובר, אם כן, בחדשות טריות. "אחרי שנחתם הסכם עם איש העסקים סשה גרנובסקי להצלת אי.די.בי, דווח אמש בכלכליסט כי חברת דרמור ניהול ויזמות ואדם בשם משה שחר הגישו הצעה גבוהה יותר". מדוע ב"ידיעות אחרונות" טורחים לשבץ ידיעה על עוד ספק-ספין מבית-מדרשו של הטייקון הטובע נוחי דנקנר? אולי משום שעבורם הצלחתו של איל ההון להמשיך להחזיק בשליטה בתאגיד שהתרסק תחת הנהלתו פירושה "הצלת" התאגיד. סכסוך בין השב"כ לפרקליט או פרקליטים בכירים מגיע, אם הבנתי נכון, ל"הארץ" ול"ידיעות אחרונות" – אבל בעוד שב"ידיעות אחרונות" מדבררת טובה צימוקי בלקוניות את עמדת המערכת, ב"הארץ" מצליחים אורי משגב ורויטל חובל להפיק עניין עקרוני: "מכתב סודי שופך אור על מערכת משפט מקבילה לתיקי ביטחון", נכתב בכותרת דיווח מובלט שלהם בעיתון. ביום רביעי החליטו עיתונאי "מעריב", כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם מאז שהשתחררו מהאחיזה המשחיתה של המו"לים עופר נמרודי ונוחי דנקנר, לסטות מסדר היום החדשותי שהתקבע אותו יום ולהקדיש במה נכבדה בפתח הגיליון לעיסוק בשינוי שמעוניין לערוך משרד האוצר באופן חישוב הפנסיה כך שזו תקטן. לקראת סוף הדיווח החדשותי על השינוי נוספה פסקה לאו דווקא קשורה לנושא עצמו, מעין תוספת אישית של העיתונאים ב"מעריב" (כפי שהם נוהגים לעשות מדי פעם), שרבים מהם גילו עם תום תקופת נמרודי-דנקנר כי מעסיקיהם לא הפרישו כדין כספים לקרנות הפנסיה והפיצויים שלהם: "קרנות הפנסיה של לא מעט מועסקים במשק כבר היום נפגעות ונמצאות בסיכון, כאשר מעסיקים בוחרים במודע שלא להפריש את קצבת הפנסיה המגיעה לעובדיהם על-פי חוק. מאז 2008 ההפרשות לקרן הפנסיה של העובד הן חובה המוטלת על המעסיק. ואכן, התופעה של אי-הפרשות לפנסיה של עובדים הצטמצמה לעומת שנים עברו. אולם גם כיום, אף שמדובר בעבירה פלילית, ישנם מעסיקים שלא מעבירים את ההפרשות לקרנות הפנסיה של עובדיהם". עיתונאי "מעריב" יתעניינו אולי במכתב הבא, המופיע בבלוג "ביי-סייד מטריקס" תחת הכותרת "כך הציל וורן באפט את הפנסיות של עובדי הוושינגטון פוסט". המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרויקט תוכן שיווקי של בנק הפועלים (בסגנון עדות הריאליטי: עזרה למשפחות במצוקה). בכפולה הפותחת מתפרסם מעין "דבר העורך" – של סבר פלוצקר, פרשן כלכלי, ושל ציון קינן, מנכ"ל הבנק. מתי יחליטו ב"ידיעות" לוותר על מראית העין ולהסתפק בדבר המנכ"ל? אף פעם לא. כוח המשיכה של פרסום מהסוג הזה הוא בדיוק בגלל התדמית המעורבת שלו, הספק שניצת אצל הקורא שאולי מדובר במוצר עיתונאי. פלוצקר, ועובדים אחרים במקצוע העיתונות המשתפים פעולה עם מיזמים דומים, יכולים לישון בשקט כשהם מצליחים להירדם. אגב, מי שהתמחה בפרויקטים מהסוג שמגיש "ממון" הוא אלון גל, שבאפריל השנה אמר את הדברים הבאים לדנה ספקטור, בראיון שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות": "שנים הייתי שחצן מדי. לא הסכמתי להקשיב בכלל שיש בעיה מוסרית עם הדבר הזה שנקרא טיפול מקצועי בפריים-טיים. [...] אני נכנס עם בן-אדם לבנק והדברים מסתדרים כבמטה קסם. שטיח אדום יפרשו לו שם. אותו אדם ייכנס שתי דקות אחרי זה בלי אלון גל. ומה אז? איך יתייחסו אליו? אז הטלוויזיה יוצרת מצב מעוות. אני מכבס מנגנונים שלמים, מטהר אותם". המגזין "פירמה" של "גלובס": חן מענית כותב על "תמונות קשות לצפייה", ענת ביין-ליבוביץ מראיינת את מודי כידון, ליאת רון את עדי מאירי, ופיני אסקל עם סייד קשוע. כתבת השער של "7 ימים" היא ראיון המוגש בהגזמה מעוררת תהיות עם שריל סנדברג, בכירה בפייסבוק (או בזרגון האינפנטילי של המוסף, "מלכת הלייקים"). אורי קליין כותב ב"גלריה" על הביטוי "אתה חי בסרט". כתבה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" עוסקת בכשלונה של טינה בראון ב"ניוזוויק". "סופית: לאטמה לא תשודר בערוץ 1", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון", המובילה לידיעה של לי-אור אברבך שהתפרסמה ב"גלובס". מיכאל טוכפלד מראיין ב"מקור ראשון" את שגריר ישראל בסין מתן וילנאי, בין השאר על פרשת "הבנק הסיני" "שחשף עמיתי אריאל כהנא". ב"מקור ראשון" מרגישים מאוכזבים מאוד מכך שאת הקרדיט על חשיפת הפרשה מקבלים נחום ברנע ושמעון שיפר מ"ידיעות אחרונות" ולא כהנא מ"מקור ראשון" – זאת על אף שהגרסה של כהנא לסיפור התפרסמה יום קודם לפרסום בעיתונים, באתר האינטרנט של "מעריב". במלחמת הקרדיטים, נראה שברנע ו"ידיעות" לעולם ינצחו את כהנא ו"מקור ראשון", אבל במקרה הזה אין לעורכים ב"מקור ראשון" להלין אלא על עצמם. בעוד שב"ידיעות" עשו חגיגה והדפיסו כותרת ראשית, ב"מקור ראשון" דחקו את הסיפור של כהנא לעמודים הפנימיים. "אם יאיר לפיד היה בעל טור, ב7 ימים למשל, מה הוא היה כותב על פוליטיקאי בכיר, מנהיג של מפלגה גדולה העומד בראש משרד חשוב, כמו האוצר למשל, שעולב פעם אחר פעם במצביעיו, מכנה אותם בשמות, בז למחאותיהם, לועג לעמדותיהם ובאופן כללי נוהג בהם בהתנשאות ובזלזול?", שואל יוסי ורטר ב"הארץ". "אח, איזה טור שנון הוא היה מרביץ". "כמו אצל גוגול, כך אצל חנוך לוין. הנשים הן בעיקר איום" (כותרת משנה לטור של יצחק לאור במוסף שעורך בני ציפר).

תומר אביטל שוחח עם העורך הוותיק של "העין השביעית" על סדר היום התקשורתי בישראל שלא משרת את הציבור. וגם: כל מה שצריך לדעת על משפט השחיתות התקשורתי החשוב בתולדות המדינה

"אם תנסה לבדוק אם כאן עשו משהו לטובת תשובה או לטובת עידן עופר – לא תתפוס את זה. מה שהם עושים הוא הרבה יותר מתוחכם – הם מעצבים עיתונות לא נושכת ולא מאתגרת". איך איבדה התקשורת את התפקיד החשוב ביותר שלה – לבקר את מקורות הכוח? ואילו ציונים מחלק עורך העין השביעית שוקי טאוסיג ל"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" חדשות 12, חדשות 13 וכאן 11? (רמז: הוא לא היה נדיב). האזינו לפודקאסט "הון-שלטון-סלון" (הפרק הוקלט לפני הכרזת תומר אביטל על כניסה לשדה הפוליטי):

עדי מרקוזה-הס כתבה ספר הסוקר את עמודיו של "ידיעות אחרונות" יותר משהוא סוקר את התנהלותו העיתונאית הפנימית. לו היתה הולכת בדרכו של גיבור ספרה, דב יודקובסקי, היתה מבינה שהוציאה מתחת ידה חומר גלם יותר מאשר יצירה תיעודית מגובשת

אם תתקבל כפשוטה תובנתה של עדי מרקוזה-הס בספרה "העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו", המתיימר לגולל את ההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" מאז היווסדו ועד היום, הרי שזוג הכְּליבים (סיכות החיבור) שבהם החליט דב יודקובסקי לאגד את עמודי המגזין היומי של העיתון היו מונצחים כנוסחת המפתח להצלחתו של העיתון לרכוש את אהדתו של ציבור הקוראים. מרקוזה-הס מקדישה שני עמודים שלמים בספרה לשני הכליבים כדי לנמק את טענתה שבהפיכת עמודי הפנים של העיתון למוצר דמוי מגזין יומי, יישם יודקובסקי "אסטרטגיה מנצחת" שהקדימה את זמנה ונתנה מענה מודפס לציפיות הקהל, שהתפתחו שנים לאחר מכן, עם הופעתו של ערוץ 2 הטלוויזיוני. לשון אחר, שני הכליבים היו היונה המבשרת את עידן הטלוויזיה המסחרית, על שלל מדוריה, פינותיה ופרסומותיה, ו"ידיעות אחרונות" הקדים אותו באמצעות הפורמט המגזיני ששיווה לעמודי הפנים של העיתון כבר בשנת 1972. מרקוזה-הס אינה עושה סוד את הערצתה ליודקובסקי ואינה מסתירה את ההטיה המובנית בספרה; היא מצהירה על כך כבר בהקדמה. זו גישה לגיטימית, מה גם שהמחברת מצטיירת כחוקרת הגונה, נבונה ודעתנית, המטיחה את האמת הסובייקטיבית שלה בכל אחת ואחת מן הנפשות הפועלות. רק חבל שלא אימצה את כלל הברזל שהנחה את יודקובסקי בהתנהלותו העיתונאית רבת השנים: להגיש לקוראים טקסטים קריאים, מגובשים, "בגובה העיניים", שיש בהם הייררכיה מבחינה בין עיקר לטפל. הטקסט שמגישה מרקוזה-הס דומה לחומר גלם אינפורמטיבי יותר משהוא ספר רהוט וקוהרנטי. יודקובסקי הנהיג ב"ידיעות אחרונות" שיטת עריכה שהיתה מבוססת על הזרמת מידע גולמי מן העיתונאים בשטח לצוות של עורכים מיומנים, שהיו מתרגמים אותו לשפה נגישה ושווה לכל נפש. הספר של מרקוזה-הס היה זקוק ליד ברזל של עורך. בצורתו הנוכחית הספר הוא מעין סקירה סוציולוגית של תולדות העיתונות הישראלית מאז 1940 ועד היום. ודוק: העיתונות הישראלית בכללה, לא רק "ידיעות אחרונות", שכן מרקוזה-הס בחרה לגולל את התנהלותו של "ידיעות אחרונות" באמצעות סקירת עמודי החדשות שלו תוך השוואתם לעמודי החדשות של העיתונים המרכזיים האחרים. וכך מוקדש חלק הארי של הספר לתיאור הסגנון ולהיקף הסיקור של מאורעות מרכזיים בתולדות המדינה ב"ידיעות אחרונות" לעומת סיקורם ב"הארץ", ב"מעריב", ב"דבר" ובעיתונים המפלגתיים הקטנים ממנו. אמנם זו בחירה לגיטימית של הכותבת, אך יש לה מחיר: ההשוואות האלה מייגעות, וברוב המקרים הן אינן מאירות עיניים ואינן תורמות ממש להבנת התנהלותו של מושא סיפורה, העיתון "ידיעות אחרונות". אמנם יש להן ערך מסוים כתזכורת לשרשרת ההתרחשויות שהיו בסדר היום התקשורתי של מדינת ישראל מאז כינונה, אבל אין הן נושאות איתן תובנות מרעישות על התנהלות העיתונים בכלל ועל "ידיעות אחרונות" במיוחד. רצף האירועים שסוקרת המחברת (מימי אלטלנה, הסכם השילומים עם גרמניה, שביתת הימאים בחיפה, משפט קסטנר, הטבח בכפר-קאסם, אירועי ואדי סאליב, מלחמת ששת-הימים, תופעת הפנתרים-השחורים ועד מלחמת יום-הכיפורים ומסקנות ועדת אגרנט) אינו חושף התנהלות עיתונאית מתפתחת (למעט במקרה אחד או שניים). האבחנות של מרקוזה-הס חוזרות על עצמן: "ידיעות אחרונות" חתר לכבוש לעצמו מעמד בקדמת הבימה התקשורתית; הוא אימץ קו סיקור קונפורמי כדי לענות על טעם הקהל וכדי לרצות את השלטון; עמדותיו של העורך, ד"ר הרצל רוזנבלום, לא תאמו את קו הסיקור של המערכת העיתונאית שלכאורה היתה כפופה לו (ושבפועל ניצח עליה דב יודקובסקי); העיתון לא ביקש לחנך את קוראיו, אלא לספק להם חומר קריאה מעניין. רק לאחר שכתבה יותר ממחצית ספרה מגיעה מרקוזה-הס למסקנה כי די לה בהשוואה הפרטנית של "ידיעות אחרונות" לשאר העיתונים, והיא עוברת ביעף על תולדות המדינה, כפי שנשקפו מעמודי העיתונים, משנת 1973 ועד שנות האלפיים. רק אז השתכנעה, כפי שהיא עצמה כותבת, שאין הפתעות באופן שבו כל אחד ואחד מן העיתונים מתאר את המציאות, וש"ידיעות אחרונות" דבק בשיטתו: לקלוע ככל האפשר לטעם הקהל. החלטת הכותבת לפרוש את ההיסטוריה הגלויה של "ידיעות אחרונות" באמצעות סקירת העיתונים הובילה אותה, בין השאר, לפשרות במבנה הספר. לכאורה ההיסטוריה של "ידיעות אחרונות" מגוללת על פני ציר כרונולוגי, אבל הרצון של המחברת להציג את עמדתה שלה באשר להתרחשויות עצמן (למשל הטבח בכפר-קאסם, מהומות ואדי סאליב, התנהלותו של השופט הלוי במשפט קסטנר) ובאשר לדרך סיקורן בעיתונות והרגשתה שעליה להוסיף להן הסברים אילצו אותה לקטוע את רצף הסיפור ולתקוע בתוכו פסקאות שלמות (לא פעם בפונט שונה, לשם הבחנה והדגשה), המכבידות על הקורא. מה בכל זאת מחדשת לנו הכותבת או כיצד היא מרעננת את זכרוננו ותורמת להבנתנו את התנהלותו של "ידיעות אחרונות" ואת האופן שבו הפך ל"עיתון של המדינה"? שיוסף אלמוגי היה בעל-בריתם של יודקובסקי ונוח מוזס הן בקשרים הארגוניים והכספיים שרקם בין הנהגת מפא"י לעיתון והן במידע הפוליטי שהדליף לכתביו; שהצמד יודקובסקי-מוזס פיתח משוואה שקשרה אישי ציבור לעיתון ולהוצאת הספרים שלו, שבצדה האחד ניצבה התחייבותם לספק לעיתון את זכרונותיהם, ובצדה האחר הופיעו תמורה כספית נאה, סיקור אוהד ופרסומת חינם. ועוד: שהיו ל"ידיעות אחרונות" מרגלים בבניין "מעריב" שעידכנו את יודקובסקי ואת מוזס בכל מהלך ניהולי ועיתונאי משמעותי שהתבשל בבניין המתחרה; שהאזנות סתר הונהגו גם "בידיעות אחרונות" כלפי עובדים ואנשי הנהלה, ושחקירת המשטרה בעניין זה התקרבה קרבה מסוכנת לנוני מוזס; שהעיתונאים הבכירים ב"ידיעות אחרונות" התייצבו לצדו של דב יודקובסקי בעימות שהיה לו עם נוני מוזס על מעמדו כעורך ועל מעמדו של משה ורדי כמרכז המערכת. החידוש העיקרי בספר הוא חשיפת מערבולת היחסים בצמרת העסקית של העיתון. למרקוזה-הס היתה נגישות טובה לפרוטוקולים ולתיעוד אחר המשקפים את ה"סמטוחה" המשפחתית ואת התסבוכת המשפטית שהשתרשרה ממנה. זה אכן חומר קריאה מאלף, המאפשר הצצה לקרביים של העיתון הגדול במדינה, אך עם כל חשיבותו, הוא ממחיש גם את חולשתו של הספר: המחברת אינה מביאה מידע דומה על התנהלותו העיתונאית של "ידיעות אחרונות". אמנם הקורא לומד הרבה על כוחנותו חסרת העכבות של נוני מוזס, על מעורבותם של כל אחד ואחד מדודיו ודודניו בניהול העסק המשפחתי הענקי הזה ועל תגובותיהם להתפתחויות בשוק התקשורת (הופעת המקומונים של רשת שוקן, הפצעת "חדשות", יישום טכנולוגיית המחשב בהפקת העיתון), אבל הוא כמעט אינו לומד דבר על היחסים בין הדרג הניהולי לדרג העיתונאי או על מאבקי הכוח בתוך המערכת העיתונאית. גם לאחר שמסיימים לקרוא ספר עב-כרס זה (473 עמודים), אין יודעים הרבה על מידת ההשפעה של השיקולים העסקיים על עבודת המערכת ב"ידיעות אחרונות" – לא בתקופת נוח מוזס ודב יודקובסקי ולא אחריה. השיג והשיח בתוך חדרי העריכה, הממשק בין המערכת העיתונאית למערכת הפוליטית, הצנזורה הפנימית ותהליכי קבלת ההחלטות של מערכת "ידיעות אחרונות" – כל אלה נותרו עלומים, והרי הם, לא פחות מן ההתנהלות העסקית, הקובעים את פניו של העיתון שאותם מבקש ספר זה להציג. עדי מרקוזה-הס, "העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו", ירושלים, הוצאת כרמל, 2012, 473 עמודים. הסקירה פורסמה לראשונה ב"מסגרות מדיה", גיליון מס 10

24.2 | פרס מבקר בנצרת | "חדית א-נאס" מראיין את אשתו של חאדר עדנאן | "א-סינארה" מקדיש עוד גיליון לבת המו"ל | "פנורמה" מצטט תנועה קיקיונית

הכתב המדיני של "א-סינארה", חסין סוויטי, כתב השבוע מאמר בוטה במיוחד תחת הכותרת "על הזנות הפוליטית והרעיונית". בין היתר חזר על חלקים ממאמר שכתב ב-31 ביולי 2009, לפני שפוטר מ"א-סינארה", רק כדי לחזור אליו בסערה לפני כחודשיים, בשל אותם "פוליטיקאים יהודים וערבים (תודה לאל יש כאן שוויוניות) שחושפים את התחת שלהם, טומנים את ראשם בחול כבת-יענה ומתמודדים בינם לבין עצמם על מי רוצה להיות יותר זונה מהאחר". הסיבה להתפרצות הוורבלית: הצעת חוק הזנות החדשה בכנסת, המשמשת עבור סוויטי מצע לסגירת חשבונות עם הפוליטיקאים "שלא ניתן לסמוך עליהם" בכלל, וזה ש"בחר בזנות והפכה לעיסוק, מעל כל במה ובכל מדינה", בפרט. שמו של הח"כ לשעבר עזמי בשארה, שנוא נפשם של אנשי העיתון, אינו מוזכר. בהמשך המאמר, הנפרש על פני חצי עמוד ומלווה בתצלום אישור לעסוק בזנות שהנפיקו שלטונות מצרים לצעירה ב-1885, כותב סוויטי: "אנחנו לא מוציאים מהכלל את הזנות התקשורתית שיש כאלה שמעלים אותה על נס, לעתים בשם הדמוקרטיה ולעתים בשם חופש התקשורת, כאשר הם חפים מחופש זה כמו שהזאב חף מדמו של יוסף אבינו". סוויטי ועמיתו מוחמד עוואד גויסו השבוע לפאר את יארא משעור, עורכת המוסף "לילכ" ובתה של העורכת והבעלים של "א-סינארה", וזאת בצורה מוגזמת ביותר, שאינה מעידה דווקא על חופש ואתיקה עיתונאיים. כזכור, משעור הביעה מחאה על בדיקה בטחונית פולשנית מצד מאבטחי אל-על וסיפורה עורר הד: הוא הגיע לכותרת הראשית של "הארץ" וכבש בסערה את הגיליון הקודם של "א-סינארה", שם מעולם לא הביעו התעניינות גדולה בסוגיית הבידוקים הבטחוניים, אך ראו כי טוב ומנסים לשחזר את החגיגה המשפחתית גם השבוע. כדי לעמוד על גודל החגיגה מניתי את מספר האזכורים של משעור הבת בארבעת עמודי הברודשיט שהוקדשו לסיפור בקונטרס החדשות (תחת הלוגו "הבידוק המשפיל של אל-על"): 3 פעמים בשער (כולל שמה המלא בכותרת הראשית); 17 פעמים מתוך הדיון בכנסת בעניינה (ועוד פעמיים שבהן הוזכר סיפורו של אביה המנוח לוטפי משעור, שגם הוא סירב להתלוות למשלחת נשיא המדינה לשעבר משה קצב ב-2004, בגלל "בידוק בטחוני משפיל"). אגב, באותו דיון סיפר הח"כ ד"ר עפו אגברייה (חד"ש) כי גם הוא, נציג ונבחר ציבור, עבר בידוק בטחוני קפדני ונאלץ לערב את קצין הכנסת בפרשה. סיפור דומה העלה ח"כ נסים זאב (ש"ס). ובחזרה לספירה: פעמיים בראיון עם עו"ד דב וייסגלס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שציין שהמכשור המודרני עשוי למנוע לחלוטין בדיקות פולשניות, ועוד 3 פעמים בראיון עם המחנכת הערבייה מונא בוארדי, שנאלצה להסיר את החזייה במהלך בדיקתה בטיסת אל-על לפני חודשיים, וקיבלה תגובה מהחברה שמדובר ב"שירות מקצועי ואדיב", ואף התבקשה להציג חשבוניות כדי שיחזירו לה בכסף את מה ששברו אנשי הביטחון של השב"כ. סיכומו של מספר: שמה של משעור צוין 25 פעמים בגיליון. אגב, יוסי שריד, שמאמרו ב"הארץ" בעניינה של משעור תורגם והתפרסם בשבוע שעבר ב"א-סינארה", מככב גם השבוע בתרגום של מאמר נוסף שלו מ"הארץ". הפעם על חשבונו של שיח כמאל חטיב, סגן יו"ר הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית, שמדורו הצטמצם לחצי עמוד. העיתון מוסיף עוד דובדבן יוהרה על קצפת הסיקור השופעת ומכנה את שני קרוביה הצעירים ועלומי השם של משעור "מלוויה", משל היתה מלווה בפמליה. גם "חדית א-נאס" ממשיך להתייחס לסיפורה של בת המו"ל המתחרה, ומצטט בעמוד הראשי את ח"כ אחמד טיבי, שאמר במהלך דיון בכנסת: "בשדה התעופה כל ערבי הוא טרוריסט – עד שיוכיח אחרת". הידיעה אינפורמטיבית, תופסת רבע עמוד, מכילה את תוכנה של הודעה לעיתונות מטעם טיבי ומדווחת גם על כך שעם משעור היו "שני קרוביה". הילולת הסיקור העצמי ב"א-סינארה" מציעה כי התלמיד גבר על המורה: הנה הבעלים והעורך של "פנורמה", בסאם גאבר, מדפיס השבוע רק תמונה אחת שלו עצמו במסגרת הראיון שערך עם ח"כ אבי דיכטר (קדימה). ובכל זאת, יש לאן לשאוף: באתר האינטרנט של העיתון, "פאנט", גאבר היה צנוע פחות בדיווחיו כ"שליח" העיתון לוועידת אל-קודס בדוחא שבקטאר (על-פי דיווחים, הוא הוזמן לשם בדיסקרטיות על-ידי ח"כ טלב א-סאנע). עשר תמונות מקשטות את הדף, כולן ואריאציות על נושא אחד (גאבר). ביקורו המתוקשר של נשיא המדינה שמעון פרס בנצרת לווה בשבוע שעבר בהפגנות נגד של אנשי בל"ד והתנועה-האסלאמית. "א-סינארה", שכמעט אינו מביע ביקורת על ראש עיריית נצרת ראמז גראיסי, מצטט את ראש העיר בהפניה בשער: "הצגתי בפני פרס את ענייננו [ענייני הערבים בישראל] בצורה פומבית, בלי דו-משמעות או גמגום". ראש העיר מוסיף בשיחה עם הכתבים מוחמד עוואד ומוסא בסול עקיצה למפגינים: "לא ראינו הפגנות נגד ביקור פרס ביישובים ערביים אחרים. על כמה מיוזמי ההפגנה לזכור כי נציגיהם הצביעו עבורו [לנשיאות] בכנסת". מי שלא הבין במה מדובר יכול לדלג למאמרו של עורך "חדית א-נאס", ודיע עוואודה, שכותב תחת הכותרת הלקונית "שמעון פרס": "מותר לגופים הפוליטיים להפגין נגד ביקורו של פרס, אך זה צריך להיות רחוק מתקיפה אישית. אין צורך לשאול מה היו צועקים המפגינים לו היה עומד בראש העירייה נבחר מטעם בל"ד או התנועה-האסלאמית. בסכנין קיבל את פניו ראש עירייה [מאזן גנאיים] שנחשב איש בל"ד, אז האם מה שמותר למאזן אסור לראמז?". הביקור מגיע לכותרת הראשית של "חדית א-נאס", מלווה בתמונה של הנשיא נואם: "פרס בנצרת: הביקור הסתיים, אך הסערה נמשכת; קבלת פנים רשמית בצל ביקורת והפגנות". הכתבים אמאל חאג ורימון מרגיה סוקרים את דעת תלמידי נצרת לרגל הביקור. הרוב קבע: אכזבה. "היה עדיף לו פרס לא היה מגיע לביקור. שאלנו אותו שאלות שלא ענה עליהן. שאלנו אותו אם מותר לנו ללמוד בבתי-הספר שלנו על ההיסטוריה של העם שלנו, ותגובתו היתה מזלזלת", אמרה יארא חביבאללה. וגאנם זועבי, התלמיד שנאם בפני הנשיא, אמר לכתבי העיתון: "נכון שפרס לא ענה לנו לשאלות, אך העברת המסרים שלנו אליו היתה חשובה. דיברתי על האלימות, השוויון והפגיעה המערכתית במערכת החינוך שלנו, שמאלצת אותנו ללמוד באוניברסיטאות מחוץ לישראל". בכותרת הידיעה נכתב: "פרס לתלמידים: עזבו את העבר ותביטו לעתיד!". עוד מובלט בדיווח כי תמונתו של המשורר הלאומי הפלסטיני, מחמוד דרוויש, "נעלמה" מבמת הנאומים לרגל פגישתו של נשיא המדינה עם תלמידי התיכון בעיר, במרכז שנושא את שמו של המשורר המנוח. "האם מישהו במרכז על שם דרוויש לא רצה להטריד את הנשיא?", שואל הכתב מרגייה, ונענה בתגובה כי "זו החלטה פנימית שלנו". "כל אל-ערב" מתעלם אמנם מביקור הנשיא בעמודו הראשי, אך מייחד לו כפולה בקונטרס החדשות וגם מאמר מערכת. הכתבים אנואר אמארה וניזאר עלימי, והכותרת: "נצרת הפכה לבסיס צבאי; מעצרים וחיכוכים בין המפגינים לאנשי הביטחון". במאמר המערכת, תחת הכותרת "תנו לפרס את מה שמגיע לו, לא יותר ולא פחות", נכתב: "אך טבעי שנשיא המדינה יבקר בעיר הערבית הגדולה, ולולא היה מבקר היינו תוהים מדוע אינו עושה זאת. טעות להפוך סוגיה זו למאבק בין בל"ד לחד"ש או בין כל תנועה פוליטית אופוזיציונית לעיריית נצרת. בקיצור, עלינו לכבד את כל הדעות ובושה להפוך את העניין למאבק פנימי". והמאמר מוסיף: "התמונה שבה רואים את פרס יושב בין ילדים וקורא להם סיפור אינה הופכת אותו לגנדי ואינה מוכיחה שהוא יונה. ההצגה הזו אינה מראה את פרס האמיתי, שמאשים בכל העולם את הפלסטינים בעיכוב תהליך השלום ומתעלם מעמדות ממשלות ישראל הקיצוניות, מגן עליהן ואף תומך בהן לעתים קרובות [...] לילדים שלנו יש זכות לדעת את האמת". "פנורמה" מתייחס לביקור בכותרת השלישית בחשיבותה בעמוד הראשי. "ביקור נשיא המדינה שמעון פרס בנצרת גורם לסערה ותגובות בעיר", לשון הכותרת, ובכותרת המשנה: "בית-המשפט שיחרר את ואיל עומרי וורד קובטי לאחר מעצרם במהלך ההפגנה נגד הביקור". הסיקור כולל שלושה עמודים בקונטרס החדשות, שם מדווחים כתבי העיתון (ששמם אינו מוזכר) על הביקור, כאשר התמונה המובילה היא זו של פרס מקריא סיפור לילדים. לא פחות משמונה תמונות, שתיים מהן של פרס, מלוות את הדיווח. כתב "א-סינארה" חטאב נסאר מצטט בעמוד הראשי את רנדה, אשתו של איש הגיהאד-האסלאמי והאסיר חאדר עדנאן, שאומרת: "עדנאן הפסיק את שביתת הרעב לאחר שישראל הסכימה לכל דרישותיו". הידיעה עם תמונתו של האסיר מובאת במלואה בעמוד הראשי. "כל אל-ערב" מפנה מהשער לידיעה בקונטרס החדשות, שם נכתב על רקע תמונת האסיר: "האסיר חאדר עדנאן ניצח את סוהריו ושחרורו יתאפשר ב-17 באפריל". בידיעה מובאת תמונה ממסיבת העיתונאים בעראבה שבמחוז גנין בגדה המערבית, ובה רואים גם את ח"כ אחמד טיבי, שביקר מוקדם יותר את האסיר בבית-החולים והגיע לתמוך בבני המשפחה. בכותרת השנייה בחשיבותה ב"פנורמה" נכתב: "אחרי 67 ימים משביתת הרעב: הסכם בין הפרקליטות הצבאית לבין בא-כוחו של האסיר חאדר עדנאן". ובכותרת המשנה: "ד"ר רימון פראח [מנהל המחלקה הפנימית בבית-חולים בצפת]: מצבו הרפואי של חאדר עדנאן טוב, זה מקרה נדיר ומיוחד". כתבי העיתון, ששוב אינם מקבלים קרדיט על עבודתם, מסקרים "הפגנות תמיכה בחלקים רחבים במגזר הערבי באסיר הפלסטיני חאדר עדנאן". בעמוד שתי תמונות מהפגנות בסכנין ובנצרת. בהפניה עם תמונה בעמוד הראשי של "חדית א-נאס" נכתב: "לאחר שביתת רעב אגדית שנמשכה 65 ימים – חאדר עדנאן מנצח את תלייניו". מתחת לכותרת זו: "[שלטונות הכלא] איפשרו לשני אסירים בטחוניים להתייחד עם נשותיהם". כתבה הזוכה להפניה בשער המוסף של "חדית א-נאס" שופכת אור על דמותו של עדנאן בן ה-33, ששמו המלא הוא חאדר (שם פרטי) עדנאן (שם האב) מוסא (שם המשפחה). הכותרת בשער, "מוכר הזעתר... אוהב החירות", מפנה לעמ 6, שם מביא כתב העיתון רימון מרגיה את רשמיו מביקור בבית המשפחה בכפר עראבה שבמחוז גנין. האשה רנדה מחבקת את בנותיה, מעאלי בת הארבע וביסאן בת השנה וחצי (ביסאן הוא שמה הערבי של בית-שאן), ומספרת: "בעלי לומד לתואר שני במתימטיקה באוניברסיטת ביר-זית, הוא פעיל פוליטי, לא יותר [...] ישראל עצרה אותו מינהלית כי אין לה שום דבר נגדו". לדברי רנדה, שלא נפגשה עם בעלה מאז מעצרו באמצע דצמבר שעבר ועד אשפוזו בבית-החולים, הוא "אדם בעל לב טוב ובעל כריזמה". לדבריו, בשיחה עם בני משפחתו, "החוקרים השפילו אותו, כינו את אשתו זונה ואף אמרו שהוא אינו אביהן של הבנות". עוד היא מספרת כי "הילדה מעאלי, שביקרה בארץ וראתה כלי רכב ישראליים, אומרת, אני רוצה רכב בצבע אדום. אמה חייכה: כלי הרכב החדישים בישראל מצאו חן בעיניה, והיא החליטה לרכוש רכב". כתב העיתון מביא לראשונה, מאז החל סיקור הפרשה, גם את גרסת ישראל, ולפיה "עדנאן הוא מחבל החבר בגיהאד-האסלאמי". המשפחה מכחישה כי עדנאן מחבל: "נכון שהוא חבר בגיהאד-האסלאמי, אנחנו לא מכחישים זאת. אבל הוא פעיל פוליטי ומאמין במאבק לגיטימי בדרכי שלום, ומעולם לא השתתף בפעילות צבאית. הוא מנהיג בתנועת הסטודנטים באוניברסיטה". בכתבה מובאת תמונת אשתו של האסיר עם רעלה, שתי בנותיה מחזיקות את תמונתו ותמונת אביו. ההישג העיתונאי מוגש בצורה מקצועית, שכן הכתב מציג בפני בני המשפחה שאלות נוקבות, כולל הטיעון הישראלי לסיבת המעצר המינהלי שלא עלה באף עיתון ערבי במהלך סקירת הפרשה. לרגל "ועידת ההגנה על אל-קודס", שננעלה ביום שני בדוחא, בירת קטאר, בהשתתפות חברי-כנסת מהסיעות הערביות (למעט חד"ש), אישים פוליטיים וראשי התנועות האסלאמיות, מתמקדים כמה מהעיתונים באל-אקצא, שם התרחשו בשבוע שעבר עימותים בין צעירים פלסטינים לכוחות הביטחון הישראליים. הכותרת בהפניה בשער "כל אל-ערב" היא "המתפללים התעמתו איתם!", כשהכוונה למתפללים הערבים שהתעמתו עם יהודים שפרצו למתחם. "קיצונים פרצו למסגד אל-אקצא, והמשטרה עצרה כמה מזרח ירושלמים שנשארים לישון ולהגן עליו", נכתב בכותרת המשנה. בידיעה עצמה מסגרת ובה גינוי של הארכיבישוף עטאללה חנא לפריצה אל המסגד. הכותרת הראשית של העיתון מתייחסת למפגשים בקהיר בין פת"ח לחמאס. הכתב סעיד חסנין קובע כי "מפגשי קהיר לא השיגו פיוס ואף לא ממשלה חדשה!", לשון הכותרת. "חדית א-נאס" מייחד את הכותרת השנייה בחשיבותה בשערו לאותו נושא: "105 מקרי התפרצות [של יהודים] למסגד אל-אקצא ב-2011". כמו כן מודפסת בעמוד הראשי ידיעה על הביקור המתוכנן של חברי-הכנסת הערבים וחברים בוועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ב"ועידת אל-קודס". העיתון מספק גם הסבר להיעדרותה של חד"ש, על רקע תמונתו של יו"ר המפלגה ח"כ מוחמד ברכה: "קטאר היא בסיס אמריקאי". הכותרת הראשית של "פנורמה" מתייחסת להמשך הטבח בסוריה, שאחריו עוקב העיתון באדיקות: "הפגזה נמשכת על חומס וגינוי בינלאומי להרג העיתונאית האמריקאית והצלם הצרפתי". עוד כותבים זוהיר חורי ועומר רביע על ההפגנה שאירגנה התנועה-האסלאמית על שני פלגיה בכפר-כנא, בתמיכה בעם הסורי המותקף על-ידי שליטו. ככותרת לידיעה בוחרים בעיתון דווקא הודעה של תנועה קיקיונית בשם "תנועת האזרח", שמגנה את התנועה-האסלאמית על ארגון פסטיבל התמיכה בהפגנות הסוריות. הכותרת השנייה בחשיבותה ב"א-סינארה" מצטטת מראיון שנערך עם ראש ועדת התיאום לתמיכה במהפכה בסוריה, טלאל טורקמני: "ההכנות לוועידת טוניס מוכיחות שהעם הסורי בוואדי אחד, והאופוזיציה בוואדי אחר". וידה משעור, העורכת, מתייחסת במאמרה השבועי להרג העיתונאים תחת הכותרת: "מדוע הם הורגים את האמת?!". "חדית א-נאס" מצטט את שיח חמאד אבו-דעאבס, ראש הפלג הדרומי בתנועה-האסלאמית, בידיעה שמובאת במלואה בעמוד הראשי: "הטבח בסוריה עולה על הטבח בדיר-יאסין ובכפר-קאסם". "כל אל-ערב" ו"חדית א-נאס" מתייחסים להודעתה של ח"כ חנין זועבי, בעקבות ישיבה של ועדת מעמד האשה בכנסת, שקובעת כי "71% מהנשים הערביות מחוץ לשוק העבודה". בשער "כל אל-ערב" מבליטים את סיפורה של משפחה בת 30 נפשות באום אל-פחם שעתידה למצוא עצמה ללא בית בשל "טענה לבנייה בלתי חוקית". העיתון גם מעלה מחדש את סוגיית האיסור על סטודנטים ערבים להעביר מזון לירדן, שם הם לומדים: "סבל הסטודנטים נמשך". "א-סינארה" ו"פנורמה" מדווחים על המכתב שהביא סגן השר איוב קרא מנציגי הצלב-האדום לאמו של האסיר הישראלי אחמד דעיף, תושב עארה, הכלוא בלבנון. קרא אופטימי: "הסכמת לבנון שאחמד ישלח מכתבים לאמו מוכיחה שבקרוב ישוחרר". יאסר עוקבי הוא עורך חדשות ב"ישראל פוסט", ועורך העיתונים "שבע" ו"אל-אוסבוע אל-ערבי" בבאר-שבע והנגב

לעיתון החרדי "הפלס" אין בעיה להעתיק, כמעט מלה במלה, טור פרשנות של מזל מועלם, אבל יש לו בעיה לנקוב בשמה הפרטי

כנהוג בעיתונות החרדית, גם לעיתון "הפלס" נטייה להסתרת שמות פרטיים של נשים. בגליון שישי האחרון (19.4.13) מוזכרת יעל גרמן רק בתפקידה, שרת הבריאות; אנגלה מרקל מוצגת כ"קנצלרית גרמניה הגב מרקל" ו"הקנצלרית מרקל"; ואילו נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ רבקה כרמי, מוצגת בשמה ובתוארה המלאים. לשם השוואה, שמונה מהכותבים בקונטרס החדשות של הגיליון מוצגים באות ראשונה של שם פרטי ושם משפחה מלא, ושלושה, כולם גברים, בשמותיהם המלאים. בטור פרשנות של א בן-מנחם באותו גיליון מוזכרת "הפרשנית הפוליטית מ. מועלם". מחיקתה החלקית של העיתונאית מזל מועלם לא הפריעה לבן-מנחם להקדיש שני שלישים מטורו לקופי-פייסט מטור פרשנות שפירסמה מועלם ב"אלמוניטור" (11.4.13). ב"הפלס" מצוטטות כ-240 מתוך כ-550 מלות הטור המקורי – כ-43%. מועלם מקבלת קרדיט (חלקי, כאמור) על הטקסט שלה, שגם נפתח בגרשיים של ציטוט (הגרשיים הסוגרים נשכחו). ב"הפלס" לא הסתפקו בקופי-פייסט עצל, וערכו קלות את הטקסט של מועלם: במשפט "פונקו אחרי הבחירות בתפקידי סגני שרים" הוחלף הפועל ל"זכו"; "המחאה החברתית של קיץ 2011" עוברתה ל"קיץ תשע"א"; "הישראלים ספקנים בנוגע לסיכוי להשיג שלום" הפך ל"הישראלים עייפים מן הסיכוי לחדש את המו"מ עם הפלסטינים במצב הנוכחי" (במקום אחר בטורה מועלם כותבת "פלסטינים", שלא כמו "פלשתינים" של "הפלס"); שתי פסקאות הסיום של מועלם קוצרו למשפט אחד, ומשפט הסיכום של מועלם, "כנראה שרק פריצת דרך דרמטית במגעים המדיניים תביא לכך שמסעות גון קרי במזרח התיכון יזכו לפתוח את מהדורות החדשות", הומר ל"רק פריצת דרך של ממש תעורר את האהדה והתמיכה בתהליך השלום". לא ברור אם מדובר בהחלטה מודעת או בפספוס של העורך, אולם שמה הפרטי של מזכירת המדינה האמריקאית לשעבר, הילרי קלינטון, לא נמחק במעבר מ"אלמוניטור" ל"הפלס".

החסינות המפתיעה שהעניקו ב"ידיעות אחרונות" לנמסיס שלדון אדלסון מלמדת הרבה על תפיסת העיתונות ברחוב מוזס

לחקירתו האחרונה במשטרה, במסגרת פרשת "תיק 2000", הגיע מו"ל "ידיעות אחרונות" והעורך האחראי ארנון (נוני) מוזס עם מזוודה על גלגלים. באתר News1 ובחדשות 2 ידעו לספר כי הטרולי היה עמוס מסמכים שנאספו על-ידי חוקרים פרטיים ובהם ראיות לקשר ההדוק והבלתי ניתן להפרדה בין "ישראל היום" לבין בנימין נתניהו. אם הדברים נכונים, הרי שיש בכך אירוניה כפולה ומכופלת: כפי שנדגים כאן מיד, שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" ופטרונו של נתניהו, היה – למרבה ההפתעה? – חבר של כבוד ברשימות הלבנות המפורסמות של "ידיעות אחרונות". מילת הסבר: רשימות שחורות הן אלו שבהן נכללות דמויות ציבוריות שצפויות לספוג מהעיתון התעלמות רועמת או סיקור שלילי במפגיע. ברשימות הלבנות מופיעות דמויות הזוכות לחסינות, כאלו שדפי העיתון נפתחים לכבודן בשמחה ומידע שאינו נוח להן מחליק בקלילות אל פח המִחזור. האירוניה כאן כפולה ומכופלת משום שאדלסון הוא היריב העסקי הראשון מזה שנות דור שהצליח להוריד את "ידיעות אחרונות" על הברכיים, ומי שכניסתו לשוק העיתונות הישראלי, עם צק של מיליארד שקל, היתה המחולל של חלק נכבד מסדר היום הציבורי בישראל של העשור האחרון. אם תרצו, מדובר בהמשך ישיר לתמונת העולם ההפוך שנחשף לנו תיק 2000: חשבתם שביבי ונוני אויבים לנצח? למעשה הם מנהלים רומן בהמשכים ומדסקסים שיתופי פעולה. חשבתם ש"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בקרב עיתונים מכוער? האמת היא שהמו"ל אדלסון זכה לחסינות ברזל בעיתון האויב. מוקדם יותר החודש סיפר כאן אבנר הופשטיין על תגובתו של בכיר ב"ידיעות אחרונות", כשהתבקש לשתף פעולה בעניין כתבה הנוגעת בין היתר לעסקי ההימורים של אדלסון בחצי האי מקאו – מקור חלק הארי של הכנסותיו בשנים האחרונות. ב"ידיעות אחרונות" פרסום הכתבה נדחה באופן סדרתי, והופשטיין הציע לבכיר שתוכן מהכתבה יפורסם בתחקיר על אדלסון בערוץ 10, והעיתון יקבל חומרים מהתחקיר לפרסום מוקדם. הבכיר ביקש שהות "לבדוק את הסוגיה" וכעבור כמה ימים חזר ובפיו תשובה נחרצת: "אנחנו לא נטלטל את הספינה הזאת". בשנים שלאחר מכן, הופשטיין העלה את הסוגיה שוב בשתי שיחות נפרדות עם שתיים מהדמויות הבכירות ביותר בעיתון, ותהה על פשר המדיניות שלפיה אדלסון אינו מושא סיקור לגיטימי. מה ההיגיון בעיתון הנלחם באדלסון בזירה הפרלמנטרית באמצעות שתדלנות מאחורי הקלעים, במקום בזירה העיתונאית, דרך פרסום תחקירים בעלי ערך ציבורי? שני הבכירים הצדיקו את ההחלטה המערכתית והשתמשו בנימוקים דומים: זה לא ישרת אותנו, זה לא ייראה טוב, זה לא יתקבל טוב בציבור וכיוצא באלה. הרושם היה שמדובר בהחלטה מודעת ומושכלת שהתקבלה בצמרת העיתון או אף מעליה. אדלסון כמעט כיכב בתחקיר חשוב שפירסם העיתונאי שחר גינוסר במוסף "7 ימים" ב-2010. תחת הכותרת "ליגיון הזרים", חשף גינוסר את מסמך בעלי ההון הזרים של נתניהו, שאפילו דירג אותם בכתב ידו לפי פוטנציאל ההתרמה שלהם. בראש הרשימה הופיע שמו של לא אחר משלדון אדלסון. קוראי המוסף של "ידיעות אחרונות" היו יכולים להתרשם מכך בצילום המסמך שהוצג בעיתון, אולם בטקסט עצמו לא היה לכך כל אזכור. ב"ידיעות אחרונות" טענו אז, למרבה המבוכה, שעיסוק בבעלים של החינמון המתחרה, ייתפס כעניין "ברנזאי". ויש עוד ניסוח להסבר שמציעים בבית "ידיעות אחרונות" לשריון שהם מעניקים לאדלסון: "אי-אפשר לעשות תחקירים על שלדון", כתב לאחרונה בדף הפייסבוק שלו יואב קרן, עורך ב"ידיעות אחרונות", "אם תעשה עליו תחקיר, או שתחטוף תביעת דיבה של מיליונים (בדולרים) ותעמוד מול סוללה אימתנית של עורכי-דין שתגרום למעסיקים שלך לפשוט רגל עוד לפני שהמשפט יתחיל, או שהוא פשוט יקנה את כלי התקשורת שבו אתה עובד. גם התחקירים המעטים שעשו עליו, בעיקר בארה"ב, לא שינו כלום. חייבים להודות בזה: הוא עשיר ודורסני ברמה כזו שמעניקה לו חסינות". אז מה היה לנו כאן? לא לטלטל את הספינה, זה ברנזאי מדי, יתבעו אותנו במיליונים, זה לא ייראה טוב. שלל תירוצים שמסתירים את העובדה שדווקא כן אפשר אחרת. העיתונות האמריקאית פירסמה לא רק כמה וכמה תחקירי עומק וכתבות גדולות על אדלסון, עסקיו ומשפחתו – אלא גם סיפקה סיקור חדשותי עקבי ונחוש של איל ההון מאז נכנס למוקד הזירה הציבורית כתורם פוליטי גדול. ולא צריך להרחיק לכת אל מעבר לים: גם כאן בישראל, כולל באתר זה, מטופל אדלסון באופן תדיר ומתמשך בכלים עיתונאיים – כמו כל דמות אחרת שיש בה עניין לציבור. התירוצים השונים שמנפקים ב"ידיעות אחרונות" להכנסתו של אדלסון לרשימה הלבנה רק מנסים להסתיר את האמת המביכה – במאבק בכניסה האגרסיבית של אדלסון לשוק העיתונות בחרו ב"ידיעות אחרונות" בדרך הפוכה למנדט הבסיסי ביותר שלהם: למצוא ולפרסם מידע רלבנטי ובעל ערך לציבור הקוראים.

העיתונות מציגה עמדה ברורה מאד, שהיא עמדת הרבים בחברה שלנו האומרת: אין אנחנו סבורים שצריך להתחשב יתר על המידה ב"נסיבות המקלות"

מאמרו של אביאל לינדר "שורת הדין" (העין השביעית, גיליון מס 5) אמור היה להיות מאמר ביקורת לגיטימי על ליקויים בדיווח התקשורת במשפטי עבריינות המין והאלימות במשפחה, למעשה, נראה שהכותב, סטודנט למשפטים לא הבין נכונה את תפקידה הדינאמי של התקשורת כשהיא מתווכת בין הציבור לבין המוסדות, ועל כן הוא יורה בכיוון הלא-נכון. אביאל לינדר מצביע על מה שנראה לו כפסול גדול בדיווח העיתונאי, הן בחדשות, הן בפובליציסטיקה: חוסר התחשבות, או התעלמות, מאותו חלק של פסקי-הדין העוסק במה שקרוי "נסיבות מקלות". נכון; אבל לא זו בלבד שאין כאן פסול, אלא להיפך: העיתונות על כל חלקיה, ובלי להידבר מראש, מציגה כאן עמדה ברורה מאד, שהיא עמדת הרבים בחברה שלנו (כן, יש סקרים), האומרת: במצב שנוצר בתחום הענישה, אין אנחנו סבורים שצריך להתחשב יתר על המידה ב"נסיבות המקלות", ואנחנו זועמים על כל פסיקה המתחשבת יתר על המידה ב"נסיבות" הללו, ורואים בה עוול ומשפח. בנוקטה עמדה זו, ממלאה העיתונות את תפקידה בדינאמיקה החברתית, ואינה רואה עצמה רק כמעתיקה את פרוטוקול בית המשפט; כשם שמאז מלחמת יום הכיפורים, להבדיל, אין כתב צבאי ואין פרשן המוכן לפרסם אך ורק את דברי דובר צה"ל, והוא נוקט עמדה; לא בחדווה, אלא מפני שנוצר הצורך בכך. תקשורת איננה פועלת בחלל ריק. הדיוק המוחלט בדיווח העיתונאי, כמו הדיבר "לא תחמוד", הוא בבחינת שאיפה: צריך תמיד להשתדל, לא תמיד ההצלחה מובטחת. אין עיתון שאינו חייב לתקן את עצמו כל העת. אבל הבעיה שבה מדובר לא נוצרה בעיתונות: היא נוצרה בבתי המשפט, או בחלק מבתי המשפט, ומתברר שיש בעיה, והיא גדולה. עבירה, ובתוכה עבירת מין ואלימות נגד נשים וקטינים, היא עבירה, ויש בה עבריין וקורבן. הטשטוש בין השניים הוא טשטוש עצם המוסר הבסיסי. בשל גורמים רבים, שלא כאן המקום למנותם בפרוטרוט,אנו עדים היום להתמקדות יתרה של חלק מהשופטים בעבריין, באישיותו, בילדותו, ובטראומותיו ר"ל, ולמיעוט התמקדות בקורבן העבירה, הסובל את התוצאות. גל המחאה נגד גישה זו, שיש בה הרבה פעמים יסודות של שוביניזם גברי, או חוסר הבנה ואטימות ביחס לחומרת התוצאות של אלימות או תקיפה מינית, גואה היום כמעט בכל העולם המערבי, כאשר באנגליה כבר היו מקרים של הפגנות סוערות ליד בתיהם של שופטים אשר גילו רוחב לב מוגזם בהתחשבותם ב"נסיבות המקלות"; וגם אצלנו יצאו ארגוני הנשים לרחוב. מה שיכול להיראות בעיני כמה מן השופטים כפסיקה נאורה, ליברלית, פוסט-ענישתית בסגנון האופנה האקדמית של שנות ה-60, הוא למעשה יצירת עמימות מוסרית, שהציבור מתקומם נגדה, והעיתונות שבתוך עמה היא יושבת משקפת אותו נאמנה. אכן, יותר מדי פעמים נכונה הקלישאה האומרת שהקורבן הוכה פעמיים: פעם בעת ביצוע העבירה, ופעם שניה בבית המשפט. נוצר מצב צפוי מראש, שבו עורך-דין רהוט (ואביאל לינדר בוודאי יהיה עורך-דין רהוט מאוד) יכול להטות את הדין בדברו על ילדותו הקשה של הנאשם, ושאר נסיבות מקלות, וכבר השתרשו נורמות מסולפות כגון "מעידה חד פעמית" (כלומר אדם חיובי, תורם למדינה ועוזר לחברים, אנס את ילדתו בת השלוש/חמש/שבע רק באופן חד-פעמי בהחלט; אבל צריך לזכור שחוץ מזה הוא תורם לאגודה למלחמה בסרטן כל חודש בכרטיס אשראי); או "פרובוקציה, דחף בלתי נשלט" (ותמיד אפשר למצוא את הפסיכולוג שיאיר את עיני השופטים וילמדם שעבריינות קשה היא תוצאה בלתי נמנעת של ילדות קשה - כאילו כל האנשים הרבים בתוכנו שחוו את הילדות הקשה מכל לפני עלותם ארצה, הם בעצם עבריינים פוטנציאליים). אפשר להניח שבעת משפטו של הפדופיל מבלגיה, יטען גם עורך-דינו שהיתה לו ילדות קשה. באחרונה נשפטו כמה צעירים שאנסו נערה בת 15 אונס קבוצתי למאסר על-תנאי ולעבודות שירות, כיוון שהם... עולים חדשים; כלומר, שבכל המדינות שמחוץ לישראל גרים ברברים שאינם יודעים כלל שהאונס הוא מעשה בזוי ואסור, והנערות בנות ה-15 באותן ארצות ממש מחכות להיאנס. הם לא היו עולים חדשים רעבים שגנבו לחם מהמכולת. הם אנסו, ובית המשפט "הבין" אותם. זו דוגמא מובהקת של עיסוק משפטי ad hominem, על פי האדם, ולא ad rem, על פי העניין; רעה חולה במקומותינו, שאפשר להדגימה גם בתחומים אחרים. למשל, יהודי וערבי הנידונים על אותה עבירה עצמה, הרבה פעמים יהיה הבדל משמעותי בגזר-דינם לטובת היהודי. בכל אלה נשכח הקורבן אי שם בצדי הדרך; וכאשר עיסוקו המרכזי של בית המשפט הוא בעבריין, התקשורת המעמידה בעקבות פסק הדין את עמודיה לרשות הקורבן ומאפשרת לו פתחון-פה, מאזנת במידה כלשהי את עובדת הישכחותו על-ידי השופטים. עצם העובדה שנוצר הצורך באיזון כזה מעידה על רוע המצב, ועל תחושה של עוול מצטבר. בהרבה מקרים המשטרה מהססת להגיש תביעה, כיוון שהיא פסימית ביחס לתוצאות: בית המשפט ייטה לדון לקולא. משהו מזה אולי אפשר להבין מבחינה אנושית. בית המשפט אינו שופט את הקורבן; בקורבן, יש להניח, אחרי גמר עדותו, יטפלו רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים. בית המשפט אמור לחרוץ את גורלו של העבריין, זה עיסוקו, וכך נוצרת הנחיה להפוך אותו עצמו ללב העיסוק. אבל זה פח שאפשר ליפול בו, ואפשר גם להימנע ממנו. עמי פופר טען בבית המשפט שבהיותו נער נאנס בידי ערבים; בין אם בית המשפט האמין לו או לאו, הוא לא ראה בכך שום נסיבה מקלה, וגזר על פופר שבעה מאסרי עולם. יהיה בודאי מי שיטען כאן שעבירת מין איננה רצח; אבל יש בהחלט מקרים שבהם היא דומה בתוצאותיה לרצח מתמשך, וכבר היו שופטים שהשתמשו בביטוי "רצח הנפש", ובצדק. גם בעבירת מין או אלימות הנחשבת משום-מה "קלה", איש אינו יכול לקחת על עצמו את האחריות ולקבוע מה תהיה התוצאה בטווח ארוך, שאינה קיימת עדיין ברגע המשפט, ואי אפשר לחזותה, מפני שמדובר בהשפעות נפשיות שהן תמיד אינדיבידואליות ולא סטטיסטיות. יתכן בהחלט - והיו דברים מעולם- שהתוצאה האסונית תתגלה רק כעבור שנים, בתפקוד עתידי של הקורבן, ולא הייתי מציעה ללינדר לדבר בקלות כזאת על עבירות ש"אינן כל-כך חמורות, כי איש אינו יודע. אנו מבדילים בין עבירות נגד רכוש, לבין עבירות נגד גופו של אדם, ואסור לשכוח את ההבדל. בעבירות נגד רכוש אפשר גם להגיע לעסקות טיעון; בעבירות נגד אדם יש בכך פן בלתי מוסרי בעליל, וצודקת התקשורת כאשר היא מבליטה מקרים אלה לגנאי, בבוטות ובהרחבה, גם בלי להיכנס לפרטים. בעת כתיבת שורות אלו מדווחת דורית גבאי ב"מעריב" דיווח מזעזע על עסקת טיעון שאותה אישר שופט במקרה של אונס קבוצתי (!), יתכן שהתערבות התקשורת (הממלאה בכך את תפקידה המרכזי כיוצרת קשר) היא שתביא בסופו של דבר לחקיקה צודקת יותר, כגון עונשי מינימום, או איסור עסקת טיעון בעבירות מקוממות כמו תקיפה מינית. בכל מקרה, התקשורת היא המבליטה את הדברים ומביאה אותם לראש סדר היום, ובלעדיה אין לקורבנות לאן ללכת. אין פירוש הדבר שצריך לשמוט כליל מידי בית המשפט את זכותו ואת חובתו לשקול גם נסיבות מקלות. השאלה היא רק שאלה של מינון, בהתחשב בעצם המעשה. להוציא מקרים ספורים וקיצוניים מאד של אי שפיות, אדם סביר נדרש להתגבר על דחפיו, גם כשיש "פרובוקציה" ר"ל, גם כשחווה טראומות בילדותו, וזו צריכה להיות עמדת הפתיחה. קיימת אחריות של אדם למעשיו: הכל צפוי והרשות נתונה. משאיבדנו את המושג התיאולוגי של חטא, נתחזקה עוד יותר הדרישה מבית המשפט שינקוט עמדה מוסרית - אם לא מוחלטת, הרי לפחות כזאת שיכולה להתקבל על דעת החברה כולה; אולי כפי שכתב פעם השופט ברק שנורמות של בית המשפט אינן יכולות להיות רחוקות מדי מאלו המקובלות בחברה שבה הוא יושב לדין. את זה בדיוק זועקת היום התקשורת באזני השופטים. לא רק את הבעיה עצמה לא הבין לינדר, ובתוכה את תפקיד התקשורת. הוא טעה גם בדברים שאמרתי לו בשיחתנו הטלפונית, וייחס לי את הדברים הבאים: "מאמר פובליציסטי, טענה הראבן, לעולם מאפשר מרחב תמרון גדול יותר באשר לדיוק העובדתי". משפט נורא זה לא נאמר מפי ולא יכול היה להיאמר, כי לדידי עצם הצירוף של "תמרון" ו "דיוק עובדתי" הוא צירוף של טומאה. אין שום מרחב תמרון בעובדות. המשפט שאמרתי ללינדר היה: "לעומת התחקירן והכתב, האוספים את העובדות, יש לפובליציסט הבא אחריהם מרחב מחיה לעסוק בעקרונות". יש הבדל? יש. בית המשפט אינו עושה צדק מוחלט, ואינו יכול לעסוק במוסר מוחלט. בית המשפט עוסק בדין. אבל כאשר נוצר פער גדול מדי בין הדין לבין נורמות של מוסר וצדק, שצריך להיעשות וגם להיראות בבירור, קיים סיכון שבית המשפט יאבד עד מהרה את משענו העיקרי - אמון הציבור. מאמרו של אביאל לינדר, המוקסם כנראה מאפשרויות משפטיות כגון נסיבות מקלות, ואינו רואה את הסכנה שבקלות הבלתי נסבלת בשימוש בהן, תורם בלי משים ליאוש הגובר והולך של הציבור, וחלילה- לאבדן האמון הזה. אביאל לינדר מעיר: התחקיר התמקד בתפקוד התקשורת בדיווח על הפסיקה, ולא ביחסה של החברה לאלימות בתוך המשפחה. "המשפט הנורא" צוטט מפיה של הראבן מלה במלה ואף הוקרא לה במלואו לפני שנמסר לדפוס. גיליון 6, נובמבר 1996

מגיעה מגפה, לא יסקרו אותה כמו שצריך? לא ישלחו שליח? לא יצלמו את השליח עם מסכה? לא ייתנו כותרת גג? לא יעשו גרפיקה בצבעים מפחידים? לא ישרטטו מפה עם חצים אדומים? לא ידווחו בכותרת הראשית על כל אדם שנכנס לבית-חולים עם נזלת שסיפר שהחל לקנח את האף אחרי שראה איש חבוש סומבררו?

עמיתי אורן פרסיקו ניסה ביום שישי לפצח את חידת הפאניקה שאחזה בעיתונות לנוכח שפעת החזירים. לשם כך הוא נעזר בטור שכתב ב"דה-מרקר" אליחי וידל, שהעלה את האפשרות כי ידיעות על אסונות מתקרבים מתוזמנים לפני סרטי אסונות גדולים. הבעיה, הסביר וידל, ש"אין באופק אף סרט הוליוודי עתיר תקציב שעוסק במחלה שגרתית אך מידבקת וקטלנית". סיכום זה הותיר את וידל מאוכזב, כשחצי תאוותו בידו. אפשר להבין את התסכול. הדיווחים של העיתונות בעולם וגם בארץ חצו מזמן את הרף המינימלי הקבוע בחוק ל"מחשבה צלולה". נראה שכל אדם שייכנס לבית-חולים עם נזלת וידווח כי החל לקנח את האף מיד לאחר שראה איש חבוש סומבררו יזכה לכותרת ראשית. כשאין בנמצא אנשים עם כאב גרון, מזדרז "הארץ" לדווח כי במשטרה נערכים למצב שבו אזרחים זועמים יתפרעו במרכזי חלוקת תרופות. מה זה? "עוד הוחלט בדיון, כי המשטרה תפעל לשמור על צירי התנועה פנויים, כדי לאפשר פינוי של חולים לבתי-החולים בשעת חירום". מה היינו עושים בלי המידע הזה. כמובן ש"הארץ" לא לבד. ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" משתמשים באותה הגרפיקה ובאותה המלה ממש ("התפרצות") כדי לפמפם מדי יום בהלה עסיסית ומעושה בלבותיהם של הקוראים. באופן אישי נרגעתי מיד אחרי שקראתי שמשרד הביטחון נערך לטיפול במקרה של מגפה. מה שהרגיע אותי לא היה הידיעה שמשרד הביטחון ייטול את האחריות, אלא שהוא מצא שם קוד למבצע: "נחשול בריא". לא גאוני? הדיווחים האלו, ובעיקר אלו ב"הארץ", מוזרים במיוחד לאור הקריאה של מאמר המערכת של "הארץ" לשמור על קור רוח ו"לא להיבהל". בפתח המאמר מאבחן כותב הטור את הסיבות שבגינן הבהלה התפשטה: "התפרצות שפעת החזירים במקסיקו עוררה גל חרדה כלל עולמי, שהתרחב בגלל העיסוק האינטנסיבי של אמצעי התקשורת במחלה ובהתפשטותה ובגלל אזהרת ארגון הבריאות העולמי שהאנושות כולה תחת איום של מגפה וקריאת האיחוד האירופי להימנע מנסיעות לארצות-הברית". המציאות העגומה היא שהמציאות עגומה גם ללא הבהלה המזויפת. אתר האינטרנט עובדות-שפעת.קום טוען כי מדי שנה נרשמים כמיליארד מקרי שפעת ברחבי העולם, מהם מתים בין 300 אלף ל-500 אלף איש. זו לא שפעת חזירים ולא שפעת חתולים. סתם שפעת רגילה. כחצי מיליון בני-אדם בשנה. אתר האינטרנט של המרכז לבקרת מחלות האמריקאי (CDC) מספק נתונים שבועיים על מצב השפעת בארה"ב, ומהם עולה כי בשבוע שבין ה-12 ל-18 באפריל 2009 מתו בארה"ב לבדה 55 בני-אדם כתוצאה משפעת. הנתונים האלו זמינים לכל אחד ומעמידים בפרופורציה את ההיסטריה שאחזה בכלי התקשורת. אבל למה לקלקל חגיגה טובה? אז הוליווד לא אשמה, ו"הארץ" מפנה אצבע מאשימה כלפי "העיסוק האינטנסיבי של אמצעי התקשורת" ומיד מוסיף שזה גם בגלל ארגון הבריאות העולמי והאיחוד האירופי (אחרי הכל, זה לא נעים להפנות אצבע מאשימה ולגלות שהיא מצביעה רק עליך). ובכן, רבותי, אתם יכולים להירגע. אף אחד לא אשם וכולם אשמים, כלומר בכלל לא אשמים, כיוון שהם בסך-הכל עושים את עבודתם נאמנה. מבולבלים? הנה ההסבר. ד"ר מרגרט צאן, מנכ"לית ארגון הבריאות העולמי, הזהירה שהאנושות כולה תחת איום של מגפה כיוון שבפעם שעברה שהאנושות נתקפה שפעת, זו היתה שפעת העופות, היא עמדה בפני המצלמות והודיעה שאתמול בלילה היא אכלה רבע עוף בתאווה גדולה. התוצאה: ביקורת מקיר לקיר על כך שהיא מזלזלת במחלה. והלקח? "האנושות כולה תחת איום של מגפה". אל תאשימו את ד"ר צאן, היא בסך-הכל עושה את עבודתה. היא עומדת בראש ארגון שצריך להצדיק את קיומו, ואם הוא לא יכריז מדי פעם על איזו מגפונת קטנה, מי צריך אותו בכלל? (הסביר זאת טוב ממני רוברט דה-נירו בסרט "לכשכש בכלב", שבו הבהיר לאיש ה-CIA שאם הציוד שלו אינו מזהה מתקפה, כזו שאינה קיימת במציאות, מי בכלל צריך את הציוד היקר ומי זקוק ל-CIA?) סגן שר הבריאות יעקב ליצמן מקיים דיונים מרתוניים בנושא כי אם לא יקיים דיונים מעין אלו, מי צריך אותו? האיש בסך-הכל עושה את עבודתו ועושה עבודה מעולה. גם המשטרה עושה מה שמשטרה צריכה לעשות במקרה של מגפה (שומרת על צירים פנויים, מקיימת ישיבות, מקבלת הנחיות מהמפכ"ל, שהתייעץ עם השר, שקיבל תדרוך מהמטה ללוחמה בטרור ובנזלת), ואפילו משרד הביטחון, גם הוא בסך-הכל מצדיק את שמו. אם לא היה עושה כן היה צורך דחוף לשנות את שמו ל"משרד הביטחון לא משהו" או "משרד הביטחון ככה-ככה". לא ככה? ויש גם אמצעי התקשורת. מה אתם רוצים מהם? איך האנשים הטובים האלו יתפרנסו בזמן מיתון, משבר כלכלי, משבר בתעשיית העיתונות, כשברקע אין אף סיפור טוב לרפואה, איך? מגיעה מגפה, אמנם מגיפה דמיקולו אבל אז מה, לא יטפלו בה כמו שצריך? לא ישלחו שליח? לא יצלמו את השליח עם מסכה? לא ייתנו כותרת גג? לא יעשו גרפיקה בצבעים מפחידים? לא ישרטטו מפה עם חצים אדומים? לא ידווחו בכותרת הראשית על כל אדם שנכנס לבית-חולים עם נזלת שסיפר שהחל לקנח את האף אחרי שראה איש חבוש סומבררו? כמובן שיעשו את זה, ובדין יעשו את זה. אמצעי התקשורת בסך-הכל עושים את עבודתם, כולם בסך-הכל עושים את עבודתם, כל המערכות העוסקות בשפעת החזירים פועלות על פי המודוס-ויוונדי שלהם; הן לא יכולות אחרת. אם הן היו יכולות אחרת הרי שמזמן הן לא היו כאן, ובמקומן היו פועלות מערכות שלא יכולות אחרת שכן אחרת זה פשוט לא יכול להיות. אשר על כן, כולם מתבקשים להפסיק להתלונן ולהירגע. זהו מצב חירום עולמי, ואתם מוזמנים להיכנס לפאניקה ולא לדאוג. הכל בשליטה; משטרת ישראל פותחת את צירי התנועה.

האופן שבו סיקר "ידיעות אחרונות" את פועלו של ארקדי גאידמק בעיר המופגזת, ואת שאר יוזמותיו הפילנתרופיות, מעורר תהיות

גם בשביל ארקדי גאידמק, שאת שמו העיתונאים למדו כבר מזמן לאיית, היה נובמבר האחרון חודש תקשורתי מוצלח במיוחד. שלל יוזמות שונות ומשונות הביאו את העיתונים לעסוק בו שוב ושוב, והגדיל מכולם "ידיעות אחרונות", שבסיקור שלו את הנעשה בשדרות נראה היה כאילו הוא מייחס ערך חדשותי רב יותר לנדבנותו של גאידמק מאשר לדיווח על נפגעי הקסאמים. אחרי הרומן הקצר של המיליארדר הנמרץ עם "מעריב", משיתוף הפעולה בספטמבר בהפקת "מופע הצדעה לחיילי המילואים" ברעננה ועד לשמועות שגאידמק הוא אחד המועמדים לרכישת העיתון, נראה כי המיליונר המוחצן החליט להמיר את עופר נמרודי בארנון מוזס ואת אמנון דנקנר ברפי גינת. עורך "ידיעות אחרונות", רפי גינת, ויוסי מילשטיין, יד ימינו של ארקדי גאידמק, הכחישו כי קיים קשר כלשהו בין "ידיעות אחרונות" למיליארדר, אולם אופן הסיקור של העיתון את כל הקשור בגאידמק היה שונה מזה שבעיתונים אחרים. את חודש גאידמק בתקשורת פתחה הצעתו של המיליארדר לפתרון המחלוקת סביב קיומו של מצעד הגאווה בירושלים. למרות שהיה מדובר בנושא חדשותי רחב, שעירב בתוכו מחלוקות דתיות, עדתיות ולאומיות, וסחט התבטאויות ממגוון גדול של אנשי ציבור - בחר "ידיעות אחרונות" לפרסם בעמודו הראשי תמונה גדולה של גאידמק, עם הכותרת: "גאידמק הציע לקנות את מצעד הגאווה. בפגישה במסעדה בירושלים אמש הציע המיליארדר לממן בכספו את העברת האירוע לעיר אחרת. פעילי הבית הפתוח סירבו. היום: גאידמק ימשיך במאמצי תיווך בברכת החרדים במאמץ למנוע מהומות". גם בעמודים הפנימיים המשיך העיתון לעסוק ביוזמת המיליארדר: "גאידמק הציע: קחו כסף, תעבירו המצעד [...] אין לי דבר נגד הומואים, אני בסך־הכל חושש משפיכות דמים. היום ייפגש שוב עם נציגי "הבית הפתוח" וגם עם ראש העדה החרדית, בניסיון למנוע אלימות [...] זו היתה פגישה ארוכה אל תוך הלילה [...] המיליארדר גאידמק הציע להם: קחו כמה כסף שצריך, רק תעבירו את מצעד הגאווה לעיר אחרת. בסיום הפגישה דחו ההומואים את הצעתו הנדיבה" (8.11). ואם בזה לא די, שמו של גאידמק מופיע שוב לקראת סופו של הגיליון, בכותרת המודיעה בעמוד 27 כי "הבדואים החליטו - גאידמק לכנסת". "אם למישהו היה ספק קל שבקלים בנוגע לתוכניותיו הפוליטיות", ממשיכה הידיעה, "הוא היה חייב להגיע אתמול ליישוב הבדואי מוכה האבטלה, שגב־שלום, ולראות איך מתחיל המסע הארוך של המלך ארקדי (כך במקור; צ"ג) לכנסת". הביטוי "המלך ארקדי" לא מופיע באף אחד מהציטוטים שבידיעה. היקף הסיקור ב"ידיעות אחרונות" בלט מול "מעריב" מאותו היום, שהעניק לידיעה מיקום צנוע בעמוד פנימי: "ח"כ נסים זאב לגאידמק: תקים מחנות להומואים. גאידמק: זו כפייה של המיעוט על הרוב". רק בפסקה האחרונה מוזכר נסיון "רכישת המצעד" שלו. חמישה ימים אחר־כך יצא גאידמק ביוזמה חדשה: רכישת דירות בירושלים והשכרתן לנזקקים במחיר סמלי. היוזמה פורסמה ב"ידיעות אחרונות" בעמוד הראשון ובעמודי האמצע תחת הכותרת "סביוני גאידמק": "בקיץ הוא הקים עיר אוהלים למשפחות שנמלטו מהצפון המופגז, עכשיו עובר ארקדי גאידמק לשלב הבא: פרויקט מגורי קבע למשפחות נזקקות. התוכנית: לרכוש עוד אלפי דירות ברחבי הארץ". מהכתוב לא ניתן ללמוד אם מדובר בפילנתרופ, או אולי בכריש נדל"ן. במקום לשאול שאלות עיתונאיות, הכתבה משווה בין המיליארדר לבין הממשלה: "אחרי שנטל על עצמו את תפקיד משרד הרווחה בתקופת מלחמת לבנון, כשהקים כפר לאלפי מפונים מהצפון בחוף ניצנים, מבקש עכשיו המיליארדר, ארקדי גאידמק, להיכנס גם לנעליו של שר השיכון". במסגרת מיוחדת מסביר העיתון מה עשה גאידמק לרווחת הציבור בישראל: "[...] תרם במהלך השנים מיליונים לפרויקטים בישראל [...] בין השאר תרם גאידמק 50 מיליון דולר לסוכנות היהודית, בעבור חינוך יהודי־ציוני במדינות ברית־המועצות לשעבר ולטיפול בנוער בסיכון" (13.11). את העמוד מקשטת תמונה גדולה של גאידמק, שבה הוא פורש ידיו לצדדים במחוות נדיבות, בצירוף ארבע תמונות נוספות וכיתובים המציינים את מעשיו לרווחת תושבי ישראל. גם ב"מעריב" ידעו על הסיפור באותו היום. הוא פורסם רק בעמוד 20 ובצורה שונה: "ארקדי גאידמק יבנה דירות להשכרה למשפחות נזקקות". ב"מעריב" גם החליטו להמשיך ולעקוב אחר הסיפור, ו־48 שעות אחר־כך הביאו את תגובת התושבים: "תושבי הר־חומה לגאידמק: לא רוצים את העניים". ▪ ▪ ▪ אופן הסיקור של "ידיעות אחרונות" את עלילותיו של גאידמק בלט במיוחד בתיאור פועלו בשדרות. גאידמק הציע לממן לעשרות מתושבי העיירה המותקפת נופש באילת, בניסיון להשכיח את קריאות "צבע אדום" ופגיעת הרקטות. באופן מוזר, ליוזמה הפילנתרופית קדמה ידיעה ב"ידיעות אחרונות", שכאילו הכינה לה את הקרקע. בעמוד הראשי של הגיליון מ־16.11, תחת הכותרת "מפנים את הילדים", קבע העיתון כי משרד החינוך מתכנן לפנות את ילדי העיר שדרות לאזור שבו אינם חשופים לאיום הקסאמים. למרות שמדובר בידיעה שלכאורה מקורה במשרד החינוך, כתבת החינוך של העיתון אינה חתומה עליה. משרד החינוך הכחיש את הידיעה. היוזמה עצמה זכתה לסיקור בכל כלי התקשורת, כמו למשל הידיעה ב"הארץ": "עיר מקלט: גאידמק מימן, פרץ הזהיר אך בשדרות החליטו לברוח לאילת" (17.11). ב"ידיעות אחרונות" הבולטות והטון היו אחרים והיוזמה נקשרה בשאיפותיו הפוליטיות של גאידמק: "גאידמק בראיון לידיעות אחרונות: רוב הציבור רוצה שאהיה ראש ממשלה. המיליארדר שפתח את הארנק למען תושבי הצפון ושדרות פותח את הפה: אקבל 40 מנדטים" (19.11). הסיקור התרחב גם לעמודי האמצע: "לאחר שפתח את הארנק וכבש גם את לבם של תושבי שדרות [...] עכשיו, כשלא רק תושבי הצפון רואים בו מושיע אלא גם תושבי שדרות [...]". עמוד אחר־כך המשיכה ההתייחסות לאירוע, הפעם מול אזלת היד של ממשלת ישראל: "האוטובוסים של גאידמק הפנו את הזרקורים אל הכישלון המתמשך של הממשלה לדאוג לתושבי שדרות ועוטף עזה". באותו העמוד נקבע בביקורת הטלוויזיה כי במאבק בין גאידמק לאולמרט, ראש הממשלה הוא שהפסיד. יממה אחר־כך כמעט נטען שגאידמק הוא שקובע את סדר־היום של ממשלת ישראל: "חוסר האונים של ממשלת ישראל מול מתקפת הקסאמים ותגובתו הזריזה והמתוקשרת של המיליארדר גאידמק למצוקה של תושבי שדרות, הולידו אתמול ישיבת ממשלה מהקשות והעכורות [...] בינתיים לממשלה יש רק הבטחות" ("ידיעות אחרונות", 20.11). גאידמק, שענייניו עם החוק נידונים בכמה מדינות, כולל בישראל, הצליח לנהל מאבק יח"צני מול מקבלי ההחלטות מעל דפי המערכת של העיתון, בנוסף למודעות הממומנות על־ידו: "התושבים חשובים לי יותר מהח"כים", ובמסגרת בפינת העמוד: "המתרעננים באילת: לממשלה אין בכלל בושה". אם המסר לא הובהר, באה כתבת השער במגזין "24" של "ידיעות אחרונות", שעסקה בסשה גאידמק, בנו של המיליארדר, שהדגישה את ההערצה אליו בעיר האנגלית שבה הוא הבעלים של קבוצת הכדורגל המקומית. בעיתונים אחרים בחרו בטון מאופק יותר. ב"מעריב" נכתב באותו יום: "בעקבות גאידמק: הממשלה תשלח אלפי תושבים משדרות לאילת. 4,500 תושבי שדרות מילאו את חדרי האוכל והבריכות והודו לגאידמק על כמה לילות בלי קסאמים" (19.11). למחרת: "גם אולמרט נגד גאידמק. ראש הממשלה תקף אתמול את המילארדר, שהסיע אלפי ילדי שדרות לאילת" ("מעריב", 20.11). גם ב"הארץ" דווח על היוזמה באופן מאוזן: "שמחים להתרחק אך יודעים שצריך לחזור" (19.11). "יוזמה: חוק נגד תורמים בעלי הון. חוק גאידמק" ("הארץ", 26.11). הקסאמים הוסיפו לנחות בשדרות, אך התקשורת חיפשה זווית דיווח מרגשת יותר; היא סופקה לה בדמותה של מסיבת בר־מצווה שמימן גאידמק. חתן הבר־מצווה, דודו חדד, הופיע לראשונה בראיון בתוכניתו של רפי רשף בערוץ 10. הוא סיפר שהוא חושש כי חבריו ובני משפחתו לא יגיעו לחגיגה בגלל חששם מהקסאמים. במהלך הראיון קיבל הנער שיחת טלפון מגאידמק, שהבטיח לארגן לו מסיבת בר־מצווה שלא תישכח. למחרת נרתם "ידיעות אחרונות" למשימה: תמונה גדולה של פניו העצובות של חדד הופיעה בכותרת העיתון: "האורחים מפחדים לבוא לבר־מצווה שלי" (21.11). החשיפה התקשורתית עשתה את שלה וחגיגת הבר־מצווה הפכה לאירוע יח"צני בהשתתפות ידוענים רבים ובכירי "ידיעות אחרונות". למחרת חגג העיתון את ההצלחה בתמונה גדולה נוספת של דודו חדד בעמוד הראשי, כשהוא שר במסיבה המתוקשרת. לצד התמונה, בסטריפ קטנטן, צוינה עובדת פטירתו של תושב העיר שדרות מפגיעת קסאם (בעמודי האמצע ניתן היה ללמוד כי החגיגה בשדרות התאפשרה "בעקבות הפרסום בידיעות"). בנוסף לתמונות הוזכרו בכתבה שדיווחה על האירוע שתי שיחות שקיבל חתן השמחה - אחת מראש הממשלה ו"היתה גם שיחה בלתי נמנעת עם ארקדי גאידמק, שהתקשר לברך ממוסקבה וזכה לתשואות מכל הקהל באולם" (22.11). החגיגה המתוקשרת לא זכתה לסיקור דומה באף אחד מהעיתונים היומיים האחרים; ב"מעריב" הגיבו למחרת בתמונה גדולה משלהם: "לבר־מצווה של ניר הם לא הגיעו. למסיבת בר־המצווה של דודו חדד שלשום נהרו אורחים בהמוניהם - אבל ניר ביטון, גם הוא משדרות, חגג אתמול כמעט לבד [...] אף מפורסם לא בא לנחם אותו" (23.11). ב"ידיעות אחרונות" מסרו בתגובה לפניית "העין השביעית" כי: "ידיעות אחרונות אימץ את דודו חדד, קרא למוזמנים להגיע, בכירי העיתון הוזמנו, הבטיחו להגיע והגיעו. העיתון הביא גם את הזמר האהוב על דודו, קובי פרץ, ואת אבי נימני, שחקן הכדורגל שהוא מעריץ. היתה כאן מחווה של העיתון לילד ולעיר בשיא ספיגת הקסאמים ואנחנו גאים במבצע". למרות התפישה הכמעט־אוריינטליסטית של התקשורת את שדרות, התושבים שם יודעים בדיוק מתי מנסים להשיג הון פוליטי על חשבונם. בפרלמנט מאולתר שכונס במרכז המסחרי העירוני, בדיוק בערב שבו שב ארקדי גאידמק ליהנות מפרי יוזמותיו, הציע ראובן פרשנות לכותרות השבועות האחרונים בעיתונים: "יש לו (לגאידמק; צ"ג) מניע. יש לו אינטרסים. אין עשן בלי אש. הוא נכנס בצורה מחתרתית למקומות שהממשלה לא נמצאת בהם. למה לא? אקמול גם טוב. יותר טוב מלחיות בפחד". היית באילת, אני אומר לראובן, תצביע לגאידמק אם ירוץ לכנסת? "לא", הוא עונה. "לא מכיר אותו". לא רק גאידמק, גם התקשורת לא יוצאת חפה מאינטרסים בעיני תושבי העיירה. ששון שרה מאשים אותה בגזירת קופון: "את בר־המצווה התקשורת יצרה. היא החליטה להעלות את זה. הרי כל הזמן יש כאן אירועים וחוששים להגיע". מי שלא ביקר בשדרות יתקשה להבין מקריאת העיתונים מה מצב העיר לאשורו ומה מטריד את תושביה. הכותרות כולן צבועות באדום, "66% מתושבי שדרות: רוצים לעזוב את העיר" ("ידיעות אחרונות", 26.11), "שדרות: קסאם בפתח בית־ספר, מיום א: חיילים יספקו ליווי צמוד לילדי שדרות" ("ידיעות אחרונות", 23.11), אולם למרות הכותרות, העיר לא נראית כמו שדה מלחמה. דווקא המצוקות היומיומיות לא באות לידי ביטוי בסיקור. מבין העיתונים היומיים, רק "מעריב" ניסה לתת תמונה מלאה של המצב בשדרות: "הירידה בתפוקת המפעלים, בתי־ספר שלא מוגנו ושוק הנדל"ן שקרס. שדרות: תמונת מצב" (23.11). למרות ההסתייגויות מהתרכזות העיתונים במצבה הבטחוני של העיירה, תושביה אינם מוותרים על שום הזדמנות להציג את טענותיהם בפני העיתונות. הם מנסים להעלות את המודעות למצוקות היומיומיות של העיר בפרט והדרום בכלל: "התקשורת היא חלק חשוב מהמאבק שלנו", אומר אילן, מנהל עבודה משדרות. "כל שנה באזכרה של בן־גוריון מבטיח איזה נעבך אחד 400 מיליון שקל. אבל גם הפעם לא יגיע כלום". בדיוק כשאילן מסיים את המשפט, 24 שעות אחרי תחילתה של הפסקת האש, נשמעת שוב קריאת "צבע אדום" וכולם רצים לחפש מחסה. עזרא מצטרף לדיון שמתפתח בפרלמנט המאולתר: "יש בעיה קשה של עסקים קטנים שמתמוטטים ולא כותבים על זה. חומרים כלכליים? אתם מסננים". "יש מצוקה מול הכתב", קובל שמעון. "בשלושים שניות אני צריך להגיד לו הכל בצורה ברורה, ובכל מקרה הוא יחתוך את זה אחר־כך. עשו כותרת על הבר־מצווה, כי זה מכר להם, ועל ההרוג כתבו חצי משפט". למקום מגיע דניאל חגבי, מערוץ 10. הצוות ישדר הערב משדרות למהדורת החדשות. חגבי וערוץ 10, שנהנים מהערכת הנוכחים, מתעמתים עם הטענות על האופן שבו התקשורת מסקרת את המצב בעיירה: "יש שדרות, אבל יש גם מדינה שלמה. אי־אפשר להתעסק רק בשדרות. הקסאם נופל עכשיו, זה מעיר את התקשורת. יהיו שבועות בלי שדרות, ואולי אז יגיעו גם למסעודה". שדרות נשארת עם המצוקות. מול מלחמות כלי התקשורת זה בזה, ומול מעורבות יח"צנית של בעלי הון, גם שם יודעים שאין להם סיכוי של ממש להציף מעלה את בעיותיה האמיתיות של העיר. צביקה גוטליב הוא סטודנט לתואר ראשון במחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב תגובה: "מפגן אימתני של יחסי־ציבור" / רועי כץ >>

ארבעה מפעלים של הטייקון המזהם מככבים מאז 2014 ברשימות המשרד להגנת הסביבה: בז"ן, מפעלי ים המלח, רותם אמפרט וכרמל אולפינים • "אני מתרשמת מהקביעות של אותם מזהמים", אמרה השרה תמר זנדברג, אך לא הציגה תוכנית שתבטיח שינוי במצב

במשרד להגנת הסביבה הציגו הבוקר (רביעי) את מדד ההשפעה הסביבתית לשנת 2019: ארבע מבין שבע החברות המזהמות ביותר נמצאות בבעלותו של אדם אחד: הטייקון עידן עופר. לפי בדיקת "שקוף", מאז 2014 החברות בבעלותו מופיעות שוב ושוב בחמישיית המפעלים המזהמים ביותר, שנה אחר שנה. אך המשרד להגנת הסביבה, שהציג בחגיגיות במסיבת העיתונאים את המדד, לא בישר לציבור כיצד יילחם במפעלים המזהמים או יטיל מגבלות על הטייקון עידן עופר. השרה להגנת הסביבה תמר זנדברג הצביעה על הבעיה אך לא הציגה את הפתרון: "אני מתרשמת מהקביעות של אותם מזהמים", אמרה זנדברג לאחר פרסום הנתונים. "בסוף עם הגדולים אין הרבה שינוי", אמרה גם מנכ"לית המשרד גלית כהן, המכהנת בתפקידים בכירים במשרד מאז 2001. זנדברג מאמינה שחשיפת דירוג המפעלים המזהמים תשפיע על ציבור המשקיעים, שידירו את רגליהם ממניות החברה. אך המציאות, כפי שהודתה בעצמה, מוכיחה אחרת – השפעת המדד זניחה. השיימינג לא יציל את בריאות תושבי מפרץ חיפה, או את ים המלח. במקום להעביר את האחריות לציבור הגיע הזמן שהמשרד להגנת הסביבה יכין תכנית רב שנתית למאבק בטייקון שמצפצף בקביעות על החוקים. מה ביכולתו של הרגולטור לעשות? לבטל לחלוטין את היתר הרעלים כך שהמפעל לא יכול לפלוט יותר מזהמים, ואף לבטל רישיון עסק מידי ל-30 יום. ארבעת החברות המזהמות בבעלות עידן עופר המופיעות בשביעייה הפותחת הן בז"ן, מפעלי ים המלח, רותם אמפרט וכרמל אולפינים. פרט להן, שתי חברות נוספות שמככבות ברשימה הן שפד"ן, המכון לטיהור שפכים בגוש דן המופיע במקום השלישי ומט"ש שוקת, פרויקט לטיהור שפכים של "אלקטרה גרינטק" במועצה האזורית חורה. מדד ההשפעה הסביבתית שהוצג שיקלל נתונים לשנת 2019. מדוע התעכב? כי לא היה תקציב לאסוף נתונים עדכניים יותר. פרט לנתוני 2019 הציגו במשרד גם את הנתונים של 2018, אך השינויים בין הרשימות הם מינוריים. המדד עצמו נותן משקל לא רק למידת הזיהום, אלא לעבירות של החברות המזהמות על החוק. "המדד בא להראות את הסיכון הסביבתי שנובע לא פחות ממדד הציות או חוסר הציות לרגולציה הסביבתית", אמרה המנכ"לית כהן. במילים אחרות, כהן מציינת כי המיקום של המפעלים ברשימה נקבע לפי המידה שבה הם "מצפצפים" על הרגולטור. ומי הרגולטור? היא בעצמה. רגע, אז אם השרה אמרה שמדובר באותן החברות שחוזרות על עצמן והמנכ"לית טענה גם היא טיעון דומה, מה הטעם בפרסום דוח כזה שוב אם דבר לא משתנה? פנינו למשרד בשאלה זו: "בסופו של דבר המשרד הוא הרגולטור, כיצד הוא מתכוון לפעול קונסטרוקטיבית לשנות את הרשימה לקראת השנה הבאה?" אך בתשובתו, המשרד דווקא התעקש להדגיש את השינוי: "יש דינמיות במדד. למרות שיש מפעלים וחברות הנותרים במיקומים גבוהים, יש גם חברות המראות מגמת שיפור. המדד משקף את הסיכון הסביבתי – ואם הוא גבוה בשל מהות הפעילות שלה, היא בוודאי תהיה למעלה במדד, בוודאי אם רמת הציות הסביבתי שלה נמוכה. מרכיבי סיכון נוספים במדד כוללים למשל אי ציות לדין, אחזקת חומרים מסוכנים, קירבה לאוכלוסיה ועוד. המדד הוא כלי אחד מיני רבים לשיפור הביצועים הסביבתיים". במשרד להגנת הסביבה הציגו לעיתונאים נתונים על גבי נתונים, דוחות אקסל מפורטים ומפוארים שמשקפים תמונה עגומה ועקומה של מחדל מתמשך. זה חשוב, ובתורו אולי ישפיע במעט על המשקיעים (ואולי לא). אבל חשוב להבין: האחריות מוטלת על כתפי השרה תמר זנדברג. היא קיבלה לפני כמה חודשים ירושה עקובה ממזהמים של ממשלות שהכשירו את הזיהום בלחיצת יד עם בעלי ההון. כעת תפקידה להשתמש בכול אמצעי על מנת לעצור את הזיהום, להשית קנסות ואם יש צורך לסגור מפעלים ולבוא עמם חשבון בשם הציבור שהופקר שנים ארוכות מדי. סייע בהכנת הכתבה: דרור גורני.

העיתונים מתכוננים לדיווח מחר על מאורעות היום | פרשת הרפז שוב בכותרות, אלו הולכות ומתאזנות | "ישראל היום" מפרסם מודעה התומכת באנס קטינות

"פגישה גורלית", נכתב באותיות ענק בכותרת הראשית של "ישראל היום", המעדיפה להתייחס לפגישה שטרם היתה עם אובמה במקום לנאום שכבר נשא. האותיות, ניכר, גדלו גם בגלל הצורך להדפיס באותיות גדולות את הכותרת הנוגעת לטיוטת דו"ח המבקר על פרשת הרפז. דילמה דומה עמדה בפני עורכי "ידיעות אחרונות", שבמפתיע החליטו דווקא להקטין את הפונטים כדי לטפל בשני הנושאים בכפיפה אחת. שם נאום אובמה זוכה לכותרת השנייה: "ההבטחה של אובמה". מהי ההבטחה של אובמה? "אני מאמין שיש עוד סיכוי ללחץ דיפלומטי, אבל לא אהסס להשתמש בכל האמצעים כדי להגן על ישראל. ארה"ב לא תסיר אף אופציה מהשולחן. לא נסבול נשק גרעיני בידי משטר מכחיש שואה", לשון כותרת המשנה. "אובמה נתן לנו מתנה נפלאה", מתמוגגת סימה קדמון בחלק טורה הנדפס על שער "ידיעות", "הוא נתן לנו עוד זמן, ואין מה שהישראלים אוהבים יותר מאשר לקנות זמן. אווירת המלחמה ששוררת כאן, שמי שאחראים לה הם בעיקר ראש הממשלה ושר הביטחון, קצת התפוגגה אמש". כמו כל קביעה המתחילה בהכללה אתנית, גם זו של קדמון אינה נכונה. "אובמה נשא נאום תמיכה נלהב בישראל, דיבר על כל האופציות – ורוצה להרוויח זמן", קובלת כותרת המשנה על שער "ישראל היום". עמדת העיתון היא, כמובן, עמדת לשכת ראש הממשלה, המובאת ב"מעריב" בשם אומרה: "נתניהו יאמר: הגיע הזמן למעשים", נכתב בכותרת הראשית של העיתון. "הנשיא האמריקאי הצהיר בפני איפא"ק כי כל האופציות על השולחן, כולל שימוש בכוח. בסביבת ראש הממשלה מצפים ליותר", נכתב בכותרת המשנה. "הוא התעלם פומבית מכל הדרישות של ישראל לקביעת קווים אדומים", מפרשן נדב איל ב"מעריב". "הוא לא הבהיר לטהרן היכן נמתח הקו האדום", קובע גם בועז ביסמוט ב"ישראל היום". "היום: נתניהו מגיע לבית הלבן", נכתב בכותרת ידיעה של אורלי אזולאי ויובל קרני ב"ידיעות אחרונות". "נשיא ארה"ב ישוב ויבקש מראש הממשלה לא לתקוף באיראן. נתניהו יצטרך להחליט אם הוא מיישר קו עם העמדה האמריקאית או עולה על מסלול התנגשות עם אובמה". ובמוסף "המגזין" של "מעריב" כותבת שרה ליבוביץ-דר על נושא עלום: היחסים בין שירותי הביטחון הישראליים לארגון האיראני מוגאהדין חלק, ספק ארגון טרור, ספק גוף אופוזיציוני, ספק כת תמהונית. זאת, בעקבות פרסומים בתקשורת האמריקאית ולפיהם אנשי הארגון הם אלה שהוציאו לפועל, בשליחותה של ישראל, את ההתנקשויות בחייהם של מדעני הגרעין האיראנים. "האם ישראל צריכה לתמוך במורדים הסורים", לשון השאלה היומית במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". התשובות, כרגיל, הן "כן" ו"לא", אולם ראויה לציון הדרך שעשתה השאלה עצמה מאז החלו המהומות והטבח בסוריה בשנה שעברה – מטורי אורח במדורי המאמרים ב"הארץ" לפתח המוסף היומי של "ידיעות". באשר לתשובה, המרחב המשתרע בין "כן" ל"לא" לגיטימי לגמרי, והמשיבים הממוקמים לאורכו חמושים בטיעונים כבדי משקל. סיכומם: התערבות עלולה להזיק לישראל כמו גם לסורים הנרצחים בהמוניהם, וכך גם אי-התערבות, הן בטווח הארוך והן בטווח הקצר. את התשובה הסופית ייתנו מנהיגי המדינות, על השאלה אחראים העיתונאים. טיוטת דו"ח המבקר בסוגיית יחסי הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק הופצה אתמול לנמענים, והיא תופסת כותרות שמנות בעיתוני היום. "הרפז: תגיד לי מה אשכנזי רוצה; וינר: רק שגלנט לא יהיה רמטכ"ל", לשון הכותרת הראשית של "הארץ", מתחת להצהרה: "מתוך טיוטת דו"ח המבקר". לשכת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי הפעילה את סא"ל (במיל) בועז הרפז לאיסוף שיטתי של מידע מכפיש על שר הביטחון אהוד ברק, על האלוף יואב גלנט ועל ראש המטה של ברק, יוני קורן. זו השורה התחתונה של דו"ח מבקר המדינה בפרשת הרפז", נפתחת הידיעה הראשית. על אף שפרשנים בולטים ב"הארץ" (ארי שביט ואלוף בן, שבינתיים התמנה לעורך הראשי) נקטו עוד בתחילת פרשת הרפז עמדה קיצונית שהאשימה את אשכנזי ב"פוטש בקריה" (בן) ו"מרד גנרלים" (שביט), עמוס הראל, האמון ב"הארץ" על הדיווח על הפרשה, הצטיין בסיקור חסר פניות שלה, וחילק כתבים ופרשנים צבאיים אחרים למחנות ואף לחצרות (הראל גם מזכיר את בן, עורכו הראשי, בהקשר ביקורתי על הרקע הזה). יש לציין כי גם הוא נטה מלכתחילה להדגיש את חלקו של אשכנזי בהתנהלות הבעייתית המאפיינת את הבכירים גיבורי הפרשה. מסקנות הדו"ח, כפי שהן מדווחות היום על-פי הטיוטה, נראות כמוכיחות את צדקתו. משפט אחד של הראל מסכם את הפרשה כולה: "ברק הפגין חוסר רגישות ביחסו לאשכנזי, שנטה מצדו לרגישות יתר". "ממצאי המבקר הועברו ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי, וייתכנו עדיין צעדים פיקודיים ומשמעתיים נגד המעורבים", כותב הראל. "גם ברק אינו יוצא נקי מטיוטת הדו"ח, אולם המבקר מיכה לינדנשטראוס ואנשיו אינם רואים ביחסו של השר לאשכנזי הצדקה להתנהגות הרמטכ"ל לשעבר". כותרת הכתבה של הראל בעמוד הפנימי היא "תיק הריגול של אשכנזי". הדו"ח הסופי, הוא כותב, צפוי במאי, ולא הכל סגור. "הטיוטות הופצו, במתכוון, במספר מצומצם של עותקים, במטרה להקטין את הסיכון לדליפת חלקים נרחבים מהן לתקשורת", כותב הראל. "חוק המבקר אוסר על פרסום הטיוטה, אולם לינדנשטראוס ואנשיו העריכו כי האמוציות הקשות הכרוכות בפרשה יובילו בכל זאת להדלפות. כיוון שמספר אנשים כה קטן בקי באמת בחומר, יש לקחת בחשבון שהמידע שמטפטף החוצה מלווה בהטיות ואף בהטעיות מכוונות". "ישראל היום", המספק לברק סיקור ידידותי במיוחד מאז שהתהדקה הברית בין שר הביטחון לראש הממשלה נתניהו, בוחר בכותרת דומה לזו של "הארץ": "לשכת אשכנזי אספה חומר נגד שר הביטחון". באופן חריג, עמוד שלם מוקדש לטור פרשנות של דן מרגלית, מקורב לברק ומי שתומך בו באופן גלוי ומובהק ואף פירסם ספר בעניין ("הבור"). "גבי אשכנזי חצה צומת באור אדום", לשון כותרת הטור. לפי מרגלית, אם זו היתה העבירה שעבר הרמטכ"ל לשעבר, הרי שברק רק "חנה על המדרכה". אולי כדי לשמור על ההבטחה להיות "עיתון מאוזן", מקבל יואב לימור את חצי העמוד העוקב ומציג יחסיות מתונה יותר בין גיבורי הדו"ח: אשכנזי "חבול אבל לא גמור", ברק "מעודד אבל לא זכאי". בניגוד למרגלית, העושה כל שביכולתו לקשור את אשכנזי למסמך הרפז, בעל המשמעות הפלילית, לימור קובע, כלשון כותרת טורו, "לא פלילי, אבל גם לא מכובד". הידיעה המרכזית, של לילך שובל ועדנה אדטו, מדווחת באופן הגון על ממצאי הטיוטה ומדגישה גם את חפותו של אשכנזי. השורה התחתונה שלה דומה יותר לזו של לימור, לא לזו של מרגלית. ידיעה חדשותית נוספת, שעליה חתומות השתיים יחד עם מתי טוכפלד, מביעה מסר הפוך ומצטטת גורם עלום ("בכיר במערכת הביטחון", נו, באמת), שאומר: "לפי מה שאני מבין במדע המדינה, יש שם פוטש מצד הרמטכ"ל ולשכתו". סיכומו של דבר, במסגרת המצופה מעיתון יומי המדווח על טיוטת דו"ח האסור בפרסום ומטופל בפרשן מרכזי מוטה מראש, הסיקור שמעניק "ישראל היום" מתקבל על הדעת. "מעריב", שבכיר פרשניו, בן כספית, היה תומך נלהב ומוצהר של אשכנזי, מדפיס על השער את הכותרת המדויקת למדי: "טיוטת דו"ח הרפז: בין הרמטכ"ל לשר הביטחון שררה מלחמה. לשכת אשכנזי אספה חומרים על ברק". "אשכנזי הוא בסך-הכל קורבן", כותרת ההפניה לטור של כספית, "ככה לא מתנהג רמטכ"ל", לשון ההפניה לטור של עפר שלח. הדיווח החדשותי, של חנן גרינברג, אחיקם משה דוד ונועם שרביט, הוגן וחף מהטיה לטובת צד זה או אחר. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית היא "מלחמה", מתחת לה נכתב על רקע אדום "בין אשכנזי לברק". "במלה חריפה זו מגדיר מבקר המדינה את היחסים בין ראש המטה הכללי של צה"ל לבין שר הביטחון", נכתב בכותרת המשנה, המתארת את תוצאות טיוטת הדו"ח כך: "הוא מותח ביקורת קשה על גבי אשכנזי (לשכתו אספה חומרים מביכים על שר הביטחון), אולם לא חוסך גם מאהוד ברק (אטום ומנוכר)", ומסתיימת כך: "ואחרי כל המלים החריפות, יכול אשכנזי להתנחם בשורה התחתונה של הדו"ח: הוא לא היה מעורב בכתיבת המסמך או בפוטש נגד ברק, אין במעשיו חשד לפלילים – וחקירת המשטרה לא תיפתח מחדש". כמו דן מרגלית, גם לנחום ברנע מזכירה הפרשה תאונת דרכים: "שתי מכוניות נוסעות על הכביש. האחת, של אהוד ברק, מרצדס חבוטה, הפח דפוק. האגזוז מעשן, המנוע מקרטע. השנייה, שלך, חדשה, הצבע מטאלי. אין שריטה. כששתי המכוניות יתנגשו, ברור מי יפסיד יותר". את הדימוי הוא מייחס ל"אחד מידידיו של גבי אשכנזי" ומסכם: "הדימוי מושך לב, על מידת הדיוק בו ניתן להתווכח, אבל לא על התוצאות: בהתנגשות בין ברק לאשכנזי, אשכנזי הפסיד יותר". גם זה סיכום תמציתי ומדויק של הפרשה עד כה. עוד מצביע ברנע על כך ש-200 עמודי הטיוטה "משמעותיים במה שאין בהם – אין בהם אקדח מעשן". והוא חותם: "הרבה לא יישאר מהפרשה הזאת – אולי רק הריח". גם ביחס לסיקור בתחילת הפרשה ובמהלכה נראה כי אשכנזי הפסיד יותר: מחנה תומכיו הצטמצם. אפשר כמובן לתלות זאת במסקנות הדו"ח, אולי יש גם משמעות לכך שאשכנזי כבר אינו נושא משרה ציבורית ויכולת הקשב לטיעוניו יורדת בהתאם. בכל זאת, בולטת העובדה כי העיתונים בוחרים שלא להדגיש היום את הסיבה האפשרית למיעוט החומר שאינו נוח לברק בטיוטה: העובדה שאנשי אשכנזי העבירו למבקר חומר רב הרבה יותר מזה שהעבירו אנשי ברק. מלה על מלה: "פוטש" פירושו הפיכה צבאית, הפלתה של ממשלה אזרחית ותפיסת השלטון על-ידי קבוצת גנרלים. אלוף בן, כאמור, הכניס אותה ללקסיקון בהקשר של פרשת הרפז. בין אם הגה אותה בעצמו או שהושפע מיחצניו של שר הביטחון, מדובר במהלך פסול, זהה לנוהג הטבלואידי לשלוף את המלה "לינץ" על כל מעשה אלימות או את התואר "סערה" לכל ויכוח. הרי כל בר-דעת, גם מרגלית, בן ושביט, אינם מעלים על דעתם כי אשכנזי ניסה לתכנן הפיכה צבאית. מדובר, ברור, בדימוי בלבד, לצורכי דרמטיזציה וסנסציונליזם או הכפשה והטלת רפש, אך דימוי בלבד. אלא שטיבו של דימוי שהוא קובע את טון המשפט ומקצין את הסיפור כולו (ומה יכתוב בן על נסיון פוטש? ימציא מלה חדשה? ימרקר את המאמר באדום?). "לינדנשטראוס קובע כי אווירת המלחמה בין הלשכות גרמה נזק למדינה", נכתב על שער "ידיעות אחרונות". אווירת המלחמה גרמה גם נזק לעיתונות, ואווירת המלחמה בעיתונות גרמה נזק ללשכות. "טיוטת דו"ח המבקר מתארת מצב שבו שר הביטחון והרמטכ"ל לא מצליחים להשתלט על לשכותיהם", כותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות". "האנשים בלשכות יצרו משברים מתוך אמונה שכך הם מסייעים לממונים עליהם, אך למעשה העמיקו את השבר". חלקם של העיתונאים בהתנהלות ההרסנית הזו היה מכריע. כעת, כשה"מלחמה" מאחורינו, הסיקור המאופק בסך-הכל היום מלמד, אולי, שיש סיכוי להיפטר גם מהריח. "גורמים חרדיים: שום חוק לא ימנע נישואין מתחת לגיל 18", נכתב בכותרת על שער "הארץ". יאיר אטינגר ויהונתן ליס מדווחים כי ועדת השרים לענייני חקיקה החליטה לתמוך בהעלאת הגיל המותר לנישואין מ-17 ל-18. "אישור החקיקה מתעכב מאז 2004 בעיקר בשל לחץ חרדי", כותבים השניים, ומוסיפים: "מקורות בכנסת הטילו ספק ביכולת המשטרה לאכוף את החוק". בכל מקרה, הצעת החוק מתירה להכיר בנישואי ילדות במקרים חריגים, כגון "נישואי ילדי אדמו"רים ונישואין בעקבות כניסה להריון". ב"ישראל היום" מתפרסמת ידיעה דומה. "חתונה? רק מגיל 18", נכתב בעמ 19 של העיתון. "העלאת הגיל מצמצמת חשיפת נשים לאלימות במשפחה", נכתב בכותרת המשנה. "Jesus Christ, Son Ahman", נכתב במודעה בתחתית אותו עמוד ב"ישראל היום". מודעת המשך גדולה יותר מתפרסמת בעמ 23, תחת הכותרת "התגלויות של האדון ישו הצלוב שניתנו לנשיא וורן ס גפס". מודעה דומה הופיעה בחודש שעבר בעיתונים אמריקאיים ועוררה ביקורת ציבורית: היא מתפרסמת במימונם של חסידי וורן גפס, פונדמנטליסט מורמוני שהנהיג כת אמריקאית נוצרית בשם כנסיית FLDS. גפס מרצה עונש של מאסר עולם אחרי שהורשע באונס של קטינות. שתיים מנשותיו היו ילדות כשנישאו, אחת בת 15, השנייה בת 12. הוא נאשם גם בכך שחיתן את חברי הכת שלו עם קטינות. אבל לכסף אין ריח, כידוע. אגב, הידיעה המרכזית בעמ 23 ב"ישראל היום" היא על "תביעת ענק נגדית" שהגישה אשת ראש הממשלה נגד עוזרת הבית שלה, שתבעה את שרה נתניהו בטענה כי התעמרה בה. "גורם בכיר בקבוצת הארץ: רולניק ושילוח הציעו לשוקן לקנות את דה-מרקר ולנתקו מקבוצת הארץ", נכתב בכותרת בולטת על שער "עסקים", מוסף "מעריב". "העסקה לא יצאה לפועל לאחר שמו"ל עיתון הארץ דחה אותה. שוקן ושילוח מכחישים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה עצמה, של מיה מנע וגידי ליפקין. "גורם בכיר בשוק התקשורת מעריך כי ההצעה לרכישת מוסף הכלכלה וניתוקו מהארץ נולדה על רקע המתיחות בין עמוס שוקן לבין סגנו רולניק בשנתיים האחרונות", נטען בידיעה. "המתיחות ביניהם התגברה בעקבות הירידה הניכרת בהיקף הפרסום בקבוצת הארץ, הצניחה בכמות המינויים והקשיים הכלכליים שהעיתון נקלע אליהם. נוסף על כך, שוקן הפקיע סמכויות שהיו בעבר בתחום אחריותו של רולניק והעביר אותן למנכ"ל קבוצת הארץ ולאיש אמונו רמי גז". על רקע וידויי עוזי ארד ולקראת דו"ח המבקר על המל"ל: בתצלום המלווה את הידיעה בכפולה הפותחת של "ישראל היום" על אודות ביקור נתניהו בארה"ב נראה ראש הממשלה עם ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור, ש"מגיש לנתניהו נקודות לקראת נאומו באיפא"ק, אתמול בקנדה".

30 אלף המפגינים והמפגינות בכיכר רבין נגד הסדר הטיעון עם קצב לא ביקשו שהכיכר תתפוס את מקומו של בית־המשפט בעשיית צדק; הם ביקשו להחזיר את התיק לבית־הדין

כל שמערכת המשפט נעשתה מקצועית יותר, ככל שמשפט צדק נתפס תלוי יותר בהקפדה על דקדוקי נוהל, דיני ראיות, זכויות העומד לדין, תקינות החקירה הנגדית - כך התרחקה עשיית המשפט מכיכר העיר. אם במערכות המשפט באירופה הקונטיננטלית השאירה מורשת המונרכיה האבסולוטית מבני סמכות הייררכית, הרי שבמסורת האנגלוסקסית, בעיקר באנגליה ובארצות־הברית, בחברות שהצמיחו את הדמוקרטיות היציבות והמשוכללות ביותר בעת החדשה, נשמרה זיקה חזקה יותר למורשת הדמוקרטית של הכרעת הציבור באמצעות מוסד חבר המושבעים. המושבעים בשיטה האנגלוסקסית שימרו את היסוד הפרקטי והסמלי של עקרון ריבונות העם. אך גם בשיטות משפט דמוקרטיות ללא מוסד המושבעים, המערכת המשפטית באה להכריע - לפי החוקים שהריבון חוקק באמצעות שליחיו - כדי להגן על הציבור מפני שרירות השלטון, מפני אזרחים המבקשים לפגוע בו, ולפעמים אף מפני הציבור עצמו ברגעים של התלהמות, הסתה ואיבוד שיקול דעת. עם התפתחות התופעה של דעת קהל בחברת ההמונים המודרנית, בעיקר החל מן המהפכה הצרפתית, תהליך שהלך והתגבש באמצעות צמיחת העיתונות והתקשורת האלקטרונית - הפכה גם דעת הקהל למרכיב חשוב בתהליך עשיית הצדק בחברה. אולם בשל מקצועיות ההליכים המשפטיים, נוקזו סמכותה וכוחה העיקריים של דעת הקהל לשיפוט מוסרי ופוליטי של עבריינים - בעיקר עברייני הצווארון הלבן. מצב זה יצר גם בישראל את התופעה שעבריינים שמערכת המשפט לא הרשיעה מחוסר ראיות, או מחוסר עניין לציבור, נוהגים לעשות שימוש באמצעי התקשורת כדי להכריז על חפותם. הם יוצאים אל הציבור כחתנים ביום חתונתם, בחיוך מלא שביעות רצון עצמית, ומטשטשים בעזרת יועצי תקשורת את ההבדל הגדול בין העדר בסיס לתביעה או הרשעה משפטית לבין חפות מוסרית. כשהציבור מוחה על התנהלות כזו בזירת התקשורת, קמים עליו אנשי שררה ועורכי־הדין המשרתים אותם וזועקים "הרפו, אל תהיו בית־דין של כיכרות!". כשמדובר במעשים פליליים בין אדם לחברו, בדרך־כלל אין הציבור מתעורר להביע את דעתו וטוב שכך. אולם כשמדובר בהפרת אמונים, בשוחד, גניבה, במרמה וגם בעבירות מין של נשיא, ראש ממשלה, שר או חבר כנסת, הנפגע העיקרי אינו אדם פרטי אלא הציבור כולו. והוא זכאי לקבל את הסעד המשפטי נגד שליחיו הבוגדניים. לציבור יש עניין ישיר בענישה של מורשעי צמרת השלטון, באופן שירתיע ויגן עליו בעתיד. במקרה של משה קצב, חש הרוב הגדול של הציבור שהסכם הטיעון שנעשה בשמו בחדרי חדרים אינו מספק לו את הסעד האלמנטרי, בנוסף לפגיעה באזרחיות שלכאורה היו באופן ישיר קורבן למעשיו. היועץ המשפטי לממשלה פעל בשם המדינה שאמורה לייצג את הציבור, ולכן רשאי הציבור להתכנס ולמחות על העסקה הבלתי סבירה שנעשה בשמו. ראוי להדגיש: 30 אלף המפגינים והמפגינות בכיכר רבין נגד הסדר הטיעון עם קצב לא ביקשו שהכיכר תתפוס את מקומו של בית־המשפט בעשיית צדק. להפך, ההפגנה היתה בעיקרה ביטוי לרצונו העז של ציבור גדול להחזיר את התיק לבית־המשפט לצורך עשיית דין צדק. כל מי שיכתוב את ההיסטוריה של התקופה הזאת בישראל לא יוכל להתעלם מן הנתונים הבאים: א. ממדי השחיתות המדהימים שנחשפו בצמרת השלטון זעזעו את הציבור ויצרו גל של אי אמון בפוליטיקה - תופעה שעלולה להביא לקריסת דמוקרטיה; ב. אנשי השררה הנחשדים בשחיתות, בסיוע עוזריהם וגורמים פוליטיים שמזמן רואים בדמוקרטיה ובעיקר בעצמאות בית־המשפט ובמעמדו המיוחד מכשול, יצאו במתקפה ללא תקדים על מערכת המשפט, זו שאמורה להגן על הציבור מפניהם; ג. חוקרים ומומחים רבים למשפט קונסטיטוציוני ולמדע המדינה הביעו חשש כבד מפני הנזק שעלול להיגרם לדמוקרטיה לאורך זמן, אם לא יינקטו אמצעים מיידיים לעצירת ההסתערות על מוסדות אכיפת החוק. נקל להבחין שמי שמטיח בציבור ובתקשורת את ההאשמה בדבר "בתי־דין של כיכרות" הם בעיקר נציגים של קבוצה פוליטית מסוימת, שבאה להגן על המושחתים מפני דעת הקהל, יחד עם בעלי בריתה בימין הפוליטי והדתי הרואים בכך הזדמנות לקדם פרוגרמה של ערעור מעמדו העצמאי של בית־המשפט העליון. אין ספק שהציבור הישראלי סובל מכשלונה של מערכת החינוך בהנחלת נורמות והקניית כלים של חשיבה עצמאית וביקורתית, כתשתית לאזרחות פעילה. עם זאת, הציבור הישראלי אינו מטומטם והוא מוצא לעצמו דרכים רבות ומגוונות להביע את תסכוליו ואת שאט נפשו ממנהיגות מושחתת וכושלת כזו הקיימת היום. עד כה בלטה דווקא אדישותו של הציבור אפילו ביחס למעשי שחיתות שקופים לכל עין. יתר על כן, גם האינטנסיביות של העיסוק התקשורתי בשחיתות נוטה לייאש את הציבור ולא להובילו להפגנות בכיכר העיר. אף כי תפקוד אמצעי התקשורת הוא לעתים קרובות מדי מקומם ונקוב חורים, הם ממשיכים למלא את תפקידם בייצוג החוויה המצטברת של הציבור, חוויה שהיא פרי של ניסיון יומיומי ומידע ממגוון רחב של מקורות אלטרנטיביים. עם זאת, אחטא לאמת אם אומר שהסכנה של בתי־דין מהירים, בכיכר העיר הפיזית או האלקטרונית, איננה קיימת. הסכנה הזאת לא היתה מעולם גדולה יותר מאשר בימים אלה, כשראש ממשלה, שר משפטים ומקהלת הנוהים אחריהם מנסים לקעקע את יסודות האמון, הכבוד והעצמאות של בית־המשפט העליון ומערכת המשפט כולה. לציבור הישראלי אין נטייה להיות שופט בכיכרות, אך אם תיהרס מערכת המשפט, יישאר בית־הדין בכיכר העיר כאלטרנטיבה היחידה, ואז תהפוך הדמוקרטיה הישראלית לאפיזודה היסטורית חולפת. גיליון 69, ספטמבר 2007

הכנסת, בסופו של דבר, תחזור להתכנס, ואנחנו חייבים לדבר על איך תראה בה האופוזיציה. השוואה בינלאומית מראה כי בישראל האופוזיציה היא מהפחות יעילות בעולם, ואחת המפולגות שבהן • הממשלה העצומה ומספר חברי הכנסת הקטן הופך את הדיונים בוועדות לעקר • אלו חדשות גרועות למי שלא יהיה בשלטון וגם למי שכן, לכן ננסה לתקן זאת

כשאור טוטנאור עבד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא השווה בין אופוזיציות בלא פחות מ-21 מדינות. במחקרו מצא שני סוגים: באחד האופוזיציה גדולה ומלוכדת, אך השפעתה על הממשלה קטנה; בסוג השני האופוזיציה מפולגת וקטנה יותר, אך כפיצוי ניתנת לה האפשרות להיות שותפה בקבלת ההחלטות ובחקיקה. ובישראל? טוטנאור מוכיח שהאופוזיציה הישראלית קיבלה את הרע משני העולמות. היא קטנה ומפוצלת, למעשה החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו, למעט שווייץ. חמור מכך, גם הכלים העומדים לרשותה דלים. טוטנאור עשה דבר די מדהים. הוא הצליח לכמת את הכלים פרלמנטאריים ולהשוות בצורה מדעית את עבודת האופוזיציות מסביב לעולם לפי קריטריונים של גודל אופוזיציה, לכידות, והעוצמה שלה. מה שהוא מצא צריך להדאיג את כולנו. כן – גם את החברה בקואליציה שעלולים להחליף כיסא יום אחד לאופוזיציה. לפי הממצאים, האופוזיציה בישראל קטנה ומפוצלת יותר מכל מבכל מדינה אחרת. בהיבט של לכידות בין המפלגות, ישראל במקום הלפני האחרון. רק שוויץ מתחתנו, אבל זה כנראה בגלל שהיא עשירה במשאלי עם. כלומר השלטון מתייעץ עם הציבור בקביעות. לפי טוטנאור יש בישראל חולשה מבנית בוועדות הכנסת – שם נעשית העבודה הפרלמנטרית האמיתית. נכון לפברואר 2017, חברי קואליציה היו חברים ב-3.55 ועדות בממוצע, לעומת חברי האופוזיציה שהיו חברים ב-1.8 ועדות. למה המספר הזה קריטי, ומה הבעיה עם חברות בו–זמנית של חברי קואליציה בכמה ועדות? כי זה אומר שהם לא באים לדיונים. למרבה הצער, לא המציאו עדיין את המכשיר הזה שמאפשר לך להתפצל לשני מקומות בו זמנית. וזה מוביל אותם להתנהג כרובוטים. כך למשל, בבדיקה מרתקת של הסדנא לידע ציבורי, נבדק מדד השתיקה. בסדנא סרקו פרוטוקולים של דיונים בוועדות בכנסת בחיפוש אחר ח"כים שהשתתפו בהצבעות אך לא פצו פה. בין השאר נמצא כי מייקל אורן (ח"כ לשעבר, מפלגת כולנו) הגיע לכ-7 ישיבות בחודש בו היו עשרות ישיבות בוועדות בהן היה חבר, ושתק ב־58% מהדיונים. ח"כ לשעבר נאוה בוקר (הליכוד), לא דיברה כלל ב־55% מהדיונים בהם השתתפה. אז בגלל שחברי הקואליציה מתרוצצים בין ועדות, בעצם אין דיון אפקטיבי והאופוזיציה מדברת עם עצמה. ואז התפקיד של חברי הקואליציה מסתכם בלוודא שהממשלה מקבלת את שלה, במקום לברר מה בדיוק קרה בדיון. זה מאלץ חברי קואליציה להצביע בסיכום הדיון לפי הוראת סיעתם, ללא קשר לנאמר בישיבה לפני כן. וכל זה מקשה על האופוזיציה לשכנע את הקואליציה שאפשר לשנות סעיפים בחקיקה – כי איך תשכנעו מישהו שלא נמצא? לא נהיה הוגנים אם נאשים רק את הקואליציה. מחקר מינואר 2018 של אביטל פרידמן ושחף זמיר, גם כן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי חברי כנסת מהקואליציה נכחו בממוצע יותר שעות במשכן מאשר ח"כים מהאופוזיציה לכל אורך הכנסת ה-20, וזה עוד בשעה שחלק ניכר מחברי הקואליציה בכלל שרים ומשרדיהם לא במשכן! בקואליציה גם הזמינו יותר מסמכים ממרכז המחקר והמידע של הכנסת מאשר מי שאשכרה אמור לבדוק דרך המחקרים האלו כיצד פועלת הממשלה. מפתה לומר שבאופוזציה בחרו בעצלנות כדרך לשרת את הציבור, אלא שכפי שראינו מעלה – ישנן בעיות מבניות חמורות באקו-סיסטם השלטוני בישראל. האם יש טעם להשקיע במהלכים שמראש חסרי סיכוי? מה שבטוח זה שאופוזיציה חזקה היא אינטרס של כל תושבי ישראל. על שני הצדדים לערוך דיון עמוק על תפקיד האופוזיציה והכלים העומדים לרשותה. “בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה” – מנחם בגין.

"אתה לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לדעת שיש יותר נהגים מרמטכ"לים, ויודקובסקי הלך על הנהגים כשהוא יודע – אולי בחוש נבואי – שבמדינה הזאת ילכו הרמטכ"לים אחרי הנהגים"

הכתבה "המדינה זה אני" פורסמה במקור במגזין "מוניטין", גיליון מס 57, מאי 1983 ופורסמה מחדש בספר "מלון פלשתינה", מאת רן אדליסט ורון מיברג, שיצא לאור על ידי הוצאת מודן בשנת 1986. הפרסום כאן, במלאות שנתיים למות דב יודקובסקי, באדיבות המחבר והוצאת מודן מאחורי הקירות הכבדים של הפנתיאון הלבן שלהם על דרך פתח־תקווה, עוקבים בעלי הבית של "ידיעות אחרונות" אחרי האביב של העיתונות הישראלית, במה שניתן לכנות בלשון המעטה, עניין רב. השועלים המנוסים של "ידיעות" לא יקפצו על הצעה חצי אפויה, שכל מטרתה היא פעולת־תגמול נגד תנועה מתחרה בשטח־ההפקר... מה שהם הספיקו לשכוח, אחרים עוד לא התחילו ללמוד. כמו כולם, גם אני עברתי ל"ידיעות אחרונות". הקביעה הזאת, שלכאורה נשמעת כמו תשדיר־שירות, ושהיא כמובן איננה אמת סטטיסטית, היא ביטוי לתחושה ציבורית כוללת. ככל שהיא נשמעת מרושעת – ובקונטקסט עיתונאי־פנימי איננה נקיה מזדון – היא גם נכונה. הסקרים האחרונים של פור"י – מחקר דעת־קהל לישראל בע"מ, על הרגלי קריאת עיתונים יומיים בישראל, נותנים ל"ידיעות" 48.3 אחוז קוראים בימי חול, לעומת 30.6 אחוז של "מעריב", והשאר של השאר. אבל מה שמעניק לתחושה הציבורית את עוצמת המעבר ל"ידיעות", אינם המיספרים העכשוויים, אלא המיספרים הראשוניים: ב־1948 היתה משאית של "מעריב" מעבירה לחיפה מדי יום ביומו 8,000 עיתונים, בעוד הטנדר של "ידיעות" היה עושה זאת עם 600. וזאת אמת עיתונאית. אמת עיתונאית אחרת הנתונה בוויכוח, היא אם קהל קוראי העיתון הוא רק קהל הצרכנים, או שלהבדיל מבית־חרושת למהדקי־כביסה, הצרכן של העיתון הוא גם המוצר של העיתון. אתה יכול להתווכח אלף שעה או שנה על מידת ההשפעה שיש לעיתון יומי בעל רצף של מידע ופרשנות על קוראיו, אבל אינך יכול לשלול אותה לחלוטין. כגודל הצלחתו התפוצתית של העיתון – גודל אחריותו, וכגודל כשלון המוצר, הקורא, ציבור הקוראים – כחברה – גודל אשמת העיתון. באופן שבו מוצג כאן העניין, יש משהו שנשמע כמו קשר ישיר בין מצבה של המדינה ואחריותו של "ידיעות אחרונות", ודב יודקובסקי, האיש המחזיק את "ידיעות", מתנער מן האחריות הזו לחלוטין: "אני לא רואה כל קשר בין מצבה של מדינת ישראל לבין ידיעות אחרונות". - מה מצבה של מדינת ישראל? כמי שיודע שהעיתון הוא ביזנס, יודע יודקובסקי שתשובה ישירה תזיק לעסקים, ולאחר שהוא חוכך בדעתו הוא אומר: "אם לא איכפת לך, אתלה באילן גבוה כמו גנרל דה־גול שפתח את ספר הזכרונות שלו במשפט: תמיד היה לי דימוי מסויים של צרפת, וצרפת – כפי שהיא נראית כיום, היא לא בדיוק הדימוי שאליו כיוונתי". - זה לא צמחוני מדי – התיאור הזה? "אני לא שייך לאלו – החריפים, מכל מקום, אני לא מרגיש אשמה, כאילו תרמתי לכך שהמדינה נראית כמו שהיא נראית". - גם לא שמץ של אשמה? "אני מוכן לומר ששמץ של אשמה – אולי כן, משום שמטבעי אני מרגיש קצת אשם – אבל בהחלט לא מעבר לזה". - יש לך דעות פוליטיות? "כמו לכל אחד, אני רק משתדל שהדעות הפוליטיות לא ישבשו את מה שאני חושב צריך להיות תפקיד העיתונאי". - מהו תפקיד העיתונאי? "תפקיד העיתונאי הוא לתת דיווח הוגן, מדוייק ככל האפשר ומתאים לקריטריונים העיתונאיים המקצועיים – ועד כמה שאפשר, לתת את כל הדעות. אתה יודע שהיתה לנו סיסמה בעיתון: כל הדעות, כל הידיעות בידיעות אחרונות". השיחה הכמו־נעימה הזו מתנהלת במשרדו ובביתו של יודקובסקי. שנינו יודעים שאני הולך לקבל עכשיו "אני מאמין" סינתטי, שיקיף את העניין מכל צדדיו, שינסה להיות הוגן והגון עם כולם: עם היהודי ועם הערבי, עם הרב כהנא ועם בסאם שכעה, עם המערך ועם הליכוד, עם פרס ועם רבין, עם המכה ועם המוכה. "אנחנו עושים עיתון אטרקטיבי ואובייקטיבי", ממשיך יודקובסקי, "הנוסחה היא לערבב את החשוב עם המעניין, וכל זה בקשת רחבה ככל האפשר". - יש לעיתון תפקיד מחנך? "אני לא חושב שעיתון שיש לו מטרה חינוכית, יש לו סיכוי להתקיים. תראה, באים אלינו בטענות על כך שאיננו כותבים דברים טובים – אבל זה איננו נכון, אנחנו כן כותבים דברים טובים, אבל איש לא קורא אותם. אתה יודע איך אומרים: באד ניוז -איז ניוז. אנחנו נותנים לקהל מה שהוא רוצה, משום שעיתון טוב הוא עיתון שכותב בבוקר על מה שהקהל ירצה לדבר בערב – וזה מה שיש", הוא פורש ידיים. - גם בגרמניה הטרום־נאצית תיפקדו עיתונאים ועיתונים על תקן "זה מה שיש". דב יודקובסקי, ניצול שואה, אושוויץ, שעלה ארצה ב-48, איננו עונה מיד. נוסח דיבורו רך, וכאילו מתנצל, חרף המילים המהססות של מי שצריך להלך בין הטיפות כדי לנקז אותן לתועלתו, יש בו לפעמים ממזריות לשמה, ופה ושם מבצבץ חיתוך חד וחלק של מי שיודע לחתוך. הוא נותן לשאלה להיות תלויה בחלל האוויר, כדי שגם אני אחוש בצרימה, ואחר־כך אומר: "אני חושב שזו שאלה בלתי-הוגנת ולא נכונה". - תן תשובה הוגנת ונכונה. "אי־אפשר להשוות. זה פשוט בלתי־אפשרי. איך אפשר להשוות?". מי שכן הישווה, זה אביעזר גולן, כתב בכיר, בעצם העיתונאי הראשון של "ידיעות אחרונות", סיפור של כמעט ארבעים שנה: "אני חושב שאלו שתיארו באופן עיתונאי אובייקטיבי את עליית הנאצים, עוד לפני שהחיה החלה נושכת, עשו עבודה עיתונאית מקובלת. מניין הם היו צריכים לדעת? זה מה שהיה". - ואיך הם מרגישים היום? "כמו כלבים". - אפשר אחרת? "לא. זה המקצוע. עיתונאי הוא לא מחנך, או נביא, הוא בסך־הכל מכשיר, ולדעתי העיתונות כיום היא קודם־כל בידור, ואחרי זה – כל מה שמדביקים לה". כשגולן היה עיתונאי צעיר ונלהב, הוא הגיע למערכת ה"דיילי מירור" בלונדון, שהיה אז בין הנפוצים בעולם, עם שמונה מיליון עותקים ביום. בשיחה עם העורך, על דפי ה"מירור" שנראו אז לגולן כמריחה צרחנית, אמר גולן כי: "העיתון שלך, אדוני, הוא חרא לא־יתואר". גולן זכר שהעורך הציץ בו בתערובת של סקרנות, נימנום ושעשוע, והשיב: "ואתה אינך יודע כמה אנחנו עובדים קשה כדי שיהיה כזה". גולן, שבהמשך הרשימה יובן מדוע הוא יכול להרשות לעצמו לספר סיפורים העלולים להשיק לעיתונו־שלו, מציץ בי באותו אופן שבו הציץ בו עורך ה"מירור", ומתוך ביטחון גמור שאי אפשר להתווכח איתו, או עם עיתונו – משום ש"ידיעות אחרונות" הוא סיפור של הצלחה, והצלחה היא תשובה טובה לכל שאלה. עולם העיתונות הישראלי טוען שלהצלחה הזו אחראי דב יודקובסקי. אותו יודקובסקי, המחזיק את "ידיעות" באותו אופן שבו מעולם החזיקו אנשים באנשים אחרים: חזק בביצים. אלא שיודקובסקי משתדל שלא תחוש בצביטה, שהכל יתנהל על מי מנוחות ובדרכי נועם. המומחיות שלו זה חולשות. כשאני שואל ישירות: "אתה אוהב חולשות של אנשים?" הוא צוחק ממש, ועונה הכי פשוט שרק אפשר: "כן". עדויות מוסרות שחולשתו של יודקובסקי לחולשות אנשיו איננה מתבטאת רק לצורך שליטה במצב, או חס וחלילה לצורך מזימה זדונית, אלא בטיפול משפחתי ממש, כאשר למישהו קורה משהו. בכלל, גם יודקובסקי וגם נח מוזס, הבעלים העיקריים, ובעיקר פולה – אשתו של מוזס, משתבחים בטיפול האבהי־אמהי שהם מעניקים לעובדיהם. מה שהיה המטבח של גולדה לממשלה, משמש הגפילטע־פיש של פולה למערכת "ידיעות אחרונות". הארוחה וענייני המדינה והעיתון הם המרכז, וממנה מתפשט פולחן שלם של מטופלים ומטופחים. פולה מוזס אוהבת אנשים עם בעיות, והיא ששה לטפל בהם, במרץ נעורים משימתי של צופה מתחילה. לפני כמה זמן נודע לה שלבלה אלמוג, מוותיקות העיתון, שהגיעה ל"ידיעות" אחרי פירוק "למרחב", יונה פוליטית מוצהרת ועורכת המוסף "זמנים מודרניים", יש מצב־רוח רע. עניין של גיל. תוך ימים הוכנה לאלמוג מסיבת־הפתעה, עם כל השמאלץ הפולני, פלוס בחירה עצמית בהשתלמות כלשהי בכל מקום שהוא. אלמוג בחרה בפריז, והיא נוסעת לשם, על חשבון העיתון, כדי ללמוד צרפתית, לכתוב ספר, לשפר את מצב־רוחה, ולשלוח מדי פעם רשימה להצדקת העניין. זהו "ידיעות". כשגקי גקסון, הגרפיקאי של "המוסף לשבת", נתקע בלונדון עם רגל שבורה, טיפלו בו כמו בפצוע מלחמה, ופועל דפוס שנפצע הובהל לבית־החולים במכוניתו של יודקובסקי, ואיחולי דאגה פרקטיים. ב"ידיעות" אומרים שכאשר אתה בריא, אז בעלי הבית ידאגו לכך שתחלה, אבל כאשר תחלה – הם ידאגו לך כפליים. גם נח מוזס וגם יודקובסקי אוהבים שיבואו אליהם כמו שבאים אל אבא. קצת מתחטאים וקצת מתפנקים, ולילדים המוכשרים מותר קצת להתפרע – ואם אתה שומר על כללי המישחק, מובטח לך שתקבל את הסוכריה שלך. אם לא – חפש מקום אחר. אין זאת אומרת שיודקובסקי לא יודע לתפקד כבוס קשוח – אינך יכול לנצח בג׳ונגל מבלי שיהיו לך שיניים, אבל יודקובסקי הוא כריש בעור גפילטע־פיש. גם כשהוא קוטל – הוא דואג לכך שהטעם שיוותר יהיה מתוק. הוא לא אוהב לידו אנשים חזקים מדי, אבל כשהוא מזיז אותם, הוא עושה זאת בעדינות, כמו על מסילה מגורזת, שבדרך־כלל עוברת דרך דלפק ביקורת־הדרכונים בלוד. זה קרה למשל ליצחק שרגיל, שנחשב זמן רב כמיספר חזק (אחרי מוזס-יודקובסקי), ויצא ללונדון מתוך הנחה שמקומו יישמר לו – כשחזר, מצא מציאות אחרת. הוועד לא ציפצף, משום ש־א. זה עיתון פרטי, ו־ב. זה הזמן להבהיר כיצד שולט יודקובסקי באנשיו. אנשי המערכת (להבדיל מכותבים חופשיים) מקבלים משכורת עבור עבודתם ובהתאם לדרגתם ומעמדם, וזו מגוננת על־ידי האיגוד המקצועי שלהם, שהוא אגודת העיתונאים. משכורת עובדי "ידיעות" היא מן הטובות בשוק, פלוס כל ההטבות האפשריות, אבל כידוע מרבית האנשים רוצים עוד, חולשה אנושית מובנת, שגם עובדי "ידיעות" אינם נקיים ממנה, ובמיקרה "ידיעות" העוד מורכב מעבודה נוספת בתוך העיתון, ושליחויות למיניהן. לאיש הקובע קוראים יודקובסקי, ולפעולה – חיבוק דב. תחילה חשבתי שאת ההצלחה הזו עשה דב יודקובסקי לבדו. האיש שמזה שלושים שנה מקבל את העולם, בראש דסק החדשות, כמו מקלחת צוננין של מי־ביוב בארבע לפנות בוקר. לאחר שהוא בונה את עמודי החדשות, הוא פונה למשרדו ומחליט שם כל החלטה משמעותית שנוגעת לעיתון משך כל אותן שנים – עד היום. אחרי שראיתי מיספר פעמים את כוכבי "ידיעות" מתגודדים ליד דלתו כמו כלבלבים, ממתינים לגזר או שוט – ומתנהגים בהתאם, זה נראה כהקדמה נאותה להכתרתו של יודקובסקי כאיש שעשה את "ידיעות אחרונות". אבל אחרי שישבתי מול נח מוזס, וראיתי אותו מאבד בבת־אחת את סבר הסוחר החייכן שלו – וריד מתנפח בצווארו, והוא משתנק כשהוא מדבר על מה שעוללו אנשי "מעריב" לאביו – או-אז הבנתי שהידיים שעשו את "ידיעות" הן ידיו של יודקובסקי, אבל הקול מאחורי הכל, זו זעקת־הנקם, העלבון וההשפלה של משפחת מוזס. בבוקרו של אותו יום דיברתי עם שמואל שניצר, עורך "מעריב", וביקשתי ממנו לבוא עם עובד בן־עמי, בעל "מעריב", לפגישת תצלום משותף עם נח מוזס ויודקובסקי. הינחתי שמאחר וכולם משחקים את תפקיד הגנטלמנים המתורבתים, איש לא יוכל לסרב מבלי להיראות קנטרן ילדותי. שניצר הסכים ("רק כמה דקות ולצרכי צילום בלבד") ויודקובסקי נאנח ביהודית בסיסית, וכאילו ויתר ("נו, מה כבר יכול להיות"), ורק נח מוזס נדלק (וריד משתרג, קול משתנק, יד חובטת בעווית על השולחן): "בשום פנים ואופן לא! שאני אשב איתם?!" - מאז עברו כבר שלושים־וחמש שנים, אני אומר לו. "לא שכחתי ולא אשכח מה שעוללו לאבי, זכרונו לברכה!". - כבר ניצחת, כבר נקמת, מה עוד? "אני מצפצף על ההצלחה של העיתון! אם יכולתי להחזיר לאבי יהודה כמה שנות חיים שנגזלו... איך אפשר לסלוח דבר כזה, לא אסכים לשום צילום משותף". וכך היה. לא היה צילום משותף. אבל הסיפור של "ידיעות אחרונות" שייך גם לאביעזר גולן. לפני כמה ימים, ב"בית סוקולוב", הוא שלף תלוש משכורת שהפך הרבה עיתונאים מכובדים לצהובים – מקינאה, כדי להוכיח שעיתונות בכלל, ו"ידיעות" בפרט, זה כמו רולטה: לא כל מיספר זוכה. גולן, עדיין עיתונאי פעיל, מואיל מדי פעם לזרוק פירור ולכתוב משהו לעיתונו, והוא יכול להרשות לעצמו לספוג הן את מה שהוא איננו כותב והן את מה שכותבים עליו, ובהמשך יובן מדוע. ב־1939 הוציא גולן יחד עם דוד קרסיק שבועון ללא שם, משום שלא היה להם רשיון מנדטורי להוצאת עיתון. בחור בשם נחום קומרוב, בן משפחת פרדסנים שחלם על רשת עיתונים יהודיים נוסח הרסט, הציע לגולן ולקרסיק לקנות מהם את העיתון כצעד ראשון להקמת האימפריה שלו. "צחקנו ממנו", מספר גולן. כעבור כמה ימים הם זכו לביקור אחיו של קומרוב, שהיה קצין המחוז, והפסיקו לצחוק. האח אמר: או רשיון או שאסגור, וקומרוב, שחזר למחרת, הסכים להשאירם כעובדי העיתון שזה עתה קנה מהם. הוא הגיש בקשה לרשיון לעיתון בשם: "ידיעות אחרונות", ומאחר שהרשיון התמהמה, שכר רשיון זמני, והביא את עזריאל קרליבך, שכתב אז מאמרים ב"הצופה", על־מנת שישמש עורך ראשי. גולן שימש כרפורטר של תל־אביב, מנשה לוין כיסה את שאר חלקי הארץ, והיה בחור נוסף שידע שש שפות, והיה מחובר לרדיו, לקליטת החדשות. השנה היתה 1939, התפוצה 2,000 עותקים, זמן הוצאת העיתון ארבע אחר־הצהריים, ובשוק מסתובבות מהדורות הצהריים של "הבקר", "הארץ" ו"דבר". בינואר 1940 לא היה קומרוב מסוגל לשלם את משכורות עובדיו. גולן, שיצא לסקר את גיוס המתנדבים לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין), צירף את בטחונו באלוהים שינצור את מטבח הוד מלכותו לשאר חישובים, והתגייס בעצמו. קומרוב פירפר כחודשיים ופשט את הרגל. במחיר חובותיו הוא מסר את רשיון העיתון שבידו, לבעל הדפוס שבו הדפיס את "ידיעות אחרונות". שם בעל הדפוס: אלכסנדר מוזס, בנו של יהודה מוזס, ואחיהם של ראובן מוזס, שהיה עורך־דין, מאיר מוזס, שקדח אז בביצות חדרה, נח מוזס שהיה ממייסדי קיבוץ בית־השיטה וחזר לתל־אביב, לעבוד עם אביו שהיה סוחר קרקעות אמיד, בעל בית־חרושת לטכסטיל "לודזיה" בחולון, ובעל נתח בבנק א"י־בריטניה. אלכסנדר לא היה נלהב מכל העניין הזה. קרליבך שימש אז כעורך־אורח, ואת העיתון הוציאו בעצם שלושה פועלי דפוס: מנחם רבי, חיים גדול, וחיים הקטן – שהיום הוא מנהל דפוס "מעריב". זה לא היה בדיוק עיתון, והעובדה שבזמנים קבועים פחות או יותר היה השלד הזה של נייר ואותיות מקרטע בכבדות במסלולי־הפצה קטנים והולכים היתה בגדר פלא רפואי וכלכלי. ארוחות צהריים היו השלושה אוכלים במסעדה שממול לדפוס תמורת מודעה, וזו היתה לפעמים המודעה היחידה. ואז, בהברקה של סוחר, לקח על עצמו יהודה מוזס את העיתון, כשמלחמת־העולם השנייה היתה מספיק קרובה, כדי להפחיד את האנשים ולהרעיבם לחדשות. יהודה, ובנו נח, עשו את זה בתנופה: הם שכרו את קרליבך פול־טיים־גוב, מעיתון "המשקיף" הוציאו את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר (כסף, אלא מה?), את דוד גלעדי הביאו מ"הצופה", והעסק התחיל לזוז. העיתון עדיין הודפס אצל אלכסנדר, ושליחים על תלת־אופניים היו נוסעים עם פורמות עופרת לכל בתי־הדפוס בעיר, על־מנת לפזר את המאמץ ולהדביק את התפוצה העולה. דוקטור קרליבך, שאפילו נח אומר שהיה עיתונאי גאון, החל מפרסם את טורו "איפכא מיסתברא", שהיה פריצת דרך עיתונאית, סגנונית ומהותית, ושבר את הפטפטת הירחמיאלית אחרי ימי ברל ב"דבר". המערכת עברה לרחוב שיינקין 7, ואביעזר גולן, שחזר אחרי שש שנות שירות בצבא הבריטי, חיפש עבודה. כשהגיע ליהודה מוזס, היפנה אותו לסניף ירושלים, שנוהל בידי קרוב משפחה צעיר שהגיע ארצה ולמד באוניברסיטה: דב יודקובסקי. בין קרליבך ליהודה מוזס נתגלעו חילוקי־דעות מקצועיים וכספיים, ומתחת לאפם של יהודה ובנו נתבשל "פוטש" בהנהגתו של קרליבך, ובמימונו של עובד בן־עמי, שהיה צריך לגרום ליהודה מוזס להסתלק מן העיתון ולהשאיר את השליטה בו לחבר־העובדים ולמממן החדש. כולם, פרט לסניף ירושלים, היו בסוד העניין, ובתחילת 1948, לפני תחילת מלחמת השחרור, היה הכל מוכן לפעולה. הן עובד בן־עמי, והן יהודה מוזס, היו בעלי אדמות וסוחרי מקרקעין. האינטרסים הקרקעיים של בן־עמי היו מדרום לירקון, באזור בת־ים-חולון. סוחר קרקעות ותיק מסביר לי ששניהם היו ממולחים דיים כדי לדעת שתנופת פרסום עיתונאית תביא תנופת פיתוח לקרקעות שברשותם, ותנופת פיתוח משמעה מחירי הרצליה־פיתוח, ומלחמת העיתונאים היתה קודם כל מלחמת הקרקעות. בתחילת פברואר נסעו קרליבך ונח מוזס לעצרת האו"ם שדנה בגורל המדינה היהודית. הראשון נסע כדי לדווח, והשני כדי לערוך סיורים מקצועיים במערכות עיתונים אמריקאיים. בסגנון "ידיעות אחרונות" של היום, אני מניח שזה היה מתנסח כך: כשמיליוני יהודים ולא־יהודים ברחבי העולם עקבו בנשימה עצורה אחרי חבלי לידתה של האומה הישראלית הצעירה, מתוך הריסותיו של העם היהודי למוד הסבל והיסורים – נרקם הקשר של עובדי העיתון כנגד בעליו. כשנסתיימה העצרת הבריק קרליבך את אירועיה, והוסיף לכך מאמר מערכת. נח התלבט אם לחזור או להמשיך בסיורו המקצועי, ועד היום עולה חימה בוערת בגרונו ומרסקת את קולו כשהוא נזכר איך שיכנע אותו "הדוקטור" להישאר בניו־יורק. כשחזר, אחרי הפוטש, וכשחזרו אליו עשתונותיו, כתב נח לקרליבך: "...תרשה לי להזכירך כי ערב פרידתנו יעצת לי להישאר בניו־יורק, על־מנת ללמוד מן העיתונים האמריקאיים. עצת אחיתופל"... נח מקריא לי את נוסח המכתב, כאילו אתמול שלח אותו, ושלשום קרה הפוטש. כל איזכור הפרשה הזו זה לא בדיוק הרצפט המתאים ליהודי מבוגר וחולה בליבו, כמו נח מוזס: ויודקובסקי, שגם הוא עבר לפני זמן קצר ניתוח־לב, רושם לו בחיפזון פתק להרגיעו. מוזס נרכן כלפיו, מנענע בראשו וממלמל: "לא אוכל לשכוח. לא אוכל לסלוח". בדרך־כלל מוזס איננו טיפוס רטנן ונקמן, ובוודאי איננו נביא זעם אפוקליפטי, וכשצריך, הוא אפילו יודע לצבוט מזכירה במקום הנכון – פרט לענייני "מעריב". כמה ימים לפני הפוטש טילפן שלום רוזנפלד לאביעזר גולן בירושלים והודיע לו שכל החבריה הטובים עוזבים, והזמין את גולן להצטרף אל הקושרים. גולן הסכים. קרליבך חזר לארץ מעצרת האו"ם, ויהודה מוזס, שלא ידע מאומה, שטף אותו ברותחין על כך שהוא שלח מאמרי־מערכת במיברק, עם הרפליקה הנצחית שבין בעל־בית ושכיר: "אתה יודע כמה כסף זה עולה?!". וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. כמה ימים אחרי כן, ב־13 לפברואר, מצא מוזס הזקן (הוא היה אז בן 63) מכתב על שולחנו. ובו מציע לו עורכו, קרליבך, בשם כל עובדיו, להסתלק מן העיתון ומן הבעלות עליו. "אתה צריך לבחור עד מחר בבוקר", נאמר במכתב "עד שייצא העיתון החדש, ששמו: מעריב-ידיעות"... קרליבך כתב עוד: "אני מוכן להעמיד פנים כאילו כל מה שנעשה – איתך נעשה. אחרי זה כל רצונך הטוב לא יהיה שווה ולא כלום... לא נוכל להתפשר אף אם נרצה... שוב אין אתה יכול לשנות דבר, הוצא זאת מראשך, מה שאתה יכול לעשות הוא להציל שארית של הכנסה וכבוד. אני נותן לך את השאנסה ואני מתפלל למענך, אבל עוד יותר למען בני משפחתך – שהפעם תהיה נבון". "הצבוע הזה!" מרעיד מוזס, ויודקובסקי חש לא נוח: "הוא הרי נפטר, אולי כדאי"... "גם אבא נפטר!" מרעיד נח מוזס, ואחרי זה הוא שואף אוויר, מניד ראשו בהסכמה ופניו מתרככות: "כן... כן... אתה צודק"... כל פעם שנח מוזס מרים את עיניו משולחן־הכתיבה שלו ומביט נכחו, הוא נתקל בעיניו של אביו, יהודה, הניבט אליו מציור שמן התלוי על הקיר ממולו. יכול להיות שמה שנראה לעיני המבקר התמים כציור על קיר, הוא בעיני נח מוזס הכתובת על הקיר: זכור את אשר עשה לך "מעריב". כל זה, כמובן, לא צריך להפריע לעסקים. קונים נייר יחד, יושבים יחד במוסדות משותפים. לפני כמה חודשים התראיינו יחד, ונח מוזס, בלהט הראיון, אמר שם: "אבל תרשה לי אולי לענות לדברי ידידי, שמואל שניצר"... כשאני מצלצל לשניצר, לומר שהצילום המשותף בוטל, הוא אומר: "זהו נח". יהודה מוזס, שקרא את האולטימטום של קרליבך היה בהלם, ואמר שאין על מה לדבר. כשבא למחרת למשרדי המערכת, ברחוב שיינקין 7 קומה 3, הוא מצא אותם ריקים מאנשים, מכונות־כתיבה, גלופות, אפילו כתב־יד בשם "שמש בגבעון דום", שפורסם בהמשכים ב"ידיעות", נלקח לעיתון החדש. "זה היה גנגסטריזם", אומר מוזס היום. שמואל שניצר: "היו בינינו ובין יהודה מוזס יחסי עבודה וולונטריים, וכל צד היה יכול להפסיקם כראות עיניו – וזהו זה". - למה הפסקתם? "היתה תקופה שקרליבך הציג למוזס שורת תביעות, יהודה סירב והוחלט להתיר את הסכם העבודה הוולונטרי. אין בליבי עליהם דבר, והתחרות בין שני העיתונים היא לתועלת הכל. לדעתי, אפשר לקיים יחסים טובים במסגרת ההתחרות". מחדרי המערכת הריקים טילפן יהודה מוזס לניו־יורק לבנו נח: "מה עושים?" "אמרתי לו תחזיק מעמד, אבא", מספר מוזס, "אני בא מיד". זה לקח שלושה ימים, ובינתיים החליט יהודה מוזס להוציא את העיתון כבר למחרת. בערב הוא נפגש עם יצחק ברמן, אז עורך־דינם של המורדים, לימים שר האנרגיה בממשלת הליכוד, הודיע לו חד־משמעית שהוא איננו מקבל את האולטימטום, פירט את מה שהוא רואה כעבירות על החוק ועל הנוהל ועל מוסכמות החברות, וקיצר את הפגישה בהתנצלו שעליו עוד להוציא עיתון למחרת. ברמן לא האמין לו. כשחזר לאנשי "מעריב", וסיפר להם שהזקן עומד להוציא למחרת עיתון, הם ביטלו את זה כמשוגת־זעם. "ראית את התוכנית חיים שכאלה עם שלום רוזנפלד?" שואל יודקובסקי, "הם התייחסו לעניין כמו איזו פרפראה"... - שלום רוזנפלד אמר שצר היה להם לעשות זאת למוזס הזקן, ועל כך שהיה מצידם המון רצון טוב... יודקובסקי קוטע אותי ביבושת: "אבל הם התגברו על הרצון הטוב הזה". צליל מיתר מתוח מרעיד ביבושת קולו, והאוזן המוסיקלית מסווגת את הצליל הזה, בסולם חיסול החשבונות, במקום לא־פחות גבוה מאשר תרועת הנקם של נח מוזס. בינתיים אסף יהודה מוזס כל עיתונאי פנוי בשטח, קנה רשיון עיתון כושל על עורכיו, עסק בלוגיסטיקה אקרובטית, ולמחרת הפגישה עם ברמן, במקביל לעיתונם של המורדים, שנקרא "מעריב-ידיעות", יצא "ידיעות אחרונות" לרחוב. מאחר שגם מוכרי העיתונים עברו ל"מעריב", עמדו יהודה מוזס ובני משפחתו ברחובות תל־אביב ומכרו את העיתון במו־ידיהם. עדיין מסתובבים בעיר הזו אנשים הזוכרים את חמדה נופך־מוזס, אשתו של ראובן מוזס ז"ל, אחיו של נח ובנו של יהודה, שהיא כיום העורכת האחראית של "לאשה" – עומדת בקרן הרחובות פרישמן־דיזנגוף ומוכרת את העיתון. זו היתה ההפתעה הראשונה שהאכיל "ידיעות" את "מעריב". כאשר חזר נח מוזס לעמוד ולעבוד לצד אביו, נתפנה מוזס הזקן לשלוח לקרליבך ועובדיו מכתב תשובה על מכתב האולטימטום שלהם: "אנו הצלנו אותך בזמנו, כאשר העיתון של קומרוב שבק חיים. אתה פנית אלינו שניקח אותך כעורך, ואני לתומי הסכמתי, למרות שגדליה זקיף הזהיר אותי מפניך וניבא צרות. את מיטב שנותי הקדשתי להאדרת שמך בכל הדרכים האפשריות. נלחמתי מדי יום ביומו בצנזורה האנגלית, על־מנת שמאמריך יפורסמו, ואתה כמו לורד שכבת עד 11 והואלת לשלוח את מאמריך. עיתונאי טוב חייב להיות בעל מצפון, וזה כמובן דבר שאינך מכיר בו". נח מוזס שלח אף הוא מכתב: "אתה עדיין אינך מכיר את בני יהודה מוזס. אל תדאג לכבודם, דאג לכבודך. אני נושא עיני לאלוהים ומתפלל לאלוהים שישלם לך כגמולך". - נקמה? זה סוד הצלחת "ידיעות"? מוזס: "כן! כמובן... לא רק, אבל חלק גדול". יודקובסקי: "היתה מוטיבציה משפחתית חזקה, בגלל מעשה מעריב – עבדנו יום ולילה". עכשיו היתה למוזס בעיה נוספת: לא רק להוציא עיתון, אלא לגרום למישהו לרצות לקנות אותו, לכתוב בו, ולפרסם בו. אביעזר גולן, שתחילה עבר ל"מעריב", ופירסם בגליונו הראשון רשימה על מסע הרפתקאות מירושלים הכמעט־מנותקת לשפלה – חזר לירושלים ומצא שם את יהודה מוזס מוכן לקרב. מוזס הכפיל את שכרו, הציע לו להחליף את ברל גורלניק, שהיה ראש המערכת ועבר ל"מעריב", וגולן הסכים. "בתל־אביב", מספר גולן, "אסף מוזס את כל החלכאים והנדכאים שקראו לעצמם עיתונאים, ואשר חלקם בקושי ידעו עברית, ובצו בית־משפט החזיר לעצמו את הבלעדיות על השם: ידיעות אחרונות, וחלק מן הציוד, כולל גלופות וכתבי־יד". פרט לבית־המשפט פנה מוזס לאגודת העיתונאים ומשה רון, מזכיר האגודה הצעיר דאז והקשיש של היום נזכר ש"נו, אנחנו אגודה של עיתונאים ולא של מו"לים, מה יכולנו לעשות?" העורך היה אז אברהם סלוצקר, שנתקשה בחיבור משפטים, וד"ר רוזנבלום, שהיה מחותמי מגילת העצמאות בשם מפלגת העם – הובא כדי לכתוב את המאמרים הראשיים – עד עצם היום הזה, ובינתיים, כהגדרת גולן, "העיתון נסחב", והוא מסביר: "פשוט עשינו עיתון רע", ומוזס הזקן החל מוכר נכסי דלא־ניידי כדי להחזיק את החוטם מעל למים. שנה אחרי הפוטש, לאחר שגם הבית השני שנמכר לא ייצב את העיתון, החלו מגעים חשאיים בין קרליבך ודיסנציק לבין מוזס באמצעות מתווך, לנסות ללכת במשותף, וזה היה הקוד המקובל להתחסלות בכבוד. יהודה מוזס התלבט קשות. על סף הליכתו לקאנוסה נכנס לביתו צבי לבון, אחיו של פנחס לבון, שהיה ידידו ושותפו במיספר עסקים, ושמע ממנו על העניין. צבי לבון היה איש מפלגה נאמן (מפא"י), והוא תעב את קרליבך בגלל יחסו ל"הגנה" ולדב יוסף. בו במקום הודיע למוזס שהוא משקיע מכספו 9,000 לירות סטרלינג תמורת מחצית מן המניות. העיסקה נחתמה על מפית נייר, ו"ידיעות" משך קדימה. בינתיים הפך "מעריב" להיות העיתון הנפוץ ביותר במדינה, ויותר מכך. אשכול, נהג לומר בישיבות הממשלה שלא להפריעו אלא בשני מיקרים: כשפורצת מלחמה וכשציק (דיסנציק – עורך "מעריב" אחרי מות קרליבך) מצלצל. "ידיעות" הדפיס אז כעשרים אלף גליונות, ו"מעריב" פי שלוש, את "מעריב" קרא הרמטכ"ל – את "ידיעות" קרא נהגו. וזה בעצם סוד המהפך בין "מעריב" ל"ידיעות", ומי שתפס זאת באופן עיתונאי ויישם זאת באופן מסחרי היה דב יודקובסקי, שירד מירושלים לתל־אביב. אתה לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לדעת שיש יותר נהגים מרמטכ"לים, ויודקובסקי הלך על הנהגים כשהוא יודע – אולי בחוש נבואי – שבמדינה הזאת ילכו הרמטכ"לים אחרי הנהגים. "אני רוצה שגם מזרחי וגם רבינוביץ יבינו מה כתוב בעיתון", היה יודקובסקי חוזר ואומר לכתביו, כשהוא יושב בראש הדסק, מנכש מן הכתבות סרחי עודף סגנוניים, ומדביק להם כותרות שהיו ההיפך מן הכותרות הכבדות והמכובדות של "מעריב". בשנות ה־50 נרצחה ונאנסה ילדה בת שלוש, בשם רוחלה לוין. בעיתוני אותם ימים הוצנעה ידיעה מסוג זה בטורים פנימיים, ב"ידיעות" זה הודפס בכותרת ראשית ועיתונאים מכובדים עיקמו את חוטמם ודיברו על עיתונות צהובה. ליודקובסקי ולמוזסים לא היה איכפת ש"ידיעות" ייקרא עיתון צהוב, כל זמן שאנשי "מעריב" יהיו צהובים – מקינאה. סמי גרינשפן, עיתונאי ועורך ותיק, זוכר שיודקובסקי היה מחליק אליו נייר כתוב כשהוא חוזר ואומר: "גם הכובסת בשכונת התקווה צריכה להבין מה כתוב כאן". שלמה נקדימון היה פרח עיתונות צעיר כשהתייצב לפני דב יודקובסקי לשמיעת תדריך סגנוני: "אל תכתוב משפט שיש בו יותר משבע מילים". "עשינו עיתון קל", מסביר יודקובסקי את עצמו, "בסופו של דבר, כל מה שקנט אמר בצורה מפולפלת ומסובכת – כבר אמר אפלטון בפשטות אלפיים שנה לפניו". הסיסמה של העיתון היתה: "כל הדעות, כל הידיעות, בידיעות", וזו היתה תחילת שבירת המונוליטיות בתוך העיתונים. יודקובסקי פתח את העיתון בפני כולם ("במסגרת ההסכמה על אי־פגיעה במדינה") ונח מוזס אומר: "אצלנו יש רוח פרצים". יש בגישה הזו את חוכמת העימות, את סוד הקסם של הדו־קרב, עם איצטלה ציבורית של מהוגנות והגינות. החברה אוהבים אקשן? ניתן להם את עמוס קינן ואת ישראל אלדד, את עמיקם ואת סילבי קשת. למה לך לקרוא "הארץ"? "על המשמר"? "העולם הזה" או "מעריב"? ב"ידיעות" אתה יכול למצוא את כל מה שתרצה, ויותר מזה: אתה תוכל לדעת בדיוק את מי לשנוא ולמה. והשיטה עבדה. מיספרי התפוצה החלו מתייצבים, ובערך ממלחמת סיני ב־56, החל "ידיעות" מנהל קרב של ממש. מחצית מן המניות היו בידיו של צבי לבון, ובנו יואל לוביאנקר הופיע לפתע בבית המערכת כמנהל לכל דבר. ניתן לו משרד ליד משרדו של מוזס, והוא שימש כעוזרו. העניין דלף לעובדים ולא מצא חן בעיניהם, משום שמפא"י לא היתה בדיוק כוס התה של מרביתם. אביעזר גולן נהנה לזכור כיום שתכיפות הופעת החומר האנטי־מפא"יי היתה בקו עלייה, וצבי לבון שלא הצליח להשתלט על זה, היה במצוקה של ממש. הלך לאחיו, פנחס לבון, וזה אמר לו: למה לך להסתבך, תן את המניות למפלגה. צבי לבון שהיתה לו שייכות שבטית חזקה, הלך למפלגה ושם את המניות על השולחן. באופן מעשי זה התבצע דרך חברה־בת של הברון רוטשילד, שהיתה חלק ממערכת ההון הסיבובי ששימן את גלגלי המפלגה, ונח מוזס, שזעם על כך, אמר לצבי: "כך אתה מעולל לאבי?" ופתח במשא־ומתן עם ראובן ברקת, שהיה המזכיר לפני יוסף אלמוגי. "פנינו למפלגה", אומר מוזס, "והסברנו לה שההתקשרות הזו מזיקה לעיתון". - והם השתכנעו? "אמרנו להם: תהיו בני־אדם ותחזירו את זה". - והם היו בני־אדם? – "גמרנו את זה כמו גנטלמנים", אומר יודקובסקי. צילצלתי ליוסף אלמוגי, שהיה המזכיר אחרי ברקת, ושאלתי אותו מדוע מכרו את מחצית "ידיעות" שהיתה בידיהם, והוא אמר שאין לו מושג במה המדובר "ידוע לי שהיה משהו, אבל לא עסקתי בזה". - מי עסק? – "הלל כהן, הוא היה הגיזבר". - זה נראה לך הגיוני? להפסיד שליטה על עיתון? "אני יכול להבטיח לך שאם זה היה תלוי בי, אני לא הייתי מוכר. זאת היתה שטות". שנים היה אלמוגי בן־בית במובן הכיסוי העדין והעיקבי על דפי "ידיעות", ואני תוהה מדוע. "אנחנו בידידות עם אלמוגי", מסביר מוזס, "אתה מבין, כשמעריב היה חזק, ואנחנו חלשים, אז כל ההדלפות מדיוני המפלגה, שהיו בעצם דיוני הממשלה, הלכו רק למעריב. הם בכלל הלכו עם האף למעלה, כאילו שהם המציאו את העולם. אתה מבין: הם היו מתנשאים. אז הלכנו לאלמוגי ודיברנו איתו. אמרנו לו שזה לא הוגן". יודקובסקי: "אמרתי לו: אל תפלה אותנו לטובה. תן לנו אותו יחס". מוזס: "לא יתכן שאדון דיסנציק יהיה מנהל המדינה". - מה קרה? מוזס: "אלמוגי דאג שהעדיפות הסיסטמטית תיפסק, ודבר נוסף, כגסטה, הוא הביא לנו את יומני בן־גוריון". - זהו? – "זהו". - איך התחלקו מחצית מניות המפלגה? – יודקובסקי: "על־פי החלוקה הקיימת". - שהיא? – מוזס: "עניין משפחתי". - וכשיש חילוקי דעות? – יודקובסקי: "עד היום הכל הלך חלק, פה אחד". - ובעתיד? – יודקובסקי: "יש להניח שגם בעתיד". ב-1965 יזם יענקלה אגמון, ויודקובסקי אישר, הוצאת מוסף סאטירי. היו שם דן בן־אמוץ, עמוס קינן, בועז עברון, ועוד. קראו למוסף: "ציפור הנפש", וזו היתה פריצת־דרך של ממש. בין סאטירות הצל הצמחוניות של עיתונות תנועת העבודה, לבין ההומור המרכז־אירופי הזעיר של קישון, היו ב"ציפור הנפש" התחלות מרנינות של הומור גרדומי שהוא החומר האמיתי לעשיית חשבון־נפש. "ציפור הנפש" יורטה כעבור זמן קצר על־ידי אולטימטום היסטרי של ד"ר רוזנבלום, העורך. דן בן־אמוץ כתב שם: "דוקטור רוזנבלום, לא יעזור לך, אתה איננו הנחש שבן־גוריון נתכוון אליו" (בן־גוריון נהג לומר שהוא מכיר שני עורכי עיתונים: אחד נחש ואחד טיפש). לאחר שהמוסף נסגר, ניסו להוציאו באופן עצמאי תחת השם: "ציפורה נפש", וזה לא הלך. יודקובסקי, שתחילה נכנע לזעמו של הדוקטור, המתין עד שהכל יירגעו, ואז החזיר ל"ידיעות" את כל אנשי המוסף, פרט לדן בן־אמוץ. הוא פתח בפניהם את עמודי האמצע של מוסף יום שישי. ה"פתח־לנד", "עמודי אש"ף", או עמודי המסגרות האדומות, שם משוכתבים יסורי וורתר הצעיר לסיטואציה עכשווית. בעמוד 11, לפני עמודי האמצע, מנהלים אליהו עמיקם, אלדד וצבי שילוח את מאבקם האינסופי בקומוניסטים ובעוכרי ישראל – והכל חיים זה ליד זה. אם החיים זה ג׳ונגל, אז "ידיעות אחרונות" הוא גן־חיות, שבו החיות מוצגות כשהן מאולפות ומתוחמות כל אחת בכלובה. יודקובסקי: "אתה חושב שאילמלא יצרנו את חופש הביטוי העיתונאי מסוג זה, אז מעריב היה נותן את אמנון אברמוביץ?". אבל מה שעשה את "ידיעות" למה שהוא כיום, הם קודם־כל עמודי החדשות. אין חולק בין אנשי מקצוע ש"ידיעות" היכה את "מעריב", כמו את שאר העיתונות, בבטן הרכה והרגישה ביותר: סקופים. כל כתב ב"ידיעות" יודע שעבודה טובה זה מכתב תודה של יודקובסקי (הם שומרים עליהם), שסקופ (במיוחד אם הקדמת את "מעריב") זה בונוס, והגבול של הסקופים הם השמיים, אם האסוציאציה שלכם עובדת בכיוון של כרטיסי טיסה. המהדורה שבה פורסם צילום הירי למוות בכפר שלם נמכרה כולה (400,000?). לא תמיד מתפרסמות תמונות קשות מסוג זה, חרף הפיתוי הסנסציוני. "למשל", אומר יודקובסקי, "היתה בידינו תמונה של השר המנוח, אברהם עופר, כשהוא מוטל ירוי במכוניתו, בחוף תל־ברוך. התמונה היתה רק אצלנו ושר בממשלה ביקש שלא לפרסמה, כדי לא לפגוע במשפחה. נעתרנו". לאמיל גרינצווייג לא היה שום שר שימנע את פרסום תמונתו, וגם המהדורה שבה נתפרסמה תמונתו נמכרה כולה. בחישוב קר נראה כאילו הזעזוע שנגרם על־ידי פרסום התמונה הוא חלק מן השליחות הציבורית של העיתון, אבל מה שמפריע להשלים עם אופן החשיבה הזה, היא כמות הכסף שזה מכניס. גם תמונתו של עיסאם סירטאווי, מוטל ירוי, הודפסה בעמוד הראשון, ותחתיה כותרת, וסיפור נוגע ללב על המתנה ששלח סירטאווי לבנו של לובה אליאב. - לפני עשר שנים היית נותן את זה באותה צורה? יודקובסקי: "אין לי שום ספק: הייתי נותן באותה צורה. ואם בגין היה אומר שסירטאווי הוא רוצח ונוכל, הייתי מכניס גם את בגין לעמוד הראשי עם הכותרת הזו". - אין לעיתונות שום תפקיד ציבורי? יודקובסקי: "אני חושב, שאחרי מלחמת יום כיפור, היה ידיעות העיתון הראשון שטיפל באופן עיתונאי ואובייקטיבי, כשהוא משקף את דעת־הקהל – באווירת הקדושה, והשמירה המופרזת על דימוי הצבא – דבר שבסופו של דבר פגע בעירנות". - האם תפקיד העיתונאי לא היה לעשות זאת לפני מלחמת יום כיפור? "איך יכולנו?" אומר נח מוזס, "הרי כולנו חיינו אז באווירה הזו, באופוריה". "היתה צנזורה", מסביר יודקובסקי, "היה סעיף מפורש שאסר פגיעה במורל". האיש שעושה היום את עמודי החדשות הוא משה ורדי, בנו של דוקטור רוזנבלום – העורך, וב"ידיעות" אומרים שהוא עושה למרות שהוא בנו של העורך הראשי. שנים ישב ליד יודקובסקי, כשהאחרון היה עושה את עמודי החדשות, וכיום יכולים הן מוזס והן יודקובסקי להרשות לעצמם לבוא כשהעמודים כבר רצים בדפוס, מתוך ביטחון גמור בשיפוטו וביכולתו שלא להביך אותם בכותרות בומרנג. "דב ואני עובדים כמו יד וכפפה", אומר ורדי, "הגענו למצב שבמבט עין אנחנו מבינים זה את זה". אנחנו עוברים על כותרות עמודי הימים האחרונים, ביניהן כותרת שתיים בעמוד ראשון: "מילכוד בלבנון: אי־אפשר לצאת וצה"ל נתון בהתשה". - אתה חושב שדובר צה"ל ודובר משרד החוץ חושבים שזו כותרת אובייקטיבית והוגנת? "אתה לא סבור שזה המצב האובייקטיבי? שזוהי המציאות?" שואל יודקובסקי. - גם ב"מעריב" זה מספיק אובייקטיבי כדי להיות בכותרת עמוד א? "כפי שידוע לך..." מחייך יודקובסקי. "איך אתה יכול בכלל להשוות!" מזדעם מוזס בחצי חיוך. "ידיעות" היה העיתון היחיד שהיה לו נציג רשמי בוועידת אש"ף באלגיר, כשהוא מממן לאמנון קפליוק, כתב "על המשמר", את שהייתו שם, בעוד עיתונו שלו אינו מעז לעשות את זה. כולם יודעים מהן דעותיו הפוליטיות של קפליוק, ובמישחק העדין של "אובייקטיביות", על רקע ההיסטריה הלאומנית הנוכחית, זה לא רק הפגנת נוכחות אלא גם הפגנת אומץ. אתה צריך להיות גדול מספיק, או בטוח בצידקתך כדי לעשות זאת – ובמיקרה של "ידיעות", זה כנראה גם זה וגם זה. ב"מעריב" היה קפליוק צריך לדרוך על גופותיהם של מחצית מבעלי המניות, כדי להגיע אל הדפוס – ושם היה נעצר על־ידי בעיה טכנית. כל מי שנתבשל בעריכת חדשות, יודע כמה קל לטעות בהערכת ידיעה או מידע, וכמה קל לדחוף במכוון עניין זה ואחר. עד כמה מיקום הידיעה "עושה" אותה, ועד כמה שיכתוב אינפורמציה יומיומי מקנה את הגוון המתאים. עמודי החדשות, הם האזורים הדלקתיים בכל עיתון, כרטיס־הביקור והצהרת הכוונות. ורדי אומר: "אני רוצה לבטא נכון את תחושת הציבור". אני שואל: "מה זה?" והוא אומר: "זו המומחיות שלי". - מה עם האנשים שעובדים איתך? לכל אחד יש את המומחיות שלו? ורדי: "לא מעניין אותי מה השקפתם הפוליטית של האנשים שעובדים בידיעות תאמין לי שאם לא הייתי חבר טוב של מרביתם לא הייתי יודע מה הם חושבים או מצביעים. אנחנו מחנכים את האנשים: תהיו שמאל, תהיו ימין, ותשאירו את הדעות האישיות שלכם בבית". - שלמה נקדימון, הוא כתב־כוכב עם זכויות, והוא איש מובהק של בגין, איך אתה מתמודד עם זה? ורדי: "אתה צריך לסמוך על שיקול־הדעת החדשותי שלי. לגבי נקדי, הוא האיש שמביא את הידיעה, וכל זמן שהוא מביא ידיעות טובות ונכונות, מצידי הוא גם יכול להיות האיש שלך". - אהרן בכר לפעמים עוסק בעריכת חדשות? ורדי: "בדיוק אותו דבר". - זה נשמע יותר מדי טוב מכדי שיהיה אמיתי. ורדי: "אם אתה רוצה לדעת, היו קרבות". - איזה? ורדי: "עניין פנימי. הסיכום? פתח את העיתון ותראה לי הטעיה מכוונת אחת – ועזוב אותי מאי־הבנה או טעות של לחץ זמן". נקדימון, שאיש עדיין לא תפס אותו מביא ידיעה אנטי־בגינית, הוא האיש שפרץ עבור "ידיעות" את מחסום סודיות הדיונים המפלגתיים והממשלתיים. תמיד היו הדלפות, אבל נקדימון היה מפציץ את עם ישראל בפרוטוקולים שלמים של דיונים חסויים, כשכמעט מדי שבת היה מביא סטנוגרמות של חדרי חדרים, כולל ההימהומים. בימים אלה, הוא חזר מלשכת ראש־הממשלה, שם שימש יועץ לענייני תקשורת לפני אורי פורת, שגם הוא חבר מערכת "ידיעות אחרונות", וניסה להשתלב בעיתון. בינתיים תפסה בינה ברזל את מקומו, ככתבת לענייני מפלגות, ונקדימון ניהל משא־ומתן עם "רחוב ראשי" של "איט"ן", פרוייקט תקשורת מקומונים של "דנות". "רחוב ראשי" קנה כמה עיתונאים על שמם וקישריהם, פיתה את בטינגר, מנהלה האגדי של מחלקת המודעות של "ידיעות" בתוספת משכורת, אחוזים ו"אופל אסקונה" חדשה, והתיימר ללכת ראש בראש מול "ידיעות" – עד ששבר את ראשו שלו. ב"ידיעות" אכלו את "רחוב ראשי" על קרבו וכרעיו, החזירו את בטינגר, והם מביטים סביבם לראות מי הבא בתור. "כל עיתון הוא מתחרה", אומר יודקובסקי, "ואנחנו לא נשתוק לדנות, ונעשה כל מה שצריך". - מה תעשו? "נילחם". - איך? "בכל מקום שהם יופיעו – נוציא עיתון מתחרה. לנו זה לא בעיה להוציא עוד עיתון. יש בעיה של עריכה, אבל גם על זה נתגבר". כחלק מכוננות־הספיגה של "ידיעות" מונה אדם ברוך, לשעבר עורך "מוניטין", ומבקר האמנות של "ידיעות", לעורך פרוייקטים מיוחדים, שזו הגדרה כללית מאוד לכל מה שב"ידיעות" רואים כצורך קיומי להגיב חזק ומהר על מהלכים של המתחרים. מוזס: "נראה, נראה, החיים ילמדו אותנו מה לעשות – אל תדאג, אנחנו נעמוד על המשמר". החיים כרגע מלמדים את נקדימון שאין חיים בעיתונות מחוץ ל"ידיעות אחרונות", ובפעם האחרונה הוא נראה במשרדי שאול אייזנברג, בבית אסיה, שם ישמש יועץ לענייני תקשורת. כשהעיתונות הגדולה, היומית (מבלי להתעלם מקרדיט הראשוניות של "העולם הזה"), לא העזה ללכת ראש בראש מול גופים שהיה להם כח להכות חזרה דרך בתי־המשפט ומניעת מודעות, קם ברוך נאדל. נאדל היה הראשון שיצא בעליהום שיטתי כנגד גופים גדולים, כשהוא מייצג את האינטרס של האזרח הקטן. הוא פירסם, בגיבוי "ידיעות", סדרות תוקפניות כנגד תעשיית מזון, תנורים, מקררים, כשהוא נותן לקורא את התחושה שהוא איננו עומד חשוף לבדו נגד המימסד או השיטה. הוא סגר מפעלים. הוא הביא מודעות, כשהכריח את בעלי המפעלים, כמו ריכרד לוי, לפרסם מודעות ענק בתשלום על תיקון דרכם ומוצריהם. הקהל קיבל גם "אקשן", גם טיפול בבעיות האמיתיות, וגם כותל מערבי לבכות לפניו. ההמשך היה המדור: טיפול מהיר, שגם כיום, בימי "כלבוטק", הוא עסק גדול של מיספר מזכירות ואפיק ניקוז של תחושת אין־אונות של אזרח מול מנגנון. נאדל נבלם כשהחל לעסוק במימדי ההון השחור. כשהביא מיספרים שהיו מסמרים גם את שערות ראשו של ספיר, לא מיהר יודקובסקי לפרסמם. אומרים שהעניין קשור להלוואה ממשלתית שהמתינו לה כדי לעבור לבניין החדש, אבל מוזס ויודקובסקי מכחישים זאת בתוקף. יודקובסקי: "זה באמת נראה מוגזם. כל הכלכלה הישראלית שחורה? העברנו את החומר לכתבים הכלכליים בירושלים, ואחד מהם, שסמכתי מאוד על שיקול דעתו, אמר לי, חד־משמעית, שהחומר לא מהימן". נאדל הלך ופרסם את הסידרה ב"העולם הזה", ויודקובסקי, כיום, כשהוא נינוח על הספה בחדר־העבודה בביתו, אומר שבדיעבד אולי טעה באי פרסום הדברים. נאדל יושב כיום בניו־יורק, והוא שווה סיפור נפרד. מוטי גילת, שהובא מ"על המשמר", מתפקד על תקן צייד השערוריות, ויודקובסקי אומר שעם הכסף שהוא משקיע בגיבויו בפרשת "בית הלוחם" בחיפה, אפשר היה לבנות את "בית הלוחם" מחדש. נאמן לשיטתו לא להשאיר אבן אחת בלתי־הפוכה בתחום ההתעניינות האמיתי של המין האנושי, פיתח "ידיעות" תעשייה שלמה של אבק כוכבים. "גלאמור", קורא לזה יודקובסקי, "אנשים אוהבים את הזוהר הזה". תחיה אדר הובאה מן "העולם הזה", מתוך אותה הבנה דקה לחולשת אנוש, וידיעה חדה שלא נוכל להרדם בלילה אם לא נדע מי אמר למי, מה והיכן. וכמובן, מירה אברך. מוסד. במציאות הישראלית אפשר לקרוא לה: האלוהית. שני טלפונים, שזה סימן סטטוס ב"ידיעות", מזכירה־עוזרת, משכורת מן הגבוהות בעיתון – וכשהיא מצטטת, זה ישר מפי הסוס – מן האורווה הפרטית שלה כמובן. וזה עובד. במסע אחרי הראשוניות והסיבות להצלחה אסור לשכוח את הסיכות. מקצועני־תפוצה שיודעים שהתוכן והסגנון זה קישקוש, יודעים להסביר שהכל טמון בסיכות. אלו המחברות את עמודי האמצע של המוספים. "ידיעות" היה העיתון הראשון שסיכת את עמודיו, וחיסל את תופעת העמודים המבולגנים והניירות בכל פינה בבית, ואיציק איפה עמוד שבע. ואולי זו ההופעה המוקדמת בדוכנים. "מעריב" מופיע ברמת־גן רבע שעה לפני "ידיעות", ואולי זו הסיבה שהממוצע של רמת־גן איננו הממוצע הארצי של שני העיתונים? המלחמה על ההופעה המוקדמת הפכה למעצבת את הבדיחה על עיתוני הערב שנחטפים בבוקר. אם הרופאים יפסיקו את שביתתם בשמונה בבוקר, ידעו על זה קוראי "ידיעות" רק למחרת – משום שמהדורה שנייה הוכיחה עצמה כשואה כספית, ומעניין ששני העיתונים אינם מוציאים מהדורות שניות. שטף המידע מן הרדיו והטלוויזיה היקהה את התחרות על החדשות עצמן, וחידד את התחרות על שעת ההופעה המוקדמת. מאחר ואין חלל ריק, חושבים ב"הארץ" על עיתון ערב של ממש, שיצא אחרי השעה שש. יש הכנות אופרטיביות בשטח, וב"ידיעות" מחדדים ציפורניים – בינתיים במשוף של גברות. - מה תעשו? אני שואל את מוזס ויודקובסקי. "קודם־כל נראה אותם מוציאים, אחרי זה נפעל בהתאם". סקר פור"י – מחקרי דעת־קהל, קובע ש־48.3% מאוכלוסיית ישראל קוראת בימי חול את "ידיעות אחרונות", לעומת 30.6% קוראי "מעריב": וזהו גם פחות או יותר היחס בימי שישי. שני העיתונים אינם מפרסמים מיספרי מכירה, וההערכות בשוק המפרסמים נעות סביב פער של כמאה־אלף גליונות לטובת "ידיעות". הפער במודעות גדול יותר – כמעט כפול. "מעריב" מפרסם זה כשלושים שנה, בראש כל גליון עיתון את הסיסמה: "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", עוד מן הימים שבאמת היה כזה. הסיסמה הזו מביכה קודם־כל את אנשי "מעריב", אבל כנראה שקל יותר להתבייש מאשר להסיר אותה, באקט של הודאה בתבוסה. לדב יודקובסקי זה לא איכפת: "מה איכפת לי אם בכל עיתון שמעריב מדפיס יש לפחות פיסת מידע אחת שהיא מסולפת?". למי שכן איכפת זה למפרסמים, לאלו שמשלמים כסף עבור מודעות ורוצים לדעת בדיוק מה הם מקבלים תמורתו. איגוד המפרסמים לוחץ, ובשלב זה שם נח מוזס מעטפה חתומה אצל עורך־הדין של איגוד המפרסמים, אמנון גולדנברג, ובתוכה מיספרי אמת של תפוצה־מכירה. התנאי לפתיחתה: מעטפה נגדית של "מעריב". לפני עשר שנים זה היה ההיפך: אז לחץ "מעריב" על "ידיעות". בראיון שערך "אותות", ביטאון איגוד המפרסמים, עם שמואל שניצר, ועורך "ידיעות", נשאלו השניים מתי סוף־סוף יזכו המפרסמים לראות את מיספרי התפוצה האמיתיים. מוזס נהנה להסכים לדרישה, בתנאי שגם "מעריב" וגו, כשאתה לא מתקשה לאתר את הנאתו מן ההתעללות המיתממת בשניצר. שניצר רקח שם אפולוגטיקה נוסח: "ברשותך, אני חושב שאתה מציג את השאלה בצורה לגמרי לא־מדוייקת. לא מדובר כאן בזה שעיתונים יפרסמו את תפוצתם. מה שאנחנו צריכים זה איזה מכשיר שבודק, כלומר לא מדובר בנכונות של עיתון להוכיח מיספרים, אלא על יצירת מוסד מוסמך, אמין, שבודק את התפוצה ומדווח על כך". כיום נתון העיתון בבולמוס של מוספים. על־פי סקר פנימי, הפופולרי שבהם הוא מוסף חו"ל. יודקובסקי מעריך שמלחמת המוספים הגיעה לשלב רוויה, שבו נגרמים הפסדים לשני הצדדים, אלא שכושר הספיגה של "ידיעות" גדול משל "מעריב". המוסף הגדול ביותר, והחשוב מכולם, הוא מוסף הספורט. עדיין לא נערך סקר אמיתי שיקבע אם מוסף הספורט הוא על תקן של מוסף, או אולי "ידיעות אחרונות" הוא מוסף השונות של עיתון הספורט, וחתימתו של מי מחייבת יותר: של דוקטור גיי או דוקטור רוזנבלום. "הנוער אוהב ספורט", מסביר את עצמו יודקובסקי, "ואנחנו פשוט ענינו על הדרישה הרבה". אם בפוליטיקה או בבידור יש מידה של איפוק בהאלהת הכוכבים הענפיים, הרי שבספורט העסק הזה ממריא לשחקים ססגוניים, כשהוא מלווה בהגיגרושים נוסח אדם ברוך, המספרים לך בכובד ראש וענייניות, עד כמה גדול הספורט מן החיים, וכוכבי הספורט גדולים מן הספורט עצמו. חגי קרן־צבי, עיתונאי ספורט ותיק, מדווח מן המיגרש, הפעם באשקלון, על אליפות הטניס: "כמקצוען אמיתי ירה שלמה (גליקשטיין) לצד חבטות מענישות, גם מבטי נזיפה לעבר הקוונים. באחד המיקרים, כאשר גליקשטיין כאילו פילח במבטיו את השופטים משך דקה ארוכה – הוחזרה התוצאה לאחור, תוך שמאיירס (היריב) נעתר לקביעה של יריבו הנערץ". האיש המזוהה כיום עם "ידיעות אחרונות" – העיתון – הוא דב יודקובסקי, והוא רשום בתיבת הקרדיטים של המערכת כרכז־מערכת. האיש המזוהה עם "ידיעות אחרונות" – כבית – הוא נח מוזס, והוא רשום בתיבה כעורך־אחראי. האיש הרשום כעורך־ראשי, וכותב את מאמרי המערכת, הוא דוקטור הרצל רוזנבלום – מחותמי מגילת העצמאות בשם מפלגת העם. יודקובסקי אחראי על החלק המערכתי, ומוזס על החלק האירגוני. מוזס נהנה לקרוא לעצמו עיתונאי, אפילו שהדברים המשמעותיים ביותר שהוא חותם עליהם הם בעיקר צקים, וגם יודקובסקי לא יצא מעולם להתמודדות עיתונאית ישירה עם הקהל. פעם, לפני עשרים שנה, כתב רשמי מסע בארצות־הברית וכשאני שואל להערכתו, כעורך, הוא מתייחס לעצמו בסלחנות. בעוד עורכי "מעריב" מלטשים את רשימותיהם ומתקנים את העולם – עסקו יודקובסקי ומוזס בשיכנוע קיוסקאים שיניחו את "ידיעות" במקום הכי נוח בדלפק. סיפור הכישורים העיתונאיים של השניים אינו סיפור סתמי, משום שהעורך הראשי הוא זה שכותב את המאמר הראשי – לפחות מדי פעם. פרט לזה, הן יודקובסקי והן מוזס, רוצים את התואר של העורך הראשי מזדנב אחרי שמם. בעיקר מוזס, שמעולם לא נמלט כאשר כיבוד כלשהו הגיע לקירבתו. הסיבה שהוא איננו העורך היא דב יודקובסקי – וזה נכון גם להיפך. וזו הסיבה שדוקטור רוזנבלום שנולד בקובנא, ליטא, ב־1903, אינו יוצא לפנסיה, וכותב בתמימות, ובדם ליבו, אותן רשימות שאתה צריך לקוראן כדי להאמין שהן מודפסות. מי שיבחר את העורך הבא הם בעלי המניות של "ידיעות", שהוא עסק פרטי, אלו הם משפחות מוזס, יודקובסקי ושרצקי – כולם משפחה אחת. כלפי חוץ הם משחקים את המשפחה המאוחדת, אבל יש בסיפור הזה כמה בקיעים. לא בדיוק מה שקורה אצל היואינגים בדאלאס, אבל דברים שקורים בכל משפחה הגונה. כמו הקרע בין משפחת נח מוזס לזו של אלכסנדר ז"ל, אחיו, שהאשימו בכך שיצא בתחבולה מהדפוס שלו, והלך להדפיס את "ידיעות" במקום אחר. יש לזה ביטוי גם בחלוקת המניות הפנימיות ואורח ההצבעה. החלוקה הפנימית על־פי מפתח משפחתי, איננה משקפת בהכרח חלוקה זהה של מניות הצבעה, בגלל התפצלות היסטורית של רכוש ועסקים, אבל מניחים שדב יודקובסקי מרכז כ־30%, ונח כ־70%, ומדגישים שבהצבעה הכל פתוח (מחצית המניות שחזרו מן המפלגה חולקו במידה שווה, על־פי המפתח דאז). במבט ראשון נראה כאילו ארנון (נוני) מוזס, בנם של פולה ונח, הוא יורש־העצר. עד לפני זמן קצר ריכז את מוסף הספורט, ועכשיו הוא אחראי על יחידת־המחשב החדשה של "ידיעות". נוני מוזס, 30, בנו של בעל־הבית, הוא בעמדת־פתיחה מצויינת וריאלית כאשר יבוא רגע ההכרעה. כשסיים ראובן וימר, יו"ר איגוד המפרסמים, את דברי ברכתו בתום כנס המפרסמים האחרון, הוא הודה לכל מי שעזר באירגון ובמימון. הוא הודה ל"ידיעות", הוא הודה ל"מעריב", הוא הודה ל"גלגלי זהב", לחשמלאים וכו, כשירד מן הבמה, דחק אותו ארנון מוזס לפינה, כשהוא זועם להשחית: "איך אתה יכול לברך את מעריב כשאבא שלי נמצא על הבמה!" וזה נשמע בהחלט כמו תרועת־קרב במאבק על הירושה. לנח מוזס בת נוספת, גודי ניר, עובדת בעיתון ונשואה לעמירם ניר, שהיה כתב צבאי בטלוויזיה, ואחר רץ עם המערך לשלטון בבחירות האחרונות – ואיתו נפל. לנח מוזס אח נוסף, העובד ב"ידיעות", והוא מאיר מוזס. בנו של מאיר – זאביק מוזס, הוא המהנדס האחראי על סדר־הצילום־מחשב, המורץ בימים אלה, ובתו של נח, תמי – עובדת אף היא בעיתון. בנו של אלכסנדר, עודד, הוא בעל דפוס "גרפוליט", שם מדפיסים את "לאשה", ואשתו של ראובן, שהיה עורך־דין – היא חמדה נופך־מוזס, העורכת האחראית של "לאשה". בנה, יצחק נופך־מוזס, צלם ועיתונאי, ובן נוסף, רוני, מנהל את "לאשה" – עד כאן המוזסים. אחריהם בא דב יודקובסקי, בן־דודם של בני יהודה מוזס, שאמו היתה מוזס, שנשוי ללאה מוגרבי, בתו של מוגרבי, בעל "מוגרבי" ושאר נכסים, ואב לאתי, שעל־פי דיווח ממקורות מוסמכים הוא מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה. ואחרון, מנדל שרצקי, פנסיונר, דודם של בני מוזס מצד האם, שנכדו אורי קורת, עובד בעיתון. אם המשפחה לא תצליח להוציא יורש אמיתי ובעל תוחלת־חיים בזמן הקרוב, עוסקות הספקולציות בפתרון־ביניים, של שלמה שמגר, כעורך לתקופת מעבר. שמגר יושב עכשיו בגרמניה, והוא אחד מאלה שאומרים עליהם שהם רשומים בצוואתו של יהודה מוזס ככאלו ש"אסור לגעת בהם". אותם מעטים שלא פנו לו עורף כשאנשי "מעריב" ביצעו את הפוטש, ובאו לשים כתף. פרט לשמגר נמצאים ברשימה גם הרצל רוזנבלום, אהרן שמיר, שהוא עורך "המוסף לשבת", שיצא לפנסיה – חזר בו, וחזר לשבת כעורך, כשהוא דוחק את יהודה אטלס, ללא גינונים ובלא שההנהלה תנקוף אצבע – זו כוחה של הצוואה. עוד ברשימה, ריאליים־אולי לתקופת המעבר, אריאל גינאי, אליהו עמיקם, ואביעזר גולן – שיכול להרשות לעצמו לכתוב ולומר כל דבר, או שלא לכתוב ולא לומר דבר. הערכות נוספות על אנשים שהולכים על הגוב הזה הם לגבי מה שקרוי בקוד הפנימי של "ידיעות": "דב אוהב אותם". ביניהם מוביל משה ורדי, שעורך את החדשות בנאמנות של בעל מקצוע וגאווה שאינו סולד מעבודה קשה, עובדה שאינה תמיד נכונה לגבי כוכבים אחרים ב"ידיעות". אם יודקובסקי אינו "קונה" את נוני מוזס, יש להניח שהוא ידחוף את ורדי או צעיר נמרץ אחר, שאינו דווקא בעל משפחה, אלא הימור נכון מבחינת ליהוק. "ידיעות אחרונות" של אתמול הוא שיתוף הפעולה של נח מוזס ודב יודקובסקי, במטרה להכות את היריב. העומס התחרותי היקהה את החיכוכים שביניהם ותחם את אזורי המחיה והאחריות: נח לאירגון ויודקובסקי לעריכה. היום, כאשר "ידיעות" הוא מוביל כמעט לאומי (שבע, עדיין משחר לטרף, אבל משהו רפוי בטונוס השרירים, ובמהירות התגובה), גם החיכוך העדין באזורים שבין העריכה והמינהל מתלהט לעיתים. היום, כשיש זמן להתרווח בכורסה ליד הגה העיתון, להעלות ולהוריד את הטורים של העולם דרך הטורים של העיתון – זה די טבעי, כאשר מישהו, ובעיקר הראשון, פולש לאזורי המחיה של השני. לא צריך להיות בעל דמיון מפותח כדי לדעת כיצד זה נגמר בין נח שרתיחתו קלה, לבין דב, שדמו צונן משלו. בעת האחרונה נטל נח על עצמו את שמירת האיזון הפוליטי: בימי רפול האחרונים, כאשר זה טיווח כל מה שזז בשטח בפסוקים נבחרים מתוך שירת הבירבור הצה"לית שלו – הוא חטף אש נגדית מכותבי השמאל של המערכת. נח מוזס, שלא היה יכול לראות בחרפתו, ובחרפת האיזון – הזמין מיד מאמר נגדי, אצל אורה שפיאור – ולא שהיה צריך להתחנן בפניה. מדי בוקר הוא עובר על חומרים רגישים, וביחוד על מאמר המערכת של דוקטור רוזנבלום. - המאמר הראשי של רוזנבלום מבטא את דעתה של מערכת "ידיעות אחרונות"? מוזס: "ודאי שלא. אבל דוקטור רוזנבלום הוא העורך הראשי, והוא יהודי הגון מאוד, וזכותו כעורך לבטא את דעתו – אפילו אם אני אינני מסכים במאה אחוז למה שהוא כותב – לא אתערב בצד הפוליטי". - "ידיעות" מדבר על איזון – אתה חושב שהמאמר שלך מאוזן? רוזנבלום: "כן. אצלי יש בדיוק האיזון שחסר בעיתונים אחרים. אני לא כותב מאמר שלא אומר כלום – אני נוקט עמדה". - זו עמדה מאוזנת? רוזנבלום: "זו דעתי האישית. תמיד עמדתי עליה בלי להתחשב מי היה בשילטון – בן־גוריון, גולדה, אשכול, בגין. אם בעלי המניות לא ירצו בי – זכותם לפטרני בכל רגע ולמנות אחר תחתי". ב"ידיעות" של היום אין עוסקים במינוי העורך הבא, אלא באיש שינהל את העיתון של מחר. ישבתי עם נח מוזס, וארנון ("נוני") מוזס, בנו, נכנס לחדר. לקח כיסא, נעץ ברך בפאת השולחן, וטיווח לאביו סיוע ארטילרי צמוד. זה נראה כמו סיפור הכתרה קלאסי של ברון, מגיש לצאצא שכפית זהב בפיו מגש של כסף, ועליו הממלכה – אלמלא ישבו בחדר הסמוך דב יודקובסקי ומשה ורדי, שגם להם יש מה לתרום בנושא זה. כשישבתי עם נח ודב, הם היו מאוחדים בדעה שכל העניין הוא לא ריאלי, ואיננו בזמן ובמקום, "אין על מה לדבר, אין על מי לדבר". - מי ינהל את העסק? אני שואל את נח בנוכחות נוני. נח מציץ בנוני, במבט שעשוי להיות אפילו מוצג משפטי, כשהוא אומר: "נוני לומד את העניין, משתלב, במשך הזמן... הוא עוד צעיר". "לא כל־כך צעיר", מעיר נוני, "עוד מעט בן שלושים". בחדר הסמוך אני יושב עם דב וורדי. "מי ינהל את העסק?" יודקובסקי: "זה לא סוד, שוורדי ואני עובדים במשותף הרבה שנים". - ורדי? יודקובסקי: "מי אומר שרק איש אחד יכול, או צריך, לעשות זאת? הנה נח ואני עובדים יחד – ואת התוצאות תשפוט אתה". "עזוב", אומר ורדי, "אני מכיר כל־כך הרבה סיפורים על מועמדים בטוחים שנפלו – שחבל להוציא על זה אנרגיה – ביחוד לא על חשבון עבודה". רוזנבלום: "כל עוד אני עורך העיתון, דעתי היא דעת העיתון". היורש – יביט סביבו, ויראה את הממלכה, כשהיא בנויה פחות או יותר כך: כאלף איש עובדים ישירים, ב"ידיעות", "לאשה", הוצאת ספרים "עידנים", דפוס "גלעד", מיל"ת – בשיתוף עם כלל וברטלסמאן – הוצאה אירופאית. הוצאת "עדי" לספרי קודש, ו־14% בש.פ.ב. (שירותי פירסום ברדיו). שותפות עקיפה עם כלל ו"דבר" ב"כותרת ראשית" – שבועון, ומועדוני קוראים הקשורים ב"כלל" ובחברות נסיעות, וסוכנות הפצה, המפיצה בין השאר את ה"בריטניקה לנוער", ודאי עוד כמה עסקות תמנון רב־זרועיות, שהן תולדה מוכרחת של כסף מתגלגל – אבל מעל לכל קיים ה"טוטו". יודקובסקי הבין מה שהבינו כל נביאי ישראל, שביסודו העם הזה הוא עם של עובדי כוכבים ומזלות, אלא שלהבדיל מנביאי ישראל, הוא ניחן לא רק בחוש נבואי אלא גם בחוש מסחרי, והוא נתן לעם הזה, בעיסקת חבילה, גם את כוכבי הספורט וגם את מזלות הטוטו, וכמו כל דבר טוב ב"ידיעות", גם זה התחיל בכשלון של "מעריב". גירי בית־הלוי, איזו המאירי, ושמואל בירנבוים, שהיו פיגורות ספורט ועסקים, ניסו להריץ את הטוטו ב"מעריב" ובשיתוף מוסדות הספורט, וזה לא הלך. אז הם הלכו ל"׳ידיעות". יודקובסקי: "זה לא משמעותי, זה רק נשמע רציני, בגלל האינפלציה. זה גם משתנה, ואל תשכח את ההוצאות". מבנה מערכת הטוטו מאפשר לחברת "גשר" של "ידיעות", שהיא החברה המתפעלת אותו, ליהנות מרווחי אינפלציה אדירים. עם סגירת התחנות ביום חמישי בערב נאסף הכסף ומועבר עד יום שישי לחברת "גשר", ומדובר בעשרות מיליוני שקלים – ויותר. הסכום הזה מוחזק בידי "גשר" כשלושה ימים ורק אז מועבר ל"ספורטוטו", פלוס העברה נוספת ביום ד. חברת ייעוץ פיננסי אחראית להשקעת הכספים עם מגבלה של השקעה באיגרות חוב ממשלתיות בלבד. משך אותו שבוע שבו מתגלגל הכסף מידיו של המהמר לקופת המועצה נהנה "ידיעות" מנזילות עצומה, כך שה"טוטו" מקדם לא רק את הספורט בישראל, אלא גם את "ידיעות אחרונות". כמו שסיפור "ידיעות" נראה מכאן, ועכשיו – הם שיחקו אותה. דב יודקובסקי יכול לשבת בשקט מאחורי שולחן הכתיבה שלו ולצחקק, כשהוא נוגס נתח אחרי נתח. זו חתיכת התקדמות שראוי להתכבד בה – על־פי כל כללי ההצלחה המקובלים על "ידיעות אחרונות". אם יודקובסקי סבור שיש להצלחה מדדים אחרים – אין לכך ביטוי בעיתונו. גם לנח מוזס, שעבר את הטראומה של אב מוכה, יש סיבה טובה יותר להיות מבסוט. הוא יכול להתעמר ב"מעריב" בתזזית של חנווני בהול על עסקיו, שלא לדבר על ההנאה שהוא שואב מדי יום ביומו כשהוא חולף על פני דוכני העיתונים ורואה את הערימה המתגבהת של "ידיעות", ליד זו המצטמקת של "מעריב", וכל שאר אנשי הבית, שגם אל אגני ההיקוות שלהם מתנקז חלק זה ואחר מן ההצלחה. מה שנשאר, כמובן, זו הבעיה הקטנה של עם ישראל, שצריך להיזון מן העוגה הזו כפי אפייתה, ועל זה כבר חזר יודקובסקי ואמר לי: "מה אתה רוצה ממני – זה העם – לא העיתון", רוצה לאמר: זה העיתון של המדינה – לא המדינה של העיתון. הכתבה "המדינה זה אני" פורסמה במקור בגיליון מס 57 של מגזין "מוניטין", בחודש מאי 1983, ופורסמה מחדש בספר "מלון פלשתינה" מאת רן אדליסט ורון מיברג, שיצא לאור על-ידי הוצאת מודן בשנת 1986. הפרסום כאן, במלאות שנתיים למות דב יודקובסקי, מתבצע באדיבות המחבר והוצאת מודן

שר התחבורה ישראל כץ שילם עבור שידור ראיונות עימו בערוץ 2, באופן הסותר לכאורה את הוראות היועץ המשפטי לממשלה ומשרד האוצר • העלות הכוללת של עסקת התוכן השיווקי: 3 מיליון שקל • משרד התחבורה: השר לא היה מעורב כלל בקמפיין

משרד התחבורה שילם לחברת קשת שלושה מיליון שקל במסגרת הסכם שהסדיר החדרה של תכנים ממומנים מטעמו לתוכניות מגזיניות ששודרו בערוץ 2. בהשוואה להסכמי תוכן שיווקי אחרים שידוע שעליהם חתמו משרדי ממשלה עם חברת קשת, מדובר בסכום חריג. כחלק מההתקשרות שילם המשרד הממשלתי עבור שידור ראיונות עם שר התחבורה, ישראל כץ – מעשה המנוגד לכאורה להוראות החשב הכללי במשרד האוצר והיועץ המשפטי לממשלה. על-פי מסמך פנימי של חברת קשת, המשרד הממשלתי מימן שילוב של מסרים מטעמו בתוכניות "אנשים", "הבוקר של קשת" ו"חי בלילה", ובסרט תיעודי על בטיחות בדרכים שהופק בשיתוף משרד התחבורה. הפרויקט, גרסה ישראלית לקמפיין שהובילה אופרה וינפרי בארצות-הברית ב-2010, נועד לחנך את הציבור להימנע משליחת מסרונים בזמן הנהיגה. במקביל לשידור המסרים הוקם באתר "mako" של קשת ערוץ ייעודי שבו רוכזו התכנים הממומנים וכתבות מטעם משרד התחבורה. כללי החשב הכללי במשרד האוצר בנושא מסעות פרסום של משרדי ממשלה, שנועדו למנוע שימוש פוליטי בתקציבי הפרסום הממשלתיים, אוסרים על "הופעה חזותית או מודעה אישית של עובד הציבור, השר או כל עובד אחר במשרד" – למעט ב"מקרים חריגים", שלאו דווקא התקיימו במקרה של השר כץ וקמפיין הנהיגה הזהירה. בהנחיה שעודכנה ב-2013 חזר היועץ המשפטי לממשלה והבהיר כי השרים נדרשים לעמוד בהוראות החשב הכללי, וזאת בעקבות מקרים שבהם כסף ממשלתי מימן פרסומים בכיכובם של שרים וסגני שרים. הסכם שיתוף הפעולה בין משרד התחבורה לקשת נרקם בתחילת שנת 2014, וזכה לאישור מטעם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, המוסמכת לאשר לזכייניות לקבל כספים מגופים חיצוניים תמורת שילוב של מידע ומרואיינים מטעמם בשידורי הערוץ. "תופעת השימוש בסלולרי ושליחת המסרונים בזמן נהיגה הפכה בשנים האחרונות לאחד מגורמי הסיכון המרכזיים בכבישים, תופעה בעלת השלכות הרסניות הגובה עוד ועוד קורבנות", נכתב במכתב מטעם קשת שבו התבקשה הרשות השנייה לאשר את ההתקשרות. לצד שילוב התכנים מטעם המשרד בשלוש תוכניות מגזיניות, הוסבר במכתב, הזכיינית גם התחייבה לשדר "סרט תעודה מיוחד שיעסוק בנושא ויתמקד בהפיכתה של תופעת הסימוס בנהיגה למכת מדינה. "במסגרת המלחמה בתופעה זו מעוניינת קשת לשתף פעולה עם משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים במטרה להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ולגרום לשינוי אמיתי בקרב ציבור הנהגים הישראלי. אנו בטוחים כי באמצעות התכנים שישודרו יקבל הנושא חשיפה רחבה ואפקטיבית", הסבירה מחברת המכתב, ויקי ברדה ממחלקת הרגולציה של הזכיינית. לצופי ערוץ 2 הוצג התוכן הממומן כ"קמפיין משותף" של קשת ומשרד התחבורה, שהתקיים תחת הכותרת "מלים יכולות להרוג". מאחורי הניסוחים הכלליים על "שיתוף פעולה" וחשיפה אפקטיבית עמד, בין היתר, ראיון עם השר ישראל כץ ששודר בתוכנית הבוקר של הזכיינית בהנחיית יואב לימור וגלית גוטמן, בלוויית סרטוני הסברה. השר כץ התראיין אצל גוטמן שוב בסרט התיעודי הממומן, "התקבלה תאונה חדשה", ששודר בפריים-טיים במוצאי-שבת. ראיון מפרגן נוסף עימו שודר בתוכנית "חי בלילה" בהנחיית נדב בורנשטיין, ובאתר "mako" פורסם טור בחתימתו. לצופים הוסבר, באמצעות כתוביות ובעל-פה, כי העיסוק בבטיחות בדרכים נעשה כחלק מקמפיין של קשת יחד עם משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. עם זאת, בשום מקום לא צוין כי מאחורי הניסוחים הכלליים על "שיתוף פעולה" עומדת רכישת תכנים בסכום חריג של כשלושה מיליון שקל, וכי המנחים למעשה מדבררים את המסר השלטוני, ולא בהכרח מביעים את דעתם האישית. אבנר עובדיה, דובר משרד התחבורה, מסר בשם השר כץ את הדברים הבאים: "קמפיין אם נוהגים לא מסמסים, שבמסגרתו שיתפו פעולה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים ומשרד התחבורה עם הזכיינית קשת בכדי להעלות את המודעות הציבורית לסכנה בשליחת מסרונים בנהיגה, עבר את כל האישורים הנדרשים, לרבות ייעוץ משפטי, וטופל על-ידי מנכ"ל המשרד ומנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, ולא על-ידי שר התחבורה. "יודגש כי הקמפיין בוצע על-ידי לשכת הפרסום הממשלתית, ולאורך כל הדרך עמד בדרישות הנדרשות מקמפיין ממשלתי ונוהל בשקיפות מלאה. לאחר יציאתו לדרך של הקמפיין הוזמן השר להתראיין בנושא חשוב זה וכך עשה, תוך שהדגיש שיש לפעול לפי הנהלים. יודגש ששר התחבורה כלל לא היה מעורב בניהול הקמפיין וכל טענה בדבר מימון ראיונות היא מופרכת ומטעה". במשרד התחבורה נמנעו מלהתייחס לטור שפירסם השר כץ באתר "mako". מהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים נמסר כי מעורבותה של הרשות בהתקשרות עם קשת לא כללה השתתפות במימון התכנים. לצד זאת, ברשות אישרו כי בשנת 2011 התקיים שיתוף פעולה עם התוכנית "רישיון ליהנות" בהנחיית אלי אילדיס וחיים כהן, שהופקה על-ידי קשת ושודרה בערוץ הספורט ובערוץ 2. במסגרת ההתקשרות מימנה הרשות 12 פינות שעסקו בנושאי בטיחות בדרכים, אחת בכל פרק של התוכנית. עו"ד נועה רוזנהק, עוזרת למנכ"ל הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מסרה ל"העין השביעית" כי עלות הקמפיין הסתכמה ב-255 אלף שקל. בחברת קשת בחרו שלא להתייחס לפרטי ההתקשרויות עם משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. רועי ברגר ממחלקת הדוברות ויחסי-הציבור של החברה מסר בתגובה כי "קשת עובדת על-פי כללי הרשות השנייה, המתירים שיתופי פעולה עם משרדים ממשלתיים ומלכ"רים". להורדת הקובץ (PDF, 808KB)

גדעון הוד, שדר הספורט הוותיק של קול-ישראל, זוכר את משה גרטל עוד כשהיה שחיין במשחקי אסיה בבנגקוק ב-1966. כשחצי אולימפיאדה כבר מאחורינו, שלמה מן שוחח איתו על המנצחים והמפסידים בסיקור האולימפי של התקשורת הישראלית

חצי אולימפיאדה עברה, זמן לסיכום ביניים של סיקור התקשורת הישראלית מבייגינג. שרביט הביקורת מוענק הפעם לגדעון הוד, מוסד בתקשורת הספורט הישראלית. שדר הרדיו הוותיק (74) חתום על אלפי שעות ספורט ברשת ב, בשידורים ישירים ובהגשת תוכניות. המאזינים הוותיקים יותר זוכרים אותו בעיקר בזכות "שירים ושערים" המיתולוגית. הוד חולה על ספורט ואת רוב יומו מבלה מול ערוצי טלוויזיה ורדיו מהארץ ומהעולם. כששוחחנו הוא היה עדיין נפעם מתוכנית שלה האזין שעתיים קודם לכן ב-BBC, שבה התראיין הכדורעפן האיטלקי לשעבר אנדראה זורזי (זורו). הוד: "הוא היה אחד השחקנים הטובים ביותר בכדורעף בנבחרת האיטלקית, שזכתה שנה אחרי שנה בגביע העולמי. זאת היתה נבחרת אדירה, לקחה מיליון דולר כל פעם. היה ראיון יוצא מהכלל, איזה יופי. הוא והמראיין פולהאם ניתחו את הנבחרות וניתחו את המשחק. מאוד נהניתי, שידור יוצא מהכלל. כדאי גם לך להאזין לה כל יום בין ארבע לשש בערב בגלים הבינוניים". מה ההתרשמות שלך עד עכשיו מהסיקור הישראלי ממשחקי בייגינג? "יש לי תחושות לא נוחות, והן נובעות בעיקר מבחינת הגיית השמות. מעבר לזה, המשחקים האולימפיים מסוקרים אצלנו כמו בכל מקום אחר. אותה התמונה יוצאת מבייגינג לכל העולם. צריכים לשבת פרשנים טובים ולעשות את העבודה כמו שצריך. אז אם יואב ברוק, שהיה שחיין והיום פרשן, עושה את זה בסדר, אז אני מקבל את מה שהוא אומר. אבל יושב איתו משה גרטל, וגרטל צריך לקחת את עצמו יותר בידיים ולעשות את מה שצריך לעשות, כפי שעשה בזמנים שהיו קצת יותר מוצלחים". אתה מתכוון לפלופ שלו בתיאור משחה השליחים, בקביעה הנחרצת שהצרפתים מנצחים את האמריקאים, מה שלא קרה בסיום. "זה נכון. הוא קפץ יותר מדי קדימה משום שהוא הסתמך יותר מדי על התחזית המוקדמת על ברנארד, שהוא שיאן עולמי במאה מטר, וכל היתר שוחים סביב 49 שניות. אז הוא לקח בחשבון באחד מול אחד, שהרביעייה הצרפתית קצת יותר טובה מאשר האמריקאית. ומתברר שגייסון לייזאק עשה שם דבר שבאמת כבר הרבה מאוד שנים לא ראו. הוא הצליח לעבור את הצרפתי, וזה היה דבר נפלא. גרטל היה כמובן חייב להתנסח בצורה קצת יותר זהירה, אבל ההתלהבות העבירה אותו על דעתו, ואחר כך הוא תפס את עצמו. "כמו שאתה אומר, זה היה פלופ ודבר כזה אסור שיקרה, אסור שיקרה! אני זוכר את יוסף טלקי (ז"ל, פרשן השחייה), שבזמנו הנושא האלקטרוני לא היה מפותח כמו היום. היום אתה מקבל את כל הנתונים על המסך, וכשהקבוצה שוחה את המאה מטר כפול ארבע אתה רואה את המינוס והפלוס ויכול להעריך אם הולכים לשיא עולמי. הצופים, העמך, שרואים טלוויזיה, לא יודעים בדיוק איך להתייחס למספרים האלה. אצל לטלקי בזמנו לא היו הנתונים האלה. הוא היה צריך לעשות את כל החישובים תוך כדי המשחה, והוא היה פרשן יוצא מהכלל. או דוד סיבור, שהיה יושב איתי כפרשן במשחקי הפועל או המכביות, וידע את הכל בעל פה. לא היה לו השכלולים שיש היום". אז בגלל זה הכישלון של גרטל גדול יותר? "כשהכל מונח מולו והכל מוכן אצלו והוא קיבל חומר להכנה, זה לא טוב, לא בריא, טעות כזו לשדר כזה". יכול להיות שעמדה לו לרועץ העובדה שהוא שחיין עבר? "להפך, אני טוען שההבדל בין מי שיצא מהספורט לבין מי שעומד ליד הספורט הוא עצום מבחינת ההתייחסות. אתה יכול לקרוא כתבים שמזלזלים במשחקי כדורגל, כדורסל או אתלטיקה, והם לא עסקו בכלל בספורט; הם בסך הכל צופים. אבל מי שעסק בספורט ומי שיודע ומבין מתייחס לעניין בהבנה ומוקיר את המאמצים של הספורטאים, אלה שהשקיעו ארבע שנים כדי להגיע למשחקים האולימפיים. אז אני לא רוצה להגיד על גרטל שהוא נכשל, אבל הוא פשוט לא הצליח, הוא לא עמד במשימה". ראית את תגובת התקשורת להדחה של אריק זאבי? טרגדיה לאומית ממש. "תראה, זה הכל שאלה של רמת ציפיות. תסתכל בעיתוני יום חמישי, גם במעריב, גם בידיעות וגם בהארץ. כולם העניקו את המדליה יום קודם לאריק זאבי – קדימה, לך תיקח את המדליה, תביא אותה הביתה. איזה מין דבר זה? היה ברור שההגרלה של אריק קשה. ההבדל בין אולימפיאדה לבין אליפות עולם הוא פשוט מאוד. באליפות עולם היריבים נפגשים לעתים יותר קרובות, וכל אחד מכיר את השני. במשחקים אולימפיים פתאום מופיע פרצוף חדש, וכולם אומרים – רגע, מי זה, אין מידע עליו. כמו הבחורציק שניצח את אריק. הוא יוצא מהכלל, ההולנדי הזה. שקט, חזק, הוא צעיר מאריק, הוא אמביציונר. הוא בא לנצח, אריק בא להתמודד, כי אריק בא עם מדליה בכיס". אז נרשום מינוס לעיתונים בנושא הזה. "התגובות של התקשורת אחרי ההפסד באו מתוך אכזבה גדולה מדי, מתוך רמת ציפיות שלא התממשה. לא כל מי שכתב ואמר שאריק צריך לנצח, מכיר את הענף הזה. אצלנו זה לא כמו בגאזטה דלה ספורט או בלאקיפ, ששם ישנו כתב שמתעסק רק בגודו או רק בכדורסל ולא מתעסק בענפי ספורט אחרים. אצלנו יש כאלה שכותבים על כל הענפים, הם מומחים בהכל. אם היו מתעניינים יותר ביריבים של אריק, אולי היו מבינים שאריק היה צריך להיות ביום גדול מאוד כדי לקחת מדליה. אז רמת הציפיות מלווה כל הזמן את השדרים ואת הצופים, ואחר כך כולם מתפלאים – רגע אחד, אמרו שאריק מנצח, אז מה קורה פה? זה לא רק בגודו, זה גם בכדורגל. זה קרה עם בית"ר ירושלים לפני שבועיים. כשראו את ההגרלה, אמרו מי זה בכלל ויסלה קראקוב? בית"ר עוברים אותם בלי בעיה. אז העיתונאים אומרים את הדברים האלה ואחר כך בוכים". איך הסיקור ברדיו ממה ששמעת עד עכשיו? "על רמת הסיקור ברדיו אני לא רוצה לדבר ולא רוצה להזכיר אף אחד. אני רק אומר שאלה שנסעו לבייגינג צריכים לעבוד ככתבי שטח, לא רק מבחינה של ניוז, כי יש הכל בלחיצת כפתור. אני מדבר על פגישות עם הספורטאים עצמם, אני רוצה יותר לעומק. אני רוצה לדבר איתו אחר כך על מה קרה, ואני רוצה שידברו עם המאמן ועם עיתונאים זרים שמכירים את המקצוע. אז אם כתב כמו ניר שועלי (מעריב) פוגש חברה כאלה שם, עיתונאים שהמקצוע שלהם הוא אתלטיקה, ויש ביניהם גם אלופי עולם לשעבר, אז זה עושר ורווח של העיתון. כי מה שרואה שועלי, גם אני רואה. אז עיתונאי לא יכול לשבת במלון שלו, בחדר שלו, ולעשות משחקים אולימפיים. אין דבר כזה. זה מפעל שדורש ממך עבודה עבודה ועבודה. וכשאתה גומר את העבודה הזו, אתה ממש נופל מהרגליים". מה ההתרשמות שלך מהעיתונים? "אני קורא את ארבעת העיתונים די ברפרוף, כי אין לי מספיק זמן להקיף את הכל, אבל אני מצוי בחומר, מדפדף ורואה. את מה שמעניין ומה שטוב אני שם בצד. מה זה שם בצד? אני מקריא כל שבוע לעיוורים שעה וחצי סיפורים מאחורי הכותרות, מאמרי מערכת. אם אמיר אפרת נניח כתב איזה כתבה, או אביעד פוהורילס, או אבי רצון. באופן כללי, מה שמרגיז אותי בעיתונים זה שיבושים בשמות. זה דבר שאולי לא חשבת עליו. למשל, אני רואה בעיתונים את השם נדבד. אתה יכול לקרוא את זה גם נדבאד. לכן אתה צריך לכתוב את זה – נדווד. אותו דבר עם אספה פאואל. למה הם כותבים פאוול? אין דבר יותר יפה מלכתוב פאואל. פשוט. אמרתי את זה לרמי היפש מעיתון הארץ, הוא אמר לי שאני צודק, אבל זה נכנס מאוזן אחת ויצא מאוזן שנייה. לא משתמשים מספיק באל"ף, שתפקידה הוא כמו של קמץ. כותבים אטלנטה, במקום אטאלנטה. אז גם על זה אני מסתכל. לכל עיתון יש הסיפורים שלו מהאולימפיאדה, אבל בשביל לקרוא את כל החומר אתה צריך שעה או שעה וחצי. מבחינה אלקטרונית ומבחינה של עיתונות מודפסת, אתה מקבל משחקים אולימפיים עלא כיפאק". התקשורת הישראלית מתמודדת בכבוד עד עכשיו? "בסך הכל כן, אבל כל זמן שהאתלטיקה לא יצאה לדרך ולא תסתיים אני לא יכול לסכם, כי המומחיות שלי זה אתלטיקה (הראיון התקיים לפני תחילת שידורי תחרויות האתלטיקה). מה שבולט עד עכשיו זה המשלחת הישראלית, שמכוסה כמו שצריך. ישנה השחייה, שהבוס שם זה מייקל פלפס, שכל הזמן כותבים עליו ולאן שלא תלך אתה הולך עם מייקל פלפס, ובינתיים אלה הדברים שמיקדו את תשומת הלב". חצי אולימפיאדה מאחורינו, למי תעניק מדליית זהב? "אני חושב שבינתיים התרשמתי מאביעד פוהורילס ממעריב. אני חושב שגם לרון קופמן מגיע. הוא נמצא פה, לא נסע, אבל הוא כותב הכי טוב. זה הקוף. כל הכתיבה שלו וההופעות שלו בערוץ הספורט, אני בהחלט אוהב את ההומור שלו. זה יפה מאוד, ואביעד כותב מאוד יפה". ומי מהעיתונאים תדיח מהמשחקים? "לא יודע". מה עם גרטל? "לא, לא, גרטל הוא איש מיוחד, בחורציק נורא נחמד, נורא טוב, ואני באמת אוהב אותו. פעם ראשונה נתקלתי בו כשהיה שחיין במשחקי בנגקוק (1966), ואחר כך יואש (אלרואי) לקח אותו (לערוץ 1). הוא מאוד מסור, הוא נהדר, הוא מכיר את המקצוע, אבל באיזשהו מקום לא הולך אצלו העניין של השידורים עם מה שאתה רוצה לשמוע. אני לא יודע אם עד 2012 (אולימפיאדת לונדון) הוא עוד יחזיק מעמד, אבל הפעם הוא מקבל ציון לא כל כך טוב, וזה חבל". (ההערות בסוגריים הן של של המראיין) לתגובות והערות: [email protected]

ההתמקדות של התנועה הסביבתית בחוק האקלים שאושר אתמול בוועדת השרים לחקיקה היא החמצה כפולה • אף שהחוק סורס - הנה כמה בעיות חמורות שאפשר להתחיל לפתור כבר עכשיו - ולא ב-2030

הקהילה הסביבתית בישראל היתה חצויה סביב חוק האקלים, שאושר אתמול (ראשון) בוועדת השרים לענייני חקיקה. בעוד שלושה ארגונים ואיתם מספר חברי כנסת תמכו בחוק, ורק ביקשו מראש הממשלה לחזקו במעט, שורה של 22 אירגונים אחרים סברו שנוסח החוק מרוקן מכל תוכן ממשי. לדברי אותם מתנגדים, במכתב ששלחו לממשלה, הצעת החוק בנוסחה אז, חצתה את "הגבולות והקווים האדומים שעליהם אנו מוכנים להתפשר". בשיחות לא רשמיות ובקבוצות דיון פנימיות נשמעו אף טענות שהחוק סורס בצורה שמייתרת לחלוטין את הטעם שבחקיקתו. מה שהיה המאמץ העיקרי של התנועה הסביבתית בישראל במשך שנה ויותר, ומקור תקווה כשנבחרה ממשלת השינוי, מצטייר כעת כהחמצה אחת גדולה. מדובר בהחמצה כפולה, משום שהיה ניתן לצפות אותה מראש. ישנם גורמים רבים שמעוניינים בעיקר בכותרת "חוקקנו את חוק האקלים", וסומכים על כך שאיש לא יטרח לפתוח את הצלופן שעוטף אותו, כדי להבין מה באמת יש בו והאם מטרותיו ניתנות למימוש. משבר האקלים הוא כה גדול ונרחב שאפשר לחוקק "חוק אקלים" עם יעדים שאפתניים, אך אלו יוצבו הרחק קדימה, לעוד 10, 20 או 30 שנה – התוצאה תהיה בדיוק כאילו לא נחקק שום חוק. ישנם מי שתומכים בחוק אף שהם בטוחים שהממשלה תיכשל ביישומו, משום שהם סבורים שחוק אקלים יאפשר להם לעתור לבג"ץ ולהכריח את הממשלה לקיימו. זו גישה נאיבית המתעלמת מלקחי העבר. מחוקי הגיוס וה"שוויון בנטל" שאינם מקויימים ועד חוק האריזות, שרק לאחרונה נכשלה פנייה לבג"ץ לחייב את המדינה לעמוד ביעדיו. כשמציאות כלכלית או פוליטית מתנגשת בחוק – בג"ץ נוטה לתת לממשלה ארכה אחר ארכה. מי שמצפה לישועת אקלים מבתי המשפט עלול להתאכזב קשות בעשור הקרוב וגם לאחריו. מה ניתן להשיג וכיצד ניתן להשיג זאת באופן אפקטיבי? מאבק ציבורי צריך לקרוא נכון את המפה ולמקד מאמץ בהשגת יעדים קצרי טווח. כאלו שניתן למדוד אותם כבר במהלך חייה, הקצרים בדרך-כלל, של ממשלה ישראלית טיפוסית. יעדים קונקרטיים, מיידים ומדידים – שמקדמים אותנו אל החזון ארוך הטווח. צריך גם לזכור שתחום החשמל, שבו ממוקד כיום המאבק האקלימי בישראל, אחראי רק לכרבע מהפליטות בעולם (לפי ה-IPCC) וכי חלק ניכר מהפליטות שגורמת ישראל מגיע מתחומים אחרים וכן משימושים שאינם מכוסים כלל על ידי חוק שמתמקד בצריכה המקומית. כך למשל לא מופיע בחוק האקלים נושא ייצוא הגז – שמעשית עלול להכפיל את קצב הפקת הגז בישראל, ואיתו כמובן את קצב הפליטות. על אלה יתווספו הפליטות שבהליכי ההנזלה ושינוע הגז – עוד בטרם יופק ממנו חשמל במדינות רחוקות. אלו פליטות שאינן נספרות בחוק האקלים, אך הן בהחלט קיימות. דוגמה נוספת קשורה דווקא בייבוא: גידול בקר הוא אחד מגורמי הפליטה המשמעותיים בעולם. לפי ה-OECD ישראל היא בין המדינות המובילות בעולם בצריכת בשר לנפש, והיא הולכת וגדלה. גידול הבקר מחוץ לישראל ושינועו הנה פולט גזי חממה רבים שהחוק אינו מתייחס אליהם, רק משום שהפליטה מתרחשת מחוץ לגבולות המדינה. מאמץ לצמצום צריכת הבשר בישראל יועיל למשבר האקלים, כמו גם לבריאות האוכלוסייה, ללא צורך בחוק אקלים. מספיקה פעילות ממשלתית ממוקדת בהסברה ואולי מיסוי על בשר. הנה מספר צעדים נוספים שניתן לדרוש באופן מיידי מהממשלה: תחום החשמל אחראי כיום ל-42% מפליטות גזי החממה בישראל, לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, אולם יותר ממחציתן נגרמות על ידי שתי תחנות כוח בלבד. תחנות הכוח הפחמיות שהממשלה החליטה על סגירתן כבר לפני שנתיים – בהחלטת ממשלה 465 מאוקטובר 2020 שאינה מתממשת. קיום ההחלטה וסגירת התחנות היו מורידים משמעותית את תרומת מגזר החשמל לפליטות גזי החממה בישראל. ארבע יחידות הפחם המזהמות ביותר בחדרה היו אמורות להיסגר עד החודש הבא, אך איש אינו מציב זאת כיעד לשרת האנרגיה אף שכמעט כל צמצום פליטות גזי החממה בעשור האחרון הגיע ממקור אחד בודד: צמצום השימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי הנקי ממנו בהרבה (גם בפליטות גזי חממה וגם בשורה ארוכה של מזהמים רעילים כמו תחמוצות גפרית, מתכות כבדות, חלקיקים מסרטנים ועוד). כל צמצום של שימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי הם ברכה גם לבריאות אזרחי ישראל וגם לצמצום פליטות גזי חממה (למזלנו על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה פליטות מתאן ממגזר הפקת הגז נמוכות משמעותית בישראל מאשר במדינות עם מערכת הפקה ישנה וצנרת ארוכה, כך שהשימוש המקומי בגז על פני פחם הוא מבורך). במקום לעסוק ביעדים של 100% או 95% אנרגיות מתחדשות, הנעוצים בעתיד הרחוק וספק אם יהיו ריאליים גם עוד עשרות שנים, מוטב היה להציב כיעד תוספת הפקת חשמל סולארי של 2.5% בשנה הבאה ו-3% בשנים 2023/24. כל הדיבורים על עתיד רחוק יותר, כמו יעד ה-30% ב-2030 שגם אותו עלולה הממשלה שוב לפספס, מסיטים את תשומת הלב מכישלונות שמתרחשים כבר כעת. אפשר להפוך אותם להצלחות בזמן הקרוב אם נמקד בהם מאמץ. ישראל היתה יכולה להפוך למדינה שבה קצב העברת התחבורה לחשמלי הוא מהגבוהים בעולם. רכב חשמלי, גם אם החשמל עבורו מופק בתחנת כח גזית ולא סולארית, פולט כ-80% פחות גזי חממה ומוחק את פליטת הזיהום המסרטן וגורם התחלואה. ישראל היא מדינה קטנה, ולפיכך המגבלה המשמעותית במדינות אחרות ביחס למכוניות חשמליות – מגבלת טווח הנסיעה – כמעט אינה קיימת. הטכנולוגיה לאוטובוסים ומיניבוסים חשמליים כבר קיימת. בניגוד להבטחות על "100% מתחדשות" או על "תפיסת פחמן", הבטחות שלאיש אין בעצם מושג כיצד הן ימומשו טכנית וכלכלית, אפשר להעביר כבר כיום כל אוטובוס, מונית ורכב משלוחים להנעה חשמלית. בנורווגיה כ-65% מכלי הרכב החדשים העולים לכביש כל שנה הם חשמליים ובתוך מספר שנים יעלו שם ל-85% ואף קרוב ל-100%. איך? החלטה ממשלתית ונכונות להוציא כסף ממשלתי. ישראל היתה יכולה להפוך למדינה שבה קצב העברת התחבורה לחשמלית הוא מהגבוהים בעולם. במקום זאת, התוכנית המעשית היחידה עוסקת באוטובוסים עירוניים בלבד, שליש מצי האוטובוסים, והיא מכוונת לכך שאוטובוסי סולר מזהמים יישארו בשירות עד תחילת 2035. בתחום האוטובוסים הבינעירוניים, המיניבוסים והמוניות – אין אפילו תוכנית פרט להקצאה ממשלתית עלובה של כ-10 מיליון שקלים בשנה, שתספיק בקושי ל-1% מכלי רכב אלו. ולא דיברנו על שריפות הזבל, שמלבד גזי חממה פולטות מסרטנים, פי 2 מכל המקורות האחרים גם יחד; או על תעשיית המלט (המפעל השלישי בפליטות גזי חממה בישראל הוא מפעל מלט שגם פולט זיהום ניכר) ושאר מקורות פליטה שאותם מזניחה התנועה הסביבתית כשהיא מתמקדת בנושא הסקסי החדש: הצלת האקלים העולמי, ועוסקת בו מזווית צרה בלבד. חוק האקלים כפי שנחקק, הוא לא חוק טוב. אך גם ללא חוק אקלים, יש הרבה מה לעשות. השאלה היא האם התנועות הסביבתיות ימשיכו להתעקש על יעד סמלי בדמות "חוק אקלים", או ידעו להציב בפני הממשלה יעדים חשובים בהרבה שישיגו תוצאות מוחשיות ומיידיות. לא רק איכות האוויר בישראל תשתפר – גם האקלים העולמי ירוויח פי כמה. אייל עופר היה יועץ מקצועי לשר להגנת הסביבה בין מאי 2015 ליוני 2016.

"ידיעות אחרונות" לא חושש מסמי עופר | ב"מעריב" נזהרים בפושרין | ו"הארץ" מדווח מרחובות סיאול

"דליפה קטלנית", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", העיתון היחיד שמקדיש הבוקר את כותרתו הראשית לתקלה שאירעה אמש בבתי-הזיקוק של חיפה וגבתה את חייהם של שניים, תושבי הכפר יפיע שליד נצרת (בינתיים מת גם שלישי). עמיר בן-דוד, ליאור אל-חי וגואל בנו מדווחים בכפולה הפותחת של העיתון כי במהלך עבודות תחזוקה שנערכו בבית-הזיקוק, כחלק מהרחבתו והכנתו לקליטת גז טבעי, טיפלו כמה עובדים מחברה קבלנית בהחלפת צינור שמוביל גזים ללפיד של המפעל. "לפתע, בסביבות השעה 20:30, אירעה דליפה של גז רעיל מסוג מימן-גופריתי מאחד השסתומים בצינור", נכתב. על-פי הדיווח, אחד העובדים התעלף, שני ניסה לעזור לו והתעלף גם הוא, ושניים אחרים שהגיעו להושיט עזרה נפגעו אף הם מהגז הרעיל. כולם הועברו לבית-החולים, שם, כאמור, מתו בינתיים שלושה מהם. בהמשך הדיווח מצוטטים "גורמים בשטח" שאומרים כי "ככל הנראה שני העובדים שנפטרו והשניים שנפגעו באורח קשה לא עטו על עצמם את מסכות החמצן כפי שנדרש מהם בעת פעולה מסוג זה. מבתי-הזיקוק נמסר כי העובדים עטו על עצמם את המסכות, אולם מנגד הסביר גורם מקצועי כי שימוש במערכות הנשימה בעת אירוע מסוג זה אמור להוביל לכך שהוא יסתיים ללא נפגעים". עוד בכפולה הפותחת, תחת הכותרת "שלוש תקלות ביום", מדווחים עמיר בן-דוד, ליאור אל-חי וירון ששון על שתי תקלות כימיות אחרות שאירעו אתמול – שני מקרים של דליפת ברום. על-פי הדיווח, בצהריים אירעה דליפה ממשאית שהובילה ברום למפעל בים המלח, ובשעות הערב, כשעה לפני האסון בבתי-הזיקוק, התגלתה דליפת ברום במיכל בנמל חיפה. בשני האירועים, המוגדרים חמורים, לא היו נפגעים. בהמשך ידיעה זו מצוין כי "במשרד להגנת הסביבה חוששים כבר שנים מדליפת ברום – אירוע בעל סכנה פוטנציאלית גבוהה במיוחד [...] הברום מופק במפעלי ים-המלח, שנמצאים בבעלות כימיקלים-לישראל מקבוצת החברה-לישראל שבשליטת משפחת עופר". אסונות כימיים הם מקרה מבחן מעניין לבחינת הקשרים בין עיתונות להון. תקלה כימית יכולה להסתיים בשלושה הרוגים וכמה פצועים קל, כמו אתמול, אבל היא עלולה להסתיים גם באלפים רבים של מתים ומאות אלפי פצועים. באופן טבעי, ההרוגים יהיו בדרך כלל עובדים פשוטים המועסקים במפעל או תושבים בני עשירון תחתון שאין באפשרותם לגור באזור בטוח יותר. מנגד, בעלי המפעלים יהיו אילי הון, מן הסתם כאלה שבבעלותם כמה בתים שאף לא אחד מהם על שטח הקרוב למפעל כימי מסוכן. העיתונות המסחרית נקרעת במקרים כאלה בין מחויבותה לדווח בשם הציבור הרחב ולמענו ובין תלותה בבעלי הון ובמקורביו. אזכור בעל הבית אי-שם בפסקה פנימית של ידיעה בלתי מחמיאה, כפי שמצוטט לעיל מהידיעה ב"ידיעות אחרונות", הוא הדרך שבה עיתונים עשויים לאזן בין החובה לדווח על האחראי הפורמלי ובין הפחד מפני זעמם בעלי ההון. פעמים רבות גם אזכור זה חסר. התקלה בבתי-הזיקוק בחיפה מוזכרת בשערי כל עיתוני הבוקר. ב"הארץ" יודעים אלי אשכנזי וצפריר רינת לדווח על שמות השניים שמתו אמש, גורג זעתרה ותאמר מרגיה. משפחת עופר אינה מוזכרת. ב"מעריב" מוקדש עמ 8 כולו לידיעה על התקלה – טקסט קצר יחסית מאת יונתן הללי ואחיקם משה דוד, ושלושה תצלומים גדולים. אביב לביא, כתב הסביבה של העיתון, נעדר הפעם. בוודאי עוד יתייחס לאירוע בימים הקרובים. משפחת עופר אינה מוזכרת בדיווח. ב"ישראל היום" הכפולה הפותחת כולה מוקדשת לאירוע. דניאל סיריוטי מדווח כי "בשלב מסוים אף התעורר חשש שהגז הקטלני ידלוף לכיוון השכונות הסמוכות באזור הקריות, ואף נשקל להוציא לפועל תוכנית חירום". אדם בשם דודי מייבלום, שהיה במקום, מצוטט בדיווח כאומר: "ברדיוס של קילומטרים ספורים ממקום האירוע ניתן היה לחוש בצריבות של הגז בעיניים". תיבה נפרדת מוקדשת לציטוטים מפי תושבי האזור. "נמאס כבר מכל התקלות שנגמרות בכמעט אסון בבתי-הזיקוק ובאזור מפרץ חיפה", אומר אלי מזרחי, תושב רכסים. "הגיע הזמן להעביר את כל המפעלים הללו למקום רחוק מאזורי מגורים". "הרבה שנים אני גרה בקריות ותמיד מלווה אותי חשש שיום אחד יקרה פה אסון. יש לזה כל-כך הרבה סימנים ואזהרות שמופיעים כל פעם מחדש, אין לי ספק שצריך לעשות משהו לפני שיקרה כאן אסון המוני", אומרת יוכבד זעירה מקריית-ים. "הרבה פעמים הצעתי לאשתי לעזוב את הקריות ולעבור דירה לחיפה או מקום אחר, רחוק מהסכנה שנשקפת לנו מזיהום האוויר של המפעלים הפטרו-כימיים ובראשם בתי-הזיקוק ומפעל המלט", אומר יואל שלו, תושב קריית-חיים. "אנשים חולים כאן בסרטן ובמחלות ריאות, וזה עוד כלום לעומת הפיצוץ הענק שיחסל פה את כולנו". יפה שהעיתון נותן במה נרחבת לתושבים באזור, הקורבנות הפוטנציאליים של האסון הגדול הבא. חבל שבעלי העסק, משפחת עופר, אינם מוזכרים בדיווח. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, פועל הבוקר ללא מורא. "המפעלים האחראיים בבעלות משפחת עופר", קוראת כותרת ידיעה שאף היא מופיעה בכפולה הפותחת של העיתון. "למחדל יש כתובת", מוסבר בכותרת הגג לידיעה. עמיר בן-דוד מדווח כי "בתי-הזיקוק בחיפה, מפעל תרכובות ברום, מפעלי ים-המלח שהיו מעורבים בדליפה אתמול ברמת חובב, ואפילו המכלית שממנה דלף אתמול ברום בנמל חיפה – כל אלה שייכים לחברות שבשליטת החברה-לישראל של סמי ועידן עופר". בהמשך הידיעה מרחיב בן-דוד על המפעלים הכימיים השונים שבשליטת המשפחה. לידיעה אף מלווה תצלום של סמי עופר. זו ידיעה עיתונאית מתבקשת ביום שכזה, אך למרבה הצער נדירה ביותר ועל כן ראויה לשבח: כל הכבוד לעמיר בן-דוד ולעורכי "ידיעות אחרונות" (בן-דוד ככל הנראה כבר לא ימונה לדובר באחת מחברות הבת של משפחת עופר, כך שהאומץ אינו רק של כלי התקשורת אלא גם, ואולי בעיקר, של הכתב החתום על הידיעה). ישראל זקוקה לעיתונאים אמיצים וכלי תקשורת חזקים שלא יחששו, בעת הצורך, להפנות אצבע כלפי בעלי מפעלים המטפלים בחומרים מסוכנים שבהם מתרחשות תקלות קטלניות. אם בעלי מפעלים יידעו שהם יסומנו כאחראים העליונים לתקלות, הדאגה לבטיחות, ולא רק לשורת הרווח, תעמוד תדיר לנגד עיניהם. לצורך העניין, אין זה משנה כלל אם הידיעה החריגה הזו מופיעה הבוקר בשל אינטרס סמוי כלשהו של בעלי "ידיעות אחרונות" לפגוע במשפחת עופר בתקופה זו או לא. העיקר שיש מי שפועל בשם קוראי "ידיעות אחרונות", ולא רק בשם המפרסמים בו. בחלק ב של "הארץ" כותב צבי בראל על המתרחש במצרים, לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות. "דוגמה מאלפת להתנהלות מערכת הבחירות הציג בשבוע שעבר האתר אילאף", כותב בראל, "שכתבו בקהיר, סברי חסנין, הצליח לראיין נשים מצריות שעיקר פרנסתן על בריונות בחירות. הנשים הללו נכונות לעשות בעיות למתחרים של לקוחותיהן – למשל לפברק הטרדה מינית או אונס, או להשתמש בנשק קר נגדם ולפגוע בבני משפחותיהם – אבל גם לארגן מסיבות ניצחון או אסיפות תמיכה". הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"מעריב" מוקדשות לפרשת אורי בר-לב, שאחת הטענות המועלות בה היא שמקורה בניסיון למעין "בריונות בחירות" במשטרת ישראל. אתמול הפכה הפרשה סבוכה עוד יותר עם הצטרפותה של ש, חברתה של מ, והטענה כי היה ניסיון של הניצב ואישה אחת לסמם אישה אחרת כדי לגרור אותה לאורגיה בשלישייה. החומרים הללו הם פיתוי אדיר עבור טבלואידים, ואכן הפרשה שוב כובשת הבוקר דפים רבים ומסוקרת בהבלטה בכל העיתונים ("הארץ" מצניע את העניין באופן יחסי). "הטרדה מינית? אונס? יחסים בהסכמה? אהבה נכזבת או אורגיה סוערת של משולש רומנטי? זה נשמע כמו סרט למבוגרים, אבל זו המציאות הצהובה והעגומה שמתחוללת בצמרת כחולי המדים. פרשת ניצב אורי בר-לב – אחד המועמדים המובילים לתפקיד המפכ"ל הבא של המשטרה, למי ששכח – מסתעפת", פותח ב"ישראל היום" איציק סבן את הידיעה המרכזית על הפרשה. מלבד ההתפתחויות בחקירה, סבן מדווח כי "באתר המשטרה, בעמוד המפרט את ערכי הארגון, נכתב במפורש כי השוטר יפעל מתוך הזדהות עם ייעודה של משטרת ישראל, רוחה, ערכיה, מטרותיה ומורשתה, בעת מילוי תפקידו ובחייו האישיים". לידיעה אף מתלווה תצלום מסך של אתר המשטרה, כשהמשפט "בעת מילוי תפקידו ובחייו האישיים" מודגש בצהוב ומוקף עיגול אדום. עוד בעיתון זה, ערן נבון מביא את עמדת אשתו של בר-לב, סופין. "יש אנשים שטמנו לאורי מלכודת", היא מצוטטת (בשיחה עם "מקורביה"). "אני תומכת באורי, אני עומדת מאחוריו, בוטחת בו, אנחנו חזקים ונעבור את זה". בחלק ב של "הארץ" משוחחת עפרה אידלמן עם רות רזניק, כלת פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, בעקבות פעילותה במאבק באלימות נגד נשים. "כבר כמה שנים אנו רואים את אותה רוטינה בתלונות על עבירות מין", אומרת אידלמן. "המתלוננות מסתתרות מאחורי אותיות ותמונות מטושטשות, בעוד גברים חשודים בעמדות כוח מכפישים את שמן כדי להרתיען מלהתלונן. מה צריך לעשות כדי שזה ישתנה?". "רק להחמיר בעונשים של הגברים הללו", עונה לה רזניק. "עד היום אני חוששת שדברים כאלה לא נחשבים כפשע או כעבירה בעיני הציבור, דווקא אצל גברים בעמדות כוח, אדרבא, זה מוסיף לגבריות שלהם [...] מה שקרה בפרשת בר-לב לגבי א זו שערורייה שאין כדוגמתה. חשפו את שמה, חשפו את התמונות שלה בצורה שמי שמכיר אותה יודע בוודאות מיהי, חשפו את העיסוק שלה. אין ספק שמי שמכיר את הגברת יודע במי מדובר, ולכך לא התכוון המחוקק כשדיבר על חסיון הקורבן, זה דבר חמור מאין כמוהו". בתשובה לשאלה מה ניתן לעשות כדי למנוע את החשיפה של המתלוננות, אומרת רזניק: "להעמיד לדין את האנשים שחושפים אותן. גם לא לאפשר צילום שהוא לא מאוד מטושטש, וגם לא לחשוף את העיסוק של האדם. במקרה שלה העיסוק הוא מאוד ייחודי. אין אחת בארץ עם עיסוק כזה, וזה חמור ביותר, אני חושבת שנשים חייבות להתקומם נגד התופעה". בעיתון "מעריב", שאתמול חשף בטעות לזמן קצר את שמה של א בגיליון האלקטרוני שלו, נזהרים הבוקר זהירות יתרה. רק תצלום קטן ממדים של א מופיע בכפולה הפותחת, וגם הוא עבר פיקסול כבד. לא זו אף זו, תצלום של ניצב בר-לב, שאף הוא מודפס בכפולה הפותחת, מופיע תוך אפקט פיקסול מוזר, ליתר ביטחון. ב"גלובס" משוחח יובל יועז עם הפרקליטה של בר-לב, עו"ד אירית באומהורן, שבעבר תמכה בהעמדתו של קצב לדין בעבירות אונס. "צריך לזכור שגם כשהייתי בפרקליטות", היא אומרת, "טיפלתי בתיקים רבים של עבירות מין. התקשורת ידעה על התיקים שהוגשו, אבל לא על התיקים שנסגרו. בתיקים האלה נפגשתי עם המתלוננות, עשיתי להן קצת חקירה נגדית, לא אהבתי את מה ששמעתי, והחלטתי לסגור את התיק. כך שאת העבודה הזו עשיתי גם בצד האחר. לא יהיה לי קושי לחקור את המתלוננות גם הפעם מעל דוכן העדים, באופן תקיף". ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור היתולי מאת רענן שקד, בעקבות הטענות למנאז א-טרואה. "למה, אמרתי לעצמי, למה לא יכולת ללכת מההתחלה לקריירה במשטרה?", כותב שקד. "היית מטפס בסולם הדרגות ועד מהרה גם אתה היית מוזמן לשלישיות, לרביעיות או לשברים עשרוניים מפתים אחרים בבתי-מלון בהרצליה, תוך שאשת הקשר שלך עושה לך נעים בקשר". "ידיעות אחרונות" מגלה יחס קליל לפרשה החמורה גם בעמודי הפייסבוק שלו. הדיווחים בעיתון המודפס מופיעים תחת הלוגו "שוטרים בכחול", אך העיתון אינו מסתפק בכך ומבקש את עזרת הציבור: "יש בפרשה הזאת הכל: הטרדה מינית, פרשיות רומנטיות בצמרת המשטרה, אשה מסתורית. רק דבר אחד עוד אין כאן: שם לפרשה. יש לכם רעיון?". הכותרת הראשית של "הארץ" קוראת: "לשכת נתניהו: ראש המוסד הבא ימונה בתוך ימים". לצד כותרת זו מתפרסם דיווח מודגש מאת ליטל לוין על חילופי האש אתמול בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית. שני חיילים דרום-קוריאנים נהרגו ו-18 בני-אדם נפצעו כשקוריאה הצפונית הפציצה ב-200 פגזים את האי הדרום-קוריאני יאונפיונג. לוין, הנמצאת בסיאול, מדווחת כי "ברחובות סיאול לא ניכרה אתמול בהלה מיוחדת, בכבישים העמוסים של העיר התנועה המשיכה כהרגלה, והתושבים עסקו בעיקר בקניות לקראת חגי סוף השנה. אך אנשים התגודדו ליד מסכי הטלוויזיה המקומית, ששידרה ללא הרף את צילום הווידיאו המטושטש של הפגזים נופלים על האי יאונפיונג [...] קוריאה הדרומית הגבירה את רמת הכוננות של מטוסיה [...] גורלו של סיור עיתונאים בכירים בקו הגבול, אשר תוכנן ליום חמישי, טרם הוכרע". מנגד, בועז ארד, כתב "ידיעות אחרונות בבייגינג ומי שביקר לאחרונה בקוריאה הצפונית, מדווח כי "המתקפה הפרועה השאירה את תושבי יאונפיונג בהלם [...] צברית עזרא, סטודנטית ישראלית שלומדת בסיאול, סיפרה אתמול לידיעות אחרונות כי גם לצעירים בבירה הגיעה ההיסטריה". "אי הדייגים טווח אתמול, אך המטרה היא וושינגטון", כותב יוסי מלמן בטור פרשנות המתפרסם ב"הארץ". "פיונגיאנג מעוניינת שארצות-הברית תחדש את המגעים עימה ותחזור לשולחן המשא-ומתן". "אין הידברות עם מטורפים", פוסק דן מרגלית במאמר המתפרסם ב"ישראל היום" (וכולל בין היתר את הקביעה הבלתי מסויגת כי "צפון קוריאה חשודה בקיום קשרים הדוקים עם איראן ובמעורבותה בבניית הכור הגרעיני הסורי שנהרס בידי צה"ל"). "טהרן מביטה במצב הצפון-קוריאני בערגה", כותב נדב איל בטור פרשנות המתפרסם ב"מעריב". "[...] כפי שצפון-קוריאה מוכיחה, קשה מאוד להרתיע שלטון טוטליטרי שמחזיק בנשק גרעיני". "איראן עצרה לחלטין את העשרת האורניום בנתאנז", מדווח יוסי מלמן בראש עמ 2 של "הארץ". אופיר בר-זהר ושחר רן מדווחים ב"דה-מרקר" על ההתפתחות האחרונה במאבק בין קשת ל"ידיעות אחרונות": תלונה שהגישה קשת למועצת העיתונות בעקבות הכתבה שהתפרסמה במוסף "7 לילות" האחרון על ערוץ 24. ברשימה מאת צבי בראל, שהוזכרה לעיל, כלול דיווח על ההגבלות השלטוניות במצרים לקראת הבחירות. למשל, "איסור על שידור ישיר של ראיונות רחוב אלא לאחר שתחנות הטלוויזיה יקבלו אישור מיוחד מאגודת הרדיו והטלוויזיה הממשלתית. תחנות טלוויזיה דתיות נסגרו כבר לפני כמה שבועות, ועיתונאים סיפרו שהם מקבלים טלפונים אנונימיים שמזהירים אותם מפני נקיטת עמדה". במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מאת שלי יחימוביץ המשבח את העיתונאית כרמלה מנשה, לרגל קבלתה היום את פרס א.מ.ת. "מדובר בעיתונאית יוצאת דופן ומרשימה, אשר נתנה פרשנות חדשה ואמיצה לכיסוי התחום הצבאי – תחום מרכזי בהוויה הישראלית, הטביעה בו את חותמה הייחודי ותרמה לו עמוקות", כותבת יחימוביץ, ובסוף המאמר מוסבר כי הוא "מבוסס על מכתב ההמלצה של יחימוביץ לוועדת הפרס". במוסף "ספרים" של "הארץ" מתפרסמות שתי רשימות ביקורת [עמרי הרצוג ויצהר ורדי] וקטע מתוך "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון", ספר מאת גורג אורוול שיצא כעת בתרגום חדש לעברית (הוצאת כנרת). "אורוול יוצא לחוות את העוני; אין זה עניין יפה כלל ועיקר, ובמקרים רבים גם נטול השראה", כותב הרצוג ובהמשך מוסיף: "הדמויות שעליהן מספר אורוול הן בעת ובעונה אחת קורבנות של מצב חברתי, וגם מפתח להבנתו". ורדי כותב: "גדולתו של דפוק וזרוק נובעת דווקא מהיותו ספר פוליטי", ואילו קטע מהספר של אורוול נפתח במלים: "אתה מגלה איך זה להיות רעב".

השיח החדשותי סביב דו"ח העוני נוטה להתמקד בסימפטומים של העוני, ולא בסיבות המבניות לקיומו או בכלכלה המדינית המייצרת אותו

לפני כחודש התפרסם הדו"ח השנתי של המוסד לביטוח לאומי על "ממדי העוני והאי–שוויון בהתחלקות ההכנסות במשק", או בשמו המוכר "דו"ח העוני", עם הנתונים לשנת 2003. ימים אחדים לפני הפרסום כבר החלו לטפטף ידיעות על ממצאיו הקשים, שזכו להד תקשורתי רם; בעקבות הפרסום הוצפו אמצעי התקשורת בתגובות, ונתוניו של הדו"ח, המציגים החרפה בכל מדדי העוני בישראל, הוצגו תחת כותרות שחורות ומאיימות בעמודים הראשונים של העיתונות הכתובה והאלקטרונית: "מיליון וחצי ישראלים נמצאים מתחת לקו העוני. עלייה במספר העובדים העניים" ("הארץ", 24.11); "אחד מכל ארבעה ילדים - עני" ("מעריב", 23.11); "העניים החדשים" ("ידיעות אחרונות", 23.11), וכיוצ"ב. הכותרות הפנימיות, הכתבות והטורים האישיים הביעו זעזוע ודאגה, ו"הסיפורים האנושיים" פרטו לפרוטות, תרתי משמע, את המציאות החברתית שמסתתרת מאחורי המספרים המופשטים שבדו"ח. למרות שבצדק התלונן חגי חיטרון על הטיפול התקשורתי המתלהם והצדקני בסוגיה, וטען שמפגן החמלה הצעקני שחרר את אנשי החדשות מ"דיון ציבורי רציני" בבעיה ("הארץ", 24.11), החטיאו קטרוגיו נקודה חשובה: הסיקור בעיתונות, למרות אופיו הדמגוגי, ניסח עמדה ברורה, גם אם פשטנית, של ספק וביקורת כלפי המדיניות הכלכלית של האוצר, קדם–ההנחות הניאו–ליברליות שלה, ומה שנראה כהכפפה מאולצת והרת אסון של כלכלת ישראל למודל מיובא שאינו מתחשב בתנאים הפוליטיים שבהם זו מתפקדת. "ידיעות אחרונות" הדגיש את השפעתו ההרסנית של הקיצוץ בקצבאות למעוטי יכולת: "אתי, אם לשבעה מירושלים: עד לפני כמה חודשים התקיימתי בכבוד, אבל הקיצוץ בקצבאות הרס אותי. עכשיו אני קונה רק לחם וגבינה, ואין כסף לחימום" (23.11); "הארץ", באמצעות סיקורה המצוין של רותי סיני, פנה במודע נגד טענותיו של נתניהו שעבודה, ועוד עבודה בשכר זעום, היא הדרך למיגור העוני: "יותר ויותר ישראלים נעשים יותר ויותר עניים בשנים האחרונות - לא בגלל שהם מקבלים קצבאות... בניגוד לטענת האוצר, גם העבודה לא הצליחה לחלץ את העניים מהעוני" (24.11); ו"מעריב" תיאר את ההשחתה המוסרית והדה–הומניזציה שכופה העוני על קורבנותיו: "כדי לקנות אוכל לילדיה, ע החליטה לגנוב... אני מגעילה את עצמי, אבל אין ברירה" ("מעריב", 23.11). את הסיקור אף ליוו תחזיות קודרות לעתיד קודר עוד יותר, שהדגישו את מה שנראה היה כסירובם של עורכי החדשות לתמוך בגרסה המרגיעה של האוצר, שלפיה עליבותם של רבים כל–כך היא תופעת לוואי הכרחית, כמעט חיובית, של תהליך "הבראה" ו"צמיחה" בלתי מורגש אמנם, אבל ממשי בהחלט, שעתיד לפקוד את כולנו אם רק נתאמץ מספיק. עד כאן טוב ויפה. אבל זה לא מספיק. השיח החדשותי סביב דו"ח העוני נוטה להתמקד בסימפטומים של העוני, ולא בסיבות המבניות לקיומו או בכלכלה המדינית המייצרת אותו. ניתוח מסוג זה הוא מתפקידם ובתחום אחריותם של הפרשנים הכלכליים, ומקומו הטבעי במוספי הכלכלה, שאמורים לשמש אכסניה לפענוחה של המציאות הכלכלית עבור הציבור הרחב. אולם נדמה שבמוספי הכלכלה לא שמעו על זה. הידיעה על ממדי העוני בישראל הגיעה אליהם כמו שמועה רחוקה ולא אמינה, או פיסת רכילות מרושעת, ורובם בחרו פשוט להתעלם ממנה. מסתבר שלפחות בכל הנוגע לסוגיית העוני, העיתונים מקיימים בתוכם חלוקת עבודה סמויה, כמו בין שתי ידיים שאינן משגיחות זו במעשיה של זו: בעמודי החדשות מדברים על העוני ובמוספי הכלכלה מדברים על ההון; בעמודי החדשות נרעשים ומתקוממים ומתווכחים על יעילותה וצדקתה של תוכנית נתניהו, ובמוספי הכלכלה - אם שתיקה והשתקה פירושם הסכמה - פשוט תומכים בה. ולראיה, דפדוף זהיר יותר במהדורות אותו שבוע של שלושת העיתונים הגדולים מותיר את הרושם, כי מוסף הכלכלה של "הארץ", "עסקים" היומי של "מעריב", ו"כלכלה" ו"ממון" של "ידיעות אחרונות", וכן ערוצי הכלכלה של Ynet ו–nrg, התעניינו הרבה יותר בדו"ח הרווחים של בנק הפועלים לרבעון השלישי, שהתפרסם באותו שבוע, ובהשפעתו על הונה האישי של שרי אריסון. למרות שהיה ידוע לכל שכדי לא לערבב שמחה בשמחה דחה הבנק ביומיים את פרסום הדו"ח על רווחיו האסטרונומיים, רק אחד מבין הפרשנים הכלכליים טרח לאזכר את נתוני הדו"ח ההוא בסיקור הדו"ח הזה ולקשור ביניהם (שלומי שפר, Ynet, 25.11). פרשנים אחרים שבחרו להתייחס לדו"ח, כמו אברהם טל, ניסו לרמוז בידענות שההיסטריה סביב העוני מוגזמת, הנתונים לא אמינים והתחשיבים קלוקלים. לשון החשד וההכחשה ביחס לעוני בלטה לאורך הטור כולו: הידיעות "דלפו או הודלפו" לכלי התקשורת; אין מדובר ב"זינוק" בשיעור המשפחות העניות, כפי שפורסם, אלא ב"זינוקון"; ולנתוני הדו"ח לא נעשה "אימות", ולכן "יש מקום לחשש" שהעניים לכאורה מחביאים "ירושות ופיצויי פיטורין", דירות ברחבי הארץ ("הכנסות זקופות"), שלא לדבר על גידולי גינה למכביר ("הכנסות בעין") - כולם בלתי מדווחים ("הערות לדו"ח העוני", "הארץ" 28.11). גם סבר פלוצקר, בטור שנכתב כחודש וחצי לפני פרסום הדו"ח, האשים את המשפחות העניות באחזקת מוצרי אלקטרוניקה שונים, ובכך שאינן חיות בעוני כהגדרתו המקובלת, דהיינו "מחסור כללי בכל", ולפיכך אינן עניות באמת (Ynet, 1.10). נחמיה שטרסלר נקט גישה שונה, ובמקום לפקפק בעוניים של העניים, הוקדשה פרשנותו רובה ככולה להתרפקות נוסטלגית על ימי הזוהר שלפני מלחמת ששת–הימים, אז "לא היו בישראל קצבאות להבטחת הכנסה ולא חוק שכר מינימום. רוב האזרחים יצאו בוקר בוקר לעבודה, כאשר הם סומכים על עצמם ולא על הממשלה". מי שקלקלו הכל היו "החברתיים", שבשנות השבעים הכריחו את המדינה לחלק קצבאות וגזלו מהעמלים את זכותם לרעוב בכבוד ("הארץ", 23.11). נתניהו לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר. למעשה, הפרשן הכלכלי היחיד שהתריע מראש על ממצאיו המדאיגים של הדו"ח, ואף טען כי שיטת הבדיקה הנהוגה במוסד לביטוח לאומי (המודדת עוני יחסי ולא אבסולוטי) אינה חושפת את ממדי העוני במלוא חומרתם, היה גדעון עשת (Ynet, 21.9). טורו מיום פרסום הדו"ח, "כלכלה שחורה" ב"ידיעות אחרונות", הוא דוגמה לעיתונאות כלכלית שמספקת כלים להתמודדות עם "אמיתותיו" של האוצר, ועשויה להפוך את מגזין "ממון" לרלבנטי ובעל ערך הסברי לציבור הרחב, ולא רק לבעלי הממון. לא יהיה זה מופרך לומר, אם כן, שמזה זמן רב מוספי הכלכלה בעיתונים הגדולים מקיימים אוטונומיה חלקית ביחס למדורי החדשות, הן מבחינה תמטית והן מבחינת העמדה הננקטת. למעשה, מדיניות כזו של הפרדה עולה בקנה אחד ואף מעניקה לגיטימציה לאידיאולוגיה הכלכלית של הימין, המתחזקת הפרדה מדומה בין החברתי לכלכלי, ומייצרת שיח המנתק בין המדיניות הכלכלית לבין סוגיות חברתיות ופוליטיות: הכלכלי עוסק בתנועות, במגמות ובתנודות של שוק ההון, ובאנשים שמכוונים אותן או רוכבים על גביהן, אבל לא במי שגלי השוק מתנפצים בפרצופו מעשה יומיום. המוספים, המכוונים לאינטרסים של המגזר העסקי, לסגנון החיים שלו ולסוגיות שמעסיקות אותו, אינם טורחים לדבר על העוני אפילו כצדו האחר של העושר. מבחינתם, הדיון בקטגוריות של עושר ועוני הוא אנכרוניסטי, ולמעשה אינו מעניינם. כאשר הפרספקטיבה העיתונאית חופפת לזו של השוק, השוק הוא שקובע את תחום הדיון - והעוני מאבד את מעמדו כמושא, הופך שקוף. דוגמה טרגי–קומית, הממחישה את מעמדו האבסורדי של העוני במוסף שחזונו מתמצה במתן עצות להשקעה נבונה, היא התובנה שמסיימת כתבה אופיינית ששמה "מה לעשות עם הכסף": "דו"ח העוני שפורסם השבוע, שוב מוכיח שאלה שאינם גומרים את החודש לא יעזו לסכן את השקל האחרון שלהם בהשקעה בשוק המניות" (nrg "כלכלה", 26.11). טל ארבל היא סטודנטית לתואר שני במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל–אביב גיליון 54, ינואר 2005 Read this article in English

"מעריב" ו"הארץ" מודיעים ש"מסמך גלנט" נתפס על-ידי המשטרה | "ישראל היום" טוען שהמסמך עודנו מסתובב חופשי | ו"ידיעות אחרונות" מעדיף לעסוק בעניינים אחרים

"התפתחות בחקירת פרשת גלנט; ההערכה: המסמך בידי החוקרים", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ" (כותרת המשנה: "ראש מטה שר הביטחון, יוני קורן, מסר אף הוא עדות בפרשה. מצעד הנחקרים, שעלה לעשרות, צפוי להימשך"). גם הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בפרשת היחצנים בצה"ל: "מסמך גלנט בידי החוקרים", "כך מעריכים גורמים המקורבים לחקירה, לאחר שהמשטרה הודיעה לבית-המשפט: לפי שעה אין לנו צורך בעותק שבידי ערוץ 2". ענייני המסמך מגיעים גם לכותרת הגג על שער "ישראל היום". בעוד שב"הארץ וב"מעריב" כותבים, על-פי סברה ב"הארץ" ועל-פי "גורמים" ב"מעריב", כי המסמך בידי החוקרים, וכי הדבר מייתר את דרישת המסמך מערוץ 2 – ב"ישראל היום" קובעים בטון ודאי כי המסמך אינו בידי המשטרה: "למסמך תהיה משמעות ציבורית קשה", "אומרים בפרקליטות. בכירים במשטרה: בידינו עדים שראו את המסמך – אך למרות זאת נבקש השבוע מבית-המשפט לקבלו לידינו. מקווים שלפחות אחד העדים יוביל למחבר המסמך". בינתיים "ישראל היום" מנצח בנקודות בסיקור פרשת המסמך. לא מדובר בחשיפות גדולות או סקופים מהדהדים, אלא בעבודה הסיזיפית של הקדמת המתחרים בהגעה לפרטי מידע קטנים של הכרוניקה היומית של התקדמות החקירה. כעת נותר לוודא רק כי א. מדובר אכן בהבשלה של מערכת החדשות של החינמון. ב. הפרטים שהובאו אכן נכונים. מי שאינו מזדרז בסיקור פרשת המסמך הוא "ידיעות אחרונות", העיתון שמעניק לפרשה את הבולטות הקטנה ביותר. כך אתמול בחר "ידיעות אחרונות" להקדיש את כותרת השער לשטפונות בפקיסטן, והיום הכותרת הראשית עוסקת ב"מאגר מידע חדש עם שמות וכתובות של 4,500 מדענים ואנשי הייטק ישראלים ברחבי העולם" ש"יאפשר להגיע אליהם הביתה ולהציע להם משרות מפתות". ההתפתחויות בפרשת המסמך נדחקות לרצועה צרה בתחתית עמוד השער, שעוסקת לא בחקירה, אלא באחד הנחקרים: "דובר צה"ל מודיע: זה לא אני". על הכתבה חתום יוסי יהושוע, והרצון של העיתון לשמור על ריחוק מהפרשה נראה ברור: "ידיעות אחרונות" הוא כלי התקשורת היחיד שנמצאו בו עקבות (בידיעות של יהושוע) והד עקיף (במאמר של נחום ברנע) לאסטרטגיה שפורסמה ב"מסמך גלנט". עוד על שער "ידיעות": תמצית ממאמר של ברנע במדור הדעות, תחת הכותרת "הלאה היחצנים". ברנע כותב בתנופה נגד היחצנים – המתכנים כיום "יועצי תקשורת" – קורא להם "נערי ליווי" ו"סרסורים", כותב כי הם נצלנים המשתמשים בלקוחותיהם לקידומם הם, ובכלל חובט בהם ככל יכולתו ומכל הלב. "בלחץ ארגוני ימין", נכתב בכותרת על שער "הארץ", "אוניברסיטת תל-אביב בודקת האם תוכני החוג לסוציולוגיה פוסט-ציוניים". בכותרת המשנה לידיעה של אור קשתי נכתב: "נשיא האוניברסיטה, פרופ יוסף קלפטר, ביקש לקבל לידיו את רשימות המאמרים של הקורסים בחוג". הידיעה נפתחת במלים "בצעד יוצא דופן" ומצטטת ביקורת של "מרצים באוניברסיטה". בהמשך הידיעה נכתב: "לעומת זאת, מהאוניברסיטה נמסר כי לאחר שהתקבל הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, פנו מלשכת הנשיא, בצעד שגרתי וכפי שנהוג בפניות מסוג זה, לגורמים הרלבנטיים כדי לבדוק את הדברים [...]". "ביוני פירסם תא הסטודנטים אם-תרצו דו"ח על ההטיה הפוליטית הקיימת בחוגים מסוימים באקדמיה הישראלית וחודרת לתוך חדרי ההרצאות. הדו"ח עורר תגובות נזעמות, שבמרכזן חרדה לחופש האקדמי וחשש ממקרתיזם בעקבות דברי שר החינוך, גדעון סער, שיש לבדוק את הנושא", כותב פרופ אלישע האס בחלק ב של "הארץ". "לנוכח תגובות אלה עלי לציין שעצם ההתארגנות של הסטודנטים מלמטה, בעקבות חרדתם לעתיד הבית הלאומי, היא תופעה מרעננת באקדמיה הישראלית. "לעניין תוכן הדו"ח", כותב האס, "הרי ממה נפשך: אם אין הטיה, והמרצים מלמדים את מגוון הדעות והעמדות באובייקטיביות אקדמית טהורה בלא קשר לעמדותיהם הפוליטיות הפרטיות, הרי שבדיקת העניין תפזר את הטענות והכל יבוא על מקומו בשלום. ואם קיימת הטיה, הרי שיש בכך פגיעה בעקרון החופש האקדמי והדבר דורש תיקון". האס מוסיף גם: "החופש האקדמי אינו תחליף לאחריות אקדמית. לפרופסור הניצב בפני תלמידיו בכיתה כוח רב להשפיע על עתידם. [...] ראוי שייערך דיון ציבורי ונדע שהחופש האקדמי אכן נשמר בצורה אחראית. מי שמשווה את אחריותו של השר למקרתיזם מטה את הדיון ביודעין. מי שמתיימרים להיות אבירי ביקורת התרבות והחברה אמורים להיות הראשונים שישמחו להיות הם עצמם מושאי ביקורת". "ימים ספורים אחרי מצעד המחאה המרשים לשחרור גלעד שליט, המצעד הזה כמעט שנשכח", כותב פרופ גבי שפר בחלק ב של "הארץ". "משפחת שליט, שהתמקמה לפני מעון ראש הממשלה, די מבודדת, הכיסוי התקשורתי התפוגג כמעט לחלוטין, וראש הממשלה ושותפיו לא שינו דבר בעמדתם ביחס לשחרור בנם". שפר כותב על המצעד והאופן שבו השפיע, כלומר לא השפיע, על מדיניות הממשלה: "משיחות וראיונות עם משתתפים במצעד מתברר שההזדהות עם גלעד ומשפחת שליט וההשתתפות במצעד היו מבוססות בעיקר על רגשות אישיים של דאגה ואהדה לגלעד ולבני משפחתו. מבחינת רוב המשתתפים, המצעד לא כוון לגרום לשינוי מהותי במדיניות הממשלה כלפי הנושא הרגיש הזה. המטרה היתה להביע תמיכה רגשית; ולאחר שהתמיכה הרגשית הובעה, פחת העניין הציבורי בנושא. "עם זאת, הארגון והביצוע של המצעד מעידים שגם אם אין שינוי מהותי בהתנהלות החברה כולה, חלים שינויים מסוימים בהתארגנות ובפעילות של קבוצות חברתיות וארגונים לא ממשלתיים (NGO), הפועלים למימוש מטרות של פרטים ושל קבוצות החשים נפגעים על-ידי הממשלה. ואכן, כמה ארגונים כאלה סייעו בארגון מצעד המחאה. "[...] המצעד הזה ושורה ארוכה של התרחשויות [...] כמו ההשפעות המוגבלות מאוד של המחאות לאחר מלחמת הכיפורים ב-1973, ההשפעה המוגבלת של מחאת ארבע-האמהות (על-פי מידע חדש על ההחלטות אז), ההשפעה לטווח ארוך של מצעד ויקי קנפו ממצפה-רמון, ונסיונות רבים אחרים של קבוצות פגועות להשפיע בצורה משמעותית על המדיניות, מעידים כי המשטר בישראל הוא משטר דמוקרטי פורמלי וכי ישראל איננה דמוקרטיה השתתפותית משפיעה, כפי שישראלים חושבים, טוענים ומצפים שתהיה. "[...] למרות ההתמקדות של רוב הפוליטיקאים ומכוני מחקר בהיבטים מבניים, ההשתתפות וההשפעה של מירב האזרחים על המדיניות הממשלתית הן המרכיבים החשובים ביותר במשטרים דמוקרטיים מתקדמים. אך למרות כמה נסיונות לשינוי, המרכיב ההשתתפותי חסר כמעט בישראל. זאת ועוד, בגלל האדישות הפוליטית של רוב האזרחים והתרבות הפוליטית הישראלית מצד אחד, ודפוסי ההתנהגות של הממשלה מצד אחר, הסיכויים לשנות את הדמוקרטיה הפורמלית לדמוקרטיה השתתפותית פעילה הם מעטים". "יש כמובן את התיזה שהם נתפסו עם המכנסיים למטה", אומר פרופ מיכאל בר-זהר, "בכיר סופרי הריגול בישראל", לאנשיל פפר בחלק ב של "הארץ", בתשובה לשאלה על חשיפת פניהם של הסוכנים בפרשת חיסול אל-מבחוח בדובאי. "אבל יש גם תיזה הפוכה", מוסיף בר-זהר. "מאחר שידעו שדובאי מלאה במצלמות, לפי השמועה ישראלים היו אפילו שותפים בהתקנת המערכות האלה, הוחלט להציף את דובאי בסוכנים, מן הגורן ומן היקב. אם תיקח את הסרטים, תראה שנכנסו ויצאו, ו-90 אחוז מהכניסות והיציאות האלה חסרות ייעוד. אולי זאת היתה הכוונה, לבלבל את המצלמות. עובדה שהם לא הצליחו לצלם את הכניסה לחדר שבו שהה אל-מבחוח. יכול להיות שעוד יתברר לנו שנבחנו מתחת לעץ הלא נכון ושהכל היה מתוכנן כך מראש. בסופו של דבר אף אחד לא יזהה את הסוכנים האלה בשום מקום בעולם בגלל הצורה בה אופרו והתחפשו". בעמוד השער של "הארץ" מופיעה ידיעה של ברק רביד שכותרתה "משרד החוץ יפסיק את התשלומים לשליחי המוסד בשגרירויות ישראל". הסיבה: המוסד סייע בארגון נסיעתו של ראש הממשלה ליוון, ובכך שבר את שביתת הדיפלומטים הישראלים. "האווירה" במשרד החוץ, מצטט רביד גורם אלמוני, "היא כזו שתזכה את המוסד בסיוע רק במקרים של חיים ומוות". בסוף הראיון עם בר-זהר שואל אותו פפר: "כתיבת ספרים וידיעות עיתונאיות על המוסד מסתמכת הרבה על תקשורת זרה, מידע חלקי, ומה שהצנזורה מאפשרת לפרסם. אפשר בכלל לכתוב באופן רציני עם מגבלות כאלה?". והתשובה: "כשאנחנו לא יודעים משהו, וזה מה שקורה עם הפעילות החשאית, אז הביקורת או ההתפעלות שלנו מוגזמות". בר-זהר מזכיר את השטחיות שביחס העיתונאי לראש המוסד מאיר דגן וחותם: "אין לי שום טענות לתקשורת, כי רוב הדברים לא ידועים לנו. אנחנו מגיבים לפי המעט הידוע לנו וצריך לכתוב. אך צריך להבדיל בין כתבות על מבצעי המוסד שאי-אפשר לדעת הכל ולכן כותבים ועושים טעויות לגיטימיות, לבין כניסה לרכילויות פנימיות, על זה שא מאגף כזה קפץ מעל ד באגף אחר. הציבור לא מבין בזה כלום, וזה רק למעגל של 30–40 איש שמוציאים תסכולים". "יש הרבה מן האמת בטענות שמעלים מתנגדי ההגירה הפרועה. מדינה מערבית ומשגשגת המעוניינת לשמור על צביונה תתקשה להצליח בכך אם תאפשר לכל נדכאי העולם השלישי, מחפשי פרנסה והזדמנות, להיכנס בלי הפרעה, להתיישב, להעניק לילדיהם עתיד טוב יותר", כותב שמואל רוזנר במדור הדעות של "מעריב". רוזנר מזכיר כי בארה"ב מתמודדים עם אותה סוגיה, מעמדם של ילדי מהגרים לא חוקיים, וכותב על הסנטור לינדסי גרהם, הנמנה עם המבקשים לבטל את התיקון ה-14 לחוקה, המעניק אזרחות אוטומטית למי שנולד בארה"ב. "כך, צודק גרהם בזהותו את הבעיה, כפי שצודק שר הפנים אלי ישי. אלא שהעברת המסר התקיף נגד הגירה בלתי חוקית על גבם של ילדים היא אסטרטגיה בעייתית. הילדים לא עברו על החוק, לא פשעו. הרחקתם קשה לעיכול גם למי שמזדהה עם מטרת המרחיקים: לשמור על דמותה של ארצות-הברית, ולשמור על דמותה של ישראל". גם ב"הארץ" מתייחסים היום לבעיית ההגירה, ומקדישים לה את מאמר המערכת: "תחקירה של ליטל לוין, שפורסם בסוף השבוע בהארץ, מגלה שבמתקני הכליאה בישראל עצורים במשך חודשים ארוכים, ואף שנים, כ-2,500 מבקשי מקלט", נכתב תחת הכותרת "פליטים אינם פושעים". אגב, המאמר מתייחס לכתבה מלפני יומיים, שנפרשה ביום שישי באופן לא שגרתי על פני כפולת עמודים בקונטרס החדשות. לא ברור מדוע "הארץ" חוגג בעוצמה כזו כתבה שכמותה פורסמו כבר ב"הארץ", למשל על-ידי הכתבת לעניינים חברתיים דנה ויילר-פולק (וגם זו, וזו), על-ידי כתב הפלילים יובל גורן, וכבר לפני שנתיים על-ידי הכתבת לעניינים חברתיים, שפוטרה מהעיתון, רותי סיני: "מבקשי המקלט כלואים זה חודשים ארוכים בשל מחלוקת מתמשכת בין משרד הבריאות לשירות בתי-הסוהר". "עד כדי כך הסתבכה הקריירה הפילמאית שלו, שמלאכת פענוח סרטיו התרכזה לא אחת בפיצוח הסוגיה אם מדובר בסרט רציני-מגוחך או בסרט מגוחך-מגוחך" (מאיר שניצר על הסרט "בלתי נשכחים", ששייך לסוג השני של סרטים בגוף היצירה של סילבסטר סטלון; "מעריב"). "הפיטורים הפכו לשגרה" היא כותרת במרכאות על שער "ממון". "עובדי קומברס בהווה ובעבר מנסים להסביר מה השתבש בספינת הדגל של ההייטק הישראלי: אין חשיבה לטווח ארוך, כל הזמן מפטרים ואחר-כך מגייסים. כשהחרב תמיד על הצוואר זה משתק". "נכשל", זה לשונה של כותרת על שער "כלכליסט": "שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו כמנכ"ל קומברס, אנדרה דהן לא מצליח לשקם את חברת הבילינג. הוא בעיקר חתום על פיטוריהם של 2,500 עובדים – יותר משליש מצבת כוח האדם שקיבל. אף שעם מינויו הצהיר שבעלי המניות ישפטו אותו על ביצועי החברה שעליהם התחייבתי ולמרות התרסקות המניה בנאסד"ק, הוא עדיין שם". "הסיבה האמיתית להדחת מנכ"ל HP", מפתה כותרת על שער "דה-מרקר", "מנכ"ל HP [מארק הרד] פוטר לאחר שהואשם בהטרדה מינית, אך למעשה מדובר במסך עשן שערורייתי שנועד להסתיר את העובדה שדירקטוריון החברה לא בטח במנכ"ל, שעובדי החברה תיעבו אותו, שהוא קיבל משכורות עתק בזמן שפיטר אלפים, ושהוא הרס תרבות ארגונית של חברה שהוא לא היה האישיות המוסרית הנכונה להנהיג אותה". "הרד השמיד באופן שיטתי את מה שהפך את HP לענקית", נכתב בכתבה המתורגמת מה"ניו-יורק טיימס". "הדרך שבה השיג תוצאות טובות היה קיצוץ לא רק בעלויות, אלא גם במו"פ – שתמיד היה קדוש ב-HP". עוד נכתב כי "מחיר המניה יותר מהוכפל בכהונתו של הרד". "דנקנר בוחן מכירת 20% מסלקום", חושפת הכותרת הראשית של "עסקים". "יו"ר אי.די.בי נפגש בפריז עם נציגי ענקית התקשורת פראנס-טלקום, במטרה להכניס את החברה כמשקיע אסטרטגי. שווי העסקה: 2.1 מיליארד שקל". החותמת "בלעדי" מופיעה גם לצד הכותרת הראשית של "כלכליסט": "דנקנר משקיע בחברת התרופות סאנופי", "נוחי דנקנר החל לרכוש בשבועות האחרונים באמצעות כור מניות של חברת התרופות הצרפתית סאנופי-אבנטיס, מהגדולות בעולם. בסאנופי מושקעים גם קונצרן לוריאל והמשקיע האגדי וורן באפט". מי אמר שאין ריכוזיות במשק הישראלי. במדור הדעות של "מעריב" מופיעה הבהרה: "בניגוד לכתוב במאמרו של יוסי ריבלין אבל מה עם האתיקה, לבני מיום חמישי, 12 באוגוסט, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני גינתה בראיון לגלי-צה"ל גם את האפשרות כי מסמך גלנט הוא יוזמה של יועץ תקשורת". צמרת פרנט מדווחת ב"גלובס" כי היחצן ליאור חורב, שותפו של איל ארד, נפגש עם אבי מזרחי, אלוף פיקוד מרכז ומועמד לרמטכ"לות. דובר צה"ל מגיב כי חורב משרת כדובר במילואים והפגישה היתה בענייני הצבא. "פליט האח הגדול גואל פינטו יגיש תוכנית תרבות בערוץ הראשון", מדווח ערן סוויסה, כתב הבידור, התקשורת, המוזיקה והתרבות של "מעריב", סגן עורך המגזין "רייטינג", עורך מדור "ברנזה" באתר nrg ויועץ לתוכנית "חדשות הבידור" בהוט. "עבור פינטו אין זו הפעם הראשונה שהוא מוביל תוכנית טלוויזיה. מיד לאחר צאתו מבית האח הגדול הוא הגיש תוכנית בשידורי קשת, ובימים אלה הוא משתתף כפאנליסט בתוכנית הבידור של אסי עזר ועובד על סרט דוקומנטרי על חייו". כתבי "גלובס" מבשרים לכתבי "מעריב" כי הם עשויים לעבור מרחוב קרליבך למשרדים ברמת-החי"ל שבצפון תל-אביב. "הידעתם שהסרט אסקימו לימון הוא להיט ענק במולדת הסושי? עכשיו יישלחו כוכביו לשפר שם את תדמית ישראל", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של איתמר אייכנר בכפולת האמצע של "ידיעות". היוזמה היא של השגריר ובאישור שר החוץ. עוד בתוכנית: תערוכה על ההייטק הישראלי.

בתחילת יולי בכה נמרודי בבית-המשפט; באמצע יולי רשם שיא בבורסה - זה אומר משהו על חברת הממון הישראלית, ומשהו על החברה הישראלית בכלל

בשבועות שעברו מאז הרשעתו בפלילים של יו"ר "מעריב", עופר נמרודי, הוא מוקף בתמיכתם וחיבתם של חלק מעיתונאיו, ובכעסם הדומם של עיתונאיו האחרים. את שורשי התמיכה הוא מבין. כסף וכוח קונים חיבה. את הכעס איננו מבין. אילו היה מבין, היה דואג לשני דברים לפחות. האחד, שעיתונו יפסיק לזרות חול בעיניים בפרשת עבירותיו, הודאתו והרשעתו. הטיפול של העיתון בנושאים האלה מבזה את העיתון ואת המקצוע, ולא מסייע הרבה לחילוצו של המו"ל מהכלא. השני, שאותם עיתונאים ב"מעריב" שסבורים שעבריין פלילי, מוצלח ככל שיהיה, לא ראוי לנהל אמצעי תקשורת, יוכלו לבטא את דעתם בעיתונו-עיתונם. עד כתיבת שורות אלה, שתי המטלות לא התמלאו. הוא לא מבין - או שלא אכפת לו. ככל שאפשר ללמוד מנתוני הבורסה, שמונה חודשי המאסר שנגזרו על נמרודי לא הזיקו כהוא זה למניות "מעריב". להפך. המניות ואגרות החוב של העיתון עולות ועולות. בתחילת יולי בכה נמרודי בבית-המשפט. באמצע יולי רשם שיא בבורסה. הזינוק המדהים קשור, כנראה, למאבק בין כמה כרישי-הון גדולים שרכשו את מניות העיתון, כל אחד והסיפור שלו, אבל העובדה היא עובדה: גזר-הדין לא לקח מנמרודי מעמד חברתי, קוראים או כסף. זה אומר משהו על חברת הממון הישראלית, ומשהו על החברה הישראלית בכלל. מצד אחד, איזה מין פרצוף יש לנו: ערכים כמו שכר ועונש, שקר ואמת, יושר ואי-יושר, נמכרים כאן במחיר זול יותר מהעיתון של אתמול. מצד שני, זה הפרצוף. קצרה ידם של העיתונאים מלשנות אותו. בחודש מאי השנה פורסם ב"ניו ריפבליק", שבועון פוליטי אמריקאי, מאמר ראשי שעניינו אמת ושקר ועיתונות. המאמר, מאת צארלס ליין, מנסה להשיב בדרך מפוכחת, נטולת אשליות, על השאלה, מדוע העיתונאים נסערים כל-כך נוכח השקרים שמשמיע להם הבית הלבן, ומדוע הציבור נסער פחות. אין במאמר אף מלה על נמרודי, או על פרשיות אחרות שהסעירו את התקשורת הישראלית. ובכל זאת, העולם קטן: "בשביל העיתונות, האמת היא, או אמורה להיות, ערך מוחלט. עיתונאים מקדישים את רוב זמנם למאמץ ללקט עובדות. הם שונאים כאשר משקרים להם. הם שונאים את זה משום שזה לא בסדר לשקר. הם שונאים את זה, משום שהשקר משבש את הייעוד של העיתונות החופשית. והם שונאים את זה משום שכאשר הם מפרסמים משהו שמתגלה אחר-כך כשקר הם נראים רע. "האני מאמין של עיתונות הוא חשיפה: ככל שירבו העובדות, כן ייטב. זה הכלל שגורם לעיתונאים להרגיש כמשרתי ציבור, בעודם עמלים על קידום הקריירה האישית שלהם. "לעומת זה, בשביל לא-עיתונאים, האמת היא ערך יחסי. משבחים אותה, כמובן, אבל ערכים אחרים יכולים להקדים אותה: הצלחה כלכלית, יציבות חברתית, ביטחון לאומי. שקרים לבנים מקובלים בעסקים ובחיי המשפחה כל הזמן. הוגן לומר, שהיכולת לספוג כמות מסוימת של אי-אמת היא חלק מהנדרש לחיים של אדם בוגר. "הציבור רואה בשקרים השגרתיים של פוליטיקאים חלק מהמחיר הנדרש לקיום הדמוקרטיה. הציבור יאמץ את ערכיה של העיתונות, ויתמוך במרדף קנאי אחר האמת, אם, ורק אם, השקרים ייתפסו כאיום על הדמוקרטיה ועל כשירות השלטון. במקרים כאלה - פרשת "ווטרגייט", למשל - הופכים העיתונאים לגיבורים. אבל כאשר אנשים חשים שהמבחן איננו גורלי, הם מגיבים על התרגשות העיתונאים באדישות או בלעג. כך קרה בפרשת איראן-קונטרה של רייגן, בפרשת מלחמת המפרץ ובפרשיות המין של קלינטון. "אין שום דבר פסול בפער שבין הציבור לבין העיתונאים. למעשה, אם העיתונאים רוצים לבצע כראוי את תפקידם, הם צריכים להיות מוכנים לעמוד מול, ואפילו לפגוע, ברגישויות הציבור. "זה מאוד מתסכל עיתונאים, אבל זה מה שיש, והם אינם יכולים לעשות הרבה לשינוי המצב. עיתונאים שכנעו את עצמם שהציבור ייצא מאדישותו אם רק יספקו לו עוד קצת אמת. אבל הציבור עייף מחשיפות, ועוד חשיפה לא תבריא אותו מעייפותו". ▪ ▪ ▪ חזרה לנמרודי: על-פי אמות-המידה של המקצוע, אדם שהורשע, על-פי הודאתו, בעבירות מהסוג הזה, ושאנס כך את עיתונו, ראוי שימצא את מקומו בענפים עסקיים אחרים, פחות קרובים למקורות הכוח. כך ראוי, אבל לא כך קורה. החברה הישראלית מקדשת את זכות הקניין על פני כל זכות אחרת. אין לה שום אמביציה, שום כוונה, להפריד בין עניין לקניין. גם אם המאפיה הסיציליאנית תקנה עיתון במדינת ישראל, היא לא תתרגש. הוסף לכך את חולשתם הכרונית, עד כדי שיתוק והתפוררות, של מועצת העיתונות ואיגוד העיתונאים, המוסדות הייצוגיים של המקצוע. קולם לא נשמע, וכאשר הוא נשמע, אין מאחוריו סמכות. הוסף לכך את הדימוי הנמוך של התקשורת בדעת-הקהל, עד כדי שמחה לאיד, ואת השפעת הטיעון של נמרודי, שעשה מה שעושים כולם. הטיעון הזה הופרך בבית-המשפט, אבל זכה להצלחה בבית-הדין של דעת-הקהל. והעיקר: אדישות הקוראים. במובן הזה, ישראל איננה ארצות-הברית. שם יש לאמינות של כלי תקשורת ערך חברתי וכלכלי. שם, כאשר נכשלה רשת סי.אן.אן בשידור תחקיר לא מבוסס על שימוש בגז עצבים במלחמת וייטנם, עשתה הרשת שמיניות באוויר כדי לחקור את עצמה, להודות באשמתה ולהתנצל. כאן עוטפים בשגיאות של אתמול סרדינים. העיתונאים ב"מעריב" נחלקים לשתי קבוצות. אלה שיש להם יצרים בשפע, אבל היצרים אינם עיתונאיים. אלה חיים מצוין עם נמרודי ועם הפרשה שלו. והאחרים, שמאז הרשעתו של נמרודי וסירובו ללכת, חייהם המקצועיים אינם חיים. השיירה של נמרודי עוברת, והם לא רשאים אפילו לנבוח. נמרודי יעשה טובה למקצוע אם ילך, אבל לא יעשה טובה לעצמו. ישראל היא חברה אכזרית. כל האנשים שמחבקים אותו היום, למרות ההרשעה, יעברו אל הצד השני של הרחוב אם יוותר על הכוח. מי שלא נאחז בקרנות המזבח, נופל. לכן הוא חייב ללכת. לכן אסור לו ללכת. ההכרעה היא בין טובת הענף לטובתו האישית. לא קשה לשער במה יבחר. גיליון מיוחד, אוגוסט 1998

פרשת רמון: "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" צועקים יאללה מכות | "הארץ" מדווח על הסלמה אפשרית ברצועה | המתנגדים לעסקת השבויים צצים רק עכשיו | והתפתחות בחקירת גאידמק

כותרות "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אינן עוסקות בסיפורי "אדם נשך כלב" נמוכים או ברכילות (ובכן, לא רק), אלא בעיקר במסגור נמוך או רכילותי של עניינים חשובים בפני עצמם. את הכותרת הראשית תופס המאבק סביב ועדת הבדיקה בעניין חקירת רמון. לא נחזור כאן על פרטי הפרשה (ניתן לקרוא אותם, למשל, בסקירת העיתונות של יום שישי), רק נציין כי שני העיתונים מעדיפים להעלות לקדמת הבמה את ההשמצות ההדדיות של הפוליטיקאים (שנופקו ממילא בעיקר לאוזנה של התקשורת), ולעסוק בפן האישי של המקרה ולא במימד העקרוני שלו. אמנם יש לברך את העורכים שלא מיהרו לצטט על השער את ההתבטאויות האומללות של נבחרינו במלואן. מצד שני, אלמלא היתה התקשורת ממהרת בדרך כלל לצטט, ובהרחבה, את הקללות והגידופים של הפוליטיקאים, ייתכן שהם היו נמנעים מלהשמיע אותם מלכתחילה. הנה הכותרות: "דו קרב" ב"מעריב", "פרשת רמון: הקרב על הבדיקה" ב"ידיעות אחרונות". ב"הארץ" הכותרת על השער היא: "העבודה תתנגד להצעה לחקור את ההאזנות במשפט רמון". הכותרת הראשית השנייה של "מעריב" עוסקת בעסקאות חילופי השבויים: "בכירים ברשות: נסראללה הוריד אתכם על הברכיים". היא מפנה לכתבה של בן כספית ומיה בנגל, המדווחים על מחאת בכירים ברשות הפלסטינית נגד עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה. לטענת אותם בכירים, קיום העסקה והמשא-ומתן עם חמאס, בצירוף העובדה שישראל אינה מוכנה לשחרר אסירים לדרישת אבו-מאזן, גורמים להחלשת הרשות ולקריסתה. הצעה לכותרת אלטרנטיבית, מתלהמת פחות ואינפורמטיבית יותר: "בכירים ברשות: עסקת השבויים מחלישה אותנו". ברם, נראה שעורכי העיתונים, כמו שבכירים ברשות אומרים על ישראלים, "מבינים רק כוח". הכותרת הראשית השנייה של "ידיעות אחרונות" עוסקת בפלילים ומפנה למוסף הספורט: "רביבו עוזב את הארץ בגלל סכסוך עם העולם התחתון". הכותרות האחרות הן "כן מורתי, אני בהריון!" ו"יום עצמאות מביך: אורחי השגריר האמריקאי חטפו קלקול קיבה". אלו החדשות החשובות ביותר שהיו בסוף השבוע לפי טעמם של עורכי "ידיעות אחרונות". ומה קורה בעזה? רק ב"הארץ" זוכרים גם היום שיש למדינה קצה דרומי. לעיתונים האחרים קשה כנראה להתעסק עם יותר מדי דברים בבת אחת (בכל זאת, קלקול קיבה בבית השגריר האמריקאי, איך אפשר לחשוב על קסאמים אחרי סקופ כזה). הכותרת הראשית של "הארץ" היום היא: "המלצה בצה"ל: למרות הרגיעה, תקיפה צבאית על כל ירי קסאם". עמוס הראל, אבי יששכרוף ויובל אזולאי מסתמכים על "מסמך שחובר באגף התכנון במטכ"ל". לפי טור הפרשנות של יששכרוף והראל, חמאס אינו מצליח לכפות את הרגיעה על ארגוני טרור אחרים ברצועה. בימים האחרונים, אחרי שנחתמה עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה, מביאה התקשורת קולות המתנגדים לקיומה, בעיקר אלה של קורבנותיו של סמיר קונטאר. קונטאר, רוצח הילדים, הוא אחד האסירים העתידים להשתחרר במסגרת העסקה, ומי שנסראללה מתגאה במיוחד בשחרורו. היום, בפיגור ניכר, מופיע ראיון עם נינה קרן, אמו של הנרצח דני הרן, במוסף "המגזין" של "מעריב". ב"ידיעות אחרונות" מביאים את דבריו של רונן שחר, אחיו של השוטר אליהו שחר, שנרצח גם הוא על-ידי קונטאר. התנגדות משפחות נפגעי טרור לשחרור רוצחי יקיריהם היא ריטואל ידוע, אולם בימים שלפני חתימת העסקה נתנה התקשורת פתחון פה בעיקר לאלה מביניהם שלא התנגדו לעסקה, ובעיקר לסמדר הרן. נדב העצני טוען כאן ב"העין השביעית" כי מדובר במגמה מכוונת שתכליתה לשרת את האגנדה הסמויה של עורכי העיתונים: בעד קיום עסקת השבויים. אני מפקפק בכך, ולא רק משום שלעורך ראשי או מו"ל אין היכולת הביצועית ליישם אגנדה כלשהי באופן מוחלט (אולי רק ב"ישראל היום"). בהמשך לכותרת הנמוכה של "מעריב" מלפני שבוע בדיוק, "הביטו בעינינו הדומעות", אני סבור כי זה מה שזה: משחק של דמעות שעורכי העיתונים, בהשראת מנהלי המחלקות המסחריות שלהם, משחקים על גבם של הקוראים. השבוע נבחרו דמעותיה של נינה קרן כדי לגרות את בלוטות הדמעות של הקוראים לקנות את העיתון, בשבוע שעבר היו אלה דמעותיה של קרנית גולדווסר, ובשבוע הבא יהיו אלו דמעות שמקורן אחר. אם כבר, התלונה על התקשורת צריכה להיות זו: היא סנסציונית, רגשנית וקיטשית – תכונות שהן צדו האחר של מטבע הציניות, הניכור והאדישות. ובקיצור: "זו הכלכלה, טמבל", כפי שאוהבים לכתוב פובליציסטים במקומותינו. מי שמשתמש במטבע הלשון שהוזכרה לעיל הוא גקי חוגי, במדור הדעות שבמוסף "המגזין" של "מעריב". חוגי כותב כי ישראל לא תבצע תקיפה באיראן מהסיבה הכלכלית דווקא: תקיפה כזו תעלה את מחיר הנפט לגבהים שירסקו את כלכלות המערב. באותו הקשר הוא מעלה תיאוריה שלפיה אירועים שונים שסיקרה התקשורת, שהיו קשורים לגרעין האיראני, הם למעשה הדלפות מכוונות וחלק ממניפולציה ממשלתית. חוגי מזכיר את ביקורו של ראש הממשלה בכור הגרעיני בדימונה, שלשכת ראש הממשלה דאגה ליידע בו את העיתונאים; את העובדה שעיתונאים הוזמנו לסקר את טקס פרס בטחון ישראל, ואף נודב להם מידע מעבר לנהוג בצנזורה, הקושר את הפרס לסוגיות גרעין; את הפרסום בעיתונות הזרה על תרגיל צה"לי גדול המדמה התקפה באיראן; חוגי מונה גם את פליטת הפה כביכול של מופז, שאיים שישראל תתקוף את סוריה, כחלק ממארג המניפולציה: "מישהו בירושלים מתאמץ מאוד לשדר לטהרן מסרים חמורים". המלה "מניפולציה" מריחה רע, אבל חוגי טוען שמדובר בכוונות טובות: על-ידי שיגור הרמזים הכוחניים מנסה ישראל להימנע מתקיפה אלימה ולעזור לדחוף את איראן לחיקו של המערב, כדי שתקבל את חבילת התמריצים הכלכלית המוצעת לה תמורת הפסקת הפיתוח הגרעיני. מניפולציה עם כוונות טובות או עם כוונות רעות – אם תיאוריית הקונספירציה של חוגי נכונה, הרי שדבר אחד בטוח: התקשורת לא חשפה את הבלוף. בתוך כך, טל שניידר, רוני בר, יוסי בר וגקי חוגי עצמו חתומים על ידיעה בעמ 6 של "מעריב", האומרת: "התמרונים, האימונים, האיומים, וחבילת התמריצים. לאיראנים זה כנראה לא מזיז. בתשובה להצעה של חמש חברות הקובעות במועצת הביטחון (רוסיה, סין, איטליה, צרפת וארצות-הברית) וגרמניה במהלך סוף השבוע, הודיעה איראן אתמול: לא מקפיאים את תוכנית הגרעין". "ידיעות אחרונות" מדווח כי המשטרה תמליץ להעמיד לדין את ארקדי גאידמק בפרשת הלבנת ההון. יובל יועז כותב כי בימים הקרובים תעביר המשטרה לפרקליטות את תיק החקירה, לאחר השלמות חקירה שנמשכו שנתיים. לפי יועז, המלצת המשטרה נותרה כשהיתה: להעמיד לדין את גאידמק. זוהי ידיעה נדירה יחסית; היא מראה שהתקשורת מסוגלת לסקר את גאידמק גם בדרך של ידיעת חדשות אינפורמטיבית, ולא רק בהיגררות אחרי הסנסציות שהוא מייצר, או הסנסציות שהתקשורת עצמה מייצרת סביב דמותו של האיש הזה. טובה צימוקי מדווחת ב"ידיעות אחרונות" כי ראש ממשלתנו שכר את שירותיו של יחצן נוסף, הפעם כדי להתמודד עם היחצנים מוטי מורל ורונן צור, ששכר משה טלנסקי. טלנסקי הוא העד המרכזי נגד אולמרט בפרשה המאיימת על כסאו. היחצן ששכר אולמרט הוא אמיר דן, מנכ"ל משותף של מקאן-עיתונות. לחברת הפרסום מקאן-אריקסון מהלכים גם בעיתונות עצמה. כך, למשל, היא מלווה כבר שנים ארוכות את "דה-מרקר" של קבוצת "הארץ", והיתה שותפה למסעות פרסום וייעוץ לכלי תקשורת אחרים. מעניין יהיה לבדוק פעם את ניגודי האינטרסים שנוצרים בשוק המתפשט והולך של שכירי עט בתחום היחצנים, הספינולוגים והמניפולטורים. במוסף "המגזין" של "מעריב" מתפרסמת כתבה מתורגמת מה"לוס-אנגלס טיימס", העוסקת באלימות שנוקטים תושבי מליבו כלפי צלמי הפפרצי השורצים בחופיה ורחובותיה. "תגובה מעין זו מעידה על הפרדוקס של המבקרים בחוף", נכתב בסיום הכתבה על עוד תקרית אלימה, "שמעליבים את צלמי הפפרצי בעודם קוראים בעיתוני רכילות, שבהם מתפרסמות התמונות שהם מצלמים". יובל דרור, שעבר דירה לאחרונה, מדווח על "קווים, כבלים וביורוקרטיה", ככותרת מאמרו בכפולת הדעות של "ידיעות אחרונות". "סאגת מעבר הדירה היא משחק ילדים בהשוואה לניסיון להתנתק מהחברות הללו, שמציגות פרצוף ידידותי כאשר הן מחברות אותך, אבל הופכות לגופים אטומים ובלתי נגישים כשאתה מבקש להפסיק לשלם", הוא כותב על החברות בזק והוט. "חברות התקשורת בישראל הן כיום חברות פרטיות, שאמורות להילחם על כל לקוח ולספק שירות מהמדרגה הראשונה. בפועל, השירות שלהן ממשיך להיות קלוקל, מציק ולעתים נגוע ברשלנות של ממש".

"מעריב" ממשיך בקמפיין חד-צדדי של משפחות שכולות | ב"גלובס" רוצים תשובות לשאלות המסקרנות, אבל לא מוכנים לממנן | ו"ידיעות אחרונות" מתחנף לראש הממשלה במידה מעוררת בחילה

הכותרות הראשיות מתחלקות הבוקר בין "מעריב" ו"הארץ", המקדישים אותן לעסקה המתגבשת עם חמאס, ובין "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום", המדווחים על הקואליציה הפוליטית המתגבשת. ההבדלים עצומים, ובכל זאת שוליים. בשני הנושאים ובכל העיתונים השורה התחתונה היא קיפאון. העסקה, כך נכתב, אינה מתקדמת, וגם הקואליציה, כך מדווח, לא ממש מצליחה להתגבש. ב"מעריב" כותב הבוקר בן כספית על העסקה לשחרור החייל השבוי גלעד שליט את המשפט הבא: "על-פי גורמים בטחוניים, עסקת שליט לא מתקדמת כלל, אין שום רשימת אסירים, בישראל לא עובדים על רשימה וחמאס לא קיבל רשימה, כך שכל הדיבורים מוקדמים והאשליות שמפזרים בציבור מיותרות ומסוכנות". יחד עם זאת, מיד אחרי משפט זה כותב כספית: "ואחרי כל זה? מחר יתכנס הקבינט וידון במתווה האפשרי לעסקה כוללת". מה אפשר ללמוד מכך? שהמציאות (ובן כספית) היא ישות מורכבת ומלאת סתירות. ובינתיים העיתונים מלאים בדעות שונות על העסקה האפשרית. ב"מעריב" מופיעה ידיעה מאת אלי לוי תחת הכותרת "קול השכול בעד שחרור המחבלים", העוסקת בזמרת רוחמה רז, שאחותה נרצחה בפיגוע לפני עשרים שנה, ותומכת כעת בשחרור המחבלים הפלסטינים. זו ידיעת המשך לפרסום אתמול ב"מעריב", שעסק בתמיכת משפחות שכולות בשחרור אסירים פלסטינים. הידיעה אתמול הבליטה את המשפחות השכולות המצדדות בעסקה והצניעה את המתנגדות לה, עובדה שכבר גררה תגובה באתר ביקורת התקשורת החדש "לאטמה". בידיעה הבוקר מוזכרים, פרט לרז, עוד בני משפחה של קורבנות טרור התומכים בשחרור, ואין כל זכר למשפחות שכולות המתנגדות למהלך. ללמדך שעד כמה שהעיתונות מוטה לדעתך נגד עמדותיך, תמיד יכול להיות גרוע יותר. לא רק משפחות שכולות מביעות את דעתן על העסקה, גם הפרשנים הבטחוניים. אלכס פישמן כתב אתמול בטורו שב"ידיעות אחרונות" כי "החמאס בהלם" וזקוק נואשות לעסקה כדי לשקם את עצמו. היום עונה לו עפר שלח ב"מעריב" בשאלה "איזה הלם בדיוק?", ומיד מוסיף: "לפי הידוע, בינתיים דבר לא זז ברשימת האסירים שחמאס דורש". גם בטור הפרשנות של עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ" עולה אבחנה דומה. "ישראל", הם כותבים, "ניגשת כעת בחוסר רצון לעסקה הדומה להפליא למה שהוצע לה לפני חודשים רבים. אחרי ההצלחה היחסית של צה"ל במבצע בעזה, אפשר היה לצפות לשיפור ההסכם לטובת ישראל. בינתיים, זה לא קרה". בין שלל מאמרי הדעה המתייחסים לעסקה בולט זה שמפרסם הבוקר יעקב עמידרור ב"ישראל היום" תחת הכותרת "לשחרר – למרות המחדל". מאמר זה בולט בעיקר מפני מה שחסר בו. בטור עצמו לא מובעת כל תמיכה בעסקה או כל עמדה שעשויה היתה להוביל לכותרתו. הטקסט של עמידרור מוקדש כולו לביקורת על הממשלה על שלא המשיכה את המבצע הצבאי בעזה עד לשחרור החייל. "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מצניעים באופן יחסי את התגובות במערכת הפוליטית להתקדמות המגעים בין קדימה לישראל-ביתנו, ומביאים אותן בפסקה המסיימת את הדיווחים בעניין זה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, זו הכותרת הראשית ("זעם במרץ ובעבודה"), ובעמ 3 של העיתון מופיעה ידיעה שלמה ומודגשת המוקדשת להרחבה בעניין [מתי טוכפלד ונצחיה יעקב]. תחת הכותרת "בשמאל זועמים על לבני: התרמית שנקראת קדימה נחשפה לעיני כל", מוגש לקוראי העיתון אוסף ביקורות על לבני וקדימה מקיר לקיר – מאופיר פינס, איתן כבל וחיים אורון, ועד לאחמד טיבי ומוחמד ברכה. אבל ההסכמות בין קדימה לישראל-ביתנו עדיין לא הובילו להמלצה של ליברמן על לבני לראשות הממשלה. ממליך המלכים עודנו במינסק, ולפי דיווחים בעיתוני הבוקר, נמצא בקשר טלפוני עם נתניהו ולבני. מתי גולן מקדיש את טורו האישי ב"גלובס" לשאלה המסקרנת "למה ליברמן במינסק?". לאחר שגולן מעלה מגוון אפשרויות פוליטיות וקואליציוניות, הוא מקנח בתהייה "ואולי הוא נמצא שם בגלל סיבות אחרות, הרבה יותר מעניינות?". למה גולן רומז? כל אחד מוזמן להחליט בעצמו, ולעשות זאת לאור המשפט הבא המופיע בטור של גולן: "בהעדר הסברים מניחים את הדעת, אפשר רק לשער, מתוך הכרת האיש, אופיו ודרך מחשבתו". הבנתם? "האיש", "אופיו" ו"דרך מחשבתו". ההשערות כמובן צצות מיד עם תום קריאת משפט שכזה, ונעות על הסקאלה שבין פעולה חשאית מטעם המדינה במטרה לחזק את הברית האסטרטגית בין צבאות ישראל ובלארוס (למען הנאמנות והאזרחות של דורות העתיד!), ועד להכנת מצות לפסח מדמם של ילדים בלארוסים. גולן אינו מספק תשובה, אבל דורש כזו מעמיתיו לעיתונות. "מסקרן מאוד מה עושה ליברמן במינסק", הוא ממשיך. "לא פחות מסקרן למה אנחנו לא יודעים את התשובות העובדתיות. כלומר: איפה התחקירנות העיתונאית הישראלית? שולחים עיתונאים לרוב לאירועים זניחים. האם לאף אמצעי תקשורת אין עניין ליידע את הציבור מה ליברמן עושה – באמת עושה – במינסק?". ודאי שיש עניין, אלא שהכסף אזל מזמן. באותו גליון "גלובס" הופיעה אמש ידיעה מאת יעל גאוני שדיווחה כי חברת החדשות של ערוץ 2 מעכבת תשלומים לספקים משום שבעלי המניות שלה (הזכייניות קשת ורשת) לא העבירו אליה כספים במועד. כשאין כסף לספקים, אין לצפות שיהיה כסף לעבודה עיתונאית. אבל למה להרחיק עד לחברת החדשות של ערוץ 2? הדרישה של גולן מעמיתיו היא הזדמנות מצוינת להזכיר את מה שאמר עורכו, חגי גולן, כשנשאל בעבר על תחקירנות עיתונאית. "באופן כללי", הסביר עורך "גלובס" בראיון ל"מעריב", "משרת התחקירן בעיתון היא משרה לא משתלמת. תחקירן יכול לעבוד חודש-חודשיים על תחקיר ולהגיע למצב שזה יורד לטמיון. זה לוקסוס גדול מדי עבור רוב בעלי העיתונים. אתה רוצה לראות תוצרת מעיתונאי. זו הסיבה שאין מספיק תחקירים בעיתונות בכלל ובעיתונות הכלכלית בפרט". בעוד כל העיניים נשואות למינסק, אהוד אולמרט זוכה לעוד רגע של נחת מ"ידיעות אחרונות". איתמר אייכנר כותב הבוקר על טיסתו של ראש הממשלה לדרום הארץ. כותרת המשנה קוראת "הרוח טילטלה את המסוק של אולמרט – ואנשי הפמליה הקיאו את נשמתם; רק ראש הממשלה נראה משועשע מהטיסה". לצד הידיעה, תצלום גדול למדי של אולמרט במהלך הטיסה המטלטלת, כשהוא נראה רגוע לחלוטין, משעין סנטר על כף יד ומביט בנוף הנשקף מהחלון. כיתוב התצלום: "לקח את זה בקלות". חבל שקיבה חזקה אינה התנאי הבלעדי לראשות ממשלה, ויש צורך גם לשמור על חוקי המדינה. בידיעה עצמה, אגב, טמון כשל. תחילה מצוין כי "מי שלא הקיא היה חיוור כמו סיד", ובהמשך נכתב "מי שלא הקיא בהלוך, כבר הקיא בחזור", אך למרות שתי ההכללות מדווח כי "רק נוסע אחד לקח את הטיסה דווקא די בקלות: ראש הממשלה אולמרט. הוא אף היה משועשע מהמצב ולא הושפע מהטלטולים העזים". למעשה, הכשל כפול. מבחינה לוגית, אולמרט מצליח לפרוץ גם מקבוצת ה"חיוורים כמו סיד" וגם מקבוצת ה"מקיאים", שאמורה לכלול את כל נוסעי המסוק. מבחינה עיתונאית הכשל מטריד עוד יותר, שכן גם אם אכן כל נוסעי המסוק הקיאו את נשמתם ואילו ראש הממשלה לא הושפע כלל, ראוי היה שלא לפרסם נוסח כה מתחנף. תיאורים שכאלה אינם מוסיפים כבוד לעיתון שמפרסם אותם במדינה המתגאה באי-תלותם של עיתונאיה. במוסף "הערב" של "גלובס" מתפרסמת כתבה על כפולת עמודים תחת הכותרת "היקף התוכן השיווקי בטלוויזיה זינק ב-13% ב-2008" [אורי רודריגו-גרסיא]. כצפוי, הכתבה אינה מתריעה מפני הפרסום הסמוי, אלא מסקרת אותו באהדה. אחרי הכל, בימים קשים כאלה למשק, כל צמיחה ראויה לברכה. בכתבה נתונים שיש בהם עניין. הזכיינית קשת, למשל, אחראית על 43% מהפרסום הסמוי בטלוויזיה הישראלית, ותוכניות המציאות הביאו את התופעה הפסולה לגבהים חדשים. לכתבה מצורפות גם כמה טבלאות, וביניהן טבלה המסכמת את "פעילויות התוכן השיווקי הטובות ביותר לאורך השנה". את המקומות 5 ו-6 בטבלה תופסות תוכניות חדשות, "מה קורה" של קשת ו"היום שהיה" של ערוץ 10. הכתבה אינה דנה כלל בבעייתיות שבשילוב פרסום סמוי במהדורות חדשותיות, ואין בה כל אזכור לפרסום סמוי שאינו "תוכן שיווקי" מוצהר. במלים אחרות, אין כל התייחסות לאלפי המקרים של קידום תוכנית אחת באמצעות תוכנית אחרת, או לקידום אינטרסים עסקיים חיצוניים באמצעות פינות צרכנות, ראיונות וכתבות. עסקאות אלה, כמובן, קשות הרבה יותר למדידה ופיקוח. על מצבה העגום של מדינת ישראל יכולה להעיד הכתבה המתפרסמת הבוקר במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". הכתב אודי עציון לקח לסיבוב ניסיון כלי רכב משוריין חדש, שאמור להיכנס בקרוב לשירות במשמר-הגבול, ומביא את ממצאיו בפרודיה עצובה על כתבות המציגות נסיעות מבחן בדגמי רכב חדשים. עציון מספק, כמתבקש, נתוני מנוע ("פורד V8, עם 6,400 סמ"ק, 325 כוחות סוס ומספיק מומנט להתניע גם את התהליך המדיני"); מתאר את עוברי האורח המתקנאים ("איזה אוטו קטלני"); ואת יתרונות הדגם ("הגחון תוכנן כך שיעמוד בפני מטענים, וברשימת האופציות נמצאים כמה פריטים שלא תיתקלו בהם – לצערכם והכל – באולם התצוגה הקרוב לביתכם, כמו מערכת כיבוי אש אוטומטית, עמדת ירי אוטומטית בשלט-רחוק בגג והגנה בפני לוחמת אב"כ"). מלווה במנהל השיווק של החברה המייצרת את הרכב, נוסע עציון לאורך גדר ההפרדה, נכנס למזרח ירושלים, ונוהג גם לאורך הכביש המוביל למעלה-אדומים ("כביש האפרטהייד"), במטרה לבחון את הרכב בתנאי השטח העתידיים. לסיכום הכתבה, לאחר בחינה מקיפה, כותב עציון: "רוצים סיבוב? לשכות הגיוס של מג"ב פתוחות". כרגע כתבה כזו היא סתם עוד תרומה קטנה ליחסי-הציבור של צה"ל. בעתיד עלולות להופיע כתבות דומות ללא כל טון פרודי, אלא כשירות לציבור המתקשה לשמור על בטחונו במהלך נסיעות שגרתיות. הדר חורש מדווח הבוקר במוסף "עסקים" של "מעריב" כי משרד התקשורת יבחן דרכים להטלת פיקוח על שידורי טלוויזיה באינטרנט. "מדובר למעשה בצנזורה על רשת האינטרנט, כפי שדובר בזמנו בנוגע להגבלה על גלישה לאתרי פורנו", הוא כותב. לפי הידיעה, ההשראה להחלטה באה מכיוונן של חברות הכבלים והלוויין, ויותר משנועדה להטיל רגולציה על שידורי הטלוויזיה באינטרנט, היא נועדה להסיר את הרגולציה על שידורי הטלוויזיה בכבלים ובלוויין. מעיין כהן מדווחת ב"דה-מרקר" כי במסגרת הסכם שיתוף הפעולה בין ynet לרשת, התחייב האתר לשלם לזכיינית לפחות מיליון דולר בשנה תמורת שימוש בתוכן הטלוויזיוני שלה. לי-אור אברבך מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי הממונה על ההגבלים העסקיים עשויה לפסול את שיתוף הפעולה.

רק "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" מדווחים ממצרים | רוב הפרשנים חוששים | אזרחים שאינם מכירים את גלנט מפרסמים מודעה לטובתו

כל עיתוני הבוקר מקדישים את שעריהם, את הכותרות הראשיות שלהם ואת עיקר עמודיהם לסיקור ההתקוממות העממית במצרים. "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" בוחרים בכותרת ראשית זהה – "מזרח תיכון חדש". כותרת "הארץ" קוראת "טלטלה היסטורית במצרים: מובארכ נאחז בשלטון, ההפגנות ומעשי הביזה נמשכים", והכותרת של "ישראל היום" קוראת "מובארכ בקרב הישרדות". נכון לעכשיו, רק העיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" שיגרו שליחים למצרים, והם מדווחים לקוראים על הנעשה במדינה. ב"מעריב" מסתפקים בדיווח "מיוחד למעריב" מאת כתב "אובזרבר" פיטר בומנט. ב"ישראל היום" לא מציעים לקורא גם את זה; 25 העמודים הראשונים של העיתון מסקרים את הנעשה במצרים מזוויות שונות, למעט תיאור מיד ראשונה של עיתונאי שחוזה באירועים במו עיניו. זהו שחזור של דפוס ההתנהלות של העיתונים לפני ימים לא רבים, בסיקור ההפיכה בטוניסיה. בעוד ויתור על דיווח מיד ראשונה על נסיון הפיכה במדינה קטנה יחסית, רחוקה יחסית ובעלת השפעה מוגבלת יחסית היה עשוי להתקבל בהבנה – ויתור על דיווח מיד ראשונה על נסיון הפיכה בשכנה הגדולה והמשפיעה ביותר של מדינת ישראל מסמן הרמת ידיים עקרונית של שני העיתונים, "ישראל היום" ו"מעריב", הן על מידע והן על יוקרה. משיקולי עלות, יש להניח, הוחלט בעיתונים הללו לדווח על מה שמסתמן כאירוע הדרמטי ביותר במזרח התיכון בדור הנוכחי מתוך חדר המערכת הסגור, באמצעות צפייה ברשתות חדשות זרות (ושיחות טלפוניות עם מקורות יודעי דבר). מעתה והלאה צריך להיות ברור לקוראי "מעריב" ו"ישראל היום" כי גבולות הסיקור של העיתונים הללו הם גבולות המדינה. כל אירוע שמתרחש מעבר לגבול, במדינה שבה אין לעיתון ממילא נציג קבוע או מזדמן, יתואר מבעד למסננת המידע של כתבים זרים וסוכנויות ידיעות. זו נקודת ציון מצערת בתולדות ההידרדרות של העיתונות המודפסת בישראל. שני שליחי העיתונים הישראליים למצרים הם אותם שניים שדיווחו לאחרונה מרחובות טוניסיה – אלדד בק ב"ידיעות אחרונות" ואנשיל פפר ב"הארץ". בק מדווח על פני כל עמ 2 של "ידיעות אחרונות" על האווירה ברחובות קהיר ומצטט מדברי המפגינים. פפר מספק ידיעה קצרה בעמוד השער, ידיעה נוספת בעמ 2 (בשיתוף אבי יששכרוף) המסכמת את האירועים האחרונים, יומן אירועים מפורט המשתרע על פני כפולת העמודים 4–5 ומתאר את שחווה מאז יום חמישי בלילה ועד ליל אמש (כפולת העמודים המעניינת ביותר בעיתוני הבוקר), רשימה נוספת המוקדשת לשרטוט הפרופיל של כמה מהמפגינים שפגש ברחובות העיר, וטור פרשנות המשווה בין מה שראה בטוניסיה ובין מה שהוא רואה כעת במצרים. "הם אמרו שאי-אפשר להשוות. הם אמרו שמצרים גדולה מדי, שמשטר מובארכ חזק ויציב מדי", מזכיר פפר בפתח מאמרו, ובהמשך כותב: "שתי המדינות התבססו קודם כל על הרתעה פנימית של המשטרה ושל סוכני המוחברת, לובשי מעילי העור הארוכים. וכאן הדמיון המהותי בין רחובות העיר טוניס לקהיר, הגדולה ממנה פי 20. ככל שהפחד מפני מרתפי העינויים, המעצרים הליליים, ההסתערות באלות שלופות וגז מדמיע על מפגינים בכיכרות היה עמוק, כך הוא היה גם פריך ושביר בשתי הערים". לעומת הדיווח מהשטח, שמוגבל לעיתונאי אחד לעיתון במקרה הטוב, דעות על המתחולל במצרים יש בשפע. "הפור טרם נפל בקהיר, אבל האסימון כן", כותב בן כספית ב"מעריב". "עידן חדש בפתח. אני לא יודע אם הוא יהיה טוב או רע, מה שבטוח זה שטוב יותר ממה שהיה כבר לא יהיה". נזכיר כי אך לפני ימים אחדים התגייסה העיתונות הישראלית ברובה לטובת מובארכ, בלי לטרוח אפילו להסביר מדוע טוב שישלוט במצרים רודן שכמותו. הבוקר לא חסרים הסברים (אולם קשה למצוא הודאה בטעות של מי מהפרשנים הרבים שקבעו בימים האחרונים כי ההתקוממות המצרית תיגמר בלא כלום). כספית מזהיר בטורו מפני עליית האחים-המוסלמים, מתריע מפני מהפכות דומות בירדן ובסוריה ("רק שלא ייפול", הוא כותב על הרודן הסורי הרצחני בשאר אסד, "עוד נתגעגע"), ובהמשך הטור מתמלא געגועים למנהיג שהיה ואיננו עוד – נשיא ארה"ב הקודם, גורג בוש. "אפשר עכשיו להיזכר בערגה ב-2003, כשגורג בוש פלש לעיראק והשתלט עליה", כותב כספית. "לוב שינתה מיד כיוון וחברה למערב. איראן השעתה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה. ערפאת רוסן. סוריה רעדה מפחד [...] במזרח התיכון מי שלא מסתובב עם נבוט גדול ביד, מקבל אותו על הראש". בהמשך מתפרסם טור מאת בן דרור ימיני, המתריע אף הוא, לאורך רוב רשימתו, מפני עליית האחים-המוסלמים. "העולם הערבי עובר ימים של סערה ומהפכה", הוא כותב בסיום הטור, "אך אל נא נשלה את עצמנו. אלה לא המהפכות של מדינות מזרח אירופה, וגם לא חגיגת הפלת החומה בברלין. התקווה למשטרים ליברליים ודמוקרטיים יותר עלולה להתנפץ. יש סיכוי, לא מבוטל, שבמקום דיכוי ושחיתות חילונית, נקבל דיכוי ושחיתות אסלאמיסטית". עמדה דומה תופס בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ של "ישראל היום", במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון תחת הכותרת "דמוקרטיה במדינה ערבית – הימור". "כיצד אפשר להסביר את העובדה שבאוקטובר 1989 היה רצון הרחוב המזרח-אירופי מלווה בגל אופטימי ענקי בעולם, לעומת דאגה אחת גדולה שמצטיירת לנו היום מפריז ועד בייגינג בעקבות מרד הרחוב הערבי?", תוהה ביסמוט. תשובתו פשוטה: באירופה היה ברור שהכיוון הוא דמוקרטיזציה, ואילו במדינות ערב אין לכך ערובה. בהמשך הטור מתריע ביסמוט מפני השתלטות מפלגה אסלאמיסטית רדיקלית על השלטון במצרים. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מאמר מאת נחום ברנע תחת הכותרת "הכוונות הטובות – והדרך לגיהנום". ברנע משווה בין המצב במצרים למצב באיראן טרם התמוטטות שלטון השאה, ומזכיר כי "התוצאה היתה מהפכה אסלאמית, ששינתה לרעה את פני המזרח התיכון". כמה עמודים אחר-כך מבצע אלכס פישמן השוואה דומה, ומתריע מפני עליית האחים-המוסלמים לשלטון במצרים. יש גם קולות אחרים. סבר פלוצקר, אופטימיסט כתמיד, כותב מאמר שזוכה לכותרת "מי מפחד מדמוקרטיה". "העם המצרי בשל לדמוקרטיה", הוא קובע. "בשני העשורים שחלפו הוכח קבל עם ועדה שאין עמים שלא בשלים לדמוקרטיה. אין עמים ואין אזורים גיאוגרפיים שהדמוקרטיה הליברלית והסוציאלית לא מתאימה לאזרחיהם, לתרבותם, לאופיים, להיסטוריה שלהם [...] אם פולין וברזיל, הודו ואינדונזיה יכולות להיות כיום מדינות דמוקרטיות צומחות, מצמצמות במהירות את העוני ומוכנות לחיות בשלום עם שכנותיהן – גם מצרים, סוריה ואיראן יכולות להיות". גם רועי (ציקי) ארד נמנה עם האופטימיים. "התקוטטתי בטוויטר באופן מטופש עם אנשים שהקשיבו למזרחנים והניחו שהמהפכה משמעה עליית האחים-המוסלמים ולכן הם מפחדים מדמוקרטיה אמיתית במצרים", הוא כותב בטור המתפרסם ב"הארץ". "המוסלמים הם כוח חזק, אבל חשבתי על חברי שם, המתרגם הביישן, הקולנוענית הפרובוקטיבית עם הנזם באף, הבחורה שביקשה שאשלח לה את אסופת השירה הסוציאליסטית אדומה לעיר מנסורה ושמה תמונות של כוכבות הוליוודיות כתמונות פרופיל בפייסבוק. אתה מביט על פני האנשים שרוקדים על ניידות המשטרה, ורואה אותם. הם לא ייתנו למצרים להפוך לדיקטטורה אסלאמית". יחד עם זאת, מיד בהמשך מוסיף ארד את הסייג "אבל מי יודע". באותו עיתון מספק אבי יששכרוף רקע ותובנות רלבנטיות לחשש מפני עליית האחים-המוסלמים. "ריבוי המועמדים החילונים", מסביר יששכרוף, "[...] לעומת המנגנון המאורגן והממושמע של האחים-המוסלמים עלולים להפוך את מצרים לשלטון השני בראשות האחים במזרח התיכון. [...] יהיה זה סיוט לא רק לישראל, אלא גם לחבריה של תנועת המחאה שישה-באפריל: הצעירים, הנשים, החילונים, האקדמאים שלא הקוראן איחד ביניהם אלא האינטרנט והפייסבוק. הארגון האסלאמי מהווה היום את הקבוצה הפוליטית הגדולה ביותר במצרים וללא ספק המאורגנת ביותר. ניצחון שלהם בבחירות יבשר על מהפכה נוספת במצרים, הפעם מהפכה אסלאמית". "הפוטש בקריה הצליח (כמעט)", נכתב בראש מודעה התופסת הבוקר עמוד שלם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ". "חבורת גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם עומדים לנצח ולסכל את בחירתו הדמוקרטית של גלנט לרמטכ"ל", נכתב בהמשך. "מבקר המדינה תאב הפרסום האישי דחק עצמו לעסוק בנושא לאחר שהתחייב לא לעשות כן וניפח טעות מינהלית מ-2003 לשקר גדול. "היועץ המשפטי נתון ללחץ של התקשורת ולמהלך של המבקר, המנסה להופכו למריונטה שלו. שונאי אהוד ברק פגעו בגלנט במקום בשר הביטחון. ציד המכשפות באמצעות אמצעי תקשורת שחברו יחד לחסל את גלנט ממניעים זרים מזכיר תקופות חשוכות בהיסטוריה. ייתכן שגלנט טעה בהתנהלותו, אולם כך לא מחסלים לוחם שנתן 30 שנה מחייו למעננו". על החתום: "אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מהפוטש בקריה". "ככל הזכור, זו התערבות ראשונה מסוגה במירוץ לרמטכ"לות", כותבים ב"הארץ" עמוס הראל, תומר זרחין ופאדי עיאדאת, ביחס למודעה שמצוטטת לעיל. עוד בדיווחם: המידע כי "גלנט קיבל בסוף-השבוע עשרות שיחות טלפון מחברים ותומכים, שהביעו הזדהות עימו לנוכח התגובות בתקשורת לדו"ח המבקר", וכי "ברק אינו מעוניין בהארכת כהונתו [של אשכנזי], גם אם יתעורר קושי בכניסת גלנט לתפקידו במועד". "על-פי ההערכות שרווחו אמש במערכת המשפט", נכתב בהמשך, "האפשרות הסבירה ביותר היא כי היועץ יבקש מהממשלה להחזיר את עניינו של גלנט לוועדת טירקל". זו גם הכותרת לדיווח מאת נועם שרביט המתפרסם ב"מעריב" – "מסתמן: תיק גלנט יוחזר לטירקל". על-פי דיווחו, "ההערכה היא שווינשטיין יבחר באפשרות השלישית – החזרת הדיון לוועדת טירקל – עוד בטרם יגבש את דעתו אם להגן על המינוי, שכן ייתכן שהחלטתה של הוועדה עשויה לייתר הכרעה זו ואת הדיון בבג"ץ". ב"ידיעות אחרונות", לצד ידיעה מאת צח שפיצן וצבי זינגר החושפת פרטים מהדו"ח המלא של מבקר המדינה, מדווחת מיכל גולדברג על העמדה המסתמנת של היועץ תחת הכותרת "הערכה: וינשטיין מחפש דרך להגן על המינוי". על-פי דיווחה, בפועל מדובר באותו תסריט שמתואר בעיתונים האחרים: "ההערכה היא שווינשטיין יעדיף לבחור באופציה שבה הוא מודיע לבג"ץ שבשלב זה אין מניעה חוקית להמשיך במינוי גלנט, אך יש לבקש מוועדת טירקל לבחון אותו שוב לאור הממצאים החדשים". יעל געתון מדווחת ב"הארץ" כי הזכיינית קשת הפחיתה בשבועיים האחרונים את מספר הפרומואים לתוכניותיה ב-20%. במדור הדעות של "מעריב" מבקרת יעל פז-מלמד את הצעת החוק של יריב לוין להחלשת כוחם של נציגי הציבור והמנכ"לים בחברות החדשות של הערוצים המסחריים. "קשה להפריז בחומרת הצעת החוק הזו", היא כותבת, ותוהה מדוע מתקבלת הצעת החוק בשתיקה גדולה מצד עיתונאים. במדור הדעות של "ישראל היום" יוצא דרור אידר להגנת ח"כ יריב לוין. הצעת החוק של לוין "נועדה לשנות עיוות היסטורי ולהכין את הקרקע לכניסת ערוצי חדשות מתחרים", מסביר אידר. עיקר מאמרו מוקדש לתיאור השמאלנות של התקשורת האלקטרונית. בהמשך הוא כותב כך: "לשם כך מבקשת הממשלה לעבור לשיטת הרשיונות. כל מי שחשקה נפשו יוכל להקים ערוץ טלוויזיה. "חשבו על רשת פוקס פרו-ישראלית. איזו מהפכה זו תהיה! אבל אז ישימו הקומיסרים את אנשי שלומם במועצה הציבורית גם של הערוצים השמרניים, כדי להנציח את שליטתו של מיעוט פוליטי בדעה הנכונה. המתנגדים להצעת החוק אומרים שמעתה בעלי ההון ישלטו במנכ"ל ובתוכני החדשות ולא הציבור. הציבור, בלשונם, הוא אותו מיעוט נרגן הבועט בנו".

תביעה שהוגשה בעקבות כנס כושל מעניקה הצצה לקושי של ערוץ 14 לייצר הכנסות ממקורות מסחריים • בערוץ בקושי הצליחו לכסות את העלויות, והסתכסכו עם חברת התוכן השיווקי שהופקדה על מכירת החסויות • הנתבעים: הערוץ לא נקף אצבע ונכשל כליל בגיוס נותני חסות

הליך משפטי מספק הצצה לאחד ההיבטים הפחות מדוברים בפעילות של ערוץ 14: הקושי של הערוץ הביביסטי לבסס לעצמו תזרים הכנסות משמעותי. כמעט עשור חלף מאז עלייתו לאוויר כ"ערוץ המורשת" (אז שידר בערוץ 20), אך לפי הערכות בענף התקשורת ערוץ 14 עדיין לא מצליח להרוויח מספיק כדי לפעול ללא תמיכה כספית מהבעלים המוצהר שלו, המיליארדר יצחק מירילשוילי. תביעה שהוגשה בשבוע שעבר מטעם הערוץ חושפת נתונים פנימיים על מיזם לדוגמה שנחל כישלון מסחרי. בינואר 2023 הודיעו בערוץ 14 על קיומה של "ועידת הכלכלה" של הערוץ, בהשתתפות פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי עסקים. אורחי הכבוד היו שלושה שרים: שר האוצר בצלאל סמוטריץ, שר הכלכלה ניר ברקת ושרת התחבורה מירי רגב. לא מדובר בוועידה אמיתית, שמתקיימת באולם ומאפשרת לציבור ולאנשי מקצוע לצפות בדיונים וליטול בהם חלק, אלא שם קוד ליום שידורים מיוחד מהאולפן במודיעין. התוצאה מזכירה יותר פורמט טלוויזיוני שנהגה כדי שניתן יהיה לשבץ בו תוכן שיווקי בכסות של מכירת "חסויות". מהתביעה עולה שמארגני הוועידה של ערוץ 14 הצליחו לגייס רק 275 אלף שקל, שהתחלקו בין שבעה נותני חסות שונים (כל הסכומים המוזכרים בכתבה בהקשר לכנס אינם כוללים מע"מ). רוב הסכום נועד לכיסוי הוצאות ההפקה, ולא הוגדר כרווח. לשם השוואה, בכנסים של גופי תקשורת גדולים דוגמת קשת ו"ידיעות אחרונות" נמכרות חסויות במיליוני שקלים. בעסקה שפרטיה נחשפו באתר "העין השביעית" אף קיבלה קשת 5 מיליון שקל מגוף אחד, מפעל הפיס, תמורת חשיפה חריגה סביב אירוע פרסים. התביעה של ערוץ 14 הוגשה נגד חברת תוכן שיווקי בשם "מדיו שיווק ותוכן", שנשכרה כדי לגייס את נותני החסות, בעקבות מחלוקת שהתגלעה לגבי חלוקת ההכנסות. אגב כך נחשפו הסכומים ששילמו נותני החסות, התמורה שקיבלו עבורם, וגם הסכומים שקיבלו אנשי התקשורת שנטלו חלק בהפקה: המגישות ליטל שמש (3,500 שקל) ושני בן-יעיש שמוראק (2,500 שקל), ו"עורך התוכן" של הוועידה, העיתונאי הכלכלי ערן בר-טל (4,500 שקל). על-פי ערוץ 14, היחצן נדב שטראוכלר קיבל עבור קידום האירוע 5,000 שקל. מקרב נותני החסות, הסכום הגבוה ביותר נגבה מעו"ד ארנון יהב. בתמורה ל-70 אלף שקל קיבל משרדו חשיפה בפרסומים הרשמיים של האירוע, ויהב קיבל גם ראיון אישי עם המנחה ליטל שמש והזמנה לפאנל נוסף. בנק ירושלים רכש חסות ב-40 אלף שקל, ובתמורה קיבל מנכ"ל הבנק, יאיר קפלן, ראיון אישי עם ערן בר-טל. רוכשי חסות אחרים קיבלו זכות לשלוח נציג מטעמם לפאנלים מרובי משתתפים: חברות הנדל"ן אמירי גן (50 אלף שקל) ואבני דרך (30 אלף שקל), בית ההשקעות טריא (50 אלף שקל), קרן ההלוואות החברתיות עוגן (15 אלף שקל) ועו"ד רוית סיני (20 אלף שקל), שהשתתפה בעצמה באחד הפאנלים. לרוכשי החסות הובטח שהראיונות ישודרו בשידור חי, ועוד פעמיים בשידור חוזר. לפי ההסכם שנחתם בין ערוץ 14 לחברת "מדיו", ההכנסות ממכירת חסויות נועדו לכסות הוצאות הפקה בסך 175 אלף שקל, וכל סכום שיצטבר מעבר לכך יתחלק בין הצדדים: 60% לערוץ, 40% לחברה החיצונית. המחלוקת בין הצדדים החלה עוד לפני קיום הכנס. "תראה אני לא מבין מדוע אולפן וצוות שידור עולה כל-כך הרבה כסף", כתב מיקי צימט, מנכ"ל "מדיו" ואחד מבעלי החברה, במסרון ששלח לאריאל אדרי, מנכ"ל ערוץ 14. "מזכיר לך שיש לי חברת הפקה שהפיקה רק 10,000 שעות טלוויזיה. אני לא אכנס עכשיו לוויכוחים. אני ציפיתי לתקציב מצומצם יותר לאור זה שלא מכרנו את מה שציפינו, וגם לאור זה שהבנו שלכם אין בכלל יכולות מכירה, וכהשלכה ישירה לזה שיש הרבה פחות אורחים מהמצופה. התקציב לדעתי צריך להיות משמעותית פחות. אנחנו הפקנו כנסים ברשת בפחות כסף". בתחילת אפריל 2023, כחודשיים וחצי אחרי הכנס, פנה מנכ"ל ערוץ 14 לצימט והתלונן על כך שטרם קיבל את הכסף. צימט השיב לו בנזיפה: "אתה צריך להיות חכם, לא לתת לנתנאל לטפל בדברים, הוא רק שורף לך קשרים". נתנאל הוא ככל הנראה נתנאל סימן-טוב, מקורבו ויד ימינו של יצחק מירילשוילי, פעיל הדתה ומי שנחשב לאיש הדומיננטי בערוץ. צימט ביקש פירוט של עלויות ההפקה ששולמו בפועל כתנאי להעברת הכסף. אדרי, מנכ"ל הערוץ, העביר לו טבלה בתחילת חודש מאי – אבל הנתונים לא סיפקו את צימט, והוא דרש לקבל עותקי חשבוניות. מהמסמכים שצורפו לתביעה לא עולה אם אכן קיבל אותם. "מראש ידעת שזה מחיר האולפן אחי, אם אתה לא רוצה לשלם פשוט תגיד", כתב לו אדרי. "חס וחלילה", הגיב צימט. "עזוב, אל תשלם", כתב לו אדרי. "העולם עגול אחי. עקצת אותנו ב-50 אלף שקל. כל הכבוד, פרס ישראל". צימט השיב: "אתה מבלבל את המוח. תשלח דו"ח מסודר כמו שסיכמנו. אני לא עוקץ אף אחד, ואם אין לך דו"חות מסודרים כנראה אתה עקצת אותי". לפי כתב התביעה, שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב, בסופו של דבר כן קיבל הערוץ תשלום מחברת "מדיו" – אך לא את הסכום המלא שעליו הוסכם. בערוץ דורשים מבית-המשפט לחייב את "מדיו" לשלם את ההפרש, שבתוספת מע"מ עומד על כ-88 אלף שקל. לטענת עורכי-הדין יגאל דנינו ושרית בר, שמייצגים את ערוץ 14, "עיקר תפקידה של הנתבעת בהתקשרות היה לגייס חסויות לכנס. אם היה כישלון בכך – הרי שהוא מונח על כתפיה באופן בלעדי". חברת "מדיו" טרם הגישה כתב הגנה, אך לכתב התביעה צורף מכתב מטעמה שמציג את עמדתה. לטענת עורכת-הדין שמייצגת את "מדיו", אף שההסכם שנחתם בין הצדדים הטיל את האחריות לגיוס נותני החסות גם על ערוץ 14, הערוץ לא עשה דבר ו"נכשל בכך כליל". "לבקשת מרשתנו ונוכח אי-יכולת מרשתכם לגייס נותני חסות אף ניתנו תנאים טובים יותר לנותני חסות, הכוללים קרבה למרואיינים מסוימים, עבור נותני החסויות שאותם גייסה מרשתנו", כתבה עו"ד אוריין אשכולי במכתב שנשלח לערוץ 14 בחודש ספטמבר. "כמו כן, למרות שהובטח בפרסומים השונים לגבי הגעה של שרים מסוימים לוועידה, גם הם לא הגיעו ונגרמה לוועידה פגיעה תדמיתית, כמו למשל השר גולדקנופף שהודיע על-אי הגעתו ברגע האחרון. "נוכח אי-ביצוע חלקה של מרשתך בהסכם לגייס אף לא נותן חסות אחד (!) הודיעה מרשתנו שהתקציב שנקבע מלכתחילה אינו מתקיים בפועל, וחייב להיות מופחת משמעותית. בשל כך הוסכם בין הצדדים כי חלקה של מרשתך יופחת ל-205 אלף שקל, במקום 235 אלף שקל. מרשתנו אף נאלצה לשלם על חשבונה את עלותה של מפיקת הוועידה ועלויות סוכנת מכירות באלפי שקלים". 61406-12-23 הוקלט ע"י הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

מה חושבים עיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד, בן-דרור ימיני ואראל סג"ל על פיטורי כתב בשל עמדותיו האידיאולוגיות?

לפני יומיים הופיע ב"הארץ" מאמר של העיתונאי חגי מטר תחת הכותרת "כולנו מרוויחים מהכיבוש". מטר טען בתמצית שכל אזרח ישראלי מרוויח בדרך זו או אחרת מהשליטה בשטחי יהודה ושומרון, ולכן ראוי להיחשב כשותף פעיל בממשל צבאי, שמושל בלא רחם בחייהם של מיליוני פלסטינים נטולי זכויות. בעיניים ציוניות, למשל אלו של הח"מ, המאמר של מטר טהרני ולוקה בתפיסת עולם סלקטיבית ונאיבית. ועדיין, מדובר בטור לגיטימי ללא צל של ספק, שטוב שהתפרסם ואיתגר את תפיסתם הפוליטית של הקוראים, שרובם, יש להניח, ממוקמים פוליטית מימין לכותב. העמדות הרדיקליות שמביע מטר ראויות להישמע גם בעיתונים אחרים, אבל מתברר שב"מעריב" אין להן מקום. בראשית השבוע הוגש לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תצהיר בחתימתו של המשנה למנכ"ל העיתון אודי רגונס, ובו נטען כי מטר, שהיה כתב במקומון "זמן תל-אביב", פוטר מ"מעריב" לא משום ששימש יו"ר ועד העובדים הלוחמני, אלא על רקע עמדותיו הלא-ציוניות. רגונס סיפר בתצהיר, שחשף כאן אורן פרסיקו, על "חוסר שביעות רצונו של נציג הבעלים, מר שלמה בן-צבי, מן האגנדה של מר מטר, אשר מגיעה לידי הפרות חוק של ממש, בנקיטת עמדה אנרכיסטית וקיצונית ביותר כנגד מדינת ישראל וחיילי צה"ל. חשבנו כי אין זה נכון לקלוט לעבודה כתב אשר הכיוון שלו שונה לחלוטין מן הקו המערכתי שעיתון ציוני כמו מעריב מבקש להציג". קשה להחליט מה מקומם יותר: העובדה שבישראל בשנת 2013 אדם מסולק מעבודתו בשל עמדותיו האידיאולוגיות, או הניסיון חסר הבושה של מו"ל בולט ומשפיע להסביר לבית-המשפט שפיטוריו של עיתונאי חוקיים ולגיטימיים כיוון שנעשו על רקע פוליטי. איך אדם שמתיימר לדגול בחופש הביטוי מעז בכלל להעלות טיעון נפסד כזה? מותר בהחלט לעיתון לקדם השקפת עולם פוליטית. ה"ניו-יורק טיימס" עושה כך, גם "הארץ", וכמותם כלי תקשורת רבים אחרים ברחבי הגלובוס. יש מקום בישראל לכלי תקשורת מרכזי וגדול שיבטא עמדות ימניות, מעבר ל"ישראל היום", שמצטיין יותר בעבודת אלילים. אבל רק כלי תקשורת שנותן ביטוי הוגן גם להשקפות עולם שמנוגדות לעמדת המערכת ראוי לתואר המחייב "עיתון". אם הוא מונע מקוראיו מלהיחשף למידע כזה, ראוי לו השם המחייב לא פחות, "פראבדה". ממה חשש כל-כך בן-צבי? האם פחד שמטר, כתב זוטר יחסית, שסיקר עניינים מוניציפליים בתל-אביב, יצליח לחדור את כל חומת העורכים ולשתול בידיעותיו החדשותיות מסרים שמאלניים חתרניים? ונניח שמטר היה מצליח במזימה ההיפותטית הזו, אז מה? עד כדי כך המו"ל של "מעריב" לא בטוח בהשקפת עולמו? האם אינו בוטח בחוסן הציוני של קוראיו? ואולי הוא פשוט חשש, מין חשש מגונה שכזה, שאם יעסיק עיתונאי עם דעות מרגיזות כאלה, ינטשו את העיתון כמה ממנוייו? לפני פחות משנה יצאו רבים מעיתונאי ישראל לרחובות כדי להפגין סולידריות עם עמיתיהם מ"מעריב" בשעתם הקשה. כששלמה בן-צבי הביע נכונות לא מובנת מאליה להשקיע בעיתון ולהסיר מעליו את איום הסגירה הממשי, נרשמה אנחת רווחה כללית. כמה מאכזב לגלות שחששות שהובעו באותם ימים כמעט בלחש התגלו כמוצדקים. צנזורה כלכלית מחפירה מבית-מדרשם של נוחי דנקנר וניר חפץ התחלפה בהתנכלות פוליטית של המו"ל החדש לעיתונאי מהצד הלא נכון של המפה. אין הבדל עקרוני. חגי מטר הוביל בנחישות את עובדי "מעריב" במאבקם להצלת העיתון. אחד מאלה שנלחמו עימו כתף אל כתף היה קלמן ליבסקינד, עיתונאי אמיץ שמייצג עמדות שאינן פופולריות בתקשורת הישראלית. מעל דפי "מעריב" מרבה ליבסקינד לתקוף כלי תקשורת אחרים דוגמת "הארץ" וגלי-צה"ל, שלדעתו אינם נותנים ביטוי נאות לעמדות ציוניות. כמוהו בן-דרור ימיני. עכשיו שעתם של ליבסקינד, ימיני, אראל סג"ל ועיתונאים בולטים אחרים ב"מעריב" ומחוצה לו לצאת להגנתו של מטר, שדעותיו רחוקות מדעותיהם כרחוק מזרח ממערב. אם לא יעשו כך, לא יהיה הרבה תוקף מוסרי לטענות עתידיות שלהם על "שמאלנות התקשורת הישראלית".

סגירתו של "הצופה", עיתון תנועת המזרחי, היא חוליה בתהליך גוויעתה של העיתונות המפלגתית, סממן למשבר העיתונות המודפסת ועדות להעדר הרלבנטיות של העיתון עבור קהל קוראיו. אבל אולי יותר מכל היא שיקוף של בעיית הזהות של הציבור הדתי-לאומי בישראל

שעות אחדות לפני הדפסת הגיליון האחרון של "הצופה", שיצא ביום שישי האחרון, שלח שאול שיף למערכת את מאמר הפרידה שלו. שיף, הכותב בעיתון כבר למעלה מארבעים שנה, הוא אולי העיתונאי המזוהה יותר מכל עם "הצופה" של היום. שיף הודה לקוראים ונפרד משורה של כותבים ועיתונאים, כמה מהם כבר אינם בין החיים. לאחר שהמדור כבר נערך במחלקת הגרפיקה, התגלתה בו טעות מביכה: אחד העיתונאים ששיף הצמיד להם את הכינוי ז"ל עדיין חי ונושם. הכינוי הוסר ברגע האחרון. האנקדוטה הזו ממחישה אולי את מצבו של "הצופה" ערב סגירתו, לאחר 71 שנות פעילות. עיתון ששייך לדור הקודם של הציבור הדתי-לאומי, שמזוהה יותר עם המזרחי ופחות עם המפד"ל, מפלגה שגם היא שינתה בינתיים את פניה ואת שמה; עיתון שלא ידע להמציא את עצמו מחדש ונותר נבוך מול השינויים, הפילוגים והרבגוניות של הציבור שניסה לייצג. "הצופה" נוסד בשנת 1937 על-ידי הרב מאיר בר-אילן, שהיה גם עורכו הראשון, כעיתון של תנועת המזרחי ולאחר מכן כביטאונה הרשמי של המפד"ל. עורכו המובהק של "הצופה" היה שבתאי דון-יחיא, שאף כיהן כחבר-כנסת מטעם המפד"ל. דון-יחיא ערך את "הצופה" 32 שנה, עד לתחילת שנות השמונים. את משה אישון, שערך את העיתון עד 1997, החליף עיתונאי "מעריב" גונן גינת (כיום ב"ישראל היום"). ב-2003 נרכש "הצופה" על-ידי שלמה בן-צבי ורון לאודר, אבל המעבר לידיים פרטיות לא היטיב עימו. לפני כשנה מוזג העיתון עם "מקור ראשון", גם הוא בבעלות בן-צבי, ולפני כשנה הפך לשבועון. בסוף שבוע שעבר נסגר "הצופה", 11 מעובדיו פוטרו, שלושה עובדים ימשיכו ב"מקור ראשון". "הצופה היה עיתון מאוד אידיאולוגי, שמרני גם מבחינת הידיעות והתמונות, ובמשך עשרות שנים לא חלו בו שינויים אידיאולוגיים", מספר שיף. "דווקא בזמנו של גונן היו שינויים. גונן הפך אותו לדתי-לייט, הכניס תמונות שלא הקפיד על צניעותן, ובעריכתו העיתון היה יותר ליברלי בהקשר הדתי, למרות ימניותו". שיף, כמו כותבים אחרים בעיתון, מייחס לעיתון סקופים רבים, ובהם החשיפה של העיתונאי יונה כהן, שהביאה להפלת ממשלת רבין ב-77: נחיתת מטוסי ה-F15 לאחר כניסת השבת. למרות זאת, מעיד שיף, "הצופה" מעולם לא היה העיתון הראשון של פטרוניו הפוליטיים, מנהיגי המפד"ל. "את הקריירה שלי בהצופה התחלתי כמחלק עיתונים. כשהייתי מגיע לבתיהם של ראשי המפד"ל, היו בתיבת הדואר כל העיתונים האחרים. הם קראו את כל העיתונים, והצופה היה רק כדי לסקר את מזכירי הסניפים וישיבות ההנהלה. זה אף פעם לא היה העיתון הראשון שלהם. אף פעם לא היתה לו גאוות יחידה. היתה תקופה קצרה מאוד שהיה להצופה הווי, אבל מה שהיכה בהווי היה החרדה המתמשכת לגורלו של העיתון. אף פעם לא ידעת אם תקבל את המשכורת". יונתן פרוינד, סוכן ביטוח ותיק מרעננה וחובש כיפה סרוגה, היה מנוי של "הצופה" עשרות שנים. לפני חצי שנה החליט להפסיק את המנוי. "נהניתי ממנו, אבל היום הכל מופיע במקור ראשון. היתה ביניהם חפיפה גדולה, אותם אנשים ואותם נושאים. הזמן בשבת לקריאה הוא קצר, וראיתי בזה כפילות. הייתי מנוי עשרות שנים. הבן שלי תמיד התלוצץ עלי שלהצופה יש שני מנויים קבועים, החותן שלו ואני". לפרוינד הצטרפו בחודשים האחרונים מאות המנויים של בנק המזרחי, שהחליט להפסיק את המנוי לעובדיו. לילי דון-יחיא בת ה-94, רעייתו של העורך דון-יחיא, המשיכה לקרוא את "הצופה" עד הסוף, מעיד בנה, עו"ד בני דון-יחיא. "הסיבות לסגירת העיתון היו שיקולים עסקיים", הוא טוען. "זהו עידן שבו כבר שנים רבות לא קיימים עיתונים אידיאולוגיים. אני גדלתי על עיתונים מפלגתיים אידיאולוגיים, דבר של מפא"י, הבוקר של הציונים-הכלליים, למרחב של אחדות-העבודה, כולם נסגרו. רק הצופה שרד עד היום. אני מצטער על סגירת העיתון לא רק בגלל הקשר האישי אליו; אני קורא אותו מדי יום. בעידן הרייטינג והריאליטי זה עוד מסמר מצער בארון התרבות הישראלי שהולך ומצטמק. בעידן שבו יש ביקוש לתוכניות טלוויזיה כמו הישרדות קשה למפעלים אידיאולוגיים לשרוד". אבל נראה שיותר מאשר שהיא מעידה על מצבה המידרדר של העיתונות המודפסת או התרבות הישראלית, מצביעה סגירת "הצופה" על משבר הזהות של הציבור הדתי-לאומי בישראל של שנות האלפיים. "לסגירתו של הצופה יש רק משמעות סמלית", אומר רועי שרון, כתב ההתנחלויות של "מעריב". "זהו נכס ותיק של הציונות הדתית שהולך לעולמו, אבל אף אחד לא ירגיש שחתכו ממנו עיתון איכותי. פעם הוא היה מדורת השבט של הציבור הדתי-לאומי, מאז השתנו אינסוף דברים: הציונות הדתית היא כבר לא מגזר אחד, יש ריבוי של כלי תקשורת, מקור ראשון הוא העיתון הרשמי והלא-רשמי, ובשבע הוא העיתון של הציבור הלאומי יותר, הלא-מתפשר". "הציבור הדתי-לאומי לא קטן במספרו", אומר דון-יחיא. "פעם הוא היה מלוכד יותר סביב המפד"ל, ולכן היו לה 12 ח"כים. בשנים האחרונות הוא תומך בליכוד ובמפלגות ימניות יותר". לפי דון-יחיא, "המפד"ל הצליחה ליצור תשתית ציונית-יהודית-דתית בארץ, בעיקר בחינוך הדתי-לאומי, לכן הציבור הטבעי שלה אומר: העבודה כבר נעשתה, ואנחנו יכולים להצביע על-פי נטיות הלב הלאומיות". מנגד, שיף רואה את הציבור הדתי-לאומי מאבד את כל נכסיו. "כל היש של הציונות הדתית מתחסל. במושבים נוסעים בשבת, בקיבוצים יש הפרטה, המדרשייה חוסלה, אלו סמלים אדירים שכולם הלכו פארש. היום זה ציבור עם פקידים ובלי הנהגה. המנהיג האחרון היה זבולון המר. הוא הלך, ומה שבא אחריו נותן את ביטויו בקלפי". הידיעה הראשית בגליונו האחרון של "הצופה" התייחסה לפיצול במפלגת הבית-היהודי, גוף פוליטי שאך זה קם על חורבותיה של המפד"ל וכבר נקלע לקשיים המציגים הנהגה דתית-לאומית מפוררת ומפולגת. הכותרת שנבחרה התייחסה, ספק בקריצה, ספק ברצינות תהומית, לסופו של העיתון עצמו: "חורבן הבית".

מתוך סקירת העיתונות: על ההתבטאות הגסה של יורם זק, עורך תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", אירוניה, צביעות, וסתם טפשות

התבטאות של עורך תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול" יורם זק כלפי אחת המשתתפות בתוכנית, ("דנה, יש לך חצי דקה לפנות אל הצופים ולשכנע אותם למה את זו שרוצה שאני אשחק לה עם הבולבול בין השדיים"), ששודרה בטעות, גרמה מיד לשני דברים: היא הוכיחה, שוב, שהמציאות מפרשת את עצמה תמיד באופן בוטה ואירוני אלף מונים יותר מהפרשנות המחוכמת ביותר, והיא הביאה לגל של עיסוק תקשורתי (זה היום השני) בתוכנית הפופולרית, שבניגוד להתלהבות העצומה שעוררה בעונות הקודמות, סיקור העונה הנוכחית שלה הוגבל לרוב למדורים המיועדים לכך. כמובן שהאפקט השני הוכיח שוב, מצידו, כי המציאות מפרשת את עצמה באופן בוטה ואירוני יותר מכל וכולי. לא רק אירוניה ובוטות - בדיון על התוכנית היום ניתן למצוא גם נאיביות קיצונית שאינה יכולה להיות אלא תוצאה של שטיפת מח עוצמתית במיוחד, למשל, כמו זו המופעלת על מי שצופה בטלוויזיה. "אנשי קשת הם אנשים ציניים בבסיסם. אל תטעו לחשוב שמדובר באוהבי אדם ובהומניסטים גדולים. אם הם היו כאלה הם לא היו עושים את האח הגדול", כותבת מיכל אהרוני בטור במדור הדעות של "מעריב", שהנחת הבסיס שלו, והעובדה שנדרשה אמירה מהסוג שפלט זק כדי לסתור אותה, מעוררת תמיהה, שלא לומר מבוכה, שלא לומר אימה. "ההחלקה שלו לא הפתיעה את מי שמכיר אותו", קובעים רז שכניק וגאיה קורן במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", "[...] המיילים הקבוצתיים והבוטים שלו הפכו למסורת משעשעת [...] מקורבים להפקה טוענים שלא לא הפעם הראשונה שבה מופנות הערות סקסיסטיות ופוגעניות כלפי משתתפי האח הגדול". בכתבה מזכירים כי בעבר כבר שודרה בטעות הערה מינית אחרת של זק לאותה משתתפת בתוכנית. "אין ספק כי הנפגע הגדול מהפרשה הוא הבמאי יורם זק", מסכמים צמד כתבי "ידיעות". "בעולם של האח", נכתב בפמיליאריות בכותרת המשנה לטור של גבי בר חיים באותו מוסף, "פורנו רגשי הוא רייטינג, אבל מספיק שמישהו יגיד את המילה שדיים כדי שיועמד לסקילה". "שיהיה ברור", כותבת בר חיים בטור עצמו, "לזק, שגילה אתמול כי הוא הושעה מהתוכנית - טוב, בסדר, הוצא לחופשה - מגיע עונש". זכות הסיכום לבעלת השדיים שפיתו את זק לומר מה שאמר, דנה רון, כפי שמביא אותם ערן סויסה ב"מעריב": "במקום שאני אהנה ממעמד של מודחת, אני רק עוסקת בלעזור ליורם לעצור את היריקה על הדם שלו". אתמול התאפקו ב"הארץ" ולא התייחסו לנושא. היום לא, וחבל. לסקירת העיתונות המלאה >>

ב-ynet תקפו את נפתלי בנט על רקע יחסו לעבודה מאורגנת, אבל הנהלת האתר נלחמה בעצמה בעובדי האתר שניסו להתארגן, ואף ספגה בשל כך ביקורת מבית-המשפט בכמה ערכאות

מאז שנפתלי בנט נעדר ממליאת הכנסת בהצבעה על "חוק ישראל היום", היחס כלפיו ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet השתנה בבת אחת. במקום שבחים ותצלומים מחמיאים, החל לספוג ביקורת וסיקור שלילי. ביום חמישי העלה האתר ידיעה על דברים שאמר בנט תחת הכותרת "בנט: ועדי העובדים – כישלון ניהולי". לטענת בנט, כפי שכתב בעמוד הפייסבוק שלו, הכותרת מעוותת את דבריו כיוון שהוא תומך בעבודה מאורגנת, אולם מתנגד לוועדי עובדים בחברות הייטק. נוסף לכך טוען בנט כי הכתבת החתומה על הידיעה, בילי פרנקל, העידה שקבלה על כך בפני העורך, וזה סירב לשנות את הכותרת. גם מי שמחזיק בדעה כי אין להבדיל בין עובדי הייטק לבין עובדים אחרים ביחס לזכות ההתארגנות יבחין בוודאי בפער בין האופן שבו מוסגרו דבריו של שר הכלכלה לבין יחס הנהלת האתר כלפי זכות ההתארגנות של עובדיו. בדף הבית של ynet הוגדרה אמירתו של בנט כ"התבטאות מעוררת מחלוקת", ובאופן כללי האמירה מוסגרה כראויה לגינוי. ידיעת המשך נתנה הד לביקורת שהשמיעו חברי-כנסת מהאופוזיציה על דברי בנט. האמירה של בנט אכן מעוררת מחלוקת, אולם ספק אם ynet הוא כלי התקשורת שיכול למתוח עליה ביקורת, שכן הנהלתו נלחמה בשנים האחרונות נגד עובדיה שהחליטו להתארגן והקימו ועד. תחילה פיטרה כמה מהמארגנים, אחר-כך נמנעה מלהכיר בוועד הזמני שהוקם, וכשבית-הדין חייב אותה להכיר בו, הגישה הנהלת ynet ערעור. כך קבע לפני כשלוש שנים בית-הדין האזורי לעבודה בפסק הדין על פרשת פיטורי מארגני העובדים מ-ynet: והנה מה שהיה לבית-הדין האזורי לעבודה להגיד על הנהלת ynet לפני כשנה וחצי, כשעובדיו דרשו להכיר בוועד שהקימו והנהלת האתר נלחמה בהם והסתירה מהם כמה מטענותיה: נציג המעבידים בבית-הדין הוסיף באותה הזדמנות על הנהלת ynet את הביקורת הבאה: הנהלת ynet המשיכה ועירערה לבית-הדין הארצי לעבודה נגד הכרה בוועד שהקימו עובדיה במסגרת ארגון העיתונאים בישראל, אולם גם שופטות הארצי עמדו לצד העובדים וביקרו את התנהלות ההנהלה, ששיתפה פעולה עם אגודת העיתונאים בתל-אביב במטרה לעכב את ההכרה בוועד של הארגון. "גם בהליך לפנינו ניכרה העדפתה הברורה של ynetאת אגודת העיתונאים על פני ארגון העיתונאים. נציין כי התנהלות זהה נקטה ידיעות אחרונות בע"מ, השייכת כמו Ynet לקבוצת ידיעות אחרונות, בסכסוך הבין-ארגוני בעניין היציגות בידיעות אחרונות בע"מ".

הרוגה בדרום, מצרים מציעה הפסקת אש עם חמאס | גורג בוש פוגש את העיתונות | והמשטרה לא עוקפת את פסי ההאטה

המצב בדרום תופס היום את הכותרות בכל העיתונים. האם נורו אתמול מעזה יותר רקטות משלשום, או מהיום שלפני שלשום? לאו דווקא. אלא שאחת מהן פגעה בשולי כץ בת ה-70 והרגה אותה. בשבוע שעבר נהרג ישראלי אחר, גימי קדושים. וברקע הירי הקטלני: ביקור שר מצרי אתמול בירושלים בניסיון לשכנע את ישראל לקבל את הסכם הפסקת האש עם חמאס. ב"ידיעות אחרונות" חושבים שככה לא עושים הפסקת אש, וזו גם הכותרת הראשית של העיתון. אלכס פישמן, בטור שתחילתו מופיעה על השער, קורא שלא לעשות הסכם עם חמאס: "חמאס יודע שכאשר הוא נמצא על הקרשים – דואגת ישראל להרים אותו משם ולסדר לו את מנוחת הלוחם". הוא מציע לראש השב"כ יובל דיסקין, שלפי פישמן נכח בפגישה עם שר המודיעין המצרי עומר סולימאן, להגיד לסולימאן "לחזור למצרים". אבל בסוף הטור קורא פישמן למצות את האופציה המדינית לפני מהלך של כיבוש עזה. עמיר רפפורט ב"מעריב" נוקט גישה הפוכה: אם תדחה ישראל את ההסכם המצרי, הוא כותב, אנו עלולים לעמוד בפני תהלוכות אנושיות של חמאס לפריצת הגדר ובפני פתיחה של המעברים מהצד המצרי. הסוגיה שפישמן מתעכב עליה במיוחד היא החייל החטוף גלעד שליט. פישמן כותב נגד הממשלה, שהסכימה לדון על פרטי ההסכם אף שידעה כי אינו כולל את החזרת החייל. גם בעיתונים האחרים סוגיית שליט הופכת לנושא העיקרי בסיקור המשא-ומתן להפסקת אש. ב"הארץ" זו הכותרת הראשית: "ישראל: מעבר רפיח תמורת העברת שליט" (ברק רביד, פאדי עיאדאת, עמוס הראל ואבי יששכרוף). ההעברה ש"הארץ" כותב עליה היא למצרים, לא לישראל. אמנם לפי "ידיעות אחרונות" החזרת שליט לישראל היא תנאי לעצם קיום ההסכם, ואילו פתיחת המעברים היא תנאי להפחתת מספר האסירים שיקבל חמאס תמורת שליט. האם סוגיית שליט היא אכן המרכזית? האם הסכם הפסקת אש שיש לו השלכות על חייהם של מאות אלפי אנשים, שעתיד להיות בעל השלכות היסטוריות על יחסינו עם חמאס ועם ארגוני טרור אסלאמיים, האם הסכם כזה צריך להיראות רק בראי חירותו של חייל חטוף אחד? ובכן, לא נראה שיש כאן בעיית דיווח של התקשורת, אלא שזו אכן נקודת המבט של הממשלה. אבל מדוע זו נקודת המבט של הממשלה? האם לא בגלל אופיו המתמשך של הסיקור התקשורתי? זה כבר נושא למחקר מעט מעמיק יותר. ומה יקרה בדרום בימים הקרובים? ארגוני הטרור הפלסטיניים ימשיכו לירות רקטות על ישראל, משום שכפי שמסבירים לנו הכתבים והפרשנים הצבאיים, הם רוצים להגיע להפסקת האש "מעמדה של כוח"; צה"ל יגיב רק בפעולות מוגבלות, משום שהורו לו לשמור על השקט בימי ביקורו של הנשיא בוש בארץ, כך טוענים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ"; אזרחים ישראלים בדרום כנראה ימשיכו ליהרג ("פצצות המרגמה, חלקן מתוצרת איראן, ורקטות הקסאם, קטלניות ומדויקות יותר מבעבר", כותבים הראל ויששכרוף) ויישארו בדרום ("הגעתי לכפר-עזה מפטריוטיות, ואני לא אעזוב את המקום", אומרת אנה קדושים, אלמנתו של גימי קדושים, לכתב "מעריב" ירון ששון). ביום שישי לפני שבוע וחצי, כשנחתה עלינו חקירתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, כתבתי כאן שהעיתונים, גם אלה החשודים באהדה מוגזמת לראש הממשלה, מיהרו כולם לנעוץ בו שיניים. הגדיל לעשות "ידיעות אחרונות", שנחשד בעיני קונספירטורים למיניהם כ"אולמרטון": העיתון פירסם בכותרתו הראשית את החשדות האסורים בפרסום נגד ראש הממשלה, מה שהביא לכך שכתביו ועורכו הראשי ייחקרו במשטרה. אבל היום קורה משהו מוזר ב"ידיעות אחרונות". מה פירוש מוזר? הכוונה למסגור הסיפור שמככב בשערי כל היומונים: מסיבת עיתונאים של נשיא ארצות-הברית גורג בוש בבית הלבן, לקראת ביקורו בארץ, שבה ענה לשאלות עיתונאים ישראלים. ב"הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום" ברור שלסיפור יש שני חלקים: בוש מביע תמיכה באולמרט, אבל מצד שני מזכיר שתהליך השלום אינו תלוי בו. הנה כך זה נראה בכותרות השער של העיתונים: "אולמרט הגון" ב"הארץ" ו"מעריב", "אולמרט ישר" ב"ידיעות אחרונות" ו"יחסי עם אולמרט מצוינים" ב"ישראל היום". והחלק השני: "תהליך השלום לא תלוי רק בו" ב"הארץ", "השלום אינו נחלתו הבלעדית" ב"מעריב", "חזון השלום אינו תוכניתו האישית" ב"ישראל היום" (המעט עילג). רגע, מה עם "ידיעות אחרונות"? ובכן, ב"ידיעות אחרונות" אין צד שני לסיפור. הצד השני של הסיפור הוא כמובן חשוב מאוד, במיוחד אם נבחן את הדברים מהזווית של תרומתם לשרידותו של אולמרט: בעוד שלתמיכתו המוסרית של בוש יש ודאי חשיבות בשדה הזה, הרי שהצטיירותו של אולמרט כדמות קריטית להמשך המשא-ומתן חשובה הרבה יותר. אבל רגע, לפני שאתם ממהרים להאשים את אנשי רחוב מוזס באולמרטיזציה, אפשר להציע הסבר אחר, פוליטי והרה גורל פחות, מקצועי וקטנוני יותר: ל"ידיעות אחרונות" פשוט לא היה כתב במפגש העיתונאים עם בוש. בחדר הסגלגל בבית הלבן נכחו שמואל רוזנר מ"הארץ", טל שניידר מ"מעריב", עמוס רגב מ"ישראל היום" ודייוויד הורוויץ מה"גרוזלם פוסט". לכן ב"ידיעות אחרונות" מצניעים את האייטם בתחתית עמוד השער, ומדגישים בידיעה עצמה את הצד הכי חשוב בסיפור, מבחינתם: "ערב ביקורו הקודם העניק הנשיא בוש ראיון בלעדי ומקיף לכתבי ידיעות אחרונות נחום ברנע ושמעון שיפר. הפעם כינס הנשיא כמה עיתונאים לשיחה קצרה". אז ככה: ב"מעריב" מדווח עמי בן דוד כי חוקרי משטרה פשטו על עיריית ירושלים כדי למצוא, בין היתר, אם פסי ההאטה ברחוב הקבלן בבירה הוצבו כחוק. מדוע שמישהו יציב פסי האטה באופן לא חוקי? ברחוב הקבלן מתגורר בנו של משה (מוריס) טלנסקי, והמשטרה חושדת כי פסי ההאטה היו גמול לטלנסקי (אגב, באותו רחוב גר גם הרב עובדיה יוסף, מה שהביא לגל שמועות בשבוע שעבר כאילו הלך טלנסקי להתייעץ עם הרב עובדיה לפני עדותו). ב"ידיעות אחרונות" מספרים על פסי ההאטה, אולם מוסיפים שחוקרי המשטרה חיפשו גם דברים קצת יותר משמעותיים: האם אולמרט היטה מכרזים והפשיר קרקעות למקורבי טלנסקי (אורון מאירי, טובה צימוקי, יובל יועז ודני אדינו אבבה). ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לטפל גם בנושא מיזם המיני-ברים של טלנסקי (או שטלנסקי היה יועץ לו), ושאולמרט, לפי טלנסקי, אמור היה לעזור לו בו במכתבי המלצה. הפעם יש ל"ידיעות אחרונות" פרט פיקנטי במיוחד הקשור לפרשה: שלדון אדלסון, יהודי אמריקאי, אחד מעשירי העולם ומי שהקים את העיתון "ישראל היום", זומן לעדות במשטרה בפרשת המיני-ברים. "ידיעות אחרונות" מספר גם על מקרה נוסף שמעלה חשד נגד אולמרט: פעיל ליכוד שתרם כסף למערכת הבחירות של אולמרט, ואחר-כך, בתביעה שהיתה לו נגד העירייה, שכר את שירותיו של עו"ד אורי מסר וזכה בהליך בוררות בסכום עתק של מיליוני שקלים. ניר גונטז מביא גם את תגובות הנוגעים בדבר, ביניהם יועצי אורי מסר, האומרים כי מדובר בהסכם בוררות שנקבע על-ידי שופט. ואגב, יעקב בורובסקי, מי שהיה "האחראי למלחמה על השחיתות במשרד מבקר המדינה", אמר ליונתן הללי ב"מעריב": "החומרים האלה נאספו על-ידי משרד מבקר המדינה והועברו למשטרה ולפרקליטות. הם לא שכבו כאבן שאין לה הופכין, ולכן נדמה לי שהניסיון למתוח ביקורת על המשטרה ועל הפרקליטות הוא ניסיון לא נכון, כי המשטרה עובדת פה בנחישות, במקצועיות ובאומץ". הנסיונות שבורובסקי מדבר עליהם הם של מוטי גילת, גידי וייץ ואמיר אורן. בורובסקי אמר את הדברים במהלך מסיבת עיתונאים שבה הציג את מועמדותו לראשות העיר חיפה, עירו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, מי שמצא במה נרחבת ב"מחלקה ראשונה", אתרו של העיתונאי יואב יצחק. כותרות השער של העיתונים הנוגעות לאסון בסין: "חשש, רבבות הרוגים ברעש האדמה בסין" ("ישראל היום"). "9,000 הרוגים ברעש האדמה החמור בסין בעשורים האחרונים" ("הארץ"). "100 ישראלים לא יצרו עדיין קשר, 10,000 הרוגים ברעידת האדמה בסין" ("מעריב"). "מתחת להריסות" ("ידיעות אחרונות"). ועוד חדשות חוץ: טל שניידר כותבת ב"מעריב" כי הילרי קלינטון שוקלת לפרוש מהמירוץ משום שנקלעה לחובות עתק. לפי שניידר, קלינטון מעוניינת להגיע להסכם עם ברק אובמה: הוא יכסה את חובותיה תמורת פרישתה. מדובר בהשערה שנראית על פניה מרחיקת לכת, ונותר לחכות ולראות אם יש אמת בדבריה של שניידר. אריק בנדר מדווח ב"מעריב" על כך שעשרות מצלמות מעקב הותקנו באגף העיתונאים החדש בכנסת. לאחר שכמה עיתונאים התלוננו, הורה מנכ"ל הכנסת, אבי בלשניקוב, להסיר את המצלמות, ואמר שהן הותקנו באגף העיתונאים בטעות. אבי וייס נבחר למנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2. דירקטוריון החברה בחר בו פה אחד, ושם קץ לסאגה ארוכה שנמתחה על פני יותר משנה.

בדיוק באותם ימים, שבהם מילאו התורים בעמותות הצדקה את העמודים הראשיים, ערכו ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" רשימות של אלופי הארץ בשכר ובאופציות, שיכולים לפתור בעיות של כמה וכמה עמותות כאלה בלי להרגיש רעד בכנפיים

המסע הוכתר בהצלחה. המסע לצריבת התודעה. לא, לא התודעה הפלסטינית שאמורה להיצרב מעוצמת כוחה הצבאי של ישראל וללמוד שמוטב לה לחדול ממעשי טרור והתנגדות, אלא תודעה אחרת תודעה חברתית שמבקשת לומר משהו על החיים שמעבר לקווים המגדירים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דווקא בעיצומם של ימי החגים, כשכל ישראל רחמנים זה לזה, כשמחסניהם של בתי התמחוי עלו על גדותיהם והתורים אליהם השתרכו מסביב לבלוק, כשהתקשורת התגייסה למבצעי התרמות המוניים, כשהרגשות נכמרו וכולנו הרגשנו כל–כך טוב עם עצמנו, דווקא אז נראה היה שהמשחק גמור. הצדקה, מסתבר, הבטיחה אולי לנזקקים שולחן סדר סביר ושיפרה את הרגשתם של הנותנים, אבל היא מנציחה את מעמדם של המקבלים כאחרים, כשונים. אפשר להסתפק בקניית קופסת שימורים נוספת בסופר כדי להניחה בעגלה המתאימה, ובלבד שהם יעופו לנו מהעיניים ולא נצטרך עוד להתייחס אליהם ברצינות כבני–אדם, כגורם של ממש שצריך להתחשב בו בתמונת החיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים של כולנו. עד לחגים הבאים. הצדקה טובה ליהודים, ולא רק להם, כנראה. היא מחממת את הלב ומפעילה את בלוטות הדמעות. ובעיקר היא משחררת מהצורך לאחוז בשור בקרניו ולהתמודד עם הסוגיות האמיתיות, עם המדיניות התורמת למצב. התקשורת מילאה את חלקה, הציגה את העמדות והחלופות, את ה"כלכליים" וה"חברתיים", דיברה על תהליכי קבלת החלטות, כמקובל וכנדרש, אבל התהליכים מתנהלים מאליהם, בלא כל קשר לדברים האלה, וגם בהם התקשורת נוטלת חלק. התקשורת התגייסה למבצעי הצדקה בהתלהבות, כצפוי. לכל תוכנית טלוויזיה ולכל עיתון צורפו מספרי טלפון למתנדבים. מנהלי בתי תמחוי הפכו למרואיינים מבוקשים, אך נדמה שהסיפורים שלהם ומאמציהם להמחיש לנו עד כמה מעולם לא היה מצבנו כה רע, והתורים מעולם לא היו כה ארוכים - אלה איכשהו נשמעו רחוקים. לא שהם לא היו משכנעים, לא שהם לא צדקו. רק לנו לא היה יותר כוח ועניין. התורים דווקא הצטלמו היטב. גם הממתינים בהם מילאו את חלקם. הם סיפרו על המצוקה הגדולה, על הבושה, על הקושי לספר אפילו לבני הזוג ולילדים מנין הגיע האוכל. הם סיפרו כי רק אתמול–שלשום נמנו הם עצמם עם הנותנים צדקה, והיום הם מוצאים עצמם מן העבר האחר. המראיינים האזינו באמפתיה גדולה, המגישים מחו דמעה מזווית העין ומיהרו היישר לאייטם הבא: מסיבת העיתונאים של שר האוצר שבישר שהכל בסדר. גם הנתונים הכלכליים מוכיחים שהמצב משתפר מרגע לרגע. הצמיחה המחודשת עדיין לא מגיעה לכולם, כאילו שאי פעם הגיעה לכולם, יש בעיות תעסוקה, אבל לא נורא. העיקר, אפשר להתמסר לחגיגות הקניות והטיולים משוחררים מנקיפות מצפון, ומהחשש המטריד שמא מחר או מחרתיים גם אנחנו נמצא עצמנו בתורים המבישים, בלי עבודה ובלי שום סיכוי לעתיד. והמסכנים, הם נדרשים לחזור לפינה שלהם ולהפסיק ליילל. אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו יתכבדו הם ויפסיקו להטריד. בדיוק באותם ימים, שבהם מילאו התורים בעמותות הצדקה את העמודים הראשיים, ערכו ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ" רשימות של אלופי הארץ בשכר ובאופציות, שיכולים לפתור בעיות של כמה וכמה עמותות כאלה בלי להרגיש רעד בכנפיים. אגב, בהם לא מעט אנשי תקשורת, שמדווחים על המצוקות ומגייסים תרומות ונותנים לנו, בני התמותה, להרגיש שהם משלנו, אבל לא ממש. הם יכולים להרשות לעצמם להסתכל עלינו מרחוק. לקרוא ולהתקנא. הם בעצם לא שייכים לכאן. הם חיים על פלנטה אחרת, ומפעם לפעם מבליחים הנה, לשיחות עם ראש הממשלה ושר האוצר. לשמור על קשר, שאף פעם לא הזיק. הרי הם המבינים במאטריה. עובדה. ואנחנו רק רצינו להתחבר אל חבורת הקסם הזאת איכשהו, ולו רק בעצם הקריאה עליה. וכל מי שניסה לומר משהו על הדיסוננס, הואשם מיד בצרות עין ובצדקנות ונקרא להתבגר ולהבין שאלה החיים. ובכלל, מה רוצים מהעשירים, הם לא אשמים שהם עשירים. הם מוצלחים, הם מצליחים, ואם אינך נמנה עמם, זו הבעיה שלך. זו אשמתך. אין מה לעשות. עצם העיסוק בכך, אמרו, מעיד על תמימות שאבד עליה הכלח. "מספיק עם האידיאולוגיה, צריך להתייחס לעובדות", אמרו, כאילו יש מין חלוקה שכזאת - תמימים הדוגלים באידיאולוגיה חברתית מזה, וריאליסטים מזה, שכל העובדות והנתונים הכלכליים ניצבים לצדם. זה ויכוח עתיק ומייגע. באמת כמה אפשר כבר לדבר על השסע החברתי הזה. כמה מלים כבר אפשר להשחית על חוקי הטבע הבלתי ניתנים לשינוי. די כבר. נמאס לשמוע על המסכנים, על האומללים. רוצים להצטרף לחגיגה שהולכת וצוברת תאוצה. והתקשורת, שאין כמוה לאתר כל שינוי קל שבקלים בהלכי הרוח, היא יודעת את נפש צרכניה ואפשר לסמוך עליה, שעד לחגים הבאים ייחסכו מאיתנו התמונות והסיפורים הקשים. עכשיו אפשר לשוב ולהתמסר לוויכוחים קורעי הלב על הנסיגה החד–צדדית, לסיפורי השחיתות בצמרת ולחישובי הקצים האינסופיים בפוליטיקה. גיליון 50, מאי 2004

האם לעיתונאים, שיש להם תפקיד חיוני בהגדרת המציאות, יש מספיק כוח וסמכות כדי לבצע את תפקידם ללא הטיות?

ביום שני אחר הצהריים, 25 בפברואר 1996, עמדתי בזמן הלוויתו של יוני ברנע ז"ל בהר הרצל ליד כתב ה"וושינגטון פוסט" בארץ, ברט גלמן. כמה שניות לפני שעמד הקהל להתפזר, הוא הראה לי את הידיעה שהופיעה במכשיר האלקטרוני שבכיסו על פיגוע שאירע לפני כמה דקות בגבעה הצרפתית. כשהגענו למכוניתי והפעלנו את הרדיו, דיווח הקריין על נהג ערבי שדרס קבוצה של אזרחים וגרם לנפגעים רבים. הנהג נורה למוות על ידי אזרחים חמושים שעמדו בקרבת מקום. כבר במהלך הנסיעה לעיר נשמע ברדיו קולו של אחד מדוברי המשטרה, שקבע כי ייתכן שהיתה זו תאונה ולא פיגוע. במשך 48 השעות שחלפו מאותו רגע נעה הגדרת האירוע כמטוטלת הלוך ושוב בין תאונה לפיגוע. הבלבול גרם לקריינית באחת ממהדורות החדשות המאוחרות באותו יום להתייחס לדריסת האזרחים בגבעה הצרפתית כאל "אירוע", ובכך כאילו לא להתחייב בינתיים להגדרה נחרצת: פיגוע או תאונה. רק בסוף היום השני התייצבה ההגדרה המשטרתית של הארוע כפיגוע, אף כי התהליך השאיר בקרב חלק מהציבור מידה לא מבוטלת של אי ודאות. התנודות במהלך קביעת העובדות לגבי האירוע בגבעה הצרפתית חשפו לעיני הציבור את מה שבדרך-כלל אינו גלוי לעיניו: הסמכות לתת הגדרות למצב עובדתי, בעיקר בתחומים בעלי חשיבות, מהווה נושא למאבק בין אינטרסנטים שונים המעוניינים בהגדרות חלופיות של המציאות. בפרספקטיבה זו, לעולם אין "העובדות מדברות בעד עצמן"! מי שמדבר הוא האדם, הקבוצה או המוסד, הקובעים כי אלה הן העובדות. במקרה הנדון היו השלכות חשובות לבחירה בין הגדרת האירוע כתאונה ובין הגדרתו כפיגוע. אם מדובר בפיגוע, היורים שהמיתו את הנהג היו "אזרחים" גיבורים, שפעלו בקור רוח ובאחריות ומנעו - אולי - אסון כבד יותר. אם מדובר בתאונה, היורים הם "מתנחלים" מבוהלים שנהגו בחוסר אחריות ואולי אף מתוך זלזול בחיי ערבי. אם האירוע היה פיגוע חבלני, הסיפור הוא סיפור ביטחוני המצטרף לשורה של פעולות טרור המתרחשות בימים האחרונים. אם הוא תאונה, לב הסיפור הופך להיות אולי אווירת הבהלה והעצבים המרוטים של הישראלים לאחר פיגוע הטרור הראשון בקו 18. ברקע הצורך להכריע בין האפשרויות של פיגוע או תאונה היו גם אינטרסים אחרים, כולל אינטרסים של המשטרה עצמה, כגוף המופקד על ביטחון הציבור ועל המוראל שלו. אם מדובר בפיגוע חבלני, עולה מיד השאלה אם כוחות הביטחון עשו את כל הדרוש כדי שהמפגע ומכוניתו לא יוכלו לנוע בכבישי הארץ. לעומת זאת, אם מדובר כאן רק בתאונה (אף כי קטלנית), האחריות על האירוע עוברת בחלקה לתחום המקרה (תקלה טכנית במכונית, כביש רטוב וכיו"ב), ובחלקה לגורמים האחראים על הבטיחות בדרכים. יתר על כן, פיגוע מגביר את המתח בציבור, ואילו הגדרת האירוע כתאונה מרגיעה. במצב זה נשלחו חוקרי המשטרה לבדוק את המכונית בדיקה מכאנית, לנתח את סימני הבלימה על הכביש ולאסוף מידע על הנהג כדי לבדוק אם היה כאן, אולי, מניע חבלני. גורמים מחוץ למשטרה שהיה להם עניין בהגדרת האירוע לא התכוונו להשאיר את ההחלטה בידי המשטרה. "הארץ" דיווח יומיים לאחר האירוע כי "סגן יושב ראש הכנסת דב שילנסקי (ליכוד), העניק לעמיחי ברנהולץ, אחד משלושת הצעירים שירו שלשום למוות בנהג לאחר הפיגוע, תעודת נטיעת עץ ביער הכנסת כאות הוקרה על אומץ ליבו וערנותו ומניעת קורבנות נוספים". עוד לפני שהמשטרה סיימה את הבדיקות הטכניות של הארוע ביקש הח"כ שילנסקי להגדיר באופן סופי את האירוע כפיגוע. התנהגותו של הח"כ שילנסקי חושפת תופעה מעניינת: בניגוד לאינטואיציה שלנו, לא תמיד ההגדרה האובייקטיבית של העובדות היא הקובעת מי אחראי למה; לעתים הרצון להטיל אחריות, להאשים פלוני או לזכות אלמוני, הוא המוביל לבחירת השלשלת הסיבתית התואמת. ייחוס האחריות קודם במקרה זה לייחוס הסיבתיות ומכוון אותו. גישה כזו אינה טיפוסית כמובן רק לאופוזיציה; לכל ממשלה מכהנת יש נטייה להעדיף את גרסת הסיבתיות, הפוטרת אותה מאחריות למצבים לא רצויים. בחינת הנתונים שעמדו לרשות המשטרה חושפת את מורכבות הבעיה שבפניה ניצבה. היו כאן פרטים שמשכו לעבר כיוונים שונים: הנתון היה שהנהג היה מוסלמי אדוק מחזק את גרסת הפיגוע, אך העובדה שהיה מבוגר מחזקת את גרסת התאונה. מי שפירש את תנועות הנהג כשיצא מהמכונית כניסיון לתקוף שוטר חיזק את גרסת הפיגוע, אך מי שראה בכך ניסיון להימלט מהאזרחים שהחלו לרדוף אחריו חיזק את גרסת התאונה. העובדה שבמכונית נמצאו מצרכי מזון שקנה הנהג, כמו גם העובדה שהיורים היו תלמידי ישיבות הסדר בהתנחלויות, לא נראו על פניהן כמחזקות את גרסת הפיגוע. לעומת זאת, העדות לפיה אמר הנהג לחבריו באותו יום שיחפשו אותו הלילה בטלוויזיה נראתה כנתון המצביע באופן נחרץ על כיוון הפיגוע (אם כי לא היה ברור מה המקור המדויק של עדות זו). התהליך המורכב של הגדרת העובדות והקשרים הסיבתיים של האירוע בגבעה הצרפתית אינו חריג למקרה זה בלבד. מה שהיה חריג כאן הוא השקיפות של התהליך, ועל כן היכולת להקיש ממנו לגבי מקרים רבים אחרים. קביעות עובדתיות נעשות תמיד בתוך שדה של מאבקי כוח ואינטרסים. לפיכך, האירוע בגבעה הצרפתית חושף את אחד הפרדדוקסים המרכזיים בחיי החברה. הפרדוקס הוא שלא רק שאין עובדות המדברות בעד עצמן, אלא שהיכולת לקבוע עובדות מתבססת הן על זמן ומיומנות באיסוף ובעיבוד מקצועי של נתונים רלוונטיים והן על כוח וסמכות להתגבר על גורמים המנסים לקבוע ולהפיץ הגדרת עובדתיות חלופיות של המציאות. יתר על כן, קביעות עובדתיות הן לפי טבען הסתברותיות ובלתי מוחלטות. כאשר מתחולל אירוע כלשהו, וגם זמן קצר לאחריו, יש תמיד הרבה גרסאות על מה שקורה או קרה, ותהליך ברירת הגרסה הסבירה ביותר רק מתחיל. מסיבה זו תמוהה מאוד הודעתו של ניצב אריה עמית ("הארץ", 28 בפברואר) כי "בעתיד תודיע המשטרה על אירועים דומים רק כאשר יהיו הדברים ודאיים ומוחלטים". אם ניצב עמית אכן מתכוון לדבריו, לא יוכלו להיות כל התראות לציבור במהלך אירועים בטחוניים, תחושת הביטחון בקרב התושבים תידרדר, ודובר המשטרה שיחכה לשווא לדברים וודאיים ומוחלטים יוכל לצאת לפנסיה, או לחילופין לפנות את מקומו להיסטוריון. יש, כמובן, תחומים שבהם ניגודי האינטרסים המקשים על ברירת הגרסה הרשמית של העובדות הם חלשים, והגופים המגדיים את המציאות יכולים לעשות זאת בחופש יחסי. קביעת מפלס הכנרת או תחזית מזג האוויר שייכים, אולי, לתחום זה. עם זאת, הפילוסוף האנגלי תומאס הובס כבר קבע, שאילו היתה הגיאומטריה של אוקלידס עומדת בניגוד לאינטרסים של קבוצות חברתיות כלשהן, היו אלה דואגות להשמדת ספרי הגיאומטריה. הוא ידע על מה הוא מדבר, כי בזמנו הטילה הכנסייה הקתולית מעצר בית על הפיסיקאי גלילאו, שכתב כי קופרניקוס צודק בקביעה שהארץ סובבת סביב השמש. בפרספקטיבה היסטורית מעניין לראות, כיצד ניסו חברות מתקדמות לתת כוח וסמכות בידי קבוצות מסוימות לצורך הגדרת האמת העובדתית ללא פניות וללא חשיפה ללחצים של גורמים פוליטיים ודתיים. כאן אפשר למצוא גם את שורשיהם של מעמד הקביעות (טניור) שניתן לשופטים ולפרופסורים ושל הדאגה לחופש המקצועי של רופאים, מהנגסים וכד. הקביעות לא באה להבטיח תנאי עבודה במובן הכלכלי, אלא נועדה בעיקר להגן על האינטרס הציבורי ולאפשר לקובעי המצב העובדתי לשמר את עצמאותם. על רקע זה אפשר לשאול אם לעיתונאים, שיש להם תפקיד חיוני בהגדרת המציאות ובקביעת המצב העובדתי בחברה, יש מספיק כח וסמכות כדי לבצע את תפקידם זה ללא הטיות? במקרה הנדון, הדיווח העיתונאי על תהליך בירור אופיו של הארוע בגבעה הצרפתית היה למופת. הוא חשף את הדילמה והמורכבות של התהליך בפני הציבור, ולא ניסה לטשטש את חוסר הודאות שליווה את סיווג הארוע. אך מה בקשר לנושאים אחרים? האם יחסי הכוחות בין העיתונאים לבין בעלי העיתונים, או בינם לבין מקורות האינפורמציה שלהם, מבטיחים דרגה סבירה של אוטונומיה ביישום השיקולים העיתונאיים המקצועיים, כאשר נוגעים הדברים לדיווח על האינטרסים העומדים מאחורי גרסאות המציאות העובדתית? האם ריכוזיות הבעלות באמצעי התקשורת והתפשטות שיטת החוזים האישיים של עיתונאים מחלישות את יכולתו של העיתונאי למלא את תפקידו המקצועי? מה יכול להיות שווה ערך, בתחום העיתונות, למעמד הקביעות המגן על חופש המחקר והפרסום בתחום האקדמי או למינוי הקבע המגן על חופש שיקול הדעת של השופט? מסקנה אחת הנובעת מן הדיון היא שיש מרכיב של שיפוט ערכי, של פרשנות, בכל קביעה עובדתית. מזה גם נובע שלעולם אין העיתונאי מדווח כאילו היה מצלמה אוטומטית. היכולת להחליט איזו מכל הגרסאות של המציאות ראויה לפירסום ודיווח, והאחריות לצייד את הקורא בנתונים גם על מאבק האינטרסים ויחסי הכוחות המשפיעים על הגדרות המציאות בנושאים כלכליים, פוליטיים, ביטחוניים וכו, דורשות מיומנות מקצועית גבוהה כמו בכל מקצוע רציני אחר. איכותו של כל עיתון תלויה בסופו של דבר באיכות המקצועית של השיפוט, האבחון וההערכה שמפגינים העיתונאים הפועלים בזירות עמוסות מאבקים ואינטרסים. בניגוד לדעתו של עורך "הארץ" חנוך מרמרי, למשל, אין מקום להטיל ספק באופי המקצועי ובידע הפרופסיונלי הנדרש מהעיתונאי למילוי תפקידו. במקום לזלזל במקצועיות העיתונאי יש לנסות להבינה, להגדירה ואף לבססה. ולבסוף, האם המרכיב הפרשני בקביעת עובדות או בהגדרת המציאות מבטל את הבסיס להפרדה בין עובדות ודעות, או להבחנה בין עמודי החדשות לעמודי המאמרים בעיתון? אין זו שאלה פשוטה! לדעתי, למרות האמור למעלה, יש לשמר את ההבחנה בין עובדות ובין דעות. הסיבה שהמרכיב הפרשני בעמוד החדשות יכול, ואמור, להיות דק ומצומצם יותר ממרכיב התצפיות; ואילו בעמודי המאמרים המרכיב הפרשני הוא עבה ועשיר בהרבה מזה התצפיתי. יש עניין לדמוקרטיה בשמירת הגבולות בין אותם חלקים בעיתון (המודפס או האלקטרוני) בהם המרכיב התצפיתי דומיננטי לבין אותם חלקים שבהם הפרופורציה נוטה בצורה משמעותית לטובת המרכיב הפרשני. עם זאת, לגבי הקורא והצופה המצוי, ההכרה בכך שבכל קביעה עובדתית כמעט יסוד פרשני היא מפתח לקריאה ביקורתית בעמודי החדשות, ולא רק בעמודי המאמרים הפרשניים. הקורא המתוחכם אינו מוותר על זכותו ועל יכולתו להשתתף בהגדרת המציאות העובדתית ובפירושה. מסיבה זו, בדמוקרטיה יש זכות גבוהה מן הזכות לדעת את העובדות: זו היא הזכות לדעת ולהבין את מרקם הכוחות והאינטרסים, המייצרים את הקביעות העובדתיות שמהן אנו בונים את תמונת המציאות שלנו. ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 2, מרץ 1996

הנהלת ynet ואגודת העיתונאים מנסים לבטל את החלטת בית הדין לעבודה לפיה ארגון העיתונאים הוא הארגון היציג באתר. המרכז המקצועי של האגודה: "ב-ynet לא היה לנו מה לחפש וההחלטה להשתתף בהליך הזה היתה לא לעניין"

הנהלת אתר ynet פנתה שלשום לבית-הדין הארצי לעבודה בערעור על פסק דינו של שופט בית-הדין האזורי דורי ספיבק, אשר קבע כי ארגון העיתונאים של ההסתדרות הוא ארגון העובדים היציג באתר. עורכי הדין אריאל שמר, אשר סלע וענת בש מבקשים מבית-הדין הארצי להפוך קביעה זו. "בפסק הדין שבערעור נפלה שורה ארוכה של טעויות מהותיות וחמורות", הם כותבים, "ובראשן העובדה כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ועל כן הוא בטל". לטענת הנהלת ynet, השופט ספיבק שגה כשהחליט להכריע בעניין, שכן הוכח בפניו שמדובר בסכסוך בין-ארגוני. "משהובא לידיעתו של בית הדין קמא, כי אגודת העיתונאים טוענת כי הינה ארגון העובדים היציג של עיתונאי המערערת, היה על בית הדין קמא לקבוע כי אין בסמכותו לדון בסכסוך זה ולהעבירו אל ביה"ד הארצי לעבודה", נכתב בהודעת הערעור. "[...] ככל שבית הדין האזורי נוטל לעצמו את הסמכות לבחון, האם באמת מדובר בסכסוך בין ארגוני אם לאו - הרי שהוא פועל בתחום שאין לו סמכות". בהמשך הודעת הערעור נטען כי "בנוסף לעובדה שפסק הדין בטל, הרי שנפלו בו שורה שלמה של טעויות מהותיות, הנוגעות לשורש משפט העבודה, ואשר יש בכל אחת מהן - קל וחומר בהצטברן - כדי להביא לביטול פסק הדין שבערעור". באי-כוח הנהלת ynet טוענים, בין היתר, כי ארגון העיתונאים אינו ארגון עובדים, כי בטפסי ההצטרפות לארגון נפלו פגמים מהותיים וכי אין חובה למעסיק להודיע לארגון עובדים כי הוא פועל במסגרת יחידת מיקוח שגויה. כמו כן מועלית ביקורת קשה על ההחלטה לקבוע יחידת מיקוח זמנית, במסגרתה ארגון העיתונאים יהיה הארגון היציג, וזאת לתקופה של שנתיים. לטענת באי-כוח הנהלת ynet, מטרת בית-הדין האזורי היתה "למצוא דרך שבה המשיבה [ההסתדרות] תקבל את מבוקשה, גם אם אין לכך בסיס משפטי כלשהו". לדבריהם, בפסק הדין היתה "מידה רבה של מגמתיות" נגד הנהלת ynet. במקביל פנתה לפני ימים אחדים אגודת העיתונאים בתל-אביב לבית הדין הארצי בדרישה שיעכב את ביצוע פסק הדין של השופט ספיבק ויקבע שהיא הארגון היציג ב-ynet. באי-כוח האגודה, עו"ד אילן בומבך ויריב רונן, מעלים בפני בית-הדין הארצי שורה של טיעונים הדומים לטיעונים שבערעור אשר הוגש על ידי הנהלת ynet. בנוסף, אגודת העיתונאים טוענת כי ההסכם הקיבוצי המתגבש מול הנהלת "ידיעות אחרונות" צפוי לחול גם על עיתונאי ynet. עיקר הביקורת מופנה כלפי החלטת בית-הדין הארצי שלא לאפשר לאגודה לטעון בפניו על מעמדה במערכת ynet. "מדובר בהתעלמות קולוסאלית מדיני הסמכות העניינית, ולא פחות מהותי - התעלמות ממרותו של בית הדין הנכבד כמי שמוציא מתחת ידיו הלכות פסוקות המחייבות את בתי הדין האזוריים", נכתב, בין היתר. "[...] ההגיון המשפטי הצרוף עומד נפעם וזועם למקרא פסק האזורי". יצוין כי לא כל הגורמים באגודת העיתונאים זעמו למקרא פסק הדין של האזורי. לאחר פרסום פסק הדין כתב אורי תובל, המרכז המקצועי של האגודה, כי היתה זו טעות להתערב בבקשת ארגון העיתונאים לקבל מעמד יציג במערכת ynet. "בווינט לא היה לנו מה לחפש וההחלטה להשתתף בהליך הזה היתה לא לעניין", כתב תובל בתגובה לפוסט שהעלה עיתונאי "כלכליסט" עמיר קורץ. יו"ר אגודת העיתונאים בתל-אביב, רותם אברוצקי, מסר בתגובה כי דף הפייסבוק של תובל הוא אישי ולא כל מה שנכתב בו משקף את דעת האגודה. "אם הוא היה יודע אז את מה שהוא יודע היום, הוא לא היה מפרסם את זה", הוסיף אברוצקי, אך נמנע מלפרט, זאת מפני שלדבריו, הדברים שיודע תובל כעת נוגעים ללבו של ההליך המשפטי הנוכחי. 59352-10-13 54839-10-13

האופטימיות וההתלהבות שמשדר מוטי שקלאר, עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות־השידור, נשמעת כמעט ירחמיאלית

האופטימיות וההתלהבות שמשדר מוטי שקלאר, עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל רשות־השידור, כפי שהיא נשקפת בשיחתו עם כרמית גיא (בכתבה "מחליף כובע"), נשמעת כמעט ירחמיאלית: הוא מדבר על חשיבות השידור הציבורי במונחים שאבד עליהם הכלח לאוזן העכשווית. בעידן של מסחור דוהר של העיתונות, של אולפני חדשות הנראים ונשמעים כמו תוכניות בידור, של תזזית טכנולוגית שמשנה בקצב מואץ את הרגלי צריכת המידע – מעלה שקלאר עולם מושגים נשכח על עיתונות איכותית ועל השליחות החברתית הגלומה במלאכה העיתונאית. בין אם הוא אומר את הדברים כדי לסבר את האוזן בלבד, כפי שמתחייב לדעתו מהכובע החדש שהוא חובש לראשו, ובין אם הוא מציג חזון ואמונה אותנטיים – יש לו שותפים בקהילה העיתונאית ובקרב חוקרי התקשורת בעולם. הנה דברים בשם אומרם: ביל קובץ ותום רוזנסטיל, עיתונאים אמריקאים ותיקים שהפכו למשקיפים על ההתרחשויות בעולם התקשורת האמריקאי, מביאים בספרם "יסודות של עיתונאות" ממצאי מחקר שנערך בארצות־הברית על מעמדן של תוכניות החדשות בתחנות הטלוויזיה המקומיות. לפי נתונים אלה, התחנות, שהונחו על־ידי גישה עיתונאית איכותית, הכפילו את סיכוייהן להגדיל את הצפייה בהן לעומת הערוצים שבחרו להציע חדשות שסגנונן מבדר. יתרה מכך, המחקר קבע כי לטווח ארוך, מדיניות שידור החותרת להיענות באופן גורף לטעם הציבור נכשלת מבחינה עסקית. קובץ ורוזנסטיל מסבירים מדוע: תחנת טלוויזיה שמספקת רק טריוויה ובידור גורמת לצופה לאבד בה עניין משום שעומד לרשותו מגוון של ערוצים מתחרים, המציעים לו תכנים דומים. כלומר, קשב אדוק מדי מצד הערוצים המסחריים למה שנתפס כרחשי לב הציבור, מתנקם בהם בכך שבסופו של דבר הם מאבדים את נאמנות הצופה. מהדורות חדשות עם אוריינטציה בידורית (infotainment) מאבדות את סמכותן כספקות מידע רציני. צופים, המחפשים תכנים חדשותיים רציניים, פונים לתחנות שמציעות אותו. המרכיב הזה בהרגלי הצפייה של הציבור האמריקאי גרם להכפלת הירידה בצפייה במהדורות החדשות הקלילות בתחנות המקומיות בעשר השנים האחרונות. המחברים מגיעים למסקנה כי האחראים על משדרי החדשות האלה כרו לעצמם בור, משום שהצופה המעוניין בשעשועים העדיף לפנות ישירות לתוכניות בידור צרופות (תופעה שאובחנה גם בארץ: צעירים רבים סופגים את המידע החדשותי שלהם מתוכניות סאטירה, ושואבים מהן את מושגיהם על אישיותם של הפוליטיקאים ותפקודיהם). על־פי הממצאים האלה, המעבר מתוכניות חדשות איכותיות למשדרי חדשות קלילים מניב תשואה עסקית לטווח קצר בלבד: הוא מנחיל הרגלי צפייה רדודים ויוצר קהל צרכנים שטחי שעובר, ללא שום עכבה, לתוכנית הפופולרית התורנית המשודרת בערוץ המתחרה. יכול להיות שתובנותיהם של קובץ ורוזנסטיל אנכרוניסטיות, ויכול להיות שאינן אלא משאלות לב של בעלי מקצוע שזמנם עבר. מכל מקום, כשמוטי שקלאר מדבר על אמונתו ברוח האדם, כשהוא אומר שחברה אינה יכולה להיות רק חברה צרכנית, וכשהוא מתחייב לשקם את מעמדו של השידור הציבורי – הוא מציע אבחון וחלופה שמעוררים געגועים לתקופה של מוטי קירשנבאום ברשות השידור. גיליון 63, יולי 2006

"הנתבע טען [...] כי כיון שהתרשם מהכתבה התכוון להפנות אליה מתוך האתר שלו בקישורית אך משלא הצליח ליצור קישורית העביר את כל הכתבה לאתר ובאותה עת לא סבר כי הדבר פסול"

בתי-המשפט בית משפט השלום ירושלים א 018571/08 לפני: כב השופט א דראל תאריך: 18/11/2009 בעניין: גליה גוטמן ע"י ב"כ עו"ד נילי שגיא נגד 1. בריזה עולם של מטיילים בע"מ 2. אורית רגואן שליש 3. יואב שליש 4 אילן לכיש ע"י ב"כ עוה"ד עובדיה גבאי ואסף אבישר פסק דין מבוא 1. התובעת היא עיתונאית העוסקת בתחום הטיולים והמסעות לחו"ל. היא פרסמה באתר האינטרנט Ynet כתבה שכותרתה אם תהיו נחמדים נשלח אתכם לסיביר (להלן: "הכתבה"). במסגרת הכתבה שולבו שמונה תמונות שצולמו על ידי התובעת. 2. לפי הנטען בכתב התביעה העתיקו הנתבעים את הכתבה לאתר אינטרנט פרסומי המתפרסם על ידם, אתר Breeza, מבלי שקיבלו את הסכמת התובעת ומבלי שנתנו לה קרדיט מלא. [...] העובדות והשאלות העומדות להכרעה 5. אין למעשה מחלוקת על כך שהנתבע אכן העתיק את הכתבה ושילב אותה באתר אחר breeza.co.il תוך שנרשם בכתבה כי היא נלקחה מאתר ynet ומוזכר שמה של התובעת בפתח הכתבה. כמו כן נכתב מתחת לאחת התמונות צילומים: גליה גוטמן. עוד אין מחלוקת על כך שלא ניתנה הסכמת התובעת להעתקת הכתבה והתמונות. 6. הנתבע טען במכתבו מיום 11.5.08 (נספח ה לכתב התביעה) כי כיון שהתרשם מהכתבה התכוון להפנות אליה מתוך האתר שלו בקישורית אך משלא הצליח ליצור קישורית העביר את כל הכתבה לאתר ובאותה עת לא סבר כי הדבר פסול. 7. כמתואר בסיכומיו משנואש מדרך זו (הצבת הקישורית – א.ד.) פעל הנתבע במסגרת "גזור והדבק" להעברת הכתבה במלואה מבלי לנגוע ו/או לשנות דבר וחצי דבר (סעיף 10 לסיכומים). 8. התובעת טוענת כי זכויות היוצרים בכתבה ובתמונות הן שלה וכי הופרו על ידי הנתבע. לשיטתה מדובר בחמש הפרות שונות של זכות היוצרים (עבור הכתבה ועבור כל אחת מהתמונות) ובפגיעה בזכות המוסרית שלה עבור שלוש מארבע התמונות. 9. הנתבע חולק על כך שזכויות היוצרים של הכתבה הן של התובעת וטוען כי התובעת לא הראתה אישור מאת המו"ל של אתר האינטרנט כי הזכויות שייכות לה. עוד טוען הנתבע כי לא סביר לדרוש מכל קורא לחפש מי הבעלים של זכויות היוצרים בכל כתבה ולחקור האם זה העיתון או אתר האינטרנט או הכותב. לפיכך, ובהיעדר הוראה של התובעת לאתר האינטרנט למנוע את הפצת המאמר לגורמים אחרים ויתרה התובעת על זכות הוטו שלה. טענה נוספת שמעלה הנתבע נוגעת לכך שפעל להסרה מיידית של הכתבה לאחר הפניה אליו. הוא סבור כי בשל ההסרה המיידית פקעה זכות הפיצוי של התובעת. הנתבע טוען גם כי אתר אינטרנט אינו בגדר אמצעי תקשורת תוך שהוא עושה היקש מחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. 10. באשר למספר ההפרות טוען הנתבע כי מדובר בהפרה אחת שהיא חלק ממסכת אחת בלבד ואין להתייחס לכל תמונה בנפרד. מדובר, כך הטענה, בהעתקת כתבה אחת הכוללת בתוכה תמונות והעתקה כזו, שאין בה שינוי, מהווה אקט העתקה אחד. האם לתובעת זכות יוצרים בכתבה ובתמונות והאם זכות היוצרים הופרה 11. מבין הטענות הרבות שהעלה הנתבע מצאתי להתייחס בקצרה לשאלה זו. אף שהכתבה פורסמה באתר האינטרנט מקובלת עלי עמדת התובעת כי יש לראותה כמחברת היצירה וכבעלים הראשון של זכות היוצרים בה וזאת אלא אם היה נקבע אחרת במערכת היחסים שבינה לבין אתר האינטרנט. 12. משלא פעל הנתבע להבאת ראיה הסותרת חזקה זו – והתומכת בטענתו כי בעל הזכות הוא מפרסם אתר האינטרנט וכי קיימים קשרי עובד מעביד בינו לבין התובעת, הוא אינו יכול להתגונן בטענה כי לתובעת אין זכויות. 13. גם בשאלה הנוספת שעורר הנתבע האם הסרת הכתבה באופן מיידי מאיינת את עצם ההפרה איני סבור כי יש ממש בטענות. [...] 14. מכאן, נקודת המוצא לבחינת חבות הנתבע היא כי אכן לתובעת זכויות יוצרים שהופרו. בכמה הפרות של זכות היוצרים מדובר 1. לצורך הכרעה בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעת יש להידרש, בהינתן הפיצוי הסטטוטורי לשאלה בכמה הפרות מדובר. [...] 10. מבחינה זו אני סבור כי יש לייחס לכתבה ולכל אחת מהתמונות השקעה נפרדת וחשיבות כלכלית נפרדת ואין לראותן כיצירה אחת. עצם העתקן בהינף אחד של העתק – הדבק אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות. 11. לסיכום, הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעת חמש פעמים: בהעתקת הכתבה ובהעתקת כל אחת מארבע התמונות שהוכללו בכתבה המועתקת באתר Breeza. הפיצוי הסטוטורי 12. סעיף 3 א לפקודה, שחל נוכח מועד ההפרה קובע כי: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ש"ח;..." 13. התובעת מבקשת בסיכומיה כי יפסק לה פיצוי בסכום של 20,000 ₪ לכל הפרה ובסך הכל 100,000 ₪ עבור חמש הפרות. הנתבע עומד בסיכומיו על הנסיבות המיוחדות שהביאו להפרת זכות היוצרים ובהן כי לא התכוון כלל לעשות כן והדבר אירע בשל כך שלא יכול היה להציב קישור לאתר; הסרה מיידית של הכתבה לאחר שנודע לו על טענת התובעת לזכות יוצרים ותום לבו המוחלט. הוא מצביע על כך שלתובעת לא נגרם כל נזק. [...] 16. לפיכך, מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובע את הפיצוי הסטטוטורי המינימלי עבור כל אחת מחמש ההפרות ואין מקום לחרוג ממנו. למסקנה זו הגעתי בשל השיקולים הבאים: א. אף שמדובר בהפרה אחת המתייחסת לכתבה ובארבע הפרות המתייחסות לתמונות ומדובר בחמש הפרות שונות עדיין אין להתעלם מהמכלול שהפרת זכות היוצרים נעשתה בכתבה אחת שפורסמה באתר אחד. ב. משך ההפרה לא היה ממושך וזו הופסקה לאחר קבלת מכתב בא כוח התובעת. ג. אין מדובר בהפרת זכות היוצרים לצורך מסחרי ישיר אלא בהעתקת כתבה ותמונות אינפורמטיביות על יעד תיירותי. ד. הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, אם נגרם, היה מזערי. ה. ההפרה נעשתה בתום לב וללא כוונת זדון. הפרת הזכות המוסרית והפיצוי בגינה 17. כאמור לעיל, טוענת התובעת גם להפרת הזכות המוסרית שלה בשלוש מתוך ארבע התמונות. הנתבע חולק על כך וטוען שתי טענות: האחת כי מדובר כאמור במכלול אחד והאחרת כי נכתב מתחת לתמונה הראשונה: צילומים: גליה גוטמן, כפי שהיה בכתבה המקורית. הוא סבור כי די בכך כדי להספיק לצורך מילוי הזכות המוסרית בכל התמונות. [...] 19. אף שכאמור לעיל, מסקנתי כי יש לראות בכל אחת מהתמונות יצירה נפרדת איני סבור כי בנסיבות אלה הופרה הזכות המוסרית של התובעת ומכל מקום גם אם הופרה איני סבור כי יש הצדקה בנסיבות מקרה זה לפסיקת פיצוי נוסף. 20. הכתבה והתמונות הועתקו באופן מלא וללא כל שינוי תוך שבתחילת הכתבה נזכר שם התובעת וכן מתחת לתמונה הראשונה. אזכור שם התובעת מתחת לתמונה אחת בלבד תוך הציון כי הצילומים נעשו על ידה, סיפק את התובעת עצמה, בעת שהכתבה פורסמה במקור באתר Ynet. ולכן, מצאתי כי יש בכך משום מילוי הדרישה ששמה של התובע ייקרא על יצירתה בהיקף ובמידה המקובלים. זאת ועוד, איני סבור כי נגרם לתובעת נזק במקרה כזה שבו שמה הוזכר בתחילת הכתבה ומתחת לתמונה הראשונה, אף אם הופרה הזכות המוסרית כאמור. סיכום 21. התביעה כנגד הנתבעים מס 1-3 נדחית. בנסיבות העניין ובהינתן השלב בו חזרה בה התובעת מהתביעה, תחויב התובעת לשאת בהוצאות נתבעים אלה בסכום של 4,000 ₪ בתוספת מס ערך מוסף. 22. התביעה כנגד הנתבע מס 4 מתקבלת. כמפורט לעיל אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בגין חמש הפרות של זכות היוצרים שלה סכום של 50,000 ₪. 23. בהתחשב באופן המקוצר שבו נוהלו ההליכים ישלם הנתבע לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪ וכן ישיב לה את האגרה. 24. הסכומים הנפסקים ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לבאי כוח הצדדים. לקריאת פסק הדין המלא

פרשת קליימטגייט, המעיבה על ועידת האקלים בקופנהגן, מעוררת שאלות לא רק באשר להתנהגותם של מדענים, אלא גם של עיתונאים

צריך, בדרך כלל, סופת הוריקן מאיימת או סערת שלגים כבדה כדי שמזג האוויר יקפוץ לעמוד הראשון. בטלוויזיה יש מי שמעדיפים להעניק למזג האוויר מקום בשולי המהדורה, ולחזאי תפקיד בידורי; הוא מחליף כמה בדיחות עם המגישים, ואחר-כך הגרפיקה הממוחשבת עושה את העבודה. אבל לפעמים מזג האוויר הופך לחדשות גם בלי סופה: כך קורה בשבועות האחרונים, מאז פרצה פרשת קליימטגייט, השערורייה שמטילה את צלה על ועידת האקלים בקופנהגן ומאיימת לסחוף עימה חוקרים בעלי שם ומוסד מחקר יוקרתי המתמחה במזג האוויר. למען האמת, המונח "פרצה" קצת מוגזם: הפרשה טיפטפה לאט מאוד לעיתונים המרכזיים בעולם, וזו אולי הסיבה שקליימטגייט מעוררת סימני שאלה רבים לא רק באשר למדענים המעורבים בה, אלא גם באשר לאמצעי תקשורת ועיתונאים. קליימטגייט באה לעולם לאחר שבבלוג "ספקן האקלים" באתר אייר-ונט נחשפו מסרי דואר אלקטרוני רבים שנשלחו אל ומאת מדעני היחידה למחקר אקלימי באוניברסיטת מזרח-אנגליה, אחד הגופים המרכזיים בעולם בתחום זה. מתחלופת המכתבים עולה כי המדענים ביצעו מניפולציות שונות בנתונים ובחישובים כדי לבסס את הקביעות בדבר התחממות כדור הארץ, והתעלמו במפורש מממצאים שהיה בהם כדי להטיל ספק בתיאוריה המקובלת על המשבר האקלימי. זאת ועוד: הם גם מחקו ממחשביהם, ולא במקרה, חלק ניכר מן הנתונים הראשוניים שעליהם ביססו את חישוביהם, וכך מנעו מחוקרים אחרים לבחון את אמיתות המסקנות שפירסמו. מילא פוליטיקאים, הם הרי חשודים תמיד בספינים מפוקפקים כאלה ואחרים. חשודים בצדק. אבל מה לגבי האתיקה והיושרה של מדענים? בסיפור הזה יש כמה מרכיבים של סרט אסונות, והוא מטריד יותר מן "האמת המטרידה" של אל גור. אבל לא פחות מכך יש בו חומרי גלם משובחים לחובבי תיאוריות הקונספירציה: התיאוריה האחת, אם להאמין לטענות, היא שמאחורי גבו של העולם כולו קשרו מדענים ופוליטיקאים קשר להכניס לראשינו כי מפעלי התעשייה, כלי הרכב ושאר מוצרי הטכנולוגיה של העולם המודרני הם האחראיים להתחממות כדור הארץ. בגלל הפחמן שאנו פולטים לאוויר משתנים סדרי עולם, קרחונים מפשירים, נהרות עולים על גדותיהם והאיים המלדיביים, על 300 אלף תושביהם, ימצאו עצמם בתוך 90 שנה מתחת למימי האוקיאנוס ההודי. במלים אחרות: מי שהפיצו עכשיו את המידע בדבר זיוף נתונים על התחממות כדור הארץ מבקשים לשכנע אותנו שכל הדיבור על השינוי האקלימי מטיל האימה לא היה אלא ספין בינלאומי חסר תקדים בהיקפו. ספין העולה אפילו על בהלת "באג 2000", שהטריפה את העולם לפני עשר שנים בדיוק, הריצה מיליונים לרכוש מנות חירום לרגע שבו יקרסו המחשבים בבוא האלף השלישי, והובילה את כלכלת העולם להשקיע מיליארדים בשינויים ועדכונים טכנולוגיים כדי למנוע שואה כלכלית ובטחונית. לתיאוריית הקשר יש גם צד שני, העוסק בעיתוי פרסום המסמכים המרשיעים: ההערכה היא כי המסמכים נגנבו על-ידי קבוצה המתקראת "ההאקרים הפטריוטיים", שנחשדו בעבר בשיתוף פעולה עם שירותי הביון הרוסיים, והם עשו את דרכם מבריטניה לשרתי מחשב בסיביר. על-פי התיאוריה הזו, המידע החדש לא היה נחשף אלמלא היה לרוסים עניין להוציא את הרוח ממפרשי ועידת קופנהגן, כדי שזו תתקשה לקבל החלטות מחייבות שעלולות לפגוע במוסקבה כיצואנית נפט גדולה. בקיצור, ספין חמור לא פחות מזה של יוצרי הדרמה מבית מדרשו של גור. אחד העיתונאים ששמו מלווה את הפרשה הוא החזאי וכתב מזג האוויר של ה-BBC פול הדסון, בן 38, שפירסם לפני כחודשיים באתר חברת השידור הבריטית מאמר שכותרתו "מה קרה להתחממות כדור הארץ?". "הכותרת אולי מפתיעה", כתב הדסון, "וכך גם אולי העובדה שהשנה שתועדה כחמה ביותר מעולם לא היתה 2007 או 2008, אלא 1998". הדסון קבע בפסקנות כי ב-11 השנים האחרונות הטמפרטורות לא נסקו, בניגוד לכל המודלים שקבעו כי העלייה בשיעור פליטת הפחמן, האשם העיקרי בהתחממות, נמשכה בהתמדה בכל התקופה הזו. הדסון לא היה יכול להכחיש שבמרבית העשורים האחרונים של המאה העשרים הגלובוס אמנם התחמם, אבל את האשם, כך הסביר, אין להטיל בהכרח על מעשי ידי אדם. הוא הזכיר תיאוריות אחרות, שיש להן תומכים ומבקרים, המעגנות את החום העולה בשמש או בתנודות טבעיות באוקיאנוסים. את מאמרו חתם במלים: "דבר אחד ברור: נראה שהוויכוח על מה גורם להתחממות כדור הארץ רחוק מסיומו. להפך: יש מי שאומר שהוא רק מתחמם". התחזית של איש מזג האוויר הבריטי היתה מדויקת, אך רק חלקית. בתוך זמן קצר עלו אמנם הטמפרטורות בוויכוח על המשבר האקלימי, אבל הדסון לא חזה שהוא עצמו יהיה אחד מגיבורי הסערה. בעקבות המאמר, כך סיפר אחר-כך בבלוג שלו, נשלח אליו חומר שכלל את מסרי הדואר האלקטרוני של מומחי היחידה למחקר אקלימי באוניברסיטת מזרח-אנגליה. הדסון, משום מה, לא הסתער מיד על המסמכים. זה היה יכול להיות עבור ארגון השידור הבריטי ומבחינתו האישית הישג עיתונאי משמעותי, אבל הוא הסתפק בהעברת החומר לדסק לענייני מדע. כעבור שבועות אחדים צפו האימיילים המרשיעים באתר האינטרנט, ומשם זלגו בהדרגה לעיתונים בעולם, בעיקר בעלי גוון ימני. אין פלא בכך: אנשי ימין, באמריקה ומחוצה לה, הם הספקנים הבולטים ביותר באשר לטענות על ההתחממות, על הסכנה לעולם, ובעיקר על הצורך לנקוט צעדים דחופים כדי להקטין את פליטת הפחמן. גורג בוש הבן עשה, בעת שכיהן כנשיא, הכל כדי לעכב הסכמה אמריקאית לחקיקה בעניין זה. שרה פיילין, המבקשת למצב את עצמה כמועמדת המובילה של הרפובליקאים לבית הלבן, כתבה לפני ימים אחדים ב"וושינגטון פוסט" כי "המדיניות שבעלי האגנדה דוחפים לאמץ בקופנהגן לא תשנה את מזג האוויר, אבל תשנה את הכלכלה שלנו – לרעה". היא הזכירה במאמר את מאבקה נגד הרשויות הפדרליות להגנת הסביבה, שהתעקשו להכריז על הדוב הלבן כ"חיה בסכנת הכחדה", בשעה שלטענתה אוכלוסיית הדובים באלסקה דווקא הוכפלה. מבחינת הימין, האימיילים שחשפו את ההטיה היו אכן סיבה למסיבה. אבל מדוע העדיף ה-BBC לשמור על שתיקה של כמה שבועות? ומדוע נמנעו עיתונים ברחבי העולם להתייחס למסמכים או העדיפו להצניע את הידיעות על כך? התעלמותו של ה-BBC הוסברה בכמה עיתונים בריטיים בכך שארגון התקשורת הקדיש בשנים האחרונות תוכניות רבות למשבר האקלימי, ולא היה לו עניין להבליט עתה גישות שעלולות לסדוק את האגנדה הזו. אם תשאלו את בעל הטור האמריקאי הימני דון סורבר, לסיקור הדל שליווה בתחילה את קליימטגייט יש סיבה עיקרית אחת. "זו כל הבעיה עם הסיקור הסביבתי", כתב סורבר, "הוא נראה כמו עיתונאות סניגורית ולא עיתונאות אובייקטיבית. לעתים קרובות מדי כתבי הסביבה רוצים לחנך את הציבור במקום פשוט לדווח לו". לא צריך להיות תומך של פיילין ושל בעל הטור סורבר כדי להציג שאלות לארגוני התקשורת. הפרשה הזו מצביעה על דפוסי עבודה שמוכרים גם מתחומים אחרים. רוח הזמן מובילה לא פעם עיתונאים להתקבץ בצוותא במה שמכונה "עיתונות עדר". עיתונאים שמאמצים קו אופנתי אחד, אגנדה מדינית, כלכלית, חברתית או סביבתית, ועימה "רטוריקה קדושה" שבצלה הם אינם בוחנים את האמיתות שלהם. מידע שעלול להטיל ספק, להציג זווית ראייה אחרת, לעורר סימני שאלה – נתפס מיד כחילול קודש. פרשת קליימטגייט מצביעה על תופעה נוספת: עם כל הרצון להציג את האקלים כסוגיה על-פוליטית, סביבתית, הנוגעת לאדם ולטבע, לאיכות החיים ולשימור היקום, לא ניתן לנתק גם אותה מהקשר רחב יותר, גם פוליטי. מניפי דגל הסביבה הם בדרך כלל אנשי השמאל, ואילו מתנגדי האגנדה הירוקה הם בעיקר אנשי ימין, והטיעונים בשאלת האקלים משתלבים בדרך כלל עם התפיסות האידיאולוגיות, הערכיות, של שני הצדדים. הנטייה הטבעית היא להגיב על תופעה זו בכעס ובתסכול, בנוסח "זה נורא, הכל פוליטיקה!". מצד שני, עיסוק באידיאולוגיות ובתפיסות עולם, עם נכונות להתעמק, לדון ולהתווכח עליהן, רק ישפר את הטיפול העיתונאי וישדרג את הדיון הציבורי.

הטיעון בדבר הגנת "התחרות" כתנאי ל"דמוקרטיה", שתומכי "חוק ישראל היום" ומתנגדיו חוזרים ומזכירים, מתגלה כלא יותר מתירוץ מתחסד המשמש לשימור המבנה הקיים של שוק העיתונות הישראלי

האם עיתוני החינם מעודדים תחרות בשוק התקשורת הישראלי וכך תורמים לחיזוק הדמוקרטיה, או שמא בהחלישם את הבסיס הכלכלי של העיתונות המסורתית, הם מערערים את התחרות ואת הדמוקרטיה כאחת? השאלה הזאת עלתה במסגרת הפולמוס הציבורי שעוררה הצעת החוק להגבלת עיתוני החינם שהונחה על שולחן הכנסת בראשית 2014. ככל שהפולמוס התמשך כך התברר כי מתחת לשאלה הזאת מסתתרים האינטרסים המסחריים והפוליטיים של תומכי החוק ומתנגדיו. כך איפשר הפולמוס הצצה למקצת הכוחות הכלכליים והפוליטיים המכוננים את מבנה ההון-שלטון-עיתון כאחד ממנגנוניו של משטר ההפרטה הישראלי. בד בבד האיר הפולמוס סוגיה עקרונית, שתעמוד במוקד הדיון הנוכחי ואשר זכתה לתשומת לב פחותה: במהלך הפולמוס הלכה ונחשפה סתירה מהותית בין ארגונה של העיתונות כ"תעשייה" הפועלת במסגרת "השוק" לבין תפקידה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" בחזקתה כ"רשות הרביעית", "הרשות המדווחת". כאמור, סוגיה זו תעמוד במוקד הדיון הנוכחי. חוק החינמונים – או "החוק לקידום והגנת העיתונות הכתובה בישראל", כשמו הרשמי – קובע כי "העיתונות הכתובה מצויה במשבר עמוק שרק הולך ומחריף ומרבית העיתונים קורסים כלכלית", זאת על אף שיש לה "תפקיד ראשון במעלה בשמירה על חופש הביטוי, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה". הצעת החוק יוצאת נגד הניסיון הרווח "להציג את הפגיעה בעיתונות הכתובה [...] כתוצאה הבלעדית של התחזקות המדיה הדיגיטלית", וקובעת כי הטענה הזאת אינה נכונה עובדתית. מנגד קובעים מציעי החוק כי אחת הסיבות המרכזיות למשבר היא חלוקה חינם של מקצת העיתונים, המונעת "תחרות גם על המחיר, המהווה מרכיב חשוב ביכולתו של העיתון לשרוד כלכלית", וכי ריסוק התחרות אינו מאפשר לענף העיתונות להתאושש. עוד מדגישה הצעת החוק כי "העדר תחרות הוגנת על בסיס יתרונות יחסיים של מצוינות" הוא תופעה מסוכנת, וכי הוא בבחינת "פגיעה משמעותית בחופש הביטוי". לאור "חשיבותה של העיתונות הכתובה לדמוקרטיה", נאמר בדברי ההסבר לחוק, אומצו בעולם פתרונות שונים "שכל מטרתם הבטחת קיומו של שוק זה", ולכן גם בישראל יש ליצור תנאים שיאפשרו תחרות אמיתית והוגנת בשוק העיתונות המודפסת. בהתאם מציע החוק, בין השאר, כי עיתון הרואה אור שישה ימים בשבוע, והכולל לפחות 30 עמודים בימי חול ו-100 עמודים בגליונות סוף-השבוע, יהיה חייב להימכר, וכי אסור שמחירו יהיה פחות מ-70% ממחיר העיתון הזול ביותר מבין ארבעת העיתונים בעלי התפוצה הרבה ביותר בישראל. למרות הניסוח הכללי, פרטי החוק אינם מותירים ספק כי הוא נתפר על-פי מידותיו של החינמון "ישראל היום" ונועד להגביל את תפוצתו. פרשנים הצביעו על שלושה מניעים לכך: 1. מסחרי: "ישראל היום" נטל את הבכורה בשוק העיתונות מידי "ידיעות אחרונות", וזה חותר להשתמש בחוק כדי להחזיר לידיו את השליטה בשדה; 2. פוליטי: "ישראל היום" משמש שופרו של בנימין נתניהו, והגבלת תפוצתו נועדה להקטין את השפעתו של ה"ביביתון" על דעת הקהל; 3. מבני: "ישראל היום" פוגע בתחרות בשוק העיתונות, והחוק נועד לשקם אותה. ואולם משקלם של ההסברים האלה מוגבל, שכן ברור כי "ישראל היום" יוכל לעקוף בקלות את החוק, למשל על-ידי הופעה תחת כותרת אחרת בימי שישי, כפי שמקובל בעיתוני יום א בבריטניה, או באמצעות שינוי מספר עמודיו. עובדה זו מעבירה את הדגש מהיבטיו העסקיים והפוליטיים של הפולמוס אל יסודותיו העקרוניים. הן תומכי חוק החינמונים והן מתנגדיו מנמקים את עמדתם ב"דאגה לדמוקרטיה". המצדדים בחוק טוענים כי "ישראל היום" מסכן את הדמוקרטיה משום שהוא אינו פועל על-פי שיקולים עסקיים: איל ההון שלדון אדלסון מממן אותו מטעמים פוליטיים – תמיכה בנתניהו – ורווחי העתק של אימפריית ההימורים שלו מאפשרים לו להשקיע ב"ישראל היום" כל סכום שיידרש; כשהוא משוחרר מאילוצים כלכליים יכול "ישראל היום" לכפות על מתחריו מהלכים חינמיים המגדילים את הוצאותיהם; ובה בעת הוא שוחק את מחירי הפרסום, מקטין את הכנסותיהם ופוגע ב"שוק הדעות" בישראל. שוללי החוק טוענים, מנגד, כי החוק מגביל את התחרות וכי עצם הגבלת התחרות פוגעת בדמוקרטיה. אחד השוללים הוא דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים, שכתב חוות דעת בהזמנת "ישראל היום". הצעת החוק, כתב שטרום בחוות הדעת, "מונעת מגוון של קולות ופורמטים של עיתונות בחתך המקובל בעולם, ובכך היא פוגעת גם בבסיס חופש הביטוי, שהוא צדו השני של מטבע חופש התחרות". פרופ אביעד הכהן כתב במאמר שראה אור ב"ישראל היום" כי "שוק דעות אמיתי פועל בתנאים של תחרות חופשית", וכי "ניסיון להכתיב את מהלכי השוק באמצעות חקיקה מלמעלה הוא סטירת לחי לדמוקרטיה". האמת היא שליריבות בין החינמונים יש השלכות סותרות על "התחרות החופשית" בשוק העיתונות, ודבר זה מאפשר לתומכי החוק ולמתנגדיו "להוכיח" את טיעוניהם. מתנגדי החוק מדגישים כי "ישראל היום" שבר את המונופול ש"ידיעות אחרונות" נהנה ממנו, ואילו תומכיו מצביעים על העובדה שהעיתון שבר את מחירי הפרסום. ואכן, ביולי 2008, כשנה לאחר השקת "ישראל היום", פנה "ידיעות אחרונות" אל הרשות להגבלים עסקיים וביקש ממנה לבטל את הכרזתו (מ-1995) כמונופול בתחום "אספקת עיתונים עבריים בשפה העברית", ובינואר 2010 נענתה הרשות לבקשה וקבעה כי "כניסתו של ישראל היום לשוק הובילה לשחיקה משמעותית בנתחי השוק של ידיעות אחרונות, ולכן שוב אין הוא בעל מונופולין". בד בבד קבע איתמר ב"ז באתר "העין השביעית" כי "ישראל היום" הצליח "לשבור באופן קבוע ומתמשך את שוק מודעות הדפוס – מקור ההכנסה העיקרי של העיתונים המתחרים". מנתונים שחשף תומר אביטל ופורסמו ב"העין השביעית" עולה כי מחירי הפרסום ששילמו משרדי הממשלה ל"ישראל היום" היו נמוכים בכ-50% מהמחיר ששילמו ל"ידיעות אחרונות". אביטל מסכם כי "ישראל היום" נוקט מדיניות של "תמחור טורפני", ומגדיר את המדיניות הזאת כ"טקטיקה פסולה שנועדה לסלק מתחרים באמצעות הצעת מחירי רצפה", טיעון שנדחה על-ידי דרור שטרום. ההשפעות הסותרות שיש ל"ישראל היום" על "התחרות החופשית" מדגישות את המשמעות האוקסימורונית שיש למושג "תחרות" בשוק העיתונות הישראלי, הנשלט על-ידי ארבעה ברוני תקשורת (אדלסון, מוזס, עזור ושוקן) שמקנים לו אופי אוליגרכי מובהק. חוק החינמונים אינו בא לשנות את המצב הזה. להפך. החוק, שאמור ליצור "תחרות", לא יביא אלא לשינוי יחסי הכוחות בין ברוני התקשורת באופן שאשליית "התחרות" תסווה את היסודות האוליגרכיים של שליטתם בשוק ותבצר אותה. הטיעון בדבר הגנת "התחרות" כתנאי ל"דמוקרטיה", שתומכי חוק החינמונים ומתנגדיו חוזרים ומזכירים, מתגלה אפוא כלא יותר מתירוץ מתחסד המשמש לשימור המבנה הקיים של שוק העיתונות הישראלי. זאת ועוד, הדיון בטיעון הזה דוחק מהשיח הציבורי את האפשרות הממשית היחידה להפיכת העיתונות לדמוקרטית: הפקעתה משלטון השוק והפיכתה לשירות ציבורי-חברתי. פולמוס החינמונים התעורר במקביל למאבק סביב הרפורמה ברשות השידור. במהלך שני הפולמוסים האלה התבהר כי בדיון בתקשורת הכתובה והאלקטרונית משמש המושג "חינם" בשתי משמעויות מנוגדות: חינמיות אוליגרכית וחינמיות דמוקרטית. החינמונים הם מן הגילויים הבולטים של משטר ההפרטה, ואילו השידור הציבורי (שאף הוא חינמי למעשה) מבוסס על הנחותיה של מדינת הרווחה; עיתוני החינם משמשים את ההון כדי להכפיף לשליטתו את המרחב הציבורי של הידיעות והדעות, ואילו שידור החינם חותר לכונן את המרחב הזה כרשות הרבים וכנחלת הכלל. יתר על כן, המעבר מחינמיות אוליגרכית לחינמיות דמוקרטית הולם את הגיון התפתחותה של העיתונות ואת התפקיד שהיא מילאה וממלאת בחברה המודרנית. עוצמתו של פולמוס החינמונים משקפת את ההשפעה המכרעת שרכשו החינמונים בשוק העיתונות הישראלית. סקר TGI לימי חול במחצית הראשונה של 2014 מלמד על המשך מגמת הירידה של שוק העיתונות, אבל גם על המשך הגידול במשקל החינמונים בשוק הזה. על-פי הסקר, "ישראל היום" הוא העיתון עם החשיפה הגבוהה ביותר בישראל; במקום השני ניצב "ידיעות אחרונות", הכולל מהדורה נמכרת ומהדורה חינמית; ובמקום השלישי ניצב "ישראל פוסט" – חינמון שהחל את דרכו ב-2007, מיד לאחר הופעת "ישראל היום", ובעליו אלי עזור רכש בהמשך גם את "מעריב". כתב התקשורת של "גלובס", לי-אור אברבך, מדגיש בפרשנותו לתוצאות הסקר כי: ואכן, בזמן שבעולם החינמונים (כמו "מטרו") עוסקים בסגנון חיים ופנאי, החינמונים הישראליים מתמקדים במדיניות ופרשנות כמו "עיתונים לכל דבר". בישראל אומץ אפוא דפוס החינמון, אך תוך שינוי תכניו באופן שמקנה לו משמעות ייחודית ומנוגדת לזו המקובלת בדרך כלל: בעוד שבעולם החינמון הוא ניגודה של העיתונות המסורתית, בישראל הוא חקיין שלה. ניגוד זה חושף את הנחותיהם הכלכליות והחברתיות של החינמונים ושל העיתונות בכלל, ומאפשר לדון בכיווני ההתפתחות הפתוחים בפניה. העיתונות היא תוצר של כפל הפנים של תהליך חלוקת העבודה, שהואץ מאז המאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית ותולדותיה. חלוקת העבודה פיצלה את הכלכלה להתמחויות צרות והולכות, אך ככל שהיא הפרידה בין הפעילים הכלכליים, כך היא הגדילה את התלות ביניהם. כך נוצר הצורך בקישור בין תחומי ההתמחות השונים, וזה נתכונן בהדרגה כתחום התמחות נוסף, שמתוכו התפתחה העיתונות. תחומי הסיקור של העיתונות התרחבו ככל שחלוקת העבודה התפשטה והפכה ממקומית למדינתית ולבינלאומית, וככל שהיא חדרה לכל תחומי החיים, מן הכלכלה והמדינאות ועד לתרבות הפנאי וחיי המשפחה. העמקת חלוקת העבודה בתוך המפעלים וביניהם היתה מותנית ביצירת שכבה הולכת וגדלה של פועלים יודעי קרוא וכתוב, וכך כוננה הרחבת האוריינות את קהל צרכני העיתונות, שבדרך זו הפכה למוצר המוני. בד בבד, חלוקת העבודה בראה את האזרח כפרט, וכהשתקפות של השוק כוננה בהדרגה את הדמוקרטיה המבוססת על העיקרון "אדם אחד – קול אחד". כינוסם של היחידים בארגונים ובמפלגות העניק לעיתונות תפקיד מקשר ומעצב גם בתחום הפוליטי, וכך האיץ את התפתחותה, והגדיל עוד את השפעתה ואת עוצמתה. ככל שהקפיטליזם עיצב את החברה התעשייתית כחברת המונים מנוכרת, כך שימשה העיתונות זירה לכינונן של צורות חברתיות חדשות: היא כוננה את היחיד כצרכן והפכה את העיתונות ל"כיכר השוק" תרתי משמע, שכשם שהיא השפיעה על התרבות הפוליטית, כך היא עיצבה את תרבות הצריכה. ככל שההתמחות והניכור צימצמו את הווייתו של הפרט, כך הם הפכו את הכרת "התמונה הרחבה" המאירה את ההקשר ואת יחסי הגומלין לתנאי הכרחי לתפקוד של הפרט בחברה התעשייתית. העיתונות התפתחה מתוך הצורך הזה בייצוגו של "העולם" כמכלול, תפקיד שמצא ביטוי בשמו המקורי של "הטיימס" של לונדון, שראה אור לראשונה ב-1785 בשם "Daily Universal Register". תפקידו של העיתון בייצוג המכלול ניכר גם במבנה שלבש בהדרגה, כקונטרס המאגד את התחומים שהכרתם נתפסה כחיונית להשתתפות מושכלת בחלוקת העבודה: פוליטיקה, כלכלה, חברה, פנים, חוץ, תרבות, מדע, ספורט, רכילות, מזג אוויר וכו. כל אלו נכרכו יחד תוך שילוב בין ידיעות לדעות באופן המעניק לקורא תחושה של היכרות והבנה של "העולם", שנברא בדמותו של העיתון. כמי שמייצגת את "התמונה הרחבה" של "העולם" כמכלול, ביטאה העיתונות גם את הסתירה העומדת בבסיסו של הקפיטליזם בין האופי החברתי של הייצור לאופי הפרטי של הניכוס: בזמן שההתמחות יוצרת תלות ומגדילה את האופי החברתי של הייצור והשירותים, הרי שארגונם במסגרת השוק כופה עליהם את הגיון התחרות המשבש את החלוקה המושכלת, החברתית, של העבודה. במסגרתה של סתירה זו התפתחה העיתונות כעוד אחד מהנסיונות להסדיר את חלוקת העבודה באמצעות השוק, כמו הבנקאות והתחבורה הציבורית. ואולם, כדי להבטיח את פעולתם התקינה של תחומים אלה נדרשת רמה הולכת וגוברת של מעורבות ממשלתית, הלובשת צורות שונות, מהסדרה ועד הלאמה, עובדה המחייבת לבחון מחדש גם את פעולתו של שוק העיתונות. כעסק פרטי שמתמחה באספקת מידע ניצבת העיתונות בפני חשד מתמיד בדבר סתירה אפשרית בין התפקיד הציבורי שהיא אמורה למלא לבין האינטרסים העסקיים (הממשיים, גם אם הנסתרים) של בעליה. סתירה זו מערערת את הבסיס החיוני ביותר של ספק המידע – האמינות שלו. כדי להתגבר על החשד הנובע מהסתירה הזאת פיתחה העיתונות שני מנגנונים שחשיבותם גברה מאז המאה ה-19, ככל שגדל הצורך בתפקידה הציבורי – המקצועיות והאתיקה, שאמורים להבטיח שהעיתונאי ימלא את תפקידו החברתי כספק אמין של מידע וכפרשן הוגן שלו. במובנים רבים המקצועיות והאתיקה העתיקו לתחום העיתונות מנגנונים ששימשו להקניית אמינות לייצור ההמוני, כמו הכשרה מקצועית ובקרת איכות. כך, כמו בסחורות אחרות, הפכו המקצועיות והאתיקה בהדרגה לתבחינים שהגדירו את רמת המוצר והבדילו בין "עיתונות האיכות" לבין סוגים אחרים, אמינים פחות ולכן נחשבים פחות, של עיתונות. ומה קורה בישראל? במקביל לשחיקת המקצועיות והאתיקה של "עיתונות האיכות" – ומקצועיות ואתיקה הם שני התבחינים לאמינותה ואיכותה של העיתונות – הולכים החינמונים ותופסים את מקומה של העיתונות הזאת: חוסר ביטחון תעסוקתי, קיצוצי שכר ועומס גובר של מטלות שוחקים בהדרגה את מקצועיותם של העיתונאים, ובה בעת "תוכן שיווקי" (בתחום המסחרי והפוליטי כאחד) מחלחל לחלקים הולכים וגדלים של עיתונים ומשתלט עליהם. כך מופר האיזון בין תפקידה החברתי של העיתונות במשטר חלוקת העבודה לבין תפקודה כסחורה המכוונת להשאת הרווחים – הכלכליים והפוליטיים – של בעליה. הביקוש הגדל לחינמונים מלמד על המשך הצורך בעיתונות לשם קבלת "תמונה רחבה" היוצרת מציאת בעלת פשר, וכי בתחום הזה העיתונות המקוונת טרם תפסה את מקומה של העיתונות המודפסת. בד בבד, ככל שהחינמונים יורשים את העיתונים, כך הם נספגים לתוך שלטון ההון והופכים לעוד אחד מגילויי אדנותו; וככל שהם פועלים כאחת מזרועות שלטונו, הם מאבדים את אמינותם כמי שהתמחותם היא באספקת הקשר ופרשנות במשטר חלוקת העבודה. ככאלה החינמונים הם ביטוי להיגיון העומד ביסוד שליטת ההון בתקשורת: התחרות בין ברוני התקשורת מבטלת את עצמה ומותירה את "הדמוקרטיה" שמבטיחה התקשורת הפרטית כלא יותר מאשר משאלת לב המזינה מראית עין. יתר על כן, ככל שאמינותם של העיתונים נשחקת כך הם מאבדים את תפקידם, וכך הם מקפחים גם את מעמדם כסחורה והופכים לאמצעי שליטה. ביטול האופי הסחורתי של החינמונים חושף את הכשל המונח ביסוד הטיעון כי התחרות בשוק העיתונות מקדמת את הדמוקרטיה. כשל זה מאיר את הסתירה בין השירות החברתי שהעיתונות אמורה להעניק לבין מיסודו הסחורתי של שירות זה במסגרת השוק, סתירה שככל שהיא מועצמת כן היא מתנגשת בצורך ב"תמונה רחבה" הנובע מהמשך חלוקת העבודה. החינמונים העצימו אפוא את הסתירה הטמונה בשוק העיתונות והביאו לביטול השוק הזה יחד עם ביטול אופיו הסחורתי בדרך של חינמיות אוליגרכית. ואולם, החינמיות מצביעה על אפשרות לחלופה הן לאופי הסחורתי של העיתונות והן לחינמיות האוליגרכית: ארגונה של העיתונות כשירות חברתי המופקע (באופן מלא או חלקי) מחוקי השוק והתחרות. מאז המאה ה-19, ככל שגברה הסתירה בין עקרון חלוקת העבודה לבין ארגונה של העבודה במסגרת השוק הקפיטליסטי, כן התברר כי הפתרון לסתירה טמון בהפקעת השירותים החיוניים להמשך ההתמחות מן השוק והעברתם לידי המדינה. למשל, כאשר האוריינות נעשתה יסוד חיוני להעמקת חלוקת העבודה, באה בריטניה ואירגנה ב-1870 את לימודי הקריאה, הכתיבה והחשבון במסגרות של החינוך הממלכתי. הקטנת האופי הסחורתי של שירותים חברתיים עומדת ביסוד עקרון מדינת הרווחה. וכך, בדומה לחינוך, הפכה מדינת הרווחה גם חלקים משוק הבריאות והדיור לשירותים חברתיים. איגודי העובדים וחוקי העבודה הקטינו את מימד הסחורה שבעבודה, ומימון ממשלתי הפך רכיבים שונים של תרבות הפנאי לזכות אזרחית, מבילוי בפארקים ועד צפייה בתיאטרון. כך הופקע משליטת השוק גם חלק מן העיתונות, כמו העיתונים המפלגתיים, שמומנו על-ידי המפלגות, והתשלום שהם גבו נשא אופי של דמי חבר במפלגה. כך, בעוד שהעיתונות המסחרית נשאה אופי של סחורה, לבשה העיתונות המפלגתית אופי של שירות חברתי. החינמונים הביאו את העיתונות לשלב שבו ברור כי ניתן לבטל את האופי הסחורתי שלה, אך האופן האוליגרכי שבו נעשה הדבר פוגע בתפקוד החברתי של העיתונות. התפתחות זו מלמדת כי כדי לשמר את תפקידה הנחוץ של העיתונות במשטר חלוקת העבודה, יש לארגן אותה מחדש כשירות חברתי. ניתן לחשוב על דרכים רבות לעשות זאת – דרכים שבעיקרן לא יהיו אלא הרחבת שיטות קיימות שבהן תומכת המדינה בשירותים חברתיים ובתרבות. אפשרויות אחרות הן ארגונם כקואופרטיבים, או הבטחת קיומם באמצעות מימון המונים. עולה, שבמקום שיסתיים תפקידה של העיתונות כסחורה, מתחיל הדיון בעיתונות כשירות חברתי, המסופק באופן חברתי, וזהו דיון שיש לקדמו בין השאר כתנאי לדמוקרטיה. המאמר התפרסם לראשונה במהדורה "המחיר היקר של תקשורת החינם" באתר "ארץ אחרת"

עיקר החשיבות שבהצגת מפת הבעלויות בתקשורת של "העין השביעית" טמון בהפנמת האמת על מה שאין בה, בגרסתה הנוכחית

"אם תצטרכו מקום למצוא/ בשביל זה אני כבר פה, אני מפה!/ אני מפה, אני מפה/ אם זה רחוק או כאן ליד/ אני אקח אתכם מיד, אני מפה!/ אני מפה, אני מפה, אני מפה אני מפה!". אולי אתם יודעים מי יכול לעזור כשלא יודעים לאן לפנות? כמובן – המפה, המפה! את התובנה הבסיסית הזאת מפמפמים באוזני הדור הצעיר שלנו כבר כמה שנים טובות, עד שכל הורה, גם כשהוא כבר לבדו באוטו או אוסף לעת ערב מאוחרת צעצועים מפינות הסלון, לא יכול להימנע מלפזם אותה. החדשות הטובות הן שדורה צדקה. גם "העין השביעית", כמו הילדה המצוירת ומר מפה שלה, עשתה מעשה חשוב וייחודי ולא בפעם הראשונה, כששירטטה על שפת הים התקשורתי שלנו את מפת הבעלויות בתקשורת. המפות ששורטטו בעבר נשטפו, בחלקן, עם הגלים. כמה מהבעלים שהיו – אינם עוד. כמה מהספינות טבעו, ואחרות החליפו קפטן. רובן נשארו ספינות שודדים במובן זה או אחר, כשהשלל העיקרי שלהן הוא התודעה של צרכני התקשורת השבויים; אלו שרואים לפניהם, מאחוריהם ומכל צדדיהם רק ים, ואפילו מצפן אין להם. בסיטואציות כאלו, מפות, ובעיקר מפות כוכבים, הן מצרך חשוב ונדיר. אומרים שהאויב הגדול ביותר של הטוב הוא הטוב ביותר, לכן אין בדברים הבאים כדי להקטין מגודל ההישג של אנשי "העין השביעית", הניכר לא רק בייחודיותו וברצון ובניסיון לשרטט מפה נאמנה למקור, אלא גם בתנאי השטח הקשים שבהם נעשתה העבודה. חסמי המידע הגדולים הניצבים בדרכם של משרטטי מפות אינם דבר של מה בכך. קראו על מגלי ארצות מפורסמים ותקבלו מושג על הסכנות הרבות האורבות בדרך ועל הקשיים המשמעותיים. כדי למפות באופן מלא ומיטבי את שוק התקשורת הישראלי ואת אזורי הסכנה והאסון בו נדרשים משאבים כספיים רבים ומשאבי כוח אדם. ביום שבו התפרסמה מפת הבעלויות בתקשורת, פירסמו המפקח על הבנקים והמפקח על שוק ההון, ביטוח וחיסכון במשרד האוצר הנחיות משלהם באשר לאיסור כהונה צולבת בדירקטוריונים של בנקים ובמוסדות פיננסיים. שני הפרסומים הללו אינם קשורים לכאורה, אך משלימים מפת מציאות מורכבת. רוצה לומר – לא הכל בעלות, חשוב מאוד גם מי מנהל את העסק. כבר בעבר הצבענו כאן על בעיות ממשיות הרלבנטיות גם לשוק התקשורת ונובעות מעקרונות כלליים ובסיסיים של ממשל תאגידי בהעדר הפרדת ניהול בין מסקרים למסוקרים. ועדת הריכוזיות גם היא נתנה את דעתה על הבעיות המבניות האלו ועל ניגודי העניינים האפשריים, והמלצותיה היו ברורות: יש להפריד בין מנהלי הגופים הריאליים לבין מנהלי הגופים הפיננסיים. רק כך תוכל להיפתר הדילמה הבלתי אפשרית של מי שהוא גם מקבל וגם מקובל, גם נתין וגם נותן. כך גם, עיקר החשיבות שבהצגת מפת הבעלויות טמון בהפנמת האמת על מה שמפת הבעלויות הסטטית והכללית אינה מראה לנו – הריק הגדול שהיא אוצרת מאחורי סימניה ואי-הידיעה באשר לקשרי הבעלות המלאים ונתוני הניהול המסועף. ירידה עד לרמת הפרטים הקטנים, מסע אל בטן האדמה והרבה יותר מ-20 אלף מייל מתחת למים – שם נמצא המקום שאליו אנחנו צריכים לשאוף במיפוי שלנו. רק בעולם דינמי, גלוי ומואר כזה, המתקיים ומתעדכן בזמן אמת, נוכל באמת בהינף יד או בלחיצת כפתור לשים את האצבע על הבעיות האמיתיות של שוק התקשורת, המשפיעות על מה שאנחנו רואים ולא רואים בעמודי הדפוס, באתרים המקוונים ועל מסכי הטלוויזיה שלנו. נוכל ללמוד ולהבין יותר אם מה שאנחנו מקבלים כפיד לווריד, לאוזן או לעין נובע מתפיסת עולם או מקיומו של אינטרס כלכלי או אחר המתרקם בין חלקי המפה השונים. כך, כמו בתצלום MRI, נוכל סוף-סוף לגלות איזה מן האיברים הפנימיים של התקשורת לוקה בממאירות מסוכנת ואצל מי הטחול קשור ללשון באופן המגביל את תנועתה. רומזים לנו שיש טקסט אחר. כזה שנכתב באור ובחופש. טוב שמישהו יודע על זה (או לפחות מאמין שהוא קיים). אחד הפרויקטים החשובים ביותר של שומרי הסף בתחום התקשורת בעתיד לבוא הוא הצורך להקים ולהעמיד אותה מפה כשהיא מפורטת ודינמית. אם יש טקסט כזה, תנו לנו את המפה אליו. זו שתאפשר לנו להיזהר ממוקשים, או לפחות לשלות אותם בזמן. תנו לנו את המפה, בנו אותה עבורנו.

אהרן ברנע, שליח חדשות ערוץ 2 לוושינגטון, חבט בטקס ההתרמה לשדרות שהתקיים בלוס אנגלס. האם יש לכך קשר לניסיונותיו הכושלים לראיין את סילבסטר סטאלון שנכח באירוע? צפו בתיעוד המרגש

במהלך מופע התרמה למען ילדי שדרות, שנערך בשבוע שעבר בלוס אנגלס, חצה אהרן ברנע, שליח "חדשות 2" בארה"ב, את פסי ההפרדה שבין אזור העיתונאים לשטיח האדום, וזאת במטרה להשיג ראיון בלעדי עם סילבסטר סטאלון. מארגני האירוע טוענים כי בעקבות הרחקתו מהשטיח האדום על ידי אנשי האבטחה, החליט ברנע להתנקם בהם ושלח למערכת "חדשות 2" כתבה שלילית במיוחד על ערב ההתרמה. בווידיאו שלעיל ניתן לראות את ברנע פוסע על השטיח האדום לעבר סטאלון, מתווכח עם אחת האחראיות במקום, ועוד מספיק לקרוא לצלם שלו להצטרף אליו לפני שהוא מורחק אחורנית. בעוד יתר העיתונאים מהרשתות הזרות נותרים בעמדותיהם, גיל תמרי, שליח "חדשות 10" לארה"ב, עוקב אחר ברנע כדי שלא להפסיד את הראיון הבלעדי. למרות שגם תמרי מורחק, הכתבה שלו על האירוע היתה דווקא חיובית. בתגובה לטענות המארגנים אומר בכיר ב"חדשות 2": "באופן הסיקור העיתונאי לא היתה שום התחשבנות עם מי מהנוגעים בדבר. הכתבה שיקפה במדויק את מצב הדברים באירוע, וגורמים רבים שנכחו במקום יכולים לאושש את הטענות שעלו בכתבה".

ב"ישראל היום" אחמדינגאד הוא היטלר | ב"ידיעות אחרונות" הוא מושא תשוקה של עיתונאי צעיר | ב"כלכליסט" מראיינים איש עסקים "עם חיוך של ילד"

בעיתון "ישראל היום" חוגגים הבוקר במלוא הקיטור את הנאום שנשא אתמול נשיא המדינה שמעון פרס מול עצרת האומות-המאוחדות, ובו תקף את המשטר באיראן והעומד בראשו. התמיכה בפרס עד כדי כך גדולה, שלצורך הכותרת הראשית שאבו עורכי העיתון ישירות ממעיינו הבלתי נדלה של נשיא המדינה, ונטלו משפט מתוך נאומו. יכלו לבחור את המשפט שבו הצהיר פרס כי "איראן מהווה סכנה לעולם", או את זה שבו טען כי המדינה "מפתחת דת של אימה", או כל אחד מיתר ההצהרות המופיעות בכותרת המשנה, אך בסופו של דבר המשפט שזכה להפוך לכותרת הראשית של העיתון היה דווקא זה שכלל משחק מלים לעגני – "לאיראן יש טילים ארוכי טווח ומוחות קצרי טווח". קצת לא נעים, אבל לא זה מה שיעצור את החגיגה סביב נאום פרס, הממשיכה בכפולה הפותחת של העיתון: תחת הכותרת שאף פעם לא מאכזבת – "תשובה ציונית הולמת" – מביאים יורי ילון ושלמה צזנה את עיקרי נאומו של פרס. דן מרגלית מלווה את הידיעה במאמר דעה תחת הכותרת "אדולף אחמדינגאד", ובו הוא מביא להקצנה את ההשוואה בין נשיא איראן למנהיג גרמניה הנאצית. לפי מרגלית, האו"ם הוא חבר הלאומים, המשבר הכלכלי של 1929 ו-2008 מתאחדים, ושרה פיילין מוצאת את עצמה בנעליו הגדולות של וינסטון צרציל. מרגלית אף מסביר מדוע מבחינות מסוימות המצב מול איראן כיום קשה אף יותר מאשר בתחילת המאה העשרים, מול גרמניה הנאצית. בועז ביסמוט, רכש חדש של העיתון, משלים את התמונה עם דיווח על הראיון שהעניק אחמדינגאד לרשת טלוויזיה אמריקאית, ומאמר דעה נוסף שבו הוא קובל על כך שיתר מדינות העולם אינן רואות בנשיא איראן את הסכנה שמזהה בו ישראל. ככלל, "ישראל היום" מביא סיקור מקיף ופטריוטי מאוד של הזירה הבינלאומית, שבדרך כלל אינה זוכה למקום מרכזי בעיתונות הישראלית. בעיתוני היום האחרים נמצא דיווח מגוון על נאומו של פרס. ב"הארץ" הידיעה מופיעה בשער, וממשיכה בעמ 3. ב"מעריב" מסתפקים בידיעת תצלום קטנה בתחתית עמ 6, ואילו ב"ידיעות אחרונות" הידיעה על נאומו של פרס מופיעה, על שטח קטן למדי, בעמ 7. אך אין להבין מכך שב"ידיעות אחרונות" מיישרים קו עם "מעריב" ומצניעים את הנעשה באומות-המאוחדות. ההפך הוא הנכון. מרבית עמ 6 מוקדשת לדיווח על הנעשה במסדרונות האו"ם, פשוט אין בדיווח כל אזכור לנשיא המדינה שמעון פרס. כותרת הגג של העמוד קוראת: "שעה לאחר נאום השטנה, נשיא איראן במחווה לעיתונאי ישראלי", ואפשר כבר לנחש שאותו עיתונאי ישראלי, יהיה אשר יהיה, יתגלה כשליח "ידיעות אחרונות" לאו"ם. ואמנם, קריאה בידיעה החדשותית הדי מדהימה הזו, המעניקה משמעות חדשה למונח "ניו-זורנליזם", מגלה כי כולה עוסקת במפגש מסדרונות בין נשיא איראן לעיתונאי "ידיעות אחרונות" יניב חלילי. "אתמול במסדרונות האו"ם הוא ניאות לענות לשאלותי, להזמין אותי לבקר באיראן ואף לראות את בית אבי בעיר משהד", כותב חלילי, ומתחיל בתיאור היחסים המורכבים שהתפתחו בינו ובין "מי שמייצג את התגלמות הרוע בעולם", כלשונו. זה התחיל במסיבת העיתונאים שלאחר הנאום שנשא אחמדינגאד, כשדובר משלחת איראן לאו"ם סימן לאחד מיועצי הנשיא כי חלילי הוא עיתונאי ישראלי ולכן יש להחרימו. "אחמדינגאד, מנגד, דווקא יצר עימי קשר עין לא פעם ולא פעמיים", כותב חלילי. "הוא לא ידע שאני ישראלי, ולכן אחת לכמה דקות שיגר אלי חיוך מעודד, כאילו רצה לומר: תכף זמנך יגיע". אח, מבטים וחיוכים של תחילת קשר בין שני גברים זרים בקצה העולם. האם יש רגעים קסומים מאלה? בוודאי. רגע המפגש הראשון ביניהם, למשל. חלילי, פרסי במוצאו, חיכה להזדמנות לפנות לנשיא איראן, ועם תום מסיבת העיתונאים ניגש אליו, התעלם משומרי הראש, שלדבריו "ידעו מי אני" ומשום כך חצצו בינו ובין מטרתו, ופנה אל אחמדינגאד בפרסית. חלילי הציג את עצמו כישראלי שהוריו פרסים. בתגובה, הוא מדווח, נשיא איראן ושר החוץ שלה "חייכו" לעברו, ובהמשך, כותב חלילי, "אחמדינגאד המשיך לחייך ונגע בידי". אח, נגיעה ראשונה בין שני גברים זרים בקצה העולם. האם יש רגעים קסומים מאלה? חלילי מתאר את זרם תודעתו באותו הרגע: "תחושה של בלבול עצום אחזה בי. הנה האיש שרק שעה קלה לפני כן נשא נאום אנטישמי בפני עצרת האו"ם, נוגע בי, בחור צעיר ממדינה שאותה הוא רוצה למחוק מהמפה". ואולם, לא כתב כחלילי ייתן לבלבול לשתקו. לפי דיווחו הוא התעשת די מהר, וביקש לארגן לעצמו ביקור באיראן וראיון עם הנשיא. אחמדינגאד, מדווח חלילי, לא סירב, אלא נאות להזמין את העיתונאי הישראלי לארצו. בתגובה, ממשיך וכותב חלילי, "שלפתי את כרטיס הביקור שלי – זה שעל חזיתו הכיתוב העיתון הישראלי הגדול ביותר – והפקדתי אותו בידיו של אחמדינגאד". את הידיעה מסיים חלילי בתקווה למפגש נוסף עם הנשיא, באיראן, במסגרת ראיון רשמי. את הידיעה מלווה תצלום ממקור לא מזוהה המנציח את המפגש. נראים בו פניו של כתב "ידיעות אחרונות", וכן אחורי ראשו של נשיא איראן. מפגש בין עיתונאי ישראלי לדמות אויב הוא אכן אירוע בעל משמעות, וכבר היו תקדימים בעבר למפגשים שהפכו לאבני דרך ביחסי ישראל ושכנותיה, אך דומה כי המפגש בין חלילי לאחמדינגאד אינו דומה לזה שנערך בין אורי אבנרי ליאסר ערפאת בביירות המופצצת. לא בכוונת שני הצדדים, לא במהות המפגש, ולא בתוצאה. הדיספרופורציה בין מה שקרה בפועל במסדרונות האו"ם ובין הדיווח על אודותיו עצומה, ורובה נתונה באחריות עורכיו של חלילי. נקודה אופטימית: היחס שמקבל נשיא איראן מ"ידיעות אחרונות" וכתבו הוא היחס שמקבל כל ידוען, שעצם מפגש ונגיעה בו הוא מקור להתרגשות רבה, ולא משנה מה הביא לפרסומו, מהי השקפת עולמו, ומה טיבו האישי. זהו יחס רדוד מעצם טבעו, אך הוא משעה, לפחות לזמן מה, את ההסתייגות האוטומטית מכל מה שמריח איראני. לו היה מגיע אחמדינגאד לביקור בישראל, אפשר להניח שתצלום שלו בלא חולצה היה כבר מוצא את דרכו לעמוד הראשון של "העיתון הישראלי הגדול ביותר". גיליון "כלכליסט" יצא הבוקר במהדורה חגיגית, ובה תוצאות הבחירות של "כלכליסט השנה!", התואר החדש שמעניק העיתון החדש לדמויות בולטות בקהילת העסקים של ישראל. עמ 35-17 מוקדשים לדיווחים על הזוכים וראיונות איתם. איש עסקים אחד שלא נבחר לתואר, וגם לא היה מועמד, הוא אליעזר פישמן. בלי כל קשר לתחרות, מתפרסם הבוקר ב"כלכליסט" ראיון עם פישמן [נעמה סיקולר], שרובו ככולו עוסק במשבר הפיננסי שטילטל לאחרונה את וול-סטריט. באף מקום בראיון לא מצוין כי פישמן הוא, בין היתר, בעל מניות מרכזי ב"ידיעות אחרונות", עיתון האב של "כלכליסט". הרמז היחיד לכך ניתן על-ידי פישמן עצמו. בתשובה לשאלה "פרט לנדל"ן יהיו עוד מגזרים שייפגעו לדעתך?" עונה פישמן: "אני פעיל גם בשוק התקשורת, ואיני חושב ששם תהיה פגיעה כלשהי. הביקושים שם קשיחים". בראיון עצמו מפגין פישמן ביטחון עצום באיתנות השווקים, ומבקש להרגיע את החששות בישראל. הוא מתואר באור אוהד ("בזריזות רבה, עם חיוך של ילד על פניו, עוקב פישמן ממכשיר הבלקברי שלו אחר הביצועים של שוקי העולם"), ואף שבמהלך הראיון פישמן מתבקש להתייחס לכמה אירועים שלא הסבו לו אושר, השאלה האחרונה מקלקלת כל רושם לראיון עיתונאי נוקב – "מאיפה אתה שואב כאלה כמויות של אופטימיות?". פישמן עונה בנימוס, ומסיים את תשובתו, ואת הראיון כולו, במשפט "בסך-הכל אני רגוע, ורוצה לנצל את ההזדמנות לאחל לעם ישראל שנה טובה". בשם עם ישראל, ננצל את ההזדמנות ונאחל למר פישמן: שנה טובה גם לך. הכפולה המרכזית של המוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" ועמוד שלם נוסף במוסף מוקדשים הבוקר לשרטוט "המקומות, ההעדפות והרגלי הפנאי שמרכיבים את סגנון החיים של המועמדת לראשות הממשלה", היא ציפי לבני [מיכל לוי, צחי קומה, יהודית יחזקאלי, שרית סרדס-טרוטינו]. מתברר כי לבני נוהגת לרוץ, מאזינה לנינט טייב, חובבת תיפוף, אוכלת במאנטה-ריי ושותה דיאט קולה. היא חובבת עטי יוקרה, מעשנת מזדמנת, נוהגת לקנות בגדים בכיכר המדינה, אך "תכשיטים יקרים אינם ממנהגה". נעקוב ונראה מתי יזכו לשלושה עמודים דומים במוסף "24 שעות" יתר המועמדים לראשות הממשלה – מופז, ברק ונתניהו. ב"הארץ" מדווח צבי זרחיה כי ועדת הכלכלה של הכנסת החליטה לקיים דיונים בגבולות שכלי התקשורת יציבו לעצמם ובכללי האתיקה בסיקור, וזאת בעקבות סגנון הסיקור של הבחירות המקדימות במפלגת קדימה. לפי הדיווח, במסגרת הדיון אמר מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, כי "קמפיין של תקשורת הוא רצוי והוא הערכה לחופש הביטוי. אנו רוצים שתהיה לתקשורת יכולת לנהל קמפיין". מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2, אבי וייס, אמר לעומת זאת כי אין קמפיינים מאורגנים בתקשורת. "אתם מייחסים לנו יותר זדון ממה שיש", הודיע לחברי הוועדה. ב"העיר – תל-אביב" מסבירה מבקרת האמנות רותי דירקטור להילו גלזר והילה שקולניר-ברנר מדוע החליטה לפרוש מהעיתונות ("ידיעות אחרונות") ולפתוח בלוג. "בשנה האחרונה היה ריבוי מקרים שבהם הטור שלי לא נכנס לעיתון. הייתי מעבירה אותו ולא היו מפרסמים", אומרת דירקטור. "לא הייתי מסוגלת להשלים עם תפיסת השוליות הזאת בהתייחס לאמנות, עם האגביות הזאת שבוויתור על הטור". בפינה התחתונה של שער "הארץ" ידיעה קצרצרה [שירות "הארץ"] המדווחת על מה שכבר דווח ב"גלובס" לפני שבועות מספר – רמי גז, מנכ"ל מפעלי הדפוס של קבוצת "הארץ", מונה למנכ"ל הקבוצה.

"כלכליסט" הציע לחברות מסחריות חבילת פרסום הכוללת ראיון וידיאו עם נציגיהן. כך עולה ממייל שנשלח מהמחלקה המסחרית של העיתון. "כלכליסט": "לא גבינו תשלום ולא קיבלנו תשלום תמורת סרטי וידיאו בערוץ IT"

"כלכליסט" הציע לחברות מסחריות חבילת פרסום הכוללת ראיון וידיאו עם נציגיהן. כך עולה ממייל שנשלח מהמחלקה המסחרית של העיתון. בינואר האחרון שלחה תמי בכר, מנהלת תחום IT בעיתון, מייל ובו בישרה כי ב"כלכליסט" יעלה בקרוב ערוץ שיוקדש לביג-דאטה. לפי המייל, "הערוץ יאפשר לחברות להציג פתרונות ומובילות בתחום בקרב קוראי כלכליסט באתר ובעיתון". בהמשך, תחת הכותרת "חדש!", נכתב: "במסגרת החשיפה יזכו החברות המשתתפת לקיים ראיון TV שיוצג במסגרת הערוץ". תמורת 8,000 שקל בחודש, לא כולל מע"מ, בהתחייבות ל-3 חודשים, הציעה בכר לחברות שמעוניינות בכך "חשיפה אינטנסיבית הכוללת מדיה באתר כלכליסט, בעיתון ובאפליקציות מובייל של כלכליסט. חשיפה שוטפת ומתמשכת שלאורך כל תקופת החסות תעניק לחברות מיתוג ומיצוב כפעילות ומובילות בתחום". חברה המתחייבת לחצי שנה, צוין במייל, תקבל את השירות מ"כלכליסט" במחיר של 5,000 שקל לחודש. בחודשים שחלפו מאז עלו באתר "כלכליסט" כמה סרטוני וידיאו הקשורים לתחום. בסרטון הזה, לדוגמה, מרואיין גיא שקד, סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת נס-גילון, ש"מסביר כיצד רותמים את הביג-דאטה לשירותינו העסקיים". המראיין, מאור שלום סויסה, מפנה לשקד את השאלות הבאות: "מהם האתגרים העסקיים והטכנולוגיים שהובילו להתפתחות הביג-דאטה", "בתור בעל עסק, אילו הזדמנויות עסקיות הביג-דאטה יכול לפתוח עבורי" וכדומה. שקד מסביר כי מדובר ב"הזדמנות עסקית אדירה". בשום מקום אין מצוין כי מדובר בתוכן שאינו מערכתי. הביג-דאטה אינו הנושא היחיד שהמדור הטכנולוגי של "כלכליסט" מקדיש לו ראיונות וידיאו נינוחים. הנה כאן ראיון נוסף שערך סויסה עם רון כהן, מנהל טכנולוגיות בחברת סימנטק, ובשלהי 2012 עלו בזה אחר זה שלושה ראיונות שערך סויסה עם נציגי חברת סיסקו ישראל. אם היו יחסי תן-וקח עם המרואיינים, באף אחד מהסרטונים אין כל אזכור לכך. מ"כלכליסט" נמסר בתגובה: "היה רעיון למדור של תוכן שיווקי בנושא ביג דאטה באתר, שלא התממש בסופו של דבר. הראיונות האחרים המוזכרים בפנייתך ניתנו במסגרת כנס שחברת סיסקו היתה אחד מנותני החסות שלו. כלכליסט אינו גובה תשלום ולא קיבל תשלום תמורת העלאת ראיונות וסרטי וידיאו בערוץ IT".

סכום כל השידורים של תחרות רובינשטיין ברדיו היה אמור להגיע לסכום שיושקע בתוכנית אחת של דודו טופז

אוהבי המוסיקה הקלאסית לא חוגגים בשנים האחרונות. מוסיקאים דגולים, שבעבר נהגו להגיע לארץ מדי שנה בשנה ולהעניק קונצרטים עם תזמורות ורסיטלים בלתי נשכחים, מדירים ברובם את רגליהם מישראל. אם זה מחמת הביטחון האישי ודרישות חברות הביטוח שלהם, ואם בגלל נטיות פוליטיות. הם לא עושים מזה כותרות, פשוט לא באים. גם אלה שהתזמורת הפילהרמונית מבטיחה את הופעתם בתחילת העונה, בסופו של דבר מצטננים או שוברים רגל, או פשוט מודיעים שהם לא באים. ברגע האחרון מוצאים מחליפים, וזו שעתם הגדולה של המוסיקאים הישראלים או של מוסיקאים בראשית דרכם, שבעוד כמה שנים נוכל לומר עליהם, "אני שמעתי אותו כשהוא היה ממש קטן". אבל אז, כשהם יהיו כוכבים בינלאומיים, הם יצטננו או ימצאו נסיבות אישיות אחרות לא להגיע ברגע האחרון. וישלחו מכתב התנצלות חם ואוהב מרחוק. זו אינה הסיבה היחידה לאיכות הנדירה שמזמנת אחת לשלוש שנים תחרות הפסנתרנים על שם ארתור רובינשטיין. תחרות רובינשטיין נחשבת, ובדין, לאחת התחרויות החשובות בעולם בתחום הנגינה בפסנתר בפרט והמוסיקה הקלאסית בכלל. פעם בשלוש שנים מגיעים לכאן עשרות אמנים צעירים ושאפתנים מכל העולם. אולי הם לא מתפנים אחר–כך לסייר במדינה, אך שמה של ישראל נחקק בתודעתם - ולא רק שלהם - לא כמקום של פיגועים וצרות אלא כמקום של עשייה אמנותית ייחודית. התחרות אינה רק אירוע מוסיקלי, אלא בעיקר דרמה מפתיעה בכל פעם מחדש של יצרים ואהבות ושנאות, מחנות אוהדים, וויכוחים נלהבים שאינם מתיישבים כל–כך עם הדעות הקדומות ביחס למוסיקה הקלאסית החנוטה והמנומסת, אלא הם כוללים מושגים מעולם הספורט ו"כוכב נולד". המוסיקה הקלאסית, שכל–כך מתעקשים להספיד, הופכת לכמה שבועות לאירוע חם, מסעיר, נפלא. למרות הכיף הגדול, לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את המותרות שבהפסקת כל הפעילות השוטפת, נטילת חופשה והתמסרות להתייצבות מדי יום במוזיאון תל–אביב להקשיב לשעות ארוכות של מתחרים כוססי ציפורניים במרתון האינסופי הזה. עד השנה הם יכלו להתנחם בשידורים החיים של התחרות בקול–המוסיקה (שהפכה משום מה לכל–המוסיקה, אך גם שינוי השם לא עוזר לה במשימת ההישרדות הבלתי אפשרית). השלבים האחרונים, חצי הגמר והגמר, שודרו במשך השנים בערוץ 1 בטלוויזיה. בעזרת השדרים המקצוענים והנלהבים של קול/כל–המוסיקה ניתן גם לנו להצטרף לחגיגה ואפילו לחוות דעה ולבחור כוכבים נולדים משלנו. גם השנה אמרתי לעצמי, "לא נורא אם לא אוכל להגיע מדי יום למוזיאון תל–אביב. אסתפק ברדיו ובשידורי שלבי הגמר בטלוויזיה". אז אמרתי. בבוא השעה המשיך קול–המוסיקה לשדר את הקונצרטים השגרתיים מתוך דיסקים. הדרמה הגדולה נותרה בחוץ. עמותת ארתור רובינשטיין מסרה, שלאחר כמה חודשי התדיינויות סירב מנכ"ל רשות–השידור, יוסף בראל, להקצות תקציב לטובת השידור. בכמה כסף מדובר? 25 אלף דולרים. לא לקונצרט, לכל המפעל. בסופו של דבר, אחרי התדיינויות ארוכות, ואולי בתגובה למחאה שהתעוררה, הוחלט לשדר בקול–המוסיקה את ערבי חצי הגמר והגמר. ערוץ 1 שידר במקביל את משחק הכדורסל בין עירוני אשקלון לעירוני נהריה, ולמחרת את "כוכב אמריקאי", האבא האמריקאי הדוחה של "כוכב נולד". כי מה היינו עושים אלמלא עקבנו אחר כל שלבי בחירתו של כוכב אמריקאי צעיר, ששמו לא נודע וכנראה גם לא ייוודע לעולם, ובצדק? אגב, גם זו מין אטרייה קרה, והכוכב ההוא נעלם כלא היה כבר מזמן. את החסר ברשות הממלכתית, הציבורית, סיפקו גורמים אחרים. ערוץ התרבות של "הופ" התגייס ושידר את השלבים המאוחרים של התחרות, אבל מטעמי תקציב של ערוץ חצי מחתרתי ונטול משאבים, שודרו הקונצרטים כעבור יום, כשהתוצאות כבר פורסמו והעוקץ ניטל. אבל טוב מעט מלא כלום. גם גלי–צה"ל, תחנה שלא אמונה על שידורי קונצרטים אבל יודעת לזהות משהו טוב בסביבה, החליטה לשדר את ערב הגמר של תחרות רובינשטיין. טוב מאוחר מאשר לעולם לא, אבל קשה להשוות את שלב הגמר, כשהמתחרים מופיעים עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, באירוע כמעט רשמי, עם שלביה הראשונים של התחרות לכל אורכה. בחוק רשות–השידור (1965) נאמר, שעל הרשות לשדר תוכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בשטחי המדיניות, הכלכלה, החברה והמשק, התרבות, המדע והאמנות, במטרה, בין השאר, לקדם את היצירה הישראלית. בשלבים הראשונים של התחרות משתתפים אמנים ישראלים המנגנים גם יצירות ישראליות, אך לא זו הנקודה. אחת לשלוש שנים עולה ישראל על מפת העשייה המוסיקלית העולמית. רק מן הקהל הישראלי הרחב נמנע להשתתף בחגיגה לכל אורכה. למה להתאמץ כשאפשר לשלוף כמה דיסקים מהארון ולשדרם? אנשי קול–המוסיקה עצמם מזועזעים ופגועים. אך מי מקשיב להם, ובכלל, כמה דיוויזיות יש לחובבי המוסיקה הקלאסית בישראל? בד בבד עם ההחלטה הזאת הופסק שידורה של סדרת התוכניות "אקדמיה באלף", בעריכתו של בני הנדל. הנדל הצטרף לרשימה הארוכה של עובדי רשות–השידור שנענו להצעה לצאת לפרישה מוקדמת (למען הגילוי הנאות, גם כותבת רשימה זו נמנית איתם). לא בלב חפץ עשה זאת בני הנדל, אלא משום שגם הוא חש שהערוגה שטיפח במשך שנים ארוכות מתייבשת והולכת, ואין עוד טעם להמשיך. המאזינים המושבעים, שפתחו מדי בוקר את יומם ב"אקדמיה באלף", התארגנו ומחו. כתבו מכתבים למערכת, אחד מהם אפילו הקים אתר אינטרנט ואסף חתימות. אבל גם הם, כמה דיוויזיות יש להם, ואת מי הם מעניינים? אחוז ההאזנה מזערי, לשידורים שלא מדברים עליהם במזנון הכנסת, אז מה זה חשוב. נכון, מצבה הכספי של רשות–השידור קשה. כך אנחנו קוראים מדי יום בעיתונים. ויכוחים ותחרויות הורדות ידיים בין השר הממונה לשר האוצר, לראש הממשלה, לבנו, וכמובן למנכ"ל הרשות מונעים את אישור התקציב וקביעת שיעור האגרה. אבל הפלא ופלא, בעוד המנכ"ל אינו טורח להשיב לעמותת רובינשטיין על פניותיה, אנחנו קוראים בעיתונים שרשות–השידור מתכוונת להחזיר לחיקה את הבן האובד דודו טופז, בסכום מדהים של לא פחות מ–480 אלף דולר לחודש, לארבע תוכניות בשבוע בטלוויזיה. ובמקום אחר כותבים, שערוץ 1 עומד לעקוף את כל הערוצים המסחריים וערוצי הכבלים והלוויין ולרכוש את הסדרות העדכניות והפופולריות ביותר באמריקה. לשם כך יש כסף, ולא מעט, כפי שאפשר להתרשם מההתדיינויות המשפטיות האינסופיות בין הכבלים לחברת "וורנר". שידורי רדיו מטבעם זולים מאוד. חישוב קצר מעלה, שסכום כל השידורים של תחרות רובינשטיין ברדיו היה אמור להגיע לסכום שיושקע בתוכנית אחת של דודו טופז. אבל אפילו אילו ארתור רובינשטיין עצמו היה משתתף בתחרות על שמו, הוא לא היה מגיע לדרגת שגעון הגדלות ולא מעז להשוות עצמו למדרגתו התרבותית של טופז, חלילה. מרשות–השידור נמסר בתגובה לפונים אליה, כי העמדת שידורי התחרות מול שידורי הספורט ושידורים אחרים היא "שאלה קנטרנית ולא אובייקטיבית, במיוחד כשיש מספר ערוצים אחרים, מלבד הערוץ הראשון, שאפשר להפנות אליהם שאלה זו. ובכל זאת: אנו משדרים כמו בכל שנה את תחרות רובינשטיין ברדיו (לא מדויק; הפעם, כאמור, מדובר רק בשלבים האחרונים, הפחות מעניינים; כ"ג)... מנהלי המדיה חשבו ומצאו, שהשידור של התחרות ברדיו מספיק. העניין לא קשור כלל לשידורי ספורט ולשידורים אחרים". אגב, גם בשידורי הספורט אפשר לשאול כמה עולה שידור משחקי הליגה האנגלית (המרתקת והנפלאה כשלעצמה) מדי יום ראשון אחר–הצהריים, ולמה זה כל–כך דחוף לשדר אותם בערוץ הממלכתי, לנוכח ריבוי הערוצים המשדרים ספורט. צריך, אולי, לחזור ולהזכיר: רשות–השידור אינה גוף פרטי של אדם (שאגב, מגדיר את עצמו כאוהב מוסיקה ותרבות); רשות–השידור היא גוף ציבורי, ממלכתי, שמחויב בדין וחשבון לציבור על–פי חוק. החוק מטיל עליו חובות להפנות זרקורים לעשייה התרבותית והאמנותית ברחבי המדינה, גם הנידחת ביותר. הרשות אינה אמורה להתחשב בשיעורי האזנה וצפייה. להפך: היא אמורה להיות משוחררת מההתחשבות בהם. תקציב הרשות מגיע לכמעט מיליארד שקלים בשנה. זה לא מעט לפי שום קנה מידה. התשובה נמצאת, כנראה, במקום אחר, בתפיסת עולם תרבותית ושידורית. אבל אולי עצם הציפייה שתתקיים אותה תפיסת עולם תרבותית ושידורית, ולא רק פוליטית והישרדותית אישית נחותה, מוגזמת. ולא רק תפיסת עולם תרבותית ושידורית נחוצה היום להנהלת רשות–השידור, גם משהו שביידיש נשמע טוב יותר, להיות מענטש. אהוד מנור היה לא רק אדם נפלא בעל נשמה גדולה, אלא גם איש רדיו ייחודי, שנתן עשרות שנים מחייו לעבודה בקול–ישראל. באופן מתמיה ומרתק הפך מותו לאירוע לאומי שסחף המונים. העיתונים וערוצי הרדיו והטלוויזיה נסחפו ואף שידרו את הלווייתו בשידורים ישירים. לא כולם. ערוץ 1 של רשות–השידור, ביתו המקצועי של מנור, נמנע מכך. לא היה קושי לארגן עובדים שיעשו את המלאכה. כולם היו שם ממילא, מאהבת אהוד. זאת אומרת, כולם חוץ ממנכ"ל הרשות ומנהל קול–ישראל, הבוסים שלו. אולי אילו ידעו ששרת התרבות ושר האוצר ועוד כמה פוליטיקאים חשובים יראו לנכון להשתתף, היו מתרצים ובאים. אולי הפעלת ניידת שידור שלא לצורכי מרכז הליכוד היא עניין שקופת הרשות אינה עומדת בו. אפילו אוטובוס לעובדים האבלים שביקשו לנסוע מתל–אביב לבנימינה לא ששה הנהלת הרשות לארגן, ורק בעקבות לחצים של העובדים נעתרה. בסופו של דבר, לאחר מאבק קשה, ניאותה ההנהלה לשגר זר שמחירו 79 (שבעים ותשעה!) שקלים. זה סיפור עצוב. כמה מכתבים למערכת, שלא מעניינים אף אחד, וזה הכל. השידור הציבורי הפך כבר מזמן לבעיה של עובדיו בלבד, וגם אלה מתמעטים והולכים. אפשר להמשיך ולהריע ל"אמריקן איידול" ובעיקר להתנחם בערוצים המסחריים שעושים את מה שהערוץ הממלכתי היה צריך לעשות על–פי חוק. גיליון 56, מאי 2005

ענת קם נגד "הארץ": בחזרה לחדר החקירות • בכיר בדובר צה"ל סיפר כיצד פנה לעיתונאים ב"הארץ" כדי שיסגירו מסמכים מסווגים

ענת קם, שהדליפה למעלה מאלפיים מסמכים צבאיים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו, ובהמשך נתפסה, הועמדה לדין, הורשעה ונכלאה למשך למעלה משנתיים, השלימה ביום חמישי האחרון את עדותה בבית-המשפט המחוזי תל-אביב–יפו. העדות נמסרה במסגרת תביעה שהגישה נגד "הארץ", בלאו ועיתונאים נוספים שעבדו בעיתון בטענה כי התרשלותם המקצועית הביאה לחשיפתה כמקור וגרמה לה לנזקים כבדים. באמצעות עורכי-הדין אילן בומבך ויריב רונן דורשת קם פיצוי בסך 2.6 מיליון שקל. בתחילת השבוע שעבר החלה חקירתה של קם על-ידי אחד מבאי כוחו של בלאו, עו"ד זאב ליאונד. קם ניסתה להסביר מעל דוכן העדים את הפערים בין הגרסאות שמסרה בתשאול בשב"כ ובחקירותיה הראשונות במשטרה, שלפיהן היתה מרוצה מהפרסומים של בלאו, לבין גרסתה הנוכחית, ולפיה אופי הפרסומים הביא בסופו של דבר לחשיפתה. השלמת החקירה ביום חמישי האחרון הוקדשה בעיקר לשאלות על התשאול הראשוני שעברה בשב"כ. מהתיאורים שמסרה קם, הן בהשלמת חקירתה בבית-המשפט ביום חמישי האחרון והן ביום חקירתה הראשון, עולה תמונה של נחקרת בלתי מנוסה, אפילו תמימה, המחשידה את עצמה וקושרת מיוזמתה בינה לבין בלאו, לשכת פיקוד מרכז והמסמכים המסווגים שנעלמו ממנה. קם עצמה הודתה בבית-המשפט כי היתה מפוחדת מאוד, בלא כל ייעוץ משפטי, ועל כן לא פעלה באופן ששירת אותה. לפי עדותה של קם, יום אחד, ב-15 בדצמבר 2009, בעודה בלימודים באוניברסיטה, קיבלה טלפון מאדם שהזדהה בשם רן והציג את עצמו כעובד שירות הביטחון הכללי. אותו אדם התקשר אליה מטלפון סלולרי רגיל, בעל מספר מזוהה שאינו מאופיין ככזה השייך לעובדי מדינה. איש השב"כ ביקש מקם לבוא למשרד מסוים לצורך שיחה, אך לא הסכים להגיד לה מדוע. קם סירבה תחילה בטענה כי אינה יכולה לדעת אם הוא אכן מי שהוא טוען שהוא, וביקשה להיפגש במקום ציבורי, לעיני עוברים ושבים. איש השב"כ הציע לה לפנות לדוברות השירות כדי לוודא כי הוא אכן מי שהוא טוען שהוא. קם אמרה כי מעולם לא פנתה לדוברות השב"כ ולכן לא ידעה כלל כיצד ליצור עמה קשר. בסופו של דבר השתכנעה כי אכן מדובר באיש שב"כ, אך אמרה לו כי היא כעת בלימודים, וביקשה לדעת האם תוכל להגיע לכתובת שמסר לה אחרי שיעור נוסף שעליה להיות נוכחת בו. איש השב"כ הסכים. בשלב זה קם לא ידעה מדוע השב"כ מתעניין בה. לנגד עיניה עמדו שלוש אפשרויות. האחת, שהבקשה לשיחה באה בעקבות ידיעה שפרסמה יום קודם לכן על הרב אליעזר מלמד, שלפי פרסומים אחרים היה תחת עיניהם הפקוחות של אנשי המחלקה היהודית בשב"כ. האפשרות השנייה נגעה לקורות חיים ששלחה זמן מה קודם לכן לשירות הביטחון הכללי, בתקווה להשתלב בו בעבודה סטודנטיאלית. האפשרות השלישית נגעה לאותם אלפיים מסמכים, חלקם מסווגים ביותר, שהעתיקה מלשכת פיקוד מרכז והעבירה כשנה קודם לכן לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. לאחר קבלת הטלפון מאיש השב"כ יצרה קם קשר עם מי שהיתה באותה תקופה העורכת שלה במדור "ברנזה" של אתר "וואלה", הדס ריבק, ושאלה אותה האם השב"כ יצר איתה קשר. ריבק השיבה בשלילה, וקם הבינה כי האפשרות הראשונה, בדבר הקשר לכאורה בין הפנייה מהשב"כ לידיעה על הרב מלמד, נפסלה. עם זאת, עדיין לא פסלה את האפשרות שזומנה בשל הגשת קורות החיים. בשלב זה ניסתה ליצור קשר טלפוני עם אורי בלאו, אך הוא לא ענה. קם יצרה קשר עם עיתונאי "הארץ" חיים לוינסון, עמו היתה לה היכרות קרובה עוד מימי נעוריה, וזה מסר לה שבלאו בחו"ל. קם סיימה את לימודיה ועשתה דרכה למשרד השב"כ. יחד עמה היה המחשב הנייד ששימש אותה בלימודיה, ועליו, כך חשבה, העתקים מאותם אלפיים מסמכים שהעתיקה מלשכת פיקוד מרכז והעבירה לבלאו (מאוחר יותר התברר לה כי המסמכים נשמרו במחשב נייד אחר, שהיה באותה עת בביתה). כשהגיעה למשרד השב"כ נפגשה עם שניים מעובדיו, שהציגו את עצמם בשמות רני ושייקה. עד מהרה הבינה כי מבין שתי האפשרויות שנותרו פתוחות, זו הנוגעת לקורות החיים ששלחה אינה רלבנטית. בחקירתה בבית-המשפט נשאלה קם מה היה קורה לו באמת היתה מוזמנת לשיחה לקראת העסקתה בשב"כ, בעקבות קורות החיים ששלחה לארגון. הרי כחלק מתהליך הגיוס בוודאי היתה נשאלת, תוך כדי בדיקת פוליגרף, על עברה. מה היתה משיבה לו היתה נשאלת על-ידי אנשי השב"כ האם אי פעם עברה עבירה פלילית או עשתה מעשה שהתקרב לכך? קם השיבה כי במקרה כזה היתה מושכת את קורות החיים שלה ומוותרת על העבודה. להורדת הקובץ (PDF, 3.42MB) בשיחה שהתקיימה עם אנשי השב"כ, כך לפי התמלול, העלתה תחילה קם את האפשרות שהוזמנה לשם בעקבות קורות החיים ששלחה (בעדותה הדגישה קם כי אין לה עוד אמון בארגון, ועל כן גם לא במידת הדיוק של התמלול). עוד לפני שהבינה שלא זו הסיבה לזימונה, עוד לפני שאנשי השב"כ העלו את עניין הכתבות עם המסמכים המסווגים, הזכירה קם כי במסגרת שירותה הצבאי עבדה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, שאותה תיארה כ"לשכה ביזיונית מבחינת בטחון מידע [...] הפקרות כל מה שהיה שם מבחינת מסמכים ביטחוניים". בהקשר זה יש לציין כי בבית-המשפט הודתה קם כי בהדלפת המסמכים ביקשה, בין היתר, להביך את מפקדיה בצבא. "ולדעתך הפרסום בהארץ הביך אותם?", שאל עו"ד ליאונד את קם, והיא השיבה: "אני מקווה שכן, אני לא יודעת". אחרי שיחה מקדימה קצרה עם אנשי השב"כ הובהר לקם כי לא התבקשה להגיע בעקבות קורות החיים ששלחה. לפי התמלול שערך השב"כ, חוקרי קם אמרו לה כי הם עורכים בדיקה בעקבות סדרת כתבות בעיתון "הארץ", והיא זו שנקבה לראשונה בשמו של אורי בלאו. בהמשך הודתה קם בכך שהעבירה לבלאו לא רק את המסמכים ששימשו אותו לכתבות שפורסמו, אלא גם מסמכים נוספים, שעליהם ככל הנראה לא ידעו בשב"כ בשלב זה. לאורך כל עדותה הדגישה קם כי הגיעה לתשאול בשב"כ ללא כל ייעוץ משפטי, וזאת בשונה מבלאו, שאותו ליוו עורכי-דין כבר מהרגע הראשון. עוד אמרה כי בשב"כ הבהירו לה שמדובר בשיחה בלבד, לא חקירה במסלול פלילי, וכי בשלב הזה לא הבינה במידה מספקת את חומרת מצבה. קם טענה מעל דוכן העדים כי בזמן אמת פחדה מאנשי השב"כ, ועל כן מיהרה להודות בהדלפה, וזאת למרות שבפועל לא היתה לה סיבה לפחד מהם. היא חשבה שבזמן שהיא מתוחקרת על-ידי אנשי השב"כ, עובדים אחרים בארגון עורכים חיפוש בביתה. בדיעבד התברר כי בשב"כ הוציאו צו חיפוש רק בעקבות הדברים שאמרה להם, ותוך כדי השיחה עימה. עם תום חקירתה הנגדית של קם בבית-המשפט עלה לדוכן העדים עופר קול, לשעבר ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל ואחד מעדי התביעה של קם. מהעדות שמסר ביולי 2009 ליאחב"ל, ומהחקירה שלו בבית-המשפט, עולה כי קול שימש בפועל, בשני מקרים לפחות, כזרועו הארוכה של המערך לבטחון מידע בצה"ל. זמן קצר לאחר פרסום הכתבה של בלאו ב"הארץ" על החיסולים הממוקדים פנה אל קול ראש מחלקת בטחון מידע (מחב"ם) בצה"ל דאז, אל"מ מוטי מרדיקס, וביקש ממנו, היות שהוא בקשר שוטף עם בלאו ו"הארץ", שייצור עימם קשר ויבקש שישיבו את המסמכים שברשותם. לדברי קול, זו היתה הפעם הראשונה שקיבל פנייה כזו, והוא הרגיש מאוד לא נוח לבצע את המשימה. "התפקיד שלי, כפי שאני תופס אותו, הוא לא האחראי על דליפות של מידע", אמר קול בבית-המשפט. "אני לא סותם פרצות של מסמך כזה או אחר, שמגיע לידיים של מישהו, כולל עיתונאים". עם זאת, בשל הקשר החברי שהיה לו עם מרדיקס, הסכים קול לפעול כבקשתו. בלאו סירב לבקשת קול להשיב את המסמכים, ולאחר פנייה נוספת הפנה את סגן דובר צה"ל לעורך-הדין של העיתון. בנוסף, סיפר קול, הוא שוחח עם סגן עורך העיתון וראש מערכת החדשות באותה עת, אבי זילברברג, שהציע לו בשלב מסוים כי העיתון ישמיד את המסמכים. קול העביר הצעה זו לראש המחב"ם, אך זה סירב. עוד התברר כי לא היתה זו הפעם הראשונה שבה התבקש קול לפעול מול עיתונאי מ"הארץ" כדי שישיב מסמכים לצה"ל. בקיץ 2009, יומיים לפני שמסר עדות ליאחב"ל על הפנייה לבלאו, התבקש קול על-ידי המחב"ם לפנות לפרשן הצבאי של העיתון, עמוס הראל, ולבקש ממנו מסמכים מסווגים שהיו בידו. הראל, לפי קול, אמר לו שהמסמכים "נמצאים בכספת", והפנה אותו לעורך-הדין של העיתון. קול העיר כי היה נראה כאילו הראל היה "מתורגל" בפניות כאלה, משום שתשובתו היתה פשוטה וניתנה במהירות, כאילו הוכנה מראש. עם זאת, בעדותו בבית-המשפט הדגיש קול כי אינו זוכר עוד מקרה, מלבד שני המקרים של בלאו והראל, שבהם התבקש על-ידי מחב"ם לפנות לעיתונאים כדי שיחזירו לצה"ל מסמכים מסווגים. 6373-04-13 להורדת הקובץ (PDF, 4.59MB)

וייץ וגילת מפרגנים זה לזה | ב"ידיעות אחרונות" מחליפים בין כותרת הגג לראשית | צנחן נוחת בעמוד השער

מאז יצא לאור לראשונה העיתון "ישראל היום", ביולי 2007, לא הודפסה לו מהדורת יום שישי. עד היום. הבוקר הודפס והופץ העיתון במה שהוא עצמו מגדיר על עמוד השער כ"מהדורה מיוחדת". האם היה יוצא לאור ביום ו לולא צומצם צו איסור הפרסום על פרשת אולמרט? ואם היה יוצא, כיצד היה ממלא את עמ 11-1, המוקדשים הבוקר לנושא? אולי היה מביא דיווחים נרחבים יותר על מאה אלף ההרוגים בבורמה ומלחמת האזרחים המתפתחת בלבנון – שני אירועים שנדחקים הבוקר בעיתון "ישראל היום", כמו גם בכל העיתונים האחרים, לעמודים פנימיים ומדורי חדשות החוץ. כותרתו של "ישראל היום" הבוקר קוראת: "כסף במזומן לידי אולמרט, במשך שנים", אך לפי הטור של מרדכי גילת, המופיע בעמ 2, הכותרת היתה אמורה להיות אחרת. גילת כותב כי הבוקר היתה אמורה להופיע "כתבה מפורטת בעלת חשיבות ציבורית", שהיתה "מעודדת אזרחים ועיתונאים להילחם, לצעוק, למלא את חובתם, ובמקרה של התקשורת – את שליחותה". לפי גילת, פרסומיו שלו מתחילת אפריל, על כך שמסמכים מסוימים לא הועברו מהפרקליטות למשטרה, "הם שהניבו את המפנה הדרמטי בחקירה המתנהלת נגד ראש הממשלה". גילת נותן קרדיט לא רק לעצמו, אלא גם לעיתון "הארץ" וכתביו גידי וייץ ואורי בלאו, ש"תרמו תרומה חשובה להארת האמת על מעללי ראש הממשלה", ומוסיף כי "נמצא בידי, ובידי גידי וייץ מהארץ, חומר חשוב שלא פורסם עדיין". לדברי גילת, הוא עצמו היה שותף בימים האחרונים למחשבה כי ראוי שלא לפרסם חומר זה, אך לדבריו כעת החומר שבידיו "לא יכול יותר כבר להזיק לחקירה", שכן כבר הוצג בפני החשודים העיקריים. מדובר, כמובן, באותם פרטים שעדיין נותרו תחת צו איסור הפרסום בפרשה. לפי גילת, ההחלטה כי הצו לא יבוטל לחלוטין "נובעת ממניעים זרים". ב"ישראל היום" אף מדפיסים מחדש את כותרות העיתון מה-26 במרץ וה-2 באפריל, אז נחשף בטור של גילת כי חומרים מסוימים לא הועברו מהפרקליטות למשטרה. "כתב ישראל היום" מוסיף במשבצת מיוחדת בעמ 2 כי "הסיפור המעניין באמת נמצא בפרטים שהמשטרה והפרקליטות עדיין מתעקשות להסתיר מעיני הציבור". הכתב האנונימי מוסיף רמיזה וטוען כי חומר זה כולל "תוכנם של יומנים, מסמכים וחומרי מחשבה הקשורים לחקירה – כמו גם התייחסותם של הקשורים לפרשה למסמכים כאלו". גם דן מרגלית, בטור פרשנות ארוך במיוחד, נותן את הקרדיט לווייץ וגילת. לדבריו, אין לקבל את הכחשותיו של אולמרט למעשים המיוחסים לו. או בלשונו של מרגלית: "אילו הוצמד גלאי אמת לגופו, היה המכשיר מתנפץ לרסיסים". לאחר שמרגלית משווה את אולמרט לאשר ידלין, ביל קלינטון וריצרד ניקסון, הוא מזכיר את המידע שברשות גילת מעיתונו ווייץ מ"הארץ", ואומר כי מי שיודע על מידע זה "מזדעזע עד כמה חשוד אולמרט בשחיתות". לפי מרגלית, "הרשימה ארוכה. התגלה רק קצה הקרחון. רובו לא ייחשף לעולם". ב"הארץ" מחזירים מחמאות, ובעמ 6 של העיתון משלים גידי וייץ את דיווחיו של מוטי גילת ב"ישראל היום". כותרת הידיעה של וייץ טוענת כי "הרמז לפרשה החדשה שכב בפרקליטות שנה, ולא נחקר". לפי הדיווח, בעקבות תחקיר "הארץ" מאוגוסט 2006 נפתחה במשרד מבקר המדינה חקירה שבמהלכה "הגיעו לידי משרד המבקר חומרים שרמזו על מעורבות מסר וזקן ואולמרט בפרשה הנוכחית". אף שהמבקר קבע כי החומר מעלה חשש למעשה פלילי והעביר את ממצאיו לפרקליטות, עברה חצי שנה עד שמזוז הורה למשטרה לפתוח בחקירה. לפי וייץ, "זמן נוסף עבר עד שבמרץ השנה – לאחר פניות חוזרות של עיתון הארץ ופרסום בעניין של העיתונאי מרדכי גילת בישראל היום – פתחה המשטרה בחקירה". אמיר אורן מוסיף פרטים במוסף "השבוע" של "הארץ". אורן כותב כי ב-26 במרץ "התחוללו שני אירועים עיתונאיים: כתבה ביקורתית שפירסם מרדכי גילת בישראל היום והשאלות שהעביר וייץ לגורמים במערכת אכיפת החוק". הכתבה היא אותה כתבה שבה פורסם על החומרים שהועברו מהמבקר לפרקליטות ולא הגיעו ליאח"ה. השאלות של וייץ למערכת אכיפת החוק נותרות אצל אורן בערפל כבד יותר. "ממש בה בעת נדהם וייץ לגלות שגם אילו היה המסמך מגיע לידי המשטרה, אפשר שלא היתה מפענחת אותו", הוא כותב, ומתאר באופן כללי חוסר רצון של החוקרים לפעול בעקבות המידע שבידם. אם התיאורים הללו של וייץ, גילת ועליהם מעידים על האמת, ואם החשדות נגד אולמרט אכן יהפכו לכתב אישום, הרי שלפנינו מקרה דרמטי של שני עיתונאים המפילים ראש ממשלה על מעשי שחיתות וקבלת שוחד. ב"ידיעות אחרונות" התחלפו להן כותרת הגג והכותרת הראשית. כותרת הגג הקטנה קוראת "החשד: קבלת כספים שלא כדין מאיש עסקים אמריקאי", ואילו הכותרת הראשית היא "אולמרט: לא לקחתי שוחד". אפשר לטעון כי העיתון שוב עושה ככל שביכולתו כדי להציג את עמדת ראש הממשלה ולפעול לטובתו, אלא שראוי להזכיר כי כותרת דומה מאוד לזו שמשמשת כאן ככותרת גג כבר הודפסה לפני שבוע בדיוק ב"ידיעות אחרונות", ככותרת ראשית. זהו העיתון היחיד בישראל שמבחינתו אלה באמת חדשות ישנות. בעמ 2 מובאת בפני הקורא תמצית הפרשה [טובה צימוקי, יובל יועז, אורון מאירי, ניר גונטז וניסן שטראוכלר], וכמו לפני שבוע, כשהעיתון עבר על הצו לאיסור הפרסום, גם הבוקר יש בדיווח פרטים שרק חלקם מופיעים בעיתונים האחרים. על הביקורים של אולמרט בארה"ב על חשבון טלנסקי, על כרטיס האשראי שקיבל ממנו, על ההלוואה שהעניק לו, ועל העסק של טלנסקי לשיווק מיני-ברים לבתי מלון, שלדברי טלנסקי היה הסיבה לכל העברות הכספים – הוא רצה מכתב המלצה מאולמרט שיוכל להציג בפני בעלי מלונות. פרט משעשע: בעיתון נכתב כי בעדותו דיווח טלנסקי כי קיבל מכתב המלצה שכזה, אך זה לא עזר לו למכור ולו מיני-בר אחד. נחום ברנע פותח את טורו בעיתון בקביעה כי "ספק אם אולמרט ישרוד ציבורית את החקירה הנוכחית". ברנע מייחס חשיבות מעטה לפרשת טלנסקי, "שהנפח האמיתי שלה קטן בהרבה מנפח השמועות", ומשמעות רבה ל"השפעה המצטברת של גוש החקירות" נגד אולמרט. אך ברנע מעביר ביקורת גם על חוקרי הפרשה. לדבריו, "קשה לדעת מה מביך יותר, העובדה שראש ממשלה בישראל חשוד בפלילים או הדרך שבה חוקרים את החשדות המשטרה והפרקליטות", והוא מזכיר גם "פוליטיקאים חמומי מוח, חלק מהם מתחזים לעיתונאים, שאין להם שום עניין בהליך המשפטי הנאות ובבירור האמת: הם יותר מדי עסוקים בציד". כל העיתונים מקדישים לפרשה סיקור נרחב, אך ב"ידיעות אחרונות" יש גם מי שמביע אכזבה. חנוך דאום מפרסם הבוקר טור תחת הכותרת "מה, זה הכל?", ואומר: "מימון למערכת בחירות בראשית שנות התשעים? את השעמומון הזה הסתרתם מאיתנו כל-כך הרבה זמן? מעולם לא היתה בישראל פארסה כזו". הסיפור היחיד שמצליח להידחק לעמודי השער של העיתונים הבוקר, לצד פרשת השוחד של אולמרט, נוגע לצנחן שנחת בלב הקהל בעת מפגן הראווה בחופי תל-אביב. ב"ידיעות אחרונות" מסקרים את האירוע לא פחות מחמישה כתבים [יובל קרני, נעם ברקן, מאיר תורגמן, יוסי יהושוע וערן נבון], כאילו היתה זו פרשת שוחד נוספת. התוצאה מופיעה בעמוד האחורי של העיתון, שם נכתב כי "מחקירה ראשונית עולה שהצנחן, איש מילואים שמאחוריו יותר מאלף צניחות, לא אמד נכונה את הגובה מעל הצופים בעת שנערך לנחיתה". מעניין מי מבין חמשת הכתבים אחראי לשורות הדרמטיות "קולות השמחה הפכו באחת לזעקות בהלה" ו"הכרוז, שעד לפני דקות ספורות עוד התגאה בכוחות צה"ל, התחנן בגרון ניחר בפני הקהל לפנות את הדרך לכוחות ההצלה". ב"מעריב" נמרחות תמונות ענק מהאירוע לרוחב ואורך עמ 10, מיד לאחר הדיווח על אולמרט. בידיעה עצמה [אבי אשכנזי, יובל גורן ואילן מציק] נכתב רק כי "תקלה שמהותה טרם ברורה באופן סופי גרמה לתאונה קשה". בידיעה בעניין המתפרסמת ב"הארץ" [יגאל חי, רוני זינגר-חרותי ויובל אזולאי], המלווה בשרטוט המדגים את "מקום הנחיתה המתוכנן" ואת "מקום הנחיתה בפועל", ניתנים כמה הסברים אפשריים לתאונה. "גורמים בצה"ל", נכתב שם, "מעריכים שמשב רוח פתאומי הוא שגרם לאחד הצנחנים לסטות וליפול לתוך הקהל". ועוד מוסיפים כי ייתכן שהדבר נגרם "בעקבות האצת מטוס ההרקולס לכיוון צפון בעת שהצניח את הצנחנים מעל החוף – מה שייתכן שגרם לחלקם להחמיץ את נקודות הציון שאליהן היו צריכים להגיע". לצד הידיעה מובא ציטוט מודגש של אחת הפצועות באירוע, האומרת כי היא "עדיין גאה בצנחנים". ידיעה קטנה ב"ישראל היום" [איציק סבן] מקבלת את הכותרת "כתבי ידיעות נוספים נחקרו על הפרת הצו". הידיעה עוסקת בהפרת צו איסור הפרסום בשבוע שעבר, שבעקבותיה כבר נחקר כתב העיתון יובל יועז. ניתן להבין כי פרט ליועז נחקרו לפחות שני כתבים אחרים, אך בפועל הידיעה מספרת רק על כתבת נוספת אחת שנחקרה, טובה צימוקי, הכתבת לענייני משפט של העיתון. גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב" מדפיסים הבוקר את תצלומו של אורי מסר המתהלך בנתיבי איילון, עם קרדיט למוטי קמחי ועיתון "הארץ". בדיווח על העימותים האלימים אתמול בהפגנות לזכר הנכבה מספר רוני שקד כי "הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל והפלסטינים בשטחים קיימו אתמול עצרות...", ובכך מאמץ את הנראטיב של המפגינים.

מה הופך עיתונאי פרילנסר ל"פיקטיבי", ומה הוא יכול לעשות כדי לקבל את זכויותיו? • שיחה עם ליבנת גלבוע, האחראית על תחום הפרט בארגון העיתונאים

לאחרונה קבע בית-הדין האזורי לעבודה כי ערוץ הספורט יפצה עובד לשעבר שטען כי הועסק במתכונת של "פרילנסר פיקטיבי". ליבנת גלבוע, אחראית על תחום הפרט בארגון העיתונאים בישראל, שוחחה עם אורן פרסיקו ונמרוד הלברטל בתוכנית "קול העין" על היחסים המוכחשים בין מעסיקים לעובדים, המוגדרים חופשיים אך בפועל כבולים למקום עבודתם. "תמיד כששואלים אותי מה זה פרינלס פיקטיבי אני מספרת סיפור על עצמי מלפני כמה שנים", פתחה גלבוע, "עבדתי בתוכנית עונתית כפרילנסרית. עבדתי כמו שכיר לכל דבר אבל כפרילנסרית. אחרי כמה חודשים, כשעמדתי לעזוב, פניתי לבוס שלי והסברתי לו שאני רוצה לעזוב והוא ביקש שאני אתן חודש התראה מראש. אמרתי לו רגע, אני פרילנסרית והוא אמר לי כן, אבל את פרילנסרית כמו שכירה. ופה בעצם כל הסיפור. עובד עובד כשכיר אבל ללא תנאים סוציאליים, ללא הפרשה לפנסיה, ללא דמי הבראה, ללא ימי חופשה או מחלה ואפשר בעצם לסיים את עבודתו בשיחת טלפון. "העובד הרבה פעמים ירגיש שהוא עובד כמו שכיר - אבל הוא פרילנס. ופה אנחנו נכנסים לתמונה, לארגון פונים לא מעט עובדים ועובדות ומבקשים שנבדוק האם הם פרילנסרים פיקטיביים. ברגע שהפנייה מגיעה אלינו אנחנו יושבים עם עורך-דין ובוחנים לגבי כל סיפור מבחני יחסי עובד-מעביד, ובמידה שאנחנו מוצאים שיש סיכוי שזה יפעל לטובת העובד אנחנו פונים לבית-המשפט". הרבה מאוד מהפרילנסרים חותמים עם העסקתם על מסמך שמצהיר שהם יודעים שאין יחסי עובד-מעביד עם מקום העבודה. עד כמה חתימה על מסמך כזה כובלת את העובד בהמשך הדרך? "זה משתנה ממקרה למקרה, אבל גם בית-המשפט לוקח בחשבון שלעובד לא היתה לו ברירה אחרת, זה לא שהוא יכול היה לעבוד כשכיר. בחלק מהמקרים זה בעייתי, אבל בהרבה מהם בית-משפט מתייחס למסמכים האלה מתוך הבנה שלעובד לא היתה ברירה. לכן כדאי בכל מקרה לפנות אלינו דרך המייל של הארגון והטלפון שמופיע באתר ארגון העיתונאים, ולהתייעץ איתנו. אנחנו בודקים את המקרים עם עורך-דין ובצורה מסודרת. אין לנו אינטרס להגיש תביעות חסרות סיכוי, אנחנו רוצים בטובת העובד". את יכולה לכמת את מספר הפרילנסרים הפיקטיביים בעולם התקשורת? "זה מאוד משתנה. אנחנו עוזרים להרבה מקרים ובחלק מהפניות זה נגמר לפני בית-המשפט, כשאנחנו שולחים מכתב לאותו כלי תקשורת ומגיעים לפשרה. במקביל להליכים אנחנו גם מנסים לשנות את המצב בהסכמים הקיבוציים. תביעות יחסי עובד-מעביד מאוד עוזרות ואנחנו רואים בהן כלי להילחם בתופעה". לא מזמן היתה תביעה שהגיעה לבית-הדין הארצי לעבודה, שם פרילנסר תבע את חברת החדשות של ערוץ 2 ובסופו של דבר הפסיד. מה ההבדל בין המקרה הזה למקרה של הפרילנסר מערוץ הספורט? "במקרה של חדשות 2 הוכח שאותו פרילנס הרוויח יותר משכיר כתף אל כתף בתפקיד שלו. ואז הם אמרו שבעצם כל הזכויות נכללות בהסדר הזה. בחלק גדול מהמקרים שמגיעים אלינו אנחנו מדברים על עובדים בתפקיד הראשון או השני שלהם בעיתונות, כך שהשכר הוא לא גבוה. לא חל עליהם חוק שעות עבודה ומנוחה, הם יכולים לעבוד שעות נוספות ולא תמיד בתשלום, ואם מכמתים את כל הדברים האלה השכר יכול לצאת גם מתחת למינימום. במקרים שבהם השכר יותר נמוך ואפשר גם לבדוק את זה כתף אל כתף עם עובד שכיר באותה חברה - התביעות שונות". פתרון למצב של פרילנסרים, ולא רק בעיתונות, נמצא במשרדי הממשלה. מול אילו גורמים אתם עובדים? "אנחנו מנסים לעשות הרבה דברים. אנחנו גם מנסים למצוא מודל אחר, כך שגם אם החברה רוצה לשלם סכום מסוים, אנחנו רוצים לנסות להכניס גם את הזכויות הסוציאליות בסכום הזה כדי שהעובד יהיה שכיר. אבל זה דורש המון עבודה. פנינו ללא מעט גורמים בשביל לנסות לפתור את הבעיה, גם ממשלתיים, גם לאיגוד המפיקים, לחברות שמעסיקות בצורה הזו. אנחנו כל הזמן מנסים לטפל בתופעה הזו". אילו טענות אתם שומעים ממו"לים, מעבר לטענה שזו שיטת העסקה זולה יותר? "אני חושבת שענית על השאלה. יש גם כאלה שטוענים שהעובדים חופשיים לעבוד בעוד עבודות. וזה מאוד משתנה. כל סיפור הוא שונה ולכן זה לא גורף. כל עובד ששואל אותי אם הוא פרילנס פיקטיבי אני אומרת לו לבוא לארגון כדי שנבחן את המקרה שלו. יש אנשים שבוחרים להיות פרילנסרים וזה בסדר גמור, שעובדים בכמה עבודות והם בעצם עסק. הבעיה היא עם אנשים שהשכר שלהם נמוך, בעיקר אצל חברה צעירים שזו העבודה הראשונה שלהם והם לא מבינים. הם גם לא מפרישים לפנסיה בעצמם וזה יפגע בהם בעתיד". "קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. את התוכנית מפיקה רתם שרעבי, סטודנטית בבית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס 106FM מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית".

"הארץ" מביא דיווחים מרחבי העולם | ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים לקדם במרץ את גליון יום שישי | ו"במעריב" מדווחים בהרחבה על שביתת עיתונאים בפריז

חצי משער "הארץ" מוסתר על-ידי פרסומת. ועכשיו, לכותרות. הכותרת הראשית ב"הארץ": "פרס בטרבלינקה לעם הפולני: קשה לעמוד כאן, אבל לא בגללכם" [לילי גלילי, פולין]. בציטוט המלא שבגוף הידיעה נוסף המשפט, "אלא בגלל מה שהיה כאן". גלילי קובעת כי "לא היו [בדברי פרס] מחילה לפולנים על זוועות השואה", אבל צירוף המלים "לא בגללכם" הוא בדיוק מה שהעם הפולני רצה לשמוע. בהמשך הוסיף פרס, "כשהוא מעיף מבט על החיילים ועל קבוצות הנוער הישראליות שלצדו [...], לו היו אז החיילים והצעירים האלה, זה לא היה קורה לנו, וזה גם לא יקרה לנו בעתיד". במלים אחרות, המסר לפולנים – חידוש. המסר לישראלים נותר בעינו: אנו עומדים לפני שואה, ובזכות הצבא היא לא תתרחש. יש בכך מידה רבה של צדק. זה עדיין מה שרוב העם הישראלי רוצה לשמוע. העיתונים האחרים לא שלחו נציגים לפולין, או לפחות אינם מפרסמים את רשמיהם ומסתפקים בידיעות תצלום הקבורות עמוק בעיתון, אם בכלל. יוצא מן הכלל הוא "ישראל היום", שם מדווח חמי שלו, הנלווה לסיור הנשיאותי בפולין. אלא ששלו מביא טור אישי-פרשני בלבד, שלא מתיימר להיות ידיעה חדשותית של ממש, כך שלעיתון אין, למשל, דיווח על הציטוט שהפך ב"הארץ" לכותרת ראשית. זה נחבא בטקסט של שלו במלים "כמה דקות אחר-כך [...] יפטור פרס את האומה הפולנית מאחריותה למעשה ההשמדה". ב"מעריב" חושפת הידיעה הראשית כי "מאחז בלתי חוקי" בשם "מבוא-חורון צפון" פורק אתמול בשקט, בהסכמה, בלי כל הפגנה [רועי שרון]. הכותרת הראשית, "הפינוי השקט", מופיעה על רקע תצלום המתעד העמסת קרוואן למשאית. רק בכותרת המשנה מגלים לקוראים כי "התמורה למועצת יש"ע: הרחבות בנייה". זהו סיפור בלעדי ל"מעריב", כפי שמציין שרון בעמוד 2, "פעילי הימין לא הגיעו להיאבק, כלי התקשורת לא תיעדו ואף אחד לא צייץ". הפינוי, מתברר, עליו סיכמו כבר לפני מספר שבועות, נשמר בסוד כדי לאפשר את קיומו. לדברי שרון, זהו רק צעד אחד בהסכם כללי יותר שבבסיסו פינוי "מאחזים לא חוקיים" תמורת הגדלת "יישובי יהודה ושומרון". ואמנם, בידיעה נפרדת מהידיעה על הפינוי, מספר שרון כי "תמורת פינוי המאחז אתמול קיבלו המתנחלים אישור להקמת שכונה חדשה במבוא-חורון, אישור למבני תעשייה במושב, וגם חותמת כשרות לשכונה חדשה ביישוב ברכה באזור שכם". הוא גם כותב אגב כך על "מצוקת דיור" בהתנחלויות שבשטחים הפלסטינים הכבושים ומתכוון למצוקת דיור של היהודים. ציפי לבני נפגשה עם בכירי תחנת השידור "אל-גזירה" [ברק רביד, קטאר, ויואב שטרן], ולפי הכותרת בעמוד 2 של "הארץ", "ישראל ואל-גזירה ידונו בדרכים לשיתוף פעולה". מה הכוונה ב"שיתוף פעולה"? האם ישראל תודיע מראש לרשת השידור הערבית איפה היא עומדת לתקוף בעזה כדי שיהיו לזו צילומים בלעדיים של גופות מחבלים וילדים פלסטיניים? לא. בפגישה בין ציפי לבני לעורכים וכתבים בכירים של הרשת, סוכם כי בקרוב תגיע לקטאר משלחת של בכירי משרד החוץ כדי לדון עם עורכי התחנה "בדרישתה של ישראל לשידורים מאוזנים יותר". מה יצא לאל-גזירה מסיקור מאוזן יותר? לא ברור. אולי פשוט נשברה מעוצמת החרם הישראלי. אגב כך, כמה עוברי אורח נפצעו אתמול בתקיפה של חיל האוויר בעזה בה נהרג אדם ואחר נפצע באורח אנוש. כלי טיס ירה טיל על מכונית. יובל אזולאי מדווח על כך בקיצור נמרץ בתחתית עמוד 3 של "הארץ". בעיתונים האחרים אין לאירוע כל זכר. מעניין איך החיסול סוקר באל-גזירה. ב"ידיעות אחרונות" הביקור של השרה ליבני בקטאר זוכה לידיעה בת שני תצלומים בעמוד 13, המתעדת כיצד שרת החוץ מרימה כוס מים מהרצפה. כן. ממש כך. הטקסט שלצד התצלומים מזכיר יותר מכל את זה הנלווה לציור השבועי לילד: "בתום נאומה אתמול בוועית הדמוקרטיה בדוחה, בירת קטאר, עזבה שרת החוץ ציפי לבני את דוכן הנאומים שעל הבמה. לפתע הבחינה כי שכחה את כוס המים שלה מונחת למרגלות הפודיום ומיהרה לאוסף אותה בדרכה". עזרו, ילדים יקרים, לעורך העיתון למצוא את הערך העיתונאי בידיעה. גם בעיתונים האחרים אין דיווח נרחב על ביקור השרה בקטאר, אלא ידיעות תצלום בלבד. מכך אפשר להסיק כי גם לקטאר לא נשלח אף כתב של העיתונות המודפסת פרט לזה של "הארץ". יחד עם פרסום הכתבה האחרונה בסדרה של אנשיל פפר על מצב היהודים באתיופיה, יצא לעיתון "הארץ" גיליון בינלאומי להתפאר. השער של "ידיעות אחרונות" רחוק מלהלהיב. הכותרת הראשית היא ציטוט האזהרה השנתית של "המטה ללוחמה בטרור": "מי שיורד לסיני מהמר על חייו" [איתמר אייכנר]. במקרה שיהיה פיגוע, יוכלו להדפיס את עמוד השער לצד תמונת הנפגעים. כמחצית משער "ידיעות אחרונות" מוקדש לקידום מכירת גיליון יום שישי של העיתון. בעיקר מקדמים "ראיון ראשון ובלעדי" עם שחקנית אמריקאית ידועה, ולצד זאת מכינים את השטח ל"פרסום ראשון" על המרגל הכפול שהסגיר את מרקוס קלינברג. הסיפור מובא בתמצות בעמוד 6 [רונן ברגמן]. שם נכתב כי "בעקבות בקשת ידיעות אחרונות" התירה הצנזורה לפרסם את הסיפור. זהותו של הסוכן הכפול שחשף את קלינברג אינה מתגלית, אך נרמז כי יש לו קריירה מוצלחת. "האיש הזה חייב את הקריירה שלו לשב"כ. בלעדינו הוא לא היה מגיע לעשירית ממה שהגיע", כך מצוטט בידיעה איש שהיה מעורב בהפעלתו. ברגמן מספר על הפגישה בעקבותיה נעצר קלינברג וכותב: "עד היום [קלינברג] לא יודע כי האיש שאותו פגש בחצר היה סוכן כפול". יוסי מלמן קצת הורס את הבלעדיות של ברגמן כשהוא כותב על הנושא הבוקר ב"הארץ". מלמן מציין כי "בצנזורה הצבאית סירבו אתמול להסביר מה גרם לשינוי ואמרו שמדובר בהתפתחות שהם אינם רוצים להרחיב עליה, שבעקבותיה ניתן עתה לפרסם פרטים אלה". מלמן גם מקלקל את הרושם שהשאיר ברגמן, כאילו הנה הוא עכשיו מגלה לקלינברג, יחד עם כל עם ישראל, מי הוא זה שהסגיר אותו. מלמן כותב כי בכתב היד המקורי של הספר שכתב קלינברג ציין המרגל כי במהלך משפטו גילה ש"הוסגר בידי סוכן סובייטי שהסכים לעבוד בעבור אחת ממדינות המערב", אך הצנזורה פסלה משפט זה מהספר. עוד בשער "הארץ": עמוס הראל ושמואל רוזנר מספקים תאריך לדיון בקונגרס האמריקאי בנושא הגרעין של סוריה – ה-22 באפריל כנראה. לפי הידיעה, הדיון ייערך בדלתיים סגורות, "בעקבות הלחץ שהפעילה מערכת הביטחון הישראלית", אבל "האמריקאים לא התחייבו שלא לתדרך עיתונאים מאוחר יותר באשר לדברים שייאמרו". השניים מוסיפים גם כי "היקף הפרסום בארה"ב עשוי להשפיע על מדיניות הצנזורה בישראל בכל הקשור לדיווחים על התקיפה בסוריה". ברקע הדיווחים על הדיון עומדים, ככל הנראה, אינטרסים שאינם לטובת הציבור. עמוק מאוד בתוך הידיעה, בעמ 2, נכתב כי "אצל שר הביטחון חושדים כי לשכת ראש הממשלה מעודדת בחשאי את ארה"ב לפרסם מידע על התקיפה, בניסיון לצבור מכך רווח פוליטי בישראל". בלשכת אולמרט מכחישים. בראש הכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" ידיעה שהיא פרסומת לגליון החג של "פנאי פלוס", המוקדש לנושא "צילומי העירום הגדולים של כל הזמנים". ידיעות נוספות בכפולת העמודים המרכזית של העיתון הנפוץ בישראל – "הנשק נגד תאונות: שתן של אריות", על מבצע להרחקת חיות בר מהכבישים, ו"קוף שומר מצות", לצד תמונה של קוף האוחז במצות. עורך "מעריב" לשעבר, שלום רוזנפלד, מת אתמול בגיל 93. רפי מן מביא ב"מעריב" דברי הספד מפי פרופ איתמר רבינוביץ, נשיא אוניברסיטת תל-אביב, שבמסגרתה יסד רוזנפלד את התוכנית הראשונה בישראל ללימודי תעודה בעיתונאות: "היתה לו אהבה עמוקה לעיתונאות. הוא הביא עימו לכתיבה את המסורת הגדולה של העיתונות היהודית בפולין". מן עצמו סופד לרוזנפלד ב"העין השביעית". אסף כרמל מביא ב"הארץ" דברי הספד מפי עורך "מעריב" לשעבר עידו דיסנציק: "הוא המשיך להוביל את העיתון במסלולים ראויים, בדרך שהיתה קצת יותר רצינית וקצת יותר אידיאולוגית. כמו כל החברה מהדור ההוא, מה שהיה לו בראש זה להקים מדינה ולעשות עיתונות טובה". רוזנפלד ערק לפני שישים שנה יחד עם קרליבך מ"ידיעות אחרונות" ועזר להקים את "מעריב". הבוקר, ב"ידיעות אחרונות" מותו לא מוזכר. ההלוויה תתקיים היום בשעה 15:00 בבית-העלמין נחלת-יצחק, גבעתיים. במדור החוץ של "הארץ" ידיעונת על "שביתה בעיתון לה-מונד" [איי.פי]. "עובדי העיתון קיימו שביתה נדירה במחאה על התוכנית לפטר 130 מהם", נכתב שם. השביתה ארכה 24 שעות, ומנעה את הדפסת העיתון, אולם אתר האינטרנט של העיתון המשיך לפעול כרגיל. דווקא ב"מעריב" כותבת על כך בהרחבה רוני בר, כתבת העיתון בפריז. "לראשונה ב-64 השנים שעברו מאז הקמתו, הביעו עובדי העיתון את מחאתם כנגד ההנהלה, אשר מתכננת גל פיטורים המוני". לדבריה, השובתים היו אנשי "צוות העיתון הוותיק", שמחו על הכוונה לפטר רבע מהמועסקים בעיתון. בר מוסיפה כי "אל המהלך מאיימים להצטרף גם עובדי אתר האינטרנט של לה-מונד, וכ-50 כבר שבתו אתמול מעבודה". נשיא דירקטוריון העיתון, שסיים את 2007 בהפסד של 20 מיליון יורו, מצוטט כמי ש"מבין את תחושותיהם" של השובתים, אבל "עם זאת, אני נשאר נחוש בדעתי להוציא לפעול את תוכנית הקיצוצים". לצד הידיעה, תצלום גדול של הפגנת העובדים השובתים [אי.פי.איי]. מאופן הסיקור השונה של האירוע בשני העיתונים ניתן להסיק כי ב"הארץ" לא רוצים להכניס לעובדים רעיונות לראש, ואילו ב"מעריב" כבר לאף אחד לא אכפת. מובן שאפשר וההסבר פרוזאי לחלוטין. בעמוד הדעות של "ישראל היום" כותב גדעון אלון על חוק העיתונות החדש שהוא "מזיק, מסוכן ומקומם". לדבריו, לאחר שהחוק עבר בזריזות וללא דיון רציני בקריאה ראשונה, הוא נדון בשבוע שעבר בוועדת הכלכלה של הכנסת, אף שאיש מ-17 חברי הוועדה לא הגיע לדיון. לפי אלון, הביקורת העיקרית שהובעה בוועדה, מפי נציגי מועצת העיתונות, אגודת העיתונאים והאגודה לזכויות האזרח, עסקה בסעיף המעניק לבית-המשפט המחוזי סמכות להורות על סגירתו של עיתון לתקופה בלתי מוגבלת אם השתכנע שהוצאתו לאור "עלולה לסכן את בטחון המדינה או את בטחון הציבור". ידיעה במוסף "ממון" [רז שכניק] מדווחת כי מסתמן הסדר להארכת זכיון ערוץ 10 עד שנת 2012. "הוסר האיום לפרסום מכרז חדש להפעלת ערוץ 10", מצוטטים גורמים בוועדת הבדיקה של הרשות השנייה. במוסף "24 שעות" מדווח שכניק כי "תוכנית הרדיו של ארי שמאי יורדת מהאוויר אחרי שלאנשי הרשות השנייה נמאס מהעלבונות, הפרסום הסמוי והפרות כללי האתיקה". לפי הידיעה, נשלח מכתב הפרה חמור מהרשות השנייה לתחנת רדיו לב-המדינה, שבעקבותיו הושעתה התוכנית של שמאי. במכתב מתוארת ההתרשמות של אנשי הרשות מהאזנה לשלוש תוכנית של שמאי בלבד. לילך סיגן שואלת ב"גלובס" "האם ידיעות גרם לירידת הרייטינג של הישרדות?". סיגן מציינת כי הפרק ששודר לאחר הכתבה על הסדרה במוסף "7 ימים" השיג 15% רייטינג פחות מאשר הפרק ששודר שבוע לפני כן, אבל מיד מוסיפה כי ממילא היה זה פרק שרובו לקט מקטעים ששודרו בעבר, וכי סביר יותר שהפרסום ב"ידיעות אחרונות" עשה טוב הן לעיתון והן לתוכנית. "האם לעיתונות הכתובה יש עדיין השפעה?", שואלת סיגן בסיום הטור ועונה: "כן. אבל ההשפעה היא בעיקר על כיסי בעליה".

הסיבה שהבריות אינן רוצות "שילעגו למסכנים" היא שהן מעוניינות לכפות על הצדדים היריבים מגבלות של אקולוגיה סגנונית

בשנת 91 לפני ספירת הנוצרים התכנסו ברומא שלושה מגדולי האוראטורים של הדור, עורכי-דין ונואמים פוליטיים כאחד: מארקוס אנטוניוס, לוקיוס ליקיניוס קראסוס ויוליוס קיסר סטראבו, לשיחה על רטוריקה. השיחה דווחה על-ידי קיקרו בספרו "על הנאום" שתורגם לעברית בידי א.ד. קולמן. בין השאר נידון בה מעמדו של ההומור באמנות הצגת הטיעונים. יוליוס קיסר סטראבו נתן דוגמה, שנראתה בעיניו כהומור משובח, גם אם עתיר סיכונים רטוריים: "פעם הופיע עד נמוך קומה. המותר לי לחקור אותו?, שאל פיליפוס. אב בית-הדין, שאצה לו הדרך פסק: היה קצר והלה השיב: אהיה קצר כמוהו". לעומת זאת, סיפר סטראבו, יש אנשים שנונים שבדיחותיהם חוטאות ב"מוקיונות". כדוגמה לכך הביא את אפיוס קלאריוס, שאמר על-פי המדווח, לגאיוס סקסטיוס, שהיה שתום-עין: "אסעד אצלך, שכן אני רואה אצלך מקום אחד פנוי". הבדיחה השניה (שכנראה מצחיקה יותר בלטינית) לא היתה מוצלחת לטעמו של סטראבו, הן משום שהיא באה ללא כל התנגדות ופוגעת בכל בעלי העין האחת, והן משום שהיא נראית כמתוכננת מראש ונטולת ספונטניות. אביגדור פלדמן, אוראטור מקומי מוערך מאוד, כמעט שִחזר את החידוד של אפיוס קלאריוס במאמר "מחלת הלחישה" בעיתון "העיר" ביום 2.11.01. נושא המאמר היה עסקת הטיעון עם עופר נמרודי. פלדמן נזקק לתיאור אוזניו הגדולות של ניצב משה מזרחי כדי לרמוז שמזרחי, או רשויות התביעה והחקירה בכלל, לוקות בפרנויה. אוזניו של מזרחי, הלעיג פלדמן, הן "גדולות ביחס לכל פרופורציה לגוף", ועורכי "העיר" הקפידו להוסיף תצלום של מזרחי בדיוקן חזיתי, המוכיח את הטענה. אני עצמי, אני חייב לציין למען השקיפות, מצויד בזוג אוזניים גדולות למדי, כך שתיאוריו של פלדמן לא השאירו אותי אדיש. פלדמן נמנע, על כל פנים, מלהתייחס לכך שמזרחי הוא בעל עין אחת (ועין אחת מזכוכית), כתוצאה מפציעה במהלך שירותו הצבאי. אין ספק שהמום הגופני הזה הוא חריג יותר, ואף בו ניתן היה להשתמש כתחמושת רטורית (למשל, כדי לטעון לחוסר יכולת לראיית עומק, במובן מושאל כלשהו, או למבט זגוגי על המציאות, או כל כיוצא באלה). אף על פי כן, פלדמן נמנע מחידוד גס בסגנון אפיוס קלאריוס, בין אם משום שחשש שיואשם ב"מוקיונות" (כלשונו של סטראבו) ובין אם מטעם אחר. יעקב גרוסמן סבר, בתגובה שפורסמה שבוע לאחר מכן, כי השימוש הרטורי שעשה פלדמן באוזניו הגדולות של מזרחי הוא בלתי לגיטימי. בזעמו, לא התאפק מלהשיב לפלדמן באותו מטבע. בטקס קבלת החברים החדשים ללשכת עורכי-הדין, שבו קיבלו גרוסמן ופלדמן את רשיונם לפני עשרות שנים, נשמעה הערה לא מחמיאה על הופעתו החיצונית של פלדמן. גרוסמן, כך הוא מספר, פטר את ההערה כבלתי עניינית, וביקש להתעלם ממראהו של פלדמן. "מאז ועד היום", הוא חותם את תגובתו "דעתי לא השתנתה. אבל לא יזיק למר פלדמן להציץ מדי פעם במראה – דרך בדוקה מאין כמוה להימנע מפרנויה ולחזור לפרופורציות". פלדמן וגרוסמן מזהים כהלכה את חשיבותו של היופי להצלחה המקצועית. מן הבחינה הזאת, פלדמן (בהנחה שהרמז של גרוסמן נכון) הוא חריג. כמו הוראס רמפול הבדיוני, שאליו משווה אותו גרוסמן, פלדמן מתהדר ברישולו ומתרחק מסממנים של חן. בכך (ולא בכך בלבד) הוא שונה ממרבית עורכי-הדין המצליחים. במחקר מקיף שנערך באוניברסיטת טקסס לפני שלוש שנים, מצאו גף בירל ודניאל המרמש כי עורכי-דין שהוערכו כאטרקטיבים על-פי תמונת המחזור שלהם בסיום בית הספר התיכון הרוויחו כ-10% יותר, בממוצע, מעמיתיהם הנאים פחות. שכיחות עורכי-דין נאים בשוק הפרטי, ובקרב העצמאים בפרט, רבה יותר, על-פי המחקר, משכיחותם בשוק הציבורי ובקרב השכירים, ואולם גם בשוק הציבורי מופלים הבלתי יפים לרעה. גרוסמן בעל דרגה בכירה (בעבר) בשירות הציבורי, הוא גבר נאה בעליל, אולם הוא נוזף בפלדמן, העצמאי המצליח, על החשיבות שהוא מייחס לסממני יופי חיצוניים. גם העיתונאי רון מיברג התרעם על השימוש הרטורי שנעשה בציון מומים גופניים, ואף הוא, כמו גרוסמן, לא בחל בעשיית שימוש באותם כלים עצמם בתגובה לעלבונות. העלבונות שהרגיזו את מיברג היו חלק מביקורת כלפי מגזין התרבות "מוסף" שבערוץ 8, שהוא מגיש יחד עם רונאל פישר. את תגובותיו לביקורת פרסם מיברג במקומון "זמן השרון" של "ידיעות תקשורת". בתשובה לאורנה לנדאו מ"ידיעות אחרונות", שתיארה את התוכנית כ"משמימה ומגומגמת", הביע רונאל פישר מחאה גלויה בתוכנית עצמה, שכן היה בדברים רמז ברור לגמגום הקל שממנו הוא עצמו סובל. מיברג הוסיף: "אני מניח שאילו היה פישר קטוע גפיים חלילה היתה לנדאו כותבת הפינה המקוטעת". בשלב זה הצטרף לדיון נחמן אינגבר מ"העיר", וציין, אגב ביקורת על אותה תוכנית, כי "השניים מהגגים ברהיטות לשון מופגנת", אולם הוסיף כי "אחד מהם עושה עניין מהגמגום שלו". מיברג לא נותר חייב לרגע והשיב מיד, ב"זמן השרון", ש"זה בערך כמו להגיד שאינגבר עושה קילומטרז ענק מקרחתו ומכרסו, המתבררות כתבור וכגבעת המורה". יצחק בן-נר בביקורתו באתר הטלוויזיה של Ynet, העיר אף הוא כי "הראשון (מיברג), בדמותו הדובית ובזווית הראייה הקבועה שלו, המצלמה פשוט לא מאשרת אותו. מה לעשות...פישר שיש בו חן מתעסק יותר מדי בעצמו...ו(לא נעים) אבל גם הגמגום מפריע". אולי בשל ההקשר הענייני של אזכור הפגמים החיצוניים יצא בן-נר פטור מתגובה דומה של מיברג. תופעה סגנונית זאת איננה מוגבלת לעיתונות המקומית, כמובן. דומה שהיא הופכת רווחת יותר ויותר בעיתונות התקנית. כאשר לוסי קלאווי, בגיליון ה-27.8.01 של ה"פייננשל טיימס" הלונדוני, סיקרה באופן ביקורתי את הופעתו של סטיב בלמר, מנכ"ל מיקרוסופט, בפני עובדי החברה, היא השתמשה בתיאור הבא: "הקהל הריע כאשר אדם שמן ומקריח בגיל העמידה הגיח לבמה, מתנשף וצועק... מנכ"ל מיקרוסופט התנהל בכבוד מסביב לבמה... אילו הייתי הרופאה של האיש הזה, היה לי משהו לומר לו". כאשר אלן דרשוביץ, פרופסור למשפטים מהארוורד, הגיב בגיליון ה-23.12.01 של ה"ניו-יורק טיימס" על ביקורת שנמתחה על ספרו "מכתבים לעורך-דין צעיר", הוא העיר כי "אילו היה מדור ביקורת הספרים שולח את הספר לעורך-דין צעיר ולא לעורך מגזינים בגיל העמידה, יתכן שהתוצאה היתה אחרת". הנה מתגוששים לנגד עינינו אנשים רציניים, מבוגרים ובעלי דעות מעניינות, תוך הטחת עלבונות אסתטיים אלה באלה. אחד מטיח בחברו כי הוא שתום עין או בעל אוזניים גדולות, אחר משיב כי הדובר הראשון הוא מכוער, אחר מבייש את חברו בגמגום ומשיבים לו כי הוא עצמו כרסתן ומקריח, וכן הלאה. בו בזמן נוזפים הצדדים היריבים זה בזה כי השימוש ההומוריסטי שהם עושים בציון מומים, פגמים גופניים וכיעור אצל יריב רטורי הוא פסול. לא הרבה השתנה בעניין זה ב-21 המאות האחרונות. יוליוס קיסר סטראבו אבחן נכון כי מבחינה טקטית יש כאן צורך באיזון בין שני שיקולים מנוגדים. מצד אחד, "הצחוק מנגח את היריב, מפריע לו, פוגע ביוקרתו, מרתיע אותו וסותר אותו. הצחוק גם מעיד שהנואם עצמו הוא אדם מבריק, משכיל ואנין דעת" ומצד שני, "לא רשע בולט הקשור בפשעים, ולא מצוקה בולטת, הם נושאים לצחוק. הבריות רוצים שבני בליעל ייפגעו בנשק יעיל יותר מאשר בצחוק, ולעומת זאת, אין הם רוצים שילעגו למסכנים". ואולם, בנוסף להיבט הטקטי של יעילות אמצעי השכנוע, יש כאן גם היבט ציבורי. הסיבה שהבריות אינן רוצות "שילעגו למסכנים" היא שהן מעוניינות לכפות על הצדדים היריבים מגבלות של אקולוגיה סגנונית. הצדדים הלהוטים לבייש איש את רעהו משיאים על ציבור הצופים בחילופי העלבונות נזק מצטבר ארוך טווח. יש לכולנו עניין בתהליכים אלה. המוסכמות הסגנוניות אינן שרירותיות לגמרי: הן נועדו לסמל את ערכי האובייקטיביות, הענייניות וההפרדה של הטיעון מן הטוען. החידודים מצליחים, בדרך-כלל, להעלות חיוך על השפתיים, אך מומלץ להתנזר ממינון מופרז שלהם. פרופ רון שפירא הוא דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן גיליון 37, מרץ 2002

כבר שנתיים ש-nrg, אתר האינטרנט של "מעריב", מנסה להיות גם אתר חדשות אמין ורציני, גם להגניב את הצעירים וגם לספק אין־ספור ערוצי נישה. בינתיים חסרים שם עיתונאים, עורך ראשי וזהות ברורה

בקיץ 2004, ערב השקתו של אתר nrg־מעריב, העתיד נראה מזהיר. nrg אמור היה להיות ההבטחה שתסמן את תחילתה של תקופה חדשה לאתרי התוכן בישראל. עופר שני, לשעבר העורך הראשי של "וואלה" ואז היועץ המיוחד לענייני אינטרנט של בעלי העיתון, עופר נמרודי, ראה לנגד עיניו את האתר החדש כ"מקור השראה לשאר האתרים", שהיו לדבריו "רדומים עד אז". בהשקעה של 25 מיליון שקלים עלה לרשת nrg־מעריב שהוגדר כאתר חדשני ודינאמי והחליף את "מעריב און ליין" הכושל. במסיבת העיתונאים המיוחדת שכונסה, שידרו יעקב ועופר נמרודי אופטימיות. "קבוצת מעריב אומנם התעכבה בכניסה לזירת האינטרנט", אמר נמרודי הבן, אולם "כאחד המו"לים הגדולים במדינה, הבנו שאנחנו חייבים להיות שם, ולא להגביל את עצמנו לצינור הפצה אחד". נמרודי ציפה להגיע לאיזון באתר החדש בתוך שנה וחצי עד שנתיים ולתפוס נתח של 25 אחוזים מעוגת הפרסום בתוך שנה: "עם מאות העיתונאים שעומדים לרשותנו וקופת מזומנים של למעלה מ־500 מיליון שקל, זה לא צריך להיות קשה במיוחד" (7.06.04, "דה־מרקר"). יעד מוצהר נוסף של nrg ערב הקמתו היה להפוך בטווח של חמש שנים לאחד משלושת האתרים המובילים. לאחר שנתיים של פעילות, סקר TIM האחרון מספטמבר 2006 מציג את האתר במקום השישי, אחרי "גוגל", "וואלה", ynet, MSN ו"נענע". הישג לא מבוטל, אך רחוק עדיין מהצהרות המייסדים. לפי הסקר, nrg רושם גם עליה מתונה בשיעורי החשיפה השבועיים: גידול של כ־2.6 אחוז בקרב הגולשים בני 13 ומעלה ברשת הישראלית. בדצמבר 2005 עמד nrg על 22.5 אחוז ואילו כעת הוא עומד על 25.6 אחוז (עליה של כ־ 13 אחוז לעומת נתוני דצמבר). שאולי אלימלך, מנכ"ל nrg, מרוצה: "nrg־מעריב הצליח בתקופה קצרה להוכיח את ביסוסו ומעמדו בשוק התוכן הישראלי. לראיה, מספר הגולשים שמגיע ל־2.2 מיליון גולשים ייחודיים בחודש. 18 חודשים לאחר הקמתו יש גם שיפור בתוצאות העסקיות של החברה. ברבעון הראשון של 2006 גדל nrg מעריב ב־ 128 אחוז מול הרבעון הראשון של 2005. הפרסום מהווה נתח של כ־80 אחוז מסך עוגת ההכנסות של nrg. שאר ההכנסות מורכבות מעולם הסלולר, מלוחות הסחר האלקטרוני ומהעיתון האלקטרוני". אלא שלצד התוצאות העסקיות והדיבור במספרים, ראוי לבחון גם את המוצר עצמו. האם הפך nrg לכלי תקשורת אינטרנטי מוביל בזירה העיתונאית בכלל והחדשותית בפרט? עם הקמתו, לא עמדו מול nrg גדודים של מתחרים. "דה מרקר" ו"גלובס" הם עיתוני נישה כלכליים, "נענע" ו־MSN עסקו בעיקר בבידור ואיזוטריה, "הארץ" לא ייצר תכנים מקוריים לאתר האינטרנט שלו, וגם "וואלה" נסמך על ספקי תוכן חיצוניים. למעשה, אתר התוכן הרציני היחיד שפעל אז, והיום, היה ynet מבית "ידיעות אחרונות". בחמש השנים שקדמו להפעלת nrg פעל ynet בלא תחרות של ממש מצד "מעריב" והצליח לבסס את מעמדו כאתר החדשות המוביל בישראל. ברוח התחרות האין־סופית בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות", מתבקשת ההשוואה בין nrg ל־ynet במישור העסקי והתוכני כאחד. "בניגוד ל־ynet, nrg הוא דוגמא לאתר שההתנהלות שלו מונחית על פי שיקולים של ניהול תקציבי ולא של מערכת עיתונאית", אומר עובד לשעבר ב־nrg, שמצביע על אלמנט נוסף בתחרות: "קשה להיות ynet בתקציב קטן מזה שהושקע ב־ynet". לשיטתו, "קיימות שתי אסכולות: הראשונה, הרואה באתר עסק כלכלי שהתוכן משמש בו כלי, והשנייה שגורסת: אנחנו רוצים להיות כלי תקשורת, ולשם כך צריך לעשות דברים שאין להם ערך כלכלי אבל יש להם ערך תדמיתי. ynet רצה להוביל אגנדה ולהיות במעמד של כלי תקשורת מוביל. ואילו nrg מצליח יחסית להיקף ההשקעה, אבל אינו מתנהג ככלי תקשורת ברמה הלאומית". עופר שני, ממייסדי האתר: "החזון של האתר היה, ואני חושב שנשאר גם היום, "do more with your life". החזון משקף את הרצון שלנו להגיש לנמען אווירה משוחררת המציגה מגוון וחופש בחירה בין תחומי עניין רבים לצד עדכוני חדשות וכלים שימושיים. אווירת פרוספריטי, עם תמונות גדולות וערוצי תוכן שמאפשרים לספק חוויה מרחיבה ולא מצמצמת. החזון בא לידי ביטוי בעיסוק בתחומי תוכן שלא היו קודם באתרים האחרים: סטייל, רכילות, יהדות, ניו אייג וברנזה – כל אלה תחומים שאנחנו פיתחנו, והאחרים הוסיפו עם הזמן ערוצים, לא פחות טובים יש לומר". למרות – ואולי בגלל – חזונו המפואר של שני, גולשים רבים רואים עד היום ב־nrg אתר נטול עמוד שדרה וטון אחיד, שלא הצליח לגבש לעצמו זהות ברורה. יובל דרור, כתב לענייני טכנולוגיה ב"ידיעות אחרונות", שואל, "האם nrg הוא אתר חדשות או אתר ניו אייג? האם הוא אתר למבוגרים? אתר תוכן או אתר מסחר אלקטרוני? אתר של ניתוחים רציניים, או אתר שיש בו קהילות של ילדים בני 12? המישמָש הזה לא עובד. nrg לא מצליח כי מועמסים עליו אינספור נונסנס. התוצאה – אתר מקושקש עם תכנים ירודים, בלי אופי ובלי שדירת עורכים". ריבוי הערוצים בא לא אחת על חשבון היומרה להיות דינאמי ועדכני. בנוסף לערוצים הסטנדרטיים, כמו חדשות, ספורט, תרבות וכלכלה, כולל nrg גם מגוון ערוצי נישה: "ברנזה" המיועד לקהילת הפרסום והמדיה, "ניו אייג" ו"סקס", "סטייליסימו", ערוץ "כיף", ואפילו ערוץ "יהדות" משגשג הפונה אל הקהל הדתי. אלא שלמעשה, רוב הערוצים סטטיים למדי ואינם מתעדכנים במהירות כנדרש. כך, למשל, רשימה על ספרו האחרון של דודו בוסי התפרסמה במדור תרבות ימים ארוכים בלי שמישהו טרח לעדכן ולהחליף אותה בביקורת על ספרים חדשים, בעוד שב־ynet מתפרסמות ביקורות ספרים חדשות כמעט מדי יום. יובל דרור: "ב־nrg חושבים שריבוי הערוצים הוא נכס, משום שהוא לא קיים ב־ynet, אבל הם יורים לעצמם ברגל. אני לא חושב שנכון לעשות את זה לפני שהאתר זוכה לזהות עצמאית. ynet מיצב את עצמו כאתר החדשות של המדינה. על nrg אי־אפשר להגיד שהוא אתר חדשות. יש כאן עודף ערוצים מקבילים, שהם בעצם אותו ערוץ עצמו. כשאין תוכן טוב למלא בו את הערוצים השונים, האתר נראה כמו שהוא נראה. ואם זה לא מספיק, הערוצים הביזאריים, ניו אייג ויהדות, משתלטים על הערוצים המרכזיים. ערוץ היהדות הפך לבמת שיסוי ימנית קיצונית תחת הכותרת יהדות. זה פשוט ערוץ מרתיח מאין כמוהו. את הפרשנויות שלי לחדשות אעדיף לקבל ממקום שעל פניו משדר מסר סולידי יותר". לעומת זאת, אנשי nrg דווקא מתגאים בערוץ היהדות שהצליח ליצור שיח בקהילה שעד אז לא קיבלה נגישות דומה בכלי תקשורת מרכזי. גורם נוסף שטישטש את האבחנה בין התכנים הרציניים לבידור היה עיצוב האתר, שהוצג עם השקת האתר כחדשני ופורץ דרך. העיצוב הוחלף בתקופה האחרונה, מסביר אורי רפאל־באום, ממלא מקום העורך הראשי: "העיצוב הקודם של האתר לא עשה לנו חיים קלים, אבל אני חושב שהעיצוב הנוכחי יותר נעים לעין ומזמין את הגולשים". למרות כל המכשלות, ולמרות ה"באז" התקשורתי שמדבר על צרות צרורות באתר, עופר שני אינו מודאג. "אני חוזר עכשיו לארץ לאחר שהות של שנה בניו יורק, שם ראיתי דברים אחרים. רוב הישראלים שפגשתי משתמשים ב־nrg כעמוד הבית, פשוט כהרגל מהימים שבהם ynet היה חסום לגולשים מחו"ל. מבחינת התוכן, מהירות התגובה והחדשנות, מהנכר לא הבחנתי בנחיתות של nrg מול האתרים האחרים. כדי ש־web property ששואף להיות מרכזי יתפוס ויצליח, נדרשת תקופה של שנתיים עד ארבע שנים. המומנטום מתחיל אחרי שנתיים־שלוש, והדבר הופך למפלצת רייטינג לקראת השנה הרביעית. זה היה המצב ב־ynet, למשל. מדובר בתחום בו ההרגל הוא אלמנט מרכזי והוא מתעצם בפרקי הזמן שציינתי". שני אולי מאמין כי הצלחה היא רק ענין של זמן, אבל אתר חדשות מתקשה להצליח בלי מערכת גדולה וחזקה, ונראה ש־nrg לא מסוגל להחזיק בעיתונאים שלו לאורך זמן. בחודשים האחרונים עזבו את nrg העורך הראשי, רוב עורכי הערוצים השונים וכותבים רבים. לדעת יובל דרור, זו "עדות לכך שהאתר לא אטרקטיבי אפילו בעיני עובדיו. אנחנו עדים לגל עזיבות שלא רואים במקבילה שלו, ynet. קשה לי להאמין שהסיבה היחידה היא כסף. יכול להיות שהמשכורות ב־nrg מעליבות במיוחד, אבל יש מקומות אחרים שבהם משלמים משכורות מעליבות ובכל זאת מצליחים להכניס בעובדים מוטיבציה". גדי שמשון, בעבר עורך "וואלה" ו"נענע" והיום יועץ בתחום האינטרנט, מסכים לניתוח: "בתחילת הדרך לקחו שם קאדר גדול של אנשים שהיה להם פוטנציאל להיות דרג ביניים של עורכי מדורים וחדשות, וכולם ברחו כל עוד נפשם בם. מקום שמקדם באופן שיטתי את הבינוניות לא חושב על העתיד". לא רק דרג ביניים חסר ב־nrg, מיום היווסדו של האתר לא היה לו עורך ראשי דומיננטי במשרה מלאה. נוכחותו של עופר שני, "היועץ המיוחד", שרתה על המקום בחודשיו הראשונים, אך בוודאי לא היתה תחליף הולם לעורך ראשי. הוא עצמו עוקב אחר ההתפתחויות מרחוק: "הבעיה היא שלא משנה כמה מדהים הרכב שאתה מתכנן ובונה, אם אין לו נהג מדהים – כל העבודה לא שווה כלום. אין מי שינווט את הספינה הזאת קדימה. הוקמה מערכת חדשות גדולה ובתחומי הנישה עבדו הכישרונות המבטיחים ביותר בשוק. אבל כל עורכי הערוצים עזבו לאחר תקופה קצרה". בשלב מאוחר יותר, נעשה צעד בכיוון הנכון עם מינויו של רון לשם לעורך הראשי. לשם היה בעבר כתב ורכז כתבים ב"ידיעות אחרונות" ונחשב לאיש מקצוע בעל שם, אך כשהגיע ל"מעריב" החזיק בשני כובעים: עורך ראשי ב־nrg וסגן־עורך העיתון המודפס – עומס לא סביר על אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה. כעבור חודשים אחדים מונה לשם לסמנכ"ל רגולציה ב"קשת" ואת מקומו ב־nrg תפס אבי לן, עורך לשעבר של המדור "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות" וחסר ניסיון בתחום האינטרנט. אלא שגם הוא עזב כעבור שבעה חודשים בלבד, ביולי 2006, ובתקופה האחרונה משמשים בתפקיד שני סגניו של לן, גיל לבנוני ואורי רפאל־באום. וכדברי עובד לשעבר באתר, "עם הקפיצות וחוסר העקביות בהחלטות אי אפשר להגיע להישגים". לאחר עזיבתו, העלה לן בבלוג שלו פוסט שבו תיאר מנקודת מבטו את המתרחש באתר, ובייחוד גולל את מערכת יחסיו עם עופר נמרודי. בבלוג (3 בספטמבר 2006, מדור "ארון תקשורת") הוא מתוודה כי בעת כהונתו כעורך nrg התקפל בפני הבוס נמרודי בעקבות לחץ שהפעיל איש יחסי הציבור רני רהב בקשר למאמר דעה על אחת מלקוחותיו, שרי אריסון. גם על מערכת יחסיו עם עורך "מעריב", אמנון דנקנר, היכה אבי לן על חטא (25 באוגוסט, מדור "ארון תקשורת"). לטענתו, ביקש דנקנר לצמצם את השימוש בכתבות מ"מעריב" ב־nrg אולם הורה לו לפרסם קטע חיובי שהתפרסם במוסף "סופשבוע" על ראש הממשלה, אהוד אולמרט. לן סירב ופירסם ב־nrg טור עוקצני על ראש הממשלה. כעבור שעה קיבל מלשכתו של דנקנר הודעה להסיר את הטור מהאתר. הפרטים המביכים שחושף לן רק ממחישים את המובן מאליו – לתפקיד העורך הראשי נחוץ אדם בעל שיעור קומה שידע לדפוק על השולחן כשצריך ולא יקבל כל תכתיב מגבוה, אדם כמו יון פדר, העורך הראשי של Ynet, שמשדר יציבות, הבנה באינטרנט ובעיתונות. על המחסור במערכת חדשות עצמאית וחזקה אמורים היו לכסות תכנים כתובים שיגיעו מהמהדורה המודפסת של "מעריב". עופר שני טוען כי תפקידו הכפול של רון לשם כעורך האתר ובעל תפקיד בכיר בעיתון גרם ל"זרימת תכנים מאוד הרמונית ואורגנית בין שתי הפלטפורמות, הישג שחברות מדיה אחרות מקיזות דם כדי להגיע אליו". אלא שבפועל, מערכת היחסים בין העיתון למהדורת האינטרנט שלו רחוקה מלהיות אידיאלית. עובד לשעבר באתר משחזר: "מעריב הציב ל־nrg תקרת זכוכית. האתר תמיד היה בעמדת נחיתות מול העיתון". שיתוף הפעולה הראשוני התמסמס עד מהרה, וכתבי העיתון החליטו שהם אינם מעוניינים לבזבז את הסקופים שלהם על nrg. יובל דרור מספר, שהבעיה החמירה ברגע "שאמנון דנקנר התקשר לאבי לן ואמר, זהו. מעכשיו אתם לא לוקחים תכנים מהעיתון. אם הם לא לוקחים תכנים מהעיתון הם בבעיה, כי מלכתחילה הם בנו על הנחת מוצא של שיתוף פעולה. כיום המערכת הזו לא מסוגלת לעמוד בעומס של אתר שעומד בפני עצמו. נראה כאילו אין שם יד מכוונת אמיתית". ואומנם, בעייה זו אינה ייחודית ל־nrg. גם הקשרים בין "ידיעות אחרונות" ל־ynet אינם פשוטים (ראו,"העין השביעית" 63, יולי 2006) והניכור בין המערכות גדול. הן ynet, הן nrg נחשבים לבנים חורגים של עיתוניהם. אלא שנדמה שב־ynet מצליחים להיענות לאתגר של בניית מערכת עצמאית שגם עושה כותרות מעת לעת, מצב שב־nrg יכולים רק להתקנא בו – מה שמחזיר אותנו לסוגיית העורך הראשי החזק, הנהנה ממעמד ומסמכותיות. לתוך הוואקום שנוצר נכנס האיש החזק באתר, המנכ"ל שאולי אלימלך, מקורבו של המו"ל, נמרודי, שהצליח להצדיק את קיום האתר בעיני הבוס. האתר לא מפסיד, המחלקה המסחרית רושמת הצלחות, אבל הרושם שנוצר הוא שלכאורה האתר מנוהל בידי אנשי כספים ולא בידי אנשי תוכן. ניסן שור, שהיה עורך מדור התרבות ב־nrg והיום הוא תסריטאי ראשי בערוץ הבידור הישראלי, מצביע על המתח המובנה בין השיקולים המסחריים לשיקולי התוכן: "מול האגף העסקי צריכים להציב אנשי תוכן חזקים. כל עוד האתר עושה כסף, מה שמתרחש בו לא מעניין את המנהלים המסחריים. לא אנשי המכירות אמורים לערוך את הטקסטים, אלא עורכים. nrg התחיל בתור רעיון גדול ומדהים: בפעם הראשונה היתה חבורת אנשים מוכשרים שהרוח שלהם נבעה מהאינטרנט ולא מהעיתונות המסורתית. זה היה חזון נכון, אבל כנראה שהוא לא יכול להחזיק מעמד תחת מכבש הלחצים של מקום כמו מעריב. ההידרדרות הגדולה החלה בעזיבתו של רון לשם. רוב העורכים המוכשרים כבר לא שם. היה סחף של עזיבה. הם עזבו את nrg כי זה היה מקום שמביך לעבוד בו. מביך שהשם שלך קשור למוצר כל כך מרושל. nrg היום הוא מוצר לא אמין ולא מהימן. יש בו טעויות כתיב והגהה. רואים שכבר שנה אף אחד לא משגיח על המוצר הזה. האינפורמציה במדורי התרבות שלו מוטעית. האתר הזה צריך גאולה ושיקום". למרות כל אלה, הגולשים לא מתייאשים. גם יובל דרור ממשיך לפקוד בנאמנות את nrg מדי יום, למרות הכעס העצום שלו עליו: "זה מכעיס אותי, כי התחרות האמיתית היא אינטרס של כולם. כגולש יש לי עניין שהאתר הזה יצליח. זה טוב לכולם. זה טוב לעיתונאים, זה טוב אפילו למתחרים. ההרגשה שלי שב־ynet יושבים עם רגלים על השולחן. הם הבינו שלא מ־nrg תבוא מפלתם". ואם הגולשים ממשיכים לגלוש, ומספרם גדל והולך, קשה לראות מישהו שיגייס את האנרגיה המקצועית, הארגונית והנפשית החיונית כל כך כדי להעלות את המוצר הזה על הפסים, לטובתו ולטובת הקוראים שלו. "בנוף האינטרנטי הישראלי, nrg מעריב מביא בשורה אינטרנטית חדשה של אינפוטיימנט (מידע+בידור)" – אומר בתגובה שאולי אלימלך, מנכ"ל nrg. "אנשים מחפשים את השילוב בין אינפורמציה און ליין. מצד שני, הם מחפשים את המגזין הרך. התפיסה הייחודית הזו מצליחה להוכיח את עצמה מחודש לחודש. "שוקס הוא הצלחה מסחררת. הוא אתר של צעירים שהקונספט שלו: בוא תשוויץ במי שאתה. בחודשיים האחרונים מי שמחליפים את אבי לן, בהצלחה אדירה, הם גיל לבנוני ואורי רפאל־באום שעושים עבודה מדהימה. במקביל לזאת, מרואיינים אנשים מתוך הארגון ומחוצה לו שמגישים את מועמדותם. אני מקווה שבתקופה קצרה נקבל החלטות ונוכל להודיע על מינוי העורך החדש. יש הפרדה מוחלטת בין המערך המסחרי/שיווקי למערך התוכן. nrg מעריב הוא גוף תוכן שבו יש הפרדה בין תוכן למסחר. "ב־nrg מעריב יש את האנשים הכי טובים בתעשייה. אני לא אכחיש שיצא לנו לקלוט לא מעט אנשים בפונקציות שונות שלא הצליחו לעמוד בלהט, באנרגטיות ולהתחבר לחזון העסק. חלקם עזב מרצון וחלקם לא התאימו לחזון ולכן הועזבו על ידנו. הייתי שותף לקבלת ההחלטה איך הלוק של nrg מעריב משדרג את עצמו. יצירת היררכיה תוכנית ומקום רב להצפת התכנים האיכותיים של nrg. מצד שני, ההיררכיות הפרסומיות וההפרדה בין השניים. nrg מעריב הוא יצרן תוכן מוביל שלא מעט פעמים אפשר להיתקל בפולאפים שלו. הוא מייצר אגנדה וסקופים כמו כל כלי תקשורת ממלכתי ורציני. nrg מעריב מייצר במה רחבה שתוכל לצרוך בה כל מה שמעניין אותך". "הגרף של nrg בכל הפרמטרים נמצא בעליה" – טוען אורי רפאל־באום ממלא מקום העורך הראשי. "אני חושב שמערכת החדשות של nrg עשתה כמה דברים שלא רק שהייתי גאה בהם, הם קיבלו פולואפים מרשימים. יש אנשים שעזבו את המקום והיו כמה אנשים שהועזבו בפרק זמן אולי יותר קצר מהמקובל. כל האנשים שהועזבו שלא מרצונם כנראה שלא התאימו למקום. אני חושב ששאולי אלימלך עושה עבודה מדהימה. nrg נמצא במצב מאוזן. הוא מנוהל נכון. האתר הוא דוגמא לאיך צריך לנהל מקום עבודה. היום לכל אחד מהערוצים שיש ב־nrg יש צידוק. הכל שאלה של מינון. יש ערוצים שצריכים לקבל בולטות גדולה יותר". שוקי טאוסיג לא ניתן לנתק את הקורות באתר האינטרנט nrg מן התהליכים הקשים העוברים על עיתון האם שלו, "מעריב". גם מצבם הכלכלי של שני היומונים הוותיקים האחרים אינו מלבב, אך בניגוד להם, היותו של מעריב חברה בורסאית מחייבו לחשוף את נתוניו העסקיים. אלה מגלים כי מאז שנת 2000 נתון העיתון בהפסדים מעמיקים והולכים. נתוני הרבעון השני של 2006, שהתפרסמו בסוף אוגוסט, הצביעו על הפסדים של 22.5 מיליוני שקלים, המצטברים מתחילת השנה ל־39.5 מיליוני שקלים. מקורם של ההפסדים בעליית מחירי הנייר, אולם גם בירידת מחירי המודעות בעיתון ובהשקעות כושלות. סמוך לפרסום הנתונים, בספטמבר האחרון, הכריז המו"ל עופר נמרודי על "היערכות מחדש" ו"שינויים אסטרטגיים" שיכללו גל פיטורים של עשרות עובדים מכל מחלקות העיתון, כמו גם קיצוצים רוחביים בשכר. לגל הפיטורים הנוכחי קדם גל פיטורים גדול עוד יותר לפני כשנה וחצי, שכנראה לא הביא לשיפור המיוחל בתוצאותיו העסקיות של העיתון. לבד מפיטורים של אנשי שיווק ומִנהלה, כתבים ועורכים זוטרים רבים, נפרדו בשנה האחרונה ב"מעריב" גם מסגן העורך, מהעורך הכלכלי, מעורך מוסף "סופשבוע" ומעורך מוסף התרבות והבידור "פרומו". בחודשים האחרונים דיווחו העיתונים הכלכליים "דה מרקר" ו"גלובס" על מגעים שניהלו בעלי המניות של "מעריב" עם אנשי עסקים שהתעניינו ברכישתו: חיים סבן, מבעלי השליטה ב"בזק" וב"קשת", ונעם לניר, בעליה של חברת הימורים באינטרנט. לניר, סבן ונמרודי הכחישו את הידיעות, ונמרודי צוטט כמי שאומר ש"מעריב במצב טוב ויש לו עדיין חמישים מיליון דולר בקופה". לטענת העיתונים, העסקה היתה צריכה להיעשות לפי שווי של 130 מיליון דולר, אולם נמרודי היה מעוניין במחיר גבוה יותר. שם אחר שנקשר להצעה לרכישת "מעריב" היה זה של שלדון אדלסון, גם הוא מיליונר שעשה את הונו מהימורים ונחשב ליהודי העשיר בעולם. אדלסון פתח בינתיים עיתון משלו, "ישראלי", המתיימר להתחרות ב"מעריב" ראש בראש. "מעריב" שייך למשפחת נמרודי מאז רכשה אותו מעזבונו של רוברט מקסוול ב־1992. כיום כוללת קבוצת "מעריב", לצד היומון השני בגודלו במדינה, גם את אתר האינטרנט nrg, רשת מקומונים, המגזינים "רייטינג", "את", "מעריב לילדים" ו"מעריב לנוער". הוצאת הספרים של הקבוצה נמכרה זה לא כבר. בנתח נכבד של המניות מחזיק המיליונר היהודי ממוצא רוסי ולדימיר גוסינסקי, שעשה את הונו כאיל תקשורת ברוסיה. כעשרה אחוזים מהמניות מוחזקים בידי הציבור. משפחת נמרודי מחזיקה את עיקר מניותיה ב"מעריב" באמצעות חברת "הכשרת היישוב", שהיא בעלת הרוב בה. בעלי עניין אחרים בחברה הם איש העסקים אילן בן־דב, דרך חברת ההשקעות ירדן, ומשפחת דנקנר (אין קשר לאמנון דנקנר). נמרודי מכר השנה את עסקי הביטוח של חברת "הכשרת היישוב", העוסקת בעיקר במלונאות ונדל"ן ומחזיקה בחברת שירותי הרפואה "נטלי" ובחברת הפרסום "רפיד". גיליון 65, נובמבר 2006

ב-20 במרץ 1995, בעת הלווייתם של נחום הוס ויהודה פרטוש ז"ל בקריית-ארבע, הותקף העיתונאי נחום ברנע על-ידי כעשרה אנשים, שהיכו אותו מכות נמרצות במשך דקות ארוכות

ב-20 במרץ 1995, בעת הלווייתם של נחום הוס ויהודה פרטוש ז"ל בקריית-ארבע, הותקף העיתונאי נחום ברנע על-ידי כעשרה אנשים, שהיכו אותו מכות נמרצות במשך דקות ארוכות. ב-4 באפריל 1996 הסתיים משפטו של אחד המתנפלים, שהורשע בנסיון תקיפה ונדון למאסר על תנאי ולקנס. האירוע עצמו והטיפול החקירתי והמשפטי בו מאפשרים לבחון את מידת ההגנה שהחברה הישראלית מעניקה לעיתונאי הממלא את תפקידו. מדובר באירוע שנמשך דקות מספר ושבמהלכו הותקף אדם יחיד על-ידי המון. ההתקפה עלולה היתה להסתיים בחבלה חמורה. אף על פי כן, לא התערבו בנעשה השוטרים הסמויים או השוטרים הגלויים הרבים שנכחו במקום. השופטת בלהה כהנא הביעה תמיהה מוצדקת על מחדלם של האחרונים והבנה לאי-התערבותם של הראשונים. הבנה זו אינה מובנת לי. לא ברור מדוע משימתם כשוטרים סמויים חשובה יותר מהצלת אדם מותקף, הנתון לסכנה חמורה. לא ברור מדוע לא התערבו, לפחות, כאזרחים שאינם מוכנים להשלים עם פוגרום, כפי שנהגו אזרחים אחרים שניסו לחלץ את ברנע מידי תוקפיו. השופטת גילתה הבנה גם לשיקולי המשטרה שלא לעצור את הנאשם בעת ההלוויה עצמה, "פעולה שבאותו זמן ובנסיבות המצערות שבהן נרצחו שניים מתושבי קריית-ארבע יכולה היתה לגרום לתסיסה רבה ומיותרת בקרב אנשי קריית-ארבע". גם הבנה זו אינה מובנת; עולה ממנה השלמה עם עמדה שלפיה הלוויה היא עילה והזדמנות לפגיעה בעיתונאים. והעיקר, המשטרה מעלה בחובה הבסיסית ביותר המוטלת עליה – למנע מעשים של אלימות ולהציל מותקף מידי תוקפיו. אם אין המשטרה ממלאה תפקיד זה, מה לנו משטרה? אף שהאירוע היה רב-משתתפים, הן אזרחים והן שוטרים, ואף צולם בחלקו במצלמת וידיאו (לא משטרתית, חלילה), איתרה המשטרה רק תוקף אחד מבין המון התוקפים ולא עלה בידה לאתר את השוטרים הגלויים שנכשלו במילוי תפקידם. אכן, הישג חקירתי. מסע ה"הנחות" של התביעה המשטרתית מתחיל בסעיף האישום שבחרה – תקיפה רגילה, שהעונש המרבי עליה הוא שנתיים מאסר, במקום תקיפה חמורה. מדובר ב"הנחה", שכן שתי אפשרויות האישום האחרות שעמדו בפני התביעה גוררות עונשי מאסר ארוכים יותר. היא יכולה היתה לטעון שהקורבן היה "נותן שירות לציבור מטעם גוף המספק שירות לציבור, והתקיפה קשורה למילוי חובתו או תפקידו" – עבירה שהעונש עליה הוא חמש שנות מאסר. לחלופין יכולה היתה לדרוש הרשעה בתקיפה בחבורה, עבירה שהעונש עליה הוא ארבע שנות מאסר. מסע ההנחות נמשך בכך שהתביעה השלימה עם החשיבות שייחסה השופטת לשאלה אם היה זה הנאשם ש"רק" הניף יד לעבר ברנע בכוונה לחבוט בו, כפי שהונצחה התנועה במצלמת הווידיאו, או שידו גם פגעה בברנע. היה על התביעה להסב את תשומת הלב לכך שככל הנראה מדובר בביצוע בצוותא, אמנם ספונטני, של עבירת אלימות, ובביצוע כזה אין זה חשוב כלל ידו של מי מן המבצעים פגעה. הידיים של כל המשתתפים בעבירה הופכות, מכוח הביצוע המשותף, לידיים משותפות. אפשר שאילו היתה התביעה מבהירה זאת, היתה נמנעת התוצאה המוזרה של הרשעה בנסיון תקיפה בלבד. השיא במסע ההנחות התבטא בכך שהתביעה הסתפקה בטיעוניה לעונש בדרישת מאסר על תנאי וקנס כספי, למרות העובדה שהנאשם שכפר באשמה נמנע מהבעת חרטה על מעשהו. כך אמנם גזר בית-המשפט, שכן מקובל שאין מחמירים בעונש מעבר למה שמבקשת התביעה. התביעה התעלמה מכך שאין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בתופעה קבועה: אנשים המשתייכים לשולי הימין הקיצוני מנצלים הזדמנויות רגישות, כגון הלוויות של קורבנות טרור, כדי לבצע פרעות בעיתונאים ובצלמים תוך שיגור המסר שאלה, אנשי התקשורת, הם שותפיהם של מבצעי הפיגועים, ולכן מותר להתנכל להם. כן התעלמה התביעה מן הפגיעה החמורה שהסבה התקיפה ליכולת למליאת התפקיד העיתונאי: כמי שנתונים לטרור, האם אין לחשוש שהעיתונאים יימנעו מלהגיע לאירועים רגישים או יימנעו מלהגיע לאירועים רגישים או יימנעו מלכתוב דברים העלולים להופכם לקורבנות? לסטנדרט העונשי שקבעה כאן התביעה יש משמעות ברורה: מי שעברו נקי, יש לו הזדמנות אחת לפחות להשתתף בפוגרום על עיתונאי בלי לסכן את חירותו, גם אם ייתפס (והסיכוי לכך אינו גדול) ויורשע. יש בכך הוזלה משמעותית של חייהם וגופם של העיתונאים ומשום הזמנה לפגוע בהם. המסר הזה אינו מושמע במדבר; הוא נופל על אוזניים כרויות של מי שיש להם בלאו הכי מוטיבציה גבוהה לנהוג כך, וכל מה שהם זקוקים לו הוא מעט עידוד. אכן, שיתוף פעולה בין המשטרה ובין חוגי הפוגרומיסטים. אין זו נחמה גדולה ששיתוף הפעולה הזה אינו נובע מזדון אלא מחוסר דעת. יש פער בלתי ניתן לגישור בין היחס הראוי לעיתונאים, כמי שממלאים תפקיד חברתי בעל חשיבות עליונה, ובין היחס כלפיהם במציאות – כפי שהוא עולה מפרשייה זו או מהשתלחותו המאיימת של ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט בעיתונאים באחרונה. את היחס החברתי לעיתונאים קשה לשנות, אולם בשיטה משפטית שהעלתה את חופש העיתונות אל מרומי סולם הערכים שלה מתחייבת גישה מתחייבת גישה אחרת להגנה על גופם של העיתונאים. מרדכי קרמניצר הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה גיליון 5, ספטמבר 1996

בערב לרגל צאתו לאור של הספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", מאת הבלשנית טניה רינהרט, דיבר גדעון לוי על מה שלא כתוב בעיתון

ביום חמישי שעבר נערך באוניברסיטת תל-אביב ערב לרגל צאתו לאור של הספר "כתוב בעיתון – לשון, תקשורת ואידיאולוגיה", מאת הבלשנית טניה רינהרט, שנפטרה בשנת 2007. ספרה של רינהרט מבוסס על קורס בשם דומה שהעבירה במשך כ-15 שנה באוניברסיטת תל-אביב. "כתוב בעיתון לא היה קורס רגיל", אמר לנוכחים רן הכהן, עורך הספר ומתרגל לשעבר בקורס של רינהרט. "זה היה קורס בניתוח תקשורת, שהייחוד שלו היה בחירה מודעת של טניה לא לעסוק רק בסוגיות תיאורטיות, אלא להתייחס לעניינים שבמרכז הדיון הפוליטי". רינהרט שאבה השראה לקורס מנועם חומסקי, ובעיקר מספרו על תקשורת ההמונים "ייצור הסכמה". יחד עם זאת, לדברי הכהן, בתשובה לשאלה בעניין אמר לו חומסקי כי הוא עצמו מעולם לא העביר קורס דומה וכי לא ידוע לו על אדם אחר פרט לרינהרט שניסה לעשות זאת. הכהן סיפר כי התלמידים שהשתתפו בקורס התבקשו לרכוש יום לפני כל שיעור שני עיתונים יומיים ישראליים, בדרך כלל "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", ולקוראם. חלק מכל שיעור הוקדש ללימוד הטכניקה לקריאה ביקורתית בעמודי החדשות בעיתונות, ואילו חלק אחר לבחינה משותפת של עיתוני יום אתמול. התלמידים נדרשו לזהות את האידיאולוגיה הדומיננטית כפי שהיא משתקפת בעיתונות; לחלץ את העובדות מתוך דיווחי החדשות; ולנסות לבנות מסגרת אלטרנטיבית שתסביר אותן עובדות באופן מוצלח יותר מאשר האידיאולוגיה הדומיננטית. הכהן ציין כי רינהרט לא מצאה הבדל עקרוני בין "ידיעות אחרונות" ל"הארץ". גם האחרון נחשב בעיניה לעיתון הזרם המרכזי, המשרת את האידיאולוגיה הדומיננטית, שההבדלים בינו ל"ידיעות אחרונות" דקים ושוליים למדי, ולא תמיד לטובת "הארץ". עיתונאי "הארץ", גדעון לוי, נשא אף הוא דברים לזכרה של רינהרט ואמר: "קולה של טניה חסר מאוד, דווקא בימים האחרונים ובשבועות האחרונים. יותר מפעם חשבתי כמה חבל שטניה לא כאן להשמיע את קולה, כי אני בטוח שהיא היתה אומרת דברים שמן הראוי היה שיישמעו, דברים שכמעט אין אנשים אחרים שיאמרו אותם". בהמשך דבריו תיאר לוי כיצד, בעיניו, משמשת העיתונות הישראלית כלי לשימור הכיבוש בשטחים. "אלמלא התקשורת הישראלית הכיבוש לא היה נמשך 43 שנה", פסק לוי. לדבריו, "התקשורת משדרת לנו באופן שיטתי, על בסיס יומיומי, את המסר שהפלסטינים הם לא בני-אדם כמונו", ועל-ידי כך תורמת תרומה משמעותית להנצחת הכיבוש. "במשך עשרות שנים", הוסיף לוי, "אנחנו מחליטים לספר נראטיב אחד. לבחור לעצמנו את האינפורמציה שאנחנו מעבירים, את האינפורמציה שאנחנו מבליטים, את האינפורמציה שאנחנו מסתירים וגם את האינפורמציה השקרית שאנחנו מלבינים". לדעתו, הסיקור המגמתי של הנעשה בשטחים נובע מרצון להימנע מהרגזת הקהל, ובעקבות כך מפגיעה בהכנסות כלי התקשורת המסחריים. לוי שם דגש בדבריו על אוצר המלים שבו משתמשים עיתונאים ועורכים ביחס לנעשה בשטחים. "התקשורת הישראלית מאמצת בהתלהבות את כל הזרגון הצבאי", אמר, "מכבסת מלים אינסופית. שנה אחרי שנה המצאנו לעצמנו מונחים חדשים, או שצה"ל ממציא לנו אותם ואנחנו רק מתמסרים להם. חישוף ומעצר מינהלי, כמה רך זה נשמע. עורך בכיר מאוד בהארץ פעם שאל אותי אם מעצר מינהלי זה אומר מעצר בתנאים יותר נוחים. בשום מקום בעיתונות הוא לא נקרא מעצר בלא משפט, כי זה כבר עלול להרגיז". לפי הבנתו של לוי, מחדל מתמשך של התקשורת הישראלית נובע מתת-סיקור של הנעשה בשטחים. "למה ארבע שנים עזה סגורה לעיתונאים ישראלים ומעולם לא שמעתם ציוץ של עיתונאים ישראלים על כך?", תהה בקול. "שאלתי פעם את אהוד ברק מה עם זה, למה אסור לנו להיכנס לעזה. הוא אמר שהוא לא ידע על זה, ואני מאמין לו שהוא לא ידע על זה, כי אף אחד לא מדבר על זה". לוי הזכיר גם את סיקור המשט לעזה. "תיזכרו מה סיפרו לכם במהלך המשט", אמר. "אמרו לכם אל-קעידה, מישהו הוכיח שהיה אל-קעידה במשט? אמרו לכם שהפעילים באונייה ירו תחמושת חיה. מישהו הראה רובה? שמעתם תביעה מהעיתונות הישראלית לראות את קטעי הווידיאו שבהם רואים את החיילים יורים? הרי הלעיטו אותנו שוב ושוב עם התמונות האלה של הצינורות שמרביצים. למה אנחנו לא יכולים לראות את כל הסרט? למה העיתונות לא דורשת את זה, תובעת את זה? "אני לא שופט את העיתונות על האידיאולוגיה שלה", הדגיש לוי, "אני שופט אותה על חוסר המקצועיות שלה. רק דווחו לנו אמת, אחר-כך תיתנו לנו את כל הפרשנויות שאתם רוצים ותכתבו את כל מאמרי הדעה הפשיסטיים, זה הכל בסדר גמור. אבל קודם כל דווחו לנו את הסיפור המלא, וזה לצערי לא קורה במשך לפחות 43 שנה". קטע מתוך "כתוב בעיתון" מאת טניה רינהרט >>

"כמי שמכירה אותך מימי ראשית כתיבתך, צר לי לראות לאן התפתחה, שלא לומר התנפחה הכתיבה העיתונאית שלך". אורית שוחט כותבת לארי שביט בעקבות דברים שכתב בשבוע שעבר ב"הארץ"

לארי שביט שלום, עזרו לנו לעשות עיתונות עצמאית באמת "העין השביעית" שומרת על השומרים כבר 27 שנים. הצטרפו אלינו תמכו בעין השביעיתקראתי את מאמרך מה-22 בדצמבר 2011, על השתיקה, או אולי על השחיטה, מה זה משנה בעצם. כמי שמכירה אותך מימי ראשית כתיבתך, צר לי לראות לאן התפתחה, שלא לומר התנפחה הכתיבה העיתונאית שלך, עד שאינך נזקק יותר לבדל תוכן במאמריך, ובלבד שמעל המאמר תתנוסס כותרת נוקבת בסגנון הפומפוזיה הפדגוגית שסיגלת לעצמך. אין ספק שהצלחת לרשום על שמך זאנר. במאמר (ששמו המדויק הוא "על ההשתקה") יש ייצוג למגוון חסרונותיך, אבל אין בדל של הוכחה לשתיקה. ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי) יש במאמר המצאות (איך מנעו ממך באיומי פיטורים לכתוב נגד אהוד אולמרט), פחדנות (אינך נוקב בשם העורך שעשה זאת לטענתך, רק שולח רמזים לברנזה שמדובר בדייוויד לנדאו, תוך פגיעה בשמו בלי לאפשר לו להתגונן או לתבוע). כרגיל אינך בוחל בהאדרה עצמית (אני כדרכי לא הייתי ממושמע, אתה מעיד על גבורתך), חנופה (אלמלא השתנה כיוון הרוח לא הייתי יכול לכתוב את המאמר הזה, אתה שוב מעיד על עצמך ומחניף כמובן למו"ל ולעורך החדש), וכמו תמיד מגיע המאמר לשיאו בשורה של פקודות למכותבים (אם תחשבו על כך טוב, אנשים הגונים מן הימין, תגלו שגם אתם אינכם רוצים בכך... הצילו את ערוץ 10! הרפו מהחינוכית! וכו). כאילו ברגע שרק יפציע המאמר שלך, יתבהרו השמים וכולנו נראה את האור. את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו. מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) קראתי את מאמרך מה-22 בדצמבר 2011, על השתיקה, או אולי על השחיטה, מה זה משנה בעצם. כמי שמכירה אותך מימי ראשית כתיבתך, צר לי לראות לאן התפתחה, שלא לומר התנפחה הכתיבה העיתונאית שלך, עד שאינך נזקק יותר לבדל תוכן במאמריך, ובלבד שמעל המאמר תתנוסס כותרת נוקבת בסגנון הפומפוזיה הפדגוגית שסיגלת לעצמך. אין ספק שהצלחת לרשום על שמך זאנר. במאמר (ששמו המדויק הוא "על ההשתקה") יש ייצוג למגוון חסרונותיך, אבל אין בדל של הוכחה לשתיקה. ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי) יש במאמר המצאות (איך מנעו ממך באיומי פיטורים לכתוב נגד אהוד אולמרט), פחדנות (אינך נוקב בשם העורך שעשה זאת לטענתך, רק שולח רמזים לברנזה שמדובר בדייוויד לנדאו, תוך פגיעה בשמו בלי לאפשר לו להתגונן או לתבוע). כרגיל אינך בוחל בהאדרה עצמית (אני כדרכי לא הייתי ממושמע, אתה מעיד על גבורתך), חנופה (אלמלא השתנה כיוון הרוח לא הייתי יכול לכתוב את המאמר הזה, אתה שוב מעיד על עצמך ומחניף כמובן למו"ל ולעורך החדש), וכמו תמיד מגיע המאמר לשיאו בשורה של פקודות למכותבים (אם תחשבו על כך טוב, אנשים הגונים מן הימין, תגלו שגם אתם אינכם רוצים בכך... הצילו את ערוץ 10! הרפו מהחינוכית! וכו). כאילו ברגע שרק יפציע המאמר שלך, יתבהרו השמים וכולנו נראה את האור. את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו. מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) במאמר (ששמו המדויק הוא "על ההשתקה") יש ייצוג למגוון חסרונותיך, אבל אין בדל של הוכחה לשתיקה. ארי שביט (צילום: ליאור מזרחי) יש במאמר המצאות (איך מנעו ממך באיומי פיטורים לכתוב נגד אהוד אולמרט), פחדנות (אינך נוקב בשם העורך שעשה זאת לטענתך, רק שולח רמזים לברנזה שמדובר בדייוויד לנדאו, תוך פגיעה בשמו בלי לאפשר לו להתגונן או לתבוע). כרגיל אינך בוחל בהאדרה עצמית (אני כדרכי לא הייתי ממושמע, אתה מעיד על גבורתך), חנופה (אלמלא השתנה כיוון הרוח לא הייתי יכול לכתוב את המאמר הזה, אתה שוב מעיד על עצמך ומחניף כמובן למו"ל ולעורך החדש), וכמו תמיד מגיע המאמר לשיאו בשורה של פקודות למכותבים (אם תחשבו על כך טוב, אנשים הגונים מן הימין, תגלו שגם אתם אינכם רוצים בכך... הצילו את ערוץ 10! הרפו מהחינוכית! וכו). כאילו ברגע שרק יפציע המאמר שלך, יתבהרו השמים וכולנו נראה את האור. את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו. מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) יש במאמר המצאות (איך מנעו ממך באיומי פיטורים לכתוב נגד אהוד אולמרט), פחדנות (אינך נוקב בשם העורך שעשה זאת לטענתך, רק שולח רמזים לברנזה שמדובר בדייוויד לנדאו, תוך פגיעה בשמו בלי לאפשר לו להתגונן או לתבוע). כרגיל אינך בוחל בהאדרה עצמית (אני כדרכי לא הייתי ממושמע, אתה מעיד על גבורתך), חנופה (אלמלא השתנה כיוון הרוח לא הייתי יכול לכתוב את המאמר הזה, אתה שוב מעיד על עצמך ומחניף כמובן למו"ל ולעורך החדש), וכמו תמיד מגיע המאמר לשיאו בשורה של פקודות למכותבים (אם תחשבו על כך טוב, אנשים הגונים מן הימין, תגלו שגם אתם אינכם רוצים בכך... הצילו את ערוץ 10! הרפו מהחינוכית! וכו). כאילו ברגע שרק יפציע המאמר שלך, יתבהרו השמים וכולנו נראה את האור. את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו. מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) את האמת צריך לומר (ציטוט ממך שאין לו כיסוי במאמר לדאבוני): דייוויד לנדאו הוא כנראה חברו של אהוד אולמרט, אבל לא יותר ואולי הרבה פחות משהיה גרשום שוקן חברו של משה דיין. הגדרת המושג "חברות" קשורה לאופיים של אנשים. גרשום שוקן אולי לא בילה עם דיין, אבל העריץ אותו עד כמעט עיוורון. לנדאו ואולמרט היו יותר מסוחבקים, בשל אופיים, אלא שלמרבית הפלא, נגד דיין קשה היה לכתוב ב"הארץ" הליברלי של אותם הימים, ואילו נגד אולמרט נכתבו עשרות מאמרים וידיעות בתקופת לנדאו. מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) מאמרך רצוף דוגמאות מופרכות, רק כדי לבנות את המתח הדמגוגי. גם זה חלק מהזאנר שפיתחת. האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) האם באמת העיתונות תמיד סלחה לשמעון פרס או סגדה ליצחק רבין (לפני שנרצח), כפי שאתה כותב? האם באמת אותרגו אהוד ברק ואריאל שרון? אתה הרי יודע שתיק האי היווני לא הגיע לבית-המשפט על אפה וחמתה של התקשורת, ולא בגלל נרפותה. מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) מתי הפכת מעיתונאי לפוליטיקאי, כזה שמציג עצמו קורבן רדיפות הזויות, רק כדי לומר בסוף הפסקה: למרות שאני נרדף, לא אתן לרדוף אחרים! הפסקה הלפני אחרונה במאמרך כתובה בסגנון נתניהו. רדפו אותי, לא המתיקו את ימי, אבל אני לא רוצה לחיות במדינה של תקשורת חלשה... וכו. בדוק נא את הטקסטים שבהם יצא נתניהו להגנת בית-המשפט העליון. כך בדיוק הוא דיבר. בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) בשנים שאולמרט היה ראש ממשלה ולנדאו היה עורך "הארץ" אני כתבתי את רוב מאמרי המערכת. הטלת דופי ביושרתו המקצועית היא גם הטלת דופי ביושרתי. האם במשך ארבע שנים שימשתי חותמת גומי תחתיו? אני זוכרת עשרות ויכוחים, התנגשות מתמדת בין השקפת עולמו הדתית להשקפתי החילונית, בין עמדותיו בשאלות עקרוניות רבות – חפות, שחיתות, אקטיביזם, אני זוכרת משבר גדול בעניין מצעד הגאווה בירושלים, שבו לנדאו לא רצה שאכתוב מאמר מערכת שתומך במצעד, ואני כתבתי מאמר חתום עם עמדה הפוכה, אבל בתוך כל זה היתה ליברליות וספקנות ובחינה מחדש של עמדות, והתדיינות מתמדת, הרבה יותר משהיתה בתקופות אחרות בעיתון. מאמרי מערכת ומאמרים חתומים נגד אולמרט לא חסרו. אני כתבתי רבים מהם. לא כל עיכוב בפרסום הוא סתימת פיות. גם לא כל מניעת פרסום. הלוואי ויותר טקסטים היו נזרקים לפח. למשל מאמרים כמו זה שכתבת על ציפי לבני (הכותרת היתה "הערת אזהרה", לא פחות), שבו האשמת אותה בנורא מכל – היא נטולת אינטליגנציה רגשית, חלולה, ראו הוזהרתם! עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) עיתון ליברלי אינו זה שמתיר לפרסם כל דבר. פרסום מאמרך האחרון אינו מעיד על ליברליות, אלא על הפקרות עיתונאית. בשם הליברליות איבדנו מן המקצועיות. מחשש שיגידו שמצנזרים מישהו, נוטים לפרסם כל דבר הבל שהוא כותב. בעיקר אם הוא סלב. לפעמים נחוץ יותר אומץ כדי לא לפרסם. אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) אם היית מבקר את דייוויד לנדאו בגלוי, תוך ציון שמו, היינו יכולים להיפגש בבית-המשפט. חבל. עוד יותר חבל שהעיתונות איבדה אותך, כותב מוכשר, בשל הערכה עצמית מוגזמת. אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) אורית שוחט (אכן, חברה של דייוויד לנדאו) (אכן, חברה של דייוויד לנדאו)

מושג שמקפל אל תוכו את תולדות המאבק של שואפי הפרסום במבקשים למונעו. יש בו אדנות ויש גם צנוניוּת. אמת ושיבוש. מקורות זרים ותקשורת מקומית. חושפים ומוחקים. מיתוג מושלם ליקום בטחוני-תקשורתי עילג ונלעג

הם לא למדו שום דבר. גם פרשת ענת קם היא מאותם מקרים שהאיסור לפרסמם הפך אותם לשערורייה תקשורתית עולמית. אם יש סיבה לדאגה לבטחוננו, הרי היא אי-היכולת של מערכת הביטחון להפנים את העובדה שאין בכוחה להכפיף את היקום התקשורתי לצרכיה. ואכן, יש לנו סיבה להיות מודאגים מכך שמערכת הביטחון ונציגיה במערכת המשפט לא גילו שום יכולת למידה מטעויות שלושת העשורים האחרונים ולא הפיקו לקחים מהותיים מרשימה ארוכה של פרשות שנופחו ללא צורך דווקא משום ההתעקשות היהירה של המערכת למנוע את פרסומן, ללא הגבלה וללא נימוק משכנע. מה שהיה נכון בימי הטלפון האנלוגי והפקס – אי-אפשר לקבור סוד תחת שכבות בטון וסיד ולא לאטום סוד בצווי בתי-משפט או בהוראות צנזורה – נכון היום אלפי מונים. איסור פרסום הוא חרב פיפיות. הוא מעכב לזמן מוגבל את זרימת המידע, אבל מעצים לאין שיעור את הסקרנות באשר לדבר שהרשות מבקשת להסתיר. הסיפור של ענת קם הלך ותפח ככל שהזמן חלף. ההיסטוריה הארוכה של פסילות הצנזורה וצווי איסור הפרסום מלמדת שככל שתוקף האיסור ממושך יותר וככל שהוא מנומק פחות מן הבחינה הציבורית – הנזק התקשורתי למונעי הפרסום גדל בהתאם. גם הסרת הצו בטרם עת, כשלחץ התקשורת המקומית או העולמית מציף את הסיפור, היא סוג של נזק. כבר רבע מאה שאי-אפשר לשלוט בתקשורת, וכבר עשור שאין עוד צורך בקרבות האבירים של עורכי העיתונים נגד הצנזור בנוסח שנות השמונים והתשעים. התקשורת של היום היא גלקסיה המורכבת ממיליוני יצרנים אוטונומיים, אלמוניים, קנאים, שווי נפש, שיודעים לשמוע, לקרוא – ולהעביר הלאה. התקשורת היא יקום אדיש, בלתי מנוהל, נטול הייררכיות, שמוליך את הקול (והמלה והתמונה) מנקודה לנקודה במהירות המרבית. די במסרון אחד שיעלה לרשת משתמש יחיד, בין אם הוא עוסק במרגל אטוֹם חדש או בחתול הדומה להיטלר, כדי לייצר תגובת שרשרת שתגלגל את עצמה בלי ששום גורם יוכל לרסנה. אפילו לא ח"כ דני דנון. כאשר שופט מוציא צו איסור פרסום, הוא מפעיל שיקול ממוקד: הוא שוקל את תועלת הצו לחקירה אל מול הנזק שהפרסום עלול לגרום לאינטרס הבטחוני. האומנם ביכולתו של שופט לאמוד נזקים שבמניעת הפרסום לאינטרסים ציבוריים אחרים, שאינם גלויים לעיניו ואיש אינו טוען בשמם לפניו? שופט מוציא צו איסור פרסום לבקשת גורמי החקירה על בסיס החומר שאלה מניחים בפניו. לפעמים הנחקר יכול להצטרף לצו, לפעמים לנסות למונעו. אבל הציבור ככלל אינו מיוצג לפני השופט בכל מגוון זכויותיו – למשל בזכות לדעת ולקבל מידע על פעולות השלטון (ובמקרה הזה, על דבר המעצר, כתב האישום ופתיחת המשפט). את האינטרס הזה מייצגים לרוב באי הכוח של העיתונות, ובדרך כלל בתגובה מאוחרת, בעתירה או ערעור. גורמי החקירה מציגים בפני השופט רק מערכת אחת של נזקים העלולים להיגרם במקרה שהצו לא יינתן. האם שופט כשיר להעריך את מלוא הנזק שיגרום הצו, אם אכן יינתן? האם יש בכוחו של שופט לאמוד את הנזק הצפוי לאמון הציבור במערכת השלטונית? האם שופט יכול לצפות את השפעת איסור הפרסום על מעמדה של המדינה המונעת פרסום בדעת הקהל העולמית? לפרשת ענת קם אין מקור. המקור הגלוי הראשוני הוא אולי טוויט, אולי טוקבק ואולי בלוג של חוקר תקשורת ערני. כל אחד מאלה אחז מן הסתם בשבריר מידע על מה שהתברר כ"פרשה". את העיסוק בפרשה האיצה העובדה שענת קם היא היום עיתונאית מוכרת, חלק מברנזת התקשורת. גם ללא כלים דיגיטליים, עצם היעלמה מן האתר שבו כתבה הזין במשך ימים שיח לוהט בין ידידים ממעגלי העיתונות, בשיחות פנים אל פנים, ובכל דרך תקשורת בינאישית אחרת. אפשר לטעון שהברנזה התקשורתית מגוננת על עצמה, אבל זו טענה מיושנת שאיבדה את תוקפה. לכל אדם יש היום קבוצת השתייכות שתעבד את הסיפור בכל כלי שבידיה. רק חודשים אחדים קודם לכן עסקו כמה קהילות במעצרו האסור לפרסום של יעקב גק טייטל. שתי קהילות שהמעצר הסעיר אותן במיוחד, מנקודות מוצא מנוגדות לחלוטין, היו סוכנוֹת ההפצה העיקריות של הפרשה: הקהילה בהתנחלות שבות-רחל, שבה התגורר, והקהילה הגאה, שנגדה הסית ואותה טען שתקף. עוד בעיצומם של ימי האיסור הפרסום, כאשר נדמה היה שהעסקה הנרקמת עם הכתב אורי בלאו תביא להקלה בעונש שתדרוש הפרקליטות לקם, התפתחה אוושה נוספת ברשת, הפעם מצד ידידיה, הקוראים שלא להמשיך לנבור בפרשה. כמה מפרסמים הסירו את התייחסויותיהם מרצון, אבל אחרים לא התחשבו בבקשה. הסיפור לא דעך. אלה שלא פעלו ברשת מתוך הזדהות עם קם או עניינה יכולים לטעון כי שקיפות המעצר היא עניין ציבורי עקרוני – בלי קשר לשאלה למי האיפול מועיל, לעציר או לחוקריו ואולי לשניהם גם יחד. כך, לדוגמה, אני רואה את הדברים. אבל זה שלושה עשורים שחשיבותה של השאלה העקרונית הולכת ופוחתת. היום עצם העובדה ש"סיפור" כזה התרחש היא סיבה מספקת כדי שיתגלגל או יגלגל את עצמו. וככל שהוא מעניין, דרמטי, מפתיע יותר, הוא ימצא לעצמו אפיקי פרסום רחבים ומהירים. מן הרגע שבו הוטל על ענת קם מעצר בית, הסיפור רץ בעיר, ובתוך ימים עלה לרשת. מאוחר יותר נטלו על עצמם גולשים ומצייצים שהבינו כי קיים צו איסור פרסום כלשהו סיכון מסוים, ופירסמו ברשת מה שהם יכולים. אפשר למצוא לכך מניעים אידיאולוגיים הקשורים בעצם העניין, כלומר בחשיפת מקרה שבו מערכת הביטחון פעלה נגד הוראת בג"ץ בעניין החיסולים, אבל אפשר למצוא גם מניעים הפוכים – כמו הקריאה לעצור דליפה בטחונית חמורה. כל ישראלי שפירסם עד אתמול מידע כלשהו הנוגע לענת קם הסתכן בעבירה על צו שלא היה יכול לדעת עליו ולא להכיר את פרטיו. הרי המדינה אינה יכולה לתבוע מכל אדם שיבדוק אצל דובר בתי-המשפט אם על הסיפור שהוא הולך לשרשר מוטל צו זה או אחר. אין לצפות כי מהדורות החדשות יקריאו מדי ערב את רשימת צווי איסור הפרסום, לתשומת לבו של אחרון המטקבקים. המעגל הבא, אחרי פרסום שברי ידיעות נושא, הוא של הבלוגרים שעשו את מה שהכתבים הפליליים מכנים "אחד ועוד אחד" ונתנו הקשר ומשמעות לרסיסי הסיפור שבידם. מי שעשה זאת, עשה זאת על אחריותו, לרוב בלי יכולת לבדוק או לוודא מה בידיו. הסיפור הלך וקרם עור וגידים ככל שעבר יותר ידיים. בשלב מסוים ביצבץ ברמז בשולי העיתונות המוסדית. גם כאשר הרשת החלה לבעבע ואף לרתוח, היה העיתונות המוסדית מנועה מלספק התייחסות ישירה לנושא, בהיותה כבולה לצו איסור פרסום שהתקבל במערכותיה – אחד מאותם צווים שהופכים את ציבור העיתונאים למוזהרים מראש ולעבריינים בכוח. הפרת צו איסור פרסום היא עבירה פלילית. ואם גורמי אכיפת החוק ישתגעו ויבקשו למצות את הדין (למען יראו וייראו, כמובן), הם יכולים לטרטר מרה את העיתונאי או העורך החשוד, לעוצרו, לשופטו ולהכתים את קורות חייו ברישום פלילי. המעגל השלישי הוא התרגום. מה שמתחיל כאוושה שכולה עברית, מיתרגם ברגע מסוים, ביד נעלמה, לאנגלית – ומכאן דוהר ללא מעצורים. במקרה הזה, המעבר לאנגלית גם הקפיץ את רמת התהודה. מה שהיה עד לאותו רגע תוצרם של מדווחים יחידים עלה לרמת דיווח בכלי עיתונאי משמעותי, סוכנות הידיעות היהודית, ומשם אל העיתונות ורשתות השידור האמריקאיות והבריטיות, ומאלה אל שאר העולם. בשלב הזה הפך קצב ההפצה לאקספוננציאלי – ובפשטות, סיפור עולמי. כל קורא עיתונים וגולש שמע על החיילת-העיתונאית היושבת במעצר כי חשפה מסמכים שבהם נתפס הצבא הישראלי בקלקלתו. בנקודה זו, העיתונות המוסדית בישראל לא יכלה עוד להחריש. קוראים ותיקים בוודאי זוכרים את ימי "אדנוני". הימים הרחוקים שלפני התקשורת הסלולרית, הלוויינית, הבלוגרית, הפייסבוקית, הטוויטית. אדנוני הוא שיבוש שמו של נחום אדמוני, מי שהיה ראש המוסד באמצע שנות השמונים, כאשר פרשת ואנונו היתה בשיאה. "אדנוני", כך שובש השם שהובא לידיעת העיתונות הבריטית בעיצומה של הפרשה, וכך פורסם. העיתונות הישראלית, שנהגה לצטט את העיתונות העולמית בכל מה שהוטל עליו איפול כאן, ביקשה להזכיר את שמו של ראש המוסד, אך לא הורשתה לעשות זאת. וכך נצמדה העיתונות כאן בדייקנות מלאה לידיעה המקורית שהגיעה "מהמקורות הזרים" והביאה את השם המשובש בלי לתקנו, כמתבקש, לאדמוני. כך פירסמנו אנו – בכל העיתונים, וכאידיוטים גמורים – "אדנוני". רק עשור נוסף של מאבק בכוחות הסרק האלה הביא לכך ששמות ראשי השירותים – שב"כ, מוסד, מלמ"ב – הפכו ידועים לכל. במשך שלוש שנים תמימות נשא ראש המוסד הישראלי המהולל על גבו את נטל שמו המשובש. הנזק היחיד למדינה מעניין זה היה הבושה שבטמטום. "אדנוני". מושג שמקפל אל תוכו את תולדות המאבק של שואפי הפרסום במבקשים למונעו. יש בו אדנות ויש גם צנוניות. אמת ושיבוש. מקורות זרים ותקשורת מקומית. חושפים ומוחקים. מיתוג מושלם ליקום בטחוני-תקשורתי עילג ונלעג. העיתונות המוסדית בישראל התעוררה לפעולה בשלב שבו הובאה ענת קם לבית-המשפט. ההנחה כי צו איסור הפרסום יוסר סוף-סוף התבדתה. הדיון בעניין איסור הפרסום נדחה בכמעט חודש ימים. חודש הוא תקופה של מה בכך לפרקליטות ולבית-המשפט – אבל במושגים תקשורתיים זהו נצח. אין פלא שהדחייה הזאת היתה הכשל הגרוע ביותר בפרשה, ותרומתה להעצמת הסיפור היתה מכרעת. הפעם נכנסה העיתונות המוסדית לעניין במלוא כוחה והפעילה לחץ אדיר לשחרור הצו. הפעם היה הנימוק פשוט. נימוק "אדנוני". לא ייתכן שאסור לכתוב בישראל על מה שה"גרדיאן", ה"ניו-יורק טיימס" ועוד אלף עיתונים ואמצעי שידור בעולם מלהגים עליו להנאת קוראיהם. הפעם נלחמו עיתוני ישראל על כבודם העצמי. לא רק בהכוונת הקוראים לאתרים שבהם מופע הסיפור, אלא במחאה ישירה. זה הרגע שבו קם "ידיעות" לתבוע את עלבונו ולנסות לשקם את כבודו הפצוע: העיתון הדפיס עמוד שהטקסט בו הושחר חלקית, כך שנוצרה מראית עין כי אלה הן מחיקות הצנזורה בפרשה. עכשיו, באיחור משווע, החלה העיתונות הישראלית המוסדית להזין ישירות את כותרות עיתוני ומהדורות העולם. העמוד המושחר של "ידיעות" הפך למה שאוהבים להגדיר כאן כ"פרצופה של ישראל בעולם". חברי עידו קינן חושש ממצב שבו חוסר האונים של הרשויות באכיפת צו איסור הפרסום במקרה של ענת קם יגרום למצב שבו בפרשות בטחוניות עתידיות ידלג הממסד הבטחוני מעל בית-המשפט ופשוט יסגור לנו את האינטרנט. את האינטרנט לא פשוט לסגור. תשאלו את האיראנים. יש כאן דור שהאינטרנט הוא חלק מהותי מהווייתו, והוא לא יסכין עם ניתוק צינור החמצן הזה. זו תהיה פגיעה מרה מאין כמוה באזרחי המדינה, והדבר יעורר מחאה פומבית שכמוה לא נראתה כאן ומאבק המוני בכל דרך. והדבר ישפיע על יחסי השלטון והאזרח באופן שאין לשער את עוצמתו. האינטרנט אינו צעצוע, והוא לא של אף אחד ואיש אינו יכול להשתיק אותו, אפילו לא ח"כ דני דנון. אם מישהו ברשויות השלטון יטרח לעסוק בבקרת הנזקים שגרם המשבר הנוכחי – כדאי שינסה להמחיש לעצמו את הפגיעה האנושה שיגרום כל ניסיון לחסום את האינטרנט ואת זרימת המידע בו. היה מימד סמלי בכך שהשב"כ דרש לנתץ את מחשבו של אורי בלאו. גם מפגן אלימות; ניתוץ מחשב הוא דימוי נורא לא פחות משריפת ספר. וגם מפגן טיפשות; כדי לאטום כראוי צריך גם לרמוס את הסמארט-פון, למעוך את הדיסק-און-קי, למחוק את הזיכרון ולהשכיח את השפה. אפילו המשטר האיראני לא הצליח בכך.

"ידיעות אחרונות" נטפל לשולי שבביקור ביידן | נתן זהבי יוצא למלחמה בתאונות הדרכים | ובנק הפועלים מחליט שלא להגיש תביעה נגד דני דנקנר

בסוף היה זה מיטשל שמסר את ההודעה הרשמית. מיטשל, ולא ביידן. בתחתית עמ 8 של "מעריב" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת עמית כהן, מיה בנגל וסוכנויות הידיעות, ולפיה "בהכרזה קצרה ונטולת טקסיות הודיע השליח האמריקאי על החזרה למו"מ" בין ישראל לפלסטינים. גורג מיטשל, כך מדווח, ביקש אתמול משני הצדדים "לא לצאת בהצהרות ולא לנקוט פעולות שעלולות להגביר את המתח לקראת חידוש השיחות". "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" נענים ברצון, כנראה לא מתוך כבוד לשליח האמריקאי, אלא בהנחה שאין עניין רב בציבור להצהרות לקוניות על פתיחת סבב חדש של שיחות. סיקור ההכנות לחידוש המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים נדחק בעיתונים אלה הרחק מהשער אל עבר העמודים הפנימיים. עמ 8, כאמור, ב"מעריב". עמ 9 ב"ידיעות אחרונות". הדיווחים מופיעים יחד עם ידיעות על ביקורו בישראל של סגן נשיא ארה"ב, גו ביידן, שנחת אתמול בנמל התעופה בן-גוריון כשחיוך בשווי מיליון דולר מעטר את פניו. הצהרה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי הוא מקווה ששיחות הקרבה יובילו במהרה לשיחות ישירות, אינה כלולה בדיווח של "מעריב"; מוזכרת בפסקה האחרונה של הדיווח ב"ידיעות אחרונות"; מגיעה עד לכותרת המשנה בידיעה שמתפרסמת בשער "הארץ"; והופכת ב"ישראל היום" לכותרת הראשית של העיתון. גם ב"הארץ" הכותרת הראשית עוסקת במשא-ומתן המדיני, אך מדגישה פן אחר: "ארה"ב לישראל ולרשות: ההבנות מתקופת אולמרט לא מחייבות את הצדדים במשא-ומתן", נכתב בה. ראויה לציון מיוחד הזווית האווילית שנבחרה ב"ידיעות אחרונות" לסיקור ביקור ביידן בישראל. כותרת הידיעה שכתב איתמר אייכנר קוראת "המזוודה הגרעינית של ביידן", וכותרת המשנה מפרטת: "סגן הנשיא האמריקאי גו ביידן נחת בישראל ויחד איתו המזוודה שמכילה את הקודים להפעלת הנשק הגרעיני של ארצות-הברית". בתצלום שלצד כותרת זו [יריב כץ] נראה ביידן כשהוא עומד דווקא לצד אשתו גיל, ולא לצד מזוודה גרעינית, אבל העורכים ב"ידיעות אחרונות" יודעים שבלונדיניות בגיל העמידה אינן אטרקציה בהשוואה ליכולת להשמיד את העולם בכל רגע נתון. ההתייחסות ל"מזוודה הגרעינית" בדיווחו של אייכנר מסתכמת שלושה משפטים בלבד. נכתב בהם כי ביידן מלווה בעוזר צמוד המחזיק בה, כי שמורים בה הקודים הסודיים של הטילים הגרעיניים של ארה"ב, וכי אם נבצר מנשיא ארה"ב למלא את תפקידו, הרי שסמכויותיו, כולל הסמכות להפעיל את הנשק הגרעיני, עוברות לסגנו. זהו מידע טריוויאלי נטול כל חידוש, שאזכורו בידיעה אולי מובן, אך הפיכתו לכותרתה מופרך. מהדהדת בו התקווה התמידית של התקשורת, כמו גם של חלק מציבור קוראיה, לאסון נורא שינתץ את השגרה. עוד סיבוב חסר סיכוי בתהליך השלום האינסופי בין ישראל לפלסטינים? עזבו שטויות. מלחמה גרעינית בפתח, והיא עשויה לצאת אל דרכה ממזוודה אחת שמסתובבת ברגעים אלה ממש בתחומי מדינת ישראל. במקום להתמקד בתהליך המדיני כמו "הארץ" ו"ישראל היום", ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מקדישים את הכותרות הראשיות לתאונות דרכים, וביתר דיוק, לתחושות שמתעוררות בעקבותיהן. "אני לא מסוגל", מצוטט בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הכתובה בגופן שבור, אב שנמנע מלהגיע מארה"ב לישראל כדי להשתתף בהלוויות אשתו וילדיו שנהרגו בתאונת דרכים. אתי אברמוב ויניב חלילי פותחים את דיווחם קורע הלב על יגונו של האב בציטוט תגובתו הראשונה לבשורה כי כל משפחתו נהרגה. ב"מעריב" הכותרת הראשית נפתחת בוו"ו החיבור – "והרוצחים בבית". הסיקור בעיתון זה מתמקד בכך שהאחראים להרוגים בתאונות הדרכים ("הרוצחים") אינם משלמים את המחיר. שמעון איפרגן ואורי בינדר מבקשים לעורר את זעם הקוראים על "החיים הקלים של הדורסים". "שעה בלבד אחרי שדרס את אריק עופר בן ה-12 כבר היה נהג המונית בבית. גם הנהג שדרס את בני משפחת דהן לפני שבועיים אוכל כל ערב את האוכל החם של אמא", לשון כותרת המשנה. בידיעה נכתב כי הדורסים נדרשים ל"עדות, חקירה, שלילת רישיון – ואז חזרה אל המצעים הנקיים של המיטה והטלוויזיה בסלון, זה מה שמציעה כרגע מערכת החוק והמשפט בישראל לאנשים שמרסקים משפחות שלמות". מה בדיוק מצפים ב"מעריב"? לשינוי החוק כך שתיאסר על מעורבים בתאונות דרכים קטלניות הגישה לאוכל חם או לינה על מצעים נקיים? למעצרם עד תום תקופת האבל על הקורבנות? כן, בערך. בשער העיתון מתפרסמת פסקה אחת ממאמר מאת נתן זהבי, כתב "מעריב" לענייני התלהמות, תחת הכותרת "דרושה: הכרזת מלחמה". זהבי כותב כי "יש רק דרך אחת למנוע את הקטל בדרכים: במלחמה. רק מתקפה על העבריינים, אגרסיבית ונטולת פשרות, תגרום לכך שרוצחים פוטנציאליים יאבדו את רשיונם ורכביהם יורדו מהכביש". המאמר המלא של זהבי מופיע במוסף "המגזין" של "מעריב", לצד כתבה נרחבת מאת גיל מלמד על האפשרויות להילחם בקטל בדרכים. בגרסה המלאה מקבל מאמרו של זהבי את הכותרת "לתת לרוצחי הכביש בראש", ונכללת בו תוכנית מפורטת לעצירת ההרג בתאונות הדרכים. עיקרי התוכנית מופיעים כבר בתחילת המאמר: "מעצר רוצחי הכביש הפוטנציאליים, שיפוט מהיר, קנסות כבדים, מאסר והחרמת הרכב". בסיומו מופיעה אזהרה: "שימוש חלקי בתוכנית לא יביא את התוצאה המקווה. רק מתקפה על העבריינים מכל כיוון ובצורה אגרסיבית נטולת פשרות, כולל פגיעה בכיסם, תגרום לכך שהם יורדו מהכביש". הטון האגרסיבי ונטול הפשרות שעולה ממאמרו של זהבי מעורר חשק לשמור ממנו מרחק לא רק אם בטעות גרמת לתאונה קטלנית, אלא גם אם סתם נסעת בכבישי ישראל וזיהית אותו נוהג במכונית שלצדך. במדור המאמרים של "דה-מרקר" כותבת מירב ארלוזורוב על הישגי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים: "2009 הסתיימה עם 348 הרוגים בלבד – המספר הנמוך מקום המדינה". בכתבה ב"מעריב" מאת מלמד נטען כי בשל הזינוק במספר ההרוגים בשנה הנוכחית, "ברור כעת שנתוני 2009 נובעים ממזל יותר מאשר מכל סיבה אחרת". מלמד מצביע על כמה ליקויים במאבק הממשלתי בתאונות הדרכים, בין היתר מחלוקות בין הגופים השונים שאמורים לטפל בבעיה והעובדה כי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים פועלת בלא מנכ"ל מחודש יולי וללא מועצת מנהלים מאז נובמבר האחרון. בראש מדור הדעות של "ישראל היום" מתפרסמת רשימה מיוחדת מאת בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "קטעים מדבריו של ראש הממשלה באירוע חגיגת יום הולדת 100 לאביו", נכתב בסופה, ולצד הרשימה מופיע תצלום של משפחת נתניהו מחגיגות המאה לפרופ בנציון נתניהו. הנה, אומר לעצמו הקורא בעיתון, עוד הוכחה להיותו של "ישראל היום" שופר לממשלת נתניהו. אך הבוקר מופיע אותו הטקסט, בשינויים קלים ובגרסה מעט קצרה יותר, גם במדור הדעות של "ידיעות אחרונות". האם אפשר להכריז על הפסקת אש בין העיתון הנפוץ במדינה לראש ממשלתה? לא ממש. "ידיעות אחרונות" מפרסם את הטקסט של נתניהו במדור הדעות, אך בראש עמוד השער מופנים הקוראים לידיעה מאת צדוק יחזקאלי ומרב בטיטו. תחת החותמת "חשיפה" מפרסמים השניים כי בשנת 2002 קיבל נתניהו מעמותה קטנה לנזקקים כמעט מיליון שקל עבור ארבעה נאומים שנועדו לעזור לה לגייס הון. נתניהו, כך מדווח, "עמד ללא דופי בכל המטלות שקיבל על עצמו", אך ההון שגויס לא הספיק לכיסוי ההוצאות, והעמותה סיימה את אותה שנה בגירעון גדול. מסגור הידיעה מצייר את נתניהו כחמדן על גבול עושק עניים אכזר, אך קריאה בה אינה מעלה תמונה דומה. יואב יצחק העלה לאתרו אתמול פרסום מקדים וטען כי חשיפת "ידיעות אחרונות" היא חלק ממלחמתו של מו"ל העיתון ארנון (נוני) מוזס בנתניהו על רקע התפוצה הגדלה של "ישראל היום". "ההחלטה על הפיצוי ל-RP התקבלה בחמש דקות. זה היה חצי מחטף", כך מצוטט הבוקר ב"דה-מרקר" מי שמוגדר "מקור בנקאי בכיר שעבד שנים בתחום הבנקאות". הפיצוי ל-RP, וניגוד העניינים לכאורה שבו היה נתון אותה עת דני דנקנר, הם כמה מהסיבות שהובילו לחקירה נגד יו"ר בנק הפועלים לשעבר. המקור עלום השם מספר לעמית בן-ארויה על ישיבת ההנהלה שבה התקבלה ההחלטה. לדבריו, דנקנר עצמו לא נכח בה ולא נערך דיון מעמיק בסוגיה ובניגודי העניינים של דנקנר. המקור מוסיף כי "אני מניח שצביקה [צבי זיו, אז מנכ"ל הבנק] ידע על כך [...] דני הוא לא לגמרי האיש הרע וצביקה לא ממש האיש הטוב בפרשה. היתה מעין ברית ביניהם. יו"ר בנק לא יכול להעביר החלטות בלי מנכ"ל. צביקה אדם חכם. אם הוא עצם עיניים אז הוא החליט לעצום עיניים. שלא ייתמם. בטח כשדני עצמו לא בנקאי אלא איש עסקים". גולן פרידנפלד מעלה טענות דומות בטור המתפרסם הבוקר ב"כלכליסט". "צבי זיו והטעויות", כותרתו. פרידנפלד כותב כי "כדי לאשר עסקאות הנחשדות כעסקאות בעייתיות, דנקנר היה צריך לקרוץ לשורה שלמה של אנשים שהסכימו להנהן בחיוב ולעשות כדברו, אף שהם יודעים שהם שותפים לדבר עבירה. קשה להאמין שעשרות אנשים המעורבים בהחלטות מסוג שכזה חברו יחדיו והסכימו לשים את ראשם כדי לשרת את רצונו של היו"ר, כריזמטי וסחבקי ככל שיהיה. ובכל זאת, אם הדברים האלו נכונים, הם מצביעים על כשל הוליסטי בבנק ולא על כשל נקודתי, כפי שהוא מוצג בתקשורת בימים האחרונים". טורו של פרידנפלד מלווה כתבה מאת תומר זלצר הסוקרת את נוהג ההלוואות למנהלים בכירים בבנקים הישראליים בשנת 2008, תחום נוסף שעלה בחקירת דנקנר. "הקלות הבלתי נסבלת של הענקת הלוואות לבכירים בפועלים" היא לשון ההפניה לכתבה. על-פי בדיקת זלצר, "הלוואות בתנאים רגילים למנהלים בכירים נהוגות ברוב הבנקים ואף מוסדרות בנוהלי בנק ישראל", אך "ההלוואות שהעניק בנק הפועלים לדנקנר ולמנכ"ל בנק הפועלים לשעבר צבי זיו ב-2008 בולטות בגובהן יחסית למצב בשאר המערכת הבנקאית". בינתיים, ליטל דוברוביצקי מדווחת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי בנק הפועלים לא יתבע את דנקנר. הרקע הוא דרישה של יששכר רובין, בעל מניות בבנק, כי הבנק יגיש תביעה בשל ניגוד העניינים לכאורה בפרשת הפיצוי לחברת RP. דרישת רובין, כך מדווח, נמסרה עוד לפני הדרישה של מאיר אלתר, שעליה דווח לפני כמה ימים. מכל מקום, הבנק דחה את הדרישה. "אחד התנאים המרכזיים לאישור דרישה להגשת תביעה נגזרת", נכתב בידיעה, "הוא שהיא תהיה לטובת הבנק, והדירקטורים בבנק הפועלים הגיעו למסקנה כי לא יהיה זה לטובת הבנק לפתוח היום במסע של תביעות כאלה". הידיעה המתפרשת על פני רוב הכפולה המרכזית ב"ידיעות אחרונות", וזוכה גם להפניה משער העיתון, עוסקת בזוכה בתחרות "מלכת היופי" שנערכה אתמול. ליאור אל-חי מדווח כי "לאורך כל הערב הציגו המועמדות את קולקציות האופנה לקיץ 2010 של אופנת גולף ואינטימה ושמלות הכלה והערב של המעצב דני מזרחי. הן ענדו את תכשיטי ה. שטרן וצעדו על הבמה בנעליים של רשת סקופ". ידיעה המופיעה בראש עמ 5 של "הארץ", ושתמציתה מופיעה על שער העיתון, עוסקת במעצר בני 12–15 במיטותיהם על-ידי שוטרי מג"ב. ניר חסון מדווח על גל המעצרים המתנהל בשבועות האחרונים במזרח ירושלים, מביא עדויות על אלימות משטרתית נגד הנערים בעת חקירתם ומציין כי "בשני מקרים לפחות, מדובר בילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית – 12". רז שכניק מדווח במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כי חלה התקדמות בהיערכות של ערוץ 10 להעביר את משרדיו ואולפניו לתחום המוניציפלי של ירושלים, כמחויב מזכיונו. על-פי הדיווח, לפני כמה ימים נערכה פגישה בין מנכ"ל הערוץ יוסי ורשבסקי וסמנכ"ל הכספים יואב הלדמן ובין ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ובכירים בעירייה, ובה נדון המעבר הצפוי. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס", כחלק מידיעה על כשרות תעודת הבגרות של מנכ"ל רשות השידור מרדכי שקלאר, כי בתוך שבוע יסיים הוועד המנהל של הרשות את תפקידו. "בהעדר ועד מנהל חלופי תעבור רשות השידור לשיתוק מלא, כפי שהיה לפני כ-4 שנים", כותב אברבך. ועוד בענייני הרשות, רותם סלע מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי רשות השידור תובעת אגרת טלוויזיה מחברת הדואר, בשל מאות המסכים המוצבים בסניפי הדואר. אופיר בר-זהר מדווחת ב"דה-מרקר" כי יעקב שחם, עורך המקומון "ידיעות חיפה", מונה ליו"ר ועדת טלוויזיה ברשות השנייה. "לפי הערכות", מציינת בר-זהר, "שחם הוא מינוי פוליטי של שר התקשורת משה כחלון". במדור הפרסום והשיווק של "כלכליסט" מתפרסמת ידיעה מאת עומר כביר על הספר האלקטרוני החדש שיושק בישראל בקרוב. להבדיל מהידיעה שעלתה אתמול לאתר "כלכליסט", בידיעה המתפרסמת בעיתון המודפס לא מוזכר כי חברת ידיעות-טכנולוגיות היא שאחראית על הצד הטכנולוגי של הפרויקט ועל כן ממילא אין צורך בגילוי הנאות כי "כלכליסט וידיעות-טכנולוגיות נמצאים שניהם בבעלות קבוצת ידיעות אחרונות". בעיתונים כבר אפשר להרגיש את חג הפסח מתקרב. "ישראל היום" יוצא הבוקר במהדורה בת 64 עמודים, נפח השמור בימי חול לגליונות יום ראשון של העיתון. קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" לבדו מחזיק 40 עמודים. בכל העיתונים מדווח, בדרגות שונות של בולטות, כי היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, החליט שלא לחקור את ההדלפות מחקירת שר החוץ אביגדור ליברמן. העיתונאי ערד ניר מתראיין למוסף "גלריה" של "הארץ" [מיכל פלטי] לרגל צאת ספר פרי עטו על מסעדות באיסטנבול. ב"הארץ" מתפרסמת מודעת אבל המזכירה כי חלפו שנתיים מאז נפטר העיתונאי אהוד אשרי. אזכרה תתקיים ביום שישי הקרוב בבית-העלמין ירקון.

המציאות מאכזבת, העיתונים פחות | "ישראל היום" מדברר במקום לדווח | מוסף "גלריה" שומר על יציבות, למרות החלפת העורכת

חבל שוועדת העורכים אינה מתכנסת עוד כבימי עבר, קובעת את סדרי עולם העיתונות ודואגת ליישור הקווים, שכן יש צורך דחוף בזימון המציאות לאחת מישיבות הוועדה, בנוכחות כל עורכי העיתונים, וזאת לצורך נזיפה חריפה. אתמול, שלא נדע, התבטלה לה המציאות בחוסר מעש משווע לאורך כל היום, ובמקום לדאוג לטרגדיה אישית או רצח על רקע לאומני, הלכה כנראה לשחק שש-בש במרכז המסחרי, מה שהביא הבוקר את העיתונים אל עברי פי פחת – כותרות מאולצות, דיווחים מנופחים ודרמה מזויפת. ב"ידיעות אחרונות" הכותרת קוראת "המטרה: אובמה", ומדווחת על סיכול נסיון התנקשות במועמד לנשיאות ארה"ב. הכותרת באה על רקע תצלום התופס את מרבית שטח העיתון [EFP], ובו נראה אובמה, מצוין כהרגלו, כשהוא יוצא ממכוניתו ומרכיב משקפי שמש. מעל ראשו הוסיפה מחלקת הגרפיקה כוונת של רובה. זו היתה יכולה להיות אחת הכותרת הדרמטיות של השנה, אלמלא העובדות. במציאות, מה לעשות, מדובר במשאלת לב יותר מאשר באיום ממשי. לפי הדיווח של אורלי אזולאי, שני גלוחי ראש תיכננו לשדוד חנות נשק, לפרוץ לבית-ספר תיכון ולהרוג 102 שחורים, תוך עריפת ראשיהם של 14 מתוכם, ורק אז להתנקש באובמה. נניח שאיכשהו הצליחו השניים לשרוד את הטבח שביצעו בתיכון, איך בדיוק התכוונו להגיע אל המועמד לנשיאות ולפגוע בו? האם איתרו מחסן ספרים הנמצא מעל למסלול מכוניתו של אובמה? האם סגרו עסקה אפלה עם הקובנים וה-CIA? האם יידעו את אוליבר סטון? כלל וכלל לא. השניים תיכננו "לדהור עם הרכב במהירות גבוהה לעבר אובמה ולירות בו מהחלונות". ברור, את לינקולן רצחו בתיאטרון, את קנדי במכונית פתוחה, אבל אם כבר מתנקשים בנשיא שחור, אז שימות על ידי Drive-by shooting. בעיתונים האחרים נדחק סיכול ההתנקשות הצדה. ב"מעריב", למרות הפניה בשער, מדובר במשבצת קטנה בלבד [טל שניידר] בכפולה המרכזית של העיתון, המוקדשת כולה לבחירות בארה"ב. ב"הארץ" מסתפקים בידיעה קצרה [נטשה מוזגוביה וסוכנויות הידיעות], המתחילה בתחתית עמוד השער של העיתון, וגם מסתיימת שם. ב"ישראל היום" הדיווח על האירוע מופיע רק בעמ 13, וגם זאת כחלק מפרשנות כללית של בועז ביסמוט על הנעשה בבחירות בארה"ב. אך אין להבין מכך כי הכותרות הראשיות של יתר העיתונים משמעותיות בהרבה. ב"מעריב" הכותרת שמביא בן כספית עוסקת במתיחות שהתגלתה בין ישראל למצרים על רקע תמרונים של הצבא המצרי, ומובילה לדיווח עמוק בתוך העיתון (עמ 9-8). ב"הארץ" הכותרת קוראת "המשטרה: כתב אישום נגד רה"מ אפשרי תוך ימים" [יהונתן ליס, תומר זרחין ושחר אילן], ולפי הידיעה, שנפתחת כראשית וממשיכה את דרכה במשבצת קטנה בעמ 12, "מקורות משטרתיים הביעו אתמול שביעות רצון נוכח תוצאות חיקורי הדין שהתנהלו בימים האחרונים בארה"ב בתיק אולמרט". ואילו ב"ישראל היום", ובכן, ב"ישראל היום" אף פעם אין בעיה של ממש לייצר כותרת, בוודאי לא מאז שהחל המירוץ לראשות הממשלה. הכותרת הראשית שנבחרה לבוקר זה ב"ישראל היום" היא חוד החנית של קמפיין הליכוד לקראת הבחירות הבאות – "נתניהו: לא אנהל מו"מ על ירושלים". זאת ועוד, בשתי כפולות העמודים הפותחות מוקדשות משבצות נפרדות לדיווח על המפלגות הגדולות. משבצת המדווחת מה קורה בקדימה, משבצת המלמדת את הקורא מה חדש בש"ס, ומשבצת המוקדשת למפלגת העבודה. רק לליכוד אין משבצת נפרדת. אין בה צורך. דיווח על כשלים בליכוד ממילא לא יופיע בעיתון, ואילו הדיווח על עמדת הליכוד הרשמית הוא אבן הבנייה של העיתון, ולכן אין כל טעם להקדיש לו משבצת נפרדת. נתניהו מקבל הבוקר לא רק את הכותרת הראשית בעיתון, אלא גם כותרת הנפרשת לרוחב עמ 4 ו-5 ("ירושלים כבר במרכז"). מתחת לה מביא גדעון אלון את עיקרי הדברים שנישאו אתמול בכנסת, כשהוא בוחר לפתוח דווקא עם נאומו של מועמד הליכוד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו שמו. כבר למעלה מארבעה חודשים עורכת ליסה פרץ את מוסף "גלריה", ונכון לעכשיו נראה כי החששות מפני שינוי אופיו של המוסף התבדו. המוסף שמר לא רק על מבנהו הבסיסי והמדורים הקבועים, אלא גם על מרבית הכותבים שעבדו תחת העורכת הקודמת, איריס מור. משום כך, באופן טבעי, גם הטון של המוסף לא השתנה באחת מן הקצה האליטיסטי-יבש אל מרזבי הרכילות השטחית. הבוקר, לדוגמה, נפתח המוסף בשתי שאלות בנושא הלשון העברית במדור "התעמלות בוקר", וכתבה גדולה מאת אורי קליין לרגל סימפוזיון על אינגמר ברגמן ויצירתו. רותה קופפר כותבת למוסף על נשיאים טלוויזיוניים, ארז שוויצר ובן שלו מדווחים ממופעי מוזיקה שבהם נכחו, מדור "בתפוצות" מוקדש לסדרת בולים שמנציחה נשים יוצאות דופן [צפי סער], רוני דורי מספקת ראיון עם הכוריאוגרפית טניה פרז סאלאס, ציפי שוחט כותבת על הצגה חדשה, בשני עמודי "קפטן אינטרנט" עוסקים בבלוגוספירה ובחופש הביטוי האינטרנטי, ולאחר מדריך הטלוויזיה והסרטים מופיע מדור החדשות שבו ניתן, בין היתר, למצוא דיווח על כנס תכנון עירוני במגזר הערבי, שייערך באום-אלפחם [אסתר זנדברג]. קוראים דקדקנים במיוחד יוכלו למצוא אולי שינויים בדגשים מסוימים, בניסוחים ובהחלטות עריכה, אך התמונה הכללית העולה מקריאה במוסף היא כי נעשה ניסיון שלא לטלטל את הסירה. בין אם יש קשר למחאה שנשמעה עם ההכרזה על העורכת החדשה ובין אם לאו, התוצאה היא כי מנויי "הארץ" זוכים בחודשים האחרונים למוסף דומה למדי לזה שערכה מור בתום תקופתה, עם מרבית היתרונות והחסרונות שנובעים מכך. יאיר לפיד, מגיש תוכנית החדשות "אולפן שישי" בערוץ 2, מעניק ראיון נדיר לרז שכניק במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", בעקבות עליית הרייטינג של התוכנית בחודש האחרון לאחר חודשים ארוכים של דשדוש. "אני לא חושב שזה נכון שהמגיש של אולפן שישי גם יערוך אותו", אומר לפיד לשכניק, ומסביר בכך את הרייטינג הצולע שהיה לתוכנית בתחילת תקופת הנחייתו, עד שלתפקיד העורך נכנס גולן יוכפז. "מישהו יצטרך לאכול פה איזשהו כובע", מסכם לפיד בלשון מעורפלת, בלי לציין במי בדיוק מדובר, ואיזה כובע בדיוק עליו לאכול. "יוצא מהקופסא", מדור חדש לביקורת תקשורת הספורט, נחנך הבוקר ב"ישראל היום". יואש אלרואי, לשעבר ראש מחלקת הספורט בערוץ 1, פותח את המדור בדברי פרשנות להחלטה של ערוץ 10 להחליף את יורם ארבל בניב רסקין כשדר משחקי קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב ביורוליג. "הייתי בתעשיית הטלוויזיה 35 שנה", כותב אלרואי על ארבל, "מעולם לא ראיתי חיזיון כה מביך, שבו השדר המוביל מוותר מרצונו על עיתונאות בסיסית ועל מיקרופון הראיונות ויוצא מה-frame לטובת הפרשן שלו. אולי בכך קירב את קצו". אלרואי מרבה להשתמש בנסיונו העשיר בדברי הביקורת שהוא מותח בטור, מציין כי הוא "אוהב את הצוות רסקין את שלח", אך בכל זאת מסיים בקביעה כי "יורם ארבל הוא גדול שדרי הספורט בטלוויזיה בכל הזמנים". עקביא אלדר מתייחס בטורו שב"הארץ" לעובדה כי קול-ישראל, שסירב לשדר תשדירי הסברה של "המפקד הלאומי", הסכים לשדר את תשדיר "יהודה ושומרון: סיפורו של כל יהודי". אלדר מציין כי מנכ"ל רשות השידור מרדכי שקלאר הוא "מתנחל ותיק", כהגדרתו, ומביא את דברי דוברת רשות השידור הטוענת כי "להבדיל מהתשדיר של המפקד הלאומי, במקרה זה לא מדובר בתשדיר פוליטי". במוסף "גלריה" של "הארץ" מובא תרגום לדיווחו של טים ארניו מה"ניו-יורק טיימס" על התנערותו של איל העיתונות רופרט מרדוק מהביוגרפיה החדשה שנכתבה עליו בהסכמתו. הספר, כך מדווח, אמור לצאת רק בעוד כחודש וחצי, אך מרדוק כבר הצליח להשיג עותק של טיוטת הספר, להתעצבן ולהעביר למחבר את הסתייגויותיו מדברי ביקורת שכביכול העביר על הנטייה השמרנית של רשת החדשות שבבעלותו, פוקס ניוז. ארניו מעלה את האפשרות שמדובר בסכסוך שווא הנועד לקדם את מכירות הספר. ועוד במוסף, ראיון שערך עפרי אילני עם שלושה בלוגרים ישראלים בולטים – ריקי כהן, עידו קינן וגדי שמשון – על החיים בבלוגוספירה ויכולת ההשפעה שלה על המציאות. לדברי קינן, לבלוגרים יש יתרון על פני עיתונאים שכן "בניגוד לעיתון, שצריך להביא כל יום נושא חדש, בלוג יכול לשבת על נושא אחד ולהוציא לו את המיץ. מישהו טוחן במוח, עושה את העבודה שבעולם אידיאלי עיתונות היתה צריכה לעשות: לטפל בעוולות". רז שכניק מדווח במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כי אילה חסון ובן כספית יגישו את "יומן השבוע" בערוץ 1 במקום גאולה אבן. מיטל זדה מדווחת ב"כלכליסט" כי לאחר חמישה חודשים של סכסוך מסחרי, התגבש הסכם פרסום בין ערוץ 10 לקבוצת IDB והוא על סף חתימה.

"התיקונים" 45: גולום הוא לא חייזר, מירי בוהדנה לא מסתכלת למצלמה, "הארץ" לא מעודכן, ב"ידיעות אחרונות" לא חזקים בלוגיקה ועוד מיס-אינטרפרטציות בעיתונות העברית

זה שעולה וזה שיורד ב"ידיעות אחרונות" (9.2.10) הקדישו כפולת עמודים להצעת החוק שתתיר הצבעה ליורדים. ידיעה אחת הוקדשה לתגובות של ישראלים מגולת לוס-אנגלס, שלוקטו בשתי מסעדות, בחנות מזון ובארגון ישראלי בלוס-אנגלס. שלושה מהם תמכו בחוק, שלושה התנגדו לו, ואחד תמך אך אמר שלא יצביע בכל מקרה, מה שבאופן טבעי תורגם לכותרת המייצגת והמאוזנת "היורדים מרוצים: מגיע לנו להצביע". עוד תקלה בטויוטה ב"ישראל היום" (7.2.10) מדווחים על מכונית "ק.ט.מ BOW-X" שעולה כ-700 אלף שקל, אבל מסתפקים בתמונה של טויוטה קאמרי, שעולה כ-200 אלף שקל. מירי לא חסה שחר גולן איתר אסון פוטושופ בצילום השער של "פנאי פלוס" (4.2.10): "מירי בוהדנה מסתכלת ישר למצלמתה הדיגיטלית, אך בבואתה מסרבת להסתכל אליה ישר בחזרה. בסיטואציה כזו, משיקולים טכניים, כמעט תמיד תושתל בבואה מלאכותית – החוכמה היא לשתול תמונה הגיונית". התמונה שנשתלה היא פשוט קטע מהתמונה המקורית, מה שגרם לתקלה נוספת: הבבואה מציגה את החלק החיצוני של הזרוע הימנית, למרות שלפי זווית הצילום אנחנו אמורים לראות את פנים הזרוע, או לא לראותה בכלל. הנעל השנייה אתר "הארץ" (8.2.10), בדרך כלל בצד של כנופיית שלטון החוק, משנמך את הנשיאה בייניש לשופטת מן המניין בעליון. מכונת הזמן תעשיות (בע"מ) צביקה גרינגולד ("כוח צביקה") נולד ב-1952. ב-1957, במלאת לו חמש, קיבל את עיטור הגבורה על הקרב המהולל שבו ישתתף 16 שנה מאוחר יותר ("מעריב", 5.2.10). גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה הצופה אהוד קינן מתלונן לחדשות 2 (8.2.10): "ניסיתי לגזור ולשמור כפי שהורה הסוּפֵּר [כתובית]. עכשיו יש לי חור במסך". ב"תיקונים" 43 (28.1.10) דיווחנו על ענייני גזירה ושמירה באתר "דה-מרקר". מיטל, מחפשים אותך תזכורת לעורך המבזקים של ynet ‫(7.2.10): לא לפרסם תזכורות במבזקים של ynet. (דרך דפנה טלמון ורוטר.נט)‫ ממשלה משלו ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה (הטוויטר של רשת ב, 5.2.10). פלישת כותבי השטויות הודעה חשובה לאסף יחזקאלי, האחראי לכתבה "מתי נזכה לפגוש כבר חייזרים?", ששודרה בחדשות ערוץ 2 (30.1.10): גולום, דארת ויידר, וול-אי ואיב, מריה הרובוטית מ"מטרופוליס" ומרווין האנדרואיד הפרנואיד אינם – אני חוזר, אינם – חייזרים. ובכתוביות מלחמת הכוכבים הבנאליות הצלחתם לטעות בשמות שניים מארבעת חברי הפאנל, גלי גולן (ולא "גבי גולן") וזיו קיטרו (ולא "זיו קוטרו"). חדש: פפירוס אחד מחסרונות העיתונות המודפסת הוא שעד שהיא מגיעה לסף הדלת, היא כבר מספיקה להתיישן. לדוגמה, מאמר המערכת של "הארץ" (29.1.10) הגיע אלי באיחור של שלוש-ארבע שנים: הוא מספר ש"בשנה האחרונה נכנסו לשוק קוראי ספרים אלקטרוניים כמו אמזון קינדל וסוני רידר", שנכנסו לשוק ב-2007 וב-2006, בהתאמה. שמים? לו, תודה "אנחנו לא סמים שום חומרים מיוחדים בסיגריות", אם אתם מבינים לְמה אתר חדשות 2 מתכוון, קריצה קריצה (3.2.10). שוב ושוב לאתר "גלובס" (2.2.10) חשוב שתשימו לב שסמנכ"ל המסחר של "הארץ" עזב אחרי שנה בתפקיד, עזב אחרי שנה בתפקיד. לאתר "כלכליסט" (7.2.10) חשוב שתשימו לב שכספי הדיבידנד נובעים מאשראי שפרטנר גייסה כדי לממן את רכישת השליטה בידי סקיילקס, רכישת השליטה בידי סקיילקס. הפסקת אוכל עסקי העיתונות יגעים, אז ב-ynet פתחו פיצרייה, ויש להם אפילו מבצע לפתיחה: פיצה עם תוספות ללא הגבלה, שמוגבלות לחמש תוספות. (דרך איתי נתנאל) ונעבור לפרסומות מנהל משרד פרסום: "במודעה של בסט-ביי בידיעות אחרונות (5.2.10) תשים ליד המוצרים לוגו בינוני של החברות השונות". גרפיקאי: "אבל אין לי לוגואים של כל החברות". מנהל: "אני רץ לפגישה. סומך עליך". גרפיקאי: "סבבה". בשבוע שעבר דיווחנו ("התיקונים" 44) שלפי אתר "הארץ", מערכת יירוט הטילים כיפת ברזל היא בעצם גואל רצון. רועי רוטמן, שהפנה את תשומת לבנו לכך, ממשיך ומעדכן שגואל רצון הוא רק כיסוי למערכת יירוט הטילים האמיתית: אברם גרנט. ועוד במדור של השבוע שעבר סיפרנו שהחשוד בפדופיליה אבינועם ברוורמן הפיל בפח את ynet ואתר גלי-צה"ל, שדיווחו בטעות על מעצרו של השר אבישי ברוורמן. זה הזכיר ליונתן כ ידיעת עבר על פרופ אוריאל רייכמן, שיוחסה ב-ynet לאחד, אייכמן. אצבע בעין השביעית יונתן כ כותב: "בביקורת שלו על האוטוביוגרפיה של טומי לפיד (העין השביעית, 7.2.10), רפי מן כותב שהפוליטיקה החדשה מתבססת על הזיכרון הקצר של הבוחרים, ואז ממחיש את הטענה שלו כשהוא מציין שרפול זכה ב-7 מנדטים ב-92 (למרות שבפועל הוא זכה ב-8), וששינוי קיבלה 15 מנדטים ב-2001 (למרות שב-2001 כלל לא נערכו בחירות לכנסת)". שמוליק ליברמן מעיר על המדור "הכפר הגלובלי" (8.2.10): "שם המדינה היא קירגיזסטן (או קירגיזיה, בפורמט המיושן יותר, והעדיף עלי אישית), ולא כפי שכתוב". נדב מנוחין מלשין: "בעין השביעית מפרסמים (7.2.10) מאמר של שולמית הראבן מגיל שנתיים, ועוד מוסיפים הפניה למדור התיקונים!". תודה לסייענים בן קול, מאיה שני, מור טופר, רביב נאוֶה, נמרוד צפנת, נירית וייס, רועי רוטמן, אילנה נורמן, מעיין כהן, יוסי גורביץ אורן פרסיקו, עידו רוזנטל, אהוד קינן, יאיר מור, אפי פוקס, נמרוד ברנע, שחר גולן, דרור שרמן, אסף יפה ואלעד ליפשיץ. צילום קינדל: יחצנות אמזון, עיבוד מחשב: עידו קינן; צילום מספריים: ‫mchlmbrk ‫(cc-by-nc-sa); צילום KTM X-BOW: יחצנות KTM X-BOW נתקלתם בטעויות בתקשורת? שלחו לינק וצילומסך (כך עושים זאת) לכתובת [email protected], וציינו אם ברצונכם לקבל קרדיט.

מתוך 84 תזכירי חוק שהגישה הממשלה, 70 מהם לא היו פתוחים להערות הציבור לזמן הנדרש • עו"ד הידי נגב, מנהל מחלקת מדיניות וחקיקה בתנועה לאיכות השלטון: "חקיקה באופן חפוז מבלי אפשרות להעיר ולטייב את הצעות החוק, בהכרח מביא לחקיקה רעה יותר ופוגענית יותר כלפי האזרחים"

כל מי שצפה בכנס החורף האחרון בדיוני הוועדות בכנסת לא היה יכול שלא להבחין בנסיונות החקיקה המהירים של הקואליציה, בכלים שבהם נקטו יו"ר הוועדות על מנת להשתיק את האופוזיציה, ובהצבעות הטכניות של הח"כים בוועדות ובמליאה עצמה, ללא אישור להפעיל כל שיקול דעת עצמאי משלהם. אלו אינן טקטיקות ייחודיות לממשלה הזו, אך הן היו בולטות על רקע המהלכים הדרמטיים. כעת, מנתונים של התנועה לאיכות השלטון עולה שבליץ החקיקה הפוגע בדיון המהותי לא פסח גם בכל הנוגע להליכי החקיקה בממשלה עצמה – רק שהפעם, במקום להשתיק את האופוזיציה, היא השתיקה את הציבור. בכל הליך של הצעת חוק ממשלתית, ישנו שלב המחייב את הממשלה להשאיר זמן לציבור (מינימום 21 יום) לעיין בהצעה ולהגיב עליה. זאת מתוך הבנה שעל הממשלה להיות קשובה לציבור ולגופים אזרחיים, ולקחת בחשבון את הערותיהם. בניגוד לחוקים שמעבירה הכנסת, שעוברים בשלוש קריאות, החוקים של הממשלה עוברים רק בשניים, וככלל, סיכוייהם לעבור גבוהים מאוד, לכן השלב שבו טיוטות החוק מופצות לציבור מאפשר לו לבחון לעומק את השלכות החקיקה, להתריע כאשר זכויותיו נפגעות ולהביא לשיפור ההצעה. ואולם, במהלך חמשת החודשים הראשונים להשבעת הממשלה הנוכחית (מיום 2022.12.29 ועד 2023.5.10), מצאה התנועה לאיכות השלטון שרק 14 מתוך 84 תזכירי חוק לעיון הציבור הופצו למשך 21 ימים, בעוד ש-70 תזכירים הופצו בזמן מקוצר – חלקם אף לימים ספורים בלבד. כך למשל תזכיר חוק שקבע כללים לחישוב קצבת הבטחת הכנסה להורים עצמאיים, נושא סבוך שנדרש זמן להגות בו, הופץ להערות הציבור לחמישה ימים בלבד. ככלל, ליועמ"ש יש אמנם אפשרות חוקית לקצר את הזמן להערות הציבור, אך הוא בעצמו קבע בעבר שזו פרקטיקה לא מקובלת, ויש להימנע ממנה ככל האפשר. והנה החריג הפך לכלל, והיועמש"ית גלי בהרב-מיארה ומשניה באופן שיטתי מאשרים לבקשות הממשלה להפיץ תזכירי חוק לזמן מועט, ומשאירים את הציבור עם מעט מידי זמן לתגובה או היערכות לבאות. "מהמחקר שערכנו עולה תמונת מצב של זלזול ופגיעה בזכויות הציבור להגן על עצמו מפני חקיקת הממשלה", מבהיר עו"ד הידי נגב, מנהל מחלקת מדיניות וחקיקה בתנועה לאיכות השלטון. "הצעות החוק הממשלתיות האלה שנדרשות לפי פסיקת בית המשפט העליון להתפרסם להערות, הן בעלות השלכות רוחב עצומות וחקיקתן באופן חפוז מבלי אפשרות להעיר ולטייב את ההצעה, בהכרח מביא לחקיקה רעה יותר ופוגענית יותר כלפי האזרחים. במכתב ששלחנו ליועצת המשפטית לממשלה, ולמזכיר הממשלה, אנחנו דורשים להפסיק עם הפרקטיקה הזו של חקיקה חפוזה ולעמוד בכללים שהם עצמם קבעו". הייעוץ המשפטי לממשלה סירב להתייחס לעניין.

יחסם של מנהיגי ציבור לסרטים המועמדים לאוסקר "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" מעורר דאגה באשר לתפיסת המציאות שלהם

שרת התרבות של מדינת ישראל הביעה סיפוק מכך ששני סרטים שהיו מועמדים לאוסקר בארה"ב לא זכו. אשתו של סגן ראש הממשלה צייצה לכל העולם שלא הזילה דמעה בשל ההפסד והציעה לפטר את מי שאחראי למימון הסרטים. ראש הממשלה עצמו הודיע ש"אין לו כוונה לראות את שומרי הסף". כדאי להתעכב לרגע על השמחה הזו, ולא של טוקבקיסטים אלמונים, לאידם של שני הסרטים, "שומרי הסף" של דרור מורה ו"חמש מצלמות שבורות" של עימאד בורנאט וגיא דוידי. מה מקורה של השמחה בהפסד הפרס החשוב ביותר בעולם הקולנוע, אחרי מאמץ יצירתי והישג אמנותי כה גדולים? הרי מאות ואלפי יוצרים ברחבי העולם מייחלים להיות בין חמשת המועמדים הסופיים לאוסקר, והנה מורה, בורנאט ודוידי הצליחו, בשם ישראל וגם בשם הפלסטינים, להשחיל לחמישייה לא סרט אחד, אלא שניים. השמחים על ההפסד מתייחסים לשני הסרטים בכפיפה אחת, למרות אופיים ותכניהם השונים. החיבור שעושים המתנגדים בין "שומרי הסף" ל"חמש מצלמות שבורות" אינו נובע מהדמיון בין הסרטים, אלא מפחד מפני הכוח שיש לתכניהם על תודעת הצופים. כוח שנובע מתיעוד מציאות והצפת שאלות שללבנת ולדומיה אין עליהן תשובות, או גרוע מכך – שהם חסרי יכולת להתמודד עימן בזירה האמנותית. ב"חמש מצלמות שבורות" מציג בורנאט את נקודת המבט שלו על המתרחש בכפרו, סביב גדר ההפרדה והעימותים עם חיילי צה"ל. נקודת מבט סובייקטיבית, קשה לצפייה עבור מי שאשמת הפלסטינים והנהגתם בסכסוך ברורה לו, לגיטימית מבחינה אמנותית – וכזו שיש מי שאינו מוכן לקבל. שרת התרבות למשל. לבנת אינה מסוגלת לקבל יצירה העוסקת בסכסוך ואינה מציגה גם את הצד הישראלי. בעולמה אין מקום להצגת זווית ראייה חד-צדדית, והיא קוראת ליוצרים "לצנזר את עצמם" ומאשימה אותם בכך שהם כנראה "חיים בסרט". עשרות סרטים ותוכניות זיכרון העוסקים בסבל הישראלי, בהרוגים ובמחיר המלחמה לא שזפו כנראה את עיניה של שרת התרבות, המאמינה כנראה שלתרבות יש רק דעה אחת. אם אין איזון מיידי – אין במסגרתה מקום גם לדעה ההפוכה. "שומרי הסף" הוא סרט אחר לחלוטין. ששת ראשי השב"כ המופיעים בו שייכים למרכז החברה הישראלית, לגרעין הקשה של מערכת הביטחון שלה. הם לחמו בטרור הפלסטיני בגופם ופיקדו על המאבק בו. הסרט המורכב הזה עוסק בדילמות מתחום יחסי ראש ממשלה וראש שב"כ, מוסר ומשפט במדינה דמוקרטית, השימוש בעינויים ו"פצצות מתקתקות" והתמודדות עם טרור יהודי. הסרט גם חושף מבצעי סיכול, כשלונות מבצעיים בהגנה על ראש הממשלה רבין ופגיעה בחפים מפשע. הוא מעלה גם את שאלת כשירותה של המנהיגות הישראלית ומצביע על העדר אסטרטגיה מדינית בדרך שבה היא מובילה את אזרחי המדינה. לאדם פוליטי כמו לימור לבנת או בנימין נתניהו, גם זו משוכה בלתי עבירה. כמו ראשי הממשלה שכיהנו כאן מאז 1967 (אולי למעט אחד) ולא ידעו להתמודד עם הדילמות שמעלים ראשי השב"כ בסרט, כך גם לבנת מעדיפה לוותר על ההתמודדות ולתקוף כתחליף את מי שהציף את הסוגיות אל פני השטח. השמחה לאיד על ההפסד של פרס האוסקר התיעודי מעידה על החברה הישראלית וחולשתה, לא על הישגם של היוצרים. הם לא הפסידו, ובחירתה של האקדמיה האמריקאית במועמדותם מעידה על הישגם המקצועי. המבקרים השמחים לאיד מנסים למחוק את החיוך של יוצרי הסרטים, אך אינם יכולים למחוק את התיעוד שהם מציגים. מה שעומד בבסיס שמחתם אינו משמח, אלא מדאיג. מנהיגים המסרבים להתמודד עם המציאות כשהיא מוקרנת בנוחיות אולם הקולנוע הממוזג יסיטו ממנה את מבטם גם כשהיא בוערת מתחת לחלונם. איתי לנדסברג-נבו הוא מנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון. הסרט "שומרי הסף" הופק בהשתתפות הערוץ הראשון ויוקרן בו במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" במהלך אפריל-מאי 2013

הבחירה של כל מהדורות החדשות המרכזיות באהרן ברק ככהן הגדול של מערכת המשפט ממסמרת את הנרטיב של מי שרוצים להחריב אותה

"בכיכר וצלאב עומד אדם ומקיא. עובר לידו אחד. מסתכל עליו ונד בראשו. אילו רק ידעת כמה אני מבין לליבך…" (מילן קונדרה, "ספר הצחוק והשכחה") למראה הפרומואים, הציוצים והפושים שהדהדו ממירב הפלטפורמות בסוף השבוע האחרון אפשר היה לטעות ולחשוב שהאנשים שאנחנו קוראים להם עיתונאים עשו את הבלתי ייאמן והושיבו לשיחה בלתי אמצעית שופט מכהן. תחושה של "אס" ריחפה באוויר. ניוז של פעם בחיים. כזה שמסמכי הפנטגון יחווירו מולו. במקום זה קיבלנו דקות ארוכות, צפויות ומיותרות עם יליד שנת 36 שכבר 17 שנים חלפו מאז שירד מכס השיפוט. דמיינו שאת הקרב הסופי על ווסטרוז היתה מנהלת סרסיי עם נד סטארק המנוח, למרות שברוך השם חלו התפתחויות מאז שדאינריז קיבלה ביצי דרקון למשמרת. אבל דבר לא יגבר על הרצון לייצר תחושה של הישג מדומיין. אני מכוונת, כמובן, לראיונות השרשרת של אהרן (מהפכה חוקתית) ברק. העובדה שנשיאו השמיני של בית המשפט העליון נקט בגישה פוליאמורית לאירוע והתראיין לכל שלוש המהדורות המרכזיות (ואפילו הציע לשתיים מהן את אותו דימוי לא מוצלח במיוחד של "מחרוזות רעל"), לא מנעה מכל אחת מהן להציג את זמן המסך המבוזבז שלה כהישג חסר תקדים. בכאן 11 דיווחו כי "אהרן ברק שובר שתיקה", בחדשות 12 אמרו שהוא "עולה להתקפה שלא נראתה כמוה" וב-13 ציינו שברק "מדבר לראשונה על תכנית השר לוין". כאילו ברק הוא דמות שאת שתיקתו נדרש היה אי פעם לשבור. ואכן, באופן לא מפתיע, כלשונו של שלומי שבן, "המסיבה הזאת היא כל מה שחשבתי שתהיה רק בצבעים פחות עזים". שאלות שטוחות, תשובות צפויות, ומרואיין ששנותיו היפות מאחוריו. באחד הרגעים היותר מכמירי לב של הערב הזה, הצר ברק על התעלמותו של השר לוין ממנו, כמה שנראה, בצורה הפשוטה ביותר, כמו עלבון של איש מבוגר שהפך לא רלוונטי. "אני לא נפגשתי עם יריב לוין אף פעם", אמר ברק, "הוא לא שוחח איתי אף פעם". "אף פעם?!" הזדעקה וייס בטון שהבהיר שגם על הצופים להיות מופתעים מהנתון הזה. בערוץ המקביל ברוך קרא ויתר על התדהמה המעושה ופשוט לא הגיב. בהצגה אחרת של הדברים, יכול היה להיות משהו מעורר חמלה בראיונות האלה. קצת כמו הסצינה ב"ארטיסט" שבה הגיבור מסרב לשחרר את ההבנה שלא יהיו עוד סרטים אילמים בעולם. אבל לא זה סוג הדיון שביקשו במהדורות. שם רצו דם, והציבו תוך עיוות מושלם של המציאות, זה מול זה, את הנשיא בדימוס ואת השר המכהן. העובדה שאת שני העשורים האחרונים העביר ברק בעיקר במתן הרצאות בבינתחומי (כתוארה אז) ובכתיבת ספרים, ושמאז שפרש כיהנו בבית המשפט העליון ארבעה נשיאים השונים ממנו בפסיקה, ברטוריקה ובמזג, נדחקה. זה מאוד לא מקרי, וזה כן מאוד מזיק. בטלוויזיה תמיד מחפשים גיבורים ואנטי-גיבורים, ומעוניינים להפוך כל סיפור מורכב לתסריט ריאליטי שאפשר להבין אינטואיטיבית בכמה שניות. אבל הבחירה של שלושת הערוצים לקדש את ברק ככהן הגדול של מערכת המשפט משחקת באופן מופתי לידיהם של מי שמבקשים להחריב אותה. אהרן ברק, למרות השם שנתנו לו הוריו, מעולם לא היה הכהן הגדול של בית המשפט העליון. גם לא חיים כהן אגב (שהוא אשכרה כהן), אגרנט או שמגר. מערכת המשפט בישראל בנויה, וטוב שכך, על אדנים רחבים בהרבה, של משפטנים ומשפטניות חשובים ומרשימים לא פחות מברק, גם אם אימצו רטוריקה צנועה יותר. קבלת הנחת המוצא שלפיה מערכת המשפט כולה סובבת סביב אדם אחד, שחדל להיות רלוונטי פחות או יותר כשדן חלוץ מכר את המניות שלו, מתאימה לרוח האינפנטילית של חדשות בטלוויזיה אבל היא כניעה מוחלטת לנרטיב שמפמפם מה שהיה עד לא מזמן הימין הסהרורי והיום הוא חצי מהממשלה. מערכת המשפט היא לא ברק, בטח שלא רק ברק, וסיפורה הוא לא של סיפור של מהפיכה מסתורית. התמסרותה המוחלטת של העיתונות לנרטיב הזה, היא גם זו שאפשרה לו להגיע לממדיו המפלצתיים הנוכחיים. ואם יש מפלצת, כל המבקשים להיפרע ממערכת המשפט יכולים להציג עצמם כאבירים. המחדל הזה אינו מקרי. הסיקור המשפטי בישראל ידוע בעיקר בחדלונו. התחושה הרווחת היא שלעיתונאים המשפטיים אין מקורות טובים בשום מקום. הם לא קוראים פסקי דין, גם לא את החשובים בהם, שם קורות ההתפתחויות האמיתיות במשפט הישראלי, והם אינם צוללים לתזכירי חוק ולתקנות. הם שותקים למשמע אמירות כמו "מקום המשפט שמה הרשע" (שמחה רוטמן, חדשות 12), ניזונים מהדלפות של בעלי אינטרס וחוזרים שוב ושוב על ביטויים שהם אינם מבינים את משמעותם. פסקת התגברות, פסקת הגבלה, פוטטו פוטטו. מי יודע, אולי הם הסתערו על הראיונות האלה כי הם חושבים שברק הוא עדיין נשיא בית המשפט העליון. שנספר להם?

"תקלה טכנית שאין לה כל התייחסות בספרות המקצועית", הגיבו בערוץ 10 לתביעת חשוד שפניו נחשפו בשידור למרות צו איסור פרסום

חברת החדשות של ערוץ 10 תשלם 14 אלף שקל לשוטר לשעבר שתבע ממנה 210 אלף שקל, כך הוסכם במסגרת הסדר גישור שהוגש בשבוע שעבר לבית-משפט השלום בתל-אביב. לפני כשנה הוגשה התביעה בטענה להוצאת לשון הרע. כמה חודשים קודם לכן נעצר התובע בחשד שביצע, בזמן היותו שוטר, עבירות רכוש בשיתוף עבריינים, ובין היתר נחשד בהעברת נשק לעבריינים ומסירת מידע מודיעיני. למחרת מעצרו, במסגרת דיון על הארכת המעצר, הוצא צו איסור פרסום על שמו וזהותו. כלי התקשורת שסיקרו את המקרה הקפידו שלא לחשוף את זהות החשוד, אולם בתוכנית "חמש עם רפי רשף" נגלו פניו לרגע. על-פי כתב התביעה, במהלך התוכנית נחשפו פניו של התובע "לשניות ארוכות", מעשה שהוביל לחשיפת זהותו ברבים ולפגיעה קשה בשמו הטוב. על-פי כתב ההגנה, במסגרת מבזק החדשות של השעה 17:00 נחשפו פניו של החשוד "למשך שנייה בודדת בלבד", וזאת בשל "תקלה טכנית שאירעה במחשב המרכזי האמון על העברת השידורים". בערוץ 10 הסבירו לבית-המשפט את הרקע לתקלה כך: "לא אחת עולה הצורך בטשטוש תמונות וידיאו במהלך שידורי חדשות. כאשר עולה צורך בטשטוש כאמור, הדבר נעשה כבר בשלב הראשוני של הכנת ועריכת הכתבה לשידור, וזאת באמצעות מערכות ה-Avid המצויות בחדרי העריכה. טשטוש זה נעשה באמצעות הוספת רובדי תמונות וידיאו נוספות על גבי פניו של האובייקט אותו יש לטשטש. גם במקרה זה דאגו הכתב, מר מאיר ברדוגו, ועורך הווידיאו לטשטש את פניו של התובע מבעוד מועד עוד בחדר העריכה, כאשר קטעי הווידיאו הוכנו לשידור. "כמשנה זהירות, נוצר בחדר העריכה קובץ חדש ובלתי ניתן להפרדה בו מוטמעים יחד קטעי הוויזואליה, הקריינות, הגרפיקה והטשטוש [...] מחדר העריכה עוברת הכתבה המוכנה לחדר ה-control ומשם, באמצעות מחשב מיוחד המכונה Profile, היא מועברת לצופים. בשלב זה אירעה התקלה הטכנית: מסיבה לא ברורה, במבזק החדשות של השעה 17:00 בלבד, ביטל ה-Profile בזמן אמת את אפקט הטשטוש, כך ששכבות הווידיאו הנוספות שרוכזו במוקד פניו של התובע נפלו ולא שודרו [...] לתקלה טכנית זו אין כל התייחסות בספרות המקצועית או בפורומים הרלבנטיים. החברה האחראית לפעילותו של ה-Profile אף לא הצליחה לפענח את המקור לאותה תקלה ולהתחקות אחר הגורמים לה". בית-המשפט, כאמור, לא יידרש לדון בשאלת האחריות של חברת החדשות של ערוץ 10 לתקלה הטכנית שהביאה להפרת צו איסור הפרסום. הצדדים הגיעו להסדר שבו אף צד אינו מודה או מאשר אף טענה או תביעה של הצד שכנגד, והתביעה נדחתה.

החברה הממשלתית אמנם לא יכולה לתת תרומות על פי הכללים, אבל היא מוצאת את הדרך לבסס לאט לאט את הקשר עם הרשויות המקומיות שבתחומן היא פועלת, ובהן היא גורמת לנזקי הזיהום • פרשנות

תשתיות הרוסות, ערימות אשפה, מבני רכבת מתפוררים – כל אלה הם רק חלק מהמראות שאופייניים למקומות המזוהמים ביותר בארץ. זה הולך ביחד בדרך כלל, זיהום ועזובה, עוני ותעשייה רעילה. מי שיכול להרשות לעצמו, עוזב. מי שנשאר, בדרך כלל, אין לו ברירה. בשנה האחרונה אני מסתובבת במקומות העצובים בארץ: מפעלי ענק שצמודים לשכונות מגורים ועושים באוויר כבשלהם, פולטים לתוכו רעלים, עשן שחור וריח רע וכופים על התושבים לנשום אוויר עכור. לפעמים זה מפעל פרטי כמו "נשר" או בתי הזיקוק, בפעמים אחרות חברה ממשלתית, סטייל חברת החשמל, תש"א או קצא"א. החברות האלה יעשו כל שביכולתן כדי להסוות את מימדי הבריונות שלהן ולצמצם את הנזק הלא יאומן שהן מייצרות. הן שוכרות משרדי יחצ להיאבק בחזית התקשורתית, מנהלות לוביסטים בחדרי חדרים, ומשלמות לחברות לקשרי קהילה כדי לייצר ערוץ עם התושבים, אך זה לא הכל. החברות האלה גם שולחות את העובדים שלהן להתנדב בפרויקטים עירוניים, תורמות כסף לעמותות מקומיות ואף מעניקות מלגות לקבוצות ספורט ולאקדמיה. זה טוב ליחסי הציבור, זה טוב לדעת הקהל ובעיקר – זה טוב לבסס את הקשר שבין הרשות המקומית ובעל ההון. אך מה קורה כשבעל המפעל הוא המדינה? מה קורה כשמאחורי העשן הסמיך מסתתרת חברה ממשלתית? התשובה מדהימה – אותו הדבר. לאחרונה הגשתי בקשת חופש מידע לקצא"א, חברה ממשלתית שמחזיקה קווים ומתקנים לנפט באילת ובאשקלון, וביקשתי ללמוד על אופי הפעילות שלה. החברה שכרה את שירותיו של משרד יחסי הציבור Together שבבעלות רונן משה. זה האחרון הורשע בפרשת משנה בתיק ישראל ביתנו במסגרת הסדר טיעון. מדוע חברה ממשלתית זקוקה לקשרים עם משרד יח"צ חיצוני ומה גובה התשלום שהחברה מעבירה לו? עוד ניסיתי להבין מה היקף הארנונה שהחברה משלמת לעירייה וכמה עמוקה האחיזה שלה בכיס העירוני, אולם לא קיבלתי מענה לאף אחת משאלותיי: "המידע המבוקש הוא בגדר ידיעה סודית ולא יועבר", אמרו. הם סירבו לשתף גם את היקף תקציב הפרסום, קמפיינים ברשת, חסויות וניהול משברים. כאחרונת המפעלים הפרטיים, קצא"א סירבה להשיב מה היא עושה בכסף שלנו ולאן הוא מגיע. מה כן הסכימו לחלוק? ביקשתי לדעת את גובה התרומות שהיא מחלקת. חשוב להבין, חוק החברות משנת 1999 קובע כי חברה ממשלתית יכולה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אולם חוזר שיצא כשנה מאוחר יותר, הפך את ההחלטה לחלוטין וקבע כי "אין להתיר לחברות הממשלתיות וחברות הבת הממשלתיות לתרום". כיצד ניתן לעקוף את זה? בקלות. תווי שי, התנדבויות בקהילה וימי פעילות עם נוער. זה אמנם לא כסף, אבל לחברה זה שווה זהב. כך למשל, בשנת 2020 קצא"א תרמה עשרות אלפי שקלים לחסידות חב"ד במקומות שבהן היא פועלת. באילת הוקצו 60 אלף שקלים לחלוקת תווי שי ל-120 משפחות ובאשקלון 55 אלף שקלים ל-110 משפחות. עוד באותה השנה קצא"א תרמה תלושים בשווי 3,000 שקלים לעמותת "הקן המשפחתי" באשקלון. מדובר בעמותה שמפעילה תוכנית בשם זהה בשיתוף העירייה. בקצא"א מתגאים בכך שזו לא התרומה היחידה שלהם. "פרויקט הקן המשפחתי החל בשנת 1989, כדי לתמוך ולסייע לנשים במצוקה, שלהן ילדים מתחת לגיל חמש", כתבו באתר. "קצא”א סייעה במימון חוגים לילדי הנשים המשתתפות בפרויקט". אך בזה לא מסתכמות התרומות: עוד באותה השנה עובדי החברה צבעו בית באילת ושיפצו את הסקייטפארק באשקלון. בשנה שלאחר מכן, התרומות פחתו משמעותית ובשיתוף תלמידי תיכון, עובדי החברה שיפצו בניין מגורים. הבניין אגב, הוא חלק מהאזור שסובל תדיר ממפגעי ריח קשים. בשלב זה לא מדובר בסכומים גדולים, בטח לא כאלה שמבססים קשר עם הרשות. אך הסכומים האלה יכולים לרמוז על תחילתה של שיטה מוכרת להחריד – מנגנון "סוחרי השתיקה" שעליו כתבנו, שביום מהימים עשוי לגייס לובי רציני. כשהעירייה תתבקש להתנגד לחברה ממשלתית כלשהי, לא רק אובדן הארנונה השמנה יילקח בחשבון, אלא צי מתנדבים ששיקם בתים של קשישים, הפעיל ילדים בסיורים, וחילק תווי שי לאימהות חד הוריות. כל אלה יעמדו לזכותה באותו יישוב שהיא זיהמה את האוויר שלו, אותו היישוב שמי שיכול היה, ברח ממנו. בחברה הממשלתית קצא"א סירבו להגיב.

העיתונים מתכוננים להסכם המעצמות עם איראן | מעמד הביניים מעורר עניין בדרך למטה | קשת מתכוננת לעליהום על רני רהב | ואורי אליצור לא כותב על קנוניה שמאלנית אפלה של מאפיה שזוממת במודע להשתלט על העולם

גם היום עוסקות כותרות העיתונים בסוגיית הגרעין האיראני, אם כי עבור הצהובונים שביניהם אפשר לשער שיום מחר ישבור את הרצף והכותרת הראשית תוקדש להסרת צו איסור הפרסום מעל שמו של אייל גולן ככוכבה של "פרשת הזמר המפורסם". כמו תסריטאי טלוויזיה מיומנים, דאגו המעורבים, המשטרה ונפתולי המציאות לכך שצווי איסור פרסום אחרים הקשורים לפרשה יישארו על כנם, ייחשפו בהדרגה ויספקו לטבלואידים עניין מתמשך. בינתיים, כאמור, יש לנו איראן. "לקראת הסכם: שיחות הגרעין מתחדשות היום", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "העסקה קרובה" היא הכותרת הראשית הלקונית של "ישראל היום"; "בדרך להסכם גורלי עם איראן", מאריכה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; ואילו הכותרת הראשית של "מעריב" מנסה ליצור עניין באמצעות אינפורמציה: "פוטין ינסה לרתום את נתניהו לתמוך בעסקה עם איראן". "הנשיא הרוסי, שמבקש להיות שושבין ההסכם בין המעצמות לטהרן על חשבון ארה"ב, ייפגש היום עם ראש הממשלה במוסקבה. במקביל ייפתח בזנבה סבב השיחות השני עם איראן, ובמחלקת המדינה סבורים: נתניהו פועל לחבל במאמץ האמריקאי לחתום על עסקה", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב". בדיווח אחר ב"מעריב", החתום על-ידי אריאל כהנא וגדעון קוץ, נכתב כי "חרף ההצהרות הרשמיות של ראש הממשלה ושרי הממשלה, הדרג המדיני בישראל השלים עם העובדה שהמעצמות צפויות להגיע להסכם עם איראן, כנראה כבר בימים הקרובים". בכותרת המשנה לידיעה בעניין ב"ידיעות אחרונות" נכתב כי "בישראל השלימו עם העובדה שלא ניתן למנוע את חתימת ההסכם, אך ינסו להכניס בו שיפורים עד הרגע האחרון". ב"ישראל היום" המידע הזה מנוסח כך (בכותרת המשנה לראשית): "מאמץ ישראלי אחרון: נתניהו יוצא למוסקבה. גורמים מדיניים: שאף אחד לא ישאל איפה היתה ישראל כשנחתם הסכם גרוע". כל העיתונים מדווחים על בחירתו של שי ניצן לתפקיד פרקליט המדינה. מכלל הדיווחים עולה תמונה של אדם הנחשב "מבריק", "יהיר", חסר ניסיון בתחומים מסוימים (ומי לא?) ומי שנתקל בביקורת ציבורית מימין אך גם משמאל. ב"הארץ" (עידו באום ומאמר המערכת) וב"גלובס" (יובל יועז) מציינים את נאמנותו למערכת ויכולתו לטעון בלהט בעד עמדותיה, יהיו אשר יהיו, ומביעים תקווה כי יפעל בנחישות בתחום המלחמה בשחיתות השלטונית. ב"ידיעות אחרונות" מגישים דיווח אינפורמטיבי ומדגישים בעיקר את הביקורת עליו מימין. גם ב"מעריב" מדגישים אותה ביקורת ואף נותנים לה במה, בדמות טור חריף של אורי אליצור. "לפעמים תרבות היד-רוחצת-יד של האליטה הליברלית-שמאלנית עולה פתאום על גדותיה כמו כיור סתום, בשלולית שמשאירה אחריה סימני לכלוך שלא יורדים בשום ניקוי. מינויו המחוצף והמצפצף של שי ניצן הוא אחד הרגעים האלה. מערכת המשפט מצפצפת על הממשלה, על הציבור, ואפילו על מראית עין של נוהלי עבודה תקינים. העיתונות שותקת כי מדובר באיש משלנו, רודף המתנחלים הנמרץ והמצטיין", שוצף וקוצף אליצור, הקובל כי ועדת האיתור "נתפרה מראש לפי מידותיו של שי ניצן", מאשים את הפרקליטות ב"קומבינה" ומגיע עד להאשמתה בתפירת תיקים פליליים לשרים שיעזו להתערב בהליכי המינויים בקרבה ("ואחרי כל זה, אני לא חושב שמדובר בקנוניה שמאלנית אפלה של מאפיה שזוממת במודע להשתלט על העולם", ממהר אליצור להרגיע). באותה כפולת עמודים מתפרסם טור הפרשנות המשפטית של ברוך קרא, שהופך מיניה וביה לטור תגובה לאליצור: "כל מי שמכיר את ניצן לא מפסיק לגחך על הדימוי שנבנה לו בקפידה, כאילו היה שליחה של תנועות מצפן ההיסטורית או גוש-שלום ברחוב סלאח א-דין – בניין משרד המשפטים בירושלים. הדימוי אידיוטי, מרחק אוקיאנוס מהמציאות". קרא מציין כי ניצן הוא אדם דתי וממשיך: "מי שלא שמע באיזה להט הוא מגן על המעצר המינהלי השנוי במחלוקת של פעילת השמאל טלי פחימה, ועל מעצרים מינהליים רבים נוספים של פלסטינים וערבים ישראלים, ובכלל על הכלי האנטי-דמוקרטי הזה שנקרא מעצרים מינהליים; מי שלא שמע את ניצן מגן על האכיפה האגרסיבית נגד ענת קם ונגד העיתונאי אורי בלאו; מי שלא שמע אותו מגן על מה שנקרא בטחון המדינה (לעתים ממש באופן עיוור), תוך שהוא נשמע כמעט מזלזל בערכים אחרים, למשל חופש העיתונות, כנראה לא יבין עד כמה הקמפיין נגד ניצן הוא כל-כך ציני, כל-כך ממוקד מטרה". כותרת הידיעה החדשותית של "מעריב", המודפסת בתווך בין שני הטורים, היא "קם על צד ימין". הכותרת הראשית של "הארץ" מוסרת כי "רוב תיקי ההטרדה המינית נסגרים מקושי ראייתי". בכתבה עצמה מבואר כי שיעור התלונות הנגנזות עומד על 62%. "לפי נתונים חדשים של הפרקליטות", נכתב בכותרת המשנה של הידיעה מאת רויטל חובל, "רק מיעוט קטן מהתלונות מבשילות לכדי הגשת כתב אישום פלילי. תובעת בפרקליטות: לא כל הטרדה מינית היא פלילית". בשער המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת הפניה לכתבה על מתחים בין תושבים חרדים לחילונים בערד. "בית-שמש הבאה?", שואלת כותרת הכתבה, של מתי סיבר. "אלפי חסידי גור עברו בשנים האחרונות לערד. חילונים רבים מתלוננים על תופעה של יריקות וקללות לעבר נשים ונהגים בשבת. לקראת הבחירות לעירייה בעוד כחודשיים, המאבק מגיע לנקודת רתיחה. מדובר בהסתה נגדנו, טוענים בתגובה החרדים", נכתב בכותרת המשנה. "הציבור איבד אמון בתאגידים ובאלה שהלוו להם כסף, גם בנקים וגם מוסדיים", אמר מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון בוועידה שאירגן העיתון ושכובשת היום את שערו, והדברים נדפסים במסגרת הסיקור הנרחב של הוועידה בדפים הפנימיים. "מה זה שוק ההון? בשורה התחתונה יש לווים, יש מלווים ויש סוחרים ומתווכים שביניהם. אבל הכסף העובר מצד לצד הוא לעתים קרובות שלנו. אנחנו מפקידים את הכסף שלנו בחסכונות, בקרנות הפנסיה והגמל, בקרנות ההשתלמות וכל השאר, בידיהם של המוסדיים ושל הבנקים שמלווים אותו לפירמות. בלי אמון ציבורי – כל המערכת בסכנה. לכן, הלווים והמלווים, וכל מי שבתווך, צריכים את האמון שלנו, שנסדק ונחלש. אתם צריכים לשכנע אותנו שאתם ראויים לאמון שלנו". "7,500 מפוטרי סלולר בשנתיים", נכתב בכותרת הראשית של "ממון", שיחד עם רני רהב מוביל בחזית העממית של הציבוריות הישראלית את התפיסה המתנגדת לרפורמות מבניות המיטיבות עם הצרכן הקטן. "מחיר הרפורמה", נכתב בלוגו לצד הכותרת. "אנחנו משלמים הרבה פחות בחשבון החודשי, אבל יש מי שמשלם את המחיר", מאשימה כותרת המשנה את אזרחי ישראל ששילמו במשך שנים מחירים מופקעים על שירותים סלולריים. בכתבה עצמה מתגלה כי עיקר המפוטרים היו "בתחומי השירות", כלומר עובדים זמניים במשמרות טלפוניות. "צמיחה מכלילה" היא הכותרת הראשית של "כלכליסט". לפניה נכתב: "קרנית פלוג מנסחת יעד שאפתני חדש למשק", ואחריה נכתב: "בהופעה הראשונה מאז כניסתה לתפקיד ניסחה נגידת בנק ישראל את תפיסת העולם הכלכלית שלה, שביסודה צמיחה שבה נכללים כל חלקי האוכלוסייה ופירותיה מחולקים ביניהם באופן שוויוני". "האתגר הוא צמיחה שפירותיה יחולקו בשוויוניות" היא גם כותרת הכפולה הפותחת של העיתון, המוקדשת לדברים שאמרה פלוג בכנס של העיתון. "אף על פי שאנחנו בונים גם מגורי יוקרה, מרבית הפרויקטים שלנו כיום מיועדים למה שנהוג לכנות מעמד הביניים, זה למעשה רוב אוכלוסיית ישראל. אנחנו. אני גדלתי בקיראון, בדירת 2.5 חדרים. כמה אנשים כבר כוללת השכבה שמתגוררת במגדלי אקירוב ושכותבים עליה כל הזמן?", שואל גיל גבע, מנכ"ל ויו"ר חברת הבנייה תדהר, את דיאנה בחור-ניר במוסף הנדל"ן של "כלכליסט". "מעמד הביניים בישראל הולך ונעלם", נכתב בהפניה על שער "דה-מרקר" למאמר של מירב ארלוזורוב. "בחלוף שנתיים מהמחאה החברתית, מצטברים נתונים כלכליים שתומכים בזעקת המוחים", היא כותבת. "מעמד הביניים נמצא בבעיה בכל העולם, והבעיה הזו הגיעה גם לישראל. הנתונים מלמדים כי מעמד הביניים בישראל נחלש והולך, כמעט נעלם". ארלוזורוב מסתמכת על מחקר של מרכז טאוב שלפיו "הבעיה בישראל אינה העשירים ביותר, ובאופן מפתיע אפילו לא העניים ביותר. [...] נתון מפתיע ראשון הוא שבעיית אי-השוויון בישראל אינה נובעת מהתבססותה של שכבת אוליגרכים צרה ועשירה מאוד – אין אצלנו כמעט שכבה כזו". "בסופו של דבר, אין זה מתפקידה של מדינת ישראל לטפל בהפחתת מחירי הדיור, אלא לדאוג לפתרונות דיור לאותן משפחות שידן אינה משגת לרכוש דירה או לשלם דמי שכירות ריאליים", כותב "מנהל השקעות ראשי ויו"ר קרן ריאליטי" ד"ר מיקי ורדי בפתח מוסף הנדל"ן של "כלכליסט". "הרי מי שביכולתו לרכוש דירה ביותר מ-1.5 מיליון שקל אינו זקוק לחסדי המדינה. במקום זאת, מדינת ישראל חייבת להביא בחשבון שפיתוח עולה כסף רב וקרקע היא משאב יקר, ולחזור ולבנות בבנייה תקציבית במרכזי הערים, תוך ניצול התשתיות הקיימות ושטחים שאינם נמצאים בשימושם המיטבי". "העשירים לא מוותרים על איכות האוכל, אבל מזמינים פחות אורחים", מצטט אמיר קמינר ב"ידיעות אחרונות" את "השף המזוהה עם האלפיון העליון בישראל". "גוגל היא החוק: עסקים שלא יצייתו – יתקשו לשרוד בעולם הדיגיטלי", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "בבילון וחברות ישראליות נוספות גילו באחרונה את העוצמה של גוגל – הכוח החזק ביותר בגונגל של הרשת, שמסוגל להשבית עסקים בהחלטה פתאומית אחת", נכתב בכותרת המשנה. אור הירשאוגה כותב על ההחלטה של גוגל לסיים את החוזה עם בבילון, מסיפורי ההצלחה של הבורסה הישראלית וחברה שבגלגולה הנוכחי עשתה את הונה מהליכה בתחום האפור והיסמכות על הבורות הטכנולוגית של גולשים. ב"כלכליסט" מתפרסם מונולוג של בעל השליטה בחברה, נעם לניר, המתייחס להחלטה של גוגל, שפגעה קשות בחברה, משווה אותה להחלטה האמריקאית לחתור להסכם עם איראן ואת עצמו לראש ממשלת ישראל נתניהו, ומוכיח שיש לו טעם רע לא רק בעסקים. "רשות מקרקעי ישראל מתכננת בניית עשרות אלפי יחידות דיור מעבר לקו הירוק", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס" (במהדורת הבוקר המצורפת ל"מעריב" קוצרה הכותרת והביטוי "הקו הירוק" הוחלף ב"שטחים"). "מסמכים שהגיעו לידי גלובס מצביעים: יחידות הדיור מתוכננות בין השאר ביישובים נוקדים, עלי-זהב, נווה-דניאל, אלון, קדומים ועוד", נכתב בכותרת המשנה. "הרשות בתגובה: אנחנו לא מקדמים תכנון ביו"ש. במסגרת מדיניות שנקבעה על-ידי מועצת מקרקעי ישראל לפני כמה שנים, משתתפת הרשות במימון הוצאות התכנון של רשויות מקומיות על אדמות מדינה". כתבה מעניינת של אורן מגר ב"דה-מרקר", שאינה נמצאת באתר, עוסקת בביקורת על פעילותו של איגוד לשכות המסחר מפי בעלי עסקים שנדרשו לפתע לשלם לו דמי חבר. "חוק מ-1957 מאפשר לאיגוד לשכות המסחר לגבות מבעלי עסקים בענפי היבוא, היצוא והמסחר הסיטוני אלפי שקלים בשנה עבור דמי טיפול ארגוניים. בעלי עסק שלא שמעו על החוק ולא שילמו מעולם נתבעים לשלם עבור שבע שנים אחורה – כפי שמתיר החוק – או להיתבע בבית-המשפט. איגוד לשכות המסחר: כל עסק שחייב בתשלום דמי טיפול מקבל הזדמנות להצטרף כחבר. אם לא, הוא יחויב בתשלום דמי טיפול ארגוני". "תמיד חששתי מפרוטקשן, בסוף קיבלתי דרישת תשלום מאיגוד לשכות המסחר" היא הכותרת הפרובוקטיבית, ומתחת לתמונתו של אוריאל לין, נשיא האיגוד המרבה להופיע בתקשורת, מובא ציטוט של אחד מאנשי העסקים המרואיינים בכתבה: "סתם זרקתי כסף. אם יש לי בעיה – אני אמור לפנות אליהם? למי לפנות? באיזה נושא? אחרי ששילמתי אף אחד לא טרח להתקשר ולהסביר אילו שירותים הם מציעים. עשקו אותי ונעלמו". בשער המוסף "ספרים" של "הארץ" ממליץ בעז נוימן על הספר "מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן": "אף על פי שהספר עוסק בסרטן, אל לקהל הקוראים להירתע ממנו. הספר הזה הוא אופטימי בעיקר בזכות ההישגים הכבירים בחקר המחלה. אולם הסיבה העיקרית שאין להירתע ממנו היא שהספר אינו באמת רק על הסרטן. במרכזו ניצבת אמנם המחלה הארורה, אך מאחר שידה בכל ויד כל בה, בביוגרפיה שלה אפשר למצוא לא רק חוקרים ורופאים, אחיות, פסיכולוגים ועובדי רווחה, אלא גם את קופות החולים, חברות התרופות, תעשיות הסיגריות, המזון, חברות ביטוח, חברות שיווק ופרסום, ממציאים, פוליטיקאים, פרלמנטים, ראשי מדינות ועוד". אחת ההפניות על שער מוסף הטראש "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות", בין "כן, שוב חזרה התחרה השחורה" לבין "3 דברים שיעל בר-זוהר חייבת להספיק", היא "כשמערכת יחסים לסבית הופכת אלימה". "מילצן עלול לטרפד עסקת לאודר–ג.יפית בערוץ 10", נכתב בכותרת ידיעה של לי-אור אברבך ב"גלובס". "צפוי לדרוש מלאודר שישיב לו את השקעתו בערוץ בסך 50 מיליון דולר". לפי אברבך, "כניסתה של גרינברג לבדה כמשקיעה לערוץ 10 אמורה להיות זמנית ולשמש את הערוץ לצורך קבלת רישיון ב-2015". בגיליון מתפרסמת גם "הבהרה" בנוגע לטעות בידיעה של אברבך שהגיעה לכותרת הראשית של גליון "גלובס" הקודם, ושחיתנה מקורבת לגרינברג עם אחי בעלה. "גיל סמסונוב: שחם מתפרנס מעיתונות, ולכן יש חשש שהוא מנסה להזיק לטלוויזיה", נכתב בכותרת דיווח של ענת ביין-לובוביץ ב"גלובס". ב"דה-מרקר" מצטטים את הדוברים בכנס "כלכליסט", ואף מדפיסים בעיתון כמה פעמים את השם המפורש של העיתון המתחרה. "רני רהב מטריף גם אותי לפעמים", מצוטט צביקה הדר, אחד ה"שופטים" בריאליטי המוזיקה "הכוכב הבא" על שער "ישראל היום". בצירוף הצהרתו לאחרונה של אסי עזר, המנחה את התוכנית, כי רהב הוא "משוגע", נראה כי בזכיינית ערוץ 2 קשת בחרו באסטרטגיה להתמודדות עם הביקורת המופנית כלפי הופעתו המוחצנת של היחצן, שתגבר כעת כשיתברר כי הוא היחצן של "הזמר המפורסם" החשוד בבעילת קטינות: מיתוגו כ"משוגע" ו"מטורף" חמוד כזה, דמות אקסצנטרית, צבעונית ולא מזיקה, שכוונותיה טובות.

שרה נתניהו נגד בן כספית: השופטת היתה סקפטית בדבר הקשר של נתניהו לכוונה לפטר חצרן קשיש, עו"ד שמרון הודה כי החיקוי של שרה ב"ארץ נהדרת" מוצלח

שני עדים שהופיעו אתמול (ג) בפני בית-משפט השלום בירושלים חיזקו טענה עובדתית שהעלתה שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה, בתביעת מיליון השקלים שהגישה נגד העיתונאי בן כספית. לנוכח תוכנן של העדויות הציעה השופטת בתיק, מיכל שרביט, לשקול שלא לזמן לעדות את בני הזוג שרה ובנימין נתניהו – שניים מכעשרה עדים נוספים שעורך-דינו של כספית ביקש לחקור בפני בית-המשפט. התביעה של נתניהו הוגשה בינואר 2010, שלושה ימים בלבד לאחר פרסומה של כתבה רחבת היקף על ראש הממשלה ורעייתו בגליון סוף השבוע של "מעריב". "ראש הממשלה: שרה נתניהו", חרצה הכותרת. "היא משפיעה על יחסו של ראש הממשלה לשריו, משנה תוכניות שביבי עשה עם אנשיו. הדבר העצוב הוא שכולם בסביבה של ביבי יודעים את זה, מראשון השרים ועד אחרון היועצים. אולי הגיע הזמן להחליף בין ביבי לשרה באופן רשמי?", נכתב בכותרת המשנה. בכתבה עצמה הובא שלל של סיפורים ותקריות שלגרסת כספית חיזקו את התיזה על שתלטנותה של שרה נתניהו. אף על-פי כן, בתביעה שהגישה נתניהו מושם דגש על שתי טענות עיקריות: האחת כללית – ש"מעריב" וכספית "שפכו את דמה" ויצרו לה "תדמית של אשה חסרת לב"; והשנייה, שנעשה לה עוול בכך שייחסו לה את פיטוריו של החצרן במעון ראש הממשלה, אב שכול שעלה מברית-המועצות ושהמשיך בעבודתו למרות שכבר מזמן עבר את גיל היציאה לפנסיה. לטענת נתניהו, החצרן מעולם לא פוטר – ובטח שלא בהוראתה. כמו כן טענה נתניהו כי כספית לא פנה אליה כדי שתגיב על הדברים. לטענת כספית, מדובר בתביעת השתקה שנועדה להעניש אותו על הגילויים ועל דברי הביקורת החריפים שהוא מפרסם בשנים האחרונות על אשת ראש הממשלה. העובדה שנתניהו בחרה לא לתבוע אותו על רוב המידע שנכלל בכתבה – אלא רק על הפרט המשני בנוגע לחצרן – מוכיחה לטענתו כי יש ממש בדברים שפרסם. באשר לחצרן, כתב כספית בתצהיר שהגיש לבית-המשפט – עבודתו במעון הרשמי אכן הופסקה בהוראת שרה נתניהו. בדיון שהתקיים אתמול באולם הקטן של השופטת שרביט לא נידונו תדמיתה של נתניהו ושלל הפרשיות שבהן נקשרה. רוב הדיון נסוב סביב תנאי העסקתו של החצרן והגרסאות הסותרות לגבי פיטוריו – שהיו או לא היו. לשם כך התייצב לעדות החצרן עצמו, מנשה קוזוקין. בגיל 83, כשלראשו כובע חאקי רחב שוליים, נשען קוזוקין על דוכן העדים והיטה אוזן לכיוונה של מתורגמנית דוברת רוסית. עורך-דינו של כספית, עמית דולב, העלה בפניו רצף של שאלות על תנאי העסקתו ועל חייו האישיים. בשלב מסוים, בתשובה לשאלותיו של עורך-הדין, אמר קוזוקין כי הוא מתקשה בקריאה בעברית, והודה שלא קרא את התצהיר הקצר שעליו הוחתם על-ידי אחד מעורכי-דינה של נתניהו, מיכאל ראבילו. בעדותו אישרר את תוכן התצהיר: הוא עובד כחצרן במעון ראש הממשלה מתקופת כהונתו של אריאל שרון ועד עצם היום הזה, וללא הפסקה. למעשה, טען עוד, כלל לא היה ידוע לו על כוונה כלשהי להחליפו או להזיזו מהתפקיד. בכתבה של כספית, לעומת זאת, נטען כי החצרן "הודח", ובעמוד השער של "מעריב" אף נכתב שהוא פוטר והושתק. כך גם טען כספית בתצהירו, שבו ציין כי התבסס על כמה מקורות חסויים ועל פרסומים קודמים ב"ידיעות אחרונות" – שבגינם לא הוגשה תביעה. כך טען גם מני נפתלי, אב הבית לשעבר, שהגיש תצהיר מטעם ההגנה ובו ציין כי קוזוקין בעצמו סיפר לו על ההוראה להפסיק את עבודתו. העד השני שנחקר אתמול הוא אמנון בן-עמי, מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שב-2010 כיהן כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה והיה אחראי בין היתר על עובדי המעון. בן-עמי סיפק גרסת ביניים. לדבריו, הוא זוכר שבשנה הראשונה לכהונתו השנייה של נתניהו דווקא פנה אליו אדם – אב הבית לשעבר דודו צבאג או הסמנכ"ל עזרא סיידוף – וסיפר לו על "אפשרות שמר קוזוקין לא יעבוד בבית ראש הממשלה". לנוכח הגיל והרקע האישי של קוזוקין, אמר בן-עמי, החליט שאם אכן יועבר החצרן מתפקידו – ימצא לו תפקיד אחר במשרד ראש הממשלה. עו"ד דולב שאל את בן-עמי האם נאמר לו שבני הזוג נתניהו הם אלה הרוצים להזיז את קוזוקין מתפקידו. על כך ענה בן-עמי שאינו זוכר. לדברי בן-עמי, הוא גם אינו זוכר אם בסופו של דבר הועבר החצרן לעבוד במשרד ראש הממשלה כפי שתוכנן – ולו לתקופה קצרה. השופטת שרביט, בדברים שנאמרו מחוץ לפרוטוקול בתום שמיעת העדויות, נטתה לקבל את הגרסה שלפיה אם היתה כוונה להזיז את החצרן מתפקידו – הוא עצמו אכן לא ידע מכך. לפיכך, הציעה לשקול את צמצום רשימת העדים שזומנו לבית-המשפט לשלושה: צבאג, סיידוף ויוסי לוי, שכיהן כיועץ התקשורת של ראש הממשלה, ושכתב "ידיעות אחרונות" איתמר אייכנר הצהיר כי היה מי שמסר חלק מהמידע שפורסם בעניין עובדי המעון ב"ידיעות אחרונות". אחרי שיעידו שלושת אלה, כך עלה מדבריה, ניתן יהיה להחליט אם להעיד גם את שאר עדי ההגנה, ובהם בני הזוג נתניהו. עו"ד דולב הביע התנגדות. "עזרא סיידוף, כולם יודעים שהוא איש של ראש הממשלה", אמר, ונענה בהסתייגות מצד עו"ד דוד שמרון, שייצג בדיון את נתניהו יחד עם עו"ד ראבילו. לדברי עורך-דינו של כספית, אם העדים שציינה השופטת יגידו דברים "לא נוחים" מבחינתו, הוא יסיק שהדברים נאמרו משום שהם חוששים מתגובתו של ראש הממשלה. "גבירתי, האמת היא הפוכה", אמר לשופטת עו"ד ראבילו. "היום אנשים מפחדים להיות בעד ראש הממשלה. הם מפחדים מהתקשורת". לדברי השופטת שרביט, בשלב זה לא הובאו ראיות לכך ששרה או בנימין נתניהו קשורים באופן ישיר לכוונה להזיז את קוזוקין מתפקידו כחצרן. "נכון לרגע הזה, ואני אומרת את זה בזהירות, יש איזשהו קושי לקשור את הכוונה הזאת לבני הזוג נתניהו", אמרה בהקשר זה לכספית ולעורך-דינו. "אני לא יודעת אם תצליחו להראות שהפנייה של צבאג או סיידוף, או שניהם, אל מר בן-עמי, היתה בקשר לפנייה של מאן דהוא אחר. נצטרך לברר את זה. אבל אם אני צריכה לתת הכרעה עכשיו, יש לכם קושי בעניין הזה", אמרה. זמן לא רב לפני כן, באחת ההפסקות, הפשיר לרגע המתח באולם. עורכת-הדין המייצגת את משרד ראש הממשלה בתיק, מירית סביון, ניצלה את צאתה של השופטת כדי לשאול את עו"ד ראבילו מה דעתו על דמותו כפי שהוצגה כמה ימים לפני כן בתוכנית "ארץ נהדרת". עו"ד שמרון התנדב לענות במקומו: "זה לא הדמות שלו, הם לא מכירים אותו מספיק, החיקוי לא מוצלח. החיקוי של וינרוט היה טוב, יוסי [כהן] גם כן לא ממש, אבל אצל מיכאל הם פספסו את הדמות". "והחיקוי של שרה?", שאל אחד הנוכחים על הדמות בגילומה של עלמה זק. "היא עושה אותה מעולה, חבל על הזמן", אמרה עו"ד סביון. "היא משחקת טוב הבחורה הזאת", הסכים עו"ד שמרון. "בתור קריקטורה, זו קריקטורה טובה. מבחינת תפיסת העולם – נשאיר אותה לאירוע אחר. אבל המשחק טוב. השחקנית טובה. הם קלטו אותה". ת"א 1835-10

עירוני קריית-שמונה הכריזה מלחמה על "ידיעות אחרונות" ו-one | "דה באזר" מציג מודל עסקי אלטרנטיבי, ובעייתי | ערוץ הספורט מפרגן

יחסים עכורים בין קבוצת כדורגל לכתבים שמסקרים אותה נשארים בדרך כלל במרחב הדיסקרטי שבין הדובר לכתב, או בין היו"ר לעורך. אלא שבעירוני קריית-שמונה החליטו לשבור את כל הכלים. ביום רביעי האחרון התפרסמה בכותרת הראשית של האתר הרשמי אזהרה חריפה לציבור האוהדים: "עקב גל כתבות מגמתיות ושקריות שיוצאות זו תקופה ארוכה על-ידי הכתבים שלום אלבז באתר one ושמעון אלבז בידיעות אחרונות, החליט המועדון שלא לעבור על סדר היום בנושא זה, ועל כן הפסיק את ההתקשרות עם שני הכתבים הנ"ל. על-פי כתבותיהם של השניים ניכר כי השניים שונאים את המועדון ומתוך כך מנסים לפגוע בקבוצה בכל דרך שהיא". לסיום ממליץ המועדון "לא לייחס משמעות כלל לכתבות אשר מתפרסמות בגופים המוזכרים לעיל הנוגעות למועדון". "זה הגיע מתוך ייאוש", מסביר עדי פרג, דובר הקבוצה. לדבריו, זה זמן רב ששני הכתבים, אחים העובדים בכלי תקשורת השייכים לקבוצת "ידיעות אחרונות", מפרסמים ידיעות מגמתיות על הקבוצה ומשרטטים תמונה שלפיה הקבוצה שרויה באי-סדר, לחץ ואי-שקט. יצוין כי מי שהיתה האלופה מהעונה שעברה מדורגת כרגע במרכז הטבלה, ולפני כחודש גם פיטרה את המאמן שעימו פתחה את העונה. לאחר פיטורי המאמן נכתב כי הקבוצה שוקלת לשחרר את הזרים שלה ולפטר את המאמן החדש. הדובר פרג טוען כי הדברים אינם נכונים וקובל על כך שהשניים משתמשים, לטענתו, בציטוטים אנונימיים נגד המועדון ואינם מבקשים תגובות. עירוני קריית-שמונה יצאה לקרב נגד שניים מגופי תקשורת הספורט החזקים ביותר, ובקבוצה מודעים להשלכות אפשריות של מלחמה כזו (ביום שישי האחרון פורסמה ב"ידיעות אחרונות" ידיעה קצרה תחת הכותרת "לחץ בקריית-שמונה", שבקבוצה היו מי שראו בה מענה לכותרת באתר הקבוצה). אלא להרגשתם של אנשי הקבוצה, העיתונאים מציירים מציאות מדומה ופוגעים בקבוצה, ולכן אין להם מה להפסיד. "אין לנו אתר של 100 אלף כניסות ביום", אומר פרג, "אנחנו בסך-הכל קבוצה של 3,000 אוהדים בפייסבוק וקיבלנו קרוב ל-40 לייקים לצעד שנקטנו, כמות יפה יחסית. מבחינתנו זו כמות שמעידה שהקהל מבין אותנו". פרג מסכם: "ניסינו לדבר המון עם שני הכתבים, ללא הועיל. צריך להבין שאנחנו לא מחפשים מלחמות, זה פשוט הגיע מתוך יאוש לנסות להגיע להבנה עם השניים". שמעון אלבז סירב להגיב. לאחיו, שלום אלבז, בחרתי שלא לפנות; הכתב האחרון מ-one ששוחח עם כותב שורות אלו פוטר בעקבות כך. להלן תגובתו של שלום אלבז מתוך דף הפייסבוק שלו: "במהלך עבודתנו כאנשי תקשורת אנו מתמודדים ומסקרים ימי שיא וימי שפל, הצלחות גדולות והיסטוריות, אך גם ימי משבר ונפל. ככל הנראה יש אנשים שלא מבינים כי ביקורת יכולה להיות בונה ומסייעת והיא חלק מהיותך איש ציבור או קבוצה הזוכה לחשיפה, ומתקשים להתמודד עם ביקורת עניינית ומאוששת מאוד. בחיי למדתי כי כל עוד אדם שלם ומאמין בצדקת דרכו, פועל ביושר ובכללים המקובלים – שום דבר לא משנה – כמה שינסו להכפיש לתקוף ואף לאיים בחרם, אם הצדק איתך, לך איתו עד הסוף. אני בטוח כי הצדק והיושר הם מנת חלקי, שלם אני עם כל התנהלותי ולעולם לא אכנע ולא אשנה את התנהלותי המחויבת לציבור הקוראים ולמערכת אתר one". מדובר, אם כן, במלחמה. מלחמה קטנה אמנם, אבל עצובה: קריית-שמונה זכתה לרגעי תהילה בעונה שעברה, אבל בינתיים חזרה לאלמוניות שנגזרת על כל קבוצת פריפריה. חרם על שני כלי תקשורת מרכזיים עלול לפעול נגדה. מצד שני, המעקב העיתונאי אחרי קבוצה קטנה, הרחוקה ממרכזי ההשפעה התל-אביביים, לוקה מטבעו בחיפוש אחר שערוריות, כדי להצדיק את תשומת הלב. ואם אין שערוריות, אפשר להעצים אירועים מינוריים כך שיזכו לכותרות. קו הגבול דק וקל ליפול ממנו, בעיקר בכל הנוגע לסינדרלה שחוזרת אל מטבחי הארמון. מצד שלישי, קשה שלא לתמוה לנוכח ההתרחשויות הללו: הבחירה של הקבוצה להציף על פני השטח את הסכסוך בינה לבין הכתבים היא גם סוג של מינוף יחצני של מצוקה, ממשית או לא. עד שלא תזכה בכותרות לגיטימיות בעקבות נצחונות על המגרש, היא תגרוף כותרות-זוטא משולי המשחק התקשורתי. אתר הבלוגים "דה באזר" הוסיף מימד של איכות ועומק לחומרי הספורט ברשת. בתקופה שבה רמת הדיון מתרדדת, התגבש "דה באזר" לסוג של בשורה. הבלוגייה שהקימו רונן דורפן ואיתן בקרמן הציעה סדר יום שכולל זוויות מעניינות, מקצועיות ומגזיניות של כמה כותבים בולטים, בתוספת הגיגים של אוהדי ספורט שנבחרו על-ידי העורך הראשי, בקרמן. לפני כחצי שנה קפץ "דה באזר" לזרועותיו החסונות של ערוץ הספורט ונטמע באתר שלו בהסכם שיתוף תוכן, שבצדו תשלום עבור זכויות ועריכה. זה קרה זמן קצר אחרי שערוץ הספורט חיסל את נישת המגזין שלו בגלל עניינים פעוטי ערך כמו קיצוצים. בערוץ גילו שמשתלם יותר לשכור שירותי תוכן מאתר חיצוני מאשר להעסיק כותבים רציניים ולשלם להם. כך מצאו את עצמם כ-40 כותבי "דה באזר" מסונפים בעל-כורחם לערוץ הספורט. או, אם תרצו, כתבים של ערוץ הספורט. מדי פעם הופך פוסט מ"דה באזר" לכותרת ראשית באתר ערוץ הספורט. לא כל הכותבים זוכים לתמורה כספית. לכאורה, הבלוגרים של "דה באזר" אמורים להרגיש בעננים. הם זוכים כעת לבמה של אלפי קוראים ועשרות תגובות. אלא שלא כולם הם בלוגרים וכותבים חובבים. בגלריית השמות מככבים כמה עיתונאים ופרשנים מוכרים: עמית לוינטל, יואב בורוביץ, חיים שדמי, דורון קרמר, זאב אברהמי ועוד. רובם אינם מרוויחים שקל מהכתיבה ב"דה באזר". המהלך הזה מוכר לעייפה לכל מי שמוטרד מהכרסום ההולך וגובר במעמד העיתונאים, בפרנסתם, בזכויות הקניין הרוחני שלהם. גופי התקשורת מוצאים שיטות לייצר תכנים בזול, והסיכוי של עיתונאים להתפרנס מכתיבה הולך ופוחת. לפני כעשר שנים נוצר שיתוף פעולה להעברת תכנים בין אתר אינטרנט צעיר לעיתון ותיק: אתר "וואלה" פירסם תכנים שנלקחו מה"הארץ". ההסכם הזה לא עבר חלק. אחד הפרילנסרים בספורט "הארץ" הודיע במכתב מעורך-דינו להנהלת העיתון כי פרסום הכתבות שלו ב"וואלה" לא היה על דעתו, ודרש תשלום עבור זכויות היוצרים שלו. ב"הארץ" חששו שהעניין יגיע לבית-המשפט ומתביעות של פרילנסרים נוספים, ושילמו לאותו כתב כמה עשרות אלפי שקלים, רק שיישב בשקט. דרישה דומה הגיעה לבסוף לבית-המשפט. ב-2006 תבע רון קופמן את "וואלה" על פרסום תכניו שנלקחו מ"הארץ". בית-המשפט המחוזי בתל-אביב קבע: "פרסום מאמריו של המבקש באתר ללא קבלת הסכמתו מנוגד לחוק זכויות היוצרים". ב"העין השביעית" פורסם לפני כשנתיים כי ב"ישראל היום", החתום על הסכם שיתוף תכנים עם "וואלה", דרשו מהפרילנסרים שלהם לחתום על מסמך שלפיו הם מאשרים להשתמש בכתבות שלהם בכלי תקשורת אחרים. על סמך התקדימים הללו, גם כותבים ב"דה באזר", שאין להם הסכם חתום לפרסום הפוסטים שלהם באתר ערוץ הספורט, יכולים בעיקרון לנקוט צעד דומה. כותבי "דה באזר" עושים זאת בעיקר בגלל האהבה לכתיבה ולספורט, או בשביל הנשמה. לצד זה, הם משרתים למעשה אתר מסחרי ותורמים להנצחת תופעה של כתיבה חינם ולגדיעת הענף שמפירותיו הם מתפרנסים. "מדובר בהזניית המקצוע", אמר לי אחד מכותבי "דה באזר". "אני שמח על החשיפה, אבל כועס על כך שאתר מסחרי משתמש בשם לי ולא משלם". בקרמן, עורך "דה באזר", טוען כי הבלוגייה לא הפכה לחלק מערוץ הספורט, אלא מספקת לו חבילת תוכן עבור תשלום כספי, "ובכך מגדילה את עוגת ההכנסות של כותבי הספורט". הוא מתגאה בכך ש"דה באזר" יצרה תקדים בתקשורת הספורט בהיותה הבלוגייה הראשונה שמקבלת כסף עבור התכנים. "זה מודל עסקי קצת מתקדם לעומת העיתונות שקורסת. בסך-הכל אף כתב לא נפגע מדה באזר. אנחנו מנסים שהכתיבה לא תהיה בחינם, אבל לא מחויבים לתשלום, בסך-הכל מעניקים פלטפורמת כתיבה". חידוש באתר ערוץ הספורט: בפינה השמאלית העליונה אפשר למצוא לינקים לדיווחים מיתר האתרים, כולל one. מעניין מה עומד מאחורי ההיגיון לתת במה למתחרים. האם בערוץ הספורט החליטו להתעלות ולפרגן לשחקנים האחרים על המגרש? טבלת ליגת-העל ב-nrg מתעלמת מקבוצה בשם הפועל רמת-גן. היה אפשר לעבור על זה לסדר אם היה מדובר בתקלה חד-פעמית של יום, יומיים או שבוע. אבל כשזה נמשך כבר מתחילת העונה, יש גבול כמה אוהד שרוף של הקבוצה מסוגל להבליג.